title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
סיפור הפרוורים | REDIRECT סיפור הפרברים | 2004-12-17T10:59:49 |
ויילס | וֶיילְס (בוולשית: Cymru – "קַמְרִי"; באנגלית: Wales, נודעת גם בהגיית שמה ובכתיב המלא: וְוֶיילְס) היא חבל ארץ באי הבריטי המהווה חלק מהממלכה המאוחדת. מבחינה אתנית, תרבותית ופוליטית – העם הוולשי הוא אומה קלטית. ויילס שוכנת באזור הדרום-מערבי של האיים הבריטיים וגובלת באנגליה ממזרח, בתעלת בריסטול מדרום ובים האירי ממערב ומצפון. ויילס היא הנסיכות הגדולה בעולם.
תושביה המקוריים של ויילס הם הקלטים, שהוולשים המודרניים הם צאצאיהם הישירים. אף על זאת שוויילס חולקת בקרבה רבה את ההיסטוריה הפוליטית והחברתית שלה עם שאר בריטניה, ורובה המכריע של האוכלוסייה מדבר אנגלית, שמרו הוולשים על זהות תרבותית מובחנת. הוולשית, השגורה בפיהם של כחצי מיליון מתושבי ויילס, זכתה למעמד של שפה רשמית בבריטניה, וזוהי השפה הקלטית המדוברת ביותר אחרי ברטונית. הוולשית היא גם אחת השפות האירופאיות העתיקות ביותר שעדיין נחשבת לשפה חיה. שלטי הדרכים והרחובות בוויילס כתובים באנגלית ובוולשית.
החל מהמאה ה-18, בעקבות המהפכה התעשייתית, הפכו חלקים מסוימים של ויילס למתועשים מאוד וחשיבותו של האזור עלתה, בעיקר בזכות ייצוא כמויות גדולות של פחם ופלדה. ויילס המשיכה בהתפתחות צופה פני עתיד וכיום התעשייה בה ממוקדת בעיקר בענפי האלקטרוניקה והטכנולוגיה. למרות התפתחויות אלו, למסורות ולמנהגים הוולשים העתיקים יש עדיין מקום חשוב בתרבות המקומית.
שני שלישים מאוכלוסיית ויילס חיים במישורים שליד החוף ובעמקים בדרום המדינה, כשרוב השליש הנוסף יושב בקצה הצפון מזרחי של המדינה. שאר האזורים במרכז, צפון מערב ודרום מערב המדינה הם בעיקר כפריים ומאופיינים בעיקר על ידי שטח הררי.
במאה ה-19 החלה התעוררות בתודעה הלאומית הוולשית. העיר הגדולה במדינה, קארדיף, הוכרה רשמית כבירת ויילס בשנת 1955. האספה הלאומית של ויילס, המעניקה כוח אוטונומי מוגבל למדינה, נוסדה בשנת 1999. אספה זו יכולה לתקן חוקים הנחקקים בפרלמנט הבריטי ואף, החל משנת 2006, לחוקק חוקים מקומיים.
אטימולוגיה
השם האנגלי "ויילס" בא מהמילה הגרמאנית "וַאלך", שמשמעותה "זר" (גם ההברה "וול" במילה קורנוול מקורה במילה זו). בשפה הוולשית הוולשים נקראים "Cymru" (קַמְרִי), מילה שבאה מוולשית עתיקה ומשמעותה היא ככל הנראה "בני אותה הארץ".
לפני שנת 1100 הוולשים נהגו לקרוא לעצמם גם במונח בריטון. שני השמות שימשו במקור לתיאור לא רק תושבי האזור שנקרא כיום ויילס, אלא לתיאור כל העמים דוברי השפות הבריטוניות.
היסטוריה
ראיות ארכאולוגיות מראות כי בני אדם ישבו באזור ויילס כבר לפני 250,000 שנה בתקופה הפלאוליתית. לאחר עידן הקרח ויילס הייתה מיושבת על ידי חברות ציידים-לקטים, כאשר החברות החקלאיות הראשונות היו קיימות באזור רק בסביבות 4000 לפני הספירה, בתחילת תקופת האבן החדשה. השימוש במתכת בוויילס החל בסביבות אמצע האלף השלישי לפני הספירה. במהלך עידן הברזל נבנו באזור מבצרי גבעה רבים, מהם נשארו שרידים רבים.
רוב ההיסטוריונים מאמינים כיום כי גלים רצופים של מהגרים הביאו לאזור תרבויות שונות שהחליפו את הקודמות, וכי גל ההגירה האחרון היה זה של הקלטים, במהלך תקופת הברונזה.
ההיסטוריה המתועדת הראשונה של ויילס נרשמה במהלך התקופה הרומאית. באותה העת האזור של ויילס המודרנית היה מחולק לשבטים רבים, כשהסילורים בדרום-מזרח והאורדוביקים במרכז ובצפון מערב היו הגדולים והחזקים מביניהם. הרומאים הקימו שורת מבצרים לאורך דרום ויילס וכן כרו זהב שם. הם בנו מבצר לגיונרי גדול בעיר קרליאון שכלל גם אמפיתיאטרון מרהיב, הנחשב כיום לשמור ביותר בכל בריטניה. במאה ה-4 לספירה, תחת הכיבוש הרומי, הובאה הנצרות לראשונה לוויילס.
לאחר הנסיגה הרומאית מבריטניה בשנת 410, כשהאי הבריטי היה נתון לפלישותיהם של השבטים הגרמאנים, הפכה ויילס ההררית והנוחה להגנה למעוזם הראשי של הקלטים בחלקו הדרומי של האי הבריטי. כך שימרה ויילס את זהותה הקלטית הייחודית בעוד שהתושבים הקלטים של שאר האי הבריטי דוכאו ונטמעו בהדרגה בקרב הסקסונים. השבטים הקלטים המקוריים בוויילס נותרו חזקים, והם אלו המהווים את הבסיס לוויילס של היום. שבטים אלו נלחמו במשך מאות שנים עם ממלכות מרסיה, נורת'מבריה ו-ווסקס על השליטה באזור.
במאה ה-9 כרתו הוולשים ברית עם הוויקינגים, שפלשו לאי הבריטי, כנגד האנגלו-סקסים במזרח האי, כפי שעשו לפניהם ממלכות קורנוול וברטאן. בשנת 878 הביסו הוולשים, יחד עם הוויקינגים הדנים, צבא שלם של חיילי מרסיה, ניצחון שהעניק לוויילס שנים רבות של שקט. בשנת 1063 שוב הביסו הוולשים את הסקסונים ממרסיה, הפעם בעזרת ויקינגים מנורווגיה. בדומה בקורנוול וברטאן, סייעו למעשה הוויקינגים למנוע את כיבוש האזורים הקלטים על ידי האנגלו-סקסים.
רק בשנת 1282 הצליח מלך אנגלי לכבוש את ויילס. היה זה אדוארד הראשון שכבש את ויילס לאחר שניצח בקרב את הנסיך ל'ואלין אפ גריפיד'. אדוארד הקים בוויילס שורה של טירות ומצודות ופעל לדיכוי חירותו של העם הוולשי. אך הסיפוח החוקי הסופי של ויילס שיצר את הממלכה המאוחדת הושלם רק בשנת 1536, על ידי המלך הנרי השמיני.
ויילס היא האומה הראשונה שאוחדה עם אנגליה ליצירת הממלכה המאוחדת. הקשר בין ויילס ואנגליה הדוק הרבה יותר מהקשר בין שתי האומות האחרות, סקוטלנד וצפון אירלנד, לאנגליה; בנוסף לגורם ההיסטורי קיימת גם הקרבה הגאוגרפית: ויילס נמצאת פחות משעתיים נסיעה מלונדון. בוויילס כמעט ואין תנועות בדלניות, הקוראות לעצמאות המדינה, זאת בניגוד לצפון אירלנד וסקוטלנד. עם זאת, ויילס היא החלק היחידי מהממלכה המאוחדת אשר הצליח לאחר 800 שנות דיכוי מצד השלטונות האנגליים להשיב לתחיה את שפתו העתיקה. לאור זאת, כיום כל השילוט בוויילס, בניגוד לאנגליה, סקוטלנד וצפון אירלנד, הוא בשתי שפות: אנגלית ו-וולשית.
ב-1966 אירע בעיר אברפן שמדרום המדינה אסון אברפן, באסון נהרגו למעלה מ-140 אזרחים, מתוכם 114 ילדים.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|פארק סנודוניה (Snowdonia) בצפון ויילס. זהו הפארק הלאומי הגדול בבריטניה
ויילס ממוקמת בחצי אי במערב בריטניה הגדולה, ושטחה הוא 20,779 קמ"ר. היא גובלת באנגליה ממזרח, בתעלת בריסטול מדרום ובים האירי ממערב ומצפון, וסך הכל לוויילס יש 1,200 קילומטרים של קו חוף. רוב האוכלוסייה והתעשייה של המדינה מרוכזים בדרום המדינה, ובעיקר בערים קארדיף, סוונסי וניופורט.
רוב הנוף של ויילס הוא הררי, בעיקר בצפון ובמרכז המדינה. ההר הגבוה ביותר במדינה הוא סנודון, וגובהו 1,085 מטרים. במאה ה-19 שימשה ויילס כבסיס למחקר סטרטיגרפי ופלאונטולוגי חשוב, שבסופו נקראו שלוש יחידות הזמן הגאולוגיות בעידן הפלאוזואיקון על שם ויילס: הקמבריון בא מהשם קמרי, השם הוולשי לוויילס; האורדוביק נקרא על שם השבט הקלטי העתיק האורדוביקים; והסילור נקרא על שם שבט הסילורים.
פוליטיקה וממשל
השר הראשון
השר הראשון של ויילס (בוולשית: Prif Weinidog Cymru) הוא ראש הממשלה הוולשית ואחראי על עבודתו של קבינט השרים והרכב הממשל הוולשי, מדיניות הפנים, היחסים עם ישויות אחרות בבריטניה, וכן מייצג את וויילס בחו"ל.
מעונו הרשמי של השר הראשון של ויילס נמצא ב-Ty Hywel, הידוע בעבר כבית קריקהאוול, ובבית סנד (בית הפרלמנט) בקרדיף ביי. מעון המגורים ממוקם בבנייני קראון, בפארק קתייס.
מאז מרץ 2024, מכהן ווגן גתינג, כשר ראשון והוא שחור העור הראשון בתפקיד.
חלוקה מנהלית
מחוזות
ויילס מחולקת ל-22 מחוזות החל מה-1 באפריל 1996.
קהילות
בדומה לחלוקה באנגליה לקהילות (Civil Parish), בוויילס קיימת חלוקה דומה לקהילות (Community) אשר פועלות כתת-חלוקה של המחוז. עם זאת, בשונה מהמצב באנגליה, בוויילס כל שטח משתייך לקהילה, כולל שטחים ללא תושבים. לרוב עיירות וערים מרכזיות מתפקדות גם כמרכזי קהילה החולשים על החוות והעיירות הקטנות יותר בסביבתן.
נכון לשנת 2001, ישנם 869 קהילות ברחבי ויילס, הגדולה ביותר היא ריידר (Rhayader) עם כ-13,945 הקטאר והקטנה ביותר היא קפין פורסט (Cefn Fforest) בגודל 64 הקטאר. הקהילה בעלת מספר התושבים הגדול ביותר היא בארי עם 45,053 תושבים.
דמוגרפיה
לפי מפקד שנערך בשנת 2011 אוכלוסיית ויילס מונה 3,063,456 תושבים. לפי מפקד שנערך בשנת 2005 כאשר כ-75 אחוזים מהאוכלוסייה נולדו בוויילס, ורוב הנותרים באנגליה. רק 3% נולדו מחוץ לבריטניה. המפקד של שנת 2011 הראה כי ויילס היא האזור הכי פחות מגוון מבחינה אתנית בכל בריטניה: 96 אחוזים מהאוכלוסייה הם לבנים ממוצא בריטי, כאשר רוב האוכלוסייה הלא-לבנה היא ממוצא אסייתי (בעיקר מהודו ופקיסטן). 72 אחוזים מתושבי ויילס הם נוצרים וכ-19 אחוזים מגדירים את עצמם חסרי דת. האסלאם הוא הזרם הדתי הגדול בוויילס שאינו נוצרי, 24,000 מוסלמים שמהווים 0.8% מהאוכלוסייה. האוכלוסייה היהודית במדינה מונה כ-0.08% מכלל האוכלוסייה.
אחוז הפריון בוויילס עומד על 1.9% כאשר 58% מהלידות הן לאמהות שאינן נשואות. 10.7% מהנולדים בוויילס נולדים לאמהות שנולדו בחו"ל, לעומת 5.2% בשנת 2001.
קבוצות לאומיות בוויילס
במפקד שנערך בשנת 2011, נשאלה שאלה על הזהות הלאומית של האוכלוסייה. לאזרחים הייתה את האפשרות "לסמן את כל מה שמתאים". לפי המפקד, ההגדרה הלאומית של תושבי ויילס מתחלקת כך:
57.5% הגדירו את עצמם אך ורק ולשים
7.1% הגדירו את עצמם גם ולשים וגם בריטים
34.1% לא הגדירו את עצמם ולשים. מתוכם
16.9% אך ורק בריטים
9.4% בריטים יחד עם זהות לאומית אחרת
11.2% אנגלים
2.6% אנגלים יחד עם זהות לאומית אחרת
יהודים בוויילס
יהודים החלו להתיישב בוויילס בעיקר מתחילת המאה ה-20. בזמן מלחמת העולם השנייה ברחו יהודים רבים מלונדון המופגזת לקארדיף המוגנת יחסית. כיום קיימת בקארדיף קהילה בת כמה מאות נפשות אשר לה בית כנסת שנפתח לפני כמה שנים. בקארדיף פעילה תנועת נוער יהודית אחת – בני עקיבא.
ראו גם
ולשים
האיים הבריטיים
הממלכה המאוחדת
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: ישויות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין | 2024-10-13T16:54:48 |
שקספיר | redirect ויליאם שייקספיר | 2004-12-17T11:32:53 |
אסיפת המעמדות | REDIRECT אספת המעמדות | 2004-12-17T11:35:25 |
אסיפת המעמדות של שנת 1789 | הפניה אספת המעמדות של 1789 | 2016-08-12T08:57:03 |
האסיפה הלאומית | REDIRECT האספה הלאומית | 2006-03-03T13:09:07 |
האסיפה המכוננת הלאומית | REDIRECT האספה המכוננת הלאומית | 2004-12-17T11:46:59 |
אקדח תופי | 280px|ממוזער|אקדח תופי תוצרת קולט
אקדח תֻּפִּי (באנגלית: Revolver) הוא אקדח שבו התחמושת מאוכסנת בתוך תוף. לרוב יהיו בתוף האקדח שישה כדורים, אך יש דגמים עם חמישה וכן עם 10 כדורים ויותר. אקדח תופי הוא פיתוח של אקדחים רב-קניים.
ממוזער|אקדח גאסר מונטגרין M1880 ששימש בהגנת נשר
היסטוריה
אחד האתגרים בפיתוח כלי נשק היה משך הזמן הארוך שנדרש לטעינה מחדש לאחר שנורה כדור או פגז. הנשק חסר תועלת בזמן שהיורה טוען אותו וזה חושף את היורה להתקפה של יריבו.
כדי להתמודד עם האתגר פותחו מספר גישות, והמוקדמת בהן הייתה כלי נשק מרובי קנים. זה איפשר לירות שתי יריות או יותר לפני שנדרשה טעינה נוספת. פיתוח נוסף של גישה זאת הוליד כלי נשק עם מספר קנים שהסתובבו סביב ציר אחד.
אקדח 'בריח פתיל מסתובב' עם שלושה קנים תועד בעיר ונציה בשנת 1548 לכל המאוחר. בסין, לקראת סוף המאה ה-16, המציא ז'או שי-ז'ן את "חנית אקדח המוסקט בעלת חמישה קנים". בערך באותו זמן יוצרו בגרמניה דגמים מוקדמים ביותר של מה שמכונה כיום "אקדח תופי". לכלי נשק אלה יש קנה אחד, והתחמושת - אבקת שריפה וכדור - מאוחסנת בגליל מסתובב.
זמן קצר לאחר מכן החלו יצרני נשק אירופיים רבים לייצר אקדחים תופים בתצורות ועיצובים שונים. עם זאת, כלי נשק אלה היו מסובכים, קשים לשימוש ויקרים למדי ולכן לא זכו לתפוצה נרחבת.
בתחילת המאה ה-19 היו פופולריים אקדחים מרובי קנים שנקראו "קופסאות פלפל". אלה, במקורם, היו אקדחים נטעני-לוע (כלומר שטעינת אבקת השריפה והכדור מבוצעים מקדמת הקנה). בונה הנשקים הבלגי מריאט פיתח בשנת 1837 אקדח חסר פטיש עם הדק-טבעת וקנים שניתנים להסרה, והעיצוב הזה זכה לכינוי "מטחנת פלפל".
יצרן הנשק האמריקני סמואל קולט רשם בשנת 1836 פטנט על אקדח תופי. קולט טען שהגה את הרעיון לאקדח הזה בעת שהיה בחוף הים, וזאת בהשראת כנן עם מנגנון ראצ'ט. גרסה של מנגנון זה שימשה את קולט באקדחיו כדי לסובב את הגליל על ידי טריקת הפטיש, והוא סיפק דרך אמינה וניתנת לשחזור לטעינת הכדורים. זה גם ייתר את הצורך לסובב את הגליל באופן ידני.
האקדח התופי הפך לפופולרי לא מעט בזכות כישוריו של סמואל קולט כאיש מכירות, אבל הוא השפיע על תעשיית הנשק גם בדרכים נוספות.
איכות הבנייה של אקדחי קולט הייתה לשם דבר, ומפעליה בארצות הברית ובאנגליה הכשירו דורות של יצרני כלי נשק ומכונאים אחרים שהשפיעו על ייצור הנשק במחצית המאה הבאה.
אופן הפעולה
בכל לחיצה על ההדק מתבצעות הפעולות הבאות:
הפטיש, שבקצהו נוקר, נדרך לאחור;
באותו הזמן התוף מסתובב והתא הבא (שבתוכו הכדור) מתמקם מאחורי הקנה ומול הפטיש והנוקר;
הפטיש משתחרר, נופל קדימה והנוקר מכה בפיקת התרמיל;
הפיקה הנקורה מציתה את אבק השריפה שבתוך התרמיל ועקב כך הקליע נלחץ לתוך הקנה ונורה מקצהו. התרמיל הריק נותר בתא.
צורת פעולה זו של מנגנון הירי, שבה לחיצה על ההדק מבצעת את שתי הפעולות, דריכת הפטיש לאחור והפלתו קדימה, נקראת "פעולה כפולה". "פעולה כפולה" היא צורת ההפעלה השלטת באקדחים תופיים. יתרונותיה הם מוכנותו התמידית של הנשק לירי, מבלי שיהיה צורך לדרוך אותו לפני כן, הקטנת הסיכון לפליטת כדור והעובדה כי התרמיל הריק נותר באקדח ולא נפלט לרצפה. חסרונה הוא שהשיטה מסורבלת ומקשה על הדיוק, מאחר שהכוח שנדרש לשלב הדריכה של הפטיש מקשה על שמירת הכוונת על המטרה.
באקדחים תופיים, שבהם מנגנון הירי פועל ב"פעולה כפולה", ניתן לבצע את פעולות 1 ו-2 לפני הירי על ידי משיכה ידנית של הפטיש לאחור עד לעצירתו ואז להמתין לרגע שבו נדרש לירות. במצב זה, הירייה מתבצעת על ידי לחיצה קלה ועדינה על ההדק, ובכך ניתן לדייק יותר בירי הכדור הראשון.
צורת פעולה של מנגנון הירי, שבה חובה קודם לדרוך את הפטיש לאחור לפני כל ירייה, ולחיצה על ההדק גורמת רק לנפילת הפטיש קדימה, נקראת "פעולה בודדת".
בעבר היו אקדחים תופיים שיכלו לבצע ירי ב"פעולה בודדת" בלבד, אולם כיום מנגנון הירי ברובם המוחלט של האקדחים התופיים פועל בעקרון "הפעולה הכפולה".
יתרונות וחסרונות
בהשוואה לאקדח מוזן מחסנית, לאקדח התופי כמה חסרונות:
מיעוט כדורים בתוף לעומת אקדח מוזן מחסנית. זהו חסרונו המרכזי והוא בא לידי ביטוי בתחומי האבטחה ואכיפת החוק. מיעוט הכדורים הזמינים לירי ברצף אחד פוגע משמעותית ביכולתו של היורה לפגוע בגורם המאיים שמולו ולנטרלו גם אם פגע בו.
טעינת כדורים איטית. כדי לטעון מחדש אקדח תופי יש לפתוח אותו, להוציא את התרמילים הריקים מהתאים ואז לשוב ולטעון כל תא בכדור חדש. בהשוואה לכך, באקדח מוזן מחסנית כל שיש לעשות הוא להוציא את המחסנית הריקה באקדח ולהכניס מחסנית מלאה.
לחיצת הדק קשה (באקדח תופי שמנגנון הירי שלו פועל ב"פעולה כפולה") או, לחלופין, דרישה לביצוע שתי פעולות בכל ירי (באקדח תופי שמנגנון הירי שלו פועל ב"פעולה בודדת").
קושי מהותי בהחרשת הירי. בשל מבנהו, המחייב את סיבוב התוף בין כל ירייה, קיים מרווח זעיר בין השפה הקדמית של התוף לבין הקנה. לכן, בזמן הירי נפלטים חלק מגזי הבעירה של אבק השריפה שבכדור דרך מרווח זה ותורמים לרעש הירי. מכאן שהתקנת משתיק קול בקצה הקנה, כפי שנעשה באקדחים מוזניי מחסנית, איננה מחרישה את קול הירי בצורה מספקת. כדי להתמודד עם בעיה זו פותחו מספר מצומצם מאוד של אקדחים תופיים הניתנים להחרשה. לדוגמה, Nagant M1895.
עוצמה מופחתת ביחס לכמות החומר הנפץ ההודף, מאותה הסיבה הנ"ל, פליטת חלק מגזי ההדף דרך המרווח בין התוף לבין הקנה מקטינה את עוצמת הירי.
לעומת חסרונות אלה, יש לאקדח התופי גם כמה יתרונות:
מנגנון ירי אמין והיעדר מעצורים כתוצאה מגריפה או פליטה לקויות של הכדור. בהשוואה לאקדח מוזן מחסנית, שבו מנגנון הירי מורכב יותר והאקדח חשוף למעצורים בירי בגלל הצורך לפנות מבית הבליעה תרמיל ריק ולגרוף מהמחסנית כדור חדש, הרי שמנגנון הירי של אקדח התופי פשוט להפליא ומכאן שהוא מועד פחות לתקלות. יתרון זה היה בעבר משמעותי יותר, אולם כיום מנגנוני הירי של אקדחים מוזני מחסנית שופרו והפכו אמינים מאוד, כך שמשקלו של יתרון יחסי זה פחת.
תחמושת חזקה יותר. בגלל מבנהו, ניתן להטעין באקדח תופי כדורים בעלי תרמיל ארוך, כלומר תחמושת חזקה יותר, כגון תחמישי המגנום לסוגיהם והספיישל. תחמושת חזקה יותר משמעה כוח עצירה רב יותר, דיוק וטווח.
בטיחות רבה יותר בזמן אחסון וטיפול בנשק. לחיצת ההדק הקשה, שהיא אחד ממאפייני האקדח התופי, מפחיתה משמעותית את הסיכון שהאקדח יפלוט כדור עקב לחיצה בהיסח הדעת על ההדק, בזמן טיפול בנשק או טלטולו ממקום למקום.
טיפול מהיר במעצור כתוצאה מתחמיש עקר. תחמיש עקר הוא כדור שעקב פגם ביצורו או באחסונו איננו יורה את הקליע שלו כאשר הפיקה ננקרת. באקדח מוזן מחסנית הטיפול במעצור כזה כולל יציאה מתמונת כוונות, דריכה חוזרת של הנשק, כניסה מחדש לתמונת כוונות ולחיצה על ההדק. באקדח תופי הטיפול הוא פשוט לחיצה חוזרת על ההדק, כך שהכדור הבא בתוף נורה. שיטות יצור, בקרת איכות והבטחת איכות מודרניות בתהליך יצור תחמושת לאקדחים, הביאו לעליה משמעותית באמינות התחמושת ולכך שמעצור עקב תחמיש עקר הוא מאורע נדיר. לכן, גם יתרון זה משמעותי היום פחות.
גמישות בתכנון מבנה ומיקום הקת. מאחר שגודל הקת אינו מוגבל על ידי מידות המחסנית ומיקומה אינו קשור למיקום מנגנון הירי, ניתן לעצב קת בתכנון ארגונומי יותר או לבעלי כף יד קטנה או אצבעות קצרות.
קל יותר לניקוי ולתחזוקה. עקב פשטות מנגנון ההפעלה ומיעוט החלקים של אקדח תופי, קל יותר לנקות אותו לאחר הירי ולהחליף חלקים שנפגמו. לקלות הניקוי תורמת גם העובדה כי בניגוד לאקדח מוזן מחסנית כדוגמת "עיט המדבר" אין החזרה של חלק מגזי השריפה שנוצרים בירי, לצורך הפעלת מנגנון האקדח ולכן הצטברות הפיח קטנה יותר.
עלות נמוכה יותר. פשטות המנגנון ומיעוט החלקים מביאים גם לכך שעלות היצור, ועקב זאת גם עלות הקניה, של אקדח תופי נמוכה ביחס לאקדח מוזן מחסנית מקביל.
גמישות רבה יותר בתכנון מבנה האקדח. מנגנון הירי של האקדח התופי אינו מסתמך על רתע או החזרת גזים בזמן הירי, כדי לפעול. לכן, קל יותר לתכנן אקדח תופי כך שניתן יהיה להחליף בו בין קנים באורכים או במאפיינים שונים.
קלות תפעול ביד אחת. תפעול אקדח מוזן מחסנית מצריך שתי ידיים, כדי לטעון מחסנית חדשה וכדי לדרוך את הצינה. לעומת זאת, תפעול האקדח התופי מתבצע באמצעות יד אחת בלבד. עובדה זו מקבלת משנה חשיבות במצב בו בזמן חילופי אש, נפגעת ידו הדומיננטית של היורה והוא נאלץ להמשיך להגיב בירי תוך שימוש ביד אחת בלבד.
באקדח תופי נהוג לסמן את הקליבר באינץ' (2.54 ס"מ). סוגי התחמישים הנפוצים באקדחים תופיים:
0.22, 0.38 רגיל וספיישל, 0.357 מגנום, 0.44 מגנום, 0.45 מגנום.
קישורים חיצוניים
תופי
קטגוריה:נשק קל | 2024-08-31T11:06:39 |
מעצב תעשייתי | מעצב תעשייתי הוא בעל מקצוע העוסק בעיצוב תעשייתי. לשם ביצוע עבודתו שולט המעצב התעשייתי באופן חלקי בידע הנדסי אך גם בקי בתחומים התרבותיים של האמנות הפלסטית והאדריכלות. המעצב התעשייתי הוא האחראי לאפיון החווייתי של האובייקט בכל תצורות הקיום שלו, מהאריזה ועד ההתכלות. מטרת המעצב היא לפתור בעיות וצרכים הקשורים במוצר עליו הוא עובד, אך יחד עם זו הוא גם עוסק בייצור אייקונים תרבותיים.
כישורי התפקיד הנדרשים למעצב תעשייתי הם רבים והם משתרעים על תחומים שונים מאוד באופיים. נאמר לעיתים על המעצב התעשייתי שהוא ניחן בידע שטחי אך על מגוון עצום של תחומים. הסיבה הראשונה לכך היא שלקוחותיו מגיעים מתחומי תעשייה שונים בתכלית, ועליו להיות גמיש מספיק מחשבתית ללמוד על המוצר אותו הוא הולך לעצב במהירות רבה. הסיבה השנייה היא שהמעצב הוא אינטגרטור של כל בעלי התפקידים בחברה המייצרת החל במנהל השיווק, מנהל המכירות, מנהל הפיתוח ההנדסי, מנהל התקציבים, מנהל הנדסת האנוש, וכלה במנהל הייצור.
בתחום הידע המעצב זקוק להבנה מעמיקה בתחומים הבאים:
טכנולוגיה - חומרים ותכונותיהם, מכניקה, פיזיקה, תהליכי ייצור ותהליכי אריזה ומשלוח.
חוויית המשתמש - אנתרופומטריה, אינטראקציה, תסריטי תפעול, קריאות של סמלים, פסיכולוגיה של צבעים, עוצמות ערך, זיכרון קולקטיבי וקבוצתי ועוד.
סוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
היסטוריה של העיצוב.
תרבות היקפית - תולדות האומנות, תולדות האמנות, תולדות האדריכלות, תולדות הצורפות ותולדות האופנה.
תאוריה של העיצוב.
תכנון בר-קיימא, ניהול סביבה, אקולוגיה ותורת המיחזור.
עתידנות.
מתודולוגיות של חדשנות.
כלכלה ומנהל עסקים, תורות השיווק ומכירות.
קניין רוחני ופטנטים.
פילוסופיה.
בתחומי המיומנות המעצב צריך לפתח את הכישרון בתחומים הבאים:
לרשום ולהמחיש באופן ויזואלי את רעיונותיו,
לפסל בחומרים שונים את המודלים והסקיצות התלת־ממדיות,
לפסל ולתכנן באמצעות תוכנות מחשב תלת־ממדיות,
לשלוט באמצעי המחשה גרפיים ידניים וממוחשבים,
להפעיל כלי עבודה ולבנות מודלים מומחשים ואבות טיפוס ועוד.
לימודי עיצוב תעשייתי בישראל
בישראל אורכים הלימודים לתואר אקדמי ארבע שנים ולימודים לתואר הנדסאי שלוש שנים. נכון ל מתקיימים לימודי עיצוב תעשייתי בישראל במוסדות הבאים:
בצלאל אקדמיה לאומנות ועיצוב ירושלים (B.Des, M.Des)
שנקר – בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב (B.Des)
HIT מכון טכנולוגי חולון (B.Des)
המכללה האקדמית הדסה ירושלים (B.Des)
סמינר הקיבוצים - תואר ראשון בחינוך ועיצוב(B.Ed.Des)
הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל (תואר שני)
המכללות הבאות מעניקות תואר הנדסאי:
מכללת אורט סינגאלובסקי
אוניברסיטת אריאל בשומרון
המכללה הטכנולוגית באר שבע
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:עיצוב תעשייתי
קטגוריה:מקצועות האמנות
קטגוריה:מקצועות ההנדסה | 2024-05-04T20:58:56 |
שנקר | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-08-05T14:23:10 |
יואב בן צרויה | 270px|ממוזער|שמאל| ציור מתוך תנ"ך מורגן יואב בן צרויה צר על העיר אבל בית מעכה ובא בדברים עם האישה החכמה מהעיר כדי שתסגיר את שבע בן בכרי
ממוזער|250 פיקסלים|שלט רחוב על שם יואב בן צרויה בירושלים
יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוא דמות מקראית, שר צבאו של דוד המלך. צרויה, אימו של יואב, הייתה אחותו של דוד והוא נקרא על שמה כנראה מפני הייחוס אחרי המלך. במסגרת תפקידו נלחם בארם, בעמון ובאדום, ומילא תפקיד חשוב בפוליטיקה הפנימית בחצר מלכותו של דוד. יואב מוזכר בעיקר בספר שמואל. מקור שמו ("יהו-אב") "האל הוא האב". הוא מאופיין באישיות עצמאית וחזקה, ומתואר כמקבל הכרעות אישיות וכמי שאינו מהסס לסטות מפקודותיו של דוד המלך ואף לנזוף בו כאשר הוא חושב שהדבר נדרש.
קורותיו
קורותיו של יואב מתוארים בעיקר בספר שמואל, בחלק העוסק בשנות מלכותו של דוד. רוב הפרקים העוסקים ביואב הם חלק מרצף סיפורי אחיד פחות או יותר, המשקף לדעת חוקרים רבים מקור ספרותי עצמאי המכונה לעיתים "סיפור ירושת כיסא דוד" (Succession Narrative) או "תולדות חצר המלוכה" (Court History). תחומיו המדויקים של מקור זה שנויים במחלוקת; בדרך כלל כוללים בו את פרקים ט–כ בשמואל ב ופרקים א–ב במלכים א. מעשיו האחרונים של יואב ומותו על ידי שלמה המלך במצוות אביו דוד המלך מתוארים בשני הפרקים הראשונים של ספר מלכים א, שגם אותם, כאמור, מקובל לשייך לאותו מקור.
פרטים נוספים על יואב מופיעים בספר דברי הימים. אלה מקבילים בחלקם לתיאורים בספר שמואל ובחלקם מוסיפים מידע חדש.
שר צבא דוד
יואב בן צרויה היה נאמן וחסר פניות. עם זאת, נהג לפתור בעיות בכוח הזרוע, ודוד אמר עליו ועל אבישי אחיו "וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי", כלומר – איני מצליח להשתלט עליהם. הוא הנהיג את צבא דוד כבר במאבקו נגד בית שאול, והתמנה לשר צבא על כל ישראל כפרס על היותו הראשון שהכה ביבוסים בקרב על ירושלים. על פי משה גרסיאל, יואב עמד בראש יחידת הגיבורים של דוד עוד בתקופת הנדודים והבריחה משאול, ולפני כיבוש ירושליםמשה גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל, כרך 3, 2008, 146-136. את חרבו ענד לרוחב על חגורתו ולא בנדן כמקובל, מה שהפתיע אויבים בקרב.
הריגת אבנר בן נר
במהלך מלחמת בית דוד נגד בית שאול הרג אבנר בן נר שר צבאו של שאול, את עשהאל אחי יואב, מה שגרם ללוחמי דוד לעצור מהמרדף אחרי לוחמי שאול.
מאוחר יותר ניסה אבנר להצטרף אל דוד ולקבל עליו את דוד כמלך. דוד הסכים, אך כאשר יואב שמע זאת הוא התעמת עם דוד, וטען שאבנר מרגל אחריו, ומתכנן לבגוד בו. יואב שלח שליחים שהשיבו את אבנר לחברון ללא ידיעת דוד, וכשהגיע אבנר הרג אותו יואב. לאחר מותו של אבנר קילל דוד את יואב: "אַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם", וספד לאבנר, כדי להבהיר לעם שדעתו לא נוחה ממעשהו של יואב.
מות אוריה החתי
בעקבות יחסיו של דוד עם בת שבע, אשת אוריה, והתעברותה, ציווה דוד על יואב להביא למותו של אוריה החתי במלחמה עם בני עמון. יואב שלח את אוריה "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם", וכתוצאה מכך אוריה נהרג יחד עם לוחמיו. כשיואב מדווח על שהתרחש, ניכר היה בו כי פחד מתגובתו של דוד על כך שסיכן וגרם למותם של "אנשי חיל" נוספים. הוא ביקש מהשליח לשכך את חמת המלך בהודעה שגם אוריה נהרג.
הפיוס בין דוד ואבשלום
אחרי שאבשלום בן דוד רצח את אחיו אמנון, הסתכסך עם אביו וברח לגשור, יואב ראה כי דוד מתגעגע אל אבשלום ורוצה בחזרתו והוא ארגן את שובו לירושלים. הוא שלח אישה חכמה מתקוע, שתפנה אל דוד בבקשת שווא: הבן שלה רצח את אחיו, וכעת אנשי העיר רוצים לדון גם אותו למוות. היא לא רוצה לאבד גם את בנה השני ומבקשת מדוד למנוע את מותו. דוד הסכים איתה והבטיח לה להגן על בנה אך מדבריה הבין כי יואב היה מעורב בדבר, הוא מבקש מיואב להחזיר את אבשלום לירושלים. יואב הגיב ברגש הודיה:
"וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עבדו (עַבְדֶּךָ)." ()
לאחר חזרת אבשלום, דוד עדיין לא רצה לראות את פני בנו, ולאחר שנתיים בהן ישב אבשלום מוחרם על ידי אביו בירושלים, אבשלום ביקש מיואב לבוא אליו כדי ליזום מפגש בינו לבין דוד. פעמיים סירב יואב להיפגש איתו. בתסכולו, שרף אבשלום את שדה יואב, כדי שיואב יבוא אליו, ואכן כאשר נפגש עם יואב, ביקש ממנו להיפגש עם המלך או להמיתו. כשיואב סיפר את הדברים למלך, דוד הסכים בכל זאת לפגוש את בנו ואף נישק אותו.
הריגת אבשלום
כאשר מרד אבשלום באביו, ברח דוד מירושלים, כשבין נאמניו המלווים אותו היו גם יואב ואבישי אחיו. דוד ביקש במפורש שלא יפגעו באבשלום במהלך המלחמה, וחילק את העם בין יואב, אבישי ואיתי הגתי. אנשי דוד הכו את אנשי אבשלום, ובמהלך הקרב שערותיו של אבשלום נתפסו בענפי עץ האלה והוא לא הצליח להשתחרר. אחד מנערי יואב מצא אותו ודיווח ליואב, שמיהר להורגו.
כאשר שמע דוד על מות אבשלום, הוא הסתגר בעליית השער, השתקע באבלו על אבשלום וזנח את תפקידו כמלך, יואב הוכיח את דוד במילים קשות: "הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ: כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ". ואף איים עליו: "קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּ אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה."
בעקבות תוכחתו (וייתכן שאף איומו) של יואב, קם דוד מאבלו ויצא לדבר אל העם ואל צבאו, וחוזר למהלך התקין של תפקוד המלך. מאוחר יותר, בצוואתו, האשים דוד את יואב בהרג אנשי הצבא, אבנר ועמשא, אך לא הזכיר את הריגת אבשלום, ולכן נראה שלא ראה בהריגת בנו המורד עילה לנקמה ביואב.
מרד שבע בן בכרי והריגת עמשא בן יתר
מאחר שיואב הרג את אבשלום הוא הודח מתפקידו כראש הצבא על ידי דוד. במסגרת הניסיון לאחד תחתיו גם את אלה שמרדו בו בעבר, מינה דוד במקומו את עמשא בן יתר, אחיין אחר של דוד שהיה שר צבאו של אבשלום. כאשר עמשא מאחר בדיכוי המרד, דוד פונה אל אבישי שירדוף אחר שבע בן בכרי ולא אל יואב בשל כעסו עליו. במהלך המרדף אחרי בן בכרי הורג יואב את עמשא בדרך של עורמה. לאחר שהרג את עמשא, צר יואב על העיר אבֵל בית מעכה אליה ברח שבע בן בכרי.
לפי המסופר אישה 'חכמה' בת המקום, אשר שמה אינו ידוע (הרד"ק מזהה אותה עם סרח בת אשר), מחליטה להציל את העיר, בטרם תיפול בידי יואב ואנשיו. היא מנהלת משא ומתן עם יואב שבסופו השליכו תושבי העיר את ראשו הכרות של שבע בן בכרי מעבר לחומה אל יואב.
מניעיו של יואב לא היו ברורים בהרג עמשא, לאחר שדוד סלח לעמשא ומינה אותו לתפקיד הבכיר. ייתכן שהיה זה ממניעים אישיים, שכן עמשא תפס את מקומו של יואב כראש הצבא, אך ייתכן גם שהייתה זו המשך נאמנות לדוד, אשר לדעת יואב שגה במינוי אויבו לשעבר, ושגה גם בהדחת יואב לאחר שזה הרג את אבשלום. אפשרות נוספת, האיחור של עמשא לאסוף את הצבא למלחמה בשבע בן בכרי יכול להתפרש כהמשך התמיכה של עמשא במתנגדיו של דוד וסיכול רצונו של דוד להכריע אותם. לפי שיקולים אלה הריגת עמשא הייתה מוצדקת שכן הוא היה 'מורד במלכות'.
מפקד ישראל
כאשר דוד בסוף ימיו רצה לפקוד ולמנות את ישראל יואב מנסה להניא אותו מכך בדברי כיבושין.
"וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה" () גם הפעם צדק יואב בהתנגדותו להחלטתו של דוד והראיה – העונש שהטיל ה' על דוד כתוצאה מהמפקד. המפקד נועד לצורכי הטלת מיסים ומס-עובד וכן גיוס לצבא. היה צפוי שהאוכלוסייה תתקומם ויואב הבין שמצב כזה מסוכן לשלטונו של דוד.
יואב, בניגוד לרצונו, עזר לדוד לפקוד את ישראל. בנוסח המובא בדברי הימים נאמר כי בכוונה לא פקד בתוכם את לוי ובנימין. כנראה היות שהלויים היו פטורים ממס ובית המקדש שכן בנחלת שבט בנימין.
מרד אדוניה ומות יואב
יואב הצטרף לאדוניה, כשזה ביקש למלוך תחת דוד.
בצוואתו הורה דוד לשלמה, בין השאר, להרוג את יואב בן צרויה כעונש על מעלליו:
"וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲל אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" ()
כאשר זיהה שלמה ניצני מרד מצד אחיו אדניה שביקש מבת-שבע להפעיל את השפעתה על בנה שלמה כדי שיסכים לתת לו לאשה את אבישג השונמית, פילגש דוד (שלפי המנהג הייתה אמורה לעבור לחזקת שלמה), ואחרי שכבר ניסה להמליך את עצמו במקום שלמה, שלח שלמה את בניהו בן יהוידע להרוג את אדניה. יואב, שהצטרף אל אדניה, ברח אל אהל ה', נאחז בקרנות המזבח וקווה שלא יהרגוהו מפאת קדושת המקום, או שביקש להחטיא את שלמה ברצח של מבקש מקלט מאת ה'. בניהו בן יהוידע התייעץ עם שלמה והרג את יואב בכל זאת. יואב נקבר בביתו במדבר, ובניהו בן יהוידע התמנה לשר הצבא.
יש פרשנים שרואים הצטרפות זו כהמשך לעצמאותו המחשבתית ולחוסר נאמנותו לדוד שבאה לידי ביטוי בהריגת אבשלום, אבנר ועמשא. בעוד אחרים טוענים שיואב היה נאמן לדוד לאורך כל הדרך, והוא בחר להצטרף לאדוניה, כיוון שראה בו היורש המתאים ביותר, לפי חוקי הירושה, וסבר שאהבתו של דוד לבת שבע קלקלה את השורה וגרמה לו בטעות לבחור בשלמה.
בחז"ל ובגאונים
ישנו אזכור אחד של יואב במשנה אגב דיון הלכתי, ובו נאמר כי ההורג כהן גדול וכהן גדול שהרג בשוגג דינו להישאר בעיר מקלט עד יום מותו, אפילו הוא חיוני לישראל כיואב בן צרויה (מסכת מכות ב' ז'). אזכור זה מובא להלכה ברמב"ם ().
בגמרא () מוקדשת סוגיה שלמה להצדקת מעשיו של יואב. בין השאר מובאת דרשה על הפסוק "ויקבר בביתו במדבר": מה מדבר מופקר לכל – אף ביתו של יואב מופקר לכל. דבר אחר, כמדבר: מה מדבר מנוקה מגזל ועריות – אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. רבי אבא בר כהנא זוקף את עשייתו התורנית של דוד ("ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו") לזכותו של יואב בכך שיואב היה ממונה על הצבא, ופינה את זמנו של דוד להתעסק בענייני משפט.
על פי תשובה של רב האי גאון, שם אביו היה שריה: , על פי שיטה זו דודו של יואב היה עתניאל בן קנז.
ב כתוב שליואב היו בנים, אבל הם לא היו גדולים וחשובים כמוהו, אחד מצאצאיו נקרא עובדיה בן יחיאל, ככתוב (): מבני יואב עובדיה בן יחיאל.
אילן יוחסין
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות – מתרח ועד שלמה
אבשלום בן דוד
לקריאה נוספת
דליה רביד, יואב בן צרויה: גיבור שנוי במחלוקת, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תש"ע. מבוסס על עבודת דוקטורט של המחברת.
יעל שמש, "מדוע הרג יואב את אבנר? (שמ"ב ג 22–27): דוגמה מייצגת להסבר חלקי מטעם המספר", בית מקרא מח (תשס"ג), עמ' 144–153.
שושנה זילכה, עיצוב דמותם של בני צרויה בסיפורי דוד, דיסרטציה לתואר "מוסמך", רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אישים בספר שמואל
קטגוריה:לוחמים בתנ"ך
קטגוריה:משפחת ישי
קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך
קטגוריה:שרי דוד ושלמה
קטגוריה:שרי צבא בתנ"ך
קטגוריה:יהודי המאה העשירית לפנה"ס | 2024-04-25T19:36:53 |
אנה ניקול סמית | REDIRECTאנה ניקול סמית' | 2004-12-17T12:36:34 |
הראל סקעת | ממוזער|הראל סקעת, 2010
הראל סְקָעת (נולד ב-8 באוגוסט 1981) הוא זמר ושחקן ישראלי, זמר השנה (2006 ו-2012) ונציג ישראל באירוויזיון 2010.
ביוגרפיה
סקעת נולד ב-8 באוגוסט 1981 בכפר סבא לאבנר ואהובה. הוריו ממוצא תימני ועיראקי. בשנת 1987, כשהיה בן 6, החל את דרכו האמנותית כשהשתתף וזכה בפסטיבל שירי הילדים בכפר סבא, "כוכבים לערב - כוכב נולד", בביצוע השיר "אמא הביני". בשנת 1989 השתתף בתפקיד אורח בתוכנית הילדים "פרפר נחמד". בעת לימודיו בתיכון "גלילי" השתתף בלהקת בית הספר. אחיו, דניאל סקעת, אף הוא זמר, והשתתף באירוויזיון 2013 כזמר ליווי של הזמרת מורן מזור.
שירות בצה"ל בלהקה הצבאית של חיל הקשר.
לאחר שחרורו, החל ללמוד בבית הספר הגבוה למשחק "בית צבי", אך לא השלים את לימודיו. במהלך הלימודים הוציא סינגל עצמאי בשם "אין עוד סיכוי", שלא זכה להצלחה רבה.
קריירה
בשנת 2002 זכה במקום השישי בתחרות שירה בשם "המלך הבא", ששודרה בערוץ "בריזה" שהפעילה חברת yes.
כוכב נולד
בשנת 2004 הצטרף לעונה השנייה של תוכנית הבידור המוזיקלית של ערוץ 2, "כוכב נולד". בשלבים השונים ביצע את השירים "בתוך" (שכתבה יעל טבת והלחין יאיר רוזנבלום), "בדידות" (שביצע במקור יזהר כהן) ו"עודני ילד" (של להקת "הכל עובר חביבי"). כל ביצועיו זכו לפופולריות, וסקעת הגיע לשלב הגמר. ב-15 באוגוסט התמודד בגמר "כוכב נולד 2" בחוף ניצנים, לצד הראל מויאל ועדי כהן. בגמר ביצע סקעת את שירו של יהורם גאון "הנני כאן". סקעת הגיע למקום השני, כשהוא מפסיד להראל מויאל. לאחר הגמר הופצו שמועות כי התוצאות זויפו על ידי ההפקה או על ידי גולשי אינטרנט, ואף התקיימו מספר הפגנות של מעריציו, בדרישה לבירור התוצאות.
לאחר "כוכב נולד"
לאחר "כוכב נולד 2", זכה סקעת לפופולריות גדולה בקרב הקהל הצעיר, לקבוצות מעריצים רבות ולאהדת מבקרי העיתונות. באותה שנה השתתף בפסטיגל, שם ביצע את השיר "לעוף" שכתבו לירון לב ודורון מדלי והלחין אוהד חיטמן. גם בפסטיגל הגיע סקעת למקום השני אחרי הראל מויאל.
במרץ 2005 שר סקעת את "התקווה" במשחק נבחרת ישראל בכדורגל מול נבחרת צרפת. במאי באותה שנה הוחתם לחוזה הקלטות על ידי חברת התקליטים "הד ארצי", והחל ליצור את אלבום הבכורה שלו. באותה שנה שר, יחד עם מויאל ועדי כהן, את השיר "חלומות מתגשמים", ששימש כשיר האודישנים של עונתה השלישית של "כוכב נולד". באוגוסט 2005 שיחק סקעת במחזמר "מי שחלם" לצידם של עודד תאומי, גילה אלמגור וחני נחמיאס. במחזמר גילם שתי דמויות, את אורי עילם, חברו הטוב של יצחק רבין מהפלמ"ח, ואת בנו של עילם. בדצמבר של אותה שנה השתתף בפעם השנייה בפסטיגל כאומן אורח, שם שר מחרוזת של קווין, שתורגמה במיוחד עבורו.
השתתף במופעי הפסטיגל בשנים 2004, 2005, 2007 ו-2020.
אלבום ראשון - הראל סקעת
במרץ 2006 יצא הסינגל הראשון של אלבום הבכורה, "ואת". את השיר כתבה והלחינה קרן פלס והפיק יזהר אשדות, שגם עיבד אותו עם אודי הרפז. השיר זכה להצלחה גדולה, וטיפס במהירות למקום הראשון של מצעדי הפזמונים של גלגלצ ושל רשת ג'. באותה תקופה עלתה סדרה דוקומנטרית על תהליך ההקלטות של סקעת בחברת "סלקום". לאחר שני סינגלים נוספים, "כמה עוד אפשר" ו"משהו ממני", יצא ביולי 2006 אלבומו הראשון, "הראל סקעת", שהגיע בתוך חודש למעמד אלבום זהב. לאחר צאת האלבום יצאו הסינגלים "כל הציפורים" ו"אם הוא ילך". באלבום הלחין סקעת שיר אחד, "אפילו ששריפות", אותו כתבה יעל טבת. שיר נוסף שבלט מהאלבום הוא "הרוח תשנה את כיוונה", אותו כתבה אסתר שמיר. הדיסק יצא גם במהדורה מיוחדת הכוללת בונוס - גרסאות כיסוי לשירים אותם ביצע ב"כוכב נולד", כולל דואט עם נורית גלרון לשיר "נפרדנו כך", אותו שר באודישנים.
באותה שנה זכה סקעת בתואר "איש השנה במוזיקה" בטקס "אנשי השנה" של "שידורי קשת", ובתואר "זמר השנה" במצעד הפזמונים השנתי של גלגלצ ושל רשת ג'. שירו "ואת" נבחר ל"שיר השנה" בשתי התחנות, ובמצעד של אתר האינטרנט ynet. כמו כן, זכה בפרס זמר השנה ובפרס שיר השנה ("ואת"), בטקס פרסי עמ"י של ערוץ 24.
ב-28 בספטמבר 2006 החל סקעת סיבוב ההופעות של האלבום, כשהופעת הבכורה התקיימה בתיאטרון נגה ביפו, ומשם המשיך סקעת להופיע בכל חלקי הארץ. הופעת ה-100 התקיימה באמפי וואהל ב-29 ביולי 2007, בהשתתפות סימפונט רעננה.
לאחר האלבום הראשון
בדצמבר 2007 השתתף בפעם השלישית בפסטיגל כאמן אורח, שם שר מחרוזת של שיריו.
במאי 2008 הגישה חברת התקליטים הד ארצי תביעה משפטית נגד סקעת. החברה דרשה את הזכויות על כל החומרים שנאספו והוקלטו בתקופת החוזה בין הצדדים, לתקופה של חצי שנה מיום צאת האלבום. "הד ארצי" טענו שסקעת הקליט אלבום שלם או את רובו בסתר מאחורי גבם ובניגוד להסכם. הוצא נגדו צו מניעה שאסר עליו להפיץ או להפיק כל פעולה או הקלטה הקשורה לאלבומו הבא. בין השאר נאלץ סקעת כתוצאה מכך לדחות את תוכניתו להשקת סיבוב חדש בהופעה בתיאטרון קיסריה, ולוותר על האפשרות להיות נציג ישראל לתחרות אירוויזיון 2009 במוסקבה. הסכסוך הסתיים במאי 2009, בעקבות פשרה שהושגה בין סקעת לבין הד ארצי.
אלבום שני ותחרות האירוויזיון
עם סיום הסכסוך עם הד ארצי, התאפשרה הוצאתו של אלבומו השני של סקעת, "דמויות", בחברת ארומה מיוזיק. ב-20 במאי 2009 יצא לתחנות הרדיו סינגל הבכורה מהאלבום, "מובן לי עכשיו", שכתב והלחין עפר בשן. ב-8 ביולי יצא לתחנות הרדיו סינגל שני, "בואי היום" שכתב והלחין יהלי סובול וב-1 בספטמבר 2009 יצא האלבום המלא. במקביל לצאת האלבום יצא סינגל נוסף, "סוף", שכתב סקעת עצמו והלחין עילי בוטנר. לאחר מכן יצא סינגל נוסף "עוד יאיר עלי" בנובמבר 2009.
באלבום זה גדל חלקו של סקעת בכתיבת השירים. פרט ל"סוף", הוא כתב גם את מילות השיר "דמויות", והשתתף בכתיבת השירים "ציפור" (עם מאיר גולדברג) ו"עוד יאיר עלי" (עם עפר בשן ובני בשן). סקעת גם עיבד את השיר "תמימותי" (מילים ולחן של כפיר אפשטיין), הפותח את האלבום. ההפקה המוזיקלית של שאר השירים התחלקה בין פיטר רוט, יזהר אשדות וזיו קוז'וקרו.
במקביל לסיבוב ההופעות החדש שהחל בנובמבר 2009, העלה סקעת ערב שנסונים עם תזמורת סימפונט רעננה בניהולו המוזיקלי ובניצוחו של זיו קוז'וקרו (אשר חלק את מלאכת כתיבת העיבודים עם מיכאל וולפה). קונצרט זה עלה בהפקת פסטיבל "צלילים במדבר" בדצמבר 2009.
בסוף 2009 בחרה רשות השידור בסקעת לייצג את ישראל באירוויזיון 2010. ב-15 במרץ 2010 נערך קדם האירוויזיון בערוץ 2 (רשת) שבו ביצע סקעת ארבעה שירים המועמדים לתחרות. מתוכם נבחר השיר "מילים", שכתב נועם חורב והלחין תומר הדדי. סקעת היה מועמד רציני לזכייה ובתחרות עצמה עלה לשלב הגמר, אבל הוא הגיע למקום ה-14 (מתוך 25). למרות זאת הגיע השיר להישג חסר תקדים כשזכה בכל שלושת הפרסים על-שם מרסל בזנסון: "פרס התקשורת", הניתן על ידי העיתונות ואמצעי התקשורת הרשמיים המסקרים את האירוע, "הפרס האמנותי", הניתן למבצע הטוב ביותר שנבחר על ידי השופטים, ו"פרס המלחין", הניתן עבור הלחן המקורי ביותר והטוב ביותר שנבחר על ידי המלחינים המשתתפים.
האלבום השלישי
ממוזער|250px|סקעת בהופעה ב-2013
בשנת 2011 החל סקעת בשיתוף פעולה עם המוזיקאי רן שם טוב, סולן להקת איזבו, שהפיק את אלבומו השלישי. ביוני 2011 יצא סינגל ראשון לקראת האלבום, "תהיה לי אהבה", שכתבו סקעת ונועם חורב והלחינו יהל דורון וגיא מנטש. בספטמבר של אותה שנה יצא הסינגל השני מהאלבום, "המאה ה-21", שכתב דורון מדלי והלחין לורן בנג'מין. שני השירים זכו להצלחה, והגיעו לראש מצעדי הפזמונים השבועיים. בדצמבר הוציא סינגל שלישי, "כמה עוד דרכים" (חורב/בנג'מין), ובינואר 2012 סינגל נוסף, "שוב מאושר" (חורב/דורון ומנטש). האלבום המלא, "שוב מאושר", יצא ב-29 בינואר 2012, גם הוא בארומה מיוזיק. בעקבות האלבום זכה סקעת בתואר "זמר השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' לשנת תשע"ב.
ב-28 באוקטובר 2013 הראל סקעת הוציא את השיר "עכשיו" יחד עם המלחינים Jason Reevesו Rune Westberg.
באותה תקופה הקליט סקעת מספר שירים במסגרות שונות: עבור האלבום " שני צדדים למטבע", שיצא בשנת 2011, הקליט גרסה מחודשת לשירה של שרית חדד "הכאב הזה"; עבור הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" בשנת 2012 הקליט את השיר "אני" למילותיו של הרן פרנס, שנהרג באסון המסוקים.
שמאל|ממוזער|250px|הראל סקעת ואיילת רובינסון, באופרת הרוק "כמעט נורמלי", תיאטרון הבימה, 2012
החל ממרץ 2012 השתתף באופרת הרוק "כמעט נורמלי" בבימויו של חנן שניר, בתיאטרון הבימה, לצידה של איילת רובינסון. כמו כן, בחנוכה אותה שנה גילם את דמותו של פיטר פן במחזמר "פיטר פן" לצידן של רוני דלומי ורוני דואני.
בשנת 2013 גילם את אלאדין במחזמר "אלאדין" לצד שירי מימון ואלי יצפאן.
בשנת 2014 הראל הוציא קליפ שנקרא "שיבואו עלינו" יחד עם נתן גושן שיצר את השיר והלחין.
ב-5 באפריל 2015 הוציא את הסינגל "צמרמורת", שהגיע למקום השישי במצעד השבועי של מדיה פורסט.
סקעת שימש כשופט בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" – מהעונה השנייה ועד העונה השישית של התחרות, ששודרו בשנים 2014–2019.
ב-2016 פרסם, בין היתר, דואט מיוחד עם נסרין קדרי בשיר "מילים שקטות", שנכלל באלבומה השני, "בנאדיק". באותה שנה גם ביצע את שיר הנושא של הסרט "גאליס קונקט", "את לי הכל". מלבד זה, ב-2016 החל סקעת להופיע במחזמר "עלובי החיים" בהפקת "הבימה" (בתפקיד מריוס פונמרסי), לצד אמיר דדון ושחקנים כמו רוני דלומי, אבי קושניר, מיקי קם וחנה לסלאו.
האלבום הרביעי ואחריו
שמאל|ממוזער|250px|סקעת במצעד הגאווה בחיפה, 2022
ב-2017 יצא לאור אלבומו הרביעי, שנקרא "אהבה מסובבת הכל", כשם השיר האחרון שהוציא לקראת סדרת מופעים בשם "מופע עשור". כמו כן פרסם ארבעה שירים באנגלית. באותה שנה, גם הופיע בתפקיד "פיליאס פוג" במחזמר המבוסס על הסיפור "מסביב לעולם בשמונים יום". באותה שנה, הוציא עוד שני סינגלים: "אהבה זו אהבה" ו"בין השמיכות" שזכו להצלחה רבה.
הראל נבחר להיות מופע החימום של להקת "טייק ד'את", כשהופיעו בישראל.
בשנים 2004–2010 זכה הראל בתואר זמר השנה בטקס נבחרי ערוץ הילדים.
לאחר 5 עונות כשופט בתוכנית הכוכב הבא לאירוויזיון החליט סקעת לעזוב ולעבור לתוכנית בית ספר למוסיקה. אף חזר להיות שופט אורח חד פעמי בעונה 7.
ב-2020 הוציא את אלבום ההופעה "ההופעה - היכל התרבות תל אביב", הכולל הקלטות של שירים שביצע בהופעתו בהיכל התרבות. האלבום כולל גרסאות כיסוי לשירים "עטוף ברחמים" ו"אני חיה לי מיום ליום" של ריטה בשיתופה, וגרסת כיסוי לשיר "הללויה" בשיתוף להקת שלוה.
ב-25 ביוני 2020 זכה בפרס במסגרת טקס פרסי הנוער הגאה "איגי LOVE", בו גם הופיע עם השיר "כולם אותו דבר".
בשנת 2020 סקעת הצטרף כמורה לעונה הרביעית של בית ספר למוסיקה. באותה שנה חזר להפקת הפסטיגל במסגרת מופע לציון 40 שנה לקיומו של הפסטיגל, סקעת חידש במופע את להיטו "לעוף" וביצע את השיר "לנצח נשאר" של הזמר והשחקן אמיר פרישר גוטמן להנצחת משתתפי הפסטיגל לשעבר שהלכו לעולם, ביניהם עפרה חזה, ספי ריבלין, עוזי חיטמן, יגאל בשן, מאיר בנאי, ענת אלימלך ופיי גוטמן עצמו. בשנה זו הוציא את הסינגל "כל היום" בשיתוף עם אניה בוקשטיין, וב-2021 הוציא את הסינגל "חזק על הרצפה". באוקטובר של אותה השנה, הוציא הראל את השיר "בא לי".
ב-2022 הוציא הראל את השירים "עד שהשקט יעזוב", "סלחי לי", "החיים רצים קדימה", "להרגיש בבית", ואת הדואט "בלאגן" עם נורוז.
ב-20 באוגוסט הוציא את הסינגל "מי יגיד לי".
בשנת 2024 השתתף כיועץ בתוכנית הטלוויזיה "מוקד 11" ששודרה בכאן 11. באותו השנה צפוי להופיע בפעם החמישית בפסטיגל.
חיים אישיים
סקעת מתגורר בתל אביב. נשוי לחבר הכנסת מטעם יש עתיד, עידן רול. השניים הורים לבן ולבת, שנולדו בהליכי פונדקאות בארצות הברית.
סקעת יצא מהארון בסרט תעודה בשם "הראל סקעת שובר שתיקה" (בהפקה של טלי אשכולי), ששודר בערוץ 2 ב-25 באוקטובר 2010, ואמר "כשיהיה לי בן זוג, לא אסתיר אותו בבית". בסרט אישר סקעת כי מורת הרוח שהופגנה בעקבות הופעתו בעצרת שציינה שנה לפיגוע בברנוער הקהילה הגאה בתל אביב, בלי לחשוף את נטיותיו המיניות, מילאה תפקיד בהחלטתו לצאת מהארון, אך הוא ביקש לבחור לו את המועד המתאים. על הסרט הועברה ביקורת כי סקעת התחמק מחשיפה ישירה של זהותו המינית והסתפק באמירה ברורה פחות.
סקעת פעיל בארגוני צדקה המעניקים תמיכה לילדים עם מוגבלויות.
בשנת 2017 קרא סקעת לנוער מהקהילה הגאה לא להתגייס לצה"ל ולא לשלם מיסים בעקבות סירוב משרד הרווחה לאפשר אימוץ ילדים לזוגות חד-מיניים. בהמשך התנצל על הציוץ.
דיסקוגרפיה
הראל סקעת (2006) – מעמד אלבום פלטינה (מעל 48,000 עותקים)
דמויות (2009), ארומה מיוזיק – במעמד אלבום זהב
שוב מאושר (2012), ארומה מיוזיק
אהבה מסובבת הכל (2017), NMC
ההופעה - היכל התרבות תל אביב (2020), NMC
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בני זוג של חברי הכנסת
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרי פופ ישראלים
קטגוריה:זוכי טקס נבחרי הילדים: זמרים ולהקות
קטגוריה:זמרי השנה
קטגוריה:זמרים להט"בים ישראלים
קטגוריה:בוגרי תיכון גלילי (כפר סבא)
קטגוריה:חברי להקת חיל התקשוב
קטגוריה:משתתפי אירוויזיון 2010
קטגוריה:משתתפי הפסטיגל
קטגוריה:מתחרי כוכב נולד
קטגוריה:נציגי ישראל באירוויזיון
קטגוריה:שופטי הכוכב הבא
קטגוריה:זמרים ישראלים ממוצא תימני
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים להט"בים
קטגוריה:שחקני מחזות זמר ישראלים
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:טקס אנשי השנה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1981 | 2024-10-11T01:59:11 |
לסותו | REDIRECTלסוטו | 2004-12-17T13:15:30 |
האימפריה הרומית הקדושה | האימפריה הרומית הקדושה (בלטינית: Sacrum Romanum Imperium, בגרמנית: Heiliges Römisches Reich, באיטלקית: Sacro Romano Impero), או בשמה המאוחר – הרייך הראשון (וגם HRE לעיתים באנגלית), הייתה אימפריה שהתקיימה במרכז אירופה ובמערבה לאורך ימי הביניים והעת החדשה. האימפריה צמחה בחלקה המזרחי של האימפריה הפרנקית, לאחר שזאת חולקה בהסכם ורדן (843), והתקיימה קרוב לאלף שנים, עד לפירוקה בשנת 1806 בעקבות תבוסת האימפריה בקרב אוסטרליץ.
על אף שמרכז האימפריה היה בגרמניה ובאוסטריה לאורך רוב שנות קיומה, האימפריה לא הייתה גרמנית בלבד, ובשיאה שלטה על כל מרכז אירופה.
שם
שמה של האימפריה המורכב משלוש המילים "אימפריה", "רומית" ו"קדושה" נמצא בשימוש מתקופת שלטונו של פרידריך ברברוסה:
בשנת 1034 כונו השטחים שבבעלותו של הקיסר קונראד השני בשם האימפריה הרומית, ב־1157 היה שמם האימפריה הקדושה. תחילת השימוש במונח האימפריה הרומית הקדושה מתוארכת לשנת 1254, ואילו השימוש בביטוי האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית (בלטינית: Sacrum Imperium Romanum Nationis Germanicae) (בגרמנית: Heiliges Römisches Reich Deutscher Nation) הופיע לראשונה בשנת 1512, לאחר שעבר וריאציות אחדות בסוף המאה ה־15.
בשפת היומיום אנשי העם השתמשו במילה "האימפריה", "heiliges Reich" (הרייך הקדוש) ובפעמים אחרות Römisches" Reich" (הרייך הרומאי). לעת סוף ימי הביניים חלו שינויים נוספים בשם, כשהאימפריה לפעמים מכונה (בהטיות לשוניות שונות) "dem heiligen Römischen Reich und Deutschen Landern" ולפעמים "dem heiligen Reiche und deutscher Nation" ("האימפריה הרומית הקדושה והארצות הגרמניות" ו"הרייך הקדוש והאומה הגרמנית" בהתאמה).
הגדרתה של האימפריה
אף בני הזמן התקשו להגדיר את מהותה של האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1667 כתב סמואל פופנדורף:
הפילוסוף הצרפתי וולטר תיאר מאוחר יותר את האימפריה כך ש.
מחד, האימפריה מעולם לא הייתה מדינת לאום. חרף מוצאם האתני-גרמני של מרבית שליטיה ונתיניה, כבר מראשית האימפריה ישבו בשטחה קבוצות אתניות רבות. מוצאן של משפחות אצולה חשובות ושל רבים מבעלי המשרות באימפריה היה מקהילות שאינן דוברות גרמנית. בשיא כוחה, החזיקה האימפריה במרבית השטחים בהן שוכנות גרמניה, אוסטריה, סלובניה, שווייץ, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, צ'כיה, כמו גם מזרח צרפת, צפון איטליה ומערב פולין. הלשונות המדוברות בה כללו, לצד הגרמנית על ניביה השונים, גם שפות סלאביות רבות, כמו גם השפות שהפכו לאיטלקית ולצרפתית המודרניות.
מאידך, האימפריה לא הייתה קונפדרציה רופפת בלבד. אידיאל הרייך (Reich), שהיה ביסודה של האימפריה לאורך רוב שנות קיומה, לא רק שתבע ממשלה קבועה בטריטוריה ברורה, אלא אף שיווה לאימפריה הילה נוצרית חזקה (ומכאן הכינוי "קדושה"). למעשה, עד 1508, נזדקקו המלכים הגרמנים לאישורו המפורש של האפיפיור, נציג האל עלי אדמות, על מנת שיוכתרו כקיסרי הרייך. הרייך, אם כן, היה בבחינת גשר בין קונפדרציה מדינית לבין ישות דתית-רוחנית.
מבחינה דתית, הייתה האימפריה הרומית הקדושה, כפי שניתן להסיק משמה, נוצרית רומית קתולית. אך עם חדירתם של זרמים פרוטסטנטיים, שמצאו את דרכם גם בקרב שכבת ההנהגה לקראת המחצית השנייה של המאה ה־16, הסכימו שליטי מדינות האימפריה דה פקטו, על סובלנות וקבלה הדדיים, וכל שליט יכול היה להכריע על דתה הרשמית של מדינתו, מדיניות זו נוסחה בפתגם הלטיני: , כלומר: לאשר לו הארץ, לו הדת.
מעמד הקיסר באימפריה
בראש האימפריה עמד שליט חזק בעל מעמד הנגזר מהכרתו של האפיפיור בו, המיוחסת בנצרות לחסד האל. למען העצמת סמכותו של האירוע נבחר תאריך ייחודי: 25 בדצמבר, חג המולד. מעמד המלך נגזר מהקשר ההדוק לכנסייה הקתולית המכירה בו.
מבנה ומוסדות
החל משיא ימי הביניים ואילך, עמדה האימפריה בסימן מאבקי כוחות בין שליטי הטריטוריות השונות המרכיבות אותה, ובינם לבין השלטון הקיסרי. בניגוד לשליטים בחלקה המערבי של הממלכה הפרנקית, שהפך מאוחר יותר לצרפת, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה מעולם לא הצליחו לקיים שלטון בפועל באדמות שבבעלותם. במקום זה, הקיסרים נאלצו להעניק סמכויות רחבות יותר ויותר לדוכסים ולנסיכים של אותן אדמות. תהליך זה, שראשיתו במאה ה־12, הגיע במידה זו או אחרות לסיומו עם כינון שלום וסטפאליה בשנת 1648.
רשמית, בראש הרייך עמד מלך, שהוכתר לקיסר על ידי האפיפיור (עד 1508), אשר שלט – להלכה, ולא למעשה – באחוזות הקיסריות (Reichsstände). בנוסף, ההשפעה הדתית הקתולית האפיפיורית על האימפריה הייתה עצומה עד כדי כך בגודלה כך שיותר מ־10% מכלל תושבי האימפריה היו נזירים/כמרים/בישופים/ארכיבישופים וכדומה.
הממלכה המזרחית, כלומר האימפריה הרומית הקדושה, לא הייתה "גרמנית" כשם שהייתה "קונפדרציה" של השבטים הגרמאנים, כשהחשובים שבהם היו הפרנקים, הבווארים, האלמנים והסקסונים. נראה כי האימפריה שרדה כאיחוד מדיני בעיקר לנוכח השפעתם האישית הרבה של המלך היינריך הראשון ובנו אוטו הגדול. אף על פי שלהלכה נבחרו על ידי מנהיגי השבטים הגרמאניים, בפועל היו מסוגלים לקבוע את יורשיהם. עובדה זו השתנתה לאחר מותו של היינריך השני בשנת 1024, מבלי שהותיר אחריו צאצאים. קונראד השני, הראשון לקיסרים בני השושלת הסאלית, נבחר באותה שנה. הבחירה הייתה שילוב של השפעה אישית, סכסוכים בין־שבטיים, דיני ירושה וכן תמיכתם של מנהיגים מקומיים, שיימנו בסופו של דבר על מסגרת הבוחרים הקיסרית.
המלך הגרמני
הכתרתו האפיפיורית של קרל הגדול לקיסר בשנת 800 כוננה מסורת עבור המלכים הבאים. הכתרה זו הייתה תגמול על הסיוע שהעניק קרל לאפיפיור כנגד מרד תושבי רומא, אירוע שיצר את התפיסה של הרייך כמגן הכנסייה.
המינוי לקיסר היה כרוך לרוב בכהונה קודמת כ"מלך הגרמנים" (Deutscher König). מלכי הגרמנים נבחרו בהצבעה; במאה התשיעית הבוחרים היו מנהיגי חמשת השבטים הגרמאנים (הפרנקים, הסקסונים, הבווארים, השוואבים והתורינגים). מאוחר יותר היו אלה שליטיה החילוניים והדתיים של נסיכויות הממלכה, ולבסוף הקורפירסטן (Kurfürsten, "הנסיכים הבוחרים"). מסגרת זו הוקמה בשנת 1356. תחילה, היו שבעה נסיכים בוחרים; המספר עבר שינויים מעטים במאות הבאות.
עד 1508, נהוג היה כי מלך הגרמנים הנבחר עולה לרומא, שם הוכתר לקיסר על ידי האפיפיור. פעמים רבות שלב זה התעכב שנים אחדות, במיוחד כאשר המלך היה טרוד בעיסוקים אחרים, לרבות סכסוכים צבאיים ופוליטיים במדינתו. עיכובים נוספים עשויים היו לנבוע ממתיחות בין המלך לאפיפיור עצמו. החל מימי אוטו השלישי, תוארם של שליטי האימפריה עד להכתרה לקיסרים היה גם מלך הרומאים.
גרמניה והיישויות המדיניות שקדמו לה החלה את דרכה כמקטע המזרחי של הממלכה הפרנקית, אשר נחצתה על ידי חוזה ורדן בשנת 843. שליטי הטריטוריה כינו את עצמם rex Francorum – מלך הפרנקים, ואחר כך רק rex – מלך. ההתייחסות ל"גרמנים" כאומה לא הופיעה עד המאה האחת־עשרה, כאשר האפיפיור גרגוריוס השביעי כינה את אויבו היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כ-rex teutonicorum, מלך הטווטונים במטרה לתייג אותו כזר. מלכי גרמניה הגיבו בעקביות בכך שכינו עצמם rex Romanorum – מלך הרומאים, במטרה להדגיש את השלטון האוניברסלי שלהם. תואר זה נשאר עד תום האימפריה בשנת 1806, אם כי לאחר 1508 השליטים הוסיפו לתארם גם את התואר "מלך גרמניה".
קיסר האימפריה לא היה מסוגל לשלוט באופן עצמאי, קל וחומר אבסולוטי, על האימפריה כולה. כוחו הוגבל משמעותית על ידי המנהיגים המקומיים השונים; לאחר המאה ה־15, היה ה לגוף המחוקק של האימפריה, גוף מורכב שהתכנס באופן בלתי סדיר – בהתאם לבקשת הקיסר – במקומות שונים. רק אחרי 1633 קיבל הרייכסטאג מעמד של מוסד קבוע.
עד זמנו של אוטו השלישי (מלך 983, קיסר 996–1002), מקובל היה כי המלכים והקיסרים ישהו בעיקר באדמות מוצאם, ושם יקימו את ממשלתם. אוטו השלישי לא בחר במושב קיסרי קבוע, אלא נדד עם פמלייתו ברחבי הבישופויות באימפריה. בנוסף, יורשיו של אוטו, היינריך השני, קונראד השני והיינריך השלישי, פיקחו ומינו בעצמם את הדוכסים והנסיכים של הטריטוריות ברחבי האימפריה.
האחוזות הקיסריות
טריטוריה נחשבה לאחוזה קיסרית, אם על פי המשפט הפיאודלי לא הייתה כפופה לכל סמכות חיצונית אחרת מלבד זו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ושליטיה המקומיים נתפסו כזוטרים. האחוזות הקיסריות כללו:
שטחים הנמצאים תחת שליטתו של נסיך או דוכס מקומיים, ובמקרים אחדים – של מלך מקומי. (מלבד בוהמיה, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה לא הורשו לשמש במקביל לתפקידם כמלכים של נחלות בתוך האימפריה. ממלכות חיצוניות הורשו לעשות זאת, כמו ממלכת בריטניה הגדולה, ששליטיה שימשו גם כנסיכים בוחרים של נסיכות הבוחר מהנובר).
מחוזות דתיים שהונהגו על ידי הגמון (בישוף) או על ידי נסיך-הגמון. במקרה האחרון, נהנה השליט מעוצמה דתית ומדינית כאחת (קיסרופאפיזם). נסיך־הגמון בולט באימפריה הרומית היה ארכיבישוף מיינץ (Mainz).
ערים חופשיות קיסריות, תחת שלטונו הישיר של הקיסר, שאינן כפופות למרותו של שליט או בישוף מקומי.
מספר הטריטוריות היה רב, ובזמן שלום וסטפאליה כבר מנה מאות אחדות. גודלן של רבות מהן לא עלה על יותר מקילומטרים-רבועים ספורים. מסיבה זו יש המכנים את האימפריה "שטיח טלאים" (Flickenteppich).
סוגי האחוזות הקיסריות
טריטוריה הכפופה לנסיך בוחר
נסיכות
דוכסות
רוזנות
מחוז (Reichsgrafschaften)
עיר חופשית אימפריאלית (Reichsstädte)
אדנות (freie Herrschaften)
כפר חופשי (Reichsdörfer)
טריטוריה כנסייתית (praelaturae)
הרייכסטאג של האימפריה הרומית הקדושה
הדיאט האימפריאלי (הרייכסטאג) הורכב במאה ה־13 משני בתים: בית האלקטורים ובית הנסיכים, שתפקידם היה לייעץ לקיסר בנושא פעולותיו והחלטותיו. לעיתים קרובות השתתפו גם נציגים של הערים האימפריאליות באסיפות, אך לא הוכרו רשמית כחלק מהרייכסטאג עד שנת 1489. ההרכב של האספה היה:
בית האלקטורים: כל ששת הנסיכים הבוחרים חוץ מממלכת בוהמיה (שלקחה חלק רק בבחירות של קיסר חדש).
בית הנסיכים.
בית הנכסים האימפריאליים.
האספה משנת 1356 בה נחתמה בולת הזהב התנהלה כך.
בידי הארכיקנצלר (archichancellor) האימפריאלי (שהיה גם ארכיבישוף מיינץ), הייתה הסמכות לזמן את נציגי הנכסים האימפריאליים לאספה. עם זימון הנציגים לאספה, היה עליהם לדון ביחד, להגיע לכלל החלטה ולהגיש הצעה לקיסר כדי שיוכל לדון בה. הקיסר, או לעיתים נציגו, היו יכולים לקבל את ההצעה או לסרב לה. כלומר, אף לא אחד מן הגופים היה יכול לאשר חוק מלבד הקיסר.
הרכב פוליטי
בשנת 1500 ביצע קיסר האימפריה הרומית הקדושה מקסימיליאן הראשון רפורמות בהרכב הפוליטי של האימפריה, ויצר מושג המכונה בעברית "מעגל" (בגרמנית: Reichskreis). מטרתו של המעגל הייתה לשמור על התקינות והסדר הפוליטי המיטבי ביותר באימפריה על כל מחוזותיה השונים. הממונה על כל מחוז נקרא נסיך בשם קרייסאוברסט (Kreisoberst) כל מעגל הורכב ממחוזות, דוכסויות וכדומה. תחילה (בשנת 1500) הוקמו שישה מעגלים לאימפריה, והם:
שוואביה
פרנקוניה
בוואריה
סקסוניה העליונה
וסטפאליה
סקסוניה התחתונה
בשנת 1512 נוספו:
ריין
אוסטריה
בורגונדיה
סקסוניה
מוסד הנסיכות הבוחרת
האימפריה הרומית הקדושה הייתה מונרכיה נבחרת בה הקיסר שלט בחסדי האל.
הקיסרים נבחרו על ידי הנסיכים הבוחרים. מקור התפקיד הוא מהשבטים הגרמאניים, שם המונרך היה נבחר על ידי גברים בלבד מתוך האצולה. בשיטת הנסיכים הבוחרים, רק לשבע נפות של האימפריה הרומית הקדושה הייתה רשות לשלוח נציג אל הכינוסים, שבהם נבחר המלך הגרמני (ובהמשך גם הקיסר). הפירוט הראשון לנפות בעלות נסיך בוחר הוא מהמאה ה־13 (במכתב מאת האפיפיור אורבנוס הרביעי), שמציין שלוש נפות דתיות וארבע נפות חילוניות. לשש נפות הייתה זכות להשתתף במפגשים באופן סדיר, ואילו ממלכת בוהמיה הייתה זכאית רק במקרים מיוחדים.
להלן טבלה המציגה את הנפות הבוחרות לאורך ההיסטוריה של האימפריה:
שם נפהסמל הרלדיסגנון שלטוניבירהאזכור ראשון כחלק מהנפות הבוחרותשם נפהסמל הרלדיסגנון שלטוניבירהאזכור ראשון כחלק מהנפות הבוחרותארכיבישופות מיינץמרכז|88x88 פיקסליםרוחנימיינץהמאה ה־13נסיכות הבוחר מבוואריהמרכז|114x114 פיקסליםחילונימינכןהמאה ה־17ארכיבישופות טרירמרכז|121x121 פיקסליםרוחניטריר, ארנברייטשטייןהמאה ה־13נסיכות הבוחר מהנוברמרכז|134x134 פיקסליםחילוניהנוברהמאה ה־17ארכיבישופות קלןמרכז|122x122 פיקסליםרוחניקלןהמאה ה־13נסיכות רגנסבורגמרכז|96x96 פיקסליםחילונירגנסבורגתחילת המאה ה־19ממלכת בוהמיהמרכז|111x111 פיקסליםחילוניפראגהמאה ה־13נסיכות הבוחר מזלצבורגמרכז|124x124 פיקסליםחילוניזלצבורגתחילת המאה ה־19נסיכות הבוחר מפפאלץמרכז|93x93 פיקסליםחילוניהיידלברג, מנהיים, דיסלדורףהמאה ה־13הדוכסות הגדולה של וירצבורגמרכז|114x114 פיקסליםחילוניוירצבורגתחילת המאה ה־19נסיכות הבוחר מסקסוניהמרכז|107x107 פיקסליםחילונימייסן, ויטנברג, דרזדןהמאה ה־13נסיכות הבוחר מוירטמברגמרכז|138x138 פיקסליםחילונישטוטגרטתחילת המאה ה־19מרקיזות ברנדנבורגמרכז|112x112 פיקסליםחילוניברדנבורג, ברליןהמאה ה־13נסיכות הבוחר מבאדןמרכז|132x132 פיקסליםחילוניקרלסרוההתחילת המאה ה־19נסיכות הבוחר מהסן־קאסלמרכז|126x126 פיקסליםחילוניקאסלתחילת המאה ה־19
+ ציר זמן של האימפריה הרומית הקדושה 2 בפברואר 962 – יוחנן השביעי הכתיר את אוטו הגדול כקיסר הרומאים (לרוב זהו תאריך ייסודה הרשמי)
7 במאי 973 – אוטו השלישי החליף את אביו (אוטו השני) בשלטון לאחר מותו
24 בינואר 1004 – היינריך השני (בן דודו של אוטו השלישי) הוכתר כקיסר
13 ביולי 1024 – היינריך השני מת ובכך הסתיים זמן שלטונם של שושלתו של אוטו הגדול
26 במרץ 1027 – האפיפיור של הכנסייה הקתולית יוחנן התשעה עשר הכתיר את קונארד השני כקיסר
5 באוקטובר 1056 – היינריך השלישי תפס את השלטון
24 בינואר 1076 – סכסוך עז בין היינריך הרביעי לאפיפיור גרגוריוס השביעי הגיע לשיאו
31 במרץ 1084 – היינריך הרביעי הוכתר כקיסר על ידי האפיפיור קלמנס השלישי
דצמבר 1105 – הנרי החמישי תפס את השלטון
23 בספטמבר 1122 – תם הסכסוך בין מדינת האפיפיור לאימפריה הרומית הקדושה תחת חסותו של היינריך החמישי והאפיפיור קלסיטוס השני
23 במאי 1125 – לותאר השלישי עולה לשלטון (סיומה של השושלת הסליאנית)
4 במרץ 1152 – פרידריך הראשון (ברברוסה) הופך למלך הגרמני על ידי טקס הכתרה
20 ביוני 1190 – היינריך השישי עולה לשלטון
25 בדצמבר 1194 – סיציליה מצטרפת לאיחוד רשמית
1198 – פיליפ משוואביה ואוטו הרביעי מוצעים כקיסרים חלופיים להיינריך השישי ופורצת מלחמת אזרחים באימפריה
21 ביוני 1208 – התנקשות בחייו של פיליפ משוואביה צלחה
11 בנובמבר 1208 – אוטו הרביעי מוכתר כמלך גרמניה הרשמי
1209 – אוטו הרביעי מוכתר על ידי האפיפיור (אינוקנטיוס השלישי) כקיסר
9 בדצמבר 1212 – פרידריך השני מוכתר למלך הגרמני
27 ביוני 1214 – תבוסה נוחלת לצבא האימפריאלי ביחד עם הצבא האנגלי אל מול פיליפ השני, מלך צרפת ופרידריך השני עולה לשלטון במקומו
22 בנובמבר 1220 – פרידריך השני מוכתר כקיסר האימפריה
18 במרץ 1228 – מסע הצלב השישי שהוביל פרידריך השני אל ארץ ישראל מסתיים בהצלחתו והכתרתו כמלך ירושלים תוך כדי סיפוח לשליטה נוצרית ערים מרכזיות חשובות באזור לדוגמת בית לחם ונצרת.
17 ביולי 1245 – אינוקנטיוס הרביעי מוביל את הסכסוך בין מדינת האפיפיור לפרידריך השני לשיא חדש, כשמחליט להדיח אותו לאלתר מתפקידו.
13 בדצמבר 1250 – קונארד הרביעי עולה לשלטון, כמלך ירושלים סיצילה והאימפריה הרומית הקדושה.
21 במאי 1254 – קונארד הרביעי מת, והאימפריה נשארת באנרכיה ללא אף מושל מוסכם
11 בספטמבר 1273 – האימפריה נגררת לאנרכיה שוב עקב מותו של השליט ורודולף מהבסבורג עולה לשלטון
26 באוגוסט 1273 – קרב מארשפלד מוכרע בניצחונו של אוטוקאר השני, מלך בוהמיה
23 ביוני 1298 – אלברכט הראשון עולה לשלטון
27 בנובמבר 1308 – היינריך השביעי מוכתר כמלך הגרמנים
29 ביוני 1312 – הסכסוך הגדול עם מדינת האפיפיור נגמר בהכתרתו של הענריך השביעי כקיסר
28 בספטמבר 1322 – לודוויג הרביעי מנצח בקרב מילדורף והופך לשליט האימפריה.
1328 – לודוויג הרביעי מוכתר כקיסר
11 ביולי 1346 – קרל הרביעי מנצח בהצבעה ונבחר למלך יריב של לודוויג הרביעי
11 באוקטובר 1347 – קרל הרביעי נבחר למלך הגרמנים
5 באפריל 1355 – קרל הרביעי מוכתר כקיסר
20 באוגוסט 1400 – רופרכט של בית ויטלבאך (Wittelsbach) עולה לשלטון
20 בספטמבר 1410 – הקיסר זיגיסמונד עולה לשלטון
31 במאי 1433 – אאוגניוס הרביעי מכתיר את זיגיסמונד לקיסר
5 ביולי 1436 – זיגיסמונד מוכתר בנוסף גם כמלך בוהמיה
18 במרץ 1438 – אלברכט השני עולה לשלטון
2 בפברואר 1440 – פרידריך השלישי עולה לשלטון
9 במאי 1452 – פרידריך מוכתר על ידי האפיפיור לקיסר האימפריה הרומית הקדושה (אבן ציון זאת מהווה את ההכתרה האחרונה לאימפריה שתעשה בתוך תחומי העיר רומא)
22 בספטמבר 1499 – שווייץ יוצאת מהאיחוד
31 באוקטובר 1517 – פרסום תשעים וחמש התזות על ידי מרטין לותר מתבצע (האינדיקציה הראשונה לשינויים הדתיים העתידיים לקרות באימפריה)
27 בספטמבר 1529 – ניסיון לכיבוש וינה על ידי האימפריה העות'ומאנית בהנהגת סולימאן הראשון נכשל
24 בפברואר 1530 – קלמנס השביעי מכתיר את קרל החמישי לקיסר האימפריה (בפעם האחרונה על ידי המוסד האפיפיורי בהיסטוריה)
26 באוגוסט 1562 – דוכסות לורן מכריזה על עצמאות מהאימפריה
1546–1547 – המלחמה השמלקלדית מוכרעת לטובת האימפריה הרומית הקדושה וקרל החמישי
15 בינואר 1552 – חלקים במערב צרפת מועברים בכוח לידי הכוחות הצרפתיים
25 בספטמבר 1555 – קרל החמישי נכפה לקבל מהלכי שלום עם האוכלוסייה הלותרנית באימפריה.
25 ביולי 1564 – מקסימיליאן השני עולה לשלטון
12 באוקטובר 1576 – רודולף השני עולה לשלטון
23 במאי 1618 – התנקשות בחייהם של שני בכירים בממשל (על ידי זריקתם מהחלון) מציתה את מלחמת שלושים השנים (שתהפוך לאחד האירועים החשובים ביותר בתולדות האימפריה)
28 באוגוסט 1618 – פרדיננד השני עולה לשלטון
6 ביולי 1630 – כוחות שוודיים ופומרניים יוצאים כנגד פרדיננד השני בהנהגתו של גוסטב השני אדולף.
11 בספטמבר 1631 – סקסוניה מצטרפת למלחמה כנגד האימפריה
16 בנובמבר 1632 – צבא האימפריה הרומית הקדושה מובס בידי הצבא השוודי העוצמתי בקרב ליצן (Lützen)
30 במאי 1635 – שלום פראג מסמן צעד חשוב בהפסקת הלחימה בין האימפריה הרומית הקדושה לבין סקסוניה
18 בספטמבר 1635 – האימפריה הרומית הקדושה מכריזה מלחמה על ממלכת צרפת
30 במאי 1635 – שלום וסטפאליה נחתם במעורבותו של פרדיננד השלישי שהחליף את אביו בשנות סיום המלחמה ומלחמת שלושים השנים בשביל האימפריה נפסקת.
12 בספטמבר 1683 – מצור על וינה בידי האימפריה העות'מאנית סוכל בידי כוחות אימפריאליים ופולנים
היסטוריה
ממוזער|200 פיקסלים|פסל של אוטו הגדול בכיכר השוק הישן של מגדבורג
ממוזער|200 פיקסלים|היינריך הרביעי מחכה ומושפל בפני האפיפיור גרגוריוס השביעי
ממוזער|200 פיקסלים|יצירה המתארת את דמותה של גראמניה ומתחתיה שבעת הסמלים ההרלדיים של נפות הנסיכים הבוחרים
ממוזער|200 פיקסלים|בלאדווין פון לוקסמבורג – ארכיבישוף חשוב בתולדות טריר
ממוזער|200 פיקסלים|פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר הגדול – מחשובי הנסיכים הבוחרים של האימפריה בהיסטוריה
ממוזער|200 פיקסלים|קרל תאודור – נסיך בוחר חשוב בהיסטוריה של האימפריה
ממוזער|200 פיקסלים|בולת הזהב של 1356 – פריט חשוב המציין את 7 הנפות בעלות הנסיכים הבוחרים של האימפריה
ממוזער|200 פיקסלים|מנזר לורש (Lorsch) הוא מבנה ידוע בסגנון האדריכלות הקרולינגית (חלק ממאפייני סגנון תרבותי זה הופיע גם באדריכלות התקופה)
מקרל הגדול ועד לאוטו הגדול (800–962)
לאחר שקרל הגדול הגדיל באופן ניכר את שטח האימפריה הפרנקית עליה הוא שלט, הוא הוכתר ב־25 בדצמבר 800 כקיסר הרומאי.
לואי החסיד ירש את קרל הגדול בגיל 35 ושלט 26 שנה. הוא המשיך את השימוש הכפול בתואר הקיסרי הרומאי והמלוכני הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי החסיד היה שליט שותף עם בנו, לותאר הראשון.
ירושת לואי התחלקה בין שלושה מבניו, לותאר, לודוויג וקרל. אחרי מאבקים הגיעו להסכם חלוקת האימפריה, חוזה ורדן, שהותיר ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך חילק את הטריטוריות עליהן שלטו כל אחד מהמלכים. נחלות המזרח בידי לודוויג הגרמני, נחלות המרכז בידי לותאר הראשון והמערב בידי קרל הקירח.
בחוזה מרסן (870) סופחו מדינות חדשות אל שלוש המדינות החזקות, פרנקיה המזרחית, פרנקיה המערבית וממלכת איטליה. הכתר הקיסרי נשאר באיטליה ועבר בידי מספר קיסרים עד הגעתו לברנגאר הראשון בשנת 916.
היינריך הראשון בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוא הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר (אוטו הראשון, בעתיד יכונה "אוטו הגדול"). רוב הכותבים רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.
תחת שלטונו של אוטו האימפריה חוותה פריחה תרבותית, שלימים תזכה בשם "הרנסאנס האוטונאי" . באימפריה בתקופתו היה שגשוג ושפע רב.
מאבק האינווסטיטורה (המאות ה־11 וה־12)
מאבק האינווסטיטורה (מילולית: מסירת המשרה), היה מאבק בין האפיפיור לבין קיסר האימפריה הרומית הקדושה. המאבק הגיע לשיאו בזמן מלכותו של הקיסר היינריך הרביעי לבין גרגוריוס השביעי. עיקר המחלוקת הייתה על הסמכות למנות בישופים. היינריך הרביעי נדרש על ידי הכס הקדוש להפסיק למנות בישופים ולהותיר מינוי זה לכנסייה. הבישופים צידדו בקיסר. האפיפיור החרים את היינריך הרביעי וקרא להפרת שבועת האמונים של הנסיכים הבוחרים לקיסר. היינריך נאלץ לוותר והגיע אל טירת קנוסה, שם זכה להסרת החרם. ההליכה לקנוסה הפכה למטבע לשון, שמשמעותו כניעה ללחצים תוך השפלה.
המאבק לא תם והחרם חזר אחרי כשלוש שנים. היינריך הרביעי כבש את רומא בשנת 1084, אולם לאחר מכן באותה שנה הובס על ידי הנורמנים מסיציליה שתמכו בכס הקדוש. בקונקורדט וורמס ויתר הקיסר על מינוי בישופים.
האימפריה מפרידריך ברברוסה ועד פרידריך השני (1152–1250)
פרידריך הראשון, הידוע בכינוי "ברברוסה" (באיטלקית אדום הזקן) הוכתר למלך הגרמני ב־4 במרץ 1152.
בנו, היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, נודע במהלך כרונולוגיית האימפריה כמבסס הראשון של הכוח האמפריאלי באי הסיצילי. הוא עשה מהלך זה לאחר שהתחתן עם קונסטנץ הראשונה. הוא כרת שלום עם היינריך הארי.
באותה עת תושבי סיציליה סלדו מהרעיון שמלך זר־גרמני ימלוך עליהם ומינו אדם אחר, בן מחוץ לנישואים של האח רוג'ר. היינריך יצא למסע כיבושים לאיטליה, ב־25 בדצמבר 1194 הוכתר בפלרמו למלך סיציליה. מלך אנגליה הכלוא ריצ'רד הראשון הסכים להפוך את אנגליה לאחוזה פיאודלית של היינריך השישי.
אוטו הרביעי, הידוע בכינויו "אוטו מבראונשווייג", היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה כנציג בית ולף.
הקיסר האחרון לבית הוהנשטאופן, פרידריך השני (הידוע גם בכינויו "פלא העולם"), הוא שגרם להתפרקותה של האימפריה.
אחרי בית הוהנשטאופן: עלייתן של הנסיכויות (1250 עד תחילת המאה ה־15)
לאחר מותו של פרידריך השני בשנת 1250 לא הצליחה אף אחת מהשושלות המתחרות לתפוס את הכתר, ולכן נבחרו מלכים מבתים שונים. התקופה שבין 1246 (שנת בחירתם של היינריך ראספ ווילם השני, רוזן הולנד) ועד שנת 1273, אז נבחר רודולף הראשון, מלך גרמניה, מכונה על פי רוב האינטררגנום הגדול (התקופה שבין הקיסרים).
הקשיים בבחירת המלך הביאו להופעת אספת הנסיכים הבוחרים, גוף פוליטי קבוע המונה שבעה נסיכים בוחרים, אשר נוסד באופן רשמי בשנת 1356. אספה זו כללה את נסיך־הגמון מיינץ, נסיך־הגמון קלן, נסיך־הגמון טריר, מלך בוהמיה, דוכס סקסוניה, מרקיז ברנדנבורג, ורוזן פפאלץ.
השליטה הישירה באדמות הקיסריות לא שירתה עוד את צורכיהם של הקיסר או של הדוכסים. תחת זאת, מלכי האימפריה וקיסריה (החל מהמלך רודולף הראשון, מלך גרמניה) נשענו באופן הולך וגובר על האדמות שבשליטת משפחותיהם כאמצעי לביסוס כוחם. בניגוד לאדמות הקיסריות, שהיו מפוזרות ברחבי האימפריה ולכן קשות לניהול, השטחים המשפחתיים היו קומפקטיים יותר וקל היה לשלוט בהן. בשנת 1282 המלך רודולף הראשון החכיר את אדמות אוסטריה והשטיירמארק שבבעלותו – לבניו.
ב־1312, הוכתר הקיסר היינריך השביעי משושלת לוקסמבורג, כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. כל הקיסרים והמלכים ששלטו אחריו נשענו על אחוזות משפחותיהם (Hausmacht): הקיסר לודוויג הרביעי לבית ויטלסבאך (מלך 1314, קיסר 1328–1347) התבסס על נחלות משפחתו בבוואריה; קרל הרביעי לבית לוקסמבורג, נכדו של היינריך השביעי, שאב את עיקר עוצמתו מאדמותיו שבבוהמיה. בין המאות ה־13 וה־15 חל השינוי בטריטוריות המרכיבות את האימפריה, שהלכו וקיבלו מאפיינים של מדינות קדם־מודרניות.
הרפורמה הקיסרית (המאה ה־15)
"חוקת" האימפריה עדיין לא הייתה מבוססת ברובה בראשית המאה ה־15. אף על פי שכמה ממוסדותיה ונהליה השלטוניים כבר נקבעו, הכללים שעל־פיהם התנהל שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים באימפריה (המלך\קיסר, הנסיכים הבוחרים והשליטים המקומיים האחרים) לא היו ממוסדים, והיו תלויים במידה רבה באישיותו של המלך\קיסר. וכך, קיסרים כדוגמת זיגיסמונד לבית לוקסמבורג (מלך 1410, קיסר 1433–1437) ופרידריך השלישי (מלך 1440, קיסר 1452–1493) יכולים היו לקבוע את מקום מושבם באדמותיהם הפרטיות ולהתעלם מאדמות הגרעין של האימפריה, במה שהחליש את המוסדות שאמורים היו לשתף עמם פעולה בניהול הממלכה. הרייכסטאג במובנו כגוף המחוקק של האימפריה לא היה קיים בשלב זה. בנוסף, הדוכסים השונים באימפריה הסתכסכו זה עם זה לעיתים תכופות, ועימותיהם אף התפתחו לכדי מלחמות מקומיות.
גם הכנסייה הייתה במשבר. הסכסוך שהתנהל בין מספר אפיפיורים מתחרים נפתר רק בועידת קונסטנץ (1414–1418); אחרי 1419, הושקע מאמץ רב בדיכוי מעשי הכפירה של ההוסיטים. התפיסה הימי ביניימית של Corpus Christianum, לפיה הכס הקדוש והאימפריה הרומית הקדושה יובילו יחדיו את העולם הנוצרי, החלה דועכת בתקופה זו.
במקביל, המאה ה־15 ידעה דיונים רבים על מהותה של האימפריה עצמה. חוקי העבר לא התאימו עוד למבנה הנוכחי, והיה צורך דחוף בשלום פנימי (Landfrieden) נוסף על זה שכונן פרידריך ברברוסה מאות שנים לפני כן. הדיונים הללו הולידו את רעיון ה"רפורמה" במובנו המקורי של הפועל הלטיני, היינו, להשיב את הדברים לתבניתם העתיקה.
בשנת 1486, כשפרידריך השלישי היה זקוק לתמיכתם של הדוכסים המקומיים על מנת לממן את מלחמתו בהונגרים, ניצב בפני דרישתם המאוחדת של הדוכסים להשתתף לראשונה בחצר הקיסרית ובענייני ניהול האימפריה. לראשונה, אוחדה אספת הבוחרים יחד עם השליטים המקומיים האחרים ברחבי האימפריה במה שהביא ליצירתו של הרייכסטאג (אליו יצטרפו בעתיד הערים הקיסריות). פרידריך סירב לתביעתם זו, ואולם בנו, הקיסר מקסימיליאן הראשון, היה פרגמטי יותר, וכינס בסופו של דבר את הרייכסטאג בעיר וורמס (ורמייזא) בשנת 1495, שנתיים לאחר מות אביו. ברייכסטאג הסכימו הקיסר והדוכסים על ארבעה צווים, שיחד זכו לכינוי רייכסרפורם (הרפורמה הקיסרית): הייתה זו סדרה של פעולות משפטיות שהעניקו לאימפריה המתפוררת מעט יציבות מבנית.
השינוי המשמעותי ביותר כלל את יצירתן של אחוזות המעגלים הקיסריים (Reichskreise): טריטוריות בחלקים שונים של האימפריה אוחדו ב"מעגלים", שתכליתם הייתה לספק הגנה ויציבות אזורית כוללת. אחוזות המעגלים הקיסריים היו במוקד, ושם ישבה האספה הקבועה של כל מעגל. תחילה הוקמו שישה מעגלים, המספר הועלה לעשרה בשנת 1512. על המעגלים הקיסריים נמנו המעגל האוסטרי, הבווארי, הבורגונדי, הפרנקוני, הרייני, הווסטפלי, הסקסוני התחתון, הרייני העליון, הסקסוני העליון והשוואבי. מערכת זו, בדומה לשינויים מבניים ומשפטיים נוספים של הרייכסרפורם, שרדה במידה רבה עד לקריסתה של האימפריה בראשית המאה ה־19.
המשבר שלאחר הרפורמציה (המאות ה־16 וה־17)
כשיזם מרטין לותר בשנת 1517 את ה"רפורמציה", שטחי האימפריה חולקו בהתאם לאמונה דתית, כשצפונה, מזרחה וערים מרכזיות רבות בתחומה (לרבות שטרסבורג, פרנקפורט ונירנברג), הופכים פרוטסטנטים, ואילו הדרום והמערב נותרים קתולים ברובם. לאחר מאה שנות מאבק, היה הסכסוך הפנים־גרמני מהגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ מלחמת שלושים השנים (1618–1648), שהחריבה חלקים ניכרים מהאימפריה. מעצמות זרות, כדוגמת צרפת ושוודיה, התערבו בסכסוך לטובתם של הכוחות הפרוטסטנטיים שנלחמו בקיסר הקתולי, וקרעו נתחים עבים משטח האימפריה.
אחרי שלום וסטפאליה (המאות ה־17 וה־18)
סופה הממשי של האימפריה בא במספר שלבים. לאחר החתימה על הסכמי וסטפאליה ב־1648, אשר העניקו לטריטוריות השונות ריבונות כמעט מוחלטת, ואף התירו להן לכרות בריתות נפרדות עם מדינות אחרות, האימפריה הרומית הקדושה הייתה לאוסף רופף של ישויות מדיניות שהיו במידה רבה עצמאיות.
סוף האימפריה (המאה ה־19)
האימפריה הרומית הקדושה קרסה באופן רשמי ב־6 באוגוסט 1806, שעה שקיסרה האחרון, פרנץ השני, התפטר מתפקידו. צאצאיו של פרנץ הוסיפו להחזיק בתואר "קיסרי אוסטריה" עד שנת 1918. בין השנים 1804 ועד 1867 צאצאיו שלטו על האימפריה האוסטרית ובין השנים 1867 ועד 1918 שלטו על האימפריה האוסטרו־הונגרית.
מדינות נבחרות
מרכז|ממוזער|300 פיקסלים|יצירה משנת 1510 של האנס בורגמאייר שמציגה נשר שחור הנושא מספר רב של סמלים הרלדיים של מדינות האימפריה
טבלת מדינות נבחרות מכל תקופות האימפריה, לא כולן התקיימו במקביל:
+מדינות נבחרותשםסמל הרלדימעמדשםסמל הרלדימעמדשםסמל הרלדימעמדשםסמל הרלדימעמדשםסמל הרלדימעמדאאכן66x66 פיקסליםעיר אימפריאלית חופשיתבוהמיה66x66 פיקסליםממלכהפרנקוניה74x74 פיקסליםדוכסות גזעהמבורג66x66 פיקסליםעיר אימפריאלית חופשיתנסאו66x66 פיקסליםמחוזארנברג58x58 פיקסליםדוכסותברנדנבורג66x66 פיקסליםמארקגראףפרנקפורט66x66 פיקסליםעיר אימפריאלית חופשיתבוואריה התחתונה66x66 פיקסליםדוכסותנירנברג66x66 פיקסליםעיר אימפריאלית חופשיתאוסטריה64x64 פיקסליםארכידוכסותברמן66x66 פיקסליםעיר אימפריאלית חופשיתג'נובה66x66 פיקסליםמחוזאוסטריה התחתונה66x66 פיקסליםארכידוכסותפומרניה66x66 פיקסליםדוכסותבאדן66x66 פיקסליםמארקגראףבורגנדי66x66 פיקסליםמחוז חופשיהבסבורג66x66 פיקסליםמחוזלוקסמבורג66x66 פיקסליםזלצבורג66x66 פיקסליםארכיבישופותבזל66x66 פיקסליםעיר אימפריאלית חופשיתדנציג (גדנסק)66x66 פיקסליםעיר אימפריאלית חופשיתהסן-קאסל66x66 פיקסליםרוזנותמגדבורג66x66 פיקסליםארכיבישופותסקסוניה66x66 פיקסליםאלקטורות
(מאוחר יותר גם דוכסות)בוואריה66x66 פיקסליםאלקטורותאלץ66x66 פיקסליםאדנותהוהנצולרן66x66 פיקסליםמיינץ66x66 פיקסליםעיר אימפריאלית חופשיתטירול66x66 פיקסליםמחוז נסיכותיאולם66x66 פיקסליםעיר אימפריאלית חופשיתויימאר66x66 פיקסליםמחוזציריך66x66 פיקסליםעיר אימפריאלית חופשיתצוג66x66 פיקסליםעמק אימפריאליקאישהיים66x66 פיקסליםכהונת ראש המנזר
באמנות אירופה
האימפריה הרומית הקדושה באמנות, כולל גם יצירות על שליטיה ועל אירועים בעברה המגוון, נחשבה בתקופות רבות בהיסטוריה שלה כמקדמת האמנות, והביאה לפריחות תרבותיות בתחום זה גם בימי הביניים וגם אחר כך. להלן תפורט רשימה הסוקרת את היבטיה השונים של האימפריה באמנות אירופה על כל פרטיה, ותנסה להציג יצירות נודעות יותר לצד נודעות פחות, כדי להציג את הגיוון האמנותי שבה הוזכרה:
ההשלכה מן החלון בפראג
ממוזער|200 פיקסלים|ימין|ההשלכה מן החלון בפראג, מתיוס מריאן
בשנת 1618 תפסו חברי מועצת העיר הקלוויניסטים את נציגיו הקתוליים של פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה אל מצודת פראג, שם, ב-23 במאי הושלכו מהחלון אל מותם. פעולה סימבולית זו הייתה הניצוץ האחרון שהצית את ההפיכה הבוהמית והביא את פריצת מלחמת שלושים השנים, מהגדולות והחשובות בהיסטוריה האנושית שלפני המאה ה-20. היא נערכה בין 1618–1648. על כך נאמר:
תחריט זה נחשב לתמונה המפורסמת ביותר להשלכה מן החלון בפראג ונחשבת לתמונה היסטורית ידועה ביותר בעיני רבים. היא נוצרה בסביבות השנים 1635–1662 על ידי מתיוס מריאן.
הדיאט של וורמס
ממוזער|200 פיקסלים|ימין
ציור זה מתאר את אחד האירועים החשובים בחייו של מרטין לותר בעת הצגת רעיונתיו בהם דגל כנגד מוסד האפיפיורות הקתולי (בעיר וורמס של האימפריה הרומית הקדושה שבאותו הזמן הייתה בעלת מעמד עיר קיסרית חופשית) מול עיניו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל החמישי. הוא זומן עוד כשהיה מוחרם בידי הכנסייה הקתולית. זאת הייתה למעשה כנראה מהאסיפות הנסיכים הבוחרים החשובות של האימפריה אם לא החשובה מכולן. היה זה אירוע גדול ממדים כאשר תומכיו של לותר הגיעו עם פמלייתו הכוללת אבירים מרובים אל המתחם. כל זאת כאשר הכנסייה הקתולית היושבת ברומא, כועסת עמוקות ומגנה בחריפות אפילו את ההצעה לזמן את לותר לחדר הכינוסים. ההכרעה הייתה נגד לותר אך נחשבת כאירוע מפתח בחייו וכאירוע המסמל את תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית באירופה.
צלבו של לותאר
ממוזער|200 פיקסלים|ימין|צלבו של לותאר
צלבו של לותאר הוא פריט עשוי זהב טהור מתקופת השושלת האוטונאית של האימפריה הרומית הקדושה (נוצר בסביבות שנת 1000 לספירה). מידותיו עומדות על: 50 ס"מ (גובה), 38.5 ס"מ (רוחב) ו-2.3 ס"מ עומק. הוא נחשב לפיסת אמנות יוצאת דופן השופכת אור על אמנות התקופה והישגיה ולכן מגיעה חשיבותה להבנת הסגנון האמנותי האוטונאי ששלט בתקופה גם אחרי שנות שלטונו של אוטו הגדול. הצלב עצמו המוצג באוצר קתדרלת אאכן מדגיש את החשיבות של קיסרי שושלת האוטונאית מצד אחד להדגיש את כוחם בתרבות ואמנות אך מצד שני גם להדק את קשרם עם האימפריה הרומית העתיקה בעזרת אותן אבני החן ובעזרת הופעת פניו של הקיסר אוגוסטוס, שהרי תארם של הקיסרים של האימפריה היה – "הקיסר אוגוסטוס המושל באימפריה הרומית" (לטינית: Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium).
הצלב עצמו נקרא בשל מאפייניו הקישוטיים המרובים כמו צלבים אחרים נוספים, במונח המקצועי crux gemmata (בעברית: צלב בעל עיטורים (כגון אבני חן ותכשיטים)). מקורו המשוער של הצלב הוא בעיר קלן, שהייתה אז מרכז דתי-נוצרי חשוב. הצלב עצמו מהווה כחלק מהסיבות שהמתחם ההיסטורי של קתדרלת אאכן הוכר כאתר מורשת עולמית. הנימוקים בעד היו מרובים אך זה שמתייחס לאוצרות הקתדרלה מובא להלן: .
שמו ומקורו טמונים בתקופת שלטונו של הקיסר לותאר השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהורה על יצירת פיסת אמנות זאת על פי שאיפותיו האימפריאליות וההמשכיות של האימפריה הרומית הקדושה.
הרייך השלישי הגרמני
לאחר איחודה של גרמניה כמדינת לאום בשנת 1871 (ר' האימפריה הגרמנית), שמה המאוחר של האימפריה הרומית הקדושה הוא "הרייך הראשון". האימפריה הגרמנית (1871–1918) נקראה "הרייך השני". גרמניה הנאצית קראה לעצמה "הרייך השלישי" כדי לקשר בין המפלגה הנאצית לבין העבר הגרמני הנערץ.
קישורים חיצוניים
האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1570
רשימת קרבות של האימפריה הרומית הקדושה
היסטוריה של האימפריה הרומית הקדושה
הערות שוליים
*
קטגוריה:גרמניה: היסטוריה
רומית קדושה
קטגוריה:הרייך הגרמני
קטגוריה:העת החדשה המוקדמת
קטגוריה:ימי הביניים | 2024-09-04T13:42:24 |
יוסף קפלן | יוסף קפלן (נולד ב-28 בינואר 1944) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מופקד על הקתדרה לתולדות עם ישראל ע"ש ברנרד צ'ריק, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והחל מאוגוסט 2013 מכהן כיושב ראש החטיבה למדעי הרוח באקדמיה. בשנים 2009–2013 כיהן כנשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות. קפלן הוא חתן פרס ישראל בחקר ההיסטוריה של עם ישראל לשנת 2013.
ביוגרפיה
יוסף קפלן נולד בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. הוריו היגרו בין שתי מלחמות העולם ממזרח אירופה לדרום אמריקה. אביו, דוד קפלן, נולד בווילנה לישראל ולאסתר. דוד קפלן הגיע לארגנטינה ב-1924 ותוך זמן קצר השתלב בלהקות התיאטרון ביידיש בבואנוס איירס. אמו של יוסף קפלן, שרה לבית מלמד, נולדה במאצ'ב שבפולין למשפחה אורתודוקסית. אביה, משה מלמד, מחסידי הרבי מקוצק, היגר לארגנטינה ב-1928 ותוך מספר שנים הביא לשם את אשתו ואת ארבע בנותיהם.
יוסף קפלן גדל בבית יהודי חילוני בעל זיקה חזקה לתרבות יידיש ומודעות ציונית. שפת הדיבור בבית הוריו הייתה יידיש, אך מגיל שש החל ללמוד עברית בבית ספר עברי יומי, במקביל ללימודיו בבית הספר הממלכתי. בגיל שתים עשרה התקבל לבית המדרש למורים יהודים שליד הקהילה בבואנוס איירס, בית ספר תיכון יהודי שהכשיר את תלמידי הכיתות הגבוהות להוראה בבתי הספר היהודיים, ובגיל חמש עשרה הוסמך למורה. את בית ספר התיכון הממלכתי הוא סיים ב-1961. הוא היה חבר בתנועת "הנוער הציוני", ויחד עם מספר תלמידים בבית המדרש למורים ייסד את הארגון "שחר", שהתמקד בפעילות תרבותית וחינוכית בקרב הנוער היהודי בארגנטינה. בימי לימודיו בבית הספר התיכון הממלכתי נטל חלק בייסוד ירחון יהודי בספרדית שזכה לתפוצה רחבה בקרב הסטודנטים האוניברסיטאיים והיה גם חבר במערכת הירחון העברי "צהר". ב-1960 התקבל ללימודים ב"מדרשה", בית ספר גבוה ללימודי יהדות, ושנתיים לאחר מכן נסע לירושלים לשנת השתלמות במכון גרינברג, בית המדרש למורים ע"ש חיים גרינברג, מוסד שנועד להכשיר מורים לבתי ספר יהודיים בגולה. בתום שנת ההשתלמות החליט להישאר בארץ.
ב-1972 אחרי קבלת תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל וסוציולוגיה, ואחרי שירות צבאי בחיל התותחנים, החל את לימודי הדוקטורט. בין מוריו המרכזיים נמנו ההיסטוריונים שמואל אטינגר, חיים ביינארט, חיים הלל בן-ששון, ישראל היילפרין, יעקב כ"ץ וחנא שמרוק. בזמן לימודי המ"א שימש עוזר מחקר של בן-ציון דינור, שמינה אותו מאוחר יותר מזכיר המערכת המדעית של מפעלו "ישראל בגולה".
נושא עבודת הדוקטורט של קפלן היה "יצחק אורוביו די קסטרו ובני חוגו". היא נכתבה בהנחייתו של פרופסור חיים ביינארט ואושרה בשנת 1979. קפלן חקר את מסלול חייו והגותו של אדם שהיה אחת הדמויות האינטלקטואליות המרכזיות בפזורה הספרדית המערבית ובאמצעותה הציג את עולמם התרבותי והרעיוני של האנוסים שחזרו ליהדות והקימו במאה ה-17 את המרכז היהודי התוסס באמסטרדם. ב-1979 מונה למרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית והיה מראשוני החוקרים הצעירים שזכו לקבל את מלגת אלון. ב-1988 הופקד על הקתדרה לתולדות עם ישראל ע"ש ברנרד צ'ריק וב-1992 מונה לפרופסור מן המניין. באוניברסיטה העברית כיהן בתפקידים שונים, ובין היתר שימש בתור ראש התוכנית הארבע שנתית בבית הספר ע"ש רוטברג לתלמידים מחו"ל, עמד בראש המדרשה ללימודים מתקדמים בפקולטה למדעי הרוח והיה ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל. קפלן היה בין היוזמים להקמת בית הספר להיסטוריה, שימש ראש ועדת ההיגוי שלו ב-1998 ובשנים 2001–2005 עמד בראשו. כיום הוא פרש לגמלאות והוא פרופסור אמריטוס.
הוא הוזמן לשמש פרופסור אורח ועמית מחקר בשורה של אוניברסיטאות ומוסדות מחקר בחו"ל: האוניברסיטה הלאומית בבואנוס איירס, האוניברסיטה איברואמריקנה במקסיקו, אוניברסיטת ייל, המכון ההולנדי המלכותי ללימודים מתקדמים בווסנאר, בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז, וולפסון קולג' באוקספורד, הסורבון בפריז, אוניברסיטת לונדון, המכון ללימודים מתקדמים במדעי היהדות באוניברסיטת פנסילבניה, קולג' אול סולס באוקספורד והמכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון.
הוא שימש עמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים של האוניברסיטה העברית במספר הזדמנויות, ופעמיים עמד בראש קבוצות מחקר שפעלו בו: ב-92–1991 (יחד עם פרופסור מ' אביטבול) בראש קבוצת מחקר על גירוש ספרד ותוצאותיו וב-1998 (יחד עם פרופסור מיכאל הד) בראש קבוצת מחקר על היסטוריזציה של רגשות.
בימי כהונתו כיו"ר החברה ההיסטורית הישראלית בשנים 1992–2000 נוסדה במת ירושלים להיסטוריה לזכרו של ההיסטוריון מנחם שטרן, אליה מוזמנים מדי שנה היסטוריונים מרחבי העולם. קפלן עומד בראש המערכת של סדרת הספרים המתפרסמת בעקבות ההרצאות הניתנות בבמה זו. בשנים 1996–2004 עמד בראש הוועדה האקדמית של הארכיון המרכזי לתולדות עם ישראל ומאז 2001 הוא משמש יו"ר האיגוד הבינלאומי של חברות היסטוריות לחקר תולדות עם ישראל. מאז 1985 הוא המנהל האקדמי של המרכז לחקר יהדות הולנד שבאוניברסיטה העברית ומשנת 2004 הוא סגן היו"ר של מרכז זלמן שזר. בשנים 1992–1996 היה קפלן חבר המערכת של "תרביץ", כתב העת של המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית, ובשנים 1997–2005 היה חבר המערכת של "ציון", הרבעון לתולדות עם ישראל של החברה ההיסטורית הישראלית.
בשנת 1992 נמנה עם מדליקי המשואות בפתיחת חגיגות יום העצמאות.
ב-2004 נבחר יוסף קפלן לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. באוגוסט 2009 נבחר לכהן כנשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות. הוא סיים את תפקידו באוגוסט 2013.
בנובמבר 2011 זכה קפלן במענק מטעם המועצה האירופית למדע ERC (European Research Council). על מחקרו "שינויים בדת ובתרבות של הפזורה הספרדית המערבית בעת החדשה המוקדמת".
ב-2013 זכה קפלן בפרס ישראל בתחום חקר ההיסטוריה של עם ישראל.
הוא נשוי ללאונטין פרמן, עיתונאית ועורכת, ולהם ארבעה ילדים: יהודה ומיכל (מנישואים ראשונים), ונתן וראובן.
מחקריו
נושאי מחקריו
מחקריו של קפלן מתמקדים בתולדות היהודים בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה ואחת מתרומותיו החשובות ביותר היא להבנה של האפשרויות השונות להתמודדות של חברות מסורתיות עם אתגר המודרניות. הוא כתב ספרים ומאמרים על יהדות ספרד, על הפזורה הספרדית המערבית, על תולדות האנוסים בחצי האי האיברי, על ההיסטוריה החברתית והאינטלקטואלית של יהדות מערב אירופה, על תולדות יהדות הולנד ועל תהליכי החילון והמודרניזציה המוקדמים בקהילות ישראל בעולם המערבי.
יצחק קארדוזו, מעלות העברים
זהו ספרו הראשון של יוסף קפלן שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת תשל"ב. קפלן תרגם מספרדית לעברית פרקים נבחרים מחיבורו האפולוגטי הקלאסי של יצחק קארדוזו, שהיה אנוס שברח מספרד באמצע המאה ה-17 וחזר ליהדות אחרי שהשתקע בוורונה שבאיטליה. קארדוזו נולד בפורטוגל, למד רפואה ופילוסופיה בספרד וקנה לעצמו מעמד מכובד בתור רופא המקורב לחוגי חצר המלך. הוא היה בן חסותו של הקונדה הדוכס דה אוליווארס, האיש החזק בימי מלכותו של פיליפ הרביעי וברח מספרד לאחר נפילת פטרונו. בוונציה פרסם אנציקלופדיה מדעית-פילוסופית בלטינית, ואת ספרו "מעלות העברים" הדפיס באמסטרדם ב-1679. הספר מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון מתאר המחבר את עשר המעלות המאפיינות לדעתו את העם היהודי ובחלק השני הוא מתמקד בתיאור העלילות שטופלו על היהודים לאורך תולדותיהם. תרגומו של קפלן כולל את כל החלק השני של הספר ומבחר מתוך החלק הראשון. קפלן הוסיף מבוא על תולדות חייו של קארדוזו ועל יצירתו והערות והסברים לטקסט. ספרו של קארדוזו הוא חיבור אפולוגטי שנועד לְהָזֵם את ההאשמות שהוטחו נגד היהודים בעולם הנוצרי ובו בזמן לספק לאנוסים שחזרו ליהדות נימוקים לגיבוש זהותם היהודית החדשה.
מנצרות ליהדות: חייו ופעלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו
ספר זה הוא עיבוד עבודת הדוקטורט וראה אור בהוצאת מאגנס בשנת תשמ"ג. תרגומים לאנגלית ולפורטוגזית ראו אור ב-1989 וב-2000. דמותו של יצחק אורוביו די קאסטרו מקבילה במובנים רבים לזו של יצחק קארדוזו. הוא נולד בברגנסה שבפורטוגל למשפחה של אנוסים, וגדל בספרד. תחילה התגורר במלגה ולמד רפואה, פילוסופיה ותאולוגיה באוניברסיטת אלקלע דה הנארס, אך הקריירה שלו נקטעה בעקבות מאסרו בידי האינקוויזיציה. זמן קצר לאחר שחרורו עבר לדרום צרפת ושימש שנתיים כפרופסור בפקולטה לרפואה שבאוניברסיטת טולוז. ב-1662 הגיע לאמסטרדם, נקלט מהר מאוד בקהילה היהודית הספרדית וביסס את מעמדו כרופא בעל שם בינלאומי. הוא היה פעיל מאוד בקהילה הספרדית, אך הצטיין בעיקר כמחבר פורה ושנון שיצא להגנת היהדות בפולמוסים שניהל עם הוגים ותאולוגים נוצרים, קתולים ופרוטסטנטים כאחד. חיבוריו, שנכתבו בעיקר בספרדית, לא נדפסו עקב האיסור לפרסם דברים שיכלו להתפרש כדברי נאצה נגד הנצרות. אף על פי כן הם נפוצו בעשרות כתבי יד וזכו לפרסום רב. לעומת זאת הוויכוח בינו לבין ההוגה הרמונסטראנטי פיליפ ואן לימבורך (מחשובי התאולוגים הפרוטסטנטים ההולנדים באותם זמנים) נדפס ביוזמת לימבורך ב-1686.
אורוביו די קאסטרו ניהל פולמוס נוקב עם חואן דה פראדו, אותו הכיר בספרד בימים ששניהם למדו באוניברסיטה. פראדו חזר ליהדות באמסטרדם והיה מקורב לשפינוזה. כמו שפינוזה הוחרם על ידי הקהילה היהודית. כשאורוביו די קאסטרו הגיע לאמסטרדם ושמע על החרמתו ועל דברי הביקורת החריפים שהשמיע נגד התורה שבעל פה יצא נגדו בשורה של חיבורים, בהם הוקיע את השקפותיו ההטרודוקסיות. מהפולמוס ביניהם נותרו רק החיבורים של אורוביו, שלושה במספרם, אך מתוך מה שנאמר בהם ניתן לשחזר חלק ניכר מרעיונותיו של פראדו, שהיו בעלי גוון דאיסטי מובהק.
אורוביו די קאסטרו הוא היהודי היחיד מבני זמנו של שפינוזה שכתב חיבור נגד הפילוסופיה שלו. החיבור מנוסח כתשובה נגד יוהנס ברדנבורג, הוגה הולנדי שביקש לסתור את הגותו של שפינוזה אך הפך בסופו של דבר לשפינוזיסט בעל כורחו. חיבורו זה של אורוביו נכתב בלטינית והקנה לו פרסום ומעמד בקרב האינטלקטואלים ההולנדים של שלהי המאה ה-17.
ספרו זה של קפלן הוא מונוגרפיה מפורטת על חייו ופעלו של אורוביו די קאסטרו. קפלן מתאר בו בהרחבה ובפירוט רב את מסלול חייו מהנצרות ליהדות, את חינוכו בספרד, את מקורותיו האינטלקטואליים, את זיקתו המוקדמת ליהדות, את הרקע התרבותי של משפחתו ואת תהליך היקלטותו בקהילה היהודית באמסטרדם. באמצעות דמותו של אורוביו די קאסטרו פורש קפלן ביריעה רחבה את הפרופיל החברתי והתרבותי של אנוסים משכילים רבים אחרים שחזרו ליהדות בעת החדשה המוקדמת ומנתח את המניעים הרעיוניים שעמדו מאחורי החלטתם להצטרף לכלל היהודי. חלק ניכר בספר מוקדש לליבון התסיסה הרעיונית שהתחוללה בפזורה הספרדית המערבית במאה ה-17.
על ספרו זה קיבל קפלן את הפרס ע"ש וישניצר בשנת 1983.
הפזורה הספרדית המערבית
חיבור זה יצא לאור בשנת 1994 בהוצאת משרד הביטחון במסגרת סדרת האוניברסיטה המשודרת. הספר מציג בי"ג פרקיו את ההיסטוריה של מרכזי הפזורה הספרדית במערב אירופה ובאמריקה, שהוקמו על ידי אנוסים שחזרו ליהדות לאחר ניתוק של דורות מהעולם היהודי. בפרק הראשון (עמ' 9–20) בחן קפלן את הפרופיל הדתי ואת ההשקפות הרעיוניות המגוונות שאפיינו את ציבור האנוסים בספרד ובפורטוגל בשלהי ימי הביניים, הן של אלה ששמרו על הזיקה ליהדות והן של אלה שראו עצמם נוצרים לכל דבר. בפרק השני (עמ' 21–30) הוא תיאר את הקרע הנפשי והרוחני שפקד את אנוסי איבריה לאחר גירוש ספרד ולאחר גזירת השמד בפורטוגל, משנותקו לגמרי מהעולם היהודי. בפרק השלישי (עמ' 31–41) הוא עמד על התפקיד המיוחד שמילאה איטליה בראשית התפתחותה של הפזורה הספרדית המערבית, כארץ מעבר של מגורשים מהמערב אל האימפריה העות'מאנית. באיטליה נפגשו מסורות מהמזרח ומהמערב, וקפלן עומד על אופיין של הקהילות הספרדיות שנוסדו בה. את הפרק הרביעי (עמ' 42–48) הקדיש לתיאור הקמתם של מרכזי האנוסים בארצות השפלה הדרומיות, ובמיוחד באנטוורפן, ובערים שונות בצרפת. האנוסים לא חשו במקומות האלה את איום האינקוויזיציה, אך עם זאת, נמנע מהם שם לחיות כיהודים בגלוי. בפרק החמישי (עמ' 49–61) הוא דן בשיבת האנוסים ליהדות בארצות הפרוטסטנטיות ובפרק השישי (עמ' 62–71) הציג את מקומה המרכזי של הקהילה באמסטרדם במאה ה-17 ואת השפעתה על כלל הפזורה הספרדית במערב. בפרק השביעי (עמ' 72–82) ניתח קפלן את הפרופיל היהודי של ראשוני הספרדים בלונדון, שרבים מהם לא מיהרו להצטרף אל הקהילה היהודית והמשיכו להציג עצמם כנוצרים קתוליים. בפרק השמיני (עמ' 83–93) עמד על חלקה של היהדות הספרדית בקולוניזציה האירופית של העולם החדש, במיוחד במושבות ההולנדיות והאנגליות. בחמשת הפרקים האחרונים של הספר בחן קפלן את היסוד האתני-תרבותי של הפזורה הספרדית (עמ' 94–99), את זיקתה לנאורות המוקדמת (עמ' 100–108), את העימותים שהתחוללו בה עם הטרודוקסים דוגמת אוריאל ד'אקוסטה וברוך שפינוזה (עמ' 109–118), את התסיסה הרעיונית בשלהי המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18 (עמ' 119–129) ואת התחבטויותיהם של היהודים הספרדים בראשית העידן המודרני בין מסורת לשינוי (עמ' 130–134).
היהודים החדשים באמסטרדם
ספרו זה של קפלן ראה אור בספרדית ב-1996 והופיע בתרגום לצרפתית ב-1999. הספר כולל מבוא מקיף על תולדות הקהילה הספרדית באמסטרדם בימי התגבשותה (עמ' 11–21) וחמישה מחקרים על היבטים שונים בהיסטוריה המוסדית, החברתית והתרבותית של היהודים הספרדים באמסטרדם. קפלן מכנה את האנוסים שחזרו ליהדות "יהודים חדשים", כינוי מטפורי המתייחס לעובדה שבספרד כונו האנוסים "נוצרים חדשים", ומשחזרו ליהדות לא זו בלבד שהיהדות הייתה עבורם בגדר חידוש אלא שהדרך שבה גיבשו את חייהם היהודיים הייתה בגדר חידוש בעולם היהודי. על אף העובדה שהקהילות שהקימו היו מבוססות על ציות להלכה ולסמכות הרבנים נתגלעו בפרופיל היהודי שלהם בקיעים לא מעטים. על אף העובדה שהם ביקשו לכאורה לשמור אמונים להלכה הם הפקיעו תחומי חיים שונים משליטתה. בראש וראשונה הורגש הדבר בפעילותם הכלכלית. הזיקה ליהדות באה לידי ביטוי בספירה הדתית המצומצמת והיהדות כשלעצמה חדלה מלשמש בתור אורח חיים מלא ומגובש. קפלן בחן את ניצני המודרניזציה והחילון בחברה הספרדית המערבית ואת מגמות ההתבוללות שהתחוללו בקרבה (עמ' 23–55). כמו כן ניתח את היסודות האידאולוגיים והתרבותיים של התודעה האתנית המיוחדת של הספרדים המערביים ואת ההשפעות שינקו מהשקפות בדלניות שהתפתחו בספרד ובפורטוגל בשלהי ימי הביניים (עמ' 56–77). יחסם של היהודים הספרדים באמסטרדם, המבורג ולונדון כלפי המהגרים היהודים האשכנזים שהגיעו ממקומות שונים במרכז אירופה ופולין ניזון מתפיסות בדלניות שצמחו באיבריה על רקע הפלייתם של הנוצרים החדשים שממוצא יהודי ומוסלמי על ידי הרוב הנוצרי הוותיק. קפלן עמד על ההבדלים החברתיים והתרבותיים שבין ספרדים ואשכנזים במערב אירופה ועל התפתחות היחסים בין הקהילות השונות לאורך כל העת החדשה המוקדמת. בספר זה העמיק קפלן בניתוח הזהות האתנית של הספרדים במערב אירופה ובדרך בה התייחסו אל היהודים האשכנזים שהגיעו אל מרכזי היישוב שלהם (106-78).
אחד המחקרים המתפרסמים בספר זה עוסק באסטרטגיות לבחירת בני זוג שהיו נהוגות בפזורה הספרדית ובשינויים שהתרחשו בהן במהלך המאה ה-18. קפלן מנתח את השיח המשתנה בתקנות הקהילות של אמסטרדם, המבורג, לונדון, בורדו וקוראסאו נגד קידושי סתר וכחש ומראה כיצד ניתן להבחין בשינוי ערכים שהתחולל בחברה הספרדית בכל הנוגע ליחס כלפי מעורבות ההורים בבחירת בני הזוג של בניהם ובנותיהם (עמ' 107–138). הפרק האחרון של הספר מוקדש לפרשת החרם נגד הקראים בקהילת אמסטרדם בשנת 1712. פרשה זו לא הייתה ידועה במחקר וקפלן, שחשף אותה מתוך חומר תעודי שגילה בארכיוני אמסטרדם, עמד על משמעות הזיקה לקראות אצל אנוסים לשעבר שביקשו לדבוק ביהדות "מטוהרת" מהשפעות רבניות (עמ' 139–191).
מנוצרים חדשים ליהודים חדשים
על ספר זה, שראה אור בתשס"ג בהוצאת מרכז זלמן שזר, זכה קפלן בפרס בן-צבי לשנת 2003. בנימוקי השופטים נכתב: .
הספר הוא גרסה מורחבת ומתוקנת של חיבור שיצא לאור בשפה האנגלית בהוצאת בריל בשנת 2000
The Alternative Path to Modernity, The Western Sephardi Diaspora in the Seventeenth Century
(הדרך האלטרנטיבית למודרנה, הפזורה הספרדית המערבית במאה ה-17). הספר כולל 12 פרקים הדנים בסוגיות שונות בתולדות האנוסים שחזרו ליהדות. הפרק הראשון (עמ' 13–38) מתמקד במתח בין מסורת ושינוי, שטבע את אותותיו על מהלך ההיסטוריה של הקהילות הספרדיות במערב לאורך כל העת החדשה המוקדמת. הוא כולל גם דיון מקיף בדימוין של קהילות אלה בהיסטוריוגרפיה היהודית. בפרק השני (עמ' 39–64) מנתח קפלן את הדרך בה השתקפה הקהילה הספרדית בעיני אומנים הולנדים של המאה ה-17. במרכז הפרק עומדות שלוש התמונות של בית הכנסת הגדול באמסטרדם שצייר עמנואל דה וויטה. במקביל דן המחבר במאמצים שהשקיעה האליטה החברתית של הקהילה הספרדית כדי להציג בעיני הסביבה הלא-יהודית דימוי מכובד ומעודן של הפולחן והמסורת הדתית היהודיים. בפרק הרביעי (עמ' 65–94) פרש קפלן ביריעה רחבה את ההשקפות הבדלניות שטיפחו היהודים הספרדים במערב כלפי יהודים בני עדות אחרות. השקפות אלה תורגמו לחיי היום יום בשורה של אמצעים מעשיים שננקטו כדי להיבדל מהיהודים האשכנזים. הפרק הרביעי (עמ' 95–133) הוא מחקר מפורט על הדרך בה הקהילה הספרדית באמסטרדם התייחסה אל הפליטים האשכנזים שהגיעו לעיר ממרכז אירופה בימי מלחמת שלושים השנים ובימי המלחמות שפקדו את פולין בין השנים 1660-1648. הפרק החמישי מנתח את התפקידים החברתיים של החרם בקהילה באמסטרדם לאורך כל המאה ה-17, כשהפרנסים הרבו להשתמש בעונש זה ולהפעילו על מגוון רחב של עבירות. בין היתר מתואר בו היחס של השלטון העירוני אשר במספר הזדמנויות כפה על הפרנסים לבטל חרמות מסוימים ודרש מהם לנהוג באיפוק בשימוש בחרם. הפרק השישי (עמ' 167–178) עומד על ההתפתחויות בקהילת הספרדים באמסטרדם ביחס אל הסטייה ואל עונש החרם במאה ה-18 ובפרק השביעי (עמ' 179–191) הוא דן באפיוניה של היהדות הספרדית בלונדון בתחילת דרכה. הפרק השמיני (עמ' 192–215) סוקר את מקומו של החרם בקהילה הספרדית בהמבורג ומנתח שורה של עונשים חלופיים שנהגו להשתמש בהם שם נגד עבריינים וסוררים. בפרק התשיעי (עמ' 216–231) קרע קפלן אשנב אל עולמם של הסטודנטים היהודיים באוניברסיטת ליידן במאה ה-17. על סמך עיון במסמכי הארכיון של האוניברסיטה חשף את מסלול הלימודים של קבוצת סטודנטים ספרדים באמסטרדם שלמדו רפואה בליידן לאחר שקיבלו הכשרה רפואית מסוימת אצל רופאים יהודים באמסטרדם. בפרק העשירי (עמ' 232–256) מציג קפלן מספר תעודות חדשות על ההשפעה של השבתאות על יהודי אמסטרדם. התעודות שופכות אור חדש על יחסה של הקהילה הספרדית כלפי שבתי צבי ותנועתו. אמנם רוב מכריע של חברי הקהילה קיבלו בהתלהבות את הבשורה של המשיח מאיזמיר, אך משנודע להם על התאסלמותו של שבתי צבי שינו את יחסם כלפיו. קומץ מאמינים שהושפעו מאוד ממשנתו של אברהם מיכאל קארדוזו, שהיה אף הוא אנוס שחזר ליהדות, נותר נאמן לשבתי צבי גם לאחר המרתו. בפרק האחד עשר (עמ' 257–299) הרחיב קפלן את הדיון באימפקט של הקראות על היהודים הספרדים במערב בעת בראשית העת החדשה. הפרק השנים עשר (עמ' 300–320) מוקדש לבהלת הניאוף שפקדה את הקהילה באמסטרדם בשלהי המאה ה-18. באותם ימים הוחרמו שם מספר גברים ונשים שנחשדו בעבירת ניאוף. הניסוחים בכתבי החרם ובהכרזות שהוקראו בבית הכנסת מלמדים על החמרת הגישה כלפי עבירות בתחום חיי האישות.
ציפיות שווא של היהודים כפי שהתגלו בדמותו של שבתי צבי – חיבור מאת תומאס קונן
בשנת תשנ"ח יצא לאור במרכז דינור של האוניברסיטה העברית בירושלים תרגום עברי של הכרוניקה ההולנדית שחיבר הכומר הקלוויניסטי ההולנדי תומאס קונן על התנועה השבתאית. קפלן כתב את המבוא למהדורה זו והוסיף הערות רבות לטקסט. הכרוניקה נכתבה באיזמיר בימי השיא של ההתעוררות המשיחית הגדולה. קונן היה הכומר של העדה הקלוויניסטית ההולנדית במקום, שחבריה היו סוחרים הולנדיים שהתגוררו בלבנט. קפלן חשף פרטים על חייו ואישיותו של קונן ועל הנסיבות שבהן כתב את ספרו, שנחשב לאחד המקורות החשובים ביותר לחקר השבתאות בשנותיה הראשונות.
היחס ליהודים וליהדות אצל סמואל הארטליפ ובני חוגו
בשנת 1998 הוזמן קפלן להשתתף בסמינר חוקרים באוקספורד, שהתקיים בקולג' "אול סואולס", על היבטים שונים בפעילותו הציבורית של ההוגה הפרוטסטנטי סמואל הארטליב, מילינריסט שפעל בלונדון בימי המהפכה הפוריטנית. הארטליב הותיר אחריו ארכיון עשיר ביותר, הנמצא כיום באוניברסיטת שפילד שבאנגליה. קפלן הרצה בסמינר על היחס של הארטליב ובני חוגו ליהודים וליהדות. הארטליב היה מקורב למילינריסטים אחרים וביניהם קומניוס, ג'ון דיורי, פטר סראריוס ואחרים. מתוך צפייה לבואו של המשיח הנוצרי בשנית, שאמור היה להתרחש ב-1656-1655, הם ביקשו לנקוט בשורה של צעדים כדי להכין את הנצרות לקראת העידן המשיחי. בין היתר הם ביקשו ללכד את השורות של הנצרות הפרוטסטנטית ולהכשיר את הלבבות של המאמינים הנוצרים על ידי פעילות חינוכית ענפה. פעילות זו כללה לא רק לימוד מעמיק של כתבי הקודש, לחשיפת סודות הגאולה המתממשת וקרבה, אלא גם חינוך מדעי מקיף, כדי שהמאמינים יוכלו לפענח גם את סוד הבריאה. המילינריסטים הועידו מקום חשוב ביותר ליהודים בתהליך הגאולה. העם הנבחר משכבר אמור היה לקבל סוף סוף את בשורתו של ישו ולהתנצר, ובו בזמן לחזור למעמדו הבכיר הקדום. הארטליב, שלא ידע עברית ולא הכיר יהודים, גייס את תמיכתם של כמה ממקורביו וניסה לקדם שורה מפעלים להכשרת לבבות היהודים. כמה מן המקורבים האלה נעזרו ברבנים יהודים ספרדים, דוגמת מנשה בן ישראל, שאמנם לא היו שותפים להשקפות של הארטליב אך ניסו להפיק תועלת מהיחס האוהד שגילה כלפי היהדות.
מפעליו הנוכחיים
קפלן הוא חבר המערכת של האנתולוגיה ע"ש פליקס פוזן על התרבות היהודית שתצא לאור בעשרה כרכים בבית ההוצאה של אוניברסיטת ייל. הוא העורך של הכרך החמישי שעוסק בתרבות היהודית בעת החדשה המוקדמת בשנים 1500–1750.
ספרים שכתב
1. יצחק קארדוזו, מעלות העברים. תרגם מספרדית והוסיף מבוא והערות יוסף קפלן. ספריית 'דורות', מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ב, 151 עמ'.
2. מנצרות ליהדות: חייו ופעלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"ג, xi + 463 עמ'.
תרגום לאנגלית: From Christianity to Judaism. The Story of Isaac Orobio de Castro, translated from the Hebrew by Professor R. Loewe, The Littman Library of Jewish Civilization, Oxford University Press, Oxford 1989, 531 pp; Paperback edition 2004.
תרגום לפורטוגאלית: Do Cristianismo ao Judaísmo. A História de Isaac Oróbio de Castro, translated by Henrique de Araújo Mesquita, Imago, Rio de Janeiro 2000, 542 pp.
תרגום לצרפתית: Du Christianisme au Judaïsme, Les Éditions du Cerf, Paris (in press).
3. הפזורה הספרדית המערבית, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, בית התפוצות, תל אביב 1994, 140 עמ'.
4. Judíos Nuevos en Amsterdam. Estudios sobre la historia social e intelectual del judaísmo sefardí en el siglo XVII, Gedisa, Barcelona 1996, 191 pp.
תרגום לצרפתית: Les nouveaux juifs d’Amsterdam, Éditions Chandeigne, Paris 1999, 250 pp.
5. An Alternative Path to Modernity. The Western Sephardi Diaspora in the Seventeenth Century. E.J. Brill, Leiden 2000, ix + 309 pp.
גרסה עברית מורחבת: מנוצרים חדשים ליהודים חדשים, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ג, 335 עמ'.
ספרים שערך
1. היהודים הפורטוגיזיים באמשטרדם במאה השבע-עשרה, תערוכה לציון מלאת שלוש מאות שנה לחנוכת בית-הכנסת הספרדי באמשטרדם, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים תשל"ה, 74 + 68 עמ' (עברית ואנגלית).
2. (עם ר' וייזר), מאוצרות ספריית עץ חיים / מונטזינוס ליד בית המדרש היהודי הפורטוגלי "עץ חיים", אמשטרדם. תערוכה, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים תש"ם, 9 + 119 עמ' (עברית ואנגלית).
3. Jews and Conversos. Studies in Society and the Inquisition, Magnes Press, Jerusalem 1985, 236 pp.
4. (עם א' מירסקי וא' גרוסמן), גלות אחר גולה. מחקרים בתולדות עם ישראל מוגשים לפרופ' חיים ביינארט למלאות לו שבעים שנה. מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשמ"ח, 598 עמ'.
5. (עם מ' שטרן), התבוללות וטמיעה: המשכיות ותמורה בתרבות העמים ובישראל והאומות, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"ט, 260 עמ'.
6. (with H. Méchoulan and R.H. Popkin), Menasseh ben Israel and His World, E.J. Brill, Leiden 1989, ix + 278 pp.
7. (with A. Mirsky and A. Grossman), Exile and Diaspora. Studies in the History of the Jewish People Presented to Professor Haim Beinart on the Occasion of his Seventieth Birthday, The Ben-Zvi Institute-Consejo Superior, Jerusalem and Madrid 1991, 270 pp.
8. (עם ד' כ"ץ), גירוש ושיבה: יהודי אנגליה בחילופי הזמנים, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנ"ד, 163 עמ'.
9. (עם י"ט עסיס), דור גירוש ספרד, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנ"ט (עברית ואנגלית), טו + 322 + 171 עמ'.
10. (with C. Brasz), Dutch Jews as Perceived by Themselves and by Others, E.J. Brill, Leiden 2001, xiv + 457 pp.
11. (עם א' גרוסמן), קהל ישראל. השלטון העצמי היהודי לדורותיו, כרך ב', ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ד, 403 עמ'.
12. שלהי מאות, קצם של עידנים, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ה, 415 עמ'.
13. (עם מ' סלוחובסקי), ספריות ואוספי ספרים, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ו, 515 עמ'.
14. The Dutch Intersection. The Jews and the Netherlands in Modern History,Brill, Leiden 2008, 520pp.
15. (עורך) ביחד עם בנימין זאב קדר ויוסף הקר, ראשונים ואחרונים: מחקרים בתולדות ישראל מוגשים לאברהם גרוסמן, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תש"ע 2010.
16. (עורך) ביחד עם משה בר-אשר, יהודה ליבס, ומשה עסיס, ספר זיכרון להרב פרופ' מאיר בניהו, שני כרכים (כרך א - מחקרים בתלמוד, בהלכה, במנהג ובתולדות עם ישראל; כרך ב - מחקרים בקבלה ובמחשבת ישראל, בספרות, בשירה בפיוט ובתפילה מוקדשים לזכרו של הרב פרופ' מאיר בניהו מנוחתו כבוד), ירושלים: אוניברסיטת תל אביב, המרכז לחקר התפוצות, הוצאת כרמל ויד הרב נסים, תשע"ט.
ספר לכבודו
אבריאל בר-לבב, דב סטוצ'ינסקי, מיכאל הד (עורכים), בדרך אל המודרנה: שי ליוסף קפלן, ירושלים, מרכז זלמן שזר, 2019.
קישורים חיצוניים
פרסומיו של יוסף קפלן באתר Academia.edu
נימוקי הענקת הפרס ליוסף קפלן
קורות חייו של קפלן
Massive history book charts how the Jewish Diaspora reached all corners of the globe
הערות שוליים
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: היסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:חוקרי יהדות ישראלים
קטגוריה:חוקרי יהדות ספרד
קטגוריה:זוכי פרס ישראל להיסטוריה
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1992
קטגוריה:חוקרי תולדות עם ישראל בימי הביניים
קטגוריה:זוכי מלגת אלון
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ישראלים ילידי ארגנטינה
קטגוריה:עולים בשנות ה-1960
קטגוריה:עורכי תרביץ
קטגוריה:נשיאי האיגוד העולמי למדעי היהדות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1944 | 2024-08-01T05:11:45 |
גרעין רבייה | ממוזער|300px|שמאל|ראם לבן בחי-בר יטבתה. הראמים בחי-בר מהווים גרעין רבייה ומספר פרטים כבר שוחררו בחזרה לטבע.
גרעין רבייה הוא קבוצה של מספר פרטים של יצורים מאותו המין שמגודלת בשבייה, בגני חיות או מתקנים אחרים, על מנת לשמר מין שנמצא בסכנת הכחדה כללית או באזור מסוים.
גרעין רבייה מורכב ממספר פרטים של יצורים מאותו המין בעלי שוני גנטי. את פרטים אלה מגדלים בתנאים מיטביים, אך תחת השגחה. בכך, מנסים להשיג התרבות מהירה ומוצלחת של פרטים מאוכלוסייה זו. כשגרעין הרבייה מתרחב, מתבסס ומתאקלם, משחררים פרטים "שרדניים" ממנו לטבע. במצב זה, סיכוייה של האוכלוסייה להישמר ולחיות כרגיל גדלים.
גרעיני רבייה בישראל
בישראל ישנם מספר גרעיני רבייה לבעלי חיים:
חי-בר יטבתה — משמש גרעין רבייה בעיקר לבעלי חיים שהיו בארץ עד המאה העשרים, ומיועדים להשבה לטבע בארץ. עד כה שוחררו לטבע מה"חי בר" הפרא, הראם הלבן, והיען. ראם הנבל שוחרר במדבר סהרה (הוא מעולם לא חי בישראל, אך תנאי האקלים בערבה איפשרו את ריבויו).
חי-בר כרמל — כמו מקבילו בערבה, הוא משמש גרעין רבייה לבע"ח שנכחדו בישראל לא מזמן. ההבדל הוא בבית הגידול — בחי בר בכרמל מרבים את בעלי החיים שחיים בעיקר בחורש הים תיכוני לעומת בעלי החיים המדבריים שחיים בחי־בר ביטבתה. עד כה שוחררו מהחי בר בכרמל היחמור הפרסי ואייל הכרמל, ועופות דורסים שונים כגון הנשר המקראי והעיטם לבן-הזנב.
גן החיות התנ"כי בירושלים — בשיתוף עם החי־ברים, משמש גן החיות כגרעין רבייה לבעלי חיים שחיו בא"י במאות הקודמות, ונכחדו ממנה או ששרויים בסכנת הכחדה, למשל יחמור פרסי, ראם לבן, חתול חולות וצב יבשה מדברי. כמו כן מצויים בגן מינים רבים של בעלי חיים בסכנת הכחדה מכל רחבי העולם, במטרה להרבותם ולהשיבם לטבע בארצות מוצאם. גן החיות גם מנהל פרויקט השבה לטבע של אוכלוסיית היחמורים של הגן, במכלאה הנמצאת ליד שטח הגן.
הספארי ברמת גן — משמש כגרעין רבייה לבעלי חיים בסכנת הכחדה מכל העולם כגון: הנמרים הפרסים, טיגריסים סומטרים, לטאות כוח קומודו, פילים אפריקנים, פילים אסייתים, ערודים, גמלים דו-דבשתיים, פינגווינים אפריקנים, חתולי חולות, גורילות השפלה המערבית, אורנג אוטן סומטרה, מקוקים שחורים, מקוקי זנב-האריה, נשרים, עיטמים, ארה כחולה-צהובה, ארה מרקנה, ובין הידועים: קרנף רחב שפה הנחשב לעדר הגדול ביותר בגני החיות באירופה. כמו כן הספארי נוטל חלק משמעותי בתוכנית ההשבה של מינים שנכחדו מארץ ישראל, כדוגמת הנשרים.
קישורים חיצוניים
http://www.jerusalemzoo.org.il/lhe/apage/10443.php הדף באתר גן החיות התנ"כי על גרעיני רבייה של צבי יבשה מדבריים, עופות דורסים, יחמורים וחתולי חולות
קטגוריה:שמירת טבע
קטגוריה:גידול בעלי חיים | 2023-04-15T14:41:13 |
ג'נסיס (להקה) | ג'נסיס (באנגלית: Genesis) היא להקת רוק מתקדם ופופ בריטית שהוקמה באמצע שנות השישים. הלהקה כוללת את שלושת חבריה שנשארו לתקופה ארוכה הקלידן טוני בנקס, הבסיסט/גיטריסט מייק ראת'רפורד (השניים נשארו למשך כל תקופות הלהקה עד היום), והמתופף/סולן פיל קולינס (שהצטרף ב-1970). חבריה של הלהקה לשעבר כמו הסולן/חלילן פיטר גבריאל, הגיטריסט סטיב האקט, והגיטריסט אנתוני פיליפס היו משפיעים לא פחות בתקופה המוקדמת של הלהקה. ג'נסיס היא אחת מהאמנים שמוכרים הכי הרבה עותקים (נכון להיום 150 מיליון עותקים בעולם).
הלהקה הוקמה בשנת 1967 עם חיבורן של הלהקות Anon ו-Garden Wall, שניגנו בפנימיית צ'רטרהאוס. בשנות ה-60 המאוחרות, הלהקה התחילה בתור להקת בארוק פופ למרות שלא רצו זאת מפני שהמפיק הראשון שלהם ג'ונתן קינג שאהב פופ, הכריח את הלהקה ליצור חומר קליל לשמיעה ונגיש לרדיו. מכאן יצא האלבום הראשון של הלהקה From Genesis to Revelation שהתאפיין כולו בפופ. לאחר שעזבה הלהקה את קינג, היא הוחתמה על ידי חברת התקליטים כריזמה (Charisma), שנוסדה על ידי היזם טוני סטראטון-סמית' ובה הקליטה הלהקה בסגנון שרצתה להתמקד בו מלכתחילה רוק מתקדם. האלבום Trespass שיצא ב-1970 התאפיין ברוק מתקדם יחד עם פולק רוק עם יצירות יותר ארוכות, מורכבות ובעלות מעברים אינסטרומנטליים. ההופעות שלהם הפכו ליותר תיאטרליות. עיצוב במה חדשני, פירוטכניקה, תחפושות ראוותניות וסיפורים על הבמה. דוגמאות בולטות לכך הן היצירה בת 23 הדקות Supper’s Ready, ובאלבום הקונספט מ-1974 The Lamb Lies Down on Broadway. בשנות ה-70 המאוחרות ובשנות ה-80 המוקדמות החל הכיוון המוזיקלי של הלהקה להשתנות שוב. הלהקה עברה מרוק מתקדם לצליל פופ מסחרי (משהו שהרבה להקות רוק מתקדם עשו באותה תקופה בעקבות משבר כלכלי ובעליית הפאנק רוק). דוגמאות לכך היה הסינגל הראשון שהגיע למצעדים בארצות הברית Follow You Follow Me, Duke האלבום הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים בבריטניה, והסינגל היחיד בארצות הברית שהגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים Invisible Touch.
ג'נסיס עברה הרבה שינויים בחבריה במשך ההיסטוריה שלה. פחד במה שממנו סבל אנתוני פיליפס גרם לו לעזוב את הלהקה ב-1970. ב-1975, קולינס, המתופף של הלהקה החליף את פיטר גבריאל לאחר חיפוש ארוך אחר סולן חדש. כדי לחפות על קולינס הלהקה לקחה את המתופפים ביל ברופורד וצ'סטר תומפסון שתופפו בסיבובי ההופעות של הלהקה. למרות זאת, קולינס הצטרף לתיפוף בזמן מעברים אינסטרומנטליים. ב-1977, הגיטריסט סטיב האקט עזב. לאחר עזיבתו של פיל קולינס ב-1996, הלהקה לקחה סולן חדש בשם ריי וילסון (לשעבר חבר בלהקת סטילסקין). וילסון הופיע באלבום של הלהקה מ-1997, Calling All Stations. לאחר מכן, הלהקה לקחה הפסקה זמנית. ב-2007, בנקס, קולינס וראת'רפורד התאחדו לסיבוב הופעות ב-20 ערים מסביב לצפון אמריקה ואירופה. המופע האחרון באיחוד היה בקולוסיאום ברומא שהיה בכניסה חופשית. להופעה הגיעו 500,000 צופים. ג'נסיס נכנסו להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-2010. עתידה של הלהקה נשאר תקופה ארוכה לא ברור בשל פרישתו הזמנית של קולינס מעולם המוזיקה ופנייתם של חברי הלהקה לפרויקטים עצמאיים, על אף שבנקס הכריז שהלהקה הגיעה לסופה בראיון בשנת 2012, בסופו של דבר קולינס שב להופיע וכך גם ג'נסיס, שהתאחדה פעם נוספת בשנת 2020.
גבריאל, קולינס, בנקס, ראת'רפורד והאקט התאחדו לראיון משותף במסגרת הסרט התיעודי על תולדות הלהקה "להקת ג'נסיס: יחד ולחוד", אשר שודר ברשת BBC הבריטית בשנת 2014.
היסטוריה
1967-1975: הקמה, שינויים ראשונים בהרכב ועזיבת גבריאל
להקת ג'נסיס הוקמה בשנת 1967 בפנימיית צ'רטרהאוס כתוצאה מחיבורן של שתי להקות Garden Wall ו-Anon. את הלהקה גילה המפיק ג'ונתן קינג והחתים אותה בחברת התקליטים Jonjo למשך 10 שנים אך החוזה לא היה בתוקף כיוון שהיו קטינים. לאחר מכן, הוחתמו חברי הלהקה לשנה עם חברת התקליטים דקה. במהלך שנת 1969 הוציאה הלהקה אלבום בשם From Genesis to Revelation, שהתאפיין במוזיקת פופ שהייתה מרדנית באותה תקופה והופק בידי קינג שאהב מוזיקת פופ ולא אהב את כיוונה של הלהקה. בשנים 1968-1967, כאשר הקליטה הלהקה את השירים שמופיעים באלבום, הוחלף המתופף כריס סטיוארט בג'ון סילבר, יחד עמו הקליטו את רוב השירים שהופיעו באלבום. האלבום נחל כישלון ומכר מספר דל של עותקים, אך כשהלהקה הפכה מפורסמת, המספר עלה וגם כיום ממשיך להימכר. חברי הלהקה לבסוף החליטו ששיתוף הפעולה ביניהם לבין קינג חייב להיפסק, ופנו אל קינג בטענה השקרית שהם התפרקו, כדי להפסיק את ההתקשרות עמו.
במהלך שנת 1970 הוציאה הלהקה את האלבום השני שלה, Trespass, שהתאפיין בסגנון רוק מתקדם והופק על ידי ג'ון אנתוני. לאחר צאת האלבום, עזבו הגיטריסט אנטוני פיליפס והמתופף ג'ון מייהיו ובמקומם הצטרפו שני חברים נוספים: הגיטריסט סטיב האקט (גיטרה חשמלית וגיטרת 12 מיתרים) והמתופף פיל קולינס.
בשנת 1971 הוציאה הלהקה את האלבום Nursery Cryme, גם הוא בסגנון רוק מתקדם. האלבום כולל מספר להיטים מוכרים, ביניהם The Musical Box ו-Seven Stones. שנה לאחר מכן הוציאה הלהקה את האלבום הרביעי, Foxtrot. גם אלבום זה זכה לפופולריות בקרב אוהדי הרוק המתקדם וכלל את הלהיטים Supper's Ready, שאורכו מעל 23 דקות, ו-Watcher of the skies.
בשנת 1973 הוציאה הלהקה את אלבומה החמישי, Selling England by the Pound, שנחשב לאחד מאלבומי הרוק המתקדם הטובים בכל הזמנים. האלבום הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי, וזכה למעמד של אלבום זהב בארצות הברית בשנת 1990. שיר שמאפיין את האלבום באופן מיוחד הוא Firth of Fifth עם ביצוע הפסנתר של טוני באנקס בפתיחה.
בתקופה זו התאפיינה הלהקה בצליל סימפוני מגובש וביצירות ארוכות (רבות מהן ארכו למעלה משמונה דקות) ומורכבות ביותר. בולטת מאוד ההשפעה של המוזיקה הקלאסית על סגנונה, דבר המשייך אותה באופן מובהק לזרם הרוק המתקדם שהיה בשיאו באותה תקופה, בעיקר באנגליה.
אלבומה השישי של הלהקה משנת 1974, "The Lamb Lies Down on Broadway", היה גדוש בטקסטים וקשה לעיכול לרוב המאזינים.
בנוסף לכך האלבום יצא לאור בעיכוב גדול מהמתוכנן, בדיוק ביום שבו הלהקה יצאה לסיבוב הופעות של האלבום, דבר שבלבל את מעריצי הלהקה. אלבום כפול זה מסמן את תחילתו של הקרע בין פיטר גבריאל, הזמר וכותב המילים, ובין שאר חברי הלהקה. גבריאל ניסה ליצור באלבום זה קו-מקשר (Theme) וקיווה להפוך אותו לסרט או למופע. חברי הלהקה האחרים לא אהבו את הרעיון, והוא לא הגיע לכדי ביצוע. באוגוסט 1975 עזב גבריאל את הלהקה.
ממוזער|200px|פיטר גבריאל, 1978
1977-1975: קולינס הופך לסולן והאקט עוזב
עם עזיבתו של גבריאל נקלעה הלהקה למשבר. ללא הסולן פיטר גבריאל, איבדה חלק ניכר מהאטרקטיביות שלה בעיני המעריצים. לאחר ששללו את האפשרות להמשיך ללא זמר בהרכב אינסטרומנטלי הלהקה החלה לבחון סולנים רבים (למעלה מ-400 זמרים שונים) ולבסוף הגיעה להחלטה כי פיל קולינס, המתופף, יהיה לסולן, (כאשר הלהקה בחנו את הזמרים, קולינס שר והסביר לנבחנים איזה שיר עליהם לשיר וכיצד, וחברי הלהקה הבינו כך שהוא מתאים לתפקיד יותר מכל הזמרים הנבחנים). לאחר שקולינס הבין בעצמו כי הוא מסוגל להיכנס לתפקיד, הקליט ביצוע שלו לשיר "Squonk" והפך לסולן הלהקה. בשנת 1976 הוציאו ג'נסיס אלבום נוסף, "A Trick of the Tail", הראשון עם קולינס כסולן, אשר כלל את הלהיטים Los Endos ו-Squonk. בהמשך אותה שנה הוציאו אלבום נוסף, "Wind & Wuthering".
שמאל|ממוזער|250px|קולינס וראת'רפורד מנגנים בהופעה חיה של ג'נסיס, 1976
בסוף שנת 1977 החליט סטיב האקט, הגיטריסט הראשי, לעזוב את הלהקה ולפצוח בקריירת סולו.
1978–1996: עידן השלישייה, מעבר לפופ, הצלחה מסחרית ועזיבת קולינס
בתקופה זו השתנה הצליל של הלהקה מהקצה אל הקצה, מרוק מתקדם לצליל פופי. הלהקה ראתה שיפור בהצלחה המסחרית (ראו למשל In Too Deep). אחת הסיבות העיקריות לשינוי צליל הלהקה היא סיום תקופת הרוק המתקדם ועליית הפאנק (אופי הלהקה התאים יותר לסגנון הפופ רוק מאשר לפאנק). בנוסף, בשנים אלה החלה הלהקה להתחבר יותר לקהל האמריקאי.
לאחר עזיבתו של האקט את הלהקה, נותרו שלושה חברים בלבד, קולינס בתופים ובשירה, ראת'רפורד כגיטריסט הראשי בנוסף לגיטרה בס וגיטרת 12 מיתרים ובאנקס באותו התפקיד כבשנים הקודמות, על הקלידים. בהופעות נעזרו שלושת חברי הלהקה הנותרים בשני נגנים נוספים, צ'סטר תומפסון כמתופף ודאריל סטיורמר כגיטריסט ראשי.
בשנת 1978 יצא האלבום "...And Then There Were Three..." ("ואז הם נותרו שלושה", תוך התייחסות להפיכת הלהקה לשלישייה). האלבום הניב את אחד מלהיטיה הגדולים הראשונים של הלהקה, "Follow You Follow Me", שהיה לסינגל הראשון של הלהקה שהגיע למצעדים בארצות הברית.
בשנת 1980 יצא האלבום "Duke", הראשון של הלהקה להגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי ולמקום גבוה גם במצעדים האמריקאים, והיה אלבומם המצליח ביותר מסחרית עד אז. מהאלבום יצאו הסינגלים "Duchess" (השיר הראשון של הלהקה בו נעשה שימוש במכונת תופים, אשר עליו הצהיר בנקס בתור אחד משירי הלהקה האהובים עליו ביותר), "Turn It On Again" ו-"Misunderstanding". בתקופה זו נקלעו נישואיו של פיל קולינס למשבר, בעקבותיו החל לראשונה לכתוב שירים אשר חלקם נכנסו לאלבום זה, בעוד אחרים נכנסו לאלבום הסולו הראשון והמצליח שלו שיצא מעט מאוחר יותר והחל גם קריירת סולו מצליחה. זאת לאחר שיצאו גם שני חברי הלהקה האחרים לקריירות סולו במקביל לפעילותם בלהקה. השירים Behind The Lines" ,"Duchess" ,"Guide Vocal" ,"Turn It On Again" ,"Duke's Travels" ,"Duke's End" היו בתחילה שיר אחד באורך של כחצי שעה ושמו "Duke Suite", אך לבסוף הלהקה החליטה לחלק את השיר משום שלא רצו שמעריצי הלהקה ישוו אותו לשיר "Supper's Ready" (שיר באורך של כעשרים דקות מתקופת גבריאל).
בשנת 1981 יצא האלבום "Abacab", אשר המשיך את הקו המעורב של פופ-רוק ורוק מתקדם של קודמו. גם אלבום זה זכה להצלחה מסחרית, ומתוכו יצאו הסינגלים "No Reply at All", שיר הנושא "Abacab" ועוד. אלבום זה היה האלבום הראשון שהוקלט באולפן הפרטי של הלהקה, "החווה" (The Farm), לכן הלהקה נהנתה מחופש בלתי מוגבל בזמן הקלטת האלבום. מאחר שלאחר הפקת האלבום נשארו מספר הקלטות של שירים נותרים, הלהקה החליטה להוציא אותם במיני אלבום תחת השם "3X3".
ממוזער|200px| ג'נסיס בהופעה חיה. 1982
בשנת 1983 יצא האלבום "Genesis", הנושא בפשטות את שם הלהקה מאחר שנכתב במשותף על ידי כל חבריה ולא בנפרד. מהאלבום יצא הלהיט "Mama", עליו סיפר קולינס כי הושפע מקטע הצחוק בלהיט ההיפ-הופ "The Message" של גרנדמאסטר פלאש, וסגנון השירה של ג'ון לנון. בין הסינגלים הנוספים מהאלבום יצא גם השיר הפופי "That's All", אשר זכה גם הוא להצלחה. האלבום המשיך את הצלחתה המסחרית הגוברת של הלהקה, והגיע למקומות גבוהים במצעד הבריטי והאמריקאי. לאחר תום סיבוב ההופעות של האלבום "Genesis" פנו כל שלושת חברי הלהקה לפרויקטים עצמאיים, בחלקם שיתפו פעולה זה עם זה.
הלהקה הגיעה לשיא הצלחתה המסחרית עם האלבום "Invisible Touch", אשר יצא בשנת 1986. האלבום הגיע למקום השלישי במצעד האלבומים האמריקאי ולמקום הראשון במצעד הבריטי. שיר הנושא היה הראשון והיחיד של הלהקה לכבוש את המקום הראשון במצעד הסינגלים האמריקאי. מהאלבום יצאו 4 סינגלים נוספים ובהם "Land of Confusion". הוידאו קליפ של השיר נוצר בעקבות גילויו של קולינס את דמותו כבובה בתוכנית הסאטירה הבריטית "Spitting Image", ופנייתו ליוצר התוכנית על מנת להפיק קליפ סאטירי המורכב כולו מבובות של חברי הלהקה ודמויות מפורסמות נוספות. הקליפ, הנחשב לאחד הטובים ביותר שהופקו לשיר של הלהקה, היה מועמד למספר פרסים וכן זכה בפרס גראמי.
מסע ההופעות של האלבום "Invisible Touch" היה הארוך והמצליח ביותר של הלהקה, והסתיים בארבע הופעות באצטדיון ומבלי, אשר להן נמכרו כל הכרטיסים. הופעות אלה גם תועדו והופצו למכירה בקלטות וידאו ומאוחר יותר ב-DVD. לאחר הצלחת הענק של האלבום פנו שוב חברי הלהקה לפרויקטים עצמאיים.
שמאל|ממוזער|250px|חברי ההרכב ג'נסיס בתחילת שנות ה-90
בשנת 1991 יצא "We Can't Dance", האלבום הראשון של הלהקה מזה 5 שנים. האלבום כלל את הלהיטים "Jesus He Knows Me", "I Can't Dance", "No Son of Mine", "Hold on My Heart" ועוד. הסינגלים "I Can't Dance", שלעג לפרסומות מאותה תקופה (ובפרט של חברת הביגוד "Levi's"), ו-"Jesus He Knows Me" שביקר את תופעת המטיפים האוונגליסטים הטלוויזיוניים בארצות הברית, לוו גם בווידאו קליפים הומוריסטים פופולריים וזכורים. האלבום זכה להצלחה מסחרית והגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי ולמקום הרביעי במצעד האמריקאי. גם מסע ההופעות של אלבום זה זכה להצלחה הן בארצות הברית והן באירופה.
הלהקה תכננה הקלטת אלבום נוסף בשנת 1996, אולם אז הודיע קולינס על פרישתו מהלהקה. בכך הפך "We Can't Dance" לאלבום האחרון של הלהקה בהשתתפותו.
1997–1999: וילסון מחליף את קולינס, הפסקת פעילות
ראת'רפורד ובאנקס ביצעו מספר אודישנים כדי להמשיך את קיומה של הלהקה ולבסוף בחרו כסולן החדש את ריי וילסון (סולן להקת סטילסקין לשעבר). יחד עם וילסון הוציאה הלהקה את אלבום האולפן ה-15 והאחרון עד כה, "Calling All Stations". באלבום זה ניסתה הלהקה לחזור לסגנון הרוק המתקדם שאפיין אותה בעבר, אך הפעם במתכונת "פופית" ומסחרית יותר. שילוב שני הסגנונות לא התקבל באהדה והאלבום קיבל ביקורות שליליות. אולם הסינגל "Congo" זכה להצלחה מסוימת באירופה, והלהקה יצאה לסיבוב הופעות לקידום האלבום במהלך השנים 1997–1998. אך עקב נתוני מכירות נמוכים, הלהקה ביטלה סיבוב הופעות מתוכנן באמריקה. לאחר קיצוץ מסע ההופעות של האלבום, התנערה הלהקה מהסולן ריי וילסון ולמעשה חדלה מפעילות.
בשנת 1998 התאחדו רוב חברי הלהקה משנות השבעים לסשן צילומים לרגל צאת המארז "Genesis Archive 1967–75".
בשנת 1999 יצא האוסף "Turn It On Again: The Hits", אשר כלל הקלטה מחודשת של השיר "The Carpet Crawlers" (במקור מתוך האלבום "The Lamb Lies Down on Broadway"), בו השתתפו גבריאל והאקט יחד עם קולינס, בנקס וראת'רפורד. זו הייתה הקלטת האולפן הראשונה של הרכב זה של הלהקה מזה כ-25 שנה, והקלטת האולפן האחרונה של הלהקה בכלל.
2006–2009: סיבוב הופעות האיחוד
בסוף שנת 2006 הודיעה הלהקה על מסע הופעות איחוד של הרכב השלישייה קולינס, בנקס וראת'רפורד. סיבוב ההופעות החל בשנת 2007. הלהקה הופיעה ברחבי אירופה במהלך הקיץ, ובסתיו יצאו לסיבוב הופעות בארצות הברית. להופעות הצטרפו הגיטריסט דריל סטרומיר והמתופף צ'סטר ת'ומפסון. הופעת הסיום של הסיבוב האירופאי התקיימה ברומא והכניסה למופע הייתה ללא תשלום. להופעה הגיעו כחצי מיליון צופים. לאחר מכן הוציאה הלהקה מספר מארזים נוספים, וכן הוצאות משופרות של רוב אלבומי הלהקה.
שמאל|ממוזער|250px|ג'נסיס באיחוד של שנת 2007
2010 ואילך: כניסה להיכל התהילה, ספקולציות איחוד וסרט תיעודי
במרץ 2010 נכנסה ג'נסיס להיכל התהילה של הרוק אנד רול. קולינס, בנקס ראת'רפורד והאקט נכחו באירוע. מאז שנה זו, חברי הלהקה הביעו עמדות שונות לגבי אפשרות לאיחוד.
בשנת 2014 שודר ברשת BBC הבריטית הסרט התיעודי "להקת ג'נסיס: יחד ולחוד" על תולדות הלהקה וחבריה. במסגרת הסרט התאחדו לראיון משותף פיטר גבריאל, פיל קולינס, טוני בנקס, מייק ראת'רפורד וסטיב האקט, ולסרט התראיין לחוד גם אנתוני פיליפס. סטיב האקט הביע חוסר שביעות רצון מהסרט עקב התעלמות מקריירת הסולו שלו לעומת חברי הלהקה האחרים, על אף שהרחיב בנושא במהלך הצילומים. כמו כן, הסרט אינו כולל אזכור כלשהו של תקופת הלהקה עם הסולן ריי וילסון או ראיון עמו, וכן קיבל ביקורות ממעריצים רבים עקב התייחסות מועטה מאוד לאלבומים "Selling England by the Pound" ו"Wind & Wuthering".
בשנת 2015 לאחר שהודיע קולינס על חזרתו לעולם המוזיקה, ציין גם כי הוא ישמח לאיחוד נוסף של ג'נסיס אם הדבר יתאפשר. בנוסף על כך, טוני באנקס קלידן הלהקה הודיע בראיון על כך שהוא ומייק ראת'רפורד ישמחו לחזור להופיע ולקיים איחוד נוסף במסגרת ג'נסיס.
בחודש מרץ 2020 פורסם כי ג'נסיס (בהרכב של קולינס, באנקס וראת'רפורד) תתאחד פעם נוספת ותצא לסיבוב הופעות בשם "The Last Domino? Tour" ברחבי בריטניה וארצות הברית בחודשים נובמבר ודצמבר של אותה השנה. הסיבוב נדחה בשנה בשל מגפת הקורונה והחל בספטמבר 2021. להרכב מתלווה דאריל סטארמר ולראשונה ניקולס קולינס (בנו של פיל) בתפקיד המתופף, כמו גם שני זמרי ליווי.
באוקטובר 2021, נדחו 4 ההופעות הנותרות בסיבוב בבריטניה בעקבות הדבקות בקורונה בתוך הלהקה. הופעות אלה נקבעו מחדש לחודש מרץ 2022. ההופעה האחרונה במסגרת הסיבוב התקיימה ב-26 במרץ 2022 בלונדון. פיטר גבריאל נכח בהופעה זו, אולם לא הצטרף לחבריו לשעבר ללהקה על הבמה. במהלך ההופעה, פיל קולינס הכריז מול הקהל כי זוהי ההופעה האחרונה של ג'נסיס.
בספטמבר 2022 מכרה הלהקה את הזכויות לקטלוג השירים שלה לקונקורד מיוזיק גרופ בסכום של 300 מיליון דולר. בפברואר 2023 פרסם מגזין פורבס כי הלהקה הם אנשי הבידור המרוויחים ביותר לשנת 2022 עם כ-230 מיליון דולר.
דיסקוגרפיה
From Genesis to Revelation - 1969
Trespass - 1970
Nursery Cryme - 1971
Foxtrot - 1972
Selling England by the Pound - 1973
The Lamb Lies Down on Broadway - 1974
A Trick of the Tail - 1976
Wind & Wuthering - 1976
...And Then There Were Three... - 1978
Duke - 1980
Abacab - 1981
Genesis - 1983
Invisible Touch - 1986
We Can't Dance - 1991
Calling All Stations - 1997
מיני אלבומים - Extended play's
1977 - Spot The Pigeon
1982 - 3X3
חברי הלהקה
חברי הלהקה שם שנות פעילות כלי נגינה אלבומיםטוני בנקס 1967-1998, 1999, 2000, 2006-היום קלידים, גיטרה כולם מייק ראת'רפורד 1967-1998, 1999, 2000, 2006-היום גיטרת בס, גיטרה כולםפיל קולינס 1970-1996, 1999, 2000, 2006-היום תופים, כלי הקשה, זמר מ-Nursery Cryme עד The Way We Walk, Volume Two: The Longs ו-Live over Europe 2007.מוזיקאים בהם נעזרו בהופעות צ'סטר תומפסון 1977-1976, 2006-היום תופים, כלי הקשה Seconds Out, Three Sides Live, The Way We Walk, Volume One: The Shorts, The Way We Walk, Volume Two: The Longs ו-Live over Europe 2007. דריל סטרמר 1978-1996, 2000, 2006-היום גיטרת בס, גיטרה Three Sides Live, The Way We Walk, Volume One: The Shorts, The Way We Walk, Volume Two: The Longs ו-Live over Europe 2007. חברים לשעבר פיטר גבריאל 1967-1975, 1982, 1999 זמר, חליל צד, כלי הקשה From Genesis to Revelation עד The Lamb Lies Down on Broadway אנתוני פיליפס 1967-1970 גיטרה From Genesis to Revelation ו-Trespass כריס סטיוארט 1967-1968 תופים, כלי הקשה From Genesis to Revelation ג'ון סילבר 1968-1969 תופים, כלי הקשה From Genesis to Revelation ג'ון מייהו 1969-1970 תופים, כלי הקשה Trespass מיק ברנרד 1970-1971 גיטרה אין סטיב האקט 1971-1977, 1982, 1999 גיטרה Nursery Cryme עד Seconds Out ריי וילסון 1996-1998 זמר Calling All Stations מוזיקאים בהם נעזרו בהופעות ובאולפנים ביל ברופורד 1976 תופים, כלי הקשה Seconds Out ניר צדקיהו 1996-1997 תופים, כלי הקשה Calling All Stations ניק דברילגו 1996-1997 תופים, כלי הקשה Calling All Stations אנתוני דרנן 1997-1998 גיטרה, גיטרת בס אין
קישורים חיצוניים
ג'נסיס ב"מדריך העברי לרוק המתקדם"
הערות שוליים
*
קטגוריה:להקות רוק בריטיות
קטגוריה:להקות רוק מתקדם
קטגוריה:להקות רוק סימפוני
קטגוריה:להקות זוכות פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה האמריקאית
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:שלישיות מוזיקליות
קטגוריה:אמני אטלנטיק רקורדס
קטגוריה:אמני וירג'ין רקורדס
קטגוריה:אמני דקה רקורדס
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1967 | 2024-09-24T08:25:14 |
דנית | דנית (בדנית: Dansk) היא שפה סקנדינבית המדוברת בפי כ־6 מיליון בני אדם בעיקר בדנמרק, שם היא השפה הרשמית. מבחינה בלשנית משתייכת הדנית לקבוצת השפות הגרמאניות הצפוניות אשר במשפחת השפות ההודו־אירופיות. הדנית היא אחת השפות הרשמיות באיי פארו, והיא שפה מוכרת במחוז שלזוויג בגרמניה שם ישנו מיעוט דני. הדנית הייתה שפה רשמית בגרינלנד עד 2009.
השפה הדנית, כמו כל השפות הגרמאניות (למעט יידיש), נכתבת באמצעות האלפבית הלטיני, ב־29 אותיות. האותיות C, Q, W, X ו־Z משמשות לכתיבת מילים השאולות משפות זרות.
הגיית השפה הדנית וכתיבתה
עיצורים
+פונמות בדנית סדקי ענבלי וילוני (מכתשי־)חכי מכתשי שפתי(־שִנִּי) אפיŋnm סותם kʰ t pʰ מחוכך tɕ tsʰ חוכך hʁ ɕ svf מקורב(צדי)wjɹˠl * תוספת פונמה בהתאמה לסטנדרט
<big>העיצורים<big> הסימון הגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Bb p נהגית כהגיית פ"א דגושה (Cc) kʰ נהגית כהגיית כ"ף, נהגית כהגיית סמ"ך לפני e i y, מופיע במילים שאולות בלבד sDd t נהגית כהגיית ת"ו בראש הברה - לא נהגית לפני t s ו/או אחרי l n r ɹˠ נהגית כהגיית l אנגלית כאשר הלשון נוגעת בשיניים התחתונות בכל מקום אחר Ff f נהגית כהגיית פ"א רפהGg k נהגית כהגיית כ"ף בראש הברה jנהגית כהגיית יו"ד עיצורית אחרי æ e ø l ואחרי a כאשר היא נהגית כתנועה ארוכה wנהגית כהגיית W אנגלית אחרי ra å o r ואחרי a כאשר היא נהגית כתנועה קצרה - אינה נהגית כלל אחרי i u yHh h נהגית כהגיית ה"א - אינה נהגית כלל לפני עיצור אחר Jj j נהגית כהגיית יו"ד עיצוריתKk kʰ נהגית כהגיית כ"ף מנושפת בראש הברה k נהגית כהגיית כ"ף בכל מקום אחר Ll l נהגית כהגיית למ"ד Mm m נהגית כהגיית מ"ם Nn n נהגית כהגיית נו"ן Ng/ng ŋ נהגית כצליל ng באנגליתPp pʰ נהגית כהגיית פ"א מנושפת בראש הברה p נהגית כהגיית פ"א בכל מקום אחרRr ʁ נהגית כהגיית רי"ש מודרנית בראש הברה ואחרי עיצור אחר - אינה נהגית כלל אחרי a å ולעיתים גם o [] קובץ:Near-open_central_unrounded_vowel.ogg נהגית מאוד רפה, או כמעט ואינה נשמעת בכל מקום אחר Ss s נהגית כהגיית סמ"ך Sj/sj ɕ נהגית כהגיית שי"ן שורקתTt tsʰ נהגית כהגיית צד"י מודרנית מנושפת בראש הברה t נהגית כהגיית ת"ו בכל מקום אחר Tj/tj ʨ נהגית טְשְ כשהשי"ן שורקתWw),Vv) v נהגים כהגיית בי"ת רפה בראש הברה wנהגות כהגיית W אנגלית בכל מקום אחר (Xx) ks נהגית כהגיית כְּסְ, מופיעה במילים שאולות בלבד (Zz) s נהגית כהגיית סמ"ך, מופיעה במילים שאולות בלבד
תנועות
שמאל|ממוזער|250px|תנועות בדנית (חלקית)
אחורית מרכזית קדמית סגורה (ː)u (ː)y (ː)i כמעט־סגורה (e̝(ː חצי־סגורה (ː)o (ː)ø (ː)e אמצעית (ː)ɔ̽ ə (ː)œ̝ חצי־פתוחה (ː)ɔ (œ(ː (ɛ(ː כמעט־פתוחה ɒ̽ ɐ ɶ̝ æ פתוחה (ː)ä
התנועות הסימוןהגרפי תנועה ארוכה/קצרה לפני r אחרי r בכל מקום אחר תעתיקIPA הערך הפונטי תעתיקIPA הערך הפונטי תעתיקIPA הערך הפונטיAa תנועה קצרה äנהגית כהגיית פתח äנהגית כהגיית פתח æ/äנהגית כהגיית a במלה האנגלית And, נהגית כהגיית פתח לפני עיצורים וילוניים ושפתיים ולפני j,g äːנהגית כהגיית פתח ארוכה תנועה ארוכה äːנהגית כהגיית פתח ארוכה ɛːנהגית כהגיית צירי פתוחה וארוכהEeתנועה קצרה e̝נהגית כהגיית חיריק פתוחה e~ɛנהגית כהגיית צירי e̝נהגית כהגיית חיריק פתוחה ɛנהגית כהגיית צירי פתוחה æ/äנהגית כהגיית a במלה האנגלית And, נהגית כהגיית פתח לפני עיצורים וילוניים ושפתיים ולפני j,g e/äנהגית כהגיית צירי סגורה, נהגית כהגיית פתח לפני j,g ɐבהברה בלתי־מוטעמת נהגית כהגיית פתח סגורה ɐבהברה בלתי־מוטעמת נהגית כהגיית פתח סגורה əבהברה בלתי־מוטעמת נהגית כהגיית שווא תנועה ארוכה e̝ːנהגית כהגיית חיריק פתוחה וארוכה eː~ɛːנהגית כהגיית צירי ארוכה e̝ːנהגית כהגיית חיריק פתוחה וארוכהIiתנועה קצרהiנהגית כהגיית חיריק iנהגית כהגיית חיריק iנהגית כהגיית חיריק e~ɛנהגית כהגיית צירי e̝נהגית כהגיית חיריק פתוחה תנועה ארוכה iːנהגית כהגיית חיריק ארוכה iːנהגית כהגיית חיריק ארוכה iːנהגית כהגיית חיריק ארוכהOoתנועה קצרה oנהגית כהגיית חולם סגורה ɔ̽/oנהגית כהגיית חולם, נהגית כהגיית חולם סגורה בהברות פתוחות ɔ̽/oנהגית כהגיית חולם, נהגית כהגיית חולם סגורה בהברות פתוחות ɔנהגית כהגיית חולם פתוחה ɒ̽/ɔנהגית כהגיית פתח אחורית ומעוגלת, נהגית כהגיית חולם פתוחה לפני v,g ɒ̽/ɔנהגית כהגיית פתח אחורית ומעוגלת, נהגית כהגיית חולם פתוחה לפני v,g ɔːנהגית כהגיית חולם פתוחה וארוכה תנועה ארוכה oːנהגית כהגיית חולם סגורה וארוכה oːנהגית כהגיית חולם סגורה וארוכה oːנהגית כהגיית חולם סגורה וארוכהUuתנועה קצרה uנהגית כהגיית שורוק u~oנהגית כהגיית שורוק או כהגיית חולם סגורה uנהגית כהגיית שורוק ɔ̽נהגית כהגיית חולם ɔ̽נהגית כהגיית חולם תנועה ארוכה uːנהגית כהגיית שורוק ארוכה uː~oːנהגית כהגיית שורוק ארוכה או כהגיית חולם סגורה וארוכה uːנהגית כהגיית שורוק ארוכהYyתנועה קצרה yנהגית כהגיית חיריק מעוגלת yנהגית כהגיית חיריק מעוגלת yנהגית כהגיית חיריק מעוגלת œ̝~œ נהגית כהגיית צירי מעוגלת øנהגית כהגיית צירי סגורה ומעוגלת תנועה ארוכה yːנהגית כהגיית חיריק מעוגלת ארוכה yːנהגית כהגיית חיריק מעוגלת ארוכה yːנהגית כהגיית חיריק מעוגלת ארוכהÆæ תנועה קצרה ɛנהגית כהגיית צירי פתוחה æ/äנהגית כהגיית a במלה האנגלית And, נהגית כהגיית פתח לפני עיצורים וילוניים ושפתיים eנהגית כהגיית צירי תנועה ארוכה ɛːנהגית כהגיית צירי פתוחה וארוכה ɛː/äːנהגית כהגיית צירי פתוחה וארוכה, נהגית כהגיית פתח ארוכה לפני d eːנהגית כהגיית צירי ארוכהØøתנועה קצרה øנהגית כהגיית צירי סגורה ומעוגלת œ̝~œ/ɶ̝/ɒ̽ נהגית כהגיית צירי מעוגלת, נהגית כהגיית צירי פתוחה ומעוגלת לפני v, נהגית כהגיית פתח אחורית ומעוגלת לפני j,g ø/ɒ̽נהגית כהגיית צירי סגורה ומעוגלת, נהגית כהגיית פתח אחורית ומעוגלת לפני j,g œנהגית כהגיית צירי פתוחה ומעוגלת ɶ̝נהגית כהגיית צירי פתוחה ומעוגלת œ̝נהגית כהגיית צירי מעוגלתתנועה ארוכה øːנהגית כהגיית צירי סגורה, מעוגלת וארוכה œ̝ː~œːנהגית כהגיית צירי מעוגלת וארוכה øːנהגית כהגיית צירי סגורה, מעוגלת וארוכה œːנהגית כהגיית צירי מעוגלת, פתוחה וארוכה œ̝ːנהגית כהגיית צירי מעוגלת וארוכהÅåתנועה קצרה ɔנהגית כהגיית חולם פתוחה ɒ̽/ɔנהגית כהגיית פתח אחורית ומעוגלת, נהגית כהגיית חולם פתוחה לפני v,g ɒ̽/ɔנהגית כהגיית פתח אחורית ומעוגלת, נהגית כהגיית חולם פתוחה לפני v,g ɔːנהגית כהגיית חולם פתוחה וארוכה תנועה ארוכה ɔ̽ːנהגית כהגיית חולם ארוכה ɔ̽ːנהגית כהגיית חולם ארוכה
במילים שמכילות מורפמה אחת, תנועות הן בדרך כלל קצרות לפני שני עיצורים או יותר + e
תנועות הם בדרך כלל ארוכות לפני עיצור אחד + e
בשתי תנועות רצופות התנועה המוטעמת תמיד ארוכה, והלא מוטעמת תמיד קצרה.
כל המאפייינים הללו הופכים את השפה הדנית קשה ביותר להבנה לאלו שאינם דוברים אותה כשפת אם. בארצות הסקנדינביה נהוג לצחוק על צורת הדיבור של הדנים המדברים כאילו "תקוע להם תפוח אדמה בתוך הפה". משפט שובר שיניים המפורסם בדנית הוא: "rødgrød med fløde", שם של מאכל הנקרא גריסים אדומים.
דקדוק השפה הדנית
דקדוק השפה הדנית דומה לדקדוק השפה האנגלית. זאת משום ששתיהן שפות גרמאניות ולאוכלוסיות הדוברות אותן היו חילופי יחסים תרבותיים רבים לאורך השנים.
הטיית פעלים
בדומה לאנגלית, בדנית ניתן למצוא הטיות שונות לזמנים, הכוללות זמנים מתמשכים ומושלמים. אלו מבטאים גם את נקודת הסיום וההתחלה של התהליך שהפועל מבטא. עם זאת, בדנית השימוש בצורה נפרדת לזמן עתיד הוא לא נחוץ, ופעלים המתארים פעולה שמתבצעת בעתיד מוטים לרוב בצורת ההווה.
הפעלים אינם מוטים לפי גוף כמו בעברית.
סיומתדוגמהעבריתשם פועלat rejseלנסועהווה jeg rejserאני נוסעעבר פשוטjeg troede
jeg talteחשבתי / האמנתי
דיברתיעבר מתמשךjeg har taget
jeg har taltלקחתי
דיברתיעבר מושלםjeg havde taget
jeg havde taltלקחתי
דיברתיציוויללאtag denקח/י את זהעתיד (בשימוש חלקי)ללאjeg vil tageאני אקח
מין דקדוקי
בדנית יש מין דקדוקי. עם זאת, שני המינים אינם זכר ונקבה, כמו ברוב השפות בעלות מינים דקדוקיים, אלא מין משותף ומין נייטרלי. זה נובע מהדקדוק בנורדית עתיקה, בה היו המינים זכר, נקבה ומין נייטרלי. מאז השתלבו הזכר והנקבה למין יחיד, המין המשותף.
שמות תואר מוטים לפי המין: ללא תוספת במין המשותף, בתוספת במין הנייטרלי, ובתוספת ברבים.
ה"א הידיעה וצורת הרבים
ה"א הידיעה מתבטאת בהוספת סיומת בסוף המילה. סיומת זו היא בשמות עצם מהמגדר המשותף, ואילו במגדר הנייטרלי.
צורת הרבים מתבטאת באחת מהסיומות . ה"א הידיעה יחד עם צורת הרבים מתקבלת על ידי הסיומות בהתאמה. לדוגמה, by - עיר, byerne - הערים, וכן hund - כלב, hundene - הכלבים.
ראו גם
סקנדינביה
נורווגית
שוודית
קישורים חיצוניים
Why Danish sounds funny to Scandinavians
הערות שוליים
קטגוריה:שפות גרמאניות צפוניות
קטגוריה:דנמרק: תרבות
קטגוריה:גרינלנד: שפות | 2024-06-30T12:20:33 |
אנגוילה | REDIRECT אנגווילה | 2004-12-17T15:32:04 |
דולר מזרח קאריבי | redirect דולר מזרח קריבי | 2004-12-21T23:21:40 |
אדיפוס המלך | אדיפוס המלך (ביוונית: Oι̉δίπoυς τύραννoς; "אוֹידיפוס הטיראן") היא טרגדיה יוונית שנכתבה על ידי סופוקלס בשנת 428 לפנה"ס, על פי דמותו של אדיפוס מלך תבאי - דמות מהמיתולוגיה היוונית. המחזה הוא השני מבין הטרגדיות התבאיות שהועלו על במה, אך הוא הראשון בסדר הכרונולוגי, כשלאחריו באים "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה". אריסטו (ב"פואטיקה") ראה ב"אדיפוס המלך" דגם מושלם של טרגדיה יוונית, ובדיעבד אכן זה מקומו של המחזה בתולדות הספרות המערבית.
עלילה
אדיפוס הוא בנם של ליוס מלך תבאי ויוקסטה. כאשר נולד נמסרה להוריו נבואה, שעל פיה, כאשר אדיפוס יגדל, הוא יהרוג את אביו ויינשא לאימו. הוריו של אדיפוס החליטו להורגו כדי למנוע את התגשמות הנבואה. הם הפקידו אותו בידי רועה, וציוו עליו להורגו. אך הרועה ריחם עליו והשאיר אותו על ראש הר. רועה צאן אחר שעבר במקום מצא את התינוק והביא אותו לפוליבוס מלך קורינתוס. הוא גדל כבנם של המלך והמלכה. כאשר אדיפוס גדל, הוא שמע מפי האורקל מדלפי כי הוא עתיד להרוג את אביו ולהינשא לאמו. הוא החליט לברוח מחשש שמא יגשים את הנבואה ויהרוג את הוריו המאמצים.
במהלך נדודיו ביוון, הוא פוגש זקן נישא על ידי שני משרתים שמתייחסים אליו ביהירות רבה. אדיפוס הורג אותם, מבלי לדעת שאחד מההרוגים הוא אביו הביולוגי, ושחציה הראשון של הנבואה הוגשם. בהמשך דרכו הגיע אדיפוס לתבאי, עיר הולדתו, ושמע שמלך העיר מת בנסיבות מסתוריות. העיר הייתה נתונה במצור על ידי ספינקס, שדרשה שיפתרו את חידתה כתנאי להסרת המצור. אדיפוס פתר את החידה, שהייתה: איזו חיה הולכת בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים, ובערב על שלוש? התשובה הייתה האדם, שבצעירותו זוחל על ארבע, בבגרותו הולך על שתיים, ובזקנתו הולך עם מקל ולכן יש לו שלוש רגליים. הוא שחרר את תבאי, וכפרס על תושייתו נשא לאישה את אלמנת המלך. בכך התגשמה הנבואה במלואה.
לאחר מספר שנים, כאשר לאדיפוס ולאשתו-אימו היו ילדים, פרצה בתבאי מגפה נוראה. אדיפוס שלח שליחים לכל רחבי יוון במטרה להבין את סיבת המגפה, ומתחיל חיפוש אחרי החוטא.
בשלב זה של קורות חיי אדיפוס, מתחיל המחזה אודותיו. אדיפוס שולח את קראון לאורקל בדלפי כדי לקבל מענה לצרה שנפלה על העיר. קראון חוזר עם התשובה שהסיבה למגפה היא משום שרוצחו של המלך ליוס גר בעיר. אדיפוס, מבלי לדעת שליוס הוא אביו והוא שרצח אותו, נותן מראש עונש לאשם שיימצא, בכך שיוגלה מן העיר ויוחרם. כדי לגלות מיהו הרוצח שהביא את המגפה, מזמן אדיפוס את תרסיאס הנביא העיוור כדי שייתן תשובות. תרסיאס מתחמק משאלתו כדי לא להיות מי שמספר לאדיפוס שהוא עצמו האשם, דבר שמביא את אדיפוס לכעוס עליו ולהאשימו ברצח שהביא את הצרות על תבאי. מסע האשמות הזה ממשיך גם בהאשמתו של קראון בכך שזה רוצה לקחת את המלוכה ממנו. כתוצאה מהמריבה של אדיפוס ותרסיאס, תרסיאס מגלה לאדיפוס לבסוף שאדיפוס עצמו הוא הרוצח. אדיפוס תחילה לא מאמין לו, וממשיך לדבר עם אשתו ולנסות לגלות את האמת על הרוצח. רק לקראת סיום המחזה, לאחר מפגש עם הרועה שאסף אותו מבית הוריו, אדיפוס ואשתו-אימו מבינים את האמת המרה. אדיפוס ובני משפחתו גוזרים על עצמם את עונשם. אדיפוס עוקר את שתי עיניו ויוצא לגלות יחד עם שתי בנותיו, איסמנה ואנטיגונה. אשתו-אימו מתאבדת. אולם שני בניו, אטאוקלס ופוליניקס, נשארים בעיר.
ניתוח ספרותי
שמאל|ממוזער|350px|ההצגה "אדיפוס המלך" בביצוע תיאטרון במדריד, 2011
גורלו של אדיפוס במחזה
קיימות שתי גישות עיקריות הנוגעות לגורלו הטראגי של אדיפוס. האחת טוענת שטרגדיית אדיפוס המלך היא טרגדיה של גורל, כלומר – אדיפוס נתון בציפורני הגורל ואינו אחראי לטעויותיו ולגורלו. לפי גישה זו, חיי האדם נשלטים על ידי כוחות שמעבר לאדם (האלים).
דעה זו גורסת כי אדיפוס לא עשה עוול בכוונה תחילה – הסיבות לרצח לאיוס מושתתות בעיקרן על אופיו הנמהר ומהיר החימה – הוא אכן חף מפשע, במובן המדובר. כל אשמתו היא שהאלים בחרו בו כדי ללמד לקח את בני התמותה. לא משום שחטא, אלא משום שזהו רצונם, ורצונם צודק תמיד. בגישה הזו האלים מגלמים את תפקיד 'הגורל העיוור', ועל אדיפוס הוטל להיות הקורבן, הדמות הטראגית בעלילה (אך למרות זאת, בסיפור האגדה עצמו, מה שאין מספרים, לפני שנולד לליוס בן הוא אנס בן של כהן בדלפי, ועל כך נחתה עליו קללה שלא ייוולד לו בן. אך למרות זאת הוליד ליוס בן, ולכן קיללו אותו האלים שוב, "הבן שלך ירצח אותך וישכב עם אימו"). הם רצו להדגיש את עליונות כוחם האלוהי על הכוח האנושי, שהוא כאין וכאפס ביחס לשלהם, ובחרו באדיפוס דווקא משום שהוא אדם דגול ורם מעלה, כי אין הכפשת שמו של איש מעניי העם יכולה להיות סימן לגדולת האלים.
הגישה השנייה, לעומת זאת, בה תומכים רבים (ואריסטו הראשון בהם), אומרת שמקור גורלו הנורא של אדיפוס הוא בחטא שחטא. אומנם הנקודות השליליות באופיו הן ביטחון עצמי מופרז וחשדנות, שמביאים אותו למעשים נמהרים ולא תמיד צודקים, אך עם זאת, לפי תיאור הרצח של לאיוס, משתמע כי אדיפוס היה חף מפשע. בני אדם רבים שחטאיהם ומגרעותיהם גדולים מאלו של אדיפוס נחשבים לאנשים הגונים ומהוגנים, וחייהם רגועים ושלווים. לפי מושגי היוונים, רצח לאיוס היה רצח שאינו גורר כל עונש, אלא רק צורך בהיטהרות.
אדיפוס כדמות טראגית במחזה
אדיפוס הוא אדם מהיר החלטה ומהיר פעולה, בעל אינטליגנציה גבוהה המנוצלת היטב, ותכונות מנהיגות בולטות, שמעורר הערצה אצל נתיניו. עם כל אלה, הוא גם איש נמהר, נוח לכעוס ולחשוד. יש לו אישיות גדולה, אבל לא אידיאלית לאישיותו של אדם. אישיותו מגלמת את הדמות הטראגית בכך שהוא נאבק באומץ מול הגורל, ואצילות הרוח שאופפת אותו אפילו בשעת משבר, אסון והתפוררות האושר שלו, היא מקור הטראגיות של המחזה "אדיפוס המלך".
ככל שמתקדם המחזה מתהדקת 'טבעת האמת' סביב אדיפוס, עד שהוא אינו יכול עוד לברוח. דמותו מתגלה בכל הטראגיות שבה בתמונת השיא של המחזה – בשיחה שבין אדיפוס, השליח מקורינתוס והמשרת הזקן, בה אדיפוס יכול להרכיב, לבסוף, את תמונת חייו למן ההתחלה. היא מורגשת על ידי הקורא (או הצופה), באופן מסוים, כבר מהתמונה הראשונה, בה בני תבאי מתחננים בפני אדיפוס שיציל את העיר מפני הצרות שפקדו אותה. את הטראגיות במחזה מדגישה האירוניה הטראגית שנראית בכל חלקי המחזה.
נראה שאדיפוס כלל אינו מתרעם על גורלו העגום, למרות היותו הקורבן, כביכול. הוא לא מתלונן על דינו ואינו כועס על האלים. הוא מקובע בתכונות אופיו השליליות – וגם החיוביות. הוא מתעקש לחקור את האמת עד סופה, מה שנובע מתקיפותו האינטלקטואלית המאפיינת אותו – גם בוויכוח שלו עם תרזיאס הוא מפגין חוסר הקשבה וחוסר הבנה.
העימות הטראגי שבמחזה, שיוצר את דמותו הטראגית של אדיפוס, הוא ההתנגשות בין האמת של האלים לבין האמת בה מאמינים בני האנוש.
תרגומים לעברית
סופוקלס, אדיפוס המלך, תרגם מיונית עם מבוא שאול טשרניחובסקי, ברלין, א.י. שטיבל, תר"ץ 1929
סופוקלס, אוידיפוס המלך, תרגם מיוונית והוסיף מבואות, הערות ונספחים שלמה דיקמן, ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ה 1964
סופוקלס, אדיפוס המלך, מיוונית: אהרן שבתאי, ירושלים, שוקן, תשמ"א 1981
סופוקלס, אדיפוס המלך, מיוונית: שמעון בוזגלו, ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2012
סופוקלס, אדיפוס המלך, מיוונית: פרופסור דבורה גילולה, הוצאת ליון בוקס, 2015.
ראו גם
אדיפוס
תסביך אדיפוס
אדיפוס רקס (אופרה)
לקריאה נוספת
עדי פרוש, "משפט וספרות: אשמה, כוונות ותוצאות בטרגדיה 'אדיפוס המלך'", עיוני משפט כד, עמ' 15–80
קישורים חיצוניים
שרונה גורי, אדיפוס המלך, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
, מתוך האתר של המשורר שמעון בוזגלו
הערות שוליים
קטגוריה:טרגדיות יווניות
קטגוריה:טרגדיות
קטגוריה:ספרות העולם הקלאסי
קטגוריה:מחזות שהומחזו במחזה יווני של קיימברידג' | 2024-08-08T12:21:35 |
דוני דארקו | שמאל|200px|ממוזער|ג'ייק ג'ילנהול בתפקיד דוני דארקו, 2001
דוני דארקו (באנגלית: Donnie Darko) הוא סרט קולנוע אמריקאי מסוגת דרמה/מותחן פסיכולוגי/מדע בדיוני, אשר נכתב ובוים בשנת 2001 על ידי ריצ'רד קלי. הסרט בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול מתמקד בנער בשם דוני דארקו החווה הזיות שמקורן לכאורה בסכיזופרניה פראנואידית.
הסרט לא זכה להצלחה רבה כאשר יצא לראשונה לקולנוע ב-2001, אולם צבר פופולריות רבה לאחר שיצא ב-DVD ובמשך השנים אף זכה למעמד של סרט פולחן. בזכות המעמד שהסרט הגיע אליו, הופק לו סרט המשך שנקרא "ס. דארקו".
הנושאים העיקריים שבהם עוסק הסרט הם פרדוקסים הנוגעים למסע בזמן ולפילוסופיה. הצד הפילוסופי של הסרט נוגע בסתירה שבין דטרמיניזם לבין חופש הבחירה של האדם (הגישה הפטליסטית). הסרט מציג את שתי הגישות ומעמת אותן זו בזו.
עלילת הסרט
הסיפור מתרחש בכפר בדיוני בשם מידלסקס שבמדינת וירג'יניה במהלך תקופת קמפיין הבחירות לנשיאות של שנת 1988. דוני דארקו הוא נער מתבגר אינטליגנטי אך מוטרד רגשית ובעל נטייה לסהרוריות, הנמצא בטיפול אצל פסיכיאטרית שעמה הוא דן במחשבותיו הכמוסות ביותר. לילה אחד נופל מנוע סילון של כלי טיס מסחרי היישר אל תוך חדר השינה של דוני. דוני ניצל ממוות בטוח משום שציית לקול אשר גרם לו ללכת בשנתו, לצאת מחדרו ולשנות את ייעודו. הקול הוא של פרנק, ידידו הדמיוני של דוני אשר לבוש בתחפושת של ארנב מפלצתי. בחצות ה-2 באוקטובר 1988 פרנק מנבא בפני דוני שסוף העולם יתרחש בעוד 28 ימים, 6 שעות, 42 דקות ו-12 שניות.
פרנק משפיע על דוני לבצע פעולות מסוימות אשר מובילות לנקודת השיא של הסרט: בתחילה דוני גורם להצפה של בית הספר התיכון שבו הוא לומד; הפעולה נותנת לו הזדמנות לחזר אחר חברתו החדשה לכיתה ואהבתו הפוטנציאלית, גרטשן רוס. בהמשך, משום שדוני מתעניין במסע בזמן, הוא מחליט לשוחח על תאוריות מסע בזמן עם המורה שלו למדע; הלה נותן לדוני את הספר "הפילוסופיה של מסע בזמן" שכתבה רוברטה ספארו, תושבת מקומית זקנה ותמהונית הידועה בכינוי "סבתא מוות" בפי ילדי השכונה. דוני וגרטשן הולכים לקולנוע לצפות בסרטים "מוות אכזרי" (The Evil Dead) ו"הפיתוי האחרון של ישו" (The Last Temptation of Christ). לאחר שגרטשן נרדמת בהקרנה, מופיע פרנק ומראה לדוני פורטל חור תולעת דרך מסך הקולנוע. דוני מגלה שפרנק הוא נער בן גילו, בעל פצע חמור בעינו הימנית. פרנק גורם לדוני לשרוף את ביתו של ג'ים קאנינגהם, איש עשיר ואהוב בקהילה המתמחה במתן עצות לשיפור החיים, ובעקבות השריפה מתגלה ספרייה של פורנוגרפיית ילדים במרתף ביתו. המעצר של קאנינגהם גורם לכך שאמו של דוני נאלצת ללוות את אחותו הצעירה ואת חברותיה לקבוצת הרקדניות בטיסה ללוס אנג'לס לצורך השתתפותן בתחרות כישרונות צעירים טלוויזיונית.
דוני מצליח לראות את הגלים אשר משפיעים על המרחב-זמן: הם נראים כזרועות היוצאות מתוך החזה של אנשים ויוצרים מסלול אשר מסמן להיכן ינועו בעתיד הקרוב. הזרועות הללו מתוארות גם בספרה של רוברטה ספארו. זרוע נוספת היוצאת מחזהו של דוני מובילה אותו לאקדח שהוסתר בארון של הוריו, והוא גונב אותו.
בליל 29 באוקטובר, בעת שהוריו של דוני נמצאים מחוץ לעיר, דוני ואחותו אליזבת' מארגנים מסיבה גדולה בבית המשפחה כדי לחגוג את קבלתה של אליזבת' לאוניברסיטת הרווארד. דוני, אשר יודע שהזמן עד לסוף העולם עומד להסתיים בחצות, לוקח עמו את גרטשן ושני ידידים נוספים ויחדיו הם נוסעים באופניים לביתה של רוברטה ספארו. הם נתקלים שם בשני בריונים מבית הספר השודדים את ביתה של ספארו. במאבק בין דוני לאחד הבריונים הוא מצמיד סכין לצווארו של דוני. הבריון שואל את דוני: "מדוע לעזאזל אתה כאן? דוני משיב "דאוס אקס מכינה" (משמעותה המשפט הלטיני היא "אל מתוך מכונה") הבריון המבולבל שואל את דוני: "מה לעזאזל אמרת כרגע?" ודוני פשוט עונה לו: "המושיע שלנו". גרטשן נדחפת על ידי הבריונים לכביש מול ביתה של ספארו ונדרסת למוות על ידי מכונית חולפת. הבריונים המבוהלים בורחים מן הזירה. המכונית שדרסה את גרטשן נעצרת והנהג יוצא ממנה. דוני רואה שהנהג הוא חברהּ של אליזבת', פרנק, הלבוש בתלבושת של ארנב לרגל חג ליל כל הקדושים. דוני יורה בו מידית בעינו והורג אותו במקום (אירוע זה מבושר בשתי סצנות מוקדמות יותר בסרט: הראשונה כאשר דוני מדבר עם פרנק בחדר באמבטיה בביתו ומוצא עצמו דוקר את עינו הימנית של פרנק; השנייה בבית הקולנוע כאשר הוא מאלץ את פרנק לחשוף את זהותו – פרנק מסיר את המסכה ועל פניו מתגלה פצע פתוח בעינו הימנית).
דוני נושא את גופתה של גרטשן ומניח אותה במכוניתו. לאחר שדוני מאתר פורטל חור תולעת אשר נפתח ישירות מעל ביתו הוא נוסע לעבר הגבעה המשקיפה על העיירה בזמן שניידות המשטרה עוצרות מול ביתו. מפסגת הגבעה הוא מבחין בפורטל דמוי טורנדו ובמטוס הטס ישירות מעל למקום. אמו של דוני ואחותו הקטנה נמצאות במטוס זה בדרכן חזרה מתחרות הכישרונות, ומטוסן נקלע לעין הסערה. אחד ממנועיו של מטוס הסילון מתפרק ונופל מהמטוס. המנוע נופל ישירות לתוך פורטל הזמן, חוזר בזמן 28 ימים לאחור ומתרסק היישר לתוך חדר השינה של דוני, אך הפעם דוני בוחר להישאר במיטתו ולהיהרג.
הסיפור מסתיים בבוקר למחרת התאונה המקורית של מנוע של הסילון. דוני, שנהרג כתוצאה מהתרסקות מנוע הסילון, מפונה מהבית לעיני בני משפחתו האבלים. גרטשן, שלא פגשה מעולם את דוני בקו זמן זה, רוכבת מול ביתו על אופניה ונעצרת למראה הבית ההרוס והמשפחה המתאבלת. היא מדברת עם ילד על התאונה שאירעה ומנפנפת שלום לאימו של דוני.
פסקול
מכיוון שעלילת הסרט מתרחשת בשנות ה-80 פסקול הסרט מכיל רפרנסים רבים לעשור זה. ומלבד קאבר של גארי ג'ולס לשיר Mad world של להקת Tears for Fears הוא מכיל שירים מהגל החדש, בין השאר של ג'וי דיוויז'ן, אקו והבאנימן ועוד.
הדמויות הראשיות
דוני דארקו (ג'ייק ג'ילנהול) - הדמות הראשית. נער החווה הזיות שמקורן בסכיזופרניה פראנואידית עליו מוטלת המשימה להציל את היקום מקריסה.
אליזבת' דארקו (מגי ג'ילנהול) - אחותו הגדולה של דוני.
גרטשן רוס (ג'נה מאלון) - חברתו של דוני.
פרנק (ג'יימס דובאל) - החבר של אליזבת'.
רוז דארקו (מרי מקדונל) - אימו של דוני.
אדי דארקו (הולמס אוסבורן) - אביו של דוני.
סמנתה (סם) דארקו (דביי צ'ייס) - אחותו הקטנה של דוני.
קארן פומרוי (דרו ברימור) - המורה לספרות אנגלית של דוני.
פרופסור מוניטוף (נואה ויילי) - המורה למדעים בבית ספרו של דוני.
ג'ים קאנינגהאם (פטריק סווייזי)
קיטי פארמר (בת' גראנט) - מורה בבית ספרו של דוני.
רוברטה ספארו (פיישינס קליבלנד) - אישה זקנה וסנילית אשר מתגוררת בעיירה של דוני.
גרסת הבמאי משנת 2004
סופו של הסרט המקורי מ-2001 לא היה ברור והשאיר פרשנויות רבות שרובן פורסמו באינטרנט. ההתעסקות הרבה בסרט העניקה לו מעמד של סרט פולחן.
בעריכה המחודשת של הסרט (גרסת הבמאי מ-2004) ניסו יוצריו לספק פרשנות רשמית להתרחשויות בגרסה המקורית: הם הוסיפו קטעים חדשים לסרט, וכן קטעים נבחרים מהספר הבדיוני "הפילוסופיה של המסע בזמן" מאת רוברטה ספארו, שאף מאוזכר מספר פעמים בסרט המקורי. קטעים אלו מוצגים תוך כדי הסרט בגרסה המחודשת, וכמו כן ניתן לקרוא אותם באתר הסרט.
ראו גם
ס. דארקו
קישורים חיצוניים
"דוני דארקו" - פרק בפודקאסט "טראשטוק", בהגשת גילי פורת ושני קיניסו
ביקורת על הסרט, באתר עין הדג
רון רייטן, דוני דארקו חוזר, באתר נענע 10, 11 במאי 2008
פרשנויות ורמזים לסיומו התמוה של הסרט ניתן למצוא ב:
Donnie Darko interpretations at The Staging Point
Plot discussion at TonyStuff
Online copy of Philosophy of Time Travel
Everloving Records Donnie Darko biography at Top 40 Charts
entry for Mad World
Director's cut trailer
Donnie Darko Fansite Message Board
Newmarket Films official website
Seattle Post review of DONNIE DARKO Director's Cut Wednesday, June 2, 2004
Changes in the Director's Cut at DVD Times
קטגוריה:סרטי דרמה אמריקאיים
קטגוריה:סרטי מדע בדיוני אמריקאיים
קטגוריה:סרטי מסע בזמן
קטגוריה:סרטי לולאת זמן
קטגוריה:סרטי מסתורין אמריקאיים
קטגוריה:סרטי פולחן
קטגוריה:סרטי פנטזיה אמריקאיים
קטגוריה:סרטי מותחן פסיכולוגיים
קטגוריה:סרטים אמריקאיים משנת 2001
קטגוריה:סרטי 2001
קטגוריה:סרטי מדע בדיוני מ-2001
קטגוריה:סרטים על מוות | 2024-09-25T09:07:59 |
מובלעת צופר | ממוזער|שמאל|כרטיסי מוזמנים למובלעת צופר
מובלעת צופר (בערבית: الغمر אל-ע'מר) הייתה מובלעת ישראלית בשטח בריבונות ירדנית. לפי הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם באוקטובר 1994, הקרקע הועברה לריבונות ירדנית תוך התרת עיבודה על ידי מדינת ישראל במשך 25 שנה, עד 2019.
המובלעת נמצאה בסמוך למושב צופר בערבה, ומכאן שמה. היא כללה 4,500 דונם, שמתוכם 1,500 דונמים מעובדים כשטח חקלאי, בו היו מצויים בתי רשת חקלאיים וחממות ובהם גידולים חקלאיים של חקלאים ממושב צופר. בפועל זה היה שטח מפורז שאפשר לתושבי מושב צופר לעבדו חקלאית ולשהות בו משעות הבוקר ועד רדת החשיכה.
על מנת לעבור מישראל לשטחי המובלעת, היה צורך לעבור נקודת ביקורת של צה"ל ולאחר מכן הכניסה לשטח הירדני הייתה באמצעות כרטיסי כניסה בלבד.
בשנת 2019 הוחזר השטח למדינת ירדן ונאסרה כניסת ישראלים אליו.
המובלעת
עם תום מלחמת העצמאות ולאחר חתימת הסכם שביתת הנשק מול ירדן בשנת 1949, החלה מדינת ישראל בהקמת יישובים לאורך הערבה. עם השנים, התברר שקרקעות שהיו ממזרח לקו הגבול - כלומר, אזורים שהיו בשליטת ממלכת ירדן - הן פוריות יותר ומכילות כמויות גדולות יותר של מי תהום. שני המשאבים האלה חיוניים עבור התיישבויות חקלאיות. על כן, יישובי הערבה החלו לבצע פעולות שיאפשרו להם לנצל את המשאבים האלה, בחסות הסימון הלקוי של קו הגבול: העבירו אדמות פוריות מערבה משטח ירדן לשטח ישראל, הסיטו מזרחה את זרימת נחל הערבה, שלאורכו עבר קו שביתת הנשק על פי אחת הפרשנויות, על מנת לכלול שטחים נוספים בשטח ישראל ולבסוף אף עברו לעבד שטחים בירדן באופן ישיר. כמו כן, נחפרו גם בארות מים בשטח ירדן. כשהוקם המושב צופר בשנת 1976, מחלקת ההתיישבות של ממשלת ישראל הקצתה לו 2000 דונם לעיבוד חקלאי בשטח ירדן. שטח זה כונה לימים "מובלעת צופר".
במסגרת הסכם השלום בין ישראל לירדן, טענה ירדן כי במשך השנים ישראל חרגה מהגבול בשטח שמסתכם ב-387 קמ"ר באזור הערבה. ההסכם כלל תיקוני גבול וחילופי שטחים באזורים מסוימים, במטרה להותיר את השטחים המעובדים בתחום מדינת ישראל. ברם, במובלעת צופר הדבר לא היה אפשרי מכיוון שהשטחים החקלאיים במובלעת היו רחוקים מקו הגבול המוסכם. על כן, הוסכם שבשטח המובלעת, כמו גם בשטח נהריים, יתקיים "משטר מיוחד" שבו הריבונות תהיה ירדנית, אך השטח יישאר בעיבוד של חקלאים ישראלים. ההסכם לא כלל תשלום כלשהו לירדן עבור השימוש בקרקע. נקבע שההסדר יהיה בתוקף למשך 25 שנה, עם אפשרות הארכה ל-25 שנים נוספות בהסכמת הצדדים. ההסכם כלל גם הסדרה דומה של נושא המים, שבמסגרתה בארות המים שנחפרו בשטח ירדן יישארו תחת ריבונות ירדנית, אך ישראל תוכל להמשיך להשתמש במים שישאבו מהןנכון לשנת 2024, קיימים קידוחי מים בשטח ממלכת ירדן בשימוש ישראלי. ראו מפה, מתוך אתר המים, המועצה האזורית הערבה התיכונה.. בתמורה, ישראל נדרשה לספק לירדן מים מנהר הירדן באזור הכנרת.
35 חקלאים מצופר עיבדו במובלעת קרקעות בשטח של כ־1,100 דונמים. השטחים עובדו בידי ישראלים 8 שנים בטרם הועברו לידי ירדן. מרבית החקלאים גידלו פלפלים, אך במובלעת הייתה קיימת גם חלקה אחת של פרחים. גודל החלקות היה מגוון, ומתוך 35 החקלאים שעבדו במובלעת, כ–20 החזיקו בשטחים של 20 דונם או יותר.
הפינוי
באוקטובר 2018 הודיעה ממלכת ירדן כי היא לא מאריכה את סעיף החכירה של השטח על ידי ישראל הכלול במסגרת הסכם השלום עם ירדן, ובמלאת 25 שנה לחתימת ההסכם על ישראל יהיה להעביר את שטח המובלעת לירדן.
ב-10 בנובמבר 2019 הודיע צה"ל שהחכרת השטח לישראל הוארכה עד אפריל 2020, תוך הגבלות מסוימות על הכניסה לשטח. בסוף אפריל 2020 הוחזרה המובלעת לשליטה מלאה של ירדן.
ישראל פתחה במאמצים דיפלומטיים על מנת למנוע את הפינוי, אך עבדאללה מלך ירדן התעקש, והקרקע הוחזרה לירדן בהתאם לקו הגבול, עם זאת יש תיאום ביטחוני בין צה"ל וצבא ירדן באזור חיץ זה בין המדינות. לאחר כ-4 חודשים קיבלו החקלאים פיצויים מהמדינה, וקרקע חלופית לפרנסתם.
ראו גם
נהריים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארץ ישראל: אזורים
קטגוריה:גבול ירדן–ישראל
צופר
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו
קטגוריה:צופר (מושב) | 2024-08-01T05:11:55 |
עיקור כפוי | עיקור כפוי הוא עיקור שהיה נהוג במדינות רבות בתחילת המאה ה-20, בדרך כלל כחלק מתוכנית אאוגנית שמטרתה למנוע מ"חברים בלתי רצויים בחברה" להתרבות.
במחצית הראשונה של המאה ה-20 נעשה שימוש מסיבי בעיקור במדינות מסוימות באירופה ובצפון אמריקה. תומכי העיקור הציגו זאת כניסיון לפטור את החברה ממחלות גנטיות ובהן מחלות נפש מסוימות או הפרעות התנהגותיות מסוימות. היסטוריונים של המדע טוענים שמחלות כאלו שיש להן רקע גנטי הן נדירות יחסית ועל כן עיקור המוני אינו נחוץ לשם מניעתן ואינו אפקטיבי, והעיקור לא היה אלא ניסיון לעצב את החברה באופן שיסלק ממנה יסודות שהוגדרו כא-סוציאליים, כדי לשמור על סדר חברתי ספציפי או לעצב סדר חברתי רצוי.
לרוב הוסמך מוסד רפואי או גוף חוקי אחר להורות שאדם ינותח למטרת מניעת התרבותו, לרוב כנגד רצונו, ולעיתים ללא ידיעתו.
תוכניות מסוג זה עודדו עיקור באמצעות חיתוך צינור הזרע ("וסקטומיה") בגברים וקשירת חצוצרות בנשים. ניתוחים אלו לא פגעו ביצר המין, או באישיותו של המנותח (להבדיל מניתוח סירוס). עובדה זו לא התקבלה כהסבר ראוי על ידי חלק מהקבוצות והאנשים אשר תומכים בזכויות אדם.
ארצות הברית
שמאל|ממוזער|250px|מוצג מתוך התערוכה הבינלאומית השנייה לאאוגניקה (שנערכה במסגרת הקונגרס הבינלאומי השני לאאוגניקה, 1921), המציג את המדינות בארצות הברית בהן עיקור כפוי אושר על פי חוק, נכון ל-1921
המדינה הראשונה החשובה בה החלה תוכנית של עיקור כפוי למטרה אאוגנית היא ארצות הברית. העיקור הכפוי נועד למנוע את התרבות המפגרים בשכלם וחולי הנפש. לעיתים עוקרו שוכני בתי כלא ומוסדות ענישה אחרים, בהנחה כי הנטייה לפשיעה עוברת בתורשה, אך מקרים אלו היו נדירים יחסית.
המדינה הראשונה שקיבלה חקיקה המאפשרת עיקור כפוי הייתה פנסילבניה בשנת 1905, אך מושל המדינה השתמש בזכותו והטיל וטו על החקיקה. אינדיאנה הייתה המדינה הראשונה בה נחקק חוק פעיל של עיקור כפוי בשנת 1907, ומיד לאחריה באו וושינגטון וקליפורניה בשנת 1909. תוך מספר שנים היו בארצות הברית כשלושים מדינות בהן התקבל חוק המאפשר עיקור כפוי.
בתחילה היה השימוש בעיקור הכפוי נדיר, אך בשנת 1927 ניתנה פסיקתו של בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניין באק נגד בל. קארי באק הייתה אישה צעירה, אשר אמה אושפזה במוסד, והיא עצמה נאנסה וילדה בת מחוץ לנישואים. על פי החוק שהתקבל בווירג'יניה היה די בכך כדי להורות על עיקורה הכפוי. באק לא קיבלה את הדין וערערה לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בית המשפט דחה את ערעורה ברוב של שמונה מול אחד. השופט אוליבר ונדל הולמס כתב בפסק הדין:
בדיעבד התברר כי למעשה אף אחד משלושת הדורות לא היה אימבציל. אמא של באק הושמה במוסד עקב "התנהגות מינית מופקרת". באק, שעוקרה וששוחררה מהמוסד זמן קצר מאוד לאחר עיקורה, וחייתה שנים רבות אחר-כך, הייתה בעלת אינטֶליגנציה ממוצעת, כמו גם בתה.
פסק הדין הביא לעליה חדה במספר העיקורים הכפויים, עד שפסק דין אחר "סקינר נגד אוקלהומה" סיבך את המצב החוקי כשפסק, בשנת 1942 שאין להשתמש בעיקור כעונש.
לאחר מלחמת העולם השנייה דעת הקהל נטתה כנגד העיקור הכפוי, והרעיונות האאוגניים נראו כרעיונות שהביאו לאסון הנורא של המלחמה והשואה. העיקור הכפוי המשיך עדיין במספר מדינות עד שנות ה-70. כמה מדינות לא ביטלו את חוקי העיקור שלהן למשך זמן רב. מעריכים כי 64,000 אנשים עוקרו בכפייה בארצות הברית בזמן שבו החוקים היו בתוקף; כשליש מהם עוקרו בקליפורניה. בשנים האחרונות התנצלו מושלי מדינות רבות באופן פומבי על תוכניות העיקור הכפוי שלהן. אף מדינה לא יצרה תוכנית לפיצוי הנפגעים, בטענות שרובם עוד אינם בחיים, ומהגדרתם אין להם צאצאים, וכן כי הרשומות הנוגעות לתוכניות העיקור הכפוי הן פגומות וחלקיות.
גרמניה הנאצית
תוכנית העיקור הכפוי הגדולה ביותר התנהלה בגרמניה הנאצית, בימי משטרו של אדולף היטלר. אחד מהחוקים הראשונים שהתקבלו לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון, היה "החוק למניעת צאצאים החולים במחלות תורשתיות" (Gesetz zur Verhütung erbkranken Nachwuchses), שנוסחו התבסס על חוקים שהוצעו או כבר נחקקו בארצות הברית. החוק הקים 200 "בתי דין לתורשה" להם הגישו רופאים מרחבי המדינה מסמכים הנוגעים לחוליהם שהיו לקויים בשכלם, חולי נפש, אפילפטים, חרשים, או שסבלו מעיוותים גופניים כלשהם. רופאים שלא דיווחו על חולים אלו היו צפויים לעונשים קשים. אלכוהוליסטים וחולי מחלת הנטינגטון היו צפויים אף הם לעיקור כפוי. מסמכי החולה הוצגו בפני בית הדין, אשר החליט אם לעקרו.
עד סוף מלחמת העולם השנייה עוקרו בכפייה בגרמניה כארבע מאות אלף איש (רובם במהלך ארבע השנים הראשונות להפעלת התוכנית). אמנם הקריטריון לעיקור לא היה גזעי, אך בין המעוקרים היו גם צאצאים מעורבים מבחינה גזעית של חיילים אפריקנים בצבא הצרפתי ששהה בחבל הריין (צאצאים אלו לאפריקנים ולגרמניות כונו "ממזרי הריין" וכמה מאות מתוכם עוקרו בכפייה). כן עוקר מספר רב של צוענים, אך זאת לא על רקע "נחיתות גזעית" אלא בשל סיווגם כ"א-סוציאליים".
תוכנית העיקור הייתה אך הקדמה לתוכנית מרחיקת לכת יותר לחיסולם הפיזי של כל אלו שפגעו ב"היגיינה הגזעית". תוכנית זו המכונה "תוכנית T4 - אותנסיה" החלה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, והיא קשורה בקשר הדוק לשואה שכן הצוות שביצע את התוכנית, והשיטות ודרכי הפעולה ששימשו בה, שימשו לאחר מכן להשמדת היהודים, במיוחד במבצע ריינהרד.
גיזלה בוק הקדישה לנושא מחקר מעמיק שפורסם בשנת 1986.
מדינות אחרות
מדינות רבות ברחבי העולם (ובמיוחד באירופה) ביצעו תוכניות של עיקור כפוי. אמנם אלו לא הגיעו לשיעורי עיקור כבגרמניה ובארצות הברית. בשנים האחרונות נתגלה כי בשוודיה פעלה תוכנית במסגרתה עוקרו כ-62,000 איש במשך כארבעים שנה. כן פעלו תוכניות דומות בקנדה, באוסטרליה, בנורווגיה, בפינלנד, באסטוניה, בשווייץ, באיסלנד ובכמה מדינות באמריקה הלטינית ובהן פנמה ופוארטו ריקו.
במהלך מצב החירום בהודו, הייתה פעילות נרחבת לעיקור כפוי, שהיה לאחד מהדברים המוזהים עם התקופה.
הכנסייה הקתולית
האפיפיור פיוס ה-11 פרסם ב-1930 את האנציקליקה ("איגרת הרועים") Casti Connubii, בה קבע שאסור להתערב בהליכי רבייה אנושיים שעליהם החליטו שני הצדדים לרבייה מרצונם החופשי, ובתנאי שלפי מושגי הכנסייה הם אינם חוטאים.
ראו גם
תוכנית T4 - אותנסיה
החיים ללא זכות לחיים
עיקור של נשים אינדיאניות
קישורים חיצוניים
דו"ח ועדת החקירה על העיקור הכפוי בתקופת ממשלת החירום בהודו מעמוד 164
אויגניקה - תורת הגזע של קליפורניה, מאמר באתר הישראלי לפיגור שכלי
גל אמיר, עיקור כפוי להשבחת הגזע: אאוגניקה, ליברליזם והדרך האמריקנית, מתוך כתב העת זמנים, קיץ 2011
הערות שוליים
קטגוריה:אתיקה רפואית
קטגוריה:פיקוח ילודה | 2024-05-22T03:15:57 |
אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה | שמאל|ממוזער|250px|תיעוד רציחתם אל אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה ושר החוץ הצרפתי לואי בארטו
אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה או אלכסנדר קָארָאג'וֹרְגֶ'בִיץ' (בסרבית קירילית: Александар I Карађорђевић; 16 בדצמבר 1888, צטיניה, נסיכות מונטנגרו – 9 באוקטובר 1934, מרסיי, צרפת) היה מלכה האחרון של ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים ומייסדה ומלכה הראשון של ממלכת יוגוסלביה. אלכסנדר פעל לשיקום ממלכתו לאחר מלחמת העולם הראשונה ונקט במדיניות פאן בלקנית, מתוך פילוסופיית איחוד העמים הסלאבים הדרומיים בבלקן לכדי ישות מדינית אחת בדמותה של ממלכת יוגוסלביה. ב-1934 נרצח אלכסנדר הראשון בעת ביקורו בצרפת בידי מתנקש בולגרי חבר "הארגון המהפכני המקדוני" (IMRO), אשר ככל הנראה פעל מטעמה של התנועה הבדלנית הקרואטית אוסטאשה.
שנותיו הראשונות
אלכסנדר הראשון נולד ב-16 בדצמבר 1888 בצטיניה, בירת נסיכות מונטנגרו לפטר קאראג'ורג'ביץ' ולזורקה, נסיכת מונטנגרו בעת שהותה של המשפחה בגלות מחוץ לסרביה. לאחר ההפיכה הצבאית שהתחוללה בסרביה, במהלכה נרצח המלך אלכסנדר אוברנוביץ' הראשון חזרה המשפחה לממלכה ופטר הוכרז על ידי הפרלמנט הסרבי כמלך סרביה. את השכלתו רכש אלכסנדר בז'נבה שבשווייץ ובהמשך החל ללמוד באקדמיה הצבאית של האימפריה הרוסית בסנקט פטרבורג. הוא לא השלים את לימודיו ושב לבלגרד, בשל נישולו של אחיו הבכור הנסיך ג'ורג' מתואר נסיך הכתר לאחר שרצח את אחד ממשרתיו. כך, ב-1909 הפך אלכסדר ליורש העצר הסרבי.
עוצר המלוכה
במהלך מלחמת הבלקן הראשונה והשנייה, פיקד אלכסנדר על הארמייה הסרבית הראשונה ותפקודו זכה להערכה רבה בקרב ראשי הצבא. ב-24 ביוני 1914, על רקע מצב בריאותי לקוי, ויתר המלך פטר הראשון על סמכויותיו בפועל ואלכסנדר הראשון מונה לעוצר המלוכה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה כיהן אלכסנדר הראשון מכוח תפקידו, גם כמפקד העליון של צבא סרביה, אם כי הפיקוד בפועל נתון היה בידי הגנרל ראדומיר פוטניק. בראשית המערכה על סרביה הצליחו הסרבים לבלום את הצבא האוסטרו-הונגרי ובהמשך להודפו אל מחוץ לגבולות הממלכה. באוקטובר 1915 הצטרפה ממלכת בולגריה למעצמות המרכז וצבאה תקף את סרביה ממזרח בשני אגפים, תוך שצבא הקיסרות הגרמנית והצבא האוסטרו-הונגרי תוקפים מצפון. הצבא הסרבי לא עמד במתקפה. אלכסנדר הוביל את הנהגת הממלכה ושרידי צבאה ביחד עם אביו החולה והם נסוגו דרך הרי אלבניה לדורס ומשם פונו לאי קורפו.
הוא פעל לארגון מחדש של צבא הממלכה ובהמשך הועברה ההנהגה הסרבית ויחידות הצבא לאזור סלוניקי, שם הצטרפו לכוחות מדינות ההסכמה אשר לחמו בחזית המקדונית והיוו תוספת כוח משמעותית שסייעה להכרעת החזית. ביוני 1917 ניצל אלכסנדר מניסיון התנקשות שבוצע בעיר סלוניקי, על ידי חבר ארגון היד השחורה. עם סיום המלחמה, הוטל על אלכסנדר לשקם את ממלכת סרביה לאחר שספגה למעלה מ-700,000 חיילים ואזרחים הרוגים מתוך אוכלוסייה של 4.5 מיליון והרס רב נגרם לעריה. לאחר פירוקה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, פעל אלכסנדר ליצירת ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים ("סרביה הגדולה"), וב-1 בדצמבר הוכרז אביו, פטר הראשון כמלכה של הממלכה החדשה. אלכסנדר קאראג'ורג'ביץ' המשיך לנהל בפועל את ענייניה במסגרת תפקיד עוצר המלוכה.
המלוכה
ב-1921 הלך לעולמו המלך פטר הראשון ואלכסנדר היה למלך הסרבים, הקרואטים וסלובנים. ב-8 ביוני 1922 נישא אלכסנדר למריה, נסיכת רומניה, בתו של פרדיננד הראשון, מלך רומניה ובהמשך נולדו לזוג שלושה ילדים פטר, טימוסלאב ואנדריי.
בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 הורעו היחסים הפנימיים בממלכה ונוצרה מתיחות קשה בין הסרבים לקרואטים. באוגוסט 1928 מת מפצעיו הפוליטיקאי הקרואטי סטייפן ראדיץ' לאחר שנורה חודשיים קודם לכן, בתוך בניין הפרלמנט בידי חבר פרלמנט ממונטנגרו והמתיחות הפנימית הגיעה לשיאה, תוך סכנה לשלמות הממלכה הצעירה. בתגובה לאירועים, ב-6 בינואר 1929, הודיע אלכסנדר הראשון על ביטול החוקה, פיזור הפרלמנט וכינונה של דיקטטורה בראשותו. עוד הכריז על שינוי שמה של הממלכה לממלכת יוגוסלביה. במקביל, בתמיכת הצרפתים, פעל אלכסנדר הראשון לחיזוק ההסכמה הקטנה בין צ'כוסלובקיה, ממלכת רומניה וממלכתו וב-29 במאי נחתם בין מדינות אלו הסכם "לפיוס, בוררות והסדר משפטי".
ב-8 באוקטובר 1929 הודיע אלכסנדר הראשון על שינוי חלוקתה המינהלית של הממלכה ממתכונת של 33 אובלסטים ל-9 באנאטים. בהמשך, אסר על השימוש בסרבית קירילית והנהיג בממלכה אלפבית לטיני. ב-1931 מיסד אלכסנדר חוקה חדשה במסגרתה הוענקו לו סמכויות שלטון מוחלטות ובכלל זה סמכויות למינוי חברי פרלמנט ושרים. במקביל, המשיך אלכסנדר במאמציו לשיתוף פעולה בין מדינות הבלקן תוך מיצובה של ממלכתו כגורם מתון השואף ליציבות אזורית. ב-9 בפברואר 1934 חתמו ממלכת יוון, טורקיה, ממלכת רומניה וממלכת יוגוסלביה על ההסכמה הבלקנית, שמטרתה הייתה לשמר את הסטאטוס קוו שנוצר לאחר ועידת השלום בפריז. במסגרת ההסכם התחייבו המדינות החותמות להשעות תביעות טריטוריאליות הדדיות בהקשר לשטחים הנתונים במחלוקת ביניהן. ממלכת בולגריה, ממלכת איטליה, הונגריה, ברית המועצות ואלבניה אשר היו שותפות למשא ומתן, סירבו לחתום על ההסכם.
אחריתו
ב-9 באוקטובר 1934 הגיע אלכסנדר הראשון לביקור ממלכתי בצרפת במטרה להדק את קשרי שתי המדינות, לחזק את "ההסכמה הקטנה" ולפעול במשותף עם הצרפתים לנירמול היחסים עם איטליה, כאשר ברקע התחזקותה של גרמניה הנאצית. הוא התקבל במרסיי על ידי שר החוץ הצרפתי לואי בארטו והשניים נסעו יחדיו במכונית פתוחה ברחובות העיר תוך שהם זוכים לתשואות מהקהל. ולאדו צ'רנוזמסקי (וליצ'קו דימיטרוב קרין), מתנקש בולגרי חבר הארגון המהפכני המקדוני, ירה באקדח אוטומטי מדגם מאוזר C96 לעבר המכונית בה נסעו השניים. המלך אלכסנדר נפצע פצעים אנושים ומת לאחר כמה דקות ושר החוץ הצרפתי נפצע קשה ומת מאובדן דם לאחר שטופל באיחור רב. לפי אחת הגרסאות נפגע שר החוץ בארטו בשוגג מכדורי שוטר צרפתי שהשיב אש לעבר צ'רנוזמסקי.
הקהל הנזעם ביצע לינץ' בצ'רנוזמסקי והוא נהרג. כפי הנראה פעל צ'רנוזמסקי מטעם התנועה הבדלנית הקרואטית אוסטאשה שזכתה לתמיכתן של איטליה הפשיסטית והונגריה, אשר להן היה אינטרס להחליש את ממלכת יוגוסלביה. לאורך השנים, נפוצו תאוריות קשר רבות סביב הרצח ובהן גרסה הטוענת שהוא בוצע בשליחות גרמניה הנאצית ונוספת המייחסת מעורבות ברצח לגורמים בשלטונות הצרפתיים. ההתנקשות והאירועים שלאחריה תועדו בידי צלם של אולפני יוניברסל. בעקבות הרצח ניסו הצרפתים ליזום את הקמתו של בית משפט בינלאומי במסגרת חבר הלאומים לצורך שפיטת טרוריסטים. היוזמה לא צלחה. אלכסנדר הראשון נקבר בכנסיית גאורגיוס הקדוש בטופולה. מאחר שבמועד ההתנקשות היה בנו ויורשו פטר קראג'ורג'ביץ' בן 11 שנים בלבד, מונה פאבלה קאראג'ורג'ביץ' בן דודו של אלכסנדר לעוצר המלוכה.
משפחתו
ב-8 ביוני 1922 התחתן אלכסנדר עם מריה מרומניה, מלכת יוגוסלביה, בתם של פרדיננד הראשון, מלך רומניה ומריה מאדינבורו, מלכת רומניה, ולזוג היו שלושה בנים
פטר השני, מלך יוגוסלביה (1923–1970)
טומיסלאב, נסיך יוגוסלביה (1928–2000)
אנדריי, נסיך יוגוסלביה (1929–1990)
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של משפחת המלוכה היוגוסלבית, באתר royalfamily.org
המאוזולאום של משפחת המלוכה היוגוסלבית, באתר oplenac.rs
Keith Brown, The King is Dead, Long Live the Balkans! Watching the Marseilles Murders of 1934, באתר watsoninstitute.org
הרצח של אלכסנדר הראשון, אוקטובר 1934, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
קטגוריה:משפחת המלוכה היוגוסלבית
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בצרפת
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
קטגוריה:מפקדי ארמיות
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר השמש של פרו
קטגוריה:מונרכים שנרצחו
קטגוריה:ילידי 1888
קטגוריה:נפטרים ב-1934 | 2024-07-02T20:17:26 |
סימן 1 (טנק) | סימן 1 היה הטנק הראשון בעולם. הוא פותח על ידי בריטניה במלחמת העולם הראשונה כדי לסיים את הקיפאון במלחמת החפירות ששרר בחזית המערבית.
רקע היסטורי
בניגוד למרבית התפיסות האסטרטגיות והטקטיות שרווחו לפניה, הפכה מלחמת העולם הראשונה תוך זמן קצר לקיפאון עקוב מדם. הבעיה הטקטית הייתה ברורה: מכונות היריה החדשות, בשילוב עם שוחות ונשקי ארטילריה רבים, הפכו את שטח הלחימה לכזה שלא מאפשר התקפה. כל ניסיון לתקוף חייב הסתערות חזיתית של חיל רגלים. הסתערויות אלה דרך מאות מטרים של שטח הפקר ממוקש ומגודר הפכו את חיל הרגלים למטרה קלה למקלעי האויב, וכל הסתערות נסתיימה במרחץ דמים.
בעוד הגנרלים מתייאשים ופונים למעין מלחמת התשה, ממציאים ותאורטיקנים בעורף ניסו למצוא פתרון טכנולוגי-טקטי לבעיה. הבריטים היו בין הראשונים להגיע למסקנה שהפתרון הוא בכלי רכב משוריין, בעל מנוע בעירה פנימית, שחימושו יאפשר לו להשמיד את עמדות המקלעים, ויוכל לפרוץ דרך בין גדרות התיל ולחצות את החפירות. בנוסף לכך, הסיקו המדענים שעל מנת לעשות זאת הרכב יצטרך להיות זחלי, שכן בשטח ההפקר היו בורות ומכתשים כתוצאה מהכתישה הארטילרית - מה עוד שרכב גלגלי אינו יכול לחצות חפירות.
באוקטובר 1914 העלה סגן-אלוף ארנסט סווינטון הצעה בנוסח זה בכתב, ושלח אותה למזכיר ועדת ההגנה מוריס האנקי, שהעבירה לפיקוד העליון הבריטי, שם היא נדחתה, וכן לווינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר הימיה. צ'רצ'יל שראה מכוניות משוריינות בפעולה (אשר שימשו את שירות האוויר של הצי המלכותי, למטרות חילוץ טייסים מופלים וסיור) ראה את ההצעה בעין יפה, ושכנע את משרד ההגנה הבריטי לשקול מחדש את ההצעה. כתוצאה מכך ומניסויים שנערכו עם טרקטורים זחליים (של חברת הולט-קאטרפילר), הוקמה ועדה שנקראה "ועדת ספינות היבשה". הוועדה הביאה בסופו של דבר, לאחר כמה ניסיונות כושלים לייצורו של רכב המסוגל לעמוד בדרישות, להצלחתו של צוות תכנון לייצר את הטנק הראשון, הידוע כ"טריטון וילסון", על שם צמד המתכננים. דגם משופר יותר אשר יוצר מאוחר יותר היווה למעשה את הבסיס ל"טנק סימן 1".
סימן 1
ממוזער|250px|מבט מהצד על טנק סימן 1
צורת הטנק הייתה מעוינת, ושני הזחלים הקיפו את המכונה. מאחור נוסף זוג גלגלים ענקיים וכבדים שנועד לייצוב. אורכו היה כמעט 10 מטרים וגובהו 2.40 מטרים. משני צדדיו בלטו צריחי החימוש. כל אחד משני הצריחים הכיל תותח 6 ליטראות (57 מילימטר) ומקלע 0.303 אינץ' בגרסת ה"זכר" ו-3 מקלעים בגרסת ה"נקבה". סידור זה נבע מהעדרו של צריח המסתובב ב-360 מעלות, מאפיין שנוסף רק בדגמי טנקים מאוחרים יותר. השריון עצמו היה בעובי של בין 8–10 מילימטר, מספיק כנגד נשק קל אך לא כנגד תותחים. על כל אלה נוספו 8 אנשי צוות, שהביאו את משקל הטנק המאויש לכ-28 טון. בעקבות כובד הטנק מנוע הבנזין הצליח להניעו במהירות של 5.5 קמ"ש בלבד. הטנק היה יכול לחצות תעלות ברוחב 3.3 מטר, ולעבור מכשולים בגובה 1.4 מטר.
אף על פי שהיה כלי רכב מהפכני וחדשני, סבל הטנק סימן 1 מבעיות חמורות:
היגוי הטנק נעשה על ידי 3 אנשים - נהג ושני מפעילי הילוכים.
גלגלי הייצוב היו חשופים ופגיעים, ולמעשה רק הקשו על צוות הטנק בשדה.
התנאים בטנק היו קשים וכללו טמפרטורה גבוהה, מחנק ואדי דלק.
על אף כל אלה, הוכנס הטנק לשימוש במספרים קטנים בשנת 1916 בשירות רגימנט הטנקים המלכותי והשתתף בקרב על הסום. מעורבות הטנקים בקרב הייתה כישלון למעשה, שכן רובם נתקעו או התקלקלו במהלכו. השפעתם העיקרית הייתה על מורל החי"ר הגרמני, שרבים מאנשיו ברחו או נכנעו למראה המפלצת המכנית המאיימת. למרות זאת, ניתן לראות תוצאה חיובית שכן הובהר כי לו היו הטנקים מגיעים בכמות גדולה יותר לשדה הקרב, הם היו מצליחים כנראה לפרוץ את קווי החפירות.
סימן 2 ו-3
הבריטים הבינו שסימן 1 צריך שיפורים רבים והחלו מיד לעבוד על הליקויים הרבים, אך הם ידעו שייקח זמן רב עד שיגיעו לתוצאה הרצויה, ולבינתיים, לא רצו להשאיר את קווי היצור מושבתים. זאת ועוד, הם רצו לייצר טנק לצורכי אימונים, כך שלא יצטרכו ליטול טנקים כשירים ללוחמה לאימונים, אשר על כן, בסוף 1916 יוצר סימן 2. הפלדה של הטנק לא הייתה חסינה כמו זו של סימן 1 כיון שייעודו היה לאימונים בלבד. נעשו כמה שינויים קלים לעומת סימן 1, והבולט ביניהם הוא הסרת גלגלי היצוב אשר גרמו לתאונות ולא הביאו כל תועלת בהיגוי. יוצרו 50 טנקים (25 זכרים ו-25 נקבות). למרות כך, נשלחו בסופו של דבר חלק מהטנקים לצרפת, שם נטלו חלק בקרב אראס (1917).
טנק סימן 3 כקודמו נבנה לצורך אימונים, ולא השתתף בקרבות כלל. (גם ממנו נבנו 50 יחידות בלבד). נעשו בו שינויים מעטים. היות שכל הטנקים נגרטו, לא ידועים לנו פרטים רבים אודותיו. אחד השינויים הנראים בתמונות הבודדות אשר צולמו, מעיד על שיפור ביציאות מהטנק במקרי חירום.
סימן 4
בתכנון המקורי היה סימן 4 אמור להראות כפי שבסופו של דבר היה הטנק סימן 5, אלא שמפאת קוצר הזמן והדרישה מהחזית, הסתפקו המתכננים בכך שפתרו חלק מן הבעיות שהיו בסימן 1:
בוטלו גלגלי הייצוב
מכל הדלק הועבר מתוך תא הצוות למכל משוריין נפרד
חלונות הזכוכית העבים שיצרו סכנת רסיסים לצוות הוחלפו בלוחות פלדה עם חרכים צרים
התותחים הוחלפו לדגם בעל קליבר L/40, במקום L/23
הוכנס לשימוש שריון משופר
מערכת ההנעה, המנוע וההילוכים על מגרעותיהם נשארו כפי שהיו בסימן 1 (רק בסימן 5 הוחלף המנוע, ובוטל הצורך בארבעה אנשים לשליטה במערכת ההילוכים).
סימן 4 שימש במתקפות רבות במהלך החודשים הבאים במלחמה, אך מעולם לא בכמות מספקת להצלחה מוחצת. במהלך המלחמה נמשך פיתוחו של הסימן 4. ההצלחה הראשונה בקרב קמברה, ב-20 בנובמבר 1917. הטנקים פרצו את קווי הגרמנים אך שוב לא השתתפו מספיק טנקים כדי לנצל את ההצלחה. רק ב-1918 החלו הטנקים להופיע בכמויות גדולות, ומילאו חלק גדול בניצחונות של יולי ואוגוסט 1918. לקראת סוף המלחמה יוצר סימן 5, שהיה בעל מנוע חזק יותר ושריון עבה יותר.
הטנקים סימן 1 וסימן 4 פרצו את הדרך ללוחמה משוריינת מודרנית. המסקנות מהצלחותיהם וכישלונותיהם שימשו בסיס לייצור של טנקים אחרים במלחמה, ובהפיכתו של הטנק למרכיב העיקרי בצבאות היבשה המערביים.
מפרט טכני (טנק סימן 4 "זכר")
צוות: 8
חימוש: 2 תותחי 6 ליטראות (57 מילימטר), 4 מקלעי 0.303 אינץ'
אורך: 8.04 מטר
רוחב 4.12 מטר
גובה: 2.49 מטר
עובי שריון: 16-5 מילימטר
משקל: 28 טון
טווח פעולה:56 ק"מ
מהירות מרבית: 6 קמ"ש
שרידים
סימן 1 - עד שנת 1969 לא היה ידוע על טנק ששרד, אי לכך, השתמשו במוזיאון הטנקים (בובינגטון) בטנק סימן 2 היחיד במקום סימן 1 והצמידו לו לצורך התצוגה שני גלגלי יצוב, בשנת 1969 התגלה טנק אחד (ללא הגלגלים) ב-Hatfield House, הוא הועבר למוזיאון שם הוצמד לו זוג גלגלים. כיום הוא מהווה חלק ממיצג החפירות במלחמת העולם הראשונה. ככל הנראה שימש לאימונים בלבד.
סימן 2 - טנק יחיד שרד, מספרו F53, וכינויו 'הסקרן המעופף', השתתף בקרב אראס, כאמור לעיל, עד שנת 1969 הוצג כסימן 1.
סימן 3 - לא שרד אפילו טנק אחד.
סימן 4 - טנק זה יוצר בכמויות גדולות (ההערכות הם בין 1,200 ל-2,000), ויוצא למדינות רבות, כיום הוא מוצג בכמה מדינות, ביניהן בריטניה, ארצות הברית, בלגיה. טנק פגוע שנתגלה בשנת 1999 בצרפת, משמש כאנדרטה לקרב קמברה. במוזיאון הטנקים שבבובינגטון שרד טנק אחד במצב נסיעה, אך הנהלת המוזיאון חוששת להפעילו, ולכן רכשה שחזור של טנק שיוצר לצורך הפקת סרטים (יחד עם שחזור של ה-A7V הגרמני) והוא משמש לצורכי תצוגה בימי הפעלות.
ראו גם
הולט (טנק)
סימן A ויפט
קישורים חיצוניים
תמונה-טנק סימן אחת בסום, ספטמבר 1916
תמונה-לטנקים הראשונים לא היו מכשירי קשר. הטנקים נשאו יוני דואר למקרה שיתקעו מאחורי קווי האויב.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טנקים בריטיים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:טנקים נבחרים עבור תבנית טנקים | 2024-06-15T21:30:31 |
פולריס | REDIRECT כוכב הצפון | 2004-12-17T16:58:26 |
מצר דובר | מצר דובר (באנגלית: Strait of Dover) או מצר קאלה (בצרפתית Pas de Calais) הוא מצר ים הנמצא בפתחה הצפון-מזרחי של תעלת למאנש ומהווה את מעבר המים הצר ביותר בתעלה זו - רק 34 ק"מ בין דובר בחוף האנגלי לכף גריס-נז בחוף הצרפתי. המצר מקשר בין הים הצפוני לבין תעלת למאנש וממנה לאוקיינוס האטלנטי. מימיו של המצר רדודים יחסית - בין 35 ל-55 מטר עומקם.
מצר דובר נחשב כנתיב השיט העמוס ביותר בעולם, עם כ-200,000 ספינות בשנה. מרבית הספינות השטות בין האוקיינוס האטלנטי ומדינות צפון אירופה, עוברות בו וחוסכות את השיט הארוך והסוער המקיף את סקוטלנד.
יצירת המצר
המצר צעיר מאוד במונחים גאולוגיים, ונוצר בסביבות 6500 לפנה"ס, כשקרס מחסום הגיר שהפריד בין תעלת למאנש והים הצפוני. הקריסה נבעה מהפעילות האירוזית החזקה של גלי האוקיינוס על סלע הגיר הרך, ומפעולת מחזורי הגאות והשפל הבלתי פוסקים במקום זה.
הפעילות האירוזית נמשכת גם היום בקצב של כסנטימטר אחד בשנה, ומדי מספר שנים ניתקים גושי גיר מצוקי דובר שבחוף האנגלי ללא התראה מוקדמת. בשל כך מוזהרים המבקרים במקום שלא להתקרב לשפת המצוק מעבר לחמישה מטרים.
היסטוריה
שרידים פרהיסטוריים
שרידים פרהיסטוריים, המעידים על תנועה ימית ומסחרית בין חופי היבשת והאי האנגלי, התגלו במימי המצר. ב-1974 התגלה במפרץ לנגדון שבחוף האנגלי ליד דובר אוצר ארכאולוגי מתקופת הברונזה, שכלל יצול (שדרת מתכת) עשוי ברונזה של סירה עתיקה שמקורה ביבשת וסביבו כלי נשק, כדים, גביעים וממצאים אחרים.
ב-1992 התגלתה סירה בעומק של כ-6 מ' סמוך לדובר, שתוארכה בבדיקת פחמן 14 לשנת 1550 לפנה"ס, היא תקופת הברונזה (אחת הסירות העתיקות ביותר שתוארכו במדויק).
שני הממצאים מוצגים במוזיאון העיר דובר.
אירועים היסטוריים ראויים לציון
פלישות לאנגליה
פלישות רומיות — שלוש פלישות רומיות לכיבוש אנגליה בוצעו במצר דובר. השתיים הראשונות נערכו על ידי יוליוס קיסר, יצאו מבולון-סור-מר שבחוף הצרפתי, נחתו ליד דיל שמצפון לדובר, ונסוגו בפני התקפות המקומיים ופגעי מזג האוויר כעבור זמן קצר בלבד. הפלישה הראשונה נערכה ב-55 לפנה"ס והשנייה ב-54 לפנה"ס. הפלישה השלישית התבצעה רק כ-100 שנים אחר-כך, ב-43 לספירה, ובה פלש הצבא הרומי בפקודתו של הקיסר קלאודיוס לאנגליה ליד סנדוויץ' מצפון לדובר. הפלישה הביאה ליצירתו של ראש גשר בעיר ריצ'בורו שעל נהר סטור והחלה את עידן בריטניה הרומית, שנמשך כ-400 שנים.
הפלישה הנורמאנית — ויליאם הראשון ("הכובש") נחת ב-1066 ליד פבנסי דרומית לדובר, הביס את הכוחות הסקסונים בקרב הייסטינגס דרומית לדובר, והוכתר כמלך אנגליה.
קרבות ימיים נודעים
במצר דובר אירעו כמה מהקרבות הימיים הידועים בהיסטוריית המלחמות שבין בריטניה ליריביה ביבשת:
קרב דובר (1217) — קרב ימי סמוך לעיר סנדוויץ', בו הביסו האנגלים בפיקוד הוברט דה-בורג את הצי הצרפתי תחת שלטון לואי השמיני. הצרפתים העבירו אספקה לכוח נחיתה צרפתי שתמך במרד הברונים נגד המלך ג'ון. הניצחון האנגלי הביא לנסיגת הצרפתים מכל דרום מזרח אנגליה ולחתימת "הסכם לאמבת'" בין צרפת לאנגליה, שהותיר שליטה מלאה למלך האנגלי הנרי השלישי (בנו של המלך ג'ון).
קרב גרייבליינס (1588) — קרב ימי שנערך מצפון לקלה, ובו הביסו האנגלים תחת פיקודם של האדמירל צ'ארלס הווארד ופרנסיס דרייק את הארמדה הספרדית. האנגלים השתמשו בקרב זה בטקטיקת מלחמה ימית דינמית שלא הייתה מקובלת עד אז (שיוט עורפי מהיר וירי תוך כדי תמרוני תנועה), וגברו על הארמדה הספרדית האגדית למרות נחיתותם המספרית.
קרב גודווין סאנדס (1652) — קרב ימי שבו הטביעו האנגלים שתי ספינות הולנדיות שליוו שיירת ספינות מסחר. קרב זה סימן את תחילתה של מלחמת הולנד-אנגליה הראשונה, שהוכרזה כחודש אחריו.
פינוי דנקרק
במאי 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, כותרו כוחות בעלות הברית במובלעת דנקרק שמצפון לקלה. במבצע דינמו, אשר נמשך מספר ימים, עד 4 ביוני 1940, פונו מדנקרק דרך מצר דובר, מאות אלפי חיילים בריטים וצרפתים, תחת אפם של הגרמנים.
חופי המצר
שמאל|ממוזער|250px|הצוקים הלבנים בחוף האנגלי של המצר
הערים המרכזיות בחוף הצרפתי הן לה-טוקה, בולון, קאלה ודנקרק. הערים המרכזיות בחוף הבריטי הן פרלייט, פולקסטון, דובר, סנדוויץ', דיל וראמסגייט.
הצוקים הלבנים של דובר מאפיינים את החוף האנגלי, ונופלים אל מי הים מגובה של כ-100 מטר. מראם הדומיננטי הנראה למרחוק, טבוע באמנות, בפולקלור, בספרות ובשירה האנגלית. השיר "ציפורים כחולות מעל הצוקים הלבנים של דובר" היה, לדוגמה, אחד השירים המושרים ביותר על ידי בעלות הברית והחיילים הלוחמים במלחמת העולם השנייה, והביע את הגעגועים והתקווה לעולם טוב יותר ולשלום.
על-פי הסברה המקובלת, אלביון, שמה העתיק של אנגליה, מקורו במילה הלטינית albus (לבן), ונובע מהצוקים הלבנים של דובר הנראים מחופי קאלה.
חציית המצר
בעבר, מרבית הנוסעים בין החופים השתמשו במעבורות. היום מתבצע עיקר מעבר הנוסעים במנהרת התעלה העוברת מתחת למצר. בתוכנית הטלוויזיה טופ גיר (האנגלית), חצו שלושת מנחי התוכנית את תעלת למאנש דרך מצר דובר, כשהם שטים על גבי רכב שהוסב על ידי אחד מהם לכלי שיט.
ראו גם
חציות מפורסמות ראשונות של המצר.
קישורים חיצוניים
דובר
קטגוריה:האוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:תעלת למאנש
דובר
דובר
דובר | 2024-07-22T22:05:07 |
רדיוהד | רדיוהד (באנגלית: Radiohead) היא להקת רוק בריטית אשר הוקמה בשנת 1985 על ידי תום יורק, פיל סלוואי, ג'וני גרינווד, קולין גרינווד, ואד או'בריאן. בשנת 2001 דורגה הלהקה בעשירייה העליונה ברשימת "הלהקות הטובות בעולם" של מגזין טיים, ודורגה במקום ה-73 ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. בשנת 2019 נכנסה רדיוהד להיכל התהילה של הרוק אנד רול, וזכתה עד כה ב-42 פרסים מ-6 תחרויות מוזיקה שונות.
הפופולריות הרבה של הלהקה הגיעה בעקבות יציאת אלבומה השלישי משנת 1997, OK Computer, אשר זכה בפרסים רבים, נמכר בלמעלה מ-7 מיליון עותקים, והוכרז במקומות רבים כאלבום הטוב ביותר של שנות ה-90, אף על פי שהלהקה הייתה במעמד מוזיקלי ופופולרי מבוסס גם לפני כן. אלבומי הלהקה נמכרו בלמעלה מ-30 מיליון עותקים ברחבי העולם (נכון לשנת 2011), וגרפו שישה פרסי גראמי וארבעה פרסי אייבור נובלו.
ההיסטוריה של הלהקה
1985-1992: הקמת הלהקה והשנים הראשונות
שמאל|ממוזער|בית הספר בו חברי הלהקה הכירו באבינגדון, אוקספורדשייר.
חברי הלהקה הכירו במהלך לימודיהם בבית הספר באבינגדון, אוקספורדשייר, אנגליה. תום יורק (סולן וגיטריסט) וקולין גרינווד (בסיסט) היו באותה שכבת גיל בבית הספר, אד או'בריאן (גיטריסט) ופיל סלוואי (מתופף) היו בשכבה מעליהם, ואחיו של קולין, ג'וני גרינווד (רב-נגן), היה שתי שכבות מתחת.
בשנת 1985 הם הקימו להקה בשם "On a Friday" (ביום שישי), כאשר הכוונה היא ליום החזרות הקבוע שלהם בחדר המוזיקה בבית הספר.
כבר במהלך הלימודים בבית הספר הלהקה קיבלה הצעה לחתום על חוזה הקלטות בחברת התקליטים איילנד רקורדס, אבל חברי הלהקה דחו את ההצעה מאחר שרצו לסיים לימודים אקדמיים קודם.
עד שנת 1987 כל חברי הלהקה (חוץ מג'וני) עזבו את אבינגדון לטובת לימודים באוניברסיטאות שונות, והמשיכו לעשות חזרות בסופי שבוע ובחגים. במהלך לימודיו של יורק באוניברסיטת אקסטר הוא ניגן עם להקת "Headless Chickens", איתה ביצע שירים שבעתיד יהיו חלק משירי רדיוהד, והכיר את סטנלי דונווד, אמן שבעתיד יעצב את עטיפות האלבומים של הלהקה.
בשנת 1991 הלהקה התאחדה וכל חברי הלהקה שכרו דירה יחד באוקספורד, אוקספורדשייר. כריס האפורד, שנכח באחד המופעים של הלהקה בעיר והתרשם מהם, ושותפו ברייס אדג' החליטו להפיק ללהקה קלטת-דמו ולהפוך למנהלים שלה (שניהם נשארו המנהלים של הלהקה עד היום). הלהקה חתמה בסוף על חוזה הקלטות בחברת EMI הכולל הפקה של שישה אלבומים. לבקשת החברה, שינתה הלהקה את שמה לרדיוהד (Radiohead) בהשראת השיר "Radio Head" מהאלבום True Stories של להקת Talking Heads.
1992-1994: Pablo Honey והצלחה ראשונית
בין סוף שנת 1991 לתחילת שנת 1992 רדיוהד הקליטה את האלבום הקצר הראשון שלה Drill, אך זה נכשל במצעדים.
הלהקה המשיכה לעבוד על האלבום הבא שלה, וב-22 בפברואר 1993, הוציאה את אלבום האולפן המלא הראשון שלה Pablo Honey. האלבום קיבל ביקורות ממוצעות, והגיע בשיאו למקום ה-25 במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום ה-32 במצעד בילבורד 200 האמריקאי. האלבום מסווג בתור רוק אלטרנטיבי וגראנג'.
הלהקה הוציאה שלושה סינגלים לקידום האלבום כאשר הבולט מהם הוא השיר "Creep", שנכנס למצעד הסינגלים הבריטי והגיע בשיאו למקום השביעי במצעד.
בתחילת שנת 1993 האלבום (ובעיקר הסינגל הראשון מתוכו "Creep") התחילו לצבור פופולריות בישראל בעזרתו של יואב קוטנר, שדרן רדיו ישראלי שנהג להשמיע את השיר בתוכנית שלו. הלהקה הוזמנה להופיע במועדון הרוקסן בתל אביב, מה שהפך להיות הופעתיהן הראשונות של הלהקה מחוץ לבריטניה. במהלך אחת ההופעות ג'וני גרינווד הכיר את אשתו לעתיד, האמנית הישראלית שרונה קטן. במהלך ההופעות רדיוהד הקדישה שירים לצוות הישראלי, גלי צה"ל, מעריצים ישראלים ועוד.
באותו הזמן, תחנות רדיו בחוף המערבי של ארצות הברית התחילו להכניס את השיר "Creep" לרשימות ההשמעה שלהן. באמצע שנת 1993, זמן קצר לאחר ביקורה בישראל, רדיוהד התחילה את סיבוב ההופעות הראשון שלה בצפון אמריקה, והוידאו קליפ של השיר נכנס לרשימת השידור של ערוץ MTV.
1994-1995: The Bends והכרה ביקורתית
ב-1 ביוני 1994 רדיוהד הוציאה את האלבום הקצר השני שלה, Itch, וב-26 בספטמבר 1994 הוציאה את האלבום הקצר השלישי, My Iron Lung.
במהלך העבודה על האלבום הקצר השלישי נייג'ל גודריץ', אז טכנאי קול, השתתף לראשונה בהפקת האלבום בשיר "Permanent Daylight". גודריץ' גם עזר בהפקת האלבום הבא, The Bends, באחד השירים באלבום, ואחר כך הפך למפיק היחיד שהלהקה עובדת איתו בכל האלבומים שיצאו מאז.
בנובמבר 1994 הלהקה סיימה את ההקלטות של אלבום האולפן הבא, The Bends, וב-13 במרץ 1995 האלבום יצא לאור. האלבום זכה לביקורות טובות יותר מאלבומם הקודם. במצעד האלבומים הבריטי האלבום הגיע למקום הרביעי, ובמצעד בילבורד 200 האמריקאי הגיע למקום ה-88. האלבום סווג כרוק אלטרנטיבי, בריטפופ, אינדי רוק ופוסט-גראנג', והכיל חומר מגוון ומגובש יותר מן האלבום הראשון.
שבעה מתוך 12 שירי האלבום יצאו כסינגלים ואחד, "Street Spirit (Fade Out)", הצליח להגיע למקום החמישי במצעד הסינגלים הבריטי. אחד משירי האלבום, "Fake Plastic Trees", דורג במקום ה-385 ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון.
ג'וני גרינווד אמר בראיון כי התקופה הזאת, כאשר האלבום והשירים התחילו להצליח, הייתה נקודת מפנה עבור חברי הלהקה, והם התחילו להרגיש שעשו את הבחירה הנכונה כשהפכו ללהקה.
The Bends הוא אחד מתוך חמישה אלבומים של הלהקה שנבחרו להיות מדורגים ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון, כאשר זה דורג במקום ה-111. האלבומים האחרים הם: Kid A (דורג במקום ה-67), OK Computer (דורג במקום ה-162), Amnesiac (דורג במקום ה-320) ו-In Rainbows (דורג במקום ה-336).
1995-1998: OK Computer ופריצה לתודעה העולמית
ממוזער|תום יורק מופיע עם רדיוהד בשנת 1998.עד סוף שנת 1995 רדיוהד כבר הקליטה שיר אחד, "Lucky", יחד עם המפיק נייג'ל גודריץ' לאלבום האולפן הבא שלה. השיר יצא כסינגל בצרפת בדצמבר 1995, במטרה לתמוך ב-The Help Album, אלבום של ארגון הצדקה War Child.
הלהקה קיבלה החלטה שאת האלבום הבא שלה תפיק לבד עם גודריץ', והתחילה לעבוד עליו בתחילת שנת 1996.
ב-21 במאי 1997 הלהקה הוציאה את OK Computer, אלבום האולפן השלישי שלה. האלבום הגיע בפעם הראשונה למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום ה-21 במצעד בילבורד 200 האמריקאי. בנוסף, האלבום זכה בפרס גראמי על "האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר" של שנת 1997, פרס גראמי הראשון של הלהקה.
האלבום, ששילב בין מוזיקת רוק למוזיקה אלקטרונית, היה שונה משני אלבומיה הקודמים של הלהקה וסווג כאלבום רוק אלטרנטיבי, ארט רוק ורוק מתקדם. הביקורות לאלבום היו מאוד טובות ואוהדות, ומבקרים רבים השוו את חשיבותו והשפעתו של האלבום לאלבומם של להקת הביטלס, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, ולאלבומם של להקת פינק פלויד, The Dark Side of the Moon. כמו כן הוא הפשיע על להקות בריטיות כמו קולדפליי, קין, ג'יימס בלאנט, טראוויס וDoves.
ארבעה שירים מהאלבום יצאו כסינגלים. שלושה מתוך ארבעת הסינגלים הגיעו לעשירייה הראשונה במצעד הסינגלים הבריטי, והסינגל שהגיע למקום הגבוה ביותר היה "Paranoid Android", שהגיע למקום השלישי במצעד. נוסף לכך, השיר "Paranoid Android" דורג במקום ה-257 ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון.
זמן קצר לאחר יציאתו של האלבום לאור הלהקה הוציאה שני אלבומים קצרים המבוססים עליו (עם שירים וביצועים חדשים): No Surprises/Running from Demons ו-Airbag/How Am I Driving?.
1998-2002: Kid A, Amnesiac והמשבר
בשנת 1998, בעיצומו של סיבוב הופעות, חברי הלהקה הוזמנו לאולפני אבי רוד במטרה להקליט את השיר "Man of War" לסרט הנוקמים משנת 1998. אחרי עבודה באולפן, חברי הלהקה לא היו מרוצים מהתוצאה שהשיגו ובחרו לוותר על ההזדמנות.
באותה תקופה המתח בין חברי הלהקה, שראו עתיד שונה ללהקה, התחיל לעלות והלהקה הייתה מאוד קרובה לפירוק. כמו כן, תום יורק החל לפתח דיכאון וסבל ממחסום כתיבה, והגדיר את התקופה הזאת כאחת הנקודות הנמוכות בחייו.
אף על פי שלא הופעל על הלהקה לחץ מצד חברת התקליטים להוציא אלבום חדש, שהייתה מרוצה מההצלחה של OK Computer והניחה ללהקה לפעול ביד חופשית, בתחילת שנת 1999 רדיוהד חזרו לאולפני ההקלטות עד אפריל 2000. הלהקה הקליטה מספיק חומר לאלבום כפול, וזאת הייתה הכוונה שלה בהתחלה, אך לבסוף החליטו מסיבות אומנתיות להוציא שני אלבומי אולפן באורך רגיל.
אלבום האולפן הרביעי, Kid A, יצא לאור ב-2 באוקטובר 2000. לראשונה האלבום הגיע למקום הראשון הן במצעד האלבומים הבריטי, והן במצעד בילבורד 200 האמריקאי. בנוסף, האלבום זכה בפרס גראמי על "האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר" של שנת 2000, פרס גראמי השני של הלהקה.
באלבום הלהקה התרחקה אפילו יותר מהסגנון שאפיין אותה באלבומיה האחרונים, והאלבום סווג כאלקטרוני, רוק ניסיוני ופוסט-רוק. הביקורות היו מצוינות, על פי אתר Metacritic לאלבום יש ממוצע ציונים של 80 מתוך 100 (על פי 24 ביקורות). לא יצאו סינגלים מהאלבום.
את אלבום האולפן החמישי, Amnesiac, הלהקה הוציאה לאור פחות משנה אחרי, ב-5 ביוני 2001. האלבום הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום השני במצעד בילבורד 200 האמריקאי. גם אלבום זה זכה בפרס גראמי, אם כי הפעם על "אריזת האלבום הטובה ביותר" של שנת 2001. את הפרס קיבל סטנלי דונווד.
האלבום קיבל ביקורות דומות יחסית לאלבום Kid A, וממוצע הציונים על פי אתר Metacritic הוא 75 מתוך 100 (על פי 25 ביקורות). האלבום סווג כאלקטרוני, רוק ניסיוני ורוק אלטרנטיבי.
יצאו שלושה סינגלים מהאלבום כאשר הבולט מתוכם, "Pyramid Song", הצליח להגיע למקום החמישי במצעד הסינגלים הבריטי.
בסוף שנת 2001 הלהקה הוציאה את I Might Be Wrong: Live Recordings, אלבום ההופעה היחיד של הלהקה.
2002-2004: Hail to the Thief ועבודות סולו
שמאל|ממוזער|חברי רדיוהד בהופעה האחרונה בסיבוב ההופעות של האלבום Hail to the Thief בשנת 2004.
את אלבום האולפן השישי, Hail to the Thief, הלהקה הוציאה ב-9 ביוני 2003. חברי רדיוהד תיארו את ההקלטות של האלבום כרגועות יותר משני האלבומים הקודמים. האלבום הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום השלישי במצעד בילבורד 200 האמריקאי. כמו כן, המפיק נייג'ל גודריץ' וטכנאי הקול דארל ת'ורפ קיבלו פרס גראמי בשל עבודתם על האלבום, על "עיבוד האלבום הטוב ביותר" של שנת 2003.
הביקורות לאלבום היו מאוד טובות, והוא היווה מעין חזרה לסגנון של הלהקה בשנות ה-90. האלבום קיבל ממוצע ציונים באתר Metacritic של 85 מתוך 100 (על פי 26 ביקורות). האלבום סווג כיצירת רוק אלטרנטיבי, ארט רוק, רוק ניסיוני ורוק אלקטרוני.
מהאלבום יצאו שלושה סינגלים, "There There" נחשב לסינגל המצליח ביותר והגיע למקום הרביעי במצעד הסינגלים הבריטי.
בנוסף, שנה לאחר שחרור האלבום, בשנת 2004, הוציאה הלהקה את האלבום הקצר השישי שלה, Com Lag (2plus2isfive).
אחרי יציאת אלבום האולפן והאלבום הקצר הלהקה החליטה לצאת להפסקה זמנית במטרה לאפשר לחבריה להיות עם המשפחות ולעבוד על פרויקטי סולו. ג'וני גרינווד יצר את הפסקול לסרטים "זה ייגמר בדם" ו-"Bodysong". תום יורק, הוציא באמצע שנת 2006 את אלבום הסולו הראשון שלו, The Eraser.
2004-2009: עזיבת EMI, In Rainbows
לאחר יציאתו לאור של Hail to the Thief הסתיים חוזה ההקלטות של הלהקה. הלהקה הייתה חשובה מאוד לחברה בה הייתה חתומה כל השנים האלה, EMI, והחברה ניסתה להחתים את הלהקה אצלה שוב (ניסיונות שנכשלו כאשר הלהקה הייתה מבקשת סכומי כסף מופרזים). לבסוף, חברי הלהקה החליטו לנסות להוציא לאור בעצמם את האלבום הבא שלהם.
ב-10 באוקטובר 2007 יצא In Rainbows, אלבום האולפן השביעי של הלהקה, שהיא הקליטה מאז שנת 2005. הלהקה הוציאה את האלבום דרך אתר האינטרנט שלה ללא תג מחיר, ואפשרה לכל אדם לקבוע כמה הוא רוצה לשלם עבור אפשרות להוריד את האלבום (גם לא לשלם בכלל הייתה אפשרות). המהלך של הלהקה זיכה אותם בחשיפה עולמית ועיתונים רבים כתבו על העניין. בימים שלאחר יציאת האלבום לאור הוא הורד מהאתר של הלהקה למעלה ממיליון פעמים, והמחיר הממוצע ששילם משתמש היה כ-4 אירו.
הלהקה הייתה צריכה גם לחתום עם חברת תקליטים, שכן הפצה דיגיטלית באותן שנים הייתה בעייתית. לכן, הלהקה חתמה בחברת אקס-אל רקורדינגס לצורך הפצת האלבום בבריטניה (בסוף שנת 2007) ובחברת TBD רקורדס לצורך הפצה האלבום בצפון אמריקה (בתחילת שנת 2008). האלבום הגיע למקום הראשון בשני מצעדי האלבומים העיקריים: מצעד האלבומים הבריטי ומצעד בילבורד 200 האמריקאי.
האלבום הצליח לזכות בשני פרסי גראמי: אחד על "האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר" ואחד על "אריזת האלבום הטובה ביותר" של שנת 2008. גם בביקורות האלבום הצליח מאוד, ובאתר Metacritic מחזיק בממוצע של 88 מתוך 100 (על פי 42 ביקורות). האלבום מסווג כארט רוק, רוק ניסיוני, ארט פופ ואלקטרוני.
שישה שירים יצאו כסינגלים, ואף אחד מהם לא הגיע למקום גבוה במצעד הבריטי והאמריקאי. הסינגל "Nude", המצליח ביותר מהאלבום, הגיע למקום גבוה במצעדים אחרים, כמו המצעד האיטלקי, הפורטוגלי והנורווגי.
2009-2012: פרויקטים צדדיים ו-The King of Limbs
שמאל|ממוזער|תום יורק מופיע יחד עם אטומס פור פיס.
בשנת 2009 תום יורק הקים להקה נוספת, אטומס פור פיס, יחד עם נייג'ל גודריץ', פלי (בסיסט להקת רד הוט צ'ילי פפרז), ג'ואי וורנקר (מתופף שעבד עם אר.אי.אם. ובק) ומאורו רפוסקו (נגן כלי הקשה). הלהקה שהקים יצאה לסיבוב הופעות בשנת 2010 וביצעה בעיקר שירים מאלבום הסולו של יורק, The Eraser. בנוסף, באותה שנה יצא גם אלבום הסולו הראשון של פיל סלוואי, Familial.
אלבום האולפן השמיני של להקת רדיוהד, The King of Limbs, יצא ב-18 בפברואר 2011. גם הפעם הלהקה הוציאה את האלבום קודם דרך האתר שלה (אם כי הפעם עם תג מחיר, ולא סכום שהוא לבחירת המשתמש), ולאחר כשבועיים, דרך חברת התקליטים אקס-אל רקורדינגס.
למרות הצלחתם של האלבומים הקודמים, במצעד האלבומים הבריטי הוא הגיע למקום השביעי, ובמצעד בילבורד 200 האמריקאי למקום השלישי. גם מבחינת סינגלים יצא רק אחד, "Lotus Flower", שלא הגיע למקומות גבוהים במצעדים.
למרות הנתונים האלה, על פי מנהל הלהקה מדובר באלבום הרווחי ביותר של הלהקה עד לאותה שנה. האלבום מכר דרך האתר כ-400,000 עותקים, וחסך ללהקה את העמלה הגבוהה שהיו משלמים לחברת תקליטים על אותן מכירות. גם הביקורות שהאלבום קיבל הן מאוד טובות, עם ציון ממוצע בביקורות של 80 מתוך 100 באתר Metacritic (על פי 40 ביקורות). האלבום מסווג כרוק ניסיוני ואלקטרוני.
האלבום היה מסובך מדי לביצוע בסיבובי הופעות עבור חברי הלהקה והם החליטו לצרף מתופף נוסף ללהקה, קלייב דימר, שמנגן איתם בהופעות.
ב-12 ביוני 2012, רדיוהד עמדה להופיע בפארק דאונסוויו, טורונטו, קנדה. כשעה לפני פתיחת השערים הבמה קרסה, מה שגרם למותו של סקוט ג'ונסון, טכנאי תופים, ולפציעתם של שלושה אנשים. בשנים שלאחר מכן המקרה הגיע לבית המשפט הקנדי, שהאשים את חברת לייב ניישן אנטרטיינמנט, מהנדס ועוד שתי חברות, אך האשמות בוטלו לאחר שעברו מספר שנים ללא החלטה בתיק.
2012-2014: הפסקה נוספת
לאחר יציאתו של The King of Limbs, ולאחר שחברי הלהקה סיימו את סיבוב ההופעות של האלבום, הם נכנסו לתקופה נוספת של הפסקה.
הלהקה הנוספת של תום יורק, אטומס פור פיס, הוציאה בשנת 2013 את אלבום הבכורה שלה, Amok, ובשנת 2014 יורק הוציא אלבום סולו שני, Tomorrow's Modern Boxes.
ג'וני גרינווד יצר בשנים אלו פסקול לסרטים נוספים: "יער נורווגי" (עוד לפני ההפסקה), "המאסטר" ו"מידות רעות".
פיל סלוואי הוציא בשנת 2014 את אלבום הסולו השני שלו, Weatherhouse.
2014-2017: A Moon Shaped Pool ו-OKNOTOK
בשנת 2014 הלהקה התחילה לעבוד על אלבום האולפן התשיעי. A Moon Shaped Pool יצא לאור ב-8 במאי 2016, גם הפעם דרך אתר האינטרנט של הלהקה, אבל גם דרך חנויות אינטרנטיות. ביוני 2016 האלבום הופץ גם דרך חברת תקליטים. האלבום הגיע בשיאו למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום השלישי במצעד בילבורד 200 האמריקאי.
שני הסינגלים שיצאו לא הצליחו כלל, אך בביקורות האלבום הצליח מאוד והגיע לממוצע של 88 מתוך 100 בציוני הביקורות, לפי אתר Metacritic (על פי 43 ביקורות). מסווג כאלבום ארט רוק.
בשנת 2017, לרגל ציון 20 שנים ליציאתו של OK Computer, הלהקה הוציאה גרסה חדשה של האלבום בשם OK Computer OKNOTOK 1997 2017. האלבום כולל, בנוסף לכל השירים מהאלבום המקורי, גם שלושה שירים חדשים שהושמטו מהאלבום בשנת 1997, וגרסאות כיסוי של שירים מהאלבום המקורי.
האלבום בגרסה החדשה הגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום ה-23 במצעד בילבורד 200 האמריקאי. באתר Metacritic הגיע האלבום לממוצע ציונים מושלם של 100.
2017 ועד היום: עבודות סולו נוספות
בשנת 2018 ג'וני גרינווד יצר פסקול לשני סרטים נוספים, "חוטים נסתרים" ו"יום נפלא". בשנת 2019 תום יורק הוציא את אלבום הסולו השלישי שלו, Anima.
ביוני 2019 הודלפו לרשת מספר שעות הקלטה מהאלבום OK Computer. הלהקה, בתגובה, הוציאה באתר שלה את האלבום MiniDiscs (Hacked) לרכישה, הכולל את 16 שעות ההקלטה שהודלפו.
בדצמבר 2019 הלהקה העלתה את כל הדיסקוגרפיה שלה לאתר יוטיוב. ב-19 בינואר 2020 הלהקה הקימה את "Radiohead Public Library", ארכיון אינטרנטי הכולל הופעות מלאות (כולל מישראל), סרטוני מוזיקה, הופעות בטלוויזיה, כתבות מעיתונים, גרסאות ישנות של האתר שלהם, והסרט התיעודי על הלהקה Meeting People Is Easy.
בנוסף, בשנת 2019 הלהקה נכנסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול.
באוגוסט 2021, הוציאה הלהקה את הסינגל "If You Say the Word" מתוך אלבום אוסף בשם Kid A Mnesia.
בשנת 2023 השיר Creep שימש כשיר הנושא של הסרט שומרי הגלקסיה: חלק 3 בהיותו מייצג את דמותו של רוקט ראקון, הדמות המרכזית בסרט.
הישגים ופרסים
עד היום, הלהקה זכתה במספר כולל של 42 פרסים מתחרויות מוזיקה שונות. העיקריים שבהם:
פרסזכיותסוגי הפרסים העיקרייםפרס גראמי6פרס גראמי לאלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר (1999, 2001, 2009), פרס גראמי לאלבום הלא קלאסי המעובד הטוב ביותר (2004)פרסי אייבור נובלו4פרס השיר העכשווי הטוב ביותר (1998), פרס השיר הטוב ביותר מוזיקלית וטקסטואלית (1998), פרס אלבום השנה (2008)NME9פרס הסינגל הטוב ביותר (1994), פרס האלבום הטוב ביותר (1998), פרס הלהקה הטובה ביותר (2001), פרס האלבום הטוב ביותר, ופרס העבודה האומנותית הטובה ביותר לאלבום (2004), פרס ג'ון פיל על חדשנות מוזיקלית (2008)PLUG1פרס אמן השנה (2008)Q4פרס האלבום הטוב ביותר (1997), פרס הפעילות הטובה ביותר בעולם היום (2001, 2002, 2003)היכל התהילה של הרוק אנד רולמקום בהיכל (2019)
עד שנת 2011, הלהקה מכרה למעלה מ-30 מיליון עותקים של האלבומים שלה. כמו כן, אלבומי הלהקה זכו בארבעה פרסי אייבור נובלו ושישה פרסי גראמי: שלושה מהפרסים ניתנו ללהקה על הישגיה המוזיקליים, שניים מהפרסים ניתנו על עיצוב עטיפות האלבומים לסטנלי דונווד, ופרס אחד ניתן על עיבוד מוזיקלי של אלבום למפיק המוזיקלי נייג'ל גודריץ' וטכנאי הקול דארל ת'ורפ. בנוסף, חמישה אלבומים של הלהקה היו מועמדים לפרס מרקיורי, הכי הרבה מועמדויות ללהקה אחת בהיסטוריה של הפרס.
מגזין הרולינג סטון דירג את הלהקה במקום ה-73 ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים, דירג חמישה אלבומים של הלהקה ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים, ודירג שני שירים של הלהקה ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים.
הלהקה דורגה על ידי מגזין טיים בין 10 הלהקות הטובות בעולם בשנת 2001, יחד עם U2, פורטיסהד ופאטו פו. ערץ הטלוויזיה האמריקאי VH1 דירג את הלהקה במקום ה-29 ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים". בעיתון הבריטי איבנינג סטנדרט דירגו את הלהקה במקום השלישי ברשימת "20 הלהקות הבריטיות הטובות ביותר בכל הזמנים".
בשנת 2019 הלהקה נכנסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול.
רדיוהד וישראל
ג'וני גרינווד, גיטריסט הלהקה, נשוי לאמנית הישראלית שרונה קטן. הזוג הכיר בסיבוב ההופעות הראשון של הלהקה בישראל, באפריל 1993, ולהם שלושה ילדים משותפים.
רדיוהד ביקרה בישראל ב-1993 לשלוש הופעות במועדון הרוקסן, תל אביב, סיבוב ההופעות הראשון שלהם מחוץ לבריטניה, ואף השתתפה בתוכנית הטלוויזיה לנוער, "תוססס".
בשנת 1995, הופיעה הלהקה באצטדיון רמת גן כלהקת החימום של אר.אי.אם, ובנוסף- הופיעה בתחנת הרדיו הישראלית גלי צה"ל.
בשנת 2000, הופיעו רדיוהד בישראל במסגרת סיבוב ההופעות שבין שני אלבומיה האייקונים של הלהקה, OK Computer ו-Kid A. שתיים מההופעות התקיימו בסינרמה, תל אביב, והשלישית באמפיתיאטרון, קיסריה.
רדיוהד הופיעה בישראל פעם נוספת ב-19 ביולי 2017 בפארק הירקון, במופע שמנה כ-47,000 צופים, כך ציין תום יורק במהלך המופע. הופעה זו התרחשה חרף לחצים שהופעלו מצד רוג'ר ווטרס, בסיסט להקת פינק פלויד, ואמנים אחרים החברים בארגון ה-BDS (תנועת החרם נגד ישראל) שניסו לשכנע את חברי להקת רדיוהד לבטל את הופעתם בישראל. ההופעה הייתה ארוכה במיוחד ונמשכה קרוב לשעתיים וחצי. במהלכה בוצע השיר "Creep" שהלהקה נמנעת בדרך כלל לבצע. ג'וני גרינווד סלד מהשיר מלכתחילה וניסה לחבל בו, מה שהוביל ל"נביחות" הגיטרה שלפני הפזמון החוזר. טום יורק אמר בריאיון שהם מנגנים את השיר רק לפעמים, וגם אז מתחשק לו לפעמים לעצור באמצע. בין השנים 2009 ל-2016 הלהקה לא ניגנה את השיר בהופעותיה כלל.
לסיבוב ההופעות האמריקאי ב-2017, נבחרו האמנים הישראלים דודו טסה והכוויתים להיות מופע החימום של הלהקה. גרינווד אף ניגן באחד מאלבומיו של טסה בעבר.
עבודת סולו
תום יורק, סולן הלהקה, הוציא שלושה אלבומי סולו: The Eraser (בשנת 2006), Tomorrow's Modern Boxes (בשנת 2014) ו-Anima (בשנת 2019). כמו כן, יורק הקים את הלהקה אטומס פור פיס יחד עם נייג'ל גודריץ' (המפיק מוזיקלי של רדיוהד), פלי (בסיסט להקת רד הוט צ'ילי פפרז), ג'ואי וורנקר (מתופף שעבד עם אר.אי.אם. ובק) ומאורו רפוסקו (נגן כלי הקשה). עם הלהקה יורק מבצע, בין היתר, גם שירים של רדיוהד וגם שירים מאלבומי הסולו שלו.
ג'וני גרינווד, הגיטריסט המוביל בלהקה, הוציא אלבום סולו אחד, Junun, בשנת 2015. בנוסף, יצר פסקול למספר סרטים, ביניהם: "זה ייגמר בדם", "יער נורווגי", "המאסטר" ו"חוטים נסתרים".
פיל סלוואי, מתופף הלהקה, הוציא שני אלבומי סולו: Familial (בשנת 2010) ו-Weatherhouse (בשנת 2014).
קולין גרינווד, בסיסט הלהקה, ואד או'בריאן, גם גיטריסט, לא הוציאו אלבומי סולו ועבודתם מחוץ ללהקה זניחה.
חברי הלהקה
חברי הלהקה מהקמתה עד היום הם:
תום יורק - שירה, כתיבה, גיטרה, קלידים, גיטרה אקוסטית, פסנתר.
ג'וני גרינווד - גיטרה חשמלית, קלידים, כלי הקשה, פסנתר, גלוקנשפיל, עיבודי מיתרים.
אד או'בריאן - גיטרה, קולות רקע.
קולין גרינווד - גיטרה בס, קלידים.
פיל סלוואי - תופים, כלי הקשה.
נגנים נוספים בהופעות חיות:
קלייב דימר - תופים, כלי הקשה (מ-2011 ועד היום)
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
Pablo Honey (1993)
The Bends (1995)
OK Computer (1997)
Kid A (2000)
Amnesiac (2001)
Hail to the Thief (2003)
In Rainbows (2007)
The King of Limbs (2011)
A Moon Shaped Pool (2016)
מיני-אלבומים
Drill (1992)
Itch (1994, יפן/ניו זילנד)
My Iron Lung (1994)
No Surprises/Running from Demons (1997, יפן)
Airbag/How Am I Driving? (1998)
Com Lag (2plus2isfive) (2004)
אלבומי הופעה
I Might Be Wrong (2001)
קישורים חיצוניים
רדיוהדבאתר MusicDB
מיכל ישראלי, "רדיו בלה בלה • על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על רדיוהד?", באתר nana10
הערות שוליים
*
קטגוריה:להקות רוק בריטיות
קטגוריה:להקות רוק אלטרנטיבי
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:בריטים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:אמני XL Recordings
קטגוריה:אמני קפיטול רקורדס
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1985 | 2024-10-06T11:10:39 |
אווז (סוג) | ממוזער|אווזים סינים רועים
אווז (שם מדעי: Anser) הוא סוג של עופות ממשפחת הברווזיים, עופות בינוניים עד גדולים וארוכי-צוואר המקושרים במרבית המקרים למים. המינים באירופה, אסיה וצפון אמריקה נודדים. הזיווג מתבצע בצפון, והחורף מועבר בדרום. האווז האפור בוית באירופה ובצפון אפריקה לפני כ- 4000 שנים. האווז הסיני (אווז ברבורי) בוית בסין לפני כ- 2000 שנים.
האווז הוא בעל חיים צמחוני. גודל התטולה של האווזים האפורים קטן משל הברווזים, אולם הם דוגרים על ביציהם ומגנים על קנם וצאצאיהם באופן דומה.
למרות שמם, צבעם של האווזים האפורים הוא גם חום ושחור, והמינים הצפון אמריקאים בעלי כסות נוצות לבנה. גם המקור והרגליים שונות בצבען ממין למין- ורוד, כתום וצהוב.
מינים
אווז לבן מצח (Anser albifrons)
אווז אפור (Anser anser), בו תת-המין אווז הבית
אווז אדום רגליים ולעיתים אווז קטן (Anser erythropus)
אווז ורוד רגל (Anser brachyrhynchus)
אווז אחו ולעיתים אווז השעועית (Anser fabalis)
אווז אחו הטונדרה (Anser serrirostris)
אווז סיני (Anser cygnoides)
אווז הודי או אווז מפוספס ראש (Anser indicus)
המינים אווז הצפון, אווז מלכותי ואווז רוס עברו לסוג אווז לבן.
ראו גם
פיטום אווזים וברווזים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1760
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי מטוראן ז'אק בריסון
קטגוריה:אווזים | 2024-06-19T13:30:20 |
נגד | ממוזער|250px|סוגים שונים של נגדים במעגל חשמלי.
ממוזער|250px|גודל של נגד המיועד לשימוש במעגל חשמלי, ביחס ליד אנושית.
נַגָּד (באנגלית: Resistor) הוא רכיב אלקטרוני סביל (פסיבי) בעל שני קצוות (הדקים), המייצר התנגדות חשמלית לזרם החשמלי הזורם מקצה אחד למשנהו כחלק ממעגל חשמלי.
במעגלים חשמליים, נגדים משמשים להפחתת זרם, להתאמת רמות אותות, לחלוקת מתחים, קביעת ממתחים (מתח או זרם קבוע במעגל), כסיומת של קווי ממסר, ועוד מגוון רב של שימושים.
נגדים בעלי הספק גבוה, המסוגלים להתמודד עם החום שנוצר כתוצאה מהמרת ההספק החשמלי (ואט), יכולים לשמש כחלק ממערכות שליטה במנועים חשמליים, במערכות הפצת חשמל או כעומסי בדיקה לגנרטורים.
אפשר לראות בהתנגדות חשמלית את המקבילה החשמלית לחיכוך המכני – היות שהיא יוצרת הפסד אנרגיה שאינו ניתן למיחזור (מעין כוח לא משמר).
נגדים קבועים מחזיקים בהתנגדות שמשתנה רק מעט עם הטמפרטורה, הזמן או מתח העבודה.
נגדים משתנים יכולים לשמש לשליטה ובקרה של אלמנטים במעגל (כמו בקרת עוצמת קול או עמעם תאורה), או כחיישני חום, אור, לחות, כוח או פעילות כימית.
את ההתנגדות החשמלית מודדים ביחידות אוהם (Ω), ונהוג לסמנה באות R מלשון Resistance.
ממוזער|250px|שימושים יישומיים להמרת האנרגיה החשמלית לחום באמצעות נגד – תנור חשמלי
מעבר זרם חשמלי בנגד
ממוזער|250px|חוק אוהם בנגד – V מסמן מתח חשמלי בין שתי נקודות בגוף, I מסמן זרם חשמלי בין שתי נקודות בגוף ו־R מסמן את התנגדות הגוף העשוי מחומר אוהמי
כאשר עובר זרם חשמלי בנגד, נוצר על פניו מפל מתח, על פי חוק אוהם.
כאשר:
I מסמן זרם חשמלי בין שתי נקודות בגוף.
V מסמן מתח חשמלי בין שתי נקודות בגוף.
R מסמן את התנגדות הגוף העשוי מחומר אוהמי.
במקרה זה המתח פרופורציוני לזרם כאשר ההתנגדות היא קבוע הפרופורציה.
מכאן שאם ידועה רמת ההתנגדות של הנגד ועוצמת הזרם במעגל החשמלי יהיה ניתן לחשב את המתח שעל הנגד.
נגדים אידיאליים
נגדים אידיאלים הם רכיבים חשמליים תאורטיים אשר מצייתים באופן מוחלט לחוק אוהם. כלומר ההתנגדות החשמלית שלהם קבועה ללא כל תלות בתנאים חיצוניים.
בקירוב (בטווח טמפרטורות, מתחים וזרמים מסוימים) ניתן לקרב את ההתנגדות של נגד להתנגדות של נגד אידיאלי.
בפישוט של מעגליים חשמליים, ניתן לייצג צרכני חשמל כנגדים אידיאליים בעלי התנגדות חשמלית שקולה (אקוויוולנטית). דוגמאות ל"נגדים" כאלה: קומקום חשמלי, תנור.
נגדים במעגל חשמלי
ממוזער|250px|שתי דרכים מקובלות לסימון של נגדים במעגל חשמלי.
ממוזער|250px|הסמל של נגד – R מציין את ההתנגדות, I מציין את הזרם החשמלי שעובר בנגד והחץ מסמן את כיוון הזרם.
בתרשימים של מעגלים חשמליים הנגד מסומל על ידי מלבן ריק או קו מזוגזג.
מדידת הזרם והמתח על הנגד
ממוזער|מדידת הזרם והמתח על הנגד. מד הזרם Ammeter מחובר בטור ואילו מד המתח Voltmeter מחובר במקביל.
ניתן למדוד את עוצמת הזרם והמתח על הנגד במעגל חשמלי. לצורך כך נעשה שימוש בשני מכשירי מדידה שונים: אמפרמטר וולטמטר.
חיבור נגדים במעגל חשמלי
ממוזער|250px|חיבור טורי ומקבילי של נגדים: נגד 1 ו־2 מחוברים באופן מקבילי ונגדים 1 ו-2 ביחד מחוברים באופן טורי לנגד 3. לחיבור משולב דרושים לפחות שלושה נגדים.
ישנן דרכים רבות לחבר נגדים. כאשר יש יותר מנגד אחד במעגל, התפקוד שלהם מושפע באופן החיבור ביניהם. על כן, אופן החישוב של ההתנגדות הכוללת של הנגדים במעגל חשמלי מושפע מסוג החיבור ביניהם.
החיבור בין נגדים יכול להיות טורי, מקבילי או משולב (עבור שלושה נגדים ויותר). בהתאם לכך, בתהליך הניתוח של המעגל החשמלי ניתן לרוב לפשט את החיבור לשילוב של חיבור בטור ובמקביל.
חיבור טורי
שני רכיבים מחוברים בטור אם:
הם מחוברים (על ידי מוליך) בנקודה (צומת חשמלי) אחת בלבד.
לנקודה (צומת חשמלי) הזאת לא מחובר רכיב נוסף.
שמאל|נגדים אידיאליים מחוברים בטור|250px
מחוק הזרמים של קירכהוף נובע שהזרם I קבוע לאורך כל ה"טור". ניתן להבין זאת בצורה אינטואיטיבית כך: מכיוון שבחיבור טורי הזרם לא יכול לזרום מחוץ ל"טור" (אנו מניחים שהמעגל נמצא בתוך מבודד אידיאלי), כל המטענים המרכיבים את הזרם חייבים לזרום דרך כל הנגדים ב"טור". ניתן לדמות זאת לצינורות מבודדים שבהם יש זרם של מים, מכיוון שהמים לא דולפים דרך הצינור כל טיפה של מים הזורמת דרך חלק אחד של הצינור חייבת לזרום בסופו של דבר (אם הזרם קבוע) דרך כל הצינור.
ניתן לפשט את טור הנגדים האידיאליים הזה ולהתייחס לכל הטור כאל נגד אחד (נקרא לו ). נניח שיש לנו n נגדים מחוברים בטור. ידוע לנו שהזרם בכל אחד מהם שווה למספר קבוע (ראינו זאת בפסקה הקודמת). נסמן את ההתנגדות של הנגד ה"ראשון" ב־ של הנגד "השני" ב־ וכך הלאה.
נניח שהמתח בין קצות הטור ידוע לנו (נקרא לו ). נסמן את המתח על הנגד ה"ראשון" ב־ המתח על הנגד ה"שני" ב־ וכן הלאה.
מחוק אוהם נובע:
מחוק שימור האנרגיה (או מחוק המתחים של קירכהוף) אנחנו יודעים ש: V1+V2+...Vn=V או במילים פשוטות סכום המתחים על כל הנגדים בטור שווה למתח בין שני קצוות הטור.
אם קיים נגד שקול אז הוא חייב לקיים את חוק אוהם, כלומר:
קיבלנו:
כלומר הנגד השקול לטור של נגדים אידיאליים. הוא נגד אידיאלי שההתנגדות שלו שווה לסכום ההתנגדויות בטור. ובנוסחה:
חיבור מקבילי
שמאל|250px
במעגל מקבילי מתקיים:
מכאן נובע שההתנגדות השקולה קטנה ככל שמוסיפים נגדים במקביל.
לפי חוק שימור כמות המטען, הזרם הנכנס לצומת מסוים שווה לסכום הזרמים היוצאים מאותו צומת.
המתח על כל אחד מהרכיבים שווה.
נגדים אמיתיים
ממוזער|250px|מארז של נגדים
ממוזער|250px|נגדים המחוברים בסרט. הסרט מוסר במהלך ההרכבה והמוליכים המתכתיים שבקצוות הנגד מכופפים ונחתכים כדי להתאים למקום בלוח החשמלי שלו הם יועדו.
נגדים מוגבלים מבחינת כושר הדיוק שלהם, הנמדד באחוזים, וכן מבחינת ההספק המרבי שהם יכולים לשאת, דהיינו כמות החום שהם יכולים "לספוג" לפני שישרפו או יצאו מתחום הליניאריות שלהם, בו מתקיים חוק אוהם. הנגדים הנפוצים ביותר כשירים לעמוד בהספקים של עד 1/4 וואט, ודיוקם, לרוב, 20% (כלומר, התנגדותם עשויה לחרוג בכ־20% מההתנגדות המסומנת עליהם). חוסר הדיוק הוא תוצאה של תהליך הייצור ההמוני והזול של הנגדים, ומשום כך נגדים מדויקים יותר נוטים להיות גם יקרים יותר.
נגדים "להלחמה בחורים" (through-hole)
נגדים מופיעים לרוב בשתי תצורות: נגדים שהתנגדותם קבועה ונגדים משתנים, הנקראים גם פוטנציומטרים, טרימרים או נגדים ריאוסטטיים.
לנגדים שהתנגדותם קבועה צורה גלילית, לעיתים עם היצרות מסוימת במרכז. הנגדים עשויים לרוב מחומר קרמי שמקצותיו יוצאים שני מוליכים מתכתיים. הנגדים המשתנים נראים כיחידה בת שלוש רגליים ובראשה בורג קטן, הוא בורר ההתנגדות. ההתנגדות בין שתי הרגליים הקיצוניות היא התנגדותו המרבית של הנגד המשתנה, בעוד שההתנגדות בין הרגל האמצעית לכל אחת מן הקיצוניות משתנה בהתאם לסיבוב הבורג. ההתנגדות בין הרגל האמצעית לבין הקיצונית האחת, ועוד ההתנגדות בין האמצעית לקיצונית השנייה תהיה שווה להתנגדות המרבית של הנגד.
סימון על נגדים קבועים
ממוזער|250px|שלושה נגדים עם סימונים שונים
בתהליך הייצור מקובל לסמן על נגדים את ערך ההתנגדות של הנגד ואת אחוז הדיוק שלו על ידי פסי צבע. סימון זה מכונה גם "קוד נגדים". במעגלים פשוטים אחוז הדיוק הוא לרוב 20%, אך במערכות שבהן הדיוק חשוב ישולבו נגדים עם אחוז דיוק הקטן מ־1% של סטייה מערך ההתנגדות המצוין על הנגד. שני פסי הצבע הראשונים מסמנים את שתי הספרות הראשונות של מידת ההתנגדות. הצבע השלישי מסמן את מספר האפסים שיש להוסיף לשתי הספרות הראשונות והצבע הרביעי את אחוז הדיוק. סדרת הצבעים מתחילה מהמרווח הקטן יותר של תחילת הנגד. ישנם גם נגדים בעלי חמישה פסים, בהם שלושת הפסים הראשונים מסמנים את הספרות הראשונות, ואף נגדים בעלי שישה פסים בעלי פס חום סגולי (temperature coefficient), מידע החיוני במערכות מדויקות מסוימות מכיוון שההתנגדות של נגדים איננה יציבה, אלא משתנה עם הטמפרטורה. סדר הצבעים נקבע על פי ספקטרום הקשת בענן כדי שטעות בזיהוי צבע (למשל כתוצאה מעיוורון צבעים) תגרור שגיאה מינימלית בחישוב ערך ההתנגדות.
ממוזער|250px
ממוזער|250px|נגד של 100K אוהם ± 10%
צבע מספר מכפיל דיוק שחור 0 1 חום 1 10 ±1% אדום 2 100 ±2% כתום 3 1K צהוב 4 10K ירוק 5 100K ±0.5% כחול 6 1M ±0.25% סגול 7 10M ±0.1% אפור 8 100M לבן 9 1G זהב 0.1 ±5% כסף 0.01 ±10% ללא צבע ±20%
נגדים להשמה משטחית (SMT)
ממוזער|250px|נגדים להשמה משטחית בערכים של 27 אוהם ו־0 אוהם (קצר)
נגדים קבועים כאלה מופיעים בצורת מלבן נמוך, כאשר הממדים השכיחים ביותר קרובים למידת 2 × 1 מ"מ. מידות אמיתיות של נגדים אלה נקבעות בעשרות "מילים" ("מיל" הוא אלפית האינץ', כ־0.025 של מ"מ). מידות תקניות:
0805 – 80 × 50 מיל
0603 – 63 × 31 מיל
0402 – 40 × 20 מיל
0201 – 24 × 12 מיל
01005 – 16 × 08 מיל
בחלק מנגדים אלה הסימון מופיע בהדפסת 3 או 4 ספרות על גבי הנגד. אריזת הנגדים מתבצעת בדרך כלל בגלילים, כאשר כל גליל מכיל 5,000 נגדים. הגלילים משמשים להרכבה במכונות הרכבה אוטומטיות. רכיבים אלה הם הרכיבים האלקטרוניים הזולים ביותר ומחיר גליל כזה יכול להגיע לכ־20 ש"ח.
ראו גם
פוטנציומטר – רכיב שהתנגדותו ניתנת לשינוי באופן ידני
תרמיסטור – רכיב שהתנגדותו משתנה כתלות בטמפרטורה
פוטורזיסטור – רכיב שהתנגדותו משתנה כתלות בעוצמת האור
ממריסטור – רכיב שהתנגדותו משתנה כתלות בזרם החשמלי
ואריסטור – רכיב שהתנגדותו משתנה כתלות במתח החשמלי
מגנטורזיסטור – רכיב שהתנגדותו משתנה כתלות בשדה המגנטי
קישורים חיצוניים
מחשבון לבדיקת ערך הנגד
קטגוריה:רכיבים חשמליים
קטגוריה:מכשירי חשמל: רכיבים | 2024-09-01T02:12:08 |
קבל | ממוזער|200px|קבלים שונים
ממוזער|250px|קבלים מסוגים שונים: למעלה משמאל שתי שורות של קבלים קרמיים, למטה משמאל קבלי טנטאלום, למטה מימין קבל אלקטרוליטי, למעלה מימין קבל קרמי.
קַבָּל (באנגלית: Capacitor) הוא רכיב חשמלי בעל יכולת לאגור מטען חשמלי ולפרוק אותו. קבל אידיאלי מוגדר על ידי תכונת הקיבול.
היסטוריה
הקבל הראשון נבנה על ידי אוולד גאורג פון קלייסט (Ewald Georg von Kleist) מפומרניה בשנת 1745. פון קלייסט השתמש בצנצנת זכוכית ששני צדדיה היו מכוסים במתכת. במקביל לו, בשנת 1746 בנה ההולנדי פיטר ואן מושנברק קבל דומה, שנקרא "צנצנת ליידן" (על שם אוניברסיטת ליידן). מסיבה זו הקיבול נמדד תחילה ב"צנצנות".
אחד החוקרים הידועים שהשתמשו בצנצנת ליידן בחקר החשמל הוא בנימין פרנקלין, שהשתמש בצנצנות ליידן כבר לפני 1750 כדי להדגים שימושים אפשריים בחשמל, והראה ב-1752 שניתן לטעון צנצנת ליידן בעזרת עפיפון שמגיע לקרבת עננים טעוני חשמל, בסדרת ניסויים שהובילו להמצאת כליא הברק.
בשנת 1782 טבע אלסנדרו וולטה את המושג "קונדנזר" (מעבה) לציון קבל, עקב יכולתו של הקבל לצבור מטען רב יותר מאשר מוליך סתם. מונח זה השתרש ומשמש עד היום בשפות רבות; ברם, באנגלית הוחלף מושג זה במושג capacitor, אשר נגזר מהמילה capacity, כלומר קיבולת; ומכאן נובע גם שמו העברי של ההתקן.
מאפייני הקבל
ככלל, הקבל בנוי משני מוליכים (הדקי הקבל) המופרדים על ידי מַבְדֵּד. כאשר הקבל "טעון", על שני ההדקים שלו יש מטען השווה בגודלו והפוך בסימנו, כך שבין ההדקים נוצר שדה חשמלי. סך המטען על קבל הוא תמיד 0. תאורטית, כל זוג מוליכים (ואפילו מוליך יחיד) יכולים לתפקד כקבל, אך הסוגים הנפוצים ביותר הם קבל לוחות וקבל קואקסיאלי (לקמן).
קיבול
התכונה המגדירה את הקבל היא קיבול (capacitance) והיא נמדדת ביחידות פאראד. הקיבול מוגדר כיחס בין המטען האגור בקבל לבין הפרש הפוטנציאלים עליו:
יחידת המידה של הקיבול היא פאראד, המוגדרת כיחס כקולון לוולט ביחידות SI או ס"מ ביחידות cgs.
q היא המטען על אחד מהדקי הקבל (למעשה, על הדק אחד יש מטען q+ ועל השני יש מטען של q-), שהם לוחות בקבל לוחות או משטחים בקבל קואקסיאלי; ו־V הוא המתח בין הדקי הקבל.
צורת המשוואה מדגימה את משמעות הקיבול: ככל שקיבול הקבל יותר גדול, בהינתן מתח כלשהו עליו, המטען שהוא יאגור יהיה גדול יותר.
פאראד היא יחידה גדולה מאוד - לשם המחשה, למוליך בגודל של כדור הארץ יהיה קיבול מסדר גודל של 0.7 מילי־פאראד. לכן לרוב משתמשים ביחידות קטנות יותר דוגמת pF (פיקו־פאראד = ) או μF (מיקרו־פאראד = ). השגת קיבול גבוה היא אתגר המצריך לרוב הגדלה של נפח הקבל. לרוב הקיבול הקבל קבוע ותלוי בפרמטרים הגאומטריים של שלו ובתכונות החומרים המרכיבים אותו, אך לא במטען שהקבל מכיל, משום שהוא משתנה - תלוי במתח על הקבל.
האנרגיה האגורה בקבל
האנרגיה הדרושה על-מנת להעביר מטען שגודלו dq מלוח אחד של הקבל למשנהו שווה ל־, כאשר V הוא המתח על הקבל. על פי הגדרת הקיבול, . לאחר אינטגרציה לפי dq נקבל שסך האנרגיה האגורה בקבל היא , כאשר q הוא המטען שעל הקבל ו-C הוא הקיבול שלו. אם נציב נקבל נוסחה נוספת לאנרגיה: .
יחס זרם־מתח בקבל
מהגדרת הקיבול נובע:
אם נגזור את הנוסחה, נקבל:
המשלים של הקבל הוא הסליל, המאחסן אנרגיה בשדה מגנטי ולא בשדה חשמלי. יחס הזרם-מתח שלו מתקבל על ידי החלפת הזרם והמתח במשוואת הקבל לעיל והחלפת C בהשראוּת L.
קבל במעגל חשמלי
ממוזער|80px|סמל של קבל בתרשים של מעגל חשמלי
ממוזער|חיבור טורי של קבלים
ממוזער|חיבור מקבילי של קבלים
זרם ישר לא יכול לזרום דרך קבל, אלא רק לטעון אותו. משום כך, משמשים קבלים בעיקר במעגלים של זרם חילופין. כמו כן משמשים קבלים במעגלי פריקה והארקה.
בחיבור טורי של קבלים, סך הקיבול ניתן על ידי הנוסחה:
בחיבור מקבילי של קבלים, סך הקיבול שווה לסכום הקיבולים של הקבלים הנפרדים:
סוגי קבלים אידיאליים
קבל כדורי
הקבל הפשוט ביותר מבחינה חישובית הוא מעטפת כדורית מוליכה ברדיוס R שטעונה במטען כולל q. במקרה זה, הפוטנציאל על המוליך (ביחידות SI) הוא ולכן הקיבול של קבל זה הוא (ביחידות SI)
עם זאת, קבל כדורי אינו פשוט למימוש והוא משמש בעיקר כמודל תאורטי.
קבל לוחות
ממוזער|250px|קבל לוחות, והשדה החשמלי שבין הלוחות (בכחול)
ממוזער|150px|שדה חשמלי הומוגני בקבל, אשר כיוונו מהלוח החיובי אל השלילי.
ממוזער|150px|הטענת קבל לוחות במעגל חשמלי
הקבל הפשוט ביותר למימוש הוא שני לוחות מוליכים מקבילים שביניהם חומר מבודד. בטעינת הקבל כאשר נאספים מטענים על שני לוחות הקבל – מטען חיובי q בלוח אחד ומטען שלילי q- בלוח שני. המטענים אינם יכולים לעבור מלוח אחד למשנהו משום שביניהם מפריד חומר מבודד. הפרש המטען הזה יוצר מתח חשמלי V, הנמדד בין הדקי הקבל וכן שדה חשמלי הנוצר כתוצאה מהמתח.
קיבול של קבל לוחות אידיאלי הוא:
כאשר הוא שטח כל אחד משני הלוחות, הוא המרחק המפריד ביניהם, הוא המקדם הדיאלקטרי של הריק, ו- הוא קבוע תלוי-חומר הקרוי מקדם הדיאלקטריות היחסי.
מציאת קיבול קבל לוחות
יהי קבל לוחות אידיאלי, ששטח כל אחד מלוחותיו, , גדול מאוד בהשוואה למרחק המפריד ביניהם, (). תהי צפיפות המטען על כל לוח . כיוון ששני הלוחות קרובים מאוד האחד לשני, הם מושכים אחד את המטענים של השני, כך שרובם מרוכז בצד אחד של הלוח, והמטען מפוזר על כל לוח כאילו היה לוח זה מבודד ולא מוליך. מחוק גאוס נובע שהשדה החשמלי שמפעיל כל לוח שווה ל־ (ראו שדה חשמלי לפירוט). לכן סך השדה שיוצרים שני הלוחות הוא . מכיוון ששניהם מאונכים ללוחות, גם סך השדה מאונך להם. הפרש הפוטנציאלים בין שני הלוחות הוא:
סך המטען על כל לוח הוא . בהצבת נתונים אלה בהגדרת הקיבול יתקבל:
אפשר לראות כי קיבול קבל לוחות הוא גודל קבוע ואינו תלוי במטען הקבל או במתחו, אלא רק בפן הגאומטרי (שטח לוחות הקבל והמרחק ביניהם) ובמקדם הדיאלקטרי של היחסי, שהוא קבוע התלוי בתכונות החומר המפריד בין הלוחות. כאשר חלקי הקבל יכולים לזוז נוסחת הקיבול תהיה שונה.
קבל קואקסיאלי
קבל קואקסיאלי מורכב משני תֵילים מקבילים, האחד בתוך השני, בעלי ציר משותף, שעל אחד מהם מטען חיובי ועל האחר מטען שלילי – רדיוס התיל הפנימי הוא a והרדיוס החיצוני הוא b. צפיפות המטענים על שני התילים היא . השדה בין התילים הוא רק השדה החשמלי שמייצר התיל הפנימי מכיוון שבתוך התיל החיצוני סך השדה הוא 0 (מה שקל מאוד להוכיח בעזרת חוק גאוס). שדה חשמלי של מוט במרחק r ממנו הוא, . נעשה לביטוי זה אינטגרציה כמקודם ונקבל, ש־. סך המטען על קטע מסוים של תיל אחד משני תֵילֵי הקבל הוא , כאשר l הוא אורך כלשהו. נציב את הנתונים הנ"ל בנוסחה למציאת קיבול ונמצא, ש- .
הקיבול של קבל קואקסיאלי במערכת היחידות cgs נתון על ידי .
אם יש לנו קבל קואקסיאלי עם חומר דיאלקטרי בין התילים המרכיבים אותו, אזי לצד מקדם הדיאלקטריות של הריק יש להוסיף גם את מקדם הדיאלקטריות של החומר .
קבלים מעשיים
החומר הדיאלקטרי בקבל
ממוזער|250px|הוספת חומר דיאלקטרי לקבל
חומר דיאלקטרי הוא מונח פיזיקלי לציון חומר מבודד ושקוף, במקרה בו חשוב המקדם הדיאלקטרי או מקדם השבירה של החומר. חומרים דיאלקטריים משמשים כחומר מילוי ברכיבים חשמליים שונים כגון קבלים, אנטנות, מעגלים מודפסים ועדשות אופטיות. דוגמאות לחומרים דיאלקטריים הנמצאים בשימוש הן: זכוכית, סוגי פולימרים (פלסטיק) שונים, פיברגלס, קרמיקות שונות.
החומר הדיאלקטרי נמצא בין לוחות הקבל והוא מגדיל את הקיבול שלו.
החומר הדיאלקטרי הוא אחד הגורמים הקובעים את קיבולו של קבל לוחות. והוא מאופיין ביכולת החומר המבודד לבצע התקטבות. כאשר שמים בין שני לוחות קבלים חומר מבדד הקיבול C גדול יותר בהשוואה לקיבול הקבל באוויר. גודל הקיבול של קבל לוחות נמצא ביחס ישר לשטח הלוחות ולמקדם הדיאלקטרי של החומר שביניהם וביחס הפוך למרחק ביניהם.
סוגי קבלים בשימוש – על פי החומר הדיאלקטרי
ניתן למיין את הקבלים על פי סוג החומר הדיאלקטי שנמצא בהם:
קבלים אלקטרוליטיים – בהם אין לוח שני אלא ג'ל (אלקטרוליט) המחליף אותו. קבלים אלה משמשים בעיקר בספקי כוח ומאופיינים ביחסי קיבול לנפח ומשקל גבוהים ביותר. אולם, יש להם קוטביות. הקוטב החיובי (האנודה) היא מתכתית ועליה שכבת אוקסיד המשמשת כתווך הדיאלקטרי. הקוטב השלילי (הקטודה) הוא הג'ל. אסור להפעיל עליהם מתח בקיטוב הפוך, היינו מתח חיובי לקטודה ושלילי לאנודה.
קבלי טנטאלום – אלו קבלים אלקטרוליטיים המשתמשים במתכת טנטלום עבור האנודה. הם קבלים מקוטבים עם מאפייני תדר ויציבות מעולים.
קבלים קרמיים – אלו קבלים המשתמשים בחומר קרמי כדיאלקטרי. שני הסוגים הנפוצים ביותר הם קבלים קרמיים רב שכבתיים וקבלי דיסק קרמי. הם בעלי מאפייני תדר טובים עד מצוינים
קבלי פלסטיק מצופה מתכת
קבל אוויר – קבלי אוויר הם קבלים המשתמשים באוויר כמדיום הדיאלקטרי הממוקם בין לוחות מוליכים.
קבלי זכוכית
קבלי ריק
קבלי מיקה
קבלי נייר
סופר קבלים (המשמשים כסוללות נטענות)
מתח מקסימלי
לקבל מעשי יש מגבלה על המתח שבו יכול החומר הדיאלקטרי שלו לעמוד לפני שהוא מוליך זרם. לכל החומרים המבודדים יש גבול עליון למתח המופעל בין שתי נקודות שלהם, הנקרא מתח פריצה (breakdown voltage). דוגמה טובה לכך היא אוויר. אויר הוא אכן מבודד, אבל בנסיבות מסוימות הוא יכול להזרים זרם. זה בדיוק מה שקורה בזמן מכת ברק. לאחר חריגה מעוצמת מתח הפריצה, האוויר מתיינן, כלומר אלקטרונים נקרעים מגרעין האטום ומתחילים לנוע בהשפעת השדה החשמלי – זהו זרם חשמלי. על מנת למנוע נזק או אפילו הרס מוחלט לקבל, חשוב מאוד לא לחרוג מהמתח המרבי שלו. החוזק הדיאלקטרי של אוויר הוא כ-3 מגה-וולט למטר. לשם השוואה, החוזק הדיאלקטרי של נציץ הוא בערך 120 MV/m – פי 40. בחירת החומר הדיאלקטרי חשובה מאוד ביישומים מסוימים שבהם צפויים מתחים גבוהים או כאשר העובי של החומר הדיאלקטרי קטן מאוד.
מעגל תמורה לקבל
טקסט=מעגל תמורה לקבל|ממוזער|מעגל תמורה של קבל מעשי
הקבל כרכיב "מן המדף" לשימוש במעגל חשמלי אינו קבל אידיאלי. משמאל נתונה סכימה חשמלית של מעגל תמורה של קבל מעשי. בנוסף לקיבול C יש זרם זליגה דרך החומר הדיאלקטרי המיוצג על ידי הנגד המקבילי (R-leakage). כמו כן, המבנה הפיזי של הקבל והמוליכים אל הדקיו ומהם גורמים הן להשראות טורית והן להתנגדות טורית המיוצגות על ידי המשרן (L-series) והנגד (R-series) בהתאמה.
הערכים הטיפוסיים לכל השלושה תלויים בטכנולוגית הקבל. לדוגמה, לקבלים קרמיים זרם זליגה אפסי המתבטא בערך של מאות או אלפי מגה-אוהם לנגד ה-R-leakage. לקבל כזה, ההשראות הטורית היא מסדר גודל של ננו-הנרי בודדים. גם ההתנגדות הטורית נמוכה – מסדר גודל של מילי־אוהם בודדים.
גורם ה-Q
גורם Q של קבל (באנגלית: Q-Factor), הידוע גם כגורם האיכות, או פשוט Q, מייצג את היעילות של קבל נתון במונחים של הפסדי אנרגיה. גורם ה־Q מוגדר כ:
כאשר הוא גורם האיכות, הוא ההיגב הקבל, הוא קיבול הקבל, הוא ההתנגדות הטורית השקולה (ESR – equivalent series resistance) של הקבל, ו- הוא התדר ברדיאנים שבו עורכים את המדידה.
מונח קשור, הנקרא גורם הפיזור (DF - Dissipation Factor), מוגדר לפעמים בגיליונות נתונים של קבלים במקום ה-Q-factor. במעגלי AC, ה-DF הוא פשוט הערך ההופכי של Q.
במערכות AC, גורם ה-Q מייצג את היחס בין האנרגיה האצורה בקבל לבין האנרגיה המתפזרת כהפסדים תרמיים בהתנגדות הטורית השקולה. לדוגמה, לקבל שמסוגל לאגור 2,000 ג'אול של אנרגיה תוך הפסד של ג'אול אחד בלבד יש גורם-Q של 2,000, מכיוון ש-Q הוא מדד היעילות.
ערך ה־Q של קבל אידיאלי יהיה אינסוף, כלומר ללא אובדן אנרגיה. דבר זה נגזר מהעובדה שה-ESR של קבל אידיאלי שווה לאפס.
גורם ה־Q אינו ערך קבוע. הוא משתנה באופן משמעותי עקב התדירות משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא האיבר הברור במשוואה לעיל. הסיבה השנייה היא ש-ESR אינו ערך קבוע ביחס לתדר. ה-ESR משתנה בהתאם עקב אפקט העור (Skin effect), כמו גם השפעות אחרות הקשורות למאפיינים הדיאלקטריים ולנגד הזליגה המקבילי.
ברוב היישומים לא חייבים לקחת את גורם ה-Q בחשבון, וניתן להשתמש בקבלים סטנדרטיים. עם זאת, גורם ה-Q הוא אחד ממאפייני הקבל החשובים ביותר בתכנון מעגלי RF. בתדרים כאלו, ה-ESR עולה עם התדירות עקב אפקט העור. יחד עם העלייה ב-ESR, הפסדי הפיזור גדלים גם כן. לכן במעגלי RF משתמשים בדרך כלל בקבלים בעלי Q גבוה כדי להפחית הפסדים בתדר גבוה.
יישומים טיפוסיים הדורשים קבלים בעלי Q גבוה הם יישומי התאמת עכבה חשמלית לסלילי הדמיה של MRI המשמשים בסורקי MRI ויישומים אחרים שצריכים להיות מכווננים במדויק בתדרים גבוהים יותר. ביישומים מסוימים, ההפסדים בקבל עצמו יכולים להיות גבוהים מספיק כדי להעלות את הטמפרטורה עד כדי התכה של הלחמה מהלוח, וזו הסיבה שחייבים להשתמש בקבלים בעלי Q גבוה ביישומים כאלה. גם אם עליית הטמפרטורה אינה כה דרסטית, היא עדיין יכולה להשפיע על אורך החיים של רכיבים שכנים אחרים בלוח. סיבה נוספת להשתמש בקבלים בעלי Q גבוה היא הרעש התרמי המופחת. לכל הקבלים האמיתיים יש ESR גדול מאפס, והתנגדות זו יוצרת רעש תרמי נוסף. ביישומים כגון מקלטי אות לווין, רמות הרעש הן קריטיות ומשתמשים בקבלים בעלי Q גבוה על מנת לשמור על יחס האות לרעש הרצוי.
גליונות נתונים בדרך כלל מצטטים את גורם ה-Q בתדר אחד או יותר. התדר הסטנדרטי המשמש במדידות גורם Q הוא 1MHz. עם זאת, מכיוון שגורם ה-Q משתנה מאוד עם התדר, גורם ה-Q שניתן ב-1MHz אינו קירוב טוב של גורם ה-Q, למשל ב-2GHz.
קבלים טובים עם Q גבוה יכולים להיות בעלי ערך Q של מעל 10,000 ב-1MHz ומעל 1,000 ב-100MHz, בעוד שלקבלים סטנדרטיים יכול להיות מקדם Q נמוך עד 50 ב-1kHz. ההבדל בין קבל High-Q לבין קבל סטנדרטי הוא בעיצוב בפועל של הקבל, כמו גם בחומרים בהם משתמשים. בקבל כזה כל החיבורים נשמרים קצרים ככל האפשר כדי להפחית את ההתנגדות, והם עשויים מחומרים בעלי התנגדות נמוכה כגון נחושת או אפילו כסף. יצרני הקבלים בעלי ה-Q הגבוה בונים קבלים של שבבים קרמיים רב-שכבתיים, שהם קטנים ויציבים, בעלי אורך חיים ארוך, דיוק רב ויציבות רבה לאורך זמן, אך מוגבלים לרוב לכמה עשיריות של פיקופארד. קבלים כאלה יכולים לשמש בתדרים של עד 20GHz, מספיק עבור רוב יישומי ה-RF.
בתדרים נמוכים יותר, למשל ביישומי אודיו, ניתן להשתמש בקבלי טנטלום כקבלים בעלי Q גבוה. הם מציעים ESR נמוך בתדרים גבוהים מספיק ויכולים להוות חלופה אם יש צורך בקיבולים גבוהים יותר, עד 1mF.
סוגי קבלים בשימוש – על פי ההרכבה
קבלים להשמה משטחית – יכולים להיות מכל אחד מהסוגים לעיל, ראו טכנולוגיית השמה משטחית (SMT).
קבלי להשמה בקדחים – אקסיאליים או רדיאליים
קבלים משתנים
קבלי מעבר (מותאמים למעבר לתוך מארזי מתכת סגורים)
קבלי דיסק
שימוש
קבלים משמשים בהנדסת חשמל לצרכים שונים ומגוונים, ובכלל זה:
בהתקנים ההופכים זרם חילופין לזרם ישר
כאלמנטים של זיכרון, בשל יכולתם לאגור מטען
כדי לקבוע את התנהגות מעגל חשמלי במישור התדר והזמן – למשל במעגל תהודה, מתנד ומעגל השהייה
במיקרופונים – לשם הפיכת גלי קול לאות חשמלי
כתחליפים זמניים לסוללה
כמייצבי מתח
לפיצוי על התנהגות "סלילית" (השראותית) של עומסים במתח רשת
ליצירת מופע נוסף של מתח רשת במנוע חשמלי לזרם חילופין המחובר למתח חד-פאזי
מכשירים חשמליים נפוצים
במכשירים רבים משתמשים ביכולת של חלק מהקבלים לפרוק את המטען בפרק זמן קצר:
מבזק מצלמה
קוטל יתושים ידני
ראו גם
מעגל RC
מעגל RLC
חשמל סטטי
מחולל ואן-דה-גראף
קישורים חיצוניים
איך הקבל עובד – מאתר של ElectroBOOM
https://connect.kemet.com:7667/gateway/IntelliData-ComponentDocumentation/1.0/download/datasheet/C0201C101K3GACTU.pdf
https://eepower.com/capacitor-guide/fundamentals/
הערות שוליים
*
קטגוריה:רכיבים חשמליים
קטגוריה:רכיבים בלוחות חשמל
קטגוריה:מכשירי חשמל: רכיבים | 2024-09-08T02:08:55 |
סליל השראה | סליל השראה או מַשְׁרָן (Inductor) הוא רכיב חשמלי שמאופיין בהשראות בולטת.
המשרן הוא רכיב בעל יכולת לאגור אנרגיה בשדה מגנטי כאשר זרם חשמלי זורם דרכו (לעומת קבל שאוגר מטען חשמלי). צורתו הקלאסית היא גליל מחומר כלשהו ("ליבה", החומר יכול להיות גם הריק) עליו מלופף תיל חשמלי בצורת סליל כסלילי הבורג ומכאן שמו.
שמאל|ממוזער|200px|סלילים שונים
ממוזער|שמאל|150px|סמל של משרן
מאפיינים
תכונתו הבסיסית של המשרן היא השראוּת – יכולתו להתנגד לשינויים בזרם העובר דרכו. כל אימת שיש שינוי בזרם העובר דרכו, המשרן יוצר כא"מ נגדי אשר בא להתנגד לשינוי:
כאשר ΦB הוא השטף המגנטי, L היא השראות המשרן ו-I הוא הזרם העובר דרכו.
הנרי (מסומלת באות H) היא יחידת מידה של השראות.
אם במעגל שזורם בו זרם של 1 אמפר סך השטף המגנטי הוא 1 ובר, אז ההשראות של המעגל שווה 1 הנרי ביחידות SI.
כמו כן, המשרן אוגר אנרגיה פוטנציאלית שגודלה .
השגת השראות גבוהה היא לרוב אתגר הדורש נפח. לעיתים ניתן להמיר את הנפח הנדרש בליבת ברזל המכפילה את השראות הסליל, ללא הגדלת נפח. הגישה הזאת ישימה בעיקר בתדרים נמוכים.
במעגלי זרם חילופין, המשרן גורם להפרש מופע של בין הזרם למתח.
עכבת המשרן בזרם חילופין היא:
f הוא התדר
ω הוא התדירות הזוויתית
L הוא השראות המשרן
i הוא היחידה המדומה
משרן במעגל חשמלי
בחיבור טורי של משרנים, סך ההשראות שווה לסכום ההשראות של המשרנים הנפרדים:
A diagram of several inductors, connected end to end, with the same amount of current going through each
בחיבור מקבילי של משרנים, סך ההשראות ניתנת על ידי הנוסחה:
A diagram of several inductors, side by side, both leads of each connected to the same wires
שימושים
שמאל|ממוזער|200px|שני סלילים המהווים שנאי
שמאל|ממוזער|200px| משנק של נורה פלואורסצנטית המבוסס על סליל השראה
שנאי (טרנספורמטור בלועזית) – זהו מערך של שני סלילים קרובים מאוד, המשתפים את השדות המגנטיים שלהם בשיעור גבוה. התצורה הזאת מאפשרת העברת אנרגיה חשמלית מסליל אחד (הסליל הראשוני) לשני (הסליל המשני) כמעט ללא הפסדים תוך שינוי המתח של האנרגיה החשמלית. ניתן לתאר זאת גם כ שינוי בעכבת מקור האנרגיה החשמלית. לפיכך, המשרן מאפשר לחבר שתי מערכות בעלות מתח וזרם שונים או שווים.
משנק – סליל השראה במעגלים חשמליים המשמשים בעיקר לתפעול נורות חשמליות מקבוצת נורות הפריקה. המשנק משמש כרכיב המייצב במעגל החשמלי בהפעלת נורת פריקה על ידי הפיכת מקור המתח למקור זרם. בנוסף לתפקידו העיקרי משמש סליל ההשראה לעיתים קרובות גם כעזר הצתה יחד עם המצת או המדלק (starter), מאפשר יצירת המתח הגבוה המשמש לפריצת הקשת הראשונית בנורת הפריקה.
מנוע חשמלי ממיר אנרגיה חשמלית לאנרגיה מכנית על ידי העברת זרם חשמלי דרך משרן, מה שיוצר שדה מגנטי שמסובב חלק מכני.טקסט=מנוע חשמלי|ממוזער|מנוע חשמלי המסתובב בעזרת סלילים
ראו גם
השראות
חוק לנץ
קישורים חיצוניים
סליל השראה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (אנגלית)
מגנטיות וסלילים - מאתר של ElectroBOOM
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:רכיבים חשמליים
קטגוריה:מכשירי חשמל: רכיבים | 2024-06-19T06:14:51 |
חד-אופן | שמאל|ממוזער|250px|חד-אופן
חד-אופן או אופן חד גלגלי הוא כלי תחבורה בעל גלגל אחד המונע על ידי אדם. רכיבה על חד-אופן נעשית באמצעות דוושות בדומה לאופניים, אולם הוא פשוט מהם.
השימוש בחד-אופן היה בעבר מצוי לרוב במופעי קרקס אבל היום החד-אופן צובר תאוצה כספורט המונה מספר קטגוריות עיקריות: רכיבות שטח, מעבר מכשולים (טריאל), תרגילים (פלאטלנד), רכיבה אומנותית (פריסטייל) ומרוצים:
100 מ', 400 מ', 800 מ', שליחים, מרתון, קפיצה לגובה וקפיצה לרוחק.
כדורסל על חד-אופן
הוקי על חד-אופן
פריסטייל:
יחידים, זוגות, קבוצות, קטגוריה הוותיקה ביותר והעיקרית בתחרויות, מזכירה מאוד החלקה אמנותית.
רכיבת שטח (דאון היל): רכיבה במורד ההר מהר ככל שניתן תוך התמודדות עם מדרגות (דרופים) נסיעה על קורות צרות ושטח קשה במיוחד.
טריאל: מעבר מכשולים. בתחרויות מטרת הרוכב היא לעבור מכשולים רבים ככל שניתן, בזמן קצוב. המכשולים כוללים לרוב קפיצות מגובה רב, עליית מכשולים גבוהים ונסיעה על מעקות צרים.
סטריט: רכיבה בשטח עירוני תוך שימוש במגוון המכשולים שניתן למצוא ברחוב (ספסלים, מעקות, מדרגות), תוך ביצוע תרגילים מגוונים. סגנון זה דומה לרכיבת אופני פעלולים וסקייטבורד.
פלאטלנד (קרקע ישרה): תחרות בה המתמודדים מבצעים תרגילים מגוונים על החד אופן הכוללים הליכה על גלגל, קפיצות וסיבובים של חד האופן ותרגילי שיווי משקל.
החד-אופן מורכב ממספר חלקים מרכזיים: הגלגל, המסגרת (המזלג), המושב, הדוושות והצירים. הגלגל הוא חלק מרכזי בחד-האופן ועליו למעשה בנוי יתר הכלי ומורכבים שאר חלקי החד-אופן. חד-אופן משתמש בנהיגה ישירה, כשהצירים מסתובבים ישירות בהתאם לגלגל. אל הגלגל מחוברת המסגרת והכיסא מעליה.
קיימים חדי-אופן במגוון סוגים. החד-האופן הנמוך ביותר הוא כזה שבו הדוושות מחוברות ישירות לציר הגלגל. בכלי חד-אופן גבוהים יותר לא יכול הרוכב להגיע עד לגלגל, לכן נמתחת שרשרת המחברת את הגלגל עם הדוושות. בחדי האופן המתקדמים ביותר המותאמים לרכיבות שטח אפשר למצוא מערכות מעצורים ואפילו הילוכים פנימיים הממוקמים בתוך הציר.
בחד אופן יש מס מידות שונות שניתן לבחור לפי גודל הרוחב.
רכיבה
רכיבה על חד-אופן דורשת לימוד של כ-8 עד 12 שעות בממוצע. הרוכב על חד-האופן צריך להיות בעל שיווי משקל טוב במיוחד זאת משום שבניגוד לאופניים, שם עליו לשמור על יציבות לשני כיוונים, בחד-אופן הוא נדרש לשמור על יציבות לארבעה כיוונים. בנוסף, משום שהמהירות נמוכה יותר מאשר באופניים, קשה עוד יותר לשמור על היציבות.
התרגיל העיקרי על החד-אופן הוא רכיבה עליו. בשלבים יותר מתקדמים, ניתן לבצע עם החד-אופן תרגילים מתקדמים יותר כמו בלי רגלים, רגל אחת, קפיצות, חצי פידול אחורה חצי קדימה וכו'.
אף כי הנפילה מחד-אופן נמוך מסוכנת פחות, הרי שקל יותר ללמוד לרכב על חד-אופן המתאים לגובה הרוכב/ת.
תרגילים כלליים
פריסטייל (freestyle)
נסיעה עם רגל אחת.
נסיעה אחורה.
הליכה על הגלגל - מורידים את הרגליים מהפדלים ודוחפים אתן את הגלגל.
הליכה על הגלגל עם רגל אחת.
הליכה על הגלגל תוך כדי עמידה על המזלג.
פלאט (flat)
יוניספין 180 - קפיצה מהחד אופן חצי סיבוב של החד אופן ונחיתה עליו בחזרה.
יוניספין 360 - קפיצה מהחד אופן סיבוב של החד אופן ונחיתה עליו בחזרה.
רול רול
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ספורט
קטגוריה:סוגי אופניים
קטגוריה:קרקס | 2022-07-07T07:42:49 |
מעגל מודפס | שמאל|ממוזער|180px|דוגמה למעגל מודפס
מעגל מודפס (באנגלית: Printed Circuit Board, בראשי תיבות: PCB) הוא לוח שעליו מונחים רכיבים אלקטרוניים היוצרים מעגל חשמלי. החיבור בין הרכיבים נעשה הוספת מוליכים חיצוניים . את מקומם תופסים פסי נחושת שהודפסו על הלוח, שהוא מצע שאינו מוליך. מעגלים מודפסים אינם יקרים, ובדרך כלל מאוד אמינים.
המעגל המודפס בא להחליף שיטה ישנה לחיבור בין רכיבים אלקטרוניים באמצעות חוטים, שיטה ידנית שהייתה מסורבלת, יקרה ואיטית. כיום כמעט כל מערכת אלקטרונית מכילה מעגל מודפס בטכנולוגיה כלשהי.
היסטוריה
ממציא המעגל המודפס היה מהנדס יהודי-אוסטרי בשם פאול אייזלר (1907–1995), שנאלץ לברוח לאנגליה ב-1936. במשך עבודתו באנגליה יצר מעגל אחד כזה ב-1941 כחלק מסט רדיו. בסביבות 1943 החלו להשתמש בטכנולוגיה הזו בארצות הברית בצורה רחבה על מנת לייצר חיישן-קירבה לפיצוץ פצצות מעופפות של הגרמנים במלחמת העולם השנייה.
לאחר המלחמה, בשנת 1948, שחררה ארצות הברית את ההמצאה לשימוש מסחרי. מעגלים מודפסים נעשו נפוצים בשימוש אזרחי אחרי אמצע שנות ה-50, לאחר תהליך ההרכבה האוטומטי אשר פותח בידי צבא ארצות הברית.
מבנה
מעגל חשמלי פשוט על כרטיס: כאשר מעגל חשמלי מכיל רכיבים רבים, הוא מסובך לבניה ולבקרת איכות. על כן בבניית מכשיר חשמלי ניתן לפרוס את רכיבי המעגל החשמלי על צידו האחד של לוח מבודד (צד הרכיבים), במקומות שסומנו להם מראש, ולחבר את הרכיבים בחוטים מוליכים. המעגל הופך אפילו פשוט יותר לבניה ולבקרה כאשר החוטים מצויים מצידו השני של הכרטיס וחלקי הרכיבים המולחמים אליהם מגיעים לצד זה של הכרטיס דרך חורים (צד ההלחמות).
מעגל מודפס: כאשר מחליפים את מרבית החוטים המוליכים בהדפסה של חומר מוליך על הכרטיס המבודד עצמו מקבלים מעגל מודפס. המעגל המודפס הפשוט ביותר כולל משטח מבודד כמו פיברגלס שאליו מוצמד גיליון נחושת לקראת הדפסה.
מעגל מודפס מודרני מיוצר בתהליך שבו מורידים משכבת הנחושת חומר כך שנשארים רק עקבות המוליכים המחברים בין הרכיבים האלקטרוניים. בנוסף, כאשר המעגל מכיל רכיבים בעלי "רגליים" מאונכות למעגל, המעגל יכיל קדחים שלתוכם יש להכניס את רגלי הרכיבים ולהלחים אותם.
ייצור מעגל מודפס
עקרון בסיסי:בשבבים, המכילים מספר רב של שכבות התהליך הבסיסי דומה אך נעשה בשיטות אחרות הלוח הבסיסי מצופה נחושת . מעכלים את הנחושת בכל האזורים שאינם מתוכננים כמוליכים, ונותרים רק החיבורים שבין הרכיבים המתוכננים. מנקבים חיבורים לרכיבים אותם מלחימים על גבי הכרטיס.
ייצור כרטיס בסיסי מורכב מ 10 שלבים:
תכנון: התכנון כולל את מכל מרכיבי המערכת שתורכב על הלוח, את החיבורים ביניהם ואת החיבורים החיצוניים וכן את ההתאמה למארז או לחיבורים ללוחות נוספים . התכנון נעשה במערכת CAD ממוחשבת
הדפסת התוכנית על שקף מיוחד שיותאם לגודל הסופי. קווי החיבורים הרצויים צבועים ומונעים מעבר אור.
הכרטיס הבסיסי הוא לוח עשוי חומר מבודד המצופה בנחושת. חותכים למימד ולצורה הנדרשים לתוכנית.
מצמידים את השקף לכרטיס כציפוי ומקרינים בקרינה באור אולטרא-סגול. כל השטחים שאינם צבועים מחדירים את הקרינה ויאפשרו לתמיסת המסה לפעול על הנחושת.
טובלים את הכרטיס תחילה בתמיסת NAOH ( פראוקסיד) המעכלת את הציפוי שהוקרן, כך שיישאר ציפוי רק על המוליכים המתוכננים.
לאחר שטיפה טובלים את הכרטיס בתמיסות המעכלות נחושת. הציפוי שנותר רק על המוליכים מונע המסת הנחושת, בעוד השאר מומס. התהליך הוא: Cu + 2FeCl₃ → 2FeCl₂ + CuCl₂ כאשר תמיסת הברזל הכלורי משמשת לחמצון הנחושת.
מסירים את הציפוי שהגן על הנחושת מפני ההמסה.
לאחר ביקורת ראשונה על שלמות החיבורים, מנקבים חורים בהתאם לרכיבים ולחיבורים החיצוניים הנדרשים.
מסמנים באמצעות הדפסת משי את סימול הרכיבים, המאפשר התאמה והלחמה אוטומטית . מצפים את הכרטיס בלכה להגנה.
הרכבת והלחמת הרכיבים אוטומטית .
הדפס משי
המעגל המודפס לא חייב להכיל הדפס משי. הדפס המשי אינו קשור להדפס המוליך ההכרחי לפעולת המעגל. הדפס המשי על המעגל המודפס מסמן למי שמרכיב אותו, למי שמבקר את איכותו ולמי שמתקן איזה רכיב אמור להתחבר אל המעגל בכל נקודה ונקודה בו. לרכיבים השונים יש סימנים שונים המופיעים בהדפס המשי. למשל, הסימן C132 ליד סימן של עיגול שבאחד מקצותיו מופיע סימן + מורה שבשטח המעגל יש לחבר את הקבל האלקטרוליטי שמספרו הסידורי הוא 132 ואת רגלו החיובית של הקבל יש לחבר ליד סימן הפלוס.
שכבות
מעגלים מודפסים כיום הם "רב- שכבתיים", כלומר מכילים יותר משכבה אחת של נחושת.
המעגל הבסיסי ביותר הוא דו-שכבתי ומכיל מוליכים משני צידי הלוח. נהוג לכנות את הצד עליו מונחים הרכיבים Component Side והצד שהיה נהוג לחבר את רגלי המוליכים Print Side. כיום ניתן לחבר רכיבים משני צידי הלוח על ידי שימוש ברכיבים בטכנולוגיית השמה משטחית (SMT).
פדי חיבור וקדחי חיבור
שמאל|ממוזער|200px|קדחים ופדים במעגל מודפס, לפני שהורכבו בו הרכיבים
נקודת החיבור של הרכיב במעגל המודפס קרויה פד (Pad). מבחינים בין שני סוגי פדים:
פד עם קדח (Through Hole) נועד לרכיבים עם רגליים הנכנסים לתוך הקדח, נקרא גם Deep בז'רגון המקצועי.
פד ללא קדח, נועד לרכיבים בטכנולוגיית SMT.
מעגל מודפס מכיל מספר סוגי קדחים:
קדח המשמש לחיבור הרכיבים באמצעות הלחמה.
קדח המשמש כחיבור מעבר בין שכבות הנחושת השונות (Via). קדחים אלה מצופים בחומר מוליך לשם העברת אותות ומתחים בין השכבות.
קדח בעל קוטר הקטן מ-0.1 מ"מ (Microvia) נועד לחיבור בין שתיים או שלוש שכבות צמודות.
רכיבים
מעגל מודפס מיועד להרכבה וחיבור של רבים ממרכיבי המעגל החשמלי. החלקים הנפוצים הם (ראו תמונות):
ראו גם
מעגל משולב
הלחמה
לוח אם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מעגלים חשמליים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: המצאות
קטגוריה:מכשירי חשמל: רכיבים | 2024-08-01T05:12:05 |
אנטנה | 300px|ממוזער|סוגים נפוצים של אנטנות.
ממוזער|300px|מראה האנטנות על גגות העיר העתיקה בירושלים
ממוזער|שלושה רכיבי RFID מבפנים, ניתן לראות את הסליל המשמש כאנטנה
ממוזער|אנטנות שונות בתוך טלפון נייד, כמו בלוטות', Wi-Fi, GPS, NFC וכדומה
אנטנה (מאיטלקית: Antenna, בעברית: מְשׁוֹשָׁה) היא מתמר, רכיב חשמלי או מתקן המורכב ממוליכים המיועד לשדר או לקלוט גלי רדיו.
בשידור, המוליכים מתמרים את הזרם חשמלי הנכנס לאנטנה, לקרינה אלקטרומגנטית.
בקליטה, זרם חשמלי נוצר במוליכים של האנטנה, כיוון שהם נמצאים בשדה אלקטרומגנטי משתנה (השראה אלקטרומגנטית).
מקור המונח
את השימוש הראשון במילה אנטנה לתיאור ההתקן האלחוטי משייכים לגוליילמו מרקוני, מהנדס חשמל איטלקי. בשנת 1895 מרקוני ערך ניסויים בציוד אלחוטי, במסגרתם השתמש במוט באורך של 2.5 מטרים לצורך השידור והקליטה של האותות האלחוטיים. באיטלקית פירוש המילה antenna הוא מוט (ומקורה מלטינית), וכך כינה מרקוני את מוט השידור והקליטה. מאז הפכה המילה אנטנה למונח בינלאומי לתיאור רכיב השידור והקליטה של גלי רדיו.
אפיון
שמאל|ממוזער|150px|תורן עם אנטנות לטלוויזיה, בקצה העליון אלמנט דיפול מקופל לקליטת רדיו FM.
תכונות האנטנה מורכבות ממספר תחומים:
תכונות פיזיות ומרחביות (הקשורות בכיוון אליו האנטנה משדרת או קולטת), ומהוות פרטים בעקום הקרינה של האנטנה.
רוחב אלומה
כיווניות
עוצמת אונות צד
יחס פנים לאחור
תכונות חשמליות ואלקטרומגנטיות (הקשורות ביכולות ההקרנה של האנטנה):
תחום תדר פעולה.
קיטוב (אופקי, אנכי, אלכסוני, מעגלי וכו')
יעילות או נצילות
יחס גלים עומדים (יג"ע)
היגב
שבח או הגבר
עכבת כניסה או יציאה (כניסה בשידור, יציאה בקליטה)
מדידות של המאפיינים של אנטנה קיימת מתבצעים במטווח אנטנות.
סוגי אנטנות
שמאל|ממוזער|300px|אנטנת דיפול חצי אורך גל
קיימים סוגים שונים של אנטנות, בהם:
אנטנת דיפול – אנטנה הבנויה משני חוטי (או מוטות) מתכת הנמצאים בציר אחד, כאשר במצב שידור תפוקת המשדר מוזנת ביניהם במרכז האנטנה. עקום הקרינה של האנטנה הוא כלל כיווני, במישור הניצב לאנטנה. כאשר אורך האנטנה הוא חצי אורך הגל, שבח הדיפול הוא 2.2 dB.
אנטנת מונופול – בנויה מחוט (או מוט) מתכת מעל משטח אדמה מתכתי אינסופי. בפועל ניתן להסתפק במשטח קטן יותר. לפי שיטת השיקופים, עקום הקרינה של אנטנה זו זהה לאנטנת דיפול. כאשר אורך האלמנט הוא רבע אורך גל, שבח המונופול הוא 6 dB.
אנטנת שופר – מבנה דמוי משפך. בנויה מגלבו מורחב בקצהו ומשמשת בעיקר לתדרים מעל 1 ג'יגה־הרץ.
אנטנה לוג-פריודית – אנטנה רחבת סרט בו ישנם מספר אלמנטים בעלי אורך שונה שכל אחד מהם תועד בתדר שונה.
אנטנת יאגי – משמשת בעיקר לתדרים גבוהים ומורכבת ממספר אלמנטים הנקראים דירקטורים ורפלקטורים.
אנטנה ביקונית – מורכבת משני אלמנטים בצורת חרוט מלא או ממוטות משדרת אלומה כלל כיוונית בציר האזימוט ואלומה כיוונית בציר ההגבהה.
אנטנה פרבולית – נקראת גם אנטנת מַחזֵר (reflector) או צלחת. שימושית בעיקר בתדרי מיקרוגל. בעלת מבנה דמוי צלחת פראבולית, שבמרכזה זן. משדרת אלומה צרה או שבח גבוה.
אנטנות מודפסות – אנטנות שנכנסו לשימוש בשנים האחרונות ובהן האלמנטים מודפסים על מעגל מודפס כך שניתך להדפיס מספר גדול של אלמנטים ולהשיג שבח גבוה.
ראו גם
נוסחת פריס
ננו-אנטנה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית
קטגוריה:תשתיות תקשורת | 2024-08-19T13:17:30 |
דיוני | דיוני (מלטינית: Dione) הוא הירח הרביעי בגודלו של שבתאי. דיוני הוא ירח קטן יחסית, אשר רדיוסו עומד על 560 קילומטרים בלבד. הירח מקיף את שבתאי אחת ל-2.73 ימים, וזהו גם בערך משך הזמן שבו הוא סובב סביב צירו שלו. הירח נמצא במרחק של 377,400 קילומטרים מפלנטת ההורה שלו.
דיוני חולק את מסלולו עם אסטרואיד קטן, המכונה הלנה, הממוקם בנקודה יציבה במסלולו של דיוני. הטמפרטורה בפני השטח של דיוני דומה לזו של טיטאן – 186 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ופעילות געשית-קריוגנית מעצבת את פניו. שלא כמו טיטאן, לדיוני אין אטמוספירה.
בדצמבר 2004 שלחה הגשושית קאסיני תמונות ראשונות מפני הירח. באוקטובר 2005 התקרבה למרחק של כ-500 קילומטרים בלבד מפני הירח.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ירחי שבתאי | 2024-03-24T23:57:42 |
קאסיני-הויגנס | קאסיני הייתה גשושית שנשלחה על ידי נאס"א וסוכנות החלל האירופית לחקור את כוכב הלכת שבתאי וירחיו. הגשושית שוגרה ב-15 באוקטובר 1997 מנמל החלל קייפ קנוורל, פלורידה ונכנסה למסלול סביב שבתאי ב-1 ביולי 2004. קאסיני הייתה הגשושית הרביעית אשר ביקרה בשבתאי והראשונה שנכנסה למסלול סביבו. היא סיימה את משימתה ב-15 בספטמבר 2017.
הגשושית קרויה על שם ג'ובאני דומניקו קאסיני וכריסטיאן הויגנס.
מסעה של קאסיני אל שבתאי
הגשושית שוגרה בכיוון הפוך ליעדה. במקום לשלוח אותה בכיוון הפוך מזה של השמש, כיוון בו נמצא מסלולו של שבתאי יחסית לכדור הארץ, היא שוגרה דווקא לכיוון השמש, לעבר כוכב הלכת נוגה, הקרוב לשמש יותר מאשר כדור הארץ. הגשושית התקרבה אל נוגה ועברה בסמוך אליו. זאת על מנת להאיץ את מהירות הגשושית, בטכניקה הקרויה מקלעת כבידתית.
בכבידה של נוגה נעשה שימוש פעמיים: ב-26 באפריל 1998 וב-24 ביוני 1999. לאחר מכן, ב-18 באוגוסט 1999, עברה קאסיני ליד כדור הארץ והסתייעה בכבידתו להאצת מהירותה. הבא בתור (והאחרון) להאיץ את הגשושית היה כוכב הלכת הענק צדק, הגדול והמאסיבי שבין כוכבי הלכת של מערכת השמש. הדבר התרחש ב-30 בדצמבר 2000.
בסיום מסעה, כאשר הגיעה לקרבת שבתאי ביולי 2004, הופעל מנועה העיקרי של קאסיני למשך תשעים ושבע דקות כדי להאט את תנועתה. פעולה זו גרמה לה להיכנס למסלול יציב סביב שבתאי, שבו הגשושית נשארה עד 15 ספטמבר 2017, המועד שבו הוכנסה הגשושית לאטמוספירת הכוכב ונשרפה.
שמאל|ממוזער|250px|שיגור הגשושית ב-15 באוקטובר 1997 מנמל החלל קייפ קנוורל, פלורידה.
שמאל|ממוזער|400x400 פיקסלים|היום בו כדור הארץ חייך, צולם על ידי הגשושית קאסיני ב-19 ביולי 2013
מהלך המשימה
המשימה הראשית של קאסיני נמשכה 4 שנים והסתיימה בינואר 2008.
הארכת המשימה הראשונה, שנקראה Cassini Equinox Mission הייתה לשנתיים נוספות והסתיימה בספטמבר 2010.
הארכת המשימה השנייה היא עד לספטמבר 2017. משימה זו נקראת Solstice Mission . הארכת משימה זו התחילה במהלך נקודת ההיפוך החורפית של החלק הצפוני (winter solstice) ועד לנקודת ההיפוך הקיצית (summer solstice)
שלב סיום המשימה (The Grand Finale) החל עם התקרבות קאסיני אל שבתאי וטבעותיו ב-23 באפריל 2017. קאסיני נכנסה למסלול הקרב והולך לשבתאי ומשימתה הסתיימה ב-15 בספטמבר 2017, כאשר קאסיני נשרפה עם חדירתה לחלק העליון של האטמוספירה.
ממצאים
הגשושית שלחה צילומים של התופעות להן גורם הירח פרומתאוס בטבעות שבתאי ובעיקר בטבעת האחרונה (F).
פרומתאוס הוא אחד הירחים הקטנים, בעל קוטר של 91 ק"מ. כל 14.7 שעות חוצה פרומתאוס את הטבעת F, מושך אחריו חלקיקי קרח ואבק ויוצר שובל בו אין חלקיקים. כל סיבוב נעשה במיקום מעט שונה מהקודם וכך נוצרים מספר שבלים.
הגשושית שלחה קריאות מגנטיות של שבתאי שתרמו להשערת טבעות ריאה.
ממוזער|מרכז|400px|סיכום משימת קאסיני. ברקע ייצוג אמנותי של הגשושית במסלולה סביב שבתאי
הנחתת הויגנס
ב-24 בדצמבר 2004 הופרדה מקאסיני הנחתת הויגנס, וב-14 בינואר 2005 היא נחתה על טיטאן, ירח של שבתאי. מיד עם נחיתתה החלה הגשושית לשדר תמונות ממקום הנחיתה.
קישורים חיצוניים
דף הבית של הגשושית באתר נאס"א
שלב סיום המשימה של קאסיני, ערוץ NASA JPL באתר Youtube.
The Saturn System Through the Eyes of Cassini, NASA, 2017
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנית החלל האירופית
קטגוריה:משימות לחקר מערכת השמש
קטגוריה:גשושיות אירופאיות
קטגוריה:שבתאי | 2024-03-25T01:02:44 |
קרב גשר סטמפורד | הקרב על גשר סטמפורד (באנגלית: Battle of Stamford Bridge) נערך ב-25 בספטמבר 1066, בין כוחות אנגליים (אנגלו-סקסונים) שהונהגו בידי המלך הרולד גודווינסון לבין כוחות ויקינגים בראשותם של הראלד השלישי, מלך נורווגיה ושל בעל-בריתו טוסטיג – אחיו הצעיר של הרולד ורוזן נורת'מבריה לשעבר, שגורש מנחלתו. הקרב נערך במזרח אזור יורקשייר וסימן את סוף גלי הפלישה הוויקינגית לאנגליה, שתחילתה כמאתיים וחמישים שנה לפני כן. לאחר קרב זה שוב לא דרך צבא כיבוש סקנדינבי על אדמת אנגליה. עם זאת, עד תחילת המאה ה-12 (פלישת המלך הנורווגי מגנוס ב-1103) עוד המשיכו להגיע פושטים ויקינגים לאיים הבריטים.
הרקע ההיסטורי
אנגליה של אמצע המאה ה-11 הייתה שרויה בתקופה של שקיעה מתמשכת. המלך האחרון של שושלת וסקס המפוארת והעתיקה והמלך האנגלו-סקסוני הלפני אחרון היה אדוארד המודה, מלך בובה, שהושם על כס המלכות בניגוד לאופיו ולשאיפותיו, רק כדי לשמש כלי בידי אינטרסים החזקים ממנו. אדוארד הקדיש את עיקר זמנו לעיסוק בדת (ואכן היה למשך תקופה ארוכה הקדוש הפטרון של אנגליה לאחר מותו), והשליטה בפועל הייתה בידי גודווין, רוזן וסקס, ממשפחה דנית. לאחר מותו של גודווין קיבל את תפקידיו בנו, הרולד גודווינסון. אדוארד המודה היה חשוך ילדים, והיה ברור כי לאחר מותו יעלו דרישות סותרות אחדות לכתר האנגלי. בין היורשים הפוטנציאליים נמנו:
הרולד גודווינסון אשר דרש להפוך את העובדה כי הוא שליטה דה פקטו של אנגליה בשלוש-עשרה השנים מאז מות אביו, להכתרה דה יורה.
הסקנדינבים שמעבר לים, אשר רצו לחדש את מסורת מלכי אנגליה הגדולים ממוצא סקנדינבי (כמו המלך קאנוט הגדול) ואת מסורת הפלישות הוויקינגיות.
הנורמנים בראשות ויליאם דוכס נורמנדיה, לימים ויליאם הכובש, אשר אדוארד הבטיח לו את כס המלוכה עוד בימי חייו.
הייתה זו פרשת דרכים חשובה בדברי ימי אנגליה. המלכתו של הרולד פירושה המשך השליטה הסקסונית באי, שכן הרולד נסמך על המוסדות הסקסונים ועל האצולה הסקסונית. כיבוש בידי הנורווגים פירושו הפיכתה של אנגליה לממלכה ויקינגית, והטיית הכף הדמוגרפית והתרבותית לכיוון אחר. על אף שאנגליה ידעה סדרה של פלישות ויקינגיות, ובחלקים נרחבים ממנה שרר החוק המכונה , החוק הדני, עדיין היה גרעין השליטה התרבותי והמדיני במדינה סקסוני. הכיבוש הנורמני פירושו צירופה של אנגליה ליבשת אירופה, והפעלת משטר פאודלי תחת כובש זר.
אדוארד המודה מת ב-5 בינואר 1066. יורשו הקרוב ביותר אדגר אתלינג היה עדיין נער, ולכן נאלצו לבחור במועמד אחר. כבר למחרת היום נפגשו חברי הוויטנגמוט, מועצה של כשישים בישופים ולורדים שעזרו לנהל את אנגליה, והם החליטו על מינויו של הרולד גודווינסון למלך אנגליה הבא.
החלטתו של הרולד
במאי 1066 שמע הרולד כי צבאו של אחיו טוסטיג, רוזן נורת'מבריה לשעבר שגורש מממלכתו, נחת בחופו של האי וייט, ואילץ את תושבי המקום לתת לו כסף ואספקה. הרולד וצבאו צעדו דרומה אל האי, אך עד שהגיעו ליעדם, כבר הניס צבאו של הרוזן את טוסטיג. האיום העיקרי על אנגליה ועל כס המלך היה מצד הנורמנים, ולכן הציב הרולד את חייליו על חופה הדרומי של אנגליה וחיכה לבוא הנורמנים. בספטמבר החליט הרולד לשחרר את צבאו אל ביתו, שכן האיכרים היו צריכים לקצור את היבול.
הרולד שב ללונדון, שם שמע משליח כי הראלד הרדראדה, מלך נורווגיה, מתכוון לפלוש לממלכת אנגליה ולכבוש את כולה, בתגובה אמר המלך "אתן לו רק 6 רגל מהאדמה האנגלית; אולי, מאחר שאומרים שהוא איש גבוה, 7 רגל!" (כלומר יתן לו רק מקום מספיק לקבורה). לאחר מכן, שמועות על השרפה בסקרבורו ב-15 בספטמבר הגיעו לאוזניו של הרולד, ואילצו אותו להחליט החלטה קשה: האם להישאר בלונדון כנגד האיום הנורמני או לחלופין להילחם בטוסטיג ובהראלד הרדראדה ולעזור לרוזנים אדווין ומורקר.
החלטתו של הרולד, לצאת ולהילחם בוויקינגים נשמעת מוזרה לחלק מההיסטוריונים שכן האיום הנורמני היה כבד בהרבה. אך עונת הסערות עמדה בפתח ושמועות סיפרו שבסערה האחרונה נפגע כלל הצי הנורמני (כמו גם חלק מהצי האנגלי) כך שפלישה נורמנית לא נראתה בזמן הקרוב. הרולד גמר אומר לצאת במהרה צפונה, להביס את האיום הוויקינגי ולחזור אל החזית הדרומית.
הקרב
המסע ליורק
300px|ממוזער|מיקומי הקרבות והמאורעות העיקריים, שהתרחשו על אדמת אנגליה בשנת 1066
צבאו של המלך הרולד הורכב בעיקר מלוחמים שנקראו ומאיכרים שנקראו . הפירדים נקראו לצבא רק בשעות חירום, בעוד שהאוסקרלים היוו את החלק המאומן של הצבא וקיבלו תשלום בעבור שירותם. האיכרים חומשו מכל הבא ליד: אבנים, מקלות, קלשונים ועוד, בעוד שהלוחמים היו מצוידים במגנים ובחרבות. לוחמי העלית של ההאוסקרלים היו חמושים בגרזן דני, גרזן דו-ידני גדול. הרולד פנה עם צבאו צפונה, על הדרך הרומית העתיקה שנסללה מלונדון צפונה. במקביל הביס הרדראדה את כוחות מורקר ב ב-20 בספטמבר וארבעה ימים לאחר מכן, ב-24 בספטמבר, כבש את יורק.
יורק נמצאת כ-320 קילומטר צפונית ללונדון. ביום ראשון, 24 בספטמבר, רק ארבעה ימים לאחר צאתו מלונדון, הגיע צבאו של הרולד ל, שנמצאת כ-16 קילומטר מיורק. הרולד וצבאו עברו כשמונים קילומטר ביום. הייתה זו מהירות מדהימה לגבי אותם הימים, והיא חוללה הפתעה שהניחה בידי הרולד יתרון התחלתי בקרב.
הדרך הרומית בה השתמש הרולד במסעו עוברת בסמוך לגדה הדרומית של , רק 3.5 ק"מ ממקום עגינתן של ספינות הצי הוויקינגי.
בטדקסטר התחיל הרולד ללקט מידע. הוא שמע בראשונה על הפסד הרוזנים בשער פולפורד. צי המלחים הקטן של הרוזן מורקר סיפק כמה פרטי מידע מועילים להרולד: טוסטיג, הרדראדה וצבאם עזבו את יורק וחזרו לכיוון הספינות. מאנשים ששהו ביורק בזמן כניעתה שמע הרולד כי אנשי העיר התחייבו להעביר לוויקינגים אספקה ובני ערובה, וכך גם ממלכת נורת'מבריה שמתכננת לספק 100 בני ערובה ואספקה לוויקינגים ב.
בהתבסס על מידע זה, החליט הרולד לקחת את צבאו ליורק בבוקר שלמחרת, לבסס שם שלטון אנגלי מחודש, ואז לתקוף במפתיע את הנורדים בגשר סטמפורד, שבו יוכל לתפוס אותם לא מוכנים.
יום הקרב
בבוקר 25 בספטמבר הגיעו המלך וצבאו ליורק, שם גייס המלך כל לוחם אפשרי והמשיך לגשר סטמפורד שממוקם כ-9 קילומטר צפונית מזרחית לעיר. הצבא נשאר בצמוד לדרך המלך הרומית, עד לנקודה בה הנורדים יכולים כמעט לראותו, ואז הסתתר תחת שער הלמסלי. הם המתינו שם לאחר שהוויקינגים נרגעו, חלקם פשטו את בגדיהם והשתזפו, אחרים השתכשכו במי נהר דרוונט והתחילו לשחות בו. כאשר החליט הרולד שהגיע הרגע המתאים, הורה לצבאו לתקוף.
צבאו של הרולד עלה על הגבעה בשאון קולות. השמש שהשתקפה ממגני וחרבות האנגלים סינוורה את עיני הוויקינגים. הנורדים, שלא העלו על דעתם שיאלצו להילחם על הגשר, הותירו בספינות את שריונותיהם ושליש מ-5,000 האנשים שתקפו את יורק.
הקרב
שמאל|ממוזער|250px|הקרב בתיאור מהמאה ה-13
הוויקינגים היו מחולקים לשתי קבוצות: אחת עמדה בחלקו הצפוני של הגשר, קבוצה קטנה שעמדה אל מול כלל הצבא האנגלי, בעוד הקבוצה השנייה, הגדולה, עמדה בצדו הדרומי של הגשר.
הרדראדה לא הכיר את השטח וגם לא תכנן תוכנית מראש למקרה של מתקפה. אחיו המורד של הרולד, טוסטיג, לעומת זאת, הכיר את האזור בזכות היותו רוזן נורת'מבריה במשך 10 שנים וגם יכול היה להעריך את יכולת הקרב של אחיו למחצה, הרולד. הוא ייעץ להרדראדה לנוס עם כוחותיו אל עבר הצי, שם יצטרף אליו שאר צבאו. אך הנורדי דחה את התוכנית, באומרו כי פרשי הרולד ישיגו את הצבא ויטבחו בו במהירות.
לאחר שהחליט לקבל עליו את הקרב, הרדראדה קרא אליו שליח שיצא אל המפקד הוויקינגי שנשאר עם הספינות ויקרא לו לבוא לעזרת צבא הוויקינגים. במהרה, קרא הנורדי לכל כוחותיו בצידו הצפוני של הנהר לעבור אל הצד הדרומי, משאיר רק כוח קטן לאבטח את הגשר בשעה שערך את צבאו, החיילים המשוריינים מקדימה, לאורך רכס 300 מטר דרומית מזרחית לדרוונט.
החייל הבודד
הכוח על הגשר לא הספיק כדי לעכב את הצבא האנגלי שהביס אותו במהרה, אך מסופר כי (לוחם ויקינגי המצוי בשכרון קרב - מעין טירוף ההופך אותו לאגרסיבי וחסר פחד) בודד נשאר על הגשר ומנע מן הצבא האנגלי לעבור עד אשר חייל אנגלי ירד בסירה אל מתחת לגשר ונעץ רומח בגופו של הוויקינג מלמטה.
לסיפור גרסה שונה, לקוחה מהגרסה השלישית ל"היסטוריה האנגלו-סקסונית" בה נכתב אודות "חייל נורווגי שעמד כנגד האנגלים ומנע מהם לעבור את הגשר או לנצחו. אז איש אנגלי ירה לעומתו חץ, אך ללא הועיל, עד אשר הגיע אחר תחת הגשר ודקר אותו עם החץ."
המשך הלחימה
המלך הרולד רכב לעבר טוסטיג והציע לו בתמורה לחזרתו לצד האנגלים את אדמתו הנורת'מברית בחזרה, ביודעו שהסיכוי שיענה בחיוב קטן, אך אם דבר כזה יקרה, יפגע במורל הוויקינגים. בתגובה שאל טוסטיג את הרולד אילו שטחים יתן להרדראדה אם ישחרר את צבאו והרולד ענה לו שהוא יעניק לנורדי 7 רגל של אדמה אנגלית משובחת.
לאחר שעברו החיילים האנגלים את הגשר הם הסתדרו בשורה ארוכה בעלת עומק של מספר חיילים. פונים אל הצבא הוויקינגי, החלו חיילי המלך לצעוד ואז לרוץ ולתקוף. כנגד הוויקינגים פעל חסרונו של השריון אך כנגד האנגלים פעל המסע המפרך שעברו באותו יום – 19 ק"מ, נוסף על המסע שעברו בארבעת הימים שלפני כן. הקרב היה עקוב מדם ושווה בין הצדדים. הראלד הרדראדה נפגע ראשון מחץ בגרונו. לאחר מכן לקח טוסטיג את הפיקוד, ושוב הציע לו הרולד להיכנע, ולחזור בשלום עם אנשיו, אך הנורדים הודיעו כי טוב להם למות כולם יחדיו מאשר להיכנע להרולד. גם לאחר מותו של טוסטיג המשיכו הוויקינגים להילחם בעוז ובקבוצות קטנות. צבא התגבורת הוויקינגי, שהגיע מהספינות, הגיע מאוחר מדי ומעט מדי. כדי להקדים הגעתם הורידו מעליהם חיילי התגבורת את השריון וכך היו לחסרי כל תועלת ולא עזרו במאומה לכוחות הוויקינגים.
תוצאות הקרב
בשנת 1125 לערך כתב הנזיר על תוצאות הקרב:
הגרסה הרביעית של ה"היסטוריה האנגלו-סקסונית" מספרת בערך את אותו סיפור וכך גם מקורות נוספים, לפעמים עם שמות שונים לבנו של המלך הנורווגי אולף, ומספר ספינות שונה אך קטן מ-25.
הקרב הביא לסוף הפלישות הוויקינגיות לאנגליה, והיה לנקודה מרכזית בפעילות הוויקינגים באזור. המלך הרולד לא זכה לרגע שקט לאחר קרב זה, וביום הניצחון הגדול בגשר סטמפורד הביאו לו שליחים את הידיעה כי מתחרה נוסף על כתרו, ויליאם, דוכס נורמנדי, נחת בראש צבא גדול בחופה של פוונסי. קצת יותר משבועיים לאחר מכן ב-14 באוקטובר, לאחר שהצעיד את צבאו כל הדרך חזרה מיורקשייר, נחל תבוסה נחרצת מידי ויליאם הכובש בקרב הייסטינגס, שסימן את תחילת הכיבוש הנורמני של אנגליה.
בהכרעה על דרכה של אנגליה - סקסונית, ויקינגית או נורמנית, סימן הקרב את סופו של האיום הוויקינגי על שלמות המדינה האנגלית ועל כתרה. התרבות הוויקינגית, הלשון הוויקינגית והמוצא הוויקינגי נותרו בעלי השפעת מה על האנגלים, אך לאחר הקרב על גשר סטמפורד לא חזרו אנשי הצפון למצב בו הייתה להם היכולת לארגן כוח שיפלוש לאנגליה ויטען לשליטה בה.
קישורים חיצוניים
גשר סטמפורד
סטנפורד, גשר
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:המאה ה-11
קטגוריה:מזרח יורקשייר | 2024-01-05T20:39:35 |
ריאה (ירח) | ריאה, ירח של שבתאי שנתגלה ב-1672 על ידי ג'ובאני קאסיני.
גודלו של ריאה הוא כמחצית גודלו של הירח של כדור הארץ. ריאה על 1,528 הקילומטרים שלו הוא הירח השני בגודלו מבין הירחים המקיפים את שבתאי.
התמונה צולמה באור נראה על ידי המצלמה צרת השדה של חללית הקאסיני ב-24 באוקטובר 2004 במרחק של כ-1.7 מיליון קילומטר מריאה ובזווית שמש-ריאה-חללית של 40 מעלות. קנה המידה של התמונה הוא כ-10 קילומטר לפיקסל. קאסיני צילמה את החלק הזה של הירח פעם נוספת באמצע ינואר 2005, זמן קצר לאחר נחיתתה של הנחתת הויגנס על הירח טיטאן וברזולוציה של כקילומטר לפיקסל.
ב-6 במרץ 2008 הודיעה נאס"א כי ככל הנראה יש לריאה מערכת טבעות, טבעות ריאה. זהו הירח הראשון במערכת השמש שנתגלו סביבו טבעות.
ממוזער|ימין|500px|יצירת אמן המתארת את הטבעות של ריאה. הגוף הקטן עם הטבעות בצד ימין למעלה הוא שבתאי.
ממוזער|ימין|300px|ירחיו של שבתאי טיטאן (ברקע) ורֶיאה, כפי שצולמו מהגשושית קאסיני-הויגנס בדצמבר 2013.
קישורים חיצוניים
נתוני גופים במערכת השמש באתר המעבדה להנעה סילונית של נאס"א
קטגוריה:ירחי שבתאי | 2023-06-29T20:50:24 |
ריאה - ירח של שבתאי | REDIRECT ריאה (ירח) | 2004-12-17T20:13:45 |
דיון | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות פרטיים | 2023-05-14T13:30:13 |
חלקיק | בפיזיקה תאורטית חלקיק הוא מודל של גוף חומרי בלתי ניתן לחלוקה, בעל מיקום ותנע מוגדרים, שלא ניתן לעוות את צורתו. מבחינה אינטואיטיבית, נוח לחשוב על החלקיק ככדור שיש או כדור ביליארד (בתיאום עם מודל הכדורים הקשיחים) זערורי בעל מקום ומהירות היכול להתנגש עם חלקיקים אחרים ולקיים אינטראקציות פיזיקליות.
חלקיק קלאסי
הכוונה ב"חלקיק" היא בעצם למודל תאורטי או קירוב אידיאלי שמבצעת המכניקה הניוטונית, שאמור לאפיין את התכונות הדינמיות של גוף חומרי קלאסי (כגון כדור ביליארד, כיסא או מכונית).
החלקיק מתאר גוף קשיח שאי-אפשר לעוות את צורתו (למעוך אותו, למתוח אותו, לשבור אותו, ועוד). בדרך כלל נהוג גם לומר שלחלקיק אין דרגות חופש פנימיות (הוא לא מסתובב סביב עצמו) ואז קוראים לו "חלקיק נקודתי". במקרים רבים, דנים בגופים קשיחים שאינם נקודתיים, אך מאפיינים אותם באמצעות מרכז המסה שלהם, שאליו מתייחסים כאל "חלקיק נקודתי".
כאשר קוראים לגוף מסוים "חלקיק נקודתי" מניחים עליו בעצם את התכונות הבאות:
ניתן לתאר את מיקומו במרחב באמצעות נקודה בודדת או וקטור יחיד.
המקום שלו והתנע שלו (מסה כפול מהירות) מוגדרים היטב.
אין לו דרגות חופש פנימיות (לכן, לא פועלים עליו מומנטים).
הוא צפיד, קשיח, לא ניתן לחלוקה ולא ניתן לעוות או לשנות את צורתו.
הוא מאופיין באמצעות פרמטרים קלאסיים כגון מסה, מטען חשמלי ומקדמים פיזיקליים המייצגים את תכונות החומר ממנו עשוי החלקיק.
מידת הנפח שהוא תופס במרחב היא 0. הנחה זו יוצרת בעיות של התבדרויות ואינסופים ולכן הקירוב הנקודתי הוא בעייתי.
החלקיקים אינם שווים, כך שגודלו של כל חלקיק משתנה.
השבר בתמונת החלקיק הקלאסי
לקראת סוף המאה ה-19 החלה להתפשט בקרב הקהילה הפיזיקלית התורה האטומית - מודל הטוען שכל העולם מורכב מאטומים מסוגים שונים ובאמצעות הנחה זו מצליח להסביר תופעות פיזיקליות רבות. כל סוג של אטום מהווה אבן בניין של חומר שונה. בהתחלה, סברו הפיזיקאים שהאטומים האלה הם אכן חלקיקים נקודתיים. ברם, תגליות וניסויים שנערכו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הראו שהאטום הוא לא חלקיק יסודי נקודתי, קשיח ובלתי ניתן לחלוקה אלא יש לו מבנה פנימי וגודל סופי. תכונות של חלקיק נקודתי הושלכו כעת על חלקיקים יסודיים יותר דוגמת האלקטרון בעוד שלצרכים מעשיים, הפיזיקאים המשיכו להשתמש במודל של כדורים קטנים וצפידים עבור מולקולות חומר.
פיתוחה של מכניקת הקוונטים שם קץ לתפישה הקלאסית של החלקיק והפך אותה לגמרי על פיה. ניסויים כגון ניסוי שני הסדקים הראו שלחלקיק יש גם תכונות גליות ולכן מיקומו איננו מוגדר היטב במרחב. מעקרון אי-הוודאות נבע גם שהתנע שלו איננו מוגדר היטב. למעשה, לפי הפרשנות המקובלת, התנע והמיקום של חלקיק אינם מוגדרים כל עוד הם לא נמדדו ויכולים לקבל כל ערך שהוא לפני המדידה (כמובן, שיש ערכים סבירים ביותר וערכים שהסיכוי שיתקבלו זניחים). ברגע שחלקיק נמדד, הוא מקבל ערך מוגדר (עד כדי גודל שגיאה שנובעת ממגבלות המדידה ועקרון אי הוודאות). במכניקת הקוונטים, לכל חלקיק הוצמדה פונקציית גל המתארת אותו (פונקציה זו משתרעת על כל המרחב ולא נמצאת רק במקום אחד ויחיד כמו עבור חלקיק קלאסי) והאינטראקציה של החלקיקים נקבעת על ידי משוואת הגלים של שרדינגר.
במקביל, מקס פלאנק ואלברט איינשטיין הראו שניתן להתייחס אל קרינה, שנחשבה עד אז כגלית כאל אוסף של חלקיקים נקודתיים חסרי מסה הנושאים עימם מנות קצובות של אנרגיה (שתלויה בתדירות הגל שלהם). החלקיקים המפורסמים ביותר מסוג זה הם הפוטונים - חלקיקי האור.
המודל החלקיקי החדש
בעקבות תובנות אלה, החלו הפיזיקאים במחקר מתקדם לגבי התנהגויות של חלקיקים ותכונותיהם הקוונטיות. באמצעות מכשור מתקדם הם בחנו את מבנה האטום ואת ההתנהגות הקוונטית של חלקיקים כדוגמת הפרוטון והאלקטרון תחת אינטראקציות של אנרגיות גבוהות. חקירת תופעת הרדיואקטיביות והתפרקות של חלקיקים וגילוי של חלקיקי יסוד חדשים, הגביר את הצורך בתורה חדשה שתסביר את תכונותיהם של "החלקיקים היסודיים".
ההתפתחויות התאורטיות החשובות בתחום זה היו שכלול מכניקת הקוונטים ופיתוח משוואת שרדינגר היחסותית על ידי פול דיראק, היא משוואת דיראק. יחד עם עבודה חלוצית בתחום שנעשתה על ידי ריצ'רד פיינמן שפיתח את תורת השדות הקוונטית המבוססת על ההנחה שהכוחות בעצם נישאים על ידי חלקיקי כוח, פותח מודל המנסה להסביר את כל האינטראקציות היסודיות בטבע (למעט כבידה) ולסווג את כל חלקיקי היסוד. פיינמן פיתח את ה-QED (אלקטרודינמיקה קוונטית) שבה הוא ביצע קוונטיזציה לשדה החשמלי ותיאר את הכוח האלקטרומגנטי באמצעות חלקיקי כוח הנושאים אותו (חלקיקים אלה היו הפוטונים של האור). בעקבות הצלחה זו, פותחה גם ה-QCD(כרומודינמיקה קוונטית) המציגה טיפול דומה בכוח הגרעיני החזק. בהמשך פותח גם תיאור של הכוח הגרעיני החלש כחלק מהכוח האלקטרו-חלש.
גילויי מאות חלקיקים בניסויים, במדידות קרינת הרקע הקוסמית ובמאיצי חלקיקים חייב את הפיזיקאים להכניס סדר ב"גן החיות" ולנסות להסיק על מספר מצומצם של חלקיקי יסוד שמרכיבים את כל השאר. עבודה זו בוצעה על ידי הפיזיקאים יובל נאמן ומארי גל-מאן (האחרון קיבל עליה פרס נובל) והתבססה על שיקולים של סימטריה. מעבודה זו הם הסיקו על קיומם של הקווארקים - חלקיקי יסוד המרכיבים חלקיקים כבדים יותר דוגמת פרוטונים ונייטרונים. אך כאן לא נגמר החיפוש. התברר שישנם מספר סוגי קוורקים, ושהקוורקים לא יכולים להסביר את קיומם של חלקיקים הנקראים לפטונים כגון אלקטרונים, נייטרינו או מיואון. היום הפיזיקאים מאמינים שהקוורקים הם חלקיקים נקודתיים חסרי מבנה פנימי ולכן מהווים חלקיקי יסוד אמיתיים.
החלקיקים המהווים את אבני הבניין היסודיות של החומר (וכן החלקיקים המהווים את נושאי הכוח "בוזונים") נקראים חלקיקים אלמנטריים והם מתוארים ומסווגים במסגרת תאוריה הידועה בשם המודל הסטנדרטי. התחום העוסק בחקר חלקיקים אלו ותכונותיהם נקרא פיזיקת חלקיקים.
תורת המיתרים מבטלת לגמרי את ההנחה של חלקיקים נקודתיים בגלל כל הבעיות שהיא גורמת ומעדיפה להתייחס אליהן כאל מיתרים חד-ממדיים.
קיימת תאוריה נוספת בפיתוח הקרויה תורת הממברנות, אשר גורסת שהמיתרים האמורים הם ממברנות (מעין קרומיות או "שמיכות" חומר) המצויות במגוון צורות ואופן רטיטתן קובע את מניפסטצית החומר.
תאוריה זו התפתחה מתוך תורת העל-מיתר, אך חלוקה עימה במספר הממדים הקיימים ומאששת את קיומם של אינסוף יקומים.
לתורה זו הייתה הצלחה מסוימת בתיאור מצב הסינגולריות (תמונת היקום לפני קיום חוקי הפיזיקה) שלתורות אחרות לא הייתה.
תאוריה זו עדיין נמצאת בפיתוח ומחקר, וכרגע אין דרך לאשש אותה ניסיונית עקב מגבלות ותקלות טכניות באמצעי הניסוי שיש למדענים.
ראו גם
חלקיק יסודי
פיזיקת חלקיקים
מכניקה קלאסית
דואליות גל-חלקיק
מכניקת הקוונטים
המודל הסטנדרטי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פיזיקת חלקיקים | 2023-09-24T19:55:48 |
מערכת קירור (רכב) | שמאל|ממוזער|250px|מקרן של מכונית
שמאל|ממוזער|500px|מערכת הקירור של פורד מודל T
מערכת הקירור ברכב היא מערכת שנועדה להבטיח שטמפרטורת העבודה של מנוע הרכב לא תעלה יתר על המידה. ללא מערכת קירור עלולים חלקי המנוע להתפשט עקב חום (במידה שונה) ולהתעוות עד כדי גרימת נזק בלתי הפיך למנוע. לדוגמה, עקב התחממות עלולות בוכנות מנוע להפסיק לנוע בצילינדרים שלהן ולהשבית את המנוע.
ישנם כלי רכב העושים שימוש במערכת קירור אוויר בה החום מועבר אל צלעות קירור בבלוק המנוע עצמו. בעבר השתמשו רוב מנועי המכוניות והאופנועים בשיטה זו. שאר כלי הרכב עברו למערכת קירור סגורה מבוססת נוזל (המכונה "קירור מים"), בה הקירור מתבצע באמצעות רשת של צינורות ומעברים המובילים את חום המנוע באמצעות נוזל אל רדיאטור (מקרן חום).
קירור באמצעות נוזל
מערכת הקירור היא מערכת אטומה, על מנת למנוע אידוי של נוזל הקירור.
מבנה טיפוסי של מערכת קירור בנוזל במכונית כולל את החלקים הבאים:
מקרן (רדיאטור) מעין רשת צינורות מתכת להולכת נוזל הקירור המוקפים צלעות קירור כך שיש שטח מגע גדול יחסית בין הנוזל לאוויר. המקרן ממוקם בקדמת המכונית והוא חשוף לזרימת אוויר בזמן נסיעה כך שנוזל הקירור עובר צינון על ידי זרימת האוויר שנוצרת מתנועת המכונית וגם על ידי מאוורר עזר שמופעל חשמלית בעת הצורך או מכנית באופן קבוע על ידי רצועה. מאוורר חשמלי נשלט על ידי רגש חום ("יוניט חום") המודד את טמפרטורת נוזל הקירור וממתג זרם חשמלי להפעלת וכיבוי המאוורר כתלות בחומם.
משאבה מזרימה את נוזל הקירור מתחתית המקרן אל תוך מעברי נוזל הקירור במנוע, לצורך איסוף החום מגוף המנוע. המשאבה מופעלת על ידי חגורה שמסתובבת על ידי המנוע או על ידי מנוע חשמלי.
וסת חום ברז ששולט על כניסת נוזל קירור למעברי הקירור במנוע. הברז נפתח ונסגר בטמפרטורות מסוימות ונועד לחסום את זרימת נוזל הקירור כשהמנוע קר (למשל בהתנעת בוקר) כדי לאפשר התנעה קלה והגעה מהירה לטמפרטורת עבודה.
מכל התפשטות מכל פלסטי שמשמש למילוי או הוספת נוזל קירור וגם לאגירת עודפי הנוזל כתוצאה מהתפשטות נפחו בטמפרטורות גבוהות. צינור דק מחבר בין מכל הנוזל לחלקו העליון של המקרן.
צנרת צינורות גמישים להולכת נוזל הקירור מחלקו התחתון של המקרן למשאבה וממנה למנוע (תוך כדי מעבר בוסת החום) ומהמנוע בחזרה לחלקו העליון של המקרן.
נוזל קירור בדרך כלל מים רכים או מזוקקים שכוללים לרוב תוספות כנגד קפיאה ושיתוך (קורוזיה). אין משתמשים במי ברז בשל תכולת המלחים הגבוהה שלהם שגורמת לשיתוך מהיר, בפרט במנועי אלומיניום. חומר הקירור הוא מים רכים המכילים תוספים למניעת שחיקה וקפיאה (אתילן גליקול). יצרני רכב מסוימים מייצרים נוזלי קירור לפי מפרט שלהם. לדוגמה, נוזל הקירור של קונצרן פיאט נקרא "פאראפלו" וצבעו כחול, וזה של קונצרן פולקסווגן נקרא G12 וצבעו ורוד-אדום.
מצנן ביניים (אינטרקולר) מערכת שאינה משמשת לצינון המנוע אלא לקירור האוויר אשר יונק המנוע, לפני כניסתו לתא הבעירה. מצנן זה רלוונטי במנועים מוגדשים, והוא תורם לכמות (מאסת) האוויר הנכנס למנוע (ולכן גם לכוחו, בדומה לפעולת המגדש), מכיוון שאוויר קר יותר הוא יותר צפוף. בנוי בדומה לרדיאטור אלא שמזרים בתוכו אוויר. שטח פנים גדול בא במגע עם האוויר הקר שמחוץ לרכב, וכך מקרר את האוויר אשר נדחס על ידי המגדש (והתחמם בגלל הדחיסה). ממוקם בדרך כלל בחזית הרכב.
ראו גם
מערכת קירור של מחשב
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טכנולוגיה תחבורתית
קטגוריה:קירור ומיזוג אוויר | 2024-02-27T18:43:59 |
חברת החדשות הישראלית | REDIRECT חברת החדשות | 2004-12-17T21:00:58 |
M4 שרמן | M4 שרמן (על שמו של הגנרל האמריקני ויליאם שרמן) הוא טנק אמריקאי בינוני שהיווה את עמוד השדרה של גייסות השריון של הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. טנקי שרמן רבים נוספים הועברו ליחידות השריון של צבאות בעלות הברית במסגרת תוכנית השאל־החכר, הבולט מביניהם הוא הצבא הבריטי. השרמן יוצר בקנה מידה נרחב, והוא הטנק השלישי בתפוצתו בעולם, והטנק המיוצר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית - כ־50,000 טנקי שרמן מכל הדגמים יוצרו במהלך מלחמת העולם השנייה, והוא הפך לאחד הטנקים הידועים ביותר בהיסטוריה הצבאית.
השרמן, שפותח במהירות בארצות הברית אחרי הבליצקריג של 1940, לא היה מהפכני בתכנונו, אך היה טנק מעולה מבחינה מכנית, ופשוט לייצור המוני. בעת הפעלתו הראשונה בקרב אל עלמיין ב־1942 נחשב השרמן לטנק הטוב ביותר של בעלות הברית, אף על פי ששריונו היה דק, חיסרון שפגע בו עד סוף המלחמה. השרמן הפך עד מהרה לטנק העיקרי של עוצבות השריון של הצבא האמריקני. עם זאת, ככל שנמשכה המלחמה, משמעות ההחלטה האמריקנית להתרכז בייצור השרמן, כולל הדגמים המשופרים של הטנק, הייתה הקרבת איכות למען כמות. היא גרמה לכך, שהטנק העיקרי ששירת בצבאות בעלות הברית המערביות, היה נחות באופן משמעותי במיגון ובכוח האש בהשוואה לדגמים המאוחרים של הטנקים הגרמניים.
לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו עודפים של השרמן ממחסני הצבא האמריקני למספר מדינות ברחבי העולם, וטנקים רבים נשארו בשירות צבאותיהן תקופה ארוכה. טנקי שרמן הגיעו לצה"ל בשלהי מלחמת העצמאות מעודפי אירופה והיוו את גרעין חיל השריון בשנות החמישים, לאחר שעברו הסבות שונות. הם נטלו חלק חשוב במערכות ישראל השונות, ובעיקר במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. כלים משוריינים רבים ומשונים, כולל טנקים ייעודיים כמו טנקי הנדסה, תותחים מתנייעים, נושאי גייסות וטנקי להביור נבנו על בסיס התובה שלו.
רקע
פיתוח טנקים בארצות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה היה כמעט אפסי, כתוצאה משליטתם המוחלטת של קצינים מאסכולות חיל הרגלים בצבא האמריקאי. בין השנים 1929 ל־1935 יוצרו בארצות הברית רק 35 טנקים, לעומת 3,000 טנקים שיוצרו בברית המועצות בשנה אחת בלבד. למרות תחילת מיכון הצבא והקמתה של זרוע הפרשים (Cavalry) - כלומר חי"ר ממוכן, היו מרבית כלי הלחימה המשוריינים מצוידים במקלעים בלבד כחימושם הראשי. רק"ם זה ובו טנקים קלים לא התאים לחלוטין לדרישות של שדה הקרב המודרני בתחילת מלחמת העולם השנייה, כפי שניתן היה להבחין במהלך מלחמת הבזק (Blitzkrieg) של הוורמאכט בכיבוש פולין.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 לא הייתה בארצות הברית תשתית תעשייתית לייצור רק"ם כבד או טנקים ואף לא דוקטרינה להפעלתם של כוחות ניידים ומשוריינים. בעוד שבגרמניה קרמה עור וגידים תורת לחימה חדשה שהעמידה במרכז את דיוויזיות השריון העצמאיות, המרכזות בתוכן כוח אש גדול ומסוגלות להבקיע את מערכי הגנת האויב ולאחר מכן לנצל את ההצלחה בכוחות עצמן, התפישה בארצות הברית הובילה להצבתם של הטנקים ככלי לסיוע חיילי הרגלים. יתרה מזאת, בזמן פלישת הצבא הגרמני לצרפת ולאחר כיבוש בלגיה היו בידי הצבא האמריקאי רק 18 טנקים שהוערכו ככשירים לקרב. היו אלה טנקי M2 בינוניים במשקל 19 טון וחמושים בתותח בקוטר 37 מ"מ. דגם משופר, M2A1, תוכנן לייצור סדרתי בשנת 1940, אולם אלה הפכו למיושנים לאחר שנודע על הפעלת טנקי הפאנצר סימן 3 ו־4, האחרון נושא תותח בקוטר 75 מ"מ, בידי הוורמאכט. מגבלות ייצור של מסבי צריח בקוטר גדול הגבילו את המפתחים האמריקאים אשר חפצו בהתקנתו של תותח ראוי בקוטר 75 מ"מ, ואילצו את התקנתו בתובת הטנק בעוד שבצריח, הקטן יחסית, הותקן תותח בקוטר 37 מ"מ בלבד. תותח התובה הכבד הותקן בצידה של התובה והיה בעל יכולת צידוד מוגבלת מאוד. תכנון הטנק החדש בעל המבנה הגמלוני, שסימונו M3, הידוע גם כלי וגרנט, שאב השראה מהטנק הצרפתי הכבד, שאר B1. בין אוגוסט 1941 לדצמבר 1942 יוצרו בארצות הברית 6,258 טנקי M3 לי. אף שטנקים אלו פותחו כדגם ביניים, הם נשלחו לשימוש הצבא הבריטי שהיה עסוק בלוחמה עיקשת מול קורפוס אפריקה בפיקוד רומל בצפון אפריקה, והופעלו לראשונה בלחימה משמעותית במאי 1942 בקרב גזאלה, כשהם זוכים למחמאות רבות מצוותי הטנקים הבריטיים אשר לראשונה זכו לטנק בעל עוצמת אש ואמינות בביצועים אל מול טנקי הפנצר 3 ו־4 הגרמניים.
היסטוריה של תכנון וייצור
לאור מגרעותיו הבולטות של ה־M3 לי הוחל בתכנון של דגם מודרני יותר עוד לפני שהסתיים פיתוחו של ה־M3. 5 אבות טיפוס הוצגו ומתוכם נבחר הדגם הפשוט שסומן תחילה כ־T6. דגם זה התבסס למעשה על תובה משופרת ומערכת המזקו"ם של טנק ה־M3 לי. בחודש ספטמבר 1941, החלו במתחם הניסויים של צבא ארצות הברית באברדין שבמדינת מרילנד בחינות וניסויים של אבטיפוס הדגם החדש, שהמתבסס על תובה וצריח יצוקים ותותח בקוטר 75 מ"מ שהותקן הפעם על צריח. כבר בשלב זה העריך צבא ארצות הברית כי לא יהיה אפשר לעבור לייצור המוני (Mass Production) של הטנק בגלל היכולת המוגבלת של בתי היציקה בארצות הברית לייצר ביציקת פלדה גופים גדולים ומורכבים. עקב כך תוכננה תובה שהתבססה על לוחות שריון מעורגלים המרותכים יחד, וכך התאפשר לצרף מפעלים נוספים למעגל הייצור של הטנקים.
בשונה מהדגם המבצעי, ל־T6 היה פתח צדדי בתובה למילוט, מקלע מקובע בכיפת הצריח וצמד מקלעים נוספים בחזית הטנק, ואלו כוונו על ידי הנהג. לאחר שמאפיינים אלו אשר נתפסו כמגרעות בתכנון הוסרו, אושר הטנק לשירות מבצעי בדצמבר 1941 תחת הסימון הרשמי טנק בינוני M4 (Medium Tank M4) אליו נוספו בהמשך ציונים המצביעים על שינויים בייצור ובתכונות הטנק.
הקמת התשתית לייצור המוני
שנה וחצי לפני כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, הוחלט על תוכנית התחמשות המתירה למחלקת המלחמה האמריקנית להתחיל בייצורם של כמויות גדולות של כל ציוד הלחימה, כולל טנקים. התוכנית התעצמה בעקבות דברי הנשיא האמריקאי, פרנקלין רוזוולט, שהנחה להכפיל את הייצור שעמד אז על 1,000 טנקים בינוניים ו־400 טנקים קלים בחודש, ל־60 דיוויזיות השריון המתוכננות. דרישת ייצור כה תובענית מסתכמת בכ־33,000 טנקים בשנה, ובתקציב של כמיליארד דולר. הנשיא רוזוולט אף הגדיל את דרישתו, לאחר הצטרפות האמריקאים למלחמה, לייצור טנקים בכמות של 45,000 בשנת 1942 ו־75,000 בשנת 1943, כמויות אשר לא יוצרו בסופו של דבר, אולם היוו אתגר לתעשייה האמריקאית.
250px|ממוזער|מראה טיפוסי של קו הרכבה של שרמנים במפעל דטרויט טנק ארסנל
עד למועד זה (1940) יוצרו כלי רק"ם ובעיקר טנקים באופן אינדיבידואלי על ידי יצרני הקטרים בשיטה שלא תאמה לייצור סדרתי בכמויות גדולות. ועדה בראשותו של נשיא ג'נרל מוטורס ובהשתתפותם של חברי המועצה לביטחון לאומי, קבעה שלצורך ייצור טנקים המוני, יש לאמץ את השיטה בה מייצרים מכוניות. בחודש יוני 1940 מונתה חברת המכוניות קרייזלר להקים מתחם ליד העיר דטרויט שבמדינת מישיגן, להקימו בתוך שנה ולהכין אותו לייצור של טנקים בקצב של כ־100 בחודש. המשימה הוטלה על מהנדסי חברת קרייזלר שאף אחד מהם לא ראה טנק מימיו. ללא מידע ותכנון ראשוני המתבסס על ידע לגבי גודל המפעל הנדרש, כוח האדם, התקציב הנדרש ומצאי של חומרי גלם, עמד המפעל ("דטרויט טנק ארסנל") במטלות במה שנחשב אחד מההישגים התעשייתיים הגדולים ביותר אי פעם. ההצלחה והוכחת יכולת הייצור, התפשטה בהנחיית הממשל האמריקאי גם למפעלים נוספים כמו באלדויין, פורד, פולמן, פישר־בודי, חברת הקטרים האמריקאית ועוד.
יצרני הטנקים החדשים התבססו בשיטות הייצור על יצרני המכוניות ובמקרים מסוימים על יצרני הקטרים. מכלולי הטנק יוצרו במפעלים שונים ברחבי ארצות הברית והובלו למפעלי ההרכבה באמצעות רשת הרכבות המתקדמת. היציקות של הצריחים ובתי התמסורות הגיעו מבתי יציקה שליד שיקגו ופיטסבורג, ומוצרי גומי הגיעו מיצרני הצמיגים באוהיו. למרות הייצור הסדרתי בשיטת קו הייצור והניסיון להחדרת אוטומציה בייצור הרכיבים והמכלולים, נדרשה עדיין עבודה קשה ביותר מעובדי הייצור וההרכבה. צביעת הטנקים פנים וחוץ נעשתה בו־זמנית (בתוך התובה בצבע לבן, ומחוץ לתובה, בצבע זית). משך ייבוש הצבע שהיה בתחילה 24 שעות קוצר באופן דרמטי ל־4 דקות על ידי העברת הטנק בנסיעה דרך מנהרה המצוידת באלפי מנורות באור תת אדום. מאות טנקים גדשו את מגרשי המפעלים בהמתינם להסעה ברכבות אל נמלי הים או בסיסי האימונים.
ייצור הפלדה
בתקופה שבה יוצרו טנקי השרמן, נעשה שימוש בשתי שיטות לייצור גוף הפלדה, הנבדלות ביניהן בתהליך ובתוצאה. שיטה אחת היא שימוש בלוחות מעורגלים של פלדת שריון (שאפשר היה לקבל בעוביים שונים) ולרתך מהם את הצורה הרצויה; שיטה שנייה היא יציקה צורתית של פלדת שריון. בלוחות פלדה מעורגלים אפשר להגדיל את הקשיות בתהליך של חיסום השכבה החיצונית של הפלדה (ובכך להקנות לה עמידה טובה יותר נגד חדירה של פגזים חודרי שריון). הייצור האמריקאי התבסס לרוב על הקשיות הטבעית של לוחות הפלדה (ללא תוספת קשיות), בעוד שהגרמנים התבססו תחילה על לוחות שריון מחוסמים ועברו בהדרגה ללוחות שריון בעלי קשיות טבעית ועובי גדול יותר. דרך אחרת לבחון את לוחות השריון אשר יוצרו עבור תעשיית הטנקים היא האבחנה בין שריון רך לשריון קשה, המותנה בתהליך הייצור במפעלי הפלדה. לוחות השריון האמריקאי במלחמת העולם השנייה היו מהסוג "הרך" שקשיותו 250 בשיטת ברינל (סולם למדידת קשיות), בעוד רוב המדינות האחרות העדיפו ייצור טנקים מלוחות פלדה קשה. מקדחים לקידוח פלדה באותה תקופה היו בעלי יכולת קידוח שריון עד לדרגת 375 ברינל. לשם השוואה, הרוסים השתמשו בפלדת שריון שקשיותה 400 עד 450 ברינל (מלבד הטנקים הכבדים מסוג KV שהיו בדרגת קשיות של 250, כמו הטנקים האמריקאים). אין ספק שהגדלת הקשיות של פלדות השריון הקשתה על הייצור והשפיעה גם על עלותו. פלדות בדרגת קשיות עד 350 ברינל אפשר לעצב בעיבוד שבבי (Machineable). השיטה האמריקאית המתבססת על לוחות שריון "רך" יחסית, הקֵלה באופן משמעותי על הייצור, תוך מתן פיצוי ליכולת הספיגה של לוח השריון על ידי הגדלת העובי, על אף תוספת המשקל, בהנחה שהמנועים החזקים יספגו את התוספת, ובלבד שהייצור יהיה קל ומהיר. המעבר לתובות יצוקות נועד גם הוא לחסוך בכוח אדם הדרוש לבניית התובה מלוחות.
ייצור הטנקים
ייצור סדרתי מואץ של הטנקים החדשים מסוג M4 החל כחודשיים בלבד לאחר מתקפת האוויר המפתיעה של היפנים על הצי האמריקאי שעגן בנמל פרל הארבור בבוקר יום ראשון, 7 בדצמבר 1941. טנקי השרמן הראשונים מסוג M4A1 יוצרו על ידי מפעל הקטרים לימה (Lima Locomotive Works) והטנקים הראשונים הועברו לצבא ארצות הברית להערכה. הייצור העצום, שהתנהל במספר מפעלים, הזרים טנקים גמורים בקצב הולך וגובר שבשיאו עמד על מעל 1,000 טנקים בחודש, או טנק חדש בכל 11 דקות במשמרת העיקרית. שני הדגמים הראשונים, הטנקים מסוג M4 בעלי התובה המרותכת ואלה מסוג M4A1 בעלי התובה היצוקה, היו מצוידים במנוע בנזין מקורר אוויר מסוג רייט/קונטיננטל R-975, שהיה במקור מנוע של מטוס־הפצצה. הייצור הגובר של מטוסים באותה עת מנע את המשך ההספקה של מנועים כוכביים מדגם R-975 לייצור טנקים. עקב כך נאלצו המהנדסים להתקין בטנקים מסוג M4A2 בעלי תובה מרותכת שני מנועי דיזל מדגם GMC 6-71. טנקי שרמן אלה הופעלו רק על ידי חיל הנחתים האמריקאי, ומרביתם סופקו בשיטת "החכר והשאל" לרוסים ולבריטים (טנקים מסוג זה היו בשירות הצבא הבריטי בארץ ישראל עד עזיבתו ערב הכרזת המדינה, וחלקם נפל לידי ההגנה כגרוטאות וכפוטנציאל להשמשה).
250px|ממוזער|אנימציה המשווה את דגמי שרמן A1 A2 וA3
טנק שרמן מדגם נוסף עם הסימון M4A3 הפך לדגם הסטנדרטי של הצבא האמריקאי והיה מצויד במנוע בנזין פורד מדגם GAA V8. דגם זה החל להיכנס לייצור ביוני 1942. מצוקת האספקה של מנועים לקווי הייצור של השרמן הביאה את חברת 'קרייזלר' לתכנונו של מקור הנעה המתבסס על 5 מנועי משאיות בעלי שש בוכנות כל אחד, המחוברים יחד על גל ארכובה משותף. פתרון זה הועדף על ידי המהנדסים מול חלופה של ייצור מנוע חדש ייעודי לטנק השרמן, שהיה עשוי להתמשך כשנתיים. לשם התקנת חמשת המנועים בתא המנוע הדחוס הוארכה תובת הטנק, והוא נשא את הסימון M4A4. מרבית טנקי השרמן מסוג M4A4 הוחכרו לצבא הבריטי. בניסוי השוואתי שנערך בין טנקי שרמן מסוג M4A3, M4A2, M4 ו־M4A4 (ארבעה טנקים מכל סוג), לאורך מסלול ניסוי בן 4,000 מייל (מעל 6,000 ק"מ), סיימו כל ארבעת הטנקים מסוג M4A4 את המסלול, ועימם רק טנק אחד מתוך תריסר האחרים. דגמים רבים ושונים, כולל טנקים ייעודיים כמו טנקי הנדסה, תותחים מתנייעים, נושאי גייסות וטנקי להביור, נבנו על בסיס תובת השרמן עד לסוף המלחמה.
ייצור טנקי שרמן הסתיים במפעל קרייזלר שבדטרויט בחודש יוני 1945 כאשר 375 שרמנים אחרונים יצאו מקווי הייצור.
באותה עת החלו מפעלי הטנקים להסב חלק מהייצור ל־M26 פרשינג, מחליפו של השרמן כטנק העיקרי של עוצבות השריון האמריקניות. 49,234 טנקים מסוג שרמן מכל הסוגים יוצרו בארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, כמות שהייתה גדולה מכל התוצרת של גרמניה הנאצית ובריטניה בכל תקופת המלחמה. מתוך כמות כוללת זו, ארצות הברית החכירה 22,098 טנקים - כ־45 אחוזים מכלל הייצור של השרמן. 17,184 הוחכרו לבריטים, ו־4,102 לרוסים.
במהלך מלחמת העולם השנייה יוצרו בנוסף לדגם המקורי עוד שישה תתי דגמים של טנק השרמן שסומנו כ־A1 עד A6 (M4A1 שרמן עד M4A6 שרמן) והצביעו על הבדלים שונים במנועים ותצורות של התובה. עם זאת, במהלך היסטוריית הייצור נערכו שיפורים ושינויים במפרט הטכני של הטנק מבלי שהדבר ישנה את סימוני הדגם. הצבא הבריטי השתמש במערכת סימון מקבילה.
טבלת ייצור השרמן לפי דגמים
דגם (תותח) יצרן תאריך שלדות שיוצרו הערות M4 (75 מ"מ) אמריקאן לוקומוטיב, בולדווין לוקומוטיב, דטרויט ארסנל, פרסד סטיל קאר, פולמן סטנדרט יולי 1942 - ינואר 1944 6,748 M4A1 (75 מ"מ) לימה לוקומוטיב, פאסיפיק קאר, פרסד סטיל קאר פברואר 1942 - דצמבר 1943 6,281 M4A2 (75 מ"מ) אמריקאן לוקומוטיב, בולדווין לוקומוטיב, פדרל מאשין, פישר ארסנל, פולמן סטנדרט אפריל 1942 - מאי 1944 8,053 M4A3 (75 מ"מ) פורד, פישר ארסנל יוני 1942 - מרץ 1944 4,761 ייצור דגם זה הופסק בספטמבר 1943, והוחל מחדש בפברואר 44 עם שינויים קלים בדגם M4A4 (75 מ"מ) דטרויט ארסנל יולי 1942 - ספטמבר 1943 7,499 M4A6 (75 מ"מ) דטרויט ארסנל אוקטובר 1943 - פברואר 1944 75 M4A2E3 (75 מ"מ) פישר ארסנל מאי-יולי 1944 254 חלק הוסבו בשטח ל־76 מ"מ M4A1 (76 מ"מ) פרסד סטיל קאר ינואר 1944 - יוני 1945 3,426 M4A2 (76 מ"מ) פרסד סטיל קאר, פישר ארסנל מאי 1944 - יוני 1945 2,915 M4A3 (76 מ"מ) פישר ארסנל, דטרויט ארסנל מרץ 1944 - 1945 4,542 M4 (105 מ"מ) דטרויט ארסנל מרץ 1944 - מרץ 1945 1,641 M4A3 (105 מ"מ) דטרויט ארסנל מאי 1944 - יוני 1945 3,039 סה"כ כל החברות 49,234
תיאור
פנים הטנק
250px|ממוזער|חתך דרך תובת השרמן ובה רואים את תא הנהג והממסרת.
מבנהו הפנימי של השרמן תוכנן בצורה הדומה למרבית הטנקים ממלחמת העולם השנייה: תא נהיגה בחזית הטנק, תא הלחימה במרכז ותא המנוע בירכתיים. לשרמן חמישה אנשי צוות (בדומה לפאנצר סימן 4 הגרמני), שלושה מהם בצריח, המפקד, התותחן והטען, כמו ברוב טנקי המערכה המודרניים. בקדמת התובה ישבו שני אנשי צוות נוספים: נהג שישב בשמאל חזית התובה, ולימינו מקלען־חרטום/נהג משנה. הנהג ניווט את הטנק באמצעות שתי ידיות בדומה לניווט טרקטור. היה לו שדה ראייה מוגבל, בעיקר כשהשתמש בפריסקופ.
למפקד הטנק היה מיקרופון איתו הוא תקשר עם טנקים אחרים בפלוגה ועם יתרת אנשי הצוות. מאחורי עמדת המפקד שכן הרדיו. אמצעי התצפית של המפקד בדגמי הייצור המוקדמים של השרמן כלל פריסקופ בודד מסתובב הממוקם על כיפת המפקד. אמצעי זה היה פשוט למדי, ולא העניק לו שדה ראייה מספק, ופעמים רבות מפקדי הטנקים נלחמו כאשר ראשם "חשוף" בצריח. בשלהי 1944 הוצגה לשרמן כיפת צריח חדשה למפקד הטנק, עליה מספר מרובה של פריסקופים לשדה ראייה היקפי. צידוד הצריח בוצע על ידי המפקד או התותחן באמצעות מנגנון חשמלי, וצידוד מלא של הצריח היה מהיר מאוד לתקופה. במקרה של תקלה במנגנון היה הצידוד מבוצע על ידי גלגל יד. התותחן ישב מתחת למפקד, ראשו בגובה ברכיו של המפקד. היה לו שדה ראייה קטן מאוד ומרוכז דרך הפריסקופ שלו.
חימוש
חימושו הראשי של טנק השרמן היה תותח רב־תכליתי בקוטר 75 מ"מ מדגם M3, עם אורך קנה של 3 מטר, המותקן בצריח עגול. בדגמים המוקדמים היה הצריח בעל תצורת מגן תותח קדמית צרה, מדף מפקד מפוצל, וסל אחורי נמוך, ובדגמים המאוחרים בעל תצורת מגן תותח רחבה, שני מדפי צוות וסל אחורי מוגבה. אחד החידושים שהוצגו בטנק היה מערכת לייצוב התותח במישור האנכי, באמצעות גירוסקופ. תפקידה של מערכת הייצוב היה להפעיל באופן אוטומטי את מערכת ההגבהה לעבר מטרה נתונה, כך שמערכת הנשק תנותק מתנודות בעת שהטנק היה בתנועה. השרמן היה אחד מהטנקים הראשונים בעולם שעשה שימוש במערכת כזו. עם זאת, מאחר שתותחני הטנקים האמריקניים היו בדרך כלל יורים כאשר הטנק נייח, לא נעשה שימוש רב במייצב הגירוסקופי, מלבד לשמירת התותח מיושר בקירוב לעבר המטרה בעת נסיעה.
התחמושת חודרת השריון הסטנדרטית לתותח 75 מ"מ הייתה פגז חודר שריון בעל כיפה בליסטית (לשיפור הצורה האווירודינמית של הקליע הותקנה בחודו כיפה מחודדת מפח פלדה שהתפוררה בעת הפגיעה). פגז זה שקל 9 קילוגרם, עזב את התותח במהירות לוע התחלתית של 700 מטרים לשנייה, ויכול היה לחדור שריון בעובי 68 מ"מ מטווח 500 מטרים ובעובי 60 מ"מ מטווח 1,000 מטרים. לתותח 75 מ"מ היו ביצועים אנטי טנקיים טובים כנגד השריון הגרמני בשנים 1942–1943, אך לפגזיו היה יתרון גדול בכושר חומר נפץ מעולה. השרמן העניק לצוותים הבריטיים והאמריקניים באפריקה עליונות על הפאנצר סימן 3 - הטנק הגרמני הנפוץ בתקופה - ושוויון מול הפאנצר סימן 4 בדגמיו המוקדמים, עם תותח ה־75 מ"מ קצר הקנה. לרגלים הוא סיפק סיוע יעיל הודות לפגזיו הנפיצים. באביב 1943 החל להיכנס לשירות בצבא הגרמני דגם H של הפאנצר 4, בו הוגדל עובי השריון החזיתי ל־80 מ"מ, אותו השרמן יכול היה לחדור רק מטווחי קרב סבירים. כנגד הטנקים הכבדים והמשוריינים יותר של גרמניה, הסימן 6 'טיגר' והסימן 5 'פנתר', שהחלו בכניסה איטית לשירות ב־1943, היה תותח ה־75 מ"מ בנחיתות גדולה. הם היו חסינים חזיתית לשרמן, שנאלץ להתקרב ולהסתכן כדי לירות בשריון הצדדי או האחורי שלהם מטווח קצר.
השרמן היה חמוש גם בשני מקלעי M1919 בראונינג בקוטר 7.62 מ"מ. מקלע אחד נמצא בחרטום הגוף, בימין חזית הטנק, ותופעל על ידי מקלען החרטום, ומקלע נוסף כמקלע מקביל המופעל על ידי התותחן. על כיפת המפקד היה מקלע כבד M2 בראונינג 12.7 מ"מ (0.5 אינץ') כנשק נגד מטוסים. התחמושת לכלל המקלעים בקוטר 7.62 מ"מ כללה 4,750 קליעים, ו־500 כדורים למקלע הנ"מ הכבד.
שרמן 76 מ"מ
250px|ממוזער|שרמן M4A1 עם תותח 76 מ"מ בצריח חדש.
בעת שנכנס השרמן לשירות מבצעי, ב־1942, היה תותח 75 מ"מ שלו בעל ביצועים אנטי טנקיים טובים למדי כנגד השריון הגרמני באותה עת. אף שלא היה צורך ממשי בחימוש מתקדם יותר לשרמן, בשנת 1942 החל חיל החימוש האמריקני בתכנון תותח 76.2 מ"מ, בעל ביצועים טובים יותר כנגד טנקים. פיתוחו של התותח החדש הושלם בקיץ 1942. הוא היה בעל אורך קנה של 57 קליברים (מעל 4.3 מטרים), אורך אשר הקשה על תנועת הצידוד בגלל עודף המשקל בחרטום הטנק. המהנדסים התגברו על הבעיה על ידי חיתוך 37 ס"מ מקדמת הקנה, וכתוצאה הופחת הקליבר ל־52, אך עם זאת ירדו ביצועיו של התותח. בהשוואה לתותחי טנקים אחרים שפותחו במקביל, דוגמת ה־17 ליטראות הבריטי או תותח 75 מ"מ KwK 42 הגרמני (חימושו של טנק הפנתר), היה תותח ה־76 מ"מ האמריקני בעל ביצועי חדירת שריון בינוניים. הצבא האמריקני לא לקח בחשבון את האפשרות של עיבוי השריון בטנקים הגרמניים בעתיד הקרוב.
בדצמבר 1942 המליץ מפקד גייסות השריון האמריקני, הגנרל ג'ייקוב דיוורס, על התחלת ייצור של טנקי שרמן עם תותח 76 מ"מ. מבחני ניסוי שנערכו בפורט נוקס קבעו כי המרווח הפנימי בצריח איננו מספק, ויש צורך בצריח גדול יותר, וכתוצאה הורכב צריח T23 שתוכנן במקור עבור הטנק הבינוני T23/T20 (סדרת טנקים ניסיונית שלא הוכנסה לייצור, אך שימשה לפיתוחו של ה־M26 פרשינג).
במאי 1943 עזב דיוורס את תפקידו כראש גייסות השריון והוחלף על ידי גנרל אלוואן גילם, קצין חיל־רגלים, שאחד מצעדיו הראשונים בתפקיד היה לבקר את יחידות הטנקים הלוחמות בצפון אפריקה ובסיציליה. גילם השתכנע כי יש להדק את שיתוף הפעולה בין השריון לרגלים, והוטרד מההצעה להסב את כל ייצור השרמנים לתותח 76 מ"מ, מאחר שפגזיו הנפיצים היו פחות אפקטיביים לסיוע לרגלים מתותח ה־75 מ"מ. תותח ה־76 מ"מ ירה פגז נפיץ במשקל 5.6 קילוגרם שמתוכם 0.4 קילוגרם חומר נפץ מרסק, בעוד תותח ה־75 מ"מ ירה פגז במשקל 6.6 קילוגרם שמתוכם רק 0.6 קילוגרם חומר נפץ מרסק. במהלך המלחמה ירו צוותי הטנקים האמריקנים בממוצע כ־70% פגזים נפיצים, 20% חודרי שריון, ו־10% פגזי עשן. לפיכך, המליץ גילם כי היחס הרצוי ביחידות הטנקים יהיה 1 ל־3 לטובת השרמן 75 מ"מ, כלומר מחלקה אחת של שרמנים 76 מ"מ בכל פלוגה, או פלוגה אחת בכל גדוד.
אחרי חודשים של עיכובים וסיבוכים בפיתוח, הוחל בשלהי 1943 בייצור טנקי שרמן 76 מ"מ בשלושה דגמים: M4A1, M4A2, ו־M4A3. הטנקים הראשונים הושלמו בינואר 1944, ובהם הופחת מספר הפגזים הנפיצים ועלה מספר הפגזים חודרי שריון. עם זאת, מרבית הפיקוד הבכיר לא התלהב מהתותח החדש בגלל נחיתות פגזיו הנפיצים, ועלתה מחלוקת בנוגע לתפקודם של השרמנים 76 מ"מ ביחידות הטנקים. כפתרון ביניים אוחסנו השרמנים 76 מ"מ בבריטניה, עד אשר יעברו גדודי טנקים נפרדים הסבה לטנק החדש. כתוצאה מכך, בעת הפלישה לנורמנדי ב־6 ביוני 1944, לא נחת בצרפת אף שרמן בעל תותח 76 מ"מ.
התחמושת לתותח ה־76 מ"מ הייתה זהה לזו שהייתה בשימוש במשחיתי הטנקים M10 וולברין ו־M18 הלקט. פגז חודר שריון יכול היה לחדור שריון בעובי 116 מ"מ מטווח 500 מטרים ו־106 מ"מ מטווח 1,000 מטרים. חימוש זה היה מספיק בהחלט לחדור חזיתית את הפאנצר סימן 4 'H', הטנק הנפוץ בצבא הגרמני, שמיגונו לא עלה על 80 מ"מ בממוצע, אך הוא התקשה להבקיע את שריונם החזיתי של טנק הפנתר והטיגר הכבדים מטווחי קרב רחוקים וקרובים, וכתוצאה מכך השרמן 76 מ"מ היה נחות משמעותית כנגדם. הטיגר והפנתר לא נתפסו כאיום ממשי אצל האמריקנים, שהאמינו כי הם יופיעו בשדה הקרב במספרים קטנים, וכאשר המודיעין האמריקני גילה באפריל 1944 כי הגרמנים מסבים חלק ניכר מהייצור לטנקי פנתר, לקח זמן רב עד אשר הובנה חומרת הבעיה אצל הקצונה הבכירה. באוגוסט 1944 נכנס לשימוש סוג נוסף של פגז חודר שריון שכונה HVAP (High Velocity Armour Piercing - חודר שריון בעל מהירות גבוהה), בעל ליבה קשיחה מטונגסטן קרביד, שהיה קל יותר אך בעל מהירות לוע גבוהה יותר ולפיכך יכול היה לחדור יותר שריון. אולם פגז זה היה בשימוש מצומצם בגלל מחסור בטונגסטן.
בפברואר 1944 נכנס לשירות שרמן חמוש בתותח הוביצר בקוטר 105 מ"מ בצריח הרגיל לסיוע אש, אשר ירה פגזים נפיצים. טנקים אלו הופעלו במסגרת גדודי טנקים, במפקדות פלוגתיות.
מיגון
עובי השריון של תובת השרמן עמד על 51 מ"מ בחזית ו־38 מ"מ בצד. בצריח היה שריון בעובי 76 מ"מ בחזית ו־89 מ"מ במגן התותח. בדגמים המאוחרים של השרמן (עם תובה מרותכת) הוגדל עובי שריון התובה ל־63 מ"מ. מיגון השרמן תוכנן לעמוד כנגד תותח הנגד־טנקים הגרמני המיושן בקוטר 37 מ"מ, מדגם Pak 36, אותו החלו הגרמנים להחליף כבר ב־1940, לאחר כיבוש צרפת. מאחר שהשלדה של השרמן לא יכלה לשאת תוספת שריון ניכרת מבלי להקריב אמינות מכנית, לא נעשה ניסיון להגדיל את עובי השריון בטנק. לפיכך, המיגון של השרמן, שהיה מספק כנגד האיומים מצד הטנקים הגרמניים בתחילת המלחמה, נעשה נחות ככל שהמלחמה התקדמה וגבר כוח האש של הטנקים הגרמנים. ב־1944, כל הטנקים והתותחים המתנייעים הגרמניים היו יכולים לחדור ללא קושי את שריון השרמן מטווחי קרב רגילים ולמעלה מכך. טנק הפאנצר סימן 4 מדגם H, הטנק הגרמני הנפוץ בתקופה, היה יכול לחדור את שריון החזית של השרמן בטווח של 2,000 מטרים ו־4,500 מטרים בצד הטנק.
250px|ממוזער|טנק שרמן במהלך קרבות המערכה בבוגנוויל.
כנגד האיום הגובר של מטולי הרקטות הגרמניים פאנצרפאוסט ו־פאנצרשרק הנישאים בידי הרגלים החלו צוותי השרמן האמריקנים להוסיף מיגון מאולתר לטנקיהם. ביחידות מסוימות ריתכו הטנקיסטים חוליות זחל רזרביות לפני מושביהם ומדפיהם - מנהג שרווח בכל חילות השריון של בעלות הברית, אף שבדרך כלל היה חסר תועלת במקרה של פגיעת פגז הגדול מזה של הפאנצרפאוסט. הצורה הנפוצה ביותר הייתה הוספת שקי חול בחזית הטנק. שריון מאולתר היה נפוץ במיוחד בשנה האחרונה של המלחמה באוקיינוס השקט.
ביוני 1944 נכנסו לשירות מספר מוגבל של 254 טנקי M4A3E2 שזכו לכינוי "ג'מבו", בו הוגדל עובי השריון ל־100 מ"מ בחזית התובה ו־152 מ"מ בצריח החדש מסוג T23, אך תותח ה־75 מ"מ נשאר. מספר טנקי M4A3E2 צוידו מחדש בשדה הקרב בתותח 76 מ"מ שנלקח מטנקי שרמן שנפגעו. טנקים אלו, שתוספת השריון הפחיתה ממהירותם, היו פופולריים ואהודים מאוד בקרב החיילים. הם תפקדו כטנקי הבקעה, ושימשו להובלת טורי טנקים.
מגרעת חמורה נוספת במיגון של טנק השרמן, בנוסף לשריון הדק, הייתה דליקותו הרבה וסכנת התפוצצות לאחר פגיעה. השרמן זכה בפי חיילי בעלות הברית לכינוי "רונסון", על שם חברת המציתים הידועה, ואילו הגרמנים קראו לו "תנור טומי" ("טומי" היה הכינוי הגרמני לחייל הבריטי).
הדעה הרווחת בצבא האמריקאי הייתה שהאשם נעוץ בשימוש במנוע בנזין במקום דיזל, ומכך שמכלי הדלק היו קלי שריון. למעשה, מרבית הטנקים בתקופה הונעו במנועי בנזין, והניסיון בקרב ובדיקות שבוצעו הוכיחו שהגורם העיקרי לשריפה בשרמן היה פגיעת פגז במדפי התחמושת שלא היו ממוגנים כראוי. חיל החימוש האמריקני פיתח שני פתרונות לבעיה שהוכנסו מ־1943: הראשון והפחות יעיל היה ריתוך פלטות שריון נוספות בעובי 25–30 מ"מ בנקודות שבהן אוחסנה התחמושת. הפתרון היעיל יותר היה לאחסן את תיבות התחמושת בנקודות 'מוגנות' יותר, כשהן מוקפות במים; כאשר פגז היה פוגע בתיבת התחמושת, הוא היה שופך בדרכו מים שהיו מסייעים לבלימת השרפה, ומאפשרים לצוות להיחלץ מהטנק. מחקר של הצבא האמריקני מ־1945 קבע כי רק 10–15 אחוז מטנקי השרמן עם מדפי תחמושת "רטובים" שספגו פגיעה ישירה מפגז נ"ט שחדר את השריון נשרפו, לעומת 60–80 אחוז עם המדפים "היבשים".
ניידות
200px|ממוזער|דגמי שרמן ראשונים עם חלק אחורי בצורת U הפוך ומנוע ומעריכת פליטה של טנקי M3
דגמי השרמן הראשונים השתמשו במערכת מזקו"ם קרדן־לויד עם קפיצים מסוג לוליין אנכי (VVSS) שנחשב למתקדם בתחילת המלחמה, אך עם עליית משקל השריון, החימוש, והתחמושת הוחלף במזקו"ם עם קפיצי לוליין אופקי (HVSS) וזחלים רחבים לחלוקת משקל יעילה. דגם זה קיבל את הסימון M4A3E8 וזכה לכינוי "השמונה הנוח" (Easy Eight). לטנק מערכת גלגל מניע קדמית (גלגל משונן המניע את השרשרת). הממסרה שכנה בחזית התובה. בכל הדגמים הורכבה מערכת חשמלית של 24 וולט. השרמן נהנה מניידות טובה לשעתו, בזכות היחס שבין עוצמת כוחות הסוס שלו למשקלו, והיה מסוגל להגיע למהירות של 40 קילומטרים לשעה בדרכים סלולות. אולם הדגמים המוקדמים, עם הזחלים הצרים יותר, התקשו לפעול בדרכים בוציות או מושלגות. קיבולת הדלק של בין 560 ל־660 ליטר בדגמיו השונים של הטנק העניקה לו טווח תאורטי של 150 עד 240 קילומטרים בהתאמה.
אחד היתרונות בשרמן היה אמינותו המכנית, שהתבטאה ביכולתו לגמוא קילומטרים רבים בטרם יזדקק לתיקון או להחלפת מרכיבים חיוניים. בחינה שבוצעה על טנקי שרמן באוקטובר 1944 מצאה כי גם אחרי שעברו מרחק של 1,600 קילומטרים היו הטנקים במצב מכני מצוין. בהתאם לכך, טנקי השרמן היו עוברים מסעות ארוכים כדבר שבשגרה. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה בקרב על הבליטה, בחורף מושלג בתנאים קשים, שם טנקים של הארמייה השלישית עברו מרחקים גדולים ללא עצירה, ועם אבדות מינוריות כתוצאה מתקלות מכניות. בנוסף, בטנק השרמן היה קל לבצע תחזוקה בתנאי שדה, וכתוצאה היה מספר הטנקים הכשירים לקרב גבוה מאוד.
+ דגמי השרמן ומאפייניהם מאפיין/דגם M4 M4A1 M4A2 M4A3 M4A3E2 M4A4 M4A6 משקל (טון) 30.1 30.1 31.2 31 38.1 32.2 32.2 מהירות ׁ(קמ"ש) 38 38 46 41 35 40 40 קיבולת דלק (ליטר) 662 662 560 658 635 567 567 טווח (ק"מ) 193 193 241 209 160 160 160 מנוע בנזין, קונטיננטל R-975 בנזין, קונטיננטל R-975 דיזל, צמד ג'נרל מוטורס 6047 בנזין, פורד GAA בנזין, פורד GAA בנזין, קרייזלר A57 דיזל, קטרפילר RD1820 הספק (כ"ס) 353 353 375 450 450 370 450 תובה מרותכת יצוקה מרותכת מרותכת מרותכת מרותכת מרותכת
היסטוריית שרות
מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה היו כ־19,247 טנקי שרמן מדגמים שונים בשימוש יחידות שריון של צבא ארצות הברית, 1,114 היו בשימוש חיל הנחתים האמריקני, 17,184 טנקי שרמן הועברו לשימוש חיל השריון של הצבא הבריטי וחלקם הועברו לשימוש הצבא הקנדי וצבא פולין החופשית. 4,102 הועברו לשימוש הצבא האדום וכ־800 שרמנים הועברו לידי הצבא הסיני. טנקים נוספים הועברו לצבאות אחרים שנלחמו לצד בעלות הברית.
הצבא האמריקני הפעיל את הטנקים שלו הן בדיוויזיות שריון, והן בגדודי טנקים נפרדים שסופחו לדיוויזיות חיל־רגלים לסיוע (לרשות דיוויזיות חי"ר גם עמד גדוד משחיתי טנקים בדרך כלל). דיוויזיית שריון אמריקנית ב־1942 לא הייתה בת איזון מספק בין טנקים לרגלים; היא כללה שתי רגימנטי טנקים, כל רגימנט בן שלושה גדודי טנקים, למספר כולל של 232 שרמנים ו־158 טנקים קלים מדגם M5A1 סטיוארט, אך רק רגימנט חי"ר ממוכן בודד. ב־1943 הוחל בארגון מחדש בדיוויזיות השריון, כתוצאה מלקחי הקרבות, למערך 'רזה' של שלושה גדודי חי"ר ממוכן ושלושה גדודי טנקים למספר כולל של 186 שרמנים ו־77 M5A1. לפי התקן הרשמי של 1944, גדוד טנקים אמריקני כלל שלוש פלוגות שרמנים (פלוגות א' עד ג') ופלוגת טנקים קלים M5A1 סטיוארט (פלוגה ד'), לסך כולל של 53 שרמנים ו־17 סטיוארט בגדוד. בנוסף, בגדוד היו 6 טנקי שרמן 105 מ"מ (חמושים בתותח הוביצר 105 מ"מ לסיוע אש) נוספים.
זירת צפון אפריקה
250px|ממוזער|טנק שרמן בריטי בסיציליה
טנק השרמן הופיע לראשונה בשדות הקרב של צפון אפריקה, בידי הצבא הבריטי: בתחילה הועברו טנקי שרמן במספרים קטנים ליחידות שריון נבחרות לצורך לימוד והכרת הכלי החדש, אך עם התקדמותו של קורפוס אפריקה בפיקודו של הפלדמרשל ארווין רומל לכיוון מצרים הוחש התהליך ו־300 טנקי שרמן מסוג M4A1 הועברו לידי הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בגזרת המדבר המערבי, ובאוקטובר 1942 הופעלו בקרב אל־עלמיין השני. השרמנים זכו להערכת הצוותים הבריטיים, שכן להם היו כל היתרונות של ה־M3 לי/גרנט, ללא החסרונות.
טנקי שרמן (M4A1) הופעלו לראשונה בקרב תחת פיקוד וצוותים אמריקאים בנובמבר 1942, במבצע לפיד, שם הקוד שניתן למבצע נחיתה אמפיבית של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית - מרוקו ואלג'יריה. שם הם נלחמו מול טנקי פאנצר סימן 3 חמושים בתותחים בקוטר 50 מ"מ, וטנקי פאנצר סימן 4 חמושים לרוב בתותחים 75 מ"מ בעלי קנה קצר. המערכה חסרה את מאפייני הקרבות שהתנהלו במדבר המערבי, אך במספר מפגשים עם כוחות שריון גרמניים סבלו היחידות האמריקאיות מאבדות כבדות. הסיבה המיידית לאירועים אלו נבעה בעיקר מנאיביות וחוסר אימון של הצוותים האמריקאיים מול המיומנות הגבוהה של החיילים הגרמניים המנוסים מקורפוס אפריקה, ותורת הלחימה הגרמנית שהכתיבה שיתוף פעולה הדוק עם יחידות נ"ט. מפגש מתועד ראשון אירע ב־6 בדצמבר 1942 במהלכו הושמדה מחלקת שרמנים; חודשיים לאחר מכן נקלע כוח טנקים אמריקאי לקרב עם כוח גרמני ובמהלכו הושמדו טנקים אמריקאים על ידי כוח שריון משולב עם תותחי נ"ט 88 מ"מ המצוינים. למרות כישלונות אלו ואחרים במהלך המערכה על צפון אפריקה, זכה השרמן להערכת אנשי הצוות ושדרת הפיקוד האמריקאית, והפך לטנק העיקרי בכוחות השריון.
המבחן הבא של טנקי השרמן היה בקרב על תוניסיה, במהלכו נפגשו השרמנים לראשונה עם טנקי טיגר גרמנים חמושים בתותח 88 מ"מ שאמנם עלו על השרמנים כמעט בכל פרמטר, אולם מעט מאוד טיגרים נשלחו לשדה הקרב באפריקה. המפגשים הסתיימו באבדות כבדות לטנקים ולצוותים האמריקאים, ורק התפוררות החזית הגרמנית והעליונות המספרית של בנות הברית במספר טנקים בשדה הקרב ובשליטה אווירית הכריעו את הכף.
הזירה האירופית 1945-1943
250px|ממוזער|טנק שרמן אמפיבי (DD) בקרבות רחוב במהלך הפלישה לנורמנדי.
הזירה האירופית הייתה הזירה בה שימש טנק השרמן במספרים הגדולים ביותר. הופעותיו הראשונות של השרמן על אדמה אירופית היו במהלך "מבצע האסקי", שם הקוד שניתן לפלישת בעלות הברית לסיציליה, ומיד לאחר מכן בפלישת בעלות הברית לאיטליה. בזירות אלו לא נערכו קרבות שריון בקנה מידה דומה לקרבות בחזית המזרחית, והכוחות הגרמניים בחזית האיטלקית סבלו מכוח אדם ואספקה מצומצמים בגלל חשיבותה המשנית של הזירה. עם זאת, ככל שנמשכה המלחמה, החלו להופיע בזירה הדגמים הגרמניים החדשים - הפנתר ובמידה מועטה גם הטיגר, שהחלו להופיע בשדה הקרב במספרים הולכים וגדלים. ההחלטה האמריקנית לרכז כמעט את כל הייצור בשרמן ובגרסותיו המאוחרות המוסבות לתותח המשופר בן 76 מ"מ הייתה בבחינת הקרבת איכות למען כמות, והדבר גרם לכך, שהטנק הבסיסי של בעלות הברית המערביות לא השתווה ליריביו הגרמניים.
250px|ממוזער|שרמן פיירפליי
פלישת בעלות הברית לנורמנדיה ב־6 ביוני 1944 והקרבות שבאו בעקבותיה גרמה לזעזועים למפקדי השריון של בעלות הברית. הן אופי שדה הקרב והן איכות הטנקים הגרמניים וצוותיהם שניצבו נגד בנות הברית היו אימתניים יותר מהמצופה. במערכה בנורמנדי נמצאו אומנם הגרמנים בנחיתות מספרית גדולה מול כוחות השריון של בעלות הברית המערביות, אולם לגרמנים עמד היתרון בחימוש העדיף, לצד הקשיים שגרמה הלחימה באזור ה"בוקאז'" - לוח שחמט של שדות, סוללות עפר ומשוכות גבוהות וצפופות - לטנקים של בעלות הברית. כאמור, בעת הפלישה לנורמנדיה, כל השרמנים בשירות היו מצוידים בתותח 75 מ"מ, והמצב נמשך עד אוגוסט, אז החלו להישלח לצרפת שרמנים עם תותח 76 מ"מ במספרים קטנים.
בלחימה בצפון מערב אירופה, ה־M4 נאלץ להתמודד עם טנקים גרמניים שיכולותיהם המשופרות הן בעמידות לתותחו והן יכולתם לחדור את שריונו ממרחקים ניכרים העמידו את ה־M4 בעמדת נחיתות. מלבד הטיגר והפנתר, הופיע באותה עת בשדה הקרב דגם גרמני מתקדם יותר - הטיגר II בן 68 הטונות, שנשא תותח 88 מ"מ L/71 ובעל שריון צריח שעוביו 185 מ"מ. אף על פי שירש את ליקויי קודמו - בעיות מנוע וקשיי ניידות - היה הטיגר II יריב מעורר אימה לטנקי בעלות הברית, שידעו שכדי לחסל טיגר II אחד יהיה עליהם למחוק מהמצבה מספר שרמנים, בטרם תוכל שאריתו של הכוח התוקף לאגפו ולפגוע בשריון הצד שלו.
גרסה מיוחדת של השרמן בשירות הצבא הבריטי הידועה בשם פיירפליי (FireFly - גחלילית), הייתה היחידה שיכלה להשמיד את הטנקים הגרמניים - הטיגר וה'פנתר' - מטווחי קרב סבירים. בפיירפליי התקינו הבריטים תותח נגד־טנקי משופר בן 17 ליטראות בקוטר 76.2 מילימטר בצריח הרגיל, שגרם לצפיפות בצריח. תותח זה היה בעל כושר חדירה גבוה משל תותח 76 מ"מ האמריקאי המקביל, אך דיוקו היה פחות, ולפגזיו כושר חומר נפץ ירוד. מספר טנקי שרמן פיירפליי הופעלו לראשונה בפלישה לנורמנדי. הפיירפליי הוכיח עצמו כתכנון מוצלח, אך מחסור בתותחי 17 ליטראות הגביל את השימוש בו.
250px|ממוזער|ימין|קינג טיגר בן 68 טון מושבת לאחר שטנק שרמן בריטי נגח בו. נורמנדי, 1944.
לאחר ההבקעה של כוחות בנות הברית מנורמנדי, והשמדתו של מרבית השריון הגרמני בכיס פאלז באוגוסט 1944, לא נתקלו בנות הברית בריכוזים גדולים של טנקים גרמנים עד המתקפה הגרמנית בארדנים שהחלה במחצית דצמבר 1944. במהלך קרב הארדנים החלה ביקורת רחבה כנגד המחסור בתותח אפקטיבי לטנקים האמריקניים, וסוגיה זו הפכה לשערורייה בארצות הברית בינואר 1945 בעקבות סדרת כתבות שפרסם הניו יורק טיימס. בראשית ינואר 1945 היו רק כרבע מכלל השרמנים ששירתו בצבא האמריקני במערב אירופה חמושים בתותח 76 מ"מ. הדגם הבסיסי של השרמן נותר נחות יחסית אל מול יריביו הגרמניים עד סיומה של המלחמה, אך נהנה מהיתרון המספרי ומהעובדה שפעילותו לא שובשה כמעט מהאוויר.
זירת האוקיינוס השקט
250px|ממוזער|שרמן נושא על סיפונו טנק יפאני קל מדגם 94 במהלך קרב קווג'לין. התמונה ממחישה את ההבדלים בין הטנקים האמריקניים ליפנים במלחמה.
זירת האוקיינוס השקט התאפיינה בעיקר בלוחמה ימית אינטנסיבית, ולוחמת הטנקים הייתה בעלת חשיבות נמוכה. מספרים נמוכים של טנקים הופעלו בלחימה, בעיקר בתפקידי סיוע, וזאת בגלל אופי זירת הלחימה, שהייתה בעיקרה ביערות גשם ובתנאים טרופיים. לחימת שריון בשריון הייתה מועטה, והשימוש העיקרי של השרמנים היה לספק אש מסייעת לרגלים ולנחתים, לוחמה נגד ביצורים, קיני מכונות ירייה ובונקרים. לשם כך הותקנו על טנקים רבים להביורים.
במפגשים בין טנקים יפנים לשרמנים הייתה ידם של הטנקים האמריקאים על העליונה בזכות השריון והחימוש העדיף. מגבלות התעשייה היפנית ואופי הלחימה באוקיינוס השקט הובילו את יפן לשים את מירב מאמציה בייצור מטוסים וספינות קרב, ופיתוחם של טנקים ותותחים אנטי־טנקיים צומצם מאוד מ־1942 ואילך. הטנק העיקרי של הצבא הקיסרי של יפן היה טיפוס 95, טנק קל עם מיגון דק ותותח 37 מ"מ, שנחשב למיושן עם תחילת המלחמה, ולא יכול היה להתמודד כנגד השרמן בתנאים שווים. בנוסף, חסרו הרגלים היפנים נשק נ"ט מספק כנגד השרמן; תותח הנגד טנקים העיקרי שלהם היה בקוטר 37 מ"מ בלבד, ולא היה ברשותם מטולי רקטות כמו הבזוקה האמריקנית.
טנקי השאל-החכר
4,102 טנקי שרמן M4A2 הועברו לברית המועצות במהלך המלחמה כחלק מתוכנית השאל-החכר, חלקם עם תותח ה־75 מ"מ וחלקם עם תותחי 76 מ"מ. השרמן היה בשימוש נפוץ בצבא האדום בשנתה האחרונה של המלחמה, וכמה גייסות טנקים וגייסות ממוכנים צוידו כמעט בלעדית בשרמנים. כל השרמנים M4A2 היו בעלי מנוע דיזל, בדומה לטנק הסובייטי העיקרי T-34. חלק קטן מהשרמנים עם תותח 75 מ"מ הוסבו על ידי הסובייטים לנשיאת תותחו של טנק ה־T-34 בקוטר 76.2 מ"מ מדגם F-34, וטנקים אלו נודעו בסימון M4M. מספר שרמנים בשירות הצבא האדום נפלו שלל לידי הוורמאכט.
בעיניהם של הסובייטים, השרמן M4A2 היה עדיף על פני כל טנקי השאל-החכר הקודמים שסופקו על ידי ארצות הברית ובריטניה, והוא נתפס כמעט שווה ערך ל־T-34. הוא אומנם סבל מנחיתות במיגון ובעבירות, אך הוא היה אמין מכנית ופשוט לתפעול.
שרות לאחר מלחמת העולם השנייה
בתום מלחמת העולם השנייה, הצבא האמריקני הצטמצם מחלקים גדולים ממצבת הכוחות הסדירים ובהם גם גייסות שריון, ומספר רב של טנקי שרמן הועברו לידי בנות בריתה של ארצות הברית. עם סיום המלחמה, לרשות הצבא האמריקני היו 10,000 שרמנים; ב־1950 עמד המספר על 3,202 בלבד, מתוכם 1,376 בלתי כשירים לפעילות, כשאת מקומו של השרמן כטנק הקרב העיקרי תופסים ה־M26/M46 פרשינג.
מלחמת קוריאה
ביוני 1950 פרצה מלחמת קוריאה, כאשר צבא קוריאה הצפונית פלש לקוריאה הדרומית. במלחמה הייתה השתתפות פעילה של המעצמות ארצות הברית וסין, ובמידה פחותה גם ברית המועצות. מלחמה זו לא הייתה באופייה מלחמת שריון והטנקים לא שימשו כנשק מכריע. אחת הסיבות לכך הייתה הטופוגרפיה של קוריאה שהיא בעיקרה הררית ומיוערת, דבר המקשה על תמרון מסות גדולות של טנקים. במהלך המלחמה שימשו הטנקים בעיקר לסיוע לחיל הרגלים וככלי ארטילריה. עם תחילת המלחמה פלשו טורי שריון של 258 טנקי T-34/85 צפון-קוריאניים - כוח הטנקים החזק באסיה ב־1950, להוציא את ברית המועצות - לדרום. הטנקים הצפון-קוריאניים שעטו לתוככי קוריאה הדרומית, שלצבאה וליחידות האמריקניות המוצבות באזור כמעט ולא היו טנקים. אולם עד אוגוסט איבד הצבא הצפון-קוריאני את תנופתו, וטנקים רבים אבדו במתקפות אוויריות של כוחות האו"ם. באותו חודש החלו להגיע לזירה טנקי שרמן M4A3E8 ו־M26 פרשינג אמריקנים. מבחינה טכנית, ה־M4A3E8 וה־T34/85 היו שווי ערך; תותח ה־76 מ"מ של השרמן, שירה בעיקר תחמושת תת־קליבר בעלת מהירות לוע גבוהה, יכול היה לחדור את שריונו החזיתי של ה־T-34/85 ממרחק. ההבדל היה באימון הצוותים, וכאן לאמריקנים עמד יתרון ברור. קרבות השריון העיקריים במלחמה נערכו מאוגוסט עד אוקטובר 1950, ומאותה עת נהנו הכוחות האמריקנים מעליונות מספרית מוחצת בטנקים.
שירות בצבאות זרים
במהלך חלוקת הודו נותרו הן בידי הצבא ההודי והן בידי הצבא הפקיסטני טנקי שרמן מסוגים שונים. טנקים אלו שימשו את שני הצדדים במלחמות בין הודו לפקיסטן ב־1965 (המלחמה הקשמירית השנייה) ובמהלך המלחמה ב־1971.
במלחמה הקשמירית השנייה התחוללו קרבות שריון גדולים. הצבא הפקיסטני נהנה מיתרון מספרי בטנקים, כמו גם מיתרון איכותי, מאחר שהיו ברשותו גם טנקים מסוג M47 פטון ו־M48 פטון חדשים יותר לצד טנקי השרמן המיושנים. חיל השריון ההודי לעומת זאת היה מצויד במספר גדול של טנקי שרמן שחלקם חומשו בתותח צרפתי 75 מ"מ. עם זאת, בעימותים הייתה יד השריון ההודי על העליונה. הסיבות העיקריות לכך היו טקטיקה פקיסטנית שגויה שהטילה טנקים רבים כנגד עמדות הגנה מוכנות ומבוצרות היטב, ושימוש מושכל של ההודים בחיפוי אווירי.
טנקי שרמן הופעלו בסכסוכים רבים אחרים ברחבי העולם, ביניהם במלחמת האזרחים הסינית (1945–1949), בידי המורדים בראשותו של פידל קסטרו בקובה בראשית שנות ה־60, במלחמת האזרחים בניקרגואה בשנות ה־80, במלחמות יוגוסלביה בשנות ה־90, ועוד.
כלי רכב משוריינים על בסיס השרמן
שלדת השרמן שהוכחה כאמינה והייתה זמינה במספרים גדולים שימשה כבסיס לייצור כלי רכב משוריינים שונים. שני סוגים של משחיתי טנקים נבנו על תובת השרמן במלחמת העולם השנייה: ה־M10 וולברין שפיתוחו החל ב־1942, וכלל תותח 3 אינץ' (76.2 מ"מ) בצריח פתוח, ממנו נבנו 6,706 יחידות, וה־M36 בן 29 טון, חמוש בגרסה מוסבת לטנק של תותח נגד־מטוסים 90 מ"מ M3 גם הוא בצריח פתוח, ממנו יוצרו 1,400 יחידות.
עליונותן של בעלות הברית בלטה בתחום השריון הייעודי, ובמהלך המלחמה יוצרו מספר רב של כלים שונים, שיועדו לטפל בבעיות פיזיות וטכניות של שדה הקרב, בעשותם בין היתר שימוש במרכבים של טנקי שרמן. אחד הנפוצים מבין כלים אלה היה שרמן קראב (סרטן) - טנק שרמן המצויד במערכת לפיצוץ מוקשים המבוססת על מערכת בריטית, בעל שרשראות ברזל כבדות שהיו מחוברות לתוף מסתובב. עם סיבוב התוף, השרשראות הכו בחוזקה על הקרקע שבחזית הטנק, דבר שהפעיל ופוצץ מוקשים ברצועה שרוחבה כרוחב הטנק, מבלי שייגרם כל נזק לטנק עצמו, ובכך פינה את הציר לכוחות המתקדמים. שימוש נוסף למערכת היה בחיתוך חוטי תיל. כמו כן, יוצרו על בסיס השרמן בין היתר טנק־דחפור, טנק שהותקן בו להביור, טנק חילוץ M32 שעליו הותקנו כננות ומנוף, טנק גישור, וטנק עם משגר הטילים T34 קליופה.שרמן DD - את הרעיון לפיתוח טנק אמפיבי, אשר פורק מאסדת נחיתה ומסוגל ל"שחות" לעבר החוף כדי לספק סיוע משוריין לרגלים המסתערים על החופים, הגה המהנדס יליד הונגריה ניקולס שטראוסלר (Nicholas Straussler). טנקי ולנטיין הבריטיים היו מהראשונים לעבור הסבה לטנקים אמפיביים, אולם ב־1943 הוולנטיין נחשב לדגם מיושן, ולקראת הפלישה המתוכננת לנורמנדי החלו בהסבה של טנקי השרמן לטנקים אמפיביים שנקראו שרמן DD. DD הם ראשי תיבות של Duplex Drive - הנעה כפולה, כלומר לטנק היו שתי מערכות הנעה. טנק השרמן DD נאטם למים בעזרת יריעות ציפה עשויות אברזין, קלות משקל, ובעזרת מדחפים בחלקו האחורי יכול היה הטנק לנוע במים במהירות של עד 7 קמ"ש. טנק זה שימש בעת הפלישה לנורמנדי והוכיח את עצמו כשימושי מאוד בחופים בהם נחתו הבריטים והקנדים, אך בחוף אומהה, שבו בוצעה הנחיתה העיקרית של האמריקאים, כמעט כל הטנקים טבעו או אבדו, דבר שהיה אחד הגורמים לאבדות הרבות שספגו האמריקאים בחוף זה.
שלושה דגמי תותחים מתנייעים יוצרו על מרכב של טנקי שרמן, אשר נועדו לענות על דרישה לארטילריה מתנייעת במלחמת העולם השנייה. הנפוץ מביניהם הוא ה־M7 פריסט, עם תותח אמריקני 'M-101' בקוטר 105 מ"מ. כלי זה הובא לישראל בסוף שנות ה־60 והיה הבסיס לפיתוח תורת הלחימה המתנייעת בחיל התותחנים. היו בחיל שלושה גדודים שצוידו ב"פריסט" ונעשה בהם שימוש במלחמת ההתשה בקרב על הטיית מקורות המים וכן במלחמת יום הכיפורים. בנוסף יוצרו שני תותחים מתנייעים בני תותח 155 מ"מ, ה־M12 וה־M40.
השרמן בצה"ל
שמאל|ממוזער|250px|טנק שרמן מגדוד 82 של חטיבה 8, בפשיטה על שדה התעופה באל עריש במבצע חורב, 1948
שמאל|ממוזער|250px|תותח מתנייע צה"לי מסוג M-50, מוצג במצעד יום העצמאות בתל אביב, 1965
עם קום המדינה ופרוץ מלחמת העצמאות התעורר הצורך ברכש של טנקים. הטנק הצה"לי הראשון הושג בדרכי מרמה מעודפי הצבא הבריטי בארץ. בשבועות האחרונים לסיום המנדט, הובילו הבריטים טנקי שרמן ישנים שלדעתם לא היו ראויים לפינוי ממחסני הצבא בחיפה לרום הכרמל במטרה להפכם לגרוטאות על ידי השלכתם ממרומי ההר. ב־14 במאי הוצאו שלושה שרמנים ממחסן בחיפה בדרכם לכרמל להשלכה. אחד מהשלושה הועמס על עגלה של גורר טנקים יהודי והחל את דרכו לתל אביב. למחרת היום ב־15 במאי הגיע הטנק שעל הגורר למחסני התערוכה שבצפון תל אביב.
גם בן-גוריון הזכיר טנק בודד זה בסקירה שערך בפני הממשלה הזמנית בתל אביב ב־16 בחודש בחלק הדן במצב החזיתות ואף הורה לרכוש שרמנים נוספים.
שליחי מדינת ישראל ברחבי העולם חיפשו מקורות לרכש טנקים, ולחץ של יצחק שדה היפנה את מאמצי הרכש לאיטליה, שם נמצאו טנקי שרמן רבים מעודפי מלחמת העולם השנייה שנועדו להימכר כגרוטאות. בגלל הגבלות תקציביות אושר לרכוש 30 מהם במחיר נמוך יחסית של 2,200 דולר לטנק. אף על פי שטנקי השרמן נרכשו באוגוסט 1948, חלקם הגיע לארץ בנובמבר אותה שנה, ויתרם רק בינואר 1949. הסיבה לעיכוב בהובלה נבעה מכך שהם נחשבו לגרוטאות, ומערכת הביטחון לא רצתה לבזבז נפח באוניות להובלתם. רק הבטחה של גורמי החימוש שאפשר לתקנם הביאה לשינוי הגישה. תהליך התיקון היה ארוך, והבעיה של מחסור בתותחים לא נפתרה. הטנקים עברו תהליך של דה־מיליטריזאציה על ידי קדיחת חורים בתותח (הוביצר 105 מ"מ), וחבלות בגלגל המניע. בסופו של דבר נרכשו שלושה תותחי 75 מ"מ שהותקנו על הטנקים, ושני טנקים מרכישה זו הופעלו במבצע חורב. ניסיונות לרכוש תותחים דומים בחו"ל נכשלו.
14 מתוך הטנקים הללו הוחזרו לשימוש מכני ב־1949, והשאר נותרו לשיקום. כדי להתגבר על בעיית המחסור בתותחים נעשה ניסיון להתקין על טנק אחד תותח קרופ 75 מ"מ. כינון התותח נעשה באמצעות מערכת הכינון המקורית של הטנק (שלא הוחלפה), ולכן לא היה ניתן לדייק בירי. בסוף אוגוסט 1949 הוחלט להרכיב שבעה תותחי קרופ נוספים, למרות אי הדיוק, ועד מאי 1950 היו 6 טנקים מוכנים עם תותחי קרופ 75 מ"מ.
באמצע אוגוסט 1950 נרכשו בצרפת 50 תותחי 75 מ"מ מדגם M3 ועד מרץ 1951 הורכבו כבר על 17 טנקים שעברו הסבה ומתיקון מחודש לתותח הזה. במהלך שנות ה־50 המוקדמות נרכשו עוד עשרות שרמנים, חלקם חמושים בתותחי 76.2 מילימטר, מצרפת. באלה נעשה שימוש במבצע קדש שבמהלכו נפלו לידי צה"ל שרמנים מצריים. גרסה נוספת שהופעלה במבצע קדש הייתה ה־M50, שהיה שרמן שהותקן בו בארץ תותח צרפתי.
הסופר שרמן: שרמן M50 ושרמן M51
ממוזער|250px|טנק סופר שרמן M51 של צה"ל בתצוגה ביד לשריון
על מנת לאפשר חדירת השריון של טנקי T-34/85 שנכנסו באותה תקופה לשירות בצבאות ערב, החלה ישראל בשיתוף פעולה חשאי עם צרפת לשיפור כוח האש של השרמן, על ידי הסבת התותח המקורי של השרמן לתותח צרפתי מדגם 'CN 75-50' בקוטר 75 מ"מ, שהוא בעצם העתק של תותח טנק ה'פנתר' הגרמני. הטנק החדש נודע בסימון שרמן M-50, והוא נכנס לשירות בצה"ל באמצע שנות ה־50 של המאה ה־20 ושירת עד שנות ה־70 של המאה ה־20. הוא לקח חלק במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. טנקים מסוג זה נמכרו לצבא צ'ילה.
שרמן M51 הוא כנראה דגם השרמן המתקדם ביותר שיוצר. מדובר בשרמן שמנועו הוחלף למנוע דיזל עם הספק של , מערכות בקרת האש שלו שופרו, נוספו זרקורי תת־אדום, והשינוי המשמעותי ביותר - התותח הוסב לתותח צרפתי בקוטר 105 מילימטר.
ההסבה לתצורה זו תוכננה ונעשתה בישראל בשנות השישים, על מנת לאזן את נחיתות התותח של השרמנים הישראליים לעומת הטנקים הסובייטיים שנכנסו לשירות צבאות ערב, בעיקר טנקי T-54.
ואכן במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים השרמן M51 הוכיח את עצמו כשיפור עצום לעומת השרמנים ששטפו לתוך גרמניה שלושים שנה לפני כן.
בקרב עמק דותן נלחם השרמן M51 בטנקים ירדנים מדגם M48 פטון, המתקדמים בהרבה, והוכיח כי הוא יכול להם. בקרבות בחזית הצפון במלחמת יום הכיפורים נלחמו השרמנים של חטיבות המילואים מול טנקי T-55 עיראקיים וטנקי T-62 סוריים ושוב הוכיחו כי הם יכולים להם, בתנאי שצוות מאומן ונחוש מפעיל אותם.
רכב קרבי משוריין על בסיס שרמן
צה"ל השתמש בטנקי השרמן כבסיס למגוון רכבי קרב משוריינים שנועדו לסייע בשדה הקרב. ההסבות בוצעו על ידי הצבא והתעשייה הצבאית ובהן הוסר הצריח ולשרמן נוספו אמצעים ייעודיים כגון כפות דחפור, משגרי רקטות ומנופים הידראוליים.
להלן מספר דגמים של רכב קרבי משוריין המבוסס על תובת שרמן:
טנק תצפיות שרמן אייל - בטנק שרמן זה הוסר הצריח והותקנה מערכת הידראולית המסוגלת להגביה מתקן תצפית לגובה של 27 מטר. המערכת שנבנתה על ידי מפעל "אייל", הוזמנה על ידי צה"ל לצורך שימוש כעמדת תצפית ניידת לאורך החזית בתעלת סואץ במהלך מלחמת ההתשה עד למלחמת יום הכיפורים.
משגרי רקטות מתנייעים: כדי לאפשר לצה"ל להנחית מכת אש בעומק שטחו של האויב פיתחה ובנתה התעשייה הצבאית בשיתוף חיל החימוש, חיל תותחנים וגורמי פיתוח בצה"ל בשנת 1973 מערכת לשיגור רקטת קרקע–קרקע העברי (MAR-290) בקוטר 290 מ"מ כדוגמת אלה המשוגרות באמצעות הקטיושה הסובייטית הידועה. טווח הירי נע בין 10 ל־40 ק"מ. שימוש בולט בכלי נעשה במלחמת שלום הגליל. טנקי שרמן הוסבו גם לשאת עליהם משגרי רקטות מדגם MAR-240 בקוטר 240 מ"מ.
טנק הנדסה - טנק שרמן שבחזיתו הותקנו כף דחפור או מגוב לפריצת שדות מוקשים. שירת בחיל ההנדסה הישראלי.
טנק חילוץ M-32: עם הכנסתם של טנקי שרמן מסוג M–50 למערך השריון, חיפש צה"ל טנק חילוץ שינוע בקצב השריון. בטנקים מסוג M–32 בעלי מנוע בנזין אלה בוצעה הסבה כדוגמת שאר הכלים בצי טנקי השרמן, שכללה החלפת מנוע הבנזין למנוע דיזל והתקנת מערכת מזקו"מ רחבה. טנקים אלה נותרו בשימוש שנים רבות בצה"ל.
טנק חילוץ שרמן דגם ג' - טנק חילוץ זה נבנה בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 על ידי מפעל הטנקים בבסיס תל השומר על בסיס תובת טנק שרמן יצוקה מדגם M4A1. לטנק מנוף בעל כושר הרמה של 55 טון/מטר ובעל שני מעדרי עגינה בחזית ומאחור. כמו כן מצויד הטנק בכננת בעלת כושר משיכה של 72 טון.
תותח מתנייע: טנקי שרמן הוסבו כדי לשאת עליהם תותחים כבדים דוגמת תותח L-33 בקוטר 155 מ"מ ומרגמה כבדה מתנייעת (מכמ"ת) 160 מ"מ, ובכך נהפכו לארטילריה מתנייעת.
מערכת קלשון: משגר טילים נגד קרינה כחלילית לשיגור טילי AGM-45 שרייק מתובה של טנק M4 שרמן. המערכת נכנסה לשימוש מבצעי בחיל האוויר הישראלי זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים והיא נועדה למשימות דיכוי הגנה אווירית.
טנק פינוי רפואי''' - בתחילת מלחמת "ההתשה", הוטל על חיל החימוש לפתח טנק שיאפשר פינוי נפגעים תחת אש תוך מתן הגנה מקסימלית לצוות ולפצועים. סדנת גייסות השריון ביצעה בשנת 1969 אב–טיפוס של כלי פינוי משוריין על גבי תובת טנק שרמן, שבו בוצעה הסבה על ידי הסרת הצריח, העברת מנוע הדיזל לחזית הכלי ובניית תא גדול ומרווח בחלק המרכזי והאחורי להובלת רופא, חובש ופצועים. טנק פינוי זה נבנה בכמות ניכרת והוכנס לשירות במהלך מלחמת "ההתשה" בחזית המצרית לאורך תעלת סואץ. הטנק בעל כושר נשיאה של צוות רפואי ו–4 פצועים תוך מתן הגנה מקסימלי תחת אש. אף ששימש זמן קצר בלבד, הוא היווה רעיון מוכח לדור טנקי הפינוי הבאים.
לקריאה נוספת
Chamberlain, Peter; Chris Ellis. Churchill and Sherman Specials, Profile Publications 1970
George, Forty. M4 Sherman (Weapons and Warfare), Blandford Pr 1987
Gene Eric Salecker. Rolling Thunder against the Rising Sun: The Combat History of U.S. Army Tank Battalions in the Pacific in WWII, Stackpole Books 2008
Green, Mike. American Tanks and AFVs of World War II, Osprey Publishing 2014
John, Christopher. Sherman M4 Medium Tank: The War Machines 1, Amberley Publishing 2014
Oliver, Dennis. British Sherman Tanks, Concord Publications 2006
Pat, Ware. M4 Sherman (Images of War Special), Pen and Sword 2014
Dr. Robert Manasherob, Lioness & Lion of the line, Sabingamartin Publications 2007
Sandars, John. The Sherman Tank in British Service 1942-1945, Osprey Publishing 1982
Stephen, Hart. Sherman Firefly vs Tiger: Normandy 1944 (Duel), Osprey Publishing 2007
קישורים חיצוניים
השרמן הצה"לי - מתוך אתר Israeli-Weapons, הדף מכיל את כל דגמי הרק"ם המבוססים על טנקי שרמן ששירתו בצה"ל, כולל מידע ותמונות.
מידע והיסטוריה של ה־M4 באתר WW2 Vehicles
תמונות של שרמן M4 באתר Prime Portal
תמונת שרמן DD עם מסך ציפה פרוס למחצה
הערות שוליים
קטגוריה:טנקים אמריקאיים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:טנקים במלחמת העצמאות
קטגוריה:גרסאותיו של טנק השרמן
קטגוריה:טנקים בינוניים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:טנקים נבחרים עבור תבנית טנקים | 2024-08-31T19:25:27 |
חומר כימי | הפניה כימיקל | 2007-11-28T18:46:14 |
סולם מוקטן | סולם מוקטן (קרוי גם סולם אוקטטוני) הוא סולם מוזיקלי המורכב משמונה צלילים המרכיבים סדרת מרווחים עוקבים של טון וחצי-טון. ניתן להגדירו כסולם דיאטוני (בעל שבעה צלילים) שכל הדרגות בו מוקטנות. סולם זה יכול להופיע בשתי צורות:
מרווחים של טון וחצי טון לסירוגין.
נקרא גם הסולם המוקטן הסימטרי.
מרווחים של חצי טון וטון לסירוגין.
נקרא גם הסולם הדומיננטי הסימטרי.
מבחינה הרמונית, הסולם המוקטן לא מושך לעבר טוניקה מסוימת; דבר זה נובע מכך שכל סולם מוקטן יהיה זהה לחלוטין לסולם המוקטן הגבוה ממנו בטרצה קטנה (מלבד חילופים אן-הרמוניים), וכן לזה שגבוה ממנו בטריטון (שתי טרצות קטנות) ולזה שגבוה ממנו בסקסטה גדולה (שלוש טרצות קטנות).
אף שנעשה בו שימוש כבר במוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית במאה התשע עשרה ואף לפני כן, הסולם החל להופיע ביצירות רבות רק במפנה המאה ה-20. בתחילת המאה העשרים השתמשו בסולם מוזיקאים רבים מסביבתו של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, ביניהם איגור סטרווינסקי, והוא כונה ״סולם קורסקובי״. בין השאר שימש הסולם רבות את אוליביה מסיאן, שהעניק לו מקום חשוב בשיטתו המוזיקלית, כאחד מהסולמות הסימטריים.
בשל אופיו ההרמוני הייחודי נמצא הסולם בשימוש רחב יחסית בתחום המוזיקה האטונאלית. ניתן למצוא שימוש בו גם בג'אז, אך במקרים אלה הוא יופיע לרוב רק כמעבר ולא כסולם של ממש.
ראו גם
מודוס
סולם הטונים השלמים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סולמות במוזיקה
ja:八音 | 2023-10-12T06:28:46 |
הרפובליקה של אירלנד | REDIRECT אירלנד | 2004-12-17T22:11:01 |
שיראק | REDIRECTז'אק שיראק | 2004-12-17T23:22:14 |
נורדריין-וסטפאלן | REDIRECT נורדריין-וסטפאליה | 2005-01-30T13:53:29 |
נורדריין-וסטפאליה | נורדריין-וֵסְטְפַאליה (בגרמנית: , נורדריין-וסטפאלן) היא אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה. זוהי המדינה המאוכלסת ביותר בגרמניה, עם מעל 17.9 מיליון תושבים בשנת 2020, והרביעית בגודלה מבחינת שטח. זוהי גם המדינה הצפופה ביותר בגרמניה.
הקיצור הרשמי של שם המדינה הוא NRW; אותיות אלה מייצגות את המדינה לעיתים קרובות על גבי מסמכים ושלטים.
גאוגרפיה
מבחינת שטחה (34,080 קמ"ר) נמצאת המדינה במקום הרביעי בגרמניה. חוץ מבשלוש ערי-המדינה הגרמניות (ברלין, המבורג וברמן), צפיפות האוכלוסין בנורדריין-וסטפאליה היא הגבוהה בגרמניה (530 איש לקמ"ר). חבל הרוהר הוא אחד האזורים הצפופים באירופה; ולמרות זאת, רוב שטח המדינה מיושב בדלילות, וקיימים בה אזורי-נוף ידועים ונרחבים, כגון הרי האַָייפל (Eifel, לאורך הגבול עם בלגיה), מישורי הריין התחתון (Niederrhein, לאורך הגבול עם הולנד) והפארקים הלאומיים הגדולים וסטרוואלד (Westerwald) וזאוארלנד (Sauerland). תיירים רבים מהולנד ומבלגיה השטוחות נוהרים לאזורים ההרריים של נורדריין-וסטפאליה, הנמצאים מרחק נסיעה קצרה משתי מדינות השפלה.
היסטוריה
נורדריין-וסטפאליה נוסדה לאחר מלחמת העולם השנייה על ידי הממשל הצבאי הבריטי. המדינה הורכבה משלוש טריטוריות היסטוריות: נורדריין (צפון הריין; מיוצגת בדגל המדינה על ידי נהר הריין הזורם על רקע ירוק), וסטפאליה (פאליה המערבית; באופן מבלבל למדי היא שוכנת דווקא במזרח המדינה; מיוצגת בסמל על ידי הסוס) ומדינת ליפֶּה הזעירה (Lippe; מיוצגת על ידי הוורד האדום).
דמוגרפיה
למעלה מכל גרמני חמישי הוא תושב נורדריין-וסטפאליה.
חלוקה דתית
42% מתושבי המדינה הם קתולים ו-28% הם פרוטסטנטים החברים בכנסייה הפרוטסטנטית של גרמניה.
ערים
מתוך 20 הערים הגדולות בגרמניה, 10 ערים נמצאות במדינה זו; אם מתבוננים על 82 הערים הגדולות הרשמיות בגרמניה (אלו בעלות למעלה מ-100,000 תושבים), הרי ש-30 מתוכן נמצאות בנורדריין-וסטפאליה (ראו: דמוגרפיה של גרמניה). בירת המדינה היא דיסלדורף, אך העיר הגדולה בה היא קלן. להלן רשימת אחת עשר עריה הגדולות של נורדריין-וסטפאליה:
# עיר תושבים בשנת 2018 1 קלן 1,085,664 2 דיסלדורף 619,294 3 דורטמונד 587,010 4 אסן 583,109 5 דואיסבורג 498,590 6 בוכום 364,628 7 וופרטל 354,382 8 בילפלד 333,786 9 בון 327,258 10 מינסטר 314,319 11 מנשנגלדבך 261,454
חינוך
השכלה גבוהה
בנורדריין-וסטפאליה 14 אוניברסיטאות, יותר מבכל מדינה אחרת בגרמניה. מתוך עשר האוניברסיטאות הגדולות בגרמניה, חמש שוכנות בנורדריין-וסטפאליה:
אוניברסיטת בון
אוניברסיטת בוכום
אוניברסיטת בילפלד (Bielefeld)
אוניברסיטת דורטמונד
אוניברסיטת דיסבורג-אסן
אוניברסיטת דיסלדורף
האוניברסיטה הטכנית של אאכן (RWTH)
האוניברסיטה הפתוחה של גרמניה בהאגן
אוניברסיטת וופרטל
אוניברסיטת זיגן (Siege)
אוניברסיטת מינסטר (האוניברסיטה השלישית בגודלה בגרמניה)
אוניברסיטת ספורט גרמנית בקלן
אוניברסיטת פדרבורן (Paderborn)
אוניברסיטת קלן (האוניברסיטה הגדולה בגרמניה)
פוליטיקה
הפוליטיקה של נורדריין-וסטפאליה מושפעת רבות מכך שבחבל הרוהר התעשייתי שבמדינה מתגוררים פועלים רבים אשר באופן מסורתי הצביעו לסוציאל-דמוקרטים (SPD) ששלטו ברציפות במדינה 39 שנים מ-1966 ועד 2005. בעקבות מיתון כלכלי ניצחה המפלגה הנוצרית דמוקרטית (CDU) בראשות יורגן ריטגרס (Jürgen Rüttgers). למהפך זה היו השלכות עמוקות על הפוליטיקה הכלל-גרמנית, והביאה את קנצלר גרמניה, גרהרד שרדר להקדמת הבחירות שאחריהן עלתה לשלטון אנגלה מרקל. מאז השליטה במדינה התחלפה בין המפלגות הגדולות. מאז 2021 עומד בראש הממשלה הנדריק ויסט מה-CDU. במאי 2022 נערכו בחירות חדשות לפרלמנט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:גרמניה: מדינות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1946 | 2024-08-12T15:40:42 |
המוסד לעלייה ב' | המוסד לעלייה ב' היה זרוע של ארגון ההגנה ששימש כגוף המארגן מטעם הנהגת היישוב של ההעפלה של תנועת הבריחה העלייה היבשתית ממדינות ערב ומפעל הרכש . הבטוי "עלייה ב' מתייחס לעליה בלתי לגאלית. פעילות המוסד התרכזה מחוץ לגבולות הארץ, הייתה חשאית ובלתי חוקית עקב חוקי המנדט הבריטי. הפעילות הסתיימה בשנת 1952.
שמאל|ממוזער|200px|אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", מאי 1947
תחילת הפעילות ועד מלחמת העולם השנייה
למרות שבאופן רשמי "המוסד לעלייה ב'" (בהמשך המוסד) נוסד ב-29 באפריל 1939 על ידי קבוצת אנשים חברי הקיבוץ המאוחד, הוא פעל למעשה כבר בשלהי 1938. הסיבות להקמתו היו החמרת האיסורים הבריטיים על עלייה חוקית לארץ ישראל, מול ההכרה כי יש לחלץ יהודים מאירופה לפני שתפרוץ מלחמה. המוסד הוקם על בסיס תנועת ההעפלה שהייתה קיימת לפניו. תנועת ההעפלה הושתתה בתחילת דרכה על עליית בדד של מעפילים שהגיעו ארצה כתיירים או בדרכים אחרות. החל משנת 1934 החלה ההעפלה לפעול דרך הים בספינות מעפילים, שהראשונה בהן הייתה הספינה כוכב שהביאה 50 מעפילים ממצרים בינואר 1934.
ב-29 באפריל 1939 זימן אביגור ללונדון את אנשי מנגנון ההעפלה לפגישה שהפכה למעשה לכינוס היסוד של המוסד תחת פיקודו. בפגישה נוכחו יהודה ברגינסקי, זאב שינד, צבי יחיאלי, ויוסף ברפל. בפגישה זו הותוו דפוסי העבודה במוסד. נקבע כי פעולות ההעפלה והבריחה יתבצעו בפיקוד ההנהלה של אביגור וברגינסקי, וההנהלה תשב בפריס. הוחלט לצרף את שמריה צמרת, פינו גינצבורג ומשה אוורבוך. סגנו באירופה היה זאב וניה הדרי ובארץ דוד (דוידקה) נמרי, שהיה אחראי על הורדת המעפילים ושימש קצין המבצעים. גזבר המוסד היה פינו גינזבורג ("ברג") שפעל בז'נבה.
תחילה התרכזה פעילות מטה המוסד באתונה, ומאוחר יותר עבר המרכז לפריז. מעל המטה היה ועד ציבורי שפעל בארץ ישראל והורכב מנציגי מפא"י, העובד הציוני, הפועל המזרחי והשומר הצעיר. עם הפילוג במפא"י פרש אחד ממייסדי המוסד לעלייה ב', יהודה בראגינסקי, ממפא"י לסיעה ב' וכך הייתה נציגות גם לתנועה לאחדות העבודה.
בשנים הראשונות ליסודו נחל המוסד הצלחה מסוימת ולפני מלחמת העולם השנייה הצליח להביא ב-50 הפלגות למעלה מ-20 אלף עולים.
עם פרוץ המלחמה, כמעט ושותקה פעילות המוסד וב-1944 הגיעו מרומניה 11 ספינות.
לאחר מלחמת העולם השנייה
ביוני 1945 התווה אביגור את כיווני הפעולה של המוסד בפני מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות. האתגר הראשון היה לחדש את הקשר עם הקהילות היהודיות וריכוזי הפליטים באירופה. הוא דרש לאייש את בסיסי ההעפלה ביוון, באיטליה ובצרפת ולרכוש ספינות גדולות. הבריחה, בדרכי היבשה, הייתה הפרק הראשון של העלייה לארץ וההעפלה בדרכי הים הייתה הפרק השני. התנועה האחת לא הייתה יכולה להתקיים בלי האחרת.
אביגור היה מעורב אישית במנוי השליחים של המוסד לתנועת הבריחה ובקביעת היעדים לפעולה, אך דבק בהאצלת סמכויות וחופש פעולה לגבי אופן ביצוע המשימות. עם סיום ההערכות היו למוסד עשרות שליחים ב-22 ארצות על פני ארבע יבשות.בראש השלוחה באיטליה עמד יהודה ארזי, אחריו עדה סירני אחריה משה זקימוביץ ואחריו נחום שמיר (וקסמן), ברומניה – משה אגמי, הממונה על השלוחה ביוון היה לוי שבט-שוורץ ואחריו יאני אבידוב, שעבר באביב 1947 לצפון אפריקה. מפקד מרכז הבריחה בפולין היה איסר בן צבי (שמעון) 1945 אחריו צבי נצר (אלכסנדר), 1945–1948. בצכוסלובקיה המפקד היה אלחנן גפני, ביוגוסלביה – אפרים שילה (יורם), בהונגריה – יצחק איילון, באוסטריה מפקד הבריחה היה אשר בן נתן (ארתור). כדי לתאם ולתכלל את פעילות הבריחה בארצות אירופה קבע שאול מפקד שיהיה אחראי על המרחב כולו. הראשון היה יחיאל דובדבני, שהיה יו"ר מרכז הגולה בשנת 1945, אחריו מרדכי סורקיס בשנים 1945–1946. אפרים דקל היה מפקד הבריחה באירופה בשנים הסוערות ביותר 1946–1947. מאיר ספיר – מפקד הבריחה באירופה 1947–1948, החליף את שאול כאשר חזר לארץ. המוסד התאפיין בהקפדה חמורה על ביטחון וחשאיות. עיקר התקשורת בבריחה בין מפקדים הייתה פנים אל פנים במפגשים חשאיים. מסמכים מסווגים הועברו באמצעות שליחים, ולא בתקשורת רדיו. בשל החשאיות הרבו אנשי הבריחה להשתמש במילות קוד. למשל, לכל שליח היה שם קוד. מאחר שרוב השליחים היו חברי קיבוצים מילות קוד רבות באות מעולם החקלאות: מרכז בריחה נקרא "ועדה חקלאית", קבוצת מטיילים – "מחסן", זהובים (פולניים) – "זרעים", קורונה (צ'כית) – "קישואים," העיר שטטין – "חזיר", קודובה – "נגב", וקלאצ'קו – "כפר". ואלה דוגמאות בלבד. ממשלת בריטניה עקבה אחר פעילות המוסד גם ביבשה, בפעילות תנועת הבריחה, וגם בים אחרי אוניות המעפילים., לפעמים עוד בהיות האוניות בנמלי היציאה.
משה סנה עבר לפריז במסגרת תפקידו החדש כראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה וראש "המחלקה לעלייה נוספת ונדידה", דהיינו עלייה ב' והבריחה,עם פירוק תנועת המרי העברי . בתחילת דצמבר 1947, הוא התפטר מתפקידו כממונה על ההעפלה עקב החלטת הנהלת הסוכנות ובניגוד לדעתו, לקבל את התכתיב האמריקני בפרשת הפאנים ולמנוע את הגעתן של שתי ספינות המעפילים פאן יורק ופאן קרסנט מרומניה בתואנה שהן שורצות סוכנים סובייטיים, .
העפלה חודשה מאיטליה רק באוגוסט 1945. מחידוש ההעפלה, הפלגתה של הספינה 'דלין' ועד להקמת המדינה במאי 1948 – הצליח המוסד להפעיל 65 הפלגות שנשאו יותר מ-70 אלף עולים מארצות שונות, משוודיה בצפון, רומניה/בולגריה במזרח ואלג'יריה בדרום. אוניית המעפילים המוכרת ביותר של המוסד היא "אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז", 1947). מאבקם של מעפיליה נגד גירושם חזרה לאירופה התפרסם בעולם כולו, העלה על סדר היום את בעיית הפליטים היהודים, והיווה אחד מהגורמים שדרבנו את מסירת בעיית ארץ ישראל לדיון האו"ם ולהקמת מדינת ישראל.
הגדעונים, מפעילי קשר גדעון, הין אנשי הקשר האלחוטי של ההגנה. ההגנה העבירה לפיקודו של המוסד את אנשי הפלי"ם ואתם את הגדעונים. הגדעונים שמשו כאנשי קשר אלחוטי חשאי את מרכזי הבריחה, אך עיקר פועלם היה בהעפלה. על כל אונית מעפילים היה לפחות גדעוני אחד שהיה אחראי על הקשר בין האוניה לבין נמל השילוח ובהמשך, בין האוניה לבין הנמל בארץ.
תנועת הבריחה העבירה כ-300,000 פליטים ברחבי אירופה ברגל, במשאיות, לפעמים 'בתור ציוד', מכוסים בברזנט וברכבות, דרך גבולות באופן בלתי-לגאלי. לצורך מעברי הגבול הקימה הבריחה מערכת מסועפת של מעבדות זיוף, שנקראו 'מסגריות'. ב'מסגריות' זייפו תעודות, מסמכים ואישורים שונים: אישור לנשיאת נשק, אישור לכניסה לאזור מסוים, תעודת זהות ועוד ועוד. לשורדים רבים היו מספר תעודות זהות שונות לפי הצורך, באזורים שונים בדרך. ליוצאים מפולין זהות יוונית הייתה אחת מהחשובות ביותר. האו"ם אישר ליוונים לחזור לארצם אחרי המלחמה, אנשי הבריחה זיהו את ההזדמנות והרבה שורדים הפכו ליוונים. פרק חשוב בפעילות "הבריחה" היה איתור ואיסוף לדים, רובם יתומים. הילדים נאספו הממחבואים, ממחנות, או הגיעו מן היער. פעילות מיחדת נעשתה במסגרת 'הקואורדינציה'. הייתה הצלת ילדים יהודים שנמסרו למנזרים או למשפחות נוצריות. הבריחה הקימה וניהלה בתי ילדים והילדים יצאו, יחד עם המדריכים שלהם, לדרך אל ארץ ישראל. הם עברו ארצות וגבולות. לפעמים המסע ארך אף יותר משנה. בבתי בילדים טיפלו בהם ברמה הפיזית-בריאותית, ילדים רבים היו במצב רפואי קשה, ברמה הנפשית, ילים רבים היו עם בעיות רגשיות והתנהגותיות קשות וגם ברמה האקדמית. היו ילדים, שהתחבאו ביער, או שהיו במחנות ולא ידעו אפילו קרוא וכתוב. היו ילדים, ממנזרים למשל, שלמדו אך לא ידעו מאום על יהדותם.
המוסד ארגן את העפלה אווירית מעיראק ואיטליה במבצע כנף, בו העפילו 150 מעפילים, 100 מעיראק ו-50 מאיטליה. כמו כן התקימה העפלה שנקראה ,"עליה ד". העפלה זו התקיימה עם דרכונים מזויפים. לפעמים הדרכונים שמשו יותר מאדם אחד. השורד הגיע ארצה והתעודה חזרה לאירופה עם האונייה להביא שורד אחר.
פעילות במדינות האסלאם
מ-1943 ועד 1949, המוסד בשיתוף עם הסוכנות היהודית והמחלקה הערבית של הפלמ"ח פעל במדינות ערב, בעיקר בסוריה ובעיראק, להעלאת מעל ל-5,000 יהודים לישראל, בדרך היבשה. פעולות אלה אורגנו על ידי סיירים של הפלמ"ח.
בראש השלוחה בסוריה עמד מנשה הראל, ובראש השלוחה בעיראק עמדו שלמה הלל ועזרא כדורי.
העולים, שרובם היו בני נוער, נקלטו בקיבוצים.
בשנת 1947 עלו ממרוקו ומאלז'יר כ-1,500 עולים, רוב ם בספינות המעפילים 'יהודה הלוי', הפורצים', ו'שיבת ציון'. הספינות ניסו להתחמק מהבריטים, אך ניתפשו והגיעו לקפריסין.
רכש מחו"ל
המוסד עסק ברכש צבאי בחו"ל, שנועד לשמש את ההגנה ובהמשך את צה"ל במלחמת העצמאות.
סגנו של שאול אביגור, אהוד אבריאל נשלח בתום המלחמה לאירופה לסייע להעפלה ורכש נשק. אבריאל היה מעורב בהמשך בקידום עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית שהייתה המקור העיקרי לנשק של ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. במסגרת עסקה זו נרכשו בצ'כוסלובקיה עשרות מטוסים, כ-50,000 רובים, כ-6,000 מקלעים וכ-90 מיליון כדורים. העברה מוקדמת של חלק מהנשק בוצעה במסגרת מבצע חסידה כדי לספק נשק למבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים עוד לפני הקמת המדינה.
בנוסף עסק המוסד ברכש של אוניות שישמשו כאוניות מעפילים. אוניות נרכשו בעיקר בארצות הברית, קבוצת זאב שינד, ובאיטליה.
לאחר הקמת המדינה
עם הקמת מדינת ישראל, שימש "המוסד לעלייה" (האות ב' נמחקה) כחברת נסיעות שעסקה בהובלת זרם העולים שזרם ארצה ובסוף 1948 היא הפכה לחברת ספנות 'שוהם', ששמה שונה לאחר מכן ל'צים' (ללא קשר למוסד החשאי נתיב, שארגן עלייה מארצות הגוש הקומוניסטי ולמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים שקיבל את האחריות הממלכתית על העלאת יהודים מארצות מצוקה במזרח התיכון וצפון אפריקה).
ב-1952 פורק המוסד ופעיליו התפזרו, חלקם חזרו לקיבוציהם ורבים מהם הצטרפו לזרועות כוחות הביטחון.
ראו גם
מבצע מבוכה
לקריאה נוספת
אריה ל. אבנרי, המאבק בספר הלבן והקמת המוסד לעליה ב', בתוך שורשים; קבצים לחקר הקיבוץ ותנועת העבודה. תל אביב ג (תשמ"ב) עמ' 213–245
אריה בועז, עלום ונוכח בכל – סיפור חייו של שאול אביגור, פרק שמיני: המוסד לעלייה ב', עמודים 106–130, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2001.
זאב וניה הדרי פליטים מנצחים אימפריה, קיבוץ מאוחד-כתר, תל אביב, תשמ"ה
יהודה בראגינסקי עם חותר אל החוף; חמש עשרה שנה בשירות עליה ב' , הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה
יצחק אבנרי, ההסתדרות הציונית והעלייה הבלתי ליגלית לארץ ישראל, מראשית הכיבוש הבריטי ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אוניברסיטת תל אביב, 1979
מרדכי נאור, בים, ביבשה וגם באוויר – מבט חדש על ההעפלה, הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2015.
אברהם יבין, שלמה דרך (עורכים), סיפורו של דוידקה, דוד נמרי - מפיו ועליו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד
דליה עופר, דרך בים: עלייה ב' בתקופת השואה, 1939–1944, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1988.
יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, הוצאת עם עובד, 1973
מירי נהרי, שליחי המוסד לעליה ב' בתנועת הבריחה, מבטמל"מ, כתב עת לעייני מודיעין וביטחון מבית המרכז למורשת המודיעין, גיליון 93, 2023
קישורים חיצוניים
סיפורן של אוניות המעפילים באתר עמותת חיל הים.
המוסד לעלייה ב', באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש
הבריחה, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
הערות שוליים
*
קטגוריה:ההעפלה
קטגוריה:הבריחה
קטגוריה:יחידות ההגנה
קטגוריה:ציונות | 2024-09-12T19:38:19 |
פסקל (יחידת מידה) | שמאל|ממוזער|250px|מכשיר מדידת לחץ, המידות בשחור הן בקילו-פסקל, המידות באדום הן ב- PSI
פסקל היא יחידת מידה סטנדרטית, השייכת ליחידות SI, למדידת מאמץ הנדסי ולחץ. סימולה הוא .
פסקל אחד שווה לניוטון למטר רבוע. בניסוח מתמטי: . ההגדרה הבסיסית ביותר של פסקל, המבוססת על שבע היחידות הבסיסיות, היא: .
לרוב, המאמצים והלחצים הנמדדים הם בסדרי גודל של אלפי ומיליוני יחידות פסקל ולכן מרבים להשתמש ביחידות הנגזרות מיחידת הפסקל: הקילו-פסקל והמגה-פסקל המוגדרים כ- ו- בהתאמה; ואף בג'יגה-פסקל: . כמו לתיאור מודול האלסטיות של חומרים שונים.
מקרה פרטי כאשר הכח ניצב למישור החתך, המאמץ שווה σ ביחידות של פסקל.
היחידה קרויה על שמו של המתמטיקאי הצרפתי בלז פסקל.
ראו גם
אטמוספירה (יחידת מידה)
PSI
מערכת היחידות הבין-לאומית – SI
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות מידה: לחץ
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית
קטגוריה:בלז פסקל | 2024-03-24T17:27:26 |
מיצר דובר | REDIRECT מצר דובר | 2004-12-18T00:32:12 |
מיצרי דובר | REDIRECT מצר דובר | 2004-12-18T00:34:37 |
מצרי דובר | REDIRECT מצר דובר | 2004-12-18T00:35:23 |
אטמוספירה (יחידת מידה) | אַטְמוֹסְפֵרָה היא יחידת מידה לא-סטנדרטית (כלומר, אינה שייכת ליחידות SI) למדידת לחץ. סימונה הוא , שלוש האותיות הראשונות של המילה atmosphere.
אטמוספירה אחת מוגדרת כלחץ שמפעיל עמוד כספית בגובה של 760 מ"מ, והיא שווה ל-101,325 פסקל לערך. היחידה מבוססת (בקירוב) על הלחץ הממוצע שמפעילה אטמוספירת כדור הארץ בגובה פני הים, ולכן היא נקראת על שמה.
שימושה נפוץ במטאורולוגיה, אסטרונומיה, צלילה ובתחומים אחרים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות מידה בכימיה
קטגוריה:יחידות מידה: לחץ
קטגוריה:אטמוספירת כדור הארץ | 2024-01-04T07:30:58 |
התעלה האנגלית | REDIRECT תעלת למאנש
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: מצרי ים | 2015-06-12T14:53:04 |
מועצה אזורית מרחבים | מרחבים היא מועצה אזורית בנגב הצפוני. אוכלוסייתה מונה כ-15,000 תושבים ושטחה כ־585,000 דונם, מהגדולים שבשטחי המועצות האזוריות. נכון לשנת 2017, בתחום המועצה האזורית "מרחבים" כלולים 15 מושבים, יישוב קהילתי אחד, כפר נוער חינוכי ובסיס חיל האוויר חצרים.
הקמת המועצה
שר הפנים אישר את הקמת המועצה, בנובמבר 1951. סיבת ההקמה הייתה איגוד מנהלי של היישובים החקלאיים באזור זה - אזור סביבות "כביש הרעב". היישובים באזור כללו אז את הקיבוץ אורים ושבעה מושבים: בטחה, גילת, מסלול, פדויים, פטיש, רנן, ותפרח. במועצה התגוררו כ-2000 בני אדם. משרדי המועצה נקבעו בתחילה במושב פדויים וישיבתה הראשונה התקיימה בינואר 1952.
המועצה יזמה את הקמת אופקים בשנת 1955 כמרכז אזורי עבור יישובי המועצה. בשנת 1963 סופחה למועצה האזורית "מרחבים", המועצה האזורית "שלחים". יישובי "שלחים" היו: אשבול, ניר משה, ניר עקיבא, פעמי תש"ז, קלחים, שדה צבי ותלמי ביל"ו והמרכז האזורי מבועים. בשנות ה-70 הועבר קיבוץ אורים מתחומי המועצה (שבה לא היו קיבוצים מלבדו) אל המועצה האזורית אשכול, הכוללת קיבוצים רבים.
כמו כן כלולים במועצה האזורית "מרחבים", גם היישובים הקהילתיים שבי דרום (שהוקם עבור מפוני כפר דרום), כפר הנוער אשל הנשיא והמוסד עלי נגב.
כמה מיישובי המועצה על כביש הרעב קרויים באופן סמלי על שם מילים המופיעות בחזון הנביא ישעיהו, המתאר את הפרחת השממה:
כיום במועצה פועלת תנועת הנוער של האיחוד החקלאי ותנועת הנוער בני עקיבא.
אתרים ומוסדות
בלב המועצה שוכנת קריית החינוך ובה בתי הספר האזוריים, הכפר השיקומי "עדי נגב"- מעון חינוכי המספק בית חם לבעלי צרכים מיוחדים, מרכז תעסוקה קהילתי "מעברים" ומתנ"ס. כמו כן, יש בשטח המועצה שני פארקי תעשייה במבועים ובאופקים ופארק התעשייה "נ.ע.מ" המשותף גם למועצה האזורית שדות נגב ולנתיבות. הזרועות הכלכליות החשובות של המועצה הן החברה הכלכלית של המועצה וחברת "מושבי הנגב", החברה החקלאית הגדולה ביותר במזרח התיכון, ובה שותפים כל המושבים במועצה.
היישובים במועצת מרחבים הם בעלי צביון כפרי, מתבססים על חקלאות ונהנים מנוף ירוק ופתוח המשלב גבעות נמוכות עם נחלים, צמחייה ומרחבים מישוריים פתוחים.
בתחום המועצה אתרי תיירות חדשים ומגוונים, מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים, אתרי לינה, יקבים, גלריות של אמנים מקומיים, מחלבות לייצור גבינות, מסעדות ביתיות למאכלים אתניים, אתרי ספא ועוד. בתחום המועצה יש שמורות טבע ונוף: הגן הלאומי פארק הבשור (אשכול), שמורת נחל הבשור, שמורת נחל גרר ועוד.
אוכלוסייה
יישובי המועצה
מספר צורת היישוב יישוב שנת הקמה 1 מושב אשבול 1954 2 מושב בטחה 1950 3 מושב גילת 1949 4 יישוב קהילתי דניאל בהקמה 5 יישוב קהילתי מבועים 1958 6 מושב מסלול 1950 7 מושב ניר משה 1953 8 מושב ניר עקיבא 1953 9 מושב פדויים 1950 10 מושב פטיש 1950 11 מושב פעמי תש"ז 1953 12 מושב קלחים 1954 13 מושב רנן 1950 14 מושב שבי דרום 2017 15 מושב שדה צבי 1953 16 מושב תלמי ביל"ו 1953 17 מושב תפרח 1949
ראשי המועצה
יעקב שמשוני מאופקים - (1951 - 1958)
ישראל ברוך מאורים - (1958 - 1965)
חביב שרבף מפטיש - (1965 - 1984)
עובדיה מורד מניר משה- 1984 - 1991
רחמים יונה מאשבול - 1991-1997
אבנר מורי מפדויים - (1997–2012)
שי חג'ג' מגילת - מ-2012
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
אתר המועצה האזורית מרחבים
מפת המועצה, באתר המועצה האזורית מרחבים
ערוץ היוטיוב של המועצה האזורית מרחבים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1951
קטגוריה:הנגב: יישובים
קטגוריה:מועצות אזוריות במחוז הדרום | 2024-09-01T09:34:41 |
בית הספר מרחבים | מרחבים הוא בית ספר למחוננים ולמצטיינים שנוסד בתחום מועצה אזורית מטה יהודה בספטמבר 1989 ושכן בבית שמש. בשנת 1990 הוא עבר למקומו הנוכחי, בין קריית ענבים למעלה החמישה, בסמוך לבית הספר היסודי "אלון". בבית הספר לומדים תלמידים מכיתות ג'-ט'. התלמידים בבית הספר מגיעים ממגזרים וממקומות שונים: דתיים, חילונים, יהודים וערבים, בני מושבים ובני קיבוצים, בני ישובים קהילתיים וערים. התלמידים מגיעים מיישובי מטה יהודה ומהסביבה. בית הספר מרחבים הוא מוסד רשמי של משרד החינוך, הפועל תחת הנחייתו ופיקוחו של האגף למחוננים ולמצטיינים.
תוכנית הלימודים
הנושאים הנלמדים בבית הספר כוללים אומנות, מדעים ועיון. התלמידים המחוננים, לומדים יום אחד בשבוע במרחבים ובשאר ימות השבוע בבית הספר שלהם, ולעומת זאת, הילדים המצטיינים לומדים בשעות אחר הצהריים. בית הספר עצמו פועל ארבעה ימים בשבוע, בכל יום לומדת שכבת גיל אחרת, מלבד כיתות ו'-ט' שלומדות ביחד.
בכיתות הנמוכות (ג'-ה'), מחולקים התלמידים לקבוצות ולומדים קורסים שונים שבית הספר בחר. מכיתה ו' ומעלה, בוחרים התלמידים את הקורסים אותם ירצו ללמוד. בסוף השנה מתקיים הפנינג, המסכם את שנת הלימודים בכל המקצועות.
קישורים חיצוניים
בית הספר מרחבים, ברשימת בתי הספר באתר מועצה אזורית מטה יהודה
קטגוריה:בתי ספר יסודיים בישראל
קטגוריה:מחוננות
קטגוריה:מועצה אזורית מטה יהודה: חינוך
קטגוריה:מועצה אזורית מטה יהודה: מבנים | 2022-03-03T14:26:35 |
משפחת היטלר | משפחת היטלר הייתה משפחתו של קנצלר גרמניה והפיהרר, אדולף היטלר.
אזור המגורים של משפחת היטלר
שמאל|ממוזער|200px|אלויס שיקלגרובר, אביו של היטלר
אזור מגוריה של משפחתו של היטלר היה במחוז ואלדפירטל , בצפון-מערב אוסטריה תחתית ועל גבול בוהמיה, עובדה שעוררה שמועות על כך שמוצאו של היטלר הוא בחלקו בוהמי (דהיינו, סלאבי).
הוריו של אדולף היטלר
אלויס שיקלגרובר, אביו של אדולף היטלר
אלויס שיקלגרובר (בגרמנית: Alois Schicklgruber; 7 ביוני 1837 – 3 בינואר 1903) כאשר הוטבל אביו של היטלר לנצרות, לא מילאו את שם אביו בספר ההטבלות וכתוצאה מכך זהותו אינה ידועה בוודאות עד היום (ראו להלן). חמש שנים לאחר הולדת אלויס, נישאה אמו, מריה אנה, לפועל שכיר בשם יוהאן גאורג הידלר . כאשר היה אלויס בן תשע, מתה אמו והוא הועבר וגדל אצל אחיו של יוהאן גאורג, יוהאן נֵפּוֹמוּק הידלר.
שנים רבות לאחר מכן, כאשר היה אלויס בן 39, הוא שינה את רישומיו בספר ההטבלות, כך שהוצג כבנו של אביו החורג יוהאן גאורג הידלר (שמת 19 שנים לפני כן), וכן שינה את שם משפחתו להיטלר (Hitler).
הועלו מספר השערות לפשר שינוי מפתיע זה במעמדו של אלויס. הראשונה היא כי יוהאן נפומוק ביקש להפוך את אלויס ליורשו הרשמי. עדות מחזקת לכך ניתן למצוא בכך שהשינוי בוצע רק אחרי מות אשתו של יוהאן נפומוק, וכן מכך שלאחר מותו של יוהאן נפומוק קנה לו אלויס בית מרווח בסכומים שעמדו לרשותו לפתע באופן מסתורי.
בגיל צעיר קץ אלויס בחיי החווה שבה גדל ועבר לווינה. הוא עבד זמן מה כמתמחה אצל סנדלר ולאחר מכן הצטרף לשירות הציבורי האוסטרי כפקיד מכס. עם הזמן הגיע לדרגת מפקח ובשנת 1875 הפך עוזר מפקח ראשי במכס באזור מגוריו, הדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לאדם בעל השכלת בית-ספר יסודי.
ב-7 בינואר 1885, בגיל 48 ולאחר שני נישואים כושלים מהם נולדו לו שני ילדיו, אנגלה ואלויס הבן, נישא אלויס בשלישית לנכדתו של נפומוק, קלרה פלצל (Pölzl).
קלרה פלצל, אמו של אדולף היטלר
שמאל|ממוזער|200px|קלרה היטלר בצעירותה
קלרה פלצל (בגרמנית: Klara Pölzl; 12 באוגוסט 1860 – 21 בדצמבר 1907) נולדה בכפר האוסטרי שפיטל (Spital), הייתה נוצרייה קתולית אדוקה, וביקרה בכנסייה בקביעות.
לאחר שנישאה לאלויס שיקלגרובר ילדה שישה ילדים: גוסטב, אידה, אוטו, אדולף, אדמונד ופאולה, אך רק שניים מהם, אדולף ופאולה, הגיעו לבגרות. קלרה עסקה בגידול הילדים, ואלויס העדיף לבלות את זמנו הפנוי בברים או בגידול דבורים. ב-20 באפריל 1889 ילדה את הרביעי, אדולף היטלר. בשנת 1896 ילדה בת, פאולה, ששמרה על קשר רופף עם האח המפורסם, ובמלחמת העולם השנייה שירתה כמזכירה בבית חולים צבאי. אחרי המלחמה נחקרה פאולה על ידי המודיעין האמריקני, וחזרה לאוסטריה. היא מתה ב-1 ביוני 1960 בגרמניה, ולא ילדה ילדים.
בשנת 1903 מת אלויס, בעלה של קלרה. ב-21 בדצמבר 1907, בגיל 47, היא מתה ממחלת סרטן השד בעיר האוסטרית לינץ. בשנותיה האחרונות סבלה מייסורים, ידיה של הרפואה היו כבולות באותו זמן, והטיפולים שהעניק לה רופאה היהודי, ד"ר אדוארד בלוך, הוסיפו על סבלה, על אף שניסה לעשות כמיטב יכולתו. היו שניסו להסביר את האנטישמיות של אדולף היטלר בטינתו לרופא היהודי. הסבר זה נדחה לאור העובדה שהיטלר דאג לוודא, לאחר עלייתו לשלטון, שהרופא יקבל מקלט מחוץ לגרמניה ואף כינהו "יהודי אציל".
פאולה היטלר
פאולה היטלר (בגרמנית: Paula Hitler; 21 בינואר 1896, אוסטריה – 1 ביוני 1960, גרמניה) הייתה אחותו הצעירה של אדולף היטלר.
פאולה הייתה בתם של אלויס וקלרה היטלר. היא הייתה צעירה מאחיה אדולף בשבע שנים. כאשר הייתה בת שש, מת אביה והמשפחה נותרה ללא מקור פרנסה. ביומניה כתבה פאולה שאדולף נהג להכות אותה בילדותם, עם זאת, נראה שהיא הייתה האחות המועדפת על אדולף, שכן הוא ויתר על הקצבה שקיבל מממשלת אוסטריה ונתן אותה לאחותו. לאחר מכן עברה פאולה לווינה, שם עבדה כמזכירה. לא היה לה כל קשר עם אחיה בזמן שהוא היה צייר או כאשר שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. היא נפגשה איתו רק ב-1930, ומאז ראתה אותו בערך פעם בשנה. על פי עדותה, את אווה בראון היא פגשה רק פעם אחת.
במהלך המלחמה היא התפרנסה מקצבה שהעניק לה אחיה, ולהגנתה חייתה בשם הבדוי "פאולה וולף". היא עבדה כמזכירה בבית חולים צבאי בגרמניה. היא הייתה בקשר עם ארווין יקליוס, רופא שהיה מבכירי המפלגה הנאצית באוסטריה ואחראי לרציחתם של יותר מ-4,000 נכים במסגרת המדיניות הנאצית. אולם היטלר סירב לאשר להם להינשא, ויקליוס נעצר ואולץ להתחייב לנתק את הקשר עם פאולה. בהמשך נשלח לחזית המזרחית, שם נפל בשבי הסובייטי ומת בשבי בשנת 1952.
במאי 1945, לאחר התאבדותו של אחיה, נעצרה פאולה בידי קציני מודיעין אמריקניים. כשעומתה עם דיווחים על מה שנעשה במחנות הריכוז, הצהירה שלדעתה אחיה לא היה מודע לכך. היא שוחררה באותה שנה, לאחר שלא נמצאה אחראית לפשע כלשהו או חברה במפלגה הנאצית, וחיה בבדידות בווינה, כשהיא מתקיימת מכספי חסכונותיה ומקצבאות. בשנת 1952 היא עברה לברכטסגאדן שבגרמניה. בשנת 1959 היא התראיינה לתוכנית בריטית בבימויו של פיטר מורלי (Morley), שנקראה "רודנות: שנותיו של אדולף היטלר". היא סירבה לדון בנושאים פוליטיים, והזכירה בעיקר את ילדותם המשותפת.
בפברואר 1960 בית משפט פסק שהיא זכאית לשני שלישים מירושתו של היטלר, שכללה את זכויות היוצרים על ספרו מיין קאמפף. אולם היא מתה ב-1 ביוני 1960, בגיל 64. בהיעדר יורשים, הונה עבר למחוז בוואריה.
ספקולציות בנוגע ל"סב יהודי" של היטלר
כאמור, אביו של היטלר נולד מחוץ לנישואין ועל כן זהות אביו, סבו של היטלר, לא נרשמה בתעודת הלידה. הדבר הוביל לטענה שאותו סב אלמוני היה יהודי. טענה זו מופיעה בזיכרונות שכתב הנס פרנק, המושל הכללי של פולין, בעת שהמתין להוצאתו להורג בתלייה בעקבות משפטי נירנברג. לטענת פרנק, פנה אליו היטלר בשנת 1930 בבקשה לחקור את מוצאו, בעקבות מכתב מאחיינו, ויליאם פטריק היטלר, המאיים לחשוף את "קלון" יהדותו של היטלר ברבים. מחקרו של פרנק העלה, לדבריו, כי סבתו של היטלר ילדה את אלויס בעת שעבדה כמשרתת בביתו של יהודי מגראץ בשם פרנקנברגר, ושמהתכתבויות ביניהם עולה שהוא שילם עבור הילד מזונות, באופן בלתי רשמי, עד גיל ארבע עשרה. פרנק כתב כי כאשר סיפר על כך להיטלר לא הופתע האחרון ואמר כי אביו האמיתי של אלויס היה גאורג הידלר, שעמו התחתנה מריה אנה אחרי כן, אך בגלל הצורך הנואש שלה בכסף היא נאלצה להשתמש בטענות כזב כדי לסחוט את הכסף מפרנקנברגר, ביודעה שהלה יחשוש מחשיפת השערורייה בפומבי.
לגרסה זו של פרנק אין סימוכין ממשיים והיא ככל הנראה פרי דמיונו. בגראץ לא התגוררה משפחה ששמה פרנקנברגר, ולמעשה, לא ישבו יהודים במחוז זה באותה תקופה. לא נמצאו גם עדויות להתכתבות בין מריה אנה לפרנקנברגר כלשהו.
לפי בריגיטה האמאן, פרנק טען כך בגלל האנטישמיות המושרשת שלו, שהובילה אותו לייחס את האסון שהביא היטלר על גרמניה למוצאו היהודי. פרנק לקה באי-דיוקים נרחבים גם בפרטים היסטוריים אחרים שכתב בסוף ימיו.
לטענת גוסטב מארק גילברט, ששימש כפסיכולוג לנידוני משפטי נירנברג, יכול הסיפור להסביר את השורשים הפסיכולוגיים של משטמתו העזה של היטלר ליהודים. היטלר היה צריך להפגין שהוא האנטישמי הגדול מכולם, כדי להתמודד עם טענות בדבר מוצאו היהודי. אולם, אין עדות לכך שהיטלר היה אנטישמי מובהק לפני שבגר ועבר להתגורר בווינה. כאשר מתה אמו, בהיותו בן 18 (בשנת 1907), לא הפגין היטלר יחס אנטישמי או הסתייגות מהרופא היהודי שטיפל בה. אחרי מותה של אמו ומעברו לווינה היו קשריו עם מחוז הולדתו רופפים ביותר, כך שלא סביר שהשמועות או הסיפורים שנפוצו שם היו שורש "התסביך היהודי" שלו. רוב הטענות שייחסו מוצא יהודי להיטלר היו חלק מפולמיקה שגרתית כנגד יריבים פוליטיים, והוטחו בהיטלר כאשר היה כבר אנטישמי מושבע.
בשנת 2022, טען שר החוץ של רוסיה, סרגיי לברוב בהתייחסו למוצאו היהודי של ולדימיר זלנסקי, כי "אפילו להיטלר היו שורשים יהודיים". האמירה גונתה על ידי ארגון יד ושם.
ראו גם
אווה בראון – אשתו של היטלר
גלי ראובל – אחייניתו של היטלר
לקריאה נוספת
היטלר - מסע אל שורשי הרשע, מאת רון רוזנבאום
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-06-04T10:44:39 |
פרידה קאלו | פרידה קאלו (בספרדית: Frida Kahlo; 6 ביולי 1907 – 13 ביולי 1954; נולדה תחת השם מגדלנה כרמן פרידה קאלו אי קלדרון, Magdalena Carmen Frida Kahlo y Calderón) הייתה ציירת מקסיקנית, שנודעה בעיקר בזכות הדיוקנים העצמיים שלה.
חייה של קאלו החלו ונגמרו בקויואקן , בביתה שהיה ידוע כבית הכחול. תאריך הלידה שהיא הציגה היה 7 ביולי 1910, אבל תעודת הלידה שלה מציגה 6 ביולי 1907. קאלו רצתה, כביכול, ששנת הלידה שלה תהיה השנה בה התחילה המהפכה המקסיקנית, כך שהחיים שלה החלו עם לידתה של מקסיקו המודרנית. עבודתה נחגגת במקסיקו כסמל של מסורת לאומית ומקומית, ועל ידי פמיניסטיות לתיאור בלתי מתפשר של החוויה הנשית.
ממוזער|שמאל|הבית הכחול, בו נולדה וגדלה קאלו ובו חייתה 1939–1954
שמאל|ממוזער|150px|Studio di Frida Kahlo|כיסא הגלגלים של קאלו וכן הציור, עליו הציור "דומם עם דגל" (1954), בבית הכחול
250px|ממוזער|שמאל|גרפיטי של פרידה קאלו בשכונת תל חנן בעיר נשר. הצייר הוא בנצי ברופמן
ביוגרפיה
קאלו היא בתו של קארל וילהלם קאלו (1871–1941), צלם גרמני נוצרי-לותרני ידוע, יליד העיר פפורצהיים, בחבל באדן-וירטמברג שבגרמניה. קאלו האב היגר למקסיקו, שינה את שמו לגיירמו ונשא לאישה את מתילדה קלדרון (אמה של פרידה), מסטיסה מקסיקנית (ממוצא אינדיאני ספרדי). קאלו טענה כי אביה ממוצא יהודי, אבל לא נמצאה ראיה לנכונותה של הטענה הזו.
קאלו גדלה בבית ששילב בין רב-תרבותיות, פתיחות ליברלית ונטיות בוהמיות מצד אביה, לבין מסורת שמרנית וקתוליות אדוקה מצד אמה.
בילדותה נפגעה קאלו ממחלת הפוליו, שהותירה אותה נכה. בגיל 18 נפגעה קשה בתאונת דרכים, כשחשמלית התנגשה באוטובוס שבו נסעה. אחרי התאונה הייתה מרותקת למיטתה במשך חודשים ארוכים וסבלה מנכות כל חייה. נכותה התבטאה בתקופות חוזרות ונשנות של מגבלות תנועה קשות ובכאבים כרוניים. קאלו נותחה פעמים רבות בניסיון לשפר את מצבה, חלק מן הניתוחים הצליחו, אך גרמו לה לכאבים קשים. מעט לפני מותה נכרתה רגלה. ניסיונותיה להיכנס להיריון לא צלחו, והיא מתעדת את הלידה שלא חוותה לפחות באחד מציוריה. פרשנות מאוחרת יותר מייחסת לה בחירה שלא ללדת ילדים, על מנת שלא לאבד את בעלה, דייגו ריברה.
שמאל|ממוזער|200px|פרידה קאלו, דיוקן עצמי (1940)
קאלו נולדה אל תוך המהפכה המקסיקנית, כאשר העם התקומם נגד הרודן פורפיריו דיאס ורוחות חדשות של רנסאנס תרבותי, כלכלי וחברתי החלו נושבות בארץ מולדתה. רקע זה הניב את אופייה העצמאי, המרדני, בעל הנטיות הדרמטיות. היא הזדהתה ותמכה לאורך חייה הבוגרים במהפכה הקומוניסטית. היא ובעלה, הצייר המקסיקני הנודע דייגו ריברה, היו מידידיו הקרובים של לאון טרוצקי, וסייעו לו כשמצא מקלט במקסיקו; בין קאלו לטרוצקי התפתח קשר רומנטי נסתר במשך תקופה קצרה. קאלו ניהלה מאבק מתמיד לשוויון ולצדק חברתי, והתנגדה למעורבות ארצות הברית בארצה.
חייה עם דייגו ריברה, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, היו יצריים מאוד, עתירי עליות ומורדות ומלאי בגידות הדדיות. קאלו התבטאה לגביהם: "שתי תאונות קשות התרחשו בחיי, תאונת הדרכים והנישואים לריברה". בשנות נישואיהם בגד בה ריברה בגלוי, חי במקביל עם נשים נוספות ואף נולדו לו מהן ילדים. קאלו, בהיותה ביסקסואלית, ניהלה אף היא רומנים הן עם גברים והן עם נשים. השניים התגרשו בשנת 1939 לאחר 13 שנות נישואים, למרות שעדיין אהבו זה את זה, ושמרו על סוג של ידידות.
שלושה חודשים לאחר ניסיון התנקשות ביריות שלא צלח, נרצח טרוצקי בתקיעת גרזן לתוך גולגולתו. פרידה התמוטטה כליל. היא עצמה הייתה בגדר חשודה וביתה נבזז. היא טסה אל ריברה לסן פרנסיסקו והחליטה להינשא לו בשנית. הם נישאו בשנית בשנת 1940, ביום הולדתו ה-54 של ריברה. ממועד זה גבר הביטחון העצמי של קאלו בזכות עצמאותה הכספית והמינית.
פרידה קאלו נפטרה בשנת 1954, כשהיא בת 47 בלבד. לאחר מותה, הפכה ממשלת מקסיקו את הבית שבו נולדה, גדלה ומתה למוזיאון על שמה.
יצירתה
בחייה נחשבה לאמנית שולית, בין היתר בשל מערכת היחסים המורכבת עם בעלה, שהאפיל עליה הן ביחסי הציבור שלו והן בכריזמה שסייעה לו לקדם את שמו כאמן, לעיתים על חשבון המוניטין של אשתו. עולם האמנות הכיר בה כציירת ייחודית ומחוננת רק לאחר מותה, והיא נחשבת כיום למושא הערצתם של רבים מחובבי האמנות בעולם. עבודותיה מוצגות בטובי המוזיאונים בעולם. הזמרת מדונה, שרכשה אחד מהדיוקנים העצמיים של פרידה קאלו, הציתה אף היא עניין מחודש בעבודותיה של הציירת.
הציורים של קאלו – רבים מהם דיוקנים עצמיים, אולי משום הצורך להביע מסר שלא הובע בצילו של בעלה הדומיננטי, ואולי משום שעולמה הוגבל במשך שנים רבות למיטתה בלבד - מוצגים במיטב המוזיאונים בעולם.
תערוכת היחיד הראשונה שלה התקיימה בנובמבר 1938, בגלריה "ג'וליאן לוי" בניו יורק. היצירות סבבו סביב שאלת השאלות – איפה נמצא האני. קאלו חקרה את זהותה הגנאלוגית ויצרה סדרת עבודות שבוחנת את ילדותה ואת המעבר מילדה לאישה.
ב-2002 יצא לאקרנים סרט ביוגרפי על אודות חייה, "פרידה".
בשנת 2017 עלתה בתיאטרון "הבימה" הצגה בשם "פרידה", המגוללת את סיפור חייה.
לקריאה נוספת
פרידה קאלו, פרידה קאלו – יומן, אמנות, חיים, תרגם – יורם מלצר, הוצאת מודן, 2003
היידן הררה, פרידה: ביוגרפיה של פרידה קאלו, כנרת זב"מ, 2005
אנדריאה קתנמן, פרידה קאלו: 1907–1954 כאב ותשוקה, הוצאת ספרי טאשן
קייט פנקהרסט, ספורן של נשים מפלאות ששנו את העולם, הוצאת סיגליות, 2018. תרגום: חנה לבנת.
איסבל סנצ'ז וגארה, פרידה קאלו (קטנות-גדולות), תל אביב: הוצאת צלטנר, 2019. תרגום: יהודה אטלס.
קישורים חיצוניים
על ספר לילדים אודות פרידה קאלו, באתר "הדרך למעלה"
נעמי שוורץ, ציירי לך שפם: פרידה קאלו, באתר "הדרך למעלה"
אבישי מתיה, 60 למותה: פרידה קאלו חיה היום יותר מאי פעם , באתר מעריב אונליין, 16 ביולי 2014
אורלי גונן, פרידה קאלו: המקסיקנית הראשונה שמכרה לצרפתים
דליה בכר, ציטטה ודימוי ביצירתה של פרידה קאלו: "דיוקן-עצמי בשיער גזוז".
Frida Kahlo | Letters between Frida Kahlo and her Mother | Frida Kahlo's Wardrobe | Frida Kahlo: I Portray Myself | Self-Portraits | Diego and Frida | Frida through portraits by Leo Matiz | What was Frida Kahlo's life like? | Kahlo in Detroit 1922-1923 | Kahlo at the Archives of American Art | Frida's Diary | Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:אמנים סוריאליסטים
קטגוריה:נכים
קטגוריה:נכות באמנות
קטגוריה:להט"בים מקסיקנים
קטגוריה:ביסקסואליות
קטגוריה:אמנים להט"בים
קטגוריה:ציירות מקסיקניות
קטגוריה:נשים שהונצחו בשטרות כסף
קטגוריה:נפגעות פוליו
קטגוריה:מקסיקנים ממוצא ספרדי
קטגוריה:ילידות 1907
קטגוריה:נפטרות ב-1954 | 2024-10-09T13:49:11 |
אנייטה פלטסקוג | שמאל|ממוזער|אנייטה פלטסקוג, 1977
אַנייטָה אוֹסֶה פֶלְטְסְקוּג (בשוודית: Agnetha Åse Fältskog, הגייה: ; נולדה ב-5 באפריל 1950) היא זמרת שוודית, חברה בהרכב הפופ השוודי המצליח ביותר בכל הזמנים – אבבא.
ביוגרפיה
פלטסקוג נולדה ב-5 באפריל 1950 בינשפינג שבדרום שוודיה כבכורה מבין שתי בנות. ב-6 ביולי 1971 נישאה לביורן אולבאוס, חבר ההרכב של אבבא. נולדו להם שני ילדים. הזוג החליט להיפרד בשנת 1978, ובינואר 1979 הם התגרשו.
בדצמבר 1990 נישאה פלטסקוג בשנית לתומאס סונפיילד ולאחר 3 שנות נישואים השניים התגרשו.
קריירה
בשנת 1972 לוהקה פלטסקוג לתפקיד מרים המגדלית במחזמר המצליח "ישו כוכב עליון" בגרסה השוודית. בשנות ה-70 הוציאה מספר אלבומים בשוודית. האחרון שבהם "Elva kvinnor i ett hus" (אחת עשרה נשים בבית אחד) היה בזמן השותפות בלהקת אבבא.
במהלך שנות ה-80 הקליטה שלושה אלבומים באנגלית. במהלך השנים דעכה הצלחתה.
בסוף שנת 1982 הקליטה דואט עם הזמר השוודי המצליח תומאס לינדן. השיר, שנקרא "Never Again" (לעולם לא עוד), התמקם בחמשת המקומות הראשונים במצעדי הפזמונים בשוודיה, נורווגיה, בלגיה ודרום אמריקה.
במאי 1983 הוציאה את אלבומה "Wrap Your Arms Around Me" שנכנס למצעדים ברחבי העולם (#1 שוודיה, נורווגיה, דנמרק, פינלנד ובלגיה. #18 בריטניה). באלבום בלטו שני שירים שהיו ללהיטים בפני עצמם במדינות רבות - "The Heat Is On" ו-"Can't Shake Loose". באותה שנה זכתה פלטסקוג בפרס Rockbjörne בקטגוריית "הזמרת השוודית הטובה ביותר".
במרץ 1985 הופץ האלבום "Eyes Of A Woman", שזכה להצלחה יחסית במספר מדינות אך לא שיחזר את ההצלחה של "Wrap Your Arms Around Me".
בקיץ 1987 הקליטה פלטסקוג את האלבום "I Stand Alone" בקליפורניה, ארצות הברית. האלבום הופץ בנובמבר של אותה שנה והיה במשך שמונה שבועות לאלבום הנמכר ביותר באירופה. אחרי קידום האלבום לקחה פלטסקוג הפסקה מתחום המוזיקה.
בשנת 1996 פרסמה אוטוביוגרפיה, "Som jag är" (כמו שאני), כשבמקביל לספר יצא אוסף הנושא אותו שם ומכיל להיטים בשוודית ובאנגלית.
באפריל 2004, לאחר שנים רבות של התבודדות על אי סמוך לסטוקהולם, חזרה פלטסקוג לאולפנים עם אלבומה My Colouring Book שכלל גרסאות כיסוי לשירים שאהבה בצעירותה.
אזכורים בתרבות
פלטסקוג הונצחה בכותרת אלבומה של הלהקה הישראלית "נושאי המגבעת", "מי רצח את אגנתה פאלסקוג", שאוית בשגיאות בלתי-מכוונות.
דיסקוגרפיה
אלבומים
1968 - Agnetha Fältskog
1969 - Agnetha Fältskog vol. 2
1970 - Som jag är
1971 - När en vacker tanke blir en sång
1975 - Elva kvinnor i ett hus
1980 - Nu tändas tusen juleljus
1983 - Wrap Your Arms Around Me
1985 - Eyes of a Woman
1987 - Kom följ med i vår karusell
1987 - I Stand Alone
2004 - My Colouring Book
2013 - A
סינגלים
1982 - Never Again
1983 - The Heat Is On
1983 - Wrap Your Arms Around Me
1983 - Can't Shake Loose
1984 - It's So Nice To Be Rich
1985 - I Won't Let You Go
1987 - The Last Time
1988 - I Wasn't the One (Who Said Goodbye)
1988 - Let It Shine
1998 - The Queen Of Hearts
2004 - If I Thought You'd Ever Change Your Mind
2004 - When You Walk in the Room
2013 - The One Who Loves You Now
2013 - When You Really Loved Someone
2013 - Dance Your Pain Away
2013 - I Should've Followed You Home
אוספים
1973 - Agnetha Fältskogs bästa
1979 - Tio år med Agnetha
1985 - Teamtoppen 1
1986 - Sjung denna sång
1986 - Agnetha Collection
1994 - Geh' Mit Gott
1996 - My Love, My Life
1998 - Svensktoppar
1998 - That's Me
קישורים חיצוניים
שרון מולדאבי, המלכה הבלונדינית: אגנטה פלסקוג מלהקת "אבבא" משיקה אלבום חדש, באתר גלובס, 17 ביוני 2013
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חברי להקת אבבא
קטגוריה:נציגי שוודיה באירוויזיון
קטגוריה:זוכי האירוויזיון: שוודיה
קטגוריה:זוכי האירוויזיון
קטגוריה:משתתפי אירוויזיון 1974
קטגוריה:זמרות שוודיות
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה שוודים
קטגוריה:זמרות-יוצרות שוודיות
קטגוריה:שוודיות שנולדו ב-1950
קטגוריה:שוודים שנולדו ב-1950 | 2024-07-27T14:34:08 |
בולסלאב השלישי, עקום הפה | בולסלאב השלישי עקום הפה (פולנית: Bolesław III Krzywousty; 1086–1138), דוכס פולין משנת 1102 עד מותו.
ביוגרפיה
בולסלאב נולד ב-20 באוגוסט 1086, והיה בנו של ולדיסלאב הראשון הרמן.
בקרב בקלו בשנת 1109 הביס בולסלאב את כוחות פומרניה, והשתלט עליה בשנים 1119-1123 ובכך השיב את המוצא לים עבור פולין. כמו כן הביס את היינריך החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1109 בקרב הונדספלד. בין השנים 1132–1135 ניהל מערכה נגד הונגריה אך ללא תוצאות משמעותיות.
מאשתו הראשונה, זביסלאבה מקייב, בתו של סוויאטופולק השני, נסיך קייב, נולד ב-1105 בנו ולדיסלאב ("הגולה"), לימים מלך פולין. מאשתו השנייה, סלומה פון ברג-שלקלינגן, נולדו לו 6 בנים ו8 בנות, מהם נותר תיעוד של ממש רק על 4 בנים ו5 בנות. לימים חתרו ילדיו מאשתו השנייה תחת שלטונו של בנו מאשתו הראשונה ואילצו אותו לבלות את שארית ימיו בהמבורג.
לפני מותו ב-1138, ציווה בולסלאב את הממלכה לארבעה מבניו כאשר בכל זמן נתון, כך על פי הצוואה, יהיה הבכור מבין הבנים החיים באותו רגע בעל הכוח העליון מבין הנותרים וכן ישלוט על חבל ארץ "בלתי ניתן לחלוקה", רצועת אדמה הנמתחת מצפון לדרום במרכז פולין, שקרקוב היא המרכזית שבעריה. הצוואה גם מעניקה לבכור שבין הבנים את השליטה על פומרניה, שהייתה בחלקה בחסות האימפריה הרומית הקדושה.
רצונו של בולסלאב הופר זמן קצר אחרי מותו ובכך החלה תקופת ההתפוררות הפיאודלית של פולין שנמשכה 200 שנה תוך החלשת השלטון המרכזי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שליטי פולין
קטגוריה:ילידי 1086
קטגוריה:נפטרים ב-1138 | 2022-04-08T22:00:55 |
בולסלאב השלישי | הפניה בולסלאב השלישי, עקום הפה | 2008-11-22T10:12:40 |
לניניזם | לניניזם (נקרא גם מרקסיזם לניניסטי או מרקסיזם-לניניזם) היא אידאולוגיה שנוצרה מפיתוח האידאולוגיה המרקסיסטית על ידי ולדימיר איליץ' לנין, מנהיגה הראשון של ברית המועצות. אידאולוגיה זו דוגלת בשוויון כלכלי, חיסול המעמדות וביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. באידאולוגיה הלניניסטית מפותחים ומודגשים שני עקרונות מרכזיים: הדיקטטורה של הפרולטריון כאמצעי לבניית המהלך ההיסטורי המוביל לקומוניזם, והדגש על האפשרות של מעטים לעשות מהפכה שאחריה יוקמו גופים גדולים יותר כמו וועד מרכזי שינהיג את המפלגה.
לנין האמין כי על מנת לחולל מהפכה יש ליצור מפלגה של מהפכנים מקצועיים, שייבחרו להיות פעילים במסגרת מפלגה קומוניסטית. בניגוד מסוים לגישה שהוצגה בתאוריה המרקסיסטית, לנין טען שהקפיטליזם ייפול בחוליה החלשה שלו, אותה ראה ברוסיה הקיסרית, ויישם את עקרונות הסוציאליזם במדינה בה התקיים שלטון מלוכני ורובו של העם עסק בחקלאות ולא כפועלים. לנין פעל לפיתוח התודעה המעמדית של החקלאים והפרולטרים ולגרום למהפכה סוציאליסטית. לכן, לנין דגל בהקמתה של מפלגה מרקסיסטית שתשמש חיל חלוץ שיוביל למהפכה של העם ולמענו.
כמו כן, לנין האמין בעקרון הצנטרליזם הדמוקרטי, אשר גורס בדמוקרטיה בתוך המפלגה הבולשיביקית, הזכות להתבטא ולהתווכח בחופשיות בתוך המפלגה, אך אחדות בפעולות מחוץ.
לאחר עלייתה לשלטון של מפלגה מרקסיסטית שתוביל מהפכה עבור ההמון, יגיע שלב בו תעורר המפלגה את העם לרעיונות המרקסיסטיים עד שלבסוף תוותר המפלגה על מעמדה על מנת להגשים את הקומוניזם, וזה דבר, שע"פ הלניניזם הצריך מהפכנים מקצוענים, שמומחים בביצוע ויישום מהפכות ורעיונות מהפכניים.
הלניניזם הוביל את הפלג הבולשביקי במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ברוסיה בראשותו של לנין.
שמה של האידאולוגיה הלניניסטית לא נודעה בשם זה בתקופת שלטונו של לנין. האידאולוגיה נקראה בשם זה (ואף יותר בשם "מרקסיזם-לניניזם") על ידי תלמידיו של לנין. לאחר עלייתו של סטלין נקראה האידאולוגיה (בתוספת הגיגיו של סטלין) בשם "מרקסיזם-לניניזם-סטליניזם".
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אידאולוגיות על שם אישים
קטגוריה:סוציאליזם
קטגוריה:קומוניזם
קטגוריה:תאוריות כלכליות
קטגוריה:ולדימיר איליץ' לנין | 2024-04-04T08:46:35 |
לוסי דווידוביץ' | לוסי שילדקרט דווידוביץ' (בשם מלא באנגלית: Lucy Schildkret Dawidowicz; 16 ביוני 1915 – 5 בדצמבר 1990) הייתה היסטוריונית יהודייה-אמריקאית, חוקרת ההיסטוריה היהודית בתקופה המודרנית וחוקרת השואה.
קורות חיים
לוסי שילדקרט נולדה למשפחה יהודית בניו יורק בשנת 1915. הוריה, מקס וויקטוריה שילדקרט, היו יהודים חילונים, ועל פי דבריה לא נכחה מעולם בתפילה בבית כנסת עד לשנת 1938.
דווידוביץ' למדה לתואר ראשון בספרות ושירה ספרות במכללת האנטר, ולאחר מכן החלה בלימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה. היא לא השלימה את לימודיה, משום שבשנת 1938 נענתה לעצת אחד ממוריה, ההיסטוריון יעקב שצקי, למדה את שפת היידיש ויצאה לפולין לשמש כעמיתת מחקר בייוו"א, המכון למחקר יהודי בווילנה (שהייתה אז בתחום פולין).
דווידוביץ' גרה בווילנה עד אוגוסט 1939, ואז שבה לארצות הברית. במהלך שהותה בייוו"א התקרבה לשלושת המלומדים המובילים במכון, זליג קלמנוביץ', מקס ויינרייך וזלמן רייזן. משלושתם שרד את השואה רק ויינרייך, שנסע לניו יורק בטרם נכבשה וילנה על ידי הנאצים, על מנת להקים שם סניף של המכון. דווידוביץ' הייתה קרובה במיוחד לקלמנוביץ' ומשפחתו. בתקופת שהותה בפולין נתקלה באנטישמיות של האוכלוסייה המקומית, וכתביה המאוחרים על יחסי יהודים ונוצרים בפולין הושפעו משהותה בווילנה בתקופה זו. לטענתה, האוכלוסייה הקתולית בפולין שלפני המלחמה הייתה אנטישמית. היסטוריונים רבים כנורמן דייוויס הסתייגו מדעה זו.
בין 1940 ל-1946 עבדה דווידוביץ' בסניף ייוו"א בניו יורק. לאחר תום מלחמת העולם השנייה חזרה דווידוביץ' לאירופה לשמש בתפקידי סיוע במסגרת הג'וינט במחנות העקורים בגרמניה. במסגרת מילוי תפקידיה אלו חיפשה גם אחר ספרים מספריית המכון, שנבזזו ונמצאו בפרנקפורט. בשובה לארצות הברית עסקה בחקר השואה.
בשנת 1947 שבה דווידוביץ' לארצות הברית, וב-3 בינואר 1948 נישאה לשמעון דווידוביץ', יהודי פולני, שבתו מנישואיו הראשונים נספתה בגטו ורשה. היא עבדה כתחקירנית עבור הסופר ג'ון הרשי, שכתב את הספר "החומה", ובו תיאר את מרד גטו ורשה. בין 1948 ל-1960 עבדה דווידוביץ' כחוקרת עבור "הוועד היהודי-אמריקני". בתקופה זו כתבה עבור המגזין "קומנטרי", עבור העיתון "הניו יורק טיימס" ובמיוחד עבור מדור ביקורת הספרים בעיתון זה. דווידוביץ' ייסדה את הקרן לתרגום ספרות מיידיש ומעברית לאנגלית, ובהיותה ציונית ואנטי-קומוניסטית נלהבת, ניהלה מסע ציבורי על מנת לאפשר את עליית יהודי ברית המועצות.
מחקריה
דווידוביץ' האמינה כי אם מדינת ישראל הייתה קמה לפני שנת 1939 הייתה השואה נמנעת. בוויכוח ההיסטורי בין ה"פונקציונליסטים" (הסבורים כי השואה היא תוצר לוואי של התפתחויות מוסדיות ואחרות בגרמניה הנאצית) ובין ה"אינטנציונליסטים" (הסבורים כי השואה נהגתה מראשן) נקטה דווידוביץ' בדעה אינטנציונליסטית קיצונית. לדעתה, היטלר הגה את רעיון השמדת היהודים עוד בנובמבר 1918, ומן הרגע שבו שמע על שביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה הייתה מטרתו העיקרית הוצאתה לפועל של השואה על פי תוכנית מתוכננת מראש, כשהוא נעזר באנטישמיות הטבועה בעם הגרמני. דווידוביץ' טענה כי עוד מימי הביניים ואילך הייתה התרבות הגרמנית נגועה באנטישמיות שניתן לתאר, וכי קו היסטורי ישיר מוביל בין הפוגרומים בימי הביניים ובין מחנות הריכוז של הנאצים. דווידוביץ' הסתמכה על כתבי פריץ פישר בטענה כי קווי המשכיות רבי עוצמה קיימים בהיסטוריה הגרמנית, וכי היה "משעול מיוחד" (Sonderweg) שהוביל את גרמניה אל הנאציזם באורח בלתי נמנע.
בשנת 1975 פרסמה דווידוביץ' את ספרה "המלחמה נגד היהודים", שהיה סקירה היסטורית מקיפה מנקודת מבט אישית ואנושית של השואה. הספר תורגם לעברית והופיע בהוצאת זמורה ביתן מודן בשנת 1982 (זהו הספר היחידי משלה שתורגם).
ספריה
המלחמה נגד היהודים 1933–1945 (מאנגלית: עדית זרטל; עריכה מדעית: חיים שמיר), תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשמ"ב 1982.
Politics in a Pluralist Democracy; studies of voting in the 1960 election, with a foreword by Richard M. Scammon, New York, Institute of Human Relations Press, 1963 (co-written with Leon J. Goldstein)
The Golden Tradition: Jewish Life and Thought in Eastern Europe, Boston, MA: Beacon Press, 1967 (editor)
Reviews of The German Dictatorship by Karl Dietrich Bracher & The Foreign Policy of Hitler's Germany by Gerhard Weinberg, pgs. 91–93 from Commentary, Volume 52, Issue # 2, August 1971.
The War Against the Jews, 1933-1945, New York: Holt, Rinehart and Winston: 1975;
A Holocaust Reader, New York: Behrman House, 1976;
The Jewish Presence: Essays on Identity And History, New York: Holt, Rinehart and Winston, 1977;
Spiritual Resistance: Art from Concentration Camps, 1940-1945: a selection of drawings and paintings from the collection of Kibbutz Lohamei Haghetaot, Israel, with essays by Miriam Novitch, Lucy Dawidowicz, Tom L. Freudenheim, Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1981;
The Holocaust and the Historians, Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts: 1981;
On Equal Terms: Jews in America, 1881-1981, New York: Holt, Rinehart and Winston, 1982;
From That Place and Time: A Memoir, 1938-1947, New York: W.W. Norton, 1989;
What Is the Use of Jewish history? : Essays, edited and with an introduction by Neal Kozodoy, New York: Schocken Books, 1992
Nancy Sinkoff, From Left to Right: Lucy S. Dawidowicz, the New York Intellectuals, and the Politics of History, Wayne State University Press, 2020
זיכרונותיה
Lucy S. Dawidowicz, From that Place and Time: A Memoir, New York: W. W. Norton, 1989.
לקריאה נוספת
על ספרה "המלחמה נגד היהודים" (1975):
ישראל גוטמן, 'המלחמה נגד היהודים 1933–1945', יד ושם יא (תשל"ו), 253–263.
אשר כהן, 'עובדות ופרשנות בהוראת השואה: עם הופעת התרגום העברי לספרה של לוסי דווידוביץ', "המלחמה נגד היהודים"', משואה יא (תשמ"ג), 181–191.
קישורים חיצוניים
מדריך לכתבי לוסי דווידוביץ'
ביקורת על דווידוביץ'
ביקורת על דייוויד אירווינג מאת דווידוביץ', בפרויקט נזכור
אליענה אדלר,
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:היסטוריונים יהודים אמריקאים
קטגוריה:חוקרי תולדות עם ישראל
קטגוריה:חוקרות תולדות עם ישראל
קטגוריה:חוקרות השואה
קטגוריה:חוקרי השואה
קטגוריה:חוקרי האנטישמיות
קטגוריה:אסכולת השואה האינטנציונליסטית
קטגוריה:בוגרות מכללת האנטר
קטגוריה:בוגרי מכללת האנטר
קטגוריה:היסטוריוניות אמריקאיות
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1915
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1915
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1990
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1990 | 2023-07-15T20:12:16 |
המומינים | המומינים (בשוודית: Mumintrollen) הם הדמויות הראשיות בסדרת ספרים, וסדרת רצועות קומיקס מאת המאיירת והסופרת הפינית טוּבֶה ינסון, אשר פורסמו במקור בשפה השוודית בפינלנד על ידי המוציא לאור "Schildts Förlags Ab". לאורך השנים, ובפרט עקב שידור סדרת האנימה, הספרים זכו להצלחה רבה ברחבי העולם ותורגמו ל-43 שפות.
המומינים הם משפחת טרולים לבנים עגלגלים, עם אפים גדולים, הדומים במראם להיפופוטמים מהלכים על שתיים. המשפחה חסרת הדאגות וההרפתקנית גרה בביתם אשר בעמק המומינים. העלילה מתמקדת בהרפתקאותיהם של משפחת מומין ותושבי עמק המומינים, בעמק ומחוצה לו, על אורחים מוזרים שבאים לבקר בעמק, ועל מקרים מוזרים שקורים למומין וחבריו. המסרים המרכזיים בסדרת הספרים הם אהבת הזולת, ענווה, אופטימיות ואהבת הטבע.
בסך הכל, התפרסמו לאורך השנים תשעה ספרים בסדרה, בהם חמישה ספרי תמונות. כמו כן, בין השנים 1954 עד 1975 התפרסמו גם רצועות קומיקס של המומינים - ינסון כתבה ואיירה בעצמה את כל רצועות הקומיקס עד שנת 1959 ולאחר מכן המשיך אחיה, לארס ינסון, במלאכה, תוך שימור הסגנון והאווירה.
לאורך השנים זכו ספרי המומינים לפופולריות רבה והיו בסיס לשורה ארוכה של סדרות טלוויזיה, סרטים ואפילו פארק נושא בעיר נאאנטאלי שבדרום מערבה של פינלנד ומוזיאון בעיר טמפרה שבדרום מערב פינלנד.
עולם המומינים
שמאל|ממוזער|250px|טובה ינסון ודמויות המומינים, 1956
המשפחה העקרית בסדרה היא משפחת מומין המורכבת ממומינאבא, מומינאמא ובנם הסקרן מומינטרול. משפחת מומין חיה בעמק המומינים בבית גבוה, כחול ומעוגל אותו בנה במקור מומינאבא בעצמו. המשפחה בחרה לחיות בעמק בדיוני זה בסוף הספר הראשון בסדרה "משפחת המומינים והשיטפון הגדול". המשפחה חיה חיים שקטים ומאושרים, אף על פי כן, לעיתים רבות מומינטרול ואביו כמהים להרפתקאות ובעקבות כך הם יוצאים למסעות שונים ברחבי העולם. כשמגיע הסתיו, המומינים מתכוננים לשנת החורף. כשמגיע הרגע בו העמק מכוסה כולו בשמיכת שלג, המומינים נמצאים כבר בשינה עמוקה.
תושבי עמק המומינים כוללים, בין היתר, את סנורקה, בת זוגו של מומינטרול, אחיה של סנורקה סנורק, מדען וממציא, סניף הביישן, מאי הקטנה והשובבה, סנופקין הנווד, מר המיולין האספן וחובב הטבע וגברת פיליונק הנוקשה אשר נוהגים להתארח אצל המשפחה מעת לעת, אך רובם חיים בבתים אחרים בעמק המומינים.
עמק המומינים מתוחם ממערב בים וממזרח ברכס הרים הנקרא "ההרים הבודדים", אשר לעיתים רבות מוצגים כאזור מסוכן ומפחיד במקצת. מפלצת המכונה הגרוק, השוכנת בהרים הבודדים, מהווה איום מתמיד על תושבי העמק. יצורים מוזרים נוספים בסדרת הספרים הם השמנטפים, יצורים קטני ממדים אשר מחשמלים כל מי שנוגע בהם כאשר הם נטענים בחשמל מברקים, אף על פי שהם בדרך כלל אינם נחשבים מזיקים בעיני תושבי עמק המומינים.
לסיפורי המומינים ישנים מסרים אנושיים מאוד – על אף שכל הדמויות בסדרה אינן בני אנוש, חלק הגדול מהדמויות בעלות תכונות אנושיות בולטות ולעיתים רבות, שואפות למצוא משמעות לחייהם או מהרהרות על דרכי העולם.
מסרים דידקטיים בסדרה
מסרים אנטי מלחמתיים והומאניים
ינסון גדלה על רקע מלחמות ותמורות בעולם והושפעה רבות מהן. כשעבדה במגזין הסאטירי הפיני-שוודי "גארם" בשנות השלושים, נושא התוקפנות הגרמנית והשינויים במפה האירופאית העסיק אותה ושימש כחומר ליצירת עשרות או מאות קריקטורות פוליטיות.
טובה ינסון כתבה ואיירה בשנת 1945 את ספר המומינים הראשון, "המומינים והשיטפון הגדול", כתגובה לתחושות שמלחמת העולם השנייה עוררה בה. טובה ינסון ציינה בהמשך בראיונות שהמלחמה העיקה עליה, ושביקשה לכתוב דבר תמים ונאיבי. יש הטוענים שהחלה לכתוב את הספר כבר בשנת 1939, כדי להימלט, ולו לרגע, מהדכדוך של מלחמת ההמשך. את יצירתה, אם כן, מתבקש לראות בהקשר פוסט מלחמתי, המחפש תיקון חברתי.
טובה ינסון שייכת לזרם שאפיין את ספרות הילדים שאחרי מלחמת העולם השנייה, כמו סופרי ילדים אחרים ברחבי העולם כדוגמת דוקטור סוס או לאה גולדברג. דור זה של סופרי ילדים הושפע מאוד מהמלחמה, ובעיקר מהשימוש התעמולתי שנעשה בספרי ילדים בגרמניה הנאצית. כתיבתם מתאפיינת במעין "תגובת נגד" - הצנעת ערכים לאומיים, ושימת דגש על ערכים הומניסטיים ואינדיבידואליסטיים.
רחלה זנדבק, עורכת ספרות הילדים והנוער בהוצאת "כתר", שפרסמה את הספר "משפחת המומינים - הסיפור על מגבעת המכשף" מספרת כי "ינסון רצתה לכתוב סיפור שיהיה מנוגד לחוויות הקשות של אירופה במלחמת העולם השנייה, סיפור אינטימי ואנושי, שמדבר על יחסי אנוש, קבלת האחר, חופש ואינדיבידואליזם. לכן, אלו ספרים מכוננים."
טובה ינסון בחרה ליצור קומיקס שכוכביו אינם נסיכות, אבירים ופיות, כמו בספרי ילדים קלאסיים, משום שחשבה שעולמם של ילדים אחרי מלחמת העולם השנייה מצריך נחמה מסוג אחר. כך נוצר עמק שאין בו דריסת רגל לרוע של בני אדם, ובו מתקיימים יצורים משונים זה לצד זה בשלווה.
בספרים מבוטאים גם תהיות והרהורים לגבי דרכו של העולם, והתייחסויות לגבי החיים המודרניים. סנופקין מעיר לגבי חופש: "אדם לעולם לא יהא חופשי לגמרי, אם יעריץ אדם אחר". מאי הקטנה מבטאת את אחזקת הרכוש: "רכוש משמעו דאגות ומעמסה שעל אדם לסחוב עמו."
בסדרת הספרים מרחב שליו נטול הפרעות חיצוניות בדרך כלל, בו מתקיים איזון פנימי עדין. הפרטים השונים - המומינים, הסנורקים, ההמיולינים, המומריקים וכו' – מרכיבים חברה אוטופית שמאכלסת את העמק: חברה רב-גונית וסובלנית, רוחשת יצרים ורגשות ואינה סטרילית כלל. הפרטים השונים משקפים את המנעד האנושי הרחב, אך אינם כוללים סממנים קיצוניים ומלאכותיים של הרואיזם או רשעות צרופה כמו שניתן למצוא בספרי ילדים רבים.
הדמויות והעמק הם נצחיים – אינם קשורים לזמן ולמקום. הדמויות אינן משויכות אתנית, ולכן נחסמת האפשרות להכללה על בסיס קבוצה מסוימת. זהו המסר האנטי-מלחמתי - יצורים שונים על כל חיצוניותם ופנימיותם יכולים לחיות יחד בעמק שוחר שלום. טובה ינסון ביצירתה מבטלת את הבדלי התרבות, השפה והגיל, ויוצרת שוויון וסבלנות כלפי השונה, תוך שימת דגש על אינדיבידואליזם וייחודו של הפרט. ערכים אלו באים בניגוד מוחלט לערכי הנאציזם המבקשים להבליט את ההבדלים בין בני האדם, למחוק את האינדיבידואליות שלהם ולראות אותם כמשויכים ללאום או קבוצה הקובעים את אישיותם וערכם.
בנוסף על אלה, ניחנים המומינים בתחושת חירות עזה ובהיעדר גבולות ומגבלות, בניגוד לתחושות שמביאה איתה מלחמה. המסרים הם מאוד ליברליים, אך אינם מטיפים או מחנכים.
הכמיהה לעמק שליו ושוחר שלום חוצה גבולות של גיל או תרבות והוא סימן הכר לאנושיות, ובשל כך המומינים זכו לפופולריות רבה ברחבי העולם בקרב ילדים ומבוגרים כאחד.
דמויות רבות בסדרה הן סטראוטיפיות. כך למשל, דמות האישה האם המסורתית ודמות האב הגבר. עם זאת, וגם בהיעדר מסר ליברלי של שחרור האשה והגבר, כולם מצליחים לחיות בהרמוניה, וזאת משום שכל הדמויות, במידה זו או אחרת, הן אנומליה.
ערכי המשפחה
קיים קשר חזק בין משפחתה של טובה ינסון לבין המומינים. משפחת ינסון הייתה משפחה בוהמית, קרובה לטבע וסובלנית כלפי השונה, בה עברה ינסון ילדות בטוחה ורצופת הרפתקאות. מורשת המשפחה אפיינה את כתיבתה של ינסון, בה גילתה הבנה לסגנון חיים בוהמיאני ולאינדיבידואליזם אנרכיסטי מתון.
מומינאבא ומומינאמא מזוהים לעיתים קרובות עם הוריה של ינסון – ויקטור ינסון וסיגנה האמרסטן ינסון. מומינטרול ומאי הקטנה הם דיוקנאות פסיכולוגיים של הסופרת.
משפחת המומינים מורכבת ממומינאמא, מומינאבא ובנם מומינטרול, אך היא אינה בעלת גבולות ברורים. האורחים והחברים הרבים בבית המומינים נחשבים כמעט כחלק מהמשפחה - סניף, מאי הקטנה, סנורקה, סנורק, סנופקין, המיולין, מפקח המשטרה, בוב וטינגומי ושלל דמויות נוספות. גם סרח הפושע מתקבל בזרועות פתוחות, לפחות על ידי מומינאמא שמשמרת את האווירה החמה והלא שיפוטית בבית. המשפחה מרכזית בחשיבותה בחיי המומינים וחבריהם, ועמק המומינים הוא מרכזה של המשפחה בכל הספרים. הרפתקאות, אסונות ופרידות הם מוטיבים חוזרים, אך בסופו של דבר המשפחה תמיד שבה ומתאחדת והאידיליה מנצחת.
לא מופיעה בספרים צורה אחת "נכונה" למשפחה או לחלוקת תפקידים בין המינים, אך אין ספק כי המשפחה מהווה ערך עליון. משפחת המומינים מדגימה את החום והאהבה שמשפחה יכולה להעניק, ואת החופש והאינדיבידואליות שלהם זוכים כל אחד מהפרטים בה תוך קיום יחסי גומלין ביניהם.
סדרת ספרי המומינים
הספרים המקוריים בסדרת המומינים
Småtrollen och den stora översvämningen (תרגום חופשי: משפחת המומינים והשיטפון הגדול) – 1945
Kometjakten / Kometen kommer, (תרגום חופשי: כוכב שביט מגיע) – 1946
Trollkarlens hatt (תרגום חופשי: הכובע של הקוסם) – 1948
Muminpappans bravader / Muminpappans memoarer (תרגום חופשי: הרפתקאותיו של מומינאבא) – 1950
Farlig midsommar (תרגום חופשי: קיץ מסוכן) – 1954
Trollvinter (תרגום חופשי: חורף בארץ המומינים) – 1957
Det osynliga barnet (תרגום חופשי: הילדה הבלתי־נראית) – 1962 (סיפורים קצרים)
Pappan och havet (תרגום חופשי: מומינאבא והים) – 1965
Sent i november (תרגום חופשי: מאוחר בנובמבר) – 1970
לאורך השנים הספרים תורגמו משפת המקור (שוודית) לשפות רבות ופורסמו ברחבי העולם.
ספרים שתורגמו לעברית
משפחת החיות המוזרות (עברית: אוריאל אופק) – הוצאת הדר, 1965
עמק החיות המוזרות (עברית: אוריאל אופק) – הוצאת הדר, 1966
ספר הזכרונות של מומינאבא (עברית: תמר שלמון) – הוצאת זמורה ביתן, 1968
סיפורי משפחת החיות המוזרות (עברית: ויויאן ברסקי) – הוצאת הדר, 1977
כוכב השביט מגיע לעמק המומינים (עברית: רות דנור) – הוצאת זמורה ביתן, 1984
קיץ מסוכן בעמק המומינים (עברית: רות דנור) – הוצאת זמורה ביתן, 1984
משפחת המומינים - הסיפור על מגבעת המכשף (עברית: דנה כספי) - הוצאת כתר, 2010
משפחת המומינים - חורף קסום (עברית: דנה כספי) - הוצאת כתר, 2011
משפחת המומינים - כוכב השביט מגיע (עברית: דנה כספי) - הוצאת כתר, 2019
משפחת המומינים 4: זיכרונותיו של מומינאבא (עברית: דנה כספי). הוצאת כתר, 2022
ספרי התמונות
כמו כן, לאורך השנים ינסון הפיקה גם חמישה ספרי תמונות של המומינים:
Hur gick det sen? Boken om Mymlan, Mumintrollet och Lilla My – 1952 (תרגום לעברית: הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה, משודית: דנה כספי, תל אביב: קרן 2015 )
Vem ska trösta knyttet – 1960 (תרגום לעברית: מי ינחם את קטנטן? משוודית: דנה כספי, תל אביב: קרן 2015)
Den farliga resan (תרגום חופשי: המסע המסוכן) – 1977
Skurken i Muminhuset (תרגום חופשי: אורח לא רצוי) – 1980
Visor från Mumindalen (תרגום חופשי: שירים מעמק המומינים) – 1993
לאורך השנים הספרים תורגמו משפת המקור (שוודית) לשפות רבות ופורסמו ברחבי העולם.
ספרים שתורגמו לעברית
מי יעודד את רשוש? (עברית: ויויאן ברסקי) – הוצאת הדר, 1977
מדיות נוספות בזיכיון
אירוויזיון 2024
במהלך תהליך ההצבעה בחצי גמר אירוויזון 2024, הופיעו דמויות המומינים כחלק מההופעה שהוקדשה עבור התרבות הפינית.
רצועת הקומיקס
המומינים הופיעו גם כרצועות קומיקס, בעיתון הבריטי הפופולרי "The Evening News" בשנת 1954. טובה ינסון איירה וכתבה את כל רצועות הקומיקס עד שנת 1959 ולאחר מכן המשיך אחיה, לארס ינסון, במלאכה, תוך שימור הסגנון והאווירה. רצועת הקומיקס האחרונה בסדרה יצאה לאור בשנת 1975. הרצועות נוצרו במקור בשפה האנגלית אך תורגמו גם לשפות אחרות לאורך השנים.
החל מאוקטובר 2006, המוציא לאור הקנדי "Drawn and Quarterly" מוציא לשווקים סדרת ספרים אשר מאגדת את רצועות הקומיקס שהופיעו ב–"The Evening News".
לאור הצלחת סדרת האנימה, בשנת 1990 יצא לשווקים בסקנדינביה ספר קומיקס אשר יצא בסגנון של סדרת האנימה כפי שהיא הוצגה בטלוויזיה. טובה ינסון ולארס ינסון לא היו מעורבים ביצירת ספרי הקומיקס הללו, אולם בעקבות ההצלחה הגדולה של הסדרה, יצאו לשווקים שני ספרי קומיקס חדשים אשר התוכן והאיורים בהם הופקו תחת השגחתם של לארס ובתו, סופיה ינסון-זאמברה. כיום סופיה משגיחה על היצירה של הקומיקס באופן בלעדי.
סרטים וסדרות טלוויזיה
עלילת ספרי המומינים עובדה פעמים רבות לסרטים וסדרות טלוויזיה על ידי חברות הפקה שונות.
"Die Muminfamilie" (בתרגום חופשי לעברית: "משפחת המומינים"), סדרת אנימציה שהופקה במערב גרמניה בשנים 1959–1960.
"Mumintrollet" (בתרגום חופשי לעברית: "מומינטרול"), מיני-סדרה שהופקה בשוודיה בשנים 1969–1970.
"Jul i Mumindalen" (בתרגום חופשי לעברית: "חג המולד בעמק המומינים"), מיני-סדרה בת 24 פרקים שהופקה בשוודיה בשנת 1973. הסדרה הופקה לרגל חג המולד בשוודיה. בישראל הסדרה שודרה בישראל בערוץ הראשון.
"Mūmin" (יפנית: ムーミン, בתרגום חופשי לעברית: "מומין"), סדרת אנימציה, יפן, 1969-1972.
"Mumi-troll" (רוסית: Муми-тролль), שלושה סרטוני טלוויזיה שהופקו בברית המועצות בשנת 1978.
"המומינים" (פולנית: Opowiadania Muminków), סדרת אנימציה שהופקה בפולין בשיתוף פעולה פולני-אוסטרי-גרמני בשנים 1979–1980. התוכנית שודרה במקור בסוף שנות ה-70 באנימציית סטופ מושן, כאשר בשנת 2010 היא עברה מיתוג מחדש והמרה מחדש לפורמט HD. הסדרה שודרה החל מ-16 בפברואר 2014 בישראל בטלוויזיה החינוכית.
(בתרגום חופשי לעברית: "מי ינחם את קניטת"), סרט טלוויזיה שוודי באורך חצי שעה שהושק בשנת 1980. עלילת הסרט מתבססת על הסיפור "מי יעודד את רשוש?".
"Sjljapa Volsjebnika" (בתרגום חופשי לעברית: "מגבעת המכשף"), שלושה סרטוני טלוויזיה שהופקו בברית המועצות בשנים 1980–1983. הסדרה התבססה על עלילת הספר "משפחת המומינים - הסיפור על מגבעת המכשף".
"המומינים" (יפנית: 楽しいムーミン一家) סדרת אנימה בת 104 פרקים שהופקה בשיתוף פעולה יפני-הולנדי בשנים 1991 -1992. בישראל הסדרה שודרה בערוץ הראשון באמצע שנות התשעים ובשידורים חוזרים רבים לאורך השנים. הסדרה העלתה את הפופולריות של המומינים מאוד ברחבי העולם, והפכה אותם לזיכיון מדיה.
"המומינים - כוכב השביט: הסרט" (ביפנית: ムーミン谷の彗星, באנגלית: Comet in Moominland), סרט התחלה לסדרת האנימה באורך 70 דקות אשר שודר לראשונה בשנת 1992. הסרט מתבסס על עלילת הספר "כוכב השביט מגיע לעמק המומינים".
"קיץ מסוכן בעמק המומינים" (בפינית: Muumi ja vaarallinen juhannus), סרט אנימציה אשר הופק בפינלנד בשנת 2008. הסרט מבוסס על עלילת הספר "קיץ מסוכן בעמק המומינים".
"כוכב השביט מגיע לעמק המומינים (סרט סטופ מושן)" (בפינית: Muumi ja punainen pyrstötähti, באנגלית: Moomins and the Comet Chase), סרט אנימציית סטופ מושן אשר הופק בפינלנד בשנת 2010 ומבוסס על עלילת הספר "כוכב השביט מגיע לעמק המומינים".
"המומינים בריביירה", סרט אנימציה אשר הופק בשיתוף פעולה פיני-צרפתי בשנת 2014 ומבוסס על גיליון קומיקס בעל אותו שם.
"עמק המומינים" (באנגלית: Moominvalley), סדרה באנימציה ממוחשבת בת 26 הפרקים הופקה לטלוויזיה בשיתוף פעולה בריטי-פיני בשנת 2019.
שיווק
בשנת 1987 הוקם בפינלנד מוזיאון עמק המומינים אשר מציג את יצירות האמנות המקוריות והמודלים של המומינים אותם יצרה טובה ינסון.
הפופולריות הרבה לה זכתה הסדרה לאורך השנים ברחבי העולם, ובמיוחד ביפן, הובילה לצמיחתה של תעשייה משגשגת המוכרת מוצרים נלווים של סדרת ספרי המומינים. הדמויות הראשיות ודמויות המשנה של הסדרה מופיעים על גבי מוצרים רבים, החל מחולצות ועד כרזות.
ההצלחה הרבה לה זכתה הסדרה בפינלנד הובילה לכך דמויות הסדרה קישטו לאורך השנים מוצרים רבים הנמכרים בפינלנד, בהם סדרות בולים שונות המתפרסמות מדי מספר שנים. ההצלחה הבינלאומית של הסדרה שימשה גם כבסיס לקמפיין פרסומי של חברת התעופה הפינית פינאייר כאשר נמל התעופה הפיני הלסינקי-ונטה וכמו גם המטוסים של חברת פינאייר הטסים במסלול פינלנד-יפן עוטרו בעבר בציורים של דמויות הסדרה.
ההצלחה הרבה לה זכתה הסדרה הובילה לכך שבשנת 1993 נפתח בפינלנד פארק השעשועים פארק עולם המומינים (בפינית Muumimaailma) אשר הפך עם השנים לאחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר במערב פינלנד - במהלך שנת 2006 בלבד בהגיעו לפארק 281,402 מבקרים. הפארק פתוח מדי יום החל מאמצע יוני ועד לאמצע אוגוסט.
לאחר מותה של ינסון עברו הזכויות על הזיכיון למשפחתה של ינסון אשר אחראית כיום לשיווק מוצרי הסדרה. בשל רצונם להמשיך ולהחזיק בזכויות על הזיכיון משפחת ינסון סירבה באופן חוזר ונשנה למכור את הזכויות לזיכיון לחברת וולט דיסני.
בשנים האחרונות חברת איטאלה iittala וארבייה פינלנד Arabia Finland בבעלות משותפת מייצרות צלחות, קערות, כוסות וסכו"ם בעיטורם של דמויות המומינים.
ספלי המומינים
ספלי המומינים הם סדרה של ספלי אספנות בדמויותיהם של המומינים, המיוצרים על ידי מותג הקרמיקה הפיני Arabia. הספלים מעוצבים על ידי טובה סלוטה, והתמונות מבוססות על שרטוטים מקוריים של הקריקטוריסטים טובה ולארס ינסון. תכולת הספל העצמו היא 0.3 ליטר.
כלי השולחן הראשון בדמויות המומינים הופק על ידי Arabia בשנות החמישים, וספלי המומין הנוכחיים הוצגו כבר בשנת 1990. שלושה עד חמישה ספלים חדשים שונים מוציאים לשוק מדי שנה, וכן פריטי מהדורה מוגבלת לעונות הקיץ וחג המולד. ספלי המומינים הם פריטי אספנות פופולריים, במיוחד במדינות הנורדיות. החשובים ביותר הם ספלי המהדורה המוגבלת המיוצרים לבית הקפה Fazer ולחנות הכלבו Stockmann. הספל המיוחד של Fazer משנת 2004 נמכר בדצמבר 2012 במכירה פומבית מקוונת עבור תמורת יותר מ-26,000 קרונה שוודית.
כיום, ספלי המומינים מיוצרים בעיקר בתאילנד, ולעיתים מייצרים אותם במפעל של מותג Arabia בהלסינקי.
המומינים בישראל
250px|ממוזער|שמאל|גן סיפור המומינים בחולון
שמאל|ממוזער|250px|שלט עם דמותו של סנופקין בו נעשה שימוש בהפגנת מחאת האוהלים ב-4 בספטמבר 2011
הספר הראשון בסדרת המומינים אשר תורגם לעברית היה הספר "משפחת החיות המוזרות” אשר תורגם על ידי אוריאל אופק והושק בישראל במהלך שנת 1965. לאורך השנים, מתרגמים שונים תחת מו"לים שונים הפיקו מהדורות עבריות לספרים נוספים בסדרת המומינים.
בשנות ה 70 שודר תסכית רדיו נפלא בהמשכים ברשת א' במסגרת שעת השידור לילדים- "לאם ולילד".
בזכות ההצלחה הרבה לה זכתה הגרסה העברית של סדרת האנימה "המומינים" בקרב ילדי ישראל במהלך שנות ה-90, סדרת ספרי המומינים זכתה להתעניינות מחודשת בקרב הציבור הישראלי וצברה מעריצים רבים בישראל. סדרת האנימה שודרה במקור בישראל בטלוויזיה החינוכית ב-25 בנובמבר 1992. מאז ועד היום הסדרה משודרת בשידורים חוזרים בישראל בערוץ זה, והחל מתחילת העשור השני של המאה ה-21 משודרת בשידורים חוזרים גם בערוץ ג'וניור.
ב-2014 שודרה בחינוכית סדרה נוספת, באנימציית סטופ מושן, המבוססת על סיפורי המומינים, בשם "המומינים". עם זאת סדרה זו לא זכתה לאהדה רבה בקרב הציבור בישראל.
ב-2018 הוקם בחולון גן סיפור - המומינים (רחוב מפרץ שלמה פינת משה שרת) ובו ארבע דמויות של מומינים.
החל מינואר 2020, משודרת הסדרה ״עמק המומינים״, סדרה בת 26 פרקים (2 עונות של 13 פרקים), בערוץ הילדים ובערוץ ג'וניור, כאשר על בימוי הדיבוב אחראי אמוּן רועי גבע. הסדרה החדשה נאמנה למקור אך הפעם הדמויות מצוירות ומעוצבות בטכנולוגיה תלת־ממדית.
קישורים חיצוניים
האתר הפיני הרשמי
אודות רצועת הקומיקס
האתר הישראלי
אתר הסרט "המומינים ומרדף כוכב השביט"
דנה כספי, "לרחף על ענן מכושף ולשוט לעבר נופים קסומים", בכתב-העת "הפנקס"
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:רצועות קומיקס
קטגוריה:דמויות אנימציה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסדרות טלוויזיה
מומינים | 2024-10-10T11:13:09 |
מנהרת התעלה | מנהרת התעלה (אנגלית: Channel Tunnel; צרפתית: Tunnel sous la Manche) היא מנהרת רכבת תת-ימית המקשרת בין בריטניה לצרפת מתחת למימי תעלת למאנש באזור מצר דובר. אורך המנהרה 50.5 ק"מ, מתוכם כ-39 ק"מ משתרעים מתחת לקרקעית הים. זו מנהרת הרכבת הפעילה השלישית באורכה בעולם (לאחר מנהרת סֵייקַן ביפן ומנהרת בסיס הגוטהארד).
חפירת המנהרה החלה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 לאחר עשרות שנים של כוונות, תכנונים וניסיונות חפירה שונים שנכנסו לפעולה והופסקו לסירוגין. לאחר נתק של כמה אלפי שנים בין האי הבריטי ליבשת אירופה, נוצר המעבר היבש הראשון ב-1 בדצמבר 1990 כאשר שני צוותי החופרים (מהצד הצרפתי ומהצד הבריטי) נפגשו.
ממוזער|250px|שמאל|חתך של מנהרת התעלה. A - מנהרות הרכבת (בקוטר 7.6 מטרים). B - מנהרת שירות (לתיקונים וחילוץ, בקוטר 4.8 מטרים). C - מעברים בין מנהרות הרכבת למנהרת השירות (מעבר כזה נמצא בכל 375 מטרים, וקוטרו 3.3 מטרים). D - תעלה לוויסות הלחץ בין מנהרות הרכבת (הלחץ משתנה בעקבות מעבר הרכבות. קוטר התעלה - 2.2 מטרים)
שמאל|ממוזער|250px|מיצג של מנהרת התעלה במוזיאון ביורק, אנגליה
שמאל|ממוזער|250px|פרופיל גאולוגי
בנית המנהרה הושלמה בשנת 1994 ובאותה שנה נפתחה לשימוש הציבור באמצעות שני שירותי רכבות: יורוסטאר, שירות רכבות מהירות בין לונדון לבין פריז ובריסל, ויורוטאנל, שירות רכבות נושאות רכב להעברת כלי רכב בין שני פתחי המנהרה, אחד סמוך לקאלה שבצרפת ושני בקרבת פולקסטון ודובר בבריטניה.
ניסיונות קודמים
ההצעה הראשונה לבניית מנהרה הייתה בשנת 1802 מאת מהנדס צרפתי בשם אלבר מתייה-פאבייה. לפי הצעתו, נוסעים יעברו מצד לצד על גבי כרכרות רתומות לסוסים. הדרך הייתה אמורה להיות מוארת באמצעות מנורות נפט ואיי התעלה ישמשו לפתחי אוורור. העלות של מיזם זה, כפי שחישב מתייה-פאבייה, הייתה מיליון פאונד. הצעה לא יישומית נוספת העלה בשנת 1875 פיטר ברלאו, בונה הרכבת התחתית של לונדון, שהציע להניח צינור מתכת שיצוף במי התעלה. ההצעה נדחתה.
בסוף המאה ה-19, עם התפתחות הרכבות, הפכו היוזמות לבניית המנהרה למעשיות יותר. בשנת 1875 הוציאו הפרלמנטים של בריטניה ושל צרפת זיכיון ליזמים פרטיים לבנות את המנהרה. היזמים לא הצליחו לגייס כסף והזיכיון פקע כעבור שנה. במקביל, נערך בשנת 1876 סקר גאולוגי מקיף על האזור.
בשנת 1880 התחדשו הניסיונות לבנות את המנהרה על ידי מספר חברות רכבת בריטיות. הן ביצעו חפירות ניסיון וניסו לחפור לאורך מספר קילומטרים אבל לא הצליחו לגייס את הכסף. המיזמים טורפדו לבסוף מסיבות צבאיות. הממשל הבריטי חשש כי המנהרה תעודד פלישה של צבאות מהיבשת. כ-40 שנה מאוחר יותר הצליחו בנאים בריטיים לחפור 128 מטר מהתעלה עד שעלתה שנית אותה התנגדות צבאית.
המנהרה הנוכחית
תכנון
עם התחזקות המגמה של איחוד אירופה חזר ועלה הרעיון של חיבור בריטניה ליבשת. בשנת 1957 הוקמה קבוצת מחקר בנושא שפרסמה את ממצאיה לאחר שלוש שנים. הקבוצה הציעה את המתווה שבוצע לבסוף, של שתי מנהרות רכבת שביניהן מנהרת שרות קטנה יותר לצורכי תחזוקה וחירום. בשנת 1973 ניסו להתחיל את המיזם אולם הוא נעצר שנתיים מאוחר יותר לאחר חפירה של 250 מטרים בלבד.
בשנת 1984 פרסמו ממשלות בריטניה וצרפת מכרז לבניית המנהרה במימון פרטי. מתוך ארבע הצעות נבחרה ההצעה שדמתה ביותר לתוכנית משנת 1973. הזוכה במכרז, קונסורציום של חברות בניה בריטיות וצרפתיות בשם "Anglo-French Transmanche Link", הוכרז ב-20 בינואר 1986. באותה שנה נחתמה גם האמנה בין בריטניה וצרפת שהסדירה את פעולת המנהרה.
הנתיב שנבחר למנהרה הוא לא הקצר ביותר. המנהרה נחפרה בנתיב שלאורכו שכבת סלע גירי, שאינו חדיר למים (ולכן הסלע שעוטף את המנהרה מגן עליה מפני מי האוקיינוס האטלנטי). מסיבה זו התעלה גם עמוקה יותר מניסיונות החפירה הקודמים ועומקה הממוצע הוא כ-40 מטרים מתחת לקרקעית הים.
בנייה
חפירת המנהרות ארכה שבע שנים, בהן עבדו 15,000 פועלים שחפרו בו זמנית משני צדי התעלה. החפירה התבצעה באמצעות מכונות חפירה מיוחדות אשר במקביל למנגנון חפירה כללו גם מנגנונים לסילוק חומרי הכריה וליציקת שכבת בטון על קירות המנהרה, כדי להפוך אותה לתעלה ועל מנת למנוע ממנה לקרוס.
ב-1 בדצמבר 1990 נפגשו לראשונה מכונות החפירה מהצד הצרפתי והבריטי, 40 מטר מתחת לקרקעית תעלת למאנש. זה היה החיבור היבשתי הראשון בין בריטניה לאירופה מאז עידן הקרח האחרון לפני כ-13,000 שנים. חפירת התעלה הייתה כה מדויקת שכאשר נפגשו החופרים מן הצד הצרפתי עם החופרים מהצד הבריטי הייתה סטייה של שני סנטימטרים בלבד בין שני חלקי התעלה. אתר המפגש הפך להיות אחד מהאולמות שמאפשר מעבר בין שתי המנהרות. לאחר המפגש פורקה מכונת החפירה הצרפתית ואילו מכונת החפירה הבריטית הוסטה כך שנקברה בשולי המנהרה.
במהלך החפירה הוצאו מהצד הבריטי ארבעה מיליון מטר מעוקב של סלע. פסולת זו הוטמנה בחוף הבריטי כך שנוצר שטח חדש של 360 דונם שנכבש מהים.
פעילות
המנהרה נחנכה בטקס רשמי על ידי מלכת בריטניה אליזבת השנייה ונשיא צרפת דאז פרנסואה מיטראן ב-6 במאי 1994 ובסוף שנה זו החלה לפעול באופן סדיר.
ראו גם
יורוסטאר
קישורים חיצוניים
אתר יורוטאנל
התעלה
קטגוריה:תעלת למאנש
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: רכבות
קטגוריה:צרפת: רכבות
קטגוריה:צרפת: תחבורה ציבורית
קטגוריה:אירופה: מנהרות רכבת
תעלה
קטגוריה:מסילות רכבת בין-לאומיות
קטגוריה:אירופה: מסילות רכבת
תעלה
קטגוריה:1994 בצרפת
קטגוריה:1994 בממלכה המאוחדת
קטגוריה:או-דה-פראנס: מבנים | 2024-10-19T15:42:03 |
היסטוריה של השואה - השנים שלפני מלחמת העולם השנייה | אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה פצועה, חבולה ומוכה מנקודת מבטן של מדינות ואומות אחדות. במיוחד אזרחים בגרמניה הרגישו מושפלים בשל הסכמי הכניעה - הסכם ורסאי, משום שזה קבע כי גרמניה ובעלות בריתה הן האשמות הבלעדיות במלחמה, והטיל על גרמניה עונשים כבדים. ישנם היסטוריונים הטוענים כי כבר בעקרונות הסכם ורסאי נזרעו זרעי מלחמת העולם השנייה.
שמאל|ממוזער|150px|אדולף היטלר
כבר בתקופה זו שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה, צצו זרמים לאומניים ימניים, איטליה הפכה לפשיסטית, וגם בגרמניה החלה להתעורר תנועה של משוחררי צבא שלימים תהיה המפלגה הנאצית.
המפלגה הנאצית עד עלייתה לשלטון (1932-1919)
1919
5 בינואר - ייסוד "מפלגת הפועלים הגרמנית" - גרעינה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (המפלגה הנאצית) ותחילתה שגשוגה של האידאולוגיה הנאצית.
1920
24 בפברואר - חיבורו של מצע המפלגה הנאצית.
1921
29 ביולי - אדולף היטלר נהיה ליושב ראש המפלגה הנאצית, ובעל סמכות מלאה ומוחלטת בה.
1923
8 בנובמבר - הפוטש במרתף הבירה, ניסיון מרידה של הנאצים בראשותו של היטלר, יחד עם אריך לודנדורף וגורמים לאומניים נוספים להשתלט על מדינת בוואריה. עם כישלון הפוטש נכלא היטלר לזמן קצר, וחיבר את ספרו האידאולוגי והפרוגרמטי מיין קאמפף. והמפלגה הנאצית הוצאה זמנית אל מחוץ לחוק.
1930
14 בפברואר - בבחירות לרייכסטאג זכו הנאצים ב-18% מקולות המצביעים - עלייה מטאורית לעומת 3% מהקולות בהם זכו בבחירות 1928.
1932
31 ביולי - בבחירות לרייכסטאג זכו הנאצים ב-37% מקולות המצביעים והיו למפלגה הגדולה ביותר.
המדיניות הנאצית כלפי היהודים (1939-1933)
בשש השנים הללו הוקמו הכלים והאמצעים לביצוע רצח העם והטיהור האתני על פי האידאולוגיה נאצית והאינטרסים של גרמניה כפי שתוכננו על ידי מנהיגי המפלגה הנאצית. במשך שש השנים הללו גילו מעצמות המערב אזלת יד בכך שלא הגיבו לחימושה של גרמניה כשבראשה דיקטטור. בין השאר, בשנים הללו גיבשו הנאצים בגרמניה חוקים המפלים לרעה את היהודים ומשפילים אותם. סופו של הליך זה, או המשכו, הוא פרוץ מלחמת העולם השנייה בתחילת ספטמבר 1939 במלחמת העולם השנייה נהרגו למעלה מ-60 מיליון בני אדם, כשלמעלה מ-20 מיליון מהם לא היו חמושים. למעלה משבעה מיליון פולנים נרצחו ולמעלה מחמישה מיליון רוסים, סרבים, סלובקים ויוונים נרצחו על ידי הגרמנים. בניגוד לרצח של לא-יהודים אחרים, רצח היהודים היה שיטתי, מכוון מראש ונעשה באופן פרוצדורלי וביורוקרטי. בתקופת השואה נרצחו כשישה מיליון יהודים, וגורשו, הורעבו ונוצלו מיליונים רבים נוספים. קהילות שלמות נספו ולא נותר מהן זֵכֶר. למעלה מ-90% מיהודי פולין, שמנו כשלושה מיליון נפש לפני המלחמה, נספו בגטאות, במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה.
1933
30 בינואר - היטלר מונה לקנצלר של גרמניה. מספר היהודים בעליית היטלר לשלטון - 522,000 ועל פי הגדרות גזעניות - 566,000 בלבד.
20 במרץ - הקמת מחנה הריכוז דכאו, הראשון בגרמניה. למחרת הגיעו ראשוני האסירים.
24 במרץ - אישור "חוק ההסמכה" ברייכסטאג.
1 באפריל - יום חרם על בתי עסק של יהודים בגרמניה.
7 באפריל - פרסום החוק האנטי-יהודי הראשון בגרמניה - הגבלת שיעור הסטודנטים היהודים במוסדות השכלה גבוהה (נוּמֶרוּס קְלַאוּזוּס) וסילוק היהודים משירות המדינה.
21 באפריל - חוק איסור שחיטה כשרה.
25 באוגוסט - חתימת הסכם ה"העברה" (טרנספר) בין רשויות הכלכלה בגרמניה ובין ההתאחדות הציונית בגרמניה ובנק אנגלו-פלשתינה.
14 באוקטובר - פרישת גרמניה מחבר הלאומים.
30 בנובמבר - 63,000 יהודים היגרו מגרמניה ב-11 החודשים הראשונים לשלטון הנאצי.
1934
26 בינואר - חתימת הסכם אי ההתקפה הפולני-גרמני לעשר שנים בין גרמניה לפולין
30 ביוני - "ליל הסכינים הארוכות"
25 ביולי - רציחתו של קנצלר אוסטריה, אנגלברט דולפוס, בידי נאצים אוסטרים, בעת ניסיון נפל שלהם לתפוס את השלטון.
2 באוגוסט - פאול פון הינדנבורג, נשיא גרמניה, נפטר ובעקבות זאת נהיה היטלר גם לנשיא המדינה ורודנותו התחזקה.
1935
16 במרץ - הנהגת גיוס חובה בגרמניה, תוך הפרת חוזה ורסאי.
18 ביוני - הסכם ימי בין גרמניה לבריטניה.
15 בספטמבר - פרסום חוקי נירנברג
3 באוקטובר - פרוץ המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה
11 באוקטובר - חבר הלאומים החליט להטיל עיצומים כלכליים על איטליה. העיצומים לא היו יעילים והם דחפו את איטליה לזרועות גרמניה.
1936
7 במרץ - כניסת צבא גרמני לחבל הריין, תוך הפרת חוזה לוקרנו ובלי תגובה של ממש מצד המעצמות.
9 במרץ - פוגרום ביהודים בעיירה פשיטיק שבפולין.
19 באפריל - פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט בארץ ישראל ובעקבותיהן צמצום דרסטי במכסות העלייה לארץ.
17 ביולי - מרד בצבא ספרד פתח את מלחמת האזרחים של 36-39. איטליה וגרמניה סייעו למורדים בהנהגת פרנסיסקו פרנקו.
25 באוקטובר - הקמת "ציר רומא-ברלין" עם חתימת ההסכם בין גרמניה לאיטליה.
1937
21 במרץ - פרסום האנציקלופדיה Mit brenneder sorge שבה הוקיע האפיפיור פיוס ה-11 את הגזענות והפשיזם.
7 ביולי - פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה
16 ביולי - הקמת מחנה בוכנוואלד
28 בדצמבר - הקמת ממשלה אנטישמית ברומניה בראשות אוקטוין גוגה.
1938
10 בפברואר - הדחת גוגה בידי המלך קרול השני בעקבות חקיקת חוקים אנטישמיים.
13 במרץ - האנשלוס - סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני בעקבות כניסת צבא גרמני לאוסטריה, ובכך הפרו את אחד הסעיפים בחוזה ורסאי.
23 במרץ - ביטול ההכרה הרשמית מצד השלטונות בארגונים היהודיים בשטחי "הרייך השלישי".
24 באפריל - פרסום צו לרישום רכוש היהודים ברייך.
26 באפריל - פרסום הוראות להחרמת רכוש היהודים באוסטריה.
15 ביוני - מאסרם של 1500 יהודים מגרמניה במחנות ריכוז.
25 ביוני - איסור על רופאים יהודים לטפל בחולים "ארים".
5 ביולי - ועידת אוויאן לדיון בשאלת הפליטים בהשתתפות 32 נציגי מדינות. תוצאותיה הממשיות היו דלות מאוד ונתנו עידוד לפעילותו של היטלר.
8 ביולי - הריסת בית הכנסת במינכן.
17 ביולי -
צו בדבר הוספת השם 'ישראל' לכל הגברים היהודיים והשם 'שרה' לכל הנשים.
איסור על יהודים לעסוק בעריכת דין.
2 באוגוסט -
בעקבות הסכם מינכן סופח אזור טשן (צ'שין) לפולין.
ציון דרכוני היהודים בגרמניה באות J.
26 באוגוסט - הקמת הלשכה המרכזית להגירת יהודים בווינה, בראשות אדולף אייכמן.
29 בספטמבר - ועידת מינכן וחתימת הסכם מינכן.
6 באוקטובר - בעקבות הסכם מינכן סופח חבל הסודטים לרייך. סלובקיה זכתה באוטונומיה מלאה ויוסף טיסו נהיה לראש ממשלתה.
8 באוקטובר - הקמת "משמר הלינקה" בסלובקיה.
28 באוקטובר - 15,000-17,000 יהודים פולנים גורשו מגרמניה לפולין. רובם הוחזקו במחנה שהוקם למענם בעיירה זבונשין שבפולין.
2 בנובמבר - תוקף "פסק וינה הראשון" שבעקבות הסכם מינכן סיפחה הונגריה שטחים מסלובקיה ובהם כ-67,000 יהודים.
9 בנובמבר - פרעות ליל הבדולח.
10 בנובמבר - פרסום חוקי גזע אנטי־יהודים באיטליה.
12 בנובמבר - הטלת קנס בסך מיליארד מרקים על יהודי גרמניה.
1939
ממוזער|שמאל|270px|זגוגיות חנות מנופצות לאחר ליל הבדולח. מאחור ניתן לראות ציור של צלב הקרס
1 בינואר - איסור על יהודים לעבוד עם גרמנים.
30 בינואר - נאום היטלר ברייכסטאג ובו אזהרה כי אם תפרוץ מלחמה יושמד ה"גזע היהודי" באירופה.
2 במרץ - ראשית כהונתו של האפיפיור פיוס ה-12.
11 במרץ - חקיקת חוק בהונגריה בדבר הקמת 'שירות עבודה'.
14 במרץ - סלובקיה הכריזה על עצמאותה.
15 במרץ - כיבוש שארית צ'כיה בידי הגרמנים ובעקבותיו הקמת "הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה". כמו כן נאסרו בצ'כיה ביום זה המוני יהודים, גרמנים מתנגדי המשטר ואינטלקטואלים.
16 במרץ - סלובקיה באה ב'חסות' גרמניה וסיפוח קרפטו-אוקראינה להונגריה (שמה הוסב לקרפטורוס).
22 במרץ - סיפוח ממל לגרמניה.
23 במרץ - הסכם בין גרמניה לרומניה המשעבד למעשה את כלכלת רומניה לצורכי המשק של גרמניה.
28 במרץ - כיבוש מדריד בידי כוחות פרנקו ותום מלחמת האזרחים בספרד.
31 במרץ - בעקבות דרישותיה של גרמניה לספח את העיר החופשית דנציג ואת "המסדרון הפולני", הבטיחו בריטניה וצרפת סיוע לפולין אם זו תותקף.
7 באפריל - כיבוש אלבניה על ידי איטליה.
27 באפריל - הנהגת גיוס חובה בבריטניה וכמו כן היטלר הודיע על ביטול ההסכם הימי עם בריטניה משנת 1935.
5 במאי - חקיקת החוק האנטי־יהודי השני בהונגריה המגדיר מיהו יהודי. חוק זה מצמצם מאוד את פעילותם של היהודים בכלכלה.
13 במאי 1939 - ספינת הפליטים "סנט לואיס" יוצאת מהמבורג לכיוון קובה.
15 במאי - הקמת מחנה הריכוז לנשים ברוונסבריק.
17 במאי - פרסום "הספר הלבן" השלישי. ההעפלה (העלייה הבלתי לגלית) תופסת תאוצה בעקבות החלטת בריטניה בספר זה.
4 ביולי - הקמת "האיחוד הארצי של יהודי גרמניה" במקומה של "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" .
23 באוגוסט - חתימת ההסכם בין גרמניה לברית המועצות - הסכם ריבנטרופ–מולוטוב.
לקריאה נוספת
עופר ריחני, שואה: הכרוניקה, הוצאת אוריון, 2018.
קישורים חיצוניים
השואה: ציר זמן, באתר יד ושם
1 | 2024-07-22T09:27:02 |
השואה: 1939–1941 | בשנים 1939–1941 התחולל שלב מכריע בתולדות השואה. בתקופה זו הוכחד חלק ניכר מיהדות אירופה על ידי כוחות גרמניה הנאצית, בעיקר בשטחי הכיבוש במזרח אירופה. השואה הייתה מסודרת בצורה כרונולוגית מלכתחילה. תחילה ביקשו הנאצים לגרום ליהודים לאבד צלם אנוש וזאת על ידי דחיסתם אל גטאות בדרך כלל ברובעי הערים הישנים, בשטח קטן בהרבה ממה שניתן להגדיר כאזור מחיה של בני אדם. לדוגמה: בדירה אחת ברובע סגור (גטו) נאלצו לחיות לעיתים ארבע או אף חמש משפחות. בתנאים כאלו, כאשר אין יוצא ואין בא מתוך הגטו (הכוונה לגטו סגור, אם כי היו מספר גטאות שהיו פתוחים), הרעב, הקור והעדר תנאי הגיינה גרמו למותם של אלפים. רבים ניסו לברוח מהגטאות. הם גם אולצו לשלם על נסיעתם למחנות ההשמדה ולמחנות העבודה.
1939
1 בספטמבר – פתיחת מלחמת העולם השנייה. גרמניה פולשת לפולין.
2 בספטמבר – הקמת מחנה הריכוז שטוטהוף ל'אסירי מלחמה אזרחיים' .
6 בספטמבר – כיבוש קרקוב בידי הגרמנים.
8 בספטמבר – כיבוש לודז', רָאדום וטַרנוּב בידי הגרמנים.
14 בספטמבר – כיבוש פשמישל בידי הגרמנים.
17 בספטמבר – פלישת הצבא הסובייטי למזרח פולין ובעקבותיה סיפוח מזרח פולין לברית המועצות.
21 בספטמבר – ריינהרד היידריך נועד עם מפקדי האיינזצגרופן ואדולף אייכמן.
27 בספטמבר – הקמת המשרד הראשי לביטחון הרייך.
28 בספטמבר – פולין נחלקת לשניים – מערבה לגרמניה ומזרחה לברית המועצות. המדינות הבלטיות כולן נכללות בתחום ברית המועצות.
8 באוקטובר – הקמת גטו פיוטרקוב טריבונלסקי, הראשון בפולין.
שטחים רבים מסופחים לגרמניה במערב פולין – הורטלנד, שלזיה העילית והמזרחית.
18 באוקטובר – תוכנית לובלין: גירוש כ-5000 יהודים ממריש-אוסטראו, מקטוביץ ומווינה לאזור לובלין במסגרת ניסיון להקים שם רזרווט (Reservat, שמורה) ליהודים.
26 באוקטובר – כינון הגנרלגוברנמן בפולין בראשותו של הנס פרנק ומושבו בקרקוב.
12 בנובמבר – התחלת גירוש יהודים מלודז' שסופחה לרייך, לשטח הגנרלגוברנמן.
15 בנובמבר – במשך יומיים נהרסים כל בתי הכנסת בלודז' בידי הגרמנים.
23 בנובמבר – פרסום צו של הנס פרנק המחייב את כל היהודים בגנרלגוברנמן לענוד אות קלון בצבע צהוב.
28 בנובמבר – פרסום צו בדבר הקמת יודנרטים בגנרלגוברנמן.
30 בנובמבר – פלישת הצבא האדום לפינלנד. המלחמה בין הסובייטים לפינים אשר ארכה עד 12.3.40.
5 בדצמבר – במשך יומיים נתפס רכוש היהודים בפולין על ידי הגרמנים.
1940
8 בפברואר – מתן הוראה בדבר הקמת גטו לודז'.
15 בפברואר – בוגדאן פילוב הפרו־גרמני מונה לראש ממשלת בולגריה.
9 במרץ – פלישת הגרמנים לדנמרק ולנורווגיה.
12 באפריל – הנס פרנק הודיע שעד נובמבר חייבת קרקוב להיות "יודנפרי" (נקייה מיהודים). עד מרס 1941 גורשו 40,000 מתוך 60,000 היהודים שישבו בעיר.
27 באפריל – הימלר הורה להקים מחנה ריכוז באושוויץ. בראשית יוני הובאו למחנה ראשוני האסירים, רובם פולנים.
30 באפריל – אטימת גטו לודז'.
10 במאי – פתיחת מתקפת הגרמנים ופלישתם לבלגיה, להולנד וללוקסמבורג. נוויל צ'מברלין התפטר, ווינסטון צ'רצ'יל מונה לראש ממשלת בריטניה.
14 במאי – כניעת צבא הולנד.
17 במאי – כיבוש בריסל בידי הגרמנים.
18 במאי – כיבוש אנטוורפן בידי הגרמנים.
25 במאי – הצעת הימלר בתזכיר להיטלר לגרש לאפריקה את היהודים מן השטחים הכבושים במזרח אירופה .
28 במאי – כניעת בלגיה לנאצים.
4 ביוני – פינוי נורווגיה מכוחות בעלות הברית.
10 ביוני – הצטרפותה של איטליה למלחמה לצידה של גרמניה. כניעת הצבא הנורווגי הנותר.
14 ביוני – כיבוש פריז בידי הגרמנים.
16 ביוני – מרשל אנרי פיליפ פטן מונה לראש ממשלת צרפת.
22 ביוני – כניעת צרפת לגרמנים עם חתימת הסכם שביתת הנשק.
30 ביוני –
חיילים רומנים נסוגים רצחו כ-200 יהודים בדורוחוי.
9 ביולי – כינון משטר אוטוריטרי בצרפת בראשות המרשל פטן.
16 ביולי – תחילת גירושם של היהודים מאלזס ומלורן לאזור הלא כבוש של צרפת.
19 ביולי – החרמת מכשירי הטלפון של היהודים בגרמניה.
30 באפריל – 'תכתיב וינה השני' של היטלר מסר את טרנסילבניה הצפונית לידי הונגריה. טרנסילבניה הדרומית נשארה בידי רומניה.
5 בספטמבר –
יוֹן אַנטוֹנֶסקוּ מונה לראש ממשלת רומניה.
מלך רומניה קרול השני נאלץ להתפטר ובנו מיכאי הומלך למלך.
7 בספטמבר –
רומניה נאלצה למסור את דרום דוברוג'ה לבולגריה.
20 בספטמבר – בואם של ראשוני האסירים למחנה ברנדונק שבבלגיה.
26 בספטמבר – הקמת 'מרכז היהודים' בסלובקיה.
27 בספטמבר – חתימת "הברית המשולשת" בין מדינות הציר: גרמניה-איטליה-יפן.
3 באוקטובר – פרסום "תקנון היהודים" הראשון של ממשלת וישי.
5 באוקטובר – חקיקה להחרמת רכוש היהודים ברומניה.
7 באוקטובר –
צבא גרמני נשלח לרומניה לפי הזמנת אנטונסקו.
אושר "החוק להגנת האומה" בבולגריה המגביל את זכויות היהודים.
22 באוקטובר –
רישום העסקים של יהודים בהולנד.
במשך שלושה ימים נמשך גירוש יהודי בדן, וירטמברג ופפאלץ למחנה המעצר גירס שבצרפת.
4 בנובמבר – סילוק כל העובדים היהודים מתפקידיהם בשירות המדינה ומוסדות הציבור בהולנד.
20 בנובמבר – הונגריה, רומניה וסלובקיה הצטרפו ל"מדינות הציר".
25 בנובמבר – טביעתה של "פאטריה" בנמל חיפה בעקבות חבלה כושלת של "ההגנה". 200 מעפילים טבעו למוות.
9 בדצמבר –
גירוש מעפילי 'אטלנטיק', 'מילוס' ו'פסיפיק' לאי מאוריציוס.
1941
10 בינואר – רישום כל היהודים בהולנד
21 בינואר – במשך יומיים אירעו ברומניה מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט.
5 בינואר – אישור "החוק להגנת המדינה" ברומניה. החוק קבע שיהודי שיעבור עבירה יוטל עליו עונש כפול מהעונש המוטל על רומני.
13 בפברואר – ישיבה ראשונה של ה"יוּדְסֶה רַאט פור אמסטרדם" באמסטרדם.
22 בפברואר – גירוש 389 גברים יהודים מאמסטרדם למחנה בוכנוואלד.
25 בפברואר – שביתה כללית באמסטרדם נגד שלטונות הכיבוש.
1 במרץ –
הצטרפותה של בולגריה ל"מדינות הציר".
הימלר מורה להקים את מחנה בירקנאו (אושוויץ 2)
2 במרץ – כניסת הצבא הגרמני לבולגריה.
3 במרץ – פרסום צו בדבר הקמת גטו קרקוב.
25 במרץ – הצטרפות יוגוסלביה ל"מדינות הציר".
27 במרץ – הפיכה ביוגוסלביה נגד ממשלת העוצר פאבלה שהצטרפה ל'ציר'. המלכת יורש העצר פטר וכינון ממשלה המתנגדת ל'ציר'.
1 באפריל – הפיכה בעיראק. כינון ממשלה בראשותו של רשיד אל כילאני הפרו-נאצי.
6 באפריל – פלישת כוחות גרמניה ליוגוסלביה וליוון. האיטלקים הצטרפו לפלישה ליוגוסלביה וכן הצטרפו אליה ההונגרים והבולגרים. הבולגרים השתתפו גם בפלישה ליוון.
7 באפריל – כליאת יהודי ראדום בשני גטאות.
9 באפריל – כיבוש סלוניקי בידי הגרמנים.
10 באפריל –
התפרעויות אנטי־יהודיות באנטוורפן.
הקמת המדינה הקרואטית בחסות גרמניה ואיטליה.
13 באפריל – חתימת חוזה אי־התקפה בין ברית המועצות לאימפריה היפנית. כיבוש בלגרד על ידי הגרמנים.
14 באפריל –
התפרעויות אנטי־יהודיות מחודשות באנטוורפן.
השלמת גירושם של הבריטים מלוב בידי ה"קורפוס אפריקה", פרט למובלעת של הבריטים בטוברוק.
18 באפריל – כניעת צבא יוגוסלביה.
24 באפריל – סגירת הגטו בלובלין.
27 באפריל – כיבוש אתונה בידי הגרמנים.
29 באפריל – שבייתם של כ-1400 חיילים יהודים מא"י בידי הגרמנים בקלמטה שביוון.
15 במאי – חקיקת חוק לגיוס יהודים לעבודות כפייה בגרמניה.
1 ביוני –
השלמת כיבושו של האי כרתים בידי הגרמנים. 120 חיילים מארץ ישראל נפלו בשבי בספקיה שבכרתים.
הפרהוד – פרעות ביהודי בגדאד בסמיכות לנפילת השלטון הפרו-נאצי. 180 יהודים נרצחו.
2 ביוני –
חקיקת "תקנון היהודים" השני והמחמיר יותר בצרפת של וישי.
פרסום צו לעריכת מפקד של היהודים בתחום שלטונה של וישי.
המשך הפרעות ביהודי בגדאד.
8 ביוני – מבצע פלישת בעלות הברית לסוריה וללבנון שבשלטון וישי. אנשי פלמ"ח השתתפו בפלישה.
14 ביוני –
גירוש 27,500–32,500 יהודים מליטא, מלטביה, מאסטוניה, מסרביה ומבוקובינה הצפונית לסיביר.
18 ביוני – חוזה ידידות בין גרמניה לטורקיה ומתן רשות לאניות חמושות של מדינות הציר לעבור במצרי הדרדנלים.
22 ביוני –
פלישת הגרמנים לברית המועצות. איטליה ורומניה הכריזו מלחמה על ברית המועצות.
מאסר יהודי זגרב ושילוחם למחנות פאג וידבונו.
יחידות האיינזצגרופן החלו ברצח שיטתי של המוני יהודים בשטחים שנכבשו בברית המועצות, תוך דיווח יומי על פעולתן.
23 ביוני –
סלובקיה הכריזה מלחמה על ברית המועצות.
כיבוש ברסט-ליטובסק בידי הגרמנים.
כיבוש וילנה וקובנה בידי הגרמנים.
24 ביוני – פרעות דמים של ליטאים ביהודים.
25 ביוני – טבח 15,000 יהודים בפוגרום ביאשי שברומניה.
26 ביוני –
כיבוש דוינסק בידי הגרמנים.
הצטרפותה של פינלנד למלחמה נגד ברית המועצות.
27 ביוני –
הצטרפותה של הונגריה למלחמה נגד ברית המועצות.
כיבוש ביאליסטוק בידי הגרמנים ורציחת 2000 מיהודי העיר.
28 ביוני – כיבוש מינסק, רובנו ופשמישל בידי הגרמנים.
29 ביוני –
רציחתם של אלפי יהודים במטה המשטרה ביאשי בפרעות יאשי.
מאסר כל הגברים היהודים בדוינסק בני 16–60.
30 ביוני – כיבוש לבוב בידי הגרמנים. בתוך ארבעה ימים נרצחו 4000 יהודי העיר בידי איינזצגרופן C ופורעים אוקראינים בגל הראשון של הפוגרומים בלבוב.
יולי–אוגוסט – במשך החודשיים הבאים נרצחו 150,000–160,000 מיהודי בסרביה בידי האיינזצגרופה D, יחידות צבא גרמניות ואנשי "השדרה המיוחדת" הרומנית.
1 ביולי – כיבוש ריגה וליפאיה בידי הגרמנים.
2 ביולי – כיבוש טרנופול בידי הגרמנים.
3 ביולי – כיבוש נובוגרודק בידי הגרמנים.
4 ביולי –
כיבוש פינסק בידי הגרמנים.
הקמת היודנרט בווילנה. עד סוף יולי נרצחו כ-5,000 מיהודי וילנה בידי איינזצקומנדו 9 ומשתפי פעולה מקומיים.
במשך שבוע נרצחו 5,000 יהודים בפוגרום בטרנופול.
5 ביולי – כיבוש צ'רנוביץ בידי הרומנים והגרמנים.
9 ביולי – כיבוש ז'יטומיר בידי הגרמנים.
11 ביולי – כיבוש ויטבסק בידי הגרמנים.
13 ביולי –
עד ה-9.8 נרצחו 9,000 יהודים מגטו דווינסק.
14 ביולי – כניעת צבא צרפת של וישי לבריטים בסוריה ובלבנון.
16 ביולי –
דין וחשבון גרמני מוסר שעד אותו יום נורו 2,700 מיהודי ריגה מחוץ לעיר.
כיבוש חלקה המערבי של סמולנסק.
המשך התקדמותם של הגרמנים לעבר מוסקבה נבלם לפי שעה.
19 ביולי – כיבוש ויניצה ומוהיליב-פודילסקי בידי הגרמנים.
20 ביולי – הקמת גטו במינסק
24 ביולי – הקמת גטו בקישינב. עד אז נרצחו כ-10,000 מיהודי העיר.
25 ביולי –
כיבוש טאלין בידי הגרמנים.
במשך יומיים נטבחו 2,000 יהודים לערך בידי פורעים אוקראינים בפוגרום 'ימי פטליורה' בלבוב.
29 ביולי – כיבוש חלקה המזרחי של סמולנסק בידי הגרמנים.
31 ביולי – מסירת ההוראה לריינהרד היידריך מאת הרמן גרינג בשם היטלר לעשות את ההכנות לקראת 'פתרון סופי של בעיית היהודים'.
1 באוגוסט – הקמת גטו ביאליסטוק.
4 באוגוסט – הקמת 'מועצת זקנים' יהודית בקובנו (קובנה)
5 באוגוסט –
רצח 8,000 יהודים בפינסק.
7 באוגוסט – רצח 2,000–3,000 יהודים בפינסק.
16 באוגוסט – כיבוש נובגורוד בידי הגרמנים.
17 באוגוסט –
הבאתם של 13,000 היהודים הראשונים למחנה ורטוז'ן בבסרביה.
כיבוש דניפרופטרובסק בידי הגרמנים.
18 באוגוסט – כיבוש חרסון בידי הגרמנים.
19 באוגוסט – רצח 3,726 יהודים במוהילב בידי אייזנצקומנו 8 ומשתפי פעולה מקומיים.
21 באוגוסט –
הבאתם של עוד 4,000 יהודים למחנה ורטוז'ן.
הבאתם של היהודים הראשונים למחנה דרנסי בצרפת.
27 באוגוסט – טבח 23,600 יהודים בקמיניץ פודולסקי בידי הגרמנים בפיקודו של פרידריך יקלן. בין הנרצחים היו לפחות 14,000 יהודים מהונגריה שזמן קצר לפני־כן גורשו בידי ההונגרים והוסגרו לידי הגרמנים.
31 באוגוסט – רצח 8,000 מיהודי וילנה בפונאר.
1 בספטמבר – סיומו הרשמי של מבצע אותנסיה. במבצע נרצחו 70,000–93,000 בני אדם.
3 בספטמבר –
ניסוי ראשון של שיטת רציחתם של המוני אדם בגזים נערך באושוויץ.
הקמת שני גטאות בווילנה.
4 בספטמבר – רצח 1,500 צעירים יהודים מברדיצ'ב בידי הגרמנים ביריות מחוץ לעיר.
8 בספטמבר – השלמת כיתורה של לנינגרד בידי הגרמנים והפינים עם כיבושה של שליסלבורג.
9 בספטמבר – פרסום "קודקס היהודים" בסלובקיה ובו הגדרת מעמדם של היהודים.
10 בספטמבר – הצעדת האסירים היהודים בורטוז'ן למקום גירושם בטרנסניסטריה.
15 בספטמבר –
רציחתם של כ-18,600 יהודים מחוץ לברדיצ'ב.
פרסום צווים להפרדת יהודי הולנד ממגע עם לא יהודים.
תחילת גירושי יהודים לטרנסניסטריה. עד 13.10.42 גורשו 150,000–185,000 יהודים מבסרביה, מבוקובינה ומצפון מולדובה. כ-90,000 מהם נספו.
16 בספטמבר – במשך מחצית החודש נרצחו 5,000 מיהודי חרסון.
18 בספטמבר – כיבוש פולטווה בידי הגרמנים.
19 בספטמבר –
רצח 10,000 יהודים בז'יטומיר.
יהודי הרייך נצטוו לענוד אות קלון בצבע צהוב.
25 בספטמבר – נחיתת צנחנים גרמנים בחצי האי קרים.
27 בספטמבר – בואו של ריינהרד היידריך לפראג כ"פרוטקטור" בפועל של הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה.
29 בספטמבר – הטבח בבאבי יאר – 33,771 מיהודי קייב נרצחו בידי אייזנצקומנדו 4.
20 בספטמבר – תחילת "מערכת מוסקבה".
1 באוקטובר – עד תאריך 22.11 נרצחו 33,500 יהודים בסדרת אקציות בווילנה.
6 באוקטובר –
הבקעת קווי הסובייטים ברז'ב-ויזמה בדרך למוסקבה. מאות אלפי חיילי הצבא האדום נשבו בידי הגרמנים.
תחילת גירושם של יהודי פראג מזרחה.
8 באוקטובר – רצח 16,000 יהודים עם חיסול הגטו בויטבסק.
11 באוקטובר – הקמת הגטו בצ'רנוביץ
12 באוקטובר –
רציחתם של 3,000 מיהודי קולומיאה בשפרובטסה.
דוח של מפקד זונדרקומנדו 1 א' מוסר על רציחת גברים יהודים באסטוניה בידי יחידתו, עד ראשית 1942 נרצחו 936 מתוכם.
13 באוקטובר – רצח 20,000 יהודים בדניפרופטרובסק.
15 באוקטובר –
גירושם של יהודים מגרמניה ומאוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה.
כיבוש מוז'יסק , המקום הקרוב ביותר למוסקבה שאליו הגיעו הגרמנים. ממשלת ברית המועצות עברה לקויבישב. סטלין נשאר במוסקבה.
16 באוקטובר – נפילת אודסה בידי הגרמנים והרומנים. יהודי העיר שלא נמלטו נרצחו בידי הרומנים. בהלה במוסקבה ומנוסה ממנה מחשש לנפילתה לידי הגרמנים.
18 באוקטובר – כיבוש קלינין בידי הגרמנים.
19 באוקטובר –
רציחת יהודים בבלגרד.
תחילת גירושם של יהודי לוקסמבורג בשמונה משלוחים לגטו לודז'.
23 באוקטובר – איסור על הגירת יהודים מגרמניה.
24 באוקטובר –
כיבוש חרקוב בידי הגרמנים.
28 באוקטובר – רצח 9,000 יהודים בפורט התשיעי ליד קובנה.
30 באוקטובר –
רצח 4,000 מיהודי ניאסוויז'.
תחילת המצור על סבסטופול.
1 בנובמבר – תחילת הקמתו של מחנה ההשמדה בלז'ץ.
3 בנובמבר – כיבוש קורסק בידי הגרמנים.
7 בנובמבר –
רציחת 12,000 יהודים ממינסק בטוצ'ינקה.
רציחת 21,000 מיהודי רובנו בסוסנקי.
רציחת יותר מ-3,000 יהודים מדוינסק בפוגולנקה.
8 בנובמבר – פרסום צו בדבר הקמת גטו לבוב.
16 בנובמבר – חידוש מתקפת הגרמנים על מוסקבה.
18 בנובמבר – פתיחת מתקפת הבריטים במדבר המערבי.
20 בנובמבר –
רציחת 20,000 יהודים ממינסק בטוצ'ינקה.
במשך 17 יום, עד 7.12 נרצחו 25,000 יהודים בטבח יער רומבולה הסמוך לריגה.
22 בנובמבר – כיבוש רוסטוב על הדון בידי הגרמנים.
24 בנובמבר – תחילת גירושם של יהודי בוהמיה ומוראביה לטרזיינשטט. במרוצת הזמן גורשו לשם 140,937 יהודים מבוהמיה ומוראביה ומהם נספו 33,539 בטרזיינשטט ו-88,196 גורשו למחנות השמדה.
25 בנובמבר –
צו בדבר הקמת "איגוד יהודי בלגיה".
משלוח ראשון של יהודים מברסלאו למזרח.
29 בנובמבר –
שחרור רוסטוב על הדון מידי הגרמנים – הניצחון הראשון של הסובייטים על הגרמנים.
הקמת אוז'י"ף – האיגוד הכללי של יהודי צרפת.
6 בדצמבר – פתיחת מתקפת הנגד של הסובייטים בחזית מוסקבה.
7 בדצמבר – התקפת פרל הארבור על ידי הצי הקיסרי היפני וכניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.
8 בדצמבר –
פלישת יפנים למלאיה ולתאילנד.
בריטניה הכריזה מלחמה על יפן.
בואו של משלוח ראשון של יהודים למחנה ההשמדה בחלמנו
רצח 4,000 יהודים מנובוגרודוק.
9 בדצמבר –
שחרור טיחוין בידי הצבא האדום יצר פרצה בטבעת המצור על לנינגרד.
16 בדצמבר – ריכוז יהודי חרקוב בפקודת הגרמנים. כעבור שלושה שבועות הוחל בחיסולם בדרוביצקי יאר, ושם נרצחו 15,000 יהודים.
21 בדצמבר – במשך עשרה ימים נרצחו 54,000 יהודים במחנה בוגדנובקה והשארת 200 בלבד בחיים.
23 בדצמבר – מאסרם של 1,200 יהודים בקולומיאה בעלי דרכונים זרים והוצאתם להורג בשפרובצה.
24 בדצמבר – כיבוש בנגאזי מחדש בידי הבריטים
25 בדצמבר – כניעת הונג קונג ליפנים.
30 בדצמבר – שחרור מחנה הריכוז קלוגה בידי הצבא האדום.
31 בדצמבר – הקראת הכרוז של אבא קובנר "אל נלך כצאן לטבח!" הקורא לנוער היהודי להתארגן למאבק חמוש בנאצים.
שמאל|ממוזער|250px|רדיפת יהודים בגרמניה הנאצית: חלונות מנופצים לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938. לאחריו גברה ביתר שאת ההגירה היהודית מהמדינהשמאל|ממוזער|250px|גופות של יהודים ברחוב ואסילה פואנטה ביאשי ברומניה בימי פרעות יאשי, יוני 1941שמאל|ממוזער|250px|מלחמת העולם השנייה: לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות בשנת 1941 ביצעו יחידות איינזצגרופה נאציות מעשי רצח וטבח המוני בבורות ירי בשטחים שנכבשו
קישורים חיצוניים
השואה: ציר זמן, באתר יד ושם
2
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1939
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1940
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1941 | 2024-07-29T06:21:06 |
השואה: 1942–1943 | הפתרון הסופי - יוני 1942
הפתרון הסופי, רצח שיטתי של יהודים, התחיל עם הפלישה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941. המלחמה נגד ברית המועצות הייתה מלחמה אידאולוגית. הנאצים ראו בקומוניזם אויב אידאולוגי אותו יש להביס. היהודים נתפסו על ידי הנאצים כיוצרי הקומוניזם, לפיכך חיסול הקומוניזם דרש גם את חיסול היהודים. הרצח השיטתי התבצע באמצעות בורות ירי ומשאיות גז. כמו כן עם הפלישה לברית המועצות, הבינו הנאצים כי עתה עליהם להתמודד עם חמישה מיליון יהודים נוספים, שחיים בשטח רוסיה, כלומר השיטות שנקטו עד עתה נגד היהודים כמו הקמת הגטאות ורעיון השמורות (הגליית כל היהודים לאפריקה לאי מדגסקר הקמת רזרוואט (Reservat, שמורה) בלובלין) לא יעילות יותר ויש לחשוב על פתרונות אחרים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ונזה, כלומר ועידה שכונסה חצי שנה לאחר שהחל הפתרון הסופי, בוועידה זו הוחלט על הרחבת הרצח לכלל אירופה. המחנה הראשון, חלמנו, החל לפעול באותם הימים באזור מערב פולין. במחנה זה היהודים נרצחו באמצעות משאיות גז - אלו היו משאיות אטומות לחלוטין ולתוכן הושתל צינור הפלטה של המשאית. בזמן שזו הייתה נוסעת, היהודים היו נחנקים למוות בתוכה. אלו שלא נחנקו (לרוב תינוקות דווקא), נורו בהיגעם לקבר ההמוני שהיה במרחק נסיעה משם באזור היערות, בעיקר בחלקה 77.
בעקבות "הצלחת" המחנה, הוקמו שלושה מחנות נוספים - טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ. לימים נקרא המבצע הזה "מבצע ריינהרד" על שמו של ריינהרד היידריך, שחוסל בצ'כוסלובקיה. במחנות אלו השיטה הייתה דומה, אך נייחת - עתה לא היה צורך במשאיות שימיתו את היהודים, אלא שהיהודים הובלו לתאים מיוחדים, אטומים, אשר אליהם הוכנס צינור פליטה ממנועים. בתוך כעשרים דקות היהודים היו מתים. תאים מיוחדים אלו, תאי הגזים, פעלו סביב השעון ברצח היהודים. במחנה הגדול אושוויץ-בירקנאו השימוש בתאי הגזים היה בגז ציקלון בה, אשר נועד במקור לחיסול מזיקים ועכברים (לאחר השואה נאסר השימוש בגז זה בגרמניה - לכל שימוש שהוא).
מיידנק הוא המחנה היחיד שנשאר שלם ואותנטי כפי ששוחרר. הוא היה המחנה הראשון ששוחרר על ידי הרוסים והגרמנים לא הספיקו להורסו בטרם עזבו אותו, כמו שקרה בבירקנאו, שם פוצצו תאי הגזים והמשרפות בטרם ברחו הגרמנים חזרה לגרמניה.
1942
2 בינואר - כיבוש מנילה בידי האימפריה היפנית.
14 בינואר - תחילת ריכוזם של יהודים הולנדים באמסטרדם. ראשונים הגיעו לאמסטרדם יהודי זנדם.
16 בינואר -
תחילת הגירושים מלודז' לחלמנו.
פלישת היפנים לבורמה.
20 בינואר - ועידת ואנזה.
21 בינואר -
פתיחת מתקפת נגד של הגרמנים בקירנאיקה.
הקמת ארגון הפרטיזנים המאוחד (פפא"ו) בווילנה.
24 בינואר - מאסרם של 400 משכילים יהודים בקולומיאה והוצאתם להורג.
28 בינואר - כיבוש בנגאזי מחדש בידי רומל.
1 בפברואר -
הקמת "המשרד הראשי למשק ומנהל של הס"ס" ברשותו של אוסוולד פול.
נסיגת כוחות בריטיים מכל מלאיה לסינגפור.
5 בפברואר - התקדמותו של רומל בקירנאיקה נבלמה בקו גזאלה-ביר חכים.
6 בפברואר - הקמת פיקוד עליון משותף לכוחות האמריקאים והבריטיים.
8 בפברואר - משלוח ראשון של יהודים מסלוניקי לאושוויץ.
24 בפברואר - טביעתה של ספינת המעפילים "סטרומה". רק נוסע אחד מכל 769 נוסעיה ניצל.
1 במרץ - תחילת הקמתו של מחנה ההשמדה סוביבור. בראשית מאי החלה רציחת יהודים במחנה.
2 במרץ - רצח 5,000 יהודים ממינסק.
3 במרץ - לקיחת יהודי בלגיה לעבודות כפייה.
12 במרץ - במשך כמעט חודש נשלחו 30,000 יהודים מלובלין למחנה ההשמדה בלז'ץ.
17 במרץ - תחילת רציחות ההמונים בבלז'ץ, שהיה למחנה ההשמדה הראשון שהופעל במסגרת "מבצע ריינהרד".
19 במרץ -
"מבצע המשכילים" בקרקוב - 50 משכילים יהודים נרצחו.
עד סוף החודש נשלחו 15,000 יהודים מלבוב לבלז'ץ.
25 במרץ - הקמת גטו בקולומיאה וכליאת 18,000 יהודים בתוכו.
26 במרץ -
משלוח ראשון של יהודים שארגן אייכמן הגיע לאושוויץ.
עד 20.10.42 גורשו יותר מ-57,000 יהודים מסלובקיה.
28 במרץ - משלוח ראשון של יהודים מצרפת מגיע לאושוויץ.
3 באפריל -
גירוש 388 יהודים ממינכן לפיסקי שליד לובלין.
שילוח 5,000 יהודים מקולומיאה לבלז'ץ ורציחת 250 יהודים בגטו עצמו.
18 באפריל - "הלילה השחור" - רצח 52 יהודים בגטו ורשה.
27 באפריל - רצח 70 יהודים בראדום ושילוח 100 אחרים לאושוויץ.
29 באפריל - חובת ענידת אות קלון בצבע צהוב על יהודי הולנד.
30 באפריל -
צו להקמת גטו בתוך יום אחד הוטל על יהודי פינסק. כ-20,000 יהודים נכלאו בו.
רציחת 1,200 יהודים בגטו ז'טל.
1 במאי - חיסול כמעט מוחלט של גטו דווינסק. 450 יהודים הושארו בו ובסוף אוקטובר 43' הועברו למחנה קייזרולד.
8 במאי - תחילת מתקפת הקיץ של הגרמנים בברית המועצות.
10 במאי - שילוח 1,500 יהודים מגטו סוסנוביץ לאושוויץ.
17 במאי - תבוסת הסובייטים ב"מערכת חרקוב".
27 במאי -
גזירת נשיאת אות קלון בצבע צהוב על יהודי בלגיה מיום 3 ביוני.
התנקשות בהיידריך ליד פראג.
פתיחת מתקפה חדשה על רומל במדבר המערבי.
28 במאי - עד ה-8.6 נשלחו 6,000 יהודים מקרקוב לבלז'ץ. בקרקוב עצמה נרצחו 300 יהודים.
4 ביוני -
מות היידריך מפצעיו בהתנקשות.
ארצות הברית הכריזה מלחמה על רומניה.
ניצחון האמריקאים על היפנים בקרב מידוויי שבאוקיינוס השקט.
7 ביוני - גזירת ענידת אות קלון בצבע צהוב על יהודי צרפת.
10 ביוני -
השמדת הכפר הצ'כי לידיצה בידי הגרמנים, נקמה על הריגת היידריך.
כיבוש ביר חכים בידי רומל.
11 ביוני - הוראה ממשרדו של אייכמן להתחיל בתוך כמה שבועות בשילוח יהודים מצרפת, מבלגיה ומהולנד למחנות במזרח.
13 ביוני - שילוח ראשון של סה"כ 3000 יהודים מאנטוורפן ובריסל, בלגיה, למחנות עבודה בכפייה ב"קיר האטלנטי" בצפון צרפת.
15 ביוני - שילוח 10,000 יהודים מטרנוב לבלז'ץ ורציחת יהודים רבים בטרנוב עצמה.
18 ביוני - שילוח 1,000 יהודים מפשמישל למחנה ינובסקה שליד לבוב.
20 ביוני - עד 9.10.42 נשלחו 13,776 יהודים מווינה לטרזיינשטט.
21 ביוני - כיבוש טוברוק בידי הגרמנים.
22 ביוני - משלוח ראשון של יהודים ממחנה דראנסי לאושוויץ-בירקנאו.
26 ביוני - משלוח ראשון של יהודים מבריסל למחנות העבודה דן (Dannes) וקמייה (Camiers) של "ארגון טוט" בצפון מזרח צרפת.
28 ביוני - נסיגת הבריטים במדבר המערבי נעצרה בקרב אל-עלמיין הראשון, 95 ק"מ ממערב לאלכסנדריה במצרים.
1 ביולי - משטרת הביטחון הגרמנית (סיפ"ו) קיבלה לידיה את ניהול מחנה וסטרבורק.
2 ביולי - נפילת סבסטופול בידי הגרמנים.
8 ביולי - שילוח 7,000 יהודים מלבוב למחנה ינובסקה.
11 ביולי - גיוס 9,000 יהודים מסלוניקי בני 18–45 ל"ארגון טוט" לעבודות כפייה ביוון.
14 ביולי -
תחילתם של גירושים שיטתיים של יהודי הולנד למחנה וסטרבורק.
הקמת גטו סגור בפשמישל.
15 ביולי - משלוח ראשון של יהודים ממחנה וסטרבורק לאושוויץ-בירקנאו.
16 ביולי - תפיסת 12,887 יהודים במצוד בפריז ושילוחם למחנה דראנסי ועמם עוד 30,000 יהודים שנתפסו במקומות אחרים בצרפת.
19 ביולי -
הוראת הימלר להשלים את רציחת כל היהודים בשטח הגנרלגוברנמן עד סוף שנת 1942.
כיבוש וורשילובגרד בידי הגרמנים.
20 ביולי - התקוממות חמושה של יהודים בניאסוויז'.
22 ביולי -
השלמת הכשרתו של מחנה ההשמדה טרבלינקה לפעולה. עד אוגוסט 43' נרצחו בו 870,000 יהודים.
עד 12.9.42 נערך הגירוש הגדול מורשה. כ-300,000 יהודים גורשו אז מגטו ורשה וכ-265,000 מהם שולחו לטרבלינקה. בתום הגירוש ההוא נותרו בגטו ורשה כ-60,000 יהודים.
23 ביולי - התאבדותו של אדם צ'רניקוב, ראש היודנרט בגטו ורשה, כיוון שסירב לסייע לגרמנים בגירוש היהודים.
24 ביולי - אקציה נגד יהודי דרצ'יו. כ-300 יהודים נמלטו ליערות ורבים מהם היו לפרטיזנים.
27 ביולי - בתאריך זה וכן ב-31 ביולי וב-3 באוגוסט שולחו יותר מ-10,500 יהודים מפשמישל לבלז'ץ באקציה בשלושה ימים לא רצופים.
28 ביולי -
הקמת "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל) בורשה.
במשך שלושה ימים נרצחו 30,000 יהודים מגרמניה שגורשו למינסק במאלי טרוסטינץ.
5 באוגוסט -
גירוש רוב תושבי הגטו הקטן בראדום ושילוח כ-4,000 מיושביו לטרבלינקה. מן הגטו הגדול נשלחו לטרבלינקה 2,000 יהודים ונותרו בו למעלה מ-20,000.
יאנוש קורצ'אק נספה עם תלמידיו בטרבלינקה.
6 באוגוסט -
בריחת כ-600 יהודים ליער בעת אקציה בגטו ז'טל. רבים מהם היו לפרטיזנים.
עד ל-29.12.43 שולחו אסירים יהודים ממחנה המעצר גירס למחנה דראנסי ומשם לאושוויץ-בירקנאו ולסוביבור.
8 באוגוסט -
שיגור מברק ריגנר מז'נבה לסטפן וייז בניו יורק.
רציחתם של 2,500 יהודים בנובוגרודוק.
9 באוגוסט - בריחת 180 יהודים מגטו מיר ליערות.
10 באוגוסט -
התקפתה של פלוגת הפרטיזנים של יחזקאל אטלס על הגרמנים בדרצ'ין.
עד ה-23 בחודש נשלחו 50,000 יהודים מלבוב לבלז'ץ.
11 באוגוסט -
רציחתם של 2,000 יהודים מרוסטוב על דון.
כיבוש קרסנודר ומייקופ בידי הגרמנים.
12 באוגוסט - במשך שישה ימים שולחו 5,000 יהודים מבנדין ו-8,000 מסוסנוביץ לאושוויץ-בירקנאו.
13 באוגוסט -
מצוד על יהודים באנטוורפן שאינם אזרחי בלגיה ושילוחם למחנה מכלן.
עד ה-20 בחודש שולחו 5,500 יהודים מקרואטיה לאושוויץ-בירקנאו.
15 באוגוסט - שילוח יהודים מאנטוורפן לעבודות כפייה בצפון צרפת (ארגון טוט).
17 באוגוסט - חיסול הגטו הגדול בראדום - כ-20,000 יהודים נשלחו ממנו לטרבלינקה, 1,500 שהתנגדו לשילוח או הסתתרו נורו במקום ו-4,000 נותרו ב-2 מחנות עבודה קטנים בראדום.
20 באוגוסט - במשך ארבעה ימים שולחו 18,000 יהודים מקילצה לטרבלינקה.
25 באוגוסט - בלימת הגרמנים במוזדוק, בדרך לקווקז.
27 באוגוסט - שילוחם של 3,000 יהודים מטרנופול לבלז'ץ במשך שלושה ימים.
31 באוגוסט - מתקפת רומל בקרב עלם חלפה. ניסיונו להבקיע את מערך הבריטים נכשל.
2 בספטמבר - התקוממות בגטו לחווא ביום חיסולו. 1000 יהודים נמלטו ליער. רובם נתפסו ונהרגו ומיעוטם היו לפרטיזנים.
3 בספטמבר - בואם של המשלוחים האחרונים של יהודים מאנטוורפן שאינם אזרחי בלגיה למחנה מכלן.
4 בספטמבר - גזירת אות קלון בצבע צהוב על יהודי מקדוניה.
7 בספטמבר - שילוח 7,000 יהודים מקולומיאה לבלז'ץ ורציחת עד 1,000 בגטו עצמו.
8 בספטמבר - שילוח 8,000 יהודים מטרנוב לבלז'ץ. כעבור כשישה שבועות שולחו עוד 2,500.
9 בספטמבר - שילוח 2,000 יהודים מלובלין למיידנק.
13 בספטמבר - הסתערות כללית של הגרמנים על סטלינגרד.
24 בספטמבר -
כיבוש רוב מרכזה של סטלינגרד בידי הגרמנים.
במשך יומיים נערכה התקוממות בגטו טוצ'ין בעת חיסולו. רוב היהודים נמלטו מהגטו, אך כעבור זמן מה נהרגו כולם ורק מעטים הצטרפו לפרטיזנים.
20 בספטמבר - היודנרט בטרנופול סירב למסור לגרמנים 1,000 יהודים כפי שנצטווה. מצוד של גרמנים ומסייעיהם אחר יהודים ושילוח 800 מהם לבלז'ץ.
9 באוקטובר - החלת חוקי הגזע האיטלקיים בחו"ל.
13 באוקטובר - עד ה-21 בחודש נשלחו 20,000 יהודים מגטו פיוטרקוב טריבונלסקי לטרבלינקה ובריחת 500 יהודים ליער. ביולי 44' חוסל הגטו ואחרוני היהודים שם שולחו למחנות עבודה ולאושוויץ.
23 באוקטובר - מתקפת הבריטים בפיקודו של ברנרד לו מונטגומרי על רומל בקרב אל-עלמיין השני.
24 באוקטובר - 252 קרובי משפחה וידידים של תושבי הכפר הצ'כי לידיצה נרצחו במאוטהאוזן.
24 באוקטובר - שילוח היהודים הבלגיים שנשארו בחיים ממחנות העבודה של ארגון טוט בצפון מזרח צרפת למאלין (Malines) ומשם לאושוויץ במשלוחים ה-14 עד ה-17
25 באוקטובר - שילוח 1,800 יהודים מלובלין למיידנק.
27 באוקטובר - שילוח 7,000 יהודים מקרקוב לבלז'ץ ורציחת 600 בקרקוב.
29 באוקטובר - רציחת כמעט כל יהודי פינסק.
1 בנובמבר - תחילת שילוחם של יהודים ממחוז ביאליסטוק לטרבלינקה.
2 בנובמבר - ניצחונם המלא של הבריטים באל-עלמיין ותחילת נסיגתם של כוחות 'מדינות הציר' מצפון אפריקה.
8 בנובמבר - נחיתת כוחות אמריקאים ובריטיים בצפון אפריקה שבשלטון וישי.
9 בנובמבר - השתלטותם של כוחות גרמנים ואיטלקים על תוניס.
11 בנובמבר -
כיבוש דרום צרפת בידי כוחות גרמנים ואיטלקים.
אדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן הסדיר הפסקת הלחימה נגד כוחות בעלות הברית שפלשו לצפון אפריקה.
שילוח 4,000 יהודים מקולומיאה לבלז'ץ.
18 בנובמבר -
שילוח 4,000 יהודים מפשמישל לבלז'ץ.
עד 12.1.43 נרצחו 15,000 יהודים לערך בלבוב. בינואר 43' נהיה גטו לבוב ליולאג (מחנה ליהודים).
19 בנובמבר - תחילת מתקפת הנגד של הסובייטים בסטלינגרד.
20 בנובמבר - גירוש 980 יהודים ממינכן לריגה.
23 בנובמבר - השלמת כיתורה של הארמייה הגרמנית השישית בסטלינגרד.
24 בנובמבר - פרסום המידע שנכלל במברק ריגנר בעיתונות.
27 בנובמבר - טיבוע צי צרפת בנמל טולון בידי הצרפתים לבל ייפול בידי הגרמנים.
4 בדצמבר - ייסודה של המועצה לעזרה ליהודים (ז'גוטה) בפולין.
6 בדצמבר - פקודת הגרמנים למנהיגי היהודים בתוניס לגייס 2,000 יהודים לעבודות כפייה. לבסוף נכלאו 5,000 יהודים במחנות עבודה.
10 בדצמבר - פניית ממשלת פולין הגולה לבעלות הברית לבצע פעולות תגמול על רצח אזרחים בידי הגרמנים, בייחוד רצח יהודים.
17 בדצמבר - פרסום הצהרת בעלות הברית המוקיעה את "המדיניות החייתית של החיסול בדם קר" של הגרמנים.
21 בדצמבר - שחרור בנגאזי בשלישית בידי הבריטים.
23 בדצמבר -
רציחתם של אחרוני היהודים בפינסק.
כישלון ניסיונו של פלדמרשל אריך פון מאנשטיין לחלץ את הארמייה השישית המכותרת בסטלינגרד.
24 בדצמבר - הריגת אדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן בידי מתנקש צרפתי באלג'יר. גנרל ז'ירו תפס את מקומו.
1943
1 בינואר - איסור על יהודי הולנד להחזיק חשבונות פרטיים בבנקים וריכוז כל כספיהם בחשבון מרכזי אחד.
2 בינואר - תחילת נסיגתם של הגרמנים מן הקווקז.
13 בינואר - שילוח 1,500 יהודים מראדום לטרבלינקה.
17 בינואר - עד ה-24 בחודש נערכה ועידת קזבלנקה - רוזוולט וצ'רצ'יל החליטו להמשיך במלחמה עד לכניעת גרמניה בלי תנאי.
18 בינואר - התנגדות חמושה של "ארגון יהודי לוחם" לאקציה מחודשת בגטו ורשה. באקציה, שארכה עד 22 בחודש, שולחו 5,000-6,000 יהודים לטרבלינקה והדבר נחשב לכישלון לגרמנים.
23 בינואר - שחרור טריפולי בידי הבריטים.
26 בינואר - שחרור וורונז' בידי הסובייטים.
2 בפברואר -
כניעת 91,000 שרידי הארמייה השישית בפיקודו של פלדמרשל פרידריך פאולוס וסיום מערכת סטלינגרד.
חיסול גטו קולומיאה ורציחת 2,000 יושביו.
5 בפברואר - עד ה-12 בחודש נשלחו 10,000 יהודים מביאליסטוק לטרבלינקה ונרצחו 2,000 בגטו עצמו. התנגדות חמושה של יהודים.
8 בפברואר - שחרור קורסק בידי הסובייטים.
13 בפברואר - תשלום קנס של עשרה מיליוני פרנקים עבור הגרמנים הוטל על יהודי ג'רבה שבתוניס.
14 בפברואר - שחרור רוסטוב על הדון בשנית בידי הסובייטים.
16 בפברואר - שחרור חרקוב בידי הסובייטים.
24 בפברואר - הקמת גטו בסלוניקי.
26 בפברואר - משלוח ראשון של צוענים לאושוויץ; הם הושמו בחלק מיוחד של המחנה שכונה 'מחנה הצוענים'.
4 במרץ - עד ה-9 בחודש נעצרו כמעט כל 4,000 יהודי תרקיה שבשלטון בולגריה ונשלחו לטרבלינקה.
11 במרץ -
ייסודה של חברת אוסטאינדוסטרי לניצול כוח העבודה של היהודים בגנרלגוברנמן בידי הס"ס.
13 במרץ - הודעה על דבר חיסול גטו קרקוב. אלפי יהודים גורשו למחנה הכפייה פלאשוב, בעוד אלפים אחרים שהיו בלתי כשירים לעבודה, הוצאו להורג.
14 במרץ - שילוחם של 2,300 יהודים מקרקוב לאושוויץ-בירקנאו ורציחת 700 יהודים בקרקוב.
15 במרץ - כיבושה של חרקוב מחדש בידי הגרמנים.
17 במרץ - רציחת 1,500 יהודים בלבוב ושילוח 800 יהודים לאושוויץ-בירקנאו.
20 במרץ - עד ה-18.8.43 הגיעו 19–20 משלוחים של יהודים מסלוניקי לאושוויץ-בירקנאו ובהם לפחות 43,850 יהודים.
29 במרץ - הבקעת "קו מארת" של הגרמנים והאיטלקים בידי הארמייה השמינית שבפיקודו של מונטגומרי ופריצת הדרך לתוניס.
8 באפריל - רציחת 1,000 יהודים ליד טרנופול.
13 באפריל - הודעת הגרמנים על גילוי קבר ההמונים של קצינים פולנים בקטין.
19 באפריל - המתקפה על טרנספורט ה-20 ממחנה האיסוף מכלן (בלגיה) לכיוון אושוויץ
עד ה-30 בחודש נערכה "ועידת ברמודה" בשאלת הפליטים - שיאם של מאמצי הפקידים הבכירים בבריטניה ובארצות הברית לסכל פעולות להצלת יהודים.
ביום זה החל מרד גטו ורשה. בסופו של דבר המרד הוכרע והגטו נהרס.
26 באפריל - ניתוק יחסי ברית המועצות עם ממשלת פולין בגולה.
5 במאי - עד ה-10 בחודש שוגרו שני המשלוחים האחרונים של יהודים מקרואטיה לאושוויץ-בירקנאו.
7 במאי - אקציה בנובוגרודוק. בסיומה שרדו 233 מכלל 7,000 היהודים שבעיר. כעבור שלושה שבועות נמלטו 100 מהם והצטרפו לפרטיזנים.
8 במאי - מות מרדכי אנילביץ' ומפקדים אחרים עם נפילת בונקר המפקדה של "הארגון היהודי הלוחם" ברחוב מילה 18 בגטו ורשה.
12 במאי - התאבדותו של שמואל זיגלבוים, נציג "הבונד" במועצה הלאומית הפולנית בלונדון, לאחר הגעת הידיעות על חיסול אחרוני היהודים בורשה. הוא התאבד במחאה על שתיקת העולם נוכח השמדת יהודי אירופה.
13 במאי - כניעת כל הכוחות הגרמנים והאיטלקים בצפון אפריקה.
1 ביוני - תחילת חיסולו הסופי של גטו לבוב. נוכח התנגדות היהודים נרצחו 3,000 מהם ו-7,000 שולחו למחנה ינובסקה.
20 ביוני - חיסול גטו טרנופול עם רציחת כל יושביו פרט לקומץ עובדים.
25 ביוני - ניסיון התנגדות של "הארגון היהודי הלוחם" בצ'נסטוחובה בעת חיסול הגטו הקטן בעיר.
5 ביולי -
הוראת הימלר להפוך את מחנה ההשמדה סוביבור למחנה ריכוז.
מתקפת הגרמנים בבליטת קורסק.
9 ביולי - פלישת האמריקאים והבריטים לסיציליה.
12 ביולי - כישלון מתקפת הגרמנים בקורסק ותחילת מתקפת הסובייטים.
21 ביולי - הוראת הימלר לחסל את כל הגטאות בנציבות הרייך אוסטלנד על ידי שילוח הכשירים לעבודה למחנות עבודה ורציחת כל הבלתי כשירים לעבודה.
22 ביולי - עד תחילת חודש אוגוסט נרצחו העובדים היהודים ששרדו מטרנופול.
25 ביולי - הדחת מוסוליני מהשלטון באיטליה ומעצרו. המרשל פייטרו באדוליו נהיה לראש ממשלה תחתיו.
1 באוגוסט - תחילת חיסולם של הגטאות בנדין וסוסנוביץ ושילוח רוב יושביהם לאושוויץ-בירקנאו. התנגדות חמושה של יהודים.
2 באוגוסט - מרידת האסירים בטרבלינקה ובריחתם. רוב הבורחים נהרגו.
4 באוגוסט - במשך חודש שולחו 7,000 יהודים מווילנה לעבודות כפייה באסטוניה.
5 באוגוסט - שחרור אוריול ובלגורוד בידי הסובייטים.
16 באוגוסט - מרד גטו ביאליסטוק עם תחילת אקציית חיסולו. המרד דוכא, רוב 30,000 היהודים שבגטו שולחו למיידנק, לטרבלינקה ולסוביבור, וכעבור שלושה שבועות שולחו למיידנק 2,000 אחרוני היהודים.
23 באוגוסט - שחרורה הסופי של חרקוב בידי הסובייטים.
1 בספטמבר - אקציית גירושם של המוני יהודים מווילנה למחנות עבודה באסטוניה. ניסיון נפל של "פפא"ו" לחולל מרד בגטו. בתום האקציה נותרו בגטו וילנה רק 12,000 יהודים.
2 בספטמבר - תחילת חיסולו הסופי של גטו טרנוב. 7,000 יהודים שולחו לאושוויץ-בירקנאו ו-3,000 למחנה פלאשוב. בסוף השנה שולחו לפלאשוב 300 העובדים שהושארו בטרנוב. התנגדות חמושה של יהודים.
3 בספטמבר - נחיתת כוחות הבריטיים והאמריקאיים באיטליה. חתימת הסכם שביתת נשק עם האיטלקים.
8 בספטמבר - פרסום הידיעה בדבר כניעתה של איטליה. בתגובה פלשו הגרמנים לאיטליה מצפון וכן השתלטו על שטחי הכיבוש האיטלקיים בצרפת, ביוגוסלביה, ביוון ובאיֶיהָ.
11 בספטמבר -
רציחתם של כ-1000 יהודים מפשמישל שהסתתרו ונתגלו.
במשך ארבעה ימים חוסל גטו מינסק ונרצחו כמעט כל תושביו.
15 בספטמבר - כינון ממשלת בובות פשיסטית בחסות הנאמנים בצפון איטליה, בראשותו של מוסוליני, ששלושה ימים לפני־כן שוחרר ממעצרו על ידי הגרמנים.
16 בספטמבר - שחרור נובורוסיסק בידי הסובייטים.
20 בספטמבר - הקמת יודנרט באתונה בראשותו של משה שאקי.
23 בספטמבר - חיסולו של גטו וילנה. חלק מתושביו היהודים שולח לסוביבור וחלקם למחנות עבודה באסטוניה.
25 בספטמבר - שחרור סמולנסק בידי הסובייטים.
28 בספטמבר - קנס של 50 ק"ג זהב שילמו יהודי רומא לגסטפו בתוך היממה שניתנה להם לאיסוף הזהב.
29 בספטמבר - שילוח 2,000 יהודים מאמסטרדם למחנה וסטרבורק במצוד האחרון על יהודי אמסטרדם. חיסול ה"יוּדְסֶה רַאט פור אמסטרדם"
30 בספטמבר - שחרור נאפולי בידי בעלות הברית.
1 באוקטובר - מאסרים ראשונים של יהודים בדנמרק לקראת גירושם. רוב היהודים הסתתרו ובתוך שלושה שבועות הבריחו אותם הדנים בסירות לשוודיה. בסה"כ הוברחו 7,200 יהודים ו-700 קרובי משפחה לא יהודים.
14 באוקטובר -
מרד האסירים היהודים בסוביבור ובריחתם. רובם נהרגו ורק 50 שרדו. בעקבות המרד חוסל מחנה סוביבור.
שחרור זפוריז'יה בידי הסובייטים.
16 באוקטובר - מאסרם של 1,035 יהודים ברומא.
18 באוקטובר - שילוח העצורים היהודים ברומא לאושוויץ-בירקנאו.
21 באוקטובר - רציחת 2,000 יהודים במאלי טרוסטינץ באקציה האחרונה במינסק.
25 באוקטובר - שחרור דניפרופטרובסק בידי הסובייטים.
26 באוקטובר - שילוח 2,800 יהודים מקובנה למחנות עבודה בגרמניה.
3 בנובמבר -
רציחתם של 42,000-43,000 יהודים ב"אקציית ארנטפסט" במחנות טרווניקי, פוניאטובה ומיידנק.
מאסרים בקרב יהודי ג'נובה שבאיטליה.
6 בנובמבר -
שחרור קייב בידי הצבא האדום.
במשך שלושה ימים נאסרו רבים מיהודי פירנצה, ונציה ומילנו.
9 בנובמבר - ייסוד סוכנות הסיוע והשיקום של האומות המאוחדות (אונרר"א).
12 בנובמבר - שחרור ז'יטומיר בידי הצבא האדום.
14 בנובמבר - מאסרי יהודים בפרארה שבאיטליה.
19 בנובמבר -
מרד הזונדרקומנדו 1005 בינובסקה. רוב הנמלטים נהרגו ורק כמה עשרות שרדו'''.
כיבוש ז'יטומיר שנית על ידי הגרמנים.
28 בנובמבר - ועידת טהראן בהשתתפות סטלין, צ'רצ'יל ורוזוולט.
30 בנובמבר - מתן הוראה לכלוא את כל יהודי איטליה במחנות ריכוז.
קישורים חיצוניים
השואה: ציר זמן, באתר יד ושם
3
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1942
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1943 | 2024-05-15T05:48:50 |
שייגעצ | שייגעצ (ביידיש: "פרחח") היא להקת רוק ישראלית שפעלה בשנים 1999 - 2011, והוציאה שלושה אלבומים וכן שני מיני-אלבומים. בשנת 2020 התאחדה הלהקה.
היסטוריה
בקיץ 1999 הכיר אלון יהודה, לימים מנהל להקת שייגעצ, בין יובל מנדלסון, שהיה אז תלמיד תיכון אשר להקתו "טיטי מחפשת בית" התפרקה זה עתה, ובין אבי מרקוביץ', שיקו פלדמן ודנה רגב (שמאוחר יותר זכתה לכינוי "דנה קראש"). בעקבות היכרות זו הוקמה בספטמבר 1999 להקת "שייגעצ".
במאי 2000 החלה הקלטת האלבום הראשון של שייגעצ באולפן ההקלטות "נויז". האלבום נקרא "ניו יורק-רפיח", והופק מוזיקלית על ידי עופר קורן. האלבום הושפע מלהקות כמו נירוונה, פיקסיז, סוניק יות', והסקס פיסטולס. בסיום ההקלטות עזבה דנה רגב את הלהקה ואת מקומה תפס אסף רייז, מתופף להקת שמה למה דינג דונג דאז.
בנובמבר 2001 יצא האלבום "ניו יורק-רפיח" לחנויות ובו הלהיטים "עושה ביד", "ערוץ הילדים", ושיר הנושא "ניו יורק-רפיח". בהופעת הבכורה התארחו גיא מרוז (שביצע עם "שייגעצ" שיר סאטירי מקורי בשם "אברום בורג"), ודן תורן. הלהקה החלה להופיע בתדירות גבוהה יותר וכך צברה לה קהל רב בכל רחבי ישראל. שייגעצ לקחה חלק בפסטיבלי הרוק "רוק עצמאות", ניצנים וצמח, והספיקה להוציא שני קליפים לשירים "עושה ביד" ו"ניו יורק-רפיח".
בשנים 2002 ו-2003 חיממו שייגעצ את הופעותיה של להקת "מוניקה סקס", וכך נקשרו קשרי ידידות עם הלהקה ובעיקר עם המתופף שחר אבן צור, שבאותו זמן עבד על אלבום הבכורה שלו. אבן צור הזמין את שיקו פלדמן לנגן בתקליט, ולאחר מכן החליטו חברי שייגעצ שאבן צור יפיק מוזיקלית את אלבומם השני.
להקת שייגעצ חתמה על חוזה עם חברת התקליטים "הד ארצי", וביוני 2003 נכנסה להקליט את אלבומה השני באולפני די.בי. האלבום הוקלט תוך שבוע בלבד. אלבומה השני "משקאות חריפים" יצא ביוני 2004 ובו הלהיטים "מרילין מונרו", "אבא עורך דין", שיר הנושא "משקאות חריפים" ועוד. מאלבום זה צולמו וידאו קליפים לשירים "מרילין מונרו" ו"אוי ואבוי".
אלבומה השלישי של שייגעצ, "להפסיק לאכול עוגות", יצא בהפקתו של יובל שפריר בשנת 2006. באפריל 2006 יצא הסינגל הראשון מהאלבום, "התחרות האולימפית", ובסתיו של אותה שנה יצא סינגל נוסף, "המילים הכי יפות". שני הסינגלים אף גובו בווידאו קליפים. האלבום יצא לאור רשמית ב-24 בנובמבר 2006 ובהופעה החגיגית ששודרה בגלי צה"ל התארח גידי גוב וביצע עם הלהקה את השירים ערב אבוד, כמעט סתיו, אבא עורך דין ואת יפה.
לקראת יום העצמאות ה-60 של ישראל הקליטו שייגעצ מיני-אלבום בשם איזה יופי, ובו חמש גרסאות כיסוי לשירי ארץ ישראל הישנה, ביניהן החידוש לשיר שלום לך ארץ נהדרת, שיצא גם כסינגל וגם כקליפ.
בשנת 2009, החל יובל מנדלסון להקליט אלבום סולו, אך הלהקה המשיכה לפעול עד שנת 2011, אז הפסיקה את פעילותה.
בספטמבר 2019 התארחו שלושת חבריי שייגעצ: אסף רייז, שיקו פלדמן ואבי מרקוביץ' בהופעה של יובל מנדלסון והמסע לפולין במועדון הבארבי.
בינואר 2020, הלהקה העלתה הופעת איחוד בהאנגר 11, תל אביב.
באפריל 2021, הלהקה העלתה שתי הופעות איחוד במועדון הבארבי, תל אביב.
ב־27 בינואר 2022, עלתה למופע איחוד לחגיגת 20 שנה מאז הוצאת אלבומם הראשון "ניו יורק רפיח" בהאנגר 11, תל אביב.
ב-20 בדצמבר 2022, לאחר 16 שנים ללא חומרים מקוריים חדשים, הוציאו שייגעצ מיני-אלבום בשם "חידושים והמצאות".
ב-11 בפברואר 2023, הלהקה העלתה הופעה חגיגית לכבוד המיני-אלבום החדש בהאנגר 11, תל אביב.
ב- 3 ביוני 2024, סולן הלהקה יובל מנדלסון התארח בפודקאסט 1+1 של אסף ליברמן, בו הייתה רמיזה על הופעת איחוד לכבוד 20 שנה לאלבום השני ״משקאות חריפים״
ב-27 ביוני 2024 הכריזה הלהקה על הופעה ״20 שנה למשקאות חריפים״ במועדון הבארבי.
וב-12 ביולי 2024 הוציאה הלהקה E.P חדש בשם ״עוד משקאות חריפים״ ששם שירים שהקליטה הלהקה בתקופת משקאות חריפים אך לא יצאו לאור.
חברי ההרכב
יובל מנדלסון - גיטרה, שירה
שיקו פלדמן - גיטרה
אבי מרקוביץ - בס
אסף רייז - תופים
חברים לשעבר
דנה רגב - תופים
דיסקוגרפיה
ניו יורק-רפיח (LA4, 2001)
משקאות חריפים (הד ארצי, 2004)
להפסיק לאכול עוגות (הד ארצי, 2006)
איזה יופי (מיני-אלבום, הד ארצי, 2008)
חידושים והמצאות (מיני-אלבום, נענע דיסק, 2022)
מהדורות ויניל
חידושים והמצאות (כתקליט אריך-נגן קטן)
קישורים חיצוניים
- ריאיון לקראת צאת האלבום השלישי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:להקות רוק ישראליות
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1999 | 2024-10-02T20:38:07 |
שקע קפריסאי | שמאל|ממוזער|410px|שקע קפריסאי (קווים לבנים) שפקד את ישראל בשלב מוקדם של העונה, בשילוב שקע רום עמוק מאוד שמרכזו ("כדור ירוק") מעט מערבית לקפריסין (מפת 500 + קרקע).
במטאורולוגיה, שקע קפריסאי הוא שקע ברומטרי המתייחס למוקד לחץ נמוך, לרוב בעל מאפיינים חזיתיים. מוקדו נמצא בפינה הצפון מזרחית של הים התיכון, בין האי קפריסין לחופי צפון סוריה ומורדות הרי טורקיה.
גורמי הופעה
שקעים קפריסאים מופיעים בעיקר בעונת החורף ובחלק מתקופת עונות המעבר.
לעיתים קרובות מדובר במערכת חזיתית אשר התהוותה במרכז הים התיכון (למשל, במפרץ ג'נובה), והוסעה מזרחה לאזור על גבי זרמי הסילון.
למרות זאת, במקרים מסוימים תתפתח מערכת חזיתית מקומית עקב חדירת אוויר קוטבי ישירה למזרח הים התיכון.
אין זה יוצא דופן למצוא נוכחות של שקע קפריסאי רדוד, אשר אינו נתמך על ידי חזיתיות, בייחוד בחלקו הראשון של החורף כאשר הים התיכון נוטה להיות חמים יותר מסביבותיו. ניתן, לראות זאת כצורה מסוימת של שקע תרמי.
ראו גם
סינופטיקה
תחזית עונתית
מודלים לחיזוי מזג אוויר
קישורים חיצוניים
מפות 500 ברשת
מצד שמאל נמצאים מודלי חיזוי מזג אוויר (GFS,UKMO,EC,GEM,GME,JMA,NOGAPS)
שלושת המודלים המובילים: GFS, EC, UKMO
בכל אחד מהם יש תפריט. מפת 500 היא הראשונה בתפריט ומשמשת כברירת מחדל. ישראל נמצאת על גבול המפה בצד ימין.
מדריך לקריאת מפות
קטגוריה:סינופטיקה
קטגוריה:מערכות לחץ נמוך
קטגוריה:הים התיכון
קטגוריה:קפריסין: גאוגרפיה
קטגוריה:סוריה: גאוגרפיה
קטגוריה:טורקיה: גאוגרפיה | 2020-07-02T22:19:56 |
גרהרד שרדר | גרהרד פריץ קורט שרדר (בגרמנית: Gerhard Fritz Kurt Schröder, ; נולד ב-7 באפריל 1944) הוא פוליטיקאי גרמני שכיהן כקנצלר גרמניה בין השנים 1998–2005. חבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), עמד בראשות ממשלת קואליציה של ה-SPD ומפלגת הירוקים. בטרם היה לפוליטיקאי היה עורך דין מצליח, ובטרם היה לקנצלר, עמד בראש מדינת סקסוניה התחתונה. לאחר שנכשל בניסיונו להשיג תקופת כהונה שלישית בבחירות בשנת 2005, פרש לעסקיו הפרטיים.
ביוגרפיה
ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת
שרדר נולד בעיר מוסנברג שבמדינת נורדריין-וסטפאליה בגרמניה. אביו, פריץ שרדר, נהרג ברומניה כחייל בשורות הוורמאכט במלחמת העולם השנייה, בעת שהיה שרדר בן מספר חודשים, ונקבר ליד בוקרשט. אמו, אריקה שרדר, עבדה כפועלת חקלאית על מנת לפרנס את משפחתה; היא נישאה בשנית לאחר מות האב.
כשהיה שרדר נער עבד לפרנסתו כשוליה בחנות למכירה קמעונאית של כלי עבודה. לאחר מכן עבד כבנאי וכאיש מכירות בגטינגן, בעודו לומד בערבים על מנת להשיג תעודת בגרות. בין 1966 ל-1971 למד משפטים באוניברסיטת גטינגן, ולאחר מכן עבד שם כעוזר הוראה. בין 1976 ל-1990 עבד כעורך דין.
שרדר הצטרף ל-SPD בשנת 1963. ב-1978 נבחר ליושב ראש ארגון צעירי המפלגה. ב-1980 נבחר לבונדסטאג, וזכה לתשומת לב בלבשו בגדים בלתי פורמליים לישיבות הבית. הוא היה ליושב ראש מחוז המפלגה בהנובר. ב-1980 נפגש עם המנהיג המזרח גרמני אריך הונקר במהלך ביקור במזרח ברלין.
ב-1986 נבחר שרדר לפרלמנט האזורי של סקסוניה התחתונה, ועמד בראש הסיעה בו. ב-1990 היה לראש ממשלת סקסוניה התחתונה בראש קואליציה של ה-SPD ומפלגת הירוקים. בתפקידו זה זכה בשתי מערכות בחירות אזוריות נוספות ב-1994 וב-1998.
בעקבות בחירתו למושל מדינה הפך שרדר לחבר הוועד הפדרלי של מפלגתו. בבחירות הפדרליות בשנת 1994 היה שרדר מועמד מפלגתו לתפקיד שר החוץ, אך המפלגה נכשלה בבחירות.
שרדר כקנצלר
ב-1998 נבחר כמועמד המפלגה לתפקיד הקנצלר. בבחירות שהתקיימו ב-27 בספטמבר 1998 זכתה ה-SPD בהישג שאיפשר לה להקים ממשלת קואליציה עם מפלגת הירוקים, בראשותו של שרדר. שרדר נכנס לתפקידו ב-27 באוקטובר, ונבחר לכהונה נוספת ב-22 בספטמבר 2002, אם כי זו הפעם ברוב קטן יותר.
לאחר פרישת יריבו הגדול משורות מפלגתו, אוסקר לפונטיין, ששימש כשר האוצר בממשלתו הראשונה, במחאה על אימוץ מדיניות נאו-ליברלית, קיבל שרדר על עצמו במרץ 1999 את תפקיד יושב ראש מפלגתו. בפברואר 2004 התפטר מתפקיד זה, על מנת להתרכז בתפקידו כקנצלר. מחליפו היה פרנץ מינטפרינג.
ב-22 במאי 2005, לאחר כישלונה של מפלגתו בבחירות המקומיות בנורדריין-וסטפאליה, הכריז שרדר כי יקרא לבחירות פדרליות בהקדם האפשרי. הוא נכשל בהצבעת אמון בבונדסטג ב-1 ביולי 2005, לאחר שקרא לחברי מפלגתו שלא להצביע בעדו על מנת לאפשר קיומן של בחירות.
בבחירות, שהתקיימו ב-18 בספטמבר 2005 נוצר כמעט שוויון בין ה-SPD והמפלגה הנוצרית דמוקרטית (CDU) בראשות אנגלה מרקל, כאשר בשל מבנה הפוליטיקה הגרמנית, לא יכלה אף מפלגה להקים קואליציה יציבה. ההפרש בין שני הגושים היה פחות מאחוז אחד, ומכיוון ששבוע לפני הבחירות היה ההפרש בסקרים 15 אחוזים, נחשבת תוצאה זו מפתיעה, ומיוחסת לשרדר כהישג אישי.
ב-10 באוקטובר הכריזו המפלגות על הקמת "קואליציה גדולה", ושרדר הסכים לוותר למרקל על תפקיד הקנצלר, בתמורה לכך שה-SPD תקבל את מרבית המושבים בממשלה, ותהיה בעלת שליטה הדוקה במדיניות הממשלה. ב-22 בנובמבר 2005 מונתה מרקל לקנצלרית גרמניה.
ב-11 באוקטובר הכריז שרדר כי לא יהיה חבר בממשלה, ובנובמבר הסתבר כי יעזוב את הפוליטיקה עם מינויה של מרקל. ב-23 בנובמבר התפטר מחברותו בבונדסטג ולאחר מכן הצטרף לקבוצת רינייה, חברה העוסקת בהוצאה לאור ובייעוץ פוליטי בציריך.
בסוף דצמבר 2005 הכריז שרדר כי בכוונתו להתמנות לוועד המנהלים של ענקית הגז הרוסית חברת גזפרום, העוסקת בפרויקט לבניית צינור גז טבעי בים הבלטי. ההכרזה הביאה לכעס בציבור, שכן שרדר קידם מאוד את הפרויקט כאשר שימש כקנצלר.
מדיניות פנים
שמאל|ממוזער|200px|שרדר
בתקופת כהונתו הראשונה יישמה ממשלתו של שרדר כמה רעיונות מתקדמים, כגון הרעיון לצמצם את השימוש באנרגיה גרעינית, לחקור מקורות אנרגיה חלופיים, ליצור "איחוד אזרחי", מוסד תחליפי לנישואים שאיפשר מיסוד יחסיהם של זוגות הומוסקסואלים, ולהביא לליברליזציה בהליכי קבלת האזרחות הגרמנית.
שמו של שרדר נקשר בתוכנית בשם "אג'נדה 2010" שכללה קיצוץ במערכת הרווחה הגרמנית, בביטוח הבריאות, בביטוח הלאומי, ובתשלומי הפנסיה, הורדת מיסים והסדרים חדשים בנוגע לתעסוקה ושכר.
לאחר הבחירות ב-2002 איבדה ה-SPD תמיכה בדעת הקהל. רבים ראו את שרדר כמפרקה של מדינת הרווחה הגרמנית. אחוזי האבטלה נותרו גבוהים, ונותרו כבעיה מרכזית מעיקה. מדיניות המס של שרדר לא הייתה אף היא פופולרית. מבקריו של שרדר טענו כי אכן הוריד את המיסוי הישיר, אך העלה מאוד את המיסוי העקיף.
שלא כבבחירות 2002 בהן זכה לפופולריות בשל התנגדותו למדיניות ארצות הברית בנוגע למלחמת עיראק, ב-2005 עמדו במרכז נושאים פנימיים. שרדר ניסה להצטייר כאנטי קפיטליסט ואנטי אינטלקטואל. כך, למשל, כינה את מועמדם של הנוצרים דמוקרטים לתפקיד שר האוצר, פאול קירכהוף, "אותו פרופסור מהיידלברג". בכך הצליח להחזיר את תמיכת המעמדות הנמוכים. בשלהי כהונתו התרכז במיסוי על ההכנסות הגבוהות, על אף שידע כי אין בכך כדי לשנות את המצב הכלכלי באופן מהותי, האמין כי בכך יצליח להטות את הכף בבחירות. למרות זאת נתפס שרדר כידידם של בעלי ההון, עוד מן התקופה בה שימש כמושל סקסוניה התחתונה, ובה בעת שימש במשרה במועצת המנהלים של חברת פולקסווגן.
מדיניות חוץ
שרדר שלח כוחות לקוסובו ולאפגניסטן כחלק ממחויבות גרמניה כלפי ברית נאט"ו. הייתה זו הפעם הראשונה בה נטלו כוחות גרמנים חלק בפעולה מלחמתית של ממש מאז מלחמת העולם השנייה. גרמניה הייתה מנוסה בלוחמה בטרור, ולפיכך הצהיר שרדר על תמיכתו בארצות הברית לאחר פיגועי 11 בספטמבר. עם סיום כהונת שרדר החזיקה גרמניה 2,000 חיילים באפגניסטן, הכוח הגדול ביותר פרט לכוח שנשלח על ידי ארצות הברית.
ביחד עם נשיא צרפת, ז'אק שיראק ומנהיגים רבים אחרים, התנגד שרדר לפלישת ארצות הברית לעיראק בשנת 2003, וסירב להגיש עזרה צבאית. עמדתו של שרדר הביאה לחיכוך עם ארצות הברית, ובמיוחד מאחר שהתנגדות זו הפכה לנושא מרכזי במערכת הבחירות שניהל. עמדה זו הביאה לשורה של התבטאויות אנטי אמריקניות בקרב צמרת ה-SPD, אולם למרות ההתבטאויות החריפות הללו לאחר תום כהונתו התגלה שהמודיעין הגרמני סיפק סיוע שלא יסולא בפז לצבא האמריקאי בעת הפלישה לעיראק.
בנוסף ליחסים החמים עם שיראק, פיתח שרדר קשרים קרובים לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין בניסיון לחזק את "השותפות האסטרטגית" בין ברלין ומוסקבה. במסגרת זו קודם פרויקט ענק של צינור גז שיעבור דרך הים הבלטי. שרדר ספג ביקורת על שכינה את פוטין "דמוקרט ללא פגם", מספר ימים בטרם בירך פוטין את ויקטור ינוקוביץ', שנתפס כאנטי דמוקרט, במהלך "המהפכה הכתומה" באוקראינה. הצטרפותו של שרדר לחברת "גזפרום" סמוך לאחר פרישתו מתפקידו, עוררה שאלות באשר לאובייקטיביות שלו ולמניעיו כאשר שימש כקנצלר.
השוק הפרטי
בספטמבר 2005 הפסיד שרדר בבחירות לאנגלה מרקל. ב-22 בנובמבר 2005 סיים את כהונתו. הוא הודיע כי הוא מתכוון לעבוד כעורך דין ולכתוב ספר. הוא הועסק כיועץ בידי חברת "רינייה", מוציא לאור ויועץ פוליטי שווייצרי.
במרץ 2006 הפך ליו"ר "נורד סטרים", חברת בת של גזפרום. צעד זה, יחד עם קידום צינור הגז "נורד סטרים" כקאנצלר שבנתה החברה, הוביל לשלל תחקירים ומאמרים נזעמים התפרסמו בעיתונות הגרמנית ובעולם. ב-2015 מונה שרדר ליו"ר "רוזנפט", חברת נפט בשליטת ממשלת רוסיה. באותה העת רוסיה הייתה נתונה תחת סנקציות של המערב, בעקבות הפלישה וסיפוח חצי האי קרים באוקראינה. הקנצלרית מרקל ואחרים מתחו ביקורת על המינוי. בפברואר 2022, התמנה שרדר לחבר בדירקטוריון "גזפרום". המינוי היה במקביל לאירועי המשבר האוקראיני-רוסי (2021–2022) וגרר ביקורת ציבורית.
מחלוקת גזפרום ועבודתו ברוסיה
בשלהי כהונתו כקנצלר חתם שרדר על הסכם עם גזפרום לבניית צינור גז דרך הים הבלטי, במטרה לספק גז טבעי מרוסיה ישירות לגרמניה, מבלי לעבור דרך פולין, אוקראינה והמדינות הבלטיות.
לאחר שסיים את תפקידו קיבל את משרת יושב ראש ועד בעלי המניות של החברה הבונה את הצינור, ועורר שאלות בדבר ניגוד עניינים. יריביו הפוליטיים, וממשלות המדינות שנפגעו מהפרויקט, הביעו את דאגתן ממצב העניינים. העיתון וושינגטון פוסט ביקר את שרדר בחריפות, וביטא את הדעה השלילית שיש לקהילה הבינלאומית על התנהלות מהלכיו.
בשנת 2017 מונה ליו"ר הדירקטוריון של חברת רוסנפט.
במאי 2022 קבע הפרלמנט הגרמני שיש לשלול הטבות שהוענקו לו כקנצלר לשעבר בעקבות קשריו עם רוסיה ועם תעשיית האנרגיה שלה - והמשך תמיכתו ברוסיה גם אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה. במקביל עלתה הצעה בפרלמנט האירופי להטיל עליו סנקציות אם לא יפרוש מתפקידו ברוסנפט.
חייו האישיים
שרדר נישא חמש פעמים, וארבעה נישואים הסתיימו בגירושין.
בשנים 1968–1972 היה נשוי לאווה שבאוך.
בשנים 1972–1984 היה נשוי לאנה טשנמאכר.
בשנים 1984–1997 היה נשוי להילטרוד המפל.
בשנים 1997- 2015 היה נשוי לדוריס שרדר-קפף.
בשנת 2018 נשא לאישה את סויאן קים.
כשהיה שרדר נשוי לדוריס שרדר-קפף, התגוררה עם השניים בתה של דוריס מנישואיה הראשונים, קלרה (ילידת 1991). ביולי 2004 אימץ הזוג בת בשם ויקטוריה מסנקט פטרבורג במהלך ביקור ברוסיה. ב-2006 אימצו השניים ילד נוסף מסנקט פטרבורג.
שרדר מזדהה כפרוטסטנט אך אינו אדם דתי. כך, למשל, כאשר הושבע לתפקיד הקנצלר ויתר על הנוסחה המקובלת "כה יעזור לי האלוהים" ("So wahr mir Gott helfe").
קישורים חיצוניים
שרדר במוזיאון להיסטוריה גרמנית
הערות שוליים
*
קטגוריה:פוליטיקאים גרמנים
קטגוריה:קנצלרי גרמניה
קטגוריה:נשיאי המועצה האירופית
קטגוריה:חברי האקדמיה הרוסית למדעים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:חברי הבונדסטאג
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1944
קטגוריה:הנובר: אישים | 2024-05-30T11:28:28 |
יריעת קאלאבי-יאו | שמאל|ממוזער|222px|הטלה למרחב תלת-ממדי של עקום הפרמה הפרויקטיבי המוגדר על ידי המשוואה . לעקום זה ממד מרוכב 1 וממד ממשי 2. עקום זה מהווה חתך של יריעת קאלאבי-יאו פרויקטיבית המוגדרת על ידי המשוואה . ליריעה ממד מרוכב 3 וממד ממשי 6.
בגאומטריה מרוכבת וגאומטריה אלגברית, יריעות קאלאבי-יאו (Calabi Yau) מהוות מחלקת יריעות בעלות תכונה גלובלית מסוימת. יש מספר הגדרות למושג זה הדומות אחת לשנייה אך לא שקולות. בהקשרים שונים מקובלות הגדרות שונות.
העיסוק ביריעות קאלאבי יאו החל מהשערה ששיער אאוג'ניו קאלאבי (Eugenio Calabi) ב-1957 והוכיח שינג-טונג יאו (Shing-Tung Yau) ב-1977.
ליריעות אלה חשיבות רבה בתורת המיתרים.
רקע
ב-1957 קאלאבי שיער שכל יריעת קהלר קומפקטית שמחלקת צ'רן הממשית הראשונה שלה מתאפסת (מחלקת צ'רן הממשית ה-n-ית של יריעה חלקה היא איבר מסוים בחבורת הקוהומולוגיה ) היא בעלת מטריקת קהלר שעקמומיות ריצ'י שלה מתאפסת. למעשה קאלאבי שיער השערה חזקה יותר הנקראת השערת קאלאבי. השערה זו הוכחה ב-1977 על ידי Shing-Tung Yau.
השערה זו משכה את תשומת הלב ליריעות המקיימות את תנאי ההשערה, ויריעות אלה (ולעיתים מחלקות צרות יותר של יריעות) נקראו יריעות קאלאבי-יאו.
הגדרות
קיימות מספר הגדרות למושג יריעת קאלאבי-יאו. לפי המחמירה בהן, יריעה מרוכבת נקראת יריעת קאלאבי-יאו אם היא יריעת קהלר קומפקטית שאגד התבניות הדיפרנציאליות העליונות ההולומורפיות עליה טריוויאלי. במילים אחרות, קיימת תבנית דיפרנציאלית עליונה הולומורפית על שלא מתאפסת באף נקודה.
תנאי זה גורר שמחלקת צ'רן השלמה הראשונה של היריעה (ז"א מחלקת צ'רן הראשונה כאיבר בחבורת הקו-הומולוגיה השלמה ) מתאפסת. ההפך אינו נכון באופן כללי.
לפי הגדרה פחות מחמירה יריעה מרוכבת נקראת יריעת קאלאבי-יאו אם היא יריעת קהלר קומפקטית כך שהתנאים השקולים הבאים מתקיימים:
ל- יש מרחב כיסוי מדרגה סופית המקיים את ההגדרה המחמירה של יריעת קאלאבי-יאו.
חזקה טנזורית מסוימת של אגד התבניות הדיפרנציאליות העליונות על טריביאלית.
מחלקת צ'רן הממשית הראשונה של מתאפסת. תנאי זה חלש יותר מהדרישה שמחלקת צ'רן השלמה הראשונה של היריעה מתאפסת.
על קיימת מטריקת קהלר שעקמומיות ריצ'י שלה מתאפסת. השערת קלבי, אותה הוכיח יאו גוררת שתנאי זה נובע מהקודם. הגרירה לכיוון השני פשוטה יותר.
קיימת גם הגדרת בינים שדורשת שמחלקת צ'רן השלמה הראשונה של היריעה מתאפסת.
כלליות שונות
בדרך כלל המושג יריעת קאלאבי-יאו מתייחס ליריעות חלקות וקומפקטיות. אולם לעיתים מרחיבים אותו ליריעות לא קומפקטיות ולא חלקות (בתנאי שהן יריעות גורנשטיין).
בגאומטריה אלגברית
המושג קאלאבי-יאו קיים גם בגאומטריה אלגברית. ניתן לחזור על ההגדרה למעלה גם עבור
יריעה אלגברית מעל שדה כלשהו. בגאומטריה אלגברית יתר מקובלת ההגדרה החזקה, אם כי גם לחלק מהתנאים השקולים של ההגדרה החלשה יש משמעות.
לפי ההגדרה אם אז יריעת קאלאבי-יאו אם ורק אם היריעה המרוכבת של הנקודות שלה היא יריעת קאלאבי-יאו.
דוגמאות ומיון
אפשר לפרק את בעיות המיון של יריעות קאלאבי-יאו לשתיים:
מיון של הטיפוסים הטופולוגיים שלהן, ז"א מיון של היריעת עד כדי הומיאומורפיזם.
מיון של יריעות קאלאבי-יאו בעלות טיפוס טופולוגי נתון.
בממד 1, הטיפוס הטופולוגי האפשרי היחיד עבור יריעת קאלאבי-יאו הוא הטורוס, כלומר העקום מגנוס 1. מיון היריעות המרוכבות בעלות הטיפוס הטופולוגי הזה נתון על ידי העקום המודולרי (ז"א חצי המישור העלון מודולו טרנספורמציות מביוס הנתונות על ידי ). כל יריעה מרוכבת מטיפוס זה היא יריעת קאלאבי-יאו.
בממד 2 יש שני טיפוסים טופולוגיים אפשריים ליריעות קאלאבי-יאו: הטורוס מהממד המתאים, ומשטחי K3.
המיון של יריעות קאלאבי-יאו מממד 3 הוא בעיה פתוחה, שחשיבותה רבה בגלל הקשר לתורת המיתרים בפיזיקה תאורטית. יאו עצמו שיער שיש מספר סופי של טיפוסים טופולוגיים אפשריים של יריעות כאלה, אמנם יש המשערים שמספר הטיפוסים הוא אין סופי. בשנת 2002 נבנו (בעזרת מחשב) למעלה מ 473 מיליון טורי טבלאות של יריעות קאלאבי-יאו שונות מממד 3. בריאן גרין כותב בספרו היקום האלגנטי (בפרק העוסק בקשר בין יריעות קאלאבי יאו לתורת המיתרים) שישנם עשרות אלפי טיפוסים טופולוגיים אפשריים של יריעות קאלאבי-יאו המתאימות לדרישות המחמירות של הממדים הנוספים שמחייבת תורת המיתרים (ראה להלן).
הקשר לתורת המיתרים
באחד המודלים המקובלים של תורת המיתרים, העולם הוא בעל עשרה ממדים. ממדים אלו כוללים את שלושת ממדי המרחב המוכרים לנו, ממד הזמן, ושישה ממדים 'מכורבלים', שהמבנה המדויק שלהם עדיין אינו ידוע. ב-1985 גילו P. Candelas, G. Horowitz, A. Strominger ואדווארד ויטן, שהתנאים לכך שאותם ממדים מכורבלים יתמכו בגרסה סופרסימטרית של המודל הסטנדרטי, שקולים לכך שממדים אלה מהווים יריעת קאלאבי-יאו מממד 3 מעל המרוכבים (שממדה מעל הממשיים 6). בנוסף, הם הראו שקבועים יסודיים של המודל הסטנדרטי (כגון מסות של חלקיקים) ניתנים להמרה לפרמטרים מספריים, הקובעים את הגאומטריה של אותה יריעת קאלאבי-יאו.
אחת הבעיות הקשות בפניה ניצבת תורת המיתרים המודרנית היא לפתור את המשוואות המאפשרות לבחור איזו יריעת קאלאבי יאו (מתוך המבחר הענק) מתאימה לחלקיקים ולכוחות הנצפים ביקום שלנו. לדוגמה יריעה עם בדיוק 3 'חורים' טופולוגיים רב ממדיים - תתן הסבר עמוק לשאלה מדוע יש ביקום הנצפה בדיוק 3 משפחות חלקיקים יסודיים, אך ישנם הרבה מאוד יריעות קאלאבי יאו העונות על דרישה זו.
ראו גם
תורת המיתרים
מחלקות יריעות קשורות בגאומטריה אלגברית
יריעות פאנו
יריעות מטיפוס כללי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טופולוגיה
קטגוריה:תורת המיתרים
קטגוריה:בעיות פתוחות בפיזיקה
קטגוריה:בעיות פתוחות בטופולוגיה | 2024-09-08T11:38:53 |
גאורג פיליפ טלמן | גאורג פיליפ טלמן (בגרמנית: Georg Philipp Telemann; 14 במרץ 1681, מגדבורג – 25 ביוני 1767, המבורג) היה מלחין גרמני בן תקופת הבארוק.
ביוגרפיה
טלמן למד לשיר מגיל 10 ולמד בעצמו לנגן ולהלחין. כבר בגיל 12 חיבר את האופרה "סיגיסמונדוס". הוא קיבל חינוך דתי-לותרני בזלרפלד ובהילדסהיים וסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה.
ב–1701 החל ללמוד משפטים באוניברסיטה של לייפציג והקים קבוצת נגנים-סטודנטים. בדרך ללימודיו בלייפציג עבר טלמן בעיר האלה שם פגש את גאורג פרידריך הנדל, השניים התיידדו ונותרו חברים טובים במשך שנים רבות. בשנת 1702 מונה טלמן למנהל האופרה של לייפציג ולנגן עוגב באחת הכנסיות המרכזיות בעיר.
בשנת 1705 עזב טלמן את לייפציג ועבר לשירות הרוזן ארדמן השני מפרומינץ שבמחוז סוראו (היום ז'ארי, פולין), בתפקיד זה נחשף למוזיקה מוראווית ופולנית-עממית, אשר הרשימה אותו עמוקות. ב-1707 עבר טלמן לחצר הדוכס יוהאן וילהלם מאייזנאך, שם הקים קבוצת נגנים, שזכתה להצלחה רבה. טלמן התחתן ב-1709, אך אשתו נפטרה זמן קצר לאחר חתונתם. בשנת 1712 מאס טלמן בחיי החצר עתירי הגינונים ועבר לפרנקפורט, שם קיבל משרה אזרחית של מנהל מוזיקלי מטעם העירייה. הוא התחתן בשנית בגיל 34 עם מריה קתרינה טקסטור בת ה-16, שילדה לו 9 ילדים.
בשנת 1721 עבר טלמן להמבורג. שם נכנס לפרק הפורה ביותר בחייו. הוא כתב מאות יצירות בתקופה של שנים ספורות, ניהל את בית האופרה של העיר והקים עוד קבוצת נגנים מצליחה, שהופיעה פעמיים בשבוע לפני הקהל הרחב. הוא פרסם שירים ופואמות וכמו כן חיבורים תאורטיים בנושאים הקשורים לתאוריית המוזיקה.
טלמן האריך ימים ונשאר עד אחרון ימיו בהמבורג, למעט מסע של כשנה לפריז בשנת 1737. הוא השפיע רבות על עיצוב האסתטיקה המוזיקלית של תקופת הבארוק בגרמניה. יצירותיו הרבות והמורכבות הביאו לשיאן את הצורות המוזיקליות שהיו נהוגות בתקופת הבארוק והניחו את אבני היסוד לסגנונות המאוחרים יותר.
לפי ספר השיאים של גינס, טלמן הוא המלחין הפורה ביותר בתחום המוזיקה הקלאסית.
יצירות חשובות
יצירותיו של טלמן מקוטלגות ב"רשימת יצירות טלמן" (TWV). אלו שידועות עד כה כוללות יותר מ-500 קנטטות כנסייתיות, 44 פסיונים, 40 אופרות, (שהידועה בהן היא הקומדיה פימפינונה), 600 אוברטורות תזמורתיות ויותר מ-1000 קונצ'רטי, סונאטות וטריו סונאטות.
מוזיקת סעודה (אוסף שלישי): "מוזיקת סעודה" הוא קובץ ובו שלושה אוספים. כל אוסף כולל סוויטה תזמורתית, לפחות קונצ'רטו אחד, טריו סונאטה וסונאטת סולו אחת או שתיים. האוסף השלישי מכיל שש יצירות כאלו, כולן לכלי נשיפה-(חלילים, אבובים, קרנות), מיתרים וצ'מבלו. הסוויטה הפותחת והקונצ'רטו לשתי קרנות ומיתרים הם הקטעים היפים ביותר באוסף זה, אך סך כל האוסף הוא דוגמה אופיינית לסגנונו האישי, הידידותי וחסר המאמץ של טלמן.
יצירות נוספות מסוג זה הן אוברטורה של עמים עתיקים ומודרניים (סוויטה תזמורתית); טריו סונטה בפה מז'ור (מתוך Esercizii musici לחלילית, ויולה דה גמבה וקונטינואו).
סוויטה בלה מינור לחלילית (או חליל) וכלי קשת.
קונצ'רטו במי מינור לחלילית, חליל צד וכלי מיתר.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה של טלמן באתר "מוזיקת הבארוק"
מידע נוסף על יצירות טלמן
<div style="direction: ltr;">
Detailed biography at baroquemusic.org
Partial list of Telemann publications and TWV numbers, Robert Poliquin, Université du Québec. (French)
Telemann as opera composer from 1708-61, OperaGlass, Stanford University.
An index to the Bärenreiter edition Provides some TWV number for cataloging use, and some information for further filling-out of a worklist
מהדורות מודרניות
Prima la musica! Commercially available performing editions of Telemann's music, as well as other baroque composers.
Edition Musiklandschaften Modern performing editions of Telemann's yearly Passions from 1757 to 1767 edited by Johannes Pausch
Habsburger Verlag Modern performing editions of Telemann's cantatas edited by Eric Fiedler.
Edition Musiklandschaften Modern performing editions of Telemann's yearly Passions from 1757 to 1767 edited by Johannes Pausch
גליונות תווים חופשיים
Free scores, Cantatas, Archiv der kreuznacher-diakonie-kantorei.
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחינים מתקופת הבארוק
קטגוריה:נגני עוגב גרמנים
קטגוריה:אישים הקבורים בהמבורג
קטגוריה:גאורג פיליפ טלמן
קטגוריה:מלחינים גרמנים במאה ה-17
קטגוריה:מלחינים גרמנים במאה ה-18
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1681
קטגוריה:נפטרים ב-1767 | 2023-04-02T11:29:18 |
קנצלר אוסטריה | ראש הממשלה באוסטריה נקרא באופן מסורתי "קנצלר". שם המשרה כיום "בונדסקנצלר" (Bundeskanzler), ומשמעותו "קנצלר פדרלי".
הקנצלר שכיהן בתפקיד למשך התקופה הארוכה ביותר היה ברונו קרייסקי, בין 1970 ל-1983.
מינוי
הקנצלר ממונה על ידי נשיא אוסטריה, אשר תאורטית יכול לבחור לתפקיד זה את מי שהוא רוצה, ללא אישורו של איש. יש לציין כי הנשיא יכול למנות קנצלר גם ללא קבלת אישורה של המועצה הלאומית (הבית התחתון של הפרלמנט), ואולם, מכיוון שהמועצה הלאומית יכולה להגיש הצעת אי אמון בממשלה בכל רגע נתון, הנשיא מתחשב מאוד במועצה זו ובסיעה השולטת בה.
תפקיד
לאחר המינוי, הקנצלר נכנס מיד לתפקידו ונשבע אמונים על ידי הנשיא. עליו מוטל התפקיד של הרכבת הממשלה שבראשה יעמוד. תחתיו פועל סגן קנצלר ועוזר לו בתפקידו.
הרפובליקה הראשונה (1918–1933)
+ קנצלרים של הרפובליקה האוסטרית הראשונה # שם תקופת כהונה מפלגה התחלה סיום 1. קרל רנר 1918 1920 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית (SDAPÖ) 2. מיכאל מאייר 1920 1921 המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית (CS) 3. יוהאן שובר 1921 1922 עובד מדינה (Beamter) 4. ואלטר ברייסקי 1922 1922 המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית 5. יוהאן שובר 1922 1922 עובד מדינה (Beamter) 6. איגנץ זייפל 1922 1924 המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית 7. רודולף רמק 1924 1926 המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית 8. איגנץ זייפל 1926 1929 המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית 9. ארנסט שטררוביץ' 1929 1929 המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית 10. יוהאן שובר 1929 1930 עובד מדינה (Beamter) 11. קרל ואוגוין 1930 1930 המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית 12. אוטו אנדר 1930 1931 המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית 13. קרל בורש 1931 1932 המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית 14. אנגלברט דולפוס 1932 1934 המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית / מפלגת חזית המולדת האוסטרית (VF)
אוסטריה הפדרלית (1933–1938)
#שםתקופת כהונהמפלגההתחלהסיום 1. אנגלברט דולפוס 1932 1934 המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית / מפלגת חזית המולדת האוסטרית (VF) 2. קורט שושניג 1934 1938 מפלגת חזית המולדת האוסטרית 3. ארתור זייס-אינקווארט 1938 1938 המפלגה הנאצית (NSDAP)
הרפובליקה השנייה (מאז 1945)
+ קנצלרים של הרפובליקה האוסטרית השנייה # שם תקופת כהונה מפלגה התחלה סיום 1. קרל רנר 1945 1945 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית (SDAPÖ/SPÖ) 2. לאופולד פיגל 1945 1953 מפלגת העם האוסטרית (ÖVP) 3. יוליוס ראב 1953 1961 מפלגת העם האוסטרית 4. אלפונס גורבך 1961 1964 מפלגת העם האוסטרית 5. יוזף קלאוס 1964 1970 מפלגת העם האוסטרית 6. ברונו קרייסקי 1970 1983 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית (SPÖ) 7. פרד זינובאץ 1983 1986 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית 8. פרנץ ורניצקי 1986 1997 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית 9. ויקטור קלימה 1997 2000 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית 10. וולפגנג שיסל 2000 2007 מפלגת העם האוסטרית 11. אלפרד גוזנבאואר 2007 2008 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית 12. ורנר פיימן 2008 2016 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית 13. ריינהולד מיטרלהנר 2016 2016 מפלגת העם האוסטרית 14. כריסטיאן קרן 20162017 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית15.סבסטיאן קורץ20172019מפלגת העם האוסטרית16.בריגיטה בירליין20192020עצמאית15.סבסטיאן קורץ20202021מפלגת העם האוסטרית16.אלכסנדר שלנברג20212021מפלגת העם האוסטרית17.קארל נהאמר2021מכהןמפלגת העם האוסטרית
ראו גם
קנצלר גרמניה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אוסטריה: פוליטיקה
קטגוריה:ממשלת אוסטריה | 2023-04-02T07:22:45 |
מלחמת ארצות הברית–ספרד | שמאל|ממוזער|200px|ויליאם רנדולף הרסט
מלחמת ארצות הברית–ספרד (באנגלית: The Spanish–American War, בספרדית: Guerra Hispano-Estadounidense) התרחשה ב-1898 ובעקבותיה השתלטה ארצות הברית על מושבותיה של ספרד בים הקריבי ובאוקיינוס השקט.
רקע
מסוף שלטונו של פליפה השלישי בתחילת המאה ה-17 הלך ונחלש כוחה של ספרד כמעצמה עולמית. בסוף המאה ה-19, לאחר שכל מדינות דרום אמריקה השתחררו מעולה, נותרה ספרד כשברשותה מושבות ספורות בלבד שהיו מפוזרות באוקיינוס השקט, באפריקה ובאיי הודו המערבית. גם המושבות הספורות שנותרו תחת שליטה ספרדית תבעו את עצמאותן. באיי הפיליפינים החלו לפעול כוחות גרילה מקומיים כנגד השלטון הספרדי ובקובה תנועת הגרילה הייתה קיימת כבר כמה עשרות שנים. לממשלה הספרדית לא היו האמצעים הכספיים וכח האדם להתמודד עם ההתקוממויות. הצעדים שכן ננקטו היו בעיקר צעדי עונשין בצורה של הוצאות להורג של מי שהיו חשודים כמורדים והתייחסות קשוחה לכפרים ועיירות שהיו חשודים בסיוע למורדים. ב-1894 הטילה ארצות הברית מכס על יבוא הסוכר מקובה. תעשיית הסוכר, שהייתה התעשייה העיקרית בקובה, נקלעה למשבר עמוק שבעקבותיו פרץ מרד חדש בספרדים. בסוף שנות התשעים של המאה ה-19 המורדים ברוב המקומות הוכנעו ובקובה שרר שקט יחסי. אולם, בטווח הארוך, מעמדה של ספרד במושבות היה חלש ביותר.
האירועים שהתרחשו בקובה חפפו למלחמת עיתונות שנערכה בארצות הברית, באותה תקופה, בין רשת העיתונים של ויליאם רנדולף הרסט ובין עיתוניו של ג'וזף פוליצר. במלחמה זו ניצחה העיתונות הצהובה של הרסט שהפיצה סיפורי זוועות (חלקם היו בדויים וחלקם מנופחים) על אכזריות הספרדים ויצרה בארצות הברית דעת קהל שתמכה במלחמה כנגד ספרד, כדי להתערב בנעשה בקובה ולמנוע "מהספרדים האכזריים להעניש באכזריות את הקובנים האומללים".
מלבד זאת, היו לחצים אמיתיים שדחפו את שתי המדינות למלחמה. הצי האמריקני היה בתהליך התעצמות ומפקדיו חיפשו זירה לבחון בה את כוחם. ידוע כי כבר שנה לפני פרוץ מעשי האיבה בין שתי המדינות תכנן הצי האמריקני התקפה על הפיליפינים הספרדית. בנוסף, הצבא האמריקני סיים מספר שנים לפני כן את העימותים עם שבטי האינדיאנים וגם מפקדיו קיוו למשימה חדשה.
הממשל האמריקני וגם דעת הקהל בארצות הברית ראו את ההתקוממויות בקובה כהמשך ישיר למלחמות השחרור של מדינות אמריקה הדרומית מהשליט הספרדי. מדיניות זו תאמה גם את דוקטרינת מונרו שדרשה אי התערבות של מדינות אירופאיות בנעשה ביבשת אמריקה (הדרומית והצפונית). בנוסף, חלקים גדולים בציבור האמריקני חשבו שקובה היא בבחינת אדמה שצודק יהיה אם תהיה שייכת לארצות הברית. אם בגלל קרבתה לפלורידה ואם בגלל שכלכלתה הייתה מבוססת על סחר עם ארצות הברית. כפי שתיאר זאת סנטור ממדינת נברסקה: "מלחמה עם ספרד תגדיל את ההכנסות של כל מסילת ברזל באמריקה, היא תגדיל את התפוקה של כל מפעל אמריקני, היא תאיץ כל ענף בתעשייה ובמסחר המקומי". גם בספרד הממשלה לא ממש התנגדה למלחמה. הצי האמריקני לא הוכיח את עצמו עדיין. למרות מצבו הרעוע של הצי, הספרדים סמכו על ההיסטוריה המפוארת שלהם בקרבות הימיים ובקרב האריסטוקרטיה הספרדית שררה גם דעה כי הצבא והצי האמריקנים שכללו בתוכם חיילים ומפקדים ממוצאים אתניים שונים, לא יוכלו לעמוד ולהילחם כאשר יופעל עליהם לחץ רציני.
קיימת גם טענה האומרת כי הסיבה האמיתית שדחפה את ארצות הברית למלחמה לא הייתה העיתונות הצהובה ודעת הקהל שדחפה את הנשיא ויליאם מקינלי לעימות שבו לא רצה, אלא, שארצות הברית הייתה במסלול אימפריאליסטי כבר ממלחמת ארצות הברית–מקסיקו בשנים 1846-8 והמלחמה בספרד נועדה ליצור בסיסים לאספקת פחם לספינות הצי האמריקני. תימוכין לעמדה זו אפשר למצוא גם בהשתלטות של ארצות הברית על הוואי ביולי 1898 שנעשתה בדרכי שלום ותוך הסכמת השליטים המקומיים. מקינלי שהיה אימפריאליסט עקבי במדיניותו תמך בייעוד הגלוי שהייתה פילוסופיה מדינית בארצות הברית וטענה שארצות הברית נועדה להתרחב.
התחלת המלחמה
ב-15 בפברואר 1898 אירע פיצוץ בספינת הצי האמריקני "מיין" (USS Maine), שעגנה בנמל הוואנה שבקובה. הספינה טבעה במהירות ואיתה קיפחו את חייהם 260 מלחים אמריקנים (מתוך 374 אנשי צוות). העיתונות האמריקנית שהובלה על ידי העיתונים הניו יורקים, טענה שמדובר בחבלה שנעשתה על ידי הספרדים ועודדה את הציבור האמריקני לדרוש ממנהיגיו לצאת למלחמה. סיבת הפיצוץ שנויה במחלוקת עד היום, אולם הסברה שהפיצוץ בוצע על ידי הספרדים נחשבת כבעלת הסבירות הנמוכה ביותר – ככל הנראה הפיצוץ נבע מדליפת גז.
לפני הפיצוץ ב"מיין", הנשיא האמריקני באותה עת - ויליאם מקינלי, לא נטה להיכנס למלחמה כנגד ספרד. אבל, טביעת ה"מיין" ולחץ דעת הקהל אילצו אותו להסכים למהלך. ראש הממשלה הספרדי פרחדס מטאו סגאסטה ניסה למנוע את המלחמה על ידי החזרת הפקידים הספרדיים שהואשמו בחבלה לספרד ועל ידי הצעה לתת אוטונומיה לקובה, אולם צעדיו לא נשאו פרי. ב-11 באפריל ביקש מקינלי את אישור הקונגרס לשלוח כוחות אמריקנים לקובה על מנת לסיים שם את מלחמת האזרחים. ב-19 באפריל העביר הקונגרס האמריקני החלטות האומרות כי קובה היא חופשייה ועצמאית וכי ארצות הברית לא דורשת בה זכויות כלשהן. עוד קבע הקונגרס כי על ספרד להסיג את כוחותיה מקובה ואישרה לנשיא להפעיל כח צבאי במשבר ככל שידרש. ב-25 באפריל הכריז הקונגרס כי בין ארצות הברית ובין ספרד שורר מצב מלחמה. בניגוד לחברי מפלגתו הרפובליקנים, דעתו של מקינלי הייתה כי ברגע שכבר נכנסה ארצות הברית למלחמה, עליה להשיג בסיס צבאי בקובה ושליטה בפיליפינים.
הפיליפינים
הקרב הראשון במלחמה התרחש ב-1 במאי 1898 במפרץ מנילה. הצי האמריקני באוקיינוס השקט בפיקודו של ג'ורג' דיואי הביס את הצי הספרדי בקרב שארך שש שעות בלבד. אף מלח אמריקני לא נפגע בקרב זה. בהמשך תקפו לאומנים פיליפיניים בהנהגת אמיליו אגינלדו את הכוחות הספרדים ברחבי הפיליפינים. כ-15,000 ספרדים נכנעו בפני המורדים המקומיים והוסגרו לצבא האמריקני. אגינלדו והמורדים הפיליפינים התאכזבו מכך שהאמריקנים לא העניקו להם עצמאות והמשיכו לשלוט באיים בדומה לספרדים. כחודש לאחר קרב מפרץ מנילה הכריז אגינלדו על עצמאות באופן חד צדדי ובפברואר 1899 החלה מלחמת ארצות הברית בפיליפינים.
קובה
הפעולה הראשונה בקובה הייתה יצירת בסיס יבשתי בפלישה האמריקנית למפרץ גואנטנמו שבוצעה על ידי הנחתים האמריקנים ב-10 ביוני 1898. הצי האמריקני נתקל בצי הספרדי במפרץ סנטיאגו ב-3 ביולי. התוכנית האמריקנית הייתה להטביע בפתח הנמל ספינה ולגרום ללכידת הצי הספרדי ששהה בנמל. התוכנית נכשלה לאחר שצוות הספינה האמריקנית נשבה. אולם, למרות הכישלון, הצליחו האמריקנים להביס את הספרדים בקרב הימי שהתחולל במפרץ. הם השתלטו על הנמל ובכך מנעו אספקה לכוחות הספרדים באזור סנטיאגו ובמקביל, אפשרו נחיתה מסודרת של כוחות אמריקנים באי.
תאודור רוזוולט הפך לגיבור מלחמה בארצות הברית לאחר שעמד בראש הלוחמים שהסתערו על גבעת סן חואן, בקרב שהתרחש בפאתי סנטיאגו ב-1 ביולי. האמריקנים נעזרו במורדים הקובנים שהונהגו על ידי גנרל קליצ'ו גרסיה. למרות מה שנכתב בעיתונות האמריקנית, דיווחים לא מוטים מראים כי הלחימה לא הייתה כה קשה. ברוב המקרים נכנעו הספרדים ללא קרב והבעיות העיקריות של הצבא האמריקני בלחימה היבשתית היו התמודדות עם החום והמחלות. בתוך כחודש הצליחו האמריקנים להשתלט על כל האי.
פוארטו ריקו
כצעד מכין לפלישה, נשלח בחודש מאי 1898 קצין ארטילריה אמריקני למשימת מודיעין בפוארטו ריקו וסיפק לצבא האמריקני מידע ומפות של בסיסי הצבא הספרדי. ב-10 במאי התקרבו לראשונה ספינות אמריקניות לחופי פוארטו ריקו אך נסוגו לאחר שנורתה לעברם אש על ידי ספינות תותחים ספרדיות. יומיים מאוחר יותר, שייטת של 12 ספינות אמריקניות הפגיזה את סן חואן. ההפגזה, שפגעה בבתים רבים בעיר, גרמה לבהלה בקרב התושבים. ב-25 ביוני הטילו האמריקנים מצור ימי על נמל סן חואן. באמצע חודש יולי, גנרל נלסון מיילס, שהיה מפקד הפלישה לקובה, קיבל הוראה לפלוש לפוארטו ריקו. היציאה למשימה התבצעה ממפרץ גואנטנמו שבקובה, הנמצא כ-800 ק"מ מערבית לפוארטו ריקו. 3,300 חיילים אמריקנים, שהובלו על ידי תשע ספינות הובלה בליווי ספינת מלחמה אחת, נחתו בגואניקה והשתלטו תוך זמן קצר על האי ללא התנגדות ממשית.
סיום המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|חיילי חי"ר ספרדי
אחרי ששני הציים שלה נפגעו קשות, הבינה ספרד כי לא יהיה באפשרותה לתגבר ולתחזק את כוחותיה באוקיינוס השקט ובים הקריבי, ולבסוף פנתה לשלום. הפסקת מעשי האיבה הייתה ב-12 באוגוסט. חוזה השלום הרשמי – חוזה פריז (1898) נחתם ב-10 בדצמבר ואושר בפברואר 1899 על ידי הסנאט האמריקאי.
ארצות הברית השיגה שליטה כמעט בכל מושבותיה של ספרד ובכללן: הפיליפינים, גואם ופוארטו ריקו. לקובה הוענקה לכאורה עצמאות, אך למעשה, הוטלו עליה מגבלות שונות כמו איסור על כריתת בריתות עם מדינות אחרות.
בפיליפינים, שעבורה שילמו האמריקנים לספרדים 20 מיליון דולר, כחלק מחוזה פריז, פרץ מרד כנגד האמריקנים שהתפתח לכדי מלחמה ארוכה ועקובה מדם – מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים.
תוצאות המלחמה
ימין|ממוזער|200px|רגימנט המתנדבים ה-1 של קנטקי
שמאל|ממוזער|250px|שרידי ספינת הצי "מיין"
מלחמה שבחלקה נגרמה על ידי רצון הציבור האמריקני לסיים את דיכוי הקובנים על ידי הספרדים, הביאה, בסופו של דבר, לתוצאה של שלושה כיבושים טריטוריאליים על ידי ארצות הברית, רבבות ספרדים וקובנים הרוגים ורבע מיליון תושבי הפיליפינים שנהרגו במלחמה שהתפתחה בעקבותיה. חלפו עוד מספר שנים עד שהקובנים זכו לעצמאותם, שכן הכוחות הצבאיים האמריקנים נשארו באי ושלטו בו. גם לאחר עזיבתם המשיכה ארצות הברית להיות מעורבת בפוליטיקה הקובנית, בעיקר באמצעות האיום המתמיד של התערבות צבאית, בהתאם לתיקון פלאט בחוקה הקובנית שניכפה עליה בידי ארצות הברית.
למלחמת ארצות הברית-ספרד יש חלק משמעותי בהיסטוריה של ארצות הברית והיא מסמנת את עלייתה והופעתה של ארצות הברית כמעצמה עולה, השווה בכוחה לפחות לכל כוח דומה באירופה, ואת תחילתה של ההתפשטות האמריקנית. מאז ובמהלך המאה העשרים לקחה ארצות הברית חלק בסכסוכים שונים ברחבי העולם. בארצות הברית אמנם התפתח ויכוח ציבורי נוקב לגבי מדיניות ההתפשטות האמריקנית הכוללת שליטה במושבות. אולם, בסופו של דבר, למרות האופוזיציה הקולנית, שכללה בין היתר את הסופר מארק טוויין, ניצחונו הסוחף של הנשיא מקינלי בבחירות לנשיאות בשנת 1900 הוכיח את תמיכת הציבור האמריקני במדיניות החדשה.
המלחמה הובילה גם לחיזוק הצבא, שכן, אף שארצות הברית ניצחה במלחמה, היה זה פחות בזכות הצבא האמריקני, שלא היה כל כך חזק ומפותח (יחסית לתקופה), ויותר בזכות חולשת הספרדים ועקשנות הקובנים והפיליפיניים. לכן, אחרי המלחמה, התקבלו בקונגרס מספר החלטות שנועדו לחזק את הצבא, כגון הגדלת מספר החיילים בשירות קבע ל-100,000.
ויליאם רנדולף הרסט קיבל בעקבות המלחמה מעמד של מוסד. הוא הפך למעשה לאיל העיתונות האמיתי הראשון בעולם. עיתוניו הראו יכולת השפעה מכרעת על דעת הקהל בארצות הברית עד כדי דחיפתה למלחמה ובכך הוא נעשה בעל השפעה רבה יותר מרוב הפוליטיקאים. תופעה מעניינת נוספת של המלחמה הייתה השלמה בין הצפון והדרום בארצות הברית. הייתה זו המלחמה הראשונה אחרי סיום מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1865. מנהיגי הדרום זכו להכרה וכבוד מחודשים ובמקביל התגברה בצפון ההפרדה בין השחורים ללבנים לפי הדוקטרינה של "שווים אך נפרדים".
בספרד חוללה התבוסה תנועה תרבותית ואינטלקטואלית, שלימים זכתה לכינוי דור 1898, שניסתה להסביר כיצד איבדה ספרד את האימפריה שלה תוך כדי בחינה עצמית נוקבת.
ראו גם
אנדרטת מלחמת ארצות הברית-ספרד
לקריאה נוספת
דייוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 211–214.
קישורים חיצוניים
The World of 1898: The Spanish-American War - ספריית הקונגרס בארצות הברית
ידיעות עיתונאיות היסטוריות על מלחמת ארצות הברית-ספרד באתר: שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1856.
*
ספרד
ארצות הברית
ארצות הברית-ספרד
ארצות הברית-ספרד
קטגוריה:פוארטו ריקו: היסטוריה
קטגוריה:1898 בארצות הברית
קטגוריה:נשיאות ויליאם מקינלי
קטגוריה:ספרד: העת החדשה | 2024-08-01T05:12:25 |
מלחמת ארצות הברית ספרד | הפניה מלחמת ארצות הברית–ספרד | 2019-08-08T13:35:27 |
מלחמת ספרד-ארצות הברית | הפניה מלחמת ארצות הברית–ספרד | 2019-08-08T13:35:32 |
מלחמת ספרד-ארה"ב | הפניה מלחמת ארצות הברית–ספרד | 2019-08-08T13:35:37 |
מלחמת ארה"ב-ספרד | הפניה מלחמת ארצות הברית–ספרד | 2019-08-08T13:35:42 |
גיאורג טלמן | REDIRECTגאורג פיליפ טלמן | 2005-12-21T16:36:01 |
טלמן | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות פרטיים | 2024-10-02T08:59:59 |
מיכליס אויבה | REDIRECTמקס אויבה | 2004-12-18T14:22:21 |
פייר טרודו | REDIRECTפייר אליוט טרודו | 2004-12-18T14:36:44 |
תזמורת | ממוזער|300px|התזמורת הפילהרמונית של חליסקו (מקסיקו)
תזמורת היא הרכב מוזיקלי כֵּלי גדול. התזמורת מחולקת לסקציות שונות, לפי סוגי כלי הנגינה המנגנים בה. השמות תזמורת סימפונית ותזמורת פילהרמונית נרדפים ומשמשים שניהם לתיאור תזמורת קלאסית בגודל מלא, בה שישים נגנים ויותר. מספר הנגנים משתנה בהתאם ליצירות המנוגנות, ועשוי להגיע ליותר ממאה. השם תזמורת סינפונייטה משמש לחלופין להתייחסות לתזמורת סימפונית קטנה ולתזמורת המורכבת רק מכלי קשת. תזמורת קאמרית היא תזמורת קטנה בה מנגן בדרך כלל נגן אחד בכל כלי. סוג נוסף של תזמורת קאמרית משתמש בכלים אותנטיים לביצועים תקופתיים של יצירות מתקופת הרנסאנס או הבארוק. מחוץ למסורת הקלאסית ניתן למצוא סוגים אחרים של תזמורות: תזמורת מארש, המנגנת בצעידה, ובה כלי נשיפה והקשה; תזמורת ביג בנד, המנגנת ג'אז, ובה כלי נשיפה וחטיבת קצב; ותזמורות עממיות שונות, כמו תזמורת כלי מיתר ערבית או תזמורת כלי נשיפה מזרח אירופאית.
היסטוריה
לא ניתן להצביע על הרכב כלי היסטורי כעל התזמורת הראשונה; בקרב העדויות ההיסטוריות לא ניתן למצוא גורם מאחד לכל ההרכבים הגדולים אשר ניגנו בסוף המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17, רק ניתן לסכם שהם אינן אחידים בהרכבם, בהמשכיותם, ובמטרתם.
במאות ה־15 וה־16 באיטליה (תקופת הרנסאנס) החזיקו בני האצולה בחצרותיהם קבוצות נגנים, שתפקידם היה לספק מוזיקה לנשפי ריקודים ואירועים חגיגיים. בראשית המאה ה־17, ככל שהצגות תיאטרון ובעיקר אופרה נעשו לנחלת הקהל הרחב והוצגו בציבור ולא רק בבתי האצולה, התפתח יותר ויותר נוהג כתיבת המוזיקה לקבוצות כֵּליות משולבות, שניתן לכנותם הרכבים פרה-תזמורתיים; מסמכים ועדויות מהתקופה מעידים כי כל קבוצות כלי הנגינה לא ניגנו יחד – קבוצות של כלי נגינה בהרכבים משתנים ניגנו בקטעים שונים, ולרוב יוחדו לתיאור רגשות מסוימים והתרחשויות על הבמה. כלי התזמורת של ימינו התפתחו בהדרגה, חלקם היו שונים בתקופת הבארוק וחלקם לא היו קיימים כלל והתפתחו במהלך המאה ה־18 או שהשתכללו ושינו את היקף צליליהם בהתאם לדרישות המלחינים.
ההרכב הראשון אם כן, שעבד בקביעות וניתן לראות בו את הגרעין של התזמורת ההיסטורית (זו שמבוססת בעיקר על כלי קשת) היה "עשרים-וארבעה הכינורות אשר למלך" אשר הורכב מכלי קשת גבוהים, בינוניים ונמוכים. ההרכב התגבש לצורתו הכמעט קבועה בסביבות השנה 1620 בחצר המלוכה הצרפתית, וניגן באופן קבוע בתחילה בבאלטים, אירועי חצר וחגיגות ציבוריות.
מקור המונח
השם העברי תזמורת מקורו בחידושיו הלשוניים של אליעזר בן יהודה. במקור התכוון בן יהודה בחידושו הלשוני תזמורת חלופה עברית למילה קונצרט אך המילה תזמורת התקבעה לבסוף לתיאור ההרכב המבצע.
השם הלועזי orchestra עבר גלגולים רבים. במקור נועד המונח לתאר את המקום בבמה בו ממוקמים הזמרים והנגנים ביצירות בימתיות בהם הם משתתפים. רק החל מסוף המאה ה-17 החלו להתייחס למילה orchestra במובנה המודרני. המילונים ההיסטוריים "הכירו" במונח במשמעותו המודרנית רק מאמצע המאה ה-18. בהקשר זה ראוי להתייחס למאמר אשר פרסם המלחין והתאורטיקן יוהאנס מאתזון Das neu-eröffnete Orchester בשנת 1713 בהמבורג, בו הוא טוען שיש לכנס את השמות של הרכב נגנים גדול ו"תזמורתי" בקונצרטים, בכנסייה, ובאופרה (לכל הרכב כזה ניתן שם שונה בזמנו) לשם אחד ויחיד – Orquestre.
סוגי תזמורות
תזמורת סימפונית
250px|ממוזער|שמאל|סדר ישיבה אפשרי בתזמורת סימפונית. מיקום הכינורות השניים שונה מן המקובל
התזמורת הסימפונית (או פילהרמונית) היא התזמורת הנפוצה ביותר בין התזמורות, שבה מיוצגות כל הסקציות במוזיקה והיא הגדולה ביותר מכל התזמורות. תזמורת זאת מכילה עשרות או מאות נגנים ומורכבת בדרך כלל מכלי קשת (כינור, ויולה, צ'לו, קונטרבס), שהם הרוב בתזמורת; כלי נשיפה ממתכת (חצוצרה, קרן יער, טרומבון, טובה), כלי נשיפה מעץ (פיקולו, חליל צד, אבוב, קלרינט ובסון) וכלי הקשה (טימפני, צ'לסטה, פעמונים, מצלתיים וקסילופון). לכל קבוצת כלים נגן ראשון, האחראי לקבוצה כולה ולעיתים אף מתבקש לנגן קטעי סולו ביצירה (למשל, קטע הכינור ב"בנדיקטוס" במיסה סולמניס של בטהובן). הכנר הראשי, ה"קונצרטמייסטר", עומד בראש התזמורת ומסייע למנצח בעבודתו בשעת הצורך. לפעמים אף מצטרפים לתזמורת כלים ייחודיים ליצירה, כמו פסנתר, עוגב או כלי פריטה כמו נבל. בדרך־כלל, הקבוצה הגדולה ביותר בתזמורת היא של הקשתנים, אך יש יצירות שבהן חלקם של כלי הנשיפה גדול כשלהם ולעיתים אף יותר. דוגמה לתזמורת סימפונית היא התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שבה יש כ־100 נגנים.
התזמורות הסימפוניות מנגנות בדרך כלל מוזיקה קלאסית, שיכולה להקיף את כל התקופות, מתקופת הבארוק ועד למוזיקה בת ימינו, בהרכבי כלים משתנים לפי הצורך. יצירות כמו המיסה בסי מינור או מתאוס פסיון של באך דורשות הרכב שונה של כלים מיצירה של מאהלר, למשל, וביצוע יצירה של יוזף היידן דורש הרכב שונה מזה הדרוש ליצירה של סטרווינסקי.
ניצוח
את נגינת התזמורת הסימפונית מדריך מנצח, שתמצית תפקידו להורות לנגנים את המפעם והדינמיקה, אך ניצוח על תזמורת כולל הרבה מעבר לכך. מנצח מעולה יכול להפיק מתזמורת בינונית הרבה יותר משיוכל מנצח בינוני להפיק מתזמורת טובה. ה"כימיה" שמנצח יוצר עם התזמורת הכרחית להשגת ביצוע, שאיננו מִתמצה בנגינת הצלילים לפי הכתוב בפרטיטורה.
תזמורת קאמרית
תזמורת קאמרית היא תזמורת קטנה, המורכבת ממספר מצומצם של כלי קשת, אליהם מתווספים לפעמים כלי נשיפה נבחרים.
תזמורת סינפונייטה
תזמורת סינפונייטה היא תזמורת גדולה מהתזמורת הקאמרית, אך קטנה מתזמורת סימפונית בגודל מלא.
תזמורת צועדת
שמאל|ממוזער|150px|תזמורת צבאית בטורקיה
תזמורת צועדת מורכבת מכלי נגינה המאפשרים נגינה בעת צעידה, לרוב כלי הקשה וכלי נשיפה. כבר לפני הספירה השתמשו בתזמורות מארש למצעדי כיבוש. כיום נוהגים לנגן מזיקת מצעדים בטקסים ממלכתיים או צבאיים.
תזמורות כלי נגינה ספציפיים
ישנן גם תזמורות המורכבות רק ממספר נגנים המנגנים באותו סוג כלי נגינה, למשל הרכב קאמרי של כלי מיתר או תזמורת כלי נשיפה.
תזמורת בארוק
תזמורת כזו, המורכבת מכלים אותנטיים לתקופה (עתיקים, או העתקים נאמנים למקור), שואפת לשחזר בנאמנות הרבה ביותר האפשרית את הצליל, אליו התכוון המלחין בעת כתיבת היצירה.
ראו גם
הרכב מוזיקלי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:הרכבים מוזיקליים
קטגוריה:תזמורות קאמריות | 2024-04-26T20:18:09 |
ריו טפז'וס | REDIRECTטפז'וס | 2004-12-18T14:54:18 |
טלטולים | REDIRECT עינויים | 2004-12-18T14:54:31 |
גותית | גותית היא שפה שנכחדה, המשתייכת לענף המזרחי של השפות הגרמאניות במשפחת השפות ההודו־אירופיות.
הגותית, שאינה מדוברת כיום, דוברה בפי הגותים באלף הראשון לספירת הנוצרים.
בהגיית השפה הגותית ההטעמה הייתה על ההברה הראשונה במילה או על ההברה הראשונה של השורש, בדומה לשאר השפות הגרמאניות. היא נכתבה תחילה באמצעות האלפבית הרוני, שבו נכתבו בתחילה רוב השפות הגרמאניות. במאה הרביעית לספירה, הומצא האלפבית הגותי על-מנת לכתוב את תרגום התנ"ך לשפה הגותית.
הגיית השפה וכתיבתה
עיצורים
+פונמות בגותית סדקי משופתת וילוני חכי מכתשי שיני דו-שפתי אפי[ŋ]nm סותםɡʷkʷgkɟ(?)dtbp חוכך[ɣ][x]zs[ð]θ[β]ɸ מקורב(צדי) hwʍjl רוטטr
העיצורים הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי 𐌱 β אחרי תנועה, לפני עיצור קולי b נהגה כהגיית בי"ת בשאר המקרים 𐌳 ð אחרי תנועה, לפני עיצור קולי d נהגה כהגיית דל"ת בשאר המקרים 𐍆 ɸ 𐌲 ɣ אחרי תנועה, לפני עיצור קולי x אחרי תנועה, לפני עיצור אטום ŋ אם בא אחרי 𐌽 ɡʷ ɡ בכל שאר המקרים 𐌷 h נהגה כהגיית ה"א 𐍈 hʷ תמיד 𐌾 j נהגה כהגיית יו"ד 𐌺 k נהגה כהגיית כ"ף דגושה 𐌻 l נהגה כהגיית למ"ד 𐌼 m נהגה כהגיית מ"ם 𐌽 n נהגה כהגיית נו"ן 𐍀 p נהגה כהגיית פ"א דגושה 𐌵 kʷ 𐍂 r 𐍃 s נהגה כהגיית סמ"ך 𐍄 t נהגה כהגיית ת"ו 𐌸 θ נהגה כהגיית ת"ו רפה, או th במילה think. 𐍅 w נהגה כהגיית w 𐌶 z נהגה כהגיית זי"ן
תנועות
בגותית ישנן חמש תנועות קצרות ושבע ארוכות.
+ תנועות קצרות קדמית אחורית סגורה חצי סגורה חצי פתוחה פתוחה + תנועות ארוכות קדמית אחורית סגורה חצי סגורה חצי פתוחה פתוחה
הטיית שם העצם
הטיית שם עצם לפי יחסה
בגותית חמש יחסות להטיית שם עצם:
הנומינטיב, יחסת הנושא.
הגנטיב, יחסת הקניין.
הדטיב, יחסת המושא העקיף.
האקוזטיב, יחסת המושא הישיר.
הווקטיב, השימוש בו נעשה בפניה כלפי המיוחס של שם העצם. (צורתן זהה ברוב המקרים לנומינטיב)
הטיית שם עצם לפי מספר
בגותית שלושה מקרים להטיית שם עצם מאיזושהי יחסה, לפי מספר:
יחיד
זוגי
רבים
הטיית שם עצם לפי מין
בגותית שלושה מינים דקדוקיים להטיית שם עצם ביחיד:
זכר
נקבה
נייטרלי
הטיית שם תואר בגותית
שם התואר בגותית מוטה בהתאמה לשם העצם אותו הוא מתאר, הסיומות משתנות בהתאם.
חוץ מזה ההטיות מתחלקות לשתי קבוצות:
הטיה חלשה - מופיעות במקרה ווקאטיבי, ולאחר תוית יידוע.
הטיה חזקה - מופיע בכל מקרה אחר.
יידוע
יידוע שם עצם
בניגוד לשפות גרמאניות מודרניות אשר בהן שני סוגי תוויות - לשם מיודע ובלתי-מיודע (לדוגמה באנגלית: a/an מול the) בשפה הגותית ישנה רק תווית יידוע המקבילה ל-the באנגלית, ממש כמו בעברית.
היידוע נעשה לפי מין ומספר:
sa - ליידע שם עצם יחיד זכר.
so - ליידע שם עצם יחיד נקבה.
þata - ליידע שם עצם יחיד נייטרלי.
תוית היידוע בגותית זהה לכינוי הרמז, כך שלכל אחת מהמילים יכולה להיות גם משמעות של "ה" וגם משמעות של "זה/זו" וניתן לדעת רק לפי ההקשר.
יידוע באמצעות שייכות
כינויי הקניין בגותית (לדוגמה: שלי, שלך, שלו) מוטים באופן דומה לשמות התואר.
שלי - meins
שלך - theins
שלו - seins (יכול להיות is)
שלה - seins (יכול להיות izos)
שלנו - unsar
שלכם - izwar
של שניכם - igqar
שלהם - ize (זכר או נייטרלי)
שלהן - izo
הטיית פעלים בגותית
יש להטות פעלים בגותית לפי שם הגוף (גוף ראשון, שני, שלישי ביחיד או רבים) ולפי הזמן.
כינויי הגוף בגותית
יחיד זוגי רבים זכר נקבה זכר נקבה זכר נקבה גוף ראשוןik witweis גוף שניthu jut jus גוף שלישי is/sa sieisjioֿs
אני - ik
אתה - thu
הוא - is (או sa)
היא - si
זה - ita
אנחנו - weis
אנחנו שנינו - wit
אתם - jus
אתם שניכם - jut
הזמנים בגותית
בגותית ישנם רק שני זמנים הווה ועבר כאשר ההווה משמש גם לצורך התייחסות לעתיד.
חוץ מזה אופן ביטוי שונה יכול לגרום לביטוי ציווי, ציון (אמירת ביטוי אובייקטיבי) או פעולה אפשרית או היפותטית.
יצירת העבר
שינוי תנועה בפעלים חזקים.
בפעלים חלשים הוספת d (הנשמעת [ð]) או הוספת þ (הנשמעת [θ]).
באמצעות הכפלה. לדוגמה: לישון slepan>>sai+slep>>saislepum
פעיל וסביל
לפועל בגותית יש צורת פעיל וצורת סביל רק בהווה, על-מנת ליצור סביל בזמן עבר יש להשתמש בפועלי העזר: wisan - להיות או wairþan - ליהפך, וצורת פועל המתארת פעולה שהסתיימה.(פרטיסיפלי)
מספרים בגותית
מספרים סתמיים
1 - ains
2 - twa (נייטרלי), twai (זכר), twos (נקבה)
3 - threis (זכר ונקבה), thrija (נייטרלי)
4 - fidwor
5 - fimf
6 - saihs
7 - sibun
8 - ahtau
9 - niun
10 - taihun
11 - ainlif
12 - twalif
14 - fidwor-taihun
15 - fimf-taihun
20 - twai tigjus
30 - threis tigjus
40 - fidwor tigjus
50 - fimf tigjus
60 - saihs tigjus
70 - sibuntehund
80 - ahtautehund
90 - niuntehund
99 - niuntehund jah niun
100 - taihun-taihund
מספרים סידוריים
ראשון - fruma
שני - anthar
שלישי - thridja
רביעי - fidurda
חמישי - fimfta
שישי - saihsta
שביעי - subunda
שמיני - ahtuda
תשיעי - niunda
עשירי - taihunda
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שפות גרמאניות מזרחיות
קטגוריה:שפות נכחדות
קטגוריה:גותים | 2023-02-08T12:56:47 |
שורת בואן | שורת בואן היא מונח בגאולוגיה הבא להסביר מדוע בנויים סלעים מצרופים מסוימים של מינרלים, בעוד שסוגים אחרים של מינרלים כמעט ולא מצויים יחד.
את התאוריה הציע הפטרולוג נורמן לוי בואן ולכן היא קרויה על שמו. בואן ערך בתחילת המאה ה-20 סדרת ניסיונות בהם התיך אבקה של סלעים גרוסים, קרר את החומר המותך בהדרגה ואז בחן את סוגי המינרלים שנוצרו בו. המסקנות שאליהן הגיע מקובלות עד היום להסבר תהליך התגבשות המינרלים בהתקררות מאגמה.
בואן הראה כי בעת שהמאגמה מתקררת מתגבשים בה תחילה המינרלים שנקודת ההתכה שלהם הגבוהה ביותר. עקב כך חל שינוי בהרכב הכימי של המאגמה הנותרת. ירידה בריכוז יסוד מסוים או עלייה בריכוז יסוד אחר יגרמו בהכרח ליצירת מינרלים אחרים מהמאגמה. תהליך זה שבו חלים במאגמה שינויים מינרליים וכימיים קרוי גיבוש מפריט של המאגמה, וזו הסיבה להיווצרות סלעים שונים מאוד מבחינה כימית ומינרלוגית ממגמת־אֵם אחת.
שורת בואן מוצגת בעזרת סכמה המראה את התגבשות המינרלים במאגמה כתוצאה מירידה הדרגתית של הטמפרטורה. הסכמה מחולקת לשני ענפים. הענף הימני מייצג תהליך רציף של יצירת מינרלים בעוד שהענף השמאלי מייצג יצירה לא רצופה של מינרלים. הציר מצד שמאל מייצג את קו הטמפרטורה כאשר החלק העליון מייצג טמפרטורה גבוהה יותר. המינרלים בחלק העליון של השרטוט הם הראשונים להתגבש, כלומר נקודת ההיתוך שלהם גבוהה יותר. בהתבסס על עבודתו של בואן ועל ההרכב המינרלים המצוי בסלע מסוים ניתן לשער מה היו התנאים בעת שנוצר הסלע.
מסקנות
שמאל|ממוזער|300px|סכמה המראה כיצד נוצרים סלעים מתוך צרופי המינרלים
השרטוט מראה כי מינרלים מסוימים שנקודות ההתכה שלהם קרובות יתגבשו יחד ולכן ניתן יהיה למצוא צרוף שלהם המרכיב סלע, לעומת זאת מינרל כדוגמת אוליבין שטמפרטורת ההתכה שלו גבוהה, לא ימצא יחד עם קוורץ שטמפרטורת ההתכה שלו נמוכה יחסית. ניתן לחלק את שורת בואן לשלושה תחומים: המינרלים המקדימים להתגבש ייצרו סלעים בסיסיים, לעומתם המינרלים המתגבשים בטמפרטורות הנמוכות ייצרו סלעים חומציים, ובנוסף מוגדר תחום ביניים. השרטוט משמאל מראה חלוקה זו.
ניתן להשתמש בשרטוט זה גם על מנת לראות את מידת היציבות של המינרלים לבליה, כשהמינרל היציב יותר, קוורץ, מצוי בתחתית השרטוט, בעוד שהמינרל אוליבין המצוי בראש השרטוט הוא הפחות יציב מכל המינרלים. ההסבר קשור לטמפרטורה על פני כדור הארץ. ככל שהטמפרטורה בה נוצר המינרל רחוקה יותר מהטמפרטורה השוררת על פני כדור הארץ כך הוא יציב פחות. בלשון פשוטה, המינרלים שנקודת ההתכה שלהם הגבוהה ביותר ולכן התגבשו ראשונים במאגמה המתקררת הוא הפחות יציבים על פני כדור הארץ מכיוון שהתנאים על פני כדור הארץ הם השונים ביותר מהתנאים בהם נוצרו. בעוד שהמינרלים שטמפרטורת ההתכה שלהם נמוכה יותר יציבים יותר כיוון שתנאי השטח דומים יותר לתנאים בהם נוצרו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פטרולוגיה | 2023-08-11T14:10:39 |
אורות (מושב) | אוֹרוֹת הוא מושב בשפלה, כק"מ צפונית-מערבית לקריית מלאכי, חלק מהמועצה האזורית באר טוביה.
היסטוריה
המושב הוקם ביוזמת תנועת "האיכר העובד" להקים מושב עבור עולי ארצות הברית. כבר בשנת 1951 החלה הסוכנות בהקמת צריפים באתר המושב, שנודע אז כבאר טוביה ב', ומיועדים ראשונים להתיישבות במושב הגיעו לישראל בסוף 1951. במהלך שנת 1952 נבנו בתים ראשונים במושב עבור המתיישבים שנרשמו ושלמו. ארבעת המתיישבים הראשונים עלו למושב בספטמבר 1952. בהמשך הצטרפו אליהם עוד כ-20 משפחות, בעיקר מניו ג'רזי. בתחילת 1955 היו במושב 26 משפחות ובסוף שנת 1957 היו במושב כ-40 משפחות בעלי משקים, ונעשו מאמצים להשלים את מספר המשפחות המיועד למושב בידי עולים מארצות הברית, קנדה ודרום אפריקה. המושב שייך לתנועת המושבים. שטחו כ-2,000 דונם.
במושב אורות כיום גרים כ-100 משפחות, כאשר 49 משפחות בעלי משקים ושייכים לאגודה חקלאית בעוד השאר שייכים לאגודה מוניציפלית ומתגוררים בהרחבה במשבצות הצהובות שהוקצו לבני המושב הממשיכים.
תושבי המושב מוצאים את פרנסתם בחקלאות, בעיקר רפת וצאן, חלקם במטעים: תפוחים, רימונים, זיתים וכדומה, ורובם הגדול עובדים מחוץ למושב.
קישורים חיצוניים
אתר המושב בארכיון האינטרנט
מושב אורות, באתר מועצה אזורית באר טוביה
פיסת טבע במושב אורות היסטוריה על המפה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1952
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים | 2024-01-10T20:11:09 |
המשרד הארצישראלי | שמאל|ממוזער|250px|המשרד הארצישראלי ביפו, 1908: ד"ר ארתור רופין (בשמאל התמונה) וד"ר יעקב טהון
שמאל|ממוזער|250px|פקידי המשרד הארצישראלי, 1919
250px|ממוזער|שמאל|המשרד הארצישראלי שכן ברחוב רזיאל 17 ביפו ונהרס ברובו, במבנה לידו בבית מספר 15 שכנו משרדים נוספים
המשרד הארצישראלי היה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל שתפקידו העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ. פעילותיו כללו תכנון ההתיישבות, קניית אדמות, הקצאת כספים, הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים, ניהול חוות חקלאיות, הקצאת מתיישבים ליישובים השונים, עזרה ליישובים קיימים בהדרכה ועזרה לפועלים.
הבניין ההיסטורי של המשרד הארצישראלי שכן ביפו, ברחוב רזיאל 17, ונהרס בשנת 2001 על ידי בעליו, הכנסייה המרונית, על אף שהיה מבנה לשימור.
הקמת המשרד
בראשית פעילות התנועה הציונית, היא עסקה אך מעט בפעילות מעשית בארץ ישראל, שכן רבים בתנועה העדיפו את הציונות המדינית. הפעילות המעשית בשנים אלו כללה רכישת קרקעות בידי קק"ל והקמת סניפים של בנק אנגלו-פלשתינה (חברת בת של אוצר התיישבות היהודים).
לאחר הקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905, בעקבות מותו של בנימין זאב הרצל, גברה הציונות הסינתטית על הציונות המדינית. בקונגרס הציוני השמיני, באוגוסט 1907, הוחלט על הגברת הפעילות המעשית בארץ ישראל וארתור רופין נשלח לארץ ישראל כדי לבדוק דרכי פעולה אפשריות של התנועה הציונית.
המשרד הארצישראלי הוקם על ידי רופין ב-1 באפריל 1908 ביפו. רופין הביא לשגשוג המשרד בעקבות גמישותו וגישתו. הוא למד באופן יסודי את בעיית ההתיישבות והכלכלה בארץ ישראל וניסה לפלס דרכים חדשות גם אם לא היו מקובלות על רבים. כמזכיר המשרד, או כסגן מנהל, מונה יעקב טהון, שעבד לפני כן עם רופין במשרד לסטטיסטיקה יהודית בברלין. בינואר 1916, לדרישת הטורקים שדרשו שבראש המשרד הארצישראלי יעמוד נתין טורקי, הועמד יעקב טהון בראש המשרד.
בנוסף למשרד הארצישראלי, הוקמה גם חברת "הכשרת היישוב" שעסקה ברכישת אדמות בארץ ישראל. המשרד הארצישראלי הסתייע בידי שלושה מוסדות: קק"ל, חברת הכשרת היישוב וקרן תרומות עצי זית.
לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים הגיעה לארץ ישראל ועד הצירים והוא פעל לצידו של המשרד הארצישראלי. במהלך שנת 1919 הועלו תוכניות להקמת גוף מאוחד שיחליף את שני הגופים ויפעל באופן מאוחד מטעם ההסתדרות הציונית.
פעולות המשרד
פעולות המשרד הארצישראלי החלו בתחילת 1908, שעה שעמדו לפניו כמה בעיות דחופות שהיה צריך לגשת לפתרונם המיידי. מאמצים רבים הקדיש המשרד לקניית אדמות ברחבי ארץ ישראל. רופין סייר בדרום הארץ ובעבר הירדן וניהל משא ומתן להרחבת ההתיישבות היהודית. הוא עודד גם התיישבות עירונית וכל תוכנית שיכלה לסייע לפיתוח התעשייה, כמו אספקת המים, דרכים, תחנות חשמל, נמלים וכריית אוצרות טבע. במשך השנים הפך המשרד למרכז שייצג את היישוב החדש והיה כתובת ליהודים מהעולם.
המשרד הארצישראלי תמך בחלוצי העלייה השנייה והגיש להם סיוע רב בכיבוש העבודה ובמרוצת הזמן גם לשם התיישבות קבע. נוצר שיתוף פעולה בין המשרד לבין המתיישבים, שהיווה שינוי ליחס האפוטרופסי כפי שהיה בימי חסותו של הברון רוטשילד.
המשרד התמקד בפעילויות הבאות:
חיזוק המושבות שסבלו מעזיבה מתמדת ומשחיקה.
מציאת פתרון חלופי לקרקעות שהיו בסכנת מעבר לשלטון הטורקי.
פיתוח שיטות התיישבות חדשות ומתאימות לעולים על האדמות שנרכשו בארץ ישראל.
הקמת "חוות לאומיות" (התיישבות חקלאית שיתופית) ששימשו להכשרת הפועלים לעבודה חקלאית.
חוות הכשרה
המשרד הארצישראלי חיפש פתרון למצב הקשה של הפועלים היהודים שהתרכזו במושבות. הם סבלו מחוסר עבודה בגלל התנכרות של האיכרים לעבודה עברית. רופין הציע להקים חוות הכשרה לשם הכנת המתיישבים על אדמת הקרן הקיימת והכשרת היישוב, וכך נתפנה המשרד להכנת התוכניות להקמת חוות הכשרה בחיטין, דלייקה, אום ג'וני, בית עריף (בן שמן) וחולדה. המשרד הארצישראלי סייע לבן שמן בדרכים שונות, למשל בהשתתפות במשכורת של מורה.
אחוזות
אחת הפעולות של המשרד הייתה ניסיון נוסף שהגה רופין, לקשור יהודים בעלי-הון לתקוע יתד בארץ ולהקים כאן נחלה באמצעות רעיון האחוזות.
ביסוד הרעיון היה הרצון לתת שהות של מספר שנים לאנשים היושבים בחו"ל כדי שיבואו ארצה רק כאשר הכנסתם תהיה מובטחת, כשבינתיים מתיישבים זמניים יעבדו את נחלתם. כך עסק המשרד הארצישראלי בייעוץ לאגודות אלו ובארגון אנשים לעלייה. בדרך זו הוקמו חוות פוריה ב-1912 ושרונה ב-1913 על ידי יהודים מארצות הברית. כמו כן הוקם כפר אוריה על ידי אחוזת לונדון. המושבות רחובות וחדרה ראשיתן בהתארגנות של משקיעים ברוסיה. דוגמה לעיר שצמחה מאחוזה של אגודה ציונית היא עפולה בעמק יזרעאל, שנוסדה ב-1915.
חצר כנרת
ביוני 1908 החלה העבודה הראשונה של ההתיישבות חקלאית מטעם המשרד הארצישראלי ובמימון חברת הכשרת היישוב. על אדמת דלייקה קמה חוות כנרת.
האגרונום ברמן התמנה למנהל החווה, וקבוצת פועלים עבריים שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן נבחרה לעבוד על אדמת הקרן הקיימת. תחילה חשבו כי כבר בשנה הראשונה יהיו רווחים, אך בתום כשנה החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. ד"ר רופין הגיע למקום והחליט לפטר את ברמן וכמו כן להחליף את כל צוות הפועלים. קבוצת הפועלים שהקימה בעצמה את המקום עזבה, אולם הבעיה לא נפתרה, ואיגוד פועלי הגליל דרש מרופין למסור את החווה לניהול לידי הפועלים עצמם. רופין לא יכול היה להיענות לדרישה אך הציע לעשות ניסוי על אדמת אום ג'וני, בהקמת חווה שתימסר לניסיון לשנה לקבוצת פועלים אשר תנהל את המשק ותעבד את האדמה על אחריותה. ועד החורש קיבל את ההצעה וכך הונח היסוד לקבוצה הראשונה – דגניה.
סיוע לעולים
המשרד עסק בסיוע לעולים ובמיוחד לעולים מיהדות תימן לעלות ולהשתקע בארץ ישראל. המשרד השתתף במימון מגרשים להתיישבות התימנים וכן סייע בטיפול רפואי עבורם. לצד המשרד התקיימה ועדה לענייני עולי תימן בהשתתפות נציגי ארגונים שונים, בהם יוסף שפרינצק מהסתדרות הפועל הצעיר, ברל כצנלסון מהסתדרות פועלי יהודה, דוד בלוך-בלומנפלד מהסתדרות פועלי ציון ושמואל יבנאלי.
בשנות ה-2000 נמתחה ביקורת על חלקו המכריע של ארתור רופין בעליית יהודי תימן, זאת בגלל שראה ביהודי התימני "כוח עבודה זול". האנתרופולוג אריך בראואר מצא כי יהודי תימן לא נטו לעסוק במלאכות כפיים או חקלאות בדרך כלל, אלא מלאכה ומסחר. פרופסור אהרן גימאני חקר את הבדלי העיסוק של יהודים תושבי כפר ותושבי עיר ומצא שתלמידי חכמים ובני המשפחות האמידות עסקו כמעט תמיד בצורפות - תחום עיסוק שבתימן היה על טהרת היהודים.
לקריאה נוספת
אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, ירושלים: הוצאת מסדה, תש"ג-1942.
מרגלית שילה, ניסיונות בהתיישבות המשרד הארצישראלי 1914-1908, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח-1988.
ארתור רופין, פרקי חיי, כרך ב': ראשית עבודתי בארץ, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ח-1968.
קישורים חיצוניים
, סימול החטיבה: L2.
המשרד הארץ ישראלי, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
הערות שוליים
קטגוריה:ארגונים יהודיים
קטגוריה:ההסתדרות הציונית
קטגוריה:תנועות מיישבות | 2023-07-12T09:20:59 |
ויקטור אוסטרובסקי | ויקטור אוסטרובסקי (נולד ב-28 בנובמבר 1949) הוא עובד "המוסד" לשעבר, צייר וסופר, שלאחר הדחתו מ"המוסד" כתב ספרים על "המוסד" ובהם מידע מסווג.
קורות חייו
ויקטור אוסטרובסקי נולד בעיר אדמונטון שבקנדה למשפחה שמוצאה במזרח אירופה. הוא גדל והתחנך בישראל, שרת כקצין במשטרה הצבאית, השתחרר בשנת 1971, חזר לקנדה ועסק בעבודות שונות. בשנת 1977 חזר לישראל והתגייס לשירות קבע בחיל הים והשתחרר בדרגת רב-סרן בשנת 1982. לאחר ניסיון להקים עסק עצמאי, גויס למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים לתפקיד קצין איסוף, במהלך קורס צוערים נמצא לא מתאים והודח. בסך-הכל היה חניך כשנתיים ב"מוסד" (1982–1984).
לאחר הדחתו היגר עם משפחתו בחזרה לקנדה ושם פרסם ב-1990 ביחד עם העיתונאי הקנדי קלייר הוי את ספרו "בתחבולות תעשה לך מלחמה". הספר חשף את המבנה הארגוני של המוסד, שיטות פעולה ואף שמות סוכני מוסד בתקופתו של אוסטרובסקי (ביניהם יהודה גיל). ראש הממשלה יצחק שמיר הורה למנוע בדרכים משפטיות את הפצת הספר, באמצעות צו-מניעה בבית המשפט בניו-יורק. הניסיון נכשל והשיג מטרה הפוכה, בדומה לאפקט סטרייסנד: הספר זינק לראש רשימת רבי המכר על-פי הניו יורק טיימס באותה תקופה, בקטגוריית ספרי העיון. התגובות של בכירי מערכת הביטחון בישראל היו שרוב הנכתב בספר הם שקרים. אוסטרובסקי עצמו טען בספריו וגם בראיונות שהמניע שלו בפרסום היה להזהיר את העם בישראל מפני מגלומניה ושיטות נפסדות בפעולות המוסד. מאוחר יותר פרסם ספר נוסף העוסק במוסד, אך זה לא זכה לפרסום דומה.
כיום חי אוסטרובסקי בארצות הברית, בעיר סקוטסדייל שבאריזונה, מתפרנס כאמן מהצגת ומכירת ציוריו וכן מגיש תוכנית רדיו שבועית בשם "Spy Talk".
ספריו
By Way of Deception יצא לאור בשנת 1990, בהוצאת St.Martin
Lion of Judah יצא לאור בשנת 1993, בהוצאת Stoddart Publishing
The Other Side Of Deception יצא לאור בשנת 1994, בהוצאת HarperCollins
קישורים חיצוניים
האתר של גלריית האמנות של אוסטרובסקי באריזונה
עמנואל רוזן,
קטגוריה:אנשי המוסד
קטגוריה:ישראלים ילידי קנדה
קטגוריה:מהגרים מישראל לארצות הברית
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1949 | 2024-05-30T11:40:52 |
אורה | אורה הוא מושב הנמצא דרומית־מערבית לירושלים אשר נוסד בשנת 1950 על ידי יוצאי תימן ויוצאי מרוקו אשר עלו יחד והתערבבו עם השנים. השם אורה הוא סמלי, צורה עברית ממגילת אסתר ומהתפילה על פי צליל שמו של הכפר הערבי אל-ג'ורה (בערבית: الجورة) שהיה במקום עד מלחמת העצמאות.
במהלך השנים עברו חברי המושב מעיסוק בחקלאות לעיסוקים אחרים. החל משנת 2008 פעלה רשות מקרקעי ישראל למנוע זאת מהם בטענה שהקרקעות במושב הוקצו לחקלאות ולמגורים ולא לעסקים אחרים.
המושב שוכן על הר אורה שגובהו 848 מטרים מעל פני הים, אחת הפסגות הגבוהות בהרי ירושלים. בשטח ההר מתחם לשלוש הדתות שנבנה ביוזמת מיס קרי. שמו הערבי של ההר היה ראס א-רב, כלומר - הר האדון. הנוצרים מכנים אותו "הר הביקור", על שם ביקורה של מרים אמו של ישו את אלישבע, אמו של יוחנן המטביל. המקדש של מיס קרי נמצא כיום בשטח בסיס צבאי.
במושב נמצא מוסד "מסילה" לנערות בסיכון.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
*
קטגוריה:יישובים עבריים המשמרים שם ערבי | 2024-02-12T20:59:33 |
דב בר בורוכוב | ממוזער|250px|תמונת בורוכוב בגיל 19 עם כתבי קאנט, פולטבה 1900. תמונה זו הייתה השראה לפסל מרדכי כפרי
250px|ממוזער|פסל בורוכוב מאת מרדכי כפרי בחזית בית התרבות של קיבוץ משמר הנגב, הנקרא בית בורוכוב
250px|ממוזער|שמאל|גרפיטי של דב בר בורוכוב ברחוב בורוכוב בשכונת בורוכוב, בגבעתיים
דב בר בורוכוב (3 ביולי 1881 – 17 בדצמבר 1917), היה מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת פועלי ציון שהייתה הציר המרכזי של תנועה זו וההוגה הבולט שלה. את תורתו ניסח במאמר "הפלטפורמה שלנו", שברבות הזמן היה מקווי היסוד של מפלגת מפא"י שצמחה מפועלי ציון, ושל מפלגות אחרות. היה מהוגי הקמת הגדודים העבריים.
חייו
ראשית חייו
בורוכוב נולד ב-3 ביולי 1881 בעיירה היהודית זולוטונושה שבפלך פולטבה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי (כיום באוקראינה). הוא קיבל חינוך חילוני. אביו, משה אהרון, היה מורה שנמנה עם המשכילים של חיבת ציון, וביתו היה בית ועד לראשוני הבילויים ולחלוצי העלייה השנייה. בפי משפחתו וידידיו בורוכוב כונה "בוריה".
אביו דאג שילמד יידיש שהייתה שפת הדיבור, עברית בחדר שבו למד חומש, ורוסית כדי להכשירו ללימודים בגימנסיה. בגיל שמונה החל ללמוד תלמוד, ובהשפעת לימודי היהדות שם פעמיו אל ארץ ישראל, עד שידידי המשפחה מצאו אותו והחזירו אותו לביתו. הקשר לארץ ישראל ליווה אותו אחר כך כל חייו.
הוא למד באוניברסיטה הרוסית בפולטבה, וכאוטודידקט רכש ידע במספר שפות וכן בפילוסופיה, בכלכלה, ובסוציולוגיה. אף ששפת אמו הייתה רוסית, הוא הפך בבגרותו לאחד החוקרים הנודעים של יידיש.
1905–1900
מנעוריו תפיסת עולמו הייתה סוציאליסטית, ב-1900 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית - מפלגתו של לנין - והרצה מטעמה ביקטרינוסלב (כיום דניפרו) בחוגי פועלים ותלמידים. אך לא השלים עם התעלמות המפלגה מהבעיה היהודית, ובסופו של דבר הוצא משורותיה בשל דעותיו הציוניות.
ב-19 באפריל 1903 פרץ הפוגרום בקישינב שהתחיל את פרעות קישינב. בעקבותיו היגרו הוריו ואחיו של בורוכוב לניו יורק, אך הוא עצמו נשאר ברוסיה כדי להמשיך את פעילותו הפוליטית.
באוגוסט 1903 התקיים הקונגרס הציוני העולמי השישי שבו העלה הרצל לראשונה את תוכנית אוגנדה, בגלל הצורך הדחוף במקלט טריטוריאלי ליהודים. באותה תקופה היו אגודות ציוניות שונות שכונו יחד חיבת ציון. אחת מאגודות אלה הייתה ציוני ציון בהנהגת מנחם אוסישקין. על אף חילוקי דעות אידאולוגיים ביניהם, הושפע בורוכוב מתמיכתו של אוסישקין בציונות המעשית והתנגד לתוכנית אוגנדה. הוא חבר לאוסישקין ונסע בתחום המושב ובפולין כדי להתמודד עם הטריטוריאליסטים שצידדו ביישוב יהודי מחוץ לארץ ישראל.
בעקבות זאת הוא חיבר סדרת מאמרים בכותרת "לשאלת ציון וטריטוריה". במאמרים הציג את מימוש הציונות בישראל כאידיאל המושלם, היחיד והנכסף לאומה היהודית, ואת ציון כמגלמת תחייה של תרבות ישראל, שיבה למולדת הקדומה, וגם יהודי שבע וחופשי שבטוח בחוסנו.
פעילותו הסוציאליסטית לא נעלמה מעיני האוכרנה - הבולשת הצארית, וב-18 ביולי 1904 הוא נעצר לראשונה.
ב-1905 התקיים בבזל הקונגרס הציוני העולמי השביעי, הראשון אחרי מותו של הרצל. תוכנית אוגנדה הייתה עדיין באוויר, ומטרת התנועות הציוניות הייתה להביא לביטולה. בקרב פועלי ציון היו פלגים שראו בתוכנית פתרון, קבוצה רעיונית שכונתה ה"ווזרוז'דנצים" (возрождение, "התחייה"), צידדה בפתרון הטריטוריאליסטי למען אוטונומיה ליהודים. על בורוכוב הוטלה המשימה להבטיח את דבקותה של פועלי ציון בקו המדיני של אוסישקין ושל ציוני ציון, כנגד תוכנית אוגנדה. בורוכוב השתתף בקונגרס כצירם של ציוני פולטבה. תוכנית אוגנדה בוטלה סופית בקונגרס זה, גם לאור המסקנות של משלחת שיצאה לאזור ומצאה אותו בלתי מתאים להתיישבות.
בתום הקונגרס לא חזר בורוכוב לרוסיה אלא נסע ללימודים אקדמיים בברלין, יחד עם ליובה שאותה נשא לאישה לפני הקונגרס. בברלין כתב את מסתו על "המומנטים המעמדיים של השאלה הלאומית", שבה טען שהבדלי האינטרסים המעמדיים בין פועלים לבורגנים, שהם בליבה של התנועה הסוציאליסטית, הם משניים בחשיבותם לעומת האינטרס הלאומי שבליבה של התנועה הציונית. מסה זו התקבעה כאחד מנכסי צאן הברזל של הגותו.
מהפכת 1905 ברוסיה
מברלין חזר בורוכוב אל מפלגת פועלי ציון ברוסיה, שבה התחוללה מהפכת 1905. הניסיון של הסוציאליסטים והליברלים הרוסים להפיל את השלטון הצארי הפיח תקווה ביהודים, רבים מהתנועה הציונית ומחוצה לה תמכו במהפכה, ומפלגת הבונד היהודית הובילה את המהפכה בעיירות היהודיות. מפלגת פועלי ציון תמכה במהפכה אך לא השתתפה בה בצורה פעילה. המפלגה הייתה מפוצלת בגלל חילוקי הדעות – ה"טריטוריאליסטים" פרשו והקימו מפלגה עצמאית, וברוסיה ה"סיימיסטים" ביקשו להתארגן במסגרת המדינה הרוסית. בורוכוב עסק בארגון השינוי המבני במפלגה, ובהכנות לוועידת-היסוד של פועלי ציון בפולטבה. לאחר הוועידה הוא התחיל להוציא לאור את הביטאון ברוסית של פועלי ציון, 'כרוניקת הפועלים היהודית', שבו פורסמה סדרת המאמרים שלו בכותרת "הפלטפורמה שלנו", שפרשה את המשנה האידאולוגית של המפלגה.
המהפכה הביאה איתה גל של פוגרומים משום שיהודים היו שעיר לעזאזל לשני הצדדים, והיה צורך בנשק להגנה עצמית. עוד בשנה הראשונה לקיומה של פועלי ציון היא ארגנה ביקטרינוסלב פלוגה להגנה יהודית שהתנגשה עם כנופיות פורעים. ב-1906 חשפה בולשת האוכרנה מחסן נשק של פועלי ציון בחצר ביתו של יצחק בן-צבי, שהיה תלמידו של בורוכוב. בן-צבי לא נמצא באותו זמן בעיר והמשטרה אסרה את הוריו, את אחיו הצעיר אהרון, ואת אחותו שולמית. ההורים והאח נידונו לגלות בסיביר. אחרי גילוי הנשק, ערכה האוכרנה חיפוש גם במערכת הביטאון, ועצרה את בורוכוב ואת מזכיר המערכת בוריה ("הקטן") ריאפצ'ינסקי, ביולי 1906. הם הוחזקו בכלא שישה חודשים. בכלא בורוכוב כתב טיוטה ל"האתיקה הפרולטרית" (שלא יצאה לאור בסופו של דבר). הוא הרבה עד כדי כך לכתוב שאצבעו נפגעה והוא נותח בכלא. הוא הרצה לאסירים היהודים והלא-יהודים על פילוסופיה, אמונה, משה רבנו והתלמוד, על בעיות הכלכלה המדינית, וגם על ישו הנוצרי והאבנגליון.
במפלגת פועלי ציון קינן חשש שבורוכוב הכלוא צפוי לעונש כבד בדומה לבני משפחתו של בן-צבי. בן-צבי וחברים נוספים עשו מאמץ לגייס כסף, בעיקר בארצות הברית, כדי לשחרר אותו בערבות לפני המשפט. הסכום נאסף וליובה הגיעה אל הכלא עם הכסף כדי להוציאו. מיד לאחר ששוחרר בערבות, עזבו בני הזוג בורוכוב בסתר את פולטבה, ונסעו עם תעודות מזויפות למינסק ומשם לווילנה.
ב-1907 נסע בורוכוב לוועידת קרקוב שהתקיימה בעיר, ומשם יצא לקונגרס הציוני השמיני בהאג. לאחר מכן נסע לוועידת היסוד של "הברית העולמית של מפלגות פועלי ציון", שהוקמה כדי לתאם בין מפלגות פועלי ציון בעולם, והתנהלה בין 14 ל-20 באוגוסט.
1907 עד מותו
מחשש למאסרו בורוכוב לא שב לרוסיה, והמפלגה הפקידה אותו על משלחתה בחו"ל וייעדה אותו לכתיבה תאורטית. ברם המפלגה לא הצליחה לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלה אליו, והוא ואשתו נקלעו למצוקה כלכלית. הוא התפרנס בדוחק מהרצאות.
ב-1909 הוא השתקע בווינה ושימש ראש הלשכה המרכזית של פועלי ציון שם, תפקיד שבו כיהן עד פטירתו. הוצע שהוא יעבור לארץ ישראל, אך המפלגה בארץ נטתה להסתייג ממנו, ובורוכוב העדיף לעסוק במחקר ובכתיבה בווינה.
ב-1911 הוא התמסר למחקר של הלשון והספרות היידית. התלהבותו למחקר היידיש הייתה גדולה, והוא ערך מסע לחקר השפה בגרמניה ובאנגליה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר בורוכוב למילאנו ב-1914, אחרי שקצין המשטרה האוסטרית הבהיר לו שלא יהיה רשאי להמשיך בקשריו עם ארצות אחרות מווינה, ותיאסר עליו שליחת מכתבים ומאמרים.
בדצמבר 1914 אותה שנה הוא הגיע לניו יורק עם משפחתו. בארצות הברית הוא התקבל תחילה בהתלהבות ושוגר למסע הסברה במדינה, אך אחרי זמן מה התגלעו חילוקי דעות בינו לבין פועלי ציון שם. בורוכוב התייצב לצד האגודות שהיו אופוזיציה להנהגת מפלגת פועלי ציון האמריקנית, והיו קרובות יותר לגישה הסוציאליסטית של המפלגה הרוסית.
עם פרוץ מהפכת פברואר ברוסיה ב-1917 (מהפכה שקדמה למהפכת אוקטובר והסתיימה בתוך חודש כשהצאר ניקולאי השני ויתר על כס המלוכה) בורוכוב חזר לבדו לרוסיה כדי לאחד את הזרמים השונים בקרב פועלי ציון, ולעצב את דרישות היהודים לתקופה שאחרי המהפכה.
בדצמבר 1917 (חנוכה תרע"ח), במהלך מסע מטעם פועלי ציון, הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר בן 36, הרחק ממשפחתו וממפלגתו. בורוכוב הותיר אחריו את ליובה אשתו ואת שני ילדיו שושנה ודוד, שעלו ב-1925 לארץ ישראל המנדטורית והתגוררו בתל אביב.
רעיונותיו
בורוכוב היה תאורטיקן, והגותו השפיעה על תנועת העבודה הציונית. תורתו, שכונתה "בורוכוביזם", התבססה על שילוב של ציונות עם סוציאליזם מרקסיסטי. אחד הרעיונות הבסיסיים בהגותו היה "הפירמידה ההפוכה": בעם נורמלי הרוב הוא פרולטריון שעוסק במקצועות יצרניים כמו חקלאות ותעשייה ורק המיעוט הוא בורגני ועוסק בבנקאות ומסחר. אבל אצל היהודים בגולה המצב הוא ההפוך, הרוב בורגני והמיעוט פרולטרי. פירמידה הפוכה זו יוצרת עוינות כלפי היהודים שטומנת בחובה אסון, ומחייבת הגירה של היהודים לארץ ישראלמתוך "לשאלת ציון וטריטוריה", יוני־אוקטובר 1905, בר בורוכוב, כתבים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשט"ו־1955, עמודים 41–42.
הוא תמך ברעיון ההתיישבות הקואופרטיבית של פועלים בארץ ישראל, אף על פי שבכך הפועלים יהפכו ל"בעלי בתים" באופן העלול לפגוע במאבק הבין-מעמדי. הוא הפסיק להשתמש במונח "פלשתינה" ועבר לדבר על "ארץ ישראל". במקום להסתמך על זרם הגירה ספונטני ולא מאורגן, עבר לתמוך ב"עליה חלוצית". הוא אף צידד בהשתלבות חוזרת של מפלגת פועלי ציון בהסתדרות הציונית, אחרי פרישת המפלגה מההסתדרות ב-1907 והקמת הברית העולמית של פועלי ציון.
הוא הכיר אף באפשרות של התבססות יהודית אוטונומית בגולה כגרסת הבונד, אחרי שעמד מקרוב על כוחם של היהודים בארצות הברית. בורוכוב למד שהגירת היהודים לארצות הברית איננה סובלת מתחרות ודחיקה, ומכאן שלא מתרחשת ההטייה המאסיבית של נחשולי ההגירה של היהודים לארץ ישראל. יתרה מכך – ההגירה לארצות הברית ממצה את כל פוטנציאל ההגירה היהודי, ועוד ידה נטויה.
בורוכוב ראה בארץ ישראל קרקע בתולית מבחינה מעמדית, ומקום שניתן לבנות בו חברה צודקת ושוויונית של פועלים יצרניים, לפי מודל הסוציאליזם האוטופי, מבלי לעבור את שלב המהפכה. רעיון זה, הנקרא "סוציאליזם קונסטרוקטיבי" (סוציאליזם עם דגש על ממלכתיות), אומץ על ידי תלמידו של בורוכוב, דוד בן-גוריון.
הנצחתו בישראל
ממוזער|250px|בית הבראה בורוכוב, חיפה 1935
באביב 1963 הועלו עצמותיו של בורוכוב לישראל ונטמנו ב-3 באפריל 1963 בבית הקברות כנרת שבקבוצת כנרת. מצבת הקבר המקורית הועתקה מקייב לסמינר אפעל אשר ברמת אפעל. אלמנתו ליובה נפטרה ב-29 באוגוסט 1976 ונקברה לצדו.
ב-1937 נוסד "ארגון בורוכוב", קבוצה של עולים מפולין להקמת מושב בעמק יזרעאל. הם התיישבו בכפר הערבי טירה (כ-1 ק"מ מצפון לקיבוץ גזית) וישבו במקום מ-12 בדצמבר 1943 עד אוגוסט 1947.
בגבעתיים נקראו על שמו שכונת בורוכוב (שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל) ובה נקראו על שמו גם הרחוב הראשי, בית הספר הראשון בעיר וקן מוותיקי הקינים בתנועת הנוער העובד.
בשכונת אחוזה בחיפה היה בית הבראה "בורוכוב" של קופת חולים כללית. אבן הפינה למבנה הונחה בשנת 1926 במקום בו שכן בית ההבראה, הוקם בשנת 1976 המרכז הרפואי כרמל.
בקיבוץ משמר הנגב נבנה בית תרבות לזכרו.
רחובות על שם בורוכוב נמצאים בערים רבות בישראל.
כתביו
, נכתב על ידי בורוכוב בעיצומו של פולמוס אוגנדה, ופורסם בירחון הציוני רוסי "יאברייסקאיה ז'יזן" בחודשים יוני-אוקטובר 1905. כתבים, כרך א', עמודים 36–39.
, נכתבה על ידי בורוכוב, והייתה פריסה מפורטת של המצע הרעיוני של המפלגה, שלובן במושב התאורטי של הנהגת המפלגה במרץ 1906 בסימפרופול. בורוכוב הקפיד על גרסתו שהפלטפורמה הייתה פועל יוצא של שיקול הדעת האידאולוגי של הצוות התאורטי המנחה שהתכנס בסימפרופול כתבים כרך א', עמודים 202, 207.
, פורסם על ידי בורוכוב בעיתון 'פארווערט', גיליון 2 בווילנה ב-14 ביולי 1907 (ג' באב ה'תרס"ז), לרגל יום השנה השלישי לפטירת הרצל, ותורגם לראשונה לעברית בכתבים, כרך ב', עמודים 117–119.
, פורסם בעיתון 'די ווארהייט' ("האמת") בארצות הברית ב-11 בדצמבר 1914, אחרי הידיעה על מות קאסו, שר ההשכלה של הצאר ניקולאי, בדצמבר 1914. כתבים כרך ג', עמודים 283–286.
מחקריו
, פורסם על ידי בורוכוב בעיתון 'Die Freistatt', גיליון 9, 8 בדצמבר 1913. לפי הערת המערכת של העיתון, מאמר בורוכוב דן בהתחלותיה של תנועת הפועלים היהודית, במאבקי השכר בתחום המושב לפני מהפכת 1905, ובמאבקים הרעיוניים בקרב ציבור הפועלים היהודי. הטבלאות הסטטיסטיות היו נוסח ראשון של בורוכוב בכתיבתו על 'ההתפתחות בכלכלית של העם היהודי', שפורסמה ב'דער אידישע קעמפער' בארצות הברית, ביוני-אוגוסט 1916.
כתבים כרך ג', עמוד 395.
, מהעיזבון של בורוכוב. סטטיסטיקות על ההשכלה היסודית והתיכונית בפרוסיה בשנת 1906, ועל מצב הקהילה היהודית בווינה בשנת 1909, שנכתבו על ידי בורוכוב בשביל האנציקלופדיה היהודית-רוסית בעריכת יהודה לייב בנימין קצנלסון.
כתבים כרך ג', עמוד 458, עמודים 474–475.
, מתתיהו מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמודים 434–444.
עיזבון ניגר, ייווא, ניו-יורק.
מכתב זה עסק בפילולוגיה ובכתיב הפונטי של היידיש.
לקריאה נוספת
דב בר בורוכוב, כתבים (שלושה כרכים), תרגמו וערכו לובה לויטה ודניאל בן נחום, הוצאת ספרית פועלים, תשט"ו-תשכ"ו .
דב בר בורוכוב, כתבים פילוסופיים, תרגמו וערכו אברהם יסעור ודניאל בן נחום, הוצאת ספרית פועלים ומוסד הרצל לחקר הציונות והוראתה, תשנ"ד (1994) .
דב בר בורוכוב, אגרות בר בורוכוב 1897–1917,ערך מתתיהו מינץ, הוצאת עם עובד, תשמ"ט (1989) .
מתתיהו מינץ, בר בורוכוב: המעגל הראשון (1900–1906), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ז (1976) .
מתתיהו מינץ, זמנים חדשים, זמירות חדשות: בר ברוכוב 1914–1917, הוצאת עם עובד, תשמ"ח (1988) .
שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגווניו: פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, עמ' 161–173, הוצאת עם עובד, 1980 .
דני גוטוויין, בורוכוב, הבורוכוביזם והבורוכוביסטים: בירור היחס בין פעילותו התאורטית, האידאולוגית והפוליטית של בורוכוב, יעד 1, עמ' 73–90, תשמ"ט.
דני גוטוויין, פרולטריזציה ופוליטיזציה: בורוכוב ומגמות בהתפתחותה של תאוריית האי-פרולטריזציה, שבות 14, עמ' 141–186, תשנ"א.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה מאת יצחק בן-צבי באנציקלופדיה היהודית באתר "דעת"
כתבים נבחרים מהספרייה הלאומית של מדינת ישראל
על בורוכוב באתר "מסע בזמן היהודי"
רקע מקיף וציטוטים נבחרים באתר האבות המייסדים
ארכיון בר בורוכוב: חיבורים עיקריים, מאמרים ונאומים, ביקורת על התאוריות של בורוכוב וביוגרפיות
ביוגרפיה באתר האנציקלופדיה של ביוגרפיות העולם
ביוגרפיה מפורטת, כולל תיאור המפגש עם לנין
דב בר בורוכוב באתר ציונות וישראל
קטע קריאה מתוך 'הפלטפורמה שלנו', ילקוט בורוכוב, "חיים של אחרים", גלי צה"ל
, עם יונתן ממלוק, מדקה 2:03 ואילך
חיבוריו
הנחות יסוד לשאלת היהודים, באתר 'דעת'
מטרת הפילולוגיה של היידיש (תורגם לאנגלית)
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי פועלי ציון
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:ראשוני הציונות
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
קטגוריה:יהודים רוסים
קטגוריה:יהודים אוקראינים
קטגוריה:יידישיזם ויידישיסטים
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות כנרת
קטגוריה:אסירי ציון
קטגוריה:הוגי דעות יהודים
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1881
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1917 | 2024-09-20T05:34:03 |
© | REDIRECT זכויות יוצרים | 2004-12-18T16:16:25 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.