title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
דגל כף ורדה | דגל כף ורדה אומץ ב-22 בספטמבר 1992 ומסמל את ניתוק היחסים מגינאה ביסאו, שאיתה כף ורדה הייתה מאוחדת.
הכוכבים של הדגל מסמלים את האיים הראשיים של האומה (שרשרת איים מחוץ לחופי אפריקה). הצבע הכחול מסמל את האוקיינוס והשמיים. הפס הלבן והפס האדום מסמלים את הדרך לבניית האומה, והצבעים מסמלים את השלום (לבן) ומאמץ (אדום). בפסים ביחס של 6:1:1:1:3, והמעגל של הכוכבים ממורכז ביחס של 3/8 לאורך הפסים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כף ורדה: סמלים לאומיים
כף ורדה
כף ורדה
כף ורדה
כף ורדה | 2020-11-16T02:46:07 |
כף ורדה | שמאל|ממוזער|250px|חוף באי בואה ויסטה
כֵּף וֶרְדֶה (רשמית: הרפובליקה של קאבו ורדה; בפורטוגזית: República de Cabo Verde; נהגה: קָבּוּ וֶרדִי, משמעות השם: 'המפרץ הירוק') היא רפובליקה המורכבת מקבוצת איים באוקיינוס האטלנטי, כ-500 קילומטרים מערבית לאפריקה. האיים יושבו לראשונה על ידי הפורטוגזים במאה ה-15. במרוצת השנים שימשו האיים כאחד המרכזים הגדולים לסחר בעבדים אפריקאים.
היסטוריה
כשספינה פורטוגזית תחת הנהגתו של אלביסה קדמוסטו הגיעה לאיים שלאחר מכן נקראו כף ורדה בשנת 1456 לערך, האיים לא היו מיושבים, אך הייתה בהם צמחייה עשירה. הם נקראו על שמו של חצי האי קאבו ורדה (בפורטוגזית הכף הירוק, Cap-Vert, שבסנגל), המהווה הנקודה המערבית ביותר ביבשת אפריקה, במרחק 644 ק"מ מזרחית לפראיה, בירת האיים. הפורטוגזים, בהנהגתו של הנסיך אנריקה הספן, סיפחו את האיים לממלכתם, ומשלחות פורטוגזיות נוספות ביקרו באיים. לאחר שש שנים, בשנת 1462, ייסדו באי סנטיאגו את "ריביירה גראנדה" (היום סידאדה וליה), המושבה האירופאית הראשונה באזור טרופי. בהמשך הביאו הפורטוגזים למושבה עבדים ממערב אפריקה. בשנת 1495 הועברו האיים באופן רשמי לשליטת פורטוגל.
בד בבד החלו להגיע יהודים בעיקר ניצולים ואנוסים מהאינקוויזיציה בפורטוגל וספרד ושם חיו לעיתים בפתיחות ולעיתים בהסתר והתחתנו עם שאר התושבים מאפריקה ופורטוגל.
בשנת 1581 הועברה השליטה על האיים לספרד, אך הם חזרו להיות מושבה פורטוגזית בשנת 1640.
עם גילוי אמריקה, נמצאו איי כף ורדה על נתיבי השיט בין אפריקה, אירופה ואמריקה, והמושבה שגשגה מעסקי סחר בעבדים במאה ה-16. השגשוג של ריביירה גרנדה הביא איתו פשיטות של פיראטים, דוגמת הפשיטות של סר פרנסיס דרייק בשנים 1582 ו-1585.
החל משנת 1747 האיים הוכו בבצורות רבות, אשר הביאו למותם מרעב של מעל 100,000 אנשים. הבצורות היו חמורות יותר מבעבר בגלל בירוא היערות ורעיית יתר. בעקבות ההרעה במצב הכלכלי, היגרו רבים מתושבי האיים, במיוחד לארצות הברית.
בנוסף לבצורות, האיים סבלו ממגפות ומהתפרצויות של הרי געש. הפסקת הסחר בעבדים במהלך המאה ה-19 תרמה להרעה במצב הכלכלי, בסוגרה מקור הכנסה חשוב של תושבי האיים. מקור זה הוחלף על ידי התגברות השיט באוקיינוס האטלנטי, והפיכת איי כף ורדה לתחנה ראשית בדרכי השיט. הירידה החדה בתנועת אוניות במהלך מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בכלכלת האיים.
עד לשנת 1878 הייתה מותרת עבדות באיים.
בשנת 1938 עלה חשש שגרמניה תקבל גישה לאיים באופן שיסכן את השייט של בעלות הברית. בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, עלו בארצות הברית דיבורים על הרחבת דוקטרינת מונרו לכלול גם את כף ורדה, כדי להגן על השייט באוקיינוס האטלנטי, וסנאטור אמריקני אף הציע להשתלט על האיים. ביולי 1941 הצהירו נציגים פורטוגזים שקבלו הבטחה מארצות הברית שהיא לא תשתלט על כף ורדה ופורטוגל הבטיחה שתחזק את הגנת האיים מפני פלישה גרמנית. בפועל, המלחמה לא הגיעה אל כף ורדה והם שמרו על הנייטרליות הפורטוגזית עד סוף המלחמה.
בשנת 1951 שינתה פורטוגל את המעמד של כף ורדה ממושבה למחוז. למרות זאת, בשנת 1956 הקים אמילקר קברל תנועה לשחרור כף ורדה וגינאה ביסאו - המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וקאבו ורדה (Partido Africano para a Independência da Guiné e Cabo Verde, ובראשי תיבות PAIGC). בשנת 1961 החל מאבק מזוין, בעיקר בגינאה ביסאו. בשנת 1972 רוב השטח של גינאה ביסאו היה בשליטת התנועה, אך המרד לא התרחב לכף ורדה. גם לאחר מהפכת הציפורנים בפורטוגל התעקש נשיא פורטוגל, אנטוניו דה שפינולה, על כך שכף ורדה תישאר בשליטת פורטוגל, בגלל חשיבותה האסטרטגית. המשא ומתן על הכרת פורטוגל בעצמאות גינאה ביסאו התעכב בגלל התעקשות המורדים על כך שמדינתם תכלול את כף ורדה בעוד פורטוגל מתעקשת על דיון נפרד על גורל איי כף ורדה. לבסוף הוסכם על הפרדה בין גינאה ביסאו וכף ורדה, אך הובטח שלתושבי כף ורדה תנתן הזכות להחליט על גורלם. ב-30 ביוני 1975 התקיימו בחירות כלליות וב-5 ביולי 1975 הוכרזה עצמאות האיים מפורטוגל בראשותו של ארישטידש פריירה. עצמאות האיים נקבעה כזמנית עד להחלטה האם להתאחד עם גינאה ביסאו, איחוד שלא התרחש.
בשנת 1990 בוטל סעיף בחוקה שביסס את השיטה החד-מפלגתית. ב-13 בינואר 1991 נערכו הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות בהן זכתה אחת המפלגות החדשות. בשנת 2013 שינתה המדינה את שמה הרשמי בכל השפות לרפובליקה של קאבו ורדה.
פוליטיקה
כף ורדה קיבלה את עצמאותה מפורטוגל בשנת 1975.
הממשל מבוסס על חוקה מ-1980 שעברה שינויים בשנים 1992, 1995 ו-1999. הבחירות נערכות לראשות הממשלה ולאסיפה הלאומית. משך הקדנציה של שניהם 5 שנים. בהתאם לתוצאות של הבחירות האחרונות באספה שכוללת 72 מקומות מיוצגות 3 מפלגות.
ראש הממשלה נבחר על ידי האספה הלאומית וממונה על ידי הנשיא.
שלטון מקומי
כף ורדה מחולקת לשבעה עשר מחוזות (Districts או Concelhos).
כף ורדה וישראל
בראשית המאה ה-21 התהדקו היחסים בין מדינת ישראל לכף ורדה, עד שבסוף שנת 2003 הודיעה כף ורדה על פתיחת שגרירות בישראל ואילו שגריר ישראל בסנגל, מכהן גם כשגריר שאינו תושב בכף ורדה. כף ורדה הצטרפה לארצות הברית, מיקרונזיה ואיי מרשל אשר מקפידות לתמוך בישראל בהצבעות הנערכות בעצרת הכללית של ארגון האו"ם. באוגוסט 2017 הקשרים בין ישראל לכף ורדה התהדקו, כאשר נשיא המדינה הודיע שמעתה ואילך מדינתו לא תתמוך בהצבעות אנטי ישראליות באו"ם.
באי ישנן מספר משפחות עם שמות משפחה יהודים ספרדיים ועבריים כגון ואריאציות של שם המשפחה כהן.
כלכלה
בשנת 1942 תוארו האיים:
"במישורים הסלעים יש עמקי בעל, ובהם מטעי קפה, קני סוכר ועצי פרי. הקפה של איי הכף הירוק חריף כל כך, עד שיש הכרח לערבב חלק אחד ממנו בארבעה חלקים של קפה קלוש יותר. ... צמחי שמנים, ששמנם משמש להכנת סבון, מרובים שם. כמו כן מצויים שם מכרות מלח ומעיינות מים מינראליים. אף על פי כן עניים ודלים יושבי איי הכף הירוק, ופעם בפעם בא רעב לקבוצת האיים. דבר זה אינו הכרח, כי הטבע חננם בכל הדרוש. אפשר לגדל באיים אלה כל מה שגדל באיי הקאנארים. אך בעבר התייחסו יחס רע מאד אל הילידים, ושדדום מכל הבחינות. יערות האיים נגדעו, ולכן נגרפה הקרקע. כעת מתבזבזים הגשמים הטרופיים. ומימיהם נשפכים דרך נקיקי הסלעים ישר לים. בהמות דקות רבות משלימות את מעשי ההרס של האדם. באכלן את הצמחים הרכים המבקשים להאחז בין הסלעים הערומים."
כף ורדה היא מדינה קטנה הסובלת ממחסור במשאבים ובמים. החקלאות מבוססת בעיקר על מי הגשמים.
הכלכלה התפתחה מאז 1990, ומשתפת פעולה עם פורטוגל כמעט בכל תחומי הכלכלה. שיתוף פעולה זה כלל הצמדה של המטבע המקומי לאשקודו הפורטוגזי ומ-1999 לאירו האירופי.
רק ב-5 איים ניתן לפתח פעילות חקלאית משמעותית וכתוצאה מכך כ-90% מהמזון מגיעים מחוץ למדינה.
בין משאבי הטבע ניתן לציין מלח, קנה סוכר, חומר פוצולני, ואבן גיר.
תחבורה
האיים ממוקמים בצומת נתיבי תעופה וים באוקיינוס האטלנטי. בעיר מינדלו (על האי סאו ויסנטה) ממוקם נמל גדול. רציף חדש לעגינת אוניות נחנך בנמל בשנת 1962.
במדינה 3 שדות תעופה בינלאומיים: בסאל, פריאה ובואה ויסטה. בנוסף לכך, בכל אי מיושב נבנה שדה תעופה לתחבורה פנימית.
רוב התחבורה בקייפ ורדה נעשית באמצעות מטוסים. יש טיסות סדירות אל האיים (סנטיאגו, סאל וסאו ויסנטה), עם טיסות פחות תכופות אל האיים האחרים. שירות מעבורות זמין גם כן, אם כי לא בשימוש נרחב. אוטובוסים פועלים מעת לעת ומוניות הן דבר שכיח במדינה.
בערים קטנות, התחבורה הציבורית מתבצעת בעיקר באמצעות מוניות.
גאוגרפיה
כף ורדה מהווה חלק של רצועת סאהל ומאופיינת בכמות גשם קטנה - כ-261 מ"מ בשנה. רוב הגשמים מתרחשים ביו אוגוסט לבין אוקטובר.
באיי כף ורדה יש הרים ועמקים ובים שוניות, ורק כ-10 איים מתוך ה-15 מיושבים. הנקודה הגבוהה באיים בגובה 2,829 מטרים היא פסגת הר הגעש הפעיל פיקו דו פוגו באי פוגו.
בשנת 1942 תוארו האיים:
"איי הכף הירוק שוכנים בדרך הישרה מאירופה לבראזיליה. הם חלק מן המדבר האפריקאי בתוך האוקיינוס. רוב האיים צחיחים, בעלי נוף מחריד, מעין נוף הירח. אולם במעלה ההרים שונות פני הנוף. כרי דשא רעננים מכסים את צלעות ההרים בגובה שבו ממוזג האקלים."
באיים שוכנים כמה מינים אנדמיים של בעלי חיים: Alexander's Swift, Raso Lark ,Cape Verde Warbler ,Iago Sparrow ,Cape Verde Giant Gecko.
איים
מקובל לחלק את האיים לשתי קבוצות:
בארלאוונטו ("עם כיוון הרוח") - קבוצת האיים הצפוניים, אשר מונה שמונה איים.
סוטאוונטו ("נגד כיוון הרוח") - קבוצת האיים הדרומיים, אשר מונה ארבעה איים.
שתי קבוצות האיים כוללות גם מספר איונים הסמוכים לאיים המרכזיים.
בטבלה הבאה מוצגים האיים המרכזיים אשר מרכיבים את שטחה של כף ורדה:
מספר שם אי שם אי (אנגלית) שטח (קמ"ר) אוכלוסייה (2005) עיר ראשית אוכלוסיית העיר הראשית 1 בואה ויסטה Boa Vista 620 3,300 סאל ריי 2,100 2 בראווה Brava 67 6,400 נובה סינטרה 1,800 3 מאיו Maio 269 5,500 וילה דה מאיו 3,0004 סאו ניקולאו Sao Nicolau 388 13,800 ריביירה בראבה 5,000 5 סאו ויסנטה Sao Vicente 227 68,500 מינדלו 64,500 6 סנטיאגו Sao Tiago 991 240,000 פראיה 97,100 7 סאל Sal 216 17,600 אספרגוס 6,1008 פוגו Fogo 476 38,300 סאו פליפה 9,5009 סנטו אנטאו Santo Antao 779 48,300 פורטו נובו 8,500 10 סנטה לוציה Santa Luzia 35 0 x x
דמוגרפיה
האיים לא היו מיושבים עד גילויים על ידי הפורטוגזים בשנת 1456. בתקופה האימפריאליסטית הובאו לאיים בכפייה עבדים מאפריקה. בשנת 1942 דווח שאוכלוסיית האיים כוללת 165,000 בני אדם, מתוכם 7,000 פורטוגזים והשאר צאצאי עבדים מארץ הג'ונגל של גינאה.
בעקבות שנים של שלטון אירופאי על צאצאי העבדים, רוב תושבי האיים מולאטים.
שמאל|ממוזער|250px|תושבי האי סנטיאגו
מוצאם האתני של תושבי כף ורדה מתחלק בין מולאטים (71%), אפריקאיים (28%) ואירופאיים (1%).
רובם המוחלט של תושבי כף ורדה נוצרים קתולים (93%) ולצידם חי גם מיעוט פרוטסטנטי (7%).
השפה הרשמית באיים היא פורטוגזית. כפורדיאנית (ידועה גם בשם "קריאולית-פורטוגזית") היא שפה נוספת השגורה בפי רוב תושבי המדינה.
כמיליון איש שמוצאם מכף ורדה מתגוררים מחוץ לאיים. כ-500 אלף מהם מתגוררים בארצות הברית, רובם באזור ניו אינגלנד.
רבים מתושבי האי הינם צאצאי יהודים מפורטוגל ומספרד, אשר מצאו מפלט באזור, נולדו מנישואי תערובת וחלקם הקטן שב ליהדות. לעת עתה הם לא נספרים או נחקרים על מוצאם האתני היהודי, ונכון להיום יהדות היא חלק אישי בבתים מסוימים ולא התבססה קהילתית בבתי כנסת ומוסדות יהודים, אם כי ישנן סברות שדבר זה התקיים בעבר.
ערים
עיר הבירה היא פראיה בעלת אוכלוסייה של 130,271 תושבים.
ערים נוספות במדינה הן מינדלו (64,500 תושבים), סנטה מריה (13,500 תושבים), פדרה באדחו (8,700 תושבים) וסאו פליפה (8,200 תושבים).
ראו גם
בריאות בכף ורדה
סזריה אבורה, שירתה
לקריאה נוספת
הרוח הנושבת בעגורנים,מאת: לידיה ז'ורז', מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד\ספרי סימן קריאה 2007,
O Vento Assobiando nas Gruas
קישורים חיצוניים
מידע על המדינה
אוכלוסיית המדינה לאורך ההיסטוריה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארכיפלגים
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:איים באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:אפריקה: איים
קטגוריה:האוקיינוס האטלנטי הטרופי
קטגוריה:מערב אפריקה
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פורטוגזית
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות החברות בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1975 | 2024-10-01T02:29:06 |
גמביה | הרפובליקה של גמביה (באנגלית: Republic of The Gambia) היא המדינה היבשתית הקטנה ביותר באפריקה. צורתה היא צורת רצועה צרה, שבמרכזה זורם נהר גמביה, והיא מוקפת על ידי סנגל מכל עבריה, מלבד רצועת חוף באוקיינוס האטלנטי ממערב. מצב גאוגרפי יוצא דופן זה הוא תוצאה של תולדותיה של גמביה, אשר כמו מדינות רבות באפריקה נוצרה ועוצבה על ידי מעצמות קולוניאליות. גבולות המדינה גם אינם משקפים חלוקה אתנית או לשונית, ואוכלוסייתה הקטנה מגוונת מאוד מבחינות אלה. מבחינה דתית האוכלוסייה הומוגנית יותר: למעלה מ-90 אחוזים מתושבי גמביה הם מוסלמים.
מאז שקיבלה גמביה את עצמאותה מבריטניה בשנת 1965, שררה בה לרוב יציבות שלטונית, ובחלק מהזמן מידה מסוימת של דמוקרטיה. הנשיא המכהן הוא אדאמה בארו, שניצח בבחירות לתפקיד בדצמבר 2016, ותפס את השלטון בפועל לאחר פלישה של צבא סנגל ששמה קץ לשלטון קודמו בתפקיד, יחיא ג'אמה.
גמביה היא מדינה ענייה, גם ביחס לאפריקה. הכלכלה מבוססת על חקלאות, והתיירות מהווה מקור הכנסה משמעותי.
היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת: סחר העבדים
התיעוד הכתוב הראשון של התיישבות באזור מצוי ברשומות של סוחרים ערבים מן המאה התשיעית והעשירית. תושבי טרקור, ממלכה ששכנה באזור נהר סנגל מצפון, היו הראשונים באזור שקיבלו עליהם את דת האסלאם. סוחרים ערבים ביססו נתיבי סחר החוצים את הסהרה, על מנת לסחור בשנהב, זהב ועבדים. במאה ה-14 הייתה רוב גמביה של ימינו חלק מאימפריית מאלי.
הפורטוגזים הגיעו לאזור דרך הים במאה ה-15, והחלו להשתלט על המסחר. ב-1588 מכר הטוען לכתר הפורטוגזי, אנטוניו הראשון, את זכויות הסחר הבלעדיות בנהר הגמביה לסוחרים בריטים. בין 1651 ל-1661 התקיימה בחלק מגמביה, האי ג'יימס, התיישבות קולוניאלית של דוכסות קורלנד וסמיגליה, שהייתה חלק מן האיחוד הפולני-ליטאי. הבריטים השתלטו על המושבה לבסוף.
בריטניה וצרפת ניהלו מאבק על השליטה באזורי גמביה וסנגל לאורך המאות ה-17 וה-18. החזקה על אזור נהר הגמביה ניתנה לבריטניה בחוזה ורסאי מ-1783, פרט למובלעת צרפתית קטנה שנמסרה מאוחר יותר.
גמביה מילאה תפקיד בסחר העבדים הבינלאומי לאורך כל אותה תקופה, בין דרך היבשה, על ידי סוחרי עבדים ערבים ובין דרך הים למושבות אמריקה, על ידי סוחרים אירופים. מעריכים כי כ-3 מיליון עבדים נלקחו מן האזור בשלוש מאות שנות סחר עבדים טרנס-אטלנטי. ברובם, נמכרו העבדים לסוחרים על ידי אפריקאים. חלקם היו שבויים ממלחמות שבטים, חלקם היו בעלי חוב שלא עמדו בתשלום חובותיהם, ואחרים נחטפו.
מושבה בריטית
שמאל|ממוזער|150px|בול דואר של המושבה הבריטית גמביה
ב-1807 אסרה בריטניה על סחר העבדים, ובשנים שלאחר מכן ניסתה ללא הצלחה להילחם בסוחרי העבדים בגמביה. לשם כך הוקמה ב-1816 מצודה בבאת'וּרסט, כיום בנג'ול בירת גמביה. עד 1888 הייתה גמביה כפופה לשלטון הקולוניאלי בסיירה לאון, ובאותה שנה קיבלה מעמד של מושבה עצמאית. שנה מאוחר יותר נקבעו סופית גבולותיה, והיא הפכה למושבת כתר בריטית. מועצות שלטוניות ומחוקקות מקומיות הוקמו ב-1901, והמושבה החלה לצעוד בהדרגה לעבר שלטון עצמי. צו מ-1906 ביטל את העבדות.
ההתקדמות לעבר עצמאות הואצה אחרי מלחמת העולם השנייה, במקביל להתרחבות משמעותית בכלכלת המושבה. בעקבות בחירות כלליות ב-1962, הוענק שלטון עצמי מלא בשנה שלאחר מכן, וב-18 בפברואר 1965 הוכרזה עצמאות גמביה, כמונרכיה חוקתית החברה בחבר העמים הבריטי, שמלך בריטניה עומד בראשה באופן סמלי. גמביה הייתה המושבה הבריטית האחרונה במערב אפריקה שזכתה לעצמאות.
עצמאות מדינית
זמן קצר לאחר קבלת העצמאות, נערך משאל עם בשאלה האם להחליף את מלך בריטניה בנשיא גמביה כראש המדינה. הרוב הדרוש לא הושג, אך משאל העם עצמו והאופן הדמוקרטי שבו נוהל נתפסו כסימן מעודד לגבי עתידה הפוליטי של המדינה. לאחר משאל עם נוסף ב-1970 הוכרזה גמביה כרפובליקה, וראש הממשלה סר דוודה קאירבה ג'ווארה (Dawda Kairaba Jawara) הוכרז כראש המדינה. ג'ווארה נבחר לנשיא חמש פעמים ברציפות עד הדחתו בהפיכה צבאית ב-1994, ולאורך רוב התקופה היה שלטונו יציב. במדינה התקיימה (באופן יוצא דופן באפריקה) דמוקרטיה רב-מפלגתית עם בחירות סדירות מדי חמש שנים. מפלגתו של הנשיא, ה-PPP, זכתה שוב ושוב לרוב במועצה המחוקקת. על היציבות הפוליטית העיבו קשיים כלכליים, שנגרמו מבצורות חוזרות, ממגמת הירידה במחירי הבוטנים, סחורת ייצוא עיקרית, בשוקי העולם ומהלחץ גובר על משאבי הטבע של המדינה עקב כריתת יערות.
ב-1981 פרצה הפיכה נגד שלטונו של ג'ווארה, והוא פנה לממשלת סנגל בבקשת עזרה. כוחות סנגליים דיכאו את המרידה, וכעבור שנה נחתם הסכם איחוד בין המדינות ליצירת קונפדרציה בשם סנגמביה. שילובן של המדינות לאחת, שמלכתחילה נתמך בעיקר בידי האליטות ולא זכה לתמיכה עממית רחבה, לא צלח. החשש מחוסר יציבות שלטונית, שהיה העילה המרכזית לאיחוד, דעך בהדרגה ככל שהתרחק זיכרון ההפיכה של 1981, וב-1989 הכריז נשיא סנגל על פירוק הקונפדרציה, לאחר כישלונו של משא ומתן מתמשך על איחוד מכסים. ניסיונות לרפורמות כלכליות בשנות השמונים לא הביאו לתוצאות הרצויות, והתוצר החקלאי נפגע קשות מביטול הסובסידיות על דשנים ב-1987.
ביולי 1994 הדיחה קבוצת קצינים בשם "המועצה השלטת הזמנית של הכוחות המזוינים" את ג'ווארה בהפיכה צבאית. יו"ר המועצה, יחיא ג'אמה בן ה-29, נעשה ראש המדינה, החוקה הושעתה וכל פעילות אופוזיציונית נאסרה. המועצה השלטת הזמנית החלה לפעול לארגון בחירות כלליות לכל המוסדות במדינה. בבחירות שנעשו ב-1996 נבחר ג'אמה לנשיאות, ובבחירות למועצה המחוקקת, שההשתתפות בהן נאסרה על מפלגות מתקופת ג'ווארה, זכתה מפלגת ה-APRC של ג'אמה ברוב מוחלט. ב-2001 הותרה פעילותן של המפלגות הפוליטיות מתקופת ג'ווארה, ונערכו שוב בחירות למוסדות המדינה השונים. משקיפים בינלאומיים אישרו כי למעט כשלים מעטים התנהלו הבחירות באופן תקין והוגן, אף כי מפלגת האופוזיציה המרכזית, ה-UDP, החרימה אותן. תוצאת הבחירות הייתה דומה לזו של בחירות 96–97: ג'אמה נבחר שוב לנשיא, ברוב של 53%, ומפלגתו זכתה לרוב במועצה המחוקקת. בבחירות שנערכו מאז השתתפה גם ה-UDP.
ב-2 באוקטובר 2013, לאחר לחץ בריטי לשיפור מצב זכויות האדם במדינה, הודיעה גמביה על פרישה מחבר העמים הבריטי, אותו הגדירה כמוסד נאו-קולוניאליסטי.
ב-1 בדצמבר 2016 הפסיד יחיא ג'אמה בבחירות לנשיאות ליריבו אדאמה בארו ותחילה אומנם הודיע כי יפנה את כסאו, אך שינה את דעתו כעבור כמה ימים והכריז כי התוצאות זויפו. מדינות האזור איימו להגיב באופן צבאי אם הנשיא לא יעביר את השלטון לבארו עד ה-19 בינואר 2017. באותו יום הושבע בארו לנשיאות ועם תום האולטימטום פלש צבא סנגל למדינה וכפה את החלפת השלטון. ג'אמה ירד למחתרת ונמלט מהמדינה.
פוליטיקה
משטר
חוקת גמביה הנוכחית נכתבה על ידי ועדה מטעמם של מארגני ההפיכה של 1994 שהשעו את החוקה הקודמת מ-1970. החוקה אושרה במשאל עם באוגוסט 1996. על פי החוקה, משטר המדינה הוא דמוקרטיה נשיאותית ריכוזית; הרשות המחוקקת מורכבת מבית אחד בן 53 חברים (מהם חמישה המתמנים על ידי הנשיא); הרשות השופטת נפרדת ובלתי תלויה, וניתנת הגנה חוקתית לזכויות האדם.
המצב הפוליטי במאה ה-21
בסוף חודש מרץ 2006, חודשים אחדים לפני הבחירות לנשיאות, התעוררה מתיחות במדינה, והיו דיווחים על הפיכה צבאית צפויה. ג'אמה נאלץ לקטוע ביקור ממלכתי במאוריטניה, קצינים נעצרו בחשד למעורבות בתכנון ההפיכה, ומספר קצינים בולטים ובהם הרמטכ"ל נמלטו מן המדינה. בספטמבר 2006 נבחר הנשיא ג'אמה לכהונה שלישית, ברוב של 67%, ובנובמבר 2011 ניצח שוב בבחירות, ברוב של 72%.
בתקופת נשיאותו אמר ג'אמה כי מחוזות הבחירה שבחרו במועמדי האופוזיציה, לא יזכו לקבל פרויקטים ממשלתיים: "אלמד את העם כי באפריקה, פעילות אופוזיציונית אינה משתלמת".
מפלגתו, ה-APRC, זכתה ברוב גורף בבחירות לאספה הלאומית (בית הנבחרים) ב-2002 (שהוחרמו על ידי מפלגת האופוזיציה העיקרית), ב-2007 וב-2012. ב-2017, לאחר שמנהיג ה-UDP, המפלגה הדמוקרטית המאוחדת, אדמה בארו, גבר על ג'אמה, חל מהפך גם בבחירות לאספה הלאומית. ה-UDP זכה ב-31 מתוך 53 מושבים, לעומת 5 בלבד ל-ARPC.
גמביה ירדה בתקופת שלטונו של ג'אמה למקום ה-130 בעולם ברמת חופש העיתונות, בדוח של ארגון "עיתונאים ללא גבולות" מ-2005, עקב העוינות שמפגין ממשלו של ג'אמה כלפי התקשורת.
כלכלה
שמאל|ממוזער|150px|בקבוק מיץ פירות טרופיים, המיוצר במבשלות בנג'ול בגמביה
גמביה היא אחת המדינות העניות בעולם, הגם שבשנים האחרונות היא חווה צמיחה בקצב של 5%-6% בשנה. התוצר הלאומי לנפש, 2,745 דולר לשנה, הוא במקום ה-157 בעולם (2018). אין בגמביה מחצבים, והכלכלה מתבססת על חקלאות, תיירות ודיג. בנוסף משמשת המדינה תחנת מעבר בסחר בינלאומי, אך היקף הפעילות בתחום זה פחת לאחר שפיחות חד בערך ה-פרנק CFA ב-1994 גרם לכך שסנגל תועדף כארץ מעבר.
הגידול החקלאי החשוב ביותר הוא הבוטנים, התורמים למעלה מחמישה אחוזים מכלל התוצר הלאומי. בנוסף מגדלים בגמביה אורז, תירס, דוחן, כותנה, קסאווה ודקלים, וכן בקר ועזים. החקלאות, שנעשית ברובה בשיטות מסורתיות, מעסיקה כשלושה רבעים מכוח העבודה במדינה.
המגזר התעשייתי אינו מפותח, והוא מבוסס על עיבוד מוצרי חקלאות: מאפיות, עיבוד בוטנים, מבשלות שכר וכדומה.
ראשיתה של התיירות בגמביה בקבוצה של 300 תיירים שוודים שביקרו במדינה ב-1965 בארגונה של חברת תיירות שוודית. מאז נהפכה התיירות לענף משמעותי בכלכלת גמביה, והכנסות הענף מהוות 12% מן התוצר הלאומי. התשתית התיירותית עדיין אינה מפותחת וכמעט כל המלונות מרוכזים באזור סרקונדה. הענף סבל מקשיים לאחר הפיכת 1994, שעוררה חשש מאי-שקט ביטחוני והרתיעה תיירים, אך בשנים האחרונות הוא במגמת התאוששות. עונת התיירות היא העונה היבשה, תקופת החורף בחצי הכדור הצפוני.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מפת גמביה
שמאל|ממוזער|250px|תמונת לוויין של גמביה
שטחה של גמביה הוא 11,300 קמ"ר, והיא המדינה היבשתית הקטנה ביותר באפריקה. שטחה בנוי כרצועה ארוכה וצרה בצורת נחש שנהר הגמביה במרכזה – אורכה 480 ק"מ ורוחבה בין 10 ל-50 ק"מ. גמביה היא כמעט מובלעת של סנגל, אשר גובלת בה מכל עבריה פרט לקטע חוף באורך כ-80 ק"מ באוקיינוס האטלנטי.
פני השטח הם מישור, המנומר פה ושם בגבעות. הגובה המרבי הוא 53 מטר מעל גובה פני הים בלבד.
אקלים
במדינה שורר אקלים טרופי. העונה הגשומה נמשכת מיוני עד נובמבר, וכמות המשקעים הכוללת בה נעה בין 800 ל-1000 מ"מ, ש-90% מהם יורדים בין יולי לספטמבר. בעונה היבשה, מנובמבר עד מאי, מושפע מזג האוויר מרוחות יבשות צפוניות-מזרחיות הנושבות מן הסהרה.
ערים
העיר הגדולה ביותר במדינה היא סרקונדה שאוכלוסייתה מונה כ-348 אלף נפש, על-פי אומדן מ-2007. אחריה בגודל האוכלוסייה נמצאות בריקמה (Brikama) עם כ-84,000 תושבים ובקאו (Bakau) עם כ-48,500. הבירה בנג'ול היא רק הרביעית בגודלה, וגרים בה כ-31,000 איש.
כל ארבע הערים הללו נמצאות במערב המדינה, סמוך לחוף. העיר הגדולה ביותר בפנים הארץ היא פרפני (Farafenni) המונה כ-30,500 תושבים.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|150px|נשים בגמביה
אוכלוסיית גמביה מנתה כ-1.7 מיליון נפש ב-2007, על-פי הערכת ספר העובדות העולמי. רוב האוכלוסייה חיה באזורים הכפריים, אך הפער בין האוכלוסייה הכפרית והעירונית מצטמצם בעקבות תהליך של הגירת צעירים מהכפר לעיר, וכן של תהליכי עיור באזור הכפרי. האוכלוסייה העירונית מתרכזת באזור המערבי של המדינה הסמוך לחוף, בעיקר בחלק שמדרום לשפך הגמביה.
מוצא ודת
האוכלוסייה היא כמעט כולה ממוצא אפריקאי, פרט למיעוט זעיר של אירופים ומהגרים מלבנון.
בני גמביה נחלקים למספר רב של קבוצות אתניות, החיות יחד בהרמוניה יחסית תוך שמירה על התרבות והשפה של כל קבוצה. הקבוצה הגדולה ביותר היא המנדינקה (Mandinka) המונה כ-42 אחוז מן האוכלוסייה. אחריה לפי הגודל באות פולה (Fula) המונה כ-18%, וולוף (Wolof) המונה כ-16%, דיאולה – כ-10% וסֵרָהוּלי – כ-9%. עוד כארבעה אחוזים משתייכים לקבוצות נוספות.
הדת הרווחת היא אסלאם, שמאמיניה מונים 90% מהאוכלוסייה. נוצרים מכנסיות שונות מהווים 9% ועוד כאחוז מאמינים בדתות אנימיסטיות. במדינה שוררת סובלנות דתית, וחגי שתי הדתות הגדולות מצוינים באופן רשמי.
שפה
אנגלית, השפה הרשמית במדינה, מדוברת בקרב רוב התושבים באזור החוף, ובכל כפר נמצא מי שדובר בה. כמדינה הבנויה כפסיפס אתני, שמתבטא גם בריבוי לשוני (הזיהוי האתני מוגדר במידה רבה על ידי השפה), רבים מתושבי גמביה הם רב-לשוניים. שפת המנדינקה המדוברת בפי 454,000 תושבים היא השפה השכיחה ביותר. כ-165,000 דוברים בשפת , בעיקר באזורי החוף ובאזור בנג'ול, והיא משמשת לצורכי מסחר. בתקופת קיומה של סנגמביה, שימשה וולוף בדיוני הפרלמנט. מספר דוברי פולה (פולאני) מוערך ב-263,000, ועוד קרוב ל-20 שפות משמשות קבוצות קטנות ברחבי המדינה.
הערבית, שחדרה לגמביה עם הגעת האסלאם מצפון-אפריקה, משמשת לצורכי דת וחינוך.
שיעור יודעי קרוא וכתוב מוערך ב-35%.
ראו גם
סנגמביה
קישורים חיצוניים
פרטי עיתונות היסטוריים על גמביה באתר עיתונות יהודית היסטורית
סקירה על המצב בגמביה אתר מחלקת המדינה של ארצות הברית
גמביה - אטלס המפקד 2003 אתר אוניברסיטת קולומביה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות חסות בריטית לשעבר
קטגוריה:מערב אפריקה
קטגוריה:מדינות המוקפות במדינה אחרת
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1965 | 2024-03-31T06:45:05 |
המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה | המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (באנגלית: The Curious Incident of the Dog in the Night-Time) הוא ספר מאת מארק האדון. הכותרת היא ציטוט של הערה שהשמיע הבלש הבדיוני שרלוק הולמס בסיפור "כתם כסף" משנת 1893 מאת ארתור קונאן דויל.
הספר מסופר בגוף ראשון על ידי הגיבור, כריסטופר בוּן (Christopher Boone), נער בן 15 הנמצא על הספקטרום האוטיסטי (כפי הנראה אוטיסט בתפקוד גבוה או בעל תסמונת אספרגר. התסמונת נזכרת בפירוש רק בסיכום התמציתי שבגב הספר).
באנגלית יצא הספר בו זמנית במהדורות לנוער ולמבוגרים.
הספר עובד למחזה באותו השם, שזכה בשבעה פרסי אוליבייה, חמישה פרסי טוני, בפרס התיאטרון הישראלי, ועוד.
עלילת הספר
כריסטופר בון מכיר את כל ארצות העולם ואת ערי הבירה שלהן ואת כל המספרים הראשוניים עד למספר 7,507. אף על פי שכריסטופר זוכר דברים רבים מאוד, ופותר בקלות בעיות מסובכות במתמטיקה, הוא מתקשה להבין רגשות אנושיים פשוטים ביותר כגון בלבול וחרדה, או אף להבין בדיחות, מפני שבמוחו יש משמעויות רבות למילים. יום אחד הוא מגלה שהכלב האהוב מהבית ממול נרצח. למרות התנגדותו של אביו יוצא כריסטופר למצוא את הרוצח. הוא מדבר עם אנשים זרים, מעשה נועז מבחינתו, יוצא לחקור במקומות רחוקים ומסכן את עצמו בדרכים אחרות.
כשאביו מחרים את המחברת שבה הוא ערך את רישומיו, מגלה כריסטופר דברים גדולים יותר מכלב שנרצח: הוא מגלה שאמו לא מתה מהתקף לב, כפי שסיפר לו אביו, אלא עזבה את ביתם שבסווינדון, וילטשייר ועברה לגור בלונדון עם בעלה של שכנתו, בעלת הכלב שנרצח ושאביו הוא זה שהרג את הכלב.
עקב חששו מאביו הוא מחליט לברוח אל אמו המתגוררת בלונדון. כיוון שכריסטופר מחבב את המשטרה, הפועלת לפי מערכת חוקים מסודרת, הוא בדילמה האם לשתף פעולה עם השוטרים, שכן הוא מבין שהם רוצים להחזיר אותו לבית אביו. זו הפעם הראשונה שכריסטופר עוזב את ביתו ומגיע למקומות שאינם מוכרים לו, אשר מפחידים אותו מאוד. למרות הקשיים הרבים, תחת סיכונים רבים ובאומץ לב, הוא נוסע ברכבת ללונדון ומשם ברכבת התחתית לבית אמו בעיר הגדולה. לאחר תלאות הוא מצליח להגיע אליה.
בסוף הספר חוזרת אמו איתו לביתו, שם היא פוגשת באביו. כריסטופר עדיין מרגיש מאוים על ידי אביו, ששיקר לו שקר גדול מאוד וגם רצח את הכלב, ופוחד להישאר עמו לבד. עם הזמן הוא מתקרב שנית לאביו, אך עדיין חושש לגור עימו. הצלחת פרויקט ההתקרבות המחודשת ביניהם, ביוזמת האב אד, נותרת פתוחה בסוף הסיפור. בסיום הספר אביו של כריסטופר קונה לו כלב.
בסופו של דבר מגשים כריסטופר את שאיפתו ומקבל ציון מצוין (100) בבחינת הבגרות במתמטיקה, ומתכנן לעבור בחינות נוספות וללמוד באוניברסיטה מתמטיקה ופיזיקה.
דמויות נוספות
ממוזער|שמאל|עטיפת המהדורה לנוער של הספר בעברית.
אֶד בון: אביו של כריסטופר. אד מתואר כאיש שעובד קשה בחברה שמתעסקת בתיקון ותחזוקה של מערכות הסקה ודודי חימום. לאחר שאד וג'ודי (הוריו של כריסטופר) נפרדו, אד סיפר לכריסטופר שג'ודי מתה מהתקף לב. במהלך רוב הספר אד מטפל בכריסטופר. שני ההורים הם ממעמד הפועלים - האנגלית שלהם רצופה שגיאות וביטויי סלנג טיפוסיים - והם גרים בסווינדון, עיר ממערב ללונדון.
ג'ודי בון: אמו של כריסטופר. ג'ודי עזבה את אד ואת כריסטופר לטובת רוג'ר שירס. בספר ג'ודי מתוארת באופן אמביוולנטי. מצד אחד, ישנם תיאורים שלה כחמת מזג ועצבנית, מה שהיווה סיבה לעזיבתה, שכן התקשתה לעמוד בקשיי הטיפול בכריסטופר. מנגד, קשיי הטיפול בכריסטופר מוצגים לא פעם כמאתגרים במיוחד, הן בתיאור של כריסטופר והן מנקודת מבטה של ג'ודי באופן ישיר. לאחר שעזבה את כריסטופר ואד, שלחה ג'ודי מכתבים רבים לכריסטופר המספרים על חייה עם מר שירס, אך אד (אביו של כריסטופר) החביא את המכתבים.
שֶבוֹן : חברת צוות בבית הספר של כריסטופר, שנוהגת להיפגש ולדבר אתו. בספר מסופר ששבון מבינה את כריסטופר ומעודדת אותו להמשיך ולכתוב את ספרו.
רוג'ר שירס: בעלה לשעבר של איליין שירס, בעלת הכלב שנרצח. רוג'ר ניהל רומן עם ג'ודי, אמו של כריסטופר, ולבסוף עבר לגור איתה בלונדון.
איליין שירס: שכנה של כריסטופר ואד. הכלב שנרצח, וולינגטון, היה שייך לה. בתקופה שלאחר עזיבתה של ג'ודי, אד ניסה להטמיע אותה בתוך המשפחה.
גברת אלכסנדר: שכנה נוספת של כריסטופר ואד. במהלך הספר גברת אלכסנדר מספרת לכריסטופר על הרומן בין מר שירס לג'ודי.
רודרי: עובד עם אד בון בתיקון ותחזוקה של מערכות הסקה ודודי חימום. גרוש ואב לילדים.
גברת גסקווין: מנהלת בית הספר של כריסטופר, שאיפשרה לו (בחוסר רצון) לבצע את בחינת הבגרות במתמטיקה.
הכומר פיטרס: שימש בתור המשגיח במבחן במתמטיקה של כריסטופר.
גברת פיטרס: המורה לאמנות של כריסטופר.
וולינגטון: הכלב של גברת שירס. נרצח בתחילת הספר.
אמצעים ספרותיים
המחבר השתמש במספר אמצעים ספרותיים מיוחדים כדי להבליט את עולמו הייחודי של כריסטופר.
כריסטופר, המספר, אשר ככל הנראה בעל תסמונת אספרגר או תסמונת סוואנט, הוא מחונן ואוהב מתמטיקה. הדבר בולט כבר במספור הפרקים במספרים ראשוניים ולא במספרים מונים כמו בספרים אחרים. כמו כן, משולבות בספר מספר חידות ובעיות מתמטיות - הנספח לספר הוא "השאלה האהובה" על כריסטופר מבחינת הבגרות שלו והפתרון שלה. באמצעות אותם דברים מנסה כריסטופר להראות את נקודת מבטו ולחשוף את הקוראים לעולמו הפנימי. מסביר ומעניין אותם בתחומי העניין הייחודיים שלו ומסביר למה הוא כל כך אוהב אותם. בנוסף, מדגיש המספר לכל אורך הספר את העובדה כי אם יראה מחלון האוטובוס בדרכו לבית הספר ארבע מכוניות צהובות ברצף, זה הולך להיות "יום שחור", כלומר יום שבו הוא אינו אוכל ואינו שותה ולא לוקח סיכונים.
אמצעי נוסף המבטא את חיבתו העזה של המספר למספרים וללוגיקה הוא העובדה שהפרקים שמתמקדים בסיפור המעשה אינם בסדר שוטף אלא לסירוגין. לדוגמה, פרק 2 (שהוא הפרק הראשון, שכן 2 הוא המספר הראשוני הראשון) מתאר את השתלשלות אירועי הסיפור. בפרק 3 כריסטופר מציג את עצמו (חלק מהתיאור הבסיסי שלו הוא שהוא מכיר את כל המדינות בעולם ובירותיהן ואת כל המספרים הראשוניים עד 7,507) ומספר על מקרה שבו המורה שלו בבית הספר המיוחד, שבון, הציגה לו ציורים של פרצופים שונים והוא לא זיהה את רובם. בפרק הבא, פרק 5, אנחנו חוזרים להשתלשלות האירועים בסיפור, שהופסקה בסוף פרק 2, וכך הלאה. מדי פעם מופיעים פרקים, לעיתים בעיצומו של מתח בסיפור עצמו, שאינם עוסקים ישירות בעלילה אלא בנושאים מגוונים כגון אתאיזם, מרחב-זמן, פילוסופיה של המדע. הם מעשירים ומוסיפים ובונים עולם ספרותי מעבר לעלילה המרכזית.
אמצעי ספרותי נוסף הוא השימוש באותיות גדולות בראש מילה (בגרסה האנגלית. במהדורה העברית: בכתב מודגש) במושגים החשובים עבור המספר, למשל שתי המילים הראשונות ושלוש המילים האחרונות בקטע הבא:
תרגום:
"יום שחור, שהוא יום שבו אני לא מדבר עם אף אחד ויושב לקרוא ספרים לבדי ולא אוכל את ארוחת הצהריים שלי ולא לוקח סיכונים." (ההטייה במקור)
גם אמצעי זה תורם להבנת עולמו של הלוקה בתסמונת אספרגר, שכן חוסר יכולתו להבין את העולם (למשל חוסר החוקיות שקובע האם יהיה זה יום טוב או רע) גורם לו לקבע דברים כאירועים מתמטיים שקל לשלוט בהם. בנוסף משתמש המחבר בגופנים שונים כאמצעי ספרותי. הגופן שבו מודפס הספר כולו הוא גופן "קל", שאינו אופייני לספרים בדרך-כלל.
בנוסף, ישנם תיאורים רבים המשתרכים לאורך משפטים מאוד ארוכים ולא מסודרים, מה שנותן לקורא את התחושה שמחבר הספר הוא באמת נער הסובל מתסמונת אספרגר או תסמונת סוואנט. התיאורים של כריסטופר אמינים מאוד בכל הנוגע לעובדות אובייקטיביות המתוארות בהם, אך נקודת המבט האובייקטיבית הזאת לגבי האירועים השונים דווקא מדגישה את ייחודו של כריסטופר. לדוגמה, באחת הסצנות כריסטופר כמעט מקפח את חייו כאשר רכבת תחתית עומדת לדרוס אותו. כריסטופר בוחר להתרכז בתיאור כיצד רדף וניסה להגיע לחולדת המחמד שלו, טובי, ומזכיר רק את חוסר הנעימות שנגרם לו כשעובר אורח זר נגע בו, אף על פי שהקורא מבין כי למעשה עובר האורח הציל את חייו.
המחבר זכה לשבחים על כך שהספר ממחיש היטב שלא כל הילדים חושבים אותו הדבר; עם זאת, קוראים בעלי אספרגר שקראו את הסיפור ביקרו אותו על כך שהוא לא מתאר בצורה מדויקת את זהותם.
עיבוד הספר לתיאטרון
בשנת 2012 עלה בבריטניה המחזה "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת סיימון סטיבנס המתבסס על הספר.
בשנת 2014 עלה המחזה בישראל בתרגום לעברית בתיאטרון בית ליסין. על משחקו בתפקיד הראשי בהצגה זו זכה נדב נייטס בפרס התיאטרון הישראלי לשנת 2014 בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר.
ביולי 2023 עלה המחזה לראשונה עם דמות מרכזית נשית בתיאטרון ובית הספר למשחק "אספקלריא" בירושלים. בעבודה דרמטורגית של רחל מימון-שוורץ ואוריה ליפשיץ ובבימויה של אילווה גורונוביץ'.
קישורים חיצוניים
תלמה פרויד, שרלוק הולמס, מאחוריך - על המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה, באתר nrg, 4 באוקטובר 2012
בת-שבע שפירא, קריאה אבחונית בספר המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאת מארק האדון, באתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, 2 באוקטובר 2012
הערות שוליים
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:הקשת האוטיסטית בספרות
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:הצגות שזכו בפרס התיאטרון הישראלי | 2024-04-29T17:01:33 |
בישקק | בִּישְׁקֶק (בקירגיזית וברוסית: Бишкек; בין השנים 1926–1991 נקראה פְרוּנְזֶה (בקירגיזית וברוסית: Фрунзе)) היא בירת קירגיזסטן והעיר הגדולה ביותר בה. בשפה הקירגיזית פירוש המלה בישקק הוא מַחְבֵּצָה שנועדה לייצר תסיסה של חלב סוסים. בעיר יש שדרות רחבות ובניינים ציבוריים עשויים משיש המשולבים בבתי מגורים בסגנון הסובייטי.
היסטוריה
במקור המבצר של בישקק הוקם בשנת 1825. בשנת 1864 הושמד המבצר, אולם הוא שוחזר בשנת 1877 על ידי הממשל הרוסי, העיר עצמה הוקמה בשנת 1878.
בשנת 1926 שונה שמה של העיר לפרונזה, על שמו של מיכאיל פרונזה, בן המקום וממפקדי הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה, שדכא את המרידות נגד שלטון הבולשביקים וקבע כי היא תהיה בירת קירגיזסטן. אחרי פירוק ברית המועצות, קירגיזסטן זכתה בעצמאות בשנת 1991 ושמה של העיר הוחזר להיות בישקק.
בשנת 2002, קיבלה ארצות הברית אישור להשתמש בשדה התעופה "מאנאס" הסמוך כבסיס חיל אוויר למטרות מבצעים צבאיים בעיראק ובאפגניסטן. הבסיס נקרא "גונצ'ה", על שמו של פיטר גונצ'ה, ראש שירותי הכבאות של העיר ניו יורק, שנספה בפיגועי 11 בספטמבר. רוסיה הקימה בתגובה בסיס חיל אוויר משלה בעיר הסמוכה קאנט.
בשנת 1994 נחתם בעיר פרוטוקול בישקק שהיה הסכם הפסקת אש בתיווך רוסי, בין אזרבייג'ן וארמניה והביא לסיומה של מלחמת נגורנו קרבאך.
חלוקה מנהלית
העיר בישקק מחולקת ל-4 נפות, יישוב עירוני אחד וכפר אחד:
שםבקירגיזיתאוכלוסייה (מפקד 2022)שטחצפיפותנפת אוקטוברОктябрь району316,745388,335נפת האחד במאיБиринчи май району237,385376,416נפת סברדלובСвердлов району283,981367,888נפת לניןЛенин району265,451525,105היישוב העירוני צ'ונג-אריקшаар тибиндеги Чоӊ-Арык айылы11,0222.5004,409הכפר אורטו-סאיОрто-Сай айылы6,2431.5004,162
דמוגרפיה
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:קירגיזסטן: ערים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1878 | 2024-07-27T14:38:59 |
המנון מונגוליה | ההמנון הלאומי של מונגוליה (במונגולית: Монгол Улсын Төрийн Дуулал בתעתיק: מוֹנגוֹל אוּלסִין טֶרִיין דוּוּלָל) נכתב על ידי טסמדין דמדינסורן והולחן על ידי בילגין דמדינסורן ולובסנז'מצי מרדורז'.
ההמנון אומץ רשמית לראשונה בשנת 1950, עת החליף את ההמנון המונגולי הקודם שהיה בשימוש משנת 1924. בשנת 1961 הוחלף ההמנון בהמנון אחר שהרבה לבטא את הרעיונות הקומוניסטיים של המדינה. עם נפילת הקומוניזם במונגוליה, הוחזר ההמנון המקורי משנת 1950, אך בהורדת בית אשר הילל את המנהיגים הקומוניסטים: ולדימיר לנין, יוסיף סטלין, דמדין סוחבאטאר והורלוגין צ'ויבלסאן. ב-6 ביולי 2006 שינה הפרלמנט המונגולי במעט את מילות השיר על מנת לציין את ג'ינג'יס חאן, מייסד האימפריה המונגולית.
מילות ההמנון
תרגום לעברית מונגולית אומתנו העצמאית הקדושה
ערשם המקודש של המונגולים כולם
מי ייתן ומעשים טובים מכל העולם,
ימשיכו להביא לנו שגשוג נצחי.
מדינתנו תחזק את יחסיה
עם כל המדינות הצדיקות בעולם,
ותנו לנו לפתח את מונגוליה האהובה,
עם כל הרצון והיכולת שלנו.
סמלי מדינתנו מברכים אותנו
וגורל העם תומך בנו,
הבה נוריש את מוצאנו, תרבותנו, ושפתנו,
מדור לדור, מאב לבן.
האנשים הנאורים של מונגוליה האמיצה
השיגו חירות ואושר,
המפתח להנאה והדרך לקידמה -
מונגוליה המלכותית - ארצנו, תחיי לנצח! Дархан манай тусгаар улс
Даяар Монголын ариун голомт
Далай их дээдсийн гэгээн үйлс
Дандаа энхжиж, үүрд мөнхөжнө
Хамаг дэлхийн шударга улстай
Хамтран нэгдсэн эвээ бэхжүүлж
Хатан зориг, бүхий л чадлаараа
Хайртай Монгол орноо мандуулъя
Өндөр төрийн минь сүлд ивээж
Өргөн түмний минь заяа түшиж
Үндэс язгуур, хэл соёлоо
Үрийн үрдээ өвлөн бадраая
Эрэлхэг Монголын золтой ардууд
Эрх чөлөө жаргалыг эдлэв
Жаргалын түлхүүр, хөгжлийн тулгуур
Жавхлант манай орон мандтугай
מילות ההמנון עד 2006
תרגום לעברית מונגולית אומתנו המהפכנית הקדושה
ערשם המקודש של המונגולים כולם
אף אויב לא יביס אותנו,
ואנו נשגשג לנצח.
מדינתנו תחזק את יחסיה
עם כל המדינות הצדיקות בעולם,
ותנו לנו לפתח את מונגוליה האהובה,
עם כל הרצון והיכולת שלנו.
האנשים המהוללים של מונגוליה האמיצה
הביסו כל סבל והשיגו אושר,
המפתח להנאה והדרך לקידמה -
מונגוליה המלכותית - ארצנו, תחיי לנצח!
מדינתנו תחזק את יחסיה
עם כל המדינות הצדיקות בעולם,
ותנו לנו לפתח את מונגוליה האהובה,
עם כל הרצון והיכולת שלנו. Дархан манай хувьсгалт улс
Даяар монголын ариун голомт
Дайсны хөлд хэзээ ч орохгүй
Дандаа энхжин үүрд мөнхжинө
Хамаг дэлхийн шударга улстай
Хамтран нэгдсэн эгнээг бэхжүүлж
Хатан зориг бүхий чадлаараа
Хартай Монгол орноо мандуулъя
Зоригт Монголын золтой ардууд
Зовлонг тонилгож, жаргалыг эдлэв
Жаргалын түлхүүр, хөгжлийн тулгуур
Жавхлант манай орон мандтугай
Хамаг дэлхийн шударга улстай
Хамтран нэгдсэн эгнээг бэхжүүлж
Хатан зориг бүхий чадлаараа
Хайрт Монгол орноо мандуулъя
ראו גם
קישורים חיצוניים
המנון מונגוליה באתר התיירות הרשמי של מונגוליה.
המנון מונגוליה ב-MIDI
מונגוליה
קטגוריה:מונגוליה: סמלים לאומיים
קטגוריה:שירי 1950 | 2021-12-29T02:51:41 |
Bügd Nairamdakh Mongol | REDIRECT המנון מונגוליה | 2004-12-31T13:33:43 |
סוציאליזם אוטופי | סוֹצְיָאלִיזְם אוּטוֹפִּי הוא מונח המציין את הזרמים המוקדמים בחשיבה הסוציאליסטית בעיקר במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. המונח נטבע לראשונה על ידי קרל מרקס כציון להגות סוציאליסטית המבוססת על שאיפות-לב וחזונות של שוויוניות מלאה וחברה קומונאלית מושלמת בלי התחשבות בתהליכים כלכליים וחברתיים מציאותיים.
בגלל הגדרתו הרחבה, קשה לתחום את המונח באופן מדויק. בהתייחסות לחזון הסוציאליסטי, הרי שאפשר לכלול בין ההוגים בתחום זה אישים מתומאס מור ועד ישו. על-פי ההגדרה המצמצמת המשמשת את מרקס, יש לכלול בהגדרה את ההוגים הסוציאליסטים-אוטופיים שהיו פעילים בערך למן המהפכה הצרפתית ועד אמצע שנות השלושים של המאה ה-19.
אוטופיות סוציאליסטיות מוקדמות
המונח אוטופיה נוצר בעקבות ספרו של תומאס מור "אוטופיה". בספרו זה משנת 1516 בונה מור אידיליה סוציאליסטית לכאורה ברוח הספרטנים וכתבי אפלטון. בקריטיאס של אפלטון רק הלוחמים, הקאסטה הנעלה ביותר, מקיימת מצב שבו לאיש אין דבר משלו וכל הרכוש משותף, אך מור מרחיב את היריעה ומתאר אי שבו כל בני האדם נהנים משוויון מלא, דמוקרטיה וחינוך מצוין, עובדים מעט ועוסקים בפעילות פנאי מועילה לציבור להנאתם. בתנאים מושלמים כאלו, כך האוטופיה של מור, נמלאים כמעט כל האנשים רצון טוב ועמלים לטובת הכלל בלי רצון לרווח אישי.
אוטופיה סוציאליסטית דומה בונה תומאסו קמפנלה (Tommaso Campanella) האיטלקי ב"עיר השמש" שלו משנת 1623. בהשראת אפלטון מתאר קמפנלה חברה תאוקרטית שבה כל הרכוש, הנשים והילדים מוחזקים במשותף. אוטופיה תיאוקרטית מסוג אחר מתאר גם מורלי במאה השמונה-עשרה.
רעיונות הסוציאליזם האוטופי
הסוציאליזם האוטופי מזוהה בעיקר עם שורה של אישים שפעלו בסוף המאה השמונה-עשרה ובראשית המאה התשע-עשרה כמו אוון, קלוד אנרי דה סן סימון, פוריה, פרנץ אופנהיימר וקבה. להגותם של אלו מספר מאפיינים משותפים:
ביקורת חריפה על המשטר הכלכלי, המדיני והחברתי הקיים, עם הסתייגות ברורה מהתיעוש ולעיתים גם מהקפיטליזם.
הדגשת עוניים ומצוקתם של העניים, מן הפרולטריון או מן האיכרים, מצוקה הדורשת עזרה מלמעלה.
תוכניות פעולה מפורטות של צורת החברה האידיאלית שתהווה מעין גן עדן עלי אדמות, לרוב עם נימה משיחית חזקה.
כינון חברה סוציאליסטית בדרך של שכנוע ולא מהפכה, בתמיכת עריץ נאור או באמצעות יצירת מסגרות של בעלות משותפת על אמצעי הייצור וחלוקת רווחים בין אם בקואופרטיבים ובין אם בקומונות עצמאיות.
הוגים סוציאליסטים-אוטופיסטים
סן סימון
קלוד-אנרי דה סן-סימון, 1760-1825, יכול להחשב דמות מקשרת בין התקופה ה"אנציקלופדיסטית" והסוציאליסטית. בכתביו הראשונים ביקש סן-סימון לייסד דת חדשה, "דת ניוטון" שתבוסס על חוק המשיכה ושכוהניה יהיו מדעני כל העולם ומנהיגה יהיה נפוליאון, שלו יועד תפקיד "המנהיג המדעי של האנושות".
מאוחר יותר, החל דוגל ברעיון שמנהיגי החברה צריכים להיות "מעמד התעשיינים" -- הבנקאים, המדענים, הפועלים ובעלי המפעלים -- ולא האצולה, הכמורה והבירוקרטיה שנתפשו בעיניו כטפילים. כדרכו, ביקש סן-סימון משארל ה-10, המלך הבורבוני השמרני לעילא להפוך ל"תעשיין הראשון של הארץ", להכריז על דיקטטורה זמנית ולהקים "מונארכיה מדעית".
בגלגולו השלישי, זמן קצר לפני מותו, החל סן-סימון מפתח חזון סוציאליסטי שבו מוקמת "נצרות חדשה" אשר מטרתה העיקרית הוא "השיפור המוסרי והחומרי של מצב המעמד הגדול והעני ביותר." סן-סימון אינו שולל את עקרון הקניין הפרטי, אך ממליץ על הגבלתו בהתאם לעניין הכלל, ובמיוחד הוא שולל את זכות הירושה.
ממשיכי דרכו של סן-סימון, פיתחו מתורתו תזה היסטוריציסטית שלפיה קיימים שני עקרונות חברתיים הנאבקים זה בזה בתולדות האנושות: זה של אנטגוניזם, המאופיין במלחמה, אגוטיזם ואנרכיה וזה של הדת, המאופיין ברוח של ציות, דבקות וקישור-שיתופי (אסוסיאציה). רוח הקישור השיתופי מתפתחת בעידן המודרני, טענו, כשהקישור השיתופי מתרחב ממשפחה לעיר, מעיר לאומה ומאומה לפדרציה של אומות. תחת המשטר הנוכחי, טענו, התעשיין מנצל את הפרולטריון שחבריו, אף שהם כביכול חופשיים, חייבים לקבל את תנאיו כדי להימנע מרעב. התרופה לכך, גרסו, תמצא בביטול חוקי ההורשה והעברת הירושה למדינה ובהפקעת כל אמצעי הייצור לטובת המדינה, שהיא הקישור-השיתופי העליון.
ממוזער|שמאל|שארל פורייה
שארל פורייה
שארל פוריה, 1772-1837, היה מרחיק הלכת מבין האוטופיסטים. פורייה דחה לחלוטין את רעיון התיעוש וסבר שאין צורך להתמודד עם מוראות המהפכה התעשייתית משום שזו אינה אלא שגעון חולף. פורייה, שתעב את המסחר ומעמד הסוחרים ("מעמד טפילי, כזבן, מזיק... השודד ומנצל את הפועלים") חלם גם הוא שהוא "ניוטון חדש" המגלה את חוק הכבידה במערכות החברתיות.
המערכת האוטופית עליה חלם פורייה היא ה'פאלאנקס' או 'הפאלאנסטר', קומונה חקלאית אוטונומית ואוטארקית שתמנה כ-1,600 איש ובה יחיו כל בני האדם חיים המבוססים על קניין שיתופי, עבודה משותפת, חינוך משותף וארוחות משותפות במשטר שבו יש שוויון זכויות בין נשים לגברים ודמוקרטיה ישירה. מפתח חלוקת ההכנסות בפאלאנסטר יהיה מבוסס על 5 יחידות לפי עבודה, 3 לפי כישרון ו-4 לפי הון. פורייה התנגד לדיכוי היצרים והתאוות, בהשפעת הגדרת ההנעה הבסיסית של עונג שניסח הלווטיוס.
פורייה לא זכה לראות את הפאלאנסטרים שלו מוגשמים בחייו, כיוון שלא מצא תומך שיממן את הקמתן. אחרי מותו הוקמו מספר קומונות לפי הדגם שלו, אך כמעט כולן התפרקו במהירות ורק שתיים החזיקו מעמד יותר מחמש שנים.
רוברט אוון
רוברט אוון, 1771-1858, הוא החוליה המחברת בין הסוציאליזם האוטופי לסוציאליזם המודרני. אוון, בעל בית חרושת לטקסטיל בניו לנארק (New Lanark) שבסקוטלנד גרס, בהתאם לגישת התועלתנות של ג'רמי בנת'ם כי האדם מעוצב בתוקף נסיבות חייו וכדי לשנותו יש לשנות נסיבות אלו.
אוון טען כי מצוקתם של האנשים בעידן התיעוש נובעת מהתחרות שבין כוח עבודה אנושי ומכונות. כדי לפתור בעיה זו, הוא הציע להקים קולקטיבים שבהם יחיו יחד כ-1,200 איש יחד על מנות אדמה קצובות של בערך 5 קמ"ר, כשלתושבים מטבח וחדר אוכל משותף וגידול ריכוזי של הילדים. העבודה והשכר יהיו שייכים לקהילה במשותף. קהילות אלו יהיו חקלאיות בעיקרן, אך יהנו ממיכון מצוין ויציעו מגוון אפשרויות תעסוקה.
בהתאם לתפישותיו, כונן את המושבה הסוציאליסטית "ניו הארמוני" בארצות הברית והזמין אליה "כל בעל רצון טוב" בלי בירור של המועמדים, בהנחה שבנסיבות הסוציאליסטיות האידיאליות (שינוי הנסיבות) ישתנה אופיים של תושביה. התוצאה הייתה אנרכיה והתפוררות כמעט מיידית של "ניו הארמוני".
לאחר מספר כישלונות דומים בהקמת קומונות עמד אוון זמן קצר בראש התאגדות הפועלים הארצית הראשונה באנגליה, אך התנהגותו הסמכותנית ושלילת המאבק המעמדי מצידו הובילו לפרישתו מהתנועה אחרי זמן קצר.
אטיין קבה
אטיין קבה (Étienne Cabet), (1788-1856) היה פילוסוף צרפתי שכתב בשנת 1840 ספר בשם "מסעותיו והרפתקאותיו של הלורד ווילאם קרסידאל באיקאריה". בספר מתאר קבה חברה קומוניסטית אידילית שבה שוררים חכמה, שלום ואושר, שוויון ודמוקרטיה. קבה הקים עם תלמידיו ונאמניו קומונה ברוח זו בשם "איקריה", שהמשיכה להתקיים עד שנת 1898, אך קבה עצמו הודח ממנה אחרי זמן קצר.
ראו גם
קומונה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סוציאליזם
קטגוריה:אידאולוגיות
קטגוריה:אוטופיות | 2024-10-04T09:14:58 |
הרבנות הצבאית הראשית | redirect הרבנות הצבאית | 2005-03-20T17:27:45 |
אריה להולה | 250px|ממוזער|שמאל|אריה להולה מימין, לשמאלו יהושע ברנדשטטר, בצילומי "עיר האוהלים", 1951
אריה להולה (30 בינואר 1918 - 12 בינואר 1968) היה מחלוצי הקולנוע הישראלי, במאי ותסריטאי שפעל בישראל בין השנים 1949 ל־1956.
תולדות חייו
נולד בשם ליאופולד פרידמן למשפחה יהודית במזרח סלובקיה. הצטרף בנעוריו לתנועת "השומר הצעיר", עבר לעיר הבירה ברטיסלאבה, והתמסר לפעילות ציונית. מגיל צעיר שלח ידו בסיפורת ושירה, מחזאות ובימוי, תסריטאות ותרגום. היה גם מוזיקאי מוכשר וכן צייר מבטיח.
הוציא לאור וערך את ביטאון התנועה הציונית בסלובקיה, הדרך, עד לכיבוש הנאצי.
בשנים 1937-1940 למד בלשנות סלובקית ופילוסופיה באוניברסיטת קומניוס בברטיסלאבה. במקביל, לקח שיעורי ציור פרטיים אצל יאן מורדוך (Ján Mudroch).
בשנת 1940, ממש מתחת לאפה של המשטרה הפרו-נאצית הסלובקית, תרגם והוציא לאור אנתולוגיה לשירה עברית מודרנית, שבה הביא את טובי המשוררים העבריים של התקופה. האנתולוגיה הנדירה, בשם חמסין, נשכחה לחלוטין למשך כמה עשורים, ושבה ונתגלתה לאחרונה, כאשר גבר העניין בלהולה ובפועלו.
המשטר הפרו-נאצי כלא אותו, עם רבבות אחרים, במחנה העבודה נובקי. במחנה נמשכו חיי התרבות הפנימיים של הכלואים ולהולה-פרידמן נטל בהם חלק חשוב. להולה עבר משבר קשה כאשר אמו ואחיו נשלחו ממחנה העבודה נובאקי להשמדה באושוויץ. הצטרף לתנועת ההתנגדות הסלובקית, הפרטיזנים שהיו נתונים להשפעה קומוניסטית מכרעת, ובמסגרתה השתתף במרד הסלובקי נגד הגרמנים, שם גם נפצע קשה ברגלו. לאחר השחרור זנח להולה את התנועה הציונית. בשנים 1945-46 שימש כעורך בפועל של בטאון הצבא Bojovník. בהמשךקומיסר פוליטי קומוניסטי, עורך ביטאונים שלהם, מחזאי מצליח, מתרגם ובמאי. בשנים אלה, 1946 והלאה, גם החל את דרכו כבמאי סרטים, והתפרסם בארצות הקומוניסטיות של מזרח אירופה. בשנת 1948 גברה האנטישמיות בסלובקיה, בעקבות ביקורת נוקבת על מחזהו "ההתנקשות", ביקש מן השלטונות להגר לישראל.
פעילותו בישראל
בראשית שנת 1949 הגיע להולה עם משפחתו לישראל. שנתיים ראשונות עשה בתל עמל ובמסגרות קיבוציות אחרות, שם גם הקים תיאטרון אזורי פוליטי של קיבוצי עמק בית שאן. במסגרת זו היה מעורב בהעלאת ההצגה "פעמוני הקרמלין", שמאמץ עצום הושקע בהפקתה, והוצגה רק פעמיים או שלוש, בשל ביקורת שלילית בתוך הקיבוץ הארצי. כמו כן, כתב וביים הצגת ילדים בשם "הבלדה לתפוח הזהב".
בסוף 1950 הוזמן על ידי יוסף (פפו) מילוא להצטרף לתיאטרון הקאמרי הצעיר ועבר לתל אביב. בשנת 1951 הצטרף לקואופרטיב הסרטים ״קולון״. הקואופרטיב הקים מטה לצורך הפקת סרט עבור יום העצמאות השלישי (1951) ולהולה עמד בראשו. הוא פיקח על 31 צוותים שצילמו חומר לסרט ברחבי הארץ. בסופו של המבצע הופק סרט קצר באורך של 20 דקות, אולם באיכות יוצאת דופן לאותה עת. הסרט נשלח לפסטיבל קאן של 1952.
בקיץ אותה שנה העלה בקאמרי את מחזהו ארבע כנפות הארץ בבימויו. העיתונות הסוציאליסטית כתבה ביקורות משבחות על המחזה.
להולה התמסר מכאן ואילך לעשיית קולנוע לאחר שבתחילת דרכו עבד כבמאי של סרטי סוכנות וסרטים מוזמנים קצרים. בין סרטיו הקצרים הידועים השחר בוקע על חיי מושב עולים וקשייו (צולם במושב אשתאול). הזדמנות גדולה ניתנה לו כשעשה במשותף עם אחרים את סרטו הראשון עיר האוהלים באורך 36 דקות. הייתה זו הופעתה הראשונה של אורנה פורת בסרט. עיר האוהלים עוסק בשתי משפחות עולים, האחת מעיראק והשנייה מגרמניה, החולקות אוהל במעברה וטיפל בנושאי קליטת העלייה ההמונית וקשיי העולים בארץ.
אבן על כל מיל
סרטו הראשון באורך מלא היה אבן על כל מיל, ציון דרך חשוב בתולדות הקולנוע הישראלי הצעיר.
את התסריט כתב להולה יחד עם חיים חפר. התקציב להפקה (200,000 לירות) הגיע ממשקיע פרטי ומן הקיבוץ המאוחד, שהקים לשם כך את חברת ההפקות "שדות".
על השחקנים הראשיים נמנו יוסי ידין, חנה מרון, אורנה פורת, בומבה צור והשחקנית הצרפתייה סופי לה-קלר (Sophie Leclair).
בתחילת 1954 החלו הצילומים (הצלם היה יעקב יונילוביץ').
בסוף מאי 1954 הוכרז על סיום הצילומים. העריכה הייתה אמורה להתבצע בפריז ולהסתיים בתוך חודשיים. להולה יצא לפריז ושב באוקטובר, אולם הסרט עוד לא היה גמור. העותק הגמור היחיד הגיע לישראל בתחילת ינואר 1955.
הסרט הוקרן רק פעם אחת במסגרת פסטיבל הסרטים השני של חיפה ביוני 1955 בקולנוע "מאי". הסרט לא זכה לביקורות חיוביות ונטען שאין זו גרסתו הסופית.
עקב העיכוב בהשלמת הסרט והביקורות השליליות הסתבך להולה כלכלית ונמלט מהארץ בנובמבר 1956 מחמת הנושים שרדפו אותו. בארץ הותיר את אשתו ובנו. הסרט לא הוקרן יותר מאז. נעשו ניסיונות לשכתב את התסריט ולהשלים צילומים בהתאם. הנושים אף ניסו למכור חלקים מן הסרט בחו"ל.
פעילותו באירופה
תחילה הגיע לפריז ומשם המשיך ליוגוסלביה, אוסטריה וגרמניה המערבית. שם שיחק לו שוב המזל והוא התפרסם כבמאי מסחרי, שעשה מערבונים וסרטים לא חשובים אחרים. בסוף חייו, בשנת 1967, טוהר שמו והוא הוזמן לשוב לסלובקיה מולדתו, ולסייע בשיקום הקולנוע הסלובקי. בעידודו של אלכסנדר דובצ'ק עשה גם את סרטו האחרון שם, ונפטר מהתקף לב בינואר 1968, ממש על הסט, באמצע עשייתו של הסרט.
להולה נקבר בבית העלמין "עמק הזמיר" בעיבורי ברטיסלאבה, ומצבתו ניצבת בסמוך למצבתו של דובצ'ק, המנהיג שמרד ושבר את כוחה של הרודנות הסובייטית בצ'כוסלובקיה.
להולה זכה לעיטור הוקרה מממשלת צ'כוסלובקיה ב-1991 על פועלו האמנותי.
בשנים האחרונות הוא זוכה לעדנה, גם בסלובקיה וגם בישראל, נכתבו עליו מאמרים וכתבות.
הבמאית דליה קרפל עשתה עליו סרט תיעודי בשם "להולה", שהוקרן בפסטיבל ירושלים 2001. המשורר אלישע פורת, שהכירו כנער, פרסם רומן אודותיו, וסרטיו בישראל שוחזרו וטופלו על ידי ארכיון הסרטים על שם ספילברג בירושלים.
מספריו
ארס העקרב, סיפורים קצרים, סלובקית, נדפס בסלובקיה בשנת 1999. לא תורגם לעברית.
חמסין, אנתולוגיה של שירה עברית מתורגמת לסלובקית:
Chamsin : preklady z novohebrejskej poezie / Leopold Friedmann
ברטיסלבה, 1940.
ממחזותיו
ארבע כנפות הארץ, תורגם מסלובקית. מחזה בארבע מערכות. הוצג בתיאטרון הקאמרי, בשנת 1951. הצגה מס' 33 של התיאטרון. השתתפו: בתיה לנצט, אברהם בן-יוסף, דן בן אמוץ, נתן כוגן, אריק לביא בהופעתו הראשונה על הבמה.
מסרטיו
Epizodka, 11 דקות, סלובקיה, 1948.
4:35, ישראל, 1951, סרט קצר למניעת תאונות דרכים עבור משטרת התנועה. צילום: יעקב יונילוביץ', תסריט: אורי אבנרי
השחר בוקע, 1952 - 1953.
עיר האוהלים, ישראל, 1951. מפיק: ברוך דינר. צילום: יעקב יונילוביץ'. מוזיקה: הנס מאי, שירים: ידידיה אדמון. כוכבת ראשית: אורנה פורת.
The Carpet (השטיח), ישראל, 1953. דוקו-דרמה על חיי העולים הכורדים בישראל.
אבן על כל מיל, ישראל, 1954. בכיכובו של יוסי ידין.
אביב בישראל, ישראל, 1956
השיבה מסטלינגרד, 1958.
למי ניגנה הבללאיקה (Der Teufel spielte Balalaika), 122 דקות, 1961.
דו-קרב בשקיעה (Duel at Sundown ;Duell vor Sonnenuntergang), מערבון עם טרנס היל בתפקיד הראשי. תסריט להולה בשיתוף עם מארק חלאסקו. גרמניה ואיטליה, 1965. הוקלט מחדש למען מעריציו של טרנס היל באיטליה.
הנגר, סלובקיה, שנות השישים.
העיוור (Der Blinde), 50 דקות, 1967.
החיים המתוקים של קלימגדורה (Sladký čas Kalimagdory), 104 דקות, סלובקיה. מבוסס על מחזה שכתב יאן וייס, בשנת 1937. תסריט ובימוי ליאופולד להולה. מוזיקה: האגן גאלאטיס. צילום: ויקטור סבובודה. שחקנים: רודיגר בהר, מגדה ואסאריובה ואחרים. הקרנת בכורה: אוגוסט 1968.
לקריאה נוספת
דליה קרפל, האיש בעל אלף הכישרונות, כתבת ענק על להולה, מוסף הארץ יוני 1997.
אלישע פורת, אפיזודה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001. קורות חייו של אריה להולה.
נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי: פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל, ירושלים 1991.
קישורים חיצוניים
הדף של להולה במדריך התיאטרון
אלישע פורת, האיש בעל אלף הכישרונות
הערות שוליים
קטגוריה:במאי קולנוע ישראלים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע ישראלים
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:עורכי עיתונים יהודים
קטגוריה:ישראלים ילידי סלובקיה
קטגוריה:פעילים ציונים בסלובקיה
קטגוריה:יהודים בשואה: סלובקיה
קטגוריה:ניצולי השואה: סלובקיה
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1968 | 2024-04-04T13:22:22 |
עכבריים | ממוזער|230px|גרביל מידי.
עכבריים (שם מדעי: Muridae) היא משפחה בסדרת המכרסמים המכילה כ-260 סוגים וכ-650 מינים.
המינים במשפחה זו קטנים עד בינוניים. המין הקטן ביותר הוא עכברון אפריקני (Mus minutoides), שאורך גופו (ללא זנב) 4.5-8 ס"מ ומשקלו 5–6 גרם, והוא גם המכרסם הקטן ביותר. המין הגדול ביותר הוא חולדת ענן חיוורת (Phloeomys cumingi), המגיעה לאורך של 48 ס"מ.
חברי המשפחה נפוצים בכל היבשות פרט לאנטארקטיקה וברוב האיים באוקיינוסים, וכמעט בכל אקלים - מטונדרה ועד אקלים טרופי.
רוב בני משפחת העכבריים נמצאים בתחתית שרשרת המזון, ניזונים על צומח ומשמשים כמזון לסוגים רבים של יונקים, עופות וזוחלים. בהתאם לכך, העכבריים מתרבים בצורה מהירה מאוד - ההריון קצר (לרוב פחות מחודש), וגודל השגר מגיע עד ל-12 ולדות גדולים.
תת-משפחות
קוצניים (Deomyinae) - בה 4 סוגים.
גרביליים (Gerbillinae) - בה 16 סוגים.
עכברי טוגו (Leimacomyinae) בה סוג ומין יחיד עכבר טוגו (Leimacomys buettneri).
עכברים (Murinae) - בה 129 סוגים.
ייתכן שגם חולדת הרעמה משתייכת לכאן, אך מקובל יותר לשייך אותה למשפחת האוגריים.
עכבריים והאדם
מחד גיסא בני משפחת העכבריים גורמים נזק אדיר לבני האדם. הנזקים שלהם לחקלאות נאמדים במיליארדי דולרים בשנה, הן לשדות והן למזון מאוחסן. מינים רבים משמשים כמפיצי מחלות, ביניהן כאלה שגרמו למגפות (כמו הדבר). מאידך גיסא, חלק מהמינים משמשים בהדברה ביולוגית של חרקים, אחרים משמשים כמזון ומינים נוספים משמשים כחיות מעבדה חשובות.
לקריאה נוספת
האנציקלופדיה לבעלי חיים - יונקים. הוצאת טבע הדברים
Myers, P. 2001. "Muridae" (On-line), Animal Diversity Web. Accessed July 09, 2005 at http://animaldiversity.ummz.umich.edu/site/accounts/information/Muridae.html.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1811
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון קרל וילהלם יליגר | 2023-04-02T01:00:22 |
אנטי-חלקיק | שמאל|ממוזער|300px|אלקטרון () ופוזיטרון () עוברים אניהילציה והופכים לפוטון ().
בפיזיקת החלקיקים, אַנְטִי-חֶלְקִיק הוא בן זוג של חלקיק אחר, בעל מסה דומה לו, אך בעל מטען (כולל מטען חשמלי) הפוך בסימנו. לאלקטרון, לדוגמה, יש מקביל מהופך הנושא מטען חיובי, ושמו פוזיטרון, בעוד שלפרוטון האנטי חלקיק המקביל הוא אנטיפרוטון. בניסוח טכני ומדויק יותר, אנטי-חלקיק הוא השדה הקוונטי הסימטרי לחלקיק מסוים תחת היפוך מטען וזוגיות (שהיא כוון המרחב), ובאנגלית CP symmetry (ר"ת: Charge Parity).
פיזיקת החלקיקים גורסת, כי לכל סוג של חלקיק ישנו בן-זוג בעל מסה וספין זהים לו, שגודלי המטענים שלו (כגון מטען חשמלי, מטען הכוח החלש ומטען הצבע) הם כגודל מטעני החלקיק התואמים, אך הסימנים שלהם הפוכים. לדוגמה: מטענו החשמלי של האלקטרון הוא (1-), ומטענו החשמלי של בן-זוגו, הפוזיטרון, הוא (1+).
אפשרות קיומם התאורטי של האנטי-חלקיקים הועלתה בשנת 1928 על ידי פול דיראק, וכבר בשנת 1932 נמצא הפוזיטרון בתוך קרינה קוסמית.
כאשר חלקיק ואנטי-חלקיק נפגשים, הם עוברים תהליך של איון, שבסופו הם הופכים לאנרגיה, על-פי נוסחתו של איינשטיין, E=mc2. אנרגיה זו מועברת על ידי נשאי הכוח המתאימים, למשל, פוטון במקרה של אינטראקציה אלקטרו-מגנטית (אלקטרון עם פוזיטרון), שיכולים בהמשך התהליך להפוך לזוג חלקיק - אנטי-חלקיק אחר. גם האינטראקציות ההפוכות אפשריות: נשאי כח שהופכים לצמד חלקיק - אנטי-חלקיק.
הסימטריה בין חלקיקים לאנטי-חלקיקים אינה מדויקת, וקיימים הבדלים קטנים במסה ובתכונות אחרות שלהם. תופעה זו מכונה בשם שבירת סימטריית CP, והובילה להיווצרות היקום כפי שהוא מוכר כיום, כלומר מורכב מחומר ולא מאנטי-חומר. היבט אחר של שבירת סימטריית CP הוא תופעת הבריוגנזה, כלומר יצירה של בָּרִיוֹנים.
ראו גם
אנטי-חומר
הים של דיראק
המודל הסטנדרטי
מיון החלקיקים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פיזיקת חלקיקים
קטגוריה:סימטריה בפיזיקה | 2024-05-18T11:25:40 |
נוטריים | הפניה נוטרייה | 2007-12-03T06:40:28 |
פרשת מוניקה לווינסקי | שמאל|ממוזער|300px|עטיפת המגזין טיים מפברואר 1998
300px|ממוזער|הנאום של קלינטון בו הוא טוען כי לא קיים יחסי מין עם לווינסקי (בדקה 6:20). לחצו על הקובץ לצפות בנאום.
300px|ממוזער|קלינטון ולווינסקי בפברואר 1997
פרשת מוניקה לווינסקי הנקראת גם פרשת קלינטון-לווינסקי (באנגלית: Clinton–Lewinsky scandal) הייתה שערורייה פוליטית-מינית בארצות הברית, שבמרכזה הנשיא ביל קלינטון בן ה-49, ומוניקה לווינסקי, מתמחה בבית הלבן בת ה-22. הזוגיות המינית בין השניים התקיימה בין השנים 1995 עד 1997 והתגלתה לציבור ב-1998. בהתייחסו לפרשה הצהיר קלינטון עם סיום נאום שנשא בפני הטלוויזיה האמריקנית כי "לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזו" ("I did not have sexual relations with that woman"). חקירה נוספת נגד קלינטון הובילה להאשמות בדבר עדות שקר ולהעמדתו להליך הדחה ב-1998 על ידי בית הנבחרים של ארצות הברית. לאחר מכן זוכה מאשמת עדות שקר ושיבוש הליכי משפט על ידי הסנאט.
קלינטון הואשם בביזיון בית המשפט על ידי השופטת סוזן וובר רייט על מתן עדות שקר בפרשת פולה ג'ונס בקשר ללווינסקי וכן נקנס ב-90,000 דולר אמריקני על ידי רייט. רישיונו של קלינטון לעסוק בעריכת דין הושעה בארקנסו למשך חמש שנים; זמן קצר לאחר מכן, הוא נמנע מלעסוק בתיקים משפטיים בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית.
רקע
ב-1995, סיימה מוניקה לווינסקי את לימודיה בקולג' לואיס וקלארק, והחלה לעבוד בבית הלבן במהלך כהונתו הראשונה של ביל קלינטון. באותו זמן הם החלו במערכת יחסים מינית.
במהלך הזמן, היחסים ביניהם נחלשו, ולווינסקי עברה לעבוד במחלקת ההגנה. לווינסקי שיתפה את חברתה לעבודה לינדה טריפ, ברגשותיה ותגובתו של הנשיא ויחסיה איתו. טריפ גם הקליטה בסודיות, שיחות טלפון בין לווינסקי וקלינטון. כשטריפ גילתה שב-1998 חתמה לווינסקי על תצהיר שבו היא הכחישה את יחסיה עם קלינטון, היא העבירה את הקלטות לקנת' סטאר, מבקר המדינה, שבאותו זמן חקר פרשות שונות הקשורות לקלינטון, בהן "פרשת Whitewater".
חשיפת הפרשה
החדשות על הפרשה הופיעו בפעם הראשונה ב-17 בינואר 1998 באתר האינטרנט "דראדג' רפורט" (Drudge Report) של מאט דראדג'. האתר דיווח שניוזוויק החליטו שלא לפרסם את הפרשה למרות שאחד מהכתבים דיווח וכתב מאמר על הנושא. הדיווח הראשון בעיתונות הכתובה היה בוושינגטון פוסט ב-21 בינואר. למרות הכחשותיו של קלינטון, הסיפור תפס תאוצה, ודרישות הסברים מהבית הלבן גברו. ב-26 בינואר קלינטון דיבר אל האומה במסיבת עיתונאים בבית הלבן ואמר:
קלינטון הכחיש קיום יחסי מין עם לווינסקי תחת שבועה במשפט אחר. בשידור טלוויזיה רשמי מהבית הלבן טען קלינטון "לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזו, גברת לווינסקי" (I did not have sexual relations with that woman, Miss Lewinsky). תחת לחץ מכך שידע שלתובע, עורך הדין קנת' סטאר, יש שמלה עם כתם מנוזל הזרע שלו, ושלווינסקי נתנה עדות שהנשיא השתמש בסיגר בזמן פגישתם, הודה שהטעה את העם האמריקני ושיחסיו עם לווינסקי היו "בלתי הולמים". קלינטון הכחיש שנתן עדות שקר בטענה, שלפי הגדרתו מין אוראלי אינו נחשב כ"יחסי מין" (sexual relations).
בתקשורת האמריקנית התנהל ויכוח האם הנשיא ידבר על ההאשמות בנאום מצב האומה. בסופו של דבר קלינטון בחר שלא לעשות זאת, כנראה כדי להראות "נשיאותי" ומעל כל הפרשה. הגברת הראשונה, הילרי קלינטון, תמכה רשמית בבעלה לאורך כל הפרשה.
ב-27 בינואר אמרה הילרי בטודיי שואו (The Today Show) של NBC:
הליך ההדחה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
לווינסקי, מוניקה
קטגוריה:1998 בארצות הברית
קטגוריה:נשיאות ביל קלינטון
קטגוריה:שערוריות מין | 2023-11-28T08:37:30 |
סאות'פארק | REDIRECT סאות' פארק | 2004-12-14T09:45:09 |
סאותפארק | REDIRECT סאות' פארק | 2004-12-14T09:49:25 |
קווייקרים | ממוזער|250px|כנסיית הידידים בווסט מנספילד, אוהיו, המקושרת עם כנסיית הקווייקרים האוונגליקנים הבינלאומיתאגודת הידידים (באנגלית: Religious Society of Friends), הידועה יותר בשם קווייקרים (Quakers), היא קהילה נוצרית שנוסדה באנגליה במהלך המאה ה-17 בהשפעת האנבפטיסטים, וכמוהם לא מאמינים בתקפות טבילה בינקות.
הקווייקרים נודעו כקהילה רודפת שלום ואי-אלימות, ומאנגליה התפשטו למדינות רבות בבריטניה ובשאר אירופה, וכמו כן גם לארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ואף לדרום אפריקה. לפי פרסומי כנסייה פנימיים, מספר הקווייקרים בעולם נע בין 300,000 ל-400,000 איש.
בארצות הברית מורגשת השפעת הקהילה בעיקר במדינת פנסילבניה - הקרויה על-שם מייסדה הקוויקרי ויליאם פן.
היסטוריה
מייסד הקהילה הוא , שהאמין כי קשר ישיר עם האל הוא נחלתם של כל בני האדם, ללא צורך בתיווכם של כמרים או אנשי דת אחרים. באגודת הידידים מתייחסים לאמונה זו פעמים רבות כ"האל הפנימי", "האור הפנימי", "רוחו של ישו בתוכנו" ומונחים דומים אחרים.
בשנת 1648 החל פוקס להטיף בפני קהל אנגלי. אנגליה הייתה שרויה אז תחת הפוריטניות של אוליבר קרומוול, אך אי השקט הדתי והפוליטי החלו מתגברים. פוקס מחה נמרצות נגד המנהגים הדתיים של אותו זמן וטען כי אין הם עולים בקנה אחד עם הנצרות האמיתית. הוא דחה את רעיון הכמורה בשכר ואת בניית בנייני הדת מתקציב המדינה. פוקס האמין כי כל נוצרי הוא איש דת וכל אספה של מאמינים היא טובה דיה. משום כך, באסיפות קווייקרים מסורתיות אין אדם המטיף, מנהל את התפילה או מדבר לקהל כלל, אלא המאמינים עומדים יחדיו בשקט עד אשר מתפלל כלשהו רוצה לומר דבר מה. פוקס גם שלל את הגישה הפוריטנית שראתה את לימוד כתבי הקודש כחשוב מן החוויה הדתית האישית, וציטט את פאולוס בברית החדשה: "כִּי־הָאוֹת תָּמִית וְהָרוּחַ יְחַיֶּה".
במהלך מלחמת העולם השנייה קווייקרים עזרו לפליטים רבים. במהלך מלחמת קוריאה חלק מהקווייקרים עזבו את ארצות הברית כדי להימנע מגיוס והתיישבו במונטוורדה שבקוסטה ריקה.
מקור השם
ישנן שתי גרסאות באשר למקור השם "קווייקרים" (Quakers), שתרגומו מאנגלית הוא "הרועדים". לפי הראשונה, מדובר היה במקור בעלבון שהוטח בקווייקרים שדרשו מסביבתם "לרעוד אל מול מילתו של האל". לפי השנייה, הקווייקרים הראשונים רעדו מהתרגשות דתית בעת אסיפותיהם, והכינוי היה כינוי של הערכה על דבקותם הדתית.
הפולחן הקווייקרי
שמאל|ממוזער|300px|מפגש נשים של אגודת הידידים, במהלך המאה ה-18 בלונדון
ישנם שני סוגים עיקריים של פולחן בבתי תפילה קווייקרים: מונחה ושאינו מונחה. האחרון הוא המסורתי יותר והוא הנפוץ בבריטניה, אירלנד, אוסטרליה, ניו זילנד ורוב ארצות הברית. במהלך התכנסות מהסוג הזה ה"ידידים" ממתינים בדממה ל"מסר אלוהי" ומי שמרגיש שקיבל מסר, יכול לחלוק אותו עם כל הנוכחים. התכנסות כזו אורכת לרוב כשעה אחת.
ההתכנסות מתחילה כאשר ראשון הידידים מתיישב במקומו, ומסתיימת כאשר אדם שנקבע מראש (בדרך כלל, זקן הנוכחים) לוחץ את ידו של שכנו. אז, כל הנוכחים לוחצים ידיים עם שכניהם, ואחד הנוכחים מברך את הקהל. לרוב מגישים לאחר הכינוס קפה או תה ומשוחחים שיחות חברתיות.
הפולחן המונחה החל בארצות הברית במאה ה-19 כמענה למצטרפים הרבים לאגודת הידידים באותה עת. סגנון הפולחן המונחה דומה למתרחש בכנסייה פרוטסטנטית אמריקאית של המאה ה-19. בדרך כלל קוראים מכתבי הקודש, שרים מזמורים ושומעים דרשה. רוב הידידים שאינם במדינות אנגלוסקסיות או בצפון מזרח ארצות הברית דוגלים בסגנון פולחן זה.
חתונה
כאשר זוג מתכוון להינשא, הם מצהירים על רצונם בפני ההתכנסות. טקס החתונה עצמו דומה לכל התכנסות אחרת ועל כן שונה מאוד ממה שנהוג בקרב נוצרים, למשל. אין כומר או איש דת המנהל את הטקס שכן הידידים מאמינים שהזוג נישא בפני האל והקהל הוא רק עד למעשה.
אזכרות
אזכרות למתים מתבצעות גם הן בצורת התכנסות הקהל, ואורכות לעיתים זמן רב, בהתאם למספר הנוכחים. כל ידיד יכול לשאת דברים על המת ולהיזכר בו באופן המתאים לו. נהוג גם לעודד את הפשטות בהקמת המצבה על הקבר.
אמונות ומנהגים של הקווייקרים הראשונים
ראשוני הקווייקרים בלטו באמונתם, החריגה במאה ה-17, בשוויון רוחני מלא של נשים וגברים. שני המינים זכו לביטוי חופשי באסיפותיהם, ואשתו של ג'ורג פוקס, מרגרט פל, הייתה דוברת רהוטה ובולטת כבעלה.
אמונתם העזה בשוויון השליכה גם על התנהגותם החברתית. הם סירבו למנהגי הכבוד של אותה עת לרמי המעלה: הם לא הסירו את כובעם בפני מלכים ושועים, ופנו אליהם בפנייה ישירה של "אתה" ולא בלשון רבים המכובדת יותר "אתם".
הם גם לא האמינו בביצוע טקסים או סקרמנטים, שכן לראייתם הקדושה שורה בכל חיי האדם ומעשיו. הם לא ביצעו הטבלות או טקסי חניכה, ואסיפות הדת שלהם נראו באותה עת כמעשי כפירה. גם נישואיהם נעשו באותו אופן של אספה, ללא כומר או איש דת (מושג זר לקווייקרים) שיבצע טקס כלשהו.
הקווייקרים המוקדמים גם התנגדו לשמות האנגליים של ימות השבוע והחודשים, שרבים מהם נקראים על שם אלים וקיסרים רומאיים ופגאנים. הם קראו לימים פשוט "היום הראשון", "היום השני" וכך גם לחודשים. עד היום יש המשתמשים במספור זה בפרסומים של ארגוני קווייקרים.
עקרונות האמונה
הקווייקרים מאמינים כי התנ"ך הוא מילותיו של האל, הניתנות לפירוש על ידי כל אדם. הם מאמינים שהתגלות האל אינה מוגבלת לעבר, אלא מתרחשת גם כיום. מתוך אמונות אלו נולדה קבוצת כתבים קדושים המכונים עֵדוּיות (testimonies). אלו אינם מסמכים קבועים ופורמליים אלא אוסף של אמונות והשקפות של הקווייקרים על מעמדם מול האל.
העדויות אינן עומדות בפני עצמן, אלא שזורות זו בזו. כמערכת טיעונים פילוסופיים הן עומדות בזכות עצמן, גם מחוץ להקשר התאולוגיה הנוצרית.
רשימת העדויות, ככל אספקט אחר בתאולוגיה הקווייקרית, אינו קבועה, אך הרשומות מטה מקובלות על הרוב:
עדות השלום (The Peace Testimony), מבוססת על מכתב הסבר שנשלח למלך צ'ארלס השני מאנגליה, המסביר מדוע ראשוני הקוויקרים סירבו ליטול נשק במהומות קרומוול ב-1660. עד היום טקסט זה מבסס את אמונת הפציפיזם של הקווייקרים.
עדות היושר (The Testimony of Integrity) - הקווייקרים מאמינים כי אסור לאדם לומר כל דבר שקר או הונאה. לכן סירבו (ומסרבים עד היום) להישבע, שכן השבועה מרמזת שהם עלולים לשקר בעת שאינם נשבעים, וסירבו להתמקח על מחירי מוצריהם בקובעם מחירים קשיחים, הוגנים בעיניהם.
עדות השוויון (The Testimony of Equality) - הקווייקרים מאמינים כי כל בני האדם נבראו שווים בצלם אלוהים, ולכן היו מהראשונים ששיתפו נשים באופן מלא בקהילה הדתית, והיו פעילים בתנועות לביטול העבדות בארצות הברית והברחת עבדים לחופש במדינות הצפון. כמו כן, היו הקווייקרים בין הראשונים שייסדו מחסה בתנאים אנושיים לחולי רוח, ביורק, אנגליה, במאה ה-18. פועלם מתואר באופן אוהד בין השאר בספר "בקתת הדוד תום" שנכתב בנושא מצוקת העבדים השחורים בארצות הברית.
עדות הפשטות (The Testimony of Simplicity) - משמעות הפשטות לקוויקרים היא הגבלת הרכוש החומרי למה שנחוץ בלבד. לא כל הקוויקרים חיו לפי עדות זו באופן מלא, במיוחד בשנים האחרונות.
עדות הקהילה (The Testimony of Community) - על כל בני האדם להיות ערבים זה לזה. מתוך אמונה זו הקווייקרים התנגדו להפרדה גזעית בארצות הברית, ומתנגדים לעונש מוות מתוך אמונה ששיקום האסיר הוא הפתרון הנכון. אמונה זו גם כוללת חמלה, ומתוכה עזרה לנפגעי אסונות ולחלשים בחברה.
ראו גם
שייקרים
חרדים - אטימולוגית בלבד
לקריאה נוספת
ג'מאל עדוי, קוויקרים בפלשתינה, מפעלם החינוכי בשנים 1869–1948, הוצאת רסלינג, 2018
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אי-אלימות
קטגוריה:ארצות הברית: נצרות
קטגוריה:נצרות פרוטסטנטית
קטגוריה:נצרות: זרמים | 2024-10-05T09:49:52 |
סוכנות ביון | REDIRECTסוכנות ריגול | 2004-12-15T06:31:23 |
אייל קורא | ממוזער|אייל קורא זכר באסטוניה.
אייל קורא (שם מדעי: Alces alces) הוא מין יונק מכפיל פרסה יחיד בסוגו (Alces) במשפחת האיילים. אייל זה חי באקלים ממוזג וקר לאורך צפון אמריקה הצפונית, צפון אירופה ורוסיה, בעיקר סביב יער הטייגה הצפוני. שם עממי: Moose או Elk.
זהו הגדול שבאיילים החיים, כשהוא מגיע לגובה של מעל 2.1 מטרים בכתפיים ולמשקל של מעל 820 ק"ג ואף מעל ל-1 טון מטרי והוא מהחיות הכבדות ביותר בארצות מגוריו לאחר שני מיני הביזונים. הוא גם בעל קרניים ארוכות ורחבות מאוד אצל הזכרים שמגיעות לרוחב 210 ס"מ ולמשקל של 36 ק"ג, אשר מעידות על חוזקם של בעליהם.
אטימולוגיה
באנגלית האייל הקורא מכונה "מוּס" (moose) – שם שחילחל גם לעברית כשבשנות התשעים ההגייה הנפוצה יותר בעברית הייתה "מוּז". פירוש המילה הוא מהשבט האינדיאני האתבסקה ומשמעותו: "אוכל ענפים", עקב תזונתו של האייל מענפים. שמו העברי ניתן עקב קולות הגעייה החזקות של הזכרים לנקבות בעונת הרבייה.
תת-מינים
Alces alces alces
Alces alces pfizenmayeri
Alces alces buturlini
Alces alces cameloides
Alces alces shirasi
Alces alces americanus
Alces alces andersoni
Alces alces gigas
Alces alces caucasicus – נכחד
מאפיינים
מסת גופו של אייל בוגר יכולה לעלות על . הזכרים על פי רוב כבדים יותר מהנקבות, שמשקלן מתקרב ל-400 קילוגרם והן גם חסרות קרניים. הכבד שבאיילים הקוראים הגיע למשקל 1,180 ק"ג, אך מרבית האיילים קטנים יותר. העגל הנולד לאם שוקל עם לידתו רק כ-15 קילוגרם, אולם הוא עולה במשקלו במהירות בשל יניקת החלב המזין מאימו.
פרוותו של הזכר כהה במעט מזו של הנקבה, אולם הדרך הטובה ביותר להבדיל בין המינים היא באמצעות קרני הזכר, שהן גרמיות ובנויות מעצם ולא מחומר קרני. בכל שנה באביב מצמיח הזכר קרניים, והן נושרות בחורף, לאחר עונת הרבייה. בכל שנה הקרניים החדשות גדולות ומסועפות יותר מקרני השנה הקודמת, ועשויות להגיע לרוחב של כשני מטרים ולמשקל עשרות קילוגרמים. הנקבות מתחילות במחזורי ההריון וההמלטה בגיל שנתיים וחצי, ואילו הזכרים רק בגיל חמש שנים. הריונה של הנקבה נמשך 240–250 יום. אייל קורא בריא יכול להגיע לגיל עשרים שנה ויותר.
לאייל רגליים ארוכות בעלות פרסות הארוכות יותר ברגליים האחוריות מהקדמיות. מבנה הגפיים הארוכות והשריריות עוזרות לאייל לרוץ למרחקים קצרים במהירות של עד 55 קילומטרים בשעה, אך הוא חסר סיבולת עקב מבנה קרניו המכבידות.
תפוצה
האייל הקורא נפוץ ברוב חלקי קנדה ואלסקה, בצפון ארצות הברית, וכן בסקנדינביה וצפון רוסיה. בית הגידול הטבעי שלו הוא יערות (לרוב יערות מחטניים וביניהם הטייגה) ובקרבת אגמים או מקווי מים מתוקים כמו ביצות ופלגי מים. הוא מסוגל לחיים בתנאי שטח קשים ובחורף הקר והמושלג האופייני לחלקים רבים בצפון אמריקה. בנוסף, האייל הקורא הופץ בידי האדם לניו זילנד אך נכחד משם בהמשך.
התנהגות
האייל ניזון מצמחייה נמוכה והוא מלחך עלים וצמחייה רכה נמוכה נוספת (לא מעשבים). מזונו בקיץ מורכב מצמחי מים, טחבים ושרכים שונים ואף מאצות. בחורף הוא ניזון מענפים, גבעולים רכים, ניצנים וקליפות עצים.
אייל קורא חי בגפו ברוב השנה למעט נקבות עם עופרים. בסוף הקיץ מתייחמים הזכרים ומשמיעים קולות געייה חזקים, מהם מקור שמם העברי. איילים זכרים שווי-גודל הנתקלים זה בזה פורצים בקרבות תחרות ניגוח קרניים אחד בשני. קרבות אלה לעיתים מסתיימים בפציעת היריבים, מה שגורם לא פעם לטריפתם. לאייל הקורא המנצח מצטרפת נקבה המטופלת בעופר מן השנה הקודמת שגילו 3–4 חודשים, אותו הזכר מאמץ. בניגוד לאיילים אחרים, האייל הקורא לא מכנס עדר-הרמון אך נצפו זכרים בחברת 2–3 נקבות שעמן הזדווגו.
האייל חי לבדו בתנאי קור והוא פעיל במשך כל השנה ללא נדידה ממושכת דרומה. לאייל טורפים מעטים הכוללים בעיקר את הזאב וכן דובים חומים ובסיביר גם בידי טיגריס סיבירי. הצעירים נטרפים גם בידי דובים שחורים או פומות וגרגרנים. איילי קורא החוצים ימים יכולים להיטרף גם בידי קטלנים וישננים אך מדובר בתופעה נדירה ביותר. האייל גם מוטרד בידי טפילים כמו האסטריתיים, קרציות ותולעים שונות.
בשל גודלו האייל הקורא עשוי להיות מסוכן לאדם, שכן הוא יכול לנגוח בקרניו או לבעוט כאשר מופרעת מנוחתו; על כן בשמורות טבע ובאזורים בהם חיים בני האדם לצד האייל הקורא ננקטים צעדי זהירות, ביניהם צפייה מרחוק בלבד ושלטי אזהרה מנוכחות האייל באזור. אף על פי כן, בדרך כלל האייל הקורא הוא בעל חיים בעל מזג רגוע, ולא יתקוף שלא לצורך.
גלריה
קישורים חיצוניים
אייל קורא באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:אייליים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:פארק לאומי ילוסטון: בעלי חיים
קטגוריה:האזור הארקטי: יונקים
קטגוריה:סיביר: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הצפונית
קטגוריה:מגה-פאונה של צפון אסיה
קטגוריה:ארצות הברית: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים בטייגה | 2024-10-05T10:13:18 |
מרים ילן-שטקליס | מרים יָלָן-שְׁטֶקֶלִיס (21 בספטמבר 1900 – 9 במאי 1984) הייתה סופרת ומשוררת ישראלית, מחברת ספרי ילדים ושירי ילדים, כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים לשנת תשט"ז (1956). זוכת אות יקירת ירושלים לשנת 1968.
חייה
מרים וילנסקי נולדה לד"ר יהודה ליב ניסן וילנסקי (את שמה "ילן" הוסיפה מאוחר יותר לפי ראשי התיבות של שמו: יהודה ליב ניסן) והדסה בת יצחק ליפשיץ בפוטוקי הסמוכה לעיר קרמנצ'וג שבדרום-מערב רוסיה (אוקראינה). אביה היה מנהיג ציוני, ממייסדי קרן היסוד וחבר בתנועה המחתרתית "בני משה", והיא התחנכה על ערכי היהדות והציונות. בגיל שש-עשרה מתה עליה אמה. היו לה שני אחים: שמואל וילנסקי (מולה), לימים מהנדס בניין, ועמנואל ילן (מנולי), לימים אדריכל.
לאחר סיום לימודיה בבית הספר התיכון, למדה ילן-שטקליס פסיכולוגיה ומדעי החברה באוניברסיטת חרקוב, ולאחר מכן המשיכה ללימודי יהדות בבית הספר הגבוה ללימודי היהדות בברלין, והשלימה תואר בספרנות בבית הספר לספרנות בפריז.
בשנת 1920, בגיל עשרים, עלתה לארץ ישראל, והתיישבה בירושלים, ברחביה. בתחילה עבדה במשרדי "הדסה", אך לאחר זמן מה התקבלה לעבודה כספרנית במחלקה הסלאבית בבית הספרים הלאומי, שם עבדה עד לפרישתה לגמלאות.
בסוף שנת 1929 נישאה למשה שטקליס, שהיה מחשובי הפרהיסטוריונים של ארץ ישראל. לזוג לא נולדו ילדים. במהלך כתיבת ספרה "אצו רצו גמדים" הזמינה את מאיירת הספר, בינה גבירץ, להתגורר בביתם. גבירץ ומשה שטקליס התאהבו, והזוג שטקליס התגרש ב-1939, לאחר שמשה עזב עם גבירץ. מאז חייתה ילן-שטקליס לבדה.
ב-1966 נפגשה עם המלחין שמוליק קראוס, שהיה אז בן 31. לדברי חוקרת הספרות שרה בן-ראובן, ילן-שטקליס ראתה בקראוס את הבן שלא היה לה ובין השניים נרקמו יחסי קרבה. מספר פעמים ערבה לו ילן-שטקליס לשם שחרורו ממעצר והעידה לטובתו בבתי משפט והוא סעד אותה בימיה האחרונים.
לאורך חייה לא התבטאה שטקליס בנושאים פוליטיים, אולם טרם הבחירות לראשות העבודה והבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 הביעה תמיכה בראש ממשלת ישראל יצחק רבין. במאמר שכתבה בעיתון "דבר" כתבה: "הערצתי את הרמטכ"ל רבין כשהביא לנו את ניצחון ששת הימים. הערצתי אותו כשגרירנו בוושינגטון והערצתי אותו כראש ממשלה. אך היום אני מעריצה אותו יותר מאי פעם. הוא נקט בצעד ללא תקדים, דוגמה ליושר, לאצילות, לאומץ לב ולנאמנות לאשת נעוריו."
יצירתה
שטקליס הייתה סופרת ומשוררת פורייה, שהוציאה לאור ספרים רבים, וזכתה לפופולריות בקרב קוראים צעירים ומבוגרים.
על-פי דבריה, כתבה את שיריה מתוך נפש מיוסרת. "שירים, כמו ילדים, נולדים בייסורים", אמרה. ילן-שטקליס התייתמה מאמה בנעוריה וחייתה בבדידות ובעצב. בהיעדר ילדים משלה, היא קיבלה את ההשראה לשיריה מילדי אחרים. למרות, ואולי דווקא בשל כך, הפליאה לתאר חוויות ילדות ורגשות עמוקים של ילדים.
בתחילה כתבה למבוגרים ולאחר עלייתה לארץ, בשנת 1922, פרסמה מספר שירים בשפה העברית שיועדו לקוראים מבוגרים. בגיל 34 התחילה לכתוב שירים וסיפורים לילדים, שהתפרסמו בתחילה בעיתון "דבר לילדים", ולאחר מכן פורסמו בספרי שירים נאספו לקבצים ופורסמו כספרים.
בסוף שנות החמישים החלה הוצאת דביר בקיבוץ שיריה וסיפוריה של ילן שטקליס לשלושה כרכים. הראשון, "שיר הגדי", המיועד לגיל הרך, יצא בשנת 1957, וכלל שירים מספריה "אצו רצו גמדים", "ספר דני", "שירי-לי מירי-לי", ואת הסיפור "המסע אל האי אולי" ותרגום לסיפור "אבא מצחיקון" מאת קורניי צ'וקובסקי. בשנת 1963 יצאו לאור שני הכרכים הנוספים - הכרך השני, "יש לי סוד" המיועד לילדים בגיל הבינוני כלל שירים וסיפור מתוך "מעשה בילדה", "ספר דני" ו"אצו רצו גמדים", כמו גם תרגומים לסיפורים מאת טולסטוי, ושירים מאת שמואל מרשק וגלינה דמיקינה, והכרך השלישי, "בחלומי" המיועד לילדים גדולים, וכולל סיפורים ושירים מתוך "מעשה בילדה" ו"ספר דני" כמו גם תרגומים ליצירות מאני לייב, יוליאן טובים, אלכסנדר טברדובסקי ופיודור סוגולוב. שלושת הספרים כוללים סיפורים ושירים שפורסמו בעיתוני הילדים, אך לא קובצו לספר לפני שפורסמו במסגרת זו. בשנת 1986 הוציאה הוצאת דביר לאור את שלושת הספרים בכרך אחד, הנקרא "מרים ילן שטקליס - שירים וסיפורים". מאיירים רבים איירו את יצירותיה, אך הן מזוהות בעיקר עם איוריה של צלה בינדר שתרמה את איוריה לרבים מהשירים, ובמיוחד לספר "שיר הגדי".
בשנת 1978 פרסמה את ספרה “חיים ומלים” שכלל שירים וסיפורים למבוגרים, מאמרים וקטעים אוטוביוגרפיים.
ביצועים לשיריה
רבים משיריה של ילן-שטקליס הולחנו והפכו לנכס צאן ברזל בשירת הילדים הישראלית. חלק משיריה הולחנו בסמוך לכתיבתם, ואף הופיעו בליווי תווים כשנתפרסמו לראשונה. במהלך השנים זכו השירים לעיבודים רבים, בהם של זמרי רוק שעיקר יצירתם מופנית למבוגרים, וביצעו את שיריה אותם הכירו כילדים, ובהם: "מיכאל" ("חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא? מיכאל"), "דני גיבור" (הידוע בזכות השורות "פרח נתתי לנורית" ו"זולגות הדמעות מעצמן", ומוכר בלחנו של מקס למפל), "הסבון בכה מאוד", "שמש שמש במרום", "ג'ינג'י" ("לילדי ראש זהב"), "ידידי טינטן", "בובה זהבה", "לשפן יש בית", "אצו רצו גמדים", "רוח רוח" ועוד.
הלחנים לשירי ילן-שטקליס מזוהים בראש ובראשונה עם להקת "החלונות הגבוהים", וחבריה כסולנים - ג'וזי כץ, שמוליק קראוס ואריק איינשטיין. באלבומם הראשון "החלונות הגבוהים" (1967), שרה הלהקה שני שירים מהספר שיר הגדי, אותם הלחין שמוליק קראוס - "אלישבע מה נחמדת" ו"בובה זהבה". ב-1975 העלו קראוס וכץ מופע בשם "לבד ביחד ולבד לבד", שכלל לחנים מקוריים של קראוס לשירים רבים של ילן שטקליס (ביניהם "נתפייסה"). המופע הועלה על גבי אלבום. את השיר "אלישבע מה נחמדת" חידשה רות שועלי.
אריק איינשטיין ביצע כסולן מספר שירים של ילן-שטקליס, כגון "רוח רוח" (לפי לחן של שלום חנוך) ו"אצו רצו גמדים". כן ביצעו את שיריה זמרים כחוה אלברשטיין, נעמי שמר וזהבה בן. במיוחד ידוע הביצוע של צביקה פיק בפסטיבל שירי הילדים לשיר "הסבון בכה מאוד", אותו גם הלחין. שירים אלו התפרסמו מאוד ומוכרים לא רק כשירי ילדים.
לשיר ואמרתי לעצב הנני בוצעו מספר גרסאות כאשר כמעט כולן הוקלטו תחת הלחן של יוסי מוסטקי, אשר גם הקליט את הגרסה הראשונה לשיר, לעיתים גרסאות שונות עובדו מחדש, אך רק גרסתם של שאנן סטריט וריף כהן הוקלטה כחלק מאלבום.
בשנת 2007 יצאו שני מארזי DVD לילדים: "אצו רצו גמדים" ו-"שורום זורום" שכללו הפקה מוזיקלית חדשה של מיטב שיריה.
פרסים והוקרה
בשנת 1956 זכתה בפרס ישראל על יצירתה, והייתה לכלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים.
בשנת 1968 הוענק לה אות יקיר ירושלים.
מורשת והנצחה
250px|ממוזער|שמאל|רחוב מרים ילן-שטקליס ברעננה
בית הספר אורט מרים ילן שטקליס בנתניה קרוי על שמה. רחובות הקרויים על שמה נמצאים בפתח תקווה, ברעננה, בעכו, בראש העין, ובבאר שבע. נכון ליולי 2024 ועדת שיום עירונית של תל אביב אישרה לקרוא רחוב על שמה ברשות.
בשנת 1995 הנפיק השירות הבולאי סדרת בולים המוקדשים לספרי ילדים, ובהם בול שעיצב רונן גולדברג על פי איור של תרצה טנאי לעטיפת הספר אצו רצו גמדים מאת ילן-שטקליס.
בשנת 2018 יצר ראובן ברודסקי את הסרט התיעודי לבדיתי – האגדה על מרים ילן-שטקליס במסגרת הסדרה התיעודית "העברים".
מיצירתה
משיריה
מרים ילן-שטקליס חיברה שירי ילדים רבים, שעימם נמנים בין היתר:
דני גיבור
לבדי
מיכאל
ספריה
אצו רצו גמדים (1939) – 21 שירים לטף, הספוגים חדוות-חיים ראשונית
דני (1943) – שירים ליריים על ילד שהוא אמיץ, 'הכל יודע ומבין הכל', ורק הדמעות אצלו בוכות מעצמן
גברת עם כלבלב – תרגמה על פי ספרו של סמואיל מרשק, "המטען" (1926), איור: איזה הרשקוביץ, הגלופות הוכנו ב"צינקוגרפיה המאוחדת בע"מ, תל אביב, הוצאת דביר, 1943
גשם (1944)
מיקה החפרפרת שלך ובשבילך (דנלושקי)
טול-טול בעל חול (1944) – סיפור הרדמה
המסע אל האי אולי (1944. תורגם לערבית) – סיפור מסעם של צעצועים פגומים אל הרופא הגדול
מעשה בילדה מיליק ובדודה פיליק (1945) – מסעה הפיוטי של דודה טובה אל שער הרקיע השביעי, להביא תרופה לילדה חולה
מעשה בילדה (1946) – 11 שירים ושלושה סיפורים, בהם "איך באים השירים אל לב האדם"
שירי לי מירילי (1947. עם לחנים)
מעשה בפרוכת (1952) –אגדה פיוטית על נסיך שנהפך לגדי ועל ציפייה לגאולה [אלף עותקים נשלחו לבני-נוער בגולה]
פרח השני (1952) - אגדות עם רוסיות
מעשה בילדה (1952) - עשרה סיפורים ושירים
בימי (1953. פרס הדסה) – סיפור על רקמת יחסים בין המספרת לבין כלב גדול ונבון
גלגלים (1957) – שישה שירי תחבורה, ביניהם "הקטר" ליוליאן טובים בתרגום המחברת
יום הולדת (1962) – מונולוג של ילדה המתכוננת ליום הולדתה
שקר? (1967)
שתי אגדות (1972)
דני גיבור ושירים אחרים (1975)
גשר של נייר (1978. עם תרגום לספרדית, עמוד מול עמוד)
חיים ומילים, הוצאת קריית ספר (1978), אסיה הוצאה לאור (2021)
מרים ילן שטקליס שירים וספורים - אוסף (1986), הוצאת דביר. הקדמה: אוריאל אופק
פרח נתתי לנורית, (עריכה: יעל גובר; איורים: דוד פולונסקי), אור יהודה: הוצאת דביר, כנרת זמורה-ביתן, תשס"ה 2005
מעשה בילדה בודדה, חבל מודיעין, הוצאת דביר, 2018
דיסקוגרפיה
1967 – רן כנפיים, הד ארצי: קוראת המשוררת מרים ילן-שטקליס, שרה טובה בן צבי. (45 דק')
לקריאה נוספת
שלמה הראל, "בין מרים ילן-שטקליס לח"נ ביאליק בשירתם לילדים", ספרות ילדים ונוער, 11, ב–ג, 1985. עמ' 7–22
מיכל רוזנברג, סדק ראשון : עיונים ביצירת מרים ילן-שטקליס, באר שבע: המכללה לחינוך ע"ש קיי, תשנ"ג.
גאולה אלמוג, תפיסות עולם וגישות חינוכיות ביצירתה של מרים ילן-שטקליס לילדים, תל אביב: דני ספרים, 1995
דנה קרן-יער, "מודרניזם משלה: מרים ילן-שטקליס ומסע הבנים לארץ הבובות", מחקרי ירושלים בספרות עברית, כו, 2013. עמ' 199–225.
שרה בן-ראובן ורמי בן-ראובן, מעשה בילדה בודדה : ציוני דרך בחייה וביצירתה של מרים ילן-שטקליס, ירושלים: כרמל, 2015
דורית גני, מרים ילן שטקליס (הישראליות), יפו: צלטנר בית מלאכה לספרי ילדים, 2019
קישורים חיצוניים
סלינה משיח,
מרים ילן שטקליס (1984-1900) באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
- על מרים ילן-שטקליס ו"פרח נתתי לנורית"
מיצירתה
("שי לחנה רובינה") (שיר)
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יקירות ירושלים
קטגוריה:יקירי ירושלים
קטגוריה:משוררות ישראליות
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררי ילדים ישראלים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:משפחת וילנסקי
קטגוריה:ישראליות ילידות האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראליות ילידות אוקראינה
קטגוריה:נשות העלייה השלישית
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:סופרות ילדים ונוער ישראליות
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:ספרני הספרייה הלאומית
קטגוריה:ספרניות ומידעניות ישראליות
קטגוריה:ספרנים ומידענים ישראלים
קטגוריה:אנשי מנהל באוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:זוכות פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1956
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות חוף הכרמל
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1900
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1900
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1984
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1984 | 2024-10-19T12:16:26 |
יגאל מוסנזון | הפניה יגאל מוסינזון | 2024-07-23T19:48:53 |
פלגיאט | הפניה גנבה ספרותית | 2020-04-12T12:02:25 |
ווק דרשקוביץ' | ווק דרשקוביץ' (בסרבית לטינית: Vuk Drašković, בסרבית קירילית: Вук Драшковић; נולד ב-29 בנובמבר 1946) הוא פוליטיקאי סרבי (ובעבר גם יוגוסלבי) אשר כיהן בין השנים 2006–2007 כסגן ראש ממשלת סרביה וכשר החוץ שלה.
נעורים, השכלה וקריירה כעיתונאי וכסופר
דרשקוביץ' נולד בשנת 1946 בעיר מאלי איג'וש בחבל וויבודינה שבסרביה.
בשנת 1968 סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בלגרד.
בשנים 1969 עד 1980 עבד כעיתונאי וכתב סוכנות הידיעות היוגוסלבית "טאניוג" (Tanjug), ומשנת 1970 עד 1980 כתב 5 רומנים.
קריירה פוליטית
בשנת 1989 ייסד את מפלגת "ההתחדשות הלאומית הסרבית" (SNO) יחד עם ווייסלב ששל ומירקו יוביץ', אך המפלגה התפרקה תוך זמן קצר.
ב-1990 ייסד דרשקוביץ' את מפלגת "התנועה הסרבית להתחדשות" (Srpski Pokret Obnove, SPO) הפרו-מלוכנית. ב-9 בדצמבר 1990 השתתפה המפלגה בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בסרביה הפוסט-קומוניסטית, ללא הצלחה.
ב-1993 נעצר דרשקוביץ' על ידי המשטרה לאחר שארגן הפגנות נגד סלובודן מילושביץ', אז נשיא סרביה והפוליטיקאי הדומיננטי ברפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.
בשנת 1996 יצר את "ברית קואליציית היחד" (Zajedno) עם המפלגה הדמוקרטית הסרבית של זוראן ג'ינג'יץ' ווסנה פסיץ, איחוד שהוביל להצלחה מסוימת בבחירות המקומיות של שנה זו. האיחוד לא החזיק מעמד זמן רב, הברית התפרקה, ודרשקוביץ' שוב הציג עצמו ואת מפלגתו לבחירות לפרלמנט הסרבי ב-1997.
בשנת 1998 יצר דרשקוביץ' ברית חדשה עם המפלגה הסוציאליסטית הסרבית של מילושביץ' והוא מונה למ"מ ראש ממשלת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. עם תחילת מלחמת קוסובו התפרקה ברית זו ודרשקוביץ' חזר לאופוזיציה.
בין השנים 1999–2000 ניסו להתנקש בחייו של דרשקוביץ' פעמים רבות ללא הצלחה. יחד עם זו נהרגו בניסיונות אלה ארבעה ממקורביו. בשנת 2004 מילושביץ ואדם נוסף שנקרא מילוראד אולמק הואשמו בניסיון רצח ועל רציחתם של מקורבי דרשקוביץ'.
דרשקוביץ' התמודד ללא הצלחה בבחירות לנשיאות הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה בשנת 2000. במקביל נחלה מפלגתו הפסד בבחירות לפרלמנט וזכתה במספר מועט של מנדטים.
בסוף 2003, לאחר הפיכת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה לאיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו, נחלו דרשקוביץ' ומפלגתו תבוסה בבחירות לפרלמנט הסרבי כשקיבלו מספר מועט של מנדטים. עם זאת שימשו מנדטים אלה כלשון המאזניים בהרכבה החדש של הממשלה, בהנהגת המפלגה הדמוקרטית של סרביה של ווייסלב קושטוניצה. במסגרת הקואליציה החדשה, צורף דרשקוביץ לממשלה כשר החוץ.
ביוני 2006, בעקבות פירוק האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו, קיבל את תפקיד שר החוץ של סרביה.
ספריו
רומנים
"השופט"
"הסכין"
"התפילה"
"הקונסול הרוסי" (1986) על חייו של איוואן יאסטרבוב
"הלילה של הגנרל"
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים סרבים
קטגוריה:שרי החוץ של סרביה
קטגוריה:ילידי 1946 | 2023-02-25T08:46:00 |
תנשמתיים | ממוזער|Tyto longimembris
ממוזער|Tyto glaucops
ממוזער|Phodilus badius
תנשמתיים או תנשמות (שם מדעי: Tytonidae), היא המשפחה הקטנה מבין השתיים שבסדרת דורסי הלילה.
מאפיינים
תפוצתם בעיקר באזורי אקלים טרופי, אולם מינים אחדים נפוצים גם בקוי רוחב צפוניים יותר. מרבית המינים שוכנים ביערות, חלקם שוכנים ביערות פתוחים, תנשמת העשב שוכנת בסוואנה.
מבחינה מורפולגית, שונים התנשמות מיתר דורסי הלילה במספר מאפיינים:
פרצוף-השמע שלהם בצורת לב
מקורם מוארך ושטוח.
עיניהם קטנות בהשוואה לדורסי לילה אחרים.
רגליהם ארוכות.
אצבעתם הפנימית גדולה כשל האמצעית, היא בעלת טופר משונן, המסייע בניקוי ומריטת נוצות.
עצם החזה מחורצת ומאוחה עם מזלג הבריח.
לתנשמות טופרים מפותחים כיתר דורסי הלילה, כאשר האצבע הרביעית מתהפכת לאחור. הנקבות גדולות מהזכרים, ופלומתם בעלת כתמים כהים. כסות הנוצות רכה וסבוכה, חלקה העליון כהה ומפוספס בעוד שחלקה התחתון בהיר ולעיתים קרובות חסר כל סימן. כיתר דורסי הלילה, לשונם בשרנית, המעי האטום מפותח והם חסרי זפק אשר נפוץ בעופות.
המשפחה מוכרת בעיקר אודות למין הנפוץ והנחקר ביותר- התנשמת הלבנה (Tyto alba), השוכנת אף באזורים מיושבים על ידי האדם. מינים רבים לא נחקרו דיים, וניתן רק לשער שהם חולקים דפוסי התנהגות עם המין המוכר. תנשמתיים ניזונים בעיקר מיונקים קטנים, כאשר מכרסמים שונים, נברניים וחדפיים מהווים את עיקר התזונה. אולם, המינים יכולים להסתגל לתזונה מקומית נפוצה, מיני עופות קטנים, עופות מים, זוחלים, צפרדעים וחרקים שונים. את טרפם הם נוהגים לשאת במקורם, לא כמרבית העופות הדורסים שאת טרפם נושאים בטופריהם.
התנשמתיים ידועים בתעופתם החרישית ביותר, המתאפשרת אודות לשינויים והתאמות של מבנה הנוצות. לדורסי לילה רבים כנפים רחבות וגדולות ומאפשרות תעופה איטית. מינים אחדים צדים בדאייה איטית בצמוד לקרקע. מרבית המינים פעילים בשעות הלילה, חושי הראייה והשמיעה מפותחים, על כן מסוגלים בציד מדויק אף בתנאי תאורה שאינם מיטיבים.
התנשמתיים יימצאו בזוגות או ביחידים לאורך כל השנה, לעיתים קרובות בטריטוריה קבועה. המינים יושבי קבע בנחלתם, ואף לא יתרחקו רבות ממקום ההטלה. תקופת הדגירה משתנה בהתאם לתנאי מזג האוויר ובהתאם לתקופת הדגירה של מיני הטרף. גודל התטולה משתנה מ-1–2 ביצים ל-4–7 ביצים, בהתאם למין ולתנאים הסביבתיים. מספר מינים דוגרים בחורי עצים ובחורי מבנים מעשי ידי אדם. תנשמות העשב דוגרות על הקרקע, אך להם מערכת מאורות מסועפת בתוך העשב הצפוף. הנקבה היא על פי רוב הדוגרת היחידה על הביצים, כאשר הזכר אחראי לספק את המזון. גידול הצאצאים ולימוד מיומנויות התעופה בעזרת שני ההורים.
מיני תנשמתיים
במשפחה נכללים 27 מינים:
סוג: תנשמת המפרץ (Phodilus) (3 מינים):
תנשמת מפרץ קונגולזית (Phodilus prigoginei)
תנשמת מפרץ מזרחית (Phodilus badius)
תנשמת מפרץ סרי-לנקית (Phodilus assimilis)
סוג: תנשמת (25 מינים):
תנשמת לבנה (Tyto alba)
Tyto aurantia
Tyto bargei
Tyto capensis
Tyto castanops
Tyto crassirostris
Tyto delicatula
Tyto deroepstorffi
Tyto detorta
Tyto furcata
Tyto glaucops
Tyto inexspectata
Tyto insularis
Tyto longimembris
Tyto manusi
Tyto multipunctata
Tyto nigrobrunnea
תנשמת מסכה אוסטרלית (Tyto novaehollandiae)
Tyto prigoginei
Tyto punctatissima
'Tyto rosenbergii
Tyto sororcula
Tyto soumagne
Tyto tenebricosa
Tyto thomensis
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1769
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'יובאני אנטוניו סקופולי
קטגוריה:דורסי לילה
קטגוריה:עופות טמאים | 2023-04-02T01:38:23 |
ינשופיים | ממוזער|230px|אוח השלג
ממוזער|230px|כוס המחילות.
ינשופיים (שם מדעי: Strigidae) היא המשפחה הגדולה מבין השתיים שבסדרת דורסי הלילה.
במשפחה זו נכללים מיני דורסי הלילה הקטנים ביותר, מביניהם הקטן ביותר הוא הינשוף השדוני, שאורכו לא עולה על 12–15 ס"מ, וכן הגדולים ביותר, כשהגדול מבין כולם הוא האוח המצוי, שאורכו מגיע עד 75 ס"מ.
סוגי ינשופיים
במשפחה זו 240 מינים המקובצים תחת 25 סוגים:
Aegolius - בו 4 מינים.
ינשוף (Asio) - בו 8 מינים.
כוס (Athene) - בו 6 מינים.
אוח (Bubo) - בו 24 מינים, כולל את הקטופות (Ketupa).
ינשוף ננסי (Glaucidium) - בו 25 מינים.
סוג ומין יחיד ינשוף חשוף-רגל (Gymnoglaux lawrencii).
סוג ומין יחיד Heteroglaux blewitti.
סוג ומין יחיד ינשוף הרעמה ( Jubula lettii).
סוג ומין יחיד ינשוף מצויץ (Lophostrix cristata).
ינשוף צווחן (Megascops) - בו 28 מינים.
סוג ומין יחיד ינשוף שדוני (Micrathene whitneyi)
סוג ומין יחיד Nesasio solomonensis.
ינשוף נצי (Ninox) – בו 38 מינים.
סוג ומין יחיד אוח השלג (Nyctea scandiaca).
שעיר (Otus) - בו 55 מינים.
סוג ומין יחיד Pseudoscops grammicus.
סוג ומין יחיד Psiloscops flammeolus.
ינשוף לבן-פנים (Ptilopsis) - בו 2 מינים.
פולסטריקס (Pulsatrix) - בו 4 מינים.
סוג ומין יחיד ינשוף פלאותי
לילית (Strix) - בו 24 מינים.
סוג ומין יחיד כוס ניצי (Surnia ulula)
Taenioglaux - בו 9 מינים.
סוג ומין יחיד כוס-בזי פפואני (Uroglaux dimorpha).
סוג ומין יחיד Xenoglaux loweryi.
במשפחה זו ישנם גם שני סוגים שנכחדו:
Mascarenotus - בו היו 3 מינים.
סוג ומין יחיד ינשוף צוחק (Sceloglaux albifacies)
סימוכין
Mikkola, Heimo, "Owls of the World: A Photographic Guide" (2nd edition), Firefly Books, 2013. .
</div>
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ניקולס אילוורד ויגורס
קטגוריה:דורסי לילה | 2024-07-11T18:28:32 |
משפט ליוביל (אנליזה מרוכבת) | באנליזה מרוכבת, משפט ליוביל אומר כי פונקציה מרוכבת שלמה (כלומר, פונקציה שהולומורפית בכל המישור המרוכב) וחסומה חייבת להיות קבועה. בין שימושיו של משפט זה ניתן למנות הוכחה אלגנטית של המשפט היסודי של האלגברה והוכחה אלגנטית לכך שספקטרום של אופרטור איננו ריק.
גרסה מוקדמת של המשפט הוכחה לראשונה על ידי ז'וזף ליוביל ב-1847 והמשפט המלא הוכח על ידי אוגוסטן לואי קושי.
הוכחה
הוכחת המשפט מבוססת על שימוש בנוסחת האינטגרל של קושי. באמצעות הנוסחה מעריכים את הנגזרת של הפונקציה בכל נקודה. בשל שלמות הפונקציה, ערך הנגזרת נתון על ידי אינטגרל סגור על מעגל סביב הנקודה בה מחשבים את הנגזרת. ערך האינטגרל הולך וקטן כאשר מגדילים את רדיוס המעגל, וערך הנגזרת קטן מערך האינטגרלים על כל אחד מהמעגלים, ומכאן מסיקים כי בהכרח ערך הנגזרת הוא 0. מכיוון שערך הנגזרת של הפונקציה הוא 0 בכל נקודה, היא חייבת להיות קבועה.
על פי נוסחת קושי מתקיים:
נפעיל ערך מוחלט על שני האגפים:
המעבר האחרון מוצדק בכך שהפונקציה שלנו חסומה, כלומר מתקיים לכל נקודה במישור עבור מסוים, ובכך שאנו מחשבים את האינטגרל על מעגל, ולכן מתקיים .
אינטגרל של פונקציה קבועה על מעגל שווה להיקפו, ולכן נקבל:
הדבר נכון עבור כל מעגל שנבחר סביב הנקודה , מפני שהפונקציה הולומורפית בכל המישור.
לכן קיבלנו כי לכל קיים גדול דיו כך שיתקיים , ולכן בהכרח מתקיים , וזה מתקיים רק כאשר .
הכללות וחיזוקים
תהי שלמה, ולכל נגדיר .
אם קיימים ממשיים עבורם או ,
אזי פולינום ממעלה (הערך השלם של ). (משפט ליוביל מתקבל כאשר ).
מסקנה נוספת מהנ"ל, הידועה כמשפט הדמר, היא: אם פונקציה שלמה ללא אפסים ו-, עם , אזי היא מהצורה כאשר פולינום ממעלה . (המשפט מתקבל מהנ"ל עם ).
המשפט הקטן של פיקאר מחזק את משפט ליוביל. הוא קובע שכל פונקציה שלמה ולא קבועה מקבלת כל ערך במישור המרוכב מלבד אולי ערך אחד (למשל פונקציית האקספוננט מקבלת כל ערך מלבד 0).
המשפט נכון גם עבור פונקציות הולומורפיות בכמה משתנים, כלומר – פונקציה הולומורפית בכמה משתנים אשר חסומה היא קבועה.
כל פונקציה הולומורפית על משטח רימן קומפקטי היא בהכרח קבועה (שכן מהקומפקטיות נובע שהפונקציה חסומה).
ראו גם
תכונת ליוביל
קישורים חיצוניים
ליוביל, משפט | 2024-08-09T14:28:53 |
סלאבים | ממוזער|קרב בין לוחמים סלאבים ללוחמים סקיתים ציור משנת 1881 של האמן הרוסי ויקטור וסנצוב
ממוזער|ציור מהגוספל של אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה עם תיאור סמלי של מעלי מנחה. הדמות מצד שמאל מתארת את הסלאבים
ממוזער|מקור הסלאבים בין המאות ה-5 וה-10
ממוזער|שבטים סלאבים מהמאה ה-7 עד ה-9
סלאבים הם עמים וקבוצות אתניות שדוברים ניבים של שפות סלאביות. בעת החדשה מחולקים העמים הסלביים למספר קבוצות: סלאבים מזרחיים הדוברים שפות סלאביות מזרחיות, סלאבים מערביים הדוברים שפות סלאביות מערביות והסלאבים הדרומיים הדוברים שפות סלאביות דרומיות.
הסלאבים נדדו מאזור נהר הדנייפר (מערב אוקראינה של היום) במסגרת נדידת העמים בין המאה הרביעית לבין המאה התשיעית לעבר מרכז אירופה, מזרח אירופה ודרומה. בתקופה זו מופיעה המילה "סלאבים" כתיאור לקבוצות נוודים אלו. בתהליך זה נוצרו והתבססו המדינות הסלאביות שהתגבשו בשיא ימי הביניים, במשך מאתיים שנה השבטים הסלאביים השתלטו על שטחים נרחבים באזור חבל הבלקן ולאורך גדות נהר הוולגה, עמים אחרים שישבו על שטחים אלו ובהם קבוצות נוודים שונות התערו בתוך החברה הסלאבית.
החל מהמאה התשיעית לספירה עברו השבטים הסלאביים, שבמקורם היו פגנים, תהליך של התנצרות חלקם לנצרות יוונית-אורתודוקסית תחת השפעת האימפריה הביזנטית וחלקם לנצרות קתולית, החל מהמאה ה-12 השתלבו הסלאבים במדינות נוצריות: הסלאבים המזרחיים ייסדו את רוס של קייב, המדינה הסלאבית הראשונה. הסלאבים הדרומיים חברו לבולגרים ליצירת האימפריה הבולגרית הראשונה, הסלאבים המערביים יישבו את ממלכת פולין. במהלך ההיסטוריה, ותחת הכיבוש הטורקי של הבלקן נוצרו קהילות סלאביות מוסלמיות שהתרכזו באזור שהיה ידוע במאה העשרים בשם יוגוסלביה.
בעת החדשה ובעיקר החל מהמאה ה-20 המונח סלאבים מתייחס ללאומות וקבוצות אתניות שונות ומגוונות, מגוון נרחב של תרבויות שמערכת היחסים ביניהן מורכבת ונעה מסולידריות שבסיסה בקרבה היסטורית לעוינות גלויה.
מקור השם
אזכורים היסטוריים
האזכור הראשון של הסלאבים בשם זה, מופיע בכתבים של ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס, בן המאה השישית. הוא מתאר שני שבטים נוודים המדברים את אותה שפה, אחד השבטים הוא הסקלבני והשבט השני הוא מזהה בשם אנטס . יורדנס, היסטוריון רומי, שחי במאה השישית לספירה מתאר אף הוא את הסקלבני. בספרו הוא מתאר כי "אומה" אחת ששמה היה "ונטי" (Veneti) התפצלה ל 3 שבטים ובהם שבט ה"סקלבני".
אטימולוגיה
על פי הדעה הרווחת בקרב בלשנים המילה "סלאבים" נגזרת מהמילה "סלובו" (slovo) שפירושה "מילה" בשפות הסלביות ובמקור משמעות השם היה "עמים המדברים שפה משותפת". השערות אחרות מצביעות על האפשרות שמשמעותה המקורית של המילה היא "אדם מאמין" בהקשר של "מאמין בדת הסלאבית המשותפת" או שהמילה היא נגזרת משם של מקום, אולי נהר או מקום יישוב.
המילה האנגלית לעבד (Slave) מקורה מהמילה סלאבי Slav, והתפתחה מהמילה sclavus בלטינית וולגרית. ההשערה היא שבמהלך המלחמות של הצבא הרומי ובמהלך מלחמות צבא האימפריה הביזנטית נאספו מספר רב של שבויים סלאבים שנמכרו לעבדות עד שהשם "סלאבי" הפך לנרדף לעבד.
היסטוריה של הסלאבים
מקורות המידע העיקריים על ההיסטוריה של השבטים הסלאביים הקדומים מתבססים על כתבים של היסטוריונים רומאיים וביזנטים ועל ממצאי חפירות ארכאולוגיות שחשפו שרידים ליישובים ותרבויות סלאביות בעיקר במרכז ומזרח אירופה.
מקור השבטים הסלאבים
המקורות ההיסטוריים הלטיניים מתייחסים החל מהמאה הראשונה לסלאבים הקדומים בשם ונאטי ומתארים אותם כשבטים נוודים של מרכז אירופה החיים בסמיכות לשבטים גרמאניים ולשבטים ממוצא אסיאתי-איראני כמו הסרמטים והאלאנים.
היסטוריונים ביזנטיים מתייחסים ביתר פירוט, בכתביהם לסלאבים החל מהמאה ה-6 תחת השמות "סקלבאני" ו"אנטס". הם מתוארים כנוודים שמקורם מאזור הרי הקרפטים, הים השחור ואגן נהר הדנובה שעורכים פשיטות שוד על הפרובינציות הרומאיות.
יורדנס כתב בספרו גטיקה על הונאטי ותיאר אותם כעם גדול ששולט על שטחים נרחבים באזור נהר הויסלה. הוא מציין כי מהונאטי התפלגו השבטים סלאבים אחרים שהופיעו על גבולות האימפריה הביזנטית החל מהמאה השישית. פרוקופיוס מציין כי השבטים הסלאבים נקראו בעבר "ספורי" (Sporoi) שם שנגזר מהמילה היוונית שפירושה: "לזרוע דגן" ומתאר את ההתיישבות הפזורה של בתי האב הנוודים על פני שטח נרחב אורח החיים של הסלאבים מתואר כאורח חיים קשה. הוא ממשיך ומתאר חברה המאוחדת על ידי דת מונותאיסטית, המוקדשת לפולחנו של האל פֶּרוּן "יוצר הברק" ובעלת מערכת קבלת החלטות הדומה למערכת דמוקרטית. הלוחמים הסלאבים נלחמו בעיקר כחיל רגלים קל, ללא שריון וחמושים בכידון ומגן קטן ולעיתים נלחמו הסלאבים כשהם עם אזור חלציים בלבד. הוא מתאר את הסלאבים כאנשים גבוהים ומוצקים בעלי שיער ועור כהה.
מחקרים רבים נכתבו על מקור השבטים הסלאבים. ההנחה הרווחת היא ששבטים אלה החלו להתגבש בשטחי ההתיישבות הנרחבים של מרכז ומזרח אסיה. הבלשן ההולנדי פרדריק קורטלנד כותב כי המגוון הרחב של מקומות שהועלו כמקור אפשרי לשבטים הסלאביים נובע גם מהנטייה של היסטוריונים לייחס ללשונות ולתרבות הסלאבית עבר קדום יותר מהעולה ממצאים ארכאולוגיים או לשוניים ומעלה השערה כי החיפוש אחר מולדת סלאבית מביא לתוצאות שרירותיות כתוצאה מהעובדה שהמקורות והראיות הקדומות תמיד מתארות מקורות קדומים והתחלות קדומות מעורפלות. F. Kortlandt, The spread of the Indo-Europeans pp 2-3
מחקרים ארכאולוגיים מצביעים על מכלול תרבויות ששרידיהן מיוחסים לשבטים הסלאביים הקדומים ונמצאו בבלרוס, בה נחשפו שרידי תרבות קולצין , אוקראינה, בה נחשפו שרידי תרבות פנקובה ופולין בה נחשפו שרידי תרבות פראג .
שרידים ארכאולוגיים המיוחסים לתרבויות הסלאביות הקדומות נמצאו לאורך הנהרות העיקריים של אוקראינה, אבל גם ברומניה, שם מעורבים עם שרידים רומאיים וחוקרים רומניים נתנו לתרבות מעורבת זאת את השם תרבות איפוטסטי-קנדסטי. כלי חרס שאופייניים לתרבויות סלאביות קדומות נמצאו גם בחפירות של מבצרים ביזנטיים בצפון הבלקןAndrzej Buko (2007). The Archaeology of Early Medieval Poland: Discoveries – Hypotheses – Interpretations. BRILL. pp. 70 כלי חרס דומים נמצאו גם בחפירות בבולגריה, באתרים שמיוחסים לתרבות סלטובו-מאיאקי הקרובה לכוזרים, אלאנים וסלאביים. מחקר וניתוח מדוקדק של הממצאים הקרמיים שמתוארכים למאה השישית מעלה תמונה מורכבת, פרגמנטציה של תרבויות רבות באזור המחולק לטריטוריות קטנות או אתרים מפוזרים המאופיינים על ידי ממצאים בעלי קווי דמיון בולטים, המעידים על מידה של קשר רופף המאפיין את ההתיישבות הסלאבית הקדומה באירופה.
חפירות ארכאולוגיות חשפו יישובים סלאבים קדומים על טרסות שנבנו בסמוך לגדות נהר בקווים ישרים. בתים נבנו בדרך כלל כריבועים או עיגולים וייתכן שתוכננו על בסיס מבנים ששימשו את הנוודים בין הסלאבים הקדומים. יישובים ננטשו לאחר תקופה מסוימת ולעיתים יושבו מחדש לאחר שנים, ככל הנראה על פי התנאים שהכתיבו את אורח החיים החקלאי בעיקרו של האוכלוסייה. מספר מועט של יישובים, ככל הנראה מקום מושב של שליטים בעלי כוח צבאי והשפעה טריטוריאלית, היו מבוצרים ובחפירות נמצאו שרידים לפעילות תעשייתית. בחפירות נחשפו שתי צורות קבורה אופייניות לשבטים הסלאבים: שיטה אחת כללה שריפת גופות שלאחר מכן הונחו בבורות רדודים או כלים, בעיקר ביערות, שיטה שנייה היא קבורה בקברים, בעיקר בשטחים פתוחים, בדרך האופיינית לקברים של שבטים נוודים. אך כלים שנקברו עם הגופות דומים מאוד בשני סוגי הקבורות.
ימי הביניים
שמאל|ממוזער|250px|סורבים במזרח גרמניה
בשלהי המאה החמישית לספירה, עם התמוטטות האימפריה הרומית ועליית אימפריית ההונים, החלה גם הגירת הסלאבים מערבה.
עד המאה השישית לספירת הנוצרים התפשטו הסלאבים בהתיישבותם עד לנהר הוולגה במזרח, שם נפגשו בכוזרים ובבולגארים, עד לנהר האלבה במערב ועד חצי האי הבלקני בדרום, שם נכנסו אל תוך תחומי האימפריה הביזנטית המתכווצת.
ההתפשטות על פני שטחים כה נרחבים היוותה זרז לפילוג הסלאבים ללאומים שונים.
הסלאבים המזרחיים דחקו שבטים פיניים, ליטאיים ולטביים כשהתיישבו בשטחים הצפוניים יותר; חלק מן השבטים גם התמזגו עם הסלאבים. השטחים העיקריים אשר שוכנו על ידי הסלאבים היו יערות חשוכים, שהיו כמעט בלתי חדירים לאדם. הסלאבים גם התקדמו דרומה בעודם חושקים באדמות ובעושר של שכניהם הכוזרים. הם העלו מס לכוזרים אך אט-אט החלו להיות שותפים בשווקיהם. הם שלחו סחורה ועבדים דרך הים התיכון, בעיקר את הפינים שהיה להם ביקוש רב בשוק העבדים הים תיכוני. אך במאה העשירית כאשר התחיל כוחם של הכוזרים להיחלש, הבינו הסלאבים שאין בכוחם עוד לשלוט בשטחים אלו וכי עליהם להתמודד עם האיום החדש מהצפון, הוויקינגים השוודים שנקראו ורנגים בפיהם.
על פי מקורות שונים, ביניהם גם סקנדינביים. במאה ה-9 שבט רוס, שהגיע מאזור שבו נמצאת צפון שוודיה, פלש או הוזמן לשלוט על הנסיכויות הסלאביות. הוויקינגים הקימו את נסיכות קייב-רוס ושמו בכך את הבסיס לאימפריה הרוסית בהמשך. הוורנגים היו לוחמים, סוחרים, יורדי ים מנוסים ושודדי ים שהיוו איום משמעותי. בעת חדירת הוורנגים דרומה באמצעות נהרות מזרח אירופה הגדולים בתקווה לפתח את הסחר עם אסיה, שכרו כפרים סלאבים את שירותיהם של הוורנגים. במהרה התחילו הוורנגים להתמזג עם הסלאבים, עד שבסוף המאה ה-14 ניב נורדי עתיק בו דיברו הוורנגים, באזורים שונים במזרח אירופה, התפוגג ונשכח.
שמאל|ממוזער|250px|סלאבים פולניים
במאה השמינית לספירה שיעבד "קארל הגדול", מלך הפרנקים את רוב הסלאבים שישבו ממזרח לנהר האלבה ועם התרחבות גרמנית נוספת מזרחה במאה ה-12 לספירה נדחקו הסלאבים אל מעבר לנהר האודר.
תהליך התנצרות הסלאבים היה איטי ביחס לעמים אחרים באירופה.
תחת הנהגת הוורנגים, ולדימיר הגדול מהשושלת הרוריקית, חדרה הנצרות הביזנטית, אשר מאוחר יותר זוהתה כנצרות המזרחית האורתודוקסית, לחברת הסלאבים המזרחיים. באותה עת פעלו מיסיונרים צרפתים ואירים להכנסת השבטים הסלאבים תחת כנפי הנצרות אצל הסלאבים המערביים. בסופו של דבר נוצר הפילוג בין הסלאבים האורתודוקסים לסלאבים הקתולים.
השושלת הרוריקית (ורנגים) הסתיימה עם מותו של פיודור הראשון בשנת 1598 כאשר אחריה נוסדה שושלת רומנוב בשנת 1613, עם המלכתו של מיכאיל הראשון.
העת החדשה
הסלאבים המערביים הושפעו מבחינה פילוסופית, תרבותית, פוליטית מהשינויים שהתרחשו באירופה המערבית בעיקר בסוף המאה ה-19. הרנסאנס, הרפורמציה והמהפכה התעשייתית פסחו גם על הסלאבים המערביים שכן רובם חיו כאיכרים כאשר במרכז הערים הגדולות חיו גרמנים, שניהלו את המדיניות של המחוזות שבשליטת האימפריות פרוסיה (מאוחר יותר הרייך השני של גרמניה), אוסטרו-הונגריה ורוסיה.
הסלאבים המזרחיים (האימפריה הרוסית) חיו גם הם תחת שליטה גרמנית של משפחת רומנוב כאשר רוב העם חי חיים של איכר אירופאי טיפוסי, מהגרים גרמניים רבים היגרו לתוך הערים העיקריות של האימפריה הרוסית והיו בעלי השליטה בפועל בניהול החיים המנהליים של האימפריה וגם בבניית העיר סנקט פטרבורג – "חלון לאירופה".
שמאל|ממוזער|250px|אוקראינים מאזור הקארפטים, סלאבים בלבוש המסורתי
הסלאבים הדרומיים (חוץ מהסלובנים והקרואטים) שנכבשו על ידי הטורקים היו בעלי זיקה מועטה למערב אירופה. חלק מהסלאבים הדרומיים שנכבשו על ידי הטורקים התאסלמו כתוצאה מכך, בעיקר הבוסנים, מה שהוסיף לפילוג הדתי בקרב הסלאבים.
מתוך מאבקים בלתי פוסקים של לאומים סלאביים שונים לעצמאות מגרמניה, הונגריה וטורקיה, החלו במהלך המאה ה-19 לבצבץ סממני אחדות סלאבית החל כאשר התעוררו תנועות פאן-סלאביות, באופן חלקי אולי כתגובה להתעוררות תנועות פאן-גרמניות. כחלק מאותה שאיפה מדינות רבות נטו לשנות את הדגל הלאומי של עמם על מנת שיהיה דמיון ויזואלי לדגל האימפריה הרוסית (פסי הכחול אדום-לבן, שלא תמיד מגיעים בסדר זה) - מטרתו של דמיון זה היה בניסיון להראות מרות רוסית על המדינה ולהבהיל אימפריות אחרות (אוסטריה, טורקיה וגרמניה) ממחשבה על ניסיונות של כיבוש.
עד היום חלק מדגלי המדינות הסלאביות הם בצבעים האלו (סלובקיה, צ'כיה, סרביה, קרואטיה, סלובניה). בעבר למדינות בולגריה, פולין ובוסניה היו דגלים עם מאפיינים סלאביים.
תנועות אלו היו תחילה נחלתם של האינטלקטואלים בלבד והיה להם יישום ממשי בפוליטיקה האירופאית, אבל בסופו של דבר האינטרסים הפוליטיים של הקבוצות האתניות בנפרד גברו על הנטייה לאחדות סלאבית.
כך איחודים פוליטיים במאה ה-20 כמו יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה הסתיימו בהפרדות, ובמקרה של יוגוסלביה לווה הדבר במראות כמותן לא ראתה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
במדינות רומניה והונגריה המפרידות בין הסלאבים הצפוניים והדרומיים ישנה השפעה חזקה מאוד של תרבות סלאבית ואף היסטוריה סלאבית בשטחי המדינות. הדבר מתבטא בעיקר בשמות האזורים, למשל בהונגריה ישנו אגם גדול בשם באלאטון, שבשפה סלאבית ניתן לפרש אותו כ"ביצה" (balota).
התרבות הסלאבית
צלחות וכוסות מעוטרות בדרך כלל בצבעים כחולים וקישוטים מן הצומח.
חולצה רוסית היא לבוש אופייני, חולצה לבנה עם פס צבעוני (בדרך כלל אדום או כחול) במרכזה (יורד מאזור הצוואר).
שפה
השפות הסלביות הן שפות הודו-אירופיות שהתפתחו משפה סלבית קדומה המכונה פרוטו סלבית.במחקר הלשוני, נהוג לחלק את הסלאבים למספר קבוצות על בסיס מאפיינים לשוניים מבדלים: "סלאבים מזרחיים", "סלאבים מערביים" ו"סלאבים דרומיים".
הסלאבים המזרחיים, שהם קבוצת הסלאבים הגדולה ביותר, חיים במדינות רוסיה, אוקראינה ובלארוס, מיעוטים גדולים חיים גם בכל מדינות ברית המועצות לשעבר.
הסלאבים המערביים הם הסלאבים החיים במדינות פולין, צ'כיה, סלובקיה וקבוצות סלאביות קטנות דוגמת הסורבים החיים במזרח גרמניה.
הסלאבים הדרומיים הם הסלאביים החיים במדינות סרביה, קרואטיה, סלובניה, מקדוניה הצפונית, מונטנגרו, בוסניה ובולגריה.
במקרים של מגע בין שפות שונות קיימות תופעות של השפעה לשונית ושאילות בין-לשוניות. לדוגמה באוצר המילים הפולני יש מילים רבות השאולות מגרמנית, ובשפה הסלובנית ישנן מילים איטלקיות וגרמניות רבות. שנים רבות של כיבוש פולני של אוקראינה השאיר חותם עמוק באוצר המילים האוקראיני, למרות השתייכותה של האוקראינית לענף שונה של השפות הסלאביות.
דת
רוב הסלאבים הם נוצרים מזרחים אורתודוקסים או נוצרים קתולים. יוצאים מן הכלל הם הבוסניאקים, הפומאקים והגוראנים שהתאסלמו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית.
עם הסלאבים המזרחיים אורתודוקסים נמנים הרוסים, רוב האוקראינים, חלק מהבלארוסים, הבולגרים, הסרבים והמקדונים.
על הסלאבים הרומאים-קתולים נמנים הפולנים, הצ'כים, הסלובקים, הוונדים, הסלובנים והקרואטים, חלק מהאוקראינים ורוב הבלארוסים.
בדרך כלל השתייכות תרבותית לקבוצה הראשונה מאופיינת באימוץ האלפבית הקירילי וההשתייכות התרבותית לקבוצה השנייה מאופיינת באימוץ האלפבית הלטיני.
חג ההשתנות נפוץ בקרב סלאבים באופן מסורתי ונחגג בשיאי הקיץ של אוגוסט.שמאל|ממוזער|250px|פירוגי (בפולנית) או וארניקי (ברוסית)החג "מאסליניצה" שנחגג קרוב לסיום השנה האזרחית והוא נפוץ יותר בסלאבים המזרחיים.
נהוג לקשט ביצים לכבוד חג הפסחא.
המטבח הסלאבי
מאכלים נפוצים בקרב הסלאבים הם: קומפוט, בורשט (חמיצה), ופילמני (וארניקי באוקראינית וקרפלך ביידיש).
מנהג נפוץ הוא לקבל אורחים בלחם מקומי ומלח. האורחים טובלים את פרוסת הלחם במלח וטועמים.
ראו גם
מיתולוגיה סלאבית
שפות סלאביות
סלאבים מזרחיים
הערוץ הסלאבי הבינלאומי
לקריאה נוספת
Curta, Florin (2001). The Making of the Slavs: History and Archaeology of the Lower Danube Region, c. 500–700. Cambridge: Cambridge University Press.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:אירופה
קטגוריה:עמים קדומים
קטגוריה:אוקראינה: דמוגרפיה
קטגוריה:בולגריה: דמוגרפיה
קטגוריה:בוסניה והרצגובינה: דמוגרפיה
קטגוריה:בלארוס: דמוגרפיה
קטגוריה:מונטנגרו: דמוגרפיה
קטגוריה:מקדוניה הצפונית: דמוגרפיה
קטגוריה:סלובקיה: דמוגרפיה
קטגוריה:סלובניה: דמוגרפיה
קטגוריה:סרביה: דמוגרפיה
קטגוריה:פולין: דמוגרפיה
קטגוריה:צ'כיה: דמוגרפיה
קטגוריה:קרואטיה: דמוגרפיה
קטגוריה:רוסיה: דמוגרפיה | 2024-10-10T13:44:05 |
אסטנה | אסטנה (בקזחית וברוסית: ) היא בירת קזחסטן מאז שנת 1997. העיר שוכנת בצפון המדינה במישור שטוח. את העיר חוצה והיא ממוקמת בצפון-מרכז המדינה במחוז אקמולה, אף שלעיר מעמד מיוחד נפרד מהמחוז.
העיר נמצאת בצמיחה מתמדת מאז הכרזתה לעיר בירה בשנת 1997 והיא אחת הערים המודרניות ביותר במרכז אסיה. בשנת 2021, הממשלה בחרה בעיר כאחת מעשרה יעדים בעלי עדיפות גבוהה לפיתוח תיירותי. אסטנה המודרנית היא עיר מתוכננת ומאז 1997 השתנה דרמטית קו האופק שלה. העיר מהווה מושב הממשלה, הפרלמנט, בית המשפט העליון והנשיא, כמו גם סוכנויות ממשל רבות. בעיר נבנים גורדי שחקים רבים בעלי עיצוב פוטוריסטי.
שמות העיר
העיר נקראה אסטנה בשנים 1997–2019 עד ששמה שונה לנור-סולטן (בקזחית: Nūr-Sūltan/Нұр-Сұлтан; ברוסית: Нур-Султан), על שם נשיאה הראשון של קזחסטן ואבי האומה הקזחית נורסולטן נזרבייב. בספטמבר 2022 חתם נשיא קזחסטן על חוק שהחזיר חזרה את שם העיר ל"אסטנה".
1832–1961: אקמולינסק
1961–1991: צלינוגרד
1991–1997: אקמולה
2019–2022: נור-סולטן
1997–2019, 2022-ואילך: אסטנה
היסטוריה
תחילתה של העיר ב-1824 בהקמת מבצר שנקרא "אקמולינסק". ב־1961 שונה שמה ל"צלינוגרד", והיא הפכה לבירת טריטוריה סובייטית. ב־1991, לאחר שקזחסטן קיבלה את עצמאותה מברית המועצות, שונה שמה של העיר לאקמולה, על בסיס שמו של המבצר הישן. פירוש השם החדש היה "הקבר הלבן".
החל מ־1994 החלה העיר להתפתח והיא עוצבה כבירתה לעתיד של המדינה העצמאית החדשה. ב־1997 היא הפכה באופן רשמי לעיר הבירה והחליפה את אלמטי, הבירה הקודמת. יחד עם הפיכתה לבירה גם שונה שמה ל"אסטנה" שפירושו "עיר בירה". בצידו השני של נהר ייסיל הוקמה העיר החדשה ובה משרדי הממשלה החדשים ומרכזי עסקים.
ההתפתחות הייתה ועודנה מהירה מאוד, והיא ממומנת בעיקר מהנפט, שמצוי בשפע ברחבי קזחסטן. את הפיתוח הוביל ברובו נשיא המדינה נורסולטן נזרבייב, שביקש להפוך את אסטנה לעיר הגדולה והמרכזית במרכז אסיה. אסטנה היא עיר בירה שמתוכננת מראש לפרטי פרטים לתפקידה, ודומה מבחינה זו לערי בירה אחרות בעולם, כדוגמת ברזיליה בברזיל וקנברה באוסטרליה.
היא נבחרה משום מיקומה במרכז המדינה, ונועדה לנטוע גאווה לאומית כלפי פנים, ומוניטין בינלאומי של קזחסטן, כלפי חוץ. משום כך היא רוויה בבניינים מונמנטליים רבי-רושם שהושקע בהם כסף רב. כמרכז הפוליטי של המדינה נמצאים בה ארמון הנשיא, הפרלמנט ובית המשפט העליון.
בנוסף נמצאים בעיר גם מבנים רבים נוספים בעלי חשיבות, בהם אולם הקונצרטים המרכזי של קזחסטן, ארמון החגיגות (לשעבר ארמון החתונות הסובייטי), ובניין קרקס אסטנה. בשנת 2017 אירחה העיר את תערוכת "אקספו" הבינלאומית, שעמדה בסימן אנרגיה ירוקה והתייעלות אנרגטית.
עם הודעת הנשיא נורסולטן נזרבייב על עזיבתו את התפקיד, קבע הפרלמנט הקזחי כי לאחר שינוי נדרש בחוקת המדינה שם העיר יהיה "נור-סולטן", על שמו של נזרבייב. ברם, בספטמבר 2022 הוחלט לשנות את שם העיר חזרה לשמה הקודם.
ספורט
מועדון הספורט המרכזי בעיר הוא המועדון הנשיאותי אסטנה (ששמר על שמו למרות שינוי שם העיר). המועדון הנשיאותי כולל מועדון הכדורסל אסטנה ומועדון הכדורסל ארלאן, מועדון כדורגל, מועדון הוקי קרח, נבחרת מרוצי אופניים וקבוצת מרוצי מכוניות.
האצטדיון המרכזי בעיר הוא אסטנה ארנה.
אתרים בעיר
שדרות המים הירוקים - בקזחית נקרא גם: "שביל הזוהר". השדרה הלאומית של קזחסטן הממוקמת בעיר הבירה במרכזו של מרכז השלטון והעסקים החדש בדרום מערב העיר, שהוקם בגדה השמאלית של נהר אישים.
מגדל בייטרק - מגדל תצפית שכיפתו זהב המשקיף על העיר מגובה 97 מטרים. בתוכו גם גלריה לאמנות, אקווריום ומסעדה.
מוזיאון הנשיא (לתולדות קזחסטן) - מכיל מוצגים שונים מתולדות האזור בו שוכנת כיום קזחסטן ביניהם מוצגים העשויים זהב ותלבושות לוחמים.
מסגד נור-אסטנה - מסגד מפואר שנחנך ב-2008 ובו מקום ל-5,000 מתפללים. מהמסגדים הגדולים במרכז אסיה.
מרכז חאן שאטיר - מרכז מקורה ענק לבילויים ולקניות בכל עונות השנה.
מסגד חזרט סולטאן - המסגד הגדול ביותר במרכז אסיה. גובהו 51 מטרים. יכול להכיל עשרת אלפים איש. נחנך בשנת 2012.
מתחם אטקמן של קזחסטן - מתחם באוויר הפתוח המציג מודלים זעירים של בניינים, ערים ואתרים שונים מרחבי קזחסטן.
ארמון השלום וההתפייסות - בנוי בצורת פירמידה. נועד לסמל את השלום וההבנה הבין-דתית. נשקף ממנו מראה מרהיב של העיר. מכיל גם מוזיאון אתנוגרפי ושתי גלריות לאמנות.
מתחם אקספו 2017 - מתחם היריד של תערוכת אקספו 2017 הכולל ביתנים של מדינות שונות ושל מתחמי מסחר ותערוכות.
קמפוס האוניברסיטה האירואסיאתית הלאומית על שם ל. נ. גומיליוב
בית הכנסת בית רחל - בית כנסת גדול שהוקם בשנת 2004.
נתונים דמוגרפיים
בעשור שחלף מאז הכרזתה כבירת המדינה גדלה אוכלוסיית העיר בשיעור גבוה מכפול, ולפי אומדן רשמי מתאריך 1 בינואר 2023 אוכלוסייתה מונה כ-1.35 מיליון בני אדם, עובדה ההופכת אותה לעיר השנייה בגודלה בקזחסטן, אחרי אלמטי. גידולה המהיר של העיר משך אליה אוכלוסיות מהגרים - חוקיים ובלתי חוקיים - מאזורים אחרים בקזחסטן וממדינות שכנות: אוזבקיסטן וקירגיזסטן. הגירה זו שינתה את אופי אוכלוסיית העיר, שבה היה רוב של תושבים ממוצא סלאבי, והעלתה את אחוז הקזחים האתניים המתגוררים בה. בשנת 2007 היו 60% מתושבי העיר ממוצא קזחי, בעוד שבשנת 1989 היוו הקזחים רק 17% מאוכלוסיית העיר.
פנורמה
קישורים חיצוניים
קטעי וידאו המציגים את אסטנה 2001–2005
סרט על הפיכתה של אסטנה לבירת קזחסטן (רוסית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:קזחסטן: ערים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1830 | 2024-10-08T06:19:47 |
מקס פקטור | מקס פקטור (Max Factor; 5 בספטמבר 1872 – 30 באוגוסט 1938) היה מאפר ממוצא יהודי, הידוע כאבי הקוסמטיקה המודרנית.
ביוגרפיה
נולד כמקסימיליאן פקטורוביץ' בזדונסקה וולה שליד לודז' (אז באימפריה רוסית וכיום בפולין), עבד עם הבלט המלכותי הרוסי והיגר בשנת 1904 לארצות הברית.
במהלך שנות השלושים של המאה העשרים, שהיו תור הזהב של הוליווד, פקטור היה אחד המאפרים הראשיים של כוכבי הקולנוע של אותה עת, ומיוחסות לו המצאות רבות בתחום (ביניהן הריסים המלאכותיים).
פיליס הייבר, קלודט קולברט, בטי דייוויס וכמעט כל השחקניות החשובות האחרות היו לקוחות קבועות בסלון היופי שלו, שמוקם לא הרחק משדרות הוליווד. מקס פקטור הוזכר בקרדיטים של סרטים רבים ואף הופיע בתפקידים זעירים.
כוכבניות קולנוע רבות הסכימו להופיע עבורו בפרסומות צבע במגזינים, וכך מותג הקוסמטיקה "מקס פקטור" הפך לנודע בעולם כולו ומהווה אחת מחברות הקוסמטיקה הגדולות בעולם (תחת תאגיד פרוקטר אנד גמבל). המותג נמכר בכ-3 מיליארד דולר.
למקס היו חמישה ילדים. ביניהם, לואיס פקטור. היזם, עמית כוכבי, הוא נינו של מקס פקטור.
קישורים חיצוניים
אתר חברת מקס פקטור
מרינה קיגל, אמן האיפור היהודי שברח מהצאר הרוסי עד לכוכבות הגדולות ביותר של הוליווד, באתר אנו, 22 בפברואר 2023
קטגוריה:אנשי עסקים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא פולני-יהודי
קטגוריה:חברות קוסמטיקה
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:יהודים שהיגרו מרוסיה לארצות הברית
קטגוריה:כימאים יהודים
קטגוריה:כימאים אמריקאים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הילסייד ממוריאל פארק
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1872
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1938 | 2024-05-30T12:08:16 |
גאנז אנד רוזס | הפניה Guns N' Roses | 2008-07-11T10:38:53 |
חזרן | ממוזער|יער חזרנים
ממוזער|שדרת חזרנים
ממוזער|חזרני Bambusa vulgaris
חִזְרָן – מארמית תלמודית, או בַּמְבּוּק (Bambusoideae), הוא שם כולל לתת-משפחה של צמחים ירוקי-עד רב-שנתיים במשפחת הדגניים. כמה מסוגי החזרן הם ענקיים, ומהווים את סוגי הדגנים הגדולים ביותר.
ישנם כ-1,400 מינים שונים של חזרן. החזרן נפוץ בסוגי אקלים שונים, מהרים קרים ועד אזורים טרופיים חמים. ניתן למצוא סוגי חזרן בצפון-מזרח אסיה (בקו הרוחב 50 צפון, בסחאלין), בדרום ובמזרח אסיה ממערב להימלאיה, בדרום ובמערב אוסטרליה, מדרום לסהרה באפריקה, ובאמריקה מדרום-מזרח ארצות הברית ודרומה משם, עד לדרומה של צ'ילה.
מקור שם המילה במבוק הוא בשפות המלאית והאינדונזית.
ביולוגיה
גובה גזעי החזרן משתנה בין המינים השונים ונע בין סנטימטרים ספורים ועד ל-40 מטר. קוטר הגזע נע בין מילימטר בודד ל-30 סנטימטר. צימוח החזרן מתחלק למספר שלבים: בשלב הראשון צומח הנצר למלוא גובהו, הנצרים הם בעלי מפרקים וכל מפרק נושא עלה יחיד שמתנוון ונושר בסוף גידול הנצר במקביל לתהליך התפצלות מהנצר. בשלב השני לאחר סיום התפתחות הנצר מתחילים להתפצל ענפים מבסיס העלה היחיד שנמצא בכל מפרק, מבסיס עלה כזה יכולים להתפצל ענף אחד או יותר, בחלק ממיני החזרן גם הענפים גדלים בשלב הראשון למלוא אורכם ואחר כך חוזרים ומתפצלים לענפים נוספים מבסיסי העלים שלהם. החזרן יכול להיות גדול מאוד, בניגוד למרבית הצמחים ממשפחת הדשא.
נצר חזרן יחיד, בעל מערכת שורשים מבוססת, מגיע בדרך-כלל לגובהו המלא בתוך כחודשיים. לאחר מכן מתפתחים הענפים הצדדיים.
החזרן מגיע לגובהו המלא בתהליך התפתחות שאורך כ-6 שנים ובמהלכן בכל עונת יציאת נצרים יגדלו נצרים לגובה רב יותר מבעונות הקודמות. לעץ בוגר מתרחשת פריחת החזרן.
החזרן מתחלק באופן גס לשתי משפחות: חד בדיים ורב בדיים. החזרן החד בדי שולח שורשים ארוכים ומוציא נצרים חדשים במרחק מצמח האם ואילו הרב בדיים גדלים בצורה מקובצת ומוציאים נצרים חדשים בסמוך לצמח האם.
חלק ממיני החזרן פורחים לעיתים נדירות. המין Phyllostachys bambusoides הוא בעל מחזור הפריחה האיטי ביותר – כ-130 שנה. כשמינים מעוטי-פריחה אלה פורחים, הצמח עשוי למות; וכל הפרטים מאותו המין פורחים בו-זמנית באזור גאוגרפי גדול. משערים כי זהו מנגנון הגנה כנגד חיות הניזונות מזרע החזרן, כדי שלא יוכלו להסתמך על אספקה קבועה.
החזרן הוא מהצמחים מהירי הגדילה שבעולם. קיימים מקרים מתועדים של צמיחה של מטר שלם ביממה ויש טענה שבמינים מסוימים ניתן לראות בעין את גדילת הצמח.
חזרן הוא מזונה העיקרי של הפנדה הענקית בסין.
שימושים
נבטי החזרן אכילים, ובאזורים מסוימים בעולם ניתן לרוכשם בחנויות כשהם חתוכים באופנים שונים. עם זאת, הנבטים של מספר מינים מכילים רעלים שיש לסנן, או לנטרל בהרתחה, בטרם ניתן לאוכלם.
קני החזרן חזקים מאוד, ומשמשים לבניית בתים (באקלים טרופי), גדרות, גשרים, פיגומים, מקלות הליכה, ריהוט, צעצועים ועוד. החזרן אף משמש להכנת מספר כלי נגינה, כמו חלילי היוקובואה וקומבואה היפנים.
מיני החזרן ושמם המדעי
חזרן מצוי Bambusa vulgaris
חזרן מצוי מגוון Bambusa vulgaris Vittata
חזרן תפוח קנה Bambusa ventricosa
בן חזרן זהוב Phyllostachys aurea
בן חזרן שחור Phyllostachys nigra
במבוק הברזל Dendrocalamus strictus
חזרן הדייגים Bambusa tuldoides
חזרן ענק קוצני Bambusa bambos
מולטיפלקס Bambusa multiplex Riviereorum
Schizostachyum brachycladum
Pseudosasa Japonica
בן חזרן מוסו Phyllostachys edulis pubescens
חזרן המשוכות Bambusa multiplex
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דגניים
קטגוריה:תת-משפחות איקריוטים | 2024-05-31T16:22:20 |
במבוק | REDIRECT חזרן | 2015-10-05T15:10:47 |
חיזרן | REDIRECT חזרן | 2004-12-14T15:05:28 |
דרוויש | שמאל|ממוזער|250px|דרווישים מחוללים בטורקיה
דרוויש (מפרסית: درویش), הוא מושג המתייחס לאיש דת מוסלמי, לעיתים קרובות סופי, החי חיי התמסרות לדת ולהגות, לעיתים תוך כדי סגפנות, ודרווישים רבים חיים חיי עוני וקבצנות מבחירה. עם זאת, יש בהם העוסקים במקצועות שונים, למשל הקאדיריתים במצרים עוסקים בדיג.
קיימות אגודות דרווישים רבות המייחסות את תאריך יסודן לראשיתו של האסלאם, ואת מייסדיהם למנהיגים מוסלמים היסטוריים כגון הח'ליפים הראשידון אבו בכר ועלי בן אבי טאלב. חברי אגודות אלו חיים בדרך כלל בתנאי נזירות.
הריקוד המסתובב, המנהג הידוע של המסדר המוולוי ("הדרווישים המחוללים") מטורקיה הוא אחת הדרכים לתרגל זיכר, שהוא תרגול נפשי סופי. מטרתו היא לחוש התרוממות רוח וחיבור עם התווחיד (כיום טקס זה מבוצע בעיקר כמקור משיכה לתיירים).
ישנן כתות דרווישים הפוצעות עצמן בסכינים, ברזל מלובן או על ידי בליעת גחלים לוהטות, כדי ליצור, לפי אמונתן, קשר עם האלוהות. כתות שוליות פחות קוראות בקוראן, מכות בתופים או רוקדות במרץ יחדיו למטרות דומות.
ראו גם
ג'לאל א-דין רומי#המסדר המוולוי – 'הדרווישים המחוללים'
קישורים חיצוניים
מחול הדרוויש (בית לאומניות בדרך הגוף)
יצחק ויסמן, "הדרוישים הסוטים, הסופיות והאורתודוקסיה המוסלמית ", ג'מאעה ט"ז (תשס"ח), עמ' 85-98
הערות שוליים
קטגוריה:סופיות
קטגוריה:אנשי דת מוסלמים | 2024-07-11T18:32:02 |
בן שמן | בֵּן שֶׁמֶן הוא מושב השוכן כ-2.5 קילומטר ממזרח ללוד בתחום המועצה האזורית חבל מודיעין. יער בן שמן מקיף את המושב ממזרח, דרום ומערב. מצפון למושב נמצא כביש 443 ומושב גנתון.
היסטוריה
בתקופה הממלוכית התקיים במקום יישוב בשם בית עריף (כפר ערבי שניטש במהלך המאה ה-16, להבדיל מהכפר דיר טריף שעליו הוקם היישוב "בית עריף" לאחר הקמת המדינה), שאדמותיו נרכשו לשם התיישבות יהודית בשנת 1904.רועי מרום, גִ'נְדַאס בשערה של לוד: אבן פינה לחקר העורף הכפרי של העיר 1948-1459, לוד-דיוספוליס 7, 2021, עמ' 30. המושב נוסד בדצמבר 1952 על ידי עולים מרומניה, מדרום לכפר הנוער בן שמן, על אדמות שהיו בעבר חלק משטחי החווה החקלאית במקום, ומשטחי מושב בן שמן הוותיק, שהפך לימים ליישוב כרם בן שמן.
מקור השם
הצירוף לקוח מספר ישעיהו:
הפשרת קרקעות המושב לבנייה
בשנת 1997 החל המושב ליזום במהלך להפשרת הקרקעות החקלאיות שהוחכרו למושב לצורך בניית שכונה חדשה, שתסופח לעיר לוד. זאת על בסיס החלטה 737 של מינהל מקרקעי ישראל שנתנה הרשאה למושבים לשינוי יעוד של קרקע חקלאית. לצורך מימוש התוכנית חבר המושב לחברה הממשלתית - החברה לפיתוח אזור לוד-רמלה (לור"ם). מנכ"ל החברה יעקב אטרקצ'י, אף רכש בית במושב. החברה החלה בתכנון השכונה, על שטח של 550 דונם ממזרח ללוד וממערב למושב. באוגוסט 1999 הגישה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מרכז, תוכנית להפשרת הקרקע ובניית 2,000 יחידות דיור. בדצמבר 1999 נכנסה חברת דלק נדל"ן כשותפה לפרויקט יחד עם לור"ם, שתי החברות שילמו למושב 8.5 מיליון. ארגוני איכות הסביבה, בראשם החברה להגנת הטבע הגישו התנגדויות לתוכנית והוועדה קיבלה את טענת הארגונים הירוקים, לפיה שטח התוכנית מוגדר בתוכנית המתאר המחוזית כנחל. מאחר שבמרכז השטח שבו תוכננה השכונה זורם נחל גזר. למרות ביטול התוכנית, הודיעה המועצה האזורית חבל מודיעין כי היא מוכנה להעביר את השטח לתחום השיפוט של לוד.
בשנת 2017, חודשה שוב התוכנית לבנייה על אדמות המושב, לאחר שהממשלה חתמה על הסכם גג עם עיריית לוד להקמת 17 אלף דירות בעיר, מתוכן 4,000 שייבנו של קרקעות המושב בן שמן. בינואר 2019 חתמה חברת אאורה השקעות שבבעלות יעקב אטרקצ'י (ששימש קודם כמנכ"ל לור"ם) על הסכם עם ועד אגודת מושב בן שמן לרכישת מגרשים להקמת 500 יחידות דיור, תמורת 45 מיליון שקל. המושב קיבל לידיו את הקרקע בפטור ממכרז. ההסכם נחתם זמן קצר לאחר שתוכנית השכונה החדשה אושרה בוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור. חברת אאורה דיווחה כי היא צופה רווח של 100 מיליון שקל מהפרויקט. ביוני 2020, זכתה חברת פרשקובסקי
במכרז שפורסם על ידי החברה הממשלתית דירה להשכיר ורשות מקרקעי ישראל לבניית מאות דירות להשכרה במתחם. פרשקובסקי זכתה במכרז לאחר שהציעה 104 מיליון שקל בעבור הקרקע.
כלכלה
שטח המושב כ-2,500 דונם, ותושביו מתפרנסים בעיקר מחקלאות - גידול תבואה, ירקות, זיתים, פרדס ולול אווזים.
אישים
האישים הבאים קשורים למושב בן שמן:
דוד מנחם - קצין צה"ל במילואים בדרגת תת-אלוף. מתגורר במושב בן שמן.
איריס ברנע - שחקנית ישראלית בעבר, וכיום עוסקת בטיפולי גוף ונפש. מתגוררת במושב בן שמן.
עומר ברנע - שחקן, דוגמן וקריין ישראלי. נולד וגדל במושב בן שמן.
רום ברנע - שחקן ישראלי. נולד וגדל במושב בן שמן.
שמעון סוסן - ראש המועצה האזורית חבל מודיעין משנת 2004. מתגורר במושב בן שמן.
אנג'לה קליין - אמנית ישראלית. נולדה במושב בן שמן.
ראו גם
כרם בן שמן
מושבת בצלאל
קישורים חיצוניים
בן שמן - המועצה המקומית חבל מודיעין
ליאוניד סטסין, בן שמן: כביש חוצה ישראל- שיעתוק בית בד, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, מרץ 2002.
תמל/1064 לוד - מתחמי בן שמן ובית הקשתות, באתר החברה להגנת הטבע
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1952
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים | 2024-08-01T05:09:24 |
בוב דילן | רוברט "בוב" דילן (באנגלית: Robert "Bob" Dylan; נולד ב-24 במאי 1941) הוא זמר-יוצר ואמן אמריקאי יהודי (נוצרי לפרקים במהלך חייו), הנחשב לאחד מגדולי הכותבים במוזיקה הפופולרית האמריקאית. דילן, האמן הראשון מעולם המוזיקה שזכה בפרס נובל, כאשר זכה בפרס נובל לספרות לשנת 2016.
דילן פרץ בשנות ה-60 של המאה ה-20. התנועה לזכויות האזרח אימצה את שירו "Blowin' in the Wind" כהמנון חצי רשמי, ומיליוני צעירים הזדהו עם שירו "The Times They Are A-Changin'", בתקופה שאירעו שינויים חברתיים מהותיים בארצות הברית. עם זאת, גם כיום ניכרת השפעתו הרבה של דילן על עולם המוזיקה הפופולרית ועל מוזיקאים רבים.
דילן נחשב כמי שמתח את גבולות המוזיקה הפופולרית מעבר לנושאים המוכרים של "הוא והיא" אל תחומי הפוליטיקה, הפילוסופיה ועוד. הליריקה בשיריו מאופיינת בכפלי משמעויות ובמשחקי מילים רבים. דילן חידש בשיריו את המסגרות המוכרות של המוזיקה האמריקאית ושאב ממקורות הפולק, הקאנטרי, הבלוז, הרוק ואף הג'אז, הסווינג ומוזיקת ברודוויי.
מגזין "רולינג סטון" דירג את דילן במקום השני ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים.
דילן הוא גם צייר, וציוריו הוצגו בתערוכות רבות.
קורות חיים
ילדות ונעורים
250px|ממוזער|שמאל|בית צימרמן בהיבינג, מינסוטה, ארצות הברית
נולד בשם רוברט אלן צימרמן (Robert Allen Zimmerman) בדולות' שבמינסוטה, ארצות הברית למשפחה יהודית ממוצא אשכנזי בעיקרה. אביו היה אברהם צימרמן (1911–1968) ואמו ביאטריס "ביטי" (לבית סטון; 1915–2000; שמה העברי היה רחל), שניהם ילידי מדינת מינסוטה האמריקאית. הסבים מצד האב, זיגמן זיסל צימרמן ואשתו, אנה (לבית גרינשטיין) היו ילידי אודסה שנמלטו מאווירת הפוגרומים האנטישמית שבאימפריה הרוסית דאז ובפרט ממעשי הזוועות שהתרחשו בפוגרומי אודסה (כיום באוקראינה). הסבים מצד האם, בנג'מין דייוויד "בן" סטון ופלורנס (לבית אדלשטיין) סטון. שמו העברי הוא "שבתאי זיסל", והוא ניתן על שם סבו מצד האב וסבא-רבא של אמו שהיגרו לארצות הברית ב-1902 כיהודים-ליטאים.
דילן גדל בהיבינג, מינסוטה, מקום הולדתה של אמו. הוא האזין רבות לרדיו בילדותו, בעיקר לתחנות בלוז וקאנטרי מניו אורלינס, ואחר כך גם לתחנות רוק אנד רול. הוא הקים את להקתו הראשונה "The Golden Chords" בעודו תלמיד תיכון, והחל משתמש בכינוי "אלסטון גאן" שבו גם הופיע כפסנתרן מלווה.
בשנת 1959 החל ללמוד באוניברסיטת מינסוטה במיניאפוליס, והתגורר בבית האחווה סיגמא אלפא שרוב חבריה היו יהודים, הוא החל להופיע בבית קפה במרחק מספר רחובות מהקמפוס, והיה מעורב בסצנת הפולק המקומית. בתקופה זו, הוא החל להציג את עצמו כבוב דילן. בספר הזיכרונות שלו, הוא כתב שהוא שקל לאמץ את שם המשפחה "דילון" לפני שראה במפתיע שירים של דילן תומאס, ועל כן נאלץ לשנות את שם זה במעט. בהסבירו את שינוי שמו בראיון ב-2004, אמר: "אתה נולד, אתה יודע, בשמות הלא נכונים, ההורים הלא נכונים. זאת אומרת, זה קורה. אתה קורא לעצמך איך שאתה רוצה לקרוא לעצמך. זו היא ארץ האנשים החופשיים".
ראשית הדרך
דילן עזב את הלימודים בתום השנה הראשונה ובינואר 1961 עבר לניו יורק כדי להופיע ולפגוש את ה"אליל" שלו, המוזיקאי וודי גאת'רי, שהיה חולה בתסמונת הנטינגטון, לקראת מותו, ואושפז בבית החולים הטיפולי גריסטון פארק. גאת'רי השפיע על הופעותיו המוקדמות של דילן. כשתיאר את השפעתו של גאתרי, הוא כתב: "... הוא היה הקול האמיתי של הרוח האמריקאית. אמרתי לעצמי שאני הולך להיות תלמידו הגדול ביותר של גאתרי". בנוסף לביקורים של גאת'רי בבית החולים, דילן התיידד עם בן חסותו של גאת'רי, רמבלינג ג'ק אליוט, שחלק ניכר מהרפרטואר של גאת'רי הועבר דרכו.
הוא ניגן במקומות קטנים בגריניץ' וילג' עבור שכר זעום, אך עד מהרה החל להופיע בבית הקפה "Gerde’s Folk City", שם גם חימם את הופעותיו של ג'ון לי הוקר. רוברט שלטון, המבקר של "הניו יורק טיימס" שמע אותו וכתב עליו ב-29 בספטמבר 1961 ביקורת נלהבת לפיה "אין ספק שהוא מתפקע מרוב כישרון". חודש לאחר מכן כבר הוחתם דילן בחברת קולומביה רקורדס על ידי המפיק ומגלה הכישרונות, ג'ון האמונד והחל לעבוד על אלבום בכורה. החתמתו של אומן אוונגרד כמו דילן בחברה שייצגה את עולם מוזיקת הפופ ההמונית הייתה אירוע יוצא דופן, והרבה מחבריו בקהיליית המחאה הניו-יורקית קינאו בדילן על כך וטענו שהוא אופורטוניסט ובוגד בדרך שהם מייצגים.
אלבומו הראשון "Bob Dylan" מ-1962 שילב של מוזיקת פולק, שירי בלוז וגוספל עם מעט חומר מקורי. ב-1962 חתם דילן על חוזה ניהול עם האמרגן האמריקאי-יהודי אלברט גרוסמן שהיה למנהלו במשך שנות השיא שלו עד 1970. לגרוסמן היה חלק משמעותי בקריירה של דילן, הן מבחינת העימותים שהיו לשניים והן מבחינת נאמנותו לדילן ולרעיונות שייצג. על רקע עימותים שהיו לגרוסמן עם המפיק המוזיקלי של דילן, ג'ון האמונד, פוטר זה במהלך העבודה על האלבום השני של דילן ובמקומו החל לעבוד טום וילסון שבא מתחום מוזיקת הג'אז.
מחאה
250px|ממוזער|בוב דילן (מימין) וג'ואן באאז במהלך "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות", 28 באוגוסט 1963
בשנת 1963 כבר היה דילן פעיל משמעותי בתנועה לזכויות האזרח. הוא הופיע בכינוסים חשובים, כשאחד מהם היה המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות, בכינוס בו נאם האקטיביסט האפרו-אמריקני מרטין לותר קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום".
בתחילת 1963 הוציא דילן את האלבום "The Freewheelin' Bob Dylan" שהצליח מאוד והיה לאלבומו המוצלח עד יציאת "Highway 61 Revisited" ב-1965. באלבומו "The Times They Are A-Changin" הציג דילן השקפה פוליטית, מתוחכמת וצינית על החיים. האלבום עסק בנושאים קשים כרצח של פעיל זכויות האזרח מדגר אוורס, התפוררות קהילות הכורים והחוואים המסורתיות וכלל את השיר "The Lonesome Death of Hattie Carroll", המתאר רצח של משרתת בידי אדוניה (במרומז רצח של שחורה בידי לבנים).
לקראת סוף השנה החל דילן למאוס בתווית "הקול של הדור" שהודבקה לו, הוא השתכר והעליב חברי אגודה לזכויות אזרח שהעניקו לו את "אות תומאס פיין" מעט לאחר רצח ג'ון פ. קנדי, ואמר כי הוא רואה משהו מעצמו ברוצח אוסוולד. דרכיהם של דילן והתנועה לזכויות האזרח נפרדו.
אלבומו הבא, "Another Side of Bob Dylan" אכן היה רך יותר מקודמו, עם שירי אהבה ופרידה מחברתו הוותיקה סוזי רוטולו. נגינת הפסנתר שלו כבר ניבאה את חזרתו למחוזות הרוק מאוחר יותר, ושירים כ-"Chimes of Freedom" הציגו את דילן מהסוג החדש: ארכני ואימפרסיוניסטי, בסגנון שאלן גינסברג הגדיר מאוחר יותר כ"שרשרת של הבזקי תמונות".
התפתחותו האמנותית של דילן הייתה כה מהירה בתקופה זו, שהוא הותיר את מבקריו ומעריציו הרחק מאחוריו. אלבומו "Bringing It All Back Home" ממרץ 1965 היה קפיצה נוספת קדימה. אלבום זה הושפע רבות מהביטלס (שהושפעו בעצמם מדילן), מצ'אק ברי וממוזיקת הרוק. באלבום כבר ניתן לשמוע את המעבר של דילן לגיטרה חשמלית ושירים קצביים ומהירים. הנושאים נותרו "דילניים" מובהקים, עם ההומור היבש והדמויות הגרוטסקיות.
ביולי 1965 הופיע דילן בפסטיבל הפולק של ניופורט (במסגרתו "הוכתר" בשנתיים הקודמות כ"קולו של הדור"). לאחר שדילן הופיע עם סט אקוסטי בליל שבת ב-24 ביולי 1965 הוא החליט באופן ספונטני לערוך הופעה נוספת, חשמלית, בערב שלמחרת.
באותה תקופה דילן טרם הופיע עם כלים חשמליים והופעה חשמלית של אחד מגדולי מוזיקת הפולק של התקופה בפסטיבל הגדול והחשוב של חובבי הז'אנר, נחשבה לדבר בלתי נתפס וחילול קודש של ממש עבור טהרני הפולק. לצורך ההופעה גיבש דילן הרכב נגנים מאולתר במקום. ההרכב גובש מחברי The Paul Butterfield blues band (ללא פול באטרפילד) עם חיזוק של ברי גולדברג על פסנתר ואל קופר (אשר ניגן גם הוא בהקלטות Highway 61 Revisited) על אורגן. הופעתו של דילן נפתחה עם גרסה חשמלית לקטע "Maggie's Farm". בסיום הקטע דילן וההרכב זכו לקריאות בוז רבות ואף דווח כי היו ניסיונות להפסיק את המופע. הסיבות לתגובות אינן חד משמעיות, אך גורסים שהן שילוב של מחאה על "הבגידה" של דילן במסורת הפולק וסאונד גרוע במיוחד שהגיע מהבמה וצרם באוזני הקהל.
דילן וההרכב ביצעו שני קטעים נוספים, "Like a Rolling Stone" ו"Phantom Engineer" (גרסה מוקדמת של It takes a lot to laugh it takes a train to cry) וירדו מהבמה לקול קריאות בוז רמות. למרות הביקורות והתגובות הקשות מהקהל ההופעה שבה דילן "חישמל" את המוזיקה ותצוגת הנגינה של בלומפילד נחשבות לרגע מכונן במוזיקה ובתרבות.
הפסגה והנפילה
בהתעלם מהביקורות השליליות שהוטחו בו מדי פעם, המשיך דילן ליצור בקצב מהיר במהלך 1965 ו-1966. הסינגל "Like a Rolling Stone" היה להמנון נוער ולהיט רדיו בארצות הברית, אף על פי שהתארך מעל לשש דקות. הצליל הייחודי עם ריף האורגן הפשוט היה לסימן ההיכר של אלבומו הבא, " Highway 61 Revisited", שנקרא על שם כביש 61 המוביל ממינסוטה מולדתו אל ערש המוזיקה של ניו אורלינס. האלבום הסתיים בשיר הארכני והאפוקליפטי "Desolation Row", בו הושפע דילן ישירות (ואף התייחס) לעזרא פאונד ות"ס אליוט.
לאחר ההופעה החשמלית של דילן בפסטיבל הפולק של ניופורט ביולי 1965 והשלמת הקלטות Highway 61 Revisited באוגוסט 1965 נשאר דילן ללא הרכב ליווי (בניופורט הרכב הליווי היו למעשה מרבית חברי להקת Paul Butterfiled bluesband, ו - Highway 61 Revisited הוקלט ברובו על ידי נגני אולפן). דילן נזקק ללהקת רוק אנד רול שתתאים לכיוון המוזיקלי החדש שלו ותלווה אותו בסיבוב ההופעות לקידום התקליט. לאחר שדילן ואמרגנו אלברט גרוסמן לא הצליחו לשכנע את מייקל בלומפילד ונגנים נוספים (כגון אל קופר) להצטרף להרכב הליווי, בדק דילן אפשרויות נוספת. באחד הימים קיבל דילן המלצה על "להקת הברים הטובה ביותר בצפון אמריקה", ולאחר ששמע את ה-Hawks בהופעה הציע להלם ולרוברטסון להצטרף ללהקת הליווי שלו. השניים הודיעו לדילן שהם יצטרפו בתנאי שגם שאר חברי הלהקה יצורפו לסבב ההופעות וכך הפכה להקת ה-Hawks ללהקת הליווי של דילן.
החל מספטמבר 1965 החלו חברי הלהקה ללוות את דילן בסיבוב ההופעות העולמי שלו ובהמשך לכך נכנסו לאולפן והחלו בהקלטות האלבום "Blonde On Blonde".
נגני "הבנד" שייפו את הצליל האופייני של דילן למה שהוא כינה "אותו צליל כספית פראי ודק" והביאו את "בלונד און בלונד" למעמד של אלבום קלאסי הנכלל לעיתים קרובות ב"חמשת התקליטים הגדולים של כל הזמנים". האלבום התעלה על קודמיו והסוריאליזם התמתן לטובת אנושיות וקוהרנטיות גדולה יותר, עם קריצות ברורות לביטלס ולאמנים אחרים (למשל בשיר "I Want You"). בחייו הפרטיים, נישא דילן בסודיות לשרה לואנדס ב-22 בנובמבר 1965.
הסיבוב זכה לתגובות עוינות מצד חלק מהצופים בעיקר סביב המעבר של דילן מהופעות אקוסטיות של מוזיקת פולק להופעות חשמליות של רוק אנד רול כאשר זכורה במיוחד ההופעה במנצ'סטר שבה צעק מעריץ מהקהל לדילן "Judas!" (יהודה איש קריות). לצופה אחר שצעק לעברו כי "לא ירכוש יותר אלבומים שלו" ענה דילן "שקרן! אני לא מאמין לך", ודרש מהלהקה לנגן חזק יותר כדי להחריש את קריאות הבוז. עקב העוינות שהופגנה כלפי הלהקה עזב ליבון הלם את סיבוב ההופעות, הפסיק לנגן לתקופה ועבד על אסדת נפט במפרץ מקסיקו.
באותה תקופה הלך והתגבר הלחץ על דילן לסיים ולהפיק את הפואמה הארוכה שלו, "טרנטולה". על פי עדויות מקורבים, צריכת הסמים והאלכוהול שלו הגיעה לרמות מסוכנות וחייו האישיים והמקצועיים נקלעו למערבולת.
ב-29 ביולי 1966, במהלך הפסקה מסיבוב ההופעות, ביקר דילן את אמרגנו אלברט גרוסמן בוודסטוק, ניו יורק. דילן, שרכב על אופנוע טריומף, נפל או החליק או התנגש באירוע שמעולם לא התברר לחלוטין אם כלל התרחש, אך בסופו דילן הוכרז "כפצוע" וסיבוב ההופעות העולמי שלו נפסק.
ארבעת חברי הלהקה הנותרים (רוברטסון, דאנקו, האדסון ומנואל) שהתגוררו בסביבת וודסטוק מצאו את עצמם חסרי תעסוקה מוזיקלית ולכן דילן שממילא שילם להם על זמנם הציע שיפגשו וינגנו לשם ההנאה.
בין החודשים מרץ - יוני 1967 נהגו דילן וחברי הלהקה (בתחילה ללא לבון הלם) להיפגש במרתף ביתם המשותף של דאנקו, מנואל והאדסון שנקרא Big Pink.
האדסון התקין במרתף הבית ציוד הקלטה בסיסי ובמהלך חודשים אלה הקליטו דילן וחברי הלהקה את המפגשים ביניהם, כאשר הכוונה הייתה לתעד את המפגשים אך לא הייתה כוונה ליצור ולהקליט חומרים לתקליט חדש. החומרים שנוגנו כללו בעיקר שירי עם ישנים, שירי בלוז, גוספל, קאנטרי ופולק וגם מספר קטעים חדשים שכתב דילן בעיקר עם רוברטסון.
חומרים אשר הוקלטו באותה התקופה לא פורסמו באופן רשמי עד שנת 1975, אז יצאו חלקם תחת התקליט The Basement Tapes. קודם לכך חלק קטן מהחומרים מצאו את דרכו החוצה כבוטלג בשם The Great White Wonder וחלק קטן אף יותר הוקלט על ידי דילן, הלהקה ואומנים אחרים שנוהלו על ידי אמרגנו של דילן (אלברט גרוסמן) כגון הקטע You Ain't Goin' Nowhere אשר הוקלט על ידי להקת הבירדס ויצא בתקליט Sweetheart of the Rodeo.
גם יצירתו "הרשמית" של דילן הושפעה גם היא בעקבות התאונה. באלבומו הבא "John Wesley Harding" מ-1967, ניכרת השפעה ביבלית משמעותית, כמו למשל בשיר "All Along The Watchtower" שהתפרסם בביצועו של ג'ימי הנדריקס. דילן תכנן שהעיבודים הרזים של שירי האלבום יועשרו בעריכה בתוספת נגינת הלהקה, אך הלהקה החליטה להשאירם במתכונת המקורית. העיבודים הפשוטים והמילים שנטועות עמוק במסורת היהודית סימלו את התרחקותו של דילן מסגנונו הקודם ומהרוק הפסיכדלי של שנות השישים, שהודגשה בהיעדרותו של דילן מפסטיבל וודסטוק ב-1969.
האלבום השני לאחר התאונה, "Nashville Skyline" מ-1969, היה אלבום קאנטרי מסורתי שבו ביצע דילן דואט עם ג'וני קאש. הלהיט "Lay Lady Lay" זיכה את דילן במעריצים חדשים מחוגי הקאנטרי והוא שב להופיע באותה שנה בפסטיבל האי וייט 1969.
באוגוסט 1971 הופיע דילן בהפתעה במופע הצדקה הקונצרט למען בנגלדש שאורגן על ידי ג'ורג' האריסון, שאף הוקלט על ידי פיל ספקטור ויצא על גבי אלבום משולש בשם "המופע למען בנגלדש". דילן ביצע חמישה שירים, בליווי האריסון, רינגו סטאר וליאון ראסל. האלבום אף זכה בפרס גראמי בקטגוריית אלבום השנה.
שנות ה-70
בשנות ה-70 המוקדמות טענו המבקרים כי עבודתו של דילן הייתה מגוונת, בלתי צפויה ובאיכות משתנה. "מה זה החרא הזה?" שאל גריל מרקוס, מבקר המוזיקה של מגזין הרולינג סטון, בתגובה לאלבום "Self Portrait". האלבום הכפול כלל רק כמה שירים חדשים ולא התקבל היטב גם אצל מעריצי דילן הנאמנים. מאוחר יותר באותה שנה הוציא דילן אלבום בשם "New Morning", מה שרבים החשיבו כחזרה לתפוקה הדילנית.
ב-1972 יצר דילן את הפסקול לסרטו של סם פקינפה, "Pat Garrett and Billy the Kid" ואף השתתף כשחקן משנה כאחד מחברי הכנופיה. השיר מתוך הפסקול, Knockin' on Heaven's Door זכה לעשרות גרסאות כיסוי במשך השנים, הותיר רושם גדול יותר מהסרט עצמו, והיה לאחת מהקלאסיקות של הרוק האמריקאי.
250px|ממוזער|שמאל|דילן (הגיטריסט שעומד מימין) וחברי להקת הבנד בהופעה בשיקגו, 1974
לאחר שהחוזה עם "קולומביה רקורדס" פג, דילן חתם עם דייוויד גפן וחברתו החדשה "Asylum". הוא הקליט את האלבום "Planet Waves" יחד עם חברי הבנד, תוך כדי חזרות לסיבוב הופעות. האלבום כלל שתי גרסאות לשיר "Forever Young", שנחשב גם הוא לקלסיקה דילנית. במקביל הוציאה קולומביה רקורדס אלבום שכלל בעיקר גרסאות כיסוי לשירי דילן, מה שנראה כתגובה ילדותית לחתימתו של דילן אצל החברה המתחרה. בינואר 1974 דילן והבנד פתחו במסע הופעות מתוקשר מחוף לחוף בצפון אמריקה. היזם ביל גראהם טען כי כמות האנשים שביקשו לקנות כרטיסים הייתה הגדולה מאי פעם. סיבוב ההופעות תועד באלבום "Before the Flood", אך דילן סירב להפיק סרט מקביל.
לאחר סיבוב ההופעות, התפרסם בתקשורת כי דילן ואשתו נפרדו. דילן מילא מחברת אדומה קטנה בשירים על בעיות הנישואים שלו, שהפכה לאלבום "Blood on the Tracks" בספטמבר 1974. השמועות על האלבום התפשטו מהר והציפיות היו גבוהות, אך דילן עיכב את הוצאת האלבום והקליט את חציו מחדש במיניאפוליס בסוף אותה שנה. כשיצא לבסוף בתחילת 1975, "Blood on the Tracks" קיבל ביקורות מעורבות. למרות זאת, האלבום נחשב לאחד ההישגים הגדולים של דילן, המשתווה לעבודתו בשנות ה-60.
250px|ממוזער|שמאל|בוב דילן (משמאל) יחד עם המשורר אלן גינסברג, במהלך סבב ההופעות Rolling Thunder Revue אשר נערך במהלך 1975
באותו קיץ, כתב דילן את שיר המחאה "Hurricane". השיר עסק במתאגרף רובין קרטר שכונה בשם זה והואשם ברצח משולש בניו ג'רזי. דילן ביקר את קרטר בבית הסוהר והשתכנע כי הטענות נגדו שקריות, וכתב את השיר כדי להציג את חפותו לעולם. למרות אורכו (8 וחצי דקות), השיר יצא כסינגל ובוצע בכל ההופעות בסיבוב של אותה שנה שנקרא Rolling Thunder Revue.
ב-1978 הוציא דילן את Street Legal, אשר הכיל מוזיקה בהשראת הפופ המבוגר של אותה תקופה (כדוגמת ניל דיימונד). האלבום לא זכה להצלחה כקודמו וסבל מאיכות הקלטה נמוכה. דילן יצא לסיבוב הופעות עם שירי האלבום וכן גרסאות מעובדות של שיריו הישנים. הסיבוב כלל גם ביצוע של השיר Stepchild, אשר דילן לא הקליט מעולם והופיע באלבום של סולומון בורק בשנת 2000.
ההתנצרות
עבודתו של דילן בשנות ה-70 המאוחרות ותחילת שנות ה-80, הושפעה רבות ממהפך שעבר ב-1979 כאשר הכריז כי הוא "נולד מחדש" כנוצרי. הוא הוציא שני אלבומים בעלי אופי נוצרי לגמרי ושלישי שרובו כזה. מביניהם הראשון: "Slow Train Coming" (בהפקתו של ג'רי וקסלר) זיכה אותו בפרס גראמי כזמר השנה. האלבום השני, "Saved", לא זכה להצלחה מיוחדת. במשך סיבוב ההופעות שהתחיל בסתיו של שנת 1979 עד לאביב שנת 1980, דילן סירב לנגן מוזיקה "חילונית" ונשא "דרשות" מעלי גבי הבמה, כגון:
"לפני שנים הם נהגו לומר שאני נביא... אני נהגתי לומר: לא, אני לא נביא, הם אמרו: כן, אתה כן, אתה כן נביא. אני אמרתי: לא, זה לא אני. הם נהגו לומר: בטח שאתה נביא. הם שכנעו אותי שאני נביא. עכשיו אני יוצא ואומר כי ישו הוא התשובה. עכשיו הם אומרים: בוב דילן הוא לא נביא. הם פשוט לא יכולים לסבול את זה." (25 בינואר 1980, הופעה באומהה)
ההתנצרות של דילן גררה תגובות שנויות במחלוקת של חוסר אמון מצד חלק ממעריציו והמוזיקאים של התקופה. ג'ון לנון, לדוגמה, הקליט שיר בשם "Serve Yourself", פרודיה אתאיסטית על שירו הדתי של דילן "Gotta Serve Somebody".
שנות ה-80
250px|ממוזער|שמאל|דילן בהופעה בטורונטו, 1980
לאחר "Saved" שנכשל, הוציא דילן את אלבומו האחרון בתקופת הנצרות שלו. האלבום, "Shot Of Love", יצא באוגוסט 1981 ואף כשל יותר מקודמו.
ב-1982, הוא התקרב ליהדות בשנית, והחל ללמוד במרכז של חסידי חב"ד בברוקלין, והוא אף ביקר אצל האדמו"ר מחב"ד, הרב מנחם מנדל שניאורסון. באלבום מ-1982 יצא דילן בגלוי בעד ישראל באחד משיריו ובעטיפה הפנימית של האלבום נראה דילן כורע בהר הזיתים. ב-1983 הוציא דילן את אלבומו "Infidels", שזכה לביקורות טובות ולמעמד של אלבום זהב, אך לא השתווה לעבודתו בשנות השישים והשבעים.
שנות השמונים הייתה תקופה קשה עבור בוב דילן. בהתייחסו להופעתו בישראל ב-1987 טען שזוהי אחת מהופעותיו הגרועות בכל החיים.
בסוף שנות השמונים, היה דילן חבר בלהקה "טרבלינג וילבוריס" יחד עם ג'ורג' האריסון ומוזיקאים נוספים. הרכב זה הוציא מספר אלבומים, והביא לדילן פריחה מחודשת כאמן-יוצר אחרי עשור דל מבחינה מוזיקלית.
שנות ה-90
את שנות ה-90 פתח דילן באלבום שנקרא "Under the Red Sky". האלבום הוקדש ל"Gabby Goo Goo" והכיל מספר שירים "פשוטים" כמו "Under the Red Sky" ו-"Wiggle Wiggle". ההקדשה, התברר מאוחר יותר, הייתה הכינוי של בתו של דילן בת הארבע. המיתוס כי שירי האלבום נכתבו כדי לשעשע אותה הוא בגדר אגדה בלבד.
אמנים בעלי שם רבים תרמו לאלבום, ביניהם: ג'ורג' האריסון, סלאש מלהקת Guns N' Roses, דייוויד קרוסבי, ברוס הורנסבי, סטיבי ריי ווהן ואלטון ג'ון.
250px|ממוזער|שמאל|דילן (במרכז) בהופעה בסטוקהולם, 1996
בשנים הבאות דילן חזר לשורשיו. הוא הוציא שני אלבומים עם גרסאות כיסוי לשירי פולק ובלוז ישנים: "Good As I Been to You" ב-1992 ו"World Gone Wrong" ב-1993. האלבומים כללו גרסאות כיסוי מגוונות וגיטרה אקוסטית מקורית במיוחד. יוצא דופן לסגנון השורשי הוא שיתוף הפעולה המוזיקלי בין דילן ומייקל בולטון ב-1991. השיר שנקרא "Steel Bars" ויצא באלבום של בולטון בשם "Love & Tenderness". הקונצרט מ-1995 שביצע דילן עבור MTV Unplugged והאלבום שהופק ממנו היווה את החומר החדש היחיד של דילן בתקופה זו. בפועל ניתן לראות אלבום זו כאוסף מיטב שירי דילן, למעט שיר ישן שיצא באלבום לראשונה בשם "John Brown", סינגל מ-1963 שעוסק בזוועות המלחמה והמדיניות שמובילה אליה.
דילן חזר לאולפן ההקלטות בינואר 1997 עם מצבור חדש של שירים שעל פי הדיווחים כתב בעת שהיה נצור בביתו במינסוטה עקב סופת שלגים. באביב של אותה שנה, לפני צאת האלבום החדש, אושפז בעקבות זיהום מסוכן בלב. סיבוב ההופעות המתוכנן לאירופה בוטל, אך דילן התאושש במהרה. כשהשתחרר מבית החולים דווח שאמר: "באמת חשבתי שעוד מעט ואפגוש את אלביס". בקיץ כבר חזר לעצמו, ובסתיו הופיע בפני האפיפיור באיטליה. האלבום שהוצאתו נדחתה, יצא לבסוף בספטמבר; היו אלה השירים החדשים הראשונים של דילן מזה 7 שנים. "Time Out of Mind" כלל שירים על אהבה נכזבת והרהורים על המוות והצליח הרבה מעבר לצפוי, במיוחד בקרב הדור הצעיר. אלבום זה זיכה את דילן לראשונה בפרס גראמי בקטגוריית אלבום השנה. השיר "Make You Feel My Love" הניב יותר רווחים מכל שיר אחר של דילן מאז שנות ה-60 וזכה לגרסאות כיסוי של גארת' ברוקס ובילי ג'ואל.
העשור הראשון של המאה ה-21
ב-2001 שירו של דילן "Things Have Changed", שנכתב עבור פסקול הסרט "Wonder Boys", זכה בפרסי גלובוס הזהב ופרס אוסקר בקטגוריית השיר הטוב של השנה. ב-11 בספטמבר של אותה שנה הוציא דילן את האלבום "Love and Theft". האלבום כולל מגוון סגנונות ואף חזר לחלק מהמקורות המוזיקליים שלו. האלבום הופק על ידי דילן עצמו תחת שם העט "Jack Frost", זכה לשבחים רבים, היה מועמד למספר פרסי גראמי ואף נמכר היטב. שערורייה זוטא התעוררה כאשר התגלה דמיון בין מילות השיר "Floater" למילים מתוך ספרו של הסופר היפני, גוניצ'י סגה, "ווידוים של יאקוזה". לא ברור האם דילן במתכוון לקח טקסט מתוך הספר או שזהו צירוף מקרים. באותה שנה גם יצא לאור האלבום "Live 1961–2000", שכלל הקלטות מהופעות של דילן.
ב-2003 דילן כתב והפיק סרט יחד עם במאי הטלוויזיה לארי צ'ארלס בשם "מחופשים ואנונימיים" (Masked And Anonymous) (בו גם שיחק בתפקיד הראשי) תחת השמות הבדויים "Rene Fontaine" ו"Sergei Petrov". דילן שיחק בסרט את ג'ק פייט, אסיר-זמר היוצא מהכלא למופע אחרון. פסקול הסרט שכלל בין השאר שירים של דילן, גרייטפול דד ולוס לובוס, יצא לאור כאלבום ביולי.
באוקטובר 2004 פרסם דילן את החלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, "Chronicles: Volume One", אותה החל לכתוב ב-2001. דילן הקדיש שלושה פרקים לשנתו הראשונה בניו יורק בשנים 1961–1962, והתעלם למעשה מאמצע שנות ה-60 כאשר תהילתו הייתה בשיאה. הספר הגיע למקום השני ברשימת רבי המכר של ספרי עיון של "הניו יורק טיימס". הספר יצא לאור בעברית ב-2007 בשם "כרוניקות", בתרגום ירון פריד.
סרטו הביוגרפי של מרטין סקורסזה על דילן, "No Direction Home", הוצג לראשונה ב-26 ו-27 בספטמבר 2005 בערוצי הטלוויזיה BBC2 באנגליה ו-PBS בארצות הברית. DVD של הסרט יצא לחנויות ב-20 בספטמבר 2005 עם פסקול שיצא ב-20 באוגוסט של אותה שנה. הסרט זכה בפרס פיבודי לסרט התיעודי הטוב של שנה באפריל 2006.
250px|ממוזער|דילן (משמאל) בהופעה בטורונטו, 2006
דילן עצמו חזר לאולפן ההקלטות ב-2005. הוא הקליט לפחות שיר אחד בשם "Tell Ol' Bill" עבור הסרט "North Country". בפברואר 2006 הקליט בניו יורק מספר שירים עבור אלבום חדש שיצא בשם "Modern Times" באוגוסט 2006. באפריל החל דילן בסיבוב ההופעות שלו ברינו, נבדה, שהגיע לאירופה בקיץ. במאי פצח בקריירה רדיופונית בתור מנחה של תוכנית רדיו שבועית בשם "Theme Time" המשודרת ברדיו הלוויני בערוץ XM.
ב-2007 יצא לאקרנים הסרט "אני לא שם" ("I'm Not There"). הסרט עושה שימוש ב-6 דמויות שונות כדי לבטא תקופות שונות בחייו של דילן. הסרט בוים על ידי טוד היינס ובכיכובם של קייט בלאנשט, הית' לדג'ר, כריסטיאן בייל וריצ'רד גיר. באותה שנה גם הוצגה תערוכה מציוריו, בגלריה בעיר קמניץ שבגרמניה. דילן עסק גם בציור במשך עשרות שנים, ואף הוצאו כאיורים לספרים, אך זו הייתה הפעם הראשונה שציוריו הוצגו בתערוכה רשמית. ב-2010–2011 הוצגה תערוכה נוספת שלו, בגלריה הלאומית של דנמרק, ובה אוסף ציורים שלו מנופי ברזיל.
בנובמבר 2007 יצאו שלושה אלבומים נוספים הקשורים אל דילן, אלבום אוסף בשם Dylan, לרגל 40 שנה ליציאת אלבום הבכורה שלו, פסקול הסרט "אני לא שם" בו מבצעים אמנים שונים קאברים לשיריו, ו-DVD המתעד את השנים הראשונות של הופעותיו.
ב-2008 זכה דילן בציון לשבח מטעם ועדת פרס פוליצר, "על תרומתו הגדולה למוזיקה הפופולרית ולתרבות האמריקאית על ידי המילים ליצירותיו וכישרונו הפואטי יוצא הדופן".
אלבום האולפן ה-33 של דילן, "Together Through Life", יצא לאור באפריל 2009. דילן סיפר בראיון כי העבודה על האלבום החלה בעקבות בקשה של הבמאי רוברט דאהן לשיר עבור סרטו החדש, וכתוצאה מכך האלבום "תפס כיוון משלו". את מרבית המילים לשירי האלבום כתב דילן ביחד עם רוברט האנטר. האלבום הגיע בשבוע הראשון לצאתו לראש טבלת המכירות של בילבורד 200, וכך הפך דילן, שהיה אז בן 68, לאמן המבוגר ביותר שהגיע למקום הראשון בדירוג זה. לראשונה לאחר 39 שנה האלבום גם עמד בראש מצעד המכירות בבריטניה.
דילן הוציא שני ספרי ילדים: "Forever Young" ו"Man gave names to all the animals" ב-2010.
העשור השני של המאה ה-21
ב-2012 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית לדילן, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.
ב־4 בנובמבר 2013 הוציאה חברת קולומביה אוסף של כל תקליטי דילן (Bob Dylan Complete Album Collection: Vol. One) הכולל את 35 אלבומי האולפן של דילן, 6 אלבומים מהופעות חיות ואלבום של סינגלים ושירים אחרים שלא מצאו את מקומם באלבום עד הוצאה זאת. על מנת לקדם את הוצאת האלבום הזה הוציאה לאור חברת קולומביה קליפ חדשני לשיר "Like a Rolling Stone" אותו יצרו הבמאי הישראלי וניה הימן והמפיק יוני בלוך, הקליפ איפשר לצופים להחליף בין 16 ערוצי טלוויזיה שבכולם דמויות עושות ליפ סינק לשירו בן ה-48 של דילן. בדצמבר 2013 זכה הקליפ לתואר קליפ השנה של המגזין "טיים".
בפברואר 2015 דילן הוציא לאור אלבום בשם "Shadows In The Night", שכלל גרסאות כיסוי לשיריו של פרנק סינטרה. הרעיון המקורי עורר תמיהה בקרב המבקרים והמעריצים, שכן קולו המחוספס של דילן לא הולם את קולו העדין והמדויק של סינטרה, אך האלבום זכה לתשבחות על העדינות בה עיבד דילן את שיריו של סינטרה באמצעות להקה בת 5 נגנים שניגנה בהקלטה אחת את כל השירים. זאת בניגוד לסינטרה, שהיה מלווה באורקסטרות שלמות. דילן נימק את הבחירה בשיריו של סינטרה בשל היותם שירי הילדות שלו.
ב-13 באוקטובר 2016 הודיעה ועדת פרס נובל על זכייתו בפרס נובל לספרות, על מילותיהם של שיריו. דילן בחר לא להגיע לטקס חלוקת הפרס בסטוקהולם, שהתקיים ב-10 בדצמבר 2016, ובו ביצעה הזמרת פטי סמית את שירו "גשם כבד עומד ליפול". בטקס הוקרא מכתב התודה של דילן לוועדת הפרס על ידי שגרירת ארצות הברית בשוודיה. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאמן מעולם המוזיקה מקבל הכרה על ידי פרס נובל.
במרץ 2017 הוציא את האלבום "Triplicate", הכלול גרסאות כיסוי ל–30 שירים. השיר הראשון, "I Could Have Told You" שביצע במקור פרנק סינטרה ב–1954 יצא כסינגל בפברואר.
העשור השלישי של המאה ה-21
במרץ 2020, לאחר 8 שנים שלא הוציא שיר חדש, הוציא דילן את השיר "Murder Most Foul", שיר בן 17 דקות אודות רצח הנשיא קנדי. ב-19 ביוני הוציא דילן את אלבום האולפן ה-39 שלו, "Rough and Rowdy Ways". בדצמבר 2020 מכר את כל קטלוג השירים שלו, הכולל 600 שירים, לחברת התקליטים "יוניברסל מיוזיק גרופ". היקפה הכספי של העסקה לא נחשף אך הוערך ביותר מ-300 מיליון. חלק גדול מההכנסות של הקטלוג הם תמלוגים משירותי הזרמת מוזיקה.
בשנת 2022 פרסם את ספרו "הפילוסופיה של השיר המודרני" (The Philosophy of Modern Song).
חיים אישיים
מערכת היחסים הרצינית הראשונה של דילן הייתה עם האמנית סוז רוטולו, בתם של פעילי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. לדברי דילן, "היא הייתה הדבר הכי אירוטי שראיתי אי פעם... האוויר התמלא לפתע בעלי בננה. התחלנו לדבר והראש שלי התחיל להסתחרר". רוטולו ודילן צולמו שלובי זרוע על עטיפת אלבומו "The Freewheelin'". המבקרים קישרו את רוטולו לכמה משירי האהבה המוקדמים של דילן, כולל "Don't Think Twice It's All Right". מערכת היחסים הסתיימה ב-1964. בשנת 2008, רוטולו פרסמה ספר זיכרונות על חייה בגריניץ' וילג' ועל מערכת היחסים עם דילן בשנות ה-60, "A Freewheelin' Time".
כשג'ואן באאז פגשה את דילן לראשונה באפריל 1961, היא כבר הוציאה את אלבומה הראשון וזכתה לשבחים כ"מלכת הפולק". לאחר ששמע את דילן מבצע את שירו "With God on Our Side", אמרה מאוחר יותר, "מעולם לא חשבתי שמשהו כל כך חזק יכול לצאת מהקרפדה הקטנה ההיא". ביולי 1963, באז הזמינה את דילן להצטרף אליה על הבמה בפסטיבל הפולק של ניופורט, והם ביצעו דואטים נוספים במהלך השנתיים הבאות. בזמן סיבוב ההופעות של דילן ב-1965 בבריטניה, הקשר הרומנטי שלהם החל להתערער. דילן ובאאז יצאו שוב לסיבוב הופעות ב-1984, יחד עם קרלוס סנטנה. באאז סיפרה על מערכת היחסים שלה עם דילן בסרט התיעודי של מרטין סקורסזה "No Direction Home". דילן כתב על מערכת היחסים שלהם בשתי אוטוביוגרפיות שלו. באאז תיארה את מערכת היחסים שלה עם דילן בשירה "Diamonds & Rust", שתואר כ"דיוקן חריף" של דילן.
דילן התחתן עם שרה לוונדס ב-22 בנובמבר 1965. ילדם הראשון, ג'סי ביירון דילן, נולד ב-6 בינואר 1966, ונולדו להם שלושה ילדים נוספים: אנה לאה (נולדה ב-11 ביולי 1967), סמואל אייזק אברם (נולד ב-30 ביולי 1968) וג'ייקוב לוק (נולד ב-9 בדצמבר 1969). דילן גם אימץ את בתה של שרה מנישואים קודמים, מריה לאונדס (לימים דילן, נולדה ב-21 באוקטובר 1961). שרה דילן שיחקה את התפקיד של קלרה בסרטו של דילן רנלדו וקלרה (1978). בוב ושרה דילן התגרשו ב-29 ביוני 1977. ג'ייקוב נודע כסולן להקת The Wallflowers בשנות ה-90. ג'סי הוא במאי קולנוע ואיש עסקים.
לדילן ולזמרת הגיבוי שלו קרולין דניס (הידועה לרוב בשם קרול דניס) יש בת, דזירה גבריאל דניס-דילן, שנולדה ב-31 בינואר 1986. בני הזוג נישאו ב-4 ביוני 1986, והתגרשו באוקטובר 1992. נישואיהם וילדם נשארו סוד שמור היטב עד לפרסום הביוגרפיה שכתב הווארד סונס, "Down the Highway: The Life of Bob Dylan", ב-2001.
יהדות וישראל
לאורך חייו קיים דילן יחסים מורכבים עם היהדות וישראל. הוא נע מהכחשה, להתנצרות, וחזרה לחיק היהדות. בילדותו, משפחתו הייתה חלק מהקהילה היהודית אמריקאית המצומצמת אך מלוכדת, בעיירה היבינג שבמינסוטה. לדילן נערך טקס בר מצווה במאי 1954, בבית הכנסת "אגודת אחים" שפעל אז בעיירה.
בתחילת השבעים החל דילן לחקור את יהדותו ונפוצו שמועות כי הוא תורם מרכזי ל שהקים מאיר כהנא, הוא הכחיש שתרם לה כספים אך אמר שהוא מעריך את כהנא. ביום הולדתו ה-30 ערך ביקור פרטי בן שבועיים בישראל. במהלך הביקור שמר על פרופיל נמוך והתחמק מהתקשורת. הוא ביקר בקיבוץ עין דור, אצל דוד ילין (Bob Yellin), נגן בנג'ו אשר הכיר מתחילת שנות ה-60 בניו יורק. ביום הולדתו הוא צולם מבקר בכותל, והשבועון "העולם הזה" דיווח שגם ביקר באותו יום בישיבת עץ חיים. לאחר הביקור נפוצו שמועות שהוא בדק אפשרות לעבור לגור בקיבוץ עין דור (או לגור בירושלים). בזמן הביקור פגש את הזמר דני ליטני במסיבה בתל אביב. בדצמבר 1971 נפגשו שוב בעת שדילן צפה במופע "איש חסיד היה" שעלה בניו יורק, בו השתתף ליטני. אחרי המופע ליטני היה בקשרי ידידות עם דילן בחודשים ששהה בניו יורק.
ב-1978 התנצר דילן לתנועה האוונגליסטית, לעיני התקשורת.
ב-1982 החלו שמועות שדילן "חוזר" ליהדות והחל ללמוד אצל חסידי חב"ד מברוקלין. באלבום "Infidels" מ-1982 יצא דילן בעד מדינת ישראל בשירו "Neighborhood Bully" ("בריון השכונה"), אותו ביצע בגרסה עברית אריאל זילבר באלבומו "אנבל", ובעטיפה הפנימית של האלבום נראה דילן כורע בהר הזיתים שבהרי ירושלים. באותה שנה ביקר שנית בישראל, לרגל בר המצווה של בנו ואף הצטלם ליד הכותל המערבי.
בשנות ה-80 התקרב לחסידות חב"ד והשתתף באופן פרטי באירועים דתיים שלה בניו יורק. ב-1989 השתתף באירוע "שירותרום" של חב"ד באחד מערוצי הכבלים של ניו־יורק.
ב-2009 הוציא לאור אלבום של שירי חג המולד, "Christmas in the Heart", ובכך הצטרף לשורה של אמנים יהודים אמריקאים שהקליטו שירי חג מולד, בהם ניל דיימונד, ברברה סטרייסנד ובט מידלר. דילן הסביר שלמרות שנולד וגדל כיהודי, הוא מעולם לא הרגיש כאאוטסיידר בחגיגות הכריסמס במהלך ילדותו במינסוטה. הוא נהג לשיר עם כולם שירים ומזמורי חג המולד. השירים באלבום חג המולד היו "חלק מחיי, בדיוק כמו שירי עם", לדבריו של דילן.
הופעות בישראל
דילן הופיע בישראל שלוש פעמים: ב-1987, ב-1993 וב-2011.
במרץ 1987 הוכרז שדילן יפתח את הסיבוב ההופעות העולמי החדש שלו בישראל עם שתי הופעות בפארק הירקון בתל אביב ובבריכת הסולטן בירושלים. יחד עם דילן הגיעו טום פטי ולהקת "שוברי הלבבות" כמופע חימום. באוגוסט הוכרז על הופעה נוספת בתל אביב, לאחר שכל הכרטיסים למופע הראשון אזלו ההופעה בתל אביב נקטלה על ידי מרבית המבקרים, עם זאת יענקל'ה רוטבליט ומספר מוזיקאים ישראלים נתנו ביקורת חיובית למופע. דילן עצמו, כשנשאל על כך, הצהיר שההופעה בתל אביב הייתה הגרועה ביותר שנתן. ההופעה בירושלים נקטעה בזמן ההדרן על ידי קצר חשמלי. בזמן הביקור התחמק דילן מראיונות ואירועים בהם הבטיח להשתתף והסתגר רוב הזמן בבית המלון.
ביוני 1993 הופיע דילן בהיכל התרבות בתל אביב, באצטדיון הכדורגל בבאר שבע ובפסטיבל הבלוז בנמל חיפה. הופעות אלה התקבלו הן אצל הקהל והן אצל מבקרי המוזיקה בחום רב. מבקר המוזיקה של העיתון "חדשות", אורי לוטן, כתב לאחר ההופעה בתל אביב: "הוא נתן את אחת מהופעות הרוק הטובות והמלהיבות ביותר שהיו בארץ. אף אחד לא יכול לשיר את השירים של דילן כמו דילן". עם זאת ההופעה בפסטיבל הבלוז בנמל חיפה, סבלה מחוסר ארגון, כיסאות פלסטיק שהיו אומרים לשמש את הקהל פוזרו על ידי קבוצה של צעירים לפני תחילת ההופעה ומערכת ההגברה הייתה ברמה נמוכה.
ביוני 2011 הופיע דילן באצטדיון רמת גן מול קהל של 20,000 צופים בלבד, מתוך 30,000 כרטיסים שהוצעו למכירה. חלק מן הקהל הגיב באכזבה מההופעה, בה דילן לא פנה כלל אל הקהל. חלקו האחר שיבח את ההופעה בה דילן ניגן קטעים ארוכים יחסית בגיטרה, במפוחית ובאורגן המונד.
השפעתו העצומה של דילן ניכרת גם במוזיקה הישראלית. אמנים רבים תרגמו וביצעו גרסאות כיסוי לשיריו, בהם מאיר אריאל, אביב גפן, אהוד בנאי, הדג נחש, משינה, רמי קלינשטיין, שלום חנוך, אריאל זילבר, דויד ברוזה, דני ליטני, יהודה עדר, שלומי שבן, ושי גבסו. להקת "פרויקט הגומיה" אף הוציאה לאור ב-2001 אלבום ("רוחות של טמטום", על שם שירו של דילן Idiot Wind) שכולו גרסאות כיסוי בעברית לשיריו. יהונתן גפן תרגם כמה משיריו של דילן לעברית. מבחינה מוזיקלית, דילן נתפס אצל אמנים ישראליים רבים כשילוב בין משורר מחאה לזמר פולק, ורבים ניסו לחקות את סגנונו. במיוחד התבלט בכך מאיר אריאל, שנחשב ל"דילן הישראלי" בעיני רבים. אריאל הכיר את דילן באופן אישי וטען לא אחת כי דילן היה מקור ההשראה העיקרי שלו. בהופעותיו נהג לבצע גרסה מתורגמת לשיר "Knockin' on Heaven's Door" אשר נקראת "טוק טוק טוק על דלתי מרום".
דיסקוגרפיה
פרסים והוקרה
לקריאה נוספת
בוב דילן, כרוניקות חלק 1, מאנגלית: ירון פריד. עריכת תרגום: אורי משגב. הוצאת מודן, 2007.
Clinton Heylin, Bob Dylan: Behind the Shades Revisited. Perennial Currents, 2003
Bob Dylan, Chronicles: Volume 1. Simon and Schuster, October 5, 2004
קישורים חיצוניים
Isis Magazine כתב עת לחקר פועלו של בוב דילן
ניתוח וביקורת יצירתו
סטיבן חזו ארנוף החיים הדתיים שמחוץ לחוק, דעות 30, באתר נאמני תורה ועבודה
על דילן והדת
לארי יודלסון, דילן והיהודים באתר "רדיו חזק"
אלי אשד, "שבעים הפנים של בוב דילן" באתר "יקום תרבות"
סיקור ימי ההולדת 70 ו-80
, ליום ההולדת השמונים
בעקבות זכייתו בפרס נובל
עמית סלונים, מסע לאורך ולרוחב השבילים הטקסטואליים של בוב דילן ושמונה נימוקים לזכייתו בפרס נובל לספרות, באתר ליברל, 13 בנובמבר 2016
משיריו
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס
קטגוריה:יהודים מומרים אמריקאים
קטגוריה:מלחינים יהודים אמריקאים
קטגוריה:זמרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:זמרים-יוצרים אמריקאים
קטגוריה:זמרים-יוצרים יהודים
קטגוריה:זמרי פולק אמריקאים
קטגוריה:זמרי פולק יהודים
קטגוריה:פזמונאים אמריקאים
קטגוריה:פזמונאים יהודים
קטגוריה:נגני מפוחית פה
קטגוריה:מוזיקאי רוק
קטגוריה:דור הביט
קטגוריה:יהודים זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכי אוסקר: כותבי השיר המקורי הטוב
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב – השיר המקורי הטוב
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לאמנויות
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:קצינים בלגיון הכבוד
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:יהודים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:אמנים אמריקאים הידועים בשם במה
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינסוטה
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: ציון לשבח
קטגוריה:זמרי-יוצרי קאנטרי אמריקאים
קטגוריה:זמרי קאנטרי יהודים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא יהודי-טורקי
קטגוריה:מתנצרים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1941
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות
קטגוריה:זוכי פרס דורותי וליליאן גיש | 2024-10-05T14:14:29 |
לגולאס | לגולאס הוא דמות בדיונית, מעולם הפנטזיה של ג'ון רונלד רעואל טולקין.
ביוגרפיה
לגולאס הוא עלף ובן למשפחת אצולה. לגולאס מופיע לראשונה בשר הטבעות כאשר אלרונד מזמן מועצה מנציגי כל הגזעים לדון בענייני סאורון, לגולאס מצטרף לפרודו בגינס, אחיינו של בילבו בגינס - גיבור הספר "ההוביט" - ואל נציגים ממספר גזעים דמויי אנוש נוספים, למסע להשמדת הטבעת של סאורון - הטבעת האחת.
במהלך העלילה חל תהליך של התקרבות והתיידדות בין גימלי הגמד ללגולאס העלף. בין הגמדאים והעלפים שררה איבה בת אלפי שנים, שנולדה בעקבות סירובו של תינגול לתת סילמריל לגמדים. האלפים ראו בגמדים יצורים גסים, חמדנים וחסרי חן ואילו הגמדים ראו בעלפים סנובים יהירים שלעולם לא יוכלו להעריך גמדאים ואת מה שגמדאים אוהבים. תהליך זה מתבטא בידידות ובשבירת דעות קדומות - כאשר גימלי מראה ללגולאס שהוא אינו מה שחשב בנוגע לגמדאים.
לאורך הסיפור מוכיח עצמו לגולאס כבן לוויה חשוב ומועיל, וכן כלוחם אמיץ, מוכשר ויעיל. עקב היותו עלף, ראייתו של לגולאס חדה ביותר, והוא אומן בשימוש בחץ וקשת. הוא מצויד בפגיון מעשה חרשי האלפים, בקשת ובאשפת חיצים. לגולאס נועל סנדלים קלים שמגבירים את מהירותו.
בקולנוע
בסרטי ההוביט ושר הטבעות של פיטר ג'קסון, השחקן הבריטי אורלנדו בלום מגלם את לגולאס האלף.
ראו גם
יער-אופל
קישורים חיצוניים
לגולאס באנציקלופדיה של ארדה
קטגוריה:שר הטבעות: דמויות | 2024-09-09T12:02:30 |
רמדאן | רמדאן (בערבית: رَمَضَان, תעתיק מדויק: רַמַצַ'אן) הוא החודש התשיעי בשנה המוסלמית. חודש זה קדוש למוסלמים. חלים בו איסורים שונים, המתקיימים בכל יום של החודש מעלות השחר עד השקיעה, והשמירה עליהם היא אחד מחמשת עמודי האסלאם. במהלך היום אסור לאכול, לשתות, לעשן או לקיים יחסי מין. בניגוד לימים, לילות הרמדאן נושאים אופי חגיגי ושמח, דמוי פסטיבל. נהוג לקיים בלילות סעודות חגיגיות בחיק המשפחה, במיוחד סעודת האפטאר השוברת את הצום.
החודש נמשך 29 או 30 ימים (בכפוף למועד ראיית מולד הלבנה בסיום החודש). לקראת סוף החודש חל לילת אל-קדר, שבו על פי המסורת המוסלמית ניתנה הגרסה הראשונה של הקוראן למוחמד. בסוף החודש חל עיד אל-פיטר, מועד מוסלמי המתקיים בשלושת הימים הראשונים של חודש שוואל.
הרמדאן נחשב לזמן של קדושה, אחווה ושמחה בתרבות המוסלמית. בישראל נוהגים מוסלמים רבים לפקוד את מסגד אל-אקצא במהלך חודש הרמדאן. בעידן המודרני החודש מתאפיין בין היתר גם בריבוי צרכנות ותכני בידור.
הברכות המקובלות בחודש זה הן "רמדאן כרים" (رمضان كريم שפירושו "רמדאן נכבד/מבורך") או "רמדאן מובארכ" (رمضان مبارك שפירושו "רמדאן מבורך"), ו"כל עאם ואנתום בח'יר" (كل عام وانتم بخير שפירושו "כל שנה ואתם בטוב").
מקור הרמדאן
ממוזער|250px|מתוך הקראן, הפסוקים על חודש רמדאן, בסוף כל פסוק עיטור של פרח
מקור השם "רמדאן" בשורש הערבי "ר.מ.צ'." (ر.م.ض.), הקרוב למילה העברית "רמץ" – "חום לוהט". נראה שחודש זה חל בשיא הקיץ בתקופה שקדמה לאסלאם, שבה היו מעברים את השנה.
בקוראן
המצווה לצום ברמדאן מופיעה בקוראן בסורת אל-בקרה.
על פי הקוראן, בחודש זה החלו פסוקי הקודש של הקוראן לרדת אל מוחמד. על פי החדית' (המסורת המוסלמית), לקראת סוף חודש רמדאן התגלה המלאך ג'בריל (גבריאל) למוחמד בפעם הראשונה, והוריד אליו את הפסוקים בקוראן המכונים היום סורת אל-עלק. התגלות זו מצוינת באחד מהלילות האחרונים של החודש. לילה זה מכונה לילת אל-קדר (בעברית: ליל הגורל), והוא מצוין באחד מהימים האי-זוגיים מה-21 בחודש עד סופו (על-פי המסורת המקומית הרוב פסקו שמדובר בליל ה-27). על לילת אל-קדר נאמר שהוא "טוב יותר מאלף חודשים" (סורה 97, פסוק 3).
אורי רובין, בתרגומו העברי לקוראן, מפרש את המשפט "אשר הורד בו הקוראן" ברוח המסורת שעל פיה בחודש זה החל תהליך התגלות הקוראן לנביא מוחמד, פרק אחר פרק, במשך כ-20 שנה. הביטוי "הישועה", אפשר שהוא שם נרדף לקוראן עצמו. על פי רובין, מועד הצום, רק לאחר ראיית הירח, נרמז במשפט "על כל הרואה את מולד הירח של חודש זה".
סיום חודש רמדאן חל בזמן מולד הלבנה של תחילת החודש הבא, ואז חל חג ששמו "עיד אל-פיטר" ("חג הפסקת הצום"), אשר נחגג במשך שלושה ימים. במהלך החג נוהגים המוסלמים לערוך ארוחות חגיגיות, ללבוש בגדים חגיגיים ולבקר קרובי משפחה.
במחקר
לטענת חוקרים מסוימים, קביעת צום רמדאן כמצווה המחייבת כל מוסלמי קשורה לסכסוך בין מוחמד לשבטים היהודיים באזורו, שהוביל לכך שרמדאן החליף את צום העשוראא שהונהג תחילה כצום חובה בלעדי (בהשראת צום יום הכיפורים), והפך לצום רשות לאחר מכן.
על פי כמה חוקרים, קביעת צום רמדאן הושפעה מצום 40 הימים שקודם הפסחא שנהג בנצרות המזרחית, ומהשפעת מוטיבים יהודיים כמו מתן לוחות הברית השניים ביום הכיפורים (מקבילה לירידת הקוראן במהלך החודש), עשרת ימי תשובה מקבילים לעשרת הימים האחרונים של רמדאן וללילת אל-קדר.
מצוות הרמדאן
ממוזער|250px|מתוך הקוראן, הפסוק על חודש רמדאן, סורה 2, פסוק 185
עיקרי הדינים של צום רמדאן מפורטים בקוראן עצמו, בסורת אל-בקרה. המצוות העיקריות במהלך רמדאן הן:
איסור אכילה ושתייה
איסור קיום יחסי מין
איסור עישון
כמו כן, לא נערכות חתונות במהלך החודש.
איסורים אלו תקפים בכל אחד מימות החודש מעלות השחר (זמן תפילת פג'ר) ועד שקיעת החמה (זמן תפילת מע'רב).
בצום רמדאן חייב כל מוסלמי בוגר (בן 11–13), גברים ונשים כאחד. פטורים מהצום חולים, נוסעים, קשישים, נשים הרות ונשים בזמן הווסת, אלה חייבים להשלים את ימי הצום שהחסירו במועד מאוחר יותר, או לתרום לצדקה במקרה שאינם יכולים לצום כלל. עם זאת, הקושי בצום במהלך תקופה ארוכה לצד נטיות חילוניות מביא לכך שכיום לא כל המוסלמים אכן צמים, בייחוד בתקופות בהן חל החודש בקיץ, שבו הימים ארוכים וחמים.
הצום בחקיקה מדינית ודתית
בחלק ממדינות ערב נהוגים חוקים האוסרים על אכילה או שתייה בפומבי בחודש רמדאן, ואף מטילים עונשי מאסר, קנסות ואף מלקות על העוברים עליהם. בחלק מהמדינות בהן אין חוק מפורש בנושא, נעשה שימוש בצווים מיוחדים או בחוקים אחרים (כמו 'שמירת הסדר הציבורי') לאכיפת צום רמדאן. לעומת זאת, לאורך ההיסטוריה הוצא צום הרמדאן אל מחוץ לחוק במספר מדינות, כפי שקרה בברית המועצות ובאלבניה בימי המשטר הקומוניסטי. כמו כן, מאז 2012 ישנם דיווחים כי הממשלה בסין העממית אסרה על בכירים, תלמידים ומורים במחוז שינג'יאנג האויגורי לצום בחודש הרמדאן.
בתקופות מלחמה הוצא היתר לחיילים לאכול ולשתות כרגיל, לדוגמה במהלך מלחמת העולם הראשונה ובמהלך מלחמת יום הכיפורים. הצום יוצר בעייתיות בקרב ספורטאים מוסלמים המשתתפים באירועי ספורט בין-לאומיים, כמו המשחקים האולימפיים וגביע העולם בכדורגל. עם זאת, יש ספורטאים מוסלמים שאינם צמים ברמדאן בשל אורח חיים חילוני, אמונות אישיות או מתן היתרים הלכתיים.
חשיבות דתית
ממוזער|250px|מתפללים ביום שישי בעת חודש הרמדאן במסגד אלאקצא, 1996. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|מתפללים ביום שישי בעת חודש הרמדאן בהר הבית, 1996. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
המוסלמים מייחסים לחודש זה התבוננות פנימית, התקרבות לאל, עבודת המידות בדגש על צניעות ואיפוק, כפרה על עוונות (בעקבות חדית' המבטיחה סליחה לצמים), עשיית מעשי חסד והזדהות עם הרעב והקושי שהוא מנת חלקם של עניים ובעלי מצוקה. במשך החודש כולו מקובל להקפיד הקפדה יתרה על דיני אסלאם שאינם מיוחדים לרמדאן, כמו תפילה, הימנעות מרכילות, הימורים וחטאים מוסריים אחרים.
במהלך החודש נהוגה התחזקות דתית במצוות (כמו הצום והתפילות) גם אצל מוסלמים בעלי הקפדה פחותה של מצוות האסלאם בשגרה, וגוברת ההשתתפות בשיעורי דת ודרשות. בתפילת הצהריים של יום שישי בחודש רמדאן משתתפים מתפללים רבים מהרגיל במהלך השנה. שילוב המוטיבים של רמדאן (צום, קיום מצוות, תפילות והשתתפות בשיעורי דת ודרשות) מסייע להתחזקות דתית של המשתתפים.
במהלך החודש נוהגים הסונים להוסיף תפילה מיוחדת המכונה "תַראוויח" (שמונה או 20 רכעות נוספות), הנאמרת בלילה לאחר סעודת האיפטאר, או לקראת הבוקר. כן נהוגה במהלך החודש קריאת הקוראן בעקבות חדית'ים רבים המתארים את חשיבות קריאת הקוראן במהלך החודש.
בעשרת הלילות האחרונים של רמדאן נוהגים מוסלמים רבים להישאר במסגדים עד ה"אד'אן" עם עלות השחר כדי להתקרב לדת, לטהר את הנפש מהחטאים, ולקבל ברכה מאלוהים בזכות המאמץ וההתקהלות ההמונית הרוחנית במסגדים באותם לילות.
ישנן מסורות ואמונות עממיות על לילת אל-קדר, כמו האמונה כי לילה זה מתאפיין תמיד בשמיים נקיים מעננים ובמזג אוויר נוח, האמונה שבלילה זה שורר שלום זמני בכל העולם, או שמשאלה שמובעת בלילה זה סופה להתממש. אפשר לבקש מהאל משאלות וסליחות והכל יכול להתגשם בלילה זה.
רמדאן נחשב גם לחודש בו הוכרזה הפסקת לחימת השבטים בחצי האי ערב בתקופה הקודמת לאסלאם, ולכן הוא מציין ניסיון לאחווה ושלום. על אף שבקרב הרבה מאמינים חודש הרמדאן נתפש כתקופה לשלום ואחווה, ארגוני טרור אסלאמיסטים, בעיקר מאז שנת 2001, החלו לעודד ביצוע פיגועי טרור דווקא בחודש זה.
מנהגים
שמאל|ממוזער|220px|קישוטים לכבוד רמדאן ברובע המוסלמי בירושלים
נוסף על משמעותו הדתית, לרמדאן אופי משפחתי-מסורתי המביא לכך שגם מוסלמים שאינם מקפידים בדרך שגרה על אורח חיים דתי, משתתפים בצום, בסעודות האיפטאר המשפחתיות לאחר הצום, בתפילות ובאירועים הקהילתיים. רמדאן מתאפיין גם בביקורים אצל קרובי משפחה, ובגל קניות של ביגוד ומתנות. בערים רבות נערכות בלילות רמדאן פעילויות תרבות, בידור ופנאי משפחתיות בחוצות העיר. נוהג מקובל ובעל שורשים היסטוריים הוא קישוט הבתים והרחובות בתאורה מיוחדת במהלך הלילה.
החברה המוסלמית מתמודדת עם תופעה מודרנית שהפכה את לילות רמדאן לחגיגת צרכנות ובילוי הנטולה תוכן דתי או רוחני. גורמים דתיים-שמרנים הביעו התנגדות למאפיין זה.
אוכל
190px|ממוזער|כנאפה בבית מקושט לכבוד רמדאן
מוסלמים רבים קמים בשעה מוקדמת מאוד קודם לעלות השחר כדי לאכול את הסוחור, שהיא הארוחה האחרונה לפני תחילת הצום, על מנת להקל על הצום היומי הממושך. מסורת מקובלת היא של 'מסחראתי', אדם מיוחד שתפקידו לעבור ברחובות ולהעיר את הישנים לסעודה המפסקת קודם הצום.
אחרי שקיעת החמה מתאספת כל המשפחה כדי לאכול יחד את האפטאר שהיא הארוחה שמסיימת את הצום, ופעמים רבות משלבת מאכלים ומשקאות מתוקים. נוהג מקובל הוא פתיחת סעודה זו באכילת תמר, בעקבות מנהגו של מוחמד המובא בקוראן. יצוא התמרים מישראל בחודש רמדאן עומד על יותר מ-6 אלף טונות, כמחצית מכלל יצוא התמרים השנתי. קהל היעד העיקרי של היצוא הישראלי הוא האוכלוסייה המוסלמית באירופה, בעקבות מסורת אכילת תמר בסעודת האפטאר.
בשווקים נמכרים ממתקים מיוחדים, עוגות ועוגיות (ואף כדורי פלאפל) בצורת סהר, כוכב או לב. בין המאכלים הנפוצים בחודש רמדאן ניתן למנות את הכנאפה ואת הזלאביה.
יש מקומות שבהם מתארגן סיוע של גופי צדקה לסיוע לנצרכים לקראת חודש רמדאן, בשל הגידול הניכר בהוצאות המזון.
צרכנות ובידור
190px|ממוזער|איור של אפטאר קהילתי
ככלל, מתאפיין חודש רמדאן בעידן המודרני בשיאים של צריכה ובהוצאות כספיות גדולות. הקניונים בערים הגדולות במדינות ערב בכלל, ובמדינות המפרץ בפרט, נותרים פתוחים עד אחרי חצות ומציעים שלל אפשרויות צרכנות ובידור לכל המשפחה. בישראל ישנה תיירות-פנים מצומצמת של יהודים ליישובים ערבים בלילות רמדאן, במסגרת מיזמי תיירות.
גם בכלי התקשורת הערביים ישנה פריחה בשל ריבוי פרסום ותכנים מיוחדים לרמדאן, ועליה בשיעור הרייטינג. בשנים האחרונות התפתחה מסורת של שידור סדרות מיוחדות לרמדאן, בערוצי הטלוויזיה הדוברים ערבית, מתוך רצון לפנות לקהל הצופים ומשפחותיהם הנאספים בערב לשבירת הצום. דוגמה לסדרה פופולרית במיוחד היא "באב אל-חארה", המשודרת ברחבי העולם הערבי מדי שנה ברמדאן מאז 2006.
מנהג שנפוץ בעת המודרנית הוא שימוש בנפצים, חזיזים, זיקוקים ואמצעים פירוטכניים בלילות רמדאן בידי בני נוער וצעירים. מפאת המטרד שהנפצים והזיקוקים גורמים ובגלל הסכנה שבהם, כוהני דת מוסלמים הוציאו פתוות נגד חזיזים ונפצים בכלל וברמדאן בפרט.
שינוי שעות הפעילות
יום העבודה מתקיים כרגיל בחודש זה, אך בשל הצום נהוג במדינות מוסלמיות רבות יום עבודה ולימודים מקוצר, ובשל כך תפוקת העובדים יורדת מאוד. בעבר היה נהוג אף חופש מלא מלימודים במהלך חודש זה במדינות מוסלמיות, וכן דחייה של החלטות בנושאים פקידותיים לאחר סיומו של החודש, לצד העברת שעות פעילות המשרדים לשעות הלילה או צמצום שעות הפעילות במהלך היום, כמו שעות פתיחתה מאוחרות בבוקר. ברוב העולם המוסלמי, מסעדות ובתי קפה סגורים במהלך היום בחודש רמדאן, ונפתחים לעת ערב.
בתיעוד משלהי המאה ה־19 מתואר כי בחודש רמדאן נערך היפוך בשעות הפעילות בין היום והלילה בירושלים המוסלמית: פעילות מסחר החלה רק לקראת שעות הצהריים, עיקר הפעילות עברה לשעות הלילה לאחר סיום הצום, ושעות הבוקר נוצלו לשינה. כן מתוארת מתקופה זו אלימות פיזית ומילולית של מוסלמים כלפי יהודים בלילות רמדאן בירושלים.
תותח רמדאן
במקומות רבים באימפריה העות'מאנית החל בתקופה המודרנית נוהג לציין את סיום הצום היומי ביריית תותח, וכן כדי להעיר את העם קודם לעלות השחר לקראת הסעודה המקדימה לצום, או כדי לציין את תחילת הצום. בירושלים פועל תותח רמדאן מסורתי בבית קברות מוסלמי סמוך לשער הפרחים, מקום אליו עבר בשלהי התקופה העות'מאנית ממקומו הקודם במגדל דוד. משיקולי בטיחות ותפעול, נעשה כיום שימוש בפגזי סרק ובאמצעים פירוטכניים לשימוש תותח זה. במקומות אחרים נעשה שימוש בירי מקלעים לציון סיום הצום.
מועד הרמדאן
+חודש עברי מקבילשניםחודשה'תשס"ח–ה'תש"עאלולה'תשע"א–ה'תשע"גאבה'תשע"ד–ה'תשע"התמוזה'תשע"ו–ה'תשע"חסיווןה'תשע"ט–ה'תשפ"אאיירה'תשפ"ב–ה'תשפ"גניסןה'תשפ"דאדר ב' ה'תשפ"ה–ה'תשפ"ואדרה'תשפ"זאדר א'ה'תשפ"ח–ה'תש"ץשבטה'תשצ"א–ה'תשצ"גטבתה'תשצ"ד–ה'תשצ"הכסלוה'תשצ"ו–ה'תשצ"חחשווןה'תשצ"ט–ה'תת"אתשרי
בשל מאפייניו של הלוח המוסלמי כיום, יכול החודש לחול בכל עונות השנה, ומועד תחילתו נע אחורה כ-11 ימים בכל שנה ביחס ללוח הגרגוריאני השמשי. הוא משלים סיבוב מלא וחוזר לאותה עונה מדי 33 שנה בערך. מכיוון שחודשי הלוח העברי הם חודשים ירחיים כמו בלוח המוסלמי, תחילתו וסופו של רמדאן מקבילים לתחילתו וסופו של חודש עברי, מלבד הפרש אפשרי של יום–יומיים בשל הבדלים בקביעת ראש חודש. עם זאת, אחרי כל שנה מעוברת, רמדאן מקביל לחודש עברי אחד מוקדם יותר. ההבדל במועד חודש רמדאן ביחס לעונות השנה מביא לכך שמשך הצום היומי משתנה משנה לשנה כתלות במשך הזמן שבין עלות השחר (זמן תפילת פג'ר) לשקיעת החמה (זמן תפילת מע'רב) בכל נקודה בכדור הארץ. בישראל משך צום רמדאן נע בין 11.5 שעות בסוף דצמבר (מ־5:10 ועד 16:40 בשעון חורף) ל־16 שעות בסוף יוני (מ־3:50 ועד 19:50 בשעון קיץ). הקושי בצום משתנה גם הוא לפי אורך היום, תנאי האקלים המקומי, ושינויי מזג האוויר.
190px|ממוזער|ימין|קישוטים בתימן. סהר הוא סמל פופולרי של החג מכיוון שמולד הלבנה מבשר על תחילת חודש רמדאן.
מאחר שלוח השנה המוסלמי תלוי בקבלת עדות בדבר ראיית מולד הלבנה, אי אפשר לחזות מראש במדויק את יום תחילת החודש או סיומו, וישנה אפשרות לתזוזה של יום או יומיים בין המועד הצפוי למועד בפועל, ואף שוני בתחילת רמדאן ובסיומו בין אזורים גאוגרפיים. קביעת תחילתו וסיומו של חודש רמדאן תלויה בבית דין אסלאמי המסתמך על עדויות ראייה המובאות לפניו. ישנה מחלוקת בשאלת אפשרות הסתמכות על חישובים אסטרונומיים ושימוש באמצעי עזר כמו טלסקופ להכרזה על תחילת רמדאן וסופו. בעבר, בהיעדר תקשורת, היו מועדי החודש נקבעים מקומית בהתאם לראיית מולד הלבנה, ועל כן אירעו הבדלים של יום–יומיים בין מקומות רחוקים, אך עם פיתוח אמצעי התקשורת (כמו הטלגרף) החל מועד החודש להיקבע אזורית וארצית. יום הצום הראשון ברמדאן מתחיל בבוקר שלאחר ראיית הלבנה החדשה, והאחרון מסתיים עם ראיית הלבנה החדשה של החודש הבא.
בתקופה העות'מאנית הסתמכו ערביי ארץ ישראל על קביעת בית הדין השרעי באיסטנבול, ובתקופת המנדט על קביעת בית הדין השרעי בקהיר. כיום מסתמך מרבית העולם המוסלמי-סוני (ובכללו ערביי ישראל וערביי הרשות הפלסטינית) על פסיקת בית הדין השרעי בריאד, ואילו מיעוט מוסלמים במזרח אסיה ואפריקה מסתמכים על בתי דין מקומיים. לאסלאם השיעי ישנו בית דין משלו, הנותן תוקף רב יותר לחישובים אסטרונומיים, מאשר לעדות ראייה בפועל. לוב בהנהגת מועמר קדאפי התאפיינה בהכרזה על מועדי תחילת החודש וסופו שלא כמו במרבית העולם המוסלמי.
ב־2019 הובילה מחלוקת בין גופי דת מוסלמיים להבדל של יום בסיום צום רמדאן והתחלת עיד אל-פיטר בין המדינות במזרח התיכון ואף להבדל בתוך קהילות מוסלמיות מקומיות בישראל וברשות הפלסטינית. בישראל וברשות הפלסטינית נמסר תחילה על תחילת החג על בסיס הכרזת בית הדין הסעודי, אך בהמשך נמסרה הודעת דחייה מטעם המופתי של ירושלים, מוחמד חוסיין, בין השאר בגלל אי-הצלחה לצפות בירח החדש בפועל בתחום הארץ, אף באמצעות טלסקופ שהוצב בעראבה, ובדומה להחלטת המופתי של ירדן. יש שקישרו את ההבדל שהתגלע בהכרזת סיום רמדאן למאבק פוליטי בין מדינות. למרות ההכרזה על הדחייה, בכמה קהילות מקומיות בישראל וברשות הפלסטינית הוחלט לציין את החג לפי ההכרזה הסעודית. בחברון פיזרה המשטרה הפלסטינית בכוח תפילת חג במסגד המשתייך לפלג חזב א-תחריר, שבחר לציין את החג לפי הקביעה הסעודית שהקדימה את מועד החג כנגד קביעת הרשות הפלסטינית שאיחרה.
הרמדאן בישראל
באופן מסורתי נוהגים מוסלמים מישראל ומהרשות הפלסטינית לפקוד במהלך החודש את מסגד אל אקצא. ישראל נותנת לפלסטינים מהרשות הפלסטינית אישורי כניסה מיוחדים לישראל לביקור קרובי משפחה ולתפילה בהר הבית. בעבר אף התאפשר ביקור של מספר מצומצם מתושבי רצועת עזה בהר הבית, מחוות אלו רגישות למצב הביטחוני בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במספר מקרים בעבר בוטל עוצר, שהוטל על אוכלוסייה אזרחית ברצועת עזה, לרגל רמדאן. חלק מהאוניברסיטאות בישראל מאפשרות למוסלמים הצמים מועדי בחינות מיוחדים לאחר סיום החודש. מחוות אחרות הנהוגות בקרב מדינות וארגונים הן שחרור שבויים, חנינת אסירים וקיצור עונשים. נוהג נוסף הוא ביקורים וברכות נכבדים מדתות אחרות למנהיגים מוסלמים, או השתתפות בסעודת אפטאר.
ראו גם
עיד אל-פיטר
אִפְטָאר
קישורים חיצוניים
תערוכה וירטואלית לחודש הרמדאן באתר הספרייה הלאומית
באִסלאם: "מצווה עליכם לצום", באתר מט"ח
ירושלים של רמדאן, באתר "מסע אחר"
מחקר: במהלך רמדאן התל"ג לעובד צונח, אבל מדד האושר נמצא בעלייה, מקבולה נאסר, אתר 'שיחה מקומית', 28 ביוני 2015.
אודי בצלאל, "יום ברמדאן", מערכת "מבט" לחדשות שלחה את אודי בצלאל להעביר יום ברמדאן: תפילה, צום, עבודה, מתוך מהדורת "מבט", 9 ביוני 2017
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חגים ומועדים אסלאמיים
קטגוריה:חודשים מוסלמיים
קטגוריה:חמשת עמודי האסלאם
קטגוריה:צום | 2024-10-06T05:55:07 |
פונדמנטליזם | פונדמנטליזם (יְסוֹדָנוּת ע”פ האקדמיה ללשון העברית; באנגלית: Fundamentalism, מהמילה fundamentality, שׁוֹרשִׁיוּת; בערבית: اصولية)
הוא סוג של תנועה דתית שמרנית, המאופיינת בתמיכה ציבורית בקבלה קפדנית של כתבי קודש.
המונח הפונדמנטליזם צמח בתחילת המאה ה-20, כדי לתאר תנועה דתית נוצרית שהתנגדה למדע, לתנועת הנאורות ולהיסטוריוגרפיה וכן ולזרמים דתיים מודרניים שניסו ליישב בין כתבי הקודש לבין הידע המודרני (זרמים כמו תאולוגיה טבעית, נצרות ליברלית, דאיזם). המונח התיייחס במקור לפרוטסטנטים אמריקאים שהתעקשו על כך שביבליה מדויקת כלשונה, והחל משלהי המאה ה-20 הוא מיושם על זרמים שקיימים ברוב הדתות בעולם.
המונח מתאר אמונה שמאופיינת בקבלת כתבי קודש כפי שנכתבו, שאיפה לחזור ליסודות הדת המקוריים, ושאיבת פרשנות מכתבי קודש עתיקים לסוגיות מודרניות שונות - לרבות פוליטיות ואידאולוגיות. הפונדמנטליסטים מעוניינים ליצור מצב בו ההתקדמות האנושית לא תפגע בערכי הדת העליונים. הם קוראים לשמור בקנאה על ציוויי כתבי הקודש ולחזור למקורות הדת ואף החלת חוקי הדת על החברה (למשל השריעה). בתוך כך, ספציפית, עולה ניגוד חריף בין הפונדמנטליזם המבוסס על עקרונותיהן של דתות לבין המודרניות, בהיותה של המודרניות דוגלת במוטיבים של חילון, שוויון זכויות וככלל מתנגדת לחשיבה דוגמתית המאפיינת את הפונדמנטליזם המובנה בקרב דתות שונות.
אטימולוגיה
מקור השם הוא בפועל הלטיני foundo שפירושו לייסד, ומכאן שם העצם foundum (יסודות), הבא לציין שעל המאמין לדבוק ביסודות הראשוניים של הדת כפשוטם. המונח הופיע בתחילת המאה ה-20, ותיאר את האגף השמרני הקיצוני בכנסיות הפרוטסטנטיות בארצות הברית, שהתגבש מתוך התנגדות לפרשנויות ליברליות של הדת ושדגל בין היתר בקבלת הביבליה באופן מילולי. מי שטבע את המונח היה הכומר הבפטיסטי קרטיס לי לווס, שתיאר בטור מ-1 ביולי 1920 את 3,000 הצירים הבפטיסטים שהשתתפו בוועידה אודות יסודות האמונה כ"פונדמנטליסטים."
תכנים מרכזיים
הפונדמנטליזם נחשב זרם דתי הסבור כי כל הכתוב בכתבי הקודש של דתו, במשמעותו הפשוטה, הוא אמת מדעית והיסטורית. הפונדמנטליזם מתנגד לפרשנות מודרנית של הכתובים ובעיקר כזו הרואה בהם אלגוריה. הוא אינו מתפשר על אמונתו ודוחה כל תאוריה שבראייתו סותרת את הכתוב בכתבי הקודש (כגון תורת האבולוציה).
מאפיין נוסף של הפונדמנטליזם הוא ראיית כתבי הקודש כמקור הבלעדי לערכים מוסריים, ללא צורך בשיפוט אנושי בלתי תלוי. בשל כך הפונדמנטליסטים אינם מקדשים ערכים ונורמות מודרניות, כדוגמת ליברליזם, שוויון, פמיניזם ודמוקרטיה, ורואים אותם כאופנות מתחלפות. במקרים מסוימים הם יאמצו נורמות מודרניות, אבל רק כפשרה המיועדת להקל על חיי השגרה. עם זאת, פונדמנטליסטים עשויים לאמץ נורמות חברתיות מחודשות מתוך ראייתן כמושרשות בדתם מקדמת דנא.
לדעת החוקרים עמנואל סיוון וסקוט אפלבי, בתנועות פונדמנטליסטיות בעת החדשה יש נטייה ברורה לייחס אַלְטָעוּת למנהיגים דתיים, בניסוחים גורפים או מסויגים.
פונדמנטליזם נוצרי
בלשהי המאה -19 ותחילת המאה ה-20, נוצרים פונדמנטליסטים התנגדו לתאולוגיה מודרניסטית, שכללה ביקורת על התנ"ך והברית החדשה, בניסיון ליישב בין אמונות דתיות נוצריות לבין מדע מודרני ובין הדת לבין והיסטוריוגרפיה.
הפונדמנטליזם הנוצרי נהנה מתמיכה חזקה בקרב זרמים פרוטסטנטים, ובפרט במספר אזורים ברחבי ארצות הברית.
פונדמנטליזם יהודי
השימוש במושג פונדמנטליזם בהקשר היהודי שנוי במחלוקת. ישנם המשתמשים במושג בהתייחס לחלק או כל היהודים החרדים, ישנם המשתמשים בו בהתייחס לגוש אמונים ואחרים, כמו ישעיהו ליבמן, מתייחסים לשתי התבטאויות של פונדמנטליזם יהודי, חרדית ולאומית. לעומת זאת, ההיסטוריון ג'יי מ. האריס טוען שהשימוש במושג פונדמנטליזם בהקשר היהודי אינו מועיל ומבוסס על השוואות שטחיות בין קבוצות יהודיות ונוצריות פונדמנטליסטיות, תוך התעלמות מהבדלים מהותיים.
הזרמים העיקריים ביהדות האורתודוקסית מבוססים על קריאה פונדמנטליסטית בספרות ההלכה והשתלשלותה. עם זאת לדברי הכל ישנם נושאים המצריכים קריאה אלגורית, למשל תיאורים מהם עולה לכאורה כי לבורא יש גוף, או אגדות חז"ל, הראשונים עסקו בכך רבות והכללים הגורפים מועברים במסורת ישראל לדורותיה.
זרמים אלו מאמינים כי כתבים אלו - ספרות ההלכה - מחייבים גם בימינו, אם כי במידות שונות.
פונדמנטליזם מוסלמי
הפונדמנטליזם האסלמי, שהתחזק משלהי שנות ה-70 ואילך, דבק בקוראן ותובע מהמדינה לאמץ את חוק השריעה.
דוגמה להשפעת הפונדמטליזם המוסלמי הם תנועות הסלפיות דוגמת המדינה האסלאמית והאחים המוסלמים שהולידו מתוכם את הג'יהאד הסלפי דוגמת חמאס זרם קיצוני שאינו סוטה מכתבי הקודש ואלים כלפי אלו שכן
פונדמנטליזם בדתות המזרח
פונדמנטליזם בבודהיזם
פונדמנטליזם בודהיסטי נחשב לנדיר וחריג יחסית ביחס לדתות אחרות בשל התמקדות הבודהיזם בקידום הרוחני של הפרט יותר מאשר במשמעות המקורית של כתבים ואמרות של מנהיגים דתיים היסטוריים. אולם קימות קבוצות נרחבות שמונהגות על ידי נזירים, אשר ניתן להגדירן כפונדמנטליסטיות בהגדרה המושאלת של המושג כקנאות דתית. הפונדמנטליזם הבודהיסטי מתמקד בין היתר בפעילות (לעיתים אלימה) כנגד קבוצות דתיות ואתניות אחרות. אחת הדוגמאות לכך היא מיאנמר, בה נזירים בודהיסטים פופולריים מטיפים כנגד האוכלוסייה המוסלמית במדינה ומעודדים את המתיחות הדתית-אתנית במדינה, מה שהוביל ב-2013 לפרעות של בודהיסטים בעמי הרוהינגיה והקמן המוסלמים במדינה. פרעות אלו אף התפתחו החל מ-2016 לרדיפה ודיכוי מטעם השלטון. כמו כן, נזירים בודהיסטים רבים במיאנמר מביעים את התנגדותם למנהיגים ליברלים מדי לטעמם, כמו אונג סן סו צ'י.
פונדמנטליזם פוליטי
קיימות תנועות פוליטיות בעולם שנהוג לכנותן כפונדמנטליסטיות, ששואפות ליצור סדר חברתי חדש המבוסס על מקורות הדת אך מבלי לשלול את צביונן של מדינות הלאום.
ראו גם
תאוקרטיה
אסלאמיזם
המדינה האסלאמית (דאעש)
חמאס
הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני
שריעה
אסלאם קיצוני
קיצוניות ורדיקליזם
פשיזם
קומוניזם
אנרכיזם
אגודת חסרי האל (איחוד האתאיסטים הלוחמים)
אתאיזם חדש (נאו-אתאיזם)
נונתאיזם
אוניברסליזם אוניטריאני
כת
אינדוקטרינציה
אתאיזם שלילי וחיובי
מיזותאיזם
אנטי-תאיזם
תאודיציה
אנטי-דת
דוגמה
פרופגנדה
לקריאה נוספת
ירושלים, 2002.
Malise Ruthven, Fundamentalism: A Very Short Introduction, Oxford University Press, 2004
נדב איל, המרד נגד הגלובליזציה, חלק ג', הפונדמנטליסטים ע' 83
יעקב אריאל (מדע הדתות), צמיחת הפונדמנטליזם האמריקני: 1925-1865, זמנים, 38, 1991, עמ' 103-93.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דתות
קטגוריה:יחסי דת ומדינה
קטגוריה:סוציולוגיה של הדת | 2024-10-04T07:37:58 |
ויליאם הכובש | REDIRECT ויליאם הראשון, מלך אנגליה | 2007-07-01T23:20:58 |
מוישרנגה | מוישרנגה (מוולנסית: Muixeranga) הוא הכינוי שניתן לאסופה של מחולות עתיקים ולמגדלים אנושיים שמקורם בחבל ולנסיה ושמבוצעים כיום בעיקר בעיירה אלז'מזי (Algemesí).
המוישרנגה היא יותר מריקוד אקרובטי אמנותי. היא גם אוסף של מבנים הבנויים מהרקדנים המפגינים גמישות מרהיבה והמוסעים בתהלוכת "גבירתנו אשר על הבריאות" החג העיקרי של אלז'מזי (7 בספטמבר עד 8 בספטמבר).
מוישרנגה הוא השם המקובל באלז'מזי לקסטל, מנהג של המגדלים האנושיים המודרניים הנפוץ בכל קטלוניה. ההבדל הוא שהמוישרנגה היא בעלת רקע דתי יותר ומלווה בריקוד, כאשר גובה המגדלים האנושיים פחות חשוב מהצורה הסמלית. בעבר הייתה מסורת המגדלים האנושיים נפוצה בכל רחבי חצי האי האיברי.
בשנת 2011 הכיר ארגון אונסק"ו בפסטיבל באלז'מזי שבו מבצעים מוישרנגה כמורשת תרבותית בלתי מוחשית.
מאפיינים
המשתתפים הבונים את המגדלים הם בדרך כלל קבוצת גברים, מכל מקצוע, עדיף כזה המחייב כושר ויכולת גופנית. כיום קרוב ל-200 איש משתתפים בתהלוכת המבנים האנושיים, אך בעבר היו לא יותר משלושים. אומן או מנצח מתאם את המחול ואת המגדלים האנושיים, ומבנים אחרים, ואף אחראי לבחינה וקבלה של אנשים חדשים לקבוצת המבצעים.
התלבושות הן ייחודיות במובנים רבים. הן מורכבות מחולצות, מכנסיים, נעלי איכרים ולעיתים כובע מיוחד. האריג צבוע בלבן ועליו פסים באדום וכחול כמו של ליצן. זקנים עוד זוכרים כי בעבר נהגו לתפור את התלבושות מבד מזרנים ישן.
מקור והתפתחות
קיימות כמה תאוריות למקור מנהג המוישרנגה, ובמיוחד למקור השם. תאוריה אחת טוענת כי מקור המילה בערבית "מושן" שפירושו מסכה. תאוריה שנייה קושרת את המנהג עם תהלוכות קדומות שנערכו ברחובות לציון מאורע מיוחד.
אף שהמסורת בחצי האי האיברי מתוארכת למאה ה-13, הרישומים הראשונים שבידינו על המוישרנגה הם מהשליש הראשון של המאה ה-18.
מוזיקה וסמל
המחול מלווה במוזיקה המנוגנת על ה"טאבאלט" (tabalet סוג של תוף) ו"דולסאינה" (dolçaina סוג של חליל רעשני). המנגינה היא של מלחין בלתי ידוע והיא עתיקת יומין.
כמה מהאנשים הנאבקים למען התאוששות התרבות הולנסינית ושפתה מתייחסים למוזיקה של המוישרנגה כסוג של המנון של חבל ולנסיה ואף של כל האזורים דוברי הקטלאנית.
קישורים חיצוניים
אתר בלתי רשמי של המוישרנגה (בקטלאנית)
18px שיר מוישרנגה בביצוע שאבי ריקרט
קטגוריה:ולנסיה (קהילה אוטונומית): תרבות
קטגוריה:אירועים בחודש ספטמבר | 2023-05-24T18:18:46 |
ברתולומיאו דיאס | הפניה בארתולומיאו דיאש | 2012-03-04T06:39:36 |
דייגו קאו | REDIRECT דיוגו קאו | 2004-12-14T20:01:33 |
אייאקס | מועדון הכדורגל האמסטרדמי אייאקס (בהולנדית: Amsterdamsche Football Club Ajax) הידוע בקיצור כאייאקס אמסטרדם (בהולנדית: Ajax Amsterdam) או פשוט כאייאקס, הוא מועדון כדורגל מהעיר אמסטרדם שבהולנד. אייאקס היא הקבוצה המצליחה בכדורגל ההולנדי עם 36 אליפויות, 20 גביעים, והיא אחת מארבע הקבוצות בהולנד (יחד עם פ.ס.וו. איינדהובן, פיינורד ואוטרכט) שמעולם לא ירדו לליגת המשנה.
היסטוריה
השנים הראשונות
קבוצת הכדורגל של אייאקס נוסדה בשנת 1893 על ידי פלוריס סטמפל, ומקור שמה הוא הגיבור המיתולוגי איאס. בשנת 1896 סטמפל נאלץ לסגור אותה, עקב ריבוי מועדוני כדורגל באמסטרדם. הקבוצה חזרה לפעילות בשנת 1900.
המועדון עלה לראשונה לליגה הבכירה ב-1911 וזכה בתואר הראשון שלו, הגביע ההולנדי, ב-1917. בעונה שלאחר מכן זכתה באליפות הראשונה שלה ושמרה על התואר גם בעונה שלאחר מכן, בעונה בה זכתה באליפות ללא הפסד.
בשנות השלושים זכה המועדון בחמש אליפויות, ב-1931, 1932, 1934, 1937 וב-1939, והפך אותה לקבוצה ההולנדית המצליחה ביותר של העשור. אייאקס זכתה בגביע השני שלה ב-1943.
בשנת 1956, העונה הראשונה של הליגה המקצוענית החדשה בהולנד, זכתה אייאקס באליפות והמועדון ערך את הופעת הבכורה שלו בגביע אלופי אירופה לאלופות בעונה שלאחר מכן, שם הודחה הקבוצה על ידי ואשאש ההונגרית. הקבוצה זכתה שוב באליפות ב-1960 וזכתה בגביע השלישי שלה ב-1961.
עידן קרויף
בשנת 1965 מונה רינוס מיכלס, שחקן העבר, למאמן הקבוצה, ויישם את הפילוסופיה שלו, הנקראת "טוטאל פוטבול", שלימים נעשתה לשם נרדף לאייאקס ולנבחרת הולנד. שנה קודם לכן ערך יוהאן קרויף הופעת בכורה במועדון. לימים היה קרויף השחקן ההולנדי הגדול בכל הזמנים. מיכלס וקרויף הובילו את אייאקס לתקופה המצליחה ביותר בתולדותיה, כשזכו בשבעה תוארי אליפות, ארבעה גביעים ושלושה גביעי אירופה, מה שהפך את המועדון לשם דבר באירופה.
אייאקס זכתה באליפות הולנד בשנים 1966, 1967 ו-1968, והגיעה לגמר גביע אירופה ב-1969, בו הפסידה למילאן. בעונת 1966/1967, רשמה אייאקס שיא של 122 שערים בליגה, זכתה באליפות וגם בגביע, והשלימה דאבל ראשון בתולדות המועדון.
בשנת 1972 זכתה אייאקס בטרבל לאחר ניצחון 0–2 בגמר ליגת האלופות על פנאתינייקוס, והיא אחת משמונה קבוצות בלבד באירופה שעשו זאת יחד עם ברצלונה, אינטר מילאנו, סלטיק, פ.ס.וו. איינדהובן, באיירן מינכן מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי. בנוסף, אייאקס זכתה בכל שלוש התחרויות העיקריות של אופ"א (גביע אופ"א, גביע מחזיקות הגביע וגביע האלופות) והיא אחת מחמש הקבוצות היחידות שעשו זאת (בנוסף ליובנטוס, צ'לסי, מנצ'סטר יונייטד ובאיירן מינכן) ואחת מחמש הקבוצות שזכו בכל תואר אפשרי למועדון אירופאי (לא כולל הקונפרנס ליג). כמו כן, איאקס היא אחת מחמש הקבוצות היחידות בהיסטוריה, אשר זכו בגביע בין-יבשתי באותה שנה בה זכו בטרבל אירופי אותו השיגה גם כן בעונת 1971/1972.
בשנת 1973 שברה ברצלונה את שיא ההעברות העולמי והחתימה את קרויף מאייאקס, החתמה זו סימנה את סיומה של תקופה זו של ההצלחה הבינלאומית של המועדון.
ב-1985 חזר קרויף לאייאקס כמאמן, והקבוצה סיימה את עונתו הראשונה בתפקיד עם 120 שערים מ-34 משחקים. עם זאת, אייאקס עדיין סיימה רק כסגנית, עם שמונה נקודות פחות מפ.ס.וו. איינדהובן. גם בעונה שלאחר מכן אייאקס הפסידה את תואר האליפות לפ.ס.וו, אך זכתה בגביע אירופה למחזיקות גביע, גביע יבשתי הראשון שלה מזה 14 שנים. לאחר מכן, עזב קרויף את המועדון.
שנות ה-90
תחת הדרכתו של לואי ואן חאל, זכתה אייאקס בגביע אופ"א בשנת 1992 לאחר ניצחון על טורינו, והפך למועדון השני, אחרי יובנטוס, שזוכה בכל שלוש התחרויות הגדולות באירופה. הקבוצה חזרה לזכות באליפות הולנד שלוש פעמים ברציפות בין 1993 ל-1996, והפכה לקבוצה הראשונה שזוכה בשלוש אליפויות רצופות מאז 1968. שיא ההצלחה של ואן חאל הגיע בעונת 1994/1995 בה אייאקס הפכה לקבוצה הראשונה שהשלימה עונה שלמה ללא הפסד בתולדות הליגה. הקבוצה גם זכתה בגביע אירופה הראשון שלה מאז עידן שנות השבעים המפואר שלה עם קרויף, כשהיא מנצחת את מילאן במשחק הגמר. אייאקס שוב הגיעה לגמר בשנה שלאחר מכן, אך הפסידה בפנדלים ליובנטוס.
שנות ה-2000 - הווה
העשור הראשון של המאה ה-21 היה עשור חלש יותר עבור המועדון עם שתי אליפויות בלבד.
בשנת 2010 מונה פרנק דה בור למאמן אייאקס, והוביל את המועדון לתואר האליפות הראשון שלו מזה שבע שנים, ושיא זכיות, 30. הקבוצה המשיכה וזכתה בשלוש אליפויות ברציפות. שלוש זכיות רצופות ראשונות מאז שנות ה-90. לאחר זכייה גם נוספת גם בעונת 2013/2014, הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות המועדון עם 4 זכיות רצופות. לאחר שסיים במקום השני, אחרי פ.ס.וו. שנתיים ברציפות, עזב דה בור את תפקידו במאי 2016. פיטר בוס מונה במקומו לתפקיד, והוביל את הקבוצה לגמר הליגה האירופית בעונת 2016/2017, הגמר האירופי הראשון של המועדון מזה 21 שנה. הם הפסידו למנצ'סטר יונייטד, ושוב לא הצליחו לזכות באליפות כשסיימו במקום השני אחרי פיינורד.
בעונת 2018/2019 רשמה אייאקס קמפיין אירופי מוצלח כשהעפילה לליגת האלופות לאחר שסיימה במקום השני בליגה. היא הדיחה במוקדמות את שטורם גראץ, סטנדרד לייז' ודינמו קייב. בשלב הבתים סיימה במקום השני אחרי באיירן מינכן ולפני בנפיקה ליסבון וא.א.ק. אתונה, והעפילה לשלבי ההכרעה, שם הוגרלה מול האלופה שלוש פעמים ברציפות, ריאל מדריד. אחרי שהפסידו 1–2 במשחק הראשון, ניצחה אייאקס 4–1 במשחק החוץ, והדיחה את האלופה. ברבע הגמר הוגרלה מול יובנטוס. במשחק הראשון שהתקיים בהולנד, התסיים המשחק בתיקו 1–1. במשחק השני שהתקיים באיטליה ניצחה אייאקס 2–1 ו-3–2 במצטבר והעפילה לחצי הגמר הראשון שלה מאז 1997 שם הוגרלה מול טוטנהאם הוטספר. במשחק הראשון ניצחה אייאקס את טוטנהאם 1–0 בחוץ. במשחק השני הובילה אייאקס 0–2 במחצית, בדרך הבטוחה לגמר, עם זאת, במחצית השנייה כבש לוקאס מורה שלוש פעמים, כולל בדקה ה-6 של תוספת הזמן, וכתוצאה מכך אייאקס הפסידה לאחר שקלול שערי החוץ.
ב-24 באוקטובר 2020 ניצחה אייאקס 0–13 את פנלו, הייתה זו התוצאה הגבוהה בהיסטוריית הליגה ההולנדית.
אייאקס המשיכה וזכתה תחת אריק טן האך גם בעונת 2020/2021 וגם בעונת 2021/2022. בסיום העונה עזב המאמן את הקבוצה לטובת מנצ'סטר יונייטד.
ב-12 במאי 2022 אלפרד סחרודר מונה למאמן הקבוצה.
ב-27 בינואר אלפרד סחרודר פוטר.
ב-14 ביוני מונה מאוריס סטיין למאמן אייקאס.
אחרי פתיחת העונה הכי גרועה בתולדות אייקאס מוראיס סטיין פוטר.
ב-30 באוקטובר מונה למאמן אייקאס ג'ון ואנט סחיפ, עוזרו היה ולקאניס שאימן את הפועל תל אביב.
סמל, כינוי ואוהדים
ממוזער|277x277 פיקסלים|אוהדי אייאקס עם דגלי ישראל
הקבוצה נקראת על שם גיבור המיתולוגיה יוונית, איאס, שמו מתועתק גם כ-"Ajax" ולכן רבים מבטאים אותו כ"אייאקס". גיבור זה חבוש בקסדה ואף מופיע בסמל המועדון.
אייאקס משחקת באצטדיון יוהאן קרויף ארנה שבאמסטרדם, הולנד.
הקבוצה נחשבת לקבוצה "יהודית". היסטורית זה התפתח, ככל הנראה, בגלל קרבת האצטדיון המקורי לשכונה היהודית באמסטרדם, ומשום שחלק משחקניה והנהלתה, כמו גם מספר יחסית גדול של אוהדים, היו יהודים. עם הזמן אוהדיה הקנאים אימצו לעצמם "זהות" זו - הם מכנים עצמם יהודים גם אם אינם יהודים, ומתעטרים בסמלי מגן דוד ודגלי ישראל. מסיבה זו, שירי נאצה רבים וקריאות גנאי של אוהדי הקבוצות היריבות, ובייחוד פיינורד, קשורים באנטישמיות ובהתייחסות שלילית לקורבנות השואה. למרות תדמית זו, הקבוצה לא גינתה את מתקפת הפתע על ישראל שאירעה ב-7 באוקטובר 2023 ושהובילה למלחמת חרבות ברזל, בה נרצחו כ-1,400 ישראלים.
אקדמיה
המועדון מפורסם במיוחד בזכות תוכנית הנוער הנודעת שלו שהפיקה לאורך השנים כישרונות הולנדים רבים - יוהאן קרויף, אדווין ואן דר סאר, חרלד וננבורג, פרנק רייקארד, דניס ברגקאמפ, רפאל ואן דר וארט, פטריק קלייברט, מרקו ואן באסטן, וסלי סניידר, מארטן סטקלנבורג, נייג'ל דה יונג, ופרנקי דה יונג, הם רק חלק מהשמות הבולטים בכדורגל ההולנדי והעולמי שגדולו במחלקות הנוער של אייאקס.
אייאקס הרחיבה גם את תוכנית חיפוש הכישרונות לדרום אפריקה בשיתוף פעולה עם קבוצת אייאקס קייפטאון. לאייאקס היה גם מועדון בארצות הברית בשם אייאקס אמריקה, עד שהגיש בקשה לפשיטת רגל.
ב-1995, השנה בה אייאקס זכתה בליגת האלופות, נבחרת הולנד הורכבה כמעט כולה משחקני אייאקס, כאשר אדווין ואן דר סאר היה בשער, מייקל רייזיגר, פרנק דה בור ודני בלינד בהגנה, רונאלד דה בור, אדגר דווידס וקלרנס סידורף במרכז המגרש, ופטריק קלייברט ומארק אוברמארס בהתקפה.
סגל הקבוצה
נכון ל-26 ביוני 2024
מספרים שמורים
14 – יוהאן קרויף (קשר התקפי, 1964–1973, 1981–1983)
שחקנים מפורסמים
יוהאן קרויף
מרקו ואן באסטן
דניס ברגקאמפ
אדגר דווידס
לואיס סוארס
זלאטן איברהימוביץ'
פטריק קלויברט
חכים זייש
רונאלד קומאן
מארק אוברמרס
פרנק רייקארד
רפאל ואן דר וארט
הנק גרוט
רוד קרול
שאק סווארט
מריו מלחיוט
ראיין באבל
דני בלינד
פרנק דה בור
כריסטיאן קיבו
רונלד דה בור
ריצ'רד ויטסחה
יאן ורטונגן
פיט קייזר
כריסטיאן אריקסן
אדי האמל
אדווין ואן דר סאר קלארנס סידורף
יארי ליטמאנן
בריאן לאודרופ
מיכאל לאודרופ
דניאל דה רידר
קלאס יאן הונטלאר
וסלי סניידר
יאפ סטאם
וים יונק
ארון וינטר
בראיין רוי
מיכאל רייזיחר
וינסטון בוחארדה
אנדרה אוייר
נוואנקוו קאנו
ג'ון הייטינחה
מארטן סטקלנבורג
גרגורי ואן דר ויל
דיילי בלינד
מתייס דה ליכט
פרנקי דה יונג
תומאס ורמאלן
דוני ואן דה בייק
דושאן טאדיץ'
טובי אלדרווירלד
מקסוול
תארים
תארים מקומיים
אליפות הולנד: 36 (שיא)
1917/1918, 1918/1919, 1930/1931, 1931/1932, 1933/1934, 1936/1937, 1938/1939, 1946/1947, 1956/1957, 1959/1960, 1965/1966, 1966/1967, 1967/1968, 1969/1970, 1971/1972, 1972/1973, 1976/1977, 1978/1979, 1979/1980, 1981/1982, 1982/1983, 1984/1985, 1989/1990, 1993/1994, 1994/1995, 1995/1996, 1997/1998, 2001/2002, 2003/2004, 2010/2011, 2011/2012, 2012/2013, 2013/2014, 2018/2019, 2020/2021, 2021/2022
הגביע ההולנדי: 20 (שיא)
1917, 1943, 1961, 1967, 1970, 1971, 1972, 1979, 1983, 1986, 1987, 1993, 1998, 1999, 2002, 2006, 2007, 2010, 2019, 2021.
מגן יוהאן קרויף (הסופר קאפ ההולנדי): 9
1993, 1994, 1995, 2002, 2005, 2006, 2007, 2013, 2019.
תארים בין-לאומיים
24x24 פיקסלים גביע אירופה לאלופות/ליגת האלופות
מחזיקת הגביע: 4 זכיות
1970/1971 2–0 נגד פנאתינאיקוס
1971/1972 2–0 נגד אינטר מילאנו
1972/1973 1–0 נגד יובנטוס
1994/1995 1–0 נגד מילאן
סגנית (2): 1968/1969, 1995/1996
גביע אופ"א: 1
1992.
אינטרטוטו: 2
1968,1962-ראש בית.
הסופר קאפ האירופי: 3
1972, 1973, 1995.
גביע המחזיקות: 1
1987
הגביע הבין-יבשתי: 2
1972, 1995.
לקריאה נוספת
סיימון קופר, אייקס, הולנד והמלחמה. תרגמו מאנגלית: נעם ורותי אור. הוצאת ספרית מעריב, 2008.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קבוצות כדורגל הולנדיות
קטגוריה:אמסטרדם: ספורט
קטגוריה:אלופות אירופה בכדורגל לקבוצות
קטגוריה:קבוצות כדורגל שהוקמו ב-1900 | 2024-09-07T15:25:53 |
בארתולומיאו דיאז | הפניה בארתולומיאו דיאש | 2012-03-04T06:39:45 |
אלי ויזל | אליעזר "אלי" ויזֶל (באנגלית: Eliezer "Elie" Wiesel; ט"ז בתשרי ה'תרפ"ט, 30 בספטמבר 1928 – כ"ו בסיוון ה'תשע"ו, 2 ביולי 2016) היה סופר יהודי צרפתי-אמריקאי, עיתונאי, פילוסוף ואינטלקטואל ניצול השואה מטרנסילבניה. חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות אדם (1986). עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.
קורות חיים
ממוזער|250px|בית הולדתו של ויזל בסיגט
ויזל נולד בשנת 1928 בסיגט שבחבל מרמורש שבצפון-טרנסילבניה, רומניה, לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת. בבית דיברו בעיקר יידיש, אך גם גרמנית, הונגרית ורומנית. אמו שרה הייתה בתו של דודייה פייג, חסיד ויז'ניץ וחוואי, שהיה אדם ידוע ומוערך בקהילה, שאף נאסר בגלל עזרתו ליהודים פולנים שנמלטו מפולין והיו חסרי כל. אביו שלמה הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים ועודד את ויזל ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית, בעוד אמו דחפה אותו ללמוד תורה וחסידות. ויזל היה מקורב לחסידות קרעטשניף בעיר סיגט. אחד מידידיו מילדותו ולאורך ימי נערותו היה הרב מנשה קליין.
ימי השואה
שמאל|ממוזער|250px|תמונה משחרור מחנה הריכוז בוכנוואלד. אלי ויזל שוכב בשורה השנייה מלמטה, שביעי משמאל.
בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. ויזל נרשם ללימודי גימנסיה בעיר דברצן ואחר כך באוראדיה. בסופו של דבר סולק מבית הספר עקב חוקי הגזע. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו בו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה, למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים, וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945. בנוסף לוויזל שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הבכורות.
לאחר המלחמה
עם שחרורו נשלח לבית יתומים בצרפת (כנראה לארמון "Château d'Ambloy" בכפר Ambloy בחבל Loir-et-Cher בצרפת), שהיה בבעלות משפחת מרצבך, ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו, וכך חודש הקשר איתה. מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. שם הכיר את מורו - מר שושני, גאון מסתורי ששמר בסוד על זהותו. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק", על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך את הספר והוציא אותו בצרפתית בשם "הלילה".
בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון "ידיעות אחרונות" וכן כתב ספרים בצרפתית שתורגמו לאנגלית. הוא החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים.
בשנת 1966 פרסם את ספרו "יהודי הדממה", על יהדות ברית המועצות, הספר סקר את מצב הקהילה היהודית בברית המועצות בעקבות ביקור שערך במדינה. אחר כך היה לפעיל מרכזי למען הקהילה. על בסיס הספר עלה מחזה בתיאטרון "הבימה" ב-1970. ויזל כתב מחזה נוסף, "זלמן או טירופו של אלוהים" שעלה בישראל ובארצות הברית, בהשראת רב שפגש במוסקבה.
בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בשנים 1978–1986. בין היתר, השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.
ויזל נישא בשנת 1969, ברובע היהודי בירושלים, לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד - אלישע. הוא התגורר עד מותו בארצות הברית והרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון.
את רוב רווחיו מהספרים שכתב חילק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בין היתר הקימה קרן ויזל את "בית ציפורה" – מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו, שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה. ויזל כיהן עד יום מותו כיו"ר המועצה הציבורית של עמותת אלע"ד.
ב-2 ביולי 2016, כ"ו בסיון התשע"ו, נפטר אלי ויזל בגיל 87 בניו יורק.
ארכיון אלי ויזל
באוניברסיטת בוסטון הוקם הארכיון של אלי ויזל, והוא מרכז את כל המסמכים, בכל הלשונות, הקשורים בחייו ובפעילותו. הארכיון נמצא במרכז אלי ויזל ללימודי היהדות. ד"ר יואל רפל מישראל הוא מנהל הארכיון.
ועדת ויזל
על פי ההיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הרומנית, לרומניה לא היה חלק בשואת יהודי אירופה, והאוכלוסייה חונכה בהתאם לכך. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כמה ממנהיגי רומניה ובהם נשיאה, התבטאו בהתאם וגרמו לתגובות קשות במדינות המערב ובפרט בישראל. התגובות השפיעו על ההנהגה הרומנית, שחיפשה דרך להתמודד עם המצב. באוקטובר 2003 הקים נשיא רומניה, יון איליאסקו, ועדה של היסטוריונים בראשותו של ויזל, שנתבקשה לחקור את שואת יהודי רומניה. הוועדה, שבה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהם ז'אן אנצ'ל (שטען שלרומניה היה התפקיד הגדול בשואה אחרי גרמניה), כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה.
בעקבות דו"ח הוועדה הוכנו ברומניה תוכניות לימודים חדשות, הוקם מוזיאון השואה, ובשנת 2005 הוקם "המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה – אלי ויזל". למכון הוקצבו 30 תקני עובדים שמתוכם 15 אמורים להיות חוקרים מדעיים. ב-2022 גם הסכימה רומניה לשלם לכ-15 אלף ניצולי שואה קצבה חודשית נוספת זאת, בנוסף לקצבאות שהם מקבלים ממדינות אחרות
סכנות האדישות
"סכנות האדישות" הוא השם לנאום שנשא אלי ויזל בבית הלבן לקראת תחילת המאה ה-21, בו דיבר על ההשלכות החמורות המתלוות אל האדישות ואל העמידה מן הצד. בנאום זה הוא הציג את קורות חייו, את סיפוריהם של הנפגעים ואת האקט של העמידה מן הצד עצמה. הנאום זכה להשפעה רבה, ונחשב לאחד הנאומים החשובים ביותר על תולדות המאה ה-20 בהיסטוריה.
הערכה וביקורת
בחייו נחשב ויזל כותב ומרצה רהוט ומבוקש, ואחד הקולות הצלולים והמובהקים של קרבנות השואה ועמים מדוכאים. לבד מנושא הנצחת זכר השואה, פעל ויזל בנושאי ישראל וציונות, מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה, האינדיאנים בניקרגואה, הבוסנים, קורבנות הטיהור האתני ביוגוסלביה לשעבר, מאבק הכורדים ואף בעיית הפליטים הפלסטינים.
ועדת פרס נובל כתבה על ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". הוא זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית (1992), מדליית הזהב של הקונגרס (1985), וכן זכה בעיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2013. בשנת 1973 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן, ובשנת 1986 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.
לצד השבחים, הושמעה ביקורת כנגדו על "מסחור" השואה; נטען שוויזל גרף רווחים אישיים מהשואה בעוד שהמעיט בערכם של אירועים היסטוריים קשים אחרים.
בין ויזל לשמעון ויזנטל התגלעה מחלוקת קשה. תום שגב, שכתב ביוגרפיה של ויזנטל, מצא חליפת מכתבים ביניהם שהתפתחה ליריבות אישית. ויזנטל ביקש לקדם תפיסה הומנית רחבה כחלק מלקחי השואה ולציין גם את השמדת האנשים הלא יהודים במהלכה, וויזל התנגד לכך בחריפות.
בשנת 2002, במהלך ביקור קצר של ויזל ברומניה, נחנך בעיר סיגט בית על שמו. משנת 2001 היה ויזל חבר כבוד באקדמיה הרומנית.
בשנת 2007 הוענק לו פרס דייטון לספרות שלום.
בשנת 2014 הוזכר כמועמד לנשיאות בישראל, אולם הוא סירב להצעת ראש הממשלה נתניהו, להעמדתו לבחירה לתפקיד.
הנצחה
בעיר ראשון לציון, בשכונת קריית חתני פרס נובל, יש רחוב על שמו.
כשנה לאחר פטירתו, נקראה בניו יורק 'דרך אלי ויזל', הממוקמת בפינת רחוב 86 וסנטרל פארק וסט במנהטן. ראש העיר ביל דה בלאזיו כינה אותו אז: "הקול הבולט ביותר לשלום בעולמנו".
בשנת 2017 נוסף שמו לגינה ציבורית ברובע ה-3 בפריז שנקראת היום Square du Temple - Elie-Wiesel
בנובמבר 2022 נחנכה ברחוב שד' הרצל בירושלים "רחבת אלי ויזל", על שמו.
בשנת 2024 יצא לאור הספר "ההתחלה של כל הדברים" שכתב יניב איצקוביץ, שבו אחת הדמויות הראשיות היא סופר מסיגט שברומניה שזוכה בפרס נובל לשלום, המבוססת על דמותו של אלי ויזל.
ספריו
לקריאה נוספת
משמעותה היהודית-דתית של השואה באספקלרית הספרות, מאת יונה בן-ששון, נדפס באמונה בשואה, תש'ם 1981.
התועה בדרכי הגאולה, מאת דוד גלעדי, נדפס במעריב, אוגוסט 1980.
האין והיש של אלי ויזל, מאת אלי פפרקורן, נדפס בידיעות אחרונות, אוגוסט 1979.
משה - קלסתר של מנהיג, מאת אלי ויזל, נדפס בידיעות אחרונות, מאי 1975.
על התפילה, מאת אלי ויזל, נדפס בהתפילה היהודית, תשל'ח 1978.
קישורים חיצוניים
- ריאיון עם אלי ויזל
, ריאיון עם אלי ויזל על אמונה, תפילה ויחסי יהודים וגויים, סוכות תשע"ב, סתיו 2011
הדו"ח הסופי של ועדת ויזל
אלי ויזל, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
בעקבות מותו
הערות שוליים
*
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים אמריקאים
קטגוריה:סופרים יהודים צרפתים
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:סופרים יהודים רומנים
קטגוריה:סופרים כותבי יידיש
קטגוריה:סופרי השואה
קטגוריה:כותבי זיכרונות מהשואה
קטגוריה:פילוסופים יהודים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים יהודים אמריקאים
קטגוריה:פילוסופים יהודים רומנים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת בוסטון
קטגוריה:תלמידי מר שושני
קטגוריה:יהודים בשואה
קטגוריה:אסירים במחנה הריכוז אושוויץ
קטגוריה:אסירים במחנה הריכוז בוכנוואלד
קטגוריה:ניצולי השואה: הונגריה
קטגוריה:אמריקאים ממוצא יהודי-רומני
קטגוריה:יהודים ממרמורש
קטגוריה:מהגרים מצרפת לארצות הברית
קטגוריה:יהודים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:מקבלי עיטור הנשיא
קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:זוכי פרס מדיסיס
קטגוריה:זוכי פרס שומר ציון
קטגוריה:זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים
קטגוריה:זוכי מדליית מדעי הרוח
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:צרפתים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:יהודים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:זוכי פרס דייטון לספרות שלום
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1928
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2016 | 2024-10-16T05:38:07 |
רקפתיים | רַקַּפְתִיִּים (שם מדעי: Primulaceae) היא משפחת צמחים עשבוניים, בסדרת האברשאים ממחלקת הדו-פסיגיים. המשפחה מונה כ-57 סוגים ו-3281 מינים. הרקפתיים הם על פי רוב צמחים עשבוניים רב-שנתיים בעלי קנה-שורש או פקעות, לעיתים חד-שנתיים או בני-שיח. משפחה זו נפוצה על פני כל העולם ובמיוחד באזורים הקרים והממוזגים של כדור הארץ. בישראל וסביבתה מיוצגת משפחה זאת לפי שיטת המיון העכשווית על ידי 9 מינים, שמשויכים ל-5 משפחות שהן: רקפת, ליסימכיה, אנדרוסק, ערידה (Samolus) ובכור-אביב (Primula). הסוגים מרגנית (Anagallis) וזעריר (Asterolinon) בוטלו ואוחדו תחת הסוג ליסימכיה (Asterolinon).
שם המשפחה המדעי הוא כשמו של הסוג בְּכוֹר־אָבִיב (Primula), שמונה 521 מינים ונפוץ בכל כדור הארץ, ואלו בישראל הוא מוכר כצמח נוי שמגדלים בחממות.
במינים מן הסוגים (Hottonia, Primula) קיים מנגנון למניעת האבקה עצמית הבנוי על רב-צורתיות של איברי המין (הטרוסטיליה) שנחקרה לראשונה בסוג בכור-אביב (Primula).
מאפיינים מורפולוגיים
ממוזער|תקריב של פרי נפתח על מכסה|440x440 פיקסלים
ממוזער|שני פרחים וחפים של מרגנית השדה|440x440 פיקסלים
צמחים עשבוניים רב-שנתיים או חד-שנתיים, בני-שיח, לעיתים רחוקות דו-שנתיים.
הלוואים נעדרים. העלים פשוטים, נגדיים או מסורגים או ערוכים בדורים, בעיקר כשושנת בבסיס הגבעול.
הפרחים בודדים או ערוכים בתפרחות מסוג אשכולות או שיבולים או סוככים או מכבדים.
הפרחים נכונים, דו-מיניים, בעלי עטיף כפול ושחלה עילית, לעיתים קרובות חיקיים. איברי הפרח בכל דור זהים. מספרם 4 או 5 על פי רוב 5. הפרחים הומוסטילים (פרחים בעלי אורך עמוד שחלה אחיד באוכלוסייה) או פרחים הטרוסטילים (פרחים בעלי 2 או 3 אורכי עמוד שחלה שונים בתוך אוכלוסייה).
הגביע משתייר ובעל 4 או 5 עלים או אונות, שמאוחים בבסיסם.
הכותרת סימטרית רדיאלית, בעלת צינור קצר או ארוך ואגן המחולק ל-4 או 5 אונות שמאוחות בבסיסם. הכותרת דמוית פעמון עד דמוית מסמר או צינור הכותרת ארוך או קצר. עלי הכותרת נושרים כיחידה אחת שלמה.
האבקנים, שמספרם 5, כמספר עלי הכותרת, מאוחים לעלי הכותרת, קבועים מול עלי הכותרת ולא ביניהם. אבקנים עקרים נעדרים, לפעמים אבקנים עקרים דמויי קשקש לסירוגין עם האבקנים (למשל בערידת הביצות). הזירים מופרדים או מאוחים בבסיסם בצינור הכותרת, שעירים או קירחים. האבקנים
המאבקים נפתחים בסדקים לאורכם.
השחלה עילית, לעיתים רחוקות תחתית למחצה (למשל במיני ערידה), בעלת 5 עלי שחלה מאוחים, ללא מחיצות, מגורה אחת, עמוד שחלה אחד וצלקת אחת דמוית כדור לעיתים רחוקות קטומה.
השיליה מרכזית חופשית, דהיינו השליה מתפתחת על עמוד מרכזי שאינו מחובר לאורכו לדופן השחלה.
הפרי מסוג הלקט שנפתח קַשְׂוָיָתִית (לדוגמה במיני זעריר) או לעיתים רחוקות במכסה (לדוגמה מרגנית השדה). כאשר הפתיחה על ידי שיניים הפונות החוצה הפתיחה היא קשווית. במרגנית הפתיחה היא היקפית על ידי סדק רוחב, באופן שנוצר מכסה. הקרע בין המכסה לקופה נוצר לאורך רקמת הניתוק שמתפתחת כטבעת מסביב להלקט.
הזרעים מעטים או רבים, חומים או שחורים ובעלי אנדוספרם מרובה, אין בהם עמילן כחומר תשמורת.
שמושים
ערכה הכלכלי של משפחה זו מועט. מינים מסוימים נחשבים כצמחי נוי לגינה ולבית. הרקפת נחשבת כצמח חשוב בשוק הצמחים בישראל.
מינים שונים של רקפת משמשים להכנת פיתיון (דייסה שעשויה פקעת כתושה עם קמח או לחם) לציד דגים על ידי הרעלתם. התרכובת שנמצאת בפקעות הרקפת נקראת ציקלמין (Cyclamen) והתרכובת ספונין שמצויה בעלים של מרגנית מצויה מאפיינות את משפחת הרקפתיים. ספונינים שונים ידועים כרעילים לבעלי דם קר כמו דגים ונחשים. חומרים אלו פוגעים ברקמה המצפה את אברי הנשימה (אפיתל) וגורמים לחנק.
מינים הגדלים בר בישראל
בישראל וסביבתה משפחה זאת מיוצגת לפי המיון העכשווי על ידי 5 משפחות ו-9 מינים נדירים מלבד מרגנית מצויה ורקפת מצויה. הסוגים מרגנית (Anagallis) וזעריר (Asterolinon בוטלו ואוחדו תחת הסוג ליסימכיה (Asterolinon).
רקפת (Cyclamen) מיוצגת בישראל על ידי רקפת מצויה ורקפת יוונית.
ליסימכיה (Lysimachia) מיוצגת בישראל על ידי המינים הבאים:
לִיסִימַכְיָה מְסֻפֶּקֶת (Lysimachia dubia Aiton) - צמח עשבוני חד-שנתי נדיר הגדל בבתי גידול לחים. הכותרת חיוורת ורדרדה, העלים מסורגים, הפרחים ערוכים באשכולות. הנקודות הכהות בטרף העלה ותופעת השנשון העדין בקצה עלה הכותרת שנצפו בליסימכיה, מופיעים גם במרגנית השדה.
מרגנית השדה (.Lysimachia arvensis (L.) U.Manns & Anderb) - ראה ערך
מרגנית קטנה (.Lysimachia foemina (Mill.) U.Manns & Anderb) - צמח עשבוני חד-שנתי נדיר הגדל בשפלה ובהרי יהודה. פרחיו כחולים בהירים, וקוטרם קטן מפרחיו של מרגנית מצויה. עוקץ הפרח אינם ארוכים יותר מהעלה ממנו הוא יוצא. הפריחה מסוף מרץ עד תחילת יולי.
זעריר כוכבני (.Lysimachia linum-stellatum L) - צמח חד-שנתי לא מצוי, מזרח ים-תיכוני ואירנו-טורני. מין זה זעיר וזקוף, גובהו פחות מ-7 ס"מ. הפרחים ירוקים או לבנים, יחידים, חיקיים. עוקצי הפרחים כפופים מטה. הכותרת בעלת צינור קצר דמוי פעמון. הגביע משתייר וארוך פי 3 או 4 מהכותרת. ההלקט עטוף בגביע ונפתח ב-5 קשוות. הזרעים מועטים 2 או 3.
אנדרוסק מיוצג על ידי אַנְדְּרוֹסָק חַד-שְׁנָתִי (.Androsace maxima L) נדיר מאוד ובסכנת הכחדה. מין זה הוא צמח עשבוני חד-שנתי נמוך מ-7 ס"מ, העלים ערוכים בשושנת. הפרחים ערוכים בסוכך. צבע הכותרת לבן או ורוד בהיר. הגביע משתייר ומתפרה אונותיו מתארכות עד פי 3 בפרי. נדיר מאוד, בשומרון, בהרי יהודה, במדבר יהודה, בהר הנגב ובאדום. הפריחה מסוף פברואר עד תחילת מאי.
ערידה (Samolus) מיוצגת על ידי עֲרִידַת הַבִּיצּוֹת. מין זה הוא צמח עשבוני רב-שנתי (בן קיימא) נדיר, שגדלים בגדות נחלים, ביצות ומעיינות. העלים ערוכים בשושנת, הפרחים לבנים מסודרים באשכולות בחיק החפים. הפריחה מסוף מרץ ועד תחילת נובמבר.
בכור-אביב (Primula) מיוצג על ידי בכור-אביב סיני. מין זה הוא צמח עשבוני רב-שנתי, שפרחיו צהובים, אנדמי לסיני, נדיר מאוד ובסכנת הכחדה.
מיני תרבות בישראל
מינים של בכור-אביב (Primula) כמו בכור-אביב שסוע, בכור-אביב חרוטי ובכור-אביב מצוי כמו גם בכור מצוי-סיני משמשים כצמחי נוי ביתי.
הן רקפת מצויה והן רקפת יוונית משמשים כצמח נוי ביתי או רק כצמחי נוי.
תמונות
הערות שוליים
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1794
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אוגוסט בטש
קטגוריה:משפחות צמחים | 2024-08-01T05:09:44 |
גיניאה המשוונית | REDIRECT גינאה המשוונית | 2004-12-14T20:52:30 |
בדיחות | REDIRECT בדיחה | 2004-12-14T20:53:07 |
ג. קרישנמורטי | REDIRECT ג'ידו קרישנמורטי | 2007-08-24T15:41:56 |
כוחות היסוד | כוח יסוד (או תגובת יסוד) הוא מנגנון לפיו חלקיקים מגיבים האחד עם השני, בצורה שאינה מוסברת על ידי כוח בסיסי יותר. כל תופעה פיזיקלית בסיסית, החל בהתנגשות גלקסיות וכלה בתנועת קווארקים בפרוטון, מוסברת באמצעות מנגנון כזה. בגלל החשיבות הבסיסית של מנגנון זה, המחקר אודות כוחות היסוד מעסיק פיזיקאים כבר מאז המאה ה-19 וביתר שאת מאז אמצע המאה ה-20.
הפיזיקה המודרנית מונה ארבעה כוחות יסוד: כוח הכבידה, הכוח האלקטרו-מגנטי, הכוח הגרעיני החזק והכוח הגרעיני החלש. עוצמתם והתנהגותם היא מאוד מגוונת, כפי שניתן לראות בטבלה שלהלן. אף על פי כן, כיום, רבים סבורים כי חלק מהכוחות האלו הם למעשה צורת התגלמות שונה של כוח אחד בסיסי יותר. כך לדוגמה, בעבר, הכוח החשמלי והכוח המגנטי נחשבו לכוחות נפרדים, וכעת נתפסים כשני היבטים של כוח יחיד – הכוח האלקטרומגנטי. כיום, התגלה כי הכוח האלקטרומגנטי והכוח הגרעיני החלש, הם למעשה שני היבטים של הכוח האלקטרו-חלש. כוחות אלו "מתאחדים" רק בתגובות אנרגטיות יותר (הנוצרות למשל במאיצי-חלקיקים), ובאנרגיה נמוכה – נדמים ככוחות נפרדים. תאוריה בשם התאוריה המאוחדת הגדולה מנסה לאחד את הכוח האלקטרו-חלש עם הכוח הגרעיני החזק, אולם היא עדיין אינה עומדת במבחן הניסוי. ובאשר לכוח הכבידה, הניסיון לאחד אותו עם שלושת הכוחות האחרים מציב עד עתה אתגרים רבים. התורה אשר תאחד את כוח הכבידה עם כוחות קוואנטום עדיין לא פותחה, אולם היא מכונה תורת כבידה קוונטית.
כוח תורה נוכחית בוזוני כיול כוח יחסי (בקירוב) טווח (במטרים) חזק כרומודינמיקה קוונטית (QCD) גלואון אלקטרומגנטי אלקטרודינמיקה קוונטית (QED) פוטון אינסופי חלש דינמיקת טעם קוונטית (QFD) בוזוני W ו-Z כוח הכבידה תורת היחסות הכללית גרביטון (משוער, עדין לא נצפה) 1 אינסופי
לא ניתן לתאר את אופן הפעולה של כוחות היסוד באותם מונחים המשמשים את הפיזיקה הקלאסית של אייזק ניוטון (ומסיבה זו, לרוב מכנים אותם תגובות יסוד ולא כוחות יסוד). התפיסה המודרנית של מכניקת קוואנטום גורסת כי שלושת כוחות היסוד (מלבד כבידה), פועלים בצורה הבאה: חלקיקי חומר (פרמיונים) לא מגיבים אחד עם השני ישירות. הם נושאים מטען כלשהו (כגון מטען חשמלי), ומחליפים ביניהם חלקיקים וירטואליים (הנקראים בוזוני כיול או בוזוני כוח), אשר למעשה נושאים את הכוח בין החלקים. במילים אחרות, חלקיקים אלמנטריים מפעילים כוחות אחד על השני באמצעות בוזוני כיול אשר הם מעבירים ביניהם. כך למשל, פוטונים הם החלקיקים אשר נושאים את הכוח בין חלקיקים הטעונים במטען חשמלי, וגורמים להם להימשך או להידחות אחד מן השני.
כוחות היסוד
כוח הכבידה
כוח הכבידה הוא הכוח החלש ביותר מבין כוחות היסוד. עם זאת, יש לו השפעה רבה על מבנה היקום ועל תנועתם של עצמים במרחב מפני שהוא פועל לטווחי מרחק אינסופיים ללא מיסוך או ביטול. כיוון שכוחות הכבידה המופעלים על ידי כל המסות הנתונות באזור מסוים מסתכמים יחדיו, יש לכוכבי לכת, כוכבים וגלקסיות כוח כבידה משמעותי. לצורך השוואה, השדה החשמלי הכולל שמפיצים גופים אלו למרחקים גדולים הוא בערך אפס, כיוון שבממוצע שורר שוויון בין סכום המטענים החיוביים וסכום המטענים השליליים בהם כך שהם מבטלים זה את זה. בנוסף לכך פועלת הכבידה על כל גוף ואנרגיה, בשונה מהכוחות האחרים הפועלים רק על גופים בעלי "מטען" מתאים (לדוגמה, הכוח האלקטרומגנטי פועל רק על גוף בעל מטען חשמלי).
מכיוון שהכבידה פועלת למרחקים גדולים מאוד היא אחראית באופן ישיר לא רק לתופעות מוכרות מחיי היומיום על פני כדור הארץ ולתופעות אסטרונומיות כגון תנועת כוכבי לכת במסלוליהם אלא למגוון רחב של תופעות קוסמולוגיות, ובהן היווצרות חורים שחורים, היווצרות והתפתחות גלקסיות וצביריהן, והיווצרות פילמנטים גלקטיים המאפיינים את מבנה היקום בכללותו.
הכבידה היא כוח היסוד הראשון אשר תואר בצורה מתמטית. בימי קדם, אריסטו סבר כי גופים בעלי מסה שונה ייפלו בקצב שונה. במהלך המהפכה המדעית, גלילאו גליליי ערך ניסויים אשר הוכיחו כי סברה זו שגויה: אם נזניח את החיכוך שיוצר האוויר, כל הגופים נופלים לאדמה באותה תאוצה. חוקי הכבידה של אייזק ניוטון (1687) היוו קירוב טוב לאופן פעולתה של הכבידה. בשנת 1915, אלברט איינשטיין השלים את תורת היחסות הכללית, המעניקה תיאור מדויק יותר של הכבידה במונחים של גאומטריית מרחב-זמן.
כיום מרוכזים מאמצי מחקר בניסיון לאחד את תורת היחסות הכללית - המיטיבה לתאר את התגובות המתרחשות בקנה המידה הגדול של גלקסיות וכוכבים, ואת מכניקת הקוואנטים - המיטיבה לתאר את התגובות המתרחשות בקנה המידה הזעיר של אטומים וחלקיקים, במסגרת תורת כבידה קוונטית. על פי כמה מודלים קיימים אמורה הכבידה להשתלב בתורה כזו באמצעות חלקיק היפותטי הקרוי גרביטון.
על אף שתורת היחסות הכללית מצליחה לתאר את הכבידה בסקלה הלא-קוואנטית של המציאות בצורה מדויקת בדרך כלל, קיימות לצידה מספר תאוריות חלופיות המנסות להסביר את תופעת הכבידה. על מנת לזכות להתייחסות חיובית בקרב קהיליית הפיזיקאים מנסים מפתחיהן של התורות החילופיות לתמוך את הניבויים הייחודיים הנובעים מהן בניסויים ותצפיות אשר תוצאותיהם אינם עולים בקנה אחד עם ניבויי תורת היחסות הכללית.
הכוח האלקטרומגנטי
הכוח האלקטרומגנטי הוא הכוח הפועל בין חלקיקים בעלי מטען חשמלי. הוא כולל את הכוח האלקטרוסטאטי, הפועל בין מטענים הנמצאים במצב מנוחה (מטענים נייחים), וכן את האפקט המשולב של הכוחות החשמליים והכוחות המגנטיים, הפועלים על מטענים אשר נעים אחד ביחס לשני.
כוח זה הוא כוח חזק יחסית הפועל בקנה מידה גדול, ומתאר תופעות רבות מחיי היומיום שלנו: החל בלייזרים ובמקלטי רדיו, עד מבנה האטום והמבנה של מתכות וכלה בחיכוך ובהופעת הקשת בענן. בקנה מידה קטן יותר, הכוח גורם למשל למשיכה בין שני מטענים שסימנם הפוך ודחייה בין שני מטענים שסימנם דומה.
תופעת החשמל ותופעת המגנטיות נצפו עוד בימי קדם, אולם רק במאה ה-19 התגלה כי מדובר בשני היבטים של כוח יחיד. בשנת 1864, ג'יימס קלרק מקסוול הצליח לתאר מתמטית את תופעת האלקטרומגנטיות, המאחדת את הכוח החשמלי והכוח המגנטי, ומשואותיו היו אחד ההישגים האדירים של הפיזיקה בתקופתו. אחת המשמעויות של משוואות מקסוול, הייתה שהאור הוא למעשה גל אלקטרומגנטי, כלומר גל העובר בשדה האלקטרומגנטי. בשנת 1905, איינשטיין פיתח את תורת היחסות הפרטית, וקבע באמצעותה כי מהירות האור קבועה. בנוסף, הצליח להסביר את האפקט הפוטואלקטרי, בכך שהניח כי האור מחולק לקוואנטות - ולמעשה בנוי מחלקיקים, אשר כונו פוטונים. בין השנים 1927 עד 1940, פול דיראק איחד את מכניקת הקוונטים עם תורת היחסות הפרטית, ויצר את תורת האלקטרודינמיקה הקוונטית. על פי תורה זו, חלקיקים טעונים מגיבים על ידי העברת מידע באמצעות פוטונים.
בשנת 1919, תיאודור קלוצה הבחין בתכונה מוזרה של האלקטרומגנטיות, והיא: משוואות התורה האלקטרומגנטית הקלאסית של מקסוול נובעות בצורה טבעית ממשוואות תורת היחסות הכללית של איינשטיין, כאשר מניחים שלמרחב יש ממד רביעי. תכונה זו היא הבסיס לתאוריית קלוצה-קליין, אשר סייעה למאמצים לפיתוח תורת כבידה קוונטית.
הכוח הגרעיני החזק
לפני שנות ה-70, כאשר האמינו כי פרוטונים ונייטרונים הם חלקיקים אלמנטריים, מדענים השתמשו במונח "כוח חזק" לתיאור הכוח המחזיק אותם יחד בגרעין האטום. כאשר התגלו הקווארקים המרכיבים את הפרוטונים והנייטרונים, וכאשר התפתחה התורה של כרומודינמיקה קוונטית, מושג הכוח הגרעיני החזק שימש לתיאור הכוח המחזיק קווארקים ואנטי-קווארקים יחדיו.
על פי התורה של כרומודינמיקה קוונטית (QCD), הכוח הגרעיני החזק מועבר בעזרת גלואונים בצורה דומה לדרך שבה הכוח האלקטרומגנטי מועבר באמצעות פוטונים. הכוח פועל בין חלקיקים אשר נושאים "מטען צבע" – קווארקים וגלואונים. מאפיין ייחודי של כוח זה, הוא שהחלקיקים המעבירים את הכוח – הגלואונים, יכולים להגיב בינם לבין עצמם, כיוון שגם להם יש מטען צבע. תכונה זו יוצרת אי-תלות של הכוח במרחק, ואפשר להסיק מכך כי הכוח פועל על גבי מרחק אינסופי. עם זאת, בפועל, כאשר החלקיקים המגיבים בתגובה זו מתרחקים, האנרגיה האגורה בשדה הכוח גדלה עד כדי כך שהיא יכולה ליצור צמדי חלקיק ואנטי-חלקיק חדשים. מנגנון זה מבטיח שקווארק לא יוכל להופיע בודד.
הכוח המחזיק את הפרוטונים והנייטרונים (נוקליאונים) יחדיו בגרעין האטום, הוא הכוח הגרעיני, שהוא תוצאה של הכוח הגרעיני החזק. מכיוון שעד לטווח מסוים, הכוח הגרעיני חזק יותר מהכוח האלקטרומגנטי, הוא יכול בנקל להחזיק פרוטונים רבים יחדיו בגרעין האטום, על אף הדחייה החשמלית העצומה שלהם.
הכוח הגרעיני החלש
הכוח הגרעיני החלש נקרא בשמו כיוון שהוא חלש פי כ-1013 מהכוח הגרעיני החזק. כוח זה אחראי על תופעות מסוימות בקנה המידה הזעיר של גרעין האטום, כגון התפרקות בטא – תהליך בו מתפרק נייטרון לפרוטון, כאשר הוא פולט אלקטרון ואנטי-נייטרינו אלקטרוני. התגובה החלשה היא ייחודית, שכן מדובר בתגובה היחידה המוכרת בטבע אשר אינה שומרת על סימטריית מראה (סימטריית C), ובכך שוברת את חוק שימור השניות. פירוש הדבר הוא, שאם עורכים ניסוי הכולל תגובה חלשה, ועורכים את אותו הניסוי כאשר הוא נראה כתמונת-מראה של הניסוי הראשון – התוצאה לא תהיה זהה. הכוח שובר גם סימטריית CP (המשלבת הן סימטריית מראה והן סימטריית מטען), אולם אינו שובר סימטריית CPT (המשלב בתוכו גם סימטריית זמן בנוסף לשתי הסימטריות האחרות).
כיום, הכוח האלקטרומגנטי והכוח הגרעיני החלש מתוארים כשני היבטים שונים של אותו כוח – הכוח האלקטרו-חלש. את הכוח האלקטרו-חלש המאוחד ניתן לראות רק באנרגיות גבוהות, הנוצרות בתנאים של מאיץ חלקיקים. הבנת "איחודם" של שני הכוחות הייתה הצעד הראשון בדרך לפיתוח תורה מאוחדת לכל הכוחות, המכונה המודל הסטנדרטי.
התפתחויות אחרונות
המודל הסטנדרטי הוא תורה קוונטום-מכנית מאוחדת של שלושה כוחות: הכוח האלקטרומגנטי, הכוח הגרעיני החלש והכוח הגרעיני החזק. כיום, על אף שקיימות תורות המנסות לשלב את הכבידה במכניקת הקוונטים (למשל תורת המיתרים), לא קיימת תורה אשר מקובלת על הכל כמועמדת ברורה להיות תורת הכבידה הקוונטית. החיפוש אחר תורה מתקבלת על הדעת של כבידה קוונטית, וכן חיפוש אחר תאוריה מאוחדת גדולה, הם תחומים חשובים במחקר הפיזיקה של ימינו.
בשנים האחרונות נחקרת אפשרות תאורטית לקיומו של כוח יסודי חמישי.
ראו גם
המודל הסטנדרטי
תורת היחסות
חלקיקים אלמנטריים
מיון החלקיקים
לקריאה נוספת
Feynman, Richard P. (1967). The Character of Physical Law. MIT Press.
Weinberg, S. (1993). The First Three Minutes: A Modern View of the Origin of the Universe. Basic Books.
Weinberg, S. (1994). Dreams of a Final Theory. Vintage Books USA.
Padmanabhan, T. (1998). After The First Three Minutes: The Story of Our Universe. Cambridge University Press.
Perkins, Donald H. (2000). Introduction to High Energy Physics. Cambridge University Press.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-04-27T23:11:00 |
כוח יסודי | REDIRECT כוחות היסוד | 2004-12-14T21:17:23 |
שדה המספרים המרוכבים | במתמטיקה ויישומיה, שדה המספרים המרוכבים הוא השדה שאבריו הם המספרים המרוכבים. כלומר, מספרים שניתן להציג בצורה כאשר a,b הם ממשיים, ו- היא היחידה המדומה, המקיימת . המספרים המרוכבים מתאימים באופן טבעי לנקודות במישור המרוכב.
שדה המספרים המרוכבים, שאותו מקובל לסמן באות , מכיל את שדה המספרים הממשיים – ומהווה הרחבה מממד 2 מעליו. שדה המרוכבים מתקבל מסיפוח השורש של מינוס אחת לשדה הממשיים, כלומר, איזומורפי לחוג המנה .
שדה המספרים המרוכבים סגור אלגברית (ולמעשה, הוא השדה הסגור-אלגברית היחיד מעוצמת הרצף שהמאפיין שלו 0), כלומר, לכל פולינום (שאינו קבוע) עם מקדמים מרוכבים, יש שורש מרוכב. כתוצאה מכך, לכל פולינום ממעלה יש בדיוק שורשים (אם לוקחים בחשבון שורשים חוזרים). עובדה זו נקראת לפעמים המשפט היסודי של האלגברה. בנוסף לזה, שדה המספרים המרוכבים שלם כמרחב מטרי. מאידך, קיומם של שורשים ריבועיים למספרים שליליים אינו מאפשר לסדר אותו.
היסטוריה
יצירתם של המספרים המרוכבים, בתחילת המאה ה-16, מיוחסת לג'ירולמו קרדאנו, שנעזר בהם כדי לפתור את המשוואה ממעלה שלישית. המספרים הוגדרו במפורש, בשנת 1572 על ידי רפאל בומבלי. באותה עת נחשבו מספרים כאלה ללא אמיתיים. מתמטיקאים התקשו לקבל את המושג החדש, והדבר בא לידי ביטוי גם בשם שניתן להם. דקארט, הראשון שהשתמש במושג "מספר מדומה" בשנת 1637, התייחס בכך למה שקרוי כיום "מספר מרוכב". המספרים המרוכבים נכנסו למתמטיקה באופן מלא בעקבות עבודותיהם של אוילר וגאוס.
בנייה פורמלית
את שדה המספרים המרוכבים אפשר לבנות באופן פורמלי כאוסף הזוגות הסדורים של מספרים ממשיים, עם פעולות החיבור והכפל.
פעולת החיבור מוגדרת כך:
פעולת הכפל מוגדרת כך:
המבנה המתקבל הוא שדה, שאיבר האפס שלו הוא , ואיבר היחידה הוא .
לכל מספר יש נגדי, , ואם המספר שונה מאפס יש לו איבר הופכי, .הזוגות מהצורה מקיימים ו- , ולכן ההתאמה מהווה שיכון של שדה הממשיים בשדה החדש. לפי הגדרת הכפל, האיבר של השדה החדש מקיים , כך שבשדה הזה – בניגוד למצב בשדה הממשיים – יש שורש למספרים שליליים. (כשרוצים לתת לאות משמעות אחרת, כגון זרם, משתמשים ב- כתחליף).
תכונות בסיסיות
כל איבר בשדה החדש אפשר להציג באופן יחיד בצורה כאשר ממשיים, הנקראים "החלק הממשי" ו"החלק המדומה" של המספר. הפונקציות מחזירות את החלק הממשי והחלק המדומה, בהתאמה.
ההצגה של מספר מרוכב בצורה , הנקראת ההצגה הקרטזית, מאפשרת לחשב בקלות את המכפלה באופן מפורש, בעזרת העובדה היסודית :
הנורמה הסטנדרטית של שדה המספרים הממשיים, המוגדרת לפי , מגדירה גם את הערך המוחלט של מספר מרוכב, לפי אותה נוסחה בדיוק: . פונקציה זו, המהווה מטריקה ארכימדית על השדה, הופכת אותו למרחב נורמי שלם מעל שדה המספרים הממשיים.
שמאל|ממוזער|200px|הצגת הצמוד המרוכב של במישור המרוכב.
על המספרים המרוכבים מוגדר הצמוד המרוכב, , שהוא אינוולוציה: ו- .
פעולת ההצמדה היא אוטומורפיזם מסדר 2 של ההרחבה , היוצר את חבורת גלואה של ההרחבה הזו. תכונות האינוולוציה, ובפרט אי-שוויון המשולש , הופכות את המרוכבים לאלגברה כוכב (*-אלגברה).
הנורמה המרוכבת היא שורש ריבועי של הנורמה האלגברית, המוגדרת לפי , כלומר . הנורמה כפלית (), ושומרת על הצמוד: .
העובדה שהנורמה (של מספר שונה מאפס) תמיד חיובית מאפשרת לחלק בקלות מספרים מרוכבים: , ובמכנה של השבר הזה יש מספר ממשי. מכאן אפשר לקבל גם את הנוסחה המפורשת, .
הצגה קוטבית והמישור המרוכב
אפשר להתאים את המספר המרוכב לקואורדינטה הקרטזית במישור . את המישור אפשר לתאר גם באמצעות קואורדינטות פולריות, הכוללות, עבור כל נקודה, את המרחק שלה מראשית הצירים ואת הזווית בין הקטע המחבר את ראשית הצירים לנקודה, לבין ציר ה-. הערך המוחלט של מספר מרוכב מייצג את מרחקו מראשית הצירים (ע"פ משפט פיתגורס), ואילו הזווית ניתנת לחישוב באמצעות פונקציית הטנגנס: בעבור מספרים מרוכבים שנמצאים ברביע הראשון או הרביעי (כלומר ), ואילו בעבור מספרים שנמצאים ברביע השני או השלישי () הזווית היא (שכן פונקציית tan מחזורית עם מחזור של ).
למספרים מרוכבים עם חלק ממשי אפסי וחלק מדומה חיובי, הזווית (ארגומנט) היא (זווית ישרה חיובית), ולמספרים מרוכבים עם חלק ממשי אפסי וחלק מדומה שלילי, הזווית היא .
בעבור המספר המרוכב 0, הזווית אינה מוגדרת (או לחלופין כל זווית היא לגיטימית).
הזווית של מספר מרוכב נקראת ארגומנט. נשים לב שאין למספר מרוכב רק ארגומנט יחיד – מרגע שנמצא ארגומנט, כל זווית אחרת שגדולה (או קטנה) ממנה בכפולה שלמה של – גם היא ארגומנט. לכן, כאשר מדברים על הארגומנט של מספר מרוכב, נהוג לבחור את הזווית ששייכת לקטע (ויש אחת כזאת, ורק אחת).
על כן, ההצגה הפולרית (הקוטבית) של מספר מרוכב z, היא: , כאשר r הוא המרחק מהראשית, ו- הזווית ש-z יוצר עם ציר ה-x.
לפעמים משתמשים בקיצור . קיצור מקובל נוסף הוא
,
שנובע מתכונות פונקציית האקספוננט בעבור ערכים מרוכבים.
משפט דה מואבר: לכל מתקיים .
נוסחת אוילר: לכל מתקיים: . מנוסחה זו נובעת גם שתי הזהויות הבאות:
ראו גם
מספר מרוכב – להסבר על מספרים מרוכבים
המישור המרוכב
פונקציה מרוכבת
אנליזה מרוכבת
מערכות מספרים
קישורים חיצוניים
Artem S. Novozhilov, The field C of complex, North Dakota State University numbers
The Set of Complex Numbers is a Field, Mathonline
קטגוריה:מבנים אלגבריים יחידאים
קטגוריה:אנליזה מרוכבת
קטגוריה:תורת השדות
en:Complex number#Field structure | 2024-07-12T09:10:29 |
הריגה | הריגה היא פעולה שבעקבותה נגרם מותו של יצור חי. פעולת הריגה דורשת רק מעשה רצוני או מחדל שגורם למותו של אחר, ולכן היא יכולה לנבוע ממעשים תאונתיים, רשלניים או בלתי זהירים, גם אם לא הייתה כוונה לגרום לנזק. ההריגה נבדלת מהתאבדות.
ניתן לחלק את מקרי ההריגה לקטגוריות משפטיות רבות ומקבילות, כגון רצח, הריגה ברשלנות,, התנקשות, הרג במלחמה (בין אם על פי דיני המלחמה במהלך קרב או כפשע מלחמה), המתת חסד והוצאה להורג, בהתאם לנסיבות המוות. סוגי הריגה שונים אלו זוכים להתייחסות שונה בחברות אנושיות; חלקם נחשבים לפשעים, בעוד אחרים מותרים או אף מוכתבים על ידי המערכת המשפטית.
במשפט הישראלי
בעבר
בישראל, עד 2019 "הריגה" הייתה אחת העבירות במדרג עבירות ההמתה, בין רצח וגרימת מוות ברשלנות.
לפי סעיף 298 בחוק העונשין הישראלי הריגה הוגדרה כגרימה למותו של אדם במעשה או במחדל. היא הייתה שונה מרצח ביסוד הנפשי הדרוש להוכחה משפטית. על מנת להאשים בהריגה היה להוכיח מודעות בפועל או עצימת עיניים, אך לא כוונה תחילה. תקופת המאסר המרבית בגין הריגה בישראל היא 20 שנים.
עבירת ההריגה הופעלה בטווח רחב של מקרים, החל ממקרים הדומים לרצח, בהם התביעה התקשתה להוכיח את היסוד הנפשי של רצון להמית וכלה במקרים חמורים של רשלנות. בין אלו ניתן למנות נהיגה בשכרות או תחת השפעת סמים שהסתיימו במוות, קיום מרוץ מכוניות שהסתיים במוות והסעת שוהה בלתי חוקי שהיה מחבל מתאבד, כאשר בית המשפט קובע שהיו בפני המסיע סימנים מחשידים.
הצורך ברפורמה בעבירות ההמתה
לא הכל שבעו נחת מההיקף הנרחב של עבירת ההריגה. נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, הוביל מהלך לצמצום תחולת עבירת ההריגה, כאשר בדיון נוסף הוביל את רוב השופטים לקביעה שנאשם בהשתתפות במרוץ מכוניות פיראטי בה נהרג אדם בתאונה בה הנאשם לא היה שותף, לא יורשע בהריגה. כחלק מנימוקיו כתב: .
בשנת 2007 הוקמה על ידי שר המשפטים דניאל פרידמן ועדה בראשות מרדכי קרמניצר לבחינת רפורמה במדרג עבירות ההמתה בחוק העונשין. הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת 2011 ושנה לאחר מכן הפיץ משרד המשפטים תזכיר חוק בנושא, אשר התבסס על מסקנות הוועדה. עם התפזרותה של הכנסת העשרים אושר בינואר 2019 תיקון 137 לחוק העונשין, שכונה "הרפורמה בעבירות המתה". התיקון התבסס בחלקו על תזכיר החוק המקורי ושינה את מדרג עבירות ההמתה בזדון מן היסוד.
כיום
כחלק מהרפורמה בוטלו הסעיפים בחוק העוסקים בעבירת הרצח ובעבירת ההריגה ונקבעו סך הכל 5 עבירות המתה בדרגות חומרה שונות:
גרימת מוות ברשלנות - התנהגות רשלנית שגרמה באופן בלתי מודע למותו של אדם.
המתה בקלות דעת - הריגתו של אדם מתוך מודעות למעשה, כאשר ההורג לא רצה לגרום למותו של הקרבן אך נטל סיכון בלתי סביר שתוצאה זו תתממש. העונש המרבי על עבירה זו הוא 12 שנות מאסר.
המתה באחריות מופחתת - רצח או רצח בנסיבות מחמירות שנעשה לאחר התעללות ממושכת של הנרצח כלפי הרוצח. מדרגה זו נקבעה מכיוון שרצח כזה נחשב לפחות חמור מבחינה חברתית, ולאחר מקרים שעוררו בעבר סערות חברתיות (כגון פרשת יונתן היילו ופרשת כרמלה בוחבוט). העונש המרבי על המתות אלו הוא 15 שנות מאסר. כמו כן הוסדר דינו של רצח שבוצע מתוך הפרעה נפשית או שכלית, או לאחר התגרות, ונקבע שהעונש המרבי על רצח כזה הוא 20 שנות מאסר.
רצח - הריגתו של אדם מתוך מודעות למעשה וכוונה לגרום למותו או אדישות כלפי האפשרות שימות. בסעיף זה בוטלה הדרישה ל"כוונה תחילה" מתוך הבנה שגם הריגת אדם מתוך אדישות נחשבת כרצח. העונש המרבי על עבירת הרצח הוא מאסר עולם, אך זה אינו עונש חובה, וניתן לתת עונש מאסר נמוך ממנו.
רצח בנסיבות מחמירות - הריגתו של אדם מתוך מודעות למעשה וכוונה לגרום למותו או אדישות כלפי האפשרות שימות, כאשר הנסיבות מראות על חומרה גבוהה של המעשה בעיני החברה. העונש על עבירה זו הוא מאסר עולם חובה. בין הנסיבות החמורות: רצח שתוכנן מראש; רצח בן זוג לאחר תקופה של אלימות כלפי הקרבן; רצח של עד שנועד לשבש הליך פלילי; רצח שנעשה תוך סיכון חיים נוספים ועוד.
הריגת בעלי חיים
מחוץ להקשר המשפטי, המונח הריגה מתייחס באופן כללי לגרימת מותו של יצור חי, לרבות בעלי חיים. עם זאת – חקיקה (שבצדה ענישה) קיימת בארצות מסוימות אף בנוגע להמתת חיות מסוימות, ובעיקר חיות מחמד. בישראל מתייחסים כיום בתי המשפט בחומרה לגרימת מוות לחיות בנסיבות שלא כדין. בשנת 1994 עבר חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), המגן על זכויות בעלי חיים, אולם מסייג ופוטר מהוראתו המתה במסגרת של ניסויים ולצורך מאכל. המינוח להריגת חיות כפרוצדורה רפואית הוא "הרדמה".
ראו גם
התנקשות
קישורים חיצוניים
דריסה למוות כהריגה: המקרה הפלילי של טל מור
הערות שוליים
קטגוריה:פשעים
קטגוריה:מוות: היבטים משפטיים ואתיים
קטגוריה:חוק העונשין
קטגוריה:דרכי מיתה | 2024-10-18T16:33:20 |
רבי מאיר בעל הנס | ממוזער|קבר רבי מאיר בעל הנס, זולטן קלוגר 1937
שמאל|ממוזער|250px|קבר רבי מאיר בעל הנס
ממוזער|250x250px|תפלות שונות. תרס"ה. בגדד.
רבי מאיר בעל הנס הוא כינויו של עושה נפלאות הקבור בטבריה. הכינוי מופיע החל מהמאה ה-18, ובאופן מסורתי מקובל לזהות אותו עם התנא רבי מאיר, אך יש השוללים זיהוי זה. קברו, קבר רבי מאיר בעל הנס, הוא מוקד עלייה לרגל.
זהותו
האזכור הראשוני לאדם זה מופיע בספר יחוס צדיקים (דף יז.) שנדפס במנטובה בה'שכ"א. המקור הראשון המקשר אותו לתנא רבי מאיר הוא בספר כתר שם טוב שנדפס בתקנ"ד.
הייחוס המסורתי של הקבר לתנא רבי מאיר מבוסס על סיפור בתלמוד על נס שנעשה לתנא רבי מאיר, לפיו חיילים רומאיים שרדפו אחריו הוכו בסנוורים; הוא הבטיח לסוהר ששחרר את גיסתו מבית בושת, בו הוחזקה על ידי הרומאים כעונש, שיינצל אם יאמר "אלהא דמאיר ענני" והבטחתו התקיימה.
רבי יחיאל היילפרין בספר סדר הדורות מצטט מחבר המזכיר את רבי מאיר בעל הנס וכותב "לא ידעתי מיהו".
לעומת זאת, לדעת הרב ראובן מרגליות ואחרים אין רבי מאיר בעל הנס זהה עם רבי מאיר, לאור העובדה שמצייני הקברות בארץ ישראל ציינו גם את קבר התנא רבי מאיר וגם את קבר רבי מאיר בעל הנס. לדעת מרגליות, למעשה כלל לא היה תנא בכינוי כזה, ואין הוא אלא אגדה בעלמא. לדעתו, מקור האגדה על "רבי מאיר בעל הנס" נעוץ בעלייתו ארצה של הרמב"ן ופעולתו ליישוב הארץ ולאחזקת תלמידי חכמים. הוא משער שהיו אז קופות צדקה על שמו של הרמב"ן, וכאשר הגיעו ארצה בתקופה מאוחרת יותר מצאו את השם "קופות רמב"ן" ופתחו את ראשי התיבות בטעות כ"רבי מאיר בעל נס", וקראו על שם זה את קופות הצדקה.
יעקב ליפשיץ מספר על הקופה ואומר ש"קראו לצדקה הזו על שם איש חסיד וקדוש... שהיה מפורסם בניסים ועל כן קראוהו רבי מאיר בעל הנס.
קופת רבי מאיר בעל הנס
בשל סיפור הנס המוזכר בתלמוד שהובא לעיל, התפתחה אמונה עממית כי רבי מאיר הבטיח ישועות לכל מי שינדב צדקה לעניי ארץ ישראל לעילוי נשמתו. על כן, ישנם רבים שהולכים להתפלל בציוּן הנחשב לקברו, ותורמים כסף לצדקה. בפרט בי"ד באייר, פסח שני, נוצר מנהג לפקוד את קברו של רבי מאיר ולתת צדקה. מנהג זה החל לראשונה בשנת תרכ"ז (1867), אז הוקם בניין על קברו. לפי המנהג, בשעת נתינת הצדקה אומרים את ביטוי התפילה המופיע בסיפור התלמודי על הנס של רבי מאיר: "אלהא דמאיר עננו".
קהילות רבות אף החזיקו, ומחזיקות עד היום, "קופת צדקת רבי מאיר בעל הנס", המפורסמות והגדולות שביניהן הן:
כולל ווהלין
רבי מאיר בעל הנס סלאנט - להחזקת עניי ארץ ישראל
כולל שומרי החומות - ליוצאי הונגריה
כולל חבת ירושלים - ליוצאי גליציה
כולל חב"ד - להחזקת עניי ארץ ישראל
כולל אהבת ציון - ליוצאי זיבנבירגן (טרנסילבניה)
כולל פולין - ליוצאי פולין
ראו גם
שד"רים
קבר רבי מאיר בעל הנס
קישורים חיצוניים
הרב ראובן מרגליות, ר' מאיר בעל נס, לחקר שמות וכינויים בתלמוד, ירושלים תש"ך, עמ' כ"ה
הרב ישעיה מילר, "לא ידעתי כוונתו" - על ר' מאיר בעל הנס בגוש חלב, וקבר ר' מאיר בטבריה, אור ישראל חוברת נ"ד, טבת תשס"ט, עמ' רל"ג-רל"ו
הערות שוליים
קטגוריה:פולקלור יהודי
קטגוריה:החלוקה | 2024-10-01T06:36:46 |
יוסף שפרינצק | יוסף שְׁפְּרִינְצַק (שפרינצאק; 8 בדצמבר 1885 – 28 בינואר 1959) היה פוליטיקאי, פעיל ציוני, חבר הכנסת מטעם מפא"י, ויושב ראש הכנסת הראשון. כיהן כנשיא המדינה בפועל, כמחליפו של חיים ויצמן בשנים 1951–1952.
ביוגרפיה
נולד במוסקבה שבאימפריה הרוסית, לדב בר שפרינצק ובלהה לבית וסרמן. לאחר גירוש יהודי מוסקבה ב-1891 עקרה משפחתו לקישינב, וממנה לוורשה.
השתתף, יחד עם יצחק גרינבוים, בארגון אגודת "התחייה" (1903), ולאחר מכן היה חבר הוועד המרכזי של ציוני ציון ברוסיה. בתקופה זו עבד בהוצאת הספרים "אחיאסף" וכתב בעיתונים עבריים ויידיים בוורשה.
ב-1904 נבחר למזכיר האזורי של ההסתדרות הציונית בגרודנו. ב-1905 שב לקישינב, והיה ממקימי "צעירי ציון".
החל ב-1908 שימש ציר בקונגרסים הציוניים. החל ללמוד רפואה באוניברסיטה האמריקנית בביירות, אך הפסיק את לימודיו ועלה לארץ ישראל (בשנת 1910), כדי לכהן כמזכיר הפועל הצעיר. הוא נישא לחנה והתגורר עמה בנווה צדק.
במלחמת העולם הראשונה היה בין מארגני פעולות העזרה ליישוב היהודי. לאחר המלחמה עמד בראש מפלגת "הפועל הצעיר" והשתתף בעריכת ביטאונה. נמנה עם מייסדי הסתדרות העובדים, והיה אחד מראשיה. בשנת 1930 היה ממייסדי מפא"י (שנוצרה על ידי איחוד מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר) ומאז שימש כאחד ממנהיגיה. כיהן מטעם מפלגת הפועל הצעיר ואחר כך מטעם מפא"י כחבר ההנהלה הציונית בירושלים, כראש מחלקת העבודה שלה ואחר-כך ראש מחלקת העלייה.
היה חבר באספת הנבחרים ובוועד הלאומי. בשנים 1945–1949 כיהן כמזכיר הכללי של ההסתדרות. בשנים 1949–1959 היה יושב-ראש הוועד הפועל הציוני. שבועות אחדים לאחר קום המדינה נבחר ליו"ר מועצת המדינה הזמנית.
עם ייסוד הכנסת נבחר פה אחד ליושב ראש הכנסת, וכיהן בתפקיד זה בשלוש הכנסות הראשונות, עד מותו בינואר 1959. פעל לעיצוב אופייה של הכנסת, וקבע במידה רבה את דרכי פעולתה. שפרינצק כיהן בשלוש הכנסות הללו מטעם מפא"י. הוא זכה לפופולריות רבה בעם, בעיקר עקב העממיות וחוש ההומור שלו.
בעקבות מחלתו הקשה של הנשיא חיים ויצמן, כיהן יוסף שפרינצק כממלא מקום נשיא המדינה, החל מ-11 בדצמבר 1951. בעקבות מותו של חיים ויצמן ב-9 בנובמבר 1952, כיהן שפרינצק כנשיא המדינה בפועל, וזאת עד לכניסתו של יצחק בן-צבי לתפקיד הנשיא בדצמבר 1952.
הנצחה
נקראו על שמו רחובות בערים הבאות: ירושלים, תל אביב, חולון, לוד, כפר סבא, באר שבע, הוד השרון, גדרה, פתח תקווה, קריית שמונה ואזור.
על שמו שכונות כדוגמת רמת יוסף בבת ים וקריית שפרינצק בחיפה ובתי ספר ברחבי ישראל וכן בית הבראה שהוקם בסמוך לנצרת.
עיריית תל אביב הציבה שלט הנצחה לזכרו בכניסה לביתו ברחוב מאפו 28.
זכרו של שפרינצק הונצח בבול דאר ישראלי. ב-22 ביולי 1986, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרו של שפרינצק שעליו מופיע דיוקנו . האמן צבי נרקיס עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 1,254,000 בולים של הבול הזה.
נקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים.
ממוזער|250x250 פיקסלים|קברותיהם של יוסף וחנה שפרינצק בחלקת גדולי האומה
משפחתו
היה נשוי לחנה שפרינצק, בתו של יצחק ונטיק מתל אביב.
בנו הבכור, יאיר שפרינצק היה חבר כנסת מטעם מולדת בכנסת ה־12. בנו השני, עמירם שפרינצק, היה איש הבריגדה היהודית ולאחר מכן קצין בצה"ל. בנו , טייס בחיל האוויר, נהרג במלחמת העצמאות, כאשר יצא, יחד עם (בנו של פרופ' אלעזר ליפא סוקניק) לבלום ספינה מצרית שהפגיזה את תל אביב, ומטוסם הופל בידי המצרים. בתו נעמי רענן הייתה חברת קיבוץ הזורע.
פרופ' אהוד שפרינצק היה נכדו, בנו של עמירם.
כתביו
בין התימנים, יפו: דפוס שושני, תרע"ח.
אונזער זאָרג פֿארן גלות: אונזער פליכט פֿאַר דער ציוניסטישער אָרגאַניזאַציע, תל אביב: איחוד עולמי פועלי ציון - התאחדות, תרצ"ט.
בשעת פקוח נפש: תביעה להתלכדות, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ד.
בכתב ובעל פה, [תל אביב]: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"ב.
אין וואָרט און אין שריפט, בואנוס-איירס: קיום, תשט"ו.
דברי הכנסת: דברי יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק במועצת המדינה ובכנסת, תש"ח-תשי"ט כונסו ליום השלושים לפטירתו, י"ט אדר א תשי"ט, חוברת מיוחדת, ירושלים: המדפיס הממשלתי, [תשי"ט].
בנימין זאב הרצל (ששים לפטירתו): דברים שבכתב ובעל פה תר"ע-תשי"ח / (ליקט יצחק מיכאלי ; הביא לבית הדפוס יוסף שפירא), תל אביב: המרכז לתרבות ולחינוך של הסתדרות העובדים הכללית בישראל, [1964].
אגרות יוסף שפרינצק / בעריכת יוסף שפירא, תל אביב: עיינות, תשכ"ה-תשכ"ט.
לקריאה נוספת
יצחק גולדשלג, אזכרה: מחברים שנפטרו בשנת תשי"ט; יוסף שפרינצק, בתוך: ארשת: ספר שנה לחקר הספר העברי, כרך ב, עמ' 428–429.
צבי לבנה, נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות -כרך ד, הוצאת המרכז לחינוך ותרבות תל אביב, 1972, עמודים 304-308
קישורים חיצוניים
יוסף שפרינצק, באתר הסוכנות היהודית
,
שפרינצק נפטר, מינהל ההסברה, ארכיון שפילברג, 1959
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:מזכירי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:יושבי ראש הכנסת
קטגוריה:חברי צעירי ציון
קטגוריה:חברי הפועל הצעיר
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"י
יוסף
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:חברי הכנסת הראשונה
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1885
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1959 | 2024-08-01T05:09:54 |
מסע הצלב השלישי | לוח זמנים4 ביולי 1187 – קרב קרני חיטין
נובמבר 1187 – ריצ'רד לב הארי נשבע לצאת למסע הצלב
ינואר 1188 – הנרי השני ופיליפ השני נשבעים לצאת למסע הצלב
מרץ 1188 – פרידריך נשבע לצאת למסע הצלב
6 ביולי 1189 – הנרי השני נפטר וריצ'רד מוכתר למלך אנגליה
28 באוגוסט 1189 – גי דה ליזיניאן מטיל מצור על עכו
מרץ 1190 – פרידריך נכנס לאנטוליה
10 ביוני 1190 – פרידריך נפטר
יולי 1190 – ריצ'רד ופיליפ יוצאים למסע
12 במאי 1191 – ריצ'רד נוחת בקפריסין וכובש אותה
20 במאי 1191 – הצבא הצרפתי מצטרף למצור על עכו
8 ביוני 1191 – הצבא האנגלי מצטרף למצור על עכו
12 ביולי 1191 – חיל המצב האיובי בעכו נכנע
3 באוגוסט 1191 – פיליפ אוגוסט עוזב את ארץ ישראל
7 בספטמבר 1191 – ריצ'רד זוכה בניצחון גדול בקרב ארסוף
17 באוקטובר 1191 – תחילת המשא והמתן בין ריצ'רד לצלאח א-דין
17–22 בנובמבר – הצלבנים כובשים את רמלה
תחילת אפריל 1192 – ריצ'רד דורש להעביר את כתר ממלכת ירושלים לקונרד ממונפראטו
28 באפריל 1192 – קונרד ממונפראטו נרצח בהתנקשות
5 במאי – הנרי משפיין מתחתן עם איזבל מעכו ומוכתר למלך ירושלים
יוני–יולי 1192 – ניסיון נוסף של ריצ'רד להגיע לירושלים
1–3 בספטמבר – משא ומתן מואץ בין הצדדים מסתיים בהצלחה
9 באוקטובר 1192 – ריצ'רד יוצא הביתה
שמאל|ממוזער|250px|פיליפ השני, מלך צרפת יוצא למסע הצלב
מסע הצלב השלישי היה השלישי במסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל, שנערך כתגובה לקרב קרני חיטין, כיבוש ממלכת ירושלים וכיבוש ירושלים בידי צבאות צלאח א-דין.
לאחר שהחדשות המרות על חורבן ממלכת ירושלים הגיעו לאירופה החלה תקופת התארגנות ארוכה למסע צלב במטרה להחזיר ולשקם את הממלכה החרבה. בתקופה זו פרעו הצלבנים ביהודים תושבי אירופה.
הצבאות הצלבניים החלו את דרכם לארץ הקודש החל משנת 1189 ועיקר הצבא הגיע לעכו בשנת 1191. מסע הצלב התנהל תחת פיקודם של שלושת המלכים האירופאים החשובים של התקופה, פרידריך ברברוסה קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פיליפ אוגוסט (השני) מצרפת וריצ'רד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה. המחנה הגרמני כלל לא הגיע לארץ הקודש. האנגלים והצרפתים נחתו בחוף עכו בשנת 1191 והצטרפו למצור הצלבני על העיר שהחל קודם לכן.
כיבוש עכו, בדיעבד נקודת השיא של מסע הצלב, הותירה בארץ את ריצ'רד לב הארי כמפקד יחיד של מסע הצלב. לאחר הצלחה צבאית בקרב ארסוף התקרבו הצלבנים לירושלים, אך נסוגו מבלי לנסות לכבוש את העיר – משיקולים טקטיים ופוליטיים שונים.
לאחר עימות צבאי נוסף ביפו, שהוביל למבוי סתום עבור שני הצדדים, נחתם הסכם שלום בין הצלבנים לצלאח א-דין, ובעקבותיו עזב המלך האנגלי את הארץ.
מסע הצלב השלישי הצליח לעצור את המומנטום של ההתקפה המוסלמית שהביאה להתמוטטות ממלכת ירושלים, אך נכשל במשימתו העיקרית – כיבוש ירושלים מחדש והחזרת ממלכת ירושלים הצלבנית לגבולותיה מלפני 1187.
רקע
קרב קרני חיטין נערך ב-4 ביולי 1187, בקרני חיטין הסמוכה לטבריה, בין הצלבנים מממלכת ירושלים בהנהגת גי דה ליזיניאן, לשושלת האיובית בהנהגת צלאח א-דין. בקרב זה נחלה השושלת האיובית ניצחון מכריע מול הצלבנים.
התוצאות היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד איתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה וגם "הצלב האמיתי" אבד. מתוך 1,200 אבירים שיצאו לקרב רק קומץ הצליח להימלט וכ-150 נשבו. פחות מ-1,000 לוחמים, אבירים וחיילים פשוטים הצליחו להימלט ולא נפלו בקרב או בשבי. כל השאר קיפחו את חייהם. המלך וקומץ האצילים ששרדו את טבח השבויים הוגלו לדמשק. השבויים הבלתי מיוחסים נכבלו ונשלחו לשוקי העבדים בסוריה.
הקרב היה שיאו של מאבק שניהל צלאח א-דין נגד ממלכת ירושלים הצלבנית. קרב זה, אשר בו נחל צלאח א-דין את ניצחונו הגדול על הצלבנים, היווה את נקודת השבר של ממלכת ירושלים, שלאחר הקמתה בעקבות מסע הצלב הראשון נראתה ככוח אזורי מבוסס. לאחר קרב קרני חיטין התבוסה הייתה קשה עד כדי כך שכמעט כל הערים והמבצרים הצלבניים נכנעו לצלאח א-דין לאחריה, וממלכת ירושלים הפסיקה בעקבותיה להוות גורם משמעותי בלבנט. חשוב בהרבה מאובדן המבצרים והערים הבצורות היה אובדנה של ירושלים. הנוצרים הורשו לעזוב עם כל רכושם אחרי מצור בן שבועיים, אך האובדן היה קשה ביותר לנוצרים.
עבור המוסלמים, הניצחון היה לא רק צבאי, אלא היה לו גם אפקט תעמולתי ראשון במעלה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז כינונה של ממלכת ירושלים שצבא צלבני גדול הפסיד בהיקף כזה לצבא מוסלמי. מיתוס הצלבנים הבלתי מנוצחים חלף מהעולם. התדהמה והשמחה שאחזו במוסלמים כשנודע להם גודל הניצחון עזרו להם להתגבר על מסעות הצלב האחרים שלא אחרו לבוא. הצלבנים לא העזו עוד לצאת לקרב גדול ללא סיוע מאסיבי מאירופה והם המתינו, לפיכך, למסע צלב חדש שיגאל אותם מתבוסתם וישיב להם את שטחיהם האבודים.
ההכנות למסע הצלב
הידיעות על מפלת קרני חיטין, כניעת המבצרים, מות האבירים והגרוע מכל – נפילת ירושלים וכנסיית הקבר בידי צלאח א-דין הכו את אירופה הנוצרית בהלם. האפיפיור אורבנוס השלישי מת עם קבלת בשורות האיוב, ויורשו הבישוף אנרי מאלבנו (צרפתית: Henri d'Albano) סירב לעלות לכס הקדוש מאחר שראה את שליחותו בהנעת מסע צלב לכיבוש מחדש של ארץ ישראל. שמונה ימים לאחר בחירתו, האפיפיור החדש גרגוריוס השמיני הוציא ב-29 באוקטובר 1187 את הבולה Audita tremendi ("בשמוע נוראות"), בקריאה לשליטי אירופה למסע צלב. קריאות אלו חוזרות בדחיפות ותקיפות הולכות וגוברות עד למותו הפתאומי ב-17 בדצמבר. יורשו קלמנס השלישי המשיך ביוזמה לארגון מסע הצלב, ובשלוש השנים הבאות פעל באינטנסיביות להניע את אירופה הנוצרית למסע צלב לכיבוש ירושלים.
אידאולוגיה
שלב ראשון בגיוס הצלבנים היה יצירת הבסיס האידאולוגי ולהתגבר על קולות הכפירה והספקנות על ידי מתן הסברים למפלה. הקו הראשון באידאולוגיה טוען כי נפילת ירושלים איננה נובעת מחטאם של צלבני ממלכת ירושלים בלבד אלא מחטא המשותף עם כל תושבי אירופה, אשמה קולקטיבית שהביאה חורבן על הממלכה הנוצרית ונובעת ממלחמות אחים בין הנוצרים באירופה.
קו שני הוא הקשר בין "ירושלים של מטה" שאבדה לאחר קרב חיטין ל"ירושלים של מעלה". על פי רעיון זה הקשר הוא בל ינתק ואבן בוחן לשאיפה למלכות השמיים.
קו שלישי מקשר בין נפילת רוזנות אדסה ב-29 בדצמבר וכשלונו של מסע הצלב השני לשחרר את אדסה שהיו – על פי תפיסה זו קריאת השכמה לחזרה בתשובה, משכשלו הנוצרים בהבנת המופתים נענשו מידי האלוהים בתבוסת חיטין.
על מנת להכין את העולם הנוצרי למסעי הצלה הכריז האפיפיור על שנים של הכנה הכוללים צומות ותעניות, איומים בחרם על מחרחרי מלחמה באירופה ותפילות מיוחדות. בראש מטיפי מסע הצלב עמד אנרי מאלבנו איש מנזר קאלרבו וממשיך דרכו של ברנאר מקלרבו המטיף ממסע הצלב השני, בדרשות שנשאו ברחבי אירופה חזר המטיף על המנטרה כי אובדן ירושלים הארצית מסמל את ההתרחקות מירושלים של מעלה, וכי מסע הצלב הוא מסע בעקבות קורבנו של ישו אל הישועה.
גיוס
פרידריך ברברוסה
הכס הקדוש ייעד כמנהיגי המסע את שלושת המלכים הגדולים של אירופה. הראשון בין השווים היה פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מונע על ידי המיתוס של קארל הגדול (בלטינית: Carolus Magnus) פעל ברברוסה לאיחוד האימפריה הרומית בסדרת מלחמות באיטליה, מתוך שאיפה לבסס את שליטה בעולם הנוצרי ומבל להסס להתעמת עם הכס הקדוש על ידי מתן תמיכתו בתמיכה באנטי אפיפיור שערער על שלטונו של האפיפיור המכהן אלכסנדר השלישי.
בוועידת שליטי גרמניה בשטרסבורג שנערכה ב-1 בדצמבר 1187 נטלו את הצלב רבים מנסיכי גרמניה ובוועידה הבאה שנערכה במיינץ ב-27 במרץ 1188 בנוכחות אנרי מאלבנו נטל פרידריך ברברוסה את הצלב ועימו שאר אצילי גרמניה. כן נתקבלה החלטה כי למסע יצאו אלו המסוגלים לממן את ציודם ושהותם במשך שנתיים – כלומר מסע של אצילים בלבד, כן הוחלט כי המסע ייצא לדרכו ב-23 באפריל.
ריצ'רד לב הארי
ארגון מסע הצלב נערך בעיצומו של מאבק בין אנגליה לצרפת שהתנהל על ידי שני בתי אצולה צרפתים על השלטון בשתי המדינות גם יחד. מצד אחד בית פלנטג'נט בראשות הנרי השני שסירב לפני קרב קרני חיטין לקחת את הצלב ומהצד השני השושלת הקאפטינגית בראשות פיליפ השני, מלך צרפת. בפגישה שנערכה בינואר 1188 נשבעו היריבים לקחת את הצלב ולהפסיק את המלחמה ביניהם.
במאבק על הירושה באנגליה עמדו בניו של הנרי זה מול זה, כאשר ג'ון חסר הארץ הצעיר והמועדף עומד לצד האב בעוד ריצ'רד לב הארי מנהל מלחמה מנחלותיו הצרפתיות ביחד עם פיליפ השני כנגד אביו. בשנת 1189 יצאו השניים יחד במערכה צבאית להדחת אביו של ריצ'רד מכס המלוכה. ניסיונם צלח עם הסכמתו של הנרי השני למנות את ריצ'רד באופן רשמי ליורש העצר. כעבור יומיים נפטר המלך הנרי וריצ'רד הוכתר למלך אנגליה בטקס רשמי ב-3 בספטמבר 1189.
פיליפ השני
המשתתף השלישי במסע הצלב פיליפ השני היה רחוק מהרעיון והביצוע של שבועה צלבנית בהיותו מרותק למצבה הפוליטי הסבוך של צרפת כשהוא מתמודד עם נחלותיו הגדולות של מלך אנגליה בצרפת – שריד לגירושים בין אלינור, דוכסית אקוויטניה ללואי השביעי, מלך צרפת – תוצאת לוואי של מסע הצלב השני. לאחר קבלת שבועת הצלבן התקשה פיליפ לגייס צבא צלבני ולממנו ממיסים כאשר הצל של כישלון מסע הצלב השני עדיין חי בזיכרון הציבורי.
מסע הצלב וקהילות היהודים
גיוס מסע הצלב עורר, כפי שעורר במסעות צלב קודמים, רגשות אנטישמיים חזקים שהובילו לפגיעה בקהילות היהודיות בארצות אירופה ובעיקר בארצות מהן יצא מסע הצלב. הידיעה על התמוטטות ממלכת ירושלים הצלבנית התקבלה בשמחה בקרב הקהילות היהודיות של אירופה שזכרו היטב את פרעות תתנ"ו שהקדימו את מסע הצלב הראשון. שמחה כבושה זו התחלפה בחשש אמיתי משהתגברה התעמולה לגיוס צלבנים ומספר רבי אלעזר מוורמס:
גרמניה
למרות התעמולה האנטישמית הארסית ולמרות מספר ניסיונות לפרוע ביהודים פרש קיסר פרידריך ברברוסה את חסותו על יהודי גרמניה והוציא הוראות מפורשות כי כל הפוגע ביהודים יומת והפוגע ברכושם ייענש בכריתת ידו. קהילות שונות שהרגישו מאוימות במיוחד פנו לשליטי העיר ותמורת תשלום שוחד קנו את ביטחונם, יהודים הועברו למצודות והפקידו את רכושם וספרי הקודש למשמרת.
אנגליה
גזירות תתק"ן
יום הכתרתו של ריצ'רד לב הארי סימן תחילת גל פרעות בקהילה היהודית. בערב ההכתרה הותקפו שליחי הקהילה היהודית לטקס שבאו ובידיהם מתנות, תקיפה זו הולידה שמועה כי המלך בעצמו רוצה בהשמדת היהודים. המון מוסת מתושבי לונדון ואספסוף שהגיע לבירה לרגל ההכתרה התקיפו את משכנות היהודים והעלו אותם באש, לאחר מכן פרצו התוקפים לתוך הבתים רצחו את יושביהם ושדדו את תכולתם. תוך כדי המהומה נשרפו מספר בתים של נוצרים ואחדים מהפורעים נהרגו בידי חבריהם תוך קטטות על הביזה. שליח המלך נמנע מלהתערב מאחר שחשש לחייו. לאחר הפרעות נענשו מספר פורעים שפגעו ברכוש נוצרי והמלך מיהר להוציא הוראות מפורשות למנוע אירועים דומים. עם זאת לאחר השתוללות חסרת המעצור בלונדון פורשו התקנות ככיסוי בלבד.
גזירות תתקנ"א
בחודש פברואר 1190 התחדשו הפרעות ביהודי אנגליה בגל חדש ואלים במיוחד ששילב את השנאה הדתית עם הרצון להימנע מתשלום חובות לנושים היהודים (שבמותם עבר החוב לבעלות הכתר). הפרעות החלו בעיר לין (אנגלית: Lynn) ומשם התפשטו לעיר נוריץ' (אנגלית: Norwich) ומשם לכל עבר, בפרעות השתתפו כל המעמדות – איכרים אצילים ואנשי דת. היהודים שלא נרצחו ביד הועמדו בפני ברירת שמד ונטבחו לאחר מכן, רכוש היהודים נבזז והפורעים הקדישו מאמץ לאתר את שטרי החוב. במספר מקרים ברחו היהודים למצודות העיר שם קיבלו מחסה מפקידי ממשל שנשמעו לפקודות המלך.
האירוע הקשה ביותר אירע בעיר יורק כאן הציתו את המהומות אצילים שהיו שקועים בחובות ליהודי העיר ולבית המלוכה. לאחר הצתה של אחד מרובעי העיר ובעוד פקידי המלך עסוקים בכיבוי האש פרצו הפורעים לביתם של היהודים הנושים לחובם ושדדו את תכולתו. לאחר אירוע זה ברחו חלק מיהודי העיר למגדל קליפורד – מצודת העיר יורק. אלו שנשארו בעיר נטבחו בבתיהם על ידי הפורעים שחזרו לסיבוב שני של הרג ושוד. היהודים שברחו למבצר מצאו עצמם במצור של ההמון המוסת שהחל בהכנות לשרוף את מבנה העץ. לאור חוסר התקווה שבמצבם בחרו יהודי העיר למות על קידוש השם וכ-150 יהודים התאבדו. המועטים שניצלו נטבחו מיד עם תפיסת המצודה על ידי ההמון.
עדות לטרגדיה מופיעה בספרו של רבי אפרים בן יעקב מבון שמזכירו בחיבורו "ספר הזכירה":
משנתברר לפורעים כי שטרי החוב מוחזקים לביטחון בכנסיית העיר יורק, הפורעים פנו לכנסייה ושרפו את השטרות. מאז אותו פוגרום, קיבלו על עצמם יהודי אנגליה שלא לעבור את הלילה בעיר יורק. המנהג נהוג עד עצם היום הזה, כשיהודים רבים העוסקים במסחר בעיר יורק נוסעים לפרוור מרוחק מן העיר ללון ושבים בבוקר לעבודתם.
יציאה לארץ הקודש
שמאל|ממוזער|250px|ריצ'רד לב הארי ופיליפ אוגוסט, נפגשים. כתב יד מהמאה ה-13
החל משנת 1188 החלו גדודים של צלבנים בתנועה לכוון ארץ הקודש, גדודים אלו הגיעו בחלקם עוד לפני המנהיגים והצבא העיקרי להשתתף במצור על עכו וחלקם השתתפו בפעולות צבאיות כנגד מוסלמים בפורטוגל.
האימפריה הביזנטית
מסלול המסע היבשתי שקבע הקיסר ברברוסה – ככל הנראה למנוע מסע בים מהלוחמים הגרמנים שלא היו מורגלים בו הוביל אותו דרך שטחי אנטליה שבשליטת הביזנטים. אימפריה זו שימי תהילתה מאחוריה, שינתה את פניה מאז מסעי הצלב הקודמים, כוחות מנוגדים החלו לקרוע נתחים משטחי השפעתה הן באזור הבלקן ואסיה הקטנה. שושלת הקומנינים ששלטה בביזנטיון בתקופת מסעי הצלב הראשון והשני הודחה מכסאה, אחד מיורשיה תפס את השלטון בקפריסין ועיר הבירה נשלטה על ידי איסאאקיוס אנגלוס.
בצר לו פנה אנגלוס וכרת ברית עם צלאח א-דין על בסיס היריבות המשותפת מול השבטים הסלג'וקים מחד והיריבות עם אירופה הקתולית מאידך. ברית אינטרסים זו נתחדדה לאחר קרב קרני חיטין משברור היה כי מסע צלב חדש מתארגן העשוי להציב אתגר משותף לשניהם.
לאחר משא ומתן הבטיח הקיסר הביזנטי לצלאח א-דין את עזרתו כנגד הנוצרים האירופים ועזרה בהתקפה על קפריסין ובתמורה הובטח לו הכרה בריבונות האימפריה הביזנטית באסיה הקטנה, שטחי נסיכות אנטיוכיה הצלבנית, ולפי מקורות אחדים פריסת חסות ביזנטית על המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל.
ידיעות על ברית זאת הועברו לאירופה ממספר מקורות נפרדים המדווחים על שגרירים של צלאח א-דין בארמון הקיסר ותפיסת שליחים ביזנטיים על ידי השליט הצלבני בטריפולי.
המחנה הגרמני
שמאל|ממוזער|180px|מותו של פרידריך ברברוסה, ציור מאת גוסטב דורה
ב-11 במאי 1189 יצא הצבא הגרמני שמוערך ב-15,000 חיילים בראשות פרידריך ברברוסה ובנו פרידריך השישי, דוכס שוואביה מגרמניה דרך היבשה אל כוון מזרח אירופה, הבלקנים והאימפריה הביזנטית במסלול המזכיר את מסלול מסע הצלב השני בו השתתף פרידריך ברברוסה כנסיך בצבא הגרמני המוכה של קונראד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. מסלול זה שהבעייתיות שבו הובררה במסעי הצלב הקודמים, הוכן מראש במשא ומתן מוקדם על ידי הקיסר שדאג אף למתן ערבויות לקיסר ביזנטיון כי צבאו לא יתקיף את האימפריה ולהתנהגות נאותה של חייליו. בתמורה הבטיחו הביזנטים לדאוג למורי דרך ולאספקה זמינה לצבא בשטח ביזנטיון.
הצבא הגרמני צעד לאורך הדנובה דרך אוסטריה והונגריה ובסוף יוני 1189 הגיע לגבול הבלקני של האימפריה, כאן ניכרו סימנים להתפוררות כוחה של ביזנטיון והצבא היה נתון לתקיפות גרילה מצד בדלנים בולגרים, סרבים וביזנטים. התקפות אלו בנוסף על ידיעות על ברית בין הקיסר הביזנטי איסאאקיוס אנגלוס לצלאח א-דין עוררו רגשות קשים ורדומים כנגד ביזנטיון שהתגבשו לכדי משבר של ממש.
ב-13 באוגוסט הגיע המחנה הגרמני לסופיה ומצא את העיר נטושה, נציגים ששלח הקיסר לקונסטנטינופול נאסרו והביזנטים נמנעו במופגן מלמלא את חלקם בהסכם. המחנה הגרמני חנה בפיליפופוליס והחל בהרס שיטתי של הסביבה מחד ומשא ומתן עם המורדים הבולגרים מאידך.
הקיסר הביזנטי לחוץ בין הפטיש לסדן עמד מול אפשרות עימות מול הצבא הגרמני החזק ובלית ברירה נאלץ לשחרר את שליחי פרידריך ברברוסה וב-14 בפברואר 1190 תחת איום כיבוש הבירה הביזנטית נאלץ להיכנס להסכם לפיו יועברו הגייסות הגרמניים לצד האסיאתי של הדרדנלים בעזרת צי ביזנטי. בחודש מרץ עבר הצבא הגרמני את המיצר ובמסע מהיר נכנס אל תוך אזור השליטה של הסולטאן של רום. ב-17 במאי לאחר קרבות בלתי פוסקים עמדו הגרמנים מול קוניה בירת הסולטנות אותה כבשו ביום אחד. לאחר מנוחה של שבוע התקדם הצבא לכוון דרום דרך ארמניה מתקרב אל ארץ הקודש.
מות הקיסר והתפוררות המחנה הגרמני
ב-10 ביוני 1190 טבע הקיסר פרידריך ברברוסה בנהר קאליקאדנוס (לטינית: Calycadnus) הידוע בשם גק-סו (טורקית: Göksu). עם מותו של פרידריך ברברוסה התפזר המחנה הגרמני וחדל מלהיות כוח בעל ערך צבאי של ממש. חלק מהצלבנים הגרמנים חזרו לאירופה וחלקם התאבדו. כוח קטן המוערך ב-5,000 חיילים המשיך לסוריה בפיקוד בנו של הקיסר דוכס שוואביה כשהם נושאים איתם את גופתו של הקיסר משומרת בחומץ. אך עם הגיעם לארץ הקודש מאבדים הגרמנים את חשיבותם ככוח צבאי פוליטי, דוכס שווביה מוזמן לצור על ידי שליט העיר והטוען לכתר קונרד ממונפראטו ובאוקטובר 1190 מופיע עם שארית גדודיו מול חומות עכו. הופעת הגדודים הגרמנים מול חומות עכו נותנת דחיפה לייסוד המסדר הטבטוני. ב-20 בינואר 1191 נהרג הדוכס בקרבות על חומות העיר וכך בא המסע הגרמני אל סופו.
גופתו של הקיסר לא שרדה את המסע וליבו נטמן בטרסוס. חלקים אחרים נטמנו בכנסיית פטרוס הקדוש באנטיוכיה, העצמות נקברו בצור.
המחנה הצרפתי
ב-4 ביולי 1190 נתכנסו המחנות הצרפתי שמנה כ-2,000 חיילים והאנגלי שמנה כ-5,000 לוחמים בוויזלי שבצרפת, שני המחנות נועדו להגיע לארץ ישראל בדרך הים אך מגבלות לוגיסטיות חייבו את התפצלות הכוחות שנדברו להיפגש במסינה שבסיציליה.
בעת השהות בסיציליה פרצו מחדש סכסוכים ישנים שדרשו פתרון – ריצ'רד לב הארי תקף מבצרים באזור מסינה בשם עלבון שנגרם לאחותו ג'ואן אלמנת מלך סיציליה, בעוד פיליפ השני מלבה בחשאי את המהומות מאחר שאירוסי אחותו לריצ'רד לב הארי עלו על שרטון משהביאה אלינור, דוכסית אקוויטניה ארוסה חדשה – ברנגאריה מנאוורה.
רק הבטחות לתשלום פיצוי כספי ניכר מגובה בפיצויים בזכויות טריטוריליות בצרפת הצליחו לישר את ההדורים אך המשא ומתן הכפול ארך שבעה חודשים. ב-30 במרץ 1191 הפליג פיליפ השני ממסינה ונחת בחופי עכו ב-20 באפריל.
המחנה האנגלי
ב-10 באפריל 1191 יצא ריצ'רד לב הארי ממסינה לכוון ארץ הקודש, סערה פתאומית פיזרה את הצי וסחפה את אוניית הדגל ועליה אחות המלך וארוסתו לחופי האי קפריסין בעוד רוב הצי נסחף לאי רודוס. השליט הביזנטי המורד של האי, איסאק קומנינוס, שבה את צוות האוניה וסירב לשחרר את האצילות ובעיקר סירב להחזיר את המטלטלין היקרים שנועדו לממן את המסע.
ב-6 במאי 1191 נחת ריצ'רד לב הארי בקפריסין וכבש את לימסול. במשך שבועיים ניסה השליט הביזנטי להתנגד הן על ידי משא ומתן במהלכו תבע קומננוס את יציאתם של הצלבנים מן האי. והן על ידי הסתגרות במבצרים שבידי אנשיו. ריצ'רד הורה לפרשיו לצאת לקרב כנגד קומננוס בטרמטוסיה, כשאליהם מצטרפים הקתולים והאצילים שבאי. על אף שאיזאק ואנשיו לחמו באומץ, צבאו של ריצ'רד היה גדול וחזק יותר וניצחונו היה מובטח. איזאק המשיך להתנגד אולם לאחר המצור על טירתו בקנטרס, הוא נכנע. ריצ'רד הפך לשליטה החדש של קפריסין. במהלך שהותו בקפריסין ריצ'רד נישא ב-12 במאי 1191 לארוסתו, הנסיכה ברנגריה, בתו של המלך סנצ'ו השישי, מלך נווארה.
פרק חדש נפתח בהיסטוריה של האי קפריסין, לאחר מסע הצלב השלישי עתיד האי להפוך לממלכה צלבנית לצידה של ממלכת ירושלים, ממלכה זו שימשה הינטרלנד כלכלי לאצילי ירושלים ומלכיה נשאו בתואר מלך ירושלים עד לכיבוש קפריסין בשנת 1489 על ידי הרפובליקה של ונציה.
ב-5 ביוני יצא ריצ'רד לב הארי מקפריסין והגיע לעכו ב-8 ביוני.
כיבוש עכו
שמאל|ממוזער|200px|גי דה ליזיניאן מופיע מול חומות עכו, כתב יד משנת 1295
שמאל|ממוזער|200px|כיבוש עכו, ציור רומנטי מהמאה ה-19
שמאל|ממוזער|180px|הוצאה להורג של חיילים מוסלמים, הדפס של גוסטב דורה
בקיץ של שנת 1188 שוחרר גי דה ליזיניאן, מי שנשא – עדיין את התואר מלך ירושלים משביו בדמשק, ובאביב אותה שנה יצא לכוון עכו עם גדוד קטן. ב-26 באוגוסט הגיע הכוח הצלבני שכלל ככל הנראה 600 פרשים וכ-7,000 חיילים רגלים למישור עכו, ובחסות החשיכה עלה גי דה ליזיניאן על תל עכו הידוע גם בשם תל אל-פחאר והתבצר עליה. המצור על עכו נמשך עד לשנת 1191, והיה אקורד הפתיחה של מסע הצלב השלישי. זמן קצר לאחר תחילת המצור הפך המישור של עכו לאבן שואבת לאבירים נוצרים מאירופה. במשך שלוש שנים התחוללו קרבות במישור המקיף את עכו, על חומות העיר ובים כאשר הצבאות הנוצרים שולטים על נקודות אסטרטגיות אך מוקפים ונמצאים במצור חלקי של צבאות צלאח א-דין.
ב-20 באפריל 1191 הופיעו לפני חומות העיר כוחות צרפתיים בפיקודו של פיליפ אוגוסט. תחילה ניסה המלך הצרפתי להכריע את המצור בסדרת התקפות עזות על ביצורי העיר, שלוש התקפות שנערכו בחודש יוני נהדפו בקושי אך במקביל המשיכה הארטילריה הצלבנית להפגיז את חומות העיר שבקיעים, סדקים ואף הרס מאסיבי ניכר בהן. ההתקפות נערכו מאחרי חומות עפר מהודק שהפכו את האש היוונית לחסרת תועלת.
ב-8 ביוני נחת הצבא האנגלי בעכו, ב-2 ביולי חלקים מביצורי העיר מתמוטטים, התקפה ראשונה על הפרצה נהדפת, התקפות נוספות נערכות מיום 5 ביולי עד ליום 7 ביולי אך ללא הצלחה. התקפה נוספת ב-11 ביולי הביאה את המגינים לייאוש מוחלט ולהסכם כניעה שעליו מוסכם ביום למחרת.
על פי הסכם הכניעה הפכו כל תושבי עכו לשבויים ורכושם לשלל, על פי ההסכם אמור היה צלאח א-דין לפדות את השבויים המוסלמים, להחזיר את שבויי המלחמה הנוצרים ואת הצלב האמיתי.
כיבוש העיר הביא לקדמת הבמה את הצורך לארגן מחדש את העיר ואת ממלכת הצלבנים מחדש והעלה אל פני השטח מחלוקות ישנות שמקורם בממלכת ירושלים של לפני קרב קרני חיטין ומחלוקות חדשות שמקורן באירופה. כך עבר פיקוד הכוח הצלבני לידי מלכי אירופה ואלו נתפלגו ביניהם על שאלות בסיסיות – תהליך שהלך והתחזק בממלכת ירושלים השנייה: איבוד כוחם של אבירי הארץ ומתן ההכרעה על גורל המדינה הצלבנית לגורמי חוץ.
בהתערבות פיליפ אוגוסט, מלך צרפת הוחזרו הנכסים בעיר לידי בעליהם הוותיקים (אלו שיכלו להוכיח את בעלותם). כך הוחזרו נכסים לקומונות האיטלקיות ולמסדרים הצבאיים והמסגדים חזרו להיות כנסיות.
ב-31 ביולי עזב המלך הצרפתי את חופי הארץ כשהוא משאיר את צבאו המצומצם בפיקודו של דוכס בורגונדי, מבטיח שלא לתקוף את נחלותיו של ריצ'רד – שבועה שלא טרח לקיים בדרכו לפעול להגשמת חלומו – צרפת מאוחדת תחת שלטונו, ולמרות מחאות הצלבנים השאיר את ריצ'רד לב הארי כשליט ומפקד עליון.
ב-20 באוגוסט משנתעכבו תשלומי פדיון השבויים המובטח ומשהחזיר צלאח א-דין רק חלק משבויי המלחמה הנוצרים הוציא ריצ'רד לב הארי את האסירים המוסלמיים אל מחוץ לעכו והוציא אותם להורג.
קרב ארסוף
שמאל|ממוזער|250px|קרב ארסוף, תיאור אמנותי מהמאה ה-19
מעכו לארסוף
הצבא הצלבני
ב-22 באוגוסט יצא הצבא הצלבני מעכו לכוון דרום למסע של כיבוש מחדש של ארץ ישראל כשמטרתו המוצהרת – כיבוש ירושלים. הצבא הצלבני, בפיקודו של ריצ'רד לב הארי הורכב משלושה אלמנטים עיקריים: השרידים של צבא ממלכת ירושלים, צבאות המסדרים (טמפלרים והוספיטלרים) והצבא האנגלי שכלל, לפי הערכות מודרניות כ-8,000 חיילים. מספר יחידות צרפתיות נשארו בארץ לאחר עזיבתו של פיליפ, ומספר מצומצם של חיילים גרמניים.
בהתייעצות עם מפקדי המסדרים הצבאיים הוחלט כי המטרה הבאה של מסע הצלב תהיה כיבוש יפו שתשמש כנמל אספקה לפעולות המצור על ירושלים. צי צלבני ועליו מכונות מצור שט לאיטו דרומה בעוד הצבא הולך במקביל על החוף. לאחר עשרה ימים הגיע הצבא הצלבני לקיסריה ומצאו אותה ריקה ונטושה. לאורך ההתקדמות האיטית לא יזם הצבא המוסלמי כל פעולה לחסום את דרכם של הצלבנים תוך שהם מנסים לאתר נקודה מתאימה לקרב מכריע. החום וההכרח לשאת את הצידה על גב החיילים הרגלים הביא את הצלבנים לכדי תשישות והאיט את קצב התקדמותו. במהלך המסע באזור נחל אלכסנדר נפצע ריצ'רד מחץ מוסלמי ולאחר מנוחה של יומיים יצא הצבא דרומה מנחל אלכסנדר והגיע לשטח המיוער צפונית מארסוף לאחר חניית מנוחה יצא הצבא לכוון ארסוף ביום שבת, 7 בספטמבר.
מהלך הקרב
הצבא הצלבני נערך בחמש חטיבות המחולקות ל-12 גדודים בסך הכול. הצלבנים צעדו בשלושה טורים, בתנועה מתמדת לכיוון דרום. בחלוץ רכבו אבירים ממסדר הטמפלרים ובמאסף אבירים ממסדר ההוספיטלרים. עם תחילת התנועה החלו המוסלמים לתקוף את הצלבנים, קשתים מוסלמיים רכובים המטירו חיצים על הצלבנים כשהם מרכזים את מאמציהם במאסף.
ריצ'רד הורה להמשיך בהתקדמות האיטית עד שהתנאים יבשילו להתקפה מוחצת מבלי להפקיר את החיילים הרגלים. לאחר שכוח מוסלמי תקף ישירות את המאסף פרצו האבירים ההוספיטלרים, את המערך כתגובה. כל מערכת הקרב נשברה והפרשים הצלבנים פרצו את שורות הרגלים אל כיוון המוסלמים. היסטוריונים נוצרים מתארים את ריצ'רד דוהר אל כיוון המוסלמים הבורחים מפניו ונתיבו זרוע בגופות חיילים מוסלמים, בעוד היסטוריונים מוסלמים מתארים את עוצמת "חומת הברזל" הצלבנית שהשמידה את הגדודים המוסלמיים. ההתקפה הצלבנית נערכה בשלושה גלים ועם תום ההתקפה השלישית נפוצו המוסלמים לכל עבר. קרב ארסוף אחת המפלות הקשות של צלאח א-דין פגעה קשה בצבא המוסלמי, שברה את רוחו והוציאה ממנו את הנכונות להתמודד שוב בקרב פנים אל פנים עם הצבא הצלבני. עם זאת, הצבא המוסלמי לא הוכרע לחלוטין ולא איבד את צלמו כצבא, מאידך ריצ'רד לב הארי לא ניצל את גודל הניצחון ועומק התבוסה המוסלמית למסע מהיר וישיר אל ירושלים שהייתה מוכנה ליפול לידיו כפרי בשל.
בדרך לירושלים
שמאל|ממוזער|250px|ריצ'רד לב הארי יוצא לכוון ירושלים, תמונה רומנטית מהמאה ה-19
ביצור יפו
לאחר הניצחון בארסוף ישב המחנה הצלבני ביפו במשך חודשיים עד לאוקטובר 1191 ועסק בשיקום ביצורי העיר על בסיס חורבות העיר הצלבנית שנהרסה לפני מסע הצלב. הצלבנים הקימו מחדש את המצודה והקיפו בחומה את היישוב שסביב לה, חיל מצב ואוכלוסייה אזרחית יישבו את העיר. לאחר השתהות ארוכה החלו צלבנים במחנה לעזוב לעכו והמשמעת התרופפה.
בחורף של שנת 1191 יצא המחנה לכוון רמלה ותפס את הריסותיה. כאן נשאר הצבא חונה במשך שישה שבועות עד ליום 8 בדצמבר אז יצא המחנה לכיוון מזרח וירושלים ונעצר בלטרון מחמת מזג אוויר קשה, שם חנה לתקופת החורף בעוד המוסלמים עסוקים בשיקום ביצורי ירושלים בקדחתנות.
מועצת לטרון
חג המולד של שנת 1192 מצא את ריצ'רד בלטרון עסוק במועצת מלחמה שדנה בשאלה האם לעלות על ירושלים, מנגד אלו שרצו לעלות על ירושלים מיד נשמעו קולות נגדיים בעיקר של הטמפלרים שטענו כי המצור על העיר ללא אבטחת העורף הלוגיסטי עלול לסכן את הצבא, נימוק נוסף שהועלה היה אי היכולת ליישב את העיר. כך הוחלט לסגת ולדחות את כיבוש ירושלים לשעת כושר.
משא ומתן
במהלך ביצורה של יפו החלו גישושים למשא ומתן בין צלאח א-דין לריצ'רד באמצעות נציגים ומתווכים מצד אחד אל-מלכ אל-עאדל אחיו של הסולטאן ומהצד השני אונפרוא מטורון מי שהיה בעלה של איזבל הראשונה, מלכת ירושלים, יליד הארץ ודובר ערבית. הסולטאן מצידו החל בשיחות מתוך מטרה ראשונית לעכב את הצלבנים בעוד ריצ'רד קיווה לקבל לידיו את פירות ניצחון ארסוף – כל ארץ ישראל. השיחות נמשכו בעצלתיים כשהמוסלמים מסרבים לדון בהחזרת ארץ הקודש לידיים נוצריות. בהיכנס המשא ומתן למבוי סתום החליט ריצ'רד להמשיך בפעולות צבאיות ולהשתלט על מישור החוף.
הכתרת מלך ירושלים
ב-20 בינואר הגיעו לחורבות אשקלון גדודים צלבנים והחלו להקים את חורבות ביצוריה. במהלך עבודת הביצורים נאלץ ריצ'רד להתמודד עם נטישה של הגדודים הצרפתים שתקופת שירותם תמה וגרוע מכך – עם חדשות קשות מאנגליה לפיהן אחיו ג'ון העוצר ניצב מול מרד גלוי. מועצה של אצילים התכנסה באשקלון ושמעה את ריצ'רד מכריז על עזיבתו גם החליטה כי מלך ירושלים בקרב קרני חיטין גי דה ליזיניאן – איש אמונו של ריצ'רד איננו ראוי לשאת את כתר ממלכת ירושלים וכי הכתר יימסר לקונרד ממונפראטו שנשא לאישה את יורשת העצר איזבל הראשונה, מלכת ירושלים. גם תוכנית זו עלתה על שרטון משנרצח קונארד, ולהציל את ממלכת ירושלים מוואקום שלטוני נישאה אלמנתו בנישואי בזק לאנרי השני, רוזן שמפאן.
הכתרת מלך קפריסין
לסיום נושא הכתרת השליט של ממלכת ירושלים פעל ריצ'רד להסדיר את ענייניו של גי דה ליזיניאן, והעביר לידיו את כיסא המלוכה של האי קפריסין אותו כבש ריצ'רד לב הארי בדרכו ממסינה לעכו. האי נמכר למסדר הטמפלרים אך שלטונם הנוקשה הביא את תושבי האי לידי מרד, המסדר היה מעוניין לחזור בו מהרכישה והיו מוכנים להחזיר את האי בתמורה לדמי הקדימה ששולמו למלך האנגלי. גי דה ליזיניאן שילם דמי קדימה אלו למסדר הטמפלרים ובכך קנה את זכותם על האי והתחייב לשלם את שאר המחיר על האי לריצ'רד. כך עזב דה ליזיניאן את חופי ארץ ישראל ונחת בקפריסין שם ייסד את שושלת בית ליזיניאן ממנה יצאו במאה ה-13 מלכים לממלכת ירושלים הדועכת, ושלטה באי עד סוף המאה ה-15.
כיבוש מבצר דרום
ב-17 במאי 1192 הופיע הצבא הצלבני מול חומות המבצר הצלבני לשעבר – מבצר דרום (לטינית: Darum) ששלטה על התנועה אל תוך מישור החוף. לאחר חמישה ימי מצור נכנעה המצודה וכל מישור החוף היה עתה בשליטה צלבנית. משם עלה הצבא הצלבני לאחר התאחדות עם הגדודים הצרפתיים לכוון ירושלים במטרה לכבשה. וריצ'רד הבטיח לצלבנים כי יישאר בארץ הקודש עד לפסחא של 1193. מאשקלון יצא הצבא הצלבני לכיוון בית גוברין וב-9 ביוני הגיעו הצלבנים ללטרון. ומשם המשיכו כברת דרך אל בית נובא שם חנו במשך שלושה שבועות.
נסיגה מירושלים
בעת ההמתנה באזור עמק איילון עסקו הצלבנים בסדרת פשיטות שוד שהביאו אותם למרחק המאפשר תצפית על ירושלים. במועצה שנערכה במחנה הנוצרי לחצו האצילים הצרפתים לשים את ירושלים תחת מצור בעוד המלך ריצ'רד ואבירי המסדרים הצבאיים מצביעים על הקשיים העומדים בפני המחנה ומצטט ההיסטוריוגרף של המלך האנגלי את סיבת סירובו לכבוש את ירושלים:
ועדה של נציגים המייצגת את כל הגופים המרכיבים את מסע הצלב ובה עשרים חברים המליצה – במקביל – ולאחר דיונים נגד כיבוש ירושלים וב-4 ביולי 1192 נסוג המחנה לכוון עכו.
סוף מסע הצלב
שמאל|ממוזער|250px|ריצ'רד לב הארי עוזב את ארץ ישראל. תחריט מהמאה ה-19 של גוסטב דורה
בשלב זה היו שני הצדדים בשלים למשא ומתן מתוך מטרה להביא את העימות לכדי סיום. צלאח א-דין עמד בפני שוקת שבורה וסכנת התמרדות מקרב מפקדי צבאו שדרשו הפסקת המלחמה. בעוד ריצ'רד נתון בלחץ בגין מלחמת אזרחים המשתוללת בארצו.
באמצע תהליך המשא ומתן תקפו המוסלמים את יפו הצלבנית ב-26 ביולי. לאחר מצור קצר ולחימה אינטנסיבית נפרצו חומות העיר וחיל המצב מצא מקלט במצודת העיר ופתחו במשא ומתן על כניעה. ב-1 באוגוסט נחת ריצ'רד לב הארי בראש צבא בחוף העיר, ניסיון מוסלמי לעצור את הנחיתה נכשל. וריצ'רד לב הארי מנצל את ההזדמנות להוכיח את כוחו האישי כלוחם, הוא מגיע לחוף תוך כדי לחימה בלתי פוסקת עולה למצודה ומשחרר את הנצורים. מתקפת נגד נוצרית הודפת את המוסלמים. שני ניסיונות מוסלמים נוספים מתנפצים על ביצורי הצלבנים ויפו נשארת צלבנית.
ב-2 בספטמבר נחתם חוזה שלום בין המוסלמים לצלבנים, גבולות המדינה הצלבנית החדשה נקבעו לאורך רצועה צרה מצור עד יפו והנוצרים קבלו זכות לעלות לירושלים כעולי רגל ללא נשק.
ב-3 באוקטובר עזב ריצ'רד לב הארי את עכו ומסע הצלב בא אל סופו.
מדיניות אדמה חרוכה
בעוד הצלבנים עסוקים ביפו התאוששו המוסלמים מהלם התבוסה בארסוף ופנו להרס שיטתי של כל הביצורים שטרם נהרסו עד ליסוד. ההרס הגדול ביותר עבר על אשקלון, מחוסר יכולת או נכונות להגן עליה מפני מצור והתקפה פונתה אוכלוסיית העיר וביצוריה נהרסו בקושי רב. גורל דומה פקד את רמלה שאוכלוסייתה גורשה והעיר על כנסיותיה נחרבה כך התכוון צלאח א-דין למנוע מהצלבנים אחיזה ונקודות אסטרטגיות העשויים להפוך לבסיסי אספקה.
עם תום מסע הצלב יתבררו ממדי ההרס, אדמה חרוכה שלא תותיר לצלבנים יכולת להתנחל בחלקי הארץ המרוחקים ממישור החוף, כך תשתנה הטקטיקה הצבאית בארץ ישראל מלוחמת מצור וקרבות פנים אל פנים שאפיינו את ימי ממלכת ירושלים הראשונה, לסדרת פשיטות שבמהלכן יימנעו – בדרך כלל המוסלמים – מעימות חזיתי עם הצלבנים ובכך ימנעו מהם יכולת להכרעה צבאית, אך תימנע מהם היכולת להכריע את הצלבנים במערכה בדומה לקרני חיטין מה שיעניק לצלבנים מאה שנים נוספות של קיום.
סוף דבר
ריצ'רד לב הארי
עם עזיבתו של המלך האנגלי את חופי הארץ נקלעו חייו לסערה בלתי צפויה, אשתו ברנגריה החליטה לשוב לאנגליה. קשיי מסעה הביאו לכך שמעולם לא נפגשה שוב עם ריצ'רד, שנפטר טרם חזרתה. בחזרתו לאירופה בסתיו 1192, ריצ'רד נלכד בידי הדוכס לאופולד והוא הועבר כאסיר לידי הקיסר היינריך השישי. לאחר תשלום כופר של 150,000 מארק (שווה ערך לשלוש שנות מס באנגליה של התקופה), שהותיר את אנגליה במחסור לשנים, הוא שוחרר וחזר לאנגליה ב-1194. במהלך היעדרותו, אחיו ג'ון כמעט ותפס את כס המלכות; ריצ'רד סלח לו, ואף הכריז עליו כיורשו. ריצ'רד מת ב-6 באפריל 1199, מתוצאות הלוואי של פציעת חץ, שממנו הוא נפגע במהלך המצור על שלוס (Chalus) בצרפת.
צלאח א-דין
ב-4 במרץ 1193, זמן קצר לאחר שריצ'רד עזב את ארץ הקודש, נפטר צלאח א-דין בדמשק. כשפתחו את אוצרו, נתגלה כי אין שם מספיק כסף על מנת לשלם על ההלוויה; הוא נתן את כספו לעניים. למרות התנגדותו העיקשת לכוחות הנוצריים, לצלאח א-דין יצא מוניטין רב באירופה כמנהיג המתנהג באבירות, עד כדי כך שעד המאה ה-14 עוד נכתבו שירים אפיים על הרפתקאותיו, ודנטה החשיב אותו מבין הנשמות הפאגאניות הישרות בעולם הבא. צלאח א-דין האציל מופיע באור סימפתי גם ב"הטליסמן" של סר וולטר סקוט.
השושלת האיובית
מצור עכו הארוך והעקוב מדם והתבוסה הנוראית של הצבא המוסלמי בקרב ארסוף הוציאו את התיאבון המוסלמי למלחמת ג'יהאד – מונח שהיה אבן בסיס לתעמולה והאידאולוגיה של צלאח א-דין. מותו של צלאח א-דין הוריד בבת אחת איום שרבץ ללא הרף על עתיד המדינה, אויביו מצפון פרקו עול ובניו הנסיכים האיובים שכבר בחייו הראו סימני מרדנות קרעו את האימפריה לשני חלקים עיקריים – מצרים וסוריה שמעתה עתידים להתגושש גם על שטחי ארץ ישראל ועבר הירדן. קרבות ועימותים אלו יערבו את המדינה הצלבנית.
ממלכת ירושלים
הישגי מסע הצלב השלישי היו קטנים ומאכזבים, הן ביחס לציפיות והן ביחס למאמץ שהושקע. ממלכת ירושלים נתחמה לאורך מישור החוף ברצועה צרה שאינה ניתנת להגנה וחסרת עומק טריטוריאלי לאפשר קיום כלכלי וללא בירתה – העיר ירושלים.
מהצד החיובי יש לראות את ערי הנמל שנתפסו כראשי גשר אפשריים לצבאות צלבניים שיכלו בסיכומו של דבר להטות את הכף ולהחזיר את עטרת ממלכת ירושלים ליושנה. קיומה של ממלכת ירושלים במאה השנים הבאות נזקף בעיקר להתפוררות האימפריה האיובית לאחר מותו של מייסד האימפריה צלאח א-דין. יורשיו שמרו על עצמאות נחלותיהם תוך מלחמות אחים בלתי פוסקות על חשבון רעיון האיחוד מול האויב הנוצרי. התפוררות זו היא שאפשרה לממלכת הצלבנים להתקיים מבלי הצורך לבחון את כוחה מול פלישה או איום צבאי – מצב שישתנה עם עלייתה של האימפריה הממלוכית במחצית השנייה של המאה ה-13.
הישג נוסף, אם כי מקרי, של מסע הצלב היה כיבוש האי קפריסין שמעתה ישמש הן כמדינה אחות התומכת בממלכת ירושלים והן כמתחרה על משאבים אירופאיים.
אירופה
כישלון מסע הצלב – שהרי אי כיבוש ירושלים נחשב לאבן הבוחן במדידת הישגיו, העצימו את הביקורת והאווירה השלילית שהחלו נשמעים באירופה לאחר כישלון מסע הצלב השני. שאלות עקרוניות בנוגע למקומם של מסעי הצלב בעבודת האלוהים וקיומם כביטוי לרצון אלוהי נשמעו בקרב אנשי כנסייה והאצולה. ספקות וביקורת זו התגברו לאחר מסע הצלב הרביעי שאיבד את דרכו. אותם ספקות וביקורת הולידו מסעי צלב של אמונה טהורה כמו מסע הצלב של הילדים ומסע הצלב של הרועים. כך איבדו מסעי הצלב הבאים את אופיים הדתי המכוון לכנסיית הקבר – עד לעלייתו לבמה של לואי התשיעי, מלך צרפת.
מסע הצלב השלישי דרדר לתהומות חדשים את האיבה של אירופה הקתולית כלפי האימפריה הביזנטית, איבה שהתפרצה במסע הצלב הרביעי שסיים את דרכו בכיבוש קונסטנטינופול וריסוק ביזנטיון.
Assassin's Creed
בשנת 2008 פרסמה חברת יוביסופט משחק מחשב בשם Assassin's Creed (בעברית: תורת המתנקש) המתרחש בממלכת ירושלים בתקופת מסע הצלב השלישי. הדמות המרכזית במשחק הוא "אלטאיר" ("המעופף" בערבית), מכת חשישיון. על פי סיפור העלילה של המשחק הכת ממלאת תפקיד של לוחמי צללים במלחמת הצלבנים בארץ הקודש, ומטרתה העיקרית היא להפסיק את הלחימה.
מפתחי המשחק הקדישו מאמץ להתאים את הגרפיקה לתקופה וליצור סביבה מדויקת המתארת את ממלכת הצלבנים של התקופה. כאשר השחקן מטפס על מבנים גבוהים על מנת לצפות בסביבה נפרשים לפניו נופים מרהיבים ומדויקים של ערים צלבניות בארץ ובהן ירושלים ועכו.
ראו גם
מסעי הצלב
היסטוריה של ממלכת ירושלים
האימפריה הרומית הקדושה במסע הצלב השלישי
לקריאה נוספת
יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א', מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית
עירא כהנמן (מבוא ותרגום), סיפור הקורות של המלחמה הקדושה – שירת מסעו של ריצ'רד לב הארי לארץ ישראל, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2005.
קישורים חיצוניים
סיפור בדיוני מהמאה ה-19 הקושר אהבה בין ריצ'רד לב הארי ומלכה היהודיה מיורק
הסוקר את מסע הצלב השלישי כבסיס לעימות בין אסלאם ונצרות וזיקתו ליחסים במזרח התיכון בכלל וישראל המודרנית בפרט
חומר רב באנגלית המוקדש למסע הצלב השלישי – מתוך קורס וירטואלי שמוקדש למסעי הצלב של Boise State University
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
3
קטגוריה:מלחמות אנגליה
קטגוריה:מלחמות האימפריה הביזנטית | 2024-08-29T15:33:44 |
נחום ניר-רפאלקס | נחום יעקב ניר (רָפַאלְקֶס; בכתיב יידי: ראַפאַלקעס; 17 במרץ 1884 – 10 ביולי 1968) היה פוליטיקאי ישראלי, מראשי הציונות הסוציאליסטית במזרח אירופה ובארץ ישראל, חבר הכנסת, ויושב ראש הכנסת השני. מחותמי מגילת העצמאות.
קורות חיים
נולד בוורשה שבפולין (אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית). למד מדעי הטבע באוניברסיטאות ורשה, ציריך ופטרבורג ומשפטים באוניברסיטאות פטרבורג ודורפאט. ב-1908 הוסמך כדוקטור למשפטים. בימי לימודיו בוורשה הצטרף לארגון הסטודנטים הציוני "קדימה", ולאחר מכן הצטרף לתנועת "פועלי ציון", היה ממייסדי "הברית העולמית של פועלי-ציון", שימש כציר בקונגרסים הציוניים השישי (1905) והשביעי (1907), ואף נכלא לארבעה חודשים בשל פעילותו הפוליטית.
בשנת 1920, לאחר הקמת הקומינטרן, חל פילוג במפלגת פועלי ציון העולמית, והוא היה (יחד עם יעקב זרובבל) בין ראשי הפלג השמאלי, פועלי ציון שמאל. בשנים 1920–1935 שימש כמזכיר "הברית העולמית של פועלי ציון שמאל", והשתתף במשא ומתן על הצטרפות פועלי ציון שמאל לקומינטרן. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל ועסק בעריכת דין. היה חבר ההנהגה הארצית של "פועלי ציון שמאל", חבר "הוועד הלאומי" וחבר מועצת העם. שם משפחתו העברי ניר, ששימש אותו במקור כפסבדונים, הוא ראשי התיבות של שמו – נחום יעקב רפאלקס (בדומה לשז"ר).
לאחר קום המדינה נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפ"ם, והוסיף לכהן בכנסות השלישית, הרביעית והחמישית מטעם אחדות העבודה - פועלי ציון. ניר היה זקן חברי הכנסת הרביעית והחמישית (וגם השלישית, אך נכנס לכנסת רק במהלך כהונתה ולא עם השבעתה). במשך כל שנות כהונתו בכנסת כיהן כסגן יושב ראש הכנסת ואף כיושב ראש של ועדות בכנסת. כיהן כיו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, ופעל לחקיקת חוקה לישראל. ביולי 1956 הציג בפני הכנסת השלישית את חוק היסוד הראשון שחוקק (חוק יסוד: הכנסת). במהלך נאומו העריך ניר-רפאלקס כי קיימים סיכויים רבים לכך "שבעוד חמישים וארבע שנים בערך, תהיה לנו חוקת מדינה". הערכה זו, שהתייחסה לשנת 2010 (שהייתה, ועברה, וחוקה אין לישראל), התגלתה עם השנים כאופטימית מדי, וח"כ חנן רובין ממפ"ם הסב את תשומת לבו של ניר-רפאלקס לכך עוד במהלך נאומו.
לאחר פטירתו של יוסף שפרינצק בראשית 1959 נבחר ליושב ראש הכנסת, וכיהן בתפקיד פחות משנה, עד הבחירות לכנסת הרביעית. ניר היה ליושב ראש הכנסת הראשון שלא נמנה עם מפלגת השלטון. לאחר פטירתו של יוסף שפרינצק ב-1959 הוקמה ביוזמתם של מנחם בגין ויוחנן בדר קואליציה אד הוק, שהורכבה ממפלגות הקואליציה (אחדות העבודה - פועלי ציון, מפ"ם והמפד"ל) והאופוזיציה (חרות, הציונים הכלליים ומק"י). קואליציה זו, שכונתה "קואליציית ניר", הוקמה אך ורק לצורך בחירתו של נחום ניר ליושב ראש הכנסת, בניגוד לעמדתה של מפא"י, שהייתה אז מפלגת השלטון, ומועמדה לתפקיד יושב ראש הכנסת היה חבר הכנסת ברל לוקר. בניר תמכו 52 מחברי הכנסת, בעוד 41 תמכו בלוקר. 7 מחברי הכנסת נמנעו, בהם חברי המפלגה הפרוגרסיבית, שהביעו בכך את מחאתם על הקרב הפוליטי שליווה את הליך הבחירה.
במהלך כהונתו הקצרה כיושב ראש הכנסת כיהן כממלא מקום נשיא המדינה בעת ביקורו הממלכתי של הנשיא בן צבי בבורמה באוקטובר 1959.
ניר-רפאלקס דגל בהשקפה כי ישראל צריכה להפוך למדינה יהודית-סוציאליסטית נטולת קניין פרטי. בנאום שנשא בכנסת בשנת 1960 פרש את משנתו הסוציאליסטית:
ממוזער|מצבת קברו של נחום-ניר רפאלקס
נפטר ב-10 ביולי 1968, ונקבר בבית העלמין קריית שאול. היה נשוי לסבינה ולהם נולדו 2 בנות, עתליה וחנה. בתו, חנה אבנור, כיהנה כנשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב והייתה עד פטירתה אם בית הדין של מפלגת הליכוד. אחותו, מרים ניר-רפאלקס, הייתה אשתו של פנחס כהן ואמה של ירדנה כהן.
הנצחה
ב-14 ביולי 2015 נקרא על שמו יציע הציבור בכנסת.
ב-6 בינואר 2016 אישרה מועצת עיריית נתניה קריאת שם רחוב על שמו בשכונת "כוכב-הים", וזאת בנוסף לרחובות הקיימים בערים בת-ים ופתח-תקווה.
כתביו
רוסלאנד אונטער דער ראטען-רעגירונג (אקטאבער 1917 – דעצעמבער 1918), ורשה: וואגמייסטער, 1919.
די לאנדווירטשאפטליכע קבוצות אין ארץ ישראל: אין יאר 1920, וינה: דפוס האלפערן און קאמפ., 1921.
דער פועלי ציוניזם (א פאפולערע באלויכטונג), וינה: דפוס האלפערן & קאמפ., 1922.
פאלעסטינא אין ציפערן: די ווירטשאפטלעכע אנטוויקלונג פאר די לעצטע יארן, 51 טאבעלן, ורשה: נייע קולטור, 1927.
ווירטשאפט און פאליטיק אין ארץ-ישראל: מיט 20 טאבעלן, ורשה: נייע קולטור, 1930.
מהגנה להתקפה (דברי הסניגוריה במשפט נס ציונה) / י’ יצחקי [=יצחק לישבסקי], נ’ ניר [=נחום יעקב רפאלקס], ירושלים: הוצאת הוועד המרכזי, 1932.
לענינגראד, תל אביב: ניע קולטור, 1942.
פרקי חיים: במעגל הדור והתנועה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ח-. (תורגם ליידיש וראה אור בשנת 1960 בהוצאת י"ל פרץ.)
וואנדערונגען, תל אביב: י"ל פרץ, 1966.
קישורים חיצוניים
נחום ניר-רפאלקס באתר תנועת העבודה הישראלית
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ציריך
קטגוריה:חברי פועלי ציון
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפ"ם
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפ"ם
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:חותמי מגילת העצמאות
קטגוריה:משפטנים יהודים פולנים
קטגוריה:עורכי דין ביישוב
קטגוריה:עורכי דין ישראלים במאה ה-20
קטגוריה:עורכי עיתונים ביידיש
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:פעילי פועלי ציון שמאל
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט
קטגוריה:יושבי ראש ועדת השירותים הציבוריים
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת הראשונה
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השלישית
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת הרביעית
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת החמישית
קטגוריה:זקני חברי הכנסת
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1884
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1968 | 2024-09-17T18:49:01 |
ישראל ישעיהו-שרעבי | 250px|ממוזער|נשיא האספה הלאומית של רואנדה בלשאצר ביקמומפקה (שני משמאל) מגיע לנמל התעופה בלוד, לטקס חנוכת בניין הכנסת החדש בירושלים. מימין, ישראל ישעיהו ומשה רוזטי, אוגוסט 1966
ישראל ישעיהו-שרעבי (20 באפריל 1908 או 1911 – 20 ביוני 1979) היה פוליטיקאי ישראלי, יושב ראש הכנסת השביעית והכנסת השמינית, ושר הדואר.
קורות חיים
ישראל ישעיהו-שרעבי נולד בכפר א-סדהה (السدة), שנמצאה לא רחוק מהגבול בין מושבת עדן הבריטית לממלכת תימן שנשלטה על ידי האימאם יחיא חמיד א-דין תחת חסות האימפריה העות'מאנית. העיירה נמצאת בצומת הדרכים שבין הדרך מהעיר תעז לעדן, ובין הדרך ממחוז עדן למחוז צנעא. אמו, שמעה (שושנה) בת יחיא חדד, הייתה ממשפחת סוחרים, ואביו, יעיש (ישעיהו) שרעבי, היה בן למשפחת אורגים ענייה, ומבוגר מהאם ב-15 שנה. היו אלו נישואיו השניים של אביו, שהיה לו ילד מנישואים קודמים. מבין 20 הילדים שילדה אמו, חמישה נותרו בחיים. כשהיה בן שנתיים עברה המשפחה לבירת תימן והמרכז היהודי שלה, צנעא, כדי שישעיהו-שרעבי ילמד בישיבותיה. בשל הגעתם מעיירה רחוקה, חשה המשפחה זרות מול יהודיה הוותיקים של צנעא, והם גם נאלצו לעבור דירה מדי כמה שנים. הוא קיבל חינוך מסורתי בחדר ("כניס" בלשון יהודי תימן) אצל הרב עזרא קורח, ובהמשך למד בישיבת הרב יחיא קאפח, מייסד תנועת "דור דעה" (דרדעים) בצנעא. בעקבות אביו פעל בתנועה מגיל 12 ועד סוף שהייתו בתימן. לפרנסתו בתימן עסק, כמו משפחת אביו, במלאכת האריגה. בשל איכות האריגה נשכרו הוא, אביו ואחיו לארוג עבור האמאם שליט תימן, ובהמשך עבדו עבורו בבית מלאכה גדול שהקים האמאם במצודה. עם הפיכתם לעובדים בקבלנות עבור האמאם הוביל ישעיהו-שרעבי הפגנה מול בית המשנה לאמאם, ולפיכך נאסר למספר ימים.
בתחילת פעילותו הציונית הבריח יתומים מתימן לארץ ישראל, והגיע עמם לעדן בתמוז תרפ"ט (1929). משם עלה לארץ ישראל, לאחר שהתחתן בנישואים פיקטיביים עם אישה שבעלה היה כבר בארץ ישראל, וזאת לצורך קבלת סרטיפיקט. בארץ ישראל עסק בעבודה חקלאית כפועל בפרדסי ראשון לציון ושומר בכרמיה. בשנת 1931 השתתף בארגון בניין שכונת הצריפים לעולים בראשון לציון, ובהמשך השתתף בבניין שכונת "מולדת" ושכונת "עם" – משכונותיה הראשונות של העיר חולון (1932–1936), מושב "גאולים" (1947) ושכונת עולי תימן בקריית בנימין.
בשנים 1932–1934 שימש מזכיר אגודת "עזרת אחים" בתל אביב, אגודה שעסקה בעזרה הדדית לנזקקים מבין עולי תימן. ב-1934–1935 היה מזכיר מועדון הפועלים התימנים, ומ-1936 ואילך – מנהל המחלקה ליוצאי תימן ובני עדות המזרח בוועד הפועל של ההסתדרות. ישעיהו התפרסם בשנות ה-30 בזכות מאמרים רבים שפרסם בעיתונים הבולטים בתקופה: "דואר היום", "הארץ" ו"דבר". ב-1935 ייסד את "תנועת העובדים התימניים", ובאותה שנה נשא לאישה את רינה בת נעמי ויוסף בדיחי.
ישעיהו-שרעבי היה חבר מפא"י (לימים מפלגת העבודה) וחבר מרכז המפלגה. מטעמה נבחר כציר בקונגרסים הציוניים הכ' והכ"א, כציר באספת הנבחרים הרביעית וכסגן בוועד הלאומי. בנוסף היה חבר מועצת פועלי תל אביב וקופת מלווה של העובדים, וחבר בוועד הפועל הציוני. הוא נבחר ברציפות לכל הוועידות והמועצות של ההסתדרות. במקביל היה פעיל בקרב העדה התימנית וחבר הנהלת התאחדות התימנים בישראל. הוא עמד בראש המחלקה ליוצאי תימן במפא"י.
ערב קום מדינת ישראל ארגן מטעם ארגון ההגנה (יחד עם ירוחם כהן) קורס מיוחד למפקדים ממוצא מזרחי, במטרה להכשירם לתפקידים מיוחדים בארץ ישראל ובארצות השכנות. עם הקמת המדינה נתמנה לעורך הדיונים של מועצת המדינה הזמנית, עורך הפרוטוקול של הממשלה ומזכיר ועדת החוקה, חוק ומשפט. לאחר מכן שימש מקשר בין הממשלה והכנסת.
בשנת 1949 נסע לעדן כדי לארגן עליה המונית מתימן לארץ ישראל, במבצע מרבד הקסמים ובהפניית העולים לעבודה התיישבותית ולמקצועות מודרניים שונים. הוא יזם ארגונם והדרכתם של עשרות מושבי עולים מתימן, וב-1950 טס בראש משלחת יהודי תימן לעדן, כדי לארגן את הצלת רכושם וספריהם של יהודי תימן, בדגש על כתבי יד עתיקים.
כהונתו בכנסת
בבחירות לאספה המכוננת הוצב ישעיהו במקום ה-77 הלא-ריאלי ברשימת המועמדים של מפלגתו, שזכתה ב-46 מנדטים. אך כעשרה חודשים לאחר שנציג העדה התימנית אברהם טביב נפטר, נכנס ישעיהו-שרעבי לכנסת לאחר ש-26 מועמדים שהוצבו לפניו ברשימה התפטרו ממנה, לדרישתו של דוד בן-גוריון, כדי לשמור על ייצוג העדה התימנית בכנסת. ישעיהו כיהן 26 שנים ברציפות בכנסת, משלהי הכנסת הראשונה (1951) עד סוף הכנסת השמינית (1977), מהן 12 שנים כסגן יושב ראש הכנסת (1955–1967). הוא היה יו"ר ועדת הכנסת בשנת 1952, וחבר בוועדות שונות בכנסת: ועדת החוקה, חוק ומשפט, ועדת החוץ והביטחון, ועדת הפנים, ועדת החינוך והוועדה לבחירת דיינים. בין היתר יזם את חוק איסור גידול חזיר וחוק להקמת המועצות הדתיות ולבחירות מועצת הרבנות הראשית.
ב-2 בינואר 1967 מונה לשר הדואר בממשלת לוי אשכול במקומו של אליהו ששון, שמונה לשר המשטרה במקום בכור שיטרית שהתפטר. הוא כיהן בתפקיד גם לאחר פטירתו של אשכול ומינויה של גולדה מאיר לראשות הממשלה (17 במרץ 1969), אך לאחר הבחירות לכנסת השביעית לא מונה ישעיהו-שרעבי לשר בממשלתה השנייה של גולדה מאיר. במשך שנה שימש מזכ"ל מפלגת העבודה (23 ביוני 1971 – 21 ביוני 1972).
בכנסת השביעית כיהן כיושב ראש ועדת הכנסת, ולאחר פטירתו הפתאומית של יושב ראש הכנסת ראובן ברקת (ב-5 באפריל 1972), ניצח את יצחק נבון בהתמודדות הפנימית על מועמד מפלגת העבודה לתפקיד. לאחר ניצחונו בחרו בו חברי הכנסת, ב-9 במאי באותה שנה, לתפקיד יושב ראש הכנסת. בכך היה ראשון יושבי ראש הכנסת אשר אינם ממוצא אשכנזי. הוא כיהן בתפקיד הן בכנסת השביעית והן בכנסת השמינית, עד 1977, אז לא הצליח להיבחר לרשימת מפלגת העבודה לבחירות לכנסת התשיעית, ופרש מהחיים הפוליטיים.
לצד פעילותו הפוליטית, ישעיהו היה חבר ברוטרי, בבני ברית ובברית העברית העולמית, וחבר המועצה הציבורית לשילוב המורשת בחינוך ובתרבות. הוא תכנן וביצע אירועים ממלכתיים, לאומיים ועולמיים, ביניהם הוועידה היהודית העולמית לתנ"ך, הכנסים השנתיים לתנ"ך מטעם החברה לחקר המקרא בישראל וחידון התנ"ך העולמי לנוער היהודי. בנוסף פעל למען יהדות התפוצות מטעם הקונגרס היהודי העולמי, והכין מופעים ארציים המשקפים את מורשת יהדות תימן.
לאחר סיום דרכו הפוליטית
ישראל ישעיהו-שרעבי נפטר ב-20 ביוני 1979, והשאיר אחריו את רעייתו רינה וכן בת, נעמה ישעיהו (שהייתה נשואה ליוסי גמזו) ושני בנים. אחיו, חיים שר-אבי (שרעבי), היה עיתונאי ב"דבר" ופעיל ציבורי.
הובא למנוחת עולמים בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, אשתו רינה שנפטרה בשנת 1986 טמונה לצידו. קבריהם סמוכים לקברה של גולדה מאיר.
בקריית ים, באר שבע, פתח תקווה, כפר סבא ובערים נוספות, קראו רחוב על שמו.
כתביו
שמאל|250px|ממוזער|קבריהם של ישראל ורינה ישעיהו-שרעבי בחלקת גדולי האומה בהר הרצל
ישעיהו נודע כבקיא בחוכמת ישראל וכבעל עברית מלוטשת, חריפה ושואבת מן המקורות. הוא זכה בתואר דוקטור לשם כבוד לספרות מדרופסי קולג' שבפילדלפיה. לאורך חייו הרבה לכתוב ופרסם מאמרים ב"דואר היום", "בוסתנא", "הארץ", "דבר" "הפועל הצעיר", "במעלה", "בטרם", "מולד", "די גאלדענע קייט" ו"ספר החלוץ", ובעיתונות מיוחדת לתימנים – "לצורך השעה", "השומר", "עורי תימן" ו"שלוחות". כן פרסם חוברות "שבטים ועדות בתוך ההסתדרות" (הוצאת קונטרסי ההסתדרות, 1944).
הוא ערך קונטרסים רבים: "בדרך", "גאלי תימן" (הוצאת המרכז לתרבות), "אחים", "מסלול" (שבועון לעולים מטעם משרד החינוך) ועוד, וכן ערך את חוברות הדיונים של מועצת המדינה הזמנית וועדת החוקה שלה. הוא פרסם את הספרים "מתימן לציון" (1935 בהוצאת מסדה), "שדות תימן", "מתימן לציון" (1945); "שבות תימן" (מסדה, 1965), וכן ערך ספרים שונים, ביניהם "הליכות תימן" (1961); פרסם ספר מחקר ועיון בשם "יהדות תימן" (עם יוסף טובי, הוצאת יד בן צבי 1976); ספר מבחר מאמריו בכנסת, "דברים בעתם" (1977); וספר סיפורים מהווי יהודי תימן בגולה, "בעל התלתלים" (1979).
ישעיהו היה גם ידוע כאספן של כתבי יד עתיקים, צילומים ותעודות שונות מחיי התימנים בארץ ובגולה.
לקריאה נוספת
ביבליוגרפיה מלאה של כל מאמריו, ספריו ורשימות שנכתבו עליו ("כתבי ישראל ישעיהו: ביבליוגרפיה") – חוברה על ידי יוסף גלרון-גולדשלגר ויצאה לאור בהוצאת עם עובד ב-1984
ישראל ישעיהו, לחוד ויחד, המרכז לתרבות וחינוך, 1992
קישורים חיצוניים
מנשה ענזי, "בן איש מוזג ובן האורגים: ישראל ישעיהו וקשריו עם ביאליק", פעמים 119, מכון בן צבי, אביב תשס"ט, עמ' 211–220
אתר ישראל ישעיהו – https://www.israel-yeshayahu.com/
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חוקרי יהדות תימן
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:ישראלים ילידי תימן
קטגוריה:חברי בני ברית ישראל
קטגוריה:מזכ"לי מפלגת העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:פעילים ציונים בתימן
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכנסת
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלוש עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל הארבע עשרה
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השלישית
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת הרביעית
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת החמישית
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השישית
קטגוריה:חולון: חברי הכנסת
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1908
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1979 | 2024-09-03T14:49:11 |
יונתן הוופסי | שמאל|ממוזער|250px|יהודה בתקופת יהונתן
יונתן הַוָּפְסִי (ביוונית: Ἀπφοῦς, אַפְּפוּס; הוצא להורג בשנת 143 לפנה"ס) היה בן לשושלת החשמונאים ושליט החשמונאים. יונתן היה מדינאי, מנהיג החשמונאים אחרי יהודה המכבי במשך 18 שנים, כהן גדול, ונציב יהודה מטעם הממלכה הסלאוקית. בשל כישוריו הצבאיים והמדיניים והנסיבות, הפכו החשמונאים בהנהגתו ממורדים נרדפים, לגורם מדיני שהוכר על ידי הממלכה הסלאוקית.
מקור השם
מקורו העברי של ספר מקבים א' לא שרד ובנוסח היווני נמסר ככינויו של יונתן השם אַפְּפוּס (פרק ב, פסוק ה). בתרגום הסורי מופיע הכינוי חָפוּס. פירוש השם אינו ידוע ויש משערים כי נגזר מן השורש ח.פ.ץ, שפרושו: אהוב, או מן השורש ח.פ.ש, שפרושו: חָפוּשׂ, מְחֻפָּשׂ, כלומר - מבוקש.
יצחק זעקיל פרנקל תרגם בשנת 1830 "הַוָּפְסִי", כפי הנראה על פי : "לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן-וָפְסִי". אברהם כהנא תרגם "חפושׂ". אברהם שליט תרגם "החפי" בתרגום ספרו של יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים". אליה שמואל הרטום השאיר בתרגומו את הצורה היוונית בתעתיק עברי: "אַפְּפוּס", וכך גם אוריאל רפפורט בתרגומו: "אפוס".
ביוגרפיה
לפני שלטונו
הצעיר בחמשת בניו של מתתיהו הכהן, יונתן, היה צאצא לשושלת החשמונאים העתיקה. באותה תקופה אסר המלך הסלאוקי, אנטיוכוס את היהדות וחוקיה, ועורר מתנגדים רבים, בהם שושלת חשמונאי. לאחר שמתתיהו הרג יהודי שהתפלל לאל היווניים, ואת היוונים הנוכחים וברח עם חמשת בניו, יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויונתן, להרים, שם קיימו את התורה וחוקיה בסתר. יהודה פיקד על צבא המכבים והשתמש באסטרטגיות קרב חדשות, מה שהוביל לביטול הגזרות, בזמן שיונתן היה מופקד על השגת תמיכת חוץ ממדינות שכנות כמו רומא וספרטה.
יורש את יהודה
ממוזער|שמאל|250px|קרב ערבות הירדן שבו נחלצו המורדים ממארב, תוך שהם גורמים לאבדות לסלאוקים
לאחר ההצלחות הראשוניות במרד החשמונאים בהנהגת יהודה המכבי, שבהן הם צברו לוחמים, אוהדים וכלי נשק, נחלו היהודים בשנת 160 לפנה"ס תבוסה בקרב אלעשה, ואבדו בקרב את מצביאם יהודה המכבי. קרב זה השיב לממלכה הסלווקית את השליטה במרכזי האוכלוסייה הגדולים ביהודה למשך מספר שנים. יונתן, אחי יהודה, לקח על עצמו את הנהגת המרד כשלצידו עומד אחיו שמעון התרסי. מאחר שלא יכלו להחזיק במעוזם שבהרי גופנה, התארגנו המורדים בהנהגתו במדבר תקוע וחזרו למלחמת גרילה.
קרב ערבות הירדן
ב-157 לפנה"ס לאחר פעולת התגמול של יונתן ושמעון כלפי תושבי מידבא, שאנשיהם רצחו את יוחנן הגדי אחיהם, מצא בקכידס, המפקד הסלווקי, שעת כושר להילחם במורדים ולנסות להשמידם. צבאו שיצא מיריחו ניסה ללכוד את המורדים בשובם מעבר הירדן כאשר הוא לוחץ אותם במהלך טקטי מוצלח, מכיוון מזרח כשהם דחוקים בגבם לעבר נהר הירדן וצפון ים המלח. למרות עדיפותו המספרית, ניסיונו הרב ומיקומו העדיף, יצאו המורדים להתקפת נגד מוצלחת, שגרמה לצבאו לאבדות קשות, ולמצב שיונתן כמעט הרגו, ובחסותה חצו המורדים את הירדן בשחייה ונמלטו חזרה למדבר יהודה, ובקכידס שב על עקבותיו לירושלים בידיים ריקות.
לאחר שהשמדת שארית המורדים לא צלחה בידו, החל בקכידס בהקמת קו ביצורים במבואות ירושלים כדי להבטיח את שלטונו ואת ביטחונו של חיל המצב במצודת החקרא. הביצורים הגנו על ירושלים מהמורדים מכל כיוון: בית אל בצפון, בית חורון בצפון-מערב, אמאוס ממערב, תמנה מדרום-מערב, תקוע מדרום-מזרח, יריחו ממזרח, ופרתון מצפון-מזרח. ביצורים אלו, בנוסף לבני ערובה שלקח מהאצולה והחזיק בחקרא, הקשו על המורדים לתקוף בשטח יהודה, והרגיעו את האזור, כך שבקכידס חש שיכול לשוב לאנטיוכיה.
מערכות בית בצי
ממוזער|שמאל|250px|כישורי יונתן ושמעון במערכות בית בצי הבטיחו את מעמדם המדיני של מנהיגי החשמונאים ביהודה
לאחר כשנתיים באנטיוכיה חזר בקכידס ליהודה בראש צבא חזק, בשל שידולם של המתייוונים. המטרה ללכוד את המורדים שחזרו למודיעין בעת העדרו. אך הדבר נודע ליונתן והוא נערך מבעוד מועד. החשמונאים שיקמו את בית בצי באזור ספר המדבר, מדרום מזרח לבית לחם, התיישבו בה ואף ביצרוה. בקכידס ניסה לצור על היישוב, אך החשמונאים שהיו למודי ניסיון, לא איפשרו לו להשלים את המצור. שמעון ויונתן פעלו כצוות. בעוד ששמעון הגן על המבצר מבפנים, יונתן פעל מבחוץ. יונתן הצליח לכרות בריתות עם הנבטים ושבטים נודדים במדבר יהודה. במתקפת נגד מוצלחת יונתן התקיף את הצרים ביחד עם השבטים שהצליח לגייס, בזמן ששמעון התקיף מבפנים ואף הצליח לשרוף את מכונות המצור.
בקכידס והכרה לא רשמית ביונתן
בשל כישלונו במצור והכרה בעוצמתם של החשמונאים, שלא בנקל יהיה אפשר להכריעם, בקכידס מחליט לעבור לערוץ פרגמטי, ולהפנות עורף למתייוונים שסיבכוהו בעימות לשווא. בשנת 155 לפנה"ס בקכידס הגיע להסכם עם יונתן, שיחדל לרדוף אותו ואף יעניק לו מעמד מדיני כלשהו, בתמורה לשקט בחבל הזה. כך שהשלטון הסלאוקי יתקיים ביהודה, בלא שיהיה צורך לבזבז עליו משאבים צבאיים גדולים וקבועים. בהסכם זה קיבל יונתן רשות להתיישב במכמש כ-10 קילומטרים מצפון לירושלים, ולקבל מעמד מדיני מסוים. כן הוסכם שבקכידס יכול לעזוב את יהודה עם חילותיו, כאשר הוא מותיר בירושלים בחקרא חיל מצב סלאוקי.
בארבע-חמש השנים הבאות שרר מצב פוליטי לא ברור: היא נשלטה על ידי חיל מצב, כאשר יונתן משמש כמעין שליט ביהודה באופן לא רשמי, בהסכמה לא כתובה עם הסלאוקים, ואת ההסכמה מחזקת החזקה הדדית של בני ערובה רמי-יחס. לא ברור מה היה המצב בירושלים באותו זמן ומי שימש - אם בכלל - ככהן הגדול בתקופה זו. משה דוד הר כותב כי "הייתה זו הכרה רשמית בעובדת היותו של יונתן אישיות רבת השפעה ביהודה, שיש לקחת אותה בחשבון בהסדרת המצב ביהודה ובקיום השלום בה". יונתן הצליח לשקם כוחו הצבאי ומעמד החשמונאים כפי שהיה בתקופה שלפני קרב אלעשה, עד שבשנת 157/6 יונתן הוכר כמנהיג ושופט של עם ישראל. כעשר שנים לאחר פרוץ המרד הוא הסתיים במפלת המתייוונים ובהצלחת החשמונאים.
היה זה העימות הצבאי האחרון בין המורדים ביהודה לצבא סלאוקי סדיר, ואחריו החל תהליך התנתקות הדרגתי של יהודה מעולה של האימפריה הסלאוקית. כאשר יונתן ושמעון מתמרנים בין המנהיגים הסלאוקים היריבים, מנהלים מדי פעם קרבות מול נאמניו של מצביא זה או אחר, ובמקביל מרחיבים את גבולות הארץ.
הכרה רשמית במעמד יונתן מדמטריוס הראשון
בשנת 153 לפנה"ס התחולל המפנה. לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס (164 לפנה"ס) עלה לשלטון במלכות הסלאוקים בנו בן התשע, הילד אנטיוכוס אאופטור. כעוצר לינוקא התמנה ליסיאס. שלטונו של ליסיאס היה חלש ומושחת, ועד מהרה (162 לפנה"ס) הגיע לממלכה דמטריוס הראשון שהיה בן אחיו של אנטיוכוס אפיפנס. דמטריוס השתלט על הממלכה והרג את הילד אאופטור.
דמטריוס שלט בתחילה ביד-רמה, והטיל מרותו על מזרח הממלכה ויהודה, אך מעשיו הקימו לו אויבים רבים: מלכי פרגמון וקפדוקיה, תלמי פילומטור ואף רוב הסנט ברומי, וכך הקימו לו מתחרה בשם אלכסנדר באלאס. באלאס היה אדם ממוצא בלתי ידוע שדמה במראה פניו לאנטיוכוס אאופטור, שהוצא להורג על ידי דמטריוס. אטלוס מלך פרגמון, בעצה אחת עם מלך מצרים, ניצל דמיון חיצוני זה, צייד את המתחזה בצבא ושיסה אותו במלך דמטריוס.
בשלב זה השתנה לחלוטין יחס הסלאוקים כלפי המורדים, למעשה החלה תחרות בין המנהיגים הסלאוקים היריבים על ידידותו של יונתן. בשנת 152 לפנה"ס כאשר עלה דמטריוס למלחמה על באלאס שהתבצר בעכו שאותה הפך לבירתו הזמנית, דמטריוס פנה אל יונתן בבקשה לכרות עמו ברית, כי חשש שאלכסנדר יכרות ברית עם יונתן. בני הערובה שוחררו, וליונתן ניתנה האפשרות לעלות על ירושלים לשקם את הריסותיה, ולבצר את חומותיה, ואף לגייס צבא ולייצר נשק. שרידי המתיוונים שעוד נמצאו בעיר נמלטו אל מצודת החקרא, ושלטונו של יונתן קם כשליט ואסאל של הממלכה הסלווקית בארץ יהודה ועבר הירדן, כאשר המתייוונים מצאו מקלט בבית צור.
הברית עם אלכסנדר באלאס ומינוי לכהן גדול ומושל
ממוזער|שמאל|250px|קרב יונתן-אפולוניוס בין יבנה לאשדוד. הקרב הראשון שבו ניצחו החשמונאים בשטח מישורי צבא סלאוקי
בתגובה לבקשת הברית של דמטריוס, בשנת 152 לפנה"ס פנה אלכסנדר באלאס אף הוא אל יונתן על מנת לכרות עמו ברית. בתמורה הבטיח לו את משרת הכהן הגדול ומעמד "רע המלך" בחצר המלוכה הסלאוקית. באמצעות התמיכה של יונתן ומעגל הברית שלו כמו גם צבאו, חשב שיקל עליו להשתלט על השלטון באנטיוכיה. בתגובה להרשאה זו לבש באותה שנה יונתן את בגדי הכהן הגדול בחג סוכות. יונתן היה נאמן לברית זו עד למותו של באלס.
בתגובה לכך דמטריוס פנה אף הוא אל יונתן באיגרת ידידות לכרות עמו ברית, בתמורה להסכמתו של יונתן דמטריוס הציע ליונתן ביטול מיסים, הרחבת גבולות יהודה, הענקת הטבות לתושבי ירושלים, שחרור שבויים, הכרה בחגי היהודים, גיוס יהודים בשכר לצבא המלך, תרומות לעבודת המקדש ועוד. אף שהבטחותיו של דמטריוס היו מופלגות, יונתן בחר לעמוד לצידו של באלאס מסיבות שונות.
בשנת 150 לפנה"ס לאחר שבאלאס הביס את דמטריוס באופן סופי והרגו, הלה אשרר את מינויו של יונתן לכהן גדול ואף מינה אותו להיות מושל ונציב (סטרטגוס ומרידרכס) רשמי של הממלכה ביהודה. יונתן אף התמנה, ל"רע המלך", ומינוי זה הקנה ליונתן מעמד גבוה בהיררכיה השלטונית הסלאוקית. השנים הבאות היו שנות פריחה לממלכת החשמונאים וליונתן. כאשר הגיע אלכסנדר באלאס לעכו (שלא נחשבה לחלק מממלכת יהודה ולא היו בה כמעט תושבים יהודים) על מנת להיוועד שם עם מלך מצרים - תלמי השישי פילומטור, הוזמן אף יונתן להיוועד עם שני המלכים.
כעבור שנתיים תבע ממנו באלאס לפרוע את חובו למלך ולסייע לבאלאס במאבקו מול דמטריוס השני, בנו של דמטריוס הראשון ולהילחם מול אפולוניוס, ששירת לפני כן כנציב קוילה-סוריה ופויניקיה, ועבר לצידו של דמטריוס השני. יונתן הזדרז להגיש את הסיוע הצבאי כמתחייב מן ההסכם בינו לבין באלאס, אך גם משום שחלק מן המערכות התנהלו בסמוך ליהודה, כגון ביפו, באשדוד ובאשקלון, אותן רצה יונתן להכניע ולהפוך לחלק מהטריטוריה היהודית.
יונתן לא אכזב את באלאס, במסע שעבר דרך כיבוש יפו, הצליח להכות את המצביא אפולוניוס - מפקד חילת סוריה ונאמנו של דמטריוס השני, באזור השפלה בין יבנה ואשדוד. ומשם אף עלה על אשדוד וכבשה. יונתן המשיך את יוזמתו של אחיו הבכור יהודה המכבי לביעור עבודת האלילים, כאשר שרף את מקדש דגון באשדוד. ואילו אשקלון, שהייתה במחנה של באלאס ותלמי, פתחה את שעריה בפניו וקיבלה אותו בכבוד רב. הייתה זו הפעם הראשונה שצבא חשמונאי נלחם מחוץ לאזור ההררי. לאחר ניצחון זה הפך לכוח הצבאי החזק ביותר בכל תחומה של ארץ ישראל. כגמול על עזרתו העניק באלאס ליונתן את העיר עקרון וסביבתה, ובכך נסללה הדרך להתפשטות טריטוריאלית של יהודה מעבר לגבולותיה המסורתיים. גם העובדה שיונתן הציב חיל מצב ביפו, שימשה גשר לקראת השתלטות על נמל כלכלי ועל בסיס ימי חשוב כעיר יפו.
לאחר הניצחון במלחמה זו יצא תלמי הששי למסע בראש צבא גדול, והותיר חילות מצב בערי החוף. יונתן קיבל את פניו ביפו וליווה אותו עד לגבול של קוילה סוריה, עד נהר האלותרוס. בדרך באו בני ערים שסבלו מיונתן והתאוננו בפניו, אך תלמי לא שעה לדבריהם. תמיכתו ביונתן הייתה חזקה מדי מכדי שיקשיב להם, וגם מלחמתו של יונתן חסכה ממנו מלחמה בשפלת החוף.
הברית עם דמטריוס השני והפטור ממסים
בנו של דמטריוס, דמטריוס השני המכונה "ניקנור", החליט לנקום בבאלאס את מות אביו, גייס צבא, וניסה להשתלט מחדש על הממלכה הסלאוקית. יונתן היה נאמן לבריתו עם באלאס, וזאת אף לאחר ששאר בני בריתו של השליט, המצרים, והרומאים, העבירו את תמיכתם אל דמטריוס השני. עם זאת, יונתן ניצל את מלחמת האזרחים שנפתחה בין באלאס ודמטריוס השני כדי לכבוש את יפו, אשדוד ועקרון, ולצור על מעוזם של המתייוונים - מצודת החקרא.
בשנת 145 לפנה"ס בקרב מצפון לאנטיוכיה, השתלט דמטריוס השני על הממלכה, והרג את אלכסנדר באלאס בסיועו של תלמי השישי שחש לעזרתו. לאחר ששמע שיונתן צר על החקרא, עלה לעכו, תבע ממנו להפסיק זאת וקרא אליו להגיע בדחיפות לעכו. יונתן הפסיק את המצור על החקרא, והעביר את נאמנותו לדמטריוס השני, שבתמורה פטר את יהודה מתשלום מיסים. כמו כן, קיבל יונתן מידי הסלאוקים שלשה פלכים נוספים - עפריים, לוד ורמתיים, וגבולות יהודה התרחבו איפוא על חשבון נציבות שומרון.
ובכך זכתה יהודה בצעד נוסף לקראת ריבונותה. בתמורה לכך הבטיח יונתן שקט באזור הזה, והתחייב לסייע לדמטריוס כאשר הדבר יידרש ממנו. כאשר דמטריוס הושם במצור על ידי מורדים והמון העם בבירתו אנטיוכיה, בעקבות תסיסה פנימית בממלכה הסלאוקית, שלח יונתן בעקבות בקשת דמטריוס השני, גיס בן 3,000 חיילים לסייע לו להסיר את המצור.
הברית עם אנטיוכוס השישי
ממוזער|250px|שמאל|יונתן הורס את מקדש דגון באשדוד. גוסטב דורה.
דיודוטוס טריפון קצין צבא בכיר הצליח לבצע הפיכה בממלכה, כאשר בשנת 144/145 לפנה"ס הכריז על אנטיוכוס השישי, בנו הצעיר של אלכסנדר באלאס, שהיה עדיין ילד, כמלך, והצליח להשתלט על חלק ניכר מהממלכה, כאשר הוא מושל בה בפועל. לאחר השתלטות טריפון על עכו-פטולמאיס, הוא שלח איגרת אל יונתן מטעם אנטיוכוס השישי.
במסמך זה הוא אישר מחדש את תפקידו של יונתן כתפקיד הכהן הגדול, כמו גם את השינויים הטריטוריאליים שהתרחשו בתקופת אלכסנדר באלאס ודמטריוס השני. בנוסף, ובמישור אישי, כיבד דיודוטוס את יונתן בזכויות השייכות לגינוני המלכות הסלאוקית:.
בעקבות התרחשויות אלו, וסירובו התקיף של דמטריוס לפנות את מצודת החקרא שבירושלים, על אף הבטחתו לעשות זאת, תמורת סיועו הצבאי של יונתן באנטיוכיה, העביר יונתן את נאמנותו לטריפון. טריפון מינה את אחיו של יונתן, שמעון התרסי, לשמש סטרטגוס (מושל) של רצועת החוף מסולמה של צור עד נחל מצרים. למעשה מינוי זה היה עבור שטח שהיה נתון בשליטתו של דמטריוס השני. על יונתן ושמעון הוטל לכבוש שטח זה על מנת לממש את מינויו של טריפון. בכך יצר טריפון מצב בו יונתן ושמעון נלחמים כנגד אויביו. עם זאת מינוי זה סימל את ראשית צמיחתה של מלכות בית חשמונאי.
יונתן אסף אליו לוחמים מעבר הירדן, והוא ושמעון החלו במלחמות כנגד תומכיו של דמטריוס בארץ, והישגיהם במלחמות אלו היו רבים. יונתן כבש את עזה ולקח ממנה בני ערובה. בסוף מסע הכיבושים יונתן הצליח לצאת ממארב, ולנצח בגליל העליון שרי צבא מתומכי דמטריוס, לאחר שחלק ניכר מחייליו ברח, והוא נותר עם קציניו, מתתיהו בן אבשלום ויהודה בן כלבי ואנשיהם. במקביל שמעון הצליח לגרום לחיל המצב בבית צור להתפנות מהמקום. בתגובה של ניסיון כיבוש בידי קציני דמטריוס הוא יצא כנגדם, וגרם להם לסגת ללא קרב. במקביל שמעון כבש את יפו ושם בה חיל מצב. בהמשך יונתן חיזק את חומות ירושלים עוד.
נפילתו בשבי ומותו
התקדמותה המדינית והצבאית של יהודה החשמונאית, ערערה את שלטונו של טריפון בארץ-ישראל, ולפיכך יצא עד מהרה למסע כדי להשתלט על יהודה. הוא התקדם עם צבאו לעבר בית שאן אולם העימות הצבאי נמנע. דיודוטוס טריפון, באמתלא של פיוס והרחבת סמכויות וויתורים, שכנע בדברי חלקות את יונתן, להחזיר את צבאו הגדול ליהודה, והצליח למשוך אותו לעכו, שם בעזרתם הפעילה של תושבי עכו שבה אותו, וטבח את אלף מלויו. את מקומו של יונתן תפס אחיו שמעון שפתח במלחמה כנגד טריפון.
כליאתו של המנהיג הכריזמטי והפופולרי אשר הנהיג את העם לעצמאות מאז מותו של יהודה המכבי, הייתה נקודת שפל, ופחד נפל על רבים מפני אובדן העצמאות וחידוש הגזירות, אך אחיו שמעון התרסי לקח על עצמו את ההנהגה באופן מיידי. טריפון הצעיד את צבאו ליהודה כשהוא מוביל את יונתן בשרשראות, ועבור שחרורו, דרש משמעון כופר של מאה כיכר כסף ואת שני בניו כבני ערובה בשביל להבטיח את נאמנותו. שמעון מילא את דרישותיו, "אף כי ידע כי בנבלה ידבר, ויעש כן לבל ילונו עליו העם". טריפון אכן לא עמד בדיבורו, אלא המשיך לתקוף את יהודה. צבאו של שמעון עמד מולו, וטריפון נסוג לגלעד, ובדרך הרג את יונתן בבית שקמה. שמעון שנותר להנהיג את יהודה, חסם את ניסיונו של טריפון לכבוש את יהודה, וכרת מחדש ברית עם דמטריוס השני מול טריפון. כך למעשה בוטלה האחיזה של הממלכה הסלאוקית בהנהגתו של טריפון ביהודה (142 לפנה"ס).
שמעון לקח את עצמות יונתן וקבר אותו במודיעין, בקבר המשפחתי. וכל ישראל ספדו לו במה שמתואר כהלוויה ממלכתית גדולה. לאחר מכן שמעון בנה במקום אחוזת קבר גדולה הכלולה משבע פירמידות, להוריו ולארבעת אחיו. וכן עמודים גדולים שעליהם חקוקים פיתוחים בצורת אניות, שניתן לראות מהים. ספר מקבים א' עוד מספר שכאשר הגיעה הידיעה על הירצחו לרומי וספרטה, התעצבו השליטים שם על מותו (מקבים א' י"ד 13). מה שהעיד על כך שיונתן עורר אהדה והערכה שחרגו מגבולות עמו.
פעילות מדינית
יונתן היה אחד המנהיגים החשמונאים הפעילים ביותר בתחום המדיני. יונתן טיפח ופיתח קשרי חוץ חשובים, לחיזוק מעמדה הבינלאומי של יהודה, ולנקיטת צעדים לקראת ריבונותה.
הוא חידש את הברית עם רומא, אותה כרת לראשונה אחיו יהודה, חיזק את ידידותו עם תלמי השישי המצרי, דבר שהועיל לו רבות במהלך כיבושיו, ואף רקם קשרים עם בני ספרטה שבדרום יוון, שהיו בעלי ברית של רומא. למהלך זה הסתמן, כך דומה, מאפיין פרו-הלני מובהק.
מהלכים אלה תאמו את תפישתו המדינית של יונתן: ניצול מלחמות האזרחים בסוריה, שימוש בתפקיד בכיר ("רע המלך") בחצר הסלאוקית, ושיגור כוח יהודי צבאי עד לאנטיוכיה הרחוקה.
הערכה
יונתן זכה ליחס אוהד מצד העם אשר העריך אותו ואת מעשיו. הוא התמנה לכוהן גדול באישור הסורים (150 לפנה"ס), מה שנחשב בתקופתו של יאסון (175 לפנה"ס) כפשע בלתי יסולח. אולם יונתן החשמונאי היה ממשפחת החשמונאים, ועל כן מעשה זה לא היה נתון תחת בקורת מצד רוב העם. עם זאת, הדבר עורר את חמתם של קבוצה שמרנית בעם, שזעמה על כך שבראשות הכהונה עומד אדם שאינו ממשפחת הכהונה הגדולה, ושידיו מלאות דם; מינוי יונתן לכהן הגדול היה אחד מגורמי המשבר שהביאו אנשים אלה לפרוש מהחיים הציבוריים במרכזי הערים אל מדבר יהודה ולהקים את כת קומראן. הדים לזעם על יונתן ניתן למצוא בכתבי הכת - פשר חבקוק, פשר נחום ועוד. עם זאת, נראה שהיוצא מן הכלל מעיד כאן על הכלל, ומינויו של יונתן היה מקובל על שדרות העם הרחבות. ההיסטוריון צבי גרץ מסכם את כהונתו של יונתן במילים אלו:
חנן אשל משער שיונתן הוא "הכהן הרשע" בפי כת קומראן, מאחר שהוא רדף את "מורה הצדק" של הכת. על פי השערתו, מגילת מקצת מעשי התורה נכתבה ליונתן לפני שיצא כנגד מורה הצדק, בתקווה לשכנעו לקבל את הגישה ההלכתית של הכת.
על פי משה דוד הר, "יונתן הפעיל את העוצמה הצבאית והמדינית שריכז בידו, בצורה מרשימה והשיג באמצעותה הישגים רבים בתוך האימפריה הסלוקית, הנתונה למריבות שושלתיות".
עץ משפחה של השושלת
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
ספר מקבים א' פרקים ט'-י"ג.
יוסף בן מתתיהו, "מלחמות היהודים", א' 47-48
מקורות מודרניים
דוד פלוסר, ספר יוסיפון (עמ' 108-109), מוסד ביאליק, ירושלים, 1978.
מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד (עמ' 30-36), הוצאת כרטא, ירושלים, 1974.
קישורים חיצוניים
משה דוד הר, היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית : חלק א', באתר מט"ח
הערות שוליים
קטגוריה:חשמונאים
קטגוריה:כהנים גדולים
קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני
קטגוריה:מרד החשמונאים: אישים
קטגוריה:יהודי המאה השנייה לפנה"ס
קטגוריה:מונרכים שנרצחו | 2024-07-01T01:55:48 |
יונתן אפוס | REDIRECT יונתן הוופסי | 2006-07-28T02:35:24 |
יוחנן הורקנוס הראשון | שמאל|ממוזער|שבר קערת קירטון מהתקופה החשמונאית ועליו הכיתוב "הרקנוס" התגלה בחניון גבעתי בירושלים ב-2015
יוחנן הוּרקנוס הראשון (או יהוחנן; ביוונית: Ιωάννης 'Υρκανός; מת בשנת 104 לפנה"ס) היה בנו של שמעון ונכדו של מתתיהו הכהן, בני חשמונאי. היה נשיא יהודה החשמונאית וכהן גדול בשנים 134 לפנה"ס ועד מותו.
שמו
הכינוי "הורקנוס" אינו נזכר כלל בספר מקבים א, שם הוא נקרא "יוחנן" בלבד. יוסף בן מתתיהו מציין את שני השמות. השם "הורקנוס" קשור כנראה למחוז שליד הים הכספי. יוחנן לא היה היהודי הראשון בשם זה, קדם לו בשני דורות הורקנוס לבית טוביה, אולם מקור השם או הכינוי הזה במשפחת החשמונאים אינו ברור.
על פי יהודה דוד אייזנשטיין, יוחנן נקרא "הורקנוס" מאז ניצחונו על מצביאו של אנטיוכוס סידטס, קנדבאיוס, שאייזנשטיין משער שהיה "הורקני" (מהורקניה).
יש המזהים את יוחנן הורקנוס הראשון עם יוחנן כהן גדול.
רקע היסטורי עד עלייתו לנשיאות
אביו שמעון, אחיו של יהודה המכבי, היה אחרון בני מתתיהו הכהן שנותר בחיים, וביסס את שלטון בית חשמונאי אחר מותם. אספת העם מינתה את שמעון לכהן גדול ולנשיא, וקבעה שמשרה זו תעבור בירושה. שמעון ואחיו עשו רבות לביסוס המדינה היהודית העצמאית, תוך שהם נלחמים בממלכה הסלאוקית ובתושבי יהודה שאינם יהודים. השנים שבין 167 לפנה"ס, שנת פרוץ מרד החשמונאים, ובין ירושת יוחנן את כיסא אביו היו שנות מאבק צבאי בלתי פוסק, ובצידן בנייה והתחדשות.
עוד בחיי אביו נשלח יוחנן עם אחיו יהודה להכות בצבא הממלכה הסלאוקית אשר נשלח לכבוש את ארץ יהודה. המלך אנטיוכוס סידטס שלח שליחים אל שמעון, אביו של יוחנן, ודרש את החזרתם של כיבושי שמעון (מצודת החקרא, גזר ויפו) לידי הסלאוקים. משסירב לכך שמעון, נשלח שר הצבא קנדבאיוס ועמו חיל גדול לכבוש את הערים האלו. ליד עקרון הביס צבאם של יוחנן ואחיו יהודה את צבאו של קנדבאיוס.
אך הניצחון על צבאו של קנדבאיוס לא הסיט את אנטיוכוס סידטס ממטרתו לפגוע בשלטון בית חשמונאי ביהודה. בעורמה יצר קשר קושרים ובו שיתף את חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב, שליט יריחו, אשר פיתה את שמעון ושני בניו יהודה ומתתיהו אל משתה בעירו, ושם רצח אותם, בחודש שבט 134 לפנה"ס. יוחנן היה בעת האירוע עם צבאו בגזר.
עלייתו לנשיאות וביסוס שלטונו
כאשר שמע יוחנן הורקנוס על מותו של אביו, מיהר לירושלים. כחלק מן המזימה שלח תלמי בן חבוב שליחים אל אנטיוכוס ודרש עזרה צבאית, אך זו בוששה לבוא. משראה כי לא יזכה לעזרה חיצונית התבצר תלמי במצודת דגון בקרבת יריחו (לרגלי הרי יהודה, במקום בו מצוי הכפר נועיימה). יוחנן, אשר הוכרז בינתיים לנשיא במקום אביו, הטיל מצור על המצודה. המצור נמשך זמן רב, שכן תלמי החזיק באמו של יוחנן ובאחד מאחיו הנותרים, ועינה אותם מעל החומה, בכל עת שחשש כי יוחנן יהדק את המצור. לבסוף רצח תלמי את אמו ואחיו של יוחנן, ונמלט לעיר פילדלפיה (רבת עמון).
בסמוך לאחר מכן שלח אנטיוכוס סידטס את צבאו ליהודה, במטרה לכבוש אותה. לנוכח כוחו העדיף, יוחנן התבצר בירושלים אשר אנטיוכוס צר עליה בראש צבא רב. המצור נמשך כשנתיים (132-134 לפנה"ס), והסתיים כאשר יוחנן הציע להגיע להסדר. בתמורה למסירת בני ערובה, לכסף, החזרת יפו ואזורים שבינה ובין יהודה כגזר ופגי, ולהבטחת נאמנות, סר אנטיוכוס מעל העיר (132 לפנה"ס) והסכים לתת מעמד של שליט וסאל ליוחנן. הכסף נחשב כפיצוי על תשלומי מיסים שנגבו באזורי הכיבוש החשמונאיים מחוץ ליהודה (כמו יפו). לאחר מכן, יוחנן הרים צבא שכירים והכסף למימונו נלקח מקבר דוד המלך. הבטחת הנאמנות כללה את ניתוץ חומות ירושלים כסמל לערעור ריבונותה של יהודה והשתתפות הצבא החשמונאי במלחמותיו של המלך הסלאוקי (כפי שעשו קודמיו). משה דוד הר כותב כי "עובדת היותה של [המדינה החשמונאית] מציאות מדינית קבועה זכתה להכרה ברורה, גם מצדו של שליט סלאוקי שאפתן וחזק."
ממוזער|מטבע מימי הורקנוס. בצד שמאל רשום בכתב עברי עתיק: "יהוחנן כהן גדול חבר היהודים"
אנטיוכוס הסכים לתנאים אלו שכן מרד הפרתים היה בעדיפות גבוהה, והוא היה זקוק למימון ולחיילים לשם מלחמה עם הפרתים במסופוטמיה. חייליו של הורקנוס השתתפו במלחמה זו, ועל פי יוספוס כל המחנה הסלאוקי עצר על מקומו יומיים לרגל חג השבועות היהודי. אף שמלחמה זו הסתיימה בניצחון הסלאוקים, ובחזרתם בשלום של החיילים היהודים, לאחר מכן בהתקפת נגד של הפרתים נהרג אנטיוכוס בשנת 129 לפנה"ס. ליורשיו כבר לא היה הכוח לצאת למלחמת כיבוש כנגד יהודה, והעננה שעמדה מעל יוחנן בימיו הוסרה. אז ניצל יוחנן הורקנוס הראשון את ההזדמנות והטביע בשנת 127 לפנה"ס, מטבעות ראשונים אי פעם למדינה יהודית עצמאית. הפרוטה הראשונה הוטבעה על פי דגם יווני, עם קרן השפע, סמל שהופיע על מטבעותיו של אנטיוכוס סידטס.
הישגיו הצבאיים של יוחנן
שמאל|ממוזער|ממלכת החשמונאים תחת שלטונו של יוחנן
מותו של אנטיוכוס סידטס הוביל את הממלכה הסלאוקית לסחרור. בתחילה עלה על מקומו דמטריוס ניקטור, הוא אחיו, ולאחר מכן נרצח ניקטור ובמקומו עלה בנו של המתחזה אלכסנדר באלאס, הוא אלכסנדר השני זבינס. במקביל דרשה את השלטון אשתו של דמטריוס קלאופטרה תיאה, לאחר שרצחה את בנה, סלאוקוס, אשר רצה לרשת את אביו. קלאופטרה שלטה בחלקים נרחבים של האימפריה כשלצידה בנה הנער אנטיוכוס גריפוס, עד שקצה בו וניסתה להרעילו, אך הוא עמד על המזימה, והורה לה לשתות בעצמה את כוס התרעלה, ולאחר מכן פתח במלחמה כנגד אחיו אנטיוכוס התשיעי קיזיקנוס, כל אלו העסיקו את השליטים הסלאוקים משנת 127 לפנה"ס ואילך.
על-אף שהיה יכול לכאורה לצאת לכיבושיו כבר בשנת 127 עם מותו של אנטיוכוס השביעי סידטס בשנת 128 לפנה"ס בפרתיה, יצא הורקנוס לכיבושיו ככל הנראה רק בשנת 112 ואילך. הוא החל בכיבושה של אדום, וכבש את שתי עריהם המרכזיות - מרשה ואדורה, ובגיור האדומים. גיורם של העמים שנכבשו על ידי יוחנן, בניגוד לגירושם (כפי שעשה שמעון ליושבי יפו וגזר) נועד להוסיף כוח ועוצמה לממלכה החשמונאית. ישנם הסוברים שהוכח כי עמים ממוצא שמי כאדומים וכיטורים יכולים להשתלב בעם ישראל, לקבל עליהם את מצוות היהדות, ולהביא תועלת לממלכה. לימים ישב אדם ממוצא אדומי, הוא הורדוס, על כס ממלכת יהודה.
לעומת זאת, הסורים ההלניסטים ששכנו בערי הארץ נותרו בדתם האלילית ובסכסוך דמים עם היהודים. יוחנן ניצל את חולשת הערים ההלניסטיות שלא נתמכו על ידי גורמים מחוץ לתחומיהן. הדבר בלט בהשתלטות יוחנן על הערים ההלניסטיות המרכזיות בשנת 107 לפנה"ס. בשנה זו כבש והחריב כליל את העיר שומרון היא סמריה, לאחר מצור כבד בן שנה תמימה. יום כ"ה במרחשון נקבע כיום טוב (במגילת תענית) לציון כיבוש העיר.
הד למצור על העיר נשמר במסורת חז"ל: "יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קודש הקודשים שהוא אומר נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא" (ניצחו הצעירים שהלכו להילחם באנטיוכיה). במסורת זו נזכרת העיר אנטיוכיה, אך מסורת דומה שמביא יוסף בן מתתיהו מתייחסת לכיבוש שומרון. לדברי ורד נעם, אזכורה של אנטיוכיה במסורת חז"ל הוא שיבוש קדום של השם "אנטיוכוס" (קוזיקנוס), הנזכר אצל יוסף בן מתתיהו כמי שניצחו אותו בניו של יוחנן, שהרי החשמונאים מעולם לא נלחמו בעיר אנטיוכיה (שבצפון סוריה).
יוחנן השתלט על ארצם של השומרונים, והחריב את המקדש שעל הר גריזים כדי לחזק את מרכזיותו של המקדש בירושלים. כן כבש את העיר מידבא אשר בעבר הירדן.
יוחנן הסתער על העיר בית שאן היא סקיתופוליס וכבש אותה. במקביל החל משתלט על חלקים נרחבים מצפון הארץ, לרבות עמק יזרעאל והגליל התחתון. יוחנן פעל כאן גם מתוך כוונה לשבור את ברית הערים ההלניסטיות (הפולאיס), שמנעה את התפשטות הממלכה החשמונאית צפונה ואת התאחדותה עם הגליל.
מדיניות חוץ
מדיניות החוץ של יוחנן שאפה לארגן כח נגדי לממלכה הסלאוקית, אויבתה העיקרית של הממלכה החשמונאית. לצורך כך פעל יוחנן, מצד אחד, לאחד תחתיו (אם בברית ואם בכיבוש צבאי) את העמים השכנים (כגון האדומים, הנבטים והיטורים) ומצד שני לשתף פעולה עם אויבי הממלכה הסלאוקית הגדולים יותר - מצרים ורומא.
עוד בראשית ימי נשיאותו, בשנת 134 לפנה"ס, חידש את הברית עם רומא שכרתו קודמיו. הוא שיגר לצורך כך לרומא שני שליחים מכובדים מטעמו. הללו, כדי לשמן את גלגלי הברית, מסרו לרומאים מגן זהב במשקל רב, וזכו לחידוש הברית, כתעודת-ביטוח מול הסלאוקים. במסגרת הברית אף הבטיחו הרומאים להגן על נמלי יהודה. נראה שהברית לא הרתיעה את אנטיוכוס מלתקוף את יהודה, אך יש המשערים כי הדבר מיתן את אנטיוכוס בסיום המלחמה. מתקופתו של יוחנן מאוזכרות שלוש תעודות רומיות. בראשונה חידוש ברית עם עלותו לשלטון, בשנייה חידוש הברית לאחר מות אנטיוכוס השביעי, ובשלישית החלטת הסנאט הרומי הדורשת מאנטיוכוס התשיעי להחזיר ליוחנן את המצודות והנמלים שכבש מידם.
יוחנן הורקנוס חידש גם את הקשרים עם בית תלמי המצרי, ויוסף בן מתתיהו מעיד אף על ידידות שנרקמה בין הורקנוס לבין נסיכות פרגמון ואף לודקיה שבאסיה הקטנה. מגמה זו מלמדת גם על יהודים שנטלו חלק בפעילות דיפלומטית ענפה, ותפסו מקום בין ידידיה ובעלי בריתה של רומא. הבריתות עם הרומאים ועם התלמיים סייעו לחיזוק מעמדו של יוחנן הורקנוס, ואף להצלחת מבצעיו הצבאיים והמדיניים. אולם, לטווח הרחוק הם פתחו את הפתח למעורבות גוברת והולכת של רומא ביהודה.
מדיניות הפנים של יוחנן
עוד לפני עליית יוחנן החלה בעם היהודי פעולת הכתות. הפרושים, הצדוקים, האיסיים וכתות אחרות מתועדים עוד מימי יונתן החשמונאי.
יוחנן נטה בתחילה אל הפרושים. יוסף בן מתתיהו מספר כי "הורקנוס היה תלמידם והיה אהוב עליהם מאוד". אך הוא קירב אליו את אנשי שתי הכתות, תוך שהוא מנסה לשמור על איזון ביניהן. היה מקובל על הכול כי שלטונו החילוני של הורקנוס, ואף הכהונה הגדולה שבידו, הם לטובה, וכי הוא ניחן אף בנבואה, שכן בעת אחת המלחמות שניהל, בעודו עובד את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, שמע בת קול אשר סיפרה לו על ניצחון שניצחו בניו בקרב.
עם זאת, חלק מן הפרושים לא ראו בהחזקת הכהונה הגדולה בצוותא עם הנשיאות כדבר רצוי. הפרושים התקשו לראות את הכהן הגדול, שליחו של האל, מבצע פעולות שנדרשות משליט חילוני, כגון גיוס שכירים זרים לצבאו, בעוד שיוחנן ראה עצמו, על פי דגם המלכים שראה בסביבתו, כשליט יחיד אוטוקרטי בעל סמכות חילונית בנוסף לחובותיו הדתיות.
יוסף בן מתתיהו מביא מסורת, לפיה יוחנן הזמין את הפרושים למשתה, וביקש מהם, שבמידה והם סבורים כי הוא סוטה מדרך הישר, יחזירו אותו למוטב. הפרושים שיבחו אותו על מידותיו הטובות, אולם אחד הפרושים, אלעזר, המתואר אצל יוסף בן מתתיהו כ"איש רע מטבעו ושמח לריב", קרא לו להניח את הכהונה הגדולה ולהסתפק בשלטונו החילוני, וציין את הסיבה לדרישה זו: "מפני ששמענו מפי הזקנים, שאמך הייתה שבויה בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפאנס". במידה ואמו הייתה שבויה בעת שנולד, משמעות הדבר שהוא "חלל" ופסול מלכהן בכהונה הגדולה. אולם יוסף בן מתתיהו מדגיש כי מדובר היה בשקר. יוחנן זעם וגם הפרושים כעסו מאוד.
סיפור זה מופיע בתלמוד הבבלי, בשינויים מסוימים, ומיוחס לבנו של יוחנן הורקנוס, המלך אלכסנדר ינאי. גם לפי הגרסה התלמודית, באירוע שבו כונסו חכמי ישראל נכח אדם בשם אלעזר (בן פועירה), המתואר כ"איש לץ לב רע ובליעל", אולם היה זה זקן בשם יהודה בן גדידיה, שקרא לשליט להסתפק בכתר המלכות ולהניח את כתר הכהונה "לזרעו של אהרן", ומאותה סיבה: "שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים".
לפי הסיפור המופיע אצל יוסף בן מתתיהו, צדוקי בשם יונתן, שהיה מידידיו המקורבים ביותר של יוחנן, טען שאלעזר אמר את דבריו על דעתם המוסכמת של כל הפרושים, והציע לו לבחון זאת על ידי כך שישאל אותם לאיזה עונש ראוי אלעזר על הוצאת דיבתו של השליט והכהן הגדול. הפרושים אמרו כי הוא ראוי לעונש מלקות ולמאסר, אך לא לעונש מוות. יוחנן זעם והשתכנע כי אלעזר דיבר "לפי החלטתם".
יוחנן ציפה לעונש חמור בהרבה, כגון מוות, וראה בעונש הקל משום עלבון כלפיו מן הפרושים, אשר היו הרוב בסנהדרין. על פי השקפת העולם הפרושית, לא היה הבדל בין השליט ובין אזרחיו מבחינת החובות והזכויות הדתיות שעל פיהן דנו. יוחנן סבר כי המוציא דיבת השליט רעה שונה מהמוציא דיבה על כל אדם אחר.
אירוע זה הביא את יוחנן להתחבר עם הצדוקים ולהינתק מהפרושים, לבטל "את ההלכות שקבעו הללו לעם" ולהעניש את המקיימים אותן. לפי יוסף בן מתתיהו, מדיניות זו הולידה "שנאה בקרב העם לו ולבניו". הוא מציין אמנם כי יוחנן "שם קץ לריב", אך הייתה זו תחילתו של קרע היסטורי, שהגיע לשיאו במלחמת אזרחים גלויה בימי בנו של יוחנן, אלכסנדר ינאי, ותחילתו של תהליך בו הפכו בני חשמונאי ממשפחת כוהנים השולטת על פי הסכמה עממית נרחבת, למשפחת מלכים ושליטים חילוניים השולטת בכוח הזרוע, כדוגמת המלכים ההלנים.
מותו של יוחנן וירושתו
יוחנן מת בשנת 104 לפנה"ס לאחר 31 שנות נשיאות. הוא הותיר אחריו חמישה בנים - יהודה אריסטובולוס הראשון, אנטיגונוס הראשון, אלכסנדר ינאי, אבשלום, ובן נוסף ששמו אינו ידוע.
היה זה השליט החשמונאי הראשון שמת מוות טבעי. על פי יוספוס, יוחנן "ניהל את המדינה באופן נעלה... הוא איחד בנפשו את שלשת הדברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתת הנבואה".
לפני מותו מינה את אשתו לתפקיד המושלת, ואת בנו אריסטובולוס מינה לכהונה הגדולה. אך לאחר מותו כלא אריסטובולוס את אמו ואת אחיו (פרט לאנטיגונוס, אשר אותו מינה לשר צבאו), ולקח לידיו את שתי המשרות.
עץ משפחה של השושלת
ראו גם
הורקניה (מבצר)
יוחנן כהן גדול
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק ב, פסקאות ב-ח, סעיפים 50–69
מקורות מודרניים
רומן וילק, "יוחנן הורקנוס הראשון ומגילת המקדש", שנתון למקרא, ט בעריכת מ. ויינפלד, תשמ"ה
יוסי המי, "החרבת בית מקדש שומרוני בידי מלך יהודה: בין יאשיהו ליוחנן הורקנוס הראשון", מחקרי יהודה ושומרון ל [2] (2021), עמ' 241–277
ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: טל אילן, ורד נעם (עורכות), בין יוספוס לחז"ל, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשע"ז (2017), כרך א, עמ' 241–254.
ורד נעם, "הקרע עם הפרושים", בתוך: טל אילן, ורד נעם (עורכות), בין יוספוס לחז"ל, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשע"ז (2017), כרך א, עמ' 255–285.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חשמונאים
קטגוריה:שליטי ארצות
קטגוריה:כהנים גדולים
קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני
קטגוריה:יהודי המאה השנייה לפנה"ס | 2024-10-18T10:34:29 |
שמעון התרסי | שמעון התרסי או הַתַּסִּי (נרצח בשנת 134 לפנה"ס) היה כהן גדול ונשיא היהודים החל משנת 143 לפנה"ס. הוא היה בן לשושלת החשמונאים, בנו השני של מתתיהו הכהן.
תולדות חייו
בראשית המרד
שמעון היה ככל הנראה השני בבניו של מתתיהו הכהן והשתתף במרד החשמונאים בתחילה תחת הנהגתו של אביו. עם העברת ההנהגה הצבאית ליהודה והמדינית ליונתן, לשמעון ניתנה ההנהגה החברתית והדתית שייתכן וקנתה לו את אמון העם, שלבסוף הכתיר אותו במעמד רשמי כנשיא וכהן גדול, לו ולבניו.
בתקופת יהודה ויונתן
שמעון המשיך להשתתף במרד גם בהנהגת אחיו הצעיר יהודה המכבי. לאחר הניצחונות על אנשי הממלכה הסלאוקית בקרב אמאוס, וכיבוש ירושלים, החליטו אנשי בית חשמונאי לכבוש את הארץ ולטהרה מזרים. שמעון נשלח אל הגליל, שם עמדו היהודים כנגד אנשי הערים ההלניסטיות עכו, צור וצידון. במאבק האתני בין האוכלוסיות הצליח שמעון להכות בחילות תושבי הגליל שאינם יהודים, אשר רבים מהם נמלטו אל עכו המבוצרת. בו בזמן העביר יהודים שהיו מצויים במיעוט ובסכנה במקומות מגוריהם אל ארץ יהודה.
לאחר תבוסתו ומותו של יהודה המכבי בשנת 160 לפנה"ס בקרב אלעשה, נמלטו שמעון ואחיו יונתן הוופסי אל עבר הירדן, והמשיכו משם את המרד. בשנת 157 לפנה"ס לאחר מאבק ממושך ואף מצור הצליחו יונתן ושמעון לגרום לבקכידס להפסיק את רדיפותיו, לתת להם מעמד כלשהו ולעזוב את יהודה. יונתן התיישב במכמש הסמוכה לירושלים והנהיג את יהודה משם, כמנהיג לא רשמי. בשלב זה טרם ניסה לחזור ולהשתלט על ירושלים.
יונתן הצליח לנצל את הסכסוכים הפנימיים בממלכה הסלאוקית, ולהשיג לעצמו מן השליט אלכסנדר באלאס את משרת המושל ואף הכהן הגדול. הייתה זו תקופה של ביסוס ויציבות של השלטון היהודי העצמאי בארץ, בחסות הסלאוקים, אך לאחר שבאלאס נרצח, והוחלף בדמטריוס השני, החלה שוב תקופה של אי יציבות. על שלטונו של דמטריוס השני ערער אנטיוכוס השישי בנו הצעיר של באלאס, שהיה אך ילד ונתמך על ידי שר צבא בשם טריפון. יונתן תמך בטריפון, אך זה פיתה אותו לעכו, ושם כלא אותו.
הנהגתו של שמעון
כליאתו של המנהיג הכריזמטי והפופולרי אשר הנהיג את העם לעצמאות מאז מותו של יהודה המכבי, הייתה נקודת שפל, ופחד נפל על רבים מפני אובדן העצמאות וחידוש הגזירות, אך שמעון לקח על עצמו את ההנהגה באופן מיידי. בתחילה חיזק את חומות ירושלים, כבש את יפו וגירש את תושביה. טריפון הצעיד את צבאו ליהודה כשהוא מוביל את יונתן בשרשראות, ועבור שחרורו, דרש משמעון כופר של מאה כיכר כסף ואת שני בניו כבני ערובה בשביל להבטיח את נאמנותו. שמעון מילא את דרישותיו, "אף כי ידע כי בנבלה ידבר, ויעש כן לבל ילונו עליו העם". טריפון אכן לא עמד בדיבורו, אלא המשיך לתקוף את יהודה. צבאו של שמעון עמד מולו, וטריפון נסוג לגלעד, ובדרך הרג את יונתן.
שמעון כרת ברית עם אויבו של טריפון דמטריוס השני. ברית זו הייתה המשך למדיניותו של יונתן לנצל את הסכסוכים הפנימיים בין הפלגים היריבים בממלכה הסלאוקית, על מנת להשיג הישגים מדיניים. עקב הברית הוכרזה ממלכת יהודה לממלכה חופשית ועצמאית, שאינה משלמת מס לממלכה הסלאוקית. שנה זו, 142 לפנה"ס, בה קיבלה הממלכה את עצמאותה, נחשבה אז לשנה הראשונה לספירה החדשה, וממנה החלו למנות את השנים בימי ממלכת החשמונאים, אשר הייתה הממלכה העצמאית הראשונה מאז ימי צדקיהו אחרון מלכי בית דוד.
שמעון ניצל את מעמדו החדש, והשיג הישגים צבאיים. עם הישגיו הצבאיים נמנים כיבוש גזר, יפו, והכנעת חיל המצב היווני שישב במצודת החקרא בירושלים, שהיה מטרד בלתי פוסק בימי יהודה ויונתן, ומעוזם האחרון של המתייוונים. המצודה נכבשה בכ"ג באייר שנת 141 לפנה"ס, ויום זה נקבע אף הוא ליום שמחה בימי ממלכת החשמונאים. האירוע נחשב לאחד מהישגיו הצבאיים הגדולים של שמעון, והונצח בספר המכבים, ואף במגילת תענית. כן נחרטו לוחות נחושת המפרטים את מעלליו של שמעון, ובהם כיבוש החקרא, והוצבו על הר ציון.
בין פעולותיו החשובות של שמעון – חידוש הברית עם רומא, עליה כתב ההיסטוריון צבי גרץ כי "חזון נפרץ הוא, כי יד הנוטע את עץ הדרור תשים בקרבו גם את התולעת המכרסמת את פרחי החן". ואכן, ברית זו, ככל שהייתה בשעתה מעשה מתבקש, וכריתת ברית עם כוח עולה שיוכל לסייע לממלכה החדשה נגד אויביה החיצוניים, נשאה בחובה את פירות החורבן העתידי.
מדיניות הפנים
בתחום מדיניות הפנים פעל שמעון למתן לגיטימציה לשלטון שושלת החשמונאים, מסוג זו שהייתה בעבר לשלטון בית דוד. בשנת 140 לפנה"ס כינס שמעון אספת עם גדולה (לדעת חלק מן החוקרים יש לתרגם את שם המוסד שנזכר בספר מקבים א, פרק י"ד, פסוק ל"א בתרגום (יצחק זעקיל פרענקיל) כ"כנסת גדולה": אספה שהייתה מכונסת במקרים בהן נדרשה החלטה קונסנסואלית בעניין הרה גורל, כמו אישור האמנה בימי נחמיה, או עם פרוץ המרד הגדול ובמקרים אחרים; אספה זו כונסה על מנת לתת לגיטימציה לשלטונו של שמעון ושלטון יורשיו. שמעון הוכרז כ"מוֹשל וכוהן הגדול לעולם עד עמוד נביא נאמן". בכך הוא מונה למנהיג האומה לכל דבר, פרט לתואר "מלך" שלא הוענק לו על ידי האספה.
תחום מלכותו של שמעון השתרע אף על מקומות בהם גרו לא יהודים, ואלו לא השלימו בקלות עם שליטם החדש. בתל גזר נמצאה כתובת בה מקלל אדם בשם פמפרס -
"Παμπρς Σιμοονος κατοπαςη πυρ βασιλειον".
משמע "פמפרס (אומר): מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון".
תקופת אנטיוכוס השביעי - סידטס
שמאל|ממוזער|250px|שטחי החשמונאים תחת שלטונו של שמעון
יורשו של דמטריוס השני, אנטיוכוס סידטס, האיר פנים בתחילה כלפי שמעון וכרת עמו ברית, שכן היה זקוק לו במלחמתו כנגד טריפון במאבקי כס המלכות הפנימיים. הוא אישר את מעמדו העצמאי, ואף אישר לו לטבוע מטבעות: "ועתה הנה הניחותי לך כל אשר הניחו המלכים לפני, והכוח בידך לעשות מטבעות זהב וכסף בארצך כנפשך". קיים ויכוח האם מטבעות שונים שנטבעו בתקופה זו (מטבע שקל שעליו כתובת "שקל ישראל" מצד אחד, ומן הצד השני "ירושלים הקדושה") אכן משויכים לתקופת שמעון. יש הסבורים כי כן, ויש הסבורים כי שמעון לא טבע מטבעות על אף שקיבל זכות זו, מסיבות כלכליות.
נוסף לכך, אנטיוכוס נתן עצמאות לשמעון ועמו: "העיר ירושלים תהיה קודש וחופשית, והערים הבצורות אשר בנית וכל כלי קרב אשר אספת יהיו תחת ידיך".
אך לאחר מכן, משניצח סידטס את טריפון נשתנה טעמו, והוא דרש דרישות שונות באמצעות שליחו אתנוביוס (אתינוביוש), כגון החזרת מצודת החקרא.
"...(כז) וישלח לו אחד מקרוביו את אתינוביוש לאמור לו. (כח) אתם לכדתם את יפו ואת גזר ואת המצודה אשר בירושלים והם ערי מלכותי. (כט) את גבולי הארץ השימותם ונחלתי שמתם לחרבה ועל ערי ממשלתי תשתררו. (ל) ועתה השיבו לי את הערים אשר לקחתם ואת כל תרומות הערים אשר הרימותם מחוץ לגבולי יהודה. (לא ) ואם לא ונתתם לי את כסף מכרם חמש מאות ככר כסף בעד הערים וחמש מאות בעד השמות והתרומות. (לב) ואם תמאנו ומריתם ויצאתי בחרב לקראתכם..." (מקבים א', פרק ט"ו, על פי תרגום יצחק זעקיל פרענקיל).
שמעון סירב לו והשיב לשליח את האימרה המפורסמת:
שמעון הציע תשלום חד פעמי של מאה כיכר-כסף, שלו סירב אתנוביוס. ומשסירב לשליח, "וילך בחרי אף וישב אל המלך ויספר לו את דברי שמעון ואת יקר תפארת גדולתו ואת כל אשר ראו עיניו ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו".
בתגובה לסירובו של שמעון, הורה סידטס לקנדביוס, נציב אזור החוף של ישראל, לפעול בפעולות מלחמתיות כנגד שמעון. קנדביוס פעל מיבנה ומקדרון (שם הקים מבצר), ושמעון העמיד מולו צבא גדול בפיקוד בניו יוחנן ויהודה. בקרב שנערך בשיפולי הרי יהודה ממערב לגזר, והשתתפו בו פרשים יהודיים, ניגף הצבא הסלאוקי בפני החשמונאים. לסידטס התברר כי צבא החשמונאים התחזק, ורק בשימוש בצבא הממלכה, או ריכוז כוחות גדול הוא יוכל להתגבר עליהם. אירוע זה הביא לשלווה ושלום בשארית כהונתו של שמעון.
רצח שמעון
אנטיוכוס המשיך לחרוש מזימות כנגד שמעון, וקנה את ליבו של חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב , שליט יריחו. תלמי הזמין את שמעון לסעודת חג במבצר דוק, ובמהלך הסעודה התנפל לפתע על שמעון ושניים מבניו שנכחו שם - יהודה ומתתיהו, ורצחם (בחודש שבט, שנת 134 לפנה"ס). גורלו זה של שמעון היה זהה לגורל אחיו - אף אחד מבניו של מתתיהו הכהן לא זכה למות מיתה טבעית, וכולם מתו בחרב, אם בשדה הקרב ואם במזימותיהם של הסלאוקים.
בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס הראשון, אשר לא השתתף בסעודה שערך גיסו, ונותר בגזר, המשיך את דרכו.
משה דוד הר מעריך את שמעון באופן הבא:
"מבין שלושת האחים החשמונאים שהנהיגו את העם בתקופה זו דומה שבשמעון היה המיזוג המאוזן ביותר של כישרונות. הוא לא בלט בתור מצביא מזהיר או מדינאי רב-יוזמה ורב-תושייה, אך הייתה בו יכולת לא מבוטלת בתחומים אלה, והוא ניחן גם בראייה רחבת-אופקים וארוכת-טווח, בהבנה בהלכות מדינה, במנהל, במשפט ובשיקול דעת בכל אורחותיו. לכן היה שמעון אישיות מדינית יוצרת ובונה, שלא היה דומה לה בשושלת החשמונאית".
עץ משפחה של השושלת
ראו גם
אחי גיבורי התהילה, רומן היסטורי מאת הווארד פאסט על מרד החשמונאים מנקודת ראותו של שמעון.
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
יוסף בן מתתיהו, "מלחמות היהודים", א' 48–50
מקורות מודרניים
אוריאל רפפורט, ספר מקבים א': מבוא תרגום ופירוש, ירושלים תשס"ד עמ' 309–330.
משה דוד הר, "היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית : חלק ב'", יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור, 1985-1981
קישורים חיצוניים
ד"ר יהושע בראנד, מינויו של שמעון החשמונאי, מחניים ל"ד, חנוכה, באתר דעת
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הרוגי התנקשויות
קטגוריה:מרד החשמונאים: אישים
קטגוריה:חשמונאים
קטגוריה:כהנים גדולים
קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני
קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם
קטגוריה:קורבנות רצח בארץ ישראל
קטגוריה:יהודי המאה השנייה לפנה"ס | 2024-08-19T10:52:45 |
קלן | שמאל|ממוזער|250px|גשר הוהנצולרן, אחד משבעת הגשרים החוצים את הריין בקלן. זהו גשר הרכבות העמוס ביותר באירופה. ברקע - הקתדרלה של קלן
שמאל|ממוזער|250px|קלן ההרוסה בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הריסות גשר הוהנצולרן, שקועות בנהר הריין, נראות מימין לקתדרלה
שמאל|ממוזער|250px|סתיו בפארק לינדנטל, הפארק הגדול בעיר
שמאל|ממוזער|250px|כנסיית מרטין הקדוש, אחד מסמלי העיר
קֵלְן (בגרמנית: Köln, , מוכרת בשפות רבות גם כקולון או קולוניא וכן קוילן בפי יהודי אשכנז) היא העיר הגדולה ביותר במדינת נורדריין-וסטפאליה שבגרמניה והרביעית בגודלה בגרמניה, עם אוכלוסייה של מעל כמיליון תושבים. מבחינת שטחה היא במקום השלישי בגרמניה, עם 405 קמ"ר.
קלן היא העיר הגדולה ביותר השוכנת לגדות נהר הריין, העיר הגדולה ביותר במדינת נורדריין-וסטפאליה (המדינה המאוכלסת ביותר בגרמניה), והעיר הגדולה המערבית ביותר בגרמניה, במרחק עשרות קילומטרים בלבד מהגבול עם הולנד ובלגיה. בקלן שבעה גשרים החוצים את הריין, יותר מבכל עיר אחרת השוכנת על גדות נהר זה.
ראש עיריית קלן היא הנרייטה רקר (Henriette Reker), ללא שיוך מפלגתי, המכהנת בתפקיד זה מ-22 באוקטובר 2015.
היסטוריה
קלן היא העיר הגדולה העתיקה ביותר בגרמניה. היא נוסדה בשנת 38 לפנה"ס לאחר שמרקוס ויפסניוס אגריפה העביר את האובים, שהיו שבט גרמאני, לגדה השמאלית של הריין במהלך מסע מלחמה שערך באזור. העיר הפכה לבירה של גרמניה תחתית. הקיסר קלאודיוס העניק לעיר מעמד של קולוניה בשנת 50, ושינה את שמה לקולוניה אגריפינסיס (Colonia Agrippinensis) על שם אשתו אגריפינה הצעירה. העיר הפכה למרכז חשוב בקיסרות המערבית ובה היה מוצב בסיס חשוב של הצי הרומי, היא נהנתה משגשוג עד כיבושה בידי הפרנקים בשנת 456 לערך. מספר שרידים מתקופת הרומאים עדיין קיימים בעיר. בסוף ימי הביניים הייתה קלן העיר הגדולה ביותר בגרמניה. במרכז העיר נמצאת בזיליקת אורסולה הקדושה שנבנתה במאה ה-5 ועד למאה ה-12 הייתה הכנסייה הראשית של העיר.
המבנה החשוב ביותר בעיר, ואחד האתרים המתויירים ביותר בכל גרמניה, הוא הקתדרלה של קלן (בגרמנית: Kölner Dom). זוהי הכנסייה הגדולה ביותר בצפון אירופה (אם כי המינסטר של אולם, בדרום גרמניה, גבוהה במקצת מזו של קלן). בנייתה של הקתדרלה הגותית החלה במאה ה-13 בסגנון גותי קורן ונמשכה, לא ברציפות, כ-600 שנים, כאשר זוג צריחי התחרה שלה (בגובה 157 מטר) הושלם רק ב-1880, עם סיומה הרשמי של בניית הקתדרלה במסגרת התחייה הגותית. הקתדרלה, על שני צריחיה שנראים למרחק רב, הפכה לסמלה הבלתי רשמי של העיר, והיא מופיעה בשלטים ובסמלים של ארגונים, חברות ועסקים רבים באזור. אחת הרחבות הגדולות המקיפות את הקתדרלה נקראת "מעלוֹת" והיא עוצבה על ידי הפסל הישראלי דני קרוון.
ראש עיריית קלן בין 1917 ו-1933 היה ד"ר קונראד אדנאואר, אשר נולד בעיר. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הפך לקנצלר הראשון של גרמניה המערבית, אשר תרם רבות לשיקומה של גרמניה לאחר המלחמה. נמל התעופה של קלן קרוי על שמו.
במלחמת העולם השנייה סבלה העיר הפצצות כבדות, ו-90% ממנה היו להריסות. פצצה אחת אף נפלה על הקתדרלה, אך המבנה שרד. אוכלוסיית העיר צנחה מ-800 אלף ל-40 אלף. העיר שוקמה במהירות, ולעיתים בפזיזות, לאחר המלחמה. הדבר הביא לכך שהחדש והישן מעורבים בקלן בצורה שאינה קיימת בערים אחרות; כנסיות רומנסקיות עתיקות עומדות צמודות לקניונים מודרניים; קומפלקס חניה בן 8 קומות מוקף בחלקו בשרידי החומה שהקיפה את העיר בימי הביניים; הניגוד בין התקופות בולט לעין בכל פינה בעיר.
בשנת 1964 התרחש הטבח בבית הספר קלן במהלכו נהרגו כמה מורים ותלמידים.
קלן הייתה לעיר תאומה של תל אביב בשנת 1979, וקיים בה רחוב בשם "תל אביב".
ברית ערים תאומות נחתמה בין קלן ובית לחם ב-1996.
אוכלוסייה ותרבות
אוכלוסיית העיר מתנדנדת בשנים האחרונות סביב קו מיליון התושבים. הריבוי הטבעי השלילי, בעיה המטרידה את גרמניה כולה, מתאזן לעיתים על ידי הגירה, אך מעבר של תושבים מהעיר אל הפרברים משפיע גם הוא באופן שלילי על היותה של קלן "עיר המיליונים" הרביעית בגרמניה.
כמו כל עיר גדולה בגרמניה ובאירופה, קלן נחלקת לרבעים, ולכל רובע בית-עירייה ומועצה משלו. בקלן מספרם הוא תשעה: רבעי הגדה המערבית הם רובע מרכז העיר (Innenstadt; כאן מצויים מרבית אתרי התיירות של קלן), רודנקירכן (Rodenkirchen), כורוויילר (Chorweiler), ניפֵּס (Nippes), לינדנטל (Lindenthal) וארנפלד (או אהרנפלד, Ehrenfeld). השניים האחרונים הקנו ליהודים רבים את שם משפחתם; תושבים רבים בישראל נושאים שמות אלו. ברבעי הגדה המערבית מתגוררים קרוב לשני שלישים מתושבי העיר. רבעי הגדה המזרחית הם פּוֹרְץ (Porz, בו שוכן נמל התעופה של קלן), מילהיים (Mülheim, הרובע הגדול בקלן) וקאלק (Kalk).
אף על פי שקלן שוכנת באזור שרובו פרוטסנטי, שולטת דווקא הנצרות הקתולית בעיר; כ-40% מתושבי העיר קתולים, לעומת כ-17% פרוטסטנטים. בעבר לא הורשו פרוטסטנטים להתגורר בעיר, ועדיין רוב הכנסיות הפרוטסטנטיות נמצאות בגדה המזרחית, מחוץ לשטח העיר ההיסטורית, ושם גם מתגוררים רוב הפרוטסטנטים. בעיר 247 כנסיות, מתוכן 165 קתוליות ו-82 פרוטסטנטיות.
קלן מהווה את מרכזו של אזור בו מדוברת הקלש (Kölsch), הניב הגרמני של אזור חבל הריין. כיום שגורה השפה בפי כרבע מיליון איש, רובם מבוגרים וכולם דוברים גם גרמנית.
קלן נחשבת לבירה הבלתי רשמית של ההומוסקסואלים באירופה. בכל קיץ וחורף נערך קרנבל תחפושות, גם הוא מהגדולים והוותיקים באירופה. באוגוסט 2010 אירחה קלן את המשחקים הגאים בהשתתפות 12000 משתתפים מ-70 מדינות.
אוניברסיטת קלן, עם כ-44 אלף סטודנטים, היא אחת האוניברסיטאות הגדולות בגרמניה. גם מכללת קלן (Fachhochschule Köln) היא הגדולה בגרמניה, עם כ-16 אלף סטודנטים. בעיר שתי מכללות נוספות, ובסך הכול עומד מספר הסטודנטים על למעלה מ-85 אלף, כשמינית מהם אינם גרמנים.
קלן היא עיר ירוקה במיוחד: עשירית משטחה מוקדש לפארקים, שביעית מהווה שטח מיוער וכחמישית - שטח חקלאי. התמיכה במפלגת הירוקים בעיר גדולה יחסית לשאר גרמניה, ונציגיה מהווים כששית מהנציגים במועצת העיר.
קלן מהווה מרכז תקשורת ראשי בגרמניה. תחנות טלוויזיה ורדיו רבות (RTL ו-WDR, בין השאר) שוכנות בעיר. בקלן נמצא היכל האירועים הגדול ביותר באירופה קלן ארנה, והוא מרכז אירועים גדולים ומשמעותיים מדי שנה, ביניהם כנס פוטוקינה הדו-שנתי. ההנהלה הראשית של חברת התעופה הגרמנית, לופטהאנזה, שוכנת בקלן. בקלן 31 מוזיאונים, אחדים מהם מהידועים בגרמניה.
קלן היא אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר בגרמניה. למעלה מחמישית מתושבי קלן אינם גרמנים. מתוכם, כ-40% טורקים. בעיר שלשים וחמישה מסגדים. כמו בכל עיר בגרמניה, נוטים הזרים להתגורר יחדיו: ברובע קאלק, העני יחסית, מהווים הזרים למעלה מרבע מכלל התושבים; ברחובות מסוימים ברובע קשה למצוא שלטים בגרמנית. ברובע לינדנטל, בו שוכנת אוניברסיטת קלן, קטן חלקם של הזרים באוכלוסייה מעשירית.
כ-20,000 מתושבי קלן איטלקים; מספר זהה של תושבי ממוצא יוגוסלבי מתגורר בעיר, רובם הגיעו כפליטים בזמן מלחמת קוסובו בשנות ה-90.
תחבורה
קלן היא עוגן תחבורתי משמעותי ברשת הרכבות של אירופה. בתחנת הרכבת המרכזית של קלן עוצרות רכבות מהירות וארוכות טווח שמקשרות את העיר עם חלקי גרמניה האחרים ועם מדינות הסביבה.
נמל התעופה קלן/בון נמצא בקצה העיר ומשמש כנמל תעופה משותף לקלן ולבון.
יהודי קלן
הקהילה היהודית בקלן היא הוותיקה בגרמניה ומצפון להרי האלפים בכלל. נטען כי נמצאו סימנים ליישוב יהודי במקום כבר מהתקופה הרומית, במאה הראשונה לספירה. עם זאת, אמינותם של ממצאים אלה מוטלת בספק. בשנת 321 אישר הקיסר קונסטנטינוס ליהודים להיבחר למועצת קלן. בזמן מאורעות תתנ"ו, שנערכו ביהודי גרמניה במהלך מסע הצלב הראשון, נעשה מאמץ רציני להגנה על יהודי העיר על ידי הארכיהגמון. הוא פינה את היהודים מן העיר אל מספר מצודות מרוחקות. למרות זאת, ב-30 במאי 1096, תקפו הצלבנים את הרובע היהודי, וזמן קצר לאחר מכן הוצאו להורג היהודים ששוכנו במצודות. פוגרום נוסף ביהודי העיר אירע בימי המוות השחור בשנת 1349 (גזירות ק"ט). בחפירות ארכאולוגיות נמצאו שרידי בית הכנסת של קלן שנחרב באותו פוגרום. מן המחצית הראשונה של המאה ה-14 נמצאו עוד בחפירות, כ-400 רשימות עברית ויידיש (או גרמנית באותיות עברית) מחיי הקהילה, למשל רשימת חייבי כספים למאפייה. ממצא חשוב אחר שנחשף הוא קטע מרומן אבירי שנכתב ביידיש. בשנת 1424 גורשו יהודי העיר ובכך נסתם הגולל על הקהילה היהודית הימי־ביניימית בקלן. החיים היהודיים התחדשו שם רק אחרי המהפכה הצרפתית כאשר בשנת 1798 הם הורשו לשוב אליה.
ערב מלחמת העולם השנייה חיה בקלן קהילה גדולה של כ-20 אלף יהודים, עם שישה בתי כנסת. רוב היהודים הושמדו בשואה. בית הכנסת הראשי בעיר, בסגנון גותי מפואר, נהרס בליל הבדולח ושוחזר לאחר המלחמה. בין השנים 1919–1942 התקיימה בעיר הגימנסיה היהודית היחידה בחבל הריין, "יבנה", מנהל בית הספר, ד"ר מנחם אריך קליבנסקי, הציל 130 מתלמידיו במסגרת ה"קינדר-טרנספורט" לאנגליה לפני שנספה בעת גירוש היהודים מהעיר ביולי 1942.
בין השנים 1955–1966, שכנה בעיר קונסוליה כללית ישראלית והשגרירות הזמנית עד אשר הועברה ב-1966 לעיר בון, בירת גרמניה המערבית דאז, למעט המדור הקונסולרי ונספחות כלכלית שנותרו בקלן.
כיום מונה הקהילה היהודית בקלן כ-5,000 נפש (השלישית בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין ופרנקפורט), רבים מהם מהגרים מברית המועצות לשעבר. ביטאון הקהילה היהודית בקלן, היוצא אחת לחודש, מודפס בגרמנית וברוסית. בשנת 2005 ערך האפיפיור הגרמני בנדיקטוס ה-16 ביקור היסטורי בבית הכנסת בקלן, והתקבל על ידי רב הקהילה דאז, נתנאל טייטלבאום, ונכבדי הקהילה. שליחי חב"ד בעיר מאז 1994 הם הרב מנחם מנדל וליבא בריינא שטראקס.
ערים תאומות
הערים התאומות של קלן הן:
גלריה
ראו גם
קתדרלת קלן
תזמורת גירצניך
התזמורת הסימפונית של קלן
תזמורת רדיו קלן
כורוס מוזיקוס קלן
דאס נויה אורקסטר
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:נורדריין-וסטפאליה: ערים
קטגוריה:ערי הנזה
קטגוריה:ערים קדושות | 2024-08-29T15:48:16 |
חבל הריין | חבל הריין (או ריינלנד, בגרמנית: Rheinland) הוא שמו של האזור השוכן לגדות החלק הצפוני והמרכזי של נהר הריין בגרמניה.
אורכו של האזור מגבולו הצפוני (דיסלדורף) ועד גבולו הדרומי (קובלנץ) הוא כ-150 ק"מ. אף על פי שנהר הריין (הזורם מדרום לצפון) מגדיר את האזור, משתייכים אליו גם אזורים המרוחקים עד כ-70 ק"מ ממנו, לכיוון מערב ומזרח. שטחו של האזור כ-20,000 קמ"ר.
המושג "חבל הריין" אינו מציין את אזור הריין לכל אורכו של הנהר. בנוסף, "ריינלנד" אינו אזור פוליטי רשמי בימינו. בתחומו נמצאים שטחים של שתי מדינות בגרמניה: נורדריין-וסטפאליה וריינלנד-פפאלץ.
יותר מכל, הגדרתו של האזור היא תרבותית: לתושבי חבל הריין שפה משלהם (קֵלְש) וכן מאכלים, מוזיקה, אמנות ופולקלור. האזור ידוע כאי של רצינות פחותה, נינוחות, אהבת החיים וחוסר רשמיות בהשוואה לאזורים אחרים בגרמניה.
שתי הערים הגדולות והחשובות באזור הן קלן, המייצגת נאמנה את אופי האזור ותרבותו, ובון. בריינלנד, ובמיוחד לאורך הריין, קיימות ערי-מרפא (עיירות נופש) רבות; בשמותיהן של רבות מהן קיימת התחילית באד, שפירושה בגרמנית – מרחצאות. שתיים מהידועות שבעיירות אלו הן באד מינסטראייפל (Bad Münstereifel, אחד המקומות המתוירים ביותר בגרמניה) ובד הונף (Bad Honnef).
היסטוריה
התקופה הרומית
יוליוס קיסר כבש את השבטים הקלטים על הגדה המערבית של הריין, ואוגוסטוס הקים עמדות מבוצרות רבות על נהר הריין, אך הרומאים מעולם לא הצליחו להשיג דריסת רגל איתנה על הגדה המזרחית. כאשר האימפריה הרומית נחלשה, פרנקים דחפו קדימה לאורך שתי גדות הריין, ועד סוף המאה ה-5 כבשו את כל הארצות שהיו בעבר תחת השפעה רומית. עד המאה ה-8, השליטה הפרנקית התבססה היטב במערב גרמניה ובצפון גאליה.
עם הלגיונות הרומיים, התיישבו בחבל הריין ככל הנראה גם יהודים. ישנה עדות כתובה לנוכחות יהודית בחבל בתחילת המאה ה-4: צו משנת 321 לספירה (תקופת הקיסר קונסטנטינוס), השמור בספריית הוותיקן, כולל הנחיות לנציב הרומי של העיר קלן לגבי יחסיו עם הרב המקומי.
עם חלוקת האימפריה הקרולינגית בהסכם ורדן נפל חלק מהחבל שממזרח לנהר תחת שליטת פרנקיה המזרחית, בעוד זה ממערב נשאר עם מממלכת לותרינגיה.
האימפריה הרומית הקדושה
בתקופתו של הקיסר אוטו הראשון, שתי גדות הריין הפכו לחלק מהאימפריה הרומית הקדושה, ובשנת 959 חולק שטח חבל בין דוכסות לורן עילית, הסמוכה למוזל, ודוכסות לורן התחתית בסמוך למז.
כשכוחו של הקיסר הרומאי הקדוש נחלש, התפרק חבל הריין למספר רב של נסיכויות עצמאיות קטנות, כל אחת עם תהפוכות נפרדות וכרוניקות מיוחדות. החטיבות הלותרינגיות הישנות התיישנו, ובעוד שאדמות לורן תחתית כונו ארצות השפלה, שמה של לורן הוגבל לאזור המוזל העליון.
המאות ה-19 וה-20
ב-1824 הוקמה פרובינציית ריינלנד במסגרת פרוסיה מאיחוד פרובינציות "הריין התחתי" ו"ייליך-קלווה-ברג", ובירתו הייתה קובלנץ.
חוזה ורסאי, שנחתם ב-1919, קבע כי לגרמניה אסור יהיה להכניס צבא לאזור או לבנות בו ביצורים, כדי ליצור חיץ בין גרמניה ובין צרפת, לוקסמבורג, בלגיה והולנד. בעקבות החוזה גם הופרד מהריינלנד חבל הסאר, והועבר לשליטת חבר הלאומים, עד שחזר בהחלטת משאל עם, לשליטת גרמניה.
במהלך שנות ה-20 נכנסו לריינלנד, ובייחוד לחבל הרוהר (שכיום אינו מוגדר כחלק מחבל הריין) גם כוחות צבא צרפתיים, בלגיים ובריטיים בעקבות אי כיבוד של חוזה ורסאי על ידי הגרמנים, ובראש ובראשונה תשלום הפיצויים לצרפת. חוזה לוקרנו מ-1925 חזר על הסעיפים המדברים על פירוז החבל, ובעקבותיו החלו לצאת כוחות הצבא הזרים.
בראשית 1936 הורה אדולף היטלר לפלוש לחבל הריין, האזור הגובל עם צרפת, שהיה מפורז על פי חוזה ורסאי. חלק ממפקדי הצבא הגרמני התנגדו לצעד, אך הסכימו לאחר שכנוע מהיטלר כי צרפת ואנגליה לא יעשו דבר, והצבא הגרמני נכנס לאזור בניגוד לחוזה ורסאי ולהסכמי לוקרנו.
לימים בהתייחסו לפלישה לחבל הריין אמר היטלר:
היעדר התגובה מצד צרפת, והמחאה הרפה מצד בריטניה, נתפסו כעוד נדבך במדיניות הפיוס כלפי גרמניה של ערב מלחמת העולם השנייה.
בפברואר–מרץ 1945 ניהלו בעלות הברית קרבות קשים כנגד כוחות הוורמאכט, כחלק מפלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה. ב-1946, אחרי תום מלחמת העולם השנייה, חולק המחוז בין שתי מדינות בגרמניה המערבית – נורדריין-וסטפאליה וריינלנד-פפאלץ.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ריין
קטגוריה:נורדריין-וסטפאליה
קטגוריה:נורדריין-וסטפאליה: גאוגרפיה
קטגוריה:ריינלנד-פפאלץ
קטגוריה:ריינלנד-פפאלץ: גאוגרפיה
קטגוריה:אזורים מפורזים | 2024-01-24T12:17:17 |
ספר יהודית | ממוזער|250px|יהודית עם הראש הכרות של הוֹלוֹפֶרְנֶס (ציור של שארל מלין - 1630)
שמאל|ממוזער|250px|יהודית והולופרנס (ציור של קאראווג'ו, 1598–1599)
ממוזער|250px|כשיהודית הגיעה לבתוליה היא הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס והציעה להם לצאת למלחמה (ציור של ז'ול-קלוד זיגלר, 1847)
שמאל|ממוזער|250px|יהודית אוחזת בראשו הערוף של הולופרנס שר צבאו של נבוכדנצר (ציור של כריסטופנו אלורי מ-1613)
ממוזער|250px|יהודית אוחזת בראשו הערוף של הולופרנס (ציור של ג'וזפה צ'זארי, העשור הראשון של המאה ה-17, המוזיאון לאמנות של ברקלי)
ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל (המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס).
גרסתו העיקרית של הספר שנשתמרה מצויה בתרגום השבעים, ולא ברור האם יוונית היא שפת המקור של החיבור או שמדובר בתרגום מעברית או ארמית. הספר מוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית. הספר נכלל בגרסאות של הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית לביבליה כחלק מ"הברית הישנה", אך אינו כלול בתנ"ך היהודי או בגרסת הביבליה המקובלת על הנצרות הפרוטסטנטית.
תקציר הספר
הספר עוסק ביהודית ובהוֹלוֹפֶרְנֶס (או אולופרנא), שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור. עמים אלו סירבו לסייע לנבוכדנצר במלחמתו נגד ארפכשד מלך מדי, שנערכה כשש שנים קודם לכן. במהלך מסע הנקם כבש הולופרנס ארצות רבות מפרס ועד צידון, שנכנעו לו בלי כל התנגדות. למסע הולופרנס היו גם השלכות דתיות, הולופרנס ניתץ את מקדשי העמים שכבש, והעמים היו צריכים לעבוד את נבוכדנצר כאל.
הולופרנס פלש לארץ ישראל מכיוון עמק יזרעאל והיה, כנראה, בדרכו לירושלים. בני ישראל, שחיו ביהודה, רצו למנוע את הגעת הולופרנס לירושלים, בעיקר מתוך חשש למקדש - שזה עתה "טוהר" לפי הסיפור. לכן יצאה קריאה מירושלים לכל ערי הצפון למנוע מהולופרנס את המעבר. בתגובה צר הולופרנס על העיר בתוליה (ייתכן שהכוונה לעיר בשם בית אלוה או בית אל) שנמצאת בשומרון. לאחר שהגברים בעיר איבדו תקווה והחליטו שאם תוך חמישה ימים האל לא יושיע אותם הם יסגירו את העיר, החליטה יהודית, שהייתה אלמנה עשירה ויפה, לעשות מעשה בעצמה. היא הגיעה למחנה הולופרנס בהצהירה שכיוון שהיהודים חוטאים היא יודעת שהם עתידים להפסיד וכי ברצונה לחסות במחנה ולהתפלל לאלוהים, וכך לדעת מתי ישראל יפלו בידי מחנה אשור. החיילים, שהתרשמו מיופייה ומאופייה של יהודית והאמינו בכנות דבריה, הביאו אותה לפני הולופרנס מפקדם. לאחר תחקור, נתן לה הולופרנס יד חופשית בתוך המחנה.
לאחר כמה ימים הוא יזם משתה, והזמינה אליו מתוך כוונה לפתותה. במהלך המשתה הוא שוחח עם יהודית, שיחה ששימחה אותו, והוא שתה יין בכמות יוצאת דופן והשתכר. בשלב מסוים עזבו כולם את המקום והשאירו אותו לבדו עם יהודית. בשכרונו נרדם הולופרנס על מיטתו, ויהודית לקחה את חרבו, המכונה ביוונית "אכינכי", כרתה את ראשו, הכניסה את ראשו לתרמילה, ויצאה מהמחנה לכיוון בתוליה. בהגיעה לבתוליה הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס, והציעה להם לצאת למלחמה. כאשר האשורים ילכו לקרוא לשר הצבא שיצא עמם למלחמה, אמרה יהודית, הם יופתעו לגלות שהוא מת, ויובסו. ואכן, משגילו האשורים שמפקדם נהרג, נפל עליהם פחד גדול, והם נסוגו.
תוכן פרקי הספר
הספר מחולק ל-16 פרקים קצרים (כ-21 פסוקים בממוצע לכל פרק).
פרק א' - בשנה ה-12 למלכותו נלחם נבוכדנצר מלך אשור בארפכשד מלך מדי ושולח שליחים לארצות האזור, בבקשת עזרה, ואף לירושלים ולארצות עד לגבול אתיופיה. השליחים חוזרים כלעומת שבאו לאחר שעמי האזור אינם נשמעים אליו.
פרק ב' - בשנה ה-13 למלכותו של נבוכדנצר. נבוכדנצר מבטיח לנקום ושולח צבא רב בראשותו של הולופרנס. מתחיל מסע כיבושים עד לדמשק.
פרק ג' - מלכי מסופוטמיה, סוריה ולוב נכנעים לנבוכדנצר.
פרק ד' - בארץ יהודה גובר הפחד מנבוכדנצר שמא יהיה גורלם כשאר הערים שכבש. הכהן הגדול אליקים מורה לעם להתכונן למלחמה והעם כולו מתפלל להצלה.
פרק ה' - הולופרנס שר צבאו של נבוכדנצר בשערי ארץ יהודה. מלכי מואב ועמון מתארים בפניו את סוד כוחם של בני ישראל, האמונה באל אחד.
פרק ו' - הולופרנס מתכוון להראות ליהודים שאין אל אחר מלבד נבוכדנצר.
פרק ז' - הולופרנס פוקד על צבאו לכבוש את ביתאיליה שביהודה. למראה הצבא הרב בני ישראל מתפללים ולאחר מכן מתבצרים בעמדות הגנה. בני מואב ועמון מציעים עזרה להולופרנס אשר צר על העיר. הולופרנס מורה לחייליו למנוע ממי הבארות להגיע לאנשי העיר. אנשי העיר הגוועים בצמא מתחננים אל עוזיה, ראש העיר, שייכנע, כי עדיף להם שיבזזו את העיר מלמות בצמא. עוזיה אומר שאם בתוך 5 ימים לא תבוא ישועה הוא ייכנע.
פרק ח' - יהודית, אלמנה עשירה משבט שמעון, מנסה לשכנע את עוזיה לא להיכנע.
פרק ט' - יהודית מתאבלת ומתפללת לאלוהים.
פרק י' - יהודית, יוצאת מהעיר הנצורה עם צידה לעבר מחנה האשורים, מציעה את עזרתה בכיבוש העיר.
פרק י"א - פגישתם של יהודית והולופרנס.
פרק י"ב - יהודית מפתה את הולופרנס. אוכלת מהמזון אותו הביאה בשעה שהולופרנס שותה לשוכרה.
פרק י"ג - יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס.
פרק י"ד - האשורים מגלים את גופתו הערופה של הולופרנס.
פרק ט"ו - הצבא האשורי נס בבהלה.
פרק ט"ז - תפילת ההודייה של יהודית, ומותה.
ספר יהודית במסורות
ספר יהודית במסורת היהודית
אחת מהאגדות המפורסמות במדרשי חנוכה, הוא סיפורה של יהודית שכרתה את ראשו של ראש הצוררים. מעשה זה נחשב לאחד מהגורמים שהכריעו את המערכה נגד היוונים. בגמרא נאמר: "נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס" (). ומסביר רש"י: "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות (הבאות להינשא) להיבעל לטפסר תחילה, ועל ידי אשה נעשה הנס" (שם, ד"ה שאף הן היו באותו הנס). מעיון במדרשים המובאים באוצר המדרשים עולה שהיו שני מקרי עריפה של ראשי השלטון היווני, על ידי שתי נשים שונות. האשה הראשונה היא אחותו של יהודה המכבי, והיא כרתה (יחד עם אחיה) את ראשו של ההגמון, אולם היא אינה יהודית המפורסמת. הסיפור השני הוא סיפורה של יהודית, אישה אלמנה שכרתה את ראשו של המלך.
ספר יהודית הוא "ספר חיצוני" - ספר שלא נשמר בקאנון כתבי הקודש היהודיים. כיוון שכך לא נשמר הספר בשפתו המקורית - עברית, וכמעט אין לו זכר במסורות יהודיות קדומות, כגון מסורות חז"ל. עם זאת, העובדה שהספר תורגם ליוונית במסגרת תרגום השבעים ונשמר במסגרת האפוקריפה - קאנון כתבי הקודש הנוצריים, הביאה לכך שבימי הביניים חזרו מסורות ספר יהודית להופיע בכתב, הפעם ככל הנראה בהשפעת הנוסח הלטיני של הוולגטה - תרגום התנ"ך ללטינית שנעשה על ידי הירונימוס. מוכרות מסורות ימי ביניימיות רבות של הסיפור, אותן ניתן למצוא למשל ב"חיבור יפה מן הישועה" לרב ניסים גאון, בספר "חמדת ימים" וב"בית המדרש" של יעלינק. המסורות לעיתים מטעות כיוון שיש שינויים רבים בינן לבין הספר המקורי.
במסורות יהודיות נכרך הספר בסיפור חנוכה, כשנבוכדנצר 'הפך' לאנטיוכוס אפיפנס, מסיבות לא ברורות. הסברה אומרת, כי מאחר שהוולגטה תרגמה את כל הספר כאילו התרחש בתקופת החשמונאים, המסורת היהודית שקיבלה ממנה את הסיפור הושפעה ממנה. היעב"ץ מפקפק אף הוא בייחוס לחנוכה, אך מיישב שרצו לערוך זכר למעשה יהודית, וסמכוהו לחג החנוכה. כדבריו כתבו גם בשלשלת הקבלה ובצמח דוד. לעומתו, רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בספרו "נימוקי אורח חיים", חולק על דבריו, כי עומדים בסתירה מול דברי הראשונים שמצטטים את הסיפור בהקשר לחנוכה, ומפרשים את טעם חיוב הנשים בנר חנוכה.
בספרות היהודית של ימי הביניים, החל מהמאה ה-11 ואולי לפניה, מופיעה דמותה של יהודית בסמוך לדמותו של יהודה המכבי על רקע אירועי חנוכה בכמה סיפורים. מעשיהם של השניים מקבילים אך לא משותפים.
בקהילות יהודיות רבות בארצות ערב היה נהוג לציין את ראש חודש טבת שחל בחנוכה כחג הבנות – "עיד אל בנאת", שבעוד הגברים שמחים על גבורת החשמונאים שמחות הנשים על גבורתה של יהודית. בחג זה היו נהוגים מנהגים שונים ביניהם הענקת מאכלי גבינה לנשים. הקשר בין מסורת יהודית לבין מאכלי גבינה הוא בכך שעל פי המסורת, יהודית בדומה ליעל השתמשה בחלב על מנת להרדים את הולופרנס. בספר המקורי, כפי שתורגם ליוונית לא הופיעו כל מאכלי גבינה אלא יין. ייתכן שבאחד התרגומים של הספר הופיעה גבינה, ומשם מקור המנהג. מנהג אכילת מאכלי חלב מופיע ביהדות אשכנז בתקופת הראשונים ומצוטט ברמ"א.
ספר יהודית במסורת הנוצרית
כמו חיבורים אחרים שעסקו בהיסטוריה של עם ישראל בבית שני, ספר יהודית נדחק לשולי השוליים של המסורת הרבנית אך נשמר על ידי הכנסייה, שם מילא תפקיד בלתי מבוטל. ספר יהודית נכלל בברית הישנה; וסיפורה של יהודית מונצח ביצירות רבות באמנות הנוצרית. שתיים מהמפורסמות שבהן הן "יהודית והולופרנס" מאת הצייר האיטלקי קאראווג'ו (1599) ו"יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס" מאת הציירת האיטלקייה ארטמיזיה ג'נטילסקי (1612).
אמיתות היסטוריות
ככלל, נחלק המחקר בשאלה האם יש ביסודו של הספר גרעין היסטורי, או שמדובר בבדיה ספרותית. מחלוקת זו קשורה לסוגיית תאריך כתיבת הספר. המחקר מציע שתי אפשרויות מרכזיות: התקופה הפרסית (בערך במאה הרביעית לפני הספירה) או תקופת החשמונאים (החל מהמאה השנייה לפני הספירה).
חוקרי מקרא רבים טוענים שספר יהודית נכתב למטרות תאולוגיות-לימודיות, ואין בו אמת היסטורית. כך, למשל, טוען אדולפו רויטמן, שכתב דיסרטציה על ספר יהודית. לפי רויטמן ספר יהודית נכתב בין המאה השנייה לראשונה לפני הספירה (תקופת החשמונאים). לעומת זאת, יש חוקרים הטוענים כי הספר מתבסס על מעשים אמיתיים. י"מ גרינץ טען כי הספר נכתב בתקופה הפרסית וכי הוא מבוסס על מאורעות אמיתיים. (גרינץ פרסם בשנת 1957 את הספר "יהודית: תחזורת הנוסח המקורי" שאמור להוות תרגום לעברית הקרוב ככל האפשר לאופן בו הטקסט היה כתוב במקור).
כולם מבחינים בכך שנתונים רבים בספר סותרים עובדות היסטוריות ידועות. יש המסבירים זאת במטרה למקד את תשומת הלב במסר הדתי ויש הטוענים (ובראשם גרינץ) כי הדבר נובע מאימת השלטון הזר בתקופה שבה נכתב הספר ומההכרח לצנזר את הספר.
הסתירה ההיסטורית המרכזית היא הצגת דמותו של המלך היוזם את המלחמה על ישראל כ"נבוכדנצר מלך אשור היושב בנינוה". נבוכדנצר השני היה מלך בבל ומעולם לא הוצג כמלך אשור, ובירתו לא הייתה נינווה שבאשור (אשר נהרסה על ידי אביו). כמו כן, מבחינה כרונולוגית השתתפותו של נבוכדנצר בעלילה בלתי אפשרית: נבוכדנצר מת בשנת 562 לפנה"ס בעוד העלילה מתרחשת לפי המסופר לאחר שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס. אך גם כאן אין בהכרח סתירה כיוון שבאותה תקופה ישב דריווש, הארתחששתא הפרסי בבבל (אשר מתחלפת עם אשור לא פעם) לאחר שדיכא מרד בבלי בראשותו של נבוכדנצר שלישי (נידין בל).
כמו כן, כפי שמסביר ליכט במאמרו, ישנן סתירות טופוגרפיות וקשה ליישב את תיאור הערים בישראל כפי שהן מופיעות בספר עם הטופוגרפיה הישראלית הידועה לנו. פנחס חורגין טען שסתירות אלו, כמו טעויות אחרות בספר נובעות מכך שהמחבר חי בגולה, בארץ שהייתה נתונה תחת שלטון פרסי.
לדברי גרינץ הספר משקף אירועים מהתקופה הפרסית: "נבוכדנצר" הוא דריווש, "הולופרנס" הוא שם פרסי מובהק, והספר עצמו מייחס עצמו לתקופה זו. גרינץ מראה גם כי הטופוגרפיה של הספר משקפת את הטופוגרפיה והדמוגרפיה בתקופה הפרסית בצפון השומרון.
לאורך השנים היו מספר ניסיונות נוספים להעריך את התקופה בה נכתב הספר, ולגלות את זהותו של "נבוכדנאצר". חלק מאבות הכנסייה סברו אף הם שהספר נכתב בתקופה הפרסית וכי נבוכדנאצר הוא ארתחשסתא השלישי. מלומדים וחוקרים נוספים העלו דעות נוספות המקדימות את זמן חיבורו של הספר לתקופת ממלכת יהודה המאוחרת ומזהים את נבוכדנאצר כאשורבניפל, או מאחרים אותו לשלהי התקופה ההלניסטית ומזהים את נבוכדנאצר כטיגראנס הגדול (95–55 לפנה"ס) מלך ארמניה.
לפי השערת מיכאל אבי-יונה, ספר יהודית נכתב בימי המצור על שומרון בידי יוחנן הורקנוס הראשון בשנת 108–107 לפנה"ס. השערתו מבוססת על רוח הספר שיש בה רגש לאומי-דתי חזק, ובעיקר על הגבולות של "ישראל" הדמיונית שבספר, המשקפים לדבריו מצב מדיני שהיה קיים רק בעת המצור על שומרון ולפני כיבוש בית שאן בידי החשמונאים. לדעת אבי-יונה, מחבר הספר ביקש לעודד את היהודים בזמנו, כי יוכלו לנצח את ה"אשורים" (הסורים תחת השלטון הסלאוקי), וללעוג למפקדים הסלאוקים באמצעות דמותו של הולופרנס, הנופל בידי אשה.
העיר בתוליה
גם שם המקום וגם מקום העיר נתונים לוויכוח בין החוקרים. רויטמן טוען כי השם סמלי ומרמז לבתולים, במטרה להבהיר שיהודית, גיבורת הספר, היא אישה טהורה וחסודה. לעומתם, יש הטוענים שמדובר בשיבוש של שם אמיתי.
תיאור העיר: עיר גדולה באזור ההרים של שומרון, השוכנת במקום השולט על מעבר חשוב, במרחק כמה שעות מגבע. גבע עצמה ממוקמת במרחק של שעתיים עד שלוש שעות הליכה משומרון. גרינץ מראה כי התיאור בספר מפורט מאוד ומתאים בעיקר לקבטיה או לסנור.
יש הגורסים כי השאיפה לפשטות והשיבוש היווני מצביעים על העיר בית אל, שאינה בשומרון (מיכאל אבי-יונה סבור כי זהו שם סמלי ליהודה). פרופסור אדם זרטל מזהה את בתוליה בעיר הפרסית ששרידיה נראים ב"חירבת ח'ראייק" שהנמצא במרחק קטן מכפר דאן.
ראו גם
מלחמת סיסרא ויעל אשת חבר הקיני
איגרת אתנסיוס
יהודית (ספר יהודית)
לקריאה נוספת
מהדורות הספר בעברית
מבוא ותרגום לעברית של ספר יהודית, מאת משה סימון, הופיע בכרך ב' של מהדורת הספרים החיצוניים שהפיק אברהם כהנא. תרצ"ז/ 1937.
יהודית - שושנה: נוסחאות חדשות / מוציאן לאור על פי כ"י שבבודפשט ד. ש. לוינגר, בודפשט: [דפוס F. GEWUERCZ], שנת ת"ש
יהודית, בתוך: הספרים החיצונים, כרך "ספורים ודברי חכמה", מתורגמים ומפורשים על ידי א. ש. הרטום, הוצאת יבנה תל אביב. 49 עמ'.
ספר יהודית: תחזורת הנוסח המקורי בצירוף מבוא, פירושים ומפתחות, מאת יהושע מ. גרינץ, ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ז/ 1957.
מהדורה שנייה: תשמ"ו/ 1986.
מחקרים
יעל שמש, "'ולא עשה עמי חטא לטֻמאה ולבֹשת' (יהודית יג, טז): סיפור יהודית כסיפור מתקן לסיפור יעל וסיסרא", שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום טז (תשס"ז), עמ' 159–177.
, המבנה והמשמעות של ספר יהודית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב/ 1992.
קישורים חיצוניים
ספר יהודית בוויקיטקסט
מדרש מעשה יהודית מאתר דעת
סיפור מעשה יהודית מספר חמדת ימים
ספר יהודית
ספר יהודית
פרשנות היסטורית לספר יהודית
הערות שוליים
יהודית
קטגוריה:חיבורים הכלולים בתרגום השבעים
קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:הברית הישנה | 2024-08-13T04:43:15 |
להקת 21 | REDIRECT 21 (להקה) | 2004-12-15T07:57:21 |
להקת כוורת | REDIRECT כוורת (להקה) | 2004-12-15T07:58:47 |
גונדי | גוֹנדי הוא מאכל יהודי-פרסי של כופתאות עגולות ואווריריות מבשר עוף טחון, חומוס וקמח שעשוי מחומוס יבש. הגונדי מוגש עם המרק שבו התבשל, בדרך כלל על גבי מצע של אורז לבן. צבעו של הגונדי הוא צהוב, בשל השימוש בתבלין הנפוץ בפרס כורכום או זעפרן.
גונדי לא מוצלח עלול להיות קשה, דחוס ולא נעים לאכילה, ולכן רכות הגונדי ואווריריותו משמשות כקנה מידה מסורתי בפרס להערכת כישורי הבשלן או הבשלנית.
מלבד גונדי חומוס ("נוכודי"), קיימים סוגים נוספים, כגון גונדי העשוי מבשר טחון, אורז ועשבי תיבול, וגונדי העשוי מבשר בלבד.
קישורים חיצוניים
כופתאות חומוס - גוֹנְדִי נוֹחוֹדִי מתכון של גידי כלימיאן "המטבח הפרסי" בהוצאת כנרת (באתר מבשלים)
קטגוריה:המטבח הפרסי
קטגוריה:המטבח היהודי
קטגוריה:יהדות איראן ופרס
קטגוריה:כופתאות | 2024-04-14T11:55:47 |
שמן | שֶמֶן הוא שם כללי לנוזלים שומניים שאינם מסיסים במים (הידרופוביים).
לשמן שימושים נפוצים רבים: בישול ותיבול, יצירת מרקם משחתי למוצרי קוסמטיקה ותרופות, סיכה והגנה בפני חדירת מים. שימוש נוסף בשמנים ניתן למצוא בהפקת אנרגיה באמצעות שריפתם (למאור, הנעת מנועים ולמגוון שימושים נוספים).
שמן בישול ומאכל
שמאל|ממוזער|200px|בקבוק מהודר של שמן זית לתיבול
ממוזער|שמאל|250px|מימין לשמאל: בקבוק שמן זית, תרסיס שמן קנולה ובקבוק שמן סויה
שמן בישול הוא שומן מזוקק ממקור צמחי או מן החי, נוזלי בטמפרטורת החדר. שמנים צמחיים מופקים מזרעים, אגוזים, פירות או קטניות. שמנים מן החי הם בדרך־כלל מוצקים בטמפרטורת החדר, אך שמן דגים ולווייתנים הוא נוזלי.
השמן ובריאות האדם
השימוש הנפוץ ביותר בשמן לבישול הוא לצורך טיגון, תיבול ושימור מזונות. שמן הוא מקור חשוב לשומנים בדיאטה מאוזנת וכן לוויטמינים דוגמת E ו־A.
מבחינת החשיבות הבריאותית, מבדילים בין אחוז חומצות השומן הרוויות (רוויות באטומי מימן ולכן לא יכולים להקשר אליהן מימנים נוספים), חומצות שומן חד בלתי־רוויות (לשרשרת הפחמן שלהן יכולים להקשר אטומי מימן) וחומצות שומן רב בלתי רוויות.
גוף האדם אינו מסוגל לייצר מאפס חומצות רב בלתי־רוויות מקבוצות אומגה-3 (ω-3) ואומגה-6 (ω-6) ועל כן נדרש לקבל את חומצות השומן החיוניות לבנייתן בדמות חומצת שומן אלפא־לינולנית או לינולאית המצויות בשומן דגי ים עמוק צפוניים, שמן פשתן, אבוקדו, אגוזים, שומשום וקנולה.
במחקרים נתגלה שכנראה קיים קשר בין צריכה מופרזת של שמנים ושומנים העשירים בחומצות שומן "טרנס", שהן חומצות בלתי רוויות המכילות קשר כפול מסוג "טרנס" בין אטומי פחמן, לבין מחלות לב ושבץ. תופעות דומות כמו שבץ מוחי ובעיות בלחץ הדם (ובפרט עלייה ביחס בין הכולסטרול ה"רע", LDL, לעומת ה"טוב", HDL) מיוחסות לדיאטות עשירות בחומצות שומן רוויות. שמנים נוזליים בטמפרטורת החדר הם כמעט תמיד בלתי רוויים, שכן האלקטרונים בהם יוצרים קשרים כפולים (הם לא "נתפסו" על ידי אטומי מימן) ו"מעקמים" את מולקולות חומצת השומן כך שהן אינן מסתדרות במבנה מוצק.
סוגיה נוספת הקשורה לשמן ובריאות היא מידת החמצון של השמן. זה האחרון גובר בתנאי אחסון בלתי נאותים ובפרט בחימום השמן (למשל בטיגון). חוקרי התזונה כיום משערים כי צריכת שמן מחומצן, למשל כזה שהשתמשו בו מספר רב של פעמים לטיגון חוזר, מעלה את רמת המחמצנים בגוף ופוגעת בתאי הרקמות השונות במערכת העיכול.
שמנים צמחיים
ישנם שמנים צמחיים רבים. הם שונים זה מזה בטעמם, שימושיהם ובמידת תפוצתם.
שמן סויה - השמן הנפוץ ביותר בישראל לבישול. כמעט חסר טעם כשלעצמו.
שמן זית - השמן המסורתי באזור הים התיכון וארץ ישראל; משמש לבישול, מאכל וקוסמטיקה.
שמן תירס - למאכל ולבישול.
שמן חמניות - שמן למאכל ולבישול.
שמן שומשום - משמש לתיבול במטבחי דרום-מזרח אסיה.
שמן אבוקדו - לשימוש קוסמטי ולמאכל.
שמן פשתן - משמש לדילול צבעי שמן, להברקת רהיטים ולהגנה על עץ ולקוסמטיקה.
שמן חרדל - משמש לתיבול.
שמן לפתית - שמן למאכל ולבישול שהוחלף ברובו בשמן "קנולה", שהיא תת-זן מתורבת של לפתית הדל בחומצה ארוצית.
שמן ענבים - שמן למאכל, לבישול, לתיבול ולשימוש קוסמטי.
שמן חוחובה - מופק מזרעי שיח רב-שנתי שמקורו במדבר סונורה שבקליפורניה; משמש לעיסוי ולקוסמטיקה.
שמן שקדים - לשימוש קוסמטי ולעיסוי.
שמן נבט חיטה - לעיסוי.
שמן קיקיון - חומר משלשל, חומר גלם לביודיזל.
שמן כותנה - משמש לטיגון בעיקר, עקב עמידותו הגבוהה לחום.
שמן קוקוס - למאכל, לבישול ולשימוש קוסמטי.
שמן אגוזים - מופק בדרך כלל מאגוז מלך או לוז, ומשמש לתיבול ולמאכל.
שמן מקדמיה - משמש כבסיס בתעשיית הבשמים ותכשירי עור (קוסמטיקה).
שמן דלעת - משמש ברפואה אלטרנטיבית (תכולה גבוהה של פיטוסטרולים).
שמן דקלים - מופק מפירות של דקל טרופי; משמש למגוון רחב של שימושים בקוסמטיקה ומזון ומוצק לרוב בטמפרטורת החדר (ועל כן אינו "שמן" לפי ההגדרה).
שמן קנאביס - מופק מזרעי קנאביס, משמש לתיבול ולמאכל.
שמן בוטנים - משמש לטיגון ותיבול.
שמן לימון - משמש לרוב לבישול ותיבול, אך גם מהווה את מרכיב הריח בתכשירי ניקוי רבים.
על פי נתוני מחלקת החקלאות של ארצות הברית צריכת השמנים הצמחיים בעולם בשנת 2000 הייתה:
שמן סויה - 26.0 מיליון טונות (מ"ט).
שמן דקלים - 23.3 מ"ט.
שמן לפתית - 13.1 מ"ט.
שמן חמניות - 8.6 מ"ט.
שמן בוטנים - 4.2 מ"ט.
שמן כותנה - 3.6 מ"ט.
שמן זרעי דקלים - 2.7 מ"ט.
שמן זית - 2.5 מ"ט.
השמן הנפוץ ביותר בעולם למאכל בני אדם הוא שמן החמניות. שמן הדקלים משמש בעיקר לייצור סבון ותכשירים קוסמטיים וכן כשמן צמחי רווי (תחליף לחמאה במזון). רוב צריכת שמן הלפתית באירופה היא לייצור ביו-דיזל.
שמנים מן החי
השמנים הנוזליים המופקים מן החי הם בעיקר שמן דגים ושמן לווייתנים. בעבר, שמן לווייתנים היה מקור חשוב של תאורה (עד החלפתו בתאורת החשמל), וכן שימש לשימון מכשירים עדינים. כיום השימוש בו אינו נפוץ בעיקר בשל קיום תחליפים זולים על בסיס נפט, וכן בשל לחץ דעת הקהל כנגד ציד לווייתנים.
שמן דגים מופק מהכבד של דגי מים קרים ושימש בעבר כמקור חשוב של ויטמינים לילדים. עקב טעמו הלא נעים וריחו הוא פחות פופולרי כיום ומוחלף בגלולות.
שמן תעשייתי
כמעט כל השמנים המשמשים לסיכה, הגנה ושיכוך זעזועים בתעשייה הם תזקיקי נפט. שמנים אלו מיוצרים בצמיגויות שונות: החל מה"גריז" הסמיך ועד לשמנים דקים המשמשים לסיכוך חלקים עדינים. לעיתים מוספים לשמן תוספים שונים, כגון גרפיט והמתכת מוליבדן, לשיפור תכונות הסיכוך ועמידותו בטמפרטורות גבוהות.
בשל תכונותיו דוחות המים של השמן, רווח השימוש בו להגנת חלקי מתכת מפני חלודה, למשל בכלי נשק.
שמן תעשייתי הוא אחד המרכיבים העיקריים בתרסיס השימון הרב-שימושי, WD-40.
שמן אתרי
קישורים חיצוניים
ד"ר מיכל גילאון, שמן סויה או שמן קנולה?, באתר שירותי בריאות כללית, 1 בדצמבר 2010
הערות שוליים
*
קטגוריה:ליפידים
קטגוריה:שומנים (מזון) | 2024-10-02T17:48:19 |
יהודה משי זהב | יהודה משי זהב (19 ביולי 1959 – 29 ביוני 2022) היה איש ציבור חרדי ופעיל חברתי ישראלי, ממייסדי ארגון "אשת לפידות" ומייסד ויו"ר ארגון זק"א. היה חבר בוועדות לקידום ועידוד גיוס חרדים לצה"ל ושילובם בשוק העבודה.
במרץ 2021 התפרסם תחקיר ב"הארץ" ובו חשדות שלפיהם תקף והטריד מינית משי זהב, גברים, נשים, ילדים וילדות. כחודש לאחר פרסום הידיעה, ושעות לפני פרסום עדויות חדשות נגדו בתחקיר של "עובדה", ניסה להתאבד והיה מאושפז בתרדמת, עד לפטירתו ביוני 2022.
ממוזער|משי זהב בראיון ב"ערב חדש", 1995
משי זהב בפיגוע בקו 14א - ירושלים, 2003|שמאל|ממוזער|250px
ביוגרפיה
משי זהב נולד למנחם מנדל משי זהב, ולשרה זיסל, בתו של הרב יוסף שיינברגר, מזכיר העדה החרדית. אביו היה סופר ביידיש ובעברית, ומהדיר ספרות תורנית. גדל בשכונת מאה שערים, דור 11 בירושלים. למד בתלמוד תורה "עץ חיים", ובישיבות "תפארת ישראל", "אהל יעקב" ו"תורה אור".
פעילות ציבורית בעדה החרדית
בצעירותו היה ממובילי פעולות המחאה של העדה החרדית נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. בעקבות כך נעצר לדבריו על ידי המשטרה 34 פעמים, מתוכן 5 פעמים בשל עומדו בראש המחתרת החרדית קש"ת, שירדה לחייהם של ארכאולוגים ופתולוגים. בתקופה זו כונה משי זהב קמב"ץ (קצין מבצעים) העדה החרדית". כינויו ברשת הקשר המשטרתית היה "13 שחור". משי זהב היה עורך ביטאונה של העדה החרדית "העדה". עם אחיו צבי הוציא לאור שישה ספרים העוסקים במאבקי העדה החרדית בישראל, וספר אחד בעצמו.
זק"א
במהלך הפיגוע בקו 405 ב-1989, הגיע משי זהב עם בחורי ישיבה נוספים להגיש עזרה ראשונה לנפגעים. בדרכו חזרה לביתו הגיע למסקנה כי אם בתפיסת האויב כולם שווים, כך גם מבחינתו. בשנות ה-90 הגיע, בין השאר, לזירות של פיגועי התאבדות וטיפל בגופות ההרוגים. בעקבות כך קם ארגון "זק"א" (זיהוי קורבנות אסון) שמשי זהב עמד בראשו. בתפקידו כיו"ר זק"א פעל גם לפיוס בין דתיים לחילוניים.
במרץ 2012 התפרסם תחקיר בעיתון "מעריב", ובו הועלו חשדות כי מיליוני שקלים מכספי תרומות המיועדים לעמותת זק"א הגיעו לקופתה של חברה פרטית בעלת שם דומה. על פי החשד, תורמים התבקשו להעביר כספים לחשבון של חברה פרטית בשם "זק"א חסד של אמת – ארגון בינלאומי לאיתור חילוץ והצלה בע"מ". כאשר הכספים שנתרמים כביכול לעמותת זק"א זורמים למעשה לקופתה של חברה פרטית. לתורמים לא היה ידוע דבר על החברה הנושאת את השם הדומה, והקבלה על התרומה הייתה מטעם עמותת זק"א. מבדיקה שנערכה ברשם החברות הוברר כי בין בעלי המניות של החברה הפרטית נמצא גם משי-זהב, וכי אחיו הצעיר רמי מנהל את החברה.
בשנת 2011 עו"ד שמשון מרון, שנחשף לפרשה, הגיש תלונה למפלג הונאה במשטרה במחוז ירושלים וגם פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שעקב אחרי הסדרי חובות קודמים של זק"א, בבקשה "למתן הוראות שעניינה חשיפת מעשי תרמית והטעיה שמבצעת החברה, תוך התרמה של סכומי כסף ניכרים מהציבור הרחב, במסווה של התרמה למטרות העמותה ותוך שימוש במסמכי העמותה שלא כדין, ומבלי שזו מעבירה את כספי ההתרמות לעמותה."
היחידה הארצית לחקירות הונאה פתחה בחקירה פלילית במסגרתה בוצעו האזנות סתר רבות למשי זהב, אך לבסוף החליטה פרקליטות מחוז ירושלים שלא להגיש כתב אישום בפרשה.
בתביעה כספית שניהל עוה"ד ורוה"ח שמשון מירון בשם ארגון זק"א כנגד החברה הפרטית שהתחזתה לארגון חייב בית המשפט את החברה הפרטית לשלם 800 אלף שקל לקופת הכינוס. (זק"א באותה עת הייתה בהליך פירוק זמני, ושמשון מירון שימש כנאמן בהסדר הנושים).
בשנת 2003 (תשס"ג) הדליק משי זהב משואה, כאחד ממייסדי ארגון זק"א, בטקס הדלקת המשואות בהר-הרצל, וספג על כך ביקורת מאנשי העדה החרדית. בפרט על שהכריז כמקובל בטקס זה "לתפארת מדינת ישראל", שחלק מבני משפחתו ראו זאת כבגידה והחרימו אותו.
המשך חייו
שלושה מבניו התגייסו לצה"ל, שניים מהם לשירות קרבי, בגולני ובצנחנים. בימי מלחמת לבנון השנייה הקים את תנועת "ישראל ביחד" שהפעילה מתנדבים שסייעו לתושבים ביישובי הצפון. במהלך מבצע צוק איתן מתח ביקורת על ההנהגה החרדית שאינה משתתפת בהלוויות חיילי צה"ל ואינה מנחמת את המשפחות השכולות.
בשנת 2018 נבחר משי זהב על ידי העיתון היהודי "אלגעמיינער זשורנאל" לאחד ממאה האנשים המשפיעים לחיוב על העם היהודי. באותה שנה הקים עם כרמית נעימי ועוד את ארגון "אשת לפידות" שבו חברות נשים בתפוצות, ועוסק בסיוע קהילתי. הארגון מארגן קורסי החייאה לנשים, פועל למען שכנים במצוקה, ודואג גם לתמיכה בחיילים חרדים שאין להם אפשרות לשוב לביתם ועוד.משי זהב בטקס קבלת כומתת הצנחנים של בנו חייל צה"ל, 2017|שמאל|ממוזער|250pxמשי זהב היה חבר בוועדות לקידום גיוס חרדים לצה"ל והשתלבותם בהמשך בשוק העבודה. השתתף גם בוועדה הציבורית שהקים הרמטכ"ל אביב כוכבי בדצמבר 2019 לבדיקת היקף הזיוף בנתוני החרדים המתגייסים לצה"ל בשנים האחרונות.
תוך חודשים ספורים בשנת ה'תשפ"א נפטר אחיו, ממחלה קשה, ואביו ואמו מווירוס הקורונה. לאחר פטירת אימו ביקר בחריפות את הנהגת הציבור החרדי על כשל התנהלותם בשמירת הנחיות הקורונה. היה נשוי לבת שבע, ואב לשבעה ילדים. התגורר בהתיישבות גבעת זאב שביהודה ושומרון.
חשדות לעבירות מין
לאחר ההודעה על בחירתו הצפויה של משי זהב לחתן פרס ישראל, פרסם "הארץ" עדויות שלפיהן נהג במשך שנים לתקוף ולהטריד מינית ילדים, נערים, נערות ונשים. משי זהב הכחיש את הפרטים, אך עם זאת השעה עצמו מראשות זק"א וויתר על קבלת פרס ישראל. היחידה לחקירות הונאה בלהב 433 פתחה בחקירה בעניינו.
ב-22 באפריל 2021 בשעות הבוקר, טרם שידור תחקיר בעניינו באולפן "עובדה", ניסה משי זהב להתאבד בביתו. התחקיר חשף עדויות חדשות נגדו. פעולות החייאה הצליחו להחזיר לו סימני חיים, אבל לא להשיב את הכרתו. הוא אושפז במצב קשה בבית החולים שערי צדק, הועבר לאחר חודש לבית חולים הרצוג כשהוא מורדם ומונשם, וכשנה לאחר מכן נפטר.
פרסים והוקרה
משי זהב משיא משואה בטקס הדלקת המשואות של יום העצמאות ה-55 של מדינת ישראל, 2003|שמאל|ממוזער|250px
2001 – פרס משרד העבודה והרווחה.
2001 – מתנדב מצטיין של האו"ם.
2003 – אות הנשיא למתנדב.
2003 – הדלקת משואה ביום העצמאות ה-55 של מדינת ישראל.
2004 – פרס שר הבריאות.
2010 – אות אזרח מקדם בטיחות בדרכים.
2013 – אות ממשלת פיליפינים.
2014 – איש המופת של הארגון הבינלאומי ליונס.
2017 – קבלת אות פול האריס של הארגון הבינלאומי 'רוטרי'.
2018 – מגן רוטרי לאתיקה מרוטרי בינלאומי.
במרץ 2021 נבחר משי זהב לחתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשפ"א, אך ויתר על הפרס לנוכח פרסום החשדות לפלילים נגדו.
חיבוריו
משי זהב חיבר יחד עם אחיו צבי מספר חיבורים העוסקים באידאולוגיה של העדה החרדית.
רצח רבי פנחס סגלוב - מערכות השבת קיץ תשט"ז, 1983.
מורד הר הבית יומן המערכה, תיאור המאורעות ופרשת חילול בית הקברות העתיק במורד הר הבית, ירושלים תשמ"ה.
כמו כן חיבר בעצמו את הספר: עלילות דם: פרשיות עלילות הדם שהעלילו על עם ישראל במשך הדורות שעברו ועד ימינו, ירושלים תשמ"ד.
קישורים חיצוניים
פרטי עיתונות היסטוריים על יהודה משי זהב, באתר עיתונות יהודית היסטורית
בין השמשות | תוכנית ראיונות אישית בהגשת דב אלבוים - אורח, יהודה משי זהב, כאן 11, באתר יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:חרדים ישראלים
קטגוריה:פעילים חברתיים ישראלים
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2003
קטגוריה:פעילי ציבור חרדים ישראלים
קטגוריה:מאה שערים: אישים
קטגוריה:סנהדריה המורחבת: אישים
קטגוריה:גבעת זאב: אישים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל שסירבו לקבלו
קטגוריה:יושבי ראש ונשיאי עמותות
קטגוריה:מתאבדים ישראלים: חשודים בפלילים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1959
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2022 | 2024-07-18T10:51:06 |
רמברנט | REDIRECT רמברנדט | 2008-06-12T16:16:40 |
ישראל גלילי | שמאל|ממוזער|250px|ישראל גלילי ודוד כהן ודוד אשכול בטקס למלאת 25 שנה לנוער העובד
ישראל גלילי (10 בפברואר 1911 – 8 בפברואר 1986) היה ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", פוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
שמאל|ממוזער|200px|ישראל גלילי בצעירותו, בחולצת התנועה של הנוער העובד
ביוגרפיה
ראשית חייו
ישראל גלילי נולד בשם ישראל בֶּרְצֶ'נְקוֹ, בבראילוב שבחבל פודוליה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). בשנת 1914, בהיותו בן שלוש, עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה בתל אביב שם למד ישראל בבית הספר העממי. לאחר מכן למד את מקצוע הדפוס.
בשנת 1924 נמנה עם מייסדי תנועת הנוער "הנוער העובד" ואף היה המזכיר הראשון של התנועה, ובשנת 1930 נמנה עם מייסדיו של קיבוץ נען, שבו היה חבר עד יום מותו.
קריירה צבאית
בשנת 1927 התגייס ל"הגנה" ופתח בקריירה צבאית. ב-1935 מונה לחבר מרכז ההגנה, ומאוחר יותר הפך לממונה על הרכש והחימוש.
ב-1939 נאסרו חברי ההגנה על ידי הבריטים בכלא עכו. במהלך מאסרם, התגנב גלילי לכלא בתחפושת של שרברב, כדי להניא את האסירים ממחשבות בריחה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה השתתף בהכנות לפלישה גרמנית לארץ. בתקופת פעולתה של תנועת המרי העברי, שהייתה ארגון גג של המחתרות היהודיות בארץ ישראל, כיהן גלילי יחד עם משה סנה כנציג "ההגנה" בהנהגת התנועה. ב-16 ביוני 1947 התמנה לראש המפקדה הארצית של הארגון (רמ"א).
הוא התנגד לשיתוף הפעולה עם הבריטים ולהסגרת לוחמי אצ"ל ולח"י לבריטים, במה שכונה הסזון, ולכן דרש שלא תהיה זו חובה מטעם ההגנה, אלא פעולה מתוך התנדבות אישית.
בראשית מלחמת העצמאות, לפני הכרזת המדינה, עסק בארגון והקמת שירות האוויר, שהפך לחיל האוויר, וכן בהקמתם של השירותים שהפכו לאחר מכן לחילות השריון, הים והתותחנים. ב-3 במאי 1948 ביטל דוד בן-גוריון את תפקיד הרמ"א ונטל את הסמכויות לידיו. ראשי האגפים במטה הכללי של ההגנה הציגו לדוד בן-גוריון אולטימטום בדרישה להחזיר את גלילי לתפקידו. פרשה זו מכונה "מרד הגנרלים". בן-גוריון הסכים להחזירו לתפקידו עד אשר מנהלת העם (הגוף המבצע העליון של היישוב בתקופה שבין החלטת האו"ם לבין הכרזת המדינה) תקבע נהלים לניהול המלחמה ותקנים למפקדיה.
טרם ההכרזה על הקמת המדינה, נשאל על ידי דוד בן-גוריון אם הוא מוכן להיות שר הביטחון בממשלתו, אך גלילי לא קבל את ההצעה, וטען כי לרגל המלחמה הקשה הצפויה, צריך שראש-הממשלה יחזיק גם בתיק הביטחון.
ערב הכרזת המדינה השתתף גלילי בישיבת מנהלת העם שדנה בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה. ביוני 1948 ניהל גלילי את המשא ומתן עם האצ"ל והלח"י על פירוקם וצירופם לצה"ל. גלילי ניהל את המשא ומתן עם מנחם בגין על גורל אוניית הנשק אלטלנה. שנים לאחר-מכן, ציין שמעון פרס, בעניין זה, ש"היה מי שהטעה את בן-גוריון. הוא היה ישר כסרגל ופעל לפי ההנחיות של גלילי". בן-גוריון, בריאיון לאחר מכן, סירב להתייחס לאפשרות שקיבל מידע לא-נכון מגלילי. גלילי גם עסק ברכש נשק מחו"ל. עם הקמתו הרשמית של צה"ל השתתף גלילי, יחד עם בן-גוריון, בהשבעת סגל הפיקוד העליון של צה"ל.
כשבן-גוריון החליט על פירוק הפלמ"ח התנגד לכך גלילי וטען כי הפירוק הוא מעשה מיותר ובזבוז של אנרגיה. לדעתו, שמירת הפלמ"ח במסגרתו לתקופת התהוות הצבא היא בעלת ערך רב בשמירת הרוח שבצבא. הוא סבר כי ההסתייגות הרעיונית-מפלגתית של דוד בן-גוריון לגבי הפלמ"ח, הכריעה את הכף ולא השיקולים הצבאיים של מבנה הצבא החדש.
קריירה פוליטית
גלילי כיהן כחבר הכנסת מהכנסת הראשונה ועד הכנסת השמינית (עם הפסקה בכנסת השנייה) – בתחילה מטעם מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת) ומאוחר יותר מטעם אחדות העבודה - פועלי ציון והמערך. במהלך כהונת הכנסת הראשונה הוא ניהל משא ומתן מטעם מפ"ם על כניסה לממשלה, אולם הדבר לא יצא אל הפועל. בממשלה ה-13 שימש כשר האחראי על מרכז ההסברה בימי מלחמת ששת הימים, ומספר פעמים לאורך העשור כשר בלי תיק (בממשלה ה-13 עד לממשלה ה-17). עם זאת, מעמדו והשפעתו היו רבים מהמקובל לשר בלי תיק.
הוא היה מהמשפיעים ביותר על לוי אשכול ונחשב גם אחד השרים המקורבים לגולדה מאיר עת כיהנה כראש ממשלה, לחבר קבוע ב"מטבחון" ולכותב הנאומים שלה. כמו כן שימש כחבר ועדת החוץ והביטחון ויושב ראש ועדת שרים לענייני התיישבות. היה ממצדדי תנועת ההתנחלות - בדיון פגרה מיוחד של ממשלת גולדה מאיר במרץ 1972 בנוגע להקמת יישובים בחבל עזה ששוחרר במלחמת ששת הימים, אמר כי "המדיניות של הממשלה בזכות ההתנחלות ברורה לחלוטין. היא מדברת גם על היאחזויות וגם על ישובי־קבע. המדיניות הזאת נובעת קודם כל מן האידאולוגיה הציונית הסוציאליסטית. אנו רואים בהתנחלות כורח ביטחוני". בהמשך כתב את מסמך גלילי והיה מיוזמי הקמת חבל ימית.
בשנת 1982 יזם גלילי את הקמת המרכז לחקר כוח המגן ברמת-אפעל, שלאחר פטירתו נקרא על שמו.
משפחתו
בשנת 1963 התאבד בנו, יונתן. בעקבות מותו יצא הספר "יונתן גלילי, אביב קצר" - אוסף ממכתביו. בשנת 1986 נפטר גלילי. הוא הותיר אחריו אישה ובן - שלמה, אביה של אשת התקשורת עינב גלילי. אחותו של גלילי, אסתר ברצ'נקו שאול היא סבתו של הבמאי דרור שאול שכתב וביים את הסרטים מבצע סבתא, על פי סיפור לווייתה, ואדמה משוגעת.
מכתביו
טקסט=ישראל גלילי בבסיס צה"ל בסיני משתתף בתוכנית "קלידוסקופ" עם חיים יבין מהטלוויזיה הישראלית.|ממוזער|ישראל גלילי בבסיס צה"ל בסיני משתתף בתוכנית "קלידוסקופ" עם חיים יבין מהטלוויזיה הישראלית.במוקדי עשיה והכרעה / מנאומיו ומסותיו של ישראל גלילי / ערך שלמה דרך, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987
טעם המערכה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987
אל ועל: איגרות ודמויות, אפעל: מרכז ישראל גלילי - יד טבנקין, 1990
לקריאה נוספת
אורה ערמוני, חבר ואיש סוד: שיחות עם סיני. הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2008
עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו. הוצאת יד טבנקין, 2010
דני הדרי, ישראל גלילי: סמכות ללא תואר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם אחדות העבודה - פועלי ציון
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפ"ם
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:הנוער העובד והלומד
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:כותבי נאומים ישראלים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:מייסדי קיבוצים
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:נען: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בנען
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1911
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1986 | 2024-09-25T18:17:13 |
בבא קמא | שמאל|ממוזער|200px|צילום ש"ס וילנה דף ראשון ממסכת ארבעה אבות נזיקין
בָּבָא קַמָּא הוא החלק הראשון של מסכת נזיקין שבסדר נזיקין, העוסק בעיקר בדיני נזיקין שבין אדם לחברו במשפט העברי. פירוש השם "בבא קמא" בארמית הוא "השער ראשון", ומצטרפות אליה בבא מציעא (השער האמצעי) ובבא בתרא (השער האחרון), כאשר כולן יחד מרכיבות את מסכת נזיקין.
החלוקה לשערים היא בבלית, ואילו בארץ ישראל מסכת נזיקין נחשבה תמיד כמסכת אחת. החלוקה לשלושה חלקים נעשתה באופן טכני - עשרה פרקים בכל מסכת - כאשר מבחינה תוכנית ניתן היה לחלק אחרת את המסכת; כך לדוגמה הפרק האחרון של בבא מציעא עוסק באותו נושא כמו הפרק הראשון של בבא בתרא. בתוספתא של המסכת מחולקת גם היא לפנינו ל"בבות", עם אחד עשר פרקים בכל "בבא", כאשר המקבילה לפרק א' של בבא בתרא נמצאת (יחד עם המקבילה לפרק י' של בבא מציעא) בפרק י"א של "בבא מציעא".
בתלמוד בבלי מכילה בבא קמא 118 דפים (ב'-קיט').
מיקומה של המסכת
לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, חלק זה נבחר כפותח את הסדר מכיוון שהוא עוסק בנזיקין (נזקים, תאונות המתרחשים בחיי היום-יום) כגון שור (נזקי חיות משק בית) ובור והבער (שריפות) ודין החובל. "ואין השופט רשאי להקדים דבר, קודם שיסיר ההיזק מבני אדם, ומפני זה הקדים אותה בראשונה על שאר הדינין".
אברהם ווייס מסביר ש"דיני נזקים מצאו את מקום בראש לרגלי המקור המשנתי העתיק שבריש משנת בבא קמא וגם מפני שבמשק כלכלי פרימיטיבי הטענות והסכסוכים שבין בני אדם חבירו הם על פי רוב בענייני נזק."
פרקי המסכת
ששת הפרקים הראשונים דנים בעיקר בנזקי ממונו של אדם, כמו נזקי שורו ובורו, ואילו ארבעת האחרונים דנים בנזקי האדם עצמו, כגון גנב, חובל וגזלן:
ארבעה אבות נזיקים (ארבע משניות, בתלמוד בבלי דפים ב'-יז') - ארבעה אבות נזיקין ("שור", "בור", "מבעה" ו"הבער"), ודינים כלליים בהלכות נזיקין.
כיצד הרגל מועדת (שש משניות, בתלמוד בבלי דפים יז'-כז') - דינים באבות הנזיקין 'שן ורגל' ו'אדם המזיק', תמות ומועדות בנזקי 'קרן'.
המניח את הכד ברשות הרבים (אחת עשרה משניות, בתלמוד בבלי דפים כז'-לו') - דיני אב הנזקין 'בור', דיני אדם הנתקל במכשול ברשות הרבים, דיני אדם שנתקל באדם אחר ברשות הרבים וגרם לו נזק, (תאונות דרכים) דיני תשלומי 'קרן' תמה ומועדת, והכלל המוציא מחבירו עליו הראיה.
שור שנגח ארבעה וחמישה (תשע משניות, בתלמוד בבלי דפים לו'-מו') - תמות ומועדות בנזקי 'קרן', דינים שונים בחיוב תשלומים על נזקי בעלי חיים, דיני שור היוצא להיסקל על שהרג אדם ודיני השמירה הנצרכת על בעלי חיים.
שור שנגח את הפרה (שבע משניות, בתלמוד בבלי דפים מו'-נה') - דיני נזקים שנעשו ברשות האדם שהוא או רכושו הזיקו, דיני דמי ולדות ודיני 'בור'.
הכונס צאן לדיר (שש משניות, בתלמוד בבלי דפים נה'-סב') - דיני חיוב השמירה של האדם על רכושו העלול להזיק, ודיני אב הנזיקין 'אש'.
מרובה מידת תשלומי כפל (שבע משניות, בתלמוד בבלי דפים סב'-פג') - דיני גנב, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה.
החובל בחברו (שבע משניות, בתלמוד בבלי דפים פג'-צג') - דיני 5 התשלומים שמשלם האדם החובל בחברו - 'נזק', 'צער', 'שבת', 'בושת' ו'ריפוי'.
הגוזל עצים ועשאן כלים (שתים עשרה משניות, בתלמוד בבלי דפים צג'-קיא') - דיני תשלומי הגזלן, בעל מלאכה שקלקל, ודיני הגוזל חבירו ונשבע לו לשקר.
הגוזל ומאכיל את בניו (עשר משניות, בתלמוד בבלי דפים קיא'-קיט') - דינים שונים בגזלן ובגזילה.
בסך הכל יש במסכת 79 משניות.
סוגיות מפורסמות
זה נהנה וזה לא חסר
עביד איניש דינא לנפשיה
המוציא מחברו עליו הראיה
הגונב מגנב פטור.
דעת בעלים בהשבה
אישו משום חיציו.
אין הולכים בממון אחר הרוב.
תשלומי כפל לגנב ותשלומי ארבעה וחמישה.
קישורים חיצוניים
תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
בבא קמא
קטגוריה:בבא קמא | 2024-08-01T05:10:34 |
זמר (מקצוע) | REDIRECT זמר | 2004-12-15T10:52:59 |
מחנה עבודה | שמאל|ממוזער|250px|מחנה העבודה בבוכנוואלד
מחנה עבודה (בגרמנית: Arbeitslager) הוא השם שנתנו הנאצים למתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות, ואף לרצח המוני באמצעות עבודה.
מחנות עבודה שימשו את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה וכחלק מן הפתרון הסופי. מחנות העבודה שהקימו הנאצים ובני בריתם שימשו לייצור של כלי נשק, תפירת מדים ונעליים, חטיבת עצים, כריית מחצבים, סלילת כבישים ועוד.
מחנה עבודה שליבן בגרמניה
במחנות נכלאו יהודים, צוענים, אזרחי מדינות רבות ממתנגדי המשטר הנאצי, הומוסקסואלים ושבויי מלחמה. מבין כל אלה זכו היהודים ליחס הנוקשה ביותר. היהודים היוו את רובו הגדול של ציבור האסירים במחנות, אשר נבנו בכל רחבי אירופה, כלואי המחנה הובאו למחנות העבודה כאחד השלבים לפני חיסולם, והועבדו שם בעבודות פרך קשות מבוקר עד ערב, בתנאים של רעב, מחלות, דחיסות וזוהמה.
במסגרת רדיפות היהודים החלו עבודות הכפייה כבר ב-1939. לצורך זה הוצא צו, אשר יושם עד מהרה על גברים יהודים מגיל 12 עד 60 שנה. בשנים 1940–1941 הוקמו בחלק המערבי של פולין מחנות עבודה סגורים ליהודים. במחנות שהוקמו בגבול הסובייטי הועסקו היהודים בעבודות ביצורים כהכנה לפלישה הגרמנית המתוכננת לברית המועצות. בד בבד הוקמו מחנות עבודה מחוז ושרה ואזור פוזן. המניעים להחלטה על בניית מחנות עבודה ליהודים היו רבים ושונים. עבודת הכפייה היהודית הייתה חלק משלל המלחמה. היהודים היו אמורים להיות מנוצלים בצורה מקסימלית עד למיצוי יכולתם.
האסירים היו בדרך כלל גברים יהודים בגילים שבין 15 ל-45. עד תחילת 1942 הם גויסו בעיקר באמצעות מועצות היהודים (היודנראט), אך גם בפשיטות של המשטרה. מקיץ 1942 עברו האסירים סלקציה במהלך פינוי הגטאות, והם היו היחידים ששרדו את אקציות הרצח האלה. נשים יהודיות היו מיעוט במחנות. הן עבדו לרוב בייצור או בתיקון מדים והוחזקו בנפרד מהגברים. נשים מעטות בלבד עבדו כטבחיות וכובסות. לילדים או תינוקות לא היה למעשה כל סיכוי לשרוד במחנות עבודת הכפייה. כאשר הבחינו בהם, בדרך כלל רצחו אותם. רק במקרים בודדים, יוצאים מן הכלל, סבלה הנהלת המחנה את נוכחותם של ילדים, כפי שהיה עד מרץ 1944 בסקרז'יסקו-קאמיינה. במחנות הגדולים חיו בני אומות רבות: יהודים, פולנים, אוקראינים וצוענים ורבים אחרים. אלה היו כפופים למשטר פחות נוקשה מהיהודים, ולעיתים שוחררו.
חלק ממחנות הריכוז ומחנות ההשמדה שימשו גם כמחנות עבודה. מחנה ההשמדה אושוויץ, לדוגמה, הוקם במקור כמחנה עבודה לשבויים והוסב למחנה השמדה מאוחר יותר. בשער כניסתו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת" והוא כלל שלושה אגפים, כאשר אושוויץ III שימש כמחנה עבודה.
מחנות העבודה לא היו רק נחלתם של מחנות הריכוז וההשמדה, אלא גם של חברות פרטיות אשר שיתפו פעולה עם הנאצים. פיקוד החימוש קבע את עניין העברת עובדי הכפייה היהודים אל החברות, ובהתאם לכך גם למחנות שהיו בניהול האס אס. חברות גדולות לא מעטות ניהלו עסקים עם הגנרלגוברנמן. לדוגמה שטייר-דיימלר-פוש (Steyr-Dimler-Puch) או סימנס (Siemens) במחוז קרקוב. באופן אירוני, אחד ממחנות העבודה המוכרים ביותר הוא מחנה ברינליץ שהוקם על ידי אוסקר שינדלר ושימש אך ורק להגנה על היהודים שהציל.
למעשה מחנות העבודה היו ניצול ציני של האסירים שנתפסו על ידי הנאצים כ"אוכלוסיות אותם יש להכחיד", רובם הגדול של האסירים יועדו להשמדה מאוחר יותר במחנות המוות. הגרמנים ניצלו את כוח הידיים העובדות, בעת מלחמה, וגם חסכו באמצעי ההרג בשל אחוז התמותה הגבוה במחנות העבודה.
תנאי המעצר במחנות אלו היו בלתי נסבלים. העצירים עברו התעללויות והתגוררו בתנאים מחפירים. התמותה במחנות העבודה גדלה במהלך המלחמה כתוצאה מהתעללויות, תנאי עבודה פרימיטיביים, מאמצים גופניים קשים ביותר, תזונה בלתי מספקת וצפיפות יתרה בצריפי העצירים. כל אלה דרדרו קשות את מצבם הבריאותי.
הרעב, חוסר ההיגיינה המוחלט (במחנות לא היו מקלחות או מים זורמים), העבודה הקשה והארוכה, חוסר בשינה מספקת, מניעת תרופות, פגיעה מתמדת בחוסן המנטלי שהובילה בסופו של דבר ליצירתם של פראי אדם, כל אלו יצרו מציאות מפלצתית, של שלדי אדם (מוזלמן), קפואים וחולים, שבורים מנטלית שמועסקים בעבודות פיזיות קשות.
עם ראשית "הפתרון הסופי" עלתה גם האפשרות של "השמדה באמצעות עבודה". רעיון זה עלה שוב ושוב בתכיפות גבוהה. ואכן, מפקד האס אס בלבוב, קצמן, הוציא הוראה שכל היהודים שאינם עובדים כהלכה והחולים במחנות יוצאו להורג. עיקרון זה בא לידי ביטוי בצורה שונה גם ב"פרוטוקול" של ועידת ואנזה, אולם כבר בקיץ 1942 נעשו ניסיונות לשפר את מצב האספקה הגרוע במחנות על מנת לשמר, לפחות לטווח קצר, את כוח העבודה של האסירים.
המחנות נפתחו בעקבות הגעת כוחות הצבא של בעלות הברית. אז גם התגלתה הזוועה ששררה בהם.
ראו גם
מחנות משנה (השואה)
קישורים חיצוניים
מחנות הריכוז והעבודה בתערוכה "פרקים בתולדות השואה" באתר יד ושם
דיטר פוהל, מחנות עבודות הכפייה ליהודים בגנרלגוברנמן, באתר יד ושם
שמואל ספקטור, מחנות עבודה ליהודים באוקראינה הכבושה בידי הנאצים, באתר יד ושם
אתר האנציקלופדיה (האנציקלופדיה של המחנות והגטאות בהוצאת מוזיאון השואה האמריקני).
הרצאתה של בלה גוטרמן "מחנות עבודה ומחנות ריכוז - חיים מיום ליום", בערוץ היוטיוב של יד ושם
הערות שוליים
*
קטגוריה:טרמינולוגיה נאצית
קטגוריה:טרמינולוגיה של מחנות ריכוז
קטגוריה:תשתיות בשואה | 2024-03-02T10:13:32 |
ריכרד דדקינד | יוליוס וילהלם ריכרד דֶדֶקינד (בגרמנית: Julius Wilhelm Richard Dedekind; 6 באוקטובר 1831 – 12 בפברואר 1916) היה מתמטיקאי גרמני, מממשיכיו הבולטים של ארנסט קומר.
ביוגרפיה
דדקינד נולד בבראונשווייג, והיה הצעיר מבין ארבעת ילדיו של יוליוס לוין אולריך דדקינד. דדקינד מעולם לא השתמש בשני שמותיו הראשונים, וחי עם אחותו הרווקה יוליה עד מותה ב-1914. הוא לא נישא מעולם.
בשנת 1848 החל דדקינד בלימודיו בקולג' המלכותי בבראונשווייג. בשנת 1850, מצויד בבסיס מתמטי חזק, החל ללמוד באוניברסיטת גטינגן. באוניברסיטה זו לימד גאוס, וממנו למד דדקינד על תורת המספרים. בין מוריו החשובים של דדקינד היה גם מוריץ אברהם שטרן שכתב באותו זמן עבודות רבות בתורת המספרים. דדקינד הגיש עבודת דוקטור קצרה בהנחייתו של גאוס שנקראה "Über die Theorie der Eulerschen Integrale" ("על התאוריה של שלמים אוילריאניים"), אך בעבודה זו לא ניכר הכישרון שייחד את דדקינד בעבודותיו המאוחרות. למרות זאת הכיר גאוס בכישוריו - דדקינד השלים דוקטורט ב-1852 והיה לתלמידו האחרון של גאוס.
לאחר שהות של שנתיים בברלין, קיבל דדקינד ב-1854 משרת הוראה (באותו זמן בו החל רימן) בגטינגן, שם לימד תורת ההסתברות וגאומטריה. הוא עבד בשיתוף עם דיריכלה והם היו לידידים קרובים. דדקינד היה הראשון להרצות על תורת גלואה ואחד הראשונים להבין את המשמעות היסודית של מונח החבורה באלגברה ובאריתמטיקה. תרומתו החשובה ביותר לתורת המספרים הייתה ההכרה בחשיבותם של חוגי המספרים השלמים של שדות מספרים, הקרויים על שמו חוגי דדקינד.
ב-1858 עבר דדקינד לציריך, ללמד בפוליטכניקום. בזמן זה הגדיר את חתכי דדקינד, רעיון חדש לייצוג מספרים ממשיים כחלקים מהמספרים הרציונליים: מספר ממשי הוא חתך המפריד את כל המספרים הרציונליים לשתי מחלקות (קבוצות), עליונה ותחתונה. לדוגמה, שורש המספר 2 הוא חתך שבמחלקתו התחתונה כל המספרים השליליים והמספרים שהריבוע שלהם קטן מ-2, ובמחלקתו העליונה כל המספרים החיוביים שהריבוע שלהם גדול מ-2. חתכי דדקינד מהווים היום אחת ההגדרות הסטנדרטיות למספר ממשי.
לאחר שהקולג' המלכותי שבו החל את דרכו שודרג לבית ספר גבוה טכני, החל דדקינד ללמד בו ב-1862 ונותר שם במשך חמישים שנות חייו הנותרות והפוריות.
שנה לאחר מכן פרסם את הרצאותיו של דיריכלה על תורת המספרים ב-"Vorlesungen über Zahlentheorie" ("הרצאות על תורת המספרים"). ב-1872 פרסם את עבודתו המקיפה על הגדרת המספרים האי-רציונליים במונחי חתכי דדקינד ב "Stetigkeit und irrationale Zahlen" ("הרצף ומספרים אי רציונליים"). ב-1874 הוא נפגש עם גאורג קנטור באינטרלאקן שבשווייץ, והיה לאחד המתמטיקאים הראשונים להכיר בחשיבות עבודתו של קנטור על קבוצות אינסופיות. עזרתו הייתה חבל הצלה לקנטור כנגד התנגדויותיו של קרונקר לאינסופיות בתורת המספרים. הוא נתן את ההגדרה המדויקת הראשונה לקבוצה אינסופית, שלפיה קבוצה היא אינסופית אם היא "דומה לחלק כלשהו של עצמה". כלומר ניתן להוכיח כי הקבוצה של המספרים הטבעיים "דומה" לחלק של עצמה, למשל המספרים הזוגיים עומדים בהתאמה לכל המספרים הטבעיים, על ידי ההתאמה .
קישורים חיצוניים
מידע נוסף על חייו ועבודתו של דדקינד
What are numbers, and what is their meaning?
Richard Dedekind, Essays on the Theory of Numbers, The Open Court Publishing Company, 1901
קטגוריה:אלגבראיסטים
קטגוריה:מתמטיקאים גרמנים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בגרמניה
קטגוריה:סגל המכון הטכנולוגי של ציריך
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1831
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1916 | 2024-03-12T21:31:55 |
משפט היינה-בורל | משפט היינה-בורל הוא משפט יסודי באנליזה מתמטית, הקובע שקבוצה בישר הממשי היא קומפקטית אם ורק אם היא סגורה וחסומה. המשפט חל באותה מידה על קבוצות של וקטורים, כלומר תת-קבוצות של המרחבים האוקלידיים .
האפיון של קבוצות קומפקטיות שנותן משפט היינה-בורל אינו נכון בכל מרחב מטרי, ודרכו מצביע המשפט על כך שמערכת האקסיומות של המרחבים האוקלידיים חזקה מזו של מרחבים מטריים אחרים.
המשפט קשור לשני משפטים חשובים אחרים - משפט בולצאנו-ויירשטראס והלמה של קנטור - ואפשר להסיק אותם בקלות יחסית זה מזה.
המשפט קרוי על שם המתמטיקאים אדוארד היינה ואמיל בורל.
רקע
הקומפקטיות היא תכונה מרכזית בטופולוגיה, והיא קשורה לתכונות חשובות רבות אחרות. משפט היינה-בורל קובע, כאמור, שבמרחבים האוקלידיים אפשר לאפיין אותה באמצעות שתי דרישות פשוטות יחסית: שהקבוצה המדוברת תהיה סגורה וחסומה. כיוון אחד של האפיון הזה נכון בכל מרחב מטרי: כל קבוצה קומפקטית היא תמיד סגורה וחסומה. ההפך אינו נכון.
אפיון אחר, כללי יותר, קובע ש(בכל מרחב מטרי), קבוצה היא קומפקטית אם ורק אם היא שלמה וחסומה כליל. הדרישה השנייה, שהקבוצה תהיה חסומה כליל, חזקה יותר מכך שהקבוצה תהיה חסומה סתם, אלא שקבוצה חסומה המוכלת בקבוצה קומפקטית היא גם חסומה כליל. בנוסף לזה, אם המרחב עצמו שלם, אז כל קבוצה סגורה היא שלמה, ולכן במרחבים שלמים קבוצה היא קומפקטית אם ורק אם היא סגורה וחסומה כליל. אפיונים אלה מכלילים את משפט היינה-בורל.
הוכחה באמצעות הלמה של קנטור
כל קבוצה קומפקטית במרחב מטרי היא סגורה וחסומה. הקושי הוא להוכיח שקבוצה סגורה וחסומה היא קומפקטית. כדי להוכיח זאת, מספיק להראות את הטענות הבאות.
תיבה במרחב -ממדי היא קבוצה קומפקטית: נניח שיש כיסוי פתוח של התיבה שאין לו תת-כיסוי סופי. נחלק את התיבה ל- "רבעים", על ידי חלוקת כל אחד מצירי התיבה לשניים. לפי ההנחה, לאחד מאלה אין תת-כיסוי סופי. נמשיך באופן כזה, ונקבל סדרת תיבות המוכלות כל אחת בקודמתה, עם קוטר השואף לאפס. לפי הלמה של קנטור, חיתוך כל התיבות בסדרה הוא נקודה אחת. אחת הקבוצות בכיסוי מכסה את הנקודה הזו, ולכן מכילה תיבה מן הסדרה שלנו - אבל זהו כיסוי סופי לאותה תיבה, בסתירה לאופן בחירת התיבות בסדרה.
כל קבוצה חסומה מוכלת בתיבה סגורה כלשהי: משום שכל כדור מוכל בתיבה.
תת קבוצה סגורה של קבוצה קומפקטית, אף היא קומפקטית: בהינתן קבוצה סגורה המוכלת בקבוצה קומפקטית , נתבונן בכיסוי פתוח של . נצרף לכיסוי הפתוח הזה את ההפרש וקיבלנו כיסוי פתוח של , שיש לו תת-כיסוי סופי. נסיר ממנו את ונקבל תת-כיסוי סופי של הכיסוי של .
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מרחבים מטריים
היינה-בורל
היינה-בורל
קטגוריה:קומפקטיות | 2024-09-25T10:37:43 |
תוכנית בזל | שמאל|ממוזער|250px|המצע שהוצג לאישור תוכנית בזל בקונגרס הציוני הראשון, לפני השינויים, 1897 (מקור, בגרמנית)
תוכנית בזל היא מצעה של התנועה הציונית, שגובש בעת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, (שווייץ, 1897) ונוסח על ידי מקס נורדאו.
מטרת התוכנית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בפלשתינה, המובטח לפי משפט הכלל", כלומר: שאיפה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, בהסכמתן של אומות העולם. בתוכנית לא נעשה שימוש במונח "מדינה" אלא "בית מולדת", מחשש לתגובת העות'מאנים ששלטו באותה העת בארץ ישראל ויכלו להתנכל ליהודים שם.
דרכי הביצוע
פיתוח תכליתי של פלשתינה (ארץ ישראל), וזאת על ידי יישובה בעובדי אדמה, עוסקים במלאכה ועוסקים במשלחי יד.
איגודם של יהודים ברמה המקומית או הכללית על פי החוקים של כל מדינה ומדינה.
הגברת הרגש הלאומי היהודי וההכרה בלאומיות היהודים – הגברת רגשי הלאומיות היהודים והכרה של העולם בזכותם של היהודים למדינה משלהם, בהיותם לאום.
פעולות הכנה להשגת משפט הכלל – הסכמת הממשלות השונות להקמת בית לאומי (צ'רטר).
על מנת לממש את תוכנית בזל הוקמה ההסתדרות הציונית, שתפקידהּ היה לרכז את המאמץ הציוני לעלייה, להתיישבות, לרכישת קרקעות בארץ ישראל ולהשגת הצ'רטר מן הממשלות.
ניסוח התוכנית
ההחלטה לחבר תוכנית לתנועה הציונית התקבלה בדיונים המקדימים לקונגרס הציוני הראשון במהלך סוף השבוע שלפניו. לטענת עורך הדי ולט, שאול רפאל לנדאו, הוא העלה בפני הרצל את הצורך בחיבור מצע ותוכנית לתנועה, אולם הרצל התנגד להצעה בטענה שהתוכנית לתנועה הציונית קיימת כבר בספרו מדינת היהודים. עם זאת, מכיוון שבספר זה לא הוזכרה ארץ-ישראל בהכרח כמדינת הלאום המיוחלת לעם היהודי, טענו לנדאו ונוספים (בעיקר חברי תנועת חיבת ציון מרוסיה) שיש בכל זאת צורך לחבר מסמך שיגדיר את מטרות הציונות. בעקבות הלחץ שהופעל על הרצל, הסכים הלה להקמת ועדה שתנסח את התוכנית הציונית. לראשות הוועדה מונה מקס נורדאו ואליו הצטרפו ארבעה משפטנים: נתן בירנבוים, אלכסנדר מינץ, זיגמונד ברומברג-ויטקובסקי ושאול רפאל לנדאו. כמו כן מונו שני בני הפלוגתא בנושא האסטרטגיה של התנועה הציונית: מקס בודנהיימר שיצג את "הציונות המדינית" בה דגל הרצל ואיש "חובבי ציון", צבי הרמן שפירא, שייצג את אסכולת "הציונות המעשית" שדגלה בהתיישבות בארץ ישראל. השניים כבר קיימו בשנים לפני כן מחלוקת ערה באשר לכיוונים אליהם צריכה הציונות לשאוף. חברי הוועדה קיימו מספר סבבי דיונים במהלכם ניסח נורדאו את מטרת הציונות כפי שמופיעה במשפט הפתיחה של התוכנית, והשאר חיברו וניסחו את ארבעת סעיפי התוכנית.
מקס נורדאו הציג בפני צירי הקונגרס את הנוסח המוצע ביומו השני של הקונגרס הציוני (30 באוגוסט 1897) ולאחר מכן התקיים דיון ער בסוגיית הבסיס החוקי למטרת הציונות ודיון חוזר בוועדה. בדיון זה התגבשה הסכמה כללית על שינוי הנוסח כך שמטרת הציונות תתממש על בסיס "משפט הכלל". כך אושרה התוכנית הציונית המכונה "תוכנית בזל".
התוכנית משקפת פשרה בין האסכולות המרכזיות בציונות ודאגה לאינטרסים של הקהילות היהודיות בגולה:
התוכנית כוללת את הצורך בהתיישבות ופיתוח של ארץ ישראל כפי שקידמו אנשי "הציונות המעשית" ו"חובבי ציון", אולם גם את החשיבות ביצירת בסיס מדיני להסכמה של המעצמות להקמת בית לאומי יהודי, כפי שגרסו הרצל ואנשי "הציונות המדינית".
השימוש במושג "משפט הכלל" נועד לסייע ביצירת לחץ על האימפריה העות'מאנית להסכים לתוכנית הצ'רטר לאוטונומיה יהודית תחת האימפריה במסגרת מה שנתפס אז כמשפט ונורמות בינלאומיים.
אזכור החוקיות של פעילות היהודים בכל מדינה, כפי שנוסח בסעיף השני, נועד בעיקר להגן על יהדות רוסיה בפני פעולות שיכל השלטון הרוסי לנקוט אם יפרש את הציונות כפעילות חתרנית ומהפכנית בארצם.
ההחלטות שהתקבלו בקונגרס
קיום קונגרס ציוני אשר יתכנס באופן שוטף אחת לשנה, ואשר יהא אספה לאומית של העם היהודי לצורך דיון וקבלת החלטות לקבלת הארץ.
בחירות: הצירים ייבחרו על ידי הקהילות ברוכשם את השקל הציוני, המשייכם לתנועה.
הקמת ועד פועל ציוני, אשר יהיה גוף מבצע של החלטות הקונגרס הציוני.
הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.
למימוש מטרה זו, הוקמו מוסדות השייכים לתנועה הציונית: בנק לאומי – "אוצר התיישבות היהודים", וב-1902 הוקם בנק אנגלו-פלשתינה ביפו, כחברת-בת של הבנק בגולה, שנועד להיות קרן למימון הפעולות הכלכליות-חברתיות של התנועה הציונית; החלו פעולות התיישבות בארץ ישראל ונרכשו קרקעות בה על ידי קרן קיימת לישראל.
"תוכנית בזל" שימשה כבסיס העקרוני המרכזי לתנועה הציונית עד להקמתה של מדינת ישראל. בקונגרס הציוני הכ"ג ב-1951, שהתקיים בירושלים, נוסחה תוכנית ירושלים של ההסתדרות הציונית ובה הוגדרו עקרונות פעולה של התנועה הציונית לאחר כינונה של מדינת ישראל. עקרונות אלה הפכו למטרות שנוסחו ב"תוכנית ירושלים" מעודכנת שגובשה בקונגרס הכ"ז של הסתדרות הציונית בירושלים ביוני 1968 ומשמשים גם היום כמצע העקרוני של מטרות התנועה הציונית
קישורים חיצוניים
תוכנית בזל, באנציקלופדיה היהודית
תוכנית בזל, אתר אוצר התיישבות היהודים
הערות שוליים
קטגוריה:עם ישראל בעת החדשה
קטגוריה:ציונות: היסטוריה
קטגוריה:בנימין זאב הרצל
קטגוריה:ציונות בשווייץ
קטגוריה:בזל: היסטוריה
en:First Zionist Congress#Basel Declaration | 2024-06-08T04:45:01 |
ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל | 250px|ממוזער|שמאל|דוד בן-גוריון מעיד בפני הוועדה
שמאל|ממוזער|250px|יהודה לייב מאגנס ומרטין בובר מעידים בפני הוועדה
ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל (באנגלית: Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe) הייתה ועדה שהוטל עליה להציע פתרון לשאלת ארץ ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה.
את ההצעה להקמתה העלה שר החוץ הבריטי ארנסט בווין בהודעה שמסר בבית הנבחרים ב-13 בנובמבר 1945. הוועדה פעלה בשנת 1946.
ההודעה על הקמת הוועדה
ההודעה שמסר בווין קבעה, בין היתר, שממשלת בריטניה "אינה יכולה לקבל את ההשקפה, שיש לגרש את היהודים מאירופה או שלא יורשו לשוב ולחיות באותן הארצות ללא אפליה ולהקדיש את חריצותם וכישרונם לקימום שגשוגה של אירופה". בהודעה הוזכר גם שבעיית ארץ ישראל מעסיקה את כל העולם הערבי וגם את 90 מיליון המוסלמים בהודו. במסיבת העיתונאים לאחר מסירת הצהרתו, אמר בווין כי תוכניות הציונים להגדיל את כושר הקליטה של ארץ ישראל הם "שמונים אחוז תעמולה ועשרים אחוז מציאות". הוא הסביר כי "לא כל היהודים ציונים" וטען כי הוא חרד מאוד "שמא ידגישו היהודים הנמצאים באירופה הדגשת־יתר את מוצאם הגזעי... אם היהודים, שסבלו רבות כל־כך, יבקשו להידחק יותר מדי אל ראש התור, נשקפת סכנה לתגובה אנטישמית חדשה בכל אירופה". בעקבות הודעתו של בווין ודבריו אחריה, פרצו בארץ ישראל הפגנות סוערות. חיים ויצמן הגדיר את התבטאותו "ברוטלית" ו"גסה".
ב-28 בנובמבר נשא בן-גוריון בפני אספת הנבחרים נאום "תשובה לבווין", בו אמר: "עוד ששת המיליונים של מתינו באירופה מוטלים לפנינו, וכבר ניגר דמנו מחדש כאן על אדמת־המולדת...הנשפך בידי עושי דברו של בווין וחבריו". את נאומו סיים באזהרה לממשלת בריטניה: "גם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו, שהוא יקר לנו גם מהחיים... אנו מוכנים ליהרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חירות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו".
הרכב הוועדה
על פי ההצעה הורכבה הוועדה משישה חברים בריטים ומשישה נציגי ארצות הברית. עם נציגי ארצות הברית נמנו ג'יימס מקדונלד (לימים השגריר הראשון של ארצות הברית במדינת ישראל) ובארטלי קראם, עורך דין שעתיד היה להתגלות בדיוני הוועדה ולאחריהם כידיד הציונות. עם הנציגים הבריטיים נמנה ריצ'רד קרוסמן, איש האגף השמאלי של מפלגת הלייבור, שנחשב כ"איש של בווין" בוועדה, ועתיד היה להנחיל לבווין אכזבה רבה בהתגלותו בדיוני הוועדה כאוהד העניין הציוני.
נושאי החקירה
על הוועדה היה לבחון את הנושאים הבאים:
שאלת א"י והשלכותיה של העלייה היהודית מבחינה כלכלית, חברתית ומדינית על הארץ.
מצב היהודים באירופה, האם ישנה אפשרות להמשך קיום בארצות אלה.
שאיפת היהודים והעקורים, להגר מארצות אירופה ולעלות לא"י.
מסעות הוועדה
הוועדה החלה לפעול בוושינגטון הבירה ב-5 בינואר 1946, ולאחר מכן יצאה ללונדון על מנת להתרשם ממקור ראשון מן העמדה האמריקאית והעמדה הבריטית.
כשנודע שהוועדה תסייר במחנות העקורים בגרמניה, נסע לשם בן-גוריון, כדי לוודא שהעקורים יתודרכו כראוי על ידי הנהגתם. הוועדה המשיכה במסעה לווינה על מנת לבקר במחנות העקורים ולהתרשם ממצבם.
בביקורי הוועדה במחנות התברר לה שרובם המוחלט של העקורים אכן מבקשים לעלות לארץ ישראל. משם המשיכה הוועדה לקהיר כדי לעמוד על עמדת הערבים.
חברי הוועדה ביקרו גם בריאד, שם אמר להם המלך אבן סעוד: "היהודים הם אויבינו בכל מקום... אנחנו גירשנו את הרומאים מארץ ישראל... כיצד, אחרי הקורבן הזה, יבוא סוחר [כלומר יהודי] וייקח את ארץ ישראל מידינו בעבור כסף?". לאחר מכן הגיש לכל אחד מהם פגיון מזהב וגלימה וכיסוי ראש ערביים, הראה להם את הרמונו ואף הציע אשה לשופט סינגלטון.
ב-6 במרץ 1946 הגיעה הוועדה לירושלים, והשתכנה בבניין ימק"א.
חברי הוועדה התרשמו כי האנטישמיות באירופה עדיין קיימת גם לאחר מלחמת העולם השנייה, וכי היא מונעת את קליטת העקורים הן במקומות מושבם והן במקומות מוצאם. לרגל בואה לארץ ישראל, מותנו פעולותיה של תנועת המרי, אולם ניסיונות ההגנה להביא לארץ ספינות מעפילים נמשכו גם בזמן שהותה בארץ. כמה מחברי הוועדה ביקרו במפעלים וביישובים יהודים והביעו את התפעלותם מהם.
חברי הוועדה התארחו לסעודה חגיגית בביתה של קטי אנטוניוס וסיירו ברחבי הארץ. ההבדל הקיצוני בין ההוויה הציונית לזו הערבית, הותיר בהם רושם עמוק. קרוסמן כתב על קיבוץ משמר העמק: "מימי ובשום מקום לא ראיתי קהילה יפה יותר". לעומת זאת, במרחק מאתיים מטר משם עמד אבו שושה, "הכפר הערבי המצחין ביותר שביקרתי אי־פעם". מאוחר יותר כתב איידלוט: "יצאתי מוושינגטון אנטי־ציוני מובהק... אבל כאשר אתה רואה במו עיניך מה היהודים האלה עשו בארץ ישראל... הערבים אינם מגיעים לקרסוליהם והיו רוצים להרוס את כל מה שהיהודים עשו".
דיוני הוועדה בירושלים
ממוזער|עדותו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בפני ועדת החקירה
200px|ממוזער|שמאל|סקר פלשתינה (1946)
בראש המשלחת של ערביי ארץ ישראל, שהופיעה בפני הוועדה בירושלים, עמד ממלא מקום ראש הוועד הערבי העליון ג'מאל אל-חוסייני. בעדותו אמר כי היהודים הם מהגרים זרים שנכפו על ערביי הארץ, ועל אף שהם מיעוט הם רוצים להקים מדינה יהודית בארץ ערבית. הערבים שאלו מדוע הם נדרשים לשלם עבור פשעי הנאצים, ותבעו להקים מדינה ערבית בכל שטח ארץ ישראל. בנוסף העיד בפני הוועדה הארכיבישוף היווני קתולי ג'ורג' חכים, שעל אף שהיה ראש עדה קטנה, הציג את עצמו כנציגם של כל הערבים הנוצרים בגליל, כיוון שהיה הנציג הכנסייתי הערבי הבכיר ביותר.
"המשרד הערבי" (סוכנות התעמולה הערבית הפלסטינית), שבראשו עמד מוסא אל-עלמי, הגיש לוועדה סקר בן שלושה כרכים שנקרא "שאלת פלשתינה", שהזהיר את הוועדה שלא תשקיף על "התיישבות היהודית בפלשתינה ועל ההתנגדות הערבית לה במונחים של התיישבות הלבנים בצפון אמריקה ובאוסטרליה והתנגדות העמים הילידים שם", ואמר גם כי השגשוג הכלכלי שאולי תביא הציונות לפלשתינה בכפייה, לא ישכנע את הערבים להפסיק את התנגדותם לתנועה זו, שחותרת לנשל אותם.
דובר נוסף מטעם הצד הערבי פיליפ חתי, היסטוריון של האסלאם, טען שאין ישות בשם "פלשתינה" ומעולם לא הייתה כזאת. לטענתו השטח שנקרא פלשתינה היה באופן היסטורי חלק מסוריה ושהצגת מפות של ארץ ישראל בפני התלמידים בבתי ספר של יום א' - בתי הספר ללימודי דת ליד הכנסיות, נטעה בהם את הרושם המוטעה שיש קשר בין היהודים וארץ ישראל. בנוסף טען שהציונות כופה על הערבים דרך חיים זרה להם, לה הם מתנגדים ואשר הם לעולם לא יקבלו.
העד המרכזי מטעם התנועה הציונית היה ד"ר חיים ויצמן, שהופיע בפני הוועדה ב-8 במרץ ודיבר במשך שעתיים. ויצמן ביקש מחברי הוועדה שלא להכריע בין צדק לעוול, אלא "בין עוול גדול ובין עוול קטן". לדבריו, אי אפשר למנוע עוול בכלל, ויש להחליט מה עדיף; לעשות עוול ליהודים או לערבים. לדעתו, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל תגרום לעוול קטן יותר לערבים, מאשר העוול שייגרם לעם היהודי מאי הקמתה.
ויצמן קרא לחבריה: "מצאו את האפשרות שהיא בבחינת העוול המועט". ויצמן גם הזמין אותם לביתו ברחובות.
לאחר זמן ציין ריצ'רד קרוסמן כי הצגת הדברים בצורה זאת על ידי ד"ר ויצמן עזרה לו להתגבר על בעיית תביעותיהם הסותרות של שני הצדדים. לדבריו: "הייתה כאן ברירה בין שתי עוולות ועלינו היה להחליט היכן תופסים את הרע במיעוטו".
ב-11 במרץ הופיע דוד בן-גוריון בפני הוועדה מטעם הנהלת הסוכנות היהודית. הופעתו הייתה מרשימה במיוחד, וקיימת הערכה שהיא הכריעה את הכף במסקנות הוועדה.
בין היתר אמר: "מדוע מניחים אתם, שאין אנו כמוכם? גם לנו יש דברים, היקרים לנו מחיינו. בארץ זו ובארצות אחרות יש מאות אלפי יהודים אשר ימסרו נפשם – אם יהיה צורך בכך – למען ציון ולמען המדינה היהודית". מתוך חשש שהשלטונות הבריטיים מתכוונים לפרק את הסוכנות היהודית, ומשום שהודאה בקשר בינה לבין "ההגנה" עלולה הייתה לשמש עילה לחיסולה, טען בן-גוריון בפני הוועדה כי אינו מכיר ארגון בשם זה.
בפני הוועדה הופיעו גם נציגי הוועד הלאומי, הספרדים ואגודת ישראל. תנועת המרי העברי והשומר הצעיר הגישו לוועדה תזכירים בכתב. הוועדה קיימה את ישיבותיה בארץ עד 26 במרץ 1946.
חברי הוועדה נעזרו לצורך החלטותיהם בנתוני סקר הכפרים 1945 שהוכנו על ידי ממשלת המנדט, וכן בנתוני סקר פלשתינה (1946) (A survey of Palestine), שהוכן בדצמבר 1945 - ינואר 1946.
שר החוץ הבריטי בווין הדריך את הוועדה שהיהודים אינם אומה אלא עדה דתית וכי רובם מתנגדים לציונות. אולם בוועדה נתברר כי הנחה זו מבוססת על הערכה מוטעית. נציגי קבוצות יהודיות לא-ציוניות (בעיקר באמריקה), שלהערכת ממשלת בריטניה היו אמורות למסור חוות דעת אנטי-ציונית, הצטרפו לתביעה הציונית לפתיחת שערי ארץ ישראל לפני העקורים. הערבים ניסו להפריך את הטענה הציונית כי מסירת הארץ לשלטון ערבי תגרום לחורבן היישוב היהודי, ואף נעזרו בעדויותיהם המאולצות של באי-כוחן של הקהילות היהודיות בסוריה ובעיראק, שהוזמנו על ידי שלטונות מדינותיהם כדי להשמיע עמדה אנטי-ציונית. העדים הציונים, לעומתם, הרבו לדבר על מצבם העגום של היהודים בארצות ערב, והצביעו על תופעות ההשפלה והרדיפות, ובעיקר על טבח יהודי טריפולי בנובמבר 1945, כמה שעלול להתרחש גם בארץ ישראל "אם תוסגר לידיים ערביות". הסוכנות הדגישה את תמיכת הערבים בגרמניה הנאצית בזמן המלחמה ומסמכיה בנושא השאירו רושם עז, וכן תיארה באמצעות תזכירים את הצלחת היהודים להפריח את המדבר בארץ ולצורך כך נעזרה בנתונים סטטיסטיים ובהם טבלאות שהעידו על עליית רמת החיים של הערבים. הנציגים הערבים הביעו את נאמנותם לאמין אל-חוסייני וניסו לטשטש את קשריו עם גרמניה הנאצית.
העדה המרונית בלבנון ושרידי האשורים שנרצחו בעיראק, כתבו תזכירים בהם טענו כי אין עתיד לנוצרים במזרח, אלא אם תוקם מדינה יהודית חזקה, שהיא "עניין חיוני לכל המיעוטים הנתונים למרות המוסלמים". הפטריארך המרוני אנטון ערידה העיד בוועדה, וגם ארכיבישוף ביירות איגנאטיוס מובארכּ הביע את צערו על שלא עלה בידו להופיע בפני הוועדה, ושלח לה תזכיר בו טען שהתנגדות השלטונות הלבנוניים לציונות נובעת מלחץ ערבי בלבד, הערבים הם כובשים ופולשים שמנסים לדכא את הזהויות המקוריות בארץ ישראל ובלבנון, הציונות אחראית להפיכת הארץ משוממה וענייה לפורייה ומשגשגת, ושיש צורך להקים בית לאומי יהודי הן מבחינה מוסרית והן מבחינת ההגנה על המיעוטים במזרח התיכון מפני הערבים והאסלאם.
המלצות הוועדה
למרות חילוקי הדעות הצליחו חברי הוועדה להגיע להמלצות משותפת, שפורסמו ב-30 באפריל 1946:
בשל השנאה בין שני העמים, ארץ ישראל לא תהיה מדינה יהודית ולא מדינה ערבית, ויש לעשות הכול שלא יהודים ולא ערבים ישתלטו על הארץ, דבר העלול להביא למלחמת אזרחים. ממשלת המנדט תמשיך לשלוט בא"י עד אשר יהיה הסכם נאמנות בפיקוח האו"ם, כך תקל על עלייה יהודית בהבטיחה שזכויותיהם ומעמדם של חלקי האוכלוסייה האחרים לא ייפגעו.
המלצה לאשר רישיונות עלייה ל-100,000 נפש מתוך ה"עקורים" עוד בשנת 1946. קביעה כי יש לפתור את בעיית "העקורים", וכי א"י לא תוכל לפתור את הבעיה, ולכן יש למצוא להם מקלט במדינות נוספות.
המלצה לבטל את תקנות הספר הלבן ואת תקנות העברת קרקעות ולאשר חופש מכירת קרקעות ללא הבדל גזע, עדה או אמונה אך תוך הגנה על הפלאח והאריס הערבי.
על פי דרישת שלטונות המנדט כללו ההמלצות גם המלצה לפרוק את כל ארגוני המחתרת מנשקם.
כמה מהמלצות הוועדה ביקרו את היישוב היהודי ואף האשימו אותו בהקניית "חינוך לאומני" לילדיו.
הוועדה קבעה כי פתרון בעיית העקורים הוא בארץ ישראל. בריטניה דחתה את המלצות הוועדה וארצות הברית לחצה על בריטניה לקיים את המלצות הוועדה. כדי למשוך זמן בריטניה הציעה לארצות הברית את תוכנית מוריסון גריידי.
בווין ואטלי נסוגו מהבטחתם לבצע את מסקנות הוועדה אם תתקבלנה פה־אחד. אטלי טען כי ביצוע העברת הפליטים היהודים יחייב שליחת דיוויזיה בריטית נוספת לארץ ישראל, וכתנאי מוקדם לכך, תבע את פירוק ארגוני המחתרת היהודיים ומסירת נשקם. בווין הוסיף כי עליית 100 אלף יהודים תגביר את הרגשות האנטישמיים בצבא הבריטי. בעקבות זאת, הורה בן-גוריון מפריז על חידוש פעולותיה של תנועת המרי העברי.
ראו גם
תוכנית מוריסון גריידי
ועדות חקירה לארץ ישראל
המנדט הבריטי
לקריאה נוספת
עזריאל קרליבך (מלבה“ד), ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית לענייני ארץ־ישראל (Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe), ב-2 כרכים:
כרך 1: מבוא, תולדות מנוי הוועדה, ישיבות הוועדה בוושינגטון, לונדון, קהיר וירושלים, סיורים, באירופה ובארץ־ישראל, תל אביב: לינמן, 1946
כרך 2: עדוית, פרקי היסטוריה, פרוטוקולים, מסמכים, תזכירים, הדין והחשבון צילומים, מפות ודיאגרמות, תל אביב: לינמן, 1946
בארטלי קראם, מאחורי פרגוד המשי פרשת השליחות של הוועדה האנגלו-אמריקנית על א"י, אחיאסף, ירושלים, תש"ז
ריצ'רד קרוסמן, שליחות ארצישראלית, ספרית פועלים, תל אביב, 1947
קישורים חיצוניים
דוח הוועדה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
אנגלו-אמריקאית
קטגוריה:1946
קטגוריה:1946 בארץ ישראל | 2024-03-18T23:07:18 |
תאי הגזים | REDIRECT תא גזים | 2004-12-15T13:04:41 |
להקת הנח"ל | ממוזער| להקת הנח"ל עם ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן-גוריון, 1960, מאחורי הקלעים של היכל התרבות בתל אביב. בתמונה נראים: בין השאר יהורם גאון, חנן גולדבלט, גברי בנאי, ישראל פוליאקוב, גבי אלדור, עליזה רוזן, עמירם ספקטור, תובל פטר, נעמה חנוך, שרה שוב, דבורה דותן, פרץ פליט, ואהר'לה קמינסקי, ואחרים.|440x440 פיקסלים
להקת הנח"ל היא הלהקה הצבאית הידועה והמצליחה מבין הלהקות הצבאיות והראשונה שהוקמה בצה"ל. הלהקה, שנחשבת לממשיכת הצ'יזבטרון, בלטה בתרומתה הרבה לזמר העברי בביצוע שירים רבים מפי מיטב היוצרים בארץ, והוציאה מבין שורותיה עשרות זמרים ובדרנים ידועים.
חברי להקת הנח״ל כיום הם: אוראל דהרי זמר, אופק בן מאיר זמרת, מיה עמוסי זמרת, יהלי שטרן מתופף, עילאי סלומון בסיסט, ינון מרון גיטריסט, תומר מלמד גיטריסט.
להקת הנח״ל נחשבת הלהקה המוכרת ביותר מבין הלהקות הצבאיות, כתוצאה מרוב הזמרים המוכרים שיצאו משם.
היסטוריה
ממוזער|טקסט=להקת הנח"ל בהופעה, 1951/1952. צילום: אפרים ארדה. מתוך ארכיון נעמי פולני, הספרייה הלאומית|להקת הנח"ל בהופעה, מ-1959. צילום: אפרים ארדה. מתוך ארכיון נעמי פולני, הספרייה הלאומית בתמונה מצולמים ונראים בין השאר יהורם גאון, חנן גולדבלט, עמירם ספקטור, גברי בנאי, ישראל פוליאקוב, יורם ארבל, והאקורדיוניסט של הלהקה היה תובל פטר, שניגן באקורדיון בלהקת הנח"ל
250px|ממוזער|שמאל|להקת הנח"ל בהופעה בסיום קורס קצינים, 1953
250px|ממוזער|שמאל|להקת הנח"ל, "שיר השירותים", מתוך התוכנית "עד מאה ועשרים", סביבות. מימין לשמאל: אורי זוהר, אריק איינשטיין מאחור, עידוא בן-גוריון וברקו
250px|ממוזער|שמאל|להקת הנח"ל בתוכניתה "לא לצאת מן הכלים", 1959. שורה ראשונה מימין לשמאל: אריק איינשטיין, עמי גלעד (באקורדיון), עמירם ספקטור, יוסי פרוסט וגברי בנאי. שורה שנייה מימין לשמאל: עליזה רוזן, יהורם גאון, דרורה שחורי (חבר). שורה שלישית מימין לשמאל: אברהם סגל ותובל פטר (באקורדיון)
שנות החמישים
להקת הנח"ל הוקמה בצה"ל ב-3 בנובמבר 1950 כממשיכת להקת הצ'יזבטרון של הפלמ"ח, מתוך חברי תנועות הנוער וגרעיני הנח"ל ביוזמתו של זאב חבצלת, קצין החינוך הראשון. בין מקימיה נמנו גיורא מנור (כמפקד הלהקה), יוסי בנאי, יונה עטרי, דרורה חבקין, אבא פורמן, גאולה גיל (לבבי), עזריאל פולני, אסתר גרינברג (שבק), זאב הילמן ושמואל שי, שהעלו את תוכניתה הראשונה של הלהקה, "מיריק מסתדרת". מנהלה המוזיקלי היה דובי זלצר, שהלחין ללהקה את שיריה הראשונים. הלהקה הופיעה בפני חיילים, את הקלטותיה הוציאה על תקליטי שדרים לרדיו. בין שירי ההרכב הראשון היו "נאחז בכל משלט" (זאב חבצלת/דובי זלצר), "העיקר הוא להעיז", "פזמון המ"מ" ועוד שהיו חלק מהתוכנית הראשונה.
החזרה הגנרלית של הלהקה, שהתקיימה באולם "קולנוע לב רמת השרון" של היום ברמת השרון, כמעט הייתה גם שירת הברבור שלה. על הבמה ניסתה הלהקה להציג קומדיה, שבלשון המעטה לא הצחיקה את קציני המטה שהיו נוכחים באולם. "מה אתם רוצים מהם? התוכנית הראשונה של הצ'יזבטרון הייתה הרבה יותר גרועה!", אמר חיים חפר שנכח גם הוא בהופעה וכך הציל את הלהקה מפירוק. וכך לאחר סיום ההצגות של התוכנית, העלתה הלהקה את התוכנית השנייה "האגדה על המ"כ הרע" ב-1951, ואת התוכנית השלישית, "חוליית בידור" ב-1952, כשבתוכנית זו שרו לראשונה את "יונתי בחגווי הסלע" ו"מעיין גנים" ששרה סולו יונה עטרי במחרוזת של שירים מ"שיר השירים".
באפריל 1953 הועלתה התוכנית הרביעית, "טעות לעולם חוזרת" אותה כתבו גיורא מנור ושבתאי רביב בבימויו של דוד ברגמן. התוכנית הציגה את רעיון הנח"ל דרך עיניו של הדוד מאמריקה, הבא לחפש את אחיינו באחת מהיאחזויות הנח"ל. לצד הצגה זו הייתה גם הצגת משנה על סיפור אהבה בין חייל לחיילת שגילמו יוסי בנאי ויונה עטרי. בתוכנית זו הופיע לראשונה השיר המצליח "הורה היאחזות" לצד שלושה שירים נוספים. באותה שנה לקראת חודש דצמבר עלתה התוכנית החמישית "נח"ל ונחלה". בתוכנית זו הוצגו לראשונה השירים "יא ירח", "המנון הנח"ל" ו"הורה ממטרה", כשהמנון הנח"ל הוקלט לתקליט שדרים לרדיו.
ביוני 1954 עלתה התוכנית השישית של הלהקה, "העיקר שנפגשים" בבימויו של מרדכי ידין. בתוכנית בלט השיר "הורה נתגבר". לתוכנית זו הצטרפו בין היתר חיים טופול, גליה טופול (פינקלשטיין), יאשה כץ, גבי עמרני, עדנה שביט (קדישביץ') וראובן לוי. לתוכנית השביעית שעלתה בנובמבר אותה שנה, "שמור על הגבול" הצטרפו נחמה הנדל, אברהם הפנר, אורי זוהר, יוסף אורג, שושיק שני (שפרונג) ומיכאל (מיקי) בבלי. בתוכנית בלטו השירים למילים של חיים חפר : "תותחים במקום גרביים" ו"הוא לא ידע את שמה" ששר סולו גבי עמרני. המדריך הקולי של הלהקה ב"שמור על הגבול" היה יוסי ואלד, שהלחין ללהקה את ההורה, "זיע זיע לא נזיע" למילים של חיים חפר. עוד הספיקה הלהקה להעלות ב-1955 את התוכנית "בין מגל וחרב" אליה הצטרפו עליזה קאשי ועדי עציון. בתוכנית בלטו השירים "כיתה אלמונית", "שיר ערש נגבי", "המפקד תמיד צודק" ו"בין מגל וחרב".
ב-1956 עלתה התוכנית "מה בוער". משירי התוכנית בלטו "השחרור", "רק לא סייר" של בנות הלהקה, "יא משלטי" שביצעה סולו עליזה קאשי ו"רחל רחל" שהיה סולו של איתמר כהן החבר החדש בלהקה, שגם שר בתוכנית את "סיפורו של כביש". הלהקה המשיכה להופיע עם התוכנית החל מפברואר לאורך כל השנה. עם כיבוש חצי האי סיני בעת מבצע קדש, הגיעו חבריה לסיני. המלחמה עצמה פרצה זמן קצר לאחר שחלק מחברי המחזור השתחררו וזימנו אותם למילואים להופיע לפני היחידות הלוחמות בסיני. באחד הימים בישרו להם שהמלחין משה וילנסקי חיבר שיר חדש. את מילות השיר, כך סיפר וילנסקי, קיבל בבוקרו של היום מיחיאל מוהר, ואחרי הצהריים השיר כבר היה מוכן. הפזמון של השיר ההרואי נחתם במילים: "עוד יסופר על זה היום, אחיי / בשוב העם אל מעמד סיני!". השיר החדש שנקרא "מול הר סיני", הושר בלהקת הנח"ל ב-1956, כחודשיים לאחר שהתוכנית "מה בוער" ירדה. בסוף אותה שנה הקליטה הלהקה 16 שירים שיצאו על שני התקליטים הראשונים של הלהקה, שכללו כמה מהשירים מ"מה בוער" לצד הקלטות מחודשות לשירים מתוך כלל התוכניות הקודמות של להקת הנח"ל, בהם "תותחים במקום גרביים", "הוא לא ידע את שמה", "הורה נתגבר", "המפקד תמיד צודק", "בין מגל וחרב", "הורה היאחזות" ועוד, וגם השיר שיצא זמן קצר לפני הקלטות אלו, "מול הר סיני".
"מול הר סיני" נכלל בתוכנית שעלתה בשנת 1957, "עד מאה ועשרים" שציינה עשר תוכניות של להקת הנח"ל, בה היו השירים החדשים "כרמלית", "עד מאה ועשרים", "כשנגמר מבצע קדש" ("שיר הצ'יזבאטים") ועוד, כשאל הלהקה הצטרפו אריק איינשטיין, רות אטיאס, יוסי פרוסט. איינשטיין קיבל לראשונה סולו בשיר "יא ירח". בתוכנית הבאה שנה לאחר מכן, "צריך לחיות", בלטו השירים "שתים עשרה טון", "פגישה בניכר" ו"בלדה על מעיין וים" ששר סולו איתמר כהן שהיה כבר מבין הוותיקים.
בשנת 1959 הועלו התוכניות "לא לצאת מן הכלים" ו"בדרך כלל", בהן כיכב אריק איינשטיין והשתתפו יהורם גאון, גבי אלדור, עליזה רוזנטל (רוזן), יצחק שאולי, גברי בנאי, ישראל פוליאקוב, חנן גולדבלט, יוסי פרוסט, יורם ארביטר (ארבל) והאקורדיוניסט עמי גלעד. הלהיט הגדול של הלהקה בתוכנית "לא לצאת מהכלים" היה "רוח סתיו" (יחיאל מוהר/יוחנן זראי) בסולו נוסף שקיבל אריק איינשטיין, עם יהורם גאון שקיבל כמה שורות. ובנוסף הופיעו גם השירים "אחד גבוה ושניים קטנים" (יחיאל מוהר/יוחנן זראי), "חופשה באדום" (עמוס אטינגר/סשה ארגוב), ו"דינה ברזילי" (חיים חפר/סשה ארגוב). במאי הלהקה היה יוסי בנאי והכוריאוגרפית, נעמי פולני. בתוכנית השנייה "בדרך כלל" (התוכנית ה-13) בלטו השירים "ויו יו גם", "שיר החמור", "חולשה של בת" ו"סיירים" הוקלטו לתקליט אריך נגן שנקרא כשם התוכנית. נוסף על זה הקליטה הלהקה את "שיר לבוקר" שהיה במסגרת התוכנית על תקליט שדרים עם סולו של עליזה רוזן.
בין היוצרים שכתבו ללהקה בשנות החמישים אפשר למצוא את משה וילנסקי, חיים חפר, יחיאל מוהר, סשה ארגוב, זאב חבצלת, דידי מנוסי ואפרים קישון. קישון היה זה שהביא ללהקה את "סאלח שבתי", דמות שהייתה מזוהה עם חיים טופול במשך שנים רבות.
שנות השישים המוקדמות
ב-1960 העלתה הלהקה את התוכנית "זה נח"ל זה?" שציינה עשר שנים להקמת להקת הנח"ל (להבדיל מהתוכנית "עד מאה עשרים" שציינה עשר תוכניות). חברי ההרכב של התוכנית היו אותם הוותיקים שנשארו מהתוכנית "לא לצאת מהכלים" ומהתוכנית "בדרך כלל". בתוכנית החדשה לא היו שירים חדשים, אלא רק ביצועים מחודשים של חברי ההרכב לחמישה שירים של הלהקה מהתוכניות השונות שלה בשנות ה-50. את התוכנית ביימה נעמי פולני, ובסיומה פולני הקימה שם כמה מחברי הלהקה את הלהקה האזרחית "התרנגולים", שהורכבה גם מיוצאי להקת גייסות השריון ולהקת פיקוד מרכז.
התוכנית "היאחזות בחלל" מ-1961 הועלתה במקביל להופעות "התרנגולים" בתוכניתם הראשונה. התוכנית לא הניבה להיטים, אבל זכור ממנה "שיר השומרות" של בנות הלהקה, וגם "בדרך לניצנה". התוכנית לא הוקלטה על תקליט, אך כמה משיריה הוקלטו לרדיו. שבעה שירים מתוך התוכנית "טיפת הדבש" מ-1962 הוקלטו בעותקים בודדים, והיום הוא נחשב לאחד התקליטים הנדירים ביותר של הלהקות הצבאיות. ממנו הפכו ללהיטים השירים "ענת" (סולן: דודו כהן) ו"פרחים ונערות", לצד "ספינת הקפיטנים", "אחד אדם", "בתחילה בלי מילים", "ציונות! הלא תשאל" ו"על הגל הקל". בין חברי ההרכב בתוכנית זו ניתן למנות את פופיק ארנון, רות דר, אמנון ברנזון ושאולי רוזנטל.
ב-1963 הועלתה התוכנית המצליחה "שמש במדבר". שאת כל שיריה כתבה והלחינה נעמי שמר, מתוכנית זו זכורים שירים רבים, ביניהם "מחבואים", "מחר", "עוד לא אכלנו", "מטרייה בשניים" ו"מחבואים". המדריכה המוזיקלית של הלהקה הייתה אלונה טוראל בעת כשהייתה חיילת בשירות חובה, ומעבד השירים היה אריה לבנון. בין חברי תוכנית זאת ניתן למנות טוביה צפיר, ואקורדיוניסט הלהקה יאיר רוזנבלום.
בתוכנית "בפעם ה-18" (בשנת 1964), אליהם הצטרפו חברי להקה חדשים כאבי קורן (קליינמן) וחנן יובל. בנוסף לצפיר שהמשיך מהתכנית הקודמת. התוכנית לא זכתה להצלחה רבה בקרב הקהל האזרחי, והשיר היחיד הזכור ממנה הוא "חופשה רבע שנתית", אשר היה השיר הראשון שהלחין יאיר רוזנבלום ללהקה. שנה מאוחר יותר הועלתה התוכנית "מהנח"ל באהבה", שהייתה אחת המצליחות ביותר של הלהקה בשנות השישים. בין החיילים החדשים של הלהקה התבלטה שולה חבינסקי (חן), שביצעה את הלהיטים "הוא לא כל כך חכם" (יורם טהרלב/אלונה טוראל) ו"אחד חולמני" יחד עם טוביה צפיר (תרצה אתר/אלונה טוראל). להיטים נוספים שהופיעו בתוכנית היו "סרנדה לעדה" (לאה נאור/משה וילנסקי), "משה משה" (יורם טהרלב/משה וילנסקי) ששר מנחם זילברמן, "ארבע אחרי הצהריים" (יורם טהרלב/יאיר רוזנבלום) ו"גוונים" (חיים קינן/יגאל גורדון). השירים "ארבע אחרי הצהריים", "הוא לא כל כך חכם" ו"משה משה" מתוכנית זו היו שלושת השירים הראשונים שכתב יורם טהרלב ללהקות הצבאיות.
1967–1973: שנות השיא
יאיר רוזנבלום שהיה אחראי על העיבודים וההדרכה המוזיקלית, דני ליטאי שהיה אחראי על בימוי הפזמונים, ויוסי בנאי, היה אחראי על בימוי המערכונים, העמידו תוכנית חדשה שנקראה "הנח"לאים באים הנח"לאים באים". הבולטים מחברי הלהקה בתוכנית זאת היו שולה חן, ששי קשת, מוטי פליישר, מנחם זילברמן, ושלום חנוך. מלחמת ששת הימים שהתרחשה באמצע התכנית השפיעה על חלק מהשירים, כאשר השירים "הייתי נער" (דוד עתיד/יאיר רוזנבלום) ו"הנחלאים חוזרים" נכתבו במיוחד על המלחמה. שירים בולטים מהתכנית כללו "אילו ציפורים" (ז'אן ברוסול/ז'אן קלבה. תרגמה לעברית נעמי שמר). "גשם בוא" (תרצה אתר/אלונה טוראל), "ישנן בנות" (יורם טהרלב/יאיר רוזנבלום), "הללויה" (יאיר רוזנבלום) וואלס להגנת הצומח (נעמי שמר). זאת הייתה התוכנית המעידה על חילופי דורות ביוצרים ללהקות, עם דריסת רגל משמעותית ראשונה של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום אשר כתבו רבים מהלהיטים ללהקות הצבאיות בתוכניות נוספות. סמוך לשחרור רוב חברי המחזור הנוכחי, הקליטה הלהקה את "כל הכבוד לנח"ל", אלבום לכבוד 20 שנה למדינה, שכלל ביצועים חדשים לשיריה לאורך השנים. אחדים מהם שימשו כפסקול לקליפים הראשונים של להקת הנח"ל שצולמו לטלוויזיה. בשנת 1968 חברי תוכנית זאת השתתפו גם בסרט הסברה על פעילות הנח"ל שצולם בצבע.
יאיר רוזנבלום ודני ליטאי היו אחראים גם לתוכניתה ה-21 של להקת הנח"ל, "קרנבל בנח"ל" עם שירים שהפכו ללהיטים, עם חברים שחלקם ותיקים וחלקם חדשים בלהקה, ועם במאי מערכונים מיוצאי הלהקה - יהורם גאון. התוכנית הוכנה בזמן שיא של כמה שבועות ספורים, במקום התוכנית הפרוטה והירח שביימה נעמי פולני שנגנזה לאחר הצגת הבכורה בכנס הנח"ל בגני התערוכה. קהל החיילים של אחרי מלחמת ששת הימים לא התחבר למופע שהיה דומה בסגנונו לזה של התרנגולים ופיצץ את ההופעה בצעקות. התוכנית ירדה, ודני ליטאי הוקפץ מחופשה כדי להציל את הלהקה. רבים זוכרים את התוכנית בשם קרנבל בנח"ל, על שם הלהיט הגדול ממנה, אך היו בה להיטים נוספים כמו "שלווה" (אבי קורן/יאיר רוזנבלום), "בשמלה אדומה" (רות ספרוני/יאיר רוזנבלום) ו"החיים היפים" (ירון לונדון/יאיר רוזנבלום). בתוכנית זאת רוזנבלום ויתר על האקורדיון שליווה את הלהקה כמעט שני עשורים, והמשיך את המגמה של ליווי מוזיקלי המורכב מגיטרות חשמליות, גיטרה בס, תופים, ואורגן. של מוזיקת פופ המתחברת יותר למוזיקת הפופ במערב. על חברי הלהקה נמנו גם עמוס טלשיר (מפקד הלהקה), מנחם זילברמן, אופירה גלוסקא ומירי אלוני, שקיבלה לראשונה שורות סולו בשיר "קרנבל בנח"ל" (לאה נאור/יאיר רוזנבלום). בזמן החזרות לתוכנית, המשיכה אופירה גלוסקא, ששירתה קודם לכן בצוות הווי הנח"ל, להופיע במסגרת הצוות עם הלהיטים "חורשת האקליפטוס" (נעמי שמר), "זמר שכזה" (יעקב רוטבליט/נורית הירש) ו"באביב את תשובי חזרה" (שארל אזנבור. למילים עבריות של אבי קורן).
בשנת 1969 הלהקה יצאה בתוכנית "בהיאחזות הנח"ל בסיני". כאשר הכוכבת הראשית של התוכנית הייתה מירי אלוני שצברה ותק מהתוכנית הקודמת, והחליפה את גלוסקא בתור הסולנית הראשית. לצדה היה את עמוס טלשיר מהתכנית הקודמות שהיה מפקד הלהקה, ואליהם הצטרפו מי שעתידים יותר להרכיב את להקות "כוורת": הנגנים של הלהקה דני סנדרסון (גיטרה חשמלית), אלון אולארצ'יק (גיטרה בס), מאיר פניגשטיין (תופים). לצד הזמרים גידי גוב ואפרים שמיר והבנות שהרכיבו את "שוקולד מנטה מסטיק" ירדנה ארזי, לאה לופטין, ורותי הולצמן. השירים המוכרים ביותר מתוכנית זאת הם "שיר לשלום", "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ו"הבן יקיר לי".
במאי 1972 עלתה תוכניתה ה-23 של הלהקה, "הפלנחניק" (צירוף המילים פלמ"ח ונח"ל), הפקה גרנדיוזית במונחי הימים ההם, שהוקדשה למלאת 30 שנה לפלמ"ח. קצין החינוך של הנח"ל, סא"ל זאב פלג, כתב בתכניה:
"הרגשנו כי זכינו להעמיד הפעם תוכנית בלתי שגרתית, קצת יותר רצינית ומחייבת שיתוף והזדהות מסוימת מצד הקהל. חפצים אנו כי הנוער המתחנך בשורותינו יספוג אותו משב הרוח הנעים והתמים, ואותה אחוות הרעים והנכונות להקרבה אשר אפיינה את דור הפלמ"ח בשעתו ואת צה"ל כיום".
בני נגרי על ההדרכה המוזיקלית ודני ליטאי על הבימוי והכוריאוגרפיה היו אחראים על "הפלנ"חניק", שהורכבה למעשה משני חלקים. החלק הרציני, שהוקדש לימי הפלמ"ח, וכלל את השירים "בלדה על יצחק שדה" (חיים גורי/יאיר רוזנבלום), "הרעות" (חיים גורי/סשה ארגוב), "הפרוטה והירח" (חיים חפר/עממי), "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי" (נתן אלתרמן/יאיר רוזנבלום) ומחרוזת משירי להקת הפלמ"ח -הצ'יזבטרון. החלק הקליל, שעסק באגדות ילדים בהומור וסאטירה, כלל את השיר "מי היה החולם" (עלי מוהר/יאיר רוזנבלום) וביצוע הומוריסטי לסיפור "שלושת הדובים" בסגנון הגשש החיוור. על חברי הלהקה נמנו שמעון ויצמן (מפקד הלהקה), אפרים שמיר, גידי גוב, ירדנה ארזי, יצחק בן-מלך, ענת מיבר (גוב), יהודה עדר, דורית פנדריך (שדה), ראובן גבירץ, נעמי כפרי, יובל דורי, מוטי מורל, דני פאר, ריבה שכטר, צבי בומס, יצחק (איקה) שדה וחיה פיק. "הפלנ"חניק" הייתה התוכנית הגדולה האחרונה של הלהקה, שחתמה את תקופת הזוהר שלה. התכנית הייתה אמורה לכלול גם את "מסביב למדורה" אך בשל מרד מצד חברי הלהקה (מרד שבהשראתו נכתבו סצנות הסיום בסרט הלהקה), השיר ניתן ללהקת פיקוד מרכז.
מלחמת יום הכיפורים עצרה את הפעילות הסדירה של הלהקה. אל המחזור הטרי של הלהקה הצטרפו משוחררים טריים וותיקים שלה, ביניהם שלישית שוקולד מנטה מסטיק ולהקת כוורת שהרכיבו יחדיו דיוויזיית בידור שהופיעה לאורך המלחמה.
ימין|ממוזער|250px|ירדנה ארזי וגידי גוב מבצעים את "הפרוטה והירח" מתוך "הפלנחניק".
שנות ה-70 המאוחרות
בשנת 1974 הועלתה התוכנית "סיפורה של להקה" (תוכנית 24) בבימויו של ליטאי, שסיפרה את תולדותיה של הלהקה וחגגה חצי יובל להקמת הנח"ל. חברי הלהקה הבולטים היו אסתר אלעד (שמיר), מיכל (מיקי) קם, יהודה עדר, אריק רודיך, ואיתן גדרון. למרות שהיא זכתה להצלחה בקרב קהל החיילים, לא יצאו ממנה שירים שהפכו ללהיטים. והיא מביעה לידי ביטוי את הדעיכה של הלהקה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
להקת הנח"ל המשיכה להופיע בהרכב מצומצם עד שנת 1978, ולהעלות תוכניות שהתבססו בעיקר על להיטי הלהקה מהעבר. בנוסף נכתבו שירים חדשים, שהוקלטו כסינגלים שלא זכו להצלחה רבה. בין חברי הלהקה באותן שנים ניתן היה למצוא את שלומית הגואל (טריגר), אפי בן ישראל, רחלי חיים, מילי מירן, ענת טופול וחני נחמיאס. שיר שהפך במפתיע ללהיט היה "נח"ל נח"ל" שבוצע בתוכנית "בצל ירוק" מ-1978 ושהוקלט ע"ג סינגל. תוכניות נוספות שהועלו בסמוך פירוק הלהקה היו: "שלושים שנות זמר" (1978), ו"חדש וגם ישן" (1977).
ההופעה האחרונה של להקת הנח"ל התקיימה ב-29 באוקטובר 1978 בבית הצנחן, במסגרת התוכנית "בן-גוריון".
שנות השמונים - התחדשות
שמאל|ממוזער|250px|עטיפת התקליט "התחדשות"
על פי החלטת הרמטכ"ל רפאל איתן, פורקו בשנת 1978 כל הלהקות הצבאיות, בהן להקת הנח"ל. הלהקה חזרה לפעול ב-1985, כשהוחלט בצה"ל להחזיר את הלהקות במתכונת מלאה. היא העלתה את התוכנית "התחדשות", בה בלטו הלהיטים "שרית הספרית" (שמואל צ'יזיק/אריאל זילבר ושמואל צ'יזיק), "התחדשות" (נעמי שמר/יובל דור), "שיר הסלנג" (קובי לוריא) ו"אל הנחל" (יורם טהרלב/נורית הירש). במסגרת שידורי ה"שירותרום" של גלי צה"ל, הקליטה הלהקה עם ירדנה ארזי את השיר "דרישת שלום", שהצליח גם הוא. בין חברי המחזור היו דפנה דקל, פזית נוני, ראובן לביא ואילן ליבוביץ.
תוכניתה הבאה של הלהקה שנקראה "תל אביב אינה מודאגת" מ-1987, הציגה את חבריה החדשים של הלהקה כמו יואב צפיר, אילה אשרוב, אביטל פסטרנק, שי זורניצר ומומי לוי והמשיכה לשחרר להיטים כמו: "שש עשרה שבע עשרה" (אהוד מנור/רמי קלינשטיין) ו"תל אביב אינה מודאגת" (אהוד מנור/מתי כספי). שירי התוכנית הזאת והתוכנית הקודמת, הועלו על גבי תקליטים וזכו להצלחה.
בין התוכניות הבאות שהעלתה הלהקה היו "התחלות" (88') ו"נח"ל 90" (90'). "התחלות" כללה שירים של המחזאי חנוך לוין והלהיט הזכור ממנה הוא השיר "דג מלוח ותה" שביצע יואב צפיר ללחן של קורין אלאל. שנה לאחר מכן, בתוכנית "נח"ל 90", ביצעה הלהקה את "בנייך מרחוק" (מן המקורות/נעמי שמר), שיר השירותרום של אותה שנה. השיר זכה להצלחה ואף הופק לו קליפ, שבחלקו צולם בשדה התעופה, עם העולים החדשים שהגיעו לישראל.
שירים ידועים בביצוע הלהקה
"ארבע אחרי הצהריים" – יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום
"בהיאחזות הנח"ל בסיני" – נעמי שמר
"בלדה על מעיין וים" – יחיאל מוהר ומשה וילנסקי
"בשמלה אדומה" – רות ספרוני" – הלל ויאיר רוזנבלום
"גשם בוא" – תרצה אתר ואלונה טוראל
"דינה ברזילי" – חיים חפר וסשה ארגוב
"הוא לא ידע את שמה" – חיים חפר וסשה ארגוב
"הורה היאחזות" – יחיאל מוהר ודובי זלצר
"הורה ממטרה" – יחיאל מוהר ומשה וילנסקי
"החיים היפים" – ירון לונדון ויאיר רוזנבלום
"הייתי נער" – דוד עתיד ויאיר רוזנבלום
"הללויה" – יאיר רוזנבלום
"הרעות" – חיים גורי וסשה ארגוב
"ואלס להגנת הצומח" – נעמי שמר
"יא ירח" – יחיאל מוהר ודובי זלצר
"יא משלטי" – יחיאל מוהר ומשה וילנסקי
"ישנן בנות" – יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום
"כיתה אלמונית" – יחיאל מוהר ומשה וילנסקי
"מחר" – נעמי שמר
"אילו ציפורים" – נעמי שמר
"מטרייה בשניים" – נעמי שמר
"נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי" – נתן אלתרמן ויאיר רוזנבלום
"סרנדה לעדה" – לאה נאור ומשה וילנסקי
"עוד לא אכלנו" – נעמי שמר
"קרנבל בנח"ל" – לאה נאור ויאיר רוזנבלום
"שיר לשלום" – יעקב רוטבליט ויאיר רוזנבלום
"שיר ערש נגבי" – יחיאל מוהר ומשה וילנסקי
"שלווה" – אבי קורן ויאיר רוזנבלום
"תותחים במקום גרביים" – חיים חפר ומשה וילנסקי
תוכניות הלהקה
תקליטי הלהקה
שירי נח"ל (הוצאת "זימרה", שירי תוכניותיה הראשונות של הלהקה)
שירי נח"ל - סדרה מס' 1
שירי נח"ל - סדרה מס' 2
"עד מאה ועשרים" תוכנית 10 - סדרה מס' 3
"צריך לחיות" תוכנית 11 - סדרה מס' 4
"לא לצאת מהכלים" תוכנית 12 - סדרה מס' 5
"בדרך כלל" תוכנית 13 - סדרה מס' 6
"שירי נח"ל" (להיטים מתוך ששת התקליטים הראשונים של הלהקה שיצאו ב"הד ארצי").
"שירי נח"ל (הוצאת "ישראפון, שירי התוכנית ה-16 "טיפת הדבש")
"שמש במדבר" - תוכנית 17
"להיטי הנח"ל" (אוסף מס' 1, להיטים מתחילת שנות החמישים עד שנת 1963).
"בפעם ה-18" - תוכנית 18
"מהנח"ל באהבה" - תוכנית 19
"הנח"לאים באים - הנח"לאים באים" - תוכנית 20
"להקת הנח"ל - תוכנית 21"
כל הכבוד לנח"ל
"בהיאחזות הנח"ל בסיני" ("שא לשלום") - תוכנית 22
תקליטון פרומו עם השירים "המלך ואני"/"מיקה".
תקליטון פרומו עם השירים "אספת גרעין"/"אנחנו ואתם"/"במקצב יוצר"/"קונצ'רטו לטנור ותזמורת".
"להיטי הנח"ל" (אוסף מס' 2, להיטים מהשנים 67–72).
"הפלנחניק" - תוכנית 23
"סיפורה של להקה" - תוכנית 24
תקליט פרומו עם השירים "חוה", "בנות הנח"ל", "דבר אליי" (להקת הנח"ל 1976)
"התחדשות"
"תל אביב אינה מודאגת"
"התחלות"/נח"ל 90" (קלטת אודיו)
קישורים חיצוניים
להקת הנח"ל, באתר "שרים במדים"
על להקת הנח"ל בשנותיה הראשונות בתוכנית הרדיו "הלהקות חוזרות: שירים במדים - מאוצר הארכיון של רשות השידור", תוכנית מס' 1(1)
על להקת הנח"ל בשנותיה הראשונות בתוכנית הרדיו "הלהקות חוזרות: שירים במדים - מאוצר הארכיון של רשות השידור", תוכנית מס' 1(2)
שירים ומערכונים מתוך הופעה חיה של התכנית "לא לצאת מן הכלים" (1959)
מהנחל באהבה - מופע נוסטלגיה, באתר "בא במייל"
הערות שוליים
נח"ל
קטגוריה:נח"ל
נח"ל | 2024-10-10T03:33:59 |
שלישיית גשר הירקון | ממוזער|טקסט=שלישיית גשר הירקון בהרכבה השני, עם אריק איינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון|שלישיית גשר הירקון בהרכבה השני, עם אריק איינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון
שלישיית גשר הירקון הייתה הרכב מוזיקלי שהתקיים בין השנים 1964–1966 בשני הרכבים. חברי ההרכב הראשון היו אריק איינשטיין, יהורם גאון ובני אמדורסקי. בתוכניתה השנייה של השלישייה החליף ישראל גוריון את יהורם גאון שעזב. לשלישייה תרומה נכבדת לזמר העברי.
היסטוריה
איינשטיין, אמדורסקי וגאון פעלו במסגרות אחרות קודם להקמת השלישייה. איינשטיין וגאון היו יוצאי להקת הנח"ל; אמדורסקי היה חבר בצמד "הדודאים" עם ישראל גוריון. השלושה בחרו בשם גשר הירקון בתל אביב שתמונתו אף הופיעה על עטיפות אלבומיהם: "גשר הירקון היה מקום מפגש לאמנים שיצאו להצגות והופעות, וכיוון שהיינו יוצאים להופעות של השלישייה ולחוד מגשר הירקון, מישהו אמר שנקרא לעצמנו כך".
השלישייה קמה כבר בסוף 1963, וערכה את הופעתה הראשונה במועדון החמאם ביפו בינואר 1964 בערב שהוקדש לפרר ז'אק. שלישיית גשר הירקון הופיעה בפסטיבל הזמר והפזמון תשכ"ד (1964), שם ביצעו את השיר "אותך". לאחר מכן הקליטה לרדיו מספר שירים, בהם חידושים לשירי להקת "הצ'יזבטרון" ושתי פרודיות על שירי "הביטלס" - "שייק" מתוך הסרט "דליה והמלחים", ו"למה את לא יוצאת איתי" אשר היה תרגום של חיים חפר לשיר "From Me to You".
הקהל לא קיבל היטב את ההופעות הראשונות של הלהקה, שהורכבו משירי ארץ ישראל נושנים כמו "כנרת שלי". כדי להציל את התוכנית הציעו מפיקי הלהקה, דן בן אמוץ וחיים חפר, לפנות לפזמונאית נעמי שמר, והיא תרמה לשלישייה שירים שהפכו ללהיטים כמו "לילה בחוף אכזיב", "איילת אהבים" ו"סרנדה לך". גם חיים חפר תרם ללהקה שירים מצליחים, כמו "אל תעברי לבד ילדה ברחוב" ו"איזה יום יפה".
בשנת 1964 הקליטה השלישייה את האלבום "אהבה ראשונה" והעלתה תוכנית בשם זה בהפקה ועריכה של בן-אמוץ וחפר, עם הפקה מוזיקלית של יצחק גרציאני. השירים שנכללו באלבום ובמופע היו "לילה בחוף אכזיב", "איילת אהבים", "כשאור דולק בחלונך", "אם רק תבואי בחמש", "אל תעברי לבד ילדה ברחוב" ועוד.
לאחר מכן פרש יהורם גאון מההרכב והחליף אותו ישראל גוריון. ב-1966 הוציאה השלישייה את אלבומה השני, "התוכנית החדשה", בו נכללו השירים "העיר באפור" (אותו כתבה נעמי שמר בעת שהותה בפריז במיוחד לשלישייה), "קרב הראל", "הכל בגלל האהבה" ו"סימן שאתה צעיר". ברבות השנים סיפר איינשטיין על החילופים בהרכב, כי לכאורה הוא היה הוותיק בהרכב, אך בדיעבד הבין שייתכן ולמעשה מבחינת הקהל נתפס ההרכב כמעין הרחבה של "הדודאים", הרכבם של אמדורסקי וגוריון, וחשש שמא הקהל שאל את עצמו: "מי זה הגבוה הזה שמפריע להרכב הדודאים?".
בפסטיבל הזמר באותה שנה זכתה השלישייה במקום השני עם השיר "ריח תפוח ואודם שני", וזמן קצר לאחר מכן התפרקה.
ב-1989 הוציאה חברת התקליט חיפה בשיתוף עם הד ארצי את האוסף "השנים הראשונות" שלמרות שהוא אוסף משותף לאריק איינשטיין ויהורם גאון, הוא כולל בין היתר גם 13 שירים בולטים שבוצעו במסגרת הרכב זה (ונלקחו מהאלבומים של השלישייה).
דיסקוגרפיה
אהבה ראשונה - 1965; אריק איינשטיין, יהורם גאון ובני אמדורסקי; ישראפון.
התוכנית החדשה - 1966; אריק איינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון; ישראפון.
שלושרים על גשר הירקון 1991; חנן יובל, בני אמדורסקי וישראל גוריון.
אוסף - 2001; אריק איינשטיין, בני אמדורסקי, ישראל גוריון ויהורם גאון; מדיה דיירקט.
קישורים חיצוניים
גיא טנא, על האלבום "אהבה ראשונה", באתר "בילויים", 16 באוגוסט 2012
הערות שוליים
גשר הירקון
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:אריק איינשטיין
קטגוריה:יהורם גאון
קטגוריה:הרכבים מוזיקליים מתל אביב
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1964 | 2024-06-14T23:19:18 |
אקר | אקר (באנגלית: Acre, מבוטא 'אייקר') היא יחידת מידה לשטח המשמשת בשיטת המדידה האנגלית המשמרת את שיטות המדידה המסורתיות שהתבססו על חלקי גוף (אינץ'=רוחב האגודל; פיט=אורך כף הרגל; יארד=אורך הזרוע). אקר אחד מוגדר כ-4,840 יארד רבוע שהם 43,560 רגל רבוע, או 4,046.856424 מטר רבוע. בארצות הברית נהוגה שיטה שונה מעט להגדרת אורכו של האינץ' ולפיכך גם של האקר, על פי שיטה זו אקר אחד שווה ל-4046.87261 מטר רבוע שהם 4.04687261 דונמים ו-0.00404687261 קילומטר רבוע.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות מידה: שטח | 2024-06-29T07:25:45 |
נובאיה זמליה | נובאיה זֶמְליה (ברוסית: Новая Земля, "הארץ החדשה") הוא ארכיפלג המורכב משני איים גדולים עיקריים באוקיינוס הקרח הצפוני מצפון לרוסיה. האיים מופרדים במצר מטוצ'קין וסביבם איים קטנים נוספים. שני האיים הגדולים נקראים "סֶבֶרנִי" (северный, "צפוני") ויוּז'נִי (южный, "דרומי"). נובאיה זמליה מפריד את ים ברנץ מִיָּם קארה, ושטחו הכולל הוא כ־90,650 קמ"ר.
נובאיה זמליה הררי מאוד, שכן מבחינה גאולוגית הוא המשכם של הרי אורל ופסגותיו מתנשאות עד גובה של 1,070 מטרים. האי הצפוני מכיל קרחונים רבים, בעוד הדרומי הוא טונדרה נרחבת. המחצבים הטבעיים בנובאיה זמליה הם נחושת, אבץ ועופרת. אוכלוסייה קטנה מתקיימת באיים ומוצאת מחייתה מדיג וציד כלבי ים.
מבחינה מנהלית, הוא שייך למחוז ארכנגלסק בפדרציה הרוסית. לא ידוע כמעט דבר על האוכלוסייה המקורית בנובאיה זמליה. הסוחרים הרוסים מנובגורוד הגיעו לאי כבר במאה ה־11 או ה־12 לספירה. החיפוש אחר "המעבר הצפוני מזרחי" מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט הביא את ראשוני המבקרים ממערב אירופה לאזור. הראשון בהם היה יו ווילובי ב־1553. בשנת 1596 הקיף וילם ברנץ את הקצה הצפוני של נובאיה זמליה והעביר את החורף על חופה המזרחי של קבוצת האיים, סמוך לקצה הצפוני שלה. במהלך המסע זה הוא מיפה את כל החוף המערבי של הארכיפלג. משלחת מחקר גדולה נוספת הגיעה לאי בראשותו של מגלה הארצות הרוסי הנודע פיודור ליטקה במחצית הראשונה של המאה ה־19. במהלך שנת 1870 הובאו לאי על ידי הרוסים כמה משפחות ממוצא ניינתי, במטרה להגן על חזקת האיים כנגד תביעות הנורווגים.
ניסויים גרעיניים בנובאיה זמליה
מתקן לניסויים גרעיניים הוקם בשנות ה-50 של המאה ה-20 בנובאיה זמליה, והיה פעיל במשך רוב שנות המלחמה הקרה.
במקום היו שלושה אתרים:
"אתר A", שנקרא "צ'וֹרנַיָה גוּבה" ("השפה השחורה") הוקם ב־70.7 צפון, 54.6 מזרח ופעל בעיקר בין השנים 1955–1962;
"אתר B", שנקרא "מטוצ'קין שַאר" ("הכדור של אמא") הוקם ב־73.4 צפון 54.9 מזרח והיה אתר לניסויים תת־קרקעיים בשנים 1964–1990;
"אתר C", "סוּחוֹי נוֹס" ("האף היבש"), הוקם ב־73.7 צפון 54.0 מזרח, היה בשימוש בשנים 1957–1962.
באוקטובר 1961 פוצצה באתר C "פצצת הצאר", הפצצה התרמו־גרעינית הגדולה ביותר שיוצרה אי פעם, שתוכננה להיות בעלת עוצמה של 100 מגה־טון (בפועל, בשל חשש מעודף נשורת גרעינית, הופחתה העוצמה ל־50–57 מגה־טון "בלבד"). הפצצה הוטלה ממטוס Tu-95 שנצבע כולו לבן על מנת להקטין את השפעות הקרינה והבוהק, ושהותאם במיוחד לשאתה במנשא חיצוני (בתא הפצצות של המטוס לא היה מקום לפצצה). הפצצה הוטלה מגובה 10,500 מטר, הוצנחה עד לגובה 4,000 מטר, ואז התפוצצה.
ניסויים שונים נערכו גם בחלקים אחרים של נובאיה זמליה, ובאופן רשמי היה למעלה ממחצית שטח האי מוגדר כשטח ניסויים. בשנת 1989 איפשרה מדיניות הגלאסנוסט העלאה לדיון ציבורי של מצב איכות הסביבה בנוביה זמליה, ושנה לאחר מכן הפגינו פעילי גרינפיס בדרישה להפסיק ניסויים אלו. במהלך שנות התשעים פחת דרמטית מספר הניסויים בנוביה זמליה, בין היתר בגלל שינויי המשטר בברית המועצות וברוסיה וכיום מתקיימים מחקרים מצומצמים במצר מטוצ'קין.
קישורים חיצוניים
Novaya Zemlya, באתר globalsecurity.org
*
קטגוריה:איים באוקיינוס הקרח הצפוני
קטגוריה:תוכנית הגרעין הרוסית
קטגוריה:רוסיה: ארכיפלגים
קטגוריה:נשק גרעיני: אתרי ניסויים
קטגוריה:ארכיפלגים באוקיינוס הקרח הצפוני
קטגוריה:אירופה: ארכיפלגים
קטגוריה:תוכנית הגרעין של ברית המועצות
קטגוריה:מחוז ארכנגלסק: איים | 2024-06-08T16:25:08 |
דספינה (ירח) | דספינה, הידוע גם כ-נפטון V, הוא ירח נפטון, כוכב הלכת השמיני במערכת השמש. דספינה התגלה בשנת 1989 והיה הירח השלישי שהתגלה סביב נפטון. הוא נקרא על שמה של הנימפה דספינה במיתולוגיה היוונית, בתו של אל הים פוסידון.
מאפיינים פיזיים
זהו גוף קטן, בעל רדיוס ממוצע של 75 קילומטרים ומסה של קילוגרמים. טמפרטורת פני השטח המוערכת היא 51 מעלות קלווין. צורתו לא-רגילה, והוא לא מראה כל סימנים של שינוי גאולוגי. מכיוון שמסלולו סביב נפטון הוא מתחת לרדיוס המסלול הסינכרוני של נפטון, הוא מתדרדר לאטו בשל השפעת כוחות גאות (שנגרמים בשל כבידת נפטון), וצפוי להתפרק לטבעת פלנטרית, או לפגוע בפניו של נפטון.
קישורים חיצוניים
פרופיל של דספינה באתר של נאס"א
דספינה, באתר "תשעה 8 כוכבי לכת"
דספינה, ירח של נפטון, באתר "במבט במערכת השמש"
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ירחי נפטון | 2022-06-02T12:20:51 |
אותנסיה | REDIRECT המתת חסד | 2005-01-26T04:59:21 |
קולטן | קולטן (באנגלית: Receptor) הוא חלבון המצוי על קרום תא או בציטופלסמה, שאליו נקשר הליגנד (מולקולה קטנה המבטאת אות כימי שהתא מתוכנן לקלוט). תפקיד הקולטן הוא לקבל את המידע שמגיע לתא באמצעות הליגנד, וכך לאפשר לתא לפעול בהתאם (למשל להתחלק, לשחרר חומרים מתוכו, לאפשר קבלת חומרים מחוץ לתא, ועוד). לעיתים הקישור בין הליגנד לבין הרצפטור איננו מספיק על מנת שהקולטן יבצע את פעולתו, ויש צורך במולקולות עזר. קולטני עזר החיוניים להשלמת פעילות הרצפטור נקראים קו-רצפטור.
אופן הפעולה
הקולטנים מאופיינים בספציפיות כך שהם מסוגלים להגיב לחומרים מסוימים ולהזניח לחלוטין חומרים אחרים.
הקישור של הליגנד לקולטן גורם לשינוי במבנה המרחבי של האחרון, המאפשר לו ליצור את השלב הבא בשרשרת העברת האות.
אותות ההפעלה של הקולטנים גורמים לתגובות מגוונות בתוך התא שאליו הם מחוברים. למשל, שינויים בריכוזים תוך-תאיים של חומרים שונים, שינוי במתח החשמלי, ובהפעלה של אנזימים שונים. במקרים רבים אותות ההפעלה של הקולטנים יוצרים שרשרת ארוכה של תגובות תוך-תאיות המצומדות זו לזו.
סוגי קולטנים
ניתן לחלק את הקולטנים למספר קבוצות, על פי תפקידם: קולטנים עצביים – המגיבים למוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטורים); קולטנים אנדוקריניים – המגיבים להורמונים; קולטני מערכת החיסון – המגיבים לציטוקינים וכמוקינים; וקולטנים לגורמי גדילה.
את הקולטנים שעל קרום התא, שהם בהכרח גם טראנסממברנליים (חוצים את הממברנה לכל עוביה), ניתן לחלק על-פי תפקודם לשלוש קבוצות עיקריות: קולטנים המצומדים לחלבון G, חלבוני תעלה וקולטנים קטליטיים. הראשונים, מעבירים את המסר באמצעות חלבון G, אשר מעבירו בתורו לשליח שניוני שבתוך התא. הקולטנים הקטליטיים, פועלים בעצמם כקטליזטורים המזרחנים את השליח השניוני שבציטוזול, וגורמים לו לפעול בהתאם ל"צו" האות. מנגנון העברת האות של חלבוני התעלה, מתבסס על פתיחת או סגירת תעלה של יונים, כתוצאה מהאינטראקציה עם הליגנד. כאשר זו נפתחת, נעים היונים דרכה בהשפעת מפל הריכוזים והמפל האלקטרוכימי, והשינוי שנוצר בריכוזם בציטוזופלסמה גורם לשינויים פיזיולוגיים בתא, המבטאים את המשך מעבר האות.
חלק מהקולטנים התוך-תאיים מתפקדים, כאשר הם קשורים לליגנד, כגורמי שעתוק.
הקולטן העצבי
הקולטן העצבי מתווך בין האות הכימי לבין תגובת התא. המוליך העצבי מופרש מקרום התא הקדם סינפטי, אל המרווח הסינפטי, ומשם מפעפע אל עבר הקולטן.
הקישור בין המוליך העצבי לקולטן גורם לפתיחתן או לסגירתן של תעלות יונים בקרום התא הבתר-סינפטי. הקולטנים עצמם קובעים אלו תעלות יונים ייפתחו, לצורך שינוי מוליכות הקרום לאותם היונים. פתיחת התעלות (או סגירתן) מביאה לשינוי מקומי בריכוזי היונים, המביא לשינוי הממתח החשמלי על פני קרום התא. הקטנת הממתח (דפולריזציה) מקרבת את מתח הקרום למתח הסף הדרוש לעירור דחף עצבי ולכן נקראת תגובה מעוררת (excitatory). הגדלת הממתח (היפרפולריזציה) מרחיקה את מתח הקרום ממתח הסף הדרוש, ולכן נקראת תגובה מעכבת (inhibitory). לאותו מוליך עצבי עשויים להיות קולטנים מעוררים וקולטנים מעכבים. למשל, חנקן חד-חמצני (NO) משמש כמוליך עצבי מעורר או מעכב, בהקשרים שונים.
קולטנים עצמיים
קולטן עצמי (autoreceptor) ממוקם בקצה סיב עצבי, בעבר הקדם-סינפטי של סינפסה כימית, ומשמש לקבלת משוב על פעילות הסינפסה. הקולטן רגיש לאותם מוליכים עצביים שמשחרר התא עליו הוא שוכן.
קולטנים עצמיים בדרך כלל לא קשורים לתעלות יונים ואינם משנים את מתח הקרום של התא, אלא מווסתים תהליכים תוך-תאיים הקשורים לייצור והפרשה של מוליכים עצביים.
קולטן חישה
קולטן חישה הוא מבנה המזהה גירוי בסביבה הפנימית או החיצונית של האורגניזם. בתגובה לגירויים, הקולטן שולח אות, על ידי יצירה של פוטנציאל מדורג או פוטנציאל פעולה באותו התא או בתא סמוך, המתקדם במערכת העצבים אל עבר המוח.
ראו גם
דחף עצבי
חלבוני ממברנה
תעלת יונים
פרופסור יוסף שלזינגר
תא קולט אור
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חלבונים
קטגוריה:ביוכימיה
קטגוריה:מערכת העצבים
קטגוריה:תא | 2024-08-08T14:01:59 |
זן | הערות שוליים | 2024-05-13T05:08:48 |
התמרה | שמאל|ממוזער|250px| מחזור הסלעים: 1 = מאגמה; 2 – התגבשות; 3 – סלעי יסוד; 4 – בליה; 5 – השקעה; 6 – סלעי משקע; 7 – התמרה; 8 – סלעים מותמרים; 9 - המסה
התמרה (מלשון תמורה, שינוי, מטמורפוזה) היא תהליך של שינויים כימיים ומינרלוגיים בסלע קיים (סלע מקור, פרוטוליט - protolith) ובמינרלים כתוצאה מתנאים קיצוניים אליהם נחשפו לאחר היווצרותם. מקור השם הוא במילה מטמורפוזה שמשמעותה ביוונית היא שינוי צורה.
התמרה חלה על סלעי משקע וסלעי יסוד אך יכולה לחול גם על סלעים מותמרים.
תהליכי התמרה
הגורמים העיקריים המשפיעים על התמרה:
טמפרטורה – בין 200 ל-700°C, משפיעה על המבנה הגבישי עקב שבירה של קשרים בין מולקולות.
לחץ – עולה ככל שמעמיקים, אך יש גם שינויי לחץ אחרים, בעיקר בעת אירועים חולפים. הלחץ גורם לשינוי מבנה, ולשינויים בסידור גבישי המינרלים המתגבשים בניצב לכיוון הכח הגורם ללחץ. סוגים של סידור גבישי:
פוליאציה – סידור בשכבות – רוב המינרלים המאפיינים אותו הם בעלי פצילות לוחית, כביוטיט ומוסקוביט. כמו כן מתקיימת הפרדה בין מינרלים כהים לבהירים עקב הלחץ. זהו הסידור הנפוץ ביותר.
לינאציה – מראה כשל מחטים, כמו בפירוקסן ואמפיבול.
נוזלים – נוכחות נוזלים חמים מעודדת התמרה.
סלע המקור, פרוטולית – הרכבו הכימי נשמר אך נגרם שינוי בהרכב המינרלי שלו.
שינויים ביחסי טמפרטורה-לחץ יפיקו סלעים מותמרים שונים זה מזה.
תנאי התמרה
מקובל כי הגבול התחתון לתהליכים מטמורפיים נע בין 100-150 מעלות צלזיוס, להוציא מן הכלל שינויים דיאגנזיים, הנובעים מקומפקציה ובהם ניתן לחזות בסלעי משקע.
לא קיימת הסכמה לגבי הערך התחתון של הלחץ הדרוש לתהליכים מטמורפיים. קיימים חוקרים הטוענים כי תהליכים המתרחשים בתנאי לחץ אטמוספיריים אינם תהליכים מטמורפיים, אולם קיימים תהליכים מטמורפיים המתרחשים בתנאי לחץ נמוכים ביותר. הגבול העליון בו מתרחשים תהליכים מטמורפיים קשור לתהליכי ההתכה של הסלע. הטמפרטורות ינועו בין 700-900 מעלות צלזיוס, הלחץ תלוי בהרכב הסלע. מיגמטיט הוא סלע הנוצר בגבול זה שבין התכה לבין מטמורפיזם.
סוגי התמרה
התמרה היא למעשה גיבוש מחדש של מינרלים בסלע המתרחש בסביבה מטמורפית – סביבה בה חלים שינויים בסלע קיים. סביבה זו אינה מקום מסוים כסביבות היווצרות אחרות של סלעים, אלא תהליך המתרחש בכמה אופנים:
התמרה אזורית
התמרה המתרחשת בקנה מידה גדול כאשר סלעים נקברים בעומק רב בו שוררים תנאי טמפרטורה ולחץ גבוהים מאוד. הסלעים נדחפים לעומק באזורי הפחתה בעקבות פעילות של לוחות טקטוניים.
התמרה אזורית מכסה שטחים נרחבים של קרום יבשתי, ואופיינית לאזורים העוברים תהליכים אורוגנים. תהליך אורוגני מתרחש במהלך התנגשות של שני לוחות יבשתיים, או לוח יבשתי ולוח אוקייני היוצרים תנאי לחץ אדירים הגורמים לקימוט השטח ויצירת שרשרות הרים. תנאי לחץ אלו אף יוצרים את התנאים הדרושים לתהליכים המטמורפיים המאפיינים התמרה אזורית. לאחר שההרים האורוגנים מתבלים, נחשפים הסלעים המטמורפיים שבבסיסם. סלעים אלו מאופיינים בכך שניכרים בהם מעוותים. באמצעות גאולוגיה מבנית ניתן לנתח את תהליכי ההתנגשות וללמוד על ההיסטוריה שלהם ועל הכוחות המעורבים. ניתן לחלק את ההתמרה האזורית לפאצייסים מטמורפיים המגדירים תנאי טמפרטורה/לחץ לאורך האזור האורוגני.
פאצייסים מטמורפיים
פאצייסים מטמורפיים הם אזורים בעלי הרכב אחיד של מינרלי אינדקס הנמצאים בשיווי משקל בתנאי לחץ/טמפרטורה מוגדרים.
פאציסים:
T נמוך - P נמוך: זאוליט
T בינוני עד גבוהה - P נמוך: הורנבלנדה - הורנפלס
T נמוך - P גבוה: צפחות כחולות
T בינוני עד גבוה - P בינוני צפחות ירוקות, אמפיבוליט, גרנוליט
T בינוני עד גבוה - P גבוה: אקלוגיט
דרגות התמרה
באזורים אורוגניים ניתן לזהות אזורים של התמרה מתקדמת והתמרה נסוגה. את דרגת המטמורפיזם של האזור ניתן לקבוע על ידי הופעתם של מינרלי אינדקס
דרגת התמרה נמוכה — דרגת התמרה בינונית — דרגת התמרה גבוהה
צפחות ירוקות — אמפיבוליט — גרנוליט
לווחה — פיליט — צפחה — גנייס — מיגמטיט (התכה חלקית) >> התכה
כלוריט
ביוטיט
גארנט
סטאורוליט
קיאניט
סילימניט
התמרת מגע
התמרה המתרחשת בדרך כלל בשולי מחדרים פלוטוניים חמים. בשולי גוף החדירה נוצרת הילה המבטאת את השפעתו הדועכת של גוף החדירה ככל שמתרחקים ממנו.
התמרת מגע מתרחשת לרוב בשולי מחדרים כתוצאה מהעלייה החדה בטמפרטורה המתרחשת בעת חדירת מגמה לתוך סלעי הסביבה הקרים באופן יחסי. האזור מסביב לחדירה מאופיין ב"שולי אפייה", הם התוצר של התמרת המגע. סלעים אשר נוצרו על ידי התמרת מגע עשויים שלא להציג סממנים בולטים של מעוות ושינוי, ולעיתים קרובות יהיו דקי גרגר.
הדרגה של התמרת המגע גבוהה יותר ככל שמתקרבים למחדר. שטח המרחב המותמר תלוי בטמפרטורת המחדר, גודלו, והבדל הטמפרטורות בינו לבין הסביבה. דייקים מאופיינים בשולי אפייה צרים בעלי דרגות מטמורפיזם נמוכות, בעוד מחדרים פלוטוניים אחרים עשויים להציג שולי אפייה עבים ומפותחים. דרגת המטמורפיזם של שולי האפייה נקבעת על ידי המינרל המנחה המעיד על דרגת ההתמרה הגבוהה ביותר המצוי בהם.
נוזלים מגמטים אשר מקורם בסלעים חודרניים עשויים לקחת חלק בריאקציות מטמורפיות. תוספת מרובה של נוזלים מגמטים עשויה לשנות את הרכבם של סלעי הסביבה באופן קיצוני. מסיבה זו, לעיתים קרובות ניתן למצוא מרבצים מתכתיים ומשקעים מינרלים בסביבת שולי אפייה.
התמרה הידרותרמית
התמרה הידרותרמית היא תוצר של אינטראקציות בין סלע לבין נוזל בטמפרטורה גבוהה. ההבדל בהרכב הסלע הקיים והנוזל החודר גורר סדרת תגובות מטמורפיות ומטאסומטיות. הנוזל ההידרותרמי עשוי להיות מגמטי אולם גם עשוי להיות מי תהום או מי אוקיינוס. זרמי הערבול בתחתית האוקיינוס אחראים לתגובות מטמורפיות באזורי גבולות פתיחה בהם מתרחשת ניתן למצוא אזורים געשיים. הדפוסים של שינויים הידרותרמיים משמשים בחיפוש אחר מרבצים של עפרות מתכת.
התמרה דינמית
מתרחשת באזורי העתק והיא תוצר של לחץ וחום מקומיים אשר מקורם בחיכוך שיוצרת תנועת הלוחות. מטמורפיזם דינמי מרסק ושובר את הסלעים ומקנה להם צורות מזוותות ומרקם קלאסטי.
המרקם של הסלעים באזורים אשר עברו התמרה דינמית תלוי בעומק בו הם נוצרו: ככל שנעמיק כך המעוות יהיה פחות פריך ויותר משיך (עיוות פלסטי).
התמרת פגיעה
התמרה זו מתרחשת כאשר גוף חיצוני (לדוגמה מטאוריט או גוש קלאסטי גדול במיוחד אשר מקורו בהתפרצות געשית אלימה) מתנגש בפני כדור הארץ. התמרה מסוג זה מאופיינת בתנאי לחץ גבוהים ותנאי טמפרטורה נמוכים. גם המינרלים והטקסטורות הנוצרים מאפיינים תנאים אלה.
התמרת קבורה
התמרה הנובעת משקיעה או קבורה מקומית של סלעי משקע.
התמרה נסוגה
התמרה המתרחשת בתנאי ירידה של טמפרטורה ולחץ.
חדירה מגמטית וגרניטיזציה
תהליכי התמרה גורמים לעיתים להתכה מלאה של סלעים וערבוב סלעי מקור שונים. התכה זו יוצרת חומר צמיגי הדומה בכל למאגמה ראשונית היוצרת סלעי יסוד פלוטוניים. עובדה זו עשויה ליצור אי-ודאות בזיהוי סלעי יסוד וסלעים מותמרים.
בתצפיות על גופים מגמטיים ניתן להבחין בשתי תופעות המציינות תהליכים שונים:
קיימת אחידות במבנה סלעי הסביבה ומתקיים גבול חד וברור בינם לבין גופי החדירה של המאגמה. גאולוגים הסיקו מכך כי גרניט, סיאניט וסלעים פלוטוניים אחרים הם תוצר של חדירת מאגמה נוזלית לתוך סלעי סביבה. מצב זה יוצר תעלומה: לאן נעלמו הסלעים שהיו במקום שבו כעת מצויים גופי החדירה? לכך יש תשובה חלקית: חדירת המאגמה חיממה את סלעי המקור, קימטה אותם ויצרה בהם סדקים, אליהם חדרה המאגמה הנוזלית לפני שהתקררה והתגבשה.
במקומות רבים אין מעבר חד בין סלעים מגמטיים לסלעים מגמטיים אחרים אלא מעבר הדרגתי. המסקנה המתבקשת היא כי סלעי הגרניט באותם מקומות נוצרו על ידי התמרה הידרותרמית ולא על ידי חדירה של מאגמה נוזלית. התמרה של סלעי סביבה שנותרו במקומם המקורי נקראת גרניטציה. גרניטציה מתרחשת כאשר הולכת החום והלחץ מתבצעת על ידי חדירת מים ולא על ידי חדירת מאגמה. תפקידם של המים בתהליך: הולכת חומרים בתמיסות בתוך גוש הסלע העובר התמרה.
קיומם של שני התהליכים במקביל מסביר את שתי התופעות.
סלעים מותמרים
התמרה יוצרת סלעים מותמרים שונים, שהבולטים בהם:
צפחה - נוצרת מהתמרת סלעי משקע, בעיקר חרסית ופצלים, בתנאי חום ולחץ מוגברים כתוצאה מקבורה בעומק רב או לחצים טקטוניים.
גנייס – נוצר מהתמרה של סלעי משקע עשירים בקוורץ ופצלת השדה.
שיש - נוצר בהתמרת מגע של סלעי גיר או דולומיט, שבמהלכה גבישי הקלציט מתגבשים מחדש לגבישים גדולים יותר.
קוורציט - לעיתים נוצר בתהליך של התמרה כתוצאה מחימום אבן חול והספגתה בתמיסות צורניות.
מרקמי התמרה
מרקמים אופייניים לסלעים מותמרים:
מרקם לווחי – אופייני ללווחה ולפיליט, מישורי פצילות חלקים
מרקם צפחתי – אופייני לצפחה, מישורי פצילות מחוספסים בדוגמת פסים
מרקם גנייסי – אופייני לגנייס, מבנה מפוספס
מרקם גרנובלסטי – אופייני לגרנוליט ולסוגים אחדים של שיש וקוורציט
מרקם הורנפלסי – אופייני להורנפלס
מרקם מיגמטיטי – אופייני למיגמטיט
מרקם פורפירי – אופייני למינרלים מותמרים הגדלים על חשבון מסת האם: גארנט, סטאורוליט, קיאניט
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פטרולוגיה | 2022-06-19T19:57:00 |
ג'ניס איאן | ג'ניס איאן (באנגלית: Janis Ian, נולדה בשם ג'ניס אדי פינק, ב-17 באפריל 1951) היא זמרת-יוצרת יהודייה-אמריקאית, בעלת טור וסופרת.
איאן נולדה בניו יורק בתחילת שנות ה-50, ועוד בהיותה נערה לקחה חלק פעיל בסצנת מוזיקת הפולק האמריקאית של אמצע שנות ה-60.
אף על פי שעיקר פעילותה המוזיקלית של איאן הייתה בשנות ה-60 וה-70, היא המשיכה להקליט גם לתוך המאה ה-21.
קורות חיים
ילדות ונעורים
איאן נולדה למשפחה יהודית בעיר ניו יורק ורוב ילדותה עברה עליה באזור ניו ג'רזי. בילדותה גדלה בחווה, ולמדה בבית הספר יסודי בניו ג'רזי ובנעוריה למדה בבית הספר התיכון של העיר ניו יורק למוזיקה ואמנות.
אביה היה מורה למוזיקה, ויחד עם אימה הם ניהלו מחנה קיץ בצפון מדינת ניו יורק. בתקופת המלחמה הקרה הוריה של איאן היו תחת השגחה ממשלתית, בגלל הנטייה הפוליטית השמאלנית שלהם.
כילדה העריצה איאן את עבודתם של חלוצי מוזיקת הפולק כמו למשל הזמרות ג'ואן באאז ואודטה. איאן החלה ללמוד לנגן בפסנתר כבר בגיל שש, ועד תחילת שנות הנעורים שלה ידעה לנגן בכלים רבים: אורגן, צ'מבלו, קרן יער, חליל וגיטרה. כאשר הייתה איאן בת 12 היא כתבה את שירה הראשון, "Hair of Spun Gold" שפורסם במגזין הפולק Broadside ולאחר מכן הוקלט לאלבום הבכורה שלה.
בשנת 1964 היא שינתה את שמה חוקית לג'ניס איאן. שם המשפחה החדש שלה היה שמו האמצעי של אחיה אריק.
קריירה מוזיקלית
כאשר הייתה איאן בת 13 כתבה וביצעה את שירה הראשון שהפך ללהיט "Society's Child (Baby I've Been Thinking)". השיר עוסק במערכת יחסים רומנטית בין-גזעית, שנתקלת בהתנגדות מכל הצדדים (אימה של הנערה, חבריה והמורים שלה). השיר שוחרר פעמיים לתקשורת בשנים 1965–1967, והפך ללהיט בארצות הברית לאחר שליאונרד ברנשטיין הציג אותו בתוכנית מיוחדת ברשת הטלוויזיה CBS שנקראה Inside Pop: The Rock Revolution.
מילות השיר נחשבו כטאבו ובכמה תחנות רדיו הוא נאסר להשמעה והוצא מרשימות ההשמעה.
בקיץ 1967 השיר הגיע למקום ה 14 במצעד Billboard Hot 100, ומכר 600 אלף עותקים. האלבום ממנו הוא לקוח מכר 350 אלף עותקים.
בשנת 2008 הוציאה איאן אוטוביוגרפיה בה כתבה בין היתר על דברי שטנה ואיומים על חייה שקיבלה בעקבות שיר זה. כמו כן היא סיפרה על תחנת רדיו באטלנטה שבעקבות השמעות של השיר הוצתה ונשרפה.
כשהייתה בת 16 איאן פגשה את השחקן ביל קוסבי מאחורי הקלעים של התוכנית Smothers Brothers בה היא קידמה את השיר Society's Child.
מאחר שהייתה קטינה, היא הייתה מחויבת בליווי במהלך מסע ההופעות. כאשר קוסבי פגש בה, איאן נחה על ברכיה של המלווה שלה. קוסבי לכאורה פירש את האינטראקציה בין איאן למלווה שלה כ"לסבית". נראה שלאחר מכן הוא הזהיר תוכניות טלויזה אחרות שאיאן לא עונה על ההגדרה של "בידור המתאים לכל המשפחה" ולא צריכה לקבל במה בתוכניות טלוויזיה, בגלל הזהות המינית שלה.
"Society's Child" שם את איאן במשבצת של זמרת-של-להיט-אחד, עד שנת 1975, אז יצא הסינגל שהפך להשיר המצליח ביותר שלה ביותר בארצות הברית, "At Seventeen".
השיר הוא אמירה מרירה על אכזריות בגיל ההתבגרות, אשליית הפופולריות וחרדת ההתבגרות, כפי שהשתקפה בפרספקטיבה של איאן בת ה-24. השיר הפך ללהיט וזכה לשבחי הביקורות והקהל. הוא הגיע למקומות הראשונים במצעדי הפזמונים העיקריים.
איאן זכתה פעמיים בפרס גראמי: בשנת 1975 זכתה לראשונה בפרס עבור השיר At Seventeen בקטגוריית ביצוע הפופ הקולי הטוב ביותר לזמרת, והביס שירים מתחרים של זמרות מובילות באותה תקופה.
בפעם השנייה זכתה בפרס גראמי לאלבום כמעט 40 שנה לאחר מכן, עבור האלבום האוטוביוגרפי שלה, Society's Child.
השיר At Seventeen נחשב כשיר המצליח ביותר של איאן והגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים.
איאן ביצעה את השיר בתוכנית הבכורה של סאטרדיי נייט לייב ב-11 באוקטובר 1975.
האלבום מתוכו לקוח השיר, Between the Lines, היה גם הוא להיט במצעדים. האלבום זכה במהירות במעמד של אלבום זהב ולאחר מכן לפלטינה עבור מכירות של למעלה ממיליון עותקים בארצות הברית.
מדד נוסף להצלחת השיר הוא אנקדוטלי: ביום וולנטיין בשנת 1977, איאן קיבלה 461 כרטיסי ולנטיין, בעקבות מילות השיר "At Seventeen" שדיברו על כך שהיא מעולם לא קיבלה כרטיס כזה.
השיר שלה "Fly Too High" שהופק על ידי מפיק הדיסקו ג'ורג'ו מורודר, היה תרומתה של ג'ניס איאן לפס הקול לסרט עם ג'ודי פוסטר, Foxes. איאן קיבלה על שיר זה מועמדות לפרס גראמי והשיר נהפך ללהיט במדינות רבות ביניהן ישראל, דרום אפריקה, בלגיה, הולנד ואוסטרליה. איאן זכתה גם לפופולריות רבה ביפן ושיריה הגיעו שם למקומות גבוהים במצעדי המוזיקה.
מספר שירים של איאן זכו לגרסאות עבריות. ביניהם "ג'סי" בביצוע מיכל טל, "בת 17" בביצוע צילה דגן ו"צל כבד" בביצוע אריק סיני.
כתיבה ועריכה
left|ממוזער|243x243px
איאן כותבת מדע בדיוני. היא קוראת של סוגה זו שנים רבות ובשנת 2001, השתתפה ב Millennium Philcon. סיפורים קצרים שכתבה התפרסמו באוספים שונים, והיא ערכה יחד עם מייק רזניק את האנתולוגיה Stars: Original Stories Based on the Songs of Janis Ian, שפורסמה בשנת 2003. היא משתתפת לעיתים בכינוסים של מדע בדיוני.
איאן הייתה כותבת טור קבועה ועדיין כותבת לעיתים, עבור מגזין חדשות אמריקאי של הקהילה הלהט"בית, The Advocate. ביולי 2008 פרסמה איאן את האוטוביוגרפיה שלה Society's Child, אשר זכתה לשבחי הביקורות. יחד עם הספר יצא גם אלבום המכיל רבים משירי האהבה של איאן.
חיים אישיים
איאן נישאה למפיק הסרטים הפורטוגלי טינו סרגו בשנת 1978; הם התגרשו לאחר חמש שנים. באוטוביוגרפיה שלה איאן חושפת פרטים על התעללות פיזית ורגשית שספגה ממנו. לאחר שעברה להתגורר בנאשוויל, איאן פגשה את פטרישיה שניידר בשנת 1989. איאן יצאה מהארון כלסבית בשנת 1993 כאשר הוציאה לאור את אלבומה Breaking Silence. שניידר ואיאן התחתנו בטורונטו בשנת 2003.
אמה של איאן, פרל, אובחנה כחולת טרשת נפוצה בשנת 1975. איאן ואחיה שכנעו את אימם להגשים את חלומה ולהירשם לקולג'. פרל בסופו של דבר השתתפה בתוכנית להשכלת מבוגרים בקולג' וסיימה לבסוף עם תואר שני. לאחר מותה של פרל, איאן החליטה לגייס כסף לתמיכה בתוכניות לחינוך המשך לסטודנטים מבוגרים. כיום הקרן שהקימה איאן, "Pearl Foundation scholarships", תורמת מעל 800 אלף דולר במלגות שונות.
דיסקוגרפיה
אלבומים
(Janis Ian (1967
(For All the Seasons of Your Mind (1967
(The Secret Life of J. Eddy Fink (1968
(Who Really Cares (1969
(Present Company (1971
(Stars (1974
(Between the Lines (1975
(Aftertones (1976
(Miracle Row (1977
(Janis Ian (1978
(Night Rains (1979
(Restless Eyes (1981
(Uncle Wonderful (1983
(Breaking Silence (1993
(Simon Renshaw Presents: Janis Ian Shares Your Pain (1995
(Revenge (1995
(Hunger (1997
(God & the FBI (2000
(Lost Cuts 1 (2001
(Billie's Bones (2004
(Folk Is the New Black (2006
(Strictly Solo (2014
אלבומי אוסף
Remember (1978) orig. JVC Japan, now Rude Girl
The Best of Janis Ian (1980) CBS Benelux
My Favourites (1980) CBS Benelux
At Seventeen (1990) CBS
Up 'Til Now (1992) Sony
Society's Child: The Verve Recordings (1995) Polydor/UMG
Live on the Test 1976 (1995) BBC World Wide
Unreleased 1: Mary's Eyes (1998) Rude Girl
The Bottom Line Encore Collection (1999) Bottom Line Record
The Best of Janis Ian (2002) Festival Australia
Live: Working Without a Net (2003) Rude Girl
Souvenirs: Best of 1972–1981 (2004) Rude Girl
Unreleased 2: Take No Prisoners (2006) Rude Girl
Unreleased 3: Society's Child (2006) Rude Girl
Ultimate Best (2007) JVC Victory
Best of Janis Ian: Autobiography Collection (2008) Rude Girl
The Essential Janis Ian - Sony worldwide
די וי די
(Live at Club Cafe (2005
(Janismania (2005
(Through the Years: A Retrospective (2007
(Janis Ian '79: Live in Japan & Australia (2008
לקריאה נוספת
Who Really Cares: Poems From Childhood and Early Youth 1969 (2002 re-release)
Songbook 1999
Stars: Original Stories Based on the Songs of Janis Ian 2003 (ed., with Mike Resnick)
"Prayerville" 2003 (in Women Writing Science Fiction As Men, ed. Mike Resnick and Martin H. Greenberg )
Society's Child: My Autobiography, 2008, Tarcher/Penguin; ;
קישורים חיצוניים
עבודתה של ג'ניס איאן בפרויקט גוטנברג
עבודות של או על ג'ניס איאן בארכיון האינטרנט
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמניות קולומביה רקורדס
קטגוריה:שנות ה-1970 במוזיקה
קטגוריה:כותבות אוטוביוגרפיה אמריקאיות
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה אמריקאים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה יהודים
קטגוריה:בעלי טור יהודים אמריקאים
קטגוריה:בעלות טור אמריקאיות
קטגוריה:מוזיקאיות יהודיות אמריקאיות
קטגוריה:סופרות יהודיות אמריקאיות
קטגוריה:להט"בים יהודים
קטגוריה:פזמונאים להט"בים
קטגוריה:זמרים להט"בים אמריקאים
קטגוריה:סופרות מדע בדיוני אמריקאיות
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני יהודים
קטגוריה:זוכות פרס גראמי
קטגוריה:יהודים זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זמרות-יוצרות אמריקאיות
קטגוריה:זמרים-יוצרים יהודים
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1951
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1951 | 2024-08-18T21:04:03 |
קלמנס פון גאלן | קלמנס אוגוסט גראף פון גאלן (בגרמנית: Clemens August Graf von Galen; 16 במרץ 1878 – 22 במרץ 1946) היה כומר קתולי גרמני, אשר יצא בפומבי כנגד תוכנית T4 - אותנסיה, במסגרתה רצחו הנאצים עשרות אלפי גרמנים נכים, מוגבלים, או חולים במחלות נפש. לאחר מותו הועלה לדרגת קדוש על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ב-9 באוקטובר 2005.
חייו
פון גאלן נולד למשפחה אריסטוקרטית בחבל ווסטפאליה, והוסמך לכמורה בשנת 1904. עם עלות המפלגה הנאצית לשלטון, לא גילה התנגדות למשטר, שכן היה ממקורביו של סגן הקנצלר פרנץ פון פאפן, וראה בשלטון החדש צדדים חיוביים מבחינה לאומית גרמנית. פון גאלן מונה לבישוף של העיר מינסטר בשנת 1933, כשמונה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון, ובתחילה קיים יחסים טובים עם המשטר. לאחר קריאת ספרות נאצית, ובמיוחד את ספרו של אלפרד רוזנברג "המיתוס של המאה העשרים", היוצא גם כנגד הדת הנוצרית, הבין פון גאלן כי המדובר באידאולוגיה בעייתית, אך התבטא כנגד הנאצים רק בחוגים פרטיים.
בשנת 1941 בשורת דרשות שנשא, התבטא פון גאלן בפירוש כנגד הגסטפו וכנגד תוכנית T4 - אותנסיה במסגרתה הומתו עשרות אלפי גרמנים נכים, מוגבלים או חולים במחלות נפש. דרשות אלו גרמו להפסקתה של התוכנית. התנגדות פומבית זו למעשי המשטר הנאצי הייתה מעשה אמיץ באותה העת, עם זאת לצד ההתנגדות להמתת הגרמנים, לא באה התנגדות דומה מצידו של גאלן להשמדת היהודים בשואה. היטלר רצה בתחילה להרוג את גאלן, לכשהחלו דרשותיו להתפרסם ברבים, אך לבסוף השתכנע כי הדבר אינו רצוי מבחינה תעמולתית. התסיסה העממית כנגד תוכנית T4, ששיאה היה בדרשותיו של גאלן, הביאה את היטלר להורות על הפסקת המבצע.
עם סיום מלחמת העולם השנייה מינה האפיפיור פיוס השנים עשר את גאלן כקרדינל, והוא הגיע לרומא והוכתר בטקס מפואר ב-18 בפברואר 1946. גאלן לא הספיק לכהן כקרדינל זמן רב, ונפטר כעבור כחמישה שבועות בעירו מינסטר.
ב-18 בנובמבר 2004 הכריז האפיפיור יוחנן פאולוס השני על גאלן כמבורך (תואר שהוא שלב ביניים בטרם ה"קנוניזציה" או ההכרזה הרשמית על האדם כקדוש). על מנת להכריז על אדם כמועמד לקדושה יש למצוא נס הקשור בשמו, ואכן נמצא על ידי הכנסייה כי נער נכה שהוזכר בדרשותיו של גאלן, נרפא באופן פלאי, וכך התמלא התנאי להפיכתו של גאלן למועמד לקדושה. ב-9 באוקטובר 2005 הוכרז כקדוש.
ראו גם
ההתנגדות הגרמנית לנאציזם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנשי דת גרמנים קתולים
קטגוריה:מתנגדים גרמנים למשטר הנאצי
קטגוריה:קדושים נוצרים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1878
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1946 | 2023-04-24T19:33:46 |
הרומן הערבי | הרומן הערבי (בערבית: الرواية العربية או الرواية العربية الحديثة) הוא סוגה ספרותית הכתובה בשפה הערבית בתקופה המודרנית, ובייחוד מהמאה ה-20 ואילך.
הרומן הערבי - התחלות
את ההתחלות של הרומן הערבי המודרני ניתן לייחס לתהליך ארוך של תחייה ואסימילציה תרבותית המכונה הנהדה (בערבית:, תחייה, רנסאנס). בתהליך זה היו מעורבים שני כוחות נפרדים. האחד, שביקש לגלות מחדש את מורשת הספרות בעבר "התנועה הנאו-קלאסית" - זרם זה שאב מז'אנרים ספרותיים קלאסיים כגון המקאמה או סיפורי אלף לילה ולילה. והשני, "הזרם המודרני" שהחל לתרגם יצירות אירופאיות (בעיקר רומנים) לערבית.
בסוריה, בלבנון ובמצרים כתבו יוצרים בודדים יצירות ספרותיות כשהם מחקים את המקאמה הקלאסית. הבולט בהם הוא מוחמד אל-מווילחי אשר בספרו "" "חדית' עיסא בן השאם" ביקר את החברה המצרית בתקופתו של מוחמד עלי. החיבור של אל-מווילחי הוא שלב ראשוני (היולי) בהתפתחות הרומן המודרני. את הכתיבה הספרותית הצעיד ג'רג'י זידאן, לבנוני שהיגר עם בני משפחתו למצרים (בעקבות הטבח של 1860 בדמשק). זידאן פרסם בעיתון אלהלאל שורה של רומנים היסטוריים בראשית המאה ה-20, רומנים אלה זכו לפופולריות בקרב קהל הקוראים הואיל וזידאן (בניגוד לאל-מווילחי) השתמש בלשון ברורה ומבנה פשוט של משפטים ובדמיון מורכב.
שני יוצרים בולטים אחרים שהותירו את חותמם על הספרות המודרנית או התחלות הספרות המודרנית הם ג'בראן ח'ליל ג'בראן ומיכאיל נעימה. שני יוצרים אלה שילבו רעיונות פילוסופיים והגות בכתיבתם.
ואולם החיבורים שכתבו ארבעת הכותבים: זידאן, אל-מווילחי, ג'בראן ונעימה לא נחשבו על ידי מבקרי הספרות לרומנים של ממש, אלא למבשרי הרומן הערבי המודרני. מבקרים אלה הצביעו על הרומן "זינב" חיבורו של מוחמד חוסיין הייכל, כרומן "אמיתי" ראשון שנכתב בשפה הערבית. ויש שהכתירו את הרומן של מחמוד טאהר חקי "עד'ראא' דנשוואי" לרומן 'אמיתי' ראשון.
הרומן הערבי - התבגרות
מלחמת העולם הראשונה, צמיחתן של תנועות לאומיות במזרח התיכון, המרד הערבי וציפיותיהם של אנשי תנועות הלאומיות הערבית והציונית ערב המלחמה, ולאחר מכן התמוטטות הסדר העות'מאני באזור ומעורבותם החדשה והישירה של הבריטים והצרפתים באזור יצרו את הצורך ברגש של זהות לאומית וגאווה מקומית המבוססים על תחייה של עבר מפואר, דבר שבא לידי ביטוי ברומנים היסטוריים במדינות רבות באזור בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. כזה הוא למשל הרומן שפרסם פארס זהרור "לן תסקט אלמדינה" "" ('העיר לא תיפול'), אשר מהווה רישום של פעולות מחאה והתנגדות לפלישה של הצרפתים לסוריה, וכן הרומן של הכותב העיראקי מחמוד אחמד אלסייד שהשתמש ברומן "ג'לאל ח'אלד" "" על מנת לתאר את אירועי המרד של 1920 בעיראק.
המגע של יוצרים עם אירופה היה לאחד ממקורות ההשראה של יוצרים ערבים בשלבים המוקדמים ביותר של הנהדה. בעוד יוצרים ערבים המשיכו לחקור את אופייה של הזהות הלאומית שלהם וניסו לשכנע את הכוחות האירופאים בכנות רצונם בעצמאות הם ניסו דרך כתיבתם להבין את השפעת התרבות האירופאית על החברות הערביות.
הסופר המצרי , המזוהה עם הספרות הערבית החדשה, כתב כך: "לא ייגרם לנו כל נזק אם נודה שהסיפור המודרני הגיע אלינו מן המערב. אלו שהניחו את יסודותיו היו אנשים שהושפעו מן הספרות האירופית, בייחוד זו הצרפתית. אף על פי שיצירות מופת מן הספרות האנגלית תורגמו לערבית, הספרות הצרפתית היא המעיין שממנו שתתה ספרותנו". תהליך זה אינו שונה מהאופן בו נעשה המעבר לכיוונו של הרומן המודרני בתרבויות אחרות. כלומר, מתוך פשרה בין צורה זרה לבין חומרים מקומיים. תהליך זה אינו שונה מהאופן בו נעשה המעבר לכיוונו של הרומן המודרני בתרבויות אחרות. כלומר, מתוך פשרה בין צורה זרה לבין חומרים מקומיים.
פוליטיקה וחברה: הדחף לשינוי
לאחר מלחמת העולם השנייה עבר אזור המזרח התיכון שינויים כלכליים ופוליטיים. סיום המלחמה יצר ציפייה לשחרור מעול המדינות הקולוניאליסטיות, הקמתה של הליגה הערבית על ידי משפטנים ערבים במצרים: זרייק, רבאת' וסאטע אלחצרי עודדו ציפיות אלה. ההכרזה על תוכנית החלוקה ב-1947, הטבח בדיר יאסין קודם לכן, ויציאתן וגירושן של משפחות פלסטיניות, השפיעו רבות על כותבי הרומנים. בשנות ה-50 וה-60 עברו מדינות המזרח התיכון שינויים מרחיקי לכת. מדינות כמו סודאן, תוניסיה, מרוקו, כווית ואלג'יריה קיבלו את עצמאותן, מדינות אחדות ידעו באותה תקופה מהפכות, רמה גבוהה של אלימות. כך, למשל, בעיראק נוצרו קונפליקטים בין קבוצות שונות בחברה החדשה (ערבים-סונים מול כורדים-סונים), ומאבק בין הדרום הנוצרי פגאני לצפון הערבי מוסלמי בסודאן. בתקופה זו ניתן להצביע על התמקדות של כותבי רומנים בנושאים מרכזיים.
מלחמות
עם מדינת ישראל
מבקרי ספרות מכתירים את שלושת היוצרים המרכזיים: אמיל חביבי, ג'ברא אבראהים ג'ברא וע'סאן כנפאני לשלושה יוצרים פלסטינים שהיטיבו לבטא ולתאר את נזקי מלחמת השחרור לחברה הערבית (בערבית: אלנכבה). יצירותיהם זכו להכרה במרכזי הספרות הערביים והאירופאיים ותורגמו לשפות רבות. ברמה הלוקלית (בניגוד לרמה הכלל פלסטינית) ובהשראת חיבוריהם כתבו יוצרים פלסטינים ולא פלסטינים יצירות מקומיות הקשורות לנזקים אלו. ביניהם: יחיא יח'לוף, נביל ח'ורי, עבד אלנבי חג'אזי ועבד אלרחמן מוניף.
מלחמת ששת הימים (המוכרת בהיסטוריוגרפיה הערבית בשם "מלחמת 1967") היא אירוע נוסף שהשפיע רבות בהקשר הפלסטיני על כתיבתם של יוצרים בעולם הערבי, אירוע המכונה על ידי אינטלקטואלים ערבים בשם "אלנכסה" (בערבית: דהיינו חזרתה של המחלה). יוצרים כמו עבדאלרחמן מוניף וסחר ח'ליפה ביצירותיהם (אלאשג'אר ואר'תיאל מרזוק ו אלסבאר) עורכים בינם לבין עצמם חשבון נפש. תנועות הגרילה השונות שקמו מקרב פלסטינים השפיעו אף על הכתיבה הספרותית מבחינה תמאטית.
מלחמת האזרחים בלבנון
קשה להצביע על הנקודה שבה התחילה מלחמת האזרחים בלבנון אבל ניתן לומר שבשנת 1975 החל להתפשט מאבק בין קהילות שונות בלבנון, הופעתן של קבוצות פלסטינים חמושות בלבנון ופעולות התגמול שבהן נקטו כשהם מחקים את הכוחות הישראליים תרמו להיווצרותם של כאוס ומתחים. לא ניתן לנתק את לבנון מהנושא הפלסטיני. בשנת 1976 פליטים פלסטינים ממחנה תל א-זעתר נטבחו על ידי כוחות של נוצרים מביירות. בשנת 1982 נכנסו כוחות ישראלים ללבנון במסגרת מבצע שלום הגליל והגיעו צפונית לביירות. במהלך הכיבוש טבחו כוחות נוצריים בפלסטינים ממחנה סברה ושתילה שמדרום לביירות. המאורעות בלבנון השפיעו על כתיבתם של יוצרים רבים בלבנון, אשר ניסו לחקור באמצעות הרומנים שלהם היבטים שונים של הסכסוך והשפעתו על החברה. כזה הוא למשל הרומן של תופיק יוסף עוואד "טואחין ביירות" 1972, ר'אדה סמאן והרומן שכתבה "כואביס ביירות" 1976, חנאן אלשיח' חכאית זהרה 1980, הודא ברכאת 'אבן הצחוק' ו'החורש במים', שני רומנים שתורגמו לעברית בהוצאת אנדלוס, אליאס ח'ורי ושני רומנים שלו שעוסקים באופן סימבולי במלחמת האזרחים בלבנון ובטרגדיה של לבנון: אלג'בל אלסר'יר וכן אבואב אלמדינה.
העולם הערבי ואירופה – מגע בין תרבויות
השאיפה של אומות במזרח התיכון להשתחרר מעול הכיבוש הקולוניאלי והשגת העצמאות העסיקו כותבים ערבים והיוו מכשיר או אמצעי לנתח ולברר את מערכת היחסים הבין תרבותית בין זו של העולם הערבי לבין המערבית בעיקר בשל היותם יציריה של תרבות מערבית ומפגשם עם תרבות זו במסגרת לימודיהם באוניברסיטאות באירופה. מה שהביא השראה לכתיבה הפרוזאית המוקדמת של הנהדה שאומצה מאוחר יותר על ידי מספר כותבי רומנים חלוצים כמו: תופיק אלחכים במצרים, שכיב אלג'אבירי בסוריה וד'ו אלנון איוב בעיראק, עבדאלמאג'ד ג'אלון ממרוקו. המתח שבין מזרח למערב בא לידי ביטוי בצורה מובהקת ברומן של א-טייב סאלח "עונת הנדידה אל הצפון" בסיפור זה מבקר סטודנט ערבי במערב, מצטפא סעיד שמו. מצטפא מגיע מהדרום מאפריקה רחוק מהתרבות המערבית לחיק תרבות המערב כסטודנט, הוא זוכה במשרה כמרצה באחת האוניברסיטאות הבריטיות ומאמץ את הערכים של החברה הבריטית. שם הוא מכיר את בת זוגו, ג'ין מוריס, אישה בריטית שמסרבת לקבל את תכתיבי בעלה. לאחר שבע שנים חוזר מצטפא לארצו, שם הוא נתקל באופן מפתיע במספר הסיפור שאף הוא שהה באנגליה. הסיפור עצמו מסופר דרך סיפורים שזורים של המספר והגיבור. מחבר הרומן עשה שימוש בצורה גאונית בפלאשבק כמסגרת כללית של הרומן, הדגש שלו בהיבטים פסיכולוגיים של הדמות, ובאותנטיות של תיאור הכפר הסודאני של ואד חאמד (שם סאלח חיבר את הרומן שלו), הרומן שלו נחשב ומהווה תרומה משמעותית לסיפורת הערבית המודרנית. בנוסף קיימת תופעה של סופרים ערבים דוגמת הסופר הסורי, רפיק שאמי אשר עזבו את מולדתם והיגרו לארופה ושם פרסמו רומנים אודות החיים במולדתם, ובאירופה הם יכלו להרשות לעצמם לשבץ ביקורת פוליטית אודות
ארץ המוצא שלהם.
לאחר העצמאות
לאחר שהאומות הערביות זכו בעצמאות הן בחרו לייסד זהות עצמית של אומה עם התפתחותה של תודעה לאומית במסגרת תהליך מהפכני. תהליך זה של חיפוש אחר זהות דחף כותבים ליצור רומנים ריאליסטים–חברתיים שיתארו את התפתחותה של תנועה פוליטית והופעתו של עולם חדש. בהקשר זה, נגיב מחפוז הוא אחד היוצרים הבולטים אשר חיבר שורה של חיבורים העוסקים בארצו, בעירו במהלך שנות הארבעים. בטרילוגיה המפורסמת שלו הוא צייר נוף רחב של חברה המתנסה באי שקט קולקטיבי ואישי בין השנים 1917 – 1940 ולאורך שנות הארבעים.
יוצרים אחרים, במדינות כמו סודאן, אלג'יריה ומרוקו, אשר עבורם העצמאות הייתה גורם מדרבן לכתיבת רומנים, הדגישו כל אחד בדרכו שלו אספקטים אחרים מהמציאות הפוליטית והחברתית בארצם. ר'אנם דבאר' בעיראק חיבר רומן בשם ד'גה אלזקאק בו השתמש בגיבור כדי להציג את השחיתות הבירוקרטית במוסול בתקופתו של נורי סעיד. כותב אחר, סדקי אסמאעיל, כתב רומן בשם "אלעסא" (המורדים) ובו תיאר את השחיתות של המשטר מאז 1948 והשפעותיה על שלושה דורות בחיי משפחה מפורסמת מחלב. ברומן המודרני ובשירה העיר ובמיוחד עיר הבירה מופיעים כמרכז של ניצול ושל עליבות, של חוסר צדק חברתי ותככים פוליטיים.
המשפחה בחברה
חינוך – כותבים רבים בשנות החמישים עמדו על המתחים בתוך המשפחה המזרח תיכונית תולדה של השינויים הפוליטיים החברתיים והכלכליים לאחר קבלת העצמאות. "אלבדאיה ואלנהאיה" של נגיב מחפוז 1951 והרומן של פאדל אלסבאהי "ת'מ אזהר אלח'בז" 1963. שאלת חינוך בנות, סוגיית הפוליגמיה, ושאלת שילוב נשים בעבודה מחוץ לבית כל אלה תוארו ברומנים אלה כמתחים בתוך המשפחה.
הזדמנויות לחינוך אף הם יצרו פעמים רבות מאבקים בתוך המשפחה בין בני הדורות השונים. כזה הוא למשל הרומן של וליד מדפאעי "ר'רבה פי אוטאננא" (זרים במולדתנו) 1972 שבו הבנים של המשפחה מורדים באב המשפחה, בתו ודאד מסרבת להשלים עם נישואים מאורגנים. כותבות נשים תיארו ברומנים שלהם בפרק זמן זה את חייהן ומעמדן של נשים במשפחה. לילא בעלבכי ברומן שלה "אנא אחיא", קולט ח'ורי ברומן "אלאיאם מעה" ופאטמה ד'יאב בספריה תיארו את מצבן הקשה של נשים במשפחה ובחברה. הטרגדיה של לבנון עודדה נשים כותבות בלבנון להתמקד בנושאים אלה (לילא בעלבכי, קולט ח'ורי, חנאן אלשיח', ר'אדה סמאן).
היחיד וזהותו
דיכוי וניכור - מספר מבקרים שדנו בכתיבה של נשים השתמשו בדימוי של כלוב או כלא על מנת לתאר את היעדר החירות של נשים רבות שחשו סגורות באווירה של נורמות מסורתיות. כך עבור האישה היררכיה משפחתית מייצגת מיקרוקוסמוס של אותה הגבלה של חירות שנכונה גם עבור אוכלוסייה גברית. לרבים בעולם הערבי, התקופה שלאחר קבלת העצמאות הייתה תקופה של אופוריה והתרחבות הגבולות שהייתה במידה רבה עבור היחיד בחברה תקופה של דיכוי ואובדן חירויות אישיות, תקופה שהייתה עבור כותבי הרומנים בעצמם תקופה של סיכון חייהם שלהם. רומנים אחדים באותה תקופה עסקו במרד והתנגדות כלפי הסדר החברתי והפוליטי. כאלה הם למשל יצירותיהם של הכותב המרוקאי עבד אלכרים ר'אלאב "סבעת אבואב" (שבעה שערים) 1965 ויצירתו של נביל סוליימאן "אלסג'ן" (הכלא) ועבדאלרחמן רבאעי "אלושם" (כתובת קעקע) ועבדאלרחמן מוניף "שרק אלמתווסט" ואסמאעיל פהד אסמאעיל "אלמסתנקעאת אלדוואיה" 1972 רומנים אלה נגעו באספקטים רבים בחברה בצורה ביקורתית למדי. בעוד גיבורים אחדים התנגדו והביעו מחאה עד סוף הרומן גיבורים ברומנים אחרים נכנעו ללחצים הפסיכולוגיים והפיזיים.
רומנים אחרים מתארים את חיי הניכור והזרות של אינטלקטואלים אשר בחרו בכך מתוך חשש לתגובה אלימה של המשטר כלפי ביטויי מחאתם בדומה לגיבור הרומן של אסמאעיל פהד אסמאעיל שבוחר בתגובה פאסיבית לאחר שנכנע ללחצים פיזיים ופסיכולוגיים. כזה הוא הרומן של מוטע ספדי "ג'יל אלקדר", 1960. נושא הגלות נידון אף הוא פעמים רבות ביצירות שנות השישים והשבעים שכתבו סופרים שמטעמים שונים מצאו את עצמם גולים מארצם. כזה הוא למשל הרומן של חנא מינא "אלת'לג' יא'תי מן אלנאפד'ה" והאוטוביוגרפיה של נסראללה אבראהים "תלכ אלד'כריאת" 1980 וכן הרומן של הסופר המרוקאי עבדאללה אלערוי "אלר'רבה" 1971 מונולוג עצמי של הגיבור בו הוא מתאר את החברה המרוקאית בתקופה שלאחר העצמאות.
ניסיונות חדשים
המאפיין התמידי של הרומן הוא היכולת שלו לתאר שינוי ובמקרים רבים קדם שינוי. היות הז'אנר עצמו נתון לשינוי הוא חלק אינטגרלי מתהליך זה. בעוד מבקרים אחדים לא חזו בזמן הקרוב את מותו של הרומן, המונח "מות הרומן" בצרפתית רווח מאוד במיוחד במסורת הצרפתית. בשנים האחרונות מספר כותבי רומנים בעולם הערבי היו נכונים להתמודד עם הז'אנר בדרכים רדיקליות. (ואולי זה סודו של הז'אנר שיוצריו השכילו להתאים אותו מבחינה סגנונית, לשונית ותמאטית לרוח כל תקופה ותקופה). ברומנים רבים אין התייחסות ליצירה של עולם דמיוני באמצעות סגנונות / צורות מסורתיות של לכידות, במקומן מופיעים בלבול וניכור של עולם מודרני שבאים לידי ביטוי בתמונה שבורה שנוצרת על ידי אמצעי זרם התודעה: העדר לוגיקה כרונולוגית ולעיתים אנונימיות מקפיאה / מפחידה.
כזהו, למשל, הרומן של וליד אח'לאסי (יוצר סורי) "אחזאן אלרמאד", 1975 בו מצייר אח'לאסי דימויים ויוצר אווירה מבלי לספק תיאור של פרטים של דמות או מקום. בסביבה של חוסר הגיון וסוריאליזם ארבעת הסגמנטים "מבוא" "הוא" "היא", ו"הם/הן" מבטאים תמונה של שחיתות אינדיבידואלית ושקיעה חברתית. וכן הרומן של המשורר אבראהים נסראללה "ברארי אלחמא", 1985 שבו מערבב נסראללה מציאות ופנטזיה עם סביבה לשונית שכוללת עושר של שפה מטפורית עם דיאלוגים קצרים ומספר שירים. שם הרומן עשוי להצביע על יישוב מרוחק ברובע הריק "אלרבע אלח'אלי" בדרום הממלכה הסעודית. ואולם השם מתייחס לחום המנטלי של מחמד חמאד, הגיבור הראשי ביצירה מהניכור שסובב אותו והוא בא לידי ביטוי בתהליך שהיוצר משתמש דרך זרם התודעה, שילוב מבועת של הזיות, מראות, דימויים וחלומות. ובהקשר זה יוצרים כמו עבדאלרחמן מוניף (ערב הסעודית-לונדון), אמיל חביבי (ישראל) וגמ'אל אלר'יטאני (מצרים) כל אחד בדרכו שלו אימץ ז'אנר ספרותי מתקופות קודמות ליצירתו.
הרומן: מטרה וטכניקה
ערב תקופת העצמאות תחושה של אופטימיות שררה בקרב רבים מתושבי האזור ותקווה לשינוי חברתי. במונחים ספרותיים הדבר בא לידי ביטוי באסכולה של הריאליזם החברתי. באופן הדרגתי התפתחה גישה הרבה יותר ביקורתית שבחנה את המציאות מלמטה ביתר דקדקנות ובחנה דילמות שכרוכות בסבל של החברה בכלל ושל הפרט בפרט. הדבר הוביל לכתיבה של רומנים שהדגישו את נקודת המבט הפסיכולוגית. תהליך זה לווה לעיתים על ידי סימבוליזם שיושם במיומנות אומנותית גדולה.
במרבית הרומנים הפסיכולוגיים והחברתיים-סוציאליים ניתן לזהות מספר כל יודע שמתאר ברצף כרונולוגי סדרה של אירועים שמשפיעים על קבוצה או קהילה בתקופה מסוימת ובמקום מסוים. בלשון ביקורת הספרות מדובר בהגדה (Telling) ולא בהראייה (Showing). במרבית הרומנים האלה ההשקפה החברתית מוצגת באופן משכנע ומרוכז התוצאה היא מעין דיווח עיתונאי.
העיר
העיר היא דוגמה טובה לטיפול המחבר במקום. העיר בספרות הערבית המודרנית והקלאסית נמצאת פעמים רבות במרכז המיקום ברומן, העיר משמשת מקום גידול וחינוך עבור תושביה, מקום של שינוי. ב'מוסם אלהג'רה' העיר מוליכה את גיבור הרומן מצטפא סעיד בנתיב הרסני.
עיר מסוימת אחת היא עיר הבירה, מקום מושבו של הממשל, משם העיר עושה מאמצים לכפות השקפה חברתית על החיים בפריפריה. במדינות בהן ישנן רשת חקלאית עימותים ומשברים נגרמים על ידי מצב זה והם עולים המון ברומנים. לא פלא שכותבי רומנים נוטים לתאר את החברה הפרובינציאלית כמקום של קיפאון, שמתעקשת להתנגד לכוחות של שינוי. המדבר מופיע כמקום המנוכר לכל הוויה עירונית דבר שבא לידי ביטוי בחיבורים של כנפאני ומוניף.
השבירה של הכרונולוגיה ברומן הערבי המודרני יצרה מצב שבו הקורא יוצר את עולם הרומן. ברומנים של ר'סאן כנפאני "מא תבקא לכם" ו"רג'אל פי אלשמס" ישנם מספר נרטיבים שמתארים חיים של שלושה דורות של פלסטינים. ברומן של ג'ברא "אלספינה" הקורא לומד על האירועים דרך שלושה מספרים נפרדים.
נושא הלשון בסיפורת הערבית אף הוא זכה לטיפול ברומן המודרני ועבר טרנספורמציה. מאז קבלת העצמאות עברה מרוקו ערביזציה שביקשה להחליף את השימוש הנרחב בצרפתית. צ'ארלס ויאל בערך "הרומן הערבי" שמופיע באנציקלופדיה של האסלאם סבור שבמדינות שבהן הערבית מושרשת יותר יעשו כותבי סיפורת שימוש בלהגים מקומיים, כך למשל במצרים הדבר יבוא לידי ביטוי יותר מאשר במרוקו. אם בתחילת הדרך של הרומן המודרני כתבו מרבית הכותבים בלשון הערבית הסטנדרטית היום לכותבי רומנים יש את החופש לעצמם את השפה בה הם מבקשים להשתמש ביצירותיהם. ואולם הם מתמודדים בימינו עם דילמה מרכזית, שכן אם יכתבו בשפה הדבורה יבטיחו אותנטיות ליצירתם אך יפסידו קהל קוראים ואם יכתבו בשפה הסטנדרטית ירוויחו קהל קוראים גדול יותר.
הרומן בעולם הערבי היום: כותב, קורא, טקסט
הכותב
יוצרים בעולם הערבי מתמודדים עם מצב קשה של היעדר מקורות פרנסה ומעקב צמוד של השלטונות אחריהם. הביקורת החברתית והפוליטית של יוצרים במזרח התיכון הביאה לא פעם לנקיטה של צעדים מצד השלטונות: כליאה, עינויים, הגליה אף הם באו לידי ביטוי ברומנים עצמם. יוצרים כמו עבדאלרחמן מוניף, ד'ו אלנון איוב מצאו את עצמם מחוץ לארצם, לילא בעלבכי מצאה את עצמה במעצר, חלים בראכאת הודח ממשרתו באוניברסיטה ועבדאלכרים ר'אלב נכלא. בעיה נוספת קשורה בפרנסת הכותבים. מרביתם אינם יכולים להתפרנס מכתיבתם, פעמים רבות הם נאלצים לעבוד במקצועות נוספים. כך למשל חנא מנא עבד במספר משרות אחת מהן כספר, בנוסף מרבית המשרות שפתוחות בפני סופרים קשורות בדרך זו אחרת לבירוקרטיה תרבותית: עורכי עיתונים, כתבי עת משרות שנשלטות פעמים רבות על ידי המשטר.
הקורא
רומנים ערבים נכתבים בדרך כלל על ידי אליטה משכילה ונקראת על ידי אנשים בני אותו מעמד. כך בניגוד לתשומת הלב שנובליסטים רבים אשר מקדישים לרעיונות של רפורמה חברתית מקנים למצבם הקשה של בני המעמדות העניים, אירוני המצב שמרבית האנשים שבהם עוסקים אותם חיבורים אינם קוראים כלל חיבורים אלה. לוויס בחיבורה הנוגע לקהל קוראים ולרומן שהרומן הוא ז'אנר תובעני ביותר (כלומר הוא אינו זמין כמו המדיה) ושהמדיה נגישה יותר.
הטקסט
אחת הבעיות עמן מתמודדים נובליסטים במזרח התיכון היא שאלת הפרסום והתפוצה. העיתונות היומית וכתבי העת ממשיכים לשחק תפקיד מכריע בהפצתן של יצירות ספרותיות. ואולם בעוד דרך הפצה זו מבטיחה הגעה של היצירה לציבור המקומי, ידוע שמבחינה פוליטית ופרקטית קיימים מחסומים שמונעים מיצירות להגיע לקהל קוראים רחב. במקרים מסוימים בהם הממסד התרבותי יותר ליברלי ממקומות אחרים יתאפשר לספרים וכתבי עת להיכנס למדינות ערב ממדינות שמחוצה לו. בעוד לספרות הערבית יש פוטנציאל לקהל קוראים מחוצה לו מהאוקיינוס ועד למפרץ, חשיבות רבה יש לכתבי העת הערבים שנהנים מיוקרה ומאפשרים ליצירות להגיע לקהלים רחבים בתוך העולם הערבי.
תרגום ספרות ערבית לעברית
מספר מועט של הוצאות וסדרות ספרים בארץ הוקדשו לתרגום ספרות ערבית לעברית. הוצאת מפרש הייתה בין הראשונות בשלהי המאה העשרים. לאחריה הופיעה הוצאת אנדלוס בתחילת המאה ה-21. בימינו, סדרת מכתוב-مكتوب היא הסדרה היחידה המוקדשת כולה לתרגום ספרות ערבית לעברית.
קישורים חיצוניים
על הספרות הערבית הפלסטינית ובעיקר על המשורר מחמוד דרוויש והחוקר אדוארד סעיד ראו כתבה "הצד השני" באתר האייל הקורא
.
עקיבא אלדר, האם הפלסטינים יקראו ספרות פלסטינית יפה?, באתר אלמוניטור, 14 באוקטובר 2019.
תמי צ'פניק, דרישת שלום מהספרות הערבית, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 17 באוגוסט 2017
* | 2024-09-16T04:56:41 |
הגדרה עצמית | "הגדרה עצמית" (באנגלית: self-determination) היא מושג במשפט הבינלאומי שמשמעותו מתן אפשרות לעם או לאוכלוסייה מקומית להחליט באופן חופשי ובלא התערבות חיצונית על אופי השלטון הרצוי להם ועל האופן שבו הוא יתממש.
המושג מיוחס לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון, אם כי נעשה שימוש במושגים דומים גם לפניו. עקרון הזכות להגדרה עצמית עמד בבסיס הסכם ורסאי שנחתם אחרי מלחמת העולם הראשונה, והורה על הקמת מדינות לאום חדשות באירופה במקום האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית. מאוחר יותר עמד העיקרון הזה בבסיס הדרישה לדה-קולוניזציה, משטר המנדטים – סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים, כלומר ביטול השלטון האירופי הקולוניאלי באפריקה ובאסיה.
המושג "הגדרה עצמית" התייחס מלכתחילה לאוכלוסייה בעלת שפה ותרבות משותפת ("לאום") היושבת בטריטוריה מוגדרת. מימוש ההגדרה העצמית נעשה באמצעות הכרזה על הטריטוריה ועל הציבור היושב בה כמדינת לאום, או כחלק אוטונומי בתוך פדרציה. תוך כדי מימוש עקרון ההגדרה העצמית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, התבררה הבעייתיות שבו – קבלת כל התביעות להגדרה עצמית איימה לפצל את אירופה למדינות זעירות וליצור עוד ועוד גבולות מדיניים שיחסמו מעבר חופשי של אנשים וסחורות. את הבעיה ניסו לפתור באמצעות הקמת פדרציות כגון יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ואחרות, אולם פתרון זה נחל כישלון, כיוון שהעמים שישבו במדינות אלה לא הצליחו לקיים שלטון משותף לאורך זמן. מלבד זאת, לא כל עם ישב בטריטוריה מוגדרת. יהודי אירופה, למשל, ישבו בקהילות קטנות יחסית בכל רחבי היבשת. ההונגרים היו מפוצלים בין הונגריה עצמה לבין מחוז טרנסילבניה שבלב רומניה.
יישום הזכות להגדרה עצמית נתקל בבעיות קשות אף יותר בתקופת ביטול השלטון הקולוניאלי, בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 ובשנות ה-60 של אותה מאה. הגבולות המדיניים באפריקה ובאסיה הוגדרו על-פי אינטרסים של המעצמות האירופיות, ולעיתים קרובות התעלמו ממאפייני התושבים המקומיים, כגון דת, מנהגים, שפה וכיוצא באלה. האו"ם, שקיבל את הזכות להגדרה עצמית כחלק מאמנת האו"ם (בתיקון משנת 1951), והמדינות החברות בו, ראו את מימוש הזכות בתוך הגבולות הקיימים, ובכך הביאו להקמת מדינות רב-לאומיות שמתקשות לקיים שלטון משותף.
באירופה, אחרי מלחמת העולם השנייה אוזנה הזכות להגדרה עצמית באמצעות הקמת ארגונים לשיתוף פעולה בינלאומי. החשוב שבהם הוא האיחוד האירופי שמאפשר מעבר חופשי של אנשים וסחורות בין המדינות החברות בו, וכן מסגרת חוקתית משותפת למדינות החברות. כל זאת, תוך כדי שמירת עצמאותה של כל מדינה חברה. המבנה הזה החזיק מעמד שנים רבות, אולם לאחרונה הוא עומד בפני אתגרים מסובכים: הגירה מסיבית ממדינות אפריקה ואסיה שמשנה את הרכב האוכלוסייה בחלק מהמדינות וכמו כן תופעת הגלובליזציה, כלומר פיתוח אמצעי תחבורה ותקשורת מהירים שיוצרים קהילות בינלאומיות ותאגידים מסחריים בינלאומיים שנוגסים בכוחן של מדינות הלאום והארגונים הבינלאומיים שהקימו.
התנועה הציונית העמידה, עם הקמתה, במרכז מטרותיה את זכות ההגדרה העצמית לעם היהודי בארץ ישראל. זאב זבוטינסקי, ממנהיגי הציונות, ביטא את האמונה כי זכות ההגדרה העצמית היא עקרון מקודש והוא כתב במאמרו 'המוסר של קיר הברזל', "דמוקרטיה והגדרה עצמית הן עקרונות מקודשים...".
ראו גם
מגילת האומות המאוחדות
חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי
משאל העם בחצי האי קרים
קישורים חיצוניים
oments of Self-determination: The Concept of ‘Self determination’ and the Idea of F
הערות שוליים
קטגוריה:משפט בין-לאומי פומבי
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:לאומיות
קטגוריה:וודרו וילסון
קטגוריה:בדלנות | 2024-05-05T02:05:02 |
בודהידהרמה | ממוזער|במגילה היפנית הזו המתארת את בודהידהרמה נכתב: "הזן מכוון הישר אל הלב, התבונן אל תוכך והפוך לבודהה"
בּוׂדהידהרמה (סנסקריט: बोधिधमृ, סינית: פוּטידאמוֹ 菩提達摩, יפנית: דארוּמַה ダルマ) הוא שמו של נזיר בודהיסטי הודי אשר חי במאות ה-5 או ה-6 לספירה. על פי המסורת ייסד את הצ'אן בודהיזם (המוכר במערב וביפן כזן בודהיזם) בסין, ולפי האגדה פיתח את הקונג פו של מנזר השאולין.
ביוגרפיה
מסופר כי בודהידהרמה נולד בדרום הודו, באזור מדינת טאמיל נאדו של ימינו. קיימות מספר השערות לגבי התקופה בה חי - לפי אחת מהן בין השנים 440–528 לספה"נ ולפי אחרת בין השנים 470–543 . הוא נולד למשפחה אצילה ואומן היטב באמנויות לחימה שונות. בשלב מסוים נסע בודהידהרמה ללמד בסין. הוא עבר בין מנזרים שונים בסין כאשר בכל אחד מהם דרש ולימד את תורתו.
האזכור ההיסטורי הראשון של בודהידהרמה הוא בכתביו של יָאנְג שְׂוֵ'נְגְ'ה משנת 547 (אשר עסקו במנזרים בודהיסטים באזור לווֹיָאנג שבחנאן). שם הוא מתואר כפרסי ממרכז אסיה.
סיפורים ואגדות
מסופר כי בשנת 520 לספה"נ הגיע בודהידהרמה לראיון אצל קיסר סין וו די משושלת ליאנג הדרומית במטרה להמיר את דתו לבודהיזם, אך הקיסר כבר היה בודהיסט. במהלך הראיון שאל הקיסר את בודהידהרמה כמה עושר הוא צבר במהלך בניית המקדשים והמנזרים ברחבי הארץ. הנזיר השיב "לא הרווחתי כלל". "ובכן, מה הוא העיקרון היסודי של הבודהיזם?" שאל הקיסר הנבוך. "ריקנות עצומה" אמר הנזיר. "הקשב" אמר הקיסר שהחל מאבד את עשתונותיו, "מי בכלל אתה חושב שהינך?". "אינני יודע" השיב הנזיר. לאחר ראיון זה, בו ערער בודהידהרמה את שלוותו של הקיסר, הוא גורש מחצר הקיסרות.
נאמר כי במהלך מסעותיו הגיע בודהידהרמה למנזר בודהיסטי בצפון ממלכת וויי, מנזר שאולין. לאחר שנמנע ממנו להיכנס, או "נזרק" לאחר זמן קצר, מצא משכנו במערה הסמוכה למנזר השאולין וביצע בה מדיטציה במשך 9 שנים רצופות למול אחת מקירות המערה. במנזר נתגלו לפניו נזירים עצלים ומנוונים משגרת חיים שכללה למידה והעתקת מגילות עתיקות. כדי לשפר את מצבם לימד בודהידהרמה את הנזירים את אמנויות הלחימה שהכיר. אלו שימשו כבסיס לאסכולת השאולין בקונג פו.
האגדה מספרת כי בודהידהרמה היה הראשון להביא את שיחי התה לסין. בעודו יושב ומבצע מדיטציה, מרט בודהידהרמה את ריסיו כדי שלא להרדם. בנקודה בה פגעו ריסיו התלושים בקרקע צמחו שיחי התה הראשונים.
עוד מספרת האגדה כי בודהידהרמה ישב במדיטציה במשך תשע שנים רצופות במהלכן רגליו נשרו ממנו מרוב ריכוז.
ראו גם
בובת דארומה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זן
קטגוריה:אנשי דת הודים
קטגוריה:אנשי דת סינים
קטגוריה:אנשי דת בודהיסטים | 2024-01-04T17:20:31 |
סלע מותמר | שמאל|ממוזער|250px|קוורציט
סלע מותמר הוא סלע שעבר תהליך שינוי כימי או מינרלוגי עקב תנאים סביבתיים קיצוניים – תהליך של התמרה, שינוי. תהליכים אלה התרחשו בסביבה מטמורפית (מטמורפוזה, מיוונית: שינוי צורה).
תהליכי התמרה
התמרה היא תהליך של שינויים כימיים ומינרלוגיים בסלע קיים (סלע מקור, פרוטולית – protolith) ובמינרלים כתוצאה מתנאים קיצוניים אליהם נחשפו לאחר היווצרותם.
סלעים מותמרים
סלעים שהם תוצר של תהליכי התמרה:
גנייס (gneiss) – נוצר מהתמרה של סלעי משקע עשירים בקוורץ ופצלת השדה.
הורנפלס (hornfels) – סלע בעל גבישים בינוניים ומרקם גרגירי הנוצר בהתמרת מגע של סלע חרסיתי או מגמטי כהה בטמפרטורה גבוהה ובלחץ נמוך יחסית.
לווחה (slate) – סלע בעל גבישים מיקרוסקופיים הנוצר בהתמרה בדרגה נמוכה של סלע חרסיתי או של טוף געשי.
מיגמטיט (migmatite) – סלע בעל גבישים בינוניים עד גסים הנוצר בהתמרה בדרגה גבוהה תוך התכה חלקית. מתאפיין בפסים צפחתיים כהים ופסים גרניטיים בהירים לסירוגין.
צפחה (schist) – נוצרת מהתמרת סלעי משקע, בעיקר חרסית ופצלים, בתנאי חום ולחץ מוגברים כתוצאה מקבורה בעומק רב או לחצים טקטוניים.
צפחה ירוקה נוצרת בהתמרה אזורית, בטמפרטורה נמוכה ובלחץ בינוני. צבעה נובע מנוכחות מינרלים ירוקים כמו מינרלים מקבוצת הכלוריט.
צפחה כחולה נוצרת בהתמרה אזורית, בטמפרטורה נמוכה ובלחץ בינוני. צבעה נובע מנוכחות מינרלים כחולים כמו גלאוקופן.
קוורציט (quartzite) – לעיתים נוצר בתהליך של התמרה כתוצאה מחימום אבן חול והספגתה בתמיסות צורניות.
שיש (marble) – נוצר בהתמרת מגע של סלעי גיר או דולומיט, שבמהלכה גבישי הקלציט מתגבשים מחדש לגבישים גדולים יותר.
אקלוגיט – סלע שנוצר מסלעים מאפיים כגון בזלת, הנקברים מתחת לשכבות ועוברים תהליכי לחץ וטמפרטורות גבוהות.
ממוזער|250px|פצילות לווחית ברעפים העשויים מלווחה
מאפייני סלעים מותמרים
מאפיין בולט של סלעים מותמרים הוא הפאצייס (facies) – "פרצוף", צורת הופעתו של סלע, שממנה ניתן להסיק על סביבת ההיווצרות שלו. לדוגמה: פאצייס צפחות ירוקות – פאצייס של התמרה אזורית בתנאי טמפרטורה נמוכה ולחץ בינוני, תנאים שנוצרו בהם צפחות ירוקות.
פצילות לווחית – מרקם של לוחות דקיקים המאפיין סלעים מותמרים כגון צפחה. פצילות כזו מתרחשת כאשר גבישים שטוחים ומוארכים של מינרלים כגון נציץ מתגבשים בניצב ללחץ המופעל עליהם.
מרקמים אופייניים לסלעים מותמרים:
מרקם לווחי – אופייני ללווחה ולפיליט, מישורי פצילות חלקים.
מרקם צפחתי – אופייני לצפחה, מישורי פצילות מחוספסים בדוגמת פסים.
מרקם גנייסי – אופייני לגנייס, מבנה מפוספס, רצועתי, וחסר מישורי פצילות.
מרקם גרנובלסטי – אופייני לגרנוליט ולסוגים אחדים של שיש וקוורציט.
מרקם הורנפלסי – אופייני להורנפלס.
מרקם מיגמטיטי – אופייני למיגמטיט.
מרקם פורפירי – אופייני למינרלים מותמרים הגדלים על חשבון מסת האם: גארנט, סטאורוליט, קיאניט.
סלעי המקור
סלעי המקור ההופכים לסלעים מותמרים בתהליך ההתמרה נקראים:
מטא-משקעיים – סלעי המקור הם סלעי משקע
מטא-געשיים – סלעי המקור הם סלעים געשיים
מטא-פלוטוניים – סלעי המקור הם סלעים פלוטוניים
קישורים חיצוניים
*
*
קטגוריה:פטרולוגיה | 2024-06-18T07:12:16 |
מראה | שמאל|ממוזער|250px|במראה מופיעה תמונת ראי של הכד, היינו בבואתו המשתקפת במראה
ממוזער|שמאל|250px|תינוק נושק לדמותו שבמראה
ממוזער|שמאל|250px| MN מראה מישורית, A1= השתקפות נקודה B1, A= השתקפות נקודה OC,B= האנך למראה
ממוזער|שמאל|250px|מראת צד של מכונית
ממוזער|שמאל|250px|מראת בטיחות פנורמית מותקנת בצומת דרכים
שמאל|ממוזער|250px|מראה ב"מבוך המראות המעוותות" בגן גורו
מראָה או ראי (נקרא גם אספקלריה) היא התקן בעל משטח פנים המחזיר את קרני האור. המראה השטוחה הנפוצה עשויה זכוכית ועל פניה האחוריים מונחת שכבה דקה של מתכת כלשהי (לרוב כסף) כך שהנוף שמולה משתקף עליה.
למראה שימושים רבים, הנפוץ שבהם הוא שיקוף דמות האדם המתבונן בה, למטרות ביתיות יומיומיות של בחינת ההופעה והלבוש, התאפרות, סידור השיער, וגילוח. בזכות שימושיה אלו, המראה היא חפץ המצוי בכל בית. בשל שכיחותה ונחיצותה המראה היא אובייקט עיצובי ואומנותי. היא עשויה להיות חפץ העומד בפני עצמו, תלויה על הקיר או ניצבת, או לחלופין משובצת בחפצים כגון נרתיק איפור או ברהיטים כגון שידת איפור וארון בגדים. מראות קיימות במגוון גדלים, סגנונות וצורות, ממוסגרות במסגרות ממגוון חומרים וצבעים.
המראה בהיסטוריה
ממוזער|250px|נערה מביטה במראה.
המראות הראשונות היו ככל הנראה צלוחיות כהות מלאות בנוזל כלשהו. המראות הראשונות שיוצרו במיוחד עשויות מזכוכית געשית, ממצאים כאלה נמצאו באנטוליה (כיום טורקיה) ומתוארכים לכ-6000 לפני הספירה. סלעים מלוטשים ששימשו כמראות נמצאו באמריקה ומתוארכים לכשנת 2000 לפני הספירה. הממצאים הראשונים של מראה ממתכת נמצאו בארם נהריים ובמצרים ועשויות מנחושת מלוטשת.
המראה נזכרת במקרא, בספר שמות: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"; ובספר איוב: "תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק".
במערת האיגרות במדבר יהודה, ב"אולם ג" ובנקיק, נמצאו בשנים 1960–1961 שתי מראות מתקופת מרד בר כוכבא (135-132 לספירה), כפי הנראה של יהודיות שהביאו אותן איתן כשנכנסו למערה כפליטות. המראות בנויות מעיגול מתכת מבהיק (נחושת-קלל) במסגרת עץ עטופה קלף אדום, שעשוי משני חלקים הנראים כמחבטי פינג פונג.
בשנת 1835 הכימאי הגרמני יוסטוס פון ליביג יצר את מראת הזכוכית-כסף המוכרת לנו כיום. המראה מורכבת משכבה דקה של מתכת המוצמדת לזכוכית בתהליך של החנקת המתכת, שיטה זו איפשרה לייצר מראות בכמויות גדולות בעלות נמוכה. כיום רוב המראות מיוצרות מכסף או אלומיניום המוצמד למשטח הזכוכית ב-Vacuum deposition.
מראה שטוחה
ממוזער|250px|ציור של אישה המביטה במראה שטוחה.
מראה שטוחה היא הדגם הנפוץ של המראה, והיא משקפת נאמנה את הנוף שמולה.
במראה זו, על פי חוק ההחזרה, זווית הפגיעה (ביחס לאנך למראה) שווה לזווית ההחזרה. בנוסף לכך על פי חוק זה זוויות הפגיעה, זווית ההחזרה והאנך למראה נמצאים באותו מישור. ההיפוך במראה הוא תוצאה של שיקוף העצם, לדוגמה, אם אנו נצייר על שקופית ונעמיד אותה מול מראה התמונה במראה תהיה זהה לתמונה המתקבלת אם מסתכלים על השקופית בצד שלא מופנה כלפי המראה. הקרן שיוצאת מנקודה A, פוגעת במראה ומוחזרת לנקודה B תהיה על אותו מסלול זהה של הקרן שיוצאת מנקודה B, פוגעת במראה וחוזרת לנקודה A, ע"פ חוק הפיכת מהלך האור.
מראות קעורות וקמורות
מראה קעורה יכולה לשמש כקולימטור, כלומר לרכז קרני אור מקבילות לנקודה אחת, או להפך, להפוך אור המגיע מנקודה אחת לקרניים מקבילות. בפרבולה קרן אור המגיעה מנקודה מרוחקת, במקביל לציר ופוגעת בה, מוחזרת אל המוקד. גם לפרבולואיד, גוף הסיבוב של הפרבולה, יש אותה תכונה, לכן כל קרני האור המגיעות מעצם מרוחק ופוגעות במראה שצורתה פרבולואידית, מתרכזות במוקד. תכונה זו משמשת בקולט שמש ליצירת אנרגיה סולארית. בכיוון ההפוך, מקור אור, הממוקם במוקד, מפזר את אורו, דרך מראה פרבולואידית, בקווים מקבילים.
לשימוש יומיומי מייצרים מראות שצורתן כיפה. אם הזווית קטנה, הכיפה מהווה קירוב לפרבולואיד, ויש לה (בקירוב) אותה תכונה של החזרת הקרניים.
המראה הקעורה
כדי לעמוד על מידת העקמומיות של המראה הקעורה משלימים אותה לצורת כדור ומודדים את גודל הרדיוס, ככל שהרדיוס גדול יותר - כך המראה שטוחה יותר. המראה הקעורה מרכזת את קרני האור שלה בנקודת המוקד שמרחקו מן המראה נתון על ידי . מקור אור אשר יוצב בנקודת המוקד יפוזר ל"אינסוף" על ידי המראה, עובדה בה נעשה שימוש בפנסי מכונית.
מישור המוקד הוא משטח ישר העובר דרך המוקד ובניצב לציר האופטי (ציר הסימטריה של המראה). כאשר נשלחות קרניים מקבילות זו לזו, שאינן מקבילות לציר האופטי (באלכסון), כל הקרניים תחזורנה כאשר הן נפגשות בנקודה אחת, הנמצאת על מישור המוקד (מתחת או מעל למוקד המראה).
במראה קעורה יכולים להיווצר ארבעה סוגים של דמויות:
דמות ישרה מוגדלת.
דמות הפוכה מוגדלת.
דמות הפוכה מוקטנת.
דמות הפוכה שווה.
המראה הקמורה
בניגוד למראה הקעורה, המראה הקמורה היא מראה שהצד הקדמי שלה בולט. המראה הקמורה מפזרת את קרני האור ומגדילה את שדה הראיה של המתבונן במראה. במראה קמורה ישנה רק אפשרות אחת לשיקופה של דמות: הדמות תוצג בצורה ישרה ומוקטנת.
מיקום הדמות הנוצרת במראה
בהינתן עצם הממוקם במרחק מן המראה, במראה תיווצר דמות הנמצאת במרחק , כאשר 2 גדלים אלו קשורים זה לזה על ידי הנוסחה .
שימושים נוספים למראה
מראה היא כלי עבודה חשוב של מאפרים, ספרים, רופאי שיניים ושינניות. למשל, מראה מגדילה היא כלי עבודה חשוב לצורכי איפור וגילוח. לצורכי הגדלה משתמשים במראה קמורה.
בטיחות בדרכים - מראות תשקיף מותקנות בצידי כלי רכב ובתוכן מגדילות את מרחב הראייה של הנהג כך שבאפשרותו לראות את המכוניות שמסביב ומאחור מבלי להסב את מבטו מהכביש שלפנים. מראות פנורמיות (קמורות) מוצבות לעיתים בצמתים בהם שדה הראייה מוגבל (בעיקר בתוך ערים צפופות), כמו גם ביציאות מחניונים, במטרה להגדיל את שדה הראייה של העוברים בצומת (נהגים והולכי רגל) מבעוד מועד ובכך להקטין את הסיכוי לתאונה בצומת.
ישנם מבוכים שקירותיהם עשויים מראות וזאת כדי לבלבל את ההולך בתוך המבוך. שימוש במבוך מראות יכול להיעשות כמתקן שעשועים בלונה פארק.
ניתן באמצעות מראה לבצע איתות למרחקים, לרוב בשימוש של החזר קרן אור על המראה.
במיקרוסקופ קיימת לרוב מראה שתפקידה לרכז את קרני האור והיא משמשת להארת הדגימה מלמטה.
במשקפות וטלסקופים משתמשים במערכת מראות כדי להאריך ולהכפיל את הדרך שעושה קרן האור מהעדשה אל העין.
מראות מהוות מרכיב מרכזי בטלסקופ מחזיר אור, בפריסקופ ובקליידוסקופ.
מראה מסתובבת בצורת מצולע משוכלל מהווה מרכיב מרכזי במדפסת לייזר.
מראה פרבולית קעורה לריכוז קרני השמש בתחנת כוח תרמו-סולארית.
מראות יכולות לשמש כמסנן אופטי, למשל על מנת להפריד אור נראה מקרינה בתת-אדום קרוב, כמו מראה קרה ומראה חמה.
בתרבות
ממוזער|250px|ציור של אישה המביטה במראה
בעבר הייתה קיימת אמונה, שבמראה נמצאת הבבואה שלנו, שהיא דמות אנושית של ממש, וזהו מקור האמונות הטפלות המזהירות שלא לשבור מראה ושלא להסתכל במראה שבורה.
בין היהודים יש הנוהגים עם מות אדם לכסות את המראות בבית לתקופת השבעה. אחד הטעמים הוא כדי לא להתעסק במראה החיצוני של האדם בתקופת האבלות.
בזמנים בהם רק נשים היו נוהגות להסתכל במראה, היו שאסרו על גברים להסתכל במראה משום איסור לא ילבש.
מכיוון שכל חלקת מים, הופכת למראה ומשקפת את הסובב אותה, היא מוזכרת פעמים רבות באגדות ובכתבים עתיקים. האזכור הראשון של שימוש האדם בתכונת השיקוף של המים הוא באגדה היוונית על נרקיסוס, העלם יפה התואר, שהתאהב בדמות שנשקפה אליו ממימי הנחל, עד שלא יכול היה להינתק ממנה.
מקור המילה האנגלית mirror הוא בצרפתית עתיקה -mirer שמשמעה להביט בדבר או להשתקף בו, או בלטינית - mirari - לתהות על משהו. בעברית יש לנו ראי ומראה וגם אספקלריה הארכאית, שמקורה בארמית. באנגלית יש גם looking glass (זכוכית מביטה), שלה יש כפל משמעות מסוים שנעדר מן העברית - הזכוכית, המשמשת אותנו להביט בה ולראות את עצמנו, משיבה לנו מבט מתוך עינינו אנו.
הראי דרכו לשקף את כל המתרחש מולו, באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים, כפי שאמורה לעשות עיתונות הגונה ובלתי משוחדת. משום כך יש לנו Daily Mirror האנגלי ו-Der Spigel הגרמני. את מי שנאשם במעשים שלא ייעשו ולא נענש שואלים, איך הוא יכול להסתכל בעצמו בראי כל בוקר. (בהמשך לשאלה: איך אתה ישן בלילה?) הקריקטוריסט והסאטיריקן הם כמי שמציב מראה מעוותת לפני החברה, ללמדה בדרך העיוות וההגזמה את מה שעליה לדעת על עצמה ועל העומדים בראשה.
מראות מעוותות קיימות גם במציאות, בלונה פארק, למשל. הן מעקמות את כולם פרט למי שמעוקם מטבעו, ואותו הן יכולות דווקא ליישר, כזכור לכל מי שראה את הסרט מסכה - הנער שפניו מסולפים ונעווי-צורה מלידה זוכה לראות את עצמו בפעם הראשונה ככל האדם במראה מעוותת בלונה פארק.
באתרי בידור ובילוי שונים יש מבוכי מראות, שהנכנס אליהם רואה את דמותו ודמויות אחרות משתקפות שוב ושוב, ועליו לנסות למצוא את דרכו החוצה, בלי לדעת אם הבבואה שהוא רואה קרובה אליו או משתקפת במרחק רב ומטעה.
במיתולוגיה היוונית
מגן פליז מלוטש כראי הוא שאיפשר לפרסיאוס להרוג את מדוזה, אחת משלוש הגורגונות הנוראות, מפלצות בעלות כנפיים ונחשים במקום שערות, שמבטן הופך את כל הבא במחיצתן לאבן. שליח האלים הרמס הוא שנתן לו במתנה חרב פלאים, שבה יוכל לקטול את הגורגונה, אך בלי המגן-ראי, מתנתה של אתנה, לא הייתה החרב מועילה לפרסיאוס, כי הגורגונה הייתה מאבנת אותו לפני שהיה מספיק לפגוע בה. פרסיאוס קרב אל המדוזה בהליכה לאחור, כשהוא מביט אליה בראי שבידו, וכשהיה קרוב דיו, ערף את ראשה מעליה לפני שיכלה לפגוע בו.
מראות בספרות
מוטיב המראה אהוב על סופרים רבים:
בספרו של לואיס קרול, מבעד למראה ומה אליס מצאה שם (במקור: "Through the Looking Glass"), הילדה הסקרנית עוברת דרך הראי, שזגוגיתו נעשית רכה, ערפילית וחדירה לנוחותה, אל "בית המראה" שהיא רואה כל הימים מבחוץ, ומגלה את הנעשה בתוכו פנימה.
הסופר מיכאל אנדה, מחבר הספר ראי בתוך ראי, מזכיר ראי גם בספרו הסיפור שאינו נגמר: ראי קסם מופיע באחד השערים אל האורקל הדרומי. זהו ראי, המציג לכל הניצב מולו את ישותו האמיתית, הנסתרת, שגם הוא עצמו לא היה מודע לקיומה. רבים אינם יכולים לשאת את שנשקף אליהם מתוך הראי, ויש שדעתם נטרפת עליהם, אבל אטריו, הנער משבט ירוקי העור שנשלח למצוא מרפא לקיסרית הילדותית, רואה בו את גיבורו של הספר, בסטיאן – ילד קטן ושמן קורא בספר בעליית גג. כיוון שהתמונה אינה אומרת לו דבר וודאי איננה מפחידה אותו, הוא פוטר אותה מלפניו ללא מחשבה נוספת ועובר בראי ללא חשש. עוד לפני כן, הספר נפתח בכתובת על דלת זכוכית של חנות ספרים, דווקא כפי שהיא נראית מבפנים, במהופך – בכתב ראי.
מוטיב דומה מופיע בספר הארי פוטר ואבן החכמים, הראשון בסדרת הספרים הארי פוטר מאת ג'יי. קיי. רולינג. הראי של ינפתא (אתפני בכתב ראי) הוא מראה גדולה, המשקפת את משאלת ליבו הגדולה ביותר של המתבונן – במקרה של הארי, המשפחה שלא זכה להיות חלק ממנה, משום שוולדמורט הרג את הוריו כשהארי היה בן שנה. דמבלדור מזהיר את הארי מפני התמכרות לראי נוסך האשליות, שהביא אנשים שצפו בו עד לטירוף דעת. הראי, שהוגלה ממקומו בהוראת דמבלדור למקום סתר, מופיע שוב בהמשך הספר.
במעשייה שלגיה ושבעת הגמדים, הראי שעל הקיר מאשר יום יום למלכה כי היא היפה בכל העיר, עד שיום אחד הוא מודיע לה כי התואר ראוי יותר לבתה החורגת שלגיה.
עשו של מאיר שלו מחזר אחרי אהובתו באמצעות ראי ענק, הצד את השמש ומשלח את בבואתה המסנוורת ישר אל חדרה.
בספרו של טרומן קאפוטה, מוזיקה לזיקיות, מתוארת מראה שחורה – מראה הנתונה בתוך תיבת קטיפה שחורה ומשמשת ציירים, בעיקר, להרגעת העיניים אחרי אימוץ רב, אך יש בה גם תכונה מהפנטת, במידה מסוימת.
"נראה, כי אין דבר עלי אדמות, שישווה ביופי, בטוהר, ועם זאת בגודל מרחביו, לאגם. מים שמימיים. אין לו צורך בגדר. עמים באים והולכים בלי להטביע בו את חותמם המשחית. הוא ראי, ששום אבן אינה יכולה לסדוק, שהכספית שלו לא תישחק לעד, שאת ציפוי הזהב שלו הטבע חוזר ומתקן כל הזמן; רוחות סער ואבק, אין בכוחם להדליח את חלקת פניו, הצחים תמיד; ראי, שכל סיאוב המוצג לפניו, שוקע אל תוכו, מטואטא ונמחק במברשת הערפילית של השמש, במטלית האבק של האור, שאינו משמר שום הבל פה שננשף עליו, אלא משגר את הבלו הוא לשייט כעננים גבוה מעל פניו ועדיין להשתקף בחיקו."
מתוך "וולדן", מאת הנרי דייוויד תורו (הובא כמוטו ב"חדשות האגם", ברברה דלינסקי, הוצאת אור-עם, תרגום שלומית קדם).
טרי פראצ'ט בספרו מכשפות בחוץ לארץ מציג מכשפה ששואבת את כוחה ממראות המוצבות זו מול זו, כך שהן יוצרות השתקפויות של השתקפויות. כאשר מכשפה אחרת נכנסת אל בין המראות, היא מאותגרת למצוא איזו מבין הדמויות היא המקור.
"הבריכה" בפואמה של חיים נחמן ביאליק מסמלת את השאלה הנצחית, האם יש מציאות עצמאית לאמנות או שהיא השתקפות של המציאות החיצונית בלבד.
במחזה הדיבוק מאת ש. אנ-סקי (בתרגומו של ביאליק), מסופר משל, בו מבקש רב ממכובד עשיר להביט החוצה מבעד לחלון ולתאר את אשר הוא רואה. הגביר אומר: "רואה אני בני אדם." ואז לוקח הרב את הגביר אל מראה המוצבת בחדר וחוזר על שאלתו. הגביר עונה: "רואה אני את עצמי." אומר הרב: "כאן זכוכית וכאן זכוכית, אלא שהזכוכית של המראה מחופה היא כסף קצת, והמשמש בה שוב אינו רואה בני אדם, אלא את עצמו".
מבחן המראה
זהו מבחן פסיכולוגי לזיהוי עצמי שפותח בשנות ה-70. הוא משמש לאבחון של הופעת ה"אני" כישות נבדלת מהעולם. במבחן מציירים כתם צבעוני על מצחו של תינוק ונותנים לו להביט במראה. בשלב התפתחותי מוקדם התינוק מושיט יד למראה ומנסה לגעת בכתם. בגיל 18 חודשים לערך התינוק מושיט יד למצחו שלו ונוגע בכתם. גם מספר בעלי חיים מצליחים במבחן. בעיקר מצטיינים ביכולת זו קופי השימפנזה אך היא זוהתה אצל יונקים נוספים ואף אצל ציפורים ודגים.
היחס של בעלי חיים למראות
ממוזער|250px|כלב מביט במראה.
ממוזער|ימין|זכר דג קרב מתקיף השתקפותו
כאמור יש מספר מועט של בעלי חיים מסוגלים לזהות במראה את עצמם. לפיכך משמשת המראה כסוג של מבחן אינטליגנציה לזיהוי "אני" אצל בעלי חיים.
בדרך כלל, בעלי החיים יתייחסו לבבואה במראה כיצור נבדל.
בעלי חיים שונים מגיבים באופן שונה למראות - כלבים וחתולים אדישים להן, משום שהם מגיבים בעיקר לריח ופחות למראה. מיני קופים רבים מחפשים את הקוף האחר מאחורי הראי, כמו תינוקות צעירים. ציפורים, בעיקר נחליאלים, מדמים לראות בראי זכר מתחרה, פולש לטריטוריה, ומנקרים בו בחמת זעם. פעם היה מקובל לתלות ראי בכלוב של ציפור בודדה, כדי שתחשוב שיש לה בן או בת זוג. בכלובי תוכים נהוג לתלות מראות המשמשות אותם למטרות שעשוע.
כאשר שמים דג קרב סיאמי זכר מול מראה, הוא עובר למצב התקפה, כיוון שהוא חושב שיש דג זכר נוסף מולו.
ראו גם
מראת השמים
הליוסטט
שער העננים
מגדל שמש
מראה חד-כיוונית
מראה עקומה
כדור מראות
קישורים חיצוניים
מידע על מראות, באתר משרד החינוך
Why do mirrors flip horizontally (but not vertically)? - הסבר על היפוך הדמות במראה
מבחן המראה, באתר מ.י.ל.ה מחקר ישראלי להתפתחות המשפחה
הערות שוליים
קטגוריה:רכיבים אופטיים
קטגוריה:ריהוט
קטגוריה:עיצוב פנים
* | 2024-06-25T12:07:49 |
נחום ניר | REDIRECT נחום ניר-רפאלקס | 2004-12-15T18:35:38 |
חולדה | ממוזער|חולדת חוף
ממוזער|חולדה מצויה
חולדה היא סוג של יונק, ממשפחת העכבריים בסדרת המכרסמים.
מאפיינים
לחולדות חוש ריח מפותח ושמיעה מפותחת. הן ידועות בכושר הישרדות יוצא דופן. נמצאה, למשל, חולדה חיה בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות. גם הקשרים החברתיים של החולדות והאינטליגנציה שלהן מסייעים בשרידותן – חולדות מסוגלות למצוא את דרכן במבוך ולקשר בין אירועים כמו אכילת מזון מורעל ומות חבריהן.
החולדות הן מן היונקים הנפוצים ביותר וישנם מינים וזנים רבים של חולדות. החולדות הגיעו, עם האדם, לכמעט כל פיסת יבשה ואי נידח בעולם. כיום החולדות נפוצות בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה והן נמצאות בעיקר באזורים עירוניים. מרבית זני החולדות נתפשים בידי האדם כמזיקים לאדם וכמכחידי מינים של חיות בר. אולם, החולדות משמשות גם לניסויים מדעיים וכחיות מחמד. חולדות מעבדה הן זן מתורבת, לרוב רגוע יותר, של חולדות הרחוב והן מוכרות כחולדות מחמד. מיני החולדות הנפוצים בישראל הם חולדה מצויה (Rattus rattus) וחולדת חוף (Rattus norvegicus). על אף שמה, אין קשר בין החולדה Rattus norvegicus לנורווגיה, השם נוצר ככל הנראה בטעות במאה ה-17 על ידי ג'ון ברקנהוט (John Berkenhout) שהאמין שהחולדות הגיעו לאנגליה באוניות. למעשה המקור האמיתי של החולדות הוא ככל הנראה אסיה.
בין המאות ה-13 וה-17 סייעו ככל הנראה החולדות בהפצת מגפת הדבר (המגפה השחורה) באירופה. מחלה זו מועברת לבני אדם על ידי עקיצת פרעושים הנגועים בחיידק. חוקרים סבורים שקרבה יתרה בין החולדות לבני האדם היא שגרמה להתפרצות המחלה.
החולדה במקורות
החולדה נזכרת פעמים רבות במקורות חכמים. במקומות אחדים החולדה מחליפה את החולד המקראי, ברשימת 'שמונת השרצים' המטמאים. היא מתוארת כחיה המשתכנת 'בעיקרי הבתים', וניזונה מלחם, מבעלי חיים קטנים כעכברים, ומנבלות. על פי הגישה הרווחת בתרגומים העתיקים והמפרשים, משמעות השמות "חולד" ו"חולדה" זהה והם מתייחסים למין אחד או כמה מיני טורפים קטנים ממשפחת הסמוריים (Mustelide), ובמיוחד עם החמוס (Mustela). זיהוי זה מתאים למרבית תיאורי החולדה בספרות חכמים, אולם החולדה נזכרת במשנה בפסחים כניזונה מלחם ועלולה לגרור חמץ ממקום למקום, ועל כן שם היא אינה החמוס, שאינו ניזון מלחם. זיהוי אחר מן העת החדשה המתאים אף לתיאור החולדה בפסחים הוא עם בעל-החיים הנקרא בלשוננו חולדה (Rattus). החולדה 'אוכלת-כל' וניזונה מזירעונים, ירק, בעלי-חיים קטנים ואף מלחם. נטיית החולדות לאגור את עודפי המזון במחבואים בטריטוריה שלהן, מבהירה את החשש במשנה שמא תגרור החולדה חמץ ממקום למקום.
מינים
טקסט=חולדה כחיית מחמד|ממוזער|חולדה כחיית מחמד
חולדת חוף (Rattus norvegicus)
Rattus nitidus
Rattus pyctoris
חולדה פולינזית (Rattus exulans)
חולדה מצויה (Rattus rattus)
''Rattus adustus
Rattus andamanensis
Rattus argentiventer
Rattus baluensis
Rattus blangorum
Rattus burrus
Rattus hoffmanni
Rattus koopmani
Rattus losea
Rattus lugens
Rattus mindorensis
Rattus mollicomulus
Rattus osgoodi
Rattus palmarum
Rattus satarae
Rattus simalurensis Rattus stoicus
Rattus tanezumi
Rattus tawitawiensis
Rattus tiomanicus
Rattus colletti
Rattus fuscipes
Rattus lutreolus
Rattus sordidus
Rattus tunneyi
חולדה ארוכת-שיער (Rattus villosissimus)
Rattus arfakiensis
Rattus arrogans
Rattus detentus
Rattus elaphinus
Rattus feliceus
Rattus giluwensis
Rattus jobiensis
Rattus leucopus
Rattus mordax
Rattus niobe
Rattus novaeguineae
Rattus omichlodes
Rattus pococki Rattus praetor
Rattus richardsoni
Rattus steini
Rattus vandeuseni
Rattus verecundus
Rattus bontanus
Rattus marmosurus
Rattus pelurus
Rattus salocco
Rattus xanthurus
Rattus annandalei
Rattus enganus
Rattus everetti
Rattus hainaldi
Rattus hoogerwerfi
Rattus korinchi
Rattus macleari
Rattus montanus
Rattus morotaiensis
Rattus nativitatis
Rattus ranjiniae
Rattus sanila
Rattus timorensis
לקריאה נוספת
ז. עמר, החמוס – זיהוי ה"חולדה" שבמשנה על ידי הרמב"ם, לשוננו עג (תשע"א), עמ' 327–333.
קישורים חיצוניים
על זיהוי החולדה במקורות חז"ל - תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתך - חולדה מצויה, משה רענן, באתר פורטל הדף היומי
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1803
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי גוטהלד פישר פון ולדהיים
קטגוריה:עכברים (תת-משפחה)
קטגוריה:אורגניזם מודל | 2024-10-09T17:05:43 |
ונדלים | שמאל|ממוזער|250px|הפלישות לקיסרות הרומית, 100 עד 500 לספירה
הוונדלים היו שבט גרמאני-מזרחי שמוצאו ביוטלנד (כיום בדנמרק), אשר התיישב בעמק נהר האודר במאה ה-5 לפני הספירה.
רקע
הוונדלים נודעו בתוקפנותם, באכזריותם, ובאימה אותה הטילו על עמים אחרים, בעיקר על הרומאים, עקב ריבוי מעשי השוד והביזה אותם ביצעו ביישובים שכבשו ובכך גרמו לערעור העוצמה של האימפריה הרומית לטווח הארוך.
הוונדלים לא השאירו אחריהם מורשת משמעותית, פרט לשמם שהפך שם נרדף להשחתה מכוונת וזדונית של רכוש פרטי או ציבורי (ונדליזם), אף כי מקור שמם במילה Wandal, שמשמעותה נווד.
למרות שמחקרים היסטוריים מוכיחים כי מי שהרס ובזז בצורה החמורה ביותר את רומא היו דווקא הגותים, הרי שהכינוי "ונדליסט" שנתקבע כלפי מי שמשחית רכוש ציבורי, מקורו בהיסטוריון איזידור מסביליה שיחס את הרס שכיות החמדה לוונדלים. הסיבה לכך כי ככל הנראה מכיוון שאותו היסטוריון חי בחצר הגותים, ולכן ניסה לפאר את שמם.
היסטוריה
במהלך המאה השנייה והשלישית לספירת הנוצרים התיישבו הוונדלים בדאקיה ופאנוניה – פרובינקיות רומאיות לאורך נהר הדנובה. זהו הזמן המשוער שבו החלו הוונדלים את פשיטותיהם על האימפריה הרומית. הוונדלים אימצו את הנצרות האריאנית בדומה לגותים לפניהם. בשנת 406 חצו הוונדלים את נהר הריין מערבה מתוך רצון להתיישב בגאליה, אך עקב התנגדות הפרנקים חצו את הרי הפירינאים ובשנת 409 התיישבו בחצי האי האיברי, שבו נמצאת ספרד כיום. ייתכן שהאזור אנדלוסיה, שבעבר נקרא ונדלוסיה, קיבל מהם את שמו. הוונדלים לא שהו בספרד זמן רב, ובלחץ הרומאים המקומיים והוויזיגותים עזבו את הארץ ועברו דרומה.
בשנת 428, לאחר מותו של המנהיג הוונדלי גונדריק, ירש אותו אחיו למחצה גאיזריק. בימי שלטונו הגיעו הוונדלים לשיא עוצמתם. גאיזריק, בנו הנכה של עבד לשעבר, היה קושר ואמן בתמרונים פוליטיים. בהנהגתו חצו הוונדלים את מצר גיברלטר בשנת 429 ופשטו על הפרובינקיות העשירות של צפון אפריקה, שם התיישבו בשכנות לרומאים המקומיים, הקימו את ממלכתם וקבעו בקרתגו את בירתם. השתלטותם של הוונדלים על צפון אפריקה נמשכה 10 שנים.
הוונדלים הקימו צי שהטיל אימה על כלי שיט בים התיכון. בעזרת צי זה פשטו על סיציליה ועל דרום איטליה. הקמת הצי הוונדלי פגעה בהגמוניה הרומאית ארוכת השנים בחופי הים התיכון, שאותו כינו Mare Nostrum ("הים שלנו").
ב-2 ביוני 455 פלשו הוונדלים לרומא ובזזו אותה.
המאבק בנצרות הקתולית
בממלכת הוונדלים המשימות המנהליות נשארו בידי הפקידות הרומאית, אך לא אימצו את הכנסייה הקתולית מכיוון שהוונדלים היו נוצרים אריאנים. בשלטונם של גאיזריק ובנו הונריך רדפו הוונדלים את הקתולים. הוונדלים סיפקו בכך חומר רב לכותבי הסיפורים המבעיתים על חיי הקדושים בימי הביניים.
הסיפורים על הנעשה לנוצרים הקתולים הובילו לאיחוד שני חלקי האימפריה הרומית בפעם האחרונה, בשנת 468, במסע מלחמה כנגד הוונדלים. מסע מלחמה זה כשל, אך כוחם של הוונדלים לא עמד להם לאורך זמן רב לאחר מות גאיזריק. הלוחמים הוונדלים נכנעו לפיתויים שזימנו הארצות העשירות שבהן חיו, הפכו מנוודים לעובדי אדמה ולכן הפכו לחלשים ובלתי מאורגנים ובשל כך פגיעים. בשנת 533 הם הובסו במהירות על ידי צבא האימפריה הביזנטית ששלח הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. בסופו של דבר נטמעו הוונדלים לחלוטין באוכלוסייה המעורבת המקומית.
קישורים חיצוניים
* | 2024-07-08T04:46:54 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.