title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
דו | 41px|Icon of loudspeaker
לחצו להשמעת התו דו
דוֹ הוא תו בסולם התווים, שמסומן גם באות C. תדירותו באוקטבה הראשונה היא 261.626 הרץ. במספור העממי הוא הראשון בסולם התווים.
ממוסגר|דו על מקלדת 88 קלידים
ממוזער|400px|ייצוג התו דו המרכזי על גבי החמשה בארבעה מפתחות שונים. משמאל לימין: מפתח סול, מפתח דו אלט, מפתח דו טנור, מפתח פה
דו דיאז
דו דיאז הוא התו דו המוגבה בחצי טון. הוא מסומן כ־♯C ואנהרמוני ל־♭D.
דו במול
דו במול הוא התו המונמך בחצי טון. הוא מסומן ב♭C. מבחינת גובה אבסולוטי בכיוון מושווה דו במול שווה ערך לסי אך מבחינת תפקוד הם שונים. כמו כן, בכלים בעלי אינטונציה גמישה קיים הבדל בין הצלילים, כך למשל הצליל דו במול בסולם מי במול מינור יהיה גבוה יותר (במרבית סוגי הכוונון) מאשר הצליל סי בסולם דו מז'ור.
סולם דו מז'ור
הסולם דו מז'ור (טבעי) הוא הסולם המז'ורי המתבסס על התו דו. התווים בסולם הם: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי, דו. כך שאין כל סימני היתק ליד המפתח.
סולם דו מינור
הסולם דו מינור הוא הסולם המינורי המתבסס על התו דו. התווים בסולם הם: דו, רה, מי במול, פה, סול, לה במול, סי במול, דו.
דו באוקטבה חמישית
במוזיקה ווקאלית, הדו באוקטבה החמישית מכונה גם "דו גבוה" הגבוה (High C) כיוון שהוא נמצא בקצה העליון של המנעד הנדרש מטנור (ולכן הוא התו הגבוה ביותר הנדרש מזמרים גברים, ללא פלצט). היכולת לשיר אותו נחשבת למעין תעודת כניסה לקבוצת הטנורים. שירים ואריות המכילים דו גבוה, ובייחוד כאלה בהם הוא חוזר מספר פעמים, נחשבים לאתגר פיזי עבור מרבית הטנורים. עם זאת קיימות ברפרטואר הקלאסי מעט אופרות בהן נדרש מהטנור להעפיל אף למעלה מהדו הגבוה ולהגיע גם לדו דיאז ולרה הסמוכים אליו.
ראו גם
מפתחות דו
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תווים | 2024-05-29T20:54:42 |
לידיצה | לידיצה (בצ'כית: Lidice; בגרמנית: Liditz) הוא כפר בצ'כוסלובקיה (כיום צ'כיה), 22 ק"מ צפונית-מערבית לפראג, אשר הוחרב עד היסוד על ידי הנאצים ב־1942, כעונש קולקטיבי ראוותני על חיסולו של ריינהרד היידריך. ב־1947 נבנה הכפר מחדש.
היסטוריה
הכפר הוזכר לראשונה בכתב בשנת 1318. לאחר תיעוש האזור עבדו תושבי הכפר במכרות ובמפעלי התעשייה של הערים הסמוכות קלאדנו וסלאני .
השמדת הכפר
היידריך היה ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) וזכה בכינוי "מגן בוהמיה", על שום חלקו בהשתלטות הגרמנית והסיפוח הגרמני של החבל הצ'כי בוהמיה בשנת 1939. בתאריך 29 במאי 1942 ארבו לוחמי המחתרת הצ'כית יוזף גבצ'יק ויאן קוביש למכוניתו של היידריך באזור הולשוביצה, בעת שהיה בדרכו לפראג, בירת צ'כיה. שני הלוחמים אומנו בבריטניה והוצנחו בדצמבר 1941 בצ'כיה כחלק ממבצע אנתרופואיד. הם זרקו רימון יד על מכוניתו של היידריך ופצעו אותו קשות. כעבור מספר ימים, ב-4 ביוני 1942, הוא מת כתוצאה מזיהום בפצעיו.
בעקבות ההתנקשות הורה קורט דליגה, שנתמנה ליורשו של היידריך כ"סגן הפרוטקטור", על פעולת עונשין נגד תושבי הכפר - הריסתו והוצאת תושביו להורג. ב-10 ביוני 1942 הגיעו עשר משאיות עם חיילים גרמנים אל הכפר, אשר היה ידוע בהתנגדות תושביו לכיבוש הנאצי ונחשד כמקום מסתור לפרטיזנים מקומיים. החיילים כיתרו את הכפר והטילו עליו סגר מוחלט. לאחר מכן הם הוליכו את כל הגברים (מעל גיל 15), 173 במספר (ועוד 11 בימים הבאים), אל מאחורי אסם וירו בהם בקבוצות של עשרה בכל פעם. הנשים, 190 במספר, נשלחו אל מחנה הריכוז וההשמדה רבנסברוק. חלקן נרצחו בגזים וחלקן נספו בשל תנאי המחנה הקשים. רק בודדות שרדו. 82 מילדי לידיצה נשלחו למחנה השמדה חלמנו שם נרצחו בגז. מספר ילדים אחרים אשר נמצאו "מתאימים מבחינה אתנית", נשלחו לתוכנית להשבחת הגזע (לבנסבורן), שנועדה לחנכם על פי עקרונות תורת הגזע כדי שיוכלו לתפקד כארים.
לאחר שהכפר רוקן מבני אדם, כל בתיו פוצצו, ואדמתו יושרה ונזרעה. שם הכפר נמחק מכל המפות הגרמניות.
כפר נוסף, לז'אקי, הוחרב גם הוא באותה שיטה בדיוק.
תגובת העולם
התעמולה הנאצית פרסמה בגאווה את השמדת לידיצה, בניגוד לפעולות טבח אחרות ברחבי אירופה אותן שמרה בסוד. עקב כך, עניין הטבח התפרסם במהירות במדינות בעלות הברית, ובבריטניה אף הופק עליו סרט ("הכפר הדומם", The Silent Village) תוך חודשים בודדים ביוזמת אביגדור דגן. ערים רבות ברחבי העולם אימצו את השם "לידיצה". ב־1947 הונחו יסודות חדשים לכפר, ולאחר מספר שנים הוא שוקם והפך לכפר בן 150 בתים, בעיקר הודות לתרומות מצ'כיה ומחוצה לה. כיום משמש הכפר אתר הנצחה תרבותי לאומי של צ'כיה, הכולל מוזיאון.
שנתיים בדיוק לאחר הטבח בלידיצה, ב-10 ביוני, אירע גם טבח בכפר היווני דיסטומו ובכפר הצרפתי אורדור-סור-גלאן, כך שב-10 ביוני נערכות במקביל אזכרות בשלושת המקומות.
הקמה מחדש
לאחר תום המלחמה חזרו לכפר 153 נשים ו-17 ילדים. הם שוכנו בכפר החדש באותו שם שהוקם בסמוך לכפר ההרוס. לשיקום הכפר סייעו תרומות שנאספו בסטפורדשייר שבאנגליה, תחת הסיסמה "Lidice Shall Live" ("לידיצה תחיה"). חלקו הראשון של הכפר החדש הושלם ב-1949.
ערים תאומות
ללידיצה יש ברית ערים תאומות עם:
קישורים חיצוניים
אתר ההנצחה (צ'כית, אנגלית, גרמנית, רוסית)
סיפור הפקתו של "הכפר הדומם" (אנגלית), אתר רדיו פראג
אבישי אלבוים. לידיצה, נשיא ארצות הברית רוזוולט ושתיקת העולם הדמוקרטי על רצח יהודים. בלוג "עם הספר"
Lidice: לידיצה: השמדת עיר צ'כית באתר encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)
קטגוריה:צ'כוסלובקיה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מעשי טבח במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שלטון הכיבוש של גרמניה הנאצית באירופה
קטגוריה:צ'כיה: יישובים
קטגוריה:צ'כיה: אתרי הנצחה
קטגוריה:פשעי מלחמה של גרמניה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ענישה קולקטיבית
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1942
קטגוריה:נקמה
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-14
קטגוריה:ריינהרד היידריך | 2024-08-27T19:14:36 |
מיתולוגיה סלאבית | המיתולוגיה הסלאבית היא אוסף מיתוסים שהתפתח לפני למעלה מ-3,000 שנה בקרב הסלאבים הקדומים. מקורם של חלקים ממנה הוא מהתקופה הנאוליתית, ואולי אף מהתקופה המזוליתית. למיתולוגיה הסלאבית מאפיינים דומים לאלו של מיתולוגיות פרוטו-הודו-אירופיות אחרות.
הסלאבים היו פוליתאיסטים, וסגדו לאלי הטבע. עם כינון הארגונים השבטיים ליחידות מדיניות הועלו אלים מסוימים בדרגתם לאלים עליונים – לדוגמה: פֶּרוּן אצל הסלאבים המזרחיים וטריגלב אצל הסלאבים שעל שפך האודר.
מאפייני המיתולוגיה הסלאבית
מקורות
בניגוד למיתולוגיה היוונית או למיתולוגיה המצרית, אין בנמצא עדות ממקור ראשון שתשמש בחקר המיתולוגיה הסלאבית. חרף קיומן של תאוריות שנויות-במחלוקת (לדוגמה, "ספרו של ולס"), לא ניתן להוכיח כי הסלאבים עשו שימוש בכתב מסוג כלשהו בטרם התנצרותם; ועל כן, סביר להניח כי האמונות והמסורות הדתיות הסלאביות המקוריות הועברו מדור לדור בעל פה, ונשכחו כחלוף המאות שלמן הגעת הנצרות. קיים תיעוד דליל של המסורות הסלביות, שנעשה ברובו בידי מיסיונרים נוצרים לא-סלאבים, אשר סלדו ממושאי-התיעוד שלהם, וודאי שלא היו אובייקטיביים בתיאוריהם את מה שהגדירו כ״אמונות פגניות״. נמצאו שרידים ארכאולוגיים של צלמים ומקדשים סלאביים עתיקים, אך הם לא העשירו את הידיעות על אודות המיתולוגיה הסלאבית, אלא רק אימתו את התיעודים ההיסטוריים שבנמצא. רסיסי אמונות מיתיות וחגים טרום-נוצריים שרדו עד לעצם היום הזה במנהגים עממיים, בשירים ובסיפורים הנפוצים בקרב כל העמים הסלאביים.
שחזור של מיתוסים עתיקים מן השרידים אשר שרדו בפולקלור במשך למעלה מאלף שנים הוא משימה מורכבת וקשה, העלולה לעיתים קרובות להוביל את החוקרים לכיוונים מוטעים, העלולים לגרור פירושים מוטעים ובלבול, עד כדי זיופים והמצאות.
מקורות כתובים
ככל הידוע, אין בנמצא כל מקור כתוב על אודות המיתולוגיה הסלאבית מן הזמן שטרם התפצלה הקבוצה האתנית הפרוטו-סלאבית לסלאביים מערביים, מזרחיים ודרומיים – למעט יוצא דופן אפשרי בדמות הערה של הרודוטוס בחיבורו "היסטוריה", שבה נזכר שבט בשם "נֶאוּרִי", השוכן בצפון הרחוק, ושאנשיו לטענת הרודוטוס משנים את צורתם לזאבים למספר ימים מדי שנה בשנה. חוקרים אחדים פירשו זאת כאמונה הסלאבית באנשי זאב; אחרים סבורים כי הרודוטוס התייחס למעשה לפסטיבלים הסלאביים הקדומים לכבודו של האל ולס, שבהם עברו בכפרים קבוצות של גברים צעירים עטויים מסכות, הנזכרים לעיתים בשם ווּקַרִי (vucari; אדם-זאב). מכל פנים, זיהויים של אנשי "נאורי" עם שבט פרוטו-סלאבי נותר שנוי במחלוקת.
האזכור הוודאי הראשון בהיסטוריה הכתובה של הסלאבים ושל המיתולוגיה שלהם מופיע אצל ההיסטוריון הביזנטי בן המאה השישית, פרוקופיוס, המתאר בחיבורו Bellum Gothicum את אמונותיו של שבט סלאבי דרומי מסוים, אשר חצה את הדנובה בכיוון דרום במהלך יומיים בלבד. לפי פרוקופיוס, סלאבים אלה סגדו לאל יחיד, אדון הכל, יוצר הברק והרעם. אף על פי שפרוקופיוס אינו מזכיר מפורשות את שם האל המדובר, ניתן להסיק כי מדובר באל המכונה במקורות היסטוריים מאוחרים יותר פרון; וזאת מאחר שבשפות סלאביות רבות כיום, המילה פֶּרוּן (Perun) פירושה פשוט "רעם" או "חזיז ברק". בנוסף, מזכיר פרוקופיוס את האמונה בשדים ובפיות מגוונים, אך גם כאן אינו מזכיר שמות ספציפיים.
הכרוניקה הרוסית הראשונה, המגוללת את קורות רוס של קייב למן המאה ה-9 ועד ה-12, היא יצירה מרכזית, אשר מכילה אזכורים רבים ובעלי ערך של ״האמונות הפגניות״ של הסלאבים המזרחיים. אף על פי שכתב היד נערך בתחילת המאה ה-12, הוא מכיל אזכורים ואף העתקים של מסמכים קדומים יותר, ומתאר אירועים שהתרחשו בטרם התנצרותם של הרוסים. באחד מן הטקסטים – הסכם שלום שנחתם במאה ה-10 בין שליטי הסלאבים המזרחיים ובין קיסרי ביזנטיון – נזכרים האלים פרון וולס ("וֶלוֹס"). בהמשך מתאר המחבר, נסטור הכרוניקן, את פנתאון המדינה, אשר כונן הנסיך ולדימיר הראשון בקייב בשנת 980. בפנתאון של ולדימיר נכללו האלים פרון, ולס, חורס, דז'בוג, סטריבוג, סימרגל ומוקוש. תקציר הכרוניקה הרוסית הראשונה המופיע בקודקס ההיפאטי מזכיר גם את סבארוג, המושווה לאל היווני הפייסטוס. כמו כן מעניינים הקטעים באפוס הסלאבי-המזרחי "משא מלחמת איגור" המתייחסים לוולס, לדג'דבוג ולחורס. האפוס המקורי מתוארך לסוף המאה ה-12, אם כי קיים ויכוח שולי בעניין אותנטיות היצירה.
העדויות הכתובות הרבות והעשירות ביותר מתייחסות למיתולוגיה של הסלאבים המערביים, ובפרט לאלה של הוונדים ושל הפולאבים, אשר נוּצרו בכוח רק בשלהי המאה ה-12. המיסיונרים והכמרים הגרמנים, אשר תקפו את הסלבים, הותירו אחריהם תיעוד של המיתולוגיות שהם ביקשו לגבור עליהן. עם זאת, אותם מיסיונרים הצליחו אך בקושי לרסן את ביקורתם על הסלאבים ולמתן את שיפוטם, ולדעתם היו הסלאבים ברברים עובדי אלילים וצמאי-דם. הואיל ואף לא אחד מהם טרח ללמוד שפה סלאבית כלשהי, ברשומותיהם מעורבים בלבול וגוזמאות עם פרטי מידע מהימנים.
עם היצירות המיסיונריות העיקריות על אודות המיתולוגיה הסלבית, נמנית רשומה פרי עטו של תיטמר ממרסבורג, מראשית המאה ה-11, המתארת מקדש בעיר רִידֶגוֹסְט (Riedegost, שיבוש של השם רדגסט), שבה נערך פולחן האל הגדול זוּאַרַסִיק – סְבַארוֹגִיץ' (Svarogich) או סְבַארַזִיק (Svarazic); הכוונה לסבארוג עצמו או אולי לבנו). לפי תיטמר, היה זה המקום המקודש ביותר בארצם של הסלאבים הפגניים, וסבארוגיץ' היה האלוהות החשובה ביותר עבורם.
מסמך נוסף הוא "הכרוניקה הסלאבית" (Chronica Slavorum), אשר נכתבה בסוף המאה ה-12 בידי הכומר הגרמני הלמולד מבוזאו. הלמולד מזכיר את "השטן", זֶרְנֶבּוֹג (צ'רנובוג), את האל פורנוט, את האלה ז'יווה, מספר אלים חסרי-שם נוספים בעלי פסלים מרובי-ראשים, ולבסוף – את האל הגדול סְבַנְטֶבִיט (Svantevit; סבטוביד), שאותו עבדו באי ריגן, ושלפי הלמולד היה האל החשוב מכולם עבור הסלאבים המערביים.
הרשומה השלישית – ואולי המסייעת מכולן – היא פרי עטו של המלומד הנוצרי הדני סקסו גרמטיקוס, אשר תיאר בכרוניקה פרי עטו "גסטה דנורום" ("מעשי הדנים") את המלחמה שנלחם ב-1168 מלך דנמרק ולדמר הראשון נגד הוונדים של ריגן, את כיבוש עירם שבכף ארקונה ואת השמדתו של המקדש הגדול לאל סבנטביט אשר ניצב שם. סקסו מתאר בדייקנות ובהקפדה יתרה את פולחן סבנטביט, את המנהגים הקשורים אליו, ואת פסלו הגבוה ובעל ארבעת הראשים של האל. בנוסף, הוא מזכיר אלים מרובי-ראשים נוספים, של שבטים סלאבים אחרים: רוגייביט, פורוויט ופּוֹרֶנְטִיוּס.
המקור העיקרי הרביעי הוא שלוש ביוגרפיות של הבישוף-הלוחם הגרמני יליד המאה ה-11, הקדוש אוטו מבמברג, אשר הוביל בראשית המאה ה-12 שורה של משלחות צבאיות-דתיות אל שטחיהם של השבטים הסלאביים שחיו באזור הים הבלטי. על פי כתב היד של אוטו, האל הסלאבי החשוב ביותר היה טריגלב, שלו היו מקדשים בעיר שצ'צ'ין. בערים וולגסט והאוולברג, השוכנות במזרח-גרמניה של היום, סגדו לאל המלחמה גֶרוֹוִיט – קרוב לוודאי שיבוש של השם יַרוֹוִיט (Jarovit), אל סלאבי שייתכן כי זהה לאל ירילו מהפולקלור הסלאבי-המזרחי.
שרידים ארכאולוגיים
ממוזער|שמאל|200px|צלם זברוץ' מהמאה ה-9
גם הארכאולוגיה מלמדת על המסורות הסלאביות; במהלך השנים נתגלו פסליהם של מספר אלים סלאביים. בשנת 1848 נמצא על גדות נהר זברוץ' שבמערב אוקראינה פסל אבן גבוה שזכה לכינוי "צלם זברוץ'". לפסל ארבע פנים, שמעל כולם יחד מונח כובע אבן. בשל הדמיון לתיאורו של סקסו (לעיל) את הצלם הגדול אשר ניצב במקדש שבריגן, נטען מיד כי מדובר בייצוג של סבנטביט, אם כי היה ברור שאין זה יכול להיות הצלם המקורי מריגן. בנוסף לצלם בזברוץ' נתגלו במקומות אחרים פסלים מרובי-ראשים נוספים. פסל זעיר כזה, מגולף בעצם, אשר תוארך למאה ה-10, נחשף בין חורבות פרסלב שבבולגריה. פסל עץ בעל שני ראשים, בגודל אדם, נתגלה על אי באגם טולנזה (Tollense), ליד ברנדנבורג החדשה, בצפון-מזרח גרמניה; בימי הביניים היה שטח זה ארצו של השבט הסלאבי דוֹלֶנַאִין (Dolenain), שנתן את שמו לאגם. זאת ועוד: בדלמטיה שבקרואטיה נתגלה פסל בעל שלושה ראשים, על גבעה הנושאת את השם "סוּבִיד" (סבטוביד), לא הרחק מפסגת הר דינרה, המכונה "טרוגלב" (טריגלב).
שרידיהם של מספר מקדשים סלאביים נתגלו גם כן. בחפירות ארכאולוגיות בכף ארקונה שבאי ריגן התגלה זכר למקדש גדול ולעיר, המזוהים עם תיאורו של סקסו. בנובוגרוד גילו ארכאולוגים שרידיו של מקדש פגני שככל הנראה הוקדש לכבודו של האל פרון. המקדש נבנה כבימה מעגלית רחבה המקיפה פסל. מסביב לבימה הייתה מחפורת עם שמונה אכסדרות מקושתות, אשר הכילו שרידים של מזבחות שעליהם הוקרבו קורבנות. שרידיו של מבצר אשר נבנה לפי תוכנית דומה נתגלו באתר בעל השם המעניין Pohansko ("פגני"), ליד העיר בז'צלב שבצ'כיה.
לכל השרידים הארכאולוגים הללו מאפיינים מגוונים משותפים; פסלים של אלים מרובי-פנים ושרידים של מקדשים בעלי מספר מזבחות מאששים את הדיווחים הכתובים של המיסיונרים הנוצריים, שתיארו את האלים בפולחן הסלאבים כאלים מרובי-ראשים, וכמו כן רומזים כי המיתולוגיה הסלאבית הקדומה שמה ככל הנראה דגש ניכר על פולחן של אלים בעלי היבטים שונים.
לוח השנה והחגים הסלאביים
21 במרץ - היום הראשון של האביב. סעודה גדולה נערכה לרגל הולדתו של האביב לאחר תמותת החורף. היה נהוג להגיש בה ביצים מצוירות ומעוטרות.
21 ו־22 ביוני - היום הראשון של הקיץ המכונה "ליל קופאלה". היו מדליקים בו מדורות שמעליהן היו קופצות הנערות הרווקות כדי למצוא שידוך.
23 בספטמבר - חג הקציר והיום הראשון של הסתיו, בו הודו לפרון וסווארוג על הקציר הטוב וביקשו הצלחה לשנה הבאה.
21-22 בדצמבר - היום הראשון של החורף, בו נערכה סעודת המתים לזכר אבות המשפחה. נהוג היה להדליק מדורות בבתי הקברות ובמתי הדרכים כדי לחמם את המתים ולערוך סעודה לכבודם.
קוסמולוגיה
הפנתיאון הסלאבי
לסלאבים לא היה פנתיאון רשמי מבוסס, אף על פי שכאמור נעשה ניסיון ליצור כזה, על ידי ולדימיר הראשון, נסיך קייב (הניסיון נכשל, וולדימיר התנצר). ולדימיר הקים בחצרו 6–7 אלילים: פרון כאל עליון, וולס, חורס, דז'בוג, סטריבוג, סימארגל ומוקוש כאלים שבטיים.
האלים המשותפים לכל הסלאבים
סווארוג: אבי האלים, יוצר כל חי, אל האור והאש, אדונו של הסווארגה, גן העדן הסלאבי.
סווארוזיץ (פירוש השם: בנו של סווארוג): בנו של סווארוג, אל השמש, המתווך בין יושבי המרומים ליושבי הארץ, האל המתגמל את הטובים על כן נקרא גם דייבוג.
פרון: האל הסלאבי הראשי האחראי על מזג האוויר, על הברקים והרעמים, אל המלחמה. סמליו הם הגרזן, עץ האלון וחרב החבצלת.
ולוס: מגן המתים, אל הבקר, הפריון, הרווחה והזכות מאוחר יותר.
ז'יווה: אלת האהבה.
אלי הסלאבים המזרחיים
סטריבוג: אל הרוחות, הגוזל מהטובים. האל הנגדי לדייבוג.
חורס: אל הירח. נמצא במערכת יחסים עם דייבוג אל השמש, אך הוא איננו אל עוין ואין לו כוונות זדון.
סימארגל: אל הקציר והעלאת הקורבנות. לעיתים משמש מתווך בין בני האדם לאלים. צורתו היא כעין כלב מכונף בכנפי גריפון.
מוקוש: אלת נסיכות רוס של קייב, אם האדמה (פירוש שמה הגורמת ללחות) אלת הפריון והנשיות, מגנת הצאן והעכבישים.
דז'בוג: אל השמש, הפריון והאור.
אלי הוונדים
סווארוזיץ (פירוש השם: בנו של סבארוג): אל המלחמה של הסלאבים על האלבה מכונה גם ראדיגוסט (אין להתבלבל עם סווארוזיץ' המזרחי, שהוא דז'בוג).
סבנטוביט (האדון הקדוש/המנצח): אל המלחמה והקציר, תחילה היה רק בריגן אך מאוחר יותר התפשט לאזורים אחרים.
טריגלב (מזוהה גם כטרויאן לעיתים): אלוהות משולשת בעלת שלושת הראשים תחילה היה באזור ווהלין, שצ'צ'ין ווינטה, ומאוחר יותר כובד כאל ראשי גם בחלקים של ברנדנבורג. טריגלב הוא איחוד של שלוש ישויות אלוהיות המשתנות ממקום למקום, תחילה היו אלו סווארוג, פרון ודייבוג כשמאוחר יותר הוחלף דייבוג בסווטוביד או בוולוס.
יצורים מיתולוגיים
קוֹשֵיי - המכונה גם "קושיי בזסמירטניי" (קושיי בן האלמוות) הוא רוח רעה. מסופר כי נשמתו וגופו נמצאים בנפרד זה מזה, כאשר נשמתו גנוזה בתוך מחט אשר בתוך ביצה, אשר בתוך ברווז, אשר בתוך ארנבת הנעולה בתוך תיבת ברזל הקבורה מתחת לעץ אלון ירוק באי בויאן שבים.
כל עוד נשמתו בטוחה לא יוכל קושיי למות לעולם, אך אם תפתח התיבה ותהרג הארנבת - ישתחרר הברווז. אזי מי שברשותו תהיה הביצה, יוכל לשלוט בקושיי. אם תישבר המחט, קושיי ייחלש, יחלה, יאבד את כשפיו וימות.
בָאבַה יאגָה - המכשפה, אשת האופל הידועה גם כרוח היער.
היא עפה רכובה על מטאטא תוך שהיא מנקה את עקבותיה אחריה. ביתה הוא בעל רגלי תרנגולת, חסר חלונות ודלתות והוא מגודר בגדר העשויה עצמות אדם וגולגולות. המנעול לדלתה הקדמית הוא פה מלא שיניים, לעיתים לא נגלית הדלת כלל עד שנאמרת סיסמת הכשפים. היא מסייעת לאלו הטהורים בלבם, וניזונה מנשמות החוטאים. מסופר שהיא שומרת על מעיין החיים.
רוּסאלקה - נימפת מים, רוח נשית שטנית ופתיינית החיה באגמים. עיניה בורקות באש ירוקה וגברים אשר פותו על ידה מתו בטביעה בזרועותיה. לעיתים צליל צחוקה בלבד עלול להביא למוות (בדומה לבאנשי האירית).
ויליה - ברוב המיתולוגיות הסלאביות, הוויליה היא יצור דמוי אשה יפהפייה הגורמת למביטים בה לאובססיה ולאובדן יכולת שיפוט. ויליה כועסת מסוגלת להפוך ליצור מכוער דמוי ציפור, המסוגל לזרוק כדורי אש.
במיתולוגיות הדרום-סלאביות הויליות הן עלמות יפות תואר בעלות כנפיים שחורות, יש להן שיער ארוך ושמלות לבנות המכסות את רגלי הסוס שלהן.
לפי האגדה, אם אדם יגזול מהויליה את שמלתה הוא יוכל לשלוט בה. הויליות חיות בהרים ושולטות במקורות המים: אגמים, בארות ומעיינות.
אם מרגיזים ויליה, יש ביכולתה לעצור את זרימת המים ולא לתת לאנשים לשתות מהם. הן ידידותיות לבני אדם, במיוחד לגברים, והן עוזרות ליתומים. לוויליות יכולת ריפוי מחלות. ויליות אינן בנות אלמוות ואם הן מאבדות את כנפיהן הן הופכות לבנות תמותה רגילות לכל דבר. יש גם גרסה האומרת שהויליות הן נערות שנהרגו שלא כדרך הטבע והפכו לרוחות מתות, ושהן לוחמות חזקות.
הכפריים היו משאירים להן עוגות, פירות, ירקות ופרחים בתוך גזעי עצים ישנים, מאורות ובארות, מתוך פחד פן הויליות יפגעו במקורות המים של הכפרים.
לֵשִיי - הוא רוח יער האוהב להתל ולתעתע באנשים ביער, אך הוא יכול להיות מאוד מסוכן.
במיתולוגיה הסלאבית רוב האנשים לא רואים אותו לעולם בשל נדירותו וחמקנותו, אך שכיח מאוד לשמוע את צחוקו המהדהד, את לחישותיו המפחידות או את מזמורי היער שלו.
הלשיי דומה לבני האדם, אך אין לו עיניים או אוזניים. יש לו פרצוף מחודד, הוא גבוה כמו עץ ביערות, אך הוא נמוך כעשב בשדות. הוא יכול ללבוש צורות אחרות, לרוב של חיות, אך הוא יכול גם ללבוש את צורתה של הרוח הנושבת ביער.
אם בן אדם נתפס על ידי לשיי הוא חוזר אילם, עם עיניים פעורות מלאות אזוב. כדי להתגונן נגד הלשיי יש להפוך את הבגדים לצדם ההפוך, או לגרום ללשיי לצחוק. המתנות שהסלאבים נהגו לתת ללשיי כוללות: סוכר, מלח, עוגיות וסוכריות, אשר יכולים להשאיר בשבילי היער. הציידים השאירו לו כיכר לחם ואת החיה הראשונה שצדו באותו יום.
כדי לזמן לשיי יש לעשות כך: כורתים עץ צפצפה שייפול לצד מזרח, נעמדים מעליו ומסתכלים מטה לרגליים. אומרים: "לשיי, מלך היער, בוא אליי עכשיו, לא כזאב אפור, לא כעורב שחור, לא כעץ בוער, אלא כאדם!" מספרים שהלשיי מלמד את קסם היער לאנשים שהוא מתחבר איתם ולאנשים שגורמים לו להתפקע מצחוק, לרוב יש לשיי אחד בכל יער, הוא מת בתחילת אוקטובר, וחוזר באביב, אשת הלשיי נקראת לסוביחה.
דוֹמוֹבוֹי – הדומובוי הוא רוח השומרת על הבית ("דום" הוא בית בשפות הסלאביות), לכל בית יש דומובוי משלו, הוא חי ליד התנור, מתחת למדרגות או בעליית הגג של איגור.
הדומובוי אף פעם לא עוזב את הבית, הוא שומר על המשפחה, הוא נפגע כאשר משהו קורה למשפחה, לכן חשוב לו לשמור עליה טוב. העדפה של הדומובוים הם אנשים חרוצים. הסלאבים השאירו מכל ארוחה קצת שאריות כמחווה לדומובוי. כדי למשוך דומובוי לביתך צא עם הבגדים הכי יפים ומכובדים שלך לחצר וצעק "דדושקה דוברוקוט, דדושקה דוברוקוט".
כאשר בית חדש נבנה, היה נהוג שבעל הבית ישים חתיכת לחם לפני שבונים את הכיריים כדי למשוך את הדומובוי. כאשר עברו דירה, היה נהוג לקחת את הפחם שנשאר באח איתך, ולהגיד "דומבוי דומובוי, אל תישאר כאן, בוא איתנו למשפחתנו". הדומובוי אוהב שאנשים תולים את הנעליים שלהם בחצר.
כמו הבאנשי, גם הדומובוי נוהג לצעוק כאשר מוות של אחד מחברי המשפחה קרב.
כדי להיפטר מדומובוי מרושע בביתך (הוא מסוגל גם לעשות צרות אם הוא לא מאושר) צבע את הקירות שלך עם מטאטא וצעק "סבא דומובוי, עזור לי לגרש את הפולש", אשת הדומובוי נקראת דומווויקזקה.
בבולגריה קוראים לדומובוי סטופן (STOPEN), ובקזחסטן דדקס (DEDEKS). לפעמים הדומובוי מופיע כנחש, אך זה אינו דבר רע, אף על פי שאולי זה מבחן לבני הבית, כי מתוך פחד הם יכולים להרוג אותו.
קיקימורה – הקיקימורה היא פיית בית רעה אצל הסלאביים המזרחים. האגדה מספרת שהקיקימורה נולדת מקשר של עלמה ואגנני זמיי (איש נחש), רוחה נולדה ברחם העלמה וברחה משם.
הקיקימורה היא פייה בלתי נראית ממין נקבה, היא רואה למרחק על אף גובהה הנמוך מאד.
הקיקימורה חיה בארון או מתחת לכיריים, לקיקימורה שיער ארוך מאוד והיא אף פעם לא מזדקנת. בלילה היא מציקה לילדים קטנים בשנתם, והורסת עבודות טוויה של נשים.
היא לוקחת את עבודת הטווייה, מתחילה לשחק איתה עד שהיא יוצרת קשרים וקרעים ופותחת את כל הטווייה עד להרס. היא עושה את רוב צרותיה אם עבודות הטווייה הן ליד האח, או מימין לכניסת הבית. הרוסים האמינו שרעשי טווייה בלילה מבשרים צרות, לכן נשים לא היו טוות בשעות החשיכה.
הקיקימורה עוינת לגברים ואת התעלולים המרושעים ביותר לרוב תעשה עליהם. היא גם שונאת חיות מחמד מחשש שהן מלכלכות את הבית בו היא חיה, היא מסוגלת להשמיד את כל התרנגולות בלול ולמרוט את נוצותיהן. הקיקימורה היא חמת מזג, והיא מרגישה בעלות על הבית בו היא חיה, לכן בית חסר סדר הוא גיהנום בשבילה. היא יכולה להשליך רהיטים, לשנות את מקומם ואפילו להרוס אותם אם הם לא מוצאים חן בעיניה.
הקיקימורה אוהבת מאוד את ריח שורש השרך, לכן הסלאבים היו נוהגים לרחוץ את רצפת הבית בשורש שרך המושרה במים. זאת הדרך לגרום לה להיות רגועה ופחות טורדנית והרסנית.
קישורים חיצוניים
* | 2024-08-08T19:13:35 |
מחלת אדיסון | מַחֲלַת אָדִיסוֹן היא מחלה אנדוקרינית, הנגרמת עקב אי-ספיקה (חוסר פעילות) של קליפת בלוטת יותרת הכליה.
המחלה נקראת על שם תומאס אדיסון, בוגר בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אדינבורו, שתיאר לראשונה את המצב הרפואי בשנת 1855.
אטיולוגיה
נהוג להבחין בין חוסר פעילות ראשוני שנובע מפגיעה בבלוטת יותרת הכליה עצמה לבין חוסר פעילות שניוני שנגרם ממחלה בבלוטת ההיפופיזה.
בצורה השניונית חסר בפעילות בבלוטת ההיפופיזה הוא שגורם לירידה בפעילות בלוטת יותרת הכליה.
בצורה הראשונית כמה סיבות יכולות להיות הגורם לחוסר הפעילות של בלוטת יותרת הכליה:
מחלות אוטואימוניות – זו הסיבה השכיחה ביותר.
מחלות זיהומיות – שחפת, CMV ו-Histoplasmosis.
מחלות ואסקולריות (מחלות כלי דם) – לרוב על רקע זיהום כללי, פציעה או אירוע של חסימת כלי דם.
מחלות אגירה – מחלות שבהן מצטברים חומרים באופן שאינו תקין בגוף. כך למשל ב-Adrenoleukodystrophy, הפרעה גנטית שבה מצטברות חומצות שומן ארוכות בין השאר בבלוטת יותרת הכליה. ובאופן דומה מצטברים משקעים שונים במחלות: Hemochromatosis, Amyloidosis ו-Sarcoidosis
מחלות יאטרוגניות – מחלות שנובעות מטיפול רפואי, לדוגמה כריתת שתי בלוטות יותרת הכליה בשל תסמונת קושינג או דיכוי בלוטת יותרת הכליה בעקבות טיפול ממושך בסטרואידים.
תסמינים
התסמינים הקליניים כוללים: חולשה ועייפות, חוסר תיאבון, תת-לחץ-דם, בחילות והקאות. לצד אלו עשויה להתבטא הפרעה בערכי בדיקות הדם: היפונתרמיה (רמת נתרן נמוכה בדם), היפרקלמיה (רמת אשלגן גבוהה בדם) ורמה גבוהה של-ACTH בדם.
באופן תקין קליפת בלוטת יותרת הכליה מייצרת שלושה סוגי הורמונים, ביניהם קורטיזול ואלדוסטרון. חסר של קורטיזול ושל אלדוסטרון, אחראים לביטויי המחלה:
חסר בקורטיזול
קורטיזול הוא הורמון מקבוצת הגלוקוקורטיקואידים ותפקידו לסייע בתגובת הגוף למצבי דחק על ידי העלאת לחץ הדם והעלאת זמינות הסוכר בגוף.
ביטויי המחלה שקשורים בחסר בקורטיזול כוללים:
היפרפיגמנטציה של העור – בעקבות החסר בקורטיזול הגוף מנסה להתגבר על החסר על ידי הפרשת הורמון ה-ACTH שמאותת לבלוטת יותרת הכליה להגביר את הפרשת הקורטיזול. במקביל גורם ה-ACTH להגברת פעילותו של ה-MSH, ההורמון מעורר המלנוציטים. פעילות מוגברת זו מביאה להכהייה בגוון העור שבולטת במיוחד בריריות, בפטמות, באזורים חשופים, בקפלים ובצלקות.
לחץ דם נמוך – נגרם הן בשל העדר השפעת הקורטיזול על הלחץ שמפעילים כלי דם ועל תפוקת הלב. והן בשל העדר השפעת אלדוסטרון שבאופן תקין מגביר ספיגת נתרן ונוזלים לדם וכך מגביר את נפח ולחץ הדם.
תסמינים של מערכת העיכול – אלו כוללים ירידה בתיאבון, בחילות והקאות וירידה במשקל.
סוכר נמוך בדם (היפוגליקמיה) – נגרם בעקבות החסר בקורטיזול שבאופן תקין מגביר את התהליך בכבד שבו מיוצר סוכר זמין לדם.
שינויים התנהגותיים – עייפות, בלבול והתנהגויות פסיכוטיות.
אי יכולת להתמודד עם מצבי דחק רפואיים – דוגמת זיהום קשה או לאחר ניתוח.
עליה במספר איאוזינופילים (סוג של תאים לבנים) בדם – מצב זה המכונה איאוזינופיליה נגרם בשל החסר בקורטיזול שבאופן תקין מוריד את רמת האיאוזינופילים בדם.
חסר באלדוסטרון
אלדוסטרון הוא הורמון מקבוצת המינרלוקורטיקואידים ותפקידו העיקרי הוא לווסת את לחץ הדם. חסר באלדוסטרון מופיע במחלת אדיסון הראשונית אך לא בשניונית. ביטויי המחלה שקשורים בחסר באלדוסטרון כוללים:
היפונתרמיה – נובע מהפחתה בספיגת נתרן לדם שמתרחשת בכליה. בעקבות כך נפח הדם קטן, תפוקת הלב קטנה וכמות הדם שמופנית לכליות פוחתת.
היפרקלמיה – האשלגן מצטבר בדם בעקבות החסר באלדוסטרון שבאופן תקין מגביר את הפרשת האשלגן מהדם לשתן. היפרקלמיה יכולה להתבטא בהפרעות בקצב הלב.
אבחנה
בדיקת התגובה ל-ACTH – במצב תקין בלוטת יותרת הכליה תגביר את הפרשת הקורטיזול בתגובה לגירוי של ACTH. העדר תגובה שכזו יעיד על אי-ספיקה (חוסר פעילות) של בלוטת יותרת הכליה. אופן הביצוע של הבדיקה כולל שתי בדיקות דם בהם בודקים את רמת הקורטיזול, האחת לפני הזרקת ACTH לווריד והשנייה כשעה לאחר הזרקת ACTH. במצב תקין רמת הקורטיזול בדם צריכה להגיע לפחות ל-20 מיקרוגרם לדציליטר.
רמות נמוכות של: קורטיזול בדם, קורטיזול חופשי בשתן ו-17-הידרוקסיקורטיקוסטרואיד (17-OHCS) בשתן. אם כי רמות נמוכות לבדן לא מספיקות לצורך האבחנה.
צילום חזה עשוי להראות לב קטן.
טיפול
חולי אדיסון מקבלים הורמונים תחליפיים:
תחליף קורטיזול – החולה יקבל את התרופה בשתי מנות, 2/3 מהמינון בבוקר ו-1/3 מהמינון בערב. מינון זה נועד לחקות את האופן הטבעי שבו משתנה הריכוז של קורטיזול בדם ביממה. במצבי דחק הרופא המטפל יורה להגדיל את המינון פי 2–30 בהתאם לחומרתם (כך למשל בהצטננות קלה יועלה המינון פי 2, בשפעת יועלה המינון פי 4 ובפציעה קשה יועלה המינון עד פי 30).
תחליף אלדוסטרון (Fludrocortisone) – במינון שיותאם לחולה כך שיאזן אותו מבחינת ערכי - לחץ הדם, רמות הנתרן והאשלגן בדם תוך מינימום תופעות לוואי של חולשה ובצקות.
סיבוכים
משבר אדיסוניאני (Addisonian crisis) – מצב רפואי מסכן חיים שנובע מחסר חמור בקורטיזול ובאלדוסטרון. המאפיינים הקליניים כוללים: חום, הקאות, כאבי בטן ושינויים במצב ההכרה. בהיעדר טיפול תתרחש קריסה של פעילות מערכת הדם.
הטיפול במשבר אדיסוניאני כולל מתן מיידי של 100 מ"ג קורטיזול במשך 5–10 דקות ולאחר מכן מתן עוד 300 מ"ג במהלך 24 השעות הבאות. כמו כן החולה יקבל נוזלים ותחליף אלדוסטרון לצורך תיקון לחץ הדם.
מקורות
ראו גם
תסמונת קושינג – זו למעשה המחלה ההפוכה, שנובעת מעודף קורטיזול או קורטיקוסטרואידים אחרים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הפרעות בבלוטות אנדוקריניות | 2024-07-13T15:25:44 |
מטילדה סימן 2 | מטילדה סימן 2 הוא טנק חיל רגלים בריטים משנות השלושים והארבעים של המאה ה-20. מטילדה היה טנק בעל שריון עבה יחסית לזמן יצורו והיה יעיל בתחילת מלחמת העולם השנייה. טנקי מטילדה היו בשימוש מוגבל גם במלחמת העצמאות.
רקע
מטילדה סימן 1 נולדה כתוצאה ממכרז של הצבא הבריטי ל"טנק חיל רגלים". הטנק אמור היה לשמש בתפקיד של סיוע אש לחיל הרגלים והושתת על לקחי מלחמת העולם הראשונה, מבלי שראשי הצבא הבריטי נתנו את דעתם לתורות הלחימה המהפכניות של בן ארצם, לידל הארט, ומקבילו בגרמניה, בדבר מלחמת תנועה, אשר קיבלה ברבות השנים את הכינוי "בליצקריג". מכיוון שתפקידו של הטנק המיועד היה הסתערות במהירות איטית (על מנת לשמור על מיקומו לצד חיל הרגלים), כלל המכרז את הדרישה כי הטנק יהיה חסין לכל כלי הנ"ט הקיימים בזמנו. הצבא דרש גם שהטנק יהיה בעל עבירות שטח גבוהה. מעל כל אלה ריחפה הדרישה לכך שמחיר הטנק יהיה נמוך ביותר בגלל הקיצוצים הנרחבים בתקציב הביטחון בבריטניה בשנות השלושים. בשנת 1935 החל הפיתוח תחת השם "מטילדה".
בתחילה פותח המטילדה סימן 1, אולם אף על פי שלכאורה ענה על הדרישות, היה מטילדה סימן 1 כישלון מוחלט. המחיר הנמוך גרם לכך שמערכת ההנעה כולה הייתה ירודה ובלתי אמינה. הזחלים של הטנק היו חשופים, והמהירות המקסימלית, 13 קמ"ש, הייתה נמוכה מדי. חסרונותיו הבולטים גרמו לייצור מוגבל, ולפיתוחו וייצורו של מחליף - מטילדה סימן 2.
מטילדה סימן 2
מטילדה סימן 2 היה, ללא ספק, מוצלח מקודמו. שריון בעובי של בשילוב עם תותח 2 ליטראות (40 מילימטר) הקנו לו את המפרט המתבקש. בעיית הפגיעות בזחלים תוקנה על ידי "חצאית", ומספר אנשי הצוות עלה ל-4. כל זה העלה את משקל הטנק לכ-26.5 טון, והפך את מטילדה סימן 2 לטנק הכבד ביותר שיוצר בבריטניה מאז הסימן 5 של ימי מלחמת העולם הראשונה. את הטנק הניעו שני מנועי דיזל כל אחד. השילוב בין מנוע חלש יחסית ומשקל רב הביא למהירות מרבית נמוכה של 24 קמ"ש [14.9 מייל לשעה]. במטילדה סימן 2 היה אמנם שיפור עצום מול קודמו, אך מהירותו הנמוכה ותותחו הקטן יחסית השאירו אותו נחות מול הטנקים הגרמניים הבינוניים בעלי התותח בקוטר של 50 ו-75 מ"מ.
מלחמת העולם השנייה
המטילדות נרשמו בדפי ההיסטוריה כאשר ב-21 במאי 1940, כשבעים וחמישה טנקי מטילדה, רובם מדגם מטילדה 1, השתתפו בקרב אראס באזור העיר אראס שבצפון צרפת. הטנקים הבריטים, מרגימנטי הטנקים המלכותיים ה-4 וה-7, פגשו את דיוויזיית הפאנצר ה-7 של ארווין רומל בנוסף לכוחות של דיוויזיית האס אס הממוכנת "טוטנקופף" (גולגולת המת, על שם סמלה). במהלך הקרב הופרד החי"ר הגרמני מכוחות השריון שסייעו לו ובמשך זמן לא מבוטל כתשו המטילדות את החי"ר הגרמני. תותחי הנ"ט הגרמניים של התקופה שהיו בקוטר 37 מילימטר היו בלתי יעילים מול המטילדה. רומל נאלץ להתערב אישית בקרב וארגן את תותחי הנ"מ בקוטר 88 מילימטר האימתניים לירי בכינון ישיר לעבר המטילדות. בשלב זה נאלצו המטילדות לעצור ולסגת, לאחד שסבלו מאבדות. לגרמנים נגרמו אבדות קשות: מאות נהרגו, נפצעו או נפלו בשבי. רומל וגודריאן נתקפו בהלה, ושניהם ציינו את האירוע ביומניהם כ"ניסיון פריצה" של הבריטים לכיוון פריז. רומל אף ציין את כוח האויב ככוח של "מאות" טנקים (כזכור, היו שם 75). המפגש היה אחד היחידים במערכה על צרפת שבהם הוכו הגרמנים קשות.
בסך הכל השתתפו ב-1940 במערכה על צרפת 150 טנקים מסוג מטילדה.
הטנקים שימשו גם בשלביה המוקדמים של מערכה בצפון אפריקה. טנקי מטילדה שנפלו לידי הגרמנים שופצו ושימשו את הצבא הגרמני, דבר שגרם לעיתים לבלבול בשני הצדדים.
המטילדות המשיכו להיות בשירות בצבא הבריטי עד 1942, אז הוחלפו בטנקי רגלים אחרים, כגון הולנטיין. למעלה מאלף טנקי מטילדה סופקו לצבא האדום, אך גם במסגרתו הם לא ענו על הצרכים ויצאו ברובם מהשירות עד סוף 1942. בחזית האוקיינוס השקט לעומת זאת היו טנקי מטילדה בשימוש עד סוף המלחמה, בשירות הצבא האוסטרלי, כיוון שליפן היה מחסור בנשק אנטי-טנקי כבד.
מלחמת העצמאות
לפי מספר מקורות היה לחיל המשלוח המצרי כוח של פלוגת מטילדות בזמן מלחמת העצמאות.
ביום 12 ביולי, כאשר נגבה הותקפה משלושה כיוונים, זוהו שני טנקים מסוג מטילדה. הטנקים נעו כחלק מכוח שירד מכיוון משטרת עיראק סווידאן (יואב) לעבר נגבה. הזיהוי התאפשר היות שאחד מהם עצר בזווית צד שאפשרה להבחין בסימן ההיכר המיוחד, בחמשת הפתחים המיוחדים לטנק זה במזקו"ם שלו.
לפי מקור בריטי (סטיבן זלוגה), בין הטנקים שתקפו את יד מרדכי ב-23 במאי, היו גם טנקים מסוג מטילדה.
שמאל|ממוזער|200px|טנק מטילדה השייך לצבא האוסטרלי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טנקים בריטיים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:טנקי חי"ר | 2020-09-22T23:45:00 |
טריאתלון | שמאל|ממוזער|350px
טקסט=טריאתלון קריית ים|ממוזער|טריאתלון קריית ים. התמונה צולמה בספטמבר 2017
טריאתלון הוא ענף ספורט אולימפי המשלב שלושה סוגי ספורט: שחייה, רכיבה על אופניים וריצה. המשתתפים בענף זה נקראים טריאתלטים.
ברוב תחרויות הטריאתלון מתבצעים שלושת המקצים ברצף והמעבר בין מקצה למקצה, על כל הכרוך בו, מהווה חלק בלתי נפרד ממשך התחרות. האימונים של טריאתלטים, להבדיל משחיינים, רוכבים למרחקים דומים, מכילים אלמנטים של תכנון ושימור כוחות על מנת לחלקם באופן יעיל לאורך התחרות.
הטריאתלון הוכר לראשונה כספורט אולימפי באולימפיאדת סידני (2000) ושם נקבעו המרחקים האולימפיים.
סוגי טריאתלון
תחרויות טריאתלון נבדלות ביניהן במרחקים. ישנם מספר סוגי טריאתלון "תקניים":
שם שחייה רכיבה ריצה הערות ילדים גילאי 8-9 100 מטרים 3ק"מ 1 ק"מ מרחקי הילדים באיגוד הטריאתלון הישראלי. ילדים גילאי 10-11 200 מטרים 6 ק"מ 1.5 ק"מ - ילדים גילאי 12-13 300 מטרים 8 ק"מ 2 ק"מ - טריאתלון סופר ספרינט
גילאי 14-15 וקדטים 16-17, ותחרויות נבחרות בחו"ל 500 מטרים 10-12 ק"מ 2.5-3 ק"מ - טריאתלון ספרינט 750 מטרים 20 ק"מ 5 ק"מ - טריאתלון אולימפי 1500 מטרים 40 ק"מ 10 ק"מ - טריאתלון חצי איש-הברזל 1.9 ק"מ 90 ק"מ 21.0975 ק"מ -טריאתלון
איש ברזל3.8 ק"מ 180 ק"מ 42.2 ק"מ טריאתלון 100 ק"מ 2 ק"מ 80 ק"מ 12 ק"מ -טריאתלון אולטראמן10 ק"מ420 ק"מ84.4 ק"ממתפרס על שלושה ימים.
בנוסף לתחרויות הללו קיימות גרסאות מיוחדות רבות של תחרות הטריאתלון.
להלן מספר דוגמאות:
"דואתלון" – ריצה, אופניים, ריצה.
"אקווטלון" – ריצה, שחייה, ריצה, או לחלופין שחייה ואז ריצה.
'"'טריאתלון חורפי: תחרות המתקיימת בתנאי שלג, בדרך כלל מורכבת מסקי Cross Country, רכיבה במסלול הררי וריצה.טריאתלון שטח: שחייה, רכיבה באופני שטח וריצת שדה.
היסטוריה
אירוע ספורטיבי הדומה לטריאתלון בוצע לראשונה על ידי מועדון האתלטיקה של סן דייגו בשנת 1974, והתקיים במתכונת של ריצה-רכיבה-שחייה. בהמשך שונה סדר המקצים, בעיקר בשל שיקולי בטיחות.
תחרות הטריאתלון הגדולה הראשונה, שנקראה "טריאתלון איש הברזל", התקיימה בשנת 1978 בהוואי. כיום מתקיימות באופן סדיר מספר תחרויות "איש ברזל" ברחבי העולם. המרחק המקובל בהן נקבע לפי אורכו של המסלול המקורי בהוואי, כדה פקטו.
איגוד הטריאתלון העולמי (ITU - International Triathlon Union) נוסד בשנת 1989. טריאתלון במשחקים האולימפיים קיים החל מאולימפיאדת סידני (2000). כיום, מתקיימות ברחבי העולם מדי שנה אלפי תחרויות טריאתלון בהשתתפות מאות אלפי מתחרים.
טריאתלון מודרני
האירוע המודרני הראשון של שחייה/אופניים/ריצה שנקרא טריאתלון התקיים במישן ביי, סן דייגו, קליפורניה ב-25 בספטמבר 1974. המירוץ היה יוזמה וגם הונחה על ידי ג'ק ג'ונסטון ודון שאנון, חברי מועדון האתלטיקה של סן דייגו, בנוסף גם הספונסר שלהם היה מועדון האתלטיקה. 46 מתחרים השתתפו באירוע. דווח שהתחרות לא הושפעה מאירוע צרפתי. למרות שהמירוץ של שנה אחרי באי פיאסטה, קליפורניה, לפעמים נקרא הטריאתלון הראשון באמריקה.
מהלך התחרות
שמאל|ממוזער|300px|"אזור ההחלפה" לאופניים בטריאתלון של המבורג (2002)
בטריאתלון טיפוסי, מתייצבים המשתתפים לתחרות כשעה לפני הזמן, על מנת לארגן את "אזור ההחלפה". האזור כולל מעמד לאופניים ולידו שטח קטן להנחת בגדים, קסדה, נעליים וכדומה. בתחרויות בהן נקודת הסיום של הרכיבה שונה מנקודת הזינוק, יהיו שני אזורי החלפה: משחייה לאופניים (הנקרא T1 = Transition 1) ומאופניים לריצה (הנקרא T2 = Transition 2). לאחר שאזורי ההחלפה מוכנים, מבוצעת הזנקת התחרות.השחייה - ברוב התחרויות מתבצע מקצה זה באגם, בנחל, או בים הפתוח. ההזנקה מבוצעת בהתאם לסוג התחרות ולמספר המשתתפים בה: בהזנקה אחת של כל המשתתפים (בדרך כלל בתחרויות איש ברזל ובתחרויות מועטות משתתפים) או בהזנקות קבוצתיות כל מספר דקות, כאשר לרוב הקבוצות נבדלות זו מזו בגיל (בדרך כלל בתחרויות קצרות עם מספר גבוה מאוד של מתחרים חובבים). השחייה מתבצעת לרוב מסביב למסלול סגור המסומן על ידי מצופים, כאשר נקודת הסיום קרובה ככל האפשר לאזור ההחלפה.ההחלפה הראשונה - מהמים רצים המתחרים אל שטח ההחלפה, שבו הם מחליפים את ציוד השחייה בבגדי רכיבה מהר ככל האפשר. בשל הכללת זמן ההחלפה בתחרות, התפתחו עם השנים בגדים מיוחדים לטריאתלון אשר מתאימים גם לשחייה וגם לרכיבה, ובכך חוסכים את זמן החלפת הבגדים. כיום כוללת ההחלפה בקרב טריאתלטים מקצוענים רק הסרתם של משקפי השחייה וכובע השחייה וחבישת קסדת אופניים ומשקפי רכיבה. נעלי הרכיבה החדישות מחוברות לדוושות האופניים והמתחרה נועל אותם למעשה תוך רכיבה. מאזור ההחלפה יוצא המתחרה בריצה עם האופניים, עד מחוץ לשטחי ההחלפה, שם ניתן לעבור לרכיבה.הרכיבה מתנהלת גם היא לרוב סביב מסלול סגור, ובסיומה מתבצעת ההחלפה השנייה הכוללת הצבת האופניים במעמד, הסרת הקסדה, ונעילת נעלי ריצה. לאחר מכן יוצאים המתחרים למקצה הריצה'''.
חוקי התחרות העיקריים
המתחרים: נהוג להבדיל בין טריאתלטים "מקצוענים" לבין "חובבים", המהווים את רוב המתחרים בטריאתלון. עוד בשלב ההרשמה המתחרים נחלקים לפי קטגוריות מין וגיל, בדרך כלל במרווחים של חמש שנים בין קטגוריות הגיל. חלוקה זו משמעותית בעיקר עבור החובבים, ומאפשרת להם להשוות את הישגיהם לאלה של בני אותו גיל ומין.
בתחרויות רבות, ובמיוחד במרחקים הגדולים, קיימת מגבלה על הגיל המינימלי המותר בהשתתפות (בדרך כלל 18).
תחרות הטריאתלון הנה אישית ואסור למתחרה להיעזר בכל אדם שהוא, מתוך התחרות או מחוצה לה. יוצאות מכלל זה ה"תחנות" המפוזרות לאורך המסלול ומציעות למתחרים מזון ושתייה.
רוכבים מעוניינים לרכוב בסמיכות לרוכב אחר, על מנת להקטין את החיכוך עם האוויר: במשך שנים רבות נחשבה רכיבה בסמיכות (דראפטינג) לעבירה הגוררת פסילת משתתף, אך עם הפיכת הענף לספורט אולימפי הוסר האיסור על כך בחלק מהתחרויות.
בתחרויות טריאתלון מושם דגש רב על בטיחות לכל אורך התחרות: הכניסות והיציאות משטחי ההחלפה נעשות בצורה מבוקרת, ציוד בטיחות לרכיבה על אופנים ותקינותם המכנית נבדקים בטרם כל תחרות ומהווים תנאי להשתתפות בתחרות.
הבדלי טכניקה בין טריאתלון לבין שחייה, רכיבה וריצה
בשל היות הטריאתלון תחרות משולבת, נדרשת התאמה של טכניקות השחייה, הרכיבה והריצה הרגילות לתנאים הבלתי רגילים של טריאתלון. התאמת הטכניקות משמעותית מאוד להישגי המתחרים.
שחייה
השימוש ברגלים בשחיית טריאתלון קטן משמעותית מאשר בתחרות שחייה רגילה, בשל הצורך לשמור את הכוח ברגליים למקצה הרכיבה והריצה.
מתחרים רבים משנים מדי פעם תוך כדי התחרות את סגנון השחייה שלהם על מנת להתמודד עם מערבולות וגלים, וכן לשם שמירת אנרגיה למשחה הארוך.
השחייה, שמתבצעת לעיתים בדבוקה, שונה לחלוטין משחייה במסלול מופרד בבריכה, ועל המתחרה להיזהר שלא להיפגע ולא לפגוע במתחרים אחרים, לשמור על נתיב קרוב ככל האפשר לסימון ולשם כך להרים את הראש מדי פעם על מנת שלא לסטות מהמסלול. כמו כן עשויה השחייה לכלול צלילות לצורך התחמקות מגלים, וכן "תפישת גלים" בדרך חזרה אל החוף על מנת להגביר את המהירות תוך שימור אנרגיה.
טריאתלטים רבים כוללים באימוני השחייה שלהם שחייה בים פתוח לשם ההתנסות בתנאי השחייה השונים לחלוטין מאלה של בריכת שחיה. היות שלעיתים קרובות טמפרטורת הים קרה מאוד, הביא הדבר לפיתוח חליפות שחיה מיוחדות עבור טריאתלטים. חליפות אלה הנקראות Aquablade, שומרות חום, מגבירות את כוח הציפה ומקטינות את החיכוך עם המים – שני גורמים המגבירים את מהירות השחייה. כיום השימוש בחליפות שחייה חוקי כמעט בכל תחרויות השחייה וההיתר להשתמש בהן לרוב נקבע בבוקר התחרות לפי טמפרטורת המים, מכיוון שהן מהוות יתרון יחסי.
רכיבה
שלא כמו במרוצי אופניים, בהרבה תחרויות טריאתלון אסורה עדיין ההיצמדות לרוכב (דראפטינג). הדראפטינג נעשה בדבוקה (שני רוכבים ומעלה) ומטרתו לחסוך באנרגיה (עד כ-25%) ומאמץ על השרירים כאשר הראשון בדבוקה הוא ש"חוסם" את מרבית הרוח. איסור זה אינו קיים במשחקים האולימפיים ובתחרויות המאורגנות על ידי ה-ITU, ואף ישנן לא מעט תחרויות מאורגנות בארץ שמאפשרות רכיבה מסוג זה (במקצי הנוער בעיקר). בשל האיסור על הרכיבה בדבוקה, רמת הקושי של הרכיבה בטריאתלון גבוהה יותר - בדומה לתחרויות אופנים שהן " מרוץ נגד השעון". בעת רכיבה בטריאתלון יעדיפו טריאתלטים רבים סיבוב מהיר יותר של הדוושות ושימוש בהילוכים נמוכים בהשוואה למקובל במרוצי אופנים, וזאת על מנת להפחית את העומס על שרירי הרגלים הפעילים בריצה אשר תחל בסיום הרכיבה.
ריצה
המאפיין הייחודי הבולט ביותר של מקצה הריצה בתחרות טריאתלון נובע מהיותו המקצה האחרון. שרירי הגוף עייפים מאוד עוד בטרם תחילת הריצה. ההשפעה של עייפות זו, יחד עם שינוי צורת התנועה של הגוף מהתנועה המונוטונית של רכיבה לריצה, חזקה מאוד ומתוארת לפעמים על ידי טריאתלטים כיוצרת הרגשה של מעין "ריצת חלום" או "רגלי בטון" - תחושה שהרגלים נעות אך הגוף אינו מתקדם. תחושה זו עוברת לאחר כמה מאות מטרים של ריצה, כאשר הגוף מתרגל לתנועת הריצה. לשלב הראשון של הריצה מתווסף לפיכך גם קושי נפשי. על מנת להתגבר עליו כוללים הטריאתלטים באימוניהם תרגולים של מעבר זה.
תחרויות מפורסמות
מאות, אם לא אלפי תחרויות טריאתלון מתקיימות מדי שנה בכל העולם. להלן מספר תחרויות הנחשבות למפורסמות או למעניינות במיוחד:
איש הברזל קונה (Kona), הוואי. נחשבת משנת 1979 כאליפות העולם הבלתי רשמית. מקצה הרכיבה חוצה 180 ק"מ של מישורי בזלת באי הגדול של הוואי, מקום בו הטמפרטורה בשעות הצהריים עשויה להגיע עד 43 מעלות צלזיוס, והרוחות מגיעות למהירות 90 קמ"ש. מרוץ זה מהווה אתגר גם לטריאתלטים מנוסים.
"הבריחה מאלקטרז", סן פרנסיסקו, קליפורניה. זוהי תחרות לא סטנדרטית הנפתחת ב-2.4 ק"מ שחייה מסביב לאי אלקטרז - בקור העז של מימי מפרץ סן פרנסיסקו, רכיבה של 29 ק"מ וריצה של 13 ק"מ במסלול הכולל הרבה עליות ומורדות, כולל קטע טיפוס של 400 מדרגות. בשנים האחרונות התווסף לתחרות קטע "ריצת חימום" נוסף של 1.6 ק"מ מיד לאחר השחייה.
Wildflower הוא מרוץ חצי איש ברזל המתקיים מדי שנה בסביבות ה-1 במאי באגם סן אנטוניו שבדרום קליפורניה, מאז 1983. מתקיימת במקביל תחרות לשלושה מרחקים שונים, ומתאפיינת במסלול עם גבעות. זוהי אחת התחרויות הגדולות בעולם, בה משתתפים מדי שנה כ-6,000 טריאתלטים.
Life Time Fitness תחרות זו המתקיימת בסוף הקיץ במיניאפוליס ומציעה את הפרס הגדול ביותר מהווה מוקד משיכה לטובי הטריאתלטים מכל העולם.
הטריאתלון בישראל
ממוזער|שמאל|150px|טריאתלון קיסריה: היציאה מהמים
איגוד הטריאתלון הישראלי מונה למעלה מ-2000 חברים שמחציתם מאוגדים באגודות ספורט שונות. האיגוד מארגן כ-15 אירועי טריאתלון ודואתלון במרחקים השונים בכל שנה. העונה מתחילה בחודש מרץ כאשר אליפות המדינה מתקיימת מדי סוף שנה באילת. קיימת פעילות נרחבת של נבחרות ישראל - בוגרים, נוער וילדים, כולל מחנות אימון ותחרויות בישראל ומחוצה לה, בכללן אליפויות אירופה והעולם.
תחרויות עיקריות בישראל
טריאתלון אילת: מתקיים מדי שנה בדצמבר מאז 1987. משמש כאליפות ישראל הרשמית. כיום משתתפים כ-1500 מתחרים, וכן כמה מבכירי הטריאתלטים בעולם. טריאתלון אילת שנערך בשנת 2007 צורף לסבב האליפות השנתי של איגוד הטריאתלון הבינלאומי (ITU)
טריאתלון תל אביב על-שם סא"ל אייל וייס: התחרות נערכת בנמל תל אביב והיא אחת הפופולריות בארץ.
טריאתלון ראשון לציון ע"ש ליאור שבתאי
טריאתלון נשים ע"ש תמר דבוסקין: ספרינטריאתלון בהשתתפות נשים בלבד, מתקיים בהרצליה.
טריאתלון אשקלון המשמש כאליפות ישראל בטריאתלון ספרינט לבוגרים.
טריאתלון נתניה.
טריאתלון גן-שמואל, אליפות הפועל בטריאתלון: ע"ש סרן ערן גרביה ז"ל, החל משנת 94 התחרות נערכת במרכז הימי בשדות ים, אולימפי, ספרינט, ילדים.
טריאתלון אשדוד.
טריאתלון עמק המעיינות.
ישראמן אילת: טריאתלון איש ברזל וחצי איש ברזל. מסלול האופניים בכביש 12 ותנאי מזג האוויר מאתגרים את המשתתפים בתחרות הקשה.
2 תחרויות אולטרמן - חוצה את ישראל מצפון לדרום. המרחק כולל 10 ק"מ שחייה, 415 ק"מ אופניים ו-80 ק"מ ריצה.
IRONMAN טבריה: בנובמבר של שנת 2021 הגיע מותג IRONMAN לישראל בדמות טריאתלון טבריה.
אגודות טריאתלון בישראל
בישראל מספר רב של אגודות טריאתלון רשומות. חלקן תחרותיות וחלקן עממיות. חלקן מתמקדות בפיתוח הישגי של ילדים ושל נוער, וחלקן מתמקדות בהבאת ספורטאי קבוצות גיל שונים להישגים שונים ומגוונים.
ראו גם
איש הברזל
דואתלון
שחייה במים פתוחים
ספורט אתגרי
קישורים חיצוניים
איגוד הטריאתלון הישראלי
טריאתלון, באתר Shvoong
סרטונים בנושא אימון, באתר של ג'ו פריאל
תוכניות אימון מומלצות לטריאתלטים מתחילים (אנגלית)
היסטוריה של הטריאתלון
The Wildflower Triathlons
Escape from Alcatraz Triathlon
*
קטגוריה:ספורט אולימפי
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:3 (מספר) | 2024-07-23T22:08:42 |
מעגלים אלקטרוניים אנלוגיים | הפניה אלקטרוניקה תקבילית | 2009-05-10T08:25:22 |
ספר מלכים | ספר מְלָכִים הוא אחד מספרי הנביאים בתנ"ך, האחרון שעוסק בתיאור כרונולוגי של קורות עם ישראל. הספר מתאר את ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה, מעשיהם והאירועים בארץ בתקופתם, מימיו האחרונים של דוד המלך ועד חורבן בית המקדש הראשון.
בין הנביאים הבולטים המופיעים בספר ניתן למנות את אחיה השילוני, אליהו ואלישע.
על פי מסורת חז"ל, הספר כולו נכתב על ידי ירמיהו הנביא.
תוכן הספר ומבנהו
ספר מלכים מתאר את התקופה בה שלטו מלכים בממלכת יהודה וישראל. אך ספר זה אינו מתחיל בראשית ימי המלוכה אלא רק בשלהי ימיו של דוד המלך (בסביבות שנת 965 לפנה"ס). הוא מסתיים בחורבן בית ראשון (586 לפנה"ס), כליאתו של המלך הגולה יהויכין, ולבסוף שחרורו בידי מלך בבל.
סדר ימי השלטון של המלכים איננו מדויק ומלכים שונים מלכו בתקופות חופפות. ייתכן שבן ואביו שלטו יחד בתקופות מעבר או שמספר שנות המלוכה עוגל ואיננו מדויק. כמו כן ייתכן שמידע ממספר מקורות השתבש ונוצרו סתירות.
חלוקת הספר
החלוקה הידועה למלכים א' ומלכים ב' אינה מקורית, והיא חלוקה טכנית שמקורה בתרגום השבעים (שם נחשב הספר לספר אחד עם ספר שמואל, וחולק לארבעה חלקים עקב אורכו, בתרגום ליוונית: מלכים א, ב, ג, ד). במסורת היהודית הספר נחשב תמיד כספר אחד.
הכתוב נחלק רעיונית לשישה חלקים:
ממלכת ישראל המאוחדת בימי שלמה המלך (מלכים א', עד ).
פילוג הממלכה לממלכות יהודה וישראל ( – ).
אליהו הנביא ( – ).
אלישע הנביא ( – ).
תיאור מקביל של דברי ימי ממלכות ישראל ויהודה עד נפילת מלכות ישראל בידי תגלת-פלאסר השלישי מלך אשור ( – ).
תולדות ממלכת יהודה עד כיבוש ירושלים בידי נְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בבל וחורבן הבית הראשון ( – ).
שלמה המלך
אחרית ימי דוד (): אדוניה, בנו של דוד, מנסה להפוך את עצמו ליורש העצר. דוד מכריז על בנו האחר שלמה כיורש.
צוואת דוד (): דוד מצווה על בנו שלמה להרוג את אדוניה, את יואב בן צרויה ואת שמעי בן גרא. דוד מת ושלמה עושה כמצוותו.
חלום שלמה בגבעון (): אלוהים מתגלה אל שלמה בחלום, והלה מבקש ממנו יכולת להבדיל בין טוב לרע.
משפט שלמה (): שתי נשים שטענו כל אחת לאימהות על ילד באות אל שלמה, ובתרגיל מבריק הצליח שלמה לחשוף מי מהן היא האם האמיתית ומי המתחזה.
בניית המקדש (-): שלמה מורה לייבא עצים מחירם מלך צור ולהכין כלים מזהב לשם בניית בית המקדש הראשון.
חנוכת המקדש (): שלמה חונך את בית המקדש בטקס מפואר.
מלכת שבא (): מלכת שבא באה לפגוש את שלמה בארמון כדי לנסותו בחידות.
פילוג הממלכה
רחבעם מלך יהודה, ירבעם מלך ישראל ופילוג ממלכת ישראל המאוחדת (): עשרת השבטים בהנהגת ירבעם פורשים מהממלכה המאוחדת עקב עול המיסים של רחבעם בן שלמה.
איש האלוהים מיהודה והנביא מבית אל (): איש האלוהים מיהודה המבקר את ירבעם אומר שהוא לא ישתה כל עוד הוא נמצא בבית אל. הנביא מבית אל משכנע אותו לעשות כן, וכעונש מומת איש האלוהים.
מסע שישק (): אחיה מוסר לירבעם נבואה על סופו של בית ירבעם. שישק מלך מצרים, המזוהה עם שושנק הראשון, פולש ליהודה ובוזז את אוצרות המקדש.
אביה, אסא ויהושפט מלכי יהודה, נדב ובעשא מלכי ישראל ומלחמת אסא ובעשא (): בעשא, משרי צבאו של נדב בן ירבעם, מדיח אותו בהפיכה, נלחם עם אסא מלך יהודה ושודד את אוצרותיו.
אלה, זמרי, תבני ועמרי מלכי ישראל (): זמרי מדיח מהמלוכה את אלה, בנו של בעשא. זמרי חושש שעמרי שר הצבא ידיח אותו, ומתאבד. תבני מנסה להשתלט על המלוכה לאחר מות זמרי, אך עמרי מדיח אותו.
אליהו הנביא
150px|ממוזער|שמאל|עליית אליהו השמיימה
אחאב מלך ישראל והבצורת בתקופת אחאב (): בימיו של אחאב, בנו של עמרי, מתחילה בצורת. אליהו מגיע לנהר הירדן ושם עורבים מביאים לו לחם ובשר באורח נס, חרף הבצורת.
האישה מצרפת (): אליהו מגיע לעיר צרפת. שם הוא פוגש אישה ובאורח נס ממלא לה כד שמן ומרפא את בנה.
אליהו ונביאי הבעל בכרמל (): אליהו מתחרה על הר הכרמל עם נביאיו של האל בעל בשאלה מי יקבל את הקורבנות שהם מקריבים. לאחר שאליהו מנצח הוא שוחט 450 נביאים.
אליהו בנקרת הצור (): אליהו מגיע להר סיני, שם אלוהים אומר לו כי חזאל ימלוך על ארם, יהוא ימלוך על ישראל ואותו כנביא יחליף אלישע.
מלחמות אחאב בבן הדד (, ): בן-הדד השני מלך ארם מנצח פעמיים את אחאב מלך ישראל בקרב. במלחמה האחרונה נהרג אחאב.
כרם נבות (): המלך אחאב חושק בכרמו של נבות היזרעאלי, ואיזבל אשתו מעלילה עליו עלילה כך שיוצא להורג. אליהו מנבא לאחאב נבואה על מפלתו עקב חטאו, ואומר לו: "הרצחת וגם ירשת?".
אחזיה ויורם מלכי ישראל ובעל זבוב (): אחזיה בן אחאב, מלך ישראל החדש, חולה, ושולח שליחים לאל בעל זבוב כדי שירפאוהו. אחזיה מת עקב חטאו ויורם אחיו ומולך תחתיו.
עליית אליהו לשמיים (): אליהו עולה לשמיים ליד נהר הירדן ברכב אש וסוסי אש. אלישע צופי בו. בני הנביאים מנסים לחפש את אליהו לאחר עלייתו, ללא הצלחה.
אלישע הנביא
150px|ממוזער|שמאל|מצבת מישע, המתארת את מלחמת ישראל ויהודה במואב
מעיין אלישע (): תושבי עיר מבקשים מאלישע שיטהר את המים העכורים שבעירם, וכך נעשה.
אלישע והדובים (): בהגיעו לבית אל, נערים מכנים את אלישע "עלה קירח". בתגובה אלישע שולח 2 דובים מן היער שהורגים 42 נערים.
מלחמת ישראל ויהודה במואב (): מישע מלך מואב מורד בישראל, שמגייסת את אדום ויהודה למלחמה נגדו. בדרכם להילחם נתקלים הכוחות במחסור במים, ואלישע מסייע בהשגתם. מישע מנצח במלחמה לאחר שהקריב את בנו.
נס אסוך השמן (): הנביא אלישע מגדיל באורח נס את כמות השמן שהייתה לאישה שנצטרכה לשלם את חובותיה.
האישה השונמית (): הנביא אלישע פוגש אישה חשוכת ילדים ומבטיח לה כי יוולד לה בן. מקץ שנה נולד לה בן אך הוא נפטר בילדותו, ואלישע מחייה אותו.
נס הנזיד (): אלישע מרפא נזיד רעיל.
חטא גיחזי (): נעמן, שר הצבא של ארם, מתרפא מצרעתו באמצעות טבילה בירדן, כעצת אלישע. גיחזי, עבדו של אלישע, מבקש כסף תמורת הטבילה. גיחזי מצטרע בעצמו כי הוא לא אמור היה לעשות כן.
נס הצפת הגרזן (): הגרזן של חבריו של אלישע טובע בתוך מימי הירדן. אלישע זורק חתיכת עץ על פני הנהר והגרזן צף מחדש.
ארבעת המצורעים (-): בן-הדד השני מלך ארם מטיל מצור על שומרון, בירת ישראל. הארמים מגורשים באורח נס והעם מתחיל לבזוז את המאכלים שהשאירו הארמים ולמוכרם בזול, כנבואת אלישע.
חזאל מלך ארם (): בן-הדד השני מלך ארם מודח על ידי חזאל, שמולך תחתיו.
תולדות ישראל ויהודה
150px|ממוזער|שמאל|כתובת תל דן, המתארת בעקיפין את מרד יהוא
יורם ואחזיה מלכי יהודה (): שני מלכיה הבאים של יהודה, בנו ונכדו של יהושפט, נלחמים במואב ובארם.
יהוא מלך ישראל ומרד יהוא (-): יהוא, משרי הצבא של יורם מלך ישראל, מורד בו והורגו. הוא הורג גם את אחזיה מלך יהודה.
עתליה מלכת יהודה והמלכת יואש (): לאחר מות בנה אחזיה לוקחת אימו את השלטון בכוח. יהושבע אחות אחזיה מאתרת את יואש, בנו היחיד של אחזיהו שנותר בחיים. עתליה נרצחת ויהוידע הכהן מכתיר את יואש במקומה.
יואש מלך יהודה (): יואש בן אחזיה מחזק את בדק הבית בבית המקדש ומשלם מס לחזאל מלך ארם, לאחר שהלה תקף אותו. בשלהי ימיו הוא נרצח בידי עבדיו.
יהואחז ויואש מלכי ישראל (): בנו ונכדו של יהוא בהתאמה נלחמים בארם במהלך תקופת מלכותם. אלישע מנבא ליואש נבואת ניצחון על ארם ונפטר זמן קצר לאחר מכן.
אמציה מלך יהודה ומשל החוח והארז (): יואש מלך ישראל מזהיר את אמציה בן יואש, מלך יהודה, מכך שיתקוף אותו. אמציה אינו שועה לקריאותיו אלה של יואש, והלה מנצח את אמציה בקרב.
ירבעם השני מלך ישראל (): מלך ישראל החדש, בנו של יואש, מצליח להרחיב את גבולות ארצו.
עוזיהו ויותם מלכי יהודה (, ): מלך יהודה החדש, בנו של אמציה, חולה בצרעת, בנו יותם משמש כעוצר במשך רוב שנותיו ומכהן בתפקיד לאחר מותו.
זכריה, שלום, מנחם ופקחיה מלכי ישראל (): תקופת אי-יציבות עוברת על ממלכת ישראל. זכריה, בנו של ירבעם השני והאחרון בשושלת יהוא, מודח בהפיכה. לגורל דומה זכו כל המלכים שבו אחריו, פרט למנחם.
פקח מלך ישראל, אחז מלך יהודה ומלחמת פקח ואחז (): ארם-דמשק וישראל תוקפות את יהודה וצרות על ירושלים. אחז מלך יהודה מצליח לשחד את תגלת פלאסר, מלך אשור, כדי שיציל אותו.
הושע מלך ישראל וחורבן ממלכת ישראל (): הושע ממונה למלכה החדש של ישראל מטעם אשור, ומורד בה כעבור כמה שנים. ממלכת ישראל נכבשת על ידי תגלת פלאסר מלך אשור, ומפסיקה להתקיים כמדינה ריבונית.
תולדות יהודה
150px|ממוזער|שמאל|כתובת השילוח, שמתארת, ככל הנראה, "את הברכה ואת התעלה" שחצב חזקיהו
חזקיהו ומסע סנחריב (-): חזקיהו, בנו של אחז, הורס את מקומות הפולחן ברחבי ממלכת יהודה. אלוהים גומל לו על כך ומסייע לו לנצח את סנחריב, המלך האשורי, שביקש לכבוש את יהודה.
מנשה ואמון (): מנשה, בנו של חזקיהו, משקם את מקומות הפולחן ברחבי הממלכה שהרס אביו. נביאיו מתנבאים כי יהודה תיחרב. אמון ממשיך את מורשת אביו מנשה. עבדיו מתנקשים בחייו לאחר זמן מועט בשלטון.
יאשיהו, מציאת ספר התורה והרפורמה (-): יאשיהו עורך רפורמה דתית מקיפה והורס שנית את מקומות הפולחן ברחבי הממלכה כדי לרכז את הפולחן במקום אחד. יאשיהו לבסוף מוצא את מותו בקרב מול מלך מצרים.
יהואחז (): יהואחז מומלך לאחר מות אביו יאשיהו. המצרים אוסרים את יהואחז וממנים על יהודה את אחיו יהויקים, כדי שיהיה מלך כלבבם.
יהויקים (-): מצרים נחלשת. ממלכת יהודה משתעבדת לבבל אך מורדת בה. נְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בבל שולח את צבאו כדי לדכא את המרד.
יהויכין וגלות יהויכין (): נְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בבל כובש את יהודה ומגלה את עלית העם. הוא ממנה מלך כלבבו על יהודה.
צדקיהו וחורבן ממלכת יהודה (-): ממלכת יהודה מורדת שנית בבבל ונופלת לחזקתו של נְבוּכַדְנֶאצַּר, שמגלה את יתר העם במה שנודע כגלות בבל.
סגנון הספר
ניכרת אחידות בעריכת הספר לכל אורכו. מופיעה רשימה מפורטת של מלכי שתי המלכויות, כשלגבי כל מלך מצוין באיזו שנה למלכות המלך המקביל לו (בממלכה השנייה) הוא עלה למלוכה (סינכרוניזְם). אצל מלכי יהודה מצוין שם אם המלך וברוב המקרים מצוין מקום קבורתו ותקציר מפעולותיו. ייתכן שמלכים מסוימים הקפידו לתעד את קורותיהם יותר מאחרים, ועל כן אלו נשמרו ומופיעים ביתר פירוט בספר מלכים. כאלו הם דברי ימי אחאב, חזקיהו ויאשיהו. מרבית הנאמר כתוב בפרוזה בסגנון תיאורי-תיעודי, אך הכתוב משלב גם קטעי שירה, פתגמי חכמה ודברי מוסר.
הסיפורים הם מגמתיים ובאים להוכיח שקיים קשר בין התנהגות העם לבין מתנת המלוכה, שקיבל העם לאחר שנים רבות של בקשות משמואל וקודמיו. תקופה המלוכה נחשבה בעיני העם לתקופה של שגשוג מדיני, ביטחון ושלום, וכן הכרה פוליטית בריבונות הלאומית של העם ובסמכותו של המלך כריבון שלו.
הרוצה לדעת עוד על תולדות כל מלך מופנה על ידי הכתוב לספרי "דברי הימים למלכי יהודה" ו"דברי הימים למלכי ישראל". ספרים אלו לא שרדו עד ימינו, והם כנראה המקורות העיקריים לנאמר בספר מלכים. מקורות אחרים הם כנראה ספרים שתיעדו את תולדות הנביאים, כמו אליהו ואלישע. ניתן ללמוד עוד על תולדות המלכים השונים מידיעות המופיעות בספר "דברי הימים" המקראי, וכן בספרים ירמיהו וישעיהו, שבהם מופיעים לעיתים תעתיקים מילה במילה של הנאמר ב"ספר מלכים", ופעמים נראה שהכתוב בדברי הימים מתכתב עם ספר מלכים ומפרש אותו אפילו מילולית. חלק מנביאי תרי עשר ליוו גם הם את תקופת בית ראשון. בתעודות אשוריות ובבליות, חלקן בעברית, אפשר ללמוד עוד על תולדות המלכים, בעיקר אלו האחרונים מבין מלכי יהודה, ידיעות שאינן חלק מתוכנו של ספר מלכים.
סיבתיות כפולה בספר מלכים
הגדרה
המושג סיבתיות כפולה הוטבע על ידי חוקר המקרא יחזקאל קויפמן שהתמודד עם חלקים מההיסטוריוגרפיה המקראית בספר יהושע בהתייחסו למלחמות כיבושי הארץ. מושג זה מנמק אירועים המתרחשים במציאות באמצעות שתי סיבות: האחת, ריאלית הקשורה לפעילותם האנושית של בני האדם, והאחרת לרצונו של אלוהים והנהגתו את ההיסטוריה.
דוגמאות לסיבתיות כפולה בספר מלכים
פילוג ממלכת ישראל המאוחדת התרחש בימי המלך רחבעם, ומתואר תחילה סביב עילה ריאלית־אנושית: סירובו של רחבעם להקל על שבטי ישראל מעול המיסים הכבד שהטיל עליהם אביו שלמה: רחבעם העדיף להקשיב לעצת רעיו הנערים וקומם את זעמם של שבטי הצפון המופלים לרעה, שייסדו ממלכה נפרדת והמליכו עליהם את ירבעם בן נבט, שכבר בימי שלמה מרד על רקע התנגדותו למפעלי הבניה. הרב אלסטר טוען שהשתלשלות האירועים ההגיונית בדרך של שרשרת סיבות ותוצאות מוסברת היטב על רקע מעשיו של רחבעם. המניעים למעשיו תלויים בנסיבות שבהן פעל ובאישיותו, כפי שהיא מתגלה במהלך הסיפור.
אך לצד ההתרחשות הריאלית, המקרא מוסיף ומספר שהפילוג נעשה על פי רצון האל:
רחבעם נענש על פי תורת הגמול, בשל חטאי שלמה אביו שליבו לא היה שלם עם אלוהים:
חיבורו של ספר מלכים
לפי חז"ל
לפי הכתוב בברייתא, ירמיהו הוא זה שכתב את ספרו, ספר מלכים ואת מגילת איכה. על פי ברייתא זו עמדתם של חז"ל היא שמחבר הספר הוא ירמיהו הנביא, שחי באותה תקופה בה מסתיימת הכרונולוגיה הארוכה של ספר מלכים, היינו חורבן הבית ורצח גדליהו בן אחיקם. מנחם בולה, בפירוש דעת מקרא לספר, ביסס דעה זו על הקבלות ספרותיות בינו ובין ספר ירמיהו. קיימים קווי דמיון רעיוניים וסגנוניים המשותפים לספר מלכים ולספר ירמיה, אך יש הסוברים כי אין די בקווי הדמיון הללו להוכיח כי ירמיה חיבר את ספר מלכים.
לפי המחקר
בניגוד למה שנכתב בברייתא האמורה, חוקרי מקרא סוברים כי הספר נערך וחלקיו חוברו במחצית השנייה של תקופת גלות בבל.
תקופת המאורעות המתוארים בספרי מלכים היא ממחצית המאה העשירית ועד שחרור המלך יהויכין מכלאו של מלך בבל בשנת 561 לפנה"ס, באמצע גלות בבל. אך נראה שכותב הספר השתדל לסיים אותו בנימה חיובית, ובהנחה שכתב בסופו את האירוע המעודד האחרון שהכיר, ניתן להסיק שהספר נכתב לפני הכרזת כורש בשנת 538 לפנה"ס (שהרי זהו אירוע מעודד הרבה יותר), אם כי ייתכן שהספר עבר עריכות נוספות גם לאחר התאריך הזה.
המחבר של חלק הארי בספר מלכים מזוהה עם האסכולה הדויטרונומיסטית, האסכולה שהייתה אחראית לכתיבתו של ספר דברים. נקודת מפתח בחקר המקרא הוא הסיפור של מציאת ספר התורה בימי יאשיהו, בפרק כ"ב של ספר מלכים ב'. בסיפור נאמר:
בכך רומז הכתוב לריכוז הפולחן במקום אחד. קריאות דומות אנו רואים גם בספר דברים:
כך ניתן לחזק את זיקתו מחברו של ספר דברים לזו של ספר מלכים. ההשפעות הדויטרונומיסטיות בספר באות בעיקר בתיאורי המלכים, שבהם משתמש המחבר במבנה קבוע. . מאוחר יותר, בא המחבר לדרג את המלך, מבחינת נאמנותו לאלוהים:
עבור מלכי יהודה משתמש המחבר, בדרך כלל, בנוסח הזה: . כך נאמר על כל המלכים עד ליאשיהו, שכן יאשיהו היה זה שביטל את המצב של ריבוי מקומות הפולחן והסיר את במות הפולחן, וכך ריכז את בירושלים. הביטוי "עשה הישר בעיני ה'" מופיע למכביר גם בספר דברים, למשל: . הביטוי מופיע בספרים דברים, מלכים ודברי הימים גרידא, שעה שהאחרון מעתיק את הנוסח מתוך ספר מלכים. קשר זה מחזק אף הוא את זיקת מחברו של ספר דברים לספר מלכים.
עבור מלכי ישראל משתמש המחבר, בדרך כלל, בנוסח הזה: . חטאותיו של ירבעם בן נבט הן, לדברי המחבר, הקמת שני מקדשים: אחד בדן ואחד בבית אל. בכך שרר בממלכת ישראל מצב של ריבוי מקומות פולחן. זוהי מגמה המנוגדת לריכוז הפולחן, שאליה שאפו המחברים מהאסכולה הדויטרונומיסטית. משום כך, עשו מלכי ממלכת ישראל הרע בעיני ה', לדברי המחבר.
נוסחת הסיכום המקובלת לדברי ימי המלכים היא, בדרך כלל, כזאת: . בכך רומז המחבר לספר דברי הימים למלכי יהודה. ספר זה כנראה לא היה ספר דברי הימים הנמצא בתנ"ך אף הוא, אם כי, ככל הנראה, כרוניקות מלכותיות של המלכים בשתי הממלכות שבהן השתמש המחבר.
ספר מלכים בתרבות
הספר עובד לסדרת טלוויזיה מלכים (2024) בהפקת ערוץ הטלוויזיה הברזילאי Record TV.
ראו גם
מלכי יהודה וישראל
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ספר מלכים א באתר 929 - תנ"ך ביחד
ספר מלכים א באתר בני ציון - בונים קומה בתנ"ך
ספר מלכים ב באתר 929 - תנ"ך ביחד
מנחם הרן (עורך), עולם התנ"ך: גרשון גליל (עורך), מלכים א', דברי הימים הוצאה לאור, 1996-1983:
פרק 69 – דבר היום: לרבע את המעגל – על קשיים כרונולוגיים בספר מלכים בפירוש רש"י בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
מלכים
מלכים | 2024-10-14T10:53:23 |
ליל הסכינים הארוכים | REDIRECTליל הסכינים הארוכות | 2004-12-18T20:09:08 |
מלכים א | REDIRECTספר מלכים | 2024-05-21T21:33:37 |
מלכים ב | REDIRECTספר מלכים | 2004-12-18T20:17:44 |
מלחמת 1812 | מלחמת 1812 (באנגלית: War of 1812) הייתה מלחמה שהתנהלה החל מאמצע שנת 1812 עד לתחילת 1815, בין ארצות הברית לאימפריה הבריטית. המלחמה פרצה בשל כמה סיבות: רצונה של ארצות הברית להתרחב אל מה שנקרא "הטריטוריה הצפון מערבית" (Northwest Territory, כיום שטחיהן של המדינות אוהיו, אינדיאנה, אילינוי, מישיגן וויסקונסין), מגבלות סחר שהטילו הבריטים על הסחר עם האימפריה הצרפתית הראשונה בשל המלחמות הנפוליאוניות שהתנהלו באותן שנים בין בריטניה וצרפת, גיוס בכוח של מלחים אמריקאים בעלי אזרחות בריטית לצי הבריטי, תמיכתם של הבריטים בשבטי האמריקאים הילידים נגד ההתפשטות האמריקאית מערבה, ובשל מה שהאמריקאים ראו כפגיעה בכבוד הלאומי שלהם.
עד 1814 נקטו הבריטים אסטרטגיה הגנתית בעיקרה, והסתפקו בהדיפת הניסיונות של ארצות הברית לפלוש למושבות הבריטיות בקנדה, קנדה עילית ותחתית (Upper and Lower Canada, כיום קוויבק ואונטריו, בהתאמה). ב-1813 הצליחו האמריקאים להשתלט על ימת אירי ועל חלקים מאונטריו ולהרוס את חלומו של טקומסה, מנהיג האמריקאים הילידים, להקים פדרציה של כל השבטים, ובדרום מערב הצליח גנרל אנדרו ג'קסון להשפיל את האומה הילידית של שבט הקריק (Creek Nation). ואולם, עם תבוסת נפוליאון ב-1814 היו הבריטים יכולים להפנות לזירה כוחות גדולים. הם העבירו שלוש ארמיות גדולות, ואלו נחלו הצלחות: באוגוסט 1814 כבשו הבריטים את וושינגטון די. סי. ושרפו אותה. האמריקאים הצליחו להדוף מתקפות בריטיות נוספות על ניו יורק, על בולטימור ועל ניו אורלינס.
בנוסף לזירה היבשתית, התנהלה לוחמה ימית ערה: אוניות מלחמה ופריבטירים של שני הצדדים תקפו את אוניות הסוחר של היריב, והבריטים הטילו הסגר ימי על החוף המזרחי של ארצות הברית. הבריטים גם פשטו בכוח רב מן הים על יעדי חוף אמריקאיים. הלחימה היבשתית התנהלה לאורך החוף הדרומי (ממפרץ מקסיקו מזרחה) והמזרחי, מניו אורלינס וצפונה, ולאורך הימות הגדולות ונהר סנט לורנס בצפון, וכן מול השבטים הילידים. שני הצדדים הצליחו לתפוס שטחים של היריב, אך פלישות אלו היו זמניות, והשטחים שנכבשו הוחזרו על ידי שני הצדדים בסיום המלחמה.
קרבות מוצלחים הביאו למעין תחושה של אופוריה בקרב הציבור בארצות הברית, שראה במלחמה מעין מלחמת עצמאות שנייה מול בריטניה. אחד הקרבות שהתפרסמו במיוחד בתודעה האמריקאית היה ההגנה המוצלחת על בולטימור, שסיפקה את ההשראה לכתיבת השיר "הדגל זרוע הכוכבים" (The Star-Spangled Banner), שהפך להמנון ארצות הברית. סיום המלחמה הביא לתקופה רגועה בשיח הציבורי בארצות הברית, תקופה שנקראה "תקופת התחושות הטובות" (Era of Good Feelings). גם קנדה יצאה מן המלחמה בתחושות לאומיות מחוזקות ואווירה של סולידריות לאומית. הבריטים ראו במלחמה מעין מלחמה צדדית, בצל המלחמות המתמשכות באירופה, והעדיפו לסיים את המלחמה כדי לפתוח בעידן של שלום ויחסי מסחר פוריים עם ארצות הברית.
רקע
העילות למלחמה היו תוצאה של האינטרסים המנוגדים של כמה צדדים שפעלו בו זמנית בזירה: מצד אחד עמדה ארצות הברית הצעירה שביססה זה עתה את עצמאותה, החלה להתפשט מערבה. מן הצד השני עמדו האימפריה הבריטית - בריטניה הגדולה עצמה ומושבותיה בצפון אמריקה, שכמה עשרות שנים לאחר מכן יהפכו לקנדה, וכן אומות הילידים האמריקאים שהתנגדו למהלכי ההתפשטות מערבה של ארצות הברית, וניסו להתגבש בעצמן למעין קונפדרציה משלהן שתבלום את התקדמותה של ארצות הברית אל עומק היבשת. מעבר לאינטרסים ביבשת אמריקה הצפונית, הושפעו כל הצדדים ממהלכי המלחמות הנפוליאוניות באירופה באותן שנים, מלחמות שבהן נטלה בריטניה חלק מרכזי.
ההתנגשות הראשונה בין ארצות הברית לבריטניה הייתה במלחמת העצמאות של ארצות הברית, שהסתיימה ב-1783 בהסכם פריז. שתי המדינות החליפו ביניהן שגרירים, אולם היחסים נותרו מתוחים. כאשר הכריזה בריטניה מלחמה על צרפת ב-1793, כמעט שפרצה מלחמה גם בין ארצות הברית לבריטניה. ב-25 במרץ 1802 חתמו בריטניה וצרפת על הסכם אמיין, שהביא לתקופת שלום קצרה, אך כבר ב-1803, לאחר שנה אחת בלבד, הסתיימה תקופת השלום והמלחמה החלה מחדש.
הפסקת המסחר עם אירופה
ב-21 באוקטובר 1805 הביס הצי המלכותי הבריטי את הצי המשולב של ספרד וצרפת בקרב טרפלגר, ובריטניה הפכה לשליטה הבלתי מעורערת בים. תוכניותיו של נפוליאון לפלוש לבריטניה הפכו בלתי מעשיות. ואולם, חודש וחצי לאחר מכן, ב-2 בדצמבר 1805, בקרב אוסטרליץ, זכו הצרפתים לניצחון מוחץ על צבאות הקואליציה שעמדו מולם. למעשה, בריטניה נותרה היריבה המשמעותית היחידה של צרפת. כדי לפעול נגדה יצר נפוליאון את השיטה הקונטיננטלית - חרם כלכלי שלו היו שותפות בעל כורחן גם פרוסיה, אוסטריה ורוסיה; השיטה הקונטיננטלית הייתה מבוססת על כך שיבשת אירופה תספק את צורכי עצמה, ותחרים סחורה המגיעה מבריטניה. זו האחרונה גמלה בהטלת מצור ימי על אירופה.
המצור פגע קשות במסחר האמריקאי, שחלק נכבד ממנו היה תלוי ביבשת הישנה. ארצות הברית ראתה בכך הפרה בוטה של זכויותיה כמדינה נייטרלית, אך הבריטים סברו שעדיף לפגוע בזכויות אלו מאשר לאפשר לארצות הברית לסחור עם האימפריה הצרפתית. מעבר לשיקולים האסטרטגיים, חששו הבריטים גם מהגידול המהיר בנפח המסחר הימי של ארצות הברית: בין השנים 1802 ל-1810 גדל צי הסוחר של ארצות הברית כמעט פי שניים, והפך לצי הסוחר הנייטרלי הגדול ביותר בעולם. עיקר הסחר האמריקאי היה מופנה לבריטניה: כ-80% מהכותנה שגדלה בארצות הברית שווקה בבריטניה, וכ-50% משאר הייצוא שלה נועד לשווקים בבריטניה. הבריטים החלו לחשוש מהתחרות המסחרית ההולכת וגדלה, ואילו ארצות הברית ראתה בהגבלות המסחר פגיעה בחוק הבינלאומי.
גיוס בכפייה והתנגשות בים
שמאל|ממוזער|250px|קריקטורה מ-1780 המתארת גיוס בכפייה לצי הבריטי. שיטות דומות הונהגו כלפי מלחים על ספינות אמריקאיות
במהלך המלחמות הנפוליאוניות גדל מאוד הצי המלכותי הבריטי, והיה לצי המלחמתי הגדול בעולם: הצי הבריטי כלל 175 אוניות קו וכ-600 אוניות מלחמה אחרות. כדי להפעיל את ה"גרנד פליט" ("הצי הגדול") היו הבריטים זקוקים לכ-140,000 קצינים ומלחים. בימי שלום, כאשר הצי היה קטן בהרבה, היו מלחי הצי בעיקר מתנדבים, ואולם בעת מלחמה היה צורך במספר רב בהרבה של מלחים. כדי למלא את מצבת כח האדם היה צורך בהעברת מלחים מצי הסוחר הבריטי לצי המלכותי. אך לעיתים רחוקות הסכימו מלחי צי הסוחר לעבור מרצונם; השירות בצי המלכותי היה קשה בהרבה ומתגמל הרבה פחות. בשל כך, הופעלה בעתות כאלה שיטה של גיוס בכפייה (Impressment) של מלחים מצי הסוחר הבריטי: מלחים של הצי המלכותי היו חוטפים מן החוף מלחים מצי הסוחר, ואף מורידים אותם בכוח מאוניות במהלך הפלגה.
מלחים בריטים רבים עברו לשרת גם על אוניות סוחר אמריקאיות. ההערכה היא שעל אוניות כאלה שירתו כ-11,000 מלחים בעלי אזרחות של ארצות הברית, מהם כ-9,000 איש שהיו בריטים במקור. הבריטים ראו במלחים אלה עריקים, ולפיכך היוו אנשים אלה מאגר חשוב של כוח אדם מנוסה עבור הצי. כחלק מהמצור על אירופה, הופעלו חוקים שנקראו "פקודות המועצה" (Orders of the Council), ועל פיהם החל הצי הבריטי לחפש עריקים על ספינות סוחר אמריקאיות. במהלך החיפושים גויסו בכפייה כ-6,000 מלחים אמריקאים; מה שהחמיר יותר את המצב היה השימוש בתעודות מזויפות, שהקשה על הבריטים. מצב זה הביא לכך שלעיתים גויסו בכפייה גם מלחים אמריקאים לכל דבר. שיטות אלה העלו את חמתה של דעת הקהל בארצות הברית, והעובדה שספינות מלחמה בריטיות ארבו מעבר לקו המים הטריטוריאליים של ארצות הברית כדי ללכוד עריקים ולהחרים סחורה המיועדת לאירופה רק ליבתה עוד את המתיחות. הסיסמה "מלחמה למען סחר חופשי ולמען זכויות המלחים" הייתה אחת הסיסמאות הבולטות של ארצות הברית במהלך המלחמה.
שמאל|ממוזער|250px|איור מ-1896 המתאר את "תקרית צ'ספיק"
אחת התקריות הבולטות הייתה תקרית צ'ספיק (Chesapeake Affair). ב-22 ביוני 1807 עצרה אוניית המלחמה הבריטית "לאופרד" את הפריגטה האמריקאית "צ'ספיק" ודרשה לבצע על סיפונה חיפוש אחר עריקים. הספינה האמריקאית סירבה לחיפוש, ואז פתחה "לאופרד" באש. האונייה האמריקאית לא הייתה מוכנה לקרב, ו-21 אמריקאים נהרגו; קברניט "צ'ספיק" הציע להיכנע, אך המפקד הבריטי התעלם וביצע את החיפוש, במהלכו נלכדו ארבעה עריקים. הממשל ודעת הקהל בארצות הברית רתחו על הפרת הריבונות, ונשמעו בארצות הברית קולות רבים שדרשו צעדים צבאיים. הנשיא תומאס ג'פרסון העדיף לפנות לצעדים כלכליים ופוליטיים, מכיוון שהעריך שלארצות הברית אין אופציה צבאית כנגד הבריטים. כתגובה על האירוע הוטל איסור על סחר עם בריטניה, אך האיסור פגע בארצות הברית יותר מאשר בבריטניה ובוטל ב-1809 על ידי הקונגרס. יתרה מכך, במשך כל תקופת החרם התחזקו ההברחות מארצות הברית לבריטניה דרך קנדה הבריטית, שהפכה למרכז מסחר חשוב כלכלית. תושבי צפון ארצות הברית החלו מתקנאים בעמיתיהם הקנדים והרצון לפגוע במסחר הקנדי דרך אגן הנהר סנט לורנס התחזק.
התפשטות מערבה
שמאל|ממוזער|250px|טקומסה
ארצות הברית הייתה בעיצומו של מהלך התפשטות מערבה. אחד משיאיו התרחש בתחילת המאה, מהלך שנקרא "רכישת לואיזיאנה": נפוליאון קיבל את טריטוריית לואיזיאנה מספרד, לאחר שזו זכתה בה במלחמת שבע השנים, חמישים שנה קודם לכן. כישלונה של צרפת בקרבות הימיים מול בריטניה שכנע את צרפת שלא תוכל לשלוט בטריטוריה החדשה, וב-30 באפריל 1803 נמכרה הטריטוריה לארצות הברית תמורת 15 מיליון דולר, במה שנודע כ"רכישת לואיזיאנה". היה זה שטח עצום, כמעט שליש משטחה של ארצות הברית כיום (ובו נכללות כיום המדינות איווה, מיזורי, ארקנסו, דרום דקוטה, נברסקה, קנזס ואוקלהומה, וחלקים ניכרים ממינסוטה, לואיזיאנה מונטנה, ויומינג וקולורדו), מהלך שכמעט הכפיל את שטחה של ארצות הברית דאז.
בהסכם פריז שסיים את מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מסרה בריטניה לארצות הברית שטח נרחב שנקרא "הטריטוריה הצפון מערבית" (Northwest Territory, כיום שטחיהן של המדינות אוהיו, אינדיאנה, אילינוי, מישיגן וויסקונסין). כאן הייתה נקודת החיכוך השנייה בין ארצות הברית לבריטניה, שהייתה סכסוך אלים וחריף יותר מן ההתמודדות הימית במזרח. הסכסוך היה בין תושבי הספר האמריקאי לבין בריטניה, סכסוך חזיתי שנבע מניגוד אינטרסים מוחלט.
סכסוך זה היה מתוח יותר בשל העובדה שהיה שותף לו גורם שלישי, האינדיאנים. אלה ניצבו גם הם נגד האמריקאים הלבנים, שהתיישבותם בטריטוריות אלה הביאה לנישול אינדיאנים משטחי המחיה שלהם, תוך עימות אלים, רווי סחטנות והונאה. הבריטים ראו בילידים האמריקאים מחסום בפני התפשטותה של ארצות הברית על פני היבשת הצפונית וכן היה להם אינטרס מסחרי בהבטחת קיומם ושלומם של הילידים האמריקאים, כספקי פרוות של חיות בר. הבריטים חתמו מפעם לפעם על בריתות צבאיות עם הילידים האמריקאים וסיפקו להם נשק וציוד. התושבים הלבנים של הספר האמריקאי רחשו שנאה עמוקה לבריטים והאשימו אותם בהתססת הילידים האמריקאים נגד ההתיישבות הלבנה והטילו עליהם את האחריות לטבח גברים, נשים וילדים. המתיישבים תבעו לסלק אחת ולתמיד את הנוכחות וההשפעה הבריטית מיבשת אמריקה הצפונית.
קרב טיפקנו
שמאל|ממוזער|250px|איור של קרב טיפקנו, 1811
בתחילת המאה ה-19 הגו טקומסה (Tecumseh), מנהיג שבט השוני (Shawnee) ואחיו, טנסקאווטאווה (Tenskwatawa), שנודע כנביא של אומת השוני, רעיון להקמת קונפדרציית שבטים של צפון אמריקה, שתהיה חזקה מספיק לעמוד מול ארצות הברית. רבים מן הילידים האמריקאים הצטרפו אליהם, למחנה שנודע בשם פרופטסטאון (Prophetstown). לאחר שנודע לממשל האמריקאי על התגבשות הקונפדרציה, נשלח המושל הצבאי של אינדיאנה, ויליאם הריסון, בראש כוח של כ -1,000 חיילים למקום. הריסון הגיע סמוך לפרופטסטאון ב-6 בנובמבר 1811, שם נפגש עם נציג של טנסקאווטאווה (הצ'יף טקומסה עצמו נעדר מהאזור) שהציע שביתת נשק זמנית עד למשא ומתן שיתקיים למחרת. הריסון הסכים, וחנה בסמוך.
ב-7 בנובמבר, בשעה ארבע לפנות בוקר, תקפו האינדיאנים את מחנהו של הריסון. בקרב שניטש לפנות בוקר ספגו שני הצדדים אבדות, אך האינדיאנים נסוגו ונטשו גם את העיירה פרופטסטאון. האמריקאים הרסו את העיירה ובכך פגעו קשות באפשרותם של האינדיאנים להתבסס באזור, וכך למעשה חוסל גם ניסיונם להתאחד לקונפדרציה. ארצות הברית האשימה את בריטניה (ובצדק) שהיא זו שסיפקה נשק ותחמושת לאנשיו של טקומסה, וכך גבר עוד יותר המתח. בעקבות התבוסה, שנודעה לימים בשם קרב טיפקאנו, הצטרף טקומסה לכוחות הבריטיים בקנדה, שחנו מעבר לגבול, בצד המזרחי של נהר דטרויט. טקומסה נהרג במלחמה, בשנת 1813.
היסטוריונים חלוקים בשאלת כוונותיה של ארצות הברית לגבי קנדה. הדעה שהייתה רווחת במחקר עד אמצע המאה ה-20 הייתה שאכן הייתה כוונה להשתלט על חלק כלשהו של המושבות בקנדה. זאת, במטרה לספח אותן לארצות הברית. דעה זו נשמעת גם כיום, אך הדעה הרווחת כיום היא שארצות הברית לא התכוונה לסיפוח או להשתלטות אלא למניעת התמיכה הבריטית באינדיאנים, וכן כדי ליצור אמצעי לחץ על בריטניה - לפגוע בבסיס הכלכלי שתמך במושבות הבריטיות בים הקריבי או להשתלט על קלף מיקוח במשא המתן העתידי עם האימפריה הבריטית. בארצות הברית נשמעו קולות שראו בגירוש הבריטים מקנדה המשך של מלחמת העצמאות, וצבא ארצות הברית ציפה להתקבל כצבא משחרר במושבות בקנדה, וקיווה להתעוררות מרידות נגד הבריטים עם התקדמותם. כל זה לא התרחש בפועל; חלק גדול מהתושבים במושבות היו תושבי ארצות הברית לשעבר, שתמכו בבריטניה בעת מלחמת העצמאות ונאלצו לנטוש את מקומות מגוריהם בשל תוצאות המלחמה, ואלו היו עוינים לארצות הברית. אחרים היו פשוט אדישים. צבא ארצות הברית נאלץ לסגת מכיבושים שונים בקנדה עקב חוסר שיתוף פעולה מצד המקומיים.
ניצי מלחמה בקונגרס
שמאל|ממוזער|250px|ג'יימס מדיסון
ב-1809 הסתיימה כהונתו של הנשיא תומאס ג'פרסון, ובמקומו נבחר ג'יימס מדיסון. בבחירות לקונגרס שנערכו ב-1810 נבחרו רבים שתמכו בגלוי באופציה צבאית נגד בריטניה. צירים אלה נקראו "ניצי מלחמה" (War Hawks). האווירה הפרו-מלחמתית בקרב צירים אלה נבעה מן המתח הרב ששרר בין שתי המדינות, כאמור לעיל, והתסכול על אוזלת ידה של ארצות הברית נגד הבריטים הגביר את הרצון לנקמה. רבים מ"ניצי המלחמה" ראו במהפכה האמריקאית תחילתה של מהפכה עולמית; שחרור קנדה הבריטית היה הצעד ההגיוני הבא. מניע נוסף של "ניצי המלחמה" היה תמיכתם של רבים מהם בנפוליאון במלחמתו נגד בריטניה; הם ראו קרבה אידאולוגית לצרפת המהפכנית. "ניצי המלחמה" העריכו שניתן יהיה בקלות לכבוש שטחים בקנדה, שכן על כל אזור בקנדה עילית (אזור אונטריו של היום) הגנו פחות מ-2,000 חיילים בריטים ולבריטניה היו כ-10,000 חיילים ומלחים בכל שטחה העצום של קנדה. לעומת זאת, לארצות הברית היו 12,000 איש בצבאה הסדיר, ובהמשך המלחמה נעשו מאמצים להגדיל את הצבא ל-35,000 איש, ובנוסף ניתן היה לגייס עוד קרוב לחצי מיליון אנשי מיליציה. ההערכה הייתה שבריטניה לא תוכל לגייס כוחות גדולים כאלה. לקראת 1812 דעכה הפופולריות של מדיסון בעיקר בקרב אנשי מפלגתו, ובהם רבים מניצי המלחמה; לא היה ברור אם יזכה בתמיכתם למועמדות לקדנציה נוספת. הוא נשען על עצותיהם יותר ויותר.
בנובמבר 1810 הכריז נפוליאון כי יבטל את הגבלות הסחר על ארצות הברית אם גם בריטניה תעשה כן, או אם ארצות הברית תכריז על ניתוק יחסים עם בריטניה. הבריטים לא ביטלו את מגבלות הסחר והחל משא ומתן בין בריטניה לארצות הברית. הבריטים התעקשו בתחילה וטענו נגד מדיסון שהוא משחק לידי נפוליאון, אך עם הזמן היו מוכנים להתפשר ולבטל את החלטות המועצה. אולם מדיסון, כאמור, פחד להצטייר כחלש מדי ולהתפשר עם הבריטים, והקצין את עמדותיו.
תחילת המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|רוברט בנקס ג'נקינסון, לורד ליברפול
הכרזת המלחמה
ב-1 ביוני 1812 העביר הנשיא מדיסון לקונגרס הודעה, שבה פירט את תלונותיה של ארצות הברית נגד בריטניה. מדיסון לא ביקש מהקונגרס במפורש להכריז מלחמה, אך בית הנבחרים מיהר להצביע בעד מלחמה, ברוב של 79 חברים מול 49 מתנגדים; הסנאט אישר את ההחלטה ברוב של 19 תומכים נגד 13 מתנגדים. ב-18 ביוני אישר הנשיא מדיסון את ההחלטה וחתם עליה; זהו התאריך הרשמי של תחילת המלחמה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הכריזה ארצות הברית מלחמה על מדינה אחרת, ובמבט לאחור מסתבר שזו הייתה ההצבעה הצמודה ביותר על הכרזת מלחמה בתולדות ארצות הברית. כל 39 חברי הקונגרס מן המפלגה הפדרליסטית התנגדו או לא הצביעו בעד המלחמה; מתנגדי המלחמה החלו לקרוא לה "המלחמה של מר מדיסון".
במקביל, נרצח ב-11 במאי בלונדון ראש ממשלת בריטניה ספנסר פרסיבל. במקומו עלה לשלטון רוברט ג'נקינסון, לורד ליברפול. הוא שאף להגיע למערכת יחסים טובה יותר עם ארצות הברית, ולפיכך הורה ב-16 ביוני על ביטול החלטות המועצה. ואולם, דבר ההחלטה הגיע לארצות הברית רק כמה שבועות לאחר מכן; כאמור, ב-18 ביוני כבר הוכרזה המלחמה.
ההיערכות למלחמה
בריטניה
אף על פי שקדמו למלחמה שנים של יחסים דיפלומטיים מתוחים, אף אחת מהמדינות לא הייתה מוכנה למלחמה. בריטניה הייתה שקועה כל כולה במלחמות הנפוליאוניות: רוב הצבא הבריטי היה בחצי האי האיברי, כשהוא לוחם בצבא הצרפתי, מלחמה שעתידה הייתה להימשך עד נפילתו של נפוליאון ב-1814. הצי המלכותי הבריטי היה עסוק רובו ככולו באכיפת ההסגר הימי על האימפריה הצרפתית. מספר החיילים הבריטים בצפון אמריקה היה, כאמור, קטן מאוד: ביולי 1812 היו בקנדה כולה 6,034 חיילים סדירים, לא כולל המיליציה. במשך השנתיים הראשונות למלחמה לא היו הבריטים יכולים להפנות תגבורות מאירופה לסיוע בצפון אמריקה, ומזכיר המלחמה והמושבות הבריטי, הרוזן מבאת'הרסט, דחק במושל קנדה לנקוט מדיניות הגנתית; המושל, לויטננט גנרל סר ג'ורג' פרבוסט, שהיה גם כך אדם זהיר, אימץ מדיניות זו. הוא ריכז את צבאו בקנדה תחתית על חשבון קנדה עילית, שהייתה פגיעה יותר למתקפות אמריקאיות, ונקט מעט יוזמות התקפיות בשנתיים הראשונות. ההנהגה הבריטית האמינה כי לא ניתן להגן כלל על קנדה עילית, והמושל העביר הוראה למושל קנדה עילית להגן על קנדה עילית רק אם ניתן, ואם לא כן להטיל את משימת ההגנה על אנשי המיליציה הקנדים ולהעביר את החיילים הסדירים אל מונטריאול. מצבו של הכוח הבריטי בקנדה היה עגום: מעט החיילים היו מפוזרים על פני שטחים עצומים, ומבצרים רבים היו מאוישים בדלילות. מורל החיילים היה נמוך, העריקות מרובות, ולא הייתה כל אפשרות לסיוע בכוח אדם או בציוד מבריטניה.
מושל קנדה עילית בפועל, מייג'ור גנרל אייזק ברוק, לא השלים עם המצב שאליו נקלע. הוא הבין שאם הכוחות האמריקאים לא ייעצרו באזור האגמים, אין כוח בריטי שיוכל לחסום אותם עד קוויבק, ורוב השטח הבריטי יאבד. כבר מ-1807 החל ברוק בהכנת תוכנית להגנת קנדה. הוא יצר קשרים עם טקומסה, שעם הזמן הפכו לברית רשמית. ברית זו הבטיחה כי בריטניה תפעל להקמת קונפדרציית שבטים אינדיאנים בצפון מערב ארצות הברית, תמורת תמיכת השבטים של טקומסה בכוחות הבריטים. בריטניה גם תספק נשק ומזון לשבטי האינדיאנים. לא היה די בברית הזו להבטיח את קנדה, ברוק הבין שחשוב להקדים ולהכות את האמריקאים, לשטות בהם ולהביא אותם לחשוב שכוחה של קנדה גדול משחשבו. לכן הפעיל לוחמים אינדיאנים ואנשי מיליציה נגד מבצר מקינאק.
ארצות הברית
גם ארצות הברית לא הייתה מוכנה למלחמה. הנשיא מדיסון הניח שניתן יהיה להשתלט על קנדה בעזרת המיליציות המקומיות, ובכך להביא לסיום המלחמה ולמשא ומתן. הנושא החשוב ביותר מבחינת ארצות הברית היה ניתוק הקשר בין הבריטים בקנדה לשבטי הילידים האמריקאים. בשל כך, תכננו האמריקאים לפעול מאזור האגמים הגדולים ומשם לנוע צפון מזרח על בסיס אגן נהר סנט לורנס לתוך קנדה תחתית, חבל קוויבק. האמריקאים לא האמינו כי תושבי קוויבק הצרפתים יתנגדו לכוחות האמריקאים; אפילו הגורמים הריאליסטים והפרגמטיים ביותר בקרב הממשל האמריקאי, כולל הנשיא בעצמו, האמינו כי קנדה עילית, לכל הפחות, תיפול בידי ארצות הברית.
צבאה הסדיר של ארצות הברית מנה פחות מ-12,000 איש ב-1812. הקונגרס אישר את הגדלת הצבא הסדיר ל-35,000 איש, אך ההרחבה נתקלה בקשיים: השירות הצבאי היה התנדבותי ולא פופולרי, השכר היה נמוך וקציני הצבא, בתחילת המלחמה, חסרו ניסיון ואימון. חלק מן המיליציות סירבו להילחם מחוץ למדינותיהן, ואנשיהן סירבו לקבל עליהם את עולה של המשמעת הצבאית. מהלך המלחמה הוכיח שהמיליציות נלחמו היטב כאשר אנשיהן היו על אדמתם, אך כאשר נלחמו באזורים אחרים היה תפקודם הקרבי גרוע. רבים מאזרחי ארצות הברית התנגדו למלחמה, דבר שהכביד על ניהולה; במיוחד התנגדו לה תושבי ניו אינגלנד, שהביעו מחאה קולנית ולא היססו לתקוף, מילולית ואף פיזית, חברי קונגרס ואישי ציבור אחרים. בארצות הברית לא היה בנק מרכזי, שכן זה נסגר ב-1811 משתם ההיתר לפעילותו מטעם הקונגרס (הבנק המרכזי הקיים כיום, הבנק הפדרלי, נוסד רק ב-1913, ולפניו פעלו כמה בנקים מרכזיים, אך רק משנת 1862). הממשל נאלץ לפנות לבנקאים פרטיים, אך הבנקאים של האזור הצפון מערבי התנגדו למלחמה וסירבו לסייע לממשל, דבר שיצר קושי רב במימון המלחמה. ניו אינגלנד סירבה גם לספק מיליציות, ואף איימה לפרוש מן האיחוד. הבריטים ניצלו היטב את הפיצול, והטילו הסגר ימי רק על נמלי המדינות הדרומיות יותר. מאידך, עודדו הבריטים הברחות לניו אינגלנד.
המלחמה התנהלה בשלוש זירות:
האגמים הגדולים וגבול קנדה; זירה משנית בזירה זו הייתה הזירה המערבית.
האוקיינוס האטלנטי.
דרום ארצות הברית.
זירת האגמים הגדולים וגבול קנדה
שמאל|ממוזער|300px|זירת האגמים הגדולים וגבול קנדה
כאמור, מנהיגי ארצות הברית האמינו כי פלישה לקנדה תהיה קלה; הנשיא לשעבר ג'פרסון התבטא, כי כיבוש קנדה הוא פשוט עניין של צעדה אל תוכה. רבים מתושבי קנדה היו לויאליסטים (loyalists), שתמכו בבריטניה בעת מלחמת העצמאות של ארצות הברית. הם היגרו לקנדה עילית לאחר תבוסתה של בריטניה, והאמריקאים האמינו כי יצדדו בארצות הברית במלחמה זו. אמונה זו התבדתה. בקנדה תחתית, שהייתה מאוכלסת יותר, זכה השלטון הבריטי לתמיכה איתנה של האליטה האנגלית שהייתה נאמנה לאימפריה, ומהאליטה הצרפתית, שחששה שפלישה אמריקאית תפגע באורח חייהם, ותחדיר פרוטסטנטיות, דמוקרטיה וקפיטליזם, בצד פגיעה בכנסייה הקתולית. התושבים הצרפתיים גם חששו מסיפוח אדמותיהם על ידי מהגרים אמריקאים שעלולים היו להגיע אם תנצח ארצות הברית.
הפלישות לקנדה עילית וקנדה תחתית, 1812
בשנתה הראשונה של המלחמה נהנו הבריטים מהיתרון שהקנה להם ניסיונם הצבאי, לעומת המפקדים האמריקאים שהיו חסרי ניסיון קרבי ופיקודי. האמריקאים היו יכולים לתקוף באזור מונטריאול וקוויבק, לאורך נהר סנט לורנס; מתקפה באזור זה הייתה שוללת מן הבריטים את הבסיס העיקרי שלהם בצפון אמריקה. ואולם, האמריקאים העדיפו לתקוף בגזרה מערבית יותר, סביב ימת אירי וימת אונטריו, וליד אגם צ'מפליין. באזור זה הייתה התמיכה הרבה ביותר במלחמה, עקב הקשר בין הבריטים לשבטי הילידים האמריקאים שחיו באזור זה.
הצבא הבריטי זכה לניצחון ראשון מיד בתחילת המלחמה: יחידה בריטית שבסיסה היה באי סנט ג'וזף, בימת יורון, הצליחה להשתלט כמעט ללא קרב על מבצר מקינאק, במישיגן. הכוח הבריטי שמע על הכרזת המלחמה לפני שהכוח האמריקאי קיבל על כך ידיעה. הבריטים נחתו על האי שבו היה המבצר ב-17 ביוני 1812, הציבו תותח בעמדה שולטת וירו ירייה אחת; האמריקאים המופתעים נכנעו ללא קרב. ניצחון זה עודד מאוד את הילידים האמריקאים, והם נהרו בהמוניהם לאמהרטסברג כדי להצטרף לבריטים.
מדיסון פקד על גנרל וילאם האל, מושל מישיגן, לפלוש לקנדה דרך נהר דטרויט. האל הגיע לפורט דטרויט (כיום בשטח העיר דטרויט) ב-5 ביולי 1812, כשאתו 3,000 חיילים סדירים ו-1,500 חיילי מיליציה מאוהיו; אף שהכוח היה גדול יחסית, רובו היה מורכב מחיילים לא מאומנים, ממיליציה חסרת משמעת, ללא ארטילריה, עם אספקה מועטה וקווי אספקה גרועים. שבוע לאחר מכן חצו האמריקאים את הנהר, והאל קרא לכל הבריטים להיכנע; הוא איים שיוציא להורג כל שבוי בריטי שיימצא לוחם בצד ילידים. ההצהרה לא הועילה, ורק עוררה התנגדות נוספת לפלישה האמריקאית.
שמאל|ממוזער|250px|קרב קווינסטון הייטס
מולו, בפורט מאלדן, ניצב כוח בריטי קטן בהרבה, בפיקוד גנרל אייזק ברוק: הכוח הבריטי מנה 150 חיילים סדירים, 300 אנשי מיליציה קנדים ו-250 ילידים אמריקאים, מאומות הילידים של טקומסה. הכוח הבריטי היה במרחק 32 ק"מ בלבד מהכוח האמריקאי הפולש, אך האל, שכבר חצה את הנהר, היסס ולא תקף. ברוק הבין שרק ניצחון בריטי ניכר כבר בתחילת המלחמה ימנע את קריסת קנדה עילית ולכן בחר לפלוש לארצות הברית. הוא נע במהירות לאמהרטסברג, בקצהו המערבי של אגם אירי, מדרום לדטרויט. האל חשש שלברוק כוחות עדיפים, וכן חשש מהילידים שהצטרפו לברוק, שיבצעו מעשי טבח. הוא גם חשש שהתמקמותו של ברוק באמהרטסברג תנתק אותו מאוהיו. האל נסוג מערבה וחזר לנמל דטרויט, שם הופגז על ידי ארטילריה של ברוק. גנרל האל נכנע לברוק ללא קרב, אף שכוחותיו היו גדולים פי שניים מאלה של ברוק. אנשי המיליציה שלו שוחררו תמורת הפקדת ערבות והוא וחייליו נאסרו והועברו למונטריאול. מאוחר יותר נחון האל והוחזר לארצות הברית, שם עמד בפני משפט צבאי, נידון למוות ונחון מיד אחר כך. לפני כניעתו הורה האל לתושבים במצודת דירבורן (שיקגו של היום) להתפנות לפורט ויין, מחשש למתקפות בריטיות. אף על פי שהבריטים הסכימו לאפשר מעבר בטוח, הותקפו התושבים (אזרחים וחיילים) על ידי ילידים משבט הפוטוואטומי, בקרב שנקרא אחר כך קרב מצודת דירבורן. המבצר נשרף לאחר מכן.
ברוק הזדרז להעביר את כוחותיו לקצה המזרחי של ימת אירי, שם תוכננה פלישה שנייה על ידי הגנרל האמריקאי סטפן ואן רנסלר. הפסקת אש זמנית (שאורגנה על ידי פרבוסט, מושל קנדה עילית, כדי להביא לידיעת ארצות הברית ביטול הוראות המועצה בבריטניה) עיכבה את תוכניותיו של ברוק לפלוש לטריטוריות אמריקאיות נוספות. כאשר הסתיימה הפסקת האש פתחו האמריקאים במתקפה לאורך נהר ניאגרה, אך ספגו תבוסה מוחצת בקרב בקווינסטון הייטס. הבריטים זכו אמנם בניצחון מוחץ מול כוח אמריקאי שהיה גדול פי ארבעה מכוחם שלהם, אך הגנרל ברוק נהרג במהלך הקרב. ניסיון אחרון לפלוש לקנדה בשנת 1812 מצפון לאגם צ'מפליין על ידי הגנרל האמריקאי הנרי דירבון, נכשל כאשר אנשי המיליציה שבפיקודו סירבו להתקדם מעבר לטריטוריה האמריקאית. הצבא האמריקאי השתפר במשך המלחמה, אך חסרונו של ברוק הביא לפגיעה קשה ביכולותיו של הפיקוד הבריטי. לעומת המיליציה האמריקאית, המיליציה הקנדית לחמה היטב.
החזית הצפון מערבית, 1813
שמאל|ממוזער|250px|מותו של טקומסה בקרב על התמז
לאחר כניעתו של האל הועבר הפיקוד על הארמייה של צפון המערב לידי גנרל ויליאם הנרי הריסון, אשר פתח בהכנות לכיבוש מחדש של דטרויט, שהייתה כעת בשליטת הכוחות המשותפים של קולונל הנרי פרוקטר הבריטי וטקומסה, מנהיג הילידים. פלוגה מצבאו של הריסון נחלה תבוסה בפרנצ'טאון, בסמוך לנהר ראיזין (River Raisin) ב-22 בינואר 1813. פרוקטר הותיר את השבויים האמריקאים שנפלו לידיו תחת שמירה שלא הייתה מספקת. השומרים הבריטים לא הצליחו למנוע מהילידים בעלי בריתם לתקוף את השבויים ולהרוג כ-60 מהם, רובם אנשי מיליציה מקנטקי. אירוע זה כונה "טבח נהר ראיזין", והתבוסה בקרב זה הביאה למעשה לסיומה של המתקפה של הריסון על דטרויט. בארצות הברית הפכה הקריאה "זכרו את נהר ראיזין!" לסיסמה משלהבת לנקמה.
במאי 1813 הטילו פרוקטר וטקומסה מצור על מצודת מייגס, בצפון אוהיו. התגבורות האמריקאיות שהוזעקו לאזור נחלו תבוסה מידי האינדיאנים אולם המבצר החזיק מעמד. האינדיאנים החלו בסופו של דבר להתפזר, ופרוקטר וטקומסה נאלצו להפסיק את המצור ולשוב לקנדה. ביולי הותקפה שוב מצודת מייגס, אך גם מתקפה זו נכשלה. פרוקטר וטקומסה ביקשו להשיג הישג צבאי כדי להעלות את מורל האינדיאנים, וניסו לכבוש את מבצר סטפנסון. המתקפה נהדפה באבדות כבדות לתוקפים, והמערכה על אוהיו הגיעה לסיומה.
שמאל|ממוזער|250px|הקרב על ימת אירי
ב-10 בספטמבר 1813 התחולל הקרב על ימת אירי, במהלכו הביסה שייטת אמריקאית בפיקוד קומנדר (דרגה המקבילה בערך לסרן) אוליבר האזארד פרי צי בריטי. הניצחון החד-משמעי הבטיח את השליטה האמריקאית בימה, שיפר את המורל האמריקאי לאחר שורה של הפסדים, ואילץ את הכוחות הבריטים לסגת מדטרויט. בעקבות הניצחון פתח הריסון בפלישה נוספת לקנדה עילית, שהסתיימה בניצחון אמריקאי בקרב על התמז ב-5 באוקטובר 1813, שבמהלכו נהרג טקומסה. מותו של המנהיג האינדיאני הביא למעשה לסיומה של הברית בין האינדיאנים הצפון האמריקאים לבריטים באזור דטרויט. השליטה האמריקאית בימת אירי ניתקה את נתיבי האספקה שדרכם הזרימו הבריטים ציוד ותחמושת לבעלי בריתם, הילידים האמריקאים, ובכך הסתיימה למעשה מעורבותם של האחרונים במלחמה. ארצות הברית שלטה על כל האזור עד תום המלחמה.
חזית ניאגרה, 1813
השליטה על הנתיבים הימיים בחזית הצפונית - הימות הגדולות ונהר סנט לורנס - הייתה חיונית לשני הצדדים, מכיוון שעיקר התעבורה הימית, המסחרית והצבאית, התנהלה בהם. בתחילת המלחמה הייתה לבריטים שייטת קטנה של אוניות מלחמה בימת אונטריו, דבר שהקנה להם יתרון ראשוני. כדי לתת מענה ליתרון הבריטי הקימו האמריקאים מספנה משלהם בסאקטס הארבור בצפון מערב ניו יורק. קומודור אייזק קאונסי הביא מן העיר ניו יורק מספר רב של מלחים ובוני אוניות, ואלה החלו בבנייה אינטנסיבית של צי אמריקאי. בשיאה העסיקה המספנה למעלה מ-3,000 איש, שבנו אחת עשרה אוניות מלחמה וספינות קטנות רבות אחרות, למלחמה ולתובלה.
בעקבות הבנייה המזורזת השיגו האמריקאים יתרון בזירה הימית, שנוצל לפתיחה במתקפה על העיר יורק (כיום טורונטו), בירת קנדה עילית ב-27 באפריל 1813. המתקפה הייתה ניצחון אמריקאי שלווה במעשי ביזה והשחתה, ובשריפה של בנייני הפרלמנט והספרייה. עם זאת חשיבותו של ניצחון זה הייתה משנית מאחר שהבריטים הוסיפו להחזיק בעיר קינגסטון שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית גדולה יותר, וללא שליטה בעיר זו לא יכול היה הצי האמריקאי להשיג שליטה אפקטיבית בימת אונטריו או לפגוע בקווי האספקה הבריטיים מקנדה תחתית.
ב-27 במאי 1813 תקפו האמריקאים את מבצר ג'ורג', בקצהו הצפוני של נהר ניאגרה, במקום שבו הנהר נשפך מדרום לימת אונטריו. המתקפה שילבה הפגזה מן הים ונחיתת כוחות רגליים, והסתיימה בהשתלטות מוצלחת של הכוחות האמריקאיים על המבצר ללא אבדות מרובות. הבריטים נסוגו מערבה, לאורך חופה הדרומי של ימת אונטריו, מבלי שהאמריקאים ירדפו אחריהם במרץ רב. דבר זה איפשר לבריטים להיערך מחדש ולצאת במתקפת נגד: ב-5 ביוני תקפו הבריטים מחנה של הכוחות האמריקאיים שהתקדמו בעקבותיהם. בקרב לילה מבולבל הצליחו הבריטים לשבות שניים מן המפקדים הבכירים של הצבא האמריקאי; אלה האחרונים חששו שהכוח הבריטי גדול בהרבה ממה שהיה במציאות, ונסוגו. קרב זה נקרא קרב סטוני קריק, ותבוסת צבא ארצות הברית הייתה תחילת בלימת הפלישה האמריקאית לקנדה עילית. מתקפה אמריקאית נוספת ב-24 ביוני על כוח בריטי שחנה בסכר ביוור (Beaver Dams) נכשלה אף היא: תוכניות המתקפה נודעו ללויאליסטית לורה סקורד, והמידע איפשר לבריטים להציב מארב ולאלץ את הכוח האמריקאי להיכנע, אף שהכוח הבריטי היה קטן בהרבה. במקביל תקפה השייטת הבריטית בימת אונטריו את נמל סאקט האמריקאי, ואף על פי שההתקפה נכשלה נגרם לאמריקאים נזק כבד שעיכב את המשך בניית האוניות במקום.
לקראת סיומה של שנת 1813 נטשו האמריקאים את השטח הקנדי שכבשו באזור מבצר ג'ורג', וב-15 בדצמבר העלו באש את הכפר ניוארק (הנקרא כיום ניאגרה על האגם, Niagara on the Lake), דבר שעורר את חמתם של הבריטים והקנדים. רבים מתושבי המקום נותרו ללא קורת גג, וחלקם קפאו למוות בשל הקור העז. שריפת הכפר הניעה את הבריטים לפעולת תגמול שבמהלכה נכבש מבצר ניאגרה ב-18 בדצמבר 1813, למחרת בבוקר תקפו הבריטים ובעלי בריתם הילידים האמריקאים את העירייה לואיסטן הסמוכה, שרפו בתים והרגו כתריסר אזרחים. טבח נוסף נמנע בזכותם של בני אומת הילידים טאסקארורה (Tuscarora), שמנעו מן הבריטים והילידים להמשיך במרדף אחרי האזרחים הנמלטים. ב-30 בדצמבר תקפו הבריטים את העיר באפלו במדינת ניו יורק, כבשו ושרפו אותה.
במקביל ללוחמה היבשתית, המשיכה התחרות בין שני הצדדים גם בזירה הימית. שני קרבות ימיים הסתיימו ללא הכרעה, ושני הצדדים המשיכו במירוץ לבניית צי גדול וחזק יותר. לקראת סוף 1814 בנו הבריטים את אוניית הקו אה"מ סנט לורנס, אוניית קו מן הדרג הראשון בעלת 112 תותחים. אונייה זו הביאה לעליונות בריטית בשליטה על הימה, אך למרות זאת התוצאה הכוללת של המערכה הימית הייתה תיקו בין שני הצדדים היריבים.
נהר סנט לורנס וקנדה תחתית, 1813
הזירה הפגיעה ביותר מבחינת הבריטים הייתה לאורך נהר סנט לורנס, בקטע שבו מהווה הנהר את הגבול בין ניו יורק לקנדה תחתית. בחורף 1812–1813 פשטו כוחות של ארצות הברית שבסיסם באוגדנסברג על קווי האספקה הבריטיים. פשיטות אלה הסתיימו כאשר הבריטים תקפו את אוגדנסברג ב-21 בפברואר 1813, והאמריקאים נאלצו לסגת. לאחר הקרב לא נותרו חיילים סדירים של ארצות הברית בחזית זו, והוסר האיום על קווי האספקה הבריטיים.
לקראת סוף 1813, ולאחר ויכוחים רבים, החליטו האמריקאים על מתקפה בשני ראשים נגד מונטריאול. כוח אחד, בפיקוד מייג'ור גנרל ווייד האמפטון היה אמור להתקדם צפונה מאגם צ'מפליין, ולחבור לכוח נוסף בפיקוד גנרל ג'יימס וילקינסון, שיגיע בסירות מסאקטס הארבור, דרך ימת אונטריו, ובמעלה נהר סנט לורנס. האמפטון התעכב בשל דרכים גרועות ובעיות אספקה, וגם משום שסלד מווילקינסון. ב-25 באוקטובר הובס האמפטון ליד נהר שאטוגיאייאי בידי כוח קנדי-צרפתי וכוח של ילידים אמריקאים, שהיה קטן מן הכוח האמריקאי. הכוח של וילקינסון יצא לדרכו ב-17 באוקטובר, אך גם כוח זה התעכב, בשל מזג אוויר גרוע. וילקינסון שמע בדרך על תבוסתו של האמפטון, ונודע לו שכוח בריטי רודף אחריו. הוא נאלץ להנחית את אנשיו ליד מוריסברג, כ-150 ק"מ ממונטריאול. ב-11 בנובמבר התנגש חלק מכוחו של וילקינסון עם הכוח הבריטי הרודף, ונהדף באבדות כבדות. וילקינסון נסוג חזרה לשטח ארצות הברית והתארגן לשהות במחנה בעת החורף.
נהר ניאגרה ומערכת פלטסברג, 1814
שמאל|ממוזער|250px|קרב דרך לנדי, 25 ביולי 1814. הקצין במרכז התמונה הוא מייג'ור גנרל ג'ייקוב בראון, המעודד את חייליו מצבא ארצות הברית להתקדם
בהנהגתם של הגנרלים וינפילד סקוט, ג'ייקוב בראון ומפקדים אחרים, השתפרה מאוד רמתו של צבא ארצות הברית. עד אמצע 1814 עלתה מאוד הרמה המקצועית והמשמעת בצבא. בזכות יכולות אלה הצליחו האמריקאים להשתלט על מבצר אירי ב-3 ביולי 1814. יומיים לאחר מכן הביס וינפילד סקוט כוח בריטי קטן יותר, בקרב צ'יפאווה. ניסיון אמריקאי נוסף להתקדם אל תוך קנדה עילית נבלם בקרב דרך לנדי (Lundy's Lane). הקרב הסתיים ללא הכרעה טקטית, באבדות כבדות לשני הצדדים.
האבדות הכבדות שספגו האמריקאים בקרב (כ-850 הרוגים, פצועים ונעדרים, מתוך כ-2,500 איש) הכריחו אותם לסגת חזרה למבצר אירי, והבריטים הטילו עליהם מצור ממושך. ניסיונות הבריטים לפרוץ למבצר נכשלו באבדות כבדות, ובשל חוסר באספקה ותנאי סביבה קשים נאלצו בסופו של דבר לסגת. האמריקאים לא ניהלו מרדף משמעותי, ולבסוף נאלצו גם הם לסגת לשטח ארצות הברית, בשל מחסור באספקה. לפני נסיגתם הרסו את המבצר.
ב-11 באפריל 1814 ויתר נפוליאון על שלטונו, והמלחמות הנפוליאוניות הגיעו לקצן. סיום המלחמה איפשר לבריטים להפנות את עיקר צבאם למלחמה בצפון אמריקה, ו-15,000 חיילים נשלחו מאירופה לקנדה. מושל קנדה, פרבוסט, נצטווה לשרוף את סאקטס הארבור ולהשיג עליונות ימית בימות אירי ואונטריו, ולהמשיך במגננה על קנדה תחתית. הוא הצליח במשימה האחרונה בלבד.
פרבוסט החליט לפלוש למדינת ניו יורק. באזור פלטסברג, על גדת ימת צ'מפלין. לפרבוסט הייתה עדיפות בכוח אדם על פני המגינים האמריקאים, אך הוא סבר שעליו להשיג גם עליונות ימית בימת צ'מפלין, שם היה שוויון בין הכוחות הימיים של שני הצדדים.
שמאל|ממוזער|250px|קרב פלטסברג
פרבוסט הגיע לפלטסברג אך עיכב את המתקפה עד להגעת הכוח הימי. לבריטים הייתה בימה פריגטה בת 36 תותחים, שנבנתה בחופזה, והשייטת כולה לא הייתה מוכנה לקרב. למרות זאת דחק פרבוסט במפקד הכוח הימי לפתוח בפעולה. בקרב הימי שהתחולל ב-11 בספטמבר 1814 הובסו הבריטים, גם בשל העובדה שהמהלכים היבשתיים שתכנן פרבוסט במקביל לפעולה הימית לא התבצעו. פרבוסט החליט שלא לתקוף ונסוג לקנדה, למורת רוחם של המפקדים הכפופים לו. בשל הכישלון הוחזר פרבוסט ללונדון כדי לעמוד למשפט צבאי כאשם בתבוסה; אשמתו הייתה, על פי התביעה, בכך שדחק בכוח הימי להתחיל בפעולה מבלי שהשייטת הייתה מוכנה לכך, ולאחר מכן לא תמך בה בפעולות מן היבשה. פרבוסט מת זמן קצר לפני משפטו; הוא נחשב במשך זמן רב לכישלון, במיוחד בהשוואה למפקד הבריטי הבכיר שפעל במקביל אליו במלחמה באירופה, פילדמרשל ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון. היסטוריונים מודרניים עידנו תפיסה זו, וכיום מדגישים את הישגיו של פרבוסט שהגן במרץ רב, ביעילות וביסודיות על קנדה מפני פלישה, ומנע בהצלחה כיבוש חלקים ממנה אף שעמדו לרשותו כוחות קטנים בהרבה מאלו שעמדו לרשות יריביו.
הזירה המערבית
שמאל|ממוזער|250px|הזירה המערבית במלחמת 1812: 1 - מבצר בלפונטיין, המפקדה האזורית; 2 - מבצר אוסייג', ננטש ב-1813; 3 - מבצר מדיסון, ננטש ב-1813; 4 - מבצר שלבי, נכבש ב-1814; 6 - מבצר ג'ונסון, ננטש ב-1814; 7 - אתרי קרבות באזור
הסְפַר המערבי של ארצות הברית ב-1812 היה בנהר המיסיסיפי. בשטח שנוסף לארצות הברית ברכישת לואיזיאנה ב-1803, ממערב למיסיסיפי, כמעט שלא היו יישובים אמריקאיים, למעט סנט לואיס וכמה מבצרים ותחנות מסחר. מבצר בלפונטיין, ליד סנט לואיס, שימש מפקדה אזורית; מבצר אוסייג' (Osage), שנבנה ב-1808 היה העמדה המערבית ביותר של ארצות הברית, וננטש בתחילת המלחמה. מבצר נוסף היה מבצר מדיסון, שנבנה גם הוא ב-1808, סבל מהתקפות בלתי פוסקות של שבטי ילידים אמריקאים; בספטמבר 1813 ננטש המבצר לאחר שילידים אמריקאים, בסיוע בריטי, הטילו מצור על המבצר. זה היה אחד מהקרבות הבודדים שהתנהלו ממערב למיסיסיפי.
בתחילת המלחמה השתלטו הבריטים על מבצר מקינאק, בקצה הצפון המזרחי של ימת יורון. מעט התרחש בימה ב-1813, אך הניצחון האמריקאי בימת אירי וכיבושה מחדש של דטרויט ניתקו את קווי האספקה הימיים לכוחות הבריטיים בימה. במהלך החורף הצליחו הקנדים ליצור קו אספקה חדש, מיורק דרך מפרץ ג'ורג'יאן, ובנו מחנה על גדת הימה כדי לתספק ממנו את מבצר מקינאק. האמריקאים עשו ניסיון לכבוש מחדש את מבצר מקינאק: הם נחתו על האי ב-4 באוגוסט בחמש ספינות, אך לא הפתיעו את המגינים; ילידים אמריקאים תקפו את הכוחות הנוחתים והכריחו אותם לשוב לספינות. השייטת האמריקאית המשיכה בימת יורון וגילתה את הבסיס שהקימו הקנדים כחלק מקו האספקה החדש. ב-14 באוגוסט הרסו האמריקאים את המחנה שהוקם במקום, השאירו שתי ספינות תותחים כדי שיטילו הסגר ימי על מבצר מקינאק. ב-4 בספטמבר הפתיעו הבריטים את ספינות התותחים והשתלטו עליהן, ומנעו את נפילת המבצר לידי האמריקאים עד תום המלחמה.
הכוח הקנדי שהגיע למבצר מקינאק עם אספקה שלח יחידה שתקפה את פריירי דו שיין, הטילה עליה מצור וכבש אותה ב-20 ביולי 1814. ניסיון אמריקאי לכבוש מחדש את המקום, בפיקוד מייג'ור זאכרי טיילור, נכשל. הבריטים שמרו על עליונות בזירה המערבית עד תום המלחמה, לא מעט בזכות בריתות עם אומות הילידים באזור. הקרבות בין צבא ארצות הברית ואומות הילידים האמריקאים באזור המשיכו גם לאחר המלחמה, עד 1817.
זירת האוקיינוס האטלנטי
שמאל|ממוזער|250px|הקרב בין "קונסטיטושן" לאה"מ "גרייר". 2 באוגוסט 1812
ב-1812 היה הצי המלכותי הבריטי צי המלחמה הגדול ביותר בעולם, ובו קרוב ל-700 אוניות מלחמה, מהן כ-130 אוניות קו, כ-130 פריגטות, וכ-420 אוניות קטנות יותר. רובו של הצי היה מועסק במערכה מול האימפריה הצרפתית, הצי הבריטי הקצה כ-85 אוניות מלחמה לזירת המלחמה מול ארצות הברית. מנגד, לצי ארצות הברית היו רק 8 פריגטות, 14 אוניות קטנות יותר (מסוג סלופ ובריג); בצי האמריקאי לא היו כלל אוניות קו.
למרות העדיפות העצומה של הבריטים, היו לצי ארצות הברית כמה יתרונות. הפריגטות האמריקאיות היו גדולות בהרבה ממקבילותיהן הבריטיות: פריגטה בריטית סטנדרטית נשאה 38 תותחי 18 ליטראות, בעוד הפריגטות האמריקאיות - קונסטיטושן וחברותיה - נשאו 52 תותחים, של 24 ו-32 ליטראות. הצוותים הבריטיים היו מאומנים מאוד ובעלי ותק וניסיון רב, אך היו ברובם צוותים שגויסו בעל כורחם; הצוותים האמריקאיים היו מתנדבים וברמה גבוהה מאוד. בעוד הצוותים הבריטיים הדגישו את חשיבות קצב הירי, האמריקאים הדגישו גם ירי מדויק, מיומנות שהבריטים לא התמחו בה. בקרבות מול ציי צרפת וספרד הוכיחו הבריטים את יתרונם; מול צי ארצות הברית הסתבר כי לא היה די ביתרון זה. מעבר לכך, לבריטים מעולם לא היו די אנשים כדי לאייש במלואן את ספינותיהם, ולכן לעיתים קרובות פעלו אוניות הצי המלכותי בתקן חסר. האוניות האמריקאיות, לעומת זאת, היו בעלות תקן מלא ומעבר לכך, ובשל כך פעלו ביעילות רבה יותר.
הבריטים התמקדו בהגנת אוניות המסחר שלהם, בקווי המסחר להליפקס, איי הודו המערבית וחזרה לבריטניה. בנוסף, הטילו הסגר ימי על הנמלים העיקריים של ארצות הברית כדי לפגוע במסחרה. צי ארצות הברית הנחות במספרו שאף לפגוע במסחר הבריטי בפשיטות בסגנון "פגע וברח", ובכניסה לקרב רק כאשר התנאים יהיו לטובתו. בשלב זה של תחילת המלחמה עדיין היו אוניות סוחר רבות של ארצות הברית בדרכן חזרה לנמלי הבית שלהן. הצי הבריטי התכוון להטיל הסגר על מספר רב ככל האפשר של נמלים, כדי ללכוד אוניות אלה, וכדי למנוע זאת רוכזו שתי השייטות ליחידה אחת גדולה. הבריטים נאלצו לרכז כוחות גדולים מול היחידה האמריקאית, וכך הקלו את ההסגר ורבות מספינות הסוחר הצליחו לעבור דרכו בשלום. זו הייתה הפעם היחידה במהלך המלחמה שבה ריכזו האמריקאים יותר משתיים או שלוש אוניות מלחמה ליחידה אחת במהלך המלחמה.
ב-12 ביולי 1812 הפליגה הפריגטה "קונסטיטושן" ממפרץ צ'ספיק וחמקה בהצלחה משייטת בריטית שרדפה אחריה. ב-19 באוגוסט לכדה הפריגטה האמריקאית את הפריגטה הבריטית (הקטנה ממנה) אה"מ "גֵריֵיר" (Guerriere) לאחר קרב שנמשך 35 דקות. ב-25 באוקטובר לכדה הפריגטה האמריקאית "יונייטד סטייטס" את הפריגטה הבריטית אה"מ "מקדוניין", וב-29 בדצמבר השיגה "קונסטיטושן" הישג נוסף כאשר לכדה ושרפה את הפריגטה הבריטית אה"מ "ג'אווה" מול חופי סן סלבדור. "קונסטיטושן" נפגעה קלות בלבד בקרב, וזכתה לכינוי "אולד איירונסיידס" (Old Ironsides, מילולית: הקשישה בעלת דפנות הברזל).
שמאל|ממוזער|250px|הקרב בין "יונייטד סטייטס" לאה"מ "מקדוניין", 25 באוקטובר 1812
הבריטים הגיבו לרצף הניצחונות האמריקאי בהשקת חמש פריגטות גדולות, בעלות 40 תותחי 24 ליטראות, ושתי פריגטות גדולות עוד יותר, בעלות 60 תותחים. כמו כן, כמה אוניות קו ישנות הוסבו לשרת כפריגטות - חלק מסיפוני התותחים בוטל, והן נשאו תותחים המתאימים לפריגטות. הבריטים הבינו שהיתרון האמריקאי היה נעוץ גם בהבדלים באיכות כוח האדם, מספרו בכל אונייה והכשרתו. בשל כך נפרסו אוניות מלחמה בריטיות נוספות לאורך חופי ארצות הברית וההסגר הימי חוזק. ב-1 ביוני לכדה הפריגטה הבריטית אה"מ "שאנון" את הפריגטה האמריקאית "צ'ספיק"; שתי הפריגטות היו בגודל זהה וצוותה של הפריגטה האמריקאית היה חדש ולא מאומן, אך למרות זאת הקרב היה עקוב מדם ושני הצדדים ספגו אבדות כבדות: אבדות הבריטים היו גדולות מאלה שספגה אוניית הדגל אה"מ ויקטורי בקרב טרפלגר, כאשר נלחמה מול שתי אוניות קו במשך ארבע שעות. האדמירליות הבריטית הורתה לפריגטות של הצי המלכותי שלא להיכנס לקרב עם הפריגטות האמריקאיות, אלא אם כן הן בשייטת בת כמה אוניות. בדרך זו לכדה שייטת בריטית ובה ארבע פריגטות את הפריגטה האמריקאית "פריזדנט" בינואר 1815. צעדים אלה הובילו לירידה בהישגיו של צי ארצות הברית; "קונסטיטושן", לדוגמה, הייתה בנמל במשך רוב 1813 ו-1814, בשל ההסגר הבריטי. עם זאת, האוניות האמריקאיות צברו בכל זאת ניצחונות נוספים: "קונסטיטושן", למשל, הצליחה ללכוד שתי אוניות מלחמה בריטיות ב-20 בפברואר 1815.
האוקיינוס השקט היה זירת לחימה נוספת, אם כי שולית יותר. בזירה זו לכדו פריבטירים בריטיות אוניות אמריקאיות שעסקו בציד לווייתנים וכמעט חיסלו את הענף. הפריגטה האמריקאית "אסקס" חדרה לאוקיינוס השקט בינואר 1813 והצליחה לפגוע בכמה וכמה ספינות בריטיות, עד שנלכדה בידי פריגטה וסלופ בריטיות ליד ולפראיסו, בצ'ילה, ב-28 במרץ 1814.
הסגר ימי
לבריטים היה ניסיון רב בהפעלת הסגר ימי, ועליונותם הימית אפשרה להם שימוש באסטרטגיה זו. עם זאת, ההסגר לא הוטל בתחילה על כל החוף האטלנטי, אלא הורחב עם הזמן. תחילה, ב-26 בדצמבר 1812, הוטל הסגר על מפרץ צ'ספיק ומפרץ דלאוור, ובנובמבר 1813 הוארך ההסגר עד רוד איילנד. ההסגר הלך והתהדק במהלך המלחמה, ומרבית אוניות הסוחר והמלחמה האמריקאיות מצאו עצמן לכודות בנמלים. אוניות סוחר אחרות התבססו באירופה ובאסיה ומשם המשיכו את פעילותן. הבריטים הכירו את התנגדותם של תושבי מדינות ניו אינגלנד למלחמה, וכדי להעמיק את הפער בינן לבין שאר המדינות העניקו רישיונות לסוחרים ממדינות אלה להמשיך בפעילותם; כך יכול היה הצבא הבריטי בספרד, בפיקודו של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, להמשיך במערכה נגד הצבא הצרפתי, כשהוא נשען על אספקה שהגיעה מניו אינגלנד. בסופו של דבר, הורחב ההסגר לכל אורך חופי ארצות הברית, ב-31 במאי 1814. היקף הסחר של ארצות הברית ירד בשל ההסגר מ-130 מיליון דולר ב-1807 ל-7 מיליון דולר בלבד ב-1814.
נגד ההסגר הבריטי פעלו האמריקאים באמצעות פרייבטירים. אלה תקפו אוניות סוחר בריטיות, ונחלו הצלחה רבה. הבריטים הנהיגו שיירות כאמצעי נגד, אך אלה לא היוו תשובה מלאה למתקפות האמריקאיות. גם הבריטים הפעילו פרייבטירים, שפעלו בעיקר מהליפקס. העיר פרחה במהלך המלחמה, הודות לפעילותם. הפרייבטירים הבריטים פעלו גם בימות הגדולות ובאיי הודו המערבית. זו הייתה המלחמה האחרונה שבה פעלו פרייבטירים בריטיים: הבריטים חשו שמבחינה פוליטית אמצעי זה אינו יעיל, ושהצי יכול למלא את משימותיו גם ללא סיוע זה.
סוחרים אמריקאים עקפו לעיתים קרובות את ההסגר ואת האיסור שהטילה ארצות הברית על סחר עם האויב באמצעים בלתי חוקיים שונים. בין השאר, ספינות סוחר אמריקאיות נפלו כביכול בשבי האויב, במהלך שתואם מראש עם קצינים בריטים, והניפו דגלים נייטרליים מזויפים. ארצות הברית נאלצה לפעול נגד סחר לא חוקי זה, אך הדבר החמיר עוד יותר את מצב המסחר שלה.
בנוסף להסגר, הונחו מפקדי ההסגר הימי הבריטי לעודד עבדים אמריקאים לברוח מאדוניהם תמורת הבטחה לחירות. העבדות נאסרה בבריטניה כבר ב-1807, בעוד שבארצות הברית עדיין הייתה העבדות מותרת (ונאסרה רק במלחמת האזרחים, כ-50 שנים לאחר מכן). אלפי עבדים שחורים ניצלו מהלך זה ונמלטו אל הבריטים עם משפחותיהם. חלקם גויסו כיחידות צבאיות שנלחמו יחד עם הצבא הבריטי במהלך המלחמה. לאחר המלחמה יושבו חלק מן העבדים לשעבר על ידי הבריטים בטרינידד ובנובה סקוטיה, על אדמות שניתנו להם על ידי הכתר.
מפרץ צ'ספיק וכיבוש וושינגטון
שמאל|ממוזער|250px|הריסות הקפיטול לאחר שנשרף על ידי חיילים בריטיים במהלך כיבוש וושינגטון די. סי..
כאמור, מפרץ צ'ספיק הרחב היה מן האתרים הראשונים שבהם הוטל הסגר. עליונותו הימית של הצי הבריטי אפשרה לו לשלוט בכל המפרץ ולפשוט על נמלים ועיירות בכל רחבי המפרץ. מיקומה של הבירה וושינגטון במעלה המפרץ הפך אותה למטרה נוחה לכוחות הבריטיים. בקיץ 1814 כבר החל משא ומתן על שלום בין הצדדים, אך הבריטים רצו ללחוץ על ארצות הברית כדי להשיג עמדה טובה יותר במשא ומתן. בנוסף, רצו הבריטים לגמול על כיבוש יורק בסוף 1813, כפי שהוזכר לעיל. כוח בריטי ובו אוניית קו אחת, שלוש פריגטות, שלושה סלופים ועוד עשר ספינות מלחמה קטנות יותר, עם 2,500 חיילים, החל לנוע במעלה המפרץ ב-19 באוגוסט 1814. המיליציה האמריקאית הבלתי מנוסה הובסה בידי הבריטים, והדרך לוושינגטון הייתה פתוחה. הנשיא מדיסון נאלץ לנוס לווירג'יניה, והמפקדים הבריטים סעדו בבית הלבן את ארוחת הערב שהוכנה לנשיא. לאחר מכן שרפו הבריטים את הבית הלבן ואתרים נוספים בבירה, בעוד האמריקאים שורפים ביוזמתם מאגרי תחמושת ואת מעגן הצי, כדי למנוע מהם ליפול בידי הבריטים. סופת טורנדו פתאומית גרמה לגשם כבד שכיבה את השריפות, והבריטים עזבו את וושינגטון לאחר שהחזיקו במשך קצת יותר מיממה.
המתקפה על בולטימור ו"הדגל זרוע הכוכבים"
שמאל|ממוזער|250px|ההפגזה על פורט מקהנרי, 13 בספטמבר 1814
כעת נעו הבריטים לכיוון בולטימור, שהייתה חשובה בשל הנמל הגדול שבה ופעילות הפריבטירים האמריקאיים שהתבססה בנמל. הבריטים נחתו בסמוך לעיר, שם נתקלו בכוחות המיליציה. עם תחילת חילופי האש נהרג מפקד הכוח הבריטי מירי של צלף, והבריטים נסוגו. הבריטים ניסו כעת לשתק את מבצר פורט מקהנרי, שחלש על דרך הים אל העיר. הכוונה הייתה להרוס את המבצר, ואז להנחית התקפה יבשתית. לתותחים הבריטיים היה טווח גדול מזה של האמריקאיים, ולפיכך היו יכולים להפגיז את המבצר ללא תגובה. ההפגזה נמשכה 25 שעות רצופות, אך ללא תוצאות; תיאום המתקפה היבשתית נכשל, והבריטים נסוגו בתום ההפגזה. במהלך הירי הכבד היה האזור חשוך לחלוטין, והאור היחיד היה מהתפוצצויות הפגזים והרקטות מעל המבצר, שהאירו את דגל ארצות הברית שהתנופף מעל המבצר. עורך הדין והמשורר החובב פרנסיס סקוט קי שראה את הדגל ממשיך להתנוסס מעל המבצר בבוקר לאחר ליל הפגזה, התרגש והתלהב מן המחזה, וכתב את השיר "הדגל זרוע הכוכבים" (The Star-Spangled Banner), שהפך להמנון ארצות הברית. לעומת ההתרגשות בארצות הברית, לא החשיבו הבריטים במיוחד התקפות אלה; בניגוד לקרבות אחרים במלחמה, שזיכו את משתתפיהם בעיטורים, לא ניתן ציון מיוחד ללוחמים הבריטים בקרבות אלה.
המערכה בדרום ארצות הברית
מלחמת המוסקוגי
אומת המוסקוגי (Muscogee, ידועים גם כ"קריק", Creek) הייתה נתונה במתח פנימי כמה שנים לפני המלחמה. קבוצה באומת המוסקוגי שנודעה כ"מקלות האדומים" (Red Sticks, על שם האלות האדומות שהשתמשו בהן) שאפה לשוב אל המנהגים המסורתיים של האומה, והתנגדה לשיתוף הפעולה של מנהיגי האומה עם האמריקאים. מתח זה הפך למלחמה פנימית בפברואר 1813, מלחמה שאליה נגררה ארצות הברית ב-21 ביולי באותה שנה, כאשר קבוצת חיילים מצבא ארצות הברית התנגשה בקבוצת לוחמים ילידים ששבה מפלורידה הספרדית מצוידת בנשק ותחמושת שקיבלו מן המושל שם.
שיאה של מלחמת המוסקוגי היה במרץ 1814, כאשר אנדרו ג'קסון הוביל כוח מיליציה מטנסי, יחד עם לוחמים מאומות הצ'וקטאו (Choctaw) והצ'רוקי דרומה, במטרה לתקוף את אומת המוסקוגי. הבריטים ראו במוסקוגי בעלי ברית וסייעו להם, אך הסיוע איחר את המועד; ג'קסון הקדים את הבריטים והנחיל לאומת המוסקוגי תבוסה ניצחת: 800 מתוך 1,000 הלוחמים מאומת המוסקוגי נהרגו, במחיר 49 הרוגים בלבד לכוח המשולב של הצ'רוקי וארצות הברית. ג'קסון רדף אחרי הנותרים עד לכניעתם המוחלטת. מלחמה זו נחשבת חלק ממלחמת 1812 בשל התמיכה הבריטית במוסקוגי.
קרב ניו אורלינס
שמאל|ממוזער|250px|קרב ניו אורלינס: אנדרו ג'קסון ניצב על הביצורים ואנשיו הודפים את המתקפה הבריטית. ציור מ-1910
כאמור, לאחר הניצחון על נפוליאון העבירו הבריטים כוחות גדולים מאירופה לארצות הברית. ארמייה אחת נועדה לתקוף את ארצות הברית מדרום: הכוונה הייתה לכבוש את ניו אורלינס ומשם להשתלט על כל השטח שבו זכתה ארצות הברית ברכישת לואיזיאנה. הבריטים נחתו בפנסקולה, בצפון מערב פלורידה באוגוסט 1814, והקימו שם בסיס; משם התכוונו לנוע לכיוון ניו אורלינס, כ-200 ק"מ משם. אנדרו ג'קסון הגיע לעיר בנובמבר עם 4,000 חיילים, שאליהם נוספו שודדי ים שהתבססו בעיר וכוחות חמושים אחרים, וכן עבדים ואזרחים שסייעו בבניית ביצורים לעיר.
הסכם השלום בין הצדדים, הסכם גנט, נחתם ב-24 בדצמבר 1814, אך הידיעה על כך הגיעה לאזור הקרבות רק שבועות ארוכים לאחר מכן, ושני הצדדים לא ידעו על ההסכם. לפיכך, תקפו 8,000 חיילים בריטים את העיר ב-8 בינואר 1815. בקרב שהתחולל, קרב ניו אורלינס , זכה אנדרו ג'קסון בניצחון הגדול ביותר של ארצות הברית במלחמה: הבריטים ספגו כ-2,000 נפגעים (מהם 291 הרוגים) ונאלצו לסגת. לאמריקאים היו 71 נפגעים בלבד, מהם 13 הרוגים. ניצחונו של ג'קסון הפך אותו לגיבור לאומי, וסלל את דרכו לנשיאות ב-1829.
סיום המלחמה ואחריו: מוביל, אלבמה ומיזורי
האמריקאים כבשו את מוביל מידי הספרדים במרץ 1813, וביצרו אותה. הצבא הבריטי שנסוג מניו אורלינס בינואר 1815 נערך לתקיפת מוביל, וב-12 בפברואר לכדו את מבצר באוייר (Bowyer) הסמוך. ואולם, למחרת הגיעה אל הצדדים הידיעה על חתימת הסכם השלום. הבריטים עזבו את המבצר והפליגו חזרה לבריטניה.
במאי 1815 תקפו ילידים אמריקאים, בעלי ברית של הבריטים, שלא היו מודעים לסיום המלחמה, יחידות של צבא ארצות הברית. לחימה זו נמשכה לסירוגין בטריטוריית מיזורי עד 1817. לא ברור האם הילידים האמריקאים פעלו על דעת עצמם או בהכוונת סוכנים בריטים.
סיום המלחמה והסכם גנט
שמאל|ממוזער|250px|נציגי הצדדים חותמים על הסכם גנט, 24 בדצמבר 1815
במהלך 1814 הסתבר לשני הצדדים כי המלחמה הגיעה למבוי סתום. הצבא הבריטי התעצם מאוד לאחר סיום המלחמה באירופה, ויכול היה להפנות כעת כוחות ניכרים לחזית זו. ואולם, למרות ריכוז הכוחות הגדול לא הצליחו הבריטים להגיע לניצחון חד-משמעי, ואף נהדפו כמה פעמים. מאידך, ארצות הברית גם היא לא הצליחה להגיע לניצחון מוחץ.
במקביל, סיום המלחמה באירופה ביטל למעשה את הסיבות העיקריות שהביאו לפרוץ המלחמה. בריטניה וצרפת, כעת תחת שלטונו של לואי השמונה עשר, הפכו לבעלות ברית. בריטניה ביטלה את כל ההגבלות על הסחר עם צרפת, וחדלה לחפש אחר עריקים, ובכך שתיים מן הסיבות העיקריות לפרוץ המלחמה בטלו. הצדדים החלו לגשש אחר הסדר שיביא לסיום המלחמה, ונציגיהם נפגשו באוגוסט בעיר גנט, בבלגיה, כדי לנסות ולגבש הסכם שלום.
בריטניה שאפה ליצור לחץ על ארצות הברית במהלך המגעים הללו, כדי לסכם הסכם נוח ככל האפשר. ההסגר הימי הוארך, כאמור, והוטל על כל חופי ארצות הברית, כולל חופי ניו אינגלנד שלא נכללו לפני כן בהסגר. המסחר האמריקאי הופסק כמעט כליל, אך גם המסחר הבריטי נפגע, שכן גם בקנדה וגם באיי הודו המערבית נשענו על המסחר עם מדינות ניו אינגלנד. לחץ נוסף על הממשל הבריטי בא מכיוון בעלי הנכסים בבריטניה שכרעו תחת עומס המסים שנדרשו כדי לממן את המלחמה. מחירי הביטוח הימי עלו מאוד, בשל הצורך להפליג בשיירות, וגם זה היה גורם לחץ לסיום המלחמה: הסוחרים דרשו לסיים את המלחמה ולפתוח מחדש את קשרי המסחר עם ארצות הברית.
בשלב זה של המלחמה שלטה בריטניה על אזורים בלתי מיושבים ליד ימת סופיריור וימת מישיגן, ועל שתי עיירות במיין. בריטניה דרשה מארצות הברית ויתור על שטחים נרחבים וכן הפיכת אזור המערב התיכון לאזור נייטרלי עבור הילידים האמריקאים. דעת הקהל בארצות הברית זעמה כאשר פרסם הנשיא ג'יימס מדיסון את התנאים, וגם הסיעות שהתנגדו עד אז למלחמה סברו כעת שיש להמשיך בה. הבריטים ניסו להפעיל לחץ צבאי כדי להכריח את ארצות הברית לקבל את התנאים; כוח בריטי אחד השתלט על וושינגטון הבירה ושרף אותה, כמתואר לעיל. כוח שני ניסה לצעוד לכיוון ניו יורק, אך נבלם ליד אגם צ'מפלין ונסוג, כאמור. הכוח השלישי היה בדרכו לניו אורלינס. ואולם, המבצעים הצבאיים לא הביאו את הפירות המקווים, וראש ממשלת בריטניה, הלורד ליברפול, היה נתון ללחץ כבד לסיים את המלחמה. ממשלת בריטניה הבינה שתוכל להרוויח מעט אך להפסיד הרבה אם המלחמה תימשך. ב-24 בדצמבר נחתם הסכם השלום בין הדיפלומטים משני הצדדים. ב-27 בדצמבר אשררה הממשלה הבריטית את ההסכם. המסמך הגיע לוושינגטון בפברואר, שם אושרר במהירות ונכנס לתוקף.
ההסכם קבע שכל השטחים שנכבשו בידי הצדדים יוחזרו, והגבול בין קנדה לארצות הברית יחזור להיות כשהיה לפני המלחמה. ההסכם התעלם מהתלונות ההדדיות שהביאו לפרוץ המלחמה, ומאחר שסיום המלחמה עם צרפת הביא לביטול גיוס המלחים בכפייה והגבלות הסחר, הנושאים לא נידונו.
אבדות ופיצויים
הבריטים איבדו בשדה הקרב 1,600 הרוגים, ו-3,679 פצועים. 3,321 בריטים נוספים מתו ממחלות. לארצות הברית היו 2,260 הרוגים; מספר המתים ממחלות לא ידוע בוודאות, אך מוערך ב-15,000 איש שמתו מסיבות שונות הקשורות למלחמה. 4,505 איש נפצעו בקרבות השונים. נתונים אלה אינם כוללים אבדות במיליציה הקנדית ובין הילידים האמריקאים.
אין הערכות על מחיר המלחמה לבריטים, אך ידוע שבשל המלחמה גדל החוב הלאומי ב-25 מיליון לירות שטרלינג. עלות המלחמה לארצות הברית הייתה כ-105 מיליון דולר, סכום שווה פחות או יותר לעלות הבריטית. החוב הלאומי של ארצות הברית עלה מ-45 מיליון דולר ב-1812 ל-127 מיליון דולר בסוף 1815.
כ-3,000 עבדים נמלטו ממי שנתפסו כבעליהם האמריקאים אל הבריטים הודות להבטחת החירות שניתנה להם. עבדים אחרים נמלטו בשל המהומה שיצרה המלחמה וקנו את חירותם בעצמם. הבריטים יישבו חלק מן העבדים המשוחררים בנובה סקוטיה, ואחרים התיישבו בניו ברנזוויק. הסכם גנט קבע כי על בריטניה להשיב את העבדים למי שנתפסו כבעליהם, אולם בריטניה נמנעה מלעשות זאת. בסופו של דבר הוכרע הנושא בבוררות, על ידי הצאר אלכסנדר הראשון, שקבע כי על בריטניה לשלם פיצויים תמורת העבדים שנמלטו, בסך 1,204,960 דולר.
זיכרון והיסטוריה
זיכרון לאומי
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לזכר מלחמת 1812, בטורונטו, קנדה. דאגלס קופלנד, 2008
דעת הקהל בקנדה וגם בארצות הברית במהלך המאה ה-19 ראתה את המלחמה כניצחון. שתי האומות תפסו את המאבק כחוליה חשובה בתהליך היווצרותן כאומות. בבריטניה, לעומת זאת, הייתה עיקר תשומת הלב נתונה למלחמות הנפוליאוניות באירופה, והמלחמה ביבשת אמריקה נתפסה כזירת משנה בעלת חשיבות שולית יותר ופחותה.
קנדה הפכה לדומיניון ב-1867, 52 שנים לאחר המלחמה, אך זו נחשבה בעיני הלויאליסטים כאבן דרך במהלך לגיבושה כישות עצמאית. בעיניהם, במלחמת 1812 הצליחה קנדה למנוע את כיבושה בידי ארצות הברית. תחושת ניצחון זו הקנתה לאומה הצעירה ביטחון עצמי והתחזקות של הלאומיות הקנדית; תחושות אלה התעצמו עוד יותר הודות למיתוס המיליציה, שעל פיו מי שהדפו את צבא ארצות הברית הם אנשי המיליציה בעיקר, ואילו לצבא הבריטי הסדיר היה חלק זניח יותר בניצחון.
מיתוס המיליציה, אף שהיה מופרך, היה מקובל בדעת הקהל הקנדית לפחות עד מלחמת העולם הראשונה, מאה שנים לאחר מכן. כתוצאה ממיתוס זה, האמין הציבור בקנדה שאין למדינה צורך בצבא מקצועי סדיר. הצבא האמריקאי אכן נלחם באופן גרוע בניסיונותיו לפלוש לקנדה, והמיליציה הקנדית נלחמה לעומתו באומץ, אך הבריטים הטילו ספק ביכולתה של קנדה להדוף מלחמה שלישית, אם אכן תהיה.
גם בארצות הברית ראו במלחמה ניצחון. האמריקאים ראו במלחמה מלחמת עצמאות שנייה, ולאחר המלחמה השתררה בארצות הברית אופוריה ותחושת ביטחון רבה. בזיכרון הלאומי של ארצות הברית נחרתו כמה מאורעות מכוננים, כמו ההגנה המוצלחת על פורט מקהנרי בספטמבר 1814, שהולידה את המנון ארצות הברית; שריפת הבית הלבן, מעט מוקדם יותר; הניצחון בקרב סנט לואיס; וכן הקרבות הימיים המוצלחים של הפריגטות האמריקאיות, שהולידו שורה של גיבורים לאומיים מבין מפקדי הצי האמריקאי.
במאה ה-21, כמאתיים שנה לאחר פרוץ מלחמת 1812, אין היא מהווה אירוע משמעותי בזיכרון הלאומי בקנדה, בארצות הברית או בבריטניה.
ראייה היסטורית
להיסטוריונים התבוננות מורכבת יותר לגבי מלחמת 1812, וישנן כמה השקפות מנוגדות באשר לתוצאותיה. כל ההיסטוריונים מסכימים שהמפסידים העיקריים במלחמה היו אומות הילידים האמריקאים: הם הפסידו חלקים נכבדים מנחלותיהם, עוצמתם ירדה ובעיקר איבדו כל תקווה לשמור על מעמדם האוטונומי.
רוב ההיסטוריונים סבורים שהמלחמה הסתיימה בתיקו, ושהסכם גנט סיים מלחמה שמבחינה צבאית הסתיימה ללא הכרעה ברורה. כל הצדדים לא רצו להמשיך במלחמה, מכיוון שהסיבות העיקריות שבגללן פרצה נעלמו, ומכיוון שלא היו שטחים משמעותיים שנכבשו על ידי הצד השני. סיום המלחמה ללא ניצחון ברור וללא אובדן שטח לאף צד איפשר לצדדים ליישב בדרכי שלום מחלוקות גבול שונות, ולפתוח עידן של יחסי ידידות ורצון טוב בין קנדה ובריטניה לארצות הברית, שהלכו והתחזקו עם השנים והביאו לברית קרובה בימינו.
נקודה נוספת המוסכמת על ידי ההיסטוריונים היא שניתן היה למנוע את פרוץ המלחמה בעזרת דיפלומטיה טובה יותר. המלחמה החלה ללא תכנון טוב של אף אחד מן הצדדים, והתנהלותה מבחינה צבאית הייתה רוויה כישלונות וטעויות: צבא ארצות הברית לא הצליח בניסיונותיו לפלוש לקנדה, ואילו הצבא הבריטי נכשל בניסיונות לפלוש לארצות הברית.
לעומת היסטוריונים אלה, יש הסוברים כי המלחמה הייתה למעשה ניצחון בריטי וכישלון של ארצות הברית. לטענתם, בריטניה השיגה את יעדיה הצבאיים ב-1812 כאשר הצליחה לבלום את ניסיונות הפלישה האמריקאיים, ומנעה את השתלטות ארצות הברית על קנדה. ארצות הברית לא הצליחה למנוע מהבריטים להמשיך ולגייס בכוח מלחים אמריקאים - הצי המלכותי המשיך בגיוס כזה עד תום המלחמות באירופה, וארצות הברית גם לא הצליחה להתגבר על מגבלות הסחר שהטילו הבריטים.
גישה היסטורית שלישית גורסת כי בריטניה אכן השיגה את מטרותיה הצבאיות, כאמור, ואף הצליחה לממש את מטרת העל שלה - הנחלת תבוסה לנפוליאון. ואולם, גם ארצות הברית השיגה את מטרותיה: המדינה הצעירה הצליחה לשמור על כבודה אל מול ההשפלות הבריטיות והצליחה לעמוד מול אחת האימפריות הגדולות בעולם באותה עת. איום הפשיטות של הילידים האמריקאים והתמיכה הבריטית בהם נעלם, והרעיון הבריטי של יצירת אזור חיץ אוטונומי למחצה של האומות הילידיות לא התממש. בכך נפתח הפתח לשאיפה האמריקאית להתפשטות מערבה, מהלך שהתממש במהלך המשך המאה ה-19.
קישורים חיצוניים
מלחמת 1812, אתר ספריית הקונגרס של ארצות הברית
מלחמת 1812 בדרום ארצות הברית, אתר Historic New Orleans Collection
מלחמת 1812 - פרק 6 מתוך ההיסטוריה הצבאית של ארצות הברית, הוצאת המשרד להיסטוריה צבאית, צבא ארצות הברית
מלחמת 1812 - אתר קנדי בנושא
הערות שוליים
*
1812
1812
1812
קטגוריה:נשיאות ג'יימס מדיסון | 2024-09-02T07:31:14 |
חתך חרוטי | הפניה חתך חרוט | 2019-08-31T12:08:41 |
ריינהארד היידריך | REDIRECT ריינהרד היידריך | 2004-12-18T21:17:18 |
ריכארד וגנר | REDIRECT ריכרד וגנר | 2004-12-18T21:22:55 |
בלזץ | REDIRECT בלז'ץ | 2004-12-18T21:26:18 |
נאצי | הפניה המפלגה הנאצית | 2024-04-19T14:16:34 |
זנבון | 50px|ימין|Ogonek
סימון הזנב או זנבון (פולנית Ogonek – זנב קטן) הממוקם בפינה הימנית תחתונה של תנועה באלפבית הלטיני, הוא סימן דיאקריטי המסמן אנפוף (נזאליזציה) של התנועה בפולנית, וחנכוך (פלטליזציה) בליטאית.
מקורו באדפטציה של האלפבית הלטיני לשפה הפולנית; וכיום הוא משמש לכתיבה של פולנית, ליטאית ומספר שפות אינדיאניות.
אותיות עם זנב מקודדות כך בסטנדרט Unicode:
Upper Case Lower Case Letter HTML Letter HTML Ą Ą ą ą Ę Ę ę ę Į Į į į Ǫ Ǫ ǫ ǫ Ų Ų ų ų
באלפבית הפונטי הבינלאומי (IPA) משמש הזנבון לציון עיצורים כפופים (עיצורים מכתשיים עם קיפול פנימה של קצה הלשון):
כפופים קולי אטום אפיים [ɳ] סותמים [ɖ] [ʈ] חוככים [ʐ] [ʂ] מקורבים [ɻ] מקורבים צדיים [ɭ] מקישים [ɽ]
קטגוריה:סימנים דיאקריטיים | 2024-08-05T06:10:31 |
יצחק אייזיק הלוי הרצוג | הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (כ"ח בכסלו ה'תרמ"ט, 3 בדצמבר 1888 – י"ט בתמוז תשי"ט, 25 ביולי 1959) היה הרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל (ולימים של מדינת ישראל) משנת 1936 עד יום פטירתו. לפני כן היה רבה הראשי של יהדות אירלנד. הרב הרצוג היה דוקטור לספרות וחתן פרס ישראל לספרות תורנית בשנת 1958. הוא ידוע במיוחד בתרומתו הרבה לתחום הלכות המדינה ולחידוש מצוות התכלת.
קורות חיים
250px|ממוזער|הרב יצחק הרצוג בעלייה לרגל בחג הסוכות בירושלים, 1945
הרצוג נולד בעיר לומז'ה שבצפון-מזרח פולין, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. בשנת 1897 עבר לאנגליה, שם מונה אביו, הרב יואל לייב הלוי הרצוג, לשמש כרב בלידס, ובהמשך לצרפת, שם כיהן אביו ברבנות. בשל חוסר במרכזי תורה משמעותיים בבריטניה באותה תקופה, הוא נהג להתכתב בנושאים תורניים עם גדולי הרבנים במזרח אירופה, ושלח להם קונטרסים בעילום שם מחידושי תורתו.
בשנת 1908 הוסמך לרבנות על ידי רבי יוסף שלופר, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, והרידב"ז. הוא למד מתמטיקה ושפות קלאסיות ושמיות באוניברסיטאות לידס, לונדון והסורבון. הוא ערך מחקר על "התכלת בישראל" (Hebrew Porphyrology), וקיבל עליו תואר M.A., וב-1914 קיבל תואר דוקטור לספרות מאוניברסיטת לונדון.
בשנים 1915 עד 1936 כיהן כרב באירלנד: 3 שנים כרבה של בלפסט, אחר כך כרבה של דבלין ומשנת 1925 כרבה הראשי של יהדות אירלנד. כרב ראשי הצליח לסכל את הכרזת השחיטה היהודית כלא חוקית. במהלך כהונתו קשר קשרי ידידות קרובים עם הקרדינל האירי ג'וזף מקרורי, ולעיתים קרובות היו נפגשים ומשוחחים בנושאים ברומו של עולם.הרב מרדכי קירשבלום, מכל מלמדי השכלתי: אישים וסיפוריהם, ירושלים תשמ"ח, עמ' 129;חיים הרצוג, בספרו האוטוביוגרפי: דרך חיים: סיפורו של לוחם, דיפלומט ונשיא, חיים הרצוג
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שדגל בהנהגה רבנית המשלבת תורה ומדע, שידלוֹ לעלות לארץ ישראל. לאחר מותו של הרב קוק נבחר בי"ז בכסלו תרצ"ז לרבה הראשי של ארץ ישראל, על פני הרב יעקב משה חרל"פ, בתמיכתו של ה"חזון אי"ש". אף שהיו כאלו שהתנגדו לו בהיותו "רב דוקטור".
בעת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יצא בקריאה, יחד עם הראשון לציון, הרב יעקב מאיר, להקפיד על מדיניות ההבלגה ולהימנע ממעשי נקם. ב-1939 היה בין המשתתפים בוועידת השולחן העגול בלונדון. לאחר כישלונה, כאשר יצא הספר הלבן השלישי, שהגביל את ההגירה היהודית לארץ ישראל ואת רכישת הקרקעות בידי יהודים, הזהיר הרב הרצוג "כי הספר הלבן עלול לדרבן את הערבים ולהפוך לספר אדום ואף לספר שחור" וקרע אותו בהפגנה פומבית. מעשה זה העניק את ההשראה לבנו חיים הרצוג, אשר בנאומו ב-1975 כשגריר ישראל באו"ם, קרע באופן דומה את החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שהכריזה כי הציונות היא גזענות.
ב-1940 הקים את "ועד הישיבות", ארגון הגג של הישיבות הגבוהות בארץ ישראל, ונבחר לעמוד בראשו.
בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה פעל הרב הרצוג להצלת יהודים. ב-1941 יצא למסע הצלה לארצות הברית דרך אנגליה ובחזרה דרך דרום אפריקה ומצרים. הוא ניסה להיעזר בחברו הוותיק, הקרדינל האירי ג'וזף מקרורי, כדי להשפיע על האפיפיור פיוס ה-12 לסייע בהצלת יהודי הונגריה, אך הדבר לא צלח.משואה ליצחק, חלק א, עמ' 77 לאחר מאמצים הצליח להיפגש עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ותבע ממנו להציל יהודים ולהפציץ את מחנות ההשמדה. הוא יצא מן הפגישה מדוכא וראה בה כישלון. כאשר רצה לחזור לארץ ישראל הזהירו אותו הבריטים וקבוצות של רבנים בארצות הברית כי צִלו של הנאציזם מרחף מעל ארץ ישראל והיא עלולה להיכבש, אך הוא ענה להם כי נביאי ישראל התנבאו על שני חורבנות ולא על חורבן בית שלישי, וחזר לארץ ישראל. הלחץ להישאר היה רב, במיוחד בגלל סכנת הצוללות שפגעו באוניות. ואכן אונייה שבה היה אמור לנסוע הוטבעה וכל נוסעיה נספו. בחזרתו הגיע בטיסה מדרום אפריקה למצרים, ומשם לרחובות ברכבת. בתחנת הרכבת רחובות קיבלו את פניו ראשי היישוב, אשר העריכו את הסיכון שנטל וראו במעשיו ובדבריו חיזוק הרוח. הוא המשיך להביע את ביטחונו בניצחון בריטניה במערכה, גם במהלך מאתיים ימי החרדה שעברו על היישוב בשנת 1942.
בשנת 1946 יצא למסע ברחבי אירופה כדי לשכנע את ניצולי השואה לעלות לארץ ישראל. במהלך המסע נפגש עם מדינאים שונים ועם האפיפיור פיוס השנים עשר, ממנו ביקש להחזיר לחיק היהדות את הילדים היהודים מהמנזרים שבהם הוסתרו כדי להציל את חייהם, אך נענה בכתף קרה. הרב הרצוג בסיוע מתנדבים איתרו ילדים והעבירו אותם מהבתים ומהמוסדות בהם מצאו מחסה למוסדות יהודים מקומיים שיכלו לשמש להם כאפוטרופסים. למעלה מ-500 ילדים כאלה הגיעו לארץ ישראל ברכבת שנקראה גם על שמו "רכבת הרצוג".
הרב הרצוג היה המייסד של מכון יד הרב הרצוג, שנקרא על שמו לאחר מותו. מכון זה אחראי להוצאת האנציקלופדיה התלמודית והוצאה מדעית של התלמוד הבבלי, שמוגה על פי כתבי יד שונים במכון התלמוד הישראלי השלם. כמו כן יזם את הקמת הבניין החדש של הרבנות הראשית, "היכל שלמה", ודרבן את ידידו הנדבן יצחק וולפסון לתרום לכך. אנשי גוש עציון רחשו לו חיבה וכבוד, ועוד בחייו נקרא לכבודו היישוב משואות יצחק שבגוש עציון. לאחר נפילת הגוש במלחמת העצמאות, חודש היישוב במקומו הנוכחי באזור אשקלון.
בביתו התכנסו מדי יום שישי רבנים לעסוק בדברי תורה והלכה, בהם חמיו הרב הילמן, הרב איסר זלמן מלצר, הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, הרב יחזקאל אברמסקי, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שלמה גורן, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב אברהם אלקנה שפירא והרב בצלאל ז'ולטי. דרשותיו בשבת הגדול ושבת שובה משכו קהל רב.
הרב הרצוג נפטר בי"ט בתמוז תשי"ט, 25 ביולי 1959 ונטמן בבית הקברות סנהדריה בירושלים. הרב עובדיה יוסף אמר עליו בהספדו: "היה מנהיגם של ישראל, אהב צדק ושנא רשע, ותמיד לימד סנגוריה על ישראל... מסר נפשו להצלת ילדי ישראל..."
ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.
משפחתו
ב-1917 נשא את שרה, בתו של הרב שמואל יצחק הילמן מלונדון. לזוג נולדו חיים הרצוג, לימים נשיאה השישי של מדינת ישראל, וד"ר יעקב הרצוג שכיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. נכדו הוא יצחק הרצוג נשיא מדינת ישראל ה-11.
הנצחה
שמאל|ממוזער|250px|הרב הרצוג בביקור באשקלון יחד עם הרב הספרדי הראשי לישראל, יצחק נסים והרב עובדיה הדאיה. מאחוריהם רבה של אשקלון משה דב וולנר.
על שם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג נקרא היישוב משואות יצחק, שכונת קריית הרצוג בבני ברק, שכונת הרב הרצוג בקריית אתא, רחוב ראשי בירושלים ורחובות בערים נוספות; יד הרב הרצוג; הישיבה התיכונית "נווה הרצוג" בניר גלים ובית הספר בממ"ד "ימין הרצוג" באילת.
ממוזער|250 פיקסלים|לשכת הרב הרצוג במוזיאון לאמנות יהודית בהיכל שלמה
לשכתו של הרב הרצוג הועתקה מביתו והיא מוצגת כולה במוזיאון לאמנות יהודית שבהיכל שלמה בירושלים.
כתביו
250px|ממוזער|הרבנים הראשיים לישראל יחד עם נכדו נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג, באירוע הוצאת ספריו המחודשים במלאות 65 שנה לפטירתו
הרב הרצוג חיבר את הספרים: "שו"ת היכל יצחק", "כתבים ופסקים", "תורת האהל", ו"תחוקה לישראל על פי התורה" בהם התמקד רבות בנושאי הלכה ומדינה.
בשנת 1936, פרסם הרב הרצוג באנגליה ספר בשם: "The Main Institutions Of Jewish Law". הספר תורגם לעברית בשנת 2016 על ידי ד"ר משה הרשקביץ, ויצא לאור על ידי ידיעות ספרים.
הרב הרצוג היה מהחוקרים הגדולים בתחום התכלת.
נוסח התפילה לשלום המדינה חובר בידו, והוא נעזר ברב הראשי הספרדי בתקופתו, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. לפני פרסום התפילה ביקש מש"י עגנון הערות עריכה. מסיבה זו, ובגלל העברית המסוגננת, יוחסה כתיבת התפילה בטעות לעגנון
בשנת תשכ"ב יצא לזכרו קובץ "מזכרת", ובו מאמרים תורניים, בעריכת הרב שלמה יוסף זוין וד"ר זרח ורהפטיג. בתחילת הספר הודפס נספח העוסק בחייו, פעלו וזכרו.
בשנת תשס"ט יצא לאור הספר 'משואה ליצחק' העוסק במשנתו.
משנתו המדינית
ממוזער|210px|הרב הרצוג בביקורו באפלדורן, הולנד, יוני 1946
הרב הרצוג פרס את משנתו המדינית בכתבים ובמאמרים. הוא תמך במה שקרא נומוקרטיה, כלומר "ממשלת החוק האלוקי, התורה שמן השמים". לדברי הרב עידו רכניץ, הוא תמך למעשה ב"תיאונומיה חוקתית מלוכנית", שיטה שבה המדינה מונהגת על ידי המלך והחוק העליון בה הוא חוק התורה, אך מאפשרת חקיקה משלימה שאינה נוגדת את דין התורה. מתוך תפיסה זו סבר הרב הרצוג כי יש סמכות של מלך ישראל לממשלת ישראל ויש תוקף לחלק מחוקי הכנסת, המהווים תקנות משלימות לחוקי התורה; אולם אין סמכות לבתי המשפט של מדינת ישראל.
גיוס בנות
בתשובה כתב על פי דברי הרמב"ם והמנחת חינוך שנשים יוצאות למלחמות מצווה, ובהן מלחמת השחרור. הוא דחה את דברי הרדב"ז שפירש שנשים אינן יוצאות כלל למלחמת מצווה, או שהן רק מסייעות ללוחמים בהבאת מים ומזון. כמו כן, כתב שם שאין בנשיאת נשק לנשים במסגרת צבאית בעיה מצד איסור לא ילבש.
עם זאת, הוא הסביר שהרבנות הראשית לישראל לא אמרה בעניין זה היתר, מחשש לבעיות של צניעות. הוא הוסיף שאם בפלוגות דתיות אפשר לקבוע סדרים שימנעו בעיות אלו אין הוא רואה בכך שום איסור, אך הרבנות שללה גיוס חובה של נשים, ולפי תקנות הגיוס לכל אישה יש רשות להתנגד לגיוסה מטעמים דתיים, מכיוון שקשה לקבוע בכך גדרים. לבסוף כתב שבנות שרוצות להתנדב למשמר העם תוך כדי נשיאת נשק אינן עוברות על שום איסור ומקיימות מצווה רבה.
זכויות מיעוטים
ערב קום המדינה חיבר הרב הרצוג מאמר תחת השם: ״זכויות מיעוטים לפי ההלכה״ במדינה יהודית בארץ ישראל. במאמר הורה למדינה שבדרך להתחייב למנוע את הפלייתם של הערבים בארץ ישראל (מוסלמים ונוצרים כאחד). מסקנתו ההלכתית דחתה בתוקף כל טענה האוסרת על בני המיעוטים לגור או להיות בעלים של קרקע בארץ ישראל. אפילו טען: ״לא יימצא רב בישראל בעל מוח או בעל שכל ישר״ שיחלוק על מסקנות אלה.
לקריאה נוספת
175px|ממוזער|שמאל|ציור קיר בגבעתיים - הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג קורע את הספר הלבן
ממוזער|175px|מצבה לזכרו של הרב הרצוג ולזכרו של קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון, שנקרא על שמו
שמואל אבידור הכהן, יחיד בדורו: מגילת חייו של ... רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ירושלים: כתר, 1980
חוברת: מוקדשת לבחירת הרב הראשי בארץ ישראל: מאמרים, מכתבים והערכות מאת גאוני וגדולי ישראל על הגאון ... רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג ... בעריכת קבוצת רבנים, תל אביב: (בית דפוס לאומי), תרצ"ז
מסע ההצלה: <שבט תש"ו - תשרי תש"ז>, ירושלים: (דפוס העברי י’ ורקר), תש"ז, מסעו של הרב הראשי לא"י ר' יצחק איזיק הלוי הרצוג באירופה.
הרב אהרן יצחק זסלנסקי, אגרות הראי"ז: שי להגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג ... בהגיעו לשיבה, ירושלם: (דפוס העברי), תשי"ט
שמעון פדרבוש (עורך), חכמת-ישראל באירופה, ע' 149-127, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1965.
גאולה בת יהודה, אנציקלופדיה של הציונות הדתית, כרך ב, ירושלים: מוסד הרב קוק תש"ך, עמ' 144–164
יעקב אדלשטיין, פעולתו הפוליטית של הרב הרצוג זצ"ל בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, כיוונים 13 (תשמ"ב), עמ' 151–159
שמעון אורבך, פעילותו המדינית של הרב הרצוג עד קום המדינה, חיפה : ש. אורבך, תשמ"ו 1985
אליאב שוחטמן, תורה ומדינה במשנתו של הריא"ה הרצוג, שנה בשנה (תשנ"א), עמ' 178–190
יוסף אחיטוב, לבטיו ההלכתיים של הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג בעשור הראשון לתקומת ישראל, אתגר הריבונות (תשנ"ט), עמ' 199–213
שאול מייזליש, רבנות בסערת הימים : חייו ומשנתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, [תל אביב] : מרחב, תשנ"א 1991
משה הרשקוביץ, דרכו ושיטתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (זצ"ל) במחקר המשפט העברי, עבודת מאסטר, בר-אילן, רמת-גן, תשס"ח
קישורים חיצוניים
,
טוביה פרשל, ביבליוגרפיה של כתבי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל
תולדות חייו באתר הרבנות הראשית לישראל
כל הכתבות על הרב הרצוג, באתר ערוץ 7
נחום רקובר, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו, גיליון 7, תמוז תש"ס, עמ' 4
הנ"ל, הרב הרצוג כממשיך חזון המשפט העברי של הרב קוק, "מגד ירחים", גיליון 119, אלול תשס"ט, עמ' 3; הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, בין מרן הראי"ה לרב י. א. הלוי הרצוג, שם עמ' 4
- סרטון בו נראה הרב ד"ר הרצוג נואם
הארכיון של הרב הרצוג, באתר ארכיון המדינה
עדו רכניץ, תיאוקרטיה דמוקרטית: עיון במשנתם המדינית של הריא"ה הרצוג, הרא"י וולדינברג והר"ש גורן, עבודת דוקטור, אוניברסיטת אריאל, תש"פ
מכּתביו:
קריאה למשפט התורה בישראל, אתר דעת
פתרון חדש לחידת ספר יחזקאל, אתר דעת
הערות שוליים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות תורנית
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת ישראלים
יצחק
קטגוריה:רבנים אירים
קטגוריה:רבנים ביישוב
קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל
קטגוריה:רבנים פולנים
קטגוריה:רבנים ראשיים לישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:חברי נשיאות ועד הישיבות
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לונדון
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1958
קטגוריה:לויים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1888
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1959 | 2024-09-23T10:54:39 |
פקודת הקומיסר | ממוזער| עמוד ראשון של פקודת הקומיסר, 6 ביוני 1941
פקודת הקומיסר (בגרמנית: Kommissarbefehl) היה צו שהוציא הפיקוד העליון של הוורמאכט ב-6 ביוני 1941 לפני מבצע ברברוסה. שמו הרשמי היה קווים מנחים לטיפול בקומיסרים פוליטיים (Richtlinien für die Behandlungscher Kommissare). הוא הורה לוורמאכט שכל קומיסר סובייטי שיזוהה בין החיילים השבויים יוצא להורג כי הוא אוכף את "האידאולוגיה היהודית-בולשביסטית" בכוחות הצבא האדום. היה זה אחד מסדרת צווים פליליים שהוציאה ההנהגה הנאצית, ואחת מפקודות הפיהרר.
על פי הצו, יש להרוג את כל אותם אסירים שניתן לזהותם כ"בולשביסטים או נציגים פעילים של האידאולוגיה הבולשביסטית".
היסטוריה
תכנון מבצע ברברוסה החל ביוני 1940. בדצמבר 1940 החל היטלר ברמיזות לגנרלים בכירים על אופן ניהול המלחמה, וכך אמד את תגובתם לשיתוף פעולה עם האס אס ב"נטרול הבולשביקים", שיתוף פעולה שהתבטא בהנחיית הפיהרר 21 ב-18 בדצמבר 1940. הוורמאכט כבר היה פוליטי במידה מסוימת, לאחר שהשתתף בליל הסכינים הארוכות של ארנסט רהם ושותפיו ב-1934, פעולה נגד קומוניסטים בחבל הסודטים ב-1938, ופעולה נגד גולים פוליטיים צ'כים וגרמנים בצרפת ב-1940. ב-3 במרץ 1941 הסביר היטלר ליועציו הצבאיים הקרובים כיצד לנהל את מלחמת ההשמדה. באותו יום, הוראות המשלבות את דרישותיו עברו לענף L של הפיקוד העליון של הוורמאכט תחת סגן המפקד ולטר ורלימונט. אלה היו בסיס ל"קווים מנחים בתחומים מיוחדים להנחיה מס' 21 (תיק ברברוסה)" שדנו, בין היתר, ביחסי הצבא והאס אס במרחב המבצעים, הנובעים מה"צורך לנטרל מיד בולשביקים וקומיסרים מובילים".
הדיונים התקיימו ב-17 במרץ 1941, במהלך ועידת מצב, שבה נכחו ראש המטה הכללי של המפקדה העליונה של כוחות היבשה של הוורמאכט (OKH), פרנץ האלדר, גנרל אדוארד וגנר וראש המחלקה המבצעית של OKH אדולף הויזינגר. היטלר הכריז: "יש להשמיד את האינטליגנציה שהקים סטלין. האלימות האכזרית ביותר אמורה לחול באימפריה הרוסית הגדולה" (מצוטט מיומן המלחמה של האלדר, 17 במרץ).
ב-30 במרץ נאם היטלר בפני יותר מ-200 קצינים בכירים בקנצלריית הרייך. בין הנוכחים היה הלדר, שהקליט את נקודות המפתח של הנאום. היטלר טען כי המלחמה נגד ברית המועצות "לא יכולה להתנהל בצורה אבירית", משום שזו מלחמה של "אידאולוגיות והבדלי גזע". עוד הכריז כי יש "לחסל" את הקומיסרים ללא רחמים משום שהם "נושאי אידאולוגיות המנוגדות ישירות לנציונל-סוציאליזם". היטלר קבע את "השמדתם של הקומיסרים הבולשביקים והאינטליגנציה הקומוניסטית" ובכך הניח את היסודות לפקודת הקומיסרים, וכן דחה את הרעיון של משפט צבאי על עבירות שביצעו חיילים גרמנים והדגיש את האופי השונה של המלחמה במזרח מהמלחמה במערב.
היטלר היה מודע היטב לכך שהפקודה הזו אינה חוקית, אך באופן אישי פתר מראש כל חייל שהפר את החוק הבינלאומי בכך שאכף את הפקודה הזו. הוא אמר שאמנות האג משנת 1899 ו-1907 לא חלות מאחר שהסובייטים לא חתמו עליהן. ברית המועצות, כישות מובחנת מהאימפריה הרוסית, לא חתמה, למעשה, על אמנת ז'נבה משנת 1929. עם זאת, גרמניה עשתה זאת, והייתה מחויבת לסעיף 82, האומר ש"אם בזמן מלחמה אחד הלוחמים אינו צד לאמנה, הוראותיה יישארו בכל זאת בתוקף בין הנלחמים שהם צדדים לה."
פקודת הקומיסר:
תגובה
את הטיוטה הראשונה של פקודת הקומיסר הוציא הגנרל אויגן מילר ב-6 במאי 1941. טיוטה זו קראה לירות בכל הקומיסרים על מנת שלא יגיע כל קומיסר שנתפס למחנה שבויים בגרמניה. ההיסטוריון הגרמני הנס-אדולף ג'ייקובסן כתב:מעולם לא היה ספק בתודעתם של מפקדי הצבא הגרמני שהפקודה סיכלה בכוונה את החוק הבינלאומי; הדבר מוכח מהמספר הקטן מהרגיל של עותקים כתובים של פקודת הקומיסר שהופצו. הפסקה שבה קרא הגנרל מילר למפקדי הצבא למנוע "הגזמות" הוסרה לבקשת הפיקוד העליון של הוורמאכט. בראוכיטש תיקן את הצו ב-24 במאי 1941 על ידי צירוף הפסקה של מילר וקריאה לצבא לשמור על משמעת באכיפת הצו. הטיוטה הסופית של הצו הוצאה על ידי הפיקוד העליון של הוורמאכט ב-6 ביוני 1941 ונמסרה רק למפקדים הבכירים ביותר, שקיבלו הוראה ליידע את פקודיהם בעל פה.
התעמולה הנאצית הציגה את מבצע ברברוסה כמלחמה אידאולוגית-גזעית בין הנאציזם הגרמני לבין "יודאו-קומוניזם", תוך דה-הומניזציה של האויב הסובייטי ככוח של "תת-אדם" סלאבי וכפראים "אסיאתיים" העוסקים ב"שיטות לחימה אסייתיות ברבריות" על ידי קומיסרים יהודים מרושעים שחיילים גרמנים לא צריכים לרחם עליהם. רוב קציני הוורמאכט והחיילים נטו להתייחס למלחמה במונחים נאציים, וראו את יריביהם הסובייטים כתת-אדם.
אכיפת צו הקומיסר הובילה לאלפי הוצאות להורג. ההיסטוריון הגרמני יורגן פורסטר כתב ב-1989 שטענת רוב מפקדי הצבא הגרמני בזיכרונותיהם, וטענת היסטוריונים גרמנים כמו ארנסט נולטה, לפיה פקודת הקומיסר לא נאכפה, היא טענה שגויה. רוב היחידות הגרמניות ביצעו את צו הקומיסר. אריך פון מאנשטיין העביר את פקודת הקומיסר לפקודיו, שהוציאו להורג את כל הקומיסרים שנתפסו, ועל כך הרשיע אותו בית משפט בריטי ב-1949. לאחר המלחמה שיקר מאנשטיין וטען שלא ציית לפקודת הקומיסר, שהתנגד לפקודה ומעולם לא אכף אותה. ב-23 בספטמבר 1941, לאחר שביקשו מספר מפקדי ורמאכט לרכך את הפקודה כדי לעודד את הצבא האדום להיכנע, היטלר דחה "כל שינוי של הפקודות הקיימות בנוגע ליחס לקומיסרים הפוליטיים".
כאשר נודע על פקודת הקומיסר לצבא האדום, התעוררה התנגדות חזקה יותר לכוחות הגרמנים. אפקט לא רצוי זה צוטט בפניות גרמניות להיטלר (למשל על ידי פון שטאופנברג), שביטל את פקודת הקומיסר לאחר שנה, ב-6 במאי 1942. הפקודה שימשה כראיה במשפטי נירנברג וכחלק מדיון בשאלה הרחבה יותר בדבר חובתם של הגנרלים הגרמנים למלא אחר פקודות היטלר גם כאשר ידעו שהפקודות הללו אינן חוקיות.
ראו גם
רצח שבויי מלחמה סובייטים בידי הנאצים
הערות שוליים
מקורות
Burleigh, Michael. Ethics and Extermination. 1st ed. Cambridge: Cambridge University Press, 1997. Cambridge Books Online. Web. 5 May 2016.
Jürgen Förster: "The Wehrmacht and the War of Extermination Against the Soviet Union" pages 494-520 from The Nazi Holocaust Part 3 The "Final Solution": The Implementation of Mass Murder Volume 2 edited by Michael Marrus, Westpoint: Meckler Press, 1989 .
Jürgen Förster: "Das Unternehmen 'Barbarossa' als Eroberungs- und Vernichtungskrieg." In:
Helmut Krausnick: "Kommissarbefehl und 'Gerichtsbarkeitserlass Barbarossa' in neuer Sicht," In: Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte. 25, 1977, pp. 682–738.
Reinhard Otto: "Wehrmacht, Gestapo und sowjetische Kriegsgefangene im deutschen Reichsgebiet 1941/42." Munich 1998, .
Felix Römer: "Der Kommissarbefehl. Wehrmacht und NS-Verbrechen an der Ostfront 1941/42." Schöningh, Paderborn 2008, .
Christian Streit: "Keine Kameraden. Die Wehrmacht und die sowjetischen Kriegsgefangenen 1941–1945." Dietz, Bonn 1991 [1979], .
קישורים חיצוניים
פקודת הקומיסר, 6 ביוני 1941, היטלר
פקודת הקומיסר: תרגום לאנגלית
חלק מפקודת הקומיסר: תרגום לאנגלית, באתר יד ושם
"Fuhrer-Erlasse" 1939–1945 (über die Ausübung der Kriegsgerichtsbarkeit im Gebiet "Barbarossa") 13 במאי 1941, קייטל
קטגוריה:פשעי מלחמה של גרמניה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:זירת מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה | 2024-08-04T18:00:58 |
צ'ארלס השני, מלך אנגליה | צ'ארלס השני (באנגלית: Charles II, 29 במאי 1630 – 6 בפברואר 1685) היה מלך אנגליה, סקוטלנד ואירלנד בשנים 1660–1685.
קורות חיים
צ'ארלס נולד בשנת 1630 לצ'ארלס הראשון, מלך אנגליה ולהנרייט מארי, אחותו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת. הוא היה בנם השני, אולם אחיו הבכור, שנולד כשנה לפניו, מת בן יומו. צ'ארלס הוטבל כאנגליקני, וגדל בסביבה פרוטסטנטית, אף על פי שאמו הצרפתייה הייתה קתולית.
כשפרצה מלחמת האזרחים האנגלית בין הכוחות הנאמנים למלך צ'ארלס הראשון לבין כוחות של נאמני הפרלמנט ושל הפוריטנים היה צ'ארלס השני בן 12. הוא ליווה את אביו בקרב אדג'היל, ומגיל 14 השתתף בעצמו בהמשך הקרבות. ב־1646, כשאביו הפסיד במלחמת האזרחים הראשונה עזב צ'ארלס את אנגליה, והצטרף לאמו בגלות בצרפת.
ב־1648, כאשר התחדשה מלחמת האזרחים באנגליה צ'ארלס עבר להאג שברפובליקה ההולנדית, שם שלט גיסו וילם השני, נסיך אורנז' שהיה נשוי לאחותו מרי הנרייטה. וילם העמיד לרשות צ'ארלס צי שהפליג לכיוון אנגליה, אולם לא הספיק להגיע בזמן לעזרת הכוחות המלוכניים בקרב פרסטון, שהפסדם בו סיים את מלחמת האזרחים השנייה.
לאחר מלחמת אזרחים באנגליה אביו של צ'ארלס השני, צ'ארלס הראשון, הוצא להורג בארמון וייטהול ב־30 בינואר 1649 והפרלמנט האנגלי תיקן חוק שאסר להכריז על יורש למלוכה. באותן השנים אנגליה הפכה לרפובליקה בשם "חבר העמים של אנגליה", בהנהגתו של אוליבר קרומוול.
הפרלמנט הסקוטי הכריז באדינבורו ב־6 בפברואר על צ'ארלס השני כמלך בריטניה הגדולה ואירלנד, אולם סירב לתת לו להיכנס לסקוטלנד אלא אם כן ינהיג את הפרסביטריאניזם בכל רחבי בריטניה. ב־1650 הגיע צ'ארלס להסכם עם הסקוטים, הגיע לסקוטלנד ב־23 ביוני והוכתר בסקון ב־1 בינואר 1651. צ'ארלס ניסה לפלוש לאנגליה אולם כוחותיו הובסו בקרב ווסטר על ידי קרומוול ב־3 בספטמבר 1651. אחרי התבוסה צ'ארלס נמלט, והסתתר במקומות שונים באנגליה, בהם על עץ אלון, במשך שישה שבועות. הוא לא נתפס, אף על פי שהוצא פרס של אלף לירות על ראשו, ולבסוף הצליח להגיע לצרפת. בשנים הבאות היה בגלות שם, ואחר כך גם באזור ארצות השפלה הדרומיות שהיה בשליטת ספרד.
ב־3 בספטמבר 1658 מת אוליבר קרומוול, ובריטניה נכנסה לתקופה נוספת של משבר, שהסתיימה כעבור כמעט שנתיים בהחזרת המלוכה.
בתחילה ירש את קרומוול בתפקיד הלורד פרוטקטור בנו ריצ'רד, אולם הוא אולץ להתפטר כעבור מספר חודשים, ובריטניה נשארה ללא שליט. בתחילת 1660 מושל סקוטלנד, ג'ורג' מונק השתלט עם צבאו על לונדון, הכריח את הפרלמנט לפזר את עצמו ולהכריז על בחירות לפרלמנט חדש, לראשונה אחרי כמעט 20 שנה. במקביל פנה מונק לצ'ארלס ושכנע אותו לפרסם ב־4 באפריל את "הצהרת ברדה" בה הודיע שיעניק חנינה על כל הפשעים שבוצעו בתקופת מלחמת האזרחים לכל מי שיכירו בו כמלך, למעט מספר קטן של אנשים שהיו מעורבים בהוצאתו להורג של אביו.
הפרלמנט החדש התכנס ב־25 באפריל ועד מהרה הגיעה לאנגליה הידיעה על הצהרת ברדה. בתחילת מאי הכריז הפרלמנט על צ'ארלס השני כמלך, באופן רטרואקטיבי, מרגע מותו של אביו, והזמין אותו לחזור לאנגליה. צ'ארלס נחת בדובר ב-25 במאי ונכנס ללונדון ב-29 במאי 1660, יום הולדתו ה-30. בכך חזר השלטון המלוכני לאנגליה והחלה "תקופת הרסטורציה". ההכתרה החגיגית התקיימה במנזר וסטמינסטר ב־23 באפריל 1661.
על אף שהוא העדיף מדיניות של סובלנות דתית, נאלץ צ'ארלס להסכים לסדרת החוקים שקיבל הפרלמנט, הידועה בשם "קוד קלרנדון", שנועדו לבצר את מעמדה של הכנסייה האנגליקנית. האירוע החשוב ביותר בתחום יחסי החוץ בראשית תקופת שלטונו הייתה מלחמת הולנד-אנגליה השנייה. ב־1670, עם חתימת "אמנת דובר הסודית", נכנס לברית עם בן דודו לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. לואי הסכים לעזור לצ'ארלס במלחמה נוספת נגד הולנד ולשלם לצ'ארלס קצבה, וצ'ארלס הבטיח להמיר את דתו לקתוליות במועד עתידי לא מוגדר. ב־1672 הכריז צ'ארלס על הנהגת חופש דת לקתולים ולפורשים פרוטסטנטיים מהכנסייה האנגליקנית, אבל הפרלמנט האנגלי הכריח אותו לחזור בו מהצהרתו. הגילוי שג'יימס, אחיו של צ'ארלס ויורש העצר המיר את דתו לקתוליות ליבה חששות מפני "קשר קתולי" להשתלט על אנגליה והביא ב־1679 לדרישה לשלול מג'יימס את מקומו בסדר הירושה. המשבר הוביל ללידתן של המפלגה הטורית, שהתנגדה לשלילת הירושה מג'יימס, והמפלגה הוויגית שצידדה בה. צ'ארלס תמך במפלגה הטורית, ובעקבות גילוי קשר לרציחתם של צ'ארלס וג'יימס ב־1683 כמה ממנהיגי הוויגים הוצאו להורג או הוגלו. צ'ארלס פיזר את הפרלמנט בשנת 1681 ושלט ללא פרלמנט עד מותו ב־6 בפברואר 1685. על ערש מותו הוא התקבל לכנסייה הקתולית.
צ'ארלס השני היה ידוע כ"מלך השמח" ("Merry Monarch"), גם בשל אופיו וההדוניזם של חצרו, וגם בשל ההקלה שחש הציבור מהחזרה לנורמליות לאחר העשור של שליטת קרומוול והפוריטנים.
תקופת שלטונו הייתה תקופת פריחה לאומנויות ולמדעים. התיאטראות שהיו סגורים על פי החלטה של "הפרלמנט הארוך" מאז 1642, נפתחו מחדש עם הרסטורציה בשנת 1660 והמלך עודד את פעילותם, ולראשונה באנגליה גם הורשו נשים להיות שחקניות בתיאטרון. הוא מינה את האדריכל כריסטופר רן לשקם את לונדון אחרי השרפה הגדולה ולבנות מחדש את קתדרלת סנט פול. ב־1662 נתן צ'ארלס את חסותו לחברה המלכותית שהקימו בשנת 1660 גדולי המדענים האנגלים של התקופה, בהם רוברט בויל, רוברט הוק, וכריסטופר רן.
לצ'ארלס לא היו ילדים מאשתו הפורטוגלית קתרינה, אבל היו לו לפחות 12 ממזרים מפילגשים שונות. מכיוון שבנים אלה לא היו חוקיים, עם מותו ירש אותו אחיו ג'יימס השני.
ראשית חייו
ממוזער|250px|צ'ארלס כתינוק
ממוזער|250px|צ'ארלס כנסיך מוויילס
ממוזער|250px|מלך בגלות - 1653 לערך
ממוזער|295x295 פיקסלים|צ'ארלס בלבוש ההכתרה
ממוזער|250px|צ'ארלס בפרוטומה מאת אונורה פלה במוזיאון ויקטוריה ואלברט
צ'ארלס נולד בארמון סנט ג'יימס ב-29 במאי 1630. הוריו היו צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה שמלך גם על סקוטלנד ואירלנד והנרייט מארי שהייתה אחותו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת. צ'ארלס היה בנם וילדם השני. בנם הבכור, שנולד כשנה לפני צ'ארלס, מת ביום היוולדו. אנגליה, סקוטלנד ואירלנד היו בעיקר אנגליקניות, פרסביטריאנית וקתולית בהתאמה. צ'ארלס הוטבל בקפלה המלכותית ב-27 ביוני על ידי הבישוף האנגליקני של לונדון וגדל תחת השגחתה של הדוכסית מדורסט שהייתה פרוטסטנטית, אם כי סביו וסבותיו ודודתה של אמו מארי דה מדיצ'י, היו קתולים. בלידתו נעשה צ'ארלס באופן אוטומטי דוכס קורנוול ודוכס רות'סיי בנוסף לעוד כמה תארים. בסמוך ליום הולדתו השמיני הוא נעשה נסיך ויילס.
מלחמת האזרחים
במהלך שנות הארבעים של המאה ה-17, כאשר צ'ארלס היה עדיין צעיר, נלחם אביו כנגד תומכי הפרלמנט והפוריטנים במלחמת האזרחים האנגלית. צ'ארלס התלווה לאביו בקרב אדג'היל (Edgehill) ובגיל 14 השתתף במערכות של שנת 1645, כאשר הוא מונה להיות מפקד של כבוד של הכוחות האנגליים באזור המערבי של אנגליה. באביב 1646, נחל אביו של צ'ארלס מפלה במלחמה וצ'ארלס עזב את אנגליה עקב חשש לביטחונו. הוא הפליג מפולמות' (Falmouth) לאחר ששהה בטירת פנדניס (Pendennis), ומשם הגיע קודם כל לאיי סילי, לאחר מכן לג'רזי ובסופו של דבר הגיע לצרפת, שבה חיה כבר אמו בגלות ובה מלך בן דודו לואי הארבעה עשר.
ב-1648, במהלך מלחמת האזרחים השנייה, עבר צ'ארלס להאג, היכן שאחותו מרי וגיסו וילם השני, נסיך אורנז' הצליחו לסייע לתומכי בית המלוכה יותר מאשר הצרפתים. עם זאת, הצי הרויאליסטי שהיה תחת פיקודו של צ'ארלס לא העניק לו יתרון ולא הגיע בזמן לסקוטלנד כדי להצטרף לכוח הצבא תומך המלוכה שהיה תחת פיקודו של הדוכס מהמילטון, לפני שהוא הובס על ידי תומכי הפרלמנט בקרב פרסטון (Preston).
בעת שהותו בהאג קיים צ'ארלס מערכת יחסים קצרה עם לוסי וולטר (Lucy Walter), שמאוחר יותר טענה טענת שווא שהם נישאו בחשאי. בנה, ג'יימס סקוט, שמאוחר יותר היה דוכס מונמות', היה אחד מבניו הבלתי חוקיים הרבים של צ'ארלס שנעשו לדמויות בולטות בחברה הבריטית. צ'ארלס הראשון נכנע ב-1646. הוא נמלט ונתפס מחדש ב-1648. למרות מאמציו הדיפלומטיים של בנו להצילו, הוא הוצא להורג בעריפת ראש ב-1649 ואנגליה הפכה לרפובליקה. ב-6 בפברואר אותה שנה הכריז הפרלמנט של סקוטלנד על צ'ארלס כמלך בריטניה הגדולה בתוקף היותו יורשו של אביו, אך לא הותר לו להיכנס לסקוטלנד אם לא יסכים שהפרסביטריאניזם תהיה הדת השלטת באנגליה ובאירלנד.
כאשר עלו הדיונים על שרטון התיר צ'ארלס לגנרל מונטרוז (Montrose) לנחות באיי אורקני בראש צבא קטן כדי לאיים על הסקוטים בפלישה, בתקווה שבכך יכפה עליהם הסכם שיהיה לו נוח יותר. מונטרוז חשש שצ'ארלס יקבל כל פשרה שתוצע לו, והוא בחר לפלוש לסקוטלנד עצמה בכל מקרה. הוא נלכד והוצא להורג. צ'ארלס הבטיח בחוסר רצון שהוא יציית לתנאי הצהרת ברדה ושהוא יתמוך בשליטה של הכנסייה הפרסביטריאנית בכל רחבי בריטניה. עם הגעתו לסקוטלנד ב-23 ביוני 1650 הביע צ'ארלס את הסכמתו לכך באופן רשמי. החלטתו זו זיכתה אותו בתמיכה בסקוטלנד אך לחוסר פופולריות מוחלט באנגליה. צ'ארלס עצמו חש עד מהרה בוז ל"נבזות" ול"צביעות" של הכנסייה הסקוטית.
ב-3 בספטמבר 1650 הובסו תומכי הכנסייה הפרסביטריאנית בקרב דנבר (Dunbar) על ידי כוח צבאי קטן בהרבה בפיקודו של אוליבר קרומוול. כוחותיהם של הסקוטים נחלקו לרויאליסטים ולפרסביטריאנים, שאף נלחמו אלה באלה. מאוכזב מהפרסביטראינים, ניסה צ'ארלס באוקטובר להימלט מהם ורכב צפונה כדי להצטרף לכוחות הרויאליסטים, אך תוך יומיים לכדו אותו הפרסביטריאנים. אף על פי כן, נותרו הסקוטים תקוותו הגדולה ביותר של צ'ארלס להחזיר לעצמו את הכתר והוא הוכתר כמלך סקוטלנד בסקן (Scone) ב-1 בינואר 1651. עקב האיום שהיוו כוחותיו של קרומוול על מעמדו של צ'ארלס בסקוטלנד, הוחלט להתקיף את אנגליה. עקב סירובם של סקוטים רבים, בהם הלורד ארגייל ומנהיגים אחרים של הפרסביטריאנים ועקב הצטרפותם הדלה של רויאליסטים אנגלים מעטים למערכה, היא הסתיימה בתבוסה בקרב וורסטר (Worcester) ב-3 בספטמבר 1651, שלאחריו חמק צ'ארלס מהשבי כאשר הוא מתחבא בכל מיני מקומות, כולל על עץ אלון (שנקרא מאוחר יותר Royal Oak) בבית בוסקובל (Boscobel House). לאחר שישה שבועות של בריחה הצליח צ'ארלס להימלט מאנגליה כשהוא מחופש, ונחת בנורמנדי ב-16 באוקטובר, למרות פרס של 1000 ליש"ט שהוכרז על ראשו, האיום בעונש מוות שיוטל על כל מי שיסייע לו, והקושי של צ'ארלס להתחפש, עקב קומתו הגבוהה (1.85 מטר).
קרומוול מונה להיות הלורד פרוטקטור של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד ובאופן מעשי הוטל על האיים הבריטים משטר צבאי. בהיותו מרושש כספית, לא הצליח צ'ארלס לגייס תמיכה מספקת כדי להוות אתגר רציני לממשלתו של קרומוול. למרות קשרי המשפחה של בית סטיוארט עם מרי נסיכת אורנג', כרתו צרפת והרפובליקה ההולנדית ברית עם ממשלתו של קרומוול ב-1654 ואילצו את צ'ארלס לפנות לעזרתה של ספרד ששלטה באותם הימים בארצות השפלה הדרומיות. צ'ארלס גייס צבא אספסוף מקרב נתיניו הגולים, אך הצבא הקטן הזה, הבלתי מתוקצב, המצויד בדלות ובעל המשמעת הלקויה, היה לגרעין של צבא אנגליה לאחר הרסטורציה.
רסטורציה
לאחר מותו של קרומוול ב-1658 סיכוייו של צ'ארלס לזכות בכתר נראו בתחילה נמוכים מאחר שאת קרומוול ירש כלורד פרוטקטור בנו ריצ'רד קרומוול. עם זאת, ללורד פרוטקטור החדש לא היה את בסיס הכוח של תמיכת הפרלמנט או של הצבא החדש (New Model Army). הוא אולץ להתפטר ב-1659 ותפקיד הלורד פרוטקטור בוטל. במהלך אי השקט הצבאי והאזרחי שבא לאחר מכן, הביע ג'ורג' מונק (George Monck), מושל סקוטלנד את דאגתו שהאומה תשקע באנרכיה. מונק וצבאו צעדו לתוך הסיטי של לונדון והכריחו את הפרלמנט להתפטר ולערוך בחירות חדשות. "הפרלמנט הארוך" פיזר את עצמו ולראשונה מזה 20 שנה נערכו בחירות כלליות. הפרלמנט היוצא הגדיר את התנאים להיבחר כך שיתאימו לשובו של הרוב הפרסביטריאני.
המגבלות כנגד מועמדים ומצביעים רויאליסטים הוסרו ותוצאות הבחירות חילקו את בית הנבחרים באופן שווה למדי על בסיס פוליטי בין הרויאליסטים ולבין תומכי הפרלמנט ועל בסיס דתי בין האנגליקנים לבין הפרסביטריאנים. הפרלמנט החדש שכונה "הפרלמנט המכונס" (The Convention Parliament, פרלמנט שכונס מבלי שזומן על ידי המונרך), התכנס ב-25 באפריל 1660 וזמן קצר לאחר שפורסמה הצהרת ברדה, על פיה הסכים צ'ארלס, בין שאר הסעיפים, לחנינה של רבים מאויביו של אביו. הפרלמנט של אנגליה הכריז על צ'ארלס כמלך והזמינו לשוב, הזמנה שמצאה את צ'ארלס בברדה ב-8 במאי 1660. אספת נבחרים באירלנד כונסה מוקדם יותר באותה שנה והכריזה ב-14 במאי על צ'ארלס כעל מלך.
צ'ארלס יצא לאנגליה מסכוונינגן, נחת בדובר ב-25 במאי 1660 והגיע ללונדון ב-29 במאי, יום הולדתו ה-30. אף על פי שצ'ארלס והפרלמנט העניקו חנינה כללית לתומכיו של קרומוול, 50 איש הוצאו במפורש מחוק החנינה. בסופו של דבר הוצאו להורג 9 מתוכם שהיו מעורבים בהריגתו של צ'ארלס הראשון. הם נתלו נגררו ובותרו, בעוד שאחרים נשפטו למאסר או הודחו ממשרותיהם לכל חייהם. גופותיהם של אוליבר קרומוול, הנרי אירטון (Ireton) וג'ון ברדשאו (Bradshaw) הוצאו מקברם וזכו להוצאה להורג לאחר המוות.
צ'ארלס הסכים לביטולם של חוקי המיסים הפאודליים ובתמורה הפרלמנט העניק לו הכנסה שנתית של 1.2 מיליון ליש"ט כדי שיוכל לנהל את ממשלתו, שתוקצבה בעיקר ממכס ומבלו. בכל מקרה, הקצבה הוכחה כבלתי מספקת במשך כל תקופת מלכותו של צ'ארלס. סכום הקצבה היה למעשה הסכום המקסימלי השנתי שהמלך יכול היה למשוך מקופת האוצר. על פי רוב ההכנסות היו נמוכות בהרבה, דבר שהוביל לחובות גוברים וניסיונות נוספים לגייס כספים באמצעות מיסי גולגולת, מיסי קרקע, ומיסים על תנורים.
במחצית השנייה של 1660 העיבו על שמחתו של צ'ארלס על שובו לשלטון, מותם של אחיו הצעיר, הנרי ושל אחותו מרי, מאבעבועות שחורות. בערך באותו זמן, חשפה אן הייד, בתו של הלורד צ'נסלור, אדוארד הייד, כי היא הרה לאחיו של צ'ארלס, ג'יימס, שאיתו היא התחתנה בחשאי. אדוארד הייד, שלא ידע לא על הנישואין ולא על ההריון, קיבל את התואר של רוזן קלרנדון (Clarendon) ומעמדו כאחד מהשרים המועדפים על צ'ארלס, התחזק.
חוקי קלרנדון
הפרלמנט המכונס פוזר בדצמבר 1660 וזמן קצר לאחר הכתרתו של צ'ארלס התאסף הפרלמנט השני בתקופת מלוכתו. פרלמנט זה היה רויאליסט ואנגליקני באופן גורף. הוא פעל כנגד חוסר נאמנות לכנסייה האנגליקנית והעביר שורה של חוקים שיבטיחו את השליטה שלה. חוק מועצות הערים (Corporation Act 1661) דרש מנושאי משרות עירוניות להישבע אמונים, חוק האחדות (Act of Uniformity 1662) הכניס לשימוש חובה את ספר התפילות האחיד (Book of Common Prayer), חוק ההתכנסויות (Conventicle Act 1664) אסר על כינוסים דתיים שמנו יותר מחמישה אנשים, להוציא כינוסים של הכנסייה האנגליקנית וחוק חמשת המיילים (Five Mile Act 1665) אסר על אנשי כמורה נונקונפורמיים שהודחו מתפקידם להתקרב למרחק של פחות מחמישה מייל (8 ק"מ) מהקהילה שממנה הם הודחו. חוק ההתכנסויות וחוק חמשת המיילים היו לתזכורת לתקופת שלטונו של צ'ארלס. החוקים היו ידועים כ"חוקי קלרנדון" (Clarendon Code), על שמו של הלורד קלרנדון, אף על פי שהוא לא היה מעורב ישירות בחקיקתם ואפילו התבטא כנגד חוק חמשת המיילים.
הרסטורציה לוותה גם בשינוי חברתי. הפוריטניות איבדה את תנופתה. תיאטראות נפתחו מחדש לאחר שהיו סגורים בתקופתו של קרומוול וסוגת התיאטרון "קומדיית הרסטורציה" (Restoration comedy) הפכה לסוגה מוכרת. רישיונות להפעלת תיאטראות שניתנו על ידי צ'ארלס היו הראשונים שבמסגרתם ניתן לנשים להופיע בתפקידים נשיים על בימות התיאטרון (לפני כן שיחקו בתפקידים אלה גברים). "ספרות הרסטורציה" הגיבה למצב החדש במשפטים כמו זה של ג'ון ווילמוט (John Wilmot) שאמר על צ'ארלס:
מסופר שצ'ארלס אמר בתגובה: "אכן, המילים אותם אני אומר הם שלי, אך המעשים שלי הם אלה של שרי".
המגפה הגדולה והשרפה הגדולה
ב-1665 התמודד צ'ארלס עם משבר בריאותי גדול: המגפה הגדולה של לונדון. מניין המתים במגפה הגיע לשיא של 7000 בשבוע של ה-17 בספטמבר. צ'ארלס, יחד עם משפחתו וחצר המלכות שלו, עזבו את לונדון לסולסברי והפרלמנט התכנס באוקספורד. כל הניסיונות של רשויות הבריאות של העיר לבודד את המגפה, נכשלו, והמגפה התפשטה במהירות.
אסון נוסף שנפל על העיר, אך הביא לסיומה של המגפה, היה מה שנקרא מאוחר יותר השרפה הגדולה של לונדון שהחלה ב-2 בספטמבר 1666. השרפה כילתה כ-13,200 בתים ו-87 כנסיות, כולל קתדרלת סנט פול. צ'ארלס ואחיו ג'יימס חברו יחדיו וניהלו את מאמצי כיבוי השרפה. בציבור נפוצו האשמות שרמזו על קושרים קתולים שהציתו את השרפה, אף על פי שלמעשה השרפה החלה במאפיה בסמטת פודינג.
מדיניות חוץ ומדיניות קולוניאלית
ממוזער|250px|קתרין
החל מ-1640 נאבקה פורטוגל בספרד במסגרת מלחמה להשבת עצמאותה לאחר שישים שנים של איחוד פרסונלי בין כתרי שתי המדינות. פורטוגל קיבלה סיוע מצרפת, אך בהסכם הפירנאים בשנת 1659 ננטשה פורטוגל על ידי בעלת בריתה הצרפתית. משא ומתן עם פורטוגל לנישואיו עם קתרינה, נסיכת פורטוגל החלו כבר בימי מלוכתו של אביו ולאחר הרסטורציה חידשה לואיזה, מלכת פורטוגל, שכיהנה כעוצרת, את הדיונים עם אנגליה שהסתיימו בחתימת ברית. ב-23 ביוני 1661 נחתם חוזה נישואין, לפיו הנדוניה של קתרין לאנגליה תכלול את טנג'יר ושבעת האיים של בומביי (שמאוחר יותר הייתה להם השפעה על התפתחותה של האימפריה הבריטית בהודו), יחד עם זכויות סחר בברזיל ובהודו המזרחית, חופש דתי וכלכלי בפורטוגל ושני מיליון כתרים פורטוגזים (כ-300,000 ליש"ט). פורטוגל מצידה הבטיחה לעצמה תמיכה צבאית וימית כנגד ספרד וזכות פולחן אישית לקתרין. קתרין הגיעה מפורטוגל לפורטסמות' ב-14 במאי 1662, אך לא זכתה לביקור מצדו של צ'ארלס עד ל-20 במאי. יום לאחר מכן נישא הזוג בפורטסמות' בשני טקסים, טקס קתולי שהתקיים בחשאי, ולאחריו טקס אנגליקני שהתקיים בפומבי.
בצעד לא פופולרי, שהתקיים באותה שנה, מכר צ'ארלס את דנקרק לבן דודו לואי הארבעה עשר, מלך צרפת תמורת 375,000 ליש"ט. נמל זה על תעלת למאנש, למרות היותו מוצב אסטרטגי חשוב, היה הוצאה כבדה על המשאבים הכספיים המוגבלים של צ'ארלס.
לפני הרסטורציה, גרמו חוקי הסחר הימי קשיים לסחר ההולנדי עקב כך שהם נתנו מונופול לספינות האנגליות ועקב כך פרצה מלחמת הולנד-אנגליה הראשונה (1652-1654). כדי להניח יסודות להתחלה חדשה ביחסים בין המדינות, הגיעה לאנגליה בנובמבר 1660 משלחת מטעם הפרלמנט ההולנדי (Staten Generaal) עם מה שנקרא המתנה ההולנדית (Dutch Gift, אוסף של 28 יצירות של אומני הרנסאנס האיטלקי ו-12 פסלים בסגנון קלאסי בנוסף ליאכטה המלכותית "מרי" (HMY Mary)). מלחמת הולנד-אנגליה השנייה (1665-1667) החלה עקב ניסיונות של אנגליה להפגין כוח בנחלותיה של הולנד באפריקה ובצפון אמריקה. הסכסוך החל בצורה טובה מבחינתה של אנגליה, בכיבוש ניו אמסטרדם (ששמה שונה לניו יורק לכבודו של אחיו של צ'ארלס, ג'יימס, דוכס יורק) ובניצחון בקרב לווסופט (Lowestoft), אך ב-1667 שיגרו ההולנדים מתקפת פתע על האנגלים, הפלישה על מדווי (Medway), במסגרתה הם הפליגו במעלה התמזה למקום בו עגן חלק ניכר מהצי האנגלי. כמעט כל הספינות האנגליות הוטבעו, למעט אוניית הדגל, אה"מ "רויאל צ'ארלס" (HMS Royal Charles), שנלקחה להולנד כשלל. המלחמה הסתיימה בחתימתו של הסכם ברדה.
כתוצאה מהמלחמה האנגלו-הולנדית השנייה, פיטר צ'ארלס את הלורד קלרנדון, שאותו הוא ניצל כשעיר לעזאזל של המלחמה. קלרנדון נמלט לצרפת כאשר הוא הואשם בבגידה (עבירה שעונשה מוות). מרכז הכוח הפוליטי עבר לידיהם של חמישה פוליטיקאים שהיו ידועים בראשי התבות (Cabal): קליפורד (Clifford), ארלינגטון (Arlington), בקינגהאם (Buckingham), אשלי (Ashley) ולאודרדייל (Lauderdale). למעשה, התנהלה החבורה לעיתים רחוקות בתיאום זה עם זה, וחצר המלכות התפלגה לעיתים קרובות בין תומכי ארלינגטון ותומכי בקינגהאם, כשזה האחרון נוחל יותר הצלחות.
ב-1668 כרתה אנגליה ברית עם שוודיה ועם יריבתה לשעבר הולנד, כדי לעמוד מול לואי הארבעה עשר במלחמת האצולה (War of Devolution). לואי חתם על הסכם שלום עם הברית המשולשת, אך הוא המשיך בכוונותיו התוקפניות כלפי הולנד. ב-1670, צ'ארלס, מתוך כוונה לפתור את בעיותיו הכספיות, הסכים לחתום על הסכם דובר הסודי, על פיו לואי ישלם לו 160,000 ליש"ט כל שנה. בתמורה הסכים צ'ארלס לסייע ללואי בכוחות צבאיים ולהכריז על המרת דתו לקתוליות "מוקדם ככל האפשר". לואי היא אמור לסייע לצ'ארלס במשלוח כוח של 6000 חיילים כדי לדכא את המתנגדים האפשריים להמרת הדת של צ'ארלס. צ'ארלס עשה את כל המאמצים להבטיח שהחוזה, במיוחד הסעיף הנוגע להמרת הדת, יישאר סודי. עדיין לא ברור עד היום אם כוונתו להמיר את דתו הייתה רצינית.
בינתיים, באמצעות סדרה של חמישה כתבי זכויות, העניק צ'ארלס לחברת הודו המזרחית הבריטית את הזכויות לרכוש שטחים באופן עצמאי, לטבוע מטבעות, להחזיק מבצרים וכוחות צבא, לכרות בריתות, לנהל מלחמות ובריתות שלום, ולנהל את השיפוט האזרחי והפלילי בשטחים שירכשו בהודו. מוקדם יותר, ב-1668 הוא החכיר את האיים של בומביי תמורת סכום סמלי של 10 ליש"ט זהב. השטחים הפורטוגזים שקתרין הביאה אתה כנדוניה, הוכחו כשטחים שעלות האחזקה שלהם גבוהה מדי, טנג'יר ננטשה ב-1670 והשליטה על אגן הניקוז של מפרץ הדסון הועברה על ידי צ'ארלס לחברת מפרץ הדסון.
עימות עם הפרלמנט
אף על פי שקודם לכן התייחס הפרלמנט באהדה למלך, הוא חש ניכור כלפי מלחמותיו של צ'ארלס ומדיניותו הדתית במהלך שנות השבעים של המאה ה-17. ב-1672 פרסם צ'ארלס את כתב המחילה המלכותי (Royal Declaration of Indulgence), על פיו הייתה כוונתו להשעות את כל החוקים כנגד הקתולים וכנגד פורשים מהכנסייה האנגליקנית. באותה שנה, הוא תמך בגלוי בצרפת הקתולית ופתח במלחמת הולנד–אנגליה השלישית.
הפרלמנט הביע את התנגדותו להצהרת המחילה על בסיס חוקתי על פיו אין למלך זכות להשעות חוקים שהועברו בפרלמנט. צ'ארלס ביטל את ההכרזה והסכים לחקיקתו של חוק המבחן (Test Act) שלא רק דרש מפקידי ציבור לקבל על עצמם את המחויבות לטקסים של הכנסייה האנגליקנית, אך גם אילץ אותם לגנות את עקרונות הכנסייה הקתולית כאמונות טפלות וכעבודת אלילים. קליפורד, שהמיר את דתו לקתוליות, התפטר מתפקידו מאחר שלא היה מוכן לשאת את השבועה, והתאבד זמן קצר לאחר מכן. ב-1674 לא השיגה אנגליה דבר מהמלחמה כנגד הולנד, והפרלמנט סירב להקצות כספים נוספים לטובת המלחמה ובכך אילץ את צ'ארלס לחתום על חוזה שלום. כוחה של החמישייה דעך, וכוחו של ממלא מקומו של קליפורד, הלורד דנבי, התחזק.
המלכה קתרין לא הצליחה ללדת למלך יורש. ארבעת ההריונות שלה הסתיימו בהפלה. יורש העצר של צ'ארלס היה אם כך אחיו הלא פופולרי ג'יימס, שהחזיק באמונה הקתולית. כדי להפיג את החששות הציבוריים שהמשפחה המלכותית היא קתולית מדי, הסכים צ'ארלס שבתו של ג'יימס, מרי, תבוא בברית הנישואין עם ויליאם נסיך אורנג' הפרוטסטנטי. ב-1678 טיטוס אוטס, שהיה לסירוגין כומר אנגליקני וישועי, החל להפיץ שמועות שקריות בדבר מזימה של קתולים לרצוח את המלך, ואף האשים את המלכה כשותפה למזימה. צ'ארלס לא האמין להאשמות, אך הורה לראש הממשלה שלו, לורד דנבי, לחקור בדבר. בעוד שדנבי הטיל ספק ברצינות האשמותיו של אוטס, הפרלמנט לקח אותם ברצינות. העם נחלק על רקע היסטריה אנטי-קתולית. שופטים ומושבעים בכל רחבה הארץ האשימו קושרים לכאורה וחפים מפשע רבים הוצאו להורג.
מאוחר יותר, ב-1678, הועמד לורד דנבי לדין על ידי הפרלמנט באשמת בגידה חמורה. אף על פי שרוב העם האנגלי דחף למלחמה כנגד צרפת הקתולית, ניהל צ'ארלס בחשאי משא ומתן עם לואי הארבעה עשר, בנסותו להגיע להסכם על פיו אנגליה תישאר נייטרלית בתמורה לתשלום כספי. לורד דנבי הצהיר פומבית שהוא אויבה של צרפת, אך ציית באופן מאופק לרצון המלך. לרוע מזלו של דנבי, בית הנבחרים לא הבין שהוא היה שותף בעל כורחו לשערורייה, אלא ראה בו כמוביל הראשי של המדיניות. כדי להציל את דנבי מהעמדה לדין, פיזר צ'ארלס את הפרלמנט בינואר 1679.
הפרלמנט החדש, שהתכנס במרץ אותה שנה, היה עוין יחסית כלפי צ'ארלס. חברים רבים חששו שהוא מתכוון להפעיל את צבא הקבע כדי לפתור חילוקי דעות עם הפרלמנט או לכפות על המדינה את הדת הקתולית. עם זאת, עקב ההקצבה הכספית הבלתי מספיקה שניתנה לו מהפרלמנט, נאלץ צ'ארלס לשחרר את חייליו. עם אובדן התמיכה מהפרלמנט, התפטר לורד דנבי מתפקידו כלורד העליון של האוצר, אך קיבל חנינה מהמלך. בתוקף התנגדותו לרצון המלך, הכריז בית הנבחרים שפיזור הפרלמנט לא יבטל את ההליכים כנגד דנבי ולפיכך החנינה המלכותית לא תקפה. כאשר בית הלורדים ניסה לכפות עונש גלות, שבית הנבחרים סבר שהוא עונש קל מדי, נכנס ההליך המשפטי לקיפאון בין שני הבתים. כפי שנאלץ צ'ארלס לעשות פעמים רבות במהלך תקופת מלכותו, הוא התכופף בפני רצונם של מתנגדיו, וכלא את דנבי במצודת לונדון למשך חמש שנים.
שנותיו האחרונות
ממוזער|250px|צארלס בשנותיו האחרונות
צ'ארלס התמודד עם סערה פוליטית שנסובה על שאלת ירושת הכתר. האפשרות של מלך קתולי זכתה להתנגדות תקיפה מצדו של אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי הראשון (לשעבר חבר החמישייה). בסיס הכוח של שפטסברי התחזק כאשר הונח על שולחנו של בית הנבחרים ב-1679 חוק שמטרתו היה להדיר את הדוכס מיורק מסדר הירושה. היו כאלה שחשבו להעניק את הכתר לג'יימס סקוט, דוכס מונמות' הראשון הפרוטסטנטי, הבכור מבין בניו הבלתי החוקיים של צ'ארלס. אלה שהתנגדו לחוק להדרתו של ג'יימס מסדר ההורשה נקראו טורים, בעוד שתומכי החוק נקראו וויגים.
מתוך חשש שהחוק יעבור, ובהיותו מעודד מכמה זיכויים במשפטי הבגידה המתמשכים, ומתוך מחשבה שהוא יזכה לאהדה ציבורית כלפי מעבר לקתוליות, פיזר צ'ארלס את הפרלמנט בפעם השנייה באותה שנה, בקיץ 1679. תקוותיו של המלך לפרלמנט מתון יותר נתגלו כחסרות שחר ותוך כמה חודשים הוא פיזר את הפרלמנט שוב מתוך חשש שהוא יעביר את החוק. כאשר התכנס הפרלמנט באוקספורד במרץ 1681, פיזר אותו צ'ארלס בפעם הרביעית לאחר כמה ימים. במהלך שנות השמונים דעכה בכל מקרה התמיכה הציבורית לחוק וצ'ארלס התנסה בנחשול של נאמנות בקנה מידה לאומי. שפטסברי הואשם (ללא הצלחה) בבגידה ב-1681 ומאוחר יותר נמלט להולנד, שם מת. מכאן ועד למותו מלך צ'ארלס ללא פרלמנט.
תנועת ההתנגדות לחוק הרגיזה כמה מהפרוטסטנטים. קבוצה של קושרים פרוטסטנטים יזמה את "מזימת בית ריי" (Rye House Plot) לרצוח את המלך ואת אחיו בשובם ללונדון לאחר השתתפותם במרוצי סוסים בניומרקט. בכל אופן, שרפה גדולה החריבה את מקום הלינה של צ'ארלס בניומרקט, דבר שאילץ אותו לעזוב את המרוצים מוקדם מהצפוי ובכך הוא ניצל מההתנקשות. החדשות על המזימה שנכשלה דלפו. קבוצה של פוליטיקאים פרוטסטנטים, ביניהם דוכס מונמות', בנו של המלך, היו מעורבים בקשר. כעשרה בני אדם, ביניהם אלג'רנון סידני וויליאם ראסל, לורד ראסל, הוצאו להורג. הדוכס הוגלה לחצר ויליאם מאורנג'. לורד דנבי ולורדים נוספים ששרדו את תקופת כליאתם במצודת לונדון שוחררו על ידי המלך ואחיו ג'יימס זכה להשפעה מרובה יותר בחצר המלכות. טיטוס אוטס נשפט ונכלא באשמת הוצאת דיבה.
מותו
צ'ארלס השני לקה בשבץ פתאומי בבוקרו של ה-2 בפברואר 1685 ומת בגיל 54 ארבעה ימים לאחר מכן בארמון וייטהול. הפתאומיות של מחלתו ומותו הובילו לחשדות בדבר הרעלה. עם זאת, גורסים חוקרים מודרניים כי התסמינים של מחלתו דומים לאלה של אורמיה (תופעה הקשורה לאי-ספיקת כליות). על ערש דווי ביקש צ'ארלס מאחיו ג'יימס שידאג לפילגשיו. בערבו של יום חייו האחרון הוא המיר את דתו לקתוליות, אם כי לא ברורה רמת ההכרה בה שהה באותה עת ולא ברור מי עמד מאחורי צעד זה. צ'ארלס השני נקבר ב-14 בפברואר במנזר וסטמינסטר בהלוויה פשוטה.
לאחר מותו ירש אותו אחיו שמלך כג'יימס השני, מלך אנגליה ואירלנד וכג'יימס השביעי, מלך סקוטלנד.
מורשתו וירושתו
לצ'ארלס לא היו צאצאים חוקיים, אך ידוע על תריסר צאצאים לא חוקיים משבע פילגשים. כתוצאה מכך הוא היה מכונה לעיתים קרובות בימי חייו בכינוי "רואלי הזקן" (Old Rowley), על שמו של אחד מסוסיו שהיה ידוע באותה תקופה בזכות היותו סוס הרבעה.
נתיניו של צ'ארלס התרעמו על תשלום המיסים ששימשו למימון פילגשיו וילדיהם, שלרבים מהם הוענקו תוארי אצולה. כמה מהדוכסים החיים כיום הם צאצאים בקו הירושה הזכרי של בניו הלא חוקיים של צ'ארלס. דיאנה, הנסיכה מוויילס היא צאצאית של שניים מבניו הבלתי-חוקיים של צ'ארלס: הדוכסים של גרפטון וריצ'מונד. בנה של דיאנה, ויליאם, נסיך ויילס, יורש העצר של הממלכה המאוחדת, יהיה בבוא היום המלך הראשון של בריטניה הנמנה עם צאצאיו של צ'ארלס השני.
בנו הבכור של צ'ארלס ג'יימס סקוט, דוכס מונמות' הראשון הנהיג מרד כנגד ג'יימס השני, אך הובס בקרב סדגמור (Sedgemoor), נפל בשבי והוצא להורג. ג'יימס עצמו הודח מכס המלוכה ב-1688 במהלך המהפכה המהוללת. הוא היה המלך הקתולי האחרון של בריטניה.
במבט לאחור, ראו הטורים את תקופת מלכותו של צ'ארלס כתקופה טובה, בעוד שהוויגים ראו את צ'ארלס כשליט עריץ. כיום ניתן להעריך את תקופת מלכותו של צ'ארלס ללא נקודות המבט המפלגתיות, במילותיו של הסופר בן זמנו ג'ון אבלין (John Evelyn): "נסיך בעל מעלות רבות ועם פגמים גדולים רבים, נעים הליכות, נגיש, לא ארור ולא אכזר". המשורר ג'ון ווילמוט (John Wilmot) כתב על צ'ארלס בצורה גסה יותר: "הוא נע בחוסר מנוחה מזונה לזונה, מלך שמח, שערורייתי ועני".
צ'ארלס, שהיה פטרון של אומנויות ומדעים, ייסד את מצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ' ותמך בחברה המלכותית, שעל חבריה נמנו רוברט הוק, רוברט בויל וסר אייזק ניוטון. צ'ארלס היה פטרונו האישי של סר כריסטופר רן, האדריכל שסייע לבנות את לונדון מחדש לאחר השרפה הגדולה, ושבנה את בית החולים המלכותי צ'לסי שצ'ארלס ייסד כמעון לחיילים משוחררים ב-1682.
29 במאי, יום השנה לרסטורציה, שהיה גם יום הולדתו של צ'ארלס, היה מצוין באנגליה עד לאמצע המאה ה-19 כ"יום האלון המלכותי", (Royal Oak Day), על שם עץ האלון שבו הסתתר צ'ארלס במהלך בריחתו מפני כוחותיו של אוליבר קרומוול. חגיגות מסורתיות הכוללות לבוש העשוי מעלי עץ האלון היו נהוגות עד אז. צ'ארלס השני מונצח באמצעות פסלים בכיכר סוהו שבלונדון, בכיכר הפרלמנט באדינבורו, בעיר גלוסטר וליד החזית הדרומית של קתדרלת ליצ'פילד. הוא מופיע בהרבה יצירות ספרותיות ועל שמו קרויה העיר צ'ארלסטון (קרוליינה הדרומית) שבארצות הברית.
תארים לאורך חייו
29 במאי 1630 – מאי 1638 דוכס קורנוול
מאי 1638 – 30 בינואר 1649 נסיך ויילס
30 בינואר 1649 - 6 בפברואר 1685 הוד מלכותו, המלך.
שלטי אצולה
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
צ'ארלס השני באתר בית המלוכה הבריטי
Adolphus William Ward, Charles II, Dictionary of National Biography, 1885-1900
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי סקוטלנד
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:בית סטיוארט
קטגוריה:דוכסי רות'סיי
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:עמיתים בני המלוכה של החברה המלכותית
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות
קטגוריה:ילידי 1630
קטגוריה:נפטרים ב-1685 | 2024-07-19T09:35:28 |
יחסות | 2022-04-22T23:21:34 | |
יחסה | בדקדוק, יַחֲסָה (ברבים: יְחָסוֹת, באנגלית: case, בספרדית: caso) היא סימון של מילים או צירופים מחלקי דיבר מסוימים בהתאם למעמדם התחבירי במשפט. בעברית כמעט שאין יחסות (יש אומרים שהמילית "אֶת" היא יחסה שמנית, nominative case, למושא ישיר מיודע). בערבית ולפניה באכדית עתיקה יש סימון ברור גם למילות יחס ולשמות עצם. וכך גם בגרמנית ושפות נוספות.
יש שני סוגי יחסות, האחת המסמנת את תפקידה התחבירי של המילה במשפט וקובעת אם מדובר בנושא, נשוא, מושא ישיר או עקיף וכדומה. סוג סימון יחסה זה נדיר בעברית המדוברת למעט השימוש במילה אֶת כדי לסמן מושא ישיר. אך סימון זה קיים באופן בולט לחלק מהתפקידים התחביריים של המשפט בשפות אחרות, ביניהן באופן בולט בערבית ובלטינית. לדוגמה בערבית ספרותית:
יחסת הנושא (והנשוא השמני) ובלעז היחסה הנומינטיבית, כלומר יחסת שם העצם – קיימת בערבית כסיומת u (תנועת דַמַּה, ובתעתיק לעברית: קֻבּוּץ או שורוק), המסמנת שמדובר בנושא, או בנשוא שמני. בעברית אין מקבילה ליחסה זו.
לדוגמה: במקום "אַכַּל וַלַ֫דְנַא בּוּזַה" (הילד שלנו אכל גלידה), יאמרו: "אַכַּל וַלַ֫דֻנַא בּוּזַה". أكل ولدُنا بوظة
יחסת המושא הישיר ובלעז היחסה האָקוּזָטיבית (מילולית: "המאשימה"), מסמנת גם את תואר הפועל – קיימת בערבית כסיומת a (תנועת פַתְחַה). בעברית המילה אֶת מחליפה את היחסה האקוזטיבית.
לדוגמה: במקום "בַּנַיְנַא בַּ֫יְתְנַא" (בנינו את בֵיתנו), יאמרו: "בַּנַיְנַא בַּ֫יְתַנַא". بنينا بيتَنا
יחסת השייכות (בערבית היא גם יחסת המושא העקיף) ובלעז היחסה הגֶנֶטיבית (מילולית: "המוּלֶדֶת", או יחסת השייכות) – קיימת בערבית כסיומת i (תנועת כַּסְרַה, ובתעתיק לעברית: חיריק). בעברית המילה של יכולה להיחשב כמציינת יחסה זו.
לדוגמה: במקום "מַטְבַּח' בַּ֫יְתְנַא" (מטבח ביתנו, כלומר המטבח של הבית שלנו), יאמרו: "מַטְבַּח' בַּ֫יְתִנַא". مطبخ بيتِنا
יחסת המושא העקיף ובלעז היחסה הדטיבית: סוג אחר של יחסות, היחסה הסמנטית, מסמנות את המשמעות של המילה בתוך המשפט, למשל יחסת יעד - המסמנת שמדובר במקום אליו הפעולה שואפת, במקרה זה בעברית מסמנים זאת באמצעות מילית היחס אֶל, או באמצעות מוספית קידומת של לְ- למילה (לדוגמה לילד, לְשָם, לעפולה, לזה). כך גם יחסת המקור, בעברית עם המילית מ... או מילת היחס "מאת", וכן יחסת המיקום "על" "תחת" וכדומה. בשפות עם יחסות, לעיתים בנוסף למילת יחס, או בלעדיה יש צורה קבועה לאותו מושא עקיף כמוספית סופית או לעיתים רחוקות תחילית. יש הרואים בקיצור מילות היחס בעברית והפיכתן למיליות המצורפות למילה, השפעה של השפות בעלות היחסה שהיו בסביבתה של העברית.
היחסה בעברית המדוברת ובעברית העתיקה
בחקר השפה העברית, הניתוח הלשוני של יחסות מסוג זה פחות נפוץ, ומתמקדים יותר בחיפוש שרידי יחסות המסמנות את תפקידה התחבירי של המילה בתוך המשפט, שנותרו בעברית המקראית והתלמודית (לשון חכמים) וכן את גלגולי היחסות בשפות השמיות כגון אכדית בה השימוש ביחסות ניכר בולט וברור.
בעברית החדשה, ובמיוחד זו המושפעת מן האנגלית אחרי מהפכת המרשתת בשנות התשעים של המאה העשרים, מרבים להשתמש במשפטים שמניים ללא פועל, במילות וצירופי לשון תיאוריים, ובבינוני (פעלים בהטיית הזמן ההווה שאפשר להבין אותם גם כשמות עצם או תיאור). משום כך יחסת השם, שבעבר שימשה בעיקר לסימן הנושא, עברה לשמש גם לסימון הנשוא. זמן הוה כמעט ולא שימש בעברית הקדומה, ורוב המשפטים נבנו כפעולה שהיא הנשוא ולה נושא ולעיתים מושא. ראו להלן בהרחבה על היחסות בשפות השמיות ובעברית החדשה.
חלקי הדיבר המסומנים ביחסה
המילים שמקבלות סימון יחסה בשפות שונות הן מחלקי דיבר מסוימים. לדוגמה פועַל לעולם לא יסומן ביחסה. חלקי הדיבר היכולים לקבל סימון הם:
שם עצם:
רוסית: Сын любит маму; мама любит сына "הבן אוהב את אמא; אמא אוהבת את הבן"; הסיומת של המילים אמא (мама) ובן (сын) משתנה בהתאם לתפקיד התחבירי – נושא או מושא.
לטינית: Nauta pecuniam puellae dat ("המלח נותן כסף לילדה"). הסיומות של שמות העצם מעידות על היחסה - סיומת a ליחסת הנומינטיב, סיומת am לאקוזטיב וסיומת ae לדאטיב.
שם תואר
רוסית: Красная площадь находится около Кремля; Туристы посещают Красную площадь "הכיכר האדומה נמצאת ליד הקרמלין; תיירים מבקרים בכיכר האדומה"; הסיומת של שם התואר Красная (אדומה) משתנה לפי התפקיד במשפט – נושא או מושא.
תווית יידוע
גרמנית: dem deutschen Volke (הכיתוב בחזית בניין הרייכסטאג: לעם הגרמני); התווית dem היא ביחסת הדטיב (ביחסת הנומינטיב עם המילה Volk היא das Volk)
כינוי גוף
אנגלית: he loves her; she loves him (הוא אוהב אותה; היא אוהבת אותו); כינויי הגוף he ו־she משתנים בהתאם לתפקידם במשפט
כינוי רמז
אוקראינית: цей наказ довелося віддати віцепрезиденту Майку Пенсу, оскільки Трамп робити цього не поспішав; "הפקודה הזאת ניתנה על ידי סגן הנשיא מייק פנס, שכן טרמפ לא מיהר לעשות את זה"; המילה זה היא цей ביחסת הנומינטיב ו־цього ביחסת האקוזטיה (בתפקיד המושא).
רוסית: Эта песня очень известная, я знаю эту песню "השיר הזה מאוד מפורסם, אני מכיר את השיר הזה". המילה "Эта" שמשמעותה "הזו" היא ביחסת הנומינטיב והמילה эту היא ביחסת האקוזיטיב, המושא הישיר
מילת שאלה
בלארוסית: "מי קרא שם? אחרי מי אני ממהר?" (מתוך שיר מאת ולדימיר ז'ילקה) המילה "מי" היא хто ביחסת נומינטיב (הנושא במשפט) ו־кім ביחסת אינסטרומנטל.
רוסית: ?Кто кого кому отдал "מי נתן את מי למי?". המילה "מי" היא кто בנומינטיבי, кого באקוסיטיבי וкому בדטיבי.
לפעמים מסומנת היחסה על צירופים הנובעים מחלקי הדיבר האלה, אף שהמילה המסומנת היא מחלקי הדיבר שאמורים לא לקבל סימון יחסה.
סימון היחסות של חלקי המשפט, המסמנות נושא נשוא או מושא וכדומה, הוא בדרך כלל מורפולוגי צורני, כלומר מתבטא בשינוי בצורת המילה. לדוגמה בשפה האכדית כאשר יש שם עצם ביחיד, שהוא מושא ישיר של משפט, מוסיפים סיומת אַה (לדוגמה: לוּ יַהֲפֻּכּוּ כּוּסִיאַהמוּלכִּיךַּ, שפירושו: לו יהפכו את כיסא מָלְכֶךָּ - כלומר כיסא-מלוכתך) במקרה של צירוף לשוני יש שפות בהן היחסה מסומנת על ידי שינוי צורה של מילה אחת או יותר הכלולות בצירוף.
מקובל למנות כמה קטגוריות שמתייחסות למעמד התחבירי של מילה במשפט: נושא, נשוא, מושא ישיר, מושא עקיף, תיאור ועוד.
יש יחסות שאינן מסמנות מעמד תחבירי גרידא, אלא גם תפקיד סמנטי משמעי, למשל: שייכות (הספר של הילד, סִפְרוֹ), פנייה (חייל! שפר הופעתך - במקרה זה הסימון הוא בהגברת הקול והפסקה אחריה), שימוש בכלי (כתבתי בעיפרון), מקום (נסעתי לצפון) ועוד. יחסות אלו קיימות גם בעברית, כפי שהודגם.
שפות נבדלות זו מזו במספר חלקי הדיבר שבהם היחסות מסומנות ובמספר היחסות המסומנות. לדוגמה, באנגלית היחסות מסומנות רק בכינויי גוף, ומספר היחסות המסומנות הוא 3 - נושא/נשוא (על ידי שימוש בכינויי הגוף I, he, she וכו'), מושא (על ידי שימוש בכינוי עקיף me, him, her וכו' המקביל לאותי, אותה, אותו) ושייכות (על ידי שימוש בכינויי השייכות my, his, her וכו' המקביל בעברית לכינויים לי, לו, לה). ברבדים היסטוריים מוקדמים יותר של השפה האנגלית היו 5 יחסות, והן הופיעו גם על שמות עצם או תוויות יידוע, אולם סימון היחסות הצטמצם במידה ניכרת עם השינויים בשפה במשך הזמן.
בגרמנית יש 4 יחסות. סימון היחסה מופיע על רכיבים שמניים שונים כגון תוויות ידוע, כינויים ותארים, אולם לרוב לא על שם העצם עצמו. בדוגמאות שלהלן נראה השינוי בתווית הידוע בלבד, להוציא הגֶנִיטִיב, היא יחסת התולדה והשייכות, שבה במקרה זה גם השם עצמו מקבל סיומת - es/s.
האיש = der Mann (יחסת נומינטיב, נושא/נשוא)
את האיש = den Mann (יחסת אקוזטיב, מושא ישיר)
אל האיש = dem Mann/Manne (יחסת דאטיב, מושא עקיף)
של האיש = des Manns/Mannes (יחסת גניטיב, שייכות)
בפינית יש 15 יחסות. ביניהן:
הבית = talo (יחסת נומינטיב, נושא)
בתוך הבית = talossa (יחסת אינֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "בתוך")
על הבית = talolla (יחסת אדֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "על")
אל הבית = talolle (יחסת אלַאטיב, מושא עקיף + מילת היחס "אל")
בטורקית יש 6 יחסות. קיימת גם החלפת אותיות בין עיצורים קוליים לעיצורים לא קוליים, והתאמתם להרמוניית התנועות.
הרחוב = sokak (יחסת נומינטיב, נושא)
ברחוב = sokakta (יחסת לוקאטיב מושא עקיף,+ מילת היחס "ב-")
של הרחוב = sokağın (יחסת גניטיב מושא עקיף, מילת היחס "של")
לרחוב = sokağa יחסת דאטיב, מושא עקיף, מילת היחס "אל")
מהרחוב = sokaktan (יחסת אבלאטיב מושא עקיף, מילת היחס "מ-")
את הרחוב = sokağı (יחסת אקוזטיב, מושא ישיר, מילת היחס "את")
היחסות בשפות השמיות ובעברית החדשה
בחלק מן השפות השמיות קיימות עד היום יחסות כחלק מהשפה. בערבית ספרותית מסומנת היחסה באמצעות תנועות שמתפקדות כסופיות (suffixes) ומצטרפות לשמות עצם ותארים (תופעה המכונה إعراب "אִעְרַאבּ" או "ניקוד סופי"). למשל שם העצם الملك /al-malik/ ("המלך") יופיע כ־الملكُ /al-maliku/ בבואו כנושא או כנשוא שמני ("המלך אמר", "שלמה הוא מלך"); الملكَ /al-malika/ בבואו כמושא ישיר ("ראיתי את המלך"); ו־الملكِ /al-maliki/ בבואו כמושא עקיף ובכלל לאחר מילת יחס ("באתי אל המלך"), או כסומך ("בית־המלך").
בעברית מודרנית מציינים יחסת מושא ישיר לפני שם־עצם מיודע באמצעות המילה "אֶת". בעברית מקראית השימוש במילה "את" היה שונה, והיא ציינה באופן כללי את מקבל הפעולה, ולאו דווקא מושא ישיר. יש הרואים במילה "של" בעברית מודרנית מעין סימון יחסה, ובמקרים מסוימים אפשר לראות גם את מילת היחס "ל־" כסימון של יחסת מושא עקיף. יש המזהים שרידים של יחסות בניקוד סופי בעברית המקראית, למשל בפסוקים () או () או (), אם כי יש מחלוקת לגבי הזיהוי הזה. הסיומת ־ָם בתארי־פועל מסוימים (ריקָם, יומָם, חינם, אמנם ועוד) היא לדעת רוב הבלשנים שריד ליחסת מושא ישיר, ששימשה גם לציון תיאורים (השווה לערבית: يوماً יַוְמַן, ليلاً לַיְלַן וכו'). יש בלשנים הגורסים כי הסיומת ־ַיִם (ayim-) בשמות מקומות כגון: מצרַיִם, אפרים, מחנים, מקורה ביחסה שציינה מקום, אולם אין לכך הוכחות חד־משמעיות. כך או אחרת, ברור שהשימוש בסימון מורפולוגי של יחסות בעברית הקדומה נפסק עוד לפני כתיבת התנ"ך. הדוגמה הבולטת ביותר ליחסה שעדין קיימת בעברית המודרנית היא ה' הכיוון (המגמה), שהופכת שם עצם למקום, למשל במילים "הביתה", "ארצה", "דרומה", ובמשלב גבוה: "ירושלימה". ייתכן שהמילים קדימה, שמאלה, ימינה הם שרידים של יחסה זו.
יחסה מופשטת
בתחילת שנות ה־80, החל נועם חומסקי לפתח את תאוריית היחסה במסגרת הדקדוק הגנרטיבי. לפי תאוריה זו, גם בשפות שבהן אין סימון מורפולוגי או סימון מוחשי אחר של יחסות, קיימות יחסות מופשטות. יתרה מזאת, חלקי דיבר מסוימים (כגון שמות עצם, כינויי גוף וכו') חייבים להימצא בעמדה במשפט שבה הם יכולים לקבל יחסה, בין אם היחסה ממומשת באמצעות סימון כלשהו ובין אם לאו. למשל, בעברית, במשפט כמו "הכלב אכל עגבנייה", המילה "הכלב" מקבלת יחסת נושא (נומינטיב), והמילה "עגבנייה" מקבלת יחסת מושא ישיר (אקוזטיב), אף על פי שליחסות אין מימוש מורפולוגי או אחר. על־פי "תאוריית היחסה" של חומסקי, המשפט "עגבנייה נאכלה הכלב" יהיה בלתי־דקדוקי, כיוון שהמילה "הכלב" אינה יכולה לקבל יחסה בעמדה שבה היא נמצאת (ראו: תנועה במשפט סביל). דוגמה דומה מאנגלית:
It is known that cats sleep a lot.
*It is known this fact.
בדוגמה זו, הפועל הסביל אינו יכול להעניק יחסה למושא, ולכן צירוף שמני, שחייב יחסה, אינו אפשרי. פסוקית אינה דורשת יחסה, ולכן היא אפשרית גם בהיעדר יחסה.
בגישה זו, ההבדל בין השפות הוא בעיקר במידת העושר של המערכת המורפולוגית, אך ההבחנות התחביריות ה"עמוקות" הן אוניברסליות.
רשימת יחסות
הרשימה שלהלן מתבססת בעיקר על המחקר המסורתי של השפה הלטינית ובמידה מסוימת גם על המחקר המסורתי של השפה היוונית העתיקה. על אף השינויים שחלו במחקר הבלשני, עדיין מקובל להשתמש ברשימה זו כבסיס להגדרת היחסות בשפות השונות. בנוסף מצוין בחלק מהמקרים שמה של היחסה המקבילה בערבית ספרותית. תיאור היחסות בערבית ספרותית משמש לעיתים קרובות גם במחקר של שפות שמיות אחרות.
שם בעברית שם לועזי מקבילה בערבית ספרותית תפקיד דוגמה בעברית דוגמה משפה עם יחסות מורפולוגיות יחסת נושא/נשוא nominative رفع (רַפְע)(יחסה 1) מסמנת את הנושא או את הנשוא במשפט ציפור עומדת על עץ.העץ הוא גבוה. בערבית: العصفورُ واقفٌ على الشجرة. /alʕusˠfuːru waːqifun ʕala ššajara/
ביוונית עתיקה: ("חכה, אדוני!" אמר העבד.) יחסת מושא ישיר accusative نصب (נַצְבּ)(יחסה 2) מסמנת השלמה ישירה של הפועל הילד אכל את התפוח.בלטינית: lego librum (אני קורא את הספר) יחסת מושא עקיף dative מסמנת השלמה עקיפה של הפועל, הבאה אחרי השלמה ישירה או אחרי מילת יחס נתתי את הספר לילד.בלטינית: dabam librum puero יחסת שייכות genitive جرّ (ג'ר)(יחסה 3) מסמנת שייכות, סומך (בשפות שמיות) או השלמה של מילת יחס הבית של השכןבית השכן בערבית: بيت الجارِ/baitu ld͜ʒaːri/ אבלאטיב ablativeמילה המשלימה את הפועל שלא כמושא: כמו תיאור אופן, אמצעי או זמן.נסעתי באוטו הרגשתי רע באותו היוםבלטינית: Solā gratiā ("באמצעות החסד לבדו") פנייה vocative نداء (נִדאא) מופיע על שם פרטי או שם עצם המופיע כהסגר במשפט במשמעות של פנייה למישהו נהג, תן זכות קדימה. בערבית: يا سائقُ... /ya saːʔiqu/בלטינית: ?et tu, brute (הגם אתה, ברוטוס?)
ביוונית עתיקה: (רחם-נא, אדוני) מקום locative מסמנת תיאור מקום לא היינו בבית.בלטינית: domi non eramus כלי instrumental מסמנת תיאור אופן, כשתיאור האופן מתאר שימוש בכלי כתבתי בעיפרון.ברוסית: Я писал карандашом
קישורים חיצוניים
ביאורים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מורפולוגיה (בלשנות) | 2024-09-15T23:18:07 |
צ'רלס השני | REDIRECT צ'ארלס השני, מלך אנגליה | 2007-07-21T11:46:53 |
בובאלים | בובאלים (שם מדעי: Alcelaphinae) היא תת-משפחה במשפחת הפריים בה כלולים מיני אנטילופות ממוצא אפריקני החיות בעיקר בסוואנות והאתרים הפתוחים באפריקה.
אנטילופות אלה הם האנטילופות הגדולות ביותר שאינם משתייכות לתת-משפחת הפרים (אך קרובים לקובוס המים ואנטילופת סוס שחורה) והגדול שבהם הוא הגנו הכחול שמגיע לאורך 170–243 ס"מ ולמשקל . אנטילופות אלה רועות יחדיו בעדרים עצומים ונודדים לאורך המישורים בחיפוש מזון ומים.
צורת הקרניים שלהם דומה לאלה של פרות אך בעלי פיתולים הנעים כלפי מעלה ולא הצידה. הם גם צרים יותר מקרני פרות ועדיין גדולות מאלה של שאר האנטילופות.
מיון
סוג: בובאל (Alcelaphus)
מין: בובאל הכף (Alcelaphus caama)
מין: בובאל ליכטנשטיין (Alcelaphus lichtensteini)
מין: בובאל איילי (Alcelaphus buselaphus)
תת-מין: בובאל צפוני (A. b. buselaphus) - נכחד.
תת-מין: בובאל מערבי (A. b. major)
תת-מין: בובאל ג'קסון (A. b. lelwel)
תת-מין: בובאל סוואיני (A. b. swaynei)
תת-מין: בובאל טורה (A. b. tura)
תת-מין: בובאל קוקה (A. b. cokii)
סוג גנו (Connochaetes)
מין: גנו שחור (Connochaetes gnou)
מין: גנו כחול (Connochaetes taurinus)
סוג דאמאליסק (Damaliscus)
מין: דאמאליסק הסהר (Damaliscus lunatus)
מין: דאמאליסק הצבי (Damaliscus pygargus)
סוג ומין יחיד: הירולה (Beatragus hunteri)
סוגים נכחדים:
Damalacra
Damalops
מגלוטרגוס (Megalotragus)
Oreonagor
Parestigorgon
Parmularius
Rabaticerus
Rhynotragus
רוסינגוריקס (Rusingoryx)
גלריה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויקטור ברוק
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1876 | 2021-03-17T07:24:46 |
צביונים | ממוזער|צביון סבכים
צְבִיּוֹנִים (שם מדעי: Cephalophinae) היא תת־משפחה במשפחת הפריים. גודלם של הצביונים קטן עד בינוני, והם חיים באפריקה באזורים הדרומיים למדבר הסהרה. הצביונים הם חיות ביישניות וחמקניות. מרביתם שוכני יערות, וגם המינים השוכנים באזורים פתוחים יותר נעלמים במהירות בין סבכי השיחים.
גבם מקושת מעט, ורגליהם הקדמיות קצרות מעט מרגליהם האחוריות. הם ניזונים לרוב מעשבים גבוהים, והם אוכלים עלים, נבטים, זרעים, פירות, ניצנים וקליפות. מסיבה זו הם פעמים רבות עוקבים אחר להקות ציפורים או קופים על מנת להשתמש בפירות שהם השאירו אחריהם. לעיתים הם מעשירים את תזונתם בבשר, לרוב חרקים ופגרים. לפעמים הם אף לוכדים מכרסמים או ציפורים קטנות. חלקם אף ניזונים מנמלים.
מיון הצביונים
סוג: צביון (Cephalophus)
מין: צביון אדרס (Cephalophus adersi)
מין: צביון פיטרס (Cephalophus callipygus)
מין: צביון חום (Cephalophus dorsalis)
מין: צביון הארווי (Cephalophus harveyi)
מין: צביון ז'נטינק (Cephalophus jentinki)
מין: צביון לבן־גחון (Cephalophus leucogaster)
מין: צביון נטאל (Cephalophus natalensis)
מין: צביון שחור (Cephalophus niger)
מין: צביון שחור־חזית (Cephalophus nigrifrons)
מין: צביון אוגילבי (Cephalophus ogilbyi)
מין: צביון אדום (Cephalophus rufilatus)
מין: צביון צהוב־גב (Cephalophus silvicultor)
מין: צביון אבוט (Cephalophus spadix)
מין: צביון ווינס (Cephalophus weynsi)
מין: צביון זברה (Cephalophus zebra)
מין: צביון לבן־רגליים (Cephalophus crusalbum)
סוג: צביון גמדי (Philantomba)
מין: צביון כחול (Philantomba monticola)
מין: צביון מקסוול (Philantomba maxwellii)
מין: צביון וולטר (Philantomba walteri)
סוג ומין יחיד: צביון סבכים (Sylvicapra grimmia)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1871
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי | 2024-04-15T06:46:56 |
צבאיים | צבאיים (שם מדעי: Antilopinae) היא תת-משפחה במשפחת הפריים הכוללת בעיקר אנטילופות קטנות.
מיון הצבאיים
ממוזער|שמאל|220px|אנטילופה הודית.
ממוזער|שמאל|220px|סאיגה.
ממוזער|שמאל|220px|צבי הנגב.
ממוזער|שמאל|220px|דיקדיק קירקי.
שבט אנטילופות ערבה (Antilopini)
סוג: צבי (Gazella)
מין: צבי ערבי (Gazella arabica) – ייתכן שהוא תת-מין של צבי מצוי
מין: צבי הודי (Gazella bennettii)
מין: צבי מלכת שבא (Gazella bilkis) – נכחד
מין: צבי קווייר (Gazella cuvieri)
מין: צבי הנגב (Gazella dorcas)
מין: צבי מצוי (Gazella gazella)
תת-מין: צבי ארץ ישראלי (Gazella gazella gazella)
תת-מין: צבי השיטים (מוכר גם כצבי הערבה) (Gazella gazella acaciae)
מין: צבי ארלנג'ר (Gazella erlangeri)
מין: צבי רים (Gazella leptoceros)
מין: צבי סעודי (Gazella saudiya) – נכחד
מין: צבי ספיקי (Gazella spekei)
מין: צבי הזפק (Gazella subgutturosa)
מין: צבי החול (Gazella marica)
סוג צבי אמיתי (Eudorcas)
מין צבי תומסון (Eudorcas thomsonii)
מין: צבי מונגאלה (Eudorcas albonotata)
מין: צבי הוגלין (Eudorcas tilonura)
מין: צבי אדום חזית (Eudorcas rufifrons)
מין: צבי אדום (Eudorcas rufina) – ייתכן שנכחד
סוג צבי דק-צוואר (Nanger)
מין צבי גראנט (Nanger granti)
מין צבי יחמורי (Nanger dama)
מין צבי סומרינג (Nanger soemmerringii)
סוג ומין יחיד: צבי קלארק (Ammodorcas clarkei)
סוג ומין יחיד: צבי ג'ירפי (Litocranius walleri)
סוג ומין יחיד: אנטילופה הודית (Antilope cervicapra)
סוג: גזלוספירה (Gazellospira) – נכחד
סוג ומין יחיד: דלגן (Antidorcas marsupialis)
סוג: צבי יעלי (Procapra)
מין: צבי יעלי מונגולי (Procapra gutturosa)
מין: צבי יעלי טיבטי (Procapra picticaudata)
מין: צבי יעלי פרז'וואלסקי (Procapra przewalskii)
שבט סאיגות (Saigini)
סוג ומין יחיד: סאיגה (Saiga tatarica)
סוג ומין יחיד: אנטילופה טיבטית (Pantholops hodgsonii) – ייתכן ששייכת לתת-משפחה עצמאית
שבט אנטילופות סבך (Neotragini)
סוג ומין יחיד: אוריבי (Ourebia ourebi)
סוג ומין יחיד: צבי הסלעים (Oreotragus oreotragus)
סוג: אנטילופה ננסית (Neotragus)
מין: דלקרן המושק (Neotragus moschatus)
מין: אנטילופה מלכותית (Neotragus pygmaeus)
מין: אנטילופת בייטס (Neotragus batesi)
סוג: דיקדיק (Madoqua)
מין: דיקדיק גינתר (Madoqua guentheri)
מין: דיקדיק קירקי (Madoqua kirkii)
מין: דיקדיק כסוף (Madoqua piacentinii)
מין: דיקדיק סולט (Madoqua saltiana)
סוג: דוקרן (Raphicerus)
מין: דוקרן הסטינבוק (Raphicerus campestris)
מין: דוקרן הכף (Raphicerus melanotis)
מין: דוקרן שארפי (Raphicerus sharpei)
סוג ומין יחיד: אנטילופת ביירה (Dorcatragus megalotis)
המינים אימפלה (Aepyceros melampus), אנטילופה איילית (Pelea capreolus) ואנטילופה טיבטית (Pantholops hodgsonii) שייכות לתת-משפחות עצמאיות במשפחת הפריים והקודו האילנד, הנילגאי והארבע קרן שייכים לתת-משפחת פרים. עוד תת-משפחות דמויות צבאים הם הראמים, הבובאלים, הצביונים וצבאי סוף. האנטילוקפרה האמריקאית (Antilocapra americana) שגם מכונה אנטילופה, שייכת למשפחה עצמאית.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי | 2024-08-23T04:30:32 |
צבאי סוף | צבאי סוף (שם מדעי: Reduncinae), תת-משפחה במשפחת הפריים.
מיון צבאי סוף
סוג: קובוס (Kobus)
מין: קובוס המים (Kobus ellipsiprymnus)
מין: קובוס שחור רגל (Kobus kob)
מין: קובוס המשקפיים (Kobus leche)
תת-מין: קובוס שחור (Kobus leche smithemani)
מין: קובוס הנילוס (Kobus megaceros)
מין: קובוס וארדון (Kobus vardoni)
סוג: צבי סוף (Redunca)
מין: צבי סוף מצוי (Redunca arundinum)
מין: צבי סוף ההרים (Redunca fulvorufula)
מין: צבי סוף הסוואנה (Redunca redunca)
אנטילופה איילית מסווגת לעיתים כשבט בתת-המשפחה צבאי סוף.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2023-04-02T00:24:39 |
ברכת האילנות | שמאל|ממוזער|250px|נוסח ברכת האילנות תלוי על עץ, קיבוץ לוטן
שמאל|ממוזער|250px|הרב פינחס מנחם אלתר, הרב זלמן ברוך מלמד ויעקב כץ (כצל'ה) בברכת האילנות בבית אל
thumb|שלט המזמין עוברים ושבים לברך את ברכת האילנות בתוך חצר פרטית שבעיר בית"ר עילית
בִּרְכַּת הָאִילָנוֹת היא אחת מברכות הראייה הנאמרת פעם אחת בשנה בחודש ניסן כשרואים את פריחתם של אילנות מאכל. מטרת הברכה להודות לבורא על היופי והשפע שברא בעולמו.
מדיני הברכה
ככל ברכות הראייה, אין חובה על האדם לתור אחר אילנות מלבלבים ולברך ברכה זו, והברכה נתקנה רק על הרואה, מכאן כתבו כמה פוסקים שאנשים אינם רגילים בדרך כלל לברך ברכה זו.
בפוסקים מובא כי יש להשתדל ולקיים ברכה זו, ומזכירים שמנהג תלמידי חכמים להקפיד לברך את הברכה אחת בשנה.
מקור הברכה היא בדברי רב יהודה המובאים בתלמוד:
.
הפוסקים דקדקו בלשון התלמוד ולמדו כמה הלכות למשל:
מקום הברכה: מלשון התלמוד "האי מאן דנפיק" (=מי שיוצא), דקדק הרב חיים פלאג'י, כי יש לצאת אל מחוץ לעיר למקום שבו עצים רבים. רבים דחו את דבריו והתירו לברך גם תוך העיר, וגם על עצים הגדלים בחצר פרטית.
זמן הברכה: מלשון "ביומי ניסן" המובא בתלמוד עולה כי זמן הברכה הוא בחודש ניסן דווקא. אולם יש הסוברים שלשון זה לאו דווקא ואפשר לברך כל השנה.. חלק מן הפוסקים כתבו שאם ברך בחודש אדר יצא ידי חובה בדיעבד ואינו יכול לברך שוב, וכן אדם שלא ברך בחודש ניסן שיברך בחודש אייר. אמנם, על פי הקבלה יש לברך רק בחודש ניסן.
כמות העצים: מלשון "אילני" המופיע בתלמוד הבינו חלק מהפוסקים כי יש לברך דווקא על שני אילנות מאכל, על פי הכלל מיעוט רבים שניים. יש אף פוסקים שכתבו שעדיף לכתחילה שיהיו שני אילנות ממינים שוניםחזון עובדיה, הלכות פסח, דיני ברכת האילנות.. מנגד, אחרים כותבים שדי בעץ אחד אפילו לכתחילה, והשימוש בלשון "אילני" משמש כלשון דיבור ולא בדווקא, כפי שמוצאים גם במקומות נוספים. הרב אפרים גרינבלט העיד כי ראה את הרב משה פיינשטיין מברך על אילן אחד.
לבלוב: מלשון "אילני דמלבלבי" יש הלומדים כי יש לברך רק כשרואה את הניצנים, אבל אם רואה את העץ לאחר שגדל הפרי, פטור מלברך מספק.
כמו כן הפוסקים כתבו כי יש לברך דווקא על עצי פרי ולא על עצי סרק, ורבי עקיבא איגר מסתפק אם יש מניעה לברך כשעצי הפרי הם בתוך שלש שנות ערלה שאי אפשר ליהנות מפריה ופוסק שבחוץ לארץ שספק ערלה מותר אז ראוי להנות ממנו ויכול לברך.הגהות רבי עקיבא איגר סימן רכו
ברכה בשבת
יש אומרים שאפשר לברך את ברכת האילנות בשבת אולם יש מן הפוסקים שאסרו למשל רבי חיים פלאג'י כותב שאין לברך ביום השבת, מחשש שהמברך עלול לקחת בידו את הפרחים להריח בהם (ויעבור על איסור מוקצה) או לקטוף פרי מהעץ (איסור תולש). בשם כף החיים, נאמר כי האיסור הוא מבחינה קבלית - של בירור הניצוצות, ובשבת יש איסור בורר. הרב עובדיה יוסף דחה חשש זה של קטיפת פרחים, וכך דעת חלק מהפוסקים. אך הרב מרדכי אליהו חשש לדעה זו וכתבו שאין לברך ברכת האילנות בשבת וכן דעת רבים מהאחרונים.
ברכה לנשים
אף על פי שנשים לא מקיימות מצוות שהזמן גרמן, יש פוסקים שכתבו כי נשים כן מברכות ברכת האילנות, ולשיטה זו, ברכת האילנות לא מוגדרת מצווה שהזמן גרמה, משתי סיבות:
כאמור לעיל, לפי רוב הפוסקים, מותר לברך את הברכה גם לאחר חודש ניסן, ויוצא אם כן שאינה תלויה בזמן, אלא בתופעה של הלבלוב.
גם לפי הדעה שאין לברך אלא בניסן, ההגבלה אינה קשורה ל"זמן גרמא", מפני שהיא תלויה בתופעת טבע ולא בתקופת השנה. בנוסף, לא מדובר ב"מצווה" אלא בברכת הראייה, והכלל של "זמן גרמא" אינו חל עליה.
אך לדעת הרב מרדכי אליהו כיוון שיש בדבר מחלוקת אם זה נחשב למצות עשה שהזמן גרמא, נשים ספרדיות לא תברכנה. במקום זאת הוא הציע פתרון אחר, האשה תשמע את הברכה מבעלה, והוא יכוין להוציאה ידי חובה, והיא תכוון לצאת בברכתו, וכך תוכל לקיים מצווה זו.
שינויי נוסחאות
ישנן נוסחאות שונות לברכה למשל המדקדק שלמה זלמן הנאו שהעדיף לשון המקרא על לשון חז"ל החליף "כלום" ב"דבר", המדקדק יצחק סטנוב בסידורו "ויעתר יצחק" החליף "ואילנות טובות" ב"ואילנות טובים", ויש המוסיפים את המילים "ונאות" ו"כדי", ועוד.
נוסח ק"ק תימן בלדי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בִּרְיוֹת טוֹבוֹת, כְּדֵי לְהִתְנַאוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם:
המנהג כיום
כיום המנהג בקרב חלק גדול מהקהילות, להשתדל לברך את ברכת האילנות כבר בראש חודש ניסן, מדין זריזין מקדימין למצוות. הנוהג היום הוא אף לעשות זאת "ברוב עם", ובצורה יזומה ללכת ולברך את הברכה אצל שני אילנות עם פרחים או ניצנים, ולכתחילה אף שיהיו ממינים שונים. בקהילות עדות המזרח, אף הוסיפו מזמורים ותפילות סביב הברכה עצמה.
לקריאה נוספת
ספר מעשה חמד על ברכת האילנות, ג' חלקים.
קישורים חיצוניים
מקומות לברכת אילנות - מתעדכן באתר יד מאיר
ברכת האילנות, באנציקלופדיה יהודית "דעת".
הלכות ברכת האילנות באתר כיפה
ברכת האילנות, באתר הידברות
כל מה שרצית לדעת על ברכת האילנות, באתר דרשו.
על ההבדלים בין ברכת האילנות לברכת שככה לו בעולמו באתר מכון התורה והארץ.
נוסח ברכת האילנות והתפילה שלאחריה ומדריך הלכות מקוצר לברכה באתר מכון התורה והארץ.
הערות שוליים
אילנות
קטגוריה:אירועים בחודש ניסן | 2024-05-22T12:29:49 |
המודיע | הַמּוֹדִיעַ הוא עיתון חרדי יומי שהוקם בי"ח באלול ה'תש"י (1950) על ידי יצחק מאיר לוין, נשיא אגודת ישראל העולמית.
המודיע הוא העיתון החרדי הוותיק ביותר בישראל והוא הביטאון של מפלגת אגודת ישראל. שמו של העיתון משמר עיתון בשם זהה שהופיע בשנים 1910–1915 בפולטבה בעריכת הרב אליהו עקיבא רבינוביץ'. עורכי העיתון הם ישראל שניידר ויצחק מתתיהו טננבוים.
היסטוריה
העיתון הוקם ביוזמת הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל, הגוף העליון של תנועת אגודת ישראל העולמית, ומאז נמצא בבעלותו. בתחילת דרכו של העיתון היה בנו של הרב לוין, יהודה לייב לוין, העורך הראשי. העיתון הודפס תחילה במרתף בשכונת מאה שערים וסבל מקשיים כלכליים. הוא העסיק תחילה כתב אחד, ובהמשך רכש טלפרינטר והיה מנוי לשירות הידיעות של סוכנות הידיעות "עתי"ם" ו"רויטרס".
בשנת 1958 מינו לוין ובנו את חיים משה קנופף למנהל אדמיניסטרטיבי של העיתון, לצד עורכי העיתון משה עקיבה דרוק וישראל שפיגל. קשיי התקציב של העיתון הביאו להפיכתו ל"חברה בע"מ" ו-49% ממנו נמכרו לעובדי העיתון. לאחר פטירת העורך הראשון ב-1979 הוחלט למנות את קנופף, דרוק ושפיגל לעורכים ראשיים במעמד שווה, המייצגים את שלושת מוקדי הכוח המרכזיים באגודת ישראל אז. לימים, פרש שפיגל נציגו של הרב שך ועבר ליתד נאמן הליטאי, ואילו דרוק, שהיה מנאמני מנחם פרוש, נפטר. קנופף, איש חסידות גור, נותר כעורך ומנהל יחיד. עם השנים, מונה בנו אלעזר לסמנכ"ל העיתון, ולימים למנכ"ל.
בשנות השמונים החלה אגודת ישראל בארצות הברית להוציא שבועון באנגלית, שגם שמו "המודיע". משנת 2003 הפך העיתון ליומון. שלוש מהדורות שבועיות באנגלית מתפרסמות בישראל, באנגליה ובאוסטרליה. עורכת "המודיע" באנגלית מיום היווסדו היא רות ליכטנשטיין, נכדתו של מייסד "המודיע" בישראל ובתו של העורך הראשון.
בשנת 2007 השיק העיתון שבועון בצרפתית שהופץ בכ-350 נקודות מכירה בפריז, במרסיי, בליון ובשטרסבורג, וכן בישראל במרכזי מגורים של יוצאי צרפת ודוברי צרפתית. השבועון הופץ באמצעות חברת בר שיווק והפצה. המטרה הייתה להתחרות בעיתונים היהודים בצרפת שהם פרו-ציוניים. העיתון שינה את שמו אחר כך ל"הגשר" ונמכר למשקיע צרפתי ב-2016, לאחר שסבל מקשיים כלכליים.
העיתון נתפס בעיני רבים כמשויך לחסידות גור משום שברוב השנים הוא נערך בידי אנשי חסידות זו. טענות דומות הביאו להקמת עיתון חסידי מתחרה, המבשר, בשנת 2009.
בשנת 2014 נקלע העיתון לקשיים כלכליים ונעשו ניסיונות למכרו. הוא ניצל מסגירה באמצעות כספים שגייס יעקב ליצמן, לבסוף נמכר למנכ"ל העיתון אלעזר קנופף, שהיה חבר בעמותה, ולמחותנו איש העסקים חיים שכטר, שניהם חסידי גור. ביולי 2019 הודח קנופף בשל ניהול בלתי תקין, לאחר שדו"ח של רשם העמותות דרש זאת כתנאי להמשך קיום העמותה.
באוגוסט 2020 הגיש רשם העמותות בקשה לפירוק העמותה המפעילה את העיתון, בשל ליקויים חמורים בהתנהלותה.
ביוני 2021, פורסם כי שני עוזרים של יעקב ליצמן חשודים בקבלת שוחד תמורת קידום אינטרסים של חברות, בין היתר השוחד כלל לכאורה רכישת מודעות ב"המודיע", במטרה לסייע לו כלכלית.
מאפיינים
סיסמת העיתון היא "העיתון היומי של היהדות החרדית". העיתון מכוון על ידי ועדת רבנים.
בנוסף למאפיינים הרגילים של העיתונות החרדית מתאפיין המודיע בסגנון סולידי, הנמנע בדרך כלל מאזכור תככים פוליטיים, ובשמרנות, בין היתר יצא בשנת 2007 נגד השימוש במחשב אישי בחברה החרדית.
העיתון נוקט קו מחמיר בענייני צניעות. תמונות נשים אינן מתפרסמות בו, וכן שמות פרטיים.
בעקבות הפיצול בחסידות גור העיתון נמנע מלפרסם מודעות מאורסים של חברי קהילת פני מנחם.
באוגוסט 2023, לאחר שבקשתו לפרסם מודעת מאורסים בעיתון סורבה, עתר שלמה אלבוים (אחיינו של הרב שאול אלתר) לבית המשפט. לטענת העיתון מאחר שקיימת ישיבת 'פני מנחם' בחסידות גור מדובר בפגיעה בכך שקהילת פני מנחם עושה שימוש באותו שם. בעקבות הפשרה שהושגה בהוראת בית המשפט המודעה פורסמה ובמקום שם הישיבה הופיעה כתובתה. בנוסף, צורפה הבהרה לפיה המודעה הוכנסה ונוסחה על ידי ערכאות.
במקרה נוסף נמנע העיתון לפרסם מודעות הקשורות לסכסוך.
פורמט
בסוף השבוע יש לעיתון מוסף אקטואלי, עם דיווחים נרחבים ופרשנויות פוליטיות, וכן מוסף תורני, כמו גם מוסף לילדים. המוסף השבועי לנשים בשם "קראט" מצורף לעיתון ביום חמישי.
תפוצה
במאי 1985 דווח כי "המודיע", שהיה אז העיתון החרדי היומי היחיד, מודפס בכ-9,000 גליונות ביום, ומגיע לכ-50 אלף קוראים.
על פי סקר TGI משנת 2016, שיעור חשיפה של העיתון עומד על 16.3% מהציבור החרדי בעיתוני אמצע השבוע ו-16.2% בסוף השבוע.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אגודת ישראל: תקשורת
קטגוריה:עיתונות בעברית
קטגוריה:עיתונות מפלגתית חרדית בישראל
קטגוריה:חסידות גור
קטגוריה:ירושלים: תקשורת
קטגוריה:עיתונים באנגלית | 2024-08-01T05:12:45 |
יוסף יצחק שניאורסון | שמאל|ממוזער|220px|מכתב שפרסם הרב אברהם יצחק הכהן קוק בעיתון דואר היום לכבוד י"ב בתמוז תרפ"ח, יום השנה לשחרורו של רבי יוסף יצחק מהכלא הסובייטי
שמאל|ממוזער|220px|דרכון לטבי שהונפק בריגה לרב שניאורסון בשנת 1933
שמאל|ממוזער|220px|כרזה שפורסמה על ידי ישיבת תורת אמת, לקראת ביקורו של הרב שניאורסון בירושלים
ממוזער|220px|הרב שניאורסון בזימון ברכת המזון בבר מצווה של נכדו בארי גוראריה
רבי יוסף יצחק שניאורסון (מכונה הריי"צ; י"ב בתמוז ה'תר"ם, 21 ביוני 1880 – י' בשבט ה'תש"י, 28 בינואר 1950) היה האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד ליובאוויטש, שבראשה עמד משנת ה'תר"ף (1920) ועד לפטירתו בשנת ה'תש"י (1950).
קורות חייו
תחילת דרכו
נולד כבן יחיד לרבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד, ולשטערנא שרה בעיירה לובביץ' שברוסיה הצארית. הוא נקרא על שם אבי אמו, רבי יוסף יצחק שניאורסון מאוורוטש, בן הצמח צדק.
בגיל 15 החל להצטרף לאביו לאספות רבנים ברוסיה ובאירופה. בי"ג באלול ה'תרנ"ז (1897), בגיל 17, נישא ל, בת הרב אברהם שניאורסון. לאחר חתונתו מינה אותו אביו למנהל בפועל של ישיבת חב"ד "תומכי תמימים" שנוסדה באותה שנה. בשנת ה'תרע"ג (1913) היה שותף לוועד הרבנים שסייע להגנה המשפטית במשפט עלילת הדם של מנחם בייליס.
בשנת ה'תר"פ (1920), זמן קצר לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית, נפטר אביו והוא התמנה למנהיגה של חסידות חב"ד-ליובאוויטש. בעקבות רדיפות הקומוניסטים את היהדות, הוא הקים בברית המועצות רשת חשאית של תלמודי תורה וישיבות. רבי יוסף יצחק הרבה לעסוק בפעילות יהודית של סיפוק צורכי דת וחינוך יהודי, באופן שלא עלה בקנה אחד עם מדיניות השלטונות בברית המועצות שדיכאה את הדת.
באדר ב' ה'תרפ"ד (מרץ-אפריל 1924) מונה לרב העיר מוסקבה על ידי באי כח ומתפללים של בתי הכנסת ובתי המדרש בעיר, לחודש.
במאסר, בגלות ועזיבתו את ברית המועצות
בעקבות פעילותו הוא נאסר בט"ו בסיוון ה'תרפ"ז (1927) על ידי הג.פ.או. ודינו נגזר למוות ללא משפט. הוא מספר כי במהלך אחת מחקירותיו איים עליו החוקר באקדח באומרו: "הצעצוע הזה שינה את דעתם של רבים". השיב לו הרבי: "הצעצוע הזה יכול להרתיע מי שיש לו עולם אחד ואלילים רבים, אבל מי שיש לו אל אחד ושני עולמות - אין ה'צעצוע' הזה מפחיד כלל". אמרה זו זכתה לפרסום רב. הרבי אף נפצע בזמן מאסרו, כשהושלך על ידי סוהר בגרם מדרגות תלול, לאחר שהניח תפילין בחטף - בניגוד להוראותיו.
לאחר לחצים בינלאומיים - בהם התניית חידוש חוזה הסחר עם לטביה (מאחורי פעולה זו עמד חבר הפרלמנט היהודי בלטביה מרדכי דובין) - בוטל עונש המוות והומר לעונש גלות. הוא שוחרר מהכלא ונשלח לגלות בעיר קוסטרומה בג' בתמוז (3 ביולי). לפני שעלה לרכבת שלקחה אותו למקום גלותו, נאם אל החסידים שנאספו להיפרד ממנו, ומהות דבריו הייתה: "רק הגוף היהודי נמצא בגלות אך הנשמה היא חופשית". דברים אלו זכו לתפוצה רחבה וצוטטו על ידי רבנים בתקופת השואה כמקור השראה ועידוד.
הלחץ הבינלאומי על השלטון הסובייטי לשחרור מלא נמשך גם ממנהיגים יהודיים ולא יהודיים בארצות הברית שראו בו לוחם חופש דת, ובתאריך י"ב בתמוז (12 ביולי) הודיעו לו על שחרורו. עקב חג מקומי התבצע השחרור למחרת בי"ג בתמוז. במכתב שכתב לחסידיו לקראת יום השנה הראשון לשחרורו הוסיף: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". מאז מציינים חסידי חב"ד את ימי י"ב-י"ג בתמוז כ"חג הגאולה".
עם ביטול עונש הגלות חזר לביתו שבלנינגרד, אך מחשש שייעצר שוב עבר להתגורר בעיירה מלחובקה בפרוורי מוסקבה. חסידיו חששו שהסובייטים יאסרו אותו שוב, דובין סידר מוועד הקהילה היהודית בריגה כתב מינוי עבורו כ"רב הכולל", "לעיין ולפקח בכל אנשי היהדות דעירנו ריגא", ובזכותו קיבל היתר יציאה מרוסיה ללטביה. בשמחת תורה תרפ"ח התקיימה הפרידה הרשמית מהחסידים ברוסיה.
בלטביה
ביום חמישי, כ"ד בתשרי ה'תרפ"ח (שלהי 1927) יצא הרב שניאורסון ברכבת מרוסיה, והגיע למחרת לריגה שבלטביה יחד עם משפחתו המצומצמת, כשהוא סובל מחבלות שחבלו בו צוות בית הסוהר הסובייטי, אך ללא מזכיריו חיים ליברמן שעדיין היה בגלות, ויחזקאל פייגין שנותר ברוסיה. הוא ראה את מושבו בריגה כזמני אך הוא גר בה כשש שנים עד שלהי ה'תרצ"ג (1933).
בחודשים שבט ואדר ה'תרפ"ח נסע לבקר את קהילות החסידים בווילנה, בפולין, בוורשה ובאוטבוצק. בביקורים אלו נאם בציבור וקיבל את החסידים לשיחות אישיות ("יחידות"). בתקופה זו עסק גם בעזרה ליהודי רוסיה, בהשגת תקציב לשם כך מארגון הג'וינט, ומיהודים ברחבי העולם, ולקראת פסח ה'תרפ"ט הצליח לשלוח 28 קרונות רכבת מלאים מצות כשרות לפסח באישור השלטון הסובייטי.
מסעו לארץ ישראל
בחודש אב ה'תרפ"ט (1929) ערך מסע לארץ ישראל לבקר במקומות הקדושים. הוא יצא מריגה בכ"ב תמוז, ברכבת דרך ברלין ווינה לאיטליה, באונייה לאלכסנדריה, מצרים, וממנה הגיע ברכבת לארץ ישראל בב' מנחם-אב. תחילה ביקר בירושלים ונפגש עם הרבנים הראשיים, רבני העדה החרדית, והעסקנים הדתיים. לאחר מכן נסע לצפון וביקר במירון, צפת, ראש פינה וטבריה. לאחר מכן ביקר בקהילה היהודית בחברון, בה הייתה קהילה של חסידי חב"ד ואף זכה באישור מיוחד להיכנס למערת המכפלה בהשתדלותו של הרב ישראל זיסל דבורץ. מחברון שב לירושלים ונפגש עם שופט בית המשפט העליון גד פרומקין ונסע איתו לביקור במקוה ישראל, תל אביב, פתח תקווה ובני ברק. בכל מקום שביקר נערכה לו קבלת פנים המונית, הוא נשא דברים לפני הקהל ובכמה מקומות מסר דרשה ("מאמר") מתורת חב"ד. לאחר מכן נפגש עם משלחות מקומיות ואף קיבל אנשים לשיחות אישיות.
ביקורו בארץ ארך כשבועיים ובט"ז באב יצא לאלכסנדריה, ממנה המשיך באונייה לבאדן שבגרמניה בה שהה כעשרה ימים, ממנה נסע לפריז ליום אחד ומצרפת יצא בו' באלול למסע בן כשנה בארצות הברית.
מסעו הראשון לארצות הברית
בי"ב באלול ה'תרפ"ט הגיע לארצות הברית. מטרת מסעו, שארך כשנה, הייתה כפולה: לגייס כספים ליהודי רוסיה ולעורר את יהודי ארצות הברית ללמוד תורה ולקיים מצוות. הוא ביקר בקהילות יהודיות בתשע מדינות. בחודש תשרי שהה בברוקלין וביקר בברונקס.
בי"ג בכסלו נסע לפילדלפיה ושהה שם חודש. בבואו לפילדלפיה ערכו לכבודו טקס בהיכל העצמאות של ארצות הברית, הושיבו אותו על הכיסא שעליו ישב הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון והוא נשא שם נאום קצר בשבח ארצות הברית וחיזוק היהדות. הוא הובל במכונית בתהלוכה לפעמון הדרור שעליו הוא הניח זר כשהוא מכריז כי "חופש המבוסס על דת הוא החופש הכי חזק". במשך החודש הוא נסע פעמיים ליום לניו יורק להשתתף באספה שארגנו לכבודו ובוועידת רבנים.
בי"ב בטבת נסע מפילדלפיה לבולטימור, מרילנד לשלושה שבועות. בכ"ז בטבת נסע לימים אחדים לעיר הבירה וושינגטון, ובה' בשבט חזר למנהטן שבניו יורק לשבועיים. בי"א בשבט הגיע ברכבת לשיקגו לחודש. משיקגו נסע לכמה ימים (ט'-י"ב באדר) למילווקי, וויסקונסין.
עקב חולשתו שב לניו יורק למספר שבועות, ומשם יצא בכ"ט בניסן לדטרויט. בו' באייר נסע לסנט לואיס עד ט"ו באייר. בי"ט בסיוון נסע לבוסטון והסביבה עד ג' בתמוז. בדרך חזרה לניו יורק עצר בווסטר, מסצ'וסטס לשעה קלה ונאם לפני קהל יהודי שבא לקבל את פניו, ובהמשך בתחנת הרכבת בספרינגפילד באו רבני העיר לקבל את פניו, ובאותו ערב ערכו אירוע בעיר בהשתתפותו.
את מסעו בארצות הברית סיים בביקור בבית הלבן בפגישה עם הנשיא הרברט הובר בי"ד בתמוז, ובפגישה הודה הרבי לנשיא על מתן חופש דת ליהודי ארצות הברית.
במקומות ביקורו נפגש הרב שניאורסון עם הקהילה היהודית ועם אנשי ציבור וממשל, חברי קונגרס, שופטים וראשי ערים. השתתף במגביות לעזרת יהודי רוסיה, בהם הצלחתו הייתה מוגבלת בגלל השפל הכלכלי ששרר באותה תקופה בארצות הברית. בנאומיו בציבור ובשיחות אישיות עורר על הקמת שיעורי תורה, קיום המצוות ושמירת שבת. כמו כן הקים אגודות נשים שומרות טהרת המשפחה וסניפים של "אגודת חב"ד". במשך הביקור בחן את האפשרות להתיישב בארצות הברית, אך בסופו של דבר נמנע מכך. לאחר ששב לריגה ערך אספה כללית של רבני לטביה לדיון בשיפור מצב היהדות במדינה.
בראש חודש אדר תרצ"א נסע לביקור בן תשעה ימים לרקשיק שבליטא. בכל יום קיבל קהל לשיחות אישיות משעות הצהריים עד שעות הלילה המאוחרות. מלבד חסידי חב"ד בעיר באו יהודים מכל החוגים מהעיר עצמה כמו הנהלת ותלמידי ארגון יבנה בליטא, אנשים רבים מעשרות עיירות הסביבה כגון קובנה, תלמידי ישיבות מהערים פוניבז' וטלז. לקבוצת נשים שדרשה שיחה לנשים בלבד מסר הרב שניאורסון נאום מיוחד, שבעקבותיו נוסד בעיר ארגון נשים לשמירת טהרת המשפחה.
באותה תקופה סבל מאובדן תחושה ברגלו, ובקיץ ה'תרצ"א נסע להתרפאות במרחצאות מרינבד, כשבדרכו ביקר בישיבות חב"ד בפולין - בוורשה ובאוטבוצק.
בתחילת שנת תרצ"ב הקים סניף של ישיבת "תומכי תמימים" בריגה, והביא מליטא את הרב מרדכי פוגרמנסקי, תלמיד ישיבת טלז לעמוד בראשה. הישיבה התקיימה כשנה בלבד.
תקופת פולין
באלול ה'תרצ"ג עבר לוורשה ושנתיים מאוחר יותר עבר לעיירה הסמוכה אוטבוצק.
בשנת ה'תרצ"ט (1939) ייסד את אגודת חסידי חב"ד.
בדצמבר 1939 חולץ מוורשה הכבושה בידי חבורת קצינים מהאבווהר (שירות הביון הגרמני) שמונו למבצע זה על ידי אדמירל וילהלם קנריס ושבראשם עמד קצין נאצי שאביו היה יהודי. הרב שניאורסון היגר לארצות הברית בכ"ד באדר א' ה'ת"ש (4 במרץ 1940).
תקופת ארצות הברית
בט' באדר ב' ה'ת"ש (19 בפברואר 1940) הגיע הרב שניאורסון באנייה מסטוקהולם לניו יורק. תקופה קצרה לאחר הגעתו רכש את בנין 770 המפורסם, שם התגורר בשנותיו האחרונות. המקום הפך למרכז העולמי של חב"ד.
עם בואו יסד שלשה מוסדות מרכזיים: מרכז הישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש בארצות הברית וקנדה בניהול חתנו הרב שמריהו גוראריה, מרכז לענייני חינוך, ומחנה ישראל בניהול חתנו רבי מנחם מענדל שניאורסון. מרכז הישיבות הקים 13 סניפים ברחבי ארצות הברית וסניף במונטריאול, קנדה. בנוסף יסד את הוצאת הספרים קה"ת, את ארגון של"ה ופעילות "מסיבות שבת". מאז פעל רבות לחיזוק יהדות ארצות הברית, עורר את התודעה לציפייה לביאת המשיח כשטבע את הסיסמה "לאלתר לתשובה - לאלתר לגאולה" (מיד לתשובה - מיד לגאולה).
הרב שניאורסון תיקן ללמוד חת"ת - חומש יומי עם רש"י, תהילים יומי, ותניא יומי.
בתש"ט הקים את היישוב כפר חב"ד בישראל.
נפטר בשבת פרשת בא, י' בשבט ה'תש"י (1950) במרכז חב"ד העולמי – 770. הלווייתו התקיימה למחרת, והוא נקבר בחלקת אגודת חסידי חב"ד בבית הקברות מונטיפיורי בקווינס שבניו יורק. על קברו הוקם אוהל מיוחד. את מקומו בנשיאות חב"ד ליובאוויטש, ירש חתנו, רבי מנחם מנדל שניאורסון.
משפחתו
נישא לבת דודתו בדרגה שנייה נחמה דינה . לבני הזוג נולדו שלוש בנות: חנה, שנישאה לרב שמריהו גוראריה. חיה מושקא, שנישאה לרבי מנחם מנדל שניאורסון (לימים האדמו"ר השביעי של חב"ד-לובביץ'). ושיינא, שנישאה למנחם מנדל הורנשטיין, ושניהם נספו בשואה, שיינא בתאריך ב' בתשרי ה'תש"ג ומנחם מנדל הורנשטיין בכ"ה בחשוון ה'תש"ג.
אילן שושלת אדמו"רי חב"ד
שמאל|ממוזער|220px|אוהל קברו של הרב שניאורסון, שבו נמצא גם קבר חתנו
220px|ממוזער|שמאל|מימין: חתנו הרב מנחם מנדל שניאורסון, משמאל: הרב שמריהו גוראריה
220px|ממוזער|שמאל|בארצות הברית
שמאל|ממוזער|220px|כרזה שפרסמה הרבנות הראשית לארץ ישראל לקראת ביקורו של הרב שניאורסון בירושלים
היסטוריוגרפיה
רבי יוסף יצחק הרבה לעסוק בהיסטוריה של חסידות חב"ד. כבר מילדות רשם בהוראת אביו את הסיפורים ששמע ממנו, מסבתו הרבנית רבקה, אשת אדמו"ר המהר"ש, וחסידים זקנים נוספים. בשיחות שנשא ובאיגרותיו הוא מרבה לתאר את הדורות הקודמים של החסידות ואת מנהגי אבותיו. חלק גדול ממנהגי חב"ד כיום מבוסס על עובדות שסיפר. שלא כמקובל בקרב אדמו"רים, הוא חיבר ספר העוסק בתולדות החסידות, בשם "ספר הזיכרונות". חוקרים חלקו על אמינותה של ההיסטוריוגרפיה שלו.
חיבוריו
מאמרים - דרושי חסידות חב"ד
כחמשת אדמו"רי חב"ד שלפניו נהג הריי"צ לומר, דרושי חסידות בשבתות, חגים, ומועדי חב"ד. הדרושים, או "מאמרים", מבוססים על דרושים שאמרו האדמו"רים שלפניו. חלקם אף רשם בכוונה למסור לדפוס. מאמרים אלו נאספו בסדרת ספרי המאמרים לפי סדר אמירתם, ונסדרו לדפוס במהדורות מוערות.
ספר המאמרים - סדרה המונה כ-18 כרכים. מסודרת על פי סדר השנה (זאת אומרת, על פי זמני אמירתם, כל כרך לערך שנה או שנתיים).
ספר הקיצורים, קיצורי הספר שערי אורה, קה"ת, ברוקלין ה'תש"ח
שיחות
הרב שניאורסון אמר את שיחותיו ביידיש ובשפה זו גם נרשמו על ידי החסידים ונדפסו. רק חלק קטן מהשיחות הוגה על ידו. חלק מהשיחות יצאו לאור בשעתן בסמיכות לזמן אמירתם בקופיר או בדפוס, בסדרת חוברות שנקראה "לקוטי דיבורים" שנלקטה לאחר מכן בשני כרכים. לאחר מכן נאספו השיחות ונערכו לדפוס על סדר השנים במהדורות מוערות ומתוקנות. חלק מהספרים אף תורגם לעברית ויצא לאור בספרים בפני עצמם.
לקוטי דיבורים - שיחותיו ברבים שהוגהו על ידו. שני כרכים (ביידיש). (בתרגום לעברית הם שלשה כרכים).
ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז, בעריכת הרב אהרון לייב רסקין, קה"ת, הוצאה שנייה ומתוקנת, ברוקלין ה'תשס"ד. בתחילת הספר מבוא: "סקירה קצרה מדברי ימי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בתקופת תר"פ-תרפ"ז".
ספר השיחות תרפ"ח-תרצ"א, בעריכת הרב אהרון לייב רסקין, קה"ת, הוצאה שנייה ומתוקנת, ברוקלין ה'תשס"ב. בתחילת הספר מבוא: "סקירה קצרה מדברי ימי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בתקופת תרפ"ח-תרצ"א".
ספר השיחות תרצ"ו-חורף ת"ש, בעריכת הרב אהרון לייב רסקין, קה"ת, ברוקלין ה'תשמ"ט.
ספר השיחות קיץ ת"ש-תש"ב, קה"ת, ברוקלין ה'תשמ"ו.
ספר השיחות תש"ג-תש"ה, קה"ת, ברוקלין ה'תשמ"ו.
ספר השיחות תש"ו-תש"י, בעריכת הרב אהרון לייב רסקין, קה"ת, ברוקלין ה'תשס"א.
מכתבים
אגרות קודש - סדרה של 17 כרכים ממכתביו.
יומנים וקונטרסים
ספר הזיכרונות - שני כרכים תיעודיים הכתובים בסגנון פרוזה המתארים את הרקע לצמיחת תנועת החסידות באירופה. גיבור הספר הוא רבי ברוך אביו של רבי שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד.
קונטרס לימוד החסידות - אודות חובת הלימוד והפצת החסידות בדורנו.
קונטרס תורת החסידות - מכתב המסביר את התפתחות תנועת החסידות ומהות תורתה.
קונטרס כללי החינוך וההדרכה - פרקים בחינוך והדרכה אתר hebrewbooks .
קונטרס אדמו"ר הצמח צדק ותנועת ההשכלה - מתאר את מלחמתו של זקנו אדמו"ר הצמח צדק נגד תנועת ההשכלה.
ועוד חיבורים שונים שלא נדפסו בחייו ונמצאו רק שנים רבות לאחר פטירתו מהם:
קונטרס דברי ימי החוזרים - חלק ממכתב המתאר את דברי ימי ה'חוזרים' בתנועת חב"ד, בעריכת הרב אהרון לייב רסקין, קה"ת, ברוקלין ה'תשס"ו.
רשימות
תשרי-טבת תרנ"ב. שבט - ניסן תרנ"ג, בעריכת הרב אהרן לייב רסקין, קה"ת, ברוקלין ה'תשס"ז.
ערב חנוכה תרנ"ג. עשרה בטבת תרנ"ג, בעריכת הרב אהרן לייב רסקין, קה"ת, ברוקלין ה'תשס"ז.
י"א י"ג ניסן תרנ"ג, בעריכת הרב אהרן לייב רסקין, קה"ת ברוקלין ה'תשע"א.
טבת-שבט תרנ"ו, בעריכת הרב אהרן לייב רסקין, קה"ת, ברוקלין ה'תשס"ח.
תשרי-חשון תרס"ג, בעריכת הרב אהרן לייב רסקין, (בסוף קונטרס "מאמרי י"ט כסלו תרפ"ב") קה"ת, ברוקלין ה'תשס"ח.
ויכוח הגדול במינסק תקמ"ג, בעריכת הרב אהרן לייב רסקין, קה"ת ברוקלין ה'תשס"ט.
אופן ההשתלשלות בהתיסדות חסידות חב"ד, דור ראשון, דור שני, בעריכת הרב אהרן לייב רסקין, קה"ת ברוקלין ה'תשס"ט.
החסיד ר' שמעון רופא, בעריכת הרב אהרן לייב רסקין, קה"ת ברוקלין ה'תש"ע.
דברי חיי אדמו"ר הזקן, בעריכת הרב אהרן לייב רסקין, קה"ת ברוקלין ה'תשע"א.
ספר היום יום
לוח היום יום - ליקט וערך מכתביו חתנו רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש.
לקריאה נוספת
בריאן מארק ריג, להציל את הרַבִּי - "כיצד חילצו קצינים נאציים את הרבי מליובאוויטש מוורשה הכבושה". הוצאת מטר (עיון), תל אביב תשס"ז - 2007. בתרגום לעברית.
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, עד בלי די.
אברהם חנוך גליצנשטיין, ספר התולדות כרכים שנים עשר - חמישה עשר, רבי יוסף יצחק אדמו"ר מוהריי"ץ, כפר חב"ד, קה"ת.
דוד זאב רוטנברג, מסע הרבי לארץ הקודש, כפר חב"ד, ה'תשנ"ט. - ספר מחקר היסטורי העוסק בביקורו של האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש בארץ ישראל בשנת ה'תרפ"ט.
Out of the inferno (היציאה מהתופת) - סיפור בריחתו מגרמניה הנאצית - מאת מ. אלטיין ואליעזר זקליקובסקי
הלל צייטלין, גואל חב"ד, בתוך: ספרן של יחידים, הוצאת מוסד הרב קוק, 1979.
קישורים חיצוניים
אדמו"ר הריי"צ - רבי יוסף יצחק שניאורסאהן באתר "MyTzadik"
, על ביקורו בארץ ישראל בתרפ"ט
ישראל שפירא, עדות האדמו"ר הריי"צ על הגאון מווילנה באתר כיכר השבת
ישראל שפירא, מי חיבר את ה'ביאור' שנדד מברלין לווילנה?, כיכר השבת
וידאו אודות ניגון "הבינוני" של רבי יוסף יצחק
חלפו שבעים שנה. מה השתנה?, אתר בית חב"ד
המאסר ברוסיה הסובייטית:
13 תמונות שמספרות את סיפור המאסר והגאולה של רבי יוסף יצחק, אתר בית חב"ד
יומן המאסר של האדמו"ר הריי"צ
יומן המאסר - חלק מיומן המאסר של הרבי (בתרגום לעברית) באתר בית חב"ד.
י"ב-י"ג בתמוז: חג הגאולה, אתר בית חב"ד
הצלתו מאירופה הנאצית:
להקדים את האס.אס., זלמן רודרמן.
מניצולים למצילים, שניאור זלמן ברגר.
בארצות הברית:
הרבי הריי"ץ מקבל אזרחות אמריקאית בתאריך ט"ז אדר תש"ט, 17 במרץ 1949, אתר בית חב"ד.
סוכן קג”ב דיווח: ‘הצדיק שניאורסון הקים מרכז אנטי סובייטי בניו יורק’
הערות שוליים
*
ו
קטגוריה:משפחת שניאורסון
קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים
קטגוריה:פעילי הצלה בשואה
קטגוריה:יהודים שפעלו להצלה בתקופת השואה
קטגוריה:אדמו"רים אמריקאים
קטגוריה:רבנים רוסים
קטגוריה:אספני ספרים
קטגוריה:מחברי ספרי חסידות
קטגוריה:כותבי זיכרונות
קטגוריה:כותבי יומן
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בברית המועצות
קטגוריה:קראון הייטס: אישים
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות מונטיפיורי
קטגוריה:ריגה: אישים
קטגוריה:ישיבת תומכי תמימים בלובביץ'
קטגוריה:אזרח נכבד לדורותיו (של האימפריה הרוסית)
קטגוריה:אישים שנולדו בלובביץ'
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1880
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1950
קטגוריה:אוטבוצק: אדמו"רים | 2024-09-18T23:40:39 |
מנחם מנדל שניאורסון (צמח צדק) | רבי מנחם מנדל שניאורסון (בכתיב מסורתי: מנחם מענדל שניאורסאהן. מכונה ה"צמח צדק" על שם ספרו; כ"ט באלול ה'תקמ"ט, 1789 – י"ג בניסן ה'תרכ"ו, 29 במרץ 1866) היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד. עמד בראשה משנת ה'תקפ"ח (1827) ועד לפטירתו בשנת ה'תרכ"ו (1866).
קורות חייו
נולד בעיירה ליוזנה בתחום המושב של האימפריה הרוסית (מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 במחוז ויטבסק בבלארוס) לדבורה לאה, בתו של רבי שניאור זלמן מלאדי, ולרבי שלום שכנא אלטשולר. נקרא על שם רבי מנחם מנדל מוויטבסק. בגיל שלוש התייתם מאמו, ועל פי צוואתה גדל בבית סבו, רבי שניאור זלמן מלאדי שלימדו תורה. בה' בכסלו תקס"ג (1803) בגיל 14 נישא לבת דודו, חיה מושקא בת רבי דובער שניאורי, בנו של רבי שניאור זלמן ויורשו כאדמו"ר מחב"ד.
לאחר פטירת חותנו סירב להתמנות במקומו כאדמו"ר. בסיוון תקפ"ט, ניאות להפצרת החסידים לנהוג כאדמו"ר. גם האדמו"ר רבי אהרן מסטרשלה אשר היה חלוק על האדמו"ר האמצעי, תמך במינויו של רבי מנחם מנדל לאדמו"ר מחב"ד. חצי שנה לאחר המינוי, בשמחת תורה תקפ"ט נפטר האדמו"ר מסטרשלה ורבים מחסידיו קיבלו עליהם את רבי מנחם מנדל לרבי.
עם מינויו החל לפעול להצלת צעירים יהודים מגיוס לצבא הרוסי (במה שזכה לכינוי "גזרת הקנטוניסטים"), הקים ועד שתדלנים להפחתת מכסות הגיוס והרחבת האפשרות להמיר את הגיוס בתשלום כספי. במקביל עודד את אנשיו לפעול לשם כך גם בדרכים בלתי חוקיות כמו שחרור הילדים המגויסים באמצעות מתן שוחד לשומרים ורישום הילדים כמתים, לשם פעילות זו הוקם ארגון בשם "חברה תחיית המתים". במקביל שלח את נאמניו למקומות כינוס המגויסים כדי לעודדם להישאר נאמנים ליהדות, ובעצמו השתדל לקרב חיילים אלו. נשתמר מאמר חסידי שאמר ביידיש בעת מפגש עם קבוצת חיילים כזו.
ב-1839 עודד את חסידיו לעסוק בחקלאות והביא להתיישבות ששים משפחות יהודיות בכפר שצ'דרין שליד הומל לשם כך (1844). בעקבות זאת הוענק לו תואר "אזרח נכבד" של האימפריה הרוסית, וב-1851 העניק לו ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה מעמד של "אזרח נכבד לדורותיו". תואר זה היה בתוקף אף לצאצאיו ברוסיה עד קריסת האימפריה הרוסית במהפכת פברואר.
לדברי האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון, בשנת 1841 (תר"א) ייסד ישיבה בליובאוויטש על מנת למנוע מרוח ההשכלה לסחוף אליה את הצעירים. הישיבה שרדה 26 שנים.
ניהל מאבקים נחושים נגד יוזמות של המשכילים, ששכנעו את השלטון הרוסי להתערב באורחות חיי היהודים ובמערכות החינוך שלהם. באספת הרבנים בשנת תר"ג (1843) בנוגע להצעה לכפות על היהודים לימודי חול, הזהירו אותו השלטונות כי מאבקיו נתפסים בעיניהם כהתנגדות לשלטון. צאצאו הרב יוסף יצחק שניאורסון מספר שלמרות זאת הוא המשיך ובעקבות זאת נעצר במהלך האספה עשרים ושתיים פעמים. נקט בגישה מקלה בתגובה לגזירת הלבוש בשנת 1844 (תר"ד)צמח צדק יורה דעה סימן צ'..
נודע בגדלותו בתורה בנגלה ובנסתר. גם גדולי תורה שהשתייכו לקהילת המתנגדים העריצוהו מאוד. רבי דוד טביל ממינסק פונה אל הצמח צדק בזה הלשון: שאלות הלכתיות נשלחו אליו מאזורים שונים באימפריה הרוסית. נודע גם בשל ספרייתו הגדולה. רשם את דרושי החסידות העמוקים של סבו האדמו"ר הזקן והיה דן עמו בענייני הלכה. חלק מכתביו יצאו לאור, והם עוסקים בשו"ת הלכתי, קבלה וחסידות. כתבי ידו התחלקו בין בניו האדמו"רים מלובביץ, מנייז'ין, מקופוסט ומלאדי. היה ידוע גם כצדיק פועל ישועות. אלפים נהרו לחצרו ובימיו הגיעה חסידות חב"ד לשיא פריחתה. בין מבקריו ומעריציו היו חסידים ומתנגדים ואפילו גויים.
רבנים ואדמו"רים בני דורו הכירו במעלתו. רבי חיים מצאנז כינה אותו "חכם הרזים" והחידושי הרי"ם מגור רצה לנסוע אליו כחסיד.
תשובותיו לשאלות שהופנו אליו וחידושיו, נדפסו לאחר פטירתו בסדרת הספרים "צמח צדק". יצאו לאור גם כתבים שלו בקבלה ובחסידות. חלק מכתביו אבד. נודע גם בשל ספרייתו הגדולה.
נפטר בי"ג בניסן תרכ"ו (29 במרץ 1866) ונקבר בבית העלמין בלובביץ'. ממלא מקומו בליובאוויטש היה בנו הצעיר, רבי שמואל שניאורסון (אדמו"ר המהר"ש).
משפחתו
לרבי מנחם מנדל היו שבעה בנים, ושתי בנות:
בניו
בנו הראשון, רבי ברוך שלום, נשאר אחר פטירת אביו בעיירה ליובאוויטש, וסירב לקבל משרת אדמו"ר (רבי מנחם מנדל שניאורסון - הרבי מליובאוויטש השביעי בשושלת חב"ד - הוא נכד נכדו, בן אחר בן).
בנו השני, רבי יהודה לייב שניאורסון (המהרי"ל), הקים אחר פטירת אביו את חצר "חב"ד-קאפוסט", הוא עצמו נפטר חצי שנה אחרי אביו, בניו המשיכו לנהל את החצר, אך לאחר פטירתם לא המשיכו בניהם ונכדיהם את השושלת.
בנו השלישי, רבי חיים שניאור זלמן שניאורסון, הקים אחר פטירת אביו את חצר "חב"ד-לאדי", את החצר הזו ניהל אחריו בנו, אך אחר כך לא המשיכו בניו את השושלת.
בנו הרביעי, רבי ישראל נח שניאורסון (המהרי"ן), הקים אחר פטירת אביו את חצר "חב"ד-ניעזין " החצר פעלה במשך חמש עשרה שנה ולא היה לה המשך.
בנו החמישי, רבי יוסף יצחק מאוורוטש, הקים בחיי אביו ולמרות אי הסכמתו את חצר "אוורוץ'". חצר זו לא הייתה חצר בסגנון חב"די, אלא בסגנון חסידות צ'רנוביל.
בנו השישי, רבי שמואל שניאורסון (מהר"ש), מילא את מקום אביו (בליובאוויטש) בהנהגת שושלת חב"ד ליובאוויטש, כצוואת האב.
בנו השביעי, רבי יעקב, נפטר בעודו בגיל צעיר בשנת ה'תרט"ז בערך. היה נשוי ובנו נקרא ר' שניאור.
בנותיו
ראדע פריידא, נישאה לבן דודה שניאור שניאורסון
דבורה לאה, נישאה לבן דודה לוי יצחק זלמנסון
אילן שושלת אדמו"רי חב"ד
שמאל|ממוזער|250px|שו"ת צמח צדק, מהדורה ראשונה, וילנא, ה'תרל"ב
מתלמידיו
רבי הלל מפאריטש
רבי שניאור זלמן פרדקין מלובלין, בעל ה"תורת חסד"
רבי אברהם דוד לבוט, בעל "שער הכולל"
רבי פרץ חן
ניגוניו
רבי מנחם מנדל הלחין כמה ניגונים. חלק מהם התפרסמו במשך השנים גם מחוץ לחסידות חב"ד
אשרי איש
ניגון דביקות המיוחס לאדמו"ר הצמח צדק
ניגון השתטחות
הודיעני ה' קיצי
ימין ה' רוממה
כאיל תערוג
חיבוריו
צמח צדק – שאלות ותשובות הלכתיות, פסקי דינים, וחידושים על הש"ס. שם הספר בא לרמז על שם המחבר (בכתיב המקובל בשפת היידיש) "מנחם מענדל", בגימטריה "צמח צדק".
דרך מצותיך – טעמי המצוות על-פי תורת החסידות.
ביאורי הזוהר – ביאור מאמרים מספר הזוהר, שלושה כרכים, תשכ"ח-תשפ"ב.
ספר החקירה - דרך אמונה – ספר פילוסופי-מחקרי בסגנון "מורה הנבוכים" של ה"רמב"ם", ספר העיקרים, ועוד (הספר נכתב לערך בשנת תר"ג, שנה שבה הרבה הצמח צדק להתווכח עם אלה שניסו לשנות חוקים ברוסיה בנוגע לדת ישראל).
אור התורה – ארבעים ושניים כרכים של ביאורי חסידות על התורה, מועדים ונ"ך (נביאים וכתובים).
ספר הליקוטים – סדרה בת כמה עשרות כרכים, שבה לוקטו דברי תורתו לפי ערכים בסדר הא"ב.
אגרות קודש – תשעים מאגרותיו, מהדורה מבוארת עם מבוא, בעריכת הרב שלום בער לוין והרב יהושע מונדשיין, הוצאה חדשה, קה"ת ברוקלין ה'תשע"ג.
יהל אור – על תהילים.
מאמרי אדמו"ר ה"צמח צדק" – הנחות, כרך א' בראשית, הוצאת ספרים קה"ת, תשע"ז
לקריאה נוספת
, ברדיצ'ב, תרס"ב-1902 (חלק שלישי של הספר; מתוך 3). הוצאה חדשה, מהדיר: לוי יצחק הולצמן, כסלו תשע"ד, תורת חב"ד לבני הישיבות, ירושלים
הרב אברהם חנוך גליצנשטיין, ספר התולדות כרך תשיעי, רבי מנחם מענדל אדמו"ר הצמח צדק, (מתוך דבריהם וכתביהם של אדמו"רי חב"ד מליובאוויטש), קה"ת, כפר חב"ד
אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק א, בני ברק, תשמ"ו, עמ' עא-צה
הרב עמרם בלוי, בני הצמח צדק - תולדות בני ונכדי אדמו"ר הצמח צדק מליובאוויטש, תשפ"א, בהוצאת מעיינותיך
קישורים חיצוניים
ספרי כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" מאגר של חלק מספרי הצמח צדק, באתר ספריית חב"ד
אדמו"ר הצמח צדק - רבי מנחם מנדל שניאורסאהן, באתר MyTzadik
אודות תמונתו של הצמח צדק באלבום "מבית הגנזים" (עמוד רנז), הרב שלום דובער לוין, הוצאת ספריית חב"ד תש"ע - 2010
מסמכים היסטוריים: תיק קבלת תואר "אזרח נכבד לדורותיו" . באתר חב"ד און ליין
הערות שוליים
*
ג
קטגוריה:רבנים אורתודוקסים
קטגוריה:רבנים בלארוסים
קטגוריה:רבנים רוסים
קטגוריה:אספני ספרים
קטגוריה:משפחת שניאורסון
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת
קטגוריה:מחברי ספרי חסידות
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה
קטגוריה:אזרח נכבד לדורותיו (של האימפריה הרוסית)
קטגוריה:ילידי 1789
קטגוריה:נפטרים ב-1866 | 2024-09-14T17:54:20 |
דובער שניאורי | רבי דובער שניאורי, המכונה "אדמו"ר האמצעי" (ביידיש: דער מיטֶעלֶער רבי; ט' בכסלו ה'תקל"ד, 24 בנובמבר 1773 – ט' בכסלו ה'תקפ"ח, 28 בנובמבר 1827), היה האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד, שעמד בראשה משנת ה'תקע"ג (1812) ועד לפטירתו בשנת ה'תקפ"ח (1827).
קורות חייו
נולד ביום ט' בכסלו תקל"ד (1773) לרבי שניאור זלמן מלאדי (בעל התניא) וסטֶערנא. בשנת ה'תקמ"ח נשא את שיינא.
עוד בחיי אביו, בשנים ה'תק"ן-ה'תקנ"א, שימש דובער כמדריך רוחני לצעירי החסידים בכיתות הלימוד ('החדרים') שייסד אביו. לאחר פטירת אביו בשנת ה'תקע"ג מונה לממלא מקומו בראש חסידות חב"ד, ובאותה שנה קבע דירתו בעיירה לובביץ' שברוסיה.
על שיטתו בהבנת דברי אביו ב"ספר התניא" חלק חברו (והחברותא שלו) רבי אהרון מסטרשלה, שבעקבות כך פרש והקים חצר משלו.
בשנת תקע"ד הקים ועד מיוחד לבניין ערי ישראל ברוסיה הלבנה אשר נהרסו בעת מלחמת נפוליון. שנה לאחר מכן השתדל ופעל להפריש חלקי אדמה בפלך חרסון וייסד שם מושבות יהודים (ראו יהדות פלך חרסון).
בשנת תקע"ה ייסד יישוב חסידי חב"ד בחברון ורכש בעיר מבנה, המשמש היום בית כנסת הקרוי על שם בתו מנוחה רחל סלונים, אשר הגיעה לחברון ונחשבת לאם היישוב החב"די בחברון.
בשנה זו (תקע"ה), מוצאים אנו לראשונה מכתב שבו חותם את שם משפחתו: "שניאוריו". חמש שנים לאחר מכן, בשנת תק"פ, חתם את שם משפחתו: "שניער" (בעברית: שְׁנֵיאֶר). רבי יוסף יצחק שניאורסון כתב באגרת, כי בשנת תקע"ג בחר את שם המשפחה: "שניאורי".
ב-1815 ייסד 39 מושבות חקלאיות יהודיות בקרקעות שהעמידו לרשותו שלטונות רוסיה, יישובים אלו היו קיימים כ-120 שנים והושמדו על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה.
בכ"ב בתשרי ה'תקפ"ז (5 באוקטובר 1826) נאסר ונחקר בעקבות הלשנה שטפלו עליו מתנגדי החסידות, ובי' בכסלו של אותה שנה שוחרר לביתו. יום זה נחשב אחד מחגי הגאולה של חסידות חב"ד.
נפטר ביום הולדתו ה-54 (ט' בכסלו ה'תקפ"ח) לאחר מחלה קשה, בהיותו בעיר ניז'ין שבאוקראינה. על קברו הוקם אוהל כשלידו קבור נכדו האדמו"ר רבי ישראל נח שניאורסון.
משנתו
רבי דובער המשיך וביסס את תורת חסידות חב"ד אותה יסד אביו. ייחודו היה בהרחבתה והעמקתה, תוך התבססות על מאמרי החסידות של אביו. וכך, מאמרים משל אביו בני עמודים בודדים, התבארו על ידו על פני עשרות ולעיתים אף מאות עמודים.
במאמרים ובספרים שהוציא ביסס למעשה את עבודת ההתבוננות כעבודה המרכזית של חסידי ליובאוויטש. מחסידיו דרש לעסוק בעיון השכלי וברכוז מעמיק על מנת לתפוס ולהפנים את תורת האלוקות המתוארת בכתביו; כפי שהוא כותב על עצמו בתחילת אחד מספריו (קונטרס ההתפעלות):
במאמריו יישם הלכה למעשה את שיטת ה'עבודה', כאשר הוא מבאר מושגים בתורת החסידות מזוויות שונות ומוסיף משלים רבים לשם הבנתו. לעיתים הוא יורד ומבחין בהיבטים דקים ומופשטים של המושג, באופן המקשה על הבנת הלומד אשר אינו מעורה בתהליך ההתבוננות.
בשונה מאדמו"רי חב"ד האחרים, שמרבית ספריהם התבססו על מאמרי חסידות שנאמרו בעל-פה, רבי דובער כתב ספרי חסידות סדורים שעוסקים בנושאים מוגדרים; . במסורת החב"דית נמסר שכל אחד מהספרים הללו נכתבו לסוג מסוים של חסידים, מלבד שני ספרים ("שערי אורה" ו"שער היחוד") אשר נועדו לכלל החסידים לשם לימוד והכרת עיקרי תורת החסידות: שער היחוד הוא 'המפתח דתורת החסידות' (המפתח של תורת החסידות), ושערי אורה - 'אלף-בית דתורת החסידות' (הא"ב של תורת החסידות).
שמאל|ממוזער|180px|תורת חיים על התורה, חלק שני, מהדורה ראשונה (ורשה, 1866)
חיבוריו
ככלל, ספריו של רבי דובער הם ביאורים לדרושי אביו, אדמו"ר הזקן. אלא שדרושי אדמו"ר הזקן מחולקים ל"מאמרים" שדרש ברבים ו"מאמרים" שדרש לפני יחידי סגולה, ואילו רבי דובער הטמיע ב"מאמרים" שאמר ברבים מהיסודות והביאורים שאביו אמר לפני יחידי סגולה.
כך מובא על ידי בנו רבי מנחם נחום בהקדמה לתורת חיים:
אמנם, בדומה לאביו, שמר רבי דובער על שתי החטיבות הנ"ל כאשר הוא מיעד את ספרי השערים שלו לבאר את הסידור שנוסד ברובו על המאמרים שנאמרו לייחודי סגולה, ואילו את התורת חיים ייעד כדי לבאר את מאמרי העבודה.
רבי דובער אף חילק את עבודת הוצאת הספרים של אביו לשניים, כאשר את המאמרים שנאמרו ליחידי סגולה הוא ערך והוציא בעצמו בספרים סידור עם דא"ח וביאורי הזוהר, ואילו את עבודת סידור והדפסת המאמרים שנדרשו ברבים הטיל על חתנו, רבי מנחם מנדל, אותם הדפיס בספרים תורה אור ולקוטי תורה.
גם המאמרים ליחדי סגולה חולקו לשתי חטיבות מאמרים – על סדר התפילה ומאמרים על הזוהר.
מאמרי הזוהר נדפסו על סדר פרשיות התורה, כמעט כלשונם, כפי שנשמעו מאביו, בתוספת מעט ביאור.
לעומת זאת, את הסידור עם דא"ח ערך מלכתחילה לפי שערים: שער התפילה, שער הציצית, שער התפילין, שער קריאת שמע, שער ברכת המזון, שער המילה, שער המועדים, שער הר"ח, שער השבת, שער החנוכה, שער הפורים, שער חג המצות, שער ל"ג בעומר, שער חג השבועות, שער האלול, שער ראש השנה, שער יוה"כ ושער הסוכות (דרושי חתונה, כוונת המקווה).
כפי הנראה ערך את הסידור בשערים אלו כאשר הוא מתעתד לבארם בהרחבה יותר בספריו שלו.
כך אנו מוצאים שרבים מספרי השערים של רבינו הם אותם המאמרים עצמם שבסידור רק שנתבארו בהרחבה לפי דרכו או מאמריו הוא - המבארים ביתר ביאור את אותם עניינים שנתבארו בקצרה במאמרי אביו.
יוצאים מן הכלל הם ספרו שער היחוד וכן קונטרס ההתפעלות המהווים חטיבה נפרדת של ביאור סדר ההשתלשלות ואופן ההתפעלות.
רשימת הספרים
משפחתו
בנו - הרב מנחם נחום (נולד בשנת תקמ"ט) מניעזין חתן הרב זלמן ריבלין ובזיווג שני חתן גיסו רבי יעקב ישראל מצ'רקס.
בנו של מנחם נחום מנשואין שניים: רבי מרדכי דב טברסקי-שניאורסון (- ט"ז בניסן תר"פ) מטומשפול. כיהן כרב ואדמו"ר בטומשפול. שינה את שם משפחתו לטברסקי כשם סבו.
בנו של מרדכי דב טברסקי-שניאורסון: רבי חיים משה יהושע טברסקי-שניאורסון מטומשפול. (חתן הרב שמואל ליפסון מבלצי מולדובה ובזיווג שני חתן רבי יוסף מקוידנוב). היגר לארצות הברית בשנת תרפ"ד, בתרפ"ט עבר לקראון הייטס. נפטר בתשי"ט וקבור בסמיכות לאוהל חב"ד לובביץ'.
בנו - הרב ברוך שמואל (חתן דודו הרב חיים אברהם - בנו של ה"בעל התניא").
בתו - שרה, התחתנה עם אליעזר דרברמדיקר (נכדו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב - בן הרב מאיר, בן רבי לוי יצחק), להם נולדה בת אחת, ומיד אחרי הלידה שרה נפטרה ובתה נקראה על שמה.
בתם שרה הורביץ (נקראה על שם אמה), התחתנה עם משה שמשון הלוי הורביץ.
בנה הוא צבי יהודה הלוי הורביץ.
בתו - ביילא אשת הרב יקותיאל זלמן ווליס (נכדו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב - בן הרב יוסף שלום בונם, חתן רבי לוי יצחק מברדיצ'ב).
בתו - חיה מושקא אשת בן דודה רבי מנחם מנדל שניאורסון - הצמח צדק (ממלא מקום חמיו ודודו באדמו"רות).
בתו - דבורה לאה אשת רבי יעקב ישראל טברסקי מצ'רקס, בנו של רבי מרדכי מצ'רנוביל.
בתו - ברכה אשת הרב יונה מז'יטומיר.
בתו - מנוחה רחל סלונים אשת הרב יעקב כולי סלונים מחברון
בתו - אסתר מרים.
בתו - חיה שרה, אשת הרב אהרן אלכסנדרוב משקלוב (בתם היא הרבנית רבקה אשת המהר"ש) ובנשואין שניים אשת אהרן מקרמנצוג.
אילן שושלת אדמו"רי חב"ד
ראו גם
ניגון הקאפעליע
לקריאה נוספת
, ברדיצ'ב, תרס"ב-1902 (חלק שני של הספר; מתוך 3). הוצאה חדשה, מהדיר: לוי יצחק הולצמן, כסלו תשע"ד, תורת חב"ד לבני הישיבות, ירושלים.
ספר התולדות, כרך שמיני, רבי דובער אדמו"ר האמצעי, נערך על ידי הרב חנוך גליצנשטיין (מתוך דבריהם וכתביהם של אדמו"רי חב"ד מליובאוויטש), הוצאת קה"ת, תשמ"ו.
פרק רביעי של תולדות רבותינו נשיאינו לוי יצחק הולצמן, כסלו תשע"ד, בהוצאת תורת חב"ד לבני הישיבות, כפר חב"ד (קיצור וליקוט מתוך ספר התולדות).
תורת האלקות בדור השני של חסידי חב"ד, רחל אליאור.
סקירה אודות מאמריו וספריו - בסוף ספר מאמרים שלו משנת תקע"ז.
מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי PDF, מהדורת טקסט - תיק המסמכים, החקירות וההתכתבות מתורגמים מרוסית
יוסף יצחק קמינצקי, רבותינו נשיאינו - חלק ו', כ"ק אדמו"ר האמצעי, כפר חב"ד, תשע"ד
קישורים חיצוניים
מאגר של חלק מספרי אדמו"ר האמצעי באתר ספריית חב"ד
אודות אדמו"ר האמצעי, אתר בית חב"ד
אדמו"ר האמצעי - רבי דובער שניאורי באתר "MyTzadik"
הערות שוליים
ב
קטגוריה:רבנים אורתודוקסים
קטגוריה:רבנים בלארוסים
קטגוריה:רבנים רוסים
קטגוריה:משפחת שניאורסון
קטגוריה:מחברי ספרי חסידות
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה
קטגוריה:אספני ספרים
קטגוריה:ילידי 1773
קטגוריה:נפטרים ב-1827 | 2024-02-29T05:09:35 |
פאה נוכרית | 250px|ממוזער|פאות בחלון ראווה
250px|ממוזער|פאות בחלון ראווה
250px|ממוזער|פאות היתוליות בתערוכת תרבות פופ
ממוזער|מארי אנטואנט מלכת צרפת עם פאה בשנת 1769
פאה נוכרית (קפלט) היא פריט איפור המונח על הראש דמוי שיער. פאות נוכריות עשויות משיער אנושי טבעי או משיער סינתטי.
הפאה הנוכרית הופיעה מוקדם בהיסטוריה והייתה נפוצה מאוד בתרבויות העתיקות המזרח תיכוניות, באותה תקופה חבישת הפאה נחשבה לסמל סטטוס גבוה. במצרים העתיקה חבשו המצרים בני שני המינים פאות, ופאות הגברים הצטיינו באיכות גבוהה יותר. הפאה נעלמה מאזורים אלה עם התמוטטות האימפריות הגדולות בתחילת ימי הביניים.
הפאה זכתה לעדנה מחודשת מאוחר יותר אצל הגברים באירופה בתחילתה של העת החדשה. הפאה הנוכרית שימשה את כלל האוכלוסייה, ובפרט את בני המעמד הגבוה. במקומות שבהם היו נפוצות הנאורות וההשכלה, היו מצויים גם רבנים, הוגים ואנשי רוח רבים שחבשו את הפאה הנוכרית לראשם, ללא כיסוי ראש אחר. באירופה היא חדלה להיות נפוצה עם תחילת המאה העשרים. כיום עדיין מצויות פאות רבות ברחבי העולם ועדיין ממשיכים בייצור פאות עבור הציבור היהודי אורתודוקסי ועבור קירחים.
נשים רבות בציבור החרדי מכסות את ראשן בפאה נוכרית, ובוחרות באפשרות זו כדי לקיים את חובת כיסוי שערות הראש.
מבנה הפאה
הפאה בנויה משני חלקים עיקריים: רשת ושיער. הפאות נבדלות זו מזו במבנה הרשת, ובחומר ממנו היא עשויה. בנוסף הפאות נבדלות זו מזו בסוגי השיער ובאיכויות השונות של סיב השערה.
רשת הפאה מחולקת לארבעה חלקים עיקריים: החלק העליון – ממוקם על החלק העליון של הראש, החלק האמצעי – ממוקם בחלק האחורי של הראש, ה"עורפית" – ממוקמת על העורף ו"האוזניים" – ממוקמות על הרקות משני צידי הראש. השיער נשזר ומחובר לחלקים השונים של הרשת בעבודת יד או בעבודת מכונה.
סוג הרשת מותאם לדרך בה השיער מחובר לפאה: בעבודת יד ישנו שימוש ברשת דקה עם חורים קטנים ובעבודת מכונה ישנו שימוש ברשת עבה יותר עליה נתפר השיער בעזרת מכונה. ישנם גם סוגי פאות בהם ישנו שילוב של עבודת יד עם עבודת מכונה בחיבור השער לרשת (מונו רחב, מונו צר, מונו נקודה, סקין טופ).
השיער המשמש לפאה
שמאל|ממוזער|250px|המלכה אליזבת הראשונה בפאה, צויר בשנת 1588
שמאל|ממוזער|200px|דוגמנית חובשת פאה נוכרית מודרנית
השיער הנשזר לפאה שונה ומגוון ונחלק לשלושה סוגים עיקריים: שיער טבעי מבני אדם, שיער טבעי מן החי, ושיער מלאכותי.
השיער הטבעי שמקורו משיער של בני אדם נאסף ממקומות שונים בעולם, כאשר לאזורים גאוגרפיים שונים ישנם אפיוני שיער שונים:
שיער אסיאתי – (סין, יפן, קוריאה, תאילנד וכדומה) שיער עבה חלק וברובו בצבעים כהים.
שיער הודי – שיער דק, ארוך, גלי או חלק בצבעים כהים.
שיער טורקי – שיער דק לרוב גלי בגוונים כהים.
שיער אירופאי – שיער דק שמקורו ברוסיה / אוקראינה ומזרח אירופה. שיער חלק עד גלי בגוונים של בלונד עד חום.
שיער דרום אמריקאי – (ברזיל, ארגנטינה, פרו, בוליביה וכדומה) שיער מעט עבה ארוך חלק או גלי בגוונים כהים.
שיער אפריקאי – שיער עבה מסולסל בגוונים של שחור.
שיער מבעלי חיים
לרוב שיער בעלי החיים עבה ואינו מתאים ליצור פאות, אבל לעיתים נעשה שימוש בשיער יאק הבית על ידי ערבוב כמות קטנה יחד עם שיער אדם, על מנת להוזיל את עלות השיער.
שיער סינתטי
בחלק מהפאות משמשי סיב סינתטי כתחליף שיער. למרות ניסיונות רבים עדיין לא הצליחו לייצר סיב סינתטי אשר יהיה זהה בתכונותיו לשיער הטבעי. סיבים סינתטיים שונים נבדלים זה מזה בגמישות, רכות, חוזק, עמידות בחום, צבע ובאפשרות לשינוי צורה וצבע. כיום נעשה שימוש בסיבים שונים לשיער סינתטי. חברת אדורנס היפנית שולטת כיום ברובו של שוק השיער הסינתטי העולמי.
סוגי הפאות
פאות שונות נבדלות לפי השיער המשמש להם (טבעי או מלאכותי), והשימוש לו הם מיועדות:
פאה משיער טבעי – פאה בה כל השיער הנשזר לרשת הוא שיער טבעי.
פאה משיער סינתטי – פאה כל השיער הנשזר לרשת הוא שיער סינתטי לסוגיו השונים.
פאה רפואית – פאה המיועדת לרוב לשימוש על ידי חולים העוברים טיפולים אונקולוגיים המאבדים את שיערם באופן זמני כתוצאה מטיפולים כימותרפיים או הקרנות.
פאת רשת – פאה לשימוש בתיאטרון, קולנוע ותוכניות טלוויזיה. פאות אלו מוכנות בצורה ייעודית תוך שימוש ברשתות דקות במיוחד. הפאה מתוכננת ומותאמת בדיוק לראשו של השחקן ולתספורת המיועדת, ודורשות מקצועיות רבה. להתאמה מרבית.
פאה לתחפושת – פאות העשויות משיער סינתטי. הפאות מיועדות לשימוש בחגים ובאירועים כמו פורים, ליל כל הקדושים ומסיבות שונות. אורך חיי הפאות לתחפושות קצר ומחירן זול מאד.
פאה משיער אירופאי (קאסטם) – פאה עשויה משיער אירופאי איכותי ביותר. השיער בפאה לרוב אינו צבוע או מעובד. ברוב הפאות העשויות משיער אירופאי ישנו "סקין טופ" (מראה דמוי קרקפת) המקנה לפאה מראה טבעי.
פאה להדבקה – פאה העשויה לרוב משיער טבעי. הפאה עשויה מרשת לא אלסטית, ובהיקף שלה, ישנו "פס הדבקה", לרוב ברוחב של 2 ס"מ. על פס זה נמרח דבק נוזלי או מודבק דבק דו צדדי המאפשר להצמיד את הפאה לתקופה של שבוע עד שלשה שבועות מבלי להוריד אותה. הפאה אינה מיועדת להדבקה על שיער טבעי, והשימוש בדבק עלול לגרום גירוי בקרקפת ואף נזק גדול יותר.
תחזוקת הפאה
תחזוקת הפאה נבדלת לפי סוג הפאה, את הפאה העשויה על רשת אלסטית ניתן ורצוי להוריד בזמן מקלחת ושינה. מומלץ לחפוף אותה בין פעם לשבועיים לארבעה שבועות. את הפאה יש לחפוף בעזרת שמפו ומרכך ייעודיים. יש נשים אשר הולכות לפאנית או ספר מומחה שיחפפו את הפאה. את הפאה המודבקת חופפים בזמן המקלחת עם שמפו ומרכך. שטיפת הפאה לאחר מכן הכרחית למניעת הצטברות שאריות שמפו שיגרמו להתפתחות חיידקים, לגירוי בראש ולריח לא נעים.
הצמדת הפאה לראש
הצמדת הפאה לראש תלויה בסוג הרשת עליה השיער נשזר. יש שני סוגים עיקריים: פאה העשויה על רשת אלסטית ופאה מודבקת. בפאה העשויה על רשת אלסטית הרשת גמישה, ולאחר התאמה של גודל הרשת לראש, הפאה נצמדת, בשל התכונות של הרשת הגמישה. בפאה המודבקת הרשת לא גמישה ויש צורך להדביק אותה ישירות לקרקפת. במקרה בו יש שיער טבעי תחתיה יש צורך לגלח אותו על מנת לאפשר הדבקה ישירה על הקרקפת. ההדבקה נעשית בעזרת דבק מקצועי. את ההדבקה יש לחדש אחת ל־4–6 שבועות.
חבישת הפאה
רשת הפאה מותאמת למבנה הגולגולת. את חלק הפאה המכונה "אוזניים" מניחים על הרקות (צדעיים) משני צידי הראש באופן שווה. את הקו הקדמי של הפאה מניחים על קו צמיחת השיער הקיים או המשוער. את חלק הפאה המכונה "עורפית" מניחים על העורף.
ראו גם
תוספות שיער
שימוש בפאה נוכרית לכיסוי ראש האישה ביהדות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אביזרי אופנה
קטגוריה:כיסויי ראש
קטגוריה:לבוש חרדי
קטגוריה:שיער
קטגוריה:קוסמטיקה
hu:Haj#Paróka | 2024-08-18T13:57:06 |
ערפד | ממוזער|הרוזן דרקולה, דמות ערפד קלאסית
שמאל|ממוזער|250px|הציור "הערפד" מאת הצייר הבריטי פיליפ ברן-ג'ונס, 1897. בציור נראים לכאורה גבר ואישה במהלך קיום יחסי מין, אך בפועל, כפי שניתן להבין במבט מקרוב, האישה היא הערפדית והגבר על המיטה הוא קורבנה המת. כפי שניתן לראות הגבר ננשך בידו.
ערפד הוא יצור מיתולוגי מהפולקלור, אל-מת ודמוי אדם שניזון מהמהות החיונית (בדרך כלל בצורת דם) של בני אדם או בעלי חיים. הערפד ניחן בכוחות על-אנושים ועל-טבעיים. יכולותיהם המיוחדות ואפיוניהם של הערפדים משתנים במסורות שונות על פי פולקלור, סרטים וספרות בדיונית, אך ברוב רובן של המסורות הם מוצגים כיצורי לילה הרגישים לאור השמש, מאופיינים בניבים ארוכים וחדים ובשינוי צורה (לרוב הפיכה לעטלף, עורב, זאב או ערפל).
בפולקלור האירופי, ערפדים הם יצורים אל-מתים שלעיתים קרובות ביקרו את יקיריהם וגרמו לשובבות או למוות בשכונות שבהן חיו בעודם בחיים. הם לבשו תכריכים ולעיתים קרובות תוארו כנפוחים ובעלי פנים אדמדמות או כהות, בשונה מהערפד הכחוש והחיוור של ימינו, שראשיתו בתחילת המאה ה-19.
ישויות ערפדיות תועדו ברוב התרבויות; המונח ערפד זכה לפופולריות במערב אירופה לאחר דיווחים על היסטריה המונית מהמאה ה-18 של אמונה עממית הקיימת בחבל הבלקן ובמזרח אירופה, שבמקרים מסוימים הביאה לכך שגופות הועמדו על השערים ואנשים הואשמו בערפדות. גרסאות מקומיות במזרח אירופה היו ידועות גם בשמות שונים, כמו שטריגה באלבניה, וריקולקס ביוון וסטריגוי ברומניה.
הערפד הכריזמטי והמתוחכם של הסיפורת המודרנית נולד ב-1819 עם פרסום "הערפד" (The Vampyre) מאת הסופר האנגלי ג'ון ויליאם פולידורי; הסיפור היה מוצלח ביותר וללא ספק עבודת הערפדים המשפיעה ביותר של תחילת המאה ה-19. הרומן דרקולה של בראם סטוקר משנת 1897 זכור כרומן הערפדים המובהק והיווה את הבסיס לאגדת הערפדים המודרנית, אף על פי שהוא פורסם לאחר הרומן "כרמילה" (Carmilla) של ג'וזף שרידן לה פאנו משנת 1872. הצלחתו של ספר זה הולידה ז'אנר ערפדים ייחודי, שעדיין פופולרי במאה ה-21, עם ספרים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ומשחקי וידאו הכוללים ועוסקים בערפדים. הערפד הפך מאז לדמות דומיננטית בז'אנר האימה והפנטזיה (בעיקר פנטזיה אפלה).
קיימים מיתוסים שונים לגבי ההפיכה לערפד. לעיתים מסופר כי בן אנוש שנכנס למערכת הדם שלו דם של ערפד ומת בסמוך לכך, יחזור לתחייה כערפד צמא דם. במיתוסים אחרים נטען כי נשיכה של ערפד מספיקה כדי להפוך בן אנוש לערפד.
חיי הערפדים בהיסטוריה ובתרבות
מיתוסים של ערפדות (vampirism) קיימים כבר אלפי שנים, וכמעט בכל תרבות שהייתה (ועדיין) קיימת. הופעתם משתנה מתרבות לתרבות, ממפלצת אדומת עיניים ושיער ירוק או ורוד בסין, עד ללאמיה היוונית המוצגת כבעלת פלג גוף עליון של אשה ותחתון של נחש מכונף; משועלים ואמפיריים ביפן לראש עם קרביים trailing הידוע כ"פנאנגאלאנג" (Penanggalang) במלזיה. באודיסיאה של הומרוס, למשל, רוחות השדים שאודיסאוס פוגש במסעו לעולם השאול של האדס תאבות לדמם של איילים שזה עתה הוקרבו לעולה, עובדה שאודיסאוס מנצל לטובתו על מנת לזמן את רוחו של טירסיאס.
יצור נוסף במיתולוגיה היוונית המזכיר ערפד הוא האמפוזה - במקור המדובר בבתה של הקטה, אשר פיתתה גברים בשנתם ואז סעדה את ליבה על דמם ובשרם.
אך הערפדים המוכרים כיום מבוססים על מיתוסים מזרח אירופאיים. המקור למיתוסי הערפד של אירופה במזרח הרחוק, והועבר ממקומות כמו סין, טיבט והודו עם שיירות המסחר שעברו בדרך המשי לאגן הים התיכון. הם התפזרו לאורך חופי הים השחור עד הגיעם ליוון, הבלקנים ולהרים הקארפאטיים (Carpathian mountains), כולל הונגריה וטרנסילבניה.
עמים סלאבים מסוימים האמינו בערפדים כבר במאה ה-4, כאשר על פי המיתולוגיה, הערפד שותה דם, פוחד מכסף, וניתן היה להשמידו על ידי כריתת ראשו ושריפת גופתו או על ידי הנחת ראשו הכרות בין רגלי גופתו, או על ידי נעיצת יתד כסף בליבו. נוכחותם של מיתוסים ואמפיריים סלאביים הם תוצאה למאבק בין האמונה הפאגאנית הטרום-נוצרית לנצרות. הנצרות ניצחה בעוד ואמפירים ואמונות פגאניות אחרות נותרו כחלק מהפולקלור. על פי המיתוסים הסלאבים הגורמים להיווצרותו של ערפד הם: לידה עם עטיפת העובר, שיניים וזנב, התעברות בימים מסוימים, מוות לא טבעי, טקסי קבורה לא נאותים, ונשיכת ערפד. "הוכחות" לפעילותו של ערפד היו: מוות לא מוסבר של בקר, צאן, קרובי משפחה ושכנים, גופות שהוצאו מקברן ונשמרו עדיין במראן האנושי וציפורניהן ושיער ראשיהן המשיכו לצמוח גם לאחר הקבורה, הימצאות כתם דם על הפה וגוון פנים סמוק. כמו-כן, בקרב העמים הסלאבים רווחה האמונה שואמפירים ומכשפות פעילים במיוחד בערב "יום ג'ורג' הקדוש" (22 לאפריל לפי הלוח היוליאני, 4 במאי לפי הלוח הג'ורג'יאני), לילה אשר בו מתעוררות כל צורות הרוע. באירופה עדיין חוגגים את "יום ג'ורג' הקדוש".
בתרבות המערבית הפופולרית, הערפדים מתוארים כיצורים שאינם מזדקנים, הניחנים בתבונה רבה וכוחות על-טבעיים מגוונים. לערפד הטיפוסי יש מגוון של תכונות הראויות לציון. ביניהן מצויים כוח עצום, חסינות מיוחדת מפני פגיעות גופניות הנגרמות באמצעים רגילים כגון פציעה קלה או דקירת סכין (אך יש יוצאי דופן מסוימים). על אף שלערפד יש הופעה טיפוסית כגון: הופעה בבגדי ערב וכובעים מהודרים, והיכולת להפוך לעטלף, התווספו, בתקופה המודרנית, מאפיינים נוספים, כגון: היכולת לשנות צורה ולהיעלם בתוך ענן גז דמוי ערפל, או להפוך לזאב גדול כאמצעי הסוואה. ערפדים מסוימים מסוגלים גם לשלוט במחשבותיהם של אחרים ולכפות עליהם להתנהג כמו שהם רוצים. בנוסף, יש לערפדים ניבים נשלפים ארוכים במיוחד, המשמשים אותם לנשיכת קורבנם. ולפי חלק מהמקורות בשעות היום הם ישנים בארונות קבורה כאילו הם מתים. לפי האמונה הרווחת, ערפדים אינם מטילים צל וכן אין להם השתקפות בראי, שכן המראות נחשבות במיתולוגיה כראי לנפש הטובה, בעוד שליצורים מרושעים אין נשמה, וצל זה פוטנציאל הרוע שקיים אצל בני האדם אבל אצל הערפדים הוא בא לידי ביטוי.
אמצעי המניעה שננקטו כנגד ערפדים כללו הנחת צלב בארון הקבורה, בלוקים מתחת ללחי המת על מנת למנוע ממנו לאכול את התכריכים, מסמור הבגדים לארון הקבורה מאותה הסיבה, והנחת זרעי דוחן או פרג בקבר מתוך האמונה שערפדים מוקסמים מפעולה של ספירה, וספירת הגרגרים מרתקת אותו למקומו כל הלילה במקום לשחר לטרף. סימנים אלו נעלמו כולם מהספרות והקולנוע המודרניים העוסקים במיתוס הערפד.
הספרות הבדיונית הציגה את הערפדים כסולדים ממש ממראות, כפי שמתואר ברומנו של ברם סטוקר, "דרקולה" - הערפד משליך את מראת הגילוח של הארקר אל מחוץ לחלון. מספר סרטים גם מראים את הערפדים כשקופים בצילומיהם - כאשר ניסו לצלמם, הערפדים "נעלמו" מהתמונה. במקורות אחרים מוזכר שניתן לצלם ערפדים, אבל התמונה המתקבלת היא מטושטשת ולא ברורה. לפי "שוליית הערפד", הסיבה לכך היא המבנה המולקולרי השונה שלהם.
על מנת להשתנות לערפד, מקובל להאמין כי צריך להינשך על ידי ערפד אחר ולהיות קורבנו. דמו של הערפד מתערבב בדמו של האדם הקורבן עד שכעבור כמה ימים של חולי והתענות בכאב, קהות חושים מוזרה, הקאות והתעלפויות, האדם מתחיל לחוש השתנות. מובן שרצף פעולות זה אינו מחייב את הערפד הנושך, והוא מסוגל להורגו גם על ידי שתיית דם קורבנו עד תום. אפשרות אחרת היא להיוולד להורים ערפדיים, אם כי בחלק מהמיתוסים האפשרות הזאת לא קיימת הואיל וגופן של נקבות ערפדיות "קפוא במצב" בו הן נתונות, כלומר מצב של מוות שבו הרחם אינו פעיל יותר, וכך גופן אינו יכול להשתנות וברחמן לא יכול להתפתח עובר. בסרט "ואן הלסינג", דרקולה ניסה להכניס חיים בצאצאיו באמצעות זרם חשמל. תיאור מוצלח של ערפדים הנוהגים בצורה זו ניתן למצוא בספר "ריאיון עם ערפד" מאת אן רייס, ובסרט שנעשה עליו בשנת 1994 בכיכובם של טום קרוז ובראד פיט. על פי הסדרה "יומני הערפד", כדי להפוך לערפד יש לשתות את דמו של הערפד ואז למות. לאחר מכן, יצור כזה יחזור לחיים ויהיה צריך לשתות דם בני אנוש אחרת ימות לעולמים (הדם כ"סם החיים" של הערפדים מקביל למים שהם "סם החיים" של בני אדם ובעלי חיים).
בסרט בלייד, אישה בחודש התשיעי להריונה הננשכת על ידי ערפד יולדת ערפד למחצה. ערפד זה הוא בעל כוחות על-אנושיים וכמיהה לדם, אך הוא אינו רגיש לאור השמש ובמהלך היום מתנהג כבן אנוש לכל דבר ללא סימנים המעידים על היותו ערפד פרט לצורך לשתות דם.
בסדרת הספרים "דמדומים", אם ערפד זכר ואישה אנושית מקיימים יחסי מין, בתוך חודש וכמה ימים ייוולד להם ערפד למחצה ויגדל בצורה מהירה.
בסדרה "צ'יקה ומפירו" לערפד וערפדית יכולים להיוולד ילדים רגילים, וההורים יכולים לנשוך את ילדיהם כדי להפוך אותם לערפדים.
בסדרה "יומני הערפד" ערפדים לא יכולים להתרבות או ללכת בשמש אלא אם יש להם טבעת יום שנוצרה על ידי מכשפה. יש להם אופציה לכבות את האנושיות שלהם ולהתנתק לגמרי מרגשות. לרוב הערפדים קשה לשלוט בתאוות הדם שלהם, ושליטה בתאוות הדם דורשת איפוק רב. הכוחות שלהם הם מהירות, כוח, שמיעה למרחקים ועוד. ברגע שתוקעים בהם יתד העשויה מעץ, כורתים את ראשם, או עוקרים את ליבם, הם מתים ועוברים למקום הנקרא "הצד השני" ששם כל היצורים העל טבעיים נמצאים לאחר מותם. גם "הצד השני" נוצר על ידי מכשפה ושם היצורים העל טבעיים סובלים מחשכה, בדידות וסבל נצחי.
השמדת ערפדים והתחמקות מהם
על פי המיתולוגיות השונות, ניתן להשמיד ערפד מערבי (הכוונה לערפד כפי שמתואר בתרבות הפופולרית במערב) במספר שיטות, המשתנות בין "זני" ערפדים ובין המיתולוגיות השונות:
נעיצת יתד מכסף בליבו של ערפד. במיתולוגיות שונות, היתד עשויה גם מאפר או משיח עזרד, ועל הערפד להיות משופד במכה אחת ויחידה ותו לא. באגדות מסוימות, הייתה העדפה לברזל לוהט כדי שיגרום לערפד כאבים כה עזים. בסיפורים מערביים ובסרטים רבים, שיפוד הערפד בליבו רק מחליש אותו ויש לנקוט באמצעים נוספים על מנת שהמוות יהיה סופי, שכן המפלצת עלולה להתאושש במהרה ברגע שהיתד יסולק, דבר שיגרום להמתקת הכאב העז בליבם. ניתן לחסלה כליל באמצעות עריפת ראשה של הגופה וקבירתו בנפרד ממנה, על ידי שרפה, על ידי קבירת הגופה בצומת דרכים או הנחתה במקום בו תהיה חשופה לאור שמש; על פי המיתולוגיה הסלאבית, יש להניח את הראש הכרות של הערפד בין רגלי גופתו. בסיפורים אחדים מופיעים ציידי ערפדים המשתמשים בחצים או קליעים העשויים מעץ, בניסיון לפגוע בלב הערפד מרחוק. רעיון היתד בא מן העובדה שערפד מסוגל לרפא את פציעותיו, קשות ככל שיהיו, ומחזור הדם שלו מהיר ביותר, לכן יתד הננעצת בלבו ולא תוסר לא תיתן לפצעיו להתאחות, ומכיוון שליבו נפגע, הערפד לא יוכל לקבל דם וימות.
חשיפת ערפד לאור השמש. מוטיב זה משתנה מתרבות לתרבות. ערפדים הפעילים משקיעת החמה ועד זריחתה בדרך כלל נמנעים מחשיפה לאור השמש מכיוון שהוא יכול להחלישם ואף להשמידם בגלל הסנוורים. המוטיב של ערפד הפגיע לאור שמש התחיל בסרט נוספרטו משנת 1922, ומאז נתפס אור השמש כדרך הבטוחה ביותר להשמדת ערפד. לפניו, יכלו ערפדים לצאת לאור היום כמו בספרו של ברם סטוקר דרקולה או ספרו של שרידן לה פנו כרמילה, אך בניגוד לכך ערפד יכול להיחשף לשמש אם יענוד טבעת זהב\כסף, הגורם בשמש הוא קרני UV. ב"דמדומים", הערפדים אינם נשרפים בשמש, אלא זוהרים ובכך ניתן לזהותם.
בספרות מודרנית הערפדים נכווים בשמש בדומה ללבקנים, אך אינם נשרפים.
הוצאתם של איברים פנימיים חיוניים ושריפתם. על ידי פציעה קשה מאוד של הערפד, מוציאים מתוך גופתו את האיברים החיוניים לו כגון לב או קיבה ושורפים אותם ללא זכר, כך שבלעדיהם הערפד לא יוכל לתפקד כראוי וימות תוך שניות ספורות.
שפיכת מים רותחים אל תוך בור על יד קברו של ערפד. המים הנשפכים מחלחלים לתוך קבר הערפד וגורמים לערפד כוויות קשות הגורמות למותו. גם שפיכת מים רותחים ישירות לגוף הערפד יכולה לגרום למותו.
חולשות טיפוסיות אחרות של הערפד כוללות:
שום או מים קדושים, אשר דוחים ערפדים. על פי בלייד, מיץ שום שורף את עור הערפד ומאדה את דמו.
חפצי כסף, אשר מרחיקים ערפדים ויכולים לגרום להם נזק פיזי. תוספת אמריקנית פופולרית לפולקלור היא רעיון עיצוב קליעים מכסף לשימושם של ציידי ערפדים שיחמשו בהם כלי ירייה כנגד הערפדים.
חשיפה ומגע בעצמים קטנים כמו אורז, זרעי פרג או מלח, אשר ניתן לפזרם בנתיבו של הערפד. על פי מיתוסים רבים, חפצים אלו מאטים את הערפד ומסיחים את דעתו בכך שגורמים לו להתחיל לספור את כמות החפצים המפוזרים לפני שיוכל להמשיך בדרכו, ככל הנראה בשל הפרעה כפייתית אובססיבית. תוצר משעשע אפשרי ממיתוס הזה הוא "מר סופר" (באנגלית: "count", שזה גם סופר וגם רוזן) מתוך תוכנית הטלוויזיה רחוב סומסום.
שביל מים זורמים אשר ערפדים אינם יכולים לחצות. מוטיב זה משתנה במסורות שונות, אשר בחלקן הערפד יכול להתחמק על ידי כך שהוא פשוט נהפך לעטלף ומתעופף מעל למכשול הזה כאשר הוא נתקל בו.
צלבים וספרי תנ"ך, כלומר אביזרי ותשימישי קדושה דתיים, דוחים ערפדים. יש להחזיק את החפץ אל מול הערפד, והוא מקפיד לשמור מרחק. סיפורים אחדים גורסים כי כל חפץ או סמל דתי שימושי למטרה זו, רק אם הוא נמצא בשימוש על ידי מאמין אמיתי. לדוגמה, בסיפורים מסוימים אדם יהודי יכול להשתמש במגן דוד או טלית על מנת לגרש ערפד, אולם בסיפורים רבים הערפד יכול להשתמש ביכולות השליטה המוחית שלו על מנת להכריח את אויבו להניח את החפץ או לזרוק אותו.
צורך בהזמנה כפיתוי להיכנס אל בית וליפול למלכודת. מקובל להאמין כי ערפדים מערביים אינם מסוגלים לעבור את מפתנה של דלת אלמלא הוזמנו קודם לכן על ידי בעלי המשכן להיכנס פנימה. לאחר שהוזמנו, הם יכולים להיכנס ולצאת כרצונם ובחופשיות. בחלק מהמסורות, זעקה לעזרה מצד הקורבן יכולה להתפרש כהזמנה, אך גם כמלכודת לערפד וגם לקורבן שאינו מודע שבעצם הוא מזמין לעצמו את רציחתו ומותו.
על פי סדרת הספרים שוליית הערפד של דארן שאן, לא כל סוגי הדם טובים לערפד, ובכללם סוגים מסוימים של דם אנושי. לדוגמה, דם החתולים הוא רעל לערפד, ולפעמים גם דם של אדם שכבר מת מחליש אותם (ריאיון עם ערפד).
לפי הסדרה אנג'ל, מהילת דם הקורבן בסם אורפיאוס גורם לקורבן ולערפד להיכנס להזיות משותפות המחלישות את הקורבן, אך יותר את הערפד.
על פי טרילוגיית "יומני הערפד", פרחי שיח הורבנה מגנים על האדם מהשתלטות מנטלית של הערפד, דוחים את הערפד ושורפים את עורו וגם הורגים ערפדים עם יתד עץ ולא יתד כסף, והם מראים שערפדים ככל שהם יותר בוגרים יותר "זקנים" ככה הם גם יותר חזקים, על פי הסדרה הערפדים נוצרו על ידי מכשפות והערפדים הראשונים נקראים הערפדים "המקוריים" שאותם אפשר להרוג רק עם סוג עץ מיוחד (עץ אלון לבן עתיק) והם התחילו את שושלת הערפדים, אם הורגים אחד "מהמקוריים", כל שושלת הערפדים שנוצרו מהם מתים גם.
על פי האמונה הנוצרית האורתודוקסית, הנשמה לא עוזבת את הגוף במשך 40 יום לאחר הקבורה. במקומות מסוימים נהגו להוציא גופות מקברן לאחר 3–7 ימים מיום הקבורה ולבחון את מצב הגופה של הערפד. אם לא היה סימן לריקבון, היו תוקעים יתד בליבה של הגווייה.
"זני" ערפדים
"סטריגוי" - הערפד הרומני מכונה "סטריגוי" (Strigoi). שם כינוי זה מבוסס על המונח הלטיני-יווני strix עבור צווחת ינשוף, אשר בא גם לסמל שד או מכשפה. מכאן ניתן להבין שהסטריגוי הוא למעשה ערפדית, מכשפה שלאחר מותה הופכת לערפדית. הסטריגוי יכולות לשלח את נשמתן מתוך גופן, בלילה, על-מנת להיפגש עם מכשפות אחרות או עם סטריגוי-מורט, אשר הם למעשה ערפדים-מתים, גופות מתים אשר חזרו אל בין החיים במטרה לשתות את דם בני משפחותיהם, שכניהם ובעלי החיים. המיתוס הרומני מציין את הדרכים להפוך לערפד כילוד אשר נולד עם עטיפת קרום העובר, עם זנב, מחוץ למסגרת הנישואים, או אדם שמת מוות לא טבעי, או מת לפני הטבילה, כמו-כן הילד השביעי במשפחה שילדיה מאותו מין, ילד שנולד לאשה שלא אכלה בהריונה מספיק מלח או שערפד או מכשפה התבוננו בה. נשיכת הערפד ייעדה את הננשך לקיום של ואמפיר לאחר מותו.
באירופה המזרחית נחשב הערפד לבעל שתי נשמות או שני לבבות. מכיוון שלב אחד או נשמה לעולם אינם מתים, נשאר הערפד בן אלמוות. באופן כללי, עד לספרות המודרנית נחשבו הערפדים האירופאים למפלצות מבחילות שהוקמו מגופותיהם של איכרים ושל פועלים מהמעמד הנמוך. גיבור הסיפור הקצר "הוומפיר" של ג'ון ויליאם פולידורי, לורד רות'בן, אשר דמותו התבססה על מעסיקו של פולידורי, המשורר הרומנטי המפורסם לורד ביירון, היה הערפד הראשון שתועד כבעל אינטליגנציה וקסם אישי על-טבעיים. לכן, היה יכול לפעול גם בתוך החברה האנושית מבלי לעורר חשד, כל עוד הסתיר את חולשותיו. מאוחר יותר, ב"דרקולה" המוצלח של ברם סטוקר, באה לידי ביטוי תפיסה חדשה זו של הערפד, כאשר דרקולה הוא רוזן עשיר.
במיתולוגיה האצטקית, היה הסיווטטאו סוג של ערפד שנוצר כאשר בן אצילים נפטר בזמן לידתו.
במיתולוגיה של ילידי צפון אמריקה, הוונדיגו הוא מפלצת אוכלת אדם. ישנם מספר גרסאות שונות למיתוס הוונדיגו, לפי חלקן מקורו באדם שתאוות הבצע שלו גברה עליו, ולפי אחרות אדם הופך לוונדיגו בחורף כשהרעב גובר עליו הוא טועם דם אנושי.
במיתולוגיה האבוריג'ינית האוסטרלית, היארה-מה-יא-הו היה ערפד קטן ומרושע עם איברים מוצצי דם על אצבעותיו, והוא היה נוהג לארוב לקורבנותיו בעצי תאנה.
בפולקלור המלזי, הפננגלן היה ערפד שראשו יכול להיפרד מגופו, כשקרביו מיטלטלים מבסיס צווארו. הפונטיאנק הייתה ערפדית נקבה שמצצה את דמם של תינוקות שזה עתה נולדו, ולפעמים גם את דמם של ילדיהן הצעירים של אמהות הרות הקרבות ללידה השנייה או השלישית וכן הלאה.
בפולקלור הפיליפיני, המננגל הייתה ערפדית נקבה, אשר הייתה מסוגלת להפריד את חלק גופה העליון מגופה התחתון, ויכלה לעוף בעזרת כנפיים דמויות כנפי עטלף. היא מצצה את דם עובריה. ערפדית נוספת, האסוואנג, נחשבה לבעלת יופי מהמם ביום, ובלילה הפכה ליצור מבעית ומכוער עד להתפקע. היא חיה בבית, יכלה להינשא וללדת ילדים, והייתה אישה רגילה למראית עין בזמן היום.
בבולגריה, היה לערפד מראה מזוויע שכלל רק נחיר אחד, והוא ישן עם עינו השמאלית פקוחה ועם אגודליו שלובים זה בזה. הוא גם נחשב האחראי למגפות בקר.
המסורת הרומאית בבלקן גרסה כי דווקא אבטיחים ודלעות, שהם למעשה פירות מאכל, עלולים להיהפך לערפדים בשרניים ולא אכילים (אין יחס מוכר במיתולוגיות השונות לאכילת גופותיהם של ערפדים או לאכילת איבריהם ובשרם).
באיים הקאריביים, ערפדים הידועים בשמות סוקויאנט בטרינידד וטובגו, אול' היג בג'מייקה ולוגארו בגרנדה, מחופשים לאישה זקנה ביום, ובלילה הם משילים את עורם כדי להפוך למעין כדורי אש מעופפים ובעלי מראה מבחיל, התרים אחר דם. הם ידועים לשמצה בתור אובססיביים כפייתיים, וניתן להרחיקם על ידי פיזור מלח או אורז במפתני דלתות, בצמתי דרכים ועל יד מיטות. הערפד אז היה חש מאולץ להרים כל גרגר וגרגר. ניתן היה להורגם על ידי מריחת מלח על גבי העור שהשילו. המלח היה שורף אותם למוות כשעטו מחדש את העור הרקוב טרם הזריחה.
בהודו, ובמיוחד במדינה הדרומית קרלה, ערפדיות הידועות בשם "יאקשיס", היו נשים יפהפיות שפיתו גברים באופן מיני על מנת להרוג או לאכול אותם. נאמר כי יאקשיס סולדות מחפצי ברזל, כמו גם מסמלים דתיים שונים, וניתן להורגן על ידי החדרת מסמר מברזל אל תוך ראשן. ניתן גם לכולאן בתוך עצים באמצעות חפצים מבורכים. הודו היא גם ביתו של הוטאלה, ערפד הרפאים אשר יכול לעזוב גופו הפונדקאי על מנת לאכול בשר בני אנוש.
מאפיינים עממיים אחרים של הערפד:
לערפדים שמוצאם מברזיל היו כפות רגליים מכוסות קטיפה, כאמצעי למשיכה מינית שתגרום לקורבנות ליפול בידי הערפדים.
ערפדים מן המיתולוגיה הסינית שאבו את כוחם מן הירח, כך שככל שהירח היה מואר יותר - כך כוחם היה רב יותר.
ערפדים מקסיקנים היו קלים לזיהוי לפי הגולגולות חסרות הבשר שלהם שהובילו למראה מזוויע של פניהם.
תת זן הערפד מהרי הרוקי מצץ דם דרך אוזן קורבנו, בעזרת אפו המחודד שניקב את אוזני הקורבנות כדי שידממו, וכך יוכל למצוץ את הדם השותת מהן.
ערפדיות והנצרות
במסורת הנוצרית הערפדים הם יצורים חוטאים. לכן הם נרתעים למראה של צלב או נכווים כשהם באים במגע אתו. הערפד הוא מחלל-השם אשר אינו זקוק לישו כדי לזכות בחיי נצח, הוא אינו זקוק לכנסייה ולטקסיה על-מנת לחוות, דרך טקס מסתורין הדם,ההתייחסות היא לטקס המיסה הנוצרי המתרחש בכנסייה לפני המזבח, אשר במהלכה המאמין הנוצרי שותה את "דמו של ישו" המסומל באמצעות יין, ואוכל "מבשרו של ישו", ועל-ידי כך מטמיע בתוכו את גופו של ישו ואת קורבנו. התמזגות עם רמה אחרת של קיום. מאחר שהערפדים אינם כפופים לשום מרות או חוק חוץ מאלה שלהם עצמם, הם נחשבו לחסרי-אמונה, תפיסה שהתחזקה עם התנהגותם המופקרת: חיפוש מתמיד אחר קורבנות/שותפים והשגת חיי נצח דרך טקסי האקסטזה הפרטיים שהם מנהלים. המיתוסים השונים מציגים את הערפדים כיצורים של הלילה, את מעשיהם הם עושים בלילה, וכך הם מסמלים את צידה האפל של נשמה אבודה. אור התקשר, באופן מסורתי, עם רוחניות, היגיון, נצרות (המיסה הנוצרית, "המקבילה" הדתית והטהורה של טקס שתיית הדם נערכת בשעות הבוקר) וגבריות, בעוד חשיכה התקשרה עם רוע, כאוס, אינטואיציה, תת-מודע ונשיות. כך נוצר טיפוס ערפדי חדש - האישה הערפדית. על פי תפיסה זו, שאפיינה את התרבות של "מפנה סוף המאה" (fin de siecle) ויצרה את מיתוס הפאם-פאטאל, נשים, כמו ערפדים, הן יצורים חסרי היגיון, מסתוריים, שכוחותיהם מתעצמים בלילה. הן מקבלות את המושג "ואמפ", נשים ערפדיות השואבות מגברים, לא רק את דמם אלא את האנרגיות שלהם, ופעילותן זו נעשית בשעות הלילה בחדר השינה.
תופעות טבעיות המסייעות לתפוצת מיתוס הערפד
פתולוגיה וערפדות
ישנן מספר תופעות בריאותיות ואחרות הדומות למתוארות במיתוס הערפדות, ויש חוקרים אשר חושדים שהן המקור לחלקים שונים מהמיתוס.
מחלת הפורפיריה - מחלה נדירה הנקראת פורפיריה משבשת את ייצורו של פיגמנט ה"הם" (Heme). הלוקים במקרים קיצוניים של מחלה זו עלולים להיות רגישים מאוד לאור השמש עד כדי כך שכוויית שמש עלולות לפקוד אותם אפילו בזמן שמעטה כבד של עננים מכסה את השמים, מה שמוביל אותם להיות פעילים בלילה ולהימנע מאור שמש. הלוקים בפורפיריה עשויים להיות בעלי עיניים ושיניים אדומות, המקבלות את צבען מפורפירין, פיגמנט אדום (שהוא חומר הנפוץ בעיקר בגופן של חולדות ומופרש לעיתים רבות מעייניהן).
כלבת - ידוע כי אגדת הערפדות התקיימה במזרח אירופה במאה ה-19, בזמן שהתרחשו בה התפרצויות רבות של כלבת. כלבת היא מחלה מידבקת ביותר, גורמת לחום גבוה, לאובדן תיאבון ולעייפות כסימפטומים ראשוניים. בשלבים מאוחרים יותר, החולים מנסים להימנע מאור שמש ומעדיפים לפעול בלילה. אור חזק ומראות יכולים לגרום להתקפים המאופיינים על ידי התנהגות אלימה ודמוי-חייתית ונטייה לתקוף אנשים ולנשוך אותם בלי הכרה. עוויתות פנים תכופות עלולות לעוות את מראה החולה. בצורתה החמורה של הכלבת, חולים עלולים לחוות דחיפות מוגברת ומיותרת בניגוד לרצונם לפעילות מינית, או מדי פעם להקיא דם.
תופעה נוספת שתרמה לאגדות על ערפדים היא יציאת דם מנקבים בגופת המת. לאחר המוות, המזון שבקיבה תוסס ונרקב. כתוצאה מכך נוצרים גזים רבים הנאגרים בבטן, ולחץ קטן ביותר יכול לגרום בקלות לאותם גזים או לנוזלים אחרים לפרוץ החוצה מחורים בגופה ואפילו מהפה ומהאף. מחזה כזה עשוי היה לתרום להנחה שהגופה קמה לתחיה וניזונה מדם.
אחת הסיבות למחשבה שהגופה היא ערפד, היא תופעה שבה הציפורניים, השיער והשיניים כביכול גדלים. מדובר בתופעה מוכרת שלאחר המוות: העור והחניכיים מאבדים נוזלים, מתכווצים ונסוגים וחושפים את שורשי השיער, הציפורניים ואת בסיסי השיניים וכן שיניים שהיו כלואות בלסת, והדבר גרם למחשבה שהנ"ל גדלו משום שהגופה ניזונה.
התייחסויות עממיות כמעט תמיד מציגות את הערפד כבעל עור אדמדם או כהה, לא העור החיוור המתואר בספרות ובקולנוע. סיבות למראה זה כוללות:
בעבר אנשים רבים היו במצב של תת-תזונה, אנורקסיה או בולימיה, ולכן רזים בחייהם. גופות מתנפחות כשגזים הנוצרים מריקבון נאגרים באזור הבטן. המסקנה הייתה שהגופה אינה מורעבת, מכיוון שלפעמים היו מוצאים דם בזויות הפה של המת וכך הניחו שה"ערפד" נהג לשתות דם.
תהליכים טבעיים של ריקבון ואי שימור גופות נוהגים להכהות את עורה של גווייה, ולכן לערפד הפולקלורי הגוון השחור, הכחול או האדום.
נהגו גם לחשוב, שמקורם של הערפדים הוא במחלה גנטית המונעת ייצור תאי דם אדומים, המובילות חמצן. לכן, הערפדים שתו את דם קורבנותיהם והשתמשו בכדוריות של קורבנותיהם כתחליף לחמצן או כחמצן בפני עצמו. לחלופין, הערפדות נגרמה מחוסר פלזמה והערפדים שתו דם כדי לקבל פלזמה חסרה.
עטלפי ערפד
שלושת המינים של ערפדים מתקיימים בארצות הברית, ואין שום ראיה המצביעה על כך שהיו להם קרובים במקומות אחרים בעולם. מסיבה זו לא נראה כי הערפד שבפולקלור העממי מייצג זיכרון עמום של העטלף. עטלפים אלו נקראו על שם הערפד העממי ולא להפך. אולם, אחר שעטלפי הערפד נעשו מוכרים בתרבות המערבית, קיומם בהחלט חיזק ועיצב את אגדת הערפד. כיום נהוג לתאר ערפדים כבעלי תכונות עטלף, וכן כבעלי יכולת לשנות צורה לעטלף כרצונם.
ערפדים בתרבות המודרנית
המיתוסים המזרח אירופאים על ערפדים חלחלו גם לתרבות האנגלית. למעשה, המילה "ערפד" (Vampire) הופיעה לראשונה בשפה האנגלית ב־1732, וגם אז רק דרך תרגום מגרמנית של דו"ח שנכתב על ארנולד פאולה (Arnold Paole), ובו מתוארת ערפד בסרביה. המלומדים מהמערב התייחסו, בתחילה, אל סיפורי "ואמפיריזם" וקיומם של ערפדים, כאל אמונות תפלות. שני מאורעות הביאו להתעוררות המיתוס "הערפדי": של פטר פלוגוג'וויץ (Peter Plogojowitz) ושל ארנולד פאול (Arnold Paole).
פטר פלוגוג'וויץ כפרי ממוצא סרבי אשר מת בגיל 62, חזר מספר פעמים מן המתים וביקש מבנו אוכל. כאשר הבן סירב, הוא נמצא למחרת ללא רוח חיים. פלוגוג'וויץ חזר פעם נוספת ותקף חלק משכניו אשר מתו ממחסור בדם. האגדה מספרת כי תקף והרג תשעה משכניו. מקרה מפורסם אחר היה זה של פאול, חייל סרבי לשעבר אשר הפך לאיכר והותקף על-ידי ערפד מספר שנים קודם לכן, ומת בעודו מכין את המספוא. לאחר מותו אנשים החלו למות ורווחה האמונה שפאול חזר מהמתים על-מנת לטרוף את שכניו. שני אירועים אלו תועדו היטב. פקידי ממשלה בדקו את המקרים ואת הגופות, כתבו דו"חות על-בסיס בדיקותיהם, נכתבו ספרים על המקרה של פאול, אשר הודפסו ותורגמו לשפות שונות ברחבי אירופה. הנושא כה השתרש בקרב האנשים והפחד מהתקפות ערפדים הלך וגבר, שהחלה תופעה של פתיחת קברי מתים.
ב־1746, דון אוגוסטין קלמה (Don Augustine Calmet), תאולוג ומלומד צרפתי בעל שם, פרסם מאמר אשר על-פיו ערפדים אינם קיימים.
לבסוף, הקיסרית האוסטרית מארי תרזה (Marie Theresa) שלחה את רופאה האישי לחקור בסוגיית הערפד. בעקבות מסקנתו ערפדים אינם קיימים חוקקה והקיסרית חוקקה חוקים האוסרים פתיחת קברים והשחתת גופות.
המיתוס של הערפד חוזר ומופיע בספרות ובשירה האירופאים של המאות ה-18 וה-19, ביצירותיהם של לורד ביירון, אדגר אלן פו, ד.ה. לורנס וגוסטב פלובר, אם כי אצל שלושת האחרונים הערפד הוא למעשה דמות נשית, פאם-פאטאל ערפדית.
שיריו של לורד ביירון
המשורר לורד ביירון החדיר אלמנטים חדשים רבים אל מיתוס הערפד המערבי בשירו האפי "הכופר" (The Giaour 1813). בין יסודות אלו נמצא השילוב בין אימה ותשוקה האופף את הערפד, ורעיון האלמוות המעביר את מורשתו לאלו החיים:
ממוזער|השחקן בלה לוגוסי בתפקיד הרוזן דרקולה (1931).
באורח אירוני, חייו הפרועים של ביירון בעצמו נעשו המודל ללורד רות'בן, גיבור רומן הערפדים הראשון, "הוומפיר" (The Vampyre, 1819), שכתב ג'ון ויליאם פולידורי. ספר המשך לא מורשה לרומן זה נכתב ב-1820 על ידי סיפריאן ברארד, ואומץ על ידי צ'ארלס נודייר כבסיס למלודרמת הערפדים הראשונה על בימות התיאטרון.
הפואמה "ברוך ממגנצא" של שאול טשרניחובסקי
בשנת 1902 כתב שאול טשרניחובסקי את הפואמה "ברוך ממגנצא", שמתייחס לפוגרום ביהודי מגנצא בשנת 1096.
המשורר השתמש בוומפיר כדימוי למיניות.
,
דרקולה ויצירות המשך
דרקולה של ברם סטוקר ביסס את התיאור הנפוץ ביותר של ערפד בסיפורת הנפוצה של המאה האחרונה. תיאורה של הערפדות כמחלה (השתלטות דמונית מדבקת), שמאפייניה אישיות "חולת מין", תשוקה לדם וכן מוות, הכו שורש באנגליה הוויקטוריאנית, שבה המחלות שחפת ועגבת נפוצו במיוחד. לפני העידן הוויקטוריאני, לא התקיים הקישור הרומנטי בין ערפדים ומין.
קיימת סברה כי הדמות "דרקולה" מבוססת, לפחות באופן חלקי, על אגדות אודות אדם אמיתי, ולאד המשפד (צפש), שהיה נסיך פראי ואכזר הידוע במקורות מודרניים גם כולאד השלישי ("דרקולה", שמשמעו "בנו של הדרקון". אביו נקרא "דרקול" (הדרקון), אחרי ש"התקבל למסדר הדרקון" ב-1431). היה ידוע גם כ"ולאד המשפד", ושלט בימי הביניים על חבל ארץ השייך כיום לרומניה. המסורת שבעל-פה אודותיו מספרת על כך שהוא נהג לעסוק בעינוי איכרים שהכעיסו אותו. הוא תלה אותם או חלקים מהם, כגון ראשיהם, על יתדות מסביב לטירתו. סטוקר ככל הנראה גם שאב השראה מיצורים שואבי דם במיתולוגיה האירית. כמעט בוודאות, הוא הושפע מסיפור ערפדים תקופתי, כרמילה, מאת שרידן לה פנו. לה פנו היה עורכו של סטוקר בזמן שסטוקר היה מבקר תיאטרון בדבלין, אירלנד.
סיפורת ערפדים רבה במאה ה-20 מסתמכת על נוסחתו של סטוקר. סרטים מוקדמים כמו נוספרטו, או אלו בהשתתפותם של בלה לוגוסי או כריסטופר לי, הם דוגמאות מצוינות לכך. מכיוון ש"נוספרטו", למעשה, היה מבוסס בבירור על "דרקולה", אלמנתו של סטוקר תבעה את יוצריו על הפרת זכויות יוצרים, וזכתה. כתוצאה מהתביעה הושמדו רוב העותקים של הסרט. מאוחר יותר התירה האלמנה את הקרנתו של הסרט באנגליה ותפוצתו התחדשה.
על אף שמרבית היצירות הבדיוניות האחרות על ערפדים לא כוללות את דרקולה כדמות, ניתן להבחין בדרך כלל בהשראה ברורה מסטוקר, המשתקפת באלמנטים של מין ושל עושר השזורים בסיפור הערפדים, וכן בשימוש נרחב ברקע ובסמלים גותים. נצר מודרני לז'אנר זה היא סדרת רומנים מאת אן רייס, הזוכה לפופולריות רבה ומתארת גיבורים ערפדים.
בסרט דרקולה 2000, דרקולה טוען כי אינו ניתן להריגה וכי הוא בעצם יהודה איש קריות, אשר בגד בישו, ולכן שונא את הנצרות. כמו כן סולד מכסף מכיוון שקיבל תשלום עת בגידתו בישו. בסוף הסרט נתלה על צלב מראש בנין וכאשר האיר אור השמש הראשון התפוצץ והפך לאפר.
יצירות אחרות
בקומיקס של חברת מארוול קומיקס, ערפדים הם מהזנים הבולטים ביקום מארוול. בין הערפדים ניתן למנות את דרקולה, בלייד וג'ובילי.
דמותו של אנג'ל בסדרה באפי ציידת הערפדים ובסדרת הבת הקרויה על שמו.
קיימים מספר משחקי תפקידים בהם השחקנים משחקים ערפדים, בניהם "Vampire: the Requiem" ו- "Vampire: the Masquerade, שניהם חלק מעולם האפלה ומתאופיינים במוטיבים גותים בדומה לרוב ספרות הערפדים.
עלילת סדרת הטלוויזיה הישראלית "חצויה" עוסקת ביחסים בין ערפדים לבני אדם, ונוצרה בהשראת הסדרה האמריקאית "דם אמיתי" העוסקת בנושאים דומים.
הספר "דמדומים" וסדרת הטלוויזיה "יומני הערפד" (וסדרת ההמשך "המקוריים") מספרים על יחסים רומנטיים עם ערפד ועל המלחמה בין הערפדים לאנשי הזאב. ביצירות אלו הערפדים אינם רגישים לשום ולצלבים, אך סובלים מרגישות לאור השמש.
בסדרה המצוירת "מפלצת של מלון" הדמות הראשית היא ערפד המכונה דראקי, בתו של דראקי מתחתנת עם בן אנוש, מה שמשנה את התפיסה שלו כלפי המין האנושי, הסדרה עוסקת בשילוב המפלצות עם בני האנוש.
במאנגה "הלסינג", הדמות הראשית אלוקארד, הוא בעצם הרוזן דרקולה, ומשרת את המסדר של אברהם ואן הלסינג, ואת הצאצאית שלו, אינטגרה הלסינג כדי להילחם בצבא נאצים המובל על ידי ערפדים המאיים על בריטניה.
בסדרת "בני הנפילים" מתואר שם ערפדים כאינם יכולים לצאת בשמש אלא אם כן שתה הערפד דם של בן נפילים מיוחד.
בסדרת הספרים "האקדמיה לערפדים" מתוארים שלושה סוגי ערפדים; "מורוי" - ערפדים טובים שחיים מדם ולא יכולים להיות בשמש. "סטריגוי" - ערפדים רעים שנוצרים בשתי דרכים, מורוי שהרג את מי שאכל ממנו, או מורוי/דמפיר שננשך על ידי סטריגוי. "דמפיר" - חצי ערפדים חצי בני אדם שאין להם ניבים והם יכולים להיות בשמש, חייהם מוקדשים להגנת המורוי מהסטריגוי.
בטלנובלה הקולומביאנית "צ'יקה ומפירו" מתוארים הערפדים המודרניים שאינם מוצצים דם, חיים באור השמש ונראים במראות ובתמונות.
הסדרה ג'ודה עוסקת בדמות יהודה בן חיים שננשך על ידי ערפדה מסתורית ונגרר למאבקי עולמות בין משפחות ערפדים ואנשי זאב. הסדרה נוצרה על ידי ציון ברוך שגם כתב את התסריט ומשתתף בה בתפקיד הראשי.
קישורים חיצוניים
רשימה מקיפה של סרטי ערפדים
אלי אשד, דרקולה, ערפדים, ההיסטוריונית / אליזבת קוסטובה, באתר "אימגו", 27 ביולי 2006
הערות שוליים
*
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:יצורים מיתולוגיים דמויי אדם | 2024-10-06T11:11:47 |
הצמח צדק | הפניה מנחם מנדל שניאורסון (צמח צדק) | 2023-05-09T00:06:56 |
כתב קירילי | REDIRECT אלפבית קירילי | 2004-12-19T10:25:25 |
אדמו"ר הריי"ץ | REDIRECT יוסף יצחק שניאורסון | 2004-12-19T10:32:50 |
אדמו"ר הזקן | REDIRECT שניאור זלמן מלאדי | 2018-09-17T14:32:21 |
האדמו"ר הריי"צ | REDIRECT יוסף יצחק שניאורסון | 2004-12-19T11:05:25 |
האדמו"ר הריי"ץ | REDIRECT יוסף יצחק שניאורסון | 2005-01-18T19:15:31 |
קרב אז'נקור | קרב אז'נקור נערך ב-25 באוקטובר 1415 בצפון צרפת, כחלק ממלחמת מאה השנים בין הצבא האנגלי (תחת פיקודו של המלך הנרי החמישי) לבין הצבא הצרפתי (תחת פיקודו של הקונסטבל - ראש הצבא הצרפתי בימי הביניים - שארל ד'אַלְבֶּרֶה). הקרב הביא ליצירת עליונות אנגלית במלחמה ולשליטה אנגלית בצרפת במידה שלא הייתה כמותה לפני הקרב או אחריו. הייתה זו נקודת השפל הנמוכה ביותר שאליה הגיעו הצרפתים במלחמת מאה השנים, אך יורשיו של הנרי החמישי לא השכילו לשמור על היתרונות, שהקנה להם הניצחון, ובשנים שלאחריו שב העם הצרפתי והשיג את עצמאותו ואת איחודו הפנימי הודות לז'אן ד'ארק.
כיום נלמד קרב אז'נקור באקדמיות צבאיות וכן בצה"ל. הקרב מכיל אלמנטים טקטיים כמיצוי הכוח, תחבולה ועוד.
רקע היסטורי
התביעה האנגלית לריבונות בשטח צרפת החלה עוד בימיו של הנרי השני ששלט בממלכה אדירה, אשר ממלכת אנגליה היוותה אך חלק ממנה. המחוזות אנז'ו, מאן וטורן נחשבו לנחלת המלך האנגלי במשך עשרות בשנים. הסחר האנגלי בצמר, שהיווה עמוד תווך בכלכלת אנגליה, שיווע לשוקי חוץ, ואלו נמצאו בצרפת ובשטחי השפעתה בארצות השפלה. צרפת, כנועה ומושפלת, היוותה ערובה להצלחתו של הסחר האנגלי ללא תחרות של ממש. הוויכוח עתיק היומין, מי כפוף מבחינה פיאודלית למי, מלך צרפת או מלך אנגליה, הפך במרוצת השנים לעילה לפלישות אנגליות חוזרות ונשנות אל שטח צרפת. היה זה ניצחונו המזהיר של אדוארד השלישי בקרב קרסי בשנת 1346, אשר הראה כי צבא ממושמע, אשר פועל תוך שיתוף פעולה בין החיילים הפשוטים והאבירים, מסוגל להביס צבאות גדולים ממנו.
הנרי החמישי עלה לשלטון בנסיבות שאינן מאירות פנים. אביו, הנרי הרביעי, היה למלך לאחר שהדיח את המלך החוקי, ריצ'רד השני, והמית אותו בסתר. תקופת מלכותו של הנרי הרביעי הייתה נגועה במאבק מתמיד אל מול גורמים שונים, שאיימו על מעמדו, כאשר בסוף ימיו התעמת עם בנו, הנרי החמישי. מורשתם של הנרי הרביעי, וקודמו ריצ'רד השני, הייתה אי שקט מדיני וחברתי עמוק וערעור על מוסד המלוכה. הנרי החמישי עלה לשלטון ללא עוררין של ממש, אך ברור כי לו היה מדובר באישיות חלשה יותר היו מגיעות עד מהרה תביעות לכס, מהסוג שהביאו על בנו חסר המזל הנרי השישי את האסון של מלחמות השושנים. ואכן, קשר בראשותו של בן דודו של הנרי החמישי, אדמונד מורטימר, דוכא מספר חודשים לאחר עלותו לכס המלוכה.
לכל אלו היה פתרון בדוק - מסע כיבושים בחוץ לארץ, מסוג זה שהביא לאבי סבו של הנרי, אדוארד השלישי, את תהילתו. מבחינה כלכלית קיווה הנרי להשתלט על שטחים בצרפת על מנת להגדיל את הרווח מגביית המסים וכן לנסות לשבות אצילים צרפתים רמי מעלה בתקווה לקבל כופר נפש גבוה תמורת שחרורם (מנהג נפוץ באותה תקופה). הנרי קיווה גם לחקות את מנהג הוויקינגים אשר סחטו כסף רב מאנגליה בתמורה להפסקת הפלישות היבשתיות. העילה המיידית למלחמה הייתה סכסוך בין דוכסי אורליאן ודוכסי בורגונדי, אשר רבו על השליטה במלך צרפת חסר הדעת, שארל השישי. בסמוך לפלישת הנרי לצרפת נראה היה כי הבורגונדים עלולים להפסיד במאבק, ולפיכך פנו אל הנרי, שהכירו בו כמלכם, והפצירו בו להגיע לצרפת ולבסס את "זכויותיו החוקיות". הנרי נענה לבקשה.
פנייתם של הבורגונדים לא הייתה בגידה, כי לפי האתיקה של הימים ההם, המושג "מדינה" היה נזיל וברוב המקרים האצילים הבכירים דרשו עצמאות מלאה מהמלך ואף מרדו נגדו כאוות נפשם.
מסעו של הנרי לקאלה
הנרי נחת עם צבאו בצפון צרפת ב-13 באוגוסט 1415 והחל במצור על עיר הנמל ארפלור. המצור נמשך זמן רב מן הצפוי, העיר נכנעה ב-22 בספטמבר והצבא האנגלי נשאר במקום עד 8 באוקטובר. היות שהחורף עמד בפתח החליט הנרי לנוע לכיוון קאלה, עיר הנמל היחידה שהייתה אז בשליטת האנגלים, על מנת לתגבר את צבאו, שנפגע ממחלות במהלך המצור ולהתכונן לעונת הקרבות של 1416.
במהלך המצור על ארפלר הצליחו הצרפתים לאסוף צבא גדול תחת פיקודו של ד'אלברה. הצבא הצרפתי נפרש בפיקחות בין ארפלר וקאלה ובכך חייב את הנרי להתעמת מולו חזיתית כאשר צבאו נמצא בנחיתות מספרית, מוראלית ולוגיסטית.
ערב הקרב מנה הצבא האנגלי כ-5,900 לוחמים כאשר מולם ניצבים 25,000 חיילים צרפתים. לצבא האנגלי, המצוי עמוק בתוך שטח האויב, לאחר חודשים של מצור, שגבו את מחירם בהרוגים, פצועים וחולים, לא הייתה כל ברירה. חייבים היו לפרוץ את הדרך לקאלה בכח.
ההקדמה לקרב
שמאל|ממוזער|250px|בבוקר הקרב, ציור של סר ג'והן גילברט
שדה הקרב היה מעבר צר באזור מיוער בין הכפרים א'זנקור וטראמקור, הצבא הצרפתי נערך במורד הדרך ובכך ניתק את הנתיב לקאלה. שני הצבאות חנו במרחק של פחות מקילומטר האחד מהשני, כאשר בתווך נמצא שדה, שנחרש בסמוך לקרב. המרחב בין העצים במקום בו חנה הצבא הצרפתי היה כ-1,200 מטרים כאשר הוא הולך ומצטמצם במעלה הדרך לכדי 900 מטרים. לנתוני שטח אלה הייתה משמעות טקטית בכך שבדיעבד הסתבר שהמרחב המוגבל מנע מהצבא הצרפתי לנצל את עדיפותו המספרית בנקיטת תמרוני איגוף ולפיתה.
את הלילה של 24 באוקטובר בילו שני הצבאות בהמתנה זה מול זה. לצבא האנגלי מחוסר האמצעים לא היו אמצעים להסתתר מהגשם העז, שירד לאורך כל הלילה. אותו גשם, שמן הסתם דכדך את החיילים האנגלים, היווה ביום הקרב גורם מכריע שיוביל לניצחונם.
הצבא האנגלי נפרש לאורך קו אחד ללא כוחות עתודה. האגף הימני הופקד תחת פיקודו של אדוארד מנוריץ', דוכס יורק, המרכז הונהג על ידי המלך בכבודו ובעצמו והאגף השמאלי הופקד בידי לורד קמויס. הכח האנגלי הועמד בעומק של ארבע שורות כאשר הקשתים האנגלים בעלי הקשתות הארוכות ניצבים באגפי גדודי חיל הרגלים. האבירים ירדו מסוסיהם ותגברו את המערך הרגלי, פרט לכמה פלוגות של אבירים שנשארו רכובים על סוסיהם והגנו על האגפים. ישנה סברה כי חלק קטן מהקשתים נשלח לשולי היער, לצד הכפר טראמקור, לאחורי הצבא הצרפתי על מנת לזרוע בלבול ולגרום לריתוק כוחות צרפתיים. הרשומות האנגליות תומכות בקיומו של כח זה.
שמאל|ממוזער|250px|סידור הכוחות בקרב
הצרפתים נערכו בשלושה קווים כאשר השניים הקדמיים הורכבו מחיילים רגלים והשלישי מפרשים כבדים עטויי שריון לוחות חדיש. פרשים כבדים הוצבו גם באגפי הקו הראשון, 1,600 מהם תחת פיקודו של הרוזן ונדום מימין וכ-800 משמאל תחת פיקודו של קלינט דה בראבנט. בין השורה הראשונה לשנייה הוצב כח קשתים החמוש בקשתות אופקיות וקשתות ערב. באגף מאחורי הכח הצרפתי הוצב תותח שלא היה אפקטיבי במהלך הקרב.
היות שהצבא הצרפתי הורכב ברובו מאצילים תאבי תהילה, נוצרה מהומה כאשר כל אחד מהם ביקש לקדם את כוחו לקו הראשון ולהניף בו את דגל המשפחה. תחרות הכבוד גרמה לעומס רב על הקו הראשון, אשר הפך, בסופו של דבר, את הקו הראשון והשני לאנדרלמוסיה של כוחות לא מתואמים הנלחמים על מיקומם.
הצבאות שהו בהמתנה ארוכה החל משעות הבוקר המוקדמות עד לשעה אחת עשרה בצהרים. כשהצבא הצרפתי מחכה לכוחות תגבור רבים, ומצפה מהאנגלים לנוע ראשונים ולסכן את הכוחות הדלים ממילא (או, כדברי אציל צרפתי, לא להילחם ולמות ברעב), הנרי החליט לתקוף.
החלטה זו, לנוע אל מול כח שגודלו פי ארבעה לערך אשר נמצא במצב לוגיסטי עדיף בהרבה, היא שהופכת את קרב אז'נקור לתופעה ייחודית בתולדות הצבא האנגלי, ולאבן פינה במורשת הקרב האנגלית. החלטתו של הנרי הייתה לסכן הכול - אותו אישית ואת כל אנשיו - בהימור של "הכל או לא כלום". על פי מחזהו של ויליאם שייקספיר הנרי החמישי, משהביע אחד מהמפקדים את משאלתו כי הלוואי והיו עמם עוד עשרת אלפים איש מאלו היושבים בטל באנגליה, ענה לו הנרי באלו המילים:
אם למות נגזרנו, די למולדת בהפסד הזה.
ואם חיים נצא - ככל אשר נמעט כבודנו יירב
("הנרי החמישי" מאת שייקספיר, תרגום אהרן אמיר).If we are mark'd to die, we are enow, To do our country loss
and if to live - The fewer men, the greater share of honour
מהלך הקרב
האנגלים התקרבו בזהירות עד למרחק של כ-250 מטרים מהכח הצרפתי. הצרפתים לא הגיבו במהלך פרק הזמן של תנועת האנגלים, שנמשך כעשר דקות, ובכך עשו את המשגה הראשון בקרב. הקשתים האנגלים הציבו כלונסאות מחודדים, שהכינו מראש, בצורה שתמנע מפרשים להסתער על הכח הבלתי מוגן. הכלונסאות שימשו גם נקודת משען לקשתות, ובכך הגבירו את דיוקן.
הקשתים ירו את המטח הראשון של כ-5000 חיצים בקצב של עשרה מטחים בדקה, אולם הוא לא חדר את השריון הצרפתי הכבד.
לאחר מספר דקות של תוהו ובוהו במחנה הצרפתי, יצא הקו הראשון להסתערות בלתי-מתואמת. הפרשים פרצו קדימה תוך כדי שהם משאירים את החיילים הרגלים מאחור. הפרשים הכבדים, שנעו במהירות של כ-25 קילומטר לשעה, נדרשו לארבעים שניות לכסות את המרחק בינם לקשתים, פרק זמן בו ספגו מטח נוסף. השטח ההולך והופך צר ככל שהצרפתים התקדמו כלפי האנגלים גרם לפרשים להתנגש האחד בשני, מה שהוסיף לחוסר הסדר, ששרר בין כה וכה. הפרשים, שהגיעו לקו הקשתים, התנפצו על הכלונסאות המחודדים ולא הצליחו לפגוע באנגלים.
עתה החלו הפרשים לסגת אך נתקלו בקו החיילים הרגלים. נוצר שטח הריגה קלאסי, בו הכוחות הצרפתיים התבוססו בבוץ השדה החרוש, בהפריעם זה לזה להתקדם או לסגת, וכשהם תחת מטחי חיצים ללא הפסקה. הקרקע רוויית הגשם הפכה לעיסת בוץ תחת פרסות הסוסים. כאשר הגיעו לבסוף הרגלים לקו הקשתים, רבים מהם היו פצועים ולא צייתו לפקודות.
הרגלים התשושים לא הצליחו לשבור את הקו האנגלי. ההתקפה התמוססה. במקביל, הארטילריה הצרפתית לא הופעלה בצורה יעילה ולא הצליחה לפגוע בכוח האנגלי.
עכשיו נתקל הכח הצרפתי בבעיה נוספת: החיילים הצרפתיים המשיכו לדחוף את חבריהם מאחור כאשר מקדימה מעדו הצרפתים בין גופות האדם והסוסים שהחלו להיערם בבוץ הסמיך. הקשתים האנגלים נהנו ממצב שבו יכלו בנחת לשחרר את חיציהם לתוך המהומה שלפניהם.
לאחר ההשמדה של הקו הראשון הגיע תורו של הקו הצרפתי השני לצאת להסתערות. כאשר התקרבו החיילים הצרפתים לזירת הטבח רבים מהם פשוט פנו לתוך היער ונסו על נפשם. אלו שהמשיכו בהסתערות חלקו את גורלם של חבריהם מהקו הראשון.
בינתיים התברר כי כוח רגלים צרפתי, בסיוע מספר אבירים, תקף את שיירת המטען בעורף הצבא האנגלי ולקח שלל את אחד מכתריו של המלך הנרי. הנרי היה מצוי במצב בעייתי, שכן ההתקפות הצרפתיות על חזיתו עדיין נמשכו, הקו השלישי של הפרשים הכבדים הצרפתים עדיין נותר ללא פגע, וכוח צרפתי נוסף פעל בעורף צבאו. בנוסף, הצבא האנגלי החזיק במספר רב של חיילים צרפתיים, שנפלו בשבי במהלך הקרב, ושמספרם עלה על כלל הכוח האנגלי, והיה חשש שהם יקומו כנגדו.
הנרי פקד על הוצאתם להורג של כל השבויים. לאחר שחלק מהחיילים מחו על כך (מטעמי אבירות, אך ככל הנראה בעיקר מטעמי כופר), ביצעו זאת הקשתים שלא היו כבולים בשבועות אבירות. כ-200 קשתים רצחו אלפי צרפתים בזמן קצר. הטבח הופסק כאשר התברר שהקו השלישי הצרפתי נסוג ונוטש את המערכה.
סיום הקרב
הצרפתים איבדו כ-8,000 חיילים בקרב, וזאת מול כ-400 אבדות לאנגלים אשר כללו גם את אדוארד דוכס יורק. מעבר לכך, כמחצית האצולה הצרפתית הושמדה בקרב, דבר ששבר את חוט השדרה של הצבא הצרפתי למשך זמן רב. הנרי לא יכול היה לנצל את הצלחתו ולהמשיך את מסע הכיבוש מול צרפת נטולת ההגנה מפאת מצבו הרע של צבאו שלו. האנגלים הגיעו לקאלה ב-29 באוקטובר וחזרו לאנגליה ועמם כאלף אצילים צרפתים שבויים. מאחר שלא נשאר בצרפת מי שישלם כופר בעבור אותם שבויים, הם מעולם לא חזרו לצרפת.
מעבר לכיבוש עיר הנמל ארפלאר, לא יכול היה הנרי להציג הישגים מידיים, אך שבירת הצבא הצרפתי החלישה את צרפת באופן שאפשר לו לפלוש לצרפת בעתיד ולנחול ניצחונות. בין 1417 ו-1420 ערך הנרי מספר מסעות מלחמה באזורי קן ונורמנדי.
חוזה טרואה, אשר נחתם ב-1420, היה תוצאה ישירה של ההפסד המוחץ שנחלו הצרפתים בקרב אז'נקור. בהסכם זה הכיר מלך צרפת שארל השישי במלך הנרי כיורש לכתרו, וכעוצר בימי חייו. כן נתן לו לאישה את בתו קאתרין. היה זה שיא שאליו לא הגיע עוד אף מלך אנגלי. שתי הממלכות הגדולות באירופה אוחדו תחת שלטונו, ונראה כי האיחוד שבין הנרי וקאתרין ייצור שושלת שתמלוך על הממלכה המאוחדת, וכתוצאה מכך תהיה לכוח החזק באירופה במשך זמן רב.
בשנת 1422 נפטר הנרי ממחלה פתאומית, כשהוא משאיר על הכס המאוחד את בנו הנרי השישי, שהיה אז תינוק. על אף תהילת אז'נקור יהיה זה גורלה של אנגליה לאבד את כל נחלותיה בצרפת, ולהסתבך במלחמת שושלות רצחנית, שתכלה את כוחותיה, בעוד שגורלה של צרפת יהיה להתאחד תחת הנהגתה של ז'אן ד'ארק, ולפתוח בפרק חדש ומזהיר בתולדותיה.
כיום נלמד קרב אז'נקור באקדמיות צבאיות בעולם וכן בצה"ל. הקרב מכיל אלמנטים טקטיים כמיצוי הכוח, תחבולה ועוד. מעבר לכך, ההשפעה של מנהיג כריזמטי על חייליו ועל תוצאות קרב הנראה אבוד מראש מובאת בצורה מובהקת בקרב זה.
הקרב בתרבות ובאמנות
קרב אז'נקור הוא נושאו של מחזהו של ויליאם שייקספיר "הנרי החמישי", שנתן השראה ללוחמים האנגלים מאז נכתב. מחזה זה זכה לשלושה עיבודים קולנועיים מרשימים.
הראשון, בכיכובו של לורנס אוליבייה בשנת 1946 היה עדיין תחת רושמה של מלחמת העולם השנייה.
השני, בבימויו ובכיכובו של קנת בראנה בשנת 1989 (כמו כן שיחקה בו אמה תומפסון בתפקיד קאתרין, מלכת צרפת), נחשב לאחד העיבודים המוצלחים של מחזה שייקספירי לקולנוע מאז ומעולם.
העיבוד השלישי בוצע בשנת 2019 בסרט "המלך", בכיכובו של טימותי שאלאמה.
ראו גם
הטקטיקה והאסטרטגיה האירופאית בימי הביניים
צבאות התקופה הפאודלית
לקריאה נוספת
ג'ון קיגן, פני הקרב, הוצאת מערכות, 1981.
קישורים חיצוניים
מידע רב על הקרב, כולל הסברים מפורטים על הקשתים האנגלים וחוזק השריון הצרפתי (באנגלית)
תערוכה לכבוד 600 שנים לקרב הוצגה בטאואר. כתבה בעיתון הגרדיאן.
אז'נקור, קרב
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:המאה ה-15 | 2023-12-19T17:47:50 |
הורסט קלר | הורסט קלר (גרמנית: Horst Köhler, ; נולד ב-22 בפברואר 1943) הוא הנשיא התשיעי של גרמניה. שימש בתפקיד מ-1 ביולי 2004 עד 31 במאי 2010.
ביוגרפיה
ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת
קלר נולד ב-22 בפברואר 1943 בסקיירביישוב שבפולין. הוריו היו חקלאים גרמנים שמוצאם בבסרביה הרומנית (היום שייכת למולדובה). קלר הוא השביעי מבין שמונה אחים.
בתחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה בסרביה על ידי ברית המועצות, והמשפחה הועברה לפולין שהייתה בשליטת גרמניה. בשנת 1944 נסה המשפחה מהחיילים הסובייטים ללייפציג, שם גרו בתנאי מחסור.
לאחר המלחמה ניסו הוריו של קלר לבנות חיים חקלאיים מחדש, אך משבר חמור בחקלאות במזרח גרמניה הביא להחלטתם לערוק למערב. ב-17 ביוני 1953 עברה המשפחה למערב ברלין; במשך 4 שנים חיה המשפחה במחנה פליטים, וב-1957 קיבלה מגורים בלודוויגסבורג הסמוכה לשטוטגרט, בדרום מערב גרמניה.
קלר מגיע מרקע כלכלי מובהק. הוא למד כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת טיבינגן, ולאחר מכן עבד בה עד לשנת 1976. ב-1977 עבר לבון, בירת גרמניה המערבית, ועבד במשרד הכלכלה. באותה העת הצטרף למפלגה הנוצרית דמוקרטית הגרמנית (CDU, מפלגת השמרנים). הוא שימש בשורה של תפקידים שונים במשרד האוצר, וכן כיועץ אישי לקנצלר גרמניה דאז, הלמוט קוהל.
בין 1993 ו-1998 שימש כנשיא איגוד הבנקים לחסכון בגרמניה, ולאחר מכן במשך שנתיים כנשיא הבנק האירופי לפיתוח.
בשנת 2000, בעצתו ובתמיכתו של קנצלר גרמניה דאז, גרהרד שרדר, מונה קלר לראש קרן המטבע הבינלאומית, תפקיד בו שימש עד לבחירתו לנשיא גרמניה. במשך כהונתו רבו המחאות נגד הקרן; בעיקר הועלו טענות על מעורבותה בהגברת חוסר השוויון בין המדינות העשירות והעניות בעולם.
כנשיא גרמניה
קלר, שעד לבחירתו לנשיא לא שימש בתפקיד בכיר בפוליטיקה הגרמנית, היה אלמוני יחסית ערב הבחירות לנשיאות; סקר הראה שרק כחמישית מהגרמנים ידעו במי מדובר. בחירתו הייתה בקושי: הוא קיבל 604 קולות בפרלמנט הגרמני, כש-603 הוא הגבול המינימלי לבחירה.
שמאל|ממוזער|300px|הורסט קלר בפגישה עם בונו, סולן להקת U2
בחירתו התקבלה בקולות מעורבים. בחוגים כלכליים הובעה שביעות רצון מרקעו הכלכלי של הנשיא החדש; בחוגים אחרים הובעה התנגדות, מאותה הסיבה בדיוק (כלומר, חוסר הגיוון בעשייתו הציבורית של קלר). אחרים דווקא ציינו לטובה את העובדה שאולי בפעם הראשונה נבחר נשיא לגרמניה יותר בשל כישוריו ופחות בשל עברו וקשריו הפוליטיים.
בחירתו של קלר על פני מועמדת מפלגת השלטון (SPD, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית) נחשבת למפלה לממשלה. יש האומרים שזו הייתה תקיעת מסמר נוסף בארון הקבורה של שלטון המפלגה, אשר הפסידה את ראשות הממשלה בבחירות בשנת 2005. בנאום קבלת התפקיד קרא קלר להגברת האחדות, האומץ והיוזמה האישית בגרמניה מוּכת המיתון הכלכלי.
כבר חודשיים לאחר בחירתו יצר פרובוקציה, כשדיבר בראיון על ההבדלים הגדולים ברמת החיים בין מערב ומזרח גרמניה (לשעבר), עליהם מתקשה הממשלה להתגבר. דבריו של קלר בנושא התפרשו כ"הודעת כניעה" וכאמרת "אין ברירה, המצב לא ישתנה בקרוב". הדברים יצרו תסיסה, במיוחד במזרח גרמניה.
בנובמבר 2004 היה קלר מראשוני המתנגדים להצעת הממשלה, "להזיז" את יום האחדות הגרמנית מ-3 באוקטובר בכל שנה ליום ראשון הראשון באוקטובר, זאת כדי לחסוך את יום החופש מהעבודה הכרוך בכך ואת הנזק לכלכלה. התוכנית בוטלה לבסוף ו-3 באוקטובר נותר על כנו כיום איחוד גרמניה. נושא זה לא היה היחיד בו התערב הנשיא החדש בפוליטיקה, כמעט תמיד כנגד עמדת הממשלה.
כחצי שנה לאחר בחירתו, הראו סקרים שקלר מהווה את אחת הדמויות האהובות ביותר בפוליטיקה הגרמנית.
קלר הפרוטסטנטי נשוי לאווה, מורה לגרמנית, ואב לאולריקה וליוכן. קלר הוא נשיא גרמניה הראשון שנולד מחוץ לגבולות גרמניה.
הביקור בישראל
בשנת 2005 ביקרו הורסט קלר ורעייתו אווה בישראל, הוא החל את ביקורו בחיפה במפגש בבית הגפן עם ראשי עדות ודתות, שם גם נטע עץ זית מאוחר יותר באותו היום, יחד עם ילדים ערבים ויהודים ובנוכחות כל האורחים. בדבריו עמד הנשיא הגרמני על הקשרים המיוחדים שבין גרמניה לישראל ומחויבותם של מנהיגי גרמניה להמשיך ולשמור על קשרים אלו גם בעתיד.
בהמשך הניח זר פרחים באנדרטת מוריה לזכרם של חללי הטרור.
הביקור נחשב לציון דרך חשוב בקשר הידידות שבין ישראל וגרמניה.
כהונה שנייה
ב-23 במאי 2009 נבחר על ידי האספה הפדרלית של גרמניה, הגוף הבוחר את נשיא גרמניה והמורכב ממספר שווה של חברי הבונדסטאג ושל נציגים המתמנים על ידי המפלגות לפי כוחן בפרלמנטים של מדינות המחוז, לכהונה שנייה בת חמש שנים, בקולות 613 מתוך 1224 חברי האספה. ב-31 במאי 2010 התפטר קלר מתפקידו כנשיא לאחר שנמתחה על התבטאויותיו ביקורת מצד גורמים פוליטיים גרמניים. קלר תמך בדבריו בזכותה של גרמניה כיצואנית לשמור על נתיבי שיט בינלאומיים פתוחים. נטען כלפיו כי דבריו אלו הם צידוד בדיפלומטית ספינת תותחים ולמרות שקלר טען שהוא התכוון לתופעת הפיראטיות באוקיינוס ההודי ליד סומליה, הוא החליט להתפטר. לאחר תקופת ביניים של חודש כאשר ינס בהרנסן כיהן כנשיא זמני, החליפו כנשיא גרמניה כריסטיאן וולף.
קישורים חיצוניים
קלר, הורסט
קלר, הורסט
קטגוריה:ראשי קרן המטבע הבין-לאומית
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת טיבינגן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1943 | 2024-05-30T11:33:45 |
חוק יסוד: הממשלה (בחירה ישירה) | חוק יסוד: הממשלה שנחקק ב-1992, שידוע גם בשם "חוק הבחירה הישירה", אמור היה להיות השלב הראשון ברפורמה שהוצעה בשנות ה-90 בשיטת הבחירות בישראל. בעקבות כישלונו היחסי של החוק לא המשיכה הרפורמה, ובשנת 2003 הוחזרה שיטת הבחירות לקדמותה בשינויים מינוריים. שלושה ראשי ממשלה נבחרו בבחירות ישירות על פי הוראת החוק (בנימין נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון בסדר זה), בטרם בוטל.
רקע
מאז הכריזה על עצמה האספה המכוננת כבית מחוקקים, הייתה נהוגה בישראל דמוקרטיה פרלמנטרית, המבוססת על הצבעה ארצית לכנסת (בית המחוקקים), והרכבת ממשלה מתוכה. הנשיא היה מטיל על אחד מחברי הכנסת (בדרך כלל, על יושב ראש הסיעה הגדולה ביותר) להרכיב ממשלה, שהייתה מכהנת מכוח אמון הכנסת.
הממשלות שהוקמו בצורה כזאת היו ממשלות קואליציה שהתבססו על רוב בכנסת. ריבוי המפלגות והתיקו הפוליטי הביאו לאי-יציבות במערכת, שהתבטא בניסיונות תכופים להרכיב מחדש קואליציות שיחליפו ממשלות מכהנות. בראשית שנות ה-90 הגיע לשיאו המיאוס בקרב הציבור מההתנהלות הפוליטית, שנתפסה בעיניו כמאופיינת בציניות, כלנתריזם וסחר-מכר. ב-1990 התרחש האירוע שכונה "התרגיל המסריח" - ניסיונו של ח"כ שמעון פרס להפיל את ממשלת האחדות הלאומית על ידי הצעת אי אמון, והרכבת ממשלת שמאל-חרדים. הניסיון כשל, וח"כ יצחק שמיר הקים ממשלת ימין-דתיים-חרדים. בעת הרכבת ממשלתו, נתקל בתביעות פוליטיות רבות (כדוגמת תביעתו של יצחק מודעי ל"ערבות עשרת מיליון הדולרים" והחוק של אגודת ישראל להגבלת פרסום תועבה בשלטי חוצות ובאוטובוסים). רבים ראו דרישות אלה כסחטנות, והססמה "מושחתים, נמאסתם!" הפכה לשגורה בפי העם. הועלו הצעות רבות לשינוי שיטת המשטר, ביניהן הצעות להנהגת בחירה ישירה של ראש הממשלה, ואף למעבר למשטר של דמוקרטיה נשיאותית כנהוג בארצות הברית.
תוכנו של חוק הבחירה הישירה
חוק הבחירה הישירה למעשה החליף את חוק יסוד: הממשלה שהתקבל בשנת 1968, והוסיף תיקונים עקיפים לחוקים שונים. החוק קבע שבנוסף לבחירות לכנסת, שבהן הצביעו הבוחרים בעד מפלגה שתיוצג בכנסת לפי שיטת הבחירות היחסית, יצביעו הבוחרים בפתק נוסף גם עבור ראש הממשלה, והוא ירכיב את הממשלה. נקבע שהבחירות לראש הממשלה יהיו כלליות, ארציות, ישירות, שוות וחשאיות. במקביל לבחירות לכנסת ייערכו בחירות גם לראשות הממשלה (בחירות כאלה התקיימו ב-1996 וב-1999), ובנוסף ייערכו בנסיבות מסוימות בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד (בחירות כאלה התקיימו ב-2001). ראש הממשלה יכהן כל עוד מכהנת הכנסת (וגם לאחר מכן, כממשלת מעבר, עד להרכבת ממשלה חדשה).
החוק קבע שמועמד לראשות הממשלה חייב להיות בן 30 ומעלה, ולעמוד בראש רשימת מועמדים לכנסת (למעט בבחירות מיוחדות). רשאיות להציע מועמד לראשות הממשלה הן מפלגה או מספר מפלגות, שמיוצגות בכנסת (היוצאת, אם יש בחירות לכנסת, ובמקרה זה עליהן להגיש גם רשימת מועמדים לבחירות לכנסת הבאה) על ידי 10 חברי כנסת ומעלה, או רשימה לכנסת (למעט בבחירות מיוחדות) ש-50,000 בעלי זכות בחירה הצהירו על תמיכתם במועמדה לראשות הממשלה.
החוק קבע שראש הממשלה הנבחר חייב להציג ממשלה בפני הכנסת תוך 45 יום מפרסום תוצאות הבחירות, ולקבל את אמון הכנסת בממשלה שהציג (אם הכנסת לא תביע אמון בממשלה, היא תתפזר וייערכו בחירות חדשות לכנסת ולראשות הממשלה). אם לא יציג את הממשלה, ייערכו בחירות מיוחדות. הכנסת יכולה בכל עת, ברוב של 61 מחבריה, להביע אי-אמון בראש הממשלה, אך בכך היא תחליט גם על התפזרותה וייערכו גם בחירות לכנסת (החלטה זו נועדה להגביר את יציבות הממשלה). לחלופין, הכנסת יכולה להעביר מכהונתו ראש ממשלה, ברוב של 61 מחבריה בגלל עבירה שיש בה קלון, או ברוב של 80 מחבריה מכל סיבה אחרת, ואז ייערכו בחירות מיוחדות והכנסת לא תפוזר; הכנסת יכולה גם להעביר שר מכהונתו, ברוב של 70 חברי כנסת. אם ראש הממשלה התפטר, נפטר או חדל לכהן כחבר כנסת (למעט במקרה שהוא לא היה חבר כנסת ונבחר בבחירות מיוחדות כמועמדה של מפלגה), ייערכו בחירות מיוחדות.
החוק קבע במקור הגבלות על מספר השרים וסגני השרים: נקבע שהממשלה תכלול בין 8 ל-18 שרים, ולא יותר מ-6 סגני שרים. ההגבלות על מספר השרים (למעט ההגבלה שיהיו לפחות 8 שרים) וסגני השרים בוטלו בשנת 1999.
החוק נתן סמכויות רחבות לראש הממשלה לצרף שרים לממשלתו, להעביר שרים וסגני שרים מכהונתם, לקבוע ולשנות את חלוקת התפקידים בין השרים, להעביר סמכויות וחובות בין השרים ושטחי פעולה בין המשרדים, לקבוע ולשנות את משרדי הממשלה, ולמנות ועדות שרים. פעולות אלה לא דרשו את אישור הכנסת, מלבד העברת סמכויות וחובות שנקבעו בחוק בין השרים. החוק העניק לראש הממשלה קול נוסף במקרה של שוויון בהצבעה על החלטת ממשלה.
החוק תיקן מספר תיקונים נוספים בשיטת המשטר, שנשארו תקפים גם לאחר ביטולו:
חובה לפרסם הסכמים קואליציוניים והסכמים בנושאים דומים ולמסור אותם למזכיר הכנסת, עד 48 שעות לפני הבחירות או 24 שעות לפני הצגת הממשלה או הצבעת אי-האמון, ואין לערוך הסכמים לאחר מועד זה. בנוסף, אין לתת התחייבות בעניין אי-העברת אדם מתפקידו בגוף ציבורי, ואין לתת ערבות בנושא.
הכנסת תתפזר אם לא יתקבל חוק תקציב המדינה תוך שלושה חודשים מתחילת השנה; עד אז ינהגו לפי התקציב של השנה הקודמת.
ראש הממשלה רשאי, בהסכמת נשיא המדינה, לפזר את הכנסת אם נוכח שקיים בה רוב המתנגד לממשלה ("כנסת לעומתית"). לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה בשנת 2001, נוסף סייג לאפשרות זו, לפיו הכנסת יכולה להציע מועמד לראשות הממשלה שתומכים בו 61 חברי כנסת, במקום להתפזר.
תקנות שהתקין שר הקובעות ענישה פלילית בשל הפרתן ייכנסו לתוקף רק לאחר אישור ועדה של הכנסת.
הכרזה על מצב חירום תהיה לתקופה של שנה לכל היותר (לפני כן היא לא הייתה קצובה בזמן), וכך הכנסת חייבת מדי שנה להחליט האם להאריך את מצב החירום. עד היום הכנסת האריכה את מצב החירום מדי שנה.
תקנות לשעת חירום לא יכולות למנוע פניה לערכאות, לקבוע ענישה למפרע, או להתיר פגיעה בכבוד האדם.
ניתן לפתוח במלחמה רק מכוח החלטת ממשלה, ויש להודיע עליה לוועדת החוץ והביטחון ולמליאת הכנסת. גם על פעולות צבאיות יש להודיע לוועדת החוץ והביטחון.
הממשלה חייבת למסור מידע לכנסת ולוועדות, וניתן לחייב שר או עובד מדינה להופיע בפניהן (ניתן לחייב עובד מדינה להופיע רק בפני הוועדות ולא בפני המליאה).
40 חברי כנסת יכולים, אחת לחודש, לחייב את ראש הממשלה להגיע לדיון במליאת הכנסת בנושא שיקבעו.
החוק קבע לראשונה שריון לחוק יסוד: הממשלה החדש: ניתן לשנותו רק ברוב של 61 חברי כנסת, בקריאה הראשונה, השנייה והשלישית. רוב זה הושג לצורך ביטול הבחירה הישירה בשנת 2001.
תהליך חקיקת החוק
ארבע הצעות חוק פרטיות שמהן הורכב החוק הסופי הוצעו על ידי מגוון חברי כנסת ועברו בקריאה טרומית ב-19 במרץ 1990, ארבעה ימים לאחר הצעת האי אמון. ההצעות עברו בניגוד לעמדת הממשלה כפי שהובאה בידי שר המשפטים, דן מרידור. הצעות החוק הובאו ללא שינוי על ידי ועדת חוקה, חוק ומשפט לדיון בקריאה ראשונה ועברו כולן בקריאה ראשונה ב-28 במאי 1990.
במהלך הדיון בוועדה לקראת הקריאה השנייה והשלישית אוחדו כל הצעות החוק להצעה אחת שמטרתה להנהיג בחירה ישירה של האזרחים בראש הממשלה ולהגביר את יציבות הממשלה, תוך מתן אפשרות פיקוח מוגברת לכנסת (בין היתר בנוגע לתקנות ולהכרזה על מצב חירום). הצעת החוק המקורית לא דרשה את אמון הכנסת כתנאי להקמת הממשלה, ואפשרה להביע אי-אמון בראש הממשלה (שגורר גם את התפזרות הכנסת) או להעביר שר מכהונתו ברוב של 70 חברי כנסת, או להדיח את ראש הממשלה ברוב של 80 חברי כנסת, וכן נקבע כי היא תחול כבר בבחירות הקרובות (הבחירות לכנסת השלוש עשרה). שני מרכזי המפלגות הגדולות, מפלגת העבודה והליכוד, קיבלו החלטות בנוגע לתמיכת המפלגות בחוק: מפלגת העבודה החליטה לתמוך בחוק, והליכוד החליט להתנגד לו.
בין נימוקי התומכים בהצעה:
במצב בו הממשלה צומחת מתוך הכנסת, מפלגות קטנות שהיו לשון מאזנים זכו לכוח רב הרבה יותר מגודלן היחסי, בשל יכולתן לקבוע למעשה מי יהיה ראש הממשלה. מצב זה יתבטל באמצעות הבחירה הישירה, בה העם עצמו יקבע מי יהיה ראש הממשלה.
הממשלה תהיה יציבה יותר ויהיה קשה יותר להפיל אותה.
סמכותו של ראש הממשלה תנבע מהעם, ולכן מעמדו יהיה חזק יותר.
המתנגדים הזהירו, בין היתר, ממצב שבו המפלגות הקטנות יגדלו (כיוון שהמצביעים יבחרו במפלגה המועדפת עליהם ביותר, לאחר שיבטיחו את תמיכתם בראש הממשלה מטעם מפלגה גדולה) ולכן כוחן של המפלגות הגדולות יהיה קטן יותר ויהיה דווקא קשה יותר להקים ממשלה. בנוסף, המתנגדים הצביעו על קשיים וסתירות שהיו להשקפתם בהצעת החוק.
ההצעה, שלה הוגשו הסתייגויות רבות, הובאה בפני הכנסת לקריאה שנייה ושלישית ב-2 בינואר 1992, ונערך עליה דיון ארוך וטעון שנמשך ב-6 בינואר וב-7 בינואר. בשעה 1:17 בלילה החלו ההצבעות. במהלך ההצבעות התקבלו מספר הסתייגויות ששינו את החוק, על חודו של קול: בין היתר, נקבע שמינוי השרים דורש את אישור הכנסת, שהצעת אי-אמון יכולה להתקבל ברוב של 61 (ולא 70) ושקבלתה לא תדרוש את התפזרות הכנסת, ושיבוטלו המגבלות החדשות שהוסיף החוק על תקנות לשעת חירום. נוסף על כך, בקריאה שנייה נדחו מספר סעיפים מהותיים בהצעה. לכן הופסקה ההצבעה, וב-13 בינואר החליטה הכנסת להחזיר את הצעת החוק לוועדה לדיון נוסף.
ב-18 במרץ 1992 הובאה מחדש בפני הכנסת הצעת החוק, שבה נערכו שלושה תיקונים, שנענו לחלק מההסתייגויות שהתקבלו אך לא לכולן:
נקבע שהממשלה, לאחר שכוננה, תהיה חייבת לקבל את אמון הכנסת. כלומר, עליה לקבל רוב בכנסת, לפחות בתחילת כהונתה.
נקבע שהצעת אי אמון יכולה להתקבל ברוב מוחלט של 61 חברי כנסת (במקום 70). עם זאת, קבלה הצעה כזו עדיין תדרוש את התפזרות הכנסת.
נקבע שהחוק לא יחול על הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שההכנות לקראתן כבר היו בעיצומן, אלא רק החל מהבחירות לכנסת הארבע עשרה.
הצעת החוק אושרה בקריאה שנייה ושלישית באותו יום והפכה לחוק, כאשר 55 חברי כנסת הצביעו בעד החוק בקריאה השלישית ו-32 התנגדו. בעד החוק הצביעו גם מספר חברי כנסת מהליכוד, למרות המשמעת הסיעתית, ובהם בנימין נתניהו (סגן שר במשרד ראש הממשלה, ולימים ראש הממשלה הראשון שנבחר לפי החוק החדש) ואוריאל לין (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, שניהל את הדיונים בהם עוצב החוק, ונימק בדיון את חשיבותו של החוק).
במערכת הבחירות לכנסת השלוש עשרה עמד יצחק רבין בראשות מפלגת העבודה, שתמכה בחוק הבחירה הישירה. על אף שהחוק טרם חל בבחירות אלה, התגלו כבר אז מרכיבים אישיים במערכת הבחירות, כשהמפלגה ביססה את תעמולת הבחירות שלה על דמותו עם הססמה "ישראל מחכה לרבין". מפלגת העבודה זכתה בבחירות אלה, תוצאה שכונתה "המהפך השני".
מערכות הבחירות שכללו בחירה ישירה
הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה
שמאל|ממוזער|150px|בנימין נתניהו
החוק יושם לראשונה בבחירות 1996, אז הצביעו אזרחי ישראל בשני פתקים נפרדים - קול אחד לרשימה לכנסת, וקול נפרד למועמד לראשות הממשלה. בבחירות ניצח בנימין נתניהו, על אף שמפלגתו הליכוד הייתה רק המפלגה השנייה בגודלה בכנסת, ומנתה רק 22 חברי כנסת (הרשימה המשותפת, ליכוד-גשר-צומת, קיבלה 32 מנדטים). בבחירות האלה ירד כוחן של המפלגות הגדולות, והופיעו רשימות רבות שהתעסקו בנושא אחד או במגזר מסוים.
להלן שש הרשימות שזכו במספר הקולות הרב ביותר:
מפלגת העבודה - 34 מנדטים
הליכוד-גשר-צומת - 32 מנדטים
ש"ס - 10 מנדטים
המפד"ל - 9 מנדטים
מרצ - 9 מנדטים
ישראל בעלייה - 7 מנדטים
תוצאות הבחירות לראשות הממשלה:
בנימין נתניהו - 50.5%
שמעון פרס - 49.5%
הבחירה הישירה הביאה להצבעה למפלגות מגזריות והקטינה את כוחן של המפלגות הגדולות. ש"ס החרדית, המפד"ל הדתית וישראל בעלייה מפלגת העולים קיבלו קולות רבים מבני המגזרים אליהם פנו, בעוד שהמפלגות הגדולות פנו לציבור כולו. בנימין נתניהו הקים לבסוף קואליציה שהסתמכה על הליכוד-גשר-צומת, ש"ס, המפד"ל, ישראל בעלייה, יהדות התורה, הדרך השלישית ומולדת (שבע סיעות שבסך הכול מהוות 68 ח"כים). ממשלת ישראל העשרים ושבע כיהנה כשלוש שנים בלבד.
הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה
בבחירות הבאות, ב-1999, זכתה ישראל אחת (רשימתו של ראש הממשלה הנבחר, אהוד ברק, שהורכבה ממפלגות העבודה, גשר ומימד) ב-26 מנדטים בלבד, ותהליך הפיצול הפרלמנטרי והתחזקות המפלגות הקטנות העמיק.
שש הרשימות שזכו במספר הקולות הרב ביותר באותן בחירות:
ישראל אחת - 26 מנדטים
הליכוד - 19 מנדטים
ש"ס - 17 מנדטים
מרצ - 10 מנדטים
שינוי - 6 מנדטים
מפלגת המרכז - 6 מנדטים
הבחירות לראשות הממשלה:
אהוד ברק - 56.08%
בנימין נתניהו - 43.92%
לבסוף הרכיב ברק ממשלה שהשתתפו בה ישראל אחת, ש"ס, מרצ, מפלגת המרכז, ישראל בעלייה, המפד"ל ויהדות התורה. בתמיכת הסיעות הערביות, היה לברק רוב של 85 ח"כים (מ-10 סיעות שונות).
ממשלת ישראל העשרים ושמונה כיהנה רק שנה ו-8 חודשים. התפטרות ברק ב-7 בדצמבר 2000 הביאה לבחירות חדשות.
הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה - 2001
בפברואר 2001 נערכו הבחירות האחרונות לראשות הממשלה. בבחירות ניצח אריאל שרון מהליכוד. גודל סיעתו (19 ח"כים) גרם לו להרכיב קואליציה רחבה עוד יותר, שנשענה על בערך 9 סיעות ורוב של פחות מ-80 ח"כים.
ביטול החוק
חוק הבחירה הישירה הביא למצב בו רבים שקודם לחוק הצביעו למפלגתו של מי שרצו שיהיה ראש הממשלה (אחת המפלגות הגדולות), הצביעו בפתק הצהוב לראש הממשלה ובפתק השני הצביעו למפלגה אחרת ששיקפה יותר את השקפת עולמם או למפלגה שייצגה את המגזר שלהם. תוצאה זו גרמה להחלשת כוחו של ראש הממשלה הנבחר, שמצא את עצמו עומד בראש מפלגה קטנה יחסית. עובדה זו הייתה הגורם העיקרי להחזרת השיטה הקודמת של משטר פרלמנטרי טהור.
ב-27 במאי 1998, במהלך כהונת הכנסת הארבע עשרה, אושרה בקריאה טרומית (ברוב של 50 מול 45 חברי כנסת, וביוזמת חברי הכנסת עוזי לנדאו ויוסי ביילין) הצעת חוק לביטול הבחירה הישירה (למעשה, כמו חוק הבחירה הישירה עצמו, הייתה זו הצעה לחוק יסוד: הממשלה חדש שיחליף את חוק היסוד הקיים), למרות התנגדותם של מנהיגי המפלגות הגדולות, בנימין נתניהו (מנהיג הליכוד וראש הממשלה) ואהוד ברק (מנהיג מפלגת העבודה ויושב ראש האופוזיציה), ולמרות התנגדותה של הממשלה, אך בתמיכת חברי כנסת ממפלגות רבות (כולל הליכוד והעבודה). במקביל, התנהל מסע ציבורי שקרא לביטול החוק. המשך שלבי החקיקה דרש רוב של 61 חברי כנסת לפחות בכל אחת משלוש הקריאות. ההצעה אושרה לקריאה ראשונה למרות התנגדותו של יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, חנן פורת, וב-21 בדצמבר 1998 אושרה בקריאה ראשונה ברוב של 62 תומכים מול 57 מתנגדים. באותו יום החליטה הכנסת על פיזורה.
לאחר הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה ניסו המציעים לחדש את הליכי החקיקה. לאחר היחלשות ממשלתו של אהוד ברק, שהיה מתומכי הבחירה הישירה, התחדש הדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט, וב-12 בדצמבר 2000 החליטה הוועדה להציע לכנסת להחיל דין רציפות על הצעת החוק. ההצעה אושרה על ידי מליאת הכנסת ב-1 בינואר 2001. הדיון בהצעה התחדש בוועדה לאחר הבחירות, שבהן נבחר אריאל שרון, ולבסוף אישרה הכנסת ב-7 במרץ 2001 (ביום הקמת הממשלה החדשה בראשות אריאל שרון, ובתמיכתו) בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק לביטול הבחירה הישירה, ברוב של 72 תומכים מול 37 מתנגדים בקריאה השלישית, החל מהבחירות לכנסת השש עשרה שנערכו בשנת 2003.
החוק החדש לא חזר בדיוק לשיטה המקורית, אלא הוסיף לה תיקונים. 9 התיקונים שצוינו לעיל נותרו על כנם. נוסף על כך, נקבע "אי אמון קונסטרקטיבי" - בהצעת אי אמון חייבים לציין את שמו של חבר הכנסת המועמד להרכבת הממשלה, ואם ההצעה מתקבלת, הוא ירכיב את הממשלה (הכנסת תתפזר רק אם הוא לא יצליח בכך)מאז החוק שונה, כך שהצעת אי-אמון היא למעשה אישור של ממשלה חדשה ולא רק הצעה למועמד להרכבת ממשלה. התיקון אושר במרץ 2014.. גם החוק החדש היה משוריין כך שאפשר לשנותו רק ברוב של 61 חברי כנסת.
ראו גם
הצעות לשינוי שיטת הממשל בישראל
לקריאה נוספת
גדעון אלון, בחירה ישירה - המאבקים והדרמה אשר הולידו בישראל את הבחירה הישירה של ראש הממשלה, הוצאת ביתן, 1995
גדעון דורון, המהפכה האלקטורלית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996.
קישורים חיצוניים
חוק-יסוד: הממשלה (בחירה ישירה), באתר הכנסת
הערות שוליים
קטגוריה:חוק יסוד: הממשלה
קטגוריה:ישראל: בחירות
הממשלה (בחירה ישירה)
קטגוריה:ישראל: חוקים שבוטלו
קטגוריה:הכנסת השתים עשרה: חקיקה
קטגוריה:שיטות בחירות | 2024-10-16T11:50:15 |
בחירה ישירה לראשות הממשלה | הפניה חוק יסוד: הממשלה (בחירה ישירה) | 2015-11-22T04:42:33 |
כנסת ישראל (ארגון) | כנסת ישראל היה הארגון הכללי של יהודי ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי.
כבר בתקופה העות'מאנית נעשו ניסיונות להקים מוסדות אוטונומיים יהודיים. במסגרת זאת הוקמו בתי דין רבניים בעלי סמכות שיפוט מלאה בענייני אישות. בשנת 1903 נעשה ניסיון על ידי מנחם אוסישקין להקים מסגרת ארגונית אוטונומית כוללת בארץ ישראל שנקראה הכנסייה הארצישראלית.
כנסת ישראל נוסדה לאחר תחילת המנדט הבריטי, ב-19 באפריל 1920. אז נערכו הבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהכריזה על עצמה כ"מוסד עליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של העם העברי בארץ ישראל ובאת כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ". אספת הנבחרים בחרה מתוכה את חברי הוועד הלאומי, שהיה הרשות המבצעת, והכירה בהסתדרות הציונית העולמית כ"אחראית על השאלות הקשורות בהקמת הבית הלאומי". הארגון, שכלל את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, למעט החרדים, זכה להכרה של שלטונות המנדט רק ב-29 בדצמבר 1927. החוגים החרדיים התנגדו לארגון זה, בעיקר עקב מתן זכות לנשים לבחור ולהיבחר, ודרשו הקמת ארגון נוסף שייצג את הציבור החרדי. בראש הארגון עמדו אספת הנבחרים והוועד הלאומי. לכנסת ישראל הייתה כפופה הרבנות הראשית שבראשה שני הרבנים הראשיים, האשכנזי והספרדי. כן היו כפופים לה ועדי הקהילות. כנסת ישראל בטלה עם קום המדינה ורוב סמכויותיה נכללו באחריות המדינה. בית הנבחרים של מדינת ישראל נקרא אף הוא בשם הכנסת.
כנסת ישראל נהגה לגבות מיסים שונים מקרב הציבור, כמו למשל מס מצות עבור רכישת מצות שעל הקופסה הייתה חותמת "שולם מס מצות".
מוסדות כנסת ישראל
כחברי כנסת ישראל נחשבו כל יהודי א"י הרשומים ב"פנקס הבוגרים של כנסת ישראל". בעקבות לחץ של אגודת ישראל ניתנה רשות לכל יהודי שיחפוץ בכך למחוק את שמו מפנקס זה.
אספת הנבחרים: היא המוסד העליון ליהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. נערכו בחירות בשנים 1920, 1925, 1931 ובשנת 1944. האספה החליטה, כאמור, כי היא: "המוסד העליון לשיפור ענייניו הציבוריים הלאומיים של העם העברי בארץ ישראל ונציגתו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ". עד קום המדינה (וביטול כנסת ישראל) כהנו כנשיאי הוועד הלאומי יצחק בן-צבי, יעקב טהון, דוד ילין, פנחס רוטנברג ודוד רמז.
הוועד הלאומי: היה המוסד העליון והזרוע המבצעת של אספת הנבחרים של היישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי. הוועד הלאומי קיבל מיד לאחר הקמתו הכרה בכתב מאת הנציב העליון הרברט סמואל, אך רק בשנת 1928 התקבלה הכרה רשמית מטעם שלטונות בריטניה ב"כנסת ישראל" וב"וועד הלאומי".
במשך כל תקופת קיומה, בלטה חולשתה של כנסת ישראל. חולשה זו נבעה ממספר גורמים:
החוגים החרדיים שהתנגדו למסגרת זו והשתדלו אצל השלטונות הבריטיים נגד הארגון.
היחס העוין של המנדט הבריטי למוסדות השלטון היהודיים.
הימין שראה במוסדות אלו ארגונים של השמאל ומיעט בשיתוף פעולה עמם.
חוסר מתמיד במשאבים כספיים.
האופי הלא דמוקרטי של הבחירות. הבחירות התקיימו רק לעיתים רחוקות ובישובים מסוימים הן כלל לא התקיימו (למשל, ירושלים).
השותפים העיקריים למוסדות היו מפלגות הפועלים, "הפועל המזרחי" וחלק מהציונות הכללית ומ"מזרחי". בזמן מלחמת העולם השנייה עסקו הוועד הלאומי וההסתדרות הציונית בגיוס יהודים מארץ ישראל למלחמה בגרמניה הנאצית.
ב-1 במרץ 1948 החליטה מליאת הוועד הלאומי על הקמת מנהלת העם של מדינת ישראל שתכלול את חברי הנהלת הסוכנות בא"י, הנהלת הוועד הלאומי ועוד נציגי מספר גופים. המוסדות החילוניים של כנסת ישראל חדלו לפעול עם הקמת המדינה.
הערות שוליים
קטגוריה:המנדט הבריטי
קטגוריה:ארגונים ומוסדות ביישוב | 2024-06-04T04:42:22 |
מסכת נידה | ממוזער|400px|כותרת מעוטרת למסכת נדה בש"ס מהדורת פרנקפורט ה'ת"פ
מסכת נידה היא המסכת השביעית בסדר טהרות שבמשנה, ויש בה עשרה פרקים.
המסכת עוסקת בעיקרה בטומאת נידה המופיעה בתורה, ובאופן ההיטהרות מטומאה זו. טומאת נידה היא טומאת אישה בזמן הווסת, או בלשון חז"ל – "שיצא דם ממקורה". משמעות טומאה זו היא הן ביחס לדיני טומאה וטהרה והן ביחס לאיסור יחסי אישות עם בעלה. כמו כן עוסקת הגמרא של מסכת זו בנושאי הלכות טהרה באופן כללי, יסודות בדינים וכללים שונים.
בניגוד לשאר המסכתות בסדר טהרות, ההלכות במסכת נידה רלוונטיות גם בעת המודרנית, על אף שבית המקדש עומד בחורבנו ואין נוהגים בדיני טומאה וטהרה.
מסכת זו נחשבת אחת המסכתות הקשות בכל הש"ס, יחד עם המסכתות עירובין ויבמות (וסימנן: ענ"י).
המסכת היא היחידה ממסכתות סדר טהרות שיש לה תלמוד על הסדר. בתלמוד הבבלי יש בה 72 דפים (על כל המסכת), לעומת 13 דפים בלבד בתלמוד הירושלמי, הואיל ויש בידינו רק ארבעה פרקים מהתלמוד הירושלמי על המסכת. עם זאת, ידוע מדברי התוספות שהיה ירושלמי לפחות עד פרק שביעי.
מיקומה של המסכת בסדר טהרות
לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, לאחר שהסתיים העיסוק בטומאות הכלליות לכל מין האדם, הגיע העיסוק בטומאה הפרטית לנשים.
פרקי המסכת
שמאי אומר (שבע משניות).
כל היד המרבה לבדוק (שבע משניות).
המפלת חתיכה (שבע משניות).
בנות כותים (שבע משניות).
יוצא דופן (תשע משניות).
בא סימן (ארבע עשר משניות).
דם הנדה (חמש משניות).
הרואה כתם (ארבע משניות).
האשה שהיא עושה צרכיה (אחת עשר משניות).
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות (שמונה משניות).
בסך הכול יש במסכת 79 משניות.
קישורים חיצוניים
תוספתא, מסכת נידה מאתר "סנונית"
תלמוד בבלי, מסכת נידה, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
נידה
נידה, מסכת
קטגוריה:טהרת המשפחה
קטגוריה:הלכות נידה | 2024-04-29T13:25:40 |
הסכם בלפאסט | REDIRECT הסכם יום שישי הטוב | 2004-12-19T17:07:30 |
השואה: 1944–1945 | גם כאשר ברור היה יותר מכל לגרמנים שהם מפסידים במלחמה, גם כאשר הם ראו שהצבא האדום מגיע לפאתי וינה, ורשה ואף ברלין – הם המשיכו והתעקשו לבצע את מדיניות הפתרון הסופי וניסו גם ברגעים האחרונים של המלחמה לרצוח כמה שיותר יהודים, באמצעות צעדות מוות שנועדו להתיש את היהודים שבועות ספורים, ואף ימים ספורים, טרם ישתחררו לחופשי מן המשטר הנאצי.
לקראת הסוף (1944-5.1945)
1944
15 בינואר – שחרור ברדיצ'ב בידי הצבא האדום.
27 בינואר – הסרת המצור על לנינגרד אחרי כשנתיים וחצי.
22 בינואר – שחרור קריבוי בידי הצבא האדום.
25 בינואר – נזק רב לתעשייה הצבאית הגרמנית בעקבות הפצצת המפעל למסבים שוויינפורט.
12 במרץ – שחרור אומן בידי הצבא האדום.
15 במרץ – תחילת שחרור של טרנסניסטריה בידי הצבא האדום.
17 במרץ – בריחת אסירים ממחנה קולדיצ'בו. 75 מתוך 99 הבורחים הגיעו ליחידות פרטיזנים בייחוד ליחידת פרטיזני ביילסקי. השאר נתפסו.
19 במרץ – כיבוש הונגריה בידי הגרמנים בעקבות ניסיונם של ההונגרים לפרוש מן המלחמה.
27 במרץ – רציחת 1,800 יהודים בקובנה, בעיקר זקנים וילדים.
5 באפריל – הנהגת אות קלון בצבע צהוב ליהודי הונגריה.
15 באפריל –
15 אסירים מפונאר שהועסקו בשריפת גוויות הנרצחים הצליחו לברוח ולהגיע את הפרטיזנים. 65 אחרים נהרגו בניסיון הבריחה.
שחרור טרנופול בידי הצבא האדום.
16 באפריל – תחילת ריכוזם של יהודי קרפטורוס לקראת שילוחם לאושוויץ-בירקנאו.
2 במאי – בואו של משלוח ראשון של יהודים מהונגריה לאושוויץ.
9 במאי – שחרור סבסטופול בידי הצבא האדום.
13 במאי – השלמת שחרור של קרים בידי הצבא האדום.
15 במאי – במשך כמעט חודשיים מגורשים 437,000 יהודים מהונגריה. רובם שולחו לאושוויץ ונרצחו מיד עם הגעתם.
4 ביוני – שחרור רומא בידי בעלות הברית.
6 ביוני –
נחיתת בעלות הברית בנורמנדי שבצפון צרפת.
מאסרם של 1,800 יהודים בקורפו ושילוחם לאושוויץ.
10 ביוני – טבח ביושבי הכפר אורדור-סור-גלאן שבצרפת בידי הגרמנים.
17 ביוני – ריכוז יהודי בודפשט ב"בתים יהודיים" מסומנים במגן דוד.
23 ביוני – עד ל-14 ביולי שולחו היהודים מלודז' למחנה ההשמדה חלמנו.
3 ביולי – שחרור מינסק בידי הצבא האדום.
7 ביולי – הוראת מיקלוש הורטי, עוצר הונגריה, להפסיק את גירוש היהודים מהונגריה. כעבור יומיים נפסקו הגירושים.
8 ביולי – חיסול גטו קובנה. 2,000 יהודים נרצחו ו-4,000 הוצעדו למחנות בגרמניה.
10 ביולי – בואם של 222 בעלי רישיונות עלייה מברגן-בלזן לחיפה.
13 ביולי – שחרור וילנה בידי הצבא האדום.
20 ביולי – ניסיון התנקשות בהיטלר. הניסיון נכשל.
21 ביולי – פשיטות על בתי מחסה לילדים בצרפת. 300 ילדים וכן צוות העובדים נלקחו למחנה דרנסי ומשם לאושוויץ.
23 ביולי – ביקור משלחת הצלב האדום בטרזיינשטט.
24 ביולי –
שחרור לובלין בידי הצבא האדום ושחרור מיידנק. גילוי תאי הגזים במיידנק.
"הוועד לשחרור לאומי" עבר ללובלין והפך לממשלה זמנית פולנית.
26 ביולי – שילוח אחרוני היהודים בראדום לאושוויץ.
27 ביולי – שחרור דוינסק בידי הצבא האדום.
28 ביולי –
מצעד המוות הגדול הראשון עם פינוי מחנה גנשה בוורשה והעברת אסיריו לקונטו – 1,000 מתוך 3,600 האסירים שהוצעדו נרצחו בדרך.
שחרור ברסט-ליטובסק בידי הצבא האדום.
31 ביולי – התקדמות הצבא האדום עד למבואות פרגה שממול לוורשה.
1 באוגוסט –
פרוץ מרד ורשה הפולני.
שחרור קובנה בידי הצבא האדום.
7 באוגוסט – עד סוף החודש המשיכו שילוחיי יהודים מלודז' לאושוויץ.
12 באוגוסט – שחרור פירנצה בידי בעלות הברית.
15 באוגוסט – נחיתת בעלות הברית בדרום צרפת.
17 באוגוסט – בואם של 1,700 יהודים מרודוס לאושוויץ.
20 באוגוסט –
מתקפת הצבא האדום בבסרביה.
כניעת הצבא הגרמני המכותר בפליז שבצרפת.
25 באוגוסט – שחרור פריז.
28 באוגוסט – פרוץ המרד הלאומי בסלובקיה.
3 בספטמבר –
משלוח אחרון של יהודים ממחנה וסטרבורק לאושוויץ.
שחרור בריסל.
משלוח אחרון של יהודים מבלגיה ב"מבצע אילטיס".
4 בספטמבר –
שחרור אנטוורפן בידי בעלות הברית.
הפסקת הלחימה בחזית פינלנד.
9 בספטמבר – כניעת בולגריה לסובייטים.
17 בספטמבר – הקרב על ארנהם נכשל.
18 בספטמבר – רציחתם של 2,900 יהודים ו-100 שבויי מלחמה סובייטים שהיו כלואים מחנה הריכוז קלוגה. הם נרצחו בלגדי.
28 בספטמבר – שחרור מחנה הריכוז קלוגה בידי הצבא האדום. נמצאו בו 85 יהודים שהסתתרו.
2 באוקטובר – כניעת המורדים הפולנים בורשה. הגרמנים החלו בהריסת ורשה.
6 באוקטובר – כניסת הצבא האדום להונגריה.
7 באוקטובר – מרד הזונדרקומנדו באושוויץ. המורדים פוצצו את אחד מתאי הגזים. כל המורדים נהרגו.
13 באוקטובר – שחרור ריגה בידי הצבא האדום.
15 באוקטובר – כינון ממשלה של מפלגת "צלב החץ" הפרו־נאצית בהונגריה בראשותו של פרנץ סלשי.
20 באוקטובר – שחרור בלגרד בידי הצבא האדום והפרטיזנים היוגוסלבים.
8 בנובמבר – חידוש הגירושים של יהודי הונגריה – יותר מ-70,000 יהודים הוצעדו במצעד רגלי לעבר גבול אוסטריה.
13 בנובמבר – הקמת גטו בודפשט ליהודים מחוסרי תעודות חסות של מדינות זרות.
24 בנובמבר – שחרור סטרזבור (שטרסבורג) בידי הצרפתים.
16 בדצמבר – 'הקרב על הבליטה' בארדנים – מתקפתם הגדולה האחרונה של הגרמנים – תחילה זכו בהישגים גדולים, אך כעבור שבוע נבלמו ונותרו מדולדלים לחלוטין.
26 בדצמבר – השלמת כיתורה של בודפשט בידי הסובייטים.
1945
3 בינואר – מתקפת נגד של האמריקאים בקרב הארדנים.
12 בינואר –
פתיחת מתקפה מחודשת של הצבא האדום בפולין.
מרד אסירי חלמנו. 47 עובדי הכפייה היהודים האחרונים בחלמנו התקוממו. האס-אס רצחו את כולם. רק אחד שרד.
15 בינואר - תחילת צעדות מוות ממחנות משנה באזור קניגסברג (Königsberg) ובהן 7,000-5,000 אסירים יהודים, רובם נשים. בפלמניקן נרצחו כ-3,000 מהם. רק כ-200–400 שרדו.
16 בינואר –
שחרור קילצה בידי הצבא האדום. רק 25 יהודים מסתתרים נותרו בעיר.
השלמת שחרור של כל בליטת הארדנים.
פשט (Pest), חצי מהעיר בודפשט, שוחררה בידי הצבא האדום ובה כ-70,000 יהודים. כ-25,000 שרדו בחסות דיפלומטית ו-25,000 נוספים חיו במסתור, חלקם עם תעודות מזויפות.
17 בינואר –
שחרור ורשה בידי הצבא האדום. העיר הייתה הרוסה לגמרי.
הגרמנים מפנים בצעדות מוות אסירים ממחנות משנה של אושוויץ: מחנה הריכוז נוי-דאקס שביאבוז'נו ובו כ-3,500 אסירים, ומחנה הריכוז סוסנוביץ 2.
18 בינואר – תחילת פינויו של אושוויץ-בירקנאו. 58,000 אסירים, רובם יהודים, נשלחו בצעדות המוות למחנות אחרים וכ-15,000 מהם נספו בדרך.
19 בינואר – שחרור לודז' וקרקוב בידי הצבא האדום.
25 בינואר –
הוצאת 4,000 יהודים ממחנה בלכהמר עם פינויו והצעדתם במצעד מוות לגרוס-רוזן. 1,000 מהם נספו במצעד.
136 יהודים בעלי דרכונים דרום אמריקאיים הגיעו מברגן-בלזן לשווייץ.
עד 25 באפריל הוצאו 50,000 יהודים ממחנה הריכוז שטוטהוף וממחנות המשנה שלו והוצעדו בצעדות המוות. במצעדים נספו 26,000.
26 בינואר - תחילת צעדת המוות מקניגסברג לפלמניקן. בתוך 24 שעות נרצחו כ-1,500 מבין 4,500 הצועדים.
27 בינואר – שחרור אושוויץ בידי הצבא האדום. במקום נמצאו 7,600 אסירים.
31 בינואר - תחילת הטבח של כ-3,000 ניצולי צעדת המוות מקניגסברג לפלמניקן (Palmnicken) על חוף הים בעיירה. הטבח נמשך עד 5 בפברואר.
2 בפברואר - רצח 1,200 אסירים יהודים במחנה ליברוזה (Lieberose), מחנה משנה של זקסנהאוזן. הרצח נמשך עד 4 בפברואר.
4 בפברואר – עד 12 בחודש נערכה ועידת יאלטה, בהשתתפות סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל.
5 בפברואר –
העברתם של 1,200 יהודים מבוהמיה ומוראביה לשווייץ בסיוע הצלב האדום הבינלאומי.
שחרור מנילה בידי האמריקאים.
13 בפברואר –
השלמת השחרור של בודפשט בידי הצבא האדום עם שחרור בודה.
מחנה הריכוז גרוס-רוזן שוחרר על ידי הצבא האדום
19 בפברואר – נחיתת האמריקאים באיוו ג'ימה.
7 במרץ – שחרור קלן בידי האמריקאים.
29 במרץ – חדירת הצבא האדום לאוסטריה.
30 במרץ – שחרור דנציג בידי הצבא האדום.
1 באפריל – נחיתת האמריקאים באוקינווה.
3 באפריל - בין 3,000 ל-4,000 יהודים יצאו בצעדת מוות ב-3 וב-5 באפריל מאורדרוף. לפני הוצאת הצועדים לבוכנוואלד נרצחו במחנה יותר מ-1,500 אסירים. עוד כ-500 נספו בצעדה עצמה.
4 באפריל – השלמת השחרור של הונגריה בידי הצבא האדום.
5 באפריל – הוצאה של יותר מ-28,250 אסירים מבוכנוואלד וממחנות המשנה שלו. 7000-8000 מהם נספו או נרצחו בפינוי.
7 באפריל - יציאת 28,000 מבין 48,000 אסירי בוכנוואלד בצעדות מוות. בין 13,000 ל-15,000 מתוך אסירי בוכנוואלד נרצחו ונספו בעת פינוי בוכנוואלד.
8 באפריל - טבח 3,000 אסירים במחנה הריכוז צלה (Celle) בהנובר.
9 באפריל –
תחילת פינויו של מחנה מאוטהאוזן.
שחרור קניגסברג.
הצבא האמריקאי שחרר את מחנה הריכוז והעבודה דורה-מיטלבאו ובו כ-2,000 גוויות של אסירים ומאות אסירים חיים. ב-25 במרס היו בו כ-34,500 אסירים ורובם הוצאו לצעדות מוות לפני השחרור.
תחילת המתקפה האחרונה של בעלות הברית באיטליה.
10 באפריל –
שחרור הנובר.
הצבא האדום שחרר את מחנה הריכוז שטרסהוף.
11 באפריל – שחרור מחנה בוכנוואלד בידי האמריקאים.
13 באפריל –
שחרור וינה בידי הצבא האדום.
כ-5,400 אסירים פונו ממחנה הרסברוק (Hersbruck), מחנה משנה של פלוסנבירג, לדכאו, רובם בצעדת מוות ומיעוטם ברכבת. כעשירית מהם נרצחו או נספו בעת הצעדה.
15 באפריל –
העברתם של 413 יהודים דנים מהפרוטקטורט לשוודיה, בסיוע הצלב האדום הבינלאומי.
הצבא האמריקאי משחרר את מחנה הריכוז נורדהאוזן ובו מאות עובדי כפייה.
17,000 נשים הוצעדו מראוונסבריק ו-40,000 גברים הוצעדו מזקסנהאוזן בצעדות מוות. אלפים נורו בפרצדורף ובפריצוואלק. הצועדים שוחררו על ידי הצבא האדום.
16 באפריל - 25,000 עד 30,000 מאסירי מחנות פלוסנבירג פונו לדכאו. מאות נרצחו בדרך.
19 באפריל – שחרור לייפציג בידי האמריקאים.
20 באפריל - כ-2,800 אסירים יהודים הוצאו לצעדת מוות ממחנה הריכוז רמסדורף. פחות משש מאות הגיעו לגטו טרזין, כשבועיים לאחר מכן. כמעט כולם נרצחו עם הגעתם. 75 שרדו.
21 באפריל – השלמת פינויו של מחנה רוונסבריק. רק חולים נותרו בו.
22 באפריל –
כוחות הצבא האדום משחררים את מחנה הריכוז זקסנהאוזן
תחילת רציחתם של מאות אסירים בתא גז במאוטהאוזן. עד סוף אפריל נרצחו במאוטהאוזן 1,200-1,400 אסירים ואסירות.
שחרור מחנה הריכוז יסנובץ.
אסירי מחנות המשנה בלנדסברג, מילדורף וקאופרינג פונו לדכאו. מבין כ-5,200 אסירי קאופרינג נספו ונרצחו כמעט אלף בצעדות המוות.
23 באפריל –
הצבא האדום הגיע עד ברלין
מחנה פלוסנבירג שוחרר על ידי הצבא האמריקאי.
26 באפריל - פינוי כ-14,000 אסירות המחנה הראשי של ראוונסבריק בצעדות מוות. ביתר מחנות ראוונסבריק היו כ-17,000 אסירים שלא פונו. במחנה הראשי הושארו 2,000-3,000 אסירות ואסירים חולים.
27 באפריל -
1,000 אסירים נרצחו בצעדת מוות שיצאה ב-20 באפריל עם כ-2,800 עובדי כפייה יהודים מרמרסדורף
שחרור מחנה הריכוז קאופרינג-לנדסברג.
28 באפריל -
צעדת מוות שיצאה מבוכנוואלד ב-7 באפריל ובה 5,000-6,000 אסירים הגיעה לדכאו. יותר ממחצית האסירים נרצחו או נספו בירי ובהרעבה.
הצלב האדום מגיע להסדר עם הגסטפו בדבר העברת 150 יהודיות מראוונסבריק לשוודיה. זו הקבוצה הראשונה מבין 3,500 נשים יהודיות ו-3,500 נשים לא יהודיות שנשלחו לשוודיה בעשרת הימים האחרונים של המלחמה.
29 באפריל –
שחרור מחנה הריכוז דכאו בידי האמריקאיים.
שחרור סלובקיה.
שחרור מחנה רוונסבריק.
עד 29 באפריל רוכזו ביער בלו ליד ויטשטוק כ-40,000 אסירים ששרדו את צעדות המוות מראוונסבריק ומזקסנהאוזן. 800-700 מתוכם נרצחו ביער לפני השחרור.
30 באפריל -
הצבא האדום משחרר את מחנה הריכוז ראוונסבריק.
אדולף היטלר מתאבד בפיהררבונקר.
כ-5,000 אסירים שפונו בצעדת המוות מדכאו שוחררו על ידי הצבא האמריקאי, רובם בבוירברג
לאחר המלחמה באירופה (5-9.1945)
מאי 1945
1 במאי –
כניעת הצבא הגרמני בצפון איטליה.
יוזף גבלס מתאבד בפיהררבונקר.
2 במאי –
שחרור ברלין בידי הצבא האדום.
הצבא האמריקאי שחרר את העיר הגרמנית שוורין. במקום נמצאו כ-20,000 אסירים שפונו ממחנות הריכוז זקסנהאוזן וראוונסבריק.
3 במאי –
מסירת טרזיינשטט על 17,247 הכלואים בה, לידי הצלב האדום הבינלאומי.
יותר מ-7,000 מבין כ-10,000 מאסירי נוינגמה נהרגו בהפצצת חיל האוויר הבריטי ובירי הגרמנים. על אוניות בנמל נוישטט אין הולשטיין.
4 במאי – יציאת האס אס ממחנה מאוטהאוזן
5 במאי -
הצבא האמריקאי משחרר את מחנה גונסקירכן. מבין 20,000 האסירים שהובאו אליו עם הקמתו, כחודש וחצי לפני כן, שרדו בו עם השחרור מעט יותר מ-5,400 אסירים. ביום זה גם הגיעה לגונסקירכן צעדת המוות האחרונה. זו יצאה ממחנה הריכוז מאוטהאוזן ב-1 במאי.
הצבא האמריקאי משחרר את מחנה הריכוז מאוטהאוזן.
7 במאי – כניעת הצבא הגרמני לבעלות הברית.
8 במאי -
שחרור גטו טרזין על ידי הצבא האדום.
הצבא האדום משחרר את מחנה גרוס-רוזן
9 במאי – כניעת הגרמנים לסובייטים.
סוף מאי - הקמת קיבוץ בוכנוואלד
יוני 1945
שליחי ועדים יהודיים משש ערים בשלזיה התחתית הקימו ועדה מחוזית של יהודי פולין כדי לתאם פעילות יהודית בפולין אחרי השואה.
הקמת מחנה העקורים פרנוואלד, ממחנות העקורים הגדולים ביותר, באזור הכיבוש האמריקני של גרמניה, מדרום מערב למינכן. בתוך שלושה חודשים גדל מספר היהודים במחנה מ-3,000 ל-5,300. פרנוואלד היה מחנה העקורים האחרון שפעל באירופה. הוא נסגר ב-1957.
22 ביוני - טרומן ממנה את ארל הריסון לראשות ועדה לשם בחינת מצבם של היהודים העקורים באירופה.
יולי 1945
1 ביולי - 41 נציגים של שארית הפליטה מרחבי בווריה התכנסו במחנה העקורים פלדאפינג והקימו גוף מייצג של שארית הפליטה.
16 ביולי - ועידת פוטסדם: לפולין הוקצו שטחים גרמניים ממזרח לנהר אודר (Oder). ברית המועצות קיבלה חלקים מגרמניה, אוסטריה, בולגריה, הונגריה, רומניה ופינלנד. גרמניה חולקה לארבעה אזורי השפעה: אזור סובייטי במזרח; אזור בריטי בצפון מערב; אזור צרפתי, בדרום מערב; ואזור אמריקני, בדרום. ברלין חולקה לארבעה אזורי שליטה תחת ארבע בעלות הברית הכובשות, לפי הדגם שבו נעשה שימוש לגבי כל גרמניה.
25 ביולי - ועידת נציגי הניצולים היהודים בגרמניה התכנסה בסן אוטיליין בהשתתפות 94 צירים שייצגו 40,000 יהודים בגרמניה ואוסטריה.
אוגוסט-ספטמבר 1945
6 באוגוסט – הטלת פצצת האטום על הירושימה
9 באוגוסט – הטלת פצצת האטום על נגסאקי
24 באוגוסט - פרסום דו"ח הוועדה בראשה עמד ארל האריסון על מצב היהודים במחנות העקורים באירופה המשוחררת. בעקבות הדו"ח הועברו העקורים היהודים למחנות נפרדים ותנאי חייהם שופרו. בעקבות הדו"ח ביקש טרומן מבריטניה לתת 100,000 אשרות הגירה לארץ ישראל עבור יהודים ניצולי שואה באירופה.
סוף אוגוסט - עלייתה ארצה של הקבוצה הראשונה מבין חברי קיבוץ בוכנוואלד
2 בספטמבר – כניעת האימפריה היפנית וסיום מלחמת העולם השנייה.
ספטמבר - ביזמתה של הנהגת היהודים במחנה העקורים ברגן-בלזן התקיים קונגרס שארית הפלטה באזור הכיבוש הבריטי בססמה "פתחו את שערי ארץ-ישראל", בהשתתפות נציגים יהודים מכל המחנות והקהילות באזור הבריטי ונציגי ארגונים יהודיים בעולם ובעיקר מאנגליה. בקונגרס נבחר הוועד המרכזי לאזור הבריטי.
17 בספטמבר - תחילת משפטם של 48 אנשי סגל מחנה ברגן-בלזן, ביניהם 16 נשים, בלינבורג (Lüneburg), בבית משפט צבאי בריטי. 11 נדונו למוות, ביניהם מפקד המחנה יוזף קרמר. ב-12 בדצמבר הוצאו להורג.
אוקטובר 1945
אוקטובר - מחנה העקורים פרנוואלד מתחיל לשמש עקורים יהודים בלבד.
12 באוקטובר - הופעת הגיליון הראשון של עיתון שארית הפליטה, "אונדזער וועג" (דרכנו). העיתון הופץ ב-20,000 עותקים וסייע באיחוד שארית הפליטה ובהצגתה בפני העולם היהודי.
18 באוקטובר - תחילת משפטי נירנברג. בית משפט בינלאומי ובו שופטים מארצות הברית, בריטניה, ברית המועצות וצרפת שפט 22 מנהיגים נאציים. הפסיקה בנוגע לפשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות נקשרה לרדיפת היהודים ולרציחתם. פסק הדין ניתן ב-30 בספטמבר וב-1 באוקטובר 1946. 12 מהנאשמים נדונו למוות.
סוף אוקטובר - ביקור בן-גוריון בגרמניה כאורחו של אייזנהאואר. בן-גוריון ביקש לשקם את העקורים היהודים, להכשירם לחקלאות ולעיסוק מקצועי ולשלוח מורים מא"י כדי לעזור בהכשרה.
נובמבר 1945
תחילת משפטי דכאו – משפטיהם של פושעי מלחמה שניהלו את מחנה הריכוז דכאו ושיטרו בו.
קישורים חיצוניים
השואה: ציר זמן, באתר יד ושם
הערות שוליים
4
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1944
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1945 | 2024-07-18T10:56:55 |
סומו | שמאל|ממוזער|250px|קטע וידאו קצר של התמודדות סומו. המתמודד השמאלי (Mankajō) ניצח
שמאל|ממוזער|250px|לוחם סומו מפיל זר, יוקוהמה 1861
שמאל|ממוזער|250px|לוחם סומו. איור משנת 1850 לערך.
שמאל|ממוזער|250px|בציור: גג המסמל מקדש שינטו, הזירה המוקפת חבל ובתוכה שני המתמודדים ושופט הזירה (גיוג'י). מחוץ לזירה השופט הראשי וחמישה שופטי עזר, שני עוזרים וארבעה מתמודדים - שניים שסיימו - מימין ושניים שעומדים להתחרות - משמאל
סוּמוֹ (ביפנית: 相撲, ברומאג'י: sumō) הוא ספורט לחימה ואמנות לחימה יפנית בו מתקיים קרב בין שני מתאבקים גדולי גוף (נקראים: ריקישי) הנאבקים בתוך זירה עגולה. הספורט יפני במקורו ונקשר בתרבות היפנית לטקסים רוחניים רבים. ביפן קיים גם סגנון סומו מודרני והוא אחד מענפי הגֶנדַאי בּודוֹ, קבוצה של אמנויות לחימה מודרניות שפותחו ביפן.
לסומו מסורת רבת שנים, וגם בתחרויות הבידוריות שנערכות כיום ביפן ומחוצה לה נערכים סביבו טקסים רבים שמקורם בתקופה בה היה הסומו חלק מדת השינטו.
במקור היפני אין חלוקה לקבוצות משקל, כך שלעיתים מתמודד נאבק ביריב הכפול ממנו במשקל.
כחלק ממאמץ להנחיל את הסומו ברחבי העולם ולהפכו לספורט אולימפי, הוקמה הפדרציה הבינלאומית לסומו. על פי חוקי הפדרציה ישנן תחרויות לפי ארבע קבוצות משקל: עד 85 ק"ג, עד 115 ק"ג, מעל 115 ק"ג, ומשקל חופשי.
בכל 300 השנים עד 1993, שבהן הסומו היה מקובל כספורט תחרותי, היו בסך הכל 63 אנשים שזכו לתואר גראנד מאסטר (יוקוזונה) וכולם היו יפנים. בסוף 1992 ובתחילת 1993 זכה אקבונו טורה, מתאבק סומו מהוואי, בשני טורנירים ברציפות, וקיבל את התואר יוקוזונה, שהוענק לראשונה למתאבק לא יפני.
הסומו הולך ומתפשט בשנים האחרונות באירופה ובארצות הברית, בעיקר בחוף המערבי ובהוואי.
עקב המשקל הגבוה של לוחמי הסומו, הלחץ הנפשי ושתיית המשקאות החריפים הרבה, תוחלת החיים הממוצעת של לוחמי סומו נמוכה בכ-10 שנים מהממוצע ביפן.
חוקים לניצחון בקרב סומו
הקריטריונים לניצחון בקרב סומו מגדירים למעשה את המפסיד ולא את המנצח:
המתאבק הראשון שנוגע ברצפה בכל איבר למעט כפות רגליו - מפסיד.
המתאבק הראשון שנוגע עם כל חלק בגופו בשטח שמחוץ לזירה העגולה - מפסיד.
מתאבק אשר משתמש בטכניקה פסולה או מבצע קִינג'יטֶה (עבירה) - מפסיד.
נפילתו של המאוואשי (אבנט) גורמת לפסילת המתאבק.
מתאבק יכול להיות מוכרז כמפסיד גם ללא קשר לחוקים אלו אם הוא מגיע למצב שהוא לא יכול להילחם ביריבו. מצב זה נדיר מאוד בסומו של ימינו.
על פי רוב, קרבות הסומו נמשכים שניות ספורות בלבד עד שאחד המשתתפים מופל לרצפה או נהדף אל מחוץ לזירה.
הדוהיו - זירת הקרב
הזירה בה נערכים קרבות הסומו נקראת ביפנית דוהיו. זוהי במה עגולה מוגבהת בקוטר 4.55 מטרים, שעליה פזורה תערובת של חול וחימר. את הזירה תוחם חבל עגול הנקרא טאווארה והוא לרוב עשוי מסיבי אורז. החבל הוא סמל שינטו של הפרדה בין קודש לחול. בתוך המעגל ישנם שני קווים לבנים אותם אסור לעבור לפני תחילת הקרב. מחוץ לחבל מפוזר חול דק מאוד אשר מכונה "עין הנחש" ואשר עוזר לשופט לקבוע אם אחד המתמודדים נגע עם גופו מחוץ לזירה.
הבאשו - הטורניר
הסומו המקצועני כיום מכיל מספר ליגות: מקואוצ'י - הליגה הבכירה, ג'וריו, מקושיטה, סאנדנמה וג'ונידאן.
ליגת המקואוצ'י מורכבת משישה טורנירים בשנה, כאשר בכל טורניר כל אחד מהמתאבקים נלחם בחמישה עשר קרבות, והמנצח הוא זה אשר זכה במרב הקרבות. אם יש שוויון אזי שני המנצחים מתחרים ביניהם בקרב נוסף.
הדרגות בסומו
לכל אחד ממתאבקי הסומו דרגה הנקבעת לפי תוצאות הבאשו הקודם.
הדירוג הנמוך הוא מָאֵיגַשירה (Maegashira), וממוספר מהגבוה לנמוך, עד ל-15 או 16 - בהתאם למספר המשתתפים בטורניר.
סדרת הדרגות הבאה היא של האלופים ונקראת סנייאקו (Sanyaku). שמות הדרגות, מהנמוכה לגבוהה הם: קוֹמוּסוּבּי (Komusubi), סֶאקיוּוַאקֶה (Sekiwake) ואוֹסְזקי (Ozeki).
לכל דירוג יש שתי תת-דרגות, מזרח ומערב, כאשר דרגת מזרח היא הגבוהה יותר. לדוגמה: דירוג מאיגשירה 2 מזרח נמוכה ממאיגשירה 1 מערב, אך גבוהה מדירוג מאיגשירה 2 מערב.
הדרגה הגבוהה ביותר בסומו נקראת יוקוזונה (Yokozuna). לדרגה זו מגיע האוסזקי שניצח את הטורניר פעמיים ברציפות. מתאבק אשר הגיע לדרגת יוקוזונה אינו יכול להפסיד אותה והוא מחזיק בתואר זה עד פרישתו.
נכון לשנת 2020, מחזיקים בתואר זה - האקוהו-שו וקאקוריו שניהם ממונגוליה. היפני האחרון שהחזיק בדרגת יוקוזונה הוא קיסנוסאטו יוטאקה שהיה ליפני הראשון אשר זכה בתואר מאז שנת 1998 ופרש בינואר 2019 בעקבות פציעה.
מקורותיו של הסומו
כמו סוגים נוספים של היאבקות, גם שורשיו של הסומו אינם ידועים בבירור. אזכורים לסומו נמצאים בטקסטים מהמאה ה-8 לפנה"ס, אך הקשר שלהם לסומו של ימינו אינו ברור. קרבות של שני אנשים לא חמושים, לפעמים עד מוות, נקראו כבר בעבר ביפן בשם הכולל "סומו", על אף שלא היו ספורטיבים ולא כללו חוקים ספציפיים.
השילוב של טקסי השינטו כחלק מהמחוות של קרב הסומו נוצר במרוצת השנים, וקשה כיום להצביע על המקור המדויק לטקסים, הן בדת השינטו והן בסומו.
השימוש בזירה כתוחמת לקרב, החל ככל הנראה בתחילת המאה ה-16. שאר החוקים וההתפתחויות בנושא קרו בתקופת אדו (החל מהמאה ה-17) שם קיבל הענף את צורתו הסופית.
הסומו בישראל
התאחדות הסומו הישראלית לחובבים, הוקמה ב-1998 על ידי היו"ר אלדד בן-חורין, מומחה לאמנויות לחימה ולהיאבקות סומו, לאחר תשע שנות הסתגלות ובתמיכת ארגון הסומו העולמי הממוקם בטוקיו, יפן. התאחדות הסומו הישראלית הממוקמת במודיעין, חברה בהתאחדות הסומו האירופאית, והיא החברה ה-76 בפדרציית הסומו העולמית. בשנת 2006 דורגה ישראל במקום ה-7 בעולם לנוער מתוך 16 מדינות, ובמקום ה-7 לבוגרים, מתוך 33 מדינות. בשנת 2006 זכתה מדינת ישראל, לביקור היסטורי של מועדון הסומו המקצועני מבירת יפן טוקיו, סאדוגאטאקה. בכירי מקצועני הסומו היפנים הופיעו בקיסריה במשותף עם חניכי הסומו של אלדד בן-חורין. סגן יו"ר ההתאחדות הוא הזמר מוטי דיכנה, מומחה עולמי לסומו מקצועני ודובר יפנית.
במועדוני אמנויות לחימה בישראל, משמש הסומו כספורט נוסף וכמשחק מוביל לאלפי מתאמנים בישראל, בעיקר במועדוני ג'ודו וקראטה. בזכות הקלות בה ניתן לעסוק בסומו, החוקים הפשוטים, הבטיחות בקרב, מהירות הקרב ותרומת הסומו לשיפור יכולת הקרב פנים מול פנים, קנה הסומו מעריצים רבים בקרב המתאמנים, הציבור והתקשורת.
היאבקות הסומו פרצה לתודעת הציבור בישראל בשנת 2009, עם הופעתו של סרט הסומו "סיפור גדול" בכיכובם של איציק כהן, אלון דהן, שמוליק כהן, דביר בנדק ועירית קפלן, ובבימוים של שרון מימון וארז תדמור. יו"ר התאחדות הסומו, אלדד בן-חורין, שימש כיועץ מקצועי להפקה וככוריאוגרף.
קישורים חיצוניים
האבקות סומו, באתר אגודת הידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן
הערות שוליים
קטגוריה:יפן: תרבות
קטגוריה:מילים וביטויים ביפנית
קטגוריה:אמנויות לחימה
קטגוריה:שינטו
קטגוריה:אמנויות לחימה יפניות
קטגוריה:ספורט לחימה | 2024-09-03T04:57:14 |
פיסיקה של פלסמה | REDIRECTפלזמה (מצב צבירה) | 2006-12-17T05:26:12 |
לינדזי דבנפורט | לינדזי אן דבנפורט (באנגלית: Lindsay Ann Davenport; נולדה ב-8 ביוני 1976, בפאלוס ורדס, קליפורניה) היא טניסאית עבר אמריקאית.
דבנפורט, דורגה ראשונה בעולם ביחידות ובזוגות בסבב ה-WTA ב-1998 במשך 98 שבועות, שמינית בכל הזמנים. היא זכתה ב-55 תארים בטורנירים ליחידות (חמישית בכל הזמנים), ביניהם 3 תוארי גראנד סלאם (אליפות ארצות הברית הפתוחה – 1998, אליפות וימבלדון – 1999 ואליפות אוסטרליה הפתוחה – 2000), ב-38 תארים בזוגות ביניהם 3 תוארי גראנד סלאם (אליפות צרפת הפתוחה – 1996, וימבלדון 1999 וארצות הברית 1997) ובמדליית זהב אולימפית במשחקי היחידות של טורניר הטניס האולימפי שנערך באולימפיאדת אטלנטה. היא אחת מ-4 טניסאיות (כריס אוורט, שטפי גראף ומרטינה נברטילובה) בכל הזמנים, שסיימה את השנה לפחות 4 פעמים במקום הראשון בעולם (1998, 2001, 2004 ו-2005).
דבנפורט שיחקה בנבחרת ארצות הברית בגביע הפדרציה במשך 11 שנים, יותר מכל טניסאית אמריקאית אחרת והייתה שותפה ל-3 הזכיות האחרונות שלה (1996, 1999 ו-2000) וכן בגביע הופמן בשנת 2004.
מאזן המשחקים, ניצחונות מול הפסדים, של דבנפורט במהלך הקריירה שלה ביחידות הוא, 753–194 (79.5%), מתוכם היא ניצחה 464 משחקים על מגרשים קשים, יותר מכל טניסאית אחרת בעולם. מאזן המשחקים שלה בזוגות הוא 387–116.
דבנפורט זכתה ב-22,166,338 דולר עבור משחקיה, שישית בכל הזמנים.
קריירה
דבנפורט החלה את הקריירה המקצוענית שלה ב-22 בפברואר 1993 בגיל 17.
על פי ההערכות הפרשנים גובהה של דבנפורט מעניק לה יתרון בחבטות הגשה ומאפשר לה משחק שדה מצוין. יש הרואים כמגרעת הגדולה ביותר שלה את מהירותה הנמוכה ואת כושרה הגופני הירוד שכנראה נובעים בעיקר בגלל גילה המתקדם יחסית לשחקני טניס.
טקטיקת המשחק של דבנפורט היא לסיים את הנקודה כמה שיותר מהר בחבטה מנצחת (ווינר) על מנת להימנע עם התמודדות בנקודות ארוכות ומתישות.
ב-14 בדצמבר 2006 הודיעה על פרישתה מעולם הטניס, עקב היותה בהריון ורצונה להתמקד בחלק השני של חייה, כדבריה. בחודש יוני 2007 ילדה את בנה הראשון, וכארבעה חודשים לאחר מכן הדהימה את עולם הטניס כשחזרה לשחק וזכתה מיד בשני טורנירים. בשנת 2008 שבה וחזרה לשחק בסבב באופן מלא, ואף הפגינה יכולת גבוהה חרף היותה אם טרייה.
זכיות בתחרויות היחידות (55)
מס'תאריךארץ התחרותיריבה בגמרתוצאה 1. 17 במאי 1993 שווייץ ניקול בריידקט (אוסטרליה) 6-1 4-6 6-2 2. 3 בינואר 1994 אוסטרליה פלורנסיה לבט (ארגנטינה) 6-1 2-6 6-3 3. 16 במאי 1994 שווייץ ליסה ריימונד (ארצות הברית) 7-6 6-4 4. 22 במאי 1995 צרפת קימיקו דייט (יפן) 3-6 6-1 6-2 5. 20 במאי 1996 צרפת ברברה פאולוס (אוסטריה) 6-3 7-6 6. 22 ביולי 1996 אולימפיאדת אטלנטה (1996), ארצות הברית ארנצ'ה סנצ'ס ויקאריו (ספרד) 7-6 6-2 7. 12 באוגוסט 1996 ארצות הברית אנקה הובר (גרמניה) 6-2 6-3 8. 17 בפברואר 1997 ארצות הברית ליסה ריימונד (ארצות הברית) 6-4 6-2 9. 3 במרץ 1997 ארצות הברית אירינה ספירלי (רומניה) 6-2 6-1 10. 7 באפריל 1997 ארצות הברית מארי פירס (צרפת) 6-2 6-3 11. 18 באוגוסט 1997 ארצות הברית סנדרין טסטוד (צרפת) 6-4 6-1 12. 13 באוקטובר 1997 אליפות ציריך הפתוחה, שווייץ נטלי טוזיאט (צרפת) 7-6 7-5 13. 3 בנובמבר 1997 ארצות הברית נטלי טוזיאט (צרפת) 6-0 7-5 14. 2 בפברואר 1998 אליפות טוראי פאן פסיפיק הפתוחה, טוקיו מרטינה הינגיס (שווייץ) 6-3 6-3 15. 27 ביולי 1998 ארצות הברית ונוס ויליאמס (ארצות הברית) 6-4 5-7 6-4 16. 3 באוגוסט 1998 ארצות הברית מארי פירס (צרפת) 6-3 6-1 17. 10 באוגוסט 1998 ארצות הברית מרטינה הינגיס (שווייץ) 4-6 6-4 6-3 18. 31 באוגוסט 1998 אליפות ארצות הברית הפתוחה מרטינה הינגיס (שווייץ) 6-3 7-5 19. 12 באוקטובר 1998 אליפות ציריך הפתוחה, שווייץ ונוס ויליאמס (ארצות הברית) 7-5 6-3 20. 1 בנובמבר 1999 אוסטרליה מרטינה הינגיס (שווייץ) 6-4 6-3 21. 17 במאי 1999 ספרד פאולה סוארס (ארגנטינה) 6-1 6-3 22. 21 ביוני 1999 אליפות וימבלדון, בריטניה שטפי גראף (גרמניה) 6-4 7-5 23. 26 ביולי 1999 ארצות הברית ונוס ויליאמס (ארצות הברית) 7-6 6-2 24. 20 בספטמבר 1999 יפן מוניקה סלש (ארצות הברית) 7-5 7-6 25. 8 בנובמבר 1999 ארצות הברית מרטינה הינגיס (שווייץ) 6-3 6-4 26. 15 בנובמבר 1999 אליפות סבב ה-WTA, ארצות הברית מרטינה הינגיס (שווייץ) 6-4 6-2 27. 17 בינואר 2000 אליפות אוסטרליה הפתוחה מרטינה הינגיס (שווייץ) 6-1 7-5 28. 6 במרץ 2000 ארצות הברית מרטינה הינגיס (שווייץ) 4-6 6-4 6-0 29. 16 באוקטובר 2000 ג'נראלי ליידיז לינץ, אוסטריה ונוס ויליאמס (ארצות הברית) 6-4 3-6 6-2 30. 6 בנובמבר 2000 ארצות הברית מרטינה הינגיס (שווייץ) 7-6 6-4 31. 29 בינואר 2001 אליפות טוראי פאן פסיפיק הפתוחה, טוקיו מרטינה הינגיס (שווייץ) 6-7 6-4 6-2 32. 26 בפברואר 2001 ארצות הברית מגן שונסי (ארצות הברית) 6-2 6-3 33. 18 ביוני 2001 בריטניה מאגי סרנה (ספרד) 6-2 6-0 34. 6 באוגוסט 2001 ארצות הברית מוניקה סלש (ארצות הברית) 6-3 7-5 35. 8 באוקטובר 2001 גרמניה ז'וסטין הנין (בלגיה) 7-5 6-4 36. 15 באוקטובר 2001 שווייץ ילנה דוקיץ' (סרביה ומונטנגרו) 6-3 6-1 37. 22 באוקטובר 2001 אוסטריה ילנה דוקיץ' (סרביה ומונטנגרו) 6-4 6-1 38. 27 בינואר 2003 אליפות טוראי פאן פסיפיק הפתוחה, טוקיו מוניקה סלש (ארצות הברית) 6-7 6-1 6-2 39. 2 בפברואר 2004 אליפות טוראי פאן פסיפיק הפתוחה, טוקיו מגדלנה מלייבה (בולגריה) 6-4 6-1 40. 5 באפריל 2004 ארצות הברית אמילי מאורסמו (צרפת) 6-4 6-4 41. 12 ביולי 2004 ארצות הברית ונוס ויליאמס (ארצות הברית) 7-6 5-7 7-6 42. 19 ביולי 2004 ארצות הברית סרינה ויליאמס (ארצות הברית) 6-1 6-3 43. 26 ביולי 2004 ארצות הברית אנסטסיה מיסקינה (רוסיה) 6-1 6-1 44. 16 באוגוסט 2004 ארצות הברית ורה זבונרבה (רוסיה) 6-3 6-2 45. 4 באוקטובר 2004 גרמניה אמילי מאורסמו (צרפת) 6-2 RET 46. 5 במרץ 2005 איחוד האמירויות ילנה יאנקוביץ' (סרביה ומונטנגרו) 6-4 3-6 6-4 47. 4 באפריל 2005 ארצות הברית סילביה פאריניה אליה (איטליה) 7-5 7-5 48. 20 באוגוסט 2005 ארצות הברית אמילי מאורסמו (צרפת) 6-4 6-4 49. 13 בספטמבר 2005 אינדונזיה פרנצ'סקה סקיאבונה (איטליה) 6-2 6-4 50. 3 באוקטובר 2005 גרמניה אמילי מאורסמו (צרפת) 6-2 6-4 51. 23 באוקטובר 2005 אליפות ציריך הפתוחה, שווייץ פטי שנידר (שווייץ) 7-6 6-3 52. 16 בספטמבר 2007 אינדונזיה דניאלה האנטוחובה (סלובקיה) 6-2 3-6 6-4 53. 4 בנובמבר 2007 בל צ'אלנג', קוויבק סיטי, קנדה יוליה וקולנקו (אוקראינה) 6-1 6-4 54. 5 בינואר 2008 אוקלנד, ניו זילנד אראבן רזאי (צרפת) 6-2 6-2 55. 1 במרץ 2008 ממפיס, ארצות הברית אולגה גובורצובה (בלארוס) 6-1 6-2
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טניסאיות זוכות אליפות אוסטרליה הפתוחה
קטגוריה:טניסאיות זוכות אליפות וימבלדון
קטגוריה:טניסאיות זוכות אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס
קטגוריה:זוכי פרס ESPY: טניסאית השנה
קטגוריה:אלופות אולימפיות אמריקאיות: טניס
קטגוריה:טניסאיות באולימפיאדת אטלנטה (1996)
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1976
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1976 | 2024-05-01T13:03:59 |
יוני נתניהו | יוני (יונתן) נתניהו (13 במרץ 1946, י"א באדר ב' ה'תש"ו – 4 ביולי 1976, ו' בתמוז ה'תשל"ו) היה קצין בצנחנים, מפקד סיירת מטכ"ל, מעוטר עיטור המופת. נהרג במהלך מבצע אנטבה לשחרור בני ערובה ממטוס אייר פראנס שנחטף לאנטבה שבאוגנדה. בעקבות מותו הוענק למבצע השם "מבצע יונתן".
ילדות ונעורים
נתניהו נולד בשנת 1946 בניו יורק, שם שהו הוריו במסגרת פעילות למען הקמת מדינת ישראל. הוא בנם הבכור של צילה ופרופ' בנציון נתניהו ואחיהם של בנימין, לימים ראש ממשלת ישראל, ועדו, רופא וסופר. שמו ניתן לו מחיבור שמם של ג'ון פטרסון מפקד הגדודים העבריים שהיה סנדקו ושל סבו נתן מיליקובסקי.
כאשר היה נתניהו בן שנתיים חזרו הוריו לישראל והמשפחה התגוררה בירושלים. נתניהו למד בבית הספר "בדרום" (היום "סאלד") ובהמשך במגמה המזרחנית בגימנסיה העברית רחביה. המשפחה יצאה מישראל לסירוגין לצורך מחקריו האקדמיים של האב, כך שבכיתה י"א נפרד מחבריו בבית הספר ובשבט "מודיעין" של הצופים, ואת לימודי התיכון סיים בארצות הברית.
שירות צבאי
באוגוסט 1964 שב נתניהו לישראל והתגייס לצה"ל. הוא התנדב לחטיבת הצנחנים בה שובץ בגדוד 890. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם והשתתף באימונים ופעילות מבצעית במסגרת הגדוד והחטיבה, וכן עבר קורס מ"כים חי"ר. לאחר שסיים בהצטיינות קורס קציני חי"ר מונה למפקד מחלקה בצנחנים, עליה פיקד בעת פעולת סמוע.
עוד לפני שחרורו מצה"ל נרשם נתניהו ללימודי פיזיקה באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית והתקבל. הוא השתחרר בינואר 1967 והמתין לתחילת שנת הלימודים בסתיו, אך במהלך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים גויס לשירות מילואים. במלחמת ששת הימים נלחם נתניהו במסגרת חטיבה 80, חטיבת צנחנים במילואים, בקרב אום-כתף שבסיני. לאחר קרב זה הועבר הגדוד לרמת הגולן לצורך תגבור הכוחות הלוחמים. נתניהו נפצע בקרב על דרבשיה בשעה שניסה לעזור לחייל פצוע ונותר מוגבל בתנועה במרפקו.
מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה
מספר חודשים לאחר המלחמה נישא נתניהו לחברתו תותי (תרזה קרסנוסלסקי). הזוג טס ללימודים בהרווארד אך השניים שבו כעבור כשנה בשל מלחמת ההתשה. נתניהו החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אך לאחר חצי שנה חזר לשירות צבאי פעיל כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל, לאחר שאחיו הצעיר בנימין, שהיה לוחם בסיירת באותה התקופה, המליץ עליו בפני מפקד היחידה, עוזי יאירי. נתניהו הועבר בהמשך לשרת כמפקד פלוגה בסיירת חרוב, ולאחר מכן חזר לסיירת מטכ"ל כמ"פ. בקיץ 1972 מונה לסגן מפקד הסיירת. הוא פיקד על מבצע ארגז בו חטפה הסיירת מספר קצינים בכירים בצבא הסורי בשעה שסיירו בסביבות הכפר עייתא א-שעב בלבנון, בתור קלף מיקוח לטייסים הישראלים השבויים. באותה שנה התגייס גם האח הצעיר עדו לצה"ל והחל לשרת בסיירת. במשך שנתיים שירתו בסיירת כל שלושת האחים.
בשנת 1973 השתתף נתניהו במבצע אביב נעורים שבו השתתפו סיירת מטכ"ל, שייטת 13 וכוחות צנחנים. הכוחות תקפו, בסיוע המוסד, את מפקדות אש"ף והפת"ח בביירות. בקיץ 1973 יצא נתניהו, שאז כבר היה גרוש, לחופשת קיץ ללימודים בהרווארד. בעת ההיא נפגש עם אחיו בנימין, ששהה בקרבת בוסטון לצורך לימודיו ב-MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס), ועם הוריו, שהתגוררו בניו יורק. האב עבד אז כראש המחלקה ללימודים שמיים באוניברסיטת קורנל.
מלחמת יום הכיפורים
באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה פיקד נתניהו על כוח של סיירת מטכ"ל ברמת הגולן, אשר סיכל ניסיונות של הקומנדו הסורי להנחית כוחות באזור. במהלך הקרב בין הכוח בפיקודו וכוח של חטיבת גולני לבין הקומנדו הסורי ליד מחנה נפח במרכז רמת הגולן נהרגו 41 לוחמים סורים, בעוד שלכוח הסיירת היו שני הרוגים ולכוח גולני היו ארבעה הרוגים. בפעולה אחרת חילץ כוח הסיירת בפיקוד נתניהו את סא"ל (לימים אלוף) יוסי בן-חנן הפצוע מתל א-שמס. על פעולה זו עוטר בעיטור המופת. נתניהו הוביל גם את ניווט כוח הארטילריה בפשיטה מעבר לקווי הכוחות לצורך ירי על פרברי דמשק ופיקד על כוח הסיירת במבצע קינוח לכיבוש החרמון.
לאחר המלחמה התנדב נתניהו לשרת כמפקד בחיל השריון כדי לסייע לשקם את החיל, שספג אבדות קשות במהלך המלחמה. הוא סיים בהצטיינות קורס הסבה לשריון והתמנה למפקד גדוד שריון 71 בחטיבה 188. היה זה שריד של גדוד שנשחק בימי מלחמת יום הכיפורים ונתניהו שיקם אותו. באותה עת, באפריל 1974, השתתף במסגרת הקרבות על שיא החרמון במבצע "אורלנד 2", חדירה עמוקה לסוריה יחד עם כוח צנחנים בפיקוד דורון אלמוג. בשנת 1975 עזב נתניהו את חיל השריון וחזר לסיירת מטכ"ל. ביוני הועלה לדרגת סגן-אלוף ומונה למפקד הסיירת. אל"ם יוסי לנגוצקי, שהיה ראש מחלקת האיסוף באמ"ן בתקופת שירותו של יוני נתניהו כמפקד הסיירת, המליץ על ביטול מינויו זה, משום שהתרשם שנתניהו מצוי בתקופת משבר, והמלצתו התקבלה על ידי ראש אמ"ן, שלמה גזית, שקיבל את אישור הרמטכ"ל, מוטה גור, לצעד זה.
מבצע יונתן
ב-3 ביולי 1976 פיקד נתניהו על צוות הפריצה שנועד לחסל את המחבלים שחטפו את מטוס אייר פראנס לאנטבה שבאוגנדה. נתניהו נפצע בחזהו במהלך הפשיטה. הניסיונות להצילו עלו בתוהו והוא נפטר עוד בטרם יצא המטוס עם החטופים ארצה. לאחר שמבצע החילוץ הסתיים בהצלחה, הוחלט לקרוא אותו על שמו של נתניהו, ושמו הרשמי הפך ל"מבצע יונתן".
יוני נתניהו נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים, ליד קברו של הרמטכ"ל דוד אלעזר.
שמאל|ממוזער|קברו של יוני נתניהו בהר הרצל בירושלים
חייו האישיים
לאחר שירותו הצבאי הראשון התחתן עם חברתו "תותי" (תרזה קרסנוסלסקי), לימים תרזה גודמן, באמפיתיאטרון בהר הצופים. לאחר זמן נולדה להם בת אך היא נפטרה לאחר כמה ימים. לאחר ארבע וחצי שנות נישואים התגרשו השניים.
בחודשיו האחרונים היה חברה לחיים של ברוריה שקד-אקון, לה היה אמור להינשא, וחמישה ימים לפני מותו כתב לה את מכתבו האחרון.מתוך עמוד 284 בספר מכתבי יוני
הנצחתו
ממוזער|אנדרטת יוני נתניהו בחזית בית הכנסת קהל קודש בפילדלפיה (מול מרכז המבקרים של האזור ההיסטורי).
על שמו של יוני נתניהו כונו בישראל שכונות, רחובות, בתי ספר, מכינה קדם-צבאית, שבט צופים במבשרת ציון בית ספר למחוננים באלקנה ו'גרעין יונתן' - פרויקט להצמחת מנהיגות של בני-עקיבא.
על שמו נקראו מחנה רוויה א' של גדוד 71, עליו פיקד, רחוב בניו יורק וגינת הפרחים הנמצאת בכניסה לקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד לפני חזרתו לשירות הצבאי. באזור ההיסטורי שבמרכז פילדלפיה הוקמה אנדרטה לזכרו.
אחיו, בנימין ועדו, כינסו את המכתבים ששלח יוני לידידיו ולבני משפחתו לספר "מכתבי יוני".
בתרבות
בשנת 1977, שמונה חודשים לאחר שנהרג, הופיעה דמותו של נתניהו בסרטו של מנחם גולן "מבצע יונתן" והוא גולם על ידי יהורם גאון.
נוסף על כך בעקבות הצלחת המבצע ההירואי הופקו שני סרטים אמריקאים על המבצע: ניצחון באנטבה (1976) (גולם על ידי ריצ'רד דרייפוס) והפשיטה על אנטבה (1977) (גולם על ידי סטפן מאכט).
לקריאה נוספת
"מכתבי יוני", הוצאת ספרית מעריב, 1978.
שמעון פרס, לך עם האנשים, הוצאת עידנים, 1979, פרק 7: יהונתן נתניהו: הלך בראש, ונפל ראשון, עמ' 157–170.
עדו נתניהו, "הקרב האחרון של יוני", הוצאת ספרית מעריב, 1991.
איתן הבר, ישעיהו בן-פורת, זאב שיף, "מבצע אנטבה, טיסה 139", תל אביב, 1991.
אביגדור שחן, "מבצע כדור הרעם הוא מבצע אנטבה", הוצאת מסדה, 1993.
משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000.
אבנר שור, "צוות איתמר", כתר ספרים, 2003.
עדו נתניהו (עורך), "סיירת מטכ"ל באנטבה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
המרכז למורשת המודיעין, המכון לחקר מודיעין ומדיניות, "מבצע יונתן בגוף ראשון", הוצאת המרכז למורשת המודיעין, 2016.
קישורים חיצוניים
יוני נתניהו - האתר הרשמי לזכרו
סרט הנצחה ליוני, סרטם של וולטר סוריאנו וסמיון וינוקור
הפקודה של יוני באנטבה, סקירה של עידו אמבר, המתכנן האווירי של המבצע. סדנת אלפרדו, יולי 2016 (13:24 עד 19:40)
פרופ' דן אבנון, - דבריו של אבנון (כ-11 דקות) עם התייחסות של ביבי (כשש דקות), באזכרה ליוני נתניהו, בערוץ משרד ראש הממשלה באתר יו טיוב, 19 ביוני 2018
ערן דולב בשיחה על הרגעים הבלתי נשכחים עם יוני נתניהו במבצע אנטבה | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | בערוץ קונטנטו נאו, פברואר 2020
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
קטגוריה:חללי צה"ל
קטגוריה:מעוטרי עיטור המופת במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:מפקדי סיירת מטכ"ל
יוני נתניהו
קטגוריה:מבצע יונתן
קטגוריה:מפקדי גדודים בחטיבה 188
קטגוריה:ישראלים ילידי ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי בית הספר היסודי הנרייטה סאלד (ירושלים)
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:סגני-אלופים בצה"ל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חיילי חיל המודיעין במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1976 | 2024-10-01T02:29:37 |
צמחונות | שמאל|ממוזער|250px|מזון מן הצומח ומוצרי חלב
שמאל|ממוזער|250px|כרזה ברחוב בסטוקהולם האומרת: "לבשר יש שתי עיניים. אכלו טבעוני!"
שמאל|ממוזער|250px|מאכלים צמחוניים וטבעוניים המוגשים במעדניה.
צמחונות היא אורח חיים תזונתי המתאפיין בהימנעות מאכילת בשר בעלי חיים. בין הסיבות לאימוץ תזונה או אורח חיים צמחוני נמנים נימוקים מוסריים ואידאולוגיים, רוחניים, דתיים ואחרים, טעם אישי, סיבות בריאותיות ונימוקים סביבתיים-אקולוגיים. צמחונים הנמנעים מכל מזון מהחי, כגון: ביצים וחלב ומוצריו, נקראים לרוב טבעונים.
צמחונים לרוב צורכים יותר מקורות חלבון צמחיים טובים, כגון קטניות ובמיוחד סויה.
היסטוריה של הצמחונות
התופעה של הימנעות מכוונת מאכילת בעלי חיים, התקיימה עוד משחר ההיסטוריה; המקרים המתועדים המוקדמים ביותר הידועים לנו של צמחונים מגיעים מהמאה השישית לפנה"ס, ביוון העתיקה ובהודו. המניע לצמחונות היה לעיתים מטעמים דתיים, למשל, מתוך האמונה כי עשיית חסד מטיבה עם בעל החיים, ומבחינת שכר ועונש אף עם האדם עצמו, ובכל מקרה יש לה השפעה טובה על הסביבה. העניין של שכר ועונש נקשר באמונה בגלגול נשמות, שהובילה להתחשבות בכל יצור חי. ביוון היו אמונות אלו מקובלות בקרב הפיתגוראים והאורפיזם. בארץ ישראל, בתקופת בית שני המאוחרת, חיו על תזונה צמחונית האלכסאים והאביונים שנזכרו בכתבי אבות הכנסייה. בהודו אמונות הנוגעות לשכר ועונש וגלגול נשמות הגיעו כנראה לראשונה מתוך הבודהיזם והג'ייניזם, והתפשטו לתוך התרבות ההודית כולה, בה הצמחונות נשארה מקובלת מאוד (בפרט בדרום תת-היבשת ההודית).
במערב ההשפעה של התפיסות הצמחוניות על התרבות נשארה מעטה, אם כי עוד בימי האימפריה הרומית היו מחברים כפלוטרכוס ("על אכילת בשר") ואובידיוס שכתבו בגנות אכילת בשר. עם עליית הנצרות נעלמה הצמחונות כמעט לגמרי בתרבות המערבית, ולא ידוע כמעט כלל על צמחונים בימי הביניים. צמחונות הייתה נהוגה בקרב הקתרים שנרדפו כמינים על ידי הכנסייה.
במאה ה-19, עם עליית העניין בדאגה מוסרית לבעלי-חיים, החלה גם הצמחונות להיות מקובלת יותר. המשורר פרסי ביש שלי פרסם את המנשר הראשון בהיסטוריה לעידוד תזונה צמחונית, שצורף כנספח לשירו "המלכה מב", וב-1847 קמה באנגליה האגודה הצמחונית הראשונה, ובעקבותיה, האגודה הצמחונית האמריקאית שקמה בשנת 1850, וכן אגודות נוספות דומות קמו במדינות המערב השונות. במקומות רבים בעולם קמו יישובים צמחוניים; ביניהם גם היישוב אמירים בישראל. כיום צמחונות היא תופעה הולכת וגדלה בחברה המערבית, הן בגלל המודעות הגדלה לסבלם של בעלי חיים והסכמה לאידאולוגיות כגון זכויות בעלי חיים וטבעונות, והן בגלל המודעות הגדלה גם כן לבריאות והשמנה אשר נקשרו בתזונה מערבית לא צמחונית הרבה משנקשרו בתזונות צמחוניות או טבעוניות (בפרט לא מערביות).
הצמחונות כיום
בעולם
בישראל
לפי סקר התזונה של משרד הבריאות לשנים 2001-1999,
8.5% מכלל המשתתפים בסקר הגדירו את עצמם צמחונים או טבעונים. 9.8% בקרב הנשים ובקרב הגברים 7.2%. סקר של הלמ"ס מ-2014, מצא ש-4.7% מהאוכלוסייה צמחוניים ו-1.7% - טבעוניים (בסה"כ 6.4%).
סוגי הימנעות ממאכלים מסוימים לאו דווקא עם קשר לצמחונות
תזונה צמחונית הכוללת מוצרי חלב וביצים (Ovo-lacto vegetarian) - תזונה נטולת בשר בעלי חיים ודגים, המורכבת מתוצרים מסוימים של בעלי חיים מסוימים, כגון ביצים, חלב, דבש ומזונות ממקור צמחי, מינרלים, ויטמינים, ושאר נוטריאנטים.
תזונה פלקסיטריאנית (semi-vegetarian ,Flexitarian) כוללת מעט מאוד בשר, עופות ודגים, כוללת מוצרי חלב וביצים.
תזונה פסקטריאנית (Pescetarian) - אינה כוללת בשר ועופות. כוללת דגים ומאכלי ים אחרים, מוצרי חלב וביצים.
תזונה צמחונית-חלבית (Lacto vegetarianism) תזונה שאינה כוללת בשר, עופות, דגים וביצים, אך כן כוללת מוצרי חלב.
תזונה אגטריאנית (Ovo vegetarians, eggetarians) תזונה הנמנעת מבשר, עופות, דגים ומוצרי חלב, אך כן כוללת ביצים.
תזונה טבעונית (Vegan); סוג ספציפי של תזונה צמחונית בה נמנעים גם מאכילת מזונות מן החי שאינם בשר גוף בעלי החיים, כמו חלב, ביצים, ודבש.
תזונה מקרוביוטית (Macrobiotic diet) תזונה הכוללת דגים אולם נמנעת מבשר, עופות, ביצים, מוצרי חלב, פירות טרופיים, ממתיקים, עגבניות ותפוחי אדמה (ולעיתים גם חצילים ופלפלים).
תזונה פרותנית (Fruitarian diet) תזונה טבעונית המבוססת על צריכת פירות טריים או מיובשים.
תזונת המזון הגולמי (raw food diet) תזונה המבוססת על אכילת מזון שאינו מעובד ואינו מבושל.
תזונה טבעונאית (Raw veganism) תזונה המשלבת טבעונות עם תפיסת תזונת המזון הגולמי.
מניעים למעבר לתזונה צמחונית
230px|ממוזער|250px|הפגנה בפריז בעד צמחונות, 2008. "בעלי החיים הם חברים שלי, ואני לא אוכלת את החברים שלי".
מניעים מצפוניים
רבים מהצמחונים בוחרים בתפריט צמחוני מתוך התנגדות מוסרית. יש המתנגדים לעצם הריגת בעלי חיים למאכל שלמטרת הנאה בלבד (כלומר שאינן למטרת השרדות), ויש שאינם מתנגדים לעצם ההריגה של בעלי חיים, אלא לתנאים הקשים בהם מוחזקים בעלי חיים במשקים מתועשים, כגון כליאה בצפיפות, הפרדה מההורים בגיל צעיר, או שימוש בברירה מלאכותית להאצת קצב הגדילה, באופן הפוגע ברווחת בעלי החיים. יש הרואים הן בהריגת בעלי החיים והן ביחס הניתן להם במהלך חייהם טעמים מוסריים להימנע מאכילת בשר.
מניעים בריאותיים
סיבה נוספת למעבר לתפריט צמחוני קבוע, היא שיקולי בריאות. נייר העמדה של האקדמיה האמריקאית לתזונה ודיאטה שיצא בשנת 2015 קבע:
תזונה צמחונית ובכלל זה טבעונית שמתוכננות כראוי, הן בריאות, מספקות מבחינה תזונתית, וגלומים בהן יתרונות במניעת מחלות מסוימות ובטיפול בהן. תזונות אלה מתאימות לכל שלבי החיים כולל הריון, הנקה, ינקות, ילדות, גיל ההתבגרות וגיל מבוגר, וגם לספורטאים.
דו"ח המלצות תזונתיות שיצא ב-2010 על ידי משרד הבריאות של ארצות הברית ומשרד החקלאות של ארצות הברית מציין:
במחקרים פרוספקטיביים במבוגרים, בהשוואה לתבניות אכילה לא-צמחוניות, תבניות אכילה בסגנון צמחוני קושרו עם השלכות בריאותיות משופרות - רמות נמוכות של השמנת יתר, סיכון מופחת למחלות לב וכלי-דם, ושיעורי תמותה כוללים נמוכים יותר. מספר מבדקים קליניים תיעדו שלתבניות אכילה צמחוניות מפחיתות לחץ דם. בממוצע, צמחונים צורכים שיעורים נמוכים יותר של קלוריות משומן (ובפרט מחומצות שומן רוויות); שיעורים נמוכים יותר של קלוריות בסך הכל, ויותר סיבים, אשלגן, וויטמין C מאשר לא-צמחונים. לצמחונים באופן כללי יש מדד מסת גוף נמוך יותר. מאפיינים אלו וגורמים אחרים של סגנון חיים בתזונה הצמחונית עשויים לתרום לתוצאות בריאותיות חיוביות שזוהו בקרב צמחונים.
המזון הצמחי תרם כמחצית מכמות החלבון שצרך הישראלי הממוצע בשנת 2006. עם זאת, חלבון מן החי נוטה להיות עשיר יותר בכל הרכב חומצות האמינו, בעוד שבחלבון מן הצומח נוטה לעיתים להיות מחסור בחומצות אמינו אחדות, במיוחד בחלבון המגיע מדגנים. כמו כן, המזון הצמחי תורם את חלק הארי של צריכת ויטמינים ומינרלים רבים. יצוין כי ניתן להגיע לתכולת חלבון מלא מספקת בהינתן והתזונה הצמחונית כוללת מספיק מקורות חלבון, בעיקר מקטניות.
מחסור בוויטמין B12 קיים גם באוכלוסייה הכללית, בעיקר בגלל בעיות ספיגה. בכ-2% ממקרי המחסור באוכלוסייה, הסיבה היא חוסר תזונתי, כתוצאה מאכילה מעטה של מזון המכיל וויטמין זה (הנמצא במוצרים מהחי), וזוהי תופעה האופיינית בעיקר לטבעונים או צמחוניים שלא אוכלים בצורה נכונה.
מניעים סביבתיים
צריכת מזון מן החי גורמת למפגעים סביבתיים (אקולוגיים) משמעותיים. כבר בנובמבר 2006 פרסם האו"ם דוח בשם "צילו הארוך של משק החי:סוגיות ואופציות סביבתיות" , ממנו עולה שהנזקים שגורמת תעשיית המזון מן החי עולים אף על אלו של התעשיות הכבדות. בעקבות המסקנות החמורות מהדו"ח יצא האו"ם בקריאה לצמצום צריכת הבשר בעולם באופן דחוף.
הנזקים שגורמת תעשייה זו נחלקים למספר סוגים:
משקי החי עשויים ליצור זיהומי קרקע וזיהומי מים נרחבים, אם הפרשות בעלי החיים לא מטופלות כנדרש, וכך תיתכן השפעה שלילית על הסביבה. עם זאת זבל בעלי החיים, אם מטופל נכון, יכול להיטיב עם גידולי חקלאות אורגנים ובחקלאות קונבנציונלית.
חלק גדול מהאנרגיה הגלומה במזונם של בעלי חיים משמשת לטובת קיומם השוטף, וחלק משני לשם צבירת מסה. האנרגיה שבני האדם יכולים להפיק מתזונה בשרית היא רק האנרגיה ששימשה את בעלי החיים לצבירת המסה שלהם. כתוצאה מכך השטחים החקלאיים הדרושים להזין בעלי חיים לטובת תזונה בשרית גדולים פי כמה מזה שהיה דרוש לספק את אותה התזונה ממקורות צמחיים. שטחי חקלאות אלו כוללים את השטחים שנוצרו כתוצאה מבירוא יערות. רוב אוכלוסיית כדור הארץ ניזונה מכמויות קטנות מאוד של בשר, אם בכלל. לפיכך, להזנת כל אוכלוסיית כדור הארץ בבשר ידרשו שטחי חקלאות עצומים, גם לאחר בירוא כל היערות שעוד נותרו.
תעשיית גידול בקר צורכת אנרגיה רבה, הן בשל האנרגיה הדרושה לגידולו כמו כן האנרגיה הדרושה לשינועו רבה מאוד. גם צריכת המים לטובת ניקיון המכלאות הצפופות ובעלי החיים שבהן היא גדולה מאוד. להכנת קילו בשר משתמשים בעשרות אלפי ליטרים של מים.
תעשיית הבשר העשירה יכולות לשלם יותר מאשר מדינות העולם השלישי ולכן יכולה להרשות לעצמה לקנות יותר מזון ומחיריו עולים. רוב התירס והסויה המיוצרים בעולם מיוצרים לטובת תעשיית הבקר.
טעמים כלכליים
אנשים רבים, בעיקר בעולם השלישי, בוחרים בצמחונות כיוון שידם אינה משגת לקנות בשר, ומזון מהצומח הוא בדרך כלל זול יותר. גם אנשים שמסוגלים לקנות בשר עשויים לבחור בצמחונות כאמצעי לצמצום בהוצאות. צמחונות מטעמים כלכליים אינה נפוצה בחברה המערבית המודרנית, שכן חקלאות מתועשת הובילה לירידה במחירי הבשר בעשרות השנים האחרונות.
מצד שני, צמחונים רבים בוחרים לקנות "תחליפי בשר" שהם יקרים מהבשר עצמו, לדוגמה שניצל סויה שעשוי להיות יקר משניצל בשר, או משקה סויה דמוי חלב שעשוי להיות יקר מחלב פרה.
טעמים אסתטיים
צמחונים רבים בוחרים בצמחונות מכיוון שהם לא חשים בנוח עם הרעיון של אכילת בשרן של חיות, גם אם הם לא מוצאים בכך פגם מוסרי. בחירה זו שונה מבחירה בצמחונות מטעמי מוסר, מכיוון שהיא אינה מבוססת על עמדה עקרונית נגד פגיעה בחיות לצורכי מאכל, אלא על העדפה אישית.
צמחונות כשלב בדרך לטבעונות
למרות הטענות המוסריות והבריאותיות בזכות טבעונות, מרבית הציבור ממשיך בהרגלים התזונתיים הקיימים בשל מגוון רחב של סיבות: חוסר מודעות, נוחות, קושי להיפרד מהרגלים ישנים ולאמץ הרגלים חדשים, קושי להיפרד ממנות אהובות ולהסתגל לטעמים שונים, רצון בשמירה על מסורת, ועוד. כיום נשמעים יותר ויותר קולות בזכות "טבעונות גמישה", המאפשרת לכל אדם לצרוך או להימנע ממזונות שונים על פי תפיסתו ויכולותיו. יש טבעונים המתירים לעצמם לאכול ביצים, יש כאלה הנמנעים מבשר וחלב אך אוכלים דגים, יש השוברים את שגרת הטבעונות בימים ספורים בשנה שבהם הם אוכלים הכל (למשל בחלק מהחגים, או בחופשות משפחתיות). בטור בזכות טבעונות גמישה אומרת רחל טלשיר:"הטבעונות הגמישה מייצרת שלוש חוזקות: לפני הכל, עצם העובדה שבחשבון כללי בעלי החיים מרוויחים הרבה יותר כאשר ציבור עצום מפחית מעט מאשר כשקבוצה קטנה מתנזרת לחלוטין; בנוסף, הטבעונות הגמישה יוצרת עניין ונגישה יותר לציבור; מעבר לכך, המתנסים ההססניים עוברים חוויה שמשפיעה עליהם בהדרגה, ובטווח הארוך חלקם הופכים לטבעונים גמורים".
עמדות דתיות בנוגע לצמחונות
270px|ממוזער|Food for Life, ארגון צדקה בינלאומי של חסידי הרא קרישנה, מחלק מנות מזון צמחוניות בלבד.
בדתות המזרח
צמחונות מקובלת מאוד בהינדואיזם ובבודהיזם, אם כי דתות אלו אינן אוסרות באופן מוחלט על אכילת בשר. בדתות מעטות, כגון הג'ייניזם, אכילת בשר אסורה לחלוטין, וכל בני הדת צמחונים.
ביהדות
ביהדות, על-פי רוב, צמחונות אינה נפוצה. אף על פי שעל פי חז"ל נאסר על האדם הראשון להרוג בעלי חיים על מנת לאוכלם (), לאחר המבול ניתן לנח ולזרעו היתר לאכול בעלי חיים כאוות נפשם, תחת הסייג היחיד של האיסור על אכילת בשר "בנפשו דמו" (). לפי חז"ל, הכוונה לאיסור איבר מן החי. על פי חז"ל, בזמן שבית המקדש היה קיים השמחה העיקרית הייתה באכילת בשר (פסחים ק"ט ע"ב). בחג הפסח המצווה החשובה הייתה צלייה של גדי או שה ואכילתו (שמות י"ב ה').
עם זאת, רבים מחוקי הכשרות (איסור גדי בחלב אמו, חלב ודם, גיד הנשה ומצוות שחיטה וכיסוי הדם) קובעים תנאים באכילת בשר. גם אין ביהדות שלילה מוחלטת של הצמחונות. הרב קוק, למשל, כותב שצמחונות היא המצב האידיאלי לאנושות, שאליו היא צפויה לחזור לעתיד לבוא, כאשר תתעלה למדרגה המאפשרת לה לעשות כן ("חזון הצמחונות והשלום"). הרב קוק מבאר את המצוות המגבילות אכילת בשר כמיועדות לעדן את יצר אכילת הבשר. עם זאת, הוא הדגיש שזה נועד לעתיד לבוא ולא בתקופתם. הרב קוק עצמו, לא היה צמחוני, והקפיד על תפריט צמחוני רק במהלך ימות החול, ובמכתב שכתב לבנו, הרצי"ה, כתב, בין היתר: "...ושלא ללכת שבוי אחרי הדולגים על ההרים של תנועת צער בעלי חיים, שרובם כמדומה יש במעמקי רוחם טינה גנוזה של שנאת הבריות..." (איגרת תת"ב)". באופן דומה יש המפרשים את הפסוק: "...זֹבְחֵי אָדָם, עֲגָלִים יִשָּׁקוּן" (הוֹשֵע יג', פס' 3) - "מי שזובח בני אדם - נושק לעגלים. או להפך: אין הם מרגישים סתירה בין השנים: להרוג בני אדם, ולנשק לעגלים".
הרב יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים, כותב בספרו זה באופן דומה, אולם הוא מדגיש (במאמר השלישי חלק טו) שגם אם הריגת בעלי חיים ואכילתם איננה רצויה, הרי שזהו חטא לסבור שבעלי החיים ובני האדם שווים (ובכך הוא מבאר את פרשת קין והבל). בעקבותיו הולך הרב אלימלך בר שאול במאמר המוקדש כולו לשאלת הצמחונות ביהדות הכלול בספרו "מערכי לב".
הרב דוד כהן (הרב הנזיר), תלמידו של הרב קוק, היה צמחוני.
תיתכן גם הימנעות מאכילת בשר כדי לשמור על מטבח כשר, כאשר בשר כשר אינו בנמצא. ש"י עגנון מספר שבבית הוריו לא היה בשר, כי הם רצו לשמור על מטבח כשר, לכן הוא היה מצפה לארוחות הבשריות אצל ח.נ. ביאליק.
בשנות השבעים החלה לפעול עמותת הצמחונים היהודים של צפון אמריקה, בראשות ד"ר ריצ'רד שוורץ, המנסה לקדם צמחונות מתוך השקפה יהודית דתית, תוך שימת הדגש על כך ששיטות הגידול הנהוגות במשקים מתועשים אינן הולמות את רוח היהדות משום שהן עוברות על איסור צער בעלי חיים.
בנצרות
בזרם המרכזי של נצרות אין איסור על אכילת בשר. עם זאת יש מספר קבוצות נוצריות שמעודדת סוגים שונים של צמחונות. בנצרות הקתולית ובנצרות האורתודקסית נהוג בימי שישי להימנע מבשר, וכן גם בימי התעניות והצומות של הנצרות נהוג לא לאכול מוצרים מהחי. המורמונים מעודדים צריכה מופחתת של בשר מטעמים הומאניים. כנסיית האדוונטיסטים של היום השביעי מעודדת את מאמיניה לאמץ תזונה צמחונית מטעמים בריאותיים; ג'ון הארווי קלוג, ממציא הקורנפלקס ומייסד חברת קלוגס, היה אדוונטיסט וצמחוני עקב אמונתו ועודד אכילת קורנפלקס כתחליף לבשר בתזונה אורגנית. אמונתם של קהילת העבריים מדימונה מורה על תזונה טבעונית.
תזונה צמחונית מאוזנת
מבחינה בריאותית מעבר מתזונה מאוזנת שכללה מוצרים מהחי, לתזונה צמחונית, עלול להיות מזיק אם אין הקפדה על השלמת חסרים הנובעים מן המעבר.
דוגמה לכך היא בצריכת החלבון. גוף האדם אינו יכול ליצור חלק מחומצות האמינו, ולכן הכרחי לצרוך אותן ממקור חיצוני. בעוד שמזון מן החי מכיל את מגוון חומצות האמינו, צמחונים, הממעיטים בצריכת מוצרי חלב וביצים, ובפרט הטבעונים, צריכים לשלב מקורות שונים של דגנים וקטניות כדי לקבל את מגוון חומצות האמינו.
דגש נוסף בתזונה צמחונית הוא הקפדה על צריכת מזון, המכיל כמות מספקת של ויטמין B12, ברזל וחומצת שומן אומגה 3.
ראו גם
פסקטריאניזם
טבעונות
טבעונאות
פירותנות
המטבח הצמחוני
לקריאה נוספת
ד"ר קולין קמפבל, מחקר סין, הוצאת פוקוס, 2009.
ד"ר ג'ואל פורמן, לאכול כדי לחיות, הוצאת פוקוס, 2006.
ד"ר ג'ואל פורמן, ילדים עמידים, הוצאת פוקוס, 2007.
ג'ון רובינס, בריא בן 100, הוצאת פוקוס, 2007.
Colin Spencer, Vegetarianism: A History, Grub Street Cookery, 2016.
קישורים חיצוניים
אתר הצמחונות והטבעונות הישראלי, מאת עמותת אנימלס
טבעוניוז | חדשות, טבעונות, כתבות, מתכונים, שחרור בעלי חיים - אתר חדשות שסוקר את הסצנה הצמחונית והטבעונית בישראל ובעולם, מחקרים מדעיים בנושא שקושרים אותו עם בריאות ואיכות הסביבה.
עמיחי אלינסון, תפיסות מוטעות לגבי צמחונות וטבעונות, זכויות בעלי חיים ויחס חיובי לחיות
הערות שוליים
*
קטגוריה:אידאולוגיות
קטגוריה:מזון
קטגוריה:תזונה
קטגוריה:דיאטות | 2024-09-18T18:23:53 |
פינית | פינית (Suomen kieli – IPA: ) היא שפה פינו-אוגרית המשתייכת למשפחת השפות האוּרַאלִיוֹת.
זוהי שפתה הרשמית של פינלנד, לצד השוודית. היא מדוברת בפי כ-6 מיליון איש, הכוללים כמעט את כל תושבי פינלנד, וכמה עשרות אלפים במדינות השכנות (שוודיה, נורווגיה, רוסיה ואסטוניה), וכן בקנדה ובארצות הברית. זוהי שפת האם של כ-93% מתושבי פינלנד; שאר תושבי המדינה, אשר שוודית וסאמי (לאפית) הן שפות האם שלהם, לרוב דוברים פינית כשפה שנייה.
השפות הקרובות ביותר לפינית הן קַרֶלִית (מדוברת ברפובליקת קַרֶלִיָה שברוסיה), אסטונית, חמש השפות, הנפוצות פחות, המדוברות במחוז סנקט פטרבורג (ברוסיה) והשפה הלִיווִית (מדוברת בצפון-מערב לטביה ובדרום-מערב אסטוניה). תשע השפות האלו מהוות את הענף הבלטו-פיני במשפחת השפות האוּרַאלִיוֹת. ענף זה, ביחד עם שפת סאמי (לאפּית), מהווה את קבוצת השפות הפינו-לאפּית. קרובה רחוקה של הפינית היא ההונגרית. שפה זו, ביחד עם פינית, השפות הפינו-לאפיות ושפות נוספות (38 בסך הכול, רובן ככולן מדוברות ברוסיה) מהוות את משפחת השפות האוּרַאלִיוֹת.
הגיית השפה וכתיבתה
עיצורים
העיצורים הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Bb b̥ ~ p מופיע במילים שאולות מודרניות – נהגה לרוב כהגיית פ"א Cc k, s מופיע במילים שאולות – נהגה כהגיית כ"ף, או כסמ"ך לפני e i Dd d̥ ~ t נהגה לרוב כהגיית ת"ו Ff ʋ מופיע במילים שאולות מודרניות – נהגה לרוב כהגיית ו"ו ללא חיכוך בשפתיים Gg k ~ ɡ̊ מופיע במילים שאולות מודרניות – נהגה לרוב ככ"ף Hh h ~ ɦ נהגה כהגיית ה"א, ובהשפעת תנועות נהגה כה"א קולית במילה "מהר" Jj j נהגה כהגיית יו"ד עיצורית Kk k נהגה כהגיית כ"ף Ll l נהגה כהגיית למ"ד Mm m נהגה כהגיית מ"ם Nn n נהגה כהגיית נו"ן Pp p נהגה כהגיית פ"א Qq k מופיע בשמות פרטיים זרים – נהגה לרוב ככ"ף Rr r נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת Ss s נהגה כהגיית סמ"ך Tt t נהגה כהגיית ת"ו Vvʋ נהגה כהגיית F הנ"ל – לרוב כך במקום [v] Ww מופיע לרוב במילים שאולות – נהגה כ-V הנ"ל Xx ks מופיע במילים שאולות (לרוב מוחלף בצירוף ks) – נהגה לרוב קְסְ Zz s ~ z̥ ,ʦ מופיע במילים שאולות (לעיתים מוחלף בצירוף ts) – נהגה לרוב כהגיית צד"ימודרנית, אך לעיתים כסמ"ך
תנועות
בפינית שמונה תנועות ו-18 דיפתונגים המורכבים מצרופיהן.
אחורית קדמית סגורהuyi אמצעיתo̞ø̞e̞ כמעט-פתוחה æ פתוחה ɑ
התנועות הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Aa [] קובץ:Open_back_unrounded_vowel.ogg נהגה כהגיית פתח אחורית Ee [] קובץ:Mid_front_unrounded_vowel.ogg נהגה כהגיית צירי Ii [] קובץ:Close_front_unrounded_vowel.ogg נהגה כהגיית חיריק Uu [] קובץ:Close_back_rounded_vowel.ogg נהגה כהגיית שורוק Oo [] קובץ:Mid_back_rounded_vowel.ogg נהגה כהגיית חולם Yy [] קובץ:Close_front_rounded_vowel.ogg נהגה כהגיית חיריק מעוגלת Ää [] קובץ:Near-open_front_unrounded_vowel.ogg נהגה כהגיית A במלה האנגלית And Öö ø̞ נהגה כהגיית צירי מעוגלת
דקדוק פיני
פינית נחשבת לשפה קשה יחסית ללימוד, בשל התכונות הבאות:
חוקי דקדוק מורכבים (15 יחסות, למשל);
נטייה למילים ארוכות במיוחד, עקב הוספת סופיות בסופי מילים;
אוצר מילים ייחודי, עקב מיעוט השפות הקרובות לפינית;
נטייה לשימוש במונחים פיניים עבור מילים "בינלאומיות" המשותפות לשפות רבות אחרות, כגון טלפון, דיסקט, אימייל;
חיבור מספר מילים ליצירת מילה אחת.
אותיות מסוימות, כגון b ,x ו-c, כמעט ואינן קיימות בפינית. רוב שמות העצם מסתיימים בתנועה בצורתם הבסיסית. במקרה של חדירת מילים משפות אחרות, הן נוטות להשתנות ולהתאים את עצמן לכללים אלו. לדוגמה, המילה "בנק" הפכה בפינית ל-Pankki.
הספר המקיף ביותר לדקדוק השפה, "איסו סואומן קיאליופי", פורסם בשנת 2004.
שמות עצם
הטיית שם עצם
בפינית יש 15 יחסות. הן מחולקות לארבע קבוצות שונות. להלן ההטיה של המילה poika, "ילד"
יחסות תחביריותיחידרביםנומינטיב (נושא)-הילדpoikapojatאקוזטיב (מושא ישיר) ילדpojanpojatפרטיטיב (מושא חלקי) את הילדpoikaapoikiaגניטיב (שייכות) של הילדpojanpoikienיחסות מקומיותיחידרביםאינסיב (בילד)pojassapojissaאלטיב (מהילד)*1 pojastapojistaאילטיב (אל הילד)poikaanpoikiinיחסות חיצוניותיחידרביםאדסיב (עם ילד\לילד יש)pojallapojilla אלאטיב (לילד)pojallepojilleאבלטיב (מהילד)2pojaltapojiltaיחסות אחרותיחידרביםאסיב (כמו ילד)poikanapoikinaטרנסלטיב (להפוך לילד)pojaksipojiksiאבסיב (בלי ילד)pojattapojittaאינסטרוקטיב (באמצעות ילד) -pojinקומיטטיב (בעלות) הילד שלי -poikine
יחסה זו מציינת את המילה "מתוך", כלומר מהחלק הפנימי של משהו. לדוגמה "הרעש הגיע מתוך הבית"
יחסה זו מציינת את המילית "מ"משהו. למשל "הרעש הגיע "מ"הילד"
הרמוניית התנועות והחלפת העיצורים
בפינית, בדומה לשפות טורקיות ושפות אורליות אחרות, יש הרמוניית תנועות. קיימות 3 קבוצות של תנועות, וכל מילה חייבת להשתייך לאחת משתיהן, כשהקבוצה השלישית היא קבוצה נייטרלית. להלן הקבוצות:
קבוצה ראשונהקבוצה שנייהקבוצה שלישיתa o uä ö ye i
החלפת עיצורים
בפינית, בדומה לטורקית, כאשר מוסיפים יחסות לשמות עצם או הטיות לפעלים, לפעמים העיצורים מתחלפים. לדוגמה:
העיצור p הופך ל-v. לדוגמה, המילה leipä (לחם) ברבים תהיה leivät (לחמים) ולא leipät
להלן טבלה של החלפת העיצורים בפינית, המחולקים לארבע קבוצות:
עיצורים כפוליםהעיצור שמחליף אותםKKKPPPTTTעיצורים עם 3 אותיותהעיצורים שמחליפים אותםLKILJERKIRJEעיצורים עם 2 אותיותהעיצורים שמחליפים אותם (רובם כפולים)NTNNNKNGLTLLRTRRMPMMעיצורים בודדיםהעיצורים שמחליפים אותםTDPVK - (מושמט מהמילה)
שייכות
השייכות בפינית מורכבת מהוספת סיומות שייכות למילה, בדומה להונגרית וטורקית. להלן הטיית השייכות של המילה kirja ספר
גוףהטייהראשון יחיד שלי minunkirjaniשני יחיד שלך sinunkirjasiשלישי יחיד (שלו\שלה) hänen
שלישי רבים (שלהם\שלהן) heidänkrijansaראשון רבים שלנו (meidän)kirjammeשני רבים שלכם (teidän)
שלך באופן רשמיkirjanne
הטיית פעלים
שם פועל
בפינית יש שלוש קבוצות של פעלים, ולכל קבוצה יש מספר סיומות שונות לפעלים. שמות הפועל מוטים באותה צורה כמו היחסות של שם העצם.
אלה הסיומות של הפעלים בפינית:
הפעלים הבסיסיים שנגמרים ב-a לדוגמה, puhua (לדבר)
הפעלים מסוג E (סוג 2) שמוסיפים להם taa. tää, essa, essä, en לדוגמה yrittää (לנסות)
הפעלים מסוג MA (סוג 3) שמוסיפים להם massa\ä masta\ä ma\än malla\ä matt\ä ma\än לדוגמה ymmärtää (להבין)
זמנים
בפינית יש ארבעה זמנים. כל הטיה של פועל בכל זמן מתחלקת לחיוב ושלילה. קיים זמן אחד של הווה, ושלושה זמני עבר, אבל זמן עתיד לא ממש קיים. להלן הזמנים:
הווה
אימפרפקטום – (פעולה שהתחילה ולא הסתיימה)
פרפקט – פעולה שהתחילה והסתיימה (כמו באנגלית have בפועל)
עבר מושלם (פלופרקט) – מציין פעולה שהתחילה, אבל פעולה אחרת קדמה לה (כמו had באנגלית)
מודוסים
בפינית יש ארבעה מודוסים:
מצב חיווי (אינדיקטיבי) – מצב המציין עובדות
מצב תנאי (conditional) – מצב שבו הדובר מציב תנאי
מצב פוטנציאלי – מצב שבו הדובר מדבר על מקרים שיכולים לקרות, אך לא בהכרח קורים
מצב ציווי – מצב שבו הדובר מצווה דבר מה על אחרים
טבלת הטיית פעלים בפינית
להלן טבלת הפועל puhua (לדבר) בהווה:
גוףסיומתדוגמהתרגום לעבריתאני (minä) -npuhunאני מדבר/תאת/ה(sinä) -tpuhutאת\ה מדבר\תהוא/היא (hän)(הכפלה של התנועה האחרונה)הכפלת התנועה הקודמת מובילה לתנועה קצרה, ולא לתנועה ארוכה או לדיפתונגhän puhuuהוא מדבר/היא מדברתאנחנו(me)mme-puhummeאנחנו מדברים\מדברותאתם/אתן(te) או את/ה בצורה רשמיתtte-puhutteאתם/ן מדברים/ות או את/ה מדבר/ת בצורה רשמיתהם מדברים/הן מדברות (he) -vatסיומת זו תקפה להרמוניית התנועות, כלומר במקום a יכולה להיות גם ä במקרים אחרים he puhuvatהם מדברים/הן מדברות
כינוי הגוף של הגוף הראשון והשני בדרך כלל מושמט, כי הוא כבר ידוע מראש לפי הסיומת של הפועל
למשל במקום minä puhun מספיק להגיד puhun, ויהיה ברור לצד השני בשיחה, שאני מדבר/ת ולא מישהו אחר
הטיית זמן העבר
זמן העבר (אימפרפקטום) בדרך כלל נבנה באמצעות הוספת אות העבר i. הסיומות הן אותן סיומות כמו בהווה:
puhun (אני מדבר/ת) puhuin (דיברתי)
זמן הפרפקט והפלופרקט יורכבו בעזרת פועל העזר olla (להיות) ועם ההטייה של הפועל הבינוניהפועל הבינוני מציין את צורת הסביל של הפועל בהווה. לדוגמה- לדבר- מדובר בפינית אומרים בתרגום מילולי "הייתי מדובר" כשמתכוונים ל"דיברתי" בצורת הפרפקט והפלופרקט
olen puhunut (דיברתי) olet puhunut (דיברת) ההטיה היא אותה הטיה כמו בהווה. ליודעי האנגלית זה כמו I have spoken, you have spoken
olin puhunut (דיברתי) olit puhunut (דיברת) ההטיה היא אותה הטיה כמו בהווה. ליודעי האנגלית זה כמו I had spoken, you had spoken
ההסבר על השימוש בזמנים אלו מצוין למעלה בדף. לדוברי האנגלית ו\או הגרמנית, יהיה בדרך כלל יותר קל ללמוד ולהבין זמנים אלו.
השפה המדוברת
לפינים שפה מדוברת השונה במקצת מן הכתובה. השפה המדוברת אינה יכולה להיחשב כסלנג מאחר שהיא בשימוש קבוע בקרב האוכלוסייה כולה ונחשבת לתקנית. למעשה השימוש היחיד בשפה הרשמית נעשה בתוכניות טלוויזיה כגון חדשות, ובאירועים רשמיים. בכתב, הפינים משתמשים בדרך כלל בשפה הרשמית.
ההבדל בין השפה הרשמית למדוברת מתאפיין בין היתר בנקודות הבאות:
הטיה וקיצור של מספרים. לדוגמה, Yksi (אחד) הופך ל-Yks.
שימוש בפאסיבי במקום שימוש בגוף ראשון רבים. לדוגמה, Menemme (אנחנו הולכים) הופך ל-Mennään (ניתן לתרגם זאת לאנגלית כ-One goes).
קיצור מילות שייכות וקישור. לדוגמה, Minun (שלי) הופך ל-Mun בשפה המדוברת.
קיצור סיומות. לדוגמה Maassa (בארץ) הופך ל-Maa's.
גם מילים מסוימות משתנות, בדרך כלל באופן קל. דוגמה, Takaisin (חזרה) הופך ל-Takasin.
בשפה המדוברת אין שימוש ב-Hän (הוא/היא) אלא ב-Se שבאנגלית ניתן לתרגמה כ-It.
שפה מנומסת
בניגוד לעמים רבים באירופה, הפינים ממעטים להשתמש בשפה המנומסת. השימוש בה נפוץ רק בפנייה לאח"מים ובאירועים רשמיים מאוד. בשפה המנומסת משתמשים בפינית בגוף שני ברבים, "אתם".
ראו גם
מלחמת השפות הפינית
מיקאל אגריקולה המוכר כ"אבי הפינית הכתובה"
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שפות פינו-אוגריות
*
קטגוריה:פינלנד: תרבות | 2024-04-19T21:40:09 |
אז'נקור | REDIRECTקרב אז'נקור | 2004-12-19T20:34:15 |
גנדאי בודו | גֶנדַאי בוּדוֹ (ביפנית: 現代武道, ברומאג'י: gendai budō) או שינבודו (ביפנית: 新武道, ברומאג'י: shinbudō) הוא שמן הכולל של אמנויות לחימה יפניות שהתפתחו לאחר רסטורציית מייג'י במהלך 1868, ובמיוחד לאורך המאה ה-20. פירוש השם גנדאי בודו הוא: "אמנויות לחימה מודרניות". סוגה זו מוגדרת למול הקוריו - שמן של שיטות הלחימה העתיקות.
מאפיינים
טבען של אמנויות הנחשבות 'גנדאי בודו' הוא שהן עברו התאמה מכמה סוגים אפשריים:
הפיכתן לפציפיסטיות יותר.
הדגשת האלמנט הרוחני או הדתי שבהן.
הדגשת הפן האסתטי שבהן על חשבון זה הלחימתי.
עידוד תחרותיות על חשבון גישה העוסקת בקרבות "מלוכלכים" והגנה עצמית.
חלק מאמנויות הגנדאי בודו מיישמות את כל השינויים שנמנו מעלה.
המונח גנדאי בודו / שינבודו מתייחס לרוב לאמנויות הלחימה:
ג'ודו
קנדו
איאיידו
אייקידו
סומו מודרני ספורטיבי (בשונה מסומו מסורתי)
קראטה (גרסתו הספורטיבית של הקראטה)
תהליך דומה ומקביל לתופעת הגנדאי בודו התרחש בסין בהקשרן של אמנויות לחימה סיניות, בעידוד הממשלה הסינית הקומוניסטית, והביא ליצירתו של הוו-שו המודרני.
שמה של גישת/שיטת הלחימה ג'יט קון דו מושפע אף הוא מתופעת הגנדאי בודו. משמעות שמה של שיטת לחימה זו הוא "דרך האגרוף המיירט". מנדרינית שמה נהגה: "ג'ייה צ'ואן דאו" (Jie Quan Dao), ובקטונזית כ-"ג'יט קון דו" (Jit kun Do). מפתחה של שיטה זו, ברוס לי, בחר להשתמש בסיומת "דו" משום שזו הייתה פופולרית ומקובלת בעולם אמנויות הלחימה בעת פעילותו המקצועית, במחצית השנייה של המאה ה-20.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אמנויות לחימה
קטגוריה:יפן: תרבות
קטגוריה:מילים וביטויים ביפנית
קטגוריה:ספורט לחימה | 2024-05-28T21:04:49 |
שבע מצוות דרבנן | שבע מצוות דרבנן היא רשימה של שבע מצוות עשה שנקבעו על ידי חז"ל. מניין זה הוזכר לראשונה בספר "כתר תורה" לרבי דוד ויטאל (1536). מאז נזכר בספרים רבים, ואף נוסף למהדורות הנפוצות של ספר החינוך בסוף מניין המצוות. המשותף בין המצוות הנמנות עם השבע הוא בכך שהן מצוות עשה מחודשות, ואינן הרחבה של מצווה קיימת (לדוגמה: מצוות מרור בזמן הזה; יום טוב שני של גלויות).
המצוות
ברכות: מצווה לברך על הנאות העולם הזה, על מצוות, ועל אירועים שונים בחיי האדם.
נטילת ידיים: מצווה ליטול ידיים לפני אכילת פת, בעזרת כלי תקני ומים נקיים.
עירובין: איסור לטלטל בשבת בחצר משותפת כי אם על ידי עירוב חצרות, ואיסור לצאת מהעיר יותר מאלפיים אמה בשבת כי אם על ידי עירובי תחומין. איסור לבשל ביום טוב עבור שבת אלא באמצעות עירוב תבשילין.
הלל: הוספת מזמורי הודאה מספר תהלים לתפילת שחרית בשלוש הרגלים ובחנוכה.
נר שבת ויום טוב: מצווה על כל בית שידלוק בו נר בליל שבת ויום טוב.
מגילה: קריאת מגילת אסתר בחג הפורים במגילה כשרה שנכתבה בדיו על קלף - בלילה וביום.
חנוכה: הדלקת נרות במשך שמונת ימי חג החנוכה, החל מיום כ"ה בכסלו.
ראו גם
תקנת חכמים
מצוות דאורייתא
מצוות דרבנן
לקריאה נוספת
הרב שמואל אשכנזי, "שבע מצוות דרבנן", בית אהרן וישראל, קובץ לה תשנ"א, עמ' צז - קטו
הרב שמואל אשכנזי, "השלמות לשבע מצוות דרבנן", בית אהרן וישראל, קובץ לח תשנ"ב, עמ' קלט - קנד
הרב שמואל אשכנזי, "מילואים", בית אהרן וישראל, קובץ מ תשנ"ב, עמ' קי - קטו
הערות שוליים
*+
קטגוריה:חז"ל | 2024-03-24T23:46:57 |
חלילית | שמאל|ממוזער|250px|קונסורט חליליות
ממוזער|שיעור חלילית בבית ספר עממי בתל אביב
ממוזער| עלמה גרמניה מנגנת בחלילית
חלילית היא כלי נשיפה, העשוי לרוב מעץ או מפלסטיק. החלילית היא אחד מהכלים הוותיקים ביותר במוזיקה המערבית, וניתן למצוא עדויות לכך שאנשים ניגנו בה החל מימי הביניים, תקופת הבארוק והרנסאנס, ועד ימינו.
השם
באנגלית החלילית נקראת "recorder" מאחר שבאנגלית עתיקה אחת המשמעויות של הפועל to record היא "לסלסל או לשיר כמו ציפור".
עד תחילת שנות הארבעים נקראה החלילית בעברית "חליל". השם "חלילית" הושרש בשפה העברית על ידי המלחין פואה גרינשפון שקרא לה בשם זה כדי להבדילה מחליל הצד.
גדלים שונים של חלילית
גרקליין בדו (אוקטבה מעל סופרן) המכונה גם "סופרנינינו". כלי קטנטן מאוד, שקשה לנגן בו בגלל החורים הקטנטנים והצפופים הקדוחים בו.
סופרנינו בפה (אוקטבה מעל אלט). לכלי זה כתב וויוולדי שלושה קונצ'רטי, שניים בדו מז'ור ואחד בלה מינור. בפרטיטורה נקרא הכלי ottavino, לפעמים הכלי נקרא גם flautino.
סופרן בדו, הכלי הנפוץ ביותר (יש בין השאר גם סופרנים ברה, כלי שנקרא באנגלית sixth flute' וב-לה, כלי הנקרא באנגלית third flute).
אלט בפה (בתקופת הרנסאנס היה בשימוש אלט בסול), הכלי העיקרי ברפרטואר הסולו מהבארוק.
טנור בדו (אוקטבה מתחת לסופרן). קיים גם כלי הנקרא voice flute שהוא חלילית טנור ברה.
בס או basset בפה (אוקטבה מתחת לאלט).
בס בדו (נקרא באנגלית great bass) (אוקטבה מתחת לטנור).
קונטרה-בס בפה (אוקטבה מתחת לבס). גובהה כשני מטרים.
סוב-קונטרה בס בדו (אוקטבה מתחת לבס בדו).
סוב-סוב קונטרה בס בפה (אוקטבה מתחת לקונטרה בס).
חלילית סוב-קונטרה בס בסי במול, החלילית הגדולה בעולם, שנבנתה על ידי Adriana Breukink וגובהה הוא שלושה מטרים. נבנו רק 3 חליליות כאלה. אחת מהן בשימוש חברי הרכב החליליות Loeki Stardust. החלילית מכונה "ביג בייב".
בניית חליליות כיום
חליליות משוחזרות שהחלו להבנות מחדש בתחילת המאה ה-20 נבנו בעזרת חומר לימוד תאורטי ובעזרת חקר ציורים עתיקים. כמו כן נעשה שימוש רב בחליליות עתיקות שנמצאו במוזיאונים ובאוספים שונים. במספר ספרי לימוד מתקופת הרנסאנס והברוק המוקדם שעסקו בתאוריה מוסקלית, לימוד טכניקת נגינה, קישוטים ואלתורים מופיעים מדי פעם תרשימים ושרטוטים של חליליות, למשל אצל סבסטיאן וירדונג, סילבסטרו גאנאסי ומיכאל פרטוריוס. כיום מספר חברות ובוני כלים מייצרים חליליות שנקראות כיום דגם "גנאסי" (למשל יואב רן מישראל) או "פרטוריוס" (בעבר וילי הופף מגרמניה וכיום חברת קובליצק).חלק מחליליות הברוק המיוצרות כיום הן בעקבות דגמים ששרדו עד היום ונמצאים במוזיאונים כמו למשל דנר, הוטטר, קינסקר, ברסן ועוד.
כיום מיוצרים גם דגמי חליליות מודרניים שאינם נאמנים לכלים העתיקים ובהם שיפורים ושינויים, כמו למשל חליליות נמוכות מכופפות במקום חליליות הבס העתיקות והארוכות. אלה כוללות מערכות מכניות כמו בכלי נשיפה המודרניים האחרים (חליל, אבוב קלרינט וכו'), אשר מקלות את הנגינה, מפחיתות את מתיחת האצבעות ומגדילות את מנעד הכלים. מיוצרות חליליות פלסטיק זולות יחסית, כמעט לכל מנעד החליליות, מגרקליין ועד בס. כמו כן מיוצרות כיום חליליות הניתנות להגברה חשמלית וניתן לחבר אליהן פדלים ותיבות אפקטים, בדומה לגיטרות חשמליות (למשל אלודי של חברת מולנהאואר). יש יצרני חליליות שאת מוצריהם ניתן לחבר למחשב בעזרת חיבורי USB ולבצע מניפולציות אלקטרוניות שונות. טכניקות דגימות הצליל שקיימות בכלי המקלדת האלקטרוניים מאז שנות ה-80 הגיעו לכלי הנשיפה, וכיום אפשר לנגן דגימות של כלי נשיפה וכלים אחרים ובהם חליליות בכלים כמו ה EWI, וה elody של מולנהאואר. יש כיום גם חליליות העובדות בממשק מידי.
מלחינים שכתבו לחלילית
ההלחנה לחלילית התחילה כבר בימי הביניים והיא מופיעה ביצירות מוקדמות ביותר.
בתקופת הרנסאנס, נהגו לנגן בכמה סוגים שונים של חליליות, וארבעת הכלים הבסיסיים של המשפחה הם: סופרן, אלט, טנור ובס, אשר מקבילים לחלוקת הקולות האנושיים.
אמנם בתקופת הרנסאנס הכתיבה לא הייתה אידאומטית, כלומר לא צוין בתווים כמעט באילו כלים יש לנגן, אך ציורים ותחריטים מהתקופה מעידים על השימוש בחליליות ביצירות כליות כמו בריקודים, קנצונות, דואטים (שנקראו אז bicinia) ובהרכבים נוספים.
שמאל|ממוזער|200px|חלילית סופרן מפלסטיק, החלילית הנפוצה ביותר
שמאל|ממוזער|250px|כיכר החליליות בראש העין
בתקופת הבארוק המשיכו אמנים ליצור עבור החלילית, במיוחד לחלילית האלט, שהפכה לאחד הכלים המרכזיים עבורם כתבו מלחינים רבים. נכתבו יצירות לחלילית סולו (מאת בואמורטיה, הנרי פרסל, יעקב ואן-אייק ואחרים), דואטים (לויה, טלמן, מאתזון, בואמורטייה, קרופט, פינגר), סולו סונטות מאת גאורג פרידריך הנדל, דניאל פרסל, בני משפחת לויה, טלמן, ג'וזפה סמרטיני, אנטוניו ויולדי, בנדטו מרצ'לו, גוטפריד פינגר, יוהאן כריסטוף פפוש ועוד), טריו סונטות (מאת קוונץ, הנדל, טלמן, ז'אן-בטיסט לויה ואחרים) ויצירות לחלילית ותזמורת: קונצ'רטי מאת טלמן, ויולדי, ג'וזפה סמרטיני, רוברט וודקוק, ג'והן בסטון, ויליאם באבל, יוהאן כריסטוף שולצה, כריסטוף גראופנר ואחרים. ביצירות באך יש לחלילית מקום במספר קנטטות (71, 106, 118, 127, 182, 208 ואחרות), במגניפיקט בגרסתו המוקדמת, בשניים מתוך הקונצ'רטים הברנדנבורגיים, בקונצ'רטו לצ'מבלו, BWV 1057 ועוד. החלילית מופיעה גם באופרות מהבארוק כגון אלו של פרסל או הנדל וכן בקנטטות מאת הנדל, ויוולדי, אלסנדרו סקרלטי ואחרים. הרפרטואר הועשר בעזרת עיבודים בני זמננו לקונצ'רטי שבמקור נכתבו לכלים אחרים כמו חליל, אבוב או כנור (מאת אלבינוני, ויולדי, באך, הנדל, טלמן ועוד).
עם שינוי האידיאלים המוזיקליים בשלהי המאה ה-18, לקראת המאה ה-19 נעלמו מספר כלים מן הבמה, ביניהם הצ'מבלו, הלאוטה, הויולה דה גמבה, ואיתם גם החלילית. במאה ה-19 הייתה תקופת פריחה קצרה בווינה לכלי בשם צ'קאן, שהוא סוג של חלילית ששימש גם כמקל הליכה. נכתבו לכלי כמאתיים יצירות, ביניהן מאת אנטון דיאבלי.
עם התעוררות התנועה לביצוע מוזיקה עתיקה, בתחילת המאה העשרים, חזר העניין בחלילית ולצד לימוד הרפרטואר ההיסטורי שלה וחזרתה לבימות הקונצרטים נוסף לה רפרטואר עשיר ומגוון של יצירות. בין המלחינים שהלחינו עבור החלילית במאה העשרים ניתן למצוא את: הנס פוזר, צזאר ברזגן, הנס אולריך שטפס, הנס מרטין לינדה, פאול הינדמית, בנג'מין בריטן, ארוו פרט, ועוד. כיום מקובל לנגן בחליליות מוזיקה כלית מהרנסאנס שרובה מתאים לכלי כמעט ללא שינויים. כיום נפוצים עיבודים למוזיקה מהברוק ומהתקופות המאוחרות יותר, חלקם כוללים טרנספוזיציות ושינויים מוזיקליים שונים ולכן חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. מתחילת המאה ה-21 נפוצים עיבודים אלה מאוד באינטרנט. כיום, בעשור השני למאה ה-21, קיים רפרטואר עצום של חומר לחליליות, יצירות מקור ועיבודים בכל רחבי העולם.
נגני חלילית ידועים בעולם
מהנגנים החשובים במאה ה-20 וכיום: פרנס בריכן (הולנד), הנס-מרטין לינדה (גרמניה), מיקלה פטרי (דנמרק), פדרו ממלסדורף, מריון ורברוכן (הולנד), הייקו טר-סככט (הולנד), מיכאל שניידר (גרמניה), האן טול (הולנד), דן לאורין (שוודיה), סבסטיאן מרק (צרפת) ועוד.
החלילית בישראל
בשנת 1941 הקים פואה גרינשפון בית מלאכה לייצור חליליות בשם "חלילית", כדי לפצות על המחסור שנוצר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עקב אי היכולת לייבאן מצ'כיה וגרמניה. ברבות השנים הפך בית המלאכה לרשת חלילית המייצרת ומייצאת חליליות עד ליום זה. בהמשך יוצרו חליליות גם על ידי החברות זמיר ואריאל. כיום פעילים בישראל מספר בוני חליליות עצמאיים, ביניהם יואב רן הפועל ברחובות וניר פריזנט בקיבוץ יד חנה.
ממוזער|נגני חליליות בקיבוץ גן שמואל, 1971
בישראל הייתה פריחה של החלילית בשנות האלפיים ובין הנגנים המובילים ניתן למצוא את: אפרים מרכוס, המלחין והמנצח עמוס מלר, גרשון פרנסקי, מיכאל מלצר, דרורה ברוק, ברכה קול, ליאורה ויניק, נעמי רוגל, רובי הוד, שלמה תדהר, ענבר סולומון, אורי דרור, יפעת כהן, עדי זילברברג, הילה להב, תמר לאלו, דורט פלורנטין ועוד.
חלוצי לימוד החלילית בארץ ישראל בשנות הארבעים והחמישים היו אפרים מרכוס (אשר לימד במדרשה למוזיקה בסמינר לוינסקי), חנן אייזנשטדט (בכפר הנוער בן שמן), דורה רוזוליו, אברהם עומר, ומאוחר יותר שושנה חצור, חווה פרידלנדר, אורי גולן ואחרים. בין המורים (הפדגוגים) אשר הובילו בהוראת הנגינה בחלילית בישראל ניתן לציין את אפרים מרכוס אשר כתב וערך את סדרת 18 חוברות ללימוד ונגינה בחלילית: "רוני חלילית" אשר שימשה את מיטב המורים מאז תחילת שנות ה-70. גם כיום ישנה פעילות פדגוגית ענפה בארץ ויצאו ספרי לימוד חדשים, כמו למשל מאת שושי רסיוק, עמית גור ואחרים. כיום ישנה מחלקה לחליליות באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים בה מלמד מיכאל מלצר ולצידו דרורה ברוק. מלחינים ישראלים שהלחינו לחלילית: מנחם אבידום, יוחנן בוהם, אברהם דאוס, חיים אלכסנדר, יחזקאל בראון, יהודה אנגל, בנימין ברעם, יחזקאל בראון, רם דע-עוז, מיכאל וולפה, יוסף טל, גיורא שוסטר, צבי נגן, אריה רופאייזן, חנוך יעקבי, מאיר מינדל, זוהר איתן, משה רסיוק, צבי אבני, אמנון וולמן, הגר קדימה, אייל באט, רונן שפירא, מרי אבן-אור, אלונה אפשטיין, אלון שב.
ממוזער|ילדים לומדים נגינה בחלילית, נתיבות שנות ה-70'
פסטיבל חליליות בין לאומי
בשנים 2018, 2019 ו-2020 התקיימו בקונסבטוריון למוזיקה ישראלית בתל אביב פסטיבלי החליליות הראשון השני והשלישי ביוזמת וההנהלה המוזיקלית של דרורה ברוק.
ראו גם
חליל צד
חלילית אירית
קישורים חיצוניים
ויקי חלילית - אתר המספק לקהילת נגני החליליות, תלמידים, מורים ונגנים מקצועיים, הצעות רפרטואריות, תווים ליצירות חשובות ומעניינות, עיבודים מרתקים, מערכי שיעור ועוד כהנה וכהנה.
הערות שוליים
קטגוריה:כלי נשיפה מעץ
קטגוריה:כלים אותנטיים | 2024-09-27T06:16:43 |
שפות אוסטרונזיות | ממוזער|400px|קבוצות השפות האוסטרונזיות
השפות האוסטרונזיות הן משפחת שפות שמדוברות בעיקר באזורי אוקיאניה ודרום-מזרח אסיה. המשפחה כוללת לפחות 1,268 שפות והן כחמישית מכלל השפות הידועות בעולם. מספר השפות במשפחה הוא הגדול ביותר בכל משפחות השפות. מספר דוברי השפות האוסטרונזיות מוערך ב-300 מיליון. רוב הדוברים הם תושבי דרום-מזרח אסיה וחלקם תושבי מזרח אפריקה ואוקיאניה.
השפות הגדולות במשפחה כולן מהענף המלאי-פולינזי. כמעט שליש מדוברי השפות האוסטרונזיות דוברים ג'אווה, והיא השפה האוסטרונזית הנפוצה ביותר – היא מדוברת בפי כ-80 מיליון איש, בעיקר באי ג'אווה שבאינדונזיה. גם השפה המלגשית, המדוברת במדגסקר, שפת הסֶבּוּאַנוֹ, המדוברת בפיליפינים, מלאית, המדוברת במלזיה, אינדונזית, אילוקאנו וטאגאלוג (השפה הנפוצה ביותר בפיליפינים) הן שפות אוסטרונזיות נפוצות; כל אחת מהן מדוברת בפי יותר מ-10 מיליון איש.
בניגוד להן, לרוב השפות האוסטרונזיות יש מאות דוברים בלבד. רוב השפות במשפחה זו מדוברות בפפואה גינאה החדשה, בפיליפינים ובאיי האוקיינוס השקט. עם זאת, כמעט כל ענפי המשפחה האוסטרונזית מיוצגים באי טאיוואן.
השפות האוסטרונזיות הנפוצות במשפחה האוסטרונזית הן:
ג'אווה (מעל 80,000,000 דוברים)
בניומאסאן (מעל 10,000,000 דוברים)
שפות מלאיות (מעל 50,000,000 דוברים כשפת אם, מעל 150,000,000 דוברים כשפה שנייה)
אינדונזית (מעל 35,000,000 דוברים שפה זו כשפת אם)
מלאית (כ-18,000,000 דוברים)
טאגאלוג (כ-22,000,000 דוברים שפה זו כשפת אם)
סונדנזית (מעל 20,000,000 דוברים שפה זו כשפת אם)
סבואנו (כ-18,000,000 דוברים שפה זו כשפת אם)
מלגשית (כ-10,000,000 דוברים)
אילוקאנו (כ-7,000,000 דוברים שפה זו כשפת אם)
פיג'יאנית (כ-337,000 דוברים)
סמואית (כ-200,000 דוברים)
מאורית (כ-160,000 דוברים)
איפוגאו (כ-130,000 דוברים)
טונגאית (כ-108,000 דוברים)
הוואית (כ-25,000 דוברים)
גילברטית (כ-100,000 דוברים)
מרשלית (כ-55,000 דוברים)
רוקאי (כ-10,000 דוברים)
מנגאבה-מבולה
פאיוון
בנטיק
מיון שפות המשפחה
ישנה בעיה גדולה בחלוקת השפות האוסטרונזיות לקבוצות מכיוון שבמשפחת שפות זו יש שפות רבות הדומות זו לזו וכן ישנם ניבים רבים לכל שפה ושפה. נהוג לחלק את השפות לקבוצות לפי מיקומן הגאוגרפי, כמו למשל שפות אוקיאניות, כאשר מרבית השפות נמצאות בקבוצות האינדונזיות והפיליפיניות. מגוון השפות הגדול ביותר בענף הוא בענפים הפורמוזיים והמגוון המועט ביותר הוא בשפות הפסיפיות.
ראו גם
העמים האוסטרונזים
קישורים חיצוניים
מוצא, מאפיינים ומבנה של השפות האוסטרונזיות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
*
אוסטרונזיות, שפות | 2023-04-15T12:35:29 |
מרק טווין | REDIRECT מארק טוויין | 2004-12-19T23:29:54 |
שניאור זלמן מליאדי | REDIRECT שניאור זלמן מלאדי | 2005-10-15T02:55:03 |
אדמו"ר | ממוזער|300px|המגיד מקוז'ניץ עם חסידיו. תחריט, כנראה מסוף המאה ה-18.|טקסט=
אדמו"ר (ראשי תיבות של: אדוננו מורנו ורבנו, מכונה גם רבי ובמקור הצדיק) הוא המנהיג הרוחני בתנועת החסידות. כיום משמשים רוב האדמו"רים כראשיהן של חצרות ממוסדות. מרכזיותם היא מעיקרי החסידות, ומעוגנת בתפישתה הקבלית. החסידים אמורים לציית ולהיות נאמנים להם לחלוטין, הנהגה המכונה "דבקות בצדיק" או "התבטלות לצדיק" בספרות הפנימית של התנועה. התואר אדמו"ר, ששימש ככינוי כבוד כללי לרבנים עוד לפני ראשית החסידות, נעשה עם הזמן למזוהה כמעט בלעדית עם צדיקיה. בישראל הוא רווח בשימוש תדיר. באירופה, ובהמשך בארצות הברית, "רבי" הוא המקבילה המוכרת יותר.
רקע
הופעת החסידות במאה ה-18 נבעה מיוזמתם של הבעש"ט ובעיקר ממשיכי דרכו לחדול מהעיסוק החשאי בקבלה ולבסס דגם של הנהגה ציבורית על שימוש בה עבור הכלל. לשיטתם, אמנם רק יחידי סגולה היו מסוגלים להגיע למצב של "דבקות" – התייחדות מיסטית עם האלוהי, אך המון העם הפשוט יכול היה להתקרב לכך על ידי היצמדות לאותם צדיקים. אלה היו מסוגלים גם לסייע להולכים אחריהם על ידי הורדת שפע מהעולמות העליונים. הפצה פומבית ועממית זו של רעיונותיהם הקבליים – הצדיק נועד לחלץ את הניצוצות השבויים בקליפות ולתקן את העולם, לרדת למדרגת החוטאים כדי להעלותם משם וכיוצא בזה – הבדילה בין ראשי החסידות לדגם הטיפוסי של המקובל הנסתר בעבר. התנועה שמה דגש מרכזי על דמותו של הצדיק המתעלה לדבקות ומשפיע רווחה על קהלו. התבססות התנועה סביב האדמו"רים הייתה מענה לצורך לפשט את רעיונותיה הרוחניים הסבוכים, שהיו נהירים רק לקהל מצומצם ומלומד, עבור השכבות העממיות שבקרבן פשטה: הצדיק, שרוב פעולתו הייתה בעולמות העליונים ושימש מעין גשר בין הספירות הגבוהות למרחב הגשמי, היה יישום חי של תורת החסידות. רבי יעקב יוסף מפולנאה היה הראשון לעצב את רעיון הצדיק, ורבי אלימלך מליז'נסק המשיך בכך בכתביו. הראשון שכונה "צדיק" במובן זה הוא כנראה רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, עם מותו ב-1781. מנהיגי התנועה הואשמו על ידי הממסד הרבני של ימיהם בשימוש בלתי-מרוסן בתורות אזוטריות עבור ההמונים הנבערים ובסטיות שונות מההלכה; הם, מצדם, ביקרו מקובלים מן הסוג הישן, כמו הגר"א, שהסתגרו בד' אמותיהם וסירבו להפוך את משלח ידם לנושא ציבורי:
שליטתו של הצדיק בחיי חסידיו ומעמדו הבכיר פורשו כנדיבות באמת ובתמים וויתור על התעלות כדי לרדת לחיי החומר לטובת אנשי קהילתו. רבי אלימלך מליז'נסק כתב על כך ב"נועם אלימלך":
ייחוס
בתחילת הדרך, כמומלץ בכתבי מייסדי התנועה, הועברה האדמו"רות למתאים ביותר מבין תלמידי הצדיק הנפטר. בראשית המאה ה-19 החלו החצרות החסידיות להתמסד כשושלות, שראשיהן ביססו את תביעתם להנהגה על ייחוס אבות, בעיקר ישירות לבעש"ט. הראשון שעשה זאת היה כנראה רבי ברוך ממז'יבוז', שטען לסמכות מתוקף קרבתו לסבו. הליך ירושה נערך לאחר פטירת רבי מנחם נחום מצ'רנוביל ב-1787. עליונות הייחוס הופגנה בחסידות חב"ד עם מות מייסדם ב-1813; לאחר מאבק בין תלמידו הבולט רבי אהרן מסטרשלה לבנו רבי דובער שניאורי, ניצח השני והמשרה נותרה חזקה משפחתית מאז ועד לפטירתו של רבי מנחם מנדל שניאורסון ב-1994. משנות ה-20 של המאה ה-19 הפך עקרון הירושה למקובל כמעט ללא יוצא מן הכלל ברוב מזרח אירופה, למעט פולין הקונגרסאית בה הוסיפו לדבוק בהליך בחירה על ידי המעגל הפנימי של החצרות. זה דעך לטובת השושלתיות רק החל משנות ה-60, ( למעט חסידות סלונים שהתחילה את הנוהג הזה מתחילת שנות המאה העשרים). הפיכת האדמו"רות לירושה חפפה את ההתמסדות של החסידויות לחצרות מאורגנות, מגמה שהתלוו אליה שמרנות גוברת ודגש מופחת על העיסוק בתורה המיסטית של הזרם: מושגים מימיו המוקדמים, כמו העלאת מחשבות זרות (טמאות) בתפילה כדי לזקק את הניצוץ שבהן, נדחקו לשוליים ואף גונו. מרטין בובר ואחרים כמוהו שהחזיקו בתפישה רומנטית של החסידות המוקדמת ראו בכך דעיכה והתאבנות של התנועה, אף על פי שרוב החוקרים ציינו כי בתקופה זו היא הגיעה לשיא השפעתה ועוצמתה ולא פסקו בה תופעות של התחדשות רוחנית
לאחר פטירת הרבי מתמנה בנו במקומו, המינוי הוא לכל ימי חייו, גם אם מחמת מחלה הצדיק אינו מסוגל יותר לתפקד. במקרה כזה, המנהיג בפועל של החצר עשוי להיות היורש המיועד או אחד מנאמני המכהן. לעיתים היה הבן היורש צעיר במיוחד ומונה על אף גילו. כאלה נודעו בשם ינוקא. בדרך כלל הבן הבכור מתמנה במקום אביו, אולם לפעמים מתמנה אחד הבנים האחרים על פי צואת האב, אולם לעיתים התרחשו לעיתים חיכוכים חריפים בין אוהדי יורשיו. במקרים רבים התפצלו התומכים, כפי שקרה בחסידות תולדות אהרן וחסידות סאטמר. יש חסידויות בהן הקדימו תרופה למכה וכל אחד מהבנים החפץ בכך מקים לעצמו חצר.
הנהגה
הנהגתו של האדמו"ר את חסידיו ודבקותם בו מתבטאת בדברים רבים. אף תלמידי חכמים גדולים שבחסידות נכנעים בפני בנו של הרבי שיורש את מקומו, גם אם היה צעיר בימים. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי שבא מרקע חסידי, סיפר שאחד מהעניינים שהפריעו לו ביותר הוא שצדיק צעיר שאל "איך היראת שמים שלך?" את זקן תלמידי החכמים שבחבורה. מראשית ימיה נהגו החברים בתנועה לעלות לרגל לבתי הצדיקים כדי לשהות במחיצתם. צורה נפוצה של דרך זו היא עריכת סעודות מרובות משתתפים – "טישים", מהמילה ביידיש לשולחן – בהן האדמו"רים נושאים דברי תורה ואנשיהם שרים זמירות. כמו כן, הם מחלקים שיריים ממאכליהם, הנחשבים אצל החסידים כבעלי סגולה. דגם נוסף שהתפתח מההתחלה היה הפדיון, ששימש כיסוד הכלכלי של החצרות; החברים בהן שלחו או הגישו לצדיק פתקא ('קוויטל') עם בקשות שונות, ובדרך כלל צירפו לכך סכום כסף, שכונה 'פדיון', או 'פדיון נפש'. מלבד פדיונות ותרומות מאנשיהם היו לאדמו"רים, שלרוב לא קיבלו שכר מהקהילות בהן חיו, הכנסות מועטות כמו מס השחיטה שגבו השוחטים שפעלו בהשגחתם. חלקם, כמו רבי ישראל מרוז'ין, נזקקו לכסף רב כדי לקיים חיי פאר שכללו בניית ארמונות מאובזרים. גם כיום נוהגים חסידים להתייעץ עם ראשי החצרות בכל ענייניהם. אחד התפקידים הבולטים בחצרות חסידיות הוא תפקיד המשב"ק (בראשי תיבות: "משמש בקודש"). הוא משמש אישית את האדמו"ר בצרכיו הפרטיים – מנקיון הבית, בישול ועוד. לעיתים ישנם כמה גבאים, ורק הראשי מכונה משב"ק; או לחלופין, גבאים מספר מכונים משמשים בקודש.
יחד עם יתר הנהגותיה, גם מעמדו המרכזי של הצדיק ספג ביקורת חריפה מאויביה של החסידות בין המתנגדים והמשכילים. האדמו"רים גונו כשרלטנים מאחזי עיניים ומושחתים המעניקים אישור לרמה הרוחנית הירודה של ההולכים אחריהם. במהלך המאה ה-19 ירדה עוצמת החיכוך בין חסידים ומתנגדים, בעוד שממשיכיה של ההשכלה עמדו בעוינותם.
לקריאה נוספת
יצחק אלפסי, ספר האדמו"רים, הוצאת "אריאל", תשכ"א.
Stephen Sharot, Hasidism and the Routinization of Charisma, Journal for the Scientific Study of Religion, 1980.
בנימין בראון, The Two Faces of Religious Radicalism - Orthodox Zealotry and Holy Sinning in Nineteenth Century Hasidism in Hungary and Galicia.
קישורים חיצוניים
רשימת אדמו"רים ותולדות חייהם באתר MyTzadik
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:רבנים
קטגוריה:חסידות
קטגוריה:תארים ותפקידים יהודיים | 2024-06-20T22:53:39 |
אדמו"ר הצמח צדק | הפניה מנחם מנדל שניאורסון (צמח צדק) | 2023-05-09T00:07:01 |
חיים מבריסק | הפניה חיים הלוי סולובייצ'יק | 2008-06-01T03:06:46 |
נקניקייה | שמאל|ממוזער|250px|נקניקיות מוכנות לאכילה
ממוזער|250px|נקניקיות על האש
נקניקייה היא סוג של נקניק מבושל.
חומרי גלם
הנקניקייה היא מוצר בשר העשוי מבשר טחון בתוספת תבלינים הארוז לרוב בעטיפה העשויה ממעי בעל חיים או מחומר פלסטי.
ישנן גם נקניקיות לצמחונים, שאינן עשויות מבשר אלא מטופו, אגוזים, קטניות וחלבון סויה.
היסטוריה
הנקניקייה כמו הנקניק היו נפוצות כבר שנים רבות במטבחים ברחבי העולם גם כמוצר טרי וגם כמשומר. המצאת הנקניקייה הווינאית הנפוצה היום מיוחסת ליוהאן גאורג לאהנר, בעל חנות בשרים בווינה, במאה ה-19.
אופן הכנה והגשה
נקניקייה תעשייתית עוברת תהליך בישול בקיטור במהלך הייצור ולכן אין חובה לבשלה טרם האכילה, אלא לשם חימומה וקבלת טעם עשיר יותר. לצורך העשרת הטעמים ניתן לבשלה, לטגנה, לצלותה או לאפותה. נקניקיות ״מסורתיות״ כדוגמת אלו אשר נמכרות אצל קצבים אינן מבושלות מראש אלא עטופות במעיים ויש לבשלן טרם האכילה.
יש הנוהגים להגיש נקניקייה בלחמנייה, עם סלטים ורטבים שונים. לעיתים קרובות נקניקיות אלו נמכרות בדוכני מזון מהיר.
אליפות העולם בייצור נקניקיות
איגוד יצרני בשר הבוטיק בגרמניה מקיים תחרות על טיב הנקניקייה אחת לשלוש שנים, במסגרת יריד תעשיית הבשר ותחליפיו. ב-2022 זכה הישראלי דובי פורת בשש מדליות זהב מדליית כסף וגביע האליפות בתחרות שהתקיימה בפרנקפורט.
ראו גם
נקניק
משה בתיבה (מאכל)
מרגז
נקניקיית קארי
צ'וריסו
קרפדה במאורה
בנגרז אנד מאש
נקניקיית קאמברלנד
עסבנה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:נקניקים
קטגוריה:מזון מהיר | 2024-08-02T01:44:51 |
יוזמת ז'נבה | יוזמת ז'נבה היא ארגון שהוקם ב-2003 עם הצגתו של מודל מוסכם ומפורט לשלום ישראלי-פלסטיני.
הארגון הישראלי עוסק יחד עם שותפו הפלסטיני בפעילות חינוכית, מדינית, מחקרית וציבורית.
היסטוריה
ממוזער|250px|כריכת החוברת של נוסח הסכם ז'נבה שנשלח לאזרחי ישראל
שמאל|ממוזער|250px|שלטי "כן לְהסכם" בהפגנת השמאל שנערכה בכיכר רבין ב-15 במאי 2004
הארגון הוקם ב-1 בדצמבר 2003 עם הצגתו הפומבית של "הסכם ז'נבה" שאותו ניסחו צוותים לא רשמיים בראשות יאסר עבד-רבו ויוסי ביילין, שמתבסס, לדברי יוזמיו, על מתווה קלינטון מדצמבר 2000. ההסכם לא אומץ על-ידי גורמים רשמיים, אך זכה לתמיכה בינלאומית רחבה והוא מהווה נקודת התייחסות לתומכי פתרון שתי המדינות.
השיחות על המודל התנהלו מאז ינואר 2002 בין צוותים של אנשי מקצוע שחלקם היו שותפים לסבבים הרשמיים השונים של המשא ומתן בין ישראל לבין רשות הפלסטינית. את הצוותים הובילו יוסי ביילין מהצד הישראלי, ויאסר עבד-רבו מהצד הפלסטיני. בשיחות הסופיות שנערכו בין ה-9 ל-13 באוקטובר 2003 במלון "מובנפיק" בצידו הירדני של ים המלח סוכמו הפרטים האחרונים לאחר שעיקרי המסמך נוסחו עוד קודם לכן. אחת הסוגיות המרכזיות שעלתה בשיחות שנערכו באוקטובר הייתה לגבי גבעת זאב.
עם חברי המשלחת הפלסטינית נמנו בין היתר: יאסר עבד רבו, נביל קסיס, סמיר רנטיסי, הישאם עבד א-ראזק, עבד אל-קאדר חוסייני (בנו של פייסל חוסייני), מוחמד חוראני וכדורה פארס. המשלחת הישראלית כללה את ח"כ עמרם מצנע, יוסי ביילין, אמנון ליפקין-שחק, ח"כ אברהם בורג, תת-אלוף גיורא ענבר, הדיפלומט דוד קמחי, פרופ' אריה ארנון, ח"כ לשעבר נחמה רונן, ד"ר רון פונדק, פרופ' מנחם קליין, ח"כ חיים אורון, הסופר עמוס עוז, תא"ל במיל' שלמה ברום, אל"ם במיל' שאול אריאלי, ואיש העסקים אבי שקד.
החתימה על המסמך התבצעה ב-13 באוקטובר 2003. כמה ימים קודם לכן חשף לראשונה כתב ynet, אטילה שומפלבי, את קיומן של השיחות. פרסומן של השיחות גרר תגובות גינוי של שרי הממשלה ובראשם ראש הממשלה אריאל שרון.
בראשית נובמבר צורפו לצוות ההסברה של היוזמה שנוהל עד אז על ידי הפרסומאי דרור שטרנשוס, גדי בלטיאנסקי ומיה בנגל והוקמה חברה בשם "חינוך לשלום" במטרה לשווק את היוזמה לציבור הישראלי. היוזמה וטקס השקתה זכו לסיקור רב בכלי התקשורת ולוו ביחסי ציבור ומסע פרסום נרחב תחת הכותרת "כן לְהסכם" ששיאו בהדפסת חוברת ההבנות במיליוני עותקים ושליחתן לאזרחי ישראל באמצעות הדואר ובתשדירי רדיו ששודרו במקביל בכלי התקשורת לאחר שבג"ץ אישר את שידורם. העתקים של המסמך בתרגום לערבית הופצו גם בשטחי הרשות הפלסטינית.
בטקס השקת היוזמה שנערך בז'נבה ב-1 בדצמבר השתתפו נציגים רבים ממחנה השמאל בישראל ונציגים מהרשות הפלסטינית לצד מדינאים ואישי ציבור מרחבי העולם, בהם: נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, שליט ברית המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב ונשיא דרום אפריקה לשעבר, פרדריק דה קלרק. מכתבי תמיכה התקבלו גם מנשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר.
מטוס מיוחד ששכרה ממשלת שווייץ הטיס מאות אורחים מישראל, בהם חברי כנסת, משפחות שכולות, סופרים, אמנים, עיתונאים וידוענים. את המשלחת הפלסטינית שמנתה כ-150 איש הובילו: יאסר עבד רבו, הישאם עבד-רזאק, כדורה פארס וג'יבריל רג'וב. במהלך הטקס הוקרא מכתבו של יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. עם זאת, בהמשך טען נציגו של ערפאת, ג'יבריל רג'וב, כי יאסר עבד-רבו חתם על המסמך באופן עצמאי ללא ברכתו של ערפאת שכלל לא קרא אותו.
על-מנת להניע מהלך ציבורי לתמיכה ביוזמת ז'נבה קמו בשני הצדדים ארגונים המקדמים את היוזמה: ח.ל חינוך לשלום (יוזמת ז'נבה) היושב בתל אביב, אשר מטרתו המוצהרת היא "חינוך מגזרי הציבור השונים לשלום על רקע הצורך לקיים את מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית", וקואליציית השלום הפלסטינית (PPC) היושבת ברמאללה, אשר מטרתה המוצהרת היא "לשים קץ לכיבוש הישראלי ולהשיג שלום כולל, צודק ובר-קיימא, המבוסס על פתרון שתי מדינות – מדינה פלסטינית עצמאית הקיימת לצד ישראל, בהתאם לגבולות ה-4 ביוני 1967, כאשר בירתה היא ירושלים המזרחית... להשיג הסדר צודק ומוסכם לסוגיית הפליטים הפלסטינים".} שני הארגונים עוסקים בפעילות ציבורית, הסברתית וחינוכית. הארגונים מקיימים מפגשים, כנסים, ימי עיון, סמינרים, קורסים עם קהלי יעד שונים, על מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות. בין היתר מתקיימות פעילויות עם חברי כנסת, פעילי מפלגות, עיתונאים. פעילויות רבות מתקיימות בקרב הציבור הרוסי בישראל ובשיתוף עם מפלגת ש"ס.
לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, קראו אנשי "יוזמת ז'נבה" לחברי קדימה לבחור רשימה אשר תהווה "חלופה אשר תבדיל אותם מהליכוד" משום ש"פניו של הליכוד אינן לפשרות מדיניות והגעה להסכמים". בתקופת מערכת הבחירות יצא מטה יוזמת ז'נבה במסע פרסום רחב תחת הכותרת "יוזמת ז'נבה – טוב ליהודים". לאחר היוודע תוצאות הבחירות פרסמו הצעה לקווי יסוד לממשלה החדשה. בריאיון למקור ראשון חשף יוסי ביילין כי נציגי יוזמת ז'נבה נפגשו עם אנשי מטהו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה ופעלו לשכנעו לתמוך ביוזמה ולכפותה על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
בספטמבר 2009 הושלמה כתיבת נספחי יוזמת ז'נבה. ספר הנספחים, המונה 13 נספחים ומשתרע על פני 423 עמודים, נוגע בכל קשת הנושאים הקשורים להסכם קבע ישראלי פלסטיני, החל מנושאי הביטחון והגבולות, דרך תחומי המים והסביבה, וכלה בדמותה של ירושלים ותפקיד הקהילה הבינלאומית. ספר הנספחים נכתב על ידי צוותי מומחים ישראלים ופלסטינים, זכה להתעניינות רבה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל ובעולם ותכניו נדונים במשרדי חוץ, מכוני מחקר וגופים רשמיים אחרים ברחבי האזור והעולם.
בשנת 2010 יצא מטה יוזמת ז'נבה במסע פרסום שיועד לציבור הישראלי במטרה לשכנעו בקיום פרטנר למשא ומתן בצד הפלסטיני. במהלך הקמפיין צולמו בכירי הרשות הפלסטינית תחת הסיסמה "רוצה להיות פרטנר שלך". מאוחר יותר הביעו כמה מהמצולמים הסתייגות מהשימוש בתמונתם.
מלבד ממשלת שווייץ זוכה "יוזמת ז'נבה" דרך שתי החברות שלה, הישראלית והפלסטינית, לתרומות של האיחוד האירופי וממשלות זרות נוספות, בהם: נורווגיה, ספרד וכן לתרומותיהן של קרנות שונות.
בינואר 2022 פרסם משרד החוץ של שווייץ הודעה על החלטתו להפסיק לתמוך כספית ביוזמת ז'נבה, בשל הפחתה ביעילותה ובהשפעתה, חוסר תמיכה פוליטית בישראל ובצד הפלסטיני, ו"רציונל שמנותק מהמציאות הנוכחית".
עיקרי היוזמה
בשנת 2003 חתמו הצדדים על עיקרי ההסכם המוצע. נוסח ההבנות כולל פרק מבוא ו-17 סעיפים העוסקים בפרטי ההסכם המוצע. בכ-30 מקומות צוין שהפרטים בו עוסק סעיף זה יופיעו בנספח X. במאמר שפרסם זאב שיף באוגוסט 2004 נטען כי "בדיקת הפרטים החסרים האמורים להופיע בנספח X מלמדת, כי הם מהותיים ביותר". בתגובה טענה מיה בנגל, דוברת יוזמת ז'נבה, כי שיף צודק בדבריו והפרטים החסרים יופיעו בנספחים שיפורסמו בהמשך. בשנת 2009 הושלמו כתיבת הנספחים ופורסמו.
עיקרי הסעיפים ביוזמת ז'נבה כפי שנחתמו ב-2003:
קץ הסכסוך וסוף התביעות
הכרה הדדית בזכות העם היהודי למדינה ובזכות העם הפלסטיני למדינה, ובשתי המדינות, ישראל ופלסטין, כמולדת (Homeland) של עמיהן.
גבול מוסכם על בסיס קווי 67. חלק מגושי התנחלויות (לא כולל גוש אריאל וגוש קרני שומרון), השכונות היהודיות במזרח ירושלים (ללא שכונת הר חומה וגבעת המטוס) ושטחים הסמוכים למודיעין-מכבים-רעות יסופחו לישראל. בתמורה תעביר ישראל שטחים חלופיים ביחס של אחד לאחד.
הכרה בירושלים היהודית, בירת ישראל, ובכלל זה השכונות היהודיות במזרח ירושלים. השכונות הערביות עם 220,000 תושביהן יהפכו לאזרחי המדינה הפלסטינית. העברת הריבונות בעיר העתיקה והר הבית לידי הפלסטינים, למעט הרובע היהודי.
הקמת כוח רב-לאומי חמוש שיפקח על יישום ההסכם וימנע העברת נשק במעברי הגבול בין מדינות ערב למדינה הפלסטינית.
פתרון מלא וסופי לבעיית הפליטים שיכלול מרכיב של פיצויים ומגורי קבע במדינה הפלסטינית או במדינות אחרות. אין בהסכם זכות שיבה של פלסטינים לתחומי ישראל, אך זו תקלוט לתחומה מספר פלסטינים כממוצע הכולל של המספרים שיסכימו לקלוט המדינות האחרות.
מדינה פלסטינית ללא צבא אך עם כוחות ביטחון שתיאבק בטרור ובאלימות ותימנע משיתוף פעולה או סיוע לכל התארגנות שמטרותיה עוינות את ישראל.
הקמת מנגנון ליישוב מחלוקות. מחלוקות שלא יפתרו בעזרת מנגנון זה יופנו לצוות בוררות מיוחד שיורכב מנציג ישראלי ונציג פלסטיני שיבחרו בהסכמה בורר שלישי. במקרה של אי הסכמה ייבחר הבורר ברוטציה מתוך רשימה מוסכמת של בוררים המובאת בנספח X.
נספחי יוזמת ז'נבה
בין השנים 2007–2009 נכתבו במשותף גם נספחי ההסכם. הנספחים עוסקים בפרטי הפרטים של הסכם הקבע, במגוון נושאים:
קבוצת ביצוע ואימות - קב"א (IVG)
כוח בינלאומי המורכב מנציגי ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם יוקם כדי לעזור לצדדים ביישום ההסכם. תפקידו של הכוח יהיה ליישב את המחלוקות הקשורות בביצוע ההסכם, לפקח עליהן ולסייע בפתרונן. במקרה ששני הצדדים לא יצליחו ליישב את המחלוקת תוך 14 יום באמצעות מנגנון הגישור והבוררות של קב"א, תועבר הכרעת המחלוקת למנגנון כפי שהוצע בסעיף 16(4) של הבנות ז'נבה שנחתמו ב-2003.
הזרוע הביצועית של הכוח הבינלאומי בשטח תנוהל על ידי נציג מיוחד. לרשות הנציג המיוחד יעמדו מזכירות, כוח רב-לאומי ויחידת שיטור בעיר העתיקה. הכוח הרב-לאומי יורכב ממטה ראשי, אגף צבאי (עד 3000 חיילים), אגף משקיפים (עד 300 משקיפים אזרחיים) ואגף סיוע. האגף הצבאי יורכב מארבעה גדודים ששלושה מהם יוצבו בעמק הירדן בגבול בין פלסטין לירדן ואחד בגבול בין רצועת עזה למצרים. תתי-יחידות של הגדודים יוצבו במקומות בהם מתקיימת אינטראקציה ישראלית-פלסטינית קבועה, כמו בכבישים הייעודיים ובמקומות בעלי חשיבות דתית עליהם הצדדים הסכימו כי תותר כניסה ישראלית בליווי כוח בינלאומי.
תוקם יחידת שיטור בעיר העתיקה שתעזור בתיאום וקישור בין המשטרות בעיר העתיקה ותסייע לכוחות המשטרה של שני הצדדים בביצוע פעילותם.
פרוזדור עזה - גדה מערבית
יוקם פרוזדור בין עזה לגדה המערבית אשר יהיה בריבונות ישראלית ובניהול פלסטיני. אליו ניתן להיכנס ולצאת רק משני פתחיו בעזה ובגדה המערבית, למעט במקרי חירום. יהיה נמוך מגובה הקרקע, רחב וגבוה מספיק כדי לאפשר מעבר כלי רכב, רכבת ותשתיות. כוחות הביטחון הפלסטיניים יהיו הגורם האחראי על אכיפת החוק בתוך המסדרון. במקביל, יותקנו במסדרון מצלמות טלוויזיה במעגל סגור וציוד מעקב אלקטרוני אחר, יוקם מחסום מחוץ לפרוזדור לאורך כל אורכו וכוח ביטחון ישראלי יוצב בסמוך לו. לא תורשה העברת כל נשק בתוך הפרוזדור ללא הסכמתם של שני הצדדים.
ביטחון
גדוד ישראלי המונה 800 חיילים יוצב במחנה בבקעת הירדן למשך 3 שנים ויהיה נתון לסמכותו של הכוח הבינלאומי. ישראל תציב שתי תחנות התראה בהר עיבל ובבעל חצור. בתחנות אלו יוצבו 300 חיילים ישראלים שיהיו אחראים על הביטחון הפנימי. הכוח הבינלאומי יפקח על התחנות ויהיה אחראי על הביטחון ההיקפי שלהן. קיומן של שתי התחנות יישקל מחדש לאחר 10 שנים.
פלסטין תהיה מדינה ללא צבא אך עם כוחות ביטחון חזקים. נשיאת נשק תותר רק לכוחות הביטחון הפלסטיניים ולא יורשה קיומן של מיליציות חמושות בפלסטין. המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מטנקים, שריוניות (למעט 400 שריוניות שישמשו את כוחות הביטחון הפלסטינים), רקטות, נשק נגד מטוסים, מרגמות, מטוסי קרב, מסוקי קרב, מערכות ארטילריה וכלי נשק נוספים.
מעברי הגבול לירדן ולמצרים והמעברים הימיים יפוקחו על ידי כוחות פלסטיניים וכוחות בינלאומיים שימנעו כניסת נשק למדינה הפלסטינית. לאחר 5 שנים ייבחן ההסדר על ידי הקב"א. פיקוח ישראלי יתבסס על מצלמות וידאו שיכסו את שטחי הביקורת והמכס.
מועצה דתית מייעצת
המועצה הדתית המייעצת תפעל בירושלים ותכלול 21 חברים - 10 מישראל, 10 מפלסטין וחבר נוסף אשר ימונה על ידי אונסק"ו. המועצה תפעל מירושלים ותייעץ לצדדים בנושאים הקשורים בדת, חופש פולחן, המקומות הקדושים וכדומה.
ירושלים
נספח ירושלים מדגים כיצד ייראו הגבול ומעברי הגבול בין ישראל לפלסטין במסגרת הסכם קבע. הנספח אינו כולל את כל נקודות הגבול אלא כמה מודלים נבחרים שיכולים להיות מועתקים למקומות אחרים.
בצומת הגבעה הצרפתית יוקם מסוף גדול אשר יאפשר מעבר בין ירושלים לאל-קודס. המסוף יכול להוות גם מעין מרכז מסחרי עבור כל אחד מן הצדדים. כביש 60 יהפוך לכביש דו-לאומי שבכל אחד מצידיו מתנהלת תנועה. באמצעו יוקם מכשול שיהווה את הגבול. בצומת של אמריקן קולוני יוקם מעבר גבול להולכי רגל בין הצדדים. העיר העתיקה על-פי יוזמת ז'נבה תישאר פתוחה אך הריבונות עליה תחולק בין פלסטין לישראל כך שהכותל והרובע היהודי יישארו בידי ישראל. לא תותר כניסה לעיר העתיקה עם כלי נשק. כמו כן מודגם כיצד ניתן להעביר את קו הגבול בגיא בן-הנום ובאבו תור.
נוכחות רב לאומית בהר הבית
כוח בינלאומי נוסף שיוצב באזור ימוקם בהר הבית. כוח זה יורכב מנציגי המדינות והארגונים החברים בקב"א ומנציגי המדינות והארגונים החברים בארגון המדינות האסלאמיות (Organization of the Islamic Conference). כוח זה, שבראשו יעמוד נציג מיוחד, יהיה אחראי על עזרה לכוחות הביטחון הפלסטינים בשמירה על הביטחון בהר הבית ובדיקה שלא מתבצעות בהר עבודות חפירה, בנייה ותחזוקה אשר סותרות את ההסכם בין הצדדים. האגף הביטחוני של הכוח יכלול עד 150 שוטרים אשר יישאו נשק מוסתר. אגף המשקיפים יכלול 12 משקיפים אזרחיים ובכללם חברים מאונסק"ו.
פליטים
הפלסטינים המוגדרים כפליטים יזכו לפיצויים ויורשו לבחור את מקום מגורי הקבע שלהם מבין החלופות הבאות: במדינת פלסטין בכפוף לחוקיה של המדינה, במדינות אחרות בכפוף למכסות קליטה שייקבעו על ידן ובמדינת ישראל בכפוף להחלטתה ולמכסת הקליטה שתשקף את הממוצע הכולל של מכסות הקליטה שיגישו המדינות האחרות.
נציבות בינלאומית תוקם לצורך טיפול בכל סעיפי ההסכם הנוגעים לסוגיית הפליטים ולאחר יישומו תפורק סוכנות אונר"א.
כבישים ייעודיים
כדי לנסוע בכביש ייעודי, יצטרך נהג רכב ישראלי לעצור בעמדת בקרה ישראלית שם יירשמו כל נוסעי הרכב ויותקן ברכבו התקן מעקב (דומה ל-GPS). התקן המעקב יאפשר לבדוק בכל רגע נתון שהרכב הישראלי אינו סוטה מהמסלול המותר בכביש הייעודי בלבד. בתום נסיעתו בכביש, יעצור הרכב בעמדת בקרה ישראלית נוספת לוודא שכל נוסעי הרכב שנכנסו לכביש גם יצאו ממנו. רכב ישראלי לא יהיה רשאי להיכנס או לצאת מפלסטין דרך כביש ייעודי. רכב אשר יסטה מהכביש ייעצר על ידי רשויות החוק הפלסטיניות ויועבר לישראל להמשך שיפוט.
הנוכחות של הכוח הבינלאומי אשר תוצב בכבישים הייעודיים תדאג לכך שלא יוצרו עימותים בין נהגים ישראלים לפלסטינים, ותהיה נוכחת בכל אינטראקציה בין פלסטינים לישראלים בכבישים אלה (במקרים של תאונות, עצירת רכב ישראלי שסטה מהמסלול המותר וכדומה).
מעברי גבול בינלאומיים
בין פלסטין לישראל יוקמו מעברי גבול הדומים באופיים למעברי הגבול בין ישראל למצרים ולירדן. שני מעברי גבול יהיו פתוחים שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. שאר מעברי הגבול יהיו פתוחים חמישה ימים בשבוע בין 06:00 ל-20:00.
מים
ישראל ופלסטין יחלקו מחדש את המים המשותפים להם. מעבר לבארות, מעיינות ומקורות מים שיעברו לשטח פלסטין ויהיו באחריותה, מקורות המים המשותפים עליהם חל ההסכם הם: חלקים מוסכמים מתת-האזור המערבי של אקוויפר ההר, חלקים מוסכמים מתת-האזור המזרחי של אקוויפר ההר, חלקים מוסכמים מתת-האזור הצפון מזרחי (חרוד/בית שאן) של אקוויפר ההר, חלקים מוסכמים מאקוויפר החוף שמול רצועת עזה, וחלקים מוסכמים מנהר הירדן התחתון (לגבי נהר הירדן מודגש כי אף על פי שלפלסטין שליטה על חלק ממנו אין ביכולתה לשאוב ממנו על-פי ראות עיניה אלא רק על-פי המוסכם).
כמות המים שתועבר מישראל לפלסטין במסגרת החלוקה מחדש תקבע על-בסיס נוסחה אשר תכלול את התנאים ההידרולוגיים והאקלימיים בעת חתימת ההסכם, ותהיה נתונה לשינויים אם יהיו שינויים משמעותיים במרכיבי הנוסחה לאורך השנים.
כדי לאפשר ניהול נכון של המים המשותפים יוקם מאגר מידע משותף לצדדים ותוקם נציבות מים משותפת אשר תעסוק בנושאים הקשורים למאגרי המים המשותפים.
סביבה
ישראל ופלסטין מתחייבות לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים במגוון תחומים הקשורים בסביבה כדי להבטיח את תיקון עוולות העבר שהם עשו לסביבה, ודאגה לעתיד טוב יותר. מפורטים המנגנונים, הוועדות וההתחייבויות ההדדיות שהצדדים יבצעו לשם כך. הנספח גם כולל סיכומים מפורטים על מאבק משותף בזיהום האוויר והמים, רשימה מוסכמת של בעלי חיים מוגנים וכללים מוסכמים לטיפול ומיחזור של אשפה בשני הצדדים.
כלכלה
הנספח עוסק באופן בו ניתן לשתף פעולה בין הכלכלה הישראלית לכלכלה הפלסטינית בנושאי תחבורה וחשמל, ומראה כיצד שתי הכלכלות יכולות ליהנות ולהתפתח משיתוף פעולה כזה. המסמך נכתב במקור על ידי קבוצת ה-Aix ומציע קיום של מערכת כלכלית נפרדת לכל מדינה תוך יצירת מנגנונים של שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני אשר שני הצדדים יהנו מהם.
קישור ליוזמת השלום הערבית
יוזמת השלום הערבית אומצה על ידי הליגה הערבית ב-2002. היוזמה מציעה פתרון מוסכם לבעיית הפליטים, חזרה ישראלית לגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית, בתמורה לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, נרמול היחסים בין ישראל לכלל מדינות ערב ופתיחת קשרי שלום עימן. לצד הסכמי שלום עם סוריה ולבנון, אימוץ הסכם ז'נבה יכול להיכלל כפתרון למרכיב הישראלי-פלסטיני הדרוש כדי להשיג הסכם כזה בין ישראל לכלל העולם הערבי.
ביקורת
ביקורת ישראלית
ראש הממשלה בעת פרסום היוזמה, אריאל שרון, ממלא מקומו אהוד אולמרט, ונשיא המדינה דאז משה קצב, התבטאו נגד יוזמי המסמך בטענה שפעלו מאחורי גבה של הממשלה באופן לא דמוקרטי ויצרו רושם כאילו מדובר במסמך בעל תוקף רשמי. על רקע פגישתם של יוזמי המסמך עם מזכיר המדינה האמריקאי קולין פאוול אמר אולמרט: "לחתור נגד הממשלה – אין לזה תקדים במדינה דמוקרטית. במסמך ז'נבה יש כניעה טוטאלית במה שקשור לזכות השיבה. אין ויתור, זוהי גניבת דעת". יוזמת ז'נבה ספגה גם ביקורת בשל השימוש הרב שעשו אנשיה בכספי ממשלות זרות, כגון ממשלת שווייץ ואחרות, שתרמו מיליוני דולרים למימון השקת היוזמה ומסע הפרסום הנרחב שנלווה אליה והמשיך גם בשנים לאחר מכן.
בתגובה לפנייה להעמיד לדין את יוזמי "הסכמות ז'נבה" לדין כתב רז נזרי, עוזרו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין:
ד"ר אשר כהן הצביע על העובדה שנוסח ההסכם מעורפל ולא דורש מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. לדבריו בעייתיות זו ניכרת כבר במשפט הפתיחה בו מוצגים הצדדים באופן לא סימטרי. בעוד שאש"ף מוצג כנציג הפלסטינים, ישראל לא מוצגת כנציגת העם היהודי. כך גם בהמשך מופיעה הצהרה כללית בלבד על "הכרה בזכותו של העם היהודי למדינה", אך לא מצוין שמדינה זאת היא מדינת ישראל, ונאמר כי "הצדדים מכירים בפלסטין ובישראל כבתים הלאומיים של עמיהם", כאשר גם כאן לא מוזכר העם היהודי.
ביקורת נמתחה על העמימות הקיימת במסמך בנושאים עקרוניים, על ההסדרים הביטחוניים המוצעים, על כינונו של הכוח הבינלאומי אשר לדעת המבקרים יפגע בריבונות הישראלית ויהיה מוטה לטובת הפלסטינים, על הוויתור שבמסירת הר הבית לשליטה פלסטינית ועל ההסכמה לחזרת פלסטינים לשטחה של מדינת ישראל.
לאחר פרסום הנספח הביטחוני כתב פרופ' שלמה אבינרי כי מדובר במנגנון הזוי ולא ישים. לדבריו, "מערכת מסורבלת, רב-ממדית וכוחנית כזאת אינה מתכון לשלום, אלא לחיכוכים ולאי-הבנות. היא תהפוך את תושבי ישראל ופלסטין לנתיניהן של אינספור רשויות צבאיות, מקומיות ובינלאומיות מתחרות".
ביקורת נמתחה גם על התופעה בה מוזמנים אישי ציבור וקובעי מדיניות ישראלים לסמינרים וימי עיון שנערכים בבתי מלון וממומנים על ידי מטה יוזמת ז'נבה. בפברואר 2007 פרסם נציב שירות המדינה, שמואל הולנדר, הוראה האוסרת על עובדי שירות המדינה להשתתף בכנסים אלו.
יוזמת ז׳נבה מוגדרת בפי אנשי ימין ככניעה לנרטיב הפלסטיני בשל היותו פשרני אף יותר מהגבולות בועידת טאבה (2001) וכי היוזמה מוותרת על סמלים ואתרים בעלי חשיבות היסטורית ודתית כמו עיר דוד, בית הקברות על הר הזיתים, חלק מהגן הארכאולוגי ירושלים, מוזיאון רוקפלר, וכן אתרי דת יהודיים קרובים לשטחה המוניציפלי של ירושלים כמו קבר שמואל הנביא וקבר רחל. בימין מאשימים שוויתרו על אתרים אילו אך לא על שטחי המשולש, בהם מתגוררים לדבריהם תושבים שחלקם עוינים.
ב-2013, השתתפות אשרף אל-עג'רמי בכנס של יוזמת ז'נבה בכנסת עוררה סערה בחוגי הימין בשל עברו בכלא הישראלי.
ביקורת פלסטינית
יוזמת ז'נבה עוררה התנגדות חריפה ברחוב הפלסטיני. בכירים בפת"ח ובחמאס מתחו ביקורת על המסמך ובעיקר על הסעיף העוסק בפליטים וטענו שיש בו ויתור על "זכות השיבה". עם המבקרים נמנו גם אישים בהנהגה הרשמית של הרשות הפלסטינית, בהם: השר לענייני חוץ, נביל שעת', יו"ר המועצה המחוקקת, רפיק אל-נתשה והמופתי של ירושלים, השייח' עכרמה צברי, אשר פרסם פתווה לפיה קבלת פיצויים על האדמות הפלסטיניות שקולה למכירתה ולכן אסורה מבחינה הלכתית. ד"ר חסן אל-ח'רישה, ראש רשות הצנזורה במועצה המחוקקת הפלסטינית, טען כי אנשי היוזמה האחראים על הפצתה ברחוב הפלסטיני מטעים ומוליכים שולל את הציבור כיוון שהנוסח הערבי של היוזמה שהופץ אינו זהה לנוסח האנגלי המחייב של היוזמה. דברים דומים אמר גם שפיק אל-חות, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית.
בהפגנות סוערות שנערכו ברחבי הרשות הפלסטינית כונה המסמך "אסון לעם הפלסטיני" ונשרפו תמונותיהם של יוסי ביילין ויאסר עבד-רבו. גדודי חללי אל-אקצא איימו לחסל את מי שייטול חלק בטקס השקת היוזמה בז'נבה. הוועד המרכזי של הפת"ח פנה גם הוא בדרישה ליאסר ערפאת שיימנע את השתתפות הבכירים בטקס.
בעקבות הביקורת המעיטו אישים בהנהגת הרשות הפלסטינית בחשיבותה של היוזמה והציגו אותה כתרגיל פוליטי או כניסיון לתמוך במחנה השמאל הפלסטיני, אך לא כהסכמה לויתור בסוגיית הפליטים. במאמר שפרסם ג'מאל זקות, ממנסחי יוזמת ז'נבה, בעיתון אל-חיאת אל-ג'דידה ב-30 בנובמבר 2003, נטען כי בסעיף העוסק בסוגיית הפליטים יש "עמימות מסוימת" ומטרת המסמך כולו היא רק להוות מודל להסכם עתידי. לדבריו, "המסמך אינו מורה על הבטחת שיבה מלאה וקולקטיבית של מיליוני פלסטינים אבל הוא [גם] אינו מוותר על זכות זו... המסמך הוא רק אמצעי אחד ולא יחיד להמשך המאבק של עמנו להשבת זכויותיו הלאומיות ולהשגת שלום כפי שאישרה הלגיטימיות הבינלאומית ולא יותר מכך".
ראו גם
הבנות ביילין-אבו מאזן
מתווה קלינטון
יוזמת השלום הערבית
מדד שתי המדינות
לקריאה נוספת
מנחם קליין, יוזמת ז'נבה מבט מבפנים, הוצאת כרמל, 2006.
יוסי ביילין, מהחולה עד ז'נבה, תל אביב: משכל, 2004, עמ' 27–50.
קישורים חיצוניים
אתר יוזמת ז'נבה - "כן להסכם"
אתר "קואליציית השלום הפלסטינית"
יוזמת ז'נבה - אוסף כתבות, באתר חדשות מחלקה ראשונה
הערות שוליים
קטגוריה:יוזמות שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני
קטגוריה:ארגוני שמאל בישראל
קטגוריה:ז'נבה: היסטוריה | 2024-10-12T09:43:06 |
הבנות ז'נבה | REDIRECTיוזמת ז'נבה | 2005-06-06T18:13:40 |
נקניק | ממוזער|250px|הכנת נקניק ביתית
ממוזער|250px|הכנת נקניקים מסחרית
נקניק הוא מאכל העשוי מבשר טחון ומעובד בתוספת תבלינים, הנתון בעטיפה ממעי בעל חיים או מחומר סינתטי. ההבדל בין נקניק לנקניקייה הוא שהראשון מוכן לאכילה כפי שהוא ומשתמר בדרך כלל ללא קירור, בעוד הנקניקייה דורשת קירור לאחסנתה ובישול לפני אכילתה.
אטימולוגיה
המילה חודשה על ידי אליעזר בן־יהודה, שכותב עליה במילונו כי היא נהוגה בדיבור העברי בארץ ישראל. יש המוצאים את מקור המילה בתלמוד הירושלמי (ארמית גלילית) שבו מופיע "נוקניקה": . ופירש "המעריך": "נוקניקה - שהם בני מעיים ממולאים בשר שנחתך דק דק". תרגום חופשי של הקטע בירושלמי: "נוקניק נמצא בבית הכנסת של המועצה העירונית. בא המעשה לפני רבי ירמיה. אמר: יזהו עושי הנקניקים את סחורתם".
היו שזיהו את ה"נוקניק" התלמודי כ"קנקן" (של יין). אך חוקרים מאוחרים מזהים את המילה בתלמוד כנקניק בשר. המילה נשאלה ככל הנראה מהמילה היוונית Λουκάνικα, סוג של נקניק שקיבל את שמו משום שהומצא על ידי אנשי חבל לוקניה (Lucania) שבדרום איטליה. ואכן בכתב יד עתיק של התלמוד הירושלמי שנתגלה בגניזת קהיר הנוסח אינו "נוקניקא" אלא "לוקניקה".
היסטוריה
משערים כי הנקניק הומצא על ידי השומרים, בערך באלף השלישי לפני הספירה. ישנן עדויות כתובות על הנקניק הסיני "לופ צ'ונג" שהכיל בשר כבש ועז, משנת 589 לפנה"ס. המשורר היווני הומרוס הזכיר את נקניק הדם באודיסיאה, ואפיכרמוס כתב קומדיה שנקראה "הנקניק", ומכאן מסיקים שהנקניק היה מזון רווח בקרב היוונים והרומאים הקדומים.
בתקופתו של נירון קיסר, הנקניק היה נאכל (בין היתר) בפסטיבל הלופרקליה. הקתולים הראשונים שללו את קיום פסטיבל אלילי זה ואת אכילת הנקניק, ולכן הקיסר קונסטנטינוס (שהתנצר) אסר על אכילתו. בתחילת המאה ה-10, הקיסר הביזנטי לאון הרביעי אסר ייצור נקניק דם בעקבות מקרים של הרעלות.
מכיני הנקניקים מנצלים חלקי בעלי חיים אכילים ומזינים אך שאינם נעימים למראה, כאיברים פנימיים, דם ושומן, ומעבדים אותם לצורה נעימה לעין האדם. הכנת הנקניק גם מאפשרת שימור הבשר שלא יכול היה להיאכל מיידית ועל כן הנקניק הוא מסוגי האוכל המוכן העתיקים ביותר.
באופן מסורתי, עטיפות הנקניקים יוצרו ממעי בעל חיים שרוקן ונוקה, ושיטה זו נהגה גם במאה ה-20, כפי שניתן לראות בתיאור זה של יצירת נקניקים במהלך מלחמת העולם הראשונה:ראשית ציוויתי שיבואו לי מעיים של כבשים או חזיר, כל אנשי השירותים 'עמדו על ראשם' כיצד להשיגם, כי מעיים של פרות לא יתאימו לכך. יעצתי ל"FELDWEBEL" - סמל המחלקה, שישלח שני חיילים לכפר הפולני הקרוב ויקנו בכסף מלא מעיים מתאימים, ואכן תוך זמן קצר הביאו לי השניים, שני דליים מלאים מעי כבשים מלוכלכים ומסריחים. כיוון שרבים מחיילי השירותים חשקו גם הם בנקניק, התנדבו אחדים מהם לנקיונם. הוציאו מהם את פסולת האוכל, גרדום וטבלום במים רותחים, רחצום במים פושרים עד שהסרחון התנדף, כאילו לא היה מעולם. כעת הגיע הזמן ליבשם על מקלות ולחתכם לאורך של 40 סנטימטרים.עזריאל הירש, נועדים ביום קרב, ירושלים, ראובן מס, 1995, עמ' 29. כיום, בעיקר בייצור נקניקים תעשייתי, משתמשים בעטיפות קולגן, תאית או פלסטיק אכיל.
סוגי נקניקים
ממוזער|שמאל|150px|נקניקים נאים
ממוזער|250px|נקניקים הונגריים
ניתן לסווג את הנקניקים לפי אופן הכנתם, סוג הבשר ממנו הם עשויים או מרקמם. אין סיווג אחד מוסכם והחלוקה היא במידה רבה עניין של מסורת מקומית. בישראל רווחת המסורת הגרמנית של חלוקה לנקניק מבושל לעומת נא:
נקניקים מבושלים (נקניק רטוב): אלו מבושלים ולאחר מכן מעושנים, או מבושלים תוך עישון. ניתן לאוכלם חמים או קרים ויש לאחסנם בקירור. דוגמאות: מורטדלה איטלקית, דוקטורסקיה רוסית, קילבסה פולנית, פריזר, טובה, יגטוורסט.
פסטרמה
נקניקים חצי יבשים: אלה נקניקים שעברו טיפול בחום ולאחריו ייבוש או עישון. נקניק חצי יבש טיפוסי הוא נקניק הסלמי.
נקניקים נאים (נקניק יבש): עשויים מבשר נא ואינם מבושלים. הם משתמרים באמצעות תסיסה או המלחה בשילוב ייבוש, כבישה או עישון. נקניקים אלו משתמרים יפה ללא קירור. דוגמאות: סרוולט שווייצרי, פפרוני איטלקי, קבנוס.
נקניקי צ'וריסו: נקניקים שתכולתם בשר חזיר, בקר, כבש ושילוב ביניהם, שנאכלים אחרי צלייה על גחלים, מוכרים מאד בארגנטינה אך נפוצים במקומות רבים אחרים.
קישורים חיצוניים
.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מאכלי בשר
קטגוריה:מזון בעת העתיקה | 2024-08-25T02:51:23 |
מרדכי הורוביץ | מרדכי (מקס) הורוביץ (27 ביוני 1926 – 21 במאי 2010) היה עורך דין, סופר ומשורר ישראלי.
ביוגרפיה
מרדכי הורוביץ, בן לאה ואריה הורוביץ, נולד בווטנשייד (כיום פרוור של העיר בוכום במערב גרמניה), ובשנת 1933 עלה עם הוריו לארץ ישראל. המשפחה התיישבה בפתח תקווה.
בשנת 1956 הוסמך כעורך דין. בשנים 1969 עד 1977 כיהן כממונה על ההגבלים העסקיים במשרד התמ"ת.
כתב את הרומן "קרקס הפרעושים", שיצא לאור בהוצאת צ'ריקובר בשנת 1976. הרומן מציג חברה צבועה ואווילית מול יחיד נבחר ומיוחד. יש המוצאים בו אזכורים מחיי המחבר.
בפברואר 1969 נישא לפזמונאית נעמי שמר, והיה נשוי לה עד לפטירתה. בנם הוא הזמר אריאל הורוביץ.
היה בעל טור בעיתון "חדשות".
נפטר ב-21 במאי 2010 והובא לקבורה לצד נעמי שמר בבית הקברות כנרת.
ספריו
קרקס הפרעושים (צ'ריקובר, 1976) - רומן
זיכרון השואה אינו מתפקד (1980)
שירים למרים האחרת (זמורה ביתן מודן, תשמ"א 1981) - שירים
מערכת יחסים (תמוז, תשנ"ה 1995) - שירים
קישורים חיצוניים
על כתביו:
, - על "קרקס הפרעושים"
- על הספר "שירים למרים"
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:עורכי דין ישראלים במאה ה-20
קטגוריה:הממונים על ההגבלים העסקיים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות כנרת
קטגוריה:משפחת הררי-ורבה-שמר
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1926
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2010 | 2024-05-31T00:13:12 |
ברכת כהנים | בִּרְכַּת הכֹּהֲנִים היא ברכה המופיעה בתורה בספר במדבר במסגרת ציווי על הכהנים לברך את בני ישראל, ואת בני ישראל להתברך מן הכהניםזו דעת ר' אלעזר אזכרי בספר החרדים (יב, יח) שיש מצווה גם על ישראל להתברך מהכהנים, אך היו שחלקו עליו.. הברכה מורכבת משלושה פסוקים ועל כן נקראת גם "ברכה משולשת".
כיום, במהלך חזרת הש"ץ של תפילת העמידה, בין ברכת מודים לברכת שים שלום, הברכה נאמרת על ידי הכהנים בנשיאת כפיים, כאשר ידיהם מושטות כלפי הציבור. פסוקי ברכת כהנים משמשים לברכה אצל יהודים גם בהזדמנויות אחרות, למשל בפדיון הבן.
מקור ברכת הכהנים
שמאל|ממוזער|250px|לוחיות ברכת כהנים שנמצאו בכתף הינום בירושלים, מתוארך לשנת 600 לפנה"ס
המקור לברכה מופיע
לוחיות כסף ששימשו ככל הנראה כקמעות נמצאו במערת קבורה בכתף הינום בירושלים כשעל אחת מהן רשומים פסוקי ברכת כהנים בנוסח הדומה לנוסח המקרא. ממצא ארכאולוגי זה הוא הטקסט המקראי הקדום ביותר שנמצא עד כה. הלוחיות מתוארכות לשנת 600 לפנה"ס בקירוב, שלהי תקופת בית ראשון, והן מוצגות כיום במוזיאון ישראל.
משמעות מילות הברכה (פשט)
הכהנים פונים אל כל אחד ואחד מבני ישראל ומברכים אותו שתחול עליו אהבתו של ה', כפי שמעיד נוסח הברכה שקבעו חז"ל - "לברך את עמו ישראל באהבה".
"יברכך ה' וישמרך" - ברכה בריבוי כספי ועושר, ושמירה מנזק והפסד.
"יאר ה' פניו אליך ויחנך" - הארת פנים ונשיאת חן, כמו גם מתנת חינם.
"ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" - נשיאת פנים וקבלה ללא תנאי, ושלום ושלווה פנימית.
קיום מצוות נשיאת כפיים
בבית המקדש
סדר הברכה
220px|ממוזער|ברכת כהנים בבית כנסת בעפרה
לפני הברכה חייבים הכהנים ליטול את ידיהם. לפי מנהג שמקורו בספר הזוהר, הלויים שבקהל נוטלים את ידי הכהנים. אם אין לויים, יש נוהגים שהבכורות נוטלים את ידי הכהנים, מפני שלפני חטא העגל הם שמשו כלוויים, ויש נוהגים שהכהנים נוטלים את ידיהם בעצמם, אך ישראל או כהן אחר לא יטול את ידיהם באף אופן.
הכהנים חייבים להתחיל ללכת לקראת הדוכן כבר בברכת רצה, הליכה המכונה בהלכה "עקירת רגליים".
לאחר מכן הכהנים חולצים את נעליהם, מכסים את ראשם בטליתות, ועולים סמוך לארון הקודש. הם עומדים עם הגב לקהל, ומברכים על מצוות נשיאת כפיים: . הכהנים פונים אל הקהל באמצע הברכה (באמרם 'וציוונו') או בסופה, כפי המנהגים השונים. אחרי ברכת המצווה, החזן מקריא את שלושת הפסוקים של ברכת כהנים מילה במילה, והכהנים חוזרים אחריו. מטרת ההקראה היא למנוע טעות של הכהנים. לאחר קריאת כל פסוק הקהל עונה "אמן".
במהלך אמירת הפסוקים ידי הכהנים פשוטות לפנים, כנגד הכתפיים, ואצבעות ידיהם פרושות. ישנם כמה מנהגים לגבי צורת פרישת האצבעות. המנהג הנפוץ הוא הצמדת הזרת לקמיצה, והאמה לאצבע, בשתי הידיים, והצמדת אגודלי שתי הידיים זה לזה באמצעם כאשר ראשיהם כפופים זה מזה. מטרת צורה זו היא להותיר חמישה חרכים בין האצבעות, ביניהם השכינה מברכת את הקהל, לזכר הפסוק "מציץ מן החרכים". מנהג אחר הוא פריסה של הידיים כשכל האצבעות מופרדות זו מזו. בדרך כלל מכסות הטליתות את הזרועות עד מעבר לכפות הידיים, אך יש הנוהגים להוציאן מחוץ לטלית, המכסה אך ורק את פני הכהן המברך.
במהלך הקראת הטקסט נהוג בחלק מהעדות להניע את הידיים הפרושות מצד לצד, בכל מילה המסתיימת באות "ך" (בה הכהנים מדברים ישירות אל הציבור), וכן ב"שלום".
שמאל|130px|ממוזער|אחת השיטות לצורת ידי הכוהנים בעת הברכה
נהוג שלא להביט על ידי הכהנים בשעת הברכה, בעקבות דברי חז"ל בתלמוד ירושלמי כדי שהעם לא יסיחו את דעתם. מאמר חז"ל שכל המסתכל בכהנים בברכתם "עיניו כהות (= ראייתו מתעמעמת)", מפני שהשכינה שורה על ידי הכהנים בשעת הברכה, לא נאמר אלא בבית המקדש כשהיו מברכין בשם המפורש. אך לזכר מעמד זה נהוג שהכהנים מתעטפים בטלית ומכסים פניהם וידיהם. ויש נוהגים שהאבות שבקהל מכסים את בניהם בטלית בשעת הברכה. ויש שיצאו נגד מנהגים אלה, ואף אמרו שזהו מנהג הבורים. בתימן בצנעא, היו שני מנהגים עיקריים, לכסות רק את הפנים (והוא מנהג הרוב) או לא לכסות בכלל .
דיני הברכה
כהנים ששתו יין אינם רשאים להשתתף בברכת כהנים, כמו שאינם רשאים לעבוד במקדש. לעומת זאת, כהן בעל מום רשאי לברך ברכת כהנים, ובלבד שמראהו לא יסיח את דעת העם מהברכה. זאת בניגוד לעבודה במקדש האסורה על בעלי מומים. כהן שגרם להריגת אדם, אסור לו לברך. נוהגים שכל כהן המנוע מנשיאת כפיים, יוצא מבית הכנסת בזמן קיומה.
הציבור בעת הברכה
התלמוד במסכת סוטה כותב שהציבור צריך להיות קשוב לתפילה ומנמק: "כלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין". לעומת זאת, במסכת ברכות מובא שיש לאמר תפילת הטבת חלום על חלום מטריד בעת ברכת כהנים. התוספות במסכת סוטה כותבים שמכיוון שהתמודדות עם חלום היא שעת הדחק, התירו לאמר את התפילה למרות החובה להאזין לברכת כהנים, כמו שהתירו לצום בתענית חלום בשבת. בבית יוסף מובא הסבר נוסף, שמכיוון שהאומר את התפילה מכוון לאמרה בזמן ברכת כהנים, הרי שהוא נחשב למאזין לברכה.
בחוץ לארץ, במקומות שבהם נהוג לומר את ברכת כהנים ברגלים, והתפילה נאמרת באריכות רבה עם ניגונים, הפכה תפילת הטבת חלום לחלק מהסדר הרגיל של הברכה. במחזורים מודפסים גם פסוקים הנאמרים בזמן הניגון אחרי כל מילה של הברכה.
נשיאת כפיים במועדים שונים
מתי מתקיימת ברכת כהנים
בימים רגילים, ברכת כהנים מתקיימת רק בתפילות הבוקר, כלומר בשחרית ובתפילת מוסף בימים שבהם יש תפילת מוסף. בתעניות שהיו נהוגות בימי חז"ל, נשאו כפיים בתפילת נעילה, מכיוון שאין חשש שמצויים שתויים בזמן זה. ביום כיפור, שנהוגה בו תפילת נעילה אף בימינו, נושאים כפיים בתפילת נעילה. בשאר הצומות שלא נהוגה בהם תפילת נעילה, נושאים כפיים במנחה, אך רק במנחה שהיא בזמן תפילת נעילה (סמוך לשקיעה). בתלמוד בבלי מסכת תענית מובאת מחלוקת תנאים בין רבי מאיר הסובר שיש לשאת כפים (כלומר לברך ברכת כהנים) בתפילת מנחה ובתפילת נעילה, רבי יהודה הסובר שאין לשאת כלל ורבי יוסי הסובר שיש לברך רק בנעילה אך לא במנחה. התלמוד עצמו מביא מחלוקת אמוראים האם הלכה (או המנהג) כרבי מאיר או כרבי יוסי. ככל הנראה בארץ ישראל נהגו כרבי מאיר, אך בבבל נהגו כרבי יוסי, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך שאין נושאים כפים, וכן המנהג כיום בכל הקהילות. ברם בשל הדעות החולקות נפסק כי כהן שעלה בטעות לברך ברכת כהנים - נושא כפיו ואין מורידים אותו.
האשכנזים בחוץ לארץ, הספרדים במערב אירופה (למעט אמסטרדם, ראו לקמן), האיטלקים, קצת קהילות צפון אפריקה, וכן למנהג חב"ד אפילו בארץ הקודש נוהגים לברך ברכת כהנים רק בחגים ולא בימי חול ובשבתות. הסיבה שניתנה למנהג זה, המבטלת קיום מצווה, היא שבחוץ לארץ אין שמחה אלא בחגים, ולא ניתן לברך את העם בלא שמחה. טעם נוסף שניתן למנהג זה הוא שהכהנים נוהגים לטבול לפני נשיאת כפים ובחוץ לארץ בארצות הקרות לא ניתן לבקש מהכהנים לטבול כל יום ולכן קבעו את ברכת כהנים רק בחגים, ובשבת לא רצו לתקן טבילה בגלל חשש סחיטה. הסבר זה מתרץ את המנהג שמזכיר הרב דוד הלוי סגל ותמה עליו שנהגו שלא לשאת כפיים ביום טוב שחל בשבת. הסבר נוסף למנהג זה הוא שמשום שהכהנים אינם מיוחסים לא התירו להם לשאת כפיהם ורק כדי שלא תשתכח תורת נשיאת כפיים קבעו כמה ימים בשנה בהם ישאו כפיהם. מנהג זה גורם לכך שברכת כהנים הוא אירוע מיוחד בקהילות בהן נהוג מנהג זה. בהרבה קהילות ספרדיות בחו"ל (כולל אמסטרדם) נהוגה פשרה בין שני המנהגים: לא מברכים ברכת כהנים ביום חול, אך כן מברכים בשבתות ובחגים, ובהרבה קהילות ספרדיות בחו"ל מברכים בכל יום. וכן נוהגים בחיפה ובסביבותיה בהרבה קהילות, לברך ברכת כהנים אך ורק בשבתות וחגים או רק בתפילות מוסף. במצרים, תימן ועוד כמה קהילות נהוג לברך כל יום, כמו בארץ ישראל.
כשאין כהנים בקהל; כשכל הקהל כהנים
במקרה בו אין כהנים במקום התפילה, אך התפילה נעשית במניין של עשרה אנשים לפחות, החזן קורא הקדמה קצרה לברכה ('או"א ברכנו בברכה') ולאחר מכן קורא פסוק פסוק את נוסח הברכה, והקהל עונה לאחר כל פסוק "כן יהי רצון". נוהג זה נעשה גם כאשר אין נאמרת ברכת הכהנים מסיבות שונות, כגון בבית האבל או במקומות שלא נהגו לאמרה בכל יום, אבל רק בזמן שראוי לברכת כהנים (לא במנחה, חוץ מביום תענית).
כאשר מתאסף מניין של אנשים שכולם כהנים, כולם עולים לדוכן לברך גם אם אין שם איש מלבדם המקבל ברכתם, ו"למי מברכין - לאחיהם שבשדות" (מסכת סוטה דף לח ע"ב), אם יש יותר ממניין כהנים, משאירים עשרה כהנים בקהל והשאר מברכים.
ברכת כהנים בקריאת התורה
שמאל|ממוזער|270px|מעמד ברכת כהנים בכותל בסוכות ה'תשס"ט
במשנה במסכת מגילה נאמר שברכת כהנים אינה נקראת בקריאת התורה. אמירה זאת נחשבה תמוהה והביאה לפירושים רבים. על פי התלמוד, הכוונה היא שלא מתרגמים את פסוקי ברכת כהנים לארמית בעת הקריאה בציבור. על פי פירושו של חנוך אלבק, בעת קריאת התורה, היה הקורא מפסיק לקרוא והכהנים היו עומדים ומברכים את העם במקומו. יוסף היינמן כתב שאמירה זאת לא כוונה לקריאה בתורה אלא לכך שבעת קיום נשיאת כפיים הכהנים הורשו לומר את הפסוקים בעל פה. רחמים שר שלום טוען שהאיסור על קריאת ברכת כהנים התקיים בעת שהקריאה בתורה לא נעשתה על הסדר, ונועדה למנוע מצב בו כולם קוראים את ברכת כהנים בגלל הפופולריות של הפסוקים.
בחנוכה, בו קבעו חז"ל לקרוא בתורה את פסוקי קורבנות הנשיאים לחנוכת המשכן, נהוג בקהילות רבות להוסיף להן את פסוקי ברכת כהנים, הצמודים לפרשת הנשיאים.
מעמד ברכת כהנים בכותל
בשנת תשל"א הונהג על ידי הרב מנחם מנדל גפנר מעמד ברכת כהנים המונית בכותל בחול המועד סוכות ופסח. למעמד מגיעים מאות כהנים, ואלפי יהודים החפצים להתברך.
פסוקי הברכה בתפילות שונות
לאחר ברכות התורה, אותן אומר כל יחיד מדי בוקר כהקדמה ללימוד תורה, נהוג לומר את פסוקי ברכת כהנים, כלימוד תורה שיש בו מסר חיובי ומבורך.
ברכת הבנים
לפי מנהג נפוץ, מברכים האבות (ולפי חלק מהקהילות - גם האמהות) את ילדיהם בלילי שבת ויום הכפורים בפסוקי ברכת כהנים. בכמה קהילות השתרש המנהג, שהורים מברכים את בניהם בנוסח ברכת כהנים, לפני צאתם לדרך רחוקה או לפעילות מסוכנת. מנהג זה נידון בספרות האחרונים עקב איסור המובא בתלמוד וברמ"א האוסר לזר (יהודי שאינו כהן) לישא את כפיו. דעת הרב ברוך הלוי אפשטיין שמותר לברך את הבנים רק עם נשיאת יד אחת ולא עם שתי ידיים כדרך הכהנים, אולם דעת הרב עובדיה יוסף להתיר לגמרי כל עוד לא מתכוון לקיים מצווה אלא כוונתו רק לברך את חבירו.
יש הכותבים פסוקים אלו על קלף, ומחזיקים אותם על גופם כעין קמע.
אזכורים תרבותיים
שמאל|ממוזער|210px|קבר כהן טיפוסי בו מתוארת צורת הידיים בעת הברכה
בשנות ה-20 של המאה ה-20 היוותה תנוחת היד האופיינית של הברכה מקור השראה לסמלה של אגודת אמנים עברית. הסמל כלל יד בתנוחה זו אוחזת במכחול על רקע לוחות הברית.
בעת צילום הסדרה מסע בין כוכבים, רצה יוצר הסדרה ג'ין רודנברי שספוק, בדמות הוולקן, בעת שהוא מברך את הברכה הוולקנית "הארך חיים ושגשג" (Live long and prosper) יחווה תנועה בידו. לנרד נימוי, השחקן היהודי אשר גדל במשפחה אורתודוקסית וגילם את ספוק, הציע את פריסת האצבעות של ברכת הכהנים אותה ראה בילדותו. רודנברי סבר שפריסת האצבעות שונה דייה כדי להוות סממן חיזרי, ואישר לנימוי לעשותה בסדרה כ"הצדעה וולקנית". בעקבות הצלחת הסדרה, הפכה פריסת האצבעות לאחד הסמלים המזוהים ביותר עמה.
בוב דילן בשירו "צעיר לנצח" מצטט את השורה הראשונה של הברכה. לאונרד כהן סיים את הופעתו ברמת גן ב-24 בספטמבר 2009 בברכת כהנים. הברכה מוזכרת גם בסרט הקולנוע "Deep Impact" בה מורגן פרימן, המגלם את נשיא ארצות הברית קורא את הברכה.
ביני לנדאו הלחין את הברכה בשירו "ברכת כהנים".
לקריאה נוספת
גם אני אודך - גמליאל רבינוביץ, אב תשע"ב
משפט הלויים א' - נטילת ידיים לכהנים מידי הלויים, אליעזר שופט, ירושלים תשע"ג.
פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, כשירותו של כהן שהשתמד וחזר בתשובה, 267. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
קישורים חיצוניים
מידע על ברכת כהנים בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
הלכות ברכת כהנים באתר פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
פרופ' עמוס פריש, ברכת הכוהנים – א , אוניברסיטת בר-אילן, היחידה ללימודי יסוד ביהדות
פרופ' שאול רגב, ברכת הכוהנים – ב , אוניברסיטת בר-אילן, היחידה ללימודי יסוד ביהדות
ברכת כהנים, מתוך הספר 'התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית' ליצחק משה אלבוגן.
הערות שוליים
קטגוריה:כהונה
קטגוריה:מצוות הנעשות על ידי כהן
קטגוריה:בית המקדש
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:ספר במדבר
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:ברכות
קטגוריה:מצוות שבדיבור
קטגוריה:פרשת נשא
קטגוריה:נטילת ידיים | 2024-06-05T07:39:40 |
מסכת (מכשיר רפואי) | שמאל|ממוזער|200px|המסכת כיום
מַסְכֵּת (בלועזית: סְטֶתוֹסְקוֹפ) הוא מכשיר רפואי המשמש לשמיעת קולות תוך-גופניים בצורה לא פולשנית, לדוגמה האזנה לנשימה, לרחשי הלב או למדידת לחץ הדם של הנבדק. המסכת הוא מכשיר רפואי נפוץ ומצוי בשימוש ברחבי העולם.
מקור השם הלועזי מיוונית, στηθοσκόπιο, והוא מורכב מהמלים στήθος - חזה, ו-σκοπή - מביט, דהיינו צופה/מביט לחזה. המונח בעברית בא מלשון לְהַסְכִּית - לְהַקְשִׁיב.
היסטוריה
המסכת הומצא בשנת 1816 על ידי רנה לאנק, רופא צרפתי (תלמידו של ז'אן-ניקולה קורביזר), שהיה רופאו של נפוליאון) אשר חקר את ה ונחשב לאחד מאבות רפואת-הריאות. לאנק יצר את התשתית לפענוח ממצאי ההאזנה ללב ולריאות על ידי השוואת הממצאים מהאזנה לחולים ולבריאים, ועל ידי נתיחות שלאחר המוות בחולים שנפטרו ונבדקו על ידיו קודם לכן.
עד המצאת המסכת, היו הרופאים נוהגים להניח אוזנם על חזה החולה ולהקשיב לקולות הלב והריאות. האגדה מספרת כי לאנק היה נבוך מכדי להניח את אוזנו על חזה של אישה שסבלה מכאב בחזה והשתמש בעיתון מגולגל. תעוד ההאזנה הראשונה לחולה מתוארך ל-8 במרץ 1817, שבאותה עת בדק לאנק את המטופלת בת ה-40 הגב' מארי-מלאני.
לאנק כינה את המצאתו בפשטות 'הצילינדר', אך בלחץ עמיתיו העניק למכשיר את השם היווני 'סטטוסקופ'. בסדנה שהקים בביתו המשיך לאנק ופיתח את המצאתו. הוא בחן מספר חומרים, ומצא את העץ כמתאים ביותר לצרכיו. מסכת העץ של לאנק היה צינור עץ חלול, שהורכב משני חלקים המתחברים זה לזה, בקוטר 4 ס"מ ובאורך כולל של 32 ס"מ. הפתחים שבשני צידי הצינור היו קעורים והוצמדו האחד לבית החזה והשני לאוזן הבודק. צורת האזנה זו שימשה לבדיקת הריאות. חלק שלישי עשוי עץ בצורת חרוט אשר הוחדר לקצה הצינור והוצמד לחזה שימש להאזנה לקולות הלב והוצא בעת האזנה לריאות. לאנק העניק מסכת עץ שיצר לידידו, הפרופסור לאנטומיה לובסטין, אשר בחן את המכשיר ושפרסם יחד עם לאנק ב-1821 את העבודות הראשונות המבוססות על האזנה לבית החזה.
המסכתים הראשונים ששוכללו על ידי הרופא הצרפתי היו דומים למדי למכשיר שהמציא לאנק - חצוצרות עץ חלולות באורך של כ-30 ס"מ, שהרופאים היו מצמידים לגוף החולה מצידן האחד ומצמידים את אוזנם מהצד השני. ב-1851 פותח על ידי מסכת דו-אוזני. ב-1873 פותח מסכת המאפשר האזנה מקבילה למספר מקומות בבית החזה אך שיטה זו נזנחה והמסכת הנפוץ נותר בצורתו הדו-אוזנית עם מוקד האזנה בודד.
פרופ' ג'ורג קאמן מניו יורק שיפר את המסכת הדו-אוזני על ידי שימוש בחלק מתכתי בצד הנצמד לגוף החולה והגדיל את גמישות הצינור.
גם לאחר פיתוח זה, המשיכו רופאי נשים ומילדים להשתמש במסכת עץ לזהוי דופק העובר (סטתוסקופ דלי-הילס), אך גם הוא נעלם מעולם הגינקולוגיה המערבית עם התפתחות המוניטורים העובריים.
המסכת כיום
בשנת 1960 הגה מאוניברסיטת הרווארד את דפוס המסכת המיטבי בעיניו, והוא המסכת המקובל עד ימינו. הוא פרסם את תפישתו בכתב העת הרפואי המדעי היוקרתי . המסכת שפיתח היה בעל ראש האזנה מתחלף אשר בצידו האחד פעמון ובצידו השני ממברנה.
הפעמון בעל החלל הפתוח מוצמד לגוף הנבדק, קולט את תנודות עור הנבדק, ומאפשר להאזין לקולות נמוכי-תדר. בצידו השני של ראש ההאזנה המתחלף קיימת ממברנה היוצרת תיבת תהודה בינה לבין פתח צינור הולכת הקול. הממברנה קולטת את תנודות גלי הקול והתדרים הגבוהים ומסננת את תנודות עור הגוף והתדרים הנמוכים.
מראש ההאזנה יוצא צינור האזנה יחיד המגיע לשתי האוזניים המוליך בעזרת עמוד האוויר שבתוכו את גלי הקול אל הבודק.
מסכתי הליטמן הראשונים יוצרו בדגמים שונים לאחיות ולרופאים. תצורת המסכת עם שני ראשי ההאזנה המתחלפים הייתה לדגם המקובל וגרסאות שונות שלו פותחו כדגמי רפופורט (Rappoport) וספארג (Spargue).
הדגמים המובילים בתחום המסכתים היום הם ליטמן, רפופורט, טאיקו של ווולש-אלין ורייסטר (Riester).
הקושי בהאזנה לקולות נמוכי התדר הוליד את הצורך בפיתוח המסכתים האלקטרונים המסוגלים לזהות את הקולות לתדריהם ולהגבירם בהתאם. עם זאת, מסכתים אלו עדיין אינם נפוצים.
סוגים
מסכת אקוסטי
המסכת האקוסטי מורכב ממספר רכיבים: הדיאפרגמה (diaphragm), חלק עגול ושטוח בעל ממברנה, מצדה השני מצוי הפעמון (bell), בעל מבנה דמוי חרוט, והצינור החלול המתפצל לשני צינורות שמסתיימים באוזניות, דרכן מאזינים.
כאשר מניחים את הדיאפרגמה בצמוד לעור, הגלים אקוסטיים נקלטים. רטט עובר דרך הממברנה ונע כגל אקוסטי, לחץ אוויר, דרך הצינור החלול עד לאוזניות. האזנה באמצעות הדיאפרגמה מותאמת להאזנה לצלילים הגבוהים. זאת בניגוד לפעמון, משום שאין לו ממברנה ולכן הוא פחות רגיש לרטט של העור ומתאים יותר להאזנה לצלילים בעלי תדר נמוך, לדוגמה צלילי הלב. צינור המסכת חלול ללא רכיבים בתוכו, ברובו גמיש.
קיימים גם מסכתים אקוסטיים בעלי ראש מתכוונן, הראש מכיל אמצעי האזנה יחיד, לצלילים הגבוהים והנמוכים יחד. המעבר בין שני המצבים מתבצע על ידי שינוי בעוצמת הלחץ המופעל גל גוף הנבדק.
מסכת אלקטרוני
המסכת האלקטרוני קולט גלי קול אקוסטיים דרך ראש ההאזנה וממיר אותם לאותות חשמליים שניתן להגביר לצורך שמיעה מיטבית. אותות חשמליים אלה יכולים לעבור דיגיטליזציה עבור עיבוד, שידור ותצוגה ויזואלית. בהשוואה למסכת אקוסטי, המסכת האלקטרוני נחשב טוב יותר לשמיעת קולות הלב, אך זהה באיכותו בשמיעת קולות נשימה.
ישנם סוגים שונים של מסכתים אלקטרוניים, אשר פועלים בשיטות שונות. השיטה הפשוטה ביותר היא שימוש במיקרופון אשר ממוקם בראש ההאזנה. המיקרופון נמצא מאחורי הממברנה וקולט את השינויים בלחץ האוויר שנעשים על ידי גלי הקול, וממיר אותם לאותות חשמליים. גם למיקרופון עצמו יש ממברנה, והשילוב של שתי הממברנות יוצר רעש רקע שמפריע לשמיעה ראויה.
ישנם מסכתים אלקטרוניים אשר משתמשים בגלאים פיאזואלקטריים. גלאים אלה מייצרים אנרגיה חשמלית בעקבות הלחץ שתנועת הממברנה מפעילה על הגביש הפיאזואלקטרי. שיטה זו בעייתית מכיוון שמנגנון ההמרה של הגלאי יוצר הפרעה באותות, וכך הם נשמעים שונה מהצליל שנשמע במסכת אקוסטי.
שיטה נוספת היא להשתמש בגלאי קיבולי זעיר אשר קולט שינויים בלחץ האקוסטי שנוצר בעקבות גלי הקול. לגלאי זה יש יתרון על פני השיטות האחרות מכיוון שהוא קטן, מיוצר בקלות ובכמויות גדולות, ועמיד בטמפרטורות שונות. הגלאי מעביר את האות למגבר וכך ניתן לשמוע את הצלילים בבירור.
המסכתים האלקטרוניים משדרים את הצלילים באופן אלקטרוני, ולכן הם יכולים להיות אל חוטיים, להקליט את הצלילים, להגביר תדרים וגם להציג את הצלילים באופן ויזואלי. כיום יש ישומונים לטלפונים החכמים אשר מאפשרים לטלפון לשמש כמסכת. בזכות תכונות אלה, רופאים יכולים להאזין לצלילי מטופליהם ממרחקים, ולאפשר אנמנזה מלאה יותר בלי לפגוש את המטופלים פנים אל פנים.
ממוזער|מסכת דופלר
מסכת דופלר
אולטרסאונד דופלר (או מסכת דופלר) היא בדיקה לא פולשנית המשמשת להערכת זרימת הדם על ידי שליחה וקליטה של גלי קול בתדר גבוה מתאי הדם האדומים במערכת הובלת הדם. אולטרסאונד רגיל משתמש בגלי קול על מנת להפיק תמונה, אבל אינו יכול לשמש להדגמת זרימת דם.
אולטרסאונד דופלר יכול להעריך את המהירות בה הדם זורם על ידי מדידת הקצב של שינוי גובה הצליל (תדירות) בהתבססות על אפקט דופלר של הגלים המגיעים מאיברים נעים (למשל: הלב). במהלך בדיקה באמצעות המכשיר, סונוגרף מומחה מצמיד מתמר קטן אל החלק שנבדק בגוף המטופל וממשיך בתזוזה מאזור אחד לאחר בהתאם לצורך. האזנה באמצעות הזזה של אולטרסאונד הדופלר לאורך כלי דם אפשרה האזנה לתנועת שסתומים ושמיעת זרימת דם אשר לא זוהו במהלך בדיקה לבבית על ידי מסכת קלאסי. לראייה, האזנה באמצעות מסכת דופלר הציגה רגישות של 84% לזיהוי של אי ספיקת עורקים לעומת מסכת אקוסטי אשר הציג רגישות של 58%.
אולטרסאונד דופלר יכול לעזור באבחון של מקרים רבים הכוללים: קרישי דם, שסתומים פגומים בכלי דם היקפיים שעלולים לגרום לאי ספיקה ורידית, עורקים חסומים, מומים מולדים בלב, תת-לחץ דם בכלי הדם הפריפריים, מפרצות והצרות של העורקים. בנוסף לכך, ניתן להשתמש באולטרסאונד דופלר לצורך בקרה על טיפולים שנעשו לעורקים או לורידים של מטופלים.
הבדיקה עשויה להיות בשימוש כחלופה לתהליכים פולשניים יותר, כמו אנגיוגרמה.
השימוש במסכת
באמצעות המסכת ניתן להאזין לקולות הנשימה, קולות הלב, זרימת דם בכלי דם (למשל בעת בדיקת לחץ דם), תנועת גזים במעי ועוד.
בהאזנה ללב יבחן הרופא את עוצמת קולות הלב או ריחוקם, את קצב הפעימות, נוכחות קולות פעימה נוספים או קיום איוושה. ממצאים האזנתיים יכולים לסייע באבחנת אי ספיקת לב ובגילוי ליקויים מבניים בלב ובמסתמיו.
בהאזנה לריאות ניתן להבחין בין נשימה תקינה הקרויה נשימה בועתית לבין ממצא האזנתי הקיים במצבי חולי כגון פקעים (רעש מעין פצפוצי אורז או חרחורים היכולים להופיע בנוכחות תהליכים דלקתיים בריאות או צפצופים אשר ישמעו בעת התקפי אסתמה או ברונכיטיס).
בהאזנה לבטן ניתן לזהות ניע מעי ער ופעיל מדי, שעשוי להיגרם מזיהומים ודלקות של דרכי העיכול. העדר ניע מעי יכול לרמז לשיתוק זמני של פעילות המעיים עקב שיבושי מלחים או כחלק מצורות חסימת דרכי העיכול.
האזנה לצוואר ולגולגולת יכולה לזהות היצרות בכלי הדם וחיבורים לא תקינים בין עורקים לוורידים.
המסכת לא מהווה כלי אקוסטי אידיאלי מכיוון שהוא תלוי בתדרים על מנת להעביר קולות. הוא יכול להגביר צלילים בצורה סלקטיבית במסגרת הקשת של הצורך הקליני. הגברת צליל נוטה להתבצע מתחת ל-112 הרץ, בעוד שבתדרים גבוהים יותר מתבצעת החלשות הצליל. התכונה הזו טבועה בעיצוב המסכת ששמה דגש על נוחות וצורך קליני מעל המהימנות האקוסטית. הגברת צליל בתדרים נמוכים מוערכת על ידי קרדיולוגים מכיוון שקולות הלב נמצאים בטווח זה של התדרים ונשמעים בצורה לא טובה על ידי האוזן האנושית. לעומת זאת, לצורך האזנה לריאות, יש צורך רב יותר בהפקת צליל נאמן יותר למציאות, צורך אשר לא מסופק על ידי המסכתים האקוסטיים המשומשים כיום.
קישורים חיצוניים
תולדות המסכת
תולדות המסכת באתר הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת קליארי
Mc Loughlin MJ and Mc Loughlin S. Cardiac auscultation: Preliminary findings of a pilot study using continuous Wave Doppler and comparison with classic auscultation Int J Cardiol. 2013 Jul 31; 167(2):5 90–91
Respiratory Sounds Advances Beyond the Stethoscope, HANS PASTERKAMP, STEVE S. KRAMAN, and GEORGE R. WODICKA
Sound differences between electronic and acoustic stethoscopes, Maximilian NUSSBAUMER, leyre TROYAS-MARTINEZ, Anurag AGARWAL
הערות שוליים
קטגוריה:ציוד רפואי
קטגוריה:צרפת: המצאות | 2024-09-19T15:10:56 |
אנרי פיליפ פטן | אנרי פיליפ פטן (בצרפתית: Henri Philippe Benoni Omer Joseph Pétain; 24 באפריל 1856 – 23 ביולי 1951) היה ראש ממשלת צרפת של וישי, אשר שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית.
פטן היה מצביא ומדינאי צרפתי שזכה במלחמת העולם הראשונה לתהילה כמגנה של צרפת. לאחר תבוסתה הצבאית של צרפת במלחמת העולם השנייה עמד פטן בראש צרפת של וישי, אשר שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. פטן שימש כשליט בובה, ובכך היה המקביל מאותה עת לווידקון קוויזלינג מנורווגיה. לאחר תבוסתה של גרמניה במלחמה נשפט על בגידה, ונידון למוות, אך בשל גילו הומתק גזר דינו אחר כך למאסר עולם, שבמהלכו מת. ממשלת וישי ופטן, שעמד בראשה, נחשבים כשותפים לאחריות לשואת יהודי צרפת.
קריירה מוקדמת
פטן נולד בקושי-א-לה טור בצרפת בשנת 1856. הוא למד באקדמיה הצבאית סן-סיר והוסמך כקצין בשנת 1878. בשנים אלו שלאחר התבוסה הצרפתית במלחמת צרפת–פרוסיה, פיתח הצבא הצרפתי את תפיסתו האסטרטגית, אשר עובדה לצורתה הסופית בתוכנית 17, בהשראת שני הוגים – הגנרל פרדיננד פוש, אשר היה לימים למפקדו הדגול של צבא צרפת, והקולונל לואי לואזו דה גרנמייזון, שהיה מנהל "המשרד השלישי", תפקיד המקביל לראש אגף המבצעים בצה"ל. בהשראתם של אירועי 1870 סברו פוש וגרנמייזון כי ההתקפה היא חזות הכל. גרנמייזון הטיף ל"מתקפה ללא סייג", המבוססת על "אלאן" (élan) - התרוממות הרוח. חיל הרגלים הצרפתי, המתקדם קדימה אל מול כל המכשולים ועוקר את האויב מן השורש. פוש, מפקד האקדמיה הצבאית, גיבש תפיסה כמעט מיסטית, שראתה בכוח הרצון את העיקר. במהלך רוב מלחמת העולם הראשונה הייתה התפיסה ההתקפית שפיתחו פוש וגרנמייזון עתידה להוכיח את עצמה כמרשם בטוח לכישלון, אל מול הצבא הגרמני המחופר היטב.
פטן, בשנים אלו אך רב-סרן השוקל את פרישתו מן הצבא, פיתח תפיסה שונה לחלוטין. הוא למד היטב את לקחי המלחמות בשנים הראשונות של המאה ה-20. את לקחי מלחמת הבורים ומלחמת רוסיה יפן. לא ההתקפה היא העיקר, סבר פטן, כי אם המגננה. עוז הרוח וקדושת הרצון להם הטיפו גרנמייזון ופוש, לא יבואו לידי ביטוי אל מול אויב, החמוש בכלי נשק מודרניים כמו מקלעים, רובים ותותחים מהירי ירי. אויב זה יהיה מבוצר בחפירות עמוקות עם קילומטרים על גבי קילומטרים של תיל דוקרני בעובי אצבע, המגן עליו. פטן ראה אל מול עיניו שדה קרב שונה לחלוטין מזה שעליו חשב פוש. ההיסטוריה הוכיחה כי הצדק היה עם פטן.
שנים רבות לאחר מכן יביא חייל יוצא דופן, שארל דה גול, תפיסה של צבא ממוכן וממונע, המתבסס על עוצבות שריון עצמאיות, וזאת אל מול תפיסותיו ההגנתיות של פטן. כשם שפטן גילה גמישות מחשבתית והבנה לחידושים בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, כך יגלה אל מול רעיונותיו של דה גול את אותו קיפאון מחשבתי, שגילו הממונים עליו כלפיו.
מלחמת העולם הראשונה
250px|ממוזער|פטן כמפקד במלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה פטן מפקד הבריגדה ה-4 בדרגת קולונל, ושקל פרישה, שכן דעותיו יוצאות הדופן הביאו לעיכוב בקריירה הצבאית שלו. ב-30 באוגוסט 1914 הוא קודם לתפקיד מפקד הדיוויזיה ה-6, והשתתף עימה בקרב הראשון על המארן. לאחר מכן עלה לדרגת בריגדיר, וב-20 באוקטובר 1914 מונה למפקד הקורפוס ה-33 ופיקד עליו במסגרת מתקפת ארטואה ב-9 במאי 1915, שנועדה לפרוץ את הקו הגרמני במערב במקביל לקרב איפר השני. באופן כללי הייתה מתקפת ארטואה כישלון, אך הוא לא יוחס לחלקו של פטן במתקפה.
ב-21 ביוני 1915 מונה פטן למפקד הארמייה השנייה, ופיקד עליה במהלך קרב שמפאן השני.
ב-26 בפברואר 1916 מונה פטן למפקד חזית ורדן, שבה התחולל הקרב האכזרי ביותר במלחמת העולם הראשונה. הייתה זו נחישותו של פטן בהגנה אשר התבטאה בסיסמה המפורסמת שיש שמייחסים אותה אליו: "Ils ne passeront pas!" – "הם לא יעברו!", כמו גם השימוש המושכל שעשה בארטילריה במסגרת קרב ההגנה, אשר הקנו לו את שמו ואת תהילתו.
ב-30 באפריל 1916 מונה פטן למפקד קבוצת הארמיות המרכזית, ובמקומו מונה רובר ניוול למפקד הארמייה השנייה.
באביב 1917 מונה פטן למפקד הצבא הצרפתי, לאחר כישלונה של "מתקפת ניוול" אותה ניהל מפקד הצבא הצרפתי רובר ניוול. לניוול יצאו מוניטין של מפקד שאינו חס על חיי אדם, והמתקפה הכושלת שהנהיג באפריל 1917 הביאה את הצבא הצרפתי לסף מרד, וחלקים מן הצבא - אף מעבר לאותו סף, כפי שאירע בעת המרידות בצבא הצרפתי (1917). ניוול, שקודם על פניו של פטן לאחר פרישתו של ז'וזף ז'ופר בקיץ הקודם, הוחלף עתה בפטן הזהיר וההגנתי. היה זה פטן שהצליח לדכא את רוחות המרי שנשבו בצבא הצרפתי הלכוד במלחמת חפירות קטלנית ללא כל תקווה לסיומה, ולהרגיע את הרוחות.
עם זאת, לא היה פטן האיש שינהיג את הצבא אל ניצחונו. לשם כך נדרשו כישוריו של פרדיננד פוש (כמו גם הרטוריקה שלו). פוש סיים את המלחמה כמפקד הצבא הצרפתי, וכגנרליסימו של כל כוחות מדינות ההסכמה. אך לצדו היה פטן שזכה, כמה ימים לאחר סיום המלחמה, בתואר "מרשל של צרפת". היה זה שיא הישגיו.
בין המלחמות, ועד כניעת צרפת
בין שתי מלחמות העולם
לאחר מלחמת העולם הראשונה נחשב פטן לגיבור לאומי. בשנת 1925 הוביל את הצבאות הצרפתיים ב"מלחמת הריף" בה סייעו לכוחות ספרד לדכא מרידות של שבטים מקומיים במרוקו. הוא פרש משירות פעיל בצבא בגיל 75, בשנת 1931.
פטן הביע עניין בתפקיד שר החינוך, בו קיווה לחנך ל"ערכים מוסריים צרפתיים", אך ב-1934 מונה לשר ההגנה בממשלתו של אריסטיד בריאן, ובשנה שלאחר מכן למזכיר המדינה. במרץ 1939 נשלח לספרד שהייתה לאחר ניצחון כוחותיו של פרנסיסקו פרנקו במלחמת האזרחים, כשגריר צרפת.
בשנים שבין המלחמות היה פטן ממנהיגי המחשבה הצבאית של צרפת. היה זה אמנם שר המלחמה אנדרה מאז'ינו אשר הורה על יצירת קו מאז'ינו, אך התפיסה ההגנתית הנייחת, שעליה התבסס הקו, הייתה כולה מבית מדרשו של פטן. פטן היה בין האחראים הראשיים לקיפאון שבו לקתה המחשבה הצבאית הצרפתית. כשהשמיע שארל דה גול דעה שונה ויוצאת דופן, כפי שכתב בספר "לקראת צבא מקצועי", בו העלה את הרעיון בדבר הקמת צבא המבוסס על עוצבות שריון ניידות, במקום הצבא ההגנתי הנשען על מכשול קווי נייח, פרץ ריב ביניהם, ופטן עיכב את הקריירה של דה גול, באותו אופן בו עוכבה הקריירה של פטן, כאשר הטיף לאסטרטגיה הגנתית אל מול תפיסת ה"אלאן" השולטת.
הפתרון ההגנתי אל מול האיום הגרמני, היה יצירתו של קו ביצורים מסיבי (קו מאז'ינו), שלא היה רציף עד הים, אלא עצר בגבול עם בלגיה. "הזנחה" זו של הגבול עם בלגיה באה משתי סיבות - שמירת הסיכוי לצירוף בלגיה למלחמה לצד צרפת - אם תיסגר צרפת מאחורי ביצוריה אף בגבול הבלגי, המשמעות לגבי הבלגים תהיה ברורה. והסיבה השנייה - התפיסה, לה אחראי פטן במידה רבה, לפיה "יער הארדנים אינו עביר לשריון". (ועם זאת היה היער, פעמיים בתוך חמש שנים, במה לשתי מערכות שריון מן הגדולות אי פעם, ב-1940 וב-1944). וינסטון צ'רצ'יל מציין בזיכרונותיו כי כאשר פגש את הרמטכ"ל הצרפתי מוריס גמלאן במהלך המלחמה, כאשר הסתבר כי הקו נפרץ, שאל אותו - "היכן העתודות הניידות". תשובתו הייתה - "Aucune" (כלומר, "אין"). את האחריות לכישלון ההגנה הקווית ולהיעדרם של כוחות ניידים שיגנו על הקו ויסתמו את הפרצות בו אין להטיל על גמלאן, כי אם על אסכולה שלמה של חשיבה צבאית צרפתית בין המלחמות, שבראשה עמד פטן.
לאחר מותם של פוש וז'ופר, היה פטן לסמלו החי של הניצחון הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. מילתו בנושאים צבאיים הייתה החוק, ולא היו עליה עוררין. בגל הערצת הגיבורים ששטף את צרפת לאחר המלחמה, הועלה פטן לדרגת סמל לאומי. אך הוא שאף ליותר מכך. על אף גילו המתקדם, סבר פטן כי היום בו ינהיג את צרפת עוד יגיע.
בין פרוץ המלחמה למינויו כראש ממשלה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה פטן שגריר צרפת במדריד. הוא נקרא על ידי ראש הממשלה אדואר דאלאדיה לשמש ב"ממשלת אחדות לאומית" כנציג הימין השמרני (עמו כבר היה מזוהה פוליטית), וזאת חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב-5 בספטמבר 1939, אך סירב, בטענה כי המצב דורש את המשך שהותו במדריד. הייתה זו טענה מוזרה: המלחמה הייתה אז בת פחות משבוע, וברור כי פטן היה מביא תועלת רבה יותר לצדו של דאלאדיה מאשר כשגריר בספרד. נראה היה כי פטן המתין בצד לקריסת הממשלה, על מנת לקחת לידיו את המושכות.
ממשלת צרפת הייתה בשנה הראשונה למלחמה שדה למאבק בין ה"תקיפים" ובראשם פול רנו, אשר מונה לראש הממשלה וז'ורז' מנדל שר הפנים היהודי של רנו, ובין ה"תבוסתנים" כפייר לאוואל, אשר האמינו, כי אין להמשיך במלחמה ויש לשתף פעולה עם אדולף היטלר. השגרירות במדריד ממנה השקיף פטן על הנעשה הייתה המקום שריכז במידה רבה את פעילותם של "התבוסתנים", ולפי שמועות ששררו אז, אף עמדה במגעים עם ממשלתו של היטלר. פטן ידע כי בבוא היום ייקרא לקדמת הבמה, ואז יוכל להכתיב את דעותיו ולקחת את ההנהגה לידיו.
עם פלישת הגרמנים לצרפת, ב-10 במאי 1940, התקרב יומו של פטן. עוד ב-9 במאי קרא לאוואל בנאום בפרלמנט להקמת ממשלה חלופית בראשותו של פטן. לאחר שהסתבר, כי הצבא הצרפתי עומד בפני תבוסה נחרצת, וכי הוא אינו מהווה כל איום על הפולש הנאצי הממוכן המשתמש בטקטיקת מלחמת בזק, החליט רנו, ראש הממשלה, להחליף את מפקד הצבא, הגנרל גמלאן, במקסים וייגאן, וכן לקרוא לצדו את פטן. ב-18 במאי 1940 הגיע פטן ברכבת ממדריד וקיבל את המינוי כסגן ראש הממשלה. הייתה זו טעות פטאלית מצדו של רנו, אשר הביא עתה לממשלתו שניים שנחשבו מגדולי התבוסתנים, פטן ווייגאן.
ככל שהתבררו ממדי התבוסה הצרפתית, הפכו ה"תבוסתנים" בממשלה יותר קולניים ותקיפים. פטן חיווה את הדעה כי הסכנה העומדת בפני צרפת אינה התבוסה, אותה יש לראות כעובדה קיימת, אלא החשש מעליית גורמים חברתיים רדיקליים, נוסח הקומונה הפריסאית, לאחר התבוסה.
ב-16 ביוני 1940 נשבר פול רנו. הממשלה ישבה אז בבורדו, לאחר שהנאצים כבר נכנסו לפריז. היה ברור כי על צרפת לנקוט באחת משתי דרכים. המשך המלחמה - אם מן המושבות, כפי שהציע מנדל, ואם באמצעות איחוד עם בריטניה כפי שהציע צ'רצ'יל, או כניעה. לרשות צרפת עמדו צי, שהיה עדיין שלם ובעל כוח משמעותי, מושבות, שיצרו טריטוריה שהשתרעה על פני חלקים ניכרים באפריקה, באסיה ובמזרח התיכון, ובריטניה הגדולה וצבאה אשר נמלט מהשמדה במבצע דינמו, הוא הפינוי מדנקרק. אנשים כמנדל סברו כי יש להקים ממשלה צרפתית בגולה ולהמשיך להילחם. פטן סבר, כי יש לקבל תנאי כניעה טובים ככל האפשר. על הכף עמדה גם ההתחייבות הצרפתית שלא להיכנע בנפרד. רנו נקרע בין שני כוחות אלו, עד שתש כוחו. בליל השישה עשר ביוני הודיע לנשיא צרפת אלבר לברן על התפטרותו. לברן לא היסס, ועוד באותו הלילה קרא לפטן והורה לו להרכיב ממשלה. היה זה צעד שעליו יתחרט לברן עד סוף ימיו, והוא עתיד היה להמיט חרפה הן על פטן והן על צרפת.
צרפת של וישי
שמאל|ממוזער|250px|פטן והיטלר, 1940
ביום שלאחר מינויו לראש ממשלת צרפת פנה פטן דרך השגריר הספרדי אל היטלר וביקש את תנאי הכניעה. היטלר שיחק עמו עוד כמה ימים בטענה כי עליו להיוועץ בבניטו מוסוליני, אשר משראה את תבוסת הצבא הצרפתי מיהר אף הוא ופלש לצרפת מגבולה הדרום-מזרחי. ב-22 ביוני 1940 חתמו הצרפתים על מסמך הכניעה שנוסח על ידי הגרמנים. המסמך הכריז על 60% משטחה של צרפת כשטח כבוש (צפון צרפת והחוף האטלנטי שהיה דרוש לגרמנים על מנת להמשיך את המלחמה כנגד אנגליה). ב-40% הנותרים שלטה ממשלתו של פטן. הסכם הכניעה נחתם ביער קומפיין, סמוך לקומפיין, צפונית-מזרחית לפריז באותו קרון רכבת בו חתמו ראשי הצבא הגרמני על כניעתם במלחמת העולם הראשונה. הייתה זו נקמה של הגרמנים בצרפתים.
הקמת הרפובליקה של וישי הייתה פרי אחדות אינטרסים בין היטלר ובין התבוסתנים הצרפתים. היטלר, שיכול לשלוט בכל צרפת, הותיר שתי חמישיות ממנה בשלטון וישי כצעד, שהיה בו כדי למנוע את הקמת הממשלה הצרפתית הלוחמת במושבות בצפון אפריקה או במזרח התיכון, לזרוע פירוד בין הצרפתים ובין עצמם, ולהסתייע בשיתוף הפעולה מצד המנהיגים הצרפתים פטן ולאוואל.
ב-10 ביולי 1940 הכריזה האספה הלאומית בצרפת על קיצה של הרפובליקה השלישית, ועל פטן, שהיה אז בן 84, כראש המדינה, שחדלה להיקרא "הרפובליקה הצרפתית" והחלה להיקרא "המדינה הצרפתית" (État Français). (כיום השם המקובל בצרפת הוא "משטר וישי" "Régime de Vichy" או פשוט "וישי"). לפטן ניתנה הסמכות לכתוב את החוקה הצרפתית החדשה, אך הוא מעולם לא עשה זאת. פטן הסתפק במתן צווים שהשעו את החוקה הקיימת, פיזרו את הפרלמנט והעבירו אליו את כל הסמכויות. כסגנו וכיורשו המיועד מינה את פייר לאוואל, ראש הממשלה לשעבר ומראשי ה"תבוסתנים". אנשי מפתח במשטרו היו אף ז'אן פרנסואה דרלאן, מפקד הצי הצרפתי, וז'וזף דארנן. בתחילה שימש פייר לאוואל כ"סגן ראש הממשלה", שר החוץ, ויורשו המיועד של פטאן. אך לאוואל קידם קו קיצוני של שיתוף פעולה, והוחלף בדצמבר 1940 במדינאי השמרני פייר אטיין פלנדן. לאחר כחודשיים הוחלף פלנדן באדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן. באפריל 1942 כפו הגרמנים על פטן להשיב ללאוואל את כל תפקידיו וסמכויותיו.
ממשל וישי היה למעשה ממשלת בובות גרמנית לכל דבר ועניין. בעלי תפקיד חשובים כדארנן היו אף בעלי דרגה באס אס ונשבעו אמונים להיטלר.
כלפי פנים היה הממשל אמור להיות ממשל סמכותי וימני, ברוח משטרו של פרנסיסקו פרנקו בספרד. פטן החליף את הסיסמה הצרפתית הידועה - Liberté, Egalité, Fraternité - חירות, שוויון, אחווה, בסיסמה Travail, Famille, Patrie - עבודה, משפחה, מולדת. נעשו ניסיונות לפולחן אישיות של "המרשל" כפי שקרא העם הצרפתי לפטן, אשר הוצג כדמות אבהית ומגוננת. לרבים ברור היה כי כל אלו הם תעמולה מן השפה ולחוץ, שכן היה מדובר בממשלת בובות תבוסתנית, המבוססת על כניעה מבישה ועל שיתוף פעולה עם הגרועה שבאויבותיה של צרפת. קריקטורה, שפורסמה באותם הימים מראה את פטן הישיש, לבוש במדי מרשל ומנופף בחרב, כשהוא מובל בכיסא גלגלים על ידי חייל גרמני הלבוש במדי הוורמאכט. רבים מבני העם העריצו את המרשל וסברו, כי שיתוף הפעולה הוא העמדת פנים זמנית, וכי הגיבור הישיש עוד יושיע את צרפת משתגיע העת. ככל שחלף הזמן ונתגלו פניו האמיתיות של הממשל, הלכו והתמעטו המאמינים באמונה זו. עוד ב-1942 האמין אדם כאנרי ז'ירו, כי יוכל לאחד את מה שנותר מצבא צרפת על אדמת צרפת, לקבל תפקיד מטעמו של המרשל, וכממשיכה החוקתי של מדינת וישי ליצור על אדמת צרפת גופא ראש גשר לפלישת בעלות הברית, תוך שהוא דוחק את המרשל לתפקיד סמלי. הייתה זו דוגמה לעוורונם של צרפתים רבים באשר למשטר וישי ולפטן.
בריטניה הייתה מלכתחילה חשדנית כלפי הממשל החדש. לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים ב-5 ביולי 1940, הוקמה בבריטניה "ממשלת צרפת החופשית" של דה גול, שהתיימרה להיות חלופה לממשל וישי. על אף שדרלן, ששלט בצי הצרפתי, הבטיח נאמנה כי הצי לא יימסר לידי הגרמנים, החרימה הממשלה הבריטית את כל הספינות הצרפתיות שנמצאו בנמלים בריטים והשיגה את השליטה בספינות צרפתיות שעגנו בנמל אלכסנדריה במצרים. בכך לא היה די. בקרב ימי באזור מרס אל-כביר (ליד העיר אוראן באלג'יריה), הושמדה שייטת צרפתית, ואלף מלחים צרפתים נהרגו, לאחר שלא הסכימו להיכנע לכוח בריטי עדיף. תקריות דומות בדקר שבסנגל, הסתיימו בגירוש הכוחות התוקפים הבריטים. תקריות אלו גרמו לתחושות אנטי בריטיות בקרב אנשי הצי הצרפתי.
ב-11 בינואר 1941 נפגשו היטלר ופטן בעיר מונטואר. תוצאת הפגישה הייתה הסכמה בין היטלר ובין פטן על שיתוף פעולה צבאי שיביא לתבוסתה של אנגליה, ובתמורה תקבל צרפת את "המקום המגיע לה בין האומות". מסיבות שונות לא הביאה הצהרה זו להשתתפות צרפתית פעילה בלוחמה כנגד אנגליה.
ב-11 בנובמבר 1942 פלשה גרמניה לאזור "צרפת של וישי" בתגובה ל"מבצע לפיד" – נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה. ביום שקדם לפלישה הגרמנית נקרא "ראש הממשלה" לאוואל למינכן להתייעצות, בבוקר שלמחרת נמסר לו על כניסת הגרמנים לשטחי וישי. תגובתו של פטן למעשה הייתה אך מחאה רפה. למרות שחוקי וישי נותרו בתוקפם מבחינה פורמלית, הפך פטן לשליט בובות העושה את רצון אדוניו הגרמנים. ב-7 בספטמבר 1944 פטן וכמה מחברי ממשלתו נמלטו לעיר זיגמרינגן בדרום גרמניה, ובסמוך לאחר מכן הודיע על פרישתו מתפקידיו.
משפטו של פטן
עם שחרורה של צרפת וביסוס משטרו של דה גול, החל המשטר החדש לשפוט את פשעי משטר שיתוף הפעולה של וישי. כל עוד שהה פטן בזיגמרינגן, סבר דה גול כי עדיף שלא יובא למשפט. בחודש מרץ 1945 הורה בית הדין הגבוה שהוקם לצורך זה על משפטו של פטן שלא בפניו. כאשר התקרבו חיילי בעלות הברית לזיגמרינגן נמלט פטן לשווייץ ב-23 באפריל 1945. גם עתה לא מיהר דה גול לדרוש את הסגרתו, אך פטן דרש בעצמו כי יותר לו לחזור לצרפת. הוא הוסע לצרפת ברכבת מיוחדת, כשעליו משמר בפיקודו של הגנרל פייר קניג.
למשפטו הופיע פטן כשהוא תשוש, מובל בכיסא גלגלים, ובעיקר - משותק. לאחר הדיונים נדון למוות ב-15 באוגוסט 1945. בית הדין, שדן אותו למוות, הביע את רצונו כי גזר הדין לא יבוצע. דה גול המתיק את גזר הדין למאסר עולם, אותו היה על פטן לבלות בטירה שעל האי איל דה יו, אל מול חופי ברטאן. בזיכרונותיו כתב דה גול כי התכוון לחון את פטן לאחר שנתיים ולאפשר לו לסיים את חייו בצנעה, כשהוא פרוש מן הבריות. תהפוכות הפוליטיקה הצרפתית הסירו את השלטון מדה גול, בטרם עלה בידו לחון את פטן. פטן מת בעודו במאסר בשנת 1951.
לאחר תבוסתו של המשטר, הפך פטן לסמל לחרפתה של צרפת ולשנים האפלות ביותר בהיסטוריה שלה. אנשי השמאל לא שכחו למשטר וישי ולפטן את שיתוף הפעולה עם היטלר, את האנטישמיות, את שיעבוד אזרחי צרפת לעבודות כפייה בגרמניה ומשלוחם של היהודים להשמדה במזרח. דה גול, שנקודת מבטו היא של איש הימין, טען בזיכרונותיו, כי פשעו האמיתי של פטן ושל משטר וישי, היה בכניעה לגרמנים שניתקה שלשלת של אלף וארבע מאות שנה של ריבונות צרפתית על אדמת צרפת, וכי כל השאר נבע מ"חטא קדמון" זה.
כיום בצרפת המושג "פטניסם" או "מרשליזם" מורה על משטר אוטוריטרי וריאקציונרי, הבנוי על רגשות של אהדה לתרבות שמרנית, כפרית, חקלאית וקתולית.
פטן והיהודים
אחריותו של פטן לשואת יהודי צרפת היא רבה. ממשלת וישי הייתה אנטישמית במוצהר, ונטלה חלק פעיל באירועים שהובילו להשמדת כעשרים אחוזים מיהודי צרפת בשואה. תחת הנהגת פטן קיבלה ממשלת וישי חוקים אנטי יהודים עוד באוקטובר 1940. ביוני 1941 נשללו זכויות האזרח של יהודי צפון אפריקה. כפיית החוקים האנטי יהודים בצפון אפריקה הייתה אף נמרצת יותר (ולמעשה ללא תכתיב גרמני של ממש) מאשר בצרפת של וישי גופא. והחמור מכל - יהודים (אמנם בעלי נתינות שאינה צרפתית) נרדפו, שולחו למחנות עבודה, ולבסוף גורשו להשמדה במזרח, וכל זאת עוד בטרם פלש הצבא הגרמני לשטחה של וישי בשנת 1942.
כראש המדינה הצרפתית היה על פטן בראש ובראשונה להגן על אזרחיה ועל תושביה. בכך נכשל. אזרחי צרפת, גם אלה שאינם יהודים, סבלו מגיוס כפוי לגדודי עבודה ולמעשה לעבודת עבדים בצורה שבה רווחה ברייך השלישי. יהודי צרפת סומנו, נרדפו, ובמקרים מסוימים הושמדו. יתרה מכך, פטן הקשיח בעצמו את החוקים נגד היהודים. בעוד שנוסח ראשוני של החוק הוציא מכלל הצפויים לגירוש "צאצאים של יהודים שנולדו בצרפת או שהפכו לאזרחים לפני 1860", מחק פטן בעצמו את השורה הזו, ובכך שלח למוות אלפי יהודים נוספים. בנוסף, אסר פטן על יהודי צרפת לקבל משרות בתחום החינוך והמשפט ואף מנע מהם להתמודד בבחירות.
יומרתו של פטן בימי שלטונו, כאילו הוא מנהיג "מדינה עצמאית", רק מגדילה את מידת אחריותו לסבל שפקד את היהודים בתחומי שלטונו.
לקריאה נוספת
Theodore Draper, The Six Weeks' War, Viking Press, 1944.
אליסטייר הורן, מחיר התהילה - ורדן, הוצאת מערכות, 1967.
אליסטייר הורן, כך נפלה צרפת, הוצאת מערכות, 1971.
ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.
אלית שמלה, פרשת תינגיר, 1943-1944: אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה על שחרור מרוקו על ידי האמריקנים, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חורף-אביב תשס"ח, עמ' 107-135..
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מרשלים צרפתים
קטגוריה:צרפת של וישי: אישים
קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ראשי ממשלת צרפת בתקופת הרפובליקה השלישית
קטגוריה:מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש: גבירות ואבירי הצלב הגדול
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי צלב הגבורה
קטגוריה:מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
קטגוריה:המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה: אישים
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:שרי ההגנה של צרפת
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:מפקדי ארמיות בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מפקדי גייסות בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:ראשי מדינות שהורשעו בפשעי מלחמה
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1856
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1951 | 2024-05-31T14:41:41 |
M26 פרשינג | M26 פֵּרְשִׁינְג (באנגלית: M26 Pershing) היה טנק אמריקאי בינוני-כבד, שיוצר בארצות הברית לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. הטנק לא השתתף במלחמה במספרים גדולים.
רקע
הפרשינג (על שם גנרל הצבאות ג'ון פרשינג, מפקד צבא המשלוח האמריקני לצרפת במלחמת העולם הראשונה), נועד למעשה להחליף את ה־M4 שרמן בתפקיד הטנק העיקרי של צבא ארצות הברית. בניגוד לשרמן ששקל מעט יותר מ-30 טון, שקל הפרשינג מעל 40 טון, ובכך למעשה מתח את גבולות ההגדרה "טנק בינוני". בגלל בעיית הסיווג הוא הוגדר לבסוף כטנק כבד, על אף שנועד למלא את תפקידי השרמן. הסיבה להבדל במשקל לעומת השרמן הייתה פשוטה - השרמן לא היה מסוגל להתמודד בתנאים שווים עם הטנקים הגרמניים, במיוחד הפנתר והטיגר. האמריקאים הבינו כי הפתרון הוא בטנק כבד יותר, שישמש בתפקיד של טנק בינוני (למעשה הם פיגרו בכך אחרי הגרמנים שהתייחסו לפנתר כטנק בינוני על אף ששקל מעל ל-40 טון). ב-1943 החל הפיתוח של הטנק, ובאוקטובר 1944 החל הייצור.
M26 פרשינג
הטנק היה גדול מהשרמן אם כי נמוך יותר, ושקל 42 טון. ההבדל במשקל נבע מעובי שריון שהגיע במקומות העבים ל-102 מילימטר. הטנק צויד בתותח בקוטר 90 מילימטר, שהיה מסוגל לחדור 150 מילימטר שריון בטווח של 2,000 מטר. המנוע היה מנוע בנזין בן 470 כוחות סוס, והניע את הטנק למהירות מרבית של 40 קמ"ש. המנוע ותיבת ההילוכים היו החיסרון העיקרי של הטנק, שכן היו חלשים מדי ובלתי אמינים. צוות של חמישה תפעל את הטנק. 310 טנקי M26 הגיעו לאירופה לפני תום המלחמה, והשתתפו בלחימה בריין התחתון. הטנק היווה שיפור עצום לעומת קודמו, ובמפגשים עם פנתרים וטיגרים הוכיח את עצמו כשווה להם. גרסה מיוחדת של הפרשינג, שהייתה חמושה בתותח 90 מילימטר ארוך יותר אף השמידה טנק מסוג קניגסטיגר. 2,350 טנקים מסוג זה יוצרו.
לאחר מלחמת העולם השנייה פנו האמריקאים להיערכות לעימות אפשרי עם ברית המועצות. הבעיה הייתה קשה: השרמן המיושן, עדיין הטנק העיקרי של האמריקאים, ניצב בפני טנקי T-34 ו-IS-2 הסובייטיים המעולים. האמריקאים נאלצו לפעול מהר על מנת לשפר את מצבם והחליטו לפתח טנק בינוני חדש, ובמקביל לשדרג את ה-M26 פרשינג כך שישמש כמגשר עד לסיום הפיתוח. הגרסה המשופרת נקראה M46 פטון. שינוי השם היה חריגה מהמדיניות האמריקאית של מתן שמות לטנקים, שכן ה-M46 לא היה טנק חדש לחלוטין. השינוי נעשה על מנת לכבד את זכרו של ג'ורג' פטון, שנהרג בתאונת דרכים בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.
M46
למרות שינוי השם, ה-M46 היה למעשה פרשינג, שעשו בו שני שינויים עיקריים:
מערכת ההנעה הוחלפה לגמרי. מכיוון שנקודות החולשה של הטנק היו המנוע ותיבת ההילוכים, הוחלט להחליף אותם. המנוע החדש היה מנוע דיזל והפיק 740 כ"ס. החידוש האמיתי היה במערכת ההנעה החדשה שהייתה למעשה מערכת הילוכים\היגוי\בלימה משולבת. המערכת איפשרה לטנק לבצע בקלות יחסית תמרונים שהיו בעבר מסובכים, כמו סיבוב במקום או פניות חדות תוך נסיעה. המערכת שימשה לאחר מכן בשאר סדרת טנקי הפטון.
לתותח בקוטר 90 מילימטר נוסף מפנה גזים ומפצה.
כ-800 טנקי M26 שודרגו למפרט ה-M46.
עם פרוץ מלחמת קוריאה, נשלחו טנקי ה-M46 ביחד עם טנקי ה-M26 הוותיקים יותר לאזורי הקרבות, שם הם פגשו בטנקי T-34 של קוריאה הצפונית וסין.
קישורים חיצוניים
M26 פרשינג
M46, תצלום חזית
M46 בזמן ירי
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טנקים אמריקאיים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:טנקים בינוניים | 2024-04-02T11:38:26 |
M-26 | REDIRECTM26 פרשינג | 2004-12-20T18:04:23 |
M-26 פרשינג | REDIRECT M26 פרשינג | 2004-12-20T18:05:14 |
מורסנט | שמאל|ממוזער|200px|
a - גבול בלגיה-גרמניה (החל משנת 1843)
b - הדרך מאאכן ללייז'
c - הגבול בלגיה-גרמניה (החל משנת 1919)
מורסנט (Moresnet) או מורסנט הנייטרלית - הייתה משנת 1816 ועד 1919 טריטוריה משותפת אירופית זערורית ששטחה 3.5 קמ"ר, ששכנה בין פרוסיה לבלגיה. הטריטוריה התקיימה רק משום ששתי שכנותיה הגדולות לא הצליחו להגיע להסכמה למי תהיה שייכת, ולכן החליטו להפכה לשטח נייטרלי שבו ישלטו שתיהן שווה בשווה. מורסנט ממוקמת 7 ק"מ דרומית מערבית לאאכן, דרומית במישרין למפגש הגבולות גרמניה, בלגיה והולנד בפאלסרברך (הר ואלס), המקום הגבוה ביותר בהולנד.
הקמה
מפת אירופה השתנתה מאוד בעקבות קונגרס וינה בשנת 1815 ושורטטה מחדש בהתאמה למאזן הכוחות החדש. אחד מהגבולות ששונו היה בין "הממלכה המאוחדת של הולנד" לפרוסיה. הייתה הסכמה בין הצדדים על רובו של הגבול שחפף את קו הגבול הקודם, אך סביב מורסנט התעוררה בעיה: בין הכפרים "מורסנט" ו"נאו־מורסנט" היה מצוי מכרה האבץ יקר הערך "וִיֵי מונטן" (בצרפתית Vieille Montagne - ההר העתיק) או "אלטנברג" (בגרמנית Altenberg, אותה משמעות כבצרפתית). שתי המדינות היו להוטות לכלול משאב זה בתחומיהן ובשנת 1816 הושגה פשרה: הכפר "מורסנט" ייכלל בתחום הולנד והכפר "נאו־מורסנט" יהיה חלק מפרוסיה, אבל המכרה והכפר "קלמיס" ("לה קאלאמין") וסביבתו יהפכו בינתיים לשטח נייטרלי, ושתי המדינות יכוננו מנהל משותף לשטח זה.
לשטח החדש הייתה צורה דמוית משולש שבסיסו הדרך הראשית מאאכן ללייז'. המכרה היה צפונית לדרך. משני צידי המכרה נמתחו שני קווים ישרים שנפגשו בהר ואאלסברג. בשנת 1830, כשבלגיה זכתה בעצמאותה מהולנד, עבר השטח שבצד ההולנדי לשליטה בלגית ולכן הבלגים נטלו את המשרה של המנהל המשותף, אף שההולנדים לא ויתרו רשמית על השליטה במורסנט. בתחילה השטח נשלט על ידי שני ניצבים מטעם הממלכות, אחד מכל מדינה שכנה, אך אחר כך זכתה מורסנט למידה רבה יותר של מנהל עצמי כשנתמנה ראש מועצה והוקמה מועצה בת עשרה חברים. ראש המועצה (וגם ראש הטריטוריה) נתמנה על ידי שני הנציבים.
על החיים ב"מורסנט הנייטרלית" שלט מכרה האבץ כמעסיק העיקרי, שמשך עובדים רבים מהמדינות השכנות. עובדים אלה השלימו את האוכלוסייה ה"נייטרלית" המקומית, שאף פעם לא הייתה יותר מ-3,000 איש. התושבים נהנו מכמה יתרונות בשל היות השטח "נייטרלי". ביניהם מיסים נמוכים, אי קיום מכסים עם המדינות השכנות ומחירים נמוכים בהשוואה למחירים מעבר לגבול. רוב השירותים כדוגמת דואר התחלקו בין בלגיה ופרוסיה (בדומה לאנדורה). התושבים המקומיים ה"נייטרליים" יכלו לבחור באיזה צבא לשרת, והיכן להישפט. החיסרון במצב זה היה שאנשים ממורסנט נחשבו חסרי נתינות ולא הורשו להקים צבא משלהם.
הנפילה
כשהמכרה התדלדל בשנת 1885, התעוררו ספקות בנוגע לכושר ההישרדות של "מורסנט הנייטרלית". עלו מספר רעיונות על מנת לבסס את מורסנט כישות עצמאית, ביניהם, פתיחת קזינו ושרות דואר עם בולים משלו, אך רעיונות אלה נדחו על ידי הממשל המקומי. היזמה המעניינת ביותר הוצעה על ידי ד"ר וילהלם מולי ועל פיה תהפוך מורסנט למדינה הראשונה בעולם הדוברת אספרנטו, תחת השם "אמיקיו" (Amikejo – "מקום הידידות"). ההמנון הלאומי שהוצע היה מרש באותו שם באספרנטו. עם זאת, הזמן הלך ואזל לשטח זעיר זה. הן בלגיה והן פרוסיה לא ויתרו על דרישתן לשטח זה, ופרוסיה במיוחד הפגינה עמדה תוקפנית כלפי השטח סביב 1900 והואשמה בחבלה ובפגיעה בתהליך הניהול על מנת לאלץ להעלות את הנושא לסדר היום. בשנת 1914, בעת מלחמת העולם הראשונה, פלשה גרמניה לבלגיה, והגרמנים סיפחו את מורסנט בשנת 1915. היה זה סופה של "מורסנט הנייטרלית".
חוזה ורסאי של שנת 1919 יישב סופית את ה"נייטרלית הזמנית" שנקבעה מאה שנים קודם לכן, בקובעו כי מורסנט תהיה חלק מבלגיה. הגרמנים סיפחו את השטח בשנית למשך זמן קצר במלחמת העולם השנייה, אך השטח הושב לבלגיה בשנת 1944. מורסנט עדיין קיימת בצורה זו או אחרת תחת הרשות המקומית של "קלמיס/לה קלאמין" , באזור הקרוי "הקנטונים המזרחיים" של בלגיה.
קישורים חיצוניים
מורסנט הנייטרלית באספרנטו ובעוד ארבע שפות מקובלות יותר.
קטגוריה:מדינות לשעבר בארצות השפלה
קטגוריה:טריטוריות נייטרליות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1816
קטגוריה:ולוניה | 2024-03-19T00:29:01 |
בני פלד | ממוזער|פלד, דצמבר 1997
ממוזער|שמאל|250px|קברו של בני פלד, בבית הקברות הצבאי קריית שאול
בני פלד (18 באפריל 1928 – 13 ביולי 2002) היה מפקד חיל האוויר הישראלי בשנים 1973–1977, בתקופת מלחמת יום הכיפורים ומבצע אנטבה.
ביוגרפיה
בני פלד נולד בשם בנימין וידנפלד בתל אביב. אביו, אריה וידנפלד, היה בן למשפחה שהגיעה בעלייה הראשונה מרומניה והתיישבה בראש פינה. האב עבד במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט ובין השאר היה אחראי להקמת שדות תעופה. אמו, יונה וידנפלד לבית גורפינקל, עלתה לארץ ישראל מפולין בשנת 1925. פלד היה הבכור והיו לו אחות ואח.
פלד למד בבית הספר אחד העם ובגימנסיה הרצליה, בין השאר אצל שאול טשרניחובסקי, יהודה בורלא וצבי נשרי שחינכו אותו לציונות ולדמוקרטיות. בתום לימודיו עשה שנת שירות באיילת השחר כנהג המשמר הנע של משטרת היישובים העבריים בגליל העליון. לאחר מכן החל ללמוד הנדסת מכונות בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, ושירת בארגון ההגנה בחטיבת כרמלי, בין השאר השתתף בשמירה על המובלעת היהודית באזור המרכז המסחרי הישן בחיפה. אחת מהפעולות שהוטלו עליו הייתה לבצע פעולת תגמול כתגובה על פגיעה בסוחרים יהודים ולרצוח אזרחים ערבים. החוליה בה נטל חלק ירתה בשני עוברי אורח ערבים והרגה אחד מהם. לאחר מכן הועבר למשימות שמירה על קו הדר הכרמל ובית התעשייה.
בחיל האוויר
בתחילת 1948 התנדב לשירות האוויר, סיים את קורס מכונאי המטוסים הראשון, עסק בהרכבת מטוסי אוסטר ובקליטת מטוסי אוויה S-199 מצ'כוסלובקיה. בשנת 1949 התנדב לקורס טיס מס' 2, שנערך במחנה סירקין, וסיים אותו בהצטיינות. במסגרת תפקידו הטיס מטוסי ספיטפייר ומוסטנג בטייסת 101 (טייסת הקרב הראשונה), ונבחר להיות בין שני טייסי הסילון הראשונים על המטאור. פלד הקים עם מנחם בר את טייסת 117 (טייסת הסילון הראשונה) ואף הקים ופיקד על טייסת 113 ועל טייסת 101 במבצע קדש. ב-1954 בחר את מטוס האוראגן וב-1956 בחר את מטוס המיסטר, אותם הביא מצרפת בטיסה.
ב-2 בנובמבר 1956, מטוס המיסטר שהטיס פלד במבצע קדש נפגע מאש נ"מ מצרית בראס נצרני על-יד שארם א-שייך, והוא נחלץ ממנו באמצעות כיסא המפלט, ובכך היה לטייס הראשון בחיל האוויר שעשה זאת. פלד הסתתר במדבר עד שחולץ באמצעות מטוס פייפר, במבצע עליו קיבל טייס הפייפר אברהם גרינבוים את עיטור העוז.
ב-1958 עבר למטה החיל וכיהן כראש מדור אימונים אוויריים במקביל ללימודי הנדסה אווירונאוטית בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון אותם סיים ב-1962. ביוני 1962 מונה לראש ענף אמצעי לחימה במטה חיל האוויר. בעקבות חשיפת טילים בליסטיים במצעד יום המהפכה במצרים ביולי 1962, מונה ב-1963 על ידי מפקד חיל האוויר עזר ויצמן לעמוד בראש צוות ייעודי שהופקד על המערך המבצעי המקביל בישראל (כנף הטילים של חיל האוויר), הצוות נשלח לצרפת לחברת דאסו, לפיתוח המענה, ביחידה שהוקמה בפלמחים. במאי 1964 מונה למפקד בסיס חצור, תפקיד שאותו מילא במהלך מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה מונה למפקד מחלקת האוויר בשנים 1969 עד 1971 כיהן כמשנה למנכ"ל התעשייה האווירית ועסק בבחינת המטוסים שעתידים היו להיקלט בחיל. באוגוסט 1971 חזר לכהן כראש מחלקת אוויר ובחודש מאי 1973 מונה למפקד חיל האוויר.
מפקד חיל האוויר
פלד פיקד על חיל האוויר ב-1973 במלחמת יום הכיפורים. בערב יום הכיפורים כינס פלד את בכירי חיל האוויר ואמר להם שמבחינתו הולכת להיות מלחמה, אולם הדברים לא חלחלו לפקודיו. בבוקר יום הכיפורים היה חיל האוויר ערוך לתקיפה מקיפה של מערכי טילי נ"מ ושדות תעופה במצרים ובסוריה, אך לא ניתן אישור של הדרג המדיני לפעולה זו. בתחילת המלחמה הזניק פלד את כל מטוסי החייל לאוויר, בניגוד למסורת המבצעית של חיל האוויר, שבה מזניקים את מטוסי היירוט שבכוננות ורק אחר כך מזניקים עוד מטוסי יירוט, בהתאם לצורך. בימים הראשונים עסק החיל באינטנסיביות במתן סיוע לכוחות הקרקע, שהיו במצוקה קשה בימי הלחימה הראשונים. פעילות זו צמצמה את פעילות החיל בתקיפת חילות האוויר ומערכי הטילים של האויב. ב-11 הימים הראשונים של המלחמה לא השיג החיל עליונות אווירית באזור תעלת סואץ ותרומתו למלחמה לא בחזית המצרית לא הייתה משמעותית. לטענת פרופ' אורי בר-יוסף, הציג פלד לרמטכ"ל נתונים שגויים על מספר המטוסים הכשירים של חיל האוויר ועל מספר המטוסים הנדרשים, באופן שהציג תמונה שחורה מהמצב האמיתי, כדי ללחוץ לכיוון של צליחה מידית של התעלה. על פי טענת בר-יוסף, דיווחיו הדאיגו את הרמטכ"ל והדרג המדיני שנטו בעקבות זאת להסכים להפסקת אש מידית. עם השיפור במצבם של כוחות היבשה, ולאחר פגיעה של החיל בבסיסים של טילי הנ"מ, החל חיל האוויר בתקיפות של שדות תעופה ומטרות תשתית בעומק מצרים ובעומק סוריה, וסייעה בפגיעה קשה בצבא המצרי ממערב לתעלה. כחצי שנה מתום המלחמה, בטקס לכבוד שובם של הטייסים שנפלו בשבי, נשא פלד נאום לפקודיו בו טבע את המשפט – "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", סא"ל עודד פלדמן, ראש ענף תרבות וחינוך בחיל האוויר, לקח מטפורה זו כבסיס לשירו "מוכרחים להמשיך לנגן". על הטענות למחדל של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים אמר פלד: "לא היה מחדל. אין מה לחקור. המחדל הוא בנשמותיכם המתוסבכות."
ביולי 1976 עמד פלד בראש חיל האוויר שביצע חלק מרכזי במבצע אנטבה. פלד נמנה עם אלה שטענו נחרצות כנגד כניעה למחבלים ודחפו לפעולה צבאית, בהם יקותיאל אדם, דן שומרון, אהוד ברק, מוקי בצר, עידו אמבר ויוני נתניהו. לאחר שנדחתה תוכניתו להצנחת כוח באוגנדה, העלה את הרעיון לנחות באנטבה באמצעות מטוסים מסוג הרקולס, ובהם כוח קומנדו ולשחרר את החטופים. תוכניתו של בני פלד, שהתנגד לאפשרות הכניעה לדרישות החוטפים, הוצגה לרמטכ"ל ושר הביטחון. על אף שהרמטכ"ל מוטה גור הגדיר אותה כ"שרלטנית", תוכנית זו היא שאושרה ובוצעה בסופו של דבר.
לאחר שחרורו מצה"ל
בחודש אוקטובר 1977 סיים פלד את שירותו בצה"ל. ב-1978 התמנה לנשיא חברת אלביט על ידי דן טולקובסקי ועוזיה גליל לאחר שנקלעה למצב קשה, ומילא תפקיד זה עד 1985. בהמשך כיהן כנשיא אלסינט וחילץ אותה מפשיטת רגל. בשנת 1985 זכה פלד בפרס התעשייה בקטגוריית האלקטרוניקה.
פלד נפטר בביתו שברמת השרון לאחר מחלת ריאות קשה שנבעה מעישון. ביומו האחרון נפרד מבני משפחתו ואמר להם שיש בסלון הבית פעמון שקיבל כשהיה מפקד חיל האוויר, וביקש שכשימות, ייצאו החוצה, יצלצלו בפעמון ויקראו: "מת משוגע שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה". נטמן בבית הקברות הצבאי קריית שאול.
היה נשוי לברטה (שנפטרה לפניו) ונולדו להם שלושה ילדים: יורם, שרה ואיל. יורם ואיל המשיכו את דרכו כטייסי קרב בחיל האוויר: יורם פלד פיקד באמצע שנות ה-80 על טייסת 101 ובכך היה לראשון בחיל האוויר המפקד כדור שני על טייסת.
השקפת עולמו
שמאל|ממוזער|300px|דף שנוסח על ידי בני פלד לקראת הבחירות לכנסת העשירית (30 ביוני 1981). הדף, בגודל פתק בחירות, הופץ כתחליף לפתקי המפלגות הרשמיים המוטלים לקלפי
בספרו ימים של חשבון פרש את השקפת עולמו ודעותיו. לדעתו המושג "ישראלי" הוא מושג ריק מתוכן כי אינו מוזכר בספר החוקים של מדינת ישראל ואין לו הגדרה משפטית. הצביע על סתירה בין מגילת העצמאות לבין המצב בפועל בנושא השוויון בכך שחלק מאזרחי המדינה היהודים לא מכירים בסמכותה של מדינת ישראל ובחוקיה. פלד הגיע לעימות עם הרב שלמה גורן ערב מלחמת ששת הימים כאשר הרב גורן אמר שאובדן מדינת ישראל לא יביא לאובדן העם היהודי בעוד פלד טען שעם ישראל לא ישרוד בלי מדינת ישראל.
פלד היה בעד חוקה למדינה, חוקה שתפריד בין דת למדינה כך שכל האזרחים יהיו שווים ללא הבדל דת גזע ומין.
תכלית הציונות
בברכה לשנת 2000 כתב: "...שתימחק מהמילון ומהתודעה שלנו שאיפת הציונות כפי שהגדיר הקונגרס הראשון בבזל ב-1897 ונשארה תקפה עד עצם היום הזה: 'לרכוש מקלט בטוח על פי משפט גלוי לעם היהודי בארץ ישראל'. אני רוצה שהגדרה זו של תחום מושב יהודי בגבולות מוכרים ובטוחים על ידי נותני חסות וכסף תימחק, ובמקום תבוא הגדרה התואמת את רעיון מדינת היהודים של הרצל, והיא: לכונן מדינת יהודים בארץ ישראל, על ידי אותם יהודים שמאסו בחיי הגלות ודיירות משנה, ומוכנים לתת את חייהם בעדה".ובכך עולה הברכה של פלד בקנה אחד עם היעוד של בן-גוריון למדינת ישראל: לא הביטחון הוא העיקר אלא גאולת ישראל, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית
לקריאה נוספת
בני פלד, ימים של חשבון, הוצאת מודן, 2004.
שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר – החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור, ספרית מעריב, 2008.
שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר (הוצאת ספרית מעריב, 2008).
אורי בר-יוסף, מלחמה משלו - חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים (כנרת זמורה-דביר, 2021)
קישורים חיצוניים
בני פלד כ"כנעני" באתר של זאב גלילי
ישגב נקדימון, האיש שחשב אחרת, בטאון חיל האוויר, גיליון 146
.
.
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי בית הספר אחד העם (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:בוגרי הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
קטגוריה:טייסי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:מפקדי בסיס חצור
קטגוריה:מפקדי בסיס פלמחים
קטגוריה:מפקדי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:אלופי צה"ל
קטגוריה:ראשי להק האוויר
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:מנכ"לים יוצאי שירות קבע בצה"ל
קטגוריה:זוכי פרס התעשייה
קטגוריה:אנשי משטרת היישובים העבריים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1928
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2002 | 2024-10-08T02:26:06 |
ברברים (מונח) | ממוזער|טקסט=|בזיזת רומא על ידי הברברים ב-410 (ציור של ז'וזף נואל סילבסטר מ-1890)
ברברים (מיוונית עתיקה: βάρβαρος, בארבארוס) הוא מונח מן העת העתיקה, המתייחס בזלזול כנגד עם הנחות בעיני הדובר. אז התייחס לעמים הגרמאניים, קלטיים וסלאביים שהיו במגע עם רומא העתיקה, ובמידה פחותה עם יוון העתיקה. מקור המילה בחיקוי לעגני של לשונם הזרה והלא-מובנת של בני העם האחר (בדומה לביטוי "פטפטן" או אולי לביטויי הסלנג העברי "צ'חצ'ח" וווזווז"). מקובל שהשימוש המקורי במושג התייחס, בעיקר, להיותם של בני הקבוצה שכונתה "ברברית" כאנשים שאינם דוברים את השפה היוונית.
כיום, מתייחס המונח לנוכרי אשר איננו בעל המאפיינים התרבותיים של הדובר, ומבטא לרוב יחס מזלזל ולעגני כלפי העם או הקבוצה האתנית אליה הוא שייך. עמים שונים עשו שימוש נרחב בכינוי "ברברים" על מנת לפטור את עצמם מהגדרת תרבויות זרות ולא מובנות.
קבוצות אתניות רבות, קרוב לוודאי כולן, התייחסו לקבוצות שונות מהן בכינוי "ברברים", היוונים כינו כך את הגאלים המזרחים והסקיתים. הרומאים – את ההונים והשבטים הקלטים וגם את השבטים הגרמאנים.
האחרונים כינו את שבטי הצפון הסקנדינבים והנורדים באותו הכינוי. הסינים התייחסו למונגולים, לטטארים, לטורקים ולאירופאים כאל ברברים. היפנים קראו לאירופאים "נאנבאן" שפירושו "ברברים הבאים מהדרום", מאחר שספינות הפורטוגזים הגיעו מכיוון דרום. בשפת האינואיט פירוש המילה 'אינואיט' הוא 'בן אדם', כלומר על פי השפה האינואיטית, כל מי שאיננו אינואיט הוא אדם נחות. במיתולוגיה האתיופית סיפור בריאה לפיו אלוהים ברא בתחילה אדם לבן ונגעל, בניסיון השני ברא אדם שחור ונבהל ובניסיון השלישי הצליח ליצור את האדם בצבע הנכון.
תרבויות יוון ורומא העתיקה, התייחסו לברברים כאל אנשים נחותים ופרועים, וכך התגלגל המונח לאורך השנים, וגם כיום הוא משמש לתיאור אדם אלים, פרימיטיבי, טיפש וחסר תרבות.
קישורים חיצוניים
מאנוויר סינג, איך להיות ברברי, באתר הזמן הזה, ספטמבר 2024
קטגוריה:ביטויים סטריאוטיפיים
קטגוריה:ביטויים ביוונית | 2024-09-18T12:33:12 |
מאורים | המאורים (במאורית: Māori) הם ילידים פולינזים שרוב השבטים שלהם התיישבו במאה ה-13 וה-14 באיים שמהווים כיום את מדינת ניו זילנד. לפי המסורת המאורית, שבע סירות קאנו הביאו את אבותיהם הקדמונים לניו זילנד במספר מסעות שיט שהתרחשו בין השנים 1250–1300 לספירה. במשך מאות שנים חיו המתיישבים הפולינזים בבידוד ופיתחו תרבות ייחודית הידועה בשם "מאורי".
בראשית דרכם, סיגלו אורח חיים שבטי שהתבסס על הארגון החברתי שהיה קיים בארץ מולדתם. הם דיברו בשפה משלהם, והתהדרו במיתולוגיה עשירה, בעבודות יד מובהקות, באמנויות הבמה ובתרבות לחימה מסורתית. המאורים נחשבים למיעוט ילידי, כלומר נולד שם ובעקבות הגירה של אוכלוסייה אחרת הפך מיעוט. המיעוט הילידי חֹווֶה את תפיסת שטח מגוריו על ידי הלאום האחר כפלישה אלימה, וברוב המקרים בני המיעוט הילידי מנסים לשמור על ייחודם הלאומי והתרבותי מול קבוצת הרוב ולדרוש הכרה במעמדם ובזכויותיהם הקבוצתיות כילידים.
השפה המאורית היא שפה פולינזית הקרובה לשפה המדוברת בטהיטי, בהוואי ובאיים אחרים ממזרח לסמואה בדרום האוקיינוס השקט. השם "מאורי" משמעותו "רגיל" במאורית.
האוכלוסייה המאורית האתנית בניו זילנד (יוני 2023) נאמדת בכ - 900,000 (כ - 17 אחוז מהאוכלוסייה).
היסטוריה
שמאל|ממוזער|סר אפירנה נגטה, פוליטיקאי מאורי, שימש כאמצעי להחייאת אמנויות מסורתיות כמו קאפה-האקה וגילוף עץ.
שמאל|ממוזער|250px|איור משנת 1882 של איש מאורי מקועקע.
עם הגעת האירופאים לניו זילנד במאה ה-17, חלו שינויים מרחיקי לכת באורח החיים של המאורים. הם אימצו בהדרגה היבטים רבים ממנהגיה של החברה המערבית ותרבותה. היחסים בין המאורים למתיישבים הלבנים היו בתחילה ידידותיים. בשנת 1840 נחתם הסכם הסכם ואיטנגי (Treaty of Waitangi) בין נציגי הממשל הבריטי בניו זילנד לבין מנהיגי השבטים המאורים מכל רחבי המדינה. הסכם זה נכתב בשתי גרסאות, אנגלית ומאורית, שהתפרשו בצורה שונה על ידי שני הצדדים. בגרסה האנגלית הוכרזה ניו זילנד כמושבה בריטית ובכך ניתנה למלכה ריבונות על האי וגם נקבעו זכויותיהם של המאורים ובעלותם על השטחים שבהם ישבו. בגרסה המאורית ניתנה למלכה משילות (Kawanatanga) והבריטים יוכלו לקנות מהם שטחים. ההסכם כובד לזמן קצר ובשנת 1845 לאחר שהתגלו חוסר ההבנות החלה סדרת קרבות שנמשכה לסירוגין עד שנת 1872 (ראו להלן) בין המתיישבים האירופים (פקאהה Pakeha) לבין השבטים המאורים, בנוגע לשליטה על הקרקעות.
מלחמות הקרקעות של ניו זילנד
מלחמות הקרקעות של ניו זילנד הייתה סדרה של קרבות בין שבטים מאורים שונים ובין המאורים למתיישבים האירופיים בניו זילנד בין 1845 ל-1872 שנסבו ברובם סביב השליטה על הקרקעות בניו זילנד.
במהלך הזמן, המאורים סירבו למכור את אדמותיהם. ב-1859 באזור ואיקאטו, התאגדו מספר צ’יפים ובחרו מלך מאורי. הם התנגדו למכירת אדמות והתיישבות אירופאית באזור “ממלכת ואיקאטו” ממש עד למאה העשרים. המתחים בין המאורים ל”פקהֶה” קיבלו צורה של קרבות ומלחמות של ממש בין השנים 1860–1865 והתנהלו בכל הארץ. הסכסוך הקשה ביותר היה בטאראנקי, שם מחצו חיילים בריטים חמושים את המאורים, אולם התקוממות נוספת החלה בחוף המזרחי עם התהוותה של תנועת הַאוּהַאוּ (Hauhau), המוכרת גם כ-Pai Mārire – תנועה מאורית-דתית שחרתה על דיגלה את סילוק המתיישבים האירופאים. בהמשך למלחמות המאורים הממשלה החרימה שטחים גדולים של אדמה מאורית וחוקקה חוקים חדשים שהתירו מכירה פרטית של אדמות בניגוד להסכם המקורי. כל זה גרם למאורים לאבד את מרבית אדמתם במהלך המאה ה-19.
תוצאות המלחמה העיקריות היו הרג של 2,000 מאורים וכ-700 מתיישבים אירופאים. חלק מהמאורים הצטרפו למתיישבים מתוך תקווה שהדבר יפעל לטובתם בעתיד, וכך היה כשבשנת 1867 הוקצו למאורים ארבעה מושבים בפרלמנט הניו זילנדי. מלחמות הקרקעות הביאו לשטחים מוגבלים, מגפות ותחלואים אחרים שהגיעו עם המתיישבים האירופים וגרמו לתמותה גבוהה בקרב המאורים. האוכלוסייה המאורית קטנה בכ-30–50 אחוז. רוב המאורים היו חייבים לקבל את המתיישבים ולשתף איתם פעולה או לאמץ גישה של התנגדות פאסיבית, כי למתיישבים האירופאים היה כוח צבאי גדול יותר. בסוף המאה ה-19, קיבלו המאורים את גורלם והמלחמות החלו לדעוך.
לאחר מלחמת הקרקעות
בסוף המאה ה-19, בסוף מלחמתם עם המתיישבים האירופים, היה מספר המאורים כ-100,000. בסוף המאה ה-19 כבר נחזה כי המאורים יתבוללו באוכלוסייה האירופית באי, ולאחר מכן ירד מספרם לכ-40,000. בשנות ה־60 וה-70 של המאה ה-20, בעיקר הודות למאמצי מנהיגי המאורים, התגבשו המאורים כמיעוט עצמאי כלכלית בניו זילנד ואוכלוסייתם מונה כיום יותר מחצי מיליון נפש. המאורים משמרים את זהותם התרבותית בנפרד מכלל קהילת תושבי ניו זילנד. בה בעת הם שולחים נציגים לבית הנבחרים ומשתתפים בשאר נושאים לאומיים.
תנועת המלך
תנועת המלך היא התארגנות מאורית שהתגבשה בניו זילנד באמצע המאה ה-19 במטרה לאחד את השבטים המאורים השונים תחת מלך אחד שייצג את האינטרס המאורי כנגד המתיישבים והממשל הבריטי. המלך המאורי הראשון, פוטאטאו, הומלך בשנת 1856 ומאז מתקיימת שושלת מלוכה מאורית. למלך או למלכה המאורים אין סמכויות חוקיות והוא ייצוגי בלבד.
תרבות
בין היתר, מאמינים המאורים שהם צאצאיהם של לווייתנים, שהובילו אותם לאיים. הלווייתן גדול הסנפיר הוא חיה מקודשת עבורם, ובשנת 2024 פורסם שהם פועלים להקנות לו מעמד משפטי כדי להגן עליו בחקיקה. כמו כן הם מאמינים שאבותיהם חיים בנהר ואנגאנוי. במהלך השנים ניו זילנד חוקקה חוקים לשימור, המקנים למקומות מקודשים למאורים כמו נהרות, הרים ועוד מעמד משפטי מיוחד.
המאורים משתמשים מאות שנים בדבש מאנוקה, שלו מייחסים פעילות אנטיבקטריאלית חזקה. הוא מיוצא לעולם למאכל ולשימוש חיצוני.
היחס למדינת ישראל
מלכת המאורים טה אטירנגיקאו , (1931-2006) העריצה את מדינת ישראל והתנ"ך, ובנה המלך טוהאייטייה פאקי , מעריץ גם הוא את ישראל.
ב-2017 הוקם הארגון , אשר בראשו עמד הפוליטיקאי המאורי אלפרד נגארו ואשר שם לעצמה מטרה להילחם באנטישמיות ולקדם את הנרטיב הפרו-ישראלי.
במהלך מלחמת חרבות ברזל, מאורים ארגנו מספר הפגנות תמיכה בישראל, שכללו את הריקוד השבטי - האקה (ריקוד).
ראו גם
תנועת המלך
מאורית
קירי טה קאנאווה
קישורים חיצוניים
ניו זילנד: המאורים והמפגש עם אירופה- גילי חסקין
מיהם המאורים של ניו זילנד?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניו זילנד: דמוגרפיה
קטגוריה:עמים
קטגוריה:עמי אוסטרליה ואוקיאניה | 2024-10-05T08:32:05 |
מטוס זעיר ללא טייס | הפניה כלי טיס בלתי מאויש | 2006-09-06T07:52:16 |
תיבת תהודה | שמאל|ממוזער|250px|תיבת תהודה של גיטרה אקוסטית
תיבת תהודה, היא חלל אוויר סגור בכלי נגינה שתפקידו להגדיל את עוצמת הצליל, לתת לו סאונד משובח ועמוק יותר (בעל ״הד״) ולהוציא אותו אל חלל החדר. תיבת התהודה משמשת בכלי נגינה (כמו גיטרה למשל). ללא תיבת התהודה הצליל היה חלש ולא היה נשמע לאוזן. דפנות תיבת התהודה מקבלות את התנודות מהמיתרים ויוצרות תנודות באוויר שבתיבה. תיבת התהודה אינה הדרך היחידה להגביר את הצליל של כלי נגינה. בגיטרה חשמלית, למשל, הגיטרה מוגברת באמצעות פיקאפ אשר מעביר את האות מהגיטרה למגבר. ניתן להשתמש במגבר במקביל לתיבת התהודה, אם כי תיבת התהודה יכולה לגרום למשוב כאשר משתמשים בה ביחד עם המגבר.
דוגמה לתיבת תהודה הוא גופן של הגיטרות האקוסטיות והקלאסיות שבמרכזן, מתחת למיתרים, יש חור.
ככל שתיבת התהודה יותר גדולה, כך גם הצליל יהיה יותר חזק: בקונטרבס, למשל, הצליל רם יותר מאשר בכינור.
בכלי פריטה עתיקים, כגון הלירה, תיבת התהודה הייתה עשויה משריון צב.
ברמקולים למשל, משתמשים גם כן בתיבות תהודה כדי ליצור צליל איכותי וטוב יותר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אקוסטיקה | 2022-06-02T12:39:38 |
התעשייה האווירית לישראל | ממוזער|296x296px|הלוויין אופק 7 משוגר על גבי משגר "השביט"
התעשייה האווירית לישראל בע"מ, או בקיצור: התעשייה האווירית, בראשי תיבות: תע"א (באנגלית: Israel Aerospace Industries; בראשי תיבות: IAI) היא חברה ממשלתית ישראלית, אשר מפתחת ומייצרת מוצרים תעופתיים, יבשה וים, מערכות חלל, מערכות ביטחוניות וצבאיות, סייבר ומוצרי אלקטרוניקה. התעשייה האווירית היא החברה הגדולה בישראל בתחום תעשיית המטוסים והחלל. משרדיה ומתקניה העיקריים של התעשייה האווירית נמצאים בחלקו המזרחי של נמל התעופה בן-גוריון על פני שטח של כ־2,000 דונם. בנוסף קיימים מפעלים ביהוד, באשדוד, בבאר יעקב, בבאר שבע, בשדה התעופה עטרות, ברמת הגולן, בתל אביב ובפתח תקווה. נכון לשנת 2016 מועסקים בחברה כ־15,000 עובדים, רובם מהנדסים, הנדסאים וטכנאים, בנוסף מועסקים עוד כמה אלפי עובדים מקומיים בחברות קשורות וחברות בת ברחבי העולם.
בסוף 2019 דווחה החברה על התקשרויות בהיקף שיא בעסקאות עם לקוחות, בסך של כ־4.1 מיליארד דולר מתחילת שנת 2019, וגידול בצבר ההזמנות לסך של 13.4 מיליארד דולר. איגרות החוב של החברה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב.
תולדות החברה
ממוזער|240x240px|מודעה בעיתונות 1965:המכון לבדק מטוסים הפך לחברת בדק תעופה בע"מ
ממוזער|240x240px|טקס חשיפה של המטוס המנהלים החדש של התעשייה האווירית, האסטרה בשנת 1983. אחד ההאנגרים בחצר החברה.
החברה נוסדה בשנת 1953 על ידי אל שווימר, בסיועם ובעידודם של בן-גוריון ושמעון פרס, פעלה בהאנגר בלוד שנקרא "המכון הממשלתי לבדק מטוסים", ונודעה בשם "חברת בדק מטוסים". שווימר שימש המנכ"ל הראשון של התעשייה האווירית והתמיד בתפקידו זה במשך 24 שנים. עיקר עיסוקה של החברה בשנותיה הראשונות היה עבודות תיקון ושירות למטוסי הבוכנה ומטוסי הסילון הראשונים של חיל האוויר הישראלי. בשנת 1957 נחתם הסכם עם היצרן הצרפתי על הרכבה ברישיון של מטוס הפוגה מגיסטר ב"בדק מטוסים". בשנת 1965 הפכה החברה מיחידת סמך לחברה בֶּדֶק תְּעוּפָה בע"מ ובאותה שנה מונה מיכאל פירון ליו"ר החברה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים התרחב הייצור של התעשייה האווירית ומספר עובדיו עלה מ־13,500 ל־15,000.
במשך השנים, גדלה התעשייה האווירית ממפעל קטן בשם "בדק מטוסים" והפכה לאחת מתעשיות התעופה הגדולות והידועות בעולם. החברה מחזיקה נציגויות באוסטרליה, ארצות הברית, בלגיה, הודו, צ'ילה, צרפת, קולומביה, קוריאה הדרומית, רוסיה ותאילנד.
ממוזער|200x200px|סופר דבורה סימן 2 של חיל הים הסלובני שיוצרה על ידי מפעל רמתא
ממוזער|250x250px|שיגור חץ 2, טיל נגד טילים שפותח ומיוצר על ידי התעשייה האווירית
ממוזער|200x200px|דחפור די-9 בשירות צה"ל עם שריון ומיגון כלוב שפותחו ויוצרו על ידי מפעל רמתא של התע"א ומש"א של צה"ל
לאורך שנות קיומה עסקה התעשייה האווירית בייצור ובשיפור מטוסי קרב, בבנייה ופיתוח מטוסי מנהלים בדגמי וסטווינד, ייצור מטוסי מנהלים של חברת גאלפסטרים (Gulfstream) וכן ביצעה עבודות אחזקה למטוסים צבאיים ואזרחיים. לחברה אף חטיבת מערכות טילים וחלל העוסקת בבניית מערכות טילים והנחיה. אף שעיקר פעילותה של התעשייה האווירית הוא בתחום תעשיית המטוסים ואמצעים אלקטרוניים מוטסים, החברה גם מייצרת מערכות צבאיות לכוחות יבשתיים וימיים. רבות מן המערכות הללו מעוצבות לצרכיו של צה"ל, חלקן מיוצאות לצבאות זרים.
ב־6 בנובמבר 2006 שונה שם התעשייה האווירית לישראל והלוגו באנגלית מ־"Israel Aircraft Industries" ל־"Israel Aerospace Industries". על פי החברה השם החדש מייצג נכון יותר את תחומי העסקים של החברה, לא רק תעשיית מטוסים אלא גם תעשיית מערכות בתחומי החלל, הים והיבשה.
מנכ"ל בולט נוסף היה משה קרת (ששימש בתפקיד מעל 20 שנה). בסוף שנת 2005, לאחר שנמנע מקרת למלא את תפקידו עקב חקירה בחשד שוחד, מונה המשנה למנכ"ל, עובדיה הררי, למ"מ מנכ"ל בפועל של התעשייה האווירית. הררי, שהיה ראש פרויקט הלביא בתעשייה האווירית בשנים 1980–1987, לא מונה כמנכ"ל קבע. בפברואר 2006 מונה יצחק ניסן, על ידי היו"ר יאיר שמיר לתפקיד המנכ"ל. ביולי 2012 מונה למנכ"ל יוסי וייס.
בעקבות המשבר הכלכלי העולמי ב־2008 ירדה הרווחיות של הפעילות האזרחית של החברה, בין היתר בשל ירידת ביקושים למטוסי מנהלים. נוכח תוצאותיה העסקיות הסכימו ועד העובדים והנהלת החברה ב־2016 על הסכם הבראה ותוכנית התייעלות שבמסגרתה יפרשו 830 מעובדי החברה, מהם 100 עובדים זמניים, במטרה לחסוך לחברה כ־2 מיליארד ש"ח בשנים הקרובות.
בתחילת 2019 בוצע שינוי ארגוני רחב היקף בחברה כאשר מרכז הנדסה, חטיבת בדק, חטיבת כלי טיס אזרחיים ומפעל להב מוזגו לחטיבת תעופה החדשה.
בסוף 2020 אישרה ועדת השרים לענייני הפרטה שהחברה תצא להנפקה חלקית, בה עד 49% ממניות החברה יונפקו בבורסה. כך, רוב המניות עדיין יישארו בידי המדינה.
בשנת 2023 פורסם כי ימונו 2 סמנכ"לים נוספים בנוסף ל-15 הקיימים בחברה הביטחונית.
המנהלים הכלליים של החברה
מספרדיוקןשםתקופת כהונה190pxאל שווימר1953–19772גבריאל גידור1977–1982390pxמאיר דביר1982–19834נמרוד שלום אריאב1983–1985590pxמשה קרת1985–2005690pxיצחק ניסן2006–2012790pxיוסי וייס2012–2018890pxנמרוד שפר2018–2020990pxבועז לוי2020 – מכהן
יושבי ראש מועצת המנהלים
מספרדיוקןשםתקופת כהונה1מיכאל פירון1965–1977290 פיקסליםישראל סחרוב1977–1982
1983–1985390 פיקסליםדוד עברי1982–1983
1985–1986490 פיקסליםמרדכי הוד1987–1993590 פיקסליםצבי צור1993–1996690 פיקסליםיאנוש בן גל1996–1999790 פיקסליםאורי אור1999–2002890 פיקסליםיאיר שמיר2005–20119דב בהרבאוגוסט 2011 – אוקטובר 20131090 פיקסליםרפי מאורנובמבר 2013 – ספטמבר 20161190 פיקסליםהראל לוקרספטמבר 2017 – אוגוסט 20211290pxעמיר פרץדצמבר 2021 – מכהן
פעילות עסקית בין-לאומית
1967
כניסה לייצור ושיווק מטוסי מנהלים בשוק הבין-לאומי, על ידי רכישת מפעל "רוקוול סטנדרד" מארצות הברית והעברתו לישראל.
1983
חברת הבת "בדק" החלה לפעול מחוץ לישראל, עם פתיחת מפעל בבריסל, בלגיה, בשותפות עם חברה מקומית, לאחר שקיבלה חוזה לשיפוץ, פירוק והסבה של 100 מסוקים של צבא ארצות הברית. שנה אחר כך הקימה "בדק" מפעל בנמל התעופה הבין-לאומי מיאמי, פלורידה. המפעל, "קומודור אוויאיישין", הוקם במיאמי משום שהמקום היה לצומת תעופה חשוב בין אמריקה הצפונית לדרומית. ב-1997 הורחב מפעל "קומודור אוויאיישין". המפעל מספק שירותי תחזוקה ושיפוץ לחברות תעופה. בשנת 2001 התגלו אי סדרים כספיים בחברת "קומודור אוויאיישן" והנהלתה הודחה.
1996
חתימה על הסכם בסך מיליארד דולר עם הרפובליקה העממית של סין, בשיתוף ממשלת רוסיה ואיש העסקים שאול אייזנברג, לאספקת 4 מערכות התרעה מוקדמת מדגם "פאלקון" על מטוסים רוסיים מדגם "איליושין-76". בעקבות לחץ של הממשל האמריקאי, בוטלה העסקה ביולי 2000. במרץ 2002 הסכימה מדינת ישראל לשלם פיצוי של 350 מיליון על ביטול העסקה. במרץ 2004 נחתם ההסכם לאספקת מערכת "פאלקון" דומה להודו, המטוס הראשון סופק במאי 2009.
1997
הקמת חברת הבת "גלקסי איירוספייס" לייצור מטוסי מנהלים, בשותפות עם תאגיד הייאט של משפחת פריצקר. "גלקסי איירוספייס" ייצרה שני דגמים של מטוסי מנהלים, מטוס ה"אסטרה–SPX", שפותח עוד לפני הקמת החברה, וה"גלאקסי" מטוס חדש שטיסת הבכורה שלו נערכה עם הקמת החברה החדשה. המטוס הורכב בתעשייה האווירית, אך הגימור והשיווק שלו נעשה במפעל בטקסס המטוס ביצע טיסה טראנס-אטלנטית ראשונה, למרחק 6,012 ק"מ, בין פריז לניו יורק באוקטובר 1998.
1999
חברת הבת "בדק" פתחה מפעל בנמל התעופה לה בורז'ה שבפריז, צרפת. המפעל היה מיזם משותף עם חברת "קלסטרום" של יוצאי חיל האוויר, לשירותי תחזוקה ותמיכה לחברות תעופה המפעילות מטוסי בואינג-737 ברחבי אירופה.
באותה שנה זכתה החברה לראשונה בגלוי במכרז בהודו, להשבחת עשרות מסוקי קרב מתוצרת רוסיה מסוג מי-35.
2001
חברת גאלפסטרים איירוספייס, חברת בת של תאגיד ג'נרל דיינמיקס, רכשה את חברת "גלקסי איירוספייס" של התעשייה האווירית ומשפחת פריצקר. ביוני 2001 הודיעה גאלפסטרים כי לא תשתמש יותר בשמות מותגי המטוסים של גלאקסי, אלא תשתמש בשמות מותגים של מוצרים שלה. ה"גלאקסי" שווק בשם "גולפסטרים–200", וה"אסטרה–SPX" שווק בשם "גולפסטרים–100". פסי הייצור של שני המטוסים המשיכו לפעול בתעשייה האווירית כקבלן משנה ראשי. ב־3 במאי 2005, בוצעה בהצלחה טיסת בכורה למטוס המנהלים חדש, "גולפסטרים-G150". מטוס, מקטגוריה בינונית שיכול להטיס שמונה נוסעים, שפותח ויוצר בתעשייה האווירית עבור גאלפסטרים.
2004
נחתם הסכם שיתוף פעולה בין חברת הבת רמת"א לתאגיד הקנדי בומברדייה, לייצור משותף של 86 קרונות דו־קומתיים עבור רכבת ישראל, עם אופציה להגדלת ההזמנה לכ־500 קרונות. לצורך הפרויקט הוקם מפעל בהשקעה של כ־10 מיליון דולר, רמת"א הכשיר, במפעלי בומברדיה באירופה, כוח אדם לעבודה בפרויקט ולעובדי רמת"א הצטרפו למשך כשנה שלמה כ־15 טכנאים ומהנדסים של חברת בומברדיה מאירופה. ביצועה של ההזמנה החל באוגוסט 2005 ומערך הקרונות הראשון מתוצרת המפעל נמסר לרכבת ישראל בדצמבר 2005. לאחר השלמת ההזמנה נסגר המפעל והמבנה שיש לו קישור לרשת המסילות של רכבת ישראל נמכר.
2007
הקמת חברה בהודו לשיתוף פעולה עם קבוצת טאטא. החברה עסקה בייצור מקומי של מערכות מכ"ם.
2008
טקסיבוט – פרויקט משותף של התעשייה האווירית, לופטהנזה, וקבוצת TLD. בשנת 2011 נוסה הכלי בגרירת מטוס איירבוס A340-600 בטולוז, ומטוס בואינג 747-400 בנמל התעופה הבין-לאומי של פרנקפורט.
הכלי מיועד לחסוך לחברות התעופה אחוזים ניכרים של דלק סילוני. לדוגמה; מטוס בואינג 747, צורך בממוצע 1.25 טונות דלק, ב־17 הדקות הקודמות להמראה. לעומת זאת הטקסיבוט צורך בין 25 ל־30 ליטר דלק בלבד.
בנובמבר 2014 קיבל הטקסיבוט אישור של רשות התעופה האזרחית והסוכנות האירופית לבטיחות תעופה (EASA) לגרירת מטוסי בואינג 737, ובפברואר 2015 החל לפעול בשירות לופטהנזה בנמל התעופה הבין-לאומי של פרנקפורט.
2009
נחתמה עסקה לאספקת 50 מזל"טים מתוצרת התעשייה האווירית לרוסיה. שנה אחר כך הורחבה העסקה, שנחתם הסכם למכירת מכלולים של מל"טים ומערכות שונות לייצור מקומי שלהם.
2020
האיחוד האירופי – התעשייה האווירית ו־Airbus זכו במכרז בפוטנציאל של עשרות מיליוני דולרים, במסגרתו יחכירו מערכות מל"ט הרון ימי, ל־Frontex של האיחוד האירופי ובמסגרתו יוחכרו מערכות מל"ט הרון ימי לארגון. הסכם המסגרת שנחתם כולל מתן שירותי סיור ימי, ציוד הטסה ותחזוקה, למשך כארבע שנים במדינות מסוימות באירופה. ההיקף המוערך של העסקה הוא עשרות מיליוני דולרים, והיא מהווה הבעת אמון נוספת ביכולותיו של מל"ט ההרון הימי, אשר הוכחו בניסוי בכרתים ב־2018, ובפעילויות מבצעיות רבות של צה"ל ומפעילים נוספים ברחבי העולם. מערכות ההרון הימי ישמשו לביצוע משימות פטרול ימי והגנת חופים. הטיסה מבוצעת במרחב האווירי האזרחי האירופאי.
בחריין – התעשייה האווירית: חתמה בשנת 2020 על הסכם היסטורי למתן שירותי רציף (Line maintenance) עם חברת התעופה הלאומית של בחריין Gulf Air. ההסכם נחתם בטקס חגיגי במעמד מנכ"ל חברת Gulf Air, קפטיין ואליד אבולחאמיד אל אלאווי, וסמנכ"ל התעשייה האווירית ומנהל חטיבת תעופה, יוסי מלמד, במסגרת הגעת משלחת אנשי העסקים מבחריין, אותה הוביל אל אלאווי במסגרת ההסכם תעניק חטיבת תעופה של התעשייה האווירית מענה טכני כולל לכל מטוסי Gulf Air שצפויים לנחות בנמל התעופה בן-גוריון, שיכלול טיפול לאחר טיסה, אחזקה יומית, הכנה לטיסה (PreFlight) ותמיכה בתקלות חריגות.
2021
התעשייה האווירית נמצאת בתהליך רכישת חברות ומפעלים בהודו. במפעלים אלה יהיו קווי ייצור של מוצרי התע"א. השתתפות בבעלות על מפעלים בהודו מאפשרת השתתפות במכרזים לייצור מוצרים ביטחוניים.
התעשייה האווירית חתמה על עסקאות בהיקף כולל של מעל 100 מיליון דולר במסגרתן תספק מערכות נשק בתחום החימושים המשוטטים. בין העסקאות: זכייה במכרז בין-לאומי ומכירה של מערכות רחפנים תוקפים – "רתם" למדינה זרה, מכירה של מערכות הארופ ימי לחיל הים של מדינה באסיה ומערכות הארופ בתצורה יבשתית ללקוח נוסף באסיה.
שת"פ עם החברה הבריטית Thales UK לייצור הטיל "גבריאל" בעל השם הבריטי Sea Serpent. הטיל מיועד לפריגטות, ללוחמה נגד ספינות ונגד טילי שטח. לטיל יכולת תקיפה לטווחים עד 200 ק"מ. המערכת מתמודדת עם אמצעי נגד אלקטרוניים ותוקפת מטרות בים וביבשה.
שת"פ עם דרום קוריאה להסבת מטוסים – חטיבת תעופה של התעשייה האווירית חתמה על מזכר הבנות עם חברת Sharp Technics (Sharp) ונמל התעופה Incheon International Airport להקמת אתר הסבות למטוסי 777-ERSF Big Twin – ממטוסי נוסעים למטען. במסגרת שיתוף הפעולה, התעשייה האווירית מתכננת להסב משנת 2024 כשישה מטוסי בואינג 777-300ER, ו־777-200LR בשנה. הקמת אתרי הסבות ברחבי העולם נדרשת כמענה לביקוש הצפוי למטוסי מטען רחבי־גוף ובעלי טווח טיסה ארוך. החתימה עם חברת Sharp ושדה התעופה הבין-לאומי ב־Incheon מהווה המשך ישיר לשיתופי פעולה רבים בין התעשייה האווירית וחברות בדרום קוריאה.
רכבי שטח לצה"ל – התעשייה האווירית רכשה מהיצרן עידו כהן את התכן וזכויות הייצור לשדרוג רכבי שטח עבור צה"ל. כלי הרכב ZMAG, ZIBAR ו־ZD – אשר ישודרגו לצרכים צבאיים והגנת גבולות ויותקנו עליהם מגוון מערכות הגנה, תקיפה, מודיעין, מכ"ם, אלקטרו־אופטיקה, ניווט ותקשורת המיוצרות בתעשייה האווירית. בין המערכות שיותקנו: מערכת Drone Guard לאיתור ושיבוש רחפנים, מערכות הגנה אווירית, מערכות איסוף מודיעין שונות, מצלמות EO\IR מסוג MiniPOP ומערכות נוספות הנותנות מענה לצורכי יבשה שונים.
נחתם הסכם להקמת מרכז הסבות מטוסי נוסעים למטוסי מטען, מדגם בואינג 737-700/800, עם חברת Atitech. המרכז החדש שיפעל במרכזה של חברת Atitech בנאפולי איטליה.
שת"פ עם אוקראינה בנושא סייבר – התעשייה האווירית חתמה על הסכם כוונות (LOI) עם מרכז התיאום הלאומי לאבטחת מידע האוקראיני (NCCC). שני הצדדים הסכימו לשתף פעולה בכדי ליצור מתודולוגיות ותפיסות של אבטחת מידע עבור מרכז התיאום הלאומי האוקראיני וכן על שיתוף פעולה בין-לאומי לגבי טכנולוגיות איתור מתקפות סייבר.
התעשייה האווירית פותחת קו הסבה של מטוסי בואינג 777 מנוסעים למטען. תהליך רישיון ההסבה של מטוס 777 הסתיים, והתע"א תהיה המפעל הראשון בעולם המבצע הסבות אלה. עולם התעופה חווה מגמה הולכת וגוברת של ביקוש למטוסי מטען, לאחר שנת הקורונה ועם הדרישה לשילוח אווירי בין-לאומי. מטוסי המטען מקבלים נפח הולך וגדל מסך פעילות התעופה האזרחית. ההסבה מתוכננת עבור חברת GE Capital Aviation Services GECAS, שבין היתר מחכירה מטוסים שבבעלותה לשימוש חברות התעופה השונות. המטוס הראשון שהחל בתהליך ההסבה מיועד להימסר לחברת המטענים Kalitta Air, שצפויה לקבלו במהלך שנת 2022.
התעשייה האווירית ואיתיחאד מאבו דאבי יסבו יחד מטוסי בואינג 777 להטסת מטענים – הפעילות תתבסס על הידע של התעשייה האווירית ועל התוכנית שפיתחה להסבת מטוסי בואינג 777-300ER למטוסי מטען, כאשר החברה הישראלית תהיה אחראית מול רשויות התעופה העולמיות על ההסבות שיתבצעו באבו דאבי, ותספק שירותי תמיכה ללקוחות. עבור התע"א מדובר בדריסת רגל ראשונה בשוק התעופה המשגשג במפרץ. עבור איתיחאד, שכבר מפעילה במקום מרכז אחזקת מטוסים משלה, מדובר בשדרוג הפעילות לתחום משמעותי יותר. החברה, שהוקמה ב־2003, מפעילה צי של יותר מ־90 מטוסים והיא החברה השנייה בגודלה באמירויות אחרי אמירייטס.
2023
ב-29 במרץ שוגר בהצלחה הלוויין התצפית המכ"מי 'אופק 13' לחלל. השיגור בוצע באמצעות משגר לוויינים תלת שלבי מסוג "שביט", משדה ניסויים במרכז הארץ.
התעשייה האווירית נבחרה לספק לאזרבייג'ן שני לוויינים בשווי של 120 מיליון דולר.
ב-30 יולי שוגר לוויין התצפית המכ"מי DS-SAR ממשגר PSLV C56 מאתר השיגור בהודו. הלוויין נכנס למסלולו המתוכנן סביב כדור הארץ, החל לשדר נתונים ונמסר ללקוחות בסינגפור, DSTA ו-ST Engineering.
התעשייה האווירית זכתה בחוזה לאספקת מערכות חימוש משוטטות לאסטוניה.
2024
נחתם הסכם להקמת חברה בהחזקה משותפת של התעשייה האווירית והחברה ההודית הממשלתית Baharat Electronics Limited (BEL). במסגרת העסקה התעשייה האווירית תחזיק 60% מהחברה החדשה ו-BEL ב-40%. החברה החדשה תספק שירותי תמיכה ותחזוקה למוצרי מערכות לחימה, הגנה אווירית ומערכות טילים של התעשייה האווירית בהודו.
ביולי 2024 חתמה החברה על עסקת אספקה של ציוד צבאי בהיקף מיליארד דולר לתקופה של כחמש שנים. הסברה שמדובר בעסקת לוויינים עם מרוקו.
פעילות עסקית וקווי מוצרים עיקריים
תכנון וייצור לווייני ריגול ולווייני תקשורת
תכנון וייצור טילים
תכנון וייצור מערכות הגנה
תכנון וייצור מטוסי מנהלים ומטוסי קרב
תחזוקה, השבחה והסבה של מטוסים צבאיים ואזרחיים ומסוקים
תכנון וייצור כלי טיס בלתי מאוישים מסוגים וגדלים שונים, עבור מגוון זירות ושימושים
הסבת מטוסי נוסעים למטוסי מטען
פיתוח מערכות סייבר הגנתיות ומרכזי בקרה
תכנון וייצור מערכות מכ"ם למגוון זירות, טווחים ושימושים
תחזוקת מנועי מטוסים ואביזרים
ייצור חלקי מטוסים ליצרנים אחרים
ייצור כני נסע ואביזרים הידראוליים
ייצור ערכות מיגון למטוסים, מסוקים, ספינות ודחפורים
מערכות יבשה – פתרונות חדשניים ללוחמת יבשה בשדה הקרב המודרני
הסבת כלי צמ"ה לכלים בלתי־מאוישים הנשלטים בשלט רחוק (כגון ה"חלוץ" ו־D9T) ביחד עם זוקו שילובים
חליפות תקיפה והגנה ימיות
מערכות ניווט מתקדמות
פתרונות HLS
חלליות
תכנון וייצור לוויינים
ממוזער|לוויין אופק 3
ממוזער|לוויין התקשורת עמוס 5
סדרת לווייני אופק – אופק היא סדרה של לווייני ריגול ישראליים שנועדו לצילום לצורך איסוף מודיעין צבאי. רוב לווייני אופק שוגרו מבסיס פלמחים על גבי משגר ה"שביט" הישראלי. הלוויינים חגים מסביב לכדור הארץ בגובה נמוך ומשלימים סיבוב כל 90 דקות לערך. סדרת לוויינים זו ובעיקר שיגורו של הלוויין אופק 1 מבסיס פלמחים ב־19 בספטמבר 1988 הפכו את ישראל למדינה השמינית שמצליחה לשגר בכוחות עצמה לוויין מתוצרתה. הלוויינים והמשגרים פותחו ונבנו על ידי התעשייה האווירית לישראל. ביולי 2020 שוגר הלוויין אופק 16על גבי משגר "שביט", משקלו כ־400 ק"ג והוא עובר כל שעה וחצי מעל התחנה הקרקעית, בתמונות שצולמו מגובה 500 ק"מ ניתן לזהות פרטים בגודל אדם.
סדרת לווייני התקשורת עמוס – עמוס (מאנגלית: Affordable Modular Optimized Satellite AMOS) הוא שמה של סדרת לווייני תקשורת אזרחיים, אשר ממוקמים במסלול גיאוסטציונרי בגובה 35,785 ק"מ. מרבית הלוויינים בסדרה נבנו על ידי התעשייה האווירית לישראל, ואורך חייהם הצפוי הוא מעל 12 שנים.עם הזמן, השם "עמוס" ניתן גם ללוויינים בייצור זר כעמוס 5, ועמוס 7, שמתופעלים על ידי "חלל תקשורת".
סדרת לווייני התצפית ארוס – ארוס הוא שמה של סדרת לווייני צילום מסחריים אשר תוכננו על ידי התעשייה האווירית בעבור החברה "אימאג'סאט אינטרנשיונל", פירוש השם EROS הוא Earth Resources Observation Satellite. הלוויין ארוס A1 נע במסלול הקפי נמוך (LEO) בגובה של 480 ק"מ. מסלול ההקפה שלו הוא מסלול מסונכרן לשמש (מסלול פולרי) הנע בין קטבים, וזאת כדי שהצילום יתבצע תמיד באור יום. ארוס A1 נבנה על בסיס הלוויין אופק 3 ומידותיו הן: גובה – 2.3 מ'. קוטר – 1.2 מ' גוף, 0.7 מ' ראש. מסה בשיגור – 250 ק"ג.
סדרת לווייני תצפית מכ"מיים sar טכסאר – הלוויין טכסאר עושה שימוש בטכנולוגיית מכ"ם מפתח סינתטי (SAR). המכ"ם מספק תמונה ברזולוציה גבוהה של פני השטח, ללא תלות במזג האוויר. הלוויין פותח על ידי התעשייה האווירית לישראל באמצעות מפעל מבת, ומפעל אלתא.
סדרת לווייני אופטסטאט (OptSat) – סדרה של לווייני תצפית קטנים המבוססים על לווייני אופק. ב-2 באוגוסט 2017 שוגר לחלל לוויין אופטסאט 3000 תוצרת התעשייה האווירית שנקנה על ידי איטליה.
לווייני חישה מרחוק ונוס – ראשי תיבות של Vegetation and Environment on a New Micro Satellite) הוא מיזם לפיתוח והפעלת לוויין לחישה מרחוק בשיתוף פעולה ישראלי–צרפתי. ללוויין שתי משימות ראשיות: משימת צילום עם מטע"ד מצלמה מולטי־ספקטראלית, ומשימה טכנולוגית לחקר ביצועי מנוע יוני מסוג HALL המפותח בישראל.
לוויינים זעירים – לוויין זעיר הוא לוויין שמשקלו קטן מ־50 קילוגרם. הלוויינים משמשים כמעבדות מעופפות להוכחת טכנולוגיות ובדיקת רכיבים חדשים עבור לוויינים. השילוב של קרינה חזקה, הפרשי טמפרטורה קיצוניים וריק כמעט מוחלט, מקשה על רכיבים אלקטרוניים לעבוד היטב בחלל. כך מתאפשרת הרכבת חלק מהרכיבים החדשים על לוויין זעיר ולבצע ניסוי בפועל בחלל.
לוויין DS-SAR – לוויין תצפית שנמכר לסינגפור, שנוצר על פי הידע של סדרת לווייני אופק.
בראשית (גשושית) בראשית הייתה גשושית מסוג נחתת שפותחה על ידי עמותת SpaceIL במטרה להיות הגשושית הישראלית הראשונה על הירח. במהלך נחיתת החללית ב־11 באפריל 2019 בסביבות השעה 22:24 (שעון ישראל), נראה שעקב כשל באחד ממדי התאוצה של החללית, נגרמה שרשרת אירועים שהובילה לכיבוי המנוע ולאי הצלחת הנחיתה. אף על פי שלא הושגה נחיתה רכה, ישראל היא המדינה השביעית מבין מדינות העולם וסוכנויות החלל, אשר הצליחה להקיף את הירח, ולהביא אובייקט אל פני השטח של הירח.
לוויין התקשורת העתידי של ישראל "דרור 1" – מתוכנן לספק מענה לצורכי התקשורת הלוויינית של ישראל ל־15 שנה.
תכנון וייצור טילים
ממוזער|משגר טילי חץ 2
ממוזער|חימוש משוטט הארופ בטיסה|250x250 פיקסלים
סדרת חץ (מערכת נגד טילים)
סדרת טילי ים-ים גבריאל – בשנות ה־60 של המאה ה־20 ספינות חיל הים היו מטרות פגיעות לטילי ים–ים מצריים, והוחלט בתעשייה האווירית להיכנס לפיתוח שאפתני של טיל הים–ים הראשון בישראל. גבריאל הוא טיל ים–ים מתוצרת התעשייה האווירית. הטיל פותח בשנות השישים על בסיס טיל קרקע–קרקע בשם לוז. במלחמת יום הכיפורים נעשה בגבריאל שימוש קרבי לראשונה ובהצלחה רבה בקרב לטקיה, בקרב טרטוס ובקרב דמיאט. כ־50 טילי גבריאל נורו במלחמה זו, קרוב למחציתם פגעו במטרה.
חימוש מונחה לייזר גריפין – פצצת לייזר גריפין (Griffin LGB) היא מערכת פצצה מונחית לייזר תוצרת חטיבת הטילים MBT של התעשייה האווירית. עם אפשרות להנחיית GPS. הפיתוח הראשוני הסתיים בשנת 1990. המערכת כוללת קטע קדמי וזנב חדשים המאפשרים את ניהוג הפצצה לאחר הטלתה. זוהי ערכת תוספת המשמשת לחידוש פצצות Mark 82, Mark 83 ו־Mark 84 ופצצות לא מונחות אחרות, מה שהופך אותן לפצצות חכמות מונחות לייזר.
טיל מונחה לייזר נמרוד – נמרוד הוא טיל נ"ט ארוך טווח תוצרת התעשייה האווירית לישראל. אף על פי שהטיל במקור פותח נגד טנקים, ניתן להשתמש בו כנגד מגוון רחב של מטרות כמו: נגמ"שים, ספינות, בונקרים וריכוזי חיילים. הטיל מונחה־לייזר חצי אקטיבי, ובעל יכולת פעולה לטווח הנע בין 26 ל־50 ק"מ ביום ובלילה. מסלול המעוף שלו יכול להיות מתחת לגובה העננים, בעוד קבוצה של חיילים משתמשים בציין לייזר על מנת להנחות אותו למטרה ממרחק רב מאחוריו. ייחודו של טיל זה הוא טווח הפעולה שלו, (תלוי בדגם).
טיל להט – להט (באנגלית: LAHAT – Laser Homing Attack or Laser Homing Anti-Tank) הוא טיל נ"ט דור שלישי קל משקל, בעל הנחיית לייזר חצי־אקטיבי, שפותח משנת 1992 ומיוצר על ידי התעשייה האווירית. הטיל תוכנן בעיקרו להיות מופעל באמצעות טנקי מרכבה בעלי תותח 105 ו־120 מ"מ, אף על פי שהוא מתאים לכל סוגי התותחים בקטרים הללו. הלהט מותאם אף לשימוש מספינות סיור, מל"טים ו־HMMWV. בניגוד לפגזים, הלהט לא חייב תותח של טנק לצורך הפעלתו.
חימוש משוטט הארפי, הארפי (באנגלית: IAI Harpy) הוא חימוש משוטט למשימות דיכוי הגנה אווירית, מתוצרת התעשייה האווירית לישראל. ההארפי משוגר מחוץ לשדה הקרב, מאתר אנטנה קורנת של מערכת מכ"ם, ומתפוצץ מעליה. ההארפי נמצא בשירות חיל האוויר הישראלי (מכונה "שיאון") ובשירות המדינות טורקיה, הודו, קוריאה הדרומית וסין. ההארפי הוא בעל כנפי דלתא המחוברות לגוף גלילי שבראשו ראש הביות וראש הקרב. הוא מונע על ידי מנוע רוטרי יחיד מדגם AR731, תוצרת UEL, בעל הספק של 28 קילוואט (37 כוח־סוס) עם מדחף דוחף.
חימוש משוטט הארופ – הארופ (באנגלית: IAI Harop) הוא חימוש משוטט לתקיפת מטרות שונות, תוצרת התעשייה האווירית לישראל. ההארופ משוגר מחוץ לשדה הקרב, יכול לשהות זמן רב מעל אזור עוין, לאתר מטרות ולהתרסק עליהן. בניגוד לקודמו, הארפי, מסוגל ההארופ לשוב ולנחות אם לא אותרה מטרה. במסגרת הקונפליקט הצבאי בין ארמניה לאזרבייג'ן בנגורנו קרבאך, בתחילת חודש אפריל 2016, תועד לראשונה הארופ שהופעל על ידי הצבא האזרי בפעילות מבצעית, מטרתו הייתה אוטובוס עם חיילים ארמנים, הכטב"ם השמיד אותו בהצלחה.
חימוש משוטט ברקן ירוק – ברקן ירוק הוא חימוש משוטט מתוצרת התעשייה האווירית לישראל, המיועד לספק עצמאות ליחידות ברמת גדוד עד אוגדה וכן ליחידות מיוחדות, ניחן ביכולת איסוף לקבלת תמונת מצב עדכנית ובעל יכולת לסגירת מעגל תקיפה. הוא בעל מנוע חשמלי שקט במיוחד. ניתן לתפעלו מעמדה בקרון או מטאבלט. הוא ניתן לשיגור ממגוון פלטפורמות, קרקעיות או ימיות.
טיל קרקע–קרקע לורה או LORA (ראשי תיבות באנגלית של LOng Range Artillery), הוא טיל קרקע–קרקע מתוצרת מפעל מלמ של התעשייה האווירית לישראל. זהו טיל לטווח של עד 400 ק"מ, בעל מנוע דלק מוצק ודיוק מרבי (CEP) של כ־10 מטרים. לורה מונחה באמצעות INS-GPS ומסוגל לשאת ראש קרב (רש"ק) של 400 או 600 ק"ג, לפי מטרות השימוש.
משגר לוויינים רב שלבי שביט, פיתוח משגר שיוכל להכניס לוויין במשקל 250 ק"ג למסלול אליפטי. במסגרת התוכנית פותחו במפעל מל"מ מספר דורות של משגרים אשר הציבו בחלל את מרבית לווייני אופק
טיל ברק ER – הטיל המיירט ברק ER, שפותח בתעשייה האווירית מאפשר יירוט איומים בטווחים מוגדלים ברדיוס של 150 ק"מ. לאחרונה השלימה התעשייה האווירית, סדרת ניסויים מוצלחת במערכת. הטיל המיירט משוגר אנכית וכולל מנוע מאיץ, מנוע רקטי דו-פולסי וראש ביות מכ"מי מתקדם.
תכנון וייצור מערכות הגנה
הגנה מפני טילי שיוט ורקטות – המערכת הראשונה בסדרה הייתה ברק 1, המערכת האחרונה היא ברק 8 להגנה מערכתית. המערכת נועדה להגן על ספינות מפני טילי ים-ים או מטוסים מנמיכי טוס, המערכת פותחה במפעל מבת. עיקרון הפעולה הוא שלאחר קליטת המטרה על ידי מכ"ם ראש הטיל, הטיל מתביית אל המטרה באופן עצמאי עד להשמדתה.
הגנה מפני טילי שיוט, טילי ים-ים וכלי טיס: מערכת ברק MX המבוססת על 3 סוגי מיירטים, בעלת גרסה ימית וגרסה יבשתית. ביצעה ניסוי מוצלח ב־2021 וב-2022 ומותקנת על ספינות סער 6 של חיל הים הישראלי.
סדרת טילי חץ היא מערכת הגנה שנועדה להשמיד טילי קרקע–קרקע (בעיקר בליסטיים), במסלולם. זוהי המערכת הראשונה במערב אשר נכנסה לשירות מבצעי ונחשבת מן המתקדמות בעולם. חץ 3, פותח לשם יירוט בחלל של טילים בליסטיים גרעיניים. הטיל נוסה בהצלחה ביולי 2019 באלסקה, ארצות הברית.
הדור הרביעי של טילי החץ – חץ 4 נמצא בתהליך פיתוח על ידי התע"א ומתוכנן להביא בעשור הקרוב לקפיצת מדרגה טכנולוגית ומבצעית בשדה הקרב העתידי ולהתמודד עם איומים חדשים. בפרויקט שותפות התעשיות הביטחוניות בארץ, משרד הביטחון והסוכנות האמריקאית להגנה בפני טילים – MDA.
הגנה מפני רחפנים – מל"טים קטנים ורחפנים עשויים לשמש למטרות עוינות כגון איסוף מודיעין, הברחות או אפילו נשיאת חימוש. על מנת להתמודד עם האיום לאחר איתורו, אלתא פיתחה ומוכרת פתרון מוכלל המשלב גילוי, זיהוי, שיבוש ונטרול האיום, מבלי להסב נזק לתקשורת של תשתיות אזרחיות הנמצאות בסביבה. באופן זה, ניתן לשבש פעילות של המל"ט העוין עד להשבתתו: שובו לנקודה ממנה המריא או התרסקותו.
מערכת הסקורפיוס – מערכת ירוט נגד איומים אוויריים באמצעות אלומות אלקטרומגנטיות. המערכת מבחינה בין עשרות מטרות עוינות לידידותיות. המערכת מיוצרת על ידי התעשייה האווירית לישראל.
תכנון וייצור מערכות אימון ותיחקור
מערכת האימון והתחקור האוטונומית "אהוד" (AACMI) של התעשייה האווירית, המערכת מהווה כלי משמעותי לתחקור, תדרוך, למידה, ופיתוח מיומנויות לחימה אוויריות על ידי שחזור תרגילים שנערכו ממספר זוויות. המערכת מתעדת ומשדרת באופן רציף נתונים שהיא מייצרת ואוספת מכלי הטיס. הנתונים מעובדים בזמן אמת לבניית תמונת מצב דינמית, שמציגה את התמרונים והטקטיקות של המשתתפים ומדרגת אותם. נתוני הטיסה מסונכרנים עם מקליטי הווידאו והשמע של המטוס.
מערכת ה"אהוד", שהוצגה לראשונה בשנות ה־90', מורכבת מפוד/קופסה אווירית המותקנת על כלי הטיס. הפודים תואמים את הממשקים החשמליים והפיזיקליים של כלי נשק סטנדרטים של מטוסים, כגון טילי AIM 9-L וטילי R73 רוסים. המערכת אינה תלויה בטווחי תקשורת ואימונים יבשתיים או מוגבלת על ידם, היא מאפשרת לכוחות המשימה לבצע אימונים במסגרת משימות נרחבות בים. ה"אהוד" צפויה להיות מערכת ה־AACMI הראשונה הנפרסת על נושאת מטוסים שתספק תמונת אוויר בזמן אמת. הדור האחרון של ה"אהוד" מתמקד בשיפור כמעט כל היבטי המערכת. הוא כולל התרעות על התנגשויות אוויריות אפשריות, מערכת למניעת התנגשויות על הקרקע וכן פונקציות "כלב שמירה", שמוודאות כי הטייסים עומדים במגבלות המרחב האווירי. עוד נוספה הדמיית מערכות נשק אוויר–אוויר ואוויר–קרקע. ה"אהוד" נחשב לסטנדרט דה פקטו עבור כל מכשורי האימון הקרבי האווירי של נאט"ו. שנמצאות בשימוש בעיקר בקרב כוחות יבשתיים, ייכנסו בקרוב לשימוש של כוח ימי גדול, כך על פי פרסום של החברה. במסגרת התוכנית החדשה, יותקנו מערכות הדור הבא של ה"אהוד" על מטוסי קרב ופלטפורמות ימיות, כולל נושאות מטוסים.
מערכות תמ"מ
מערכת ניווט אינרציאלית (מנ"א) מערכת ניווט אינרציאלית או INS (ראשי תיבות של: Inertial Navigation System) היא עזר ניווט העושה שימוש במחשב וברכיבי IMU, אשר פועלים כחיישני תנועה אינרציאליים לניווט לפי חישוב עיוור. כלומר חישוב רציף של מיקום, כיוון ומהירות ללא כל צורך במידע חיצוני. מערכות ניווט אינרציאליות (להלן מנ"א) משמשות בספינות ובצוללות, בכלי טיס ובטילים מונחים ובחלליות. תממ היא אחת התעשיות המובילות בעולם בתחום מתפתח זה, בעיקר לאור איום שיבוש ה-GPS.
מטע"דים – בממדים שונים כמו MOSP ,MINIPOP ו־POPSTAR הם מערכות המיועדת לתצפית ולשימוש בתחנות קרקע, במטוסים, מל"טים, רחפנים, חימוש משוטט ורכבים רובוטיים. המטע"ד כולל מצלמות יום ולילה. ומאופיין ביכולות ייצוב תמונה גבוהות מאוד המאפשרות ביצועי תצפית ארוכי טווח וצילום פנורמי בקצב מהיר מאוד. לאחרונה, המפעל שיפר את הנוכחות שלו גם בעולם היבשה.
מטע"ד WASP לאחיזת שטח של 15 קמ"ר – בהמשך לקו המטע"דים נוסף מטע"ד חדש עם יכולת אחיזת שטח מודיעינית של 15 קמ"ר. מערכת WASP היא מערכת אלקטרו־אופטית ייחודית המספקת למפעיל המבצעי תמונה מצבית של תאי שטח נרחבים. המערכת משתמשת בטכנולוגית Wide Area Motion Imagery, תא שטח רחב וברזולוציה גבוהה. המערכת פותחה בשיתוף פעולה של מפעל תממ בחטיבת מערכות, טילים וחלל ושל מפעל המודיעין בחטיבת אלתא של התעשייה האווירית, המערכת מיועדת להתקנה על מגוון פלטפורמות אוויריות כגון מסוקים, מטוסי מודיעין, מל"טים קלים, ובלוני תצפית.
מערכת Mega-POP – המערכת מיועדת ליישומים קרקעיים וימיים לטווחים ארוכים במיוחד ולקבלת תמונה באיכות גבוהה. המערכת כוללת יכולות מגוונות, כמו יכולות לייזר, צילום וידאו בערוץ תרמי, ראיית לילה, יכולת עקיבה, עיבוד תמונות, מיצוי המידע, ייצוב ג'יירו ויכולת עצמאית למציאת נ"צ של המטרה, המערכת שולטת על המערכת גם מתחנות רחוקות.
ייצור כלי טיס
שמאל|ממוזער|250px|גאלפסטרים G200
שמאל|ממוזער|250px|הלביא
שמאל|ממוזער|250px|כלי טיס בלתי מאויש מדגם RQ-2 פיוניר
במהלך שנותיה עסקה התעשייה האווירית במיזמים אחדים של ייצור והרכבה של מטוסים עבור חיל האוויר הישראלי, חלקם לחילות אוויר נוספים ומרביתם לגורמים אזרחיים (בעיקר מטוסי מנהלים). במיזמים אלה:
פוגה מגיסטר: מטוס סילון דו־מנועי ודו־מושבי, מתוצרת חברת אירוספסיאל הצרפתית. המטוס נכנס לשירות כמטוס הדרכה בבית הספר לטיסה של חיל האוויר הישראלי בשנת 1960. מרבית מטוסי הפוגה של חיל האוויר הישראלי יוצרו בתעשייה האווירית.
ערבה: מטוס תובלה קל שתוכנן ויוצר בתעשייה האווירית. טס לראשונה בנובמבר 1969. בתצורה האזרחית הוא נושא 20 נוסעים, ובתצורה הצבאית הוא נושא 24 חיילים, או מטען במשקל 2.5 טון. המטוס שירת בחיל האוויר הישראלי משנות השבעים ועד לאמצע שנת 2004. הוא נמכר גם למדינות זרות, בעיקר בדרום אמריקה ובאפריקה. יתרונו הבולט – יכולת המראה ונחיתה קצרה (יכולת להמריא ולנחות ממסלולים קצרים ומשובשים). סך הכול, יוצרו מעל מאה מטוסים.
נשר: מטוס הקרב הראשון שיוצר בישראל. המטוס יוצר על פי התוכניות של מטוס המיראז' 5 הצרפתי. המטוס כולל כמה התקנים אלקטרוניים מתוצרת ישראל, כסא מפלט "0-0" מתוצרת מרטין בייקר והתקנים לנשיאת חימוש מגוון יותר, כטיל האוויר–אוויר הישראלי שפריר. מטוס הנשר שירת בחיל האוויר החל משנת 1972 וזכה להצלחה רבה במלחמת יום הכיפורים: באמצעותו הופלו 111 מטוסי אויב במלחמה (ו־115 הפלות לאורך כל תקופת השירות), לעומת אובדן של 5 מטוסים (3 הופלו). בסה"כ נבנו 61 מטוסי נשר, מתוכם 10 דו־מושביים.
כפיר: מטוס קרב רב־משימתי, המשלב תכנון אווירודינמי צרפתי עם מנוע אמריקני. משנת 1975 יוצרו מעל 100 מטוסי כפיר. המטוס יוצר בשני דגמים עיקריים – למשימות יירוט ולתקיפת מטרות קרקע. בנוסף פותח דגם ייחודי לצילום אווירי.
לביא: פרויקט לייצור מטוס קרב חד־מנועי, רב משימתי, מודרני וזול. לאחר שהגיע לשלב של ייצור אבות טיפוס שטסו בטיסות ניסוי החליטה ממשלת ישראל על הפסקת הפרויקט.
וסטווינד: מטוס מנהלים דו־מנועי, שיכול לשאת בין שבעה לעשרה נוסעים. תכנונו התבסס על תכנון של חברת Aero Commander למטוס סילוני בשם Jet Commander, שזכויות הייצור שלו נמכרו לתעשייה האווירית בשנת 1967. יוצרו 150 מטוסים מהדגם המקורי, ו־244 מטוסים מדגם מתקדם, שנקרא Westwind II. המטוס האחרון ירד מפס הייצור בשנת 1987.
אסטרה: מטוס מנהלים דו־מנועי, שיכול לשאת בין שישה לעשרה נוסעים. אב טיפוס של המטוס טס לראשונה ב־19 במרץ 1984. ב־24 בספטמבר 1984 שבר מטוס האסטרה את שיא המהירות בטיסה מחוף לחוף בארצות הברית למטוס מנהלים, כאשר טס מיו יורק ללוס אנג'לס ב־4 שעות ו־24 דקות. המטוס הראשון מייצור סדרתי טס לראשונה ב־20 במרץ 1985 וקיבל את אישור רשות התעופה הפדרלית של ארצות הברית ב־29 באוגוסט 1985. יוצרו 245 מטוסים מדגם זה.
גלקסי/G200: מטוס מנהלים בינוני דו־מנועי, טיסת הבכורה שלו נערכה ב־25 בדצמבר 1997 והוא קיבל את אישור רשות התעופה הפדרלית שנה אחר כך.
גאלפסטרים G150: דגם משופר של ה"אסטרה". יוצרו 120 מטוסים מדגם זה. המטוס האחרון ירד מפס הייצור בשנת 2017.
גאלפסטרים G280 : דגם משופר של ה"גלקסי" שהושק בשנת 2012.
מפעל מלט של התעשייה האווירית הוא יצרן מוביל בעולם מבחינת כלי הטיס הבלתי מאוישים שיוצרו, נמכרו והופעלו בעולם. "מלט" הוקם על בסיס מיזוג של מפעלי מזל"טים מתחרים שפעלו בשנות השמונים בתעשייה האווירית ובחברת תדיראן. במפעל מפותח התעתוע, מסוק ללא טייס (מסל"ט) טקטי המיועד לדרגי הפלוגה.
פיתוח, ייצור, הפעלה ותחזוקה של כלי טיס בלתי מאוישים
ממוזער|ה"זהבן "בצבע חום ולידו ה"הרון"
בעקבות לקחי מלחמת יום הכיפורים החל בשנת 1974 פיתוח מזל"ט ה"זהבן" למטרות סיור ותצפית מעל שדה הקרב. המזלט"ים הראשונים הופעלו באופן מבצעי בשנת 1981.
זהבן:לדגם הראשון הורכבה מצלמת וידאו מיוצבת, ובהמשך צורפו גם מצלמות FLIR אינפרא אדום ומטע"דים.
סדרת מזלטי סרצ'ר: הסרצ'ר נכנס לשירות טייסת 200 ("טייסת המל"טים") של חיל האוויר הישראלי ב־1992. ביוני 1998 קלטה הטייסת את הדגם המשופר, סרצ'ר 2. במקביל לטייסת 200 הופעל הסרצ'ר גם על ידי יחידת המל"טים של חיל המודיעין. הסרצ'ר שימש במשימות סיור ומודיעין בשמי לבנון, בלחימה כנגד הטרור הפלסטיני, ובלחימה כנגד ארגון חזבאללה במלחמת לבנון השנייה, ביצועי הדגם סרצ'ר 3 היו: שהות באוויר: 18 שעות, טווח: 350 ק"מ, סייג רום: 23,000 רגל.
משפחת ה'הרון' (Heron) – כטמ"מ המותאם לטיסה בגובה בינוני לטווחים רחוקים במשימות טקטיות ואסטרטגיות. יכולת התפעול של הכטמ"מ מכל מקום בעולם יוצרת שינוי אצל לקוחות ברחבי העולם בגישה לתכנון משימות טקטיות ואסטרטגיות. ההרון מסוגל לשהות באוויר עד 45 שעות ולבצע משימות עד גובה של 35,000 רגל. ההרון משרת כרגע אצל מעל 20 לקוחות בעולם במגוון רחב של משימות לאורך מאות אלפי שעות טיסה מוכחות בפעילות מבצעית. ממוזער|כטב"ם האנטר במוזיאון חיל האווירממוזער|כטב"ם איתןאיתן: איתן (ידוע גם כ"הרון TP", "הרון 2", ו"מחץ 2") הוא כלי טיס בלתי מאויש (כטב"ם) מתוצרת התעשייה האווירית לישראל. הוא מוגדר ככטמ"ם מסוג HALE – High Altitude Long Endurance (רום גבוה, שהייה ממושכת). מבנה ה"איתן" דומה לזה של ההרון 1, אך הוא גדול ממנו פי ארבעה. ביצועי המטוס: מוטת כנפיים: 26 מטר, אורך: 15 מטר, מהירות: מעל 370 קמ"ש, שהות מרבית באוויר: 36 שעות, סייג רום: 45,000 רגל.
נושאים חדשים בפיתוח: מזל"טים זעירים. מזל"טים בהנעה חשמלית, מסל"ט (מסוק ללא טייס),
BirdEye 650D
Bird-Eye 400 – מערכת מזל"ט מתוצרת מפעל מלט אשר מאפשרת ליחידות קטנות להשיג מודיעין בזמן אמת ללא תלות ביחידות גדולות יותר.
Point Blank – חימוש משוטט המבוסס על רחפן במשקל 6.8 ק"ג הנישא ומתופעל על ידי חייל בודד.
פיתוח וייצור מטוסי ביון
מטוס הביון "אורון" – המטוס פרי פיתוח של משרד הביטחון, התעשייה האווירית וצה"ל. בשנת 2021 נקלט בחיל האוויר, ונחשב למטוס ביון מתקדם ביותר. הוא מצטרף לטייסת 122 וישמש למשימות מודיעין בזמן אמת, הטייסת מפעילה כיום את מטוסי ה"עיטם" וה"שביט" למטרות דומות.
האורון תוכנן על פלטפורמה של מטוס Gulfstream G550 ותוכנן בעקבות לקחים ממלחמות ומאירועים מבצעיים בעבר. הוא יצויד בשכבת מיצוי מידע אוטומטית המבוססת על אלגוריתמיקה מתקדמת ובינה מלאכותית, ויאפשר לזרועות צה"ל לשמר ולהעמיק את עליונותו המודיעינית מול האתגרים העומדים באזורנו. ה"אורון" יאפשר יצירת תמונת מודיעין מקיפה בזמן אמת, הכוללת פריסת כוחות קרקעיים של צבאות אויב וארגוני טרור, במעגלים קרובים ורחוקים, בשגרה, במב"ם ובלחימה. טכנולוגיות הבינה המלאכותית יאפשרו למצות באופן אוטומטי את הנתונים הרבים שייאספו ולעבד אותם לתוצר שיתמוך במאמץ ההתקפי של הזרועות השונות של צה"ל ויעצים את יכולת הקטלניות בזמן אמיתי. בכל מזג אוויר, בזמנים קצרים, בספיקת שטח של אלפי קילומטרים ובדיוקים שמיועדים לתקיפה. מטוס המשימה נותן לצה"ל יכולת ממד מודיעיני חדשני, חסר תקדים בעולם.
השבחת מטוסים
במהלך שנותיה עסקה התעשייה האווירית במיזמים רבים של השבחת מטוסים, לחיל האוויר הישראלי, לחילות אוויר נוספים ולחברות תעופה אזרחיות. במיזמים אלה:
סטרטוקרוזר: יצירת גרסת כלאיים למטוס בואינג 377 סטרטוקרוזר, שבה הותקנה והותאמה מערכת זנב ודלתות אחוריות של הסי–97 הצבאי במטוסי סטרטוקרוזר נוסעים אזרחיים.
"סער": השבחת מטוס סופר מיסטר באמצעות החלפת מנועו במנוע J-52 של מטוס "A-4 סקייהוק". המנוע היה חסכוני בדלק, הגדיל את הטווח בכמעט 500 ק"מ ואפשר לשאת מגוון רחב של חימוש כולל טילי אוויר–אוויר מדגם שפריר 2.
"צוקית": השבחת מטוסי פוגה מגיסטר של חיל האוויר הישראלי.
"קורנס 2000": ביולי 1987 החלו טיסות ניסוי של אב טיפוס ראשון של "קורנס 2000" – שדרוג להארכת חיי הפנטום, שעיקרו מהפכה אמיתית במערכות האוויוניקה, החימוש, והמכ"ם. ב־9 באפריל 1989 נמסר קורנס 2000 סדרתי ראשון (מס' 668) על ידי התעשייה האווירית לחיל האוויר, ונקלט בטייסת 201.
"יסעור 2000": השבחת מסוקי CH-53 סי סטאליון של חיל האוויר הישראלי.
מטוס כנף ציון
הסבת מטוסי נוסעים למטוסי מטען
חטיבת בדק מטוסים בשילוב חטיבת הנדסה, עוסקים בהסבת מטוסי נוסעים של בואינג למטוסים בתצורת מטען. הפעילות כוללת תהליך רישיון לתכנון החדש של המטוס, ותהליך הסבה הכולל בין השאר פתיחת דלת מטען חדשה ושינויים מהותיים במבנה המטוס ובמערכות האלקטרוניקה
הסבת מטוסי 737 למטען – מסדרה 300, 400, 700 ו־800
הסבת מטוסי 747 למטען – מסדרה 100, 200 ו־400
הסבת מטוסי 757 למטען – מסדרה MD-11
הסבת מטוסי 767 למטען – מסדרה 200 ו־300
הסבת מטוסי 777 למטען – מסדרת 300ER
באוקטובר 2021 נחתם הסכם בין התעשייה האווירית ו (חברת הליסינג מטוסים), במסגרת ההסכם יוסבו 30 מטוסי איירבאס מדגם A330-300 מתצורת נוסעים לתצורת מטען, בין השנים 2028-2025.
החכרה ותחזוקת מטוסים עבור חיל האוויר
אלביט מערכות והתעשייה האווירית במשותף, הקימו חברת "תור" אשר רכשה, השכירה ומתחזקת את מטוסי לביא – מטוסי אימון של חיל האוויר.
תעשייה האווירית דרך קבלן משנה חברת "כנפי תחזוקה" בבעלות כנפיים אחזקות מתחזקת את מערך מטוסי קרנף, ראם ואת מטוסי נחשון של חיל האוויר.
תכנון וייצור ספינות
ממוזער|250x250 פיקסלים|סופר דבורה סימן 3
הדבורה היא סדרת ספינות סיור קלות של חיל הים הישראלי, ספינות אלה תוכננו ויוצרו בסוף שנות ה־70 עקב הצורך לסיור ולחימה נגד טרור ימי. הספינות משמשות בפלגות הבט"ש לפעילות ביטחון שוטף (בט"ש) ולסיכול פעולות טרור ימיות. כיום משרתות בחיל הים דבורות מארבעה דגמים: דבורת שערים, דבורה סימן 1, סופר דבורה סימן 2 וסופר דבורה סימן 3.
בדגמים האחרונים בספינות הסופר דבורה סימן 3 נכללו שיפורים במערכת ההנעה המאפשרת תמרונים מהירים וחלקים יותר, וכן אמצעי לחימה, טילים, אמצעי ראייה מתקדמים, ומערכות מכ"ם ואלקטרוניקה מתקדמות. ספינות רבות משרתות בחיל הים וספינות רבות סופקו גם למדינות זרות.
פרויקטים ברובוטיקה
טקסיבוט (באנגלית: TaxiBot) – הוא כלי רכב חצי רובוטי המשמש לגרירת מטוסים מגשר העלייה למטוס אל מסלול ההמראה ולהפך הנשלט על ידי הטייסים. הכלי פותח על ידי חטיבת להב של התעשייה האווירית, בשיתוף עסקי עם חטיבת הקרקע של חברת התעופה הגרמנית לופטהנזה ויצרנית הגוררים הצרפתית TLD.
ממוזער|כרב"מ גארדיום
גארדיום (באנגלית: Guardium) – נקרא בצה"ל שותף נאמן, הוא כלי רכב בלתי מאויש (כרב"מ) שנועד לסייר ולבצע פטרולים בגבולות עוינים, כגון בציר הוברס, בהם יש סכנה לירי נ"ט והפעלת מטענים כנגד הכוחות המפטרלים. הכלי פותח על ידי חברת ג'י ניוס מערכות קרקעיות בלתי מאוישות (יו ג'י אס) בע"מ שהוקמה על ידי התעשייה האווירית ואלביט מערכות ושכנה ביקנעם. הכלי מבוסס על שלדת מכונית טומקאר ויכול לשאת כ־300 ק"ג הכולל שריון, חיישנים ומערכות תצפית, ולעיתים אף כלי נשק. הכלי מצויד במערכת מיקום טקטית המאפשרת לו פעילות אוטונומית לצד פעילות בשלט רחוק ממרכז הבקרה. הכלי נשלט מרחוק על ידי מפעיל בתחנה קרקעית אך גם בעל יכולת ניהוג אוטונומית ויכול לבצע פטרולים במסלולים מתוכננים מראש. הכלי מסוגל לנוע במהירות 80 קמ"ש.
רובוט "יגואר" – תוצרת מפעל אלתא. זהו רכב עם 6 גלגלים עליו מורכבים מקלע מאג, מצלמות ברזולוציה גבוהה, משדרי תקשורת חסינים, פנסים ואמצעי כריזה. היגואר נוסע עצמאי אל היעד אשר הוגדר לו. הוא עוקף מכשולים ונמנע מהתנגשויות. הרובוט מוצב בימים אלה באוגדת עזה לפעילות של 24 שעות, כחלק מתפיסת "גבול חכם". הירי מבוצע אך ורק על ידי המפעיל בחמ"ל ובאישור המפקד בגזרה.
ממוזער|פנדה (דחפור D9) רובוטי נשלט מרחוק 2023
פנדה (דחפור D9T) – דחפור נשלט מרחוק בעל יכולות אוטונומיות, נועד למשימות הנדסה קרבית בשטחים מסוכנים ורוויי איומים. נקלט בצה"ל באופן רשמי ב-2022, אך היה בשימוש ניסיוני עוד לפני כן.
מערכות רמת"א
ממוזער|מגוב לפינוי מוקשים
מגוב לפינוי מוקשיםמגוב Mine plow, מיוצר על ידי מפעל רמת"א, הוא התקן הנדסי המותקן על רכב קרבי משוריין כגון טנקים, נגמ"שים וציוד מכני הנדסי שתפקידו לפלס דרך נקייה ממוקשים, ולאפשר לכלי רכב אחרים לנסוע בעקבותיו.ישנם מספר סוגי מגובים:
מגוב רציף – מעין כף דחפור בצורת V שננעצת בקרקע ומסיטה מוקשים הצידה או הופכת אותם.
מגוב נוכרי – זוג גלגלים כבדים בקדמת הרק"מ ש"חורשים" את הקרקע ומפוצצים מוקשים לפני הזחלים של הכלי. נקרא באנגלית Mine roller.
מגוב מורג – התקן ובו תוף מסתובב אליו מחוברות שלשלאות כבדות החובטות בקרקע ומפוצצות את המוקשים.
רכב סיור ולחימה ראם 2000 – הראם 2000 או ראם סימן 3 הוא הדגם החדיש ביותר בפרויקט רכבי הראם. הרכב מכיל את אותו רעיון עיצובי כמו קודמיו המעניק לו מבנה ומיגון כנגד מוקשים ומטענים. הראם 2000 בדומה לדגמים הקודמים פתוח כלפי מעלה כדי לשרת כרכב סיור בו ללוחמים תצפית של 360 מעלות סביב שדה הקרב.
כרמל – באוקטובר 2021 פורסם כי התעשייה האווירית נבחרה כקבלן ראשי בפרויקט הכרמל
זיבר – היא סדרה של רכבי שטח אשר פותחו על ידי חברת עידו שיפורי רכב בע"מ. בשנת 2020 התעשייה האווירית רכשה את זיכיון בלעדי ליצור ולשווק את הגירסות הצבאיות של הסדרה (כלי הרכב ZMAG, ZIBAR ו-ZD)
מערכות אלתא
ממוזער|מערכת מכ"ם אורן ירוק
מכ"ם אורן ירוק – אורן ירוק הוא מכ"ם AESA (מערך תר אלקטרונית פעיל) מדגם EL/M-2080, המשמש כמכ"ם בקרת האש של מערכת ההגנה נגד טילים "חץ". המכ"ם פותח ויוצר בישראל על ידי התעשייה האווירית, במפעל "אלתא מערכות". לפי דיווחים באמצעי התקשורת המכ"ם הוא בעל טווח גילוי מקסימלי של 500 קילומטרים. דגם נוסף ומשוכלל יותר בסדרת אורן הנמצא בפיתוח הוא אורן אדיר.
COMDART – מערך אנטנות ייחודי לשוק הקומינט (המודיעין הצבאי), המותקן על מל"ט. המערכת קולטת שיחה או דיבור גם כאשר מדובר במילה אחת, מאכנת אותו ומדווחת לתחנה קרקעית את פרטי השיחה ואיכון מיקום שני המדברים. מוצר חדש של מפעל המודיעין של אלתא.
מכ"ם ר"ז – מכ"ם ר"ז הוא מכ"ם מדגם EL/M-2084. בצה"ל מופעל המכ"ם בחיל התותחנים לצורך איכון שיגורי ירי תלול מסלול (תמ"ס) וטיווח ארטילרי ובמערך ההגנה האווירית כחלק ממערכות ההגנה מפני טילים כיפת ברזל וקלע דוד.
מבנה ארגוני
התעשייה האווירית כוללת, בעקבות השינוי הארגוני ב־2019, את החטיבות:
חטיבת מערכות טילים וחלל
חטיבת כלי טיס צבאיים
אלתא מערכות – חטיבת אלקטרוניקה צבאית
חטיבת תעופה
ב 30 בספטמבר 2024 נחנך מפעל חדש לייצור אלקטרוני בשם "אופק", באופקים.
חטיבת מערכות טילים וחלל
ממוזער|220x220px|ראש הקרב של הטיל המתקדם חץ 3, המסוגל ליירט טילים בליסטיים בין יבשתיים בעודם בחללתוצרת מפעל מלמ
חטיבת מערכות טילים וחלל (מט"ח) עוסקת במערכות בתחומי השליטה והבקרה, טילים, כלים משוטטים וחימוש מונחה מדויק, לוויינות ומשגרי לוויינים, אלקטרו־אופטיקה, וניווט וכן עזרים לאימון ולסימולציה. החטיבה מעסיקה כ־3,500 עובדים.
בחטיבה שישה מפעלים:
מפעל מבת טילים – עוסק בפיתוח מערכות טילים נגד טנקים, חימוש מונחה מדויק, מערכות ביות, מערכות נשק ימיות וכלים משוטטים. המפעל ממוקם ביהוד. מקור שם מבת: מפעל בי"ת.
מפעל מערכות הגנה אוויריות – התפצל ב־2010 ממפעל הטילים, עוסק בפיתוח מערכות הגנה אווירית נגד מטוסים ונגד טילים.
מפעל חלל – עוסק בפיתוח, ייצור ושיגור לווייני תצפית ותקשורת (כגון לווייני אופק, עמוס ודרור 1), ובייצור ופיתוח תחנות קרקע.
מפעל תממ – עוסק בפיתוח וייצור מטע"דים אלקטרו־אופטיים, מערכות ניווט אינרציאלי, ורכיבי ייחוס ובקרה ללוויינים. המפעל ממוקם ביהוד. מקור שם תממ: תעשיות מכשירים מדוייקים.
מפעל הנדסה ומערכות– ייצור אלקטרוני ומכני, ייצור מערכות קרקעיות, אספקת שירותים למפעלים האחרים של התעשייה האווירית ביהוד.
מפעל מלמ – עוסק בפיתוח וייצור טיל החץ, מערכות חימוש טקטיות מדויקות כגון LORA ו־SkySniper וייצור משגרי לוויינים ומכלולי חלל מסוג שביט, מערכות אימון ותחקור (בהם מערכת "אהוד" לניטור ואימון טייסים), רשתות נתונים, מערכות תקשורת שליטה ובקרה. המפעל ממוקם בבאר יעקב. מקור שם מלמ: מערכות לחימה משולבות (בעבר מפעל לייצור מערכות).
חטיבת כלי טיס צבאיים
החטיבה מתמקדת בשלושה ענפי פעילות: פיתוח, ייצור ותפעול כלי טיס בלתי מאוישים (כולל כלי הטיס עצמם, מטע"דים, תחנות קרקעיות ותקשורת מוטסת וקרקעית), פיתוח וייצור מכלולים של כלי טיס צבאיים, השבחה ותחזוקה של כלי טיס צבאיים. בנוסף ישנה פעילות בחטיבה בתחום פיתוח וייצור מושבים סופגי אנרגיה למטוסים ומסוקים, פיתוח מערכי אימון ופיתוח מערכות שליטה ובקרה.
מפעלי החטיבה:
מפעל מלט – עוסק בפיתוח, ייצור, הפעלה ותחזוקה של כלי טיס בלתי מאוישים.
מפעל תעשיות גולן – מפעל העוסק בפיתוח, רישוי וייצור מושבים סופגי אנרגיה המיועדים להפחית מעוצמת האנרגיה בעת התרסקות או נחיתת אונס של מטוסים ומסוקים. המפעל הוקם בשנת 1972 ביישוב בני יהודה שבדרום רמת הגולן במטרה לפתח את כלכלת האזור. המפעל התמחה בין השאר גם בייצור מושבי מפלט למטוסי קרב.
חטיבת תעופה
תחת קורת גג אחת מספקת חטיבת התעופה מערך שלם של טכנולוגיות ויכולות. החל בתכנון ופיתוח, רישוי, ייצור ותמיכה במטוסי מנהלים סילוניים, מכלולים תעופתיים ורכיבי מטוסים, וכלה בשירותי אחזקה מקיפים למטוסים, מנועים ורכיבים – כולל אחזקה כבדה, השבחות, הסבות ותוכניות פיתוח. לחטיבה גם יכולת הנחשבת תשתית לאומית – מרכז מנהרת הרוח.
מפעלי החטיבה:
שירותי בדק MRO – מענה כולל בנקודה אחת (One Stop Shop) עבור תחזוקה, תיקונים ושיפוץ (MRO) של כלי טיס, מנועים ורכיבים, ומספקת תמיכה במטוסים רחבי גוף וצרי גוף.
מפעל מטוסים – עוסק בייצור והרכבת מטוסי מנהלים מאפס ועד מוכנות לטיסה.
הסבות ושדרוגים – עוסק בהסבת מטוסי נוסעים למטוסי תובלה חסכוניים, עבור שלל חברות ברחבי העולם, בהן לאחרונה גם עבור אמזון. כמו כן הסבות ושדרוגים צבאיים של מסוקים, מטוסי תובלה ומטוסי קרב/קרב–הפצצה מאפשרים להאריך את טווח החיים המבצעי של פלטפורמות ותיקות ולהשביח את יכולותיהן.
מפעל מבנים תעופתיים – עוסק בייצור מכלולים תעופתיים, בהם מכלולי כנפיים, גופי וזנבות מטוסים בעיקר למטוסי נוסעים גדולים, משמש קבלן ראשי של חברת בת של בואינג לייצור בואינג 787 וקבלן משנה ליצרני מכלולים גדולים. כמו כן ייצור מכלולים וחלקים עבור מסוקים ושלל כלי טיס מגוונים.
מפעל רמת"א
מפעל רמת"א שוכן בבאר שבע והוקם ב־1967 ביוזמת ממשלת ישראל לפיתוח ומתן תעסוקה לתושבי הנגב. מקור שם רמתא: רכיבים ומערכות תעשייה אווירית. בשנת 2019 עבר המפעל מבעלות ישירה של התעשייה האווירית לבעלות חברת הבת אלתא מערכות.
המפעל עוסק בתכנון, ייצור והרכבה של מערכות שונות, בהן:
כלים יבשתיים: רק"ם גלגלי (שריונית), מיגון פלטפורמות באמצעות שריון לכלי רכב, הסבת ציוד מכני הנדסי לשימוש צבאי כולל מיגון, אמצעי פריצה לשדות מוקשים, רובוטיקה קרקעית כולל ציוד מכני הנדסי בשלט רחוק, והשתתפות בייצור טנק המרכבה.
ייצור והרכבה של כלים ימיים: ספינות סיור ותקיפה מהירות, כאשר מוצר הדגל הוא הסופר דבורה סימן 3.
ייצור מקביל של מכלולים תעופתיים מחומרים מרוכבים.
כלי רכב בלתי מאוישים הכוללים ציוד מכני הנדסי ומשאיות עפר אוטונומיות, שאפשר לפקח ולשלוט עליהן מחדר בקרה מרכזי.
הרכבה ותחזוקה של קרונות עבור רכבת ישראל.
אלתא מערכות
אלתא מערכות היא חברה בת בבעלות מלאה של התעשייה האווירית, החברה עוסקת בפיתוח, ייצור ואספקה של מערכות לחימה אלקטרוניות ותקשורת ביטחונית. לחברה שלושה ענפי פעילות עיקריים: ענף מערכות מודיעין חזותי ומכ"ם, ענף מערכות התרעה מוטסות, וענף מערכות מודיעין אותות, לוחמה אווירית ותקשורת. ב־2009 הוקמה חטיבה חדשה בחברה בתחום ביטחון הפנים. בתחילת 2011 הוקמו שני תחומים חדשים תחום מערכות מכ"ם שטח והגנה מרחבית ותחום מערכות מכ"ם רב משימתיות מוטסות. כמו כן נמכרו אחזקות החברה באלישרא. החברה פועלת במעל ל־50 מדינות ברחבי העולם ומעסיקה כ־3,600 עובדים. ב־2011 הסתכמו הכנסותיה בכ־866 מיליון דולר. מקור שם אלתא: אלקטרוניקה תעשייה אווירית.
מפעלי החטיבה:
מפעל משגב – עוסק בפיתוח וייצור מערכות תצפית, מודיעין, הגנה ומיגון בתחום הימי והיבשתי.
מפעל מרום – עוסק בפיתוח וייצור מערכות תצפית מודיעין והגנה בתחום אווירי (כולל מטוסי משימה).
מפעל מערכות מודיעין ול"א – עוסק בפיתוח וייצור מערכות לוחמה האלקטרונית, מודיעין אותות ותקשורת.
מפעל הנדסה ומערכות – מתמחה בפיתוח וייצור טכנולוגיות ליבה, מוצרי בסיס ומכלולים בתחומים. משדרים, אנטנות, מעבדי אותות ומחשבים ומערכות בדיקה.
מפעל תוכנה – עוסק במתן פתרונות תוכנה לשאר מפעלי החטיבה.
מפעל יבשה – עוסק בלוחמה יבשתית אוטונומית ויתבסס על היכולות הקיימות כיום בתעשייה אווירית בנושאי יבשה, רובוטיקה קרקעית ויכולות להגנת המולדת. המפעל הוקם על תשתית מפעל רמת"א.
מפעל סייבר – עוסק בפתרונות להגנה, מודיעין והגנת אמצעי לחימה.
ממוזער|250px|מטוס בואינג 767-300ER אשר הוסב לתדלוק אווירי בתעשייה האווירית, בעת טיסת ניסוי.
ארגוני מטה
ITC (לשעבר ממ"ן – מרכז מערכות נתונים) – אחראי על שרותי מחשוב מנהליים לכלל המפעלים. מתמקד בישום תוכנת SAP ERP והתאמתה לצורכי החברה, לדוגמה הרחבה שבוצעה בתוכנה זו לניהול שיפוץ מנועי מטוסים. נוסד בשנות השישים.
IAI Academy (לשעבר מהו"ת (הדרכה ותעוד)) – מפעיל מערך קורסים והשתלמויות בנושאים רלוונטיים ועוסק בהפקת תיעוד טכני.
מערך תנופ"ה (לשעבר שירותים תעשייתיים) – אחראי על נושאי בינוי ותחזוקת מבנים מוסכים.
מפעלים שנמכרו או נסגרו
מגל מערכות בטחון
חברת מגל מערכות בטחון הוקמה בשנת 1969 כחטיבה בתוך מפעל מבת ביהוד, במטרה למצוא פתרון שיחסום את חדירות המחבלים לאורך נהר הירדן, בתקופת מלחמת ההתשה בבקעת הירדן. החטיבה הפכה לחברה בשנת 1984, כאשר נמכרו 75% ממניות החברה, תמורת 1.5 מיליון דולר (כלומר לפי שווי שוק של 2 מיליון דולר) לחברת מירה מאג, שבבעלות אנשי העסקים נתן קירש ויעקב אבן עזרא. התעשייה האווירית המשיכה להחזיק ב־25% מהחברה עד שנת 2003, כאשר מכרה את יתרה המניות שהחזיקה תמורת 6.4 מיליון דולר.
מפעל מת"א
בשנת 1975 החלה הקמתו של "מפעל התחזוקה האווירית" (מת"א) באזור התעשייה עטרות בצפון ירושלים, ביוזמת ראש עיריית ירושלים טדי קולק ושר הביטחון שמעון פרס, במטרה לפתח מקורות תעסוקה יצרניים בירושלים. בשנת 1977 החלה החברה הכלכלית לירושלים בהקמתם של מבנים ייעודיים למפעל בשדה התעופה עטרות, במפעל עבדו באותה עת כבר 120 עובדים והוא עסק בייצור חלפים ותחזוקת מערכות של כלי טיס. המפעל שהוקם בשדה התעופה עטרות התמחה בשיפוץ מסוקים. בין השאר הוסמך כמרכז תחזוקה של חברת סיקורסקי האמריקנית, ועסק בשיפוץ מסוקי התובלה מדגם יסעור של חיל האוויר ושל צבא תאילנד. בשיאו העסיק המפעל כ־600 עובדים. אחד הלקוחות הגדולים של המפעל במהלך השנים היה חיל האוויר האמריקאי, לאחר שהחברה זכתה במכרז לשיפוץ מסוקיו המוצבים באירופה בתחילת המאה ה־21 החלו לקוחות בין-לאומיים להחרים את המפעל עקב מיקמו מעבר לקו הירוק, כולל חיל האוויר האמריקאי. רוב פעילות המפעל הופסקה בשנת 2006. במפעל פועל מתקן להרצת להבי מסוקים.
חשדות לפלילים
בשנת 1981 הורשע מזכיר ועד עובדי התעשייה האווירית, שמואל קישלס, בקבלת שוחד במסגרת פעילותו מטעם הוועד.
במרץ 2017 נעצרו 13 בכירים בתעשייה אווירית ובמערכת הביטחון בחשד לעבירות שחיתות, מרמה בנסיבות מחמירות, הלבנת הון, גנבה בידי עובד ציבור, מרמה והפרת אמונים. ע"פ הדיווחים, בכירים בחברות שירותים שילמו שוחד לבכירי התעשייה האווירית כדי לזכות במכרזים. הסתעפות של חקירת המשטרה העלתה חשדות לקיום של מנגנון פוליטי בחברה, במסגרתו סחטו בכירים בוועד העובדים את העובדים האחרים על מנת לפקוד אותם למפלגת הליכוד. שר הרווחה והמזכיר לשעבר של ארגון עובדי התעשייה האווירית חיים כץ, נחקר בפרשה זו באזהרה ובנו, יאיר כץ, הוא אחד החשודים בפרשה.
באפריל 2020, הודיעה המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה לארבעה חשודים בפרשת השוחד כי נשקלת העמדתם לדין, בכפוף לשימוע. במרכז הפרשה עומד חבר הוועד, החשוד כי קיבל שוחד מספק מזון של החברה, הציג מצג כוזב ולחץ על עובד שסעד את אשתו החולה להגיע לבחור את יו"ר הוועד.
פרשות השוחד בהודו
בתחילת שנות ה־2000 החלה התעשייה האווירית למכור נשק בהיקפים גדולים להודו. באוקטובר 2006 האשימה לשכת החקירות המרכזית של הודו, בכירים לשעבר בקבלת שוחד בסך כ־435 אלף דולר עבור רכישת מערכות טילי ברק מהתעשייה האווירית, בעסקה שנחתמה בשנת 2000. בתום חקירה נטען כי שר ההגנה לשעבר של הודו, ג'ורג' פרננדס, וראש מפלגת סמאטה, ג'איה ג'אילטליי, חשודים כי קיבלו 435 אלף דולר כדי לקדם את העסקה. גם מפקד חיל הים ההודי לשעבר, אדמירל סושיל קומאר, חשוד במעורבות באי סדרים סביב העסקה, שהיקפה נאמד ב־150–200 מיליון דולר. במרץ 2009, דווח כי עסקה נוספת, בשווי מוערך של כ־1.5 מיליארד דולר, לאספקת כ־2,000 טילים מדגם ברק–8 לצבא היבשה של הודו, נופחה על מנת לאפשר תשלומים של עמלות, שאינן חוקיות במדינה. העיתון DNA, היוצא לאור בניו דלהי, טען כי בידיו מידע ש־6% מהסכום, שהם כמאה מיליון דולר, מוגדרים "הוצאות עסקיות", שהם בעצם כיסוי לתשלום עמלות או אף שוחד לפקידים בכירים בממשלת הודו, שהיו בסוד העסקה ואישרו אותה. באפריל 2009 הודיעה ממשלת הודו כי לא תבצע עסקאות עם התעשייה האווירית במשך חמש שנים, אם יתברר שהייתה מעורבת בנתינת שוחד. בפברואר 2017 הודיעה לשכת החקירות על סגירת החקירה נגד פרננדס וקומאר.
חשד לשוחד בפולין
בפברואר 2010, פורסם שהתעשייה האווירית מכרה שמונה מל"טים ב־33 מיליון דולר לפולין. בקיץ 2013, פורסם בעיתונות הפולנית שעבור העסקה שולם שוחד לגנרל פולני. בפברואר 2014 שלל מנכ"ל משרד הביטחון את רישיונות היצוא של התעשייה האווירית ואלביט לפולין על רקע החדש לשוחד.
יובל לתעשייה האווירית בבול דואר ישראלי
במלאת 50 שנה לתעשייה האווירית הונצח האירוע בבול מזכרת מיוחד. ב-27 באפריל 2003, הנפיק השירות הבולאי בדואר ישראל בול זה שעליו דגם של מטוס על רקע מעגלים מודפסים. האמנים גד אלמליח ואהרן שבו עיצבו ביחד את הבול. דואר ישראל מכר 750,000 בולים מבול זה במשך כ-3 שנים ורבע עד להפסקת מכירתו.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
"התעשייה האווירית לישראל IAI", הערוץ הרשמי של החברה ביוטיוב
ג'ורג'ו רקה, פיתוח ימי בתעשייה האווירית, 'בין גלים' 161, מרץ 1984, עמ' 34
אריק גזית, התעשייה האווירית – תוכנית החלל הישראלית, "בין גלים", דצמבר 2009, עמ' 20
יוסף וייס, התעשייה האווירית באוויר בחלל ביבשה ובים, "בין גלים", ספטמבר 2013, עמ' 68
דו"חות קיימות של החברה, דו"ח קיימות 2015, דו"ח קיימות 2016
דוד בר-יוסף, להגן על המים-הכלכליים – כלי טיס בלתי מאוישים, " בין גלים", ספטמבר 2015, עמ' 59
האיש שחלם לגבהים, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 12 בפברואר 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חברות ממשלתיות בישראל
קטגוריה:יצרני מטוסים
קטגוריה:תעשיית נשק בישראל
קטגוריה:ישראל: צבא וביטחון
קטגוריה:ישראל: תעשייה
קטגוריה:חברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב | 2024-09-30T14:13:47 |
מלחמת רוסיה יפן | הפניה מלחמת רוסיה–יפן | 2020-04-06T16:16:26 |
היטלריוגנד | REDIRECT הנוער ההיטלראי | 2004-12-20T21:33:07 |
התעשייה האווירית | REDIRECT התעשייה האווירית לישראל | 2013-03-24T22:06:35 |
אלבר כהן | אַלבֶּר כהן (Albert Cohen; 16 באוגוסט 1895 – 7 באוקטובר 1981) היה סופר שווייצרי יהודי יליד יוון, שחי בז'נבה וכתב בצרפתית. נחשב לאחד מהסופרים היהודים הבולטים בספרות האירופית במאה ה-20. כהן תיאר בספריו, בעזרת גיבוריו הרומנטיים, את התהום הפעורה בין היהדות ובין התרבות המערבית הנוצרית.
קורות חייו
אברהם אלבר כהן נולד באי היווני קורפו בשנת 1895, כבנם היחיד של מרקו כהן (Coen), בן למשפחה של יהודים רומניוטים שמקורם ביאנינה ושל לואיז יהודית לבית פרו, בת לנוטריון המלכותי באי, צאצא לעדת היהודים האפוליים שחיו בקורפו מזה מאות שנים. הסב מצד האב, אברהם כהן, היה בעל בית חרושת לסבון וכיהן כראש קהילת יהודי קורפו. בבית המשפחה דיברו ניב איטלקי ונציאני אופייני ליהודי קורפו וצרפתית. בשנת 1900, אחרי הפרעות נגד היהודים בשנת 1891 והידרדרות יחס היוונים כלפי האוכלוסייה היהודית באי היגרה המשפחה, כולל הסב, למרסיי שבצרפת.
כהן למד בבית ספר קתולי, של הנזירות הכרמליתיות, אחר כך בתיכון ע"ש אדולף טייר במרסיי. אחר כך למד משפטים בז'נבה שבשווייץ וקיבל ב-1919 אזרחות שווייצרית. באותה שנה נשא את אליזבט ברוכר לאשה. בשנת 1921 נולדה בתם, מרים, וכהן פרסם ספר שירה בשם "מילים יהודיות".
בעידודו של חיים ויצמן הוא ערך במשך תקופה קצרה את כתב העת Revue juive (כתב עת היהודי), שבו כתבו גם אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד. בשנים שלאחר מכן הוא עסק בכתיבה ובמקביל היה נציגו של חיים ויצמן בפריז. ב-1924 נפטרה אשתו מסרטן. בין 1926 ל-1931 עבד בז'נבה.
ב-1930 פרסם את הרומן הראשון שלו: "סולל". ב-1931 התחתן פעם שנייה עם מאריאן גוס שממנה התגרש אחר כך. ב-1933 חיבר את המחזה "יחזקאל" שהוצג בקומדי פרנסז. ב-1938 פרסם את "אוכלמסמרים". על פי בקשת חיים ויצמן הקים "ועד לגיון יהודי" שניסה להקים "לגיון יהודי" בצרפת, שיאחד את כל היהודים הזרים על משקל "הלגיון הצ'כי" שפעל במלחמת העולם הראשונה. שלטונות צרפת, שחששו מגיס חמישי, סירבו להקים את הלגיון והסכימו לשלב מקצת מהמתנדבים היהודים שהייתה להם אזרחות זרה באחד מגדודי המתנדבים הזרים.
בימי מלחמת העולם השנייה, נמלט כהן לאנגליה בשנת 1940 ועבד בשנים הבאות באנגליה כיועץ המשפטי של הוועדה הבין-ממשלתית לטיפול בפליטים וכנציג הסוכנות היהודית אצל ממשלות גולות. באנגליה נפגש עם שארל דה גול, וניהל עמו מגעים כנציג הסוכנות היהודית. פגישה זו היוותה בסיס לשיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית ואנשי צרפת החופשית ששיאו היה בימי המערכה בסוריה ובלבנון בשנת 1941, כאשר שיתפו לוחמי היישוב פעולה עם לוחמי צרפת החופשית בלחימה נגד אנשי צרפת של וישי בסוריה ובלבנון.ב-1943, הוא הכיר את מי שתהיה אשתו השלישית, בלה ברקוביץ'.
אחרי מלחמת העולם השנייה חזר כהן לז'נבה ועבד תחילה בארגונים שטיפלו בפליטים ואחרי כן בארגון העבודה הבינלאומי מטעם האו"ם. ב-1954 הוציא את "הספר אשר לאמי". ב-1968 פרש מעיסוקיו האחרים לטובת הכתיבה ובאותה שנה התפרסם ספרו המפורסם ביותר – "הנאוה לאדון". הספר זכה בפרס מטעם האקדמיה הצרפתית והפך את כהן למועמד לקבלת פרס נובל לספרות. ב-1969 יצא לאור ספרו "בני החיל" וב-1972 "הו, אחי בני התמותה".
ב-1979 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
נפטר ב-1981 כתוצאה מדלקת ריאות. נקבר בבית העלמין היהודי של ז'נבה בוורייה תחת השם אלברט כהן.
יצירתו
ממוזער|אלבר כהן ב-1909 כתלמיד בתיכון טייר במרסיי
אלבר כהן השתמש ברומאנים שלו בדמויות קבועות כגיבורים. דמותו של סוֹלָל, בן הרב הכריזמטי והיפה אשר עולה כמטאור בעולם הדיפלומטיה האירופאי, מופיעה כמעט בכל ספריו. גם חמשת "בני הַחַיִל", חבורה של קרובי משפחה של סולל, הנודדים באירופה הזרה בעקבות יקירם הנערץ, מופיעים בחלק גדול מספריו. החמישה הם:
אוכלמסמרים – בדאי מדופלם והדמות הססגונית ביותר בחבורה.
שאלתיאל – דודו הקשיש של סולל. המנומס וההדור שבחבורה.
מתתיהו – הקמצן והעשיר.
מיכאל – מפתה הנשים הגברתן.
שלמה – התמים ואוהב החיים.
ספריו "הספר אשר לאמי" ו"הו, אחי בני התמותה" אינם רומאנים, כי אם אסופות של קטעים קצרים העוסקים כולם בנושא אחד. הראשון עוסק בחשבון נפש עם עצמו על יחסו המתנכר לאמו, אם שייצגה את קידוש הבית והמשפחה ואת הגאווה במסורת האבות ובערכי היהדות, מול בנה השאפתן אשר מתגייס למען ענייני העולם הגדול. בשני הוא מסכם את חייו כיהודי ובוחן את שורשי השנאה שממנה סבל כל חייו. ישנם הטוענים כי גם הרומאנים שלו הם בעצם אסופות של קטעים החוזרים על עצמם ואשר נועדו לשרת את הגותו וכי למעשה, אלבר כהן הוא פילוסוף המחפש את הגאולה מהברוטאליות האנושית אשר מקדשת עוצמה וכח.
הביקורת
ממוזער|קברו של אלבר כהן בבית העלמין היהודי בז'נבה
כתיבתו של כהן היא צינית ומלאת הומור, תוך שימוש בהקצנה ובהבלטת האבסורד.
כהן תיאר בספריו את מפגש התרבויות בין נציגיה התמימים והנלעגים של יהדות הים התיכון ובין אירופה הקרה והרצינית. גיבוריו אשר נוטשים את מולדתם הים תיכונית, בחיפוש אחר התהילה, חשים, בסופו של דבר, כגולים אשר נותקו משורשיהם. חסידיו של כהן רואים ביצירותיו עמדה ברורה ביחס לשני הצדדים המתוארים. למרות נלעגותם, זוכים גיבוריו היהודים הים־תיכוניים לאהבה ואהדה, בעוד שהתרבות המערבית מקבלת יחס קר ומזלזל. על פי הניסיון שצבר במוסדות הבינלאומיים, בהם עבד רוב שנות חייו, הוא מתאר את המתרחש בהם כסמל ההבל, הצביעות והמלאכותיות לעומת ההווי של יהודי המזרח שהוא אולי מגוחך, אך טבעי, כנה וחם.
בצד החסידים שצמחו לכהן מתוך ציבור הקוראים (במיוחד בצרפת), קמו לו גם לא מעט מתנגדים ומבקרים. בין היתר נטען כלפיו כי הוא מקרה קלאסי של אנטישמיות עצמית. כהן מואשם כי היה מושפע מהסטריאוטיפ האנטישמי על יהודים, וכך גיבוריו היהודים מנציחים את הדימויים האנטישמיים הקלאסיים. גיבורו – סולל - שואף תמיד להגיע לפסגה ועושה זאת תוך כדי צעדים ציניים ואופורטוניסטים ותוך פיתוי וכיבוש נשים נוצריות נשואות. ובנוסף, בין חמשת "בני החייל" מופיעים הטיפוס העשיר והקמצן ועולה על כולם "אוכלמסמרים" שהוא רמאי, זללן, בדאי ורודף בצע.
כמו כן, הואשם כהן כי ספריו לוקים בשנאת נשים. כמעט תמיד הדמויות הנשיות בספריו הן של נשים השבויות לחלוטין באהבתן לגיבורים ואינן מסוגלות לשיקול דעת כלשהו. או לחלופין, של נשים השולטות בבעליהן הכנועים שליטה ללא מצרים. הוקלטו בראיונות איתו בתוכניות טלוויזיה גם הערות פוגעניות כלפי נשים מפורסמות כמו מרגריט יורסנאר ומרי קירי.
גבוריו ויצירותיו במדיה אמנותית אחרת
קולנוע
1988 - הספר "אוכלמסמרים" (Mangeclous) זכה לעיבוד קולנועי בסרטו דובר הצרפתית של הבמאי משה מזרחי.
2013 - הספר "הנאוה לאדון" (Belle du seigneur) עובד לקולנוע בשם זהה על ידי הבמאי גלניו בונדר בכיכובם של ג'ונתן ריס מאיירס ונטליה וודיאנובה.
ספרות
שמו של סולל ארונוביץ', גבור של הסופר השווייצרי פלוריאן אגלן (Eglin) הושפע מדמותו של סולל מהרומן של כהן.
2015 הספר "Ma mère et moi (אמי ואני) מאת ברהים מטיבה, לוקח השראה מ"הספר אשר לאמי" של כהן
קומיקס
בקומיקס לילדים הצרפתי Aladin et le crime de la bibliothèque (אלאדין והרצח בספרייה) מאת מריה וז'וזף, הספר "אוכלמסמרים" משמש כמפתח לחידה שיש לפתור.
2016 - הצייר "לוז" פרסם עיבוד לקומיקס לפי "הו, אחי בני תמותה" בהוצאת פוטורופולויס. העיבוד כולל קטעי ציור רבים וקטעים כתובים מספרו של אלבר כהן.
תיאטרון
פטריק טימסיט ביים מחזה בשם Livre de ma mère המבוסס על "ספר אשר לאמי"
ספריו
פורסמו בחייו:
1921 - Paroles juives (מלים יהודיות), פואמות, הוצאת קונדיג
1930 - Solal (סולל) רומן, הוצאת גלימאר
1938 - Mangeclous (אוכלמסמרים), רומן, גלימאר
1954 - Le Livre de ma mère (הספר אשר לאמי), סיפור אוטוביוגרפי, גלימאר
1956 - Ézéchiel (יחזקאל), מחזה (גרסה ראשונה מ-1930), גלימאר
1968 - Belle du Seigneur (הנאוה לאדון), גלימאר, רומן - פרס האקדמיה הצרפתית לרומן
1969 - Les Valeureux (בני החיל), רומן, גלימאר
1972 - Ô vous, frères humains (הו, אחי בני התמות), סיפור אוטוביוגרפי, גלימאר
1979 - Carnets (פנקסים), סיפור אוטוביוגרפיה, גלימאר
פורסמו אחרי המוות:
2002 - Écrits d'Angleterre (כתבים מאנגליה) נכתבו באנגליה בשנים 1949-1940, מבוא מאת דניאל ז'קובי, הוצאהת Les Belles Lettres,
2003 - Mort de Charlot (מותו של שארלו) - טקסטים שנכבתו בשנות ה-1920, מבוא מאת דניאל ז'קובי, הוצאת Les Belles Lettres
2004 - Salut à la Russie (ברכת שלום לרוסיה) - נכתב ב-1942 בכתב העת הצרפתי בלונדון "La France libre", מבוא מאת דניאל ז'קובי, הוצאת Le Préau des collines,
2009 - Le Roi mystère (המלך מסתורין) - ראיונות מ-1976 עם הסופר על ידי פרנסואז אסטב וז'אן קוטורייה בערוץ הצרפתי France Culture,הוצאת Le Préau des collines
בתרגום לעברית
סולל (1930), תרגם אביטל ענבר, עם עובד, 1978.
אוכלמסמרים (1938), תרגם אביטל ענבר, ספרית פועלים, 1983.
הספר אשר לאמי (1954), תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1981.
הנאוה לאדון (1968), תרגמה אליה גילדין, זמורה ביתן, 1987.
בני החיל (1969), תרגם אביטל ענבר, זמורה ביתן, 1983.
הו, אחי בני התמותה (1972), תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1986.
לקריאה נוספת
2004 Jack I.Abecassis -Albert Cohen: Dissonant Voices, Johns Hopkins University Press
קישורים חיצוניים
Atelier Albert Cohen ("האטליה של אלבר כהן")
ביוגרפיה כרונולוגית של אלבר כהן
דן לחמן, הנאווה לאדון / אלבר כהן
לוראן כהן, היצירה הקלאסית האחרונה של הספרות הצרפתית, על "הנאווה לאדון", מגזין ארץ אחרת
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים צרפתים
קטגוריה:סופרים יהודים צרפתים
קטגוריה:סופרים שווייצרים כותבי צרפתית
קטגוריה:יהודים יוונים
קטגוריה:סופרים יהודים שווייצרים
קטגוריה:האומות המאוחדות: אישים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:שווייצרים שנולדו ב-1895
קטגוריה:נפטרים ב-1981 | 2024-08-01T05:13:28 |
סטטוסקופ | REDIRECT מסכת (מכשיר רפואי) | 2005-06-25T00:08:49 |
עוזניה שחורה | הפניה עוזנייה שחורה | 2023-01-13T13:05:01 |
עוזנית הנגב | הפניה עוזניית הנגב | 2023-01-13T13:05:11 |
מחוזות פדרליים של רוסיה | רוסיה מחולקת לשמונה מחוזות פדרליים (רוסית: федера́льный о́круг), כאשר מבחינה גאוגרפית חמישה מחוזות פדרליים נמצאים באירופה ושלושה באסיה.
המחוזות
698x698px|מרכז № שם מחוז שטח(בק"מ רבוע) מספר סובייקטים מרכז אדמיניסטרטיבי צמיחה תמ"ג במיליארדי רובלים.(2014) 1 המחוז הפדרלי המרכזי 650205 18 מוסקבה 2 המחוז הפדרלי הצפון-מערבי 1686972 11 סנקט פטרבורג 5915 3 המחוז הפדרלי הדרומי 447821 8 רוסטוב על הדון 3920 4 המחוז הפדרלי של צפון קווקז 170439 7 פיאטיגורסק 1587 5 המחוז הפדרלי של הוולגה 1036975 14 ניז'ני נובגורוד 9171 6 המחוז הפדרלי של אורל 181849 6 יקטרינבורג 8002 7 המחוז הפדרלי הסיבירי 5144953 12 נובוסיבירסק 6107 8 המחוז הפדרלי של המזרח הרחוק 6169329 9 חברובסק 3223
בעבר נכלל גם המחוז הפדרלי של קרים (2014–2016)
הקמה
החלוקה למחוזות הפדרליים התבצעה במאי 2000 בהוראתו של הנשיא ולדימיר פוטין, וזאת כחלק מתוכנית רחבה יותר שנועדה לחזק את השליטה הפדרלית ולהקטין את כוחו של השלטון המקומי.
ב-19 בינואר 2010 הוקם המחוז הפדרלי של צפון קווקז תוך הקטנת שטח של המחוז הפדרלי הדרומי.
ב-21 במרץ 2014 הוקם בצו הנשיאותי של הנשיא פוטין המחוז הפדרלי של קרים. ב-28 ביולי 2016 שטח המחוז הפדרלי הדרומי הורחב, כשהמחוז הפדרלי של קרים בוטל ומוזג לתוכו.
סמכות
המחוזות הפדרליים הם רמה של שלטון מקומי שנוצרה לנוחיות השלטון הפדרלי. מחוזות אלה לא מהווים מרכיב בפדרציה הרוסית. המרכיבים של הפדרציה הרוסית הם הסובייקטים הפדרליים בלבד.
כל מחוז פדרלי מכיל מספר "נתינים פדרליים" (רפובליקות, קראיים, אובלסטים ואוקרוגים). בראשו עומד שליח פדרלי הממונה על ידי הנשיא ומכונה "הנציג הנשיאותי במחוז הפדרלי". תפקידו לתאם ולפקח על פעולותיהן של הסוכנויות הפדרליות ומשרדי הממשלה בשטחי המחוז, אם כי בפועל סמכויותיו נרחבות הרבה יותר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2022-06-20T05:55:31 |
H.264/MPEG-4 AVC | H.264 הוא תקן לדחיסת וידאו. התקן מספק וידאו באיכות טובה ובקצב נתונים נמוך משמעותית (מחצית או פחות) ממה שדרשו תקנים קודמים לו. התקן הוגדר באופן פשוט מספיק כך שיישומו יהיה כלכלי מחד, ובעל גמישות שמאפשרת שימוש במגוון יישומים רחב. גמישותו של התקן מאפשרת לשדר וידאו בקצבי נתונים גבוהים או נמוכים, או איכות וידאו גבוהה או נמוכה, וגם יכולת לפעול תוך העברה דרך מגוון רחב של רשתות ומערכות. מגוון היישומים של התקן כולל בין השאר שידור וידאו דיגיטלי, אחסון DVD, תעבורת וידאו ברשתות RTP/IP ורשתות טלפוניית מולטימדיה של ITU-T.
בתחילת 2013 הוכרז על תקן הדור הבא בשם H.265, אשר יוכל לקודד וידאו לקובץ קטן פי שניים מאשר התקן הקיים.
גיבוש התקן
שמאל|ממוזער|250px|סוגים שונים של מסגרות ב-H.264
התקן נכתב כמיזם משותף המכונה "צוות וידאו משותף" (JVT) שהקימה "קבוצת המומחים לקידוד וידאו" (VCEG) של ארגון התקינה ITU-T בשיתוף עם "קבוצת המומחים לתמונות נעות" (MPEG) של ארגון התקינה הבינלאומי (ISO). לעיתים מתייחסים אל התקן כאל "the JVT codec". טיוטת הגרסה הראשונה שלו הושלמה במאי 2003.
מאז השלמת התקן המקורי במאי 2003 השלים ה־JVT סבב של תיקון טעויות ופיתח אוסף של כלים משלימים לתקן , המספקים פונקציונליות נוספת. סבבים נוספים של השלמות ותיקונים התבצעו עד שנת ב-2009 (גרסה מספר 13 של התקן).
במקור, התקן זהה לחלק 10 של התקן MPEG-4 של ISO, וידוע גם בשם "קידוד וידאו מתקדם" - AVC. השם H.264 מתייחס לשלל תקני הווידאו של ITU-T המסומנים H.26x, בעוד שהשם AVC מתייחס לשורשיו של התקן ב־ISO/IEC MPEG. באופן רגיל יקרא התקן H.264/AVC או AVC/H.264 כדי להדגיש את מורשתו המשותפת, אך לעיתים נדירות יקרא התקן H.26L בהתייחס להיסטוריה שלו ב־ITU-T. ריבוי שמות זה אינו ללא תקדים, ולדוגמה בעבר זכה לכך התקן MPEG-2 (נקרא גם ITU-T H.262), שהיה אף הוא תוצאה של מאמץ משותף בין שני גופי תקינה אלו.
מאפייני התקן
H.264/AVC מאופיין על ידי מספר תכונות חדשות המאפשרות לו לדחוס וידאו ביעילות אלגוריתמית רבה יותר מאשר מקודדים אחרים, ולספק גמישות נוספת ליישומים למגוון רחב של סביבות רשת. ניתן לומר ש-H.264 הוא צאצא ישיר של H.263 ושל MPEG-4. התבוננות מעמיקה בתכונות של H.263+ ו־H.263++ מראה כי פרוטוקול דחיסה זה דומה יותר ל־H.263 מאשר ל־MPEG-4.
תכונות חדשות שהוספו ל־H.264 אינן בהכרח יעילות ביחס לעוצמת החישוב הנדרשת. להלן מספר דוגמאות לתכונות אלו:
ביצוע "פיצוי תנועה רב תמונתי" (Multi picture motion compensation) תוך שימוש בתמונות שקודדו קודם כהתייחסות, בצורה גמישה יותר מתקנים קודמים – בכך מאפשר התקן שימוש בעד 32 תמונות התייחסות (תקנים קודמים אשרו שימוש בתמונת התייחסות אחת, או אם נעשה שימוש ב־ B pictures – שתיים). תכונה זו מאפשרת בדרך כלל שיפור צנוע בקצב הנתונים ובאיכות התמונה, אך ישנם מספר תרחישים, למשל הבהוב חוזר ומהיר של תמונה, תנועות מצלמה הלוך-ושוב או אזורי רקע חשופים - בהם מתאפשר שיפור משמעותי בקצב הנתונים.
ביצוע "פיצוי תנועה על סמך בלוק בגודל משתנה" (Variable block-size motion compensation) עם בלוקים בגדלים 16x16 ועד 4x4 המאפשר חלוקה מדויקת של אזורים נעים. חלוקה רבה מדי לתת-בלוקים עלולה להוביל לשליחת מידע מיותר, שכן המקודד נדרש לציין מספר גדול יותר של בלוקים ולכן מתמקדים מקודדי H.264 בבעיית הבחירה של החלוקה האופטימלית של בלוק 16X16.
רמת הדיוק של פיצוי תנועה עד לרבע פיקסל המאפשרת תיאור מדויק של העתקת אזורים נעים.
חיזוי ממושקל (Weighted prediction) מאפשר למקודד לציין שימוש בסילום (Scaling) וקיזוז (Offset) בעת ביצוע פיצוי תנועה ובכך לספק שיפור משמעותי בביצועים במקרים מסוימים כגון מעברי Fade out ו-Fade in או התפוגגות תמונה אחת לתוך תמונה אחרת (Dissolve). המקרים המוזכרים להלן הם אפקטים טלוויזיוניים הנפוצים בשימוש.
מסנן חיבור מחדש של בלוקים (De-Blocking) שמסייע במניעת "צלצולים" ושאר הפרעות הנוצרות משימוש בבלוקים (Blocking) כשמשתמשים בדחיסת תמונה מבוססת DCT.
"טרנספורמציית בלוקים" (4x4 Block Transform) של מספרים שלמים (דומה לזו שקיימת ב־DCT). ב־Fidelity Range Extensions המקודד יכול לבחור בין בלוקים של 4x4 ו 8x8 בטרנספורמציה.
טרנספורמציית הדמר (Hadamard) המשנית מבוצעת על מקדמי ה־DC של הטרנספורמציה הראשית המרחבית (עבור מקדמי DC של צבע ובמקרה אחד גם של בהירות נראית – luma). כך משיגים דחיסה מוגברת במשטחים חלקים.
חיזוי מרחבי לשולי הבלוקים לצורך קידוד "ביניים" (עדיף על פני חיזוי בעזרת DC בלבד שבשימוש ב־MPEG-2 וגם על פני חיזוי לפי מקדמי הטרנספורמציה כפי שתקן H.263+ וחלק 2 של MPEG-4 ממליצים).
"קידוד בינארי חשבוני סתגלני ותלוי הקשר" (Context-adaptive binary arithmetic coding CABAC) שהוא טכניקה מתוחכמת לדחוס אלמנטים של תחביר בזרימת וידאו ללא אובדן מידע.
"קידוד אורך משתנה סתגלני ותלוי הקשר" (Context-adaptive variable-length coding CAVLC) שהוא אלטרנטיבה פשוטה יותר ל־CABAC לקידוד מקדמי טרנספורמציית מנות. על אף פשטותה ביחס ל־CABAC, CAVLC משוכללת יותר ויעילה יותר משיטות אחרות לקידוד מקדים בתקנים קודמים.
טכניקה פשוטה, נפוצה ומובנית מאוד לקידוד אורך משתנה לאלמנטים הרבים של תחביר שאינם מקודדים על ידי CABAC ו־CAVLC נקראת קוד "גולומב אקספוננציאלי".
תכונות כגון אוסף פרמטרים של רצף (SPS) ואוסף פרמטרים של תמונה (PPS) המספקים עמידות וגמישות נוספות בהשוואה לתקנים קודמים.
"פרוסות החלפה" (הנקראות פרוסות SP ו־SI) הן מאפיין המאפשר למקודד להפנות את המפענח "לקפוץ" לזרימת וידאו במהלכה. יש צורך בתכונה זו לשם התמודדות עם שינויים בקצב זרימת הביטים ופעולות "trick mode". כאשר מקודד קופץ לאמצע הסרט תוך שימוש בתכונת ה־SP/SI ניתן לקבל תמונה זהה בצד המפענח אפילו מתמונה שונה או בלי תמונה כלל כהתייחסות ללפני ההחלפה.
סידור גמיש של מאקרו בלוקים (FMP – ידוע גם כקבוצת פרוסות) וסידור שרירותי של פרוסות (ASO) הם טכניקות לשחזור הסידור של ייצוגיי האזורים הבסיסיים בתמונה (הנקראים מאקרו בלוקים). על אף שתכונה זו משמשת להגברת העמידות של השידור לטעויות או אובדן מידע, ניתן להשתמש ב־FMO ו־ASO למטרות אחרות.
שימוש בתכונה זו מאפשר יישום של הגנת שגיאות לא שווה (UEP) וסוגים אחרים של עמידות בפני טעויות אובדן מידע.
פרוסות יתירות (RS) היא תכונה של עמידות בפני טעויות ואובדן מידע המאפשר למקודד לשלוח מידע נוסף על אזור בתמונה (בדרך כלל באיכות נמוכה יותר). במידע זה ייעשה שימוש אם המידע הראשי אבד/הושחת.
תהליך פשוט ואוטומטי המונע את אמולציה בטעות של "קודי התחלה" (רצפי ביטים מיוחדים במידע המקודד המאפשרים גישה אקראית לתוך רצף הביטים וגם סנכרון ביטים במערכות שהדבר דרוש להן ויכולות לאבד אותו).
לתוך זרם הביטים ניתן להוסיף מידע מסוג מידע מוגבר ומוסף (SEI) ומידע על שימושיות הווידאו (VUI) ובכך להגביר את השימוש בווידאו למגוון מטרות.
תמונת עזר בה ניתן להשתמש למטרות כמו הרכבת "תערובת אלפא" (Alpha Blend Compositing).
מספור מסגרות, מאפיין המאפשר את היווצרותם של תת-רצפים ובכך מאפשר סקלביליות לפי זמן על ידי הכללה אפשרית של תמונה בין שתי תמונות. בנוסף אנו יכולים לגלות כך אובדן תמונה (שיכול לקראת עקב אובדן מנות ברשת למשל).
ספירת סדר התמונות, מאפשר שמירה על סידור תמונות והערכים הנדגמים במפענח. כך מתאפשר למידע תזמון להינשא ולערוך אותו בנפרד על ידי המערכת, מבלי להשפיע על תוכן התמונה המפוענחת.
טכניקות אלו יחד עם אחרות עוזרות לתקן H.264 להיות בעל ביצועים טובים משמעותית מתקנים קודמים, תחת מגוון רחב של נסיבות ובמגוון רחב של סביבות יישומים. H.264 בעל ביצועים טובים בהרבה מאלו של MPEG-2 כאשר באופן אופייני הוא ישיג ביצועים זהים במחצית קצב הנתונים ואף פחות.
"צוות הווידאו המשותף" (JVT) השלים תוספות לתקן המקורי הידועות בשם FRExt. תוספות אלו תומכות בקידוד ודאי נאמן יותר למקור באמצעות תמיכה בדיוק דגימה גדול יותר (כולל קידוד של 10 סיביות ושל 12 סיביות) ומידע צבע בהפרדה גבוהה יותר (כולל מבני דגימה הידועים כ־YUV 4:2:2 ו־YUV 4:4:4).
מספר תכונות נוספות של תוספות אלו לתקן הן: מעבר סתגלני טרנספורמציות מספריות בין 4x4 ו 8x8, מטריצות משקלים למנות מבוססות תפיסה וייחודיות למקודד, קידוד בין תמונתי יעיל ללא אובדן מידע, תמיכה במרחבי צבע נוספים, וטרנספורמציית צבע שאריתי). העבודה על התוספות לתקן הושלמה בספטמבר 2004.
H.264/AVC נמצא בשימוש רחב בוועידות וידאו כפי שניתן לפגוש במוצריהן של שתי חברות בולטות בענף (Polycom ו־Tandberg). התקן גם אומץ על ידי שני פורמטים הראשים ל־DVD המתחרים ביניהם (HD-DVD ו־Blu-ray). ארגון האירופאי לשידור וידאו דיגיטלי אישר לאחרונה את השימוש ב־H.264/AVC לשידורי טלוויזיה באירופה. מספר גופי שידור ביפן וקוריאה אישרו את תמיכתם בתקן הקידוד, והוא נמצא בבחינה לשידורים נוספים. למשל הוא נמצא בבחינה של גוף התקינה של הוועדה לשידורי טלוויזיה מתקדמים בארצות הברית. בעולם האלחוטי אומץ התקן כחלק מגרסה 6 של "פרויקט השותפות לדור השלישי" (3GPP).
נכון ל-2005 מייצרות ארבע חברות שבבים המסוגלים לקודד H.264/AVC וידאו: BroadCom, Conexant, Sigma Designs ו-ST - Micro. שבבים אלו יאפשרו פריסה רחבה של התקנים זולים המסוגלים לנגן H.264/AVC וידאו ברזולוציה של טלוויזיה סטנדרטית ושל טלוויזיה ברזולוציה גבוהה.
כמו תקני ISO/IEC MPEG אחרים, גם ל־H.264/AVC יישום לדוגמה שאותו ניתן להוריד חינם מאתר ISO. מטרתו העיקרית היא לתת דוגמה ליכולותיו של H.264/AVC ולא לשמש כיישום שלו.
כמו בתקן MPEG-2 וחלק 2 של תקן MPEG-4, ספקי מוצרים של H.264/AVC נדרשים לשלם תמלוגים עבור שימוש ברכיבים שמשתמשים בפטנטים שהוצאו על התקן. המקור העיקרי לרישיונות לפטנטים הרלוונטיים לתקן זה הוא ארגון פרטי הידוע כ- MPEG-LA, LLC. ארגון זה אינו קשור ישירות לארגון התקינה MPEG, אך הוא מטפל מנהלית במאגר הרישיונות של תקן MPEG-2 וחלק 2 של תקן MPEG-4.
יישומים
פורמט HD-DVD תוכנן על ידי פורום ה־DVD, וכולל בתוכו את H.264/AVC כמאפיין חובה של נגני ה־DVD התואמים לפורמט זה. גם פורמט Blu-Ray Disc תוכנן בצורה דומה על ידי איגוד Blu-Ray Disc. מוצרים התואמים לפורמטים אלה הגיעו לשוק לראשונה ב-2005.
DVB, גוף התקינה האירופי לשידורי וידאו דיגיטליים, אישר בסוף 2004 את השימוש ב־H.264/AVC עבור שידורי טלוויזיה באירופה.
ATSC, גוף התקינה של הוועדה לטלוויזיה מתקדמת בארצות הברית, שוקל את השימוש בתקן H.264/AVC לשידורי טלוויזיה בארצות הברית.
בקוריאה, השירות לשידורי מולטימדיה דיגיטלית (DMB) ישתמש ב־H.264/AVC.
שדרנים גדולים ביפן הכריזו על תמיכה ב־H.264/AVC לחלק הנייד של שרותי שידור קרקעיים.
פרויקט שותפות הדור השלישי (3GPP) אישר את הכללתו של H.264/AVC כמאפיין אופציונלי של גרסה 6 של ספציפיקציות טלפונית המולטימדיה הניידת שלו.
מועצת התקן לדימות תנועה (MISB) של משרד ההגנה של ארצות הברית (DoD) אימצה את H.264/AVC לערוצים המסוגלים להעביר Bit Rate נמוך (למשל פחות מ־1Mbits/sec) ושוקלת את אימוצו של התקן לשימושים אחרים.
כוח המשימה להנדסת האינטרנט (IETF) נמצא בשלבים אחרונים של העבודה על הגדרת פורמט "אריזת מטען במנות" לנשיאת וידאו H.264/AVC תוך שימוש בפרוטוקול RTP.
מדור התקנים של ITU-T אימץ את H.264/AVC למפרט של קבוצת מערכות טלפוניית המולטימדיה שלו – H.32x. כמעט כל מוצרי ועידות הווידאו החדשים כוללים תמיכה ב־H.264/AVC, הבולטים מביניהם - Polycom ו-Tandberg.
"קבוצת המומחים לקידוד וידאו" (MPEG) כללה תמיכה מלאה ב־H.264/AVC בתקן המערכות שלה (כלומר MPEG-2 ו־MPEG-4) וגם במפרט לפורמט קובצי המדיה בתצורת ISO שלה.
חברת "אפל" עובדת על שילוב H.264 לתוך "טייגר", מערכת ההפעלה של מחשבי מקינטוש (Mac OS X 10.4). אפל שילבה את H.264/AVC ישירות לתוך "QuickTime", נגן המולטימדיה שלה. גם נגן האייפוד של אפל, בגרסה תומכת הווידאו שלו, מנגן וידאו בפורמט H.264, עם סיומת MP4.
PSP, קונסולת המשחקים הניידת של סוני, כוללת מפענח חומרה לקובצי וידאו בפורמט H.264.
חברת התוכנה Ahead שילבה מקודד H.264 לתוך תוכנת הצריבה המפורסמת שלה, Nero.
ספריית x264
x264 היא ספריית תוכנה חופשית עבור קידוד זרמי וידאו לפורמט H.264/MPEG-4 AVC, המופצת תחת התנאים של הרישיון הציבורי הכללי של גנו. הספרייה נכתבה כחלק ממיזם Videolan שבו נכתב גם נגן המדיה VLC, הנחשב לאחד המימושים הטובים ביותר של x264. בתחילת השימוש בתקן H.264 לא היה ניתן לכתוב תוכנה הממירה וידאו לתקן זה ללא תשלום גבוה לארגון התקינה עבור רישיון שימוש בתקן. כיום, לאחר פיתוח הספרייה היא זמינה לשימוש חופשי ובנוסף ל VLC משתמשים בה מגוון רחב של כלים ויישומים חופשיים לקידוד, המרת ופענוח וידאו, כגון FFmpeg ו-HandBrake.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תקנים בתחום המחשוב
קטגוריה:וידאו
קטגוריה:שידור דיגיטלי | 2024-04-24T18:31:16 |
חיים מוולוז'ין | הרב חיים בן יצחק (ברוסית: איצקוביץ; 24 במאי 1749, ז' בסיוון ה'תק"ט – 14 ביוני 1821, י"ד בסיוון ה'תקפ"א), אשר ידוע יותר בשם רבי חיים מוולוז'ין היה תלמידו הבולט ביותר של הגאון מווילנה, מייסדה של ישיבת עץ חיים, המוכרת כישיבת וולוז'ין - "אם הישיבות", ורב העיירה וולוז'ין.
תולדות חייו
רבי חיים הוא בנם של יצחק בן חיים, שהיה פרנס הקהילה בוולוז'ין ורבקה, בת רבי יוסף רפפורט, בנו של רבי שמחה הכהן רפפורט. בצעירותו למד תחילה במשך שנתיים אצל הרב רפאל זיסקינד, רבה של מינסק (ולימים רבן של המבורג וקהילות אה"ו), ואחר כך אצל השאגת אריה, שהיה רב העיירה באותה עת. מגיל 19 התחיל ללמוד אצל הגאון מווילנה (הגר"א). בהסכמתו ובברכתו של רבו, הגאון מווילנה, חזר רבי חיים מווילנה לוולוז'ין ושימש כרבה של העיירה. בגר"א הוא ראה גדול שלא היה כמותו כמה דורות, עד שאפילו בהתייחסות הציבורית אליו כממשיך דרכו ראה פגיעה בגאון. עם זאת, בתגובתו לחסידות היה מתון מרבו (ראו להלן).
החל לשמש כרבה של וולוז'ין ככל הנראה בשנת ה'תקל"ד (1774). לאחר כחמש עשרה שנות רבנות עבר לכהן כרב בוילקומיר, אך חזר לוולוז'ין לאחר שנה אחת בלבד בעקבות התנגדות בקהילה, והמשיך לשמש כרבה עד מותו. בראשית המאה ה-19, לאחר פטירת רבו, ייסד ר' חיים את ישיבת עץ חיים בוולוז'ין ובכך הפך לאבי הישיבות הליטאיות הגדולות. לקראת ייסודה של הישיבה, יצא בעשרת ימי תשובה ה'תקס"ג (1802), במכתב גלוי אל "אוהבי התורה" בליטא, ובו קרא להרים את קרן לימוד התורה והישיבות.
ב"קול הקורא להקמת הישיבה", כתב בענווה כי אינו ראוי להיחשב כתלמידו של הגאון מווילנה:
בהקדמה לביאור הגר"א על שולחן ערוך חלק אורח-חיים, מונים בני הגר"א, רבי יהודה לייב ורבי אברהם, את ר' חיים כראש וראשון לתלמידי הגר"א.
ספרו הידוע ביותר הוא "נפש החיים", המהווה מניפסט תיאוסופי של האידאולוגיה המתנגדת לחסידות ומדגיש את לימוד התורה כריטואל דתי-תיאורגי והאמצעי היחיד לדבקות באל.
היה לו חלק מרכזי בעליית תלמידי הגר"א שהחלה ב-1808. קיימת עדות של ר' אריה נאמן על-פיה ר' חיים אף הגה ויזם את העלייה שבראשה עמדו ר' ישראל ור' מנחם מנדל משקלוב. ר' חיים לא עלה לארץ ישראל בעצמו, אך סייע רבות לעולים וכמה מתלמידיו עלו בעצמם. הוא שימש כסמכות הרבנית של ארגון רוזני וילנה, שתמך כלכלית בפרושים, היהודים הליטאים-אשכנזים בארץ ישראל, באמצעות כספי החלוקה והקמת "כולל הפרושים" ואף היה הסמכות העליונה לניהול ענייניהם. כתוצאה מכך הייתה לו השפעה רבה על התוויית המדיניות של היישוב הישן בירושלים.
הוא נפטר בי"ד בסיוון ה'תקפ"א, 14 ביוני 1821, ונקבר בוולוז'ין. על מצבת קברו נכתב באקרוסטיכון על שמו:
שיטתו בהלכה
רבי חיים הדגיש את חשיבות החשיבה העצמאית, גם במחיר מחלוקת על חכמים שקדמו לו, כפי שקיבל מרבו הגר"א.
משנתו החינוכית
רבי חיים החשיב את לימוד הבקיאות. הוא דרש לימוד פשוט, והתנגד לפירושים מפולפלים. העריך את חשיבות החזרות בלימוד ואמר שעל ידי ריבוי חזרות יתורצו שאלות רבות. לאדם המתקשה בלימודו הציע ללמוד במתינות ומתוך שמחה וכתב שבלימוד כזה יכול להשיג בזמן מועט מה שבלא מתינות ישיג בשעות רבות.
רבי חיים המליץ על לימוד הספר מסילת ישרים. החשיב מאוד את לימוד התורה, טען כי הוא סוד הקיום היהודי; במידה מסוימת, לשיטתו, ללימוד התורה עדיפות על כל דבר אחר, כולל תפילה וגמילות חסדים, ולעיתים אף הצלת נפשות. יחסו ללימוד התורה מוצג בשער הרביעי של "נפש החיים", המייחס משמעות מיסטית-קבלית עמוקה ללימוד זה, המקיים לדבריו את כל העולמות. הוא כותב: .
בהקדמה לספר "נפש החיים" כותב בנו רבי יצחק מוולוז'ין על חינוכו של אביו להשתתף בצער כל אחד ואחד מישראל.
יחסו לחסידות
בניגוד לגר"א, היה רבי חיים מתון ביחסו לתנועת החסידות. הוא ביטא את התנגדותו לחסידות בספר "נפש החיים", שבו העמיד את תלמוד התורה כתחליף לדבקות החסידית.
לאחד מקרוביו שנטה לחסידות בניגוד לרצונו, הורה שלושה דברים:
שלימוד גמרא יהיה עבורו העיקר.
שלא יעבור על דיני הגמרא.
שלא יבזה את תלמידי חכמים, ובפרט לא את הגר"א.
בקרב חסידות חב"ד יש הסוברים שראה את ספר התניא ועוד תורות חסידיות, וקיבל חלקית את שיטת "הצמצום אינו כפשוטו", בניגוד לרבו הגר"א. לדעת הרב יוסף לייב זוסמן, הרב צבי אינפלד והרב יוסף אביב"י שיטתו הקבלית מבוססת על דברי רבו הגר"א ואף כי קרא את ספרי החסידות והסכים עם חלק מהדברים, דעתו מנוגדת לשיטה החסידית שהמציאות האלוהית היא המציאות היחידה, אלא שיטתו היא כי רק הכוחות בטלים לאלוקים, אך לא המציאות.
משפחתו
בנו, רבי יצחק המכונה רבי איצלה, מילא את מקומו כראש ישיבה בוולוז'ין אחריו והדפיס את ספרו "נפש החיים" בשנת תקפ"ד, 1824 (בהקדמת הספר ציין כי לצערו התאחר מלהדפיס את הספר ועקב כך שיכל את בנו כעונש משמים).
בנו, יוסף. דברים קצרים שלו מופיעים בראש ספר "נפש החיים", אחרי הקדמתו הארוכה של ר' איצלה.
בתו, אסתר, נישאה לר' הלל פריד מגרודנא שלימד בישיבת וולוז'ין לצד חמיו.
בתו, רלקה נישאה לר' יוסף סולובייצ'יק אב"ד וילייאמפול וקובנה. בנם, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק היה רב העדה בקובנה (וכנראה אף בעיר ניסוויזש קודם לכן), ונכדם היה רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בית הלוי), אבי שושלת בית בריסק. בזיווג שני היא נישאה לרבי משה כהנא שפירא, ונכדם הוא רבי זלמן סנדר כהנא שפירא אבי רבי אברהם דוב כהנא שפירא רבה של קובנה ובעל הדבר אברהם. בתו של רבי משה מזיווגו הראשון נישאה לאחיה החורג יצחק זאב סולובייצ'יק, בנה של רלקא מזיווגה הראשון.
אחיו הגדול, הרב שמחה, הנזכר בספרו "רוח חיים" פ"ב מי"ב, בפסקה "והתקן עצמך וכו' שאינה ירושה לך", שם ציין שאחיו הרב "הגאון וצדיק מוה' זלמן קדוש ה'" בהיותו כבן 6 שאל את "אחינו הגאון מוה' שמחה זצוקל"ה [...] וכזאת תירץ לו כאשר כתבנו לעיל".
אחיו, רבי זלמן היה ידוע כעילוי. תולדות חייו וחידושי תורתו פורסמו בספר "תולדות אדם".
אחיו, רבי יוסף משערשוב, נישא לבת הנגיד רבי דוד משערשוב.
ספריו
שמאל|ממוזער|325x325px|שו"ת חוט המשולש - תשובות של ר' חיים מוולוז'ין, חתנו ונכדו, וילנא, 1882, מהדורה ראשונה
נפש החיים - ספר בארבעה שערים בנושאים אמוניים. השער הראשון מדבר על האחריות המוטלת על כתפי האדם, בשל כוח היצירה העצום שהוא ניחן בו, ויכולתו לפעול גם בעולמות העליונים. השער השני מדבר בענייני תפילה ופעולותיה בעולמות העליונים, השער השלישי מדבר בענייני קבלה ובעשר הספירות. והשער הרביעי המפורסם ביותר (המודפס אף כקונטרס נפרד) מדבר על חשיבות התורה, לימודה ולומדיה.
רוח חיים - פירוש על מסכת אבות, בפירוש זה מביא אף מדברי אחיו רבי זלמן.
חוט המשולש - ליקוטי שאלות ותשובות בנושאים שונים. מכתביהם של רבי חיים מוולוז'ין, חתנו ר' הלל פריד ונכדו ר' אליעזר יצחק פריד.
דב אליאך הוציא ליקוט מתורתו בשם כל הכתוב לחיים, ירושלים ה'תשמ"ח
לקריאה נוספת
דב אליאך, אבי הישיבות - (תשע"ג) תולדות חייו של רבי חיים ודרכו התורנית
הרב ד"ר נחום לאם, תורה לשמה - ניתוח השקפתו של רבי חיים
ישעיהו ליבוביץ, פרקי אבות - לפי פירוש "רוח חיים" של ר' חיים מוולוז'ין, אגם הוצאה לאור, 2012
עלוני 'עץ חיים' לתולדותיו, משנתו ומשפחתו
קישורים חיצוניים
כתר ראש - הנהגותיו שנכתבו בידי תלמידו רבי אשר הכהן משערשוב
'ר' חיים ב"ר יצחק מוולוז'ין', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 51 (, תמונה 1249).
מאורות הגר"ח מוולוז'ין, מכון אוצר הברכה, אברהם אליעזר סופר, נ"יו, ירושלים
ר' חיים מוולוז'ין, בתוך: עלון שבת הראי"ה של ארגון 'אור האורות' לפרשת האזינו, תשרי ה'תשס"ט, באתר ישיבה
ספריו
טקסט של הספר נפש החיים
טקסט של הספר 'רוח חיים'
הערות שוליים
*
קטגוריה:ראשי ישיבת וולוז'ין
קטגוריה:תלמידי הגר"א
קטגוריה:וילקומיר: רבנים
קטגוריה:רבנים ליטאים
קטגוריה:רבנים: אחרונים
קטגוריה:פרשני מסכת אבות
קטגוריה:מחברי ספרי קבלה
קטגוריה:מקובלים ליטאים
קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה
קטגוריה:ילידי 1749
קטגוריה:נפטרים ב-1821 | 2024-08-05T20:51:57 |
תולדות יעקב יוסף | תולדות יעקב יוסף הוא ספר שנכתב על ידי הרב יעקב יוסף כ"ץ מפולונה, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב ופורסם לראשונה בשנת ה'תק"מ (1780) במטרה לחזק ולהפיץ ברבים את תורת החסידות.
הספר תולדות יעקב יוסף הוא ספר החסידות הראשון שהופיע בדפוס.ר' יעקב יוסף מפולנאה, לקריאה באתר זושא-מגלים את הסיפור החסידי. והוא אחד מארבעה הספרים שכתב רבי יעקב יוסף. ייחודם של ספריו בספרות החסידית שהם מהספרים היחידים שנכתבו על ידי מי ששמע את שיחותיו של הבעל שם טוב עצמו במקור ראשון.
הספר של רבי יעקב יוסף התקבל בהתלהבות בחוגי החסידים, והשפיע על רבים להצטרף אל שורות החסידות. מנגד, המתנגדים לחסידות החרימו את הספר ואף ערכו שריפה פומבית של הספר בעיירה ברודי, בוילנה ובמקומות נוספים.
תוכן הספר
הספר ערוך כפירוש על פרשות השבוע וכולל בין היתר דיונים בעיון בהלכה ולא רק חסידות (בשונה מספרי חסידות אחרים). בספר מופיעים למעלה מ-280 אמרות הבעל שם טוב כשלפניהם מופיעות צמד-המילים "שמעתי ממורי".
חיבור זה היה ספר החסידות הראשון שראה אור בדפוס ותיאר את תורת הבעש"ט ומושגיו המחשבתיים, וככזה ריכז אליו גם ביקורת חריפה מצידם של מתנגדים לתנועה החדשה. מתנגדים אלו הזדעזעו מן הביקורת הנדפסת כנגד הלמדנים והן מהעובדה שהספר הודפס ללא "הסכמות" כמקובל.
מהדורות הספר
תולדות יעקב יוסף - קארעץ, ה'תק"מ, מהדורה ראשונה
תולדות יעקב יוסף - מז'יבוז', ה'תקע"ז
תולדות יעקב יוסף – לבוב, ה'תרכ"ג
תולדות יעקב יוסף - ורשה, ה'תרמ"א
תולדות יעקב יוסף – פעשמישל, ה'תרס"ט
תולדות יעקב יוסף – הוצאת אגודת בית וויעליפעלי, ה'תשל"ג, ירושלים, ב' כרכים
תולדות יעקב יוסף - ספרי אור החיים, ירושלים, ה'תשס"ח
תולדות יעקב יוסף - עם ביאורים, ג' כרכים, הוצאת חנוך וגשל, ירושלים, ה'תשע"א
תולדות יעקב יוסף – מכון נחלת צבי, ג' כרכים
תולדות יעקב יוסף עם ביאור נועם לתולדות, ה' כרכים
תולדות יעקב יוסף עם ביאור משולב, עוז והדר, ה'תשפ"ג
ליקוטים
שמעתי ממורי - אלון בועז סבג
ליקוטי תולדות יעקב יוסף המבואר – עוז והדר
הגדה של פסח תולדות יעקב יוסף המבואר – עוז והדר
קישורים חיצוניים
דפוס ראשון – קארץ תק"מ 1780, מתוך אוסף הספרים של הרב יוסף יצחק שניאורסון
תולדות יעקב יוסף – טקסט באתר ספריא
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי חסידות
קטגוריה:ספרי מחשבת ישראל
קטגוריה:ספרי 1780 | 2024-03-21T19:42:11 |
מעלה גרה | REDIRECTמעלי גירה | 2004-12-21T13:18:09 |
חטיבת הנגב | שמאל|ממוזער|250px|לוחמים ומפקדים מחטיבת הנגב במהלך מבצע חורב
שמאל|ממוזער|250px|מפקדים בחטיבת הנגב במלחמת העצמאות במפגש מאוחר. מימין: עוזי נרקיס, משה נצר, נחום שריג, יוסף יריב, חיים ברלב, יששכר שדמי
250px|ממוזער|שמאל|הגדוד התשיעי המשוריין של חטיבת הנגב לאחר כיבוש עוג'ה אל חפיר. ברקע-תל ניצנה
250px|ממוזער|שמאל|נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב במלחמת העצמאות. צילום ממבצע חורב
חטיבת הנגב (חטיבה 12) היא חטיבת מילואים פעילה בצה"ל. הייתה אחת משלוש חטיבות הפלמ"ח ("יפתח" – בצפון, "הראל" – במרכז, "הנגב" – בדרום).
בעת הקמתה התבססה על שלושה גדודים: הגדוד השני בפיקודו של משה נצר שאזור הנגב הצפוני היה תחת אחריותו, הגדוד השביעי במרכז והגדוד השמיני בפיקודו של חיים בר-לב שהיה אחראי על הנגב הדרומי, מאזור נירים במערב ועד לנבטים במזרח. לפני כיבוש באר שבע נוסף לחטיבה גדוד משוריינים, גדוד 9, בפיקודו של ישראל כרמי. החטיבה לחמה באזור הנגב והשתתפה במבצעים אחדים. חטיבת הנגב השתתפה בכל מלחמות ישראל, ממלחמת העצמאות ועד למלחמת חרבות ברזל.
רקע להקמת החטיבה
שעות ספורות לפני שהחל באו"ם הדיון בדבר גורלה של פלשתינה, הותקפה שיירה במבואות באר שבע בדרכה לבית אשל. לאחר חילופי אש הגיעה השיירה ליעדה בדרך עוקפת עם מספר פצועים. כעבור שלושה ימים הציע מושל מחוז עזה הבריטי ג'ון קלמנט לחברי היישובים בנגב להתפנות צפונה עם סיוע מרבי מצדו. מיכאל הנגבי שהיה המוכתר של קיבוץ נגבה וראש המוכתרים בנגב ענה לו: "לא נפנה אפילו ישוב אחד ללא קרב".
הנגב שהשתרע על שישים אחוז מגבולות שביתת הנשק של 1949 היה החוליה החלשה במערך ההגנה היהודי. כל יושביו היהודים התגוררו ב-25 יישובים לא גדולים מרוחקים זה מזה שמנו בסך הכל 900 איש. בחלקו הדרומי ישבו רק 400 איש. הגנה סטטית צמודה ליישובים - כפי שהיה אז ברחבי הארץ - לא הייתה יעילה בתנאים האלה והאחריות על האזור הוטלה על הפלמ"ח.
גבולות גזרות האחריות בנגב נקבעו לפי חלוקה קודמת שנעשתה בין יחידות החי"ש הדרומיות לבין פלוגה י"ב של הפלמ"ח. עם פרוץ המלחמה ב-30 בנובמבר 1947, ירשה חטיבת גבעתי את גזרת החי"ש ואת גיזרת פלוגה י"ב ירש הגדוד השני של הפלמ"ח ובהמשך חטיבת הנגב. הגבול בין שתי החטיבות (חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב) היה ציר הרוחב: כביש מג'דל - עיראק סווידאן - פלוג'ה - בית ג'וברין. נראה שהמטכ"ל המשיך לדבוק בגבול גזרה זה מטעמי נוחות. בגזרת התפר הזאת התנהלו אחדים מהקרבות הקשים ביותר במלחמת העצמאות. באותה שנה (1947) הונחו שני קווי המים המזרחי והמערבי ליישובי הנגב ול-11 הנקודות. על אף שהותקנו בצינורות ברזים מיוחדים לאספקת מים לבדווים, הפכה השמירה על קווי המים לבעיה ביטחונית קשה ביותר.
הבאת יחידות פלמ"ח לנגב הייתה פעולה כמעט טבעית: פלוגות הפלמ"ח התאמנו בנגב עם נשק בלתי לגאלי הרחק מעינם הצופיה של הבריטים, יחידות הפלמ"ח סייעו להקמת שלושת המצפים ב-1943, כוח פלמ"ח בהיקף של פלוגה בפיקודו של דני מס אבטח את עליית 11 הנקודות.
עד תחילת 1947 השתתף הפלמ"ח בנגב רק במבצעים מיוחדים כאשר משימות הביטחון השוטף מולאו על ידי משטרת היישובים העבריים שמיעוטם קיבלו משכורת מהבריטים ורובם היו חברי קיבוצים ומושבים שהושבעו כנוטרים מתנדבים. להגנה על צינור המים ומניחיו לא היה די בנוטרים, ואליהו בן חור הציע לישראל גלילי (הרמ"א) לא להשאיר משימה זו בידי הפיקוד הנפתי מכיוון שדרושות לה יחידות ניידות. גלילי, יגאל אלון מפקד הפלמ"ח וממלא מקום הרמטכ"ל יצחק שדה הציעו לפיקוד העליון להפקיד את הנגב בידי מטה הפלמ"ח ולהקים בו פיקוד מרחבי. הפלמ"ח נועד להיות כוח ארצי נייד, ולא מרותק ליישובים או למרחבים. המפקדה שוכנעה ולמעשה היה מטה הפלמ"ח אחראי לנגב עד לשלב בו הוקמה חזית הדרום.
יצחק רבין - מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח שיחידת הנגב הוכפפה לפיקודו, הניח שעל מנת להבטיח את צינור המים יש לשלוט במרחב. המפתח הוא שליטה בדרכים ולכך הכרחית ניידות של משמרות. הרצון לא לגרוע את מכסת הנשק של יחידות הנוטרים מהמשטרה הבריטית מצד אחד ומצד שני להיות משוחררים מן הפיקוח הבריטי, הביאו לפתרון של הקמת יחידות ניידות חמושות בנשק ליגאלי - מקלות, בעוד הנשק היחידתי היה מוסתר בתחתית הטנדרים. עקב מגבלות כספיות כלל הכוח הראשון מחלקה בת 35 בלבד איש שהתחלקה לשתי יחידות משנה, כל אחת על משמר זרוע אחת של הקו. הבסיסים שלהן היו משמר הנגב בקו המזרחי ובארות יצחק וניר עם בקו המערבי. לכל יחידה היה בתחילה טנדר אחד. עם התגבר הפיגועים תכננו להוריד לנגב יחידות שלמות שהיו אמורות להתחלף מדי זמן, אך מיד הסתבר שהתוכנית אינה בת ביצוע היות שבמחלקות (ההכשרות) היו בנות רבות שלא התאימו לתפקידי תנועה במרחבי הנגב בין שבטי הבדואים. פרט לכך הפלמ"ח היה קשור בחוזים עם משקים שיחידותיו חנו בהם. לכן נאלצו לקבל פתרון בלתי רצוי: גיוס יחידות מקובצות על ידי הטלת מכסות על הפלוגות. ביחד עם יחידות הנוטרים עלה גודל היחידה ל-60 איש שפעלו בארבע יחידות משנה. ההכרח להשביע חלק מהאנשים כנוטרים כדי ליצור מצב שיאפשר נשיאת נשק בצורה חוקית וגלויה, ביטל את התוכנית הראשונית להחליפם. מחוסר ברירה התגבשו היחידות הארעיות ליחידת קבע ונתלכדו לפלוגה י"ב - פלוגת הנגב של הפלמ"ח.
ביולי 1947 מינה מטה הפלמ"ח את משה ברכמן למפקד הפלוגה תחת פיקודו מרחוק של יצחק רבין. באותם חדשים ראשונים הוכנסו היישובים למהלכי התבצרות, הובאו אמבולנסים עם הנעה קדמית והוחדרה באנשים התודעה שמלחמה מתקרבת. עמי צור מ"מ בפלוגה זו, מונה למפקד המרחב הדרומי שכלל חמישה יישובים: רביבים, בית אשל, נבטים, חזלה, וחצרים. בתחילה היה המטה בבית אשל. כעבור זמן כאשר גרעין חזלה התפרק, עבר המטה לחזלה.
בהמשך מונה יצחק רבין לקצין המבצעים של הפלמ"ח ובמקומו מונה כמפקד הגדוד השני משה נצר. בסוף נובמבר נמסר לנצר במטה הפלמ"ח שיש לתגבר את היחידות בנגב ושפלוגה ב' שמחלקותיה בנען, גבעת ברנר וכפר מנחם יתגברו את פלוגה י"ב שבנגב. נצר קיבל את הפיקוד על כל הנגב ולסגנו מונה משה ברכמן. דוד ניב היה לקצין במבצעים ודוד קרון איש הש"י השלים את המטה שלו. ב-29 בנובמבר ירדה לנגב פלוגה ב' בפיקודו של נימרוד לויטה לנגב הדרומי והייתה בהמשך חלק מהגדוד השמיני ומיד אחר כך ירדה גם פלוגה ה' שהתפרסה בקיבוצים הצפוניים והתחברה ליחידות שהיו לחלק מהגדוד השני.
עד אמצע דצמבר נפלו שלוש חוליות של אנשי הפלמ"ח שביצעו סיורים רגליים בנגב, דבר שהסעיר את הפיקוד העליון. ב-15 בדצמבר הציע שלום עשת יועצו הצבאי של בן-גוריון לפנות את כל המרחב שמדרום לכביש עזה באר שבע. בן-גוריון סירב להצעה והטיל על עשת לתכנן את ביצור הנגב. תוכניתו של עשת שהוגשה למחרת לבן-גוריון כללה תגבור של חמישים לוחמים בכל ישוב, בסך הכל כ־1000 איש, בניית ביצורים, פינוי אוכלוסייה בלתי לוחמת מצפון לקו עזה - באר שבע, גדרות תיל, מוקשים, פטרולים כלי רכב לפטרולים וכדומה.
גם יצחק שדה שחזר מסיור בנגב ב-15 בדצמבר, המליץ לבן-גוריון להגדיל את כוח האדם לאלף איש. לספק ללוחמים כלי רכב משוריינים, נשק ארוך טווח, לבצר את היישובים כהלכה ועוד. ב-20 בדצמבר הוקמה ועדת הנגב שמשימותיה היו ציוד היישובים וביצורם. ב-11 בינואר החליט מטה הפלמ"ח להקים בנגב גדוד נוסף, את הגדוד השביעי, ולהכליל את הפיקוד על כל הכוחות בנגב במסגרת חטיבה תחת פיקודו של נחום שריג. ב-18 בינואר הציע יגאל אלון בישיבה למנות את שריג למפקד ולצרף אליו מטה של מספר אנשים שיטפלו גם בנושאים האזרחים. בן-גוריון הציע למנות לתפקיד מושל עם שני סגנים אחד לנושאים צבאיים ושני לנושאים אזרחים. הוא הציע לתפקיד את שאול אביגור ואת דיין ושריג לסגניו. גלילי שכנע את אביגור לא לקבל את התפקיד והוא יצא בשליחות רכש לחו"ל.
בשלב זה החליט שריג לבצע חלוקה חדשה של היחידות כאשר הכוחות שבנגב הדרומי יהוו גדוד חדש: גדוד שמיני בפיקודו של חיים בר-לב שהיה עד שלב זה מפקד קורס מ"כים של הפלמ"ח.
כך למעשה על בסיס שני גדודים בלבד: הגדוד השמיני בנגב הדרומי בפיקודו של בר לב שמפקדתו הייתה בצאלים, והגדוד השני בנגב הצפוני בפיקודו של משה נצר שמפקדתו הייתה ליד ניר עם, ועם מטה החטיבה במחנה מקורות שליד ניר עם שהיה בו גם מרכז לוגיסטי, בית חולים שדה ועוד, הוקם הבסיס לחטיבת הנגב. סך כל החטיבה על שני גדודיה מנו כ־900 איש.
עד אמצע מרס 1948 ניסה בן-גוריון להפריד את חטיבת הנגב ממטה הפלמ"ח ולמנות במקום נחום שריג את שלמה שמיר יוצא הצבא הבריטי לשעבר.
למעשה פיקד נחום שריג על הנגב חודשיים לפני שקיבל את אישור הפיקוד העליון.
היסטוריה
מלחמת העצמאות
ערב מלחמת העצמאות
החטיבה הוקמה על בסיס שני גדודי פלמ"ח: הגדוד השני בפיקודו של משה נצר, והגדוד השמיני בפיקודו של חיים בר-לב, אשר בעצמו הוקם על בסיס פלוגה ב' של הגדוד השני.
לאחר הקמת החטיבה צורפו שני גדודים נוספים: הגדוד השביעי בפיקודו של יוחנן זריז, והגדוד התשיעי, גדוד פשיטה ממוכן שהוקם בהמשך מתוך החטיבה בפיקוד ישראל כרמי. בסיסו של הגדוד היה ליד קיבוץ רוחמה בנגב.
בשלבו הראשון, כלל הגדוד שתי פלוגות ג'יפים של "יחידת הפשיטה" ואת יחידת "חיות הנגב" בהרכב של שתי מחלקות שהועברה לצורך זה מהגדוד השני וצוידה ב-10 זחל"מים, והוסבה לפלוגת חרמ"ש.
הגדוד התשיעי היה הגדוד היחידי מחטיבת הנגב-פלמ"ח, שהמשיך להתקיים לאחר סיומה של מלחמת העצמאות.
ערב הכרזת העצמאות
השתתפה החטיבה בכיבוש משלטי חוליקאת (האזור שמצפון למקום בו נמצאת היום העיר שדרות), במטרה לקדם את פני הפולש המצרי.
לחטיבה צורפו מספר יחידות נוספות, בהן פלוגת שריוניות ומחלקת "חיות הנגב" של הגדוד השני, בפיקודו של שמחה שילוני, שהקימה את גדוד הפשיטה (הגדוד התשיעי). למפקד החטיבה התמנה נחום שריג. "חיות הנגב" החלו את דרכם כשהם רכובים על-גבי ג'יפים בגדוד השני, והתפרסמו כשהניסו את ההתקפה המצרית השנייה על קיבוץ נגבה. המחלקה גדלה לכדי פלוגה, ובמבצע יואב כבר הייתה לגדוד פשיטה שנקרא בשם גדוד 9. גדוד 9 עצמו עבר גלגולים שונים והיום הוא גדוד חש"ן בחטיבה 401.
פרוץ המלחמה
ממוזער|שמאל|250px|ילדי דורות ליד משוריין "פרפר". הילדים פונו מקיבוצם במשוריינים אלה לפני ההתקפה המצרית הצפויה ב-1948
שמאל|ממוזער|250px|משלטי חוליקאת, גבעה 138.5, כיום אתר הנצחה, 9/06
הצבא המצרי שפלש לנגב ב-15 במאי 1948 תקף תחילה את כפר דרום, נירים ויד מרדכי. הוא התעכב חמישה ימים בכפר דרום ונירים, ועוד חמישה ימים בקרב על יד מרדכי. לאחר מכן המשיך צפונה, עד סמוך לג'סר איסדוד כ-3 קילומטרים מצפון לעיירה הערבית איסדוד. שם נבלמה התקדמות הצבא המצרי על בסיס מכשול טבעי, גשר על נחל לכיש (ואדי סוכריר) במקום שנקרא היום על שם האירוע: "גשר עד הלום".
הצבא המצרי לא חידש התקפתו צפונה, אלא ביסס קו רוחב שנשען על מג'דל במערב וחטיבה שהתמקמה באזור אל-פאלוג'ה (צומת פלוגות היום).
מבצעי החטיבה
מבצע פרעה: בליל 25 - 26 במאי 1948 ביצעה יחידת הפשיטה של חטיבת הנגב, פשיטה על סוללת תותחים דרומית לבית חאנון ועל ריכוז צבאי ליד שדה התעופה בסמוך לעזה. בהתקפה על סוללת התותחים נהרגו 25 חיילים מצרים. מכיוון שלא הייתה אפשרות לגרור את התותחים הם חובלו על ידי שלשול רימוני יד לקני התותחים. הפעולה בוצעה תחת אש כבדה שגרמה לשני הרוגים ושלושה פצועים. הכוח שהגיע לשדה התעופה נתקל באש כבדה ונאלץ לסגת.
מבצע פלשת: מבצע ביחד עם חטיבת גבעתי ב-3 ביוני 1948 -התקפה על ריכוזי הצבא המצרי באיסדוד. ההתקפה נהדפה באבדות כבדות. בחודשים יוני-יולי 1948 עסקה חטיבת הנגב באבטחת קווי אספקה לנגב הנצור ובהכנות לקראת קרבות עשרת הימים.
מבצע מוות לפולש: מבצע שנכשל לכיבוש משלטי חוליקאת
מבצע יואב: התקפה על עיראק אל מנשיה שנהדפה באבדות כבדות.
מבצע משה: כיבוש באר שבע.
מבצע לוט: פתיחת הדרך לסדום וכיבוש מרחב סדום-ממשית-עין חוסוב (חצבה).
מבצע חורב: השתתפות במהלך רב-חטיבתי לכיבוש כיס פלוג'ה, רצועת עזה והפגנת נוכחות בצפון סיני.
מבצע עובדה: כיבוש אום רשרש, שהפכה לאילת.
לאחר מלחמת העצמאות
בשלהי 1949 הפכה חטיבת ה"נגב" (12) לחט' חי"ר מילואים בצה"ל ונטלה חלק בפעילות בט"ש ואימונים. מפקדת החטיבה וגדודיה השתתפו בתרגילים הפיקודיים והמטכליים בשנות החמישים, שכונו "תמרונים". במסגרת החטיבה פעלה בין השנים 1951–1952 יחידת סיור סדירה בשם יחידה 30 שעליה הוטלה המשימה להילחם במסתננים באזור מסוים שכונה "המערב הפרוע", באזור בית גוברין.
החטיבה הוכפפה לפיקוד דרום.
מלחמת סיני
בשנת 1955 התמנה קצין יוצא פלמ"ח ותיק, אל"ם דוד אלעזר, "דדו", למפקד החטיבה.
1.2.55 - החטיבה מוכפפת לפיקוד המרכז, כשהיא כוללת 3 גדודי חי"ר: גדוד 44 (אחר כך 132), גדוד 75 (אחר כך 76) ו-112.
במבצע קדש, במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 1956, הופעלה החטיבה בצפון רצועת עזה בלכידת חוליות ה"פדאיון" וכיבוש הרצועה. גדוד 112, הוטס לא-טור, כבש את אזור א-טור וראס סודר, החליף את כוח הצנחנים שהיה באזור ואיפשר להם לנוע דרומה לעבר שארם א-שייח'.
1966-1958
בשנת 1958 עברה החטיבה תהליך התארגנות מחדש. גדוד 44 שונה ל-132 וגדוד 75 קיבל את המספר 76.
10.9.58 - מספר החטיבה שונה לחט' 99 היא קלטה חיילים צעירים ועסקה באימונים מוגברים. היו בה חיילים בגילאים שונים, עולים חדשים לצד חיילים ותיקים. לתושבי הדרום והנגב היה בה ייצוג נכבד. באותה תקופה פיקדו על החטיבה אל"ם אהרון (ארוין) דורון, אל"ם אברהם טמיר (אברשה), ואל"ם אורי בר-רצון.
מלחמת ששת הימים
250px|ממוזער|שמאל|אנדרטת חטיבה 99 במלחמת ששת הימים
לפני מלחמת ששת הימים, שפרצה ב-1967, התמנה מח"ט חדש, אל"ם יקותיאל אדם.
החטיבה נכללה באוגדה בפיקודו של האלוף אריק שרון ופוצלה לשני צוותי קרב. הצוות הראשון, שכלל את מפקדת החטיבה, יחידותיה האורגניות, גדוד חי"ר 76, ושני גדודים מפיקוד הנח"ל (גדוד בית הספר למ"כים של הנח"ל (גדוד 906) וגדוד האחזויות 907), בפיקוד המח"ט, כבש את מתחם ההגנה העיקרי של הצבא המצרי באום-כתף כחלק מהקרב האוגדתי המשולב. חט' 99 הגיעה אל המתחם המצרי במסע רגלי מבריק ומדויק דרך הדיונות שמצפון למתחם. לאחר הרעשה ארטילרית כבדה של חיל התותחנים הישראלי, הסתערו שלושת הגדודים וחדרו לתוך תעלות הקשר של המתחם המצרי. תוך לחימה נחושה הצליחו לכבוש את התעלות ואת המתחם בקרב מורכב שנמשך כל הלילה. בכך נפתחה הדרך לשריון לנוע אל תוך המתחם והובקע המעוז העיקרי במערך המצרי בסיני.
שישה מלוחמי החטיבה המורחבת זכו לצל"ש הרמטכ"ל על גבורתם.
הצוות החטיבתי השני, בפקוד אל"ם אורי ביידץ, אשר כלל את גדודי החי"ר 112, ו-132, וכוח טנקים, כבש את מוצבי ה"סבחה", הטריד וריתק את מתחם קוסיימה הגדול, וב-7 ביוני כבש אותו, לאחר שרוב הכוח המצרי נמלט.
בתום הכיבוש, נעה החטיבה צפונה לפעולות סריקה והשתלטות על שטחים באזור אל עריש. בפעולה זו נפלו בין השאר שני לוחמים מפלוגת הסיור החטיבתית שזכו לצלש"ים על גבורתם בניסיון לחילוץ הנפגעים. כמו כן, קיבל סרן דניאל ורדון את צל"ש הרמטכ"ל ואת עיטור הגבורה, ורב"ט יוסף חכמון קיבל את צל"ש אלוף הפיקוד.
מלחמת ההתשה
לאחר מלחמת ששת הימים התארגנה החטיבה מחדש. החל מספטמבר 69 עסקה בפעילות מבצעית בדרום סיני בכפיפות לחטמ"ר מרחב שלמה 72, אך יחידותיה פעלו גם בהגנת הקווים ברמת הגולן, ובמלחמת ההתשה בתעלת סואץ ובעמק בית שאן.
אחת ההצלחות הייתה בתעסוקה בגזרת חטמ"ר צמח במרדף של יחידה מגדוד 76 בפיקוד המג"ד, סא"ל שמואל רוביצ'ק, אחר קבוצת מחבלים גדולה מארגון ג'יבריל שחדרה ב-1970 לרמת הגולן. המרדף הסתיים באזור נוקייב ובלחימה נהרגו 2 מחבלים ו-8 נישבו.
מלחמת יום הכיפורים
כחודש לפני מלחמת יום הכיפורים, ב־1973, החזיקו יחידות מהחטיבה את קו המוצבים הצפוני של תעלת סואץ. עם פרוץ המלחמה גויסה החטיבה והוצבה להגנת אילת בפיקודו של אל"ם אורי ביידץ. כוחות החטיבה התארגנו להגנת מרחב אילת. לאחר שהובהר כי הירדנים אינם פותחים בחזית נוספת, נשלחו חלק מיחידותיה למרחב שלמה בפיקודו של אל"ם טיבי שפירא, ששימש גם כמפקד חטיבה 72. יחידותיה עסקו במרדפים אחר יחידות קומנדו מצרי שהונחתו ממסוקים באזורי עיון מוסה, אבו זניימה ואבו רודס. במרדפים אלו הרגו אנשי החטיבה עשרות אנשי קומנדו מצרים ושבו מאות. יחידות אחרות של החטיבה כמו הסיירת החטיבתית הצטרפו לחטיבות שלחמו בחזית סיני. גדוד מהחטיבה בפיקודו של המח"ט אל"ם בידץ חצה את התעלה והתארגנו להגנה בצידה המערבי של התעלה בגבולה של הארמייה השלישית הנצורה ובמרחב ג'בל ג'ניפה. לאחר תום המלחמה המשיכה החטיבה לשרת בפיקוד מרחב שלמה החדש שהוקם במהלך המלחמה.
לאחר מלחמת יום הכיפורים
בשלהי 1974 הפכה החטיבה לחטיבה "מזוחלמת".
בתאריך 10.10.74 - שונה מספרה ל-688, כמו כן שונו מספרי הגדודים.
הוקמה חטיבה חדשה, חטמ"ר 655, לגזרת שארם א-שייח' בפיקודו של אל"ם אפרים חירם (פיחוטקה). בעקבות זאת פוצלה חטיבת הנגב זמנית ואחד הגדודים הועבר לחטיבה החדשה.
החטיבה אוחדה שוב, בפיקוד אל"ם שמואל (מולה) שחם, שהחליף את אל"ם צורי שגיא.
מפקדת החטיבה מוקמה בא-טור כחטיבת חי"ר של פיקוד מרש"ל (מרחב שלמה).
ב-25.11.79, בעקבות הסכם ההפרדה הראשון בסיני, הועברה מפקדת החטיבה לדהב והימ"ח לאופירה.
הפיקוד על החטיבה הועבר לאל"ם משה כפרי.
ב-30.7.81, בעקבות הסכמי השלום עם מצרים והנסיגה מסיני, מוקמה החטיבה בשדה תימן, ליד באר-שבע, וסופחה לאוגדה 143. בשלב זה הוסבה החטיבה לחטיבת חיר"מ (חי"ר מעולה). במסגרת זו בוצע ריענון כח אדם, קליטת ציוד חדש ואימונים מוגברים בפיקודם של אל"ם דוד פיטל, ואחר כך, אל"ם זאב דרורי.
מלחמת לבנון
בעיצומו של תהליך ההצערה וההצטיידות, גויסה החטיבה ל"מבצע שלום הגליל" (של"ג). יחידות החטיבה פעלו בפיקודו של אל"ם יובל דביר ("פרד") בעיקר בגזרה המזרחית בלבנון.
שנות ה-80, ה-90 וה-2000
ב־10.1.86, שונה שוב מספר החטיבה.
בתקופה זו פקדו על החטיבה אל"ם דובי גזית, אל"ם אהוד (אודי) שמחוני ואל"ם יאיר נוה. החטיבה המשיכה ברענון הכוחות (שיבוצים מגולני, גבעתי ונח"ל), וקלטה את הצנחן סא"ל יורם פרסר, כסמח"ט, שפיקד על ההתארגנות המנוגמשת. יחידותיה עסקו באימונים ובתרגילים גדודיים וחטיבתיים. כמו כן ביצעו תעסוקות מבצעיות בכל הארץ, מהחרמון ועד הערבה.
החל מדצמבר 87, בתקופת האינתיפאדה הראשונה, היה חלק גדול בפעילות ברצועת עזה וביהודה ושומרון.
"חטיבת הנגב" הפכה באופן רשמי לחטיבה מנוגמשת מלאה, והמשיכה בביצוע תעסוקות מבצעיות ואימונים. בשנה זו איבדה שני לוחמים מפלוגת הנ.ט בהיתקלות עם המחבלים בגבול ירדן בגזרת כפר רופין.
לאחר שאל"ם מירון קרן התמנה כמח"ט, שובצה החטיבה למשימות ברצועת עזה. בפרוץ מלחמת המפרץ העמדה בכוננות לפעילות מבצעית. באותה שנה איבדה החטיבה, לוחם ממחס"ר אחד הגדודים שנהרג בהיתקלות עם מחבלים במוצב מצפה שלגים בחרמון.
החטיבה המשיכה בפעילות מבצעית ובאימונים בפיקודם של המחט"ים יואש רובין, ואחר כך רן שחור. בסוף התקופה התמנה מח"ט מילואים ראשון, אל"ם מאיר ברוקנטל, שפיקד על החטיבה במשך 5 שנים.
בשנת 2000, חברה החטיבה לאוגדת שריון בדרום, למשימות חדשות.
מבצע חומת מגן
בסוף מרץ 2002, במסגרת "מבצע חומת מגן", גויסו יחידות החטיבה במטרה לפגוע בתשתית ארגוני הטרור הפלסטיני. החטיבה בפיקודו של אל"ם אבי לוי, לחמה בדרום הר חברון. חיילי החטיבה איתרו כמויות גדולות של אמל"ח, ביצעו מעצרים של מבוקשים ולחמו נגד מחבלים פלסטינים. אחד הגדודים הוצב לפעילות בגזרת "נצרים" ואף חיסל 6 מחבלים בשלוש היתקלויות.
מלחמת לבנון השנייה
במלחמת לבנון השנייה ביולי 2006 גויסו חלק מהגדודים כדי לסייע לכלל המערך הלוחם של צה"ל. מיד לאחר סיום הלחימה וכחלק מהפקת הלקחים, החלה החטיבה בסדרה של אימונים במסגרות גדודיות ומספר תרגילי חטיבה גדולים ומקיפים.
מבצע עופרת יצוקה
מיד לאחר שאל"ם יונתן ברנסקי התמנה למפקד החטיבה, כשהיא מוכנה ליום פקודה, התקבלו החלטות בדרג המדיני ליציאה ל"מבצע עופרת יצוקה" ברצועת עזה. החטיבה על כל מרכיביה, גויסה בצו חרום מיוחד. כוחות החטיבה פעלו עם ולצד הכוחות הסדירים במהלך המבצע.
גדוד 9208 של החטיבה ביצע כניסה רגלית לשטח הרצועה וביתר אותה לשני חלקים. הגדוד פעל בחרוף נפש ועל כך קיבל את "פרס הנשיא" בספטמבר 2009.
מבצע עמוד ענן
במבצע עמוד ענן בנובמבר 2012 גויסה החטיבה בצו 8 בפיקודו של אל"ם בני בן ארי, והתארגנה, לראשונה תחת אש, למשימתה במסגרת התמרון הקרקעי שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל.
מבצע צוק איתן
במהלך התקופה בה פיקד על החטיבה אל"ם בני בן ארי, ביולי 2014 בסמוך ליציאת צה"ל למבצע צוק איתן, גויסו ארבעת גדודי החטיבה ונפרסו להגנה על גבול הרצועה תחת פיקודי החטיבות המרחביות הדרומית והצפונית של אוגדת עזה, ואף לקחו חלק בנטרול מנהרות התקפיות בגזרתם.
ב-2017 זכתה החטיבה בפרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות בבית המילואים. בשנים שלאחר מבצע צוק איתן הורכבה חטיבת המילואים בעיקר מחיילים יוצאי חטיבת גבעתי מגדוד רותם, אך גם מיוצאי חטיבות חי"ר אחרות.
מלחמת חרבות ברזל
במלחמת חרבות ברזל גויסה החטיבה וכוחות שלה נלחמו במרחב מסיבת הנובה, עם תחילת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, פעלה החטיבה במרחב בית חאנון. ושיתפה פעולה עם חטיבה 551 לכיבוש וטיהור העיר.
החטיבה הביאה להישגים רבים, השמידה תשתיות אויב והרגה פעילי חמאס רבים.
במהלך הקרבות נפלו 2 לוחמים.
ב-13 בנובמבר נפל רס"ר במילואים רז אבועלפיה, לוחם בגדוד 6863 שבחטיבת הנגב במהלך קרב סמוך לבית הספר של אונר״א בעיר. איתי אנגל שהתלווה ללוחמי היחידה פרסם בתוכנית עובדה סרט המתעד את יום הלחימה, במהלכו נמצאו בבית הספר נשקים ותחמושת.
ב-14 בנובמבר נפל סרן במילואים עמרי יוסף דוד, סגן מפקד פלוגה בגדוד 9217 שבחטיבת הנגב במהלך קרב במרכז העיר. במהלך אותו קרב נפצעו כ-4 לוחמים נוספים.
ב-15 בנובמבר נפצעו כ-2 חיילים מגדוד 9217 ביניהם רס״ן יצחק שוורץ מפקד פלוגה ג׳ במהלך קרב במרכז העיר.
ב-16 בנובמבר נפצעו כ-13 חיילים מגדוד 6863 בהיתקלות בבית בסמוך לקסבה של בית חאנון.
ב-18 בדצמבר פורסם כי החטיבה סיימה את תפקידה בלחימה בבית חאנון. זאת לאחר שהחטיבה השתלטה על תשתיות חמאס ובהם פירי מנהרות ואמצעי לחימה. עם סיום המשימות, השליטה בגזרה הועברה לאוגדת עזה.
מהחודשים ינואר עד אפריל ביצעו גדודי החטיבה תעסוקה מבצעית באיו״ש.
ב-18 במאי פורסם כי כוחות מהחטיבה גויסו מחדש והצטרפו לתמרון ברפיח תחת אוגדה 162.
יחידות חטיבת הנגב
שמאל|לא ממוסגר|239x239px
פלחי"ק 'הנגב' 523
ייעוד הפלוגה הוא לספק מערכות תקשוב ותקשורת מתקדמות למפקדות ולכוחות הלוחמים בחטיבה ויחידותיה, כדי להבטיח תיאום אפקטיבי ושוטף בשדה הקרב.
הפלוגה אחראית על כינון המרחב הדיגיטלי המבצעי, הפעלת מערכות לחימה חדשניות וקטלניות המאפשרות את הניצחון בשדה הקרב.
הפלוגה בנויה מלוחמים יוצאי גבעתי ומחיילי תקשוב אשר יחד מרכיבים פלוגה מקצועית בזרועות רחבות אשר יודעות להגיע לכל קצה שנדרש.
גדוד 6863 (סיירת הנגב)
הגדוד מורכב בעיקר מחיילים יוצאי גדס״ר גבעתי, ומתפקד כגדס״ר: יש בו פלס״ר, פלחה״ן, פלנ״ט (עורב), פלת״צ ופלוגת מסייעת. פלוגת המסייעת כוללת שתי מחלקות ניוד ומחלקת מרגמות אחת. מפקד הגדוד הנוכחי הוא סא״ל אלרועי בוחניק.
גדוד 9217
הגדוד מורכב בעיקר מחיילים יוצאי גדוד רותם. מפקד הגדוד הנוכחי הוא סא"ל יהודה צוקרמן.
גדוד 9208
הגדוד מורכב בעיקר מחיילים יוצאי גדוד רותם. מפקד הגדוד הנוכחי הוא סא"ל ישראל בן-פזי.
גדוד 8114
הגדוד מורכב בעיקר מחיילים יוצאי גדוד רותם. מפקד הגדוד הנוכחי הוא סא"ל ניר סויסה.
אנדרטת חטיבת הנגב
שמאל|ממוזער|אנדרטת חטיבת הנגב
בין השנים 1963 ו-1968, הוקמה על ידי הפסל דני קרוון, על גבעה ממזרח לבאר שבע, אנדרטת חטיבת הנגב. אנדרטת זיכרון לחללי חטיבת הנגב של הפלמ"ח במלחמת העצמאות.
מפקדי החטיבה
+שםתקופת כהונההערותנחום שריגמפקד החטיבה במלחמת העצמאותיצחק רבין1949לימים ראש המטה הכללי, שר הביטחון, וראש ממשלת ישראלדוד אלעזר1955 - ????מפקד החטיבה במלחמת סיני, לימים ראש המטה הכלליאהרון דורוןאברהם טמיר1962אורי בר-רצוןיקותיאל אדם1966 - 1968מפקד החטיבה במלחמת ששת הימיםטוביה שפיראאורי בידץמפקד החטיבה במלחמת יום הכיפוריםצורי שגיאשמואל שחםמשה כפרידוד פיטלזאב דרורייובל דבירמפקד החטיבה במלחמת לבנון הראשונהדב גזיתאהוד שמחונייאיר נוה1987 - 1989מירון קרןיואש רוביןרן שחורמאיר ברוקנטלאבי לוימפקד החטיבה במבצע חומת מגןארז כץ2003 - 2005אדם זוסמןיונתן ברנסקי2008 - 2011מפקד החטיבה במבצע עופרת יצוקהבני בן ארי2011 - 2016 לימים קצין מילואים ראשיאיתמר בן חיים 2016 - 2018 לימים מפקד יחידת רפאיםאייל שוימר 2018 - 2020 לימים מפקד חטיבת עציוןאסף חממי 2020 - 2022 לימים מפקד חטיבת קטיף, נהרג במלחמת חרבות ברזל במתקפת הפתע על ישראלעברי אלבז מאי 2022 - אוגוסט 2024 סגן מפקד אוגדת יהודה ושומרון, מפקד החטיבה במלחמת חרבות ברזליוסי אליאסאוגוסט 2024-לשעבר רע"ן חי"ר במא"ש, מג"ד רותם ומפקד בא"ח גבעתי.
לקריאה נוספת
אריה יצחקי, חטיבת הנגב - מפלמ"ח ועד היום, הוצאת "עמותת ותיקי חטיבת הנגב", רמת השרון, 2005
משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"נד - 1994
קישורים חיצוניים
תיאור מפורט של קורות חטיבת הנגב, מתוך אתר הפלמח
כיבוש באר שבע, תמונה בארכיון צה"ל
, ,
שחר הלווינג, מח"ט הנגב מול סמח"ט 7, ביטאון ביבשה, גיליון 9, אפריל 2009, באתר זרוע היבשה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות
נגב, חטיבה
נגב | 2024-10-01T08:30:26 |
איסור לשון הרע | שמאל|ממוזער|220px|שלט במאה שערים המפציר בעוברים ושבים ובמדביקי המודעות לא לפרסם דברי לשון הרע.
ממוזער|סטיקר בפתח תקווה עם הכיתוב "לשון הרע, לא מדבר אליי"
ההלכה היהודית אוסרת לדבר לָשׁוֹן הרע, כלומר כל דיבור רע על יחיד או רבים הכולל פרסום מעשיהם הרעים, או היכול לפגוע בהם או להעליבם.
לשון הרע מתייחס אל דיבור רע ואילו רכילות מתייחסת גם לדיבור מאחורי הגב של דברים לאו דווקא רעים או טובים.
מקורות הלכתיים לאיסור
200px|שמאל|ממוזער|220px|שער הספר "חפץ חיים", העוסק באריכות בדיני לשון הרע ורכילות.
מקור איסור לשון הרע הוא בתורה ב" "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". את הקללה במעמד עיבל וגריזים, "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" () ייחסו חז"ל לאמירת לשון הרע, שהיא במובן מסוים הכאתו של אדם בסתר.
הלכות לשון הרע נידונות על ידי הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה בהלכות דעות פרק ז', ובקיצור שולחן ערוך סימן ל'.
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין כתב את הספר חפץ חיים ובו הוא דן באריכות בהלכות לשון הרע. ספר זה הפך ליסוד בהלכות לשון הרע ועליו נכתבו תקצירים דוגמת הספר "נצור לשונך".
לשון הרע בתנ"ך
בתנ"ך מסופר על יוסף שהביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, דבר שקומם עליו את האחים.
הוצאת דיבה, שהיא המקור של דין מוציא שם רע, גם קיימת בדין המקראי, שבו עונשים בקנס, חתן שמעיד לשקר לאחר ליל הכלולות, כי לא מצא לאשתו בתולים.
בתהילים ק"כ לשון הרע מתואר כחץ מחודד שפוגע ברחוקים, כרעל שמרעיל את האווירה החברתית, וכגחלי רותם, שממשיכים לבעור זמן רב.
הקשר בין לשון הרע לצרעת
מרים הנביאה מוזכרת ב כמדברת רע במשה אחיה. בעקבות דיבור זה היא נענשת בצרעת. בספר דברים מוזהרים בני ישראל להישמר בנגע הצרעת ומיד אחר כך: "זכור את עשה ה' אלוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים".
שתי פרשות בתורה, תזריע ומצורע עוסקות בצרעת, וחז"ל והפרשנים מקשרים נגע זה כבא בעיקר כתוצאה של אמירת לשון הרע. ויש שאף דורשים את המילה 'מצורע' - מוציא שם רע.
לשון הרע בספרות חז"ל
אף שעל לשון הרע אין עונש בידי אדם, מכיוון שדיבור לא נחשב מעשה, הזהירו חז"ל מאוד על לשון הרע ואמרו שלשון הרע שקולה כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וכן נאמר במסכת מכות כי האומר לשון הרע, השומע לשון הרע והמעיד שקר בחברו ראוי שישליכוהו לכלבים.
רב ירמיה בר אבא, כולל את כת מספרי לשון הרע ביחד עם ליצים, חנפים ושקרנים שאינם מקבלות פני שכינה. ריש לקיש אמר "כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים".
רבי אלעזר בן פרטא תולה את עונש שנים עשר המרגלים מפני שהוציאו דיבה על עצים ואבנים, ולומד מכאן קל וחומר לעונשו של מי שמדבר לשון הרע על חבירו. ורבה בר נחמני מביא אסמכתא לדבריו מהמקרא, "וימותו האנשים - מוציאי דבת הארץ רעה" (במדבר יד) - על דבת הארץ שהוציאו.
רב יהודה בשמו של רב סבר כי בגלל לשון הרע שקיבל דוד מציבא עבדו של מפיבושת, וגזר לתת חצי משדהו של מפיבושת לציבא, נגזר עליו שתחלק מלכותו.
חז"ל ביארו שהסיבה שיהושע הוצרך להשתמש בגורל כדי לגלות שעכן הוא החוטא שלקח מן החרם, היא משום שה' לא רצה להיות מלשין. החפץ חיים למד מנקודה זו שכשיש צורך לומר דברי לשון הרע לתועלת עדיף לאומרם ברמיזה ולא בצורה מפורשת, אך אחרים ביארו את ההבדל בין אמירה מפורשת לבין גורל בדרכים אחרות.
סוגי לשון הרע
לשון הרע מתפצל למספר סוגים:
לשון הרע האסור מן התורה הוא סיפור על אדם או קבוצת אנשים דבר אמיתי שהוא רע או מזיק לאדם. אין צורך ששני התנאים יתמלאו כדי שדיבור ייחשב לשון הרע. למשל, לספר על אדם מסוים שהוא מכוער, אף על פי שזה לא מזיק לו, נחשב לשון הרע. כמו כן, סיפור על אדם שהוא ג'ינג'י למעביד השוקל להעסיק אותו ושונא ג'ינג'ים הוא לשון הרע, אף על פי שאין כל רע בלהיות ג'ינג'י.
רכילות - סיפור דבריו או מעשיו של אחר כלפי השומע. למשל - "יוסי אמר עליך שאתה מעתיק במבחנים".
אבק לשון הרע - דברים אשר עלולים להביא לידי כך שאנשים ידברו לשון הרע. מקובל שאיסור אבק לשון הרע הוא מדרבנן (תקנת חז"ל), אם כי יש החולקים וסוברים שהוא מדאורייתא (מן התורה). דוגמאות לאבק לשון הרע:
רמיזות שיש משהו רע אף על פי שלא מספרים אותו. לדוגמה: "יותר טוב שלא נדבר על שמעון".
דיבור דברי שבח על אדם בפני שונאיו, בשל העובדה שהוא עלול להוביל להתנגדות של השומעים ולדיבור בגנותו של האדם.
דברים מותרים שהשומע עלול לפרשם לרעה.
הוצאת שם רע או הוצאת דיבה - היא פרסום דבר שקרי על אדם אחר אך לא נכללת באיסור לשון הרע, אם כי היא חמורה ממנו.
גם לשון הרע הנאמר בצחוק ובבדיחות הדעת יש בו איסור. וכתב הפלא יועץ שהאומר גנות על עדה שלמה כגון ספרדים או אשכנזים, עוונו כפול ומכופל מהמדבר על יחיד.
איסור שמיעת לשון הרע
שמיעת וקבלת לשון הרע הרי הוא איסור העומד בפני עצמו וכפי שכתב החפץ חיים:
היתרים
תועלת
מותר לספר לשון הרע כאשר יש תועלת מעשית מהדבר. למשל:
לספר על נוכל שמתחזה לעני, כדי שלא יתנו לו צדקה.
לספר על אדם שיש לו בעיות חמורות בפני מי שחושבת להתחתן איתו.
אם אדם נשאל למגרעות של אדם המוכר לו לצורך בירור התאמתו לעבודה או תפקיד.
וכן להעביר ביקורת על אישי ציבור במטרה להרחיק מדרך בעייתית.
היתר זה קיים, אם מתקיימים שבעת התנאים הבאים:
שיראה המספר את הדבר בעצמו, או שיתברר לו הדבר, ולא שיספר על סמך שמיעה מאחרים.
שיזהר מאוד לא להחליט מיד את הדבר שבדעתו לגנות, אלא יתבונן היטב על פי דרכי התורה האם הוא בכלל גנות ועבירה.
שיוכיח את החוטא בתחילה בלשון רכה.
שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא, אלא יספר האמת ללא גוזמא.
שיכוון לתועלת, ולא יכוון ליהנות מסיפור הפגם על חבירו, וכן לא יספר מתוך שנאה שיש לו עליו זה מכבר.
אם יכול המספר לסבב את התועלת הקיימת בסיפור הגנות על חבירו בדרך אחרת, בה לא יצטרך לספר עליו הגנות, אסור לספר. ואם יכול להקטין הגנות, והתועלת לא תיפגם כתוצאה מכך, מצווה עליו להקטינה.
שלא יסובב נזק לבעל הגנות יותר מכפי הדין, אילו היו מעידים עליו על גנות זו בבית דין.
כך גם, למשל, עדות בבית דין אינה נחשבת ללשון הרע, כיוון שהיא נאמרת מתוך הכרח ומטרה להיטיב ולא לגרום נזק. אם היא נאמרת בעד אחד שאין לו נאמנות בבית הדין היהודי, הדבר נחשב ללשון הרע ועל כך נאמר הכלל טוביה חטא וזיגוד מינגד.
בשידוכים
כתבו הפוסקים האחרונים שבמחלה שאיננה בת חלוף ונמצאת באחד מן הצדדים של השידוך, וגורמת לסבל ואי נוחות והפרעות בחיים - חייב היודע על המחלה לספר זאת לצד השני, זאת במידה והמשודך מסתיר את המום. וזאת אף אם הבטיח המספר שלא לגלות. וכן כתב הרב ניסים קרליץ שבדבר שנראה בבירור שלאחר החתונה יפריע לשלום הבית (ואין זה רק הקפדה לכתחילה) צריך היודע מכך לספר. וכן כתב שם ש"אם מי שגילו לו את הסוד רואה את ההיזק הגדול שעלול להיות אם לא יספר, ודאי דאין איסור לספר את הסוד". אולם על החבר שיודע מהמום חובה קודם כל להוכיח את המשודך ולהבהיר לו את העוול שהוא מתכנן לגרום.
במקרה שמדובר על חיסרון פחות מכך, כלומר לא מחלה שגורמת סבל והפרעות בחיים אלא על חסרונות בתכונות וכישרונות, כפי שמצוי שלכל אדם יש חסרונות שונים, כגון קושי בעמידה בזמנים, חוסר סדר, בינוניות בלימוד וכדומה - אין חובה לספר זאת מצד לא תעמוד על דם רעך כי אם כן אף אדם לא יתחתן לעולם. ובמידה ומתקשרים לברר אצלו באופן כללי על חברו, עליו לענות באופן כללי מבלי לפרט את החסרונות הללו (וראו דוגמאות מפורטות בספר הלכות בן אדם לחברו הל' לשון הרע). אך אם שואלים במפורש על חסרונות ספציפיים, או שהנשאל מכיר את השואלים ויודע על דברים מסוימים שמפריעים להם מותר לו לפרט על כך ואין בזה איסור לשון הרע במידה ועומד בחמשת התנאים שבהלכות רכילות כלל ט', שהרי הוא מתכוון למנוע אותם מדבר שמבחינתם הוא נזק. עם זאת מותר לו גם לבחור בטובת חברו המשודך ולא לספר אלא לומר איני יודע.
על אישי ציבור
מותר לפרסם בעיתון על מעשים רעים שעושים אנשי ציבור, לאחר שניסו להוכיחם בצנעא ללא הצלחה, מפני שבפרסום הדברים יש תועלת גדולה לציבור וליכולתו להלחם בשחיתות ומעשי עוולה של בעלי השררה וזאת לאחר שביררו היטב שהדברים מזיקים ופוגעים בציבור. אולם יש להדגיש שעצם העובדה שאדם הוא איש ציבור איננה מתירה את דמו ואין היתר לומר עליהם דברי גנאי אישיים בעניינים שאינם קשורים לפעילותם הציבורית ואיננה משליכה עליהם.
על עצמו
מותר לאדם לספר לשון הרע על עצמו.
ובמדרש: "אמר לו הקב"ה (לישעיה): על שאמרת "כי איש טמא שפתים אנכי" שרא [=מותר] לך, שאתה שליט בעצמך, שמא בבני היית שליט שאמרת "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב"?!"
רשע
החפץ חיים כותב:
רבנים רבים טוענים שאין ההיתר שייך ביחס לציבור החילוני, כיוון שהם נחשבים תינוק שנשבה.
לעומתם הרב משה צוריאל כותב: "החפץ חיים התיר לדבר לשון הרע על האפיקורסים, ולא הוציא מכלל זה תינוק שנשבה."
הרב דב ליאור כותב: "מי שמזדהה עם התורה והמצוות אלא שיש לו חולשות, כגון: לא מתפלל במנין או שוכח לפעמים ליטול ידיים, הוא עקרונית נחשב ל"עושה מעשה עמך", ולכן אסור להגיד עליו לשון-הרע. אבל מי שלא מקיים דברים בסיסיים, אין הוא בכלל "עושה מעשה עמך"."
גוי
מעיקר הדין אין איסור לדבר ולשמוע לשון הרע על גוי, שהרי נאמר בתורה (ויקרא יט טז) "לא תלך רכיל בעמך", וגויים אינם בכלל עמך. ומכל מקום יש אומרים שראוי להימנע היות שזה יכול לגרום לו להתרגל לדבר לשון הרע גם על יהודים.
ללא שם
אם לא אומרים את שמו של האדם עליו נאמרת הגנות, ואין דרך סבירה שיזהו אותו, אין בזה איסור לשון הרע ורכילות. אך אם השומע מבין במי מדובר מתוך דברי המספר, על אף שהמספר לא אמר במי מדובר, על השומע לעצור את המספר ולומר לו שהוא מזהה במי מדובר, ורק אם הדיבור עומד בתנאי לשון הרע לתועלת יהיה מותר להמשיך.
הגנה עצמית
כאשר אדם מואשם בדבר מסוים שאיננו נכון, והוא מבקש לנקות את שמו על ידי שיגלה מי האשם מבואר בחפץ חיים שלכתחילה עליו רק לומר שלא הוא עשה זאת, מבלי לגלות את זהות האשם האמיתי (אלא אם כן זו האשמה בעניין שגורם נזק למעסיק ובלי קשר לכך שמאשימים אותו היה עליו לגלות זאת לפי התנאים של היתר לשון הרע לתועלת). אמנם אם אין באפשרותו לדחות מעליו את האשמה מבלי אמירה מפורשת מי אשם, כתב החפץ חיים שהדבר מותר והוסיף שם "אבל ראוי לבעל נפש שיעשה לפנים משורת הדין" וייקח על עצמו את האשמה.
היתר אפי תלתא
בתלמוד נאמר "כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בהו לישנא בישא" כלומר כל דבר שנאמר בפני שלושה אין בו משום לשון הרע. ורבו השיטות בראשונים ובאחרונים בהבנת סוגיה זו, כמובא בחפץ חיים.
החפץ חיים סיכם את השיטות השונות, ונקט שההיתר הוא במה שאין בו גנאי גמור ומשתמע לשתי פנים, וכן הביא שיש אומרים שאם אחד סיפר גנות על חברו בפני שלושה, אף על פי שהוא עבר על איסור לשון הרע, אם אחד מהשלושה ששמע דבר זה סיפר אחר כך לאחרים לא עבר בזה על איסור לשון הרע. והוסיף תנאים וסייגים רבים בזה, ואף ציין שצריך עיון אם הלכה כן.
הרב שמואל טל נקט להלכה שכדברי החפץ חיים מותר לומר בפני שלושה דיבור שמשתמע לשתי פנים ואף נוטה לגנאי, וכפי שהסביר החפץ חיים שכאשר אין הדבר ברור ומוחלט שמשמעותו היא של גנות, אזי כשהדבר נאמר בפני שלושה יש לתלות שהמשמעות אינה של גנות, משום שאין אדם מעיז פניו בפני חבירו, וכן על זה הדרך אין אדם מעיז פניו בפני שלושה שיספרו לחבירו. אולם אין היתר לומר דברי גנאי גמורים גם אם כבר נאמרו באפי תלתא או יותר מתלתא, ואף אם ברור שהם ייוודעו בהמשך.
ויש דעה בראשונים שהיתר אפי תלתא נאמר רק לגבי גילוי סוד, שאם כבר נתגלה לשלושה אין איסור לספרו יותר. אך גם בזה הרב שמואל טל נקט שעדיין יש בזה מידה מגונה.
חזרה בתשובה על איסור לשון הרע
אדם שסיפר לשון הרע ומעוניין לחזור על כך בתשובה, כתב החפץ חיים :
כלומר אם אדם עשה נזק לחברו בכך שדיבר עליו לשון הרע- עליו לבקש ממנו מחילה ככל חטא שבין אדם לחבירו.
והוסיף החפץ חיים שם:
אמנם הגאון רבי ישראל מסלנט חלק על החפץ חיים בנוגע לסיפא ודעתו כי אסור לגלות למי שדיבר עליו כדי לבקש מחילתו כי בכך הוא מוסיף ומצער אותו, ואין לומר שמחמת חובת התשובה של האחד יהיה מותר לצער את חברו. וכמו כן כתב הרב יצחק זילברשטיין שאם על ידי שיגלה את הדבר לחבירו כדי לבקש מחילה הוא יודע שתתעורר מחלוקת או קפידא מצד החבר אז גם לדעת החפץ חיים אין לגלות.
פיצוי וענישה על הוצאת דיבה
על פי שורת הדין אין פיצוי או ענישה על הוצאת דיבה וסיפור לשון הרע, כלשון הגמרא: "ביישו בדברים – פטור מכלום" (בבא קמא צא ע"א).
אולם, רב שרירא גאון כתב שיש לנדות את המבייש עד שיפייס את המתבייש (הובא ברא"ש בבא קמא ח, יד). עוד כתב הרא"ש: "נהגו בכל מקומות מושבות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר, להטיל חכה בפי בעלי לשון, ולקנוס המבייש, הכל לפי העניין; וכן יעשו בית דין, בכל עניין לפי הראוי, הכל לפי המבייש והמתבייש" (שו"ת הרא"ש קא, ט).
בימינו, בית הדין של ארץ חמדה גזית חייב ממון על לשון הרע על בסיס חוק איסור לשון הרע מהמשפט הישראלי.
ראו גם
לשון הרע
חוק איסור לשון הרע
חפץ חיים
אונאת דברים
דיני לשון הרע בחוקי מדינת ישראל
איסור שמיעת לשון הרע הכלול בלא תישא שמע שווא
לקריאה נוספת
פרופ' נחום רקובר, ההגנה על צנת הפרט, מתי מותר לספר על מחלה של הזולת, תכונות אופי גרועות ופגמים נוספים?, 223. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשס"ו-2006.
הרב שלמה אבינר, טהור שפתיים, הוצאת ספריית חוה, בית אל. תשע"ג, 2013.
קישורים חיצוניים
ספר חפץ חיים ושמירת הלשון להורדה בפורמט PDF, באתר קול הלשון
אתר שמירת הלשון
אסופת מאמרים בנושא לשון הרע, באתר ספריית אסיף
יהודה איזנברג, על חופש המידע וזכויות הפרט, באתר דעת.
אשכול של תשובות בעניין לשון הרע, אתר ישיבה
הרב אליעזר מלמד, לשון הרע, פניני הלכה ליקוטים ב,א,יא
אתר קיצור הלכות לשון הרע בשפה פשוטה באתר אשובה
שו"ת מעשי בהלכות לשון הרע באתר היברובוקס.
הערות שוליים
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:מצוות שבין אדם לחברו
קטגוריה:מצוות לא תעשה
קטגוריה:לשון הרע
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:מצוות שבדיבור
קטגוריה:פרשת משפטים
קטגוריה:פרשת קדושים | 2024-10-20T08:40:42 |
סופוקלס | שמאל|ממוזער|200px|סופוקלס בגלריית אופיצי
שמאל|ממוזער|250px|סופוקלס
סוֹפוֹקְלֵס (ביוונית: Σοφοκλής) היה מחזאי יווני נודע שחי במאה החמישית לפני הספירה באתונה. סופוקלס הוא השני בין שלושת הטראגיקונים היווניים הגדולים, צעיר מאייסכילוס בכמה עשורים, ומבוגר בכעשור מאוריפידס. סופוקלס התחרה מול שניהם בתחרויות דרמה רבות.
שנת הולדתו נתונה במחלוקת: יש גורסים שנולד בשנת 488 לפנה"ס, ויש גורסים שבשנת 495 או 496 לפנה"ס. על אף שהיה גם כהן ומדינאי, הוא ידוע בעיקר בזכות פועלו כמחזאי. סופוקלס חיבר 123 מחזות, וזכה בפרס הראשון בתחרויות הדרמה בחג דיוניסוס במסגרת הדיוניסיה העירונית (שבה כל מחבר הגיש ארבעה מחזות - שלוש טראגדיות ומחזה סאטירי אחד) כעשרים פעמים, יותר מכל מחזאי אחר. ככל הידוע, מעולם לא דורג למטה מהמקום השני.
מחזהו המפורסם ביותר, "אדיפוס המלך", זכה במקום השני בשנת הצגתו.
מלומדים רבים, ובהם אריסטו, החשיבו את סופוקלס לגדול המחזאים של התיאטרון היווני. ברם, ממאות היצירות שיצר בימי חייו, נשתמרו בשלמותן רק שבע טראגדיות, וכחצי מחזה סאטירי. ישנם שרידים (פרגמנטים) של כשבעים מחזות אחרים שלו. המפורסמות ביותר בין יצירותיו שנשתמרו הן שלוש טראגדיות תבאי, אשר עוסקות בסיפור אדיפוס ובתו אנטיגונה.
קורות חייו
סופוקלס נולד בדמוס הכפרי קולונוס של חבל ארץ אטיקה, כקילומטר וחצי מצפון מערב לאתונה. אם נולד בשנת 495 לפנה"ס (ר' לעיל), הרי שנולד חמש שנים לפני קרב מרתון, וחמש-עשרה שנה לפני קרב סלמיס. אביו, סוֹפילוס, היה סוחר אמיד. חוקרים שונים סבורים שעסק בנגרות, בנפחות, או בבניית החרבות, אחרים סבורים שהיה סוחר או יצרן נשק.
סופוקלס התחנך באמנויות והתאמן בפאלאיסטרה (בי"ס להיאבקות ואיגרוף). הוא זכה בפרסים בהיאבקות ובמוזיקה בקרב סלמיס בשנת 480 לפני הספירה.
בשנת 468 לפנה"ס השתתף סופוקלס לראשונה בתחרויות הדרמטיות בחג דיוניסוס, והציג את המחזה טריפטולמוס. הוא זכה בפרס הראשון, והביס את אייסכילוס הוותיק, יש אומרים בשל תרגיל פוליטי, מאחר שההצבעה הייתה בשנה זו בידי הצבא ולא בידי העם.
בשנת 440 לפנה"ס נבחר סופוקלס לסטראטגוס (אחד מעשרה מצביאים שפיקדו על אתונה).
אופי מחזותיו, פירוט אלו שנשמרו ותאריך הפקתם
במחזותיו של סופוקלס מסתובבת העלילה סביב דמותו של הגיבור, אשר שילוב של נסיבות יוצאות דופן, שבחלקן נובעות מאופיו, חורצות את גורלו הטראגי. העלילה סבוכה, ומתאפיינת במתח רב ובפעילות רבה. דמות הגיבור, המהווה את המוטיב המרכזי במחזה, נעלה ובעלת אופי הרואי, אך היסוד ההרסני הקיים בה מביא לאובדנו. סופוקלס עושה שימוש גם בדמויות משנה רבות. סופוקלס אינו מאמין בגורל, בניגוד למקובל ביוון בתקופתו, אלא בקיומה של בחירה חופשית והוא חותר שהצופים במחזותיו יבינו כי אלמלא הפגם באופיו של הגיבור, הסיטואציה הטרגית הייתה נמנעת.
טרגדיות
איאס - בשנות ה-40 של המאה ה-5 לפנה"ס
אנטיגונה - 442 לפנה"ס
נשי טראכיס - 432 לפנה"ס
אדיפוס המלך - 420 לפנה"ס
אלקטרה - 416 לפנה"ס
פילוקטטס - 409 לפנה"ס
אדיפוס בקולונוס - 401 לפנה"ס, שהועלה על ידי נכדו סופוקלס השני לאחר מותו.
תרגומים לעברית
כל מחזות סופוקלס תורגמו לעברית על ידי שני מתרגמים: שלמה דיקמן ואהרן שבתאי.
תרגומיו של דיקמן יצאו לאור בשני כרכים, עם מבואות והערות, בהוצאת מוסד ביאליק. (את המחזה "איאס" החלה לתרגם דרור אורון ודיקמן המשיך את התרגום שלה מהמקום אליו הגיעה בעת שנפטרה).
תרגומיו של שבתאי יצאו לאור בהוצאת שוקן, כל מחזה בפני עצמו, עם מבוא והערות. שבתאי הוסיף במהדורתו תרגומים של יצירות או של קטעים רלוונטיים לכל מחזה.
המלומד אהרן קמינקא, תרגם בתחילת המאה העשרים, שתי טרגדיות, לעברית משכילית.
המשורר שמעון בוזגלו תרגם שני מחזות: ב-2007 תרגום של אנטיגונה עם מבוא והערות (הוצאת ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים) וב-2012 תרגום של אדיפוס המלך.
הפרופסור דבורה גילולה, תרגמה ב-2014 את המחזה "אנטיגונה", וגם הוסיפה לו מבוא ופירושים (הוצאת ליון בוקס) . לספר נלווה תקליטור ובו קריינות של המחזה מפי דן כנר.
קישורים חיצוניים
, מתוך האתר של שמעון בוזגלו
, מתוך האתר של שמעון בוזגלו
יעל רנן, ספרות המערב:
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מחזאים יוונים
קטגוריה:תיאטרון ביוון העתיקה
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:אתונאים מן העת העתיקה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2024-08-01T05:13:48 |
ג'ורג' ברנארד שו | הפניה ג'ורג' ברנרד שו | 2008-02-12T08:18:40 |
נביא | שמאל|ממוזער|160px|משה – גדול נביאי ישראל, כפסל מאת מיכלאנג'לו, הניצב בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי שברומא
נביא הוא אדם המדבר בשם האל. המסר שהוא מעביר בשם האל קרוי נבואה. בתקופות קדומות היו מגיעים אל הנביא אנשים שרצו להתייעץ בקשר לייעודם או עתידם, דברים שבהווה, או קבלת תמיכה ומזור נפשיים. לעיתים רבות החזיקו מלכים בחצרם נביא מיוחד שייעץ להם מבחינה אסטרטגית. לעיתים תפקיד הנביא הצטמצם למסירת העתיד או לראיית דברים נסתרים.
בישראל היו נביאים שאחזו גם בעמדה מוסרית והוו סמכות שיפוטית, והיו בעלי תפקידים נוספים: מתווך בין העם לאלוהים, מחנך רוחני ומוכיח בשער, ובשל כך נביאים לעיתים היו בעימות עם העם ומנהיגיו. יחסו של הנביא אל העם היה דו-ערכי, מחד גיסא – הוא אחד מהם, ומאידך גיסא – הוא נציג האל בעולם.
נביא ביהדות
היהדות רואה בנביא אדם במדרגה רוחנית גבוהה של התקשרות ודבקות בה'. הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ז): "הנביא – אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו... ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם".
משה נחשב לגדול נביאי ישראל, והוא זוכה למקום של כבוד גם בנצרות ובאסלאם. משה חרג ממקומם של נביאים מפני שהיה בנוסף מייסד העם, מכונן חוקה ומנהיג פוליטי. התנ"ך מתאר שרשרת בת מאות שנים של נביאים ובני נביאים, המשתלבים באופן כלשהו בהנהגת ישראל: יש שמכתירים מלכים, כמו שמואל; יש ששופטים, כמו דבורה; יש שיועצים למלכים, כמו חולדה הנביאה; יש המוכיחים בשער כמו אליהו, אלישע ועמוס; ויש החוזים את העתיד, החורבן או הגאולה, כמו ירמיהו וישעיהו.
היהדות שואפת להגיע למצב שבו עם ישראל כולו יגיע למדרגה זו של נביא הדבק בה' כפי שהדבר מתבטא בדברי משה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר יא, כט), וכפי שכתב יואל הנביא: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו, וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי" (יואל ג, א–ב).
לאחר חורבן בית המקדש הראשון החלו להיעלם הנביאים הקלאסיים. חגי, זכריה ומלאכי פעלו בתקופת שיבת ציון ונחשבים לנביאים האחרונים. בתלמוד נכתב בשם רבי יוחנן "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" (בבא בתרא, י"ב, ע"ב), ומאידך מובא בשם אבדימי שדווקא מהחכמים לא ניטלה הנבואה ובשם אמימר ש"חכם עדיף על נביא".
הגמרא קובעת כי "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה", ומכאן שרק ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות אמרו נבואות בעלות משמעות לדורות. בספר שמואל מתואר כיצד שאול הולך אל הנביא כדי למצוא אתונות אבודות, ומאוחר יותר מצטרף לקבוצת נביאים ואף מתנבא בעצמו, ומהפסוקים ניכר שבימיו הנבואה הייתה דבר מקובל ויומיומי, ולא רק בהקשר מוסרי, מדיני או היסטורי.
מקומן של הנשים לא נפקד מתחום הנבואה, והתנ"ך מספר על נביאות אמת כמו דבורה וחולדה. הגמרא מייחסת נבואה לשבע מהדמויות הנשיות שבמקרא, והמדרש מעיד: "כשם שעמדו להם לישראל ששים ריבוא נביאים כך עמדו להם ששים ריבוא נביאות".
לפי תפיסת התלמוד נביא צריך להיות אדם בעל שאר רוח, והוא בבחינת "חכם, גיבור ועשיר". הרמב"ם מזכיר בכתביו מספר פעמים שהוא עתיד לכתוב ספר על הנבואה, אך עיוניו בתחום זה נכללו לבסוף בספר מורה הנבוכים.
חוקרי מקרא אקדמאים רבים עסקו בספרות הנבואה וגם פיתחו תאוריות על התגבשותה, יחזקאל קויפמן למשל תהה על משמעות הקשר בין מהות הנבואה ובין הגילום הספרותי שלה, שהעניק לנו את ספרי הנביאים כפי שהם מוכרים לנו. וכן הפילוסוף שפינוזה למשל פתח את ספרו מאמר תאולוגי-מדיני בדיון על מהות הנבואה. הוא הצביע על כך כי הביטוי "רוח ה" הוא אלגוריה ששימשה לכל כשרון מיוחד, אך לא לגורם על-טבעי. כמו-כן טען כי הנביאים ניבאו "לפי יכולתם", כלומר לא זכו להשגות שחרגו מנתוני הנפש הטבעיים שלהם, וזכו להוקרת העם בשל "חסידותם ויציבות נפשם", אך לא בשל ידע או חכמה פלאיים.
הבחנה בין נביא אמת לנביא שקר
התורה מציגה שיטה להבחין בין נביא אמת לנביא שקר: "וכי תאמר בלבבך: איכה נדע את-הדבר, אשר לא-דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא-דברו ה', בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו" (דברים י"ח, כ"א–כ"ב), כלומר: ניתן לדעת בדיעבד אם אדם היה נביא אמת או שקר, לפי התקיימות נבואותיו. הרמב"ם כתב שאמנם הנביא נבחן בניבוא עתידות, אולם נבואת פורענות עשויה להתבטל אם השומעים יחזרו בתשובה, כפי שעשו אנשי נינוה בספר יונה, ולכן אינה יכולה לשמש אבן בוחן לנביא. רמב"ם מבסס את דעתו בין השאר על דברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת". הרמב"ם מזכיר מקרה בו גם הבטחה טובה לא התקיימה.
התנ"ך מספר על מקרים בהם נביאים הוכיחו את אמיתות שליחותם באמצעות אות או מופת פלאי. לדוגמה: משה קיבל מהאל שלושה אותות פלאיים כדי לגרום לבני ישראל להאמין בו; אליהו הוריד אש מהשמיים על חיילי המלך אחזיה; וישעיהו הסיג את צל השמש לאחור. הרמב"ם כתב כי אין לבקש מנביא "אות כאחד מאותות משה רבנו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם" אלא לבחון אותו פעמים רבות בחיזוי מדויק של העתיד.
תפקידי הנביא בישראל
שליח האל, המבצע את המשימות שמצווה לו האל.
הדרכת העם בדרך הרצויה, הוכחתו על חטאיו והחזרתו בתשובה.
תפילה בעד העםכך אצל שמואל (שמ"א יב, יט ו-כג), אצל איש האלהים וירבעם (מל"א יג, ו) ובדברי ה' לאבימלך: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה" (בראשית כ, ז). ולימוד סנגוריה עליו בפני האלכך למשל עושה משה לאחר חטא העגל (שמות לב–לד), חטא המרגלים (במדבר יד, יג–יט), ומחלוקת קורח (במדבר טז, כב). תפקידו הכפול של הנביא – ייצוג האל בפני העם, והעם בפני האל, מתואר בדברי חז"ל כדרישת כבוד האב וכבוד הבן (כך במכילתא על שמות יב, א ד)..
ניבוי עתידות וגילוי נסתרותכך למשל נעזר שאול בשמואל לאיתור אתונותיו האובדות (שמ"א ט–י), ומלך ישראל נעזר באלישע לגילוי מארבים של צבא ארם (מל"ב ו)..
נביא ביוון הקדומה
שמאל|ממוזער|150px|קסנדרה נביאת טרויה
בדת יוון האורקל ענה בשם האלים על שאלות של המאמינים, למשל כהנת אפולו שישבה בדלפי, ונקראה הפיתיה. בנוסף היו חוזים שפירשו מסרים שהועברו מהאלים בעקיפין במעוף ציפורים, בקרבי חיות וכדומה.
האורקלים יכלו להיות כהנים או אנשים רגילים שהאלים בחרו לתת להם את הנבואה, למשל קסנדרה שקיבלה את הנבואה לאחר שהאל אפולו חשק בה.
בדומה ליהדות גם בתרבות יוון נשים יכלו להתבלט בתחום הנבואה.
חוסר היכולת של האדם להימלט מגורלו, כפי שהשתקף בנבואה, מהווה תמה מרכזית במיתולוגיה ובספרות היוונית. מוטיב זה משמש במגוון רב של טרגדיות ומחזות, כגון אדיפוס המלך, אנטיגונה ואחרים.
נביא באסלאם
הכינוי "נביא" בימי הראשונים
בתקופת הראשונים מספר חכמים נקראו בשם "נביא", ביניהם רש"י, רבנו תם, ור' שמואל החסיד. יש חוקרים שטענו שכל מי שנקרא כן הוא מחמת עסקם בנסתרות. וכראיה לדבר מציינים את רבי עזרא ממונקטור שנקרא בכמה מקומות "נביא", ובכמה כתבי יד נמצאו תיאורים שהוא עשה עליית נשמה. שרגא אברמסון דחה דבריהם, שהרי חכמים רבים נקראו כן גם מבלי שהיו מפורסמים על עיסוק בקבלה.
כמו כן, בשירת ספרד והמושפעים ממנה התואר נביא היה שגור למשורר. בטעם הדבר, ר' משה אבן עזרא הסביר שזה לקוח מן המקרא. ור' ידעיה הפניני הסביר: "בהיות המשורר חכם קראוהו נביא".
ראו גם
נבואה
הקדשה לנבואה
הנבואה הקלאסית בישראל
חכם עדיף מנביא
רוח הקודש
נביאי האסלאם
נבואותיו של נוסטרדמוס
האורקל מדלפי
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
המאמר "נבואה עממית ונבואה קלאסית", מאת אילון אביבי
חיים מזר, תוחלת החיים של נביא, בבלוג של אלי אשד באתר "רשימות", 8 ביולי 2009
הערות שוליים
*
קטגוריה:נבואה
קטגוריה:דת | 2024-07-28T22:51:33 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.