title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
רוק מתקדם
|
רוק מתקדם (באנגלית: Progressive Rock; נקרא גם: רוק פרוגרסיבי, או בקיצור, פרוג) הוא תת-ז'אנר של מוזיקת רוק שמקורו באנגליה בסוף שנות השישים עד שנות השבעים של המאה ה-20, ואשר התפשט לעוד מדינות באירופה כגון גרמניה, איטליה, וצרפת. שורשיו ברוק הפסיכדלי, בדומה לסגנון הארט רוק, שנוצר מתוך שאיפה ליצור רוק מורכב ורציני יותר. להקות ואמנים בזרם זה נטשו את סינגלי הפופ הקצרים לטובת טכניקות תזמוריות והלחנתיות המקושרים לרוב עם סגנונות כמו ג'אז ומוזיקה קלאסית, כדי להעניק למוזיקת הרוק את אותה רמת תחכום וכבוד מצד מבקרי מוזיקה. בין השירים הופיעו גם סוויטות באורך 20–40 דקות, הכוללות השפעות סימפוניות, מוטיבים ונושאים מוזיקליים מורחבים, אווירה ומילים בסגנון פנטזיה, מדע בדיוני ואחרים, ותזמורים מורכבים.
רוק מתקדם ראה הצלחה מסחרית גדולה ועלייה בפופולריות בשנות השבעים, במיוחד באמצע העשור. הלהקות ג'ת'רו טאל, פינק פלויד, יס, קינג קרימזון, קווין, ג'נסיס, אמרסון, לייק ופאלמר, קאמל, פוקוס , אוריה היפ, קנזס נחשבות למשפיעות ולחשובות בז'אנר. הפופולריות של הז'אנר החלה לרדת בסוף שנות השבעים בגלל עלייה בפופולריות של הז'אנר המינימליסטי, פאנק רוק. למרות זאת, גם בשנות השמונים הז'אנר זכה להצלחה מסחרית, על אף השינויים האישיים בהרכבים והשינוי בכיוון המוזיקלי.
הז'אנר התפתח מלהקות שעשו את מה שהיום נקרא פרוטו פרוג. פרוטו פרוג הוא שם לאלבומים שיצאו בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים, על ידי להקות כמו הביטלס, המודי בלוז, הדלתות, פרנק זאפה ועוד, ובהם הייתה מוזיקה נסיונית יחסית, שהיו בה מאפיינים שנלקחו ממוזיקה קלאסית, מג'אז, וממוזיקת עולם.
לרוק המתקדם יש כמה תתי ז'אנרים וביניהם רוק סימפוני, בו תזמורים וטכניקות הלחנה קלאסיים משתלבים במוזיקת רוק, הניאו פרוג הנוסטלגי שנוצר בשנות השמונים, סצנת הקנטרברי ששילבה ג'אז והומור שנוצרה בשנות השישים והשבעים, ותתי-ז'אנרים יותר נסיוניים ויותר אוונגרדיים ברוחם כמו רוק באופוזיציה שנוצר בסוף שנות השבעים. רוק מתקדם השפיע על ז'אנרים כגון קראוטרוק ופוסט-פאנק, ובמשך השנים, התמזג עם סגנונות רוק אחרים כדי ליצור תתי-ז'אנרים נוספים כגון מטאל נאו-קלאסי ופרוגרסיב מטאל.
מאפיינים מוזיקליים
מאפיינים נפוצים
הרמוניות מורכבות ופיתוח מוטיבים מוזיקליים בטכניקות קלאסיות.
מבנה ייחודי ומורכב של היצירות, הגורם לעיתים קרובות ליצירות ארוכות מאוד למשל: Atom Heart Mother של פינק פלויד, Close to the Edge של להקת יס, Tarkus של אמרסון, לייק ופאלמר וSupper's Ready של ג'נסיס. (עד אלבום שלם שכולו יצירה אחת) כמו: Thick as a Brick ו-A Passion Play של ג'ת'רו טאל ו־Tubular Bells של מייק אולדפילד,the snow goose של קאמל salisbury יוריה היפ
וירטואוזיות המתבטאת בקטעי סולו ארוכים.
משקלים אסימטריים (מקצבים שאינם מרובעים או משולשים, למשל תשע שמיניות או חמישה רבעים) שינוי תכוף של משקלים, או הופעת מספר משקלים שונים באותה יצירה.
כלים אקוסטיים קלאסיים (כינור, חליל, חצוצרה, עוגב, ויברפון, טימפני).
שימוש נרחב במקלדות וסינתיסייזרים אנלוגיים ודיגיטליים, כדוגמת המלוטרון והמוג.
שפה ותכנים ספרותיים המשמשים גם לגיבוש אלבומי קונספט, (לדוגמה 2112 של Rush).
ריבוי קטעים אינסטרומנטליים-לעיתים אלבומים שלמים ללא שירה, (כדוגמת The Snow Goose של קאמל), ולעיתים קטעי סולו לתופים.
שירים אשר מילותיהם עוסקות בסיפור מרכזי לדוגמה: פיטר גבריאל מג'נסיס כתב שירים שעסקו בסיפורים סוריאליסטיים ורוג'ר ווטרס מפינק פלויד שכתב על חמדנות, טירוף ומוות.
אלבום קונספט - אלבום שכל השירים בו עוסקים בנושא מרכזי. אלבומי קונספט של רוק מתקדם מפורסמים הם: Tarkus של אמרסון, לייק ופאלמר, The Dark Side of the Moon, Wish You Were Here, Animals ו-The Wall של פינק פלויד, Tales from Topographic Oceans של להקת יס, The Lamb Lies Down on Broadway של ג'נסיס, Thick as a Brick של ג'ת'רו טאל, ו-Scenes From A Memory של דרים ת'יאטר.
מאפיינים פחות נפוצים
פוליריתמיקה ("ריתמיקה"=משקלים; "פולי"=רבים), שימוש בשני משקלים או יותר, בו-זמנית (למשל: המתופף מנגן שש שמיניות והקלידן ארבעה רבעים, בעת ובעונה אחת).
אטונליות - יצירה ללא מרכז טונאלי ברור (אופייני למוזיקה מודרניסטית).
פוליפוניה - ("פוניה"=קולות ,"פולי"=רבים); שימוש בשתי מלודיות או יותר, בו-זמנית, המוביל ליצירת קונטרפונקט בין הכלים השונים.
תת-ז'אנרים
רוק סימפוני – שימוש בתיזמור רחב היקף, או בסינתיסייזרים המדמים תזמורת גדולה.
להקות מייצגות: ג'נסיס, יס, אנגלגארד.
רוק מתקדם אקלקטי – מוזיקה בעל השפעות מכמה מקורות מוזיקליים (בנוסף למוזיקה קלאסית וג'אז).
להקות מייצגות: קינג קרימזון, ואן דר גראף ג'נרייטור, ג'נטל ג'ייאנט.
סצנת קנטרברי – שילוב בין רוק מתקדם ובין ג'אז בריטי הומוריסטי.
להקות מייצגות: סופט מאשין, נשיונל הלת', גונג.
זהול – רוק מתקדם בעל השפעות ג'אז מודרני ומוזיקה קלאסית מודרניסטית.
להקות מייצגות: מאגמה, יוניברסל טוטם אורקסטרה.
פרוג פולק – שילוב בין מוזיקה עממית, דהיינו Folk, עם רוק מתקדם.
להקות מייצגות: ג'טרו טאל, גריפון.
פרוג פסיכדלי רוק מתקדם עם השפעות פסיכדליה ורוק חלל.
להקות מייצגות: פינק פלויד, אילוי.
קראוטרוק – כינוי לרוק בגרמניה ששילב בין מוזיקה קלאסית, אלקטרונית ורוק.
להקות מייצגות: פופול וה, אש רה טמפל, אמון דול
אוונט-פרוג – שילוב בין מוזיקה מערבית אוונגרדית ובין רוק מתקדם.
להקות מייצגות. – יוניברס זירו, הנרי קאו.
נאו פרוג – רוק מתקדם פשטני – יחסית שהתפתח בשנות השמונים באנגליה.
להקות מייצגות: מריליון, איי קיו, פנדרגון.
פרוג מטאל – שילוב בין הבי מטאל ובין רוק מתקדם בעיקר משנות התשעים והלאה.
להקות מייצגות: דרים ת'יאטר, סימפוני אקס, אופת', טול.
רוק מתקדם בישראל
בשולי התעשייה פעלו מספר אמנים בעלי הכשרה מוזיקלית קלאסית שיצרו רוק מתקדם מדי פעם. הבולטים ביניהם הן להקות שנות השבעים זינגלה, להקת אטמוספירה, קצת אחרת, ארבע-עשרה אוקטבות, וששת; וחברים מהלהקות הללו, בעיקר שלמה גרוניך, שם טוב לוי, יוני רכטר ואבנר קנר. כיום מתבלטות הלהקות אגרול, סוסיתא, סימפוזיון, מג'נטיק, סולסטיס קויל, טליאוף, אבק ומקאמה.
פרוטו פרוג
פרוטו פרוג הוא שם כולל לסגנונן של כמה להקות שקדמו לז'אנר הרוק המתקדם. פרוטו פרוג אינו סגנון או ז'אנר אלא מאפיין של כמה אלבומים של להקות שפעלו בשנות השישים ואלבומיהם גרמו לפיתוח ויסוד הרוק המתקדם. אלבומי הפרוטו פרוג יצאו בין השנים 1966 עד 1969 (בעיקר בבריטניה) והתאפיינו במוזיקה מורכבת ומתוחכמת יותר, במטרה לפרוץ את הגבולות ואת המחסומים של המוזיקה באותה תקופה.
פרוטו פרוג אינו נחשב לז'אנר ולכן לא מגדירים את הלהקות או את האלבומים כ"פרוטו פרוג". המונח "פרוטו פרוג" מתאר את המוזיקה שגרמה להיווצרותו של הרוק המתקדם.
אלבומי פרוטו פרוג
הביטלס - Revolver - (רוק פסיכדלי)
הביטלס - Magical Mystery Tour - (רוק פסיכדלי)
הביטלס - Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band (רוק פסיכדלי)
המודי בלוז - Days of Future Passed - (רוק סימפוני)
המודי בלוז - In Search of the Lost Chord
דיפ פרפל - Shades of Deep Purple (הארד רוק/הבי מטאל-סימפוני)
טאץ' - Touch
פרוקול הארום - Procol Harum
פרוקול הארום - Shine on Brightly
ונילה פאדג' - Renaissance
ונילה פאדג' - Vanilla Fudge
איט'ס אה ביוטפול דיי - It's A Beautiful Day
ארתור בראון - The Crazy World of Arthur Brown
איירון בטרפליי - In-A-Gadda-Da-Vida
מאפיינים
שמאל|ממוזער|220px|קינג קרימזון אחת מהלהקות המשפיעות והחשובות בז'אנר הרוק המתקדם.
רוק מתקדם הוגדר במקור כ"רוק קלאסי" (classical rock) בו להקת רוק מנגנת יחד עם תזמורת, אך המונח נוצר מהמיזוג של מיילס דייוויס בין סגנונות שונים כמו פיוז'ן, הבי מטאל, פולק רוק עם סגנון אקספרימנטלי של להקות גרמניות. המונח לא מתאר סגנון אחד אלא שילוב של סגנונות רבים. ג'רי אווינג העורך של "פרוג מגזין" (Prog Magazine), הסביר ש"פרוג הוא לא רק צליל, אלא גם חשיבה", וגיטריסט להקת דרים ת'יאטר ג'ון פטרוצ'י מציין כי המונח הוא היעדר של גבולות סגנוניים.
הופעת אלבומי הקונספט ושורשיו של הז'אנר באלבומי רוק פסיכדלי והופעות שהציגו מוזיקה וליריקה חזותית. רוק מתקדם לא נועד לריקודים קצביים המגדירים סגנונות רוק אחרים, והוא יותר סביר מאשר סגנונות אחרים במוזיקה פופולרית לניסויים עם מבנה הלחנה, כלי נגינה, הרמוניה וקצב, ותכנים ליריים.
מוזיקאים ברוק המתקדם בדרך כלל מראים נגינה גבוהה ומשכילה בכלי הנגינה בו מנגנים אך לא תמיד במקרה. למשל גרג לייק ובוז בארל מקינג קרימזון לא היו נגני בס בהתחלה כפי שהם ידועים כיום, הם ניגנו בהתחלה בגיטרה. פינק פלויד ובריאן אינו הם דוגמאות בולטות לאמנים אשר בונים קטעים מורכבים מחיבור של קטעים פשוטים ושהם וירטואוזים ושולטים באולפני ההקלטות כדי לעשות זאת.
היבטים מוזיקליים
מבנה
שירי רוק מתקדם בדרך כלל נמנעים ממבנה של שירים רגילים במוזיקה פופולרית (בית-פזמון-בית), והאורך הלא רגיל של יצירות אלו, השירים נמנעים מאורך רגיל של סינגל שהוא בדרך כלל 3 דקות. צורות מוזיקליות מיטשטשות באמצעות השימוש במקטעים ארוכים ושל פתיחה מוזיקלית הגשר המוזיקלי מפריד בין המקטעים, שתוצאות הן סוויטות בסגנון קלאסי. הקומפוזיציות בדרך כלל דומות למחרוזות, אך ביצירות יש יותר קשר בין הקטעים בניגוד למחרוזות בלי קשר בין הקטעים. מעברים בין קטעים אקוסטיים ובין קטעים חשמליים מקדמים את הדינמיקה. המעברים בדרך כלל מערבבים מוזיקה כתובה, השפעות קלאסיות ואלתורים של הלהקה. קטעים אלה מדגים את הווירטואוזיות של חברי הלהקה והן מנוגדות למוזיקת פופ בה יש רק חבר אחד מוביל בלהקה. אף על פי שכמה שירי רוק מתקדם נמשכים 3–5 דקות, להקות כמו קראפטוורק השתמשו בכמה מאפיינים ממוזיקת הפופ שנוצרו ביצירות ארוכות מקרה לא נדיר בז'אנר. היצירות הארוכות הן בדרך כלל תוצאה של ניסיון עם אלמנטים של מוזיקה קלאסית, למרות שמנקודת מבט אלטרנטיבית יש טענה האומרת שהיצירות באות מהחקירות במורכבויות המתאפשרות במוזיקה הפופולרית. למרות זאת, להקות כמו שאלו טכניקות מהמוזיקה הקלאסית בשיריהן. קלידן להקת ג'נטל ג'ייאנט, קרי מיניר התמחה בהלחנה בעיקר בזכות לימודיו באקדמיה המלכותית למוזיקה, בדרך כלל נודע השימוש בקונטרפונקט בשירי הלהקה. שירי להקת קנזס כמו "Miracles out of Nowhere" בדרך כלל כוללים מעברים בהם הכינור וקלידים או יותר וגיטרות שכולם מנגנים בחלקים של קונטרפונקט ביצירות הלהקה. ב-"Close to the Edge" של להקת יס, משתמשת הלהקה בטכניקות הלחנה קלאסיות שפותחו על ידי חזרות שונות של הנושא המוזיקלי במבנה של היצירה.
אלמנטים של מוזיקה קלאסית לפעמים מושאלים מפני המשמעות התרבותית שלהם. יס בדרך כלל משתמשים בקטעים קונטרפונקטיים כדי ליצור את הרושם של סגנון הבארוק, כמו בקטע הדומה לפוגה בדקה השמינית של "Close to the Edge" ובסולו הצ'מבלו ב-"Siberian Khatru". ג'נטל ג'ייאנט יצרו הרגשה ימי-ביניימית דרך השימוש במדריגל.
כלי נגינה
להקות רוק מתקדם הרחיבו את אוסף כלי הנגינה מאשר להישאר עם כלי נגינה של רוק (גיטרה, גיטרת בס, קלידים, תופים) על ידי הוספה של כלים הנפוצים בסגנונות שונים כגון פולק, ג'אז או מוזיקה קלאסית. מספר להקות במיוחד בהתחלתו של הז'אנר, הקליטו את אלבומיהם עם תזמורת שלמה. המודי בלוז שהיו אז להקת בלוז שהלכה בעקבות הפלישה הבריטית עם להיט, הגיעו להצלחה מסחררת עם האלבום Days of Future Passed. באלבום נוגנו תזמורים ששילבו את הלהקה עם תזמורת שלמה, עם פתיחות של התזמורת כדי לגשר בין השירים הפשוטים.
קלידים אלקטרוניים
שמאל|ממוזער|220px|קית' אמרסון מנגן במוג.
השימוש בתזמורת היה יקר מדי ולכן גבה המון כסף מלהקות אשר השתמשו בתזמורות לאלבומיהן. לכן להקות כמו המודי בלוז פנו למלוטרון. המלוטרון הוא כלי המבוסס על מאגר סרטים מגנטיים (הנמצאים בשימוש גם בקלטות שמע), כאשר על כל אחד מהם מוקלט צליל באורך של כ-8 שניות. כל אחד מהקלידים בכלי מפעיל סרט הקלטה שונה. הדגמים הראשונים של המלוטרון כללו 18 סטים של כלים כגון כינורות, חלילים וחצוצרות. דגמים מאוחרים יותר כללו גם מקהלות, גיטרות ואקורדיון. אך לכלי היו לו גם חסרונות רבים. לא היה נוח לנייד אותו ממקום מקום, הוא היה יקר מאוד (בסביבות 1,000 לירות שטרלינג של זמנו) וכמעט בלתי אפשרי היה להשתמש בו בהופעות חיות. למרות זאת, הכלי הפך לפופולרי אצל המודי בלוז. לאחר מכן, עוד להקות רוק מתקדם החלו להשתמש בו כמו ג'נסיס, סטרובס, קינג קרימזון, פינק פלויד ורבים אחרים.
אורגן האמונד הוא כלי נוסף שהפך נפוץ ברוק המתקדם. זהו כלי שצלילו נשמע כמו עוגב. על אף שיוצרו דגמים רבים ושונים של אורגני האמונד, הנפוץ מכולם הוא ההאמונד B-3. בסוף שנות ה-60 ובמהלך שנות ה-70 הצליל הייחודי של אורגן ה-B-3, שהושמע בדרך כלל דרך מגבר לזלי, היה נפוץ במוזיקה הפופולרית. השימוש באורגן זה בכנסייה האנגליקנית עם מקהלה השפיע על להקות הז'אנר.
כלי נגינה אלקטרוניים רבים אחרים נחשבים כנפוצים ברוק המתקדם. פסנתר ה-RMI שהיה מועדף על ידי ריק וייקמן מלהקת יס וטוני בנקס מלהקת ג'נסיס. השניים העדיפו את ה-RMI על פני אורגן האמונד. ה-RMI דוגם צליל של צ'מבלו, כמו שגם יכול הקלבינט (clavinet). הפסנתר החשמלי מסוג Wurlitzer, היה נפוץ אצל להקת סופרטרמפ. כמה להקות בעיקר ג'נסיס, השתמשו בפסנתר חשמלי מסוג ימאהה, גם סינתיסייזרים הדוגמים צלילי כינורות היו נפוצים בז'אנר.
לקריאה נוספת
אורי ברייטמן, רוק מתקדם - משנות ה-60 ועד היום, הוצאת מפה, 2005.
קישורים חיצוניים
רוק מתקדם - מדריך עברי
ארכיוני הפרוג
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
מתקדם
| 2024-08-19T23:06:31
|
מעלות צלזיוס
|
שמאל|ממוזער|250px|מדחום המציג את הטמפרטורה במעלות צלזיוס. המדחום מורה על C° 29
מעלת צֶלְזִיּוּס היא יחידת מידה לטמפרטורה המשמשת בסולם צלזיוס. היא מסומנת ב־C°, ונקראת על שם האסטרונום השוודי אנדרס צלזיוס (1701–1744), שיצר סולם טמפרטורות דומה לסולם צלזיוס המודרני שנתיים לפני מותו. מבחינת כל השימושים היומיומיים, C° 0 מוגדרות כנקודת ההתכה (הקיפאון) של המים, ו־C° 100- כנקודת הרתיחה שלהם בלחץ של אטמוספירה אחת; מכאן אף נגזר גודלה של כל מעלה, מאית מהטווח שבין קיפאון לרתיחה. עם זאת, מאז 1954 מגדירים באופן רשמי האפס המוחלט והנקודה המשולשת של המים את סולמות הטמפרטורה קלווין וצלזיוס, ולא נקודות הקיפאון והרתיחה.
במרבית מדינות העולם משתמשים בסולם זה. באחרות משתמשים בו במעורב עם סולם פרנהייט. ארצות הברית, בליז וליבריה נמנעות ממנו כמעט לחלוטין.
היסטוריה
ב־1742 הציג אנדרס צלזיוס סולם טמפרטורה הפוך מזה הקרוי כיום על שמו: האסטרונום השוודי הציע שטמפרטורת הקיפאון של המים תגדיר את הערך מאה מעלות בסולם, וטמפרטורת הרתיחה – את הערך אפס מעלות. במאמרו Observationer om twänne beständiga Grader på en Thermometer (בשוודית: "תצפיות בשתי נקודות קבועות על מדחום"), תיאר צלזיוס את טמפרטורות הקיפאון והרתיחה של המים, ציין את חוסר רגישותה של טמפרטורת הקיפאון לשינוי בלחץ, רשם – בדיוק ראוי לציון – את השינוי בנקודת הרתיחה עם השינוי בלחץ, והציע שטמפרטורת הרתיחה תיקבע בלחץ הממוצע השורר בגובה פני הים. לחץ זה ידוע כיום כאטמוספירה אחת.
ב־16 בדצמבר 1745, במאמר המתאר את הגן הבוטני באוניברסיטת אופסלה, ציין הבוטנאי השוודי הנודע קארולוס ליניאוס את הטמפרטורות השוררות בחממת הגן:
ובהערת שוליים:
זהו הדיווח הראשון המוכר על מדחום שסימון מעלותיו זהה לזה שבסולם צלזיוס המודרני. את מדחום הכספית של ליניאוס הכין האומן השוודי דניאל אקסטרום (Daniel Ekström), שבית המלאכה שלו בלט אז בייצור מכשור מדעי. מדענים ואומנים נוספים הציגו באותן שנים מדחומים שסולמותיהם דומים, בהם פּהְר אלביוס (Pehr Elvius), מזכיר האקדמיה המלכותית השוודית למדעים, ומרטן סטרמר (Mårten Strömer), תלמידו של צלזיוס.
ב־204 השנים הבאות, כונה סימון הטמפרטורה הזה "סולם מאה המעלות" (Centigrade scale), והטמפרטורות בו סומנו C°. בשל דמיון לשוני ליחידת מידה לזווית בצרפתית, בספרדית ובשפות נוספות, החליטו בשנת 1948 הוועדה הבין-לאומית והכנס הכללי למידות ומשקלות לכנות את יחידת המידה לטמפרטורה בשם "מעלת צלזיוס", ולסמנה רשמית C°.
שימושים, הצגה וכתיב
מעלות צלזיוס משמשות הן לציון טמפרטורה מסוימת בסולם זה ("הטמפרטורות במישור החוף יגיעו היום ל־C° 40", "חום גופו של החולה עלה ל־C° 39") והן לציון הפרש או טווח טמפרטורות ("כדור הארץ התחמם בממוצע ב־C° 0.5 במאה השנים האחרונות", "שגיאת המדידה במדחום זה היא C° ±3").
מאחר שגודלה של כל מעלת צלזיוס שווה בדיוק לגודלו של קלווין אחד, משתמשים תדיר בקלווין לציון הפרשים בין טמפרטורות הנתונות בסולם צלזיוס, במיוחד במאמרים מדעיים.
מעלת הצלזיוס מסומנת בצמד התווים "C°": הסימן ° מדגיש כי מדובר במעלה, כלומר ביחידה שיש לה ערך בסולם מסוים בלבד, ולא ערך מוחלט, כמו לקלווין; מקורו של הסימן C בביטוי Centigrade Scale, אם כי הוא תואם גם את שמו הנוכחי של הסולם, Celsius.
בכתיבת טמפרטורה במעלות צלזיוס, יש להפריד ברווח את הערך המספרי מהסימן C°, כפי שמופיע בדוגמאות לעיל: לא C°40, ולא C °40, כי אם C° 40.
מעבר יחידות
גודלם של קלווין ומעלת צלזיוס זהה, כך שבמעבר מצלזיוס לקלווין צריך רק לשנות את נקודת הייחוס:
T[K]= T[°C] + 273.15
טמפרטורת החדר, לדוגמה, היא K 298.15 או C° 25.
גודלן של מעלות פרנהייט ורנקין, לעומת זאת, הוא רק חמש תשיעיות מגודלה של מעלת צלזיוס, כך שבמעבר בין הסולמות יש להגדיל את מספר המעלות וגם לשנות את נקודת הייחוס:
T[°F]= 1.8×T[°C] + 32
T[°R]= 1.8×T[°C] + 491.7
כך, טמפרטורת הרתיחה של המים (C° 100) היא F° 212 או R° 671.7.
הגדרתו הרשמית של הסולם כיום
נקודות הקיפאון או הרתיחה של המים כבר אינן מגדירות את סולם צלזיוס, ולמעשה הטמפרטורה בהן אפילו איננה בדיוק 0 מעלות ו־100 מעלות. עד 1954, הגדירה טמפרטורת הקיפאון של המים את הערך אפס מעלות בסולם צלזיוס. אז, הוחלט בכנס הכללי למידות ומשקלות כי הנקודה המשולשת של המים היא טמפרטורת הייחוס היסודית, ונקבע כי ערכה K 273.16. להחלטה זו שלוש משמעויות:
גודלה של היחידה קלווין הוא אחד חלקי 273.16 מהפרש הטמפרטורה המוחלטת שבין האפס המוחלט לנקודה המשולשת של המים.
הפרשי טמפרטורה של קלווין אחד ומעלת צלזיוס אחת שווים ביניהם – גודלם של הקלווין ומעלת הצלזיוס שווה.
ההפרש בין נקודות האפס בשני הסולמות, קלווין וצלזיוס, הוא בדיוק K 273.15, והנקודה המשולשת של המים היא בדיוק C° 0.01.
המדידות הרשמיות המתייחסות למים, נערכות במים בעלי הרכב איזוטופי מיוחד, המכונים VSMOW. באיכות המדידה הקיימת כיום, ידוע כי עבור מים אלה ההפרש בין הנקודה המשולשת של המים לנקודת הקיפאון של המים גדול (במעט מאוד, פחות מאלפית הצלזיוס) מ־C° 0.01. מכאן, נובע שנקודת הקיפאון של המים איננה C° 0, אלא מעט פחות מזה.
גם נקודת הרתיחה של VSMOW איננה בדיוק K 373.15, אלא 16.1 אלפיות הקלווין פחות, כך שגם נקודת הרתיחה של המים איננה לחלוטין C° 100.
הבדלים אלה הם חסרי משמעות לחלוטין מכל בחינה כמעט, למעט יישומים מדעיים יוצאי דופן: די בעלייה של 4.5 מטר מפני הים כדי שירידת הלחץ תוריד את נקודת הרתיחה של המים ב־16 אלפיות הקלווין.
בעולם
ברוב מדינות העולם משתמשים בסולם צלזיוס, כנראה בשל התאמתו לשיטת החשיבה העשרונית ולתכונות המוכרות של המים. יוצאים מן הכלל הם תחומי מדע מסוימים, כגון חקר טמפרטורות נמוכות ואסטרופיזיקה, וטבלאות הנדסיות או מסדי נתונים, במיוחד אלה המציינים טווחי טמפרטורות רחבים; באלו נפוץ השימוש בקלווין. בארצות הברית, בה נהוגות יחידות מידה לא עשרוניות רבות (האינץ' והרגל, לדוגמה), עדיין משתמש רוב הציבור בסולם פרנהייט בחיי היומיום; רוב הקהילות המדעיות ותחומי ההנדסה בארצות הברית, במיוחד בטכנולוגיה העילית, עברו לשימוש בצלזיוס. בממלכה המאוחדת, בה נפוץ בעבר השימוש בסולם פרנהייט, עברה בשנות ה־70 רוב האוכלוסייה לשימוש בסולם צלזיוס; חלק מתחזיות מזג האוויר (במיוחד בקיץ) נתון בשני הסולמות, לשימוש הציבור המבוגר יותר. גם מדחומי האוויר הנמכרים בממלכה המאוחדת מציינים את שני הסולמות.
ראו גם
יחידות מידה לטמפרטורה
יחידות מידה על שם אישים
מעבר לשיטה המטרית
קישורים חיצוניים
צלזיוס
קטגוריה:יחידות מידה בכימיה
קטגוריה:שוודיה: המצאות
| 2024-09-08T17:41:59
|
מכונית
|
ממוזער|248x248 פיקסלים|סקודה אוקטביה שנת 2021
ממוזער|250px|מכונית מודרנית משפחתית מדגם פיאט 500 שעיקר מטרתה הובלת נוסעים|טקסט=
ממוזער|250px|מכונית העל בוגאטי ויירון. החזיקה בשיאים שונים עבור מכונית כביש בייצור סדרתי, כמו בשיא המהירות המרבית (420 קמ"ש) וכן המנוע העוצמתי ביותר|טקסט=
מכונית היא כלי רכב מנועי גלגלי, המיועד לשאת נוסעים או מטען בדרכים וכבישים.
בתחילת עידן המכוניות פיתחו המהנדסים פתרונות הנעה שונים, שכללו מנועי בעירה פנימית, מנועים חשמליים, מנועי קיטור ועוד, אך מנועי הבעירה הפנימית מסוג מנוע בנזין ומנוע דיזל הם עדיין הנפוצים ביותר. מאז תחילת המאה ה-21, עם עליית המודעות לזיהום האוויר, מיוצרות יותר מכוניות עם מנוע חשמלי כמנוע יחיד או בשילוב מנוע בעירה פנימית.
גיזרון
המילה מכונית נגזרת מהמילה "מכונה". את המילה חידש איתמר בן-אב"י. כינוי נפוץ למכונית הוא "אוטו", שמקורו בשפות מערביות ומהווה קיצור של "אוטומוביל". המכוניות הראשונות לא היו שונות במראה שלהן מהמרכבות של אותה תקופה. ומכיוון שהן נעו ללא סוסים אלא בעצמן הושרש השם Auto שהוא קיצור של Automobile ("נע בעצמו").
היסטוריה
ממוזער|250px|פורד מודל T משנת 1927
כלי הרכב הראשון שהונע באמצעות מנוע ונע ללא מסילה, פותח על ידי קפטן צרפתי בשם ניקולא-ג'וזף קנו בשנת 1770.
היה זה תלת אופן עם מנוע קיטור בן שני צילינדרים שנע במהירות של ארבעה קילומטר לשעה למרחק כמה מאות מטרים. כלי רכב נוספים מסוג זה פותחו ושוכללו במאה השנים שלאחר מכן, אך היו גדולים ומסורבלים. דגם של רכב זה מוצג במוזיאון הטכנולוגיה בפריז.
המצאת מנוע הבעירה הפנימית קידמה את פיתוח המכונית באופן משמעותי. בשונה ממנוע הקיטור, ממדיו היו קטנים יחסית וכך גם האמצעים הדרושים לנשיאת חומרי הדלק שלו, ולכן התאים במיוחד לכלי רכב קטנים דוגמת המכונית. הצרפתי ז'אן אטיין לנואר הצליח בשנת 1862 להתקין מנוע כזה שהונע בגז בכרכרה בה הותקנה לראשונה מערכת היגוי. במקביל פיתח באוסטריה זיגפריד מרכוס מנוע שתי פעימות המונע בדלק נוזלי והמציא את המאייד הראשון. בנוסף, המציא מרכוס מגנטו חשמלי שסיפק את הניצוץ אשר הצית את תערובת האוויר והדלק. כלי רכב זה חולל מהומה לא קטנה כאשר ניסה אותו מרכוס ברחובות וינה, ורק היכרותו עם האצולה חסכה ממנו את התערבות המשטרה. מכונית זו מוצגת במוזיאון הטכנולוגי בווינה.
בשנת 1867 הציג הגרמני ניקולאוס אוטו בתערוכת פריז את מנוע ארבע הפעימות הראשון. מנוע זה היה תודלק בגז והסתובב כ-180 סיבובים לדקה. אוטו רשם פטנט על המצאתו בגרמניה ובארצות הברית. הגרמני גוטליב דיימלר, שהתלהב ממנוע ארבע הפעימות של אוטו, שילב ב-1876 את תכנון המנוע של אוטו עם זה של מרכוס בכך שהסב את המאייד לשימוש בדלק נוזלי. ב-1885 הרכיב את המנוע על גבי אופניים, וכך יצר את האופנוע הראשון.
שמאל|ממוזער|180px|מכונית ראשונה מתוצרת בנץ
מבלי שידע על עבודתו של רעהו, ניסה הגרמני קרל בנץ לפתח כלי רכב משלו ובשנת 1879 הצליח לייצר מכונית המונעת במנוע בן שני צילינדרים, והיה לראשון שפיתח את מערכת ההצתה החשמלית מבוססת המצבר, המצת, המצמד, ההילוכים והמקרן. ב-1886 רשם פטנט על תלת-אופן פרי תכנונו שצויד במנוע ארבע פעימות בעל צילינדר בנפח 958 סמ"ק והספק של 3/4 כוח סוס. דגם משופר הפך ב-1888 למכונית הראשונה שנמכרה אי פעם. למרות אמינותו של כלי הרכב הצליח בנץ למכור מכוניות בודדות בלבד עקב ספקנות הקונים ביעילות המוצר. יחסי ציבור טובים למכונית ניתנו על ידי אשתו ברטה, אשר מבלי להודיע לבעלה נסעה במכונית יחד עם שני בניה הקטנים, ממנהיים לפפורצהיים וחזרה באותו היום. לאחר מכן נסע בנץ ליריד הסחר במינכן, מרחק של 200 מיל, לקבלת מדליית זהב על המצאתו. בנץ מכר רישיונות לייצור המנוע והמכונית ליזמים אחרים, ביניהם אמיל רוג'ר הצרפתי, אשר הצליח לייצר ולמכור יותר מכוניות בנץ בצרפת משהצליח בנץ עצמו בגרמניה.
המכונית הראשונה המונעת בבנזין שנבנתה בארצות הברית הייתה מכונית שהאחים דיוראה בנו בשנת 1893 בספרינגפילד. "סטודיבקר" החלה בייצור מכוניות בשנת 1897. בשנים הראשונות בארצות הברית היו פופולריות מכוניות מסוג "runabout" – ל-2 מושבים ללא גג, ללא מגן נגד רוח וללא דלתות.
שמאל|ממוזער|180px|מכונית מתורצת Oakman-Hertel, 1899
בהמשך קמו מספר יצרנים, שהבולט בהם היה רנסום אולדס שהקים את החברות "אולדסמוביל" ו"ריאו". יתרונו הגדול של אולדס היה בהגיית קו הייצור הראשון והקמתו ב-1902. רעיון זה אומץ במהרה גם על ידי המתחרים כשהנרי פורד עשה בו את השימוש המושכל ביותר עבור חברת פורד ושכלל אותו באופן משמעותי עד שבשיאו ייצר מכונית מדי 15 דקות ומודל T עלתה כמשכורת של 4 חודשים של פועל ב-1914.
המכוניות המודרניות הראשונות עם המבנה המוכר של הגה ודוושות היו הקדילאק והאסטון מרטין 7. בשנות ה-30 של המאה ה-20 יוצרה בגרמניה החיפושית של פולקסווגן, שהייתה מכונית עממית.
מכונית אופיינית בתחילת המאה ה-21 מכילה בדרך כלל מנוע (בדרך כלל מופעל בדלק, לעיתים בסולר, גז פחמימני מעובה או בגז טבעי), מערכת תמסורת ("הילוכים", או "גיר" בלעז), מערכת היגוי, מערכת בלמים, מערכת איתות, מראות, פנסים אחוריים וקדמיים ומגבים לשמשה הקדמית. מערכות בטיחותיות מגוונות – חגורות בטיחות, כריות אוויר או ABS, ומערכות נוחות שאינן קשורות לנהיגה, כגון מערכת שמע או מזגן.
במדינות מסוימות אף יש מדיניות להוציא מהשוק את כל כלי הרכב שאינם מכוניות חשמליות, כמו בנורווגיה או בקליפורניה שבארצות הברית. גופי האיחוד האירופי הגיעו להסכם על איסור שימוש במכוניות חדשות עם מנועי בעירה פנימית החל משנת 2035.
מבנה המכונית
מנוע המכונית ומערכת הפליטה
ממוזער|שמאל|סכימה של מנוע רכב של רנו
שמאל|ממוזער|250px|מערכת פליטה בעלת עמם כפול
מנוע המכונית הוא מנוע בעירה פנימית שמופעל בדרך כלל על ידי בנזין ולעיתים על ידי סולר (מנוע דיזל), גז פחמימני מעובה או בגז טבעי ודלקים חלופיים כאתנול וביודיזל. מנוע המכונית מורכב מבוכנות, הנדחפות כלפי מטה על ידי שרפה של חומר בעירה הנוצר משילוב דלק (חומר בעירה) ואוויר הניצת בניצוץ חשמלי או (במנועי דיזל) מחום הדחיסה. תנועת הבוכנה מועברת בעזרת תמסורת לגלגלים.
מנוע מכונית מקורר באמצעות מערכת מים סגורה ומקרן (רדיאטור). ופליטת חומר הבעירה השרוף מהמנוע מתבצעת באמצעות מערכת הפליטה.
מערכת הפליטה היא המערכת המיועדת לפלוט, ממנוע המכונית, את התערובת השרופה לאחר שנוצלה להנעת הבוכנות. למערכת הפליטה מספר תפקידים:
שיפור ניצולת המנוע.
הפחתת זיהום האוויר כתוצאה מהגזים השרופים, בשרפה לא שלמה (לדוגמה, הפחתת הפחמן החד-חמצני) והוצאת הגזים השרופים מהמנוע אל מחוץ למכונית. כך שהיושבים ברכב לא ינשמו גזים רעילים אלו.
השקטת הרעשים הנוצרים במנוע עקב פיצוץ הדלק.
בכלי רכב כבדים יש גם בלמנוע – בלם המאפשר להאט את המנוע על ידי חסימה חלקית של צינור הפליטה.
במכונית בעירה פנימית קיים מכל דלק שמכיל את הדלק שנועד לספק אנרגיה למנוע. הדלק יכול להיות בנזין או סולר, וכמותו מספקת בדרך כלל לנסיעה של כמה מאות קילומטרים. למכונית המונעת באמצעות גז קיימים במקום או במקביל מיכלי גז. למכונית חשמלית אין מכל דלק ובמקומו קיימות סוללות חשמליות שמספקות את כל האנרגיה של הרכב.
היגוי ושליטה
ממוזער|שמאל|תיבת הילוכים
למכונית קיים הגה שמשמש לקביעת כיוון נסיעתה. בעת הזזת ההגה מערכת תמסורת המשולבת מכנית גורמת להזזת הגלגלים הקדמיים ימינה ושמאלה. בכלי רכב רבים קיים הגה כח, שמערכת התמסורת בו מתוגברת באמצעות מערכת עזר הידראולית או חשמלית. הגה כוח מקל על הזזת הגלגלים ימינה ושמאלה, במיוחד בעת שהרכב לא בתנועה.
בתקופה האחרונה מקובל למקם על גלגל ההגה מתגים שונים שנועדו לשליטה על מערכות השמע, בקרת השיוט ולעיתים מערכות נוספות. זאת במטרה לאפשר לנהג לתפעל מערכות אלו מבלי להסיר את ידיו מגלגל ההגה. ככל הנראה המגמה החלה בהגאי מכוניות המירוץ, בהן הרכב נוסע במהירות שאינה מאפשרת הסרת הידיים אף לרגע (אם כי שם המדובר היה במערכות החיוניות יותר לנהיגה).
למכונית יש הילוכים שהם תמסורת של גלגלי שיניים עם יחס העברה משתנה כדי להפיק מהמנוע תכונה רצויה: יותר מהירות או יותר כוח. יש "הילוך אחורי" המשמש לנסיעה אחורה (רברס), הילוך "ניוטרל" (הִלּוּךְ סְרָק) שמנתק את הגלגלים מהמנוע ובתיבת הילוכים אוטומטית גם הילוך "חניה" אשר מנתק את הגלגלים מהמנוע ונועל את הגלגלים.
בתיבת הילוכים ידנית קיים גם מצמד הנשלט על ידי הדוושה השמאלית שמנתק זמנית את הגלגלים מהמנוע לצורך החלפת הילוכים.
בתיבת הילוכים אוטומטית קיימים כל המרכיבים הנ"ל שמופעלים אוטומטית ובנוסף מצמד הידראולי שמחליש את החיבור של המנוע לגלגלים בסיבובי מנוע נמוכים.
ישנן גם מכוניות עם תמסורת "רציפה" שיחס ההעברה בה משתנה באופן רציף בהתאם למהירות ולעומס (מומנט).
ממוזער|דוושות המכונית|טקסט=
למכונית יש שתיים או שלוש דוושות שנמצאות מתחת להגה, לרגליו של הנהג.
דוושת האצה ששולטת במידת הזרמת הדלק ובכך להגדלת או הקטנת סיבובי המנוע ושליטה במהירות הרכב. דוושת בלם שגורמת לעצירת המכונית. במכוניות בעלות הילוכים ידניים יש גם דוושת מצמד (קלאץ) בעת העברת הילוכים.
למכונית בלם יד (הנדברקס) הנמצא לרוב לצידו של הנהג, שמשמש לבלימה מוחלטת של הרכב באופן מכני, בעת עצירה ממושכת (פקק)/ חנייה / בסכנת תאונה.
ממוזער|200px|לוח מחוונים בעל תצוגה אנלוגית במכונית מדגם סיטרואן קסנטיה מעוטר במסגרות כרום
לכל מכונית יש לוח מחוונים (מכונה דשבורד, מאנגלית: dashboard) שהוא לוח בקרה המצוי בכלי רכב, לנגד עיני הנהג, וכולל מחוונים (אנלוגיים או דיגיטליים) המציגים לנהג את נתוני מאפייני הנסיעה של הרכב. מחוונים נפוצים הם מד דלק, מד סל"ד, מד מהירות, אודומטר (מד מרחק נסיעה), מד חום נוזל קירור מנוע, חיווי תיבת הילוכים, חיווי דלת פתוחה ועוד. לוח המחוונים מאפשר לנהג לנהל ולבקר את הנהיגה באופן מושכל, ולהיות מודע לאפשרות של תקלות לפני התרחשותן.
ממוזער|שמאל|גל הינע המחובר לסרן
למכונית יש בדרך כלל ארבעה גלגלים. במכונית בעלת מנוע בעירה פנימית הגלגלים מתחברים לסרן (בדרך כלל הקדמי, לעיתים נדירות יותר לאחורי או לשניהם) שמתחבר לגל הינע (דרייבשפט) דרך דיפרנציאל מהמנוע. את הגלגל עוטף צמיג, שהוא מעטפת טבעתית וגמישה (המכילה גומי) העוטפת את החישוק בגלגלי כלי תחבורה. תפקיד הצמיג להעביר את כח המנוע לתנועה, לספק אחיזת כביש טובה לכלי הרכב, לבלום זעזועים ולהגן על החישוק.
דלתות ותא מטען
הכניסה למכונית והיציאה ממנה מתבצעת דרך מספר דלתות, בדרך כלל בין שתיים לחמש. לרוב במכוניות קטנות נמצאות שתיים או שלוש דלתות, בדרך כלל מכוניות שיש בהן מקום רק לנהג ולנוסע (אם ישנם מושבים אחוריים, היציאה והכניסה אליהם צריכה להיעשות במקרה כזה על ידי הזזת מושב קדמי). ה"דלת" השלישית במכונית כזו היא באחורי המכונית, נפתחת כלפי מעלה ומשמשת בעיקר להכנסת מטען לאחורי הרכב. במכוניות גדולות יותר יש שתי דלתות מכל צד של המכונית. במרכב "סדאן" יש ארבע דלתות, ותא המטען נפרד מתא הנוסעים. במרכב "האצ'בק" יש חמש דלתות – שתיים מכל צד, ועוד אחת מאחור, הנפתחת כלפי מעלה ומשמשת בעיקר להכנסת מטען (בדגם כזה אין תא נפרד למטען אלא אזור המטען מחובר אל תא הנוסעים).
פנסים
למכונית יש פנסים קדמיים לתאורה של הדרך בחשיכה, פנסי איתות (מלפנים מאחור ובצדדים) כדי לאותת לנהגים אחרים על סטייה (לצורך פנייה/עקיפה) מהנתיב בו נוסעת המכונית, פנסים אחוריים כדי שנהגים יבחינו ברכב בחשכה, ופנסי בלימה לאותת לנהג מאחור על האטה כדי להימנע מהתנגשות. לפנסים הקדמיים יש שני מצבים: אורות נמוכים ואורות גבוהים. באורות גבוהים משתמשים לראות את הדרך מרחוק, ובאורות נמוכים כדי לא לסנוור רכב שמגיע בנתיב הנגדי וכן רכב הנמצא ממול לנהג בנתיב הנסיעה.
מנגנוני ואביזרי בטיחות
במכונית מורכבים מנגנוני בטיחות שונים שנועדו להפחית את הסיכון לתאונות דרכים כמו
מערכות לבקרת יציבות, בקרת משיכה ובקרת שיוט וכן אביזרים שנועדו להגן על שלמות גופם וחייהם של הנוסעים במקרה של תאונת דרכים. למשל חגורת בטיחות שמטרה למנוע את טלטול הגוף במקרה של התנגשות, תנועה או האטה, כריות אוויר שמטרתם לספוג חלק מהאנרגיה הגבוהה הנוצרת במהלך התאונה, ומשענת ראש שמטרתה מניעת "צליפת שוט" (פגיעה צוואר ראש).
וכן אביזרים אלקטרוניים למניעת דריסה בתנועה לאחור, מניעת תאונות ושמירת מרחק באמצעות מכ"ם או ראייה ממוחשבת.
שלדה
בעבר, עד אמצע המאה ה-20 לערך, המבנה הבסיסי של המכונית היה השלדה (בלועזית שאסי) שעליה הורכב מרכב הרכב. השלדה היא מבנה פלדה המורכב משתי קורות אורך ומספר קורות רוחב. כיום למרבית המכוניות אין שלדה נפרדת אלא המרכב אחוד עם רצפת הרכב. מתחת לקורות הרוחב הקדמיות הורכבו קפיצים קדמיים, ותחת קורות הרוחב האחוריות קפיצים אחוריים. הסרן הקדמי והסרן האחורי שוככו באמצעות קפיצים אלו ובולמי זעזועים, המנוע היה לרוב בתצורה אורכית, מאחוריו תיבת הילוכים ותיבת ההעברה שהעבירה את כח המנוע לסרן האחורי. בחצי השני של המאה החלו להופיע כלי רכב שבהם המרכב אחוד עם השלדה, המנוע מותקן רוחבית עם תיבת ההילוכים לצידו וממנה ציריות מניעות ישירות את הגלגלים הקדמיים. מאז, זהו הסידור הנפוץ בכלי רכב פרטיים ורק כלי רכב מסחריים ורכבי שטח נותרו עם שלדה נפרדת המאפשרת חוזק רב יותר.
מרכב המכונית
מרכב מציין את צורת הרכב החיצונית. קיימים מספר סוגי מרכבים נפוצים:
מרכבים של רכב פרטי:
קופה – לרוב 2 דלתות ומבנה ספורטיבי עם גג משופע.
סדאן (Sedan) – לרוב 4 דלתות עם תא מטען מופרד מתא הנוסעים, מבנה המכונה גם "שלוש קופסאות".
האצ'בק (Hatchback) – לרוב 3 או 5 דלתות עם תא מטען מחובר לתא הנוסעים.
סטיישן (Station) – לרוב 5 דלתות, גרסה ארוכה עם תא מטען גדול.
פנאי שטח – דומה למרכב האצ'בק אך גבוה יותר.
קבריולה (Cabriolet) – גרסה בעלת גג נפתח.
מיניוואן (Minivan) – רכב גדול יותר שמתאים למשפחה גדולה או לצרכים מסחריים בסיסיים.
SUV – כלי רכב המשלב מספר מושבי נוסעים וגודל תא מטען הזהים לאלה של מכוניות סטיישן או מיניוואן, בנוסף לתכונות של רכב שטח.
קרוסאובר – רכב שיש בו מאפייני עיצוב של SUV, ללא תכונות של רכב שטח.
מכונית מיקרו – היא סוג של כלי רכב מנועי בעל ממדים קטנים במיוחד.
המכונית בישראל
לפני הקמת המדינה
בשנת 1908 נסעה לראשונה "עגלה-מכונית" בירושלים. בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובימי המנדט הבריטי החל שימוש נרחב יותר במכוניות, אך קצב הגידול בכמות הרכבים היה גבוה בצורה דרסטית מקצב בניית הכבישים, כאשר בשנת 1922 עמד מספר הרכבים האזרחיים על 400, ובשנת 1933 על 6,126 כלי רכב, בעוד אורכי הכבישים הוכפלו פי 2 בלבד. ייבוא הרכבים עלה בשנות המנדט בצורה דרסטית, כאשר מרבית המכוניות יובאו מארצות הברית ומהממלכה המאוחדת. באותה תקופה קמו בארץ מועדונים עבור חובבי מכוניות.
בארץ ישראל, הנסיעה ברכב החליפה בשלב מוקדם יחסית את הנסיעה ברכבת, כאשר גודלה הקטן של הארץ גרם לרבים להעדיף את אפשרות הנסיעה המהירה יותר. בשל הצורך להגן על תעשיית הרכבת, הממשל הבריטי הטיל מס בשיעור 25 אחוז על כלי רכב מיובאים, ומס של 100 אחוז על בנזין מיובא. האכיפה על תאונות הדרכים הייתה גבוהה, כאשר שיעורי הקנסות על נהגים היו בין הגדולים בעולם.
במדינת ישראל
+הגידול בכמות כלי הרכב הפרטייםשנהכמות כלי רכב פרטייםגידול באחוזים לעומת עשור קודם196023,9801970147,785539%1980409,518178%1990803,02196%20001,396,94773%20102,053,24847%20203,173,29354%
מכוניות נוסעים מפורסמות
אלו מכוניות נוסעים אשר נחשבות כמכוננות בעולם הרכב
פורד מודל T: יוצרה בשנים 1908–1927, ממנה יוצרו כ-14 מיליון מכוניות. המכונית הראשונה שיוצרה בייצור המוני, והיא המכונית הראשונה אשר הייתה בהישג של מעמד הביניים, וזאת לאור המעבר של פורד לפס ייצור, במקום עבודת יד בודדת.
פולקסווגן חיפושית: יוצרה בשנים 1938–2003, ממנה יוצרו כ-21 מיליון מכוניות. המכונית הראשונה באירופה אשר יוצרה בייצור המוני.
טויוטה קורולה: מיוצרת החל מ-1969: המכונית הנמכרת ביותר בכל הזמנים עם יותר מ-50 מיליון יחידות שיוצרו ב-12 דורות שונים. מסמלת את מעמדה של תעשיית הרכב היפנית החל מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 המייצרת כלי רכב פשוטים בעמידות גבוהה.
טויוטה פריוס: מיוצרת החל מ-1997. היא המכונית ההיברידית הראשונה שיוצרה בייצור המוני. בעשור הראשון והשני של המאה ה-21 נחשבה לסמל למכונית ידידותית לסביבה בעלת צריכת דלק נמוכה.
טסלה מודל 3: מיוצרת החל מ-2017: המכונית החשמלית הראשונה אשר יוצרה בייצור המוני. מכונית זו סימנה את המעבר של תעשיית הרכב, למכוניות חשמליות, בעלי טווח של מאות קילומטרים.
תעשיית הרכב
פרסים
פרסים בתעשיית הרכב:
"מכונית השנה באירופה" (מוענק משנת 1964) – פרס שניתן מדי לרכב על ידי מגוון מגזיני רכב מכל רחבי אירופה.
"מכונית השנה בעולם" (באנגלית: World Car of the Year) (מוענק משנת 2005) – פרס שניתן מדי שנה לרכב הנבחר על ידי חבר שופטים המורכב מ-48 עיתונאי רכב המגיעים מ-22 מדינות ברחבי העולם.
"מכונית השנה בצפון אמריקה (מוענק משנת 1989) – פרס שניתן על ידי מגזינים מרחבי אמריקה הצפונית לרכב.
סטטיסטיקות ייצור
החברות הגדלות בתעשיית המכוניות נכון ל-2009 (לפי מספר המכוניות המיוצרות) הן ג'נרל מוטורס, טויוטה ופורד.
טויוטה צפויה להגיע למקום הראשון ב-2009. החברה בעלת הרווחים הגבוהים ביותר למכונית היא פורשה, עקב תג מחיר גבוה והצלחתו הרבה של רכב הכביש – שטח פורשה קיאן, ממנו נמכרו למעלה מ-40 אלף יחידות.
ייצור מכוניות וכלי רכב מסחריים (1,000 יחידות – 2009)
15 החברות המובילות בייצור לשנת 2009. ייצור מכוניות וכלי רכב מסחריים (1,000 יחידות – 2009)
ייצור מכוניות בישראל
תעשיית הרכב בישראל לא זכתה להצלחה רבה. חברת "אוטוקרס", ייצרה במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 מכוניות מדגמים שונים בישראל תחת השמות "סוסיתא" "כרמל" "סברה". כיום מורכבים בישראל אוטובוסים במפעלי מרכבים והארגז; רכבי שטח מיוצרים (למעט מנוע תוצרת חוץ) במפעל תעשיות רכב נצרת עילית, שהדגם המפורסם שלהם הוא הג'יפ "סופה".
מרוצי מכוניות
ממוזער|250px|מכונית מרוץ
בנוסף לשימושים הפרטיים והעסקיים של המכונית קיים גם ענף ספורט שלם השייך לכלי רכב זה. מרוצי מכוניות התחילו להתקיים זמן קצר מאוד לאחר המצאת המכונית. כך שמרוץ המכוניות הראשון בעולם נערך בפריז בשנת 1894 על ידי המגזין "לה פטי ג'ורנל" כמבחן אמינות למכוניות התקופה.
לקראת שנות ה-30 של המאה ה-20 החלו להופיע מכוניות על שנועדו להצטיין במרוצים. הן צוידו במנועי 8 עד 16 צילינדרים בעלי מאות כוח סוס והוגבלו למשקל של עד 750 קילוגרם לפי תקנות שונות (המכונות פורמולה). מכוניות אלו יוצרו בידי יצרנים גרמניים כדוגמת אוטו יוניון ומרצדס בנץ וצרפתים כדוגמת בוגאטי, דליי ודלהיי. במחצית השנייה של העשור הגיעו היצרנים הגרמנים לשליטה מוחלטת במרוצי הפרס הגדול, כנראה בעידוד השלטון הנאצי.
בעשור הראשון של המאה ה-21 ישנו עניין ציבורי רב בענף מרוצי המכוניות. מדי שנה נערכים מאות מרוצי מכוניות ברחבי העולם, בהם הפורמולה 1, הראלי, אליפות העולם למכוניות באינדורו, נאסקאר, אינדי 500, ועוד רבים אחרים.
ההבדלים הבולטים בין מכוניות מרוץ למכוניות רגילות הם: המנוע הרבה יותר חזק, הצמיגים יותר רחבים וחזקים, המכונית פחות מתמקדת בנוחות ויותר במהירות (בהשוואה למכוניות רגילות) והאווירודינמיקה. על מכוניות מרוץ לרוב נמצאת כנף אחורית (ראו בתמונה) שמטרתה לגרום לאוויר לפגוע בה – האוויר ניתז למעלה – ובהתאם לחוק השלישי של ניוטון, דוחף את הגלגלים האחוריים לכביש – דבר שיוצר יותר אחיזה בפניות, שכן יותר מדי לחיצה על הגז ביציאה מפניות יכולה לגרום בקלות להסתחררות.
מכונית חשמלית
מכונית חשמלית היא מכונית המונעת על ידי מנוע חשמלי אחד או יותר, תוך שימוש באנרגיה המאוחסנת בסוללות נטענות. מכוניות חשמליות יכולות להטען בתחנות טעינה ציבוריות או בעמדות טעינה ביתיות.
יצור מכוניות חשמליות בייצור המוני החל משנות העשרים של המאה ה-21, כאשר השאיפה היא להיגמל באופן מוחלט לבסוף ממכוניות הממונעות על ידי דלק ולעבור למכוניות חשמליות.
מכוניות יוקרה
ממוזער|מכונית העל למבורגיני מורצ'יילאגו
ממוזער|מכונית העל בוגאטי שירון.
בנוסף לקטגוריות הרכבים המחולקות זו מזו בדרך כלל על פי מבנה ואופי השימוש, מקובל להגדיר מכוניות מסוימות (או מותגים מסוימים) כ"מכוניות יוקרה". אלו מכוניות שאינן שונות מהותית מאחרות אולם הן בדרך כלל בעלות עיצוב יוצא דופן, גדולות יותר, מאובזרות ונוחות יותר ובעיקר יקרות יותר.
ישנן מכוניות אשר מטרתן היא למתוח את גבולות היכולת ההנדסית ולהשיג ביצועי שיא, בעיקר בתאוצה (בפרט: האצה מ-0 ל-100 קמ"ש בכמה שפחות זמן), מהירות בישורת ומהירות במסלול סגור (הקפה מהירה). מכוניות אלו נמצאות בקטגוריה של מכונית-על. מחירן יכול להגיע למיליוני דולרים ומספר היחידות המיוצרות מוגבל. יצרני מכוניות בונים מכוניות-על בעיקר למטרות שיווק, יחסי ציבור, פרסום ותדמית.
השפעת מכוניות על החברה והכלכלה
ראו גם
מכונית אוטונומית
מכונית חשמלית
סיווג מכוניות
מכונית ירוקה
טרנטה
ריח של מכונית חדשה
קישורים חיצוניים
מכונית מן המוכן באתר האקדמיה ללשון העברית
ההיסטוריה של המכונית, באתר ynet
אינדקס המכוניות לפי א'-ב' (allcarindex)
מילון למונחי כלי רכב, מכונית (1955), באתר האקדמיה ללשון העברית
היסטוריה – חברות לייצור רכב (faxvin)
מוזיאון המכוניות (web.archive)
הערות שוליים
*
קטגוריה:טכנולוגיה תחבורתית
קטגוריה:המצאות במאה ה-19
| 2024-10-18T12:18:30
|
אלון מזרחי
|
אלון מזרחי (נולד ב-22 בנובמבר 1971) הוא כדורגלן עבר ישראלי ששיחק בעמדת החלוץ, כוכב נבחרת ישראל בשנות ה-90. כינויו הוא "האווירון" בהתאם לתנועת האווירון שנהג לעשות אחרי הבקעת כל שער.
קריירה כשחקן
מזרחי גדל בקבוצת הנוער של בני יהודה תל אביב ועלה לקבוצה הבוגרת כשזו זכתה באליפות בשנת 1990, אם כי לא היה לו חלק משמעותי בתואר. כשלא מצא את מקומו בהרכב הקבוצה, הושאל במהלך עונת 1990/1991 להפועל תל אביב שעלתה בעונה הקודמת בחזרה לליגה הבכירה, ושם עשה את צעדיו הראשונים בליגה. ב-20 באפריל 1991 כבש במדי הפועל תל אביב את שערו הראשון בליגה הישראלית הבכירה, במשחק מול הפועל צפרירים חולון. בסך הכל כבש ארבעה שערי ליגה ב-18 הופעות במדי הפועל תל אביב, בתום העונה חזר מזרחי לבני יהודה והפך לאחד החלוצים המובילים בליגה כשהוא כובש שערים רבים ומככב בקבוצה לצידם של ניקולאי קודריצקי וחיים רביבו. בעונת 1991/1992 ובעונת 1992/1993 הוכתר פעמיים ברציפות למלך שערי הליגה (עם 20 ו-26 שערים בהתאמה).
לקראת עונת 1993/1994 נרכש מזרחי על ידי יעקב שחר והוחתם במכבי חיפה, עמה זכה באליפות כבר בעונתו הראשונה במועדון, לצידם של אייל ברקוביץ' וראובן עטר. הקבוצה לא הפסידה אף משחק ומזרחי הוכתר למלך שערי הליגה בפעם השלישית ברציפות. מזרחי שבר שיא אישי כאשר כבש 28 שערים בליגה באותה עונה והתקרב לשיאו של ניסים אלמליח (30 שערים בעונה). בעונת 1994/1995 הושאל מזרחי למכבי תל אביב, אך לא הצליח להתאקלם שם והושאל בהמשך העונה לעירוני אשדוד, עמה ירד לליגת המשנה.
מאוחר יותר חזר מזרחי לקדנציות נוספת בבני יהודה ובמכבי חיפה, לה עזר לזכות ב-1998 בגביע המדינה ולהעפיל לרבע גמר גביע המחזיקות בעונה הבאה. באמצע העונה קיבל מזרחי הצעה מקבוצת ניס מהליגה השנייה בצרפת והתעקש לעזוב, למורת רוחם של מכבי חיפה ואוהדיה, שהאשימו אותו בנטישה באמצע מאבק חשוב. בעקבות עזיבת מזרחי, איבדה חיפה את המחץ בהתקפה וסיימה את העונה ללא תארים. מזרחי לא זכה להצלחה בניס אך כבש בניצחון הגדול של נבחרת ישראל 0 - 5 על נבחרת אוסטריה בסוף אותה עונה (1999). בעונה הבאה נאלץ לעזוב את ניס עקב בעיות כלכליות של המועדון וסכסוך עם הבעלים.
במהלך עונת 1999/2000 חתם מזרחי בבית"ר ירושלים, ובמדיה שיחק עד תום עונת 2000/2001 והבקיע 21 שערים ב-50 משחקים בליגה. ב-10 בספטמבר 2000 היה שותף מזרחי בזכייתה של הקבוצה ב"גביע השלום", טורניר שנערך בסטדיו אולימפיקו ברומא. מזרחי הבקיע שני שערים מתוך שבעה שהבקיעה הקבוצה בניצחון 7–0 נגד אלוקאס מירדן במשחק שאורכו היה מחצית אחת, 45 דקות. מזרחי היה שותף גם לניצחון נגד רומא באותו טורניר. בהמשך העונה הואשם מזרחי על ידי המאמן אלי גוטמן בהדלפות מחדר ההלבשה של בית"ר ולא שותף במשחקיה מינואר 2001 ועד לעזיבתו של גוטמן, שהוחלף על ידי ניסים בכר.
לאחר שעזב את בית"ר ירושלים שיחק מזרחי במספר קבוצות נוספות, ועד שנת 2005 שיחק במדי הפועל באר שבע, שם שבר את שיא הבקעות השערים והפך למלך השערים של הליגה הישראלית בכל הזמנים. לפני תחילת עונת 2005/2006, בגיל 34, הודיע מזרחי על פרישה ממשחק פעיל. למרות זאת, הוא חתם בקבוצת מכבי עמישב פתח תקווה מליגה ב' ונימק את המהלך ממניעים התנדבותיים. במשחקו הראשון של מזרחי בקבוצה, מול בית"ר כפר סבא, הגיעו 1,500 צופים כדי לראותו. לאחר מספר משחקים במדי עמישב החליט מזרחי לפרוש בטענה שמיצה את הכוונה שלשמה בא מלכתחילה.
נבחרת ישראל
מזרחי הוא מלך השערים של הנבחרת הצעירה של ישראל בכל הזמנים, עם 15 שערים אשר כבש ב-13 הופעות. לזכותו של מזרחי 37 הופעות במדי נבחרת ישראל, בהן כבש 17 שערים.
ב-2 בדצמבר 1992 ערך את הופעות הבכורה שלו בנבחרת, במשחק מול נבחרת בולגריה באצטדיון רמת גן במסגרת מוקדמות מונדיאל 1994. ב-24 במרץ 1993 כבש לראשונה במדי נבחרת ישראל, צמד שערים במשחק ידידות מול נבחרת רוסיה בקריית אליעזר. במשחקי מוקדמות יורו 2000 היה מזרחי מלך השערים של הנבחרת, עם חמישה שערים בשבע הופעות, כולל צמד בניצחון 3–0 על . את הופעתו האחרונה בנבחרת ערך מזרחי ב-2 ביוני 2001, בניצחון 3–0 על במוקדמות מונדיאל 2002.
אלון היה מלך השערים הישראלי בכל המסגרות עם 334 שערים עד ספטמבר 2021, אז ערן זהבי כבש צמד במחצית הראשונה של משחק הנבחרת הלאומית מול איי פארו ובכך הגיע ל-336 שערים בכל המסגרות.
קריירה כמאמן
לאחר פרישתו, החל מזרחי לאמן ולשחק בליגה הישראלית בכדורגל חופים. בעונת חתם מזרחי בהפועל יהוד מליגה ג' והוא שימש כמאמנה עד לחודש מרץ של 2009.
בעונת 2009/2010 עבד אלון מזרחי עם שלומי ארבייטמן על שיפור ההתמצאות ברחבה ויכולת הסיום מול השער. באותה עונה כבש ארבייטמן 28 שערים במדי מכבי חיפה ובכך השווה את שיאו של מזרחי מעונת 1993/1994.
במאי 2010 מונה מזרחי למאמן החלוצים של מכבי פתח תקווה. במסגרת תפקידו עבד בעיקר עם הנוער, אך לעיתים גם עם חלוצי הקבוצה הבוגרת.
בפברואר 2011 מונה מזרחי למאמן החלוצים של קבוצת הפועל רמת השרון. במסגרת תפקידו עבד בעיקר עם הנוער, אך לעיתים גם עם חלוצי הקבוצה הבוגרת.
בנובמבר 2012 מונה מזרחי למנג'ר הפועל כפר סבא, ובדרך לאחר החלפת המאמן, גם אימן זמנית את הקבוצה הבוגרת, אך כעבור פחות מחודשיים עזב את תפקידו בשל קשיים בהעברת הבעלות בקבוצה.
בינואר 2013 מונה מזרחי למאמן הפועל פתח תקווה. מזרחי לא הצליח להוביל את הקבוצה בחזרה לליגת העל, ובתום העונה סיים את תפקידו.
ב-12 בדצמבר 2016 מונה לנציג הבעלים של בני יהודה, ברק אברמוב. מזרחי סיים את תפקידו לקראת סוף העונה.
קריירה טלוויזיונית
בשנת 2006 הנחה מזרחי תוכנית אירוח בטלוויזיה בשם "בסלון עם האווירון" בערוץ אגו ושיחק בטלנובלה "האלופה" בתור מאמן קבוצת הכדורגל הכוח ירושלים, ובסדרה "דני הוליווד" בתור תורם כליה אנונימי.
מזרחי שימש פרשן כדורגל בערוץ הספורט ובהמשך עבר ל-ONE שם הוא כותב טורי דעה באתר וחבר בצוות התוכנית "המנהלת" המשודרת בערוץ ONE.
בנובמבר 2018 השתתף בפרסומת לבזק, לצידם של גידי גוב ועומר אדם.
חיים אישיים
מזרחי למד בבית הספר היסודי משה הס בתל אביב, בחטיבת הביניים יוסף קלמן ברמת השרון ובתיכון עירוני י"א בתל אביב.
ב-1992 התחתן מזרחי עם ורד. הם התגוררו ברמת השרון ולהם שלושה ילדים. ב-2020 התגרש הזוג. בתם האמצעית, סאן, היא דוגמנית בינלאומית.
ב-22 בספטמבר 2008 מזרחי הצטרף למפלגת צדק חברתי ושובץ במקום החמישי ברשימת המפלגה למועצת עיריית תל אביב-יפו.
באפריל 2013 הגיש לבית המשפט בקשה להכריז עליו כפושט רגל.
תארים
בני יהודה
אליפות: 1989/1990
גביע הטוטו: 1991/1992, 1996/1997
מכבי חיפה
אליפות: 1993/1994
גביע המדינה: 1997/1998
גביע הטוטו: 1993/1994
תארים אישיים
מלך השערים של ליגת העל בכל הזמנים – 206 שערים
מלך השערים של הליגה הלאומית (4): 1991/1992, 1992/1993, 1993/1994, 1997/1998
מלך השערים בגביע אירופה למחזיקות גביע (2): 1993/1994, 1998/1999
חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי: 2009
קישורים חיצוניים
עמוד השחקן באתר הרשמי של מכבי חיפה
עמוד השחקן באתר Eu-Football
הערות שוליים
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים
קטגוריה:חלוצי כדורגל ישראלים
קטגוריה:כדורגלני נבחרת ישראל
קטגוריה:כדורגלני בני יהודה תל אביב
קטגוריה:כדורגלני הפועל תל אביב
קטגוריה:כדורגלני מכבי חיפה
קטגוריה:כדורגלני מכבי תל אביב
קטגוריה:כדורגלני מכבי עירוני אשדוד
קטגוריה:כדורגלני ניס
קטגוריה:כדורגלני בית"ר ירושלים
קטגוריה:כדורגלני הפועל כפר סבא
קטגוריה:כדורגלני מכבי אחי נצרת
קטגוריה:כדורגלני הפועל באר שבע
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים בצרפת
קטגוריה:תל אביב-יפו: כדורגלנים
קטגוריה:מאמני כדורגל ישראלים
קטגוריה:מאמני הפועל יהוד
קטגוריה:מאמני הפועל כפר סבא
קטגוריה:מאמני הפועל פתח תקווה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
קטגוריה:כדורגלני חופים ישראלים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:פרשני כדורגל ישראלים
קטגוריה:סגל ערוץ הספורט
קטגוריה:סגל ONE
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני י"א
קטגוריה:רמת השרון: אישים
קטגוריה:פעילי מפלגת צדק חברתי
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1971
| 2024-08-01T00:52:32
|
טלסקופ החלל האבל
|
טלסקופ החלל הָאבֶּל (באנגלית: Hubble Space Telescope) הוא טלסקופ חלל ומכלול המכשירים המדעיים שנלווים לו, שחג במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ בגובה של כ-589 ק"מ. הטלסקופ, שקרוי על שמו של האסטרונום האמריקאי אדווין האבל, הוא טלסקופ מחזיר אור בעל מראה ראשית בקוטר של 2.4 מטרים וגודלו כגודל אוטובוס עירוני.
לשימוש בטלסקופ חלל, שנמצא מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ, יש מספר יתרונות על פני טלסקופים המוצבים על הקרקע: חדות תמונה גבוהה, מניעת הפרעות ועיוותים שיוצרת האטמוספירה, ויכולת צילום באור על סגול ותת אדום שאינה אפשרית בתצפית מהקרקע בשל סינונם על ידי האטמוספירה. הטלסקופ הוצב במסלולו ב-25 באפריל 1990, במשימה STS-31 של מעבורת החלל דיסקברי, כפרויקט משותף של נאס"א וסוכנות החלל האירופית, והפך מאז לאחד הכלים האסטרונומיים החשובים ביותר בהיסטוריה.
זמן קצר לאחר שהוצב במסלולו, התגלה בטלסקופ עיוות אופטי שפגע באיכות התצפית. בתחקיר, התברר שהעיוות נוצר עקב ליטוש לא נכון של המראה הראשית, ורק לאחר משימת שירות בשנת 1993 החל הטלסקופ לתפקד היטב. מאז, מספר מעבורות חלל פקדו אותו לצורך תיקונים ושיפורים; משימת השירות האחרונה לטלסקופ החלל האבל שוגרה לחלל ב-11 במאי 2009.
למרות כל הבעיות, מאז שיגורו ב-1990 עמד הטלסקופ ב-97% מהמשימות שנקבעו לו בלוח הזמנים. המעט שלא בוצעו, בדרך כלל בשל תקלות בציוד, נדחו למועד מאוחר יותר.
בין חברי צוות מדעני המחקר של NASA ניתן למצוא את האסטרופיזיקאי הישראלי הבכיר פרופ' מריו ליביו שלמעשה מנהל את קבוצת המחקר.
הרעיון להציב טלסקופ בחלל
האסטרונום ליימן שפיצר פרסם בשנת 1946 מאמר בשם "היתרונות האסטרונומיים של צפייה מהחלל החיצון" ("Astronomical advantages of an extra-terrestrial observatory"). היתרון הראשון הוא בכך שהרזולוציה הזוויתית תוגבל רק כתוצאה מעקיפה, כלומר תיקבע על ידי הנתונים האופטיים של הטלסקופ; הרזולוציה של טלסקופ בעל אותם נתונים אשר מוצב על פני כדור הארץ מוגבלת כתוצאה מתופעת הטורבולנציה שנוצרת באטמוספירה (תופעה זו גורמת למשל לריצוד אור הכוכבים בעת תצפית קרקעית). היתרון השני הוא ביכולת הצפייה בקרינה תת-אדומה ועל סגולה - ספקטרום קרינה המסונן בחלקו על ידי האטמוספירה בכלל ועל ידי שכבת האוזון בפרט.
שפיצר הקדיש את רוב הקריירה שלו לקידום הרעיון של פיתוח טלסקופ חלל. לאחר ש"האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית" החליטה לפתח טלסקופ כזה כחלק מתוכנית החלל האמריקאית, היא פנתה אליו ובשנת 1965 הוא מונה לראש הוועדה האחראית על בניית הטלסקופ. התכנון של טלסקופ האבל, שנקרא תחילה "טלסקופ החלל הגדול" (Large Space Telescope), החל ב-1968. על פי התוכנית המקורית, קוטר המראה הראשית של הטלסקופ היה אמור להיות 3 מטרים, והשיגור שלו היה אמור להתבצע בשנת 1979.
המאמץ למימון הפרויקט
נאס"א הקימה שתי ועדות בשנת 1970; האחת לתכנון הנדסי, והשנייה לקביעה והגדרה של מטרות הפרויקט כולו. בנוסף, היה צורך להשקיע מאמצים בגיוס מימון לפרויקט יקר זה. הקונגרס האמריקאי הטיל ספק במספר היבטים של בקשת התקציב שהוגשה על ידי נאס"א, והכריח אותה להקטין את הבקשה באופן משמעותי. כמו כן, הוא החליט להעביר את הכספים בהדרגה בהתאם להתקדמות הפיתוח. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1974, הורה ג'רלד פורד על הפסקת מימון פיתוח הטלסקופ, עקב גידול בהוצאות ציבוריות אחרות. בתגובה לכך, תואם מאמץ כלל ארצי בין האסטרונומים האמריקאים, והם החלו להיפגש עם אנשי קונגרס וסנטורים ביחידות. בנוסף, האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית פרסמה דו"ח שהדגיש את הצורך בטלסקופ, ואורגנו קמפיינים ציבוריים שבמסגרתם הוצפו נבחרי הציבור במכתבים התומכים במימון לאומי לפרויקט. בסופו של דבר, הסכים הסנאט של ארצות הברית לממן מחצית מהתקציב שהוחלט עליו בקונגרס.
סוגיית המימון הובילה לתכנון פחות שאפתני; היה צורך להקטין את קוטר המראה הראשית מ-3 מטרים ל-2.4 מטרים, ובמשקל 828 ק"ג, ולתכנן תצורה קומפקטית יותר של החומרה הנלווית לטלסקופ. כן, נזנחה ההצעה לבניית טלסקופ ניסיוני קטן בעל מראה ראשית בקוטר 1.5 מטרים שיבחן את מערכות הטלסקופ עוד לפני שיגור הטלסקופ הגדול. בעיות המימון דחקו בנאס"א לבדוק אפשרות של שיתוף פעולה עם סוכנות החלל האירופית. סוכנות זו הסכימה להשתתף בפרויקט ולספק מספר חלקים לטלסקופ, כמו פאנלים של תאים פוטו-וולטאיים האחראים לאספקת האנרגיה; בתמורה קיבלו אסטרונומים אירופיים 15% מזמן הצפייה של הטלסקופ. בשנת 1978 אישר הקונגרס האמריקאי תקציב של 36 מיליון דולר עבור בניית הטלסקופ, ואלה היוו זרז לפרויקט כולו. בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 הוחלט ששמו של הטלסקופ יהיה "טלסקופ החלל האבל", על-שם האסטרונום הנודע אדווין האבל.
תכנון הנדסי והרכבה
תכנון הטלסקופ ובנייתו התבצעו במספר אתרים ברחבי ארצות הברית. גוף הלוויין והטלסקופ שהורכב בתוכו פותחו במרכז החלל מרשל, ואילו שאר המכשירים המדעיים ואמצעי השליטה הקרקעיים על הטלסקופ פותחו במרכז טיסות החלל גודרד. מרכז החלל מרשל מינה את חברת "פרקין-אלמר" לתכנן את כל החלקים האופטיים של הטלסקופ ואת חיישני ההכוונה (Fine Guidance Sensors) שלו. מעבורת החלל שנועדה לשאת את הטלסקופ לחלל פותחה בחברת נורת' אמריקן אוויאיישן (North American Aviation), כיום בואינג.
מבנה
אופטיקה
שמאל|ממוזער|250px|ליטוש המראה הראשית של טלסקופ החלל האבל התבצע בחברת "פרקין-אלמר", דנברי, קונטיקט. התמונה צולמה במאי 1979
שמאל|ממוזער|250px|שלבים מוקדמים בבניית טלסקופ החלל האבל, 1980
טלסקופ האבל הוא טלסקופ מחזיר אור מסוג ריצ'י-קרטיין. היתרון בשימוש במראות על פני שימוש בעדשות הוא במניעת אברציה כרומטית, כלומר עיוות צבע. לשימוש בטלסקופ ריצ'י-קרטיין, שבנוי ממראה ראשית ומראה משנית היפרבוליות, יש יתרונות נוספים משום שתכנון זה מקטין למינימום את הקומה (עיוות של עצם שלא נמצא על הציר הראשי) ואת האברציה הכדורית (מריחה של עצם נקודתי). עקב הקושי להגיע לליטוש מדויק של המראות ההיפרבוליות, משתמשים בטלסקופים מסוג ריצ'י-קרטיין רק בפרויקטים גדולים, ועל מנת להגיע לדיוק גבוה בליטוש יש צורך להשתמש במכשירי מדידה יקרים למדי. כיום, רוב הטלסקופים הגדולים בעולם הם מסוג ריצ'י-קרטיין.
הליטוש של המראה הראשית אמור להיות מדויק עד כדי עשירית מאורך הגל של האור המשמש לתצפית, ובמקרה של טלסקופ האבל מדובר באור על סגול. הוחלט שהליטוש יהיה מדויק עד כדי 30 ננומטר (1/20 מאורך הגל של האור הנראה). חברת "פרקין-אלמר" השתמשה בבקרת מחשב לקבלת הדיוק הדרוש, ולצורך גיבוי הוכנה מראה נוספת על ידי חברת קודאק בשיטות ליטוש לא ממוחשבות (מראה זו נמצאת כיום בתצוגה במוזיאון האוויר והחלל הלאומי). הליטוש, שהחל בשנת 1979, נעשה על זכוכית בעלת מקדם התפשטות נמוך במיוחד, והוא נמשך עד מאי 1981, תאריך שגלש מעבר ללוח הזמנים ודרש הגדלת תקציב.
המראה הראשית צופתה בשכבה מחזירה עשויה מאלומיניום בעובי של 75 ננומטר ושכבת מגן ממגנזיום-פלואוריד בעובי של 25 ננומטר. עיכובים נוספים בהשלמת שאר חלקי המערכת האופטית על ידי "פרקין-אלמר" גרמו לדחיית השיגור לספטמבר 1986. בשלב זה, העלות הכוללת של הפרויקט הגיעה כבר ל-1.175 מיליארד דולר.
התאמה למעבורת
גודל מטענה של מעבורת החלל היווה גם הוא גורם בתכנון הטלסקופ, שכן הוא היה חייב להיות מוגבל במידותיו לשם העמסתו בתא המטען של מעבורת החלל דיסקברי. בנוסף, הטלסקופ שאינו נמצא בתוך האטמוספירה אשר מווסתת את הטמפרטורה, חייב לעמוד בשינויים של יותר מ-50 מעלות צלזיוס לאורך מסלולו: בין חלק המסלול בו הוא מואר באור השמש ובין חלק המסלול בו הוא מוסתר בצל של כדור הארץ. לשם כך נבחרו חומרים עמידים במיוחד, בעלי מקדמי התפשטות מזעריים, ובנוסף הטלסקופ כוסה במספר שכבות בידוד כדי לשמור על טמפרטורה יציבה.
מכשירים מדעיים
מכשירים מקוריים
כששוגר, נשא טלסקופ החלל האבל 5 מכשירים מדעיים, מלבד הטלסקופ עצמו:
מצלמה פלנטרית ומצלמה בעלת שדה רחב (Wide Field and Planetary Camera) – מכלול של 8 מצלמות CCD רב-שימושיות. הוא כלל ארבע מצלמות שדה רחב בעלות רזולוציה של 0.1 שניות קשת וארבע מצלמות פלנטריות בעלת רזולוציה של 0.043 שניות קשת. המצלמות שימשו עד לתיקון הבעיה האופטית במהלך משימת השירות הראשונה, כלומר יכולותיהן המלאות לא באו לידי ביטוי. במשימה זו הן הוחלפו בדגמים משופרים.
ספקטרוגרף בעל רזולוציה גבוהה על שם גודרד (Goddard High Resolution Spectrograph) – מכשיר שמודד את ספקטרום הקרינה הנקלטת בתחום העל-סגול (אורך גל של 1050 עד 3200 אנגסטרם). הספקטרוגרף שימש עד שנת 1997, ואז הוא הוחלף בדגם מתקדם יותר.
פוטומטר מהיר (High Speed Photometer) – מכשיר ששימש למדידת שינויים מהירים בעוצמת הארה. הוא יכול היה לפעול באור תת-אדום, באור הנראה ובאור על-סגול, והיה מבצע מדידה כל 10 מיקרושניות. במכשיר זה כמעט שלא נעשה שימוש משום שיעילותו הייתה נמוכה עד להכנסת המערכות האופטיות לתיקון התקלה במראה הראשית. אולם, בפעולה זו, שנעשתה במהלך משימת השירות הראשונה, הפוטומטר הוצא כדי לפנות מקום לאחת ממערכות התיקון.
מצלמה רגישה עבור עצמים חיוורים (Faint Object Camera) – מצלמה לאותות חלשים שעבדה בתחום האור הנראה ואור על-סגול (אורכי גל של 1220 עד 5500 אנגסטרום). ניתן היה לשנות את שדה הראייה של המצלמה (3.6–22 שניות קשת) ובהתאם את הרזולוציה (0.043–0.0072 שניות קשת). המצלמה הוחלפה בשנת 2002.
ספקטרוגרף רגיש עבור עצמים חיוורים (Faint Object Spectrograph) – ספקטרוגרף לאותות חלשים בעיקר בתחום העל-סגול והאור הנראה (אורך גל של 1150 עד 8000 אנגסטרום). הספקטרוגרף שימש עד שנת 1997, ואז הוא הוחלף בדגם מתקדם יותר.
מכשירים נוספים
המכשירים החדשים שנוספו לטלסקופ או שהחליפו מכשירים קיימים הם:
מצלמה פלנטרית ומצלמה בעלת שדה רחב 2 (Wide Field and Planetary Camera 2) – גרסה משופרת של מצלמות CCD רב-שימושיות. המכלול כולל שלוש מצלמות שדה רחב ומצלמה פלנטרית אחת. תחום אורכי הגל שמצלמות ה-CCD רגישים להם כולל את האור הנראה ואת האזורים הקרובים בתחום העל-סגול והתת-אדום (1200 עד 11000 אנגסטרום). למצלמה זו מחוברת אחת ממערכות התיקון האופטיות שנועדו להתגבר על טעות הליטוש במראה הראשית, ולפניה מוצב מכלול של מסנני תדרים וקיטוב. מכלול המצלמות הורכב במשימת השירות הראשונה בשנת 1993, ומאז הן שימשו להפקת מגוון תמונות אסטרונומיות באיכות גבוהה. עם הזמן, היכולות שלה ירדו כתוצאה מקלקול של חלק מהפיקסלים במערכי ה-CCD.
ספקטרוגרף רב-שימושי (Space Telescope Imaging Spectrograph) – מכשיר לתחום קרינה רחב (1150 עד 10000 אנגסטרום) שהותקן ב-1997. המכשיר יכול לבצע ניתוח ספקטרלי לאותות שמגיעים מכל הגופים בשדה הראייה או להתמקד באזורים קטנים בו. אחד השימושים שלו הוא במציאת הרכב החומרים באטמוספירות של כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו או סביב כוכבי-לכת חוץ-שמשיים.
מצלמה וספקטרומטר לקרינה תת-אדומה (Near Infrared Camera and Multi-Object Spectrometer) – מכלול שמכיל שלושה ערוצים הרגישים לקרינה תת-אדומה. המכלול מסוגל לבצע צילום בתחום קרינה זה ולספק מידע ספקטרוסקופי. הרזולוציה של המכלול היא 0.1 שניות קשת. המכלול, שהותקן ב-1997, נמצא בתוך מתקן קירור שחיוני לפעולתו התקינה.
מצלמה רב-שימושית (Advanced Camera for Surveys) – מכילה שלושה ערוצים: ערוץ שדה רחב לאורכי גל 3500–11000 אנגסטרום עם רזולוציה של 0.05 שניות קשת ושדה ראייה של 202 על 202 שניות קשת; ערוץ רזולוציה גבוהה שבו כל פיקסל מייצג 0.025 שניות קשת ורגישותו גבוהה באזור העל-סגול; וערוץ על-סגול בעל רזולוציה של 0.03 שניות קשת. למכלול המצלמות, שהותקן בשנת 2002 במשימה הרביעית, מחובר מכלול של 38 מסננים.
מערכות נוספות
אספקת האנרגיה של הטלסקופ נעשית בעזרת שני מערכים של תאים פוטו-וולטאיים שכל אחד מהם מספק 2,800 ואט. כאשר הטלסקופ נמצא בקו ראייה אל השמש אז המערכים מכוונים כלפיה, אך במשך 36 דקות בכל סיבוב סביב כדור הארץ שאורכו 97 דקות, הטלסקופ נמצא בצל של כדור הארץ, ויש לספק לו חשמל ממקור אחר. לשם כך מותקנים על הלוויין מצברים שבמצב טעון יכולים לספק חשמל לשבע שעות וחצי.
התקשורת עם טלסקופ האבל נעשית בעזרת מערכת שידור וקליטה המחוברת ל-4 אנטנות. השליטה נעשית בדרך כלל באמצעות אחד מחמישה לווייני ממסר של נאס"א (לווייני TDRS), אך ניתן לשלוט עליו גם ישירות מהקרקע כאשר הוא נמצא בטווח ראייה. הבקרה על המערכות השונות של הטלסקופ נעשית באמצעות מחשב מרכזי שנישא על גביו. לכל מכשיר מדעי יש בנוסף מחשב או מעבד משלו שאחראי על הפעלתו ועל הפעלת מכלול המסננים המחובר אליו.
רוב הצילומים והמדידות שמבצע הטלסקופ נעשים תוך כדי נעילה על מטרה למשך זמן ממושך, על מנת לאסוף כמות גדולה של אור. ששת הגירוסקופים המותקנים בטלסקופ האבל, ששלושה מהם חיוניים לפעולה תקינה, מגדירים מערכת צירים קבועה שיחסית אליה ניתן לכוון אותו. גירוסקופים אלו הם מהמדויקים ביותר בעולם. בתוך כל אחד מהם נמצא גלגל הסובב במהירות של 19,000 סיבובים לדקה וחיישנים המודדים בדייקנות גבוהה את הסטייה בכיוון הטלסקופ יחסית לציר הסיבוב של הגירוסקופים.
בעת ביצוע תצפית, שני חיישני הנחיה מדויקים ננעלים על שני כוכבים קבועים בתוך שדה הראייה של התצפית, ומערכת ההנעה של הטלסקופ דואגת לסובב אותו בעת תנועתו סביב כדור הארץ, כך שכיוונו יחסית לשני הכוכבים לא ישתנה. הנעת הטלסקופ מתבצעת בעזרת סיבוב של ארבעה גלגלי הנעה, שכתוצאה מחוק הפעולה והתגובה גורמים לו לנוע בכיוון ההפוך. בעזרת מערכת זו, טלסקופ האבל מסוגל להינעל על מטרה בלי לסטות ממנה אפילו שבע אלפיות של שניית קשת. דיוק זה משול לנעילה על שערת אדם ממרחק 1,600 מטר או להחזקת קרן לייזר מכוונת על מטבע במרחק 300 ק"מ.
השיגור לחלל
שמאל|ממוזער|250px|שיגור מעבורת החלל דיסקברי במשימה STS-31, כשהיא נושאת במטענה את טלסקופ החלל האבל
אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר גרם להשהיית תוכנית החלל האמריקאית, קרקוע כל מעבורות החלל, ודחיית השיגור של טלסקופ האבל במספר שנים. כל חלקי הטלסקופ נשמרו בחדרים נקיים עד לתאריך השיגור. הטיסות לחלל חודשו בשנת 1988, ומשימת השיגור שתוכננה להציב את הטלסקופ בחלל נקבעה לשנת 1990. אבק שהצטבר על המראה הראשית נוקה בעזרת סילוני חנקן, וכל המערכות נבחנו מחדש כדי לוודא שהן תקינות לחלוטין. ב-24 באפריל 1990 המריאה מעבורת החלל דיסקברי למשימה STS-31 כשעל סיפונה טלסקופ החלל, והצבתו במסלול עברה ללא תקלות.
תקציב הבנייה של הטלסקופ הסתכם, לאחר העיכובים, ב-2.5 מיליארד דולר, לעומת ההערכה הראשונית שעמדה על 400 מיליון דולר. עלותו המצטברת של האבל ב-1999 עמדה על כ-5.2 מיליארד דולר. מסכום זה תקצבה נאס"א כ-4.5 מיליארד דולר ועוד 593 מיליון אירו תקצבה סוכנות החלל האירופית. העלות ב-2010, הוערכה ב-10 מיליארד דולר. עלות התחזוקה השנתית היא כ-300–340 מיליון דולר.
הפגם במראה הראשית
התקלה
שמאל|ממוזער|250px|דוגמה לצילום בעזרת המצלמה הראשית לפני תיקון התקלה. מקור אור נקודתי עובר "מריחה" ונראה ככתם רחב
התמונות שסיפק טלסקופ האבל לאחר הצבתו בחלל גילו מיד שיש בו בעיה; החדות של התמונות הייתה נמוכה מהצפוי והרזולוציה שנמדדה הייתה ברמה של רזולוציית טלסקופים קרקעיים. החשד נפל על ליטוש המראה הראשית, ונמצא שהיא סובלת מאברציה כדורית, כתוצאה מטעות בליטוש בסדר גודל של 2 מיקרון. חוסר החדות נגרם כתוצאה ממיקוד שונה של אור שנופל על קצות המראה יחסית לאור שנופל על מרכזה, כלומר אם הטלסקופ היה מכוון לעבר עצם שמיימי מסוים אז הדמות של העצם שנוצרת אחרי החזרה מהמראה הראשית לעולם לא הייתה ממוקדת. הבעיה גרמה להקטנה משמעותית ביכולות של טלסקופ האבל, והרזולוציה של כל מכשירי הצילום והמדידה שבעצם הסתמכו על האור החוזר מהמראה הראשית הייתה נמוכה למדי. ניתן היה למזער את הבעיה, באופן חלקי ביותר, על ידי טכניקות של עיבוד תמונה במחשבים על פני כדור הארץ.
בתחקיר מדוקדק נמצא שליטוש המראה היה שגוי והאשם נפל באופן בלעדי על חברת "פרקין-אלמר". הוועדה שחקרה את הכשל מצאה שהחברה השתמשה במכשיר בדיקה מדויק שאמור היה למדוד את הליטוש של המראה הראשית. המכשיר שקרוי "מתַקֵן אפס החזרי" (reflective null corrector) ובנוי ממערכת מראות ועדשה, מסוגל למדוד בדיוק רב כל סטייה מהליטוש של המראה הראשית שאמור היה להיות היפרבולי. הבדיקה הייתה נעשית בעזרת בחינת תבנית התאבכות שמודדת הפרשי מופע בין מקור אור ובין האור שעובר דרך המכשיר, מוחזר מהמראה הראשית ועובר שוב דרך המכשיר. שמו של המכשיר מרמז על האפשרות להשתמש בו לצורך תיקון ואיפוס של שגיאות ליטוש. התברר שהשגיאה נגרמה משום שמכשיר הבדיקה הורכב במרחק של 1.308 מ"מ מהמקום הנכון בו הוא היה צריך להיות. למעשה, החברה התעלמה ממדידות של שני מכשירים נוספים, פחות מדויקים, שהראו כי הליטוש לא נעשה כראוי. השגיאה גררה אחריה ביקורת רבה על נאס"א ועל חברת "פרקין-אלמר", ובעיני רבים הפרויקט נחשב בשלב זה כפיל לבן.
הפתרון
לאחר שהתבררה הבעיה, גובשה תוכנית לתיקון הטלסקופ בעת משימת השירות הראשונה שלו שתוכננה להתבצע בשנת 1993. אף על פי שחברת קודאק הכינה מראת גיבוי בזמן בניית הטלסקופ, היה זה בלתי אפשרי להחליף את המראה הראשית בחלל. גם האפשרות להחזיר את הטלסקופ חזרה לכדור הארץ נפסלה בגלל העלות הגבוהה. במקום זאת, העובדה שהמראה לוטשה בדיוק רב לצורה לא רצויה, אפשרה את תכנונה של מערכת אופטית שתחובר לטלסקופ ותבטל את האברציה. למעשה, נבנו שתי מערכות אופטיות; אחת תיקנה את התמונה שמתקבלת בעזרת המצלמה הפלנטרית, והשנייה נועדה לאפשר את פעילותם התקינה של שאר מכשירי המדידה. בגלל בעיות מקום הוחלט להסיר את הפוטומטר.
ההתקנות בוצעו על ידי האסטרונאוטים ב-1993 במשימת השירות הראשונה לטלסקופ האבל, ופתרו את הבעיה לחלוטין. העלות הכוללת של הפתרון הייתה כ-700 מיליון דולר.
הישגים מדעיים
שמאל|ממוזער|250px|אחת התמונות המפורסמות ביותר של טלסקופ החלל האבל: "עמודי הבריאה" בערפילית הנשר. צילום מחודש מ-2014 לצילום המקורי של האבל ב-1995
שמאל|ממוזער|250px|"החלל העמוק" (גלקסיות רחוקות) בתמונה שצולמה בעזרת טלסקופ האבל
שמאל|ממוזער|250px|ערפילית הטרנטולה בענן מגלן הגדול
שמאל|ממוזער|250px|גלקסיות אנטנה
מאז שיגורו לחלל, הפך טלסקופ החלל האבל לכלי מחקר מרכזי בתחומי האסטרונומיה והאסטרופיזיקה. הוא צפה ביותר מ-14,000 מטרות שטווח המרחקים שלהן נע מגופים במערכת השמש ועד לגלקסיות הרחוקות ביותר שצולמו מאז ומעולם. עיבוד נתוני התצפיות מבוסס על שילוב של המידע מהמכשירים השונים שנמצאים בטלסקופ. כך למשל, המדידות הספקטרוסקופיות מאפשרות מדידה של הרכב החומרים בעזרת בחינת ספקטרום הפליטה וספקטרום הבליעה, ומדידת מהירויות בעזרת אפקט דופלר, ואילו המצלמות מאפשרות את הבנת המבנה של כוכבי לכת, כוכבים, ערפיליות, גלקסיות וצבירי גלקסיות.
אחת המשימות הראשונות של הטלסקופ הייתה למדוד את המרחק למשתנים קפאידים, ובכך להקטין את שגיאת המדידה על ערכו של קבוע האבל. מדידה זו שנעשתה בעיקר בעזרת כוכבים שנמצאים בגלקסיות השייכות לצביר-על הבתולה, אך גם בעזרת כוכבים בצבירי גלקסיות רחוקים יותר, אפשרה לספק הערכה מבוססת של גיל היקום. בנוסף, הייתה לו תרומה למציאת ההאצה של התפשטות היקום על ידי מדידת ההסחה לאדום באורן של סופרנובות בגלקסיות רחוקות.
טלסקופ האבל סיפק את התמונות החדות והברורות ביותר באור הנראה של "החלל העמוק", כלומר של הגלקסיות הרחוקות, ובכך הוא אפשר הצצה אחורה בזמן לעבר היקום הצעיר. האור מגלקסיות אלו מגיע אלינו כ-13 מיליארד שנה לאחר שהוא עזב אותן, והגלקסיות בתמונות מצולמות כפי שהן היו בעבר, כ-700 מיליון שנה בלבד לאחר המפץ הגדול. אחד הממצאים המעניינים לגבי היקום הקדום הוא צורתן של הגלקסיות בו, שהיו בדרך כלל קטנות ובעלות מבנה פחות מוגדר ומסודר מאשר הגלקסיות ביקום הנוכחי. תרומה נוספת של טלסקופ האבל קשורה להבנת הימצאותם של חורים שחורים על-מסיביים במרכזי הגלקסיות. הוא ביצע סקר נרחב של קוואזרים ואפשר להעמיק את ההבנה כי מקור הקרינה החזק שלהם הוא בנפילת חומר לעבר חור שחור על-מסיבי במרכזן של גלקסיות קדומות. תצפיות אלו עזרו גם להבנה של תהליכי התנגשות ואיחוד בין גלקסיות שכנות.
התמונות של ערפילית אוריון והדסקות הפרוטו-פלנטריות שבה תרמו לידע אודות היווצרות כוכבים ומערכות פלנטריות בכלל ואודות ההיווצרות וההתפתחות של מערכת השמש בפרט. לטלסקופ האבל יש גם חלק חשוב בהבנת אירועי סופרנובה, למשל צילומים של שרידי סופרנובה 1987A וצילומים של ערפיליות פלנטריות שטלסקופ האבל עזר להבין את המבנה המורכב שלהן. תחום נוסף שבו יש לטלסקופ האבל תרומה חשובה הוא אפיון וחקר התפרצויות גמא, ובעזרתו ניתן היה למדוד בדיוק רב את עוצמתן ואת מיקומן. הטלסקופ מהווה גם כלי עזר חשוב בגילוי כוכבי־לכת חוץ־שמשיים.
התנגשות השביט "שומייקר-לוי 9" בכוכב הלכת צדק בשנת 1994 נלמדה היטב בזכות התמונות החדות של טלסקופ האבל. למעשה, חלק גדול מזמן התצפית של טלסקופ האבל מוקדש למערכת השמש ולכוכבי הלכת הננסיים שבה דוגמת פלוטו ו־אריס.
משימות השירות ושדרוג רכיבים
שמאל|ממוזער|250px|אסטרונאוטים עובדים על טלסקופ החלל האבל במהלך משימת השירות הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|שיפור התמונות לאחר משימת השירות הראשונה. מימין התמונה המשופרת
הטלסקופ תוכנן כך שיזכה לביקור של מעבורות חלל באופן שוטף, והרכיבים בו מודולריים ונשלפים כדי להקל על החלפה בחלל. משימות שירות אלה נועדו להחליף מכשירים ישנים במכשירים מתקדמים יותר, לבצע החלפת רכיבים תקופתית ולהחליף מכשירים שהתקלקלו. המשימה הראשונה הייתה יוצאת מן הכלל מפני שבה, בנוסף להחלפת מכשירים ורכיבים, נדרש צוות המעבורת להכניס מערכות אופטיות מיוחדות לצורך תיקון טעות הליטוש במראה הראשית.
ב-2011 הופסק שיגור מעבורות חלל, ומאז אין משימות שירות להאבל.
משימת השירות הראשונה (משימה 1)
משימה זו בוצעה על ידי מעבורת החלל אנדוור בדצמבר 1993, ובמסגרתה הוכנסו שתי מערכות אופטיות חדשות לצורך תיקון בעיית האברציה הכדורית במראה הראשית. כמו כן, בוצע תיקון מסלול והטלסקופ הוחזר לגובה הרצוי.
בוצעו הפעולות הבאות:
מצלמה פלנטרית בעלת שדה רחב חדשה הותקנה במקום הישנה. אל המצלמה חוברה אחת המערכות האופטיות לתיקון התמונה.
הפוטומטר המהיר הוצא לצורך פינוי מקום למערכת האופטית השנייה (COSTAR).
פאנלים של תאים פוטו-וולטאיים המספקים את האנרגיה לטלסקופ הוחלפו.
ארבעה גירוסקופים (מתוך שישה) המשמשים לכיוון הטלסקופ הוחלפו.
שתי יחידות בקרה חשמליות הוחלפו.
שני מגנטומטרים הוחלפו.
משימת השירות השנייה (משימה 2)
משימה זו בוצעה על ידי מעבורת החלל דיסקברי בפברואר 1997. במשימה זו הוחלפו שני הספקטרוגרפים, ובמקומם הוכנסו שני מכשירים חדשים.
המכשירים החדשים הם:
ספקטרוגרף רב-שימושי (Space Telescope Imaging Spectrograph).
מצלמה וספקטרומטר לקרינה תת-אדומה (Near Infrared Camera and Multi-Object Spectrometer).
משימת השירות השלישית (משימה 3A)
משימה זו בוצעה על ידי מעבורת החלל דיסקברי בדצמבר 1999.
בוצעו הפעולות הבאות:
כל ששת הגירוסקופים הוחלפו (מתוכם ארבעה היו מקולקלים).
חיישן הנחיה ומחשב הוחלפו.
משימת השירות הרביעית (משימה 3B)
שמאל|ממוזער|250px|טלסקופ החלל האבל כפי שנראה במשימת השירות הרביעית (STS-109)
משימה זו בוצעה על ידי מעבורת החלל קולומביה במרץ 2002.
במשימה זו החליפו האסטרונאוטים, בחמש הליכות חלל, את הציוד המדעי הישן בחדש. כמו כן, הוגבה מסלולו של האבל חזרה לגובה הרצוי.
בוצעו הפעולות הבאות:
המצלמה הרגישה הוחלפה במצלמה רב-שימושית (Advanced Camera for Surveys) שהפכה לכלי מחקר מרכזי בטלסקופ.
פאנלים של תאים פוטו-וולטאיים הוחלפו.
יחידת ניתוב החשמל הוחלפה.
מערכת קירור חדשה עבור המצלמה והספקטרומטר לקרינה תת-אדומה הותקנה.
משימת השירות החמישית (משימה 4)
במקור, תוכנן שמעבורת החלל קולומביה תבקר את טלסקופ האבל בפברואר 2005, ותבצע את משימת השירות החמישית שלו. המטרות של המשימה היו להחליף את חיישן ההנחיה, להחליף שני גירוסקופים מקולקלים, להחליף את המצלמה הפלנטרית בעלת השדה הרחב במצלמה חדשה ולהתקין ספקטרוגרף חדש לאור על סגול. אולם, אסון מעבורת החלל קולומביה ב-2003 דחה את המשימה למועד לא ידוע. ההחלטה על הדחייה גרמה לוויכוחים בנושא, משום שבאותה עת היה שיגורו של טלסקופ החלל ג'יימס וב צפוי ל-2018 לכל המוקדם, והיה חשש כי טלסקופ החלל האבל עלול לצאת מכלל פעולה עד אז.
עקב הלחץ הציבורי ובעקבות בקשה של הקונגרס האמריקאי, הוחלט בנאס"א לבצע משימת שירות אחרונה לטלסקופ האבל. באפריל 2005 הודיע מייקל גריפין, מנהל נאס"א, כי לשם כך הוא מייעד את משימה STS-125 אשר תתבצע על ידי מעבורת החלל אטלנטיס. במשימה זו, שתאריך השיגור שלה נקבע ל-14 באוקטובר 2008, היו צפויות להתבצע המשימות שתוכננו עבור מעבורת החלל קולומביה ומשימות נוספות בהתאם לצורך.
בתחילת 2009 פורסם כי משימת STS-125 הייתה אמורה להתבצע על ידי מעבורת החלל אנדוור לא לפני 28 באוגוסט 2008 אך נדחתה בשל תקלה במעבורת.
משימה זו בוצעה על ידי מעבורת החלל אטלנטיס ב-11 במאי 2009. במשימה זו תוקנו מספר חלקים בטלסקופ, המצלמה הראשית תוקנה, מצלמה רחבת שדה הוחלפה במצלמה חדשה בעלת יכולות רבות יותר, והותקן ספקטרוגרף חדש. זאת במהלך חמש הליכות חלל.
מצלמה רחבת שדה 2 הוחלפה במצלמה רחבת שדה 3.
מתקן לתיקון בעיית העדשה הוחלף בספקטרוגרף חדש.
הוחלפו כל ששת הגירוסקופים.
הוחלפו שש הסוללות.
תוקן ספקטרוגרף הדמיה.
הוחלף לוח מגן ובידוד חום על אחת הדלתות.
הותקנו מחשבי גיבוי, למקרה של כשל במחשבי הטלסקופ.
תחזוקת הטלסקופ
תקלות שוטפות
ישנם רכיבים שמשפיעים על התפקוד הכולל של הטלסקופ. כך למשל, הגירוסקופים, שהתגלו כרכיבים רגישים לתקלות, משמשים לשמירה על יציבותו במסלול, ולשמירה על תצפית לעבר נקודה קבועה בזמן תנועתו סביב כדור הארץ. לצורך עבודה תקינה דרושים 3 גירוסקופים, אולם תצפית תאפשר גם עם שני גירוסקופים פעילים, אם כי האזור בחלל אליו ניתן לצפות יהיה מוגבל, ותצפיות שצריכות דיוק מרבי כמעט שלא יבוצעו במצב זה. בשנת 2005 הוחלט לעבור לעבודה עם שני גירוסקופים בלבד, על מנת ששני הגירוסקופים התקינים הנוספים ישמשו כעתודה. שני גירוסקופים נוספים התקלקלו קודם לכן, ובאופן כללי התגלה שקצב הקלקול של רכיבים אלו גבוה למדי.
דוגמה לתקלות שוטפות היא המצלמה הרב-שימושית, שהותקנה במשימת השירות הרביעית ב-2002, והפסיקה לפעול ב-25 ביוני 2006. המצלמה הכילה כפילות של המעגלים החשמליים ועל כן ניתן היה להמשיך להשתמש בה. מאז התרחשו שתי תקלות נוספות במצלמה, וכעת ניתן להפעיל אותה באופן חלקי בלבד. תקלה זו מקטינה את יכולותיו של טלסקופ החלל באופן משמעותי.
התקלה ביוני 2021
ב-13 ביוני 2021 הפסיק מחשב המכשור של האבל לשלוח למחשב המרכזי את ההודעות המחזוריות "אני חי". המחשב המרכזי העביר אוטומטית את כל המכשירים למצב safe mode שבו רק הפונקציות החיוניות עובדות, והטלסקופ הושבת.
מחשב המכשור, הקרוי NSSC-1, שולט על המצלמות והמכשירים המדעיים האחרים, אוסף מהם את המידע, אורז אותו בפורמט מתאים, ושומר בזיכרון או שולח לכדור הארץ. זהו מחשב סטנדרטי של נאס"א למשימות במערכת השמש, שנבנה בשנות 1980. הוא נמצא בלבה של יחידה הנקראת SI C&DH (Science Instrument Command and Data Handling) שמתממשקת אל המכשירים המדעיים מצד אחד ואל המחשב הראשי מצד שני. היחידה בנויה עם יתירות כמעט בכל רכיביה, כלומר מותקנים בה רכיבים רזרביים שאפשר לעבור אליהם בעת תקלה, כולל שלושה זכרונות חלופיים וכן מחשב NSSC-1 חלופי. בנוסף יש בהאבל יחידת SI C&DH רזרבית שלמה.
מהנדסי נאס"א העריכו שמדובר בתקלת זיכרון והעבירו את התוכנה לרכיבי זיכרון חלופיים, אך ללא הועיל. בהמשך הבדיקות התברר שהכשל בזיכרון הוא רק סימפטום של בעיה באחד מהרכיבים האחרים. המהנדסים החליטו לעבור למחשב המכשור הרזרבי שביחידה, שלא נבדק מאז 2009. גם מהלך זה לא צלח ואותן בעיות הופיעו גם במחשב הרזרבי. המידע שנצבר בבדיקות הביא את נאס"א למסקנה שהאשמים הם או וסת המתח PCU (Power Control Unit) המותקן ביחידה, שתפקידו לוודא שלמחשב המכשור ולזכרונות מגיע מתח של 5 וולט, או בקר המתח שמהווה הגנה נוספת ובמקרה שהמתח גבוה מדי או נמוך מדי מורה למחשב לעצור. מאחר שאי אפשר לאתחל רכיבים אלה, הוחלט לעבור ליחידת SI C&DH החלופית, שזהה בכל ליחידה התקולה. תהליך המעבר הוא מורכב, שכן צריך לקשר ליחידה החדשה את כל המכשירים המדעיים. מעבר דומה התבצע ב-2008 בגלל תקלה ביחידת SI C&DH (ב-2009 במשימת השירות החמישית לטלסקופ האבל החליפו אותה האסטרונאוטים ביחידה תקינה).
ההכנות והבדיקות לקראת המעבר ליחידה החלופית נמשכו כשלושה שבועות, כשהעולם עוקב בדאגה האם הסיכוי האחרון יעלה יפה והטלסקופ הוותיק ישוב לתיקונו גם הפעם. ב-16 ביולי 2021 הודיעה נאס"א שהפעולה הסתיימה בהצלחה והאבל חזר לפעולה.
שמירה על מסלול הטלסקופ
טלסקופ האבל נמצא בגובה של קרוב ל-600 ק"מ מעל פני האדמה. בגובה זה האטמוספירה דלילה מאוד, אך בכל זאת קיימות שם מולקולות אוויר והן גורמות לכוח גרר שפועל על טלסקופ האבל; כוח זה גורם לו לאבד אנרגיה באיטיות. על כן, כל כמה שנים יש צורך להחזיר את טלסקופ האבל למסלול המקורי על מנת שלא ייכנס לאטמוספירה הנמוכה ויישרף. אם פעולה זו לא תתבצע יותר אז הוא ייכנס לאטמוספירה בשלב כלשהו בין השנים 2028 ל-2040. נאס"א כבר התכוונה לשגר מעבורת חלל כדי להחזיר את הטלסקופ לכדור הארץ בשנת 2009, אך אסון מעבורת החלל קולומביה גרם לביטול המשימה וכרגע אין תוכנית להשבת הטלסקופ לאחר תום השימוש בו.
ראו גם
טלסקופ החלל ג'יימס וב
תחנת החלל הבינלאומית
טלסקופ החלל שפיצר
הפרדוקס של גיל היקום
השדה העמוק של האבל, אחת מתמונות החלל המפורסמות של הטלסקופ
לקריאה נוספת
Bahcall, John N.; Barish, Barry C.; Hewitt, Jacqueline N.; McKee, Christopher F.; et al. (August 2003). "Report of the HST-JWST Transition Panel" (PDF). NASA.
Pearce, Rohan (29 March 2012). "What went wrong with the Hubble Space Telescope (and what managers can learn from it)". Techworld. Retrieved 30 March 2012.
Zimmerman, Robert F. (2010). The Universe in a Mirror: The Saga of the Hubble Space Telescope and the Visionaries Who Built It. Princeton University Press. .
קישורים חיצוניים
אתרים רשמיים של טלסקופ האבל
אתרים אלו מהווים מקורות עיקריים למידע אודות הטלסקופ.
טלסקופ האבל באתר נאס"א
תוכנית האבל באתר נאס"א
טלסקופ האבל באתר של סוכנות החלל האירופית
אתר חינוכי המוקדש לטלסקופ האבל
המורשת של טלסקופ האבל
אתרים נוספים
רן לוי, טלסקופ החלל האבל – "אסון הצ'לנג'ר של האסטרונומיה", חלק א', חלק ב', באתר עושים היסטוריה, מאי 2017
סקירה היסטורית של טלסקופ החלל האבל
סרטון המציג חלק מן התמונות שצילם טלסקופ החלל האבל
דיאנה לאופר, "משקפיים" לטלסקופ החלל האבל - לתיקון השיבושים, כמעט 2000, גיליון 11, 1996.
מפה אינטראקטיבית שמראה את המיקום הנוכחי של טלסקופ האבל
נתונים על האבל
מבחר תמונות שצולמו על ידי האבל
Hubble: The Beginning אודות הקמת פרויקט טלסקופ החלל האבל, 29 בינואר 2015
ירון דרוקמן, סופרנובה של פעם בחיים: מדעני מכון ויצמן תיעדו פיצוץ של כוכב, באתר ידיעות אחרונות, 27 במרץ 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:תוכנית החלל האירופית
האבל
קטגוריה:לוויינים אמריקאיים
קטגוריה:אדווין האבל
| 2024-10-17T14:54:55
|
עונות השנה
|
שמאל|ממוזער|250px|ציור של דוד טנירס הבן המסמל את עונות השנה המקובלות
ממוזער|250px|שמאל|ללא תלות בזמן ביום, הקוטב הדרומי יהיה מואר והקוטב הצפוני יהיה חשוך. בנוסף להבדל בצפיפות קרני האור, האור נחלש יותר במעבר דרך האטמוספירה כשהוא עובר בזווית שטוחה.
עונות השנה הן מספר תקופות עיקריות, באזורים הממוזגים של כדור הארץ, שאליהן מחולקת כל שנה. כל אחת מעונות השנה מאופיינת באקלים משלה ומספר שעות אור שונה ביממה. בהכללה ניתן לדבר גם על עונות השנה בכוכבי לכת אחרים.
הסיבה לעונות השנה ותופעות אקלימיות
בעקבות המהפכה הקופרניקאית אנשים כיום מודעים לכך שכדור הארץ סובב את השמש ומשלים הקפה בשנה אחת. אולם בעבר לא היה ידוע לאנשים כי כדור הארץ סובב את השמש ואנשים לא קישרו בין המיקום היחסי של השמש לבין עונות השנה. אדרבה – למרות קיום של אלי ואלות שמש רבים בכל התרבויות העתיקות, לרוב היו גם אלים נפרדים שתפקידם למשול במזג האוויר ואף אלים מיוחדים שתפקידם להביא את האביב או הקיץ.
הציר של כדור הארץ אינו ניצב למישור המילקה אלא נוטה בזווית של כ־23.4 מעלות ביחס לניצב (או 66.5 ביחס למישור). נטייה זו של הציר היא הקובעת את חילופי עונות השנה על פני כדור הארץ. לכן, בכל רגע נתון בחורף או בקיץ, חלק מסוים של כדור הארץ חשוף יותר לקרני השמש (ראו ציור)– חשיפה זו גורמת לכך שבכל תא שטח נתון יש שטף קרינת שמש גבוה יותר, ושטף זה קובע את כמות האור והחום שיגיעו לאדמה. בנוסף גם משך היום משתנה עם הזווית – בזמן הקיץ השמש נראית במסלול גבוה יותר בשמיים ואורך היום ארוך יותר – ופרוש הדבר יותר שעות לחמם. עוצמת החשיפה באזורים השונים על פני כדור הארץ משתנה עם תנועתו במסלולו סביב השמש, וחוזרת למצבה ההתחלתי בעת השלמת הקפה אחת, שנמשכת שנה.
בכל רגע נתון, ללא תלות בעונה, בחצי הכדור הדרומי והצפוני עונות שנה הפוכות.
שינויי מזג האוויר עם חילוף העונות תלויים גם בקרבה לאוקיינוסים או גופי מים גדולים, זרמים באותם אוקיינוסים, אל ניניו וזרמי אוויר.
באזור הקטבים העונות מובדלות על פי שינויים בכמות האור, שגורמת לתרדמת חורף בבעלי חיים וצמחים. השפעות אלה משתנות עם הגובה וקרבה למים. למשל, הקוטב הדרומי נמצא במרכז יבשת אנטארקטיקה, ולכן הוא מרוחק מהשפעה הממתנת של המים על שינויי מזג האוויר. הקוטב הצפוני נמצא באוקיינוס הארקטי, ולכן משרעת הטמפרטורה שלו קטנה יותר בגלל ההשפעה הממתנת של המים. כתוצאה מכך הקוטב הדרומי קר יותר במהלך החורף מהקוטב הצפוני.
מחזור עונות השנה בקטבים ובאזורים הרחוקים מקו המשווה בשני חצאי כדור הארץ הפוך. בזמן שיש חורף בחצי הכדור הצפוני, יש קיץ בחצי הכדור הדרומי, ולהפך; כשיש אביב בחצי הכדור הצפוני, יש סתיו בחצי הכדור הדרומי, ולהפך.
באזורים הטרופיים אין שינוי משמעותי בכמות האור במשך השנה. אולם, אזורים רבים (ובהם האוקיינוס ההודי) חשופים לגשמי מונסון ומחזורי רוח. מחקר שנעשה על פי רישום הטמפרטורה ב-300 השנים האחרונות הראה שעונות האקלים וגם המחזוריות שלהם נשלטת על פי השנה האנומליסטית (הזמן בין מעברי פריהליון), ולא על פי השנה הטרופית.
אף על פי שמרחק כדור הארץ מהשמש במסלולו האליפטי אינו הגורם לעונות השנה, שהרי העונות הפוכות בשני חצאי הכדור, הוא משפיע עליהן במעט. לכדור הארץ מסלול כמעט מעגלי (האקסצנטריות שלו 0.017 בלבד), ולכן כמות הקרינה הכוללת שכדור-הארץ סופג מן השמש משתנה אך מעט לאורך השנה. כדור הארץ מגיע לפריהליון, כלומר לנקודה הקרובה ביותר לשמש במסלולו, בתקופת ינואר, דהיינו כאשר בחצי הכדור הצפוני חלה עונת החורף, ובחצי הדרומי עונת הקיץ. כמו כן, כדור הארץ מגיע לאפהליון, כלומר לנקודה הרחוקה ביותר מהשמש, בתקופת יולי, כשהעונות הפוכות. מצב זה גורם לכך שעונות הקיץ והחורף בחצי הכדור הצפוני מתונות יותר מאשר בחצי הדרומי.
הגדרות שונות לעונות השנה
תופעת עונות השנה היא ברורה וקיצונית ביותר בקטבים ואינה קיימת כלל על קו המשווה.
בשל מיקומם של הקטבים בקצותיו של כדור הארץ, עונות המעבר בהם קצרות מאוד. במשך מרבית חודשי הקיץ יש רק אור במשך יממות שלמות והשמש לא שוקעת, ואילו במשך חודשי החורף אין אור כלל יממות שלמות והשמש לא זורחת.
באזורים מעט רחוקים יותר מהקטבים, יש בכל יממה גם שעות אור וגם שעות חושך, אלא שההבדלים בין מספרן של אלו קיצוני מאוד בין החורף לבין הקיץ. הדבר גורם להבדלים ברורים בין ארבע העונות. וככל שממשיכים להתרחק מהקטבים, הפרש שעות האור והחושך בין החורף והקיץ ממשיך לקטון ויחד איתו קטנים ההבדלים הברורים בין עונה לעונה. בסופו של דבר, באזורים סוב-טרופיים ישנן רק שתי עונות – עונת היובש והעונה הגשומה ועל קו המשווה ממש אין עונתיות.
עונות השנה באזורים הטרופיים
באזורים הטרופיים אין עונת חורף. מכיוון שהם צמודים לאזור קו המשווה קרני השמש פוגעות במישור של אזור זה בזווית הקרובה ל־90 מעלות, לכן אזור זה מאופיין בטמפרטורה חודשית ממוצעת דומה לאורך כל השנה, והטמפרטורה הנמוכה ביותר לא יורדת מ-C° 18. מכיוון שהלחץ האטמוספירי מעל אזור זה נמוך ברוב ימות השנה, הדבר יוצר שקעים ברומטריים תרמליים הגורמים לעליית האוויר, להיווצרות עננים ולירידת משקעים מרובים.
עונות השנה באזורים הממוזגים
באזורים הממוזגים של כדור הארץ (שאינם קרובים לקו המשווה או לקטבים), מקובל לחלק את השנה לארבע עונות, שמועדי תחילתן וסופן נקבעים באופן שונה, בהתאם לשיטת ההגדרה. שתי ההגדרות הנפוצות ביותר לתיארוך עונות השנה הן האסטרונומית והמטאורולוגית. לפי ההגדרה האסטרונומית, קיימות ארבע נקודות על מישור המילקה בהם מצוי כדור הארץ בארבעה תאריכים מסוימים, כל אחד מהם מציין מצב יסוד במסלולו של כדור הארץ סביב השמש שהוא היום בו מתחילה כל עונה בכל שנה מחדש. לעומת זאת, לפי ההגדרה המטאורולוגית, עונות השנה מתחלפות כ-20 יום מוקדם יותר, בתאריך ה-1 לחודש (האביב מתחיל ב-1 במרץ, הקיץ ב-1 ביוני, וכו'). הגישה המטאורולוגית משקפת טוב יותר את שינויי הטמפרטורה לאורך השנה על פני היבשה, ואילו הגישה האסטרונומית מתאימה יותר לאוקיינוסים, בהם קיים פער ארוך יותר בין האירועים האסטרונומיים לשינויי הטמפרטורה. ספציפית לגבי ישראל, קל לראות כי לגישה המטאורולוגית יתרון ברור בתיאור שינויי הטמפרטורה והתופעות המטאורולוגיות והאקולוגיות הנלוות. למשל, פריחת צמחי הבר בישראל מגיעה לשיאה בחודשים מרץ–אפריל, בעוד שחודש יוני הוא דל בפריחה; החודשים הגשומים ביותר הם דצמבר–פברואר, ואילו מרץ יחסית דל במשקעים.
ההגדרה האסטרונומית – ימי השוויון וההיפוך
300px|שמאל|ממוזער|מצב כדור הארץ יחסית לשמש בשני ימי ההיפוך. בדצמבר חצי הכדור הדרומי זוכה גם בשעות אור גדולות יותר, וגם בזווית גבוהה יותר של השמש, לכן שם שיא הקיץ, ולהפך בחצי כדור הצפוני. ביוני המצב מתהפך. האיור מתאר את החורף ואת הקיץ האסטרונומים.
21 במרץ מכונה יום השוויון האביבי
בתאריך או בסמוך לו זה קרני השמש פוגעות בקו המשווה בזווית ישרה, בחצי הכדור הצפוני מתחיל האביב ובחצי הכדור הדרומי מתחיל הסתיו. בתאריך זה אורך היום שווה לאורך הלילה. החל מ-22 במרץ, בחצי הכדור הצפוני הימים ממשיכים להתארך והלילות ממשיכים להתקצר ובחצי הכדור הדרומי הימים מתקצרים והלילות מתארכים.
21 ביוני מכונה יום ההיפוך הקיצי (או יום ההיפוך הצפוני)
בתאריך זה או בסמוך לו קרני השמש פוגעות בחוג הסרטן (קו רוחב "22 '26 23° צפון) בזווית ישרה, בחצי הכדור הצפוני מתחיל הקיץ ובחצי הכדור הדרומי מתחיל החורף. בתאריך זה, בחצי הכדור הצפוני היום הוא הארוך ביותר בשנה והלילה הוא הקצר ביותר בשנה ובחצי הכדור הדרומי היום הוא הקצר ביותר בשנה והלילה הוא הארוך ביותר בשנה. החל מ-22 ביוני, בחצי הכדור הצפוני הימים הארוכים מתחילים להתקצר והלילות הקצרים להתארך, ובחצי הכדור הדרומי הימים הקצרים מתארכים והלילות הארוכים מתקצרים.
23 בספטמבר מכונה יום השוויון הסתווי
בתאריך זה או בסמוך לו קרני השמש פוגעות בקו המשווה בזווית ישרה, בחצי הכדור הצפוני מתחיל הסתיו ובחצי הכדור הדרומי מתחיל האביב. בתאריך זה אורך היום שווה לאורך הלילה. החל מ-24 בספטמבר, בחצי הכדור הצפוני הימים ממשיכים להתקצר והלילות ממשיכים להתארך ובחצי הכדור הדרומי הימים ממשיכים להתארך והלילות ממשיכים להתקצר.
21 בדצמבר מכונה יום ההיפוך החורפי (או יום ההיפוך הדרומי)
בתאריך זה או בסמוך לו קרני השמש פוגעות בחוג הגדי (קו רוחב "22 '26 23° דרום) בזווית ישרה, בחצי הכדור הצפוני מתחיל החורף ובחצי הכדור הדרומי מתחיל הקיץ. בתאריך זה בחצי הכדור הצפוני היום הוא הקצר ביותר בשנה והלילה הוא הארוך ביותר בשנה ובחצי הכדור הדרומי היום הוא הארוך ביותר בשנה והלילה הוא הקצר ביותר בשנה. החל מ-22 בדצמבר, בחצי הכדור הצפוני הימים הקצרים מתארכים והלילות הארוכים מתקצרים, ובחצי הכדור הדרומי הימים מתקצרים והלילות מתארכים.
הסיבה שמספר הימים של כל עונה שונים (לא כל ימי החילוף הם ב-21 בחודש אלא היום משתנה משנה לשנה, וגם ימי החודשים לא שווים), היא בגלל המסלול של כדור הארץ סביב השמש שאינו עגול לחלוטין. לפי חוק קפלר השני בגלל האליפטיות שלו, הזמן שלוקח לכדור הארץ להגיע לכל נקודה על פני הסיבוב הוא שונה, ובזמנים בהם כדור הארץ רחוק יותר מהשמש מהירותו איטית יותר.
ההגדרה המטאורולוגית
סתיו – 1 בספטמבר – 30 בנובמבר. מזג האוויר מתקרר. השמש מצויה על קו המשווה השמימי ועם הזמן היא מתקרבת עוד יותר לפני האופק. הימים מתקצרים והלילות מתארכים בהדרגה.
חורף – 1 בדצמבר – 28 בפברואר או 29 בפברואר. מזג האוויר קר. השמש מצויה במסלול נמוך ביותר וקרוב לפני האופק. הימים קצרים והלילות ארוכים.
אביב – 1 במרץ – 31 במאי. מזג האוויר מתחמם. השמש מצויה על קו המשווה השמימי ועם הזמן היא מתרחקת עוד יותר מפני האופק. הימים מתארכים והלילות מתקצרים בהדרגה.
קיץ – 1 ביוני – 31 באוגוסט. מזג האוויר חם. השמש מצויה במסלול גבוה ביותר ורחוק מפני האופק. הימים ארוכים והלילות קצרים.
חלוקות נוספות
ב כתוב . ב, פירשו שהשנה נחלקת לשש עונות שכל אחת נמשכת חודשיים: זרע, חורף, קור, קציר, קיץ, חום. עונת החורף היא שיא הקור ואחריה קור חלש והקיץ שיא החום ואחריה חום חלש. עונת הזרע מתחילה באמצע חודש תשרי השמשי (תשרי של תקופות), כלומר מזל מאזניים. רבי יהודה מקדים את העונות בחצי חודש ורבי שמעון מאחר.
בברייתא דשמואל הקטן, קיץ משמעותו קץ וחורף משמעותו ראשית וכן מופיעות עונות בשם צינים ופחים. סדר העונות לפי גלגל המזלות הוא: מזל טלה ומזל שור – חום, מזל תאומים – חורף לפחים, מזל סרטן ומזל אריה – פחים, מזל בתולה – קיץ לפחים, מזל מאזניים ומזל עקרב – קור, מזל קשת – חורף לצינים, מזל גדי ומזל דלי – צינים, מזל דגים – קיץ לצינים.
כמה לוחות שנה בדרום אסיה מחלקים גם כן את השנה לשש עונות של חודשיים, בכל אחד שמות העונות ותאריכיהן המדויקים שונים.
השוואת זמני זריחה ושקיעה, ואורך היום, בין תל אביב וסטוקהולם
הגרפים הבאים ממחישים את השפעת קו הרוחב על האקלים, דרך הצגת ההבדל בין אורך היום בתל אביב (קו רוחב 32° בערך), לבין סטוקהולם (קו רוחב 60° בערך).
ממוזער|ימין|350px|זמני הזריחה והשקיעה בתל אביב לעומת סטוקהולם (ללא תיקון לשעון קיץ)
ממוזער|350px| אורך היום (מהזריחה עד לשקיעה) בתל אביב לעומת סטוקהולם
ראו גם
אנלמה
מחזורי מילנקוביץ'
ארבע התקופות
קישורים חיצוניים
רונן רדיין, הגדרות אקלימיות לעונות השנה, פורום אקלים ואטמוספירה, אתר תפוז אנשים
כדור הארץ במסלולו
.
מה הסיבה לעונות השנה באתר חדשות המדע
אתר אורנים-אקלים
עונות השנה בתנ"ך
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדעי כדור הארץ
קטגוריה:מטאורולוגיה
קטגוריה:4 (מספר)
| 2024-10-16T16:11:58
|
לורד קלווין
|
redirect ויליאם תומסון
| 2004-11-14T21:08:30
|
10 ביוני
|
10 ביוני הוא היום ה־161 בשנה (162 בשנה מעוברת), בשבוע ה־24 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 204 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1610 – המתיישבים ההולנדים הראשונים מתיישבים באי מנהטן
1846 – מלחמת ארצות הברית–מקסיקו: הרפובליקה של קליפורניה מכריזה על עצמאות ממקסיקו
1865 – בכורת האופרה "טריסטן ואיזולדה" מאת ריכרד וגנר
1886 – התפרצות הר הגעש טרוורה בניו זילנד. 153 אנשים נהרגים והטרסות הלבנות-ורודות המפורסמות נהרסות
1898 – מלחמת ארצות הברית–ספרד: הנחתים האמריקאים נוחתים במפרץ גואנטנמו בקובה, ובתוך חודש מפרקים את המושבה הספרדית האחרונה בחצי הכדור המערבי
1898 – השפה הדלמטית נכחדה עם מות הדובר האחרון
1934 – מנצחת את בתוצאה 2 – 1 במשחק הגמר של מונדיאל 1934
1940 – מלחמת העולם השנייה: איטליה מכריזה מלחמה על צרפת ובריטניה
1940 – מלחמת העולם השנייה: כוחות גרמניים תחת פיקודו של רומל מגיעים לתעלת למאנש
1940 – מלחמת העולם השנייה: קנדה מכריזה מלחמה על איטליה
1942 – הנאצים טובחים בתושבי הכפר הצ'כי לידיצה ומחריבים אותו, כנקמה על ההתנקשות בריינהרד היידריך
1944 – האס אס טובח בתושבי הכפר הצרפתי באורדור-סור-גלאן בתגובה לפעילות המחתרת הצרפתית באזור. 642 גברים נשים וטף מצאו את מותם
1944 – האס אס טובח בתושבי הכפר היווני בדיסטומו בתגובה לפעילות המחתרת היוונית באזור. 218 גברים נשים וטף מצאו את מותם
1946 – 30 יהודים נרצחים בטבח מאקו
1948 – מלחמת העצמאות: הצבא הסורי מחריב את משמר הירדן
1948 – מלחמת העצמאות: הקרב על גבעה 69
1963 – נחתם חוק שוויון בשכר בארצות הברית
1964 – נחנך המוביל הארצי על ידי יאיר מדוצקי
1967 – מסתיימת מלחמת ששת הימים
1982 – מלחמת שלום הגליל: קרב סולטאן יעקוב
1998 – מנצחת את בתוצאה 2 – 1 במשחק הפתיחה של מונדיאל 1998
2014 – ראובן ריבלין נבחר על ידי הכנסת לנשיא מדינת ישראל
2016 – בפריז בירת צרפת נפתח טורניר הכדורגל יורו 2016
נולדו
1796 – צ'ארלס אוגוסטוס פיצרוי, אריסטוקרט וקצין בצבא הבריטי (נפטר ב-1858)
1819 – גוסטב קורבה, צייר צרפתי (נפטר ב-1877)
1861 – פייר דוהם, פיזיקאי ופילוסוף של המדע, צרפתי (נפטר ב-1916)
1880 – אנדרה דרן, צייר ומאייר צרפתי (נפטר ב-1954)
1895 – האטי מקדניאל, שחקנית, האישה האמריקאית השחורה הראשונה שזכתה בפרס האוסקר (נפטרה ב-1952)
1900 – הדוויג פורשוץ, חסידת אומות עולם גרמנייה (נפטרה ב-1977)
1913 – טיחון חרניקוב, מלחין סובייטי (נפטר ב-2007)
1915 – סול בלו, סופר אמריקאי, חתן פרס נובל לספרות בשנת 1976 (נפטר ב-2005)
1916 – שולמית לסקוב, אשת חינוך, היסטוריונית ומחברת ספרי תעודה ישראלית (נפטרה ב-2016)
1917 – אל שווימר, מחלוצי התעופה במדינת ישראל (נפטר ב-2011)
1919 – חיידר עבד א-שאפי, מדינאי פלסטיני, ממבקריו העקביים של יאסר ערפאת, עמד בראש המשלחת הפלסטינית-ירדנית לוועידת מדריד ב-1991 (נפטר ב-2007)
1921 – יעקב שפרינגר, מאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות ושופט וכן חבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נפטר ב-1972)
1921 – אוריאל גורני, מראשוני עורכי הדין בישראל (נפטר ב-2002)
1921 – הנסיך פיליפ, הדוכס מאדינבורו (נפטר ב-2021)
1922 – ג'ודי גרלנד, שחקנית וזמרת אמריקאית (נפטרה ב-1969)
1923 – רוברט מקסוול, איל תקשורת (נפטר ב-1991)
1927 – לאסלו קובאלה, כדורגלן הונגרי (נפטר ב-2002)
1928 – מוריס סנדק, סופר ומאייר (נפטר ב-2012)
1928 – יעקב בר, אלוף-משנה בצה"ל, מקים מתקן באלי"ש ומפקדו השלישי של מחנה מטכ"ל (נפטר ב-2008)
1929 – אדוארד א' וילסון, ביולוג, חוקר טבע וסופר אמריקאי (נפטר ב-2021)
1929 – ג'יימס מקדיוויט, בריגדיר גנרל בחיל האוויר של ארצות הברית, טייס חלל בתוכנית אפולו וג'מיני (נפטר ב-2022)
1930 – גרייס מיראבלה, העורכת של המגזין ווג (נפטרה ב-2021)
1931 – ז'ואאו ז'ילברטו, מוזיקאי ברזילאי (נפטר ב-2019)
1932 – ברנקו לוסטיג, מפיק סרטים יהודי-קרואטי (נפטר ב-2019)
1932 – פרידל טלר-בלום, זמרת סופרן ואופרה ישראלית-אמריקאית (נפטרה ב-2021)
1932 – אולגה קפליוק, פרופסור לבלשנות באוניברסיטה העברית בירושלים, כלת פרס ישראל לחקר הבלשנות הכללית לשנת תשס"ה
1935 – פנחס עשת, פסל ישראלי ומורה לפיסול (נפטר ב-2006)
1940 – ז'אק רנסייר, פילוסוף צרפתי
1942 – יואב צרי, שחיין ישראלי (נפטר ב-1967)
1944 – זאב פרידמן, מרים משקולות ישראלי (נפטר ב-1972)
1944 – יונה וולך, משוררת ישראלית (נפטרה ב-1985)
1944 – אלישע שפיגלמן, איש תקשורת ישראלי (נפטר ב-2016)
1945 – יעל אביב, מלהקת שחקנים ושחקנית ישראלית
1951 – מנחם מזרחי, צייר ישראלי (נפטר ב-2011)
1951 – יואל סלע, שייט ישראלי
1952 – אנטוניו אוליביירה, כדורגלן ומאמן פורטוגזי
1953 – ג'ון אדוארדס, סנאטור אמריקאי
1955 – עידית חכמוביץ, משוררת ומלחינה ישראלית (נפטרה ב-2015)
1959 – קרלו אנצ'לוטי, כדורגלן ומאמן איטלקי
1961 – סי היימן, זמרת, מוזיקאית ושחקנית ישראלית
1965 – אליזבת הרלי, שחקנית קולנוע ודוגמנית אנגלית
1972 – ראדמילה שקרינסקה, פוליטיקאית מקדונית
1977 – אביטל אברג'יל, שחקנית ואמנית ישראלית
1978 – קרן מרציאנו, עיתונאית
1979 – הילה פלדמן, שחקנית ישראלית
1979 – אסי עזר, מנחה טלוויזיה ישראלי
1984 – אלון לוי, שחקן, פזמונאי, מלחין, מעבד מוזיקלי וזמר ישראלי
1985 – מתן חודורוב, כתב טלוויזיה ופרשן לענייני כלכלה
נפטרו
323 לפנה"ס – אלכסנדר מוקדון (נולד ב-356 לפנה"ס)
1190 – פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1122)
1580 – לואיש דה קמואש, משורר פורטוגלי, נחשב בעיני רבים לגדול המשוררים בשפה הפורטוגזית (נולד ב-1524)
1836 – אנדרה-מארי אמפר, פיזיקאי ומתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1775)
1902 – ז'סינט ורדגר, משורר קטלאני (נולד ב-1845)
1918 – אריגו בויטו, משורר ומלחין (נולד ב-1842)
1926 – אנטוני גאודי, אדריכל ספרדי (נולד ב-1852)
1940 – מרקוס גארבי, פעיל זכויות אדם ג'מייקני (נולד ב-1887)
1946 – ג'ק ג'ונסון, מתאגרף אמריקאי, האיש השחור הראשון שהיה אלוף העולם באיגרוף (נולד ב-1878)
1949 – סיגריד אונדסט, סופרת נורווגית, כלת פרס נובל לספרות בשנת 1928 (נולדה ב-1882)
1967 – ספנסר טרייסי, שחקן אמריקאי (נולד ב-1900)
1971 – חיים שיבא, רופא ישראלי, מנהל בית חולים תל השומר, ראש שירותי הרפואה בארגון "ההגנה" ומייסד חיל הרפואה בצה"ל, חתן פרס ישראל לרפואה (נולד ב-1908)
1973 – אריך פון מאנשטיין, ממפקדי הוורמאכט (נולד ב-1887)
1982 – ריינר ורנר פאסבינדר, סופר, במאי קולנוע ושחקן גרמני (נולד ב-1945)
1982 – יקותיאל אדם, סגן הרמטכ"ל (נולד ב-1927)
1993 – לס דוסון, קומיקאי, שחקן, סופר ומנחה אנגלי (נולד ב-1931)
2000 – חאפז אל-אסד, נשיא סוריה (נולד ב-1930)
2004 – ריי צ'ארלס, מוזיקאי אמריקאי (נולד ב-1930)
2006 – צבי צימרמן, חבר הכנסת מטעם הציונים הכלליים וגח"ל (נולד ב-1913)
2008 – צ'ינגיז אייטמטוב, סופר קירגיזי (נולד ב-1928)
2011 – אל שווימר, מחלוצי התעופה במדינת ישראל (נולד ב-1917)
2016 – כריסטינה גרימי, זמרת אמריקאית (נולדה ב-1994)
2018 – ירמיהו יובל, פילוסוף ישראלי (נולד ב-1935)
2020 – יהודה זיו, גאוגרף, איש לשון, חוקר טבע ומדריך טיולים בשבילי ישראל (נולד ב-1926)
2021 – חוה מחותן, אמנית ישראלית (נולדה ב-1925)
2021 – גטאצ'ו היילה, פילולוג אתיופי-אמריקאי (נולד ב-1931)
2022 – יחזקאל קצב, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1945)
2022 – דני גולדשטיין, איש הייטק ישראלי, ממייסדי תעשיית התוכנה בישראל (נולד ב-1954)
2023 – טד קזינסקי, רוצח סדרתי, טרוריסט אמריקאי ואנרכו-פרימיטיביסט שפעל לבדו (נולד ב-1942)
חגים ואירועים החלים ביום זה
האימפריה הרומית – היום הרביעי של הווסטליה (penus vestae) לכבוד וסטה, אלת הבית והמשפחה
פורטוגל – יום העצמאות
9 ביוני – 11 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו י
קטגוריה:יוני
| 2024-04-24T15:45:01
|
חיים ויצמן
|
חיים־עזריאל ויצמן (בכתיב המקורי: ; 27 בנובמבר 1874, י"ח בכסלו ה'תרל"ה – 9 בנובמבר 1952, כ"א בחשוון ה'תשי"ג) היה נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, כימאי ומראשי הציונות.
ויצמן היה מנהיג זרם הציונות הסינתטית. ב־1917 נבחר לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה, והיה גורם בעל השפעה בדיונים אשר הביאו להצהרת בלפור בסוף אותה שנה. ב־1920 נבחר לנשיאהּ הרביעי של ההסתדרות הציונית.
לצד פעילותו המדינית והציונית היה ויצמן ביוכימאי. ב-1916, בעת ששימש כמרצה בכיר באוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה, השתמש ויצמן בחיידק Clostridium acetobutylicum (שמכונה לעיתים "אורגניזם ויצמן" על שמו) כגורם ביוכימי בתהליך שבו ייצר אצטון, אתנול ובוטנול מעמילן. על בסיס השיטה שהמציא, הוקמה תעשיית חירום צבאית. ב-1936, לצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר ויצמן לעבודה מדעית ב"מכון זיו" ברחובות שאותו ייסד ב-1934 ואשר נקרא מ-1949 "מכון ויצמן למדע", על שמו.
קורות חיים
ראשית דרכו
ילדותו ונעוריו במוטלה ובפינסק (1874–1892)
חיים־עזריאל ויצמן נולד בעיירה מוטלה שבפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב, בחבל פּוֹלֶסיה (כיום בבלארוס), בנם של רחל־לאה (לבית צ'מרינסקי) ועוזר ויצמן, סוחר יערות וחסיד סטולין. מצד אביו היה אחיינו של עסקן החינוך חיים פיאלקוב; קרוב משפחה אחר היה הסופר חיים צ'מרינסקי (ר' מרדכילע).
עוזר ויצמן נולד בכפר סיירניקי, והגיע למוטלה הסמוכה כדי ללמוד בישיבה. כשפגשה אותו רחל־לאה, דרשה מהוריה לבטל את השידוך שכבר נקבע לה, ולחתן אותה עם עוזר; היא הייתה בת 13 והוא בן 15 כשהתארסו. לימים עוזר היה ליהודי היחיד שכיהן כ"זקן הקהילה" ("סטרוסטה") של מוטלה. במוטלה היו אז כ־200 משפחות יהודיות, כשרוב אוכלוסיית העיירה הייתה רוסית. עוזר ירש את העסק שלו מאביו: חטיבת עצים ושילוחם בתעלות ובנהרות על רפסודות ענקיות עד לנמל דנציג. המשפחה התגוררה על הגדה הימנית של הנהר, אזור מושבן של המשפחות המבוססות של העיירה, בבית עץ גדול. עוזר נפטר בשנת 1911, בתחילת שנות ה-60 לחייו, ואילו רחל־לאה נפטרה בחיפה ב-1939, בגיל 87.
חיים היה השלישי מבין 15 הילדים שילדה אמו, מתוכם נשארו בחיים 12 שגדלו והתבגרו: שבע בנות וחמישה בנים. רבים מהם התבלטו, בהם הכימאים משה ויצמן, אנה ויצמן ומאשה ויצמן, הרופאה מינה ויצמן והמוזיקאית גיטה דוניה-ויצמן. בילדותו הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי.
בגיל 4 החל ללמוד ב"חדר". אחד ממוריו, רבי אברהם יצחק הכהן מוטולנסקי, היה משכיל וחובב ציון, והוא האחראי גם על פגישתו הראשונה של ויצמן עם מדע הכימיה, כאשר הביא לכיתה ספר לימוד בנושא בשפה העברית. מגיל חמש חי ויצמן אצל הורי אמו, מיכאל יחיאל ופרומה, במשך שלוש שנים. רק בגיל 11 החל ויצמן לדבר רוסית. בסתיו 1885 עבר ללמוד בגימנסיה של פינסק הסמוכה, שם בלט בלימודי הכימיה והמדעים.
במשך כשלוש שנים התגורר יחד עם אחיו המבוגר ממנו, פייבל, אצל משפחה שהייתה מיודדת עם משפחת ויצמן. כאשר קיומו מחוץ לבית הפך לנטל על משפחתו במוטלה, החל ללמד את בנו של אחד מעשירי פינסק, תמורת מגורים בביתו (בית משפחת לוריא) וסכום כסף שהספיק למימון לימודיו. בפינסק הצטרף לחוגים הציוניים הצעירים והחל בפעילות ציונית מעשית. בגיל 15 ייסד בעירו אגודה בשם "שפה ברורה", שמטרתה הייתה קידום תחיית הלשון העברית: הנחלת הדיבור העברי להמוני היהודים. הוא נמנה עם חוג הפעילים הציוניים בעיר, לצד אישים כיהודה לייב ברגר, מרדכי מאיר שְטְרִיק וצבי הירש הילֶר.
בתקופת לימודיו התיכוניים החל ללמוד גם צרפתית וגרמנית. בגיל 18 סיים את הגימנסיה הריאלית של פינסק בהצטיינות יתרה. הוא החליט לוותר על הסיכוי להתקבל למוסד להשכלה גבוהה במסגרת הנומרוס קלאוזוס ליהודים ברוסיה, ולצאת ללימודים אקדמיים במערב.
לימודיו בגרמניה ובשווייץ
מאחר שכיהודי נדרש לשלם סכום גבוה עבור דרכון כדי לעזוב את האימפריה הרוסית, באוגוסט 1892 שט ויצמן על אחת הרפסודות של אביו לים הבלטי, כביכול כפועל, ומיד לאחר שזו חצתה את הגבול עם הקיסרות הגרמנית, נטש אותה ועלה על רכבת לעיירה פפונגשטאדט (Pfungstadt) שבהסן.
ויצמן התקשה להתאקלם בגרמניה: היידיש והגרמנית שלמד בעצמו לא אפשרו לו לתקשר עם הגרמנים. למחייתו עבד כמורה לעברית ולרוסית בפנימיה יהודית בפפונגשטאדט. בית הספר סיפק לו אוכל, מגורים וקצבה קטנה מאוד לשנה, תמורת שתי שעות הוראה מדי יום. לויצמן היה זה בבחינת הלם תרבותי, כשפגש לראשונה בקרב סגל ההוראה בבית הספר יהודים מתבוללים, שראו עצמם "גרמנים בני דת משה" ולעגו להגדרתו העצמית כ"יהודי־רוסי". הוא למד בפוליטכניקום בדרמשטאדט, בירת הסן, במשך שנה. בקיץ 1893 שב למוטלה ולאחר מכן נסע שוב לגרמניה, הפעם לברלין; שם גם הצטרף ל"אגודה האקדמית הרוסית-יהודית", חוג סטודנטים יהודים ציונים מרוסיה.
לאחר שנתיים בברלין, הפסיק לימודיו וחזר הביתה למשך שנה, אל משפחתו, שעברה בינתיים להתגורר בפינסק. בסתיו 1896 חזר ללימודים בפוליטכניקום של שרלוטנבורג למשך שנה נוספת. באותה שנה הצטרף למסדר "בני משה", שנועד לסייע ל"חיבת ציון". בקיץ 1897 עזב את ברלין ועבר לאוניברסיטת פריבור שבשווייץ, כדי להשלים את עבודת הדוקטור, בעקבות הפרופסור החביב עליו, שעבר לשם ופיקח על מחקריו. בינואר 1899 הגיש את עבודת הדוקטור שלו, מחקרים בתחום חומרי הצבע, וקיבל תואר דוקטור בהצטיינות. באפריל אותה שנה עבר לז'נבה ובאוגוסט קיבל משרת פריבט-דוצנט באוניברסיטת ז'נבה. הוא מונה כעוזר לפרופסור לכימיה והיה ממונה על חלק מהמעבדה שלו לכימיה אורגנית.
ויצמן נבחר לציר בקונגרס הציוני הראשון (ב-1897) מטעם פינסק, אך לא נכח שם, כי שהה במוסקבה לצורך ניסיונות שווא למכור אחת מתגליותיו המדעיות. כעבור שנה השתתף בקונגרס הציוני השני (1898), בו פגש לראשונה את בנימין זאב הרצל.
ב-1898 התארס עם סופיה גצובה, סטודנטית לרפואה בברן, אך בנובמבר 1900 הכיר את וורה לבית קצמן, סטודנטית לרפואה מז'נבה, והתאהב בה.
פעילות ציבורית, 1900–1920
פעילות ציונית, 1900–1904
לצד פעילותו המדעית, עסק ויצמן בפעילות ציונית.
בחורף 1900–1901 דרשה קבוצת סטודנטים יהודים ממינכן לכנס ועידת נוער, בה יוכלו לשאת דברם על דרך ניהול התנועה הציונית. ויצמן הפך קבוצה זו להתארגנות האופוזיציונית הראשונה בתנועה וכתוצאה - הוטל עליו לנהל את ההכנות לארגון הוועידה. באוקטובר 1901 הוא נפגש עם הרצל, שמנע עימות בכך שהסיר את התנגדותו לכינוס ועידת הציונים הצעירים. הוועידה התכנסה בדצמבר אותה שנה, זמן מה לפני פתיחת הקונגרס הציוני החמישי, ובה נוסדה הפרקציה הדמוקרטית ('הסיעה'), שהושפעה מאחד העם. בקונגרס עצמו נבחרה ועדת תרבות, שיעודה היה "חינוך העם היהודי ברוח הלאומיות" וויצמן היה בין חבריה. שני מנהיגיה הבולטים של הסיעה, ויצמן ולאו מוצקין, הגיעו מהר מאוד להתנגשות אישית ונוצר ביניהם קרע. ויצמן מונה לראש מחלקת האינפורמציה של הסיעה בז'נבה. הוא גם יסד חוג סטודנטים ציוניים בשם "השחר", שריכז סביבו את ההתנגדות להרצל. בקיץ 1902 ויצמן כבר היה האיש הדומיננטי בסיעה, ובספטמבר הופיעה הסיעה בוועידת ציוני רוסיה במינסק; וויצמן היה חבר בוועדת ההיגוי של הוועידה. באוקטובר אותה שנה יצא למסע תעמולה ציונית בדרום רוסיה. מטרתו העיקרית שם הייתה הפרכת המצע של הבונד.
130px|שמאל
במסגרת הקונגרס הציוני השישי (1903) תמך ויצמן תחילה בתוכנית אוגנדה אותה הציג הרצל, אך כבר במהלך הקונגרס שינה את דעתו. במשך הדיונים בקונגרס הוא לא השתתף בפולמוס הגלוי ורק טען כי "אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציעו לנו הצעה טובה מזו". בהצבעה על ההצעה הצביע עם המתנגדים. לאחר פיזור הקונגרס, נאם בישיבת "אומרי הלאו" (הקבוצה שהתנגדה לתוכנית, כשהתומכים כונו "אומרי ההן") ותקף את הפילוסופיה הציונית של הרצל. בין היתר אמר: "אין הרצל לאומי אלא בעל פרויקטים... הוא מתחשב רק בתנאים החיצוניים, בעוד הכוח אשר עליו נשענים אנחנו היא הפסיכולוגיה של האומה והשאיפות החיות בקרבה. אנחנו ידענו שאי אפשר להשיג את פלשתינה בזמן קצר, לפיכך לא נפל לבנו אם ניסיון זה או אחר לא צלח". בנאומו הראשון בפני חברי הסיעה הדמוקרטית לאחר הקונגרס, קרא להם לפתוח במערכה שתקיף את כל מערב אירופה כנגד תוכנית מזרח אפריקה. ב-8 באוקטובר 1903 הגיע ללונדון כדי לבחון את רצינות ההצעה הבריטית, אך נתקל בהתנגדות רבה בקרב יהודי אנגליה, שלדבריו היו "אחוזים קדחת אפריקה". באפריל 1904 הגיע ויצמן לרוסיה כדי לפתוח במסע הסברה נרחב בקרב הקהילות היהודיות הגדולות, אולם הסיור בוטל בשל היעדר מימון - עדות להערכתם המועטת של הציונים ברוסיה כלפיו כתועמלן. רוסיה ספגה אז מפלות במלחמה עם יפן, וכמרבית יהודי רוסיה גם ויצמן קיווה לניצחון היפנים, אך חשש מפני פוגרומים נגד היהודים, שיבואו כתוצאה מכך. בנסיעה זו לרוסיה התקיימה פגישה משפחתית אחרונה של ויצמן, עד שובו לשם באפריל 1911.
עם מותו הפתאומי של הרצל ב-3 ביולי 1904, כתב ויצמן: "עול כבד הוטל כעת על שכמי". אף שהפך לאחד ממתנגדיה החריפים של "תוכנית אוגנדה", כיהן ויצמן בוועדת ההיגוי של משלחת החקר שנשלחה למזרח אפריקה לבדיקת היתכנות התוכנית. "ועדת סקר אפריקה" פרסמה דין וחשבון שלילי, והקונגרס הציוני השביעי (1905) החליט עקב זאת שרק בארץ ישראל יוכל העם היהודי להקים לעצמו מרכז לאומי.
ב-6 ביולי 1904 עזב ויצמן את ז'נבה. בדרכו ללונדון נועד בפריז עם מקס נורדאו וב-10 ביולי הגיע לאנגליה.
במנצ'סטר, 1904–1915
בלונדון החל ויצמן להיפגש עם פקידים בכירים בשירות החוץ הבריטי: לורד פרסי, תת-שר החוץ, וקלמנט היל, הממונה על שטחי החסות הבריטיים באפריקה. ב-1904 נתמנה לעוזרו של פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, ובמשך הזמן השיג שליטה בשפה האנגלית.
ביולי 1905 היה ויצמן לחבר בוועד הפועל הציוני, ובסוף אותו חודש נשלח לקונגרס הציוני השביעי בבזל כנציג מנצ'סטר. בקונגרס זה נבחר דוד וולפסון, ממשיך דרכו של הרצל, כנשיא ההסתדרות הציונית. במשך שש השנים הבאות השקיע ויצמן מאמצים רבים לסילוקו של זה מתפקידו. ויצמן ערך מפגשים רבים עם יהודים בערי אנגליה וסקוטלנד, בהם הטיף נגד כל תוכנית ליישוב היהודים מחוץ לארץ ישראל.
לקראת הבחירות הכלליות באנגליה בינואר 1906, פנה וינסטון צ'רצ'יל אל ויצמן באמצעות סוכנו, בבקשה שיסייע לו בקרב היהודים באזור הבחירה שלו, אולם ויצמן סירב להתערב בגלוי בבחירות והעביר את הפנייה אל וולפסון; כעבור זמן כן נפגשו ויצמן וצ'רצ'יל לשיחת היכרות. ב-9 בינואר פגש ויצמן מועמד נוסף בבחירות, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, והרצה בפניו על עיקרי הציונות, בהסבירו את ההתעקשות על ארץ ישראל. לדבריו, כך אמר לבלפור: "נניח שאני מציע לאדוני את פריז במקום את לונדון". בלפור השיב: "אבל, דוקטור ויצמן, לונדון היא שלנו". לכך ויצמן ענה: "אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון הייתה עוד אדמת ביצה". חילופי דברים אלו עשו רושם רב על בלפור. בהקדמה לספרו של נחום סוקולוב, "אישים", כתב בלפור כי שיחתו זו עם ויצמן היא ששכנעה אותו כי רק ארץ ישראל תוכל להיות בית לעם היהודי.
בתקופה זו חי בנפרד מוורה, שנשארה בז'נבה כדי להשלים את לימודיה, אותם סיימה במאי 1906, כאשר הוסמכה כרופאה. הניתוק ביניהם ארך שנתיים, עד אוגוסט 1906, במהלכן ביקרו זה את זה לפרקי זמן קצרים. הם נישאו ב-23 באוגוסט 1906 בסופוט, ליד דנציג. ירח הדבש היה משולב בעבודה: הזוג נסע לקלן, שם השתתף ויצמן בדיוני הוועד הפועל הציוני. בתום הדיונים הם נסעו לשווייץ ומשם למנצ'סטר. במנצ'סטר קיימו טקס נישואין אזרחיים ושוב נישואין דתיים.
לזוג ויצמן נולדו שני בנים: בנג'מין-בנג'י, (נולד ביוני 1907) ומייקל (נולד בנובמבר 1916).
180px|שמאל
180px|שמאל
בפברואר 1907 נבחר ויצמן לסגן נשיא ההסתדרות הציונית של אנגליה. בקונגרס הציוני השמיני, באוגוסט 1907 בהאג, יצא ויצמן בקריאה ל"ציונות סינתטית", שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בארץ ישראל. מיד בתום הקונגרס, באוגוסט 1907, יצא ויצמן לביקורו הראשון בארץ ישראל. הוא הפליג ממרסיי לאלכסנדריה ומשם לביירות, וב-10 בספטמבר ירד בחוף יפו. הוא סייר בארץ ישראל במשך שלושה שבועות בחברת יהושע חנקין והתרשם מן המושבות היהודיות. לגבי הבעיה הערבית, כתב: "הערבי שומר על אחיזתו הפרמיטיבית בקרקע, יצר האדמה חזק בו, ואם יעבוד אותה לאורך זמן, קיימת הסכנה כי הוא יחוש עצמו חלק בלתי נפרד ממנה, ויראה לעצמו זכות מוסרית עליה". ויצמן סייר גם בגליל והגיע בצפון עד מטולה. בירושלים נשא נאום פומבי. ברחובות התארח בבית משפחת אייזנברג מפינסק, שהראו לו גבעה מחוץ לשטח המושבה, שלימים רכש אותה ובנה עליה את ביתו ואת מכון זיו (לימים מכון ויצמן למדע).
בקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג (דצמבר 1909) כיהן ויצמן כיושב ראש הוועדה המתמדת. הוא קיווה להפיל את וולפסון, אך זה הגן על מדיניותו, תקף את האופוזיציה, וכשהודיע על כוונתו להתפטר - זכה לתשואות. חרף זאת, ויצמן לא נרתע ותקף אותו, תוך הגשת שורת הצעות-החלטה נגדו, אך הקהל היסה אותו בצעקות. וולפסון הוחזר לכס הנשיאות ומעמדו אף התחזק. ביוני 1910 התפטר ויצמן מן הוועד הפועל הציוני. בפברואר 1911 הוא מונה לסגן-הנשיא לערי השדה בפדרציה הציונית באנגליה. באוגוסט אותה שנה, בקונגרס הציוני העשירי בבזל, שוב פעל כיושב ראש הוועדה המתמדת, הפעם מאחורי הקלעים, וולפסון התפטר מתפקידו.
ב-8 במרץ 1913 נשא ויצמן בקונגרס הציוני בווינה נאום נלהב בדבר הקמת אוניברסיטה יהודית, בעקבותיו הקים הקונגרס ועדה להקמת "אוניברסיטה עברית בירושלים".
ויצמן ניסה למשוך אליו את אילי ההון היהודים וב-3 בינואר 1914 פגש לראשונה את הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד בביתו בפריז.
באותו זמן יריבו הקולני ביותר של ויצמן בנושא היה זאב ז'בוטינסקי, שעמד אז בראש המשרד הציוני הרוסי שאחראי לטיפול בענייני הקמת האוניברסיטה. ביקורתו של ז'בוטינסקי, שהעדיף "אוניברסיטה צנועה" וביקש לזרז את הקמתה, עסקה בכל תחומי פעילותו של ויצמן בנושא, ובעיקר בפשרות שעשה עם רוטשילד תמורת תרומותיו הכספיות.
בתחילת נובמבר 1914 פנה ויצמן גם אל כלתו של הברון רוטשילד, אשתו של בנו, ג'יימס, דורותי, וטיפח עמה קשר קרוב. בסוף דצמבר ביקר שוב את אדמונד, שהבטיח לוויצמן את תמיכתו והציג אותו בפני לורד ברטי, שגריר בריטניה בצרפת. בזכות קשריו עם משפחת רוטשילד, התוודע ויצמן באוגוסט 1915 גם ללורד רוברט ססיל, שהיה אז תת-שר לענייני חוץ.
בדצמבר 1914 נפגש ויצמן עם הרברט סמואל, היהודי המוצהר הראשון שהיה חבר קבינט. בתום שיחתם, ניסח סמואל תזכיר רשמי בשם "עתידה של ארץ ישראל", אותו הגיש לקבינט הבריטי בינואר 1915. יחד עם סמואל, נפגש ויצמן באותו חודש לראשונה עם לויד ג'ורג', שהתרשם עמוקות מאישיותו. במקביל, נפגש ויצמן שוב עם בלפור, שהודה בפניו כי הוא שותף לרבות מן הדעות האנטישמיות שבהן החזיקה קוזימה וגנר (אשתו של המלחין ריכרד וגנר). ויצמן טען כי למרות הסתלקותם של יהודים רבים מן היהדות ונסיונותיהם להתבולל, מגיבים הגרמנים, כמו גם שאר העמים, באנטישמיות: "הטרגדיה בכל זה היא, שבעוד שאנו איננו מכירים בהם כיהודים, מרת וגנר אינה מכירה בהם כגרמנים". הוא טען בפניו כי הפתרון לכך הוא חידוש הלאומיות היהודית בארץ ישראל.
בפברואר 1915 התפטר ויצמן במחאה מן הוועד הפועל של הפדרציה הציונית באנגליה, בשל החלטתה לחדש את פעולת הוועד הפועל המצומצם ולהעביר את המשרד המרכזי מברלין להאג, מבלי להיוועץ בו.
בלונדון, 1915–1917
180px|שמאל
בסתיו 1915, לבקשת ממשלת בריטניה, עבר ויצמן להתגורר בלונדון לצורך עבודתו המדעית בהפקת האצטון לטובת המאמץ המלחמתי, וכעבור שלושה חודשים הצטרפו אליו בלונדון גם אשתו ובנו.
בשנים 1915–1916 פיתח ויצמן קשרים חברתיים עם משפחות בעלות השפעה, בזכותם יצר קשר גם עם קבוצות פוליטיקאים, פקידי ממשל, עיתונאים ואקדמאים. בינואר 1916 סייע לכינון הוועד הפועל הציוני של אנגליה, בו היו חברים בין השאר גם ז'בוטינסקי, אחד העם ונחום סוקולוב, ברם פעילות הוועד הייתה קטנה והיא פסקה כעבור שנה.
ב-28 בינואר 1917 נפגשו ויצמן וסוקולוב עם פקיד הממשל הבריטי מארק סייקס. הם הגישו לו את טיוטת ההצהרה שהכינו, לפיה "ארץ ישראל תוכר כבית לאומי יהודי". בפגישה נוספת עם סייקס ב-7 בפברואר, תבע ויצמן, יחד עם משתתפים ציונים נוספים, את כינונו של פרוטקטורט בריטי על ארץ ישראל. ב-11 בפברואר נבחר ויצמן לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. ב-22 במרץ נפגש לשיחה בנושא הפרוטקטורט עם שר החוץ בלפור.
ביוני 1917 כתב ויצמן לפקיד משרד החוץ הבריטי רונלד גריהם, כי הגיע הזמן שממשלת בריטניה תתן ביטוי באופן גלוי "לאהדתה ולתמיכתה במטרות הציוניות ותכיר בצדקת התביעות היהודיות בארץ ישראל"; גריהם הסכים עמו וכך גם בלפור. ב-19 ביוני הציע בלפור לוויצמן וללורד וולטר רוטשילד, שיגישו נוסח הצהרה בנושא לעיון הממשלה. ביולי נשלח ויצמן, על פי הצעתו שלו, כנציג ראשי מטעם ממשלת בריטניה (מלווה בקציני מודיעין בריטים) לשליחות בגיברלטר, במטרה לסכל את מאמצי הנרי מורגנטאו האמריקני לחתום עם טורקיה על הסכם שלום נפרד. מאוחר יותר ביטל מורגנטאו את שליחותו. מעמדו של ויצמן היה בבחינת תופעה יוצאת דופן, בכך שמנהיג ממוצא זר נמנה עם יועצי קבינט המלחמה. הדו"ח של ויצמן הופץ אחר כך כמסמך מטעם הקבינט.
הציונות הרוסית, שוויצמן עצמו בא מתוכה, דחתה את מדיניותו הפרו-בריטית במלחמת העולם הראשונה. יחיאל צ'לנוב, חבר ההנהלה הציונית, טען כי תמיכה בבריטניה מסכנת את היישוב בארץ ישראל וכן את היהודים במדינות שנמצאות תחת שלטון מעצמות הציר. הוא הזהיר גם כי ממשלת בריטניה תומכת במשטרו של הצאר, השנוא על ידי היהודים. העולם הציוני התפלג: הציונים מהמדינות האנגלו-סכסיות תמכו בוויצמן, אולם הציונים האירופיים נקטו בעמדה נייטרלית. ויצמן תמך במאבק של ז'בוטינסקי להקמת הגדוד העברי; כנגד הקמת גדוד כזה, נטען כי הפרדת היהודים בבריטניה ביחידה משלהם עלולה להתפרש כאילו יש לשחד אותם כדי שיתרמו למאמץ המלחמתי. ויצמן היה מבודד בין המנהיגים הציונים, וב-17 באוגוסט 1917 ננזף בעניין זה על ידי אחד העם, וכתוצאה - התפטר מכל תפקידיו בתנועה הציונית. אחד העם הגיב בטענה שהתפטרותו תהיה "מעשה של בגידה", וויצמן חזר בו בסופו של דבר.
ב-28 בספטמבר 1917 הדגיש ויצמן בפני ראש הממשלה לויד ג'ורג' את דחיפות ההצהרה לגבי ארץ ישראל; ג'ורג' הורה לכלול את הנושא בסדר היום של ישיבת הקבינט הבאה, ב-4 באוקטובר. יום לפני הישיבה שיגרו ויצמן ורוטשילד תזכורת נוספת לבלפור בנושא. ויצמן ניהל תעמולה עיקשת בבריטניה, במטרה לשכנע את הממשלה שקיימת תמיכה המונית בציונות, ועד סוף החודש קיבלו כ-300 ארגונים יהודיים החלטה לגבות מצע זה. ב-31 באוקטובר התכנס הקבינט, בעוד ויצמן ממתין בחוץ, והושמע בו קול אנטי-ציוני אחד בלבד. הצהרת בלפור התקבלה ופורסמה. ויצמן לא היה מרוצה מהנוסח הסופי: מכפל ההתחייבויות הבריטי ומכך שהשתמעו ממנו כוונות דיכוי מצד הציונים, וכן מכך שהמחויבות הבריטית לנהל את ארץ ישראל לא הוזכרה כלל. הוא רצה התחייבות מפורשת יותר לעם היהודי. למרות זאת, ההצהרה נחשבת להישג החשוב ביותר שלו. לראשונה מאז חורבן בית שני (70 לספירה), הכירה מעצמת-על בזהותו הלאומית של העם היהודי. ויצמן ראה בה את "המגנה כרטה של זכויות החופש היהודיות" והשווה אותה להכרזת כורש. עד לכינון ממשלתו של לויד ג'ורג', היה ויצמן קול של מיעוט בהנהגה הציונית. אולם לאחר פרסום הצהרת בלפור התייצבה התנועה הציונית כולה לימינו.
עבודתו המדעית (עד 1917)
ממוזער|250px|שמאל|מנחם אוסישקין, ויצמן, אלברט איינשטיין ובן-ציון מוסינזון, ברוטרדם, ניו יורק, 2 באפריל 1921.
ממוזער|150px|ד"ר חיים ויצמן, 15 בדצמבר 1926
בתחילת המאה ה-20 התרחבה התעשייה הכימית במהירות, כשהגורם הראשון לכך היה דרישה גוברת של תעשיית הטקסטיל לחומרי צבע סינתטיים. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 החל ויצמן לפתח קשרים עם כריסטיאן דיכלר במחקר על כימיה של חומרי צבע. הם פרסמו מאמרים ביחד, רשמו פטנטים משותפים וחתמו חוזה עם מפעלי "באייר". וויצמן זכה אגב כך בהכנסה קבועה. בעת ביקורו בלונדון באוקטובר 1903, ביסס את מגעיו הראשונים עם כימאים אנגליים. ב-1904 קיבל הצעה מוויליאם פרקין, פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, להתמנות לעוזרו. מנצ'סטר הייתה אז מרכז חשוב של תעשיית צבעים. בסתיו 1904 מונה לעמית-מחקר. בינואר 1905 הרצה לראשונה בשפה האנגלית וביולי אותה שנה התמנה למדגים במעבדה לכימיה אורגנית. באותו זמן החל ויצמן לעבוד על מחקרו במפעל לייצור חומרי צבע של חברת "קלייטון אניליין", בבעלותו של צ'ארלס דרייפוס, תעשיין, חבר הוועד הפועל של הפדרציה הציונית האנגלית ונשיא האגודה הציונית של מנצ'סטר. באפריל אותה שנה נרשם פטנט על "שיפורים בתהליך ייצורו של הקמפן" על שם "צ'ארלס ויצמן".
ב-1906 קיבל ויצמן משרת מרצה בכיר באוניברסיטת מנצ'סטר.
בעת מגוריו במנצ'סטר, בין 1904–1915, פרסם 31 מחקרים, כולם בשיתוף עם מדענים אחרים. מלבד הפקת חומרי צבע, עסק גם בתהליכי הייצור של שמן קמפור. בסוף 1907 חתמה חברת "ז'יוודן" השווייצרית, המתמחה במוצרי קוסמטיקה, חוזה לשימוש בפטנטים של ויצמן בהפקת קמפור. בעקבות הצלחתו זו, פנה לתחום חדש: מיקרוביולוגיה. החל מאביב 1909 נהג לבלות את חופשותיו במכון פסטר בפריז. הוא החל לבחון יישום תהליכי תסיסה בייצור גומי סינתטי. בסתיו 1909 נבחר ללמד קורס בכימיה אורגנית לתלמידי רפואה, אז נתקל לראשונה בהיבטים הביולוגיים של הכימיה.
ויצמן הציג את מועמדותו להתקבל כחבר "החברה המלכותית", ברם על פי חוקי החברה יכלו להיבחר אליה רק אזרחים בריטיים. ויצמן פנה לרב משה גסטר כדי שיפעיל את קשריו בשלטון, ולאחר שצ'רצ'יל והרברט סמואל התערבו לטובתו, התבשר ב-20 בנובמבר 1910 כי זכה באזרחות בריטית. אולם, חרף זכייתו בתמיכה מרשימה, נדחתה מועמדותו לחברה המלכותית.
באביב 1915 ביקש משרד המלחמה הבריטי מהמדענים הבריטים לדווח על כל תגלית בעלת ערך צבאי, וויצמן דיווח למשרד על תהליכי התסיסה בהם עסק ועליהם רשם פטנט. הדבר עורר עניין רב במשרדי הצי הבריטי, שעוד בתחילת העשור השני של המאה ה-20, היה מודאג מהמחסור באצטון, שהיה חיוני ליצירת הקורדיט - חומר נפץ חיוני שבו השתמשו כוחות הצבא הבריטי; במינון נכון הוא מפחית את כמות העשן שנוצרת בזמן הירי ומנמיך את טמפרטורת הפיצוץ, ובכך מפחית את הבלאי של קני התותחים והרובים. את האצטון הפיקו עד אז מסידן אצטאט (Calcium acetate), אך לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשארו רוב מרבצי מחצב חיוני זה בידי הגרמנים ובני בריתם. ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון, כשמשימתו היא מציאת דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון. ואמנם, הוא אכן גילה תהליך ביוכימי יעיל לייצור אצטון אגב תסיסה של חומרי גלם צמחיים (כמו תירס), על ידי בידוד חיידק שכונה על שמו: Clostridium acetobutylicum Weizmann, או בקיצור: חיידק B–Y (B – bacillus; ויצמן – Y).
הייצור נעשה בשיטה הקרויה Acetone–butanol–ethanol fermentation (ABE process).
על בסיס המצאתו הוקמה תעשיית חירום צבאית. שר החימוש הבריטי, לויד ג'ורג', ושר הימייה, וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראשי ממשלת בריטניה, התוודעו באופן אישי לוויצמן, שהמצאתו חילצה את האדמירליות ממשבר חימוש גורלי
הניסויים של ויצמן הוכתרו בהצלחה, ובספטמבר 1915 הורחב היקפם. תוך זמן קצר בכל רחבי האיים הבריטים הוקמו מזקקות שפעלו על פי התהליך שפותח על ידי ויצמן. בהמשך נפתח מפעל כזה גם בטורונטו ושתי מזקקות נוספות נבנו באינדיאנה שבארצות הברית, ואף נעשה שימוש בהמצאתו גם בהודו. תהליך התסיסה היה תלוי באספקה סדירה של תירס מיובא מארצות הברית, אולם אספקה זו הופסקה בפרוץ מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה מצד גרמניה. גם כאן נרתם ויצמן ומצא תחליפים: בבריטניה ערמונים ובהודו אורז. בשל ההצלחה החלקית של התחליפים, הועתקה הפקת האצטון גם לצפון אמריקה. בספטמבר 1915 מונה ויצמן ליועץ טכני של כבוד בנושא אספקת אצטון למשרד הצי וקיבל מענק מחקר. במקביל, החל לעבוד כיועץ מומחה לאספקת אצטון במשרד החימוש הבריטי. באפריל 1916 מונה למפקח על מעבדות הממשלה במכון ליסטר בלונדון וליועץ מחקר בנושא הפקת אצטון. עבודתו בשירות הממשלה נמשכה עד יוני 1918.
במהלך תקופה זו, בנובמבר 1917, פורסמה הצהרת בלפור. לויד ג'ורג' היה האיש שהפיץ לראשונה את הדעה על היות ההצהרה גמול לתרומתו של ויצמן למאמץ הצבאי הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ויצמן עצמו הפריך זאת, אך ייתכן מאוד שהישגיו המרשימים בהפקת אצטון השפיעו במידה כלשהי על יחסם של פקידי הממשל והפוליטיקאים הבריטים אליו.
ביוני 1917 החל ויצמן לקבל תמלוגים על הפטנטים שרשם, ובסוף מלחמת העולם הראשונה כבר היה ברשותו ממון רב. לאחר ששותפיו לשעבר כשלו בנסיונותיהם להפיק אצטון, תבע אחד השותפים, הלפורד סטרינג', לקבל בעלות על שיטתו של ויצמן וטען כי הוא העתיק את הפטנט שלהם. רק בפברואר 1926 הוכחה צדקתו של ויצמן בבית המשפט.
ויצמן רשם כמה עשרות פטנטים, וזכה לראות יישומים משמעותיים של עבודתו המדעית. הודות ליישומים אלה נהנה מהכנסות כספיות שאִפשרו לו לוותר על שכר מהתנועה הציונית, אשר לה הקדיש את מרבית חייו הבוגרים.
בארץ ישראל, 1918
שמאל|ממוזער|250px|האמיר פייסל וחיים ויצמן, יוני 1918
ב-6 בנובמבר 1917 הציע ויצמן לשגר ארצה משלחת שתייעץ לבריטניה בנושא היהודים וכינון הבית הלאומי בארץ ישראל. בדצמבר הגיש לממשלה את הצעותיו. ב-4 במרץ 1918 התקבל ויצמן לראיון אצל מלך אנגליה בארמון בקינגהאם. המלך הביע בפניו את אהדתו לציונות ואיחל לו הצלחה. באותו יום יצא ויצמן לפריז, ומשם לרומא וטאראנטו, שם עלתה המשלחת בראשותו על אנייה לאלכסנדריה במצרים, בה נפגש עם הציונים המקומיים - פליטים מארץ ישראל ויהודים מצרים - ונאם בפני חיילים בריטיים יהודים בקהיר.
לאחר כשלושה שבועות במצרים, יצאה המשלחת ברכבת החוף לארץ ישראל, ובערב 4 באפריל הגיעו חבריה לתל אביב. הביקור התקיים בעת כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, שהחזיקו אז בקו חזית במרחק מספר קילומטרים מצפון לתל אביב. ויצמן נפגש עם קצינים בצבאו של גנרל אלנבי ונוכח שרבים מהם כלל אינם מודעים להצהרת בלפור (אשר פורסמה רשמית בארץ ישראל רק במאי 1920) והיו אף שהתנגדו לה. ויצמן גילה בקרבם רק אוהד אחד: קצין המודיעין של אלנבי, וינדהאם דידס; האחרון סיפר לו על הימצאות החיבור האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" בידי קצינים בריטיים רבים, שאכן מאמינים במה שכתוב בו. ויצמן שהה במפקדתו של אלנבי בהוספיס הגרמני בביר סאלם, סמוך לרמלה, וקשר עמו קשרי עבודה. בסוף אפריל נפגש ויצמן עם קבוצת נכבדים ערבים, ובהם המופתי של ירושלים כאמל אל-חוסייני, בארוחת ערב שערך רונלד סטורס בירושלים. ויצמן הסביר להם כי הציונים שבים למולדתם ושיש בה מקום לשני העמים.
משלחת המנהיגים הציוניים בראשותו של ויצמן כונתה "ועד הצירים", ובין השאר היה עליה לסייע בידי היישוב היהודי בתחומי הבריאות, החינוך, הסעד וההתיישבות, וכן לקשר בין היישוב לכוחות הבריטיים, ולבסוף - להניח תשתית לבית לאומי לעם היהודי ברוח הצהרת בלפור.
בין יתר פעולותיו של ויצמן במסגרת ועד הצירים, הייתה הנחת אבן פינה לבניין האוניברסיטה העברית, שעל הקמתה עמל רבות, ב-24 ביולי 1918. ויצמן היה הנואם היחיד בטקס יריית אבן הפינה.
הסכם ויצמן–פייסל (1919)
בסוף מאי 1918 נסע ויצמן לפגישה עם האמיר פייסל, שעמד בראש הצבא הערבי בעבר הירדן, כדי להסביר לו את עמדת הציונים לאחר הצהרת בלפור. יחד עם ויליאם אורמסבי-גור, הוא הקיף את חצי האי סיני בספינת קיטור מסואץ לעקבה. לאחר שאורמסבי-גור חלה בדיזנטריה, המשיך ויצמן את מסעו בחברת הקולונל פירס צ'ארלס ג'ויס, הסוכן הבריטי בעקבה. הם רכבו על גמלים והוסעו ברכב למפקדתו של פייסל בוואדי וחידה מצפון לעיר הנמל. פגישתם נערכה ב-4 ביוני 1918. שיחתם הייתה מוצלחת מאוד, ויצמן כתב עליה: "הוא הערבי הלאומי האמיתי הראשון שפגשתי".
בתחילת אוקטובר 1918 שב ויצמן ללונדון. ב-11 בדצמבר נפגש שוב עם פייסל במלון קרלטון בלונדון. פגישה זו הובילה ב-3 בינואר 1919 לחתימת הסכם ויצמן-פייסל, שקרא ל"שיתוף פעולה הדוק" בין הערבים ליהודים בפיתוח "המדינה הערבית וארץ ישראל", וקבע "גבולות מוגדרים וברורים" ביניהן. ההסכם חזה הגירה יהודית לארץ "בקנה מידה נרחב" תוך הגנה על זכויות הפלאחים הערבים, ואף הבטיח סיוע כלכלי יהודי לערבים וכן חזית יהודית-ערבית מאוחדת בוועידת השלום. עם זאת, לא נזכרה בהסכם המדינה היהודית.
ההסכם הבטיח הכרה ערבית בציונות, אך מעולם לא הגיע לכדי מימוש, אחרי שפייסל סולק מהשלטון בסוריה, והפך למלך עיראק.
בהנהגת התנועה הציונית, 1919–1920
ב-4 בינואר 1919 יצא ויצמן לועידת השלום בפריז, 1919, שעיצבה את העולם שאחרי המלחמה, שם ייצג את התנועה הציונית ביחד עם נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין.
ב-22 בינואר 1919, לאחר התנגשויות עם סוקולוב, נבחר ויצמן לוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית.
בוועידת השלום התקבל לראיון אצל נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, והסביר לו את עמדת היהודים בארץ ישראל ואת הצורך במתן המנדט על הארץ לבריטניה. ב-27 בפברואר הופיע בפני "מועצת העשרה", המועצה העליונה של הוועידה. למשלחת הציונית צורף, לדרישת צרפת, סילוין לוי, שתקף את ההצעות הציוניות שלאחר הצהרת בלפור ואת רעיון הבית הלאומי. ויצמן, בתגובה, התבקש להגדיר את "הבית הלאומי" והשיב לטענותיו של לוי, בנאום שבלפור תיארו כ"אבחת חרב". בצאתם מאולם הדיונים, סירב ויצמן ללחוץ את ידו של לוי באמרו: "אדוני ביקש לבגוד בנו".
ביוני 1919 נפגש לראשונה בלונדון עם שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית ומנהיג ציוני אמריקה, לואי ברנדייס, שהיה למתחרהו הרציני היחיד על כס ההנהגה הציונית.
באוקטובר 1919 שב ויצמן לארץ ישראל. בקשתו להיכנס אליה נדחתה על ידי שלטונות הצבא הבריטי, אך קולונל ריצ'רד מיינרצהגן עקף אותם וסידר את כניסתו ישירות מול משרד החוץ. ויצמן נפגש עם אישים רבים, מדי יום, ולראשונה בחייו שכר שומר ראש, את אברהם שפירא (זקן השומרים).
בינואר 1920 שב ללונדון ופנה אל לויד ג'ורג', שיכלול בתחום המנדט את מקורות הליטני ואת פרשת המים של החרמון. בסוף מרץ שב לארץ ישראל. ב-10 באפריל 1920 פרצו מאורעות תר"פ. ויצמן שיגר שני מברקים ללויד ג'ורג', בהם דרש להקים ועדת חקירה וטען כי רוב הפקידים הבריטים בארץ ישראל רואים בהצהרת בלפור טעות מדינית ופועלים בהתאם. הוא זעם על מאסרו של זאב ז'בוטינסקי, אך סירב לנקוט צעדים דחופים שיביאו לשחרורו, לטובת משא ומתן ממושך. עם זאת, מאוחר יותר עשה מאמצים לבטל את הרשעתו.
באפריל 1920 פעל מאחורי הקלעים של ועידת סן רמו, שדנה בעתיד שטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר. כישוריו הדיפלומטיים נדרשו גם לשם הבטחת אזכורה של הצהרת בלפור בכתב המנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים. בכך הוענקה לציונות הכרה בינלאומית מחייבת.
נשיא ההסתדרות הציונית (1920–1946)
ממוזער|ד"ר חיים ויצמן וד"ר נחום גולדמן
שמאל|ממוזער|250px|ויצמן עם הלורד בלפור בעת ביקורו בתל אביב, 1 ביוני 1925.
שמאל|ממוזער|250px|ויצמן, ארלוזורוב ואשכול, סביב שנת 1933
שמאל|ממוזער|250px|משמאל לימין: ורה ויצמן, חיים ויצמן, הרברט סמואל, לויד ג'ורג', אתל סנודן ופיליפ סנודן, בסוף שנות ה-30
שמאל|ממוזער|250px|ויצמן, בן-צבי, ארלוזורוב ושרתוק בפגישה עם מנהיגים ערבים מעבר הירדן, במלון המלך דוד בירושלים, 8 באפריל 1933
שמאל|ממוזער|200px|ויצמן, 1 במרץ 1938
שמאל|ממוזער|220px|ויצמן נושא דברים בעת ביקורו בתל אביב, 30 בנובמבר 1944.
שמאל|ממוזער|250px|ויצמן נואם בפני הועדה האנגלו-אמריקאית ב-1946
1920–1925
ביולי 1920 נערכה ועידת לונדון, בה נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקידו זה הוא ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי מול שלטון המנדט הבריטי.
מנהיגי היישוב, כבן-גוריון וברל כצנלסון, מתחו ביקורת קשה על מדיניותו.
ב-30 ביולי 1920 הסתיים הממשל הצבאי בארץ ישראל והרברט סמואל נשלח לכהן בתור הנציב העליון הראשון, מינוי למענו פעל ויצמן רבות.
ב-1 במרץ 1921 כתב ויצמן לצ'רצ'יל מכתב בו ביקש לכלול את כל שטח עבר הירדן בתחום הבית הלאומי היהודי.
ב-2 באפריל 1921 ביקר ויצמן לראשונה באמריקה. יהודי ניו יורק ערכו לכבודו קבלת פנים נרגשת לאורך הרחובות שהובילו אל מלון "קומודור". לאחר מכן נערכה לכבודו קבלת פנים באולם העירייה. אל ויצמן התלוו בביקור אלברט איינשטיין ומנחם אוסישקין. בתום שבועיים, במהלכם הבין שאין סיכוי להסכמה עם הציונים האמריקנים, החליט לנתק את מגעיו עם ברנדייס. הוא הודיע על הקמת משרד של קרן היסוד באמריקה ופתח בגיוס כספים. ביוני זכה לניצחון מוחץ בהצבעה בוועידת הסתדרות ציוני אמריקה בקליבלנד, מה שהביא להתפטרותו של ברנדייס מתפקידו. ויצמן נפגש עם נשיא ארצות הברית, וורן הרדינג, וערך מסע הסברה ברחבי צפון אמריקה במטרה לגייס כסף לקופת קרן היסוד. בתחילת יולי שב לאנגליה.
באוגוסט 1921 הושלם הנוסח הסופי של כתב המנדט, שוויצמן נטל חלק בניסוחו. באותו חודש הגיעה ללונדון משלחת של ערביי ארץ ישראל ונשארה בעיר במשך כשנה. חברי המשלחת סירבו להיפגש עם ויצמן פנים אל פנים, אולם בהתערבותו של צ'רצ'יל אורגנה פגישה משותפת, שלא נשאה פרי.
בנובמבר 1921 קיים ויצמן שיחות בביתו של ג'יימס דה רוטשילד בלונדון עם ריאד א-סולח. השיחה דנה בשתי טיוטות להסדר בין היהודים לערבים בארץ ישראל, שאחת מהן הוכנה על ידי איתמר בן-אב"י, תוך התייעצות עם א-סולח עצמו, והאחרת בידי מזכיר ההנהלה הציונית בלונדון, ואולם הצדדים לא הגיעו לכל הסכם מפורש.
באביב 1923 הגיע ויצמן שוב לאמריקה, ותר אותה בלוויית פליקס ורבורג וכן עם לואי מרשל, נשיא הוועד היהודי-האמריקאי, אותו פגש לראשונה בוועידת השלום בוורסאי ויצר איתו קשרי ידידות קרובים. מסעם הסתיים בהצלחה גדולה וגויסו במהלכו סכומי כסף נכבדים. בין השנים 1923–1928 ביקר ויצמן בארצות הברית שש פעמים.
בתחילת שנות ה-20 התיישבו אימו, חמש אחיותיו ושלושת אחיו של חיים ויצמן בארץ ישראל.
ב-1 באפריל 1925 נחנכה האוניברסיטה העברית בירושלים על הר הצופים. בנאומו בטקס, אמר ויצמן כי על האוניברסיטה להיות "מקום למידה פתוח לכל גבר ואישה, בלא הבדל דת וגזע. בין כותלי המוסדות האלה פוסקות כל המחלוקות הפוליטיות ובני כל הדתות והגזעים יתאחדו, כך אני מקווה, במטרה המשותפת הגדולה, החיפוש אחר האמת".
בנאומו בפני הקונגרס הציוני באוגוסט 1925, אמר ויצמן כי "ארץ ישראל חייבת להיבנות בלא לפגוע כהוא זה באינטרסים הלגיטימיים של הערבים" וגרס כי הקונגרס "חייב להכיר בעובדה שארץ ישראל אינה רודזיה; כ-600,000 ערבים מתגוררים בה, ומבחינת הצדק הבינלאומי יש להם זכות לחיות את חייהם בארץ ישראל, שאינה נופלת מזכותנו לבית לאומי משלנו".
1929–1934
ב-1929 העביר ויצמן את הסמכויות הביצועיות לניהול היישוב בארץ לידי הסוכנות היהודית, גוף שיזם את הקמתו כדי לרתום את העם היהודי כולו, לרבות החוגים שלא הזדהו עד אז כציונים, למשימת בניית הבית הלאומי.
בסוף יולי אותה שנה, כונס הקונגרס הציוני בציריך. ב-11 באוגוסט נאם ויצמן בפני המושב הראשון של מועצת הסוכנות היהודית המורחבת, שם גם נבחר לנשיא הסוכנות היהודית.
לקראת פרסום מסקנות דו"ח הופ-סימפסון, הודיע ויצמן כי יתפטר מתפקידו אם הממשלה תפרסם ספר לבן על פיהן. ב-20 באוקטובר 1930, יום לפני החלטת הממשלה לפרסם את הדו"ח באופן רשמי, הודיע ויצמן במסיבת עיתונאים על התפטרותו ופרסם גילוי דעת אל העם היהודי, תחת הכותרת "בשעה קשה זו" ("A Solemn Hour"); אלא שהאולטימטום וההתפטרות נועדו רק לאיים על הממשלה בתקווה שתחזור בה. בתום שיחות עם נציגיה, שלח ראש ממשלת בריטניה רמזי מקדונלד, ב-13 בפברואר 1931, איגרת לויצמן שהוקראה על ידי ראש הממשלה בישיבת בית הנבחרים, אשר למעשה ביטלה את מעמדם של הספר הלבן של פאספילד ודו"ח הופ-סימפסון כמסמכים בעלי תוכן מחייב.
לאחר פרסום הספר הלבן בשנת 1930, השקיע ויצמן מאמצים רבים בשינוי המדיניות הבריטית, שצמצמה את זכויות היהודים לעלייה ולהתיישבות.
ב-1 ביולי 1931 התייחס ויצמן לבעיה הערבית בנאומו בפני הקונגרס הציוני שנערך בבזל: "יש לחזק אצל הערבים את התחושה ולשכנעם, במעשים ובמלים כאחד, כי יהא היחס המספרי בין שתי האומות בארץ ישראל בעתיד אשר יהיה, אנו מצדנו איננו מעוניינים לשלוט בהם. אך עליהם גם לזכור, כי אנו מצדנו לא נהיה מוכנים לקבל עלינו את שליטתם". הוא השיב למבקרי מדיניות ה"דונם אחר דונם" של הסוכנות היהודית: "אם קיימת דרך אחרת לבנות בית, שלא באמצעות לבנה אחר לבנה, אני איני מכיר אותה". ב-3 ביולי הסביר לסוכנות הטלגרפית היהודית: "שוויון אין פירושו מדינה דו-לאומית, שהיא יצור מעורפל שאין פירושו בהכרח שוויון. אין בלבי כל אהדה או הבנה לתביעה לרוב יהודי. הרוב לא יבטיח בהכרח ביטחון... העולם כולו יפרש את הדרישה הזאת באופן אחד ויחיד – כי אנו רוצים ברוב על מנת לגרש מכאן את הערבים". ויצמן לא נבחר לנשיא הקונגרס, עקב מדיניותו, שנתפסה כפרו-בריטית מדי. אז הוא שב, בגיל 57, אל המעבדה שלו.
אחרי שקרא את ספרו של אדולף היטלר, "מיין קאמפף", כחודש לפני עליית היטלר לשלטון בינואר 1933, ביקר ויצמן בגרמניה; הוא הזהיר את הקהילה היהודית במינכן (ובגרמניה בכלל) כי "היטלר מתכוון לכל מילה" ויעץ להם לברוח מהמדינה. במאי 1933 הצטרף לוועד הפועל של "הקרן הבריטית המרכזית למען יהודי גרמניה". בספטמבר מונה מטעם הקונגרס הציוני בפראג ליושב ראש הלשכה המרכזית של הסוכנות היהודית ליישובם של יהודי גרמניה. ויצמן נועד פעמיים עם מוסוליני, באפריל 1933 ובינואר 1934, בניסיון לגייס את עזרתו להקלת מצוקת היהודים בגרמניה. מוסוליני אמר לו: "אתם זקוקים למדינה יהודית". באוקטובר 1934 העיד ויצמן בתביעה המשפטית של יהודי שווייץ נגד הפצת "הפרוטוקולים של זקני ציון".
1935–1939
ב-3 בספטמבר 1935, נבחר ויצמן מחדש כנשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. מיד אחר כך נתמנה לדיקן הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית. מן המחצית הראשונה של שנות ה-30 החל לשהות בארץ ישראל פרקי זמן ממושכים יותר. המשפחה התגוררה בצריף שכור ברחובות, רכשה קרקע ובקיץ 1935 החלה בבניית בית חדש, אליו עברה בדצמבר 1937. הבית המרשים בן שלוש הקומות כלל ברכת שחייה בין שני אגפי הבית.
באפריל 1936 פרצו מאורעות תרצ"ו. ב-9 ביוני נפגש ויצמן עם שר החוץ של עיראק, נורי א-סעיד, שהציע לתווך במשבר בארץ ישראל. סעיד הציע להשעות מרצון את העלייה היהודית, כדי לשכך את חששות ערביי ארץ ישראל. למחרת, הציע ויצמן למנהיגי התנועה הציונית שהסוכנות היהודית "תציע מרצונה להשעות את העלייה לתקופה מוגדרת". ההצעה נדחתה בתוקף וויצמן נסוג מהצעתו, כדי שלא לפגוע באחדות היהודית, בהיותה לדבריו, "הנכס העיקרי שלנו".
בבוקר 25 בנובמבר 1936 העיד ויצמן מטעם היישוב היהודי בפני ועדת פיל, שנשלחה מבריטניה לארץ ישראל, כדי לחקור את הגורמים למהומות. ויצמן דיבר במשך שעתיים וחצי והגדיר את הבעיה היהודית במילים "חוסר מולדת". הוא תיאר את מצב היהודים שממזרח לנהר ריין: "העולם נחלק בין מקומות שבהם אין הם יכולים לחיות, לבין מקומות שאליהם אין הם יכולים להיכנס". היהודים "הם מיעוט בכל מקום, ואין ולו גם מקום אחד שבו הם מהווים רוב". ויצמן הדגיש את זיקת היהודים לארץ ישראל: "מעולם לא שכחנו אותה; מעולם לא ויתרנו עליה". הוא סתר את הטענה שהצהרת בלפור הייתה תרגיל פזיז בשעת מלחמה וטען כי מדובר בהתחייבות שיש לה שורשים עמוקים במורשת הבריטית, שמטרתה הסופית הקמת מדינה יהודית. הוא תבע כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם.
לימים כתב הלורד פיל, כי עדותו של ויצמן הייתה היחידה שהותירה רושם על חברי הוועדה. דוד בן-גוריון כתב כי עדותו של ויצמן הייתה "הביטוי העמוק והחודר ביותר למצוקת העם היהודי". למחרת עדותו, עמד ויצמן בחקירה צולבת שנמשכה שלוש שעות. פיל שאל אותו כיצד ניתן לקחת אחריות על הבאת אלפי יהודים לארץ ישראל מבלי להעניק להם הגנה נאותה. ויצמן השיב כי "היהודים 'המוגנים' בפולין יעדיפו לחיות בלתי מוגנים בארץ ישראל". תשובתו זו הביאה את סר לוקס המונד לדמעות. רמבולד שאל את ויצמן: "מתי יהיה הבית הלאומי היהודי גמור"? ויצמן השיב: "לעולם לא, גם אנגליה איננה גמורה לעולם".
בדיונים אלה העלו חברי הוועדה את רעיון חלוקת ארץ ישראל. לאור הדאגה לגורל יהודי אירופה, החליט ויצמן לאמץ אותו. הוא סבר שאין להציג אותו כיוזמה ציונית, אלא כתוכנית שנכפתה על הציונים, שמסכימים לשקול אותו בחיוב. ב-4 באוגוסט 1937 נשא ויצמן את הנאום המרכזי בפני הקונגרס הציוני בציריך: "אני אומר למעצמת המנדט: לא תתאכזרי אל האומה היהודית... אמרי לנו בגלוי שהבית הלאומי נסגר, ונדע היכן אנחנו עומדים". הוא סירב לדון בתוכנית החלוקה של ועדת פיל והודיע כי "אי אפשר לקבל אותה".
בדצמבר 1937 עקרו חיים וורה ויצמן מלונדון לביתם החדש ברחובות. לאור דיווחים על כך שכנופיות המופתי אמין אל-חוסייני הכריזו פרס בסך 2,000 ליש"ט למי שיהרוג אותו, הוקצו לוויצמן שומרי ראש.
ב-8 בפברואר 1939 נאם ויצמן בוועידת סנט ג'יימס. ויצמן ובן-גוריון לא נכחו בישיבת הנעילה של הוועידה, לאחר שהתברר כי לאור הצעות ממשלת בריטניה, תגרע נוכחותם במקום מכבודם. למחרת נפרד ויצמן מהמשלחת היהודית ואמר: "כל מה שהתרחש כאן היה רק אפיזודה חולפת, עוד תהפוכה בשורת התהפוכות שידע עמנו". ב-10 במאי שב ויצמן ללונדון למאמץ אחרון למניעת פרסום הצהרת המדיניות. למחרת נועד עם צ'מברלין ומקדונלד בבית הנבחרים ואמר להם: "מה שרוצים הערבים הוא דמם [של היהודים]. הם רוצים את חייהם, את בתיהם, את גניהם...הטרגדיה היא שהחוק יהיה לצדם, והכידונים הבריטיים יסייעו להם להשיג את מטרתם". ב-17 במאי פורסם הספר הלבן. ויצמן שלח לעיתונים בבריטניה מכתבי מחאה רבים ותדרך את תומכי הציונים בפרלמנט לקראת הדיונים בנושא.
עבודתו המדעית בשנות ה-30 ובמלחמת העולם השנייה
ממוזער|200px|ויצמן מניח את אבן הפינה למכון ויצמן למדע, 3 ביוני 1946
החל מ-1931 שב חיים ויצמן למחקר המדעי, לסירוגין, ועבד בין השאר במעבדה במכון דניאל זיו ברחובות, שאותו הקים על שם בנו של ידידו הלורד ישראל זיו ובמימונו. המכון נחנך ב-3 באפריל 1934.
שם המכון שונה למכון ויצמן למדע ב-1949. כמו כן, עסק ויצמן בחקר שיטות לניצול פרי הדר לצורכי תעשייה.
בימי מלחמת העולם השנייה נרתם שוב כמדען למען המאמץ המלחמתי של בריטניה. בסתיו 1939 נועד בשווייץ עם ריצ'רד וילשטטר בנוגע לנשק החשאי שברשות גרמניה, בעיקר בנוגע לסוגי הגז שפתחה. ביוני 1940 מונה על ידי שר האספקה, הרברט מוריסון, ליועץ של כבוד לענייני כימיה למנהל המחקר המדעי. ניתנה לו מעבדה סמוך להייד פארק, שם עבד בחברת כימאים נוספים. עבודה זו הייתה מעין המשך למחקרים קודמים: פיתוח שיטות חדשות להפקת כמויות גדולות של דלק מטוסים עתיר אוקטן וגומי סינתטי, על בסיס תהליכי התסיסה שלו. במכון זיו פיקח על מחקרים בתחום הפרמקולוגיה. כמו כן חקר גם בתחום ייצור תחליפי המזון, מה שהביא להפקת חומר שנועד לסייע לרעבים במלחמה, וכונה "מרק הבליץ". בארצות הברית שוחח ויצמן עם הנשיא וסגנו, הנרי וולאס, על רעיונות שהעלה, אולם בעלי אינטרסים, בעיקר חברות הנפט, חששו שהתהליכים שפיתח מהווים סכנה לרווחיהם. ועדה ממשלתית מיוחדת שכללה מספר מדענים מכובדים, בראשות ברנרד ברוך, בחנה את תוכניותיו להפקת גומי וייצור דלק והחליטה נגדן. בסופו של דבר העביר את המצאותיו לחברה פרטית בפילדלפיה, שניצלה אותן גם לאחר המלחמה. סגן הנשיא וולאס אמר מאוחר יותר: "לעולם לא ידע העולם מה חשובה הייתה תרומתו של ויצמן להצלחת התוכנית לייצור גומי סינתטי".
בזמן מלחמת העולם השנייה (1939–1945)
לקראת סוף אוגוסט 1939, נערך הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה. בנאום הפרידה שלו מצירי הקונגרס, פנה ויצמן לנציגי יהדות פולין ואמר: "יהי רצון, שגורלכם לא יהיה כגורל היהודים בארץ השכנה".
ב-29 באוגוסט 1939 שב ויצמן ללונדון ושיגר מכתב לצ'מברלין, בו הבטיח לו כי "היהודים יעמדו לצד בריטניה הגדולה ויילחמו לצד כוחות הדמוקרטיה". כעבור ימים ספורים פרצה מלחמת העולם השנייה. בדצמבר 1939 שוב העלה ויצמן את הצעתו בפני מפקד המטה האימפריאלי, פילדמרשל אדמונד איירונסייד, להקים "דיוויזיה יהודית". בפברואר 1940 נפגש עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, והעלה בפניו מחדש את רעיון המדינה היהודית. ב-29 במאי הגיש לצ'רצ'יל תוכנית לתרומת היהודים למאמץ המלחמתי, בה הבטיח "הפניית המשאבים הכלכליים, הצבאיים, הפוליטיים והטכניים של העם היהודי בארץ ישראל ובכל מקום אחר למען הבריטים". בעת מלחמת העולם השנייה פעל ויצמן להקמת הבריגדה היהודית. בשנת 1942 שכל את בנו הצעיר, מייקל (מיכאל), שהיה טייס קרב בחיל האוויר הבריטי במלחמה; מטוסו הופל ב-11 באפריל 1942 מעל תעלת למאנש בדרך למשימה במפרץ ביסקאיה ומקום קבורתו לא נודע.
עד למתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, עודדו הבריטים את ביקוריו הרבים של ויצמן בארצות הברית, מתוך אמונה שהוא מסמל את היהודים הנרדפים וכך מעורר שם אהדה לבריטניה, העומדת לבד מול גרמניה הנאצית. בפברואר 1942 פרסם ויצמן מאמר בכתב העת "Foreign Affairs", בו קרא להקמת מדינה יהודית.
במאי 1942 התקבלה תוכנית בילטמור, שנוסחה על ידי שני עוזריו של ויצמן וייצגה את הנקודות העיקריות במאמר שפרסם. עם זאת, ויצמן טען כי יש להימנע מעימות עם ממשלת בריטניה, ובמקום זאת, קרא להמשיך לנהל משא ומתן עם הממשל הבריטי למען ביטול גזירות הספר הלבן ולמען עליית יהודים, אשר ייצרו עם השנים רוב בארץ ישראל. מדיניותו המתונה לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב נגד המדיניות הבריטית עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, בייחוד לאחר פרסום הספר הלבן של מקדונלד. על רקע זה, החל להעמיק משבר בינו לבין יו"ר הסוכנות דוד בן-גוריון ושאר חברי ההנהלה הציונית, שצמצם את השפעתו בהנהגה.
ב-7 ביולי 1942 נפגש ויצמן לשיחה בת 25 דקות עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, אולם לא הצליח להתקדם בקבלת תמיכת הממשל האמריקני במדינה יהודית. בתחילת 1943 פנה אל צ'רצ'יל בבקשה שיעצור את מדיניות הספר הלבן ויאפשר את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-4 בנובמבר 1944 נפגש לשיחה עם צ'רצ'יל שארכה שעתיים והגיש לו תזכיר בזכות חלוקת ארץ ישראל. למחרת נרצח הלורד מוין על ידי חברי לח"י. ב-15 בנובמבר הגיעו בני הזוג ויצמן לארץ ישראל. זמן קצר אחרי כן נאם ויצמן בפני חברי הוועד הפועל הציוני בירושלים ואמר כי רצח הלורד מוין הוא "טרגדיה של אומה שלמה". כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, סבל ויצמן מדלקת בעיניו והתקשה בקריאה. בארץ ישראל התגלה עתה לוויצמן כי הוא לוקה בגלאוקומה, שהביאה אותו בסופו של דבר לכמעט עיוורון. ויצמן תר את הארץ ונפגש עם מנהיגי כל המפלגות ביישוב, למעט הרוויזיוניסטים. בתחילת מאי 1945 נותח בעינו.
לאחר מלחמת העולם השנייה, 1945–1946
ויצמן התנגד לפעולה ישירה נגד הבריטים וראה בכך "תוקפנות". הוא סבר שיש להגביל את הפעולות רק לכאלו שחותרות תחת "הספר הלבן", כמו עלייה בלתי לגאלית והקמת יישובים חדשים. לאחר ניצחון מפלגת הלייבור ביולי 1945, בזמן שפעלה תנועת המרי העברי, נפגש ויצמן באוקטובר לראשונה עם שר החוץ ארנסט בווין. בתוך חודש נפגש איתו שלוש פעמים. ב-13 בנובמבר אמר בווין במסיבת עיתונאים: "אם היהודים... רוצים להשיג יותר מדי בלא להמתין בתור כמו כולם, הם מסתכנים בתגובה אנטישמית נוספת". ויצמן הגיב מיד לדבריו מארצות הברית: "הדברים גסים, וולגריים ואנטישמיים, אך אני מניח שזה טבעו של הג'נטלמן הנכבד הזה". בוועידה של ציוני אמריקה באטלנטיק סיטי אמר כי עד לפני זמן קצר "הייתה ליהודים זכות קדימה גבוהה ביותר בתור שהוביל למשרפות אושוויץ וטרבלינקה". ב-4 בדצמבר נפגש ויצמן לראשונה עם נשיא ארצות הברית הארי טרומן.
ב-8 במרץ 1946 הופיע ויצמן בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית בבניין ימק"א בירושלים ודיבר במשך שעתיים. ויצמן קרא לחבריה: "מצאו את האפשרות שהיא בבחינת העוול המועט". ויצמן גם הזמין אותם לביתו ברחובות. לימים אמר עליו חבר הוועדה ריצ'רד קרוסמן: "הוא היה המדינאי הגדול היחיד שפגשתי מעודי".
ב-3 ביוני 1946, במהלך סימפוזיון בינלאומי בנושא "מגמות במדע המודרני", הניח ויצמן את אבן הפינה ל"מכון ויצמן למדע".
ב-5 בדצמבר 1946 הגיע ויצמן לקונגרס הציוני ה-22 שנערך בבזל, לאחר שהחלים מניתוח עיניים נוסף. הוא לא הצליח להתגבר על הברית שנכרתה בין אבא הלל סילבר ודוד בן-גוריון, ורובם המוחלט של הצירים מארצות הברית ומארץ ישראל ניצבו נגדו. הוא נאם את נאום הפתיחה באנגלית ואת דבריו הקשים ביותר הקדיש להוקעת פעולות ארגוני המחתרת הפורשים:
.
ויצמן לא זכה בקונגרס לתמיכת הבוחרים בעמדותיו לא להיאבק מאבק מזוין כנגד בריטניה, והוא התפטר מתפקידו כנשיא התנועה הציונית.
איש לא מונה במקומו לתפקיד והוא לא נבחר שוב להנהלת הסוכנות היהודית. בראש התנועה הציונית עמדו עתה שניים: סילבר ובן-גוריון.
לאחר פרישתו מתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית, 1947–1948
שמאל|ממוזער|250px|ויצמן מעיד בפני ועדת אונסקו"פ, 1947
לאחר שפרש מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, חזר ויצמן לעבודתו המדעית. אולם גם לאחר פרישתו, המשיך לנצל את קשריו והשפעתו ברחבי העולם למען הקמת המדינה היהודית. לקראת הגעתה של ועדת אונסקו"פ (ועדת האו"ם לשאלת ארץ ישראל), פנתה אליו הסוכנות היהודית בבקשה לסיוע בהצגת טיעוני התנועה הציונית. במקביל, ניהלו קבוצות הפורשים מערכת השמצות נגדו אישית ונגד מדיניותו. הופצו כרוזים שהאשימו אותו במכירת ארץ ישראל לבריטניה ועל הקירות הופיעו סיסמאות בנוסח "ויצמן – פטן". ויצמן העיד בפני הוועדה ב-8 ביולי 1947 ואירח את חבריה בביתו ברחובות.
ב-16 באוקטובר 1947 נאם ויצמן לפני עצרת האו"ם בלייק סקסס. בנאומו הביע תקוה כי "הידידות המסורתית בין בריטניה ליהודים תשוב לקדמותה". הוא התייחס לאפשרות קיומו של מיעוט יהודי במדינה ערבית והציע בסרקזם לשאול על כך את "היהודים בעיראק, בתימן ובטריפולי – וגם את האשורים הנוצרים של עיראק". כמו כן, לעג לנציגי הערבים ואמר: "איני חולק על זכותם לדבר, בסמכותיות ומתוך היכרות עמוקה, על אופי הנאציזם". הוא טען כי רק בחלוקת הארץ טמון פתרון שיבטיח "סופיות" ושוויון", ורק אז ניתן יהיה להגיע לשיתוף פעולה אמיתי בין הערבים והיהודים. הוא התייחס לממדיה הקטנים של המדינה היהודית המוצעת ואמר: "אתונה הייתה רק עיר קטנה אחת, ועד היום חב לה העולם חוב גדול". עם זאת, דרש שגבולות המדינה הזו יוכלו לקיים אותה ושהשטח שיוקצה לה יכלול את הגליל המערבי, את ירושלים היהודית ואת הנגב. את נאומו סיים בציטוט מתוך ספר ישעיהו. למרות מצב בריאותו והעובדה שכמעט ולא היה מסוגל לקרוא, ניהל ויצמן דיפלומטיה אישית מהסוויטה במלון בו התגורר. הוא פנה אל לאון בלום וביקש את התערבותו בהחלטת צרפת על אופן הצבעתה. הוא פנה אל ידידו סמיואל זמורי, שיפעיל את השפעתו על הרפובליקות הקטנות של מרכז אמריקה, פנה אל העם הפיליפיני וניהל שיחות רבות עם משלחת הודו. לאחר שהתברר כי משלחת ארצות הברית ביקשה להוציא את דרום הנגב מתחומי המדינה היהודית, נסע ב-19 בנובמבר לוושינגטון. הוא נפגש עם הנשיא טרומן ושכנע אותו כי דרום הנגב חיוני למדינה היהודית, משום שהוא מאפשר קשר ימי למזרח הרחוק. מהלך זה הביא לתמיכת ארצות הברית בתוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקו"פ. בימים הספורים שלפני ההצבעה על התוכנית, שיגר ויצמן בקשות לצרפת, הודו ולפיליפינים. להנרי מורגנטאו (הבן) כתב בקשה לסיוע עם יוון, הפיליפינים והאיטי. ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה תוכנית החלוקה בהצבעה באו"ם. באותו ערב יצא ויצמן, מלווה במשטרת ניו יורק, לאספת המונים של תנועת העבודה הציונית, שם חגג את ההחלטה ההיסטורית באו"ם.
למחרת ההצבעה באו"ם, רשם ויצמן הרהורים לגבי האתגר הניצב לפני העם היהודי במדינתו החדשה. בין היתר כתב: "אסור שתהיה חוקה אחת ליהודי וחוקה אחרת לערבי", וציטט מהתורה: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם". הוא ציין כי מדובר באזהרה עתידית, "הדרושה במיוחד מפני שיהיה לנו מיעוט ערבי גדול מאוד" והסביר כי הוא בטוח "שהעולם ישפוט את המדינה היהודית לפי מה שתתנהג עם הערבים". לדבריו, "גם אוהבינו וגם אויבינו... ישגיחו עלינו בשבע עיניים".
באמצע דצמבר 1947 הפליג ויצמן מארצות הברית לאנגליה. עם התגברות האלימות בארץ ישראל וההתקפות הערביות על יישובים יהודים, החלה להתגבש בוושינגטון קואליציה חזקה שמטרתה לסכל את תוכנית החלוקה. טרומן אף ניתק מגע עם ההנהגה הציונית מתוך כעס על שיטות השתדלנות שנעשה בהן שימוש. לאחר שקיבל הזמנה רשמית מטעם הסוכנות היהודית, חזר ויצמן לניו יורק ב-4 בפברואר 1948 וב-18 במרץ נפגש עם טרומן לשיחה שנמשכה שלושת רבעי שעה.
במאי הודיע ויצמן לשרת ובן-גוריון כי לדעתו יש להכריז על הקמת המדינה מיד לאחר שהבריטים יעזבו את גבולות ארץ ישראל. ב-13 במאי פנה שוב לטרומן וקרא לו להכיר במועצת העם כממשלה הזמנית של המדינה היהודית. בעוד נשיא ארצות הברית ועוזריו שוקלים את פנייתו, קיבלו את הידיעה על הכרזת העצמאות של בן-גוריון וטרומן הורה להכיר במדינת ישראל. בשידורו לעם ישראל לאחר הכרזת העצמאות, כינה בן-גוריון את ויצמן "בחיר העם". למחרת, יזם יחד עם פנחס רוזן את החלטת מועצת המדינה הזמנית לבחור בויצמן לנשיא. עם פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, שלח ויצמן מברק עידוד לראש הממשלה בן-גוריון. ב-16 במאי קיבל את תשובת בן-גוריון: "במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים את ברכותינו לך, אשר עשית יותר מכל אדם אחר החי עמנו לשם יצירתה... אנו מצפים ליום, שבו נראה אותך בראש המדינה אשר תיכון בשלום".
נשיא מדינת ישראל (1948–1952)
נשיא מועצת-המדינה הזמנית
שמאל|ממוזער|180px|נשיא מועצת המדינה הזמנית ויצמן מעניק ספר תורה לנשיא ארצות הברית הארי טרומן, מאי 1948.
ב-16 במאי 1948, יומיים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נבחר ויצמן כנשיא מועצת-המדינה הזמנית. למחרת קיבל ויצמן מברק רשמי מבן-גוריון, המודיע לו על כך. ויצמן שלח לעמו מברק ראשון כנשיא מדינת ישראל, אותו סיים בפסוק האהוב עליו מספר ישעיהו: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה". באותו יום הונף דגל ישראל בחזית מלון וולדורף אסטוריה, בו שהה בניו יורק. ב-25 במאי הגיעו ורה וחיים ויצמן לביקור רשמי בבית הלבן. בקבלת הפנים במדשאה הדרומית, העניק ויצמן לטרומן ספר תורה, המסמל את המסורת היהודית. כעבור יומיים הפליג הזוג ויצמן לאירופה, אך לאור המצב הסכסוך עם בריטניה החליט לפסוח על לונדון, והמשיך לצרפת ולשווייץ. בצרפת התארחו לארוחת ערב ממלכתית אצל הנשיא ונסן אוריול בארמון האליזה בפריז, ולאחר מכן נפגשו עם לאון בלום בביתו הכפרי. ביולי בילו באתרי מרפא לחוף אגם ז'נבה. באוגוסט נשלח לסנטוריום ליד ז'נבה, לניתוח נוסף בעיניו.
בספטמבר 1948 החזיר ויצמן את דרכונו הבריטי למשרד הפנים של אנגליה. ב-30 בספטמבר, לאחר שהחלים בז'נבה מהניתוח בעינו, הוטס למדינת ישראל, הפעם כנשיאה הראשון. עקב היותה של שווייץ מדינה נייטרלית, נאסר על מטוסים צבאיים לנחות בה ועקב כך נצבע מטוס הדאגלס C-54 סקיימסטר, שהשתייך ללהק תובלה אווירית, כמטוס נוסעים אזרחי של חברת "אל על", שהוקמה במיוחד עבור צורך זה.
משדה התעופה הצבאי בתל נוף, נסעו ויצמן ורעייתו לביתם ברחובות, בליווי אופנוענים ומשמר חמוש. בהמשך היום סייר ויצמן במכון המדעי שנקרא עתה בשמו. בשעה 17:00 הגיע לישיבת מועצת העם במוזיאון תל אביב שבשדרות רוטשילד. בנאומו שם הבטיח לפעול על פי הפסוק האהוב עליו, "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" וסיים בברכת שהחיינו, במהלכה נשבר קולו.
השבעתו לנשיא המדינה
שמאל|ממוזער|180px|טקס ההשבעה של חיים ויצמן כנשיא מדינת ישראל הראשון, 17 בפברואר 1949.
ממוזער|220px|ויצמן נואם בפתיחת הישיבה הראשונה של הכנסת, 14 בפברואר 1949
ב-1949 נבחר לכהן כנשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, לאחר שניצח את מועמד הימין יוסף קלוזנר, והושבע לתפקיד ב-17 בפברואר 1949.
פעילותו כנשיא
שמאל|ממוזער|220px|ויצמן עם שגריר בריטניה, נוקס הלם, בקבלת הפנים בבית הנשיא לכבוד יום העצמאות של מדינת ישראל, 10 במאי 1951.
את תפקיד נשיא המדינה מילא מביתו שברחובות, שהיה "יצוגי מאוד" ושימש כ"בית הנשיא" לכל דבר. בנוסף, נקבעה לו לשכה בפאתי הקריה בתל אביב, אך לא נעשה בה שימוש רב.
על אף שהיה כבר חולה עוד בזמן כהונתו הראשונה, גילה התעניינות מתמדת בענייני המדינה, אך כמעט שלא השתתף בהחלטות בדבר מדיניותה. לבו לא היה שלם עם הגדרת תפקידו כייצוגי בלבד. הציקה לו גם העובדה ששמו לא נכלל ברשימת החותמים על מגילת העצמאות. בשנותיו האחרונות סבל מבעיות רפואיות וכבר היה כמעט עוור. למרות מחלתו, שמר הנשיא על צלילותו המלאה, על שנינותו המפורסמת ועל חוש ההומור המלוטש שלו.
בפברואר 1949 יצא לאור ספר זיכרונותיו, "מסה ומעש", שזכה לביקורות משבחות. ב-2 בנובמבר 1949, נחנך בטקס רב משתתפים מכון ויצמן למדע. ויצמן אמר בנאומו: "אל לנו לסמוך רק, או בעיקר, על עצמתנו הפיזית. יש לנו נשק עז שעלינו לנצל ביוזמה ובמומחיות... נשק זה הוא המדע, מעוזנו ומקור התגוננותנו". באמצע שנת 1951 סיים את תפקידו כמנהל המדעי של המכון.
ויצמן תמך בהסכם השילומים עם גרמניה המערבית, אולם כאשר שהה במקרה באותו מלון בשווייץ עם קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר, סירב להיפגש עמו.
ויצמן זכה לרווחה כלכלית בזכות המצאותיו המדעיות, וחי בפאר יחסי למקובל בא"י המנדטורית ובימי ראשית המדינה. הוא סירב להתפרנס מכספי התנועה הציונית, ומעולם לא קיבל ממנה משכורת. בשנת 1949 אף הודיע לוועדת הכספים כי אינו מעוניין לקבל משכורת מהמדינה עבור תפקידו כנשיא, וכי די לו בתמלוגים שהוא מקבל בגין המצאותיו המדעיות. המדינה סירבה לבקשתו וויצמן הסכים לכך, מתוך מחשבה על הנשיאים שיבואו אחריו. משכורתו הייתה סמלית.
מכיוון שכהונת הנשיא הייתה מוצמדת בשעתו לכהונת הכנסת, הוא התמודד שוב על התפקיד לאחר השבעת הכנסת השנייה, ונבחר לקדנציה נוספת ב-19 בנובמבר 1951 ללא מתחרים.
מותו ומשפחתו
חיים ויצמן נפטר בכ"א בחשוון ה'תשי"ג, 9 בנובמבר 1952, ונטמן, על פי בקשתו, בגן ביתו שברחובות, במתחם מכון ויצמן למדע הקרוי על שמו. מצבתו עוצבה בפשטות, על פי דגם המצבות לחיילים הבריטים הנעדרים. לאחר מותו הוקמה יד חיים ויצמן, האמונה על טיפוח מורשתו, אחזקת ביתו כמוזיאון וניהול גנזך ויצמן. במסגרת פעילותה פורסמו במרוצת השנים כתביו של הנשיא הראשון (לרבות התכתובת רחבת ההיקף, הכתובה בשש שפות). על פי צוואתו וצוואת רעייתו, נתרמו בית ויצמן, הגנים והגנזך לתועלת הציבור הישראלי.
לאחר מותו הוכרז יום אבל לאומי בארגנטינה ובאורוגוואי.
לחיים ולוורה ויצמן נולדו שני בנים, שניהם בוגרי אוניברסיטאות שחיו בבריטניה. בנימין (1907 מנצ'סטר - 1980 באי ג'רזי) לחם במלחמת העולם השנייה ולקה בהלם קרב. הוא הוכר כנכה ושוחרר ב-1940 מהצבא. מיכאל עזר (1916–1942), מהנדס אלקטרוניקה, היה טייס בחיל האוויר המלכותי בדרגת סרן, נעלם עם מטוסו בפברואר 1942, במלחמת העולם השנייה. מטוסו הופל מעל מפרץ ביסקאיה. גופתו לא נמצאה והוא נחשב לנעדר. בנו של בנימין, דוד, חי בבריטניה. עזר ויצמן, בנו של אחיו, יחיאל, היה נשיאהּ השביעי של מדינת ישראל.
על שמו של חיים ויצמן רחובות רבים בישראל, שכונת ויצמן בחדרה וכן המושב גן חיים, הקיבוץ כפר הנשיא וכפר הנוער החקלאי אשל הנשיא.
פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים ע"ש ד"ר חיים ויצמן מוענק מטעם עיריית תל אביב-יפו למחקרים מקוריים במדעים מדויקים.
ראו גם
ביתו של חיים ויצמן
סם זמוריי
לקריאה נוספת
שמאל|220px
חיים ויצמן הנשיא הראשון מבחר איגרות ונאומים, עורכת הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה ימימה רוזנטל, עורכת הספר לואיז פישר, ירושלים: גנזך המדינה, תשנ"ה-1995. באתר גנזך המדינה)
חיים וויצמן, מסה ומעש - זכרונות חייו של נשיא ישראל, תרגם: אשר ברש, תל אביב: הוצאת שוקן, 1949
יצחק לופבן (עורך), "דברים" - כתבי חיים וויצמן בארבעה כרכים, הוצאת מצפה, 1934
חיה ויצמן-ליכטנשטיין, בצל קורתנו; פרקי זכרונות מבית אבא, עם עובד, תשי"ג
יוסף גורני וגדליה יוגב (עורכים), מדינאי בעתות משבר: דרכו של חיים ויצמן בתנועה הציונית 1900–1948, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 1977
דבורה ברזילי, המדיניות הציונית של חיים ויצמן בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בתוך: אידאולוגיה ומדיניות ציונית (קובץ מאמרים), ירושלים, 1978
הרולד בלומברג, חיים וויצמן: חייו ודורו, יד חיים ויצמן, תרגום לעברית: א. עמית. המהדורה העברית – הוצאת עידנים, ירושלים, בשיתוף עם ידיעות אחרונות, 1979
ישעיה ברלין, רשמים אישיים, מאנגלית - אהרן אמיר, עמודים 70–104, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1983
יהודה ריינהרץ, חיים ויצמן: בדרך אל המנהיגות, 1914-1874, כרך א', ירושלים: הספרייה הציונית, 1987
יהודה ריינהרץ, חיים ויצמן: עלייתו של מדינאי, 1922-1914, כרך ב', ירושלים: הספרייה הציונית, 1996
מוטי גולני, יהודה ריינהרץ, האב המייסד: חיים ויצמן, ביוגרפיה, 1952-1922, כרך ג', תל אביב: עם עובד, 2020
בנימין זאב קדר (עורך), חיים ויצמן: המדען, המדינאי ומדינאי-המדע, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשע"ה
אורי כהן ומאיר חזן (עורכים), ויצמן מנהיג הציונות, קובץ מאמרים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשע"ו 2016
ישראל קולת, אבות ומייסדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975. עמודים 1–22
ורה ויצמן, חיי עם ויצמן, תל אביב: ספרית מעריב, תשכ"ח 1967
סרטים דוקומנטריים
הסרט הדוקומנטרי "הנשיא" (2010), בימוי ועריכה: נואית ודן גבע.
פרופ' מוטי גולני מורשתו של חיים ויצמן הנשיא הנשכח פודקאסט, היסטוריה גדולה, בקטנה
קישורים חיצוניים
אתר יד חיים ויצמן
חיים ויצמן, באתר הכנסת
חיים ויצמן, באתר הסוכנות היהודית
ספרים בעברית על חיים ויצמן - בקטלוג הספרייה הלאומית
המדען של המדינה, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
חיים ויצמן – הנשיא הראשון: מבחר איגרות ונאומים, באתר ארכיון המדינה
חיים ויצמן, באתר "ניחוח ישראלי"
חיים ויצמן, באתר "מכון ויצמן למדע"
שי שמש, חיים ויצמן המדען הציוני באתר מדע גדול, בקטנה, 27 בנובמבר 2017
חיים ויצמן בראש ועד הצירים בארץ ישראל 1918, קטע מסרטו של יעקב בן דב "יהודה המשוחררת"
ויצמן מגיע לטקס השבעתו לנשיא, 28 בפברואר 1949, ארכיון הסרטונים של AP
ויצמן מבקר את הנשיא טרומן בבלייר האוס, 26 באפריל 1949, ארכיון הסרטונים של AP
חיים ויצמן בן 75, דצמבר 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
חיים ויצמן, לקט מארכיון יומני כרמל, אוקטובר 1953
האקדמיה הלאומית למדעים, כינוס לציון 60 שנה למותו של חיים ויצמן. | מושב 1: ויצמן הצעיר - קשרי מדע, תרבות וחברה | מושב 2: הכימיה האקדמית והתעשייתית | מושב 3: ויצמן - מדינאי המדע | מושב 4: מורשתו האקדמית ומדיניות המדע של ויצמן | 8 בינואר 2013
חיים ויצמן שלא הכרנו, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
מכּתביו:
Chaim Weizmann Of Israel Is Dead, הניו יורק טיימס, 9 בנובמבר 1952
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פעילים ציונים בבלארוס
קטגוריה:פוליטיקאים בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים בריטים
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם הציונים הכלליים
קטגוריה:כימאים יהודים בריטים
קטגוריה:כימאים ישראלים
קטגוריה:כימאים ביישוב
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:ראשי ההסתדרות הציונית
קטגוריה:ראשוני הציונות
קטגוריה:נשיאי הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:משתתפי הקונגרס הציוני העולמי השני
קטגוריה:פעילים ציונים בבריטניה
קטגוריה:ממציאים בריטים
קטגוריה:ממציאים ביישוב
קטגוריה:ממציאים ישראלים
קטגוריה:נשיאי מכון ויצמן למדע
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מנצ'סטר
חיים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:אישים הקבורים ברחובות
קטגוריה:יושבי ראש חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:רחובות: אישים
קטגוריה:חברי הפרקציה הדמוקרטית
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1874
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1952
| 2024-10-20T07:32:04
|
יצחק בן-צבי
|
ממוזער|משפחת שימשלביץ. יושבים: יצחק בן-צבי, הסבתא אסתר, אב המשפחה צבי שמשי, אשתו דבורה. עומדים: רחל ינאית בן-צבי, אהרון ראובני, אשתו סופי ראובני, שולמית ובעלה פרופסור יצחק קלוגאי. למטה: דינה מזר עם הבנים של בן-צבי עלי ועמרם. (1926)
יצחק בן־צבי (שימשלביץ) (י"ח בכסלו ה'תרמ"ה, 6 בדצמבר 1884 – כ"ט בניסן ה'תשכ"ג, 23 באפריל 1963) היה נשיאהּ השני של מדינת ישראל, חלוץ בתקופת העלייה השנייה, היסטוריון ומראשי תנועת העבודה בארץ ישראל. בין תפקידיו הציבוריים היה ממייסדי "פועלי ציון", יו"ר הוועד הלאומי, חבר ועד הקהילה בירושלים וחבר הכנסת מטעם מפא"י. מחותמי מגילת העצמאות. כחוקר עסק בתולדות עם ישראל וארץ ישראל והתמקד בחקר קהילות ישראל השונות, בראשן עדות המזרח. נבחר שלוש פעמים לכהונה כנשיא מדינת ישראל.
ביוגרפיה
יצחק בן-צבי נולד בעיר המחוז פולטבה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), בתחום המושב היהודי, בן בכור לקריינה (עטרה) בת הרב ישראל לייב קופילביץ, ולצבי שימשלביץ (לימים שמשי), עסקן וסופר ציוני. מצד אמו היה נין הרב מאיר הלוי אפשטיין ומצד אביו היה צאצא הרב יחיאל היילפרין, הרב אליהו חיים מייזל מלודז', הרב המקובל משה אשכנזי (משה איוויער), ונצר לרש"י. אחיו היו משה (שנפטר בגיל 12 במרץ 1906) והסופר אהרן ראובני, ואחיותיו הן: המשוררת שולמית קלוגאי ודינה אשת בנימין מזר.
בן-צבי התחנך בילדותו ב"חדר", משנת 1891, ולאחר מכן בחדר מתוקן. עם מוריו נמנו אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' ונתן וסילבסקי (לימים ציר לקונגרס הציוני הראשון). בביתם דיברו הוריו רוסית, אך אביו היה מורה לעברית וחבר אגודת "בני משה". בשנת 1891 ביקר אביו בארץ ישראל למטרת התיישבות עתידית, ובשובו הרבה לספר על רשמיו. עקב המגבלות על יהודי האימפריה הרוסית, למד בן-צבי מחוץ לגימנסיה הכללית ונבחן בה מדי סוף שנה. בשנת 1901 התקבל כתלמיד מן המניין, ולמד בה עד סיום לימודיו ב-1905. עברית למד בחוגים פרטיים, לצד השתתפותו בחוג עברית בהנהגת משה אהרון בורוכוב, אביו של דב בר בורוכוב, שלמד איתו בגימניסה והיה שותף לתחומי עניינו בפילוסופיה, בהיסטוריה ובסוציולוגיה, מה שגרם ליצחק להתרחק מהדת.
בשנת 1904 הגיע בן-צבי לביקור ראשון בארץ ישראל. בדרכו ביקר בקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית, ביוון ובלבנון. כחודשיים שהה לבדו בארץ ישראל, ובמהלכם סייר רגלית ברחבי הארץ (יפו, ראשון לציון, נס ציונה, רחובות, עקרון, גדרה, קסטינה, מסחה, ירושלים, חיפה, טבריה, פתח תקווה, צפת ומטולה). בתקופה זו נפטר בנימין זאב הרצל, ובן-צבי השתתף בטקס זיכרון לכבודו. בביקורו בארץ קשר קשרי הכרות עם ישראל ואליעזר שוחט, יחזקאל חנקין ואליעזר בן-יהודה.
פועלי ציון ובר גיורא
בשובו לפולטבה סייעה התרשמותו הבלתי אמצעית למאבקו של דב בר בורוכוב נגד העלאת תוכנית אוגנדה בפני הקונגרס הציוני. בעקבות פרעות "המאות השחורות" באוקראינה (1905), יצא ליקטרינוסלב והשתתף בהלוויית 70 קורבנות. בפולטבה היה פעיל בהגנה העצמית היהודית, וייסד עם בורוכוב את מפלגת "פועלי ציון". סניפים למפלגה ולארגון ההגנה הוקמו על ידיו גם בערים קרמנצ'וג ופרילוק. באוגוסט באותה שנה נרשם ללימודי מדעי הטבע באוניברסיטת קייב, שם למד עד סוף 1906 אך בעקבות שביתה שב לעיסוקיו בפולטבה. באותה עת נחלקה המפלגה לשני גופים פוליטיים, ובן-צבי היה חבר מרכזי בוועדה לניסוח מצע "פועלי ציון" לאחר הפילוג וחבר ועד המפלגה המרכזי. בתקופה זו הפך למטרה למעקב מטעם השלטונות. בפולטבה היה ראש ארגון ההגנה העצמית המשותף לכלל המפלגות בעיר.
ביוני 1906 התגלה מחסן נשק של ארגון ההגנה העצמית בחצר בית אביו. אביו נידון ל-16 שנות גלות בסיביר, ועמו יצאו רעייתו ובתם, וכן אחיו ואחותו של בן-צבי. בן-צבי עצמו נמלט והגיע דרך קייב לווילנה. פעילותו המפלגתית נמשכה, ובחודש יולי השתתף בשם בדוי בוועידת המפלגה בצפון-מערב רוסיה. לאחר מכן יצא למסע תעמולה בגרמניה, אוסטריה ושווייץ, ועסק בהרחבת תשתית המפלגה. בשלהי 1906 חזר לווילנה, ונאסר בה יחד עם חברי מערכת עיתון המפלגה "דער פּראָלעטאַרישער געדאַנק". כעבור עשרה ימים שוחרר, אך זמן קצר לאחר מכן נאסר בשנית למשך שלושה שבועות במהלך ועידה מפלגתית בגרודנו. בראשית 1907 (אדר תרס"ז) עזב את רוסיה בדרכו לארץ ישראל, ובהיותו באוסטריה החל לפעול למען צירוף המפלגה לאינטרנציונל הסוציאליסטי.
ב-30 במרץ 1907, חזר בן-צבי לארץ ישראל והשתקע ביפו בדירה ששכר מידי השומרוני אברהם צדקה, שממנו למד ערבית ועל אודות מנהגי העדה השומרונית. בחג שבועות ישב בנשיאות ועידת פועלי ציון בארץ ישראל, ונבחר לנציג המפלגה בקונגרס הציוני השמיני, לצד ישראל שוחט. בקיץ החל בעריכת ביטאון המפלגה "דער אנפאנג". בדרכו לקונגרס הציוני בהאג השתתף בוועידת המפלגה בקרקוב ובוועידה העולמית של ברית פועלי ציון, ובה נבחר לנציג הברית בארץ ישראל. בשובו מהקונגרס היה בין מייסדי ארגון "בר גיורא", אשר ההחלטה על הקמתו התקבלה בחדרו ביפו.
מאוחר יותר היה בין מייסדי "השומר". (כינויו המחתרתי היה "אבנר" או "עובדיה"). בתקופה זו עלתה לארץ רחל ינאית, שותפתו להנהגת המפלגה בווילנה. יחד עמה התגורר בשכונת החבשים בירושלים, השניים היו בין חברי הקומונה "ירושלים החדשה", בהנהגת בוריס שץ, וייסד את העיתון האחדות, עיתונה של מפלגת פועלי ציון. יחד היו בתקופה זו בין ראשוני חברי איגוד פועלי הדפוס בישראל. בשנת 1908, בעקבות הכאה של פועל דפוס, הנהיג בן-צבי את שביתת פועלי הדפוס בירושלים, שביתה שלא זכתה להשגים, אך נחשבת לאחת משביתות הפועלים הראשונות בארץ ישראל. בעקבות פנייה של בוריס שץ השתתפו בן-צבי ורחל ינאית בייסוד הגימנסיה העברית רחביה והיו ממוריה הראשונים.
את פגישתם הראשונה בארץ ישראל מתארת רחל ינאית כי יצחק נראה מודאג בעת הפגישה, ככל הנראה בשל דאגתו הרבה לגורל קרוביו ברוסיה. אך בעת שרחל באה השתפר מעט מצב רוחו של יצחק, בקיץ באותה שנה טיילו השניים רבות בירושלים, מאוחר יותר החלו גם לסייר בשכם, חברון, יריחו ובכלל באזור השומרון. לפי רחל ינאית, השניים הלכו לחברון רגלית מירושלים, ואז לצעוד לעבר עין גדי. מסעותיו עם רחל סקרנו את יצחק ועוררו בן רצון חזק לחקור בצפון ארץ ישראל.
בטורקיה ובתקופת מלחמת העולם הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|בן-צבי (מימין) עם דוד בן-גוריון בתקופת הלימודים בטורקיה, 1912
שמאל|ממוזער|250px|חברי "פועלי ציון" בארצות הברית על רקע ציור של מפלי ניאגרה 1917: בן-צבי עומד, במרכז ברוך אוסטרובסקי
לצד מהפכות באימפריה העות'מאנית, קיים בן-צבי פעילות מפלגתית למען גיוס יהדות טורקיה להגברת האוטונומיה בהתנהלות ארץ ישראל, הגדלת מכסות העלייה וביטול ההגבלות על התעשייה. הצעתו לחקר מצב הפועלים והמשכילים מבין יהדות טורקיה התקבלה והובילה למסעו לביקור הקהילות היהודיות בשטחי טורקיה, יוון, לבנון וסוריה. במסעות אלו ערך מפגשים רשמיים עם מנהיגי הקהילות ונציגיהם במוסדות השלטון, אך התפנה גם לקיום מחקרים וערך הכרות ראשונית עם השבתאים. בשנת 1912 יצא שוב לצורך לימודי משפטים באוניברסיטת איסטנבול. רשמיו מטורקיה הודפסו בביטאון המפלגה "האחדות". במהלך ביקורו התרשם בן-צבי מ"פדרציית העובדים הסוציאליסטית" בהנהגתו של אברהם בן-ארויה ומאמרו הראשון בביטאון "האחדות", שנקרא "הפועל היהודי בתוגרמא" עסק בהשפעה הסוציאליסטית על ארגוני הפועלים אשר יובאה מבולגריה לאימפריה העות'מאנית והוא התמקד בפדרציית העובדים אשר הובילה לדבריו, לאיחוד בין הפועל היהודי לפועלי שאר העמים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) נפסקו לימודיו והוא שב לארץ ישראל. יחד עמו למדו דוד בן-גוריון, ישראל שוחט ודוד רמז. בירושלים, בראותו שמרבית יושבי הארץ נתינים זרים העשויים לעמוד בפני גירוש, פעל להקמת ועד להתעתמנות. בניסיון נוסף להעמקת הקשר עם השלטונות העות'מאנים פנה למפקד על ירושלים וייסד בהסכמתו כוח יהודי מגן על העיר.
מערכת "האחדות" נסגרה בעקבות מאמר שפרסמה בתגובה לגירוש יהודי יפו (בשנת תרע"ה). בן-צבי ושותפו לפעילות הפוליטית, דוד בן-גוריון, נאסרו בגין פעילותם הציונית ונידונו לגירוש מארץ ישראל לצמיתות. ממצרים הגיעו יחדיו לארצות הברית, שבה הקימו יחד את תנועת "החלוץ" המקומית וייסדו עבורה סניפים. יחד גם כתבו את תקנות "החלוץ", שתורגמו ונשלחו לאירופה, וכן פרסמו את הספר ארץ ישראל בעבר ובהווה (מאוחר יותר יצא גם ברוסיה) וערכו את ספר יזכור. מאמריו של בן-צבי בנושא ארץ ישראל ועתידה פורסמו בעיתון "דער אידישער קאָנגרעס". עם ראשית המנדט הבריטי על ארץ ישראל, יצאו בן-צבי ובן-גוריון בקריאה לגיוס יהדות ארצות הברית לגדוד העברי, ובאותה שנה חזרו לארץ כטוראים בגדוד "קלעי המלך". בן-צבי שהה באמריקה שלוש שנים. טרם הגעתם לארץ יצאו לאימונים בקנדה, וממנה עברו לאנגליה ולמצרים.
ב-31 בדצמבר 1918 נישאו יצחק ורחל ינאית, בטקס שערך אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'.
בתקופת המנדט הבריטי
בשנת 1919 התקיימה ועידת היסוד של מפלגת "אחדות העבודה", כאיחוד בין "פועלי ציון" ופועלים הבלתי מפלגתיים. בן־צבי נבחר למרכז ועידת היסוד. בכינוס במועצה העולמית של ברית פועלי ציון בשוודיה נבחר לחבר המשלחת להכנת תוכנית פעולה לארץ ישראל, ובשנת 1921 היה פעיל מרכזי במשלחת וחיבר את פרקי הדו"ח הנוגעים למצב המדיני, ארגון היישוב ופרשת ועד הצירים. באותה שנה אירע פילוג במפלגה העולמית, ובעקבותיו נבחר בן־צבי להנהלת הברית העולמית פועלי ציון-ציונים סוציאליסטים בארץ ישראל.
בשנת 1920 מונה על ידי הנציב העליון הרברט סמואל לחבר המועצה הממשלתית. כהונתו במועצה נמשכה שבעה חודשים, עד להתפטרותו בעקבות התנהלותה במאורעות תרפ"א (1921); בהם השתתף בפעולות "ההגנה", והיה נציג היישוב בפני שלטונות המנדט.
בן-צבי היה בין עשרת חבריה הראשונים של הסתדרות העובדים הכללית; ועם ייסודה נבחר לחבר הוועד הפועל של ההסתדרות בעל אחריות על עובדי הממשלה, פועלי הרכבת והסקטור הערבי, שעבורו הקים את העיתון "אתאחד אל-עמל", שיצא לאור בין השנים 1925–1928. כן היה ממונה על קופת פועלי ארץ ישראל, אשר נמנה בעבר עם מייסדיה. בשנות חברותו בוועד הפועל יצא בשליחויות בינלאומיות שונות לכנסים מקצועיים. מטעם "אחדות העבודה" יצא לכנסי האינטרנציונל הסוציאליסטי והשתתף בקונגרסים הציוניים בשנים 1923, 1927 ו-1929.
בן־צבי וינאית היו מהתושבים הראשונים בשכונת רחביה. הם רכשו חלקת אדמה עליה נבנה ב-1924, עוד לפני בניית בתי הקבע של השכונה, צריף בן שישה חדרים מעצים אותם קיבל כחייל משוחרר מהצבא הבריטי. בצריף התגוררה במשך שנים רבות המשפחה כולל אביו של בן־צבי, והוריה של ינאית, והוא שימש כאחד ממרכזי הפעילות של הנהגת היישוב בירושלים. בהמשך נבנה על החלקה שלהם בית דירות, והם קיבלו בו דירה בת שלושה חדרים. בשנת 1950 פורק הצריף הועבר לקיבוץ בית קשת, לשמש בית תרבות לזכר בנו.
לפי אברהם תהומי בשנת 1924 היה בן־צבי שותף בהחלטה על רציחתו של פעיל העדה החרדית יעקב ישראל דה האן, במה שנחשב לרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בזמן המודרני.
בשנת 1927 נבחר למועצת עיריית ירושלים, ומונה להנהלת העירייה. בעקבות מאורעות תרפ"ט ב-1929 התפטר במחאה על התנהלות העירייה. בשנים 1934–1938 כיהן בשנית בעירייה. בין השנים 1920–1948 היה חבר אספות הנבחרים מטעם "אחדות העבודה" ומפא"י. בכל שנות כהונתו היה חבר הנהלת הוועד הלאומי, ומשלהי כהונת אספת הנבחרים השנייה היה למחליפו של דוד ילין כיו"ר הוועד. בתקופת אספת הנבחרים הרביעית היה נשיאו. לאורך שנים אלה השתתף בחיבור פרקים היסטוריים על אודות ארץ ישראל בפרסומים רשמיים ובדו"חות לגורמים בינלאומיים, בהם ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בשנת 1937 נבחר גם להנהלת הסוכנות היהודית.
בשנת 1933 מלך בריטניה, אדוארד השמיני, העניק לבן־צבי את התואר "חבר במסדר האימפריה הבריטית" (MBE), ובשנת 1937 ייצג את היישוב העברי (כמושבה בריטית) בהכתרת ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת בלונדון, כאשר הוא לבוש בהידור בריטי ורעייתו רחל עם אבנט ועליו מגן דוד בולט.
ב-1939 היה בין נציגי היישוב בוועידת השולחן העגול בלונדון.
חבר הכנסת
בן-צבי היה אחד מחברי מועצת העם שכוננה לקראת הקמת מדינת ישראל, ומתוקף כך, אחד מחותמי מגילת העצמאות. כחבר מועצת המדינה הזמנית נשא בה דברים שש פעמים, והעלה בה לדיון את שאלת מצב העיר ירושלים תחת מצור. לאחר הקמת מדינת ישראל נבחר לחבר הכנסת מטעם מפא"י. בכנסת הראשונה היה חבר ועדת הפנים ובכנסת השנייה היה חבר ועדות הפנים והכנסת.
במסגרת תפקידו הִרבה בן-צבי לעסוק בענייני רשויות מקומיות, ובייחוד ירושלים, ובענייני חוקה ודיני עונשין. בשנת 1950 מונה לחבר ועדת החקירה הממשלתית בנושא חינוך ילדי עולים. עוד בפעילותו הפרלמנטרית קרא לשוויון זכויות בין המינים, הגנת אסירים בבתי סוהר, דרש מתן זכות כניסה לישראל לשומרונים ועמד על שמירה על יחסים תקינים עם ערביי ישראל. בשנות כהונתו בכנסת, קיבל את רשות הדיבור במליאה 45 פעמים. בדבריו הרבה להתייחס ולצטט מכְּתבים יהודים היסטוריים. השאילתה הראשונה שהציג נגעה בשאלת העדה השומרונית.
נשיא המדינה
ממוזער|ברכת הנשיא לרגל יום העצמאות 1953
ממוזער|250x250 פיקסלים|בן-צבי נואם בכנסת לאחר השבעתולאחר פטירתו של חיים ויצמן, הציע דוד בן-גוריון את בן-צבי כמועמד מפא"י לנשיאות המדינה בישיבת המפלגה שנערכה ב-26 בנובמבר 1952. בהצבעה החשאית ניצח בן-צבי את יוסף שפרינצק בהפרש של 14 קולות.
ב-8 בדצמבר 1952 נבחר לתפקיד, נבחר אליו בשנית ב-1957 ופעם נוספת ב-1962 בתמיכת 62 ח"כים של הקואליציה ובהימנעות 42 ח"כים של האופוזיציה. בן-צבי היה לנשיא המדינה היחיד שנבחר לשלוש כהונות, ובעת מועמדותו לכהונה שנייה ושלישית היה מועמד יחיד לתפקיד, ללא מתנגדים. בראשית כהונתו השלישית הלך לעולמו, ב-23 באפריל 1963 (כ"ט בניסן תשכ"ג).
יצחק ורחל בן-צבי סירבו לעבור מביתם ברחוב אבן גבירול בירושלים למעון יוקרתי וייצוגי. על כן, רכשה ממשלת ישראל ממשפחת ולירו את מתחם בית הנשיא יצחק בן-צבי ברחוב אלחריזי 17. בביתם קיימו את תפקידיו המסורתיים של נשיא המדינה; בערב ראש חודש נהגו להזמין לביתם נציגי עדות וגלויות שונות, ובתקופת כהונתו התארחו באופן זה נציגי יהדות תימן, צפון אפריקה, פרס, בוכרה, הונגריה, בבל, רומניה, כורדיסטן, צ'כוסלובקיה, מצרים, איטליה, הודו, יוון, בולגריה, בריטניה ואירלנד וארצות אמריקה הלטינית. במסגרת פעילויותיה הרשמיות של רחל הוקמה קרן בית הנשיא לילדי ישראל. בתקופת כהונתו נפתח בית הנשיא לציבור הרחב פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות וביום העצמאות. ב-1958 יצא הנשיא בן צבי לביקור ממלכתי בהולנד ובלגיה בהענות להזמנת מלכי מדינות אלה. ב 1959 יצא לביקור רשמי בבורמה, ידידת ישראל היחידה באסיה.
באוגוסט 1962 יצא בן-צבי לסיור ממלכתי באפריקה, במסגרתו ביקר ברפובליקה המרכז-אפריקאית וברפובליקה של קונגו וחתם על הסכמי שיתוף פעולה עמן.ממוזער|250x250px|יצחק בן-צבי סוקר משמר כבוד לאחר השבעתו לנשיא המדינה, 1952בן-צבי נהג להשתתף בשיעור גמרא שבועי, וסירב להשתתף בחגיגות פתיחת בית כנסת רפורמי בירושלים.
במסגרת סמכות החנינה שבידי הנשיא, הונחו בפני בן-צבי בין היתר בקשותיהם לחנינה של נידונים במשפטים בעלי עניין ציבורי, ובהם אדולף אייכמן ומתנקשיו של ישראל קסטנר. בתוקף סמכות החנינה שחרר בן-צבי ממאסר את כל המורשעים בטבח כפר קאסם ובראשם שמואל מלינקי.
מותו והנצחתו
שמאל|ממוזער|250px|פיסול פני יצחק בן-צבי (מוצג בחצר בית הנשיא)
שמאל|ממוזער|250px|פסל של יצחק בן-צבי בבית "יד לבנים" בפתח תקווה. הפסלת היא בתיה לישנסקי, אחותה של רחל ינאית בן-צבי
שמאל|ממוזער|250px|שטר ישראלי בסך מאה ש"ח עם דיוקנו
150px|ממוזער|שמאל|בול עם דיוקנו של יצחק בן-צבי, פורסם ב-13 באפריל 1964
ב-19 באפריל 1963 החל מצבו הרפואי של בן-צבי להחמיר. הוא נפטר ב-23 באפריל 1963 בשעה 07:05 בבוקר, שבוע לפני יום העצמאות והובא לקבורה בהר המנוחות, לצד קברי הוריו. במסע ההלוויה השתתפו כ-100 אלף איש. המשטרה איבדה שליטה: דיפלומטים נדחקו הצידה, וסדר הושג רק לאחר התערבות כוחות צבא בפיקוד אלופי צה"ל שנכחו במקום.
ממשלת ישראל החליטה על הוראת שעה שלפיה ביום העצמאות יונפו דגלים ציבוריים ופרטיים כאחד בחצי התורן ודגלי קישוט יעוטרו בסרט שחור לאות אבל. עשרות רבות של מכתבי תנחומים התקבלו ממנהיגי מדינות וארגונים יהודיים ובינלאומיים. דגל האו"ם במטה הארגון בניו יורק הורד למחצית התורן, ודגלי 110 המדינות החברות באו"ם לא הונפו לאות אבל. ימי אבל לאומיים הוכרזו בין היתר בארגנטינה ובאל סלוודור, ושלושה ימי אבל הוכרזו בקובה ובקונגו-ברזוויל. כן הורדו לחצי התורן דגלי המוסדות הרשמיים בבריסל, ובהם בניין מושב הקהילה הכלכלית האירופית.
ממוזער|250px|יצחק בן-צבי בביתו, 1962|טקסט=
בדברי ההספד שנשא ראש הממשלה בן-גוריון אמר: . במלאת שבעה למותו העלתה הכנסת את זכרו בישיבה מיוחדת שבה נשאו דברים נציגי הסיעות השונות. אסתר רזיאל-נאור ציינה כי "מקרב עמו בא, לפני עמו הלך ובתוך עמו ישב", ומשה סנה אמר כי "על אף ההבדלים היסודיים בהשקפת עולם ובדעות פוליטיות, ידענו להעריך כראוי את אישיותו, מידותיו וסגולותיו של הנשיא המנוח, כפטריוט ישראלי רב פעלים וכאחד מראשוני תנועת הפועלים בישראל". נציגי הסיעות הערביות ציינו את הבנתו הייחודית לבעיות המיעוט הערבי.
במותו נותרו אלמנתו רחל ובנו עמרם. בנו הצעיר, עלי, נפל במלחמת העצמאות על הגנת קיבוץ בית קשת (בקרב בית קשת). לאחר מות בנם, העבירו את צריף מגוריהם לבית קשת לשם הקמת בית נוער על שמו.
בן-צבי הונצח בבול ישראלי בשנת 1964 ובשטר בסך מאה שקלים חדשים. ברחבי הארץ נקראו על שמו רחובות ומוסדות חינוך. יד יצחק בן-צבי לחקר תולדות ארץ ישראל וקהילות המזרח קרוי על שמו. בשנת 1965 הוציא המכון את "ספר הזיכרון ליצחק בן צבי" ובו סקירת פעילותו המדעית, רשימת פרסומיו וקובץ מחקרים הנוגעים בתחומי עניינו.
פעילותו כחוקר
בן-צבי עסק בחקר תחומים שונים במדעי היהדות: ארכאולוגיה של ארץ ישראל, היישוב היהודי בארץ, תולדות המסעות והעליות לישראל, קהילות יהודיות בארצות ערב ושבטי ישראל ומנהגיהם. בתחומים אלו פרסם למעלה מ-150 פרסומים מדעיים. כתביו כוללים כעשרים ספרים ומאות מאמרים בענייני פובליציסטיקה ומחקר. רשמיו הראשונים על תחומי המחקר שבהם הרבה לעסוק נכתבו בעת מסעו לארץ ישראל בשנת 1904, שבמהלכו ביקר בנקודות יישוב מקראיות והתרשם ממפגשיו עם העדה השומרונית, מה שהוביל למחקרים. בעקבות גילוי כתובת ארמית ברמות נפתלי כתב:
.
במאמרים רבים התייחס בן-צבי לארכאולוגיה, לאפיגרפיה ולטופוגרפיה. באופן זה חקר את מסורות הפלאחים והבדואים. בשנים שלאחר קום המדינה התעניין רבות במגילות מדבר יהודה ובממצאים שאותרו במערת האיגרות. במחקריו המשיך לעסוק ביישוב היהודי בארצות ערב וסייע בהצלת כתבי יד מקראיים מקהילות אלו, ובראשם כתר ארם צובא, שהיווה נושא מחקר בפרסומיו.
בתקופת שהותו בווילנה, פורסם מאמרו הראשון, "די יידישע אומוואנדערונגען", שבו חקר את תולדות נדודי ישראל בגולה וקבע את השפעת ה"יסוד המבודד" וה"יסוד המכולל" על התערות היהודים בחברה הכללית ואופן הגירתם. בשנת תרע"א 1911, פרסם ב"השילוח" מסה על אודות מרד החשמונאים. לאחר מכן התמקדו תחומי עניינו בידיעת ארץ ישראל, ההיסטוריה המקומית וחקר עדות וכתות בעם ישראל. סקירותיו על אודות יישובים לא-יהודיים בארץ ישראל כונסו בספרים "שכנינו בארץ" ו"אוכלוסי ארץ ישראל". מחקריו על אודות העדה השומרונית כונסו ב"ספר השומרונים".
שמאל|ממוזער|300px|יצחק בן-צבי (בכובע לבן) בביקור בבאקה אל-גרבייה, ולצדו רחל אשתו וחבר הכנסת פארס חמדאן, 1956
תחום עניינו של בן-צבי כלל את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מחורבן בית שני ועד התחייה הציונית. ספרו "ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני" הכיל סקירה מדינית, חברתית, כלכלית ורוחנית של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל לאורך 400 שנים (1517–1917), ובו אסף וחקר תעודות ערביות וטורקיות. בעקבות פרסומו משנת תרפ"ב 1922, בשם: "היישוב היהודי בכפר פקיעין", החל בחקר יישובים חקלאיים שקדמו להתיישבות החדשה בארץ. מחקריו על אודות שפרעם, כפר יאסיף, חצביה ואחרים כונסו בכרכי "שאר יישוב". במחקרים אלו ריכז עדויות על תושבים יהודים בכל ערי וכפרי הארץ; בין היתר גילה שבכפר פקיעין התקיים יישוב יהודי רצוף לאורך כל הדורות, וקיים יחסי ידידות וקרבה עם קהילת יהודי פקיעין. בין היתר העלה את ההשערה שמקורם של חלק ניכר מערביי הארץ הכפריים ביהודים שהמירו את דתם עם השנים. בן-צבי התאמץ להשיב את יהודי פקיעין שנטשו את הכפר לכפרם והקים עבור זה את המושב פקיעין החדשה.
בן-צבי קשר קשרים אישיים עם יוצאי קהילות יהודיות שונות, ונסע ברחבי המזרח התיכון על מנת לאסוף שרידים יהודיים ולתעד אותם. בישראל מילא תפקיד מרכזי בגילוי בית שערים. על יסוד בדיקה מחודשת של פסוקים בספרי איוב ודברי הימים פרסם מאמר שבו הסיק כי בחצי האי ערב התקיימו בין המאה השלישית והמאה השישית מדינות בראשות שליטים יהודים.
פרסום ניכר ניתן לעיסוקו בחקר מורשת ותולדות השומרונים, שהוא היה מחוקריה הפוריים ביותר בתקופת חייו. מחקריו הסתמכו על כתובות וממצאים אפיגרפיים, רשימות סופרים בקולופונים ובתשקילים, וכן מסורת שבעל פה. עבודתו בתחום זה סוכמה על ידיו במאמר "יסודות הכרונולוגיה השומרונית", ובספרו "ספר השומרונים". במחקריו על העדה, העלה בן-צבי השערה מחקרית כי חלק ניכר מהערבים שהתגוררו באזור שכם דאז מגיעים ממוצא שומרוני. בפרסומיו גם ייחד מאמרים לתיאור כתבי יד שומרוניים לתורה, בהם פנחסיה. קשרי הידידות שקשר איפשרו לו להיות בין האישים הבודדים מחוץ לבני העדה שזכו להתרשם מספר אבישע. בן-צבי היה חבר קרוב של ראש העדה בחולון יפת בן אברהם צדקה וכן מיוזמיה העיקריים של הקמת השכונה השומרונית בחולון בשנת 1956. יוזמתו באה במטרה לאחד את הקהילות הקטנות והמפוזרות של השומרונים לקהילה מגובשת ויציבה.
היה בין הראשונים לפרסם על אודות יהדות פרס ויהדות כורדיסטן, ועסק בעדת הקראים ובחוקרו את השבתאות היה מראשוני העוסקים בדונמה.
בהרצאה שערך לזכרו זאב בן-חיים, ביקש לעמוד על עניינו של בן-צבי גם בפילולוגיה ובלשון העברית. בהרצאתו בפני האקדמיה ללשון העברית, בהיותו נשיא, ביקש בן-צבי לשלב אותיות מן הכתב העברי הקדמון בכתב העברי המודרני, ולהעשיר את יכולת ההבעה בתנועות.
בנובמבר 1947, הוקם על ידיו "המכון לחקר קהילות ישראל במזרח" במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים. עם בחירתו לנשיא המדינה נקרא המוסד "מכון בן-צבי", בעוד בן-צבי נותר לעמוד בראשו ושימש מנהלו המדעי. מטרת המכון הוגדרה על ידיו "להציל מכיליון את נכסי הרוח של היהודים במזרח התיכון, ולעודד את חקר קורותיהם ותרבותם". לאחר מותו אוחד המכון אל יד יצחק בן-צבי ומשנת 1973 הוא מנוהל במשותף על ידי יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית.
בשנת 1955, ייסד בן-צבי באוניברסיטה העברית קרן להענקת פרסים לחוקרים. פרס על שם אביו נקבע עבור מחקר בתולדות קהילות אירופה שנספו בשואה, ופרס על שם בנו נקבע עבור מחקר בתולדות הקהילות היהודיות בארצות המזרח.
על ספרו "נדחי ישראל", זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תשי"ז. בן-צבי סירב לקבל את הפרס באופן אישי, מתוקף היותו נשיא המדינה, אך נשא דברים בטקס קבלת הפרס ודיבר בעד רעיון קיבוץ הגלויות. הפרס (500 ל"י) נתרם על ידיו למען עידוד המחקר של נדחי ישראל. ספר זה תורגם לאנגלית, לספרדית, לצרפתית, לאיטלקית, לדנית וליידיש.
פרסומיו
שמאל|ממוזער|250px|יצחק בן-צבי נואם בפתיחת אספת הנבחרים הרביעית
שמאל|ממוזער|250px|נשיא המדינה יצחק בן-צבי מקבל את כתב האמנתו של שגריר ברית המועצות אלכסנדר אברמוב
בן-צבי פרסם מאמרים מקצועיים ופובליציסטיים רבים, לעיתים תחת שמות עט (יצחק השמשי, אבנר, נעמן, י. קטגורי, י. ק-י, עובר דרך, עובר אורח, י. ב.צ.). העיתונים העיקריים שלהם תרם: "האחדות", "קונטרס", "דבר", "הפועל הצעיר", "הדור", "התורן", "הדואר", "פארווערטס", "וארהייט", "דער יידישער קעמפער", "דער יידישער קאנגרעס", "העולם" ו"פאלק און ציון". מאמרים רבים פרי עטו כונסו ב"כל כתביו" (תרצ"ה).
מספריו
ספרים מפרי עטו
עם דוד בן-גוריון, ארץ-ישראל בעבר ובהווה, (מהדורה מהודרת" מרדכי אליאב ויהושע בן-אריה עורכים), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תש"ם (1979)
דער פאלעסטינא ארבייטער פאנד, ווארשא, מו"ל לא ידוע, 1917, (ביידיש).
היישוב העברי בכפר פקיעין, תרפ"ב-1922
שאר ישוב: מאמרים ופרקים בדברי ימי היישוב העברי בא"י וחקר המולדת, תרפ"ז-1927
ספר השומרונים, תרצ"ה-1935
יהודי ח'יבר וגורלם, ת"ש-1940
פועלי ציון בעלייה השנייה, תשי"א-1951
נדחי ישראל, תשי"ג-1953
ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, תשט"ו-1955
זיכרונות ורשומות: מהנעורים עד 1920, תשכ"ו-1966
מחקרים ומקורות, תשכ"ו-1960
הגדודים העבריים: אגרות, תשכ"ז 1967
החזון והגשמתו: פרקי זיכרונות ורשימות על בעיות ההסתדרות, תשכ"ח-1968
רשמי דרך, (בעריכת רחל ינאית בן-צבי), תשל"ב-1972
מחקרים בכתר ארם צובה, תש"ך-1960
מסעות: בשבילי הארץ ושכנותיה – מתוך רשימות דרך ויומנים, תש"ך-1960
ספרים שערך
ספר היובל לשניאור זלמן שזר: מחקרים ומקורות לתולדות התנועה השבתאית, תש"ך-1966
תולדות ארץ ישראל: מהימים הקדומים ביותר עד זמננו, תרצ"ח-1938
ספר תולדות ההגנה, תשט"ו-1955
ספר צפת: מחקרים ומקורות על קהילת צפת מן המאה ה-16 עד המאה ה-19, תשכ"ב-1962* ספר השומר: דברי חברים, תשכ"ב-1962
ממאמריו
"מקדשיה" הירושלמי וכתרי התורה שבבתי-הכנסת הקראים בקושטא ובמצרים, קריית ספר, לב (תשי"ז), עמודים 366–374
ראו גם
יד יצחק בן-צבי
בית הנשיא יצחק בן-צבי
לקריאה נוספת
מאיר בניהו, "יצחק בן-צבי הנשיא, מפעלו המדעי ומחקריו במכון בן-צבי", בתוך: ספר הזיכרון ליצחק בן צבי, א', 1964
יוסף כרמל, יצחק בן צבי: מתוך יומן בית הנשיא, רמת גן, 1967
נירית שלו-כליפא, "ממזרח ומתנ"ך - דימויי נוף ישראלי בצריף הנשיא יצחק בן-צבי", מותר, 11, 2003
עזריאל קמון, "מ’שאר ישוב’ ל’נדחי ישראל’ : מימד ההיאחזות בתפיסתו היישובית של יצחק בן-צבי", בתוך: הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 2001
בן-ציון אשל, "לבטי לשון במאמריו הראשונים של י. בן צבי", לשוננו לעם, כ"ד, תשל"ג - 1973
יצחק בצלאל, "כתבי יצחק בן-צבי על יהדות-המזרח: השלבים, התחומים, המאפיינים", פעמים, 25, תשמ"ו-1986
ארנון למפרום, "יצחק בן-צבי והנצחת יוסף בנימיני: ניסיון כושל להקמת אתר מורשת לאומית", ארכיון, 17, 2013, עמ' 48–55
חגי צורף (עורך), יצחק בן-צבי הנשיא השני - מבחר תעודות מפרקי חייו, (1963-1884), ירושלים: ארכיון המדינה תשנ"ח-1998 - מידע ב אתר גנזך המדינה
יצחק בצלאל, פגישה עם המזרח: יצחק בן־צבי ויהדות המזרח, הוצאת כרמל, 2017
קישורים חיצוניים
יצחק בן-צבי באתר אוצרות
ארכיון יצחק בן-צבי באתר ארכיון המדינה
יצחק בן-צבי – הנשיא השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1963-1884) באתר ארכיון המדינה
טקס השבעת יצחק בן צבי לנשיא המדינה, 1952, 7:54 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי
בית פתוח בבית הנשיא | 1957 | 1958 | סרטי גבע, ארכיון שפילברג
אבי ששון וגד סובול, נשיא בחוצות אשקלון, משפחת בן־צבי וחייה בשכונת אפרידר, עת־מול, גיליון 228, באתר יד בן צבי
צבי צמרת, 'פוליטיקאי ואיש מוסר: הנשיא השני ויחסו ליהודי המזרח', מוסף שבת של מקור ראשון, כ"ז באדר תשע"ח
יצחק בן-צבי, "שלא יישאר אף יהודי בארץ אשר לא קבל את הרישיון", אתר אוצרות, 3 בספטמבר 1931
יוסי דגן, מאורעות תרפ״ט, מודיעין תקשורת (סיגינט) ויצחק בן־צבי - ראשית תולדות מודיעין התקשורת בארץ ישראל, עת-מול, גיליון 271, מרץ 2021, עמודים 13–16
תרצה רבינוביץ, בדרכו האחרונה של נשיא המדינה: קבורתו של הנשיא השני, עת-מול, מס' 228
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראלים ילידי אוקראינה
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:חברי פועלי ציון
קטגוריה:אנשי השומר
קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לחכמת ישראל
קטגוריה:חברי אספות הנבחרים
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"י
קטגוריה:חותמי מגילת העצמאות
קטגוריה:חברי מועצת העיר ירושלים
קטגוריה:חברים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:היסטוריונים ישראלים
קטגוריה:חוקרי ארץ ישראל
קטגוריה:חוקרי עדות ישראל
קטגוריה:חוקרי תולדות עם ישראל
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:ציונים סוציאליסטים
קטגוריה:חברי הנהלת הסוכנות היהודית
קטגוריה:משפחת בן-צבי
קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה)
קטגוריה:חברי הכנסת הראשונה
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי אחדות העבודה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע
קטגוריה:אזרחי כבוד של פתח תקווה
קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון
קטגוריה:אזרחי כבוד של אשקלון
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
קטגוריה:יד יצחק בן-צבי: אישים
קטגוריה:משפחת מזר
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת איסטנבול
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קייב
קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1884
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1963
| 2024-07-17T06:44:18
|
אפרים קציר
|
פרופ' אפרים קציר (קצ'לסקי; 16 במאי 1916 – 30 במאי 2009) היה ביופיזיקאי ונשיאהּ הרביעי של מדינת ישראל. חתן פרס ישראל, זוכה פרס רוטשילד, פרס ויצמן, פרס טשרניחובסקי ופרס יפן על עבודותיו המדעיות. כיהן כמפקד הראשון של חיל המדע, כיהן כמדען הראשי במשרד הביטחון, הקים את המחלקה לביופיזיקה במכון ויצמן למדע ועמד בראשה.
קורות חיים
ראשית חייו
קציר נולד בשנת 1916 ליהודה וצילה קצ'לסקי בקייב שבאימפריה הרוסית, אליה הגיעו מפולין במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1920 שבה משפחתו לפולין, לעיר לודז', ובתחילת שנות ה-20 עלתה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. בראשית שנות השלושים למד בגימנסיה העברית בשכונת רחביה שבירושלים והיה מדריך בנוער העובד. שולמית לסקוב, שהייתה בת כתתו, תיארה אותו:
בשנת 1933 סיים את לימודי התיכון ובהמשך למד ביוכימיה באוניברסיטה העברית. לאור דרישת האוניברסיטה כי המרצים יעבירו את שיעוריהם בעברית, ביקשה טשרנה רייס מקציר שיעזור לה ויתרגם לה את הרצאותיה. בתמורה לימדה אותו את פרטי מחקרה על תכונות הפלנקטון. מחקרה של ד"ר רייס השפיע על מחקריו העתידיים של קציר עצמו.
בשנת 1941 קיבל תואר דוקטור על עבודה בהדרכת מכס פרנקל.
ב-1939 סיים את קורס הקצינים (מפקדי המחלקות) של "ההגנה" ביבנאל, והיה אחראי על הצד המדעי במחלקת המחקר של הארגון. במאי 1948 מונה למפקד חיל המדע (חמ"ד) של צה"ל בדרגת סגן-אלוף (אז דרגה אחת מתחת לאלוף).
כמדען
בשנת 1949 הצטרף למכון ויצמן למדע, שם הקים את המחלקה לביופיזיקה ועמד בראשה עד לבחירתו לנשיא ב-1973. בחלק מתקופה זו, בשנות החמישים היה חבר בשורת המתנדבים. הוא התגורר ופעל במכון ויצמן עד יום מותו. בשנים 1966–1969 כיהן כמדען הראשי במשרד הביטחון, תפקיד חדש שהחליף את תפקיד היועץ המדעי לשר הביטחון שבו כיהן דוד ברגמן מאז קום המדינה. ועדה בראשותו בדקה את ארגון המחקר הממשלתי, ובין המלצותיה הייתה הקמת תפקיד המדען הראשי במשרדי הממשלה השונים. תפקיד המדען הראשי במשרד התעשייה והמסחר היה זרז חשוב בהתפתחות התעשייה עתירת הידע בישראל. ב-1966 מונה לחבר בוועדה לאנרגיה אטומית.
קציר ראה חשיבות גדולה בטיפוח החינוך המדעי. יחד עם פרופ' שלמה הסטרין היה העורך הראשון של כתב העת "מדע", ובהמשך היה חבר מועצת המערכת של כתב העת. הוא עמד בראש הוועדה לקידום החינוך המדעי לנוער מהקמתה ב-1968 ועד לאחר פרישתו לנשיאות המדינה. הוא המשיך בפעילותו המדעית גם בין תפקידיו החוץ-מדעיים השונים וגם לאחר פרישתו מתפקידים אלה. קציר חקר בין היתר מבנים של חלבונים, היבטים של מסיסות ואי-מסיסות, העברת אנרגיה בין חלבונים, קינטיקה אנזימטית ופירוק כימי של חלבונים. אחת מתרומותיו החשובות הייתה פיתוח שיטה לקיבוע אנזימים, שיטה שמשמשת בתעשיות התרופות והמזון.
נשיא המדינה
שמאל|ממוזער|250px|קציר מבקר בחפירות תל דן מקבל הסברים מהארכאולוג וסיליוס צפיריס
250px|ממוזער|שמאל|נשיא המדינה אפרים קציר לוחץ יד לשייח בדואי, שבא לקבל את פניו בכניסה לבית ספר שדה בסנטה קתרינה, 18 בנובמבר 1974
שמאל|ממוזער|250px|קציר בזקנתו, 2006
במרץ 1973 נבחר קצ'לסקי כמועמדה של מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה, לאחר שניצח במרכז המפלגה את יצחק נבון. הוא היה מועמדם של יוצאי מפא"י, כדוגמת גולדה מאיר ופנחס ספיר, לעומת נבון, שהיה מועמד יוצאי רפ"י. באפריל 1973 נבחר על ידי הכנסת לנשיא המדינה, בהתמודדות מול אפרים אלימלך אורבך, והחל לכהן בתפקיד ב-24 במאי באותה שנה. קציר היה לנשיא המדינה הראשון שהתבגר בישראל. עם בחירתו, עברת את שמו מקצ'לסקי לקציר, בעקבות אחיו אהרן, שנרצח שנה קודם לכן.
קציר הנהיג את הענקת אות הנשיא למתנדב, ששני הזוכים הראשונים בו (ב-1974) היו יעקב מימון והאגודה למען החייל. בתקופת כהונתו פרצה מלחמת יום הכיפורים. התבטאותו על אודות האחריות לניהול המהלכים לקראת המלחמה ב-24 בנובמבר 1973 – – ספגה ביקורת רבה מאחר שנתפסה כניסיון להמעיט באשמתם של ראשי המדינה והצבא ונזכרה כ"כולנו אשמים".
ב-19 בנובמבר 1977 היה הראשון שקיבל את פניו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, כאשר הגיע לביקור היסטורי בישראל.
לאחר הנשיאות
ממוזער|פסלו של אפרים קציר במשכן הנשיא
קציר לא רצה להמשיך לכהן כנשיא קדנציה נוספת, ולאחר תום תקופת כהונה אחת ב-1978 פרש, סיבה ראשונה: בגלל אהבתו למדע, וסיבה נוספת:
כשסיים את תפקידו נרשמו כל המתנות שקיבל כרכוש המדינה, אולם חפצי אומנות שונים הושאלו והוצגו בעירו רחובות.
לאחר פרישתו חזר לפעילות מדעית, ועסק במחקר-בסיסי בעיקר של חלבונים. ועמד בראש המרכז לביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שהיה בין יוזמיו ומקימיו. במרכז גם לימד והיה קשור לפעילות המדעית שבו. בשנת 1984 הצטרף למועצה האקדמית המייעצת של אורט כנשיא המועצה. בין השנים 1986–1990 שימש כנשיא אורט העולמי.
ב-1988 התמנה ליושב ראש הוועדה הלאומית לביוטכנולוגיה ולאחר מכן לנשיא הוועדה, ובתפקידיו תרם רבות לפיתוח המחקר והתעשייה הביוטכנולוגיים בישראל.
ב-30 במאי 2009 נפטר קציר בביתו שבמכון ויצמן ברחובות, בן 93 במותו. לבקשתו, לא נטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל אלא בבית העלמין ברחובות, לצד רעייתו נינה.
שמו הונצח ברחובות בהוד השרון, בנס ציונה וברחובות.
דעותיו
התנגד לכניסת צה"ל לביירות במלחמת שלום הגליל, לאחר טבח סברה ושתילה, פרסם עם עוד חמישה מדענים גילוי דעת שעל הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית (בניגוד לדעת הממשלה) בלתי תלויה. .
התנגד לכך שמדינת ישראל מקבלת תמיכה כספית מארצות הברית.
פרסים
עבודתו המדעית זכתה להערכה רבה. בשנת 1950 זכה בפרס ויצמן למדע של עיריית תל אביב. בשנת 1959 קיבל במשותף עם תלמידו, מיכאל סלע, את פרס ישראל למדעי החיים. שנה מאוחר יותר נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, וב-1961 הוענק לו פרס רוטשילד. על תרומתו בפיתוח של אנזימים מקובעים זכה קציר ב-1985 בפרס יפן. כמו כן קיבל תוארי כבוד מאגודות מדעיות ומאוניברסיטאות שונות בעולם. ובשנת 1966 היה הישראלי הראשון שנבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. ב-1977 נבחר לחבר חוץ בחברה המלכותית הבריטית (הישראלי השני). משנת 1991 היה חבר כבוד באקדמיה הרומנית. המחלקה להנדסת ביוטכנולוגיה במכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה בכרמיאל נקראה על שמו בעודו בחיים.
משפחתו
אחיו הבכור, המדען פרופ' אהרן קציר, הצטרף עמו למכון ויצמן למדע והיה ראש המחלקה לחקר הפולימרים. הוא נרצח בשנת 1972 בהתקפת מחבלים יפנים בנמל התעופה לוד.
אשתו, נינה קציר בת מאיר גוטליב, שנולדה בפולין ונפטרה בשנת 1986 בישראל, הייתה מורה לאנגלית ונודעה בשיטות ההוראה המודרניות שפיתחה. בעיתון "ג'רוזלם פוסט" פרסמה טור שהוקדש לבעיות ההוראה בשפה זרה. כרעייתו של נשיא המדינה יזמה מפגשים בין סופרי ילדים לבין ילדים. ביוזמתה נחגג בישראל שבוע הילד הבינלאומי, שבמסגרתו מספרות נשות דיפלומטים על ישראל לילדים בארץ מוצאן. לאחר מלחמת יום הכיפורים חוללה סערה זוטא, כאשר יזמה חלוקה של אלפי גיליונות "פלייבוי" לחיילים שבחזית לאור בקשה של חיילים.
לזוג קציר נולדו שלושה ילדים: בן אחד, מאיר קצ'לסקי, המשמש פרופסור למתמטיקה בטכניון, ושתי בנות שהלכו לעולמן בגיל צעיר: הבת נורית מתה מתאונת שאיפת גז והבת עירית שמה קץ לחייה.
לקריאה נוספת
אפרים קציר, סיפור חיים, ירושלים: כרמל, 2008.
קישורים חיצוניים
אפרים קציר, באתר הכנסת
אפרים קציר, באתר הסוכנות היהודית
כרטיס אישי, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
אפרים קציר, באתר "ניחוח ישראלי"
פרס יפן לאפרים קציר: אנזימים מקובעים
איציק וולף, אפרים קציר נפטר בביתו, הלוויה תתקיים ברחובות, חדשות מחלקה ראשונה, 30 במאי 2009
40 שנה לבחירת הנשיא אפרים קציר: פרסומים בבלוג של ארכיון המדינה:
יחי נשיא מדינת ישראל – 40 שנה לבחירתו של אפרים קציר
מלחמה ושלום - תקופת כהונתו של הנשיא הרביעי אפרים קציר
נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול?
הערות שוליים
קטגוריה:ביוכימאים ישראלים
קטגוריה:ביופיזיקאים ישראלים
קטגוריה:מדעני חיל המדע
קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה
קטגוריה:בוגרי הנוער העובד והלומד
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעי החיים
קטגוריה:זוכי פרס טשרניחובסקי
קטגוריה:זוכי פרס ויצמן
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:סגל מכון ויצמן למדע: כימיה
קטגוריה:מדענים ראשיים במשרד הביטחון
קטגוריה:עמיתים זרים בחברה המלכותית
קטגוריה:עמיתים יהודים בחברה המלכותית
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה הרומנית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
אפרים
קטגוריה:חברי הוועדה לאנרגיה אטומית
קטגוריה:יהודים זוכי פרס יפן
קטגוריה:אישים הקבורים ברחובות
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון
קטגוריה:רחובות: אישים
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1959
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1916
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2009
| 2024-05-15T05:51:49
|
בקרל
|
בקרל (סמל היחידה Bq) הוא יחידת המידה לרדיואקטיביות במערכת היחידות הבינלאומית, והוא שווה לאקטיביות של כמות חומר רדיואקטיבי בו בכל שנייה מתפרק גרעין יחיד. במילים אחרות, בקרל אחד הוא אירוע התפרקות אחד בשנייה.
יחידת המידה הקודמת לרדיואקטיביות הייתה קירי (Ci).
Bq = Ci
יחידת המידה קרויה על שמו של הפיזיקאי אנרי בקרל, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1903, על גילויו בתחום הרדיואקטיביות. בקרל זכה בפרס זה יחד עם בני הזוג פייר ומארי קירי.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יחידות מידה
קטגוריה:רדיואקטיביות
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית
| 2022-08-02T19:19:08
|
יצחק נבון
|
יצחק רחמים נבון (א' בניסן ה'תרפ"א, 9 באפריל 1921 – כ"ד בחשוון ה'תשע"ו, 6 בנובמבר 2015) היה נשיאהּ החמישי של מדינת ישראל ושר החינוך והתרבות בשנים 1984–1990. פוליטיקאי, דיפלומט, סופר, מחזאי ואיש חינוך ישראלי. בכניסתו לתפקיד הנשיא, הפך לנשיא ישראל הראשון בן עדות ספרד והמזרח.
נבון נולד וגדל בירושלים לאם שעלתה ממרוקו, ולאב משפחה ספרדית-מזרחית, והתחנך על ברכי הציונות. בנעוריו הצטרף לתנועת בית"ר ולאחר מכן לאצ"ל. במהלך לימודיו התיכוניים עבר שינוי אידאולוגי ואימץ עמדות סוציאליסטיות. כשסיים את לימודיו התיכוניים השלים מהפך פוליטי-אישי והצטרף אל שורות ארגון ההגנה. עם הקמת המדינה נקרא לשמש דיפלומט בצירות ישראל באורוגוואי. המוניטין הדיפלומטי שצבר הוביל אותו לעבוד לצד שר החוץ משה שרת. בתקופה זו החל להתקרב לדוד בן-גוריון, ובילה במחיצתו כשלוש עשרה שנים, מ-1952 ועד התפטרותו הסופית של בן-גוריון ב-1963. לאחר מכן הצטרף למשרד החינוך כמנהל אגף התרבות והאמנות, ובמסגרת תפקיד זה יזם והוציא לפועל את המבצע לביעור הבערות. ב-1964 נמנה עם מייסדי רפ"י, ושנה אחר כך נבחר מטעמה לכנסת השישית, בה כיהן גם כסגן-יו"ר הכנסת. במקביל לעבודתו כחבר הכנסת ניהל קריירה כמחזאי, וכתב בין היתר את המחזה "בוסתן ספרדי".
בשנים 1978–1983 כיהן כנשיא מדינת ישראל. בכהונתו הקדיש תשומת לב רבה למגזר הערבי, שם פעמיו אל עיירות הפיתוח והמושבים, וערך ביקור בהזמנתו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, במסגרת מעורבותם בתהליך השלום הישראלי-מצרי.
ב-1984 החליט בצעד יוצא דופן לשוב לחיים הפוליטיים והתמודד בבחירות לכנסת האחת עשרה, לאחריהן מונה לשר החינוך והתרבות. במהלך כהונתו כשר החינוך הקים את בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים ואת "המועצה הציבורית לתרבות ואמנות בשכונות ובערי פיתוח". פעל להשגת חינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום, יזם מפגשים בין תלמידים יהודים לערבים, הנהיג את חובת הוראת השפה הערבית לתלמידים היהודים בבתי הספר הממלכתיים, יזם את תוכנית "סל תרבות ארצי" להקניית תרבות ואמנות לתלמידי ישראל, והכניס את לימודי מורשת של יהדות ספרד והמזרח.
עד פטירתו, המשיך לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים והאריך ימים יותר מכל נשיא אחר במדינת ישראל.
ראשית חייו
מוצא משפחתו
שמאל|250px|ברכה בדף הראשי של היומון העברי "דואר היום" לאב יוסף נבון לרגל הולדת בנו יצחק|ממוזער
אביו של יצחק נבון היה נצר למשפחת נבון הירושלמית, מצאצאי משפחה יהודית-ספרדית ותיקה בירושלים (מ-1620), משפחת ברוך מזרחי, שעלו מטורקיה לארץ ישראל. רבי יצחק אליה נבון כתב בספר זיכרונותיו כי צאצאי משפחת נבון, בצוותא עם יהודים אחרים שהוגלו מספרד, השתקעו והקימו את ביתם בעיר ניקופול שבבולגריה וניהלו אחוזה שנקראה "אחוזת נבון". במחצית השנייה של המאה ה-17 נפל סכסוך בחצר נבון, ושלושת האחים שהרכיבו אותה החליטו לעזוב את ניקופול וללכת כל אחד לדרכו. האחד נסע לירושלים, השני לאדירנה שבטורקיה, והשלישי לעיר שמולָה שבבולגריה. יצחק נבון היה צאצאו של רפאל עלי ובנו חנון, שנסעו לירושלים לאחר הסכסוך ב-1670. יוסף נבון, יוזם ובונה מסילת הרכבת יפו–ירושלים, הוא ממוצא טורקי ומצאצאיו של אפרים נבון, יליד העיר איסטנבול. רבי יצחק אליה נבון הוא מצאצאיהם של הנשארים באדירנה.
יוסף, אביו של יצחק נבון, היה מצד אמו צאצא של הרב המקובל חיים אבן עטר מסלא שבמרוקו. הוא ניהל בית תמחוי שפעל בירושלים, במימונו של הנדבן נתן שטראוס, וסיפק ארוחות ליהודים נזקקים בני כל העדות. אולם בשנות ה-30 של המאה ה-20, משפסק תקצוב בית התמחוי, עבר האב לעבוד בעיריית ירושלים, בבדיקת תוכניות בנייה.
ממוזער|250x250 פיקסלים|צילום משותף של משפחת נבון. מימין לשמאל: אבי המשפחה יוסף, הבן הבכור ויקטור, האם מרים, ויצחק נבון (תצלום מינואר 1934)
אמו של יצחק נבון הייתה ממשפחה ספרדית יוצאת מרוקו שעלתה לארץ ישראל בשנת 1884. אביה, רבי יעקב בן-עטר, היה חסיד ומקובל, ואחיה היה העיתונאי חיים בן-עטר, עורך העיתונים "אל ליבראל" בספרדית ו"החרות" בעברית. ב-1902 השתדכו שתי המשפחות המכובדות באמצעות אירוסיה של מרים לבית בן-עטר, אמו של נבון, ליוסף נבון, אביו. סבו מצד אמו שהה אז בשליחות ארוכת-ימים בצפון אפריקה, בליסבון ובגיברלטר על מנת לגייס כספים לבניית בתי מחסה לדרי רחוב בשכונת מחנה ישראל. אמו של נבון בחרה שלא לחכות לשובו של אביה משליחותו בחוץ לארץ, והזוג נישא ב-1902 והשתקע ברחוב יפו. בירושלים ילדה אמו את תשעת ילדיה, בהם נבון. חמישה מהם הלכו לעולמם בגיל צעיר עקב מחלות (שכיום נחשבות קלות וניתנות לטיפול ולהחלמה מהירה).
ילדותו ונעוריו
נבון נולד ב-א' בניסן ה'תרפ"א. כאשר התקבל ללימודים בתיכון בית הכרם (נקרא כיום התיכון ליד האוניברסיטה), נשאל נבון לראשונה על תאריך לידתו הלועזי ואביו קבע בטעות שמדובר ב-19 באפריל 1921. רק שנים רבות לאחר מכן, זמן קצר לאחר בחירתו לנשיאות, התברר שתאריך לידתו הנכון הוא 9 באפריל 1921.
כשהיה בן שלוש, עברה משפחתו לשכונת אהל משה הירושלמית, שם התגוררו במשך כשמונה שנים. ב-1927, כשנבון היה בגיל שש, הוא נלקח בידי אביו לבית המדרש "דורש ציון". בספר זיכרונותיו מספר נבון כי המורה המועדף עליו היה מורה לעברית בשם אדון גולדשטיין, אשר האהבה ביניהם הייתה הדדית. התלמידים האחרים בכיתתו החלו להקניטו, מתוך קנאה, ובעקבות כך ביקש נבון את רשות אביו לעזוב את בית המדרש בטענה כי אין מלמדים שם די אנגלית.
בשנת 1932 עברה משפחת נבון להתגורר בכפר הערבי שייח' באדר (באזור בנייני האומה דהיום). משפרץ המרד הערבי הגדול ב-1936 עברה המשפחה לשכונת מקור ברוך שבירושלים, שם למד נבון בבית הספר הציוני-דתי תחכמוני במשך שנה אחת. בתחכמוני כתב נבון את יצירתו הראשונה שהופיעה בדפוס, בעיתון בית הספר. היצירה הייתה הספד על המשורר העברי חיים נחמן ביאליק. כשנצטרך לעבור לבית ספר תיכון, הלך למבחני קבלה עבור תיכון בית הכרם, הסמוך לאוניברסיטה העברית, שנחשב אז לתיכון יוקרתי.
בימי המדינה שבדרך (1937–1948)
חברותו במחנות העולים ובאצ"ל
בין שכניו של נבון בשכונת שייח' באדר נמנה עקיבא עצמון, איש תנועת המחנות העולים ולימים מפקד הגדנ"ע. ב-1937, בעידודו של עצמון, לקח נבון חלק בפעילות של מחנות העולים. אולם בחלוף הזמן לא הרגיש שייך לערכי ורוח התנועה ואף לא התחבר אל אנשיה, שחלק ניכר מהם היו "ילדי שמנת", בנים למשפחות מבוססות ואמידות, בניגוד לנבון. בעקבות זאת, הצטרף עם אחיו הבכור ויקטור לפעולות תנועת בית"ר, בה מצא נבון את מקומו ופגש בחבריו משכונת אהל משה. המפורסמים שבהם היו חיים קורפו ודוד הורן. ב-1937, בגיל 16, בעיצומו של המרד הערבי הגדול, הצטרף נבון באופן טבעי אל "הארגון הימני", שקדם לאצ"ל.
נבון סיפר כי בעת חברותו באצ"ל, נאחז קנאה בערבים. הוא צפה בהם עובדים את האדמה ונטועים איתן בחקלאות, בניגוד ליהודים, שאותם ראה כחנוונים. הוא האמין בכיבוש העבודה ובעקבות זאת החל לפתח עמדות יוניות, והתרחק מהאידאולוגיה של בית"ר. העמדות הסוציאליסטיות של נבון, שאותן לא הסתיר בארגון הנצי שהיה חבר בו, הכניסו אותו לא פעם לתסבוכות. ביום מן הימים, נקרא לתחנת המשטרה. משחשש כי נודע לרשויות החוק על חברותו באצ"ל, השמיד כל זכר לחברותו בתנועה. כשהגיע לתחנה הסתבר שנחשד בהצתת מועדון של השומר הצעיר. נבון חשד כי הטילו עליו את האשמה על רקע דעותיו. לאחר שמצא אליבי, הסתיים העניין בלא כלום. לקראת סוף לימודיו התיכוניים סיפר נבון למפקדו באצ"ל שדעתו אינה כאידאולוגית הימין. בארגון לא הקשו על עזיבתו, אך ארגנו עבורו טקס "גירוש וסילוק" במסווה של טקס עזיבה. בטקס צוו שאר המשתתפים לא להתחבר אליו, ולאחר מכן גירשו אותו מאולם בית הספר שפיצר, שבו נערך הטקס.
הצטרפות להגנה
ממוזער|280x280 פיקסלים|יצחק נבון (שורה ראשונה, חמישי משמאל), כמורה בתיכון בית הכרם בירושלים, ביחד עם תלמידיו במחנה עבודה בשפיים, 1946
נבון סיים את לימודיו התיכוניים, ופנה ל ללימודים אקדמיים. במקביל הוא השלים את המהפך הפוליטי-אישי והצטרף לשורות ההגנה והנוער העובד, שם לימד. תוך לימודיו באוניברסיטה, שב נבון לתיכון בית הכרם, אך הפעם כמחנך וכמורה לתנ"ך, ספרות וערבית. בשעות הערב לימד מקצועות שונים בבית הספר של הנוער העובד.
ב-1942 עבר נבון קורס מפקדי כיתות בקריית ענבים, אך בבחינת ניווט לילי בסיום הקורס, שנערכה על ידי יגאל ידין, הוא נכשל ובמקום להמשיך בפיקוד נשלח להתייצב בביתו של הביוכימאי אפרים קצ'לסקי. משימתו הראשונה הייתה לפזר אספה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית בקולנוע אדיסון בעזרת שתי פצצות סירחון. בהמשך, נשלח נבון בידי מפקדו, זיאמה דיבון, להקים רשת הערכת מודיעין בלבנון בכיסוי של סטודנט הלומד ב. מתוך הנחה שיקבלו אותו ללימודים באוניברסיטה בביירות, התפטר נבון מעבודתו בתיכון ליד האוניברסיטה. בארץ ישראל שהתה אז משלחת מטעם האוניברסיטה שבחנה בקשות של תלמידים פוטנציאליים, נבון ביקש להתקבל ללימודים גבוהים באוניברסיטה בספרות ערבית, אולם המשלחת סירבה לבקשתו ונבון נשאר קירח מכאן ומכאן. הוא איבד את משרתו כמורה ומחנך ולימודיו הגבוהים נגדעו, אך בשנות הארבעים המוקדמות היה בוגר אוניברסיטה בפדגוגיה, תרבות האסלאם, השפה הערבית וספרות עברית. בימים אלו שמע נבון לראשונה את דוד בן-גוריון, שבעתיד יהיה איש סודו. לאחר שהאזין לנאום בן-גוריון בבית הספר למל, שבו קרא להיאבק בכל הכוח במדיניות הספר הלבן של ממשלת בריטניה ולהמשיך את העלייה לארץ ישראל, התקרב נבון לאישיות ולאידאולוגיה של בן-גוריון.
ראש המודיעין הערבי של ההגנה
ב-1946, כשמלאו לו 25 שנים, הוטל על נבון לשמש כראש המחלקה הערבית של הש"י בירושלים רבתי, שירות המודיעין והידיעות של ארגון ההגנה. האזור שעליו פיקד נבון השתרע מחברון בדרום עד רמאללה בצפון, ומיריחו במזרח עד לטרון במערב. נבון מילא תפקיד זה עד שנת 1948, ובכלל זה בזמן מלחמת העצמאות. המחלקה הערבית הייתה אחת משלוש מחלקות המודיעין של הש"י, לצד המחלקה האנגלית (בה שירתה אחותו של נבון, מזל, אולם הוא ידע על כך רק בדיעבד) והמחלקה היהודית. קודמו בתפקיד היה יעקב עיני.
עם הזמן הקים נבון יחידת מסתערבים. הוא עבר בכל יחידות ההגנה על מנת לחפש את הטובים ביותר להתחזות לערבים ולהיטמע באוכלוסייה הפלסטינית. לאחר שלבי מיון ארוכים, יחידת המסתערבים בפיקודו כללה שמונה אנשים. בכ"ט בנובמבר 1947, היום בו התקבלה ב תוכנית החלוקה, התגורר נבון ברחוב הפלמ"ח בירושלים. עד לכ"ט בנובמבר הוא תפעל מודיעים ערבים מהימנים ביותר. אולם עם פרוץ הקרבות, שהתגלגלו למלחמת העצמאות, נסתם לחלוטין מאגר המידע שהגיע מידי המודיעים הערבים, מאחר שאלה חששו להגיע לפגישות עם היהודים. המחלקה הערבית בפיקודו של נבון התרכזה אז בהאזנה לאנשי מפתח בהנהגה הפלסטינית, כדוגמת אמין אל-חוסייני, ושידור תשדורות רדיו בשפה הערבית אל האויב, בעזרת אישים דוברי שפות ערביות, במסגרת לוחמה פסיכולוגית. בין השאר, הביא נבון את אליהו נאוי, דובר ערבית, לשכנע את הלוחמים הלבנונים והסורים בחוסר הטעם שבמאבקם.
בימים שלאחר קבלת תוכנית החלוקה פגש נבון לראשונה את דוד בן-גוריון פנים אל פנים. בעזרתו של יעקב ליסר, קצין מודיעין בהגנה, הצליח נבון להשיג הבטחה מהבריטים שתמורת תשלום יוסדר כי תחנת משטרת המנדט באבו גוש, שהייתה נקודה חשובה מבחינה צבאית על הדרך לירושלים, תימסר למדינה היהודית. הם פנו אל בן-גוריון, שהיה עדיין יושב ראש הסוכנות היהודית, כדי לבקש תקציב לכך, אולם בן-גוריון לא מסר תשובה, ומשטרת אבו גוש לא נרכשה אלא נכבשה. ההיסטוריון אורי מילשטיין טען כי למרות היותו איש מודיעין, היכרותו של נבון עם אנטון דאוד, ערבי נוצרי, נהג הקונסוליה האמריקאית בירושלים, שהייתה הממוקמת בסמוך לבניין המוסדות הלאומיים, היא זו שאיפשרה לדאוד להכניס לחצר המוסדות הלאומיים את מכונית התופת שהביאה ב-11 במרץ 1948 לרציחתם של של 12 בני אדם ולפציעתם של 44 נוספים.
בשירות מדינת ישראל (1948–1965)
שירותו הדיפלומטי באמריקה הדרומית
ממוזער|311x311 פיקסלים|צוות צירות ישראל במונטווידאו עת הגשת כתב ההאמנה לנשיא אורוגוואי, 1949. מימין לשמאל: יהודית מלמד-ברגמן, המזכירה הראשונה, יעקב צור, השגריר, ונבון, המזכיר השני
ממוזער|שמאל|צוות הצירות בתצלום מ-1948. מימין לשמאל: המזכירה הראשונה יהודית מלמד-ברגמן, השגריר צור ורעייתו, ויצחק נבון, המזכיר השני
עם ייסודו של משרד החוץ ב-1948, לאחר הקמת מדינת ישראל, נקרא נבון להצטרף למחלקת המזרח התיכון של המשרד ובעקבות זאת עבר לתל אביב-יפו. לאחר זמן קצר, נענה להצעת אנשי שירות הידיעות לשעבר, יעקב שמעוני ועזרא דנין, שבקשו ממנו, כדובר לדינו הקרובה לשפה הספרדית, לכהן כמזכיר שני בצירות ישראל באורוגוואי. כאשר נודע דבר מינויו של נבון לנציג ישראל באורוגוואי, פנה אליו מנהל המחלקה המדינית במשרד החוץ, אלקנה גלי, וביקש שייצג שם גם את מערכת הביטחון הישראלית. גלי הסביר לו שבאמריקה הדרומית ריכוז לא מבוטל של ערבים, וביקש שיברר את יחסם לגבי ישראל והאם הם מתכננים לפעול נגדה. משימה מודיעינית נוספת שהטיל עליו גלי, הייתה לאסוף מידע על פושעי מלחמה נאצים, קרואטים-פשיסטים, בלגים-מלוכנים ומשתפי פעולה עם השלטון הנאצי שנמלטו לאמריקה הדרומית בתום מלחמת העולם השנייה.
בשלהי 1948, התארגן צוות הצירות הישראלית: הציר, יעקב צור ויועצו מרדכי שניאורסון, יהודית מלמד-ברגמן, ששימשה כמזכירה שנייה וכקונסול דיפלומטי ונבון, ששימש מזכיר שני. כשהגיעו למונטווידאו המתינו להם אלפי יהודים נרגשים בנמל, אשר צבאו סביב רכב השרד שהמתין להם וקראו קריאות ברוכים הבאים בעברית ובספרדית. מהנמל נסעו לבית המלון "פָּארקֶה הוטל", שם התגורר נבון במשך שהותו באורוגוואי.
מעבר לעבודה הדיפלומטית השגרתית, הוטל על נבון לבחון את האפשרות ליישב פליטים פלסטינים במושבות יהודיות ותיקות שהוקמו על ידי הברון מוריס הירש במדינות כמו ארגנטינה, שיתרוקנו עם עליית תושביהם לישראל. נבון בדק את הנושא וחיווה את דעתו כי "פתרון" זה חסר שחר.
נבון שימש כמזכיר שני בצירות הישראלית באורוגוואי מ-1949 עד 1950. מיד לאחר בואו לאורוגוואי, הבין נבון כי שפת הלדינו אותה הוא דובר אינה חופפת במידה רבה עם השפה הספרדית. לאור זאת, שכר מורה מקומי שלימד אותו ספרדית, ובמשך חודשים אחדים שקד על לימודים אלו. לאורך התקופה שבה למד ספרדית לא נשא דברים בפומבי, עד שהרגיש שהוא דובר היטב את השפה המקומית. את הרצאתו הראשונה בספרדית נשא בפני נשות ארגון ויצו בנושא "מגמות בספרות העברית החדשה". נבון עסק בהסברה ישראלית, מודיעין, במגעים עם הנוער היהודי, בעידוד עלייה לארץ ישראל, בנשיאת הרצאות ופיקוח על הקשר של הצירות עם משרד החוץ בירושלים.
עם כינון היחסים הדיפלומטיים עם ארגנטינה ב-1949, פעל נבון גם שם. צוות הצירות התבקש על ידי משרד החוץ בירושלים לארגן לנציג כלכלי מישראל פגישה אישית עם נשיא ארגנטינה חואן דומינגו פרון. במהלך הפגישה הציע הנציג הכלכלי לפרון שישראל תמכור למדינתו תפוזים, שיניים תותבות ואף פרימוסים. פרון, ורעייתו אווה, פרצו בצחוק לנוכח ההצעה המגוחכת. פרון אולץ בידי רעייתו לקנות מהנציג את כל הצעותיו בעל כורחו - לאחר שהסכים לקנות מישראל תפוזים ושיניים תותבות, הורה פרון לבדוק האם אצל האינדיאנים בפרובינציית חוחוי, פרובינציה נידחת ופרימיטיבית, עדיין משתמשים בפרימוסים. ונבון, יחד עם אנשי הצירות שבאו עמו לארגנטינה, נחלו אכזבה בעקבות האירוע המביך.
מזכיר אישי של משה שרת ודוד בן-גוריון
ממוזער|260x260 פיקסלים|שר החוץ משה שרת עם יצחק נבון במשרדו בירושלים, 1952
בראשית 1951, לאחר שנתיים באמריקה הדרומית, שב נבון לישראל, אך המשיך לשמור על קשריו עם הקהילה היהודית באמריקה הדרומית. כמי שהיה בין הבודדים במשרד החוץ ששלט בשפה הספרדית, נשלח נבון לעיתים לשאת הרצאות בקהילות היהודיות שם. נבון נהג לדבר איתם על טיפוח הנחלת המורשת והתרבות היהודית, על חינוך עברי לילדיהם, על העלייה לארץ ישראל ועל הסכנות הקיומיות שבנישואי תערובת ביהדות. לאחר מספר חודשים שבהם שימש כפקיד במשרד החוץ, הציע לו מנכ"ל משרד החוץ ולטר איתן לשמש כמזכירו של שר החוץ משה שרת. לצורך כך, שכר נבון, שלאחר שובו לישראל התגורר עם הוריו בירושלים, דירה בתל אביב-יפו, בה שכן משרד החוץ.
בימים שבהם כיהן נבון כמזכירו האישי של משה שרת, החלה להירקם ידידות ארוכת-הימים שלו עם בן-גוריון. ראש הממשלה דוד בן-גוריון קיבל מבואנוס איירס ספר בספרדית "לָה וידָה אִי לָה פילוסופיה דֶה שפינוזה" (החיים והפילוסופיה של שפינוזה) מאת הפרופסור היהודי-ארגנטינאי ליאון דוכובנה. הוא חיפש מורה לספרדית, ומזכירו אפי עברון, הציע את נבון כמי שחזר זה עתה מאמריקה הדרומית ויודע את השפה.
עם התפטרותו של עברון מתפקידו, הציע בן-גוריון לנבון שיחליפו בתפקיד, ונבון עזב את לשכת שרת שבתל אביב למשרד ראש הממשלה שבירושלים והחל לשמש כמזכירו האישי של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון.
ממוזער|255x255 פיקסלים|יצחק נבון משוחח עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון בלשכתו, 1952
ממוזער|255x255 פיקסלים|דוד בן-גוריון ונבון מעיינים בספר תנ"ך, אפריל 1956
במהלך שנת 1952 שקע נבון בעבודתו במשרד ראש הממשלה. נדרש לו זמן לא מועט להתרגל לסדר העבודה אצל בן-גוריון, שבניגוד גמור לשרת, היה נוהג להעביר את זמנו בחשיבה והגייה בשקט ושלווה בחדרו ודחה עניינים דחופים, הן פרלמנטריים והן אישיים. נבון היה מתלווה למסעותיו של בן-גוריון ברחבי ישראל והיה לחלק ממעגל מצומצם שבו בטח בן-גוריון.
כל תקופת עבודתו של נבון לצד בן-גוריון, הן לפני פרישתו לשדה בוקר והן לאחר חזרתו לראשות ממשלת ישראל, עמדה בצלה של מערכת היחסים העכורה והסבוכה בינו לבין משה שרת, ה"בוס" הקודם של נבון.
כאשר עלו נושאים שנויים במחלוקת לדיון על שולחן הממשלה, לעיתים היה שרת מגייס רוב נגד עמדת בן-גוריון, מתוך המפלגות האחרות בקואליציה ואפילו מתוך מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפלגתו שלו. כדי לרכך את המשבר, הציע נבון לבן-גוריון לזמן את שרי מפא"י לפני ישיבת הממשלה, לדון עמם בנושא ומה שיוחלט יחייב את כולם. בן-גוריון קיבל הצעה זו, וכך, בכל יום רביעי היו מתכנסים שרי המפלגה בפורום שאותו כינה נבון "פורום שרינו". בפורום היו מסכמים עמדה משותפת לקראת ישיבת הממשלה של יום ראשון, והמשיך להתכנס עוד שנים רבות. פורום שני שאת הקמתו יזם נבון, היה פורום "חברינו". נוסף על שרי מפא"י, השתתפו בו מזכיר ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, יושב ראש הסוכנות היהודית וראש הסיעה בכנסת. פורום זה התכנס לעיתים לא מזומנות, כאשר עלו לדיון נושאים שאינם נוגעים לענייני ממשלה בלבד, אלא שלהם השלכות גם על המפלגה, ההסתדרות, הכנסת או על יהדות התפוצות.
ממוזער|240x240 פיקסלים|ראש ממשלת ישראל משה שרת עם מזכירו האישי נבון, נובמבר 1953
לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה, שב נבון לתפקידו כמזכיר האישי של שרת, ובין השאר סייע לו בהקמת ממשלת ישראל החמישית שקיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. במאי 1954, נבון יצא לחופשת לימודים כדי לסיים את לימודיו הגבוהים ב. נבון גם רצה לשמור על נאמנותו לבן-גוריון ולא רצה לפגוע ביחסיו עמו, אם ימשיך לעבוד עם יריבו הגדול.
לאחר שבן-גוריון הביע ביולי 1954 תחזית קודרת בפני שרת ומנהיגי מפא"י לגבי ניסיונות להטיל "אפוטרופסות אמריקאית" על ישראל, החלו בכירי מפא"י ללחוץ על בן-גוריון לשוב לראשות הממשלה - מהלך שהובילו עוזריו הצעירים של בן-גוריון, ובהם נבון. לאחר הבחירות לכנסת השלישית, ביולי 1955, בן-גוריון שב לכהן כראש הממשלה ושר הביטחון בממשלת ישראל השביעית שהושבעה בתחילת נובמבר 1955, ונבון נקרא שוב לשמש כמנהל לשכתו.
ממוזער|255x255 פיקסלים|משמאל לימין:מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק, מזכירו האישי של ראש הממשלה יצחק נבון, ראש הממשלה בן-גוריון, נשיא המדינה יצחק בן-צבי ויושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק בחידון התנ"ך הראשון, באמפי האוניברסיטה העברית בירושלים, 1958
בזמן מלחמת סיני ב-1956, התגורר נבון בבית בן-גוריון שבתל אביב ובילה במחיצתו עד לתום המלחמה. לפני שישראל יצאה למלחמה, הקים נבון ועדת שידורים עליונה שפיקחה והנחתה את השידורים בערבית לערביי ישראל ולאזרחי מדינות ערב. במסגרת תפקידו כאחראי לשידורים ברדיו בערבית, סבר נבון כי ראוי שלגיבוי המלחמה השידורים יסבירו את הצד הישראלי. ב-1972 התפטר נבון מראשות ועדת שידורים זו.
במאי 1962, עם מעברו של מזכיר הממשלה, כתריאל כ"ץ למשרד החוץ, עלה שמו של נבון כמועמד מועדף להחליפו. אולם מינוי זה נתקל בהתנגדות של שותפות בקואליציה שלא רצו שמזכיר הממשלה יהיה איש כה מקורב לראש הממשלה, ולאחר מספר חודשים המינוי ירד מעל הפרק.
בשנת 1962 תואר במעריב תפקידו של נבון במילים אלו:
עם התפטרות בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה באמצע 1963, סיים נבון את תפקידו כראש לשכתו. מחליפו של בן-גוריון, לוי אשכול, הציע לנבון להמשיך כראש לשכתו, אך נבון העדיף לעבור לתפקיד אחר. באותו זמן, בסוף יוני 1963, התחתן יצחק נבון עם אופירה ארז. זמן קצר לאחר מכן השתתף נבון בסמינר קיץ בן ארבעה ימים באוניברסיטת הרווארד בהנחייתו של מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר.
המבצע לביעור הבערות
ממוזער|נבון, ראש האגף לתרבות במשרד החינוך והתרבות צופה בתלמידת המבצע לביעור הבערות, 1964
נבון סירב להצעת שרת החוץ גולדה מאיר להיות שגריר ישראל במקסיקו, כמו גם להצעה לעמוד בראש מרכז ההסברה. באותם הימים נסע נבון עם רעייתו הטרייה אופירה לירח דבש בנהריה. כששב מנהריה, הציע לו שר החינוך והתרבות זלמן ארן להצטרף אל המשרד כמנהל אגף התרבות והאמנות. נבון לא התלהב מההצעה וארן הציע לו לעסוק בנושא ביעור הבערות בקרב הדור הבוגר במדינה והשכלת מבוגרים.
למען איתור האנאלפביתים ברחבי הארץ, איסוף הנתונים והכנת הקרקע לגיוס ומאות מורים הנחוצים להוצאת המבצע לביעור הבערות לפועל, פנה נבון אל חיים ציפורי, איש משרד החקלאות. ציפורי ונבון למדו יחדיו כמה אנאלפביתים ישנם, היכן הם מצויים ובזמן קצר יצרו מסד נתונים אמין. המבצע יצא לדרך בינואר 1964. מספר האנאלפביתים שאותרו עמד על כ-260,000 - שני שלישים נשים ושליש גברים. אחוז גבוה מן האנאלפביתים היה מצוי במושבים, בערי הפיתוח, אך גם במשכנות העוני בערים הגדולות. המכשול שאותו צריך היה נבון לעבור, היה השגת המורים הדרושים לערי הפיתוח. נבון החליט לשלב במבצע הלאומי את צה"ל, שבו שירתו מורות חיילות שלימדו בבתי ספר שונים, תוך שיתוף פעולה עם מפקדת חיל נשים, סטלה לוי.
חבר הכנסת (1965–1978)
ממוזער|255x255 פיקסלים|שר החקלאות משה דיין עם יצחק נבון בוועידת רפ"י הראשונה, ינואר 1964
ממוזער|255x255 פיקסלים|סגן יו"ר הכנסת נבון קורא עיתון בספריית הכנסת בזמן הפוגה מהדיונים במליאה, 1966
ממוזער|255x255 פיקסלים|סגן יו"ר הכנסת יצחק נבון לוחץ את ידו של ויקטור בודסון, נשיא בית הנבחרים של לוקסמבורג בנמל התעופה בן-גוריון שבלוד. משמאלו של נבון ניצב ויקטור אלישר ממשרד החוץ, אוגוסט 1966
ממוזער|255x255 פיקסלים|נשיא הסנאט של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, סילבסטר מודינגאי , לוחץ את ידו של סגן יו"ר הכנסת יצחק נבון (משמאל), לאחר הגיעו לנמל התעופה בלוד לטקס חנוכת משכן הכנסת החדש בירושלים. במרכז, נציג משרד החוץ אלכסנדר דותן, 24 באוגוסט 1966
ממוזער|255x255 פיקסלים|מזכ"ל האיגוד הבין-פרלמנטרי אנדרי דה-בלוניי בחברת סגן יו"ר הכנסת יצחק נבון (משמאל) וחה"כ דוד הכהן, 1966
ברפ"י
ביוני 1965, לקראת הבחירות לכנסת השישית, הקים דוד בן-גוריון את רפ"י - רשימת פועלי ישראל, ונבון הצטרף אליו מתוך תמיכה בו ובעמדתו בעניין העסק הביש. נבון עתיד היה לעמוד לראשונה בחייו לבחירות פוליטיות. הוא התפטר מתפקידו כעובד מדינה במשרד החינוך, והתמנה למזכיר רפ"י בירושלים. בתפקיד זה נועד עם פעילים בשכונות וגייס תמיכה בקרב עולים חדשים.
הבחירות נגמרו במפח נפש עבור אנשי רפ"י. רק 10 מחברי המפלגה נבחרו לכנסת ורפ"י נותרה באופוזיציה. נבון נבחר לתפקיד סגן יושב ראש הכנסת, נוסף על חברותו בוועדת החוץ והביטחון, ועדת הכנסת וועדת החינוך והתרבות. ישיבתו באופוזיציה הקשתה על נבון. כחבר אופוזיציה, היה אמור לתקוף את מדיניות הממשלה ולמתוח עליה ביקורת, אולם הוא הרגיש לא בנוח לעשות כן למי שעבד עמם במשך כשלוש עשרה שנים: זלמן ארן, לוי אשכול, גולדה מאיר, מרדכי נמיר. התחבטויות אלו לא נמשכו ארוכות: ערב מלחמת ששת הימים ב-1967, הוקמה ממשלת ליכוד לאומי ורפ"י הצטרפה לקואליציה. בראשית 1968 הצטרפה רפ"י אל המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל - והתמזגה עם מפא"י ואחדות העבודה, ובכך יצרה את מפלגת העבודה הישראלית. נבון נמנה בין המתנגדים לאיחוד, אך עם מימושו, קיבל את הכרעת הרוב והיה לחבר הכנסת מטעם המפלגה המאוחדת.
סיור באסיה
במסגרת חברותו בוועדת החוץ והביטחון, יצא נבון ב-1967 לסיור הסברה במדינות אסיה ערב דיון שעתיד היה להתקיים במועצת הביטחון של האומות המאוחדות. נבון שם דגש על הביקור ביפן, שם קיים דיונים מרתוניים עם ראש הממשלה אייסאקו סאטו ויושב ראש הדיאט של יפן. במהלך ביקורו התוודע לראשונה לאנשי בית שלום יפן בהנהגת האב טקג'י אוצוקי. ב-1995 הקים נבון את "עמותת ידידי בית שלום יפן בישראל" שהסבה את שמה ב-2016 ל"עמותת ידידי 'בית שלום יפן' בישראל ע"ש יצחק נבון".
מיפן טס אל הפיליפינים, שם נפגש עם הנשיא פרדיננד מרקוס. הוא שוחח עם מרקוס בספרדית ועל ידי כך רקם עמו ידידות. אלא שמרקוס היה ידוע באנטי-ישראליות שלו והביקור לא הניב פרי. מהפיליפינים טס לקמבודיה, שם נועד עם המלך נורדום סיהאנוק. הביקור הידידותי תם בבורמה, שבה התקבל על ידי נה וין, הגנרל שירש את או נו. בספרו האוטוביוגרפי, "כל הדרך" מציין נבון כי ביקר במסגרת הסיור בתאילנד.
עימות עם אדריכל בית הנשיא
ביולי 1971, בעת ישיבה של סיעת המערך ב מתח נבון ביקורת קשה על בית הנשיא החדש, שבנייתו עמדה לפני סיום, והצביע על ליקויים ועל בזבוזים כגון בניית הבית בגובה נמוך מהבתים סביבו, או העדר חדר ילדים במגורי הנשיא שיחייב שינויים אם תיכנס אליו משפחה עם ילדים. הוא הציע לשנות את ייעוד הבית או למכור אותו, שאם לא כן תהיה זו "בכייה לדורות".
אחרי שדבריו של נבון התפרסמו בעיתונות, כתב האדריכל שתכנן את בית הנשיא, אבא אלחנני, מכתב גלוי לנבון מעל דפי "מעריב". הוא התרעם בו על כך שנבון השמיע בפורום פומבי את דעותיו "בארכיטקטורה, באסתטיקה ובפונקציונליזם", נושאים מקצועיים שאינם בתחום עיסוקו, ואף האשים אותו בז'דנוביזם. נבון ענה לו, אף הוא במכתב פומבי באותו עיתון, וכתב בין השאר: "ילמדנו רבנו, כמה שנים עלי ללמוד מסתרי־פונקציונליזם, כדי לדעת שבחדר השינה של הנשיא רצוי שיהיה חלון לחוץ? שתהיה לו מרפסת? שיוכל להשקיף על נוף כל שהוא? שבקומו בבוקר יוכל לדעת אם בוקר אם לילה, אם קיץ אם חורף?"
בעקבות חילופי מכתבים אלה, הגיש אלחנני תביעת דיבה כנגד נבון, אולם התביעה לא נדונה בשל חסינותו של נבון כחבר הכנסת. לאחר כשלוש שנים התנצל נבון במודעה שפרסם ב"מעריב". ההדורים יושרו סופית כאשר נבון נבחר לנשיא, והוא ורעייתו אופירה נפגשו עם אלחנני לשם ביצוע ההתאמות הנדרשות לשיכון משפחה עם ילדים, כפי שחזה נבון שמונה שנים לפני כן.
ההתמודדות על תפקיד יושב ראש הכנסת
בראשית אפריל 1972 נפטר באופן פתאומי יושב ראש הכנסת ראובן ברקת, בזמן שנבון שהה בסביליה שבספרד לשם השתתפותו באירועי השבוע הקדוש בעיר. בעקבות מותו הפתאומי של ברקת קטע נבון את ביקורו בספרד ושב ארצה. מבין סגני יו"ר הכנסת, בחרה ועדת הכנסת בנבון ליושב הראש בפועל של הכנסת. מתוקף תפקידו כיו"ר הכנסת בפועל מילא את חובותיו הטקסיים.
כשהגיעה העת לבחור יושב ראש קבוע לכנסת, הודיע נבון כי יתמודד על תפקיד יו"ר הכנסת. צמרת המפלגה העדיפה את ישראל ישעיהו-שרעבי, יו"ר ועדת הכנסת ומזכ"ל מפלגת העבודה, כמועמד המפלגה לתפקיד. לעומת זאת נבון היה מקובל יותר בקרב סיעות הבית האחרות. בתום הצבעה חשאית בקרב חברי סיעת המערך (בה השתתפו גם שרי המערך שלא כיהנו בכנסת, וחברי הסיעות הערביות הקשורות אליה) נמנו 30 קולות בעדו של ישעיהו-שערבי ו-28 קולות בעד נבון.
התמודדות ראשונה לנשיאות המדינה
במרץ 1973, לקראת סוף כהונתו של הנשיא זלמן שזר, דרבן שר השיכון, זאב שרף, את נבון להתמודד על נשיאות המדינה בבחירות לנשיאות. נבון בירר בצמרת המפלגה האם יקבל תמיכה מספקת לבחירתו. משהבין נבון כי בכירי המפלגה, ובהם ראש הממשלה גולדה מאיר, לא יתערבו או יסכלו את מועמדותו, הסכים נבון להצעתו של שרף ונכנס באורח רשמי למירוץ לנשיאות. כעבור יממה הגיעה לביתו משלחת מטעם מזכירות המפלגה שבירושלים למען הפגנת תמיכה במועמדותו, אולם באותו ערב הגיע לבית גם אהרן ידלין, מזכיר המפלגה, והודיע לו כי "גולדה מציעה" שלא יתמודד, ושהפרופסור אפרים קציר הוא המועמד מטעם המפלגה לנשיאות. בדיעבד נתברר לנבון כי שרי אחדות העבודה, יגאל אלון וישראל גלילי, הכשילו את המינוי ושכנעו את גולדה לא להתיר לנבון להתמודד על הנשיאות, בטענה שאם הוא - איש רפ"י - יבחר ויהיה לנשיא, יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על משה דיין איש רפ"י. יום לאחר מכן, ב-23 במרץ, התכנס מרכז המפלגה על מנת לבחור בין נבון לקציר ובחר בקציר, שגם נבחר לאחר מכן לנשיאות המדינה.
יו"ר ועדת החוץ והביטחון (1974–1977)
מלחמת יום הכיפורים הובילה בסופו של דבר את גולדה מאיר להתפטר מראשות הממשלה, ועל הנהגת המערך התנהל קרב בין שמעון פרס, איש רפ"י, לבין יצחק רבין. לאור היכרותו רבת השנים עמו כשבילה לצד בן-גוריון, תמך נבון בפרס, אולם רבין נבחר. ב הוצב נבון במקום ה-17 ברשימת המערך ולאחריהן הושבע מחדש כחבר הכנסת. כשהורכבה ממשלת רבין הציע יו"ר סיעת המערך משה ברעם, את נבון לתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ונבון התמנה לתפקיד. בהצבעה הסיעתית על הרכב הממשלה הצביעו בעד 41 חברים ונמנעו שלושה, בהם נבון. מלבד סיורים רבים שערכה ועדת החוץ והביטחון בראשותו של נבון במקומות שונים בארץ, נבון עצמו, כיו"ר הוועדה, גם ערך ביקורים מדיניים מטעם הממשלה.
במהלך כהונתו כיו"ר הוועדה, החל התהליך המדיני בין מצרים וישראל, שהבשיל בסופו של דבר להסכם הביניים בין ישראל למצרים ב-1975. בציבור הישראלי הובע חשש מפני תכתיבים אמריקאים ובאישורו של ראש הממשלה רבין, התראיין נבון לטלוויזיה ופירט את עיקרי ההסכם, שהיה מצוי אז בערפל. בזכות הראיון העיתונאי שנתן, החלה הביקורת נגד ההסכם להמוג. אלא שהמערך לא הספיק לקטוף את פרות הצלחת ההסכם, שכן הממשלה נפלה, ובשל פרשת חשבון הדולרים הועמד פרס בראשות מפלגת העבודה במקום רבין. המערך נחל תבוסה קשה ב למפלגת הליכוד בהנהגת מנחם בגין, ולראשונה בתולדות המדינה ישב באופוזיציה.
נשיא מדינת ישראל (1978–1983)
הבחירות לנשיאות המדינה
בראשית 1978 הכריז הנשיא אפרים קציר כי אין בדעתו להתמודד שנית לנשיאות המדינה. המאבק על הנשיאות נפתח ונבון החליט שוב להציג את מועמדותו מטעם המערך, אם כי היסס תחילה. אל הבחירות הללו הגיע עשיר בניסיון פוליטי, כשהוא זוכה לתמיכה מרובה בקרב חברי סיעתו. הליכוד עמד אז בשלטון, וראש הממשלה מנחם בגין העמיד את הפיזיקאי יצחק שוה כמועמד הקואליציה. גישושים שערך נבון הראו כי בנוסף לתמיכת המערך, במועמדותו יתמכו גם אגודת ישראל והסיעות הערביות, ואולם מולו יתייצב הגוש הגדול של הליכוד. נבון החליט להשיג את תמיכת המפד"ל, אולם משאמר יהודה בן-מאיר, ממנהיגי המפד"ל, כי על מפלגתו להצביע ליצחק שוה (על אחת כמה וכמה שהוא אדם חובש כיפה ומועמד ראש הממשלה), החל נבון להטיל ספק בסיכוייו.
התפנית במערכת הבחירות אירעה לקראת סוף מרץ 1978. שר הדואר אלימלך-שמעון רימלט, שעמד בראש המפלגה הליברלית הישראלית לצד מנהיג תנועת החרות מנחם בגין (שתי המפלגות הרכיבו את רשימת גח"ל), הציג את כוונתו להתמודד לנשיאות וקרע נוצר בין תנועת החרות לליברלים. גם בעבור המפד"ל העיבה מועמדותו של רימלט, בשל היותו רב קונסרבטיבי. לנבון לא נותר עתה סיכוי להשיג רוב, והוא החליט להסיר את מועמדותו.
לדברי נבון, מספר ימים לאחר הסרת מועמדותו, פגש בזבולון המר וביהודה בן-מאיר במסדרונות הכנסת. המר שאל אותו מדוע הסיר את מועמדותו, ונבון הטיח בו כי בן-מאיר אמר לו כי המפד"ל תתמוך בשוה. המר זעם על בן-מאיר שלא תיאם זאת איתו והבטיח לנבון כי המפד"ל תתמוך בו בבחירות באופן מוחלט. כשהסתמן שנבון זוכה לתמיכת המערך, המפד"ל והמפלגות הערביות, ואילו קולות המפלגה הליברלית מובטחים לרימלט, הורה בגין לעוזריו לדחוק בשוה להסיר את מועמדותו, על מנת למנוע מבוכה. שוה הסיר את מועמדותו ונבון הודיע לרימלט כי הוא שב למירוץ. שעה קלה אחר כך הסיר רימלט את מועמדותו ונבון מסר לעיתונות כי הוא חוזר למירוץ הנשיאותי. נבון נותר המועמד היחיד, ובבחירות עצמן זכה ב-86 קולות. בי"ב בניסן ה'תשל"ח, 19 באפריל 1978, נבחר פה אחד לנשיא מדינת ישראל.
טקס ההשבעה
ב-29 במאי 1978, ארבעים ימים לאחר שנבחר לנשיאות המדינה, הושבע נבון לתפקידו בטקס חגיגי שנערך ב. בטקס נכחו כל 120 חברי הכנסת. יצחק שוה, מועמד הקואליציה לנשיאות, לא הוזמן, ואילו אלימלך-שמעון רימלט, שהתמודד גם הוא, הוזמן כאחד מחברי הכנסת לשעבר, אך לא נכח בהשבעה. בנאום השבעתו, שם נבון דגש על השלום הקרב ובא עם מצרים:
ביקוריו בפריפריה
ממוזער|250px|לאחר הפגזת קטיושות על קיבוץ סער, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הגיע הנשיא יצחק נבון לביקור עידוד בקיבוץ (4 ביוני 1982).
תקופת נשיאותו של נבון אופיינה יותר מכל בביקוריו הרבים ביישובים רחוקים בפריפריה, ואת ישראל חרש שתי וערב. יומיים בלבד לאחר השבעתו, ב-1 ביוני 1978 יצא נבון לביקורו הראשון - במוסד הסיעודי "משען" ברעננה (אגף בבית לוינשטיין), שם נועד עם רבקה גובר ובעלה מרדכי, ששכלו את שני בניהם שנפלו במלחמת העצמאות ותרמו תרומה ענפה למפעל קליטת העלייה בישראל.
מרעננה נסע לביקור במושבים הסמוכים לגבול ישראל-לבנון, והחל אותו באביבים, שנבחר בשל האסון במקום בשנת 1970. בביקורו בדוב"ב ביקש ללון בבית משפחה ולא בבית מלון בצפת, "כדי לחוש למשך לילה מה שחשים הם כל השנה". מדוב"ב המשיך לביקור בבית הספר התיכון ע"ש אנה פרנק שבקיבוץ סאסא, שכיתותיו הורכבו מתלמידים בני הקיבוץ וילדים עירוניים מהמושבים הסמוכים.
נבון אף ביקר בקריית שמונה בליווי ועדת שרים מיוחדת, על רקע ירי הקטיושות על העיר. במהלך הביקור נפגש עם תושבים והאזין לטענותיהם בנוגע לצפיפות הדיור, קשיי התעסוקה וסחבת בפיתוח. לאחר מכן ביקר בבית כנסת שנהרס במהלך הירי ונפגש עם יו"ר ועדת בית הכנסת, אורי גור אריה. נבון התחייב לממן את הרכישה המחודשת של כל ספרי הקודש שעלו באש.
מכל מסעות השטח שערך נבון זכה לסיקור ומשמעות מיוחדת ביקורו בשכונת התקווה, שהתקיים בין 4 ל-6 במרץ 1979. נבון ביקש לטעת בתושבי השכונה את "התחושה שהמדינה מתעניינת בהם". בתוכנית הטלוויזיה מוקד הושמעה הטענה כאילו הנשיא ביקר בשכונה מתוך תעמולת בחירות פרטית לקראת חזרה אפשרית לפוליטיקה בבחירות לכנסת האחת עשרה. על שולחנו של נבון נחו גם תגובות פחות חיוביות על הביקור ממי שראו עצמם "אסירי שכונת התקווה המשקפת את ישראל השנייה", וקבלו על ביצוע המחקר החברתי אודותיהם בתואנה כי המחקר גורם להם להרגיש נבדלים משאר הישראלים, שעליהם לא בוצע שום מחקר חברתי במיוחד עבור ביקור רם-דרג. המחקר החברתי נערך על ידי מכון אקדמי העוסק בחקר התחום החברתי ושנתבקש להפיק דו"ח ממצה על דעת הקהל בדבר ביקור הנשיא במקום.
ממוזער|יצחק נבון מבקר בשכונת התקווה מרץ 1979|432x432 פיקסלים
נבון, שראה עצמו חלק ממחנה השמאל, נמנע במופגן מלבקר בהתנחלויות, וכתב על כך בספרו האוטוביוגרפי: "הודעתי כי איני מבקר ביישובים שמחוץ לתחומה הריבוני של המדינה, ודחיתי בנימוס כל הזמנה להיות אורחם של יישוב או התנחלות מעבר ל".
יחסו לערביי ישראל
בתקופת נשיאותו, הקפיד נבון לקיים יחסי גומלין עם ערביי ישראל - לבקרם ביישוביהם ולברכם בחגיהם, להעניק להם יחס כמו אל אזרחי ישראל היהודים. נבון היה נשיא מדינת ישראל הראשון שדיבר ערבית רהוטה. ב-1978 ערך ביקור במסגד אל-ג'זאר שבעכו לרגל חג הקורבן. הייתה זו הפעם הראשונה שנשיא המדינה הגיע לברך את המוסלמים בישראל בביתם. שיא הביקור היה ברחבת המסגד, שם התקבל על ידי מוחמד חובישי, הקאדי השרעי. נבון נאם בערבית ופנה אל המתפללים: "באתי אליכם כדי להשתתף אתכם ביום שמתחתם וחגיגתכם, חג הקורבן הגדול". בעקבות הביקור, נחקק על הקיר החיצוני של המסגד אפיטף באבן ובו נכתב כי במלאת 200 שנה לייסודו, נחנך המסגד ונפתח מחדש לתפילה בחסות כבוד נשיא המדינה יצחק נבון, והותקנה בו כתובת הקדשה לנבון. אולם בימי האינתיפאדה הראשונה ב-1987, נערכו שיפוצים במסגד. נבון הגיע לשם וחיפש את הכתובת, אך לא מצא אותה. היא ככל הנראה הוסרה משם בהשפעת האינתיפאדה.
ב-1980 הגיע נבון לחצר בית ספר במועצה המקומית אבו גוש, שם התקבל בידי חג' מוסא אבו גוש, מוח'תאר הכפר. נבון נאם בפני תושבי המועצה בערבית והכריז: "הביקור שלי אצלכם משול לביקור אצל משפחתי ואצל הקרובים שלי". ב-22 במרץ 1982 ערך ביקור רשמי בשפרעם, במהלכו נועד עם תלמידי החטיבה העליונה בעיר, ראש העירייה ואף ביקר במסגד המקומי.
נבון ותהליך השלום עם מצרים
החתימה על הסכם השלום
ממוזער|255x255 פיקסלים|נשיא המדינה נבון מקבל את פניו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לאחר חזרתו מטקס חתימת הסכם השלום עם מצרים, 28 במרץ 1979
ממוזער|255x255 פיקסלים|נשיא המדינה יצחק נבון (משמאל) יחד עם ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) מקבל את פניו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בנמל התעופה בן-גוריון, 10 במרץ 1979
ממוזער|255x255 פיקסלים|נשיא המדינה נבון מדליק נר ראשון של חנוכה, 24 בדצמבר 1978
ממוזער|255x255 פיקסלים|ביקור נשיא המדינה יצחק נבון ורעייתו אופירה בשארם א-שייח'. בתצלום, נבון, בחברת תושבים בדואים, 24 בדצמבר 1981
בעקבות ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977, נפתחו שיחות ישירות בין ישראל ומצרים בדבר הסכם שלום, אולם זמן מועט לאחר מכן, הן נקלעו למשבר.
נבון נבחר לנשיאות המדינה כשהמשבר בתהליך השלום היה בשיאו. כבר בנאומו הראשון בכנסת, לאחר שהצהיר אמונים כנשיא המדינה ב-29 במאי 1978, הוא מנה את "השלום ויחסינו עם העולם הערבי" בין שלוש הבעיות המרכזיות והרות הגורל העומדות בפני ישראל. הוא דחה טענות לפיהן המצרים הקשו במכוון על תהליך הנורמליזציה ביחסים, מה שנתפס על ידי רבים בישראל כעדות לכך שתהליך השלום אינו אמיתי אלא תכסיס מצרי להשבת חצי האי סיני לשלטונם.
ב-3 ביולי 1978 הגיע סגן נשיא ארצות הברית וולטר מונדייל לביקור בישראל, בתקווה להניע מחדש את המשא ומתן. באיגרת לראש הממשלה בגין, סיפר נבון על פגישתו עם מונדייל ועל מאמציו להציג את עמדת ישראל ולדרוש התייחסות הוגנת אליה מצד ארצות הברית.
ביקורו של מונדייל אכן הביא לחידוש המשא ומתן לאחר שיחותיו עם צמרת המדינה. בספטמבר 1978 הזמין הנשיא קרטר את בגין וסאדאת לוועידת פסגה בקמפ דייוויד, ולרגל חתימת הסכמי קמפ דייוויד, שלח נבון לבגין מברק ברכה.
בראשית חודש מרץ 1979 הגיע נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר למסע דילוגים במצרים וישראל, בתכלית להתגבר על המכשולים שעיכבו חתימה על הסכם השלום ולזרזו.
נבון קיבל את פני קרטר בנמל התעופה בן-גוריון ועמד על הוויתורים שעושה ישראל למען השלום. לאחר מכן נסעו השניים לירושלים.
למחרת ביקר קרטר אצל נבון.
ביקור סאדאת בבאר שבע
פגישתו הראשונה של הנשיא נבון עם נשיא מצרים אנואר סאדאת התקיימה בביקורו של סאדאת בבאר שבע ב-27 במאי 1979, יום לאחר החזרת אל עריש לשליטה מצרית, בהתאם להסכם השלום, חנכו בגין וסאדאת את הקו האווירי בין ישראל ומצרים בטיסה משותפת לבאר שבע, שם קיבל נבון את פניו של סאדאת ליד בניין עיריית באר שבע בירי של 21 מטחי כבוד ב-27 במאי 1979 ונשא נאום קצר בערבית שבו הדגיש את הקרבנות של העם הישראלי עבור תהליך השלום וקשרי התנועה הציונית עם התנועה הלאומית הערבית. בנאומו קרא נבון להשיב את הנורמליזציה ולקדם את יחסי ישראל–מצרים בעקבות ההסכם.
במהלך הנאום נוצרה תקרית דיפלומטית כאשר נבון התייחס להחזרת אל עריש לשלטון המצרי. הנשיא סאדאת לא שמע היטב את דבריו של נבון וסבר שדיבר על "מתן אל עריש" למצרים – נקודה שהייתה רגישה עבורו - ובדברי תשובתו לכך, ציין שעל ישראל להבין שאדמתם של אחרים מקודשת להם, כפי שאדמתו של עם ישראל מקודשת לו. סאדאת ונבון נסעו במכונית פתוחה לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ולאחר שהוצג לסאדאת נוסח הנאום בערבית, התקרית הסתיימה והוא ניהל עם נבון שיחה ידידותית.
ביקור סאדאת בחיפה
בראשית ספטמבר 1979 הגיע סאדאת לביקור ממלכתי בחיפה. מתוקף תפקידו כנשיא המדינה, הוטל על נבון לערוך סעודה עבור סאדאת ורעייתו ג'יהאן ב"דן כרמל" שבחיפה. באותם הימים שוחררה רעייתו של נבון, אופירה, מבית החולים הדסה עין כרם לאחר ניתוח קשה במסגרתו הוצא מבית השחי שלה גידול ממאיר.
הסעודה נערכה בהשתתפות שרי ממשלת ישראל, חברי כנסת, שופטי בית המשפט העליון ואישים אחרים. לפני כן ערכה אופירה נבון, שחלקה עם ג'יהאן סאדאת עניין משותף בנושא שיקום נכים, כנס לכבודה באוניברסיטת חיפה. במהלך הביקור הגיש נבון לסאדאת כרך של הספר "מורה נבוכים" מאת הרמב"ם, שנכתב בערבית באותיות עבריות. בנאומו בארוחת הערב הדגיש נבון את הצורך בדיאלוג תרבותי ורוחני בין העמים ואת הקושי בניהול מגעים אלו נוכח עוינות העבר, וכן הדגיש את הדמיון בין הערכים והמסורת היהודית והמוסלמית.
בעקבות היחסים האישיים והחמים שנרקמו בין נבון וסאדאת, התקבל אישור ליציאת משלחת חוקרים למצרים על מנת לבדוק כתבי יד. נבון הורה להקציב 50,000 לירות ישראליות מקרן הנשיא למשלחת זו.
ביקור נבון במצרים
ב-28 בפברואר 1980 הגיש שגרירה הראשון של מצרים בישראל, סעד מורתדא, את כתב האמנתו לנשיא נבון, ושגרירות מצרים נחנכה בתל אביב-יפו. אולם על אף התקרבות דיפלומטית סמלית זו, היחסים הבילטרליים נותרו במבוי סתום ועמדו בסימן חילוקי דעות. משבר זה לווה גם במשבר אמון מסוים בין בגין לסאדאת.
נבון נתפס אז בציבור כמי שביכולתו להביא את שני הצדדים לעמק השווה. בקיץ 1980, לאחר חילופי דברים בין סאדאת לבגין בעניין מדיניות ישראל ביהודה ושומרון וקבלת חוק ירושלים בכנסת, הזמין סאדאת את נבון למצרים. נבון, המודאג מההתפתחויות השליליות במשא ומתן ב-1 בספטמבר, נענה להזמנה בתקווה שיוכל לתרום לשיפור היחסים, ונקבע שהביקור ייערך באוקטובר 1980. לקראת הביקור, ביטל נבון את סדר היום שלו והחל ללמוד על מצרים, באמצעות פגישות עם אנשי שירות החוץ הישראלי, עיתונאים, אנשי אקדמיה ובכירי אגף המודיעין. החוקרת רבקה ידלין לימדה את נבון אודות מעמד האישה במצרים, והפרופסור לבלשנות משה פיאמנטה תרגל איתו את ניב הערבית המצרית, שכן נבון דיבר ערבית פלסטינית. בתחום הפוליטיקה של מצרים שקד נבון על למידת המבנה החוקתי של מצרים ומעמדו של סאדאת במערכת הפוליטית ובציבור המצרי.
נבון ביקש לפגוש את סגן נשיא מצרים חוסני מובארכ. הוא גרס כי מובארכ מהווה דמות מפתח בשלטון המצרי ובעתיד יירש את סאדאת. נוסף על כך, ביקש להיפגש עם סופרים ואנשי רוח ולבקר במית אבו אל-כום, כפר הולדתו של סאדאת. נבון סירב לנאום בפני הפרלמנט המצרי, משום שסבר כי על ראש הממשלה בגין לנאום שם, אולם הוא הציע לנאום בפני הנהגת מפלגת השלטון, המפלגה הלאומית הדמוקרטית, ולא במשכן הפרלמנט. ב-9 באוקטובר התנהלה ישיבה משותפת של מומחים במשכן הנשיא, במטרה לגבש מסרים לא רק לקהל המצרי, אלא גם לדעת הקהל ב, בישראל ובעולם. הפמליה שהתלוותה לנבון הורכבה מיושב ראש הקואליציה חיים קורפו, ראש האופוזיציה שמעון פרס, ראשת נעמת נאוה ארד, יושבת ראש ויצו ישראל מיכל מודעי, המשוררת נעמי שמר, והפיזיקאי חיים הררי. אליהם הצטרפו גם השופט הערבי אליאס כתילי, ד"ר יצחק קפלן מבית החולים שיבא, העיתונאי אהרן מגד ואחרים.
ביום ראשון, 26 באוקטובר 1980, נחת מטוסו של נבון בקהיר. הוא התקבל בטקס ממלכתי בנוכחות נשיא מצרים סאדאת, סגן הנשיא מובארכ, ושרי הממשלה, ולאחר מכן הובל יחד עם רעייתו לארמון עאבדין. הרחובות בהם עברה שיירת המכוניות שליוותה את נבון קושטו לאורך קילומטרים אחדים בדגלי ישראל - מראה שטרם נצפה במדינה ערבית. בארמון עאבדין העניק נבון לסאדאת את תשורתו ולאחר מכן נסעו השניים אל מית אבו אל-כום. הם ערכו שם סיור ומסיבת עיתונאים. סאדאת נשא הצהרה כללית, ונבון פירט בפני העיתונאים את הנושאים שהוסכמו ביניהם. בין ההסכמות שגובשו נמנו מעבר סחורות בגבול היבשתי שחולקות המדינות, כינון מטה מבצעי מצרי-ישראלי לשלום, תוספת טיסה שבועית של אל על למצרים ובחזרה, חילופי נוער, וביקורים הדדיים מטעם מוסדות ומפלגות.
בתום הביקור במית אבו אל-כום, נועד נבון לשיחה אישית עם סגן הנשיא חוסני מובארכ. נושא השיחה היה תהליך השלום, והשפעת ברית המועצות וארצות הברית עליו ועל ארצות ערב, שלדעתו של מובראכ תלכנה בעקבות מצרים. מובארכ הביע הסתייגות מהכיבוש הישראלי של רמת הגולן ומחוק היסוד: ירושלים בירת ישראל. אופירה נבון הביאה עמה למצרים מכשיר רפואי לניתוח באמצעות קרני לייזר, וביקרה עם ג'יהאן סאדאת בכפר הילדים "אס.או.אס", שהוקם שנים קודם לכן ונתמך בין היתר על ידי אייבי נתן.
גולת הכותרת של הביקור הייתה נאומו של נבון, בערבית שוטפת, בפני חברי הפרלמנט המצרי ממפלגת השלטון. אחד מקטעי הנאום התייחס להסכמה שהושגה בין ישראל למצרים במסגרת הסכמי קמפ דייוויד ולפיה, כאשר תבואנה שתי המדינות לדון בהסדרי האוטונומיה לפלסטינים, יובאו "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני ותביעותיו הצודקות". נבון הדגיש בנאומו בפני המפלגה כי "היה זה רצונו של האל לפזר את העם היהודי" בין העמים ו"היה זה רצונו להשיבו למולדתו ההיסטורית". אמרה זו של נבון גררה ביקורות מפי ראש ממשלת מצרים מוסטפא ח'ליל. ח'ליל נאם נאום ארוך שסקר את תולדות העם היהודי מימי יציאת מצרים עד להקמת מדינת ישראל, וציין כי הייתה קהילה יהודית במצרים עוד לפני חורבן בית המקדש השני, מה שמעיד כי היה זה רצונם של היהודים להיות מפוזרים בין אומות העולם. במישור הפוליטי מתח ח'ליל ביקורת על מדיניותה של ישראל ביהודה ושומרון וחבל עזה, ונבון נמנע מלהגיב לביקורת.
הביקור במצרים הביא את מעורבותו של נבון בתהליך השלום לשיאה. ב-27 באוקטובר שלח לבגין דין וחשבון על תוכן שיחותיו עם סאדאת. הוא ביקש לעגן את ההסכמות ביניהם בכתב, ונבון פנה לבגין לאשר את הדבר. בתשובתו של ראש הממשלה, שאושרה על ידי הממשלה, קיבל בגין בברכה את ההצעות לנורמליזציה והידוק הקשרים, אך התנגד לכל אפשרות שתפגע בריבונות הישראלית הבלעדית על ירושלים.
ביקורו של נבון סימל את ירח הדבש ביחסי ישראל–מצרים. בהנהגה המצרית שררה באופן כללי התייחסות מלכותית לביקור, אולם לעומת השלטון, שררה ברחוב המצרי אדישות כלפיו. ברשות השידור אף סברו כי הביקור לא סוקר באופן הולם. היו בישראל גם מי שראו בביקור פגיעה במוסד הנשיאות. יחסי ישראל–מצרים התחממו בעקבות הביקור, ועדות לכך הייתה משלחת מצרית רמת-דרג שביקרה בישראל ודנה בכינון קשרי מסחר ושיתוף פעולה חקלאי עם חברות ישראליות.
ב-6 באוקטובר 1981 נרצח הנשיא סאדאת במהלך מצעד צבאי. מיד לאחר הרצח, שיגר נבון מברקים לאלמנה ג'יהאן סאדאת, לסופי אבו טאלב (صوفى أبو طالب), יו"ר הפרלמנט המצרי ששימש כנשיא מצרים בפועל, ולחוסני מובארכ, סגן הנשיא. נבון רצה לצאת למצרים מיד לביקור תנחומים, אולם ראש הממשלה בגין החליט שהוא עצמו ייסע למצרים, וביקור הנשיא יצא לפועל אחרי למעלה מחודש לאחר הרצח. ב-17 בנובמבר ערכו יצחק ואופירה נבון ביקור תנחומים אצל ג'יהאן סאדאת. הזוג הניח זר על קברו של סאדאת, ונבון נפגש עם הנשיא החדש, חוסני מובארכ.
בזמן מלחמת לבנון הראשונה 1982–1983
ביום הרביעי לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, 9 ביוני 1982, ביקר נבון בפיקוד הצפון וסייר ביישובים שנפגעו בהפגזות המחבלים. ב-24 ביוני ביקש לקבל את רשימת חללי צה"ל שנפלו במלחמה ובני משפחותיהם כדי לשלוח להם תנחומים. נבון תמך בפעולות צה"ל ודאג להתעדכן אודות הלחימה ממקורות ראשוניים בצבא. למרות זאת, יחסיו עם הממשלה הגיעו לנקודת שפל בעקבות טבח סברה ושתילה בספטמבר 1982. מיד לאחר שידור הזוועות שצולמו ממחנות הפליטים, נפגש נבון עם בגין במשכן הנשיא ותבע להקים ועדת חקירה ממלכתית, שלטענתו "תחשוף את האמת ותפריך את ההאשמות", ואם לא תקום - יתפטר. בגין הסכים וב-4 באוקטובר הוקמה ועדת כהן. מיד לאחר כינונה, שיבח נבון את הרכבה וחזר על כך שהוועדה תחשוף את האמת.
בפברואר 1983 נרצח אמיל גרינצווייג בזמן הפגנה של תנועת "שלום עכשיו", שדרשה מהממשלה לבצע את מסקנות ועדת כהן. הרצח זעזע רבים בישראל, שחששו מפרוץ מלחמת אזרחים. נבון ביקר אצל משפחת גרינצוויג, אולם היו מי שגינו אותו על שביקר אצלה מבלי לבקר אצל משפחתה של אסתר אוחנה, שנהרגה באותם ימים מרגימת אבנים בידי ערבים בדאהרייה.
נבון פעל בזירה הבינלאומית במטרה למזער את הנזק התדמיתי שגרמה המלחמה למדינת ישראל. בספטמבר 1982 שלח מברק לנשיא איטליה סנדרו פרטיני וביקש ממנו שלא לפגוש את יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין יאסר ערפאת, שביקר ברומא באותם ימים. באפריל 1983 שלח איגרת לחבר הסנאט של ארצות הברית, צ'ארלס פרסי , שבה הודה לו על מאמציו ליצור קשר עם סוריה בעניינם של שבויים ונעדרים ישראלים מהמלחמה.
ביקורו בארצות הברית ב-1983
ממוזער|242x242 פיקסלים|נבון בארוחת ערב ב במהלך ביקורו בוושינגטון, 5 בינואר 1983; לידו יושבים ציר ישראל בוושינגטון בנימין נתניהו ושגריר ישראל בארצות הברית משה ארנס.
בינואר 1983 ערך נבון ביקור בן 13 ימים בארצות הברית.
הביקור נערך לקראת תום כהונתו ולא ברור היה אם יתמודד שנית לנשיאות, או יתמודד על תפקיד לקראת הביקור ובמהלכו הועלו השערות ותחזיות לגבי מועמדותו האפשרית של נבון לראשות ממשלת ישראל ב. נבון ידע כי על רקע המתיחות ביחסי ארצות הברית–ישראל והתהיות על עתידו הפוליטי, הוא צפוי להישאל שאלות קשות בעניינים מדיניים ששרויים במחלוקת בישראל ובכלל זה תוכנית רייגן.
כתב עיתון דבר בארצות הברית, יוסף פריאל כתב כי הממשל האמריקאי מכין לנבון קבלת פנים חמה, שתבלוט על רקע המתיחות בין בגין ורייגן, אך גם בשל "תפקידו האפשרי בעתיד". דברים דומים כתב ב-4 בינואר בעיתון "הארץ" גדעון אלון תחת הכותרת "ביקור או קרש קפיצה". איתן הבר כתב בידיעות אחרונות שהממשל בארצות הברית רוצה להוכיח באמצעות ביקור נבון ש"היחס הצונן כלפי ממשלת בגין אינו בהכרח היחס למדינת ישראל". בעיתונות האמריקאית דווח כי הממשל הפדרלי של ארצות הברית מקווה שנבון ייתן לאזרחים האמריקאים לראות מקרוב את "האלטרנטיבה היונית לבגין". הימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה, והעיתונות והממשל בארצות הברית הביעו זעם ועוינות כלפי ישראל וכלפי ממשלתה. בד בבד, דומה היה כי הממשל הפדרלי הקנה משקל ייחודי לביקור, בעיקר משום שהכירו את דעותיו היוניות של נבון, המנוגדות לאלו הנצות של ראש הממשלה בגין. ב נכתב שנבון הקפיד שלא לתת לבגין סיבה להאשימו בניצול הביקור למטרות פוליטיות.
מהלך הביקור
ב-4 בינואר 1983 נחת מטוס חיל האוויר הישראלי ובו נבון, רעייתו אופירה ופמליית מלוויו בבסיס אנדרוז. במהלך הביקור נועד עם הנשיא רונלד רייגן, מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ ועם מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר. בארוחה החגיגית שנערכה לכבוד נבון השתתפו גם סגן נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ופקידי ממשל בכירים אחרים.
ב-5 בינואר, נערכה השיחה בין נבון ורייגן ב, בחברת סגן הנשיא בוש, מזכיר המדינה שולץ, היועץ לביטחון לאומי ויליאם פ. קלארק, שגריר ישראל בארצות הברית משה ארנס והציר בנימין נתניהו. בשיחה זו שיקף נבון את דעת הקהל הישראלית על מלחמת לבנון, אחדות ירושלים, ההתנגדות לחזרה לגבולות 67 והגדרת הארגון לשחרור פלסטין כארגון טרור. בטיול רגלי עם רייגן, התאונן נבון בפניו על התדרדרות יחסי ישראל–מצרים.
ב-7 בינואר ביקר נבון בספריית הקונגרס, שם הציגו בפניו מנהליה ספרים בני כ-200 עד 400 שנה, שנכתבו בידי משפחת נבון: "קריית רעב" מאת יהודה נבון, ספר נוסף מאת יונה נבון וספר שנכתב ב-1720 בידי יצחק נבון. נבון לא ידע על קיום הספרים הללו והתרשם כי הוא קרוי על שמו של אותו יצחק נבון. לתדהמתו הרבה, הוצג בפניו גיליון הגלגל מ-1944, שבו התפרסם סיפורו "הולך ברקידה". במהלך ביקורו בארצות הברית, נפגש נבון עם סופרים יהודים אחדים ובהם אלי ויזל, ברנרד מלמוד, הווארד פאסט ואירווין שו.
לביקור היה ממד יהודי חשוב. הייתה זו הפעם הראשונה זה שנים רבות בה נשיא המדינה המכהן נועד עם ראשי קהילת יהדות ארצות הברית, משוחח עם יהודים פוטנציאליים לעלייה לארץ ישראל ומתעסק בסוגיות החינוך היהודי. הקהילות היהודיות חשו מבוכה מהמתרחש בישראל (מלחמת לבנון). בפגישתו עמם קרא להם נבון לעלות לישראל ולהעמיד את העלייה בראש סדר היום בדו-שיח שבין ישראל ליהדות התפוצות. ביקורו של נבון הוגדר על ידי שגרירות ישראל בוושינגטון כמוצלח וצוין כי בפגישה עם רייגן שררה אווירה אינטימית שהמחישה קו מתון ללא עיסוק בהתבטאויות ראש הממשלה בגין.
ביקור פרנסואה מיטראן
במאי 1981 נבחר פרנסואה מיטראן, מועמד המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, לנשיא צרפת. בחירתו של מיטראן, שהיה בעל קשרים הדוקים עם יהודים ועם ישראלים, בעיקר עם ראשי מפלגת העבודה הישראלית, סימנה נקודת מפנה ביחסי ישראל–צרפת, שהפכו קרירים מאז מלחמת ששת הימים ב-1967. ב-3 במרץ 1982 הגיע מיטראן לביקור רשמי בישראל. היה זה מסע ראשון של נשיא צרפת לישראל. הוא התקבל בנמל התעופה בן-גוריון על ידי הנשיא נבון וראש הממשלה בגין.
לאחר הטקס נסע מיטראן לירושלים ונועד עם נבון בבית הנשיא, וביום השני לביקורו נערכו לכבודו שתי ארוחות ערב חגיגיות. באותו היום, 4 במרץ, קיימו השניים שיחה סגורה במשכן הנשיא, שעסקה ביחס לאש"ף, הסכם השלום עם מצרים והבעיה הפלסטינית.
פרישתו מהנשיאות
בשלהי כהונתו התעוררה השאלה האם יעמיד את עצמו נבון כמועמד לנשיאות בשנית במהלך בחירות 1983 לנשיאות ישראל. תרם להחלטתו לפרוש מהנשיאות המשבר שפקד את חיי הנישואים שלו עם אופירה, שכן באותה העת הצטברו מחלוקות ומתחים בין בני הזוג, ובכלל זה תחושתו שאינו יכול להמשיך בתפקיד בגלל סיבות שונות ובהן העובדה שבא ממפלגת אופוזיציה והקושי האישי שלו לייצג את המדינה בעקבות מלחמת לבנון שעמדה בניגוד לתפיסתו האידאולוגית, ובשל השלכותיה שנגדו את ערכיו המוסריים. ב-31 בינואר 1983 הודיע נבון לראש הממשלה בגין על עזיבתו את החיים הפוליטיים וב-5 במאי סיים באורח רשמי את נשיאותו, עם השבעתו של חיים הרצוג.
חזרה לחיים הפוליטיים (1984–1992)
אחרי שעזב את משכן הנשיא, נותר נבון אזרח פרטי, ברם כבר במהלך השנה מאז פרישתו, שקל ברצינות לשוב לזירה הפוליטית. במסגרת המפלגתית, הופעל עליו לחץ לשוב לשורות המפלגה. הרקע לפניות היה היריבות המתמידה בין שמעון פרס ויצחק רבין, שנמאסה על הציבור ועל חברי מפלגת המערך.
ב-1984, כשנה לאחר תום נשיאותו, יצא נבון לחוץ לארץ למסע הרצאות באוניברסיטאות וקהילות יהודיות שונות. בהיותו במיאמי, שמע לראשונה על הקדמת הבחירות לכנסת האחת עשרה, ומיד לאחר מכן ביטל את מסעו ושב ארצה.
המערך הקדים לגבש את מועמדיו. ההתמודדות בין יצחק רבין ושמעון פרס נראתה כנחלת העבר, וניצחונו של פרס נראה מובטח. השניים נדרשו, עם זאת, לחסום את דרכו של נבון, שנהנה מפופולריות מאמירה. סקרים הראו שנבון יותר פופולרי מפרס ואף מרבין, ושבראשותו המערך יזכה ברוב מוחלט בכנסת. עם זאת, פרס ורבין האמינו שהוא חסר כישורים לראשות הממשלה. בסופו של דבר נרתע נבון מהתמודדות מול פרס, עקב ידידותו רבת השנים עמו. הוא הוצב במקום השני ברשימת המערך לכנסת, מיד אחרי פרס.
בבחירות הללו היה נבון לנשיא הראשון ששב לזירה הפוליטית לאחר תקופת נשיאותו. לשובו לחיים הפוליטיים נלווה עניין עדתי. ישנה סברה רווחת שנבון היה ה"תשובה" של המערך לפופולריות הגואה של הליכוד בקרב עדות המזרח. הוא שימש עבורה מועמד "ספרדי", שעתיד יהיה למשוך את קולות המזרחים שהצביעו באופן מסורתי לבגין.
הבחירות לכנסת האחת עשרה תמו בכשוויון: 44 מנדטים למערך בהנהגת פרס בעוד הליכוד בהנהגת יצחק שמיר זכה ל-41 מנדטים. על פי הבטחתו של פרס, נבון היה אמור במקרה של ניצחון להתמנות לתפקיד שר החוץ. נבון סבר שזה התפקיד בו יוכל לתרום באופן המשמעותי ביותר, לצד תפקיד שר החינוך והתרבות. בזיכרונותיו כתב נבון כי האמין כי יכול היה לתרום "בעיקר בתחום היחסים עם הפלסטינים וארצות ערב". תקוותיו לעמוד בראש משרד החוץ נגוזו בסופו של יום. על מנת שיוכל להתמודד עם גוש הימין שהתרכז סביב הליכוד, נזדקק המערך לשלושת המנדטים של מפלגת יחד בהנהגתו של עזר ויצמן. ויצמן התנה את הִטָּמְעוּתוֹ למערך בקבלת תפקיד שר החוץ ונבון קיבל עליו את תיק החינוך והתרבות בלית ברירה. עם זאת, גם ויצמן עצמו נאלץ לוותר על התיק לטובת מפלגת הליכוד, לאחר שדרשה תיק שווה לתיק הביטחון (בו החזיק יצחק רבין).
בצד תפקידו כשר החינוך והתרבות, נתמנה - ביחד עם דוד לוי מהליכוד - לסגן ראש ממשלת ישראל. עד מהרה נוכח נבון לדעת כי תואר זה ריק מתוכן ואין לו משמעות סטטוטורית, לאכזבתו. כשר החינוך והתרבות, עמד נבון בראשות ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים.
שר החינוך והתרבות
ממוזער|250px|ביקור שר החינוך יצחק נבון בגן הילדים בבית הספר לעולים חדשים "שילה" בפרדס חנה-כרכור, 15 בינואר 1985
ממוזער|250px|שר החינוך נבון (שולחן ראשון מימין) בחברת תלמיד יוצא אתיופיה בכיתה בבית הספר "תלפיות" בחדרה, 15 בינואר 1985
כהונתו של נבון במשרד החינוך נפתחה ברגל שמאל; ההחלטה הראשונה של ממשלת ישראל העשרים ואחת הייתה לקצץ כמיליארד דולר אמריקני בתקציב הממשלה, ומכיוון שמשרדי הממשלה בעלי התקציב הגבוה ביותר הם משרד החינוך ומשרד הביטחון, נפלה חרב הקיצוצים על משרדו של נבון. הקיצוץ הוביל לפיטורי והתפטרויות מורים, סכסוכי עבודה, קיצוצי שעות לימוד ושביתות מרובות. הקיצוצים בתקציב משרד החינוך והתרבות לא נמוגו גם בשנת כהונתו השנייה של נבון. אך, עם זאת, בשנה השלישית לכהונתו החליף משה נסים את יצחק מודעי במשרד האוצר; נסים היה חבר וותיק של נבון, ובגלל החברות רבת-השנים ביניהם החליט נסים לקצץ את תקציב החינוך במשורה.
בסיועו של אבנר שלו, יזם נבון את מפעל סל תרבות ארצי והוציאו לפועל. צוותו של נבון קבע כי כל תלמיד ישראלי ייחשף במהלך שנת הלימודים לכשבעה אירועים בתחום התרבותי: הצגת תיאטרון, מחול, קולנוע, מוזיקה, פיסול, ציור ועוד תחום אמנותי נוסף. נבון קיווה כי לאחר שנים אחדות בהן יפעל המיזם, יצטבר אצל התלמיד הישראלי מטען תרבותי הגון. משרד החינוך ותרבות הגיע להסכם עם ועדי ההורים, הרשויות המקומיות והמדינה לפיו כל גוף יממן שליש מעלות סל התרבות. במהלך כהונתו כשר החינוך, עסק נבון במספר נושאים אחרים ובהם הקמת מפעל מסע בני נוער לפולין, החלת אינטגרציה חברתית בבתי הספר והמאבק על יום לימודים ארוך. ב-21 ביולי 1988 נתקבל בכנסת "חוק חינוך מיוחד תשמ"ח-1988" המעגן בחוק את מעמדו של החינוך המיוחד בבתי הספר.
ייסוד בית הספר לקולנוע והמועצה לקידום תרבות ואמנות
בדצמבר 1988 פרץ מרד סטודנטים במגמה לקולנוע בבית הספר בית צבי ברמת גן, שהיה אז לבית הספר לקולנוע היחיד שזכה לתמיכת משרד החינוך והתרבות. תלמידי המגמה לקולנוע טענו שבבית צבי קיימת העדפה מובנית למסלול למשחק, ודרשו אוטונומיה ניהולית למגמת הקולנוע. שר החינוך והתרבות נבון, הקים ועדה ציבורית שתמכה עקרונית בעמדת הסטודנטים, והחליט, יחד עם ראש מנהל התרבות אבנר שלו, להקים בית ספר עצמאי, ראשון מסוגו בישראל, לקולנוע ולטלוויזיה, שינוהל על ידי יוצרי קולנוע, ולשם כך פנה לראשי ערים מרכזיות בישראל. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, ומנהלת הקרן לירושלים, רות חשין, התחייבו להעמיד תקציבים הדדיים מול המדינה, וביוני 1989 הוחלט על הקמת בית הספר בירושלים, בניהול רנן שור. בית הספר נחנך לראשונה בנובמבר אותה השנה.
גוף נוסף שהקים משרד החינוך והתרבות ביוזמתו של נבון היה "המועצה הציבורית לפיתוח תרבות ואמנות בשכונות ובערי הפיתוח". מטרת המועצה הייתה לגלות כישרונות אמנותיים בערי פיתוח ובפריפריה, בהן כישרונות אלו לא יכלו לבטא את עצמם מפאת חוסר ממסדים אמנותיים בכך לא יתגלו לעיני הכלל. תפקיד המועצה, שהוחלפה ב-2004 ב, לייעץ לממשלה ולשרת החינוך והתרבות אילו פרויקטים אמנותיים לקדם.
חינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום
ב-21 ביוני 1988 דיווח נבון על פעולות משרד החינוך והתרבות בפני מליאת הכנסת. במהלך הדיווח הצהיר כי משרדו הכין תשתית לקראת הנהגת השפה הערבית כמקצוע חובה בבתי הספר היהודיים בישראל. המשרד הכשיר מורים והכין תוכניות לימודים שנתיות, והחל משנת הלימודים ה'תשמ"ט הונהגה השפה הערבית כמקצוע חובה בכלל בתי הספר היהודיים. למען הנהגת השפה הערבית כמקצוע חובה הוכנה כאמור תשתית לפיתוח, שכללה בדיקה של חומרי לימוד קיימים, בדיקת אוצר מילים וביטויים בערבית. חומרי הלימוד כללו חוברות פעילות לתלמיד לשנת הלימודים והחופש הגדול שבתוכן סיפורים קצרים, פעילויות כתיבה, משחקים כיתתיים, הכנת כרזות בערבית באופן עצמאי והאזנה אישית או קבוצתית לקטעי לימוד בערבית. חומרי לימוד אלו חלו בשלוש רמות: בסיסית מתקדמת וגבוהה, על מנת לאפשר מסלולי למידה שונים ולימודים הטרוגניים.
נוסף על הנחלת השפה הערבית כמקצוע חובה בבתי הספר היהודיים בישראל, חתר נבון לקיום הפגשת תלמידים חילוניים עם תלמידים מן הזרם החינוך ממלכתי דתי. אולם, יוזמה זו נתקלה בהתנגדות מצד המזכירות הפדגוגית של הזרם הממלכתי-דתי, שאפשרו קיום מפגשים במשורה רק בגני הילדים. אך התנגדויות ליוזמות דו-קיומיות לא באו רק מן הזרם הדתי. במהלך כהונתו הנהיג נבון את הכרת סידור התפילה במערכת החינוך הממלכתי. נבון קיווה שבעקבות הנחלת הכרת סידור התפילה בקרב התלמידים החינוכיים, יכירו התלמידים מה כלול בתפילה, מה עושה היהודי בבית הכנסת וכיוצא בזה. התוכנית כללה את כיתות ז' ו-ח', ומיד עם ההכרזה על התוכנית הותקף נבון בעיתונות ובכנסת והואשם בהדתה.
הרפורמה בבחינות הבגרות
במשך עשרות שנים נשמעו טענות רבות מפי תלמידים, הורים ומורים על מתכונת בחינות הבגרות. טענות נשמעו גם מפי פוליטיקאים ואישי ציבור שטענו שבחינות הבגרות מנציחות את הפער הקיים בין כה וכה בין ישראל המבוססת לבין הפריפריה ובשכבות המצוקה. ואמנם, הסטטיסטיקה הצביעה על כך שאחוז הניגשים והמצליחים בבחינות הבגרות גדול באופן ניכר בבתי-הספר הנמצאים באזורים שנחשבים מבוססים, והדבר משפיע גם על חלקם בקרב בעלי ההשכלה הגבוהה ועל הפערים החברתיים בישראל. לפיכם נדרשו שרי החינוך לדורותיהם לעסוק בסוגיית בחינות הבגרות, ומתכונת הבחינות עברה שינויים לא מעטים שעיקרם היו ניסיונות להתאים את הבחינות לייעודן כפי שנתפס בעיניהם, לשיקולים ערכיים ולשינויים במבנה מערכת החינוך, וגם להתפתחות בתחומי התעניינות של תלמידים. ב-1976 הוביל שר החינוך והתרבות אהרן ידלין רפורמה לימודית ורה-אורגניזציה במשרד, מתוך כוונה להעמיד את מספר מקצועות החובה בבחינות הבגרות על המינימום הנחוץ, המהווה מטען תרבותי-רוחני משותף לכל תלמידי החטיבות העליונות בישראל. במסגרת הרפורמה בוטלו המגמות, והובטח מגוון רחב של מקצועות בחינה עד כדי מצב של 600 שאלונים ויותר בשנה.
ב-1987 הגיע משרדו ל-1,135 שאלונים של בחינות שונות לבגרות, אך בהרכבים שונים הגיעו מספר הבחינות לכ-12,000, מה שיצר תוהו ובוהו בכל מפעל הבגרויות. באותו זמן קבעה ועדה בין-אוניברסיטאית למדיניות הקבלה לאוניברסיטאות בישראל בראשות פרופסור אלעזר כוכבא את תנאי הקבלה לאוניברסיטאות ובכך אילצה את משרד החינוך להתיישר לפי דרישותיה. תנאי הקבלה שנקבעו חשפו את הפער שבין משרד החינוך הקורא לפשט ולהקל על השכבות החלשות לבין הגישה ה"אליטיסטית" לכאורה של הנהלות האוניברסיטאות. מסמך כוכבא קבע שתנאי ההרשמה לאוניברסיטה הם עמידה בבחינה במתמטיקה ברמה של שלוש יחידות לימוד או יותר, ובאנגלית ברמה של 4–5 יחידות, בעוד שמשרד החינוך התיר לתלמידים לבחור בין מתמטיקה לאחד מן המקצועות המדעיים. באנגלית הסתפק המשרד בדרישה של 3 יחידות. מדיניות זו של משרד החינוך, שלא תאמה את דרישות המועצה להשכלה גבוהה, באה להבטיח שתלמידים משכבות חלשות יהיו זכאים לתעודת בגרות.
המחלוקת בין משרד החינוך למוסדות ההשכלה הגבוהה פתחה מחדש את הדיון בשאלות כגון כמה מקצועות בחירה וכמה מקצועות חובה יש ללמד ולהיבחן בהם, עד כמה משקפות הבחינות את הישגי התלמידים, עד כמה מגביל ריבוי בחינות את החינוך לערכים, עד כמה מאפשרות תוצאות הבחינות מיון נכון ומדויק של הבוגרים לצרכים השונים של מוסדות ההשכלה הגבוהה, המשק וצה"ל. שוב ושוב עלה הרעיון של ביטול מוחלט של בחינות הבגרות, שבבסיסו המגמה להעביר את שלב המיון אל המוסד הקולט בתום 12 שנות לימוד. לפי שיטה זו – בוגרים הפונים להכשרה מקצועית במוסדות להשכלה גבוהה או במסגרות הכשרה אחרות ימוינו על ידי המוסד המקבל ואין לתהליך זה קשר עם המוסדות התיכוניים המקיימים הוראה וחינוך במסגרת המטרות הלאומיות שנקבעו.
נבון נדרש לסוגיה זאת כבר מראשית כהונתו במשרד החינוך והתרבות, ויזם דיונים על מתכונת בחינות הבגרות ועל העקרונות לפיהם יקבלו התלמידים את תעודת הבגרות שתזכה אותם בכרטיס כניסה למוסד להשכלה גבוהה. בדין וחשבון שהגיש למשרד החינוך ב-1984 הגדיר דוקטור ברוך נבו מאוניברסיטת חיפה את הבעיות המרכזיות: ריבוי שאלוני הבגרות, איחור בהנפקת תעודות הבגרות וכתוצאה מכך גם בקבלת המשוב הסטטיסטי של הבחינות, מאורעות רמייה במהלך בחינות, גישות שונות של בתי הספר לציוני המגן ועל כן חוסר שוויון ואחידות וכיוצא בזה. באפריל 1985, יוסף באשי הוסיף לפרט את מגרעותיה של השיטה הנהוגה. חודש לאחר מכן כתב באשי מסמך נוסף ובו חיווה את דעתו בנוגע לשינויים במתכונת בחינות הבגרות באמרו שמדובר בתהליך דינמי וסחבתי מדי, והמליץ לאמץ תעודת בגרות אחידה, גג יחידות לימוד מקסימלי, איזון בין השונות בנטיות התלמידים והתעניינותם לבין הצורך בפישוט תהליכים מנהליים המכתיבים אחידות וכיוצא בזה.
במרץ 1986 זימן נבון אנשי חינוך לדיונים בסוגיה זו בכנס בכפר המכביה. במפגש הובעו דעות שליליות על עצם השינויים במתכונת והרוב העדיפו להשאיר את המצב הקיים על כנו. רוב הביקורת הייתה מצד המגזר הטכנולוגי. ניתן ביטוי לדאגה שהמתכונת החדשה תגרום לירידה במספר מקבלי תעודת הבגרות, ואף נשמעה ביקורת גם מן המגזר הדתי, מן המגזר הערבי ומעיירות פיתוח. היו דעות שמוטב לאמץ שני סוגים של תעודות, אחת לצורכי קבלה לאוניברסיטאות ואחת למוסדות אחרים. עלתה הצעה לתעודה שלישית ברמה של תעודת גמר תיכון. הוצעו גם שני שלבים של בחינה, בגרות בכתה י"א וכניסה לאוניברסיטאות בי"ב. והייתה דעת יחיד בעד ביטול בחינות הבגרות. בדיוני המשרד בהובלתו של נבון התקבלו מספר החלטות ובהן: יהא סוג אחד בלבד של תעודת בגרות ותעודה זו תקנה זכות הרשמה לכל המוסדות להשכלה גבוהה בארץ ללא יוצא מן הכלל; המתכונת תתבסס על מקצועות חובה; בחירה מחייבת ובחירה חופשית אחת; צמצום רשימת המקצועות והתאמתם לדרישות האוניברסיטאות, הקמת ועדה משותפת שתקבע את שיטת החישוב ואת נהליה; ביצוע מנהלי תקין של הבחינות והעברת הציונים והתעודות במועד לבוגרים ולאוניברסיטאות.
עסקת ג'יבריל
ב-6 וב-13 במרץ 1985 נערכו שתי ישיבות של הקבינט המדיני-ביטחוני בנושא שחרור מחבלים פלסטינים בתמורה לשבויים ישראלים. נבון דרש לתת פומבי לגילוי שמות המחבלים שבדעת הממשלה לשחרר, בדגש על אותם רוצחים שנכלאו בגין מעשי זוועה כדוגמת פיגוע כביש החוף, ובהם קוזו אוקומוטו שביצע את הטבח בנמל התעופה לוד. נבון הזהיר כי אם מחבלים אלו ישתחררו תבוא תגובה קשה בקרב האזרחים הישראלים ויהיה לחץ אדיר לכשיתפרסמו שמותם של המחבלים המשוחררים. נבון הדגיש כי יש לחשוף את שמות המחבלים המשוחררים. בישיבת הקבינט הראשונה עוד היה בדעתו שעדיין אין צורך לאמץ את ההצעה וקודם יש לדעת במי מדובר. בישיבת הקבינט השנייה ביקש נבון לקיים דיון חוזר בפורום הקבינט, על מנת שיוכל לערער על ההחלטה שנפלה בישיבת הקבינט הראשונה.
נבון הסתייג, אך בשעת המעשה לא הצביע נגד ההחלטה. נבון טען כי בעולם הערבי יראו את העסקה הזו כביטוי לחולשה. מלבד נבון, כל תשעת השרים שהיו חברים אז בקבינט ולקחו חלק בדיונים לא הביעו התנגדות מילולית לעסקה. מאוחר יותר נימק נבון את החלטתו באומרו: .
כשנודע לציבור כי ממשלת ישראל העשרים ואחת שחררה 1,150 מחבלים תמורת שלושה שבויים ישראלים, פרצה (כמו שצפה נבון) סערה ציבורית. בעקבות הסערה נאם שר הביטחון יצחק רבין בפני מליאת הכנסת ואמר כי "ההחלטה נפלה בקבינט פה אחד". נבון מיהר להגיב לדברים אלו של רבין ברדיו וציין כי החלטה לא עברה פה אחד, הרי הוא התנגד. בדיעבד, רבין דבר אמת. מבחינה פורמלית, לא נערכה כל הצבעה. מיד לאחר שהתראיין לרדיו, ביקש נבון מידידו העיתונאי עקיבא אלדר מעיתון "הארץ" וביקש שדבריו יתפרסמו בעיתון, ונענה בחיוב. משהדברים לא התפרסמו, גילה נבון שב"הארץ" נמנעו לפרסם את תגובתו של נבון שכן ממשרד ראש הממשלה וממשרד הביטחון נמסר למערכת העיתון כי לא נערכה הצבעה. אי-ההבנה התפרסה בציבור ובשבועון "כותרת ראשית" נכתב: "יצחק נבון, הנשיא לשעבר, לוקח טרמפ על התנגדות הציבור לעסקה וטוען שהיה נגדה".
פרישה מן החיים הציבוריים
במרץ 1990 פרשו כל שרי המערך מממשלת ישראל העשרים ושלוש בראשותו של יצחק שמיר, בהוראת מנהיגם שמעון פרס. נבון קיווה לכהן כשר החוץ בממשלת המערך הקרבה ובאה. ב-11 באפריל מליאת הכנסת אמורה הייתה להצביע בעד כינון ממשלתו הצרה של פרס, אך בבוקר יום זה נעדרו שניים מחברי אגודת ישראל: אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, מה שנודע כ. בעקבות זאת פרש נבון מהממשלה, ובכך נחתם פרק של עשייה פוליטית בן כ-25 שנה. נבון אמנם סיים את כהונתו בממשלה ב-15 במרץ 1990, אך הוא נשאר חבר כנסת עד תום כהונת הכנסת השתים עשרה ב-13 ביולי 1992.
בערוב ימיו
ממוזער|יצחק נבון מתוך הסדרה "לוחמים", סביבות 2006|304x304 פיקסלים
ב-1991, צוות טלוויזיה בהנהגת יגאל לוסין, מפיק סדרת הטלוויזיה "עמוד האש", החל בהפקות סרט תיעודי על יהודי ספרד ופורטוגל, לקראת שנת 1992 - בה מלאו 500 שנה לגירוש ספרד. לנבון נודע על כך, והוא ביקש מלוסין ומפיקת התוכנית, נעמי קפלנסקי, להצטרף לצוות. למחרת יום פגישתו עם לוסין וקפלנסקי, הציעו לו השניים האחרונים לכהן כמנחה בסדרה. נבון נענה בחיוב, אך הוטל וטו על השתתפותו בתוכנית ברשות השידור בגין סברה לפיה נבון יהיה מועמד לכנסת מטעם מפלגת העבודה הישראלית בבחירות הקרבות ובאות ולנבון יינתנו שעות תעמולה סמויות. לאחר פנייתו של נבון למנכ"ל רשות השידור אריה מקל, הובהר העניין והוסר הווטו. הסדרה בת שמונה הפרקים נקראה "ירושלים שהייתה בספרד", ובמהלך הפקתה וצילומיה יצאו נבון וצוות הטלוויזיה הישראלי למסע קולנועי-היסטורי ברחבי ספרד ופורטוגל לגילוי שרידיה של הקהילה היהודית המפוארת ששכנו בהן.
ימין|ממוזער|247x247 פיקסלים|נבון, 16 במרץ 2010
ב-1992 ציינה ספרד אירועים היסטוריים אחדים: השלמת איחוד ספרד עם כיבושה של ממלכת גרנדה, הממלכה המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי; גילוי אמריקה בידי כריסטופר קולומבוס; גירוש יהודי ספרד וגירוש המוסלמים. ציון אירועים אלו שימש לספרד הדמוקרטית אמצעי להגברת שילובה באירופה, שנמצאה בעיצומם של תהליכים שמטרתם הייתה להביא לידי איחודה. ישראל השתלבה במאמץ הספרדי משום שביקשה לציין, מטעמיה שלה, את מלאות חמש מאות השנים לגירוש ספרד. חבר הכנסת נבון התמנה לאחד ממארגני האירוע. נבון דיווח לנשיא הרצוג על פעילות זאת וסיכם איתו על הזנקת האירועים במשכן הנשיא ובבנייני האומה.
בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 הציעו מיכל זמורה-כהן וראש עיריית ירושלים לשעבר מרדכי איש-שלום לנבון לעמוד בראש הוועד המנהל של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. נבון כיהן בתפקיד זה בשנים 1994–2004. עם פרישתו מתפקיד יו"ר הוועד המנהל הוענק לו התואר נשיא כבוד של האקדמיה. ב-1996 עמד בראש הוועדה לחקירת פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה. מאז פרישתו מן החיים הפוליטיים כיהן כיו"ר של גופים ציבוריים שונים: חברת "נאות קדומים", שמוּרה המשחזרת את הצמחייה המוזכרת בתנ"ך ובתלמוד, האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ועד שנת 2015 גם כיו"ר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו. כיהן כנשיא הכבוד של "קרן אברהם", שמטרתה לעודד את ההבנה והדו-קיום היהודי-ערבי בישראל.
יצחק נבון הדליק משואה ביום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל (2007) על תרומתו לעיר ירושלים, במסגרת ציון חגיגות 40 שנה לאיחוד ירושלים במלחמת ששת הימים. עוד קודם לכן, הוא הדליק משואה ביום העצמאות ה-24, בשנת 1972. ב, ה-19 וה-20 הוצב, באופן סמלי, במקום ה-120 והאחרון ברשימת מפלגת העבודה לכנסת.
פעילות ספרותית ומחזאית
ממוזער|230x230 פיקסלים|נבון, 16 בנובמבר 1965
נבון החל את פעילותו הספרותית עוד ב-1944, כשפרסם סיפור שכתב על נער ירושלמי שעזב את הישיבה על מנת להתגורר בקיבוץ. הסיפור נסב על המתח בין הנער אשר מבקש להישאר בקיבוץ ותוהה מה תהא דרכו בחיים לבין אביו, שמפציר בו לשוב לישיבה. הסיפור נקרא על שם מעשייה תלמודית, "הולך ברקידה", והוא זכה בפרס "הסיפור הטוב ביותר מהווי הארץ" של שבועון הגלגל בעריכתו של דב קמחי.
תחושת האופוריה ששררה בישראל עם הניצחון במלחמת ששת הימים וההתפעמות ממנו, הובילה את נבון לכתוב את ששת הימים ושבעת השערים. זהו סיפור הכתוב בלשון מדרשית, שעניינה ויכוח בין שערי ירושלים: מי מביניהם הוא הראוי ביותר דרכו ייכנסו חיילי חטיבת הצנחנים אל העיר העתיקה. ב-1982, בתקופת נשיאותו של נבון, קרמה האגדה עור וגידים כשהפכה למופע מיוחד במסגרת פסטיבל ישראל. נבון בחר ביוסי בנאי להקריא את האגדה ובמתי כספי להלחינה.
מלחמת ההתשה שפרצה בין מצרים וישראל ב-1969, יצרה מציאות עכורה בישראל. כחבר הכנסת ביקר נבון אצל משפחות שכולות. מתוך הזדהות עם היגון והצער של משפחות אלו, כתב את מגילת הזקנים אשר בכותל המערבי. המגילה מגוללת את סיפורם של עדת קשישים המוכנים לוותר על יתרת שנותיהם ולהעניקה אל החיילים הנלחמים בחזית. שנים אחר כך חולקה היצירה למשפחות הנופלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וכן בשורה של הספדים ובהם דברים לדמותו של יוני נתניהו במלאת שנתיים לנפילתו במבצע אנטבה.
בשלהי שנת 1968 הציע יהורם גאון לנבון לכתוב תמלילים לערב מיוחד בשם רומנסרו ספרדי, שיעסוק בתרבות יהודי ספרד ויתבסס על אנתולוגיה לחזנות ספרדית פרי עטו של יצחק לוי. בנובמבר אותה שנה נערך המופע הראשון של הרומנסרו בהיכל התרבות בתל אביב-יפו. בהצגה השתתפו בין היתר רמה סמסונוב, יוסי בנאי ואברהם פררה. העלאת הרומנסרו על במה תרבותית לאומית, הייתה נדבך נוסף בהנחלת תרבות הלדינו בציבור הישראלי.
בעקבות המופע "רומנסרו ספרדי", ביקש יעקב אגמון מיצחק נבון שיכתוב מחזה הנוגע בתרבות יהדות ספרד, ואף העמיד לרשותו את דירתו בכפר האמנים עין הוד כדי שנבון יוכל לעסוק ברוגע בכתיבת המחזה. נבון כתב וערך מחזה בשם בוסתן ספרדי, קולאז' תיאטרלי-מוזיקלי, המספר את סיפורה של השכונה הספרדית אהל משה בירושלים של שנות ה-30 של המאה ה-20. המחזה עלה לראשונה ב-1969 בתיאטרון בימות, ובכורתו בירושלים נערכה בספטמבר 1970. על כן זכה נבון ב-1970 לפרס כינור דוד למחזאי הטוב ביותר של השנה. ב-1998 עלה שוב מחזה בתיאטרון הבימה בבימויו של צדי צרפתי. ב-2014 חגג הבימה 2,000 הצגות למחזה. בשנת 2021 הועלה המחזה פעם נוספת בתיאטרון הבימה ושוב בבימוי של צדי צרפתי.
פטירתו
250px|ממוזער|שמאל|מצבותיהם של יצחק ואופירה נבון בחלקת גדולי האומה בהר הרצל שבירושלים, 3 באוקטובר 2016
באפריל 2015 נשלמה מלאכת כתיבת ספרו האוטוביוגרפי "כל הדרך" ובחודש זה הוצא לאור. השקת הספר נערכה ב שבירושלים. אל השקה זו הגיע נבון כבר בכיסא גלגלים, והייתה זו הפעם האחרונה שהופיע בציבור. לאחר חודשים אחדים החלה נסיגה משמעותית במצב בריאותו. לאחר מספר בדיקות אחדות שנערכו לו בבית החולים הדסה עין כרם התברר שנבון עבר התקף לב. הוא אושפז, ומאז החל מצבו הבריאותי להתדרדר. בערב יום שישי, 6 בנובמבר 2015, הלך נבון לעולמו בביתו שבירושלים בגיל 94.
הלווייתו הממלכתית נערכה ב-8 בנובמבר והוא הובא למנוחות בהר הרצל לאחר שארונו הוצב במשכן הנשיא בירושלים ולציבור ניתן לעבור על פניו. נבון נטמן בחלקת גדולי האומה לצד רעייתו השנייה אופירה. נשיא המדינה ראובן ריבלין ספד: "לא אבן אחת הנחת, יצחק, אבנים רבות – אבני יסוד, אבני בניין". גם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ספד לנבון בפתח ישיבת ממשלת ישראל השלושים וארבע באומרו כי . אישים רבים אחרים ספדו לנבון, ובהם שמעון פרס, יואל חסון, יצחק הרצוג, יאיר לפיד, ציפי לבני וזהבה גלאון.
חייו האישיים
ממוזער|234x234px|יום חתונתם של אופירה ארז ויצחק נבון. מימין: ראש הממשלה דוד בן-גוריון. 25 ביוני 1963
ממוזער|232x232px|אופירה ויצחק נבון בחברת בן-גוריון בשדה בוקר, אוקטובר 1963
נישואיו הראשונים
נישואיו הראשוניים אפופים במסתורין ומעולם לא פורסמו באורח רשמי. זמן לא רב לאחר מותו של נבון, אישר בנו ארז כי היה נשוי במשך כחודשיים בלבד (בין 1949–1950), לאישה דרום-אמריקאית שהכיר בזמן שהיה מזכיר שני בצירות ישראל באורוגוואי. לעומת זאת, יאיר קוטלר טוען בספרו "הנבחרת הלאומית" (כרך א') כי בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 ניהל נבון "רומן סוער" עם אמריקאית צעירה שהגיעה לירושלים ללימודים. מרצונו החופשי החליט להינשא לה; לאו דווקא מתוך אהבה אלא במטרה למנוע התפתחות לא רצויה במצבה הבריאותי-נפשי. נישואי-הבוסר נערכו בחשאי ובמהירות הבזק, ומיד לאחר מכן עבר להתגורר בחדרה של רעייתו הטרייה. כעבור חודשים אחדים, חלה התפתחות מסוימת במצבה הבריאותי של אשתו הראשונה, ובעקבות זאת החליט נבון להשתחרר מהאילוצים שנטל על עצמו והתגרש. גרושתו שבה לארצות הברית, נישאה מחדש וילדה שני ילדים.
נישואיו לאופירה ארז
אופירה נבון (נולדה ב-1936) נישאה ליצחק נבון ב-25 ביוני 1963. לאחר מספר שנים בהן היו חשוכי ילדים, החליט הזוג נבון לפנות לשירות למען הילד בבקשה לאימוץ. לאחר כשנתיים וחצי של המתנה, אימצו בשנת 1973 בת בשם נעמה. מספר חודשים לאחר מכן חבק הזוג לראשונה בן, לו קראו "ארז", כשם נעוריה של אופירה. ארז הוא בוגר אוניברסיטה במשפטים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ועוסק בתחום הנדל"ן. חברתו יוזמת פרויקטים בארץ ובחוץ לארץ, בין היתר בגרמניה ובפנמה, והונו מוערך במיליוני שקלים.
שלוש פעמים חלתה אופירה בסרטן. הפעם הראשונה הייתה סמוך לבחירתו של נבון לנשיאות. פעמיים הצליחה לגבור על המחלה, אך בפעם השלישית, בשנת 1993, מאבקה בסרטן השד הסתיים במותה בגיל 57.
נישואיו למירי שפיר
שנתיים לאחר מות רעייתו אופירה, ב-1995, הכיר נבון את מירי שפיר, אמנית במקצועה. שפיר נולדה ב-1936 בתל אביב-יפו, בוגרת מכללת לוינסקי לחינוך. בנעוריה שיחקה בתיאטרון זירה. שפיר עסקה בעיצוב תכשיטים ואופנה. עבדה בתור מעצבת האופנה בבית כלבו שלום מ-1965 ובמשך 5 שנים עד נסיעתה, בעקבות עבודת בעלה הראשון לאירופה, שם התגוררה במשך שבע שנים. ברומא פתחה גלריה לאמנות ישראלית. בעקבות גירושיה מבעלה הראשון, אורי שפיר, שבה ארצה ועסקה באופנה ובאמנות, אולם עקב משבר בענף הטקסטיל, נסעה לניו יורק, והקימה שם את "מירי שפיר תדמית ותקשורת". בנה הוא הפרופסור אלדר שפיר. לאחר כשלוש עשרה שנים בהן חי הזוג יחדיו, נישאו שפיר ונבון באפריל 2008, כאשר נבון היה בגיל 87 והיא בת 72.
הערכה
פסל הראש של יצחק נבון במשכן הנשיא, דצמבר 2016|ממוזער|שמאל|266x266px
פסל הנשיא יצחק נבון בחדר ההנצחה בבית "יד לבנים" בפתח תקווה|ממוזער|שמאל|250px
פסל בדמותו של נבון בכפר בלום|ממוזער|שמאל|250px
תדמית
תדמיתו של יצחק נבון השתנתה רבות במרוצת השנים. טרום בחירתו לנשיאות המדינה, כשהיה חבר כנסת בראשית דרכו מרפ"י ומפלגת העבודה הישראלית, נחשב נבון לעושה דברו ואיש סודו של דוד בן-גוריון. אך תדמיתו השתנתה מקצה לקצה כשנבחר לנשיאות מדינת ישראל ב-1978. מרגע שנכנס לבית הנשיא, דאג להיות עממי, פשוט ונפוץ, שמוכר ומדבר לכולם. הוא פתח את משכן נשיאי ישראל להמונים בחגי ישראל ומועדיו, ונהג לשים פעמיו לסיורים ברחבי הארץ ובמהלך כל נשיאותו יצא מגבולות ישראל רק פעמיים באופן רשמי. אפילו תדמיתו בקרב ילדי ישראל הייתה חיובית: היו שחשבו ששמו יצחק נבון כיוון שהוא "צוחק הרבה וחכם". תדמיתו החיובית והעממית ואהדתו בקרב ההמונים התגברה עוד יותר כששב לזירה הפוליטית.
משנכנס נבון אל ממשלת האחדות ומונה לשר החינוך והתרבות, התנפצה תדמיתו זו ועמיתיו לממשלה רחשו לו שנאה וזלזול. נבון ושמעון פרס היו שותפים לידידות ארוכת-שנים שראשיתה עוד בדרכם המשותפת ברפ"י ובמחיצת בן-גוריון, אך מאז הבחירות לכנסת האחת עשרה הלך והעמיק הקרע בין השניים. פרס כרת ברית עם אויבו המר יצחק רבין במטרה למנוע ממנו להתמודד לראשות המערך, ולחסום את הפופולריות הגואה שלו בקרב ציבור מצביעי המפלגה. רבין ופרס זלזלו בו והתעלמו ממנו בניד עפעף. שרי הליכוד שישבו עמו בממשלה ביטלו אותו כאילו לא היה קיים וכינו אותו "כישלון ואכזבה" ו"הרדידות בהתגשמותה". מעטים היו תומכיו בזמן כהונתו כשר החינוך, בניגוד למבקריו הרבים. גם חבריו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית כיוסי שריד ושולמית אלוני ביקרו אותו וראו בו שר חינוך לא טוב וחסר-תועלת. לאחר שעזב את הזירה הפוליטית לא זכה ליחס מיוחד, וניהל חיים ציבוריים צנועים יחסית.
מורשת והנצחה
בינואר 2016, חודשים אחדים לאחר פטירתו של נבון, הוקמה "העמותה להנצחת מורשת הנשיא החמישי יצחק נבון". ב-22 במרץ 2017 הגישה חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, מתוקף תפקידה כיו"ר השדולה לשימור תרבות יהודי ארצות האסלאם הצעת חוק להקמת מפעל הנצחה רחב למורשת הנשיא החמישי יצחק נבון. על אף שהצעת החוק הוגשה מפי מועלם-רפאלי חברת הקואליציה, נתקלה ההצעה בהתנגדות מצד הממשלה ביולי אותה השנה. ב-10 בדצמבר הודיעה הממשלה על כוונתה להקצות כ-20 מיליון שקלים למפעל ההנצחה, וב-24 בדצמבר אישרה ממשלת ישראל השלושים וארבע השקעה בת 32 מיליון שקלים במפעל ההנצחה. שר החינוך נפתלי בנט הורה באותו היום על הקמת מיזם ל"ביצוע של מחקר להעמקת הידע בהיסטוריה של החברה הישראלית, תוך מיקוד בחזונו, פועלו ומורשתו של הנשיא נבון".
יצחק נבון מונצח בשמות בתי ספר ומוסדות חינוך, אירועים ופרסים, גנים ציבוריים, כיכרות ורחובות ברחבי ישראל. על שמו רחובות במגדל העמק,
חדרה, מודיעין מכבים רעות, קריית אונו ובשכונת אלרואי החדשה בקריית טבעון. בכרמיאל ישנה שכונה בשם "רמת נבון" על-שמו. בתי ספר ומוסדות חינוך הנקראים על-שמו שוכנים ביבנה, ברחובות, בבית שמש בקריית שמונה, בנתיבות, במודיעין-מכבים-רעות, בירוחם, בדימונה, בקריית מוצקין, בפתח תקווה, בלוד, בראשון לציון, בחולון, ביקנעם עילית, באשדוד ובכרמית. גנים ציבוריים בנאות קדומים ובאשקלון נקראים על שמו; בירושלים נקראת על-שמו חורשה. גם בהיבט התרבותי מונצח יצחק נבון: הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו מארגנת אחת לשנה את "יום הלאדינו הבינלאומי על-שם יצחק נבון", ב-22 בדצמבר 2016 התקיים בתיאטרון ירושלים חידון הלשון העברית על-שמו וכאשר נפתחת העונה של תזמורת האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים מתקיים "קונצרט נבון".
בתאריך 13 בנובמבר 2016 דאר ישראל הנפיק בול דאר לזכרו של הנשיא נבון, שעוצב על ידי האמן דוד בן הדור.
שר התחבורה ישראל כ"ץ העניק לתחנת הרכבת הראשית של ירושלים אשר נמצאת בכניסה המערבית לעיר עם פתיחתה את השם "תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון" (שמה המקורי של התחנה תוכנן להיות "תחנת האומה").
מאז 2019, חידוני התנך המחוזיים הם לזכרו של נבון.
פסל בדמותו של נבון נמצא בגן משכן הנשיא יחד עם פסלי נשיאי ישראל, ובמקומות נוספים כמו בחדר ההנצחה בבית "יד לבנים" בפתח תקווה ובכפר בלום.
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך א', פרק ב' (6), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 289 - 318
גלילה רון־פדר-עמית, לעלות אל העם - סיפורו של יצחק נבון, הוצאת מודן, 2019
מיצירותיו ומספריו
באמונתו יחיה: לקט דברים על דוד בן-גוריון, ערכה: כרמית גיא, הוצאת קריית שדה בוקר, המכון למורשת בין-גוריון, 1998.
יומן מדיטציה, הוצאת חדקרן, 2017.
הולך ברקידה, פרסום עצמי, 1944
מגילת הזקנים אשר בכותל המערבי, היצירה התפרסמה לראשונה במעריב, 1969
רומנסרו ספרדי, מחזה, 1968
בוסתן ספרדי, מחזה, 1969
קישורים חיצוניים
יצחק נבון באתר ארכיון המדינה
יצחק נבון, נשיא המדינה, באתר הכנסת
חיים שכאלה, הערוץ הראשון, 1972
(בספרדית), מהאוסף האישי של נבון, גנזך המדינה, נובמבר 1993
עם פטירתו
שלושה פוסטים שפורסמו בבלוג של ארכיון המדינה בעקבות פטירתו של נבון:
6 בדצמבר 2015:
8 בדצמבר 2015:
13 בדצמבר 2015:
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:ירושלים: חברי הכנסת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:משפחת ברוך מזרחי
יצחק
קטגוריה:זוכי פרס בן-גוריון
קטגוריה:עובדי משרד החינוך, התרבות והספורט
קטגוריה:יהודים שמוצאם ממגורשי ספרד
קטגוריה:מנהלי לשכת ראש הממשלה
קטגוריה:יוצרים בלאדינו
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי לאדינו
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:אנשי חינוך ישראלים
קטגוריה:אנשי הש"י
קטגוריה:דיפלומטים ישראלים
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2007
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:בוגרי תלמוד תורה דורש ציון
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בוגרי המחנות העולים
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-מרוקאי
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השישית
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השביעית
קטגוריה:אישים שעל שמם תחנות רכבת בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם גשרים בישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1921
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2015
| 2024-10-19T16:53:44
|
רפאל איתן
|
250px|ממוזער|איתן ב-1983, עם אמנון אשכול ומרדכי ירושלמי.
250px|ממוזער|שמאל|רפאל איתן בשנת 1948 בחטיבת הראל
רפאל "רפוּל" איתן (11 בינואר 1929, כ"ט בטבת ה'תרפ"ט – 23 בנובמבר 2004, י' בכסלו ה'תשס"ה) היה הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. כהונתו של איתן כרמטכ"ל הייתה הארוכה ביותר, 60 חודשים (5 שנים).
קורות חיים
תחילת דרכו
איתן נולד ב-1929 במושב תל עדשים, בן זקונים לאליהו איתן (קמינצקי) ומרים לבית אורלוב, ממייסדי המושב. אמו נולדה למשפחת סוחרים זעירים באוקראינה ועלתה לארץ ישראל ב-1904. היא עבדה בסג'רה, שם הכירה את אביו. גם אביו נולד למשפחת איכרים באוקראינה, עלה בגיל 17 לארץ ישראל והיה ממייסדי ארגון "השומר". שני הוריו היו יהודים, בניגוד למיתוס שהשתרש ולפיו רפול היה מצאצאי הסובוטניקים שעלו בעלייה הראשונה. איתן עצמו לא הכחיש את השמועות, אך בירור היסטורי העלה שמשפחתו היא משפחה יהודית מיוחסת.
לאיתן שלושה אחים ושתי אחיות: שמואל איתן, שהיה ניצב במשטרה; מתתיהו, חבר בארגון ההגנה; יוסף, שנפטר בהיותו תינוק; נחמה (מאיר) וציפורה (שחר).
רפאל איתן גדל בתל עדשים, והתגורר בו במהלך מרבית שנותיו. אביו אליהו הקנה לכל ילדיו חינוך נוקשה וקפדני תוך שימת דגש על משמעת, מוטיב שליווה את איתן ואחיו לכל אורך חייהם. נטען לא אחת שהמקור למשמעת הקפדנית שאותה תבע איתן בהיותו רמטכ"ל נבע מאותו חינוך שלו זכה בילדותו.
כשהיה בן 7 לימד אותו אביו לירות ברובה הציד שלו.
שירותו הצבאי
גיוס לפלמ"ח ומלחמת העצמאות
250px|ממוזער|שמאל|הרמטכ"ל, משה דיין, יחד עם לוחמי יחידה 101 של הצנחנים, נובמבר 1955. עומדים, מימין לשמאל: אל"ם אסף שמחוני, סגן , סרן דני מט, רא"ל משה דיין, סא"ל אריק שרון, סגן מאיר הר-ציון.יושבים, מימין לשמאל: סרן רפאל איתן, סגן יעקב יעקבי, סרן אהרן דוידי.
ב-1946, בגיל 17, הצטרף לפלמ"ח. הוכשר כלוחם במחלקת הסיור של הפלמ"ח – מחלקת משמרות, על ידי חיים פוזננסקי שהשפיע עליו עמוקות. ב-1947 עבר הכשרה כמפקד כיתה. במלחמת העצמאות השתתף איתן בהריסת קיסריה הערבית. לאחר מכן לחם בשורות חטיבת הראל בגדוד הרביעי. הקרב הראשון שהשתתף בו היה קרב הקסטל, עם הכוח שכבש אותו בפעם האחרונה. הוא נלחם בקרב נבי סמואל ולאחר מכן הגיע לראשונה בחייו לירושלים, שם נלחם בקרב על מנזר סן סימון ונפצע קשה מכדור בראשו אולם המשיך בלחימה. בתום ההפוגה הראשונה חזר למחלקה. ב נשלח לקורס קצינים מחזור ג', שבסיומו נתמנה לסגן מפקד הפלוגה. לאחר מכן עבר לגדוד העשירי.
המשך השירות בצבא
ב-1949, לאחר המלחמה, חזר איתן למשקו בתל עדשים, ובמילואים שימש כסגן מפקד פלוגה בחטיבה 9. ב-1950 עבר עם קבוצה של חקלאים צעירים למושב פטיש וסייע לעולים חדשים בעבודה חקלאית. בקיץ 1951 התגייס לשירות קבע כקצין המבצעים של חטיבה 9. באביב 1952 עבר קורס צניחה ולמד להטיס מטוסים קלים. במהלך תקרית אש בצפון מערב השומרון פגש לראשונה את אריאל שרון. איתן סיים קורס מג"דים והתמנה למפקד פלוגה במילואים בגדוד הצנחנים 890. באמצע 1953 השתחרר וחזר למשק. בתחילת 1955 נקרא שוב לשירות מילואים. בפשיטה על משטרת כונתילה ב-28 באוקטובר 1955 הסתער איתן בראש הלוחמים, בעודו מטפס על צוק תלול, מול אש האויב, וחיסל עמדת ירי אשר הפריעה להתקדמות הלוחמים. על פועלו זה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל, שהוסב לאחר מכן לעיטור העוז.
בדצמבר 1955 נפצע בפעולת כנרת ופונה על גבי סירת דיג. בניתוח הוצאו שלושה כדורים מגופו, אחד מהם מהחזה. בינואר 1956 שוחרר מבית החולים ולאחר מכן הועלה לדרגת רב-סרן ונתמנה לסגן מפקד גדוד 890.
בתקופת שירותו כמ"פ בצנחנים, הונהג שקצינים בכירים עוברים קורס צניחה, ואילו קצינים נבחרים יעברו קורס טיס מקוצר על מטוסים קלים. איתן עבר את הקורס וסיים אותו לאחר הפסקה ארוכה בשל פציעתו בפעולת כנרת. בתום הקורס ב-1956, הוא זכה לענוד כנפי "ק" – "טייס קישור וסיור" (בתום שנות ה-70, הומרו כנפיים אלו בכנפי טיס רגילות).
ביולי 1956 יצא עם משלחת של צנחנים לתחרויות צניחה חופשית בברית המועצות. לאחר שובו נתמנה למפקד גדוד 890.
במבצע קדש צנח ב-29 באוקטובר 1956 בראש גדוד הצנחנים 890 ממזרח למעבר המיתלה בחצי האי סיני, הצניחה הקרבית הראשונה בתולדות צה"ל ("מבצע מכבש").
ב-1958 יצא לקורס פו"ם במשך שנה ולאחר מכן נתמנה לסגן מפקד חטיבת הצנחנים. ביוני 1960, בהיותו סגן אלוף, יצא לארצות הברית לשנת לימודים בבית הספר לפיקוד ומטה של המארינס. לאחר שובו נתמנה לראש ענף מבצעים במטה הכללי, תפקיד שמילא במשך שנתיים, במהלכן גם למד באוניברסיטת תל אביב היסטוריה כללית, היסטוריה צבאית וגאוגרפיה של המזרח התיכון. בפברואר 1963 יצא בראש משלחת ישראלית לאליפות העולם בדאייה בארגנטינה. לקראת סוף תקופתו כראש ענף המבצעים, יצא עם משלחת של צה"ל לאתיופיה. במהלך שהותו שם, נפטר בנו הבכור, יוחנן. בתום כהונתו כראש ענף מבצעים, למד במשך שנה במחזור הראשון של המכללה לביטחון לאומי. במאי 1964 נתמנה למפקד חטיבת הצנחנים הסדירה.
בחודש אוקטובר 1966, בחג הסוכות, קבע איתן שיא ישראלי בדאייה, כאשר דאה ממנחת מגידו בעמק יזרעאל לנמל התעופה אילת. בנובמבר אותה שנה פיקד על הצנחנים בפעולת סמוע.
במלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים (יוני 1967), בהיותו אלוף-משנה, פיקד על חטיבת הצנחנים שלחמה תחת אוגדה 84 בפיקוד ישראל טל בקרבות בפתחת רפיח וברצועת עזה. במהלך הקרבות נתבשר שבן-אחיו, מפקד פלוגה בגדוד 890, נהרג. ביום הרביעי של המלחמה, בהיותו בזחל"ם הפיקוד, נפצע קשה מכדור בראשו במבואות רומני שבצפון מערב סיני.
הוא פונה לבית החולים בבאר שבע, שם הוצאו מראשו הכדור וכן רסיסים שנתקעו בו במלחמת השחרור. באמצע יולי העביר את הפיקוד על החטיבה לדני מט ונתמנה לתפקיד מרכֵּז לקחי המלחמה במטה הכללי.
ב-3 בנובמבר 1967 התמנה למפקד חטיבת הבקעה (תחת חטיבה 80) וניהל את הלחימה בגזרה זו, שכללה מרדפים אחר מחבלים מארגוני הטרור הפלסטינים, שחדרו מעברו המזרחי של הירדן.
במרץ 1968 פיקד על כוח של החטיבה בפעולת כראמה בשטח ירדן. הוא שימש מפקד הכוחות בבקעה עד יולי 1968.
קצין צנחנים ראשי
ב-24 ביוני 1968 מונה איתן לקצין צנחנים ראשי במקום אל"ם אהרן דוידי. בתפקידו זה היה בדצמבר אותה שנה מפקד מבצע תשורה, שכלל פשיטה על שדה התעופה הבינלאומי ביירות והשמדת מטוסי נוסעים של חברות תעופה לבנוניות שהיו בו. ב-7 בינואר 1969 הוקמה מפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (קחצ"ר) ורפאל איתן הועלה לדרגת תת-אלוף והוצב בראשה.
ביולי אותה שנה השתתף במבצע הפשיטה על האי גרין. בהמשך אותה שנה נשלח לבקר אצל הלוחמים הכורדים בעיראק, במטרה לבדוק אם תנאי הקרב בזירת המלחמה שלהם מתאימים לשינוי אופייה: הרחבת ממדי המלחמה ממלחמת גרילה בלבד להתקפות גלויות נגד הצבא העיראקי. במהלך הביקור נפגש עם מנהיג המאבק הכורדי, מוסטפא ברזאני, אולם מסקנתו של איתן הייתה שלילית. לאחר כארבע שנים בתפקיד קצין צנחנים ראשי, מונה ב-1972 למפקד עוצבת געש – אוגדה סדירה של פיקוד הצפון.
מלחמת יום כיפור
ב-6 באוקטובר 1973, יום פרוץ מלחמת יום הכיפורים, התגייסה אוגדתו והחלה להזרים כוחות לרמת הגולן בניסיון לבלום את צבא סוריה. משהתגייסה גם אוגדת המילואים 210 בפיקוד האלוף דן לנר, התמקד בבלימת הצבא הסורי בצפון רמת הגולן ולאחר מכן פיקד על אוגדתו במתקפת הנגד
. אחרי המלחמה פיקד על כוחות צה"ל במלחמת ההתשה במובלעת הסורית.
אלוף פיקוד צפון
ב-29 באוקטובר 1973 העניק לו הרמטכ"ל דוד אלעזר דרגת אלוף, וב-14 באפריל 1974 מונה על ידי הרמטכ"ל מוטה גור לאלוף פיקוד הצפון.
בתקופת כהונתו החל הקשר והסיוע הצבאי לנוצרים בלבנון. בסוף 1976 נפגש בסודיות, על סטי"ל של חיל הים במפרץ ג'וניה, עם מנהיג הפלאנגות, בשיר ג'ומאייל. בתפקידו כאלוף הפיקוד, היה איתן בין מקימי הגדר הטובה. באוגוסט 1977 מונה לראש אג"ם.
בזמן כהונתו בתפקיד, יצא צה"ל במרץ 1978 למבצע ליטני. לפני היציאה למבצע איתן הקריא לחיילים בשטח כינוס את השיר על השחיטה של חיים נחמן ביאליק והשווה בכך את הפיגוע בכביש החוף שבעקבותיו צה"ל יצא למבצע זה, לפוגרום קישינב עליו נכתב השיר.
רמטכ"ל צה"ל
ב-16 באפריל 1978, מונה רפול לרמטכ"ל בהמלצת שר הביטחון עזר ויצמן, והחליף בתפקיד זה את מוטה גור. בנאום הראשון שלו כרמטכ"ל הפתיע את הנוכחים בנאום קצר בן 34 מילים"לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים- לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל".. כבר בתחילת שירותו כרמטכ"ל התבלט איתן בשורת צעדים בעלי משמעות סמלית, שנועדו, כפי הנראה, להכניס רוח של משמעת ויעילות לצבא, שעדיין היה תחת הרושם הכבד של מלחמת יום הכיפורים.
צעדים אלו כללו את ההוראה לחזור לחבוש את הכומתה על הראש, את ההוראה לאסוף תרמילים משומשים לאחר מטווחי ירי, את השוואת צבע מדי הבנות לזה של מדי הבנים, וקיצוץ משמעותי בלהקות הצבאיות, עד כדי ביטולן כמעט.
כחלק מתפיסתו את תפקידי הצבא כחורגים מביטחון בלבד, דאג איתן לפיתוח פרויקט חיילי מקא"ם (שנודעו בכינוי "נערי רפול"), במסגרתו גויסו נערים משולי החברה במטרה לשלבם בחברה הישראלית. במקביל, קיבל רפול את הצעת פרופסור פליקס דותן ופרופסור שאול יציב מן האוניברסיטה העברית להקים את תוכנית תלפיות, שמטרתה לשלב את בוגריה ביחידות מחקר ופיתוח בצה"ל ובתעשיות הביטחוניות.
ב-1979 היה איתן הרמטכ"ל הראשון שביקר בארצות הברית ביקור רשמי. בעת ביקורו ב, העניק לו מזכיר ההגנה של ארצות הברית את אות לגיון ההצטיינות.
כרמטכ"ל הוביל קו התקפי אל מול פעילות המחבלים בלבנון. במהלך כהונתו צה"ל תקף מן האוויר, באש תותחים וכן ביצע פשיטות רבות על יעדי מחבלים בלבנון, ובהם מבצע שלכת, מבצע מנורה, מבצע מתח גבוה, מבצע איש דמים, מבצע מוביל, מבצע סיגל ומבצע צלצל. בנוסף הוציא לפועל ביוני 1981 (כחודש ימים לאחר ששכל את בנו הטייס בתאונת אימונים) את תקיפת הכור בעיראק, ופיקד על פעולות הצבא ופריסתו מחדש במסגרת החזרת חצי האי סיני למצרים, ובין היתר, על פינוי והריסת העיר ימית בסוף אפריל 1982.
כמפקד העליון של הצבא, המוסמך להעניק חנינות לחיילים, קיצר איתן, בצעד שנוי במחלוקת, את עונשם של חיילים שרצחו ערבים: סגן דניאל פינטו, קצין צנחנים וחתנו של דני מט, שהורשע ברצח ארבעה לבנונים בעת מבצע ליטני, אבי מכמל, מ"פ בחטיבת גולני שהורשע ברצח שבוי במבצע ליטני, אריה שדה, מג"ד בחיל ההנדסה שהורה להרוג שבוי, וישראל לדרמן, שהורשע ברצח פלסטיני בירושלים בהיותו חייל מילואים, כמעשה נקם.
מלחמת לבנון הראשונה
ארגון אש"ף הקים החל באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 אזורי שליטה במדינת לבנון שכללו בסיסי צבא ומצבורי נשק. ריכוז המחבלים של ארגון אש"ף התקרב לעשרת אלפים לוחמים. כוחו המדיני בלבנון גדל ובחסות סוריה וחלק ממדינות ערב חומש הארגון והיווה סכנה לגבולה הצפוני של מדינת ישראל וליציבות המשטר בלבנון. איתן, כרמטכ"ל, הגדיר את מיטוט הארגון והסבת פגיעה קשה לו ולאנשיו, והשבת הביטחון לגבול הצפון כמשימת צה"ל בעת פעולה צבאית נרחבת בלבנון. ב-3 ביוני 1982 ניסה ארגונו של אבו נידאל להתנקש בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. בתגובה הפציץ חיל האוויר מטרות של אש"ף בלבנון, ואלו הגיבו בירי על יישובי הצפון במטחי קטיושות עזים שנפלו גם במרכז העיר קריית שמונה.
ביום שישי, 4 ביוני הורתה הממשלה על פתיחת "מבצע שלום הגליל", שהחל ביום ראשון, 6 ביוני, והוא תחילתה של מלחמת לבנון הראשונה. בבוקרו של יום שישי, לפני תחילת המלחמה נשאל בראיון שהפך מפורסם: "מה בכוונת ישראל לעשות? האם היא תפתח במלחמה?". רפול ענה בקצרה ובאופן אופייני תוך שילוב ידיו: "ואם אני יודע, אני צריך להגיד לך?"
מטרות המלחמה, שתוכניותיה נוסחו זה מכבר תחת שמות הקוד "אורנים קטן" ו"אורנים גדול", היו סילוקה של הישות הפלסטינית המזוינת מגבול הצפון, וכן כינונו של משטר שלטוני בלבנון, בהנהגת באשיר ג'ומייל, אוהד לישראל.
צה"ל מימש את מטרותיו הראשונות בסילוק אש"ף מלבנון ואף סילוק הסורים מלבנון. אחרי סילוק אש"ף מלבנון נשאר צה"ל בלבנון ופופולריות המלחמה החלה לרדת בציבור עקב הצטברות כמות נפגעים והרוגים במלחמה שהתמשכה. במהלך המלחמה הדיח רפול את אל"ם אלי גבע מתפקיד מפקד חטיבה בשל סירוב פקודה. מבחינה צבאית היה לצבא הישג מרשים בלבנון, סילוק אש"ף מלבנון, סילוק הסורים מלבנון, מבצע ערצב 19, הפלת 80 מטוסים סורים ללא אף מטוס קרב ישראלי שיורט על ידם. אך לאחר מכן אירעה שורת כשלים, אשר אחד החמורים בהם הוא הקרב בסולטאן יעקוב. התמשכות המלחמה בלבנון יצרה מחאה שהגיעה לשיאה בהפגנה כנגד אירועי סברה ושתילה.
פרשת סברה ושתילה
במהלך שהות צה"ל בבירת לבנון ביירות, בספטמבר 1982, ערך הארגון הלבנוני "הפלנגות הנוצריות" טבח במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה שבעיר. הטבח אירע לאחר רצח בשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות, שנבחר בתמיכת ישראל לנשיא לבנון. בעקבות הרצח של ג'ומייל השתלט צה"ל על מערב ביירות, המאוכלסת במוסלמים (עד אז שלט רק בצד המזרחי, הנוצרי). טיהור מחנות הפליטים מלוחמים פלסטינים הוטל על ידי ישראל על כוחות הפלנגות. הפלנגות נכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה בערבו של 16 בספטמבר, ותוך זמן קצר החלו בהרג חסר הבחנה. הם יצאו מהמחנות בבוקר 18 בספטמבר על פי דרישת צה"ל, ורק במהלך היום החלו להתברר ממדי הטבח. אין ידיעה מדויקת על מספר הנספים בטבח, וההערכה היא שמדובר בכ-700 עד 800 איש.
בעקבות לחץ דעת הקהל בארץ ובעולם מונתה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת כַּהָן, לחקור את הטבח. הוועדה קבעה כי אכן לא הייתה מעורבות ישירה של צה"ל בטבח. אולם הוסיפה כי שר הביטחון אריאל שרון אחראי בכך שהתעלם מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח מנהיגם. בקשר לרמטכ"ל רפאל איתן קבעה הוועדה, שהייתה לו גם אחריות למניעת הטבח, אך הוועדה לא תמליץ על הדחתו מתפקיד הרמטכ"ל מכיוון שממילא הוא עומד לסיים את תפקידו.
החזית לשחרור לבנון מזרים
בספר שפרסם העיתונאי רונן ברגמן בשנת 2018, נחשף כי בשנת 1980 בהיותו רמטכ"ל, הקים איתן ארגון טרור סודי שפעל בלבנון, החזית לשחרור לבנון מזרים.
מטרת הארגון הייתה לפגוע באנשי ארגון אש"ף ובמיוחד בצמרתו. הארגון הופעל על ידי מפקד פיקוד הצפון אביגדור בן-גל, שמינה את מאיר דגן למוביל הפעילות. ב-5 באוגוסט 1981 מונה אריאל שרון, להיות שר הביטחון בממשלת בגין. שרון הורה לבן גל ולדגן להכפיל את מאמציהם במטרה לפגוע בצמרת אש"ף. עד אוקטובר 1981 נמנו 308 הרוגים בפיגועי הארגון.
לקראת תחילת מלחמת לבנון הארגון פסק לפעול אולם חזר לבצע פעולות טרור חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה. דוגמאות לפעילות הארגון כוללות פצצה במטה אש"ף בשתורא שבשליטת סוריה ב-28 בינואר 1983 שהרגה 35 בני אדם. ב־5 בפברואר התפוצצה מכונית תופת מול משרדי המכון למחקר פלסטיני בביירות, וגרמה ל-20 הרוגים, כולל אשתו של סברי ג'ריס.Lee O'Brien, Campaign of Terror: Car Bombing in Lebanon, MERIP Reports 118 (October 1983), p. 26.Middle East Record (MER), 2 October 1982, pp. 6-8.. פצצה שלישית התפוצצה בבעלבכ ב־7 באוגוסט 1983, בה נרצחו כ־30 בני אדם ונפצעו כמעט 40. הארגון חדל לפעול בסוף שנת 1983.
בהמשך פקדו איתן ושרון על פיצוץ מטוסי נוסעים מעל הים, במטרה להרוג את ערפאת. במשך תשעה שבועות נערך מעקב אחר טיסותיו של ערפאת, מטוסי קרב של חיל האוויר והוזנקו לפחות חמש פעמים במטרה להפיל מטוסי נוסעים שעליהם חשבו שערפאת נמצא. בכל המקרים בכירי חיל האוויר חיבלו באופן מכוון בהפלת המטוסים מסיבות מצפוניות ובטיעונים שונים. באחד המקרים, התקשורת בין המטוסים שובשה בכוונה, ובמקרה אחר דיווחו באופן שקרי שהמטוסים הגיעו ליעד באיחור. עמוס גלבוע, שהיה אז חבר הצוות וראש חטיבת המחקר באמ"ן, הביע התנגדות עקבית למבצע בטענה שאם המדינה תפיל מטוס נוסעים זה יגרום לה נזק מדיני עצום. לפי ברגמן הקצינים סירבו בנימוק שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל.
פעילות הארגון הוסתרה מרוב הממשלה והצבא. היא גם נעלמה מעיני העיתונות, הכנסת ומערכת המשפט. קיום הארגון ופעילותו נחשפו רק לאחר כ-35 שנה מזמן פעילותו.
סיום שירותו כרמטכ"ל
ב-19 באפריל 1983 סיים רפול את כהונתו בתפקיד ראש המטה הכללי, שנמשכה 5 שנים ו-3 ימים, יותר מכל רמטכ"ל אחר.
לקראת פרישתו מצה"ל, המליץ לשר הביטחון משה ארנס למנות כרמטכ"ל את האלוף אביגדור בן-גל, אולם ארנס לא קיבל את המלצתו ולתפקיד מונה האלוף משה לוי. לאחר סיום כהונתו כרמטכ"ל, התנדב איתן לשירות מילואים כטייס, קיבל דרגת ייצוג של רב-סרן והשתתף במשימות קישור ומודיעין.
ארבע שנים לאחר פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל, איים לחשוף תוכנן של שיחות טלפון של אלופי המטכ"ל בתקופתו. לדבריו קיבל אישור מהדרג מדיני לביצוע האזנות סתר, וזאת בשל מכת הדלפות.
פוליטיקה
רפאל איתן שובץ במקום ה-25 הסמלי ברשימת "שלומציון" בראשות אריאל שרון בבחירות לכנסת ה-9 ב-1977, אך פרש מהמשך דרכו הפוליטית, שרק החלה, על מנת לחזור ולהמשיך לתפקד כאלוף פיקוד צפון, ובעתיד – גם כרמטכ"ל. לאחר פרישתו מהצבא באפריל 1983, והחלפתו על ידי רב-אלוף משה לוי, נכנס איתן לפוליטיקה בשנית.
זה מכבר הייתה לו תדמית של "הישראלי השורשי". בעל רקע חקלאי, בעל תחביבים כנגרות, ודאייה בדאון (הוא היה אף בעל רישיון טיס), ובמיוחד בשל האופן הישיר והמשובש לעיתים בו התבטא, נמשכו חוגים רחבים בציבוריות הישראלית אל דמותו. כן בלט בדאגתו לעניינים אקולוגיים – ידועה קריאתו "להתקלח בזוגות" לשם חיסכון במים. האמין גם, כי על האזרח לקחת כמה שיותר יוזמה בנושאים שונים (למשל, להיות "פועל הניקיון" של סביבתו) וכי יש לצמצם ולפשט את הבירוקרטיה בישראל. בתחום הכלכלי, דגל בכלכלת שוק.
טיפוסית היא התבטאותו ב-12 באפריל 1983 בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לפיה יש להגיב לזריקת אבנים בכבישי יהודה ושומרון בתגובה ציונית הולמת של הקמת יישובים עד שהערבים יוכלו רק "להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק".
בתחילה היה פעיל במסגרת חוג עין ורד, "חוג נאמני ארץ ישראל השלמה של ההתיישבות העובדת" ולאחר מכן במסגרת מפלגה עצמאית בשם צומת. רפול ייצג קו מדיני ימני נוקשה ובלתי מתפשר מחד, וליברליות בנושאים הנוגעים לדת ולמדינה מאידך. הוא נבחר לכנסת ה-11 במסגרת רשימת התחיה-צומת, ובכנסת ה-12 שימש בתפקיד שר החקלאות בין השנים 1990–1991.
ממוזער|רפאל איתן בביתו במושב תל עדשים 1984 . מתוך אוסף דן הדני שבספריה הלאומית
לקראת הבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 הנהיגה מפלגת צומת תעמולת בחירות שמוקדה בדמותו של רפאל איתן. על פי סקרים שעשתה המפלגה בחודשים שלפני הבחירות, נמצא שעיקר התמיכה במפלגה נובעת מהערכה אישית לאיתן. תומכים מהמעמד הנמוך הדגישו במיוחד את עברו כרמטכ"ל, את התוכניות החינוכיות שקידם בצבא ואת תמיכתו ברפורמה בחינוך. תומכים ממעמד הביניים הדגישו יותר את יושרתו, התנגדותו לכפייה דתית, תמיכתו בגיוס בחורי ישיבות ואת תמיכתו בשינוי שיטת המשטר. בנוסף נמצאה בסקרים קבוצה גדולה של מצביעים ששקלה להצביע עבור צומת בגלל עמדותיו הביטחוניות, שכללו התנגדות לנסיגות ברמת הגולן וביהודה ושומרון ותגובה נוקשה נגד הטרור.
בבחירות עצמן הצליחה תנועת צומת להשיג הישג יוצא דופן של שמונה חברי כנסת, אשר פרט לרפאל איתן לא היו מוכרים במיוחד לציבור. רפאל איתן השאיר את תנועתו באופוזיציה, ולא הצטרף לממשלתו של יצחק רבין. בצומת החלו סכסוכים פנימיים ואיתן לא הצליח לשלוט בסיעתו החדשה. בינואר 1994 פרשו מהסיעה שלושה מחבריה, גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ, והקימו את סיעת יעוד. סיעה זו הצטרפה בינואר 1995 לקואליציה ולממשלת יצחק רבין, ובזכות תמיכתה אושר בכנסת הסכם אוסלו ב'.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1996, שהיו לראשונה בחירות אישיות לראשות הממשלה, הייתה תמיכתו של רפול חשובה, שכן הבחירות הוכרעו לבסוף בהפרש של כאחוז מכלל הבוחרים. רפול החליט לרוץ עם מפלגת הליכוד, שרצה בבחירות אלו כתנועה מאוחדת עם מפלגתו "צומת" ועם מפלגת גשר שבראשות דוד לוי. לאחר ניצחון בנימין נתניהו בבחירות, הובטח לו תפקיד השר לביטחון פנים, אך עקב חקירה פלילית שהתקיימה נגדו על שימוש פוליטי בפרטים אישיים שהוצאו ממאגרי מידע צבאיים (לאחריה הוא הועמד לדין והודה בעובדות כתב האישום, אך נפסק שעובדות אלה אינן מהוות עבירה), הוא היה מנוע מלכהן בתפקיד זה. רפול קיבל את תפקיד שר החקלאות והגנת הסביבה, וכן מונה לסגן ראש הממשלה. כשר החקלאות מינה את רפי רמון ליושב ראש צוות ההיגוי להקמת מרכז לחקלאות מתקדמת במקווה ישראל. הייתה זו תקופת כהונתו האחרונה בכנסת ובממשלה. השפעתו בתקופה זו הייתה שולית, והתמיכה הציבורית לה זכה התמעטה והלכה.
לקראת הבחירות בשנת 1999 כשלו המגעים של צומת בראשות איתן לרוץ שוב ברשימה משותפת עם הליכוד, והמפלגה התמודדה בבחירות באופן עצמאי, קיבלה רק 4,128 קולות ולא עברה את אחוז החסימה.
הפרישה מהפוליטיקה ומותו
ימין|ממוזער|200px|פסל של איתן בבית הספר ע"ש רפאל איתן ברמת גן
בבחירות לכנסת השש עשרה שהתקיימו בשנת 2003 התמודדה צומת בראשות משה גרין, שקיבלה את ברכתו של איתן, אך הוא לא היה ברשימתה לכנסת, ולמעשה פרש מעסקי הציבור. צומת שוב לא עברה את אחוז החסימה, וזכתה רק ב-2,023 קולות.
ב-23 בנובמבר 2004 הגיע, כמדי בוקר בשנתיים האחרונות לחייו, עם מכוניתו לנמל אשדוד, מתוקף תפקידו בהנהלת החברה הקבלנית שזכתה במכרז להקמת "נמל היובל" כאחראי על הקמת שובר הגלים במקום. הוא יצא ממכוניתו על מנת לבדוק את נזקי הסערה שהתחוללה במקום בלילה הקודם, ואז ככל הנראה פגע בו נחשול מים, העיפו לים והטביעו. גופתו נמשתה מהמים לאחר זמן קצר על ידי אנשי חיל הים, והוא נקבר ביום המחרת בתל עדשים.
תחקיר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" העלה שורת ספקות בשאלה אם המוות של איתן היה תאונה. התחקיר הסתמך על שחזור נסיעתו על המזח ויציאתו מהרכב, וכן על בעיות אליהן נקלע בחודשי חייו האחרונים. אלמנתו הכחישה את האפשרות שהייתה זו התאבדות.
הנצחתו
שמאל|ממוזער|200px|קטע כביש 60 הנקרא על שמו של רפאל איתן
אחר מותו נקראו מספר פרויקטים מרכזיים בישראל על שמו. הנמל בו מצא את מותו נחנך באוגוסט 2005. הוא נקרא על שמו "נמל איתן", ועל שובר הגלים הוקם ציון לזכרו.
קטע כביש בכביש 60, מצומת תל עדשים ועד למבואות נוף הגליל, העובר בדרכו מעל גשר ודרך מנהרה שנחצבה בהר הקפיצה, נקרא אף הוא על שמו. הכביש נחנך בנובמבר 2008, אך כאשר הסתבר לראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראיסי, כי הכביש נקרא על שם איתן, נטש ג'ראיסי את הטקס.
בשנת 2004, במסגרת הארגון החברתי "מעשה" הוקם גרעין התנדבות הקרוי על שמו של רפול – גרעין איתן. גרעין איתן הוא גרעין המיועד לצעירים מהמגזר היהודי בגילאי 18–22 תושבי פריפריה גאוגרפית וחברתית. ייעוד הגרעין הוא מתן הזדמנות לצאת לשנת התנדבות ומסלול נח"ל לצעירים אשר עד כה לא ניתנה להם האפשרות.
ב-2010 נקראו על שמו בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים ("מחנה איתן"), וכן תיכון מקיף רמת גן ע"ש רפאל איתן.
עמותת "רפול" להנצחתו יזמה מספר רב של פעילויות – מפעל של מלגות שניתנות על שמו ופרס שנתי, הקמת אתר מבקרים בתל עדשים, הקמת מכון מחקר בנושא התיישבות וביטחון במכללת עמק יזרעאל ופעילויות נוספות ברוח זו.
ב-2018 נקראה על-שמו של איתן תחנת הרכבת עפולה, שנמצאת במרחק קילומטרים אחדים ממושבו תל עדשים.
במצפה רמון פועלת מכינה קדם צבאית "אשר רוח בו" ע"ש רפאל איתן, הפועלת בקרב נוער מהפריפריה החברתית-כלכלית בישראל.
ברמלה נקרא רחוב על שמו בשכונת נאות-שמיר (על שם יצחק שמיר), שרבים מהרחובות בה נקראים על שם רמטכ"לים לשעבר.
חיים אישיים
שמאל|ממוזער|250px|רפאל איתן רפול ורעייתו עפרה מאירסון
בינואר 1952 נשא רפול לאישה את מרים (1930–2020), אותה הכיר בתל עדשים כשהיה בן 8. מרים ילידת גרמניה, בת לאם נוצרייה ואב יהודי, עבדה כאחות ראשית בבית החולים העמק, אם חמשת ילדיו:
בנו הבכור, יוחנן; נפטר בהיותו בן עשר וחצי מהתקף אסתמה. יוחנן נקרא על שם אחיה של מרים, , שלחם בפלמ"ח ונהרג במלחמת השחרור בקרבות מלכיה;
; היה טייס בחיל האוויר הישראלי. נהרג במאי 1981 בהתרסקות מטוסו, בשל תקלה, שלושה שבועות לאחר נישואיו לאופיר, בתו של אלוף-משנה זוריק לב;
רותי, חזרה בתשובה ומקיימת אורח חיים דתי. בנה, גיא, הוא חרדי, אברך בכולל;
גליה אלף, מנהלת כפר הנוער ויצו נהלל;
נורית איתן גוטמן, מנהלת השירות הסוציאלי בשירותי בריאות כללית, נשואה לשוקי גוטמן.
בשנת 1996, התגרש מאשתו מרים ונשא לאישה את עפרה מאירסון, מנהלת פנימיית אהבה ופעילת שמאל.
בריאיון לעיתון בשנות האינתיפאדה השנייה סירבה מאירסון להתייחס לשאלות על יחסו של בעלה לקריאותיה בעד סרבנות. לאחר מותו התפרסם ריאיון עימה, שבו טענה כי למרות תדמיתו הקשוחה בציבור, רפול סבל מטראומה שנבעה מתקופת שירותו הצבאי.
פרסומים
ספרים
מצנח רביעי נפתח, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001
בונים פה נמל – מכתבים מסבא נודניק, הוצאת תמוז, 2004
מכתבים
לקריאה נוספת
מרדכי צפורי ואריה קרישק, "בקו ישר" (ספרי ידיעות), 1998
משה גבעתי, המערכה בחרמון – הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת מודן, תשע"ה-2015
קישורים חיצוניים
התדריך של רפול לקראת הצניחה במיתלה, כולל תמונות היסטוריות באתר "הצנחנים בעשור הראשון"
שילה הטיס רולף, רפאל איתן, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
העמותה להנצחת והנחלת מפעלות חייו של רפאל איתן
עדות רפאל איתן (רפול) – מפקד אגודה 36, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
מכתביו
תת-אלוף רפאל איתן מגיב על "גדוד המחר", מערכות 216, יולי 1971, עמ' 17–20.
חימוש מסוקים ומסוקים חמושים, מערכות 221, מרץ 1972, עמ' 3.
על "גדוד המוסטנג הקופץ", מערכות 224, אוגוסט 1972, עמ' 34.
פקודת יום לחיילי צה"ל לרגל חתימת חוזה השלום ישראל – מצרים, מערכות 268, אפריל 1979.
הערות שוליים
קטגוריה:משפחת אורלוב
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם התחיה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-גשר-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:מפקדי חטיבה 226
קטגוריה:מפקדי חטיבת הבקעה
קטגוריה:מעוטרי עיטור העוז בפעולות התגמול
קטגוריה:מפקדי עוצבת געש
קטגוריה:מפקדי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:בוגרי המכללה לביטחון לאומי
קטגוריה:מפקדי פיקוד הצפון
קטגוריה:קציני חיל רגלים וצנחנים ראשיים
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:חיילי צה"ל במלחמת ההתשה
קטגוריה:ישראלים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מפקדי גדודים בחטיבת הצנחנים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:נגרים ישראלים
קטגוריה:תל עדשים: אישים
קטגוריה:הרוגי טביעה ישראלים
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים וארבע
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושבע
קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם תחנות רכבת בישראל
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1929
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004
קטגוריה:חיילי חטיבת הראל במלחמת העצמאות
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת סיני
קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת ששת הימים
קטגוריה:מפקדי אוגדות במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת סיני
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת לבנון הראשונה
| 2024-10-02T09:10:53
|
רפול
|
הפניה רפאל איתן
| 2024-08-11T12:24:53
|
ספר ישעיהו
|
ספר יְשַׁעְיָהוּ הוא אחד מעשרים וארבעה ספרי התנ"ך העברי הנכלל במדור הנביאים. הוא הראשון מבין ספרי נביאים אחרונים, לפני ספר ירמיהו, ספר יחזקאל ותרי עשר. הספר מרכז את נבואותיו של הנביא ישעיהו בן אמוץ, ומכיל תוכחות מוסר רבות מאת ה' כלפי עמו סביבות תקופת חייו.
על פי ברייתא המובאת בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, הועלה הספר על גבי הכתב על ידי חזקיה מלך יהודה וסיעתו (המאה השמינית – שביעית לפני הספירה, על פי הכרונולוגיה המקובלת במחקר). אולם לדעת חוקרי המקרא חלקו השני של הספר חובר רק בתקופת שיבת ציון, במאה החמישית לפני הספירה.
רבים מחוקרי המקרא מייחסים את הספר לשניים או לשלושה מחברים שונים מתקופות שונות.
רקע היסטורי
ספר ישעיה מכסה תקופה היסטורית ארוכה בת מאות שנים, בה קמו ונפלו מעצמות אזוריות (האימפריות האשורית, הבבלית והפרסית), נוהלו מסעי כיבושים נרחבים והגליות עמים. בשנים אלו התחוללו שינויים מדיניים שעברו על ממלכת ישראל ויהודה, ולוו בתככים, יריבויות ובריתות עם העמים הסובבים. בשל התקופה הארוכה והאירועים המוזכרים בו, מקובל במחקר ליחס את הספר לשני כותבים לפחות – הראשון ישעיה בן אמוץ (פרקים א–לט) אשר ניבא בירושלים, ישעיה השני אשר זהותו אינה ידועה (פרקים מ–סו; מהם מ–מח בבבל, ומט–ס"ו בירושלים). יש המזהים גם את ישעיה השלישי (פרקים נה–סו) ואולי אף כותבים נוספים.
על פי כותרת הספר הנביא ניבא בימי המלכים עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו, ברבע האחרון של המאה השמינית לפנה"ס לערך (יש' א 1). אך הנבואה המוקדמת ביותר של הנביא ישעיה בן אמוץ אשר ניתן לתארכה על פי רקעה ההיסטורי, היא מימי אחז בשנת 733 לפנה"ס (יש' ז), והמאוחרת ביותר מתוארכת לפי פרק לו לשנת 701 לפנה"ס, בתקופת המצור על ירושלים, בימי המלך חזקיהו מלך יהודה. שנים אלו, מ-733 עד 701 לפנה"ס היו בצל התעצמותה של ממלכת אשור, וכיבושיה המרשימים את ארם דמשק, ואת שומרון (יש' ז–ח). עם נפילת שומרון בשנת 720 לפנה"ס הוגלו רבים מתושביה. לאחר הכיבוש ממלכת ישראל סופחה לאשור (הפכה לפחוה אשורית), וקרבתה של אשור לגבול יהודה העלה חשש מכוחה והעיק מטבע הדברים גם על ממלכת יהודה הסמוכה. כנגד חששות אלה עמדה תפיסתו הדתית-מדינית של ישעיהו בן אמוץ, לפיה ירושלים עירו של ה' תינצל מכיבוש. נבואה זו התגשמה בימי סנחריב מלך אשור, בשנים 701, אך העיר שניצלה שועבדה לסנחריב, ותושביה נאלצו להעלות מיסים לממלכת אשור.
נבואות הנביא המכונה ישעיה השני, בפרקים מ–ס"ו, משויכות לתקופה מאוחרת יותר, שבה העם ביהודה כבר מצוי בגלות בבבל, ובהן קריאות והפצרות של הנביא אל העם לצאת מבבל ולשוב לארץ. קריאות אלה מאפיינות את תקופת עליית האימפריה הפרסית ובראשה המנהיג כורש, בשנת 539 לפנה"ס. מכאן שמדובר בשליש האחרון של המאה השישית לפנה"ס. כורש השתלט על בבל ומלך על כל שטחי האימפריה הבבלית במסופוטמיה. מהכרזת כורש אשר פורסמה בראשית עלייתו לשלטון, עולה כי הנהיג מדיניות גמישה ונוחה כלפי העמים בשטח מלכותו, ובכלל זה יהודה, ואפשר את חזרתם לישראל של גולי בבל ובניית המקדש בירושלים. זהו הנתון ההיסטורי היחיד המצוין בחלקו המאוחר של הספר. שמאל|ממוזער|250px|מקטע מספר ישעיהו במגילות הגנוזות
תוכן הספר
לפי הכתוב בפסוקים הפותחים את הספר, התנבא מחברו ישעיהו בן אמוץ בתקופת מלכי יהודה – עוזיהו (כנראה רק משנת מותו – 757 לפנה"ס), דרך מלכות יותם, אחז, ועד סוף ימי חזקיהו. פרשנים מסוימים מרחיבים את ימי נבואתו גם לימי מנשה.
למרות זאת, מפרק מ' עוסקת הנבואה, ככל הנראה, בתקופת העלייה מבבל והכרזת כורש, קרי כ-200 שנה לאחר הזמן הכתוב בתחילת הספר. כך סבור הפרשן בן המאה ה-11, משה אבן ג'יקטילה, אשר את דבריו מביא האבן עזרא בפירושו לישעיהו: . בשל התקופה הארוכה בת מאות השנים מתחילת הספר ועד לסופו, נהוג במחקר המודרני ליחס את הנבואות למספר נביאים (ראו הסבר להלן ברקע ההיסטורי).
נבואותיו של ישעיהו הנביא עוסקות בין היתר בשלום עולמי והימנעות ממלחמה (הפיכת כלי מלחמה לכלי גינון) כמתואר בחזון אחרית הימים.
כמו גם בתפיסה שהחזרה בתשובה יכולה לכפר על החטאים, במלחמה בעוולות החברתיים, בהתנגדות לתפיסה הפולחנית של הדת שרווחה אז – שהקורבנות מכפרים גם ללא שינוי במעשים, ובעבודה זרה. בניגוד לתפיסות רבות ביהדות שלעגו לעבודת הפסילים כלא מועילה וכחסרת היגיון ישעיהו תפס את העבודה הזרה כביטוי לגאווה של האדם עצמו – שמשתחווה למעשי ידיו כלומר לעצמו, ובהתאם, כדי לתקן את הבעיה יש לשבור את גאוות האדם.
חיבורו של ספר ישעיה וישעיה השני
על פי האמור לעיל בדבר חלקו של הספר המתנבא על מאורעות שהתרחשו רק מאתיים שנה לאחר מכן, הסיקו חוקרי ביקורת המקרא כי הספר מחולק לשניים, ונכתב על ידי שני נביאים שונים לפחות, שספרם נאסף לספר אחד, המכונים במחקר "ישעיהו הראשון" (פרקים א'–ל"ט) ו"ישעיהו השני" (פרקים מ'–ס"ו). ככל הנראה קדם להם פרשן המקרא הספרדי ר' אברהם אבן עזרא בפירושו לספר (פרק מ, פסוק א) שכתב , וככל הנראה כוונתו שאף שחז"ל ייחסו את ספר שמואל לשמואל – כמחצית הספר נכתבה לדעתם על ידי ממשיכיו, וכך אמרו חז"ל אף ביחס לספר דברי-הימים. במילים אחרות, אבן-עזרא סבר שכך יש לפרש גם את מעבר התקופות בין חלקיו השונים של הספר.
חלוקת הספר לשניים כפי שהוזכרה לעיל מקובלת כמעט ללא עוררין בקרב חוקרי המקרא בימינו. אמנם יש חוקרים אשר חילקו את הספר לשלושה חלקים (א'–ל"ט, מ'–נ"ה, נ"ו–ס"ו) על בסיס הרקע ההיסטורי בו מתרחשים כנראה פרקים אלו, אך חלוקה זו פחות מקובלת. חלוקת הספר מתבססת, בנוסף לרקע ההיסטורי של הנבואה, גם על המוטיבים השונים של הנבואות. כך למשל, רק בפרקי ישעיהו השני מופיע תיאור של האל כבורא העולם.
התפיסה המסורתית רואה בכל הספר חיבור אחיד שחובר על ידי נביא אחד. תפיסה זו מסתמכת על ראיית הספר כחיבור אחיד בברייתא המובאת בגמרא. למעשה תפיסה זו רווחה כבר מאז שלהי ימי בית שני לפחות. כך למשל אנו למדים מדברי בן סירא, בן המאה ה-3 לפנה"ס – המאה ה-2 לפנה"ס, אשר בחיבורו הוא כותב על ישעיהו כי , כאשר כוונתו ככל הנראה לנבואה הכתובה בחלק השני של הספר, ולמרות זאת בן סירא מייחס זאת לישעיהו הנביא עצמו. גם יוסף בן מתתיהו, בן המאה ה-1 לספירה, מתאר בספרו כי יהודי בבל הראו לכורש כי הנביא ישעיהו ניבא לפני כמאתיים שנה על ניצחונותיו, וכי דבר זה השפיע לטובה על יחסו של כורש ליהודים. כמו כן במגילות מדבר יהודה, המתוארכות החל מהמאה ה-3 לפנה"ס, אנו רואים כי מגילת ישעיהו כללה את שני החלקים כחיבור אחד.
על טענות חוקרי המקרא ענו פרשנים מסורתיים, כגון שד"ל, אשר טען שאם מקבלים את אפשרות הנבואה אין צורך להגיע לפרשנות זו. ד"ר אהרן קמינקא, רחל מרגליות, וזאב יעבץ טוענים כי מטבעות לשון ייחודיות לישעיהו קיימות בשני הספרים כאחד, ולפיכך לדעתם הספר אחד הוא. אחת הדוגמאות למטבע לשון כזו היא המילה "אנוש" ככינוי לאדם, המופיעה פעמים רבות לאורך כל ספר ישעיהו על שני חלקיו, אך לא מופיעה ברוב יתר ספרי הנביאים והכתובים.
באמצעות שימוש בעיבוד שפה טבעית על הטקסט בספר, טוען פרופ' משה קופל כי החלק השני של ספר ישעיהו מתחיל בפרק ל"ג, ולא בפרק מ' כמקובל.
על דמותו של ישעיהו
ישעיהו היה מעורה במדיניות יהודה ומקורב לבית המלכות. עמדתו הייתה כי כיבושי האימפריה האשורית ואיומה על ממלכת יהודה אינה רק מאבקי כוח בין אימפריות אלא גם מהווה שליחת ה' להעניש את ממלכת יהודה הפושעת, ולכן אם יהודה רוצה להינצל עליה לפנות אל ה' ולא אל ממלכות האזור. מן העמדה הזאת נבע העידוד שהעניק ישעיהו לחזקיהו, שלא להיכנע למלך אשור.
ניבים, ביטויים שמקורם בספר ישעיהו
בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי (פרק א', פסוק ב') – ביטוי לאכזבה של אבות מבניהם או של מחנכים מתלמידיהם.
שָׁמִיר וָשָׁיִת (פרק ה' פסוק ו') – במקור – מיני קוצים, ובהשאלה – חורבן ועזובה.
וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים (פרק ו' פסוק ד') – ביטוי לאירוע דרמטי שהתרחש. אמות הספים הם העמודים המרכזיים עליהם מונח המשקוף.
אָכֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת () – פתגם על נהנתנות וחוסר דאגה מיום המחר;
מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ () – פסוק מתוך נבואת נחמה, שמשמעותו המתבקשת היא כפשוטו: בעתיד, יסתלקו מירושלים אלה שהרסו והחריבו אותה; עם הזמן, הושאל הפסוק למשמעות שלילית והפך לביטוי נפוץ על גַיִס חמישי: אנשים מבפנים המביאים לאסונות;
אֲנִי֙ לְפָנֶ֣יךָ אֵלֵ֔ךְ וַהֲדוּרִ֖ים אושר אֲיַשֵּׁ֑ר (פרק מה, פסוק ב), מקור הביטוי 'ליישר את ההדורים'.
מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה () – מעשה הנעשה ללא כוונה והרגשה, אלא כאוטומציה וכדבר שבשגרה.
ספר ישעיהו במגילות מדבר יהודה
נמצאו מספר עותקים של ספר ישעיהו בין מגילות מדבר יהודה. בפרט, העותק השלם היחיד של ספר מספרי המקרא שנמצא במערות קומראן הוא "מגילת ישעיהו השלמה" שנמצאה במערה 1.
ראו גם
שירי עבד ה'
כיסא הכבוד
קדושה (תפילה)
וגר זאב עם כבש
לקריאה נוספת
אהרן קמינקא, השתלשלות רעיונות ישעיהו ואחדות ספרו, בתוך התקופה, ספרים כב, כג, כה; תל אביב תרצ"ד–תרצ"ה (1934–1935).
רחל מרגליות, אחד היה ישעיהו, תל אביב: יהושע צ'צ'יק, תש"ד (1944).
שלום מ' פאול, ישעיה, פרקים מ–סו, מבוא ופירוש "מקרא לישראל", תל אביב וירושלים: עם עובד ומאגנס, תשס"ח; כרך ראשון: פרקים מ–מח; כרך שני: פרקים מט–סו, 2008
שמואל שרירא, מבוא לכתבי הקודש, פרק שביעי – ספרי נבואה, ג' – ישעיהו, 1967, עמ' 127–131
משה צבי סגל, מבוא המקרא, ספר שני, פרק שנים עשר – ישעיה, ב' – ספר ישעיה, 1977, עמ' 289–341
רביב, רבקה, "הוראת נביאים אחרונים: הדגמה בספר ישעיהו", שמעתין 176 (תש"ע), עמ' 46–69
מיכאל חיוטין, "ישעיהו מד, יג – לאור שיטת הפסול המצרית", בית מקרא מס' 37 (1992)
עולם התנ"ך – ישעיה
ישעיהו – כציפורים עפות, יואל בן נון, בנימין לאו, הוצאת ידיעות ספרים (2013)
קישורים חיצוניים
ביטויים ופתגמים בספר ישעיהו, סרטון אנימציה של מיזם 929
ספר ישעיהו באתר 929 - תנ"ך ביחד
ישעיהו על ציר הזמן – אירועים ותאריכים בספר ישעיהו, באתר 929 - תנ"ך ביחד
סריקה של מגילת ישעיהו שנמצאה בין המגילות הגנוזות, באתר מוזיאון ישראל
יחזקאל קוטשר, נוסח המסורה של ספר ישעיהו בהשוואה לנוסח ישעיהו במגילות מדבר יהודה, באתר מט"ח
ישעיהו הנביא ומיכה בן דורו – חנוך רביב
השוואה בין נוסח ספר ישעיהו בתנ"ך לבין נוסח מגילת ישעיה מקומראן
ישעיהו השני
פרופ' שאול מ. פאול, ישעיהו השני, ישעיה השני: סקירה היסטורית, שאלת ישעיהו השלישי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספרי נביאים
קטגוריה:נביאים אחרונים
קטגוריה:הברית הישנה
| 2024-10-14T15:55:37
|
סין (אזור)
|
ממוזער|שמאל|250px|החומה הגדולה של סין, אחד מסמליה העיקריים של סין
סין (סינית מפושטת: 中国, סינית מסורתית: 中國, פין-יין: ), היא ארץ, ישות גאוגרפית ותרבותית בת אלפי שנים במזרח אסיה. סין היא אחת מהעתיקות שבתרבויות העולם, עם מורשת רציפה בת אלפי שנים. מלחמת האזרחים הסינית (1927–1950) פיצלה ארץ זו לשתי ישויות פוליטיות הנושאות את השם "סין" וטוענות לחזקה על אותו השטח בקירוב (אך שמה המוכר כ"סין" בלבד, נעשה בו שימוש בהתייחסות כמעט בלעדית למדינה הראשונה):
, השולטת על שטחה היבשתי של סין וכן על שני אזורים מנהליים מיוחדים: ו-.
(במקור:הרפובליקה של סין), השולטת על האי טאיוואן וסביבותיו, ולכן מוכרת כיום בפרט בשם "טאיוואן" (נודעה גם בשם "טאיפיי הסינית").
הכתב הסיני הוא צורת הכתב העתיקה ביותר, הנמצאת בשימוש רציף. סין העתיקה תרמה לאנושות כמה מן ההמצאות החשובות ביותר ובהן המצפן, הנייר, השטר, אבק השרפה והדפוס.
חקר היסטוריה של סין, השפות הסיניות, הפילוסופיה הסינית והתרבות הסינית ככלל נקרא סינולוגיה.
היסטוריה
סין העתיקה הייתה אחד המרכזים התרבותיים הקדומים ביותר של האנושות, ויש לה מסורת כתיבה ותיעוד היסטורי בת אלפי שנים. היא גם אחת מן התרבויות הבודדות שהמציאו את הכתב באופן עצמאי, כשהאחרות הן השוּמרים, ההודים, המינואים, המצרים והמאיה.
פרה-היסטוריה
העדויות הארכאולוגיות הקדומות ביותר לנוכחות אנושית בפרהיסטוריה של אזור סין הן של מין קדום בסוג האדם - הומו ארקטוס - מן התקופה הפלאוליתית הקדומה, כ-780 אלף עד 680 אלף שנה לפני זמננו. במחקרים חדשים, כלי אבן שסותתו כנראה על ידי ארקטוס תוארכו בשיטות פלאומגנטיות לגיל עתיק אף יותר - 1.36 מיליון שנה לפני זמננו. עם זאת מקובל כיום על רוב החוקרים שתושביו הנוכחיים של האזור אינם צאצאי ארקטוס הסיני, אלא צאצאי הומו סאפיינס שהגיע לאזור מאזור אפריקה רק בסוף התקופה הפלאוליתית התיכונה. העדות העתיקה ביותר שלו בסין היא גולגולת שנמצאה בנפת ליוג'יאנג שבמחוז גואנגשי. גולגולת זו בת כ-67,000 שנה, אך תיארוכה שנוי במחלוקת. גילם של חלקי שלד שנמצאו באוקינאווה שביפן הוא כ-18,250 ± 650 עד 16,600 ± 300 שנה, ולכן ניתן להניח כי האדם המודרני הגיע לסין לפני כן.
שלטון השושלות
ההיסטוריה הכתובה של סין מתחילה בשושלת שְׂיָה (夏). כאשר שושלת זו מתוארכת לראשונה בכתבים מן המאות הראשונות לפני הספירה, ומתוארכת בהם למאות ה-21 עד ה-17 לפנה"ס, אך אזכורים אלה נושאים אופי אגדי, ולכן נחשבה שושלת זו למיתית בלבד עד לחשיפה של ממצאים ארכאולוגיים מראשית תקופת הברונזה באָרְלִיטוֹאוּ שבמחוז חנאן. מאז נחשפו אתרים עירוניים, כלי ברונזה וקברים, המצביעים על האפשרות ששושלת שיה אכן התקיימה במקומות המצוינים בכתבים העתיקים, (היינו בסביבות הנהר הצהוב), אך ללא עדויות כתובות מהתקופה, לא ניתן לוודא כי הממצאים שנחשפו הם אכן של השְׂיָה.
לעומת שושלת שיה, אין חולק בדבר קיומה של שושלת שָׁאנְג (商) שבאה אחריה. שושלת זו התקיימה לאורך המאות ה-18 עד ה-12 לפנה"ס לאורך הנהר הצהוב. שושלת זו, ששלטה שלטון פיאודלי רופף, נכבשה לבסוף בידי שושלת ג'וֹאוּ (周). שושלת ג'ואו שלטה להלכה עד המאה ה-5 לפנה"ס. שלטונה הרכוזי הלך ונשחק בידי מצביאים צבאיים עצמיים. מדינות עצמאיות רבות, חלקן עדיין כפופות להלכה לממלכת ג'ואו, נלחמו זו בזו במשך מאות שנים, במה שמכונה תקופת האביב והסתיו ותקופת המדינות הלוחמות.
בשנת 221 לפנה"ס כבשה מדינת צ'ין את יתר המדינות, כשהיא מאחדת לראשונה את סין ומייסדת את שושלת צ'ין (秦). מייסד השושלת, צ'ין שה-חואנג, היה גם זה שטבע את המונח קיסר (皇帝\חְוָאנְגדִי) והיה לקיסר הראשון של סין. בתקופתו עבר הכתב הסיני סטנדרטיזציה בפעם הראשונה לקיומו. שושלת זו לא האריכה שנים, כיוון שגישת השלטון הלגליסטית הביאה למרידות תכופות.
שושלת האן שבאה בעקבותיה שלטה בסין בשנים 206 לפנה"ס עד 220. בתקופתה התגבשה זהות ההאן של הסינים, זהות הנשמרת עד ימינו. שושלת האן הרחיבה משמעותית את שטחה של סין בסדרה של מסעות צבאיים שהגיעו לקוריאה, לווייטנאם, למונגוליה ולמרכז אסיה. היא אף יצרה קשרים עם האימפריה הרומית באמצעות דרך המשי שיסדה במרכז אסיה.
שמאל|ממוזער|200px|הקיסר יוּנְגְלֶה משושלת מינג
קריסתה של שושלת האן מסמלת את תחילתה של תקופת שלוש הממלכות (三國\סָאן גְיוֹ), הרוויה במלחמות עקובות מדם. בתקופה זו יצרו הממלכות השונות קשרים דיפלומטיים עם יפן, ואף הנחילו להם את הכתב הסיני, המשמש אותם עד היום. בשנת 580 לספירה אוחדה לבסוף תחת שושלת סווי (隋), אך זו לא האריכה ימים בגלל המלחמה המתמשכת נגד ממלכת גוֹגוּרְיוֹ (614-598) הקוריאנית, שהחלישה אותה והביאה בסוף לנפילתה.
בתקופת שושלות טאנג (唐) וסונג (宋), שבאו בעקבות שושלת סווי, הגיעה סין לשיאה התרבותי והטכנולוגי והייתה אחת התרבויות המתקדמות ביותר בעולם. בשנת 1271 ייסד השליט המונגולי קובלאי חאן את שושלת יואן (元) בסין, כששושלת סונג נופלת סופית ב-1279. שושלת מונגולית זו שלטה בסין משך כתשעים שנה, עד שהובסה בשנת 1368 על ידי ג'וּ יְוֵ'אנְגָ'אנְג, מייסד שושלת מִינְג (明). שושלת זו שגשגה תקופה ארוכה, עד שהוחלפה בשושלת צִ'ינְג (清) המנצ'ורית. שושלת זו, שנפלה בשנת 1912 הייתה האחרונה בשושלות סין.
במאה התשע-עשרה נחשפה סין לאימפריאליזם האירופי ופיתחה כלפיו עמדה מתגוננת. בה בעת עסקה שושלת צ'ינג בהתרחבות אימפריאליסטית אל עבר מרכז אסיה. שעה שסין נפתחה לסחר חוץ ולפעילות מיסיונרית, הוחדר גם האופיום לסין מהודו שהייתה בתקופה זו תחת שלטון האימפריה הבריטית. סין הובסה במלחמת האופיום הראשונה ובמלחמת האופיום השנייה נגד בריטניה ומעצמות המערב, ואם לא די בכך, מרד טאיפינג, שפרץ ב-1851 ודוכא רק אחת-עשרה שנה לאחר מכן, החליש גם הוא את השלטון הקיסרי, בעוד שההזרמה הבלתי פוסקת של אופיום תרמה את חלקה להחלשותה של סין.
ממוזער|שושלת צ'ינג
בה בעת שסין התבוססה במלחמות מתישות, הצליחה יפן לחדש את צבאה. שינויים פנימיים ביפן גרמו לה לפתח שאיפות אימפריאליסטיות בעיקר כלפי קוריאה וכלפי מנצ'וריה. בהשפעת יפן, קוריאה, שהייתה אז מדינת חסות של סין, הכריזה עצמאות מסין ב-1894. מלחמת סין–יפן הראשונה שפרצה בעקבות זאת, נסתיימה בתבוסה משפילה ובהעברה של קוריאה וטאיוואן לידי יפן. כלקח מתבוסות אלה, הגה הקיסר גְואנְגשׂוּ רפורמה שתכליתה להפוך את סין למונרכיה קונסטיטוציונית מודרנית בסגנון יפן. אך רפורמה זו נעצרה בידי הקיסרית האלמנה צְה-שִׂי, ששמה את הקיסר במעצר בית. מרד הבוקסרים שפרץ ב-1900 בבייג'ינג נגד המערב רק החמיר את מצבה של סין והקיסרות. מצבה הרעוע של סין כולה הביא בתחילת המאה העשרים לקריאות הולכות ומתגברות לרפורמות ומהפכה. הקיסר גואנגשו מת במעצר בית ב-14 בנובמבר 1908, יום אחד בלבד לפני הקיסרית האלמנה צה-שי. הקיסר החדש היה אחיינו בן השנתיים פּוּיִי. הקיסרית האלמנה לונְגיוּ', בת-לווייתו של הקיסר גואנגשו, בהיותה עוצרת הכס, הייתה זו שחתמה על צו הוויתור על הכס ב-1912, ובכך שמה קץ ללמעלה מאלפיים שנות שלטון קיסרי בסין.
הרפובליקה הסינית והרפובליקה העממית של סין
ב-1 באוקטובר 1912 נוסדה הרפובליקה הסינית, וד"ר סוּן יָאטְסֵן מהגְווֹמִינְדָאנְג (המפלגה הלאומנית) התמנה לנשיאה הזמני. ברם, יואן שה-קאי, גנרל לשעבר בצבאה של שושלת הצ'ינג, תפס בכוח את מקומו של סוּן. יתרה מכך, תכנן יואן שה-קאי לייסד שושלת חדשה, אך נפטר בנסיבות טבעיות בטרם עלה בידו לעשות כן. מותו הותיר את הרפובליקה חלשה, כשהכוח האמיתי נמצא בידיהם של מצביאים צבאיים מקומיים. בסוף שנות העשרים עלה בידי הגוומינדאנג, תחת צ'יאנג קאי שק, לשוב ולאחד את סין תחת שלטון מרכזי שהקים את בירתו בנאנג'ינג. כאמצעי זמני כביכול לייצוב השלטון, הותרה ברפובליקה קיומה של מפלגה אחת בלבד, מפלגת הגוומינדאנג.
בזמן מלחמת סין–יפן השנייה (1945-1937) התקיימה ברית מתוחה בין הלאומנים לקומוניסטים אל מול האויב היפני המשותף. סין יצאה מנצחת אך מרוששת ממלחמה זו. האיבה ההדדית הביאה לחידוש מלחמת האזרחים הסינית. מלחמה זו הסתיימה בפועל ב-1 באוקטובר 1949 עם הכרזתו של מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית של סין, ונסיגתו של צבא הרפובליקה לטאיוואן, שם מתקיימת הרפובליקה הסינית עד היום.
גאוגרפיה ואקלים
הגאוגרפיה של סין מתאפיינת ברמות והרים במערב ושפלה במזרח. כתוצאה מכך, זורמים מרבית הנהרות ממערב למזרח ונשפכים לאוקיינוס השקט.
רוב השטחים הראויים לעיבוד חקלאי נמצאים לאורך שני הנהרות המרכזיים - היאנגצה והנהר הצהוב. שניהם, ובייחוד הנהר הצהוב, הם הערש הפרה-היסטורי של התרבות הסינית. נהרות חשובים נוספים הם האמור בצפון-מזרח; נהר הפנינה המנקז אליו נהרות בדרום סין ונשפך לים סין הדרומי בין הונג קונג למקאו; המקונג, הנובע ברמת טיבט וזורם במערב יונאן בטרם הוא ממשיך ללאוס, קמבודיה ווייטנאם; והברהמפוטרה שנובע בטיבט ומגיע לשיאו בהודו.
במזרח לאורך חופי הים הצהוב וים סין המזרחי נמצאים מישורי סחף המאוכלסים בצפיפות. צפונה, בשולי רמת מונגוליה הפנימית ניתן לראות ערבות נרחבות. דרום סין משופע בגבעות והרים נמוכים.
בצפון-מערבה של סין מישור סחף ענק, ודרומית לו מישור הררי ההופך לרכס ההימלאיה. צפון-מערב המדינה גם צחיח ברובו ונמצאים בו מדבריות גובי וטקלה מקאן. לאחרונה התעצם תהליך המדבור בסין וסופות חול הפכו לחיזיון נפרץ באביב, כשהאבק מגיע לדרום סין, לטאיוואן, ואפילו למערב ארצות הברית.
בשל גודלה האקלים של סין מגוון מאוד, והוא נע בין סובארקטי במחוז חיילונגג'יאנג בצפון לטרופי באי האינאן בדרום. באזור הצפון-מזרחי (ובייג'ינג בתוכו) מגיעות מידות החום בקיץ ל-30 מעלות, בעוד שהחורפים הם ארקטיים. באזור המזרחי-מרכזי, אקלים ממוזג-יבשתי, עם קיץ חם ולח, וחורף קר. הדרום נתון ברובו לאקלים אקלים סובטרופי.
חברה
ממוזער|250px|נשים בסין
תרבות
שמאל|ממוזער|150px|קליגרף סיני
במשך מרבית ההיסטוריה של סין הקיסרית היה הקונפוציאניזם אבן יסוד של הממשל והפילוסופיה הרשמית שלו. כהונה במשרה ממשלתית הייתה מותנית בשליטה בטקסטים קונפוציאניים. ערכי התרבות המסורתיים של סין נבעו במידה רבה מפילוסופיה זאת והתאפיינו גם בשמרנות רבה. השפעתם ניכרת גם על התרבות הסינית של ימינו, שמייחסת חשיבות רבה למבחנים ולידענות. עד היום מתאפיינת החברה הסינית בריכוז מוקדי הכוח בידי אלו הנחשבים ראויים לכך מבחינה ערכית. מנגד ניכרה במהלך ההיסטוריה גם השפעתן של פילוסופיות מתחרות, כגון הלגאליזם, הנאו-קונפוציאניזם, הדאואיזם וכן תפישׂות אינדיבודואליסטיות או ריכוזיות.
עם חדירתם של כוחות כלכליים וצבאיים מערביים לסין החל מהמאה התשע-עשרה החלו תפישׂות שלטון זרות לקנות להן חוגי אוהדים בתוך סין. רבים מחוגים רפורמטורים אלה קראו לאימוץ של מערכות חברתיות זרות תוך ביטול מרבית המאפיינים של המורשת החברתית הסינית המסורתית. מנגד שאפו אחרים לשלב את יתרונות החברה הסינית עם אלו המערביות. לאור זאת ניתן לומר שקורות המאה העשרים בסין הן במהותן התנסות בשיטות חדשות של ממשל, חברה וכלכלה, שתכליתן לאחד מחדש את האומה הסינית לאור התמוטטות שלטון השושלות.
המטבח הסיני
המטבח הסיני הוא אחד המטבחים העשירים עלי אדמות. המרכיב העיקרי במנה הסינית הוא לרוב על בסיס פחמימתי כגון אורז ואטריות, לעומת המרכיב העיקרי במנה מערבית - החלבון, כלומר הבשר. אף על פי כן, במשתה סיני רשמי ייתכן שלא יוגש אורז כלל.
מזון סיני מוצק נאכל בעזרת מקלות אכילה סיניים שצריך רק להרים ולאכול, מבלי להיעזר בסכין. ומזון נוזלי נאכל בעזרת כף רחבה עם תחתית שטוחה, העשויה לרוב מחרס.
משקאות - הסינים מאמינים כי שתייה קרה מפריעה לעיכול מזון חם ולכן לא יגישו שתייה קרה בארוחה אלא מרק. בסוף הארוחה תמיד תה לא ממותק, אך יש סוגים שונים ורבים של מרקים ותה.
בעת שגובש המטבח הסיני היו רוב תושבי סין עניים במזון ובמקורות חימום ולכן נוצרו שם שיטות בישול החוסכות באנרגיה ומנצלות מקור אש אחד להכנת ארוחה שלמה.
ממוזער|הקפצה בווק
כלי הבישול הבסיסי במטבח הסיני הוא ווק. שיטות העבודה הנפוצות הן:
הקפצה - ההקפצה היא טיגון במעט שמן ובטמפרטורה גבוהה על ווק המוליך חום בקצב גבוה ממחבתות רגילות. ההקפצה מתבצעת על כירה ייעודית המרכזת את החום ומגיעה לטמפרטורות גבוהות מכירה רגילה.
טיגון בשמן עמוק - הטיגון העמוק הוא מהיר ביותר מה שמאפשר להכין מספר רב של מנות בזמן קצר. מנות רבות במטבח הסיני מוכנות בשיטה זו ובהן האגרול.
אידוי - בסין משתמשים בכלי אידוי ייעודיים ממתכת או במבוק. לכלי תחתית מחוררת שמאפשרת לאדי המים לחדור דרך קומות הכלי. חלק מהמנות המוגשות כדים סאם מבושלות בצורה זו, אך לא כל מנות הדים סאם מאודות.
בישול אדום - בשיטת בישול זו המזון מתבשל זמן ארוך (2–4 שעות) בתערובת של סויה, יין, מרק ותבלינים ומקבל צבע חום עשיר. שיטה זו חסכונית באנרגיה.
בישול בדולח - בשיטת בישול זו המזון מתבשל זמן קצר במים רותחים או בציר רותח ולאחר מכן מניחים לו להצטנן כשעה בנוזל הבישול.
ספרות ואמנות
שמאל|ממוזער|100px|אֶרהוּ - כלי מיתר סיני מסורתי
אחד מסימני ההיכר של התרבות הסינית הוא הכתב הסיני. במהלך ההיסטוריה נכתבו סימני הכתב הסיניים במגוון סגנונות וגרסאות, ואלה מתועדים בעשרות אלפי מסמכים היסטוריים, מעצמות ניחוש עתיקות ועד לצווים קיסריים של שושלת צ'ינג. הקליגרפיה הסינית נחשבת לצורת האמנות הנשגבת ביותר בסין. נושאי הקליגרפיות הם כתבים קלאסיים ודתיים (קונפוציאניים, דאויסטיים או בודהיסטים) כמו גם שירה ופתגמים.
לסין היסטוריה עשירה של כתיבה ספרות קאנונית. העתיק שבהם הוא ספר התמורות. ספרים קלאסיים רבים נכתבו בתקופת המדינות הלוחמות, שהידועים שבהם הם ספר המאמרות לקונפוציוס והדאו דה ג'ינג של לאו דזה. בסין הקיסרית הייתה גם מסורת עתיקה של כתיבת דברי ימי השושלות, מסורת שהחלה בסְה-מָה צְ'יאן, היסטוריון החצר של שושלת האן שבספרו רשומות ההיסטוריון (史記), העלה על הכתב את דברי ימי סין המסורתית מתחילתה ועד למאה הראשונה לפנה"ס. תקופת שושלת טאנג ידעה פריחה של שירה סינית, והמפורסמים שבמשורריה הם דו פו ולי באי. השיא של כתיבת הפרוזה הוא בתקופת שושלות מינג וצ'ינג, אז נכתבו ארבעת הרומנים הקלאסיים הסיניים.
פרט לאלה לסין תרבות מסורתית עשירה ומגוונת בתחומי אמנות שונים. חפצי האמנות הקדומים ביותר שנמצאו בסין הם כלי-חרס מהתקופה הנאוליתית שנחשפו בצפון סין. הכלים מעוטרים בעיקר בדוגמאות גאומטריות וצורות חלזוניות. כלי הברונזה שנמצאו בסין הם, ומיוחסים לתקופת שושלת שאנג (1600-1046 לפנה"ס). כלים אלו שימשו בטקסים שונים והיו מעוטרים בדרקונים, מסכות, צורות גאומטריות ועוד. לקדרות החרסינה היסטוריה של למעלה מאלף שנה וידועה בכל העולם בטיבה ובתיחכומה. האופרה הסינית היא צורת אמנות בימתית בת למעלה מאלף שנה, המתאפיינת בתלבושות ססגוניות, בשימוש בכלי נגינה מסורתיים. קיימות מאות צורות לאופרה, ולכל צורה הכללים הבימתיים המייחדים אותה. בסין מגוון של כלי נגינה מסורתיים הכוללים מגוון של כלי מיתר, כלי קשת, כלי נשיפה, גונגים, מצילות, ותופים. הציור קיים בסין למעלה מאלפיים שנה והוא דומה בתפישתו ובטכניקות המשמשות אותו לקליגרפיה הסינית. צורות אמנות מסורתיות נוספות שניתן למנות הן ההדפסים, הריקוד והמחול, ואמנות עממית כגון מגזרת נייר.
דמוגרפיה ולשון
שמאל|ממוזער|250px|כפר של בני הדונג במחוז גוויג'ואובסין מגוון רחב של קבוצות אתניות, אך הקבוצה המזוהה ביותר עם סין היא של בני ההאן. קבוצה זו, המונה למעלה ממיליארד בני-אדם, מהווה את הרוב המכריע בסין הן מבחינה מספרית והן מבחינה תרבותית. במהלך השנים התבוללו לתוך ההאן עמים שונים, תוך שהם מאמצים את השפה והתרבות הסינית מחד, ומרחיבים את ההאן בצורה מספרית מאידך. מכיוון שההתבוללות לא תמיד הייתה שלמה, עדיין קיימים שרידים לשוניים ותרבותיות לקבוצות אלה ברחבי סין (ראו גם יהדות סין ובפרט יהדות קאיפנג). מנגד גם לקבוצות אלה הייתה השפעה על התרבות הסינית, כשהבולטת ביותר היא השפעתה של שושלת צ'ינג, שהייתה שושלת מנצ'ורית.
בני ההאן מרוכזים בעיקר במחוזות הצפופים של דרום ומזרח סין, אם כי הם פזורים בסין כולה. בני ההאן דוברים מגוון של שפות סיניות, כשהעיקרית היא השפה המנדרינית, שעליה מבוססת המנדרינית תקנית, שהיא השפה הרשמית הן בסין העממית והן בסין הלאומית. פרט לבני ההאן מכירה הרפובליקה העממית של סין ב-55 קבוצות אתניות שונות, הנבדלות זו בשפתן ובתרבותן. חלקן, דוגמת הטיבטים, שומרות על ייחודן התרבותי עד היום, בעוד שרבות אחרות, דוגמת המנצ'ורים התבוללו כמעט לחלוטין בקרב ההאן.
בצפון-מזרח סין – מיעוטים דוברי שפות טונגוסיות, כגון המנצ'ורית, בהם האוֹרוֹצֵ'ן, האֵווֵנְק וכן קוריאנים.
בערבות שבצפון סין - מיעוטים דוברי שפות מונגוליות, כגון המונגולים והדאור.
בערבות ובמדבריות שבצפון-מערב סין - עממים מרכז-אסיאתיים דוברי שפות טורקיות, כגון האויגורים והקזחים.
ברמת ההימלאיה - עממים דוברי שפות טיבטיות, כגון הטיבטים, היי, הנאשי, הבאי, והמוסואו עם תרבותם המטריארכאלית המיוחדת.
באזורים הטרופיים והסובטרופיים של דרום-מערב סין - עממים דוברי שפות מיאו-יאו, כגון המיאו; שפות טאי, כגון הדאי, הג'ואנג, הדונג, והבויי; ההאני הדוברים שפה השייכת למשפחת השפות הלולו-בורמזיות, וכן קבוצות קטנות של דוברי שפות מון-חמר ווייטנאמית.
בטאיוואן ישנם מיעוטים דוברי שפות מלאיו-פולינזיות.
ראויים לציון בני החווי, שהם זהים מבחינה אתנית להאן וחיים בקרבם, אך מתייחדים בהיותם מוסלמים.
דת ולאומנות
שמאל|ממוזער|250px|מקדש קונפוציוס במחוז פוג'יין
בודהיזם (佛教 - פוֹ-גְ'יָאו), דאואיזם (道教 - דָאו-גְ'יָאו) וקונפוציאניזם נחשבות שלושת מערכות האמונה המרכזיות בתרבות הסינית לאורך ההיסטוריה, ואלו היו הדתות העקריות בסין באלפיים השנים האחרונות. אמונות אלה לאו דווקא סותרות זו את זו, וכולן מכילות אלמנטים שאינם נחשבים דתיים במערב. בנוסף נהוגה בסין דת עממית הכוללת אלמנטים משלושת מערכות האמונה הגדולות לצד אגדות סיניות מקומיות וצורות פולחן אלילי ייחודיות לאזורים שונים בסין, דת סינקרטיסטית זו מכונה הדת הסינית העממית. רוב תושבי סין אינם מגדירים את עצמם כשייכים לאחת מהדתות אלו באופן אקסקלוסיבי, ורואים כל אחת מהם כרלוונטית לתחומים שונים בחיים. לדוגמה, הבודהיזם נותן כלים להתעסקות טקסית במוות, לוויות, ופולחן מתים, בעוד הקונפוציאניזם מעניק תשתית רעיונית ומוסדית לחינוך וליחס למוסד המשפחה והמדינה.
המסורות המרכזיות של הבודהיזם בסין הן מסורת הארץ הטהורה (净土宗 \ גִ'ינְג טוּ דְזונְג) ומסורת הצ'אן (禅) (המוכר בעברית בהגייתו היפנית, זֵן); שתיהן מסורות של זרם המהאיאנה בבודהיזם, המכונה גם הזרם הצפוני. לאורך דרך המשי קיימת נוכחות גם לדת האסלאם. פרט לאלו קיימות אוכלוסיות קתוליות, פרוטסטנטיות, ומגוון של אמונות ודתות של בני מיעוטים דוגמת הבודהיזם הטיבטי.
ממוזער|מדורה טקסית והצגה, שתיהן כחלק מפסטיבל עממי הנועד לבקש יבול מוצלח וגדול מהאלים.
סין העממית היא מדינה לאומנית המתבססת על האתניות, כשרוב אזרחיה אתאיסטים וחילונים בעידוד ועל-פי שיטת החינוך במדינה. עם זאת ממשלת סין מתירה פולחן דת ברמה האישית, ובפיקוח המדינה. הממשלה אוסרת על קיום פולחנים המערערים על סמכותה של המדינה, לדוגמה היא אוסרת על מאמינים קתולים להכיר בסמכותו העליונה של האפיפיור, וכנסיות קתוליות שאינן מאושרות ומפוקחות על ידי הממשל נאלצות לפעול במחתרת. כיום מגלה הממשל סובלנות כלפי הדתות המסורתיות, וקיים עניין מחודש בדתות ובאמונות המסורתיות. לעומתה, טאיוואן מעולם לא הטילה הגבלות דתיות, ועד היום למסורות אלה תפקיד מרכזי בחיי היום-יום של הטאיוואנים.
מדע וטכנולוגיה
בין ההישגים הטכנולוגיים המיוחסים לסין העתיקה ניתן למנות את הנייר, המצאות בתחום הדפוס, המצפן, אבק השרפה, מכשירים סייסמולוגיים קדומים, הגפרורים, המבדוק היבש, מחוגות המדידה, הבוכנה הכפולה, היצקת, מחרשת הברזל, המזרעה מרובת הצינורות, המריצה, הגשר התלוי, השימוש בגז טבעי כדלק, המחגר לשעונים, מפת התבליט, המדחף, רובה הקשת והתותח. אסטרונומיים סינים היו בין הראשונים לתעד סופרנובה. מתמטיקה סינית התפתחה בנפרד מן המתמטיקה היוונית, ויש בה משום עניין רב להיסטוריה של המתמטיקה.
במאה השבע-עשרה כבר פיגרה סין אחרי אירופה מבחינה מדעית וטכנולוגית. לעובדה זו ניתנו מגוון הסברים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים, אם כי יש היסטוריונים הממקדים את הסיבות בסיבות כלכליות, כגון מחסור בתמריצים למיכון ותיעוש עקב היעילות הרבה של התהליכים החקלאיים והתעשייתיים בסין. בעשורים האחרונים מושבות סיניות מחוץ לסין, כגון טאיוואן, הונג קונג וסינגפור, הדביקו את הפער, בעוד שסין נותרה מאחור. עם זאת, החל משנות השמונים של המאה העשרים, הביאו רפורמות כלכליות להפיכתה של סין להובילי כמעצמה כלכלית, בפרט בזכות כמות אזרחיה הנמנים עם מעל למילארד נפש – אם כי סין היא עודנה, מבחינה סוציו-אקונומית, מדינה מתפתחת הנמצאת מאחורי שאר אוכלוסיות העולם – אך מנגד, עם הכלכלה השנייה בגודלה ברחבי תבל, וכך גם ניכר בשל השקעתה במדע ובטכנולוגיה בעשורים האחרונים.
ראו גם
לוח השנה הסיני
דרקון סיני
רפואה סינית
Made in China
ממשלת סין
הגבלת ילודה בסין
שפות סיניות
סינים
סינגאפור
יהדות סין
לקריאה נוספת
אדוארד הוגלנד, מים קדושים - נופי שמורת ג'יו-זאי-גואו בסין הם מפלט מהזיהום והתיעוש העירוניים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מארס 2009
פיטר הסלר, רוחות חסרות מנוח, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 140, ינואר 2010
אדגר סנאו, כוכב אדום בשמי סין, הוצאת הקבוץ המאוחד.
מ.א. נאורס, תולדות סין, תרגם :ברוך קרופניק, הוצאת: ת"א י' שרברק, תש"ו, (1945).
עמנואל צ' י' שו, צמיחתה של סין המודרנית, ירושלים ותל אביב: שוקן, 2005.
קישורים חיצוניים
ציטוטים מתוך הספר: להבין את סין
סין - מידע שימושי ומאמרים מתוך מסע אחר
הכל על סין בשפה העברית
תמונות
לימוד על סין
צור שיזף, מערב סין, באתר המחבר
כתבות ומאמרים על סין בנושאים שונים
הגרסה העברית של אתר הרדיו הבינלאומי של סין
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
| 2024-10-01T00:47:42
|
23 בנובמבר
|
23 בנובמבר הוא היום ה-327 בשנה, (328 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 38 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
800 – קרל הגדול מגיע לרומא על מנת לחקור את הטענות נגד האפיפיור לאו השלישי
858 – מיכאל השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית ודודו, בארדאס, מדיחים את איגנציוץ, פטריארך קונסטנטינופול וממנים במקומו את מקורבם פוטיוס הראשון
1227 – הנסיך הפולני לאשק הלבן נרצח במהלך אספת דוכסי שושלת פיאסט בגונסבה
1248 – כוחות נוצריים בפיקודו של פרננדו השלישי, מלך קסטיליה כובשים את סביליה
1407 – לואי הראשון, דוכס אורליאן נרצח על ידי סוכנים ששלח ז'אן הראשון, דוכס בורגונדיה, דבר אשר גורם להתפרצות מלחמת האזרחים בארמניאק ובורגונדיה
1523 – קלמנס השביעי יורש את אדריאנוס השישי בתור אפיפיור
1531 – סוף מלחמת קאפל השנייה שם קץ לברית הפרוטסטנטית בשווייץ
1644 – ג'ון מילטון מפרסם את אראופגיטיקה, חיבור שבו הוא מוחה נגד הצנזורה
1667 – מריה פרנצ'סקה מסבויה ובעלה, פדרו מביאים לפרישתו מכס המלוכה של בעלה הקודם של מריה ואחיו של פדרו, אפונסו השישי, מלך פורטוגל, שסבל ממחלת נפש ונכות
1700 – ג'ובאני פרנצ'סקו אלבאני ממונה לאפיפיור קלמנס האחד עשר
1745 – קרב הנרסדורף במסגרת המלחמה השלזית השנייה: כוחותיו של פרידריך הגדול מביסים את צבא סקסוניה
1863 – קרב צ'טנוגה במסגרת מלחמת האזרחים האמריקנית
1867 – "הרוגי מנצ'סטר", אירים אשר הצליחו לשחרר את חברם מן הכלא, מוצאים להורג
1889 – הג'וקבוקס הראשון מוצג ביריד בסן פרנסיסקו
1890 – וילם השלישי, מלך הולנד נפטר בלא שהותיר בן; הולנד משנה את החוק על מנת לאפשר לבתו, וילהלמינה, מלכת הולנד, לרשת את כס המלוכה; בתגובה, פורשת לוקסמבורג בהנהגת אדולף, הדוכס הגדול של לוקסמבורג מן האיחוד עם הולנד
1904 – בעיר סיינט לואיס מסתיימת האולימפיאדה השלישית
1914 – ארצות הברית נסוגה ממקסיקו
1927 – בכורה למחזמר פנים מצחיקות
1934 – משלחת צבאית בריטית-אתיופית באזור אוגדן מגלה כוח איטלקי ליד ואלוואל, בתוך שטח אתיופיה. הדבר מוביל בסופו של דבר למשבר אתיופיה
1936 – יוצא לאור הגיליון הראשון של המגזין "לייף"
1936 – ועדת פרס נובל לשלום מעניקה את הפרס של שנת 1935 לקארל פון אוסייצקי הכלוא
1940 – רומניה חותמת על ההסכם התלת-צדדי, ההופך אותה לחברה במדינות הציר
1943 – בניין דויטשה אופר ברלין ברובע שרלוטנבורג נהרס במהלך הפצצות בעלות הברית
1946 – אוסטרליה מעבירה את איי קוקוס לרשות ארצות הברית
1946 – הפצצה צרפתית על עיר הנמל האי פונג מתחילה למעשה את מלחמת הודו-סין הראשונה
1948 – מלחמת העצמאות – חטיבת הנגב פותחת במבצע לוט
1963 – סדרת הטלוויזיה "דוקטור הו" משודרת לראשונה ברשת ה-BBC
1971 – הרפובליקה העממית של סין (סין הקומוניסטית) מחליפה במוסדות האו"ם, כולל במועצת הביטחון, את הרפובליקה הסינית (טיוואן)
1980 – ברעידת אדמה בדרום איטליה במגניטודה 6.9, נהרגו כ-3,000 בני אדם
1981 – רונלד רייגן חותם על הצו המאפשר ל-CIA לסייע לכוחות הקונטראס בניקרגואה במסגרת פרשת איראן-קונטראס
1983 – עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל
1985 – מחבלים מארגונו של אבו נידאל משתלטים על מטוס נוסעים של טיסה 648 של איג'יפטאייר, אירוע שהסתיים כעבור יומיים בהריגתם של 58 מתוך 95 נוסעי המטוס ואנשי צוותו
1991 – פרדי מרקיורי, סולן להקת הרוק הבריטית קווין, מודיע כי חלה באיידס
1996 – התרסקות טיסה 961 של אתיופיאן איירליינס
2003 – נשיא גאורגיה אדוארד שוורדנדזה מתפטר בעקבות אירועי מהפכת הוורדים
2004 – המהפכה הכתומה באוקראינה: לאחר ספירת הקולות, טוענת האופוזיציה בראשות ויקטור יושצ'נקו לניצחון וקוראת למצעד מחאה לא-אלים לכיוון הראדה העליונה
2005 – אלן ג'ונסון-סירליף נבחרת למשרת נשיאת ליבריה והופכת לאישה הראשונה שנבחרה להנהיג מדינה באפריקה
נולדו
ממוזער|240x240 פיקסלים|אלכסנדר השלישי
ממוזער|170x170 פיקסלים|אוטו הגדול
ממוזער|233x233 פיקסלים|פרנקלין פירס
ממוזער|235x235 פיקסלים|בילי הנער
870 – אלכסנדר השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית (נפטר ב-913)
912 – אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נפטר ב-973)
1190 – האפיפיור קלמנס הרביעי (נפטר ב-1268)
1221 – אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה (נפטר ב-1284)
1402 – ז'אן דה דונואה, בן אצולה ומצביא צרפתי (נפטר ב-1468)
1496 – קלמאן מארו, משורר צרפתי (נפטר ב-1544)
1804 – פרנקלין פירס, נשיאה ה-14 של ארצות הברית (נפטר ב-1869)
1846 – ארנסט פון שוך, מנצח אוסטרי (נפטר ב-1914)
1859 – בילי הנער, אחד הפושעים הגדולים בהיסטוריה של המערב הפרוע (נפטר ב-1881)
1888 – הארפו מרקס – אחד מהאחים מרקס צוות בדרנים וזמרים שזכו להצלחה בקולנוע (נפטר ב-1964)
1890 – אל ליסיצקי, אמן רוסי, מעצב, צלם, מורה, טיפוגרף ואדריכל (נפטר ב-1941)
1900 – יהודה יערי, סופר ישראלי ומתרגם (נפטר ב-1982)
1920 – פאול צלאן, משורר ומתרגם יהודי יליד צ'רנוביץ (התאבד ב-1970)
1926 – יהודה גבאי, אתלט ועיתונאי ספורט ישראלי (נפטר ב-2020)
1926 – נסים קיוויתי, עיתונאי, קריין ומנחה טלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2024)
1926 – רפי איתן, סוכן מוסד ופוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2019)
1929 – ויגן דרדריאן, זמר איראני (נפטר ב-2003)
1929 – הלל נאמן, שחקן ובמאי ישראלי (נפטר ב-2019)
1930 – נפתלי הריברטו הבר, פרופסור לספרות, סופר ומורה ישראלי-ארגנטינאי (נפטר ב-2005)
1930 – ביל ברוק, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2021)
1932 – נחום בוך, שחיין ישראלי (נפטר ב-2022)
1933 – קשישטוף פנדרצקי, מלחין ומנצח פולני (נפטר ב-2020)
1934 – רוברט טאון, תסריטאי ובמאי קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2024)
1935 – סטיב ברטנשו, שחקן ומאמן כדורגל אנגלי (נפטר ב-2022)
1936 – דליה יאירי, עיתונאית ואשת תקשורת, סופרת ומשוררת ישראלית (נפטרה ב-2024)
1941 – אלן מאלרי, כדורגלן ומאמן אנגלי
1943 – אביגדור קלנר, איש עסקים ישראלי ויזם בתחום הנדל"ן
1944 – פטר לינדברג, צלם אופנה גרמני (נפטר ב-2019)
1945 – אסי דיין, שחקן קולנוע וטלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2014)
1948 – יוסף ברדנשווילי, מלחין וצייר ישראלי ממוצא יהודי-גאורגי
1951 – דוד שמרון, עורך דין ישראלי, פרקליטו הפרטי של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו
1952 – יעקב מנדל, עיתונאי ואיש טלוויזיה ישראלי
1955 – ברוך ממן, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי
1956 – שיין גולד, שחיינית אוסטרלית
1958 – יזהר אשדות, זמר, מלחין ומוזיקאי ישראלי
1964 – משה ליפל, היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף תקציבים במשרד הביטחון
1965 – ענת בירן פרוסט, דוגמנית ומגישת טלוויזיה ישראלית
1966 – ונסן קאסל, שחקן צרפתי
1966 – מישל גומז, שחקנית סקוטית
1966 – פיני חדד, זמר מוזיקה מזרחית ישראלי
1967 – טל יניב, נגן ומוזיקאי ישראלי
1970 – שרון זליקובסקי, שחקנית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ישראלית
1971 – אודי סגל, עיתונאי ישראלי
1972 – קרן ידעיה, במאית ותסריטאית ישראלית
1975 – מיכאל רוז'צקי, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1979 – קלי ברוק, דוגמנית אנגלייה, שחקנית, ומגישת טלוויזיה
1981 – רגב פנאן, כדורסלן ישראלי
1983 – נועם חורב, פזמונאי ישראלי
1992 – מיילי סיירוס, שחקנית, זמרת, פזמונאית ונדבנית
1996 – ג'יימס מדיסון, כדורגלן אנגלי
נפטרו
ממוזער|226x226 פיקסלים|רואלד דאל
ממוזער|220x220 פיקסלים|רפאל איתן
947 – ברטהולד, דוכס בוואריה (נולד ב-900)
955 – אדרד, מלך אנגליה (נולד ב-923)
1407 – לואי הראשון דוכס אורליאן, דוכס אורליאן ועוצר צרפת, בנו של שארל החמישי (נולד ב-1372)
1457 – לסלו החמישי, מלך הונגריה (נולד ב-1440)
1499 – פרקין וורבק, טוען לכתר האנגלי בתקופת המלך הנרי השביעי, טען כי הוא ריצ'רד משרוסברי שנעלם שנים מוקדם יותר (נולד ב-1474)
1585 – תומאס טאליס, מלחין אנגלי (נולד ב-1505)
1682 – קלוד לורן, צייר צרפתי (נולד ב-1600)
1990 – רואלד דאל, סופר אנגלי (נולד ב-1916)
1991 – קלאוס קינסקי, שחקן קולנוע ותיאטרון גרמני (נולד ב-1926)
2004 – רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ח"כ ושר בממשלת ישראל (נולד ב-1929)
2005 – נפתלי הריברטו הבר, פרופסור לספרות, סופר ומורה ישראלי-ארגנטינאי (נולד ב-1930)
2006 – אלכסנדר ליטוויננקו, סוכן ביון רוסי (נולד ב-1962)
2008 – אביבה אורשלום, ציירת, משוררת, פילוסופית, מורה רוחנית, מתרגמת ואשת חינוך ישראלית (נולדה ב-1932)
2010 – ישראל אור-בך, פרופסור באוניברסיטת בר-אילן ובמרכז הבינתחומי הרצליה (נולד ב-1943)
2013 – דב לאוטמן, תעשיין ואיש עסקים ישראלי (נולד ב-1936)
2015 – דאגלס נורת', כלכלן אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה (נולד ב-1920)
2017 – ספיר קופמן-פפושדו, דוגמנית צמרת ישראלית, מלכת היופי של ישראל לשנת 1984 (נולדה ב-1965)
2018 – מנחם קורמן, כדורסלן במכבי תל אביב ובנבחרת ישראל (נולד ב-1927)
2019 – עינת פרנבך בן אהרון, במאית, תסריטאית ומלהקת ישראלית (נולדה ב-1975)
2020 – דייוויד דינקינס, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1927)
2021 – פליקס מזרחי, כנר ישראלי (נולד ב-1928)
2021 – צ'ון דו-הוואן, מדינאי ואיש צבא דרום קוריאני, שכיהן כנשיאה החמישי של קוריאה הדרומית (נולד ב-1931)
2022 – גרשון סלומון, פוליטיקאי ופעיל חברתי ישראלי (נולד ב-1935)
2023 – טרי ונבלס, כדורגלן ומאמן כדורגל אנגלי (נולד ב-1943)
חגים ואירועים החלים ביום זה
22 בנובמבר – 24 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כג
קטגוריה:נובמבר
| 2024-07-29T19:17:53
|
פרשת וירא
|
370px|ממוזער|אברהם מארח את המלאכים בזמן ששרה מאזינה לדבריהם וצוחקת. ציור של דומניקו פיאסלה מהמאה ה-17 לספירה. המלאכים בתמונה בעלי כנפיים, יושבים עם אברהם סביב לשולחן ותחת העץ וסועדים. הצייר הלביש את הדמויות בבגדי התקופה שלו עצמו ואת שרה שם בבית במקום באוהל.
פרשת וַיֵּרָא היא פרשת השבוע הרביעית בספר בראשית. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה ב ומסתיימת ב.
הפרשה עוסקת בהמשך תיאור קורות חייו של אברהם אבינו לאחר ברית המילה שבפרשה הקודמת. הפרשה מספרת על הבשורה לשרה ואברהם שיוולד להם בן ראשון, תיאור הפיכת סדום ועמורה, הצלת בן אחיו של אברהם לוט ובנותיו, גירוש הגר, וניסיון אברהם בעקדת יצחק.
את פרשת וירא קוראים בין התאריכים ט"ו בחשוון-כ' בחשוון.
תוכן הפרשה
צחוקה של שרה
הפרשה נפתחת בסיפור ביקור שלושת המלאכים בבית אברהם. שלושה מלאכים, מחופשים לבני אנוש מן השורה, באים אל אברהם ומבשרים לו כי עתיד להיוולד לו בקרוב בן. שרה, ששומעת את הדברים, צוחקת, וה' שואל את אברהם: "למה זה צחקה שרה... הייפלא מה' דבר?!".
ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, ואברהם עודנו עמד לפני ה', כדי להחריב אותה וכדי להציל את לוט ומשפחתו.
סדום ובנות לוט
שמאל|ממוזער|260px|לוקאס ואן ליידן, לוט ובנותיו, 1509. התמונה אינה נאמנה לסיפור המקראי
ה' מספר לאברהם על כוונתו להפוך את הערים, ואברהם מנהל דו-שיח ארוך עם ה' במטרה להציל את הערים, אך לשווא. המלאכים באים לסדום מתארחים בביתו של לוט. באמצע הלילה דורשים אנשי העיר מלוט שיוציא אליהם את האורחים "ונדעה אותם". לוט מסרב, והמלאכים לוקחים אותו ואת משפחתו ועוזבים את העיר. ה' הופך את סדום והערים שלידה וממטיר עליהן גופרית ואש מהשמים.
לוט נמלט אל העיר צוער, אולם אשתו שהביטה אחורה הופכת לנציב מלח. לוט עוזב את צוער ושוהה במערה עם שתי בנותיו. הן מצדן בטוחות שלא נשאר איש בעולם שיוכלו להוליד ממנו ילד, ולכן הן משקות את אביהן לשוכרה ומולידות ממנו ילדים, שמהם יצאו העמים עמון ומואב.
לידת יצחק וגירוש הגר וישמעאל
אברהם עובר לגור בעיר גרר, שם נלקחת שרה לבית המלך אבימלך. ה' בא לאבימלך בחלום ומצווה עליו להחזיר את שרה לאברהם. אבימלך נוזף באברהם על שטען ששרה היא אחותו.
שרה יולדת בן, ואברהם מל אותו וקורא לו יצחק. לפי דרישתה של שרה ובהסכמת ה', מגרש אברהם את הגר וישמעאל למדבר. הגר תועה במדבר וישמעאל קרוב למות, ואז נגלה אליה מלאך ה', מראה לה באר מים ומבטיח לה כי ישמעאל יהיה לגוי גדול.
אברהם ואבימלך כורתים ברית, ואברהם משתקע בבאר שבע.
עקדת יצחק
בסוף הפרשה מסופר על עקדת יצחק: ה' מצווה את אברהם להעלות את בנו לעולה. אברהם לוקח את יצחק והולך לארץ המוריה, שם מראה לו ה' את המקום שבו יבנה את המזבח. אברהם עוקד את יצחק ומניף את המאכלת על בנו, ואז עוצר בעדו מלאך ה' ומורה לו "אל תשלח ידך אל הנער... עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה". אברהם מבחין באיל הנאחז בסבך ומעלה אותו לעולה במקום יצחק, וה' מבטיח לו שוב ריבוי זרע ואת ירושת ארץ ישראל. אברהם ונעריו חוזרים לבאר שבע, ושם מתבשר אברהם על הילדים שנולדו לנחור אחיו, בהם בתואל אבי רבקה.
תאריכי הקריאה
השבת בה קוראים את פרשת וירא יכולה לחול בארבעה תאריכים שונים:
שנת השא ושנת הכז, שנת השג ושנת החא - ט"ו בחשוון
שנת גכה ושנת גכז - י"ז בחשוון
שנת בשה ושנת בחג, שנת בשז ושנת בחה - י"ח בחשוון
שנת זשג ושנת זחא, שנת זשה ושנת זחג - כ' בחשוון
הפטרה
מפטירים ב (הספרדים, ק"ק פפד"מ וק"ק פוזנא מסיימים ב). בהפטרה מסופר, בין השאר, על ההבטחה שהבטיח אלישע הנביא לאישה השונמית על הבן שיוולד לה.
בנוסח רומניא הפטירו עד . קראים מפטירים ב - .
קישורים חיצוניים
פרשת וירא באתר חסד ואמת
*
וירא
| 2024-09-15T16:31:56
|
2 בפברואר
|
2 בפברואר הוא היום ה-33 בשנה, בשבוע ה-5 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 332 ימים (333 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
962 – אוטו הראשון מוכתר לקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה
1033 – קונראד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מוכתר כמלך בורגונדי
1119 – קליקסטוס השני ממונה לאפיפיור
1509 – פורטוגל מביסה קואליציה של ונציה ומדינות מוסלמיות בקרב ימי חשוב
1536 – מחפשי זהב ספרדים מייסדים את בואנוס איירס
1653 – ייסוד העיר ניו אמסטרדם
1790 – בית המשפט העליון של ארצות הברית מתכנס לראשונה
1848 – מלחמת ארצות הברית–מקסיקו מסתיימת בניצחון ארצות הברית, ונחתם הסכם גואדלופה אידלגו
1878 – יוון מכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית
1913 – נחתם חוזה ברית הידידות בין ממשלת מונגוליה לטיבט, שתי ממשלות שחתרו לעצמאות משלטון סין
1920 – אסטוניה מכריזה על עצמאותה מהאימפריה הרוסית
1933 – אדולף היטלר מפזר את הפרלמנט הגרמני
1935 – ניסוי ראשון בפוליגרף
1943 – מלחמת העולם השנייה: אחרוני כוחות מדינות הציר נכנעים לכוחות הסובייטים לאחר קרב סטלינגרד
1945 – קרל פרידריך גרדלר, מראשי קשר העשרים ביולי, מוצא להורג
1948 – 3 הרוגים בפיצוץ מכונית תופת ליד מערכת העיתון Palestine Post בירושלים (פצוע נוסף נפטר מפצעיו לאחר שבוע)
1955 – פנחס לבון מתפטר מתפקידו כשר הביטחון בעקבות מסקנות ועדת החקירה שהוקמה בעקבות הפרשה הידועה בשם פרשת לבון
1971 – אידי אמין תופס את השלטון באוגנדה
1971 – נפתחה התערוכה "מושג + אינפורמציה"
1977 – התחלת תמרון יציאה מהמסלול של תחנת החלל הסובייטית סאליוט 4 במסגרת תוכנית סאליוט
1982 – טבח חמאת: צבא סוריה טובח בעשרות אלפי אזרחים, בהוראת הממשלה
1989 – הצבא האדום יוצא מקאבול
1990 – נשיא דרום אפריקה, פרדריק וילם דה קלרק, מתיר את חידוש פעילותו של הקונגרס הלאומי האפריקני
1999 – הוגו צ'אווס נבחר לנשיא ונצואלה
2009 – שיגור ראשון מוצלח של המשגר האיראני סאפיר אשר הצליח להביא את הלווין אומיד למסלולו. בכך הפכה איראן למדינה התשיעית בעולם שיש לה יכולת פעולה עצמאית בחלל
2011 – התגלתה מערכת השמש קפלר-11
2015 – שיגור מוצלח של המשגר האיראני סאפיר אשר הצליח להביא את הלווין פג'ר למסלולו
נולדו
ממוזער|170x170 פיקסלים|יוסטיניוס הראשון
ממוזער|חיימה הראשון
ממוזער|247x247 פיקסלים|איין ראנד
ממוזער|205x205 פיקסלים|אבא אבן
450 – יוסטיניוס הראשון, קיסר ביזנטי (נפטר ב-527)
1208 – חיימה הראשון, מלך אראגון (נפטר ב-1276)
1455 – הנס, מלך דנמרק (נהרג ב-1513)
1494 – בונה ספורצה, בת למשפחת ספורצה (נפטרה ב-1557)
1522 – לודוביקו פרארי, מתמטיקאי איטלקי (נפטר ב-1565)
1754 – שארל-מוריס דה טליראן, דיפלומט צרפתי (נפטר ב-1838)
1803 – אלברט סידני ג'ונסטון, גנרל בצבא הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית (נפטר ב-1862)
1873 – קונסטנטין פון נויראט, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה (נפטר ב-1956)
1875 – פריץ קרייזלר, כנר ומלחין אוסטרי (נפטר ב-1962)
1880 – פרדריק ליין, שחיין אוסטרלי (נפטר ב-1969)
1882 – ג'יימס ג'ויס, סופר ומשורר אירי (נפטר ב-1941)
1886 – פרנק לויד, במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע (נפטר ב-1960)
1888 – ג'ון פוסטר דאלס, מדינאי אמריקאי (נפטר ב-1959)
1893 – דמדין סוחבאטאר, מצביא מונגולי (נפטר ב-1923)
1897 – יששכר בר ריבק, צייר, פסל ומבקר אמנות אוקראיני-צרפתי יהודי (נפטר ב-1935)
1901 – יאשה חפץ, כנר יהודי (נפטר ב-1987)
1905 – איין ראנד, סופרת ופילוסופית אמריקאית (נפטרה ב-1982)
1906 – זרח ורהפטיג, פוליטיקאי ומשפטן ישראלי (נפטר ב-2002)
1915 – אבא אבן, דיפלומט ומדינאי ישראלי (נפטר ב-2002)
1918 – מרגלית עקביא, אתלטית, מחנכת, מורה לחינוך גופני, ממציאת ומלקטת משחקים ישראלית (נפטרה ב-2001)
1922 – שמואל אגמון, מתמטיקאי ישראלי, פרופסור באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל למדעים מדויקים לשנת תשנ"א
1923 – בנימין וולפוביץ', ראש המועצה המקומית רעננה וראש העיר רעננה (נפטר ב-2010)
1923 – סבטוזר גליגוריץ', שחמטאי יוגוסלבי (נפטר ב-2012)
1924 – יהודה מימון, חבר מחתרת החלוץ הלוחם בקרקוב ומלוחמי מרד המחתרות היהודיות בקרקוב (נפטר ב-2020)
1926 – אורי גורן (גרינבלט), איש הפלי"ם ומפקד היחידה הטכנולוגית של אגף המודיעין (נפטר ב-2017)
1926 – ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, נשיא צרפת (נפטר ב-2020)
1927 – סטן גץ, מוזיקאי אמריקאי (נפטר ב-1991)
1928 – צ'יריאקו דה מיטה, ראש הממשלה ה-47 של איטליה (נפטר ב-2022)
1929 – אהרן שמי, עיתונאי, סופר וסאטיריקן ישראלי (נפטר ב-2010)
1929 – אביתר נבו, ביולוג אבולוציוני ישראלי, חתן פרס ישראל לחקר מדעי החיים לשנת תשע"ו
1931 – לס דוסון, קומיקאי, שחקן, סופר ומנחה אנגלי (נפטר ב-1993)
1931 – נחמן טל, ראש האגף הערבי בשב"כ והמשנה לראש השירות, עמית מחקר במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים ומרצה באוניברסיטת תל אביב (נפטר ב-2021)
1933 – גדעון פת, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל (נפטר ב-2020)
1935 – זאב אלמוג, מפקד חיל הים הישראלי
1939 – סירקה טורקה, משוררת פינית (נפטרה ב-2021)
1940 – תומאס מ. דיש, משורר וסופר מדע בדיוני אמריקאי (נפטר ב-2008)
1941 – יהוידע חיים, סופר ודיפלומט ישראלי
1947 – פארה פוסט, שחקנית אמריקאית (נפטרה ב-2009)
1947 – יורם אורנשטיין, כדורגלן ישראלי
1955 – אברי רן, פעיל ימין, נחשב לאחד ממנהיגי נוער הגבעות
1959 – אבראהים צרצור, חבר הכנסת, ויו"ר הרשימה הערבית המאוחדת
1961 – עודד זהבי, מלחין, מעבד ופסנתרן ישראלי
1963 – איווה קסידי, זמרת אמריקאית (נפטרה ב-1996)
1966 – יואב בר-לב, שחקן, מחזאי, מדבב ובמאי ישראלי
1966 – שמעון בוסקילה, זמר, מלחין ומוזיקאי ישראלי
1969 – דנה אינטרנשיונל, זמרת ישראלית
1977 – שאקירה, זמרת קולומביאנית
1977 – ביביאנה אאידו, פוליטיקאית ספרדייה
1986 – אביהו שבת, זמר ישראלי
1987 – ג'רארד פיקה, כדורגלן ספרדי
1989 – אלכס שארפ, שחקן בריטי
1992 – משי קלינשטיין, שחקנית, זמרת ומדבבת ישראלית
נפטרו
שמאל|ממוזער|206x206px|דמיטרי מנדלייב
ממוזער|204x204 פיקסלים|ברטראנד ראסל
1250 – אריק האחד עשר, מלך שוודיה (נולד ב-1216)
1294 – לודוויג השני, דוכס בוואריה (נולד ב-1229)
1449 – אבן חג'ר אל-עסקלאני, חכם הדת אסלאמי (נולד ב-1372)
1512 – אטואי, מנהיג שבט הטאינו
1594 – ג'ובאני פלסטרינה, מלחין איטלקי (נולד ב-1525 בערך)
1704 – גיום פרנקו אנטון, המרקיז דה לופיטל, מתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1661), אשר על שמו נקרא כלל לופיטל (אף שלא הוא גילה את הכלל)
1798 – יששכר בר בלוך, רב גרמני
1836 – לטיציה רמולינו, אמו של נפוליאון בונפרטה ואשתו של קרלו בואונפרטה (נולדה ב-1750)
1907 – דמיטרי מנדלייב, כימאי רוסי, מפתח הטבלה המחזורית (נולד ב-1834)
1942 – דניאיל חארמס, סופר וסאטיריקן רוסי (נולד ב-1905)
1950 – קונסטנטין קרתיאודורי, מתמטיקאי גרמני (נולד ב-1873)
1962 – שלמה הסטרין, ביוכימאי ישראלי (נולד ב-1914)
1968 – טוליו סראפין, מנצח אופרה איטלקי (נולד ב-1878)
1970 – ברטראנד ראסל, מתמטיקאי ופילוסוף בריטי (נולד ב-1872)
1972 – נטאלי קליפורד בארני, סופרת ומשוררת אמריקנית-צרפתייה (נולדה ב-1876)
1979 – סיד וישס, מלהקת הסקס פיסטולז (נולד ב-1957)
1980 – ויליאם סטיין, ביוכימאי אמריקאי, זוכה פרס נובל לכימיה (נולד ב-1911)
1987 – אליסטר מקלין, סופר סקוטי (נולד ב-1922)
1988 – הת'ר אורורק, שחקנית אמריקאית (נולדה ב-1975)
1989 – אונדריי נפלה, מחליק קרח צ'כוסלובקי שהתחרה בקטגוריית גברים יחידים (נולד ב-1951)
1996 – ג'ין קלי, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1912)
1997 – יוסף מילוא, שחקן ובמאי ישראלי (נולד ב-1916)
2000 – קלמן כצנלסון, עיתונאי, סופר, מתרגם ופעיל רוויזיוניסטי (נולד ב-1907)
2005 – מקס שמלינג, מתאגרף גרמני (נולד ב-1905)
2007 – אלדו ברונצ'י, אחד מראשי המחתרת באסיזי שהצילה יהודים במלחמת העולם השנייה (נולד ב-1913)
2008 – יהושע לדרברג, ביולוג יהודי-אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1925)
2013 – כריס קייל, צלף וגיבור מלחמה אמריקאי (נולד ב-1974)
2014 – פיליפ סימור הופמן, שחקן קולנוע אמריקאי זוכה פרס אוסקר (נולד ב-1967)
2018 – בועז ארד, אמן ישראלי ומרצה במחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל (נולד ב-1956)
2020 – ג'ילברטו טופאנו, במאי קולנוע ובמאי תיאטרון איטלקי (נולד ב-1929)
2020 – מייק מור, מדינאי ניו זילנדי שכיהן כראש ממשלת ניו זילנד ה-34 וכמנהל הכללי של ארגון הסחר העולמי (נולד ב-1949)
2021 – הארי מארק פטראקיס, סופר אמריקאי ממוצא יווני (נולד ב-1923)
2021 – מרדכי קידר, איש מודיעין ישראלי שהורשע ברצח ושוד של סייען יהודי (נולד ב-1929)
2021 – מילי יוז-פולפורד, חוקרת רפואית אמריקאית בתחום של ביולוגיה מולקולרית ואסטרונאוטית נאס"א (נולדה ב-1945)
2022 – חנא אבו חנא, משורר, סופר, מחנך וחוקר פלסטיני ישראלי (נולד ב-1928)
2022 – מאיר מוזס, שחיין ישראלי (נולד ב-1931)
2022 – מוניקה ויטי, שחקנית איטלקייה (נולדה ב-1931)
2023 – שלמה פרל, ישראלי ניצול שואה, פעל למען הנצחת תודעת השואה (נולד ב-1925)
2024 – דון מארי, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1929)
2024 – ברוך ויסבקר, ראש ישיבת בית מתתיהו בבני ברק וחבר מועצת גדולי התורה (נולד ב-1940)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ארצות הברית וקנדה – יום המרמיטה
נצרות – קנדלמאס
יום הביצות הבינלאומי
1 בפברואר – 3 בפברואר
פברואר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ב ב
קטגוריה:פברואר
| 2024-04-24T16:48:40
|
5 בפברואר
|
5 בפברואר הוא היום ה-36 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 329 ימים (330 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
62 – רעידת האדמה בפומפיי, איטליה
1778 – קרוליינה הדרומית הופכת למדינה השנייה שאשררה את תקנון הקונפדרציה
1783 – רעידת אדמה בעוצמה של 7.0 בסולם ריכטר הורגת 25,000 איש במחוז קלבריה שבדרום איטליה
1783 – שוודיה מכירה בעצמאותה של ארצות הברית
1818 – מרשל צרפת ז'אן ברנדוט הופך למלך שוודיה כקרל הארבעה עשר ומקים את שושלת ברנדוט
1840 – פרשת עלילת דמשק נפתחת בהיעלמותו של נזיר נוצרי
1885 – קונגו הופכת לנחלתו של לאופולד השני מלך הבלגים
1900 – ארצות הברית ובריטניה חותמות על הסכם לתעלת פנמה
1924 – שידור ראשון של אותות זמן ברדיו
1936 – הסרט "זמנים מודרניים" יוצא לאקרנים
1941 – מלחמת העולם השנייה: כוחות הברית פותחים במערכה על קרן שבאימפריה האתיופית
1945 – צבא ארצות הברית בפיקודו של דאגלס מקארתור משחרר את מנילה מכוחות הכיבוש של האימפריה היפנית
1958 – חיל האוויר של ארצות הברית מאבד פצצת מימן לחופי העיר סוואנה, ג'ורג'יה
1958 – גמאל עבד אל נאצר מתמנה לנשיא הרפובליקה הערבית המאוחדת
1962 – נשיא צרפת שארל דה גול מצהיר על כוונתו לתת עצמאות לאלג'יריה
1971 – אפולו 14 נוחתת על הירח
1975 – במסגרת תוכנית מארינר, הגשושית מארינר 10 מבצעת יעף ליד כוכב הלכת נוגה, תוך שימוש לראשונה בשיטת מקלעת כבידתית להגברת המהירות
1975 – אומץ דגל העיר אמסטרדאם
1985 – ראש עיריית רומא וראש עיריית קרתגו חותמים בתוניס על הסכם שמסיים רשמית את המלחמה הפונית השלישית, שנמשכה 2,131 שנים
1987 – שיגור החללית סויוז TM-2 עם צמד קוסמונאוטים לתחנת החלל מיר
1989 – כרים עבדול-ג'באר מגיע ל-38,000 נק' בקריירה
1997 – שלושת הבנקים הגדולים בשווייץ מכריזים על הקמת קרן משותפת בסך 71 מיליון דולר לסיוע לקורבנות השואה ומשפחותיהם
2002 – שיגור טלסקופ החלל על שם ראובן רמתי
2004 – הפיכה בהאיטי
2008 – התפרצות טורנדו גדולה ברחבי ארצות הברית הורגת 57 איש
נולדו
ממוזער|213x213 פיקסלים|רוברט פיל
ממוזער|249x249 פיקסלים|פנחס רוטנברג
1438 – פיליפו השני, דוכס סבויה (נפטר ב-1497)
1534 – ג'ובאני דה בארדי, הרוזן מוורניו, מבקר ספרות, סופר, מלחין וחייל איטלקי (נפטר ב-1612)
1626 – מאדאם דה סבינייה, מחברת מכתבים צרפתייה (נפטרה ב-1696)
1784 – ויליאם ברי, המנהל הכללי של דואר ארצות הברית העשירי (נפטר ב-1835)
1788 – רוברט פיל, מדינאי בריטי ומייסד המפלגה השמרנית, וראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-1850)
1804 – לודוויג רונברג, משורר פיני ממוצא שוודי, המשורר הלאומי של פינלנד (נפטר ב-1877)
1808 – קרל שפיצווג, צייר ומשורר גרמני (נפטר ב-1885)
1840 – ג'ון בויד דאנלופ, ממציא סקוטי, ממציא הצמיג המתנפח השימושי (נפטר ב-1921)
1848 – ז'וריס-קרל הויסמנס, סופר צרפתי (נפטר ב-1907)
1852 – טראוצ'י מסטאקה, קצין ופוליטיקאי יפני, ראש הממשלה ה-18 של יפן (נפטר ב-1919)
1878 – אנדרה סיטרואן, מחלוצי תעשיית הרכב (נפטר ב-1935)
1879 – פנחס רוטנברג, ממנהיגי היישוב העברי וחלוץ התעשייה המודרנית בארץ ישראל, מייסד חברת החשמל (נפטר ב-1942)
1899 – ולטר לנגר, פסיכואנליטיקן אמריקני שחזה את התאבדותו של אדולף היטלר (נפטר ב-1981)
1900 – עדלי סטיבנסון, מדינאי אמריקאי שכיהן כמושל אלינוי (נפטר ב-1965)
1910 – פרנסיסקו וראז'ו, כדורגלן ארגנטינאי השריד האחרון מגמר המונדיאל הראשון (נפטר ב-2010)
1914 – אלן הודג'קין, פיזיולוג וביופיזיקאי בריטי, זוכה פרס נובל ברפואה בשנת 1965 (נפטר ב-1998)
1913 – יצחק דובנו ("יואב"), לוחם פלמ"ח בדרגת סגן-אלוף וקצין ההדרכה הראשי של הפלמ"ח (נפטר ב-1948)
1919 – גרד רוטשילד, צייר, אמן וגרפיקאי ישראלי (נפטר ב-1991)
1924 – יצחק עירן, ניצב במשטרת ישראל (נפטר ב-2010)
1926 – אבנר חי שאקי, פרופסור למשפטים וחבר הכנסת מטעם המפד"ל (נפטר ב-2005)
1930 – דב ברזילי, ראש עיריית חדרה (נפטר ב-2022)
1930 – יחיאל בנטוב, פעיל התיישבות בנגב וראש מועצת אופקים (נפטר ב-2024)
1932 – לי סגל, מתמטיקאי ופרופסור במכון ויצמן למדע (נפטר ב-2005)
1932 – יואל מרקוס, עיתונאי ופובליציסט ישראלי (נפטר ב-2022)
1933 – מיכאל ששר, עיתונאי וסופר ישראלי (נפטר ב-2006)
1937 – אריה אבנרי, עיתונאי ופובליציסט (נפטר ב-2016)
1939 – שמואל הלפרט, חבר הכנסת מטעם אגודת ישראל ויהדות התורה
1940 – הנס רודי גייגר, צייר שווייצרי (נפטר ב-2014)
1943 – דושאן אוהרין, מאמן כדורגל סלובקי-צ'כי
1944 – אל קופר, מוזיקאי, מייסדה של להקת דם, יזע ודמעות
1945 – שרה ודינגטון, פרופסור למשפטים וחברת בית הנבחרים של טקסס (נפטרה ב-2021)
1946 – אמנון דנקנר, עיתונאי, פובליציסט וסופר ישראלי (נפטר ב-2013)
1946 – שארלוט רמפלינג, שחקנית אנגלייה
1947 – מארי לואיס קלייב, מהנדסת אמריקאית ואסטרונאוטית בנאס"א (נפטרה ב-2023)
1947 – אייבן לישינסקי, כדורסלן אמריקאי-ישראלי
1948 – סוון-יראן אריקסון, מאמן כדורגלן שוודי (נפטר ב-2024)
1948 – ברברה הרשי, שחקנית אמריקנית
1948 – איבונה טוביס, שחיינית ישראלית
1951 – ריצ'רד סטיבנס, מחבר של ספרים בתחום מערכת ההפעלה UNIX ו-TCP/IP (נפטר ב-1999)
1956 – ויצמן שירי, חבר הכנסת מטעם העבודה
1956 – ויני קוליוטה, מתופף אמריקאי, אחד מ-25 המתופפים המשפיעים ביותר בכל הזמנים
1962 – ערד ניר, עיתונאי, מגיש, כתב ועורך טלוויזיה
1964 – דאף מק'אגן, מוזיקאי אמריקני (Guns N' Roses)
1964 – לורה ליני, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אמריקנית
1965 – גאורגה חאג'י, כדורגלן רומני
1968 – טימאה טוט, שחיינית ישראלית
1969 – בובי בראון, זמר אמריקאי
1969 – מייקל שין, שחקן ולשי
1970 – אורי הוכמן, שחקן, במאי ומדבב ישראלי
1973 – דנג יאפינג, שחקנית טניס שולחן סינית
1975 – ג'ובאני ואן ברונקהורסט, כדורגלן הולנדי
1975 – יוסי סאסי, גיטריסט ומפיק מוזיקלי ישראלי
1978 – עילי בוטנר, פזמונאי, מלחין וגיטריסט ישראלי
1978 – טליה פינקל, במאית ומפיקה ישראלית של סרטי תעודה
1978 – סמואל סאנצ'ס, לשעבר רוכב אופני כביש ספרדי
1982 – ג'ן שור, אתלטית אמריקאית, אלופה אולימפית בקפיצה במוט
1983 – עדי ביכמן, שחיינית ישראלית
1984 – קרלוס טבס, כדורגלן ארגנטינאי
1985 – כריסטיאנו רונאלדו, כדורגלן פורטוגלי
1987 – דארן כריס, שחקן, זמר, משורר, מוזיקאי ומלחין אמריקאי
1990 – שארלבי דין, שחקנית ודוגמנית דרום אפריקאית (נפטרה ב-2022)
1992 – ניימאר, כדורגלן ברזילאי
1993 – יאיר שרקי, עיתונאי ישראלי
1995 – קספר אסגרן, רוכב אופני כביש דני
1998 – יבגני זנן, שחמטאי ישראלי
נפטרו
1790 – ויליאם קאלן, רופא וכימאי סקוטי (נולד ב-1710)
1881 – תומאס קרלייל, היסטוריון והוגה דעות בריטי (נולד ב-1795)
1852 – הרב נחמיה גינזבורג הלוי בירך מדוברובנה (נולד בט"ו בשבט ה'תקמ"ח – 24 בינואר 1788) רב, פרשן ופוסק, מחבר השו"ת, דברי נחמיה
1937 – לו אנדריאס-סלומה, אינטלקטואלית ממוצא רוסי (נולדה ב-1861)
1938 – הנס ליטן, עורך דין גרמני ממוצא יהודי (נולד ב-1903)
1946 – ג'ורג' ארליס, שחקן קולנוע אנגלי זוכה פרס אוסקר (נולד ב-1868)
1948 – יוהנס בלסקוביץ, גנרל אוברסט בוורמאכט שלחם בקרבות בפולין, צרפת והולנד במלחמת העולם השנייה (נולד ב-1883)
1947 – הנס פאלאדה, סופר גרמני (נולד ב-1893)
1962 – ז'אק איבר, מלחין צרפתי (נולד ב-1890)
1964 – רודולף קייזר, סופר וחוקר ספרות גרמני (נולד ב-1889)
1969 – תלמה ריטר, שחקנית וזמרת אמריקאית (נולדה ב-1902)
1971 – מתיאש ראקושי, ראש ממשלת הונגריה (נולד ב-1892)
1972 – מריאן מור, סופרת ומשוררת אמריקאית מודרניסטית (נולדה ב-1892)
1993 – ג'וזף ל. מנקייביץ', במאי קולנוע אמריקאי (נולד ב-1909)
1999 – וסילי לאונטיף, כלכלן רוסי-אמריקאי יהודי, חתן פרס נובל לכלכלה (נולד ב-1905)
1999 – ראובן טרוסטלר, אדריכל ישראלי (נולד ב-1908)
2005 – ניאסנגבה איאדמה, נשיא טוגו משנת 1967 ועד למותו ב-2005 (נולד ב-1935)
2008 – מהרישי מהש יוגי, מייסד תנועת המדיטציה הטרנסצנדנטלית (נולד בסביבות 1911)
2013 – ניר טויב, במאי סרטים דוקומנטריים (נולד ב-1965)
2014 – רוברט א. דאהל, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ייל (נולד ב-1915)
2014 – אלישע שוחט, עיתונאי והיסטוריון של הספורט בישראל (נולד ב-1954)
2015 – ואל פיץ', פיזיקאי גרעיני אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1980 (נולד ב-1923)
2016 – אביבי יבין, פרופסור לפיזיקה גרעינית, דיקן הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1928)
2019 – שמואל מחרובסקי, מנהל קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב בשנים 1960–1992 (נולד ב-1937)
2019 – אריק רודיך, מוזיקאי ישראלי (נולד ב-1954)
2020 – קירק דאגלס, שחקן קולנוע (נולד ב-1916)
2020 – סטנלי כהן, ביוכימאי יהודי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1922)
2020 – בוורלי פפר, ציירת ופסלת יהודייה אמריקנית (נולדה ב-1922)
2021 – רות דיין, פעילה חברתית ישראלית (נולדה ב-1917)
2021 – כריסטופר פלאמר, שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה קנדי (נולד ב-1929)
2021 – עודד ארז, נווט קרב, מפקד בכיר בחיל האוויר וראש להק המודיעין, מנהל וחבר בדירקטוריונים רבים בתחומים מגוונים במשק (נולד ב-1936)
2021 – לאון ספינקס, מתאגרף אמריקאי (נולד ב-1953)
2022 – יצחק ברטלר, מראשי ישיבת איתרי ומחבר סדרת הספרים "בית יצחק" (נולד ב-1938)
2023 – מרדכי ביבי, איש ציבור ישראלי שכיהן כחבר הכנסת (נולד ב-1922)
2023 – פרבז מושארף, גנרל ומנהיג פקיסטני (נולד ב-1943)
חגים ואירועים החלים ביום זה
בורונדי: יום האחדות
סן מרינו: יום השחרור
מקסיקו: יום החוקה
פקיסטן: יום קשמיר
יום הנוטלה הבינלאומי
ימי חג נוצריים
יום אגאתה הקדושה
הכנסייה האפיסקופלית (ארצות הברית): יומם של ה"עדים הנבואיים" רוג'ר ויליאמס ואן הצ'ינסון
4 בפברואר – 6 בפברואר
פברואר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ב ה
קטגוריה:פברואר
| 2024-09-08T22:55:29
|
מהירות הקול
|
מהירות הקול היא המהירות שבה נעים גלי הקול בתווך. מהירות הקול תלויה במקדם הקשיחות של חומר התווך ובצפיפות שלו. מהירות הקול בגז אידיאלי תלויה רק בטמפרטורה ובהרכב שלו. עם זאת, מהירות הקול משתנה מחומר לחומר: כללית, הקול עובר הכי לאט בגזים, מהר יותר בנוזלים והכי מהר במוצקים.
בדרך כלל, משתמשים במונח "מהירות הקול" כשמתכוונים למהירות הקול באוויר, שהיא 343 מטר לשנייה או 1234.8 קמ"ש, בטמפרטורה של 20 מעלות צלזיוס באוויר יבש. לעומת זאת, בברזל, מהירות הקול היא אלפי מטרים בשנייה ובמים מהירות הקול גבוהה פי 4.3 ממהירות הקול באוויר – 5309.6 קמ"ש.
בוואקום ובתווך בין-כוכבי בהם צפיפות החומר נמוכה מאוד, גלי הקול אינם יכולים להתקדם.
ממוזער|מטוס FA-18 חוצה את מהירות הקול
חישוב מהירות הקול
באופן כללי מהירות הקול ניתנת בנוסחה:
מסמל מקדם הקשיחות של החומר ואילו מסמל את צפיפות החומר.
ניתן להציג את מהירות הקול באופן מפורט יותר כ:
כאשר:
p הוא הלחץ
הוא קבוע הגזים האוניברסלי המחולק למסה המולרית של האוויר.
הוא קבוע בולצמן.
(בשימושים מסוימים מסומן גם ) הוא היחס בין החום הסגולי בלחץ קבוע לחום הסגולי בנפח קבוע (1.402 לאוויר).
היא הטמפרטורה (בקלווין).
המסה המולרית.
המסה של מולקולה יחידה.
לציון מהירותם של עצמים כמו מטוסים או חלליות הנעים במהירות על-קולית (מהירות הגבוהה ממהירות הקול) נהוג להשתמש במספר מאך, שהוא היחס בין מהירות העצם בתווך, לבין מהירות הקול באותו תווך. מאך 1 שווה למהירות הקול, מאך 2 הוא פי 2 ממהירות הקול וכן הלאה.
ב-14 באוקטובר 2012 שבר פליקס באומגרטנר את מהירות הקול בצניחה חופשית. באומגרטנר קבע את שיא המהירות בצניחה חופשית, 373 מטר לשנייה שהם 1,342.8 קמ"ש, או 1.24 מאך.
שיא זה נשבר ב-2014 על ידי אלן יוסטס.
נוסחה פרקטית לחישוב מהירות הקול באוויר
נוסחה לחישוב מהירות הקול באוויר על פי הטמפרטורה:
כאשר (תטה) מייצגת את הטמפרטורה בצלזיוס, ו- מייצג את מהירות הקול באוויר.
מכיוון שמהירות הקול באוויר תלויה בלחץ האוויר היא תלויה בטמפרטורה ובגובה מעל פני הים, דבר שלא בא לידי ביטוי בנוסחא הפשוטה.
פיתוח הנוסחה למהירות הקול בתווך גזי
ההנחות על תכונות התווך הגזי לגביו המושג של "מהירות הקול" תקף הן: המושג של מהירות הקול בתווך אלסטי כלשהו תקף כל עוד אורך הגל של הקול גדול באופן משמעותי מהמהלך החופשי הממוצע של חלקיקי הגז הנושא את גל הקול. אחרת, רעידות (תנודות בלחץ ובצפיפות של הגז) בתווך הגזי לא יצליחו להתקדם בתוכו באופן אפקטיבי, שכן חלקיקי הגז ינועו בקו ישר במהלך זמן מחזור אחד של הגל, בגלל המהלך החופשי הארוך של החלקיקים, שמונע העברת תנע בין חלקיקי הגז ולכן מונע התקדמות במרחב של הפרמטרים המאפיינים את הגל.
כיוון שקול הוא למעשה גל דחיסה בתווך (אלמנטי הגז נעים במהירויות שונות וכך דוחסים אחד את השני), חוסר יכולת של אלמנטי הגז להעביר תנע אחד לשני מונע התקדמות של הגל בתווך, והופך לפעפוע בלבד כאשר התנאי הזה לא מתקיים. לפיכך המושג של מהירות הקול מאבד מישימותו עבור תדרים גבוהים במיוחד של גל הקול או לחלופין בתנאים של תווך דליל במיוחד, כמו זה שמתקיים באטמוספירה העליונה.
ממוזער|גל לחץ, שנקרא גם גל דחיסה, הוא גל אורכי - כלומר אלמנטי הגז נעים בכיוון התקדמות הגל.
מסתבר שתחת טווח שינוי לחצים קטן בהשוואה ללחץ המקומי של הגז, הגז כולו מתפקד כתווך אלסטי עם מקדם קפיצי קבוע מסוים. ניתן לדמות את הגז בו מתקדם הגל כמורכב מתאים זהים שביניהם מחיצות המקיימים אינטראקציה אחד עם השני - לכל תא יש מסה מסוימת, ואודות ללחץ הגז יש לו גם מקדם אלסטי מסוים. דימוי זה של התקדמות הגל מרמז כי מהירות הקול תלויה במסת כל אחד מהתאים, כלומר בצפיפות הגז , ובמקדם האלסטי k של כל תא, כלומר בלחץ שלו . כיוון שכך, מספיק לחשב את מהירות ההתקדמות של הפרעה טורית במערכת קפיצים ומסות עם מסה m וקבוע קפיץ k, ולאחר מכן נותר להעריך את מקדם הקפיציות של הגז מהפרמטרים שמאפיינים אותו (כלומר משיקולים תרמודינמיים). אם האורך הרפוי של כל קפיץ הוא L, אז מקבלים את משוואות התנועה הבאות עבור המסות:
הביטוי הוא גרסה מבוססת שינויים סופיים של הביטוי הבא (המנוסח בשפת החשבון האינפיניטסימלי):
, כאשר הוא למעשה ההפרש בין ל-
. לפיכך המשוואה שנתקבלה היא למעשה המשוואה הבאה: .
משוואה זו היא למעשה משוואת הגלים, ולפיכך מקבלים שמהירות ההתקדמות של הפרעות טוריות במערכת הקפיצים והמסות היא: .
כדי להשתמש בתוצאה זאת על מנת להסיק משהו לגבי מהירות הקול בגז, יש להעריך את מקדם הקפיציות של תא גזי בצורת תיבה בעלת שטח חתך S ואורך L. ההנחה שנניח כעת היא שהגז בתיבה נדחס ומתפשט אדיאבטית. הנחה זאת מוצדקת משום שהתהליכים המתרחשים במעבר קול מהירים ולא מאפשרים מעבר חום בדרכים סטנדרטיות כמו הולכה והסעה, כך שאין מעבר חום מהתא החוצה, וזה בהגדרה תהליך אדיאבטי. המשוואה הקושרת את הלחץ והנפח בתהליך אדיאבטי היא , או, בגרסה דיפרנציאלית:
שזה למעשה: . הקשר בין מקדם הקפיציות k ל- הוא לפי הגדרת k למעשה מסת התא הגזי היא . התוצאה שמתקבלת למהירות הקול היא:
.
הערה: ההנחה בפיתוח לחישוב מהירות ההתקדמות של הפרעות טוריות שהביטוי בצורה של שינויים סופיים שווה לביטוי המנוסח בשפת החשבון האינפיניטסימלי נכונה בקירוב רק כאשר אורכי הגל גדולים בהרבה (כמה סדרי גודל) מהמרחק L בין שתי מסות, הגם שבמקרה של גז הנחה זאת חייבת להתקיים כדי שתהיה לו אלסטיות מסוימת. במוצקים המצב שונה, שכן אודות למבנה המסודר של האטומים גם גלים עם אורכי גל מסדר גודל של המרחק בין האטומים יכולים להתקדם באופן אפקטיבי, אך יש להם יחס נפיצה לא ליניארי. להסבר מורחב ראו יחס נפיצה של פונונים.
מהירות הקול במוצקים
במוצקים ישנם שני אופנים עיקריים: גלי P וגלי S. גלי P הם למעשה גלי אורך וגלי S הם גלי רוחב ומהירות גלי ה-P () גבוהה יותר ממהירות גלי ה-S (). את מהירות גלי הקול במוצק ניתן לחשב לפי:
כאשר K הוא מודול הנפח, G הוא מודול הגזירה, E הוא מודול האלסטיות, הוא מקדם פואסון ו- היא צפיפות החומר. גלים סייסמיים הם למעשה דוגמה מוכרת לגלי קול המתפשטים במוצק.
חשוב לזכור כי מהירות הקול במוצקים תלויה ביחס הנפיצה ומבנים גבישיים שונים מאופיינים ביחס נפיצה שונה. בפיזיקה של מצב מוצק נוטים להתייחס לגלי קול כפונונים: קוואזי-חלקיקים המייצגים אופני תנודה מקוונטטים.
היסטוריה
אייזק ניוטון כלל בחיבורו עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע, מ-1687, חישוב לפיו מהירות הקול באוויר היא כ-979 רגל לשנייה (298 מ/ש). ערך נמוך מדי בכ-15%. הפער נבע בעיקר מהזנחת ההשפעה (שלא הייתה ידועה אז) של תנודתיות מהירה בטמפרטורה בגל קול (במונחים מודרניים, דחיסת גלי קול והתפשטות האוויר היא תהליך אדיאבטי, לא תהליך איזותרמי). שגיאה זו תוקנה מאוחר יותר על ידי פייר-סימון לפלס.
במהלך המאה ה-17 נעשו מספר ניסיונות למדוד את מהירות הקול במדויק, כולל ניסיונותיו של מרן מרסן ב-1630 (1,380 רגל פריזאית לשנייה), פייר גסנדי ב-1635 (1,473 רגל פריזאית לשנייה) ורוברט בויל (1,125 רגל פריזית לשנייה). בשנת 1709 פרסם הכומר (רקטור ברובע אפמינסטר שבלונדון), מדד מדויק יותר של מהירות הקול, כ-1,072 רגל פריזאית לשנייה (כף הרגל הפריזאית הייתה 325 מ"מ. זה ארוך יותר מה"רגל הבינלאומית" הרגילה שבשימוש נפוץ כיום, כ-304.8 מ"מ, מה שהופך את מהירות הקול ב-20 °C ל-1,055 רגל פריזאי לשנייה).
דרהם השתמש בטלסקופ מהמגדל של כנסיית סנט לורנס באפמינסטר כדי לצפות בהבזק של רובה ציד מרוחק שנורה, ולאחר מכן מדד את הזמן עד ששמע את יריית האקדח במטוטלת של חצי שנייה. בוצעו מדידות של יריות ממספר נקודות ציון מקומיות, כולל כנסיית נורת' אוקנדון. המרחק נודע על ידי משולש, וכך חושבה המהירות שהקול עבר.
ראו גם
מהירות תת-קולית
מהירות על-קולית
מהירות שגא קולית
בום על קולי
מהירות האור
קישורים חיצוניים
מאמר על מהירות הקול באתר אווירון
הערות שוליים
קטגוריה:אקוסטיקה
קטגוריה:מהירות
| 2024-07-17T14:43:34
|
גורד שחקים
|
ממוזער|318x318 פיקסלים|מגדל שאנגחאי ובניינים נוספים בשאנגחאי סין
גורד שחקים הוא בניין גבוה שנועד בעיקר למשרדים או מגורים. גורדי שחקים הם האלמנטים הבולטים ביותר בנוף העירוני המודרני, והופכים פעמים רבות לסמלי העיר. משחר ההיסטוריה שאף האדם לבנות מבנים אשר "ייגעו בשמים" או "יגרדו" אותם – ומכאן שם המושג. התפתחויות בטכנולוגיית הבנייה וגדילת והצטופפות הערים במהלך ההיסטוריה, אפשרו את בנייתם של גורדי שחקים גבוהים ומרשימים יותר אשר מייצגים עבור רבים את חלק משיאיה של העשייה האנושית.
נכון לשנת 2021, רק 13 ערים בעולם מתהדרות בקו רקיע המכיל מעל ל-100 גורדי שחקים בגובה של 150 מטרים לפחות: הונג קונג (510), שנג'ן (332), ניו יורק (296), דובאי (232), שאנגחאי (175), טוקיו (164), גואנגג'ואו (142), צ'ונגצ'ינג (131), שיקגו (130), ווהאן (109), בנגקוק (109), ג'קרטה (107) וקואלה לומפור (101).
הגדרה
הגדרת בניין כ"גורד שחקים", לעומת בניינים גבוהים "רגילים", אינה הגדרה רשמית, וודאי שאינה חד משמעית. קיימות הגדרות שונות לגבי מהו גורד שחקים, אך הן אינן אחידות ואף נתונות לפרשנויות. חוק התכנון והבנייה במדינת ישראל מגדיר רב קומות כבניין שבו הפרש הגובה בין מפלס הכניסה הקובעת לבניין לבין מפלס הכניסה לקומה הגבוהה ביותר המיועדת לאכלוס, שהכניסה אליה דרך חדר מדרגות משותף, עולה על 29 מטרים. (בבניין כזה בדרך כלל בין 10 ל-12 קומות), ואילו לבניין שגובהו מעל 100 מטרים מקובל כיום להתייחס כאל "גורד שחקים", אף שאין לו הגדרה מיוחדת בחוק הישראלי. עם זאת, גם הגדרה זו השתנתה במהלך השנים: בעוד בעבר נחשב בניין בגובה של 50 מטר לגורד שחקים גבוה מאוד, כיום בניין כזה נחשב לרב קומות רגיל. כמו כן, בניין גבוה מאוד שנמצא בסמיכות לבניינים כפולים ממנו בגובהם, עשוי להיתפש בציבור כבניין נמוך.
כמו הפרשנויות השונות להגדרת גורד שחקים, גם אופן מדידת גובהו של בניין הוא סובייקטיבי. מכיוון שגורדי שחקים רבים כוללים צריחונים או אנטנות גבוהות בראשם, קיימות גישות שונות באשר להכללתם של אלמנטים אלה במדידת הגובה. יש המגדירים את גובה הבניין ממפלס הרחוב ועד הנקודה הבנויה הגבוהה ביותר בו, גם אם זוהי אנטנת רדיו פשוטה, יש המגדירים את גובה הבניין לפי גובה התקרה העליונה, ללא האלמנטים שמעליה, ויש המגדירים את גובה הבניין לפי גובהו האדריכלי. גובה אדריכלי (לפיו מוגדרים הגבהים בערך זה) הוא הגובה המתוכנן של היצירה האדריכלית השלמה. לפי הגדרה זו, אנטנת בניין האמפייר סטייט (שחלקה תוכנן לשמש לעגינת ספינות אוויר) נחשבת לחלק מגובה הבניין אך האנטנה על ראש מגדל סירס אינה כזו. אילו נמדד מגדל סירס מהמדרכה שבכניסה הראשית עד לראש האנטנה, היה גובהו 527 מטרים. למרות זאת, טאיפיי 101 בטאיפיי שבטאיוואן החזיק בזמנו בתואר המגדל הגבוה בעולם כשגובהו הגיע ל-509 מטרים.
היסטוריה והתפתחות
העת העתיקה והתקופה הקדם-מודרנית
ממוזער|200px|"מגדל בבל" – ציור מאת פיטר ברויגל האב
ממוזער|200px|מגדל המינסטר של אולם הנאו-גותית המתנשא לגובה 161.53 מטר
שאיפה לגובה והערצת הגדול והמרשים טבועים ככל הנראה בטבע האנושי. משחר ההיסטוריה שאף האדם לנסות ולבנות מבנה שעימו יוכל להגיע קרוב ככל האפשר אל השמיים. הניסיון השאפתני הראשון של האדם לבנות גורד שחקים מוזכר כבר בתנ"ך והוא – מגדל בבל. אמנם על פי הסיפור התנ"כי בניית מגדל בבל לא צלחה ואף הכעיסה את אלוהים, אך שאיפת האדם לבנות גורדי שחקים לא פסקה מעולם.
ההיסטוריה של האדריכלות רצופה במבנים רבים אשר ניסו להתקרב ככל הניתן לשמיים, ולהיות גבוהים יותר מאלה שנבנו עד לתקופתם. שאיפה זו ניכרת גם בפירמידות במצרים ובמונומנטים שבנו היוונים והרומאים בעת העתיקה. באדריכלות הגותית של ימי הביניים נבנו צריחים לקתדרלות הגותיות, שבנייתם התאפיינה בחתירה מתמדת לגובה רב יותר ויותר. תקופת השיא של האדריכלות הגותית נקראת באנגלית High Gothic, בין השאר משום שאיפתה לגובה. הקתדרלה הגבוהה ביותר מתקופה זו היא קתדרלת לינקולן שבאנגליה, שגובהה הגיע ל-160 מ' (חלקה קרס מאוחר יותר) – מעט יותר מגובה מגדל עזריאלי המרובע. קתדרלות גותיות רבות קרסו תוך כדי בנייתן או לאחר השלמתן, משום שגובהן היה רב מכפי שההנדסה של אותם ימים אפשרה לייצב. הכנסייה (הגותית) הגבוהה ביותר, שהושלמה רק במאה ה-19, היא המינסטר של אולם אשר גובה מגדלה מגיע ל-161.53 מ'.
המהפכה התעשייתית, המאה ה-19 והמאה ה-20
לקראת אמצע המאה ה-19, עם המהפכה התעשייתית, החלו הערים לגדול במהירות תוך הצטופפות רבה במרכזיהן. בתקופה זו החלו להיבנות במרכזי הערים מבני משרדים רבי קומות בקצב הולך וגדל, בעיקר בערים האמריקניות. את התפתחות גורדי השחקים המודרניים איפשרו שיפורים טכנולוגיים, ובראשם המעלית. ללא המעלית, ששכלוליה הבטיחותיים הומצאו באמצע המאה ה-19, בנייתם של רבי הקומות לא הייתה מתאפשרת. כמו כן, טכנולוגיית הבנייה בבטון מזוין וחומרי בנייה קלים כגון הפלדה שיפרו את היכולת לבנות מבנים גבוהים וחזקים יותר.
משנות ה-80 של המאה ה-19 החלה תחרות לא רשמית בין בנייני העיר שיקגו והעיר ניו יורק, כאשר מדי כמה שנים זכה בניין אחר לתואר "הבניין הגבוה ביותר בעולם". המירוץ החל למעשה בשיקגו, בה התפתח גם סגנון מקומי של בנייני משרדים רבי קומות שזכה לימים לכינוי "אסכולת שיקגו". אסכולת שיקגו אימצה שפה חזותית נאו-קלאסית, ובניו יורק נבנו בניינים רבים בסגנונות נאו-גותיים וסגנון אדריכלות האמנויות היפות (Beaux-Arts), שהיו גם הם החייאה של שפות עיצוביות של סגנונות עתיקים. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 החלו להיבנות בארצות הברית גם גורדי שחקים בסגנון האר דקו (שהידועים בהם הם בניין קרייזלר ובניין האמפייר סטייט) וכן גורדי שחקים ברוח האדריכלות המודרנית האירופית.
בעת החדשה, יבשת אירופה נעדרה כמעט תמיד מהתחרות על תואר הבניין הגבוה ביותר, אף על פי שבסוף המאה ה-19 התמודדה לונדון עם שיקגו וניו יורק. לונדון נאלצה לסגת מן המירוץ בעת שוויקטוריה מלכת הממלכה המאוחדת הטילה מגבלות על גובה הבנייה מתוך סברה שבנייה לגובה אינה נאה. הגבלות אלו הוסרו רק בשנות ה-50 של המאה ה-20. שאר ערי אירופה הגדולות התפתחו בצורה דומה כשנמנעה בהן הבנייה לגובה מטעמים אסתטיים אף ללא הגבלות בחקיקה. למעשה, בתחילת המאה ה-20 הוגבלה הבנייה גם בשיקגו ל-40 קומות בלבד, ובכך נותרה מנהטן שבניו יורק לבדה בדרכה להפוך למקום המזוהה ביותר עם גורדי שחקים.
המאה ה-21
מסוף המאה ה-20, אותה תחרות בלתי רשמית של הבניין הגבוה בעולם מתנהלת בעיקר במזרח אסיה. גורדי השחקים הגבוהים ביותר נבנים כיום בערים הגדולות בסין, בעיקר בבייג'ינג הנמצאת בתנופת בנייה חסרת תקדים שהחלה לקראת האולימפיאדה של 2008. גורדי שחקים נוספים נבנו במדינות נוספות כגון יפן, מלזיה, קוריאה הדרומית וטאיוואן. כמו כן תנופת בנייה גדולה מאוד של מגדלים רבי קומות קיימת בעשור האחרון גם במפרץ הפרסי. באיחוד האמירויות הערביות נחנך ב-2010 בורג' ח'ליפה (נקרא בעבר בורג' דובאי) שהפך למבנה והבניין הגבוה בעולם, בגובה 828 מטר.
עם התפתחות טכנולוגיית הבנייה במאה ה-20, והשימוש בחומרים קלים ובעלי יכולת שימוש מדויקת יותר בבנייה, צמחו ברחבי העולם גורדי שחקים רבים בעלי עקרונות מבניים וסגנונות שונים; כיום מתנשאים הגבוהים ביותר מביניהם לגובה של 500 מטרים, ואף יותר. בתחילה שימשו גורדי השחקים בעיקר למשרדים, אך במאה ה-21 החלו לשמש למגוון ייעודים נוספים כמגורים, מלונות, מצפים ותיירות, פונקציות ציבוריות ותרבותיות ועוד. רבים מהם כוללים עירוב של שימושים אלו בבניין אחד.
אתגרים מיוחדים בתכנון ובבנייה
שמאל|ממוזער|250px|פועל בבניין האמפייר סטייט, ניו יורק, 1930
בניית גורדי השחקים התאפשרה כאמור בזכות המצאת המעלית, וכן בזכות שכלולים בטכנולוגיית הבנייה אשר אפשרו בנייה לגובה רב. העמדת מבנה גבוה במיוחד מצריכה פתרון לשלל בעיות אדריכליות והנדסיות אשר עמם מתמודדים מתכנניהם.
ההתייחסות לגורד שחקים מבחינה הנדסית היא כאל זיז המחובר לאדמה ועליו פועלים כוחות מסוגים שונים, חלקם כתוצאה מעומסים קבועים ונובעים בעיקר ממשקל המבנה עצמו, חלקן כתוצאה מעומסים שימושיים הנובעים ממשקל תכולת הבניין, וחלקן נובעים מעומסים וכוחות חיצוניים משתנים. עומסים וכוחות אלה פועלים על המבנה בכיוונים שונים ובצורות שונות, אשר ההתמודדות עימם מצריכה תכנון הנדסי-אדריכלי אחד הלוקח בחשבון מרכיבים רבים ומורכבים.
בניית גורדי שחקים בצורה ההולכת וקטנה כלפי מעלה, כפי שנהוג בבנייה של רבים, מסייעת לפתור בעיות רבות מסוגים שונים ומגדילה את יציבותו של המגדל ואופן תפקודו.
ביסוס
גורד שחקים מפעיל לחץ נקודתי רב על שטח הקרקע עליו הוא בנוי. משקלו באופן יחסי לשטח בסיסו יוצר בקרקע לחצים אדירים, המצריכים שיטות ביסוס מיוחדות. בדומה לכל בניין שנבנה היום, ובדומה לשורשים של עץ, מחויב גורד השחקים ביסודות עמוקים במיוחד בתוך הקרקע. שיטת הביסוס של גורדי שחקים תלויה בסוג הקרקע, אך לרוב לא ניתן להסתפק בכלונסאות רגילים אלא יש צורך ביציקת "רפסודה" גדולה ורחבה, אשר תמנע שקיעת הבניין על ידי פיזור הלחץ באופן יעיל יותר אל האדמה. הרפסודה היא למעשה יציקת בטון עבה בשטח גדול, שעליה נבנים שאר יסודותיו התת-קרקעיים של הבניין.
כיוון שטביעת הרגל של הבניין על הקרקע היא לרוב גדולה מאוד בשטחה, קיימת בעיה נוספת בביסוס גורדי השחקים והיא תפרי התפשטות. במבנים בעלי שטח גדול (לאו דווקא בניינים גבוהים) חובה ליצור מרווחים קטנים במרחק של כ-50 מ"מ אחד מהשני בשלד הבניין, אשר מאפשרים לבניין מרווח התפשטות בחום. אלמלא תפרי התפשטות אלו היו בניינים מתעוותים מעט או נסדקים בתקופות ובימים חמים. בגורדי שחקים, מצריכה בעיה זו פתרונות הנדסיים מורכבים יותר על מנת ששלד הבניין, ובעיקר יסודותיו, יוכלו להתרחב ולהתכווץ מעט לפי הצורך עם שינויי טמפרטורות.
התמודדות עם איתני הטבע
רעידות אדמה ורוחות
בעת רעידת אדמה פועלים כוחות אופקיים על בסיס הבניין וגורמים לו לרעידות. רעידת האדמה גורמת למאמצי גזירה אופקיים בבסיס המבנה, אשר יוצרים תנודות לכל אורכו. כנגד מאמץ הגזירה המנסה לגרום למבנה להיחתך, קל באופן יחסי להתמודד מבחינה הנדסית בתכנון השלד. לעומת זאת, לכפיפת המגדל, אשר נוצרת בעקבות התנודות של רעידת האדמה, קשה יותר לתת פתרון בגורדי שחקים תמירים. כאשר המגדל נתון למומנט כפיפה בבסיסו, נמתחת דופן אחת שלו כתוצאה מכך. פתרונות הנדסיים אשר נמצאים לרוב כגורדי שחקים בהיבט זה הם עטיפת הבניין באלמנטים בעלי יכולת התנגדות למאמץ מתיחה, ותכנון חתכו האופקי של המגדל כך שמומנט ההתמד של שטחו יותאם לכוחות המקסימליים העלולים להיווצר בבניין כתוצאה מרעידות אדמה אופייניות לאזור בו הוא בנוי.
בדומה לרעידות אדמה, גורמות רוחות לכוחות אופקיים הפועלים על הבניין. ההבדל העיקרי הוא שרעידות אדמה מפעילות כוחות על בסיס המגדל, ואילו רוחות פועלות על חלקו העליון. גורדי שחקים פגיעים יותר לרוחות, בעצם היותם גבוהים מעל שאר הבניינים וחשופים יותר לרוחות, ובשל העובדה שעוצמת הרוח גדולה יותר בגובה רב מעל הקרקע. שטח המפרש שיוצרת חזית הבניין הוא כזה שעוצמת הרוח היא כוח משמעותי ביותר, אשר יכול לגרום לקצהו להתנדנד ולמגדל כולו להתכופף. התקצרות שטחו של המגדל כלפי מעלה מסייעת בהתמודדות מול רוחות, אך פתרונות הנדסיים משלבים לרוב הגמשה של הבניין יחד עם תכנון אווירודינמי יותר של המגדל.
שמאל|ממוזער|250px|מטוטלת הענק בטאיפיי 101
תכנונם של גורדי שחקים כנגד רעידות אדמה ורוחות משתנה על פי עקרונותיו ההנדסיים והאדריכליים של הבניין כולו, ועל פי מאפייניו הטבעיים של המקום בו הם נבנים. גורדי שחקים בטוקיו לדוגמה, עיר מוכת אסונות טבע, דורשים תכנון מורכב יותר מאשר גורדי שחקים בניו יורק. בטאיוואן, לדוגמה, ארץ מוכת רעידות אדמה וסופות טייפון עזות, נבנה בניין טאיפיי 101, שהיה הגבוה ביותר בעולם עד שנת 2007. גורד שחקים זה תוכנן להתמודד עם שני סוגי איתני הטבע, אשר שילובם מקשה עוד יותר על הנדסת הבניין. כדי להתמודד עם שני האתגרים הציבו מתכנניו היצירתיים בין הקומות 87–92 מטוטלת ענקית במשקל 660 טונות, שתפקידה למשוך את ראש המגדל חזרה במקרה של תנודה. מטוטלת זו נותנת מענה לתנודות שיוצרות הרוחות, ואילו בסיס הבניין מתוכנן להתמודד עם רעידות האדמה. פתרון הנדסי יצירתי זה שולב עם רעיון אדריכלי מקורי נוסף: כיוון שתנודות מטוטלת הענק כמעט אינן מורגשות בעין, היא עוצבה כדי שתהיה חשופה למבקרים בבניין, ובחלל שסביבה אף נבנתה מסעדה.
ברקים
מבחינה פיזיקלית, ברקים, שהם פריקה של מטען חשמלי בין העננים לאדמה, נוטים לפגוע בנקודות הקרובות ביותר לענן וכאלה בעלות מוליכות חשמלית גבוהה. מסיבה זו, אנטנות גבוהות וגורדי שחקים הם הנקודות הפגיעות ביותר לברקים בשטח העיר. תכנון גורד שחקים חייב לייעד אותו לפגיעות ברקים, יותר מכל בניין אחר. תכנון שלד הבניין יחד עם מערכותיו חייב לאפשר למטען החשמלי להגיע בקלות מראשו אל האדמה מבלי לפגוע בכל מערכות החשמל הפנימיות של הבניין. בשל כך נדרש תכנון יסודי של הנדסת הבניין יחד עם הנדסת החשמל שלו.
תכנון המעליות
שמאל|ממוזער|250px|תכנון המעליות וחדרי המדרגות במגדלי התאומים. בשליש ובשני שלישים גובה הבניין נבנו "סקיי-לוביס" (לובי עליון) שאף קיבלו ביטוי עדין בחזית הבניינים
אמצעי התחבורה העיקרי בתוך גורד השחקים הוא המעלית. מעליות קיימות כמעט בכל בניין היום, גם בנמוכים יחסית. ככל שהבניין גבוה וגדול יותר, כך נבנות יותר מעליות על מנת שיוכלו להסיע את האנשים הרבים בין הקומות בבניין. בגורדי שחקים, בגלל גובהם החריג, מתוכננות המעליות באופן מיוחד.
הבעיה העיקרית בשימוש במעליות רגילות בגורד שחקים היא בזבוז הזמן. אילו צריכה הייתה המעלית לעצור בתחנות רבות לאורך מסלול נסיעתה לצורך העלאת והורדת נוסעים, ההגעה מקומת הקרקע לקומות העליונות הייתה אורכת הרבה יותר מן הרצוי. יתר על כן, האטה והאצה של מעלית בתדירות גבוהה, מלבד היותה בזבזנית בזמן, צורכת הרבה אנרגיה. על כן מתוכננים בגורדי השחקים פירי מעליות אחדים אשר מקשרים קבוצת קומות מוגדרת עם קומה ראשית כלשהי. היות שמרבית התנועה היא בין קומת הקרקע וקומות ראשיות נוספות לבין יתר הקומות, מתוכננים בדרך כלל פירים המובילים מהקרקע ישירות למספר קומות עליונות, ללא תחנות ביניים. בגורדי שחקים גבוהים במיוחד, בדרך כלל כאלה המשמשים כבנייני משרדים שבהם תנועה רבה יחסית בין הקומות השונות (להבדיל מבנייני מגורים ובתי מלון, בהן אין תנועה רבה בין קומה לקומה בתוך הבניין), נהוג לבנות קומות ביניים ראשיות אשר מאפשרות החלפת מעלית לפי הצורך על מנת להתנייד בין קומות שונות במבנה. בקומות אלה נוח גם לרכז פונקציות ציבוריות של הבניין כגון קפיטריות, שירותי מסחר שונים וכדומה. הדבר דומה למערך אוטובוסים, שמחולק לאוטובוסים בינעירוניים שנעים בין תחנות מרכזיות ומערך של אוטובוסים עירוניים בתוך כל עיר.
בגורדי שחקים אשר מהווים גם אטרקציה תיירותית ובהם מצפה בקומת הגג, בונים לרוב פיר מעלית מיוחד המקשר רק בין קומת הקרקע לקומת המצפה, וזאת כדי לאפשר למבקרים לנוע בין שתי קומות אלו במהירות האפשרית ומבלי להפריע לשאר נוסעי המעליות בבניין.
איומי טרור ופינוי בשעת חירום
כל גורד שחקים חייב להיות מתוכנן באופן כזה שבמקרה חירום יתאפשר פינוי הבניין מכל יושביו בתוך פרק זמן קצר, דרך חדרי המדרגות וללא שימוש במעליות. כל בניין חייב להכיל מספר חדרי מדרגות בעלי רוחב מסוים, על פי תקנים המוגדרים בחוק של כל מדינה. המבנה חייב להיות מתוכנן באופן כזה כך שכל נקודה בו לא תהיה מרוחקת מיציאת חירום לחדר המדרגות במידה העולה על המוגדר בתקן. תפקיד נוסף של חדר המדרגות לשמש כפתח פליטת עשן (בחלקו העליון), וזאת כדי שלא יילכד בו עשן שיהפכו לבלתי שמיש בעת מילוט. אחד הקשיים המרכזיים בתכנון חדרי המדרגות הרבים בגורדי שחקים, הוא ההתחשבות בנתון שבזמן מילוט צפויה הצטברות נמלטים בקומות התחתונות של חדרי המדרגות (לעומת הקומות העליונות יותר, משום שכולם נמלטים מטה), ובהם גם קיים קושי באוורור יעיל של חלל המדרגות.
סוגיית הפינוי בשעת חירום הפכה אקוטית מתמיד מאז פיגועי 11 בספטמבר, בהם קרה תרחיש שעימו לא תוכננו גורדי השחקים להתמודד – פגיעה של מטוס במרכז המבנה, וכתוצאתה חסימת כל דרכי המילוט מן הבניין. מאז שנת 2001 חלה תפנית אדירה בגישת התכנון של מבנים רבי קומות, על רקע האיום החדש שקם עליהם מצד ארגוני טרור. מאז הפיגועים שהפילו את מגדלי התאומים נקבעו תקנים חדשים והוחמרו התקנים הקיימים בנוגע לפינוי מבנה בשעת חירום, כדי למנוע מצב בו יילכדו אנשים בבניין בוער ללא יכולת הימלטות.
גורם הפחד
לאירועי 11 בספטמבר 2001, אשר הפכו (בעיקר בארצות הברית) את גורדי השחקים למטרות, הייתה השפעה אדירה גם על הפסיכולוגיה של האנשים העובדים בקומות גבוהות בבניינים מסוג זה. מעבר למחשבות בתחום ההנדסה והבטיחות, ולצד פעילות מדינית וביטחונית כנגד איומי הטרור על גורדי השחקים, צצו מאז 2001 אביזרים ופטנטים שנועדו לעזור לאדם ברמה האישית כנגד האיומים – כגון מצנחים אישיים חד-פעמיים להימלטות מבניין בוער. עם זאת, נשמעה ביקורת רבה כנגד אביזרים אלה, ובעיקר הטענה כי נועדו להרגיע את קוניהם יותר מאשר לשמש אותם בפועל. כיום, בבניית גורדי שחקים חדשים לא ניתן להתעלם מפחדים של דייריהם הפוטנציאליים, פחדים הנובעים הן מאיומי הטרור והן מעצם העובדה שלרבים יש קושי פסיכולוגי במידה כלשהי עם עבודה ושהות בגובה רב.
גורם זה הוא כיום הקושי האדריכלי הגדול ביותר של גורד השחקים. תכנון גורד שחקים על פי גישה עכשווית מנסה ליצור דווקא את התחושה שהבניין נמוך יותר מכפי שהוא באמת. מבחינה חיצונית, עיצוב גורד השחקים יכול ליצור אשליה של פחות קומות וגובה נמוך יותר. מבחינת תכנון הפנים, ניתן לתכנן אותו באופן כזה שהנוף שייראה מתוך חלליו הפנימיים יהיה הנוף הרחוק יותר, ולא הנוף הקרוב הכולל את הרחוב הצמוד אל הבניין. הנוף הרחוק נתפש תמיד כמאיים פחות לעומת מראה הרחוב הפרספקטיבי מאחת מקומותיו העליונות של הבניין. בין היתר נעשה שימוש באמצעים של תכנון פנים להרחקה של האנשים מהחלונות, באלמנטים שונים בחזית שיסתירו את מראה הרחוב מתוך פנים המבנה, ובתכנון בסיס רחב יותר של גורד השחקים – דבר המעוות חזרה את הפרספקטיבה, כך שלמסתכל מלמעלה ייראה הבניין רחב בתחתית כמו בחלקו העליון, למניעת התחושה המפחידה של בניין רחב העומד על שטח קטן יותר.
השפעה סביבתית
מעבר להתמודדות עם הבעיות הקיימות בתכנון גורד השחקים עצמו, יוצר גורד השחקים שלל בעיות שונות גם בסביבתו הקרובה ומשפיע על הבניינים ועוברי האורח שלמרגלותיו:
הצללה על שטחים גדולים בעיר ועל בניינים שכנים. תכנון בלתי מתחשב של גורד שחקים עלול להטיל צל במשך שעות רבות במהלך היום על בניינים שלמים, ולהפחית באופן משמעותי את כמות האור אליה הם רגילים וזקוקים.
גורדי שחקים גורמים למערבולות אוויר ולאפקט של מנהרת רוח בתחתיתם. הרוחות אותם מרגישים עוברי האורח ברחוב הצמוד לגורד שחקים הן חזקות וקיצוניות יותר מאשר במרחק ממנו. רצף של בניינים רבי קומות עלול ליצור רחובות שלכל אורכם נושבת רוח בעצמה חזקה במיוחד יחסית לסביבה.
גורדי שחקים המשמשים למשרדים ומהווים מקום תעסוקה לאלפי אנשים עלולים ליצור סביבם פקקי תנועה ועומסי חניה. על כן, כל פרויקט תכנון של גורד שחקים מחייב גם תכנון עירוני מקביל אשר יאפשר לסביבה האורבנית לתפקד היטב עם המגדל החדש. פיתוח מוטה תחבורה ציבורית, יחד עם שילוב תחנת רכבת תחתית בבסיס גורד שחקים, מסייעים במיוחד לשחרור האזור מבעיות עומסי תנועה וחנייה.
נושא נוסף שחייב להילקח בחשבון בתכנון גורד שחקים הוא תוצאת הפגיעה בקרקע של עצם שייפול מקומה גבוהה בבניין. חפץ הנופל מאחת מקומותיו הגבוהות של גורד שחקים, צובר תאוצה בנפילתו הארוכה ומגיע למהירות אשר עלולה להיות קטלנית עבור אדם שייפגע ממנו. לבעיה זו ניתן פתרון בדרך כלל במקומות בהם קיים מצפה תיירותי, שבו קיים חשש גדול יותר שחפץ כלשהו ייזרק בידי ילד שובב.
בנייה בפועל
ימין|ממוזער|200px|בניין במדריד אשר בחלקו התחתון כבר מחוברים חלונות זכוכית ובחלקו העליון עוד נבנה השלד
שמאל|ממוזער|200px|מגדלי Yoo בתל אביב, בבנייה
שמאל|ממוזער|200px|בניין וולוורת', ניו יורק ב-1913
תהליך הבנייה של גורד שחקים הוא פעולה מורכבת מאוד, שמהווה אתגר גדול בהנדסה האזרחית. סדר הפעולות בבנייה של גורד שחקים אינו שונה מהותית מזה הנהוג בבנייה של בניין רגיל, אך בנייתו מצריכה תכנון בטיחותי מחמיר יותר, לוח זמנים קפדני יותר, ותכנון יעיל מאוד של פעולת הבנייה באתר (להבדיל מתכנון המבנה).
כל גורדי השחקים נבנים משלד פלדה או משלד בטון מזוין. בנייה מעץ אינה אפשרית לגובה רב, ובנייה בלבנים מוגבלת מאוד. בניין הלבנים הגבוה ביותר שנבנה אי פעם הוא בניין עיריית פילדלפיה (167 מ'), שצריחו נבנה בדומה למגדל פעמונים של קתדרלה. במבנים מסוג זה לא ניתן להכיל ביעילות קומות משרדים, ובנייה מסוג זה תהיה יקרה עשרות מונים לעומת בנייה בטכנולוגיות בטון או פלדה.
בחירת טכנולוגיית הבנייה נובעת לרוב משיקולים כלכליים בצד השיקולים ההנדסיים. בישראל ובמפרץ הפרסי, לדוגמה, נבנו כל גורדי השחקים מבטון מזוין בשל עלותו הנמוכה יחסית של הבטון במקומות אלה. לעומת זאת, מרבית בנייתם של גורדי השחקים בארצות הברית היא מפלדה מאותה הסיבה.
מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 נבנו גורדי שחקים רבים בשיטה של שלד מסבך שלם, כלומר: שלד הבניין מורכב ממערכת מוטות פלדה טריאנגולרית מרחבית, אשר מתפקדת כולה כמסבך זיזי. המסבך בעל הקורות האלכסוניות לרוב מחולק בתוכו לשלד פלדה משני ליצירת קומות הבניין. דוגמאות לבניינים מסוג זה הם בניין הבנק של סין בהונג קונג ומגדל סוויס רה בלונדון, אשר שלדו בנוי בצורה ספירלית-אליפטית דמוית "מלפפון".
שלבי הבנייה בהקמת גורדי שחקים לרוב חופפים זה לזה: לאחר שלב הביסוס מתחיל להיבנות שלד הבנייה. מהרגע שבו נבנו קומות הבסיס של גורד השחקים, תהליך בניית כל קומות הבנייה הוא מהיר יחסית ואורך לא יותר משבוע לבנייה של כל קומה, ובבנייה של שלד פלדה – לעיתים אף יום או יומיים לקומה. בבניינים רגילים, נוח יותר לסיים את שלב השלד הדורש מהאתר צרכים רבים (כגון עגורן, הבאת מערבלי בטון וכדומה) ורק אז להמשיך בבנייה של קירות הפנים, החזיתות, מערכות הבניין וכו'. בגורדי שחקים, לעומת זאת, לא ניתן להתעכב בשל הלחצים הכלכליים, וכמעט תמיד נעשית כל הבנייה תוך כדי התקדמות בניית השלד לגובה. מסיבה זו נראים פעמים רבות גורדי שחקים בבנייה שבחלקם התחתון כבר הורכבו חלונות, בעוד בחלקם העליון עדיין פועלים מנופים הבונים את המשך השלד.
בגורדי שחקים מבטון נהוג לבנות ראשית את ליבת הבניין, הכוללת בעיקר את פירי המעליות, כך ששאר השלד העוטף את הבניין נבנה אחריה. פעמים רבות משמשים פירי המעליות כבסיס נוח לחיבור המנופים.
בניית המנופים (כמעט תמיד עגורנים) היא סוגיה בפני עצמה: הקמת מנוף באתר בנייה דורשת מנוף נוסף שירים אותו. בבניינים נמוכים משתמשים במשאית הנושאת מנוף המסוגל לסייע בהקמת המנוף, אך בגורדי שחקים אין אפשרות לעשות זאת. לצורך כך נבנים שני מנופים או יותר, אשר מעלים אחד את השני תוך כדי הבנייה.
גורדי שחקים כוללים אלפי מטרים רבועים של שטחי מסחר ומשרדים, שאת חלקם בדרך כלל משכירה החברה היזמית לגופים שונים. תכולת הבניין נוטה להשתנות בהתאם להתפתחות החברה והשינויים המבניים בה. מסיבות אלו, בעת בניית גורד שחקים נבנים השלד, הליבה והחזיתות יחד עם כל מערכותיו הפנימיות של הבניין ללא חלוקה פנימית של הקומות בקירות ובמחיצות. גישה זו, הנקראת "אופן-ספייס" (Open Space), מאפשרת הוספה מאוחרת יותר של מחיצות פנימיות, קירות גבס ועיצוב פנים של כל קומה בנפרד, בהתאם לצורכי המשתמש, ומאפשרת דינמיות רבה בתפקוד הבניין.
עיצוב
ממוזער|300x300 פיקסלים|ארמון התרבות והמדע של ורשה. גורד שחקים בסגנון קלסיציזם סטליניסטי
גורדי שחקים ברחבי העולם קיימים בשלל סגנונות בנייה מתקופות שונות, אך עקרונות עיצוב בסיסיים מתווים את העיצוב החיצוני הכוללני של הבניין. אף שקיימים יוצאי דופן רבים, נהוג לחלק גורדי שחקים לבסיס, גוף וכותרת, בדומה לאופן החלוקה של העמודים הקלאסיים הקיימים עוד מסגנונות האדריכלות היוונית העתיקה.
בסיס גורד השחקים הוא חלקו התחתון, בו הבניין בא במגע עם הרחוב. תפקידו לשרת את האדם בגובה הרחוב ולשמש לרחוב חזית ידידותית. גוף גורד השחקים הוא הארכתו לכיוון השמיים, ובו מרוכזים מרבית שטחיו השימושיים של המגדל. כותרתו, הנראית למרחקים, היא הסיומת העליונה של גורד השחקים, והיא המקנה לו את זהותו הייחודית, אופיו ו"אישיותו" של גורד השחקים.
בעיצוב גורד השחקים מוגדרים הפרופורציות שבין החלקים והאופן שבו נוצרת קומפוזיציה שלמה, המקנה לגורד השחקים מראה מסוים – כזה שמשקף את התדמית הרצויה, ותואם את תכנונו הפנימי של הבניין ועקרונותיו ההנדסיים. סגנון המודרניזם התייחס אחרת לעיצוב חזית הבניין, אך גם גורדי שחקים שנבנו בסגנון זה מקפידים על סיומת המבנה ועל בסיסו בצורה כלשהי. לעולם לא נראית קומתו העליונה של גורד שחקים כמו אחת מקומותיו האמצעיות.
מבחינת סגנונות בנייה מקובלים, ניתן לחלק לארבע תקופות עיקריות בעיצוב גורדי השחקים:
עד אמצע המאה ה-20, סגנונות המבוססים על סגנונות אדריכליים עתיקים: אסכולת שיקגו, נאו-קלאסיציזם, נאו-גותיקה או פרשנויות מחודשות שלהם (כגון סגנון האר דקו).
משנות ה-50 החלו להיבנות גורדי שחקים מודרניסטיים: מינימליסטיים, נטולי קישוטים לחלוטין ופונקציונליסטיים. פרוץ הדרך בסגנון זה היה בניין סיגראם בניו יורק שתכנן מיס ון-דר-רוהה.
בסוף שנות ה-60, במקביל לבנייה המודרניסטית התפתח הסגנון פוסט מודרני שלפיו עוצבו גורדי שחקים בהשראת קלאסית אך עם פרשנות מחודשת, חומרים וצורות חדשים ואף מעט הומור. התבלט במיוחד בגישה זו פיליפ ג'ונסון שעיצב את בניין AT&T בניו יורק וכן האדריכל מייקל גרייבס, הפעיל עוד כיום, בכמה מגורדי השחקים שתכנן.
מסוף שנות ה-70 ועד היום, התפתחו מספר רב של סגנונות שונים בגורדי שחקים. גישות חדשות אלו, שברו את כל המוסכמות המסורתיות והמודרניסטיות לגבי צורניות של בניין ואף ערערו על עצם הגדרתה של האדריכלות. סגנונות הדה קונסטרוקטיביזם וההיי-טק, יחד עם אדריכלות אקספרסיוניסטית ודיגיטלית צמחו כולם מתוך הפוסט-מודרניזם אך הם שונים מאוד בגישה מ"הפוסט מודרניזם המקורי". גורדי שחקים שעוצבו בסגנונות אלו, מתאפיינים בצורות, חומרים, אלמנטים ושפה עיצובית שלמה אשר לא היו מקובלות בשום סגנון אדריכלי לפניהן.
היבטים כלכליים
ימין|ממוזער|200px|מגדל סירס לצד גורדי שחקים נוספים במרכז העיר שיקגו
כלכלית, גורד שחקים מהווה למעשה הכפלה של השטח בשיעור שבין מאות לבין אלפי אחוזים, יחסית לשטח הקרקע המקורי עליו הוא בנוי. באופן זה, במקום בו ערך הקרקע גבוה במיוחד, למשל במרכזה של עיר גדולה, בנייה לגובה ויצירת מאות אלפי מטרים רבועים חדשים לצרכים שימושיים שונים היא ניצול יעיל מאוד של ערך הקרקע. עם זאת, בניית גורד שחקים אינה נחשבת תמיד להצלחה נדל"נית גדולה. ריבוי מערכות התנועה האנכיות בבניין מקטינות משמעותית את השטח השימושי של הבניין, וצרכיו ההנדסיים המיוחדים מגדילים מאוד את עלות הבנייה. תחזוקה שוטפת של גורדי שחקים, מבדיקות בטיחות תקופתיות ועד לניקוי חיצוני של החלונות, יקרה באופן משמעותי מאשר בבניינים נמוכים – גם באופן יחסי לגובהם. למעשה, ההערכה היא כי הגובה האופטימלי לבנייה בהיבט הכלכלי הפשוט, המשקלל את עלות הבנייה והתחזוקה אל מול שווי הנכס, היא כ-12 קומות בלבד.
מסיבה זו, גורדי שחקים נבנים רק במקומות בהן ערך הקרקע הוא כה גבוה עד כי הבנייה הופכת משתלמת, או כאשר פועלים שיקולים כלכליים אחרים שאינם מתייחסים אך ורק להיבט הנדל"ן ועלויות התחזוקה. תאגידים גדולים היוזמים בנייה של גורדי שחקים עבור משרדיהם עושים זאת לרוב לא רק כדי לשכן עצמם בבניין חדש שיסייע לתפקוד החברה. אחד השיקולים המרכזיים הוא תדמית החברה, המיוצגת בין השאר על ידי נקודת הציון העירונית. הימצאות משרדי חברה בגורד שחקים מסוים יכולה להיחשב בחברה גם כסמל סטטוס יוקרתי, אשר השפעותיו הכלכליות הן עקיפות ונובעות מטיפוח תדמיתי ושיווקי של החברה.
בניית גורדי שחקים המלווה בתכנון עירוני הולם תורמת רבות גם לכלכלה העירונית. ריכוז אוכלוסייה גדול בשטח מצומצם במרכז עיר תורם להתפתחות המסחר המקומי, ומגדיל את הכנסותיהם של עסקי העיר הקטנים. ריכוז גבוה של גורדי שחקים במרכז עסקים ראשי של עיר יוצר יעילות רבה בארגון התחבורה הציבורית, מחיה רחובות, ומאפשר פיתוח מואץ של מיזמים עירוניים רבים אחרים. לכן מעוניינות, בדרך כלל, עיריות וממשלות בבנייה של גורדי שחקים במרכזי הערים הגדולות, ומסייעות בשיטות שונות להקמתם.
גורדי השחקים בקולנוע
הקולנוע, ובייחוד סרטי פעולה וסרטי מדע בדיוני, מרבים להשתמש בגורדי שחקים כנושא או כתפאורה.
כתפאורה שימשו באופן מרהיב גורדי שחקים בסרט "מטרופוליס" (1927) כחלק מהדימוי של העיר העתידית, בראייה של אז. הסרט הציג מרחב עירוני כמעט אנכי, אפל ומנוכר לבני אדם. דימוי זה ניכר גם יותר מאוחר ב"בלייד ראנר" ובעיצוב העיר גות'אם סיטי מסדרת הקומיקס וסרטי באטמן. גורדי שחקים היוצרים עיר אנכית שלמה הופיעו גם בסרטי מדע בדיוני מאוחרים יותר, בהם "מלחמת הכוכבים" ו"האלמנט החמישי", ובהם הוצגו באור חיובי יותר אך לא התעלמו מתחלואיה של עיר שכולה גורדי שחקים בגבהים דמיוניים לחלוטין לעומת אלו הקיימים היום.
כנושא, הופיעו גורדי שחקים, חלקם אמיתיים וחלקם בדיוניים, בסרטים רבים. הסרט "המגדל הלוהט" משנת 1974 היה אחד הראשונים שהציגו גורד שחקים בסרט אסונות המתאר דרמה סביב שרפה קטלנית בבניין. גורדי שחקים הופיעו גם בסרטים ישנים יותר – הסרט "קינג קונג" מ-1933, למשל, התייחס לבניין האמפייר סטייט החדש שאך נחנך, והציג אותו לא רק כבניין אלא כסמל. סרטי אסונות אחרים מרבים להשתמש בגורדי שחקים כסמל וכפוטנציאל לאפקטים מרהיבים של הרס. כך עשו סרטים כגון "גודזילה", "היום השלישי" וסרטים רבים נוספים אשר השתמשו בהריסת גורדי שחקים כדי להציג קטסטרופה נוראית. במידה רבה, קריסת מגדלי התאומים בפיגועים ב-2001 הייתה התגשמות של סרטי אסונות אלה.
הסרט "הקפיצה הגדולה" מ-1994 שם דגש גדול על גורד השחקים, והציג את היבטיו החברתיים על ידי הצגת העוצמה המעמדית שבו (כגובה הקומות כך גובה הדרגה).
לעיתים קרובות בסרטי מתח הגיבורים מנסים לטפס על מגדלים, דבר המשותף לדמויות של גיבורים אנושיים מוקצנים כבאטמן (שמטפס עליהם באמצעות רובה חבלים ודואה מהם באמצעות דאון-עטלף המשולב בגלימתו) וכאיתן האנת' במשימה בלתי אפשרית 3, וכן לגיבורי על כמו ספיידרמן הפועל בניו יורק. בסרט "משימה בלתי אפשרית 3" ובסרטים לא מעטים אחרים ישנן סצנות שבהן הם תלויים בין שמים לארץ כשהם נאחזים במגדל. קפיצה מגורדי השחקים היא דרך מרשימה (ובעלת ביסוס מה במציאות) להציג התאבדות של דמות כלשהי, הצונחת בנפילה חופשית אל מותה.
גורדי שחקים בישראל
שמאל|ממוזער|250px|גורדי שחקים במתחם הבורסה ברמת גן
גורדי שחקים נמצאים כיום בערים מרכזיות רבות בישראל, כחלק מהליך העיור, העיבוי והציפוף של מרכזי הערים, המאפיין את כלל הערים בישראל, ובמיוחד ערי גוש דן. גורד השחקים הראשון בישראל, מגדל שלום, החזיק שנים ארוכות בתואר "גורד השחקים הגבוה בישראל" ואף היה גם הגבוה במזרח התיכון. מאז, בתהליך ארוך שנמשך למעלה מ-40 שנה, וביתר שאת משנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך, מתרבים גורדי השחקים המתוכננים ונבנים כמעט בכל עיר מרכזית בישראל. התהליך, שהחל בתל אביב רבתי, החסרה שטחים פנויים לבנייה רוויה, המשיך והתרחב לשאר חלקי הארץ, וכיום ישנם גורדי שחקים מתוכננים וקיימים הגבוהים ביותר מ-100 מטרים ממגדל שלום.
בישראל היו בשנת 2010 למעלה מ-150 בניינים של למעלה מ-20 קומות, מהם שלושים וחמישה מעל ל-25 קומות ושמונה מעל ל-33 קומות (כ-140 מטרים). באותה עת היה מגדל משה אביב ברמת גן הבניין הגבוה ביותר.
גורד השחקים הגבוה בעולם
שמאל|ממוזער|300px|המבנים הגבוהים בעולם בסוף המאה ה-19, עם תחילת בנייתם של בנייני המשרדים הגבוהים
שמאל|ממוזער|250px|בניין טאיפיי 101, הגבוה ביותר בעולם עד 2010
רשימת המגדלים שנשאו בתואר "גורד השחקים הגבוה בעולם":
שם עיר הבניין הגבוה בעולם בשנים גובה (במטרים) בניין עיריית פילדלפיה פילדלפיה 1901–1908 167 בניין סינגר ניו יורק 1908–1909 187 בניין חברת הביטוח מטרופוליטן לייף 1909–1913 213 בניין וולוורת' 1913–1930 241 וול סטריט 40 1930 282 בניין קרייזלר 1930–1931 319 בניין אמפייר סטייט 1931–1972 381 (443.2 כולל התורן בראשו) מגדלי התאומים 1972–1974 480 (הדרומי), 526 (הצפוני בעל האנטנה) מגדל סירס שיקגו 1974–1998 442 מגדלי פטרונס קואלה לומפור 1998–2004 452 טאיפיי 101 טאיפיי 2004–2010 509 בורג' ח'ליפה דובאי משנת 2010 828
הערה: רשימה זו מתייחסת לבניינים בעלי קומות ולא לכל מבנה שהוא. עד שנת 1889 היו המבנים הגבוהים בעולם צריחיהן של הקתדרלות הגותיות ובראשן קתדרלת אולם שהתנשאה לגובה של 161 מ'. קתדרלת אולם הייתה גבוהה מכל בניין משרדים חדש עד שנת 1908. מגדל אייפל בפריז הושלם כבר ב-1889 וגובהו 324 מ' אך לרוב, אין מחשיבים אותו כבניין אלא כמבנה גבוה. מגדל אייפל היה המבנה הגבוה בעולם עד בנייתו של בניין האמפייר סטייט בניו יורק.
גורדי שחקים נוספים המחזיקים בשיאי גובה
מרכז לאחטה, סנקט פטרבורג, רוסיה. גורד השחקים הגבוה ביותר באירופה (462 מטר).
אקס-סיד 4000, טוקיו. המבנה הגבוה ביותר שתוכנן אי פעם למטרת בנייה בפועל. (מתוכנן לגובה 4,000 מטרים).
אנטנת הרדיו של ורשה, פולין. עד קריסתה ב-1991 הייתה המבנה הגבוה ביותר בעולם (646 מטר).
ראו גם
גורדי שחקים בישראל
גורדי שחקים בלונדון
גורדי שחקים בניו יורק
רב קומות
מוזיאון גורדי השחקים
מעלית חלל
מגדל עיפרון
גורדי השחקים הגבוהים בעולם
המבנים והבניינים הגבוהים ביותר בעולם
קישורים חיצוניים
אתר המציג דיאגרמות ותרשימים של גורדי שחקים – SkyscraperPage
גורדי שחקים וכוחות טבע דינמיים – אתר עמלנט
עמיר נהרי, הבניינים הגבוהים בעולם
רן לוי, לא רק בגלל הרוח – על גורדי שחקים אתר הידען, 7 בפברואר 2012
The Skyscraper Museum – אתר האינטרנט של מוזיאון גורדי השחקים, ניו יורק
רשימות מבנים בוויקיפדיה האנגלית
רשימת הבניינים הגבוהים בעולם
רשימת בניינים בעלי 100 קומות ויותר
רשימת המבנים הגבוהים בעולם (כל סוג מבנה)
*
*
קטגוריה:טיפוסי מבנים
| 2024-10-18T06:04:49
|
הטלוויזיה החינוכית הישראלית
|
ממוזער|250px|דמויות מהתוכנית פרפר נחמד, קלטות שידור של עניין של זמן, ופוסטר של התוכנית בחצר של פופיק|טקסט=
הטלוויזיה החינוכית הישראלית (ראשי תיבות: טח"י), המוכרת גם בשם המקוצר "הטלוויזיה החינוכית" ובמותג "חינוכית" (באנגלית: Israeli Educational Television, ובר"ת: IETV), הייתה תחנת טלוויזיה ציבורית ובכלל הראשונה שפעלה בישראל החל משנת 1966. החינוכית היוותה יחידת סמך במשרד החינוך. במקור נועד הערוץ ללמד ילדים ובני נוער נושאים שונים, ונקראה בראשית דרכה "הטלוויזיה הלימודית", אולם שנים לאחר הקמתו החל הערוץ לשדר גם תכנים להעשרת מבוגרים. התחנה הייתה מזוהה גם בתור ערוץ 23 (על אף שתכניה שודרו גם בשידורי הערוץ הראשון, ערוץ 2, ערוץ עשר וכאן 11).
מתחם הטלוויזיה החינוכית שכן ברחוב קלאוזנר 14 ברמת אביב, בצמוד למרכז לטכנולוגיה חינוכית, קמפוס האוניברסיטה הפתוחה ולאוניברסיטת תל אביב.
בעשור השני של המאה ה-21, הטלוויזיה החינוכית הפיקה מספר רב של תוכניות בשלל נושאים שונים לקבוצות גילאים שונות, שהעיקרית בהן היא ילדים ובני נוער, והם הופצו הן בערוצי הטלוויזיה, באתר האינטרנט של החינוכית ובפלטפורמות אינטרנטיות נוספות.
חוק השידור הציבורי הישראלי קבע כי החינוכית תיסגר כ-15 חודשים לאחר העלייה לשידור של התאגיד, ושידורי הטלוויזיה הסתיימו ב-14 באוגוסט 2018. החוק הורה על הפעלת ערוץ "כאן חינוכית" במסגרת התאגיד כתחליף לשידורי הטח"י וערוץ 23 בפרט, ותכניו מיועדים לילדים ולנוער. בכך נסתם הגולל על שידורי החינוכית לאחר שהצעת החוק של חבר הכנסת יוסי יונה לביטול סגירת החינוכית נדחתה במליאת הכנסת ללא דיון. ב-2021, "כאן חינוכית" עברה לשדר באפיק 80, בהתאם לבקשה שאושרה על ידי מועצת הכבלים והלוויין, במטרה להיות חלק משדרת הערוצים לילדים ולנוער.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|שער הכניסה למתחם הטלוויזיה החינוכית ברחוב קלאוזנר 14, תל אביב; פברואר 2006
250px|ממוזער|בניין הטלוויזיה החינוכית שנחנך ב-1965 בתכנון האדריכלים יוחנן רטנר ומרדכי שושני
הקמה
הערוץ החל לשדר ב-24 במרץ 1966 ונקרא בשם "נאמנות הטלוויזיה הלימודית". השידורים נפתחו בשיעור מתמטיקה. בטקס הפתיחה השתתף ראש הממשלה, לוי אשכול ובכירים נוספים בממשלה כמו גם נציג משפחת רוטשילד.
מאוחר יותר, ב-1969, שונה שמו של הערוץ שעבר באותה השנה מידיה של קרן רוטשילד לידי המדינה ל"המרכז לטלוויזיה לימודית". התוכנית הראשונה הייתה "תחושת המספר והכמות", בהנחיית שלומית דקל, ובהמשך הופקו תוכניות נוספות, כאשר קהל היעד של השידורים היה תלמידים מגן הילדים ועד לבית הספר התיכון. הערוץ שידר חומר לימודי בתחומים כגון מתמטיקה ואנגלית, כמו גם בתחומי העשרה שונים, ומנחי התוכניות היו מורים שעברו הכשרה להנחיית משדרי טלוויזיה.
בבסיס הקמת הטלוויזיה החינוכית עמד הרצון להפעיל טלוויזיה בישראל, תוך התגברות על ההתנגדות למדיום זה מצד מפלגות חרדיות בכנסת, שנחשב לתפיסתם לגורם שלילי ומזיק. התחנה, שהוקמה בידי קרן משפחת רוטשילד, הועברה כעבור שנה לידי משרד החינוך. מאז, היא מופעלת כיחידה במסגרת המשרד ותקציבה מגיע ממשרד החינוך ומתשדירי חסות המשודרים בין התוכניות. אף על פי שהחינוכית שידרה שנים רבות יחד עם הערוץ הראשון באותו האפיק, החינוכית לא זכתה לקבל נתח מתשלומי אגרת הטלוויזיה בישראל.
במהלך השנים, נוספו לתחנה גם תוכניות אקטואליה, משדרי בידור וסדרות טלוויזיה שגרתיות.
בשנות השמונים מגמת התכנים השתנתה לבידור, אקטואליה רכה וחינוך, ושמה שונה, על פי החלטת שר החינוך יצחק נבון ל"הטלוויזיה החינוכית".
יעקב לורברבוים, המנהל הראשון של הטלוויזיה החינוכית, שימש בתפקיד למעלה מ-20 שנים. אחריו כיהנו בתפקיד אהובה פיינמסר, יפה ויגודסקי ואלדד קובלנץ.
כשקובלנץ עזב את תפקידו, לקראת סוף שנת 2017, מונתה לתפקיד באופן זמני הד"ר אורנה שמחון, והיא שימשה בתפקידה עד יומה האחרון של הטלוויזיה החינוכית.
שנות ה-80
בשנותיה הראשונות, הטלוויזיה הלימודית שידרה בשחור-לבן בלבד. בשנת 1981 הטלוויזיה הלימודית הפעילה לראשונה ניידת שידור צבעונית וצילמה דרכה הפקות חדשות בצבע, שהידועה בהן היא "פרפר נחמד". בהדרגה החל מעבר לצילומים צבעוניים. המהלך הושלם במהלך שנת 1982 וב-23 ביולי 1983 שונה שמה ל"הטלוויזיה החינוכית" ביוזמתו של נשיא המדינה יצחק נבון שהציע את השם.
במהלך שנת 1980 הוחלט, ביוזמתם של מנהל הטלוויזיה החינוכית, יעקב לורברבוים, ומפקד גלי צה"ל, צבי שפירא, לשדר פעמיים ביום תוכניות של חדשות, בשיתוף פעולה עם גלי צה"ל. השניים הצליחו לשכנע בכדאיות המהלך את שר הביטחון, הרמטכ"ל ואת שר החינוך. היעד להשקת תוכניות חדשות נקבע לסוף שנת 1980.
בראש צוות ההקמה של השידורים עמדו יצחק בן-נר, עדנה פאר ושמואל אוקון נחושתן. בשל מגבלות תקציביות, ולאור הבחירות לכנסת העשירית, נדחתה תחילת שידורי החדשות. בין לבין, הוחלט לקיים את אותם השידורים בערב, ולא בבוקר, בניגוד לתוכנית המקורית.
עם פתיחת מלחמת לבנון הראשונה, שכונתה אז "מבצע שלום הגליל", הערוץ החל לשדר חדשות וד"שים בתוכנית "שלום הגליל", באותה מתכונת עליה חשבו שנתיים קודם לכן. לאחר המלחמה, התוכנית נותרה ושינתה את שמה ל"ערב חדש", והיא שודרה עד אוגוסט 2018. המנחה הראשון של התוכנית היה דן מרגלית, ובאוקטובר 1982 הצטרף אליו גדעון רייכר.
שנות ה-90
בזמן מלחמת המפרץ, בשנת 1991, הטלוויזיה החינוכית שידרה במסגרת של אולפן פתוח בהנחיית מנחי מגזין הנוער רואים 6/6: קובי מידן, ארז טל, מרב מיכאלי ואחרים. באולפן התארחו ילדים ובני נוער לצד פסיכולוגים ונבחרי ציבור. בנוסף, הוצגו מיטב הדמויות המיתולוגיות מתוך התוכניות של הטלוויזיה החינוכית כגון: קיפי בן קיפוד, משתתפי "פרפר נחמד", מוישה אופניק, "גשש בלש" וכוכבי "בלי סודות".
"זהו זה!" שידרו אז פרודיה על המצב ששרר בארץ בעקבות המלחמה. המדרוג של התוכנית היה כה גבוה עד שהפך אותה לתוכנית השנייה הנצפית ביותר בטלוויזיה הישראלית לאחר אופרת הסבון "שושלת".
במשך יותר מעשרים שנה, במה שמכונה בתקשורת הישראלית "עידן הערוץ היחיד", הטלוויזיה החינוכית שידרה את תוכניותיה בשעות הבוקר והצהריים, והן היו מכוונות לתלמידי ישראל. בשנות ה-90 של המאה ה-20, עם כניסתם לשוק התקשורת של ערוץ 2 והטלוויזיה בכבלים, שידורי הטלוויזיה החינוכית הורחבו לערוצים אלה. מאז נוצר מצב שבחלק משעות היום הטלוויזיה החינוכית משדרת בכמה ערוצים בו זמנית ולמעשה "מתחרה" בעצמה.
הטלוויזיה החינוכית הפעילה גם את שירות הטלטקסט בישראל.
בתחילה שידורי החינוכית בוצעו באותו ערוץ, בחלוקת זמן עם הערוץ הראשון, כאשר השידורים של החינוכית בוצעו בשעות 08:00 עד 17:30 ולאחר מכן שידורי הערוץ הראשון.
ב-16 בינואר 1994 רצועת שידור נוספת הועברה מהחינוכית לערוץ הראשון - זו שבין 15:30 ל-17:00.
ב-4 בנובמבר 1993, עם השקת ערוץ 2 המסחרי, הטלוויזיה החינוכית החלה לשדר בו מדי יום בשעות קבועות בצהריים ובסופי שבוע כבר משעות הבוקר.
ב-6 ביוני 1995 השידורים החלו באפיק 23 בכבלים שלימים נקרא "חינוכית 23" - ערוץ שמוקדש כולו לשידורי הטלוויזיה החינוכית הישראלית ומשדרת בו 24 שעות ביממה ללא הקצבת זמן.
במאה ה-21
ממוזער|250px|חדר בקרה באולפני החינוכית. אפריל 2018.
ממוזער|250px|אולפן צילומים בטלוויזיה החינוכית הישראלית
בפרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 החלה הטלוויזיה החינוכית לשדר את רצועת הילדים והנוער של חינוכית 1 (08:00-15:30) במקביל בחינוכית 23 בכבלים בעקבות הגלים הפתוחים של משדרי החדשות שהיו באותה תקופה בערוץ הראשון. עד אז שידורי הטלוויזיה החינוכית בערוץ 23 היו נפתחים רק בשעות אחר הצהריים וכללו תוכני העשרה למבוגרים.
עם תחילת שידוריו של ערוץ 10 בינואר 2002, החל שידור תוכניות של הטלוויזיה החינוכית בערוץ במסגרת רצועת שידור קבועה באורך שעה בשעות אחר הצהרים. זאת, בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים לשם הספקת התכנים. שיתוף הפעולה נמשך עד 31 באוקטובר 2003, עת בחרה הנהלת הטלוויזיה החינוכית להפסיקו, עקב עלויות גבוהות ביחס להכנסות שהתקבלו מפרסומות ששובצו בשעות שניתנו לה.
בסוף שנת 2003 נשקלה הפסקת פעולתה של הטלוויזיה החינוכית, אך לבסוף הוחלט להסתפק בקיצוץ משמעותי בתקציבה.
ביולי 2008 נשקלה שוב סגירת הטלוויזיה החינוכית על ידי משרד האוצר, אולם הוחלט שלא לנקוט בצעד זה.
ב-3 בנובמבר 2005 מותג ערוץ 23 בכבלים ובלוויין כ"ערוץ הבית" של החינוכית, לצד רצועות השידור הקבועות בערוץ הראשון ובערוץ 2.
ב-2006 נפתח ערוץ היוטיוב של החינוכית, אשר זכה מאז הקמתו לכ-125 מיליון צפיות, באותה שנה חגג הערוץ 40 שנה להקמתו לכן שודר בערוץ ספיישל בשם "לופ 23" עם כל תכניו של הערוץ ב-40 שנותיו.
ב-5 ביולי 2009 נפתח אתר האינטרנט המחודש של הטלוויזיה החינוכית המכיל חלק ניכר מהתוכניות שבארכיון הערוץ. מאז פתיחת האתר, תכנים אלה זמינים לצפייה מקוונת בחינם. בנוסף לכך, הפקות שונות של החינוכית מכל הזמנים, כולל דקות השידור הראשונות שהן למעשה שידורי הטלוויזיה הראשונים בישראל זמינים ב-HOT V.O.D למנויי חברת הכבלים HOT.
במרץ 2010 הכריזו גוגל ישראל והטלוויזיה החינוכית על שיתוף פעולה, שעיקרו השקת ערוץ YouTube של הטלוויזיה החינוכית.
בשנת 2011 הושק לוח השידורים החדש של ערוץ 23, במסגרתו הוקדשה חצי מהיממה לשידור תוכניות ילדים.
בסוף 2012 שעות השידור של תוכניות הילדים בערוץ הורחבו, ומאז הן משודרות מחמש בבוקר עד 20:00 בערב.
בדצמבר 2013 הערוץ עבר תהליך נוסף של מיתוג-מחדש והושק בו לוח שידורים הכולל תכנים חדשים, שרובם בהפקות מקומיות. באותה שנה החינוכית החלה בגישת "אינטרנט תחילה" בה תוכניות מועלות בלעדית לאינטרנט (לאתר ולערוץ החינוכית ב-YouTube) או בטרם שידורם בטלוויזיה, מהלך שנחשב למצליח ומיושם עד היום. על פי הצהרת החינוכית פעילות זאת מאפשרת צפייה מלאה וחוקית באינטרנט ללא צורך בתשלום לערוצי כבלים ולוויין בתשלום, וכחלק מתפיסת השידור הציבורי בחינוכית הגורסת כי התכנים הם ממילא נחלתו של הציבור ויש להנגיש אותם בחינם.
עוד באותה שנה, נערך מצעד הדמויות הגדול של החינוכית לציון 45 שנות פעילות ובמקום הראשון זכה פיסטוק (ספי ריבלין) כדמות האהובה בכל הזמנים.
ב-2012 נחתם הסכם בין הטלוויזיה החינוכית לאוניברסיטת הרווארד במסגרתו תשולבנה אלפי תוכניות מקור של החינוכית במאגר הדיגיטלי של ספריית המחקר של האוניברסיטה וזאת במסגרת ארכיון היודאיקה של האוניברסיטה ששמה לה כמטרה לשמר כל דבר יהודי שנכתב והוקלט בעולם. באותה שנה שודר לראשונה בטלוויזיה החינוכית משדר בפורמט HD (באפיק 511 של רשות השידור) לאחר שחברת מזמור הפקות זכתה במכרז לצילום חידון התנ"ך העולמי למבוגרים באמצעות ניידת השידור שלה.
בשנת 2013 הטלוויזיה החינוכית שינתה שוב את פניה כאשר החליפה סמליל, קיצרה את שמה ל"חינוכית" והקדישה את רוב שעות השידור שלה בערוץ 23 לשידורי ילדים. בנוסף, הגבירה היא הגבירה את פעילותה בתחום הניו מדיה, דבר שהוביל להגדלת החשיפה של קהלים צעירים וחדשים אליה.
בפרסי האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2016 הוענקו לחינוכית 7 מקומות ראשונים, ובסך הכל 17 מועמדויות.
בתחילת חודש אוגוסט 2018 החינוכית זכתה בפרס PlayCon של YouTube, והפיקה בעבורו סרטון שבו נראים עובדי החינוכית אורזים ומפרקים את האולפן, ובדרך גם אורזים את בץ הצב.
המאבק למניעת סגירת הטלוויזיה החינוכית
ממוזער|350px|עובדי הטלוויזיה החינוכית מפגינים מול משרדיה בסוף מאי 2018, במחאה כנגד סגירתה הצפויה באוגוסט בהתאם לחוק השידור הציבורי
בשנת 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי הישראלי שבו הוחלט לסגור את החינוכית במתכונתה הקיימת ולספח אותה לרשות השידור החדשה, לכשתוקם. אולם בפברואר 2016 הסתמן כי שר החינוך נפתלי בנט פועל להוצאת הטלוויזיה החינוכית מחוק השידור הציבורי ולהפוך אותה לערוץ ילדים ייחודי ללא תוכניות אקטואליה. ב-8 במרץ 2016 סוכם כי הטלוויזיה החינוכית תמשיך לפעול בחזקת משרד החינוך לפחות עד ינואר 2018. באוקטובר 2017, יזם חבר הכנסת יוסי יונה חוק שימנע את סגירת החינוכית.
ב-10 בינואר 2017 החשיך ועד העובדים של הטלוויזיה החינוכית את המסך במהלך שידורי הלילה (החל מ-22:00) בשל אי-קבלת החלטה מצד שר החינוך נפתלי בנט ונציבות שירות המדינה בנוגע למאבקם בסוגיית כפל התפקידים בתאגיד השידור הישראלי ובחינוכית.
ממוזער|שקופית המחאה של "החינוכית" בשידורי "חינוכית 11"
החל מיולי 2017 פתחו עובדי הטלוויזיה החינוכית המאוגדים בהסתדרות במאבק כנגד הכוונה לסגור את הערוץ באוגוסט 2018, על פי הוראות חוק השידור הציבורי הקובע כי החל מתאריך זה יחל כאן לשדר ולהפיק בעצמו ערוץ ילדים ונוער. במסגרת מאבקם, הקרינו העובדים שקופית מחאה במהלך שידוריה בערוץ 11 החדש, בה נכתב: . מהלך זה, הוביל להפסקת שידורי החינוכית בתאגיד. בין היתר מחו העובדים כנגד העובדה שמנכ"ל החינוכית אלדד קובלנץ שימש גם כמנכ"ל הזמני של תאגיד כאן, תפקיד שלטענתם יש בו משום ניגוד אינטרסים.
ממוזער|250px|"מודעת האבל" שפורסמה בפייסבוק לאחר שהחוק להצלת החינוכית ירד מסדר היום
ממוזער|250px|הודעת הסגירה של הערוץ, צילום מסך
ב-10 בספטמבר 2017, עזב קובלנץ את תפקידו כמנכ"ל החינוכית ובמקומו מונתה לתפקיד אורנה שמחון. באוקטובר פתחה קבוצת ילדים צעירים מרחבי הארץ במחאה אף היא כנגד סגירת התחנה, ואף ארגנה הפגנה מול משרד החינוך בירושלים. ילדים אלו הופיעו בהמשך מספר פעמים מול ועדות הכנסת, החתימו עצומות, פרסמו סרטונים ושלחו לחברי הכנסת והשרים מכתבים וציורים שציירו, במטרה לנסות ולמנוע את סגירת התחנה. כחודש טרם מועד הסגירה קיימו כ-1,500 הורים, ילדים ועובדי התחנה אירוע מחאה בכיכר רבין כנגד סגירתה.
מעט אחרי פיצול ערוץ 2, בחודשים האחרונים של שידורי הערוץ (2018), החלה החינוכית לשדר את ערוץ 23 בסטרימינג גם באתר האינטרנט של הערוץ באיכות SD (בדומה לטלוויזיה).
ב-1 ביולי תוכנן דיון בכנסת בהצעת החוק של חבר הכנסת מיקי זוהר (הליכוד) אשר תמך בהצלת הטלוויזיה החינוכית ובהשארתה עצמאית. ההצעה הורדה מסדר היום.
ימים ספורים קודם לכן פוטרו עובדי יחידת הדיגיטל בתחנה שהועסקו באמצעות חברת כוח אדם, לקראת סגירתה הצפויה. הסיקור בתקשורת אודות הסגירה היה מועט, ועיקרו היה באתר דבר ראשון, בגלובס ניתנה התייחסות לנפילת הצעת החוק, ב"גב האומה" של ערוץ עשר התארחו דמויות "פרפר נחמד" ובערוץ 13 אברי גלעד והילה קורח דיברו על הסגירה. מספר ימים לאחר הסרת הצעת החוק של ח"כ זוהר, נפלה הצעת החוק של ח"כ יוסי יונה להצלת החינוכית כאשר 45 ח"כ הצביעו נגדו מול 35 ח"כ שהצביעו בעדו. ההשלכות הן כי ב-14 באוגוסט 2018, אחרי יותר מ-52 שנות השידור של הטלוויזיה החינוכית, ערוץ הטלוויזיה הראשון בישראל והוותיק ביותר, גוף השידור יחדל מלהתקיים ויוחלף בערוץ ילדים חדש של תאגיד השידור הישראלי.
באמצע חודש יולי 2018, זמן קצר לפני סגירת החינוכית, התנה ח"כ מיקי זוהר את אישור חוק השידור הציבורי לקריאה שנייה ושלישית, במציאת פתרון לעובדי הטלוויזיה החינוכית. אולם גם ניסיון זה לא צלח ונקבע כי החינוכית תיסגר סופית ב-15 באוגוסט.
בערב יום שישי, 20 ביולי 2018, ובצהרי יום שבת שלמחרת הוחשכו שידורי הטלוויזיה החינוכית ובמקומם הוצגה הודעת אבל. הצגתה בסוף השבוע הייתה ללא אישור הנהלת הטלוויזיה, ובעקבות כך השקופית לא הוצגה באופן רציף. 140 מעובדי החינוכית הגישו כשבועיים לפני מועד זה בג"ץ התובע את הסדרת זכויותיהם טרם הפסקת השידורים, אולם בג"ץ לא נענה לבקשתם.
מספר ימים לפני עליית ערוץ "כאן חינוכית" לשידור בטלוויזיה, החלו שידורי הערוץ החדש באתר האינטרנט של תאגיד השידור הישראלי, בנוסף לשידור של הטלוויזיה החינוכית באתר האינטרנט שלה ובתדרי השידור.
ממוזער|250px|שקופית הפרידה מהחינוכית, 14 באוגוסט 2018
ב-14 באוגוסט 2018, בשעה 00:11, מיד לאחר שידור חלקו השני של פרק הסיום של "אבודים", תמו שידורי הטלוויזיה החינוכית, עם שקופית פרידה בה נכתב כך: . בבוקר 14 באוגוסט נערך טקס פרידה של עובדי התחנה ברחבת משרדיה ברחוב קלאוזנר בתל אביב, ובסיומו הורד דגל החינוכית מעל תורן המבנה.
שעות ספורות לפני הסגירה, עוד באותו יום, החינוכית העלתה לפייסבוק וליוטיוב סרטון פרידה, בו מנוגן השיר "טוב שהיה" מהתוכנית בלי סודות (שאף היה שיר סיום לתוכנית עצמה) ומגוון קטעים נבחרים משידורי החינוכית לאורך 52 שנות שידוריה.
לאחר סיום השידורים
על אף סיום השידורים והעברתם מידי הטלוויזיה החינוכית לתאגיד השידור הישראלי, ממשלת ישראל לא הורתה על סגירת יחידת הסמך במשרד החינוך מאז אוגוסט 2018, והעובדים המשיכו "לעבוד" בטלוויזיה החינוכית על אף שלא הייתה כלל עבודה בטלוויזיה החינוכית, מאחר שתדרי השידור הועברו לידי התאגיד, חלק גדול מהעובדים פרש ומי שנותר חיכה לעבור למשרדי ממשלה אחרים או להתקבל לתאגיד השידור הישראלי ובנוסף, זכויות התכנים של החינוכית הועברו על פי חוק לידי ערוץ "כאן חינוכית".
ביום סיום השידורים, הוקדשה התוכנית "ארבע אחרי הצהריים" המשודרת בגלי צה"ל לשירי הטלוויזיה החינוכית.
ב-25 בספטמבר 2018, כחודש וחצי לאחר סיום שידורי הטלוויזיה החינוכית בפלטפורמות השונות והפסקת הפעילות של הטלוויזיה ברשתות החברתיות השונות, חשבונות היוטיוב, פייסבוק וטוויטר של הטלוויזיה החינוכית הועברו לידי התאגיד. דפי הטוויטר והפייסבוק שינו את שמם ואת המותג ל"כאן חינוכית", ואילו ביוטיוב השתנה רק המיתוג והשם נותר "חינוכית ראשונים בעולם".
כתובת דף הפייסבוק הישנה, שהייתה "23tv.tv" הוחלפה ב"kann23tv". בהמשך, גם אתר האינטרנט של החינוכית הועבר לאתר כאן חינוכית, ויישומון החינוכית וחשבון האינסטגרם של החינוכית עודכנו.
את דף הפייסבוק של "כאן חינוכית" מנהלות שתי מנהלות עבר של דף הפייסבוק של הטלוויזיה החינוכית, אשר במהלך השנים הוחלפו בעובדים אחרים, רובם עובדי קבלן שפוטרו בעקבות סיום שידורי הטלוויזיה.
למרות ההצהרות כי ישולבו 40 מעובדי הטח"י בתאגיד השידור הישראלי בתמורה לתוספת תקצוב של 12 מיליון ש"ח לשנה, עד חודש נובמבר 2018, לא פורסם כמה מעובדי החינוכית נקלטו בתאגיד.
ב-9 באוקטובר 2018, פורסם כי כ-80% מעובדי החינוכית חתמו על הסכם פרישה וכ-30 עובדים אחרים ממתינים להצעה להשתלב בעבודה במשרדי הממשלה, כמו כן הוחלט על ידי ההסתדרות שלא להעביר לידי התאגיד את חומרי הארכיון וחומרים נוספים עד לחתימה סופית על הסכם ההעסקה של העובדים שהתניידו למשרדי ממשלה אחרים.
ב-29 בנובמבר, כ-3 חודשים לאחר סיום שידורי החינוכית, פרסמה ענת ביין לובוביץ' בגלובס כי תאגיד השידור הישראלי קלט לשורותיו רק 15 עובדים מתוך 40.
בינואר 2019 נותרו עוד כ-40 עובדים בטלוויזיה החינוכית שהמתינו להשמתם ביחידות ממשלתיות חדשות.
ב-15 בנובמבר 2018, נסגר אתר האינטרנט של הטלוויזיה החינוכית והוא מקשר כעת לדף האינטרנט הראשי של "כאן חינוכית".
ב-6 במרץ 2019, בית הדין לעבודה סיכם כי ארכיון הטלוויזיה החינוכית יועבר לתאגיד השידור הישראלי, אולם עדיין לא נמצאו פתרונות לעובדי הטלוויזיה החינוכית לשעבר.
ב-30 באפריל, כחודש לאחר החלטת בית הדין לעבודה על העברת ארכיון הטלוויזיה לתאגיד השידור, פרסם נתי טוקר ב-TheMarker כי החינוכית עדיין לא העבירה לידי התאגיד בובות אשר שימשו להפקת הסדרות של הטלוויזיה, ביניהן הבובה "קישקשתא" ומספר בובות של "פרפר נחמד", וכן רישיונות להפעלת שרתים של תוכנת הפקה. במאמר דווח כי מתגבש הסכם להעביר את עובדי הטלוויזיה החינוכית שנאלצים להגיע למתחם הטלוויזיה ללא עבודה למשרות אחרות בשירות המדינה, זאת מאחר שאין אפשרות לפטרם, אך לפרק זמן קצוב של חצי שנה כתקופת ניסיון. לפי ההסכם, היה והעובדים לא יצלחו את התקופה, העובדים יוחזרו "לעבוד" בטלוויזיה החינוכית - שעדיין לא נסגרה וגם לא צפויה להיסגר עד שנה ממועד מעברם לתפקידים אחרים. ההסכם נתון במחלוקת, זאת מאחר שהעובדים חוששים כי ההסכם יוביל לפיטוריהם באופן מיידי.
ב-26 במאי, פורסם כי ארכיון החינוכית הועבר לתאגיד וגם הבובות יועברו לתאגיד בקרוב ובנוסף המדינה תציע לכ-40 העובדים שנותרו הצעת עבודה בשירות המדינה.
ב-30 בדצמבר 2019 נסגרה יחידת הסמך של הטלוויזיה החינוכית במשרד החינוך, התקיים טקס פרידה אחרון, והמבנים ששימשו את הטלוויזיה החינוכית הועברו למנהל הדיור הממשלתי.
מתחם הטלוויזיה החינוכית הועבר לידי רשות מקרקעי ישראל, ושימש הן כמתחם הצבעה והן כמשכן ועדת הבחירות המרכזית לכנסת בתל אביב ב. נכון ל-2024 מרבית שטח המתחם נטוש, כשבחלק מחדרי ההנהלה פועלת הרשות לחדשנות ובתחום האולפנים פועלת חברת הפקה.
רגולציה
ממוזער|בהתאם להחלטת הזכייניות להוסיף את סמלן לשידוריהם בשנותיו האחרונות של ערוץ 2, גם החינוכית יישרה קו והחליטה להוסיף לשידוריה את סמליל התחנה
ממוזער|גרסה נוספת לסמליל בערוץ 2, עם סמליל "חינוכית 50"
ממוזער|שידורי "חינוכית 1" תחת המיתוג האחרון כללו את סמליל החינוכית והערוץ הראשון בשידוריהם, בשונה מהקודמים בהם הוחלף הסמל לסמל "החינוכית" או "החינוכית 1", בליווי הספרה "1"
ממוזער|מעברון "חינוכית 2" בשידורי ערוץ 2 תחת המיתוג האחרון. בדומה לשאר הזכייניות שעיצבו את המעברון בהתאם לאריזה הגרפית של הזכיינית, גם החינוכית עשתה זאת.
ממוזער|שקופית החסות של "חינוכית 2" תחת המיתוג האחרון
עד ה־31 באוקטובר 2017 שידורי הטלוויזיה החינוכית הישראלית היו כפופים לפיקוח של משרד החינוך, הרשות השנייה והמועצה לשידורי כבלים ולוויין. לאחר סגירת ערוץ 2, שידוריה לא היו כפופים עוד לפיקוח הרשות השנייה.
ב־2004 נעשה ניסיון לבטל את שידורי החינוכית בערוצי הברודקאסט ולהשאיר את שידוריה רק בערוץ הייעודי שברשותה.
היו מספר ניסיונות של הכנסת לסגירת החינוכית לאורך השנים, האחד על ידי שר האוצר בנימין נתניהו ב־2003, השני על ידי רוני בר־און ב־2008. שני ניסיונות אלה כשלו וב־2014 חוקק חוק השידור הציבורי הישראלי על סמך המלצות ועדת לנדס שמורה על סגירת החינוכית יחד עם רשות השידור.
ערוץ 1
עד סגירת הערוץ הראשון עם סגירת רשות השידור שידורי "חינוכית 1" התקיימו בערוץ מכוח חוק רשות השידור, התשכ"ה-1965. חינוכית 1 שודרה בו מיום לאחר תחילת שידורי הטלוויזיה הישראלית (הערוץ הראשון החל לשדר ב־2 במאי 1968, החינוכית החלה לשדר בו יום לאחר מכן), ועד יום השידורים האחרון, ה־14 במאי 2017. לחינוכית הוקצו משבצות שידור קבועות מדי יום בשעות 08:00–15:30 ו־17:00–17:30 בימי חול ו־08:00–15:00 ו־16:00–16:30 בימי ו'.
ערוץ 2
עד פיצול ערוץ 2 שידורי "חינוכית 2" התקיימו בערוץ מכוח חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990. חינוכית 2 שודרה בו מיום הקמתו, ה־4 בנובמבר 1993, ועד יום השידורים האחרון לפני הפיצול, 31 באוקטובר 2017. תחת שידורי ערוץ 2 החינוכית שידרה גם פרסומות, אשר ההכנסה מהן הגיעה אל החינוכית. עובדי החינוכית קיבלו מענק עבור שידור תוכניות בערוץ 2. לחינוכית הוקצו משבצות שידור קבועות: 14:00–15:00 ו־17:30–18:00 בימי חול, 10:00–12:30 ו־17:30–18:30 בימי ו’ ו־11:00–12:30 בשבת.
ערוץ 23
עד סגירת החינוכית התקיימו שידורי הטלוויזיה החינוכית בערוץ 23 ("חינוכית 23") מכוח חוק הבזק, התשמ"ב-1982, במסגרת שידורי חברות הכבלים והלוויין. ערוץ 23 משדר החל מ־6 ביוני 1995, במסגרת שידורי חברות הכבלים והלוויין ומשמש רק את החינוכית. עם סגירת החינוכית, עבר הערוץ לבעלות תאגיד השידור הישראלי, אשר מפעיל בו ערוץ ילדים ונוער, על פי חוק השידור הציבורי הישראלי, בשם "כאן חינוכית". הערוץ משתמש בתכנים של החינוכית וגם החליט להפיק עונות חדשות לחלק מהתכנים. תוכניות למבוגרים, כמו אקטואליה, לא המשיכו לערוץ החדש, אך חלקן עברו לכאן 11.
ב-5 בינואר 2021 ערוץ "כאן חינוכית" עבר לשדר באפיק 80, אחרי כ-3 שנים בהן הערוץ שידר באפיק 23, במקום החינוכית ששידרה בו כ-25 שנים.
בשל לחץ מצד חברת הכבלים וחברת הלוויין, ערוץ 23 לא נכלל בחבילת הערוצים בשידורים הדיגיטליים הקרקעיים ("עידן+") בעת עלייתו, אולם הוא צורף למערך ב־6 במאי 2012 בעת הרחבת מערך השידורים הדיגיטליים הקרקעיים. תכנון להעביר את הערוץ בשידור חופשי החל כבר ב־2001, לפני עליית מערך "עידן+", ותוכנן להתבצע באמצעות שידור לוויני.
ערוץ 10
עד ה־31 באוקטובר 2003 שידורי "חינוכית 10"[לא רשמי] התקיימו בערוץ מכוח חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990. שידורי החינוכית הופסקו בעקבות החלטת החינוכית ולאחר שלא הושגה פשרה בין החינוכית לבין ערוץ 10. הפסקת השידורים בערוץ 10 עוררה זעם מצד חברת החדשות והזכייניות בערוץ 2 דאז, שביקשו מהחינוכית לוותר על רצועת 17:30 ולהאריך את "מהדורה ראשונה" של חברת החדשות בטענה לפגיעה בתחרות. בתקופת השידור הראשונה של החינוכית בערוץ שידרה בערוץ בשעות 16:00–17:00 בימי חול, ו־15:00-14:00 בשבת.
ב־26 בפברואר 2018 וואלה דיווחו כי שידורי החינוכית ישובו להיות משודרים בערוץ עשר, כ־15 שנה לאחר שהופסקו שידורי החינוכית בערוץ. ב־1 במרץ 2018 פורסם בדה מרקר כי שידורי "חינוכית עשר"[לא רשמי] יופקו לכאורה מכספי הציבור ללא כל תשלום מצד הערוץ לחינוכית או למדינה. שידורי "חינוכית עשר" התקיימו החל מה־4 במרץ 2018 ועד סגירת החינוכית. הרצועה שודרה בשעות 16:00–16:25 בימי חול ו־16:25–17:00 בשבת.
כאן 11
מה־4 ביוני 2017, לאחר שנחתם הסכם שידורי החינוכית בתאגיד השידור הישראלי ועד ה־3 באוגוסט 2017 התקיימו שידורי "חינוכית 11"[לא רשמי] בכאן 11. לחינוכית הוקצו משבצות שידור קבועות מדי יום בשעות 12:00–17:00.
בשונה מחלוקת השעות שהתקיימה בערוץ הראשון של רשות השידור, ערוץ "כאן 11" לא חלק שעות שידור עם הטלוויזיה החינוכית בימיו הראשונים, אלא שידר את תוכני התאגיד לאורך כל שעות היום. לאחר הסדר שהושג עם עובדי הטלוויזיה החינוכית, החינוכית החלה לשדר בערוץ. ב-3 באוגוסט 2017 התאגיד הפסיק את שידורי החינוכית ב"כאן 11", על אף ההסדר שהושג, זאת אחרי שעובדי החינוכית העלו שקופית מחאה במהלך השידורים.
סמלילי התחנה
חינוכית 1
חינוכית 2
תוכניות שהופקו עבור הטלוויזיה החינוכית
ממוזער|250px|סצנה מתוך התוכנית ללימוד אנגלית "גבי ודבי", ששודרה בטלוויזיה החינוכית במחצית השנייה של שנות ה-70
ממוזער|250px|משידורי התוכנית הקומית "זהו זה!" במהלך מלחמת המפרץ, 1991; מוני מושונוב בתפקיד "הבבא בובה"
250px|ממוזער|שמאל|מולי שגב בתוכנית הראיונות "המושכים בחוטים" ששודרה בטלוויזיה החינוכית - ערוץ 23
תוכניות רכש בולטות
בולים
ב-20 בפברואר 2007 הנפיק השירות הבולאי סדרה של שלושה בולים בנושא "הטלוויזיה החינוכית הישראלית". את הסדרה עיצבה מירי ניסטור (סופר) ומופיעים בה דמויות ופרטים מהתוכניות "מה פתאום?", "בלי סודות", "קרובים קרובים", "זהו זה!", "פרפר נחמד", "בחדר של חני", "רגע עם דודלי", "בבית של פיסטוק", "ערב חדש" וכן לוגו "חינוכית 23". לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעו דמויות מתוכניות של הטלוויזיה החינוכית על-גבי בולים: בשנת 1999 הונפקה סדרה של שלושה בולים שיוחדה כולה לתוכנית הילדים "פרפר נחמד", והוצגו בה כוכבי התוכנית.
ראו גם
כאן חינוכית - הערוץ שהחליף את הטלוויזיה החינוכית הישראלית ב-2018
בידור חינוכי
דידקטיקה
טלוויזיה חינוכית
למידה מרחוק
ערוץ הילדים
זאפ לראשון
המרכז לטכנולוגיה חינוכית
קישורים חיצוניים
אוסף החינוכית, באתר הספרייה הלאומית
הטלוויזיה החינוכית הישראלית - 23TV, הקטלוג החינוכי, משרד החינוך
- קטע וידאו מתוך "יומני גבע-כרמל" מ-1966
- תגובה למאמרה של אריאנה מלמד
; מתוך "ערב טוב עם גיא פינס" - על ערוץ היוטיוב של הטלוויזיה החינוכית, כמה חודשים לאחר שהושק
הימים הראשונים של ההנדסה בטלוויזיה החינוכית, מזכרונותיו של מאיר בן ארי בבלוג שלו בוורדפרס
חיים ביאור, הווטו של עובדי החינוכית, http://journalism.co.il, 16 באוקטובר 2017
חיים ביאור, שובר מסך, http://journalism.co.il, 6 באוגוסט 2017
מיכאל יעקובסון: סיבוב במתחם הטלוויזיה החינוכית הנטוש ברובו, באתר 'חלון אחורי', 6 ביוני 2024
לציון 50 שנה לחינוכית
לציון סגירת החינוכית
אריאל הורוביץ, הראשון בשידור, יעקב לורברבוים, המנכ"ל המיתולוגי של הטלוויזיה החינוכית, נפרד ממפעל חייו, מקור ראשון, 25 באוגוסט 2018
חיים ביאור, זה סופי: החינוכית נסגרת, http://journalism.co.il, 19 ביולי 2018
חיים ביאור, לקראת סיום הנתק?, http://journalism.co.il, 24 באוגוסט 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה ישראליים לילדים
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה ישראליים שנסגרו
קטגוריה:ישראל: חינוך
קטגוריה:רמת אביב
קטגוריה:ערוצי ברודקאסט בישראל
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה לימודיים
| 2024-10-05T09:40:17
|
חברים
|
ממוזער|250px|הסט של סנטרל פרק
חברים (באנגלית: Friends) היא קומדיית מצבים אמריקאית, ששודרה לראשונה ברשת NBC בין השנים 1994–2004, וכללה עשר עונות שידור. יוצרי הסדרה הם מרתה קאופמן ודייוויד קריין. בסדרה מככבים מת'יו פרי, קורטני קוקס, מאט לה-בלאנק, ליסה קודרו, דייוויד שווימר וג'ניפר אניסטון, המגלמים, בהתאמה, שישה חברים קרובים: צ'נדלר בינג, מוניקה גלר, ג'ואי טריביאני, פיבי בופה, רוס גלר ורייצ'ל גרין. הסדרה עוקבת אחר עלילותיהם במנהטן שבניו יורק.
הסדרה שודרה בערוצי טלוויזיה ברחבי העולם, ושידוריה החוזרים נמשכים עד היום. לאורך שידורה, זכתה "חברים" לביקורות טובות. מדרוג הצפייה הגבוה של הסדרה מיקם אותה באורח קבוע בעשירייה הפותחת של רשימות הרייטינג והיא אחת מקומדיות המצבים הפופולריות ביותר ברשת NBC. בישראל, הסדרה המקורית שודרה כולה בהוט קומדי סנטרל, ב-yes Comedy HD ובנטפליקס. בעבר, שודרה גם בערוץ ביפ, בערוץ 2, וב-HOT3. הסדרה זכתה במספר רב של פרסי טלוויזיה והייתה מועמדת ל-63 פרסי אמי. לסדרה יש השפעה תרבותית גדולה. לדוגמה, בית הקפה "סנטרל פרק", שהופיע באופן בולט בסדרה, נתן השראה לבתי קפה בכל רחבי העולם ושימש מקור לחיקויים רבים. כל עונותיה של הסדרה יצאו במארזי DVD, ולאחר סיום הסדרה, נוצרה סדרת הבת "ג'ואי" בכיכובו של מאט לה-בלאנק.
פרק איחוד רשמי צולם כשני עשורים לאחר סיום הסדרה, ועלה לשידור ב-27 במאי 2021, בשירות הסטרימינג HBO Max.
רקע
יוצרי הסדרה החלו לפתח את הרעיון לסדרה בנובמבר 1993, תוך שימוש ב-"Insomnia Cafe", כלומר, בית קפה ששמו "נדודי שינה". הם הציגו את הרעיון לקווין ברייט, שאיתו כבר עבדו בעבר, וביחד הם הגישו את תקציר התסריט של הסדרה ל-NBC. אחרי מספר שכתובי תסריט ושינויים, הסדרה נקראה לבסוף "Friends", "חברים", ושודרה בימי חמישי בשמונה וחצי בערב. הסדרה צולמה באולפני האחים וורנר בברבנק שבקליפורניה, לפני קהל חי.
סקירת סדרה
תקציר העלילה
עונה ראשונה
לאחר שעזבה את ארוסה ביום חתונתם, רייצ'ל עוברת לגור בניו יורק כשותפתה לדירה של מוניקה. אחיה של מוניקה, רוס, מתבשר כי אשתו קרול היא לסבית, והיא עוזבת אותו בעודה בהיריון עם בנו. רוס מאוהב בסתר ברייצ'ל, אך מתקשה לחשוף בפניה את אהבתו. בפרק סיום העונה, בעוד רוס נמצא בסין במסגרת עבודתו, צ'נדלר מגלה בטעות בפני רייצ'ל שרוס מאוהב בה. היא מבינה שהיא מרגישה אותו הדבר, ונוסעת לשדה התעופה על מנת להפתיע אותו ולספר לו על כך.
עונה שנייה
ממוזער|בשנת 2000, היה טום סלק מועמד לפרס אמי בקטגוריית "שחקן האורח הטוב ביותר בסדרה קומית" על תפקידו בתור ריצ'רד ברק
רוס חוזר מסין עם בת-זוג חדשה, ג'ולי (לורן טום), אך נפרד ממנה לאחר שהוא מגלה שרייצ'ל מאוהבת בו, והם מתחילים לצאת ביחד ונכנסים לקשר רומנטי ממושך. ג'ואי, שעד כה היה שחקן כושל, מקבל תפקיד באופרת הסבון "ימי חיינו", אך דמותו נהרגת והוא מפוטר מעבודתו. מוניקה מתחילה לצאת עם ריצ'רד (טום סלק), גרוש טרי המבוגר ממנה ב-21 שנים וחבר קרוב של אביה. בסוף העונה הם מחליטים להיפרד מאחר שריצ'רד לא רוצה להביא עוד ילדים ומוניקה כן.
עונה שלישית
רייצ'ל עוזבת את עבודתה כמלצרית ומתחילה לעבוד בבלומינגדיילס, ורוס מתחיל לקנא בעמיתה לעבודה, מארק. רוס ורייצ'ל מחליטים לקחת הפסקה בקשר שלהם, אך כאשר רייצ'ל מתקשרת לרוס כדי להתנצל, רוס שומע את מארק ברקע וחושב שהיא בוגדת בו. מתוך כעס, ובגלל היותו שיכור, הוא שוכב עם קלואי, בחורה שעובדת בחנות צילום (אנג'לה פת'רסטון ), ובכך גורם לרייצ'ל להיפרד ממנו (מה שגם מתחיל את הוויכוח הידוע בסדרה כשרוס טוען "We were on a break"). אף על פי שחשבה שמשפחתה היחידה היא אחותה התאומה, אורסולה, פיבי מגלה את אחיה-למחצה פרנק ג'וניור, ואת אימה הביולוגית, פיבי. ג'ואי מפתח מערכת יחסים עם שחקנית שעובדת איתו, קייט, ומוניקה מתחילה לצאת עם מיליונר, פיט בקר (ג'ון פאברו), אך נפרדת ממנו. רוס ורייצ'ל מפלרטטים, ושוקלים לחזור להיות ביחד.
עונה רביעית
לאחר שרוס נפרד מחברתו, רייצ'ל נותנת לו מכתב ארוך שהיא כתבה אך הוא נרדם ומסכים לדרישה המובעת בסוף המכתב בלי לדעת מה תוכנו, וכך, רוס ורייצ'ל חוזרים זה לזה, אך נפרדים שוב במהרה. פיבי הופכת לאם פונדקאית עבור אחיה-למחצה ואשתו. מוניקה ורייצ'ל נאלצות להחליף דירות עם ג'ואי וצ'נדלר לאחר שהפסידו בהתערבות, אך מצליחות להתחלף בחזרה בתמורה לכרטיסי-עונה למשחקים של הניקס, ונשיקה ביניהן. רוס מתחיל לצאת עם אישה אנגלייה בשם אמילי (הלן בקסנדייל), ופרק סיום-העונה מציג את חתונתם בלונדון. צ'נדלר ומוניקה מבלים את הלילה ביחד כאשר מוניקה שיכורה ועצובה לאחר שאיש שיכור בחתונה חשב שהיא אמו של רוס. רייצ'ל מחליטה לבוא לחתונתם של רוס ואמילי ובמהלך הטקס רוס מתבלבל, ובמקום לומר את שמה של אמילי כאשתו העתידית, הוא אומר את שמה של רייצ'ל.
עונה חמישית
אמילי בורחת מהחתונה לאחר טעותו של רוס בטקס הנישואין, ולאחר שהיא לא נענית לבקשה לבוא לירח הדבש שלהם ולשכוח ממה שקרה, רוס מזמין את רייצ'ל לבוא איתו לירח הדבש שלו במקום. לבסוף אמילי באה, נעלבת, ולאחר מספר פרקים השניים מתגרשים. מוניקה וצ'נדלר מנסים להסתיר את מערכת היחסים ביניהם מפני חבריהם, אך כל אחד מהם מגלה בדרך אחרת. פיבי יולדת את השלישייה של אחיה בפרק המאה של הסדרה. היא יולדת בן, פרנק ג'וניור ג'וניור, ושתי בנות: לזלי וצ'נדלר. ההורים מחליטים לשמור על השם צ'נדלר אף על פי שבחרו אותו כשחשבו שעומדים להיוולד להם שני בנים. פיבי מתחילה לצאת עם שוטר בשם גארי (מייקל רפפורט). מוניקה וצ'נדלר מגלים לכל את דבר היחסים ביניהם, להפתעת חבריהם. בעת טיול ללאס וגאס, ביום השנה שלהם, הם מחליטים להתחתן, אך מחליטים לוותר על כך לאחר שהם רואים את רוס ורייצ'ל השיכורים יוצאים מהחופה.
עונה שישית
נישואיהם של רוס ורייצ'ל מוגדרים כטעות של שיכורים, ולבסוף הם מתגרשים. מוניקה וצ'נדלר מחליטים לעבור לגור ביחד, ורייצ'ל עוברת לגור עם פיבי. דירתן של פיבי ורייצ'ל נשרפת, ורייצ'ל נאלצת לעבור לגור עם ג'ואי בשעה שפיבי עוברת לגור עם מוניקה וצ'נדלר. רוס מתחיל לעבוד כמרצה באוניברסיטת ניו יורק, וגם מתחיל לצאת עם סטודנטית שלו, אליזבת (אלכסנדרה הולדן). רייצ'ל מתחילה לצאת עם אביה של אליזבת, פול (ברוס ויליס). ג'ואי מקבל תפקיד בסדרת טלוויזיה בכבלים, שם הוא מככב לצד רובוט. צ'נדלר מחליט להציע נישואין למוניקה, אך כשריצ'רד, חברה לשעבר של מוניקה, פוגש אותם במקרה דקות לפני הצעת הנישואין, צ'נדלר דוחה את ההצעה וגורם לה לחשוב כי הוא איננו מעוניין להתחתן, על מנת להפתיע אותה. בעקבות זאת מוניקה שוקלת לחזור לריצ'רד, שמתוודה כי הוא עדיין אוהב אותה ומציע לה נישואין, אך לבסוף מוניקה מגלה את האמת ונענית להצעת הנישואין של צ'נדלר.
עונה שביעית
העונה עוקבת בעיקר אחר הכנותיהם של מוניקה וצ'נדלר לקראת חתונתם. הסדרה בכבלים שבה ג'ואי מככב מתבטלת, אך מציעים לו את תפקידו הקודם ב"ימי חיינו". דירתה של פיבי עוברת שיפוץ והיא חוזרת לגור בה, אך רייצ'ל נשארת לגור עם ג'ואי. פרק סיום העונה מציג את חתונתם של מוניקה וצ'נדלר, ובסיומו נחשף בפני הצופים כי רייצ'ל בהיריון.
עונה שמינית
שמאל|ממוזער|150px|פול ראד, שמשחק את בעלה של פיבי, מייק האניגן, היה אמור להופיע בכמה פרקים בודדים בלבד, והופתע כשביקשו ממנו להפוך לשחקן קבוע
ארבעת הפרקים הראשונים סובבים סביב זהותו של אבי התינוקת של רייצ'ל, ולבסוף מתגלה כי זהו רוס. רייצ'ל ורוס מחליטים שיגדלו ביחד את התינוק, אך לא מחדשים את הקשר הרומנטי ביניהם. ג'ואי מתחיל לפתח רגשות כלפי רייצ'ל, אך היא לא מרגישה כמוהו. רייצ'ל יולדת את התינוקת אמה בפרק סיום העונה. בסיום הפרק, ג'ואי מרים מהרצפה טבעת שאמו של רוס הביאה לרוס כדי שזה יציע נישואין לרייצ'ל (אף על פי שהוא בעצמו לא רצה לעשות זאת). רייצ'ל חושבת שג'ואי למעשה מציע לה נישואין, ומשיבה בחיוב.
עונה תשיעית
הצעת הנישואין מתבררת כטעות. רוס ורייצ'ל גרים ביחד כשותפים ומגדלים את אמה. מוניקה וצ'נדלר מחליטים להיכנס להיריון, אך מגלים שהם לא יכולים עקב מגבלות בריאותיות. פיבי מתחילה לצאת עם מייק האניגן (פול ראד), ומעדיפה אותו על פני חברה לשעבר דייוויד (האנק עזריה). פיבי ומייק נפרדים לתקופה אך חוזרים בסיום העונה. רייצ'ל ואמה עוברות לגור עם ג'ואי באמצע העונה, ורייצ'ל מתחילה לפתח רגשות כלפיו. הקבוצה טסה לברבדוס בפרק הסיום, כדי לשמוע את נאומו של רוס בכנס לפלאונטולוגים. ג'ואי וחברתו צ'ארלי (איישה טיילר), נפרדים, והיא מפתחת קשר רומנטי עם רוס. כשג׳ואי רואה את רוס וצ׳ארלי מתנשקים, רגשותיו כלפי רייצ'ל חוזרים, ופרק הסיום נגמר בנשיקה ביניהם.
עונה עשירית
העונה האחרונה סוגרת קצוות עלילתיים רבים. ג'ואי ורייצ'ל מגלים שהכימיה ביניהם פגה, ומחליטים להישאר רק ידידים. פיבי ומייק מתחתנים, וצ'ארלי נפרדת מרוס. מוניקה וצ'נדלר מחליטים לאמץ תינוק לאחר שמתברר ששניהם לא מסוגלים להביא ילדים לעולם ופוגשים את אריקה (אנה פריס), שיולדת תאומים בפרק הסיום, מה שמפתיע את מוניקה וצ'נדלר ואפילו את אריקה כי כולם חשבו שרק עובר אחד ברחמה. מוניקה וצ'נדלר עוברים לגור בפרוורים עם התאומים. ג'ואי מתעצב לנוכח השינויים הרבים בחיי חבריו, הוא נשאר רווק. רייצ'ל מסכימה להצעת עבודה בפריז אך במהלך פרק הסיום של העונה העשירית רוס מחליט לנסוע לשדה התעופה ולהגיד לה שהוא עדיין מאוהב בה, רייצ'ל מחליטה להישאר בניו יורק ולוותר על העבודה לטובת חידוש מערכת היחסים עם רוס.
קורטני קוקס הייתה בהריון בעת צילום העונה האחרונה בעת שהדמות אותה היא משחקת, "מוניקה גלר", מתמודדת עם העובדה שהיא אינה יכולה להיכנס להריון.
העונה האחרונה ופרק הסיום מסתיימים בפינוי הדירה של צ'נדלר ומוניקה לטובת מעבר לבית בפרוורים. את המשפט האחרון בסדרה אומר צ'נדלר כתגובה סרקסטית להחלטה ללכת לשתות קפה, כאשר הוא שואל "איפה?". זאת מאחר שמובן מאליו שמדובר בבית הקפה "סנטרל פרק" מתחת לדירתם, שהיה חלק משמעותי מהעלילה עוד מהפרק הראשון.
שחקנים ודמויות
צוות השחקנים הראשי
ממוזער|250px|הקאסט הראשי
שמאל|ממוזער|250px|ששת השחקנים הראשיים של הסדרה. משמאל לימין: מאט לה-בלנק כג'ואי טריביאני, ליסה קודרו כפיבי בופה, קורטני קוקס כמוניקה גלר, דייוויד שווימר כרוס גלר, ג'ניפר אניסטון כרייצ'ל גרין, ומת'יו פרי כצ'נדלר בינג
הסדרה הציגה שש דמויות עיקריות לאורך העונות, עם מספר דמויות משנה שחזרו והופיעו במשך עשר העונות. שחקני הצוות הראשי היו מוכרים לצופי הטלוויזיה לפני תפקידם ב"חברים", אך לא נחשבו ככוכבים. במהלך שידור עשר העונות, הפכו כל השחקנים הראשיים בסדרה לכוכבי טלוויזיה והיו לידוענים.
ג'ניפר אניסטון שיחקה את דמותה של רייצ'ל גרין, מעריצת אופנה ואופרות סבון, וחברתה הטובה ביותר של מוניקה גלר עוד מימי התיכון. רייצ'ל באה ממשפחה עשירה והיא הייתה רגילה לחיי תענוגות. היא הגיעה בפרק הראשון לאחר שברחה מחתונתה. בין רייצ'ל ורוס הייתה מערכת יחסים שהפסיקה וחזרה לאורך העונות. הקשר בין השניים כלל נישואים (כתוצאה משכרות, כאשר רוס ורייצ'ל לא היו זוג) והולדת בת משותפת, אמה – שאותה החליט הזוג לגדל באופן משותף. משרתה הראשונה של רייצ'ל הייתה מלצרית ב"סנטרל פרק", אך לאחר מכן היא הפכה לעוזרת-קניין בבלומינגדייל'ס, ובעונה החמישית הפכה לקניינית בראלף לורן. גונת'אר הבעלים של בית הקפה מאוהב בה.
קורטני קוקס שיחקה את דמותה של מוניקה גלר, ה"אמא" של הקבוצה, בעלת חיבה לסדר וניקיון ואופי תחרותי. פעמים רבות מוניקה נעקצת על כך שהייתה כבדת משקל בימי ילדותה, במיוחד על ידי אחיה רוס. מוניקה היא שפית, והחליפה מספר מקומות עבודה במהלך הסדרה. בעונה השביעית נישאה לחברה הטוב משכבר הימים צ'נדלר בינג. בסוף עונה 9 מגלים השניים כי הם אינם מסוגלים להרות, בפרק האחרון בסדרה הם מאמצים תאומים – ג'ק ואריקה.
ליסה קודרו שיחקה את דמותה של פיבי בופה, מסז'יסטית ומוזיקאית אקסצנטרית. פיבי גדלה אצל מי שהחשיבה כאמה ואצל אביה החורג (אביה של פיבי נטש אותה ואת אחותה התאומה כשהיו תינוקות), ובגיל 14 הפכה לחסרת בית לאחר שאמה התאבדה ואביה החורג נכנס לכלא. בסוף העונה ה-3 פוגשת פיבי את חברתה הטובה ביותר של מי שהחשיבה כאמה ומגלה שהיא אמה הביולוגית, ובאמצע עונה 5 היא נפגשת עם אביה הביולוגי. על אף שהיא נחשבת תימהונית ורחפנית, עדיין יש בה מ"חוכמת הרחוב" מימי נערותה. קודרו שיחקה בעבר את דמותה של אורסולה בופה בסדרה "משתגעים מאהבה", ושיחקה את דמותה שוב מספר פעמים ב"חברים", שבה הופיעה כאחותה התאומה של פיבי.
מאט לה-בלנק שיחק את דמותו של ג'ואי טריביאני, שחקן מתקשה ממוצא איטלקי וחובב-מזון (במיוחד פיצה וסנדוויצ'ים), המתפרסם בזכות תפקידו באופרת הסבון "ימי חיינו" כד"ר דרייק רמורה. ג'ואי הוא גם רודף שמלות, והיו לו חברות רבות לאורך העונות. הוא אף התאהב בידידתו רייצ'ל בעונה 8, והשניים יצאו מספר פרקים בעונה 10. ג'ואי נחשב לידיד טוב ונאמן אבל נחשב לפחות משכיל מבין כל החברים. ג'ואי מקיים קשר חזק במיוחד עם פיבי, בשל העובדה ששניהם היחידים מבין החברים ללא כל סוג של השכלה גבוהה. בעונות הראשונות של הסדרה היו ג'ואי וצ'נדלר שותפים לדירה, והידידות ביניהם צוירה לעיתים קרובות באופן קומי כמערכת יחסים בין זוג נשוי. בסופו של דבר, ג'ואי הוא החבר היחידי שכמעט ולא התפתח במהלך הסדרה, והוא מסיים אותה באותה נקודת התחלה כשחקן כושל ללא כל מערכת יחסים רצינית.
מת'יו פרי שיחק את דמותו של צ'נדלר בינג, מנהל במשרד גדול ובין-לאומי לניתוח סטטיסטיקה ועריכת מידע. צ'נדלר עזב את עבודתו והיה לקופירייטר מתחיל בחברת פרסום במהלך העונה התשיעית. צ'נדלר ידוע בחוש ההומור הסרקסטי והציני שלו, ידוע במערכות יחסים הכושלות שלו ובפחד מהתחייבות עד שלבסוף התחתן דווקא עם חברתו הטובה מוניקה. בסוף עונה 9 מגלים השניים כי הם אינם מסוגלים להרות, ובסוף עונה 10 מאמצים תאומים – ג'ק ואריקה.
דייוויד שווימר שיחק את דמותו של ד"ר רוס גלר, פלאונטולוג העובד במוזיאון להיסטוריה פרה-היסטורית, ומאוחר יותר כמרצה לפלאונטולוגיה באוניברסיטת ניו יורק (ייתכן שמדובר במחווה לדמותו של הפלאונטולוג האמיתי ששמו דייוויד שווימר). במהלך הסדרה עבר רוס שלושה נישואים כושלים (דבר המוביל לבדיחות רבות על חשבונו, כולל מצד עצמו), והיה מעורב ביחסים עם רייצ'ל, שכללו את הולדת בתם המשותפת (השנייה שלו – בסוף העונה הראשונה נולד בן, בנו הראשון מנישואיו הראשונים עם קרול, אך נפרדו לאחר שגילתה כי היא לסבית). רוס היה גם במערכת יחסים עם אמילי וולת'הם – הם נפרדו מכיוון שבמהלך טקס החתונה, תחת החופה במקום להגיד את שמה של אמילי, הוא אמר את שמה של רייצ'ל.
יוצר הסדרה דייוויד קריין רצה שכל שש הדמויות תהיינה שוות ובולטות באותה מידה, ועל כך שובחה הסדרה, שהיא "תוכנית האנסמבל (הרכב) האמיתית הראשונה". חברי הצוות עמדו על כך שרעיון האנסמבל יישמר ולא הרשו לדמות אחת לבלוט קדימה: הם העמידו את עצמם ביחד לפרסי הטלוויזיה ולא כיחידים, העדיפו לנהל משא ומתן על שכרם כקבוצה ולא כיחידים, וביקשו להופיע ביחד על שערי מגזינים בעונתה הראשונה של הסדרה. השחקנים הפכו לחברים טובים גם מאחורי הקלעים, וכוכב אורח אחד, טום סלק, העיד שלפעמים הרגיש מחוץ לתמונה. גם לאחר סיום הסדרה נשארו השחקנים חברים, במיוחד קוקס ואניסטון; אניסטון הייתה הסנדקית של ביתה היחידה של קוקס, קוקו. בספר הפרידה וההנצחה הרשמי, "חברים עד הסוף", העיד כל אחד מהשחקנים בראיונו האישי כי צוות השחקנים הפך למשפחתו.
שכר
בחוזים המקוריים לעונה הראשונה השתכר כל שחקן 22,500 דולר לפרק. בעונה השנייה קיבל כל שחקן בצוות שכר שונה, החל מ-20,000 דולר ועד ל-40,000 דולר לפרק. לפני שהחלו הדיונים על השכר לעונה השלישית החליטו השחקנים כי ידונו בהם כקבוצה אחת, בניגוד לעמדת חברת ההפקה, האחים וורנר, שהעדיפה לדון עם כל שחקן בנפרד. התוצאה הייתה ששכר כל אחד מהשחקנים השתווה לשכר הנמוך ביותר שניתן לאחד מחברי הצוות, כלומר שכרם של אניסטון ושווימר קוצץ. השחקנים השתכרו 75,000 דולר לפרק בעונה השלישית, 85,000 דולר בעונה הרביעית, 100,000 דולר בעונה החמישית, ו-125,000 דולר בעונה השישית. חברי הצוות קיבלו משכורות בסך 750,000 דולר לפרק בעונות מספר שבע ושמונה, ובעונות האחרונות, תשע ועשר, כל שחקן השתכר במיליון דולר לפרק. החל מהעונה החמישית, קיבל צוות השחקנים גם כספי תמלוגים על שידורים חוזרים.
הופעות אורח
שלל ידוענים הופיעו בסדרה בהופעות אורח, להלן רשימה חלקית שלהם.
הפקה
הרעיון המרכזי
"הסדרה הזו עוסקת בסקס, אהבה, יחסים, קריירה, הזמן בחיים שלך בו הכל אפשרי. והיא גם עוסקת בידידות, כי כשאתה רווק בניו-יורק, החברים שלך הם המשפחה שלך".– תקציר התסריט המקורי בו השתמשו קריין, קאופמן וברייט כשהגישו את הסדרה ל-NBC
דייוויד קריין ומרתה קאופמן החלו לפתח שלושה פיילוטים טלוויזיוניים חדשים – לעונת סתיו 1994 – לאחר ביטולו של הסיטקום שלהם, "אלבום משפחתי", על ידי CBS בנובמבר 1993. בסופו של דבר החליטו קאופמן וקריין להגיש את הסדרה העוסקת ב"שישה אנשים בשנות העשרים לחייהם, העושים את דרכם במנהטן" ל-NBC, שהרגישו כי הכי תואמת לסגנון הרשת. קריין וקאופמן הציגו את הרעיון לשותפם להפקה קווין ברייט, ששימש כמפיק בפועל בסדרת הטלוויזיה שלהם, "Dream On", ששודרה ב-HBO. הרעיון לסדרה עלה כשקריין וקאופמן החלו לחשוב על הזמן שבו הם סיימו את המכללה והחלו לחיות לבדם בניו יורק, ובו, לדברי קאופמן, "העתיד היה רק סימן שאלה אחד גדול". הם מצאו את הקונספט מעניין, שכן לטענתם "כולם מכירים את ההרגשה הזו", ומשום שהרגישו קשר בין סיפורי הדמויות לאותו שלב בחייהם הפרטיים. הצוות קרא לסדרה בשם "Insomnia Cafe", והגישו את תקציר התסריט ל-NBC בדצמבר 1993.
בו בעת, וורן ליטלפילד, שהיה מנכ"ל NBC בידור באותו זמן, חיפש קומדיה העוסקת באנשים צעירים החיים במשותף וחולקים בהוצאות. ליטלפילד ראה בחזונו קבוצה של אנשים שמשתפים תקופות משמעותיות בחייהם עם חבריהם, שיהפכו ל"בני משפחה חדשים, חלופיים". בכל אופן, ליטלפילד התקשה להוציא לפועל את הרעיון, ומצא את התסריטים הראשוניים שפותחו על ידי NBC נוראיים. כשקאופמן, קריין וברייט הגישו את "Insomnia Cafe", ליטלפילד התרשם מן העובדה שהכותבים כבר ידעו בפרוטרוט את דמויותיהם הראשיות. NBC קנתה את הרעיון כ"פיילוט השמה", שמשמעו שהרשת הסתכנה בחובות כלכליים כבדים אם הפיילוט לא היה הופך לסדרה. קאופמן וקריין החלו לכתוב את תסריט הפיילוט (הפרק הראשון) לסדרה שנקראה כעת "Friends Like Us, חברים כמונו", במשך שלושה ימים. ליטלפליד רצה שהסדרה תייצג את דור ה-X ותחקור את הסוג החדש של החיבור והקשר השבטיים, אך השלישייה לא הייתה שותפה לחזונו. קריין טען כי הסדרה אינה מיועדת רק לדור אחד, והוא רצה להפיק סדרה שכולם יהנו לראות. NBC אהבה את תסריט הפיילוט והזמינה את הסדרה תחת שם-כותרת אחר, "Six Of One, שישה מאחד", בעיקר מפני הדמיון לשם סדרה אחרת, של ABC, שנקראה בשם "These Friends Of Mine, החברים האלה שלי".
ליהוק
ממוזער|220x220px|המפיקים רצו שקורטני קוקס תגלם את דמותה של רייצ'ל, אך זו סירבה וביקשה לגלם את דמותה של מוניקה.
ברגע שהיה ברור כי הסדרה הפכה ל"פרויקט מועדף" של NBC, ליטלפילד סיפר שהוא קיבל טלפונים מכל סוכן-שחקנים אפשרי בעיר, בקשר לתפקיד בסדרה ללקוחותיהם. אודישנים לתפקידים המרכזיים נערכו בניו-יורק ובלוס אנג'לס. מנהל הליהוק צמצם מרשימה של 1,000 שחקנים שהגישו מועמדות לכל תפקיד, רשימה של 75 שחקנים לכל תפקיד. אלו שעברו שלב זה ערכו אודישן נוסף מול קאופמן, ברייט וקריין. עד סוף מרץ (הסדרה התעתדה לעלות לאוויר בספטמבר), מספר המועמדים לכל תפקיד צומצם לכשלושה – ארבעה שחקנים לדמות, ואלו ערכו עוד אודישן בנוכחות לס מונבס, שהיה אז נשיא חטיבת הטלוויזיה של האחים וורנר.
מכיוון שכבר עבדו בעבר עם דייוויד שווימר, יוצרי הסדרה כתבו את דמותו של רוס בשבילו, והוא היה השחקן הראשון שלוהק. המפיקים רצו את קורטני קוקס בתפקיד רייצ'ל, אך קוקס סירבה וביקשה לשחק את מוניקה. קאופמן אמרה כי לקוקס הייתה "אנרגיה משמחת, חיובית" שלא עלתה בקנה אחד עם איך שהם ראו את דמותה של מוניקה. בעת האודישן של קוקס, המפיקים הופתעו מהכיוון החדש שאליו לקחה את דמותה של מוניקה וליהקו אותה לתפקיד. כשמאט לה-בלנק נבחן לתפקיד של ג'ואי, הוא שינה במקצת את הדמות. הכותבים לא תכננו במקור שג'ואי יהיה מעין כסיל, אדם מעומעם קמעה, אך מצאו את זה כמקור מרכזי לקומדיה. לה-בלנק במבחנו גם הכניס הרבה יותר רגש בדמותו של ג'ואי מכפי שהכותבים התכוונו. אף על פי שקריין וקאופמן לא רצו את לה-בלנק לתפקיד בזמנו, הרשת הכריחה אותם ללהק אותו. ג'ניפר אניסטון, מת'יו פרי וליסה קודרו לוהקו לתפקיד על פי האודישן שלהם.
עוד מספר שינויים הוכנסו בעלילת הסדרה על פי הליהוקים הסופיים שלה. המפיקים נוכחו לדעת כי הם צריכים לשנות במעט את הדמויות על מנת שיתאימו לשחקניהם, ותהליך הגילוי הסופי של אופי הדמויות נמשך בכל העונה הראשונה. קאופמן הכירה בכך שדמותו של ג'ואי הפכה "למשהו חדש לגמרי", וגם ש"עד שלא עשינו את פרק חג ההודיה הראשון, לא קלטנו כמה ההפרעות הנפשיות של מוניקה מצחיקות".
הסדרה מפורסמת גם בהופעות האורח המגוונות והמפתיעות שלה, את רשימת ההמופיעים ניתן למצוא לעיל.
כתיבה
בשבועות שלאחר ההודעה בציבור כי NBC מוציאה לפועל את "חברים", קיבלו וסקרו קריין, קאופמן וברייט תסריטים שנשלחו אליהם על ידי כותבים, שבמקור הכינו אותם לסדרות אחרות, ובעיקר קיבלו פרקי סיינפלד שלא יצאו אל הפועל. קאופמן וקריין שכרו צוות של שבעה כותבים צעירים, מכיוון ש"כשאתה בן ארבעים, כבר פשוט אין לך את זה. הרשתות והאולפנים מחפשים צעירים שהרגע יצאו מהמכללות". היוצרים הרגישו כי שימוש בשש דמויות מרכזיות שוות, במקום להבליט אחת או שתיים מהן, יוביל ל"מספר עצום של קווי עלילה, שיהפכו את הסדרה לסיפור הצלחה". את רוב סיפורי העלילה הגו הכותבים, אף על פי שגם השחקנים הוסיפו רעיונות. במקור, הכותבים תכננו סיפור אהבה גדול בין ג'ואי ומוניקה, מכיוון שבטיוטת הסדרה, שתי הדמויות הללו היו המיניות ביותר מבין החבורה. הרעיון ליחסים רומנטיים בין רוס ורייצ'ל עלה בזמן שקאופמן וקריין כתבו את פרק הפיילוט.
במהלך הפקת הפיילוט, ביקשה NBC לשנות את התסריט כך שיכיל סיפור עלילה אחד מרכזי, וכמה משניים, אך הכותבים סירבו, ברצונם לשמור על שלושה קווי-עלילה שווים במשקלם. NBC גם חשבה שצוות השחקנים צעיר מדי, ודחפה יצירת דמות מבוגרת שתוכל לתת למבוגרים הצעירים עצות. קריין וקאופמן הסכימו בעל כורחם, וכתבו טיוטה לפרק מוקדם שכלל את "פאט השוטר" (Pat the Cop – משחק מילים באנגלית שמשמעו "לטף את השוטר"). קריין חשב שהדמות הזו נוראית, ובסופו של דבר NBC חזרה בה והדמות בוטלה.
בכל קיץ, כתבו המפיקים בכלליות את קווי העלילה לעונה הבאה. לפני שפרק כלשהו נכנס לתהליכי הפקה, קריין וקאופמן היו משכתבים את התסריט – שנכתב על ידי כותב אחר – בעיקר אם היה אלמנט כלשהו שהרגיש זר לסדרה או לדמויות. שלא כמו סיפורי עלילה אחרים, על סיפור האהבה בין ג'ואי ורייצ'ל הוחלט ממש באמצע העונה השמינית. היוצרים לא רצו שרוס ורייצ'ל יחדשו את הקשרים ביניהם כל כך מהר, ובשעה שחיפשו קווי-עלילה שיהוו מכשול לרומנטיקה ביניהם, אחד הכותבים הציע שלג'ואי יהיה עניין רומנטי ברייצ'ל. קו העלילה הזה שולב בסדרה, אך השחקנים חששו שסיפור האהבה הזה יידחה אצל הצופים וייצור ניכור בקרב הקהל לדמויותיהם, ולכן הכיוון הרומנטי הזה הופסק, ורק עלה מחדש בפרק סיום העונה. בעונה התשיעית, הכותבים לא ידעו כמה מקום בעלילה יש לתת לבתה התינוקת של רייצ'ל, מכיוון שמצד אחד לא רצו שהסדרה תעסוק בתינוקות, אך מצד שני לא רצו שיורגש כאילו התינוקת לא קיימת. קריין סיפר כי לקח להם זמן להסכים להפקת עונה עשירית, ולבסוף החליטו לצלם אותה מכיוון שנשארו להם מספיק קווי-עלילה להכניס כדי להצדיק את העונה. קאופמן וקריין לא היו מסכימים לעוד עונה, 11 במספר, גם אם כל צוות השחקנים היה רוצה להמשיך.
צילומים
שמאל|ממוזער|220px|הבניין בגריניץ' וילג', המופיע בסדרה כבניין-המגורים של הדמויות
העונה הראשונה צולמה באולפן 5 באולפני וורנר ברוס בברבנק, קליפורניה. מנהלי NBC דאגו שתפאורת בית הקפה הייתה חדשנית מדי, וביקשו שמוקד ההתרחשות יהיה במזנון מהיר, ולא בבית קפה, אך לבסוף הסכימו עם קונספט בית הקפה. קליפ הפתיחה של הסדרה צולם במזרקה שהייתה בחוות וורנר ברוס, בשעה 4:00 בבוקר, והיה זה בוקר קר במיוחד. בתחילת העונה השנייה, ההפקה עברה לאולפן 24 הגדול יותר, ששינתה את שמה ל"במת חברים" לאחר סיום הסדרה. צילומי הסדרה החלו בקיץ של שנת 1994 אל מול קהל חי, שלהם ניתנו תקצירים והסברים על הסדרה כדי שירגישו בנוח ויכירו יותר את שש הדמויות המרכזיות. במהלך ההפסקות בין הסצנות, נשכר סטנדאפיסט שיבדר את הקהל וישאיר אותו במצב רוח טוב. תהליכי הצילום של כל פרק, שנמשך בערך 22 דקות, נמשכו כשש שעות, פי שניים ממשך צילומי פרק בסדרת סיטקום רגילה, בעיקר בשל צילומים חוזרים ושכתובים רבים לתסריט הסדרה.
אף על פי שהמפיקים רצו שחלקים ניכרים מהסדרה ייערכו בניו יורק עצמה, "חברים" אף פעם לא ערכה בעיר צילומים. ברייט טען כי צילומי-חוץ יהפכו את הסדרה לפחות מצחיקה מכיוון שלטענתו הקהל החי הוא חלק אינטגרלי מהתוכנית. כשהסדרה קיבלה ביקורות על כך שאינה מציגה כראוי את ניו-יורק, מכיוון שזה לא הגיוני שקבוצת חברים המתקשה מבחינה כלכלית תרשה לעצמה לגור בדירות גדולות שכאלה, ברייט העיר שהאולפן היה חייב להיות גדול מספיק בשביל המצלמות, אביזרי התאורה, ובשביל "הקהל, שיראה מה הולך". הדירות גם היו צריכות להיות בגודל שיספיק לשחקנים לבצע תסריטים מצחיקים מסוימים. פרק-הסיום הכפול של העונה הרביעית צולם בלונדון, משום שהמפיקים ידעו על בסיס המעריצים הגדול של הסדרה שהיה שם. הסצנות צולמו בשלושה אולפנים, שבכל אחד מהם היה קהל של 500 אנשים, הגדול ביותר שהיה לסדרה בכל עונותיה. פרק-הסיום של העונה החמישית, שהתרחש בלאס וגאס, צולם באולפני וורנר ברוס, אף על פי שאנשים רבים היו בטוחים שהוא צולם בעיר עצמה.
שידור
לאחר שהפיילוט שהופק עמד בציפיותיהם של מנהלי NBC הושקה הסדרה ב-22 בספטמבר 1994 תחת השם חברים, ושודרה בשעת שידור פופולרית – 20:30 בימי חמישי. פרק הפיילוט שודר בין הסדרות משתגעים מאהבה וסיינפלד, ונצפה על ידי כמעט 22 מיליון צופים אמריקאים. לסדרה הייתה הצלחה עצומה לאורך שידורה, והיא היוותה מרכיב מרכזי בלוח השידורים של NBC לערבי חמישי, שאותו קידמה ופרסמה הרשת תחת הסלוגן "Must See TV" – טלוויזיה שחייבים לראות. בעונה השישית, אחרי פיצוץ במשא ומתן מול השחקנים, נכתב וצולם הפרק האחרון של הסדרה, אך הצדדים הגיעו להסכם ברגע האחרון. בעונה השביעית הוחלט לסיים את הסדרה בעונה השמינית שלה, לאור ההידרדרות במדדי הרייטינג עם עליית תוכנית הריאליטי "הישרדות". אחרי ההצלחה הרבה של העונה השמינית והזכייה ב"פרס אמי לסדרת הקומדיה הטובה ביותר" הוחלט להפיק עונה תשיעית ואחרונה. כשקריין סיפר לכתבים בשנת 2001 כי ישנה אפשרות לעונה תשיעית לסדרה העריכו המבקרים כי הוא מבלף, וגרסו שלפחות שני שחקנים מהצוות לא יחתמו לעוד עונה. כשאושר לבסוף כי חברים תחזור לעונה תשיעית, החדשות נסבו בעיקר על העלות הכספית – 7 מיליון דולר לפרק – שנדרשה כדי להחזיר את הסדרה לעוד עונה.
לאחר ציפיות ארוכות שהעונה התשיעית תהא העונה האחרונה של הסדרה, NBC השיגה בסוף דצמבר 2002 עסקה שהחזירה את הסדרה לעונה עשירית ואחרונה. העסקה נסגרה מוקדם מכיוון שצוות הקריאייטיב של הסדרה לא רצה להמשיך בדיונים בשנה החדשה, אלא רצה להמשיך לכתוב את פרקי העונה התשיעית, שעדיין שודרה, וגם פרק סיום אפשרי. NBC הסכימה לשלם לוורנר ברוס 10 מיליון דולר על הפקת כל פרק בעונה העשירית, המחיר הגבוה ביותר בתולדות הטלוויזיה לסדרה של 30 דקות, אף על פי ש-NBC לא הצליחה לקבל תשואה מספקת מפרסומות כדי לכסות את הוצאות ההפקה. צוות השחקנים דרש שהעונה העשירית תצומצם מ-24 פרקים (כך היה בשאר תשע העונות) ל-18, כדי לאפשר להם לעבוד גם על פרויקטים אחרים.
החל מקיץ 2011, כל עונות הסדרה (10 עונות, 236 פרקים) משודרות בארצות הברית בהפרדה גבוהה.
על מנת "לחדש" את איכותם של הצילומים, חברת האחים וורנר שחזרה תמונות שנחתכו (אלו ששודרו בגרסה המקורית, 4:3) בשוליהן הימניות והשמאליות, בעזרת הפילם המקורי של הסדרה (35 מ"מ) שמשלים את שולי התמונות למסך רחב (16:9). בחלק מן הקטעים, לרוב בעונות הראשונות, תמונות הוגדלו מאחר שעותק הפילם לא נמצא בארכיון.
סיום הסדרה
ממוזער|174x174px|צוות השחקנים התרגש מאוד בשעת צילום הפרק האחרון. ג'ניפר אניסטון הסבירה, "אנחנו מרגישים כמו כלי חרסינה עדינים שעומדים להתנגש בקיר אבנים בכל רגע".
יוצרי הסדרה סיימו את הטיוטה הראשונית לפרק-הסיום של העונה העשירית, ושל הסדרה בכלל, בינואר 2004, ארבעה חודשים לפני ששודר. הפרק התעתד להימשך כשעה. קריין, קאופמן וברייט צפו בפרקי סיום של סדרות סיטקום אחרות, ושמו לב לדברים שהצליחו ולדברים שלא, על מנת לבנות את תוואי הפרק ואת מאפייניו. הם אהבו את פרקי הסיום שנשארו נאמנים לסדרה, ואף שיבחו את פרק הגמר של המופע של מרי טיילר מור, וראו בו כפרק הסיום האידיאלי. ברייט, קאופמן וקריין התקשו בכתיבת הפרק האחרון, והעבירו ימים שלמים בחשיבה על הסצנה האחרונה, מבלי שהצליחו לכתוב מילה. הם לא רצו שיהיה "קונספט גבוה מדי, או להוציא את הסדרה מעצמה". הקטעים החשובים ביותר בפרק הסיום צולמו ללא קהל, ועם מספר מינימלי של אנשי צוות. במהלך הסצנה האחרונה התקשו השחקנים להישאר חתומי פנים ונדרשו שוב ושוב לתקן את האיפור מכיוון שלא הפסיקו לבכות (מה שניכר גם בסצנה המשודרת), מה שהפך את צילום הסצנה לארוך במיוחד. צוות השחקנים המרכזי נהנה מפרק הסיום והיה בטוח שהמעריצים יגיבו בצורה דומה:
NBC קידמה ופרסמה רבות את הפרק האחרון, שמשך שבועות לפני שידורו הרבה "באזז" ועניין תקשורתי. סניפי NBC מקומיים ארגנו מסיבות צפייה ברחבי ארצות הברית, ולפני הפרק האחרון שודרו במשך שעה שלמה קליפים רטרוספקטיביים, מעונות ופרקים קודמים. לאחר הפרק, נערכה תוכנית מיוחדת של "The Tonight Show", עם המנחה ג'יי לנו, ובה התראיינו צוות השחקנים, על סט בית הקפה סנטרל פרק. מחיר פרסומת בת 30 שניות בפרק הסיום היה בממוצע 2 מיליון דולר.
בארצות הברית, 52.5 מיליון צופים ראו את הפרק ב-6 במאי 2004, והפכו אותו לשידור הבידורי הנצפה ביותר בארצות הברית במשך שש השנים הבאות. אף על פי שהוא לא היה הפרק הנצפה ביותר בתולדות הסדרה, פרק-הסיום של "חברים" היה לרביעי ברשימת פרקי-הסיום הנצפים ביותר בתולדות הטלוויזיה, כשהסדרות שעקפו אותו היו סיינפלד, חופשי על הבר, ומ.א.ש שנצפו על ידי 76.2, 80.4, ו-105 מיליון צופים בהתאמה. פרק הנוסטלגיה שקדם לו נצפה על ידי 36 מיליון צופים, ופרק-הסיום היה לתוכנית השנייה הנצפית ביותר באותה שנה, כשהנצפית ביותר הייתה הסופר בול. לאחר סיומן של חברים ופרייז'ר, מבקרים תהו על עתידו של ענף הסיטקום. היו שטענו שזהו סופן של תוכניות הסיטקום, בעוד שהיו שטענו כי זוהי רק הידרדרות קטנה, והיו שטענו שקיימת הפחתה כללית של תוכניות מבוססות תסריט, לטובת תוכניות ריאליטי.
"איחוד"
ב-21 בפברואר 2016, 12 שנים לאחר ירידת "חברים" מהמסך, שידרה רשת NBC מופע הוקרה מיוחד לבמאי הטלוויזיה ג'יימס בורוז, אשר ביים חלק מפרקי הסדרה. במופע ההוקרה נכחו שחקנים מסדרות קומיות רבות שביים בורוז לאורך השנים, ביניהם גם חמישה מכוכבי הסדרה חברים: אניסטון, לה בלאנק, קוקס, שווימר וקודרו. מת'יו פרי לא נכח פיזית באיחוד הטלוויוני, אך הופיע על גבי מסך בקטע וידאו שצולם מבעוד מועד. מופע ההוקרה היה מפגש טלוויזיוני נדיר בו נכחו השחקנים בהרכב כמעט מלא, דבר שלא התרחש מאז הסתיימו שידורי הסדרה.
פרק איחוד
בשנת 2020 הודיעו כי חברי הקאסט יחזרו ל"פרק איחוד", שיכלול את כל ששת השחקנים הראשיים. הודגש כי הפרק אינו חלק מעלילת הסדרה וכי ששת השחקנים לא יגלמו את דמויותיהם, אלא יופיעו יחד בתור עצמם, יבקרו בסט ויספרו חוויות מצילומי הסדרה. צילומי הפרק נדחו פעמיים עקב מגפת הקורונה, אך לבסוף הושלמו בחודש אפריל 2021. הפרק עלה לשידור ב-27 במאי 2021 בשירות הסטרימינג האמריקאי HBO Max.
המחזמר
עקב ההצלחה של הסדרה, בוב וטובלי מקסמית', היוצרים של מחזות זמר בהשראת "צער גידול בנות", "הצלצול הגואל" ועוד, יצרו מחזמר בהשראת הסדרה בשם "חברים! המחזמר!" או באנגלית "". ההפקה אינה הפקה רשמית אלא מדובר בפארודיה על המיתולוגיה של סדרה. השחקנים לא הופיעו במחזמר, אך כלל הקונספט של הסדרה הועבר באופן המתאים לרוח הסדרה. הייתה לסדרה גרסה לא רשמית של המחזמר – "חברים: האחד בו הם שרים!" או באנגלית – "Friends: The One Where They Sing!" כך שהרעיון לא היה מקורי, אך לאחר שחווה הצלחה רבה בשיקגו, גרסת הפארודיה של מקסמית' הגיעה לתיאטראות ברודוויי והוצגה בתיאטרון ה"תרייד". בין השירים שנכתבו על ידי מקסמית' עבור המחזמר: "אוי אלוהים! זו ג'ניס", "בית הקפה היחיד בניו יורק" ו"היינו בהפסקה".
השפעה
ביקורות
שמאל|ממוזער|180px|דייוויד שווימר קיבל שבחים רבים על משחקו בסדרה בתפקיד רוס גלר
הביקורות המוקדמות על הסדרה היו מעורבות. היו שחשבו שהסדרה היא "ניסיון מעורפל ובלתי-מוצלח לחקות את ההומור של 'סיינפלד'", או שהסדרה "מנסה להיות כמו 'סיינפלד', אך לעולם לא תהיה מצחיקה כמוה", אך היו שטענו כי "זוהי אחת הקומדיות המבריקות ביותר בעונת השידורים הנוכחית", וגם היו מבקרים שקראו לה "בפשטות, סדרת הקומדיה הטובה ביותר כרגע".
היו מבקרי טלוויזיה שמצאו את דמויותיהם של ג'ואי ורייצ'ל בלתי-מפותחות, אך ככלל נאמר על צוות השחקנים ש"הם אנסמבל צעיר שאפשר להתאהב בו", ושיש ביניהם "כימיה טובה". מבקר הטלוויזיה של עיתון ה-USA Today, רוברט ביאנקו, אף הגדיל ושיבח את משחקו של שווימר כ"מעולה". ביאנקו אף הילל את הדמויות הנשיות, אך היה מודאג מכך שדמותו של פרי כצ'נדלר הייתה "בלתי מוגדרת", ושלה-בלנק "מסתמך יותר מדי על תפקיד החתיך הטיפש". ביקורות אחרות טענו שהשחקנים "מנסים ומשתדלים יותר מדי", במיוחד פרי ושווימר.
ככל שהסדרה התקדמה, הביקורות החלו להיות חיוביות יותר, ו"חברים" הפכה לאחת מתוכניות הסיטקום הפופולריות ביותר בזמנה. המבקרים שיבחו את הסדרה על הכתיבה המצוינת והתסריט החד, ועל הכימיה ששררה בין השחקנים הראשיים. היו אף עיתונאים שחזרו בהם מביקורתם הראשונית, שהסדרה היא "חיקוי נואש של 'סיינפלד'", והתנצלו. הביקורות אף שיבחו את הסדרה על כך שהיא "גורמת לך לצחוק בקול מספר פעמים בכל פרק", ושאיכות הכתיבה אפשרה לסדרה להיות "מקורית וחדשנית". עיתון הניו יורק טיימס הילל את העונה השמינית, וקרא לה "קאמבק מדהים באמת". העיתון קבע כי "בזכות איכות העלילה וכמויות הצחוק, הסדרה מוצאת לה מקום חם בלב המעריצים". לעומת זאת, היו ביקורות שמצאו את העונה התשיעית "מאכזבת ביחס לעונות האחרות", מכיוון שהעלילה החלה לנטות מחוץ לקו הנורמלי של הסדרה, ואירועים משונים וביזאריים החלו להופיע בעלילה. עוד ציינו המבקרים את "מצעד הסלבריטאים" שהופיעו בעונה התשיעית, כנראה, לפי המבקרים, כדי לחפות על ההידרדרות בעלילה. למרות האכזבה מהעונה, הביקורות מצאו ש"הכתיבה עדיין חדה". גם הביקורות על העונה העשירית לא היו מזהירות, ואף נכתב עליה שהיא "איומה בצורה מחשידה, והרבה יותר גרועה מאיך שהייתם מדמיינים סדרה שפעם הייתה כל כך טובה". אך בסופו של דבר, "חברים" הופיעה ברשימת "מאה תוכניות הטלוויזיה הטובות ביותר בכל הזמנים" של הטיים מגזין, בנימוק ש"סודה של הסדרה היה שהיא נקראה 'חברים', אך לאמיתו של דבר, היא עסקה במשפחה".
"לא ניתן היה לייצר פרק שיענה על כל הציפיות וההמולה של פרק הסיום של 'חברים', אבל התוצאה הייתה הפרק הטוב ביותר שלו יכלו המעריצים לקוות, כי הוא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות: הפרק סגר את כל קצוות הסיפור וגם הזכיר לנו למה אהבנו את הסדרה ולמה נתגעגע אליה".– רוברט ביאנקו מעיתון ה-USA Today על פרק-הסיום
הביקורות על פרק-הסיום היו מעורבות, אך נטו להיות חיוביות. ביאנקו מעיתון ה-USA Today תיאר את הפרק כמבדר ומספק, ושיבח את המיומנות בשילוב בין ההומור לרגש בכל אחת מן הדמויות. היו ששיבחו את אניסטון ושווימר על משחקם, אך חשבו שחידוש הקשר הרומנטי ביניהם היה "סוף יותר מדי טוב, אף על פי שזה מה שצבא המעריצים של הסדרה רצה". בסופו של דבר, נכתב כי פרק-הסיום היה "יותר מרגש מאשר מצחיק, יותר מספק במונחים של סגירת מעגל מאשר מצחיק עד דמעות".
פרסים
כדי לשמר את פורמט האנסמבל של הסדרה, צוות השחקנים החליט להגיש את כל השחקנים לאותה קטגוריית פרסים, "שחקן-משנה", והחל מהעונה השמינית, לקטגוריית "שחקן-ראשי". הסדרה הייתה מועמדת ל-63 פרסי אמי, וזכתה בשישה. אניסטון וקודרו היו לשחקניות היחידות שזכו ב"אמי", בעוד שקוקס הייתה השחקנית היחידה שכלל לא הייתה מועמדת. הסדרה זכתה בפרס אמי לשנת 2002 לסדרת הקומדיה הטובה ביותר, והייתה מועמדת בקטגוריה זו בשנים 1995, 1996, 1999, 2000 ו-2003. הסדרה זכתה בשלל פרסים נוספים: פרס American Comedy, פרס הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה, פרס גלובוס הזהב, שלושה פרסי Logie, שישה פרסי People's Choice, פרס Satellite, ושני פרסי Screen Actors Guild.
רייטינג
הטבלה שלהלן מציגה את מדרוג הצפייה של חברים בארצות הברית, שם היא התמקמה בקביעות בין עשר התוכניות הנצפות ביותר. טור ה"דירוג" מציין את דירוגה של חברים ביחס לסדרות אחרות ששודרו באותה עונת-שידורים, בשעות צפיית השיא. שיטת הדירוג בארצות הברית דומה לזו שבישראל, ומסתמכת אף היא על מדד נילסן. טור ה"צופים" מתאר את כמות הצופים הממוצעת בעת השידור הראשון של כל פרק. "תחילת העונה" מתייחס לתאריך שידור פרק הפתיחה של העונה, "וסיום העונה" מתייחס לתאריך השידור של הפרק האחרון.
עונה משבצת שידור תחילת העונה סיום העונה דירוג צופים(במיליונים)1 ימי חמישי, 20:30 22 בספטמבר 1994 18 במאי 1995#914.882 ימי חמישי, 20:00 21 בספטמבר 1995 16 במאי 1996#317.933 19 בספטמבר 1996 15 במאי 1997#416.304 25 בספטמבר 1997 7 במאי 1998#415.785 24 בספטמבר 1998 20 במאי 1999#215.616 23 בספטמבר 1999 18 במאי 2000#520.957 12 באוקטובר 2000 17 במאי 2001#419.78 27 בספטמבר 2001 16 במאי 2002#124.59 26 בספטמבר 2002 15 במאי 2003#321.1410 5 בספטמבר 2003 6 במאי 2004#520.84
השפעה תרבותית
שמאל|ממוזער|250px|הספה בבית הקפה סנטרל פרק, המוצגת כעת באולפני האחים וורנר
ממוזער|250px|שמאל|קזינו "חברים" בלאס וגאס
אף על פי שמפיקי הסדרה חשבו על חברים כ"רק תוכנית טלוויזיה", מספר פסיכולוגים חקרו את השפעתה התרבותית של חברים לאורך שידורה. סגנון השיער של אניסטון כונה בשם "תספורת רייצ'ל", ואומץ אצל נשים ברחבי העולם. משפט הפתיחה של ג'ואי, "?'How you doin", הפך למשפט פופולרי בסלנג האמריקאי, כשורת-פתיחה או כברכה בין חברים. לסדרה גם הייתה השפעה על השפה האנגלית, לפי מחקר של פרופסור לבלשנות מאוניברסיטת טורונטו, אשר מצא שהדמויות בסדרה השתמשו במילה "so" פעמים רבות כדי לאייך שמות תואר, כמו עם המילים "very" ו-"really". אף על פי ששינוי זה כבר חדר לתרבות האנגלית, שימושו בסדרה כפי הנראה תרם לפופולריות שלו. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, הרייטינג של הסדרה עלה ב-17% מהעונה הקודמת, מכיוון שהצופים ראו בסדרה מקום מפלט.
בית הקפה סנטרל פרק (משחק מילים על הסנטראל פארק בעיר ניו יורק), אחד ממוקדי ההתרחשויות המרכזיים של הסדרה, היווה מודל לחיקוי במקומות רבים בעולם. בשנת 2006, איש עסקים איראני בשם מוג'טבה אסאדיאן פתח קו של זכיינות בתי קפה בשם "סנטרל פרק", ורשם את השם על שמו ב-32 מדינות בעולם. בתי הקפה עוצבו כמו ב"חברים", והיו בהם העתקים מדויקים של הספות, הדלפקים, שלטי הניאון והלבנים. בבתי הקפה היו גם ציורים שהציגו את שלל דמויות הסדרה, והטלוויזיות הקרינו פרקי חברים. ג'יימס מייקל טיילר, ששיחק את גאנת'ר, מנהל בית הקפה בסדרה, נכח בפתיחה החגיגית בדובאי, ועבד שם כמלצר. "סנטרל פרק" נבנה מחדש כחלק מתערוכה מוזיאונית באולפני וורנר ברוס, והוצג בתוכנית הטלוויזיה "המופע של אלן דג'נרס" באוקטובר 2008.
ביולי 2019, אולפני האחים וורנר פתחו תערוכה מיוחדת בניו יורק בשם "friends pop up experience" לציון 25 שנה לשידור הסדרה. התערוכה מציעה למבקרים להתנסות בקטעים ידועים מהסדרה, למשל לחבוש תרנגול הודו על הראש כמו ג'ואי, לשבת על הספה הכתומה הידועה מבית הקפה, ולהציץ לדירה של רייצ'ל ומוניקה.
גם חברת גוגל ציינה את חגיגות ה-25 שנה במחווה לסדרה והסתירה ביצות פסחא המופיעות בכתיבת שמותיהם של הדמויות הראשיות בסדרה כך שלשם כל אחת מהדמויות יופיע אייקון המייצג מאורע מפרקי הסדרה.
תפוצה
שידורים בין-לאומיים
בריטניה
חברים שודרה לראשונה בבריטניה ב-1994. הסדרה הייתה לאחת התוכניות הפופולריות ביותר, ובכל פרק צפו בממוצע 2.6 מיליון בריטים. פרק הסיום בבריטניה הצמיד אל המסך 8.6 מיליון צופים, יותר משליש מקהל הטלוויזיה בבריטניה באותה עת.
ישראל
בישראל עלתה הסדרה לראשונה ביוני 1995 בערוץ 3, שם שודרה עד עונתה השמינית. בשתי עונותיה האחרונות שודרה בערוץ 2 במסגרת שידורי הזכיינית קשת, אשר רכשה גם את כל שאר עונותיה לשידור הן בערוץ 2 והן בערוץ ביפ (אשר שייך לזכיינית). הפרק האחרון של הסדרה שודר כחודש לאחר הקרנתו בארצות הברית, ביוני 2004. לדברי חברת שידורי קשת, בישראל יש לסדרה קהל צופים גדול ונאמן יותר מכל סדרת רכש אחרת, ומשום כך עדיין משודרים שידורים חוזרים של הסדרה. ערוץ סטאר וורלד הבין-לאומי גם שידר פרקים חוזרים של הסדרה, אך הוא נקלט בישראל רק במסגרת הכבלים והלוויין, ושידורי הערוץ הסתיימו לבסוף בישראל בשנת 2009. לאחר תקופה זאת, שודרו שידורים חוזרים בלילות בערוץ 2 ובעשור השני של המאה ה-21 משודרים פרקים חוזרים של הסדרה בערוץ יס קומדי של חברת הלוויין ובערוץ הוט קומדי סנטרל. הסדרה זמינה גם כיום בנטפליקס ישראל ונחשבת לאחת הסדרות הנצפות ביותר שם.
מוצרים נלווים
כל עשר עונות הסדרה יצאו במארזי DVD ובמארז Blu-ray מהודר בעל הפרדה גבוהה. כל מארז של סדרה מכיל תוספות מיוחדות וגם קטעים שירדו בעריכה. מוצרי מרצ'נדייז רבים של "חברים" יוצרו על ידי חברות רבות. בסוף ספטמבר 1995, יצא האלבום "הפסקול הטלוויזיוני המקורי של 'חברים'", אשר הכיל שירים מהסדרה, והגיע למקום ה-46 ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר. עד נובמבר 1995 נמכרו 500,000 עותקים שלו. בשנת 1999, יצא עוד אלבום פסקול, בשם "שוב חברים". עוד מוצרי חברים כללו משחק-זיכרון על פרקי הסדרה ב-DVD, וגם משחק מחשב בשם "חברים: ההוא עם כל הטריוויה" כיום יש גם במהדורה מוגבלת תקליטים של שירים שנשמעו במהלך הסדרה.
ספין אוף
ממוזער|150px|מאט לה-בלנק קיווה כי הפקת סדרה שלמה על ג'ואי, אשר לדעתו הייתה "הדמות הכי פחות מפותחת ב"חברים", תביא להתפתחות של הדמות.
לאחר סיום הסדרה ב-2004, לה-בלנק הצטרף לספין אוף של "חברים", שנקראה "ג'ואי", ועקבה אחרי מעברו של ג'ואי ללוס אנג'לס וניסיונותיו להצליח כשחקן. קאופמן וקריין לא רצו להצטרף לצוות סדרת-הבת, אך ברייט הסכים ושימש כמפיק בפועל. NBC פרסמה רבות את "ג'ואי" ושיבצה אותה במשבצת השידור הישנה של חברים, ימי חמישי ב-20:00. פרק הפיילוט נצפה על ידי 18.6 מיליון צופים אמריקאים, אך הרייטינג ירד וירד לאורך שידורן של שתי עונות הסדרה, ובממוצע צפו 10.2 מיליון צופים בפרקי העונה הראשונה, ו-7.1 מיליון בשנייה. הפרק האחרון ששודר נצפה על ידי 7.09 מיליון צופים במרץ 2006. NBC ביטלה את הסדרה במאי 2006, לאחר שתי עונות. ברייט האשים את חוסר שיתוף הפעולה בין בעלי תפקידים ב-NBC, האולפן ושאר המפיקים, בחיסולה המהיר של הסדרה:
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קומדיות מצבים אמריקאיות
קטגוריה:זוכי פרס גילדת שחקני המסך - סדרות
קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות שעלו לשידור בשנות ה-1990
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה שמתרחשות בניו יורק
קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: סדרות רכש
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א: סדרות
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: תוכניות: בימוי קומדיה
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: קומדיה
קטגוריה:יצירות זוכות פרס התקשורת של הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה
קטגוריה:זוכי פרס בחירת הנוער: סדרות
קטגוריה:האחים וורנר: סדרות טלוויזיה
| 2024-09-27T13:49:38
|
חיים הרצוג
|
חיים הֶרְצוֹג (17 בספטמבר 1918; י"א בתשרי ה'תרע"ט – 17 באפריל 1997; י' בניסן ה'תשנ"ז) היה איש צבא, פוליטיקאי, עורך דין וסופר ישראלי שכיהן כנשיאהּ השישי של מדינת ישראל בשנים 1983–1993. בין תפקידיו היה שגריר ישראל באו"ם, אלוף בצה"ל וחבר הכנסת.
הרצוג, יליד בלפסט, הממלכה המאוחדת, היה בנו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לימים הרב הראשי האשכנזי לישראל. בצעירותו עלה ארצה ושירת ב"הגנה" במהלך המרד הערבי הגדול. בהמשך שב לבריטניה, למד משפטים והצטרף לשירות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. שב לארץ ב-1947, שירת במלחמת העצמאות והיה מעורב בהקמת אגף המודיעין בצה"ל. לאחר הקמת המדינה המשיך בקריירה צבאית. הרצוג השתתף במלחמת סיני, התמנה לראש מטה פיקוד הדרום ופרש משירות קבע ב-1962 בדרגת אלוף. הרצוג נמנה בין מקימי מפלגת רפ"י ובעקבות מלחמת ששת הימים התמנה למושל הצבאי של הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים). מאוחר יותר הוא ניהל קריירה משפטית, והיה שגריר ישראל באו"ם.
לאחר סיום כהונתו נבחר הרצוג לחבר הכנסת מטעם סיעת המערך השני ב-1981 וב-1983 ניצח בבחירות לנשיאות בהתמודדות צמודה מול השופט מנחם אלון. הרצוג כיהן בתפקיד נשיא המדינה כעשור, ובמהלך כהונתו העניק חנינה לאנשי השב"כ הנחקרים במסגרת מעורבותם בפרשת קו 300. נוסף על כך תמך בהקמתה של ממשלת אחדות לאומית (ממשלת ה"רוטציה" בין שמעון פרס ליצחק שמיר) בעקבות הבחירות לכנסת האחת עשרה. הרצוג היה לנשיא הראשון שערך ביקור בגרמניה המערבית (ב-1986) כמו גם ביקור רשמי ראשון בארצות הברית (ב-1987). ב-1992 חתמו הנשיא הרצוג מטעם ישראל והמלך חואן קרלוס הראשון מטעמה של ספרד על ביטולו הסמלי של גירוש ספרד במלוא 500 שנה לגירוש. ב-1993 סיים הרצוג את כהונתו השנייה כנשיא ופרש מן החיים הציבוריים. בנו, יצחק הרצוג, מכהן כנשיא מדינת ישראל ה-11.
תחילת דרכו
ילדות באירלנד, עלייה ושירות ב"הגנה"
ממוזער|234x234 פיקסלים|הרבנית שרה הרצוג מחזיקה את בנה בן השנה חיים הרצוג, בלפסט, אירלנד, הממלכה המאוחדת, 1919.
ממוזער|הרצוג לאחר סיום לימודי המשפטים בלונדון, 5 בינואר 1941.
חיים הרצוג נולד ב-17 בספטמבר 1918 (י"א בתשרי ה'תרע"ט) בעיר בלפסט, אז בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, ובימינו בירת אומת הבית צפון אירלנד, לשרה לבית הילמן ולרבה של בלפסט, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (לימים, הרב הראשי של אירלנד ובהמשך הרב הראשי לישראל). סבו של חיים הרצוג (אבי אביו), הרב יואל לייב הלוי הרצוג, פעל בפולין ובריטניה קודם התיישב בפריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית. חודשים אחדים לאחר לידתו הקשה מונה אביו לרב הראשי של אירלנד והמשפחה עקרה לדבלין (בירת אירלנד המודרנית), בה גדל הרצוג. הרצוג היה בן שלוש בלבד כאשר חזה במראות מלחמת האזרחים האירית שפרצה לאחר מלחמת העצמאות האירית בין תומכיה ומתנגדיה של האמנה האנגלו-אירית. ביוני 1919 התמנה הרב יצחק הרצוג לרבה של דבלין וב-1925 התמנה לרב הראשי של מדינת אירלנד החופשית.
חיים הרצוג חונך בחינוך דתי מסורתי ב"חדר" ולמד במקביל גם חינוך חילוני בקולג' אלכסנדרה ובקולג' וסלי שזוהו עם המיעוט הפרוטסטנטי. אביו היה מקורב לתנועת "המזרחי" וחינך את בניו חיים ויעקב לקראת עלייה לארץ ישראל. חיים התבלט בלימודיו בשל אהבתו לסוגים שונים של פעילויות ספורטיביות ובשל הלהט שהציג באהדתו את הציונות. בנעוריו היה הרצוג ספורטאי מצטיין ואף זכה באליפות "מכבי" באירלנד באיגרוף במשקל תרנגול. כישוריו והתנהלותו של הרצוג הבדילו אותו משאר התלמידים בישיבה והיו חששו כי אם ימשיך לגדול באירלנד בעלת האוכלוסייה היהודית המצומצמת, רוב הסיכויים שילמד מקצוע טכני ויתרחק מן המסורת היהודית. על כן הציעו לו הוריו להמשיך לימודיו בפולין, שווייץ או ארץ ישראל, בהן ניכר כי התקיימה קהילה יהודית נרחבת. עבור הרצוג, שמאז היה ילד צעיר חונך לכִּסּוּפים על ארץ ישראל הייתה הבחירה בה ברורה מאליה.
בשנת 1935 עלה עם משפחתו לארץ ישראל המנדטורית. בסופו של דבר, קבורת סבו בהר הזיתים בירושלים הייתה לגורם הישיר שהוביל לעליית הרצוג לארץ ישראל. לאחר ההלוויה, אביו, הרב יצחק אייזיק הרצוג התמודד ללא הצלחה על מושב הרב הראשי לתל אביב ולאחר שהפסיד שב לאירלנד. בכך נותק חיים הרצוג בן ה-17 מהוריו ונותר בארץ, איפה שהתגורר בבית משפחת אמו בירושלים. הרצוג נשלח ללמוד בישיבת מרכז הרב ובישיבת חברון. באותה העת עבר להתגורר בבית משפחת ד"ר ישעיהו וולפסברג-אביעד, פעיל הציונות הדתית שעלה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. בעת שהותו בבית משפחת וולפסברג התוודע הרצוג לשפה הגרמנית, אותה למד על בוריה, ולמוזיקה קלאסית. בתחילת 1936 התמנה אביו לרב הראשי האשכנזי לישראל ועשה דרכו חזרה ארצה דרך ממלכת מצרים.
חיים הרצוג לא מצא את מקומו בחיי הישיבה, הצטרף לתנועת הנוער "בני עקיבא" והחל לעסוק בפיתוח ההתיישבות. עוד ב-1936 התגייס לשורות ה"הגנה" בעקבות המצב הביטחוני הרעוע של היישוב היהודי לנוכח פרוץ המרד הערבי הגדול. עם התגייסו אמר לו אביו: "אם לא תהיה רב בישראל, אזי לא יכול להיות דבר יותר מכובד וגדול בחייו של צעיר יהודי היום, מאשר להיות קצין בצבא." הרצוג היה לנוטר בשירות ב"הגנה" ובמהלך המרד הערבי הגדול שירת בירושלים, בעיקר בעיר העתיקה. באוקטובר 1938, לאחר נפילתה לידי המורדים הערבים, נעשה מאמץ צבאי משולב של היישוב ותגבורת מטעם הצבא הבריטי לשחרור העיר העתיקה. המורדים התבצרו במתחם הר הבית, שאליו לא נכנסו החיילים, ובלילות טיפסו מעבר לחומות ויצאו מהעיר העתיקה, ששבה לשליטת הצבא רק לאחר חמישה ימים.
בבריטניה ובמלה"ע השנייה
בהמשך שנת 1938 עצר הרצוג את לימודיו בישיבה ויצא ללימודי משפטים, תחילה בבית ספר אנגלי למשפטנות שנבנה בידי רשויות המנדט בירושלים, ובהמשך יצא ללמוד בממלכה המאוחדת באוניברסיטאות לונדון וקיימברידג' ביוניברסיטי קולג'. תחילה התגורר בבית דודו קודם שכר דירה בת חדר אחד. אחת, בעת מפגש ארגון הסטודנטים היהודים בלונדון, הגן הרצוג על עמדת הציונות בוויכוח מול נציג תנועת הארגון הטריטוריאלי היהודי, שדגל בכך שפתרון השאלה היהודית יבוא דרך ריכוז אוכלוסין בטריטוריה קבועה אך לא בהכרח התיישבות בארץ ישראל. בוויכוח דומה התנצח מול סטודנטים קומוניסטים. כל עת למד באוניברסיטה הוסיף הרצוג להעמיק בקשריו עם ארגוני סטודנטים למיניהם. הוא נשלח מטעם אגודות סטודנטים למטרות ייצוג שונות באירועים ואחת אף העביר הרצאה בדבר ההיסטוריה של הציונות. בנוסף השתתף בוועידות של "פדרציית הסטודנטים היהודית בבריטניה."
לנוכח מדיניות הפיוס, הרצוג התגייס לאימונים בצבא הבריטי במסגרת עתודה אקדמאית. בספטמבר 1939, פלישת גרמניה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה מימשו את חששותיו של הרצוג. במהלך הקרב על בריטניה, החל מיולי 1940, החל הבליץ - סדרת הפצצות אסטרטגיות מעל ערי בריטניה הגדולות. בעקבות הבליץ הועבר מוסד הלימודים האוניברסיטאי לעיירה אבריסטווית' (Aberystwyth) אשר בוויילס. בדצמבר 1940 התמנה לגזבר פדרציית הסטודנטים וקידם עיתון מטעמה שקרא לסטודנטים יהודים שלא להיענות לארגונים קומוניסטים. ב-1941 קיבל תואר בוגר במשפטים בסיום חוק לימודיו, וב-1942 הוסמך כעורך דין. בינואר התמנה ליושב ראש פדרציית הסטודנטים.
בנובמבר 1942 השלים את תקופת התמחותו המקצועית בעריכת דין ועמד להתנדב לשירות צבאי במלחמה. בעת שירותו בצבא הבריטי קיבל את הכינוי ויויאן (גרסה אנגלית של חיים), שליווה אותו בשארית חייו. בדצמבר 1942 התגייס לצבא הבריטי ולמד באקדמיה הצבאית המלכותית סאנדהרסט. סמוך לגיוסו החל מפנה במלחמה לנוכח קרב אל-עלמיין השני, קרב מידוויי וקרב סטלינגרד. בסוף לימודיו הצבאיים ניתנה לו דרגת לוטננט שני (מקביל לסג"ם) והוא צוות לשירות כקצין מודיעין בשריון. תחילה הוטל עליו לחקור שבויים גרמנים ובהמשך הוצב במפקדתו של לוטננט-גנרל אלן גורדון קנינגהם בבלפסט, איפה שהיה חשד מפני התקוממות של הצבא האירי הרפובליקני (IRA). הרצוג השתתף בפלישה לנורמנדי ובכיבוש גרמניה. הרצוג שירת בדיוויזיית המשמר המשוריינת ששחררה את בריסל ב-30 בספטמבר 1944. לאחר שחרורה של בריסל יצא הרצוג לחופשה בת מספר חודשים במהלכה ביקר את בני משפחתו בצרפת.
בשובו מהחופשה לקח חלק בתכנון מבצע "פלאנדר" לחציית הריין במסגרת פלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה. במבצע היו מעורבות הארמייה הבריטית השנייה, הארמייה הקנדית הראשונה והארמייה האמריקאית התשיעית, ופילדמרשל ברנרד מונטגומרי היה למפקד הראשי על המבצע. עם חציית הנהר החלה תנועה של הכוחות צפונה לעבר העיר ברמן. במהלך הקרב על העיר נפל פגז בקרבת הרצוג, ששמיעתו באוזן שמאל נפגעה לצמיתות. השתתף בשחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן ונפצע בקרבות ליד העיר ברמן. כקצין מודיעין, הוא נכח ברגע בו נשבה מפקד האס אס היינריך הימלר ונלקח לחקירה. בסופה של המלחמה באירופה, צוות לוועדת ארגון צבאית שמטרתה להסדיר את שרתי המודיעין הצבאי בשטחי גרמניה שהוטלו תחת חסות בריטית לאחר המלחמה. בהמשך התמנה הרצוג למפקד יחידת ביטחון של חי"ר בבראונשווייג, חבל סקסוניה התחתונה.
שיבה לארץ
בעת שנשא במשרה צבאית בשירות בריטניה, הרצוג שיתף פעולה בסתר עם המוסד לעלייה ב', ארגון מטעם ההגנה שקידם את ההעפלה לארץ ישראל. בינואר 1946 הועלה לדרגת מייג'ור והתמנה לאחראי המודיעיני באזורי ברמן ושטאדה. בספטמבר השתתף בחגיגות ראש השנה ה'תש"ז עם מעט היהודים שנותרו תושבי המבורג. לאחר היסוסים רבים בהקשר של לאן לפנות ולהמשיך הלאה בדרכו, החליט הרצוג לדחות כל הצעת קידום בריטית ולשוב לארץ ישראל.
בפברואר 1947, לאחר שחרורו הרשמי משירות, שב הרצוג לארץ ישראל. הרצוג התמנה לראש אגף הביטחון במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, תחת פיקוחו של משה שרתוק (שרת).
במסגרת תפקידו בשירות הסוכנות היהודית, היה הרצוג אחראי על המעקב אחר ועדת אונסקו"פ שהמלצותיה בפני האומות המאוחדות על אודות ארץ ישראל המנדטורית הובילו לתוכנית החלוקה. מפקד ש"י (שירות הידיעות; יחידת המודיעין של ההגנה), דוד שאלתיאל, הוא שציוות את הרצוג לשאת בתפקיד. דו"ח ועדת אונסקו"פ הוגש לאו"ם ב-14 במאי לקראת הצבעה. על תוכנית החלוקה שנרשמה בדו"ח נודע ליישוב דרך מאמצים מודיעיניים שקידם הרצוג שכללו בין לבין האזנות לטלפונים וקריאת פיסות ניירת שנזרקו לפחי אשפה.
מלחמת העצמאות ושירותו הצבאי
ממוזער|אסף שמחוני וחיים הרצוג עם חייל ירדני, קובעים את גבול הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן, חלק מהקו הירוק.
ממוזער|חיים הרצוג בעת כהונתו כנספח צה"ל בוושינגטון.
ממוזער|אלוף מאיר עמית (מימין) מחליף את אלוף חיים הרצוג בתפקיד ראש אמ"ן 1962.
מלחמת העצמאות
בתחילת מלחמת העצמאות, התמנה הרצוג לראש אגף ביטחון וקצין קישור בירושלים. מחד היה מקשר בין ההגנה לשלטונות הבריטיים ומאידך עבד עם הש"י. הרצוג נמען עם מספר מפקדים בריטיים המוצבים בירושלים ופעל למנוע התלקחות של תקריות צבאיות בין כוחות בריטיים לכוחות היישוב. בכדי לשפר את תפקוד ההגנה לקראת האפשרות של מלחמה סדירה מול צבאות ארצות ערב, החל דוד בן-גוריון לקדם בתפקידיהם קצינים ששירתו בצבא בריטניה במהלך המלחמה. משאבים רבים הופנו לשיפור מערך המודיעין. ב-20 בפברואר נפתח קורס קצונה לשירות המודיעין, והרצוג לקח חלק בפיקוד על הקורס.
במרץ הגיעה לארץ משלחת ביצוע מטעם האו"ם שמטרתה לוודא את מימושה של תוכנית החלוקה. בעקבות הגעתה מונה הרצוג לקשר הסוכנות היהודית עם המומחה הצבאי של המשלחת, הקולונל הנורווגי רגנואלד אלפרד רושר-לונד. לפי דרישת בן-גוריון דרש הרצוג מלונד שהאו"ם ישלח כוח בן שתי דיוויזיות לנגב למימוש תוכנית החלוקה (רוב הנגב נפל באותה העת לשליטת סניף של האחים המוסלמים). לונד הבהיר כי מהלך שכזה אינו סביר וטען כי על היישוב לשקול מחדש את חלוקת כוחותיו בשטח בין מטרות אסטרטגיות למטרות שבראש ובראשונה מהוות נושא חשיבות פוליטי. בני הזוג הרצוג עבדו בבית המוסדות הלאומיים כאשר ב-15 במרץ התפוצצה מכונית תופת בקרב בניין המוסדות. חיים, שעבד בלשכתו של בן-גוריון, לא נפגע ורץ לחפש את אשתו אורה, שעבדה בלשכתו של ראש חיל המדע, אהרן קציר. חיים מצא את אורה פצועה ופינה אותה לבית חולים. במרץ התממשו חששותיהם של הרצוג ולונד כאשר ארצות הברית נסוגה מתמיכתה בתוכנית החלוקה ועברה לתמוך במשטר נאמנות מטעם האו"ם. בכך נוצר מצב שהקמת ממשלה זמנית עלולה להשיג אך ורק את תמיכת הגוש המזרחי.
בעקבות הכרזת העצמאות ב-14 במאי, החלו ההגנה והאצ"ל במבצע קלשון להשתלטות על השטחים בירושלים שפונו על ידי החיילים הבריטים הנסוגים עם סיום המנדט. לפי דרישת מנהיגי יושביה הערבים של ירושלים, ב-19 במאי הורה עבדאללה הראשון, מלך ירדן, ללגיון הערבי, לנוע לעבר מערב ירושלים. בן-גוריון הורה לרמטכ"ל יעקב דורי להקים את חטיבה 7 שמטרתה לפרוץ את דרך בורמה לירושלים ולמנוע את נפילתה לידי צבאות ערב. הרצוג התמנה לשרת כקצין המבצעים והמודיעין של חטיבה 7, והשתתף בקרבות לפריצת הדרך לירושלים ובקרבות לטרון. במהלך מבצע בן נון א' ספג צה"ל מפלה צבאית, שרובה נגרמה בעקבות כשל מודיעיני. הרצוג היה קצין המודיעין של החטיבה, אך התמנה לתפקיד רק יום קודם לכן והתברר מאוחר יותר כשל בהעברת המידע על פריסת הלגיון הערבי דרך ש"י לידיעת החטיבה. גם מבצע בן נון ב' בסוף החודש עלה בתוהו ובתחילת יוני הסתיים מבצע יורם בגורל דומה. הרצוג ניצל את היוזמה שנקט צה"ל במבצעים אלו למצוא דרך עקיפה לפרוץ את ירושלים מדרך בורמה. הרצוג וידא כי עיתונאים יפיצו שישראל פרצה את הדרך לירושלים הנתונה תחת מצור עוד קודם החלה ההפוגה הראשונה ב-11 ביוני.
ביולי 1948 השתתף בהקמת אגף המודיעין (מחלקה באותה תקופה), ומדצמבר 1948 עד אפריל 1950 עמד בראש מחלקת המודיעין במטה הכללי לפי מינויו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. לפי קביעתו המקורית של בן-גוריון, על אגף המודיעין, הוא שירות הידיעות הצבאי (במקור נקרא שירות מודיעין: ש"מ), מוטלות הסמכויות הבאות: "יש להקים שרות ידיעות צבאי על ידי המטה (המטכ"ל) תחת ראשות איסר (בארי) וויויאן (הרצוג). הש"י הצבאי יהיה אחראי לביטחון (זהירות), צנזורה ואנטי ריגול (סיכול ריגול)." במקור התמנה בארי לראש אגף המודיעין החדש, אך עד מהרה הוכתם שמו ושמה של היחידה בעקבות פרשת הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי בחשד לריגול על לא עוול בכפיו. בארי הודח מתפקידו והורד לדרגת טוראי. סגנו, הרצוג, מונה למפקד החדש של אגף המודיעין לפי מינויו של בן-גוריון והיה בעל תפקיד חשוב בבנייתו של המודיעין הצבאי.
לאחר המלחמה
לאחר מינויו לתפקיד ראש אגף המודיעין, הסכימו הרצוג וראש המוסד, ראובן שילוח, כי יש להקים גוף מתאם בין סוכנויות המודיעין על מנת למנוע טעויות קטלניות. באפריל 1949 הוקמה "ועדת תיאום" בראשותו של שילוח, שבדיוניה נכחו הרצוג, איסר הראל, ראש השב"כ, ובוריס גוריאל, מנהל המחלקה המדינית במשרד החוץ. הרצוג רצה לקדם רפורמות בפיקוד העליון של צה"ל על בסיס המודל של הצבא הבריטי, ובמרץ 1949 הצעתו התקבלה עם הארגון מחדש של המטה הכללי. לחיל המודיעין היה מעמד של מחלקה במטה הכללי, ורק בשנת 1953 הוא נהפך לאגף נפרד ולא כפוף לאגף המבצעים.
במאי 1950 קיבל רישיון לעסוק בעריכת דין. החל מאפריל 1950 ועד שנת 1954 שימש כנספח צבאי בוושינגטון די. סי., ארצות הברית. בעת היותו נספח בוושינגטון היה מקורב לשגריר ישראל בארצות הברית, גיסו אבא אבן. הרצוג התמקד בתפקידו במילוי תפקיד של ייצוג ישראל אל מול הרשויות האמריקאיות וטיפח היכרות אישית עם ראשי הממסד הביטחוני דרך פגישות רשמיות ולא רשמיות כאחד. באותה העת היו היחסים בין ישראל לארצות הברית קרים, כאשר ממשל דווייט אייזנהאואר נקט עמדה של ריחוק מישראל במטרה לחזק את קשרי ברית בגדאד ויחסיה של ארצות הברית עם ארצות ערב. רק ב-1957, כאשר החלה להתבהר חשיבותה האסטרטגית של ישראל לאינטרס האמריקאי, הממשל החל לשנות את מדיניותו. עד אז, הממשל חשד שקבוצות יהודיות ופרו-ישראליות באמריקה, מייצגות "הלובי הישראלי בוושינגטון", חותרות מתחת לו. על בסיס חשד זה, גורמים ישראלים ויהודים רבים בארצות הברית היו תחת מעקב. הרצוג גם כן היה נתון למעקב מתוך חשש שהוא מנסה לגנוב סודות של תעשיות ביטחוניות אמריקאיות. מתוך כך, מחלקת המודיעין של צה"ל הגיעה למסקנה שיהיה עדיף להשיבו לישראל, והרצוג עצמו תמך בהחלטה. במהלך "הפרשה", כונה הרצוג בשם "הקצין הגבוה". מעורבותו בעסק הביש אינה ידועה ונשארה חסויה עד היום.
לאחר מספר שנים בתפקיד, ביקש הרצוג מהרמטכ"ל משה דיין לשוב ארצה ולקבל תפקיד חדש. ב-15 בנובמבר 1954, לאחר שחזר לישראל באוקטובר באותה השנה, מונה למפקד חטיבת ירושלים ומפקד מחוז ירושלים, תפקיד בו כיהן בשנים 1954–1957 והיה כפוף ישירות לאלוף פיקוד המרכז. לאחר כניסתו לתפקיד חלה ירידה בתדירות העימותים בין ישראל לירדן, ומוסד קו תקשורת ישיר בינו לבין מקבילו הירדני במטרה למנוע הסלמה מקרית בעתיד. בראשית שנת 1956 התערערה יציבות השלטון בירדן של המלך חוסיין, ממשלות נפלו אחת אחרי השנייה וארגוני הפדאיון ודעת הקהל קראו להתקרב למצרים בהנהגת גמאל עבד אל נאצר, האויבת הגדולה של מדינת ישראל. בתגובה למהומות עממיות החליט המלך חוסיין במרץ להדיח את מפקדו הבריטי של הלגיון הירדני, ג'ון באגוט גלאב. בתגובה החליט הרצוג להעלות את הכוננות הצבאית במחוז ירושלים וטען כי: "לא מן הנמנע כי תוכניות האויב יכללו התקפת פתע על ירושלים." סדרת היתקלויות התרחשו במובלעת הר הצופים והחל באוגוסט חלה הסלמה לאורך גבול ירדן–ישראל.
ממלא מקום אלוף פיקוד הדרום וראש אמ"ן בשנית
ביולי 1957 מונה לראש מטה פיקוד הדרום. עם מינויו של חיים לסקוב לרמטכ"ל מונה בינואר 1958 לממלא מקום אלוף פיקוד הדרום תפקיד בו כיהן עד יולי 1958, עת הוחלף באברהם יפה. במסגרת התפקיד ניסה לשפר את מצב כוח האדם ושמר על משמעת הדוקה. הרצוג, שהתחנך על ברכי המערכת הצבאית הבריטית, והתנגד לפעילות העצמאית למחצה של היחידות המובחרות כפי שבאו לידי ביטוי בפעולות התגמול. לאחר שבמהלך אימון צנחנים ביצעו פגיעה ברכוש שעברה את הקו האדום, הדיח הרצוג את סגן מפקד הפלוגה שהיה אחראי לאימון שנעשה ללא תיאום מראש עם הפיקוד. הרצוג ניסה לתמוך באוכלוסייה הבדואית המקומית, שהייתה נתונה למגבלות הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בין היתר ניסה לשפר את מצבם במהלך שנת בצורת ולקדם הזרמת מים לאזורי המגורים שלהם. שמירתו על משמעת צבאית הייתה בולטת והדוקה יותר מעמיתיו. במרץ 1958, לאחר אירוע ירי בו נהרג קצין צה"ל מאש ערבית בסיור בדרום הר חברון, כתב לרמטכ"ל לסקוב: "העובדה שקצין נהרג על ידי ערבים היורים ממארב אינה מוכיחה כי הסיור לא פעל בהתאם להוראות [...] אולם התרשמותי מהחקירות אשר נעשו וכן משיחה עם מפקד הסיור מביאה אותי למסקנה כי הוא גילה רמה נמוכה בפיקוד, גם אם הסיור פעל בסדר מבחינה טכנית." במאי הורה על סדרת פעולות באזור המפורז ליד ניצנה לאחר שכוחות מצרים הניחו בו מוקשים ומתקני חבלה.
ב-1959 מונה שנית לראש אגף המודיעין לאחר שיהושפט הרכבי, הודח מתפקידו בעקבות חלקו בפרשת ליל הברווזים, כתוצאה מהדחתו, נקרא הרצוג פעם נוספת לפקד על אגף המודיעין שהיה שרוי במשבר. בתקופת כהונתו, תחת הרמטכ"לים לסקוב וצבי צור, החריפו הסכנות האזוריות על ישראל, התחזק מעמדו של נאצר בעולם הערבי וחלה רדיקליזציה, תהליכים שבאו לידי ביטוי בין היתר באיחוד מצרים וסוריה לכדי הרפובליקה הערבית המאוחדת (קע"ם). בתגובה להתפתחויות בעולם הערבי, פעל אגף המודיעין לחזק צינורות קשר ולחמם את ברית הפריפריה. במסגרת זאת ביקר הרצוג מספר פעמים באיראן, טורקיה ואתיופיה, כדי לחזק את הקשרים עמן. בהערכת אמ"ן מסוף 1959 העריך הרצוג שלא צפויה מלחמה לפני 1962, ולצד זאת שלא צפויים איחודים נוספים בין מדינות ערב, בין היתר נוכח הכישלון של קע"ם וההתייחסות של מצרים לסוריה כאל מושבה, שהרחיקה מדינות ערביות נוספות מן הרעיון של איחוד עם מצרים.
בפברואר 1960, בניגוד להערכות אמ"ן, הופתעה ישראל נוכח ריכוז גדול של כוחות מצרים בתוך סיני. הדבר סתר את ההערכה המודיעינית וכדברי יצחק רבין "נתפסנו עם המכנסיים למטה". האירוע עורר ויכוחים פנימיים וביקורת פנימית חריפה ביחס ליעילותה ולתפקודה של ההתרעה המודיעינית. היה ברור כי היה על המודיעין לדעת על המהלך המצרי זמן רב בטרם נרשמה תזוזת כוחות בצד המצרי. הרמטכ"ל, חיים לסקוב, דרש להדיח את הרצוג מתפקידו כראש אמ"ן. הרצוג עצמו טען כי "עבודת המודיעין העניקה לישראל ארבעה ימי היערכות לקראת התקפה, יותר מן הזמן הדרוש." ישראל הכריזה על כוננות רותם, שכללה גיוס מילואים חלקי. נעשו ניסיונות להפיג את המתח ולהימנע ממלחמה, וכעבור חודש השיבה מצרים את כוחותיה לאחור. לאחר האירוע שב הרצוג על ההערכה המקורית, וב-9 במרץ קבע: עד אז [שנת 1961-1962] אין הם [קע"ם] מעוניינים להיכנס למערכה מול ישראל." בהמלצת הרמטכ"ל צור העניק ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון דרגת אלוף להרצוג באפריל 1961 (ביום העצמאות).
בסדרת דיווחים ממרץ ועד ספטמבר 1961 הציג הרצוג הערכות מודיעיניות שדעת הקהל בסוריה פונה עם הזמן נגד השלטון המצרי. בין היתר שקד הרצוג על הנחיית ההכנות של "תיק מתתיהו" - סדרת הערכות מצב לתרחישי עימותים אפשריים שישראל עלולה להתקל בהם (נפילת השושלת ההאשמית בהפיכה בירדן, סגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי בידי מצרים, ותרחישים נוספים). ב-1962 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף, ויורשו בראשות אמ"ן היה האלוף מאיר עמית. הרצוג היה אמור להיות אחד השופטים במשפטו של יששכר שדמי על אחריותו בטבח כפר קאסם, אך ביקש להשתחרר מהתפקיד מאחר שהוזמן להעיד מטעם ההגנה.
לאחר השחרור מצה"ל
ממוזער|חיים הרצוג, 1969, כינוס מפלגת רפ"י, מאוספי הספרייה הלאומית.
ממוזער|צועדים בעיר העתיקה אחרי מלחמת ששת הימים, משמאל לימין: הרמטכ"ל יצחק רבין, אלוף הפיקוד עוזי נרקיס ומושל העיר הרצוג.
לאחר שפרש הרצוג מצה"ל במאי 1962, נתמנה לנציגו של סר אייזק וולפסון בישראל, כיהן כמנכ"ל בחברת ג.א.ס בשליטתו ויושב הראש הראשון של "החברה לאלקטרוניקה ישראל" (לימים, "ECI Telecom").
פעילות פוליטית מוקדמת
בשנת 1965 נמנה עם מקימי רפ"י, והיה מזכיר סניף תל אביב של המפלגה. בנובמבר 1967 היה מתומכי הקמת המערך והתמודד מטעמו בבחירות לכנסת השביעית. כיהן כנשיא וראייטי, ונשיא אורט ישראל.
במלחמת ששת הימים
ממוזער|האלוף במיל' הרצוג (מימין) עם דוד בן-גוריון בכותל המערבי אחרי הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים.
ב-28 במאי 1967, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, נתן הרצוג שיחות פרשנות יומיות ב"קול ישראל", שחיזקו את רוחו של הציבור בישראל. בין השאר אמר, ב-1 ביוני: "אילו הוטל עלי לבחור הלילה בין האפשרות להיות טייס מצרי התוקף את תל אביב, ובין האפשרות להיות אזרח בתל אביב - הייתי בוחר, מטעמים של ביטחוני האישי, באפשרות השנייה". קטעי הקריינות שלו בזמן מלחמת ששת הימים הונצחו על תקליט, שהיה לרב-מכר. עם תום המלחמה מונה כמושל צבאי ראשון של הגדה המערבית, שכללה אז גם את מזרח ירושלים. הוא התמנה לראש מנהל הגדמ"ע עוד לפני המתקפה הירדנית בבוקר 5 ביוני, מתוך הערכת האפשרות של השתלטות ישראלית על הגדה. הוא כיהן בתפקיד פרק זמן קצר, במהלכו אישרה הממשלה את החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים ואיחודה החוקי של העיר לפיכך.
בהמשך התמנה הרצוג, שנחשב לאיש רפ"י ולמקורב של שר הביטחון משה דיין, לחבר "צוות הארבעה" לחקר הלך הרוח בגדה המערבית, צוות שהיה כפוף ישירות לראש הממשלה וכלל, מלבד הרצוג, את משה ששון, שאול בר חיים ודוד קמחי. אותה תקופה הייתה הממשלה חלוקה באשר למדיניות שיש לקבוע לחזון מדיני לגורל השטחים ולשאלת השלום עם הערבים. כקבוע בתוכנית אלון, רבים בדרג המדיני באותה העת העריכו שיש לחלק את הגדה בין חלק שיסופח למדינת ישראל וחלק שיוחזר לירדן, או שמא תקום בו ישות פלסטינית. הרצוג טען שעל המדינה לקבוע ראשית כל את נהר הירדן כגבולה המזרחי של מדינת ישראל, ולהעמיד מצב זה כעובדה מוגמרת. הוא צידד בגבולות ביטחון אסטרטגיים וראה בהם נחיצות ממעלה ראשונה. בנוסף לכך, הוא תמך במתן אישור לישראלים לרכוש קרקעות ביהודה ושומרון.
עריכת דין
בשנת 1972 נמנה עם מקימי משרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן ושות', שלימים הפך למשרד עורכי הדין הגדול בישראל. בין השאר ייצג את חברת סנוקרסט בבג"ץ שהגישה נגד עיריית בני ברק שסירבה לתת לה רישיון עסק, ואת ליידי איבון קוקריין, בת למשפחת סורסוק הלבנונית, בתביעה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים שיחזיר לה נכסים שהופקעו ביפו, חיפה ועמק יזרעאל. במלחמת יום הכיפורים חזר לעודד את הציבור בשיחות פרשנות יומיות ברדיו. בעקבות המלחמה הוא גם כתב את הספר 'מלחמת יום הדין' המתאר את התחוללותה תוך התבססות על ראיונות שקיים הרצוג עם בכירי הדרג המדיני-ביטחוני.
שגריר ישראל באו"ם
בשנים 1975 – 1978 כיהן כשגריר ישראל באו"ם. ב-10 בנובמבר 1975, במהלך כהונתו, התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות. בנאום התגובה שלו קם הרצוג והגדיר את ההחלטה כגזענית, והבהיר לשגרירים השונים כי הם ישאו באחריות לשואה הבאה שתפרוץ בעקבות ההחלטה. בסוף הנאום הוא אמר "עבורנו, העם היהודי, זו אינה יותר מפיסת נייר, ונתייחס אליה בתור שכזו", וקרע את נייר ההחלטה לשניים.
לימים כלל צוות היסטוריונים בריטים בראשות סיימון סבאג מונטיפיורי נאום זה בין 50 הנאומים הגדולים בהיסטוריה, לצד נאומים של מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, וינסטון צ'רצ'יל וג'ון קנדי.
נשיא מדינת ישראל (1983–1993)
הבחירות לנשיאות המדינה ב-1983
ממוזער|שמאל|קריקטורה של הרצוג כנשיא המדינה, שלמה כהן.
ממוזער|המועמדים לתפקיד נשיא מדינת ישראל בשנת 1983: פרופ' מנחם אלון (קואליציה) וח"כ חיים הרצוג (אופוזיציה) במשכן הנשיא בירושלים.
בשנת 1981 נבחר כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה. בנובמבר 1982 לקה בהתקף לב מסיבי, אך התאושש ממנו. בשנת 1983 התמודד על תפקיד נשיא המדינה מול מועמד הימין והקואליציה, שופט בית המשפט העליון מנחם אלון. בהצבעה, שהתקיימה ב-22 במרץ, ניצח הרצוג ברוב של 61 קולות מול 57 קולות שקיבל אלון. הרצוג נשבע אמונים כנשיא השישי ב-5 במאי 1983. הוא כיהן בתפקיד זה עד מאי 1993 (לאחר שנבחר ללא מתנגדים לקדנציה שנייה ב-1988).ממוזער|הנשיא חיים הרצוג בסיור בשכונת התקווה עם סגן ראש הממשלה דוד לוי, 1983. מתוך אוסף דן הדני ששמור בספריה הלאומית.
בשנת 1984, לאור תוצאות הבחירות לכנסת האחת עשרה, הפעיל את מלוא השפעתו כנשיא על ראשי הסיעות בכנסת למען הקמת ממשלת אחדות לאומית, עד שזו הוקמה לבסוף, בראשותו של שמעון פרס, שהוחלף בהסכמה על ידי יצחק שמיר כעבור שנתיים, בהסדר שכונה "הרוטציה".
פרשת קו 300
בשנת 1986 העניק חנינה למעורבים בפרשת קו 300, עוד קודם להגשתו של כתב אישום – אחד המקרים הבודדים בתולדות המדינה שבו נשיא המדינה נתן חנינה לאדם אשר טרם נשפט והורשע. בעקבות צעד זה התעורר דיון ער בסוגיית סמכות החנינה של הנשיא.ממוזער|250px|נשיא המדינה חיים הרצוג בוחן ספר תורה בבית הכנסת הישן בשכם, בביקור אצל הקהילה השומרונית.עוד ב-1986, מומש הסכם הרוטציה של ממשלת האחדות והעברת ראשות הממשלה משמעון פרס ליצחק שמיר (אשר במקביל התחלפו במשרת שר החוץ). בטקס השבעתו של שמיר לראשות הממשלה נעדר פרס מפאת פגישה דיפלומטית עם נשיא מצרים חוסני מובארכ בקהיר. הרצוג זעם על כך והטיח בפרס: "הייתה זו התנהגות לא-נאותה מצד פרס. שמיר היה עכשיו ראש הממשלה... פרס, כממלא מקומו, היה צריך להיות שם. והבריחה לקהיר הייתה ניסיון בוטה להתעלם מהעובדה ששמיר הוא ראש הממשלה."
ביקורים בגרמניה ובארצות הברית
באפריל 1987 היה לנשיא ישראל הראשון שביקר בגרמניה, ובנובמבר של אותה שנה היה לנשיא ישראל הראשון שערך ביקור רשמי בארצות הברית (נשיאים קודמים ערכו ביקורים לא רשמיים בארצות הברית).
"התרגיל המסריח"
במרץ 1990, בעקבות נפילת ממשלתו של יצחק שמיר בהצבעת אי-אמון בכנסת, הטיל הרצוג את מלאכת הרכבת הממשלה על שמעון פרס, ובכך עורר את זעם הליכוד. פרס לא הצליח להרכיב ממשלה, ושמיר שב והרכיב ממשלה. הפרשה כולה זכתה לכינוי "התרגיל המסריח".
ב-1993 הסתיימה כהונתו של הרצוג כנשיא ובמקומו נבחר עזר ויצמן.
חיים אישיים
במהלך שירותו בצבא הבריטי, בדרכו לביקורים אצל משפחתו היושבת בירושלים נהג הרצוג להשתכן בבית משפחת אמב"ש באסמאעיליה, ממלכת מצרים. שם פגש את אורה אמב"ש, רעייתו לימים. לפי עדותו האישית, מצא בה "אהבה ממבט ראשון". הם נהגו לצאת לחופשות בשווייץ ובאחת מהן הציע חיים נישואין לאורה. באוקטובר 1946, בתום לימודיה, עלתה אורה לארץ ישראל. באותה שנה נבחרה להשתתף במחזור הראשון של בית הספר לדיפלומטים שהקימה הסוכנות היהודית. בשנים אלו הייתה אורה גם חברת ההגנה. הזוג נישא ב-1947.
פרישתו וערוב ימיו
חיים הרצוג נפטר ב-17 באפריל 1997, י' בניסן ה'תשנ"ז, בגיל 79. הלווייתו נערכה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, שבירושלים.
הותיר אחריו את אשתו אורה (אחותה של סוזי אבן, אשתו של אבא אבן) ואת ארבעת ילדיו: יואל (הנשוי לבתו של המיליארדר נסים גאון מז'נבה), תא"ל מיכאל (מייק) (שגריר ישראל בארצות הברית, לשעבר מזכיר צבאי לשר הביטחון מופז וראש המטה של אהוד ברק), יצחק (נשיא מדינת ישראל ולשעבר יושב ראש הסוכנות היהודית, חבר הכנסת, יו"ר האופוזיציה ושר בממשלות ישראל) ורונית (פסיכולוגית קלינית).
עץ משפחת הרצוג
הוקרה והנצחה
שמאל|ממוזער|250px|חיים הרצוג במדי אלוף צה"ל. עטיפת תקליטור שיחות עם חיים הרצוג בימי הכוננות ומלחמת ששת הימים.
1977 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן
1983 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת ג'ורג'טאון
1984 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית
1984 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה
שמאל|ממוזער|250px|שלט המציין את מקום הולדתו של הרצוג בשדרות קליפטון 185 בבלפסט. במהלך מבצע צוק איתן נזרקו חפצים על השלט, ולבסוף עקב חשש לחיי התושבים המתגוררים בבית הוא הוסר.
שמאל|ממוזער|250px|לוח הקדשה ליד בית הכנסת הגדול של בודפשט
עמותת "יד חיים הרצוג" מטפלת בנושא הנצחתו ומורשתו. הנשיא חיים הרצוג הונצח במקומות שונים:
בה"ד 15, בסיס ההדרכה של חיל המודיעין בגלילות, נקרא "מחנה הרצוג".
מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה שמתכונן לקום בלטרון ייקרא על שמו.
"פרס חיים הרצוג לתרומה ייחודית למדינת ישראל".
מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
מכון חיים הרצוג לפוליטיקה, חברה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב.
רחובות בתל אביב-יפו, ירושלים (בירושלים נקרא הרחוב על שמו "שדרות הנשיא השישי" משום שקיים רחוב מרכזי על שם אביו), ראש העין, קריית מלאכי, הוד השרון, ראשון לציון, מודיעין-מכבים-רעות, גדרה, בית שאן, מגדל העמק וקריית אונו.
בתי ספר ברחבי הארץ.
"משט חיים הרצוג" מתקיים כל שנה בהרצליה, עיר מגוריו.
בתאריך 17 בפברואר 1998 השירות הבולאי הנפיק בול דאר לזכרו של הנשיא הרצוג, שעוצב על ידי האמנית רות מלכא (בקמן). על מעטפת "יום ההופעה" הודפס כך: "לוחם, מדינאי, דובר בשער, איש ספר ורב פעלים".
כתביו
בין הספרים שחיבר הרצוג:
יהדות, משפט ומוסר (עורך, באנגלית, 1974)
מלחמת יום הדין (1975)
מלחמת התנ"ך (עם מרדכי גיחון, 1978)
לפני אומות העולם (1979)
עם כלביא יקום (1983)
מאריות גברו (1991)
בין חול לקודש (1992)
דרך חיים - סיפורו של לוחם, דיפלומט ונשיא (אוטוביוגרפיה), הוצאת ידיעות אחרונות, 1997
לקריאה נוספת
שלמה נקדימון, לוחם יהודי: חיים הרצוג - חייל ומפקד, ידיעות ספרים, 2021.
ארנון למפרום (עורך), חיים הרצוג: הנשיא השישי, מבחר תעודות מפרקי חייו (1918–1997), הסדרה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, הוצאת גנזך המדינה, ירושלים תשס"ט. . מידע על הספר באתר ארכיון המדינה.
קישורים חיצוניים
חיים הרצוג, באתר הכנסת
חיים הרצוג - הנשיא השישי של מדינת ישראל, מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
כנס על חיים הרצוג לרגל הופעת הספר "חיים הרצוג הנשיא השישי"
אתר הזיכרון מטעם העמותה לזכר חיים הרצוג
חיים הרצוג – הנשיא השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1997-1918) באתר ארכיון המדינה
יוסף ארגמן, ששים שנה לליל "ברווזי המים" ול"משקם" אמ"ן - חיים הרצוג מבט מל"מ, גיליון 84, עמ' 34–35, אוגוסט 2019.
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:שגרירי ישראל באו"ם
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:עורכי דין ישראלים במאה ה-20
קטגוריה:יהודים אירים
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
חיים
קטגוריה:מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:מפקדי פיקוד הדרום
קטגוריה:אלופי צה"ל
קטגוריה:ראשי אמ"ן
קטגוריה:נספחים צבאיים ישראלים בארצות הברית
קטגוריה:מושלים צבאיים ישראלים
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:מפקדי חטיבת ירושלים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:ראשי מטה פיקוד הדרום
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:בוגרי ישיבת חברון כנסת ישראל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:דבלין: אישים
קטגוריה:צהלה: אישים
קטגוריה:צהלה: חברי הכנסת
קטגוריה:בוגרי ישיבת מרכז הרב
קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שיצאו בשאלה
קטגוריה:קציני צה"ל לשעבר בפוליטיקה הישראלית
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:חברי הכנסת: משפטנים
קטגוריה:נשיאי אורט ישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי אירלנד
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:חיילי חיל המודיעין במלחמת העצמאות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1997
קטגוריה:תל אביב-יפו: חברי הכנסת
| 2024-10-15T09:42:18
|
27 בנובמבר
|
27 בנובמבר הוא היום ה-331 בשנה בלוח הגרגוריאני (332 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 34 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
43 לפנה"ס – כינון הטריומווירט השני
399 – תחילת כהונתו של אנסטסיוס הראשון כאפיפיור
511 – נפטר מלך הפרנקים כלוביס הראשון, וממלכתו מחולקת בין ארבעת בניו
1095 – האפיפיור אורבנוס השני קורא לגאולת כנסיית הקבר ולהגן על הנצרות המזרחית בוועידת קלרמון, נאומו מצית את מסע הצלב הראשון
1895 – אלפרד נובל חותם בפריז על צוואה ובה הוא מייסד את פרס נובל לאחר מותו
1914 – נוסד הג'וינט, ועד הסיוע המיוחד של יהדות ארצות הברית
1934 – הפיכה צבאית בבוליביה: גנרלים מהצבא מדיחים את הנשיא דניאל סלמנקה וממנים במקומו את סגנו, חוסה לואיס טחאדה סורזנו
1941 – הקרב על מוסקבה: כוחות גרמניה הנאצית מגיעים לעמדות המזרחיות ביותר אותן הצליחו לכבוש, פחות מ-30 ק"מ ממוסקבה
1978 – בסן פרנסיסקו מתנקש המפקח העירוני בדימוס דן וייט בחייהם של ראש העיר ג'ורג' מוסקוני והמפקח העירוני ההומוסקסואל הגלוי הארווי מילק
1980 – שיגור החללית סויוז T-3 לתחנת החלל הסובייטית סאליוט 6 עם צוות קוסמונאוטים כחלק ממשלחת הקבועה החמישית לתחנה
1983 – מאיר שמגר ממונה לנשיא בית המשפט העליון
1991 – מועצת הביטחון של האומות המאוחדות מקבלת את החלטה 721 הסוללת את הדרך להקמת כוח לשמירה על השלום ביוגוסלביה
1997 – נפתח המוזיאון האולימפי בנורווגיה
1999 – הלן קלארק היא האישה הראשונה שנבחרת לראש ממשלת ניו זילנד
נולדו
ממוזער|250x250 פיקסלים|אנטינואוס
ממוזער|253x253 פיקסלים|חיים ויצמן
ממוזער|170x170 פיקסלים|ג'ימי הנדריקס
ממוזער|227x227 פיקסלים|ברוס לי
111 – אנטינואוס, המאהב של הקיסר הרומי אדריאנוס (נהרג ב-130)
1380 – פרננדו הראשון, מלך אראגון (נפטר ב-1416)
1701 – אנדרס צלזיוס, אסטרונום וממציא שוודי (נפטר ב-1744)
1874 – חיים ויצמן, נשיא מדינת ישראל הראשון (נפטר ב-1952)
1897 – שמחה בלאס, מתכנן מפעלי מים עיקריים של היישוב היהודי (נפטר ב-1982)
1920 – אבה לנסטרה, כדורגלן הולנדי (נפטר ב-1985)
1913 – יעקב שלגי, אדריכל ישראלי (נפטר ב-1989)
1921 – ברוך ברוכין, תת-אלוף בצה"ל, כיהן כקצין תותחנים ראשי (נפטר ב-1984)
1921 – אלכסנדר דובצ'ק, פוליטיקאי צ'כי (נפטר ב-1992)
1921 – דניאל דגן, קצין בבריגדה היהודית ובצה"ל, מפקד בה"ד 1 בשנים 1950–1951 (נפטר ב-2010)
1924 – נפתלי בזם, צייר, מאייר ופסל ישראלי (נפטר ב-2018)
1925 – קלוד לנצמן, במאי יהודי צרפתי של סרטי קולנוע תיעודיים (נפטר ב-2018)
1926 – יצחק נסיהו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בשנים 1963–1966 (נפטר ב-2015)
1926 – שמואל ביקסון, אדריכל ישראלי (נפטר ב-2018)
1931 – יעקב זיו, מדען מחשב ישראלי (נפטר ב-2023)
1932 – בניגנו אקינו הבן, מדינאי מהפיליפינים (נרצח ב-1983)
1932 – יואב אלשטיין, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן
1933 – ויליאם דיוור, ארכאולוג אמריקאי
1936 – שלמה אהרונסון, אדריכל נוף ישראלי (נפטר ב-2018)
1939 – לורן קבילה, מהפכן ופוליטיקאי קונגולזי שכיהן בתפקיד נשיא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (נפטר ב-2001)
1940 – ברוס לי, שחקן ומומחה אמנויות לחימה אמריקאי ממוצא סיני (נפטר ב-1973)
1941 – איימה ז'אקה, כדורגלן ומאמן צרפתי
1942 – ג'ימי הנדריקס, מוזיקאי (נפטר ב-1970)
1942 – וגיף גוסיינוב, איש ק.ג.ב בדרגת מייג'ור גנרל (נפטר ב-2024)
1945 – עקיבא אלדר, עיתונאי ופובליציסט ישראלי
1945 – ג'יימס אייברי, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2013)
1947 – גריגורי אוסטר, סופר ותסריטאי רוסי
1947 – ששי סעד, שחקן ישראלי
1951 – מושון אלבוחר, שחקן ובדרן ישראלי
1951 – קתרין ביגלו, במאית קולנוע אמריקאית
1953 – לו סילבר, כדורסלן בקבוצת מכבי תל אביב
1953 – מוחמד בכרי, שחקן ובמאי קולנוע ותיאטרון
1955 – יאיר סרוסי, כלכלן ישראלי
1955 – פאינה קירשנבאום, פוליטיקאית ישראלית
1955 – שרי, זמרת ישראלית
1957 – ויקטור בראון, במאי, מפיק ותסריטאי קולנוע ישראלי
1958 – ענת עצמון, שחקנית וזמרת ישראלית
1960 – יוליה טימושנקו, ראש ממשלת אוקראינה
1960 – טים פולנטי, פוליטיקאי אמריקאי
1964 – רונית אלקבץ, שחקנית, במאית ותסריטאית ישראלית (נפטרה ב-2016)
1967 – אסף צפור, תסריטאי ישראלי
1968 – מייקל ורטן, שחקן אמריקאי-צרפתי
1969 – מיילס קנדי, מוזיקאי אמריקאי
1970 – אלי הורביץ, איש חינוך ישראלי, מנכ"ל קרן טראמפ
1973 – שרלטו קופליי, שחקן דרום אפריקאי
1974 – עידן מימון, שחקן כדוריד ישראלי
1975 – באד אזז, ראפר (נפטר ב-2019)
1983 – ילנה ראלף, דוגמנית ישראלית ומלכת היופי של ישראל לשנת 2005
1984 – עדי הימלבלוי, שחקנית, דוגמנית ומנחה
1992 – פבלו בראגז'ר, מתעמל שווייצרי
1993 – מאור קנדיל, כדורגלן ישראלי
נפטרו
ממוזער|242x242px|גאלה פלקידיה
ממוזער|161x161px|כלוביס הראשון
ממוזער|180x180px|עדה לאבלייס
8 לפנה"ס – הורציוס, משורר וסאטיריקן רומי (נולד ב-65 לפנה"ס)
450 – גאלא פלקידיה, בתו של תאודוסיוס הראשון (נולדה ב-390 בערך)
511 – כלוביס הראשון, מלך הפרנקים (נולד ב-466)
602 – מאוריקיוס, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-539)
835 – מוחמד א-תקי, אימאם השיעי התשיעי (נולד ב-811)
1154 – קונסטנצה מסיציליה, האחרונה לשושלת המלכים הנורמנים של האי סיציליה (נפטרה ב-1198)
1252 – בלנקה, נסיכת קסטיליה ואשתו של לואי השמיני (נולדה ב-1188)
1474 – גיום דופאי, מלחין פרנקו-פלמי (נולד ב-1397)
1570 – יאקופו סנסובינו, פסל ואדריכל איטלקי (נולד ב-1486)
1782 – טוביה בועז, בנקאי, שתדלן ופרנס יהודי־הולנדי (נולד ב-1696)
1835 – ג'יימס פראט, אחד משני האנשים האחרונים שנתלו באנגליה בגלל מעשה סדום (נולד ב-1805)
1835 – ג'ון סמית', אחד משני האנשים האחרונים שנתלו באנגליה בגלל מעשה סדום (נולד ב-1795)
1852 – עדה לאבלייס, המתכנתת הראשונה (נולדה ב-1815)
1895 – אלכסנדר דיומא הבן, סופר צרפתי (נולד ב-1824)
1953 – יוג'ין או'ניל, מחזאי אמריקאי (נולד ב-1888)
1958 – ארטור רודז'ינסקי, מנצח פולני (נולד ב-1892)
1978 – הארווי מילק, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1930)
1981 – לוטה לניה, זמרת גרמניה (נולדה ב-1898)
1994 – דליה אמוץ, צלמת ישראלית (נולדה ב-1938)
2008 – ו. פ. סינג, ראש ממשלת הודו השביעי (נולד ב-1931)
2008 – גדעון גכטמן, אמן ופסל ישראלי (נולד ב-1942)
2010 – ארווין קרשנר, במאי קולנוע אמריקאי יהודי (נולד ב-1923)
2014 – פ.ד. ג'יימס, סופרת אנגליה (נולדה ב-1920)
2015 – אמיר גוטפרוינד, סופר ישראלי (נולד ב-1963)
2016 – צחי פלד, כדורסלן ומאמן כדורסל ישראלי (נולד ב-1933)
2019 – ג'ונתן מילר, יהודי בריטי, רופא, במאי תיאטרון ומחזות אופרה, עורך ומגיש של תוכניות בנושאי מדע, פילוסופיה, חברה ותרבות בטלוויזיה הבריטית (נולד ב-1934)
2019 – דוד צבי אורדנטליך, רבה האשכנזי של ביתר עילית (נולד ב-1937)
2020 – חמיס אבולעפיה, איש עסקים, עיתונאי ומבעלי מאפיית אבולעפיה (נולד ב-1959)
2020 – מוחסן פח'רי-זאדה, מדען גרעין איראני בכיר, שהיה ממונה על פיתוח הנשק הגרעיני באיראן (נולד ב-1961)
2023 – מארי לואיס קלייב, מהנדסת אמריקאית ואסטרונאוטית בנאס"א (נולדה ב-1947)
חגים ואירועים החלים ביום זה
חג ההודיה בארצות הברית, אם התאריך חל ביום חמישי
26 בנובמבר – 28 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כז
קטגוריה:נובמבר
| 2024-09-09T02:51:57
|
24 בנובמבר
|
24 בנובמבר הוא היום ה-328 בשנה, (329 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 37 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
800 – קרל הגדול מגיע לרומא על מנת להיוועד עם הסינוד ב-1 בדצמבר ולברר סופית את ניסיון ההתנקשות וההתארגנות להדחתו של האפיפיור לאו השלישי
1072 – גיאורגי השני מוכתר כמלך הממלכה הגאורגית המאוחדת עם פטירת אביו בגרט הרביעי
1542 – הכוחות האנגליים של הנרי השמיני מביסים את הצבא הסקוטי בקרב סולווי מוס
1604 – רעידת אדמה באזור צ'ילה. עוצמתה מוערכת בכ-8.5 בסולם ריכטר
1642 – אבל טסמן (Abel Janszoon Tasman) מגלה את האי שמאוחר יותר ייקרא על שמו – טסמניה
1847 – הממציא האמריקאי ג'וסף גלידן (Joseph Farwell Glidden) ממציא את גדר התיל המסחרית הראשונה
1859 – יצא לאור ספרו של צ'ארלס דרווין, "מוצא המינים"
1877 – יוצא לאור לראשונה הסייח השחור, ספרה למען הגנת בעלי חיים של אנה סואל
1949 – חטיבת הנח"ל – נוער חלוצי לוחם – מוקמת, החטיבה הראשונה
1963 – ג'ק רובי יורה למוות בלי הארווי אוסוואלד, החשוד ברצח קנדי
1965 – מובוטו ססה סקו תופס את השלטון בזאיר
1969 – תוכנית אפולו: אפולו 12 נוחתת באוקיינוס השקט לאחר ששבה ממשימתה בת עשרת הימים לירח
1974 – התגלתה "לוסי", שלד מאובן של אדם קדמון, אוסטרלופיתקוס אפרנסיס מספר קטלוגי AL 288-1, שגילו בערך 3.2 מיליון שנים
1990 – ספינת דבור הטביעה סירה נושאית אמצעי לחימה רבים ו-5 מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, שיצאו מאזור צידון למטרת פיגוע. מפקד חיל הים מיכה רם מעלה את מפקד הדבור עמיחי ורדי לדרגת סרן
1998 – AOL מודיעה על רכישת חברת נטסקייפ (Netscape Communications) תמורת 4.2 מיליארד דולר בעסקת החלפת מניות
2001 – בית הנבחרים הטורקי מכריז על שוויון זכויות לנשים במדינה
2013 – נחתם הסכם ביניים בז'נבה בין המעצמות לאיראן בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית
2015 – נשיא גמביה, יחיא ג'אמה מודיע על איסור מוחלט על השחתת איבר המין הנשי
2017 – הפיגוע במסגד א-ראודה שבצפון סיני, שבו נרצחו 305 אנשים
2020 – התרסקות מטוס הסנונית במשמר הנגב שבו נהרגים מורה וחניך מצבא הגנה לישראל.
2020 – הדאו ג'ונס נסגר לראשונה מעל 30,000 נקודות
2021 – אסון תעלת למאנש – בתעלת למאנש, התהפכה ספינה שהובילה מסתננים לבריטניה, וגרמה למותם של 27 איש על הסיפון
נולדו
ממוזער|162x162px|שפינוזה
ממוזער|234x234px|טולוז לוטרק
ממוזער|208x208px|יצחק בן צבי
ממוזער|207x207px|זלמן שזר
1394 – שארל הראשון, דוכס אורליאן (נפטר ב-1465)
1632 – ברוך שפינוזה, פילוסוף יהודי (נפטר ב-1677)
1655 – קרל האחד עשר, מלך שוודיה (נפטר ב-1697)
1729 – אלכסנדר סובורוב, גנרל רוסי (נפטר ב-1800)
1784 – זאכרי טיילור, נשיא ארצות הברית ה-12 (נפטר ב-1850)
1826 – קרלו קולודי, סופר איטלקי ("הרפתקאותיו של פינוקיו") (נפטר ב-1890)
1843 – דוד צבי הופמן, פרשן המקרא ומראשי הנאו-אורתודוקסיה הגרמנית (נפטר ב-1921)
1861 – יצחק מאיר השיל (קופיטשניץ), אבי חסידות קופיטשניץ. (נפטר ב-1935)
1864 – אנרי דה טולוז-לוטרק, צייר צרפתי (נפטר ב-1901)
1884 – יצחק בן-צבי, נשיא מדינת ישראל (נפטר ב-1963)
1887 – אריך פון מאנשטיין, קצין בכיר בוורמאכט ואחד מאדריכלי ניצחונותיו הגדולים במלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1973)
1888 – דייל קרנגי, סופר, ומפתח שיטת קרנגי למודעות עצמית ודיבור לפני קהל (נפטר ב-1955)
1889 – זלמן שזר, נשיא מדינת ישראל (נפטר ב-1974)
1898 – מאיר ברנר, חלוץ ופועל, מאנשי העלייה השנייה (נפטר ב-1957)
1923 – שלמה ויתקין, צייר, מורה לציור ומנהל המדרשה לאמנות, מעצב במה ומשורר ישראלי (נפטר ב-2009)
1923 – יצחק יבנה, מראשוני טייסי חיל האוויר הישראלי ומפקד בית הספר לטיסה של חיל האוויר (נפטר ב-2022)
1924 – כריסטופר טולקין, בנו הצעיר של ג'ון רונלד רעואל טולקין ועורך ספריו שיצאו לאחר מותו של המחבר (נפטר ב-2020)
1926 – צונג-דאו לי, פיזיקאי אמריקאי יליד סין, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2024)
1928 – נחום בן-חור, רופא, מומחה לכירורגיה פלסטית, פרופסור לכירורגיה פלסטית, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית חולים שערי צדק (נפטר ב-2001)
1930 – שלמה ויסבליט, איש חינוך, חוקר, כותב ומרצה בתחומי התנ"ך, היהדות, השירה העברית ומחשבת ישראל
1931 – משה בן-שחר, עיתונאי ואיש ציבור; לוחם באצ"ל ועורך עיתון "הירדן" (נפטר ב-2014)
1932 – ורדה זקהיים, פעילה חברתית ישראלית, יושבת ראש עמותת ליל"ך
1933 – צבי טימור, עיתונאי כלכלי ישראלי והעורך האחרון של העיתון "על המשמר" (נפטר ב-2010)
1934 – אלפרד שניטקה, מלחין רוסי ממוצא יהודי-גרמני (נפטר ב-1998)
1935 – ח'ליפה בן סלמאן אאל ח'ליפה, ראש ממשלת בחריין (נפטר ב-2020)
1939 – עמיה ליבליך, חוקרת פסיכולוגיה וחברה ישראלית
1941 – עבד אל-קאדר בן סאלח, פוליטיקאי אלג'יראי שכיהן כנשיא אלג'יריה הזמני (נפטר ב-2021)
1942 – בילי קונולי, קומיקאי, מוזיקאי, מנחה ושחקן סקוטי
1944 – דן גליקמן, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הדמוקרטית, עורך דין ולוביסט
1946 – טד בנדי, רוצח סדרתי אמריקאי (הוצא להורג ב-1989)
1947 – ששון גבאי, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1947 – ששי קשת, זמר ושחקן ישראלי
1948 – קן האצ'יסון, שחקן סקוטי (נפטר ב-2021)
1950 – שוש עטרי, שדרנית רדיו, מגישת טלוויזיה ושחקנית ישראלית (נפטרה ב-2008)
1954 – אמיר קוסטוריצה, במאי קולנוע יוגוסלבי
1958 – ריק דייוויס, כדורגלן אמריקאי
1966 – מרב מיכאלי, חברת הכנסת מהכנסת ה-19 עד הכנסת ה-24 מטעם מפלגת העבודה
1971 – ליאור רז, שחקן ותסריטאי ישראלי
1973 – גור קורן, מחזאי, במאי, שחקן ומורה למשחק ישראלי
1977 – קולין הנקס, שחקן אמריקאי
1978 – קתרין הייגל, שחקנית אמריקאית
1980 – ברנדון האנטר, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2023)
1982 – נמרוד שפירא, במאי סרטים, וידאו קליפים ופרסומות
1983 – לואיס לאון סאנצ'ס, רוכב אופני כביש ספרדי
1992 – ליהי קורנובסקי, שחקנית ישראלית
1998 – פייטון מאייר, שחקן טלוויזיה אמריקאי
נפטרו
ממוזער|228x228 פיקסלים|ז'ורז' קלמנסו
ממוזער|252x252 פיקסלים|פרדי מרקורי
1072 – בגרט הרביעי, מלך גאורגיה (נולד ב-1018)
1468 – ז'אן דה דונואה, בן אצולה ומצביא צרפתי (נולד ב-1402)
1852 – וולטר פורוורד, מזכיר האוצר של ארצות הברית ה-15 (נולד ב-1786)
1929 – ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת (נולד ב-1841)
1957 – דייגו ריברה, צייר מקסיקני (נולד ב-1886)
1963 – לי הארווי אוסוואלד, החשוד ברצח קנדי, נרצח על ידי ג'ק רובי (נולד ב-1939)
1963 – מאיר ארגוב, חבר הכנסת ומחותמי מגילת העצמאות (נולד ב-1905)
1978 – וילהלם אדם, גנרל בנאציונלה פולקסארמה ופוליטיקאי מזרח גרמני (נולד ב-1893)
1989 – עבדאללה עזאם, ממייסדי הטרור האסלאמי הבינלאומי במאה ה-20 (נולד ב-1941)
1991 – פרדי מרקיורי, מוזיקאי, סולן להקת קווין (נולד ב-1946)
1997 – עדה סרני, ממקימי גבעת ברנר, מראשי המוסד לעלייה ב' באיטליה וכלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (נולדה ב-1905)
1997 – ברברה, זמרת צרפתיה (נולדה ב-1930)
2002 – ג'ון רולס, פילוסוף אמריקאי (נולד ב-1921)
2005 – נוריוקי מוריטה, שחקן יפני-אמריקאי (נולד ב-1932)
2018 – ניקולס רוג, במאי קולנוע בריטי (נולד ב-1928)
2018 – ורה רוז'יצ'קובה, מתעמלת צ'כוסלובקית (נולדה ב-1928)
2019 – יעקב בזק, שופט ישראלי (נולד ב-1925)
2019 – יהושע פורת, פרופסור בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים (נולד ב-1938)
2021 – אריה נחמקין, חבר הכנסת מטעם המערך ושר החקלאות (נולד ב-1925)
2022 – הנס מגנוס אנצנסברגר, סופר ומשורר גרמני (נולד ב-1929)
2022 – חנוך ארנטרוי, רב ודיין בריטי ממוצא גרמני (נולד ב-1932)
2022 – רפי אליהו, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1951)
2022 – ניל רובינסון, כדורגלן אנגלי (נולד ב-1957)
2022 – גאולה הודס-פלחן, משוררת, מתרגמת ומסאית ישראלית (נולדה ב-1966)
2023 – אברהם מנצ'ל, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי (נולד ב-1935)
23 בנובמבר – 25 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כד
קטגוריה:נובמבר
| 2024-08-05T10:21:54
|
5 באוקטובר
|
5 באוקטובר הוא היום ה-278 בשנה בלוח הגריגוריאני (279 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נותרו עוד 87 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
610 – הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית מוכתר רשמית כקיסר, לאחר שרצח את קודמו, הקיסר פוקאס
1665 – נוסדה אוניברסיטת קיל
1789 – בצעדת הנשים על ורסאי, אלפי נשים חמושות פרצו לארמון וגרמו למלך לואי ה-16 ומלכתו מארי אנטואנט לחזור לפריז כאסירים, אירוע ששינה את מהלך המהפכה הצרפתית
1864 – סופת ציקלון מחריבה את כלכותה שבהודו, וגורמת למותם של 60,000 בני אדם
1908 – בולגריה מכריזה על עצמאותה
1938 – נחקק חוק בגרמניה הנאצית המחייב את סימון האות J בדרכונים של היהודים
1944 – צרפת מכירה בזכות הבחירה של נשים
1947 – שידור טלוויזיוני ראשון של נאום של נשיא ארצות הברית, הארי טרומן מן הבית הלבן
1962 – להקת "הביטלס" משחררת את להיטה הראשון, Love Me Do
1969 – בבריטניה משודר הפרק הראשון של "הקרקס המעופף של מונטי פייתון"
1972 – נוסדה מפלגת החזית הלאומית על ידי ז'אן-מארי לה פן
ממוזער|250px|צעדת הנשים על ורסאי ב-1789, איור
1973 – מלחמת יום הכיפורים: הרמטכ"ל דוד אלעזר מורה על גיוס מילואים מצומצם, אף על פי שהצמרת הביטחונית של ישראל אינה מאמינה שמלחמה עומדת לפרוץ
1985 – הפיגוע בראס בורקה: חייל מצרי יורה למוות בשבעה ישראלים במפרץ שחם בדרום סיני. באותו יום רוצחים מחבלים שני ישראלים בברצלונה שבספרד
1986 – העיתון הבריטי "סאנדיי טיימס" מפרסם מאמר על סודות הגרעין של מדינת ישראל בעקבות המידע שמסר מרדכי ואנונו לעיתונאי פיטר הונאם
1988 – ועדת הבחירות המרכזית פוסלת את רשימת "כך" של מאיר כהנא מהשתתפות בבחירות לכנסת
1995 – הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים בהשתתפות בנימין נתניהו, אריאל שרון, משה קצב ואחרים נגד הסכם אוסלו ב' ויצחק רבין, בה נקראו קריאות כגון "רבין רוצח" והוצגו כרזות עם דמותו כחייל אס-אס
2000 – הפגנות המונים בבלגרד מביאות להתפטרותו של נשיא סרביה, סלובודן מילושביץ'
2003 – מטוסים ישראליים מפציצים בסיס אימונים של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ליד דמשק, בתגובה על פיגוע ההתאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה יום קודם לכן
2021 – הושקה מערכת ההפעלה Windows 11
נולדו
1713 – דני דידרו, פילוסוף צרפתי (נפטר ב-1784)
1829 – צ'סטר אלן ארתור, הנשיא ה-21 של ארצות הברית (נפטר ב-1886)
1841 – פיליפ מיינלנדר, פילוסוף, סופר ומשורר גרמני, מחבר המסה "פילוסופיית הגאולה" (נפטר ב-1876)
1864 – ארתור צימרמן, שר החוץ של גרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה (נפטר ב-1940)
1864 – לואי לומייר, מאבות הראינוע (נפטר ב-1948)
1882 – רוברט גודרד, מדען טילים (נפטר ב-1945)
1889 – משה בילינסון, איש היישוב, רופא, מחלוצי העיתונאים והפובליציסטים בארץ ישראל (נפטר ב-1936)
1902 – ריי קרוק, מייסדה של רשת המזון המהיר מקדונלד'ס (נפטר ב-1984)
1917 – מגדה סאבו, משוררת, מחזאית, וסופרת הונגרייה, שכתבה גם ספרות ילדים ונוער (נפטרה ב-2007)
1919 – דונלד פלזנס, שחקן בריטי (נפטר ב-1995)
1923 – גליניס ג'ונס, שחקנית, זמרת, רקדנית ופסנתרנית ולשית (נפטרה ב-2024)
1925 – אנטואן גיזנגה, פוליטיקאי קונגולזי (נפטר ב-2019)
1926 – אברהם אדן, אלוף בצה"ל, מפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד הדרום (נפטר ב-2012)
1928 – מרג'ורי פינליי, זמרת סופרן אמריקאית (נפטרה ב-2003)
1929 – אות'רין לוסי, פעילה אמריקאית, הסטודנטית האפרו-אמריקאית הראשונה שלמדה באוניברסיטת אלבמה (נפטרה ב-2022)
1930 – פאבל פופוביץ', קוסמונאוט סובייטי (נפטר ב-2009)
1930 – ארנולד רוזין, רופא גריאטר ישראלי, מאבות מקצוע הגריאטריה ומניחם של יסודות הרפואה הגריאטרית בישראל (נפטר ב-2018)
1932 – ארמונד לוי, קצין משטרה ישראלי בדרגת תת-ניצב, כיהן כראש היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה וכסגן מפקד מחוז תל אביב (נפטר ב-1999)
1933 – אברהם ברעם, תת-אלוף במיל', בעל עיטור המופת
1934 – צבי זלינגר, פרופסור לביוכימיה, מפענח המנגנון להעברת מידע בתא וחתן פרס ישראל לחקר הביולוגיה (נפטר ב-2008)
1934 – אמנון מסקין, שחקן ובמאי תיאטרון, מורה למשחק ומדבב ישראלי (נפטר ב-2015)
1936 – ואצלב האוול, מחזאי, נשיא צ'כיה (נפטר ב-2011)
1939 – מארי לאפורה, זמרת ושחקנית קולנוע ותיאטרון צרפתייה (נפטרה ב-2019)
1941 – אדוארדו דואלדה, נשיא ארגנטינה
1943 – מייקל מורפורגו, סופר ילדים אנגלי
1945 – שמרית אור, פזמונאית ישראלית
1950 – בני נגרי, מלחין ומעבד ישראלי (נפטר ב-2019)
1951 – בוב גלדוף, מוזיקאי בריטי
1952 – קלייב בארקר, סופר בריטי
1954 – דורון שמואלי, איש ציבור ומשפטן ישראלי שכיהן כחבר הכנסת בכנסת הארבע עשרה
1957 – ברני מק, קומיקאי אמריקאי (נפטר ב-2008)
1958 – אנדרה קויפרס, אסטרונאוט הולנדי
1959 – טלי הלטר-שנקר, עורכת סרטים ישראלית
1959 – מאיה יינג לין, אמנית ואדריכלית אמריקאית
1960 – קארקה, כדורגלן ברזילאי
1963 – עמוס אלנבוגן, מאייר, קריקטוריסט, עיתונאי והומוריסטן ישראלי
1965 – מיכל ניב, שדרנית רדיו ישראלית (נפטרה ב-2000)
1967 – גאי פירס, שחקן קולנוע ומוזיקאי אוסטרלי יליד אנגליה
1970 – אבשלום פולק, שחקן, במאי וכוריאוגרף ישראלי
1971 – דריק שארפ, כדורסלן ישראלי-אמריקאי, עוזר מאמן במכבי תל אביב
1972 – גרנט היל, כדורסלן אמריקאי
1975 – קייט וינסלט, שחקנית קולנוע בריטית
1983 – ג'סי אייזנברג, שחקן קולנוע יהודי-אמריקאי
1985 – ערן זוסמן, שחיין ישראלי
1986 – מיכאל כהן, ראפר, די ג'יי ומפיק מוזיקלי ישראלי
1986 – עידן סרור, כדורגלן ישראלי
1986 – רוי קושטה, רוכב אופני כביש פורטוגלי
2003 – עדן גולן, זמרת-יוצרת ומפיקה מוזיקלית ישראלית. נציגת ישראל באירוויזיון 2024
נפטרו
ממוזער|176x176 פיקסלים|פוקאס
ממוזער|208x208 פיקסלים|זלמן שזר
ממוזער|140x140px|סטיב ג'ובס
578 – יוסטינוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד בסביבות 520)
610 – פוקאס, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-547)
989 – היינריך השלישי, דוכס בוואריה (נולד ב-940)
1056 – היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1016)
1214 – אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה (נולד ב-1155)
1285 – פיליפ השלישי, מלך צרפת (נולד ב-1245)
1524 – יואכים פטיניר, צייר רנסאנס פלמי (נולד ב-1480)
1565 – לודוביקו פרארי, מתמטיקאי איטלקי (נולד ב-1522)
1974 – זלמן שזר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל (נולד ב-1889)
1986 – אשר שניר, טייס קרב בחיל האוויר הישראלי (נולד ב-1942)
1988 – לויס וילסון, ממייסדי אל אנון, קבוצת תמיכה עבור חברי ובני משפחה של אלכוהוליסטים (נולדה ב-1891)
1995 – אלק דאגלס-יום, ראש ממשלת בריטניה (נולד ב-1903)
1996 – סימור קריי, חלוץ מחשוב אמריקאי (נולד ב-1925)
1999 – שמעון פינקל, שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי (נולד ב-1905)
2002 – חיים אבינועם, לוחם בפלמ"ח, קצין חי"ר ראשי בצה"ל וניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1922)
2003 – ניל פוסטמן, מחשובי התאורטיקנים של תקשורת ההמונים (נולד ב-1931)
2004 – רודני דיינג'רפילד, קומיקאי אמריקאי (נולד ב-1921)
2011 – סטיב ג'ובס, מייסד אפל ומנכ"ל החברה (נולד ב-1955)
2012 – נילי חנה מרפיש, לוחמת וחברה במחתרת לח"י (נולדה ב-1924)
2013 – רות בנריטו, כימאית וממציאה אמריקאית (נולדה ב-1916)
2014 – יורי ליובימוב, במאי תיאטרון סובייטי (נולד ב-1917)
2015 – הנינג מנקל, סופר שוודי (נולד ב-1948)
2015 – גרייס לי בוגס, פילוסופית, סופרת ופעילה סינית-אמריקאית (נולדה ב-1915)
2016 – מיכאל קובאץ', הנשיא הראשון של סלובקיה (נולד ב-1930)
2020 – חנא חדד, איש ציבור ערבי-ישראלי, שימש כסגן יושב ראש הכנסת (נולד ב-1919)
2020 – הרב מרדכי לייפר, האדמו"ר השלישי מפיטסבורג (נולד ב-1955)
2021 – יוסף פריצקי, עורך דין ופוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1955)
2023 – אלכס צוקרמן, כלכלן ישראלי, פרופסור באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה וחבר הוועדה המוניטרית בבנק ישראל (נולד ב-1938)
2024 – יחיאל אדמוני, איש ציבור ומנהל ישראלי (נולד ב-1926)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום המורים העולמי
4 באוקטובר – 6 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
ראו גם
4 באוקטובר – 6 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י ה
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-17T13:47:05
|
16 במאי
|
16 במאי הוא היום ה-136 בשנה, (137 בשנה מעוברת) בשבוע ה-21 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 229 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|קרב צ'מפיון היל (1863)
215px|ממוזער|שמאל|גבולות המזרח התיכון על פי הסכם סייקס–פיקו (1916)
215px|ממוזער|שמאל|טקס פרסי אוסקר ה-1 (1929)
ממוזער|שמאל|בולי ישראל הראשונים (1948)
946 – סוזאקו, קיסר יפן פורש מתפקידו לטובת אחיו, מוראקאמי שהופך לקיסר ה-62 של יפן
1003 – יוחנן השבעה-עשר הופך לאפיפיור ה-140
1204 – בלדווין הראשון מוכתר לקיסר הראשון של האימפריה הלטינית
1364 – מלחמת מאה השנים: ברטראן דו גקלן והצבא הצרפתי מביסים את הצבא האנגלו-נווארי של שארל השני, מלך נווארה בקושרל
1527 – הפלורנטינים מדיחים את שושלת מדיצ'י בפירנצה ומכוננים בה שלטון רפובליקני
1532 – תומאס מור מתפטר מתפקידו כלורד צ'נסלור של אנגליה
1568 – מרי, מלכת הסקוטים נמלטת לאנגליה
1605 – פאולוס החמישי מתמנה לאפיפיור
1770 – לואי השישה עשר מלך צרפת נושא לאישה את מארי אנטואנט
1771 – קרב אלמנסה סיים את התקוממות הרגולטורים בארצות הברית
1792 – דנמרק מבטלת את סחר העבדים
1811 – מלחמת חצי האי: ספרד, פורטוגל ובריטניה נלחמות נגד הצרפתים באלבוארה. זה היה הקרב הקשה ביותר במלחמה
1812 – האימפריה הרוסית חותמת על הסכם בוקרשט, ובכך מסתיימת המלחמה העות'מאנית-רוסית. האימפריה העות'מאנית מוותרת על בסרביה לרוסיה
1814 – חוקת נורווגיה מתקבלת לראשונה על ידי אספת הנבחרים הנורווגית באיידסוול
1822 – מלחמת העצמאות היוונית: הטורקים כובשים את העיירה היוונית סולי
1842 – שיירת העגלות הגדולה הראשונה לכיוון אזור הפסיפיק נורת' וסט יוצאת לדרכה על שביל אורגון מאלם גרוב, מיזורי, עם 100 חלוצים
1860 – הוועידה הלאומית הרפובליקנית בוחרת באברהם לינקולן כמועמדה לנשיאות ארצות הברית
1863 – מלחמת האזרחים האמריקנית: מתרחש קרב צ'מפיון היל
1866 – הקונגרס של ארצות הברית מבסס את הניקל
1868 – הסנאט של ארצות הברית נכשל בניסיונו להדיח את הנשיא אנדרו ג'ונסון – בהפרש של קול אחד
1874 – שיטפון בנהר מיל במסצ'וסטס הורס חלק גדול מארבעה כפרים באזור והורג 139 בני אדם
1877 – המשבר ב-16 במאי 1877 מתרחש בצרפת, בסיומו התפרק הפרלמנט הצרפתי ב-22 ביוני ואישר את הפרשנות של חוקת צרפת 1875 המגדירה את צרפת כמערכת פרלמנטרית ולא נשיאותית
1888 – ניקולה טסלה מעביר הרצאה המתארת את הציוד שיאפשר יצירה ושימוש יעיל של זרמי חילופין להעברת כוח חשמלי למרחקים ארוכים
1916 – נחתם הסכם סייקס–פיקו
1917 – מלחמת העולם הראשונה: מסתיים קרב אראס
1920 – ז'אן ד'ארק הוכרזה כקדושה
1921 – נתחם הסכם מוסקבה
1925 – הביצוע המודרני הראשון של האופרה Il ritorno d'Ulisse in patria מאת קלאודיו מונטוורדי בוצע בפריז
1929 – טקס האוסקר הראשון נערך בארצות הברית
1940 – מלחמת העולם השנייה: נפתח מבצע אה בה, מבצע נאצי שמטרתו שבירת ההתנגדות הפולנית
1941 – הצבא האיטלקי באתיופיה נכנע לבריטניה
1943 – מלחמת העולם השנייה: מסתיימת המערכה בצפון אפריקה
1943 – השואה: מסתיים מרד גטו ורשה ומוחרב בית הכנסת טלומצקה
1943 – מבצע נזיפה בוצע על ידי חיל האוויר המלכותי עם מטוסי אוורו לנקסטר מאובזרים במיוחד כדי להרוס שלושה סכרים בעמק הרוהר
1944 – הוקם גטו ביצ'קה
1944 – הראשונים מבין 180,000 יהודי הונגריה מגיעים למחנה ההשמדה אושוויץ
1945 – מלחמת העולם השנייה: מסתיים קרב מצר מלאקה
1948 – חיים ויצמן נבחר לנשיא הראשון של מדינת ישראל
1948 – מלחמת העצמאות: המצרים תוקפים את נמל תל אביב
1948 – קרבות האצ"ל ברמלה מתחילים
1948 – אוניית המעפילים "מדינת ישראל" מגיעה לחוף תל אביב
1948 – מלחמת העצמאות: המושבה הר-טוב מפונה מתושביה
1948 – מוקמת חטיבה 7
1948 – מונפקים בולי ישראל הראשונים
1950 – ישראל וצ'ילה מכוננות יחסים דיפלומטיים
1952 – בינה מיכאל, חברת מושב עין עירון, נרצחת בידי מחבלים ירדנים
1955 – חוק הדיינים עובר ומאושר בקריאה שנייה
1960 – תיאודור מיימן יורה את קרן הלייזר האופטית הראשונה בתולדות האנושות במעבדות יוז, מאליבו, קליפורניה
1961 – פאק צ'ונג-הי מוביל הפיכה להפלת הרפובליקה השנייה של קוריאה הדרומית
1966 – המפלגה הקומוניסטית של סין מוציאה את "הודעת 16 במאי", המציינת את תחילתה של מהפכת התרבות בסין
1966 – שני ישראלים נהרגו בפיצוץ מוקש במושב אלמגור
1966 – יוצא לאור אלבומו של בוב דילן "Blonde on Blonde"
1966 – יוצא לאור אלבומה של להקת The Beach Boys – "Pet Sounds"
1969 – הפיליפינים וסינגפור מכוננות יחסים דיפלומטיים
1969 – תוכנית ונרה: ונרה 5, חללית לא-מאוישת סובייטית, נוחתת בנוגה
1970 – מבצע קשת אווירי מטוסי פנטום פגעו בבסיס הצי המצרי רס בנאס בים האדום. משחתת מצרית דגם Z אל קאהר טובעה וסטי"ל מצרי דגם קומאר נפגע
1972 – גרמניה ועומאן מכוננות יחסים דיפלומטיים
1974 – הלמוט שמידט מתחיל את כהונתו כקנצלר גרמניה
1974 – יוסיפ ברוז טיטו נבחר לנשיא יוגוסלביה למשך כל חייו
1975 – ג'ונקו טביי, יפנית בת 35, היא האישה הראשונה שכובשת את פסגת האוורסט
1988 – דו"ח של ראש שירותי בריאות הציבור של ארצות הברית ס. אוורט קופ קובע כי תכונות ההתמכרות לניקוטין דומות לאלו של הרואין וקוקאין
1991 – אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, נואמת במושב משותף של הקונגרס של ארצות הברית והופכת למלכה הבריטית הראשונה שנאמה בו
1991 – ברית המועצות וסין חותמים על הסכם שנועד להסדיר את הגבול ביניהם
1992 – נמל התעופה מינכן רים נסגר
1997 – מובוטו ססה סקו, נשיא זאיר, נמלט מהמדינה
2003 – במרוקו 33 אזרחים נהרגו ויותר מ-100 בני אדם נפצעו בסדרה של פיגועי טרור בקזבלנקה
2005 – כווית מכירה בזכות נשים להצביע בבחירות ולהיבחר לתפקידים ציבוריים
2006 – ה-MacBook מוצג לראשונה
2007 – ניקולה סרקוזי מושבע לנשיאה ה-6 של הרפובליקה הצרפתית
2009 – אלכסנדר ריבאק הנורווגי זוכה באירוויזיון 2009 שנערך במוסקבה
2010 – קבוצת הכדורגל הרוסית זניט סנקט פטרבורג זוכה בגביע הרוסי בכדורגל
2011 – מעבורת החלל אנדוור משוגרת למשימתה האחרונה, STS-134, אשר הביאה גם את גלאי AMS02, והExPRESS Logistics Carrier לתחנת החלל הבינלאומית
2012 – ז'אן-מארק ארו מתחיל את כהונתו כראש ממשלת צרפת ה-20
2014 – פורצת מלחמת האזרחים השנייה בלוב
2014 – 12 בני אדם נהרגו בשני פיצוצים באזור שוק גיקומבה בניירובי, קניה
2018 – גואטמלה העבירה את שגרירותה מתל אביב לירושלים, המדינה השנייה שמעבירה את השגרירות לירושלים אחרי ארצות הברית
2018 – יוצא לאור אלבומו של אליעד נחום "תמיד חלמתי"
2018 – נערך גמר הליגה האירופית 2018
2018 – הוקמה חברת התעופה אייר אלבניה
2019 – נפתח מוזיאון פסל החירות
2019 – שאווייר אספוט זמורה מתחיל את כהונתו כראש ממשלת אנדורה
2021 – האסון בבית הכנסת בגבעת זאב - שני הרוגים ומעל 200 פצועים בליל חג השבועות, עקב קריסת טריבונה בבית כנסת של חסידות קרלין סטולין בגבעת זאב
2021 – נחנך אצטדיון TQL
נולדו
215px|ממוזער|שמאל|אינוקנטיוס האחד עשר, האפיפיור ה-239 למניין (1611)
215px|ממוזער|שמאל|מריה גאטנה אנייזי, מתמטיקאית ופילוסופית איטלקייה (1718)
215px|ממוזער|שמאל|ויליאם סיוארד, פוליטיקאי אמריקאי ומזכיר המדינה ה-24 של ארצות הברית (1801)
215px|ממוזער|שמאל|לוי מורטון, סגן נשיא ארצות הברית ה-22 ומושל ניו יורק ה-31 (1824)
215px|ממוזער|שמאל|יחיאל די-נור (ק. צטניק), סופר ישראלי שהרבה לכתוב על השואה (1909)
215px|ממוזער|שמאל|אפרים קציר, נשיאה ה-4 של ישראל וביופיזיקאי (1916)
215px|ממוזער|שמאל|לוול ויקר, פוליטיקאי אמריקאי ומושל קונטיקט ה-85 (1931)
215px|ממוזער|שמאל|ג'נט ג'קסון, זמרת אמריקאית זוכת פרס גראמי (1966)
1611 – אינוקנטיוס האחד עשר, האפיפיור ה-239 למניין (נפטר ב-1689)
1627 – וילם ואן אאלסט, צייר הולנדי (נפטר ב-1683)
1718 – מריה גאטנה אנייזי, מתמטיקאית ופילוסופית איטלקייה (נפטרה ב-1799)
1761 – היינריך החמישים ואחד, נסיך רויס-אברסדורף (נפטר ב-1822)
1761 – ג'ון אופי, צייר בריטי (נפטר ב-1807)
1763 – לואי-ניקולה ווקלן, רוקח וכימאי צרפתי (נפטר ב-1829)
1764 – ג'יימס סילט, אמן בריטי (נפטר ב-1840)
1773 – ניקולא איזואר, מלחין צרפתי (נפטר ב-1818)
1782 – ג'ון סל קוטמן, אמן בריטי (נפטר ב-1842)
1788 – פרידריך ריקרט, משורר גרמני (נפטר ב-1866)
1790 – חואן לינדו, נשיאם של אל סלוודור והונדורס (נפטר ב-1857)
1801 – ויליאם סיוארד, פוליטיקאי אמריקאי ומזכיר המדינה ה-24 של ארצות הברית (נפטר ב-1872)
1820 – ברנהרד פריז, צייר גרמני (נפטר ב-1879)
1821 – פפנוטי צ'בישב, מתמטיקאי רוסי (נפטר ב-1894)
1822 – חואן קורדרו, צייר מקסיקני (נפטר ב-1884)
1823 – היימן שטיינטל, פסיכולוג ופילוסוף גרמני-יהודי (נפטר ב-1899)
1824 – לוי מורטון, סגן נשיא ארצות הברית ה-22 ומושל ניו יורק ה-31 (נפטר ב-1920)
1824 – אדמונד קירבי סמית', גנרל בצבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקנית (נפטר ב-1893)
1827 – פייר קויפרס, אדריכל הולנדי (נפטר ב-1921)
1831 – דניאל מנינג, עיתונאי ופוליטיקאי אמריקאי, מזכיר האוצר ה-37 של ארצות הברית (נפטר ב-1887)
1839 – מקס עמנואל מנדלשטם, פעיל פוליטי רוסי-יהודי (נפטר ב-1912)
1854 – זכריה הוכשילד, איש עסקים גרמני-יהודי (נפטר ב-1912)
1860 – שמואל ליב ציטרון, עיתונאי וסופר יהודי (נפטר ב-1930)
1861 – יוהאן פון אנריקס, גנרל בצבא האוסטרו-הונגרי (נפטר ב-1924)
1861 – ה. ה. הולמס, רוצח סדרתי אמריקאי (הוצא להורג ב-1896)
1861 – פרנץ סצ'י, עיתונאי ומחזאי הונגרי-יהודי (נפטר ב-1941)
1864 – נתן בירנבאום, הוגה דעות אוסטרי יהודי (נפטר ב-1937)
1872 – ברנהרד פאנקוק, מעצב גרפי, צייר ואדריכל גרמני (נפטר ב-1943)
1874 – אמט פורסט ברנץ', מושל אינדיאנה ה-31 (נפטר ב-1932)
1881 – ברקינרידג' לונג, דיפלומט אמריקאי ותת-מזכיר המדינה של ארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1958)
1882 – אלין וגנר, סופרת, נדבנית ופמיניסטית שוודית (נפטרה ב-1949)
1883 – ג'לל באייר, נשיאה השלישי של טורקיה (נפטר ב-1986)
1886 – נחמן מיפלב, סופר עברי ויידי (נפטר ב-1937)
1887 – אלברט פריס גיטרסלו, סופר וצייר אוסטרי (נפטר ב-1973)
1888 – ריימונד רייף, ממציא וחוקר אמריקאי (נפטר ב-1971)
1888 – יוסף אליהו הלר, סופר ומתרגם יהודי (נפטר ב-1957)
1891 – ריכרד טאובר, זמר טנור אוסטרי (נפטר ב-1948)
1892 – נלי שטראוס-מושנזון, פעילה ציונית ועיתונאית אמריקאית-יהודייה (נפטרה ב-1933)
1892 – דיטריך פון זאוקן, מהבולטים במפקדי השריון בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1980)
1892 – מנטון אדי, גנרל בכיר בצבא ארצות הברית (נפטר ב-1962)
1893 – יוסף (יופ) וייס, ניצול השואה גרמני-יהודי (נפטר ב-1976)
1897 – צבי סליטרניק, אנטומולוג ופרזיטולוג ישראלי (נפטר ב-1993)
1897 – ריכרד שימפף, גנרל בכיר בוורמאכט (נפטר ב-1972)
1898 – תמרה דה למפיקה, אמנית אר דקו פולנייה (נפטרה ב-1980)
1898 – דסנקה מקסימוביץ', משוררת וסופרת סרבית (נפטרה ב-1993)
1898 – קנג'י מיזוגוצ'י, במאי קולנוע יפני (נפטר ב-1956)
1899 – שאנדור פראגו, סופר, שחקן ומחזאי יהודי (נפטר ב-1958)
1901 – לוי בן-אמתי, משורר עברי (נפטר ב-1980)
1905 – חנניה רייכמן, סופר ומשורר עברי (נפטר ב-1982)
1905 – הנרי פונדה, שחקן קולנוע אמריקאי, זוכה פרס טוני (נפטר ב-1982)
1906 – יהויקים פאפוריש, גאוגרף ומורה ישראלי (נפטר ב-1992)
1906 – מרגרט ריי, סופרת ומאיירת יהודיה-אמריקאית (נפטרה ב-1996)
1907 – אנטונין פוץ', כדורגלן צ'כוסלובקי (נפטר ב-1988)
1909 – יחיאל די-נור (ק. צטניק), סופר ישראלי שהרבה לכתוב על השואה (נפטר ב-2001)
1909 – צ'ארלס לאקמן, אדריכל אמריקאי (נפטר ב-1999)
1911 – רודולפו (רז'ו גאץ'), קוסם הונגרי-יהודי (נפטר ב-1987)
1912 – אברהם בר מנחם, ראש עיריית נתניה (נפטר ב-2017)
1912 – שלמה אפרתי, מזכ"ל הקיבוץ הדתי וראש המועצה האזורית חבל יבנה (נפטר ב-1965)
1913 – גאורגה אפוסטול, פוליטיקאי רומני (נפטר ב-2010)
1913 – אדית קראוס, פסנתרנית צ'כית-ישראלית (נפטרה ב-2013)
1913 – רוזה פלטסון, מתמטיקאית גרמנייה-יהודייה (נפטרה ב-1998)
1913 – וודי הרמן, מוזיקאי ג'אז אמריקאי (נפטר ב-1987)
1916 – אפרים קציר, נשיאה ה-4 של ישראל וביופיזיקאי (נפטר ב-2009)
1917 – חואן רולפו, סופר ותסריטאי מקסיקני (נפטר ב-1986)
1918 – ישעיהו משורר, רב ישראלי ואב בית הדין בבית הדין הרבני בפתח תקווה (נפטר ב-1998)
1918 – טום מור, חבר בית הנבחרים של טקסס מטעם המפלגה הדמוקרטית בין השנים 1967–1973 (נפטר ב-2017)
1919 – ליברצ'ה, פסנתרן וקומיקאי אמריקאי (נפטר ב-1987)
1923 – מרטון מילר, כלכלן אמריקאי-יהודי (נפטר ב-2000)
1924 – דאוודה ג'ווארה, מנהיג פוליטי בולט בגמביה (נפטר ב-2019)
1924 – ביל סמית', שחיין אמריקאי (נפטר ב-2013)
1925 – ננסי גרייס רומן, אסטרונומית אמריקנית, בין הנשים הראשונות שהגיעו לתפקיד מנהלי בנאס"א (נפטרה ב-2018)
1925 – אילונה נובק, שחיינית הונגרית ואלופה אולימפית (נפטרה ב-2019)
1925 – בוביאן סחופן, זמר וקומיקאי בלגי (נפטר ב-2010)
1925 – נילטון סנטוס, כדורגלן ברזילאי (נפטר ב-2013)
1926 – הדסה בן-עתו, שופטת ישראלית (נפטרה ב-2018)
1926 – מרדכי רכטמן, מוזיקאי, נגן בסון, מעבד, מנצח ומורה למוזיקה ישראלי (נפטר ב-2023)
1929 – אדריאן ריץ', משוררת, תאורטיקנית פמיניסטית ומנהיגה (נפטרה ב-2012)
1929 – בטי קרטר, זמרת ג'אז אמריקאית (נפטרה ב-1998)
1930 – פרידריך גולדה, פסנתרן אוסטרי (נפטר ב-2000)
1931 – חנה בראדי, נערה יהודייה שנרצחה באושוויץ (נרצחה ב-1944)
1931 – לוול ויקר, פוליטיקאי אמריקאי ומושל קונטיקט ה-85 (נפטר ב-2023)
1931 – דונלד מרטינו, מלחין אמריקאי זוכה פרס פוליצר (נפטר ב-2005)
1932 – גדעון אלרעי, רופא פנימי, פנאומולוג ופרופסור לרפואה פנימית בפקולטה לרפואה של הטכניון (נפטר ב-2007)
1933 – אסתר סמואל-כהן, סטטיסטיקאית ישראלית וכלת פרס ישראל (נפטרה ב-2015)
1933 – יצחק גרינברג, סופר ורב אמריקאי
1935 – יהודית אמבר, במאית קולנוע הונגרי-יהודי (נפטרה ב-2007)
1935 – בארי בם, מהנדס תוכנה, חלוץ בתחום הנדסת תוכנה ומתודולוגיות הפיתוח האיטרטיביות (נפטר ב-2022)
1937 – אבו נידאל, מנהיג פלסטיני ומקים ארגון אבו נידאל (נפטר ב-2002)
1937 – אלפרד האברקמפ, היסטוריון גרמני של ימי הביניים (נפטר ב-2021)
1937 – אנטוניו ראטין, כדורגלן עבר ארגנטינאי
1937 – רוברט ב. וילסון, כלכלן אמריקאי
1937 – ג'ים האנט, מושל קרוליינה הצפונית ה-69 וה-71
1938 – גדי מורן, מתמטיקאי ישראלי (נפטר ב-2016)
1939 – יוסף אהרון פרנקל, עיתונאי ועורך ישראלי (נפטר ב-2017)
1939 – הרווי גולדברג, פרופסור לאנתרופולוגיה ולסוציולוגיה
1939 – אורי נאמן, איש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ופעיל פוליטי ישראלי
1943 – דן קואטס, פוליטיקאי אמריקאי וראש המודיעין הלאומי ה-7
1943 – אובה שינדוואל, כדורגלן עבר שוודי
1944 – בילי קובהם, מתופף בריטי
1944 – דני טרחו, שחקן אמריקאי
1944 – מרטין רייניש, אדריכל צ'כי וממייסדי איגוד האדריכלים הצ'כי
1945 – ברוסטר שו, טייס קרב ואסטרונאוט לשעבר
1945 – רפי וישניצר, אתלט ומאמן ישראלי, דוקטור לרפואה פנימית (נפטר ב-2016)
1946 – רוברט פריפ, גיטריסט ומוזיקאי בריטי
1947 – שלמה שמלצר, איש עסקים ישראלי (נפטר ב-2014)
1948 – אינגבורג סורנסן, דוגמנית ושחקנית נורווגית
1948 – אדריאן לג, מוזיקאי בריטי
1949 – איתמר מרזל, כדורסלן ישראלי
1949 – ג'יימס ביידן, יועץ פוליטי ואחיו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן
1949 – ניקול ריו, זמרת צרפתייה
1950 – רחל פייג וישניא, היסטוריונית ישראלית (נפטרה ב-2015)
1950 – דב בהרב, מנהל ישראלי
1950 – יוהנס גאורג בדנורץ, פיזיקאי גרמני וחתן פרס נובל לפיזיקה
1951 – אמי פלנט, תת-אלוף, קצין שריון ראשי (נפטר ב-2022)
1951 – עודד מימון, פרופסור להנדסת תעשייה
1951 – כריסטיאן לקרואה, מעצב אופנה צרפתי
1951 – ג'ונתן ריצ'מן, זמר וגיטריסט אמריקאי
1953 – ליאורה גלט-ברקוביץ', עורכת דין ישראלית, הדליפה את פרשת סיריל קרן
1953 – רות גולן, משוררת ופסיכולוגית קלינית ישראלית
1953 – פירס ברוסנן, שחקן אירי
1953 – ריצ'רד פייג', מוזיקאי אמריקאי, סולן להקת Mr. Mister
1954 – ג'וזף פולצ'ינסקי, פיזיקאי תאורטי אמריקאי (נפטר ב-2018)
1954 – בטי אוליברו, מלחינה ישראלית
1954 – ג'נט מאו, שחקנית אנגלייה
1954 – צ'ארלס קושנר, איש נדל"ן ועורך דין אמריקאי
1954 – דווייט אוונס, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם קהיליית פנסילבניה
1955 – אולגה קורבוט, מתעמלת בלארוסית-סובייטית אולימפית, זוכת מדליות זהב
1955 – דברה וינגר, שחקנית קולנוע יהודיה אמריקאית
1955 – אדגר ברונפמן (הבן), איש עסקים אמריקאי-יהודי
1957 – שאול לאך, פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים
1957 – אנדריס וילקס, פילולוג לטבי
1957 – ג'ואן בנואה, אתלטית אמריקאית, זוכת מדליית זהב באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984)
1957 – דורון טויסטר, מוזיקאי ישראלי
1958 – עופר גאבר, מתמטיקאי ישראלי
1959 – אברהם אברהם, משפטן ישראלי ונשיא בית המשפט המחוזי בנצרת
1959 – גבריאל בטלר, זמר ישראלי-אמריקאי
1959 – מייר וינינגהם, שחקנית וזמרת אמריקאית-יהודייה
1960 – ג'ו דאוסן, כדורסלן אמריקאי-ישראלי
1960 – אר. סי. ביופורד, מנהל קבוצות כדורסל אמריקאית
1960 – משה לבל, המנהל הרבני של ועידת רבני אירופה וראש ישיבת תורת חיים במוסקבה
1964 – רונן גבאי, כדורגלן עבר ישראלי
1964 – ג'ון סאלי, כדורסלן עבר אמריקאי
1965 – קריסט נובוסליץ', מוזיקאי רוק, היה בסיסט להקת נירוונה
1965 – וינסנט רייגן, שחקן קולנוע וטלוויזיה ולשי
1966 – ג'נט ג'קסון, זמרת אמריקאית
1967 – רמון טיקרם, שחקן קולנוע ותיאטרון ממוצא מלזי
1967 – וירגיל ווידריך, תסריטאי ובמאי אוסטרי
1967 – פוטיוס קציקאריס, כדורסלן עבר ומאמן כדורסל ישראלי
1968 – ארנון פרלמן, דירקטור ומנחה טלוויזיה ישראלי
1968 – סטיבן מנגן, שחקן אנגלי
1969 – דייוויד בוריאנז, שחקן טלוויזיה אמריקאי
1969 – טאקר קרלסון, עיתונאי אמריקאי בפוקס ניוז
1969 – סטיב לואיס, אתלט עבר ואלוף אולימפי אמריקאי
1969 – הישאם זועבי, כדורגלן עבר ערבי-ישראלי
1969 – רדובן הרומאדקו, כדורגלן צ'כי
1970 – ציפי ברנד, עיתונאית וסגנית ראש עיריית תל אביב-יפו
1970 – אישטוון פישונט, כדורגלן עבר הונגרי
1970 – גבריאלה סבטיני, טניסאית עבר ארגנטינאית
1972 – אנדז'יי דודה, נשיא פולין השישי והנוכחי
1972 – יגאל מרזל, שופט ישראלי, כיהן כמנהל בתי המשפט וכמנהל המרכז להכשרה ולהשתלמות שופטים
1972 – איגור ריבקוב, איש עסקים רוסי
1973 – טורי ספלינג, שחקנית אמריקאית-יהודייה
1974 – לאורה פאוזיני, זמרת איטלקייה, זוכת חמישה פרסי גראמי
1974 – סאני סנדובל, ראפר אמריקאי, סולן להקת P.O.D.
1974 – קרני אלדד, עיתונאית ומוזיקאית ישראלית
1975 – אבי שילון, היסטוריון ישראלי
1975 – טוני קאקו, זמר, סולן להקת סונטה ארקטיקה
1976 – אנה פאולה ולדאו, זמרת-יוצרת ברזילאית
1977 – עופר רגירר, שחקן ישראלי
1977 – לירן טל, זמר ישראלי
1977 – מלאני לינסקי, שחקנית ניו זילנדית
1977 – אמיליאנה טוריני, זמרת איסלנדית
1977 – לין קולינס, שחקנית תיאטרון וקולנוע אמריקאית
1978 – ליונל סקאלוני, כדורגלן עבר ארגנטינאי ומאמן נבחרת ארגנטינה בכדורגל
1978 – ג'ים סטרג'ס, שחקן אנגלי
1978 – רופרט יאנג, שחקן בריטי
1979 – שמעון רבינוביץ', טניסאי שולחן ישראלי
1980 – ינס שפאן, פוליטיקאי גרמני
1980 – סיימון גרנס, לשעבר רוכב אופני כביש אוסטרלי
1980 – יניב גרין, כדורסלן ישראלי
1981 – לייני סלווין, כדורסלנית ישראלית
1981 – ג'וזף מורגן, שחקן בריטי
1981 – ריקרדו קושטה, כדורגלן עבר פורטוגזי
1981 – מריוס ניקולאה, כדורגלן רומני
1982 – קלמנט טורפין, שופט כדורגל צרפתי
1983 – נאנסי עג'רם, זמרת לבנונית
1984 – דאריו סביטאניץ', כדורגלן ארגנטינאי-קרואטי
1984 – קווינסי דובי, כדורסלן אמריקאי
1984 – טי. ג'יי. פארקר, כדורסלן עבר ומאמן אמריקאי
1985 – אניה מיטאג, כדורגלנית גרמנייה
1986 – מייגן פוקס, שחקנית אמריקאית
1986 – דרו רוי, שחקן אמריקאי
1987 – ג'אן בונומו, זמר טורקי-יהודי ונציג טורקיה באירוויזיון 2012
1989 – פליפה אוגוסטו, כדורגלן ברזילאי
1990 – תומאס סאנגסטר, שחקן בריטי
1991 – גריגור דימיטרוב, טניסאי בולגרי
1991 – אמידו באלדה, כדורגלן מגינאה ביסאו
1991 – אייזיאה רשאד, ראפר אמריקאי
1993 – יוהנס טינגס בו, ביאתלט נורווגי בעל 5 מדליות אולימפיות
1993 – סטיבן סולומון, אצן אוסטרלי-יהודי
1994 – אולה פסיוק, ראפר אוקראיני, סולן להקת קאלוש
1994 – מקסים אוסיפנקו, כדורגלן רוסי
1994 – מיילס הייזר, שחקן אמריקאי
1994 – אומוס, מתאבק ניגרי המופיע ב-WWE Raw
1997 – טרנס דייוויס, כדורסלן אמריקאי, שחקן קבוצת הכדורסל סקרמנטו קינגס מליגת ה-NBA
2000 – עמרי גאנדלמן, כדורגלן ישראלי
2000 – מאג'ד ראשד, כדורגלן אמירתי
2002 – קנת' טיילור, כדורגלן הולנדי
2002 – ראיין חראפנברך, כדורגלן הולנדי-סורינאמי
2002 – אייזק קרגטן, שחקן קנדי
2002 – קיליאן סילדיליה, כדורגלן צרפתי
2002 – אדוארדו בובה, כדורגלן איטלקי
2002 – סבסטיאן ננאסי, כדורגלן שוודי
2002 – תומאש אראוז'ו, כדורגלן פורטוגזי
נפטרו
215px|ממוזער|שמאל|סה-מה יו'אן, קיסר סין ומייסד שושלת ג'ין (290)
215px|ממוזער|שמאל|מריאנה מאוסטריה, בתו של פרדיננד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואשתו של פליפה הרביעי, מלך ספרד (1696)
215px|ממוזער|שמאל|מהמט השישי, הסולטאן האחרון של האימפריה העות'מאנית (1926)
215px|ממוזער|שמאל|זאב בן-צבי, פסל ישראלי וחתן פרס ישראל (1952)
215px|ממוזער|שמאל|ג'ים הנסון, במאי קולנוע אמריקאי, אבי "החבובות" (1990)
290 – סה-מה יו'אן, קיסר סין ומייסד שושלת ג'ין (נולד ב-236)
600 (בערך) – הונורטוס מאמיין, קדוש נוצרי והבישוף השביעי של אמיין (תאריך לידתו לא ידוע)
942 – רב סעדיה גאון, איש אשכולות ומגאוני בבל (נולד ב-882)
1620 – ויליאם אדמס, נווט אנגלי (נולד ב-1564)
1667 – סמואל בושאר, מזרחן צרפתי וחוקר המקרא (נולד ב-1599)
1669 – פייטרו דה קורטונה, אמן איטלקי (נולד ב-1596 או 1597)
1696 – מריאנה מאוסטריה, בתו של פרדיננד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואשתו של פליפה הרביעי, מלך ספרד (נולדה ב-1634)
1703 – שארל פרו, סופר צרפתי (נולד ב-1628)
1830 – ז'אן-בטיסט ז'וזף פורייה, מתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1768)
1840 – פרניו ולאשיץ', פוליטיקאי וגנרל קרואטי (נולד ב-1766)
1841 – מארי בואבה, מיילדת וממציאה צרפתייה (נולדה ב-1773)
1850 – ויליאם הנדריקס, מושל אינדיאנה השלישי (נולד ב-1782)
1852 – אדוארד, נסיך סקסוניה-אלטנבורג (נולד ב-1804)
1857 – ואסילי טרופינין, צייר רוסי (נולד ב-1776)
1861 – ג'ון סטיבנס הנסלו, מדען אנגלי (נולד ב-1796)
1862 – תומאס ואקלי, כירורג ופעיל חברתי בריטי (נולד ב-1795)
1882 – רובן צ'פמן, מושל אלבמה ה-13 (נולד ב-1799)
1882 – קונסטנטין פון קאופמן, גנרל בצבא האימפריה הרוסית (נולד ב-1818)
1884 – ויליאם ממלר, צלם רוחות אמריקאי (נולד ב-1832)
1890 – הלנה, נסיכת בוואריה (נולדה ב-1834)
1891 – יון ברטיאנו, פוליטיקאי רומני, מחשובי הפוליטיקאים הרומניים במאה ה-19 (נולד ב-1821)
1903 – אדוארד רפולדי, מלחין אוסטרי (נולד ב-1839)
1912 – גאורג, דוכס לויכטנברג (נולד ב-1852)
1912 – שמואל בק, רב גרמני (נולד ב-1834)
1916 – איליה מצ'ניקוב, אמבריולוג ואימונולוג צרפתי-רוסי (נולד ב-1845)
1919 – אלפרד פון בסר, גנרל רוסי בימי מלחמת העולם הראשונה (נולד ב-1854)
1920 – לוי מורטון, סגן נשיא ארצות הברית ומושל מדינת ניו יורק (נולד ב-1824)
1920 – מריה בוצ'קאריובה, חיילת רוסייה, האישה הראשונה ברוסיה שפיקדה על יחידה צבאית (נולדה ב-1889)
1926 – מהמט השישי, הסולטאן האחרון של האימפריה העות'מאנית (נולד ב-1861)
1928 – פרדריק ארתור ורנר, צייר קנדי (נולד ב-1836)
1929 – טיבאדר וולפנר, פוליטיקאי ותעשיין הונגרי-יהודי (נולד ב-1864)
1936 – אלברט בנואה, אמן רוסי (נולד ב-1852)
1936 – ליאונידס פאראסקבופולוס, גנרל ופוליטיקאי יווני (נולד ב-1860)
1936 – יוליוס שרק, מראשוני המפלגה הנאצית וממקורביו של אדולף היטלר (נולד ב-1898)
1942 – ברוניסלב מלינובסקי, אנתרופולוג פולני (נולד ב-1884)
1942 – הרמן פלש, פעיל ציוני, חבר התנועה הרוויזיוניסטית (נולד ב-1890)
1946 – אברהרד שנגארט, קצין אס אס ופושע מלחמה נאצי (נולד ב-1903)
1946 – ברונו טש, כימאי ופושע מלחמה גרמני (נולד ב-1890)
1947 – פרדריק גואולנד הופקינס, ביוכימאי אנגלי (נולד ב-1861)
1948 – בלאנש דאגדייל, סופרת ופעילה ציונית (נולדה ב-1880)
1948 – פרד דונקל, עיתונאי וקולנוען גרמני (נולד ב-1891)
1949 – ויליאם ניקולסון, אמן וסופר בריטי (נולד ב-1872)
1950 – אליס קובר, ארכאולוגית ובלשנית אמריקאית (נולדה ב-1906)
1952 – זאב בן-צבי, פסל ישראלי, זכה בפרס ישראל כשנה לאחר מותו (נולד ב-1904)
1952 – פרנסס בנג'מין ג'ונסטון, צלמת אמריקאית (נולדה ב-1864)
1953 – ג'אנגו ריינהארדט, מוזיקאי ג'אז צועני (נולד ב-1910)
1954 – קלמנס קראוס, מנצח אוסטרי (נולד ב-1893)
1955 – הרולד מארי, היסטוריון בריטי שעסק בשחמט (נולד ב-1868)
1955 – שלמה אורן ויינברג, אדריכל נוף ישראלי (נולד ב-1889)
1957 – אליוט נס, איש חוק אמריקאי, עצר את אל קפונה (נולד ב-1903)
1958 – קתרין ויילי, אמנית אמריקאית (נולדה ב-1879)
1959 – אהרן יעקב פרוש, מעסקני היישוב הישן וממנהלי ישיבת עץ חיים בירושלים (נולד ב-1884)
1961 – דוד רוזוליו, איש ציבור ונציב שירות המדינה (נולד ב-1898)
1961 – קיוטאקה קווגוצ'י, גנרל בכוחות ההגנה של יפן (נולד ב-1892)
1963 – אולג פנקובסקי, קולונל בצבא האדום (נולד ב-1919)
1963 – חיים ליברמן, עיתונאי אמריקאי-יהודי (נולד ב-1889 או 1890)
1965 – אריה ליב ברנשטיין, עגלון בתל אביב וביפו (נולד ב-1890)
1966 – אריה קובובי, עורך דין ישראלי ופעיל ציוני (נולד ב-1896)
1973 – ז'אק ליפשיץ, פסל ליטאי יהודי (נולד ב-1891)
1974 – חיים יחיל, דיפלומט ישראלי (נולד ב-1905)
1975 – אנג'ליקה שץ, ציירת ומבקרת אמנות ישראלית (נולדה ב-1897)
1977 – זולטן קלוגר, צלם יליד-הונגריה שפעל בארץ ישראל (נולד ב-1896)
1977 – מודיבו קייטה, נשיא מאלי הראשון (נולד ב-1915)
1977 – חיים הלל בן-ששון, היסטוריון ישראלי (נולד ב-1914)
1978 – ויליאם שטיינברג, מנצח גרמני יהודי (נולד ב-1899)
1979 – אברהם בן-ארויה, פוליטיקאי, סוציאליסט ומהפכן יהודי (נולד ב-1887)
1981 – עזרא דותן, טייס קרב ואלוף הפלות בחיל האוויר, מפקד טייסת 109 ומפקד בסיס חיל האוויר לוד (נולד ב-1937)
1981 – פאולה ברט, פעילה חברתית ישראלית (נולדה ב-1894)
1983 – אדואר זקנדורף, מתמטיקאי ורופא צבאי (נולד ב-1901)
1984 – גרדה טנברג, חסידת אומות העולם, הצילה כ-12 ילדים יהודים (נולד ב-1903)
1984 – אנדי קאופמן, קומיקאי ושחקן אמריקאי (נולד ב-1949)
1984 – אירווין שו, סופר אמריקאי-יהודי (נולד ב-1913)
1985 – מרגרט המילטון, שחקנית ומורה אמריקאית (נולדה ב-1902)
1987 – מקס למפל, מנצח ונגן עוגב ישראלי (נולד ב-1900)
1988 – ארנו גרבן, שחמטאי, יהודי-הונגרי-שווייצרי (נולד ב-1907)
1989 – אהרן אפרת, פוליטיקאי ישראלי, מזכיר תנועות מפ"ם והשומר הצעיר (נולד ב-1911)
1989 – גדי דנציג, צלם קולנוע ישראלי (נולד ב-1944)
1989 – קורט לישקה, קצין אס אס פולני (נולד ב-1909)
1990 – סמי דייוויס ג'וניור, שחקן ובדרן אמריקאי (נולד ב-1925)
1990 – ג'ים הנסון, במאי קולנוע אמריקאי, אבי "החבובות" (נולד ב-1936)
1993 – דוד בנבנשתי, גאוגרף ישראלי וחתן פרס ישראל (נולד ב-1897)
1994 – פול שולמן, מפקד חיל הים הישראלי (נולד ב-1922)
1994 – זדנקה הונסובה, מתעמלת צ'כוסלובקית, האלופה האולימפית באולימפיאדת לונדון (1948) (נולדה ב-1927)
1995 – לולה פלורס, שחקנית ספרדייה (נולדה ב-1923)
1996 – ג'רמי בורדה, ראש המבצעים הימיים של צי ארצות הברית (נולד ב-1939)
1997 – בונס מקיני, כדורסלן ומאמן כדורסל אמריקאי (נולד ב-1919)
1998 – אידוב כהן, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1909)
2002 – זלציה לנדמן, סופרת ועיתונאית יהודייה (נולדה ב-1911)
2003 – משה ינוקא, מראשוני המפקדים בחטיבת הצנחנים (נולד ב-1930)
2004 – פיטר היל-נורטון, אדמירל בצי המלכותי הבריטי (נולד ב-1915)
2004 – אלי אביקזר, מייסד שיטת קרב מגן ישראלי (נולד ב-1947)
2006 – אנדור באלינט, מדען וגנטיקאי הונגרי-יהודי (נולד ב-1920)
2007 – מרי דאגלס, סוציולוגית ואנתרופולוגית בריטית (נולדה ב-1921)
2008 – ג'ימי סלייד, רקדן סטפס אמריקאי (נולד ב-1927)
2008 – רוברט מונדבי, יינן אמריקאי, מהכורמים המובילים בקליפורניה (נולד ב-1913)
2009 – מרדכי לימון, מפקד חיל הים הישראלי (נולד ב-1924)
2010 – רוני ג'יימס דיו, מגדולי זמרי המטאל (נולד ב-1942)
2012 – ג'יימס אבדנור, פוליטיקאי אמריקאי וסנאטור מטעם מדינת דקוטה הצפונית (נולד ב-1923)
2013 – היינריך רורר, פיזיקאי שווייצרי וחתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1933)
2013 – אנג'לו הריצ'טי, פוליטיקאי איטלקי-אמריקאי, ראש עיריית קמדן (נולד ב-1928)
2013 – תרצה כהן, גנטיקאית ורופאה פנימית ישראלית (נולדה ב-1925)
2014 – זאב לירון, קצין בדרגת אלוף-משנה בחיל האוויר, טייס קרב, הקים את היחידה לשיתוף פעולה (נולד ב-1922)
2015 – נחום עב, משורר וסופר, פעיל ארגון ההגנה וסגן אלוף בצה"ל (נולד ב-1923)
2015 – הרב משה לוינגר, ממקימי גוש אמונים, ממייסדי מועצת יש"ע וממנהיגיה בעבר (נולד ב-1935)
2015 – בעז נוימן, היסטוריון ישראלי (נולד ב-1971)
2016 – הוגט דרייפוס, נגנית צ'מבלו צרפתייה (נולדה ב-1928)
2016 – ג'ים מקמילן, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1948)
2018 – אלי אביבי, ישראלי שהתפרסם בעיקר כמי שהכריז על עצמו כנשיא "מדינת אכזיב" בחוף הגליל המערבי (נולד ב-1930)
2019 – איי אם פיי, אדריכל סיני-אמריקאי, זוכה פרס פריצקר (נולד ב-1917)
2019 – בוב הוק, ראש ממשלת אוסטרליה ה-23 (נולד ב-1929)
2019 – אשלי מסארו, מתאבקת ודוגמנית אמריקאית (נולדה ב-1979)
2020 – אורי אלוני, עיתונאי ישראלי (נולד ב-1940)
2021 – אלפרד האברקמפ, היסטוריון גרמני של ימי הביניים (נולד ב-1937)
2021 – דוד אייכלר, פרופסור לפיזיקה ישראלי (נולד ב-1951)
2023 – משה גרילק, עיתונאי חרדי ישראלי ועורך השבועון "משפחה" (נולד ב-1936)
2024 – דבני קולמן, שחקן אמריקאי (נולד ב-1932)
חגים ואירועים החלים ביום זה
חגי קדושים נוצרים:
ברנדן מקלונפרט (הכנסייה הקתולית, הכנסייה האנגליקנית העולמית ונצרות אורתודוקסית)
ג'מה גלגני ()
יאן מנפומוק
חגה הלאומי של דרום סודאן
יום המורה במלזיה
15 במאי – 17 במאי
מאי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
On This Day
ה יו
קטגוריה:מאי
| 2024-10-04T18:09:00
|
9 באפריל
|
9 באפריל הוא היום ה-99 בשנה (100 בשנה מעוברת), בשבוע ה-15 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 266 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
37 – רעידת אדמה הורסת את העיר אנטיוכיה
193 – ספטימיוס סוורוס מוכרז כקיסר רומא
1413 – הנרי החמישי מוכתר למלך אנגליה
1865 – מלחמת האזרחים האמריקנית: מפקד כוחות הדרום הגנרל רוברט אי. לי נכנע לגנרל יוליסס גרנט
1918 – הכרזת העצמאות של לטביה
1939 – מריאן אנדרסון שרה באנדרטת לינקולן בפני קהל של 75,000, לאחר שארגון בנות המהפכה האמריקאית מנע ממנה לשיר בקונסטיטושן הול בשל היותה שחורה
1940 – מלחמת העולם השנייה: גרמניה הנאצית פולשת לדנמרק ולנורווגיה
1947 – הקמת הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית
1948 – מלחמת העצמאות: פרשת דיר יאסין – כוחות האצ"ל מתקיפים את הכפר הערבי דיר יאסין
1948 – מלחמת העצמאות, קרב הקסטל: הקסטל נכבש סופית בידי כוחות ההגנה, אחרי שהחליף ידיים כמה פעמים
1955 – ארצות הברית עורכת ניסוי גרעיני באתה הניסויים שבנבדה
1959 – במסגרת תוכנית מרקורי האמריקאית, הצגת "שבעיית מרקורי", שבעת האסטרונאוטים האמריקאים הראשונים
1967 – טיסת הבכורה של בואינג 737 מטוס הנוסעים המסחרי, צר־הגוף, הנפוץ ביותר בעולם לטווח קצר עד בינוני
1968 – ד"ר מרטין לותר קינג נקבר באטלנטה
1972 – אמנת ידידות נחתמת בין ברית המועצות לעיראק
1973 – מבצע אביב נעורים: כוחות צה"ל תוקפים מחבלים בביירות
1973 – הולנד מכירה בצפון וייטנאם
1976 – ארצות הברית וברית המועצות מגיעות להסכמה על היקף הניסויים הגרעיניים למטרות שלום
1977 – המפלגה הקומוניסטית הספרדית מקבלת תוקף חוקי לאחר 40 שנות קיומה
1980 – שיגור החללית סויוז 35 לתחנת החלל סאליוט 6 עם צוות קוסמונאוטים, שיהיו המשלחת הקבועה ה-4 לתחנה
1988 – ארצות הברית מטילה סנקציות כלכליות על פנמה
1989 – הטרגדיה של 9 באפריל: הצבא האדום מדכא בכוח הפגנות אנטי-סובייטיות
1991 – גאורגיה מכריזה על עצמאותה מברית המועצות
1992 – ג'ון מייג'ור נבחר לראש ממשלת הממלכה המאוחדת לאחר שהמפלגה השמרנית זוכה ברוב הקולות הגדול ביותר בהיסטוריית הבחירות בבריטניה
1994 – שיגור משימת מעבורת החלל אנדוור STS-59 לבחינת מיפוי וחישה מרחוק באמצעות מכ"ם SAR
1995 – פיגוע מכונית התופת בצומת כפר דרום
2002 – מבצע חומת מגן: 13 חיילי צה"ל נהרגים בקרבות במחנה הפליטים בג'נין, היום הקשה ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון הראשונה
2002 – הלווית אליזבת, המלכה האם במנזר וסטמינסטר בלונדון
2003 – מופל פסלו של סדאם חוסיין במרכז בגדאד, יומיים לאחר כיבוש העיר במסגרת מלחמת עיראק
2005 – הנסיך צ'ארלס נושא לאישה את קמילה פרקר בולס בטירת וינדזור
2008 – האי סרק, האחרון בו הונהגה עדיין שיטת הממשל הפיאודלית, הופך לדמוקרטיה
2014 – שיגור הלוויין אופק 10 באמצעות משגר שביט מבסיס פלמחים
2017 – פיגועי הכנסיות במצרים ביום ראשון של הדקלים בו נהרגים 44 אנשים ונפצעים למעלה ממאה
2018 – הפצצת שדה התעופה T-4 בסוריה, כנראה בידי ישראל; בתקיפה נהרגו כ-14 אנשי צבא, בהם לפחות 7 איראנים
2019 – הבחירות לכנסת העשרים ואחת
נולדו
ממוזער|257x257 פיקסלים|טימור לנג
ממוזער|236x236 פיקסלים|שארל בודלר
ממוזער|229x229 פיקסלים|יצחק נבון
ממוזער|169x169 פיקסלים|ג'רארד ויי
1336 – טימור לנג, שליט וכובש מונגולי-טורקי, ומייסד האימפריה הטימורית (נפטר ב-1405)
1784 – רפאל דל רייגו, גנרל ופוליטיקאי ספרדי (נפטר ב-1823)
1806 – איזמבארד קינגדום ברונל, מהנדס אנגלי (נפטר ב-1859)
1821 – שארל בודלר, משורר צרפתי (נפטר ב-1867)
1830 – אדוארד מויברידג', צלם בריטי-אמריקאי, ממציא הכרונופוטוגרפיה ומקרן הזואופרקסיסקופ. ממבשרי הקולנוע (נפטר ב-1904)
1865 – אריך לודנדורף, ממנהיגי גרמניה במלחמת העולם הראשונה (נפטר ב-1937)
1867 – כריס ווטסון (מדינאי אוסטרלי), ראש ממשלת אוסטרליה השלישי (נפטר ב-1941)
1872 – לאון בלום, ראש ממשלת צרפת (נפטר ב-1950)
1898 – פול רובסון, זמר ופעיל פוליטי אפרו-אמריקאי (נפטר ב-1976)
1898 – מיכאל זהרי, בוטנאי ישראלי, חתן פרס ישראל (נפטר ב-1983)
1906 – אנטל דוראטי, מנצח ומלחין (נפטר ב-1988)
1907 – פנחס אפרתי, רופא פנימי וחוקר בעל שם בין-לאומי (נפטר ב-1988)
1910 – אברהם ריביקוף, פוליטיקאי יהודי-אמריקאי (נפטר ב-1998)
1914 – שמואל אדמון, קצין בדרגת אלוף-משנה, ממייסדי חיל התותחנים בצה"ל ומפקדו הראשון (נפטר ב-1972)
1915 – יעקב שמעוני, מורה ומזרחן ישראלי, ממקימי שירות הידיעות של ההגנה (ש"י) ומראשוני משרד החוץ הישראלי (נפטר ב-1996)
1918 – ירן אוטזון, אדריכל דני זוכה פרס פריצקר (נפטר ב-2008)
1919 – ג'ון פרספר אקרט, חלוץ בתחום מדעי המחשב (נפטר ב-1995)
1920 – יעקב כרוז, דיפלומט ואיש מערכת הביטחון הישראלית (נפטר ב-1993)
1921 – יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל (נפטר ב-2015)
1923 – שלמה הלל, חבר הכנסת מטעם מפא"י (וגלגוליה המערך והעבודה), יושב ראש הכנסת האחת עשרה ושר הפנים והמשטרה בממשלת ישראל (נפטר ב-2021)
1926 – יו הפנר, מוציא לאור אמריקאי, בעלי המגזין פלייבוי (נפטר ב-2017)
1928 – טום לרר, זמר-יוצר, משורר ומלחין, סאטיריקן, פסנתרן ומתמטיקאי יהודי-אמריקאי
1929 – רון האדריק, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, שחקן קריקט ושדרן רדיו אוסטרלי (נפטר ב-2020)
1930 – גבריאל ברשי, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה
1931 – ירחמיאל דורי, קצין הנדסה ראשי במלחמת ההתשה, ומהנדס העיר תל אביב-יפו (נפטר ב-2019)
1933 – ז'אן-פול בלמונדו, שחקן צרפתי (נפטר ב-2021)
1936 – ע'סאן כנפאני, דובר החזית העממית וסופר פלסטיני (נפטר ב-1972)
1938 – ויקטור צ'רנומירדין, מדינאי רוסי (נפטר ב-2010)
1945 – אדם ברוך, עיתונאי וסופר ישראלי (נפטר ב-2008)
1951 – עידית דורון, בלשנית ישראלית, פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים, כלת פרס ישראל בתחום חקר הבלשנות העברית והכללית (נפטרה ב-2019)
1959 – חני נחמיאס, שחקנית ובדרנית ישראלית
1961 – אורי פסטר, במאי תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, מחזאי, תסריטאי וסופר ישראלי
1963 – יובל שפריר, מתופף ומפיק מוזיקלי ישראלי
1964 – יוסי בכר, תת-אלוף בצה"ל
1965 – בן לוין, במאי, שחקן ומחזאי ישראלי
1970 – איריס קול, שדרנית רדיו וטלוויזיה ישראלית
1971 – אורית שחף, זמרת ישראלית ("היהודים")
1972 – אסף הראל, תסריטאי, במאי, קומיקאי, שחקן ישראלי ויזם
1974 – שיר גוטליב, שחקנית וזמרת ישראלית
1975 – בלז'ינימה צירמפילוב, קשת רוסי
1977 – ג'רארד וואי, סולן ומקים My Chemical Romance
1980 – אסי ישראלוף, שחקן, מוזיקאי, בדרן חבר בשלישיית מה קשור
1981 – מורן אטיאס, דוגמנית, שחקנית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1986 – לייטון מיסטר, שחקנית אמריקאית
1987 – מארק אי. באסי, זמר-יוצר אמריקאי
1988 – דין מירושניקוב, שחקן ודוגמן ישראלי
1990 – קריסטן סטיוארט, שחקנית אמריקאית
1990 – תם אהרון, סטנדאפיסט, תסריטאי וסאטיריקן ישראלי
1999 – אייזיק המפסטד-רייט, שחקן אנגלי
נפטרו
ממוזער|240x240 פיקסלים|ג'ימו, קיסר יפן הראשון
ממוזער|174x174 פיקסלים|זנון, קיסר האימפריה הביזנטית
ממוזער|250x250 פיקסלים|אדוארד הרביעי
ממוזער|210x210 פיקסלים|פרנסיס בייקון
585 לפנה"ס – ג'ימו, קיסר יפן הראשון (נולד ב-711 לפנה"ס)
491 – זנון, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-425 בערך)
715 – האפיפיור קונסטנטינוס (נולד ב-664)
1024 – האפיפיור בנדיקטוס השמיני (נולד ב-980)
1137 – גיום העשירי, דוכס אקוויטניה (נולד ב-1099)
1241 – הנריק השני החסוד, דוכס גדול של פולין (נולד ב-1192)
1283 – מרגרט מסקוטלנד, המלכה הרעיה של אריק השני, מלך נורווגיה (נולדה ב-1261)
1483 – אדוארד הרביעי מלך אנגליה (נולד ב-1442)
1553 – פרנסואה רבלה, סופר (נולד ב-1493)
1557 – מיקאל אגריקולה, כומר פיני (נולד ב-1510)
1626 – פרנסיס בייקון, פילוסוף (נולד ב-1561)
1804 – ז'אק נקר, מדינאי וכלכלן צרפתי (נולד ב-1732)
1889 – מישל שוורל, כימאי צרפתי (נולד ב-1786)
1918 – ניקו פירוסמני, גדול ציירי גאורגיה (נולד ב-1862)
1945 – דיטריך בונהופר, מקושרי קשר העשרים ביולי (נולד ב-1906)
1945 – הנס אוסטר, מקושרי קשר העשרים ביולי (נולד ב-1887)
1945 – וילהלם קנריס, מקושרי קשר העשרים ביולי (נולד ב-1887)
1945 – גאורג אלזר, גרמני שניסה להתנקש בחייו של היטלר בשנת 1939, הוצא להורג (נולד ב-1903)
1959 – פרנק לויד רייט, ארכיטקט אמריקני (נולד ב-1867)
1972 – ג'יימס פרנסיס ברנס, מזכיר המדינה בארצות הברית (נולד ב-1882)
1989 – משה ציפר, פסל ישראלי (נולד ב-1902)
1993 – יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, רב ופילוסוף (נולד ב-1903)
1996 – ריצ'רד קונדון, סופר אמריקאי (נולד ב-1915)
2000 – האנזי ברנד, פעילה בוועדת העזרה וההצלה בבודפשט בתקופת השואה ופעלה להצלת יהודים שנמלטו להונגריה (נולדה ב-1912)
2011 – סידני לומט, במאי קולנוע אמריקני (נולד ב-1924)
2013 – בנו ארבל, מתמטיקאי והיסטוריון של המתמטיקה (נולד ב-1939)
2013 – זאו וו קי, אמן סיני-צרפתי (נולד ב-1921)
2017 – יצחק פוגץ', צייר ישראלי (נולד ב-1919)
2019 – יהושע אייבשיץ, ניצול השואה, סופר, עורך וחוקר שואה ישראלי (נולד ב-1916)
2019 – אלווין ראלף ברלקמפ, מתמטיקאי אמריקאי, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי (נולד ב-1940)
2021 – הנסיך פיליפ, הדוכס מאדינבורו (נולד ב-1921)
2021 – רמזי קלארק, משפטן ופעיל שמאל רדיקלי אמריקאי שכיהן כתובע הכללי של ארצות הברית (נולד ב-1927)
2021 – גבריאל כהן, היסטוריון ואיש ציבור ישראלי, חבר הכנסת בכנסת השישית, פרופסור באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1928)
2021 – DMX, ראפר ושחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1970)
2022 – ג'ק היגינס, סופר אנגלי שנודע בשל המותחנים הרבים שכתב (נולד ב-1929)
2022 – מיכאל דגן, שחקן קולנוע וטלוויזיה גרמני-ישראלי (נולד ב-1932)
2024 – עדנה סולודר, חברת הכנסת מטעם המערך (נולדה ב-1930)
8 באפריל – 10 באפריל
אפריל
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ד ט
קטגוריה:אפריל
| 2024-09-28T08:21:08
|
17 בספטמבר
|
17 בספטמבר הוא היום ה-260 בשנה, (261 בשנה מעוברת) בשבוע ה-38 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 105 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1176 – בקרב מיריוקפאלון, מביסים הכוחות הסלג'וקים של סולטנות רום בראשות קיליצ' ארסלאן השני, את כוחות האימפריה הביזנטית, שהונהגו על ידי הקיסר מנואל קומננוס; קרב זה מציין את אובדן השליטה הביזנטית באסיה הקטנה ובקיליקיה, ושקיעתה הסופית של האימפריה הביזנטית
1480 – האינקוויזיציה הספרדית ממנה את שני האינקוויזיטורים הראשונים ומתחילה בפעילותה נגד יהודים מומרים שמוצאם ביהדות ספרד
1630 – בוסטון נוסדת
1631 – קרב ברייטנפלד: הניצחון הפרוטסטנטי הראשון במלחמת שלושים השנים
1787 – חוקת ארצות הברית מוכרזת בפילדלפיה
1849 – הארייט טאבמן נמלטת מן העבדות
1862 – מלחמת האזרחים האמריקנית: קרב אנטיאטם, עם כ-23,000 נפגעים ביום אחד
1894 – מלחמת סין–יפן הראשונה: הצי הקיסרי היפני מביס את הצי הצפוני של סין בקרב נהר יאלו
1916 – "הבארון האדום" מנפרד פון ריכטהופן משיג את הפלתו הראשונה
1939 – ברית המועצות פולשת לפולין
1944 – מתחיל הקרב על ארנהם
1948 – שליח האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, נרצח בירושלים על ידי חברי לח"י
1978 – נחתמים הסכמי קמפ דייוויד
1982 – מלחמת לבנון הראשונה: ישראל נסוגה מביירות
1983 – ונסה ויליאמס נבחרת כמיס אמריקה השחורה הראשונה
1988 – נפתחת אולימפיאדת סיאול
1991 – ליטא ולטביה מתקבלות כחברות באו"ם
2019 – הבחירות לכנסת העשרים ושתיים
2024 – פיצוץ של אלפי זימוניות שהיו בידי אנשי חזבאללה ברחבי לבנון וסוריה
נולדו
ממוזער|192x192 פיקסלים|שארל התם
ממוזער|220x220 פיקסלים|המרקיז דה קונדורסה
ממוזער|223x223 פיקסלים|תומאס סטאפורד
879 – שארל התם, מלך פרנקיה המערבית (נפטר ב-929)
1552 – פאולוס החמישי, אפיפיור (נפטר ב-1621)
1739 – ג'ון ראטלדג', פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי בן המאה ה-18 (נפטר ב-1800)
1743 – המרקיז דה קונדורסה, פוליטיקאי, פילוסוף, מתמטיקאי וחוקר מדע המדינה צרפתי (נפטר ב-1794)
1825 – לוציוס למאר, פוליטיקאי ושופט בית המשפט העליון של ארצות הברית (נפטר ב-1893)
1826 – ברנהרד רימן, מתמטיקאי גרמני, מחשובי המתמטיקאים של המאה ה-19 (נפטר ב-1866)
1913 – מירה לובה, סופרת ילדים אוסטרית (נפטרה ב-1995)
1918 – חיים הרצוג, נשיא מדינת ישראל (נפטר ב-1997)
1922 – מריאן כהן, פעילה במחתרת היהודית בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה (נרצחה ב-1944)
1924 – בנימין גלעד, ניצב במשטרת ישראל (נפטר ב-2003)
1928 – גיל אלדמע, מלחין ומעבד ישראלי (נפטר ב-2014)
1929 – סטירלינג מוס, נהג מרוצים בריטי (נפטר ב-2020)
1930 – תומאס סטאפורד, לוטננט גנרל בחיל האוויר של ארצות הברית, אסטרונאוט בתוכנית ג'מיני ובתוכנית אפולו (נפטר ב-2024)
1931 – ז'אן-קלוד קרייר, תסריטאי, סופר ושחקן ומי שכיהן כנשיא Fémis, בית הספר הצרפתי לקולנוע (נפטר ב-2021)
1933 – ארלוזור לב, טייס קרב ומפקד בחיל האוויר (נהרג ב-1973)
1933 – צ'אק גראסלי, פוליטיקאי אמריקאי
1939 – ולדימיר מנשוב, שחקן, במאי, תסריטאי ומפיק סובייטי ורוסי (נפטר ב-2021)
1945 – רוברט הניג, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי
1947 – אילנית, זמרת ישראלית
1947 – גייל קרסון לוין, סופרת אמריקאית-יהודייה
1948 – יוקו קומיאמה, פוליטיקאית ושרת הבריאות, הרווחה והעבודה של יפן
1950 – נרנדרה מודי ראש ממשלת הודו ה-14
1950 – רון כתרי, מנהלו הכללי של בית הספר הריאלי העברי בחיפה, דובר צה"ל
1950 – אבשלום קור, בלשן עברי, זוכה פרס סוקולוב לעיתונאות
1956 – יוחנן לוקר, אלוף בצה"ל, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה
1958 – יאנז יאנשה, ראש ממשלת סלובניה
1963 – רמי סערי, משורר, מתרגם ועורך ישראלי
1968 – פרנססק (טיטו) וילאנובה, שחקן ומאמן כדורגל ספרדי (נפטר ב-2014)
1968 – שריל סטרייד, סופרת אמריקאית
1968 – אנסטייז'ה, זמרת פופ ויוצרת אמריקאית
1969 – קובי אוז, מוזיקאי וסופר ישראלי, סולן להקת טיפקס
1969 – מיקי פלג רוטשטיין, שחקנית וזמרת יוצרת ישראלית
1974 – פיטר רוט, מוזיקאי ישראלי, חבר להקת מוניקה סקס
1974 – דני גבע, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1975 – ענת חדיד, שחקנית דרוזית ישראלית
1976 – ענבל לורי, שחקנית, תסריטאית, אימפרוביזטורית ומורה לאימפרו
1977 – רן בנימיני, עיתונאי ישראלי
1978 – ניק קורדרו, שחקן קנדי (נפטר ב-2020)
1978 – דן מנו, עורך דין, מנחה טלוויזיה ואיש עסקים ישראלי
1985 – תומאש ברדיך, טניסאי צ'כי
1987 – ניאה, זמרת-יוצרת שוודית
1995 – נתנאל ששון, זמר ויוצר ישראלי
2001 – איטל שפושניקוב, שחיינית ישראלית
נפטרו
ממוזער|225x225 פיקסלים|שבתאי צבי
ממוזער|275x275 פיקסלים|קרל פופר
1179 – הילדגרד מבינגן, מלחינה, משוררת, רופאה, מחזאית, סופרת ומיסטיקנית גרמנית (נולדה ב-1098)
1422 – קונסטנטין השני, קיסר בולגריה, הקיסר האחרון של האימפריה הבולגרית השנייה (נולד ב-1369)
1482 – וילהלם השלישי, רוזן תורינגיה (נולד ב-1425)
1621 – רוברטו בלרמינו, קרדינל (נולד ב-1542)
1676 – שבתי צבי, משיח שקר (נולד ב-1626)
1836 – אנטואן-לורן דה ז'יסייה, בוטנאי צרפתי (נולד ב-1748)
1858 – דרד סקוט, עבד שחור שתבע את אדונו (נולד בסביבות שנת 1795)
1877 – ויליאם הנרי פוקס טלבוט, מדען, בוטנאי, מתמטיקאי, בלשן, מו"ל וצלם אנגלי, הזכור בעיקר כאחד מאבות הצילום (נולד ב-1800)
1948 – פולקה ברנדוט, דיפלומט שוודי (נולד ב-1895)
1965 – משה יעקב בן גבריאל, סופר ועיתונאי (נולד ב-1891)
1966 – פריץ וונדרליך זמר גרמני בעל קול טנור לירי (נולד ב-1930)
1985 – לורה אשלי, מעצבת אופנה וולשית (נולדה ב-1925)
1994 – קרל פופר, פילוסוף של המדע (נולד ב-1902)
1997 – תאודורו פרננדס, כדורגלן פרואני (נולד ב-1913)
2001 – מיכאל בן-חנן, מראשי ארגון "ההגנה" בירושלים, מחנך ושדרן רדיו ישראלי (נולד ב-1912)
2003 – יצחק ארצי, פעיל ציוני, איש ציבור ופוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1920)
2003 – יצחק גולן, מראשוני השדרנים בקול ישראל (נולד ב-1923)
2016 – רננה גוטמן, מנכ"ל משרד מבקר המדינה (נולדה ב-1924)
2017 – בובי הינן, מתאבק מקצועי בWWE ועוזרו של אנדרה הענק (נולד ב-1944)
2020 – טרי גודקיינד, סופר אמריקאי ומחברה של סדרת הפנטזיה רבת-המכר "חרב האמת" (נולד ב-1948)
2021 – עבד אל-עזיז בותפליקה, נשיא אלג'יריה (נולד ב-1937)
2022 – ולאדו מילוניץ', אדריכל ממוצא קרואטי שהתגורר בפראג (נולד ב-1941)
2024 – יוסף צ'חנובר, איש כלכלה ומנהל ישראלי (נולד ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום החוקה
יום מוזיקת הקאנטרי הבין-לאומי
16 בספטמבר – 18 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט יז
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-21T06:15:14
|
17 באפריל
|
17 באפריל הוא היום ה-107 בשנה (108 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 258 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1636 – יסוד העיר טמבוב
1839 – גואטמלה הופכת לרפובליקה
1882 – האימפריה העות'מאנית מאמצת את סמלה
1895 – מלחמת סין–יפן הראשונה – נחתם הסכם שימונוסקי שמעביר לידי האימפריה היפנית את קוריאה, פורט ארתור וטאיוואן
1912 – פורצות פרעות התריתל כנגד היהודים בעיר פאס שבמרוקו
1932 – הקיסר האתיופי היילה סלאסי מבטל את העבדות
1939 – סטלין חותם על האמנה האנטי נאצית בין רוסיה, צרפת ובריטניה
1942 – הגנרל הצרפתי אנרי ז'ירו נמלט משביו בידי גרמניה הנאצית
1945 – בניטו מוסוליני בורח מסאלו למילאנו
1946 – צרפת מכירה בעצמאות סוריה
1955 – מתכנסת ועידת באנדונג, התכנסות מדינות מאסיה ואפריקה במטרה לדון בסכסוך הערבי-ישראלי. המדינות סיימו את הוועידה בהכרזת תמיכה בצד הערבי
1958 – נפתח היריד העולמי בבריסל (בלגיה)
1961 – ארצות הברית פותחת בפלישה למפרץ החזירים בקובה
1969 – אלכסנדר דובצ'ק אולץ לפרוש מתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה
1970 – במסגרת תוכנית אפולו האמריקאית, החללית אפולו 13 מצליחה לנחות בשלום לאחר התפוצצות מיכל חמצן על החללית בדרכה לירח
1971 – מצרים, לוב וסוריה מקימות פדרציה (FAR)
1975 – הקמר רוז' משתלטים על קמבודיה
1984 – אנשי השגרירות הלובית בלונדון יורים על מפגינים והורגים שוטרת בריטית. בתגובה בריטניה מנתקת את הקשרים הדיפלומטיים עם לוב
1986 – אנשי הבידוק של אל על מגלים חומר נפץ שהושתל בתחתית מזוודתה של אן מרי מרפי, נוסעת תמימה, ומכשילים את ניסיון הפיגוע בטיסת אל על מלונדון שיזמה סוריה
1989 – ארגון הפועלים הפולני "סולידריות" זוכה למעמד חוקי
1998 – שיגור משימת מעבורת החלל קולומביה STS-90 לביצוע משימות במיקרוכבידה במסגרת מעבדת SPACELAB
2006 – הושבעה הכנסת השבע עשרה
2021 – מניין המתים העולמי ממגפת הקורונה עולה על 3 מיליון
נולדו
963 – סוון הראשון, מלך דנמרק ומלך אנגליה (נפטר ב-1014)
1818 – אלכסנדר השני קיסר רוסיה (נרצח ב-1881)
1849 – ויליאם דיי, מדינאי ושופט אמריקני (נפטר ב-1923)
1880 – לנרד וולי, ארכאולוג בריטי (נפטר ב-1960)
1882 – ארתור שנאבל, פסנתרן ומלחין פולני יהודי (נפטר ב-1951)
1885 – איזק דינסן (שם העט של קארן בליקסן), סופרת דנית, מחברת הספר הידוע זכרונות מאפריקה (נפטרה ב-1962)
1894 – ניקיטה חרושצ'וב, מנהיג ברית המועצות (נפטר ב-1971)
1896 – דבורה דרכלר, חברת ארגון "שומר" ומחללי מאורעות תל-חי (נהרגה ב-1920)
1909 – אבנר בר-און, הצנזור הצבאי הראשי של מדינת ישראל (נפטר ב-1998)
1910 – משה וילנסקי, מלחין ומוזיקאי ישראלי (נפטר ב-1997)
1913 – חביב כנען, עיתונאי ישראלי וחוקר פרקים בתולדות היישוב (נפטר ב-1991)
1916 – סירימאבו בנדרנאיקה, פוליטיקאית מסרי לנקה, שירתה כראש ממשלה שלוש פעמים, כולל כראש ממשלת ציילון ב-1960; ראש הממשלה הראשונה של העולם המודרני (נפטרה ב-2000)
1918 – ויליאם הולדן, שחקן קולנוע אמריקאי, זוכה פרס האוסקר (נפטר ב-1981)
1919 – רעיה יגלום, אשת ציבור ופילנתרופית ציונית ישראלית (נפטרה ב-2017)
1923 – צבי צור, הרמטכ"ל השישי של צה"ל (נפטר ב-2004)
1925 – יהודה מזור, כימאי ישראלי (נפטר ב-2004)
1926 – אהרן ידלין, פעיל ציבור, חבר הכנסת ושר החינוך בממשלת רבין הראשונה (נפטר ב-2022)
1927 – צ'אנדרה שקאר, ראש ממשלת הודו השמיני (נפטר ב-2007)
1928 – סינתיה אוזיק, סופרת אמריקאית, זוכת פרס אורנג' ופרסים אחרים
1931 – ג'ונפיי טאקיגוצ'י, מדבב וקריין יפני (נפטר ב-2011)
1936 – דניאל פרידמן, פרופסור אמריטוס למשפטים, חתן פרס ישראל לחקר המשפט ושר המשפטים בממשלת ישראל השלושים ואחת
1936 – פרג' פרי, צלם ישראלי ומייסד פוטו פרג'
1941 – אנדריי אזולאי, יועצו של מלך מרוקו, מוחמד השישי
1951 – יקי יושע, במאי ותסריטאי קולנוע ישראלי
1954 – בן-דרור ימיני, עיתונאי, בעל טור, עורך ופובליציסט ישראלי
1956 – נתן דטנר, שחקן ישראלי
1959 – שון בין, שחקן אנגלי
1964 – אלון גרינפלד, שחמטאי בדרגת רב-אמן ומאמן שחמט ישראלי
1967 – הנרי איאן קיוזיק, שחקן סקוטי
1972 – ג'ניפר גארנר, שחקנית קולנוע וטלוויזיה
1974 – ויקטוריה בקהאם, זמרת ומעצבת אופנה אנגלייה
1976 – מונה מזור, שחקנית קולנוע אמריקאית ממוצא יהודי
1978 – עידו מוסרי, שחקן, במאי, מנחה טלוויזיה, מוזיקאי ומדבב ישראלי
1980 – רודי סעדה, בדרן, סטנדאפיסט, שחקן תיאטרון וטלוויזיה ישראלי
1980 – לירון לב, שחקנית טלוויזיה ישראלית
1983 – גל אלברמן, כדורגלן ישראלי
1986 − אילסי ג'ובר, זמרת-יוצרת אמריקאית
1992 – יספר סטויבן, רוכב אופני כביש בלגי
1998 – אוסאגי בסקומה, כדורגלן ברמודי (נפטר ב-2021)
2002 – אסף יסעור, לוחם טאקוונדו פאראלימפי
נפטרו
שמאל|ממוזער|100px|בנג'מין פרנקלין
1748 – רבי רפאל מלדולה (רב בליבורנו) (נולד ב-1685)
1790 – בנג'מין פרנקלין, מדינאי ומדען אמריקאי (נולד ב-1706)
1932 – פטריק גדס, ביולוג ואדריכל סקוטי, תכנן את רחובות העיר תל אביב בראשית דרכה (נולד ב-1854)
1933 – קוטה מרג'נישווילי, במאי תיאטרון גאורגי (נולד ב-1872)
1948 – קנטרו סוזוקי, ראש ממשלת יפן (נולד ב-1868)
1986 – הרמן גרבה, חסיד אומות העולם, שהעיד במשפטי נירנברג (נולד ב-1900)
1997 – חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל (נולד ב-1918)
1998 – לינדה מקרטני, צלמת ומוזיקאית בלהקת "ווינגס", אשתו של המוזיקאי פול מקרטני (נולדה ב-1941)
2004 – עבד אל-עזיז א-רנתיסי, טרוריסט פלסטיני, נהרג בסיכול ממוקד (נולד ב-1947)
2008 – רוממיה הלוי-סגל, מפקד ממר"ם וראש המועצה המקומית סביון (נולד ב-1935)
2014 – גבריאל גארסיה מארקס, סופר קולומביאני, חתן פרס נובל לספרות (נולד ב-1927)
2016 – דוריס רוברטס, שחקנית אמריקאית (נולדה ב-1925)
2018 – ברברה בוש, אשתו של הנשיא ה-41 של ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש (נולדה ב-1925)
2019 – יעקב נחושתן, איש ציבור ומשפטן ישראלי (נולד ב-1925)
2019 – אלאן גארסיה, נשיא פרו (נולד ב-1949)
2020 – נורמן האנטר, כדורגלן אנגלי (נולד ב-1943)
2020 – אנט אוגוסט, זמרת ופעילה חברתית האיטית (נולדה ב-1940)
2021 – חיים שפיר, איש אצ"ל ומתאגרף ישראלי (נולד ב-1929)
2021 – הישאם בסטאוויסי, שופט מצרי וסגן נשיא בית הדין המצרי לביטול (נולד ב-1951)
2023 – רחל גלון, אנטומולוגית ישראלית (נולדה ב-1926)
2024 – גדעון סאמט, עיתונאי ישראלי, בעל טור והעורך האחראי של "הארץ" (נולד ב-1940)
חגים ואירועים החלים ביום זה
החג הלאומי של סמואה האמריקנית
יום ההמופיליה הבינלאומי
ראו גם
16 באפריל – 18 באפריל
אפריל
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ד יז
קטגוריה:אפריל
| 2024-07-31T07:14:31
|
ספר הזוהר
|
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של תורת הקבלה. הספר עצמו מייחס את רוב דרשותיו לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מהמאה ה-2 לספירה, ולתלמידיו. הוא מכיל מדרשים על התורה, רובם בארמית, המחולקים לפי פרשות השבוע. כמו כן משולבים בו שני חיבורים מאוחרים: "רעיא מהימנא" ו"תיקוני הזוהר".
הספר פורסם והופץ לראשונה בשלהי המאה ה-13, על ידי המקובל רבי משה די לאון. זהות המחבר או זמן חיבור הספר המקורי אינם ידועים, אך מרבית החוקרים כיום סבורים כי הוא נכתב סמוך לפרסומו, על ידי די לאון עצמו או על ידי קבוצת כותבים.
הספר ומבנהו
גופו של ספר הזוהר בנוי מדרשות המיוחסות ברובן לרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ותלמידיו מהמאה ה-2 לספירה סביב פרשיות התורה, ושפתו רובה ככולה ארמית. רשב"י ותלמידיו מרבים להביא ולצטט מאמרים מתוך כמה ספרים שלא הגיעו לידינו, מהם "ספרא דאדם קדמאה", "ספרא דרב המנונא סבא", ו"ספרא דרב ייסא סבא".
רוב הספר מורכב מדרשות על התורה המחולקות על פי פרשיות השבוע (בחלוקה הנהוגה כיום). מרכיב נוסף הוא הרעיא מהימנא (=הרועה הנאמן) ובו דרשות על תרי"ג מצוות. למרות היותו מאוחר מהזוהר, ברוב המהדורות פוזר ה"רעיא מהימנא" לאורך החלק המרכזי, כך שלכל פרשה הוכנסו המצוות המצויות בה בתורה.
עשרת החברים הנקראים "חבריא קדישא" (החבורה הקדושה) שהם בעלי הזוהר הם: רשב"י ראש החבורה; בנו – רבי אלעזר; רבי אבא הסופר; רבי יהודה; רבי יוסי; רבי יצחק; רבי חזקיה; רבי חייא; רבי ייסא; רבי אחא. בספר מופיעים שמות של תנאים ואמוראים מתקופות שונות, בכתיבה דומה לתלמוד. בזוהר נזכרים ספרים חיצוניים קדומים (כגון ספר חנוך א' וספר חנוך ב'); בצד המדרשים בספר הזוהר משולבים אף קטעי פרשנות מבית מדרשם של חכמי צרפת וספרד: רש"י, ראב"ע, רד"ק ואף רמב"ן.
האידרות
בספר כלולות "אידרות" – "אידרא רבא" (המושב הגדול או האספה הגדולה), "אידרא זוטא" (המושב הקטן או האספה הקטנה) ו"אידרא דבי משכנא" (מושב בית המשכן). ייחודן של האידרות הוא בכך שבהן מתכנסת כל ה"חבורה" ומתיישבת במקום אחד – בניגוד לשאר הדרשות הנאמרות על ידי שניים, שלושה או ארבעה מהחברים ובדרך כלל נאמרות בדרך, תוך כדי הליכה או תוך כדי סעודה.
אידרא דבי משכנא מופיעה בפרשת תרומה. רשב"י ושלושה מתלמידיו דנים בה בסודות התפילה על פי דרשות הבנויות על פסוקי הקמת המשכן.
אידרא רבא מופיעה בפרשת נשא. רשב"י מגלה בה את "הפרצופים" – גילויי אלוהות בדמות פני אדם על פי הפסוק "על הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כ"ו). כל אחד מתשעת החברים נושא, בתורו, דרשה. בכל דרשה "מתקן" הדרשן את אחד מהאיברים של ה"פרצוף" העליון ולבסוף, רשב"י "מתקן" את תיקוני הזקן היוצאים מן ה"פרצוף" ואז חותם את הדיון ומגלה את הדברים שהחברים ידעו רק בראשי פרקים. בסיומו של ה"מושב", שלושה מהחברים נופחים את נשמתם כיוון שנחשפו לסודות שהיו למעלה מדרגתם.
אידרא זוטא מופיעה בפרשת האזינו. מתואר בה מפגשם האחרון של חבורת הזוהר הנעשה כהכנה לפטירתו של רשב"י. בתחילת המפגש, מבהיר רשב"י שבניגוד ל"אידרא רבה" שבה כל אחד מן החברים נשא דרשה, הפעם הוא יהיה היחיד שידבר, מכיוון שזהו "יום ההילולא" שלו (=יום השמחה). הוא משמיע באוזני תלמידיו את כל הסודות שחשש לגלות לפני כן, ולבסוף, יוצאת נשמתו כאשר הוא אומר את המילה "חיים" – שבפסוק "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם" ().
היכלות דרשב"י
בזוהר נכלל תיאור ההיכלות העליונים בחלק שנקרא 'היכלות דרשב"י'. בחלק זה מתוארים שבעת היכלות גן העדן השמורים לצדיקים מחד, ומאידך שבעת מדורי הגיהנום המיועדים לרשעים. בפרשת יתרו מובא מאמר המבאר את חכמת הפרצוף וחכמת כף היד, המיוחס בדרשה למשה בבחירתו אנשים כפי עצת יתרו.
חלקים אחרים בזוהר מתייחסים לצדיקים נסתרים כגון רב ייבא סבא שהוא סוחר הנושא סחורה על חמורו (טייעא) ונראה בתחילה כעם-הארץ, אך מתגלה כמקובל גדול הדורש בענייני תורת הנפש, גלגולי נשמות ושאלת הטוב והרע בעולם. דמות אחרת היא "הינוקא" המופלא – ילד-פלא, בנו של רב המנונא סבא, שמגיל ינקות יודע לדרוש בסתרי תורה ועולה עליהם בחכמתו. סיפור אחר בזוהר מתאר את מפגשם של רשב"י וחבריו בגן עדן עם 'רב מתיבתא', הוא ראש הישיבה של מעלה, הדן אתם על ענייני העולם הבא והנשמה.
בחטיבה זו כלולים החיבור 'סתרי תורה' שבו מקובצים מאמרים על ספר בראשית ו"" על התורה, ששפתו מעורבת עברית וארמית והוא עוסק בבריאה, העולם הבא והנשמה.
רעיא מהימנא ותיקוני הזוהר
חלקים נוספים השייכים ל"ספרות הזוהר", אך לפי המחקר הם חלקים מאוחרים, שנכתבו בסביבות שנת 1300 כנראה בידי מחבר שונה, אנונימי אף הוא, הם "רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן – כלומר משה) ו"תיקוני הזוהר". החיבור "רעיא מהימנא" משולב בתוך גוף ספר הזוהר והחיבור "תיקוני זוהר" הוא חלק נפרד. "תיקוני זוהר" הוא שבעים דרשות על דרך הקבלה לפסוק הראשון בספר בראשית. כתיבתו של המחבר האנונימי מאופיינת באסוציאטיביות רבה, שפתו עשירה הרבה פחות משפת הזוהר והתיאוסופיה שלו שונה בהיבטים מסוימים מהתיאוסופיה של מחבר הזוהר.
רעיונות מרכזיים
הזוהר עוסק רבות בעולמות העליונים, בדרך כלל בשפה סימבולית קשה לפענוח. הוא מתאר ממד קדום ונשגב שמשפיע על העולם האנושי אבל גם מושפע ממנו, ושכל פרט בעולם האנושי רומז אליו. שתי דמויות מרכזיות בעולם הזה הם הזכר והנקבה העליונים, שמכונים בזוהר במגוון רב של שמות. חיבורם של שני הפרצופים האלה הוא משאת נפש עליונה עבור בעלי הזוהר, שרואים בו פתח לכל הטובות והברכות. בכלל, חיבור ואיחוד הם הערך העליון, והפירוד נתפס כשורש כל רע. דמות הנקבה היא השכינה, הנתפסת כמי שגורשה ממקומה בגלל עוונות בני ישראל, וחזרתה תלויה בתשובתם. כנגד עולם האורות הזה מזכיר הזוהר את הסטרא אחרא, ה"צד האחר", מכלול כוחות החושך והטומאה בעולם.
הזוהר מרבה לדבר על הדיכוטומיה בין ימין לשמאל, בין חסד לדין, בין טוב לרע ובין זכר לנקבה, ותולה את קיומו של העולם באיזון הנכון בין הקטבים האלה.
הזוהר מציג גישה תאורגית: מעשיהם של בני האדם משפיעים על מצב האורות העליונים. מעשי המצוות הם "עבודה צורך גבוה" – הם נועדו לתקן ולייחד את האלוהות עצמה, וכל פרט בהם מכוון לתכלית זאת. במקביל, האדם יכול להשרות על עצמו מהאור העליון באמצעות מעשיו.
חיבור ספר הזוהר
שאלות אודות זמן ומקום חיבור ה"זוהר" וזהות מחבריו העסיקו דורות רבים של מלומדים וחוקרים. ממועד פרסומו במאה ה-13 ועד ימינו אנו, נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי פרסומו של ספר הזוהר, והמחלוקת נוגעת לשאלת מועד חיבורו. ספר הזוהר נתפרסם לראשונה על ידי המקובל הספרדי רבי משה בן שם-טוב די-לאון (רמד"ל) שטען כי מחברו הוא רבי שמעון בר יוחאי. כמעט מיד עם פרסומו של הספר, קמו מערערים על קדמותו, וכנגד טענת רבי משה די לאון כי רבי שמעון בר יוחאי חיברו.
עדות נאמנה בת זמנו באה מיצחק דמן עכו אשר מעיד באגרותיו כי פגש את די ליאון וביקש ממנו לראות את עותק המקור אך רבי משה די ליאון נפטר בטרם הספיק להביא לו את העותק. לאחר חקירה נוספת שמע עדות מפי אחד מעשירי קורדובה שהציע סכום גדול לאלמנתו תמורת עותק המקור אותו העתיק רבי משה די ליאון ואף הציע לה ״סידור״ לביתם, שידוך עם בנו. אך אלמנתו סרבה באומרה כי את הכל בדה מליבו וכי אין להם עותק מקורי של ספר הזוהר.
כיום סבורים מרבית חוקרי הקבלה באקדמיה שהספר נתחבר בידי רמד"ל עצמו, או בידי חבורת אנשים שפעלה בסביבתו, ואין הוא חיבור קדום שאבד ונתגלה מחדש.
לעומת זאת, על פי הגישה ה"מסורתית", שרווחה בקרב המקובלים בעיקר לאחר גירוש ספרד, "הזוהר" חובר על ידי רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ותלמידיו שחיו בארץ ישראל במאה השנייה לספירה, אך הוסתר במשך השנים מהמון העם והיה נחלתם של יחידי סגולה שעסקו בו בסתר. בעמדה זו תמכו חוקרים תורניים כגון הרב כשר והרב ראובן מרגליות.
המחלוקת בדבר קדמות ספר הזוהר נותרה בעינה גם במאות השנים הבאות, אפילו בתוך חוגי המקובלים עצמם. רוב המקובלים אמנם התייחסו אל הזוהר כאל מדרש קדום וכינו אותו "מדרשו של רשב"י", "מדרש ירושלמי" וכדומה, אך בד בבד היו גם מקובלים שהתייחסו לספר הזוהר כאל כל ספר קבלה מימי הביניים, לא פחות ולא יותר משאר ספרי הקבלה של אותה תקופה.
גם בין הרבנים היו שערערו על קדמות ספר הזוהר. רבי יעקב עמדין חיבר ספר בשם "מטפחת ספרים" ובו ערער על קדמות הזוהר. גם החתם סופר, שהאמין בתורת הקבלה, התבטא ש"אילו היה יכולת להעמיד מדרשי רשב"י על טהרתן לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאוד מחזיק דפים מעוטים".
גרשם שלום, מייסד חקר הקבלה, טען במחקריו כי ספר הזוהר נכתב ברובו בידי ר' משה די לאון, למעט חלקי ה"רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר" המאוחרים יותר, שנכתבו להערכתו במאה ה-14. בעקבותיו הלכו חוקרי קבלה רבים, אולם חוקרים מאוחרים יותר הטילו ספק בבלעדיות שהוא ייחס לרבי משה די לאון. תלמידו, יהודה ליבס, סבור כי אין לזוהר מחבר יחיד, וכי יש לדבר על חבורה שלמה שסביבה נארג החיבור. רונית מרוז ורחל אליאור ציינו כי קיימים מאות כתבי יד עתיקים של ספר הזוהר, השונים זה מזה במובנים רבים, והסיקו שהוא נכתב באופן הדרגתי החל מהמאה ה-11 בארץ ישראל ולפחות עד למאה ה-14, תוך שינוי ועדכון הגרסאות הקודמות.
ההתנגדות לספר הזוהר
מאז פרסומו עורר ספר הזוהר התנגדויות שונות. רבים ממתנגדי הזוהר עשו זאת על רקע הפולמוס סביב זהות מחברו וזמן חיבורו של הספר וביניהם אף חלק מן המקובלים בעצמם.
רבים ממתנגדי הקבלה, תקפו את הספר כמייצג המרכזי שלה. הרב אלעזר פלקלס מבקר קשות את ספר הזוהר והקבלה בכלל, ובין השאר כותב: דברים דומים אמר רבו, הרב יחזקאל לנדא, בדרשה שצונזרה בספר "דרושי הצל"ח" (שהוציא נכדו בשנת 1886) ופורסמה לראשונה בשנת תשס"ט. תנועת הדרדעים, שנוסדה בתימן בראשותו של הרב יחיא קאפח, דחתה בתוקף את הקבלה.
פירושים לזוהר
מקובלים רבים בשלהי המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14, הביאו בספריהם מאמרים שונים מספר הזוהר וביארו אותם. הראשון הידוע לנו היה רבי מנחם רקנאטי (1250–1310). אחריו אנו מוצאים מקובלים מספרד שציטטו ופירשו את הזוהר: רבי יצחק ן' סהולה, רבי טודרוס בן יהודה אבולעפיה (1247–1306), רבינו בחיי בן אשר (1255–1340), רבי דוד בן ר' יהודה החסיד, רבי שם טוב אבן גאון (1287–1330), רבי יצחק עראמה (1420–1494), רבי ישראל אלנקאוה ועוד.
בנוסף לכך היו גם חכמים שכתבו פירוש ישיר לספר הזוהר או לחלקים ממנו. מבין הראשונים, עד להופעת האר"י היו:
רבי דוד בן יהודה החסיד, חי בתחילת האלף הנוכחי בספרד, חיבר פירוש בשם ספר הגבול. פירושו על האדרא רבא נמצא במספר כתבי יד.
רבי שמעון לביא (1485–1586) יליד ספרד וחי בטריפולי – חיבר פירוש בשם כתם פז על כל הזוהר, אך רק על חלק בראשית נדפס בליוורנו תקנ"ה.
רבי אברהם ב"ר אליעזר הלוי מגולי ספרד שהגיע לאיטליה חיבר פירוש על כל הזוהר, אך השתמר ממנו ב' מאמרים בלבד.
רבי חיים ויטאל חיבר פירוש על הזוהר קודם בואו לאר"י אך הוא גנזו. כבר בחייו הוציא ר' יעקב צמח כתבים אלה מהגניזה והם הגיעו לידי ר' אברהם אזולאי ששילבם בספרו אור החמה. כיוון שפירוש זה נכתב לפני שלמד אצל האר"י חלקו עליו רבים.
רבי משה קורדובירו (ה'ר"פ–ה'ש"ל) חי בצפת, חיבר פירוש ארוך ומקיף על כל חלקי הזוהר בשם "אור יקר". העתקה בכתב יד שהותקנה בשנת שמ"ב עבור הרמ"ע מפאנו, נמצאת בספריית מודינה. היא כוללת 16 כרכים – 11,268 עמודים. הרמ"ק ביאר באורח מקיף ושוטף, כמעט כל מילה בזוהר. רק בשנים תשכ"ב–תשנ"ח נדפס כל הפירוש לראשונה בירושלים במהדורה מיוחדת של "ספר הזוהר עם פירוש אור יקר". פירוש זה הוא החשוב ביותר מבין כל הפירושים שנכתבו על הזוהר לפני האר"י. בפירוש זה השתמשו בחיבוריהם גם ר' אברהם אזולאי בפירושו אור החמה, ר' אליהו לואנץ בפירושו אדרת אליהו, ר' אברהם גלאנטי בפירושו ירח יקר ועוד.
רבי אליהו לואנץ, הבעל שם מוורמייזא (ה'ש–ה'שצו) חיבר: א. פירוש על כל הזוהר כולו בשם אדרת אליהו (משולב בפירוש הרמ"ק ובהגהות הרמ"א). בשנת תשנ"ח נדפס הפירוש על ספר בראשית. ב פירוש על תיקוני הזוהר בשם צפנת פענח, בכתב יד.
רבי אברהם גלאנטי, מתלמידי הרב משה קורדובירו, חיבר פירוש בשם ירח יקר אך הוא לא נדפס. מהדורה שנייה מקוצרת מהפירוש נערכה על ידי ר' אברהם אזולאי ונדפסה בספרו זוהרי חמה.
לאחר שפרסם האר"י את תורת הקבלה שלו, החל גל חדש של פירושים לזוהר בהתאם לקבלת האר"י או בתיווך עם קבלת הרמ"ק. הראשון שערך פירוש מקיף לזוהר על פי קבלת האר"י היה הרב משה זכות (הרמ"ז) בשם מקדש ה'. ספר מקיף נוסף הוא מקדש מלך, שבו פירושי רבי אברהם אזולאי ממרקש ותלמידיו, נערך על ידי תלמידו, רבי שלום בוזגלו.
מהדורות דפוס עיקריות
מנטובה שי"ח–ש"כ מהדורה ראשונה, ממנה למדו האר"י וגוריו.
קרימונה שי"ט הודפס בכרך אחד, ייתכן שמהדורת מנטובה הסתמכה עליו במקצת.
לובלין שפ"ג
אמשטרדם ת"ל?
זולצבאך תמ"ד
אמשטרדם תע"ה.
אמשטרדם תפ"ח.
קושטא תצ"ו מהדורה עם נוסח מתוקן, שהתבססה על הגהות רבי משה מזרחי שכתבם על בסיס הגהות רבי חיים ויטאל ורבי יהודה משען, עליה התבססה מהדורת וילנא תקנ"ה שהיא הבסיס לרוב מהדורות הצילום בימינו.
אמשטרדם תקל"א–תקל"ב מהדורה שיצאה על ידי רבי שלום בוזגלו והתבססה יותר על הנוסח המקורי של מהדורת מנטובה מאשר על התיקונים החדשים שנעשו בקושטא תצ"ו.
ליוורנו תקנ"א–תקנ"ג מהדורה שיצאה על ידי רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א). בהקדמתו למהדורה יצא החיד"א נגד נוסח הזוהר שהדפיס רבי שלום בוזגלו באמשטרדם וסמך את ידיו על מהדורת קושטא תצ"ו.
סלאוויטא תקנ"ח–תקנ"ט יצא לאור בבית הדפוס החסידי המפורסם בסלאוויטא.
וילנא תרנ"ה יצאה לאור בבית דפוס ראם, שימשה את מרבית מהדורות הצילום במאה ה-20.
תרגומים לזוהר
הזוהר נכתב בארמית בניב שונה מהארמית של התלמוד הבבלי (ארמית בבלית). הוא תורגם במרוצת הדורות לכמה שפות: עברית, לטינית, יידיש, לאדינו, ערבית יהודית (ערבית באותיות עבריות), גרמנית, אנגלית, צרפתית וקוראנית.
ממוזער|250px|שמאל|מהדורת הזוהר עם פירוש מתוק מדבש של הרב דניאל פריש
אחד מתרגומי הזוהר לעברית הוא תרגומו החלקי של הרב יהודה יודל רוזנברג (5 כרכים, ניו יורק, 1927). תרגום שלם ונפוץ הוא "הסולם" של הרב יהודה לייב אשלג (20 כרכים, ירושלים, 1953). זהו תרגום מילולי שבו משולב פענוח הסמלים לפי תורת האר"י. תרגום נפוץ נוסף הוא הספר "מתוק מדבש" של המקובל הירושלמי רבי דניאל פריש, מראשי ישיבת שער השמים. זהו תרגום עממי יותר, ומשולבים בו פירושי האר"י ופרשנים אחרים. שני הספרים הופיעו כסדרות מרובות כרכים. גם המקובל הרב יהודה פתיה כתב תרגום לאידרות, וכן המקובל הרב דוד בצרי כתב תרגום לכל מעשיות הזוהר [7 כרכים] ובנו המקובל הרב יצחק בצרי הוציא את ספר הזוהר אגדות ומעשים בהוצאת ידיעות ספרים.
באוקטובר 2017 הסתיימה התקנת מהדורה מדעית, המבוססת על קטלוג כתבי היד של הזוהר שערכה רונית מרוז. המהדורה כוללת תרגום לאנגלית של כל חלקי הזוהר בשנים-עשר כרכים, בעריכת דניאל מט. המהדורה מומנה על ידי משפחת פריצקר מארצות הברית ונקראת על שמה.
בשנים 1981–2001 ראה אור תרגום חלקי של הזוהר לצרפתית בשבעה כרכים, מאת שארל מופסיק (Charles Mopsik) הכולל את חלקי הזוהר לספר בראשית, למגילת רות, לשיר השירים ולאיכה.
ראו גם
חיבור ספר הזוהר
לקריאה נוספת
ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרכים א'–ב', מוסד ביאליק, ה'תשי"ז, ה'תשכ"א
גרשום שלום, 'ראשית הקבלה", שוקן, ירושלים ותל אביב, ה'תש"ח (1948)
ספר הזוהר של גרשם שלום עם הערות בכתיבת ידו, הוצאת מאגנס, 1992
הלל צייטלין, "בפרדס החסידות והקבלה", הוצאת יבנה, תל אביב
מנחם מ. כשר, הזוהר, סיני ספר היובל, ירושלים תשי"ח
מלילה הלנר-אשד, ונהר יוצא מעדן: על שפת החוויה המיסטית בזוהר, הוצאת עלמא ועם עובד, ה'תשס"ה (2005)
בועז הוס, כזוהר הרקיע – פרקים בתולדות התקבלות הזוהר ובהבניית ערכו הסמלי, הוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, מוסד ביאליק, 2008
טוני לביא ועקיבא אורצל, אלוהים הרב והפילוסוף – סודות הבריאה בספר הזוהר ובתורת האר"י, זמורה ביתן, 2004
מנחם צבי קדרי, תחביר הלשון הארמית של ספר הזוהר, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1953
יהודה ליבס, פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה, ירושלים: הוצאת כרמל, 2011
יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: ימי הביניים – כרך י"א – ספר הזוהר, מרכז זלמן שזר, 2015
יהודה ליבס, יונתן בן-הראש, מלילה הלנר-אשד (עורכים), הסיפור הזוהרי, יד בן צבי, 2017
גיום פוסטל, על איחוד הטבע והחסד, תרגום ופירוש לטיניים לספר הזוהר, תרגום מוער: יהודית וייס, הוצאת מאגנס, 2017
עודד ישראלי, פתחי היכל: עיוני אגדה ומדרש בספר הזוהר, הוצאת מאגנס, 2013
רונית מרוז, הביוגרפיה הרוחנית של רבי שמעון בר יוחאי, מוסד ביאליק, 2019
רונית מרוז, יובלי זוהר: מחקר ומהדורה ביקורתית מוערת של זוהר, פרשת שמות, הוצאת אוניב' תל אביב, 2019
יונתן מ' בן הראש, סבא וינוקא: האל, הבן והמשיח בסיפורי הזוהר, ירושלים: מאגנס, תשע"ט
בכרך יג' של כתב העת 'דחק' (2021) פורסמה האנתולוגיה: "לגנוז ספר הזוהר בבית הסוהר" – אנתולוגיה קטנה בגנות הזוהר – הכוללת: מבוא מאת העורך, יהודה ויזן • ר' אליהו דלמדיגו – מתוך 'ספר בחינת הדת' • ר' יהודה אריה ממודנה – מתוך 'ארי הנוהם' • ר' יעקב עמדין – מתוך 'מטפחת ספרים' • ר' אלעזר פלקלס – מתוך 'תשובה מאהבה' • אהרן וולפסון מהאלה – מתוך 'שיחה בארץ החיים' • ר' שלמה יהודה רפפורט – מבחר כתבים • שמואל דוד לוצאטו – מתוך 'ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזוהר' • ר' יחיא קאפח – מתוך 'מלחמות ה'.
קישורים חיצוניים
מהדורות מקוונות של ספר הזוהר
ספר הזוהר עם פירוש הסולם
נוסח הזוהר שעליו מבוסס התרגום האנגלי של פרופ' דניאל מט
מהדורות מקוונות נוספות בספרייה הווירטואלית של אתר "הלכה ברורה"
קישורים נוספים
מנוע חיפוש בזוהר – אור הסולם
מאמרים של פרופ' יהודה ליבס על הזוהר
סיפורי המקרא בספר הזוהר | פרופ' עודד ישראלי, באתר יוטיוב, ערוץ בית אבי חי
יהודה ליבס, זוהר וארוס
יהודה ליבס, מבוא לסריקת כרטסת מילון הזוהר, באתר הספרייה הלאומית
יהודה ליבס, השפעות נוצריות על ספר הזוהר
ספר מלחמות השם מאת הרב יחיא קאפח, ירושלים: תרצ"א. מהדורה דיגיטלית חדשה ומתוקנת, רמת גן: תשע"ד
הרב יהודה לייב הלוי אשל"ג, מבוא לספר הזוהר
כרטסת מילון הזוהר של גרשם שלום סרוקה ומקוונת באתר הספרייה הלאומית
ספר הזוהר הקדוש – מהו ספר הזוהר? על מה הוא מדבר, באתר אשובה
הזוהר: קריאות ולימוד, מאמרים, כתבי יד ועוד, באתר הספרייה הלאומית
סיפורי החכמים בספרות הזוהר – מהדורה דיגיטלית, ביבליוגרפיה וכתבי-יד
הערות שוליים
*
זוהר
קטגוריה:מיתולוגיה יהודית
קטגוריה:ספרי מדרשים
קטגוריה:רבי שמעון בר יוחאי
קטגוריה:יצירות שמחברן אינו ידוע
| 2024-09-07T12:57:54
|
מיגל דה סרוואנטס
|
שמאל|ממוזער|250px|מיגל דה סרוואנטס
מיגֶל דה סֶרוואנטס סַאבֶדְרָה (בספרדית: Miguel de Cervantes Saavedra, 29 בספטמבר 1547 – 23 באפריל 1616) היה סופר ומחזאי ספרדי, הידוע בעיקר בשל הספר "דון קיחוטה דה לה מאנשה". נחשב לאחד מגדולי היוצרים בשפה הספרדית. בעל שורשים יהודים של אנוסי ספרד.
ביוגרפיה
סרוואנטס נולד ב-29 בספטמבר 1547, והוטבל לנצרות ב־9 באוקטובר של אותה שנה באלקלה דה אנארס בספרד כילד הרביעי במשפחה שמקורה בעיר קורדובה שבאנדלוסיה. אביו, רודריגו דה סרוואנטס, היה גלב-מנתח , אך לא היה רופא; הוא השיב למקומן עצמות נקועות, ביצע הקזות דם ודאג לעניינים רפואיים קלי-משקל; באותה תקופה היה זה מקובל שספרים ביצעו ניתוחים מינוריים. האב התקשה לפרנס את משפחתו, ואף הגיע לבית הסוהר בשל חובות. אמו, לאונור דה קורטינס, הייתה כנראה צאצאית של אנוסים יהודים לנצרות.
מעט ידוע על שחרותו. לאחר שחרורו של האב מבית הסוהר התלווה אליו מיגל בנדודיו וביחד הגיעו לסביליה, שם למד מיגל ב"אסטודיו דה לה ווילה", ומורו שם, חואן לופז דה הויוס, התייחס אליו כ"תלמידי האהוב והיקר", צורת פניה שגרתית באותם ימים. ב-1566 עזב למדריד וב־1569 הוא עזב את מדריד לרומא, אם כי לא ברור למה. לפי מקורות מסוימים, רצו לעצור אותו בשל דו-קרב שבו פצע אדם בשם אנטוניו דה סיגורה.
ברומא, סרוואנטס נעשה לעוזרו של הקרדינל יוליו אקווביבה, ופרסם כמה הספדים. הוא גם הצטרף לגדוד הספרדי שם, ונפצע בעת לחימה בקרב לפנטו (1571) נגד הטורקים. כתוצאה מכך, הוא איבד את ידו השמאלית. מאז והלאה הוא כונה "אל מנקו דה לפנטו" ("הגידם מלפנטו"). כחייל בעל מעמד, הוא קיבל מכתבי המלצה מאישים חשובים כמו דון חואן מאוסטריה והדוכס של ססה.
ב־1575, כשהפליג חזרה לספרד, נשבו הוא ואחיו רודריגו בידי שודדי ים ברברים שבסיסם באלג'יר. שם הוא נעשה לעבדו של המורד דלי מאמי, ואחר כך של הביי חסן פשה. הביי ביקש 500 דוקטים של זהב ככופר בעד שחרורו. משפחתו של דה סרוואנטס הייתה ענייה, ויש אומרים כי אחיותיו נאלצו להשתמש בשיטות לא מקובלות על מנת להשיג את הסכום הדרוש. הוא הוחזק באלג'יר, וניסה לברוח כמה פעמים עד ששוחרר ב־1580 כשהכופר שולם בסיועו של המסדר הטריניטרי . החוויה של חמש שנות השבי שלו העניקה השראה לקטעים רבים ביצירתו, כגון ההיסטוריה של השבוי בחלק הראשון של דון קיחוטה, והדרמה "לוס באניוס דה ארחל" (מרחצאות אלג'יר).
כשחזר לספרד גילה כי לא היו משרות פנויות על אף מכתבי ההמלצה שלו. חסר כל, הוא נישא לקטלינה דה פלסיוס סלזר אי ווזמדיאנו מאסקוויבס ב־1584, וחי בעיירה אסקוויבס, טולדו. הוא פרסם את "גלטיאה" שנה לאחר מכן. לזמן מה, סיפק מצרכים לארמדה הספרדית והיה גובה מס.
סרוואנטס החל לכתוב את "דון קיחוטה" ב־1597 בזמן שהיה עצור בסביליה בשל חוב. ב־1605 הוא פרסם את החלק הראשון של יצירתו זו, ששמה הפורמלי הוא "הג'נטלמן החכם דון קיחוטה דה לה מאנשה". החלק השני הופיע רק ב־1615. בין החלק הראשון לשני, פרסם סרוואנטס את "הנובלות האקזמפלאריות" (Novelas Ejemplares), אוסף של 12 סיפורים קצרים. ב־1615 פרסם את "שמונה קומדיות", אף שהמחזה המפורסם ביותר שלו היום, "לה נומנסיה", נותר בלתי ערוך עד למאה ה־18.
הרומן שלו "מסע התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה" (Los Trabajos de Persiles y Sigismunda) פורסם שנה לאחר מותו ב־1616 (במדריד). הוא חשב כי יצירה זו היא הטובה ביותר, ומעולה בהרבה מדון קיחוטה.
ההשפעה שלו הייתה כה רבה, שיש המכנים את הספרדית (בספרדית ובצרפתית) "לשונו של סרוואנטס".
בשנת 2001 ספרד החלה להנפיק את דיוקנו על מטבעות ה-50 אירו-סנט, 20 אירו-סנט ו-10 אירו-סנט שלה.
ספריו
1582, La Numancia. (הנומנסיה)
El trato de Argel, 1582. (עסקי אלג'יר)
La Galatea, 1585. (הגלתיאה)
El Ingenioso Hidalgo don Quijote de la Mancha, 1605 (ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה - כרך ראשון)
Novelas Ejemplares, 1613. (נובלות אקזמפלריות)
La gitanilla ("הצוענייה הקטנה")
El amante liberal ("המאהב הנדיב")
Rinconete y Cortadillo ("רינקונטה וקורטדיליו")
La española inglesa ("הספרדייה האנגלייה")
El licenciado Vidriera ("הפרקליט זכוכית")
La fuerza de la sangre ("כוחו של הדם")
El celoso extremeño ("הקנאי מאסטרמדורה")
La ilustre fregona ("עוזרת הבית המהוללה")
Las dos doncellas ("שתי העלמות")
La Señora Cornelia ("הגברת קורנליה")
El casamiento engañoso ("נישואי רמיה", או לפי תרגום חדש מ-2002 "חתונת הכזב")
El coloquio de los perros ("שיח הכלבים")
Viaje al Parnaso, 1613 ("המסע לפרנסוס")
Ocho comedias y ocho entremeses nuevos, nunca representados, 1615 ("שמונה קומדיות ושמונה מערכונים חדשים שמעולם לא הוצגו")
מחזות
El gallardo español ("האציל הספרדי")
Los baños de Argel ("המרחצאות של אלג'יר")
La gran sultana Doña Catalina de Oviedo ("הסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו")
La casa de los celos ("בית הקנאות")
El laberinto de amor ("מבוך האהבה")
La entretenida ("קומדיה מבדרת")
El rufián dichoso ("הסרסור המאושר")
Pedro de Urdemalas ("פדרו מאורדמלס")
מערכונים
El juez de los divorcios ("השופט הפוסק בדיני גירושים")
El rufián viudo llamado Trampagos ("הסרסור האלמן הקרוי טרמפגוס")
La elección de los alcaldes de Daganzo ("הבחירה לראשות העיר דגנסו")
La guarda cuidadosa ("השומר הדאגן")
El vizcaíno fingido ("הבסקי המתחזה")
El retablo de las maravillas ("תיאטרון הבובות המופלא")
La cueva de Salamanca ("מערת סלמנקה")
El viejo celoso ("הזקן הקנאי")
El Ingenioso Hidalgo don Quijote de la Mancha, II, 1615 (ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה - כרך שני)
Los trabajos de Persiles y Sigismunda, 1616 (סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה)
תרגומים לעברית
גאלתיאה (1585) — רומן רועים.
עלילות ההידאלגו דון קישוט איש למנשה (1605. תר' נחמן פרנקל בשם אבינועם הגלילי או משיח האוויל, יאסי 1871; דוד יודלביץ' בשם דון קישוט מן למנשה, 1894; חיים נחמן ביאליק בשם דון קישוט איש למנשא, אודסה 1912; (יצא לאור בהוצאת דביר, תל אביב, (נדפס בדפוס י. זילברבר תל אביב) תשי"ז, 1957. מתרגם אנונימי בשם חייו וקורותיו של האציל הנפלא דון קיחוט איש מנחה, ורשה 1920; אברהם אריה עקביא בשם עלילות דון קישוט, 1940; יוסף רביקוב בשם האברך המחונן דון קיחוט די לה מנשה, 1955; שלמה סקולסקי בשם עלילותיו של דון קישוט, 1956; נתן אגמון בשם ההידלגו החריף דון קיחוטה מן למנצ'ה, 1958; שולמית הרן בשם עלילות דון קישוט, 1984; ביאטריקס סקריוסקי-לנדאו ולואיס לנדאו בשם דון קיחוטה, 1994; טל ניצן בשם הרפתקאות דון קיחוטה, 2006) — סיפור-מעלליו של אדם, שמילא כרסו בסיפורי אבירים, עד שהחליט "להעשות אף הוא לאביר משוטט רב-פעלים", העניק לעצמו את התואר "האביר בן דמות-היגון" [למעשה התואר "האביר בן דמות-היגון" הוענק לקיחוטה על ידי נושא-כליו] ויצא עם נושא-כליו למסעי-גבורה.
סיפורים למופת: מעשים מבדרים מהם ניתן להפיק לקח מועיל (1613. תר' אפרים שמואלי, 1951)
סיפורים, (1616. הפרקליט זכוכית, נישואי רמייה; תרגם: יורם ברונובסקי, רינקונטה וקורטדיליו, איש אסטרמאדורה הקנאי, שיח הכלבים; תרגם: לואיס לנדאו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982)
חתונת הכזב (כולל "כוחו של הדם" ו"הגברת קורנליה"), תרגמה מספרדית פביאנה חפץ, בבל (כיס) תרמיל, 2002.
הפרקליט זכוכית (כולל "שיח הכלבים"), תרגמה מספרדית פביאנה חפץ, בבל (כיס) תרמיל, 2003.
חמש נובלות אקזמפלריות (Cinco Novelas Ejemplares), (אקדמה לקורא, הצוענייה הקטנה, המאהב הנדיב, הספרדייה האנגלייה, עוזרת הבית המהוללה, שתי העלמות), תרגמו מספרדית: מנחם ארגוב ואסף אשכנזי, עריכה מדעית ואחרית דבר: רות פיין, הוצאת כרמל, ירושלים תש"ע 2009.
סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה, תרגמו מספרדית מנחם ארגוב ואסף אשכנזי, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ע 2009.
שלושה אינטרלודים לתיאטרון ("המתחזה הבסקי", "השופט לענייני גירושים", "מערת סלמנקה"), 2012 (האינטרלודים הועלו בתיאטרון באר שבע ב-2012).
שני אינטרלודים לתיאטרון ("תיאטרון הבובות המופלא", "מערת סלמנקה"), 2016 (האינטרלודים הועלו על ידי תיאטרון מיקרו בירושלים)
מאלג'יר לקונסטנטינופול: שני מחזות - המרחצאות של אלג'יר; הסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו (כולל פרט לשני המחזות המצוינים בכותרת גם את אקדמה לקורא וההקדשה לרוזן מלמוס המצויים בשמונה מחזות ושמונה מערכונים שמעולם לא הוצגו), תרגם מספרדית מנחם ארגוב, עריכה מדעית: רות פיין ואסף אשכנזי, אחרית דבר: רות פיין, מאגנס, ירושלים תשע"ו 2016.
מערכונים, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, עריכה מדעית ואחרית דבר: רות פיין, מאגנס, ירושלים תשע"ז 2017. [תרגומם המלא של כל מערכוני סרוונטס: "השופט הפוסק בדיני גירושים";"הסרסור האלמן הקרוי טרמפגוס"; "הבחירה לראשות העיר דגאנסו"; "השומר הדאגן"; "הבסקי המתחזה"; "תיאטרון הבובות המופלא"; "מערת סלמנקה"; הזקן הקנאי"]
לקריאה נוספת
אוריאל אופק, מרובינסון עד לובנגולו (איך נכתבו ספרי ילדים), הוצאת מסדה, רמת גן, 1973, עמ' 9–21.
אפרים שמואלי, סרונטס, הוצאת דביר, תל אביב, תשי"ג.
לואיס לנדאו, סרוונטס והיהודים, באר שבע, תשס"ב-2002.
רות פיין, דון קיחוטה, מסעו של סרוונטס אל הרומן המודרני, הוצאת מאגנס, 2024
קישורים חיצוניים
אתר ספרדי עם לינקים רבים ועם דון קיחוטה כולו בקובץ אודיו
ספרדים מפורסמים
פרויקט סרוואנטס, עם ביוגרפיות וכרונולוגיה
מיגל דה סרוואנטס סאוודרא, באתר e-mago.
, על "חתונת הכזב"
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרים ספרדים
קטגוריה:נכים ספרדים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים ספרדים
קטגוריה:ילידי 1547
קטגוריה:נפטרים ב-1616
| 2024-09-17T16:16:49
|
חגי ישראל ומועדיו
|
ממוזער|תפוח בדבש, רימון ושופר. מסמלי החג היהודי ראש השנה
ממוזער|330px| מעגל החגים הישראלי בסדר כרונולוגי (החל מתשרי) – וידאו
שמאל|ממוזער|300px|כרטיס ברכה לראש השנה מגרמניה, שנת 1900. ביום זה מתחילים עשרת ימי תשובה, לכן מאחלים "לשנה טובה תכתבו". הפסוק בתחתית מתייחס לארבעת המינים, אותם אוחזים בחג הסוכות (ראו תמונה).
חגי ישראל ומועדיו הם כלל החגים והמועדים היהודיים הקיימים. זמנם של החגים והמועדים נקבע על פי הלוח העברי. תחת הגדרה זאת נכנסים ימים רבים: חלקם מהתורה, חלקם נקבעו על ידי חז"ל וחלקם נוספו במשך השנים. ניתן לסווג את החגים והמועדים למספר סוגים: קיימים חגים שהם ימי שמחה, ומועדים שהם ימי צום ותענית, ימי אבל וזיכרון וימים של חשבון נפש.
מקורו של המונח בתקופה המקראית; המילה "חג" מבטאת הקרבת קרבן חגיגה בימים שאותם קבעה התורה, ולעיתים התורה מכנה את הקרבן בשם המקוצר "חג". מקורה של המילה חג הוא מלחוג, בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש. הערבית משמרת מונח זה במילה חג' – עלייה לרגל. במקרא מצוינים שלושה חגים והם המועדים לעלייה לרגל: פסח, שבועות וסוכות.
במשנה ובתלמוד מובאים דיונים והלכות על רוב החגים. רוב מוחלט של דינים אלה מובאים בסדר מועד.
מועדים מהתורה
300px|ממוזער|סדר פסח, ברלין, שנות העשרים
בתורה מוזכרים שמונה מועדים. כל המועדים מוזכרים כזכר ליציאת מצרים, אך לכל אחד מהם משמעות שונה ולרובם מצוות המיוחדות להם:
שבת: זכר למעשה בראשית, לכך שה' ברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, וכן זכר ליציאת מצרים.
ראש חודש: היום הראשון לחודש, וייתכן שקשור גם ליציאת מצרים שהרי המצווה הראשונה שבה נצטוו ישראל לפני יציאת מצרים היא קידוש החודש.
פסח ושביעי של פסח: יציאת מצרים ולידתו של עם ישראל כעם. אוכלים מצות לזכר הלחם שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים.
שבועות: מועד מתן תורה בהר סיני.
ראש השנה: יום בו תוקעים בתרועה כדי להכריז על יום דין לכל ברואי העולם ועל בואו של יום הכיפורים עשרה ימים לאחר מכן.
יום הכיפורים: יום צום ומחילת עוונות בין איש לרעהו לכפרת חטאיהם של כל בני ישראל.
סוכות: ישיבה בסוכה לזכר הסוכות שבהן ישבו בני ישראל בזמן נדודיהם במדבר.
שמיני עצרת: יום חג נוסף לאחר שבעת ימי חג הסוכות.
כל המועדים מלבד ראש חודש נקראים "מקראי קודש", כלומר אסורים בעשיית מלאכה, ומדרבנן גם איסורי שבות ושאר איסורי חז"ל לשבתות. מצווה המשותפת לכל ימי מקרא קודש היא הדלקת נרות שבת ויום טוב. שבת ויום הכיפורים אסורים בעשיית כל מלאכה, אך המועדים האחרים (כולל היום האחרון של פסח) מוגדרים כ"יום טוב" ומותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש. ראש חודש מותר בעשיית מלאכה, אך נוהגים בו יותר בחגיגיות ויש הנוהגים שלא לעשות בו מלאכות מסוימות. חול המועד מותר במלאכה פשוטה, אך אסור לעבוד בו.
שלושת הרגלים
שמאל|ממוזער|300px|סוכה
החגים פסח, שבועות וסוכות, מיוחדים במצוות עלייה לרגל שיש בהם, ועל כן הם מכונים "שלוש הרגלים" ומקריבים בהם עולת ראייה ושלמי חגיגה. התורה מדגישה כי שלוש הרגלים הן זכר ליציאת מצרים. התורה חוזרת ואומרת במצוות החגים: "וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם" ומכאן נובע גם האופי הסוציאלי של החגים: לזכור את החלש בחברה, את הגר, העני, היתום והאלמנה, כשם שה' זכר את בני ישראל שהיו גרים במצרים.
יציאת מצרים: ט"ו בניסן, היום הראשון של חג הפסח הוא היום בו יצא עם ישראל ממצרים, כמו שנאמר:
וכן:
שביעי של פסח נחשב ליום שבו אירעה קריעת ים סוף.
מתן תורה: חג השבועות הוא היום בו קיבל עם ישראל את התורה ויום בו מקריבים את ביכורי החיטה של ארץ ישראל.
נדודים במדבר: חג הסוכות הוא זכר לענני כבוד שבהם הקיף ה' את עם ישראל בצאתם ממצרים, שנאמר:
חז"ל מסבירים שהתורה ציוותה לחוג את חג הסוכות בתשרי ולא בניסן מפני שגם בלי ציווי התורה הרבה אנשים יוצאים בניסן מהבית לשדה בגלל החום ובונים סוכות, ואז לא היה היכר שהסוכה היא זכר ליציאת מצרים ולא מפני שחם בבית.
פרט לכך, התורה קושרת את שלוש הרגלים למנהגי החקלאות:
חג האביב: חג הפסח חל בתחילת עונת הבשלת השעורה (תחילת הקיץ). במהלך ימי החג מתקיים טקס הנפת העומר מהתבואה הבשלה הראשונה ואחריו מתחילה ספירת העומר עד חג שבועות, "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה".
חג הקציר: חג השבועות חל בעת הבשלת החיטה. הוא נקרא 'חג הקציר'. "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (); על חג השבועות נאמר גם: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" ().
חג האסיף: חג סוכות נקרא 'חג האסיף'. "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מִן־הַשָּׂדֶה" (שם).
מקורות בתנ"ך
המועד הראשון שמוזכר הוא שבת, מיד לאחר סיפור מעשה בראשית: שבת מוזכרת במקומות רבים נוספים בתורה. לאחריה מוזכרים גם שלוש הרגלים, פסח שבועות וסוכות: . הרגלים נזכרים גם ב.
המקום הראשון בו מוזכרים כל מועדי השנה באופן מסודר הוא ב. בפרק זה מפורטים המועדים השונים, עם הכינוי "מקרא קודש" ואיסור עשיית מלאכה:
בפרק מפורטות מצוות השבת, פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים, ובנוסף גם ספירת העומר, שתי הלחם ולקט ופאה. על כל מועד מוזכר התאריך שלו והמצוות המיוחדות לו.
מקור בולט נוסף לחגים בתורה הוא ספר במדבר, פרקים -, שם מצוינים כל הקורבנות שיש להקריב בהם. כאן מוזכר גם ראש חודש. אזכור נוסף מובא קודם לכן:
בנוסף, סדר יום הכיפורים בבית המקדש מתואר בהרחבה ב.
המועדים הללו מוזכרים גם בנביאים ובכתובים. כך למשל נאמר
חגים עתיקים מתקופת השופטים
תקופת השופטים נחשבת כתקופת ביניים בתולדות עם ישראל המקראי – בין תקופת יציאת מצרים לבין ראשית הממלכה, וככזו יש לה כמה מאפיינים ייחודיים. אחד מהם הוא נושא החגים.
החגים המוכרים מהיהדות המודרנית אינם מוזכרים בספרים העוסקים בתקופה זו (ספר שופטים ובמידה מסוימת גם ספר שמואל), וכן מופיעים בספר חגים אחרים.
– מהכתוב עולה האפשרות שמדובר בחג שחזר על עצמו תקופה ארוכה, ובו בנות ישראל קוננו על בת יפתח הגלעדי.
– מהקשר הכתוב עולה התיאור לחג בו בנות שלו רקדו בכרמים. יש המזהים חג זה עם המסורת המוזכרת במשנה, על פיה בנות ירושלים היו יוצאות לחולל בכרמים ולחפש בני זוג בט"ו באב וביום הכיפורים. במחקר ישנה השערה שמדובר בחג נפרד.
זבח משפחה – בספר שמואל, המתאר בחלקו את סוף תקופת השופטים, מתוארים מנהגים אשר ניתן לפרשם, ברמת הפשט, כקיום טקסי חג משפחתיים, הכוללים זבח, במועדים קבועים או שאינם קבועים, וזאת ללא קשר לשמחה משפחתית ספציפית דוגמת ברית מילה או בר מצווה. מסורות אלו נקשרו בכתבי חז"ל לזבחי תודה, אך קשר זה שנוי במחלוקת במחקר.
חגים נוספים בתקופת בית שני
יום קורבן עצים – ב הוזכרה קביעת ימים מיוחדים להבאת עצים למזבח העולה. תאריכיהם מפורטים ב.
שבעת ימי המילואים – לפי מגילת המקדש נחגגים מדי שנה בתחילת החודש הראשון (ניסן).
בלוח השנה במגילות קומראן יש ספירות נוספות של 50 יום כספירת העומר – מחג השבועות עד מועד התירוש וממועד התירוש עד מועד היצהר. סך הכל ארבעה מועדי ביכורים.
מקורות בספרות חז"ל
לחגי ומועדי ישראל מוקדש סדר שלם מששת הסדרים שבמשנה – סדר מועד. לשבת מוקדשות מסכת שבת ומסכת עירובין, לפסח מוקדשת מסכת פסחים, לסוכות מסכת סוכה, לראש השנה מסכת ראש השנה, וליום הכיפורים מסכת יומא. לשבועות אין מסכת בפני עצמה, אך דיני יום טוב בכללותם מוצגים במסכת ביצה, ודיני קורבנות המועדים במסכת חגיגה. לחול המועד מוקדשת מסכת מועד קטן.
שמות ימי החג והמועד
שם פופולרי שם מקראי כינוי חקלאי שם חז"לי כינויים נוספים פסח (חג) חג המצות חג האביב פסח חג החירות, זמן חירותנו שבועות (חג) חג (ה)שבועות, יום הביכורים, חג הקציר חג הקציר עצרת חג מתן תורה, יום הקהל, יום החמישים ראש השנה (יום טוב) זיכרון תרועה, יום תרועה אין ראש השנה יום הזיכרון יום כיפור (יום טוב) יום (ה)כיפורים, שבת שבתון אין יום הכיפורים אין סוכות (חג) חג הסוכות, חג האסיף חג האסיף חג אין שמחת תורה (חג) שמיני עצרת, אין יו"ט אחרון של חג אין
מועדים מדרבנן
300px|ממוזער|הדלקת נרות חנוכה, מצווה מדרבנן.
חז"ל קבעו ימי שמחה בימים שנעשו בהם ניסים לעם ישראל כדי לפרסם את הנס ועל ידי כך לחזק את האמונה בה'. את ימי הצום קבעו חז"ל כזכר לחורבן כדי להתאבל על בית המקדש וכדי שיהיו תזכורת לעוונות שהחריבו את בתי המקדש, דבר שיגרום לחזור בתשובה.
ימי השמחה
בימי בית שני הוסיפו חז"ל למועדים מדאורייתא ימי שמחה מדרבנן בימים בהם נעשו ניסים. העיקריים בהם אלו "ימי הפורים", שנקבע בתקופה הפרסית, וחנוכה שנקבע בימי מרד החשמונאים. בעבר צוינו ימים רבים נוספים המפורטים במגילת תענית, כדוגמת "יום ניקנור" על תבוסת המצביא היווני בפני המכבים, אולם בעקבות חורבן בית המקדש השני בטלו מועדים אלה שמלכתחילה נקבעו בעקבות אירועים מקומיים ובעלי חשיבות פחותה. למעשה מלבד פורים וחנוכה, אין ימים אחרים בעלי מחויבות דתית.
בחנוכה תיקנו חכמים להדליק נרות ולגמור את ההלל בכל יום, ובפורים תיקנו אנשי כנסת הגדולה ארבע מצוות: קריאת מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות ומשתה ושמחה. בחנוכה ובפורים מותר לעבוד, אם כי נהגו שלא לעבוד ביום הפורים. בשני ה"חגים" החדשים תיקנו חכמים להוסיף בתפילה ובברכת המזון את נוסח "על הניסים" המיוחד לכל אחד משני החגים. בימי החנוכה אין מצוות שמחה, אבל בפורים, כאמור לעיל, אחת המצוות היא משתה ושמחה ובכלל זה נהגו להרבות בבשר (שמחה) ויין (משתה).
חז"ל הגדירו גם את יום ט"ו באב כיום טוב, אולם לא קבעו לגביו הלכות מיוחדות, מלבד המנהג של בנות ירושלים לחולל בכרמים ולחפש בני זוג. גם ל"ג בעומר נחשב החל מימי הביניים כיום שמחה, אך בלי מצוות והלכות מיוחדות. ימים אלו מתבטאים כיום מבחינה הלכתית רק בכך שאין אומרים בהם תחנון ושאסור להתענות בהם ולהספיד בהם. עם זאת, ישנם מנהגים שונים הקשורים לל"ג בעומר: הדלקת מדורות, עלייה לקבר רשב"י וביצוע חלאקה.
י"ד באייר מופיע בחומש במדבר כיום הקרבת פסח שני ובמגילת תענית כיום שאסור בהספד ותענית. כיום רבים נוהגים שלא לומר בו תחנון ויש שאוכלים בו מצות.
בנוסף לפורים הרגיל בשנים מעובר בהם יש גם אדר א' ולו שלושים יום הנוספים לשנה תקנו חז"ל כי כל המועדים החלים בשנה רגילה יחולו באדר ב'. אם זאת נהגו לציין את הפורים במידה מסוימת גם באדר א' והוא קיבל את השם פורים קטן (ושושן פורים קטן), ובקרב הפסוקים נחלקו הדעות איך לציין יום זה ומה מן הלכות הנוגעות ביום זה. והיום מקובל שלא נאמר ביום זה תחנון, מרבים מעת בסעודה ושמחה ויש הפסוקים גם בלהרבו במשלוח מנות.
הצומות וימי האבל
שמאל|ממוזער|300px|קינות ליד הכותל המערבי
הנביאים שהיו בזמן חורבן בית המקדש הראשון תיקנו ארבע תעניות כאבל על חורבן בית המקדש:
ביום עשרה בטבת היום בו החל המצור על ירושלים;
ביום תשעה בתמוז בו נפרצה חומת ירושלים;
ביום תשעה באב בו נחרב בית המקדש;
וביום שלושה בתשרי בו נרצח גדליה בן אחיקם על ידי ישמעאל בן נתינה, דבר שעורר את חמתו של נבוכדנצר על שארית הפליטה.
לאחר בניין בית המקדש השני התבטלו מרבית התעניות והפכו לימי חג, אולם לאחר חורבן בית המקדש השני חזרו התעניות להיות ימי צום ואבל. צום תשעה בתמוז הפך לצום ביום שבעה עשר בתמוז, היום בו נבקעה חומת ירושלים בזמן בית המקדש השני. פרט לארבע התעניות, נוהגים לצום ביום י"ג באדר, תענית הנקראת תענית אסתר והיא לזכר התענית שצמה אסתר לפני שנכנסה למלך אחשוורוש.
כל ימי הצום הם ימים שבהם הצום הוא רק מעלות השחר ועד צאת הכוכבים מלבד תשעה באב שצמים בו בין בלילה ובין ביום. כל הצומות אסורים רק באכילה ושתייה, פרט לתשעה באב שכמו יום הכיפורים הוא אסור גם בנעילת נעלי עור, ברחיצה וסיכה ובתשמיש המיטה.
ראשי שנים
250px|ממוזער|טקס הבסיסה – מנהג מיהדות צפון אפריקה לא' בניסן
חז"ל קבעו ארבעה תאריכים שבהם מתחילה השנה עבור תחומים שונים:
א' בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים: מיום זה מתחילים לספור את שנות שלטונם של מלכים או מנהיגים אחרים, וכן את חגי השנה.
א' באלול – ראש השנה למעשר בהמה: בהמות שנולדו לפני תאריך זה אינן מצטרפות עם בהמות שנולדו ממנו והלאה.
א' בתשרי – ראש השנה לשמיטה ויובל, לנטיעות ולירקות: מיום זה מתחילים לספור את שנותיהם של העצים לשם קיום מצוות ערלה, וכן את שנות השמיטה והיובל. על פי המסורת, מקובל לספור מיום זה את שנות העולם. ביום זה מתקיים גם חג מהתורה הנקרא בימינו "ראש השנה", שפותח את עשרת ימי תשובה.
ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות: מיום זה מתחילים לספור את שנותיהם של פירות האילן, לשם קביעת מעשרות. בגלות איבד יום זה את משמעותו המקורית, וברבות השנים קיבל אופי של געגוע לארץ ישראל ולפירותיה. כיום יש הנוהגים לערוך בו סדר ט"ו בשבט.
מקורות בתנ"ך
פורים מתואר כולו במגילת אסתר, כולל הציווי לחגוג.
ארבע התעניות מוזכרות באופן עקיף:
מקורות בספרות חז"ל
לפורים מוקדשת מסכת מגילה. לחנוכה אין מסכת ספציפית אלא תכניה מצויים במקומות שונים בגמרא ומקורות חז"ל. סיפור חנוכה מתואר ב . דיני התעניות מצויים במסכת תענית.
מועדים ממלכתיים
שמאל|ממוזער|260px|בית מקושט בדגלי ישראל לכבוד יום העצמאות.
לאחר קום המדינה, קבעה הכנסת את ה' באייר, כיום העצמאות של המדינה, וכחג לאומי, ובין היתר, קבעה אותו כיום שבתון. עם הזמן נקבע גם יום שמחה נוסף, יום ירושלים, שחל ביום כ"ח באייר, היום שבו שוחרר הכותל המערבי על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום העצמאות ויום ירושלים כימי שמחה והודיה, והנהיגה בהם תפילות הודיה (כגון קריאת פרקי "הלל" ותפילה לשלום המדינה), אולם יהודים חרדים סירבו להכיר בהם כמועדים דתיים.
ימי זיכרון
בשנת 1950, קבעה הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי כיום זיכרון עבור קורבנות השואה. ימי זיכרון נוספים שנקבעו, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, יום הזיכרון ליצחק רבין, יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, ויום הזיכרון לרחבעם זאבי.
בנוסף קבעה מדינת ישראל טקסי זיכרון ממלכתיים בזמנים נוספים לאירועים שונים. כגון טקס האזכרה הממלכתי ליוסף טרומפלדור וחבריו שנפלו בי"א באדר בקרב על הגנת תל חי. המוכר גם בשם יום תל חי.
בתחילת שנת 2024 נוסף יום הזיכרון לחללי מלחמת חרבות ברזל שיצוין בכל שנה בעקבות הירצחם של מאות אזרחים ואנשי כוחות הביטחון במהלך מתקפת הפתע על ישראל (2023) ובעקבותיו יצאה ישראל למלחמת חרבות ברזל ברצועת עזה.
ימי ציון
חגים עדתיים
שמאל|ממוזער|260px|כהן מביתא ישראל בחג הסיגד בירושלים, 2008
עדות מסוימות נוהגות לציין מועדים מיוחדים:
הסיגד: חגם של קהילת ביתא ישראל. יום משלים ליום הכיפורים. נחגג בתאריך כ"ט בחשוון.
פורים שני: שם כלל למספר מועדים שונים הנחגגים בקרב קהילות שונות על מעשה נס והצלה שאירה לאותה הקהילה. (להרחבה על המועדים השוני ראו בערך)
הסהרנה: חגם של הקהילה היהודית בכורדיסטן. נחגג במקור בחול המועד פסח אך בישראל נחגג בחול המועד סוכות.
הבסיסה: חגם של יהדות לוב ויהדות תוניסיה, נחגג בתאריך א' בניסן.
מימונה: חגם של יוצאי ארצות המגרב. נחגג באסרו חג פסח (בארץ ישראל: כ"ב בניסן, ובחוץ לארץ: כ"ג בניסן). אצל האשכנזים לילה זה מכונה רומפלנאכט.
יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל: יום לזכר עולים מאתיופיה שנספו בדרכם לישראל. מצוין ביום ירושלים (כ"ח באייר).
שמירת החגים לאורך הדורות
מרבית אזרחי ישראל, גם כאלה שמגדירים את עצמם חילונים, מקיימים חלק ממצוות החגים. על פי סקר הלמ"ס לשנת 2009 המצווה הפופולרית ביותר היא סדר פסח – 88% מהאוכלוסייה היהודית מקיימת אותו. בנוסף, 79.3% מדליקים נרות חנוכה, 49.4% צמים ביום כיפור, 47.9% אינם אוכלים חמץ בפסח ו-29% בונים סוכה בסוכות.
לצד הקפדה על קיום מסורתי, ישנם מנהגים חדשים שהחלו נוהגים בשנים האחרונות. כך לדוגמה, מאז תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, נהגו תושבי הקיבוצים והמושבים לערוך בשבועות טקסי הבאת ביכורים מודרניים ובהם מקיימים הופעות עם שירים וריקודים, תהלוכות של כלים חקלאיים מקושטים, הבאת פירות בשלים בתוך סלים ועוד. כמו כן, בפסח יש שנוהגים להגיד "הגדה של פסח אלטרנטיבית" ובה, בנוסף (או במקום) לטקסט המקורי, גם שיבוץ של שירים עבריים, סיפורים וכן הלאה.
שמירת החגים בשואה
בזמן השואה, יהודים רבים, (כולל כאלה שלא שמרו מסורת לפני המלחמה) הקפידו על קיום מצוות החגים. יהודים דבקו במסורת כדי לא לאבד צלם אנוש, ולזכור מי הם ומאין באו. כך מספר הרב סיני אדלר:
בתנאי מחנות העבודה היה בלתי-אפשרי שלא לעבוד בשבת וחגים. על כן, היו יהודים שהיו מסתפקים במצוות זכירת שבת, או שהיו שומרים אותה בד' אמות (בפרטיות). היו יהודים שהיו מתאמצים מאוד כדי להשיג בחירוף-נפש תשמישים למצוות.
חגי ישראל בתרבות
שמאל|ממוזער|300px|טקס ביכורים במושב נהלל, 2006
החגים מהווים, גם בדורות האחרונים, חלק חשוב בתרבות היהודית. וכך אמר למשל חיים נחמן ביאליק:
כחלק מניסיונות השימור של החגים בתרבות, נחגגים בחגים אירועי תרבות שונים, הקשורים למסורת. לדוגמה, בפורים נוהגים לקיים "עדלאידע" תהלוכה גדולה וצבעונית עם סממנים הקשורים לחג.
בחוקי מדינת ישראל
בפקודת סדרי השלטון והמשפט הגדיר החוק הישראלי רק את חגי התורה כימי מנוחה, שבהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה אסור להעביד יהודי בהם. בימים טובים שאינם "חגים דאורייתא", כמו פורים וחנוכה, אין החוק אוסר עבודה, וכן בימי חול המועד.
יום העצמאות מוגדר כיום שבתון, אך אין איסור לפתוח בו חנויות.
רשימה כרונולוגית של כל החגים והמועדים
מועדים מהתורה, מדרבנן, על פי מנהג ותעניות
קטגוריה תאריך שם החג/המועד סיבה לקיומו מצוות ומנהגיםיום לימודיםיום עסקים דאורייתא ט"ו–כ"א בניסן פסח מכת בכורות בליל הסדר, יציאת מצרים בראשון של פסח, קריעת ים סוף בשביעי של פסח איסור אכילת חמץ, אכילת מצות, סיפור יציאת מצרים, קערת הפסח, תפילת טל. בעבר גם קורבן פסח ומנחת העומרלא מנהג כ"ב בניסן מימונה משום שמותר לאכול חמץ, לזכר כך שלאחר יציאת מצרים עם ישראל הגיע לארץ ישראל וזכה בשפע הארץ מתארחים ומארחים אוכלים פירות, עוגיות, ומאכלים של יהדות מרוקו ואלג'יריהכן מנהג י"ח באייר ל"ג בעומר פטירת רשב"י והפסקת המגפה של תלמידי רבי עקיבא נוהגים להדליק מדורות, ללמוד קבלה ולעלות לקברי צדיקים ובייחוד לציונו של רבי שמעון בר יוחאיכן (החל משנת תשפ"ד) כן דאורייתא ו' בסיוון שבועות קבלת התורה במעמד הר סיני נוהגים ללמוד תורה כל הלילה, לקרוא את מגילת רות ואת עשרת הדיברות ולאכול מאכלי חלב. בעבר הקריבו את שתי הלחםלא ארבע תעניות י"ז בתמוז שבעה עשר בתמוז לזכר בקיעת חומות ירושלים לפני חורבן בית המקדש צום מבוקר עד ערבכן ארבע תעניות ט' באב תשעה באב לזכר חורבן בתי המקדש, הראשון והשני צום מערב עד ערב, מנהגי אבלות מנהג ט"ו באב ט"ו באב חמישה דברים שאירעו בו בעבר ריקודים בכרמים, שידוכים, יום האהבה היהודידאורייתא א' בתשרי ראש השנה פתיחת עשרת ימי תשובה, יום בריאת האדם ויום דין לכל ברואי העולם לפי חז"ל, ראש השנה החקלאי. א' מדאורייתא וב' מדרבנן תקיעת שופר. נוהגים לקיים התרת נדרים, סדר ליל ראש השנה ותשליךלא ארבע תעניות ג' בתשרי צום גדליה לזכר רציחת גדליה בן אחיקם, מנהיג שארית הפליטה בישראל לאחר חורבן הבית, בידי ישמעאל בן נתניה צום מבוקר עד ערבכן דאורייתא י' בתשרי יום הכיפורים כפרת עוונות צום מערב עד ערב, תפילה, תשובה. בעבר היה זה היום היחיד בשנה בו נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשיםלא דאורייתא ט"ו–כ"א בתשרי סוכות הסוכות שבהם ישבו בני ישראל במשך 40 שנות נדודיהם במדבר ישיבה בסוכה, ארבעת המינים. בעבר גם ניסוך המים, הושענות (כיום פיוטי הושענות) ומצוות ערבה (כיום חיבוט ערבה) דאורייתא כ"ב בתשרי שמיני עצרת לאחר סוכות, המיועד לכל אומות העולם, יום המיוחד לעם ישראל בלבד תפילת הגשם מנהג כ"ב בתשרי / כ"ג בתשרי (חו"ל) שמחת תורה סיום מחזור של קריאת התורה והתחלת קריאה חדשה נוהגים להעלות לתורה את כל המתפללים ולעשות הקפות עם ספרי תורה מנהג כ"ט בחשוון חג הסיגד יום צום טהרה והתחדשות וחידוש הברית בין עם ישראל לה' טקס הסיגד בארמון הנציבכן דרבנן כ"ה בכסלו – ב' / ג' בטבת חנוכה ניצחון החשמונאים על היוונים, טיהור בית המקדש ונס פך השמן הדלקת נרות חנוכה. נוהגים לאכול מאכלים רוויים בשמן זיתלא כן ארבע תעניות י' בטבת עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי תחילת המצור על ירושלים, יום זיכרון לנספים בשואה, יום זיכרון לגירוש ספרד צום מבוקר עד ערב, והדלקת נרות נשמהכן מנהג ט"ו בשבט ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות סדר ט"ו בשבט, כיום נוהגים גם לנטוע עצים תענית (מנהג) י"ג באדר תענית אסתר לזכר צום אסתר המלכה וכל עם ישראל שישב בשושן עקב הגזירה שגזר המן צום מבוקר עד ערב דרבנן י"ד באדר / ט"ו באדר (שושן פורים) פורים הצלת היהודים מגזרות ההשמדה של המן במלכות אחשוורוש מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, סעודת פורים, נוהגים להתחפשלאכן
מועדים ממלכתיים
קטגוריה תאריך שם החג/המועד סיבה לקיומו מצוות ומנהגים יום עסקים ולימודים ממלכתי כ"ז בניסן יום הזיכרון לשואה ולגבורה מוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם צפירת דומייה, טקס זיכרון ממלכתי, מנהגי אבלות לאומייםכן ממלכתי ד' באייר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יום זיכרון לחללים במלחמות ישראל ובפעולות האיבה צפירת דומייה, טקס זיכרון ממלכתי, טקסים בבתי העלמין הצבאיים, מנהגי אבלות לאומיים ממלכתי ה' באייר יום העצמאות לזכר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בתום המנדט הבריטי הדלקת משואות, הנפת דגלים, זיקוקי דינור, הענקת פרס ישראללא ממלכתי י' באייר יום הרצל יום הולדתו של "חוזה המדינה" – בנימין זאב הרצל, להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני בבתי הספר ובמחנות צה"ל מוקדש זמן ללימוד פועלו וחזונו, כנס בירושלים לזכרו וישיבה בכנסת לזכרוכן ממלכתי כ"ו באייר יום השחרור וההצלה לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה טקס ממלכתי בכנסת ויום לימודים על מלחמת העולם השנייה במוסדות הלימוד ממלכתי כ"ח באייר יום ירושלים איחוד ירושלים תחת ריבונות ישראלית במלחמת ששת הימים ריקוד דגלים טקס בכנסת ומצעד דגלים ברחובות ירושלים העתיקה והכותל ממלכתי כ"ח באייר מצוין ביום ירושלים יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל נקראם גם "יום נספי סודאן". לזכר יהודי אתיופיה שנספו במהלך חילוצם והעלאתם אל מדינת ישראל בדרכם מסודאן טקס ממלכתי באתר ההנצחה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראלממלכתי כ"ט בתמוז יום ז'בוטינסקי יום פטירתו של זאב ז'בוטינסקי, להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני מתקיים טקס זיכרון ממלכתי בקבר זאב ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים, במחנות צה"ל מוקדש זמן ללימוד פועלו וחזונו הציוני, מתקיים בירושלים כנס לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, ובו דנים בנושאים מעולם הציונות ברוח חזונו ובסמוך לתאריך זה מתקיים דיון מיוחד בכנסת לציון זכרו ופועלוממלכתיכ"ד בתשרייום הזיכרון לחללי מלחמת חרבות ברזלמתקפת הפתע (7.10) ומלחמת חרבות ברזלטקס זיכרון ממלכתי, טקסים בבתי העלמין הצבאיים ממלכתי ל' בתשרי יום הזיכרון לרחבעם זאבי יום הירצחו של השר רחבעם זאבי טקס אזכרה ממלכתי שמתקיים בהר הרצל סמוך לקברו, ישיבה מיוחדת בכנסת לזכר רחבעם זאבי ממלכתי ז' בחשוון יום העלייה להכרה בחשיבותה של העלייה לארץ ישראל כבסיס לקיומה של מדינת ישראל, ולציון מועד הכניסה לארץ ישראל שאירע ביום י' בניסן עם יהושע הנפת דגלים, יום לימודים על העליות לישראל וחשיבותן להתפתחות המדינה ממלכתי י"ב בחשוון יום הזיכרון ליצחק רבין ראש ממשלת ישראל יצחק רבין נרצח ביום זה יום הזיכרון מצוין בטקסים ממלכתיים, בהר הרצל (שם קבור רבין), בכיכר רבין (שם נרצח) וברחבי ישראל, מנהגי אבלות לאומיים – דגלי המדינה מורדים לחצי התורן בכל המוסדות הממלכתיים ממלכתי ו' בכסלו יום בן-גוריון יום פטירתו של דוד בן-גוריון ראש ממשלת ישראל הראשון יום זה מצוין בישיבה מיוחדת בכנסת, במחנות צה"ל, במוסדות המדינה ובבתי הספר שמקדישים זמן ללימוד מורשתו חזונו ופועלו של בן-גוריון לדורות הבאים ממלכתי י"ז בכסלו יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל הודיה ותמיכה בפצועי מערכות ישראל אירוע הוקרה במעמד נשיא המדינה ציון יום ההוקרה בכנסת, מערכת החינוך ותנועות הנוער עורכות פעילויות חינוך והסברה בנושא ממלכתי כ"א בטבת יום הלשון העברית יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה, לקידום מעמדה של הלשון העברית בישראל ובעולם אירוע בו מחולק פרס ראש הממשלה ללשון העברית על שם אליעזר בן-יהודה, כנס שנתי בנושא הלשון העברית, הענקת מדליות לאישים שהרימו תרומה חשובה להנחלת הלשון העברית ולמחקרה, אירועים ופעילויות מיוחדות במערכת החינוך ואירועים ופעילויות מיוחדות בתפוצות לציון יום הלשון העברית ממלכתי ז' באדר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע לזכר חללי ישראל שמתו ומקום קבורתם לא נודע. מבוסס על מסורת לפיה יום פטירתו של משה רבנו, שמקום קבורתו לא נודע, חל ביום זה טקס ממלכתי בגן הנעדרים שבהר הרצל וטקסים ברחבי הארץ ממלכתי י"א באדר יום תל חי לזכר יוסף טרומפלדור וחבריו שנפלו בי"א באדר בקרב על הגנת תל חי מתקיים טקס ממלכתי ברחבת האריה השואג. בבתי הספר ובתנועות נוער, מוקדש זמן ללימוד המורשת
ראו גם
חגי ומועדי ביתא ישראל
חג
יום טוב
חול המועד
מגילת תענית
אסרו חג
יום הזיכרון
סעודת אסתר
סעודת יתרו
יום כיפור קטן
פורים קטן
לקריאה נוספת
יום-טוב לוינסקי, ספר המועדים: פרשת מועדי ישראל, ערכם, גילוייהם והשפעתם בחיי עם ישראל ובספרותו מימי קדם ועד היום הזה, 8 כרכים, הוצאת דביר, 1965.
יום-טוב לוינסקי, אלה מועדי ישראל, הוצאת אחיאסף.
שלמה גורן, מועדי ישראל, ידיעות ספרים, 1993.
יואל רפל, מועדי ישראל: אנציקלופדיה שימושית לשבת ולחג, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1989.
אליעזר מרכוס, חג לעם - אנתולוגיה של סיפורי-עם לחגי ישראל, הוצאת כתר, 1990.
יעקב שלום ליכט, מועדי ישראל, זמנים ומועדים בתקופת המקרא ובימי בית שני, מוסד ביאליק ירושלים, תשמ"ח.
אליעזר שביד, ספר מחזור הזמנים: משמעותם של חגי ישראל, הוצאת עם עובד, 1984.
ישעיהו ליבוביץ, שיחות על חגי ישראל ומועדיו, הוצאת ליאור שרף, 1999.
שלום רוזנברג, בעקבות הזמן היהודי: הפילוסופיה של לוח השנה, הוצאת ידיעות ספרים, 2013.
ביני תלמי, רונן אחיטוב ואילת לין, חג ישראלי: הצעות לטקסי החגים במשפחה בצירוף מבואות עיוניים, הוצאת עם עובד, 2014.
רינה חבלין, זמן יהודי-ישראלי: חג ומועד כמפתח לשיח זהות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
שמואל ברוך גנוט, דבר למועד: אסופת מאמרים בענייני המועדים, אתר השבת.
עדין שטיינזלץ, חיי שנה, הוצאת ידיעות ספרים, 2005.
משה זאב סולה, המועדים והמקרא: קדמוניות החגים ומנהגיהם, תרבות מקראית, פרשנות מקורית, הוצאת כתר, 1983.
דבורה ומנחם הכהן, חגים ומועדים, הוצאת כתר 1979.
ישי רוזן-צבי, ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל, כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2023.
קישורים חיצוניים
אתר חג שמח
חגי ישראל בפורטל כיפה
רשימת הטקסים הממלכתיים של מדינת ישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:פרשת אמור
| 2024-10-18T08:56:15
|
דמיטרי מנדלייב
|
שמאל|ממוזער|250px|בול סובייטי שהונפק לכבוד 100 שנה לגילוי הטבלה
שמאל|ממוזער|250px|גיליונית זיכרון בולאית סובייטית שהונפקה לכבוד 100 שנה לגילוי הטבלה
התאריכים המצוינים בערך זה הם על פי הלוח הגריגוריאני, אלא אם צוין במפורש אחרת.
דמיטרי איוונוביץ' מנדלייב (ברוסית: ; 8 בפברואר 1834 – 2 בפברואר 1907 על פי הלוח הגרגוריאני הנהוג בימינו; 27 בינואר 1834 – 20 בינואר 1907 על פי הלוח היוליאני) היה כימאי רוסי, מפתח הטבלה המחזורית של היסודות.
ביוגרפיה
מנדלייב נולד בעיר טובולסק שבסיביר ב-1834 כבן הזקונים למשפחה מרובת ילדים, והיה הילד ה-14 או ה-17 במספר (קיימים מקורות סותרים). שמונה אחים שלו מתו בילדותם ושלושה מהם אף בהיותם עוללים, עוד טרם ניתן להם שם.
מנדלייב התקבל למכון הפדגוגי המרכזי באוניברסיטת סנקט פטרבורג. אומנם הייתה זו מכללה למורים, אך הוא קיבל הכשרה מדעית מצוינת בזכות חברי סגל האוניברסיטה שלימדו גם במכללה ואפשרו לו לעסוק במחקר. לאחר שהוסמך כמורה זכה במלגת הצטיינות שאפשרה לו להשתלם במרכזי העשייה המדעית של אותם ימים – בצרפת ובגרמניה.
בשנים 1859–1861 חקר בפריז את צפיפות הגזים, והמשיך להיידלברג, שם עסק בחקר הספקטרוסקופ יחד עם קירכהוף. ב-1863 חזר לרוסיה, והתמנה לפרופסור לכימיה במכון הטכנולוגי ובאוניברסיטה של סנקט פטרבורג. הוא נעשה למרצה נערץ: בהופעה נלהבת ואקסצנטרית (עם רעמת שיער וזקן שטרח לספר רק פעם בשנה) הציג חידושים מחזית המדע, חינך לחשיבה מדעית, וסחף אחריו רבים.
כמורה, היה לצנינים בעיניו היעדרו של ספר כימיה מעודכן ברוסית. הוא החליט אפוא לגשת לכתיבה, אלא שאז גילה שעליו להתמודד עם התוהו ובוהו ששרר בעולם הכימיה. המאה ה-19 שקקה פעילות בחקר הכימיה, ומראשיתה ועד מחציתה הוכפל מספר היסודות המוכרים. אך הידע שהצטבר היה מגובב, ומנדלייב הגיע למסקנה שלא יוכל לכתוב ספר ראוי לשמו כל עוד לא ייצור מבנה מאורגן ליסודות השונים. כך, משיקולים דידקטיים, ניגש למשימה מדעית שהיוותה אתגר גם לרבים לפניו. נקודת המוצא של מנדלייב, כמו של קודמיו, הייתה שהעולם לא יכול להיות מורכב מאוסף מקרי של חלקיקים, וכי חיפוש חוקיות בתכונות של היסודות חייב להיות קשור לסידורם לפי משקל אטומי עולה.
מנדלייב נהג לשחק סוליטר בנסיעותיו הארוכות מביתו בעיר לאחוזתו בכפר. גם למחקר שלו ניגש כאל משחק קלפים. לכל יסוד הכין כרטיס עם שמו ותכונותיו, ואת 63 הכרטיסים פרש בסדר עולה של משקלים אטומיים: מאטום המימן, שלו יוחס הערך 1, ועד ליסוד עופרת – שהאטום שלו כבד ממימן פי 207. לאחר מכן ניסה למיין אותם על פי קווי דמיון שונים, פעם ועוד פעם.
ביום שני, 17 בפברואר 1869, מצא מנדלייב שכאשר היסודות מסודרים בסדר עולה של משקלים אטומיים, ותכונותיהם משתנות בהדרגה, וכן שלאחר כל כמה יסודות שב ומופיע באופן מחזורי יסוד שתכונותיו והתנהגותו דומים ליסוד שהופיע קודם לכן. בטבלה שלו סידר מנדלייב את היסודות כך שבטורים האנכיים – "מחזורים" – השתנו התכונות בהדרגה; ואילו בשורות האופקיות – "משפחות" – ניצבו יסודות דומים (בטבלה המחזורית המודרנית התחלפו תפקידי השורות והטורים).
ב-6 במרץ 1869 הציג מנדלייב את תגליתו בפני האגודה הרוסית לכימיה (לפי עדויות אחרות הנושא הוצג על ידי ניקולאי מנשוטקין לפי בקשת מנדלייב).
הישגיו המדעיים של מנדלייב זיכו אותו בהכרה בכל האגודות המדעיות באירופה, אך דעותיו הפוליטיות לא תאמו את הקו הממשלתי, ולכן אולץ לפרוש, כביכול לגמלאות (בשנת 1891, בגיל 57), ממשרתו באוניברסיטת סנקט פטרבורג. אולם בשנת 1893 התמנה למנהל המשרד למידות ולמשקלות.
מנדלייב היה מועמד לפרס נובל בכימיה בשנת 1906, השנה השישית לחלוקת הפרס; אולם הוא נדחה, כנראה מסיבות של סכסוך בין מדענים עמיתים. הוא נפטר ב-20 בינואר בשנה שאחריה בסנקט פטרבורג, ועל כן לא יכול היה לקבל את הפרס. היסוד ה-101 בטבלה, מנדלביום, קרוי על שמו.
פרסים והוקרה
קישורים חיצוניים
דמיטרי איוונוביץ מנדלייב, באתר מוזיאון המדע בירושלים
מאמרים על מנדלייב באתר מכון דוידסון | דמיטרי מנדלייב | חפיסת הקלפים ששינתה את עולם הכימיה |
דמיטרי מנדלייב אונליין
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:כימאים רוסים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:דאיסטים
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:אישים שעל שמם יסודות כימיים
קטגוריה:זוכי מדליית דייווי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סנקט פטרבורג
קטגוריה:זוכי פרס דמידוב
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1834
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1907
| 2024-07-21T16:17:38
|
משה דיין
|
משה דיין (, 20 במאי 1915, ז' בסיון ה'תרע"ה – 16 באוקטובר 1981, י"ט בתשרי ה'תשמ"ב) היה מצביא, מדינאי ואיש ציבור ישראלי. כמי שהחל כקצין בהגנה ובפלמ"ח, התקדם דיין בדרגות עד התמנותו לרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, עליו פיקד בעת מבצע קדש. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, שימש שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, וכשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין בעת חתימת הסכם השלום עם מצרים.
דיין סימל באישיותו את טיפוס ה"צבר" – בן ההתיישבות העובדת, האוחז בידו האחת ברובה, ובשנייה במחרשה. כרמטכ"ל נתפס דיין כאחד ממעצבי רוחו ודמותו של צה"ל כצבא חזק בעל אופי התקפי ויוזם.
כשר הביטחון נתפס דיין בעיני הציבור כאחד מהאחראים לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אך גם כאחראי עיקרי, לצד ראש אמ"ן אלי זעירא, למחדל במלחמת יום הכיפורים, וכמידת ההערצה שחש הציבור כלפיו לפני המלחמה – כך הייתה עוצמת משבר האמון כלפיו בתקופה שלאחריה. דיין שאף להתגבר על המשבר, ובערוב ימיו, כשכיהן כשר החוץ, תרם מניסיונו ומכושרו המדיני והביטחוני, לעיצוב דמותו של הסכם השלום עם מצרים. דיין האיש, תפיסתו המדינית והביטחונית, חייו האישיים הסוערים ואישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, היו בעלי השפעה רבה על מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה.
רבים העדיפו לראותו בתפקידים הראויים לכישוריו ולניסיונו הצבאי והמדיני וליהנות מגישתו העניינית והמעשית, על אף כתמים ערכיים שדבקו בדמותו, כפרשיות אהבים, גנבת עתיקות, זלזול בחוק ויחס קשה למשפחתו.
ראשית חייו (1915–1930)
250px|ממוזער|שמאל|משה דיין עם הוריו, דבורה ושמואל דיין, 1918
נולד ב-20 במאי 1915 בקבוצת דגניה (שנקראה לימים "דגניה א'") לשמואל דיין ולדבורה לבית זלוטובסקי, מאנשי העלייה השנייה, כבן הבכור במשפחה, והיה הילד השני שנולד בקבוצה (אחרי גדעון ברץ, שנולד בקבוצה ב-1913). בפברואר 1922 נולדה עוד אחות, אביבה (אמו של יהונתן גפן), וב-1926 נולד אח; זוהר. דיין נקרא על שם משה ברסקי, הראשון מאנשי דגניה שנרצח על ידי שודדים בדואים. הרצח אירע ב-22 בנובמבר 1913, בעת שברסקי רכב למנחמיה על-מנת להביא תרופה לשמואל דיין שנפל למשכב.
כאשר היה דיין בן שש, החליטו הוריו להצטרף לגרעין מקימי מושב העובדים הראשון, וכך עברה המשפחה להתגורר בנהלל בשנת הקמתו. את שנות בית הספר היסודי עשה דיין בבית הספר שבנהלל. משבגר, עבר לבית הספר התיכון החקלאי ושם סיים את חוק לימודיו, אף שזה היה אז בית ספר לבנות. עוד בילדותו נטל חלק במשימות הביטחון במושב, ובשנת 1930, בגיל 15, הוכנס בסוד לארגון "ההגנה".
קריירה צבאית (1930–1958)
בשירות ההגנה (1930–1947)
שמאל|ממוזער|290x290 פיקסלים|העלייה לחניתה, 1938. מימין: יגאל אלון, יצחק שדה, משה דיין
בשנת 1936 החל גל נוסף של מאורעות, מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט. בתקופה זו אפשרו שלטונות המנדט הבריטי להקים את משטרת היישובים העבריים שהורכבה בעיקר מאנשי ארגון ההגנה, שכונו "נוטרים". דיין היה מהנוטרים הראשונים שגויסו ב-25 במאי 1936. לאחר ששירת תקופה קצרה כמורה דרך בצבא הבריטי, התגייס דיין למשטרת היישובים העבריים. בדצמבר 1937 היה חניך בקורס מפקדי מחלקות, שבו הדריך יצחק שדה, ובין חניכיו היה גם יגאל אלון. בשנים 1938–1939 היה חבר ב"פלוגות השדה", שעליהן פיקד שדה, ונטל חלק במבצעי פלגות הלילה המיוחדות", שעליהן פיקד וינגייט. במסגרות אלו למד את עיקרי תורת הלחימה ההתקפית, אשר שימשה אותו במהלך הקריירה הצבאית שלו. ב-21 במרץ 1938 השתתף במסגרת זו בעלייה לקיבוץ חניתה. בתצלום מפורסם מאותה תקופה נראים אלון, שדה ודיין, כאשר שדה חובק את אלון מימינו ואת דיין משמאלו.
ממוזער|250px|חלק מהמ"ג במחנה המעצר מזרעה. משה דיין הוא הימני.
ב-5 באוקטובר 1939 נאסר – כאחד ממ"ג אסירי ההגנה – והועמד לדין על החזקת נשק בלתי חוקית. דיין נדון לעשר שנות מאסר, שאותן החל לרצות בכלא עכו ובמחנה המעצר מזרעה. מלחמת העולם השנייה הביאה לכך שהצבא הבריטי היה זקוק לתמיכת היישוב, והחל שיתוף פעולה בין הצבא הבריטי למחתרות היהודיות. החל גיוס של בני היישוב לצבא הבריטי, ובמסגרת זו הוסכם בין הנהגת היישוב לשלטונות המנדט הבריטי על שחרורם של המ"ג ב-17 בפברואר 1941. כאשר שוחרר דיין מן הכלא היה המצב במזרח התיכון מסוכן. בעיראק החל מרד רשיד עאלי אל-כילאני הפרו נאצי נגד השלטון הבריטי, במדבר המערבי התקדמו צבאות הציר לעבר מצרים וארץ ישראל, ובסוריה ובלבנון, שהיו תחת מנדט צרפתי, שלט צבא צרפת של וישי אשר סר למרות משטר שיתוף הפעולה של המרשל פטן. בנסיבות אלו, החלו יצחק שדה ואחרים לארגן כוח (לימים נודע כהפלמ"ח) שיסייע לבריטים בפעולות סיור ולחימה זעירה. דיין מונה על ידי יצחק שדה למפקד פלוגה ב' של הכוח (על פלוגה א' פיקד יגאל אלון). ביוני 1941 במסגרת הפלישה לסוריה וללבנון, היה אמור לנוע על כביש החוף צפונית לראש הנקרה כוח של הדיוויזיה ה-7 האוסטרלית, שמטרתו למנוע מהצרפתים לפוצץ את הגשרים שעל נהר הליטני, וכך לאפשר תנועה חופשית של הכוחות הבריטיים על כביש החוף לביירות. דיין צורף אל הכוח האוסטרלי כמורה דרך, ובמהלך פעולה זו פגע צלף צרפתי במשקפת שאחז דיין, רסיסי הזכוכית והמתכת שנתזו ממנה פגעו בעינו השמאלית, והוא איבד את ראייתו בה. בתחילת אוגוסט שוחרר מבית החולים הצבאי. מאז נהג דיין לכסות ברטייה את מקום הפגיעה, ומאז אותה פעולה היא הפכה למעין "סמל מסחרי" המזוהה עם דמותו. לאחר שהחלים מפצעיו חזר דיין למשקו בנהלל, והמשיך בפעילות במסגרת "ההגנה". ב-1945 עבר לתל אביב, ובדצמבר 1946 נסע לבזל לשמש כציר בקונגרס הציוני. במשך השנים האלו (1939–1945) נולדו שלושת ילדיו של דיין – יעל הבכורה, אהוד (אודי) ואסף (אסי).
בפברואר 1947 נקרא על ידי יעקב דורי, שהיה אז רמטכ"ל ההגנה (ולאחר מכן הרמטכ"ל הראשון של צה"ל), לשמש כ"קצין לעניינים ערביים". היה ברור לכל כי מלחמת העצמאות ממשמשת ובאה.
במלחמת העצמאות (1947–1949)
באפריל 1948, לאחר קרב רמת יוחנן, השתתף דיין בשיחות עם קצינים דרוזים בצבא ההצלה, לשם כריתת "ברית דמים" חשאית בין הדרוזים והיהודים. השתתפותו בדיונים אלה התקיימה אף על פי שרק מספר ימים קודם לכן נהרג אחיו זוריק בקרב רמת יוחנן, בלחימה מול לוחמים דרוזים. השיחות הובילו לבסוף לשיתוף פעולה בין הדרוזים והיהודים.
דיין החל את המלחמה בתפקידי מטה, בדרגת רב-סרן, לצידו של הרמטכ"ל דורי, אך במאי 1948 נשלח לפקד על כוחות צה"ל בעמק הירדן, והיה שותף לבלימת הכוחות הסורים בדגניה, בה נולד. לאחר קרב דגניה, בסוף מאי 1948, מונה למפקד גדוד 81 (לימים 89) שכונה "גדוד הקומנדו", גדוד פשיטה ממוכן בחטיבה 8 שעליה פיקד יצחק שדה. במהלך הפוגה בקרבות נסע לארצות הברית כדי להשתתף בהלווייתו של האלוף דוד מרכוס. לאחר ששב לישראל, ביולי 1948, השתתף עם גדודו במבצע דני.
שמאל|ממוזער|250px|משה דיין במבצע דני לאחר הפשיטה על לוד
|שמאל|ממוזער|250px|פסלו של משה דיין ברחבת מבצע דני ברמלה
במהלך מבצע דני הוביל פשיטת ג'יפים נועזת של גדודו אל תוך העיר לוד, ב-11 ביולי 1948, בה נהרגו 9 לוחמים ונפצעו 17. הדעות חלוקות עד כמה פשיטה זו הייתה משמעותית בכיבוש לוד, שהוביל אחר כך לכיבוש רמלה. על כל פנים, כיבוש לוד בוצע בפועל על ידי חיילי חטיבת יפתח, ונראה כי הפשיטה תרמה לערעור רוח המגנים.
לאחר מבצע דני הועבר גדודו של דיין לחזית הדרום, במסגרת מבצע מוות לפולש, שם לחם נגד כוחות מצרים. ב-1 באוגוסט 1948 נכנס דיין לתפקיד מפקד חטיבת עציוני והועלה לדרגת סגן-אלוף, שבאותו זמן הייתה דרגה אחת מתחת לדרגת אלוף (דרגות "אלוף-משנה" ו"תת-אלוף" טרם הונהגו אז). עקב אי-בהירות לגבי סמכויותיו באזור ירושלים לעומת אלה של אלוף פיקוד המרכז, החליטה ועדת חיים לסקוב למנות את דיין, במקביל, גם כמפקד ירושלים, במקום האלוף דוד שאלתיאל. ככזה, אף זכה למגורי שרד בווילה לאה, בניין מפואר, במושגי אותם ימים, בשכונת רחביה בירושלים.
בשלב זה הסתיימו הקרבות המשמעותיים בגזרה זו, ועיקר פעולתו של דיין הייתה בניסיונות לשפר עמדות מול הלגיון הירדני, לקראת המשא ומתן העתידי על מעמדה של העיר. אולם גם לאחר כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, המשיכו הערבים לצלוף ולהפגיז מדי פעם מאזור ארמון הנציב, וגרמו לאבדות של חיילים ואזרחים. דיין ביקש לכבוש גבעה על השלוחה המערבית של גבעת ארמון הנציב שהייתה בשטח המפורז, כדי למנוע מלוחמים ערבים לירות ממנה לעבר תלפיות. הוא לא שעה לאזהרות קציני חטיבת עציוני שהגבעה נשלטת באש על ידי הערבים מארמון הנציב ובלילה שבין 17 ל-18 באוגוסט 1948 יצאו כוחות מגדוד 62 ("בית חורון") של חטיבת עציוני, בפיקודו של מאיר זורע ותפסו את הגבעה ללא התנגדות. אבל עם עלות השחר הם התגלו לערבים שפתחו באש בתוספת לארטילריה. לוחמי עציוני נתפסו חשופים בשטח גלוי, זורע ביקש אישור להיכנס לתוך ארמון הנציב, אך לטענתו בתחקירים המח"ט, דיין, לא נמצא במפקדתו לאישור הכניסה. בלית בררה ניתנה פקודת נסיגה. הערבים הסתערו על הגבעה וכבשוה. אבדות חטיבת עציוני היו כבדות: 14 הרוגים, 24 פצועים ו-5 שבויים.
ב-19 באוקטובר 1948 פיקד דיין על מבצע יקב. מטרת המבצע, שהיה מבצע חטיבתי מלא ראשון של "עציוני", הייתה לכבוש את רכס בית ג'אלה, בואכה בית לחם, עליו ישבו כוחות מצריים. מקלע אויב אחד הצליח לעצור את כוחות גדוד מוריה, שהלכו בטור עורפי במעלה ההר. במקביל פעלו כוחות גדוד "בית חורון", שהצליחו במשימתם לכיבוש "הר התעלה" (במחיר של 7 הרוגים) ואף התחילו להתארגן להגנה עליו, אך דיין נתן פקודת נסיגה והמבצע בוטל.
במסגרת תפקידו שימש כדיפלומט במגעים עם הירדנים, ואף עם המלך עבדאללה. בן שיחו במגעים אלו היה מפקדה הירדני של ירושלים, הקולונל עבדאללה א-תל. השניים הגיעו בדצמבר 1948 להסכמה לפיה לא ייזום כל צד פעולה צבאית נוספת, הסכמה שקדמה בארבעה חודשים להסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות. ההסכם קיבע את מעמדה של המובלעת הישראלית בהר הצופים ואפשר מעבר שיירות אל המובלעת וממנה.
במרץ 1949 היה דיין אחד מן הנושאים ונותנים במשלחת לשיחות שביתת הנשק בין ישראל וירדן שהתקיימו באי רודוס. ב-3 באפריל 1949 נחתם ההסכם בין הנציגים. בראש המשלחת עמד ד"ר ולטר איתן, ובנוסף לדיין הצטרף למשלחת ראובן שילוח.
הקריירה הצבאית עד מינויו לרמטכ"ל (1949–1953)
לאחר תום המלחמה, דיין התמודד, ואף נבחר לכנסת הראשונה ברשימת מפא"י, תוך שהוא משובץ במקום העשירי ברשימה לכנסת, אך לבקשת בן-גוריון נשאר בצה"ל והתמנה, ב-21 באוקטובר 1949, לאלוף פיקוד דרום והועלה לדרגת אלוף. הייתה זו תקופת רגיעה יחסית שלאחר המלחמה, ובמהלכה עבר דיין קורס מפקדי גדודים בן כתשעה חודשים, במקביל לשירותו כאלוף פיקוד. לאחר סיום הקורס נשלח דיין לקורס מפקדים בכירים בבריטניה. עם שובו, במאי 1952, הציע לו הרמטכ"ל יגאל ידין לשמש כסגנו. דיין סירב, ובמקום זאת הוא מונה לאלוף פיקוד הצפון, תפקיד בו שירת כחצי שנה.
בדצמבר 1952, לאחר התפטרותו של הרמטכ"ל יגאל ידין מונה דיין על ידי הרמטכ"ל החדש, מרדכי מקלף, לראש אגף המטה הכללי (אג"ם). מקלף התנה מראש את שירותו כרמטכ"ל בכך שישמש בתפקיד במשך שנה אחת בלבד, ומינויו של דיין לראש אג"ם סימן אותו כיורשו של מקלף. בתקופה זו עמד לימינו מספר מצומצם של מקורבים, ובהם ראש לשכתו, רס"ן (לימים אלוף) שלמה גזית, מזכירתו נאורה מטלון (לימים ברנח-מטלון), ונהגו נועם שהיה מפצועי מלחמת העצמאות. לדברי ברנח-מטלון, לשכת ראש אג"ם בתקופת דיין נראתה כאוהל מפקדה, וכללה אלמנטים רבים האופייניים לפעילות צבאית בשטח.
תקופתו של דיין כראש אג"ם הייתה תקופה סוערת. ניסיונות הסתננות וחבלה נענו בפעולות התגמול והוקמה יחידה 101 שעליה פיקד אריאל שרון. לאחר איחודה של היחידה עם גדוד 890, מינה דיין את שרון למפקד הגדוד. כאשר ב-14 באוקטובר 1953 בוצעה פעולת קיביה, שבה נהרגו עשרות אזרחים ששהו בבתים שפוצצו על ידי יחידה 101 במסגרת פעולת תגמול, יצא דיין להגן על עמדתה של ישראל בעצרת הכללית של האומות המאוחדות.
ראש המטה הכללי (1953–1958)
ממוזער|משה דיין סוקר מסדר סיום קורס קצינים בבה"ד 1 בירושלים (ברקע קריית הממשלה). 1955
תקופת לבון (1953–1955)
דיין התמנה לרמטכ"ל ב-6 בדצמבר 1953, ולמחרת פרש דוד בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון והעביר את ראשות הממשלה למשה שרת ואת תפקיד שר הביטחון לפנחס לבון.
היחסים בין לבון לדיין לא היו תקינים מלכתחילה, ובמהלך כהונתו של דיין כרמטכ"ל תחת שר הביטחון לבון, התקלקלו היחסים עוד יותר. לבון היה בן דור הביניים במפא"י ויריבו הפוליטי של דיין. ברוח הימים ההם היה דיין חבר מרכז מפא"י והתפטר ממנו רק משהתמנה לרמטכ"ל. לבון ראה בעצמו את יורשו של בן-גוריון, ראייה שהובילה אותו למסלול התנגשות עם חבורת הצעירים שטיפח בן-גוריון, ובראשם דיין ושמעון פרס, ששימש מנכ"ל משרד הביטחון. על אף ששני האישים, דיין ולבון, החזיקו בראייה ביטחונית דומה, החלו עד מהרה סכסוכים ביניהם, שהתבטאו אף בדברים עקרוניים, כגון דרישתו של דיין לרכוש מן הצרפתים טנקים מסוג AMX-13, עליה הטיל לבון וטו, למרות המלצת המטכ"ל.
המאבק על סמכויות בין שר הביטחון לרמטכ"ל הביא לחוסר בהירות בשאלת הקשר הישיר בין קצינים בכירים לשר הביטחון. כאשר נודע לדיין באמצע 1954, כי מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי נועד ישירות עם לבון, הגיש את התפטרותו, אך שוכנע בידי דוד בן-גוריון לחזור בו ממנה. לבון עמד על זכותו כשר ביטחון להמשיך בפגישות עם מפקדי צה"ל, ובהם ראש אמ"ן, אלוף-משנה בנימין גיבלי. לימים תהיה לכך חשיבות מכרעת בשאלה "מי נתן את ההוראה" לגיבלי בפרשה שנודעה בכינוי "העסק הביש". גורם עלום הורה להפעיל רשת של מרגלים יהודים במצרים, ולהורות להם לחבל במתקנים בריטיים, כדי למנוע את הסתלקותה של בריטניה מאזור תעלת סואץ. בעת שניתנה ההוראה לגיבלי, היה דיין בביקור בארצות הברית, ולבון הכחיש שנתן את ההוראה. גיבלי טוען שדיין נתן את ההוראה בלא ליידע את שר הביטחון לבון. לפרשה הייתה חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, והיא הביאה כעבור שנים, ב-1963, להתפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה.
יחסיו של דיין עם ראש הממשלה משה שרת אף הם לא היו תקינים. דיין היה איש הקו האקטיביסטי, והאמין בכוח ההרתעה של צה"ל וביכולתו לצאת למלחמה נוספת ולנצח בה. לעומת זאת, היה שרת פשרן, וניסה להשיג נתיבים אל שליטי ערב על מנת להגיע להסדרי שלום. כושר התמרון של שרת היה מצומצם. הוא היה לכוד בין הקו האקטיביסטי של דיין (ואף של יריבו לבון), אשר צידד בפעולות גמול רבות, שהרחיקו את הסיכוי למגעים מדיניים, ובין העובדה כי רבות מן ההחלטות החשובות לא התקבלו בירושלים אלא בשדה בוקר, מקום מושבו של בן-גוריון.
בעקבות כישלון "העסק הביש", דרש לבון לפטר את דיין, את גיבלי וכן את שמעון פרס. התחייבה החלטה מי מבין השניים, דיין או לבון, יישאר ומי יפוטר. הכרעה כזאת הייתה למעלה מכוחותיו של שרת, ולבסוף התפטר לבון מתפקידו והוחלף בבן-גוריון. אם הייתה בלבו של שרת תקווה כי יצליח להשיג השפעה כלשהי על מהלך האירועים, הרי ששובו של בן-גוריון למשרד הביטחון קטע תקווה זו, מאחר שבן-גוריון היה זה שניהל את המדינה ב-15 שנותיה הראשונות. דיין מצא בבן-גוריון שותף מלא לחזונו בדבר יכולותיו של צה"ל, והדרך שבה יש להשתמש בהן.
פעולות התגמול (1955–1956)
שמאל|ממוזער|250px|מפקדי צה"ל עם לוחמי חטיבת הצנחנים, 1955. עומדים, מימין לשמאל: אל"ם אסף שמחוני, סגן , סרן דני מט, רא"ל משה דיין, סא"ל אריאל שרון, סגן מאיר הר-ציון. כורעים, מימין לשמאל: סרן רפאל איתן, סגן יעקב יעקב, סרן אהרן דוידי.
בן-גוריון שב למשרד הביטחון בפברואר 1955, ולאחר חודשים מספר, בעקבות הבחירות לכנסת השלישית, שב גם לכס ראש הממשלה. עתה החלה תקופה של שיתוף פעולה בין בן-גוריון לדיין על רקע מצב ביטחוני מחמיר והולך, במיוחד בחזית הדרום. משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שהחליף את המשטר המלוכני במצרים, היה תקיף ברטוריקה שלו נגד ישראל, ונראה היה כי בדעתו לנקוט צעדים מעשיים. עסקת נשק בין מצרים וצ'כוסלובקיה, שהתפרסמה בספטמבר 1955, עוררה חששות כבדים כי אכן פניו של שליט מצרים למלחמה בישראל. בה בעת חיזקה מצרים את ההסגר על השיט הישראלי במפרץ אילת. אולם הבעיה העיקרית, היום-יומית, בפניה ניצבה ישראל הייתה פעולות הפדאיון שהפכו בשנים אלו למתקפה אכזרית ובלתי פוסקת.
דיין סבר כי בבעיית הפדאיון יש לטפל באמצעות פעולות רחבות היקף נגד כוחותיהן הסדירים של המדינות שמהן יצא הפדאיון. בסוף פברואר 1955 פשטו חיילי צה"ל, בפיקודו של אריאל שרון, על עזה, בפעולה המכונה "מבצע חץ שחור", שבה נהרגו כ-37 חיילים מצרים. פעולה רחבת היקף נוספת מסוג זה נערכה בח'אן יונס ב-31 באוגוסט 1955 ("מבצע אלקיים"), בתגובה לפעולת פדאיון שגבתה שבעה הרוגים אזרחיים. בפעולת ח'אן יונס, שעליה פיקד מרדכי גור, נהרגו כשמונים חיילים מצריים. פעולה נוספת בכונתילה בסוף חודש אוקטובר גבתה 10 הרוגים מצריים.
בתגובה השתלט הצבא המצרי על שטח באזור ניצנה. לאחר מספר ימים שבהם לא הצליחה פעילות דיפלומטית להביא לנסיגת הכוחות המצריים, הדף צה"ל את החטיבה המצרית בקרב לילי ("מבצע הר געש") שבו נהרגו כחמישים מצרים לעומת שבעה חיילים ישראלים. הפשיטות ההדדיות הפכו לקרבות של ממש, שבהם היו אף מעורבים שריון וארטילריה. בספרו יומן מערכת סיני כותב דיין כי "תגובותיה של ישראל העמידו בפני הערבים בצורה אולטימטיבית את הברירה – הקפדה על השלום או יציאה למלחמה". בשלב זה, לנוכח עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית וסגירתם של מצרי טיראן, סבר דיין כי על ישראל לנקוט ביוזמה התקפית, ולהקדים בכך יוזמה מצרית. פעולות הגמול הפכו לפעולות של הסלמה גוברת והולכת, והעמידו מולן תגובת נגד, שהצריכה, מצידה, פעולות גמול תכופות יותר וחריפות יותר.
בדצמבר 1955 פשט צה"ל על מוצבי סוריה באזור הכנרת ("מבצע עלי זית"), בפעולה הגדולה ביותר שננקטה עד אותה עת. באפריל 1956 הייתה הסלמה של ממש בפעולות ההדדיות, ושבעה עשר חיילים ישראלים נהרגו. על קברו של , חבר קיבוץ נחל עוז בראשית שנות ה-20 לחייו, שנרצח על ידי מסתננים ערבים אחרי שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בו, הספיד אותו דיין ב-30 באפריל 1956, וחשף את השקפתו על הסכסוך הישראלי-ערבי:
הדברים מביעים תפיסת עולם השוללת אפשרות של פתרון מדיני, וגורסת כי אל מול נתוני היסוד של הקיום הישראלי בתוך העולם הערבי, על ישראל להגיב בכוח כדי להשיג הרתעה. "דוקטרינת דיין" בשנים אלו הייתה כי בכל מקרה של התעצמות ערבית, התחמשות, איחוד ההנהגה הערבית והידוק המצור על ישראל, יש לנקוט בתגובה מקדימה. לימים תתחלף גישה זו בשאלה שאותה שאל בספרו האחרון – "הלנצח תאכל חרב?".
פעולת קלקיליה (1956)
בקיץ 1956 חלה הסלמה בסכסוך בגבול ירדן. משטרו של המלך הצעיר חוסיין נאלץ לתמרן בין גורמים שונים, והיה נתון ללחץ מצד משטרו של גמאל עבד אל נאצר. חוסיין כרת בספטמבר 1956 ברית הגנה עם נאצר. דיין היה משוכנע כי הפדאיון, בין אם הם תוקפים בדרום או במרכז, הם מחלקה של המודיעין המצרי. עם זאת, ניסתה ירדן להדק את יחסיה עם עיראק, וחוסיין אף דן עם המלך פייסל על הכנסת כוחות עיראקים לתוך ירדן. בין אם בהשפעה עיראקית או כתוצאה מלחץ מצרי, החמיר מאוד המצב בגבול. בהתקפות של מסתננים בגבול ירדן נהרגו אזרחים, ואילו צה"ל הגיב בסדרת פעולות גמול שהחריפו והלכו. כיומיים לאחר רצח שלושה פועלים ליד תל מונד, ב-11 באוקטובר 1956, הורה דיין על ביצוע הפעולה הגדולה ביותר שביצע צה"ל מאז מלחמת העצמאות, והיא ההתקפה על בניין המשטרה הירדנית בקלקיליה. צה"ל איבד שמונה עשר לוחמים, אך הירדנים איבדו שמונים ושמונה מאנשיהם. בפעולה השתתפו הצנחנים, שריון ותותחנים. במהלך הפעולה כותר כוח חסימה שהוצב מאחורי העיר, וחולץ לאחר קרב קשה.
הפעולה הייתה האחרונה בסדרת פעולות הגמול הגדולות. נראה היה כי הן מיצו את יכולת ההרתעה שלהן, וסיכנו את הברית ההולכת ומתרקמת עם בריטניה וצרפת לקראת מלחמת סיני, וחמור מכול, המצרים והירדנים למדו את שיטת הפעולה, ועתה ידעו לצפות להתקפה על מתקן צבאי כאשר ישמעו על פעולת הפדאיון בישראל.
במלחמת סיני (1956)
לקראת המלחמה
בשנת 1956 חשו קברניטי מדינת ישראל כי טבעת חנק ערבית מתהדקת סביבה. הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר, אשר ביחד עם הסגר הימי שהכריז נאצר על השיט הישראלי בים סוף, הפכה למצור ימי על מדינת ישראל; סכסוכי הגבול, בריתות ותיאום בין סוריה, מצרים וירדן, ובמיוחד עסקאות נשק גדולות, וכן המיצוי של שיטת "פעולות התגמול" – כל אלה הביאו למסקנה כי יש צורך במלחמה על מנת לפרוץ את טבעת החנק.
בעקבות הלאמת התעלה, צרפת ובריטניה, אדוניה הקולוניאליים לשעבר של התעלה, החליטו אף הן לנקוט בכוח נגד נאצר, על מנת להחזיר את התעלה לידיהן. צרפת הייתה ההוגה העיקרית של שיתופה של ישראל בתוכניות, ואילו בריטניה עמדה חצויה: מחד, חשקה בשיתוף פעולה ישראלי בסיני, ומאידך הייתה בברית הגנה הדדית עם ירדן, שעלולה הייתה לחייב אותה לפעולה כנגד ישראל בתנאים מסוימים.
בסוף ספטמבר יצא דיין, ועמו גולדה מאיר, משה כרמל ושמעון פרס לפריז על מנת לתאם את הפעולות עם הרמטכ"ל הצרפתי הגנרל אלי. התוכנית שאליה הגיעו בשיחות אלו, הייתה כי ישראל תתקוף את מצרים, כדי לחסל את פעולות הפדאיון, ואילו בריטניה וצרפת יצטרפו, יכבשו את אזור התעלה ויחזיקו בו, כביכול "על מנת להפריד בין הניצים". דיין העביר לצרפתים רשימת ציוד הנדרשת לצורך המבצע – 100 טנקים, טייסת מטוסי תובלה, 300 משאיות בעלות הנעה קדמית ועוד. לאחר שובו לישראל מסר דיין למטה הכללי פקודת התראה למערכה כנגד מצרים.
לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לתוכנית פעולה מוסכמת, התקיימה פגישה נוספת בפרוור סוור שליד העיר פריז, בה נכחו הבריטים, הצרפתים, וכן דיין, בן-גוריון ושמעון פרס. לאחר הוועידה ברור היה כי המתקפה הישראלית תבוא תוך ימים אחדים.
התוכנית שהתגבשה כללה מתקפה נועזת, המבוססת על הצנחת כוח בעומק האויב, והתחברות אליו באמצעות הפעלת כוחות שריון ורגלים. למעשה תתחיל המלחמה בכיבוש היעד הסופי – האזור הסמוך למעבר המיתלה, בסמוך לתעלת סואץ.
שלבי הלחימה
שמאל|ממוזער|350px|הרמטכ"ל דיין סוקר מסדר ניצחון בתום מלחמת סיני. לצדדיו: מפקד פיקוד הדרום אסף שמחוני, ומפקד חטיבה 9 אברהם יפה
שמאל|ממוזער|250px|דיין בעת ביקורו בווייטנאם
המלחמה החלה ב-29 באוקטובר בהצנחה של גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של רפאל איתן, ליד מצבת פרקר שבסמוך למעבר המיתלה. כוחות שריון ורגלים פרצו במספר נקודות לכיוון התעלה, שארם א-שייח' ורצועת עזה. על פי המוסכם מראש עם ישראל, שלחו הבריטים והצרפתים אולטימטום לשני הצדדים להסיג את כוחותיהם, ולאפשר השתלטות בריטית וצרפתית על רצועה בת עשרה מייל מן התעלה. ישראל קיבלה את האולטימטום, כביכול, ואילו מצרים דחתה אותו. השגריר באו"ם, אבא אבן, ציין בעוקצנות כי כדי לעמוד בתנאי האולטימטום, היה על מדינת ישראל "להסיג את כוחותיה קדימה".
כרמטכ"ל, היה לדיין חלק נכבד בעיצוב פני המלחמה בשלב ההכנות, לפני הפתיחה באש. כאמור, הוא היה בין הגורמים האקטיביסטים שדחפו לפעולה נרחבת, כדי להסיר את איום הפדאיון, את הסגר הימי ואת האיום בהתקפה מצרית ("הסיבוב השני"). אם כי הוא גם התעקש שמהלך הפתיחה יטעה את המצרים לחשוב, שפניה של ישראל למבצע מוגבל, מעין פעולת גמול כקודמותיה. הדבר נבע מההסכם שחתמה ישראל עם בריטניה וצרפת, שותפותיה למלחמה, ולכן גם נמנע מדיין לגלות את כוונתו למפקדי צה"ל – עובדה שגרמה לאי הבנות קשות. דיין קבע את סדרי העדיפויות מבחינת בניית הכוח, העדפת החי"ר על השריון, קביעת המאמץ העיקרי בציר הצפוני – שחלקן התגלו כהעדפות שגויות, לפי קביעתם של חוקרים אחדים. אולם, במהלך הלחימה עצמה מיעט להתערב בניהול הקרבות, ולרוב השאיר זאת למפקדים בשטח. יוצאים מן הכלל הזה היו ההוראות שנתן ישירות למפקדים של חטיבה 7 וחטיבה 10.
מחלוקות
בשני מקרים במלחמה נטלו מפקדים בשטח יוזמה ופעלו בניגוד לתוכנית המקורית, מה שהביא למחלוקות ולמריבות לאחר המלחמה, שכונו "מלחמות הגנרלים". המקרה הראשון היה, לדעתם של רוב המפקדים והחוקרים, מהלך שהכריע את גורל מלחמת סיני. מפקד פיקוד הדרום, אסף שמחוני, יזם את הטלתה למערכה של חטיבה 7 מוקדם יותר מהמתוכנן, מכיוון שחשש שבכוחות מוגבלים צה"ל ייכשל במשימתו. לדעתו, שהתקבלה לימים כעיקרון מנחה בתורת הלחימה של צה"ל, הפעלה של כוחות שריון ביחידות מלאות היא האפשרות העדיפה בשדה הקרב המודרני, בגלל יתרונו הגדול של השריון בעוצמת אש ובכושר תנועה מהיר ותמרון. לעומתו, דיין היה עדיין חסיד התפיסה ששלטה שמונה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות, שהחי"ר הוא עיקר הכוח והשריון מסייע לו. על כן פקד שמחוני, בניגוד להנחיית דיין, לא לפצל את חטיבה 7 לצוותי קרב; הוא שלח את מפקדהּ, אורי בן ארי ביום השני למלחמה (30 באוקטובר) לסייע בכיבוש קציימה, ולפרוץ את הדרך לאום כתף כדי לכתר את הצבא המצרי באל עריש, וכדי לחסום את דרכה של תגבורת אפשרית בציר המרכזי בסיני.
היו שטענו, שהחלטתו של שמחוני סיכנה את הצלחת המבצע, מפני שבמקרה שהיה מתברר שהמעצמות חוזרות בהן מההסכם ולא ממלאות את חלקן, הרי שמרגע המעבר למלחמה כוללת – לא הייתה לצה"ל דרך חזרה. לעומתם, רוב קציני צה"ל והחוקרים סברו, שהמהלך הביא להתמוטטות מהירה יותר של המצרים, להשלמת המשימה בזמן קצר ובפחות נפגעים.
כתוצאה מנתק תקשורתי בין הרמטכ"ל ומצפ"ע מזה, ומפקדת פיקוד הדרום מזה, שנבע בעיקר בגלל נוהגו של דיין להיעדר מבלי להודיע איך ניתן להתקשר עמו, התקשה מפקד הפיקוד שמחוני לתאם את מהלכיו עם הרמטכ"ל בזמן אמיתי. דיין שמע על השינוי בתוכנית בהמשך אותו היום, ונראה שאישר אותו בדיעבד. דיין התייחס בסלחנות להפרת הפקודה, ובמעין הודאה בטעותו, טבע את האמרה המפורסמת: "עם כל התרעומת שהייתה בלבי על הפרת המשמעת, הרי שמוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבולמם – מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז".
המקרה השני של הפרת הוראה מפורשת היה היוזמה של אריאל שרון לכבוש את מעבר המיתלה, בקרב שגבה קורבנות רבים. קיימת עדיין מחלוקת בדבר התועלת שבקרב המיתלה. מוסכם על רוב החוקרים שתוצאת הקרב לא שירתה כל צורך מבצעי מיידי, ושתועלתו העיקרית היא ביצירתו של מיתוס חדש, בעל השפעה חינוכית עזה; ובהתאם לכך סייע הקרב להציב סטנדרטים חדשים וגבוהים יותר של נורמות צבאיות, כגון: דבקות במשימה, נחישות וגבורה, ובהנחלתם לשאר יחידות צה"ל. דיין עצמו קבע כי "אומץ הלב, ההעזה והתוקפנות של מפקדי הצנחנים הן סגולות שיש לטפחן ולעודדן, אולם מערכה זו לא הייתה חיונית". גם קידומו של אריאל שרון לא ניזוק כתוצאה מהפרת פקודתו של דיין. הקרב במעבר המיתלה (המיותר לדעתו של דיין) גבה שלושים ושמונה הרוגים. דיין הביא את שרון בפני בן-גוריון, כאשר בפניו הובא גם דו"ח חקירה של חיים לסקוב. דיין כרמטכ"ל נתן למעשה גיבוי מלא לפעולה שגררה קורבנות רבים, ובכך סלל את הדרך לבן-גוריון להתחמק מהכרעה, מפני שכדבריו לא היה מתאים לפסוק בשאלה הצבאית.
תוצאות המלחמה
בתוך פחות משבוע כבש צה"ל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, וכן ניצח ניצחון חשוב בים, כאשר לקח שלל את המשחתת המצרית "איברהים אל אוואל", אשר ניסתה להפגיז מן הים את חיפה. המחיר הכולל בחיי אדם היה 172 הרוגים. מבחינה מדינית לא הצליחה מדינת ישראל לקצור את פירות המבצע ולהחזיק בשטחים שנכבשו. ייתכן שמטרה חשאית אחרת הייתה למוטט את משטרו של נאצר (זו הייתה אחת ממטרותיהן של בריטניה וצרפת), וגם המטרה הזאת לא הושגה – להפך, מעמדו של נאצר התחזק מאוד. אך מבחינה צבאית היה המבצע הצלחה: הושמדו תשתיות צבאיות של המצרים בסיני, שסייעו לפעולות הפדאיון, הוסר המצור הימי, וצה"ל הוכיח יכולת להפעיל יחידות שריון על פני שטח נרחב, ואילו החי"ר הפגין רוח לחימה שהייתה חסרה עד אז בצה"ל כצבא גדול. בהתאם, עלתה יוקרתו הציבורית של דיין, והוא הפך לדמות מוכרת ברחבי העולם.
הפרישה מתפקיד הרמטכ"ל (1958)
ממוזער|שמאל|250px|ראש הממשלה דוד בן-גוריון עונד לדיין את עיטור ההגנה (מימין: יגאל ידין), ירושלים 1958.
דיין היה מראשי המתנגדים לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה במהלך מבצע קדש. הוא סבר כי לא ניתנו מספיק ערבויות לכך שרצועת עזה לא תהפוך שוב לבסיס טרור שימרר את חיי תושבי המדינה. את דעתו לא היסס להביע אף בפני מזכירות מפא"י בפניה נאם, כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, טרם ההצבעה בכנסת על אישור הנסיגה. משלא נתקבלה דעתו, הגיע למעמד הפינוי של כוחות צה"ל מאל עריש ושם התבטא כי "מפקדים צריכים לאכול את מנות צה"ל כולן, גם הטעימות וגם המרירות".
לאחר סיום נסיגת צה"ל, יצא לחופשה ארוכה, שכללה סיור במדינות רבות בעולם. ב-29 בינואר 1958 סיים באופן רשמי את כהונתו, והוחלף בידי חיים לסקוב.
קריירה פוליטית (1959–1981)
עד לבחירות לכנסת הרביעית, למד דיין מדע המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. לקראת הבחירות החליף דיין, איש מפא"י מאז ומעולם, את אביו שמואל דיין ברשימת מפא"י לכנסת, ונכנס לכנסת ב-30 בנובמבר 1959.
כשר החקלאות (1959–1964)
דיין מונה לשר החקלאות בממשלתו של בן-גוריון, וכיהן בתפקיד זה במשך חמש שנים, משנת 1959 ועד לשנת 1964. תפקיד זה היה רחוק מאופיו, נטיותיו ושאיפותיו של דיין, אך התפקידים הבכירים שבהם חפץ ניתנו לאנשי מפא"י הוותיקים. החקלאות הישראלית בשנים אלו הייתה נתונה לשלטון ארגונים רבי עוצמה ומונופולים ותיקים, והשפעתו של שר החקלאות הייתה שולית. תקופה זו תיזכר בשל ניסיונו של דיין להעביר את המשק הישראלי לגידול עגבנייה מסוג "מונימייקר", המתאימה לייצוא, במקום העגבנייה המקומית מסוג ה"מרימונד", אליה התרגל הצרכן המקומי. ניסיון זה נתקל בהתנגדות חריפה, ובסופו נכשל לחלוטין.
כפוליטיקאי, נגרר דיין, שלא בטובתו, לוויכוח הבין דורי במפא"י. בן-גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, וביניהם דיין, שמעון פרס, אבא אבן וטדי קולק. אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" – גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר חשו כי בן-גוריון עומד להעביר מעל לראשם את לפיד ההנהגה לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. ברקע לסכסוך עמדה דרישתו של בן-גוריון להמשיך ולחקור את "העסק הביש" ולהוקיע את פנחס לבון כמי שנתן את "ההוראה".
כאשר התפטר בן-גוריון בפעם האחרונה, ב-16 ביוני 1963, והודיע כי מחליפו בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון יהיה לוי אשכול, הודיע אף דיין על התפטרותו, בטענה שלא יכול לשאת באחריות הקולקטיבית כחבר ממשלה. רבים קראו אז למסור לידיו את תיק הביטחון, מכיוון שנראה כי אשכול, ששימש עד אז כשר האוצר, אינו בעל הרקע המתאים לשמש בתפקיד. דיין, אשר עוד בשנת 1958 נשא נאום שבו הבחין בין "הנוער הישראלי שזחל בין קוצים ואבנים עם רובה ביד" ל"אלו שישבו בקומה החמישית של הוועד הפועל", ראה עצמו כמועמד לתפקיד. בממשלתו של אשכול, לא רק שלא קיבל את התפקיד בו חשק, אלא נאלץ לראות בהתחזקות יריביו הפוליטיים. בתחילה הודיע דיין על התפטרותו מן הממשלה. לאחר מכן, לבקשת אשכול, דחה את ההתפטרות "בחודשיים, שלושה". אשכול הפציר בו להישאר בתפקידו כשר החקלאות, ודיין נענה להפצרותיו.
בנאום שנשא בסמוך להצגת הממשלה טען כי "על ההנהגה הקולקטיבית החדשה של מפא"י להסביר את דרכה". על אף שנאום זה נענה במאמר חריף מאת זלמן ארן בעיתון דבר, שבו ביקר ארן את דיין כמי שהולך על "קביים אידאולוגיים" שסיפק לו בן-גוריון, ולא על רגליו שלו, המשיך לוי אשכול במשא ומתן, ולבסוף הסכים להעביר מספר סמכויות שהיו שייכות למשרד האוצר אל משרד החקלאות, והשאיר את דיין בממשלתו. במהלך החודשים שלאחר מכן נתגלעו חילוקי דעות בין אשכול ודיין אשר הרגיש שאשכול מצר את צעדיו, עד שביום 4 בנובמבר 1964 הודיע דיין על התפטרותו מן התפקיד.
כאשר הוקמה רפ"י ב-22 ביולי 1965, הצטרפו אליה ה"צעירים", אך דיין עצמו פסח על שתי הסְּעִפּים ו"ישב על הגדר" (כהגדרת העיתונות באותה עת). בתחילה הודיע כי הוא נשאר במפא"י ומתנגד לפילוג, אך לאחר מכן גבר חששו שאם יישאר במפא"י יהיה בין אחרוני חברי הכנסת נטולי ההשפעה, ולא יוכל לקדם את תוכניותיו המדיניות והאישיות. לבסוף, ב-5 בספטמבר 1965, הצטרף דיין לרפ"י אשר עסקה במרץ בהכנות לקראת הבחירות לכנסת השישית. היה זה אך יומיים לפני סגירת הרשימות לכנסת.
המדבר הפוליטי
רפ"י הייתה אחד הכישלונות המהדהדים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. המפלגה, בראשות בן-גוריון, התיימרה להיות חלופה לשלטון מפא"י ולהביא שינויים מרחיקי לכת בתרבות הפוליטית של המדינה, אך זכתה בתמיכת כ-8 אחוזים מן הקולות, והצליחה להכניס לכנסת רק עשרה מנדטים. דיין אמנם נבחר לכנסת, אך רפ"י נותרה באופוזיציה, ודיין נותר ללא כל תפקיד ממשלתי או ביצועי. פעילותו בכנסת הייתה מינימלית, ואת עיקר זמנו הקדיש לכתיבת ספרו יומן מערכת סיני, ולעיסוקים חוץ פרלמנטריים אחרים. באותה תקופה כיהן דיין כיו"ר של מועצה משותפת של חברות דיג ישראליות ויצא בשליחות חברת רסקו לסבב הופעות ברחבי העולם, כדי לעודד משקיעים להשקיע בישראל. את עול ניהולה השוטף של המפלגה השאיר לאחרים, כגון שמעון פרס, על אף שבפועל נשא זמן מה בתפקיד יושב ראש הסיעה בכנסת.
שמאל|ממוזער|250px|דיין בעת ביקורו בווייטנאם, עם חיילי צבא ארצות הברית
בשנת 1966 יצא לווייטנאם שהייתה מצויה אז בעיצומה של מלחמת וייטנאם ככתב צבאי מטעם מעריב. את רשמיו ריכז בסדרת כתבות שנתפרסמו בעיתונות העולמית. דיין התרשם כי הווייטקונג אינו יכול להביא לסילוק האמריקנים מווייטנאם, אך סבר כי מלחמת הגרילה תימשך שנים, ועל מנת לנצח בה, ולהביא את הווייטקונג לכניעה, על האמריקנים לתת תשובה אלטרנטיבית לבעיות וייטנאם, אשר תגרום לעם הווייטנאמי להתנגד לקומוניזם. מסקנתו הסופית הייתה כי "מערכה ממושכת של הווייטקונג נגד כוחות ארצות הברית יכולה להיות רק מלחמת גרילה וטרור, שבה לא בא לידי ביטוי צבאי היתרון האמריקני באוויר, בארטילריה, בשריון ובאמצעים טכנולוגיים אחרים... התשובה למלחמת גרילה איננה טכנולוגיה, ואף לא הגדלת מספר החיילים האמריקנים. אינני מאמין שהאמריקנים יכולים להשליט חיי שלווה בווייטנאם".
את שהייתו בווייטנאם ניצל על מנת להבין מקרוב את הדרך האמריקנית לניהול מלחמה מודרנית, בסדרי גודל שלא נודעו בצה"ל שעליו פיקד, ותוך ניצול טכנולוגיה מודרנית לזמנה כשימוש נרחב במסוקים. נסיעתו לווייטנאם ספגה ביקורת בכנסת ובממשלה. דבר הנסיעה הועלה בהצעה לסדר היום של חבר הכנסת שמואל מיקוניס ובעת הדיון שנערך הודיע שר החוץ אבא אבן כי אף שדיין זכאי לנסוע לכל אשר יחפוץ, הביקור בדרום וייטנאם מהווה "פגיעה בטעם הממלכתי".
מינויו לשר הביטחון (1967)
בשנת 1967 הייתה מדינת ישראל נתונה במשבר, אשר הזכיר לרבים את תחושת החנק שבו הייתה נתונה בימים שלפני מלחמת סיני. אלא שהפעם לא נשא בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, הכריזמטי ומשרה הביטחון, אלא לוי אשכול, שהיה בעיני רבים דמות של עסקן אפרורי, החסר הבנה בענייני ביטחון.
תקרית גבול שגרתית עם סוריה החלה מהלך אירועים אשר הוביל, בחודש מאי 1967, לכניסת הצבא המצרי לסיני, סגירת מצרי טיראן וגיוס מילואים כללי במדינת ישראל ובמדינות ערב.
מאות אלפי ישראלים גויסו, אך הפקודה לצאת לקרב בוששה לבוא. "תקופת ההמתנה" הייתה תקופה מורטת עצבים, שבה חשו רבים כי אל מול האיום הקיומי, ואל מול יכולתו המוכחת של צה"ל להתמודד עמו, אין ראש הממשלה לוי אשכול נוקט במדיניות הנחושה. הרמטכ"ל, יצחק רבין, לא עמד במתח והתמוטט, אך לאחר מנוחה של יומיים חזר לתפקידו. אף שהאירוע נשמר בסוד, הוא הביא לתחושה כללית של אובדן דרך וחוסר נחישות. אלופי צה"ל הזהירו כי אם לא תמהר ישראל לתקוף, תותקף בעצמה, ותהיה בסיכון של אובדן כוחה האווירי. אשכול, מצידו, נמצא בלחץ בין-לאומי כבד, שבו נמסר לו על ידי שגריר ברית המועצות כי אל לה לישראל לנקוט בפעולה יזומה. אשכול החליט לנאום לאומה, על מנת להרגיע את הרוחות.
בתקלה אומללה, הוחלף בהדפסה המשפט "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות", ל"כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות", והוא לא הצליח להשלים את המשפט מבלי להסס ולגמגם. הציבור שהאזין מרותק לנאום במקלטי הרדיו נחרד. בישיבת הממשלה שנערכה לאחר מכן הופעל על אשכול לחץ כבד להורות על פתיחה במלחמה.
דיין צפה בדאגה במתרחש. כאיש אופוזיציה היה חסר כל השפעה על המאורעות. אך תנועה ציבורית רחבה קמה באופן ספונטני וקראה למינויו לשר הביטחון. תנועת נשים (שכונו על ידי התקשורת "נשות וינדזור העליזות") החלו מפגינות ברחובות למען מינויו. תחת לחץ האלופים, וביניהם גיסו עזר ויצמן, וכן יגאל ידין שאותו מינה כעוזר מיוחד, ואף מנחם בגין ממנו ביקש להצטרף לממשלתו, נאלץ אשכול להסכים למינוי. נטיית ליבו הייתה למנות את יגאל אלון לתפקיד, אך הלחץ הציבורי עשה את שלו, והמינוי נמסר לדיין, ב-1 ביוני 1967.
המינוי זכה להסכמה ציבורית רחבה. הציבור חש תחושת רווחה עצומה, ורבים התנהגו כמי שניצלו מסכנה גדולה. מיכאל בר-זוהר תיאר בספרו החודש הארוך ביותר את רוח התקופה:
"ברחבי הארץ, בבתי קפה, בבתים פרטיים, במחנות צה"ל, על סיפון ספינות בלב ים, תחת רשתות הסוואה, לרגלי שרשראות הטנקים, פרצו קריאות התלהבות ספונטניות. פקקים הותזו מאין ספור בקבוקי קוניאק. 'מעולם לא חשדתי שיש כל כך הרבה קוניאק בצה"ל', אמר רס"ר משמעת".
במלחמת ששת הימים (1967)
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|קריקטורה (1967) של דיין מאת יואל בוכוולד
שמאל|ממוזער|250px|מלפנים, מימין לשמאל: הרמטכ"ל יצחק רבין, שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס נכנסים לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות לאחר הקרב על ירושלים. מאחוריהם, כשמבטו מופנה לאחור, אלוף רחבעם זאבי
בעיני הציבור, בשנים שאחרי המלחמה, נתפש מינויו של דיין ברגע האחרון ככזה שהציל את המצב והביא לניצחון. בפועל, המטכ"ל של מלחמת ששת הימים היה מאורגן וערוך למערכה כבר זמן רב. קצינים, ששימשו בתפקידי פיקוד זוטרים ובינוניים במלחמת העצמאות הגיעו לבשלות ולעצמאות מחשבתית, שאפשרו תכנון וביצוע של מערכה מוצלחת. דיין, שמזה כעשור היה מחוץ למערכת הביטחון, נסך בציבור ובלוחמים רוח של החלטה ונחישות, ואף סימן במידה רבה את מטרותיה המדיניות והטריטוריאליות של המלחמה; אך הראה שהוא לא היה הגורם המרכזי שהביא לניצחון.
בימים שלפני המלחמה פיזר דיין ערפל קרב, ורמז כי אינו צופה מלחמה בקרוב. במסיבת עיתונאים שערך ב-3 ביוני אמר בין היתר:
דיין שחרר כמה אלפי חיילי מילואים, ושלח רבים אחרים לחופשה קצרה, כל זאת במטרה להגביר את אלמנט ההפתעה, ולהוריד את ציפיית מדינות ערב למתקפה ישראלית.
אך ההחלטה על מינויו של דיין הייתה שקולה להכרעה לצאת למלחמה, ובבוקר 5 ביוני 1967 נתן דיין את ההוראה שחיילי צה"ל המתינו לה מזה כשלושה שבועות – מטוסי חיל האוויר הישראלי פתחו במתקפה, במטרה להשמיד מטוסי האויב על הקרקע.
תרומתו של דיין להכרעות שהתקבלו במערכה הייתה בעיקר בקביעת היעדים, ובניסיונות לרסן את "הסוסים הדוהרים". בחזית הדרום הורה דיין ב-7 ביוני על הגעה לקו תעלת סואץ, וזאת לאחר שבתחילה ביקש להימנע מכך. כן הורה ב-6 ביוני על כיבוש העיר העתיקה, החלטה בעלת משמעות מדינית מכרעת. בתחילה חשש דיין כי מלחמה כנגד סוריה תסבך את ישראל בעימות עם ברית המועצות, אך לאחר שיקול דעת נוסף, והתייעצות עם אנשי יישובי אצבע הגליל אשר סבלו מהפגזות סוריות, ולאור החשש כי החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש תמנע מצה"ל הישגים אף בחזית הסורית שינה את דעתו. ב-9 ביוני הורה לדוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, תוך שהוא עוקף את ראש הממשלה לוי אשכול ואת הרמטכ"ל יצחק רבין, לכבוש את רמת הגולן. צה"ל כבש את הרמה תוך פחות משתי יממות.
הצלחתה של המלחמה הייתה מלאה. בסיומה החזיק צה"ל בחצי האי סיני ועמד על גדות תעלת סואץ, ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים, וברמת הגולן. הפופולריות האישית של דיין, כמו גם השפעתו הפוליטית, הגיעו לשיא.
בין המלחמות – דיין בשיא כוחו (1967–1970)
ממוזער|טקסט=משה דיין בעת חתונותו של פצוע הקרב יוסף ברינק, 1969|משה דיין בעת חתונותו של פצוע הקרב יוסף ברינק, 1969
הגשרים הפתוחים
לאחר המלחמה היה דיין לשליטה בפועל של מדינת ישראל. מעמדו של לוי אשכול נחלש מאוד, לאחר מה שנחשב בציבור כהדחתו ערב המלחמה, וגם בריאותו הייתה רופפת וימיו היו ספורים. בממשלת ישראל עמד דיין אל מול יגאל אלון ששימש כמתחרהו העיקרי על ההנהגה. קולו של דוד בן-גוריון אשר סבר, כבשנת 1956, כי יש להחזיר את השטחים שנכבשו תמורת הסכמי שלום (חוץ מירושלים ומרמת הגולן), היה בשלב זה בלתי רלוונטי מבחינה פוליטית.
החלטה ראשונית וחשובה שהחליט דיין הייתה להשאיר את השליטה בהר הבית בידי הוואקף המוסלמי. אף כי ההיסטוריון יואב גלבר טוען שזו הייתה החלטת ממשלה רשמית ומסודרת, ולא החלטה פרטית של דיין. דגל ישראל הוסר מן ההר. החלטה זו הראתה כי מחשבתו של דיין נתונה ליום שלאחר הקרבות, ולקיום בצוותא של היהודים עם הערבים בשטחים הנתונים למרות מדינת ישראל. החלטה נוספת רבת חשיבות לעתיד הייתה להרוס, מיד לאחר כניסת צה"ל לעיר העתיקה, בטרם תהיה התערבות בין-לאומית, את שכונת המוגרבים ולהכשיר את הרחבה שלפני הכותל המערבי כמקום תפילה ליהודים.
דיין סבר כי יקשה על ישראל להגיע לשלום קבע עם הערבים, ובינו ובין עצמו אף תהה אם הדבר אכן רצוי. ידועה אמרתו . עוד בעצם ימי המלחמה הכריז דיין כי , אך בימים שלאחר המלחמה ענה לשאלות עיתונאים בדבר הצעד הבא שיש בדעת ישראל לנקוט כי הוא .
כשר הביטחון היה דיין לשליט המוחלט בשטחים שעברו לשליטת ישראל, ולקובע המדיניות הבלעדי בהם. דיין חשב שהמשך ההחזקה של ישראל ביהודה ושומרון וכן ברצועת עזה הוא מחויב המציאות לשנים רבות. הוא האמין כי שליטה מסוג זה לא תיתכן מבלי שתתאפשר לתושבי השטחים רמת חיים טובה, אשר תמנע מהומות ודרישות לעצמאות. אמנם כלפי גילויי טרור ואלימות, שהחלו בשטחים אלו בסמוך לאחר סיום המלחמה, נהג דיין ביד קשה, אך מדיניותו כלפי תושבי השטחים הייתה ליברלית. הוא ביקש למנוע בכל מחיר חיכוך עם האוכלוסייה. מדיניות "הגשרים הפתוחים" שיזם אפשרה תנועת אנשים וסחורות אל שטחי יהודה ושומרון ומהם. הדבר מנע את ניתוק תושבי השטחים ממשפחותיהם, ואפשר רמת חיים העולה על זו שהייתה בטרם החלה ישראל להחזיק בשטחים. כן הורשו תושבי מדינות ערב לבקר בשטחים, ותושבי השטחים הורשו לעבוד בישראל. המשק הישראלי החל להיות משולב במשק של השטחים, והחלה להיווצר תלות כלכלית הדדית לקראת שילוב של שתי הכלכלות. שילוב זה העלה את רמת החיים בשטחים, שיפר את שירותי הרפואה, והפחית את האבטלה.
בחייהם הפנימיים של תושבי השטחים השתדל דיין שלא להתערב. הוא לא החליף את ראשי הערים, והותיר את בעלי התפקידים בממשל הירדני על כנם, ואף הותיר את מערכת הלימודים בבתי הספר כפי שהייתה (פרט לספרי לימוד שכללו הסתה כנגד ישראל). הוא ניהל סדרת מגעים ושיחות עם אישים ונכבדים בשטחים.
מדיניות זו, שבה נקטה ישראל כמעט ללא שינוי במשך עשרים השנים שלאחר מכן, היה בה כדי ליצור רגיעה. על אף מעשי טרור שלא חדלו (ברובם על ידי פלסטינים שמחוץ לשטחים), ועל אף שרצונם המוצהר של תושבי השטחים היה תמיד בייסודה של מדינה פלסטינית, החזיקה הרגיעה היחסית מעמד עד שנת 1987 עת פרצה האינתיפאדה הראשונה.
במלחמת ההתשה (1967–1970)
הניצחון בחזית המצרית לא הביא לרגיעה בחזית זו. המצרים לא קיבלו בשתיקה את אובדן סיני ואת הנוכחות הישראלית בתעלת סואץ. כבר ב-1 ביולי 1967, שלושה שבועות בלבד לאחר סיום מלחמת ששת הימים, החלה לחימה שכללה הפעלת כוחות קומנדו מצרים אשר חצו את התעלה, וכן ארטילריה. התגובה הישראלית הייתה קשה – הפגזתן של ערי התעלה, אשר גרמה לעזיבתם של מאות אלפים שהפכו לפליטים. טיבוע המשחתת אילת ליד פורט סעיד ב־21 באוקטובר, הביא את התגובה הישראלית לשיא, כאשר הופגזו והוחרבו בתי זיקוק ליד העיר סואץ. אירועים אלו החלו את ההתבצרות הישראלית ליד התעלה אשר כונתה קו בר-לב.
העימות הסלים לעצימות גבוהה החל במרץ 1969. המצרים החלו בסדרת הפגזות ארטילריות של מוצבי התעלה, שלחו יחידות קומנדו, וניסו לגרום למספר גדול של אבדות בקרב חיילי צה"ל. במהלך המגננה המשיך צה"ל להתבצר במוצבי התעלה, וקו בר-לב הפך לעובדה. פעולות נועזות כגון הפשיטה על האי גרין ב-20 ביולי 1969, או הפשיטה על האי שדואן בינואר 1970, וכן הפצצות העומק במסגרת מבצעי פריחה על מטרות אסטרטגיות במצרים, לא היו יכולים להסתיר את העובדה שמחשבתו ההתקפית של צה"ל לא הייתה יכולה לבוא לידי ביטוי במלחמה זו, וכי צה"ל מתגונן ומתבצר, בניגוד לתורת הלחימה הבסיסית הצה"לית, שאותה הקנה דיין. הלחימה בתעלה נמשכה עד אוגוסט 1970.
בימי מלחמת ההתשה נשא משה דיין נאום ידוע בבית הספר לפיקוד ולמטה, שכותרתו . דיין ציטט את קטע הפסוק האמור, כשהמסר היה הצורך בנחישות במאבק: "עלינו להכין עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים של מנוחה ונחלה". מחד היה בנאום זה כדי לעודד ולחשל את רוח העם אך מאידך בוטא בו חוסר אמונתו של דיין בסיכויי השלום. בנאום נוסף שנשא, נאום "שני הדגלים" אמר דיין כי אין אפשרות להניף בה בעת שני דגלים, דגל הביטחון ודגל הצדק החברתי. גם בנאום זה בוטאה השקפתו הפסימית לגבי סיכויי השלום.
פעולות הטרור והתגובה להן (1970–1973)
עם סוף שנות ה-60 היה איום הטרור העיקרי מכיוונה של ירדן, שם התבססו הארגונים הפלסטינים. משלוח חוליות טרור, וכן הפגזות של יישובי גבול ישראלים כבית שאן נתקל בפעולות נגד בסיסי המחבלים, כגון פעולת כראמה ב-21 במרץ 1968, פעולה רחבת היקף ומרובת נפגעים, שנערכה מעברו המזרחי של נהר הירדן. ערב הפעולה ב-20 במרץ יצא דיין, על פי הסברה להרגיע עצמו מן המתח שלפני הפעולה, לחפירה ארכאולוגית. בעת החפירה נפצע דיין באורח בינוני מהתמוטטות גוש כורכר ואושפז לשלושה שבועות. עם תום תקופה זו, כאשר באירועי ספטמבר השחור עקר חוסיין מלך ירדן את המחבלים הפלסטינים מממלכתו, החלה תקופה בה היו הפיגועים מועטים במספר, אך חמורים וקשים. ב-22 במאי 1970 נערכה ההתקפה על אוטובוס ילדי מושב אביבים שבגליל, ובה נרצחו 9 ילדים ו-3 מבוגרים. ב-9 במאי 1972 שחרר צה"ל את חטופי מטוס "סבנה" שנחטף והונחת בנמל התעופה לוד. דיין קיים משא ומתן עם החוטפים, במטרה להתישם תוך כדי ההיערכות לפעולת החילוץ.
בספטמבר 1972 אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. ב-15 במאי 1974 הורה דיין על חילוץ בכוח של תלמידים שנחטפו במעלות, חילוץ שבמהלכו רצחו המחבלים 24 מהנערים והנערות החטופים.
דיין לא היסס להורות על פעולות ראווה כנגד הטרור מחוץ לגבולות ישראל, כגון מבצע תשורה, שבו פוצצו מטוסים בנמל התעופה של ביירות בדצמבר 1968, ומבצע אביב נעורים לחיסול ראשי הטרור, באפריל 1973.
דיין הפוליטיקאי
ממוזער|טקסט=דיין מצביע בבחירות 1969|דיין מצביע בבחירות 1969
250px|ממוזער|שמאל|שר הביטחון משה דיין בפגישה עם הנשיא ריצ'רד ניקסון בבית הלבן, 11 בדצמבר 1970
ב-21 בינואר 1968 הוקמה מפלגת העבודה הישראלית כאשר מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י התאחדו למפלגה אחת. דוד בן-גוריון לא הצטרף לאיחוד זה, משה דיין ושמעון פרס הצטרפו לאיחוד. לאחר מותו של אשכול ב-26 בפברואר 1969 היו שדיברו על דיין כמועמד לראשות הממשלה. מותו של אשכול תפס את שני המועמדים להנהגה כשאינם מוכנים. יגאל אלון לא הצליח לאחד מאחוריו את ותיקי מפא"י ולהפוך למועמדם אל מול משה דיין, אשר מעולם לא נהנה מתמיכה במפלגתו, בניגוד לתמיכה הגורפת שקיבל בציבור. פנחס ספיר העלה את שמה של גולדה מאיר כמועמדת לראשות הממשלה. נראה כי הן דיין והן אלון לא רצו להיכשל בהתמודדות, ולכן העדיפו את מינויה של מאיר לתקופה שתאפשר להם להיערך.
לקראת הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 קמה תנועה ציבורית עם הססמה "דיין לראשות הממשלה", שניסתה להביא למועמדותו של דיין לתפקיד ראש הממשלה ופתחה במסע החתמה של הציבור על עצומה, עליה חתמו רבבות. לבסוף, בכנס של יוצאי רפ"י שכונה בשם "כנס הסינרמה" ונערך ב-7 ביולי 1969 ונועד להביא לפרישת רפ"י ממפא"י ומן המערך, הודיע דיין (אם כי, כדרכו, לא בלשון מפורשת) שהחליט שלא לפרוש ולא להתמודד, בתוך המערך או מחוצה לו, ומועמדת המערך לבחירות נותרה גולדה מאיר.
גולדה נתנה לדיין חופש פעולה בענייני ביטחון וניהול השטחים, אך השפעתו המדינית הייתה מוגבלת. הצעתו לנסיגה חלקית מקו התעלה, שתאפשר למצרים לשקם את ערי התעלה ולפתוח אותה מחדש לשיט ובכך תצמצם את סכנת המלחמה, לא נתקבלה על ידי גולדה מאיר. דיין הצטייר כבעל גישה פרגמטית יותר ובעל יכולת חשיבה יצירתית במטרה להתניע מהלך מדיני עם המצרים. בזמן סבב השיחות השני בין ישראל ומצרים שניהל המתווך מטעם האו"ם, גונאר יארינג, הוא נשא נאום שכונה "קפיצה למים קרים" שבו הטיף לכניסה למשא ומתן ללא התנאי המוקדם של הסגת טילי הנ"מ המצריים שדרשה ישראל. עם זאת, דיין התנגד לנסיגה כלשהי מן השטחים, ודרש הקמת נמל עמוק בימית כל עוד לא מתנהל משא ומתן. דיין גם עמד על הזכות העקרונית להקמת התנחלויות בכל שטחי יהודה ושומרון, אבל התנגד להקמתן באזורים צפופי אוכלוסייה פלסטינית. תוכניות אחרות, כגון "תוכנית אלון" אשר דיברה על חשיבותו האסטרטגית של גב ההר ושאפה להגיע לשלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית, נדחו על ידי גולדה ודיין לא ראה בהם טעם כל עוד הצד השני מסרב לקבלן באופן מוחלט. מצד שני, הכריז בפברואר 1969, לפני הבחירות לכנסת השביעית, שאם תהיה משלחת פלסטינית, שתודיע שהיא מוכנה "לדון איתנו על הסדר שלום, כי אז, לדעתי, עלינו להיות מוכנים לדון איתה על תנאים לשלום – בתנאי שתהיה זו נציגות מוסמכת של האוכלוסייה הפלסטינית ובתנאי שזו לא תהיה קבוצת טרור." עדות נוספת למיעוט השפעתו הפוליטית – בניגוד גמור לפופולריות שלו בציבור – הייתה חוסר הצלחתו להביא למינויו של האלוף ישעיהו גביש לתפקיד הרמטכ"ל, לאחר פרישתו של חיים בר-לב מהתפקיד. הממשלה, בניצוחם של השרים אלון וגלילי, העדיפה את האלוף דוד אלעזר, שאכן מונה לרמטכ"ל. גם הצעתו להקים מטה מייעץ לשר הביטחון, מעין מועצה לביטחון לאומי, נדחתה על ידי גולדה והשרים האחרים.
לקראת הבחירות לכנסת השמינית שנועדו להיערך בסוף אוקטובר 1973 גבר החשש שאם לא תענה תביעתו של דיין, שהמפלגה והמערך, המשותף לה ולמפ"ם, יציגו תוכנית מפורטת לפעולה בשטחים בארבע השנים הקרובות, יפרוש משורותיהם ויתמודד עצמאית או יחבור למסגרת פוליטית אחרת. כדי למנוע פילוג הטילה גולדה מאיר על ישראל גלילי, כיו"ר ועדת השרים להתיישבות והמנסח העיקרי של עמדות המפלגה והממשלה, לבחון את המסמכים שהעביר לה דיין ועל בסיסם לגבש את מה שבמקורו נקרא תוכנית הפעולה בשטחים 1973–1977 – סיכומים והמלצות וידוע כמסמך גלילי. התוכנית הובאה לאישור מזכירות מפלגת העבודה ב־3 בספטמבר 1973 כחלק ממצע הבחירות שלה. בעד התוכנית הצביעו 79 מחברי המזכירות, רבים נעדרו. לובה אליאב הצביע נגד.
במלחמת יום הכיפורים (1973)
סבירות נמוכה
שמאל|ממוזער|250px|משה דיין ב-15 באוקטובר 1973
ממוזער|250px|אריאל שרון בצד המערבי של התעלה, מקבל את שר הביטחון משה דיין. 18 באוקטובר 1973. אריה בראון מצד ימין של התמונה.
ממוזער|250px|דיין, יהושע שגיא, ג'קי אבן ואריק שרון, 1973 (ברקע: גשר הדוברות)
בין המלחמות היה דיין נתון, כרוב החברה הישראלית, בדעה כי הערבים לא יעזו לתקוף את ישראל, וכי אם אכן יעשו כן, אין להם כל סיכוי להצליח בכך, שכן עוצמתו האדירה של צה"ל, ומרחבי השטחים שכבש בגולן ובסיני, יעמדו לצידה של ישראל, ויגרמו להכרעה מהירה שתסתיים בניצחון נוסח מלחמת ששת הימים. גישה זו הביאה לשאננות מסוימת, הן בחברה הישראלית כולה, והן אצל דיין באופן אישי. הערצת הגיבורים שחש כלפיו הציבור הישראלי, הביאה לראייה שגויה של המציאות. הציבור הישראלי נהנה מכלכלה פורחת, מעוצמה צבאית, ומפירות השליטה בחבלי הארץ החדשים. תופעות שחיתות והתעשרות מהירה נפוצו, במיוחד אצל בוני הביצורים בקו בר-לב.
אל מול היהירות והשאננות הישראלית, קם במצרים מנהיג נחוש, אנואר סאדאת. עם עלותו לשלטון הכריז על שנת 1971 כ"שנת ההכרעה", אך משזו באה וחלפה מבלי שאירע דבר, הגביר הדבר את השאננות בישראל. נוצר הרושם כי כמנהיגים ערבים בעבר, סאדאת הוא איש של הצהרות רמות שאינן מגובות במעשים. גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972 הפחית אף הוא את הכוננות בישראל, שכן נראה היה כי הצבא המצרי כשלעצמו, ללא תמיכה מברית המועצות, אינו מסוגל ליצור איום כלשהו על צה"ל. משלוחי נשק סובייטי מתוחכם לצבא המצרי המשיכו אף לאחר גירוש היועצים. ריכוז של כוחות מצריים וסוריים בחודש מאי 1973 ל"תרגיל מפקדות" הביא לגיוס מילואים בישראל במסגרת כוננות כחול לבן, אך לאחר סיום התרגיל שוחררו הכוחות. ברוח זו נתפסו אף הגיוס והכוננות בצבאות ערב בספטמבר 1973.
בישראל היה המודיעין נתון לקונספציה, לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל. דיין, כשר ביטחון, צירף את ראש אמ"ן לישיבות הממשלה. ראש אמ"ן בשנת 1973, אלי זעירא, נהנה מיוקרה רבה, והערכותיו ניתנו ישירות לשרים מבלי שתובא להן כל ביקורת או הערכה חלופית בתוך אמ"ן או מחוצה לו. ב-16 באפריל 1973 הגיש זעירא לממשלה הערכת מודיעין לפיה "סבירות המלחמה קלושה". למרות הערכה זו גייס הרמטכ"ל דוד אלעזר חלק מן המילואים, כאמצעי זהירות. משהתפוגגה הכוננות, נראה היה כי לא ניתן יהיה עוד לערער על הערכותיו של זעירא. ב-21 במאי תדרך דיין את המטה הכללי של צה"ל כי ניתן להביא בחשבון את חידוש המלחמה במחצית השנייה של הקיץ. אל מול ההערכות הערבית בספטמבר 1973 שב זעירא והעריך כי הסבירות למתקפה נמוכה.
ימי השקט האחרונים
ההכרעות האמתיות בממשלת גולדה לא התקבלו בפורום ממוסד כי אם ב"קבינט המטבח". בישיבתו של קבינט זה ב-3 באוקטובר 1973 נכחו דיין, וכן נציגי אגף המודיעין אשר דיווחו לנוכחים על המצב בגבולות. נמסר כי אכן מסוגלים הערבים לתקוף את צה"ל מהמערכים הקיימים, אך הסבירות לכך היא נמוכה. למחרת, ב-4 באוקטובר נמסר על פינוי משפחות בעלי התפקידים הסובייטים בסוריה ובמצרים. למרות התפתחות זו הייתה הערכת המודיעין בתוקפה – הסבירות למתקפה היא נמוכה. דוד אלעזר הכריז על כוננות גבוהה בצה"ל, אך לא גייס מילואים. רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים עצמו השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום בשעה 18:00, וזאת על-פי מידע נוסף שסיפק ראש "המוסד", צבי זמיר, בעקבות פגישתו עם מקור מצרי רם-דרג, אשרף מרואן.
בשעה 5:30 בבוקר התכנסה ישיבה בלשכת דיין. דיין דחה את ההצעה למתקפת מנע של חיל האוויר, והפורום דן בעניין גיוס המילואים. דיין דחה גם את דרישת אלעזר לגיוס מילואים מלא, ודרש כי יגויסו מילואים הדרושים "למגננה בלבד". דיין טען כי יש חשיבות לכך שישראל תיראה כמותקפת ולא כתוקפנית בעימות הזה, על מנת להבטיח את תמיכתה של ארצות הברית. שיקול זה נראה לו כגובר על כל שיקול צבאי שדרש גיוס כוחות וריכוזם המהיר אל מול המהלומה הקרבה. בשל חילוקי דעות אלו, צורפה גולדה מאיר לדיון. בין הדיון עם דיין ובין הצטרפותה של גולדה חלפו כשעתיים. לימים קבעה ועדת אגרנט כי אחד ממחדליו הגדולים ביותר של אלעזר הוא, כי השהה את גיוס המילואים עד שגולדה תכריע בעניין. גם גולדה דחתה את הדרישה למהלומה אווירית מונעת, אם כי הכריעה בעד גיוס מילואים גדול יותר בהיקפו מזה שדיין הסכים לו, ופחות מזה שדרש אלעזר. להפתעה הכללית של המלחמה נוספה העובדה כי הפלישה לא החלה בשעה לה ציפו, כי אם ארבע שעות מוקדם יותר, בשעה 14:00.
"חורבן הבית השלישי"
בריאיון שנתן ארנן עזריהו, יועצו של השר ישראל גלילי, לאבנר כהן, תיאר עזריהו התייעצות שקיימה ראש הממשלה, גולדה מאיר, עם השרים דיין, גלילי ויגאל אלון, בצהרי 7 באוקטובר 1973, היום השני למלחמת יום הכיפורים, לאחר שקיבלו סקירה מהרמטכ"ל דוד אלעזר. בסופה של התייעצות זו הציע דיין, לקיים, לנוכח חומרת המצב בחזיתות, הפגנה של יכולתה הגרעינית של ישראל. השרים אלון וגלילי התנגדו בתוקף להצעה, וזו נדחתה על ידי ראש הממשלה, גולדה מאיר, שאמרה לדיין: "תשכח מזה".
ב-7 באוקטובר אחר הצהריים, שב דיין לתל אביב מביקור אצל האלוף גונן בחזית הדרום. בשדה דב שמע אותו אחד האלופים מדבר על הפסד או חורבן "הבית השלישי".
לאחר שני ימי מלחמה נראה היה כי מצבה של מדינת ישראל הוא בכי רע. הצבא המצרי פתח במבצע באדר לחציית תעלת סואץ וניתק את מעוזי התעלה. מתקפת הנגד של 8 באוקטובר כנגד המצרים נכשלה. מאות טנקים ועשרות מטוסים אבדו בימי הלחימה הראשונים, ובצפון נערכו קרבות בלימה קשים, כאשר בשלבים מסוימים נפרץ הקו הישראלי, אך הסורים לא ניצלו את ההצלחה לפלישה לגליל.
בישיבת הממשלה שנערכה באותו יום, 8 באוקטובר 1973, זעזע דיין את הממשלה כשסיפק מידע על המצב לאשורו (וזאת בשעה שהתעמולה הרשמית דיברה על ניצחונות ועל אווירה של "נשבור להם את העצמות"). דיין הציע נסיגה לאזור שארם א שייח, והקמת קו "בשליש המערבי של סיני". מאוחר יותר, בישיבת "ועדת העורכים" של העיתונות דיווחו העיתונאים שנכחו בישיבה, שדיין נסך תחושה כללית של הלם ואובדן עשתונות, ובאופן כללי על "חורבן הבית השלישי". דיין הודיע כי באותו ערב יופיע בטלוויזיה, וימסור את האמת לציבור. גולדה מאיר מנעה אותו מכך, ובמקומו הופיע האלוף אהרן יריב, שהעביר מסר מתון וזהיר.
8 באוקטובר נחשב כנקודת השפל החמורה ביותר שאליה הגיע דיין, ולאחריה הצליח להתעשת. הצעתו לנסיגה של הכוחות מהשליש המערבי של סיני לא התקבלה. רב-אלוף חיים בר-לב הצליח לייצב את המצב בחזית דרום (הוא גויס לסייע, לאחר שכבר שימש בתפקיד שר המסחר והתעשייה, ונתמנה למפקד חזית הדרום, מעל ראשו של שמואל גונן (גורודיש) שלא הצליח לכפוף למרותו את מפקדי האוגדות ובכך איבד שליטה על החזית), ובצפון הצליח צה"ל לבלום את המתקפה הסורית, ואף להעביר את הלחימה לשטח סוריה. בקרב השריון ב-14 באוקטובר הצליח צה"ל לשבור את התקפת השריון המצרי, ובלילה שבין 15 באוקטובר ו-16 באוקטובר פתח צה"ל במבצע אבירי לב שבמסגרתו חצתה אוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון את התעלה. הפסקת האש ב-24 באוקטובר סיימה למעשה את המלחמה.
על תפקודו של דיין במהלך אירועים אלו כתב חיים הרצוג:
"הלם המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונה והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז העצבים, תוך שהוא מפיץ את אווירת הפסימיות סביבו, ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככה יקרים לעת המשא ומתן על הפרדת הכוחות".
לעומתו, כתב אברהם אדן על מסקנותיו של דיין ב-8 באוקטובר בערב:
"דיין ניחן בעין בוחנת וראייה מפוכחת. המלחמה טפחה על הנחות ואמיתות רבות שקיבל מן הפיקוד הבכיר של צה"ל. דיין החל מסתייג מהערכות המטכ"ל. בניגוד לציפיות אין חיל האוויר מתגבר על המערכת הנגד מטוסית; בניגוד לציפיות אין השריון מכשיל את הצליחה. בניגוד לתחושתו שמוקדם לתקוף נגד בתעלה, נתבדו ציפיות המפקדים להצלחת מתקפת 8 באוקטובר. כתוצאה מכך התפתחה בדיין ראייה פסימית יותר מזו של המטכ"ל. הוא חש כי המלחמה תהיה קשה וממושכת וכי יש להתארגן לקראת מלחמה כזו".
לעומת דיין, גילו אחרים כדוד אלעזר, חיים בר-לב ואריאל שרון חוסן נפשי ונחישות, שהיה בה כדי לסייע לכוחות הלוחמים להחזיק מעמד אל מול המתקפה הכבדה, ולסיים את המלחמה כאשר צה"ל מצוי בשטחן של סוריה ומצרים, והארמייה השלישית המצרית מכותרת בסיני ונתונה בסכנת מוות מצמא.
ועדת אגרנט
לאחר המלחמה המשיך דיין לשמש כשר הביטחון, ואף ניהל את המשא ומתן על הסדרי הביניים עם מצרים ועם סוריה. הבחירות לכנסת השמינית, אשר נדחו בשל המלחמה, התקיימו ביומה האחרון של שנת 1973. המערך זכה ב-51 מנדטים, וגולדה מאיר החלה במלאכת הרכבת הממשלה. מלאכה זו נמשכה למעלה מחודשיים, לא מעט בשל העובדה כי רבים מן השרים לא היו מוכנים לכהן בממשלה שבה משמש דיין בתפקיד שר הביטחון. דיין הודיע על פרישתו מן התפקיד, אך "לאחר הפצרות גולדה" שב וקיבל את התפקיד לידיו. בכנס סגל הפיקוד העליון, שנערך בפברואר 1974, בבסיס חיל האוויר חצור להפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים, עלה אל"ם גדעון מחניימי על הבמה ונוכח ראש הממשלה גולדה מאיר ודרש במפגיע משר הביטחון משה דיין להתפטר בשל מחדליו טרם המלחמה ובמהלכה באומרו – "אם זו הגרסה שלך, אין לי אמון בך". מחניימי התבקש לא להגיע ליומו השני של הכנס, בעקבות דרישת דיין, וקידומו הצבאי נבלם. הממשלה החדשה הושבעה ב-10 במרץ 1974.
ב-1 באפריל 1974 הוגש לממשלה דו"ח הביניים של ועדת אגרנט שמונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים. הוועדה המליצה על הפסקת כהונתו של דוד אלעזר כרמטכ"ל, וקבעה קביעות קשות ביותר באשר למערך המודיעין, ולראשו אלי זעירא, וכן באשר לאלוף שמואל גונן. באשר לדיין קבעה הוועדה כי הוא אינו נושא באחריות אישית, שכן נשמע לעצת הדרג הצבאי, ולא הייתה עליו חובה לגבש דעה משלו, העומדת בסתירה להערכות גורמי הצבא.
ההחלטה להסיר את האחריות מעל כתפי הדרג המדיני התקבלה בתדהמה ובהלם. רבים קראו להתפטרותם המיידית של גולדה ושל דיין. נראה היה לציבור כי אלעזר משמש כשעיר לעזאזל של הדרג המדיני, וכי הוא נושא לבדו כמעט באחריות לה צריכים להיות שותפים רבים יותר. הפגנות רבות מול הכנסת ביטאו את מחאתו וזעמו של הציבור. עוד בפברואר 1974 פצח קצין מילואים בשם מוטי אשכנזי בשביתת רעב אל מול משרד ראש הממשלה בדרישה להדיח את דיין. אל דגלו של אשכנזי, ושל קצין נוסף, אסא קדמוני, הצטרפו אלפים.
לאחר פרסום הדו"ח לא הייתה יכולה עוד גולדה מאיר לשאת בלחץ הציבורי, והודיעה על התפטרותה. לאחר שיח ושיג פוליטי הוחלט כי את תפקיד ראש הממשלה יקבל יצחק רבין. אך בכך לא היה די. הלחץ על דיין להתפטר ולא לשמש בתפקיד בממשלת רבין היה כבד. שרי אחדות העבודה, יגאל אלון וישראל גלילי, הודיעו כי לא ימשיכו לשבת בממשלה אם ימשיך דיין לשבת בה. על דיין הופעל לחץ שלא להתייצב לישיבות הממשלה, על אף שהמדובר בממשלת מעבר, אשר על פי החוק לא ניתן להתפטר ממנה. משהוצגה הממשלה החדשה בראשותו של רבין, ב-3 ביוני 1974, נעדר שמו של דיין מרשימת השרים, לראשונה מאז 1967.
בשנת 1976 התמנה לעורך עיתון יומי חדש בשם "היום הזה" שהוקם על ידי מספר אנשי עסקים בהם אליעזר ז'ורבין. העיתון הופיע כשלושה חודשים בלבד בטרם נסגר.
כשר החוץ בממשלת בגין (1977–1979)
ממוזער|249x249 פיקסלים|שר החוץ משה דיין עם הנשיא ג'ימי קרטר, 23 בספטמבר 1977
ממוזער|שר החוץ משה דיין יחד עם שר הביטחון עזר ויצמן בקמפ דייוויד, 1978
שמאל|ממוזער|150px|דיין ובגין מגיעים לביקור בארצות הברית
לפני הבחירות לכנסת התשיעית, שהתקיימו במאי 1977, היה דיין למועמד מבוקש ומחוזר על ידי שתי המפלגות הגדולות. דיין דרש ממפלגתו הצהרה שלפני נסיגה ביהודה ושומרון יתקיימו בחירות חוזרות לכנסת סביב הסוגיה. ראש הממשלה, יצחק רבין, לא הסכים להתחייב לכך, אך המפלגה עשתה מאמצים למנוע את פרישתו, ולבסוף גובשה פשרה ודיין הסכים להיכלל ברשימת המערך. מנחם בגין היה מעוניין בדיין, אשר עדיין שמר על הילה של מדינאי בכיר, ואדם המקובל במסדרונות השלטון בוושינגטון, על מנת למתן את התדמית הקיצונית שרדפה אותו עוד מימי דוד בן-גוריון. דיין עמד במשא ומתן עם בגין, אשר התפוצץ בגלל סירובו של בגין לדרישתו להצהיר כי כל עוד עומדת ישראל במשא ומתן עם ארצות ערב על הסכמי שלום, לא תוחל הריבונות הישראלית על השטחים או על חלק מהם. דיין התמודד לבחירות אלו מטעם המערך (השני) ונבחר לכנסת.
לאחר ניצחון הליכוד בבחירות הסכים בגין לתנאיו של דיין, בשינוי סמנטי קל (את המילה "כל עוד" החליפה המילה "בעוד"). דיין הצטרף לממשלתו של בגין בתפקיד שר החוץ. החלטה זו עוררה חמת זעם וסערה, ושמעון פרס דרש כי דיין יחזיר למפלגת העבודה את המנדט שלקח עמו. דיין לא הסכים לכך, והפך ל"סיעת יחיד". את נאום ההשבעה של דיין כשר החוץ ליוו צעקות בוז רמות וקריאות ביניים. דיין הואשם על ידי חבריו באופורטוניזם והמעבר שלו, כמי שבמשך כל חייו השתייך לתנועת העבודה, אל שורות הליכוד, נחשב על ידי תומכי המערך כחציית קווים בלתי נסלחת.
ממוזער|250px|דיין לצד בוטרוס בוטרוס ראלי במועצת אירופה, שטרסבורג, אוקטובר 1979
בפגישה סודית שנערכה במרוקו, שאליה הגיע דיין מצרפת במטוסו הפרטי של המלך חסן השני כשהוא לבוש בפאה נוכרית וחבוש במשקפי שמש במקום הרטייה המפורסמת, הפגיש מלך מרוקו את דיין, ב-16 בספטמבר 1977, עם ד"ר חסן תוהאמי, שליחו ויועצו האישי של נשיא מצרים אנואר סאדאת (ששימש רשמית בתפקיד סגן ראש ממשלת מצרים). פגישה זו הייתה בבחינת פריצת דרך מדינית, שהובילה למגעים ישירים בין ישראל ומצרים, ששיאם בביקורו ההיסטורי של סאדאת במדינת ישראל. תוהאמי העביר דרך דיין לבגין את תביעת סאדאת כי תינתן לו "מילה של כבוד" כי ישראל תיסוג מן השטחים, ובתמורה לכך ינוהל משא ומתן לשלום. לבסוף ביקר סאדאת בירושלים מבלי שהובטח לו במפורש דבר מראש.
במהלך ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים, ב-19 בנובמבר 1977, נפגשו לראשונה שני מנהיגים אלו, שהנהיגו את ארצותיהם במלחמת יום הכיפורים. הביקור היה טקסי ברובו, וכלל נאומים נמלצים של שני הצדדים. הדרך אל השלום הייתה עדיין ארוכה. דיין מעיד כי יחסו של סאדאת אליו היה קורקטי, בניגוד ליחס החם שהפגין לאחרים, כגון עזר ויצמן.
המשא ומתן נמשך כשנה ונקלע למבוי סתום. בעקבות מעורבותו הפעילה של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר הוסכם כי ייערך בראשותו מפגש בקמפ דייוויד, שאליו יוזמנו בגין וסאדאת, משלחות של שתי הארצות ומתווכים אמריקנים. בשיחות קמפ דייוויד היה תפקידו של דיין תפקיד של יועץ בכיר, והוא העניק מניסיונו לבגין. בקמפ דייוויד הסכים בגין לניסוחים שלהם התנגד במשך שנים. לא רק הנסיגה עד למטר האחרון מחצי האי סיני תמורת שלום, שכנגדה התריע במהלך שנות ישיבתו באופוזיציה, אלא גם הסכמה לדיון ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני וצרכיו הצודקים". לדיין היה חלק ניכר בריכוך זה.
לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין התנגד למדינה פלסטינית, אך סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. דיין חפץ להתקדם במשא ומתן ולהשיג בו הישגים, בעוד שבגין, לדעתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומתן, בסברו כי העניינים אינם צריכים להגיע לידי הכרעה כל עוד האינטרס המצרי מחייב שקט ושיתוף פעולה, בתקופה שבה על ישראל למלא אחר התחייבויותיה הטריטוריאליות לנסיגה מסיני, תקופה בת שלוש שנים. חילוקי דעות אלו, אשר הביאו בתחילה להצבתו של ד"ר יוסף בורג בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה (כאשר האדם הטבעי לשמש בתפקיד זה היה שר החוץ, דיין), הביאו לפרישתו של דיין מממשלת בגין ב-23 באוקטובר 1979. את ספרו "הלנצח תאכל חרב" פותח דיין בהערה שלפיה נשם בגין לרווחה לאחר התפטרותו.
ימיו האחרונים ומותו (1979–1981)
שמאל|ממוזער|250px|קברו של משה דיין בבית הקברות בנהלל הצופה אל עמק יזרעאל
כאשר פרש דיין מממשלת בגין, היה כבר בסוף ימיו. מחלת סרטן המעי הגס קיננה בגופו. המחלה התגלתה בחודש יוני 1979, ולאחר ניתוח קשה שב דיין לעבודתו. אל הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בסוף יוני 1981, רץ בראש "תל"ם" (תנועה להתחדשות ממלכתית), רשימה עצמאית שזכתה בשני מנדטים, עבורו ועבור חבר הכנסת מרדכי בן-פורת.
ב-6 באוקטובר 1981, יום השנה השמיני למלחמת יום הכיפורים, נרצח אנואר סאדאת. לאחר הרצח התראיין דיין לערוץ הראשון וסיפר על סאדאת. זו הייתה הופעתו האחרונה בטלוויזיה.
ב-15 באוקטובר חש כאבים חזקים בחזה ואושפז בטיפול נמרץ במרכז הרפואי שיבא. מאוחר יותר התברר שהיה זה התקף לב. למחרת, ליל שבת, חול המועד סוכות ה'תשמ"ב, 16 באוקטובר 1981, נפטר דיין בשעה 20:00. על פי בקשתו נטמן בטקס צנוע בבית העלמין בנהלל, כאשר קברו משקיף על נופו של עמק יזרעאל, שבו גדל. במקומו נכנס לכנסת בן דודו, חבר הכנסת יגאל הורביץ.
לאחר מותו, לצד שבחים רבים, העיתונים הישראלים השמיעו ביקורות מסתייגות, תוקפניות וארסיות. חיצי הביקורת העיתונאיים המושחזים שננעצו בדיין הפכו את סיקור מותו לאירוע תקשורתי מורכב וטעון. מחד גיסא, הוא הוצג כ"זאב בודד" ו"סוס-פרא" אשר ירד מן הבמה הציבורית מבודד, מתוסכל וחולה. מצד שני, לא נשכחה תרומתו ודימויו הציבורי כחלוץ, כ"צבר" קלאסי, כאסטרטג צבאי אימתני ומזהיר וכמדינאי יצירתי ומבריק שלקח חלק בחתימת הסכם השלום עם מצרים.
זכרו של דיין מונצח במקומות רבים במדינת ישראל. רחובות ראשיים בערים הגדולות נושאים את שמו, כמו גם המרכז ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ומתחם המכללות הצבאיות ("מחנה דיין") בגלילות.
טקסט=רחוב משה דיין, כפר סבא|ממוזער|רחוב משה דיין, כפר סבא
אישיותו וחייו הפרטיים
על אף שהגדיר עצמו כאתאיסט, דיין חש זיקה אל התנ"ך, ואף כתב ספר בשם "לחיות עם התנ"ך". בשנת 1952 נתפס לתחביב הארכאולוגיה, לאחר שמצא באקראי בתל א-צפי כדים עתיקים שנחשפו לאחר שיטפון. הוא ביצע, בעודו במדים, חפירות ארכאולוגיות בלתי חוקיות, ואף עמד בקשר עם שבטי הבדואים, והיה רוכש מהם עתיקות. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר במרץ 1968 התמוטטה חפירה ארכאולוגית בגבול חולון-אזור בעת ששהה בה, והוא נקבר תחתיה אך ניצל ממוות. יעקב פרי, לימים ראש השב"כ, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל, ואז רכז שטח צעיר, מספר בספרו "הבא להורגך" כי דיין השתמש באנשי שב"כ בעת שיצא לחפור באופן לא חוקי אתר ארכאולוגי בשטחים. אהבתו לחפצי ארכאולוגיה הייתה כה מפורסמת עד כי אנשים הקרובים אליו נהגו לצאת ולחפש בשבילו עתיקות.
ביקורת רבה הוטחה בו בשל העובדה שאת ממצאיו שמר לרוב לעצמו, ולמעשה היה שודד עתיקות. כנגד דיין הוגשו תלונות רבות על הפרות חוק אלו, שלא טופלו. בעקבות תלונה שהוגשה נגדו בתחילת 1965 זומן דיין לגביית עדות בתחנת המשטרה, אך הוא הגיע להסדר עם ראשי אגף העתיקות והמוזיאונים, שבו הבטיח שלא יפר את פקודת העתיקות (שהייתה הבסיס לחוק העתיקות שנחקק ב-1978), והסדר זה מנע את העמדתו לדין. דיין התייחס לטענות כנגדו בבוז, וגישתו הייתה כי הוא מוכן תמיד להסיר את חסינותו ולעמוד למשפט. רחל דיין, אשתו השלישית, ירשה ממנו את האוסף הארכאולוגי שלקח לעצמו בפעילות של שוד עתיקות, ומכרה למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר.
טענות לגבי זלזולו של דיין בחוק נשמעו גם בתחומים אחרים. אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" טען כי בעקבות ביקורת שפרסם בשנת 1953 על משה דיין, שלח זה חיילים ששברו את ידיו באמצעות טוריה.
ממוזער|משה דיין ואשתו רות עם שחקן הבימה, שמואל רודנסקי, מאחורי הקלעים של ההצגה "זעקי ארץ אהובה"
נשותיו
בשנת 1934 דיין פגש בבית הספר החקלאי ברות שוורץ, והשניים נישאו ב-12 ביולי 1935. לאחר סיום לימודיו בבית הספר המשיך בעבודת האדמה במסגרת קבוצה חקלאית של בני נהלל שנקראה "שמרון".
לפני נישואיו עם רות, נישא דיין בנישואים פיקטיביים לווילהמינה (מימי). מימי הייתה חברה של רות ולמדה איתה בבית הספר החקלאי בנהלל. תוקף האשרה של מימי עמד לפקוע והיה חשש ששלטונות המנדט יגרשו אותה חזרה לגרמניה. טקס הנישואין נערך בנהלל אצל הרב המקומי. כאשר תכננו רות ומשה להינשא, הסתבר כי עליו להתגרש ממימי, וכך היה.
בחייו האישיים ניהל דיין מספר מערכות יחסים עם נשים, במקביל לחיי נישואיו לרות דיין, אשר נחשפו ויצרו שערוריות זוטא. בשנת 1963 פרסמה אישה בשם הדסה מור ספר בשם "דרכים לוהטות" שבו פירטה את יחסיה עם דיין. מור הייתה אשתו של דב ירמיה, סגן-אלוף בצה"ל וידיד נעוריו של דיין עוד מימי נהלל. הבעל הנבגד פנה אל בן-גוריון בדרישה שינקוט צעדים כנגד דיין, ונענה שאף דוד המלך נשאר בתפקיד מלך ישראל לאחר שנחשפה פרשת האהבים עם בת שבע, וכי העם הבריטי לא הדיח את הוריישו נלסון לאחר שנתגלה כי זה לקח לו לפילגש את אמה המילטון, אשת השגריר הבריטי בנאפולי.
בפרשה נוספת, שאירעה בתחילת שנות השבעים, בעת שדיין כיהן כשר הביטחון, נסחט דיין על ידי אישה בשם אלישבע צ'יזס, צעירה כבת עשרים שעמה קיים יחסי מין במשך זמן מה. הפרשה נתקלה בישראל בקשר של שתיקה, פרט לפרסום בשבועון "העולם הזה", שכינה אותה "פרשת אלישבע" (היא פורסמה גם בשבועון הגרמני "שטרן"). בקרב הציבור הרחב לא הצליחו מעלליו המיניים של דיין לפגוע בתדמיתו, ונהפוך הוא, הדבר נראה בעיני חלק מהציבור כסממן של גבריותו והתעלמותו מן המוסכמות.
אחת מפרשיות האהבים שניהל התגבשה לבסוף לכדי קשר שנמשך במשך שנים רבות ולבסוף לחיי נישואין. רחל לבית כורם, שיחסיה עם משה החלו בשנת 1957, בהיותה נשואה לגבר אחר, הייתה לאשתו השלישית ביוני 1973, לאחר שבסוף 1971 התגרש מרות דיין, לאחר 37 שנות נישואין. רחל נותרה לצדו בשנותיו האחרונות עד מותו ונפטרה ב-22 במרץ 2021 בגיל 94.
סבוכים היו גם יחסיו של דיין עם בני משפחתו הקרובים – ילדיו יעל, אודי ואסי. יעל תיעדה את מערכת היחסים הסבוכים במשפחה בספרה "אבי, בתו". העיתונות התעניינה תמיד בנעשה במשפחה זו. בריאיון למוסף של "ידיעות אחרונות" התייחס אסי דיין לתופעה זו: "אבי, בתו, אמי, בתה, אחותו, אחיה, אבי. תמיד עם הפנים למשפחה והתחת למשפחה". העיתונות לא החסירה דבר מן הנעשה במשפחה: הסכסוכים לאחר פתיחת צוואתו של דיין, התמכרותו לסמים של אסי ויחסיו עם הנשים בחייו, והקריירה הפוליטית של יעל. כיום אף בן הדור השלישי למשפחה זו, ליאור דיין, עיתונאי וסופר, משמש מוקד להתעניינות ציבורית. בני משפחה מפורסמים נוספים הם עזר ויצמן שהיה נשוי לראומה, אחותה של רות דיין; שר האוצר לשעבר, יגאל הורביץ, שהיה בן דודו של דיין; חבר הכנסת ומזכיר תנועת המושבים לשעבר, עמוס הדר (אחיו של יגאל הורביץ); ואחייניו של דיין המשורר יהונתן גפן, בנה של אביבה אחותו של משה (אבי השחקנית שירה גפן והזמר אביב גפן), האלוף במילואים עוזי דיין והעיתונאי סער דיין, בנו של אודי.
ענף נוסף של המשפחה (אחי סבו של דיין) היגר לארגנטינה ומשם הקשר המשפחתי עם אילנה דיין (מגישת תוכנית התחקירים עובדה בקשת 12), דני דיין (יו"ר יד ושם) ועוד.
ספריו
מפה חדשה יחסים אחרים, הוצאת שקמונה, 1969
יומן וייטנאם. 1978
לחיות עם התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1978
הלנצח תאכל חרב: שיחות השלום - רשמים אישיים, ספרי ידיעות אחרונות, הוצאת עידנים, (1981)
משה דיין על תהליך השלום ועתידה של ישראל: דברים בכנסי הבמה לברורים מדיניים וחברתים, ערך והקדים: נתן ינאי, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ח, 1988, (299 עמודים).
34 שנים לאחר מותו של דיין יצא לאור הספר מכתבי אהבה – משה דיין בעריכת מרדכי נאור (הוצאת ידיעות אחרונות, 2016), ובו מכתבים שכתב דיין במשך 37 שנים (1934–1971) לאשתו רות.
עץ משפחת דיין
לקריאה נוספת
הדיונים לקראת מינוי משה דיין לרמטכ"ל – נובמבר–דצמבר 1953 – רקע, מהלכים ולקחים – זכי שלום / אתר מחלקת היסטוריה.
אריה חשביה, עין אחת למארס: משה דיין: קורות חייו, הוצאת אחיאסף, 1959.
הדסה מור, דרכים לוהטות, הוצאת קוץ, 1963.
יהודה הראל, הלוחם: חייו ועלילותיו של משה דיין, הוצאת מוקד, 1968.
פנחס יורמן (עורך), משה דיין – דיוקן, הוצאת מסדה, 1969. אלבום תצלומים בצירוף מובאות מדברי דיין ודברי לוואי מאת העורך. הופיע גם באנגלית (1968) ובפורטוגזית (1969).
חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים, 1975.
זאב שיף, איתן הבר, אריה חשביה, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה, ביתן, מודן הוצאה לאור, 1976, עמוד 133–137.
יעקב ארז, אילן כפיר, שיחות עם משה דיין, הוצאת מעריב, 1981.
אבנר פלק, משה דיין האיש והאגדה: ביוגרפיה פסיכואנאליטית, הוצאת כנה, 1985.
אריה בראון, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, הוצאת עידנים, 1992.
אהוד בן עזר, אומץ: סיפורו של משה דיין, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997.
תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, כתר הוצאה לאור, 2005.
נאורה ברנח-מטלון, מקום טוב בצד, הוצאת כותרים, 2009.
רמי טל, "משה דיין – חשבון נפש", המוסף לחג של ידיעות אחרונות, 27.4.1997.
נתן ינאי, משה דיין – דרכו כאיש פוליטי, טפר – הוצאה לאור, 2022.
איתן שמיר, משה דיין: התפתחותו של אסטרטג, הוצאת מערכות ומודן, 2023.
גיא אביעד, הרמטכ"לים - ראשי המטה הכללי של צה"ל בשנים 1948–1963, הוצאת מודן, 2021.
Martin van Creveld, Moshe Dayan, Weidenfeld & Nicolson, 2004.
Mordechai Bar-On, Moshe Dayan: Israel's Controversial Hero, Yale University Press, 2012.
קישורים חיצוניים
מתוך אתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל, המחלקה לחינוך יהודי ציוני
יחסי ישראל-מצרים – מאמרים, ניתוחים, ומובאות, חומר רקע להרצאות אשר ניתנו בסימפוזיון על ידי ח"כ משה דיין, בעריכת: ד"ר דוד אלטמן
שלמה גזית, תעודה: סיור עם שר הביטחון בחזית סיני – 21 באוקטובר 1973, יסודות
עדות משה דיין בוועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל: 4 בפברואר 1974, 5 בפברואר 1974, 11 בפברואר 1974
משה דיין, סרט תעודה של רוי דייוויס, בי-בי-סי 1981
משה דיין, סרט תעודה של פיטר פריישטדט 1987
משה דיין, גדוד הקומנדו עולה על לוד, מערכות 63-62, יולי 1950, עמ' 34–40.
שי קלפר, מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד , מערכות 434, דצמבר 2010, עמ' 26–37
מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם באתר הספרייה הלאומית
אמיר אורן, פנקס בוחש, מגזין ליברל, 11 בפברואר 2021
אמיר אורן, דיין ואשכול: מחזה בפתקים - שיעור מאלף על הגנרל הכריזמטי ועל המנהיג האפרפר, מגזין ליברל, 12 בינואר 2021
בעז זלמנוביץ, שוורים סרבנים ותככים בינלאומיים, 13 במרץ 2021
איתן שמיר, עקרונות הניהול על פי משה דיין, בין הקטבים, 28 ביוני 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי משטרת היישובים העבריים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם תנועה להתחדשות ממלכתית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:קצינים גדולים בלגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי אות השירות המצוין
קטגוריה:מפקדי חטיבה 14
קטגוריה:מפקדי פיקוד הדרום
קטגוריה:מפקדי פיקוד הצפון
משה
קטגוריה:נכים ישראלים
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:צהלה: אישים
קטגוריה:צהלה: חברי הכנסת
קטגוריה:מורשעים בדין בפלשתינה (א"י)
קטגוריה:לוחמי פלגות הלילה המיוחדות
קטגוריה:המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות בנהלל
קטגוריה:מפקדי חטיבת עציוני
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי התיכון החקלאי ויצו נהלל
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי החוץ
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון
קטגוריה:חברי כנסת נכים
קטגוריה:אישים שעל שמם תחנות רכבת בישראל
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת העצמאות
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת העצמאות
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת סיני
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת העצמאות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1915
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1981
| 2024-10-08T13:49:00
|
אנטואן אנרי בקרל
|
REDIRECT אנרי בקרל
| 2003-11-23T06:55:47
|
מרכז ז'ורז' פומפידו
|
מרכז ז'ורז' פומפידו (בצרפתית: Centre Georges-Pompidou) הוא מרכז תרבות עירוני בפריז, המשמש משכן לספרייה ציבורית ומוזיאון לאמנות מודרנית. הכיכר הענקית שלידו הפכה לאתר תוסס של מופעי רחוב מכל הסוגים. המבנה קרוי על שמו של ז'ורז' פומפידו, נשיא צרפת בסוף שנות ה-70.
חלק מהפריזאים קוראים למרכז גם "בובור" על שם הרובע שבו הוא נמצא.
המבנה האדריכלי נבחר לאחר תחרות גדולה בין אדריכלים רבים. בסופו של דבר הוא תוכנן על ידי האדריכלים רנצו פיאנו וריצ'רד רוג'רס בסגנון היי-טק. הבניין מעוצב כך שכל מערכותיו והצנרת שלו חשופות ותלויות בחוץ. המערכות לאוורור, להובלת מים, חשמל, ביוב וגז, וכן גרמי המדרגות, תלויים על הקירות החיצוניים ואינם מוצנעים בתוך הקירות כמקובל. הצנרת צבועה לפי תפקודה. בראש הבניין נמצאות מסעדה יוקרתית בשם "ז'ורז'" ומרכז לתצפית על גגות העיר.
עיצובו של המבנה עורר דיון ציבורי נרחב. הוא אף זכה לכינוי "בית הזיקוק של פריז" בפי תושבי פריז שהתנגדו לו.
קישורים חיצוניים
פומפידו
פומפידו
פומפידו
קטגוריה:הרובע הרביעי של פריז
קטגוריה:גיי וילג'
קטגוריה:מבנים שתכנן רנצו פיאנו
| 2024-08-19T23:06:37
|
קתדרלת נוטרדאם (פריז)
|
ממוזער|250px|קתדרלת נוטרדאם דה פארי: מבט על החזית הדרומית מנהר הסן
ממוזער|250px|קתדרלת נוטרדאם דה פארי: מבט על מדרום מערב ממגדל מונפרנס
קתדרלת נוטרדאם דה פארי (בצרפתית: Cathédrale Notre-Dame de Paris) היא קתדרלה גותית בעיר פריז, מקום מושבו של הארכיבישוף של פריז. הקתדרלה נמצאת בלבה הגאוגרפי וההיסטורי של פריז, באי איל דה לה סיטה (Île de la Cité) שבלב נהר הסן, במקום שמשמש לפולחן מזה כ־2,000 שנה. בניית המבנה הגותי הנוכחי החלה ב־1163, תחת שלטון לואי השביעי, והסתיימה ב־1345.
משמעות שמה של הקתדרלה בצרפתית היא "גבירתנו", על שם מרים, אם ישו. כנסיות וקתדרלות רבות בצרפת ובמדינות דוברות צרפתית אחרות קרויות בשם "", ולכן נהוג להבדיל את זו שבפריז על ידי הוספת הסיומת "דה פארי", כלומר: "של (העיר) פריז". הקתדרלה נחשבת ללבה ההיסטורי של העיר ולאחד מסמליה המפורסמים, והיא אחד ממוקדי התיירות החשובים והמרכזיים בעיר עד היום.
הקתדרלה נבנתה תחילה בסגנון גותי מוקדם (Early Gothic) בעקבות בזיליקת סן-דני והקתדרלות בסנס, בנואיון ובלאן באמצע המאה ה-12, במטרה להתעלות עליהן, אך בעקבות הדוגמה של קתדרלת שארטר, עברה שיפוצים בסגנון גותי בשל (High Gothic). ב־1240 הייתה קתדרלת נוטרדאם אחת הראשונות ששילבו באדריכלותן את הסגנון הגותי הקורן (Rayonnant Gothic), דבר שהתבטא בעיקר בשני חלונות רוזטה בקצות בית הרוחב הנחשבים לטובים מסוגם. בניית הקתדרלה הושלמה רק ב־1345 ומאז היא מהמבנים הידועים בפריז. בזכות מעמדה הרם שרדה הקתדרלה גם בתקופות קשות כמו המהפכה הצרפתית שבה נהרסו עשרות מבני דת וכנסיות גותיות. במאה ה-19, בעקבות התחזקות התנועה הרומנטית והתחייה הגותית ומאמציו של ויקטור הוגו, החלו עבודות לתיקון ושיפוץ הקתדרלה, עליהן הופקד אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק, אדריכל נאו-גותי, משמר והיסטוריון ידוע, מחשובי האדריכלים של התקופה. לה-דוק הוסיף צריח מחודד מעל מקום המצלב במקום מגדל פעמונים שנהרס במאה ה-18 וכן פסלי גרוטסק, חימרות וגרגוילים. מלבד אדריכלותה הקנונית, הקתדרלה ידועה באוצרות האמנות שלה הכוללים פסלים, ציורים, חלונות ויטראז' ושרידי קדושים.
הקתדרלה היא אתר סיפורו של ויקטור הוגו, הגיבן מנוטרדאם. הוגו היה פעיל מרכזי בתנועת התחייה הגותית לשימור ולשחזור מבנים וקתדרלות שנבנו בסגנון הגותי.
ב־15 באפריל 2019 בערב פרצה בקתדרלה שרפה גדולה אשר כילתה את גג הקתדרלה והובילה לנפילת הצריח ולנזק רב. הליך השיפוצים והשחזור צפויים להימשך כ-5 שנים. צפי לפתיחה לקהל הרחב הוא ה-8 בדצמבר 2024.
היסטוריה
ממוזער|200px|מבט ממזרח. ניתן לראות את התמיכות הדואות, את צריח המצלב, ומאחור את שני המגדלים המערביים
ממוזער|200px|תוכנית הקתדרלה של נוטרדאם דה פארי. הקתדרלה בנויה מספינה ראשית בת חמישה אגפים, ובית מקהלה בן חמישה אגפים המסתיים באפסיס מעוגל. הקתדרלה מקורה בקמרונות בני שש צלעות
ממוזער|הקתדרלה – לפני ואחרי השרפה
רקע
לקראת סוף המאה ה-12 החלה באירופה תקופה של פריחה דתית, תרבותית, אדריכלית וכלכלית. הערים גדלו והתחזקו והמסחר פרח. מסעי הצלב הפכו את הבנייה בלבנים לנפוצה הרבה יותר, לצד השפעות נוספות באמנות ובתרבות שבאו מהמזרח התיכון. תקופה זו של יציבות ופריחה אפשרה בניית מבנים מפוארים מלבנים, בניגוד למבני העץ שהיו נשרפים חדשות לבקרים. כוחה של הכנסייה בתקופה זו היה חזק, והעושר הרב שלה התבסס על נחלות ורכוש שתוגברו בתרומות של אצילים ושל פשוטי העם. בערים, הבישופים היו בעלי מעמד רם והשפעה רבה, ולעיתים אף ניהלו רבעים שלמים. על רקע זה החלה בנייה של קתדרלות אבן מפוארות שהוקמו כדי לרומם את מעמד הכנסייה בעיני פשוטי העם, וכן כדי להוות ביטוי נשגב לאמונה הנוצרית. תחילה נבנו מבנים אלה בסגנון הרומנסקי הכבד, אך במרכז צרפת החל להתפתח הסגנון הגותי (1136, 1140–1144) שהעמיד מבנים מפוארים, גדולים ויפים הרבה יותר.
העיר פריז במיוחד זכתה לפריחה ולשגשוג כלכלי, אוכלוסייתה גדלה באופן ניכר והיא הייתה למרכז של סוחרים, מלומדים ובעלי מלאכה. בנוסף, היוותה העיר את המרכז הפוליטי של ממלכת צרפת, הודות למלכי צרפת לואי השישי (1108–1137) ולואי השביעי (1137–1180) שקבעו בה את בירתם ואת מקום מושבם.
המקום
איל דה לה סיטה, האתר של קתדרלת נוטרדאם, משמש כמקום פולחן זה כאלפיים שנה. תחילה היה בו מקדש גאלו-רומאי לכבוד האל יופיטר, ובהמשך נבנתה במקום הכנסייה הנוצרית הראשונה של פריז – בזיליקת סנט אטיין, שהוקדשה לסטפנוס הקדוש. בשנת 528 הקים כילדבר הראשון, מלך הפרנקים, על חורבות המבנים הקודמים כנסייה גדולה יותר, אשר הפכה לקתדרלה הראשונה של העיר כבר במאה ה-10. בהמשך נבנתה קתדרלה רומנסקית, ולבסוף הקתדרלה הגותית.
בניית הקתדרלה
בניית הקתדרלה הנוכחית החלה ב־1163, תחת שלטונו של לואי השביעי, ונסתיימה ב־1345.
במאה ה-12, לאחר שהבזיליקה במקום הפכה ל"כנסייה הקהילתית של מלכי אירופה", החליט הבישוף מוריס דה סילי (Maurice de Sully) שהבזיליקה הרומנסקית אינה ראויה דיה לתפקידה הרם. הוא הורה על הריסתה עם כניסתו לתפקיד הבישוף של פריז, ב־12 באוקטובר 1160. דה סילי הושפע מהכנסיות הגותיות הראשונות – בזיליקת סן-דני בפריז (1140-1144), קתדרלת סנס (1142) והחזית של קתדרלת שארטר (1145) שהציגו מבנים מפוארים ותמירים, מרובים בקישוטים, פיסול גותי ואור לעומת האדריכלות הרומנסקית הפסאודו-מבצרית שהתבטאה בכנסיות חשוכות ופשוטות יחסית. לפי האגדה, דה סילי שרטט את חזונו למבנה בחול שמחוץ לכנסייה המקורית.
כדי להתחיל את הבנייה הרס הבישוף מספר בתים באי וסלל דרך חדשה (Rue Neuve-Notre-Dame") ברוחב של שישה מטרים להובלת חומרי בנייה לכנסייה החדשה. שאיפתו הייתה גם לבנות קתדרלה שתהיה גבוהה יותר מכל קודמותיה, והרף שהוצב היה אולם תווך הגבוה בשליש מהאולם הגבוה ביותר שהיה בצרפת עד אז.
הבנייה החלה ב־1163 תחת שלטון לואי השביעי, והדעות חלוקות אם היה זה הבישוף מוריס דה סילי או האפיפיור אלכסנדר השלישי שהניח את אבן הפינה של הקתדרלה, אך מוסכם ששניהם נכחו בטקס זה. הבישוף דה סילי הקדיש את מרבית חייו ועושרו לבניית הקתדרלה. ב־1175 החלו העבודות על הספינה הראשית, וב־1182 הושלמו בניית האפסיס ובניית בית המקהלה (Choir). ב־1196, שנת מותו של הבישוף דה סילי, הושלמה הספינה הראשית.
הקמת החזית המערבית ושני מגדליה החלה בסביבות שנת 1200, לפני שהספינה הראשית הושלמה. הקתדרלה הייתה אחד מן המבנים הראשונים שנעשה בהם שימוש בתמיכות דואות, תמיכות חיצוניות דמויות צלעות בצורת חצי קשת, שתמכו בעומס הרב של המבנה הגבוה. למעשה, פיתוח טכנולוגיית התמיכות הדואות נולד מהרצון ליצור אולם תווך (nave) גבוה כל כך בנוטרדאם. לאחר כמה ניסיונות ומודלים מבניים של סוג התמיכות החדש החלה בנייתן, ובעקבות כך החלו להיבנות תמיכות דואות גם בקתדרלות נוספות ברחבי צרפת.
בעת הבנייה עבדו על הקתדרלה מספר אדריכלים, כפי שעולה מן הסגנונות השונים בקומות השונות של המגדלים. בין השנים 1210–1220 השגיח האדריכל הרביעי על בניית הקומה עם חלון הרוזטה וההיכלים הגדולים מתחת למגדלים, וב־1220 הותקנה הרוזטה בחזית המערבית, בקוטר 9.6 מטר. ב־1225 נשלמה העבודה על החזית המערבית, והמגדלים הושלמו ב־1250. חזיתות בית הרוחב נבנו בסגנון גותי קורן (שאך נולד בפריז): ב־1250 הותקן חלון הרוזטה הצפוני מאת ז'אן דה של (Jean de Chelles), בקוטר 12.9 מטר, וכעבור עשור נוסף תואמו הדרומי שקוטרו זהה, מאת פייר דה מונטריי (Pierre de Montreuil). הקתדרלה כולה הושלמה בסביבות 1345.
ממוזער|מגדלי החזית המערבית של קתדרלת נוטרדאם בפריז בשעת לילה, ופסל קרל הגדול מצד ימין
במאות ה-13 וה-14 בוצעו השלמות ושינויים בקתדרלה, הוספת תמיכות דואות באפסיס, השלמתן של קפלות מתחת לתמיכות הדואות והקמת סורג אבן המפריד בין הספינה הראשית לבית המקהלה. הקתדרלה עצמה בנויה בשילוב סגנונות גותי מוקדם (Early Gothic) וגותי בשל (High Gothic).
הרס ושחזור
ממוזער|250px|פיגומים בצד שמאל של החזית המערבית, חלק מתוכנית השיפוץ, השימור והניקוי של הקתדרלה (2002)
ב־1548 פגעו בקתדרלה ההוגנוטים, שהתפרעו בעקבות ועידת טרנטו.
בזמן שלטונם של לואי ה-14 ולואי ה-15 בסוף המאה ה-17, נערכו שינויים משמעותיים בקתדרלה כחלק מגל חידוש קתדרלות ברחבי אירופה. בתהליך זה נהרסו קברים וחלונות ויטראז', אך חלונות הרוזטה ניצלו מגורל זה. חלון הרוזטה הדרומי שוחזר. האדריכל שביצע את השינויים ב־1771 היה ז'רמן סופלו (Germain Soufflot).
מגדל הפעמונים שמעל מקום המצלב נהרס במהלך המהפכה הצרפתית, ב־1792. ב־1793 הפכה הקתדרלה ל"מקדש התבונה", ורבים מאוצרותיה הושמדו או נגנבו. מספר פסלים נותצו ונהרסו, בעיקר בגלריית מלכי יהודה וישראל, ובמשך תקופה החליפה "הגברת חירות" את המדונה על מספר מזבחים. בזמן המהפכה הצרפתית הותכו כל הפעמונים פרט לגדול שבהם לתעשיית הנשק, והמבנה שימש מחסן מזון.
בעקבות מאמציהם של אנשי רוח שהפיחו את רוח התחייה הגותית ובראשם ויקטור הוגו, יזמה הממשלה תוכנית שחזור שהחלה ב־1845. על השחזור הופקדו ז'אן-בטיסט-אנטואן לאסיס (Jean-Baptiste-Antoine Lassus) ואז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק (Eugène Viollet-le-Duc). השחזור נמשך 23 שנה וכלל תיקונים ותוספות רבים: בנייה של צריח מצלב מחודד מסוג פלש (flèche), התקנת חלונות ויטראז' חדשים מתוצרת גדולי אמני הזכוכית בצרפת, הוספת פסלי כימרה בגלריית הכימרות, שחזור הפסלים שנהרסו בעזרתו של אדולף ז'ופרואה-דשום (Adolphe Geoffroy-Dechaume), בניית חדר תשמישי קדושה חדש, שחזור השער המרכזי למצבו לפני השינויים מהמאה ה-17, בנייה מחדש של חלקים מחדר האוצר של הכנסייה ושחזור רהיטים שנהרסו, הוספת ציורי קיר ותיקון העוגב הגדול. ב־31 במאי 1864 נחנכה מחדש הקתדרלה המשופצת.
ב־1871 הובילה התקוממות אזרחית להקמתה של הקומונה הפריזאית, שכמעט והעלתה את הקתדרלה באש. על פי כמה תעודות, מספר ספסלים בקתדרלה הוצתו.
ב־1939 היה חשש שמפציצים גרמניים יהרסו את החלונות ויפזרו רסיסי זכוכית בשטח הכנסייה וסביבה, על כן ב־13 בספטמבר 1939 הוסרו החלונות. הם הוחזרו למקומם בתום המלחמה.
ב־1991 יזמה ממשלת צרפת תוכנית מקיפה של אחזקה ושימור, שכללה ניקוי ושחזור של פסלים ישנים. התכנית יועדה להימשך כ־10 שנים, אך נמשכה מעבר לכך. ב־2007 הוסרו הפיגומים מהחזית המערבית, אך השיפוצים נמשכו.
השרפה בקתדרלה – 2019
שמאל|ממוזער|250px|מבט אל החזית המערבית במהלך השרפה. הלהבות שמאחוריה פולטות עשן בהיר
ב־15 באפריל 2019 סמוך לשעה 19:00 פרצה שריפת ענק בקתדרלה, שנגרמה ככל הנראה עקב עבודות שיפוצים במבנה, אשר בוצעו עקב סדקים שהתגלו בגג המבנה ושהצריך שיפוץ דחוף. כתוצאה מן השרפה נגרם לקתדרלה נזק כבד: צריח המצלב קרס, כל הגג נשרף, נגרם נזק נוסף לחלקים במבנה, ורוב חלונות הויטראז'ים נהרסו. עם זאת, חלון הרוזטה הצפוני שרד. שלד המבנה, קמרונות האבן והחזית המערבית שרדו, והקתדרלה ניצלה מהרס מוחלט. הקתדרלה נסגרת מדי יום בשעה 18:45 והאש החלה כחמש דקות לאחר מכן. יצירות האומנות הרבות שבמקום חולצו כולן מן השרפה.
למחרת האסון, רשויות צרפת הבטיחו לשקם את הקתדרלה ולשחזר את החלקים שנהרסו בשרפה ותוך פחות מיממה גייסו תרומות של למעלה מ־800 מיליון אירו. הצפי היה שהשיקום והשחזור עשויים להימשך כ־10 שנים. נשיא צרפת הבטיח ש"הקתדרלה תיבנה מחדש תוך 5 שנים", ובאוגוסט 2023 נמסר כי תפתח לקהל ב-8 בדצמבר 2024. הנשיא מינה את הגנרל הצרפתי (הרמטכ"ל הצרפתי לשעבר) ז'אן-לואי ז'ורז'לן, כאחראי על עבודות השיקום של הקתדרלה, ובאוגוסט 2023 נהרג הגנרל בטיול בפירנאים.
הכתרות, טקסים ואירועים חשובים
שמאל|ממוזער|250px|מזבח הקתדרלה
במהלך ההיסטוריה הארוכה שלה, הייתה קתדרלת נוטרדאם אתר למספר טקסים ואירועים חשובים בתולדות צרפת, בהם:
1185: קריאתו של הרקליוס מקיסריה למסע הצלב השלישי מהקתדרלה, עוד בטרם הושלמה בנייתה.
1229: ביום חמישי הקדוש, רמו השביעי רוזן טולוז ביקש את סליחת האל, לואי התשיעי וממלכת צרפת בדרך של "קנס מכובד" , על שלא נלחם בכת הקתרית בתחומי ממלכתו
1239: הבאת כתר הקוצים של ישו, לקתדרלה בידי לואי הקדוש במהלך בנייתה של סנט שאפל.
1302: פתיחת ישיבת המדינה הכללית הראשונה בידי פיליפ הרביעי "הנאה".
21 בפברואר 1431: תחילת משפט הכפירה של ז'אן ד'ארק
16 בדצמבר 1431: הכתרתו של הנרי השישי, מלך אנגליה, כמלך צרפת, במהלך מלחמת מאה השנים. ההכתרה נעשתה כתגובה להכתרתו של שארל השביעי – מלך צרפת, בשנת 1429, בקתדרלת ריימס
1447: שארל השביעי חוגג בטה דאום את שחרור פריז
7 בנובמבר 1455: בקשת איזבל רומי, אמה של ז'אן ד'ארק, שיוצא צו אפיפיורי שיבטל את הרשעתה ככופרת.
24 באפריל 1558: נישואי הדופן פרנסואה, בנו של אנרי השני, למרי, מלכת הסקוטים.
22 ביוני 1559: נישואי אליזבת דה ולואה, נסיכת צרפת (על ידי מיופה־כח) עם פליפה השני, מלך ספרד
1563: הלווייתו הממלכתית של פרנסואה, דוכס גיז שנרצח במצור על אורליאן
18 באוגוסט 1572 (שישה ימים בטרם טבח ליל ברתולומאוס הקדוש): נישואי מרגריט דה ולואה, בתו של אנרי השני, לאנרי השלישי, מלך נווארה (לימים אנרי הרביעי, מלך צרפת).
22 במרץ 1594: אנרי הרביעי, מלך צרפת חוגג את כניסתו לפריז הבירה בטה דאום, בו ציין גם חמש שנים לניצחונו על הליגה הקתולית בקרב ארק
1660: טה דאום לרגל נישואי לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. בטקס השתתף פרנסואה אנרי דה־מונמורוסי "לוקסמבורג" המכונה גם "הרפד של נוטרדאם", לימים מרשל צרפת, שהביא את דגלי אויבי המלך במלחמת צרפת–ספרד שהסתיימה מעט קודם לכן.
1668: אנרי דה־לה־טור ד'אוברני "טורן" מעונה על אמונותיו הפרוטסטנטיות
2 במרץ 1687: ז'אק-בנין בוסואה נושא את "תפילת האבל על הנסיך הגבוה והעוצמתי מאוד לואי דה בורבון, נסיך דה קונדה.
1768: החלטת הגאוגרפים למדוד את כל המרחקים מפריז מהקתדרלה.
4 במאי 1789: חגיגת אספת המעמדות של 1789 בהמנון בוא, רוח בורא
2 בנובמבר 1789: על פי "צו על רכוש הכמורה שהועמד לרשות האומה", הקתדרלה עוברת לבעלות המדינה
10 בנובמבר 1793: הקומונה של פריז הופכת את הקתדרלה ל"מקדש התבונה", ובהמשך ל"מקדש הישות העליונה"
2 בדצמבר 1804: הכתרת נפוליאון בונפרטה ואשתו ז'וזפין דה בוארנה בידי האפיפיור פיוס השביעי. נפוליאון נטל את הכתר מידי האפיפיור, והכתיר את עצמו ואת אשתו במו ידיו.
9 ביוני 1811: טבילתו של נפוליאון השני, יורשו של נפוליאון בונפרטה
מהפכת יולי 1830: ארמון הארכיבישוף הסמוך לקתדרלה נבזז. בשנה הבאה נבזזו חדר הכמורה והאוצר בקתדרלה.
מרץ 1835: לבקשת הבישוף ייסנט לואי דו-קיילן, התקיימה באולם הכנסים של נוטרדאם ועידה לחניכת הנוער לנצרות, בראשות ז'אן-בטיסט אנרי לקורדר. הוועידה התקיימה שוב בשנה הבאה, ומ-1841 עד היום מדי שנה.
30 בינואר 1853: נישואי נפוליאון השלישי, קיסר צרפת
14 ביוני 1856: טבילת הנסיך האימפריאלי נפוליאון אז'ן לואי
1894: הלווייתו הממלכתית של נשיא צרפת מארי פרנסואה סדי קארנו
19 ביולי 1896: הלווית המרקיז אנטואן אמדי מרי ונסון מונקה אמט דה-ולומברוזה שנהרג בידי מורדים בתוניסיה
1900: בחירתו של לואי ויירן כנגן העוגב של הקתדרלה, לאחר שגבר בתחרות קשה על 500 מתחרים, מנגני העוגב המוכשרים ביותר באותה תקופה.
1909: טיהור ז'אן ד'ארק מאשמה בידי הכנסייה.
ינואר 1910: שיטפון 1910 בפריז הגיע לחזית הקתדרלה
17 בנובמבר 1918: עצרת לחגיגת ניצחון במלחמת העולם הראשונה, עם טה דאום. ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, שהיה אנטי-דתי ולפיכך תמך בהפרדת הדת מהמדינה, לא השתתף בעצרת, והרשויות האזרחיות ארגנו טקס נפרד למחרת בכיכר הקונקורד בו סירב הקרדינל להשתתף.
16 במאי 1920: ההכרזה על ז'אן ד'ארק כקדושה.
1923: הלווייתו הממלכתית של מחבר הרומאנים והעיתונאי מוריס בארס
1929: הלווייתו הממלכתית של מרשל צרפת פרדיננד פוש
1931: הלווייתו הממלכתית של מרשל צרפת ז'וזף ז'ופר
11 בפברואר 1931: אנטוניטה ולריה ריווס מרקדו קסטייאנוס התאבדה ביריות אל ליבה, על ספסל אל מול פסלו של ישו הצלוב.
1932: הלווייתו הממלכתית של נשיא צרפת פול דומר
1934: הלווייתו הממלכתית של נשיא צרפת רמון פואנקרה
1936: הלווייתו הממלכתית של חוקר הקטבים ז'אן-באטיסט שארקו
אפריל 1944: הקרדינל אימנואל סואה, הארכיבישוף של פריז, ערך קבלת פנים חגיגית למרשל צרפת אנרי פיליפ פטן.
יוני 1944: אותו הארכיבישוף ערך את הלווייתו של פיליפ אוריו
אוגוסט 1944: הגנרל דיטריך פון קולטיץ סירב לציית להוראת אדולף היטלר, שתבע את הרס פריז בכלל ונוטרדאם בפרט.
26 באוגוסט 1944: שירת מגניפיקט לחגיגת שחרור פריז מידי גרמניה הנאצית, במעמד הגנרלים שארל דה גול ופיליפ לקלרק, לאחר מצעד צבאי בשאנז אליזה. יריות ממקור לא ידוע נורו במהלך הטקס וגרמו להפסקה לזמן-מה.
9 במאי 1945: הקרדינל אימנואל סואה בירך את הגנרל דה-גול, את חברי ממשלת צרפת ואת שגרירי ארצות הברית, ברית המועצות והממלכה המאוחדת. לאחר מכן הושרו טה דאום והמנון צרפת להודיה על ניצחון בעלות הברית בזירה האירופית במלחמת העולם השנייה.
1947: הלווייתו הממלכתית של מרשל צרפת פיליפ לקלרק
1952: הלווייתו הממלכתית של מרשל צרפת ז'אן דה לאטר דה טסיני
1955: הלווייתו הממלכתית של המחזאי, המשורר והדיפלומט פול קלודל
1967: הלווייתו הממלכתית של מרשל צרפת אלפונס ז'ואן
12 בנובמבר 1970: עריכת תפילת האשכבה וטקס מחווה לאומי לגנרל שארל דה גול.
1974: טקס מחווה לאומי לנשיא צרפת ז'ורז' פומפידו
31 במאי 1980: ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני, שערך מיסה בקדמת הקתדרלה.
1996: טקס מחווה לאומי לנשיא צרפת פרנסואה מיטראן
1997: ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני
26 בינואר 2007: הלווייתו של האב פייר
ספטמבר 2008: ביקור האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר
22 באוקטובר 2008: מיסת רקוויאם לזכר האחות אימנואל
3 ביוני 2009: טקס אזכרה לקורבנות טיסה 447 של אייר פראנס שטסה מריו דה ז'ניירו לפריז.
דצמבר 2012 עד נובמבר 2013: חגיגות 850 שנה לקתדרלה, במסגרתם הותקנו פעמונים חדשים.
15 בנובמבר 2015: אירוע לזכר המוני ההרוגים בימים הקודמים בפיגועי נובמבר 2015 בפריז, שנפתח בצלצול פעמון של רבע שעה.
15 באפריל 2019 - השרפה בקתדרלת נוטרדאם: שרפה כילתה את הצריח המחודד ואת הגג המכסה את הספינה, את בית המקהלה ואת בית הרוחב.
המבנה
החזית
ממוזער|שמאל|250px|החזית המערבית (לחצו להגדלה)
ממוזער|250px|מבט מדרום מזרח מנהר הסן על הקתדרלה. הצריח המרכזי הוא הפלש שהוסיף ויולה-לה-דוק.
בחזית הקתדרלה שני מגדלי פעמונים ושלושה שערים. החזית נחשבת ליצירת מופת של אדריכלות גותית בזכות הפרופורציות ההרמוניות שלה ותכנונה הגאומטרי, שהתבסס על עיגול ועל ריבוע, שתי צורות גאומטריות שהיו בעלות משמעות סמלית בתאולוגיה הנוצרית. מרסל אובר תיאר את החזית המערבית כאחת החזיתות "המפורסמת ביותר של ימי הביניים, יצירת מופת של קומפוזיציה וביצוע".
בשלושת שערי הכניסה משולבים פסלים גותיים בעיצוב עשיר ומגוון. בטימפנון של השער המרכזי מופיע תיאור יום הדין האחרון: ישו שופט את האנושות, מימינו – הצדיקים בגן עדן, ומשמאלו הרשעים שבגיהנום. בחלקה התחתון של הקשת מוצגת הביאה השנייה של ישו. מימין לשער – דמות הנצרות, כשפניה גלויות, ומשמאל לו – דמות היהדות, כשפניה מכוסות (הצגת ה"אקלזיה", הכנסייה השולטת, מול ה"סינגוגה", היהדות המושפלת. מוטיב האקלזיה וסינגוגה הוא מוטיב בולט באמנות הנוצרית בימי הביניים). השער הדרום־מערבי מוקדש לאנה הקדושה, אמה של מריה הקדושה, שלה מוקדש השער הצפון-מערבי. מעל השער הצפוני, המוקדש למריה, ישנו גמלון שאינו בולט.
מעל השערים מוצבת גלריית המלכים: 28 פסלים המציגים את מלכי ישראל ויהודה. מלכי יהודה הם צאצאי בית ישי, אביו של דוד המלך, ונחשבים על פי הנצרות לשושלת שממנה נולד ישו. פסלים אלה הפכו לדמויות המייצגות את מלכי צרפת, וכך נתפשו החל מ־1248. כתוצאה מכך, ניזוקו הפסלים קשות במהפכה הצרפתית. בעת המהפכה הצרפתית נותצו הפסלים על ידי ההמון שחשב אותם למלכי צרפת (ראשי הפסלים המנותצים מוצגים במוזיאון קלוני ברובע הלטיני שבעיר). הפסלים שוחזרו והוצבו במקומם המקורי.
הרוזטה – קוטרה 9.6 מטר, היא נבנתה בצורה כה טובה, כך שאין בה עיוותים גם לאחר 700 שנים.
בחזית, לפני חלון הרוזטה, מוצגים המדונה והילד ישו, עם שני מלאכים לצידם; משני צידי הרוזטה מוצגים פסליהם של אדם (מימין) ושל חוה (משמאל). הם מוצבים כך שטבעות חלון הרוזטה יוצרות הילה סביבם. מימין ומשמאל לפסלי אדם וחוה מוצגים פסלים המזכירים את החטא הקדמון. פסלים אלו נוספו על ידי ויולה-לה-דוק במאה ה-19. גובה החזית הוא 69 מטר ורוחבה 41 מטר.
החזיתות של בית הרוחב (טרנספט) של הנוטרדאם, שנבנו כחצי מאה לאחר החזית המערבית, הן דוגמה בולטת לסגנון גותי קורן (Rayonnant): קווים אנכיים, חלונות רוזטה דמויי פרח/השמש, גמלוני Wimperg חדים, פיסול גותי רב ושני צריחים מחודדים המאגפים כל חזית.
חוץ המבנה בולט גם בשל התמיכות הדואות המרשימות. התמיכות הדואות לא תוכננו במקור, אך נוספו כדי לחזק ולתמוך בעומס היתר שנוצר בהגבהת הקיר הדק. התמיכות הדואות של בית המקהלה והאפסיס שונות בצורתם מאלה של הספינה הראשית: בעוד התמיכות הדואות הספינה הראשית הן בנות 2 קומות שוות מפתח, התמיכות הדואות של בית המקהלה כוללת קשת קצרה התומכת בחלק הנמוך של הקיר ומעליה קשת ארוכה (המגיעה עד לאורך של 15 מטר) התומכת בחלק הגבוה של הקיר והקמרונות.
המגדלים
שני מגדלי הקתדרלה לא הושלמו מעולם. גובה כל מגדל מהקרקע. עמנואל – הפעמון הגדול במגדל הדרומי (ימני) – שוקל 13 טון וענבלו 500 ק"ג (אותו הניע קווזימודו, הגיבן המכוער בסיפורו של ויקטור הוגו, שאהב את אסמרלדה היפה). מסופר שנשות פריז זרקו תכשיטי זהב וכסף אל כור ההתכה ובו נחושת רותחת, וצליל הפעמון נעשה לזך וטהור במיוחד.
בראש המגדלים נתן הארכיטקט דרור לדמיונו, ועיצב מיני דמונים (יצורים מפלצתיים בעלי כוח על אנושי) וכימרות, בעלי הבעה משונה, גופות בעלי צורה מוזרה ודמויות גרוטסקיות של מפלצות העולות מתוך פינות המגדלים. אוסף פסלי הגרוטסקים והכימרות ידוע כ"גלריית הכימרות". לצד הגרוטסקים נבנו גם גרגוילים – מרזבים המעוצבים כשדים, דרקונים או דמויות מעוותות. מטרתם, מלבד ניקוז המים, היה להפחיד רוחות רעות ולמנוע מהם להיכנס לקתדרלה.
מעל מקום המצלב (crossing) נבנה ב־1250 מגדל פעמונים ובמאה ה-17 הכיל 5 פעמונים. המגדל נהרס בשנים 1786–1792. במאה ה-19 החליף אותו האדריכל ויולה-לה-דוק בצריח מחודד מסוג flèche המתנשא לגובה של . בצריח אין פעמונים, אך בפסל התרנגול הגאלי שבראשו נמצאים שלושה רליקים – חלק מכתר הקוצים של ישו, שריד קודש של סן דני ושריד קודש של ז'נביב הקדושה. צריח זה נהרס בשרפה הגדולה ב־2019, אך פסל התרנגול שרד ונמצא בהריסות.
פנים
ממוזער|250px|הספינה הראשית של הנוטרדאם
ממוזער|250px|בית המקהלה, המזבח הראשי וקמרונות הסקספרטיט של הנוטרדאם
פנים הקתדרלה עצום בממדיו – 9,000 איש יכולים להתכנס באולם שאורכו 134 מטר, רוחבו 48 מטר וגבהו 35 מטר. למבנה צורת צלב לטיני מנוון (כאשר רוחב הטרנספט לא חורג מרוחב הספינה הראשית ובית המקהלה), והוא פונה מזרחה, לעבר השמש העולה. העמודים שמול שערי הכניסה תומכים את המגדלים וקוטרם – חמישה מטרים.
במקור הקיר היה מחולק לארבעה אזורים (קומת קשתות, גלריה, חלון אוקולוס/רוזטה (חלון עגול) קטן וקומת תאורה הכוללת חלון יחיד בקיר), אך שיפוצים שנעשו במאה ה-13 בעקבות הדוגמה של קתדרלת שארטר הגדילו את קומת התאורה על חשבון החלון העגול הקטן והפכו את החלון הבודד לחלון כפול המאוחד תחת חלון עגול קטן, בסגנון האופייני לגותיקה בשיאה. בשיפוצים של ויולה-לה-דוק הוחזר המראה המקורי למפרצים הקרובים לבית הרוחב אך שאר המפרצים נותרו עם שלושה אזורי קיר. השימוש בקמרונות בני שש צלעות מעיד גם הוא על כך שהקתדרלה נבנתה במקור בסגנון גותי מוקדם ורק אחר כך שופצה בסגנון גותי בשל (High Gothic). באוצר הכנסייה – חלקים מן הצלב האמיתי, כתר הקוצים של ישו, ומסמר קדוש מן הצלב. בפנים נמצאת הקריפטה ובה קברים של האפיפיורים של פריז ובקשת הפנימית – ציורי תבליט מחיי ישו.
חלונות הרוזטה
שמאל|ממוזער|250px|חלון הרוזטה הצפוני, מבט מבפנים
ממוזער|250px|חלון הרוזטה הדרומי, מבט מבחוץ
בקתדרלת נוטרדאם יש שלושה חלונות רוזטה (חלונות עגולים ובהם תחרת חלונות המזכירה עלי כותרת של פרח): בחזית המערבית (בקוטר 9.6 מטר), בחזית הצפונית ובחזית הדרומית (שניהם בקוטר 12.9 מטר). שלושת החלונות נחשבים ליצירת מופת של הגותיקה.
חלונות הרוזטה בשני קצוות בית הרוחב (טרנספט) נבנו בשנים 1250–1260 ותוכננו בסגנון גותי בשל (High Gothic) קורן (Rayonnant), בעוד שהרוזטה בחזית המערבית תוכננה בסגנון גותי מוקדם (זאת ניתן לראות מהאופן השטוח בו יושבים חלונות אלה על הקירות לעומת החלון המערבי).
חלון הרוזטה הדרומי, מאת פייר דה מונטריי (Pierre de Montreuil), מתאר את "ניצחונו של ישו" וסצינות מהברית החדשה ושולט בו גוון צבע של סגול. בחלון הצפוני (שמאלית מהכניסה), מאת ז'אן דה של (Jean de Chelles) מתוארות סצינות מהתנ"ך סביב מריה, אם ישו ושולט בו גוון צבע של כחול. ברוזטה המערבית (מעל העוגב מהמאה ה-18) ובה סמלי גלגל המזלות, חודשי השנה והתכונות הטובות והרעות. מחוץ לרוזטה, בחזית המערבית, נמצאים פסלים של מריה, אם ישו וישו התינוק המוקפים בשני מלאכים. הם ממוקמים כך שטבעות חלון הרוזטה יוצרות הילה סביבם.
חלונות הרוזטה הצפונית והמערבית שמרו על רוב הזכוכית המקורית, בעוד שהחלון הדרומי הוא רפליקה של החלון המקורי. שלושת חלונות הרוזטה שרדו את השרפה בקתדרלת נוטרדאם ב־2019.
פיסול
הקתדרלה עטורה בפסלים רבים בסגנון הפיסול הגותי. הפסלים הידועים ביותר של הקתדרלה הם פסלי הגרגוילים (מרזבים בצורת מפלצות, חיות ויצורים מעוותים) ופסלי כימרה, שחלקם נוספו על ידי ויולה-לה-דוק במאה ה-19.
כמו בקתדרלת שארטר, שלושת השערים המערביים מעוטרים בפיסול רב ומפותח בנושאים דתיים:
בשער הצפוני מוקדשת התוכנית הפיסולית למרים, אם ישו (מריה, המדונה) ומתארת את מותה, עלייתה לגן עדן והכתרתה כמלכת השמיים (נושא "הכתרת המדונה" רווח באמנות הנוצרית של ימי הביניים). במשקוף שמעל השער שלושה נביאים ושלושה מלכים מהתנ"ך נושאים תפילין. מעל המשקוף, בטימפנון, מתואר מותה של מריה, כאשר ישו ושנים עשר השליחים מקיפים אותה. מעל סצנה זו מתוארת הכתרת המדונה, כאשר מריה יושבת על כס מלכות לצד ישו, הוא מעניק לה שרביט והיא מוכתרת בידי מלאך. מעל הטרימו מופיעה חופה המסמלת את ירושלים השמיימית ומתחתיה תיבת נוח. במסורת הנוצרית מריה מתוארת כ"תיבת נוח" חדשה, שכן היא מקיימת את הבטחתו של אלוהים להציל את האנושות. בטרימו פסל מריה ובנה ישו התינוק בידיה. מצידי השער פסלי עמוד ששוחזרו על ידי ויולה-לה-דוק וסדנתו, ובהם: מצד שמאל – הקיסר קונסטנטינוס, מלאך, סן דני ערוף הראש ומלאך נוסף; מצד ימין – יוחנן המטביל, סטפנוס הקדוש, סן ז'נביב והאפיפיור סילבסטר. בבסיסי פסלי העמוד ישנם גילופים המתארים את חיי האדם, חלוף העונות ואת מזלות גלגל המזלות (זודיאק).
בשער המרכזי התוכנית הפיסולית מוקדשת ליום הדין האחרון כפי שמתואר בבשורה של מתי. השערים והפסלים נוצרו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-13. במשקוף מתוארים המתים הקמים מקברם ואת המלאך מיכאל שוקל את נשמתם וקובע האם פניהם שמאלה – לגן עדן, או ימינה – לגיהנום. בטימפנון יושב ישו על כס שמיימי ומציג את פצעיו לראווה. משני צדדיו, מלאכים הנושאים את סמלי הפסיון: השמאלי נושא הרומח הקדוש (הרומח אמיתי ועשוי ברזל) ואת מסמרי הצליבה, והימני את הצלב עצמו. בארכיוולטים מתוארים פמליית גן העדן: שלושת האבות, נביאים, מורי הכנסייה, קדושים מעונים ובתולות. בצד השמאלי מתוארות בתולות עם מנורת שמן בוערת ומצד ימין בתולות טיפשות שבמנורתן אזל השמן והיא כבתה. זהו משל שמטרתו לשכנע את בני האדם החיים למעשים טובים ולדבקות באמונה. השער שונה ב־1771 בידי ז'רמן סופלו (Soufflot) לבקשת הארכיבישוף: הטרימו הוסר ובמקומו נוספה חופה המכסה את הסקרמנט, ארקדה מעץ מעוטרת במונוגרמה של מריה וכתר המוחזק בידי שני מלאכים, דלתות העץ מהמאה ה-13 הוחלפו בדלתות עץ בהם מתואר ישו נושא את הצלב ובתולה עצובה. המשקוף ניזוק במהפכה הצרפתית. במאה ה-19 שחזר ויולה-לה-דוק את השער כפי שהיה במאה ה-13, כולל שחזור המשקוף, הבתולות בארכיוולטים, פסלי העמוד של שנים עשר השליחים והחזרת הטרימו.
השער הדרומי נקרא שער אנה הקדושה ומוקדש לאמה של מריה. זהו השער הקדום ביותר מבין השלושה, והוא נוצר בסביבות 1200. הפיסול בטימפנון הוא פיסול רומנסקי ישן שיועד במקור לכנסיית סן אטיין שנהרסה. בטימפנון מתוארת מריה יושבת על כס מלכות, ועל ברכיה ישו אוחז בספר חוקים. היא מברכת את בנה ואת המביטים בה. מצדם, שני מלאכים ומשמאל – בישוף פריז, וימין – מלך צרפת. על הארכיוולטים מתוארת הפמלייה השמיימית בפיסול גותי הרמוני ומתוחכם. באפריז מתוארים גם נישואיהם של אנה ויואכים, וכן של מריה ויוסף. בלינטלים שמתחת לטימפנון מתוארת הגעתו של ישו לארץ, מהבשורה (על לידתו) ועד להתגלות. פסלי העמוד, שנהרסו ב־1793, שוחזרו במאה ה-19 בידי ויולה-לה-דוק וכוללים משמאל את מלכת שבא, שלמה המלך ופטרוס, ומימין את פאולוס, דוד המלך, בת שבע ומלך נוסף. בטרימו מתואר מרסל הקדוש, בישוף פריזאי מהמאה ה-5 שלפי המסורת הסיר קללת מזל רע ופורענויות שהייתה על הדיוקסיה.
ממוזער|300px|שלושת השערים בחזית המערבית, עטורים בפיסול גותי רב ומפותח, כולל פסלי האקלזיה והסינגוגה, משני צדי השער המרכזי (לחצו להגדלה)
שער בית הרוחב הדרומי מוקדש לסטפנוס הקדוש (סנט אטיין) שנהפך למרטיר (קדוש מעונה) אחרי שנסקל באבנים כאשר קרא את הבשורה. השער מתאר את חייו ומותו של סטפנוס, את עלייתו השמיימה לגן עדן ואת ישו מקבל אותו. בשער ישנם גם מדליונים המתארים חיי פרופסורים וסטודנטים באוניברסיטת פריז.
שער בית הרוחב הצפוני מוקדש למרים, אם ישו (מריה) ומתאר כיצד השפיעה על ילדותו של ישו. בנוסף מספר הפיסול את האגדה על תאופיל (Théophile) שמכר את נשמתו לשטן כדי להפוך לבישוף, מתחרט על מעשיו ונגאל על ידי מריה.
גם בתוך הקתדרלה עצמה יש פסלים רבים. המפורסם שבהם הוא פסל של המדונה וישו התינוק, המוקדש ל"נוטרדאם דה פארי". הפסל פוסל במאה ה-14 עבור הקפלה של Saint Aignan והועבר לקתדרלה רק במאה ה-18. בהתחלה הוא החליף את פסל הטרימו שנותץ במהפכה הצרפתית בשער המוקדש למריה אך בשיפוצים של ויולה-לה-דוק הועבר ליד העמוד הדרום־מזרחי, שם הוא שוכן.
ציורים
בנוסף לפיסול העשיר, הקתדרלה מכילה גם ציורים. סדרת ציורים ידועה ששכנה בקתדרלה היא Les Grands Mays, שנתרמה על ידי גילדת הצורפים הפריזאית בשנים 1630–1707. הציורים צוירו על מצע גדול, וגובהם הממוצע הוא כ־3 מטרים. הם מתארים את מעשיהם של שנים עשר השליחים ותלמידיו של ישו להפצת תורתו. כ־76 ציורים כאלה נעשו בידי מיטב אמני פריז, והם ניתלו בספינות המשניות ובקפלות של הקתדרלה.
בעת המהפכה הצרפתית הועברו הציורים למוזיאונים, ורק מאוחר יותר הוחזר חלקם לקתדרלה. הם הוסרו בשנית במאה ה-19 מאחר שנחשבו ללא מתאימים לסגנון הקישוטי של הקתדרלה. נותרו רק 50 מהציורים, ורק 13 מהם נמצאים בתצוגה בקתדרלה.
בפינה המזרחית של בית הרוחב הדרומי נמצא ציור של תומאס אקווינס שצויר ב־1648.
ממדים ומאפיינים
גובה המגדלים המערביים: 69 מטר.
גובה צריח המצלב של ויולה לה-דוק: 93 מטר.
גובה קמרונות הספינה הראשית/אולם התווך: 35 מטר.
אורך הספינה הראשית: 134 מטר.
רוחב אולם התווך: 41 מטר.
שטח: 5,500 מטר רבוע.
אורך מרבי של התמיכות הדואות: 15 מטר.
קוטר הרוזטה המערבית: 9.6 מטר.
קוטר הרוזטות בבית הרוחב: 12.9 מטר.
מספר מדרגות במגדל הפעמון: 442.
משקל הפעמון "עמנואל": 13 טון.
העוגב: 7800 צינורות.
קיבולת: 9,000 איש (בעמידה).
אוצר הקתדרלה
אוצר הקתדרלה עשיר וכולל שרידי קודש לצד תשמישי קדושה יקרים ויצירות אמנות יקרות. בית האוצר ממוקם דרום־מזרחית לבית הרוחב הדרומי. במהלך השנים סבל האוצר מאבדות רבות, כאשר חפצים יקרים, ובעיקר כאלה העשויים מזהב או מכסף הותכו ונמכרו כדי לממן צרכים כלכליים של הכנסייה והמלוכה. בתקופת המהפכה הצרפתית הולאם אוצר הקתדרלה וכל האוצרות הותכו או נמכרו. ב־3 במרץ 1791 הוצא צו שכל חפץ שלא משמש לפולחן יוחרם ויותך, וב־10 בספטמבר 1792 הורחב הצו גם לגבי חפצים ששימשו לפולחן פעיל. אחרי הקונקורדט הוקם האוצר מחדש, וחפצי ערך רבים נתרמו הודות לנפוליאון בונפרטה, הכמורה ומאוחר יותר המלוכה. ברם, במהומות של 1830 ו-1831 שוב נפגע האוצר ואבדו חפצים רבים. ב־1905 נחקק חוק הפרדת הדת מהמדינה בצרפת, והמדינה הלאימה אוצרות שהיו בקתדרלה קודם לחוק זה. מאז לא קרו אסונות רבים לאוצר, למעט מספר גנבות.
ממוזער|250px|הקופסה שתכנן ויולה-לה-דוק לכתר הקוצים
בית האוצר גם הוא סבל מנזקים במהלך השנים. מאז הקמת הקתדרלה היה ממוקם האוצר דרומית דרום־מזרחית לבית הרוחב הדרומי. במאה ה-18 עמד בית האוצר כמעט חרב והאדריכל ז'רמן סופלו תכנן בית אוצר חדש בשילוב סגנונות גותי ויווני. אבן הפינה הונחה ב־12 באוגוסט 1755. ברם, בית האוצר ניזוק באופן בלתי-הפיך במהומות של 1830 ו-1831 ולא ניתן היה לשחזרו. ויולה-לה-דוק ולאזוס בנו בית אוצר חדש בשנים 1845–1850 והקימו אותו סביב קלויסטר ובו חלונות ויטראז' יפים. חלונות בית האוצר נעשו על ידי Maréchal de Metz. ומתארים את הבישופים והארכיבישופים של פריז. ויולה-לה-דוק לא בנה רק את בית האוצר אלא תכנן גם חלק מהריהוט שבתוכו, כולל הארונות ומספר חפצים. בכניסה לבית האוצר תלויים שניים מציוריו: ביזת ארמון הבישוף ב־14 בפברואר 1831, וטיוטה של צריח המצלב.
האוצר היקר ביותר בקתדרלה הוא קופסה עגולה מזהב דמוית גביע המעוטרת בכתר המכילה לפי המסורת שרידים מכתר הקוצים של ישו. קופסה זו תוכננה על ידי ויולה לה-דוק ויוצרה על ידי הצורף פלסיד פוסיילג-ריסאן (Placide Poussielgue-Rusand). ויולה-לה-דוק תכנן את הקופסה בהשראת קופסה דומה מימי הביניים. הקופסה מעוטרת בכתר ועליו שושני פלר דה ליס, סמל לבית קאפה – המלוכה של צרפת. את המגש הראשון תומכות תשע כימרות. המגש מקושט ברקמת חוטי זהב ואבני חן. בין הכימרות פסלים של הלנה הקדושה המחזיקה את הצלב, המלך בולדווין השני, קיסר קונסטנטינופול שכשרביטו וכדור המלכות שלו בידו, ולואי הקדוש המחזיק את כתר הקוצים בידיו כאשר הוא יושב על כס מלכות שראשי אריות מהווים את מסעדי הזרועות שלו. מעל למגש הראשון עמוד מרכזי מעוטר בעלווה ועליו המגש השני, עליו נמצא קופסה המכילה את שריד הקודש. המגש השני מעוטר בנישות ובהן פסלי השליחים מתחת לחופות. מעל המגש השני נמצא כתר ועליו שושני פלר-דה-ליס משובצים באבני חן יקרות. הקופסה שתכנן ויולה-לה-דוק בסגנון נאו-גותי החליפה קופסה בסגנון קלאסי שנוצרה תחת שלטון נפוליאון בונפרטה עבור כתר הקוצים. הקופסה של ויולה-לה-דוק נבחרה כדי לכבד את "האדריכלות הלאומית" של צרפת, הלא היא האדריכלות הגותית.
מוזיקה
העוגב
ממוזער|250px|העוגב הגדול
אף כי מספר עוגבים הותקנו בקתדרלה לאורך השנים, הראשונים שבהם לא היו מתאימים למבנה. בקתדרלה היה עוגב מאז בנייתה, ויש תיעוד של עוגב בקתדרלה מהמאה ה-13. עוגב מתקדם ראשון הותקן בתחילת המאה ה-18 בידי קליקו (Cliquot). חלק מהצינורות המקוריים של קליקו בחטיבת הדוושות ממשיכים להישמע בעוגב גם היום, למעלה מ־270 שנה אחרי שהותקנו. העוגב שופץ ונבנה מחדש כמעט לחלוטין במאה ה-19 בידי אריסטיד קאוואייה-קול (Aristide Cavaillé-Coll). בתחילת 1989 נעשה שחזור נוסף בעוגב, שהסתיים ב־1992.
לעוגב הגדול של קתדרלת נוטרדאם יש 7,800 צינורות, 900 מהם מסווגים כהיסטוריים. העוגב בעל 109 משלבים, חמש מקלדות בנות 56 קלידים כל אחת ומקלדת דוושות בת 32 קלידים. בדצמבר 1992 הושלמה עבודת מחשוב העוגב, שכללה את חיבורו לרשת LAN מקומית.
משרת נגן העוגב של קתדרלת נוטרדאם נחשבת לאחת המשרות הנחשקות ביותר בתחום זה בצרפת, ביחד עם המשרה המקבילה בכנסיית סן-סולפיס בגדה השמאלית שבה נמצא העוגב הגדול ביותר של קאבאייה-קול. בין נגני העוגב הידועים ביותר של נוטרדאם נמנה לואי ויירן (Louis Vierne), שהחזיק בה בשנים 1900–1937. בתקופת כהונתו, שונה צבע האורגן של קאבאייה-קול, בייחוד בשנים 1902 ו-1932. פייר קושרו (Pierre Cochereau) הוביל שינויים נוספים (רבים מהם תוכננו בידי ויירן), כולל הפיכת הפעולה לחשמלית (בין השנים 1959-1963). הקונסולה המקורית של קאבאייה-קול הועברה למוזיאון הקתדרלה והוחלפה בקונסולה חדשה בסגנון אנגלו-אמריקני. שינויים נוספים כללו הוספת משלבים בין השנים 1965–1972, בייחוד בחטיבת הדוושות (פדלים); חיבור מחדש של תערובת המשלבים; וההוספה של 3 מעצורי קנים "en chamade". אחרי מותו הפתאומי של קושרו ב־1984 מונו 4 נגני עוגב לנוטרדאם ב־1985: ז'אן-פייר לגה (Jean-Pierre Leguay), אוליבייה לטרי (Olivier Latry), איב דברנה ( Yves Devernay) שמת ב־1990 ופיליפ לפבר (Lefévre). זה היה זכר למנהג מהמאה ה-18 שבו לקתדרלה היו 4 נגני עוגב רשמיים, כל אחד מנגן 3 חודשים בשנה.
ממוזער|250px|שמאל|פעמון במגדל הדרומי
בקתדרלה יש שלושה עוגבים: העוגב הגדול – העתיק שבעוגבי הקתדרלה המותקן מתחת לחלון הרוזטה המערבי, עוגב המקהלה – עוגב בן 30 משלבים שהותקן במאה ה-19 בבית המקהלה, ועוגב נייד, שתפקידו ללוות את המקהלה והזמרים.
פעמונים
בקתדרלה הותקנו פעמונים למן הקמתה. הם שימשו לצרכים ליטורגיים, לציון השעה וכן לקריאה למאמינים לבוא ולהתפלל. בעת השלמתה היו בקתדרלה שמונה פעמונים במגדל הצפוני, שני פעמונים גדולים במגדל הדרומי ושלושה פעמונים במגדל המצלב. בעת המהפכה הצרפתית נהרסו חלק מפעמוני הקתדרלה, שהורדו והותכו. הפעמון הגדול "עמנואל" ניצל מגורל זה.
הפעמון "עמנואל" הותקן במגדל הדרומי של קתדרלת נוטרדאם דה פארי ב־1685 ונחשב לאחד הפעמונים הגדולים והאיכותיים באירופה. הוא שוקל 13 טון, וענבלו שוקל 500 ק"ג. לפי ספרו הבדיוני של ויקטור הוגו אותו הניע קווזימודו, הגיבן המכוער ששימש כמצלצל פעמונים בקתדרלה ואהב את אסמרלדה היפה. מסופר שנשות פריז זרקו תכשיטי זהב וכסף אל כור ההתכה ובו נחושת רותחת, וצליל הפעמון נעשה לזך וטהור במיוחד. הפעמון צלצל מאות בשנים לציון מאורעות היסטוריים בחיי האומה הצרפתית.
במגדל הצפוני ארבעה פעמונים, שהחליפו את אלה שנהרסו והותקנו ב־1856 והם משמשים לקרוא לתפילות, ופעמון אנגלוס (Angelus – אנז'לי) המציין את השעה. ב־1867 הותקן קריון (פעמונה) המחובר לשעון מונומנטלי שנמצא בצריח. הפעמונה נמצאת במבנה הקתדרלה כדי שתישמע בפנים. הקריון לא פועל ומומחים לומדים את הנושא על מנת לשחזרו ולתקנו.
סביבת הקתדרלה
ממוזער|250px|הקתדרלה וסביבתה בסוף המאה ה-19
ממוזער|נקודת האפס ממנה מודדים מרחקים מפריז
קתדרלת נוטרדאם נמצאת בלב ליבה של העיר פריז, על האי איל דה לה סיטה שבמרכז נהר הסן. אף שהקתדרלה נבנתה על אי, היא מקושרת היטב למרקם העירוני של פריז באמצעות מספר גשרים ולכן התאימה לשמש כמרכזה ההיסטורי של העיר. סביב הקתדרלה היו בנויים בעבר בנייני מגורים, אשר נהרסו עם השנים. חלקה הדרומי וחלקה המזרחי של הקתדרלה פתוחים לכיוון הנהר וניתן אף לראות אותה מהגדה השמאלית (הדרומית) של הנהר, אך עד המאה ה-19 הוסתר חלקה התחתון של הקתדרלה על ידי בניינים אלו ורק חלקה העליון בלט על פני קו הרקיע. התבלטות צריחיה של הקתדרלה מעבר לקו הבניינים השכנים היה קיצוני יותר בימי הביניים, עוד טרם נבנו מבנים גבוהים נוספים בפריז. על כן שימשה הקתדרלה כנקודת ציון עירונית ברורה מאוד שנראתה מרחוק, וסימנה את מרכז העיר. סביב הקתדרלה היו רחובות צרים ובהם מסחר ובנייני מגורים (נשאר רחוב רק בצידה הצפוני), אשר לא איפשרו לראות את כל הקתדרלה במבט מהרחוב. מסיבה זו נתפשה הנוטרדאם, בייחוד עם פסלי הגרוטסק והגרגוילים המקיפים אותה, כמבנה מפחיד ואפוף מסתורין. הכיכר שבחזיתה המערבית של הקתדרלה הייתה מרחב פתוח עוד מימי הביניים, וממנה נראתה החזית הראשית במלוא הדרה. בכיכר זו היה מתקיים שוק, והיא היוותה את החלל הציבורי החשוב ביותר של פריז באותה עת. עד היום מצויה בכיכר נקודה מובלטת בריצוף המכונה "נקודת האפס" ("Point zéro"), והיא נחשבת לקילומטר אפס, ממנו נמדדים המרחקים לכל רחבי צרפת. נקודה זו שהייתה אבן המילין ההיסטורית מופיעה עד היום כנקודת ציון רשמית של מרכז העיר בכל המפות. על פי אמונה עממית, כל מי שעומד מעל נקודת האפס בהכרח עוד יחזור לפריז.
קתדרלת נוטרדאם בתרבות
קתדרלת נוטרדאם נחשבת לפנינה אדריכלית וכאב־טיפוס של האדריכלות הגותית. היותה אחת מהמבנים הגותים הראשונים באירופה ששילב את רוב המאפיינים הגותיים, ועוד בדרגה גבוהה של גימור, הפכו אותה לסמל. עד להקמת מגדל אייפל הייתה הקתדרלה המבנה הגבוה בפריז, ומגגה נשקף נופה של העיר.
בעקבות המהפכה הצרפתית ועלייתו של נפוליאון החל בצרפת, ובייחוד בפריז, גל של הריסת ארמונות וכנסיות, כנקמה ב"שלטון הישן" של האצולה והכמורה. הנוטרדאם, בשל מעמדה הרם, הצליחה לשרוד גל זה.
הנוטרדאם כיכבה בספרו הנודע של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם", ספר שהקנה לה פופולריות רבה בקרב הציבור הרחב ואף ביטל תכנונים של מהנדסי פריז להרסה. ויקטור הוגו היה ממובילי תנועת התחייה הגותית וקרא לשמר את הקתדרלות העתיקות ורבות ההוד. מאמצי השימור שלו נשאו פרי והיוו גורם מכריע בהישרדות המבנים הגותיים, שעד המאה ה-18 זכו לבוז בתור מבנים מפלצתיים מעידן ישן וחשוך. הקתדרלה הייתה זירת ההתרחשות העיקרית בעיבוד האנימציה לסיפור "הגיבן מנוטרדאם" של חברת וולט דיסני, ואף לקחה חלק פעיל בעלילה. הקתדרלה בסרט סימלה קדושה, מוסר וחמלה.
ממוזער|250px|קתדרלת נוטרדאם כפי שהיא מופיעה במשחק המחשב Assassin's Creed Unity.
מאז הופיעה הנוטרדאם במספר רב מאוד של סרטי קולנוע, ביניהם סרט האנימציה "הגיבן מנוטרדאם" של חברת וולט דיסני, במחזמר "נוטרדאם דה פארי" ואף במספר משחקי וידאו וכן במשחק לוח בשם "נוטרדאם". בסרט "ואן הלסינג" הגיבור הורג בפנים את מר הייד. בעיירה ספרינגפילד בסדרה "משפחת סימפסון" ישנה קתדרלה שהיא העתק מצויר של נוטרדאם.
הקתדרלה הופיעה במשחק המחשב Assassin's Creed Unity ודגם תלת-ממדי מפורט שלה נוצר לאחר מחקר ממושך של שנתיים. אחרי השריפה ב-2019 הודיע מפתחת המשחק, חברת יוביסופט שהיא תעמיד לרשות המשחזרים את התוכניות והמודלים של הקתדרלה שיצרה בשביל המשחק וכן תרמה כסף לשחזור.
650px|מרכז|ממוזער|פסלי גרוטסק ופנורמה של פריז ממרפסת הנוטרדאם
גלריית תמונות
ראו גם
קתדרלה
אדריכלות גותית
אמנות גותית
ימי הביניים
הגיבן מנוטרדאם
קישורים חיצוניים
ממוזער|250px|קתדרלת נוטרדאם דה פארי
מידע על הקתדרלה ותמונות, באתר Structurae.de
אתר קתדרלת נוטרדאם לילדים – מתוך האתר הרשמי
מידע ותמונות על הקתדרלה
תיאור פואטי של הקתדרלה, באתר Gothic Earthlore
תמונות ומידע על הקתדרלה
Notre Dame de Paris – מצגת תמונות מלווה בקריינות, ביוטיוב
Notre-Dame de Paris – The Gothic Cathedral, גלריית תמונות בפליקר
תמונות ב־PBase
דגם תלת-ממדי, ב־Google SketchUp
מבט אווירי: גוגל, ויקימפיה
מפת רחובות: מולטי-מפה
מידע לתייר
Historian Uses Lasers to Unlock Mysteries of Gothic Cathedrals, נשיונל ג'יאוגרפיק, 22 ביוני 2015
Notre Dame rises again, נשיונל גאוגרפיק, 2022
מאמר מאויר כיצד תשוחזר קתדרלת נוטרדאם דה פארי, נשיונל גאוגרפיק, 18 בינואר 2022
הערות שוליים
נוטרדאם (פריז)
קטגוריה:פריז: כנסיות
קטגוריה:הרובע הרביעי של פריז
קטגוריה:מרים, אם ישו
קטגוריה:פריז: מבנים היסטוריים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
| 2024-10-10T12:04:21
|
ז'אן ד'ארק
|
ז'אן ד'ארק (בצרפתית: Jeanne d'Arc; 1412 – 30 במאי 1431), הידועה גם בכינויים הבתולה מאורליאן והעלמה מאורליאן, הייתה מצביאה צרפתייה אשר מילאה תפקיד מפתח בתהליך שחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים במאה ה-15.
כחלק ממילוי תפקידה זה היא לבשה שריון ובגדי גבר ופיקדה על כוחות בצבא מלך צרפת, אשר השתתפו באופן פעיל במלחמה נגד האנגלים. בין הישגיה הצבאיים היה שחרור אורליאן מהמצור האנגלי. היא נשבתה בקרב לשחרור העיר קומפיין ונשפטה בידי אינקוויזיציה אנגלית בעוון כישוף, קשרים עם השטן ואישומים נוספים. היא נמצאה אשמה במשפט והועלתה על המוקד בעיר רואן. התנופה שנוצרה בעקבות ניצחונותיה סחפה את צרפת לניצחון במלחמה כולה. ז'אן ד'ארק נחשבת לגיבורה לאומית צרפתייה, לאייקון פמיניסטי, ולמיתוס מכונן בתרבות הצרפתית. כמו כן היא הוכרה כקדושה של הכנסייה הקתולית.
רקע היסטורי
צרפת של סוף המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15 הייתה זירת סכסוכים ומלחמות בין האצילים הרבים ששלטו באזוריה השונים. דבר זה הביא עליה הרס כלכלי וחולשה צבאית. מלך אנגליה, אדוארד השלישי, ניצל חולשה זו ודרש לעצמו את כתר צרפת שהגיע לו, לדעתו, בירושה. באותה עת מלך בצרפת שארל השישי, אדם חלש אשר ב-25 שנות מלכותו האחרונות סבל ממחלת נפש ומאי יכולת שליטה מעשית. חולשתו ובגידת חלק מאציליו שעברו לצד האנגלים, הביאו, בסופו של דבר להסכם טרואה (Troyes), אשר לפיו צאצאו של אדוארד השלישי, הנרי החמישי, מלך אנגליה יישא לאישה את בתו של מלך צרפת, קתרין, יהפוך ליורש עצר גם של צרפת ויהיה למלך צרפת אחר מותו של שארל השישי.
אך לשארל השישי היה דופן (יורש עצר) משלו, שארל השביעי, שנולד מאשתו איזבו מבוואריה. בחצר מלכותו אמרו שהדופן אינו בנו של המלך אלא ממזר של המלכה עם הדוכס מאורליאן, אחד ממאהביה. כאשר מאהב זה נרצח על ידי הדוכס מבורגונדי, צרפת התחלקה לשני מחנות: מחנה בורגונדי – שעבר לצד האנגלים, ומחנה ארמניאק – שנשאר נאמן למלך צרפת ולדופן שלו. גם המלכה איזבו עברה למחנה הבורגונדי, והפכה למאהבת של דוכס בורגונדי.
בינתיים הוחלט על אירוסיו של הדופן הצעיר שארל השביעי בן ה-10 למארי מאנז'ו בת ה-9, בתה של מלכת אנז'ו, יולנדה . המלכה יולנדה לקחה תחת חסותה ושמירתה את חתנה הילד, טיפלה בו והקנתה לו חינוך כאילו הייתה אימו. דבר זה הביא ליריבות קשה ולשנאה בין המלכה איזבו, שרצתה שבנו של מלך אנגליה יירש את כתר צרפת (לפי הסכם טרואה), ובין המלכה יולנדה שחפצה שהדופן שארל השביעי, ארוס בתה, יירש את הכתר.
בשנת 1422 מתו הנרי החמישי, המיועד להיות מלך צרפת, וגם שארל השישי המטורף. בנם של הנרי וקתרין היה עדיין תינוק ושארל השביעי לא יכול היה להימשח למלך בגלל הסכם טרואה. כך נוצר מצב שבו צרפת הייתה ללא מלך במשך מספר שנים. שארל השביעי נדד עם חצרו מעיר לעיר, מראה יותר התעניינות במסיבות והוללות מאשר בכס המלוכה, אך גם חי בפחד מתמיד שיירצח על ידי אויביו הבורגונדים או האנגלים. על רקע היסטורי זה הופיעה ז'אן ד'ארק.
מקור שמה
על אף שהשם מאוית כיום d'arc עם אפוסטרוף אחרי ה-d המצביע על שייכות, כביכול ז'אן מארק או של ארק, הרי שמקור הדבר בטעות. אין מקום שנקרא Arc ומכל מקום ז'אן לא הגיעה ממקום בשם זה. למעשה Jacques Darc היה שם אביה והוא מתועתק גם בצורות Dars, Day, Darx, Dare, Tarc, Tart או Dart. הכינוי של ז'אן בתקופתה היה la Pucelle (הבתולה). אולם בעת המשפט שערכו לה האנגלים היא נדרשה לספק שם משפחה. כיוון שלפי עדותה מעולם לא היה לה שם משפחה, נעשה שימוש בשם אביה, Darc. בהיעדר כתיב רשמי מחייב, ככל הנראה כבר מן המאה ה-16 היו שסברו שהאות D במילה Darc מרמז על שייכות וכך תורגם לעיתים השם לשפות שונות, בהן לאנגלית (למשל פעם אחת במחזה הנרי השישי, חלק ראשון, מערכה חמישית, תמונה 4: Joan of Arc על אף שלרוב היא מכונה שם Pucelle). עם החלת כתיב צרפתי רשמי מחייב במאה ה-19 הפך השם ל-d'Arc.
חייה
ראשית חייה
שמאל|ממוזער|200px|הבית בו נולדה ד'ארק שמשמש כיום כמוזיאון
ז'אן ד'ארק נולדה בכפר דומרמי , על גבול לורן-שמפאן-ארדן, למשפחת איכרים פשוטה בעלת אמונה דתית חזקה שראתה עצמה נאמנה לכתר הצרפתי. לפי החלוקה הפאודלית, הכפר היה שייך למשפחת האצולה בורלמון, אך האזור כולו היה רכושו של הדוכס של באר, שהיה בעל אוריינטציה אנגלית-בורגונדית, אף על פי שבאופן פורמלי הדוכסות הייתה חלק מצרפת השייכת למלך צרפת. בעת ילדותה של ז'אן סבל אזור דומרמי מפגיעות ומהרס רב כתוצאה ממלחמות פאודליות בין אצילים שונים תומכי האנגלים או הצרפתים. לפי החינוך שקיבלה מהוריה, ז'אן ראתה באנגלים ובבני בריתם הבורגונדים גורמי אסונות. היא האמינה כי רק המלך שארל השביעי, בעזרת האל, יוכל לגאול את האנגלים ואת צרפת כולה מהאסון הנמשך זה עשרות שנים.
בגיל 13 החלה ז'אן, לטענתה, לשמוע את קולותיהם של המלאך מיכאל, קתרינה הקדושה ומרגרטה הבתולה הקדושה. היא טענה שהקולות בישרו לה שהיא נבחרה לשחרר את ארצה מהכיבוש האנגלי ולסייע לדופן לרשת את כתר צרפת. לפי עדותה מאוחר יותר, קדושים אלו פנו אליה בשם "ז'אן הקטנה, הבתולה, ילדת האל". בעקבות שיחות אלו נשבעה ז'אן להישאר בתולה ולא להינשא לגבר "עד שהאל יחליט אחרת". חוקרים סבורים שהסיבה להופעתם של קדושים אלו היא הימצאות פסל של מרגרטה הקדושה בכנסייה בדומרמי, והיותו של המלאך מיכאל הפטרון של הדופן. בחלוף הזמן, הופיעו הקדושים לעיתים קרובות יותר ויותר, דוחקים בה לפנות למפקד הצבא רובר דה בודריקור , לבקש את עזרתו ולהגיע במהרה למקום שם יושב שארל השביעי. אך מפקד הצבא שאליו פנתה לעג לה ושלח אותה לביתה. בביתה הצליחה להתחמק מנישואים שאביה החליט לכפות עליה.
גיוס הצבא ושחרור אורליאן
300px|ממוזער|שטחי השלטון של הצרפתים ׁ(כחול) ושל האנגלים ובעלי בריתם הבורגנדים (אדום) בשנת 1435
כשנה לאחר שחזרה לביתה, ברחה ז'אן ד'ארק שוב לטירתו של האביר בודריקור ודרשה ממנו ליווי לחצרו של שארל השביעי כדי להכתירו למלך. גם הפעם האביר לא שוכנע מדברי הנערה, אך לאחר מספר חודשים של התלבטות, ואחרי שהכומר המקומי קבע שז'אן אינה שליחת השטן, שינה בודריקור את דעתו ושלח אותה לחצרו של הדופן שנמצא באותה עת בעיר שינון (Chinon).
ביום ראשון 6 במרץ 1429 הגיעה ז'אן בת ה-17 לשינון והתקבלה אצל שארל השביעי. שארל החשדן הורה לאחד מאנשי חצרו להתחזות כאילו הוא המלך, אולם ז'אן זיהתה כי לא המלך עומד לפניה ושבה ודרשה לראות את שארל. כששארל הופיע היא הודיעה לו שנשלחה על ידי האל לכבוש את אורליאן ולהביאו לעיר ריימס ושם להכתיר אותו למלך בקתדרלה שבה הוכתרו מלכי צרפת בעבר. אחר כך לחשה באוזנו סוד, שגרם לשארל להשתכנע שיש דבר מסתורי ומיוחד בנערה זו. ליתר ביטחון, עברה ז'אן בדיקה של נשות חצר שמונו על ידי המלך, ואלו קבעו שאכן ז'אן היא אישה וגם בתולה. בנוסף, נשלחה לעיר פואטייה שם עברה חקירה יסודית על ידי המלכה יולנדה ומספר אנשי דת חשובים, וגם שם לא נמצא דבר נגדה. לאחר מכן, היא חזרה לשארל, שהעניק לה שריון לבן (ללא שום סמל מצויר עליו), והיא ביקשה שיביאו לה את החרב הקבורה מתחת למזבח של כנסיית קתרינה הקדושה. בהוראת המלך התבצעה חפירה מתחת למזבח ושם נמצאה, להפתעת החופרים, חרב שעליה חרוטים 5 צלבים, וזו הובאה לז'אן. ז'אן ביקשה גם שיציירו לה דגל מיוחד בעל רקע לבן ופרחי לילך (סמל של מלכי צרפת) ועליו יש לצייר בצד אחד את האל המחזיק את העולם בידיו עם המילים "ישו מריה" ובצד השני מלאך המחזיק בהערצה פרח לילך. כך יצאה ז'אן ד'ארק, רכובה על גבי סוס, הדגל בידה האחת והחרב בידה השנייה, בראש צבא צרפתי שהמלך העמיד לרשותה.
ממוזער|לכאורה ציור של ז'אן דארק מסוף המאה ה-15, אך ציור זה ככל הנראה זיוף.
ב-29 באפריל 1429 הצליחה ז'אן להיכנס לעיר אורליאן הנצורה על ידי האנגלים. ב-1 במאי יצאה מהעיר לכיוון עמדות האנגלים הצרים, ועד 9 במאי הצליח הצבא הצרפתי בפיקודה להסיג את הכוחות האנגלים ולהסיר את המצור מעל העיר. בעקבות ניצחון זה זכתה ז'אן למעמד מיסטי בקרב החיילים.
כבר בתחילת דרכה התגלעו חילוקי דעות בין ז'אן ד'ארק וחלק מאנשי הצבא הבכירים והוותיקים. מחד, דחקה ז'אן למלחמה מתמדת עד גירוש האנגלים משטח צרפת, ביודעה שהאל עצמו עומד לימינה, ומאידך, אנשי הצבא היו מודעים לבעיות הלוגיסטיות של לוחמה כוללת ותמכו במלחמה מקומית, לפי הצורך והיכולת, בכריתת בריתות ובדיפלומטיה. קצינים רבים גם חשו אי-נוחות מקבלת פקודות מפי אישה. אך ז'אן, בראש הצבא על שריונה ודגלה הלבן, הצליחה להפיח רוח לחימה ומוטיבציה גדולה בלב החיילים הצרפתים, ובפיקודה כבש הצבא מספר יישובים ומצודות לאורך הנהר לואר.
בחלוף הזמן ביקשה ז'אן ד'ארק מהמלך שארל להצטרף לקרבות, אך המלך העדיף לשלוח לה עוד כמה מאציליו יחד עם חייליהם. כתוצאה מכך גדל צבאה של ז'אן. עם זאת, התחזקו בצבא חוסר משמעת ואנדרלמוסיה, שהקשו על ז'אן ד'ארק לפקד על הצבא. למרות זאת המשיכה ז'אן בניצחונותיה וערים נוספות נכבשו מחדש על ידי הצרפתים. האזרחים המשוחררים ראו בז'אן ד'ארק קדושה ועושה נסים וקיבלו אותה בהתאם. חצר המלכות של שארל השביעי נשארה רחוק מהקרבות, עסוקה במסיבות, ניאוף וחתרנות חצר זולה, ונראתה כפויית טובה לז'אן המשחררת את אדמותיה מעול הכיבוש.
בינתיים, ביקשו האנגלים מהמלך-ילד האנגלי הנרי השישי להגיע מהר לפריז, שם הוא נמשח למלך צרפת בבזיליקת סן-דני. לבסוף הסכים שארל לעלות יחד עם ז'אן ולכבוש את העיר ריימס, מאחר ששם התכוונה להכתיר את שארל השביעי למלך צרפת האמיתי (בקתדרלת נוטרדאם שבריימס הומלכו רוב מלכי צרפת). כאמור, שארל, התרחק מלוחמה והעדיף לנהל משא ומתן עם הערים הבורגונדיות התומכות באנגלים, בהן ריימס, מאשר לכבוש אותן בקרב, כפי שחפצה ז'אן ד'ארק. על כן המסע לריימס ארך זמן רב, הצבא הצרפתי הלך ונחלש, וחלק מהחיילים ערקו וחזרו לבתיהם. לבסוף הם הגיעו לריימס, ז'אן הכתירה את שארל למלך צרפת בטקס מפואר, שתואר רבות בספרות ימי הביניים. ז'אן ד'ארק עצמה קיבלה ממלך צרפת החדש תואר אצולה.
השבי, המשפט וההוצאה להורג
שמאל|ממוזער|200px|פסלה של ז'אן ד'ארק בקתדרלת נוטרדאם בפריז.
שמאל|ממוזער|200px|המגדל שבו הוחזקה לפני המשפט. היא הייתה כלואה בקומה העליונה, ונסתה לברוח ממנו דרך החלון בקפיצה
המלך שארל ההססן ורודף התענוגות הסתפק בהישג שהושג עד להכתרתו והעדיף לנהל משא ומתן עם האנגלים והבורגונדים מאשר להילחם נגדם. לבסוף, הוא גם חתם על הסכמים שבהם התחייב לא לנסות לכבוש ערים נוספות צפונית לנהר הלואר ולהמשיך במשא ומתן עם האנגלים. הסכמים אלו גרמו לכך שבמשך 20 שנה נוספות, צפון צרפת נשארה כבושה בידי האנגלים. ז'אן ד'ארק לא אהבה התנהגות זו, בייחוד כאשר המשיכה לעבור מעיר לעיר, את חלקן היא כובשת וחלקן נכנעות לפניה. היא טענה בפני שארל שהכתרתו לא תהיה שלמה אלא אם יוכתר בפריז, בירת צרפת, בכנסיית סן דני, כאשר על ראשו כתרו של המלך הצרפתי הגדול מן העבר, קרל הגדול. האנגלים חששו שזאת תהיה המטרה הבאה של ז'אן ועל כן מיהרו והביאו חיילים רבים לפריז וביצרו את חומותיה. בהתחלה סירב שארל להמשיך במלחמה ואף סיכם עם ערים נוספות שאם יישבעו לו אמונים הוא יוותר על כיבושן. ואמנם, כדי להינצל ממלחמה הערים נשבעו לו אמונים, אך למעשה נשארו נאמנות לדוכס מבורגונדי ולאדוניו האנגלים.
לבסוף הצליחה ז'אן לשכנע את המלך לצאת יחד עמה ולכבוש את פריז. זמן קצר לפני הקרב, הכתה ז'אן בחלקה הקהה של חרבה שתי יצאניות שבילו עם החיילים, אך החרב שבידה, החרב של קתרינה הקדושה, נשברה. היא ראתה בזאת סימן מבשר רעות. הקרב על פריז היה קשה מאוד ובסופו נוצחו הצרפתים וחויבו לסגת. המלך שארל התנגד לניסיון כיבוש חוזר והעדיף לחזור לחצרו ולהמשיך במשא ומתן האין סופי עם הבורגונדים. בלית ברירה הצטרפה אליו ז'אן. רבים מהאצילים וחייליהם עזבו את הצבא וחזרו לבתיהם, חלקם עקב אכזבה מז'אן וחלקם עקב אכזבה מהמלך. ז'אן ניסתה לכבוש עיר נוספת של הבורגונדים, העיר לה שריטה אך חייליה המעטים, הרעבים וחסרי המשכורות שוב נוצחו ונאלצו לברוח.
לאחר מספר חודשי חוסר מעש בחצרו של שארל, במהלכם כבשו האנגלים מחדש חלק ניכר מהערים הצרפתיות, החליטה ז'אן לחזור לשדה הקרב עם מספר קטן של 500 חיילים צרפתים נאמנים לה. לאחר מספר הצלחות מינוריות, של כיבוש עיירות קטנות, היא ניסתה לכבוש מחדש את העיר קומפיין, שבעבר שוחררה על ידה, אך שבה ונפלה בידי דוכס בורגונדי. בקרב זה הובסו חייליה והיא נשבתה בידי הדוכס ב-22 במאי 1430.
בישוף בווה פייר קושון , תומך האנגלים, ביקש לנקום בז'אן ד'ארק, מאחר שגירשה אותו מעירו ריימס שנה לפני כן, אך שוביה דרשו תמורתה כסף רב. לחלופין עלה בידו לגרום לכך שהמלך האנגלי הנרי השישי (שהיה אז בן תשע), שנמשח בשעתו למלך צרפת בפריז, יקנה אותה מידי שוביה ויעביר אותה אליו לחקירת האינקוויזיציה. לפי חוקרים בני ימינו, השובים פנו גם למלך שארל השביעי בהצעה "לקנות" את ז'אן, אך המלך התעלם מהצעה זו, מאחר שז'אן הפכה עבורו לעול, שחייב אותו להשתתף במלחמות במקום לשבת בשלווה עם אנשי חצרו.
הדוכס מבורגונדי, שהיה כעת העוצר במקומו של הילד הנרי השישי, רצה בעסקה זו לא רק כדי שז'אן תוצא להורג, אלא גם כדי שהכנסייה הנוצרית תקבע שהיא הייתה שליחת השטן ולא שליחתו של ישו, ועל ידי כך תהפוך גם הכתרתו של שארל השביעי לבלתי חוקית. בינתיים ז'אן נאסרה בראשו של מגדל גבוה. לאחר מספר חודשים החליטה לקפוץ מחלון המגדל ולהתאבד, אך לדבריה, קולה של קתרינה הקדושה אסר זאת עליה והבטיחה לה שישו עצמו יציל אותה. למרות זאת היא קפצה מראש המגדל ולתדהמת כולם רק נשרטה קלות.
לאחר ניסיון ההתאבדות הועברה ז'אן לפריז לידיו של קושון והאינקוויזיציה. על מנת להבטיח שז'אן תימצא אשמה ותוצא להורג, הובטח לקושון להתמנות לארכיבישוף של העיר הגדולה רואן בנורמנדי, שם החל המשפט הגדול נגד ז'אן ב-21 בפברואר 1431. אחד הסיפורים שמספרים עליה הוא כי כשהלכה לרחוץ את גופה, שומריה גנבו את בגדיה ושמו במקומם בגדי גבר, כדי שתיאלץ ללבוש אותם וכך להפר את שבועתה. המשפט נמשך ימים רבים וכלל חקירות ארוכות (הפרוטוקולים המקוריים של החקירות שרדו עד ימינו) ואיומים לעבור עינויים אם לא תודה בכך ששיקרה בנושא קולות הקדושים ואם לא תסכים ללבוש בגדי אישה במקום בגדי חייל שהמשיכה ללבוש גם בכלא. ז'אן סירבה לעשות זאת כמעט לכל אורך המשפט. שופטיה מצאו אותה אשמה בכל, כולל כישוף, קשרים עם השטן, לבישת בגדי גבר ומשיחת מלך כופר. לאחר הקראת פסק הדין נאמר לה שאם תודה היא לא תועלה על המוקד. ואכן ז'אן הודתה בכל האשמות, אך יומיים לאחר מכן, שבה ללבוש את בגדי החייל והתכחשה להודאתה באשמה. היא הובאה לאחת מכיכרות רואן, בה נבנה מוקד מיוחד וגבוה מאוד כדי שהאש תימשך זמן רב, והיא נשרפה בעודה בחיים ב-30 במאי 1431.
זיכויה מאשמה
כחצי שנה לאחר מותה של ז'אן נמשח שוב הנרי השישי למלך האמיתי של צרפת בכנסיית נוטרדאם שבפריז, ואילו שארל השביעי הוכרז כמלך לא חוקי, שהומלך על ידי מכשפה. אך בתקופה זו שינה שארל את מנהגו ושלח שוב את צבאו לקרב נגד האנגלים. במשך מספר שנים הוא כבש בהדרגה את רוב צרפת מידי האנגלים. ב-1436 פריז מרדה באנגלים, פתחה את שעריה בפני שארל והכירה בו כמלך החוקי של כל צרפת. ב-1441 כבש שארל את רואן, שם התבקש על ידי משלחת אזרחים לבטל את פסק הדין נגד ז'אן ד'ארק. הוא לא רצה לקחת זאת על עצמו וביקש מהאפיפיור ניקולאוס החמישי לזכות את ז'אן. האפיפיור משך את העניין במשך חמש שנים מפחד להיחשב לאוהד צרפת או אויב אנגליה. כאשר מת ניקולס מונה אפיפיור חדש בשם קליקסטוס השלישי שפתר את הבעיה על ידי כך שביטל את גזר הדין לפי בקשת בני משפחת ד'ארק, וכך נמנע מלהסתבך פוליטית עם אנגליה.
ב-1453 נכבשה בורדו, העיר האחרונה שבידי האנגלים וצרפת חזרה כולה לידי שארל השביעי. הוא המשיך בחיי השעשועים ותענוגות בחצרו, מוקף מאהבות ואנשים מושחתים. הוא מת ב-1461 מחולשה וחוסר מזון, לאחר שבמשך זמן רב סירב לאכול, מפחד שבנו, הדופן (יורש העצר) לואי ה-11, מנסה להרעילו.
עם ביטול אשמתה של ז'אן הוכרז הארכיבישוף קושון, שבינתיים מת, כאשם במשפט שקר. גופתו הוצאה מקברה והושלכה לתעלת ביוב.
במשך מאות שנים התלבטה הכנסייה הקתולית בנושא "ז'אן ד'ארק": אם היא לא הייתה אשמה בדבר, כפי שקבע האפיפיור, מכאן שדבריה, כי קדושים נוצריים דברו עמה והדריכו אותה, הם אמת. ועל כן הכנסייה והאנקוויזיציה הקדושה טעו בעניינה. רק לקראת סוף המאה ה-19, כאשר הכנסייה הקתולית ביטלה רשמית את האינקוויזיציה, הוחל שוב דיון בנושא ז'אן ד'ארק. הכנסייה הכירה בז'אן ד'ארק כדוברת אמת והיא הוכרזה מבורכת ב-1909 על ידי האפיפיור פיוס העשירי. ב-1920, כמעט 500 שנה לאחר מותה, הוכרזה כקדושה על ידי האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר.
הנצחה
פסל מוזהב שלה ניצב בפריז, ברחוב ריבולי, מול הקצה הפתוח של ארמון הלובר.
דוגמאות נוספות להנצחתה בפיסול הן פסלו שעיצב פרנסואה רוד במוזיאון לוקסמבורג בפריז, ופסלה של אנה הנטינגטון בריבר סייד פארק בניו יורק.
הכיכר ברואן שם נשרפה ז'אן ד'ארק היא היום מוקד לעליה לרגל ולביקור תיירים, שם הוקמה כנסייה קטנה לכבודה ומוזיאון.
האסטרואיד 127 Johanna קרוי על שמה.
לפי מפקד בעיתון "לה פריזיין" בצרפת פעלו בשנת 2017 384 בתי ספר הנקראים על שם ז'אן ד'ארק.
דמותה בתרבות
350px|ממוזער|שמאל|פסלה של ז'אן ד'ארק במרכז הכיכר בעיר העתיקה של אורליאן
שמאל|ממוזער|160px|חתימתה של ז'אן ד'ארק
ז'אן ד'ארק הונצחה באופן נרחב בספרות ובאמנות.
המחזאי הגרמני פרידריך שילר הקדיש לה את מחזהו הבתולה מאורליאן, המלחינים ג'וזפה ורדי ופיוטר איליץ' צ'ייקובסקי כתבו את האופרות ג'ובאנה ד'ארקו והעלמה מאורליאן, המבוססות שתיהן על סיפורה, ג'ורג' ברנרד שו כתב את סיינט ג'ואן, הפילוסוף וולטייר כתב את הפואמה הבתולה מאורליאן והסופר האמריקני מארק טוויין כתב את זיכרונותיה האישיים של ז'אן ד'ארק.
ז'אן ד'ארק מוזכרת בספרי הסדרה "הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות", השני ("הקוסם"), השלישי ("אשת הכשפים") הרביעי ("הידעוני"), החמישי ("הבוגד") והשישי ("האשפית").
כמו כן הבמאי קארל תאודור דרייר יצר ב-1928 את הסרט ז'אן ד'ארק שמבוסס על משפטה.
ז'אן ד'ארק מופיעה כדמות משנה בספר "גבירת הנהרות" מאת פיליפה גרגורי.
הסדרה "ג'ואן מארכדיה" נכתבה בהשראת סיפורה של ז'אן ד'ארק. הסדרה מגוללת את קורותיה של נערה שאלוהים נגלה אליה דרך עוברי אורח ואנשים מחיי היומיום שלה.
ב-1999 יצא סרטו של הבמאי הצרפתי לוק בסון, "ז'אן ד'ארק", בו מגלמת השחקנית והדוגמנית מילה יובוביץ' את תפקיד הגיבורה.
הזמרת מדונה הנציחה אותה בשיר "Joan Of Arc" באלבומה "Rebel Heart" מ-2015 ובקליפ ל"Dark Ballet" מהאלבום "Madame X" ב-2019. היא נזכרת בשיר של הסמית'ס Bigmouth strikes again במילים "עתה אני יודע איך ז'אן דארק הרגישה/כשהלהבות עלו סביבה".
באלבום Songs of Love and Hate של לאונרד כהן, ז'אן מוזכרת פעמיים. פעם אחת בתור אישה שעוברת בשדה הקרב ומנחמת חיילים פצועים, בשיר "Last Year's Man", ובפעם השנייה בשיר האחרון באלבום, "Joan on Arc", שמדבר על מותה בשריפה.
קישורים חיצוניים
ז'אן ד'ארק – מכשפה או קדושה? הרצאה מאת ד"ר אלון קליבנוב באתר פרנקופילים אנונימיים.
ז'אן ד'ארק
פרוטוקולי המשפטים שנערכו לז'אן ד'ארק: משפט האישום מ-1431 ומשפט הטיהור מ-1456
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי צבא צרפתים
קטגוריה:דת, מסדרים ותנועות דתיות בימי הביניים
קטגוריה:מלחמת מאה השנים: אישים
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בפקודת הכנסייה הנוצרית
קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג בצרפת
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג באשמת כישוף
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג בשרפה
קטגוריה:קדושות נוצריות
קטגוריה:לוחמות קרוסדרסריות
קטגוריה:ילידי 1410
קטגוריה:נפטרים ב-1431
קטגוריה:דמויות ביצירות שייקספיר
| 2024-10-17T18:43:52
|
קתדרלה
|
ממוזער|250px|שמאל|קתדרלת נוטרדאם דה פריז שנבנתה בסגנון גותי היא אחת הקתדרלות המפורסמות ביותר בעולם.
ממוזער|250px|שמאל|קתדרלת קלן הגותית בקלן, גרמניה. בנייתה החלה במאה ה-13 והסתיימה רק ב-1880. חזיתה בת שני הצריחים התמירים היא הגדולה בעולם.
קָתֶדְרָלָה (בלטינית: Cathedrālis, Cathedrāle; מהמילה היוונית Καθέδρα, קָתֶדְרָה), היא כנסייה נוצרית המשמשת מושב לבישוף (הגמון) שהוא הרועה הרוחני של הקהילה הטריטוריאלית (דיוקסיה). הקתדרלה לרוב היא מבנה גדול ומפואר, שניצב רם ונישא, בדרך כלל בכיכר העיר. הבנאים והאמנים שבנו את הקתדרלות התייחסו למעשה ידם כאל יצירת "עיר האלוהים" שמורכבותה הגדולה מקפלת בתוכה משמעות תאולוגית עמוקה בנוגע לעולם שברא אלוהים. בתקופה הגותית שיקפו גם העיטורים האומנותיים שבה (פיסול, תבליטים וחלונות ויטראז') תפיסה תאולוגית מורכבת ושיטתית. הקתדרלה היוותה פעמים רבות את המרכז של חיי העיר, ופארה שיקף את יוקרת העיר בה היא נמצאה.
הקתדרלה כמוסד
ממוזער|250px|שטפנסדום בווינה, הקתדרלה החשובה ביותר באוסטריה
שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת אליהו הנביא בחיפה, מרכז העדה המלכיתית בישראל
המילה "קתדרלה" היא קיצור של "כנסייה קתדרלית" שנקראת כך על שם הקתדרה (בלטינית: כיסא, ביוונית עתיקה: מושב) – מושב הבישוף (הגמון), כומר בכיר הניצב בראש דיוקסיה (בישופות) נוצרית.
בקתדרלה עצמה ישבו הבישוף והקנוניציה – מועצת הבישוף – שניהלו את ענייני הבישופות וכן רבים מענייניה האזרחיים של העיר או הרובע בשליטתם. בעיר יכולה להיות אך ורק קתדרלה אחת משום שעיר אינה יכולה להיות מחולקת בין שתי קהילות טריטוריאליות דיוקסיות ולפיכך אין יכול לכהן בה יותר מבישוף אחד. אם הבישוף עוזב את הקתדרלה ומעתיק את מושבו לכנסייה אחרת, מאבדת הקתדרלה את תוארה והכנסייה האחרת זוכה בו.
צמוד לקתדרלות נפתחו בתי ספר קתדרליים שהכשירו אנשים בשבע האמנויות החופשיות (דקדוק, דיאלקטיקה, רטוריקה, לוגיקה, גאומטריה, מוזיקה, אסטרונומיה ואריתמטיקה) ואת החכמים שבהם – גם בפילוסופיה ותאולוגיה.
במקומות רבים הייתה הקתדרלה חלק ממנזר וצמוד אלה היו מבני מנזר כגון קלויסטר בהם שהו נזירים שטיפלו בענייני הקתדרלה.
בגלל חשיבותן קתדרלות רבות זכו למבנים מפוארים בעלי ייחוד ארכיטקטוני. עם זאת, המושג "קתדרלה" מבטא את תפקידן לא את המראה הארכיטקטוני.
היסטוריה
הקתדרלות נבנו עוד מהמאה השמינית לספירה. אז גם הוחלט שהן יהיו מקום מושבו של הבישוף המקומי ולכן ימוקמו רק במרכזי הערים ולא בכפרים. באנגליה לא מומש צו זה שכן בישופים התארגנו לפי שבטים ולא לפי אזורים גאוגרפים, ובתקופה שקדמה לכיבוש הנורמני היו בה מעט ערים. ברם, בשנת 1075, התכנסה מועצה בלונדון והוחלט לממש את הצו.
היסטוריה אדריכלית
ממוזער|250px|שמאל|קתדרלת מילאנו, איטליה. בנייתה נמשכה כ-500 שנה; היא החלה בסגנון גותי והושלמה בסגנון נאו-גותי. קתדרלה זו היא אחת הקתדרלות הגדולות ביותר באירופה.
שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת הלסינקי, פינלנד
ימי הביניים המוקדמים
עד המאה ה-12, רוב הקתדרלות נבנו בסגנון הרומנסק. הקתדרלות הרומאנסקיות הכבדות התאימו לאירופה המתפתחת, שהחלה לצאת מימי החשיכה אל עבר ימי הביניים מאחר שהן דרשו מעט כישרון וסיפקו הגנה בעת שהעיר הותקפה (בתקופה זו, רבים מן החומות והמבצרים באירופה היו מעץ).
ימי הביניים והתקופה הגותית
הבשורה הגותית הגיעה מצרפת. הכנסייה של מנזר סן דני הייתה המבנה הראשון שהכיל אלמנטים גותים כגון בנייה קלה לגובה וקשתות מחודדות. הקתדרלה הגותית הראשונה הייתה קתדרלת סן אטיין בסנס, אך מי שנחשבת עד היום לארכיטיפוס של הקתדרלה הגותית הקלאסית היא קתדרלת נוטרדאם בפריז.
אלמנטים אופייניים לקתדרלות גותיות הן:
בנייה לגובה, מגובה ב-2 או 3 צריחים מרכזיים (מגדלי פעמון) ועשרות צריחונים קטנים.
קשתות מחודדות, ששימשו כשיטה יעילה מאוד לתמוך במשקל העצום של הבניין.
קמרונות צלעות – קשתות שיצאו מהעמודים הענקיים שתמכו בתקרה והצטלבו עם קשתות מעמודים אחרים ובכך החזיקו את התקרה.
תמיכות דואות, שהעבירו את משקל הבניין ומוקמו כצלעות משני צידי הקתדרלה.
חלונות ויטראז' המספרים סיפורים מן התנ"ך והברית החדשה.
חלון רוזטה – חלון עגול שבתוכו ויטראז'ים הממוקמים בתוך מעין עלי כותרת של פרח, בדרך כלל חלונות רוזטה מוקמה מעל השער הראשי לקתדרלה.
שלושה שערי כניסה הבנויים כמו שער ניצחון רומאי ועל משקופיהם הקשתיים מתוארים מאורעות כמו יום הדין, צליבת ישו ועוד.
אולם מרכזי (מכונה "ספינה") המחולק למסדרון מרכזי (Nave) ושני מסדרונות צדיים (Aisle), שבמרכזו נחצה במסדרון-צולב (בית רוחב, Transept) ומאחוריו ממוקמים בית המקהלה (Choir), המזבח ומושב הבישוף. משני צידיו הותקנו לרוב קפלות קטנות לאצילים או קברות שבהן נקברו בני מלוכה או בישופים חשובים.
פיסול רב ועשיר המתאר מאורעות שונות מהתנ"ך והברית החדשה, גלריית מלכי ישראל, פיתוחים אומנותיים וגרוטסק – פסלי מפלצות מכונפות, וגרגוילים, מרזבים מעוצבים בצורת לוע של מפלצת.
בין השנים 1142 עד למאה ה-16 (ימי הביניים), רוב הקתדרלות במערב אירופה נבנו בסגנון גותי.
צרפת – הולדת הגותיקה – היא בירת הקתדרלות הגותיות וממנה התפשט הסגנון לאנגליה, גרמניה, איטליה וספרד. הסגנונות הגותיים בארצות אירופה שונים במעט מהסגנון הגותי הצרפתי ואילו באיטליה – הסגנון הגותי שולב בהשפעות קלאסיות. הקתדרלה הגותית המזרחית ביותר היא הקתדרלה שבזאגרב, קרואטיה.
בתקופה הגותית הקתדרלות היו המרכז הדתי, החברתי והכלכלי של העיר. מאות בני מקצוע הועסקו בבניית הקתדרלות, שהקמתן נמשכה דורות. בכיכר שמול הקתדרלה התנהלו חיי מסחר שוקקים שכללו שווקים וירידים. בקתדרלה עצמה ישבו הבישוף והקנוניציה – מועצת הבישוף – שניהלו את ענייני הבישופות וכן רבים מענייניה האזרחיים של העיר או הרובע בשליטתם. צמוד לקתדרלות נפתחו בתי ספר קתדרליים שהכשירו אנשים בשבע האמנויות החופשיות (דקדוק, דיאלקטיקה, רטוריקה, לוגיקה, גאומטריה, מוזיקה, אסטרונומיה ואריתמטיקה) ואת החכמים שבהם – גם בפילוסופיה ותאולוגיה.
העת החדשה
בתקופת הרנסאנס חזרו לבנות בסגנון הקלאסי והסגנון הגותי איבד את עדנתו. מבנים כמו בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא וקתדרלת סנט פול בלונדון התאפיינו בסגנון המושפע מהסגנון היווני-רומי העתיק שמתבסס על שיש לבן ושימוש בצורות גאומטריות חלקות (בניגוד לגותיקה שאהבה להשתמש בחודים). בתקופה זו נבנו קתדרלות רבות באדריכלות בארוקית. במאה ה-19 חזר הסגנון הגותי ופרח שוב. בתקופה זו שופצו קתדרלות גותיות עתיקות רבות שנפגעו במלחמות או עקב הזנחה וקתדרלות חדשות נבנו בסגנון נאו-גותי. כמו כן, הושלמה בנייתה של קתדרלת קלן הגותית, שהופסקה עוד בימי הביניים. גם באמריקה נבנו קתדרלות נאו-גותיות בניו יורק ובוושינגטון די. סי.. במאה ה-20 נבנו קתדרלות בסגנון אדריכלות מודרנית בעלות מבנה שונה ביותר מהמבנים המסורתיים.
קתדרלות מפורסמות
ממוזער|250px|קתדרלת פירנצה, אדריכלות הרנסאנס.
ממוזער|250px|הקתדרלה הייתה לרוב מבנה ענק שהתנשא מעל גגות העיר של ימי הביניים. גם הקטנות שבהן, כגון קתדרלת קלרמון-פראן, היו כנסיות גדולות.
ממוזער|250px|הספינה הראשית של קתדרלת לינקולן, אנגליה.
ממוזער|250px|קתדרלת רגנסבורג, גרמניה – אדריכלות גותית מאוחרת
ממוזער|250px|קתדרלת ריימס, בה הוכתרו מלכי צרפת
אוסטריה
שטפנסדום, וינה
קתדרלת לינץ
אוסטרליה
קתדרלת סנט פטריק, מלבורן
קתדרלת מרי הקדושה, סידני
איטליה
הדואומו של מילאנו
הדואומו של פירנצה (סנטה מריה דל פיורה)
הדואומו של אורבייטו
קתדרלת סיינה
בזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו
ארצות הברית
קתדרלת סנט פטריק, ניו יורק
הקתדרלה הלאומית של וושינגטון די. סי.
בריטניה
קתדרלת לינקולן
קתדרלת סנט פול, לונדון
קתדרלת סאת'רק, לונדון
קתדרלת קנטרברי
קתדרלת סולסברי
קתדרלת יורק
קתדרלת דרהאם
גרמניה
הקתדרלה של קלן
קתדרלת רגנסבורג
הקתדרלה בוורמס
קתדרלת במברג
קתדרלת ברלין
מקסיקו
הקתדרלה של מקסיקו סיטי
צרפת
קתדרלת נוטרדאם דה פארי (1163)
קתדרלת נוטרדאם דה שארטר
קתדרלת נוטרדאם דה ריימס
קתדרלת אמיין
קתדרלת שטרסבורג
קתדרלת סנס (1142)
קתדרלת לאן
קתדרלת נואיון
קתדרלת רואן
קתדרלת בורז'
קתדרלת מץ
קתדרלת בווה
ספרד
קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה
קתדרלת בורגוס, בורגוס
קתדרלת סנטה מריה, סביליה
קתדרלת טולדו, טולדו
קתדרלת יולליה הקדושה, ברצלונה
קתדרלת פילאר, סרגוסה
רוסיה
קתדרלת ואסילי הקדוש
קתדרלת איסק הקדוש
קתדרלת קאזאן
קתדרלת פטרופבלובסקיה
מזרח אירופה
קתדרלת ויטוס הקדוש, צ'כיה.
קתדרלת זאגרב, קרואטיה.
ראו גם
אדריכלות כנסיות
אדריכלות גותית
התחייה הגותית
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:טיפוסי מבנים
קטגוריה:כנסיות לפי סוג
| 2024-09-09T15:07:08
|
יחמור פרסי
|
ממוזער|שמאל|250px|עדר נקבות יחמור
ממוזער|שמאל|250px|יחמור פרסי בגן חיות במינכן.
יחמור פרסי (שם מדעי: Dama mesopotamica) הוא מין בסוג יחמור. היחמור חי בעבר בארץ ישראל, נכחד ממנה אך הושב לטבע בכמה אזורים וכן בשמורת החי בר.
היחמור הוא סמלו של פיקוד הצפון של צה"ל.
תיאור
אורך גופו של היחמור הפרסי מגיע לשני מטרים, וזנבו מגיע לאורך של 20 סנטימטרים. משקלם הממוצע של הזכרים הוא 100 קילוגרמים, ושל הנקבות נמוך באופן משמעותי - רק כ-60 קילוגרמים. הזכר גדול מן הנקבה, וצווארו עבה במיוחד. בכל המלטה ממליטה הנקבה ולד אחד או שניים. תוחלת החיים של היחמור הפרסי היא כ-16 שנים. מבין שני הזוויגים, רק לזכר יש קרניים (דו-צורתיות זוויגית).
פרוותו של היחמור סמיכה, וצבעה בחורף חום-אפור. בקיץ הפרווה חומה-כתומה עם נקודות לבנות על הגב, ופס לבן בצד הגוף. גחונו של היחמור לבן. קרני היחמור הפרסי משוטחות ומסועפות אצל הבוגרים. אצל הצעירים הקרניים אינן מסועפות, ובכל שנה נוסף לקרניהם סעיף חדש. בכל שנה בחודש פברואר נושרות הקרניים, וקרניים חדשות מתחילות לצמוח. אלו מפסיקות לצמוח בחודש יולי. הקרניים בתחילה מכוסות בשכבה עורית, אך זו נושרת והקרניים נותרות חשופות. היחמור הוא חיית יער וקרניים ארוכות כשלו מפריעות לו בסבך הצמחייה. קרניו נועדו רק לטקסי ראווה בעונת הרבייה, וכשזו מסתיימת, אין לו צורך בהן והן נושרות.
היחמור חי בעדרים קטנים. ההזדווגות חלה בסתיו. הזכרים משמיעים בעונת הרבייה קול עמוק, המשמש כנראה איום לזכרים מתחרים, ומושך את תשומת לבן של הנקבות. הם עורכים ביניהם טקסי ראווה ונאבקים זה בזה בקרניהם, כאשר הנקבות מתקבצות יחדיו סביבם. המאבק רב העוצמה, שהוא מן הפראיים בטבע, יכול להימשך אף מחצית השעה. לעיתים, אם הזכרים שווי כוחות, מתים שניהם משטפי דם כעבור ימים אחדים, וזכר צעיר יותר תופס את מקומם. הזכר השליט אוסף אליו את הנקבות ומונע מזכרים אחרים להתקרב אליהן.
העופרים הנולדים בתחילת הקיץ כהים מן הבוגרים. על פרוותם כתמים בהירים רבים, בדומה לפרוות הקיץ של הבוגרים. כאשר העופרים רעבים הם הולכים לאחת מהנקבות המניקות ואוכלים אצלה.
מקום חיוּת אופייני
יער וחורש צפוף, חורש פתוח ובגדות נהרות. נראה שהיחמור מעדיף אזורים שאינם מצוקיים.
תפוצה בעבר
בשר יחמור עלה על שולחנו של שלמה המלך והוא מוזכר כאחת החיות הטהורות. הנרי בייקר טריסטראם (1888) כתב שהיחמור נדיר בצפון ארץ ישראל ושפרטים מעטים חיים בחורשים מצפון-מערב להר תבור ובגליל התחתון. נראה שהפרט האחרון באזור ארץ-ישראל ניצוד בשנת 1922 בעבר הירדן. בשנת 1925 עדיין נמכרו בשוקי ירושלים קרני יחמורים, שהובאו כנראה מירדן. היחמור נכחד מארץ ישראל בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20.
השבה לטבע
ממוזער|זכר בוגר של יחמור פרסי בערוץ נחל קטלב, אוגוסט 2020
בתחילה חי היחמור, כפי הנראה, רק בקדמת אסיה ובבלקן, וכן באזורים נוספים באירופה, ומאוחר יותר הופץ כחיית ציד לרוב חלקי אירופה, וכן לאמריקה, ואף לניו זילנד.
בארץ ישראל היה מצוי תת-המין יחמור פרסי בחורשים צפופים בגליל. משנות ה-20 של המאה ה-20 הוא לא נצפה עוד בטבע, וגם לא היה מצוי בגן חיות כלשהו.
בשנת 1956 נתגלה בדרום מערב איראן עדר יחמורים פרסיים, כ-25 במספר, סמוך לנהרות דז וקרחה , וזאת לאחר כמה עשורים שסברו כי נכחד מן העולם. מן העדר הזה נתפסו ונלקחו מספר פרטים לשם הקמת גרעין רבייה בגן החיות אופל שבקרונברג שבגרמניה. עדר נוסף היה קיים בגן החיות הפרטי של השאח הפרסי ואנשי רשות שמורות הטבע ניהלו מ-1975 משא ומתן עם אחיו של השאח במטרה לקבל שני זוגות. הזדמנות נפלה בחלקם כשהנסיך הגיע למסע ציד בארץ על מנת לצוד יעל עם קרניים גדולות בשביל האוסף הגדול של השאח. הנסיך והצייד שהתלווה אליו, סרקו את הארץ ולא מצאו את סיפוקם, עד שגילו, בחי בר יטבתה יעל זקן עם קרניים גדולות. הנסיך החל מיד במשא ומתן עם אברהם יפה, מנהל רשות שמורות הטבע והגנים, והציע לו שתי מכוניות מרצדס. יפה ביקש בתמורה שני יחמורים מהעדר של השאח, והנסיך הסכים, קיבל את היעל, אבל התעכב מלמסור את היחמורים.
ממוזער|יחמור פרסי בישראל
בשנת 1976 הובאו לארץ שני זוגות מגן החיות הגרמני ושוכנו בגן החיות של תל אביב. שנתיים אחרי כן, בדצמבר 1978, בעיצומה של המהפכה האיראנית, הנסיך, שעמד לברוח, הודיע ליפה לשלוח נציג בהקדם לקבל את היחמורים. יפה שלח את מייק ון חרבנברוק, עובד הולנדי בחי-בר. כשהוא הגיע לטהראן, הוא מצא אותה ריקה מהשאח, אחיו, ומכל אנשיו שכבר ברחו. הוא התבקש לעזוב את איראן מיד. ון חרבנברוק יצא מהמלון לכיוון שדה התעופה, אך בדרך, שעברה בשמורה של השאח, הוא הבחין בארבע נקבות מעדר השאח והחליט לצוד אותן במהירות ולהמשיך לשדה התעופה עם השלל. ב-8 בדצמבר הגיעו הנקבות בטיסה האחרונה של אל-על מטהראן וצורפו אליהן בישראל שני הזכרים שהגיעו שנתיים לפני כן.
מבצע להצלתו והשבתו לטבע החל עם הקמת גרעין רבייה בחי-בר כרמל. בשנת 1995 היו בו כבר יותר מ-150 פרטים והוחלט כי הגיעה העת להשיב את יחמורים לנופי חיותו הקדומים. שחרור היחמורים לטבע החל משנת 1996 בנחל כזיב בגליל העליון. מדי כחצי שנה מועברת לשחרור בטבע קבוצה בת 10–15 יחמורים מחי-בר כרמל ומגני חיות בארץ. בטבע חיים יותר מ-100 פרטים. היחמורים נפוצים עתה בגליל המערבי, בנחל כזיב ובפארק גורן, בין מושב עבדון במערב למצפה אבירים ומעלות במזרח. זהו העדר הגדול ביותר של יחמור פרסי החי בטבע.
בשנת 2003 הוחלט לפתוח גרעין רבייה נוסף בגן החיות התנ"כי בירושלים. בשנת 2005 הוחל בשחרור יחמורים לטבע בשמורת נחל שורק שבהרי יהודה. היחמורים הובאו מגרעין הרבייה שהוקם בגן החיות התנ"כי. השבה זו צלחה פחות מההשבה הצפונית, חלקית בשל כך שהיחמורים שהובאו מגן החיות התנ"כי הורגלו בבני אדם וקולות רכבת וחלק נכבד מהם נדרסו כשליחכו עשב על גבי המסילה. אויביו של היחמור באזור זה הם להקות של כלבי בר שטרפו מספר יחמורים. בשנת 2010 הוחלט להקפיא את הפרויקט. בשנת 2013 שוב הושבו שש נקבות צעירות מגן החיות התנ"כי לטבע באזור הרי יהודה. מעקב אחרי עדר היחמורים ב-2017 גילה שאוכלוסייתו מתייצבת ומסתגלת לחיי הבר, ונצפו מספר פרטים שהומלטו בטבע. מספר היחמורים בשמורה הוערך ב-60 לפחות.
נכון לשנת 2024 הושבו לטבע 207 יחמורים. מתוכם 156 מגן החיות התנ"כי ו-51 מחי-בר כרמל. 107 נקבות ו-100 זכרים. שיעור אוכלוסיית היחמור הפרסי בישראל הוא כ-500 פריטים; כ-300 פרטים חיים בצפון הארץ וכ-110 חיים באזור נחל שורק.
בעקבות ההשבה לטבע חיים יחמורים באזור נחל כזיב בגליל המערבי, בגליל העליון ליד סאסא, בכרמל ובאזור של נחל שורק בהרי יהודה.
גורמי סיכון והפרעה ליחמור הפרסי
ציד (הטסטוסטרון שבקרני הזכר בעונת הייחום שימש להפקת ויאגרה טבעית).
דריסה בזמן חציית כבישים.
טרף עופרים.
קישורים חיצוניים
ממוזער|יחמור פרסי על בול ישראלי, 1971|150px
יחמורים - השיבה הביתה, באתר "מסע אחר"
, , - תמונות של יחמורים, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויקטור ברוק
קטגוריה:אייליים
קטגוריה:בעלי חיים שהושבו לישראל
קטגוריה:ארץ ישראל: מכפילי פרסה
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:איראן: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1875
| 2024-09-10T16:05:18
|
יורי גאגרין
|
REDIRECT יורי גגארין
| 2003-11-23T10:28:32
|
עזרא הסופר
|
שמאל|250px|ממוזער|דמותו של עזרא או ירמיהו, על ציור מהמאה ה-3
עֶזְרָא הַסּוֹפֵר בן שריה (חי במאה ה-5 לפנה"ס) היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון ובתחילת תקופת בית שני. כינויו "הסופר" מתאר את בקיאותו בתורה ואת פעולותיו בלימוד התורה והעתקתה. דעה נוספת מסבירה שזה כינוי לפקיד גבוה בממלכת פרס.
בשנה השביעית למלכות ארתחשסתא מלך פרס (457 לפנה"ס), כ-129 שנה לאחר חורבן בית ראשון, עלה עזרא מבבל לירושלים כממונה מטעם המלך, בראש חבורה של עולים יהודים. הוא הגיע לארץ יהודה עם כתב זכויות ("נשתוון") שניתן לו מטעם מלך פרס והביא עמו מענק של כסף וזהב מהמלך עבור בית המקדש ותרומות של יהודי פרס שהועלו באישור המלך, בנוסף לתקציב קבוע של המלך עבור בית המקדש.
על עזרא נאמר בתוספתא כי ראויה הייתה התורה להינתן על ידיו, אלא שבא משה רבנו וקדמו. עזרא הסופר נפטר בט' בטבת, ומאחר שיום זה סמוך לעשרה בטבת, יום האבל לציון תחילת המצור הבבלי על ירושלים, צירפו את האבל על מותו של עזרא אליו.
על פי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים (המאה ה-1 לספירה), עזרא נפטר בשיבה טובה "ונקבר בכבוד רב בירושלים". לפי מסורות עממיות נקבר עזרא בעיראק, בקבר עזרא הסופר והאתר שימש מוקד עלייה לרגל.
על שמו רחובות בישראל, תנועת הנוער הדתית עזרא וכן היישוב בית עזרא.
מעמדו וסמכויותיו
עזרא היה "שליח המלך", כלומר הממונה מטעמו על היהודים שישבו באחשדרפנות עבר הנהר (ממערב לנהר פרת), ובכלל זה מחוץ למחוז יהודה (פחוות "יהוד") גופא. מתוקף תפקידו הוא היה שופט עליון שביכולתו לגזור קנסות, עונשי מאסר, גלות, ואפילו עונש מוות. בסמכותו היה מינוי שופטים ודיינים שיסייעו להשליט את חוקי התורה ("חוקי האבות") שהוכרו כחוקי המלך. ככלל, סמכותו של עזרא מוגדרת כסמכות אוטונומית דתית ולא כתפקיד פוליטי. עזרא לא היה פחה, לא היו לו לא סמכויות ביצוע ולא כוח כפייה (צבא), אך היו לו סמכויות להורות את התורה ולהשליטה בעם.
פעולותיו
250px|ממוזער|שמאל|עזרא הסופר קורא בתורה לפני העם. תחריט מעשה ידי גוסטב דורה.
עזרא פעל לחיזוק לימוד התורה וקיומה, והנחיל לעם את ההכרה שעבודת הקב"ה מתבצעת בידי כל יחיד בדומה לעבודת הקב"ה על ידי הכהנים בבית המקדש. בפעולותיו נקט עזרא בעיקר גישה של הסברה, שכנוע ותיקון תקנות, אותה העדיף על פני כפייה שרירותית. עזרא רצה לשמר את הטוהר הדתי והאתני של התא המשפחתי כבסיס לנאמנות לה'. עזרא ראה בישראל "זרע קודש" החייב להיבדל מ"עמי הארצות", וחשש מהתבוללות מפני שלא כל היהודים נצרפו בכור הגלות. לעזרא היה חשוב להדגיש כי היוזמה שלא לבוא בברית הנישואין עם הנוכרים הייתה של השרים וכי הוא נענה ליוזמה זו. לפי חלק מהמפרשים עזרא חתם על "האמנה" בשם עזריה. ייתכן גם שלא חתם מפני שרק ראשי העם חתמו על האמנה, כנציגי העם, ולא המנהיגים הרוחניים שהם אלה שדרשו את חתימת האמנה, כנציגי האלוהים.
מיד בהגיעו לארץ ישראל, בשנה השביעית למלכות ארתחשסתא, הגיעו אליו חלק מהשרים וסיפרו כי נפוצים נישואי תערובת עם העמים השכנים, בעיקר בקרב עשירי העם. עזרא שראה בנישואי תערובת חטא חמור שעלול לגרום לעונש גלות וסכנת התבוללות דתית ולאומית, הגיב בזיעזוע, קרע את בגדיו, מרט את שערות ראשו וצם. קהל גדול שהתאסף סביבו בכה וקרא לגרש את הנשים הנוכריות. עזרא השביע את הכהנים והלוים לסייע לו וכינס את העם לאספה מיוחדת ואיים להחרים את רכושו של מי שיעדר מהאספה. באספה השביע עזרא את העם להיפרד מהנשים הנוכריות (אפשרות גיורן של הנשים הנוכריות לא הוזכרה כלל), והוחלט להקים בית דין מיוחד לגירוש הנשים הנוכריות. בבירור שערך בית הדין התגלה פגם ביחוסם של 113 איש.
פרשנים וחוקרים מייחסים לו את הצבת החיץ בין היהודים לבין העמים האחרים שישבו בארץ או מטעמים אחרים:
החלפת הכתב העברי העתיק בכתב האשורי המרובע.
החלפת שמות החודשים העבריים (אביב, זיו, ירח איתנים, בול, וכו') בשמות החודשים המוכרים לנו כיום, שהם למעשה שמות אשוריים-בבליים.
כדי לחזק את קריאת התורה, כינס עזרא את כל העם לאספה מיוחדת בראש השנה. באספה עמד עזרא על מגדל עץ, וקרא בתורה לאוזני כל העם. לצידו עמדו 13 ממנהיגי העם והלויים וכנראה הסבירו לעם את פירוש הקריאה.
בין פעולותיו העיקריות לחיזוק לימוד התורה נמנות התקנות הבאות:
הנהגת טעמי המקרא.
תקנה לקרוא בתורה בראש השנה (לדעת חלק מהמפרשים).
העמדת מתורגמן ליד הקורא בתורה, כדי שיסביר את הפירוש לשומעים.
קריאת התורה בימי שני וחמישי (בנוסף ליום שבת)
לצידו פעלו תלמידיו שכונו "סופרים". הסופרים היו ביישובי יהודה העתיקו ספרי תורה למדו את העם תורה ותקנו תקנות.
שינוי הכתב העברי
שינוי הכתב העברי על ידי עזרא הסופר גרר משמעויות רבות בתחום הרוחני ובתחום והפוליטי. הכתב העברי הקדום נחשב אז לכתב קדוש מפאת היותו שפת התורה, ושינוי כתב זה גרר שינוי מעמד השפה, משפה הנחשבת שפה קדושה לשפה אשר משתמשים בה ביום יום.
הכתב העברי הקדום נחשב לקדוש באותה תקופה, לכן כל דבר אשר נכתב בו נחשב לקדוש גם הוא. דבר זה גרם לכך שכתובות חסרות כל מעמד רוחני הפכו לבעלות מעמד דתי. זאת נטען בדברי הרמב"ם על שינוי הכתב. ניתן לראות כי המטבעות היו כתובים בכתב העברי, מה שסימל את שינוייה של מעמד השפה, מאחר שמטבעות הם דבר חולין אשר משמש את העם לשימושם היומיומי, ולא לדברי קדושה, כמו שהיה נהוג לכך לפני.
הכתב העברי הקדום העניק סמכות וחזות חיצונית של מסמך רשמי לחיבורים, במיוחד לספרי התורה. רק בתקופות מאוחרות יותר ניתן למצוא תפיסות שליליות על הכתב העברי, כאשר העיקרית בהם היא המחלוקת הדתית סביב כתב התורה: על שינוי כתב המקור שלה, ועל סיבות לשינוי.
יש המסבירים כי המניע של עזרא בשינוי הכתב בו נכתבת התורה מן הכתב העברי העתיק לכתב אשורי הוא משום שהכתב אשורי היה נהוג בממלכת בבל שם התרכזה עיקר הנוכחות היהודית בתקופתו (אף לאחר שיבת ציון), עזרא חשש כי הבדלי השפה יביאו לנתק של העם שבגלות עם התורה והמקורות, וכן נתק בין העם שבארץ ישראל לאלו שבגלות. מגמה זו ניכרת גם בשינוי שמות החודשים העבריים שהיו נהוגים בתקופה מוקדמות יותר (שמות מספריים, כשניסן הוא החודש הראשון, ואדר הוא החודש השנים עשר) לשמות בבליים, שנעשה בתקופה זו.
תקנות עזרא
עזרא נחשב החוליה המקשרת בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה. חז"ל מונים עשר תקנות שנתקנו לעם ישראל על ידי עזרא, והן:
קריאת התורה בימים שני וחמישי, וכן בתפילת מנחה של שבת. הקריאה בימי שני וחמישי נועדה למנוע מצב של שלושה ימים רצופים בלא קריאה בתורה, והקריאה במנחה בשבת נועדה לאלו שלא יכולים להגיע לקריאה בימי החול.
קריאת פרשיות התוכחה, המכילות את הקללות המגיעות לישראל אם יפרו את התורה, בזמנים קבועים: את הכתובות בספר ויקרא לפני חג השבועות ואת הכתובות בספר דברים לפני ראש השנה, על מנת שתכלה שנה וקללותיה. תקנה זאת מתאימה יותר לסדר קריאת פרשת השבוע במסורת הבבלית ולא למסורת הארץ ישראלית של סיום התורה כל שלוש שנים.
ישיבת בתי הדין בימי שני וחמישי, שהיו ימי השוק בהם מתכנסים בני הכפרים בעיירות הגדולות.
כיבוס הבגדים בימי חמישי, כדי שביום שישי יהיו פנויים להכנות האחרות לשבת.
אכילת שום בערבי שבת, כי השום מרבה את הזרע.
השכמת האישה בבוקר לאפות, כדי שיהיה לחם מצוי בבית עבור העניים.
לבישת סינר על ידי הנשים משום צניעות.
שתהא אישה חופפת וטובלת (חפיפה (הלכה)).
מעבר רוכלים ממקום למקום ומכירת תכשיטי נשים כדי שהנשים תמצאנה חן בעיני בעליהן. תקנה זאת מונעת מסוחרי המקום למנוע תחרות מצד רוכלים אשר אינם כפופים למסי המקום.
טבילת עזרא - חיוב טבילת בעל קרי לפני לימוד תורה ותפילה.
מספר עליותיו לארץ
ישנה מחלוקת בשאלה האם עזרא עלה מבבל יחד עם זרובבל ויהושע, ונמצא שעלה פעמיים מבבל: לאחר הכרזת כורש עלה לארץ יחד עם זרובבל, כעבור זמן קצר חזר לבבל, ועשרים וארבע שנים לאחר עלייתו הראשונה, בימי ארתחשסתא, עלה שנית לארץ. או שעלה פעם אחת בלבד בימי ארתחשסתא כפי שמסופר בספר עזרא.
המחלוקת נעוצה בשאלה האם המאורע המתואר בספר נחמיה פרק ח, שבו עזרא מקריא את התורה לעם ישראל, אירע סמוך לעליית נחמיה ובניית חומת ירושלים, או שתיאור זה הוא חלק מ'ספר היחס' שמתאר את עליית זרובבל וצוטט בפרק ז של ספר נחמיה.
לכל הדעות בשנים שבין עליית זרובבל לעליית עזרא, שהה עזרא בבבל, וחז"ל בארו שסיבת שהותו בבבל הייתה מאחר שרצה להמשיך בלימוד התורה מפי ברוך בן נריה שהיה "אדם גדול וישיש ואפילו בגלקטיקא (=באלונקה) לא יכול להטען". בכך משמש עזרא הסופר חוליה מקשרת במסירת התורה בין הדורות שכן ברוך בן נריה היה תלמידו של ירמיהו הנביא.
משפחתו
עזרא היה בנו של שריה הכהן שהיה בן למשפחת הכהנים בני צדוק, שנהרג על ידי נבוכדנצר בזמן חורבן בית ראשון. אחיו של עזרא היה יהוצדק אביו של יהושע הכהן הגדול בתחילת תקופת שיבת ציון.
לפי התלמוד, רבי אלעזר בן עזריה היה דור עשירי לעזרא, וזו הייתה אחת הסיבות למינויו לנשיאות.
תאריך פטירתו
250px|ממוזער|שמאל|קבר עזרא הסופר, בבצרה שבעיראק.
בסליחה לעשרה בטבת "אזכרה מצוק", שנכתבה בידי רבי יוסף אבן אביתור, ונהוגה בנוסח אשכנז, נאמר שעזרא נפטר בט' בטבת. תאריך זה מופיע גם בהלכות גדולות ובכלבו ובמפרשי ה. בכל המקורות הללו נחשבת פטירת עזרא כאחת הסיבות לצום תשעה בטבת. לעומת זאת, במספר סליחות ספרדיות ובספרים אחרים, כמו ספר היוחסין של אברהם זכות, כתוב שעזרא הסופר נפטר בי' בטבת. לפי יוסף בן מתתיהו נקבר עזרא הסופר בירושלים, אך קיימת גם מסורת עממית לפיה קבר עזרא הסופר נמצא בבצרה שבעיראק, ושימש אתר עליה לרגל ליהודי עיראק ואף למוסלמים כיום.
ראו גם
מלאכי
שיבת ציון
הכנסת הגדולה
אלפבית עברי
ספר עזרא
קללת עזרא הסופר
נחמיה
לקריאה נוספת
.
יאיר וייץ, "אנחנו כורתים אמנה - מי ומתי", אסיף ד (תשע"ז), תנ"ך ומחשבה עמ' 364–401.
קישורים חיצוניים
עזרא הסופר, באתר "בית חב"ד"
עזרא - בתלמוד ומדרשים, תקנות עזרא, ספר עזרא, באנציקלופדיה היהודית של אתר דעת
מאמרים בנושא עזרא הסופר, אתר מטח
הערות שוליים
*
קטגוריה:כהנים בתקופת בית שני
קטגוריה:אישים הקשורים לבית המקדש
קטגוריה:כהנים בתנ"ך
קטגוריה:שיבת ציון
קטגוריה:יהודי תקופת בית שני
קטגוריה:כהנים מבני צדוק
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים בספר עזרא
קטגוריה:יהודי המאה החמישית לפנה"ס
קטגוריה:כנסת הגדולה
קטגוריה:עולים מבבל לארץ ישראל בעת העתיקה
-
| 2024-08-31T22:57:03
|
עזרא (תנועת נוער)
|
שמאל|ממוזער|250px|חניכי תנועת עזרא בוירצבורג, גרמניה, 1923
עזרא – תנועת הנוער התורני לאומי בארץ ישראל היא תנועת נוער דתית לאומית, הראשונה מסוגה בארץ, השנייה בגודלה מבין תנועות הנוער התורניות לאומיות במדינת ישראל. לתנועה כ-20,000 חניכים הפרוסים בכ-70 סניפים בישראל. מזכ"ל התנועה הוא לירן גרוס ורב התנועה הוא הרב אורי שרקי.
היסטוריה
האגודות הראשונות של התנועה הוקמו במהלך מלחמת העולם הראשונה עוד ב-1915 על ידי קבוצת סטודנטים שרצו להקים תנועת נוער שתתאים לנוער חרדי. בסוף המלחמה, הסניפים התאגדו באופן רשמי והקימו את התנועה בוועידה הראשונה שהתקיימה בפרנקפורט. במשך זמן קצר נשענה התנועה על תנועת אגודת ישראל בגרמניה ולאחר מספר שנים פרשו ממנה.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 עלו קבוצות עזראיות והקימו התיישבות חרדית במקומות שונים בארץ ישראל. ב-1925 עלתה קבוצה למחנה ישראל בעמק יזרעאל.
בקיץ ה'תרצ"ו (1936) (תקופת העלייה החמישית) נוסדו הסניפים בראשונים של עזרא בארץ ישראל, בפתח תקווה ובתל אביב ובשנים שלאחר מכן הוקמו סניפים גם בירושלים ובחיפה.
הכינוס הראשון של התנועה בארץ התקיים בירושלים בשנת ה'תרצ"ז. בחנוכה ה'תרצ"ט (1939) נערך הכינוס הארצי השני בשכונת "בית וגן" בירושלים, בכינוס זה נבחרה לראשונה הנהלת התנועה בארץ ישראל, שתפקידיה העיקריים היו שמירת הקשר עם הסניפים, ריכוז התנועה והקמת מחלקת הדרכה.
מחנה הקיץ הראשון של התנועה התקיים בשנת ה'תרצ"ח בפתח תקווה. מחנה העבודה הראשון התקיים בשנת ה'תרצ"ט בחפץ חיים. סמינריון ההדרכה הראשון התקיים בגת רימון בשנת ה'תש"ב (1941).
בשנת ה'תשמ"ד הוחלט לשנות את שם התנועה מ"תנועת הנוער החרדי" ל-"תנועת הנוער החרדי לאומי" על מנת להבהיר כי החיבור לחיי מצוות אינם סותרים את הלאומיות.
בשנת ה'תש"ע נוסח חזון התנועה ושם התנועה שונה פעם נוספת והפך ל"תנועת הנוער התורני לאומי בארץ ישראל".
יישובי התנועה
התנועה, כתנועה מיישבת של פועלי אגודת ישראל, ייסדה מספר יישובים בארץ ישראל.
חפץ חיים:
הקיבוץ שוכן באזור המועצה האזורית נחל שורק כ־2 ק"מ מדרום מזרח לגדרה.
הקיבוץ הוקם ב-25 באפריל שנת 1944 כאשר חברי הגרעין החלוצי של התנועה ביקשו לקיים את המצוות התלויות בארץ בהתאם להנחיות של החזון איש. השם "חפץ חיים" ניתן לזכרו של הרב ישראל מאיר הכהן, הידוע בשם "החפץ חיים", שנפטר ביום שגרעין הקיבוץ הוקם בכפר סבא.
בקיבוץ פועלת "מדרשת הארץ ומצוותיה" העוסקת בלימוד המצוות התלויות בארץ, המכון לחקר החקלאות על פי ההלכה, פארק המים – "חפץ חיים", אולם אירועים - "גן עצי הזית", אולפנת "צביה", בית הארחה ועוד.
יסודות:
מושב עובדים שיתופי הנמצא כ-5 ק"מ ממזרח לגדרה, גם הוא בתחומי מועצה אזורית נחל שורק. היישוב הוקם בשנת 1946 על ידי פליטי השואה וחברי תנועת פועלי אגודת ישראל כגרעין התיישבותי של עזרא שנקרא קבוצת "נתיבה".
למעשה, עלו חברי קבוצת "נתיבה" לקרקע, רק במהלך מלחמת העצמאות, בשנת 1948, על מנת להוות נקודת שליטה על דרך בורמה והיישוב נקרא על ידי מייסדיו "קיבוץ יסודות שעל ידי קבוצת נתיבה". בשנים הראשונות להיווסדו, תיפקד יסודות כקיבוץ, אך לאחר שנים ספורות הוא הפך למושב שיתופי. במושב היום תלמוד תורה וחיידר לבנים, ובית ספר בית יעקב המשמש כבית ספר יסודי אזורי לבנות יישובי הסביבה, וכן ישיבה קטנה לצעירים. בשנת ה'תשס"ח נפתחה במושב ישיבה גדולה "משכנות הרועים".
גת רימון:
גַּת רִימּוֹן הוא מושב בבקעת אונו, ששייך למועצה אזורית דרום השרון וממוקם בין שטח המועצה המקומית גני תקווה והעיר פתח תקווה.
שעלבים:
הקיבוץ הוקם בשנת 1950 ושוכן דרומית מזרחית לרמלה כ־3 ק"מ ממזרח למשמר איילון.
מייסדיו של הקיבוץ היו חניכי תנועת עזרא וחברי גרעין הנחל "שלהבת".
הקיבוץ נקרא כך בעקבות שמה של שעלבים שבתנ"ך: "ויואל האמרי לשבת בהר חרס שבאיילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס" (שופטים, א' לה).
עד למלחמת ששת הימים היה הקיבוץ ישוב החזית מול מובלעת לטרון.
בתחומו של הקיבוץ נמצאת ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה "שעלבים", ישיבה תיכונית לבנים, אולפנה לבנות, בית ספר יסודי לבנים ובית ספר יסודי לבנות.
מבוא מודיעים:
מושב עובדים שיתופי זה הוקם בשנת 1964 כ־7 ק"מ ממזרח לעיר לוד, ליד יער בן שמן.
בתחילת דרכו הוקם על ידי חניכי הנח"ל כקיבוץ, חבריו עזבו את המקום ויצאו להקים את היישוב מבוא חורון. במקומם הגיעו עולים מארצות הברית שהקימו את המושב.
מבוא חורון:
התנחלות ומושב עובדים שיתופי. הוקם על ידי גרעין הנח"ל שיצא ממאור מודיעים. ממוקם כ־10 ק"מ מצפון מערב לירושלים ונקרא על שמה של בית חורון התנ"כית. בשנת 2024 עבר הסניף במבוא חורון לתנועת הנוער בני עקיבא
נחליאל:
התנחלות השוכנת כ-9 ק"מ צפונית מערבית לרמאללה. הוקמה על ידי חברי גרעין הנח"ל "נחליאל" שהיו תושבי הארץ. שמו של היישוב הוא על שם ספרו של הרב ד"ר יצחק ברויאר, ממנהיגי התנועה וממובילי דרכה.
גם היום התנועה מאפיינת את עצמה בתמיכה מובהקת בבנייה בארץ ישראל, תוך שימת דגש חזק על הבנייה הרוחנית שיש ליצור בקרב האוכלוסייה.
המנון, סמל, סיסמת התנועה וחזון התנועה
המנון התנועה, חובר על ידי מרדכי ברויאר (כעיבוד לשיר האמונה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק):
"פה נעבוד צורנו בחדווה וברננה,
פה נחיה את חיינו תחת שלטון התורה.
בנה נבנה את ארצנו, חזקו חזקו ונתחזק!
בנה נבנה את ארצנו, חזקו חזקו ונתחזק!
(אחר כך מוביל המסדר (לרוב המרכזת של אותו סניף או ראש המפעל של אותו מפעל) מוסיף/ה)
חזקו חברים. ועונים: חזק ונתחזק.
חזקו חברות. ועונים: חזק ונתחזק.
חזקו חברים וחברות. ועונים: חזק ונתחזק."
סמל התנועה מורכב ממגן דוד, העשוי ממשולש בהיר המונח על משולש כהה, בתוך עגול. ממגן דוד יוצאים 12 קווים. ובראשו מצוירים לוחות הברית, ומתחתם כתוב שם התנועה (עזרא).
העיגול מסביב לסמל מסמל את כל העולם. שלושת המשולשים הכהים מסמלים את עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, ואת השילוב ביניהם. המשולש הבהיר יוצר מגן דוד שהוא סמל עם ישראל המקשר ביניהם. לוחות הברית מסמלים את התורה. שנים עשר הפסים מסמלים את שנים עשר שבטי ישראל, שהם אור לגויים
סיסמת התנועה:
הישיבה היא בית חינוכנו, שלטון התורה מטרתנו, לעם ולארץ נקדיש את חיינו.
חזון התנועה החליף את הסיסמה לאחר ועידת ה-90 (הועידה הי"ז) בשנת ה'תש"ע שעמדה תחת הכותרת "בונים חזון - משנים מציאות", המבטאת את הרצון להתאים את ערכי התנועה כיום למציאות בשטח, ולא כפי שהיו בזמן הקמת התנועה: תנועת הנוער עזרא תבנה חברה המגשימה את הצו האלוקי של ממלכת כהנים בארץ ישראל. חברה אשר תקרא בשם ה' ותחיה חיי קודש לצד מחויבות מלאה לעולם של מעשה ומתוך אחריות למדינת ישראל כולה.
מתוך דברים אלה נגזרת מטרת התנועה והיא לחנך לתורה עם דרך ארץ תוך שמירה על רף תורני וערכי גבוה. עם זאת, רואה התנועה בעשייה דרך מרכזית בהגשמת מטרתה.
שמות הקבוצות והגרעינים
הפעילות בתנועה מתחלקת לפי שלוש הגדרות: קבוצות (שכבות הגיל), חבריות (שכבת גיל הכוללת מספר קבוצות), וגרעינים. שמות הקבוצות מתחלפים ברוב הסניפים בל"ג בעומר, בסניפים בודדים - בתחילת הקיץ או באירוע מיוחד של הסניף (יום הקמה וכדומה).
חבריא א –
נטעים (כיתה ג)
עיינות (כיתה ד)
נירים (כיתה ה)
נתיבות (כיתה ו)
חבריא ב –
נחלים (כיתה ז)
נחליאל (כיתה ח)
אורות (כיתה ט)
בנוסף, יש את קבוצת "ארזים" הפועלת בחלק מהסניפים. קבוצה זו מיועדת לילדים בעלי צרכים מיוחדים.
שמותם של שלוש הקבוצות הגדולות נקבעו על-פי מורי דרכה של התנועה, "נח"לים" לכיתה ז' - ראשי התיבות של נחמה ליבוביץ, "נחליאל" לכיתה ח' - על שם ספרו של הרב ד"ר יצחק ברויאר, בן חתנו של הרש"ר הירש ו"אורות" לכיתה ט' - על שם ספרו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
עד שנת ה'תשע"ו קבוצת נח"לים נקראה "העולים" ע"ש ד"ר נתן בירנבוים, ממעצבי דרכה של התנועה, אך שמה שונה במסגרת הוועידה הי"ח, בשם עמדתו האנטי-ציונית של בירנבוים, שאינה מזוהה עם דרך התנועה בהווה.
בכל שנה, בסביבות ל"ג בעומר, בני כיתות ט' יוצאים למסע מיוחד - "מסע גרעין" (בעבר "שבת גרעין") - אשר בסופו הם מקבלים שם קבוע שלא ישתנה יותר, המחליף את השם "אורות", ונהפכים מ"קבוצה" ל"גרעין". הגרעינים שותפים בעשייה בסניף ומחוצה לו, ומשתייכים להדרכה, להגשמה ולחבריא הבוגרת.
שמות הגרעינים:
הוועידה הארצית
הוועידה הארצית היא ועידה כללית שמטרתה לקבוע את אופי התנועה לשנים הקרובות ונערכת אחת לחמש שנים. בוועידה משתתפים נציגים (צירים) מחג"ס (חבריא ג' סניפית, כיתות י'-י"ב), ממדור הבוגרים של התנועה ומהנהלת התנועה, ויחד הם קובעים החלטות לגבי תפקוד ואופי התנועה בחמש השנים הבאות. בוועידה גם נבחרת מועצת התנועה, גוף התנדבותי עליון המפקח על דרך התנועה וההנהלה.
בשנת הוועידה נערכות גם ועידות מקדימות בסניפים.
הוועידה האחרונה נערכה ביד בנימין תאריכים יד-טו בתמוז ה'תשעט, 2019, והייתה הועידה היט. הוחלט בה על שינוי צבעם וצורתם של חולצות התנועה.
הוועידה הקודמת נערכה בתאריכים ט'-י' בניסן ה'תשע"ה, 2015, והיא הוועידה הי"ח במספר. ובה הוחלט בין היתר על שינוי שמה של קבוצת "העולים" וכן שהתנועה תעודד את חבריה למעורבות פוליטית. בוועידה שלפניה, שנערכה בשנת ה'תש"ע 2010 הוחלט בין היתר, לשנות את שם התנועה לתנועת הנוער התורני לאומי, בעוד לפני כן נקראה התנועה "תנועת הנוער החרדי לאומי".
מחלקות התנועה
אזורים וסניפים
אזור מר"צ (מרכז-צפון) – אזור מרכז צפון (מר"ץ) הוא הגדול באזורי התנועה והוא פועל באזור גוש-דן ופתח תקווה ועד לקריות בצפון. בסניפי אזור מר"צ כ-7,500 חניכים בכ-25 מוקדי הדרכה והגשמה בערים. באזור זה נמצא הסניף הצהוב של התנועה סניף הדר גנים (פתח תקווה) והסניף הוותיק של התנועה, אשר בוגר הסניף כיהן כרב ראשי לישראל הרב דוד לאו, סניף תל אביב. באזור קיים פרויקט השל"פ התנועתי הפועל בכפר תו"ם.
אזור צפון - בשנת תשפ"ד התפצל אזור מר"צ לאזור מרכז, ולאזור צפון אשר באזור צפון קיימים סניפי התנועה ב, פרדס חנה וחריש
אזור ירושלים – אזור ירושלים הוא האזור החולש על ירושלים ובנותיה - החל מאפרת ועד למעלה לבונה. באזור פועלים כ-20 סניפים והגשמות וגדלים בו למעלה מ-6,500 חניכים. באזור פועל אגף היישובים שמאגד בתוכו את מרבית הסניפים בתנועה שנמצאים ביישובים, מושבים והתיישבויות. באזור נמצא גם הסניף הוותיק בתנועה - סניף מרכז (שכונת קטמון במרכז ירושלים), שהוקם עוד ב-1937.
אזור דרום – אזור דרום משתרע על השטח הגדול ביותר - ממודיעין ובית שמש בצפון ועד באר שבע בדרום. גדלים בו כ-5,500 חניכים וחניכות ב-21 מוקדי הדרכה והגשמה.
באזור התקיימו שני מוקדים של פרויקט השל"פ באשדוד ובבית שמש.
מחלקת הדרכה אחראית על נושאי וחומרי ההדרכה התנועתיים, ובכלל זה הכשרת המדריכים, ליווי והכוונת המרכזות, הפקת חוברות, שיבוץ מדריכים ועוד. הכשרת המדריכים מתבצעת בסמינריון הכשרת מנהיגות בקיץ, בימי עיון במהלך השנה, בשבתות סניפיות ובסדנאות נקודתיות בסניפים.
אנשי המחלקה עוסקים בליווי המרכזות והכשרתן במהלך השנה על ידי ימי עיון מרוכזים לכל המרכזות וליווי צמוד של רכז האזור ורכזת הקומונה.
מחלקת חבריא ג' סניפית (חג"ס) פועלת לקידום החג"ס לאחר יציאתם מתקן חניכים בסניף אל תפקידי ההנהגה בתנועה.
מחלקת מפעלים וארגון אחראית על הפקת האירועים הגדולים של התנועה ועל הטיולים (גם אלו הסניפיים) במהלך השנה. בין היתר, המחלקה מפיקה את מחנות הקיץ, הנטיעות בט"ו בשבט, המסעות ואת כל פעילויות החוץ של התנועה על כל נגזרותיה: ביטחון, בטיחות, בריאות ושמירה על איכות הסביבה, ארגון וניהול ההיבט הלוגיסטי של כל פעילות: עבודה מול ספקים רבים, חברות הסעים, חברות אבטחה, רפואה ולוגיסטיקה, ספקי שירות, ציוד מחנאי ושכירת כלי רכב וכו'. נושאים רבים אלו מצריכים עבודה מקיפה מול גורמים מקצועיים במשרד החינוך בכל הקשור לפעילות חוץ, כתיבת נהלים בתחום הבטיחות והביטחון והבריאות לפי נוהלי חוזר מנכ"ל.
מחלקת כוח אדם אחראית על גיוס מרכזות.
מחלקת רפואה אחראית על כל עניין רפואי בתנועה. בראש המחלקה עומד ד"ר דרור במברגר.
מחלקת מדיה מתפעלת את דף הפייסבוק התנועתי והיבטים הקשורים לטכנולוגיה בתנועה.
"עזרא עולמי"
מלבד הסניפים הפועלים בארץ ישנם מספר סניפים הפועלים בחוץ לארץ, ההנהלה לסניפים אלו נקראת "עזרא התנועה העולמית" והיא זו שדואגת לצורכי התנועה בחו"ל.
התנועה העולמית הבנויה כמעט כמו התנועה בארץ, מפעילה בנות שרות לאומי ושליחים היוצאים לשרת במסגרת התנועה בארצות בהם ישנם סניפים. היא מקיימת פעילות באזורי פריפריה, וכן בקרב מהגרים רוסים בארצות הברית ובקהילות בבריטניה, בצרפת, באנגליה, באוקראינה ובבלרוס. תנועת הנוער העולמית של "עזרא" היא הגדולה מבין תנועות הנוער הציונית בברית המועצות לשעבר. מטרת החינוך בארצות אלו ובסניפים היא להביא את החניכים למסורת ישראל ולשמירת השבת והמצוות על פי ההלכה היהודית, להעלותם לארץ ושילובם במסגרות החיים בארץ ישראל. מידי מספר שנים מתארחים בארץ חניכים יוצאי עזרא עולמי. כמזכ"ל עזרא עולמי משמש כיום דני אלינסון.
ראו גם
של"פ
תנועות נוער וארגוני נוער בישראל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ציונות דתית: תנועות
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
קטגוריה:חרדים לאומיים
קטגוריה:פועלי אגודת ישראל
קטגוריה:הנצחת עזרא הסופר
| 2024-10-06T23:36:08
|
הנוער הציוני
|
שמאל|ממוזער|250px|סמל התנועה
הנוער הציוני היא תנועת נוער יהודית-ציונית.
התנועה התחילה את פעילותה, כמו תנועות נוער רבות יהודיות אחרות, בתחילת המאה ה-20.
המייחד את "הנוער הציוני" באותה תקופה מתנועות אחרות היה היותה תנועת נוער ציונית, חילונית, שאינה משתייכת לזרם השמאלי (כלומר לא סוציאליסטית).
התנועה באירופה
כמו תנועות נוער רבות יהודיות אחרות, התארגנו באופן מקומי ברחבי מרכז ומזרח אירופה ארגוני נוער שראו עצמם כנוער ציוני כללי, זאת בניגוד לתנועות נוער בעלות זהות משנה כמו 'דתי', 'סוציאליסטי' וכן הלאה. ראשי התארגנויות אלו, שקראו לעצמם בשמות כמו 'הנוער העברי', 'השומר הלאומי', 'הנוער הציוני הכללי' וכדומה, עמדו בקשר זה עם זה לכל המאוחר כבר ב-1926. בדומה לתנועות נוער אחרות הם הדגישו את חשיבות הרעיון הציוני כמכנה משותף לחיים יהודיים בתפוצות וגם את ההגשמה על ידי התיישבות בארץ ישראל.
ב-25 במאי 1931, התכנסו נציגי הארגונים המקומיים בעיר לבוב, ובהנהגת יצחק שטייגר הוחלט על הקמת ארגון גג שנקרא "הסתדרות חלוצית עולמית הנוער הציוני", כמשקל נגד לתנועת השומר הצעיר בעלת הגוון הסוציאליסטי.
התנועה התפשטה בכל ארצות אירופה המרכזית והמזרחית.
התנועה בישראל
ראשוני החלוצים בוגרי התנועה עלו לישראל בשנת 1930, והקימו את הסניף הישראלי של התנועה.
פעילות פוליטית
בשנות ה-30' התגלע ויכוח בשורות התנועה הציונית, בין תומכי ההנהגה הנבחרת לבין 'הפורשים'. ביקורתם של 'הפורשים' - בראשם התנועה הרוויזיוניסטית - הייתה כנגד נטיית תנועת העבודה הציונית להשליט את דרכיה על העשייה הציונית בכללותה. מנגד התנגדו תומכי ההנהגה לעקרון 'הפרישה' וסברו שאת הביקורת יש לעשות תוך כדי קבלת מרות. ויכוח זה חדר גם אל שורות 'הנוער הציוני', ובהתאם קמו בתחילת שנות ה-30' שני פלגים - א' ("המתקדם") ו-ב' ("האזרחי"). פלג א' הקים בתוך ההסתדרות הכללית את סיעת העובד הציוני - איגוד עובדים לא סוציאליסטי ששמר על ייחוד התנועה במסגרת ההסתדרות, ובתגובה פרש פלג ב' ופעל עצמאית.
ב-1944 התאחדו מחדש שני הפלגים, ולקראת הקמת המדינה חברו לגורמים נוספים שהקימו ב-1948 את המפלגה הפרוגרסיבית .
בין נציגי התנועה במפלגה היו ד"ר יחזקאל מרטון ויהודה שערי.
בשנת 1961 התאחדה המפלגה הפרוגרסיבית עם הציונים הכלליים להקמת המפלגה הליברלית הישראלית, ובשנת 1965 החליטה התנועה על הצטרפות לפורשים מהמפלגה הליברלית שהקימו את מפלגת הליברלים העצמאיים.
התנועה ההתיישבותית
בשנות ה-30 הקים הנוער הציוני תנועה התיישבותית הקיימת עד היום, שהקימה את היישובים הבאים: - הקיבוצים אושה (הקיבוץ הראשון של התנועה, הוקם ב-1938), תל יצחק (על שם יצחק שטייגר), כפר גליקסון (ע"ש ד"ר משה יוסף גליקסון), הסוללים, עין השלושה (ע"ש שלושת חברי התנועה שנפלו במלחמת השחרור), ניצנים ואת המושבים אלוני אבא (ע"ש אבא ברדיצ'ב), אחוזם, בית יהושע (ע"ש יהושע טהון), בית נחמיה, גבעת ישעיהו, דישון, הר אודם, יד נתן, כפר שמואל,כפר רות, מבקיעים, מי עמי, משואה, נאות גולן, נווה אטי"ב, ניר ישראל, פתחיה, שאר ישוב, שקף שדה אליעזר, שדה דוד, שדה עוזיהו, שורש, שילת, תימורים, תלמי יפה.
בנוסף, הקימה התנועה מספר כפרי נוער המאוגדים בארגון "יסודות" (אלוני יצחק, נווה הדסה, מוסינזון, כפר הנוער ניצנים וחוות הנוער הציוני) ואת מכון "משואה" להוראת השואה.
פעילויות קבועות
שמאל|ממוזער|250px|פעולה של הנוער הציוני
בעבר פעלה התנועה במסגרת ארצית ובמתכונת שנתית קבועה:
תחילת השנה הייתה בסביבות חג הסוכות, בטקס אש שבו היו "מושבעים" החניכים החדשים (תלמידי כיתות ג'). במקביל בחג הסוכות, היו הבוגרים יוצאים לטיול באזור הנגב ואילת.
בהמשך השנה היו הפעילים יוצאים בחג החנוכה ל"טרמפיאדות" כדי לחלק סופגניות לחיילים, נוסעים לצפון, לאצבע הגליל ולחרמון.
בחוה"מ פסח הייתה מתרכזת התנועה כולה באחד מיישוביה, למחנה בן יומיים אשר בו היו מתחרים המושבים אחד נגד השני בענפי הספורט השונים כמו כדורגל, כדורסל, מחניים, ריצה, משיכת חבל, ספורט היתולי ועוד.
מפגשים נוספים היו לבחירת המושבים והרכזים, כמו מפגש "בין קנים" אשר בו היו מתארחים חניכי קן ממושב אחד אצל חניכי קן ממושב אחר.
בסוף השנה בחופש הגדול היה נערך מחנה קיץ שבו היו מתרכזים כל המושבים ביער או חוף ים, מתארחים, מארחים, לומדים ומתחרים במחנאות ועוד. מפגש זה היה סיכום כל שנת הפעילות ובו היו מוענקים גביעים ומדליות למושבים מצטיינים.
התנועה כיום
התנועה פעלה בכ- 40 סניפים ברחבי ישראל. התנועה אינה מזוהה מפלגתית, והכשירה את חניכיה להגשמה ציונית חלוצית באמצעות גרעין שנת שירות.
לפני מספר שנים תנועת הנוער הציוני הפסיקה את פעולתה בישראל אף כי ברחבי העולם פעילותה נמשכת כתנועת נוער ציונית.
"הנוער הציוני" מתפקדת כתנועה ברחבי העולם היהודי ומפעילה כ-50 סניפים במדינות אלו:
אורוגוואי, אנגליה, אקוודור, ארגנטינה, בלגיה, ברזיל, הונגריה, טורקיה, מקסיקו, פרגוואי, פרו, קנדה, קולומביה וקוסטה ריקה.
לקריאה נוספת
יוחנן כהן, הנוער הציוני: צמיחתה של תנועה, תל אביב, משואה 1976
אשר נתן ואריאל קרמסקי (עורכים), קיבוץ נולד - מן השבי במצרים לגבעה 112, עין השלושה 2002.
אודי מנור, כל אחד בונה - תנועת הנוער הציוני 2020-1925, רמת אפעל, הנוער הציוני 2022.
Udi Manor, Cada Uno Construye - Movimiento Hanoar Hatzioni 1925-2020, Ramat Efal, Hanoar Hatzioni 2022
Udi Manor, Everyone builds - Hanoar Hatzioni 1925-2020, Ramat Efal, Hanoar Hatzioni 2022
קישורים חיצוניים
אתר חוות הנוער הציוני - ירושלים
אתר הנוער הציוני העולמי
אתר משואה
אתר התנועה באנגליה
הערות שוליים
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
הנוער הציוני
| 2024-08-01T00:53:44
|
מכבי תל אביב
|
מכבי תל אביב 180px
סמל המועדון מידעשם מלא מכבי תל אביב - מועדון לענפי ספורטמדינה ישראלשנת יסוד 1906צבעים צהוב וכחולכינוי מכביהצהוביםמוטומועדון אחד לפני כולםמספר ענפים 17יושבי ראש יו"ר האגודהדורון שיטרוקכדורגלמיטשל גולדהארכדורסל שמעון מזרחימתקנים מרכז האגודהמרכז הספורט הלאומי תל אביבאצטדיון כדורגלאצטדיון בלומפילדאולם כדורסלהיכל מנורה מבטחיםאולם כדורידאולם התיכונטאולם כדורעףאולם הדר יוסף
מכבי תל אביב היא אגודת ספורט ישראלית השייכת למרכז מכבי וממוקמת בעיר תל אביב. האגודה, שהוקמה בשנת ה'תרס"ו – 1906 בשם "אגודת המתעמלים היהודים - הראשון לציון יפו", נחשבת לאגודה המובילה בישראל, ולזכות מחלקותיה זכיות רבות בתוארי אליפויות וגביעים מקומיים, ואף זכיות באליפויות אירופה ותחרויות בין לאומיות אחרות. לזכות ספורטאי האגודה מדליה אולימפית והישגים בין לאומיים נכבדים בענפים השונים, כולל השתתפויות במשחקים האולימפיים ומשחקי המכביה. בראשית שנות ה-60, נרשמה האגודה בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.
האגודה מתחרה ב-16 ענפי ספורט אולימפיים - כדורגל, כדורסל, כדוריד, כדורעף, אתלטיקה קלה, ג'ודו, הרמת משקולות, התעמלות אמנותית, התעמלות מכשירים ואקרובטיקה, שחייה, היאבקות, טניס שולחן, איגרוף, כדורעף חופים, טריאתלון, וטרמפולינה. כמו כן, מפעילה האגודה קבוצת כדורגל אולמות שאינו ענף אולימפי. שתי המחלקות המובילות של האגודה, השייכות לבעלים פרטיים, הן מחלקות הכדורסל וכדורגל. מועדון הכדורסל של מכבי תל אביב הוא אחד ממועדוני הכדורסל המובילים באירופה וזכה בשישה גביעי אירופה. המועדון נמצא בראש טבלת הזכיות של כלל התחרויות המקומיות בישראל. מועדון הכדורגל של מכבי תל אביב הוא אחד המועדונים המובילים בישראל ומחזיק בשיא האליפויות (25) והזכיות בגביע (24). כמו כן זכה המועדון בגביע אסיה לאלופות פעמיים והוא המועדון הישראלי היחיד שהשיג הישג זה. המועדון הופיע פעמיים בשלב הבתים של ליגת האלופות.
בעונת 2014 זכו מחלקותיה של האגודה בתוארי אליפות בכל אחת משלושת ענפי הכדור הפופולריים בישראל (כדורגל, כדורסל וכדוריד).
מאז 1970 (למעט שנת 1993) זכתה האגודה לפחות באליפות אחת כל שנה באחד מארבעת הענפים המובילים בישראל (כדורגל, כדורסל, כדוריד וכדורעף).
מכבי תל אביב היא בין הקבוצות החזקות והמובילות בכדורגל, בכדורסל ובכדורעף ומתחרה כל שנה על אליפות וגביע המדינה והוא המועדון היחיד בישראל שיש לו קבוצה מובילה וחזקה בשלושה מארבעת הענפים המובילים בישראל. בין השנים 2013–2018 הייתה למועדון גם קבוצה מובילה בכדוריד.
משרדי האגודה ופעילות חלק עיקרי ממחלקותיה מתרכזת במרכז הספורט הלאומי תל אביב, לרבות אצטדיון האתלטיקה ואולם הספורט שבמתחם. קבוצת הכדורגל מארחת את משחקיה באצטדיון בלומפילד וקבוצת הכדורסל בהיכל מנורה מבטחים.
כדורסל
ימין|ממוזער|250px|היכל מנורה מבטחים מלא באוהדי הקבוצה במהלך משחק ביורוליג.
שמאל|ממוזער|300px|יו"ר המועדון שמעון מזרחי בפגישה עם ראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק רבין לאחר זכיית הקבוצה בגביע אירופה ב-1977.
מועדון כדורסל מכבי תל אביב הוא המועדון בעל ההישגים הטובים ביותר בספורט הישראלי ואחד ממועדוני הכדורסל המובילים באירופה. המחלקה הוקמה בשנת 1932, ובראשית דרכה אירחה את משחקיה הביתיים במגרש מכבי הלא מקורה ("מגרש הבלטות"), שברחוב מכבי. לקבוצה הבכירה של המועדון 56 אליפויות ישראל, 45 גביעי מדינה ושישה גביעי אירופה. מאז שנת 1970 זכתה הקבוצה בכל אליפויות ישראל, חוץ מבשנים 1993, 2008, 2010, 2013, 2015, 2016, 2017 ו-2022. כמו כן מכבי תל אביב היא הקבוצה הראשונה מאירופה שניצחה מועדון מליגת ה-NBA על אדמת צפון אמריקה, והיא ואולימפיאקוס ואנאדולו אפס הן שלושת הקבוצות היחידות מאז תחילת שנות ה-90 אשר זכו בשני גביעי אירופה רצופים.
ממוזער|טל ברודי עולה לקליעה במשחקה של מכבי תל אביב כנגד בולוניה בהיכל הספורט יד אליהו, 28 באוקטובר 1976
במהלך חצי גמר גביע אירופה לאלופות בכדורסל לעונת 1977, נפגשה קבוצת הכדורסל של המועדון עם קבוצת הפאר צסק"א מוסקבה (מחלקת הכדורסל של אגודת הספורט המרכזית של הצבא האדום). הימים היו ימי שיא המלחמה הקרה וישראל וברית המועצות היו בנתק של עשור בו לא קוימו יחסים דיפלומטיים בין המדינות והתקיימה תמיכה צבאית ופוליטית של ברית המועצות באויביה הערביים של ישראל. אי לכך, סירבה צסק"א להגיע למשחק בתל אביב (כמו כן, סירבו השלטונות הסובייטים לנפק אשרות כניסה לאנשי מכבי), ומכבי נאלצה לארח את ההתמודדות במגרש נייטרלי בעיר וירטון שבבלגיה. רבים תיארו את המשחק כ"קרב בין דוד לגוליית" נוכח איכותה של הקבוצה הרוסית שעד לאותה עת זכתה בארבע אליפויות אירופה ובשורותיה שיחקו שישה משחקני נבחרת ברית המועצות, מחזיקת מדליית הזהב של המשחקים האולימפיים לאחר שהנחילה הפסד ראשון בתולדותיה של נבחרת ארצות הברית בגמר (אולימפיאדת מינכן 1972) וסרגיי בלוב, מי שנחשב לאחד מטובי השחקנים באירופה בכל הזמנים, היה קפטן הקבוצה, בעוד שמכבי הייתה קבוצה קטנה במונחים אירופיים, ואף אלמונית במידת מה. ההתמודדות זכתה לעניין עצום בקרב כלל החברה הישראלית (אף כאלה שכלל לא התעניינו בכדורסל) שצפו בו בערוץ הראשון (שהיה באותה עת הערוץ היחיד בטלוויזיה בישראל), מאחר שראו בו סמליות רבה. לאחר ניצחונה הסנסציוני של מכבי, בתוצאה 79–91, רואיין כוכב הקבוצה טל ברודי, כשאוהדים רוקדים מסביבו בהתרגשות, וטבע במבטא אמריקאי, את מה שלימים הפך למטבע לשון מהמוכרים בתולדות הספורט הישראלי ובכלל וחלק בלתי נפרד מאוצר הביטויים העברי:(בדרך-כלל מצטטים משפט זה בצורה ה"מתוקנת" שלו - "אנחנו על המפה")
הניצחון בחצי הגמר נחשב לאירוע מכונן בהיסטוריה ובזהות הישראלית. לאחר ניצחונה של מכבי בגמר מול מובילג'ירג'י וארזה האיטלקית בתוצאה 77–78, התקבע מעמדה כ"הקבוצה של המדינה". מאז, שחזרה כאמור הקבוצה את הישגה עוד חמש פעמים.
מאמן הקבוצה הוא עודד קטש שגם אימן את הקבוצה בעבר. בין הבעלים נמצאים שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, ומשפחת רקנאטי. הקבוצה מארחת את משחקיה בהיכל מנורה מבטחים אשר נמצא בתל אביב. הקבוצה מקיימת את אימוניה באולם הדר יוסף ומשרדי המועדון נמצאים ברחוב יגאל אלון בתל אביב, בעבר משרדי המועדון שכנו ברחוב הירקון בתל אביב, בבניין המכונה "בית לייבו" (על שם חיים "לייבו" ליבוביץ', מנהלה המיתולוגי של קבוצת הכדורגל בשנות ה-70).
כדורסל נשים
בעבר, התקיימה קבוצת נשים למועדון, אך היא התפרקה בתום עונת 2003. הקבוצה נוסדה בשנת 1957, ולזכותה הישגים רבים, ביניהם 11 אליפויות מדינה ו-12 גביעי מדינה (הקבוצה היא שיאנית הזכיות במפעל זה).
תארים
שמאל|ממוזער|250px|שני גביעי אירופה בהם זכתה מכבי, 1977 משמאל ו-2005 מימין
תארים מקומיים
אליפות המדינה (57) (שיא): 1953/1954, 1955, 1957–1958/1960 (3), 1961/1962–1963/1964 (3), 1966/1967, 1967/1968, 1969/1970–1991/1992 (23), 1993/1994–2006/2007 (14), 2008/2009, 2010/2011, 2011/2012, 2013/2014, 2017/2018–2020/2021 (4), 2022/2023, 2023/2024
גביע המדינה (45) (שיא): 1955/1956, 1957/1958, 1958/1959, 1960/1961, 1962/1963–1965/1966 (4), 1969/1970–1972/1973 (4), 1974/1975, 1976/1977–1982/1983 (7), 1984/1985–1986/1987 (3), 1988/1989–1990/1991 (3), 1993/1994, 1997/1998–2005/2006 (9), 2009/2010–2016/2017 (8), 2020/2021
גביע ווינר (10) (שיא): 2007/2008, 2010/2011–2013/2014 (4), 2015/2016, 2017/2018, 2020/2021, 2021/2022, 2022/2023
תארים בינלאומיים
אליפות אירופה (6) (שיא ישראלי): 1976/1977, 1980/1981 (גביע אירופה לאלופות), 2000/2001 (סופרוליג), 2003/2004, 2004/2005, 2013/2014
הליגה האדריאטית (1) (שיא ישראלי): 2011/2012
הגביע הבין-יבשתי (1) (שיא ישראלי): 1980
קבוצת הנשים
אליפות המדינה (11): 1957/1958, 1958/1959, 1963/1964, 1964/1965, 1965/1966, 1966/1967, 1967/1968, 1970/1971, 1971/1972, 1972/1973, 1975/1976
גביע המדינה (12) (שיא): 1958/1959, 1961/1962, 1962/1963, 1963/1964, 1964/1965, 1965/1966, 1968/1969, 1970/1971, 1971/1972, 1973/1974, 1974/1975, 1975/1976
כדורגל
שמאל|ממוזער|300px|כדורגלני מכבי תל אביב בשנת 1913.ככל הנראה התיעוד המצולם הראשון של קבוצת הכדורגל
מועדון כדורגל מכבי תל אביב נחשב לאחד ממועדוני הכדורגל המובילים בישראל. קבוצת הכדורגל היא המחלקה הוותיקה ביותר באגודה ואף קבוצת הכדורגל הוותיקה ביותר בישראל. הקבוצה הבוגרת של המועדון מובילה את טבלת הזוכות באליפויות המדינה עם 25 אליפויות ואת טבלת הזוכות בגביעי המדינה עם 24 גביעים, מתוכם שבעה נלקחו בעונת אליפות (דאבל), ומהם אחד בעונת אליפות וזכייה בגביע הטוטו (טרבל). מכבי תל אביב זכתה שמונה פעמים בגביע הטוטו, שמונה פעמים באלוף האלופים ופעמיים בגביע אסיה לקבוצות (הקבוצה הישראלית היחידה שהצליחה לזכות פעמיים במפעל זה) והיא הקבוצה היחידה בישראל שהשתתפה בכל עונותיה של ליגת הכדורגל הבכירה בישראל. בסך הכל, מחזיק המועדון בשיא הזכיות בכל אחת מארבע התחרויות הרשמיות של ההתאחדות לכדורגל בישראל. מאמנה של מכבי תל אביב הוא רובי קין, ובעלי המועדון הוא מיטשל גולדהאר. הקבוצה מארחת את משחקיה אצטדיון בלומפילד שבתל אביב, אשר מהווה את מגרשה הביתי של הקבוצה. הקבוצה עורכת את אימוניה במגרש בקריית שלום אשר נמצא בתל אביב.
מחלקת הנוער של המועדון היא בין המובילות בישראל והיוותה פס ייצור של שחקנים לטובת הקבוצה הבוגרת במהלך השנים. מחלקת הנוער בעלת מספר רב של קבוצות המתחרות בכלל הגילאים ואת אימוניה היא עורכת ב"אקדמיית הנוער על שם אבי כהן" (חלק ממתחם האימונים של הקבוצה הבוגרת) אשר בקריית שלום, תל אביב. קבוצת הנוער של המחלקה היא מהטובות והמעוטרות בישראל ומאז הפיכת ליגת הנוער למקצוענית ב-1994, זכתה הקבוצה בתשעה תוארי אליפות וחמישה גביעי מדינה, כאשר שלושה מהם היא עושה בזכיית דאבל.
כדורגל נשים
בעבר, התקיימה קבוצת נשים למועדון, אך היא התפרקה בשנת 2002 בשל קשיים כלכליים, לאחר ארבע עונות בליגת הנשים מתוכן סיימה במקום הרביעי, בכל אחת מהן.
שמאל|ממוזער|200px|אבי נמני, מלך השערים של מכבי תל אביב בכל הזמנים ומגדולי שחקניה
תארים
תארים מקומיים
אליפויות (25) (שיא): 1935/1936, 1937, 1939, 1941/1942, 1946/1947, 1949/1950, 1951/1952, 1953/1954, 1955/1956, 1957/1958, 1966/1968, 1969/1970, 1971/1972, 1976/1977, 1978/1979, 1991/1992, 1994/1995, 1995/1996, 2002/2003, 2012/2013, 2013/2014, 2014/2015, 2018/2019, 2019/2020, 2023/2024
גביע המדינה (24) (שיא): 1928/1929, 1929/1930, 1932/1933, 1940/1941, 1945/1946, 1946/1947, 1953/1954, 1954/1955, 1957/1958, 1958/1959, 1963/1964, 1964/1965, 1966/1967, 1969/1970, 1976/1977, 1986/1987, 1987/1988, 1993/1994, 1995/1996, 2000/2001, 2001/2002, 2004/2005, 2014/2015, 2020/2021
גביע הטוטו (7) (שיא): 1992/1993, 1998/1999, 2008/2009, 2014/2015, 2017/2018, 2018/2019, 2020/2021
אלוף האלופים (7) (שיא): 1964/1965, 1967/1968, 1976/1977, 1978/1979, 1987/1988, 2019/2020, 2020/2021
גביע ליליאן (2) (שיא משותף): 1986/1987, 1987/1988
תארים בינלאומיים
גביע אסיה לאלופות (2) (שיא ישראלי): 1968/1969, 1970/1971
כדורעף
ממוזער|300x300px|קבוצת הכדורעף אלופת המדינה לעונת 2017
מועדון כדורעף מכבי תל אביב, אשר משחק בליגת העל בכדורעף, זכה ב-15 אליפויות וב-10 גביעים. במהלך השנים 2008–2012 רשמה לזכותה הקבוצה חמש זכיות רצופות בדאבל, ללא ספק מדובר היה בתור הזהב של הקבוצה מבחינה הישגית ואף מבחינת עניין הקהל בה, כאשר אוהדי הקבוצה מילאו את תכולת אולם הדר יוסף במהלך מספר מקרים. מועדון הכדורעף של מכבי תל אביב נחשב לאחד מהמועדונים המובילים בישראל, והוא מתחרה מדי שנה על האליפות ועל גביע המדינה. בשנת 2023 הפך למועדון הכדורעף הראשון בישראל שמגיע לגמר גביע אירופי וסיימה כסגנית מחזיקת גביע האתגר, המפעל השלישי בחשיבותו באירופה. הקבוצה מארחת את משחקיה באולם באולם הספורט הדר יוסף שבתל אביב.
תארים
אליפות המדינה (15): 1975/1976, 1981/1982, 1989/1990, 1990/1991, 1996/1997, 2007/2008, 2008/2009, 2009/2010, 2010/2011, 2011/2012, 2016/2017, 2020/2021, 2021/2022, 2022/2023, 2023/2024
גביע המדינה (10): 1992/1993, 1997/1998, 2007/2008, 2008/2009, 2009/2010, 2010/2011, 2011/2012, 2020/2021, 2022/2023, 2023/2024
כדוריד
ממוזער|300x300px|שחקני קבוצת הכדוריד במהלך חגיגות האליפות השנייה בתולדות המועדון בעונת 2016.
מועדון כדוריד מכבי תל אביב משחק בהליגה הלאומית בכדוריד, הקבוצה זכתה באליפות פעמיים (2014 ו-2016) וב-4 גביעי מדינה (1963, 1964, 1965 ו-2017) כאשר את שלוש הזכיות הראשונות בגביע, היא עושה בשם "מכבי צפון תל אביב". "מכבי צפון תל אביב" ומחלקת הכדוריד של "ברית מכבים עתיד" לימים התאחדו אל תוך מכבי תל אביב. בעונת 2016/17 העפילה לראשונה בתולדותיה לשלב הבתים של גביע האיגוד האירופאי (EHF) - המפעל השני בחשיבותו בכדוריד האירופי, הישג היסטורי עבור המועדון. הקבוצה מארחת את משחקיה באולם התיכונט שבתל אביב.
תארים
אליפות המדינה (2): 2013/2014, 2015/2016
גביע המדינה (4): 1962/1963, 1963/1964, 1964/1965, 2016/2017
ענפי ספורט נוספים
ממוזער|שמאל|200px|יעל ארד (מימין) הספורטאית הישראלית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית ובוגרת מחלקת הג'ודו של האגודה.
ממוזער|200px|אלכס שטילוב, המתעמל הישראלי המצליח ביותר איי פעם ובוגר מחלקת התעמלות מכשירים של האגודה
ממוזער|200px|אברהם גרין, ממקימי מחלקת אתלטיקה קלה של האגודה, ומהבולטים בספורטאים והמאמנים של האגודה על שלל ענפיה, באצטדיון המכביה.
אגודת מכבי תל אביב מפעילה ספורטאים רבים ב-12 ענפי ספורט אולימפיים, בנוסף לכדוריד ולכדורעף (מועדוני הכדורסל והכדורגל הם בבעלות פרטית): אתלטיקה קלה, ג'ודו, הרמת משקולות, התעמלות אמנותית, התעמלות מכשירים ואקרובטיקה, שחייה, היאבקות, טניס שולחן, איגרוף, כדורעף חופים, טריאתלון וטרמפולינה. כמו כן, מפעילה האגודה קבוצת כדורגל אולמות, רכיבה על סוסים וקרוספיט שאינם ענפים אולימפיים, או שההתחרות במסגרתן היא לא במקצים אולימפיים. בעבר התקיימו במסגרת האגודה מחלקות כדורמים, טניס, הוקי שדה ורכיבה על אופניים.
ג'ודו
מחלקת הג'ודו של האגודה כוללת בתוכה את יעל ארד, הספורטאית הישראלית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית. היא זכתה במדליית כסף במסגרת אולימפיאדת ברצלונה (1992).
התעמלות מכשירים
מחלקת התעמלות מכשירים של האגודה כוללת בתוכה מספר ספורטאים מצליחים ובולטים, ביניהם, ניתן לציין את אלכס שטילוב, המתעמל הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים - אלוף אירופה (2013), ופעמיים זכה במדליית ארד באליפות העולם (ב-2009 וב-2011). כמו כן, באולימפיאדת בייג'ינג (2008) שטילוב היה למתעמל הישראלי הראשון בהיסטוריה שמעפיל לגמר אולימפי ובאולימפיאדת לונדון (2012) סיים במקום שישי. ארטיום דולגופיאט, אשר זכה במדליית זהב בתרגיל הקרקע באולימפיאדת טוקיו (ההישג הגבוה ביותר למתעמל ישראל אי פעם), גם הוא תוצר מחלקת ההתעמלות של האגודה. באגודה מתאמן גם אלכסנדר מיאקינין שזכה במדליית הארד בתרגיל המתח באליפות אירופה בהתעמלות מכשירים לגברים שהתקיימה במרסין, טורקיה.
אתלטיקה קלה
מחלקת אתלטיקה קלה של האגודה נחשבת לאחת המובילות בישראל, המחזיק במספר שיאי ישראל לבוגרים הרב ביותר מבין אגודות האתלטיקה במדינה, וממוקם בדרג הראשון באירופה. בין האתלטים הבולטים של המועדון: אלכס אברבוך, דמיטרי קרויטר, קונסטנטין מטוסביץ', אלכס פורחומובסקי, יאיר פנטילט, דונלד סנפורד, גזצ'או יוסף, איתי מגידי, יוחאי הלוי, רוגל נחום, גדעון יבלונקה, איגור אברונין, אריה גמליאל, אלן פרבר, אמרי פרסיאדו, דב קרמר, שאול לדני, עמוס גרודז'ינובסקי, ואדים בביקין (גברים), חנה קנייזבה-מיננקו, דניאל פרנקל, לונה צ'מטאי, ג'יליאן שוורץ, יבגניה זבולוטני ואנה טקאץ' (נשים). המחלקה פועלת בעיקר במרכז הספורט הלאומי - תל אביב.
הרמת משקולות
מחלקת הרמת משקולות של האגודה הוקמה בשנת 1965 ומובילה את ענף הרמת המשקולות בישראל מבחינה הישגית. המחלקה נקראת על שמו של דוד ברגר, בוגר המחלקה אשר שנספה בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בין שורותיה ניתן לציין גם את אנטולי מושיק, מאיר דלויה ואנדריי דניסוב.
שחייה
מחלקת השחייה של האגודה הייתה מהבולטות והמובילות בענף השחייה בישראל והצמיחה משורותיה אלופים ואלופות רבים (ליתר דיוק 63 אליפויות במשחים השונים במהלך השנים) ושיאני ישראל גם כן. חלקם אף היו חלק מהמשלחת הישראלית במשחקים האולימפיים. הבולטים שבשחייני המחלקה היו: יורם כוכבי, אמיר גניאל, אבי כרמל, אייל שטיגמן (גברים) ואירית אפרתי, ענת ישראל, לורין רוזובסקי, שרי מצרי וענת פרקש (נשים).
טניס שולחן
מחלקת טניס שולחן של האגודה היא מהגדולות והמובילות בענף בישראל, ולזכותה 15 אליפויות מדינה לגברים (עשרה תחת השם "מכבי צפון תל אביב") ואחת לנשים.
כדורגל אולמות
מחלקת כדורגל אולמות של המועדון הוקמה בשנת 2010 תחת השם מכבי נחלת יצחק תל אביב ובשנת 2012 זכתה באליפות המדינה לראשונה בתולדותיה. בשנת 2016 הוקמה מחלקת כדורגל אולמות נוספת תחת השם מכבי תל אביב, ובאותה העונה זכתה המחלקה באליפות המדינה, והשתתפה במוקדמות אליפות אירופה, אך לאחרי הדחתה התפרקה, והמחלקה של נחלת יצחק נשארה כמחלקה הראשית. הקבוצה מארחת את משחקיה הביתיים באולם התיכונט.
טניס
מחלקת הטניס של האגודה הייתה מהמובילות בענף. קבוצת הגברים זכתה בעשר אליפויות מדינה וקבוצת הנשים ב-3.
טריאתלון
מחלקת הטריאתלון של האגודה היא מהמובילות בענף. המחלקה היא חלק משיתוף פעולה עם מועדון TRIMORE, המוביל בארץ ובעל הישגים רבים באליפויות הארץ של ספורטאיו, וכן הישגים קבוצתיים בתחרויות ה-MIXED RELAY השונות, כולל זכייה 5 פעמים באליפות הארץ לעלית. בין הספורטאים שמייצגים את המחלקה ניתן למנות את שחר שגיב, שייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בטוקיו וסיים במקום ה-20, וייצג את ישראל גם באולימפיאדת פריז, וכן את איתמר לבנון, אלוף ישראל לשנת 2023.
מתקנים
שם המתקן ענף שנת הקמה תכולה אצטדיון בלומפילד כדורגל 1962 29,400 היכל מנורה מבטחים כדורסל 1963 10,383 אולם הספורט הדר יוסף כדורעף, התעמלות מכשירים, התעמלות אומנותית, כדורסל (אימונים ונוער) 1995 1,400 אולם התיכונט כדוריד וכדורגל אולמות 2013 1,000 מרכז האתלטיקה הלאומי אתלטיקה קלה, הרמת משקולות, ג'ודו, קרוספיט 1982 6,000
סמל וצבעים
ממוזער|300x300px|ערן זהבי לבוש במדיה הצהובים כחולים של קבוצות הכדורגל, במהלך משחק מול קבוצת צ'לסי במסגרת ליגת האלופותסמל המועדון מורכב מאותיות המילה "מכבי" בתוך מגן דוד והוא מהווה חלק משמעותי בכל סמלי המחלקות. בתחילת עונת 1989/90 שונה סמלה של מחלקת הכדורגל לגלגול מוקדם יותר של סמלה הנוכחי ונפרדה מסמלה המסורתי של האגודה. במרוצת השנים נוסף לסמל שם המועדון באנגלית ואף ארבעה סמלי כוכב, אחד בעבור כל חמישה תוארי אליפויות שזכתה הקבוצה. קבוצת הכדורסל החליפה את סמל האגודה הוותיק במהלך עונת 1992 לטובת סמלה הנוכחי, בו מצוינת שנת ההקמה של מחלקת הכדורסל (1932). מחלקת הכדוריד שינתה אף היא את סמלה במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, אך סמלה הוותיק של האגודה עדיין מופיע על מדיה של הקבוצה, על אף שאינו סמלה הרשמי.
צבעי המועדון הם צהוב וכחול. בראשית ימיה של האגודה, מדיה היו כחולים ולבנים, כצבעי התנועה הציונית, עד לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר הוחלט לצרף את הצבע הצהוב כצבע ראשי לצבעי המועדון במקום הצבע הכחול הוותיק שהפך לצבע המשני של המועדון במקום הצבע הלבן שעם השנים חזר למועדון בתור הצבע השלישוני, כאות הזדהות עם יהודי אירופה שנאלצו לענוד את הטלאי הצהוב בתקופת השואה ולמעשה מאז גם עוד מועדוני תנועת מכבי שונים ממקומות אחרים החלו ללכת בעקבות המועדון של מכבי מתל אביב והתחילו ללבוש את הצבע הצהוב ולהשתמש בו כצבע ראשי.
אוהדים ותרבות
ממוזער|300px|שר הביטחון לשעבר, משה דיין, במהלך משחק של קבוצת הכדורסל בהיכל הספורט יד אליהו במסגרת אירופית
ממוזער|300px|אוהדי קבוצת הכדורגל גודשים את אצטדיון רמת גן במהלך משחק מול עירוני רמת השרון בו זכו באליפות לאחר עשר שנים ללא התואר.
ממוזער|300px|אוהדי קבוצת הכדורסל במהלך הפיינל פור במילאנו 2014, בו זכתה הקבוצה בגביע אירופה השישי בתולדותיה.
מכבי תל אביב הוא אחד מהמועדונים האהודים והפופולריים בישראל. במהלך מספר סקרים, נבחר מועדון הכדורגל כמועדון האהוד ביותר בישראל, ואף המועדון היה הראשון שחצה את רף 10,000 המינויים בכדורגל הישראלי. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, נוצר קשר בין אנשי האגודה לארגוני אוהדים של קבוצת הכדורגל וכך נוצר בסיס אהדה מאורגן לקבוצת הכדורעף, בתחילה, ולאחר מכן גם לקבוצת הכדוריד. שיא התמיכה בקבוצות שאינן הכדורגל או הכדורסל, הגיע במהלך סדרת גמר של ליגת העל בכדורעף ב-2008, כאשר לראשונה אוהדי הקבוצה מילאו את אולם הדר יוסף עד לאפס מקום.
מכבי תל אביב בתרבות הישראלית
למכבי תל אביב מספר רב של אוהדים מפורסמים בישראל, שאף חלקם פוקדים את משחקי הקבוצה באופן שוטף. בין הבולטים שבהם ניתן למצוא את: דן מרגלית, צחי הנגבי, יובל בנאי, שלמה ארצי, ספי ריבלין, יאיר לפיד, זאב נחמה, אריק זאבי, דידי הררי, מוקי, רמי קליינשטיין, אושרי כהן, טוביה צפיר ועוד.
לטובת מכבי תל אביב, נכתבו שירים רבים, ביניהם שירי אליפויות שונים כמו השיר "צהוב עולה זה מכבי" (מילים: דידי הררי, לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי) על ידי להקת אתניקס שחובר לקראת חגיגות הדאבל של קבוצת הכדורגל בעונת 1995/1996. בעונת האליפות של קבוצת הכדורגל ב2012/2013 חזרו הררי ונחמה לשתף פעולה וחיברו את שיר האליפות הרשמי "צהוב עולה". אחד השירים המוכרים הוא "שיר המנון למכבי תל אביב" אשר נכתב על ידי אילן גולדהירש והולחן ובוצע על ידי ג'קי אלקיים. השיר נכתב בשנת 1976 כשיר הלל לקבוצת הכדורגל במהלך העונה שהסתיימה בזכייתה ב"דאבל", ולאחר זכייתה ההיסטורית של קבוצת הכדורסל בגביע אירופה הוקלט מחדש עם מילים מותאמות. השיר כולל בתוכו התאמות במילים שונות כך שיוכל להתאים גם לקבוצת הכדורסל וגם לקבוצת הכדורגל. פזמונו של השיר הוא מהמוכרים בספורט הישראלי ומזוהה מאוד עם המועדון:
ארגוני האוהדים
ארגון האוהדים של קבוצת הכדורגל נקרא "מכבי פנאטיקס" והוא הוקם בסוף שנת 2012 על בסיס אנשי ארגון "השחקן ה-12" שפעל בשנים 2012-2000 וארגונים קטנים אחרים שפעלו בשער 11 בבלומפילד. לאחר עונת 2012/2013, אוחד אל תוך הארגון גם ארגון "אולטראס מכבי 96 (כדורגל)", אשר פעל משנת 1996 עד לאיחוד עם ארגון "מכבי פנאטיקס" בשנת 2013.לקבוצת הכדורסל שני ארגונים פעילים - "The GATE" ו-"אולטראס מכבי 96 (כדורסל)" אשר פועלים בשער 11 בהיכל מנורה מבטחים. הארגון "The GATE" הוקם בשנת 2017, כתוצאה מאיחוד הארגונים "GATE 11" ו-"GATE 7".
אוהדי האגודה משלל מועדוניה הקימו את עמותת "אחים לסמל", ארגון עיקרו תרומה לקהילה על ידי התנדבויות בבתי חולים ובתי אבות, איסוף תרומות ומוצרי מזון למען נזקקים (במהלך מספר חגים, הארגון מקיים סעודה למען נזקקים) ואף מיזם עזרה לתלמידים בשיעורי הבית ולמידה למבחנים בנושאים שונים. בין השאר, חרטה העמותה על דגלה את המלחמה בספסרות בכרטיסי משחק. כמו כן העמותה מתיימרת לדבר בשם כלל קהילת אוהדי הקבוצה בעיקר ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת וגם נלחמת בענישות כוללניות של אוהדים ואף משתדלת ככל שיכולה לסייע לכל אוהד בצרכיו וביעדיו הקשורים למועדון, בנוסף העמותה יוזמת קמפיינים לשיפור תדמיתה של קהילת אוהדי מכבי.
ראו גם
ספורטאי מכבי תל אביב
ברית מכבים עתיד
לקריאה נוספת
יוסף יקותיאלי ודוד תדהר (עורכים), אלבום המכבי: יפו–תל אביב: תרס"ו–תשט"ז, 1906–1956, חלק א: 1905–1925, תל אביב: אגודה להתעמלות ולספורט "מכבי", תל אביב, תשי"ז - 1956.
שמעון מזרחי, דני דבורין, מכבי תל אביב כדורסל: סיפורה של קבוצה, כתר ספרים, 1988
אשר גולדברג, דני דבורין, מכבי תל אביב - מאה שנים ראשונות, הוצאת מדיה, 2006
אוהד גרינוולד, המועדון: הסודות של מכבי תל אביב, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2017
קישורים חיצוניים
מועדון הכדורסל, האתר הרשמי
מועדון הכדורגל, האתר הרשמי
השחקן ה-12, אתר אוהדי המועדון
הערות שוליים
*
תל אביב
קטגוריה:אגודות ספורט
קטגוריה:זוכי פרס דב הוז
| 2024-10-08T08:13:20
|
הפועל תל אביב
|
הפועל תל אביב היא אגודת ספורט ישראלית מהעיר תל אביב, המשתייכת לתנועת הפועל. האגודה נוסדה בשנת 1923, והיא בין הוותיקות והמובילות בישראל. ענפי הספורט המובילים באגודה הם כדורגל, כדורסל, כדורגל נשים, כדורסל נשים, טניס, התעמלות, שיט וקיאקים אולימפיים, ומועדון האתלטיקה של האגודה הצמיח ספורטאים בולטים רבים. בעבר היו במועדון גם קבוצות כדוריד, כדורעף ועד לסוף שנות ה-60 הייתה גם קבוצת הכדורמים של המועדון מהמובילות בישראל.
היסטוריה
ב-1920 נוסדה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, במטרה לאגד "את כל העובדים החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם, לשם סידור כל העניינים היישוביים, הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ לבניין חברת העבודה העברית בארץ ישראל". אמנם הנהגת ההסתדרות הייתה חסרת זיקה ספורטיבית, אך כאשר הקימו חברים מן השורה את התאגדות הפועל אימצה אותו ההסתדרות לחיקה. מועדון הספורט הראשון של ההתאגדות היה הפועל תל אביב, שהוקם בקיץ 1923 וכלל מחלקות כדורגל, התעמלות ואתלטיקה. המועדון לא האריך ימים והתפרק כעבור שנה וחצי, וב-1924 נוסד מועדון הפועל חיפה. ב-1925 נכשל ניסיון נוסף להקמת הפועל תל אביב, אך שנה לאחר מכן הוקם המועדון בשלישית, והפעם הצליח להתבסס.
היה זה ב-15 במאי 1926, בצריף של הנוער העובד ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב (בשטח בו שוכן כיום גן מאיר), עת נערך במקום כינוס מועצת הייסוד להקמת התאגדות הפועל. באותו מועד הוחלט על חידוש פעולתה של הפועל תל אביב, ונקבע סמל המועדון, שילוב בין דמות של ספורטאי ההודף באגרופו את היריב לבין הפטיש והמגל, סמל הקומוניזם המייצג את מעמד הפועלים (פועלי התעשייה מיוצגים באמצעות הפטיש והחקלאים באמצעות המגל). הצבע שנבחר הן לסמל והן למדי הקבוצה הוא הצבע האדום, שאף הוא מזוהה עם השמאל ונחשב למייצג את תנועת הפועלים ומבטא את ההשקפה כי כל בני האדם שווים ואותו דם זורם בעורקיהם.
שמאל|ממוזער|270px|שחקני הפועל תל אביב בכדורגל לפני גמר גביע ארץ ישראל הראשון ב-1928
באותה העת כבר פעלה בעיר קבוצת כדורגל של פועלים, קבוצת אלנבי שהקים שלמה פוליאקוב ב-1924, והשתייכה לאגודת מכבי. ב-1927 פרשו כמה מחברי קבוצת אלנבי, ובראשם פוליאקוב והאחים מאיר, על רקע חילוקי דעות עם הנהלת מכבי. בתחילה ניסו לפעול בתוך מועדון ספורט "הגיבור", אך לאחר מכן הצטרפו להפועל, תוך שהם מפרסמים מכתב חריף שהכיל האשמות נגד מרכז מכבי, לפיהן שוררת בין שורותיו "אתמוספירה מרעילה של פרופסיונליזם ומסחר על כדור-רגל", וקוראים לעוסקים בספורט בארץ ישראל "להילחם נגד מחלת הפרופסיונליזם" ו"לשלול את האפשרות של קבלת משכורות קבועות בעד המשחק, מבלי להתקשר לאיזו עבודה פרודוקטיבית בבניין החברה, העם והארץ".
ב-1928 נערכו לראשונה משחקי גביע ארץ ישראל בכדורגל, ובמשחק הגמר ניצחה הפועל תל אביב את מכבי חשמונאי ירושלים, אשר ערערה על תוצאת המשחק בטענה שהפועל שיתפה שחקן שלא כחוק, ובעקבות זאת הוחלט כי שתי הקבוצות יחלקו בגביע. בשנת 1934 הייתה הפועל תל אביב לאלופה העברית הראשונה וזכתה באליפות הראשונה בתולדותיה, לאחר שניצחה בכל משחקיה, ובאותה שנה השלימה דאבל ראשון. קבוצת הפועל תל אביב בכדורסל הוקמה בשנת 1935, ובשנת 1960 היא זכתה באליפות הראשונה בתולדותיה. ב-1967 זכתה קבוצת הכדורגל של המועדון בטורניר הראשון של גביע אסיה לקבוצות, והייתה לאלופת אסיה הראשונה. פעמיים בעשור זה זכו קבוצת הכדורגל וקבוצת הכדורסל באליפות באותה עונה, בפעם הראשונה ב-1966 ובפעם השנייה ב-1969, כאשר זכתה קבוצת הכדורסל בפעם היחידה בתולדותיה בדאבל והפכה לקבוצת הכדורסל היחידה מלבד מכבי תל אביב שזכתה בדאבל בישראל. באותה עונה זכתה בדאבל גם קבוצת הכדורמים של המועדון, שהייתה בתקופה זו הקבוצה המובילה בישראל וזכתה בתשע אליפויות ושמונה גביעים, אך בהמשך ירדה מגדולתה ונסגרה.
בשנות ה-90 הופרטו קבוצות הכדורגל והכדורסל של המועדון, ועברו לבעלות פרטית.
לאורך השנים הצמיחה האגודה ספורטאים מצטיינים רבים באתלטיקה, התעמלות, שיט, קיאקים אולימפיים, שחיה, כדורמים, היאבקות, איגרוף, הרמת משקולות וטניס, וביניהם אסתר רוט-שחמורוב, יוסף רומנו, מרים סידרנסקי, אילנה ברגר, עמית ענבר ומעין דוידוביץ'.
מועדון הכדורגל הפועל תל אביב
שמאל|ממוזער|300px|אוהדי הפועל תל אביב בכדורגל באצטדיון בלומפילד, לפני דרבי בנובמבר 2012
קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב נוסדה ב-1923, עם הקמת המועדון, והיא משחקת בליגת העל. מאז ראשיתו של הכדורגל בישראל נחשב המועדון לאחד הבכירים בישראל, זכה פעמים רבות באליפות ובגביע המדינה, ובשני המפעלים הוא מדורג שני במספר התארים, אחרי מכבי תל אביב. במישור הבינלאומי רשמה הקבוצה זכייה בגביע אסיה לקבוצות, העפילה פעם אחת לשלב הבתים של ליגת האלופות, והיא הקבוצה הישראלית היחידה שהגיעה לרבע גמר גביע אופ"א. משחקיה הביתיים של הקבוצה נערכים באצטדיון בלומפילד הממוקם ביפו מאז הקמתו בשנת 1962.
תארים
אליפות (13): 1933/1934, 1934/1935, 1938, 1940, 1943/1944, 1956/1957, 1965/1966, 1968/1969, 1980/1981, 1985/1986, 1987/1988, 1999/2000, 2009/2010
גביע המדינה (16): 1928, 1934, 1937, 1938, 1939, 1944/1945, 1960/1961, 1971/1972, 1982/1983, 1998/1999, 1999/2000, 2005/2006, 2006/2007, 2009/2010, 2010/2011, 2011/2012
גביע הטוטו (1): 2002
אלוף האלופים (הסופר-קאפ הישראלי) (5): 1957, 1966, 1970, 1971, 1981
גביע אסיה לקבוצות (1): 1967
מועדון הכדורסל הפועל תל אביב
שמאל|ממוזער|300px|אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל בהיכל קבוצת שלמה, אוקטובר 2017
קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב נוסדה ב-1935, ונחשבת לשנייה בחשיבותה בכדורסל הישראלי, אחרי מכבי תל אביב. המועדון זכה בחמש אליפויות ובארבעה גביעי מדינה, ובשני המפעלים הוא מדורג שני בטבלת כל הזמנים. כיום המועדון מוחזק על ידי אוהדיו דרך עמותת האוהדים "הפועל אוסישקין תל אביב", ומשחק בליגת העל. מגרשה הביתה של הקבוצה הוא היכל קבוצת שלמה בתל אביב.
תארים
אליפות (5): 1960, 1961, 1965, 1966, 1969
גביע המדינה (4): 1961/1962, 1968/1969, 1983/1984, 1992/1993
מועדון הכדוריד הפועל תל אביב
קבוצת הכדוריד של הפועל תל אביב הייתה קיימת בשנות ה-50, ובשנת 2014 היא הוקמה מחדש. בעונתה הראשונה היא עלתה לליגה השנייה, אך כשלה בניסיונה להעפיל לליגת העל ופורקה בשנת 2017.
מועדון כדורסל הנשים הפועל תל אביב
שמאל|ממוזער|300px|דגל הפועל תל אביב מונח ליד ביתו של אריק איינשטיין לאחר מותו, נובמבר 2013
קבוצת כדורסל הנשים של הפועל תל אביב ידעה עליות ומורדות, ושיאה היה בראשית שנות ה-70. בשנת 2012 הקבוצה התפרקה.
תארים
אליפות (7): 1961, 1962, 1969, 1970, 1974, 1975, 2006
גביע המדינה (3): 1961, 1970, 1973
מועדון כדורגל הנשים הפועל תל אביב
קבוצת כדורגל הנשים של הפועל תל אביב הוקמה בסוף שנות ה-90 ושיחקה בעבר בליגת העל בכדורגל נשים. הישג השיא שלה הוא זכייה בדאבל בשנת 2001, אך כעבור תקופה קצרה הקבוצה התפרקה.
בשנת 2019 הוקמה הקבוצה מחדש, והיא משחקת כיום בליגה הלאומית לנשים.
תארים
אליפות (1): 2001
גביע המדינה (1): 2001
ראו גם
ספורטאי הפועל תל אביב
קישורים חיצוניים
אתר ויקיפועל - אנציקלופדיית הפועל תל אביב
תולדות הפועל, באתר מורשת הפועל
אשר גולדברג, 85 שנים ליסוד הפועל אלנבי תל אביב, באתר ההתאחדות לכדורגל בישראל
ד"ר חיים קאופמן, 'מכבי מול 'הפועל': היווצרותו של הפילוג הפוליטי בספורט הארץ-ישראלי, הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
קטגוריה:אגודות ספורט
תל אביב
קטגוריה:הפועל תל אביב
| 2024-09-28T10:48:42
|
אנזים
|
שמאל|ממוזער|251px|המבנה התלת-ממדי של האנזים נויראמינידאז
שמאל|ממוזער|251px|המבנה התלת-ממדי של האנזים קטלאז
אֶנְזִים (קרוי גם: תַּסָּס; באנגלית: Enzyme) הוא חלבון המזרז תהליכים כימיים ביצורים חיים.
בכל תא של כל יצור חי מצויים אלפי אנזימים, והתא החי אינו יכול לתפקד בלעדיהם. רובן המוחלט של התגובות הכימיות שעליהן מבוססים החיים אינן מסוגלות להתרחש בקצב הנדרש לקיום החיים בלא האנזימים. האנזימים מאפשרים את התרחשותן של תגובות אלו באמצעות זירוז קצבן בכמה סדרי גודל.
לצד האנזימים, המורכבים מחלבונים, קיים סוג נוסף של מולקולה קטליטית (מזרזת תגובות) בתא, המורכבת מ-RNA ומכונה "ריבוזים".
התחום בביוכימיה העוסק בחקר האנזימים קרוי אנזימולוגיה.
אטימולוגיה
מקור השם "אנזים" מיוונית: Ένζυμο, ופירושו: 'בתוך שמר'. הוא כונה כך לאור העובדה שהאנזים הראשון התגלה כאשר בודדו תמצית מתאי שמרים.
אופן פעולה
אנזימים מזרזים התרחשות תגובות כימיות שמבחינה תרמודינמית מסוגלות לצאת אל הפועל. התגובות המזורזות על ידי האנזים יתרחשו גם בהיעדרו, אך בקצב איטי ביותר שלא יאפשר את תפקוד התא החי. האנזים מזרז את התגובה באמצעות הורדת אנרגיית השפעול שלה. במקרים רבים נקשר האנזים לחומרים המגיבים, מקרב אותם ומכוון אותם בזווית הרצויה לתגובה. התקרבות זו בכיוונים הנכונים תיקח זמן רב עד שתקרה באופן מקרי ללא האנזים.
לכל אנזים אתר פעיל אחד או יותר, אליו נקשרים המגיבים ובו מתרחשת התגובה הכימית. לא תמיד מדובר בשני מגיבים או יותר; אנזימים מסוגלים לזרז תגובות בהן מתפרקת מולקולה גדולה לכמה מולקולות קטנות, למשל. המגיב או המגיבים מכונים סובסטרט (Substrate) בעברית מצע ומסומלים באות S. התוצרים שמתקבלים מפעולות האנזים נקראים Products או בעברית תוצרים ומסומלים באות P. האנזים עצמו מסומל באות E, ואנזים הקשור לסובסטרט מסומל ES ("תצמיד אנזים-סובסטרט").
לאחר זיהוי הסובסטרט, גורם האתר הפעיל למספר שינויים בקשרים הכימיים במולקולות הסובסטרט. השינויים מסתיימים ביצירת קשר חדש בין שתי מולקולות או בפירוק מולקולות. לפעמים מתבטא השינוי רק בתזוזה של אטומים מסוימים בתוך המולקולה, היוצרת שינוי בתכונות המולקולה.
פעולת האנזימים מאופיינת בעזרת קבוע מיכאליס מנטן (Km) המייצגת בקשר הפוך את מידת הזיקה בין הסובסטרט לאנזים, וכן על פי מהירות הריאקציה המקסימלית כאשר ישנו עודף סובסטרט גדול מאוד (Vmax). מאפיינים אלו מוגדרים על פי קינטיקת מיכאליס-מנטן, והם נכונים עבור מודלים מסוימים בלבד.
מודל מנעול-מפתח
בשנת 1894 הציע אמיל פישר את מודל מנעול מפתח (באנגלית: Lock and Key) לתיאור האינטראקציה בין אנזים לסובסטרט. על פי מודל זה, גם בטרם הקישור של הסובסטרט לאנזים, האתר הפעיל של האנזים בעל מבנה ספציפי התואם (קומפלמנטרי) בדיוק, הן מבחינה מבנית והן מבחינה כימית, לסובסטרט (כשם שמנעול מתאים למפתח). כלומר, ההתאמה בין המבנים קיימת כבר לפני הקישור.
מודל מנעול מפתח מצליח להסביר את הספציפיות הרבה של אנזימים בעקבות המבנה הגאומטרי של האנזים והסובסטרט, אך מתקשה להסביר כיצד אנזים מוריד את אנרגיית האקטיבציה ומייצב את מצב המעבר של התגובה.
מודל התאמה מושרית
שמאל|ממוזער|450px|תיאור התהליך הכימי
ב-1958 דניאל קושלנד הציע סייג למודל מנעול-מפתח. כיוון שאנזימים הם מבנים גמישים, האתר הפעיל משנה צורה ללא הרף בעת אינטראקציה עם חומר מצע. הנ"ל חל כאשר מתבצעת אינטראקציית חומר מצע אנזים.
כתוצאה מכך, חומר המצע אינו פשוט נקשר לאתר הפעולה הקשיח. חומצות האמינו משרשרות בחיבור צדדי (side chain) ומעצבות את אתר הפעולה לתצורה מדויקת אשר מאפשרת לאנזים לבצע את פעולתו המזרזת (קטליטית). במקרים מסוימים, כמו ב-Glycosidases גם מולקולות חומר המצע משתנות קמעא כאשר הן נכנסות לאתר הפעולה. אתר הפעולה ממשיך להשתנות עד אשר חומר המצע נקשר לחלוטין, ובנקודה זו ניתנת הצורה הסופית וגם המטען נקבע.
גורמים משפיעים
פעילותם של אנזימים יכולה להיות מושפעת מנוכחותן של מולקולות אחרות: מעכבי אנזימים מסוגלים להקטין את קצב הפעילות האנזימטית, ומנגד ישנם חומרים המבצעים את הפעולה ההפוכה - enzyme activators (מפעילי אנזימים). ישנם מעכבי אנזימים רבים המשמשים כתרופות או כרעלים. פעילותם של אנזימים מושפעת גם מהטמפרטורה, מה-pH, מריכוז היונים ומריכוז הסובסטרט.
טמפרטורה - לקצב הפעילות של אנזימים יש מקסימום בטמפרטורה מסוימת, שנהוג להתייחס אליה כאופטימלית. טמפרטורה זו דומה לטמפרטורת הפעילות המקובלת של היצור החי ממנו הם נלקחו. הטמפרטורה האופטימלית מתקבלת כתוצאה מאיזון בין שני גורמים: (1) הסיכוי למפגש בין מולקולות גדל ככל שאנרגיית התנועה שלהן גדלה, כלומר ככל שהטמפרטורה גבוהה יותר; (2) המבנה המרחבי של האנזים יעיל לזירוז הראקציה רק עד לטמפרטורה מסוימת שמעבר לה יעילותו יורדת (עקב דנטורציה חלקית או מלאה).הטמפרטורה האופטימלית של אנזימים יכולה להיות שונה מעט מאנזים לאנזים, באותו יצור חי (כלומר, לא כל האנזימים ביצור חי פועלים בטמפרטורה האופטימלית שלהם).
ריכוז האנזים והסובסטרט - ככל שגדל ריכוז האנזים עולה גם קצב התגובה האנזימטית, עד אשר כמות הסובסטרט כבר אינה מספיקה (כלומר, כל מולקולות הסובסטרט כבר התחברו לאנזימים ואין מולקולות פנויות). במצב כזה, תוספת של מולקולות אנזים לא תועיל. ככל שגדל ריכוז הסובסטרט עולה גם קצב הראקציה האנזימטית, כל עוד קיימות מספיק מולקולות אנזים פנויות.
pH, רמת החומציות - לכל אנזים יש טווח pH אופטימלי לו. כל שינוי ב-pH של הסביבה גורם לשינוי המבנה המרחבי שנקבע על ידי החומציות, ופוגע בקישור בין האנזים לסובסטרט.
מעכבים
מעכבי אנזימים הם חומרים שמתקשרים לאנזימים וגורמים להאטה בפעילותם. ישנם שני סוגים של מעכבים - מעכבים תחרותיים ומעכבים לא תחרותיים.
מעכבים תחרותיים - מעכבים בעלי מבנה דומה למבנה המרחבי של הסובסטרט, נקשרים לאתר הפעיל של האנזים, ובכך מעכבים את קשירת הסובסטרט לאתר הפעיל. במצב כזה, פעילותם של האנזימים תהיה נמוכה וכך גם התוצרים. הוא מתחרה עם הסובסטרט על האתר הפעיל. ככל שיעלה ריכוז הסובסטרט, השפעתו של המעכב תרד ופעילות האנזים תהיה יעילה יותר.
מעכבים לא תחרותיים - בעלי מבנה שונה ממבנה הסובסטרט והם אינם מתחרים עמו על האתר הפעיל. המעכבים נקשרים לאתר אחר באנזים שאינו האתר הפעיל, ומשנים את המבנה המרחבי כך שהאנזים אינו יכול להיות מתאים במבנה לסובסטרט, ולכן לא ייקשר אליו. הוספת סובסטרט אינה יעילה מול מעכבים לא תחרותיים ולא תשפיע על פעולת המעכב.
שמות וסוגים
שמותיהם של רובם המוחלט של האנזימים מורכבים מתחילית הרומזת לפעולתו של האנזים ומהסיומת הקבועה -אָז (ase-), לדוגמה: נוּקלֵאָז (Nuclease), רֵדוּקטָאז (Reductase). לציון רבים מוסיפים בעברית -וֹת, משל היו שמות האנזימים במין נקבה (בעבר הייתה סיומת היחיד בעברית -אָזָה, כך ששמות האנזימים אכן היו בלשון נקבה); למשל, רדוּקטאזוֹת. למספר אנזימים שכיחים, מהראשונים שנתגלו, קיימים שמות טריוויאליים, למשל, פפסין.
האנזימים מחולקים באופן רשמי לשש מחלקות, בהתאם לסוג התגובה שהם מזרזים. המיון, אשר הומצא על ידי הארגון הבינלאומי לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית (IUBMB), הוצג לראשונה ב-1961. גרסתו האחרונה, מ-1992, כוללת 3,196 אנזימים. כל מחלקה מסומלת בצמד האותיות EC (ראשי תיבות של Enzyme Commission, "ועדת האנזימים") ובספרה מ-1 ועד 6:
EC 1: אוֹקסידוֹרֵדוּקטָאזות (Oxidoreductases) – אנזימים המזרזים תגובות חמצון-חיזור.
EC 2: טרָאנספֵרָאזות (Transferases) – אנזימים המזרזים העברת קבוצות פונקציונליות בין מולקולות.
EC 3: הידרוֹלָאזות (Hydrolases) – אנזימים המזרזים פירוק קשרים קוולנטיים באמצעות הידרוליזה (מתן מולקולת מים).
EC 4: לִיאָזות (Lyases) – אנזימים המזרזים פירוק קשרים קוולנטיים שלא באמצעות חמצון-חיזור או הידרוליזה.
EC 5: אִיזוֹמֵרָאזות (Isomerases) – אנזימים המזרזים שינויים מרחביים בתוך מולקולה (תוך יצירת איזומר של המולקולה).
EC 6: לִיגָאזות (Ligases) – אנזימים המזרזים איחוי בין שתי מולקולות קטנות לקבלת מולקולה גדולה.
שמותיהם של האנזימים החשובים ביותר מעידים במקרים רבים על פעולתם: DNA-פולימראז ו-RNA-פולימראז (מסנתזים חומצות גרעין); ליפאז (מפרק ליפידים); אצטילאז (מחבר קבוצת אצטיל (CH3COO) לסובסטרט); עמילאז (מפרק עמילן); ליגאז (מאחה גדילי DNA; מאנגלית: Ligate, לאחות); דהידרוגנאז (נוטל אטום מימן מהסובסטרט); אוקסידאז (מחמצן את הסובסטרט); רדוקטאז (מחזר את הסובסטרט).
אנזים הנוטל קבוצת זרחה ממולקולה עתירת אנרגיה (בדרך-כלל ATP) ומעבירה לסובסטרט נקרא קינאז. הוספת קבוצת זרחה היא מהפעולות הבסיסיות ביותר המתרחשות ביצורים חיים, והיא קשורה להפקת אנרגיה בתא (ראו: נשימה תאית וזרחון חמצוני). כ-2% מכלל הגנים ביצורים אוקריוטיים מקודדים לקינאזות; בגנום של האדם קיימים 500 גנים המקודדים לקינאזות.
אנזים המצרף קבוצת זרחה (שמקורה לאו דווקא ב-ATP) לסובסטרט נקרא פוספורילאז. אנזים המנתק קבוצת זרחה מהסובסטרט נקרא פוספטאז.
אנזים המופרש אך עדיין אינו במצב פעיל קרוי זימוגן. שני אנזימים השונים במקצת האחד מהשני אך המזרזים את אותה התגובה הכימית נקראים איזוזימים.
שמאל|ממוזער|251px|פעילותו של האנזים כזרז ביולוגי מתבטאת בהורדת אנרגיית השפעול. העקומה האדומה מראה תגובה שאינה מזורזת; העקומה הכחולה מראה את אותה התגובה כשהיא מזורזת על ידי אנזים. ציר ה-X מייצג את הזמן, וציר ה-Y - את האנרגיה
אנזימים מורכבים
אנזימים רבים מורכבים ממספר יחידות חלבון המחוברות יחדיו. אנזים כזה, על כל יחידותיו, קרוי הולואנזים (Holoenzyme). חלק מההולואנזימים מורכבים מחלק חלבוני גדול, אשר נטול פעילות אנזימטית, ומקבוצה קטנה, בה נמצא האתר הפעיל. החלק הגדול קרוי אפואנזים (Apoenzyme), ואילו החלק הקטן קרוי קופקטור (Cofactor). הקופקטור יכול להיות אנאורגני (בדרך-כלל אטומי מתכת, כגון ברזל או נחושת) או אורגני; במקרה האחרון נקרא הקופקטור קואנזים (Coenzyme). ויטמינים רבים משמשים כקואנזימים, אך גם חומרים אחרים - כגון קבוצת ה"הם" (Heme), המכילה אטום ברזל והנמצאת בהמוגלובין (אשר אינו אנזים) - יכולים לשמש בתפקיד זה.
אנזימים חשובים
אנזים הידוע עקב מספר האנשים הרב החסרים אותו הוא לקטאז, המופרש על ידי בלוטות במעי הדק בתגובה לשתיית חלב שמכיל את סוכר החלב - הלקטוז.
בין האנזימים יהיו גם כאלה המסייעים לתפקודי הגוף בדרכים אחרות, כגון ליזוזים, אנזים המצוי בנוזלי גוף שונים, ועשוי להיות חלק ממערכת החיסון בזכות תכונתו לעכל דפנות של תאי חיידקים.
האנזים קטלאז מצוי כמעט בכל תאי הגוף ואיבריו, ובכמות גדולה נמצא בכבד, בכליות ובדם.
הקטלאז נמצא גם במיקרואורגניזמים רבים וברקמות של צמחים.
תפקידו למנוע הצטברות של חומרים רעילים ומזיקים, וזאת על ידי פירוקם.
ידוע כי הקטלאז מסוגל לפרק מי חמצן, שהם תרכובת המזיקה לאורגניזם, למים ולחמצן.
הולואנזים - אנזים פעיל קטליטית ומכיל את כל הקבוצות הפונקציונליות הדרושות לפעילותו.
אפואנזים - החלק הפרוטאיני (חלבוני) של הולואנזים.
ראו גם
קינטיקת מיכאליס-מנטן
מעכבי אנזימים
קיבוע אנזימים
אנזים מלאכותי
מנוע מולקולרי
קישורים חיצוניים
"אנזימים" באתר סנונית
מכון ויצמן למדע - GeneCards - מרכז מידע בסדר גודל עולמי לנושאי גנים, חלבונים ומחלות אנזימטיות.
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרכובות ביוכימיות
קטגוריה:חלבונים
קטגוריה:זרזים
| 2024-07-19T18:44:12
|
רקמה
|
REDIRECT רקמת תאים
| 2005-09-14T21:20:44
|
אכילס
|
ממוזער|אכילס חובש את פטרוקלוס
אֲכִילֵס או אֲכִילֵאוּס (ביוונית: Άχιλλεύς) הוא אחד מן הגיבורים המרכזיים במיתולוגיה היוונית, שסיפור עלילותיו וכל מעשה תקפו וגבורתו, המתוארים במקורות שונים, מציגים אותו כגדול המצביאים והלוחמים היווניים במלחמת טרויה, המתוארת באריכות באיליאדה, יצירתו האפית של הומרוס.
אטימולוגיה
האטימולוגיה של השם "אכילאוס" מקורה ככל הנראה בהֶלְחֵם המילים "אֲכוֹס" (ἄχος), שפירושה "יגון", ו"לָאוֹס" (λαός), שפירושה "אומה" או "שבט" (ולפי פירוש אחר: מצבת חיילים, מסדָר). במילים אחרות, משמעות שמו של אכילס היא "תוגת-עַמו", שם ההולם היטב את אבלו המר והמתמשך על מותו של רעו הטוב פאטרוקלוס, שהיה גם הוא מגדולי הגיבורים היווניים במלחמות טרויה. שם זה הפך נפוץ בקרב גברים יווניים החל מן המאה ה-7 לפנה"ס ואילך, ומן המאה ה-4 לפנה"ס ניתן גם למצוא גרסאות נשיות של שם זה, בדמות אֲכילֵיאָה (או אֲכילִיָה, Ἀχιλλεία) - שם המלחמה של גלדיאטריס (המקבילה הנשית לגלדיאטור) הנלחמת בגלדיאטריס נוספת בשם "אמזונה", כפי שניתן ללמוד מתבליט שיש שנמצא בהליקרנסוס.
חייו
לידתו ונעוריו
ממוזער|כיירון מלמד את אכילס לנגן בלירה בפרסקו מהאוגוסטאום של הרקולנאום מהמאה ה-1 במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.
כתינוק
אכילס היה בנם של הנראידה (נימפת ים) תטיס ובן התמותה פלאוס, מלך המירמידונים אשר בפְתִיה (דרום-מזרח תסליה). מתחילה התחרו ביניהם זאוס ופוסידון על ידה של תטיס, ולפי אחת הגרסאות, מִשֶגלה פרומתאוס את אזנו של זאוס כי עתידה תטיס ללדת בן שיהיה כביר מאביו, ויתרו השניים על המאבק ותטיס נישאה לפלאוס. מקורות מאוחרים יותר מהומרוס (כמו האכיליאדה לסטאטיוס, מן המאה ה-1 לספירה) ייחסו לאכילס חסינוּת אלוהית, כשעל-פי המסורת נבעה אי-פגיעוּתו זו מן הטבילה שטבלתו תטיס במימיו של נהר השאול סטיקס תכף לאחר שנולד, וזאת במטרה להפכו לבן אלמוות ולגונן עליו, לאור הנבואה שניבאה כי ימות באביב ימיו. על-פי גרסה אחרת, משחה אותו אמו באמברוסיה והעבירה אותו באש. כך או כך, מוסכם בין שתי המסורות כי בעת עשותה כן, אחזה תטיס בעקבו של העולל באגודלה ובאצבעה, וכך נותר עקבו של אכילס פגיע, בניגוד לכל שאר גופו. נקודת תורפה זו שבעקבו, הפכה ברבות הימים למטבע הלשון "עקב אכילס" המתאר נקודת חוּלשה או פגיעוּת פוטנציאלית. מאותה סיבה, נקרא על שמו גם "גיד אכילס". אצל הומרוס אין זכר לחסינוּת זו, ובאיליאדה מתוארת פציעה זבת-דם שנפצע אכילס, לאחר שאחת משתי החניתות שהשליך לעברו אסטרופיאוס ננעצה במרפקו הימני.
הסתרת אכילס בחצרו של ליקומדס
לפי אי אלו מקורות פוסט-הומריים, בניסיונה למלט את נפשו של אכילס מגורל המוות שהועידה לו הנבואה, הלבישה אותו תטיס בבגדי נערה והניחה אותו בחצרו של ליקומדס מלך סקירוס, מוּסווה כאחת משבע בנות ליקומדס או כחדרנית בשם "פָּיְרָה" ("הנערה אדומת-השיער"), וזאת כדי שלא יילקח למלחמת טרויה. במהלך שהייתו שם, הכניס אכילס את דֵידָמֵיאה בת ליקומדס להיריון (כתוצאה מאונס שאנס אותה או מרומן שניהלו השניים, תלוי בגרסה), ומהיריון זה נולד נאופטולמוס (בגרסאות מסוימות מכונה "פָּירוּס", כשמו הבדוי של אביו).
מעשה מרמה זה נחשף על ידי אודיסיאוס, אשר מפיו של הנביא קלכס למד, כי בהיעדר אכילס לא יתנו בידם האלים את הניצחון במלחמה. על-פי אחת הגרסאות, הגיע אודיסיאוס לחצרו של ליקומדס כשהוא מחופש לסוחר של בגדי נשים ותכשיטים, וכשפרש את מרכולתו בארמון הניח בין חפצי הנשים גם מגן ורומח. אכילס הצעיר גילה עניין רב דווקא בכלי הנשק, ובעקבות זאת עמד אודיסיאוס על טיבו האמיתי ושכנעו לחבור אליו בדרכו להילחם בטרויה.
אכילס במלחמות טרויה
פציעתו וריפויו של טלפוס
בדרכם לִתגר מלחמה בטרויה, חנו בטעות היוונים במיזֶ'ה (ממלכה קדומה באסיה הקטנה, באזור טורקיה של ימינו), עליה מלַך טלפוּס . במהלך הקרב שנתגלע שם, פצעוֹ אכילס, ומשראה טלפוס כי אין פִצעו מעלה ארוכה, נועץ באורקל. התשובה שקיבל גרסה כי "זה שפצע הוא שירפא".
לפי אחת הגרסאות של המשך פרשה זו, העולה מן המחזה האבוד "טלפוס" מאת אוריפידס, נדד טלפוס לאאוּליס כשהוא מתחזה לקבצן, ובפגשו באכילס ביקש ממנו כי ירפא את פצעו. אכילס סירב לבקשה, בטוענו כי אין לו כל הכשרה רפואית. בהמשך תבע טלפוס את ריפויו ככופר, בתמורה לכך שישחרר את אורסטס אותו לכד. אודיסאוס רב התחבולות הציע לגרד מעט נחושת מחוד הרומח שפצע את טלפוס ולהשתמש במתכת לצורך ריפויו, בהבינו כי נבואת האורקל יכולה להתפרש גם כמתייחסת לרומח. הניסיון עלה יפה וטלפוס הבריא.
חרון אף אכילס
ממוזער|פסל בדמותו של אכילס באכיליון, קורפו|שמאל
חרון אפו של אכילס הוא אחד המוטיבים המרכזיים באיליאדה של הומרוס, שאף פותחת במילה היוונית "μῆνιν" (חימה, חרון אף):
"זַעַם אֲכִילֵס בֵּן־פֵּלֶאוּס, שִׁירִי אֵלָה, הַזַּעַם הַנּוֹרָא אֲשֶׁר הֵמִיט
אֵין סְפוֹר מַכְאוֹבִים עַל הָאֲכַיִּים, וְהִשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹת גִּבּוֹרִים רַבּוֹת".
ואכן, זעמו זה של אכילס המיט על צבאות היוונים אסונות רבים, וכמעט גרם להפסדם במלחמה. אכילס הגיע לטרויה בלווית חברו הטוב פאטרוקלוס ויועצו הקשיש פויניקס , שנשלח עמו לבקשת פלאוס אביו, וכן בלווית חמישים אניות מלחמה. במהלך הקרבות השונים שהתחוללו באזור, כבש אכילס עשרים ושלוש ערים מחוץ לטרויה, ביניהן לירנסוס , שם לקח בשביה את בְּריסֵאיס, בתו של בריסס, כשלל מלחמה. באופן דומה, שבה אגממנון את כְרִיסֵאִיס בת כְריסֵס (באיליאדה מתוארות הנשים השבויות כשלל לכל דבר ועניין, היינו פרס המתחלק בין הלוחמים בהתאם לגדלותם וגבורתם, לצד כלי נשק משובחים וחפצי נוי שונים כגון חצובות, חרבות מעוטרות ומתכות יקרות, כמו גם צאן ובקר). כשביקש כריסס, כוהן אפולו, לפדות את בתו מן השבי, לגלג עליו אגממנון ובז לתחנוניו. כעונש על מעשיו שילח אפולו מגפה בצבא היוונים.
לאחר שפרש אכילס את חסותו על קלכס החוזה, נאות הלה להשמיע את נבואתו, וטען כי המגפה לא תחדל עד אם ישיב אגממנון את בת כריסֵס לכוהנו של אפולו. לאגממנון לא נותרה ברירה והוא שחרר את כריסאיס. בכעסו החליט אגממנון לפצות עצמו, כיוון שכעת, משנגרע חלקו בשלל והיה פחוּת משל הגיבורים האחרים, חש כי כבודו נפגע, ולכן חטף את בריסאיס. בעקבות זאת, ראה אכילס את עצמו כמי שכבודו חוּלל, והוא נמלא זעם וחרון ללא הכיל. היה בכוונתו להכות למוות את אגממנון בו במקום, אך לאור בקשתה של אתנה נמנע מכך, ותחת זאת חירף וגידף את אגממנון, ונשבע בשבועה חמורה כי לא יעלה למלחמה עם האֲכַיִּים (השבט המרכזי בשבטי היוונים שצרו על טרויה) וכי יניח להם ליפול בחרב.
בעקבות עלבונו של אכילס, נכמרו רחמיה של אמו. היא עלתה ממקום מושבה במעמקי הים לראש האולימפוס, לחלות את פניו של זאוס ולבקש ממנו כי ייפרע מאלו שפגעו בבנה. זאוס נעתר לבקשתה של תטיס, והבטיח לה כי יהיה לצדם של הטרויאנים כל עוד יהיה אכילס שרוי בזעמו ובעלבונו.
מותו של פאטרוקלוס
שמאל|ממוזער|אכילס מקונן על מותו של פאטרוקלוס מאת הצייר גאווין המילטון בבגלריה הלאומית של סקוטלנד.
לאחר קרבות ממושכים בין היוונים לבין הטרויאנים, כשהכף נטתה לטובת הטרויאנים והיו היוונים הולכים ונהדפים לעבר קו החוף שבו עגנו אוניותיהם, התיר אכילס לרעו הטוב פאטרוקלוס לקחת ממנו את שריונו ולצאת לעזרת היוונים מיד צר. אכילס הפציר בו כי ישוב מיד לאחר שיהדוף את הטרויאנים מקו החוף, ובכך ימנע מן הטרויאנים להצית את הספינות, אך אף על פי שהבטיח לעשות כן, נמשך פאטרוקלוס אחר הקרבות וביקש להוסיף ולהילחם עד אשר יכה את הקטור - הגיבור מטיל האימה של צבאות הטרויאנים. אכילס התפלל כי פאטרוקלוס יחולל גבורות בקרב וכי ישוב בשלום, אך זאוס נעתר לבקשה הראשונה בלבד. במאבק עמו הרגוֹ הקטור, ולקח כשלל מלחמה את שריונו של אכילס.
שיא התהילה: מותו של הקטור
הבשורה על אודות מותו של פאטרוקלוס שברה את לבו של אכילס, וייסורי געגועיו לרעו שיככו את זעמו והמירוהו בזעם חדש, ובתשוקה שאינה בת-כיבוש לנקום את מותו ולהרוג את הקטור. תטיס הפצירה בו כי ימתין עד הבוקר, ובמהלך הלילה עלתה שוב לאולימפוס, הפעם כדי לפגוש את הפייסטוס נכה הרגליים, אל האש ופטרונם של הנפחים וחרשי המתכת, על-מנת שיחשל עבור אכילס כלי מלחמה חדשים. הפייסטוס הכין לאכילס מגן מפואר, שריון, קסדה ומְצחות (מגיני רגליים), ובסיוע כלי מלחמה אלו, כמו גם סיועה של אתנה, לכד לבסוף אכילס את הקטור והרגו. לאחר מכן קשר אכילס את גופתו של הקטור למרכבתו וגרר אותה לאורך שדה הקרב. בימים שלאחר מכן המשיך לגרור את גופתו של הקטור במעגל, מסביב לקברו של פאטרוקלוס. לבסוף ציווה עליו זאוס לחדול מכך, ולהיעתר לתחנוניו של פריאמוס - אביו הקשיש של הקטור ומלך טרויה - להשיב לו גווית בנו בתמורה לתשורה הולמת. אכילס מילא אחר הציווי, ואף הבטיח לפריאמוס הפסקת אש בת אחד עשר יום, לצורך קיום מנהגי המספד והקבורה.
הקרב עם ממנון
כשקיבלו הטרויאנים תגבורת מממנון, נסיך אתיופיה, חלה הרעה במצבם של היוונים, והם סבלו אבדות כבדות. בין חיילי היוונים שהרג ממנון, היה גם בנו של נסטור, אנטילוכוס, חברו של אכילס, שלאחר מכן נקם את מותו והרג את ממנון בדו-קרב.
הקרב עם פנתסליאה
האמזונה פנתסיליאה, בתם של ארס ואוטרֵרָה , הבטיחה לטרויאנים שתפיל את אכילס. כדי לגבור על פנתסיליאה, היה על אכילס למשול ברוחו ולא לאפשר ליופייה הרב להסיח את דעתו. לאחר מותה חש צער רב, ותרסיטס לעג לו על כך ושׂמו לצחוק, ועל כך נהרג. על פי גרסה אחרת, אכילס נחשף ליופיה של פנתסיליאה רק לאחר מותה, עת הסיר ממנה את הקסדה וראה את פניה והתאהב בגווייתה במקום.
מות אכילס
לאחר הניצחונות הרבים הללו נהרג אכילס בידי פאריס - בנו של פריאמוס והנסיך הטרויאני שהחל את שרשרת האירועים שהובילה למלחמה בכך שפיתה את הלנה (אשת מנלאוס, אחי אגממנון) לבוא עמו לטרויה. על-פי רוב הגרסאות, פגע פאריס בעקבו של אכילס בעזרת חץ שהיה משוח בדמה הארסי של ההידרה, ואשר כוּון על ידי אפולו. בגרסאות מסוימות הדבר התרחש כאשר עמד אכילס להינשא לנסיכה הטרויאנית פוליקסנה , בתו של פריאמוס, שנאות לשידוך כיוון שראה בו אפשרות לסיום המלחמה. שתי הגרסאות שוללות מפאריס את התהילה ומותירות את אכילס כגיבור שלא נוצח בשדה הקרב. מותו הקל והמביש של אכילס ננקם כאשר פילוקטטס הרג את פאריס בקרב הוגן וניצחו באמצעות שלושה חיצים בלבד, שנורו מקשתו הגדולה של הרקולס.
לאחר מותו של אכילס
שמאל|ממוזער|פסל אכילס הגוסס עם חץ בעקבו באכיליון, קורפו
שמאל|ממוזער|פסל אכילס הגוסס עם חץ בעקבו באכיליון, קורפו
שרפת גופו
גופו של אכילס נשרף בידי אודיסאוס, ואפרו נצבר באותו הכד שבו נצבר אפרו של פאטרוקלוס.
גורל שריונו של אכילס
שריונו של אכילס, שיוצר על ידי האל הפייסטוס, היה מושא למריבה בין אודיסאוס ואיאס הגדול. על מנת לקבוע מי יזכה בשריון, נערכה תחרות בה ניצח אודיסאוס (בסיועה של אתנה). איאס כעס ונשבע לרצוח את כל חבריו לנשק. בטירופו החל לטבוח בכבשים ובצאן, תוך שהוא סבור כי מדובר בחיילי היוונים. לבסוף הפיל עצמו על חרבו. אודיסאוס נתן את שריונו החדש לנאופטולמוס, בנו של אכילס.
נאופטולמוס
נאופטולמוס, בנו של אכילס, הצטרף ללוחמים אשר הסתתרו בסוס הטרויאני. הוא כרת לפריאמוס את הראש, זרק את סקמאנדריוס\אסטיאנקס , בנו של הקטור, מעבר לחומות טרויה ושיעבד את אנדרומאכה אשת הקטור לשפחתו. באודיסיאה פוגש אודיסאוס באכילס בארץ המתים וממלא את אכילס גאווה כאשר הוא מספר לו על מעשי בנו במלחמה.
אכילס ופטרוקלוס
ישנן טענות בידי מספר חוקרי מיתולוגיה שבין אכילס ופאטרוקלוס התקיים קשר הומוסקסואלי (לאור מנהג הפדרסטיה היווני). זה מתבטא, למשל, ביגונו הרב מאוד, ואולי רב מדי, על מותו של פאטרוקלוס.
הכרותם הייתה קצרה מאוד, בהשוואה למהירות בה נהיו חברים. הם לא הכירו עד שפלאוס ביקש מאחיו את בנו שיתלווה למסעו של אכילס. ישנה הוכחה ברורה מאוד שהיכרותם הייתה חדשה: אכילס גדל תחת חסותו של ליקומדס מגיל צעיר, ועוד בתחפושת של אישה. מכאן, ברור שגם אם פאטרוקלוס והוריו ביקרו אצל המלך ליקומדס הם לא ידעו על אכילס.
ראו גם
עקב אכילס
האיליאדה
קישורים חיצוניים
אכילס, באניציקלופדיה למיתולוגיה יוונית
אכילס ופטרוקלוס
הגיבור היווני: חדוות הקרב, באתר גיבורים
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחמת טרויה
קטגוריה:גיבורים מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:אלים למחצה
קטגוריה:דמויות באודיסאה
| 2024-09-04T07:25:17
|
ערוץ עשר
|
ערוץ עשר, שמותג גם כ"ישראל 10", ו"ערוץ 10", היה ערוץ טלוויזיה מסחרי ישראלי שפעל בין 28 בינואר 2002 ל-15 בינואר 2019 ומומן באמצעות שידור פרסומות. הערוץ נקלט בבתי הצופים באמצעות חברת הכבלים ("HOT"), חברת הלוויין ("yes"), סלקום tv, פרטנר TV, או באמצעות עידן+ והועבר באופן חופשי גם באמצעות הלוויין עמוס.
לאורך כל שנותיו התמודד הערוץ עם תחרות קשה מול ערוץ 2 וזכייניותיו, ובמיוחד מול שידורי קשת, דבר שבסוף ימיו הביא להגדרתו כ"פירמה כושלת".
ב-13 ביוני 2018 החל ערוץ עשר תהליך מיזוג עם הזכיינית רשת. אישור המיזוג הושלם ב-8 בנובמבר 2018. שידורי ערוץ עשר ורשת 13 הסתיימו בחצות הליל שבין 15 ל-16 בינואר 2019 ומייד לאחר מכן, החלו שידורי הערוץ הממוזג במהדורת חדשות בהגשת יעקב אילון, שפתח גם את שידורי ערוץ 10 ב-2002 ושידורי חברת "חדשות 10" ב-2003.
בעלי הערוץ ומנהליו
הערוץ הוקם בשותפות של שתי זכיניות, "ישראל 10" ו"שידורי עדן". ב-1 ביולי 2002, כחצי שנה לאחר תחילת השידורים, אישרה מועצת הרשות מיזוג בין שתי הקבוצות. בעלי המניות באותה עת היו: יוסי מימן (40%), אלפרד אקירוב (10.5%), חברת הפניקס (7%), אהוד בן ש"ך (6%), דורון אביב (5.5%), זלמן שובל (5%). עוד 26% ממניות הערוץ התחלקו בין בעלי מניות קטנים ביניהם: יוהנה פרנר, רוני אלגרנטי, ישראל רינגל וחברת ITN. בדצמבר 2002 הגדיל יוסי מימן את החזקתו ל-51%, בדרך של דילול מניות יתר השותפים, תמורת הזרמה של מעל ל-100 מיליון שקל.
בנובמבר 2003, רכשו אנשי העסקים רון לאודר ושלמה בן צבי 60% מהערוץ תמורת 25 מיליון דולר (יוסי מימן המשיך להחזיק 40%). באפריל 2005 רכשו אנשי העסקים ארנון מילצ'ן ואילן שילוח כ-42% מהערוץ כך שהבעלות באותה עת הייתה: יוסי מימן (30%), ארנון מילצ'ן (24.9%), רון לאודר (24.9%), ואילן שילוח (17.8%).
מ-2015, הבעלות על הערוץ הייתה בידיהם של קבוצת התקשורת RGE (51%), יוסי מימן (33.5%) וארנון מילצ'ן (15.5%). קבוצת RGE היא בבעלות לן בלווטניק, אביב גלעדי ואודי רקנאטי.
בין יולי 2014 לסגירת החברה בינואר 2019 מנכ"ל החברה היה יוסי ורשבסקי (קדנציה שנייה בתפקיד) ומנכ"ל "חדשות 13" (לשעבר "חדשות 10"), החברה אשר מפיקה את תוכניות החדשות והאקטואליה של ערוץ 13, הוא גולן יוכפז.
היסטוריה
הקמת הערוץ
שמאל|ממוזער|250px|כרזה מתוך קמפיין עליית הערוץ לאוויר
במרץ 2000 פורסם תיקון לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שאישר את הקמתו של ערוץ מסחרי נוסף, ונקבע כי ישדרו בו שני זכיינים. שתי הזוכות במכרז נבחרו לאחר פרשה משפטית ארוכה, שבסופה נקבע בבית המשפט העליון ש"ישראל 10" ו"שידורי עדן", בניהולו של מוטי קירשנבאום, הן הזוכות במכרז להפעלת הערוץ. בכך הפך בית המשפט העליון החלטה של בית המשפט המחוזי שקבע שהזוכות הן "ישראל 10" ו"אפיק רום" בניהולו של דן מרגלית.
הערוץ החל את שידוריו בט"ו בשבט תשס"ב, 28 בינואר 2002. בשל עיכוב בהיערכותו של הזכיין השני, "שידורי עדן", עקב בעיות משפטיות, הזכיין "ישראל 10" קיבל את האפשרות לשדר במהלך כל שבעת ימי השבוע.
לקראת העלייה לאוויר הפיק הערוץ תוכניות בידור, דרמה, אקטואליה ותעודה, קנה סדרות רכש מובילות, חתם על הסכם עם הטלוויזיה החינוכית ועם "חדשות ישראל". "חדשות ישראל" הפיקה עבור ערוץ 10 שתי מהדורות בכל יום בהגשת יעקב אילון – מהדורה מרכזית בת 30 דקות בשעה 19:00 ומהדורה קצרה בת 10 דקות בשעה 22:00 בלילה. את עלייתו לאוויר של הערוץ, ליווה מסע פרסום תחת הסיסמה "כל המדינה 10". סדרות הדגל של הערוץ היו "תיק סגור" (סדרת דרמה משטרתית), "עם ישראל LIVE" (גרסה ישראלית ל-"סאטרדיי נייט לייב"), "החברים של סשה" (תוכנית אירוח מוזיקלית בהנחייתו של השחקן סשה דמידוב) והשעשועון "החוליה החלשה".
מנהלי הערוץ, ובראשם מי ששימשו בעבר כמנכ"ל הערוץ הראשון רוני אלגרנטי ויוהנה פרנר, קיוו לייצר הרגלי צפייה חדשים לצופה הישראלי בעזרת רצועות שידור יומית קבועות – אמצעי שהתאפשר רק לערוץ 10 ולא לערוץ 2 בשל חלוקת ימי השידור של האחרון בין כמה זכיינים. בנוסף תכננו להרחיב את גבולות שעות צפיית שיא (ה"פריים טיים") ולהתחילן מדי יום בשעה 19:00 עם מהדורת חדשות בהגשת יעקב אילון. רצועות שידור קבועות נוספות היו השעשועון "ג'פרדי!" בהגשת רוני יובל ששודר כל יום ב-19:30 והלייט נייט "חדשואו" בהגשת טל ברמן. בבוקר למחרת ההשקה החלו הבעיות: הרייטינג הגיע למספרים מזעריים, הרשות השנייה הטיחה ביקורת ומנהלי הערוץ לא היו מרוצים. הערוץ שידר כחודש ואז הוחלט על היערכות מחדש.
ב-1 ביולי 2002 אישרה מועצת הרשות מיזוג בין שתי הקבוצות שזכו במכרז: "ישראל 10" ו"שידורי עדן", בכפוף לכמה תנאים. מ-21 באוגוסט 2002 ועד למיזוג עם "רשת" ב-2019, הפעיל את ערוץ 10 זכיין אחד, כול חברת חדשות הממומנת על ידי הזכיין.
שידורי הערוץ נכנסו לתקופת הרצה (שידורי ניסיון) של 6 חודשים שבהם נדרש הערוץ לעשות היערכות מחדש. בין היתר סיימו את תפקידם מנכ"לי הערוץ יוהנה פרנר ורוני אלגרנטי ואותם החליף מודי פרידמן, מנכ"ל "נגה תקשורת", ובוטלו או הוקפאו רוב ההפקות ששודרו. הערוץ החל במסע קניות נרחב – זכויות ליגת העל בכדורגל, זכויות שידור מכבי תל אביב באירופה, החתמת מגישים ושחקנים כמו מני פאר, רפי רשף, רמי ורד, ירון לונדון, אברי גלעד, מאיר איינשטיין, גדעון רייכר, אודטה דנין, שי ודרור, מרב מיכאלי, אבי רצון ולבסוף גם כוכב ערוץ 2 ארז טל. בנוסף הקים הערוץ את "חדשות 10", חברת חדשות עצמאית בהובלת רם לנדס.
אחרי תקופה מסוימת, שינה הערוץ את לוח השידורים, כולל רצועת בוקר, רצועת נוער ו"פריים-טיים". עם זאת, ב-27 במרץ 2003 אמר יו"ר הערוץ, יוסי מימן שלא ימשיך לממן את ערוץ 10 לבדו ודרש משאר בעלי המניות להזרים כסף ולא יפסיק את שידוריו. ההודעה הגיעה בעקבות דו"ח שהצביע על כך שהערוץ הפסיד ב-2002 כ-160 מיליון ש"ח.
באפריל 2003 נכנס הערוץ להקפאת הליכים עקב קשיים כלכליים והכנסות נמוכות בהשוואה לציפיות כתוצאה מכך הוקפאו כל הפקות המקור והערוץ עבר למתכונת שידורים מצומצמת שכללה רק מהדורות חדשות וסדרות רכש. באותה תקופה הוכרז על פיטורים של כ-15% מעובדי הערוץ. בתקופה זאת תוקן חוק הרשות השנייה כך שהופחתו מחויבויות הערוץ (בהשקעה ובתוכן) וכן נמחקו מחויבויותיו בשנתיים הראשונות לשידוריו.
חברת החדשות של הערוץ, חדשות 10, נאלצה לסייע במילוי לוח השידורים של הערוץ. בתקופה זאת, הצליחה החברה לייצר תוכניות שנחשבו לעמודי תווך חשובים לערוץ. בין היתר הפיקה "חדשות 10" את "דין וחשבון" עם רינו צרור, "זה הזמן" עם עמנואל רוזן, "היום שהיה" עם גיא זהר ו"לונדון את קירשנבאום". כל אותה עת, נאמני הערוץ חיפשו משקיעים חדשים. בין היתר היה ניתן למצוא ברשימת המשקיעים את משה סבא (מיליונר מקסיקני) ואת קשת. אחרי תקופה קשה, שבה הדעה הרווחת הייתה שסופו של הערוץ מתקרב, שלמה בן-צבי ורון לאודר, בעלי ערוץ "תכלת", קנו 60% ממניות הערוץ והצילו אותו מסגירה. עם כניסת המשקיעים החדשים נעשו שינויים בהנהלת הערוץ – מודי פרידמן, המנכ"ל השני של הערוץ, הודח ויחד איתו פרשו גם סמנכ"לי הערוץ. במרץ 2004 הוחלף פרידמן בניר למפרט, סמנכ"ל בכיר ב-yes.
יציאה מהקשיים
עונת חורף 2004 המוצלחת היוותה נקודת מפנה. בין התוכניות המובילות של אותו חורף היו שעשועון ההכרויות "משחק מקדים" עם גלית גוטמן, תוכנית הראיונות "מי מפחד מצופית גרנט?", תוכנית הלייט-נייט היומית "כל לילה עם אסף הראל" וסדרת הדרמה "אהבה זה כואב" בכיכובם של דנה מודן ואסי כהן. סדרה זו קבעה שיא רייטינג חדש לערוץ, חשפה צופים רבים לערוץ והצליחה להחזיר את התקווה לערוץ 10. לראשונה הצליח לוח השידורים של ערוץ 10 להציב אלטרנטיבה ראויה לערוצים המתחרים. לצד ההשקעה בהפקות מקור, הוחלט על צעד אסטרטגי נוסף – השקעה במשדרי ספורט כפלטפורמה שיווקית, הערוץ היה בעל הזיכיון למשחק המרכזי של ליגת העל בכדורגל עד שנת 2009, ובעל הזיכיון למשחקי מכבי תל אביב ביורוליג עד שנת 2015.
את עונת הקיץ של 2005 פתח שי אביבי, ששימש אז מנהל התוכניות בערוץ, בהכרזה: "הערוץ ממשיך בתנופתו להפוך לערוץ המגניב ביותר במזרח התיכון". בעונה זו שודרו בין היתר "הדוגמניות" תוכנית מציאות שעוררה דיון ציבורי רחב, השעשועון הכושל "דיל או לא דיל" ותוכניות התעודה "צהובים" ו"בעקבות הגביע האבוד". בנוסף, באותה תקופה שבר הערוץ שיאי רייטינג (35.1% ו-35.6% – קרוב למיליון צופים) כאשר שידר את משחקי נבחרת ישראל במוקדמות מונדיאל 2006. הערוץ שידר מספר משחקים מרכזיים במונדיאל 2006. כולל משחק הגמר.
ביולי 2005 שידר הערוץ בישראל את לייב 8, קונצרט צדקה גדול שנערך בהיסטוריה למען מדינות אפריקה ואת הטלנובלה היומית "פיק אפ". הסדרה ששודרה בפריים טיים, לא עמדה בציפיות וכשלה ברייטינג בכל תקופת קיומה. חודשיים לאחר מכן קיבל מנכ"ל הערוץ ניר למפרט הצעת עבודה מדפי זהב ועזב את תפקידו. במקומו החליטו בעלי המניות להחזיר את מודי פרידמן, שהיה המנכ"ל השני של הערוץ. בסוף 2005 העלה הערוץ את תוכנית האקטואליה "חמש עם רפי רשף".
שמאל|ממוזער|250px|הצגת מדגם חדשות 10 לבחירות לכנסת השש עשרה על מגדלי עזריאלי
בשנת 2006 רכש הערוץ את פורמט תוכנית המציאות "לרדת בגדול". הגרסה הישראלית הושקה חצי שנה לאחר-מכן, וזכתה להצלחה. חלק ניכר מפרקי העונה שודרו בזמן מלחמת לבנון השנייה, דבר שהביא לשיבוש רצף התוכניות. למרות זאת הניבה התוכנית רייטינג ממוצע של 12.5%, נתוני שיא בהשוואה לשאר תוכניות הערוץ. תוכנית הגמר ששודרה בתום המלחמה גרפה 18% ובשיא, 22.8%.
בשנת 2007 שבה "לרדת בגדול" לעונה שנייה ששחזרה את נתוני העונה הראשונה. גמר התוכנית קבע שיא בערוץ ב-20.7 אחוזי רייטינג.
במקביל, עלו בערוץ תוכניות נוספות: "אמא יקרה לי" עם מיקי חיימוביץ', "קרב סכינים" – גרסההישראלית ל"איירון שף", "מחפשים אהבה עם גלית גוטמן", "הכרישים", סדרות הדרמה "המקום" ו"מתי נתנשק", ותוכנית "הלילה עם ליאור שליין".
בשנת 2007 רכש הערוץ 50% מהשליטה באתר "נענע" כחלק מעסקה עם חברת נטוויז'ן ושם האתר שונה ל"נענע 10" ומאוחר יותר ל-"nana10".
ב-15 בדצמבר 2007 החלו בערוץ שידורי גרסה ישראלית של "הישרדות", שבצילומיה הושקעו כ-5 מיליון דולר. בתחילה התוכנית השיגה מדרוג נמוך שהשתפר בהדרגה. גמר התוכנית "הישרדות 10" הפך לאחד המשדרים הנצפים ביותר מאז החלו מדידות הרייטינג בישראל, מבחינת כמות הצופים, עם 1.2 מיליון צופים.
בשנת 2013, לאחר שהוסרו איומי הסגירה מהערוץ מאותה עת, הושק לוח שידורים חדש. בין התוכניות ששידורן החל במסגרתו: "חברות", "כלבוטק", "אקסטרים מייקאובר" ו"שי בשישי". בנוסף, חזרו בעונות חדשות תוכניות כגון "מעושרות", "לעוף על המיליון", "המקור" ו"פנים אמיתיות".
בשנת 2013 החל מעבר הדרגתי של תוכניות הערוץ לצילום בפורמט מסך רחב, והחל משנת 2014 תוכניות אלה שודרו בהתאם בפורמט יחס מסך 16:9. החל מ-1 במרץ 2016 גם מהדורת החדשות המרכזית ומבזקי חדשות ומרבית הפקות חברת "חדשות 10" הופקו ביחס 16:9, אולם עד סגירת הערוץ מספר מצומצם של תוכניות בערוץ שודרו ביחס 4:3.
ב-2017 הרשות השנייה החליטה לחייב את הערוץ עם המעבר לאפיק החדש, וכך גם את קשת ורשת, להתחיל לשדר באיכות HD. אולם עם שינוי האפיקים, בעידן+ ובממירים של סלקום tv הנשענים עליו, הערוצים החדשים עדיין שודרו באיכות SD, הנמוכה יותר.
פעילות בצל איומי סגירה
החל משנת 2007 נשמעו באמצעי התקשורת איומים רבים על כוונה לסגור את הערוץ, הן מצד הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והן מצד בעלי הערוץ. איומים אלה נבעו מההפסד הכספי אשר הסב תפעול הערוץ לבעליו וכן מחובות של הערוץ למדינה. באמצע יולי 2009, הודיע מנכ"ל ערוץ 10 כי קופת הערוץ תספיק לחודש ימים, ולאחר מכן, אם לא יהיה שינוי במצב, יפסיק הערוץ את פעילותו. ב-14 ביולי 2009 אף נערכה הפגנה של עובדי הערוץ מול משכן הכנסת בירושלים במחאה על כוונת הסגירה של הערוץ. לבסוף הוחלט שלא לסגור את הערוץ. היה זה לאחר שמשרדי האוצר והתקשורת הגיעו להסכם עם הנהלת הערוץ, לפיו ידחה החזר מרבית החובות ל-2012. חובות אלה היו מוערכים ב-35 מיליון ש"ח. ב-23 באוקטובר 2009, התקבלה החלטה ברשות השנייה לצאת למכרז חדש על הערוץ. בינואר 2010 החליטה מועצת הרשות השנייה על הארכת זיכיון הערוץ. הארכת הזיכיון נעשתה כחלק ממשא ומתן עם הרגולטור שעוגן לבסוף במסגרת תנאים שנקבעו ופורטו בחוק, לפיהם על הזכיין להשלים את החוסרים שצבר בהוצאות על תוכן במהלך שנות הזיכיון, וכן את החוסרים בתשלום דמי הזיכיון והתמלוגים.
בספטמבר 2011, עקב פרסומים שהאשימו את רון לאודר בהפעלת לחץ על ערוץ 10 על מנת שיתנצל על כתבה בנושא איש העסקים שלדון אדלסון, החליט לאודר להפסיק את הזרמת הכספים לערוץ.
250px|ממוזער|שמאל|"בית הורד" בגבעתיים בו היו משרדי הנהלת ערוץ 10 והאולפן המרכזי שלו
בדצמבר 2011, דחתה ועדת הכלכלה של הכנסת את ההצעה לאפשר פריסת תשלומי החובות של ערוץ 10, ברוב של 8 בעד ו-5 נגד. בעקבות ההחלטה, הודיע מנכ"ל הערוץ יוסי ורשבסקי, כי "הערוץ יוחשך ב-27 בינואר 2012", 10 שנים בדיוק מיום הקמתו. על אף שאיום הסגירה עדיין היה קיים, הוצע לערוץ 10 להמיר את חובותיו למחויבויות תוכן. חמישה ימים טרם סגירתו, הוחלט כי הערוץ יקבל זיכיון עד ל-2013,, ההצעה להמרת החובות לתוכן נדחתה לבסוף בהצבעה בכנסת. בשל האיום לסגירת הערוץ הוקפאו מספר הפקות של הערוץ, ביניהם עונה נוספת לתוכנית האופנה של טריני וסוזנה, גרסה ישראלית ל"אקסטרים מייקאובר", הפקת סדרת דרמה לפי הרומן "אלנבי", קומדיה על מערכת כתב העת "בלייזר" שנקראה "המערכת", ונדחתה עליית העונה החדשה של הישרדות והיפה והחנון שצולמו מבעוד מועד.
במאי 2012 העלה הערוץ את "הישרדות VIP", לאחר שדחה את עלייתה בחורף בשל איומי הסגירה. העונה הזו זכתה להצלחה רבה בנתוני הצפייה והובילה את טבלאות הרייטינג בימים ששודרה עם ממוצע עונתי של 24% צפייה. זמן קצר לאחר מכן עלתה העונה השלישית של הריאליטי היפה והחנון שהביסה את "רוקדים עם כוכבים" ששודרה במקביל והובילה להידרדרות בנתוני הצפייה שלה. ביולי 2012 בוטלה הפקת הגרסה הישראלית ל"אקסטרים מייקאובר", והעונה השלישית של השעשועון "לעוף על המיליון" קוצצה בכמות התוכניות.
בדצמבר 2012, שבו איומי הסגירה לערוץ, כאשר סיום הזיכיון לפי ההסכם היה אמור להגיע ב-1 בינואר 2013. לבסוף הסכים הערוץ לחתום על הסכם פריסת החובות כלפי המדינה וכלפי גופים נוספים, בנוסף להלוואה שהמדינה נתנה לערוץ בסך 65 מיליון ש"ח, על מנת לסגור את החובות. בנוסף לכך, הערוץ התחייב להעביר את פעילותו למרחב ירושלים, ולשלם עבור ההארכה שניתנה לו. במסגרת ההסכם, התאפשר לערוץ להמשיך לשדר עד ל-1 בינואר 2014, כשינוסח הסכם מחודש להחלפת הזכיינות ברישיון קבע או הארכת זכיינות הערוץ. כמו כן, דברי ההסכם היו אמורים לבוא לכדי הצעת חוק, אך הצעה זו נתקלה בסחבת בשל פגרת הבחירות של הכנסת. לאחר מאבק ממושך והגשת מכתבי הפיטורים לעובדי החברה, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין כינס את מליאת הכנסת ואת ועדת הכספים לישיבת חירום לצורך העברת החוק ב-20 בדצמבר 2012. ההצעה עברה בקריאה ראשונה ברוב של 33 נוכחים, ובקריאה השנייה והשלישית ברוב של 11 נוכחים.
במאי 2013 הועלתה לאוויר הפקת הגרסה הישראלית ל"אקסטרים מייקאובר", כמו גם התוכנית כלבוטק, שהועברה מערוץ 2 לערוץ 10 לאחר שרפי גינת החל לכהן כמנכ"ל הערוץ.
ב-1 בספטמבר 2013 הושלמה ההעברה הסופית של פעילות חברת החדשות לירושלים (לאולפן זמני) בהשקעה של כ-20 מיליון שקלים. משם שודרה מהדורת החדשות המרכזית, בהתאם להוראת , הקובעת כי יש לשדר משדר זה מירושלים.
ב-28 בדצמבר 2014 הוחשכו מסכי הערוץ מן השעה 22:30 עד לבוקר המחרת, במחאה על סגירתו שהייתה צפויה להתממש ב-31 בדצמבר 2014 בשל אי-עמידה בתנאים הרגולטוריים, לטענת משרד האוצר. בהתערבותו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, הוחלט, ביומה האחרון של השנה האזרחית, כי לאור מועדן הקרוב של הבחירות לכנסת, יוארך זיכיון הערוץ לחצי שנה נוספת, והקביעה לגבי גורלו העתידי של הערוץ תהיה בידי הכנסת הבאה.
ב-28 במאי 2015 קבוצת RGE רכשה את המניות של ערוץ 10.
ערוץ 10 ברישיון
ב-28 ביוני 2015 אישרה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מתן רישיון שידורים לערוץ למשך 15 שנים. עם זאת, נותרו שתי סוגיות ללא פתרון:
קבוצת RGE מחזיקה ב-6 ערוצי כבלים ולווין (ערוצי הספורט, "ערוץ הילדים", "לוגי" וערוץ הכנסת) ועל פי החוק, חברה המחזיקה בבעלות זכיין לשידור בערוץ מסחרי לא יכולה להחזיק יותר משלושה ערוצי כבלים ולוויין. קבוצת RGE איימה כי אם סעיף זה יהווה מגבלה לקבלת הרישיון, היא לא תבצע את רכישת הערוץ ובכך הערוץ לא יזכה לרישיון. המועצה לשידורי כבלים ושידורי לוויין קבעה ב-29 ביוני 2015 כי חוק זה חל על זכיינים ולא על בעלי רישיונות, משמע הסעיף המדובר לא תקף עבור ערוץ 10.
על פי חוק הרישיונות, נקבע כי אפיקי הערוצים המסחריים ברישיון שידור יהיו בין המספרים 12–16. הערוץ ביקש להישאר באפיק 10 עד שרשת וקשת יעברו לרישיונות. ב-29 ביוני 2015 שר התקשורת בנימין נתניהו אישר את בקשת הערוץ ואפשר לו לשדר באפיק 10 עד להעברתן של קשת ורשת לשיטת הרישיונות, בתמורה לתשלום מיוחד. ב-26 באפריל 2017 פורסם שהערוץ זכה באפיק 14 והוא יעבור לשדר בו מנובמבר 2017.
ב-30 ביוני 2015 הסתיימה תקופת הזיכיון של ערוץ 10, ומ-1 ביולי 2015 החל הערוץ לשדר כשהוא בעל רישיון לשידורים מסחריים שתוקפו ל-15 שנה.
ביוני 2016 מונה יועץ התקשורת לשעבר של בנימין נתניהו, רמי סדן, לתפקיד יו"ר דירקטוריון הערוץ – לפי פרסומים שונים, מתוך אינטרסים משותפים של קבוצת RGE וראש הממשלה. בתקופה זו לחצה ש"ס על פיטוריו של סדן לאור התבטאויות גזעניות שהשמיע לכאורה. באוקטובר הדיחה אותו מועצת הרשות השנייה לאור פרטים כוזבים שמסר, וכן את איתן זינגר, על שלא דיווח על התמודדות ברשימת יש עתיד למועצת עיריית תל אביב. לפי סדן, ההחלטה על הדחתו נקבעה מראש ונבעה ממניעים לא ענייניים.
ב-2017 דווח על חשד שנחקר, לפיו ביקש נתניהו מלאונרד בלווטניק, מראשי קבוצת RGE, לרכוש את ערוץ 10 כאתנן לארנון מילצ'ן. כן דווח כי במקביל למהלך רכישת הערוץ, טרם מינוי רמי סדן, פעל נתניהו למנות את ארי הרו, לשעבר ראש הסגל שלו ועד המדינה בתיק 2000, ליו"ר דירקטוריון חדשות 10.
פיצול ערוץ 2 והחלפת אפיק השידור של ערוץ 10 לאפיק 14
על פי חוק פיצול ערוץ 2, ב-1 בנובמבר 2017 הסתיימו שידורי ערוצים 2 ו-10 במתכונתם הקדמת. שידורי ערוץ 10 עברו לאפיק מספר 14. בשונה מזכייניות ערוץ 2 אשר אינן מתבססות על שם הערוץ ("קשת" ו"רשת"), ערוץ 10 היה קרוי על המספר (וכמו כן גם חברת החדשות שלו – "חדשות 10"). אפיק מספר 10 הוחשך למשך ארבעה חודשים, על פי החלטת שר התקשורת איוב קרא, שבמהלכם תשודר שקופית מטעם הרשות השנייה.
ב-19 בספטמבר 2017, בעקבות פיצול ערוץ 2 והמעבר לאפיק 14, עבר הערוץ מיתוג מחדש לשם מילולי – "עשר" – במקום הספרות של אפיק השידור הקודם. יממה לפני כן, פורסם סרטון של ערוץ 10 בו נחשף סמליל חדש שלו, המורכב מהמילה "עשר" בתוך עיגול ריק, כאשר בצד מופיעה הספרה 14 – מספר האפיק החדש. הסלוגן המלווה את השינוי, החל מחודש ספטמבר הוא .
שידורי "החינוכית" בערוץ עשר
הטלוויזיה החינוכית שידרה בערוץ 10 מיום הקמתו ועד 31 באוקטובר 2003 מכוח חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990. בפברואר 2018 פורסם באתר וואלה כי שידורי החינוכית ישובו להיות משודרים בערוץ עשר באפיק 14, כ-15 שנה לאחר שהופסקו שידורי החינוכית בערוץ (לפני הפיצול באפיק 10). שידורי החינוכית בערוץ עשר הסתיימו ב-14 באוגוסט 2018, עם התוכנית האחרונה של "עושים סדר", כשבחצות של אותו תאריך הסתיימו שידורי החינוכית בערוץ 23 באופן סופי, ובלילה קודם לכן החלה להיות משודרת שקופית פרידה של החינוכית מהצופים.
שידורי ערוץ הילדים בערוץ עשר
ב-16 במרץ 2018 פרסם ערוץ הילדים בדף הפייסבוק ובאינסטגרם כי החל מ-17 במרץ ישודרו תוכניות הערוץ בשידורי ערוץ עשר מדי שבת בבוקר. רצועת ערוץ הילדים שודרה בין השעות 8:15–10:00. בין התוכניות ששודרו במסגרת זאת ניתן למנות את "פוקימון", "אלישע", "ג'וליאן המלך" ו"ארתור".
יחד עם שידורי תוכניות ערוץ הילדים, היו משודרות גם מספר תוכניות של ערוץ לוגי. רצועת לוגי שודרה בין השעות 7:20–8:15. בין התוכניות ששודרו במסגרת זאת ניתן למנות את "אחים וחיות אחרות", "תגליות" ו"מילי". רצועת לוגי החלה לשדר בערוץ לפני תחילת שידורי ערוץ הילדים. בעת זו, רצועה זו שובצה בשעות 8:00–8:55.
המיזוג עם "רשת"
לפני המיזוג
עוד בתקופת ערוץ 2 דובר על מיזוג של שחקנים בשוק התקשורת, בין אם מהלך שיאחד את זכייניות ערוץ 2 לזכיינית אחת (מהלך שעל פי החשד קודם לטובת ארנון מילצ'ן ובסיועו לכאורה של ראש הממשלה בנימין נתניהו כדי שמילצ'ן ירכוש את מניות הזכיינית "רשת"), ובין אם מהלך שיאחד בין אחת מהזכייניות של ערוץ 2 עם ערוץ 10. בתחילה דובר על מגעים בין "רשת" לזכיינית המתחרה, "קשת", מהלך שלא צלח, אך דובר גם על איחוד אפשרי בין הזכיינית רשת לבין ערוץ עשר, כבר משנת 2008.
ב-13 ביוני 2018 פרסמו שתי החברות כי הן הגישו בקשה לממונה על הגבלים עסקיים בנושא, לאחר שחתמו על מזכר הבנות, המבקש לפתוח בהליך מיזוג ביניהן. כחודש לאחר מכן, ב-4 ביולי 2018, חתמו רשת וערוץ עשר על הסכם המיזוג. ב-8 באוגוסט 2018 אושר המיזוג על ידי הממונה על הגבלים עסקיים.
הליך המיזוג
על פי ההבנות שהושגו בין החברות בתחילת הדרך, אמור היה המיזוג לצאת לפועל בין סוף ספטמבר לאמצע אוקטובר 2018, פחות משנה לאחר פיצול ערוץ 2. תחילה הוחלט כי "רשת" תהיה בעלת 60% מהשליטה בערוץ החדש, ואילו RGE, בעלת השליטה בערוץ עשר, תחזיק ב-40% מהערוץ המשותף. עוד הוסכם כי "רשת" תחדל מלשדר את שידורי חברת החדשות, שנמכרה לשידורי קשת בשווי של כ-280 מיליון ש"ח. בערב השידורים האחרון של ערוץ 2 ניסתה "קשת" לרכוש את חלקה של "רשת" בחברת החדשות, אך זו סירבה, ו"רשת", ביחד עם ערוץ עשר, תהיה בעלת השליטה בחברת חדשות עשר. בתחילה הוחלט כי מנכ"ל הערוץ הממוזג יהיה אבי צבי, לשעבר מנכ"ל "רשת", וחלק מן התוכניות ששודרו בשני הערוצים היו צפויות לרדת משידור, כמו גם תוכניות בהפקת "חדשות עשר", שבנוסף לשינויים הצפויים, תעתיק את מקומה מאולפני הבירה ירושלים לאזור אולפני נווה אילן, ומבית הוורד שבגבעתיים אל בית רשת ברמת החייל שבתל אביב.
למרות רצונן של "רשת" ו"ערוץ עשר" להתחיל את הערוץ המשותף באוקטובר 2018, ולמרות התכנון הראשוני של ערוץ עשר להפסיק את רצועת הבוקר שלו ב-30 באוקטובר, נדחתה הורדת הרצועה, מאחר שברשות השנייה עדיין לא הוחלט על אישור המיזוג. יו"ר הרשות, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', הציעה לצדדים לבחון חלופות אחרות, לרבות הקלות רגולטוריות, אשר מצריכות שינויים רבים בחוק, לרבות החובה לשדר חדשות מבירת ישראל. אחת החלופות שהציעה יו"ר הרשות הייתה הפיכת ערוץ עשר לערוץ חדשות. בערוץ עשר דחו את ההצעה בטענה שהיא נבחנה כבר בעבר והתגלתה כלא רווחית, וככזו שאף תזרז את סגירת הערוץ כתוצאה מהפסדים כספיים רבים. ב-21 בספטמבר 2018 הודיעה הרשות השנייה הן ל"רשת" והן לערוץ עשר כי המיזוג ביניהן בלתי אפשרי מבחינת החוק, וכי על פי החוק, אם ערוץ עשר יחזיר את רישיונו לשידור באפיק 14, האפיק יוצא למכרז ואילו חדשות עשר תירכש על ידי גוף אחר שאינו "רשת".
ב-7 באוקטובר 2018 קיימה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ישיבה שהייתה אמורה להכריע לגבי עתידו של מיזוג רשת-עשר, ועל עתידה של חברת חדשות עשר, אך ההחלטה לא התקבלה עד לישיבה נוספת ב-8 בנובמבר 2018. בדיון הצביעו תשעה חברי מועצה בעד המיזוג, והמתנגדת היחידה הייתה יוליה שמאלוב-ברקוביץ'. לאחר אישור הרשות השנייה בנושא המיזוג, ועדת הריכוזיות בראשה של מיכל הלפרין דנה בנושא המיזוג ואישרה אותו. לאחר אישור המיזוג, ברשת וערוץ עשר הודיעו כי ב-1 בינואר 2019 יתחילו שידורי הערוץ הממוזג.
ב-12 בנובמבר 2018 פורסם כי מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי יהיה מנכ"ל הערוץ הממוזג.
ב-17 בנובמבר 2018 פורסם כי קשת חוזרת בה מהסכום שהסכימה לשלם תמורת חלקה השני של חברת החדשות, וכי בניגוד לסיכומים הקודמים שקשת תשלם 140 מיליון ש"ח היא מוכנה לשלם בסביבות 100–110 מיליון ש"ח בלבד, זאת בעקבות שינוי הזמן ברשימת הטלאנטים של הממונה על ההגבלים.
ב-15 בינואר 2019 המהדורה המרכזית של "חדשות עשר" סיימה את שידורי חדשות עשר בשם זה, ובסיומה הוחלף הלוגו במסכי האולפן בלוגו החברה החדש ובמהלך אותו יום גם הסמליל באתר ערוץ עשר הוחלף לזה של רשת 13.
סמלילי הערוץ
.
תוכניות וסדרות מקור בערוץ
תוכניות חדשות ואקטואליה
"מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ עשר" (2002–2019) – בהגשתה של תמר איש-שלום לסירוגין עם טלי מורנו ונגה ניר נאמן.
"המגזין" (בעבר "חדשות השבת") (2002–2019) – עם אושרת קוטלר.
"היום שהיה" (2003–2019) – בהגשת גיא זהר ומגישים מתחלפים עד מיזוג רשת-עשר.
"שישי" (2006–2009, 2013–2019) – מגזין סוף השבוע של הערוץ בהגשת איילה חסון.
"הצינור" (2010–2019) מיטב הסרטונים ברשת, בהגשת טל ברמן. בעבר הגיש את התוכנית גיא לרר (עד 2015, נקראה התוכנית "צינור לילה").
"מהדורת 19:00" (2011–2019) – מהדורה מוקדמת של כותרות המהדורה המרכזית בהגשת אלי ראכלין.
"המטה המרכזי" (2013–2019) – תוכנית אקטואליה פוליטית בהגשת איילה חסון.
"הכל כלול" (2013–2019) – תוכנית צרכנות בהגשת סיוון כהן.
"16:30" (2017–2019) – מגזין יומי בנושאי היום בהגשת אלי ראכלין.
"לבחור נכון" (2017–2019) – תוכנית אורח חיים בריא בהנחיית מיכל צפיר.
"עושות שרירים" (2018–2019) – תוכנית ספורט ועיצוב בהנחיית ענת הראל ושר סנדה.
"אורלי וחי" (2018–2019) – תוכנית העוסקת בבעלי חיים בהנחיית אורלי וילנאי.
"לונדון את קירשנבאום" (2002–2019) – בהגשת ירון לונדון. שותפו בעבר להגשה היה מוטי קירשנבאום, אשר נפטר ב-2015. שם התוכנית נשמר על מנת להנציח את זכרו.
"חמש עם רפי רשף" (2005–2019) – בהגשת רפי רשף. נקראה גם "חמש בערב". עברה לקשת 12 ב-16 בינואר 2019 ובעקבות כך ירדה ב-14 בינואר 2019.
"אורלי וגיא" (2011–2019) – תוכנית העוסקת בענייני היום, חברה ובנושאים המשפחתיים והזוגיים בהגשת אורלי וילנאי וגיא מרוז.
"בוקר אור" (2016–2019) – תוכנית הבוקר בהגשת מגישים מתחלפים.
"בין החדשות" (2002) – תוכנית אקטואליה יומית בהגשת בן כספית, עמנואל רוזן ויעל דן לסירוגין.
"השבוע בעולם" (2002) – מהדורת חדשות המסכמת את אירועי השבוע בישראל ומחוצה לה בהגשתו של ניצן הורביץ.
"האולפן המרכזי בשישי"–מהדורת חדשות בימי שישי בהגשת גלעד עדין.
"מועצת החכמים" (2006–2010) – בהגשת דן מרגלית.
"חמש וחצי" (2006–2011) (עבר מערוץ הילדים ב-2006 והופקה על ידי חדשות 10 עד 2011) – תוכנית חדשות ואקטואליה העוסקת באירועי השבוע שחלף, בהגשת גיא זהר.
"השבוע" (2010–2012) – תוכנית המגזין של חדשות 10 ליום שישי, בתחילתה הוגשה על ידי מיקי רוזנטל, בדצמבר 2010 החל גיא זהר להגיש את התוכנית וב-2012 הוגשה על ידי נסלי ברדה.
"שישי בבוקר" (2011–2016) – תוכנית הבוקר של ימי שישי של הערוץ. מחליפה את אורלי וגיא בימי שישי. אין לה מגישים קבועים.
"לילה כלכלי" (2009–2017) – תוכנית כלכלה בהגשת גדי סוקניק, בין השנים 2009–2013 הייתה התוכנית בהגשת שרון גל ועם התפטרותו בשנת 2013 המגיש הזמני של התוכנית היה דב גיל-הר.
"ברקוד" (2015) – תוכנית צרכנית-כלכלית בהגשת נגה ניר נאמן.
"דני רופ עד 10" (2016–2017) – תוכנית הבוקר מהשעה 09:00 עד 10:00, בהגשת דני רופ.
"אור ומיה" (2016–2017) – תוכנית הבוקר שהחליפה פעמיים בשבוע את אורלי וגיא בהגשת אור הלר ומיה זיו וולף.
"חדר מצב" (2017) – תוכנית חדשות ואקטואליה ששודרה לפני מהדורת החדשות המרכזית.
"אוטוטו שבת" (2018) – תוכנית המסכמת את חדשות היום והשבוע, בהנחיית אלמוג בוקר.
"עובר ושב" (2017–2018) – תוכנית הבוקר הכלכלית של ערוץ עשר, הסוקרת את כותרות היום בהגשת סיון קלינגבייל וסמי פרץ.
תוכניות תחקירים
"המקור" (2009–2019) בהגשת רביב דרוקר וברוך קרא. בעבר הגישו את התוכנית עופר שלח ומיקי רוזנטל.
"פנים אמיתיות" (2011–2019) – תוכנית תחקירים עם אמנון לוי.
"עושות חשבון" (2015–2019) – תוכנית תחקירים בהנחיית העיתונאיות טליה פלד קינן וסיון קלינגבייל.
"כלבוטק" (2013–2014) (עברה מערוץ 2, רשת) – תוכנית תחקירים בהגשת רפי גינת.
"שומר מסך" (2005–2010) (עברה מערוץ 2, טלעד) – בהגשת אמנון לוי.
תוכניות דוקומנטריות
בית. פזמון (2018–2019) – בית. פזמון היא סדרת דוקומנטרית המספרת את תולדות הארץ כפי שהם משתקפים דרך המוזיקה הישראלית. שודרה במקור בערוץ yes דוקו.
"אללה אסלאם" (2012) – תוכנית דוקומנטרית על האסלאם הקיצוני באירופה עם צבי יחזקאלי.
"בזהות בדויה" (2017) – סדרה תיעודית על המנגנון הסודי ושיטת הארגון של האחים המוסלמים בסוריה, טורקיה, אירופה וארצות הברית.
"אמהות" (2017) – תוכנית דוקמנטרית הבוחנת את נושא האימהות מכיוון חדש ומנסה להגדיר מיהי אמא עם מירי נבו.
הקברניטים (2018) – סדרה תיעודית של רביב דרוקר, על החלטות הגורליות שעשו מנהיגי ישראל.
תוכניות בידור, אירוח ומערכונים
"גב האומה" (עברה מרשת) (2015–2019) – תוכנית סאטירה בהנחיית ליאור שליין, בהשתתפות אורנה בנאי, עינב גלילי ואורחים מתחלפים, התוכנית שודרה במשך 8 עונות בערוץ 2 אצל רשת בשם "מצב האומה".
"שי בשידור" (2014–2019) – תוכנית בידור ואירוח עם שי שטרן.
"מה נסגר?" (2011–2018) (עברה לערוץ כאן 11) – תוכנית סאטירית שבה מוצגים קטעים ששודרו בטלוויזיה עם פרשנות של רועי בר נתן
"ערב טוב עם גיא פינס" (2010–2017) (עברה מ-HOT3, ובהמשך עברה לערוץ קשת 12) – חדשות מעולם הבידור בהגשת גיא פינס.
"כל לילה עם אסף הראל" (2004–2005) – בהגשת אסף הראל.
"הלילה עם ליאור שליין" (2006–2009) – בהגשת ליאור שליין.
"גם להם מגיע" (2008) – תוכנית בידור קומית בהנחיית ליאור אשכנזי.
"מקום לדאגה" (2008–2009) – תוכנית מערכונים אבסורדית עם דביר בנדק.
"שורדות בבית" (2008–2010) – תוכנית אירוח בהגשת נעמה קסרי וליה גיל.
"של מי השורה הזאת?" (2006–2007) – תוכנית הומור ובידור בהנחיית עידן אלתרמן.
"נבחרת ישראל בטלוויזיה" (2011) – תוכנית בידור ומערכונים בהגשת ירון ברובינסקי.
"לילה טוב עם אסף הראל" (2016–2017) – תוכנית לייט-נייט קומית בהגשת אסף הראל.
"בובה של מדינה" (2013) – תוכנית בידור עם שחקנים ובובות עם אלי יצפאן ושלישיית מה קשור, תוכנית המשך לבובה של לילה.
"עשר" (2012–2015) – תוכנית נלוות ל"גיא פינס" המציגה את עשרת אירועי הבידור המובילים שהיו במהלך השבוע, בהגשת לירון ויצמן
"שעת הדרקון" (2012–2015) – תוכנית נלוות ל"גיא פינס" בנושא אופנה, בהגשת דורין אטיאס.
"לא לפני הילדים" (2007–2009) – עם עידן אלתרמן, יעל לבנטל, יעל שרוני, ורד פלדמן, יוסי מרשק ועוד.
"הרדאר" (2017–2018) – תוכנית חדשות בידור בהנחיית אריאל מרגלית וסיון קליין.
"הכל עשר עם דודו טופז" (2006–2007) – בהגשת דודו טופז.
"אמבוש" (2013) – תוכנית מתיחות בהנחיית עפר שכטר.
"הכל אבוד" (2016–2015) – תוכנית בידור ואירוח בהנחיית טל פרידמן, בהשתתפות דב נבון ואורחים מתחלפים.
"המופע המרכזי" – תוכנית קומדיה הומוריסטית בהשתתפות רותם אבוהב, מיקי גבע ורבים אחרים.
תוכניות ראיונות
"אינטימי" (2015–2019) – תוכנית ראיונות בהגשת רפי רשף.
תוכניות מציאות
"בייבי בום" (2014–2019) – תוכנית מציאות תיעודית שתיארה זוגות ברגע לידת ילדיהם. מבוסס על פורמט בריטי.
"זוג מנצח VIP" (2014–2019) – תוכנית מציאות בהנחיית איתי תורג'מן ובהשתתפותם של זוגות ידוענים.
"החיפוש" (2017) – תוכנית מציאות תיעודית בהגשת ענת גורן, המחפשת את האנשים שמישהו רוצה להגיד להם תודה או סליחה.
"חוזרים לחיים" (2018–2019) – תוכנית מציאות על אנשים הזקוקים להשתלת איברים ובמרוץ נגד הזמן.
"ההחלטה" (2017–2018) – תוכנית מציאות תיעודית עם מירי נבו ואלי אילדיס, המלווה אדם במהלך 48 שעות, שבסופם יקבל החלטה גורלית שתשנה את חייו.
"המסע המופלא של אהרוני וגידי" (2011–2018) – תוכנית טיולים ואוכל עם ישראל אהרוני וגידי גוב. נמכרה לרשת 13 בעקבות המשבר הכלכלי של ערוץ עשר.
"הכרישים" (2006–2007) – תוכנית בהנחיית גיא זהר, בה המשקיעים צופים במוצרים ומיזמים בוחרים אם להשקיע במוצר או לא. התוכנית חודשה ב-2018 בקשת 12.
"לרדת בגדול" (2006–2011) – בתוכנית משתתפים אנשים בעלי עודף משקל אשר מעוניינים להפחית ממשקלם. בהגשת ציפי שביט.
"קרב סכינים" (2007–2009) – תחרות בישול בהנחיית עודד מנשה ובהשתתפות השף סטפן הצרפתי והשף אלברטו האיטלקי. בעונותיה השלישית והרביעית, פורמט התוכנית השתנה, וכך גם שמה לקרב סכינים: המשימה ואליפות המסעדות של ישראל, בהתאמה.
"עד סוף העולם" (2014) – זוגות גרושים שמתחרים יחד כדי לזכות בכסף עבורם ילדיהם המשותפים. בהנחיית אביב אלוש.
"מעושרות" (2011–2014) – תיעוד אירועים בחייהן של שש נשים מהאלפיון העליון.
"היפה והחנון" (2008–2014) – 11 זוגות של יפה וחנון מתחרים זה בזה בשלל משימות, במהלך התוכנית מנסים בני הזוג לשפר זה את יכולותיו של זה בתחומים החלשים שלהם; בהגשת פיני טבגר (בעונות 1–3), מיכאל הנגבי (עונה רביעית)
הרווק (2009, 2013) – קבוצה של נשים רווקות מתחרות על לבו של גבר רווק אחד; בהגשת גיא אריאלי (עונה ראשונה) ואילנית לוי (עונה שנייה)
"הכפר" (2013) – תוכנית בה מתמודדות חמש משפחות על הישרדות בכפר בתנאי ראשית ימיה של מדינת ישראל. רק משפחה אחת תזכה במיליון ש"ח. בהנחיית בוקי נאה.
"אהבה על האש" (2014) – תוכנית מציאות שמפגישה בין עולם האוכל לעולם הדייטים. בהנחייתם של עודד מנשה ועדן הראל.
"הישרדות" (2007–2012) – קבוצת אנשים נשלחת לאתר קשה למחיה, כגון אי בודד, ונדרשת לחיות שם תקופת זמן, להתמודד במשימות שונות ועל-פי תוצאות המשימות לקבל תגמולים ולקבוע מי ממשיך במשחק ומי מודח. בהגשת גיא זו-ארץ. הפקת התוכנית הופסקה לאחר שזכיינית ערוץ 2, רשת, רכשה את זכויות השידור והתוכנית עברה אליה.
"גיבורים" (2016) – סדרת דוקו העוקבת על חייהם של כוחות ההצלה והביטחון.
"הדוגמניות" (2005–2008) – בהגשת גלית גוטמן.
"מסע עולמי" (עברה מזכיינית ערוץ 2 טלעד בשנת 2006) – תוכנית טיולים ברחבי העולם בהגשת איל פלד.
"וייפאאוט" (2011) – מסלול מכשולים באווירה קומית בהגשת טל ברמן ואביעד קיסוס
"הדור הבא 24/7" (2011) – תוכנית בה איתן אורבך ושלושה מחבריו הרווקים, סגורים בבית הדור הבא, יחד עם 15 בחורות רווקות שמתחרות על לבו ועל פרס של מיליון ש"ח. בהגשת טל ברמן ואביעד קיסוס
"משחק החתונה" (2012) – חתן וכלה ביום חתונתם מתנסים במשימות שונות, חלקן מוזרות ומצחיקות, בניסיון להשיב לעצמם את ההוצאות על ארגון יום נישואיהם–כל משימה שיצליחו לעמוד בה תזכה אותם בהחזר על חלק מהסכום; בהנחיית טל ברמן ואביעד קיסוס
"טריני וסוזנה" (2011–2015) – תוכנית מייקאובר שבכל פרק מספר אנשים באקראי עוברים מהפך בלבוש
"אקסטרים מייקאובר" (2013–2015) – תוכנית שיפוץ ובניית בתים של אנשים מיוחדים בהנחיית עמוס תמם.
"המתנחל" (2013-2015) – תוכנית מציאות תיעודית בה חנוך דאום משמש כקואצ'ר בביתם של ידוענים במטרה לשפר את חייהם. הוא "מתנחל" בביתם למשך 48 שעות, על מנת לקדם את חייהם המדשדשים.
שעשועונים
"לעוף על המיליון" (2011–2019) – שעשועון טלוויזיה מקורי בהנחיית ירון ברובינסקי.
"תראו מי שואל" (2015–2019) – שעשועון מבית היוצר של יגאל שילון בהנחיית מולי שולמן.
"קופה משותפת" (2018–2019) – שעשועון חדש בהנחיית עינב גלילי.
"5 טבעות זהב" (2018–2019) – שעשועון חדש מבית היוצר של ג'ון דה מול בהנחיית ירון ברובינסקי.
"מצלצלים" (2007–2008) – שעשועון לילי ששודר ממזרח אירופה בהנחיית מגישה ישראלית ובו הצופים מתקשרים ומנסים לענות על החידות שעל המסך.
"ראש בקיר" (2008) – שעשועון בהגשת שי גולדשטיין ודרור רפאל.
"Moon Time" (2013–2014) – שעשועון לילי שמשודר ממזרח אירופה בהנחיית מגישה ישראלית ובו הצופים מתקשרים ומנסים לענות על החידות שעל המסך.
"מישהו בבית?" (2009–2010) – דרור רפאל מגיע לבתים אקראיים ושואל את הדיירים שאלות הקשורות לסביבה בה הם גרים.
סדרות עלילתיות
"החברים של נאור" (2006–2011, 2016–2019) – הקומדיה המצליחה בהשתתפות נאור ציון, בני אבני ומלי לוי.
"חברות" (2013–2019) – סדרה קומית בכיכובה של ליטל שוורץ.
"לה פמיליה" (2015–2019) – סדרה קומית בכיכובם של רותם אבוהב, מריאנו אידלמן ונורמן עיסא.
"מסובך" (2016–2019) – סדרת דרמה, גבר בן 40, גרוש + שלוש בנות, מתאהב בצעירה אך לא יכול לנהל איתה מערכת יחסים סדירה במקביל לבלגן בחייו.
"נפלת חזק" (2016–2019) – סדרה קומית בכיכובו של מיקי גבע.
"שאטו עין כרם" (2017–2019) – סדרת דרמה-קומית שיצרו חנן סביון וגיא עמיר.
"ויקי ואני" (2017–2019) – סדרה קומית חדשה בכיכובה של מגי אזרזר.
"הרוסים" (2016–2017) – סדרה קומית בכיכובם של לב ברודינסקי ואדם רבינוביץ'.
"אהבה זה כואב" (2004) – דרמה קומית בכיכובם של דנה מודן ואסי כהן.
"פיק אפ" (2005) – עם בר רפאלי, ששי קשת ואוולין הגואל.
"חמישה גברים וחתונה" (2007) – דרמה קומית עם מיקי גבע, סמי הורי, נירו לוי, לירון וייסמן, ארז בן הרוש, יחזקאל לזרוב, דאנה איבגי והילה וידור.
"המקום" (2007–2008) – בהשתתפותם של אלי אלטוניו, רננה רז ויונתן סגל.
"מתי נתנשק" (2008) – בהשתתפותם של עדי עזרוני, ליאור אשכנזי ויעל שרוני.
"לאהוב את אנה" (2008–2009) – בהשתתפותם של יאנה גור, משה איבגי ועפר שכטר.
"האמת העירומה" (2008–2009) – דרמת מתח בהשתתפותם של נתי רביץ וליאור אשכנזי.
"מגדלים באוויר" (2009) – דרמה משפחתית עם טלי שרון ואלון אולארצ'יק.
"נשות הטייסים" (2009–2010) – עם גלית גוטמן והנרי דוד.
"מתלהבת" (2010) – מיני סדרה קומית בכיכובה של מיה דגן.
"כאן גרים בכיף" (2010–2012) – סיטקום משפחתי בהשתתפות נתי קלוגר, גיא לואל, דניאל מורשת, מעיין אלוני וטוני ברמן.
"2.3 בשבוע" (2011) – דרמה בסגנון דוקומנטרי בהשתתפות נועה תשבי ואורי פפר.
"אלנבי" (2012) – סדרת דרמה על תעשיית הזנות במועדוני החשפנות עם מורן אטיאס ואביב אלוש.
"פרופיל 64" (2013) – סדרה קומית המבוססת על מה שקורה ביחידה צבאית בכיכובם של דנה פרידר, מיכאל מושונוב ועוד
"מלבי אקספרס" (2013) – סדרה קומית בכיכובם של מיקי גבע, עדי הימלבלוי, קותי סבג המבוססת על ספר באותו השם שכתב מיקי גבע.
ישראל (2013) – סדרה קומית בכיכובו של הבדרן ישראל קטורזה.
"אחת אפס אפס" (2011–2015) – דרמת אקשן משטרתית בהשתתפות עמוס תמם ואפרת דור
"בנות הזהב" (2011–2016) – סיטקום המבוססת על הסדרה האמריקאית בכיכובן של רבקה מיכאלי, חנה לסלאו, מיקי קם ותיקי דיין.
"חשודה" (2015) – סדרת מתח בכיכובה של מלי לוי.
"אשתו של גיורא" (2015) – סדרת דרמת קומית אשר עוסקת בשחקנית ממורמרת הנשואה לשרברב מיליונר בכיכובם של ליאת אקטע ואורי הוכמן.
"להתבגר" (2015) – סדרת נוער העוסקת בקבוצת נערים המשתתפים בריאלטי, בכיכובם של ריקי בליך ומולי שולמן.
"בני ערובה" (2013–2015) – סדרת מתח בכיכובה של איילת זורר, זוכת פרס האקדמיה לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסדרה.
במסגרת החינוכית
קופה ראשית (2018) – סדרה קומית על חייהם של עובדי לקוחות סופרמרקט.
משדרי ספורט
"יורו 2016" – משחקים מטורניר אליפות הכדורגל האירופאי.
תוכניות אחרות
"החוליה החלשה" (2002–2004) – בהגשת פנינה דבורין ולאחר מכן חנה לסלאו.
"רמי ורד" (2002–2003) – בהגשת רמי ורד.
"אודטה" (2003–2007) – בהגשת אודטה שוורץ.
"המראה" (2006–2007) – בהגשת אורנה דץ.
"בלתי נתפס" (2006–2008) – עם נמרוד הראל. עלה לשידור בעונה נוספת בתור "המופע הבלתי נתפס".
"נקמת המחוננים" (2008) – בהגשת אלי אילדיס.
"שינויים בלוח השידורים" (2008–2009) – בהנחיית ערן זרחוביץ' ושרון טייכר.
"העוקץ" (2008–2009) – עם נמרוד הראל.
"הבלוק" (2009) – בהגשת חיים אתגר.
"אהרוני" (2009–2011) – תוכנית בישול יומית בהגשת השף ישראל אהרוני. בכל יום התוכנית עוסק בנושא אחר. התוכנית משודרת בשידורים חוזרים בערוץ 12.
"משחק מקדים" (2004–2005) – תוכנית שידוכים עם גלית גוטמן.
"הרשות נתונה" (2005–2007) – תוכנית דת בהנחיית עליזה לביא ששודה בימי שישי אחר הצהריים.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט של ערוץ עשר, כפי שנשמר בארכיון האינטרנט
לוח השידורים של ערוץ 10, באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
– אוסף כתבות לקראת תחילת שידורי ערוץ 10
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
*
עשר
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה בפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה בשליטת RGE
קטגוריה:ערוצי ברודקאסט בישראל
| 2024-10-05T08:37:07
|
הערוץ הראשון
|
ממוזער|250px|כניסה למרכז המבקרים ואולפן נקדי של הערוץ הראשון
"הערוץ הראשון" (שנקרא תחילה: הטלוויזיה הישראלית) היה ערוץ טלוויזיה ציבורי ממלכתי בישראל, של רשות השידור. הערוץ שידר קרוב לעשרים שנה (יחד עם הטלוויזיה החינוכית) כערוץ הטלוויזיה הישראלי היחיד, ועל מנת להיבדל מהטלוויזיה החינוכית הערוץ זכה לכינוי "הטלוויזיה הכללית" ובקיצור "הכללית". לאחר שהחלו שידורי הטלוויזיה הרב-ערוצית שם הערוץ עבר מיתוג מחדש והוא נקרא "הערוץ הראשון", ואף היה מוכר גם בתור "ערוץ 1".
מאז הקמתו, שכנו האולפנים הראשיים של הערוץ בבניין הטלוויזיה הישראלית שבשכונת רוממה בירושלים, אשר נהרס ביוני 2021, לטובת פרויקט מגורים.
ב-29 ביולי 2014 אישרה הכנסת ה-19 את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור, שבמקומה הוקם תאגיד שידור חדש בשם: "תאגיד השידור הישראלי", שבמסגרתו מופק ערוץ טלוויזיה שהחליף את הערוץ הראשון.
ב-14 במאי 2017, מיד לאחר שידור גמר האירוויזיון לשנת 2017, תמו שידורי הערוץ הראשון, וב-15 במאי באותה שנה הערוץ הוחלף ב"כאן 11".
היסטוריה
1966 – תכנון והקמה
תכנון מפורט להקמתה של הטלוויזיה הישראלית החל בשנת 1966 בעזרת ייעוץ של ג'ו שטרן, סגן נשיא CBS האמריקנית.
הטלוויזיה הישראלית נוסדה ב-2 במאי 1968, לאחר שנים רבות של ויכוח ציבורי בנושא, ולאחר שהטלוויזיה החינוכית החלה בשידוריה ב-24 במרץ 1966. הקמת הטלוויזיה, שתוכננה מלכתחילה לשנות ה־70, הוחשה בעקבות מלחמת ששת הימים, והסברה כי באמצעות שידורי טלוויזיה ניתן לשפר את ההסברה הישראלית למדינות ערב ולתושבי השטחים.
1968 – תחילת השידורים הסדירים
ממוזער|250px|בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים - נהרס ב-22 ביוני 2021
שמאל|ממוזער|250px|יהורם גאון במהדורת פורים של "אולפן עגול" - אחת מתוכניות הבידור הראשונות ששודרו בערוץ הראשון (1969)
השידור הראשון של התחנה היה שידור חי של מצעד צה"ל ביום העצמאות, שנערך במאי 1968, בירושלים. תדר השידור שהוקצה לתחנה היה אותו תדר שעליו שידרה הטלוויזיה החינוכית, ולכן שתי התחנות חלקו מאז את שעות השידור בערוץ.
לאחר מספר שידורים חד-פעמיים החלו לשדר באוגוסט 1968 שידורי ניסיון סדירים, תחילה שלושה ערבים בשבוע, שבהמשך הורחבו לארבעה. בתקופה זו שודרו בכל יום שעה בערבית ושעתיים בעברית. התחנה שידרה בשחור לבן, למרות העובדה שבתקופה זו כבר היו תחנות ששידרו בצבע. ב-1 באוגוסט באותה שנה שודרה מהדורת מבט לחדשות הראשונה. תוכנית זו שודרה בערוץ הראשון עד ה-9 במאי 2017, ובמשך שנים רבות הוגשה על ידי המנחה חיים יבין שכונה "מר טלוויזיה". באותה שנה, ב-13 באוגוסט 1968, שודרה לראשונה בערוץ גם מהדורת החדשות בערבית, בהגשת גלוריה סטיוארט.
בשנת השידורים הראשונה פעלה הטלוויזיה הישראלית כיחידה עצמאית במסגרת של "צוות הקמה" שבראשו עמד פרופ' אליהוא כץ מהחוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית, והשתתפו בו כמה אנשי אמנות ותקשורת, בהם האמנית עדה המאירית (שוורץ). שידוריה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הוגדרו כשידורי ניסיון. כץ היה למעשה המנהל הראשון של הטלוויזיה הישראלית. לאחר מכן התמזגה הטלוויזיה הישראלית עם תחנת הרדיו הממלכתית, "קול ישראל", שפעלה כבר במסגרת רשות השידור (שנוסדה כשלוש שנים לפני כן).
1969 – שידורים בימי שבת
ב־1969 התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה להרחיב את שעות השידור היומיות ולעבור לשדר מארבעה ימי שידור לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת, החל מחודש נובמבר באותה שנה. במסגרת המשא ומתן להרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השביעית שנערכו באוקטובר באותה שנה, דרשו נציגי המפלגות הדתיות להקפיא את פתיחת השידורים המתוכננים לליל שבת. בשבוע הראשון של נובמבר, בו החלו השידורים היומיים, התחוללה מהומה סביב הסוגיה. בסופו של דבר החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר להיענות באופן זמני לדרישת הדתיים, ולהקפיא את פתיחת השידורים בליל שבת. ביום שישי באותו שבוע, בשעות אחר הצהרים, פנו שני עורכי דין, יהודה רסלר ועדי קפלן, לבג"ץ. השופט התורן צבי ברנזון הוציא צו על תנאי והשידורים נפתחו כבר באותו ערב.
שנות ה-70 וה-80
כיוון שהערוץ הראשון שודר על אותו תדר של הטלוויזיה החינוכית, זמני השידור שלו היו מוגבלים. הערוץ החל את שידוריו ב-17:30. כאשר השעה הראשונה הוקדשה לתוכניות ילדים, בין שש וחצי לשמונה בערב לשידורים בערבית (שיש הטוענים שמטרתם הייתה תעמולה). ורק ארבע שעות לשידורי טלוויזיה למבוגרים בין שמונה בערב לחצות.
רוב שעות השידור בעברית בשנות השבעים למבוגרים, הוקצו להקרנתם של סרטים זרים, תכנים דוקומנטריים, וסדרות רכש בעיקר מארצות הברית ובריטניה. כאשר תוכניות המקור העבריות שאינן תוכניות אקטואליה היו בעיקר תוכניות ראיונות (כמו עלי כותרת), תוכניות על זמר עברי (כמו שרתי לך ארצי), וכן שעשועונים שחלקם יובאו מארצות הברית (כמו זה הסוד שלי ותשע בריבוע). תוכניות האקטואליה הבולטות היו מבט לחדשות ששודרה בשעה 9 בערב שההערכות לגביה היו שצפו בה באופן יומיומי כ-70% מבעלי מקלטי הטלוויזיה, השבוע-יומן אירועים שסיכמה את חדשות השבוע, ומוקד ששודרה פעם בשבוע ובה רואיין פוליטיקאי בכיר. תכנים מתוסרטים מקוריים כמעט ולא הופקו, כאשר הבולטים ביניהם בשנות השבעים היו תוכנית המערכונים לול, תוכנית הסאטירה ניקוי ראש וסדרת הדרמה חדווה ושלומיק.
מלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973 הייתה המלחמה הראשונה שבה יכלו הישראלים לצפות במשדרי החדשות היומיים בתמונות חיות מזירת הקרבות, סמוך להתרחשויות עצמן. מה שהעלה את חשיבותו של המדיום הטלוויזיוני בתחום האקטואליה.
ב-19 בנובמבר 1977 נחת נשיא מצרים אנוואר סאדאת לביקור בן שלושה ימים בישראל והערוץ הראשון סיקר את מהלך הביקור לראשונה בצבעים. בשנת 1979 שודרה תחרות האירוויזיון מבנייני האומה בירושלים בשידור חי בצבעים לרחבי העולם וגם בהפצה מקומית. בשנים הבאות תבצע הטלוויזיה הישראלית שידורים נוספים בצבעים במסגרת מצומצמת ולא סדירה. ורק בפברואר 1983 החלו שידורים סדירים בצבע. בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים הצטרפו ללוח המשדרים בעברית בערב שבת תוכניות אירוח בעלי אופי בידורי: שעה טובה וסיבה למסיבה בדומה לתוכנית הלילה המשודרת בארצות הברית מאז שנות החמישים.
בשנת 1985 זכתה הטלוויזיה הישראלית בערבית בפרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה.
שנות ה-90
ב-15 במאי 1990 החל הערוץ הראשון להפיץ את שידוריו באופן סדיר וקבוע גם באמצעות לוויין תקשורת וזאת כתוספת לשימוש במשדרים קרקעיים שהייתה נהוגה מאז תחילת פעילותו של הערוץ.
כניסת הטלוויזיה בכבלים והערוץ השני לישראל בתחילת שנות התשעים ערערו את המונופול של הערוץ הראשון. התוכניות הבולטות ששודרו בשנות התשעים בערוץ הראשון היו פופוליטיקה והחמישייה הקאמרית, ששודרה בתחילת הערוץ השני.
המאה ה-21
במאה ה-21 הערוץ איבד את תדמיתו. המדרוג שלו צנח, נוצרה לו תדמית של ערוץ "מבוגר", והביקורת עליו עלתה לאור העובדה שתקציבו היה נרחב ושולם דרך אגרת הטלוויזיה.
ב-6 במאי 2012 שונה לוח השידורים של הערוץ. בלוח החדש נעשה ניסיון להתחרות בערוצים המסחריים בשעות ה"פריים טיים". במסגרת השינויים, מהדורת מבט לחדשות הועברה ל-8 דקות לשמונה וקוצרה ל-38 דקות. אחרי "מבט" שידר הערוץ את התוכנית "המוסף" בהנחייתה של גאולה אבן. בכל ערב שודרה ב-19:00 תוכנית המציאות "בואו לאכול איתי" ומיד אחריה "היום בספורט" – מגזין ספורט יומי.
התוכנית "מהיום למחר" בוטלה ובמקומה הוצבה מהדורת חדשות שמסכמת את אירועי היום. הערוץ חזר לשדר תוכנית אירוח: בכל יום שישי שודרה אחרי היומן התוכנית "שישי עם טל ברמן".
במהלך 2012 עברו מרבית תוכניות הערוץ להיות משודרות בפורמט HD. המהלך הושלם בינואר 2013, עת עבר הערוץ להיות ערוץ הטלוויזיה הישראלי הראשון בו מתקיים שידור מלא ברזולוציית שידור גבוהה זו. בתחילת שנת 2014 מינתה ההנהלה את אדי אהרונוף לתפקיד ראש חטיבת החדשות בערוץ.
ב-9 במאי 2017, לקראת סגירתה של רשות השידור, שודרה מהדורת "מבט" האחרונה בהגשתה של המגישה מיכל רבינוביץ', המהדורה לוותה במחאה של עובדי רשות השידור על הסגירה. לאחר מכן לא שודרו יותר תוכניות אקטואליה וחדשות בערוץ והוא החל לשדר במתכונת שידורים מצומצמת, שכללה בעיקר שידורים חוזרים. הערוץ היה יכול לסיים את שידורו כבר באותו הערב אילולא תחרות האירוויזיון לשנת 2017 שהתקיימה באותם ימים, והערוץ היה מחויב לשדר אותה.
ממוזער|300px|השקופית המודיעה על סיום שידורי הערוץ הראשון
ממוזער|מכתב הפרידה של אלי בבא, מנהל הטלוויזיה בערוץ הראשון לעובדי הערוץ.
יום שבת, 13 במאי 2017, היה יום השידורים האחרון של הערוץ הראשון. אלי בבא מנהל הטלוויזיה הודיע במכתב פרידה לעובדים על לוח השידורים המתוכנן ללילה ועל סיום השידורים. גמר האירוויזיון לשנת 2017 היה התוכנית האחרונה ששודרה בערוץ, והיא הסתיימה בשעה 01:50 אחרי חצות, בסיומו שודר קליפ של השיר "הבלדה על חדווה ושלומיק" בביצוע מארינה מקסימיליאן, כשבמהלכו מופיעים קטעים שונים מהיסטוריית השידורים של הערוץ (קליפ שליווה את מאבקם של אנשי רשות השידור לאורך חודשים), ולאחר מכן, הוקרן קטע סיום התוכנית האחרונה של "מבט", בו עובדי התחנה שרים את "התקווה" ועם תום השירה, הופיעה שקופית בה נכתב "שידורינו הסתיימו 1968–2017 הערוץ הראשון".
ב-14 במאי 2017, לאורך כל היום, השידורים היחידים שהועברו בערוץ היו שידורי הטלוויזיה החינוכית, בזמני השידור שהוקצו לה ובפעם האחרונה. "החינוכית" חתמה את שידוריה בערוץ הראשון עם שידור התכנית האחרונה של "ערב חדש" במתכונתה הוותיקה.
ב-15 במאי 2017 החל "כאן" לפעול באפיקי השידור אשר שימשו את הערוץ הראשון.
טכנולוגיות שידור
שמאל|ממוזער|150px|אות הערוץ החל משידורי המונדיאל ביוני 2010
עם הקמתו שידר הערוץ בשידור אנלוגי, בשיטת PAL. בשנת 1979 החלה התחנה מעבר לשידורי צבע בתהליך הדרגתי, שהושלם בפברואר 1983, כשגם שידורי החדשות צולמו בצבע. בשנת 1981 הופסקה פעילות מחיקת הצבע מתוכניות צבעוניות.
שמאל|ממוזער|150px|אות הערוץ במהלך השידור הראשון בהפרדה גבוהה, הופיע במהלך שידור תחרות האירוויזיון במאי 2010
ב-25 במאי 2010 שידר הערוץ הראשון בפעם הראשונה שידור בהפרדה גבוהה (HDTV), באפיק 511 בהוט וביס. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ערוץ ציבורי בישראל משדר בהפרדה גבוהה – עד אז היו שידורים כאלה רק בערוצים ייעודיים של הוט ושל יס, בתשלום. השידור היה של חצי הגמר הראשון של תחרות האירוויזיון. למרות היות הערוץ ציבורי, המתבסס על גביית אגרה, עד אז רק מנויי הלוויין והכבלים, בעלי ממירי HD, יכלו לצפות בשידור בהפרדה גבוהה. במקביל הועבר השידור בערוץ הרגיל, באיכות רגילה ובמסך רחב שנדחס לפורמט הרגיל.
המונדיאל של 2010 היה אירוע הספורט הראשון ששודר באופן מלא ב-HD. במסגרת בדיקות ההכנה, הגיע למסקנה מנהל אגף ההנדסה בערוץ 1, משה מושקוביץ, כי הפתרון הפשוט והזול ביותר הוא לחבר ניידת שידור HD שתשמש כחדר בקרה וחדר שידור. על כן, הוצא מכרז, אליו ניגשו שתי חברות: "מזמור הפקות", בעלת ניידת HD היחידה בארץ באותה עת, וחברה מחו"ל שהציעה ניידת טורקית, שבחינה שלה בערוץ הראשון כללה נסיעה לטורקיה. לבסוף הניידת הטורקית ירדה מהפרק בגלל העלויות וכך נבחרה הניידת של "מזמור הפקות". לצורך תפעול ערוץ ה-HD, הוקם אולפן ובו שבע מצלמות HD של חברת סוני מדגם HSC-300 עם עדשות של Fujinon ומצלמת הגשה אחת באולפן שנמצא בתל אביב, שחוברה לניידת באמצעות סיב אופטי. כל מקורות הווידאו נותבו משולחן ניתוב מדגם MVS-6000, ומהניידת הועברו להוט, יס ולמרכז הבקרה.
ב-10 ביוני 2010 החל הערוץ בשידור משחקי גביע העולם בכדורגל תוך שימוש בהפרדה גבוהה. באותו ערב שודרה מהדורת החדשות "מבט" בפורמט ה-HD ולמעשה הייתה מהדורת החדשות הראשונה בישראל שמשודרת באיכות הזו. לקראת סוף חודש יוני, פורסם כי שר האוצר שטייניץ הסכים להעביר מקדמה על סך עשרה מיליון ש"ח לערוץ הראשון, במסגרת הרפורמה ברשות השידור, על מנת להמשיך עם שידורי ההפרדה הגבוהה גם לאחר תום משחקי המונדיאל. בערוץ הראשון הביעו שביעות רצון והודיעו כי גם לאחר סיום המשחקים ימשיכו לשדר את מהדורות החדשות בטכנולוגיית ה-HD מהאולפן המיוחד שנבנה לצורך שידורי המונדיאל. בכך יהיו לערוץ הישראלי הפתוח לכל הראשון שפועל בדרך זו.
באוגוסט 2010 החל הערוץ לשדר גם את המשחק המרכזי של ליגת העל בכדורגל בשיטת ה-HD.
לקראת חג הפסח באפריל 2011, הערוץ החל לשדר בשיטת 16:9 באפיק 11, שיטה המתאימה למסכי ה-LCD הרחבים. בתקופה זו תוכניות האולפן של הערוץ לא שודרו ב-HD או במסך רחב ורק סדרות ותוכניות שצולמו מראש ב-HD שודרו בפורמט ה-16:9.
הערוץ שידר את תחרויות אולימפיאדת לונדון בלעדית ב-HD ועבר לשידורים מלאים ב-HD מיום הבחירות לכנסת התשע עשרה.
מיוני 2013 שידורי הערוץ באיכות HD הועברו באפיק 11 בממירים התומכים.
סמלי הערוץ
250px|ממוזער|שמאל|סמלילי תוכניות מחלקת החדשות והספורט של הערוץ הראשון.
בשנת 1974 פנה מנהל מחלקת החדשות, דן שילון, למעצב בני לוין וביקש ממנו כי יכין סמל למחלקת החדשות, אשר ישמש את מבט לחדשות וגרסאות שלו ישמשו את מבט שני, מוקד, יומן השבוע ומבט ספורט. לוין הכין את הסמל הבסיסי באמצעות שימוש בעיפרון ומחוגה. הסמל הבסיסי העגול משלב בין מנורת שבעת הקנים לבין תיאור של גלי שידור. לתוכנית "מבט שני" עוצב סמל דומה דמוי עין, ל"מוקד" – ריבוע, למבט ספורט – אליפסה של אצטדיון וליומן השבוע – משושה כנגד ששת ימי השבוע החולף.
הסמל יצא מרשות מחלקת החדשות ואומץ על ידי הטלוויזיה ללא החלטה מסודרת והפך לסמלה הרשמי. במהלך השנים עוצבו לו גרסאות תלת מימד, אחת הידועות שבהן היא תפאורת אירוויזיון 1979.
ניהול הערוץ
מקורות כספיים
תקציבה של הטלוויזיה הישראלית היה מבוסס על אגרת הטלוויזיה הנגבתה מכל משקי הבית שברשותם מקלט טלוויזיה (ללא קשר לכמות השימוש במכשיר). סידור זה מיועד היה לשמור על עצמאות השידורים ועל אי־תלות במפרסמים מצד אחד ובפוליטיקאים מצד שני. בפועל גובה האגרה נקבע על ידי ועדת הכספים של הכנסת והטלוויזיה הישראלית נעזרת בגורמים מסחריים המעניקים "חסות" לשידורים. בתקופת האינפלציה הדוהרת בתחילת שנות ה־80 הייתה חשיבות רבה למועד שבו נקבע גובה האגרה בגלל הירידה המתמדת בערך המטבע. לא אחת נדחה הדיון בוועדת הכספים כדי ללחוץ על הטלוויזיה להתאים את שידוריה לציפיות של פוליטיקאים.
מבנה ניהולי
המוסדות שניתבו את דרכה של הרשות היו: הוועד המנהל הכולל שבעה חברים, ומליאה שבה חברים 31 נציגי ציבור, שמונו על ידי הכנסת ובפועל משקפים את חלוקת הכוח הפוליטי, פחות או יותר. בתחילת דרכה של רשות השידור ושל הטלוויזיה הישראלית, עד לסוף שנות ה־70, היו מרבית חברי המליאה אנשים בעלי רקע תרבותי וחינוכי (ד"ר אליהו לנקין שהיה מוותיקי האצ"ל, נתן שחם הסופר שישב במליאה מטעם מפ"ם). לאחר מכן הפכה מליאת רשות השידור לגוף שבו חברים פוליטיקאים בראשית דרכם כנקודת מוצא לקריירה פוליטית עתידית (למשל, גיל סמסונוב וסילבן שלום שהתחילו את דרכם בליכוד כחברים במליאת רשות השידור).
מנהלי הערוץ
ממוזער|250px|ארכיון הטלוויזיה הישראלית של רשות השידור
שם המנהל התחלת כהונה סיום כהונה אליהוא כץ 1968 1969 סטן גרנדייזי 1969 1969 חגי פינסקר 1969 1971 נקדימון רוגל 1971 1971 ישעיהו תדמור 1971 1973 ארנון צוקרמן 1973 1979 יצחק שמעוני 1980 1982 טוביה סער 1982 1985 יוסף בראל (בפועל) 1985 1985 יאיר אלוני 1985 1986 חיים יבין 1986 1990 יוסף בראל 1990 1993 יאיר שטרן 1993 2000 יאיר אלוני 2000 2002 יוסי משולם 2002 2003 מוטי עדן 2003 2006 מושון מצליח 2007 2013ללא מנהל בפועל20132014אלי בבא20142017
מהפקות הערוץ הראשון
אקטואליה ותחקירים
בוקר טוב ישראל (2006-1990)
מבט לחדשות (2017-1968)
המוסף עם גאולה אבן (2017-2012)
סירנות עם עדי מאירי (2017-2013)
כמעט חצות
מבט שני (2017-1976)
יומן (2017-1987)
רואים עולם (2017-1987)
גלובוס (2017-2000)
מהיום למחר (2012-1994)
פופוליטיקה (1998-1992)
מסיבת עיתונאים
מוקד
גילוי נאות (2009-2004)
פוליטיקה
הערב עם גאולה אבן (2012-2010)
לב העניין (2011-2009)
מדד יומי (2011-2000)
כלבוטק (1999-1974)
בומרנג
תעודה
עמוד האש (1981)
תקומה (1998)
אל בורות המים
סוף עונת התפוזים (1999-1998)
במדינת היהודים (2003)
כך היה (2017-2006)
ניקוי הראש הוא הכרחי (2007-2009)
הנבחרים
הסיפור האמיתי (2017-2005)
והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות ארץ ישראל (2017-2016)
חנוך לוין - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם (2017-2015)
הרמטכ"לים
תרבות ומוזיקה
שרתי לך ארצי (1977-1974)
עוד להיט (1984-1977)
להיט בראש (1992-1984)
עד פופ (1982–1992)
משהו מהסרטים
לגעת ברוח (2017-2006)
תוצרת הארץ
הגיע זמן לשון
חיים שכאלה (2000-1970, 2008-2007)
צו האופנה (2011)
רעש מקומי (2017-2008)
LIVE מהצוללת הצהובה (2012-2010)
טלסינמה (2017-2000)
תוכניות ספורט
המשחק המרכזי בליגת העל בכדורגל
משחקי הבית של נבחרת ישראל בכדורגל
מבט ספורט (1990-1968)
הראשון בשער
סופ"ש בספורט (2012)
בועטים (2017-2012)
תוכניות בנושאי דת
שאלת רב (2017-2006)
מבראשית
יש לך מושג?
פסוקו של יום (1969–2011)תוכניות ילדים ונוער
זאפ לראשון (2006-1989)
אות אות אות
סמי וסוסו (1974-1968)
הצריף של תמרי (1974)
ראש כרוב (1975)
טלפלא (1979-1975)
חג לי
קרוסלה
ריץ' רץ' (1976–1980)
אלוף בצלות ואלוף שום
השטיח המעופף
שער ההפתעות
3, 4, 5 וחצי (1980–1984)
מועדון החתול שמיל (1979–1983)
שמיניות באוויר
זנב לחדשות
ארנב עכשיו
משלים שועליים
אגדות המלך שלמה
סמוך עליי
סיירת הבטיחות בדרכים של ג'ינג'י
שיישאר בינינו (1987-1984)
תופסים ראש (1991-1988)
קח סיכון
תוססס
החופש האחרון (1989)
לא כולל שירות (1993-1990)
תלויים באוויר (1994)
הצצקנים (1989)
ציפי בלי הפסקה (1990)
בקצה המכחול
פינג פונג
מי הסופר
הופה היי (1995-1986)
מסיבת גן (1994-1989)
פלאי קלעים (1995-1992)
הכל נשבר במשפחה
החברים של שוש
חיות וחיוכים
אורחי דין
בחדר של דני (1994-1993)
ג'ינג'י (1996)
מרציפר
שעון הפלא
זנב לחדשות
קשרים מצוירים
הסטודיו של אמאל וכמאל
ירוק
זאפזאפים
ספינת האהבה של זאפ
אפצ'י וסיפור
המהדורה (2017-2006)
ניידת שידור
אור של כוכבים
עב"מ בא
מתגלגלים
הקש בעץ
שירים ונפלאותתוכניות בידור ואירוח
שישי עם טל ברמן (2012)
נפגשים בשישי (2017-2012)
בואו לאכול איתי (2017-2012)
שעה טובה (1984-1979)
בין הכיסאות
דיוקן (2017-2008)
סיבה למסיבה (1990-1984)
סוגרים שבוע (1998-1995)
אורח באולפן
סוף שבוע
בטברנה
שישי בטברנה (2003-1998)
שישי עם מיכל (2006-2003)
שישי בגאון (2005-2003)
שום, פלפל ושמן זית (2017-1995)
ניסים גרמה מארח (2011)
חבורת לול
הרגעים הגדולים (2006-1968)
ניקוי ראש (1976-1974)
היהודים באים (2016-2014)
אולפן קיץ
זה הסוד שלי (1976–1979, 1993)
שולחן ארוך עם דורון נשר (1993-1992)
סופסופ
ממני
אצל מני
מוצ"ש (1993-1989)
הצופן (2007)
המלכודת (2002)
קיץ חי (2011)
מחר שבת (2017-2013)
רשות הדיבוב (2017-2016)
טנדו
עמק הנהר האדום (1982)
סדרות דרמה
חדווה ושלומיק (1971)
מישל עזרא ספרא ובניו
סיפורי חליל
גיא אוני (2011)
סיפורים לשעת לילה מאוחרת
אנשים במיל
סיטון
אגוז
חלומות מתוקים
צימרים (2003)
כנפיים
לחיות מחדש
כתב פלילי (2005)
קו 300
משפט קסטנר
30 ש"ח לשעה (2014-2012)
עמוק במים (2014)
משפחה טובה (2015-2014)
קומדיות מצבים
המסעדה הגדולה (1988-1985)
כן מה?! (1988)
שכנים (1993-1989)
כמו שנאמר
סטרייט ולעניין
משפחה דה לוקס (2001-2000)
וידאו וחצי
כשמאבדים את הדרך
מנדל וגורנשטיין חקירות בע"מ
שבט כהן
מאש"ה
מבחר תמונות מהערוץ הראשון
לקריאה נוספת
חיים יבין, עובר מסך, הוצאת ידיעות ספרים, 2010
קישורים חיצוניים
ערוץ היוטיוב של רשות השידור והערוץ הראשון — הערוץ הועבר לבעלות כאן 11
עוז אלמוג, מטלוויזיה פטרונית לתרבות הרייטינג, כפי שהתקבל בארכיון האינטרנט, מתוך אנשים ישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס סוקולוב
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה ישראליים שנסגרו
קטגוריה:ערוצי ברודקאסט בישראל
| 2024-10-05T09:00:57
|
לאום
|
המונח לאום מתייחס למעמד המשפטי שיש לאומה מסוימת, המוגדרת כקבוצת אנשים המאורגנת בתחומי מדינה ריבונית מסוימת, לאותה המדינה, או לקבוצת אנשים אשר להם בסיס תרבותי משותף. מעמד זה מעניק למדינה סמכות שיפוטית על אותם האנשים ומעניק לאותם להם את הגנת המדינה בעת הצורך. הזכויות והחובות הללו משתנים ממדינה למדינה.
אנשים יכולים להפוך להיות בעלי לאום מסוים כאשר הם נולדים במדינה מסוימת, או בזכות קשר דם להורים בעלי לאום מסוים.
למדינה יכולים להיות מספר לאומים שונים אשר בעלי אותה האזרחות. לדוגמה, הלאומים הדומיננטיים ביותר בישראל הם יהודים, ערבים (מוסלמים, נוצרים). יתר הלאומים בישראל כוללים בין היתר את הדרוזים, צ'רקסים, וקבוצות מיעוט אחרות. ישראל מכירה בסך הכול במעל ל-130 לאומים שונים.
הבדל מהותי בין אזרחות ללאום הוא שבעוד שלאזרחים יש זכויות להצביע ולייצוג פוליטי במדינה בה הם אזרחים, אך אנשים עם לאום מסוים לעיתים רבות לא יקבלו באופן אוטומטי את אותן הזכויות, למרות שלעיתים רבות יש להם חלק מאותן הזכויות או את הפוטנציאל לקבל את אותן הזכויות בעתיד.
ראו גם
שם ייחוס
קהילות מדומיינות
הצטלביות
דין הדם
דין הקרקע
עם
פולק (גרמנית)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זכויות
קטגוריה:נדידת בני אדם
קטגוריה:משפט בין-לאומי פרטי
קטגוריה:אזרחות
| 2024-08-12T11:42:19
|
צבא
|
ממוזער|250px|טקס הענקת כומתות של חיל ההנדסה הקרבית בצה"ל. הטירונים מקבלים את הכומתה בסוף הטירונות.
ממוזער|250px|שמאל|מטוס קרב מדגם F-15 משגר טיל. זרוע האוויר היא אחת מזרועות הצבא.
ממוזער|250px|שמאל|כמעט כל החיילים בצבא עוברים הכשרה בשימוש בנשק אישי. בתמונה: מטווח בצה"ל בו חיילים לומדים לירות ברובה סער מדגם תבור CTAR-21.
צבא הוא ארגון לוחם הכפוף למדינה ריבונית או לישות מדינית, ומטרתו להגן על המדינה ולהפעיל כוח (בדרך כלל נגד גורמים חיצוניים, כגון מדינות אויב) על מנת להבטיח את האינטרסים שלה, כגון שמירה על הביטחון ולחימה בטרור, ובמצבי חירום אף מתן סיוע פנים. צבא נבדל מרוב ארגוני הביטחון, בכך שהוא פועל לרוב באופן גלוי, או גלוי-למחצה במדינות אשר כמעט תמיד נמצאות במצב עוינות עם הישות. ברוב המשטרים הדמוקרטיים התארגנות שכזו ממוסדת בחוק, והיא כפופה להחלטות הממשל הנבחר. בדרך כלל, הצבא מחזיק במונופול על שימוש בנשק כבד (כגון טנקים, תותחים, מטוסי קרב ואוניות מלחמה) במדינה (בעוד שארגוני ביטחון אחרים כגון סוכנויות ביון ומשטרה משתמשות גם הן ברובים ואקדחים), ועיקר פעילותו היא לוחמה והאימון לקראתה.
סוגי צבאות
לאורך ההיסטוריה התקיימו מספר סוגי צבאות, כשלעיתים הורכבו צבאות של מדינה מסוגים שונים, ולעיתים מסוג אחד בלבד.
צבא עממי
צבא עממי הוא צבא המבוסס על גיוס חובה של כל האוכלוסייה, לפי קריטריונים קבועים (בדרך כלל גברים בני גיל מסוים). לצבא עממי מספר יתרונות: מאגר כוח אדם גדול מאוד, מוטיבציה גבוהה (במיוחד בהגנה) ונאמנות גבוהה. חסרונות של צבא עממי הם שככל שהוא גדול יותר, גדל הנזק לכלכלת המדינה עקב אובדן כוח עבודה למשק. צבא עממי נחשב "זול" לאחזקה מכיוון שאינו משלם משכורות לחיילים, אך כנגד עלותם הנמוכה של החיילים עומד הפסד עקב חסרונם במשק ככוח עבודה.
צבא איכרים
צבא איכרים הוא גרסה מוקדמת של צבא עממי. אחת השיטות לגיוס צבא מהעת העתיקה ועד לראשית המאה ה-19 הייתה לבצע גיוס כללי בקרב האוכלוסייה במקרה של מלחמה. שיטה זו יכלה לפעול רק למלחמות קצרות מאוד ובטווח קרוב מאוד למדינה/ממלכה, שכן גיוס כזה היה משתק לחלוטין את המשק. צבא האיכרים, שנקרא כך משום שרוב אוכלוסיית העולם עסקה בחקלאות, הורכב מאנשים פשוטים, עם הכשרה קטנה מאוד (אם בכלל) בלחימה, שהביאו את נשקם עמם מהבית - לפעמים אף היה נשק זה כלי חקלאי כקלשון או חרמש. היתרון של צבאות אלה היה המספרים האדירים שניתן היה לגייס, אך לחימתם הייתה גרועה ביותר והם נטו לברוח משדה הקרב בשעת סכנה.
צבא אד הוק
הוא דגם מעט יותר משוכלל משני הדגמים הקודמים ונוטה להיות יותר בררן בבחירת המגויסים בו על אף שאלה מחויבים בגיוס בצו השעה אלו כן עברו הכשרה והתאמה (גם אם חלקיות, בחלק מהמקרים היה על החייל לדאוג לנשק בעצמו) לסתנדרתים שהוצבו לצבא. דגם זה הוא גם דגם ביניים לפני הדגם של צבא מילואים (המפורט בהמשך), וכמו בצבא המילואים גם בדגם זה בשיגרה היה הצבא מחזיק שלד צבאי של צבא קבע רק שלא כמילואים תדירות הקריאה לאזרחים הייתה נמוכה מלבד הכשרתם הבסיסית ובזמן מלחמה. מה שגרם לרוב הנטל לי פול על אנשי הקבע, כדי להמשיך את התפקוד השותף של המדינה/ממלכה וסיבה נוסף לכך היא שבחלק מהמקרים היה רצון לשמר את השלטון בקרב קבוצה קטנה של מקורבים. שיטות של דגם זה היו נפוצו בעת העתיקה לדוגמה: סין וממלכות יווניות כמו סלאוקוס - שבה היה נדרש לרכז את מרכז הכובד השלטוני בידיים מקורבים ממוצא הלני שהיו למיעוט בממלכה ועל כן שימוש בדגם זה היה עדיף.
צבא סדיר
צבא סדיר הוא שיפור של הצבא העממי, כשמשך השירות של המגויסים מוגבל מאוד. הצבא הסדיר גם זמין לפעולה בכל עת, בדומה לצבא מקצועי.
צבא מקצועי
צבא מקצועי הוא צבא הבנוי מחיילים שהחיילוּת היא מקצוע עבורם. החיילים משרתים לאורך תקופה ארוכה ככל הנדרש, עוברים הכשרה יסודית והתמקצעות בתפקידם, ואף מקבלים שכר מלא. לצבא מקצועי יתרונות של יכולת לחימה גבוהה במיוחד ושל זמינות מיידית. החסרון הוא עלותו הגבוהה. צבאות מקצועיים ניתן גם לגייס גם לא מקרב תושבי המדינה/ממלכה, ובעבר נקטו שליטים בדרך זו על מנת להבטיח את נאמנות הצבא אליהם מחד, ולשלוט באוכלוסייה מאידך.
צבא מילואים
צבא מילואים הוא צבא המורכב מחיילים ששירתו בעבר בצבא המקצועי או הסדיר, ושניתן לזמן אותם לפעילות צבאית בעת הצורך. היתרון של צבא המילואים בגודלו ובאיכותו הגבוהה יחסית, אך כדי לשמור על איכות זו יש להשקיע משאבים באימונו ובציודו. החסרון של צבא מילואים הוא איטיות בגיוסו שעלולה להיות קריטית בשעת צורך, וכמו בצבא העממי, גיוסו מתבטא בנזק כלכלי למשק.
צבא קבע
צבא קבע הוא משלימו של צבא המילואים בצבא לא מקצועי. והוא אמור להוות שלד בשיגרה עד להשלמת גיוס כוח הצבא העיקרי - אם מדובר בצבא מילואים או כל דגם אחר. והחיילים המשרתים בו רואים בו מקצוע מה שמקל על תחזוקה ותפקודו של דגם זה לטווח ארוך.
מטרות ותפקידים
המטרה הרשמית של הצבא היא להבטיח את ישומן של החלטות המשטר הדורשות פעולה מזוינת, אם בדרך ההרתעה ואם בדרך השימוש בכוח, ידע ויכולת צבאית: כלומר, באמצעות מלחמה.
השימוש בצבא הוא לרוב לשם הבטחת ריבונותה ושלמותה של קבוצה או מדינה מסוימת מפני גופים זרים (כמו מדינות אויבות או ארגוני טרור) המאיימים עליה.
המטרות העיקריות של הצבא הן, לפיכך:
לחימה לצורך הגנה על גבולות המדינה מפני תקיפת אויב והגנה על חיי התושבים, תקיפה או כיבוש של האויב או גוף המהווה איום כלשהו על המדינה או על אזרחיה.
פעילות ביטחון שוטף כנגד מדינות אויב, מורדים, ארגוני טרור, מיליציות, מסתננים וגופים עוינים אחרים.
השגת המטרות העיקריות כרוכה בפעולות שגרה הכוללות:
אימונים צבאיים.
פיתוח וייצור הן של אמצעי לחימה והן של פריטים אחרים.
איסוף מודיעין טקטי ואסטרטגי על גופים המאיימים (והעלולים לאיים) על המדינה וסיכול פעילויות מודיעין של גופים אלה.
מלבד המטרות העיקריות, עשויות להיות לצבא מטרות רשמיות נוספות, בעיקר במדינות שאינן דמוקרטיות, כגון:
טיפול במצבי חירום ובאסונות המוניים.
חינוך הן של החיילים והן של אזרחים.
תרבות - פעולה בשדות של אמנות, אופנה, מוזיקה, ספורט וכו'.
מדרג צבאי
כל צבא בנוי בצורת מדרג לשם ייעול תפקודו והבאת ההחלטות לכלל ביצוע, בין אם על ידי קובעי ההחלטות ובין אם הכפופים להם בסדר המדרג (כפיפות). למדרג הצבאי מטרות רבות, ביניהן:
הטלת מרות פנים-ארגונית. לצבא עוצמה רבה. המדרג מבטיח שהשליטה בעוצמת זו תישאר בידי הקבוצה או מערכת מצומצמת, ולא תופנה כלפיה מתוך שורות הארגון.
יצירת מוטיבציה פנים-ארגונית להישארות בארגון ול"עליה בסולם הדרגות" (ובכך לתרום לקיום הארגון). בדומה למדרג בארגונים אחרים, המדרג הצבאי גורם לחלק מהפרטים במערכת לרצות ולהגיע לדרגה גבוהה יותר במטרה לקדם את מטרותיהם (תנאים עדיפים, יוקרה). הדבר מוקצן יותר בארגון הצבאי, מהיותו טוטאלי לגבי החברים בו. מוטיבציה זו תלויה ביכולת ניידות בין שלבי המדרג הצבאי, אשר אינה מאפיינת את כל הצבאות. עיצוב הצבא כמסגרת המאפשרת ניידות מיוחסת לנפוליאון בונפרטה. זוהי המשמעות של המשפט אותו טבע נפוליאון: "כל חייל נושא בתרמילו את שרביט הגנרל."
יעילות ביצועית: חובת הציות של חייל למפקדו, ושל בעל דרגה זוטרת לבעל דרגה בכירה יותר, נועד לאפשר ביצוע מהיר, החלטי ויעיל יותר של פקודות צבאיות, בעיקר פקודות בעת קרב, כגון להסתער או לתקוף מטרות מסוימות.
כוח אדם
ישנם הבדלים בכוח האדם המאייש את הצבאות השונים, ואף ביחידות ובתפקידים שונים בתוך כל צבא. הבדלים אלו באים לידי ביטוי בקבוצות אוכלוסייה שונות המהוות מקור לגיוס, באופי השירות, במוטיבציה לשירות וכדומה. בצבאות רבים מאוישים שלבים שונים במדרג הצבאי על ידי קבוצות אוכלוסייה שונות, באופן מכוון או בלתי-מכוון. במקרים אלו ישנה נטייה לאייש את השלבים הגבוהים במדרג בבני מעמדות חברתיים גבוהים יותר.
במדינות מודרניות נהוגה ברוב המקרים שיטה לפיה הצבא הוא צבא אזרחים. זוהי תופעה המבטאת את היותן של מדינות אלו רפובליקות. בחלק מהמקרים אף חלה חובת גיוס כללית. מודל אחר הוא צבא השכירים, שבו השירות הצבאי נחשב למשלח יד ואינו מותנה באזרחות.
במקרה של צבא אזרחים, מוטיבציות השירות יכולות להיות רבות ומגוונות. המוטיבציה הרשמית היא לרוב הגנה ולחימה עבור המולדת. מלבד זאת, ברוב הצבאות נהוג תשלום שכר גם במקרה של צבא אזרחים. מניעים אחרים לשירות צבאי הם רכישת מעמד, קבלת הטבות, זכייה בשלל, יצירת רשתות חברתיות, גיבוש זהות, הכרה בשייכות לחברה ועוד. המתאם בין הנכונות של פרטים וקבוצות לשרת בצבא ולהחזיקו מבחינה תקציבית, לבין התגמולים השונים שבהם זוכים המשרתים בצבא, קרוי המשוואה הרפובליקנית.
צבא קבע הוא חלקו המקצועי הקבוע של הצבא, המורכב מקצינים ונגדים שזו היא עבודתם הקבועה. אנשי צבא הקבע אינם משתחררים בעת שלום, מקיימים את הגוף היציב של הצבא, משמרים את מקצועיותו ומתכננים את עתידו בהיבטי תכנון אסטרטגי, לוגיסטיקה (רכש, הצטיידות ותחזוקה), תכנון וביצוע אימונים, כוננות לגיוס מילואים בעת חירום, שימור ידע וכדומה. צבא המבוסס כולו על צבא קבע נקרא צבא מקצועי.
בצבא המבוסס על שירות מילואים, משמרים אנשי הקבע שלד פיקודי ומנהלי של המסגרות הלוחמות.
גוף צבאי שאיננו נסמך על גרעין צבא קבע אלא על מתנדבים או מגויסים לעת חירום נקרא מיליציה או צבא מיליציוני.
גופי הצבא
הצבא המודרני בדרך כלל מחולק לזרועות, אגפים וחילות, הכפופים כולם לפיקוד המטה הכללי. זרועות הצבא כוללים בדרך כלל את זרוע האוויר, זרוע הים וזרוע היבשה, ולעיתים גם יחידות משמר לאומי ומשטרה צבאית שתפקידם הוא יותר אבטחת פנים. כמעט כל צבא כולל יחידות מודיעין שתפקידן לאסוף מידע על כוחות האויב ועל איומים עתידיים ולהיערך אליהם מבעוד מועד.
חילות היבשה כוללים בדרך כלל את חיל הרגלים, ובו לוחמים החמושים בנשק קל ונגמ"שים המהווים את שלד כוחו היבשתי של הצבא ומשמשים למגוון משימות; חיל השריון המפעיל טנקים המהווה כיום את המרכיב המתמרן העיקרי בצבאות המודרניים; חיל התותחנים המפעיל ארטילריה ואחראי על סיוע באש לטווחים קצרים, בינוניים וארוכים; וחיל הנדסה קרבית האחראי על פריצת סער, הבטחת תמרון, חבלה, סילוק פצצות ועיסוק בחומרי נפץ, ביצורים, בנייה והריסה.
חילות נוספים הם חילות תומכי לחימה, האחראים על לוגיסטיקה, תחזוקת ותיקון אמצעי לחימה, חימוש, רפואה צבאית ועוד.
הצבא לעומת ארגונים חמושים אחרים
ממוזער|250px|טנק מערכה כבד מדגם מרכבה סימן 3. נשק כבד הוא סימן ההיכר של הצבא כגוף חמוש.
בדרך כלל, הצבא הוא לא הארגון החמוש היחיד במדינה. גם המשטרה וכוחות הביטחון השונים (כגון סוכנויות ביון וכוחות אבטחה) רשאים לשאת נשק ולהפעילו בעת הצורך בהתאם לנהלים שנקבעו על פי חוק.
כמעט תמיד, הצבא הוא הגוף היחיד המחזיק בנשק כבד כמו טנקים, מטוסי קרב וכלי שיט קרביים. גופים אחרים חמושים לרוב רק בנשק קל: אקדחים, מקלעים או רובים מסוגים שונים.
הצבא גם מובדל ממיליציות חמושות בכך שהוא ארגון חוקי ופעולת המליציות לא מוסדרת בחוק. לרוב הצבא גם הרבה יותר מאורגן וממושמע מהמליציות.
ראו גם
כוח צבאי
רשימת צבאות
שימוש צבאי בילדים ובנערים
תורת לחימה
ממשל צבאי
קישורים חיצוניים
אתר לדירוג צבאות העולם
דירוג צבאות העולם לפי כמות כלי הנשק, ויקיפדיה האנגלית
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
*
קטגוריה:ביטחון לאומי
| 2024-08-01T00:54:04
|
בוטניקה
|
שמאל|ממוזער|250px|חמציץ נטוי - גאופיט בעל פרח
שמאל|ממוזער|250px|היביסקוס סורי
בּוֹטָנִיקָה (באנגלית: Botany, פִיטוֹלוֹגְיָה (Phytology) או פִיטוֹבִּיוֹלוֹגְיָה (Phytobiology); בעברית: תורת הצמחים) היא ענף של מדעי החיים החוקר מגוון רחב של תחומים בעולם הצומח. הבוטניקה עוסקת בכל ההיבטים של חיי הצמחים, בהם מבנה, התפתחות, גדילה, רבייה, חילוף החומרים, מחלות, תכונות כימיות וקשרים אבולוציוניים בין קבוצות טקסונומיות.
תחום הבוטניקה החל במאמצים מוקדמים של בני אדם להבדיל בין צמחים אכילים לרעילים, מה שהופך אותה לאחד הענפים הוותיקים ביותר של המדע. ההיסטוריה המתועדת המוקדמת של הבוטניקה כוללת כתבים עתיקים רבים וסיווגי צמחים. בעבר חקרו הבוטנאים את כל צורות החיים שאינן בעלי חיים, אולם במשך השנים ועם התקדמות הביולוגיה הובן כי צורות חיים שונות שאינן בעלי חיים, כמו נגיפים, פטריות וחיידקים, לא שייכות לעולם הצומח ואינן כלולות תחת הבוטניקה.
כיום, בוטנאים חוקרים מעל ל־400,000 מינים של צמחים. תחומי המחקר הכלליים בבוטניקה כוללים את מיון עולם הצומח, מורפולוגיה של צמחים, שהיא תחום העוסק בתיעוד ותיאור הצמחים, אבולוציה וגיאובוטניקה, העוסקת בחקר תפוצת הצמחים על פני כדור הארץ. תחומי משנה של הבוטניקה כוללים אגרונומיה, ייעור, גננות, ופלאובוטניקה. המחקר הבוטני תורם רבות לחקלאות, לרפואה ולשימור הסביבה, שכן הצמחים מהווים מקור עיקרי למזון, תרופות, חומרים טבעיים ושירותי אקולוגיה. בוטניקה כלכלית היא תחום בבוטניקה החוקר את הצמחים והשימושים הכלכליים שלהם. התחום כולל מחקר על צמחים המשמשים כמזון, כמו דגנים, פירות וירקות; כמו כן הוא מכיל מחקר על צמחים בעלי סגולות רפואיות המספקים חומרים פעילים לתרופות מודרניות; למשל סיבים, כותנה, פשתן ועוד.
בוטניקה מודרנית היא נושא רחב ורב תחומי עם תרומות ותובנות מרוב תחומי המדע והטכנולוגיה האחרים. נושאי המחקר כוללים את חקר אנטומיה של הצמח, צמיחה והתמיינות, רבייה וגטטיבית, ביוכימיה ומטבוליזם ראשוני, מוצרים כימיים, פיתוח, מחלות, יחסים אבולוציוניים, שיטתיות וטקסונומיה של צמחים.
ראו גם
צומח
צורות חיים של צמחים
בוטניקה - מונחים
צמחיית ארץ ישראל
תבלין
עץ
שיח
פרח
זרע
שורש
פרי
ירק
גן בוטני
הכלאת צמחים
ביוכימיה
מטבוליזם
קישורים חיצוניים
הגן הבוטני בירושלים, אתר הבית
אינדקס צמחיית ישראל באתר ישראפלנט
Johannes M. M. Engels, Plant Diversity Conservation Challenges and Prospects—The Perspective of Botanic Gardens and the Millennium Seed Bank. Plants (Basel). 2021 Nov; 10(11): 2371. Published online 2021 Nov 3. doi: 10.3390/plants10112371
Judith Sumner, The Natural History of Medicinal Plants., Sumner, Judith (2000). ew York: Timber Press
Arber, A. 1928. Herbals, Their Origin and Evolution: a Chapter in the History of Botany, 1470–1670. 2nd ed. Cambridge Univ. Press, Cambridge, England
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
| 2024-10-13T02:38:23
|
השטחים המוחזקים
|
REDIRECT הכיבוש הישראלי
| 2017-05-06T09:19:39
|
הנדסת תוכנה
|
הנדסת תוכנה (באנגלית: Software Engineering) היא ענף של הנדסה, העוסק בפיתוח תוכנה.
הנדסת תוכנה מיישמת גישה שיטתית, מבוקרת ומדידה לפיתוח, תפעול ותחזוקה של תוכנה. הנדסת תוכנה מקיפה את מחזור החיים השלם של תוכנה, וכוללת ידע, שיטות וכלים עבור דרישות, תכנון, בנייה, בדיקות, תחזוקה, ניהול תצורה ואיכות. הנדסת תוכנה נועדה להפחית את המורכבות שבפיתוח תוכנה, לשפר את אמינות התוכנה המפותחת, ולהקטין את עלויות התפעול והתחזוקה. מאפיין בולט של הנדסת התוכנה הוא פיתוח מערכות מורכבות הכוללות חומרה, תוכנה ותקשורת.
הנדסת תוכנה החלה להתגבש כתחום ייחודי בשנות ה-60 המאוחרות, על רקע משבר התוכנה. עד אותה עת נחשבה הנדסת התוכנה לענף משני של מדעי המחשב. כנס ראשון בהנדסת תוכנה נערך בשנת 1968 על ידי ועדת המדע של נאט"ו, וציין את תחילת דרכו של הענף כתחום נפרד ועצמאי. עם החלוצים בתחום נמנים פרד ברוקס, בארי בם, טוני הור ודייוויד פרנס. גרסה ראשונה של גוף הידע הרשמי של המקצוע הושלמה בשנת 1999 ובאותה השנה הוענק לפרד ברוקס פרס טיורינג על "תרומותיו פורצות הדרך בהנדסת מחשבים, מערכות הפעלה והנדסת תוכנה". שני אירועים אלה נחשבים לאבני דרך חשובות בהתפתחות הענף. בארצות הברית, מסלול לימודים אקדמי בהנדסת תוכנה (BSc) נפתח לראשונה בשנת 1996, ומסלול דומה מוצע גם בישראל. עם זאת, נכון לשנת 2006, לרוב העוסקים בתחום יש הכשרה אקדמית במדעי המחשב ולא בהנדסת תוכנה.
יסודותיה התאורטיים של הנדסת התוכנה לקוחים ממדעי המחשב, ובצד המעשי היא חולקת עקרונות ושיטות עם הנדסת מחשבים, הנדסת מערכות, הבטחת איכות, הנדסת אנוש וניהול פרויקטים. בפתח המאה ה-21, ובניגוד חד לרבות מדיסציפלינות ההנדסה האחרות, שיטותיה של הנדסת התוכנה אינן מבטיחות כי תוצריה יהיו עקביים, אמינים או שימושיים. יתר על כן, שיטותיה אינן אחידות, אינן מוסְדרות, ורובן המכריע מבוסס על כללי אצבע ונעדר תשתית מתמטית איתנה. בשל כך, ובשל היבטים נוספים של הנדסת תוכנה, שאלת סיווגה כענף של ההנדסה, המדע או האמנות תלויה ועומדת, וכן שוררת אי-הסכמה באשר לנכונותן או נחיצותן של רבות מהפרדיגמות והשיטות שנעשה בהן שימוש בתחום זה.
הגדרה של הנדסת תוכנה
המונח "הנדסת תוכנה"
המונח "הנדסת תוכנה" נטבע בשנת 1968 על ידי פרידריך באוור במהלך כנס שערכה ועדת המדע של נאט"ו, ונמצא בשימוש נרחב מאז. נכון לתחילת המאה ה-21, הוא מפורש במספר דרכים שונות ונבדלות:
כינוי בן־זמננו למגוון הפעילויות שבעבר נודעו כתכנות וניתוח מערכות.
מונח רחב המתאר את כל ההיבטים המעשיים של תכנות מחשבים. זאת, בניגוד לתאוריה של תכנות מחשבים הידועה גם כמדעי המחשב.
מונח המגלם גישה מסוימת לתכנות מחשבים, דהיינו, התייחסות לתכנות מחשבים כמקצוע הנדסי ולא כאמנות.
לפי תקן IEEE 610.12, הנדסת תוכנה היא "(1) יישום של גישה שיטתית, מבוקרת ומדידה לפיתוח, תפעול ותחזוקה של תוכנה, כלומר, החלה של הנדסה על תוכנה; (2) לימוד הגישות השונות ל־(1)".
המונח "מהנדס תוכנה"
בדומה למונח "הנדסת תוכנה", גם משמעות המונח "מהנדס תוכנה" נתונה במחלוקת:
עד אמצע שנות ה-90, העדיפו רוב העובדים בתחום לתאר מקצועם כ-"תוכניתן", "מתכנת" או "מְפַתֵח". בהמשך, עם תפוצתו הרחבה של המחשב האישי והגידול החד במספר העוסקים בתחום, התואר "מתכנת", קיבל גוון שלילי ושימש ככינוי לאלה שאין להם הכלים, הכישורים, ההשכלה או האתיקה הדרושים לפיתוח תוכנה איכותית. בעקבות זאת, החלו חלק מאנשי המקצוע לכנות את עצמם "מהנדסי תוכנה", וחברות רבות החליפו את התארים "מתכנת" ו-"מפתח תוכנה" בתואר "מהנדס תוכנה". עם זאת, ההבחנה בין המונחים אינה מקובלת על כולם ויש הדבקים במונחים המקוריים. מחלוקת זו מוסיפה על הבלבול הקיים באשר להגדרה המדויקת של הנדסת התוכנה.
בקרב מהנדסים בתחומים המסורתיים של ההנדסה (ובפרט איגוד המהנדסים האזרחיים של ארצות הברית, NSPE ), יש הטוענים כי להם זכויות ייחודיות על המונח "הנדסה", וכי השימוש במונח זה דורש את אישורם. ואכן, ב-48 מבין מדינות ארצות הברית, השימוש בתואר "מהנדס תוכנה" אסור על מי שלא הוסמך על ידי ה-NSPE. עם זאת, אנשי מקצוע רבים, אוניברסיטאות רבות ואף לשכת הסטטיסטיקה של משרד העבודה האמריקני משתמשים במונח "מהנדס תוכנה" בחופשיות כדי לתאר את העוסקים בתחום תכנות המחשבים.
ה-ACM מתנגד לשימוש במונח "מהנדס תוכנה" ולרישוי העוסקים בתחום. על פי ה-ACM, מהנדס תוכנה מורשה (בדומה למהנדס בניין הרשום בפנקס המהנדסים) ייתפס בציבור כמי שמחזיק בידע והכישורים הדרושים לבניית תוכנה אמינה, עקבית ושימושית, אף על פי שהנדסת תוכנה אינה בשלה דיה כדי להבטיח זאת.
הנדסה, מדע או אמנות?
קיימת מחלוקת ארוכת שנים בשאלת סיווגה של הנדסת תוכנה כענף של ההנדסה, המדע או האמנות. במידה רבה, המחלוקת נובעת מגילו הצעיר של המקצוע ומחוסר הגיבוש של השיטות המשמשות בו.
יש המסווגים את פיתוח התוכנה כענף מובהק של ההנדסה. המצדדים בגישה זו מצביעים על השיטות המשותפות לדיסציפלינות אלה, כגון איסוף וניהול דרישות, הבטחת איכות וניהול פרויקטים. מאידך, המצדדים בגישה זו נוטים להמעיט בחשיבותו של המרכיב הייצורי והפיזי של הנדסה, שאינו קיים כלל בהנדסת תוכנה. אחרים טוענים שייתכן והנדסת תוכנה אינה דיסציפלינה הנדסית, אך עליה להיות כזו. מנגד, עמדתו של ה-ACM היא שהנדסת התוכנה אינה בשלה דיה כדי להיחשב דיסציפלינה הנדסית, מכיוון שלא ניתן להבטיח שתוצריה יהיו עקביים, אמינים או שימושיים. לרוב, הגישה הנאיבית להנדסת תוכנה מבלבלת בין התוצר ההנדסי לפיתוחו, ומבקשת לייחס את איכות התוצר ההנדסי לתהליכי הפיתוח של התוכנה. דהיינו, כשם שהתוצר ההנדסי (לדוגמה מטוס) עומד בקריטריונים מחמירים של יעילות, עמידות ודיוק, כך גם תהליכי פיתוח התוכנה עצמם חייבים לעמוד בקריטריונים דומים. גישה זו מיושמת במתודולוגיית פיתוח התוכנה מודל מפל־המים המורה על פיתוח תוכנה בתהליך קווי, חד־כיווני הדומה לפס־ייצור של מוצר הנדסי.
יש המסווגים את פיתוח התוכנה כענף מדעי־מתמטי. ואכן, כל מערכות התוכנה מבוססות על יסודות אלגוריתמיים, וחלקן משתמשות בנוסף בענפים שונים של המתמטיקה השימושית. בתהליך פיתוח התוכנה משמשות לעיתים שיטות מתמטיות מתחום מדעי המחשב, כגון יעילות אלגוריתמים, מודלים של חישוב ושיטות לאימות תוכנה. אף על פי כן, הנדסת תוכנה אינה ענף של המתמטיקה, וידע מתמטי עמוק אינו מבטיח כלל ועיקר את איכות התוכנה. אדרבא, השיטות הפורמליות הקיימות משמשות לאימות תוכנה ולא לתכנונה. זאת ועוד, שיטות האימות הקיימות אינן מסוגלות להתמודד עם המורכבות וסדרי הגודל של מערכות התוכנה המודרניות, ובנוסף מוגבלות בשל חסמים תאורטיים מובנים (ראו גם בעיית העצירה). חלקים מהותיים בתהליך פיתוח התוכנה הם עיצוביים באופיים ומתבססים על איסוף וארגון מידע שאינו פורמלי או מוגדר־היטב, ופירוש והמרת אלה לשפת מחשב כלשהי.
יש המסווגים את פיתוח התוכנה כמקצוע הדורש עבודת אומן או אפילו כאמנות. ואכן, תהליך פיתוח התוכנה חולק איכויות מסוימות עם תהליך היצירה האמנותית, כגון הפשטה, אסתטיקה, דרגות חופש גבוהות ועוד. במקרים רבים, העוסקים בתחום חותרים לפתח פתרונות שיהיו אסתטיים, נוסף על היותם מעשיים. בדומה למקצועות אחרים הדורשים עבודת אומן שיטתית (לדוגמה אדריכלות), גם מקצוע פיתוח התוכנה דורש תקופה ארוכה של חניכות אצל בעל מקצוע ותיק. עם זאת, יש הטוענים כי הגישה האומנותית לבדה אינה מספיקה לפיתוח שיטתי של תוכנה בקנה מידה גדול.
יש המסווגים את פיתוח התוכנה כתהליך יצירת קניין רוחני. לפי גישה זו, פיתוח תוכנה הוא ביסודו בעיה אמפירית, ולא ניתן לפתור אותה בשיטות המתבססות על חיזוי או תכנון. המצדדים בגישה זו מדמים את פיתוח התוכנה למשחק של שיתוף פעולה מוכוון־מטרה, בדומה לטיפוס הרים. גישה זו שמה דגש רב על סביבת עבודה מתאימה, זרימת מידע אוסמוטית בין חברי הצוות, ותקורה פורמלית־טקסית נמוכה. עקרונות אלה מיושמים במתודולוגיות פיתוח תוכנה זריזוֹת כגון XP ו־Scrum. עם זאת, יש הטוענים כי גישה זו לבדה אינה מתאימה לפיתוח מערכות קריטיות, או כאלה המחייבות צוותי פיתוח גדולים.
השוואה לתחומים קרובים
ממוזער|200px|הקשר שבין מדעי המחשב, הנדסת מחשבים והנדסת תוכנה
הנדסת תוכנה לעומת תכנות
קיימת חפיפה מסוימת בין הנדסת תוכנה לתכנות גרידא. שתי הדיסציפלינות עוסקות בצד המעשי של פיתוח תוכנה, אך הנדסת תוכנה מיישמת גישה שיטתית ומקיפה את מחזור הפיתוח השלם, ואילו תכנות מתמקד בתכנון ובכתיבת התוכנה. הטבלה הבאה מפרטת את ההבדלים העיקריים בין שתי הדיסציפלינות:
נושא הנדסת תוכנה תכנותמיקודתכנות הקשור ליישום מסויםתכנות ולעיתים האקינג ללא תלות ביישום מסויםהקשר עסקישיתוף פעולה עם מומחים לתחום העסקידגש על עבודה אישיתגודל הצוותבודדים ועד לצוותים גדולים ומתואמיםדגש על יחידיםבדיקותשיטתיות, ממוכנות – מבדיקות יחידה, דרך בדיקות שילוב, מערכת ועד מבדקי קבלהבדיקות מעטות וידניות, לעיתים בדיקות יחידהקריטיות המערכתכל סוגי המערכות, כולל מערכות קריטיות ומערכות תומכות־חייםמערכות לא קריטיות
הנדסת תוכנה לעומת מדעי המחשב
היחס בין מדעי המחשב להנדסת תוכנה הוא נושא הנתון במחלוקת מתמשכת. יש המצדדים בגישה הטוענת שהנדסת תוכנה היא ענף משני של מדעי המחשב. לעומתם, יש הטוענים שהמיקוד העיקרי של מדעי המחשב הוא לימוד וגילוי אמיתות כלליות בתחום החישוביות, ואילו הנדסת תוכנה מתמקדת בתכנון ויישום מקרים פרטניים של בעיות חישוביות, להשגת מטרה מעשית. תומך מובהק בגישה זו הוא דייוויד פרנס.
בין הנדסת תוכנה למדעי המחשב יש חפיפה בתחומי האלגוריתמיקה וארכיטקטורת המחשב. עם זאת, מדעי המחשב נוטים למחקר תאורטי בתחומים אלה, ואילו הנדסת תוכנה נוטה לצד המעשי, ושמה דגש על פתרון של בעיות בקנה מידה גדול ותעשייתי. להדגשת ההיבט התאורטי של מדעי המחשב, אמר אחד מהבולטים בו, אדסחר דייקסטרה:
הטבלה הבאה מפרטת את ההבדלים בין שתי הדיסציפלינות:
נושא הנדסת תוכנה מדעי המחשבאידיאלפיתוח מערכות תוכנהגילוי אמיתות כלליות אודות חישוביות, אלגוריתמים ונושאים תאורטיים נוספיםדגשפיתוח תוכנה בעלת ערך למשתמשאמיתות כלליות, כגון סיבוכיות ונכונות של אלגוריתמיםמטרהתוכניות שימושיות כגון מהדר, מערכות מידע, מערכות בקרה, חבילת יישומים משרדייםאלגוריתמים כגון אלגוריתמים למיון, בעיות מופשטות כגון בעיית הסוכן הנוסעתקציב ולוח זמניםתקציב ולוחות זמנים קבועים מראשתקציבי מחקר ותחרותיות כפי שמקובל באקדמיהידע נוסףהנדסה, ניהול פרויקטים, הכרת תחום היישום, ידע בתחומים טכנולוגיים נוספיםמתמטיקהחוקרים נודעיםפרד ברוקס, בארי בֶם, גריידי בוץ'אלן טיורינג, ג'ון פון נוימן, אדסחר דייקסטרה, דונלד קנות', דוד הראל, עדי שמירעוסקים נודעיםלינוס טורבאלדס, ריצ'רד סטולמן, מרטין פולר, דן בריקליןלא רלוונטי
הנדסת תוכנה לעומת הנדסה מסורתית
מהנדסי תוכנה שואפים לבנות מוצרים זולים, אמינים ובטוחים, בדומה לעוסקים במקצועות ההנדסה המסורתיים. מהנדסי תוכנה שואלים מטפורות וטכניקות רבות מדיסציפלינות ההנדסה המסורתית, לרבות איסוף וניתוח דרישות, הבטחת איכות וטכניקות לניהול פרויקטים. עם זאת, שתי הדיסציפלינות נבדלות, כפי שמתואר להלן:
נושא הנדסת תוכנה הנדסה מסורתיתיסודותמבוססת על מדעי המחשב ומתמטיקה בדידהמבוססת על פיזיקה, כימיה וחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלישיטהמבוססת על כללי אצבע, ללא תימוכין מתמטימבוססת ומוסדרת, נתמכת במודלים מתמטיים מוכחיםעלותלרוב, עלויות הפיתוח ההנדסי והייעוץ מגיעות ליותר ממחצית העלות הכוללת. כלי העבודה כגון מהדרים ומחשבים הם זוליםעלויות הבנייה והייצור הן גבוהות, ועלות הפיתוח ההנדסי קטנה יחסיתשכפולשכפול תוכנה הוא טריוויאלי. רוב מאמץ הפיתוח מושקע בפיתוח ותכנון מערכות חדשות (לא מוכחות) או בהרחבה של מערכות קיימותרוב מאמץ הפיתוח מושקע בשכפול של תכנונים ידועים ומוכחים, באמצעות ייצור ובנייהאורך חייםדגש על פתרונות בעלי אורך חיים של שנים ספורות או עשור לכל היותרדגש על פתרונות בעלי אורך חיים של עשרות שנים ולעיתים אף מאות שנים (סכרים וגשרים, לדוגמה)סטטוס ניהולימהנדסי תוכנה אינם נחשבים כמנהלים ורובם המכריע אינו מנהל אנשיםמהנדסים מסורתיים מנהלים צוותי בניה, ייצור ותחזוקה. רוב המהנדסים המסורתיים נחשבים כמנהלים
תחומי הליבה
תהליכי הנדסת תוכנה
תהליכי הנדסת תוכנה, מתודולוגיה (או תפיסת פיתוח) היא התחום העוסק בחקר וביישום של עקרונות לפיתוח תוכנה באופן שיטתי. המונח מתודולוגיה בהנדסת תוכנה פירושו סט מוסכם של עקרונות, תהליכים, שיטות וכלים על פיהם מפותחות ומתוחזקות מערכות תוכנה.
נכון לתחילת המאה ה-21, יש בתחום הנדסת התוכנה כתריסר מתודולוגיות עיקריות (קרי, שפורסמו ברבים וזכו לקבלה מסוימת בתעשייה) המחולקות למספר משפחות נבדלות. רוב המתודולוגיות מונות את השיטות העדכניות ביותר, אך אינן מרחיבות אותן באופן משמעותי. מתודולוגיות נבדלות ביחסן למקצוע הנדסת התוכנה ועקרונות היסוד שלו, המיקוד (ניהול פרויקט, ארכיטקטורה, עיצוב ותכנות, הבטחת איכות ועוד), השיטות ובהיבטים נוספים. בשל גילו הצעיר של המקצוע ובשל ריבוי המתודולוגיות, אין עדיין הסכמה בענף באשר למידת התאמתן של מתודולוגיות מסוימות לבעיות מסוימות.
מתודולוגיות קוויות
תכנת ותקן (ידועה גם בשם מהר ומלוכלך) היא המתודולוגיה המקובלת ביותר לתחזוקת מערכות תוכנה, נכון לסוף המאה ה-20. המתודולוגיה מקובלת במידה מסוימת גם לפיתוח מערכות חדשות. מתודולוגיה זו שמה דגש רב על המהירות שבה נעשים שינויים ותיקונים למערכת התוכנה, תוך התעלמות מודעת מנושאי התחזוקתיות והאיכות הפנימית של התוכנה. מתודולוגיה זו מאפשרת הוספה מהירה של פונקציונליות חדשה למערכת, אך מחייבת חיזוק של המבנים הפנימיים של התוכנה מעת לעת וערכת בדיקות מקיפה. ללא האחרונים, שימוש עקבי במתודולוגיה זו יגרום בהכרח לשחיקה מעריכית באיכות הפנימית של התוכנה, עד לנקודה שבה עלות הוספת פונקציונליות חדשה שווה או גדולה לעלות בניית התוכנה כולה מחדש, שלאחריה אין הצדקה כלכלית להמשיך לתחזק את התוכנה.
מפל-המים היא מתודולוגיה ותיקה ורווחת לפיתוח מערכות תוכנה. המתודולוגיה מיוחסת (בטעות) לווינסטון רויס, שהציע את הגרסה המקורית של המתודולוגיה במאמר שפורסם בשנת 1970. עם השנים נשתרשה פרשנות מוטעית למאמרו, והיא זו הידועה בשם "מודל מפל-המים". בהקשרה ההיסטורי, המתודולוגיה נתפסה כתגובה לשיטות אד הוק של 'תכנת-ותקן' שרווחו מאוד בשנות ה-60 של המאה ה-20 (ועדיין רווחות). במודל מפל-המים, פיתוח התוכנה מתבצע בתהליך שיטתי ולוגי המורכב משלבים מוגדרים היטב שאין לפסוח עליהם. השלבים מבוצעים בטור, זה אחר זה, ובכל שלב יש מיקוד במשימה עיקרית אחת בלבד. יש דגש רב על איסוף וניתוח של כל הדרישות כולן קודם לתחילת הפיתוח, ואין חזרה לאחור בתהליך לאחר ששלב מסוים בו הסתיים. השלבים העיקריים בשיטה זו הם איסוף וניתוח דרישות, עיצוב, מימוש, בדיקות, שילוב, התקנה ותחזוקה.
מתודולוגיות איטרטיביות
Unified Process (או בקיצור UP) היא מתודולוגיה ששורשיה בעבודתו של בארי בם והורחבה על ידי פיליפ קרוצ'טן, גריידי בוץ' ואחרים. המתודולוגיה הוצגה לראשונה בין השנים 1995–1998. UP אינה מתודולוגיה במובן הקלאסי, כי אם מסגרת מתודולוגית שניתן להרחיבה ויש להתאימה לארגון או פרויקט מסוים. UP היא מתודולוגיה איטרטיבית המורה על פיתוח תוכנה בתהליך מחזורי רב-שלבי. המתודולוגיה שמה דגש על ניהול הפרויקט, ניהול השינוי, הארכיטקטורה ותהליכי המידול של התוכנה. ייחודה של UP הוא בדרכים המובנות בה המאפשרות להתאימה לסוגים וגדלים רבים של פרויקטים לפיתוח תוכנה, החל מפרויקטים קטנים ולא-קריטיים ועד לפרויקטי-ענק לפיתוח מערכות קריטיות תומכות-חיים. הטכניקות העיקריות של המתודולוגיה כוללות פיתוח מחזורי תחום-בזמן, ניהול השינוי באמצעות כלי ניהול שינויים ובקרת תצורה, ניהול הדרישות ומידול ויזואלי באמצעות UML.
מתודולוגיות זריזות
מתודולוגיה זריזה (באנגלית: Agile) לפיתוח תוכנה היא מתודולוגיה איטרטיבית שהותאמה לפיתוח תוכנה בצוותים קטנים תוך שימת דגש על יעילות, זריזות ואיכות. משפחה זו מקבלת בברכה שינויים במפרטי התוכנה, ומתייחסת לפיתוח כאל משחק של שיתוף פעולה מוכוון-מטרה (בדומה לטיפוס הרים). המתודולוגיות במשפחה זו שמות דגש רב על סביבת עבודה מתאימה, זרימת מידע אוסמוטית בין חברי הצוות, ותקורה פורמלית־טקסית נמוכה. עקרונות היסוד של משפחה זו נקבעו במשותף על ידי רבים מהמובילים בחקר וביישום מערכות תוכנה, ופורסמו ברבים במנשר לפיתוח תוכנה זריז.
eXtreme Programming (או בקיצור XP) היא מתודולוגיה שפותחה על ידי קנט בק, ומתוארת בספרו eXtreme Programming Explained שיצא לאור בשנת 2000, ובספרים נוספים שצצו בעקבותיו. שמה ניתן לה בשל העובדה שהשיטות המשמשות אותה הן מחמירות מאוד, ובעת פרסומה נחשבו כקיצוניות יחסית לשיטות הקיימות בתעשייה. המתודולוגיה, כפי שרומז שמה, מפרטת שורה של טכניקות בתחום התכנות ופחות בתחומים אחרים של הנדסת תוכנה. מערכות המפותחות לפיה הן גמישות מאוד לשינויים, וניתן להרחיבן בקלות ובאופן בטוח. כדי להשיג גמישות זו, XP משתמשת בשיטת תכנות מונחה-בדיקות שעיקריה הם כתיבת דרישות המערכת כסט של בדיקות הניתנות להרצה, ופיתוח הבדיקות קודם לפיתוח הפונקציונליות. שיטה זו דורשת הבנה טובה של עקרונות תכנות מונחה-עצמים ומשמעת עצמית גבוהה.
Crystal Clear היא מתודולוגיה שפותחה על ידי אליסטר קוברן ועקרונותיה מתוארים בספרים שפרסם החל משנת 1998. מתודולוגיה זו שמה דגש על יעילות בפיתוח ומפגינה סגלתנות רבה לשוני בדרכי העבודה האנושיות כפי שאלה מתבטאות בפיתוח תוכנה על ידי מתכנתים. המתודולוגיה מפרטת עקרונות לתכנות נכון אך מתמקדת יותר בעיצוב התוכנה וניהול הפרויקט. המתודולוגיה מתאימה לצוותים קטנים המפתחים תוכנה שאינה תומכת-חיים. ייחודה של Crystal Clear הוא בקלות היחסית שניתן להתאימה לאילוצים המופיעים פעמים רבות בפרויקטים לפיתוח תוכנה (לדוגמה, העדרו של לקוח), ובמסגרת נוחה להרחבה גם לצוותים גדולים יותר.
Scrum היא מתודולוגיה זריזה לניהול פרויקטים לפיתוח תוכנה שפותחה על ידי קן שוואבר ואחרים. הדגש היסודי של השיטה הוא על צוותים המכווינים את עצמם, וכן על תהליך נסיוני (אמפירי) מחזורי שאינו מוגדר מראש. המונח "Scrum" מקורו במשחק הרוגבי, שם הוא מתאר את הדרך שבה המשחק מתחיל מחדש לאחר שהכדור יצא מהמגרש. הטכניקה של "התחלה מחדש" היא אחת מאבני היסוד של השיטה – פרויקט Scrum מתחיל את תהליך הפיתוח כל חודש מחדש. כלומר, פעם בחודש מסופקת תוכנה עובדת למשתמשים, והערותיהם, כמו גם הדרישות החדשות, מיושמות במחזורי הפיתוח העוקבים. מקובל להשתמש ב־Scrum כמעטפת לניהול פרויקטים המפותחים במתודולוגיית XP ומתודולוגיות זריזות אחרות.
דרישות תוכנה
דרישות תוכנה הוא תת-תחום של הנדסת תוכנה שמתעסק במיצוי, ניתוח, הגדרה, ואימות של הדרישות עבור התוכנה.
דרישות נצרכות בשביל:
להבין בדיוק מה נדרש מהתוכנה
לתקשר עם כל המעורבים לצורך הבנה מדויקת
לבקר את התהליך, כדי לוודא שהמערכת מממשת את המפרט (כולל שינויים)
ישנם שני סוגי דרישות עיקריים:
פונקציונלית – השירות או ההתנהגות שהמערכת מספקת
לא-פונקציונלית – כל השאר, כגון ביצועים, אמינות, תיעוד, קלות שימוש, קלות הרחבה, ממשק, ועוד.
הגדרה של דרישה "טובה" היא שתהיה (לפי IEEE830):
נכונה
מוגדרת היטב
מוחלטת
עקיבה
מדורגת
ניתנת לבדיקה
ניתנת לשינוי
ניתנת למעקב
תכנון תוכנה
ארכיטקטורה היא התחום העוסק בתכנון מערכות תוכנה. המונח ארכיטקטורה בהנדסת תוכנה פירושו ייצוג היבטים שונים של התוכנה באופן מופשט. ארכיטקטורה של מערכות תוכנה היא לפיכך תכנון מופשט של ההיבטים השונים של התוכנה, היחסים בין המרכיבים השונים של התוכנה והחוקים החלים עליהם.
בניית תוכנה
במדעי המחשב, המושג בניית תוכנה (באנגלית: Software build, או בקיצור Build) מתייחס לתהליך של הפיכת קובצי קוד מקור לתוצרי תוכנה עצמאיים (Standalone) הניתנים להרצה על מחשב. כמו כן, המושג יכול להתייחס גם לתוצר עצמו של תהליך זה. אחד השלבים העיקריים של בניית תוכנה הוא תהליך ההידור (קומפילציה), בו קובצי קוד מקור הופכים לקוד הניתן להרצה (Executable code).
בדיקות תוכנה
בדיקות תוכנה הן תהליך שנועד להעריך את איכותה של תוכנה ועמידתה בדרישות שהוצבו לה. בדיקות תוכנה מהוות חלק אינטגרלי מתהליכי הנדסת תוכנה והבטחת איכות תוכנה.
תחזוקת תוכנה
בהנדסת תוכנה, תחזוקת תוכנה היא תהליך ההרחבה, המיטוב ותיקון הפגמים של גרסת תוכנה שפיתוחה הסתיים, והיא מוצבת בשטח. תחזוקת תוכנה היא השלב האחרון בתהליך פיתוח התוכנה, ותחילתו לאחר שהתוכנה הוצבה בשטח והופעלה. שלב תחזוקת התוכנה הוא לרוב הארוך והיקר ביותר במחזור חייה של תוכנה, ופעמים רבות מגיע לכדי שני שלישים מהעלות הכוללת. לרוב, בשלב זה נעשים שינויים שמטרתם תיקון באגים, הוספת פונקציונליות חדשה, וכן שיפור השימושיות.
ניהול תצורת תוכנה
ניהול הנדסת תוכנה
איכות תוכנה
כלים ושיטות בהנדסת תוכנה
ארכיטקטורה
ארכיטקטורת תוכנה היא התחום העוסק בתכנון מערכות תוכנה. המונח ארכיטקטורה בהנדסת תוכנה פירושו ייצוג היבטים שונים של התוכנה באופן מופשט. ארכיטקטורה של מערכות תוכנה היא לפיכך תכנון מפושט של ההיבטים השונים של התוכנה, היחסים בין המרכיבים השונים של התוכנה והחוקים החלים עליהם. מחקרים ראשונים בתחום זה נעשו כבר בשנות ה-60 של המאה ה-20, אבל חשיבותו עלתה מאוד החל משנות ה־80 בשל הגודל והמורכבות של מערכות התוכנה (ראו גם משבר התוכנה). ארכיטקטורה מתמקדת בהגדרת ההיבטים הלא-פונקציונליים של התוכנה, השלד הטכנולוגי, הממשקים החיצוניים והיבטים נוספים שאינם קשורים רק לעיצוב התוכנה ולקוד. תכנון ופיתוח המבנים הפנימיים של התוכנה שייך לתחום העיצוב והתכנות אם כי גם הוא מכונה לעיתים ארכיטקטורה. אין עדיין הסכמה בתעשייה באשר להיבטים השונים של התוכנה הנדרשים להיכלל כחלק מהארכיטקטורה, אם כי יש דרך מתוקננת לתיאור חלק מההיבטים באמצעות שפת המידול המאוחדת UML ובאמצעות SysML.
שלד ומבנה
תחום העוסק בשלד התוכנה ובמבנים בקנה מידה בינוני וגדול, יכולת ההרחבה של המבנה ומידת גמישותו לשינויים.
גמישות לשינויים – היבט העוסק ביכולת לשנות את התוכנה בתגובה לשינויים בדרישות או בשל דרישות חדשות. מחקרים בתחום מצאו שקשה מאוד לשנות מערכות תוכנה לאחר שאלה נמסרו ללקוח. לשם השוואה, שינוי המתבצע בתוכנה לאחר שנמסרה עולה בממוצע פי 200 משינוי המתבצע בזמן אפיון התוכנה. לפיכך, הגישה המסורתית לפיתוח תוכנה שמה דגש רב על תכנון תוכנה גמישה, כלומר, תכנון מבני התוכנה באופן כללי ומופשט ככל שניתן. תכנון כזה, אם הוא מצליח לחזות את המקומות בהן תורחב התוכנה, מאפשר את שינוי והרחבת התוכנה באופן קל ובטוח. עם זאת, הניסיון בתעשייה מלמד שמידת הצלחתו של הליך תכנוני זה היא מוגבלת, ומתודולוגיות הפיתוח הזריזות אף ממליצות נגד חלקים מהותיים בו.
יכולת הרחבה וגידול – מערכות תוכנה נדרשות פעמים רבות להגדיל את תפוקת העבודה שלהן בשל גידול צפוי או בלתי-צפוי, רגעי או קבוע באירועי הקלט (לדוגמה, מספר המשתמשים המחוברים למערכת). לפיכך, דגש רב מושם על תכנון מבנה התוכנה באופן שיאפשר את הגדלת התפוקה שלה בעתיד, עם שינויים קטנים ככל שניתן בהיבטי הארכיטקטורה השונים, במבנה הפנימי או במערכות המחשב עצמן.
ממשקים
תחום העוסק באופן שבו התוכנה מתקשרת עם מערכות חיצוניות אחרות, לרבות אנשים. תכנון הממשקים הוא היבט קריטי של מערכת התוכנה מכיוון שזהו הנתיב שדרכו מגיעים אירועים חיצוניים לתוכנה, וכן הצינור שדרכו תפוקת העבודה של התוכנה זורמת החוצה. טיב ממשקי התוכנה משפיע באופן ישיר על תגובתיות התוכנה, קלות החיבור של התוכנה למערכות אחרות, קלות השימוש והנגישות, אורך החיים של התוכנה והסתגלנות שלה לשינויים עתידיים. החל מסוף המאה ה-20 חלה התקדמות רבה בחלק מההיבטים של תחום ארכיטקטוני זה, והוגדרו בתעשייה דרכים מתוקננות לקישוריות ופעילות הידודית בין מערכות (ראו גם Web Services). כמו כן, חל גיבוש בעקרונות ובשיטות המשמשים בתחום הקישוריות ואלה חוסים תחת המטריה של ארכיטקטורה מוכוונת שירותים (SOA).
ממוזער|300px|תא-הטייס של מטוס האיירבוס A380 שמערכות התוכנה שלו מכילות מיליוני שורות קוד, ובטיחות המטוס תלויה במידה רבה בנכונות התוכנה
אמינות
תחום העוסק במדידה ותכנון מנגנונים להבטחת האמינות של התוכנה, כלומר נכונות הפלט בכל מצבי התוכנה. התחום קשור באופן הדוק לתחומי האימות, הבדיקות ולהיבטי הבדיקוּת של התוכנה. עקרונות התחום והשיטות המתמטיות המשמשות בו מקורם בדיסציפלינות ההנדסה המסורתית. עם זאת, בניגוד לדיסציפלינות קרובות (לדוגמה, הנדסת אלקטרוניקה), במערכות תוכנה (אפילו קטנות) מספר הקומבינציות של הקלטים והמצבים עלול להיות אסטרונומי ולפיכך קיים קושי רב להוכיח באופן מתמטי את נכונות התוכנה ומאפייני האמינות שלה. בפועל, הדגש מושם על איסוף וניתוח דרישות האמינות, תכנון לאמינות ובעיקר מימוש מונחה-אמינות.
באופן מעשי, יישום מערכת תוכנה אמינה מסתמך על מנגנוני חומרה מתאימים (כגון הרצה זהה במקביל), מערכות תווכה מתאימות (כגון מסד נתונים, מערכת ניהול תנועות ועוד), ספריות פיתוח בדוקות, טכניקות קידוד שונות וערכת בדיקות מקיפה. במערכות תוכנה קריטיות או תומכות-חיים, מתווספים גם תהליכי אימות פורמליים לחלקים בתוכנה, לפרוטוקולים המשמשים בה ולאלמנטים נוספים. במקרים נדירים, רכיבים קריטיים בתוכנה אף מפותחים על ידי צוותים נפרדים, ואלה פועלים יחדיו בזמן ריצה ומגבים אחד את האחר.
על בעיית האמינות של התוכנה עמד דייוויד פרנס:
זמינות
תחום העוסק בזמינותה של מערכת תוכנה ומכלול השירותים המסופקים על ידה. עקרונות התכנון של היבט זה מקורם בעיקר בדיסציפלינות הנדסה אחרות. זמינות המערכת מושפעת באופן ישיר מהאופן שבו התוכנה מוצבת בסביבת המחשוב, המשאבים העומדים לרשותה ואופן ניהולם. מערכות הנדרשות לעמוד ברמת שירות גבוהה מחייבות תכנון קפדני של זיהוי, ניהול והתאוששות מכשלים במערכת. לרוב, היבטים אלה באים לידי ביטוי בכל רמות התוכנה (והחומרה), מרמת המבנים המערכתיים ועד לרמת הטיפול בשגיאות בקוד.
זיהוי וניהול כשלים – היבט העוסק בדרכים לזהות אירועים חריגים בתוכנה ובניהולם, אחרי שנתגלו. אירוע חריג בהקשר זה הוא שגיאה תכנותית שלא נצפתה מראש (באג), כשל במערכות עזר או כשל במערכות המחשב עצמן. עקרונות הנדסיים של יתירות ובידוד כשלים הם חלק מעקרונות היסוד המשמשים לתכנון היבט זה.
התאוששות מאסון – היבט העוסק בשחזור פעילות התוכנה לאחר שהתרחש אירוע כלשהו שמונע ממערכות המחשב והתוכנה לתפקד. בדרך כלל מדובר על אירוע חיצוני שאינו באחריות המערכת, כגון נתק מתמשך במערכות החשמל, שרפה, הצפה וכדומה.
המשכיות עסקית – היבט העוסק בניתוח והגדרה של תהליכים עסקיים ומחשוביים הדרושים כדי להמשיך ולהפעיל את מערכות המחשוב של הארגון לאחר שהתרחש אירוע כלשהו.
ביצועים
תחום העוסק בתפוקת העבודה המועילה של התוכנה, מדידתה ובדרכים להגדיל תפוקה זו בעתיד. היבט זה בא לידי ביטוי בכל רמות התוכנה, האלגוריתמים, המבנה הפנימי ואיכות הקוד.
תכנון קיבולת – היבט העוסק בבניית מודל לחישוב כמות משאבי החומרה הנדרשים כדי לתמוך בעומס הצפוי על התוכנה. במערכות תוכנה חדשות, קשה לבנות מודל מדויק קודם להפעלת התוכנה ויש להשתמש בגישה איטרטיבית המטייבת את המודל תוך כדי הפיתוח. בהתאם לתוצאות המודל, נרכשות מערכות המחשוב הנדרשות. במקרים מסוימים, המודל אף משמש להקצאה דינמית של משאבי החומרה בסביבת הייצור. לעומת זאת, תוכנות מדף ותיקות מספקות לרוב כלים מדויקים לתכנון קיבולת המערכת.
הסכמי שירות – היבט העוסק במדידת התפוקה המועילה של התוכנה והשוואתה לערכים צפויים כלשהם, בדרך כלל כדי להבטיח את תגובתיות התוכנה עבור צרכן או צרכנים מסוימים.
אבטחת מידע
תחום העוסק בהגנה על התוכנה מסיכונים שונים על ידי יישום עקרונות אבטחת מידע במערכות מחשב. תחום זה הוא נגזרת של תחום אבטחת המידע והוא עוסק בתכנון תת-המערכות הנדרשות ליישום ההיבטים העיקריים של אבטחת המידע. במערכות בהן אבטחת המידע היא קריטית לפעולת המערכת נעשה שימוש גם בשיטות אימות תוכנה פורמליות כדי להגביר את מידת האמינות של התכנון.
הזדהות והעברת הזהות – היבט העוסק בתכנון תהליך ההזדהות למערכת, אימות הזיהוי ובדרכים להעברת זהות זו בין חלקי המערכת ולמערכות אחרות.
בקרת גישה – היבט העוסק בתכנון הדרכים בהן הרשאות השימוש במערכת יאוחסנו ויאכפו.
יומנים וביקורת – היבט העוסק בתכנון מערכת רישום יומן האירועים של המערכת והעברה מאובטחת של מידע זה למערכות ייעודיות. היבט זה קשור להיבטי התפעול של המערכת ובפרט להיבטי הניטור והבקרה.
תפעול
תצורה – תצורה בהנדסת תוכנה היא מכלול הדרכים להתקנת התוכנה, התקנת תיקונים, ותחזוקה שוטפת לאורך מחזור החיים השלם של התוכנה. תכנון התצורה כולל התייחסות להפצת התוכנה למערכת או מערכות היעד, אתחול המערכת, דריכה ראשונית של פרמטרים, גיבוי ושחזור התצורה ובקשר של ניהול התצורה להיבטי הניטור והבקרה של התוכנה.
ניטור ובקרה – היבט העוסק בניהול התוכנה אחרי שהיא מופעלת. כדי לאפשר את השליטה והבקרה על התוכנה, יש לתכנן כיצד התוכנה תספק מידע על מצבה למפעילים אנושיים או למערכות אחרות ואת הדרך שבה תקבל התוכנה הוראות תפעוליות מגורמים אלה. תכנון היבט זה נוגע בעיקר לממשקים החיצוניים של התוכנה ולרוב אינו משפיע על המבנה הפנימי של התוכנה. ניהול יעיל של תוכנה מתייחס לתחומים רבים כגון: ביצועים, תצורה, טיפול בתקלות, שחזור תקלות, תפעול ועוד. טיב היבט זה משפיע באופן ישיר על רמת השירות שהתוכנה מספקת.
גיבוי ושחזור – היבט העוסק בגיבוי ושחזור המידע שבאחריות התוכנה. מערכות תוכנה רבות מנהלות נפחים גדולים של מידע במסדי נתונים יחסיים. היבט זה עוסק בעיקר בתכנון הדרכים לגיבוי המידע, ארכובו ושחזורו במקרה הצורך, לדוגמה אחרי ששגיאה בתוכנה גרמה להשחתת מידע.
חשבונאות – היבט העוסק בהגדרת מודלים לחיוב המשתמשים בגין פעילותם בתוכנה, מדידת הפעילות העסקית של התוכנה, ובסופו של דבר, חיוב המשתמשים על השימוש בתוכנה. במערכות תוכנה העושות שימוש במשאבי חומרה משותפים, יישום היבט זה מחייב תמיכה מתאימה במערכת ההפעלה, התווכה ובמערכת הניטור והבקרה.
אלגוריתמיקה
אלגוריתמיקה היא התחום המגשר בין המודל המתמטי של בעיה נתונה לבין פתרונה באמצעות מחשב. אלגוריתמיקה היא תחום יסודי במדעי המחשב ובהנדסת תוכנה, והיא עוסקת במציאת פתרונות לבעיות חישוביות באמצעות אלגוריתמים ומבני נתונים. אלגוריתמיקה מתמקדת בפיתוח מודל מתמטי המתאר, בדרגות שונות של דיוק, את הבעיה שהתוכנה המפותחת אמורה לפתור. בהנדסת תוכנה, אלגוריתמים מתוארים לרוב באמצעות פסבדו-קוד, שהוא ייצוג מופשט של שפת תכנות, ונסמכים על מודל חישובי כלשהו, בדרך כלל זה המייצג מכונת טורינג קלאסית. השימוש באלגוריתמים ומבני נתונים יסודיים אינו נחשב חלק מתחום האלגוריתמיקה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מעבודתו של המתכנת.
אלגוריתמים ומבני נתונים יסודיים
תחום העוסק ביישום של אלגוריתמים ומבני נתונים יסודיים בספריות פיתוח וכחלק משפת תכנות מסוימת. עם התקדמות המחקר והפיתוח בתחום האלגוריתמיקה, נצברו מספר רב של תוצאות שימושיות, דהיינו, אלגוריתמים ומבני נתונים נפוצים החוזרים ומופיעים רבות בתוכנה (ראו גם רשימת אלגוריתמים). תחום זה עוסק בארגון ואיסוף תוצאות אלה, תכנון ממשקי תכנות מופשטים ופשוטים המאפשרים התייחסות אחידה לסוגים קרובים של אלגוריתמים ומבני נתונים, ומימוש ממוטב ככל האפשר של האלגוריתמים. ספריות פיתוח טובות מספקות מבחר גדול ומתועד של אלגוריתמים ומימושים הממוטבים לצרכים שונים (זמן-ריצה, זיכרון וכדומה). התחומים שלהלן מכוסים במידה כלשהי על ידי ספריות פיתוח המובנות ברוב שפות התכנות המודרניות:
מבני נתונים – לצרכים שונים, כגון תור, מחסנית, רשימה מקושרת, עץ, טבלת גיבוב וערימה.
מיון וחיפוש – אלגוריתמים למיון וחיפוש בנתונים ומחרוזות כגון מיון מהיר וחיפוש בינארי.
מקביליות – מבני נתונים לבקרה על פעילויות מקביליות כגון סמפור, מנעול קריאה/כתיבה ותור הפצה.
גרפים – אלגוריתמים לטיפול בהיבטים שונים של תורת הגרפים כגון מציאת נתיבים, פרישׂת עצים וזרימה מקסימלית.
דחיסה – אלגוריתמים לדחיסה ופרישה של נתונים.
הצפנה – אלגוריתמים להצפנה של נתונים, חתימה דיגיטלית וכדומה. נוסף על כך, מבני נתונים ואלגוריתמים יעילים לטיפול בפעולות אריתמטיות על מספרים גדולים מאד.
פיתוח אלגוריתמים
ניתוח אלגוריתמים
תחום העוסק בניתוח היעילות של אלגוריתמים, כלומר, קביעת כמות המשאבים הנדרשת להרצת אלגוריתם נתון. לרוב, יעילותו של אלגוריתם מנוסחת כפונקציה המקשרת בין אורך הקלט לבין מספר הצעדים (סיבוכיות זמן) או שטחי האחסון (סיבוכיות מרחב או זיכרון) הנדרשים להרצתו.
שיערוך של אלגוריתם הוא שיטה העוסקת בהערכת סדר-הגודל של יעילות האלגוריתם (הערכה אסימפטוטית). כלומר, הערכת היעילות כאשר אורך הקלט הוא גדול במידה סבירה. הכלים המתמטיים שפותחו בתחום זה מאפשרים להעריך את יעילותו התאורטית של אלגוריתם במנותק ממימוש מסוים, ומקלים על בחירתו של אלגוריתם מתאים לבעיה חישובית נתונה. מאידך, הערכת סדר גודל היא מדויקת רק עד כדי קבועים מפורשים או חבויים הקשורים למימוש מסוים, ולעיתים אינה מספיקה כדי לבחור בין אלגוריתמים.
ניתוח מדויק של אלגוריתם מחייב הנחה בדבר המודל החישובי המסוים המשמש למימוש האלגוריתם. ניתן להגדיר מודל חישובי באופן מופשט, לדוגמה מכונת טיורינג, או על ידי הנחות בדבר משך הזמן הדרוש להרצת פעולות מסוימות. לתכנות ממוטב של אלגוריתם נדרש תמיד ניתוח מדויק. במערכות זמן-אמת לדוגמה, שיערוך אסימפטוטי הוא גס מכדי לבחור אלגוריתם ליישום ממוטב של מתזמן.
עיצוב ותכנות
עיצוב ותכנות הוא לב-ליבה של הנדסת התוכנה. התחום עוסק בתכנון וקידוד המבנה הפנימי של התוכנה, תת-המערכות והרכיבים שלה, מבני הנתונים והאלגוריתמים והיחסים השונים ביניהם. תחום זה הוא קרוב לוודאי המסובך ביותר בהנדסת התוכנה מפאת הדרכים הרבות והשונות לפתרון בעיה נתונה. דהיינו, יש שוני רב בפתרונות האפשריים לבעיה, בכל הנוגע לסוג המבנים הפנימיים, מספרם, סדר הופעתם והיחסים ביניהם. זאת ועוד, בתחום זה יש עושר גדול של שפות תכנות, ספריות, כלים ושיטות תכנות, שמהן יש לבחור את הנכונים לבעיה נתונה. בניגוד לתחומי ההנדסה המסורתית שבהם יש תשתית מתמטית איתנה המסייעת לתכנון המבנה, אין בהנדסת תוכנה תשתית כזו. העוסקים בתחום משתמשים במערכת של עקרונות, כללי-אצבע (כגון אפס אחד אינסוף) ותבניות עיצוב, ומסתמכים על ניסיון רב כדי לתכנן את המבנה הנכון במסגרת האילוצים של הארכיטקטורה והדרישות. מאז אמצע-סוף שנות ה-80 מקובל לתכנת את המבנים הפנימיים בשיטות מוכוונות-עצמים בהסתמך על תבניות עיצוב. לעיתים נעשה שימוש גם בשפת המידול המאוחדת UML לתכנון ותיעוד התוכנה. בתחום זה פועל המתכנת או מהנדס התוכנה.
בדיקות
בדיקת תוכנה היא התהליך המסייע לוודא את הנכונות, השלמות, רמת האבטחה והאיכות של מערכת תוכנה באמצעות איתור שגיאות וכשלים המתרחשים בעת הרצת התוכנה, כלומר, השוואת פלט התוכנה לערכים צפויים כלשהם.
תחום בדיקות התוכנה הוא נגזרת של דיסציפלינת הבטחת איכות המקובלת בכל ענפי ההנדסה, ושם דגש על המאפיינים הייחודיים של מערכות תוכנה. בענפי ההנדסה, תוצר איכותי הוא כזה העומד, בגמר תהליך הייצור, בדרישות שהוגדרו. לעומת זאת, בהנדסת תוכנה אין תהליכי ייצור וברוב המכריע של המקרים לא ניתן לפרט מראש ובאופן מדויק את הדרישות מהתוכנה, קל וחומר את מפרטה המדויק (ראו גם אימות), דבר המקשה על פירוש מדויק של המונח 'איכות תוכנה'.
מתחילת המאה ה-21 גובר השימוש בשיטות פורמליות-למחצה להגברת דיוק המפרט. שיטות אלה מיושמות בפיתוח מונחה-בדיקות בשילוב תרחישי שימוש, בתכנות מוכוון היבטים ובמתודולוגיית פיתוח התוכנה Evo.
ישנם שני סוגי בדיקות: כאלה הסוקרות את ההתנהגות החיצונית של התוכנה, וכאלה הסוקרות את ההתנהגות הפנימית של התוכנה. הגישה השיטתית לבדיקות תוכנה מנוסחת במודל ה-V שבו מוגדרים סוגי הבדיקות ותהליכי הבדיקה המתאימים לכל תוצר עיקרי בפיתוח – החל מבדיקות יחידה המפותחות כחלק ממשימות התכנות השוטפות, וכלה בבדיקות קבלה הנמשכות לרוב זמן ארוך ומחייבות היערכות נרחבת מצד גורמים רבים. היקף וסוג הבדיקות, כמו גם מיקומן במחזור הפיתוח של התוכנה, נקבעים כחלק ממתודולוגיית הפיתוח המשמשת בפרויקט. בחלק מהמתודולוגיות, מקומן של הבדיקות הוא בסוף תהליך הפיתוח (לדוגמה מפל-המים). באחרות, בדיקות התוכנה הן לב לבו של תהליך התכנות (לדוגמה XP).
בדיקות פונקציונליות
בדיקות המשוות את פלט התוכנה לערכים צפויים כלשהם. בדיקות אלה מכונות בדיקות "קופסה שחורה" מכיוון שאינם בוחנות כיצד מבצעת התוכנה את הנדרש ממנה אלא רק את תוצאות הפלט.
בדיקות יחידה – בדיקות ברמת יחידת המערכת הקטנה ביותר המאמתות את פעילותה התקינה של היחידה. לרוב מדובר על בדיקה של פרוצדורה, מחלקה, קבוצה קטנה של מחלקות הפועלות בתיאום או תת-מערכת קטנה. סבירות התקינות של היחידה הנבדקת תלויה במספר נתיבי הריצה הנבדקים מתוך סה"כ נתיבי הריצה האפשריים. בפועל, בדיקות יחידה איכותיות מכסות בדרך-כלל הנתיב העיקרי של הריצה, הטיפול העיקרי בשגיאות ומקרי קצה בולטים בקלט. כתיבת בדיקות היחידה היא באחריותו של מתכנת היחידה הנבדקת והן לרוב נכתבות באותה שפת-תכנות. מסוף שנות ה-90 מקובלים מספר כלים המסייעים לכתיבה וארגון בדיקות היחידה, שהעיקריים הם JUnit ו-XUnit.
בדיקות נסיגה – בדיקות לשם השוואת יכולות וביצועים בין גרסאות שונות של אותה תוכנה. מטרת בדיקות הנסיגה היא לוודא כי כל תפקודי התוכנה ויכולותיה מהגרסאות הקודמות לא נפגעו כתוצאה משינויים בגרסה הנוכחית. תאורטית, יש להריץ את כל תסריטי הבדיקה הקיימים עבור כל גרסת תוכנה, על מנת לוודא כי לא חלה נסיגה בהתנהגות התוכנה או בביצועיה. למעשה, ניתן לצמצם את כמות הבדיקות על ידי ניהול תהליך בדיקות מונחה סיכונים ועל ידי ניתוח השינויים הכלולים בגרסה האחרונה והשפעתם על רכיבים ותהליכים שונים בתוכנה הנבדקת. עם זאת, צמצום כזה כרוך בסיכון מסוים להחמצת נסיגה קיימת בתפקוד התוכנה (בשל השפעות בלתי צפויות של השינויים).
בדיקות לא-פונקציונליות
בדיקות הבוחנות את איכות הארכיטקטורה של התוכנה, כלומר את איכות המאפיינים הלא-פונקציונליים של התוכנה כגון ביצועים, תגובתיות, שימושיות וכדומה. הגישה השיטתית לבחינת הארכיטקטורה בודקת את כל סוגי ה-'ilities' של התוכנה.
בדיקות "קופסה לבנה"
בדיקות המניחות שקוד המקור של התוכנה זמין לבודק, ולפיכך ניתן לסקור את ההתנהגות הפנימית של התוכנה, נוסף על השוואת הפלט לערכים צפויים כלשהם.
סקר קוד – הליך בו קוד המקור של התוכנה נבדק לגילוי הפרה של כללי אצבע בתכנות, טיפול בשגיאות והיבטים אחרים הקשורים לאיכות הקוד. חלק מסוים מבדיקה זו נעשה באמצעות כלים אוטומטיים לסקירת קוד, אך בשל אופייה הסמנטי של הבדיקה, רובה מתבצע באופן ידני על ידי קריאה שיטתית וביקורתית של קוד המקור (וההסברים הנלווים), בדרך כלל על ידי עמית מנוסה של כותב הקוד. בנוסף, נהוגים גם סקרי קוד הממוקדים בהיבטים קריטיים של מערכות תוכנה כגון אבטחת מידע וביצועים.
סקר עיצוב – הליך בו נבדק המבנה הפנימי של התוכנה. בדיקה זו כוללת בדרך כלל סקירה של מבני הנתונים העיקריים של התוכנה (מודל), אלגוריתמים, פרוטוקולים, היבטים של ריצה בו-זמנית, מערכות עזר (לדוגמה מסד נתונים), היבטי הסדר של עיבוד הקלט והממשקים.
סקר ארכיטקטורה – הליך בו נבדקת איכותם של היבטי הארכיטקטורה, בהם מכלול רכיבי חומרה, תוכנה והממשקים ביניהם. בנוסף מאומתת התפיסה התפעולית של התוכנה בדגש על מחזור החיים השלם של התוכנה. לסקר ארכיטקטורה נשתמש בכלים כמו ADL – שפה תיאור ארכיטקטורה. ונענה על השאלות הבאות: כיצד תורכב המערכת מחלקים שונים, היכן הממשקים העיקריים בין החלקים, ומהם מאפיינים עיקריים של החלקים.
סקר התיכון – שם כולל לסדרת דיוני בקרה טכניים מקובלים בפיתוח מערכות. סקר התיכון הוא מפגש טכני בו מציגים הגורמים המעורבים בתכן המערכת את פתרונות התכן ללקוח ולקבוצת מומחים המשמשים כמבקרים. בדיונים אלה בוחנים את התכן המוצע ומחליטים על כיווני ההמשך של פיתוח המערכת. סקרי התיכון העיקריים המקובלים הם: סקר תיכון מערכת (SDR), סקר תיכון ראשוני (PDR), סקר תיכון קריטי (CDR).
בדיקוּת
היבט העוסק ביכולת לבדוק את התוכנה בסביבה מבוקרת ומפוקחת. היכולת לבדוק תוכנה נתונה אינה מובנת מאליה ויש לתכנן, לעצב ולתכנת את התוכנה כדי שתאפשר זאת. הגישה המקובלת היא לפתח את התוכנה באופן שיאפשר את החלפת חלק, או לעיתים את כל, רכיבי התוכנה ברכיבי-דמי המפוקחים ומשופעלים על ידי סביבת הבדיקות. בדרך זו, ניתן לדמות בצורה מדויקת את הקשר-הריצה המתאים קודם לתחילת הבדיקה, להזריק נתוני קלט מדויקים, ולחלץ את הפלט מרכיבי הדמי לאחר ריצת-הבדיקה.
תוכנה המתאפיינת ברמת בדיקוּת גבוהה מתאפיינת כמעט תמיד גם ברמת הפשטה גבוהה, ניתוק צימודים במבנים פנימיים ורמת גרעיניות נכונה, וזאת מכיוון שעליה לפעול באופן זהה בסביבת הריצה המיועדת וכן בסביבת הבדיקות. עובדה זו הביאה לפיתוח טכניקת פיתוח מונחה-בדיקות שנוסף על פיתוח ערכת בדיקות מקיפה מביאה כבדרך אגב גם לשיפור מהותי באיכות התוכנה.
כיסוי
היבט העוסק בהגדרת הקלטים, המצבים ונתיבי הריצה שיש לבדוק בתוכנה, וכן בכלים המשמשים לבדיקות אלה. בדיקות כיסוי מאפשרות לבדוק אילו הצהרות ונתיבי ריצה בתוכנית בוצעו בעת הרצת מבדק מסוים, ובדרך זו לוודא שכל החלקים בתוכנה נבדקו. עם זאת, בשל המספר הרב של המצבים האפשריים בתוכנה, לא ניתן לבדוק את כולם ויש להתמקד באזורים ובמצבים אופייניים, כגון טיפול בשגיאות וכדומה.
מיכון
מיכון בדיקות תוכנה הוא היבט העוסק בשימוש בכלים לפיקוח על הרצת בדיקות תוכנה, השוואה שיטתית של תוצאות הפלט לערכים צפויים כלשהם ולהגדרה של הקשר הריצה המתאים ונתוני הקלט קודם לתחילת הבדיקה. מיכון הבדיקות הוא נדבך הכרחי בתחום בדיקות התוכנה בשל הקושי הרב לבדוק מערכות תוכנה באופן ידני על ידי בודקים אנושיים.
אימות
אימות תוכנה הוא תחום העוסק בהוכחה שתוכנה מסוימת היא נכונה או בעלת תכונות מסוימות. תוכנה "נכונה" בהקשר זה היא תוכנה המבצעת בדיוק את מה שהוגדר במפרט שלה. בהנדסת תוכנה, המונח אימות תוכנה מתייחס למגוון של טכניקות מתמטיות ומתמטיות-תכנותיות (להלן שיטות פורמליות) המאפשרות לייצג היבטים שונים של התוכנה באופן מדויק ובר-הוכחה. השימוש בטכניקות אלה מסייע להגביר את מידת האמינות והיציבות של התוכנה המפותחת, ולעיתים אף מפחית מעלויות הפיתוח הכוללות (דהיינו, אם אלה כוללות גם את תיקון הבאגים בשלב התחזוקה). עם זאת, בשל חסמים מעשיים ותאורטיים (ראו גם בעיית העצירה) בשיטות האימות הקיימות, ובשל הגודל והמורכבות של מערכות התוכנה המודרניות, לא ניתן לאמת מערכות תוכנה באופן מלא, והשיטות הפורמליות מוחלות לרוב רק על סוגים קריטיים של מערכות תוכנה, וגם אז רק על חלקים נבחרים בתוכנה (ראו גם בעיית התפוצצות מצבים).
רמות אימות
השיטות הפורמליות נחלקות למספר רמות אימות:
רמה 0 – מפרט פורמלי. בשיטה זו, מפרט התוכנה, או חלקים קריטיים בו, מוגדרים באופן פורמלי, והתוכנה מפותחת ממפרט זה כרגיל כאילו מדובר בתרחיש שימוש. רף הכניסה לשימוש בשיטה זו הוא נמוך יחסית, ורבים מחשיבים אותה כבעלת התשואה הגבוהה ביותר בתחום אימות התוכנה. שפות מפרט פורמליות מוקדמות (כגון שפת Z) היו קשות לשימוש ונעדרו כלי תוכנה המסייעים בפיתוח, אך עם זאת הדגימו היטב את היתרונות הגלומים בשיטה זו. החל מראשית המאה ה-21 גובר השימוש בתיווי פורמלי למחצה ובכלי תוכנה המקלים על תהליך פיתוח המפרט, וקיימים כלים מתוחכמים לשפות המפרט העיקריות – VDM, Alloy ושיטת B, כולן צאצאיות של שפת Z.
רמה 1 – פיתוח פורמלי. בשיטה זו, התוכנה מפותחת באופן פורמלי על ידי סדרה מדורגת של טרנספורמציות עידון, מייצוג מתמטי-מפושט של התוכנה לקוד מקור מסוים הניתן להרצה. בדרך זו ניתן להוכיח שלקוד התוכנה, המסתמך על מודל חישובי כלשהו, יהיו תכונות מסוימות בזמן ריצת התוכנית. שיטה זו מחייבת ידע מתמטי עמוק מהמקובל בהנדסת תוכנה ועושה שימוש במספר שיטות פורמליות להגדרה מפושטת של מבני הנתונים, הפעולות ותנאי ההתחלה והסיום בחלקים השונים של התוכנה.
רמה 2 – הוכחה ממוכנת של טענות (ATP). בשיטה זו נעשה שימוש במוכיחי טענות ממוכנים.
אימות התוכנה
המפרט הפורמלי משמש לבדיקת נכונות התוכנה, בשני היבטים:
פעולות – אם המפרט הפורמלי כולל סמנטיקה תפעולית של התוכנה, וניתן להריץ את המפרט או לדמות את ריצתו, הרי שניתן להשוות את התנהגות התוכנה בזמן ריצה לזו של המפרט. בנוסף, ניתן לחולל מהמפרט חלקים מקוד המקור של התוכנה.
נכונות אקסיומטית – אם המפרט הפורמלי כולל סמנטיקה אקסיומטית, ניתן לחולל קוד וגם טענות נכונות (Assertions) לבדיקת תנאי התחלה ותנאי הסיום של חלקים בתוכנה.
תחומים תומכים
ניהול פרויקטים
ניהול פרויקטים הוא ענף במדעי הניהול העוסק בתכנון ובקרה של פרויקטים (מיזמים), לרוב בעלי מרכיב גבוה של אי-ודאות או סיכון כלכלי. פרויקט מוגדר כמאמץ תחום בזמן ליצירת שירות או מוצר או תוצאה ייחודית. הגדרה נוספת של פרויקט היא לקיחת תשומות משאבים ושינויים לתפוקות רצויות באמצעות מערכות ייצור.
מטרות ניהול הפרויקט הן סיומו של הפרויקט בלוח הזמנים הנדרש, עמידה ביעדי הפרויקט, באיכות הנדרשת, אי-חריגה מתקציב והשגת שביעות רצון הלקוח. פרויקטים אופייניים שניתן למצוא בארגונים מכוונים לרוב לשיפור מצבו התחרותי של הארגון באמצעות שיפור מועילות או היעילות שלו.
ניהול תצורה
ניהול תצורה הוא תחום העוסק בבקרה שיטתית על מצב, מיקום וגרסת הפריטים המעורבים בפיתוח תוכנה. התחום הוא נגזרת של דיסציפלינת ניהול התצורה המקובלת בכל ענפי ההנדסה, ושם דגש על המאפיינים הייחודיים של מערכות תוכנה.
ניהול תצורת קוד המקור
בעיה עיקרית בפיתוח תוכנה, ובייחוד בפיתוח תוכנה בקנה מידה גדול, היא ניהול השינויים ובקרת התצורה. במהלך הפיתוח, נעשים באופן שגרתי עשרות אלפים, מאות אלפים, ולעיתים אף עשרות מיליונים של שינויים בקוד המקור של התוכנה ופריטים אחרים. ניהול השינויים ובקרת תצורה הן למעשה שיטות, תהליכים וכלים לארגון ומעקב אחר שינויים אלו.
בנייה
המונח בנייה בהנדסת תוכנה מתייחס לתהליך הממיר את קוד המקור של התוכנה (ופריטים נוספים) לקובץ בר-הרצה. במערכות פשוטות, לרוב מדובר על הידור וקישור של מספר קטן של קבצים המתבצע ישירות מסביבת הפיתוח. לעומת זאת, במערכות תוכנה גדולות תהליך הבנייה עשוי לכלול עשרות ומאות צעדים שונים המתבצעים בסדר מסוים ובמקביל, תוך שימוש במגוון של כלים. מתחילת שנות ה-90 מקובל להתייחס לבניית התוכנה כאל נדבך חיוני בפיתוח תוכנה, ויש אף המדמים אותו לדופק ליבו של אדם, המאפשר להעריך את מידת בריאותו של הפרויקט.
תיעוד
תיעוד תוכנה או תיעוד קוד המקור הוא טקסט המלווה את התוכנה ומסביר כיצד זו פועלת או איך להשתמש בה. תיעוד הוא חלק חשוב בהנדסת תוכנה, אם כי מוזנח לעיתים.
ישנם מספר סוגי תיעוד:
ארכיטקטורה/תכנון – תיעוד הכולל תיאור כללי של התוכנה, רכיבים עיקריים, תיאור ההחלטות הטכניות המשמעותיות (נקרא גם "החלטות ארכיטקטוניות"), קשרים לסביבת הריצה ועקרונות הבניה של התוכנה. בחלק ממתודולוגיות הפיתוח ובעיקר ב-RUP, תיעוד הארכיטקטורה, כלומר, הגדרתה, הוא אחד מאבני הדרך העיקריות בפרויקט. במערכות גדולות, מקובל להשתמש בשפת המידול המאוחדת UML לתיעוד היבט זה.
טכני – תיעוד של קוד המקור, בדגש על אלגוריתמים, ממשקים וממשקי תכנות היישומים של התוכנה. תיעוד זה הוא באחריותו של המתכנת.
משתמש קצה – תיעוד זה כולל מדריך למשתמשי הקצה בתוכנה, טקסט העזרה, ומדריך למנהלנים ותומכים ("Help Desk"). סוג זה של תיעוד נכתב לרוב על ידי כתב טכני המלווה את הפרויקט.
שיווק – אם מדובר במוצר מדף, תקצירים המתארים את תכונות המוצר וטקסט אחר המסייע לשיווקו.
ראו גם
מדעי המחשב
:קטגוריה:מהנדסי תוכנה
הנדסה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
Computer Software Engineers – הגדרות וסטטיסטיקה של משרד העבודה האמריקאי
Scientific American Magazine (June 2006 Issue) Dependable Software by Design
מה ההבדל בין מדעי המחשב להנדסת תוכנה? באתר מה ההבדל, 11 באוקטובר 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הנדסה
קטגוריה:מונחים בתוכנה
| 2024-08-30T19:43:08
|
מהר"ל מפראג
|
רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1522, ה'רפ"ב – ספטמבר 1609, י"ח באלול ה'שס"ט), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לֵב הגבוה"), היה רב, פוסק הלכה, פילוסוף והוגה דעות, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה.
המהר"ל נחשב כמי שיצר גשר בין הגות ימי הביניים להגות הרנסאנס, בתקופה שבה פרחה הקבלה בארץ ישראל. שימש כאב בית הדין וכראש ישיבה בערים פוזנן שבפולין, ניקלשבורג (ניקולסבורג; כיום מיקוּלוב) שבמוראביה ופראג שבבוהמיה (שתי האחרונות חלק מכתר בוהמיה, ומצויות בצ'כיה של ימינו).
המהר"ל נודע בבקיאותו הרבה בתלמוד, בספרות האגדה המדרשית ובקבלה. היה בקי גם בפילוסופיה (בפרט זו האריסטוטלית), וכן באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו. כמו כן, היה מנהיג רוחני-פוליטי, ובעל מהלכים אצל רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
תורתו השפיעה רבות על תנועת החסידות, שקמה למעלה ממאה וחמישים שנים לאחר מותו. ספריו (תפארת ישראל, נצח ישראל) נחשבים כבסיס שמקנה הסתכלות תורנית נכונה על עולם התורה וקניית אמונה. ספרו נתיבות עולם, פותח צוהר להבנת מידות נפש האדם. אישיותו המיוחדת, אשר בה רב הנסתר על הגלוי, שימשה כר פורה לסיפורים ואגדות על פועלו למען יהודי פראג, כגון זו על הגולם שיצר.
תולדות חייו
שמאל|ממוזער|250px|אלטנוישול - בית הכנסת של המהר"ל בפראג
ממוזער|250px|פסל המהר"ל שיצר לדיסלב שלון בבית עיריית פראג משנת 1917. מימין ניתן לראות את השטן שהתחזה לנכדתו כדי להסיח את דעתו וליטול את נשמתו (ע"פ שירו של המשורר הצ'כי ירוסלב ורכליצקי)
המהר"ל נולד ככל הנראה בפוזנן שבפולין, לאחר שאביו רבי בצלאל מוורמייזא היגר מאשכנז (האימפריה הרומית הקדושה) למרכז היהודי החדש בפולין. קיימת מסורת משפחתית שלפיה הוא היה צאצא של ראשי הגולה ובפרט של בוסתנאי בן חנינאי, ודרכם גם צאצא של דוד המלך, אולם קמו עוררין על ייחוס זה. המהר"ל היה הצעיר במשפחה של ארבעה בנים. אחיו היו גם הם תלמידי חכמים מובהקים: הראשון, ר' חיים, ראש ישיבה ופוסק בורמייזא ובפרידבורג באשכנז, היה תלמידם של רבי שלום שכנא מלובלין, תלמיד חבר של המהרש"ל ובעל הפלוגתא של הרמ"א; השני, ר' סיני, היה אב בית דין בעיר ניקלשבורג (ניקולסבורג) והיה גם רבו של תלמיד המהר"ל, ר' דוד גאנץ; והשלישי היה ר' שמשון, אב בית דין של העיר קרמניץ.
המהר"ל נסע כנראה ללמוד בישיבות פולין, אך באופן יוצא דופן הוא אינו מזכיר בכתביו שום אדם כמורו, וממעט להזכיר את רבותיו בכלל. ייתכן שהיה תלמידו של המהרש"ל ולפי מסורת חב"דית למד מהר"ל במשך שנתיים בפוזנא יחד עם מהרש"ל מפי רבי יצחק קלויבר, סבו של האחרון. בגיל 32 נישא לבת ר' אברהם חיות, ממנה נולדו לו שתי בנות. לאחר שנפטרה אשתו הראשונה נשא את פרל בתו של הגביר ר' שמעלקא רייך, וממנה נולדו לו 5 בנות ובן יחיד בשם בצלאל.
בשנת ה'שי"ג (1553) התמנה המהר"ל כאב בית דין בניקלשבורג וכרבן של כל קהילות מוראביה. הוא כיהן שם כרב 20 שנה ותיקן בהן תקנות רבות. חלק גדול מן התקנות הללו עוסק בהגבלת השימוש במותרות.
בשנת ה'של"ג (1573) עזב המהר"ל את הרבנות בניקלשבורג ועבר להתגורר בפראג כאיש פרטי. כעבור זמן קצר ייסד ב"קלויז", אחד משני בתי הכנסת המרכזיים של פראג, בית מדרש גדול. למוסד זה לא קרא ישיבה במכוון, כדי להדגיש את שיטתו השונה בלימוד, שדחתה בחריפות את שיטת הפלפול ששלטה בישיבות אשכנז.
בשנים אלו ייסד בפראג חברה קדישא וכתב את תקנותיה, שאחר כך היוו דוגמה לתקנות ה"חברה קדישא" בכל אירופה. ספרו הראשון של המהר"ל, "גור אריה", על פירוש רש"י למקרא, נדפס בשנת ה'של"ח (1578) בבית דפוס הגרשוני בפראג. ספרו השני, "גבורות ה'", נדפס בקראקא בשנת ה'שמ"ב (1582).
בשנת ה'שמ"ג (1583) נפטר רבה של פראג, והמהר"ל היה מועמד לרבנות פראג במקומו. הוא הוזמן לדרוש בבית הכנסת המרכזי שבעיר, ה"אלטנוישול". בעקבות הדרשה בה תקף את ראשי הקהילה, ובשל התנגדות חסידי הפלפול, התמנה לרב העיר רבי יצחק חיות. חיות היה אחיה של אשתו הראשונה ותמך בשיטת הפלפול.
לנוכח אי מינויו חזר המהר"ל לעירו פוזנן וכיהן בה כרב ארבע שנים. במהלך שנים אלו גברו הסכסוכים הפנימיים בקהילה בפראג עד שאילצו את רבי יצחק חיות לעזוב את העיר. בשנת ה'שמ"ח (1588) חזר המהר"ל לפראג, הוא הוזמן לדרוש בבית הכנסת המרכזי, בדרשתו טען שהמחלוקת נבעה מניכור בין המעמדות הכלכליים והחברתיים השונים. הוא דרש שהעשירים יתמכו בעניי הקהילה. באותה דרשה גם תקף את מוסד "ראש הקהל" וטען שיש לבטלו.
בשלוש השנים הבאות חי המהר"ל בפראג ללא תואר רשמי, אך נחשב למעשה למנהיגם של יהודי פראג. בשנת ה'שמ"ט (1589) הוציא את ספרו "דרך החיים" על מסכת אבות.
בחודש אדר ה'שנ"ב (1592) הוזמן המהר"ל לחצרו של הקיסר רודולף השני. הקיסר העניק יחס טוב ליהודים בדומה לאביו, מקסימיליאן השני. זאת, על אף חינוכו הישועי. הזמנת המהר"ל לחצר הקיסר נקשרה באגדות רבות, ועליה מספר תלמידו, הרב דוד גנז:
גם חתניו של המהר"ל אינם מפרטים ואינם מוסרים את הסיבה להזמנה. סיבות אפשריות שהועלו על ידי החוקרים הן דיון בנושא מצב היהודים או לחלופין בשל שאיפותיו המדעיות של הקיסר, שהזמין אליו מלומדים רבים כדוגמת טיכו ברהה. ידוע גם כי יוהאנס קפלר, מגדולי האסטרונומים בכל הזמנים, היה בקשר עם המהר"ל ודן איתו על תגליותיו החדשות.
באייר של אותה שנה חזר המהר"ל שוב לעיר הולדתו פוזנן וכיהן בה כרבה של פולין גדול, אב בית דין וראש הישיבה במקום. בתפקידים אלו כיהן חמש שנים. בתקופה זו כיהן ברבנות העיר פראג רבי מרדכי יפה.
בשנת 1597 חזר לפראג בפעם השלישית והאחרונה, והפעם התמנה רשמית לאב בית הדין ולראש הישיבה במקום. כעבור שנתיים התפטר מתפקיד ראש הישיבה. בנו בצלאל, שהיה תלמיד חכם חריף, לא התקבל על ידי הקהילה כממלא מקום המהר"ל כשזה זקן. הוא היגר לקהילת קולין , ושם נפטר ונקבר בשנת 1600, כעשר שנים לפני מות אביו.
בין השנים ה'שנ"ח - ה'ש"ס (1598–1600) הדפיס המהר"ל ארבעה מספריו בפראג: "באר הגולה", "נצח ישראל", "אור חדש" ו"נר מצווה". ספרו "תפארת ישראל" הודפס בוונציה בשנת ה'שנ"ט (1599). בשנת ה'שס"ד (1604), בגיל 92 התפטר המהר"ל מתפקיד אב בית הדין. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ החליף אותו בשני התפקידים. בי"ח באלול ה'שס"ט (17 בספטמבר 1609) נפטר המהר"ל. קהילת פראג הקימה מצבה גדולה על קברו ועל קבר פרל אשתו, שנפטרה כשלוש שנים וחצי אחריו.
בשנת 1917, עם בניית בניין חדש למועצה העירונית, הציב הפסל לדיסלב שלון פסל של המהר"ל באחת מפינות המבנה. בשנת 2007 הכיר ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות בחגיגות לזכרו. בכך הפך המהר"ל ליקיר אונסק"ו.
פעולותיו
שמאל|ממוזער|200px|המהר"ל יוצר את הגולם
בתקופת המהר"ל התעורר באזורו גל של עלילות דם כנגד היהודים, שהעמיד אותם בפני סכנת גירוש. המהר"ל התייצב מול גל זה והתווכח עם כמרים על שקריות ההאשמות. לא ברור אם נערך ויכוח בכתב עם שלוש מאות כמרים כפי שמתאר הספר נפלאות המהר"ל, אבל הדים של הוויכוח נשתמרו בכתביו של המהר"ל עצמו. בסופו של דבר קיבל הקיסר את דעתו, ושלל את הטענה שיהודים מכינים את מצות הפסח שלהם מדם אנושי.
למהר"ל יוחסו כוחות מיסטיים. האגדה מספרת שיצר את הגולם בעל הכוחות העל-אנושיים, שנועד להגן על הקהילה היהודית מרדיפות. סביב מיתוס זה נכתבו ספרים, צולמו סרטים, וקמה תעשיית תיירות משגשגת בעיר פראג.
ד"ר אלי אשד פירסם מאמר מחקרי שבו הוא טוען שסיפור הגולם מפראג נוצר בידי הרב והרופא והסופר לודויג אוגוסט אברהם אלעזר פרנקל בסביבות השנים 1832-1833.
להערכתו של ד"ר אשד אינדיקציות שונות מראות שסיפור הגולם מפראג לא היה קיים לפני כן.
הסיפור הופץ על ידי פרנקל דרך פרסומים בעיתונות האוסטרית והגרמנית והצ'כית ודרך עלונים בבתי כנסת שעליהם היה אחראי לאורך שנים ו כמזכיר קהילת וינה. דרך קשרים אישיים שהיו לו עם סופרים אוסטריים גרמניים וצ'כיים שהיו לו כעורך שבועון ספרותי.
בשנת 1862 דאג פרנקל שהסיפור יתורגם גם לשפה העברית בגירסה חדשה שיצר. יש המוצאים סימוכין לכך בכתבי החסידות. כך האדמו"ר החסידי צבי אלימלך שפירא מדינוב ("בני יששכר") כתב על המהר"ל: "שהיה ידוע כעוסק בספר יצירה, וזוכה לרוח הקודש". עם זאת היו שביקרו מיתוס זה שאין לו כל זכר בכתביו של המהר"ל ושל תלמידיו. כך למשל שי"ר, מאנשי תנועת ההשכלה, טען ש"לא בגולם הראה המהר"ל את חכמתו אלא בתלמידו הגדול בעל "התוספות יום טוב" (יום-טוב ליפמן הלר), אשר הלך בכל דרכיו, ולא מש מנתיבותיו, ביושר שכל נפלא בהלכות המשנה והתלמוד וכן בלמוד חכמות שונות ומוסר השכל...". ככל הידוע, בספרות היהודית-גרמנית מופיע מוטיב הגולם, כשהוא מקושר למהר"ל מפראג, לראשונה בשנת 1834, אחר כך ב-1836 ברשימה בכתב-עת מאת לודוויג אוגוסט פרנקל, ואחר כך ברומן "שפינוזה" (1837) של הסופר היהודי-גרמני ברתולד אוארבך.
כינויו היה "ליווא" או "ליוואי" שמשמעותו בגרמנית אריה. על פי המסורת היהודית האשכנזית, לשמות עבריים רבים הוצמד כינוי בלשון הדיבור (בדרך כלל גרמנית או יידיש). לעיתים כינוי זה היה פשוט תרגום של השם המקורי, ולעיתים הכינוי הגרמני נבחר בדרכים אחרות. יהודה מתואר בברכת יעקב בספר בראשית כ"גור אריה", ולכן הכינוי שהוצמד לשם יהודה היה על פי רוב "ליווא" או "לייב", כסמל שבט יהודה שהיה אריה. כך כונה גם המהר"ל "ליווא", ולרוב הוא מוכר בכינוי זה יותר מאשר בשמו המקורי. מאותה סיבה מעטרת את מצבתו צורת אריה.
מוכיח בשער
המהר"ל היה מבקר חברתי חריף, שלא היסס לומר את ביקורתו החריפה לפני המנהיגים התקיפים של הקהילות, במיוחד זו של פראג, אף שהדבר גרם לו להיות לא אהוד אצלם ולא לקבל תפקידי רבנות. ביקורתו, שהייתה שנונה ואף מלווה בדימויים רבים מהמקורות שלעיתים שזורה בהן נימה אירונית, כוונה בראש ובראשונה אל המנהיגים והרבנים.
כנגד מנהיגים שמשתררים ומתייהרים על הקהילה טען שכל הצלחתו של המנהיג היא בשביל הכלל ולכן אין לו להבדל מהכלל, ולכן "אין ממנים פרנס על הצבור, אלא אם כן, קופה של שרצים תלויה מאחוריו", כדי שלא יוכל להגיע ליוהרה ולהתנשא על הכלל. תלמידי החכמים לעומת זאת, כן צריכים להיות בבחינה מסוימת נבדלים מהכלל ושתהיה בהם "שמינית שבשמינית של גאווה", להיות במובן מסוים "השכל של הגוף" ולא להתנהל בצורה החומרית בה ההמון מתנהל, ועל ידי התנהגות זו להעלות את ההמון כלפי מעלה אל מקומם. על מינוי ראשי קהל בורים ושאינם ראויים, שמשפילים תלמידי חכמים, וממנים לתפקידי משפט בורים כמותם שמעוותים דין ואינם מושיעים עשוקים, יתומים ואלמנות, אמר שהם כמו הצבת מצבות לאלה אשרה ליד מזבח השם.
כנגד מסמיכי תלמידים לא ראויים שלא הגיעו כלל להוראה לרבנות, טען שהם בכלל מגדלי בהמה דקה שעליה נאמר במשנה שאסור לגדלה בארץ ישראל, דבר שגורם לשפל במעמד החכמים. בדומה על דרשנים שדורשים דרשות הבל, אמר שגדול כוחם מכוח דוד המלך, שאומרים דברים שלא שמעתם אוזן וגם לא תשמע עוד לעולם.
על רבנים חמדנים ותאבי בצע שמקבלים מהציבור הטבות חומריות, אמר שאינם מתנהגים באופן נאות לפי דרכו של הרוחני שמהותו להשפיע לאחר ולא לקבל ולאגור לעצמו. הוא ביקר עשירים שאינם משתתפים בסולידריות חברתית לתמוך בבני עניים "שאין להם מאסף", ואמר שגורמים לתורה שתסתלק מישראל. עוד קונן רבות בלב מורתח, על עיוות סדרי לימוד התורה, שלא לומדים את הדברים היסודיים והבסיסיים תחילה, לא לומדים באופן מודרג, ולא מבצעים חזרות לריענון הזיכרון, אלא "רוצים לעלות בסולם השמימה והם נשארים מטה מטה". יעד נוסף לביקורתו היו מנהגי חסידות של בורים ועמי הארצות. על המנהג לשיר את שיר היחוד (שמושר רק בשבת) בכל יום, טען "שאין לסתור דברי חכמים בדמיונות בעלי בתים שיחשבו כי בזה מגיעים עד השער הפנימי". בדומה כיוון חיציו כלפי בורים שמברכים לבטלה ברכת הגומל - שאמורה להאמר רק בשל הצלה מסכנת נפשות - על אבן שסתם שנזרקה לעברם.
שמאל|ממוזער|200px|עיטור על מצבתו של מהר"ל
הגותו
למהר"ל היה ידע נרחב בפילוסופיה ובמדעים. על פי הראי"ה קוק ורבים אחרים, הוא ניצל ידע זה כדי ליצוק את תוכני הקבלה לתוך מסגרת פילוסופית-מדעית, מסגרת שמבחינה צורנית היא בעלת מאפיינים אריסטוטליים ומבחינה מהותית היא תורת ההתגלות וההיסטוריה של עם ישראל, ובכך הוא "גאל" את תוכני הקבלה ממסתוריהם והביאם אל הציבור הרחב. הגותו משלבת בין הפילוסופיה של ימי הביניים שהחלה כבר לשקוע שמשה, לבין תורת הקבלה, שזכתה באותה תקופה לפריחה גדולה. כתביו, שהם מעין הכלאה בין שכלתנות למיסטיקה, מכילים טרמינולוגיה קבלית חדשה, המתמקדת במהות הפנימית של הדברים ולא בסימבולים מקובלים, שנטען על ידי הרב עדין אבן ישראל שהיא הגורמת לתורתו להיות קשה להבנה. נטען כי סגנונו המסורבל והקשה להבנה נובע מניסיונו להביע רעיונות מורכבים באמצעות העברית הדלה, שבתקופתו שימשה לתפילות וללימוד תורה. עם זאת, כמעט לא ניתן למצוא אצלו את יסודות הקבלה באופן גלוי ומפורש (למעט זעיר פה וזעיר שם), עד שהיו שסברו (בתקופת ההשכלה הרב שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) ובתקופתנו פרופסור שלום רוזנברג וד"ר יורם יעקבסון) כי המהר"ל לא עסק בחכמה זו. על פי הרב משה צוריאל, המהר"ל ניסה לטשטש את עקבות הקבלה בכתביו באופן מכוון.
חז"ל
המהר"ל התייחס להגות חז"ל בכבוד גדול ואף בהערצה והשתמש בה כבסיס לכל הגותו. הוא מיעט לפרש את המקרא באופן ישיר והרבה לפרש את כתבי חז"ל. מאפיין קבוע של כתביו הוא הפתיחה בדברי חז"ל הרלוונטיים לעניין שהוא דן בו, מהתלמודים או מהמדרשים, והבאת הסבר רוחני-פילוסופי. בדרך זו ניסה המהר"ל להראות שחז"ל התייחסו להרבה סוגיות פילוסופיות, כאשר הם עושים זאת באופן אלגורי, באמצעות משל שיש בו גרעין פילוסופי. מספר פעמים רב הכתיר המהר"ל את דברי חז"ל כ"דברי חכמה עמוקים שלא נאמרו באומד וסברא", ואף באחד הפעמים הוא שאל "כי איך אפשר לחמורים כמונו, לעמוד בסוד קדושים?" הוא אף קבע שרק חז"ל הבינו את התורה לאשורה ולא אף אחד אחר והתריע לא לסור מהם. לעיתים הוא ביקר ואף נזף בפרשנים מן המעלה הראשונה שהביעו תפיסות הנוגדות לתפיסות חז"ליות. המהר"ל עשה תיקון גדול לתורת האגדה התלמודית והמדרשית שהייתה מוזנחת ומיעטו לעסוק בה באותה רצינות שעסקו בפן ההלכתי לפניו ואחריו. בניגוד לפרשנים אחרים שנתנו הסברים מקומיים על אגדות חז"ל, הוא נתן להגותם הסבר עקבי ושיטתי במספר רב של ספרים בתחומים רבים. הרב משה צוריאל מביע תפיסה מקובלת "שמהר"ל משמש כסמכות ראשונה במעלה לכל דברי הגות, אמונות ודעות של חז"ל בש"ס ובמדרשים".
דואליזם
השקפתו רואה את כל מערכת הבריאה מורכבת משתי קטגוריות מנוגדות: חומר וצורה, גשם ושכל, גוף ונפש, קצוות ויושר, העדר ושלמות, טבע ונבדל, גבר ואישה, ישראל והאומות. כל קיים מורכב משתי מהויות: מהחומר שהוא מוגבל ומוגדר בגבולות של זמן ומקום ולכן הוא בר חלוף, ומהצורה שהיא מהות הנבדלת מגוף וחסרת גבולות, ולכן היא קשורה אל ההויה, הנצחיות והאלוהות. הרע והחטא קשור בדרך כלל אל החומר, מפני שהוא לרוב החוליה החלשה בעניין ואליו קשורים הפחיתות וההעדר, אך יכול להיות גם קשור לצורה, כאשר קיימת צורה גרועה שדוחפת לכיוונים שליליים. ככלל, ככל שהדבר הוא אלוהי ורוחני כך הוא איתן, מציאותי, יציב, שלם ונצחי וככל שהדבר טבעי וחומרי, כך הוא יותר חלש, זמני ובר כיליון.
חומר וצורה
המהר"ל לקח את המושג האריסטוטלי של חומר וצורה והראה בו פנים חדשות, תוך שהוא מרחיב את המושג להיסטוריה האנושית כדי להביע באמצעותו את משנתו היהודית. כל דבר בעולם מורכב מחומר וצורה. החומר שמורכב מהיסודות השונים והצורה שהיא המהות הרוחנית המגדירה את יעודו ומטרתו של הדבר והיא "אמיתת עצמו של כל דבר". הצורה איננה בהכרח צורתו החיצונית של הדבר אלא הציביון והנשמה של הדבר, שלעיתים היא גם יכולה להפציע ולהקרין כלפי חוץ, והחומר איננו חומר בהכרח אלא הוא בסיס ומצע לצורה, ולעיתים דבר שמוגדר כצורה יכול להוות חומר לצורה עליונה וכללית יותר. הצורה איננה גלומה בחומר מלכתחילה אלא היא הויה נוספת. אך לא כל הצורות שוות, יש צורות שהן בטלות לגבי החומר והן משועבדות לו, יש צורות שליליות שמדרבנות את החומר כלפי רוע, ויש צורות רוחניות שהן נבדלות מהחומר ומובילות לדרך טובה. כללו של דבר, כל דבר שהוא נשמה לדבר אחר, הנשמה קרויה צורה והמצע לה קרוי חומר, אף שיכול להיות שהוא בעצמו יהיה מורכב מחומר וצורה - למשל ישראל הם צורה לעולם, התורה היא צורתם של ישראל, ואלוהים הוא הצורה האחרונה של העולם. גם את הזוגיות שבין גבר לאישה ראה כשלמות של התמזגות חומר וצורה, ששמו של הקב"ה מקיים אותה.
הממוצע
המהר"ל קובע ביחס לתופעות רבות בעולם שקיים בהן ריתמוס משולש. מספר 2 מסמל אצלו "שתי קצוות של הפכים שאינם יכולים להתאחד ולהתחבר" ואילו מספר 3 מסמל אצלו ממוצע וחיבור של שני הקצוות הראשונים, "והשלישי - כמו ממוצע בין שניהם". בעוד שהקצוות הם גשמיים וחומריים ויש להם ממדים, קצה, סוף ואף העדר וכיליון. האמצע הוא העיקרון הרוחני שמאחד את התופעות, "אחדות ההפכים" והכללות של הדבר, והוא אלוהי, נצחי וקדוש ובו יש חיים וקיום.
למשל, ביחס לאבות הוא קובע שמידת יעקב יש לו מידת האמצע בין החסד של אברהם לדין של יצחק, ולכן דווקא יעקב משויך אל החיים, ויש לו ברכה ללא מצרים ועל פי חז"ל דמות דיוקנו חקוקה בכיסא הכבוד. ביחס לפסוק, "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" מסביר "כי אלו שלשה הם כוללים כל החלקים. לפי שהם דבר והפכו והדבר שהוא ממוצע בין שניהם, ולפיכך אלו שלשה הם משלימים גם כן האדם בכל, לפי שאלו שלשתם הם כוללים כל הדרכים". תפיסה זו עולה שוב לאחר כמה מאות שנים בתפיסתם של הפילוסופים הגל ופיכטה, בדברם על התיזה, האנטיתזה והסינתזה.
המהר"ל סבר שלא רק שמקורה של הבריאה הוא באלוהות, אלא שאין דבר בעולם זולת האלוהות, תפיסה פנאנתאיסטית, רעיון שמאוחר יותר הופיע בחסידות בכלל ובפרט בחב"ד במונח "אין עוד מלבדו". עוד סבר שיש לעולם סדר ותוכנית אלוהית קוסמית, ושום דבר במציאות לדידו איננו קורה במקרה.
את הגדרת הרמב"ם אודות האלוהים כ"שכל פשוט" הוא דחה, מכיוון שסבר שגם שכל מופשט הוא הגדרה באלוהות, שאין לה גדר כלל. המהר"ל העדיף להגדיר את אלוהים כ"הויה פשוטה" שממנה כל ההויות שבעולם, וכך הוא מפרש שמותיו: שם הויה: "יהו"ה" - שמורה על כך שהקב"ה הויה פשוטה, ואת השם "אהיה אשר אהיה" (אשר מופיע באופן יחידני בשמות ג' י"ד), שאין לאלוהים שום שם והגדרה שמייחדת אותו והוא הויה פשוטה, והשם שהוא נקרא יהיה לפי אותו המעשה שהוא עושה באותה שעה. תפיסה מעניינת בדבר מהותו של אלוהים הוא מביע בספר גבורות ה': "מפני כי הוא יתברך פשוט ואין לו גדר כלל, אין דבר נבדל ממנו ואם כן הוא יודע הכל והוא יכול הכל, וכל זה מפני שאין לו גדר יוגדר בדבר מיוחד, ובשביל זה הכל נמצא מאתו גם כן".
לפי המהר"ל כל התיאורים הפיזיים שאלוהים מתואר בהם בתנ"ך ובחז"ל, שאפשר להגיע מהם להגשמה, הם רק מהצד המקבל האנושי כפי שנתפס בעיניהם, ולא תיאורים שמכוונים לעצמותו של אלוהים. כלומר, אלוהים מתגלה לנבראים כפי מעמדם ומצבם הנוכחי, וההתגלות האלוהית היא מתואמת עם המצב הסובייקטיבי של נשוא הגילוי. כך למשל, על המתואר במקרא כי אלוהים מתעצב אל לבו בדור המבול, סובר המהר"ל כי לא באמת הייתה עצבות לפניו, אלא שכך הוא התגלה אל דור המבול בשל מצבם הקשה. בכך הוא מתרים עוד רעיון שהגה מאוחר יותר הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט על העולם-כשהוא-לעצמו ועולם-התופעות.
על פי המהר"ל ישנה סקלה בין המורכב לבין הפשוט. ככל שהישות יותר מורכבת כך היא יותר גשמית וחומרית וככל שהיא פשוטה היא יותר רוחנית ואלוהית. ולכן בצד אחד של הסקלה ניצבים הנבראים המורכבים ובצידה השני של הסקלה ניצב אלוהים שהוא "פשוט בתכלית הפשיטות". על כן הוא צידד והעדיף את מידת הפשטות וראה בה מידה אלוהית עצמית נטולת גוונים כצבע הלבן ביחסו לשאר הצבעים, דבר שלא היה מובן מאליו בפראג המעוטרת של תקופתו, ואילו את המורכבות והמסובכות ראה כמגרעת אנושית שיש להימלט ממנה.
המהר"ל אימץ את הגישה האפלטונית שהטוב והיפה הולכים יד ביד ("קאלוס קאי אגתוס" - היפה והטוב), ובהתאם ראה את היופי כנצחי וכאלוהי המתגלם ומשתקף בחומר ולכן הכהן הגדול שנכנס לקודש הקודשים וגם בתו מתוארים בתלמוד כבעלי יופי עילאי. לתפיסתו, לעתיד לבוא, חומות ושערי ירושלים - העיר הקדושה, יבנו כפשוטו מאבנים יקרות כמו שוהם וישפה.
היקום
על-פי המהר״ל היקום מתחלק לשלושה ״עולמות״. ככל שמטפסים מעולם נמוך לעולם עליון יותר, מתרחקים מהמורכבות ופונים אל הפשטות:
העולם התחתון - עולם ההרכבה, עולם החומר הגס שנקרא בשפתו "עולם ההויה" על שהוא מתהווה, ושהוא בעל הרכבה ושינוי. עולם זה מורכב מהחומר של ארבעת היסודות ומצורות שונות, ואיכות הדברים הקיימים בעולם תגזר מאיכות צורתם.
העולם האמצעי - עולם הגלגלים והכוכבים, שהוא עולם החומר הזך, שנקרא בפיו "עולם השלום" על שבתנועתם הם אינם מפריעים אחד לשני. עולם זה מורכב מהיסוד החמישי - חומר שהוא זך ומאיר. המהר"ל דחה את ההשקפה הפילוסופית שרווחה בימי הביניים (שהד לה בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה) שיש לכוכבים מודעות ותבונה.
העולם העליון - עולם הצורות והשכלים הנבדלים, עולם ללא חומר - עולם המלאכים - שהוא עולם רוחני מטפיזי שנקרא בפיו "עולם האמת", על שבו שוררת האמת. עולם זה מורכב רק מצורות "טהורות" ללא כל חומר. ויש בו אחדות מכיוון שאין בו הרכבות. עולם זה איננו נתון תחת מגבלות הזמן מפני שהזמן שייך לדברים פיזיים.
בפשטות נראה שחלוקתו המשולשת שונה מהחלוקה המרובעת של עולמות אבי"ע בקבלה. אך אם מוסיפים את האלוהות בשיטתו, מקבלים גם חלוקה מרובעת, אבל גם אז שני העולמות האמצעיים עדיין שונים.
בניגוד לתפיסות שמבטלות את העולם הזה, מתייחסות אליו כ"עלמא דשקרא" (עולם השקר) ומבקשות להפריש את האדם מהעולם, הוא טען שתפיסה זו אין בה כבוד שמים, ואף בנוגע לארבע המלכויות ששלטו בעולם הוא כותב "כי מאחר שברא השם יתברך הכל, בוודאי נברא הכל לכבודו", ולכן "מי שיש עליו רוח הקדש אין מחשיב העולם כל כך בשפלות". בניגוד לתפיסות שמעודדות דכדוך, עצבות ופחד, סבר כי "השחוק והשמחה מצד עצמו טוב - שהוא מורה על השלימות", וכי הדאגה מפורעניות היא מידה מגונה, שהאדם צריך להימלט ממנה. יחסו לעולם הזה בא לידי ביטוי בעידוד של מלאכה "כי הוא דבר גדול שתולה בו עיקר גדול...ואל יחשוב כי המלאכה אינה כבודו, אדרבא המלאכה נותנת לאדם כבוד", וכך גם הסביר כי הממון נותן חוזק וקיום לאדם, ולכן שכלו נמשך אחריו. ומאלף הסברו על הפתגם "עני חשוב כמת": "לפי שאין לו חיות מצד עצמו, שכל החיים יש להם קיום מצד עצמם בלבד, ואינם צריכים לזולתם, והעני אין לו חיות מצד עצמו אלא מצד אחרים".
האדם
לשיטתו גם האדם, כיקום, מתחלק לשלושה חלקים עיקריים: א. הגוף ויצריו, ב. הנפש ורגשותיה ג. השכל ותובנותיו, בהתאמה ובהקבלה לשלושת העולמות של היקום, כאשר כל חלק שבו נלקח מאחד העולמות, והאדם מחבר בתוכו את היקום כולו ומהווה למעשה מיקרוקוסמוס אמיתי. אצל המהר"ל השכל הוא מהות רוחנית-נשמתית שמתגלה בתבונתו של האדם וקיימת רק אצלו. בנוסף על כך יש לאדם מהות אלוהית שנקראת "צלם אלוהים" "שהוא אור וניצוץ אלהי נבדל דבק באדם", ולא כמו שסבר הרמב"ם כי צלם אלוהים הוא השכל שבאדם. בשל הפוטנציאל האלוהי שטמון באדם, סבר שיש לאדם שייכות לעולם הבא, וכי האדם יכול לשלוט על הטבע, כאשר הוא ממצה את עצמו כנביאי ישראל למשל. זקיפות קומתו של האדם בניגוד לכל שאר החיות, איננה סתם סממן חיצוני של האדם, אלא מסמלת בעיניו עניין מהותי שהאדם הוא מלך בתחתונים - כשם שהקב"ה מלך בעליונים. בניגוד חריף לרמב"ם שמבטל את חשיבות האדם למול הבריאה כולה, המהר"ל רואה בו את נזר הבריאה.
האדם מובחן מכל היצורים הקיימים. בעוד שהיצורים הארציים הם חסרים, והיצורים העליונים שלמים, ואלו ואלו אין בכוחם להשתנות והם נשארים סטטיים. האדם נברא חסר אך יש בו כוח להשלים את עצמו. כאשר הוא נברא מעלותיו נמצאות בו בכוח, והוא יכול להשלים את עצמו על ידי שהוא מוציא את עצמו בפועל. הוא כמו האיכר של עצמו, שיכול לעבד את הקרקע של חייו ולהצמיח מעצמו כל מיני צמחים ופירות. ולכן לדעתו השם "אדם" נגזר מ"אדמה". לאדם יש "מנוע" פנימי שדוחף אותו לעבר מימוש הפוטנציאל שלו והיא הנשמה, החלק אלוה ממעל שבו ששואף לחזור ולהתחבר אל מקורו.
המהר"ל סבר שבשל התפיסה כי האדם הוא עיקר המציאות, מעשיו אינם אובדים ללא כל משמעות, אלא יש להם רישום והטבעה על העולם ויש להם רושם ב"ציור המושכל של העולם". כלומר מעשיו של האדם מוטבעים ונרשמים באידאה של המציאות. את הטוב המהר"ל ראה כמידה עצמית של האלוהים ההויה והאדם ואילו את הרע ראה כתופעת לוואי של בריאת העולם הפיסי, שאין בו ממשות אלא הוא מוגדר כהעדר וחיסרון, וכצל המלווה את האור.
ישראל והאומות
משנתו מדברת רבות על תפקידו וייעודו הנעלה של הלאום היהודי בהיסטוריה האנושית ומותחת כמו מקובלים רבים, הבדל חד בין יהודי לשאינו יהודי. את הגויים ראה כעמים השייכים לטבע, ולכן קיימות 70 אומות כנגד שבעה ימי בראשית ואילו את עם ישראל ראה כעם מטפיסי יחיד ששייך אל מעבר לטבע ומסומל בספרה 8. הוא ראה בישראל עם אוניברסלי ששייך ומחובר אל כל העולם וכל האנושות, ולכן בגלותו העם אינו גולה למקום אחד, אלא מתפזר בכל קצוות תבל. לתפיסתו לעם ישראל ישנה יכולת למשול על עולם הטבע, ולהתגבר עליו, כפי שאירע ביציאת מצרים. המהר"ל רואה את בחירת ישראל כעניין סגולי עצמי, שבעטיו ניתנה תורה לישראל. בעם היהודי הוא ראה את "הבן הבכור" של אלוהים ואת "ראשית ועיקר הבריאה", את מימרתו של רבי עקיבא: "חביב אדם שנברא בצלם" סייג בעיקר לישראל שיש בהם את עיקר מעלת הצלם, והם נחשבים לאדם שבאדם. הוא אף סבר כי ישראל נעלים על פני המלאכים, והיא האומה היחידה שנבראה לכבוד ה'.
ארבע המלכויות
על פי המהר"ל בפירושו לחזון החיות שבספר דניאל, החיות מייצגות ארבעה סוגי מלכויות שהן סוגים של תרבויות אנושיות שונות: תרבות של עוצמה, חשיבות ושליטה (בבל), תרבות של חומריות, כלכלה חזקה וחושניות (פרס), תרבות של כח החכמה והתבונה האנושית (יוון), ותרבות שכוללת את שלושת האלמנטים גם יחד (רומא). ולמולם ניצב עם ישראל שמבטא את "צלם אלוהים" שבאדם, שהוא כח אלוהי מטפיסי וקוסמולוגי. במהלך ההיסטוריה הכללית, האנושות צועדת, תוך שהיא מגלה את כוחותיה, והדבר גורם לישראל ללקות ולצלוע על ירכו כפי שמסמל יעקב. רק לאחר שהמלכות הרביעית תוציא את כוחותיה אל הפועל, יוכל עם ישראל להתייצב מחדש על במת ההיסטוריה כמדינה ולהחליפה. בהסברו למהר"ל של פרופ' בנימין גרוס, עם ישראל נטוע בעולם כדי להזכיר לעולם את הנוכחות של הצלם, ששאיפתו הבסיסית היא ללכת מעבר לטבע שלו ובשל כך הוא דוחק את גבולות הקיום האנושי אל הקצה. על פי פרופ' שלום רוזנברג בפרשנותו למהר"ל, עם ישראל הוא בעולם "עם חייזרי", שלכן לא מוצא לו מקום בעולם הטבעי כשאר העמים הטבעיים ושלכן הוא נרדף על ידי האומות, בשל שונותו הזו, שהיא גם המקור לאנטישמיות.
גלות וגאולה
לדידו מקומם הטבעי של ישראל הוא בארץ ישראל בריבונותם, כשם שלכל עם יש זכות טבעית ואף אלוהית לשלטון עצמאי במקומו המיוחד, משום שכל עם נברא לעצמו. מבחינה זו היה מראשוני ההוגים שהתייחס להגדרה לאומית של העמים השונים. בארץ ישראל ראה ארץ קדושה, הגבוהה מבחינה רוחנית מכל הארצות, וארץ ממוצעת ואמצעית שכלולה מהכל, ולכן אינה נוטה אל הקצוות ואל החסרון. את גלות ישראל ראה כדבר שאיננו טבעי שמתנהג בניגוד ל"סדר העולם" ולחוקיותו הטבעית ולכן עתיד להתבטל, וקיים רק בשל גזרה מיוחדת של אלוהים. את אריכות הגלות תלה לא רק בחטאם של ישראל כפי שהיה נהוג לתפוס, אלא בחוסר התאמה בסיסי בין ישראל הרוחניים לעולם הזה הגשמי, שאיננו יכול להכיל אותם.
בשונה מהרמב"ם, שאימץ את הדעה התלמודית "שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד", אף כי המהר"ל סבר שהגאולה היא בעיקרה תהליך מדיני שבו תחזור המלכות לישראל וישראל יתכנסו לארץ ישראל בריבונותם, עם זאת סבר כי בימות המשיח, לתפיסתו, העולם יעבור שינוי דרמטי מבחינה מוסרית: הרוע יבוער מהעולם, שיהפוך למקום רוחני ומצפוני, בני האדם יהיו צדיקים, וארץ ישראל תהיה מבורכת בפירות באופן יוצא דופן.
הוא פילל לתקומת מלכות ישראל, שראה בה מלכות קדושה בעלת מדרגה אלוהית, וסבר כי יש להתפלל לתקומתה מפני "שהיא קיום של ישראל, להמשיך שלומם וגדולתם ורוממותם והצלחתם". על בסיס האגדה שמשיח יושב בשערי רומי, סבר כי מלכות ישראל תצמח מתוך מלכות אדום, שתהווה מעין אינקובטור של מלכות ישראל, כשם שמשה גדל בבית פרעה, כי דרכו של עולם שהקודש צומח מתוך החול, כשם שהפרי גדל בקליפתו. דמותו הפרסונלית של המשיח מטושטשת אצלו ונתפסת יותר כמהות שמעבר למקום ולזמן, ועם זאת לובשת בהופעתה לבוש אנושי קונקרטי. בסמוך לימות המשיח הסביר את דברי חז"ל שתהיה ירידה ונפילה גדולה בעם ישראל, כמו רעב, התמעטות תלמידי חכמים ואף צרות קשות, מכיוון שהמדרגה הקודמת מסתלקת כדי לפנות מקום להוויה החדשה והעילאית של ישראל, ואז גם סבר שיופיעו בישראל נשמות מזן חדש ואיכותי, שיפעילו את התהליך הגאולי.
תורה ומדעים
את החכמות הקיימות בעולם גם סיווג לשלוש. בראשן חכמת התורה שהיא שכל אלוהי על טבעי וניצבת ברום המעלה. לאחריה את המשנה שהיא כמו אמצעי, בין החכמה העליונה שהוא המקרא, ובין דרך ארץ שהיא חכמה האנושית, ולבסוף את דרך הארץ שנכללים בה גם המדעים האנושיים, שהאנשים מגיעים אליהם בשכלם. המהר"ל סבר כי התורה מקיפה הכול ולא חסר בה דבר, אך קרה לה מה שקרה לאדם, שיש לו נשמה קדושה, אבל הוא שרוי בגוף חומרי בעולם הזה, וכך גם התורה ומצוותיה אף שמדובר בדברים מעשיים, יש בהם סוד פנימי שעומד ברומו של עולם.
המהר"ל בעקבות חז"ל סבר שהתורה קדמה לעולם, והיא נבראה לפני שהעולם נברא. ויתר על כן הוא גם ראה בתורה את התוכנית האדריכלית של העולם ואת המנגנון הפנימי שלו ואת הלב שלו, את "סדר העולם" וגם את השכל העליון שמחולל את המצוות, שרק באמצעותו האדם, יוכל למצות ולהוציא אל הפועל את נפשו האלוהית ואת יתרונו על כל הנבראים. על פי משלי "כי נר מצווה ותורה אור" (), סבר שיש דמיון בין התורה לאור, כי התורה כאור היא דבר שמופשט מן הגוף ואיננו תלוי בו, וגם בשל התפיסה כי התורה היא אורו של העולם. כדי להגיע לתובנות של התורה, סבר שלא מספיק מאמץ אינטלקטואלי וידע אלא גם תיקון מידותי והתמסרות רבה. את התורה עצמה גם חילק לשלושה רבדים: רובד אחד הוא הנגלה המובן לכל אדם. רובד שני הוא רובד נסתר המובן רק לחכמים ולנבונים ורובד שלישי הוא רובד שקשור אל עולם הבא, שאפילו הנביאים לא יכלו להשיג ויובן רק בעולם הבא.
חלוקה משולשת נוספת הוא חילק במקצועות התורה עצמה: מקרא, משנה ולתלמוד. לפי משל האילן שחביב עליו, המקרא מדומה לשורש האילן, המשנה מדומה לגזע האילן, ואילו התלמוד לענפיו ופוארותיו של האילן. בהתאם לסיווג הידוע של חכמת האדם לסוגים שונים: חכמה, בינה ודעת, הוא סובר כי המקרא - תורה בכתב מאופיין כחכמה - התובנות הראשוניות של האדם, המשנה - שבעל פה מאופיינת כדעת - להבחין בין דבר לדבר, כפי שנאמר "אם אין דעת -הבדלה מנין?" והתלמוד מאופיין כבינה - להוציא ולהבין דבר מתוך דבר.
ככלל צידד וחייב לימוד מדעים וראה בהם סולם לעלות אל חכמת התורה והכרת הבורא. אחת מראיותיו היא שיש לברך על ראיית חכם מאומות העולם - "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם". יוצא דופן במדעים הוא מדע האסטרונומיה שמהר"ל ראה בו "מדע יהודי" ("כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים"), שנמסר הלכה למשה מסיני, ויש חובה דתית ללומדו כמו שאר דברי תורה. עם זאת, ואולי בגלל זאת, לא קיבל המהר"ל את חידושו הגדול של בן דורו קופרניקוס, שהציג את המודל ההליוצנטרי, לפיו השמש במרכז, והמשיך לדבוק בדעה שרווחה עד אז, המודל הגאוצנטרי, לפיו כדור הארץ במרכז והשמש מקיפה אותו.
ביחס שבין הקבלה לפילוסופיה, בניגוד לרמ"א שקבע "כי חכמת הקבלה היא חכמת הפילוסופיה, רק שבשתי לשונות ידברו", סבר המהר"ל כי תהום פעורה ביניהן, וכי קביעה זו נובעת מחסרון ידיעה, "כי כאשר ידע ויבין הדברים אז ידע שהם רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק".
הטבע והנס
כהוגים יהודיים אחרים האמין בניסי המקרא, וחידושו היה שכמו שלחוקי הטבע יש חוקיות, גם לנסים יש סדר וחוקיות, ולכן הם דווקא מתרחשים בזמן מסוים ואינם תמידיים. בניגוד לרמב"ם, שסבר שעם בריאתו של העולם נקבע זמנם של הניסים ועניינם, ולכן הם חלק מהטבע ואינם קוראים תיגר על חוקי הטבע, לדעת המהר"ל קיים במקביל לעולם הזה עולם מטאפיזי על-טבעי ("העולם הנבדל"), שבעת יצירת ממשק בינו לבין העולם שלנו נוצרים נסים, כאשר לאישים מישראל כמו הנביאים, קיימת יכולת להיות ה"נתבים" של ממשק זה ("הנביאים על ידי שהיו דבקים בעולם הנבדל, היו פותחים שער הננעל הוא עולם הטבע"). עם זאת סבר שהקב"ה מעדיף שלא לבטל את חוקי הטבע אם יכול, באשר הטבע הוא "שלוחו של הקב"ה", ואף כאשר נעשים ניסים הם נעשים באופן שיהיה כמה שיותר קרוב אל הטבע, "כי הקב"ה מקרב כל הניסים אל הטבע כל מה דאפשר, שאין הקב"ה מבטל הטבע בחינם אם לא להכרח.".
מהר"ל טען שבהתרחשות של נס, הטבע הרגיל איננו מתבטל, אלא ממשיך את פעולתו הטבעית, וקיימת למעשה מציאות מקבילה וחופפת בו-זמנית שהיא סובייקטיבית לעין המתבונן ("שני הפכים בנושא אחד"). כך למשל תיאר שהנס של עמידת השמש בגבעון ליהושע התרחש רק באופק שלו, ואילו בשאר האופקים השמש המשיכה לנוע כרגיל במהלכה הטבעי. גם השקפתו "כי הזמן והמקום עניין אחד" ו"הם שייכים ומתייחסים זה לזה" היא חדשנית. בהתאם לתפיסה זו סבר בין היתר שדבר שאינו גוף ואין לו מקום הוא גם מעל לזמן ולכן הדברים הנבדלים הרוחניים פועלים בעולם במהירות ללא זמן.
משנתו החינוכית
המהר"ל טען בנחרצות כנגד חוסר השיטתיות וחוסר רכישת היסודות בחינוך. לדעתו סדרי החינוך צריכים ללכת מהקל אל הכבד, ומהפשוט אל המסובך, על פי הכלל "לתת לנער משא, כאשר יוכל שאת, לפי טבעו." (גור אריה דברים ו' ז'). ולכן צריך להתחיל בגיל הרך במקרא, "שבה עיקרי הדינים והיא כמו שורש האילן", להמשיך בגיל העשרה בפשטות והבהירות של המשנה שהיא "היסוד הגדול ועמוד הברזל, שמדומה לגופו של האילן", ורק אחר כך בגיל הנעורים (חמש עשרה) להגיע אל התלמוד, שמדומה לענפיו ופוארותיו של האילן ובה "מלחמתה של תורה", כפי הסדר שהתוו חז"ל במשנה במסכת אבות, ושהיה נהוג בימי קדם.
גם לגבי צורת הלימוד הייתה לו דעה מגובשת, המהר"ל צידד בלימוד של בקיאות וברכישת רוחב ידע תלמודי, שיהיה עם האדם וילווה אותו בחייו, והתנגד לשיטת הפלפול וללמדנות שנהגה בישיבות ומחה נגדה בלשון קשה. הוא טען שהיא לא רק מפריעה לקנות ידע תורני, אלא אף גורמת לאדם ללמוד לימוד של הבל ושעשועי סרק, שאין בו תועלת ולמעשה יש בו נזק אינטלקטואלי. דבר נוסף שהוא דגל בו מאוד, היה חזרות מרובות על הלימוד, כדי שהדברים יהיו שגורים על ליבו של האדם, ו"תלמודו יהיה בידו". את איסור כתיבת תורה שבעל פה, הוא הסביר "שלא יבטח האדם בעורות הבהמות המתות אשר התורה כתובה עליהם, ותהיה התורה עמו בפיו". (דרוש על התורה).
הוא קרא להקדים את לימוד גוף התלמוד לפרשנים מאוחרים כמו בעלי התוספות ופסקי הרא"ש, ולעסוק בלימוד שיטת ההלכה המעשית, כך שהאדם יוכל להיכנס לחתונתו, כאשר באמתחתו ידע של כמה וכמה מסכתות בתלמוד וידע הלכתי על המותר והאסור. הוא טען שאי הלימוד בשיטה כזו, גורם לדורו להיות פחות מוסרי ולהתבטל מעשייה חיובית, משום שהבורות וחוסר הידע פועלים את פעולתם הרעה עליהם. ועוד יותר לפרוש ולעזוב את התורה לגמרי.
לדבריו, דרך החשיבה בתורה צריכה להיות דומה לזו המופעלת ביתר חוכמות העולם:
המהר"ל ביקר את "הטפשים בארצות הללו" שלא מלמדים בשיטתיות את המקרא, אלא מלמדים ילדים במחזוריות שנתית מעט מפרשת השבוע עם הסברים ללא חזרות, וכאשר חוזרים לאותה פרשה לאחר שנה הכל כבר נשכח, או אלו שמלמדים מקרא עם פירוש רש"י, לימוד שלדעתו יסודו במלמדי תינוקות כפריים שלא היו להם ספרים, וטען שהם מכלים את ימי הנער ללא הועיל, וגורמים לו לסיים את לימודי המקרא ללא כל ידע ממשי. כנגד לימוד תלמוד בגיל צעיר, טען שאף אם "הנער מצפצף את התלמוד בקול דברים", אין ביכולתו אפילו להבין את תמונת הפשט, ולא שום דבר ממנו. וכנגד אלו שמלמדים נערים את פירוש בעלי התוספות הוא מבקר במילים קשות, "והאנשים האלו הוכו בסנורים, אין זה רק כי שכל הנער גדל מעצמו, אבל שיהיה מוסיף בשכלו מה שהלעיטו, דבר שאין ראוי לו, ואינו לפי ערך שכלו - זה אי אפשר." (גור אריה דברים ו' ז').
לנוכח סדרי לימוד מעוותים וחוסר יכולת השפעה לתיקון המצב הוא מקונן בשברון רוח ולב דואב פעמים רבות, עד שהוא אומר שאילולי הבטחת ה' כי התורה לא תשכח מישראל - היא הייתה אובדת, מכיוון שאין אחד שלומד בסדר שלימדו חז"ל. עוד מוסיף שכל אדם "שיבקש כבוד קונו ודורש התורה, ראוי שיהיה דוה לבו" על עיוות סדרי הלימוד "שלא הניח תורה וחכמה וירא אלהים בינינו", ומהרועים (המחנכים) הוא מבקש שלא לקצר את הדרך וללכת ב"דרך קצרה שהיא ארוכה", ולא לייגע את צעירי הצאן (התלמידים) בדבר שהם לא מסוגלים בו, שיביא אותם אל מותם. את סופו של מי שלמד בשיטות כאלו הוא מתאר: "...ודבר זה נוהג עד שיכתוב כתובה לאשה. אז הושלך משמים ארץ, ונראה לו כאילו חולם חלום כל ימיו, יפרוש מן התורה לגמרי, לא ישא בידו מאומה, לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ולא דרך ארץ." (גור אריה דברים ו' ז').
המהר"ל וחופש הביטוי
בספר "באר הגולה" מוחה המהר"ל כנגד הצנזורה הדתית שפעלה במלוא המרץ באותה תקופה. דבריו כוונו אומנם נגד הנוצרים, אך ניסוחיו הם אוניברסליים, וחיבורו מהווה כתב הגנה חריף ומנומק למען חופש הביטוי.
אל למי שהכוח בידו להרחיק "שום דבר המתנגד אל דעתו... אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו", כותב המהר"ל מפראג. לדעתו, הוויכוח הדתי משול לקרב. מכיוון שכך, המנצח יוכל להתגאות בניצחונו רק אם ליריבו ניתנה האפשרות לנהל מאבק הוגן.
כך הוא מתאר זאת: "כי כל גיבור... שרוצה להראות גבורתו, הוא חפץ מאוד שאותו שבא כנגדו יתגבר ככל אשר יוכל. ואז, אם ינצח אותו הגיבור שבא להתגבר כנגדו, נראה שהמנצח גיבור ביותר. אבל מה גבורה מראה, כאשר אותו שבא כנגדו אין רשאי לעמוד על נפשו וללחום".
המהר"ל כותב שגם דברי פילוסופי יוון, שהיו כופרים גמורים, אינם מצריכים צנזור, מאחר שאלו כתבו את דבריהם מתוך אהבת הידע ומתוך שכנוע עמוק ולא מתוך רצון לקנטר. עוד הוא מוסיף וכותב שאם בכל אופן יצנזר השלטון את יריביו, יישארו אלו שונאים בלב המסוכנים משונאים המבטאים דעותיהם בגלוי. על כך הוא אומר: "היזהרו מן השונא בלב". בדברים אלו הקדים הוגי דעות אירופאים כמו המשורר ג'ון מילטון.
המהר"ל כאיש הלכה
בנוסף על הגותו הענפה המהר"ל היה גם איש הלכה ותלמוד. בידינו מצויים כמה ספרים שלו בהלכה: פירוש על טור יורה דעה, וספר גור אריה על מסכתות שבת עירובין פסחים, ופירוש מכתב יד על מסכת בבא מציעא (יצא לאור על ידי יהושע חסידה בהוצאת מכון ירושלים). כמו כן, יצאו לאור שיעוריו מפי בנו רבי בצלאל על הרי"ף (ישורון) בספריו ההגותיים מופיעות מעת לעת פסיקות, העולות בקנה אחד עם תפיסתו ההגותית לגבי אופייה של ההלכה.
בפסיקותיו הללו מתפלמס המהר"ל בין היתר עם בן דורו הרמ"א: בעוד הרמ"א נטה להקל לעיתים ולהיות קשוב למנהג ולצורכי החיים, המהר"ל גזר את פסיקותיו אך ורק מתפיסותיו את דרכה העקרונית של ההלכה לפי התלמוד, לעיתים תוך דיוקים דקים. פסיקה ידועה שלו (המפורטת בספרו "נר מצווה") היא נגד הדלקת נרות חנוכה ונרות שבת העשויים משעווה, מתוך תפיסה שהגדרתו ההלכתית של נר מחייבת שהוא יהיה מורכב מכלי ושמן הנשאב על ידי פתילה, בדומה למשמעות המילה "נר" בלשון המקרא.
כמה מפסיקותיו מופיעות בספרי הלכה שונים, כאשר העיקרי שבהם הוא הט"ז, ואף בשאר האחרונים כגון משנה ברורה (י"א, ג') ועוד.
היחס למהר"ל
בתנועת החסידות צידדו בלמידת כתביו. האדמו"ר רבי ישראל יצחק קאליש מוורקא השווה את תורתו לתורת האר"י (שהמהר"ל נולד לפניו ומת אחריו). על פי בנימין בראון, הגותו חדרה רק לחסידות המאוחרת (1815). לדבריו רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ (המוכר בכינוי המגיד מקוז'ניץ) הוא הפותח בהגות מהר"ל באופן רציני. ובהמשך חותמו של המהר"ל בולט אצל רבי יהודה אריה ליב אלתר מגור (בעל "השפת אמת"), שמהווה לפי בראון צינור חשוב של המהר"ל. האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה שדבק בכתביו, השווה בין כתבי מהר"ל לספר הזוהר. ותפיסה זו ניכרת בתלמידיו: הרב מרדכי יוסף ליינר ("מי השילוח") והרבי מקוצק. על הרבי מקוצק מסופר כי עודד ללמוד את כתביו כדי לקבל "שכל של גמרא", וציווה: "לא ללמוד בשום ספרי חסידים. רק בספרי מהר"ל". רבי שניאור זלמן מליאדי כותב בדף השער של ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד, כי הוא מיוסד "על פי ספרים .. קדושי עליון", כאשר במסורת החסידית מקובל כי כוונתו לספרי המהר"ל והשל"ה. רבי מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק) כותב בשבחו של המהר"ל - "איש האלקים קדוש הוא הר"י ליוא מפראג". רבי ישעיה מושקט אפיין את חיבוריו "אשר כלפיד יבער בחדרי לבות ההוגים בם".
הראי"ה קוק שראה בו את "גדול העולם", סבר כי הוא אבי שיטת הגר"א והחסידות גם יחד, וכלל אותו בין המקובלים, אף שסגנון מיוחד לו. תלמידו, הרי"מ חרל"פ, האמין כי ספרי המהר"ל נכתבו בהופעת רוח ממרום, בדומה למה שכתב הרב יוסף שאול נתנזון כי המהר"ל "היה מפורסם כבעל רוח הקודש". הרצי"ה קוק ראה בו "היקף עולמי של צדיק יסוד עולם, תלמיד חכם של העולם, וגדול מדע בעולם". שלום רוזנברג, הקביל בין אישיותם ופועלם של המהר"ל והרב קוק, במשפט מסייג: "המהר"ל - תורת הגלות, הרב קוק - תורת הגאולה". יורם יעקבסון הכתירו בתואר "התאולוג הלא רשמי של היהדות הרבנית", ופרופ' אלחנן ריינר תיארו כ"הוגה האשכנזי הראשון והיחיד שניסח הגות שיטתית ומקיפה שהתכוונה להתמודד עם השאלות הגדולות באירופה של שבירת הכלים: הרפורמציה ורפורמציית הנגד, בפרויקט אחד ענק בהיקפו, העשוי קומה על גבי קומה".
המהר"ל שב ונזכר כדמות רבנית מרכזית בזיכרון האגדי העממי לדורותיו. בעיקר ידועה אגדת הגולם מפראג - בתקופת היותו רבה של פראג סבלו מהתנכלויות ומעלילות דם, ובתגובה לכך יצר המהר"ל "גולם" בעזרת שמות קדושים מספר יצירה. הגולם היה פסל דמוי אדם אך חסר דעת, שהיה מסוגל לנוע ולבצע את פקודות הרב, והיה מגן על היהודים מפני הגויים. על-פי האגדה, שרידיו של הגולם הוטמנו בעליית הגג של בית הכנסת אלטנוישול.
ספריו
שמאל|ממוזער|250px|כתבי המהר"ל
את ספריו החל לפרסם בגיל מאוחר ביותר. ב-1578, בגיל 66, הוציא את ספרו הראשון, גור אריה - ביאור בחמישה כרכים לפירוש רש"י על התורה, החורג הרבה מעבר לכך, וארבע שנים אחר כך הוציא את ספרו גבורות ה'. בהקדמתו לספר זה שרטט המהר"ל תוכנית לסדרת ספרים שתקיף את כל עולם המחשבה היהודי, שבה יהיו כלולים ספרי יסוד על המידות האלוהיות והחגים, בשישה ספרים:
ספר הגדולה - כנגד שבת - על בריאת העולם.
ספר גבורות ה' - כנגד חג הפסח - על יציאת מצרים והניסים.
ספר תפארת ישראל - כנגד מתן תורה - על התורה, תכליתה וטעמיה ועל ההתגלות האלוהית.
ספר נצח ישראל - כנגד תשעה באב - על הגלות והגאולה, הלאומיות הישראלית והדיאלקטיקה ההיסטורית.
ספר ההוד - כנגד סוכות - על בית המקדש שבו נגלה הודו של ה'.
ספר שמים וארץ על ראש השנה ויום הכיפורים.
13 שנים עבד על ספריו עד שבשנת 1595 הוציא שני כרכים (המחולקים ל-33 חלקים) את נתיבות עולם שעוסק בעיקר בתורת המידות. שלוש שנים אחר כך, בגיל 86, פרסם את באר הגולה, בו הוא משיב לטענות נגד דברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים, ובאחד הפרקים מבקר בחריפות את השקפותיו של ר' עזריה מן האדומים על האגדה. נצח ישראל, נר מצווה על חנוכה ואור חדש על פורים יצאו במשך השנתיים הבאות.
תוכנית המהר"ל הייתה לפרסם שישה ספרים לפי המידות האלוהיות והמועדים שבפסוק לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש (דברי הימים א כט). אך נותרו שלושה ספרים: ספר הגדולה, ספר ההוד, וספר שמים וארץ, שלא ידוע מה עלה בגורלם. יש הסוברים כי ספרים אלו נכתבו ואבדו. עם זאת אפשר לשחזר משאר ספריו חלק מהתייחסותו לנושאים אלו ולשפוך עליהן אור.
בנוסף המהר"ל כתב את הספרים הבאים:
ספר דרך חיים - פרשנות למסכת אבות.
חידושי אגדות על הש"ס, שורת ספרים לביאור הגותי על האגדות בתלמוד, שהתגלו רק במחצית השנייה של המאה העשרים.
חיבור דרשות המהר"ל - על התורה, שבת תשובה ושבת הגדול.
ספרים אחרים שכתב ולא פרסם, בעיקר ספרי הלכה, על טור יורה דעה, חידושים הלכתיים על הבבלי והרי"ף, וריקונסטרוקציה תלמודית לסדרי זרעים וטהרות, (שאין להן תלמוד) עם פירוש המדמה את פירוש רש"י ותוספות משלו, אבדו בשריפה בשנת 1689.
בשנת תשס"ז, הדפיסו מכון המאור במהדורתם לספר ארבעה טורים, הערות של המהר"ל על הטור (חלקים יורה דעה, אבן העזר), מתוך כתב יד של נכדו אשר למד עמו בחברותא.
החיבור דברי נגידים על הגדה של פסח לא נכתב על ידי המהר"ל אלא על ידי הרב יהודה יודל רוזנברג, על פי רעיונותיו של המהר"ל ובהשראתו, ויוחס למהר"ל על ידי כותבו כזיוף פסאודואפיגרפי.
ספרי מהר"ל יצאו במאות השנים האחרונות במספר מהדורות רב. המהדורה הנפוצה ביותר היא מהדורת לונדון תשי"ד. במהדורה זו ישנם 18 כרכים ודרשות המהר"ל על שבת שובה, שבת הגדול בספר "באר הגולה". במהדורה זו הוסיפו פיסוק ומראה מקומות, הוסרו חלק מראשי תיבות, ונוסף תקציר של תוכן הפרקים. עם זאת, במהדורה זו קיימים מספר שיבושים ושגיאות כתיב. בהוצאת מכון ירושלים ובעריכת הרב יהושע דוד הרטמן יצאה מהדורה חדשה שבמסגרתה פורסמו הספרים הבאים: חומש עם פירוש גור אריה (9 כרכים), נצח ישראל, תפארת ישראל, באר הגולה (3 כרכים כל אחד), דרך החיים (4 כרכים), נתיב התשובה, נר מצווה, וסידור מבואר מלוקט מכתבי המהר"ל, הכולל ביאור על שיר השירים, רות וקהלת.
קישורים לספריו במהדורות מקוונות ניתן לראות בהמשך מאמר זה.
פירושים על ספריו
רבי ישראל הופשטיין, המגיד מקוזניץ, כתב ספר "גאולת ישראל", הגהות וביאורים על ספרו של המהר"ל גבורות ה’ וכולל גם הגהות וביאורים על הספרים "נר מצווה" ו"באר הגולה" של המהר"ל.
בשלהי המאה ה-20 יצאו לאור מספר ספרי פירושים על ספרי המהר"ל.
נתיב למהר"ל - ספר של הרב ראובן פיירמן ממכון מאיר, המסביר את שיטת המהר"ל דרך הסברת נתיב אהבת הרע מהספר נתיבות עולם.
המהר"ל המבואר - קול חי - : תפארת ישראל, נצח ישראל, גבורות ה', הגדה של פסח, אור חדש, נר מצווה של הרב אביגדור שילה.
יהי אור - ביאור לנר מצווה מאת פרופ' בנימין גרוס, הוצאת ראובן מס, 1995.
תפארת עוזך - ביאר נרחב ועיוני לט"ז פרקים ראשונים של ספר תפארת ישראל, מאת הרב דוד טורנר.
כמו כן, מהדורת מכון ירושלים מכילה הערות שוליים מרובות מאוד (מאת הרב יהושע דוד הרטמן), ובכך מהווה מעין מהדורה מפורשת.
תלמידיו
המהר"ל העמיד מספר תלמידים חשובים:
רבי יום-טוב ליפמן הלר, תלמידו המובהק של המהר"ל, בעל הפירוש הנפוץ למשנה "תוספות יום טוב", שכתב את הפרשנות על המשנה כדי לקרב את בעלי הפלפול ללימוד משנה (גישה שהנחיל המהר"ל כל הזמן) ובעל ה"פלפולא חריפתא" על הרא"ש.
רבי דוד גנז שכתב מספר ספרים במדעים כמו גאומטריה, גאוגרפיה ואסטרונומיה. נחשב לאחד מחלוצי ההיסטוריונים היהודים, ולמי שדיווח בעברית לראשונה על השיטות הקוסמולוגיות בספרו האסטרונומי "נחמד ונעים".
רבי אליהו לואנץ מוורמיזא- רב, ראש ישיבה ומקובל, שכתב ספרי פרשנות על התנ"ך. על שיר השירים (רנת דודים) ומגילת רות (מכלול יופי), וספרי פרשנות על ספר הזוהר (אדרת אליהו) ותיקוני הזוהר (צפנת פענח).
מהר"י כץ, הרב יצחק כץ בן שמשון, חתן המהר"ל - פוסק הלכה חשוב ומקובל. כתב פירוש על התורה ועל מדרש "שוחר טוב".
בעל ה"כלי יקר" הרב שלמה אפרים מלונטשיץ, פרשן מקרא ידוע שכתב ספרים רבים ושימש אחרי המהר"ל ברבנות בעיר פראג. אף שלא היה תלמיד רשמי, בפרשנותו משוקעים רעיונות מהגות המהר"ל.
מושפעים מדרכו
לדעת הרב הנזיר בספרו קול הנבואה, הפילוסוף הגל שפעל במאה ה-18 וה-19 הושפע מהמהר"ל מפראג בהשקפתו הדינמית עולמית, של תזה, אנטיתזה וסינתזה.
גם במאה ה-20 היו שהגו בתורתו של המהר"ל, ואם כי אין אישים אלו תלמידים ישירים של המהר"ל, הם הושפעו רבות מדרכו של המהר"ל ומצטטים אותו רבות במאמריהם, בהם אפשר למנות את:
הרב אברהם יצחק הכהן קוק שארג את שיטת המהר"ל בכתביו.
הרב יצחק הוטנר ראש ישיבת רבינו חיים ברלין ומחבר סדרת ספרי "פחד יצחק", שלמד בצעירותו אצל הראי"ה קוק את תורת המהר"ל.
הרב יונתן דייויד, חתנו של הרב הוטנר וראש ישיבת פחד יצחק.
הרב יצחק יחיאל עהרנפלד, ראש ישיבת בית שמואל ורב קריית מטרסדורף ותלמידו של הרב יצחק הוטנר.
הרב יהושע דוד הרטמן, תלמידו של הרב הוטנר ומהדיר ספרי המהר"ל במהדורת מכון ירושלים.
יעקב גורדין, מורם של כמה מהוגי המהר"ל בצרפת:
פרופ' אנדרה נהר שכתב ספרים על משנת המהר"ל ותלמידיו, ובהשפעת ספרו נפתח מדור ללימודי מהר"ל באוניברסיטת שטרסבורג.
פרופ' תיאודור דרייפוס שכתב את הספר "אלהים מדבר אל בני האדם: התאולוגיה היהודית של ההתגלות אצל מהר"ל מפראג".
פרופ' בנימין (בנו) גרוס שעשה עבודת דוקטורט, אצל פרופ' אנדרה נהר, על הספר "נצח ישראל" של המהר"ל, ופרסם מספר ספרים על הגות המהר"ל.
הרב יהודה ליאון אשכנזי, ממורי הדרך המרכזיים שקמו ליהדות צרפת בדור שלאחר השואה. הרבה לעסוק במשנת המהר"ל ולתת שיעורים בעניינו.
אנדרה פרנקל.
משפחתו וצאצאיו
אשתו של המהר"ל הייתה ידועה בלמדנותה הרבה, עד כדי כך שהגיהה את הספרים של בעלה מטעויות.
אחיו הגדול הרב חיים בן בצלאל מחבר ספר החיים, ויכוח מים חיים, ובאר מים חיים, אב"ד ווירמיזא, ופרידברג .
מאשתו הראשונה נולדו לו שתי בנות: לאה ופיגה.
חתנו ר' יצחק כ"ץ נישא תחילה ללאה, ולאחר שמתה ללא ילדים נשא את אחותה פיגה. ר' יצחק שימש כר"מ ואב בית דין בניקלשבורג.
בנו יחידו רבי בצלאל.
המקובל רבי שמשון מאוסטרופולי.
רבי יהושע העשיל חריף, מחבר ספר מגיני שלמה וסבא רבא של רבי יעקב יהושע פלק מחבר ספר פני יהושע.
רבי יצחק חיות, גיס המהר"ל מפראג,בעל אחות אשתו.
חוה בכרך (נכדת המהר"ל) ובעלה הרב אברהם שמואל בכרך.
רבי משה מפוזן (נין המהר"ל).
הרב נפתלי הכהן כ"ץ ("הסמיכת חכמים").
הרב יאיר חיים בכרך ("החוות יאיר", נכדו של הרב שמואל בכרך, נכד נכדתו של המהר"ל).
הרב יונה לנדסופר (ה"מעיל צדקה"), היה חתן רבי בצלאל, בנו של רבי שמואל, בנו של רבי שמעון חתן המהר"ל.
לפי מסורת חב"ד היה רבי שניאור זלמן מלאדי צאצא המהר"ל מפראג. הריי"צ מליובאוויטש כתב שהוא היה בנו של רבי ברוך, בנו של רבי שניאור זלמן, בנו של רבי משה מפוזנא, בנו של רבי יהודה לייב, בנו של רבי שמואל, בנו של רבי בצלאל, בנו יחידו של המהר"ל מפראג. לפי מחבר הספר 'בית רבי' שלשלת היוחסין שונה. לדבריו, רבי משה מפוזנא (סב אביו של רש"ז) היה בנו של רבי יהודה מקוואלי בעל "קול יהודה", בנו של רבי משה, בנו של רבי צבי הירש, חתנו של המהר"ל מפראג. אך חוקרים אחרים הראו שספק אם ניתן לבנות על ייחוס למהר"ל דרך הרב יהודה מקוואלי.
ראו גם
הגולם מפראג
לקריאה נוספת
מאיר פערעליש, מגילת יוחסין, תע"ח 1718. - הביוגרפיה הראשונה על המהר"ל
אברהם קריב, כתבי מהר"ל מפראג - מבחר, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, תשס"ב 2002.
אברהם הכהן עובדיה (גוטסדינר), הארי שבחכמי פראג - תולדותיו, רבנותו ומשנתו של המהר"ל מפראג, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, תשס"ב. (מהדורה קודמת: חייו, תקופתו ותורתו של המהר"ל מפראג, ירושלים תשל"ו).
בנימין גרוס, נצח ישראל: השקפתו המשיחית של המהר"ל מפראג על הגלות והגאולה, תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ד-1974.
בנימין גרוס, יהי אור: נר מצווה למהר"ל מפראג, ירושלים" ראובן מס, תשנ"ו
הרב משה צוריאל, אוצרות מהר"ל, הוצאת יהדות התורה בע"מ, תשנ"א 1991.
אנדרה נהר, משנתו של המהר"ל מפראג, הוצאת ראובן מס, ירושלים (תרגום מצרפתית)
דוד סורוצקין, התאולוגיה של הנבדל: המהר"ל מפראג וצמיחתו של המודרניזם האורתודוקסי המוקדם בהגות היהודית, קבלה, 14, לוס אנג'לס: הוצאת כרוב, תשס"ו-2006.
חיים הלל בן-ששון, על חופש הביטוי במשנת המהר"ל ומשנתו החינוכית: בתוך תולדות ישראל בימי הביניים, תל אביב: הוצאת דביר.
מרדכי נויגרשל, באר הגולה למהר"ל מפראג - עם ביאור בארה של מרים, ירושלים: הוצאת יהדות מזווית שונה, 2007.
יודל רוזנברג, נפלאות המהר"ל – ספר בדיוני על המהר"ל והגולם.
ר. פרידמן, המהר"ל מפראג: ספור חייו ופעלו של המהר"ל מפראג.
אוטו דב קולקה, הרקע ההיסטורי של משנתו הלאומית והחינוכית של המהר"ל מפראג, ציון, נ', תשמ"ה-1985, עמ' 277–320.
יחזקאל לביא, צ'כיה וסלובקיה במבט יהודי וכללי, פיענוח מצבת המהר"ל, תשנ"ה-1995 נספח בסוף הספר
אהרן פריץ קליינברגר, המחשבה הפדגוגית של המהר"ל מפראג, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, תשכ"ב 1962.
אלחנן ריינר (עורך), מהר"ל: אקדמות - פרקי חיים, משנה, השפעה, מרכז זלמן שזר, 2015.
אורית רמון, מהר"ל באור חדש - זהות יהודית בסדר עולם משתנה, מרכז זלמן שזר, 2017.
דב שוורץ, תבונה נגד עצמה: תבניות ודפוסים בהגותו של המהר"ל מפראג, הוצאת אדרא, 2019.
יהודה אדרי, רבי יהודה ליווא: המהר"ל מפראג, קריית גת: דני ספרים, תשס"ט
בן-ציון גרשוני, מהר"ל מפראג: סיפור חייו ותקופתו, ירושלים: משאבים, תש"מ
א. בן יעקב, גלות וגאולה במשנת המהר"ל מפראג, ירושלים: אריאל, תשמ"ט
גוטסדינר אברהם (בעריכת י.ל. הכהן פישמן), הארי שבחבורת פרג: ר' ליווא ב"ר בצלאל (המהר"ל) תולדות חייו, השקפותיו ודעותיו, ירושלים תרצ"ח
קישורים חיצוניים
מספריו
גבורות ה', (מהדורת "אלון מורה - שכם", חש"ד), באתר צל הרים
גור אריה, באתר Sefaria,
דרוש על התורה והמצוות, ורשה 1871, באתר דעת
הגדת מהר"ל
נר מצווה, באתר דעת
נר מצווה, (מהדורת "אלון מורה - שכם", חש"ד), באתר צל הרים
נתיבות עולם - חלק ראשון
תפארת ישראל למהר"ל, מהדורת אינטרנט, באתר דעת
חידושי אגדות מהר"ל מפראג, hebrewbooks.org
מאמרים אודותיו
הרב אורי שרקי, שעורים מוקלטים בווידאו בספרים: נצח ישראל, תפארת ישראל, המהר"ל מפראג ספריו ותלמידיו, אתר מכון מאיר
הרב ישעיה שטיינברגר, אסתטיקה במשנת המהר"ל מפראג, אתר דעת
הרב אליהו ברין, הקדמה ללימוד מהר"ל, אתר ישיבה
הרב משה צוריאל, לקט מדברי מהר"ל על סדר לימוד התורה, בתוך: המעיין יט ג, עמ' 33–44
בנימין גרוס, אמונה ונאמנות במשנת המהר"ל, אתר דעת
יהושע קעניג, גאון מבית דוד, שבועון בית משיח, י"א ניסן תשס"ט, עמוד 112
שלום (מתן) שלום, מהר"ל - לדרכו הפרשנית - התרוממות אל האידאות כעקרון פרשני, אסיף ה, תשע"ח
שיעורים
נצח ישראל
יום עיון במשנת המהר"ל, מבית מדרש "לשמה" רעננה.
תולדות משפחתו
אבות משפחתו של המהר"ל
הערות שוליים
*
קטגוריה:פילוסופים יהודים
קטגוריה:פראג: רבנים
קטגוריה:ראשוני האחרונים
קטגוריה:ראשי ישיבה בוהמים
קטגוריה:מקובלים
קטגוריה:בית דוד
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:פרשני מסכת אבות
קטגוריה:מפרשי פירוש רש"י לתורה
קטגוריה:פוזנה: רבנים
קטגוריה:ניקלשבורג: רבנים
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות היהודי העתיק בפראג
קטגוריה:פרשני אגדות התלמוד
קטגוריה:פרשני התלמוד
קטגוריה:ילידי 1512
קטגוריה:נפטרים ב-1609
| 2024-10-20T01:55:13
|
מעלות פרנהייט
|
ממוזער|350px|
מעלות פָרֵנְהָיְיט (Fahrenheit) הן יחידות מידה לטמפרטורה. הן מסומנות ב־F°, ונקראות על־שם הפיזיקאי הגרמני דניאל גבריאל פרנהייט, שהציג אותן לראשונה בשנת 1724. השיטה מבוססת על נקודת ההתכה של תערובת שווה של קרח ומלח וטמפרטורה ממוצעת של גוף אדם בריא כנקודות מוצא.
תחילה חילק פרנהייט את הסולם שלו ל־12 יחידות ומאוחר יותר חילק כל יחידה לשמונה, ביוצרו סולם של 96 מעלות.
לאחר מותו של פרנהייט אובחנה סטיה בסקאלה שלו ובוצע בה איפוס מחדש כשטמפרטורות המוצא הן נקודת ההתכה (הקיפאון) ונקודת הרתיחה של מים (F° 32 ו־F° 212, בהתאמה). נקודת האפס בסולם זה היא הטמפרטורה שאליה יורד קרח כתוש כאשר מערבים אותו במלח.
שיטה זו נפוצה כיום בארצות הברית, בבליז ובליבריה.
הצגה וכתיב
מעלת הפרנהייט מסומנת בצמד התווים "F°": הסימן ° מדגיש כי מדובר במעלה, כלומר ביחידה שיש לה ערך בסולם מסוים בלבד, ולא ערך מוחלט, כמו לקלווין.
בכתיבת טמפרטורה במעלות פרנהייט, יש להפריד ברווח את הערך המספרי מהסימן F°, כפי שמופיע בדוגמאות לעיל: לא F°86, ולא F °86, כי אם F° 86.
המרה מפרנהייט לצלזיוס ולהפך
שמאל|ממוזער|250px|השוואה בין מידות צלזיוס ופרנהייט
= טמפרטורה במעלות צלזיוס
= טמפרטורה במעלות פרנהייט
קירוב טוב לחישוב בעל פה של תרגום מפרנהייט לצלזיוס הוא . התוצאה מדויקת עבור F° 50 (C° 10) ונותנת קירוב טוב למדי בטווח הטמפרטורות השורר על פני כדור הארץ.
פרנהייט לעומת צלזיוס - טבלת ערכים
פרנהייט [F°] צלזיוס [C°] 40- 40- 0 17.8- 5 15-11.4285711.42857- 32 0 50 10 95 35 100 37.78 140 60 185 85 212 100
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
פרנהייט
קטגוריה:יחידות מידה בכימיה
קטגוריה:הולנד: המצאות
| 2024-08-24T11:21:28
|
מונה גייגר
|
שמאל|ממוזער|250px|
מונה גייגר הוא מכשיר למדידת קרינה מייננת, והוא מונה את קצב פגיעת החלקיקים בו. מונה גייגר יכול לאתר קרינת אלפא, בטא, גמא וקרני רנטגן. המכשיר לא מאתר מעבר נייטרונים מאחר שהם אינם מייננים.
מונה גייגר משמש בעיקר למניית קרינת גמא או רנטגן וכן חלקיקי בטא. מניה של חלקיקי אלפא היא באופן מעשי בלתי אפשרית בגלל שחלקיקי האלפא לא מסוגלים לחדור את דופן הגלאי. לעומת זאת, על ידי שינוי תכונותיו של הגלאי (נפח, עובי דפנות, לחץ גז ומתח) ניתן להתאים אותו כך שיהיה יעיל יותר במניית בטא או גמא, בהתאם לצורך.
החיישן במכשיר הוא שפופרת גייגר-מילר, שפופרת המכילה בעיקר גז אציל (בדרך כלל ארגון) ובמרכזה תיל הטעון חיובית בהפרש מתחים של עד כ-1000 וולט לעומת השפופרת. כאשר חלקיק (חלקיק טעון, או פוטון) נכנס לשפופרת ומוציא אלקטרון מהגז שבתוכה או מדפנותיה, האלקטרון האנרגטי גורם לשרשרת של יינון בגז האציל. המטען נאסף בתיל החיובי, וכאשר הוא זורם חזרה לדפנות, נרשמת במערכת פעימה שמעידה על האירוע.
המכשיר מגביר את האות, מציג אותו למשתמש, וסופר את מספר הפעימות. בחלק מהמכשירים נעשה שימוש גם באות קולי כאינדיקציה לקליטת הפעימה.
את המכשיר פיתחו הנס גייגר ותלמידו וולטר מילר בשנת 1928.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מכשירי מדידה
גייגר, מונה
קטגוריה:רדיואקטיביות
קטגוריה:קרינה
קטגוריה:גרמניה: המצאות
| 2021-11-26T00:38:28
|
מגדל אייפל
|
ממוזער|מגדל אייפל
ממוזער|דגם תלת־ממדי (לחצו להגדלה)
מגדל אייפל (אֵפֵל, בצרפתית: Tour Eiffel) הוא מגדל ברזל בפריז, בירת צרפת, המתנשא לגובה של 330 מטר. המגדל נבנה בשנת 1889 בשאן דה מארס, ליד נהר הסן, והוא אחד האתרים המפורסמים ביותר בעולם. המגדל נקרא על שם המהנדס גוסטב אייפל שבנה אותו. כשישה מיליון מבקרים פוקדים את האתר מדי שנה. נכון ל-2017 ביקרו בו למעלה מ-300 מיליון מבקרים. המגדל, שבנייתו עוררה בזמנו התנגדות רבה, עד שנשקל לפרקו, הוא כיום סימן ההיכר של העיר ושל מדינת צרפת כולה ובין המבנים המוכרים בעולם.
עד לשנת 1889 בה נחנך מגדל אייפל נחשבה אנדרטת וושינגטון למבנה הגבוה בעולם. עם השנים השתנה במעט גובה המגדל לאור תוספות שונות של אנטנות.
היסטוריה
המגדל תוכנן תחילה להיבנות בברצלונה שבספרד, אך לבסוף הוחלט לבנות אותו בפריז לכבוד התערוכה העולמית של פריז שתוכננה לשנת 1889, לציון מלאת 100 שנה למהפכה הצרפתית. את הרעיון להקמת המגדל הגה גוסטב אייפל, שהיה אדריכל ומהנדס במקצועו, בעקבות מחקריו על שימוש בפלדות מעולות לבניית גשרים. רבים התנגדו לבניית המגדל, ובהם מדינאים ואנשי רוח, שטענו שצורת המגדל אינה משתלבת בסגנון הבנייה המקובל בפריז, שהוא סגנון מקושט ומסיבי ובנוי מאבן, לעומת מבנה המגדל שהוא חד, זוויתי, גבוה מאוד ועשוי ברזל. כמו כן חששו שבנייתו לא תושלם עד מועד פתיחת התערוכה, וכן מההשקעה הכספית הגדולה בבנייתו.
לאחר שתוכנית הבנייה אושרה על ידי ממשלת צרפת, על-אף ההתנגדות בציבור, התחייב אייפל לסיים את בניית המגדל במועד, וכך היה. הבנייה ארכה שנתיים, חודשיים וחמישה ימים, והמגדל נחנך ב-31 במרץ 1889, כשגוסטב אייפל טיפס את 1,665 המדרגות לקומה השלישית והתכבד בתליית הדגל הצרפתי על התורן. הוא נפתח לציבור ב-6 במאי. ההשקעה הכספית של הבנייה כוסתה בתוך שנה, ממכירת כרטיסי כניסה לתערוכה. בזכות טכניקת הבנייה המחוכמת של אייפל, התנשא המגדל לגובה של 324 מטרים, המגדל הגבוה בעולם באותה עת. מגדל אייפל החזיק בשיא זה למשך זמן רב. כאשר הוצג לראשונה המגדל בתחרות, הוא עוד לא היה שלם אך עדיין ניצח בה.
הוויכוחים בעניין המגדל נמשכו בציבור הצרפתי, ובשנת 1909 כמעט שהחלו בפירוקו. לבסוף הוחלט להשתמש בו כתחנת אלחוט צבאית וממשלתית, והודות לכך ניצל המגדל. אייפל היה מתוסכל וממורמר עקב הוויכוחים והביקורת, ונהג להתגורר ולהתבודד בחדר שבנה לעצמו בקצה המגדל. רק מאוחר יותר הבינו בציבור את ערכו של המגדל, הן כמתקן תקשורת והן כאתר תיירות.
דעה מפורסמת נגד המגדל מיוחסת לאוסקר ויילד, המצוטט כמי שאמר שבבואו לפריז הוא היה רוצה להשתכן במגדל אייפל כדי שלא ייאלץ לחזות בכיעורו. כמו כן נאמר שהסופר גי דה מופאסאן נהג לאכול את ארוחת הצהריים שלו מדי יום במסעדה שבמגדל, "משום שזה המקום היחיד בפריז שאין רואים ממנו את מגדל אייפל".
ב-1912 הממציא פרנץ רייכלט מת בקפיצה מהמגדל, תוך שניסה להוכיח יעילות חליפת מצנח שהמציא.
במשך כ-40 שנה, מפתיחתו ועד הקמת בניין קרייזלר בניו יורק ב-1930, היה מגדל אייפל המבנה הגבוה ביותר בעולם.
בספטמבר 1942 הוקם משדר של הטלוויזיה הגרמנית בראש המגדל.
מאז הקמתו בוצעו בו שינויים ושיפורים רבים. ב-1900 נבנתה מרפסת נוספת בקומה השנייה, כ-20 מטר מעל המרפסת הראשונה. ב-1957, במהלך שיפוץ בעקבות שרפה שפרצה במגדל, הוכן הבסיס לאנטנה, ובכך נוסף גובה למגדל.
ב-1983 הסתיימה בנייתה של קומה עבור תחנת הטלוויזיה הצרפתית וכן מערכת מעליות חדשה. ב-1986 הותקנה מערכת התאורה הנוכחית של המגדל.
במרץ 2022 הוצבה בראש המגדל אנטנת רדיו דיגיטלית חדשה, אשר הוסיפה לגובהו 6 מטרים נוספים.
הונאת מגדל אייפל
בשנת 1925, נוכל בשם ויקטור לוסטיג התפרסם בהונאה בה "מכר" את מגדל אייפל לכמה משקיעים. הוא זייף נייר מכתבים של ממשלת צרפת, ושלח למספר סוחרים של גרוטאות מתכת הזמנה לישיבה סודית. בישיבה אמר ויקטור, שהציג את עצמו כסמנכ"ל משרד הדואר והטלגרף, כי התחזוקה של מגדל אייפל כה גרועה, שהוחלט למכור אותו כגרוטאה. לוסטיג הוסיף שעל מנת למנוע התנגדות ציבורית, קיומה של ההצעה הוא סוד מדינה, עד שיושלמו כל הפרטים. הנוכל לקח את המשתתפים לסיור במגדל, וביקש מהם הצעת מחיר ל-7,300 טון המתכת שמרכיבים אותו. הוא בחר את ההצעה של אחד המשתתפים, אנדרה פואסון (Andre Poisson), וסיכם איתו שיעביר לו את הכסף במזומן. בנוסף, הוא גרף סכום נוסף לאחר שרמז לפואסון שעל מנת שההצעה שלו תיבחר יש צורך לשחד אותו. לוסטיג גבה את התשלום מפואסון ומיהר להימלט מהעיר ועזב לווינה. פואסון היה פגוע מכדי להתלונן במשטרה ולהודות שהוא הולך שולל. לכן חודש לאחר מכן חזר לוסטיג לפריז, ארגן פגישה עם סוחרי מתכת אחרים, הציע להם בסוד את מגדל אייפל, והתכוון לחזור על התרגיל. אלא שהפעם אחד הסוחרים פנה למשטרה, ולוסטיג ברח.
תיאור
שמאל|ממוזער|350px|מידות מגדל אייפל
מגדל אייפל הוא מבנה ברזל קל יחסית, אשר נבנה ממסבכים המקנים לו יציבות רבה על אף שמסתו קטנה יחסית. המגדל בנוי מ-18,038 קורות ברזל חשיל שחוברו בכשניים וחצי מיליון מסמרות. לבנייתו נעזרו ב-300 טפסנים אקרובטים. לוחות הברזל והחומרים עובדו במפעלים והובאו לאתר הבנייה כשהם מוכנים להרכבה. בבניית המגדל השתמשו ב-7,300 טון ברזל. משקלו הכולל של המגדל כ-10,100 טון. המגדל נצבע מדי שבע שנים, ולמבצע הצביעה דרושים כ-60 טון צבע.
גובהו הכולל של המבנה 330 מטרים (מפני הקרקע עד קצה האנטנה בראשו), ובו שלוש קומות עיקריות:
קומה א', בגובה 57 מטר מעל פני הקרקע
קומה ב', בגובה 115 מטר מעל פני הקרקע
קומה ג', בגובה 276 מטר מעל פני הקרקע
בתוך רגלי המגדל ישנן מעליות גדולות הנושאות כשישים איש כל אחת עד הקומה השנייה. בקומה השנייה ישנה מעלית אחרת, קטנה יותר, שעולה לקומה השלישית. במבנה ישנן 1,665 מדרגות, המגיעות עד הקומה השלישית, אך הן פתוחות לקהל רק עד הקומה השנייה, אליה מובילות 1,120 מדרגות.
בקומות הראשונה והשנייה קיימות מסעדות, חנויות ובתי קפה, ובקומה העליונה תא מגודר, שממנו ניתן לצפות על העיר וסביבותיה. ביום בהיר ניתן לצפות למרחק של כשבעים קילומטר. נקודת תצפית נוספת נמצאת במרפסת הסמוכה לדירה פרטית קטנה שבה היה גר גוסטב אייפל, ומשמשת כיום כמוזיאון, שבו נשמר הריהוט שבו השתמש אייפל. במוזיאון זה מוצגות בובות שעווה של אייפל ושל תומאס אלווה אדיסון, המשחזרות ביקור של אדיסון במבנה בעת חנוכתו.
מתחת למרפסת הראשונה, ומסביב לכל המגדל, חרוטים 72 שמות של מדענים, מהנדסים ומתמטיקאים צרפתיים, לאות הוקרה על תרומתם.
תנועת המגדל
מלבד התנודות הרגילות הנובעות מהרוח, הקיימות בכל המגדלים הגבוהים, חשוף מגדל אייפל, העשוי מתכת, לגורם תנודה גדול יותר. מאחר שמתכת מתרחבת בזמן התחממותה, בימים בהירים השמש גורמת לקורות המתכת שנחשפות ישירות לאורה להתרחב עד כדי כך שהמגדל נוטה ב-16–18 סנטימטר ממנה והלאה. לאחר שקיעת החמה חוזר המגדל למצבו המאונך הרגיל.
גלריית תמונות
ראו גם
מגדל טוקיו
72 השמות החרוטים על מגדל אייפל
קישורים חיצוניים
כתבה על ההיסטוריה של מגדל אייפל באתר פרנקופילים אנונימיים, נובמבר 2018.
כתבה על אנשים שנפלו ממגדל אייפל מאת ד"ר אורנה ליברמן, פברואר 2023.
מגדל אייפל Webcam
אומגה מהמגדל, כיכר השבת, 7 ביולי 2017
חידוש הצבע למגדל אייפל, 1946, ארכיון הסרטונים של AP
"האיש שמכר את מגדל אייפל", פרק על ויקטור לוסטיק והונאת מכירת מגדל אייפל בפודקאסט "מינהר הזמן", "כאן", תאגיד השידור הישראלי
130 למגדל אייפל, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 21 באוגוסט 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:הרובע השביעי של פריז
קטגוריה:פריז: אטרקציות תיירותיות
קטגוריה:פריז: מבנים היסטוריים
קטגוריה:פריז: מבנים
קטגוריה:פריז: תערוכות עולמיות
אייפל, מגדל
אייפל
| 2024-10-10T10:40:48
|
סנט שאפל
|
ממוזער|שמאל|250px|פנים הכנסייה, הקומה העליונה
ממוזער|250px|חוץ הכנסייה
ממוזער|250px|חלון הרוזטה של סנט שאפל
ממוזער|250px|מטה אהרן
שמאל|ממוזער|250px|הקומה התחתונה
סנט שאפל (בצרפתית: Sainte-Chapelle) היא כנסייה גותית הנמצאת באיל דה לה סיטה שבפריז. היא נבנתה בידי לואי התשיעי, מלך צרפת, לאחר שובו ממסע הצלב השביעי. לואי התשיעי רכש מבלדווין השני, קיסר קונסטנטינופול , את כתר הקוצים של ישו, והחליט לבנות קפלה מלכותית מיוחדת לאחסנתו, היא כנסיית סנט שאפל. הכנסייה נבנתה בשנים 1242–1248, ונחנכה ב-26 באפריל 1248. סנט שאפל היא דוגמה מובהקת לארכיטקטורה בסגנון גותי קורן שהתפתחה בפריז בתקופת בנייתה.
היסטוריה
הכנסייה תוכננה ב-1241, לאחר שובו של לואי התשיעי ממסע הצלב וקניית כתר הקוצים של ישו והרומח הקדוש משליט קונסטנטינופול. הכנסייה הושלמה ב-1248 ונחנכה ב-26 באפריל. הכנסייה נבנתה כקפלה עבור הארמון המלכותי. בעוד שהארמון עצמו נהרס במהלך השנים, הקפלה וארמון הצדק (המקום בו האצילים שטחו את טענותיהם למשפט בפני המלך) שרדו.
ממוזער|ימין|250px|הארמון המלכותי ומימין סנט שאפל. ציור מאת האחים לימבורג.
סנט שאפל נבנתה על מנת לאחסן שרידי קודש חשובים: כתר הקוצים של ישו, תמונת אדסה ועוד כ-22 שרידי קודש של ישו, שהגיעו לידיו של לואי התשיעי, מלך צרפת, מאז אוגוסט 1239, באמצעות שני נזירים דומיניקנים מוונציה. בעוד אצילים אחרים גנבו שרידי קודש, רכש לואי התשיעי את שרידיו שלו תמורת סכום מלא מבלדווין השני, קיסר קונסטנטינופול. על שרידי הקודש שילם לואי 135,000 ליברות, בעוד שעל בניית הקפלה שילם 40,000 ליברות. ב-1241 נוסף גם חלק מהצלב האמיתי לרשימת שרידי הקודש. כך הפכה הקפלה לאוצר יקר של שרידי קודש. פיתוחי האבן נצבעו ועליהם צוירו מדליונים ובהם קדושים נוצריים וקדושים מעונים בתוך קווטרפוילים, בחלק התחתון של קיר הארקדה שעליו נתלו אריחים עשירים.
בניית הקפלה חושפת את שאיפותיו של לואי התשיעי להפוך את צרפת לממלכה הנוצרית החשובה בזמנה, על רקע דעיכת כוחן של קונסטנטינופול, בה שלט רוזן פלנדריה, ושל האימפריה הרומית הקדושה. כשם שהקיסר יכול היה לעבור בפרטיות מארמונו לאיה סופיה, כך יכול היה לואי לעבור ישירות מארמונו לסנט שאפל. ב-1297, העניקה הכנסייה ללואי התשיעי מעמד של קדוש נוצרי.
הקפלה המלכותית ניצבת מעל קפלה תחתית ששימשה ככנסייה הקהילתית עבור דיירי הארמון המלכותי, שהיה מושב הממשלה באותה תקופה.
למרות שהיא נחשבת לכנסייה קטנה ואינטימית, בלטה סנט שאפל מעל גגות הארמון המלכותי. ההיבט היפה והבולט ביותר בקפלה הוא חלונות הויטראז' מזכוכית צבעונית, הנחשבים למובחרים ביותר מסוגם בעולם. החלונות מותקנים בתוך עבודת אבן עדינה. רוב הקפלה בנויה בסגנון גותי קורן אך במהלך המאה ה-15 נוסף חלון רוזטה בסגנון הלהבות (Flamboyant) לחזית המערבית.
בתעודות הנוגעות לבניית סנט שאפל לא מוזכר אף שם של מתכנן או בנאי, אך השם פייר דה מונטריי (Pierre de Montreuil), שבנה מחדש את האפסיס של בזיליקת סן-דני והשלים את חזית קתדרלת נוטרדאם ואף הוסיף לקתדרלה חלון רוזטה, מקושר לעיתים עם סנט שאפל.
במהלך המהפכה הצרפתית הפכה הקפלה למשרד מנהלתי, וארונות מלאים בתיקיות הסתירו את חלונותיה. בכך נמנע נזק והשחתה לחלונות, בניגוד לספסלים ומסך העץ שהושחתו, הצריח שנהרס ולשרידי הקודש שפוזרו.
במאה ה-19 שיחזר ויולה לה דוק את סנט שאפל ובנה מחדש את הצריח בתכנונו הוא. החל מ-1862 נחשבת סנט שאפל למונומנט היסטורי לאומי.
העתק של סנט שאפל נמצא בשיקגו, אילינוי. קפלת סנט ג'יימס של Archbishop Quigley Preparatory Seminary הממוקמת ב-103 מזרח ברחוב שסטנט (Chestnut), שנבנתה בסביבות 1900 של ג'ורג' קרדינל מנדלין (George Cardinal Mundelein).
בשנת 1991 עת הוכרזו גדות הסן בפריז כאתר מורשת עולמית נכללה גם סנט שאפל בתיחום האזור המוכרז.
המבנה
אף כי היא נחשבת לכנסייה קטנה ואינטימית, בלטה סנט שאפל מעל גגות הארמון המלכותי.
הכנסייה קטנה יחסית, ובה חלונות הזכוכית (ויטראז'ים) הנחשבים ליפים ביותר בפריז. מדרגות מובילות מן האולם התחתון לעליון. רצפת האולם התחתון עשויה ממצבות לקברים שמתחת לה. באולם העליון חלונות זכוכית מהמאה ה-13, העתיקים ביותר בפריז, המציגים 1,134 תמונות תנ"כיות שונות על שטח של 618 מ"ר. סדר התמונות - מלמטה למעלה בכל חלון ומימין לשמאל פרט לחלונות 9 ,7 ,6 ו-11.
בראשית - אדם וחוה - נח - יעקב
יציאת מצרים - משה על הר סיני
יציאת מצרים - חוקי משה
ספר דברים - יהושע בן נון - רות ובעז
ספר שופטים - גדעון - שמשון
ישעיהו - העץ של ישו
יוחנן כותב הבשורה - חיי הבתולה - ילדות ישו
הפסיון של ישו (הייסורים לפני הצליבה)
יוחנן המטביל - דניאל (סמל לישו הנרדף, בגלל גוב האריות)
יחזקאל (קשור ומסמל את תחיית ישו בגלל חזון העצמות היבשות)
ירמיהו - ספר טוביה (?)
יהודית - איוב
אסתר
מלכים: שמואל, דוד ושלמה
סנט הלנה (אמו של קונסטנטינוס) והצלב האמיתי
סנט לואי ושרידים מתקופת הפסיון
הרוזטה בחזית המערבית: האפוקליפסה (חזון אחרית הימים של יוחנן)
סדר החלונות מן המדרגות והלאה, עם כיוון השעון.
תקרת הקומה העליונה בנויה מקמרונות צלעות הצבועים בכחול עם נקודות צהובות המקנים תחושה של לילה זרוע כוכבים.
בקומה העליונה מצוי מקדש דו-קומתי. בחלק העליון נמצא המזבח ומעליו חופה עם גמלון, ובחלק התחתון חופה מקומרת מבפנים שבה הוצגו השרידים הקדושים.
לקריאה נוספת
נורית כנען-קדר, האמנות הגותית - מקתדרלה לעיר, האוניברסיטה המשודרת - פרק י'.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:צרפת: כנסיות בסגנון גותי
קטגוריה:פריז: כנסיות
קטגוריה:הרובע הראשון של פריז
קטגוריה:פריז: מבנים היסטוריים
קטגוריה:קפלות
| 2024-03-11T17:11:16
|
הנס גייגר
|
יוהאן (הנס) וילהלם גייגר (גרמנית: Johannes (Hans) Wilhelm Geiger; 30 בספטמבר 1882 – 24 בספטמבר 1945) היה פיזיקאי גרמני, חוקר הרדיואקטיביות.
חייו
בשנת 1902 החל ללמוד פיזיקה ומתמטיקה בארלנגן (Erlangen) וקיבל דוקטורט ב-1906. בשנת 1907 התחיל לעבוד אצל ארנסט רתרפורד במנצ'סטר שהעריכו כאחד מתלמידיו הטובים ביותר. ב-1912 עבר לברלין וניהל את מעבדת הרדיואקטיביות החדשה (Physikalisch-Technische Reichsanstalt). בשנת 1925 עבר לאוניברסיטת קיל ושם בשנת 1928 פיתח יחד עם תלמידו וולטר מילר את המכשיר למדידת עצמת קרינה שנקרא על שמו - מונה גייגר.
גייגר הקפיד על קו זהיר, ולא התבטא בחייו בעד או נגד הנאצים. בתכתובת פרטית הוא לעג לפיזיקה הארית; קיימים דיווחים על סיוע מצדו לעמיתים יהודים שהיגרו לבריטניה, שם היו לו קשרים, וב-1940 הסכים באופן חריג לבחון סטודנטית חצי-יהודייה. מאידך סיפר מכרו, היהודי-למחצה הנס בתה, שגייגר שלח לו מכתב תשובה "כמעט מעליב" כשביקש משרה באוניברסיטת טיבינגן לאחר שפוטר משירות המדינה.
גייגר היה גם בין אלו שעבדו תחת הנהגתו של ורנר הייזנברג על פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פיזיקאים גרמנים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיל
קטגוריה:זוכי מדליית יוז
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1882
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945
| 2023-08-05T23:14:32
|
גרעין האטום
|
שמאל|ממוזער|200px|תרשים המתאר אטום הליום (מימין למעלה: הגרעין)
גרעין האטום הוא האזור במרכז האטום המורכב מנוקליאונים – פרוטונים ונייטרונים – הקשורים זה לזה כתוצאה מהכוח הגרעיני.
מימן-1 הוא האיזוטופ היחיד שגרעין האטום שלו כולל רק פרוטון, ללא נייטרונים וללא אנרגיית קשר גרעינית. כל שאר גרעיני האטומים כוללים הן פרוטונים והן נייטרונים.
הפרוטונים הם בעלי מטען חשמלי חיובי. מספר הפרוטונים בגרעין אטום הוא המספר האטומי של אותו אטום. מספר זה קובע איזה יסוד כימי מהווה האטום. לנייטרונים אין מטען חשמלי. מספר הנייטרונים קובע את האיזוטופ שאותו אטום מהווה, במסגרת אותו יסוד. לכל יסוד יש כמה איזוטופים בעלי תכונות כימיות כמעט זהות, אך תכונות פיזיקליות שונות, בפרט בתחום הפיזיקה הגרעינית, בכלל זאת תכונות הרדיואקטיביות של האטום. סכום מספר הפרוטונים והנייטרונים הוא מספר המסה של האטום. מספר המסה כמעט זהה למסה האטומית של האטום, כשהיא נמדדת ביחידות u.
אף על פי שגרעין האטום מכיל את הרוב המכריע של מסת האטום, נפחו של גרעין האטום הוא זעיר ביחס לנפחו המלא של האטום. רדיוס הגרעין הוא בסדר גודל של פרמי ( מטר), לעומת רדיוס האטום, הנמדד בסדרי גודל של אנגסטרום ( מטר). למעשה רוב נפחו של היקום הוא ריק, וכך גם לגבי העצמים אותם אנו חשים כבעלי נפח, הם למעשה ריקים ביותר מ-13 סדרי גודל מהנפח הכולל. הסיבה לכך היא שכל אטום מורכב מאלקטרונים וגרעין האטום, התופסים נפח מזערי מכלל הנפח המוגדר באורביטלי האטום.
מכיוון שמטענם החשמלי של הפרוטונים הוא חיובי, בעוד לנייטרונים יש מטען חשמלי אפסי, המטען החשמלי הכולל של גרעין האטום הוא תמיד חיובי. הוא שווה למספר הפרוטונים כפול המטען החשמלי של הפרוטון, שהוא קולון.
על פי המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, הכוחות הפועלים בתוך חלקיקי היסוד של הפרוטונים והנייטרונים שבגרעין האטום הם הכוח החזק והכוח החלש.
יציבותו של גרעין האטום
ממוזער|גרף-טבלת כל האיזוטופים של כל היסודות. ציר ה-X מסמן את מספר הפרוטונים שבכול גרעין וציר ה-Y את מספר הנייטרונים. הנקודות השחורות מסמלות את האיזוטופים היציבים והצבעוניות את אלו שאינם. צבע הנקודות הצבעוניות מסמן את סוג ההתפרקות, שעובר האיזוטופ, שאינו יציב.
בין הפרוטונים שבגרעין מתקיימת דחיה חשמלית, מכיוון שיש להם מטענים חשמליים זהים. כתוצאה מדחייה זו, הגרעין שואף להתפרק. אולם, הכוח הגרעיני מושך את הנוקליאונים זה לזה ומונע את התפרקות הגרעין. עוצמת הכוח הגרעיני בין שני גופים פוחתת עם המרחק, בקצב גדול בהרבה מפחיתת הכוח החשמלי. לפיכך, הכוח הגרעיני אינו מצליח להתגבר על הדחייה החשמלית בין הפרוטונים בגרעינים גדולים. לכן, כל היסודות בעלי מספר אטומי גבוה מזה של עופרת הם יסודות רדיואקטיביים, כלומר, יסודות שאין להם אף איזוטופ יציב ולכל גרעיני האטומים שלהם זמן מחצית חיים מוגבל.
גם גרעין עם עודף נייטרונים נוטה להתפרק. לרוב, גרעין כזה עובר דעיכת בטא מינוס, כאשר נייטרון שבו הופך לפרוטון, תוך שחרור אלקטרון ואנטיניוטרינו אלקטרוני. כך, לדוגמה, גרעין של האיזוטופ פחמן-14, המכיל 6 פרוטונים ו-8 נייטרונים, דועך לגרעין של האיזוטופ חנקן-14, המכיל 7 פרוטונים ו-7 נייטרונים.
גרעין שאינו יציב מסוגל לעבור התפרקות רדיואקטיבית תוך כדי פליטת קרינה. התהליך יכול להיות טבעי או מעשה ידי אדם, כגון במקרה של ביקוע גרעיני מלאכותי. הקרינה נפלטת בכמה צורות אפשריות:
קרינת אלפא. חלקיק אלפא הוא גרעין הליום (אטום הליום-4 מיונן). כל גרעין כזה מורכב משני פרוטונים ושני נייטרונים.
קרינת בטא. חלקיק בטא הוא אלקטרון או פוזיטרון. בעת דעיכת בטא, האלקטרון או הפוזיטרון נפלט יחד עם חלקיק אנטיניוטרינו או ניוטרינו.
קרינת גמא. חלקיק גמא הוא פוטון. קרינת גמא היא סוג של קרינה אלקטרומגנטית, תדרי הפוטונים נמצאים באזור עשר בחזקת עשרים הרץ (קרינת גמא) אך ישנם מקרים בהם נפלטת קרינה חלשה יותר (אולטרה סגולה) או חזקה יותר (קרינה קוסמית), התדר ואנרגיית הפוטון תלויים באנרגיית הקשר הגרעינית של אותו האטום.
התפרקות רדיואקטיבית היא תופעה קוונטית ועל כן, היא בעלת אופי הסתברותי. הווה אומר, אי אפשר לדעת מתי בדיוק יתפרק חלקיק מסוים, אך אפשר לדעת מה ההסתברות שלו להתפרק בכל פרק זמן נתון.
למימן יש רק שלושה איזוטופים (מימן-1, מימן-2 ומימן-3) והוא היסוד בעל מגוון האיזוטופים הנמוך ביותר. לקסנון ולצזיום יש את מגוון האיזוטופים הגבוה ביותר – קיימים 40 איזוטופים של כל אחד מהיסודות. מרבית האיזוטופים אינם יציבים; לקסנון יש 6 איזוטופים יציבים ולצזיום יש איזוטופ יציב אחד.
אי של יציבות הוא חיזוי תאורטי לפיו ישנן קבוצות של איזוטופים בעלות "מספר קסם" של פרוטונים ונייטרונים, המקיימות זמן מחצית חיים ארוך באופן ניכר, של דקות, ימים ואף מיליוני שנים.
ראו גם
נוסחת המסה של ויצאקר
נוקליד
פיזיקה גרעינית
הכוח הגרעיני
אנרגיית קשר גרעינית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פיזיקת חלקיקים
קטגוריה:פיזיקה גרעינית
קטגוריה:כימיה גרעינית
קטגוריה:אטומים
קטגוריה:אלקטרון
קטגוריה:פרוטון
| 2024-06-04T05:01:20
|
1687
|
__TOC__
אירועים
נולדו
רבי נתנאל וייל
הרב שלמה זלמן הכהן הנאו כ"ץ
נפטרו
לוח שנה
שנת 1687 לפי הלוח היוליאני
|}</div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:18:02
|
פסיכואנליזה
|
ממוזער|260 פיקסלים|הספה בחדרו של זיגמונד פרויד בביתו בעיר וינה
פְּסִיכוֹאָנָלִיזָה היא גישה תאורטית ושיטת טיפול שפותחה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים על ידי זיגמונד פרויד. הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שחלק ניכר מהפעילות הנפשית של האדם נעשית באופן לא מודע, ושעל מנת להבין טוב יותר את הסיבות להתנהגותו, צריך לחשוף ולגלות חלקים בלא-מודע שלו. מסיבה זו, הפסיכואנליזה מתמקדת בהשפעתם של דחפים מודחקים, קונפליקטים פנימיים וטראומות בילדות על הבריאות הנפשית של האדם.
למרות שהפסיכואנליזה מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, יש כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית, ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע. ישנה ביקורת גם על הטיפול הפסיכואנליטי, בין השאר על האפקטיביות הנמוכה שלו.
רקע היסטורי
פרויד היה רופא בהשכלתו. הוא פיתח שיטות חדשות למחקר פסיכולוגי: אסוציאציות חופשיות ופירוש חלומות. פרויד לימד את אנשי המקצוע שאחריו להקשיב היטב למטופלים, בדרך שלא נעשתה לפני כן. בנוסף הוא הציע מסגרת פרשנית לאמירות של מטופליו. במסגרת המפגשים שלו עם מטופלים, תוך שימוש בשיטות אלו, פרויד הגיע למסקנה כי חלק מתלונותיהם על מיחושים גופניים מקורן בקשיים נפשיים לא-מודעים שאותם הם חווים. הוא פיתח שיטת טיפול חדשנית בה המטופל משוחח עם המטפל בפגישות. מטרת השיחות הייתה לעודד את המטופל לחשוב מחדש על חייו ובכך לעזור לו לפתור את קשייו. כתוצאה מהמפגשים עם המטופלים, פיתח פרויד ארבעה מודלים לתיאור האישיות. פרויד כתב מאמרים רבים המנתחים באופן אנליטי תופעות תרבותיות וספרותיות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הרחיב פרויד את התאוריה שלו בנוגע לנפש האדם. על פי התאוריה המחודשת פועלים בנפש האדם שני כוחות בסיסיים. האחד, הארוס (כוח המין והרצון להתאחד עם האחר), והשני, התנטוס (כוח התוקפנות וההרס). כדי לשמור על קיומה, נאלצת החברה לדכא כוחות אלה אצל היחיד על ידי הטלת סנקציות (עונשים פורמליים או סנקציות חברתיות), ומשום כך נידון האדם, מעצם טבעו כיצור חברתי, לחיות עם קונפליקטים פנימיים. הדרך הטובה ביותר להתגבר על קונפליקטים אלה היא באמצעות תהליך עידון (סובלימציה), שבו האדם מבטא את עצמו באמצעות פעילויות חברתיות מקובלות כמו כתיבה, יצירה של אמנות, משחק וספורט.
השקפתו של פרויד על המצב האנושי לא הייתה אופטימית. ידועה אימרתו כי מטרתם העיקרית של הפסיכולוגים צריכה להיות "להפוך סבל נוירוטי לסבל אנושי רגיל".
לפרויד היה רקע מדעי־ביולוגי, ובתחילת המחקר שלו הוא חיפש אחר הסברים ביולוגיים להתנהגות האנושית. מכיוון שמדע הפסיכוביולוגיה היה בשלבים מוקדמים מאוד באותה התקופה, פרויד פיתח את התיאוריה שלו על סמך מפגשיו עם מטופלים. יחד עם זאת, פרויד הכיר בחשיבותם של גורמים ביולוגיים באומרו:
הפסיכואנליזה הציעה כיוונים חדשניים מבחינת המטרות, תחומי העניין ושיטות המחקר בפסיכולוגיה, בתקופה שבה התאוריה של הבנת הנפש והאישיות עדיין הייתה בחיתוליה. מטרת אנשי האסכולה הייתה לאפשר, באמצעות הבנה זו, טיפול פסיכולוגי מעמיק ויסודי בקשיים רגשיים של האדם ובמצוקות אנושיות קיומיות. זאת מעבר לטיפול בהפרעות בתפקודו ובהתנהגותו.
מושגיו של פרויד הפכו למקובלים ביותר בתקופות שלאחר פרסום תורותיו, כדוגמת המונחים "טעות פרוידיאנית" ו"לא-מודע". עם זאת, לרוב מסולפת תורתו של פרויד בשימוש היומיומי, המהווה השאלה רחוקה שלה.
בין השנים 1950–1980 הפסיכואנליזה הייתה הגישה הרווחת בקרב פסיכיאטרים. בתקופה זו הם נדרשו להגן על עמדותיהם, בפרט על התרחקותם מהסברים ביולוגיים.
התאוריה הפסיכואנליטית שינתה את פני הדור במובנים רבים. פרויד ומודל הנפש הפרוידיאני פתח צוהר להבנת נפש האדם ולהבנת האדם את עצמו. מבחינה חברתית שינתה הגישה הפסיכואנליטית את הנורמות המוסריות, בעיקר בכל הקשור ליחסי מין ולמיניות. ביטוי לשינוי זה ניתן למצוא גם בתחומי האמנות והספרות.
הפסיכואנליזה המשיכה להתפתח על ידי תלמידיו הרבים של פרויד, שחלקם נשארו נאמנים לתורתו והמשיכו לפתחה בהתאם לדרכו (כגון אנה פרויד, מלאני קליין, ודונלד ויניקוט), ואחרים (כמו קרל יונג, אלפרד אדלר, ויקטור פראנקל ואריך פרום) פיתחו אותה לכיוונים שלא היו מקובלים על פרויד ועל הזרם המרכזי בפסיכואנליזה.
הפסיכואנליזה היא שיטת טיפול שהולידה פיתוחים שונים וחדשים של הפסיכותרפיה והפסיכולוגיה. השפעותיה היו מרחיקות לכת גם על הפסיכיאטריה והתפתחותה וגם על גישות טיפול מודרניות יותר - החל מהטיפול הדינמי והרגשי, וכלה בנוירופסיכואנליזה. עם זאת, ובמובחן מכל אלו, הפסיכואנליזה נותרה ועודנה שיטת טיפול מובחנת ומובהקת שבמהלך ההכשרה בה כל פסיכואנליטיקאי גם עובר אנליזה אישית.
עיקרי תורת הפסיכואנליזה
הפסיכואנליזה מבוססת על כמה טענות מהותיות: מיניות בילדות, תסביך אדיפוס, תאוריית הדחפים, עקרון העונג ועקרון המציאות, המודל הסטרוקטורלי של הנפש וחשיבותם של חרדה ומנגנוני הגנה בתגובות נוירוטיות.
מיניות בילדות
המודל הפסיכוסקסואלי הוא מודל התפתחותי פסיכואנליטי שפותח על ידי זיגמונד פרויד. המודל מתאר את התפתחות הילד כתהליך המורכב משלבים עוקבים, כאשר בכל שלב קיים אזור ארוגני שבו מרוכז הליבידו (האנרגיה המינית) של הילד. לפי התיאוריה, כל שלב מאופיין בהתנהגויות ובקונפליקטים, שאם לא יבואו על פתרונם הראוי לא יאפשרו לילד להמשיך את התפתחותו כראוי וייצרו קבעון (פיקסציה) האופייני לאותו שלב בהתפתחות. למרות שהמודל מוכר בפסיכולוגיה הפופולרית, אין לו ביסוס מדעי.
תסביך אדיפוס
תסביך אדיפוס הוא השם שניתן על ידי זיגמונד פרויד לאחד השלבים במודל הפסיכוסקסואלי. לפי פרויד, בשלב זה בהתפתחות של בנים, הם מאוהבים באימם ומקנאים באביהם, שנתפש על ידם כמתחרה. התסביך נקרא על שם אדיפוס מהמיתולוגיה היוונית, שנשא לאישה את מלכת תבאי מבלי ששניהם ידעו שהיא אימו. פרויד הסתמך על פרשנותו לתיאורי מקרה שטיפל בהם באמצעות פסיכואנליזה ועל סיפורי מיתולוגיה וסיפורים מתחום האנתרופולוגיה. למרות שהמושג מוכר בפסיכולוגיה הפופולרית, אין לו ביסוס מדעי.
תאוריית הדחפים
בין דחפים אלה הדגישה הפסיכואנליזה את יצר המין - ארוס, ואת יצר התוקפנות או המוות - תנטוס. לעיתים קרובות יצרים אלו קשים להתמודדות עבור האדם, או שהם מעוררים בו חרדה, ולכן הוא מדחיק תכנים אלו אל הלא מודע. תוכני הלא מודע אינם מתפוגגים ואינם נותרים מבודדים, אלא ממשיכים "לזלוג" מדי פעם אל חייו של האדם, מבלי שתהיה לו שליטה עליהם. כאשר השפעת "זליגה" זו חזקה, חמורה מאוד ומתמשכת היא עשויה לגרום להפרעות נפשיות שונות.
עקרון העונג ועקרון המציאות
עקרון העונג (או עקרון ההנאה) מניע את האדם להגיע להנאה מקסימלית ולכאב מינימלי. לפעולה לפי עקרון העונג אחראי האיד, שהוא חלק מהלא-מודע שבנפש. ההנאה שמדבר עליה פרויד היא הנאה ביולוגית-גופנית, ובעיקר הוא הדגיש את ההנאה המינית.
על פי התאוריה הפרוידיאנית, תינוקות פועלים על פי עקרון העונג בלבד (הם לא מסוגלים לדחות סיפוקים ומעוניינים לקבלם באופן מיידי במהלך השלב האוראלי של התפתחותם). במהלך ההתבגרות של האדם מתפתח מ"עקרון העונג" גם עקרון המציאות, שבו הוא אמנם ממשיך לחפש סיפוקים ומנסה להימנע מכאב אך גם מוכן לדחות סיפוקים במידת הצורך. ההתנגשות בין הרצון של האדם לקבל סיפוק מיידי לבין מציאות העולם החיצוני שלעיתים מחייבת לדחות סיפוק זה לזמן עתידי יכולה ליצור קונפליקט בין האדם לחברה שבה הוא חי.
בפסיכולוגיה פרוידיאנית ובפסיכואנליזה, עקרון המציאות הוא יכולת הנפש להעריך את מציאות העולם החיצוני, ולפעול לפי מציאות זו בהתאם, וזאת בניגוד לפעולתה לפי עקרון העונג. תוך שהוא מאפשר לפרט לדחות סיפוקים עקרון המציאות הוא העיקרון השולט על כל הפעולות שקורות באגו, אחרי ההתפתחות האיטית שלו מ "עונג-אגו" ל "מציאות-אגו". יכולתה של הנפש להעריך את המציאות של העולם החיצוני ולפעול בהתאם אליה ולא לפי עקרון העונג דומה לניצחון השכל על התשוקה, לניצחון הראש על הלב או לניצחון החשיבה הרציונלית על החשיבה האמוציונאלית.
המודל הסטרוקטורלי של הנפש
שמאל|lang=he|ממוזער|200 פיקסלים|מודל הנפש של פרויד: החלקים בכחול הם החלק הלא מודע של האדם. החלק הקטן בלבן הוא המודע.
על פי המודל הטופוגרפי, הנפש בנויה מחלקים מודעים, סמוכים למודע ולא מודעים. על פי המודל הסטרוקטורלי, נפש האדם מתחלקת גם ל"סתמי" (איד) השוכן כולו בתת-מודע; "אני" (אגו) השוכן ברובו במודעות; ו"אני עליון" (סופר אגו) שחלקים ממנו מודעים וחלקים ממנו אינם מודעים. ה"סתמי" מכיל את המניעים המרכזיים להתנהגות האדם. על פי תאוריית הדחף, מניעים אלה הם דחפים מולדים המשותפים לאדם ולבעלי החיים, והם עוצבו במהלך האבולוציה. "האני העליון" כולל את המצפון של האדם, הכללים והחוקים המוסריים, והוא מעוצב על ידי נורמות חברתיות ומסכמות התנהגות. ה"אני" הוא הישות המכתיבה את ההתנהגות, תוך תיווך ומציאת פשרה בין "האני העליון" לבין ה"סתמי" ובין כל אחד מהם לבין המציאות החיצונית. ה"אני" מופעל פחות על ידי חשיבה רציונלית, ולמעשה, על פי פרויד, האדם כמעט ואיננו יצור רציונלי. ה"אני" גם מגן על המודעות מפני מחשבות וזיכרונות ש"האני העליון" מגדיר כלא נעימות, מחרידות, לא מוסריות או לא ניתנות ליישוב לאור עקרונות "האני העליון". מנגנוני הגנה שנוצרים כדי לאפשר זאת הם, למשל, הדחקת מחשבות וזיכרונות מהמודעות אל הסמוך למודע או אל התת-מודע. פשרות התנהגותיות לא מוצלחות (כלומר, כאלו שה"אני" איננו מסוגל להצדיקן בדיעבד בעיני עצמו בשל סתירה חמורה לנורמות החברה או בשל העובדה שהן מפחיתות מערכו העצמי לדוגמה) והגנה רבה מדי על המודעות ממחשבות ומזכרונות לא נעימים, עשויים לגרום לאומללות ולמצוקה אצל האדם, ואף לגרום לנוירוזה כגון היסטריה.
חרדה ומנגנוני הגנה
על-פי התפיסה הפסיכו-אנליטית קיימים בנפשו של האדם מנגנוני פשרה ומנגנוני הגנה שונים, שפועלים בשירות ה"אני" בבואו להחליט על צורת ההתנהגות "הנכונה" והמאפשרים להחליט ולבחור בין תגובת ה"אני העליון" לתוגבת ה"סתמי", לשם תפקוד תקין של האדם. דוגמאות אפשריות למנגנונים אלו הן עידון (למשל, אדם המשתוקק לרצוח אנשים חפים מפשע הופך לסופר של ספרי מתח וכותב על רציחות); התקה (למשל אותו אדם מוצא עבודה כשוחט בהמות או כתליין) ועוד.
היעדר תמיכה מדעית
בקרב הקהילה המדעית, ישנן ביקורות חריפות על התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. במאמר סקירה משנת 1996 נכתב בנחרצות:
רבות מהנחותיו של פרויד ותלמידיו טרם נבדקו, ואת חלקן הגדול אף קשה לבחון. יחד עם זאת, קיימות גם טענות שניתנות לבחינה, אך כאשר הן נבחנות, הן בדרך־כלל לא זוכות לתמיכה מדעית.
המודל הפסיכוסקסואלי
מבין המודלים השונים בפסיכואנליזה, המודל הפסיכוסקסואלי הוא המודל הכי שנוי במחלוקת. זהו גם המודל שמתייחסים אליו הכי הרבה כאל פסאודו־מדעי. כאשר מנסים לבחון טענות ספציפיות מתוך המודל הזה, לא נמצאות להן חיזוק. לדוגמה, לפי המודל הפסיכוסקסואלי, ילדים שנחשפו לאימון קשוח לעשיית צרכים יהפכו להיות מבוגרים פרפקציוניסטים וקשיחים. אך רוב החוקרים שבדקו את הטענה הזאת לא מצאו לה חיזוק.
הדחקה
לטענתו של פרויד, הדחקה היא מנגנון הגנה נפשי אשר מונע באופן פעיל מזיכרונות, רגשות, דחפים או מחשבות בלתי נעימים או מכאיבים, להגיע למודע. המושג מקובל בקרב פסיכואנליטיקאיים. בפסיכולוגיה המדעית, לעומת זאת, המנגנון מוטל בספק.
במאה ה־20, התבצעו מחקרים ניסויים ומחקרי תצפית שניסו לאשש או להפריך את הטענה שקל יותר לשכוח חוויות מאוד לא נעימות. מרבית המחקרים לא הצליחו להוכיח את קיומו של מנגנון ההדחקה.
אחד החיזוקים המרכזיים לקיומו של מנגנון ההדחקה, שהוצג בעבר, היה היכולת לשחזר זיכרונות מודחקים באמצעות היפנוזה. החיזוק הזה הוכח כשגוי. הצטברו ראיות רבות לכך שלא ניתן לשחזר זיכרונות בעזרת היפנוזה. זיכרונות שאדם משוכנע שהוא שיחזר לאחר הדחקה בעזרת היפנוזה, הם למעשה משאלות ליבו שבמהלך ההיפנוזה שוכנע המהופנט (לעיתים באמצעות סוגסטיה) כי אלו זיכרונות. עדויות משפטיות על פי "זיכרונות" כאלה אינן קבילות כראייה משפטית, וכך גם קיימת בעיה בקבילות המשפטית של זיכרונות ששוחזרו כביכול בטיפול פסיכואנליטי בלא היפנוזה.
מחקרים היסטוריים רבים נשענים על זיכרונות מחוויות מאוד לא נעימות של מרואיינים רבים. דוגמה למחקרים כאלה הם מחקרים על אודות השואה. אילו זיכרונות אלה היו מודחקים, היו עדויות לפערים בזיכרונם של המרואיינים דווקא כשעוסקים בחוויות משמעותיות מחייהם. אנשים המראיינים את מי שחוו אסונות מדווחים על קשיים בגביית העדויות בשל הבושה והצער ולא בגלל שכחה.
הפסיכואנליזה כשיטת טיפול
הפסיכואנליזה אינה רק תאוריה, אלא גם שיטת טיפול פסיכולוגי אותה פיתח פרויד בתחילת המאה העשרים. המאפיין המרכזי שלה כשיטת טיפול הוא ההתמקדות בלא-מודע ובחשיפתו. צורת הטיפול הייתה, לפי פרויד, באמצעות שלושה עד חמישה מפגשים של כשעה בשבוע, שבהם המטופל שוכב על ספה והמטפל יושב למראשותיו. הטיפול משתרע על פני טווח של שנים רבות. בפגישות המטופל מתבקש באופן אסוציאטיבי להגיד את כל מה שעולה בדעתו, מבלי לצנזר דבר. באופן זה יכול הפסיכואנליטיקאי להציץ לעולמו הבלתי מודע של המטופל ולפרשו. פרויד חקר את התהליכים המתרחשים בחדר בטיפול והתהליכים הנפשיים המתלווים לכך, וגילה שתהליך כזה מועיל מאוד לגילוי מקורותיהם של הסימפטומים והבעיות הנפשיות של מטופליו. דרך נוספת לחדירה אל הלא מודע הייתה באמצעות פרשנות של חלומות, שכן לשיטתו של פרויד חלומות משקפים את הלא מודע של האדם. באופן זה ניסה פרויד להעלות את הלא מודע של האדם אל המודעות, כדי לאפשר לו הבנה עצמית, תובנה, ובעקבות זאת - יכולת תמרון ושינוי.
יש הטוענים שבשנים האחרונות ירדה קרנה של הפסיכואנליזה לטובת שיטות טיפול אחרות, ובהן בעיקר השיטות הדומות לפסיכואנליזה ומכונות שיטות פסיכודינמיות, שיטות הומניסטיות ואקזיסטנציאליסטיות, ושיטות ביהיביוריסטיות-קוגניטיביות. אחד הגורמים לכך הוא התובענות הרבה של הפסיכואנליזה, הדורשת משאבים טיפוליים רבים, זמן רב, ועלות גבוהה מאוד לצורך הצלחתה (קיימים טיפולים מוזלים יותר המתבצעים על ידי מתמחים הנמצאים בתהליך ההכשרה לטיפול פסיכואנליטי). כבכל טיפול פסיכולוגי, בתחילת התהליך הטיפולי בפסיכואנליזה נערכת פגישה או מספר פגישות בהן המטפל עורך אנמנזה ומברר את הקושי שמביא המטופל, ובהתאם לכך נערכת התייעצות משותפת ומומלצת שיטת הטיפול המתאימה עבורו.
אפקטיביות הטיפול הפסיכואנליטי
מחקרים המשווים את האפקטיביות של טיפולים פסיכודינמיים לעומת טיפולים אחרים, מוצאים בדרך-כלל שהאפקטיביות של הטיפול הפסיכודינמי נמוכה. מחקר מטא-אנליזה משנת 2014 בחן 101 מחקרים שכללו מעל 14,000 מטופלים הסובלים מחרדה חברתית. במחקר השוו בין טיפול פסיכולוגי לבין הימצאות ברשימת המתנה. אפקטים גדולים נמצאו לטיפולים תרופתיים, לטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים ולקבוצות לעזרה עצמית. לטיפול פסיכודינמי נמצאה אפקטיביות נמוכה יותר. נערך גם מחקר מטא-אנליזה על 52 מחקרים שהשוו שיטות פסיכותרפיה שונות לילדים ומתבגרים הסובלים מדיכאון. במטא-אנליזה נמצא שטיפול בינאישי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי היו אפקטיביים יותר משאר הטיפולים. טיפול במשחק וטיפול פסיכודינמי היו אפקטיביים פחות משאר הטיפולים. יתרה מכך, הם לא היו יותר אפקטיביים מאשר הימצאות ברשימת המתנה.
תקפות הפסיכואנליזה כתחום מדע
הקושי בחקר התחום
הבדל חשוב בין חקר תחום תורת האישיות (תחום העניין של הפסיכואנליזה) לבין תחומי עניין אחרים בפסיכולוגיה (כגון תפיסה חושית, זיכרון, למידה ופסיכולוגיה חברתית) הוא הקושי הרב הן בעריכת ניסויים והן בעריכת מחקרי תצפית מדעית בתחום זה. הקושי המחקרי נובע מהעובדה שתורת האישיות מתרכזת, בין השאר, בדחפים וברגשות לא מודעים, ובכאלה שלאדם לא קל או לא נוח לדווח עליהם. תחומים אחרים של הפסיכולוגיה נחקרים בעזרת תצפית ומדידה של התנהגות ושל סימנים פיזיולוגיים (כמו דופק והזעה) או בעזרת דיווח על תכנים שאינם מביכים את המדווח (למשל דיווח על מה שהנבדק הבחין בו או על שלבי הפתרון שלו לבעיה בחשבון). לעומתם, קשה לחקור את הלא מודע ואת המחשבות שלא נעים לדווח עליהן. לפיכך, התחום נחקר בעיקר בעזרת דיווחים על טיפול פסיכולוגי במטופל בודד והעלאת השערות בעקבות תיאור הטיפול (תיאור מקרה).
בניגוד לממשיכי דרכו, יונג ואדלר, פרויד ראה בפסיכואנליזה מדע. אך שיטות המחקר שלו סבלו מבעיות קשות מכיוון שהן מבוססות על הכשל הלוגי של פוסט הוק. למשל, לייחס סיבתיות לאירועים מוקדמים, שלא לצורך. לכן, התיאוריה לא נתפסת כתיאוריה שיכולה לספק ראיות מדעיות.
שוללי התקפות המדעית
שתי הטענות המרכזיות נגד קבלת הפסיכואנליזה כתחום מחקר מדעי הן הטענה שהפסיכואנליזה מתיימרת לחקור ישויות שקשה מאוד לקבל אינדיקציות לנעשה אתן (כגון הלא-מודע), ושהפסיכואנליזה מסיקה מסקנות מרחיקות לכת מתצפיות חלקיות. הטענות האלה מובעות לרוב גם כנגד תורות אישיות אחרות.
בין המדענים מתחומי פסיכולוגיה אחרים ותחומי מדע אחרים, קמו מתנגדים רבים לתאוריות בתחום תורת האישיות ולפסיכואנליזה בפרט. הם טענו כי תאוריות אלה אינן קבילות מבחינה מדעית. שני המתנגדים הבולטים של תאוריות אלה הם קרל פופר, מהבולטים בחוקרי הפילוסופיה של המדע, שטען כי מדובר בתאוריות פסבדו-מדעיות; והפסיכולוג ההתנהגותי פרדריק סקינר, שכינה את התחום מיסטיקה. פופר וסקינר טענו כי הפסיכואנליזה עוסקת בהשערות שלעולם אינן ניתנות לבדיקה, ולפיכך הפסיכואנליזה אינה מדע. בהמשך לדעתו הצטרף גם אדולף גרונבאום. עמדה זו מקבלת תמיכה גם כיום.
קיימות מספר בעיות בתיאוריה הפסיכואנליטית המחזקות את מעמדה כפסאודו מדע. ראשית, הטיעונים הפסיכואנליטיים בנויים בדרך-כלל בפורמט הבא: תופעה התנהגותית Y היא ביטוי של מושג פסיכואנליטי X. לדוגמה, ההתנהגות הכפייתית שלך היא למעשה ביטוי של פנטזיה מהילדות, חוסר היציבות הרגשית שלך הוא ביטוי של חרדת סירוס, או הזר בחלומך מייצג את אביך. הגדרת המושגים הפסיכואנליטיים הללו היא גמישה ומשתנה. דבר זה מגדיל באופן מלאכותי את מספר הדרכים בהם ניתן להוכיח שקיימת התאמה בין המושג לבין תופעות התנהגותיות. אסטרסון, לדוגמה טוען שהמושגים המרכזיים בתאוריית האגו של פרויד:
בעיה שנייה קשורה לאופיו של הלא מודע. על פי פרויד, הלא-מודע בנוי כך שהוא ינסה למנוע מאיתנו לדעת מה יש בתוכו. לכן, כאשר פרויד לא מצליח למצוא סימנים פסיכונאליטיים שיסבירו את התנהגות המטופלת, הוא לא נרתע ומתייחס לכך כאל התנגדות לא מודעת. כך, ככל שהמטופלת תעלה יותר מידע שאינו ניתן לפירוש פסיכונאליטי, התיאוריה תתחזק. דפוס החשיבה הזה דומה מאוד לחשיבה העומדת בבסיס תיאוריות קונספירציה. לדוגמה, פרויד האמין שלמטופלים ולמבקרים שלו ישנו רצון לא מודע לפסול את התיאוריה הפסיכואנליטית, כדי שהלא מודע שלהם לא ייחשף.
גם בין המדענים שקיבלו את הצורך בהישענות על תיאורי מקרה בתחומי מדע צעירים כגון זה, היו שטענו שההישענות של הפסיכואנליטיקאים על תיאורי מקרה נעשתה שלא כראוי, משום שכל אחד מהם נטה לטפל בפלח אוכלוסייה ייחודי, ולהכליל ממנו על האנושות כולה (כך למשל מטופליו של פרויד היו בעיקר נשים מהמעמד הגבוה בווינה של תחילת המאה העשרים, ונטען כי הוא הסיק מניתוחי המקרה הייחודיים שלהן לקביעת תאוריות פסיכולוגיות על כלל האנושות). מעבר לזאת, פסיכואנליטיקאים רבים גם הסיקו מסקנות מפסיכואנליזה שעשו לעצמם או מניתוח שעשו לדיווח של מטופליהם על זיכרונות של אירועים בני עשרות שנים וזיכרונות מחלומות - דיווחים שאינם נתפסים כאמינים.
מחייבי התקפות המדעית
פרויד הגדיר את הפסיכואנליזה כמדע לכל דבר. הוא ראה בה את המשך המחקר הרפואי שבו הוא עסק לפני שהפך לפסיכולוג. פרויד גם ניתק את הקשר שלו עם אחד מתלמידיו, רייך, משום שזה פיתח את תורת הפסיכואנליזה לכיוון שפרויד ראה בו מיסטיקה. תלמיד אחר של פרויד, קרל יונג, החל לשלב רעיונות דתיים בתורתו וחדל להגדיר עצמו כפסיכואנליטיקאי.
תומכים נוספים בתקפות המדעית של הפסיכואנליזה טוענים כי העובדה שמרבית דברי פרויד ותלמידיו אינם ניתנים לבדיקה בניסוי, אין בה כדי לנתק את הפסיכואנליזה מגוף הידע המדעי הכולל. הם מצביעים על העובדה שתורת הפסיכואנליזה הייתה מקור השראה ברור למודלים פסיכולוגיים רבים שאינם בתחום תורת האישיות, ואותם מודלים כן ניתנים לבדיקה בניסוי. דוגמה למודל כזה הוא תורתו של ז'אן פיאז'ה בתחום התפתחות החשיבה בתקופת הילדות. תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה משתמשת ברעיונות שחלקם נלקחו מתורת פרויד, ובניסוחים דומים לאלה של פרויד, והיא מאוד פשוטה וקלה לבדיקה בניסוי.
עוד טיעון בעד תקפות הפסיכואנליזה כמדע, הוא שמי שטוען שהנחות הפסיכואנליזה אינן ניתנות לבדיקה, עושה זאת על סמך מחקרים לא מוצלחים, ששאלו שאלות שאינן פשוטות מספיק. על פי טיעון זה, בכל תחום מדעי צעיר חייבים להצטמצם לבדיקת שאלות פשוטות מאוד וככל שהתחום המדעי מתפתח, ניתן לענות בעזרתו על שאלות מורכבות יותר. פופר, הבולט שבמבקרי התקפות המדעית, אמר שאם ישאל את פרויד מדוע מבוגר מסוים הטביע ילד, או מדוע מבוגר מסוים הציל ילד מטביעה, פרויד ייתן בשני המקרים אותה התשובה בדיוק, וינמק דבר והיפוכו באותו הנימוק: "יצרים תת-מודעים למין ואלימות ומנגנוני ההגנה מהם". אולם, לפי תומכי התקפות המדעית של הפסיכואנליזה, פופר יכול היה למצוא שאלה פשוטה יותר מתחום הפסיכואנליזה שכן הייתה ניתנת לבדיקה בזמנו.
ישנם טיעונים פסיכואנליטיים שכן ניתנים לבדיקה. למשל, ניתן לבחון את האפקטיביות של טיפולים פסיכואנליטיים ולהשוות אותם עם טיפולים פסיכולוגיים אחרים, טיפולים תרופתיים, טיפולי דמה (פלצבו) וקבוצות ביקורת של אנשים שלא מקבלים כל עזרה חיצונית.
ראו גם
פסיכותרפיה
פסיכודינמיקה
זיגמונד פרויד
נוירופסיכואנליזה
החברה הפסיכואנליטית בישראל
לקריאה נוספת
זיגמונד פרויד, מבוא לפסיכואנליזה, תרגם מגרמנית חיים איזק, הוצאת דביר, 1966.
זיגמונד פרויד, הטיפול הפסיכואנליטי, תרגם מגרמנית ערן רולניק, עם עובד, 2002.
היינץ קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה?, תרגם מאנגלית אלדד אידן, עם עובד, 2005.
אליענה אמדו לוי-ולנסי, הדרכים והמכשלות בפסיכואנליזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979.
סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, פרויד ומעבר לו, תולעת ספרים, 2006.
רוני סולן, חידת הילדות, מודן הוצאה לאור, 2007.
ערן רולניק, עושי הנפשות: עם פרויד לארץ ישראל 1918-1948, תל אביב: עם עובד, תשס"ז 2007. (קישור לפרק המבוא לספר)
דורית שיקיירסקי, הועדה הסודית של פרויד, רסלינג, 2009.
אריק לוראן, פסיכואנליזה ובריאות הנפש, רסלינג, 2011.
ז'אן לפלאנש וז'אן-ברטראן פונטאליס, אוצר המילים של הפסיכואנליזה, תולעת ספרים, 2011.
מלאני קליין, כתבים נבחרים - גידול הילד פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, הוצאת ספרות עכשו, 2002.
פנחס נוי, הפסיכואנליזה אחרי פרויד, מודן, 2006.
פנחס נוי, פרויד והפסיכואנליזה, מודן, 2008.
ענת צור מהלאל, אנליזה מן העבר האחר, מטופלי פרויד כותבים, רסלינג, 2021.
דנה אמיר (עורכת), מארג, כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, הוצאת מאגנס.
מיה מוכמל, "הזרוּת שבפנים – הביתי, האל־ביתי והולדת הפסיכואנליזה", וינה 1900 - פריחה על סיפה של תהום, שרון גורדון ורינה פלד (עורכות), כרמל, 2019.
מרית גורן, פסיכואנליזה של הרוע, רסלינג, 2023.
.
קישורים חיצוניים
אתר החברה הפסיכואנליטית הישראלית
האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה
ציטוטים מספרה של אנה פרויד: הטיפול הפסיכואנליטי בילדים
מבוא לפסיכואנליזה באתר טקסטולוגיה
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסיכולוגיה של האישיות
| 2024-09-21T11:17:40
|
25 בנובמבר
|
25 בנובמבר הוא היום ה-329 בשנה, (330 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 36 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1177 – ממלכת ירושלים מביסה את צלאח א-דין בקרב גזר
1487 – אליזבת מיורק מוכתרת מלכת אנגליה
1491 – תחילת מצור על גרנדה – עיר גדולה אחרונה בשליטת מוסלמים בספרד
1667 – רעידת אדמה בשמסקי (Şamaxı) שבקווקז הורגת כ-80,000 נפש והורסת את העיר
1703 – הסערה הגדולה של 1703 בבריטניה היא הסערה החזקה ביותר שנרשמה באזור; נהרגים כ-9,000 איש
1833 – רעידת אדמה חזקה בסומטרה; חוזקה הוערך בכ-8.8-9.2 בסולם ריכטר
1839 – ציקלון אדיר מכה בחופי הודו; נהרגים כ-300,000 בני אדם, ונסחפים לים או נהרסים למעלה מ-20,000 כלי שיט.; עיר הנמל קורינגה נהרסת לחלוטין ונעלמת
1936 – גרמניה ויפן חותמות על ברית נגד הקומינטרן
1940 – אוניית הגירוש "פאטריה" מוטבעת בנמל חיפה על ידי ההגנה הטביעה המהירה גרמה להרוגים רבים
1945 – המצור על גבעת חיים
1947 – ניו זילנד מקבלת מעמד של דומיניון
1950 – מדינת ישראל מכריזה על הקמת ארגון הבונדס
1950 – סין מתחילה ליטול חלק פעיל במלחמת קוריאה, ושולחת כוחות שנלחמים לצד הצפון
1953 – הונגריה של "נבחרת הזהב" הביסה את אנגליה 6-3 באצטדיון ומבלי הישן, משחק שזכה לכינוי "משחק המאה"
1956 – נוסדה העיר אשדוד, הגיעו למקום המתיישבים הראשונים – 22 משפחות עולים ממרוקו
1958 – הקולוניה של סודאן הצרפתית זוכה באוטונומיה
1963 – ג'ון פ. קנדי נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
1973 – הפיכה צבאית ביוון
1975 – סורינאם זוכה בעצמאות מהולנד
1975 – 20 חיילי צה"ל נהרגים כשמטוס C-130 הרקולס פוגע בצלע הר ג'בל הילאל שבחצי האי סיני
1982 – שריפת ענק במיניאפוליס
1985 – כוחות קומנדו מצרים משתלטים על מטוס נוסעים שנחטף יומיים קודם לכן על ידי אנשי ארגונו של אבו נידאל. 58 מתוך 95 נוסעי המטוס ואנשי צוותו נהרגו כתוצאה מהחטיפה
1987 – ליל הגילשונים
1987 – הטייפון נינה מכה בפיליפינים
1990 – הפיגוע בעין נטפים
1992 – הפרלמנט בצ'כוסלובקיה מאשר את פיצולה של המדינה לצ'כיה ולסלובקיה, החל ב-1 בינואר 1993
1996 – סערת שלגים מכה במרכז ארצות הברית. רוח חזקה מאוד נשבה בפלורידה והרסה מספר בתים ועקרה אלפי עצים
1999 – האו"ם מכריז על קיום יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים לזכר האחיות מיראבל, אשר נרצחו ברפובליקה הדומיניקנית בשל התנגדותן לרודן רפאל טרוחיו
2000 – רעידת אדמה בעוצמה 7 בסולם ריכטר בבאקו
2005 – מעבר רפיח עובר לאחריות הרשות הפלסטינית בעקבות תוכנית ההתנתקות
2007 – מתקיימות הבחירות הראשונות לפרלמנט האירופאי
נולדו
ממוזער|218x218 פיקסלים|ג'ו דימאג'יו
1562 – לופה דה וגה, מחזאי ומשורר ספרדי (נפטר ב-1635)
1609 – הנרייט מארי, נסיכת צרפת, רעייתו של צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה (נפטרה ב-1669)
1638 – קתרינה, נסיכת פורטוגל, רעייתו של צ'ארלס השני, מלך אנגליה (נפטרה ב-1705)
1709 – פרנץ בנדה, כנר ומלחין בוהמי (נפטר ב-1786)
1841 – ארנסט שרדר, מתמטיקאי גרמני הידוע בעיקר עקב עבודתו בלוגיקה אלגברית. הוא דמות ראשית בהיסטוריה של הלוגיקה המתמטית (ביטוי שאולי הוא המציא (נפטר ב-1902)
1900 – רודולף פרנץ הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ (הוצא להורג ב-1946)
1900 – סוניה נוסקויאק, צלמת אמריקאית (נפטרה ב-1975)
1901 – ארתור ליבהנשל, מפקד מחנה הריכוז אושוויץ (נפטר ב-1948)
1912 – יעקב רותם, רופא ילדים ישראלי (נפטר ב-2004)
1914 – ג'ו דימאג'יו, שחקן בייסבול אמריקאי (נפטר ב-1999)
1914 – נחום שריג, ממפקדי הפלמ"ח הבולטים ומזכיר תנועת הקיבוץ המאוחד (נפטר ב-1999)
1915 – אוגוסטו פינושה, שליט צ'ילה (נפטר ב-2006)
1917 – מרים נבו, שחקנית תיאטרון, במאית ומורה למשחק ישראלית (נפטרה ב-2020)
1923 – מאונו קויביסטו, פוליטיקאי פיני שכיהן כראש ממשלת פינלנד ולאחר מכן כנשיאה (נפטר ב-2017)
1923 – ישראל שפלר, פילוסוף של המדע ושל החינוך (נפטר ב-2014)
1923 – יוסף אלמוג, מפקד אוניית מעפילים וקצין בחיל הים הישראלי בדרגת סא"ל (נפטר ב-2019)
1931 – נאט אדרלי, נגן ומלחין ג'אז אמריקאי (נפטר ב-2000)
1932 – ביאנקה אשל גרשוני, אמנית וצורפת ישראלית (נפטרה ב-2020)
1937 – טוביה אושרי, עבריין ומראשי הפשע המאורגן בישראל (נפטר ב-2019)
1939 – מרטין פלדסטיין, כלכלן יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2019)
1940 – ג'ו גיבס, מאמן פוטבול אמריקני ובעלים של קבוצת נאסקאר
1945 – אחמד סעד, חבר הכנסת מטעם סיעת חד"ש ומראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (נפטר ב-2010)
1952 – מרדכי קידר, מזרחן ומרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן
1957 – אביעד קליינברג, ראש בית הספר להיסטוריה ע"ש צבי יעבץ ומנהל ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב ע"ש חיים רובין
1958 – נעמי אורסקס, מדענית והיסטוריונית של המדע אמריקאית ממוצא יהודי
1960 – ג'ון קנדי ג'וניור, עיתונאי ומוציא לאור אמריקני; בנם של הנשיא ג'ון קנדי ואשתו ז'קלין קנדי (נפטר ב-1999)
1962 – פנינה טורנה, מעצבת אופנה של שמלות כלה ושמלות ערב
1963 – דנוטה לאטו, דוגמנית, שחקנית וזמרת פולנייה
1963 – קווין צ'מברלין, שחקן אמריקאי
1966 – אורנה בנאי, שחקנית וקומיקאית ישראלית
1966 – רענן שקד, עורך, עיתונאי, תסריטאי וסופר ישראלי
1968 – אילה אשרוב, כותבת שירים, מלחינה וזמרת
1971 – כריסטינה אפלגייט, שחקנית אמריקאית
1974 – דורין אטיאס, מבקרת אופנה, סטייליסטית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1974 – אריק משעלי, שחקן, במאי, יוצר וזמר ישראלי
1977 – בהאא אבו אל-עטא, טרוריסט פלסטיני (נפטר ב-2019)
1981 – ג'נה בוש, אשת תקשורת אמריקאית
1981 – צ'אבי אלונסו, כדורגלן ספרדי
1984 – גספר אוליאל, שחקן ודוגמן צרפתי (נפטר ב-2022)
נפטרו
ממוזער|232x232 פיקסלים|ניק דרייק
ממוזער|251x251 פיקסלים|פידל קסטרו
1120 – ויליאם אדלין, בנו היחיד של הנרי הראשון, מלך אנגליה (נולד ב-1103)
1185 – האפיפיור לוקיוס השלישי (נולד ב-1097)
1560 – אנדראה דוריה, אדמירל איטלקי, משליטי ג'נובה (נולד ב-1466)
1864 – דייוויד רוברטס, צייר סקוטי (נולד ב-1796)
1865 – היינריך בארת, חוקר גרמני של אפריקה וחוקר וארצות המזרח התיכון (נולד ב-1821)
1938 – ישע סמפטר, משוררת, פעילה חברתית ומחנכת ארץ-ישראלית, ילידת ארצות הברית (נולדה ב-1883)
1881 – תאובלד בהם, ממציא ומוזיקאי בווארי, ששכלל את החליל ועיצבו ככלי אשר נפוץ כיום. בנוסף לכך, היה חלילן וירטואוז ונגן החצר הבווארית, ומלחין לחליל (נולד ב-1794)
1946 – הנרי מורגנטאו (האב), דיפלומט אמריקאי (נולד ב-1856)
1950 – יוהנס וילהלם ינסן, סופר ומשורר דני, חתן פרס נובל לספרות (נולד ב-1873)
1968 – אפטון סינקלר, סופר אמריקאי (נולד ב-1878)
1974 – ניק דרייק, מוזיקאי בריטי (נולד ב-1948)
1974 – או תאנט, מזכ"ל האו"ם (נולד ב-1909)
1985 – אלזה מורנטה, סופרת איטלקייה (נולד ב-1912)
2000 – מריו ג'אקומלי, צלם איטלקי (נולד ב-1925)
2003 – שולמית הראבן, סופרת ישראלית (נולדה ב-1930)
2004 – רחל אטאס, שחקנית קולנוע ותיאטרון, זמרת ומדבבת ישראלית (נולדה ב-1934)
2016 – פידל קסטרו, מהפכן, שליט קובה במשך 49 שנים (נולד ב-1926)
2018 – רנדולף ל. ברהם, היסטוריון ופוליטולוג אמריקאי יהודי (נולד ב-1922)
2020 – ג'יימס וולפנזון, עורך דין, בנקאי השקעות וכלכלן יהודי-אוסטרלי (נולד ב-1933)
2020 – דייגו מראדונה, כדורגלן ארגנטינאי (נולד ב-1960)
2022 – איירין קארה, זמרת ושחקנית אמריקאית (נולדה ב-1959)
חגים ואירועים החלים ביום זה
בוסניה והרצגובינה – היום הלאומי
סורינאם – יום העצמאות
יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים
24 בנובמבר – 26 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כה
קטגוריה:נובמבר
| 2024-04-24T17:00:57
|
26 בנובמבר
|
26 בנובמבר הוא היום ה-330 בשנה, (331 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 35 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1346 – קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מוכתר בבון
1476 – ולאד המשפד (הידוע בכינוי דרקולה) מביס בקרב את באסרב לאיוטה והופך לשליט ולאכיה בפעם השלישית
1778 – ג'יימס קוק מגיע לאי מאווי שבהוואי
1789 – הקונגרס האמריקני מאשר את הצעתו של ג'ורג' וושינגטון להפוך את חג ההודיה לחג לאומי
1918 – מועצת פודגוריצה מצביעה בעד איחוד לתוך ממלכת סרביה
1922 – ארכאולוגים נכנסים לראשונה לקברו של תות ענח' אמון
1939 – הצבא האדום מביים תקרית ירי ליד הגבול הפיני כדי לתרץ את פתיחתה של מלחמת החורף
1942 – משלוח ראשון של יהודים מנורווגיה מגיע לאושוויץ
1942 – כינוס ראשון של פרטיזנים יוגוסלבים נערך בביחאץ'
1942 – סרט הקולנוע קזבלנקה מוקרן לראשונה
1944 – גרמניה מתחילה להפציץ את אנטוורפן, בלגיה בטילי V-1 ו-V-2
1964 – הכרזה על שמורת החולה – שמורת הטבע הראשונה בישראל
1965 – צרפת משגרת את הלוויין הראשון שלה
1965 – האמן יוזף בויס מציג בתערוכתו הראשונה את המיצג "איך להסביר תמונה לארנב מת"
1970 – הגשם הכבד ביותר שנמדד אי פעם, 38.1 מילימטר בדקה, ירד בבאס-טר, גוואדלופ
1983 – 6,800 מטילי זהב בשווי של כמעט 26 מיליון לירה שטרלינג נשדדים ממחסן ברינקס שבנמל התעופה לונדון הית'רו
1998 – מלכת היופי של ישראל לינור אברג'יל זכתה במקום הראשון בתחרות מיס תבל
2003 – טיסתו האחרונה של מטוס הקונקורד
2007 – בכנסת עובר חוק ההופך את "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" לספרייה לאומית
2008 – תחילתה של מתקפת הטרור במומבאי
2018 – הנחתת InSight נוחתת על מאדים
2019 – רעידת אדמה באלבניה
נולדו
1188 – יורי השני, נסיך ולדימיר (נהרג ב-1238)
1792 – שרה גרימקה, מתנגדת עבדות, סופרג'יסטית וסופרת אמריקאית (נפטרה ב-1873)
1832 – מרי אדוארדס ווקר, פעילה פמיניסטית אשר פעלה לביטול העבדות ובעד זכויות נשים (נפטרה ב-1919)
1847 – דאגמאר, נסיכת דנמרק (מריה פיודורובנה), רעייתו של אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה (נפטרה ב-1928)
1857 – פרדינן דה-סוסיר, בלשן שווייצרי (נפטר ב-1913)
1885 – היינריך ברינינג, קנצלר רפובליקת ויימאר ה-13 (נפטר ב-1970)
1894 – נורברט וינר, מתמטיקאי ואבי הקיברנטיקה (נפטר ב-1964)
1898 – הקטור סקארונה, כדורגלן אורוגוואי (נפטר ב-1967)
1899 – מוריס רוז, גנרל יהודי בצבא ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה (נהרג ב-1945)
1903 – עליזה זומר, פסנתרנית, במותה הייתה ניצולת השואה המבוגרת ביותר (נפטרה ב-2014)
1909 – אז'ן יונסקו, מחזאי צרפתי ממוצא רומני (נפטר ב-1994)
1919 – פרדריק פול, סופר מדע בדיוני (נפטר ב-2013)
1920 – שלמה אראל, אלוף בצה"ל, מפקד חיל הים הישראלי ומבקר מערכת הביטחון (נפטר ב-2018)
1921 – מיכאל בן-נפתלי, ספורטאי ספורט נכים ישראלי (נפטר ב-2008)
1921 – פרנסואז ז'ילו, ציירת וסופרת צרפתייה (נפטרה ב-2023)
1925 – מרגלית זוננפלד, מאמנת שחייה, מחלוצות ספורט נכים בישראל (נפטרה ב-2017)
1931 – אדולפו פרס אסקיבל, פעיל חברתי ואמן ארגנטינאי, חתן פרס נובל לשלום
1932 – יעקב אגסי, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה (נפטר ב-2022)
1938 – סמואל בודמן, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2018)
1939 – תובל פטר, אקורדיוניסט ומוזיקאי ישראלי (נפטר ב-2015)
1939 – טינה טרנר, זמרת ושחקנית אפרו-אמריקאית (נפטרה ב-2023)
1941 – גבי אלדור, במאית, כוריאוגרפית, רקדנית, מבקרת מחול, שחקנית, מתרגמת ומרצה לתנועה ותולדות המחול
1942 – סבינה מסג, משוררת עברית, מתרגמת וסופרת לילדים
1943 – נואף מסאלחה, איש ציבור שכיהן כחבר הכנסת, סגן שר, מנהל המחלקה הערבית בהסתדרות וחבר מרכז מפלגת העבודה (נפטר ב-2021)
1944 – קן ברג'ס, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי ישראלי חרדי (נפטר ב-2021)
1948 – אלי ישראלי, שדרן רדיו וטלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2020)
1948 – אליזבת בלקברן, ביולוגית אמריקאית ילידת אוסטרליה, כלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 2009
1948 – יואל ריפל, עורך דין, הומוריסטן, סטנדאפיסט ופזמונאי ישראלי
1949 – איוואן פצאיקין, חותר רומני (נפטר ב-2021)
1949 – רוני מילוא, פוליטיקאי ישראלי וראש עיריית תל אביב
1949 – שלמה ארצי, זמר ישראלי
1951 – צ'יצ'ולינה, שחקנית פורנו ופוליטיקאית איטלקייה ממוצא הונגרי
1960 – אורלי קסטל-בלום, סופרת ישראלית
1964 – ליה ויליאמס, שחקנית אנגלייה
1965 – דז ווקר, כדורגלן אנגלי
1975 – נתי אורנן, מוזיקאי, שחקן, משורר, מאמן אמנים ויוצר וידאו
1977 – חן קלימן, תסריטאית ויוצרת ישראלית
1978 – מיכל שטמלר, שחקנית ישראלית
1984 – אנטוניו פוארטה, כדורגלן בסביליה ובנבחרת ספרד (נפטר ב-2007)
1986 – באוקה מולמה, רוכב אופני כביש הולנדי
1990 – ריטה אורה, זמרת, שחקנית ויוצרת בריטית
1994 – אנאל חסדן, שחיינית ישראלית
1996 – און רפאלי, שחקן ודוגמן ישראלי
1999 – אוליביה אובריאן, זמרת-יוצרת אמריקאית
נפטרו
ממוזער|185x185 פיקסלים|איזבלה מלכת קסטיליה
ממוזער|228x228 פיקסלים|אריק איינשטיין
ממוזער|182x182 פיקסלים|סטיבן הילנבורג
399 – ה סיריקיוס, הגמון רומא (נולד ב-334)
1252 – בלנקה, נסיכת קסטיליה, אשתו של לואי השמיני ואמו של לואי התשיעי (נולדה ב-1188)
1504 – איזבלה הראשונה מלכת קסטיליה (נולדה ב-1451)
1842 – רוברט סמית', מדינאי אמריקני (נולד ב-1757)
1852 – יוסף פרידלנדר, רבה של דוכסות וסטפאליה ותומך ב (נולד ב-1753)
1855 – אדם מיצקביץ', משורר פולני (נולד ב-1798)
1857 – יוזף פון אייכנדורף, משורר וסופר גרמני, מהבולטים שביוצרי הרומנטיקה בספרות הגרמנית (נולד ב-1788)
1873 – קרל פרידריך נאומן, גאולוג ומינרלוג גרמני (נולד ב-1797)
1883 – סוג'ורנר טרות', פעילה מתנגדת עבדות וזכויות האזרח אפרו-אמריקאית (נולדה ב-1797)
1937 – פלג'ידין גנדן, ראש ממשלת מונגוליה (נולד ב-1892)
1963 – אמליטה גאלי-קורצ'י, זמרת אופרה איטלקייה (נולדה ב-1882)
1966 – זיגפריד קרקאואר, סופר, עיתונאי וסוציולוג ממוצא גרמני (נולד ב-1889)
1976 – ליס מלר, משוררת גרמנייה-ישראלית, ספרנית ומתרגמת (נולדה ב-1906)
2001 – טדי פרויס, סופר, מתרגם ועיתונאי ישראלי (נולד ב-1931)
2006 – משה לרר, עיתונאי ספורט ישראלי (נולד ב-1933)
2013 – ברכה קאפח, אשת חסד, יזמית, פעילה חברתית ואשת הרב יוסף קאפח (נולדה ב-1922)
2013 – אריק איינשטיין, זמר, פזמונאי, תסריטאי ושחקן ישראלי (נולד ב-1939)
2013 – נעמי אביב, אוצרת עצמאית בולטת ומשפיעה בשדה האמנות הישראלית (נולדה ב-1955)
2014 – סבאח, זמרת ושחקנית לבנונית (נולדה ב-1927)
2016 – מרים אשכול, אשת ציבור ופעילה חברתית, אשת ראש ממשלת ישראל השלישי, לוי אשכול (נולדה ב-1929)
2017 – אליעזר שפיגל, כדורגלן ומאמן ישראלי (נולד ב-1922)
2018 – ברנרדו ברטולוצ'י, במאי קולנוע איטלקי (נולד ב-1940)
2018 – סטיבן הילנבורג, ביולוג ואנימטור אמריקאי (נולד ב-1961)
2019 – דן ריזינגר, צייר ומעצב גרפי ישראלי יליד יוגוסלביה, חתן פרס ישראל לעיצוב (נולד ב-1934)
2019 – קובי קון, כדורגלן ששיחק בעמדת הקשר ומאמן שווייצרי (נולד ב-1943)
2020 – שמואל ללקין, מבכירי עסקני הספורט בישראל, מנכ"ל ההתאחדות לספורט בישראל בשנים 1995-1962 (נולד ב-1926)
2021 – סטיבן סונדהיים, מלחין ופזמונאי יהודי אמריקאי (נולד ב-1930)
2022 – ארנון טיברג, דירקטור ישראלי ופעיל בתעשייה הישראלית, מנכ"ל התאחדות התעשיינים בישראל ונשיא ומנכ"ל דלתא גליל תעשיות (נולד ב-1944)
2022 – פרננדו גומש, כדורגלן פורטוגזי (נולד ב-1956)
2022 – אולדזימיר מאקיי, פוליטיקאי בלארוסי (נולד ב-1958)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מונגוליה – יום העצמאות
יום הברית – אחד מאחד עשר החגים בדת הבהאית
יום הקדוש סטיליאנוס – בנצרות האורתודוקסית
חג ההודיה בארצות הברית, אם התאריך חל ביום חמישי
25 בנובמבר – 27 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כו
קטגוריה:נובמבר
| 2024-09-18T02:58:21
|
מכשיר
|
REDIRECT כלי
| 2005-07-10T12:33:36
|
25 באפריל
|
25 באפריל הוא היום ה-115 בשנה (116 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 250 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
שמאל|ממוזער|125px|טלסקופ החלל "האבל"
799 – התנקשות כושלת בחייו של האפיפיור לאו השלישי. האפיפיור בורח מרומא ומגיע לחצר קרל הגדול
1500 – "גילוי" ברזיל – הארמדה של פדרו קברל, שעשתה את דרכה מליסבון להודו עוגנת מול חופי ברזיל, באזור פורטו סגורו דהיום
1607 – הצי הספרדי מובס על ידי הצי ההולנדי בקרב גיברלטר
1792 – שימוש ראשון בגיליוטינה. בכיכר גרב בפריז נערף ראשו של שודד הדרכים ניקולא פלטיה
1859 – מתחילה כרייתה של תעלת סואץ
1862 – מלחמת האזרחים האמריקנית – צבא האיחוד כבש את מדינת לואיזיאנה
1898 – ארצות הברית הכריזה מלחמה על ספרד, בעקבות מהומות בעיר הוואנה שבקובה, ופיצוץ בספינת הצי האמריקני "מיין"
1915 – מלחמת העולם הראשונה – קרב גליפולי: כוחות ANZAC נוחתים בגליפולי, טורקיה
1926 – האופרה "טורנדוט" מאת פוצ'יני מועלית לראשונה
1930 – מוקם הגולאג בברית המועצות
1945 – מלחמת העולם השנייה: כוחות ברית המועצות וארצות הברית נפגשים על נהר האלבה, ובכך חוצים את גרמניה לשניים
1953 – מאמרם של פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון בו הם הציעו כי למולקולות ה-DNA יש מבנה של סליל כפול, מתפרסם ב-Nature
1974 – מהפכת הציפורנים מחזירה את הדמוקרטיה לפורטוגל
1980 – נכשל מבצע חילוץ בני הערובה בשגרירות ארצות הברית בטהראן
1982 – מסתיים פינוי חצי האי סיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים
1990 – ויולטה צ'מורו נהיית לנשיאת ניקרגואה הראשונה
1990 – טלסקופ החלל האבל מוצב במסלולו על ידי מעבורת החלל דיסקברי ששוגרה יום קודם לכן
1993 – מתקיים מצעד מחאה של הקהילה הגאה הגדול בהיסטוריה (באותה העת), שנעמד בכמליון אנשים בוושינגטון, בדרישה להכרה ואי אפליה
1999 – כ-10,000 מתרגלי פאלון גונג מפגינים מול מתחם הממשל הסיני בבייג'ינג על מעצרם של מתרגלים על ידי הממשלה
2002 – הייזם הדרום אפריקאי מרק שאטלוורת' הוא תייר החלל השני בהיסטוריה. ממריא בטיסת סויוז TM-34 מבסיס קוסמודרום בייקונור
2003 – פרויקט גנום האדם מגיע לסיומו, שנתיים וחצי לפני המועד המתוכנן
2004 – מיליון וחצי צועדות וצועדים ב"צעדה למען חיי נשים" בוושינגטון, בדרישה לזכויות נשים, וזכויות בנושאי רבייה והפלות
2006 – משגר סטארט 1 משגר את הלווין הישראלי EROS B, כחלק ממשפחת לוויני הצילום ארוס
2015 – רעידת האדמה בנפאל, במגניטודה 7.9, שגרמה לנזק רב ולמותם של אלפי בני אדם
2022 – טיסת החלל הפרטית Axiom Mission 1 נוחתת לאחר 17 יום, שעה ו-49 דקות. בצוות הטיסה, איתן סטיבה הישראלי השני בחלל והראשון שביקר בתחנת החלל הבינלאומית כחלק ממשימת רקיע
נולדו
שמאל|ממוזער|150px|אוליבר קרומוול
1214 – לואי התשיעי מלך צרפת (נפטר ב-1270)
1284 – אדוארד השני, מלך אנגליה (נרצח ב-1327)
1599 – אוליבר קרומוול, האדון המגן שעמד בראש הרפובליקה הבריטית (נפטר ב-1658)
1849 – פליקס קליין, מתמטיקאי גרמני (נפטר ב-1925)
1869 – א. ת. זונלייטנר, סופר גרמני (נפטר ב-1939)
1874 – גוליילמו מרקוני, מהנדס חשמל איטלקי, מאבות הרדיו, זוכה פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-1937)
1900 – וולפגנג פאולי, פיזיקאי אוסטרי, זוכה פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-1958)
1903 – אנדרי ניקולאיביץ' קולמוגורוב, מתמטיקאי רוסי (נפטר ב-1987)
1908 – אדוארד מורו, עיתונאי רדיו וטלוויזיה אמריקאי (נפטר ב-1965)
1917 – אלה פיצג'רלד, זמרת ג'אז אמריקאית (נפטרה ב-1996)
1920 – אבא ברדיצ'ב, מצנחני היישוב העברי במלחמת העולם השנייה (נרצח ב-1945)
1927 – אלבר אודרזו, צייר וכותב קומיקס צרפתי ממוצא איטלקי (נפטר ב-2020)
1929 – איווט ויליאמס, אתלטית רב-גונית מניו זילנד, אלופה אולימפית ושיאנית עולם בקפיצה לרוחק (נפטרה ב-2019)
1930 – פול מזורסקי, במאי, תסריטאי, מפיק קולנוע ושחקן יהודי אמריקאי (נפטר ב-2014)
1932 – ליה מנוליו, אתלטית רומנייה ואלופה אולימפית בזריקת דיסקוס (נפטרה ב-1998)
1935 – עדנה שביט, שחקנית ובמאית תיאטרון ישראלית (נפטרה ב-2015)
1936 – לאונל סאנצ'ס, כדורגלן צ'יליאני (נפטר ב-2022)
1939 – טרצ'יזיו בורניץ', כדורגלן איטלקי (נפטר ב-2021)
1939 – רוברט, ברון סקידלסקי, היסטוריון כלכלי ממוצא רוסי
1940 – אל פצ'ינו, שחקן קולנוע אמריקאי, זוכה פרס האוסקר
1941 – ברטראן טברנייה, במאי, תסריטאי, שחקן ומפיק צרפתי (נפטר ב-2021)
1944 – ויאצ'סלב טרובניקוב, מדינאי רוסי (נפטר ב-2022)
1945 – ביורן אולבאוס, מוזיקאי שוודי, חבר בלהקת הפופ לשעבר אבבא, זוכה אירוויזיון 1974 כחלק מלהקת אבבא כנציג שוודיה
1946 – ולדימיר ז'ירינובסקי, פוליטיקאי רוסי, ממוצא יהודי, מנהיגה של המפלגה הליברל דמוקרטית של רוסיה (נפטר ב-2022)
1947 – יוהאן קרויף, כדורגלן הולנדי, 3 פעמים זוכה תואר כדור הזהב (נפטר ב-2016)
1950 – ארי אלון, סופר, מחנך ומרצה לפילוסופיה יהודית
1964 – האנק עזריה, שחקן אמריקאי
1968 – מומי לוי, זמר סול, מפיק מוזיקלי, שדרן רדיו, שחקן ומדבב ישראלי
1969 – ניר שנטל, שייט ישראלי
1969 – רנה זלווגר, שחקנית ומפיקת קולנוע אמריקאית
1969 – שירי גולן, שחקנית תיאטרון ישראלית
1970 – ג'ייסון לי, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי
1975 – ירון פינקלמן, קצין בצה"ל
1975 – אודי דוידי, זמר ישראלי
1976 – טים דאנקן, כדורסלן אמריקאי
1976 – אמיר פרישר גוטמן, זמר, מוזיקאי, כוריאוגרף, שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי (נפטר ב-2017)
1979 – מנאל א-שריף, פעילה סעודית למען זכויות נשים
1980 – אורן כהן, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי
1980 – אלחנדרו ולוורדה, רוכב אופני כביש ספרדי
1986 – דניאל שרמן, שחקן קולנוע אנגלי
1986 – ניב ברקוביץ', כדורסלן ישראלי
1989 – גנדן צ'ואקי ניאמה, הפאנצן לאמה הטיבטי ה-11 והאסיר הפוליטי הצעיר בעולם
1989 – נמרוד שפירא בר אור, שחיין ישראלי
1989 – מיקי סירושטיין, כדורגלן ישראלי
1993 – רפאל וראן, כדורגלן צרפתי המשחק בעמדת הבלם בריאל מדריד
נפטרו
480 – יוליוס נפוס (תאריך משוער), קיסר רומא, נרצח בידי חייליו (נולד בסביבות 430)
1342 – בנדיקטוס השנים עשר, אפיפיור (נולד ב-1285 בערך)
1566 – לואיז לבה, משוררת צרפתית (נולד ב-1525)
1690 – דוד טנירס הבן, צייר פלמי (נולד ב-1610)
1744 – אנדרס צלזיוס, אסטרונום ופיזיקאי שוודי, מציע שיטת מעלות הטמפרטורה הקרויה על שמו (נולד ב-1701)
1820 – וולני, היסטוריון ומדינאי צרפתי (נולד ב-1757)
1949 – יוסף לוי, מהנדס, רוכש קרקעות וממייסדי המושבה ולימים העיר נהריה (נולד ב-1885)
1974 – בנימין שטמפפר, ממייסדי נתניה והמוכתר הראשון שלה (נולד ב-1905)
1975 – מייק בראנט, זמר ישראלי, התאבד (נולד ב-1947)
1976 – מרכוס ריינר, מדען ישראלי וחתן פרס ישראל (נולד ב-1886)
1988 – קליפורד סימאק, סופר מדע בדיוני אמריקאי (נולד ב-1904)
1990 – דקסטר גורדון, סקסופוניסט ג'אז אמריקאי (נולד ב-1923)
1995 – ג'ינג'ר רוג'רס, רקדנית, זמרת ושחקנית אמריקאית (נולדה ב-1911)
1998 – כריסטיאן מורטנסן, האדם הראשון (הזכר) שהגיע לגיל 116 (נולד ב-1882)
2004 – יהודה מזור, כימאי ישראלי (נולד ב-1925)
2006 – ג'יין ג'ייקובס, עיתונאית וסופרת אמריקאית-קנדית (נולדה ב-1916)
2010 – יצחק יחזקאל, שחיין ישראלי (נולד ב-1921)
2012 – פול ל. סמית', שחקן קולנוע אמריקאי ממוצא יהודי (נולד ב-1936)
2014 – ראובן כהן-רז, פסיכולוג תאורטי (נולד ב-1921)
2014 – פרנססק (טיטו) וילאנובה, שחקן ומאמן כדורגל ספרדי (נולד ב-1968)
2016 – מרטין גריי, סופר יהודי-צרפתי, יליד פולין (נולד ב-1922)
2018 – ישעיהו הדרי, ראש הישיבה הראשון של ישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים ונשיא הישיבה (נולד ב-1933)
2019 – ג'ון האבליצ'ק, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1940)
2020 – פר אולוב אנקוויסט, סופר שוודי (נולד ב-1934)
2021 – ג'ון קונרדס, שחיין אוסטרלי (נולד ב-1942)
2022 – האלה אספניולי, אשת אקדמיה וחוקרת בתחום החינוך הערבי בישראל (נולדה ב-1951)
2023 – הארי בלפונטה, שחקן ומוזיקאי אמריקאי (נולד ב-1927)
2023 – ורה קרפקינה, אתלטית סובייטית-יהודייה (נולדה ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום ANZAC, יום הזיכרון באוסטרליה וניו זילנד
יום השנה לשחרור איטליה
מהפכת הציפורנים מצוינת בפורטוגל (חג לאומי)
מסתיים מטר לירידים
יום המלריה הבינלאומי
יום ה-DNA הבינלאומי
24 באפריל – 26 באפריל
אפריל
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ד כה
קטגוריה:אפריל
| 2024-07-04T05:28:44
|
Open Shortest Path First
|
שמאל|ממוזער|250px|רשת OSPF
Open Shortest Path First (בראשי תיבות: OSPF) הוא פרוטוקול ניתוב היררכי, תלוי מצב (Link-state) להעברת נתונים בין ראוטרים שונים הנמצאים באותה מערכת אוטונומית. בבסיס הפרוטוקול עומד אלגוריתם דייקסטרה, המשמש לחישוב עץ המרחק הקצר ביותר. OSPF משתמש בעלות העברת הנתונים (מספר המציין את גודל רוחב הפס) לצורך חישוב המרחק, ותמיד יבחר את הנתיב הזול ביותר להעברת חבילה מהמקור אל היעד.
נתב המנתב חבילות בהתבסס על OSPF מנהל רישום של כל הנתבים שהוא "מכיר", והנתיבים אליהם. כאשר מגיעה אליו חבילה הוא מעביר אותה אל נתב היעד דרך הנתיב בו עלות התעבורה היא הזולה ביותר. נתבים שונים המשתמשים ב-OSPF מחליפים ביניהם רשימות על מנת להישאר מעודכנים לגבי שינויים בטופולוגיית הרשת, ולגלות נתיבים חדשים.
OSPF מוגדר כפרוטוקול המתפקד בשכבת הרשת (השכבה השלישית) של מודל ה־OSI ומודל ה־TCP/IP.
OSPF משתמש בטכניקת Link State.
יצירת שכנות בפרוטוקול זה מתבצעת על ידי הפקודה network x.x.x.x y.y.y.y area z ,כאשר ה-x מייצג את הכתובות שנפיץ,y מייצג את ה-subnet mask ו-z את מספר ה-area ,הפקודה network מוגדרת מתחת ל-process של ה-ospf,מוגדר על ידי הפקודה router ospf.
פקודה חשובה נוספת היא default information originate שמוגדרת בפרוסס של ה-ospf וקובעת שנתב שרוצה להגיע לכתובת שאינה נמצאת בטבלת הניתוב שלו יעביר את המידע לנתב שיוצר איתו שכנות ospf ונתב זה כנראה מכיר את הניתוב ליעד,כאשר נוסיף לפקודה זו את המילה always היא תעבוד גם כאשר לא קיים ניתוב דיפולטי בטבלת הניתוב.
קישורים חיצוניים
מפרט ה־OSPF
קטגוריה:פרוטוקולי ניתוב
| 2022-03-26T23:23:55
|
26 ביולי
|
26 ביולי הוא היום ה-207 בשנה (208 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 158 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1581 – הקמת הולנד
1788 – ניו יורק מאשררת את חוקת ארצות הברית והופכת למדינה ה-11 בארצות הברית
1847 – ליבריה זוכה בעצמאות
1858 – הברון ליונל דה רוטשילד הופך ליהודי הראשון שנבחר ל
1887 – זמנהוף מפרסם לראשונה את השפה הבינלאומית אספרנטו בספרו Lingvo internacia
1891 – צרפת מספחת את טהיטי
1936 – מעצמות הציר מחליטות להתערב במלחמת האזרחים בספרד
1941 – מלחמת העולם השנייה: בתגובה לכיבוש היפני של הודו-סין הצרפתית מחליט נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט להחרים את כל הנכסים היפניים בארצות הברית
1945 – מתפרסמות תוצאות הבחירות הכלליות בבריטניה. מפלגת הלייבור זוכה ב-48% מהקולות וברוב בפרלמנט של 146 מושבים (הרוב הגדול ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה); כל זאת למרות הפופולריות של מנהיג המפלגה השמרנית, וינסטון צ'רצ'יל. קלמנט אטלי נבחר לראש ממשלת בריטניה
1946 – חברת התעופה אלוהה איירליינס מתחילה את פעילותה מנמל התעופה הונולולו
1947 – המלחמה הקרה: נשיא ארצות הברית הארי טרומן חותם על "חוק הביטחון הלאומי" ויוצר בכך את ה-CIA, משרד ההגנה, המטות המשולבים והמועצה לביטחון לאומי
1948 – נשיא ארצות הברית הארי טרומן חותם על צו שמבטל את ההפרדה הגזעית בכוחות המזוינים של ארצות הברית
1953 – פידל קסטרו מוביל התקפה כושלת על מחנה הצבא במונקדה, ובכך מתחיל במהפכה בקובה. מאז נקראת תנועת המהפכה הקובנית "תנועת ה-26 ביולי"
1955 – מפא"י בראשות דוד בן-גוריון זוכה בבחירות לכנסת השלישית
1956 – מצרים מלאימה את תעלת סואץ ואוסרת על אוניות ישראליות לעבור בה
1963 – סינקום 2, הלווין הגיאוסינכרוני הראשון, משוגר מנמל החלל קייפ קנוורל על גבי משגר תור-דלתא B
1965 – רפובליקת המלדיביים מקבלת עצמאות
1971 – תוכנית אפולו: החללית אפולו 15 משוגרת לירח
1994 – פיגוע בשגרירות ישראל בלונדון – מכונית תופת מתפוצצת מול בניין שגרירות ישראל בלונדון וגורמת לפציעת עובדי השגרירות ואזרחים
2016 – הילרי קלינטון נהיית לאישה הראשונה להימנות כמועמדת לנשיאות ארצות הברית מטעם אחת המפלגות הגדולות
2016 – פיגוע בכנסייה בנורמנדי, 2 מחבלים מארגון "המדינה האסלאמית", החזיקו בני ערובה בכנסייה בנורמנדי, ערפו את ראשו של כומר הכנסייה ופצעו אנושות את אחד מבני הערובה. שוטרים שהגיעו למקום חיסלו את שני המחבלים
2024 – נפתחה אולימפיאדת פריז 2024
נולדו
ממוזער|227x227 פיקסלים|סטנלי קובריק
1030 – סטניסלב הקדוש (משצ'פנוב) (נפטר ב-1079)
1739 – ג'ורג' קלינטון, ממלא מקום הנשיא הרביעי של ארצות הברית (נפטר ב-1812)
1856 – ג'ורג' ברנרד שו, מחזאי אירי (נפטר ב-1950)
1874 – סרגיי קוסביצקי, מנצח יליד רוסיה (נפטר ב-1951)
1875 – קרל גוסטב יונג, ממניחי יסודות הפסיכולוגיה המודרנית (נפטר ב-1961)
1885 – אנדרה מורואה, שם עט של הסופר היהודי צרפתי אמיל הרצוג (נפטר ב-1967)
1887 – אמנון הורביץ, בכור בני הביל"ויים בגדרה; אגרונום, מומחה לחקלאות ועיתונאי (נפטר ב-1966)
1894 – אלדוס האקסלי, סופר בריטי (נפטר ב-1963)
1895 – גרייסי אלן, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית (נפטרה ב-1964)
1897 – פול גאליקו, סופר אמריקאי (נפטר ב-1976)
1922 – בלייק אדוארדס, במאי קולנוע (נפטר ב-2010)
1925 – מיכאל גולדמן-גלעד, ניצול שואה, מקציני המשטרה שניהלו את חקירתו של אדולף אייכמן לאחר לכידתו
1927 – יעקב שרת, עיתונאי, מתרגם, מוציא לאור ופזמונאי (נפטר ב-2022)
1928 – סטנלי קובריק, במאי קולנוע (נפטר ב-1999)
1928 – נתיבה בן-יהודה, לוחמת פלמ"ח, סופרת, שדרנית רדיו ומילונאית של לשון הסלנג העברי (נפטרה ב-2011)
1931 – טקאשי אונו, מתעמל יפני
1932 – מנחם הכהן, רב, חבר הכנסת מטעם המערך בכנסות ה-8 עד ה-11, מחבר ספרים ומאמרים
1933 – אדמונד פלפס, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית, חתן פרס נובל לכלכלה
1934 – יאניס ספנוס, מלחין יווני (נפטר ב-2019)
1939 – ג'ון הווארד, ראש ממשלת אוסטרליה ה-25
1940 – ז'אן-לוק ננסי, פילוסוף צרפתי (נפטר ב-2021)
1943 – מיק ג'אגר, סולן להקת הרולינג סטונז
1945 – הלן מירן, שחקנית קולנוע
1948 – ברוך צ'יש, שחיין ושחקן כדורמים ישראלי
1949 – רוג'ר טיילור, מתופף להקת קווין
1950 – ניקולס אוונס, עיתונאי, תסריטאי, מפיק טלוויזיה וקולנוע וסופר אנגלי (נפטר ב-2022)
1951 – לאה לופטין, זמרת ישראלית
1952 – חזי לסקלי, משורר, כוריאוגרף ומבקר אמנות ישראלי (נפטר ב-1994)
1956 – דורותי האמיל, מחליקה אומנותית אלופה אולימפיות ופרשנית טלוויזיה אמריקאית
1959 – קווין ספייסי, שחקן
1961 – איילת מרגלית, שחקנית ישראלית
1961 – דייוויד היימן, מפיק קולנוע בריטי ממוצא יהודי
1962 – סרגיי קיריינקו, פוליטיקאי רוסי שהיה ראש ממשלת רוסיה
1964 – סנדרה בולוק, שחקנית קולנוע אמריקאית
1967 – ג'ייסון סטיית'האם, שחקן קולנוע בריטי
1967 – שרון דרוקר, מאמן כדורסל ישראלי
1970 – ג'וסף בישארה, מלחין ומפיק סרטים אמריקאי
1973 – קייט בקינסייל, שחקנית קולנוע אמריקאית
1979 – רונה קינן, זמרת ויוצרת ישראלית
1984 – גאלה קוגן, שחקנית טלוויזיה ודוגמנית ישראלית
1993 – אליזבת גיליס, שחקנית, זמרת ורקדנית אמריקאית
1995 – טדי נגוסה, ראפר ישראלי
1996 – פיליפו גאנה, רוכב אופני כביש ומסלול איטלקי
1998 – נופר סלמאן, זמרת ושחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|265x265 פיקסלים|אווה פרון
811 – ניקפורוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-750)
1471 – פאולוס השני, אפיפיור (נולד ב-1417)
1533 – אטוואלפה, הסאפה אינקה האחרון (נולד ב-1502)
1834 – ג'ונתן ג'נינגס, מושל אינדיאנה הראשון (נולד ב-1784)
1863 – ג'ון קריטנדן, התובע הכללי של ארצות הברית, חבר בית הנבחרים והסנאט של ארצות הברית ומושל קנטקי (נולד ב-1787)
1863 – סם יוסטון, פוליטיקאי אמריקאי ונשיא רפובליקת טקסס (נולד ב-1793)
1902 – מרק אנטוקולסקי, פסל וצייר יהודי רוסי (נולד ב-1843)
1925 – גוטלוב פרגה, מתמטיקאי ולוגיקן גרמני (נולד ב-1848)
1926 – רוברט טוד לינקולן, מדינאי אמריקאי (נולד ב-1843)
1944 – רזא שאה פהלווי, קצין איראני בכיר ומייסד שושלת פהלווי (נולד ב-1878)
1952 – אווה פרון, אשתו של נשיא ארגנטינה (נולדה ב-1919)
1968 – אריה רגב, אלוף-משנה בצה"ל, מפקד חטיבת הבקעה (נולד ב-1933)
1971 – דיאן ארבוס, צלמת אמריקאית (נולדה ב-1923)
1977 – אוסקר מורגנשטרן, כלכלן אמריקאי ממוצא גרמני, ממייסדי תורת המשחקים (נולד ב-1902)
1980 – סיומה ברעם, צייר ישראלי (נולד ב-1919)
1984 – צבי רוזנבלט, ישראלי שהואשם ברצח ארלוזורוב וזוכה ממנו (נולד ב-1911)
2006 – רועי קליין, קצין צה"ל שזינק על רימון כדי להציל את חייליו (נולד ב-1975)
2006 – עזרא פליישר, חוקר הפיוט והתפילה, זוכה פרס ישראל (נולד ב-1928)
2007 – סנטה יוספטל, פוליטיקאית ישראלית (נולדה ב-1912)
2009 – עודד בורלא, סופר, משורר, מאייר וצייר ישראלי (נולד ב-1915)
2012 – מרים בן-פורת, שופטת בית המשפט העליון ומבקרת המדינה בשנות התשעים (נולדה ב-1918)
2013 – ג'יי ג'יי קייל, זמר-יוצר ומוזיקאי אמריקאי, זוכה פרס גראמי (נולד ב-1938)
2017 – פרי גרף, זמר אוסטרי (נולד ב-1931)
2019 – ראסי טיילור, מדבבת אמריקאית (נולדה ב-1944)
2020 – אוליביה דה הבילנד, שחקנית אמריקאית ממוצא בריטי (נולדה ב-1916)
2021 – ראובן פאונץ, פרופסור לכימיה תאורטית בטכניון (נולד ב-1920)
2021 – אלברט בנדורה, פסיכולוג קנדי (נולד ב-1925)
2021 – אלעד פלד, אלוף בצה"ל, איש חינוך ישראלי ומנכ"ל משרד החינוך והתרבות (נולד ב-1927)
2021 – אברהם וולפנזון, דוקטור למדע המדינה שהיה לוכד מרגלים ומפעיל סוכנים כפולים במסגרת שירות הביטחון הכללי (נולד ב-1934)
2021 – מייק אנזי, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הרפובליקנית (נולד ב-1944)
2021 – רוני דניאל, כתב ופרשן לענייני צבא וביטחון של חברת החדשות מאז הקמתה (נולד ב-1947)
2021 – ג'ואי ג'ורדיסון, מוזיקאי, כותב שירים, מפיק ורב-נגן אמריקאי (נולד ב-1975)
2023 – יצחק שוה, פיזיקאי ישראלי (נולד ב-1924)
2023 – שינייד או'קונור, זמרת אירית (נולדה ב-1966)
חגים ואירועים החלים ביום זה
קובה – יום השנה להתקפה על הבסיס הצבאי במוקדה (1953), יום המהפכה
ליבריה – יום העצמאות
האיים המלדיביים – יום העצמאות
הודו – ויג'יי דיווס (סוף מלחמת קרגיל)
25 ביולי – 27 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
https://www.onthisday.com/events/july/26
ז כו
קטגוריה:יולי
| 2024-07-26T21:52:28
|
פגניות
|
שמאל|ממוזער|240px|מזבח קלטי קדום באירופה, ששימש לפולחני הדת המקומית לפני עליית הנצרות
שמאל|ממוזער|240px|פסל פגני בוואראנסי, הודו
שמאל|ממוזער|240px|תור להעלאת מנחות במקדש בלליטפור, נפאל
פגניות (בעברית: עבודת אלילים) הוא מונח מערבי המתאר פולחנים ומנהגים של דתות פוליתאיסטיות לרוב, עתיקות וחדשות, מערביות ומזרחיות. הדתות הפגניות שונות זו מזו אך יש להן מאפיינים ייחודיים המבדילים אותן מהדתות האברהמיות.
מאפייני הפגניות
הפגניות היא למעשה שם כולל לכל הדתות של העולם העתיק המצויות בכל מרחב הגלובוס: אסיה, אירופה, אפריקה ואמריקה. אף שהפגניזם איננו דת אחת אלא מספר רב של דתות קדומות מאזורים שונים בעולם, הכוללים אוספי מיתוסים ומנהגים הנבדלים אחד מהשני שוני רב, עדיין ניתן לציין כמה קווים משותפים שעוברים ביניהם. המאפיינים הנפוצים של הפגניות הם:
פוליתאיזם – אמונה בריבוי של אלוהויות, כאשר כל כוח או תופעה בעולם מייצגים אל או אלה מסוימת.
פנתאיזם – אי הכרה באלוהות טרנסצנדנטלית שמעבר לטבע.
יחס של כבוד רב לטבע וראייתו כמקור הרוחניות וכהתגלמות של אלוהיות שונות. ניסיון להסברת כל הפעילות הטבעית של העולם באמצעות האנשתו. תפיסת האלים כישויות טבעיות בעלות מאפיינים אנושיים (לעיתים גם בעלי חיים או שילובם של השניים) כאשר תכונותיהם מועצמות באופן בלתי אנושי: כוח וחוזק רב, נצחיות, יופי רב.
סובלנות והכרה של מאמיני הדתות הפגניות באלוהים של מאמיני הדתות האחרות.
התרבות הפגנית ניסתה לתת הסבר למהותו של העולם ולמוצאו של האדם, ולכן לא יפליא למצוא מיתוסי בריאה למשל האנומה אליש המסופוטמי. היא ניסתה לתת הסבר למהות התהליכים האסטרונומיים והמטאורולוגיים שעוברים על פני כדור הארץ: למחזוריות היומית של השמש, החודשית של הירח, והשנתית של עונות השנה, וגם לתופעות שאינן קבועות כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, שיטפונות והצפה של נהרות ונחשולי ים פתאומיים, כפי שניתן לראות במיתוסים האוגריתיים, ובמיוחד בעלילות בעל וענת.
כל תופעת טבע סימלה אל העומד מאחוריה, שמתחזקת באופן ישר להתעצמותו ולדומיננטיות שלו. על כן יש לעבוד את האלים הטובים והנכונים, להיכנע בפניהם ולקבע אותם כפטרוני המקום, וזאת כדי לחזק את כוחם ולקבל מהם שפע וברכה. לעיתים אף יש להקריב קורבנות לאלים הרעים ולמשרתיהם הדמונים, כדי לשכך את כעסם. למשל בתרבות המסופוטמית היום ה-14 בחודש הירחי (אמצע חודש כאשר הירח במילואו), היה מוקדש לשיכוך כעסם של האלים, ועל כן בני האדם היו מתנזרים מתענוגות ושובתים מפעילויות חשובות.
הפגניות ייחסה לכוחות טבע, למושגים מופשטים ואף לאידאות תכונות אלוהיות ושעבדה אותם באמצעות תפילה, הקרבת קורבנות וטקסים נוספים, במטרה להתחבר אליהם, לרצותם ולחזק את כוחם. על פי רוב היו הקורבנות מן החי ומן הצומח. במקרים קיצוניים מאוד כמו במצב של סכנת חורבן ובפולחן של אלים מסוימים הוקרבו אף קורבנות אדם. הפולחנים הקדומים ביותר שידועים, היו ב-3000 לפני הספירה במסופוטמיה, מצרים ואוגרית. במערב אסיה ובאירופה הם נמשכו עד לחדירת הנצרות והאסלאם. בלב אסיה ובמזרחה ובחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הם נמשכים עד ימינו אלה. בנוסף, אצל חלק מהתרבויות שנכבשו על ידי האירופאים והובאה אליהם הנצרות, ניתן למצוא סינתזה שנוצרה בין אמונות נוצריות לבין פולחן אלילים מקובל. שילוב כזה רווח באזורים רבים באפריקה ובמידה פחותה גם בדרום אמריקה. בדרום מזרח אסיה וכן באפריקה מדרום לסהרה ניתן למצוא שילוב דומה בין האסלאם לבין פולחני האלילים שמקובלים שם.
המחשבה של האדם הפגני בצאתו אל החיים, הייתה שמאחורי עולם הטבע המלא בכוחות חזקים ישנן משמעויות וסיפורים שצריך לגלות. ההתרחשות האסטרונומית והמטאורולוגית אינה מקרית ושרירותית. ישנן סיבות פנימיות להתרחשות של כל מיני תופעות שיש להבינן. וכך בדרך של האנשת הכוחות ופרסוניפיקציה של האלים, יכלו הקדמונים לתת משמעות הגיונית ופשר לחיים שמחוץ לאדם ולכוחות הטבע: למחזוריות היומית של השמש, החודשית של הירח, והשנתית של עונות השנה, וגם לתופעות אחרות שמתרחשות ושאינן קבועות כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, שיטפונות והצפה של נהרות ונחשולי ים פתאומיים. כל תופעה סימלה אל העומד מאחוריה ושמתחזקת באופן ישר להתעצמות ולדומיננטיות שלו. על כן יש לעבוד את האלים הטובים והנכונים, להיכנע בפניהם ולקבע אותם כפטרוני המקום, וזאת כדי לחזק את כוחם ולקבל מהם שפע וברכה. לעיתים אף יש להקריב קורבנות לאלים הרעים ולמשרתיהם הדמונים כדי לשכך את כעסם.
שאלות לגבי מוצא האדם והעולם, דרכי פעולתו של העולם, סופו של האדם והחיים שלאחר המוות העסיקו רבות את הקדמונים. באמצעות התפיסות הפגניות יכלו האנשים לתת לעצמם פשר קיומי רחב יותר, למצוא משמעות ויעוד לחייהם עלי אדמות וגם לענות על שאלות מטרידות כגון מה מקורו של האדם, מה הוא צריך לעשות בחייו, וכיצד ניתן למצוא דרכים שבהן ניתן להתמודד טוב יותר עם החיים ואף לשפר אותם. הם גם ניסו לענות על שאלות כמו מהם המקורות של הרוע והסבל? כיצד אפשר להתמודד עם הטרגדיה של המוות, שמתרחשת ובאה על כל אדם באשר הוא. מדוע אנשים מתים בטרם עת, וכיצד ניתן למנוע או לדחות זאת?
אף שהמיתוסים בכל תרבות שונים, ישנם מוטיבים דומים שחוזרים על עצמם ברוב התרבויות הקדומות ולעיתים ניתן למצוא נקודות השקה בין כל מיני אלים ובסיפורים דומים.
אף שבתרבויות רבות ישנם מספר אלים דומים, כמו האל העליון, אבי האלים וראשם, שהוא על פי רוב גם האל הראשוני, אל הבריאה, ולצדו אל השמש, אלת הירח, אל הגשם והסערה והברקים, אל השמים, אלת האדמה, אלת הפריון, אל השאול והמוות, אל הים, ואלת האהבה והיופי, עדיין מספר האלים, פולחניהם, והסיפורים אודותיהם, היו רבים כדמיונו של האדם. לעיתים אל מסוים תפס מקום מרכזי בעיר מסוימת ונחשב לפטרון המקום, כמו אלת המלחמה והחוכמה אתנה היוונית שנחשבה לפטרונית העיר אתונה וכמו בעל הדד אל הסערה של העיר אוגרית.
מלבד עבודת איתני הטבע, היו שעבדו לכוח טבע מופשט, כמו פריון או מוות, אידאות כמו חוכמה וצדק, ואף בעלי חיים מיוחדים שייצגו תכונה ייחודית באופן בולט, כמו שוורים, אריות, תנינים ונחשים. עבודת הפר, הנחש והתנינים הייתה רווחת במצרים העתיקה, שבה היו הפרעונים שמים על ראשם כתר או ציץ שבו סמל נחש. פולחן נחש הקוברה נהוג עד היום במקומות מסוימים בהודו. באי הטרופי באלי שבארכיפלג האינדונזי נהוג עד ימינו פולחן לריצוי הר הגעש שישנו באי.
לעיתים רבות לאלים היו ייצוגים בצורת פסל העשוי מעץ, חרס או מתכות כמו נחושת וזהב שסימלו כוח, או רעיון מסוים. למשל, לפי המקרא לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים הם יצרו במדבר את עגל הזהב, ירבעם בן נבט בנה פסלי עגלים בממלכת ישראל ודוגמה נוספת לכך היא פסלו של מיכה. לעיתים היו מיניאטורות ל"שימוש עצמי" או ביתי, של האל הרווח – צלמיות. ברוב פולחני הפסלים שרווחו בעולם העתיק ביטאו הפסילים יחס של נוכחות האל בתוך או באמצעות צלמו, אף כי לא הייתה זהוּת או רדוקציה מוחלטת של האליל עם הפסל המנכיח אותו. את הנוכחות המסוימת הזאת של האל בתוך או באמצעות צלמו ניתן לכנות 'יחס איקוני'.
התנגדות הדתות האברהמיות לעבודת אלילים
היהדות, הדת האברהמית הראשונה, שללה בתוקף את האמונה בפוליתאיזם, וחלק ניכר מספר דברים ומספרי הנביאים עוסק במאבק של משה רבנו ואחריו יתר הנביאים בעובדי האלילים ובתפיסותיהם. בעקבות זאת, גם הנצרות והאסלאם, שהתפתחו מהיהדות, שללו את הפגאניזם.
התואר "פגני", מלטינית, paganus, נטבע על ידי הרומאים הנוצרים בתקופת הקיסר קונסטנטינוס ככינוי גנאי לאדם שטרם קיבל על עצמו את עול הנצרות.
משמעות המילה "פגני" (Pagani) בלטינית הוא "איכרים" או "יושבי כפר". ברומא העתיקה נפוצה הנצרות בערים הגדולות תחילה. העירוניים היו נוצרים, ואילו הכפריים אחזו עדיין באמונות פוליתאיסטיות. מנהיגי הכנסייה הגיעו משכבת האצולה הרומית העירונית, ומכיוון שכך ארגנו את מבנה הכנסייה בדומה לקיסרות, כלומר, הבישופים ישבו בערי המחוז ומשם הפעילו את הכמרים שפעלו במרחב הכפרי. גם כינוסי הכנסייה התקיימו בערים מרכזיות.
אף על פי שהפגניות הייתה בבחינת מוקצה בשביל הדת הצעירה ניתן בכל זאת להבחין בסינקרטיזם משולב בין שתי התרבויות כמו: אימוץ מסורות פגניות, ושילובן בליטורגיה, בפולחן ובתאולוגיה הנוצרית. כך חדרו המאגיה, שירת נער מקהלה, השימוש בקטורת ובמנורות לטקסי תפילה, חגים ופסטיבלים נוצריים. גם מוטיבים של התרבות ההלניסטית החלו לחדור לנצרות, בעיקר לנצרות אורתודוקסית, תופעה שהייתה לצנינים בעיני חלק מאבות הכנסייה דאז.
משמעות אחרת של המונח היא "אזרח". הרומאים הנוצרים ראו את עצמם "חיילים בצבאו של ישו הנוצרי", ואת המאמינים בדתות אחרות כ"אזרחים".
בשיח הנוצרי ואחר כך בשיח החילוני, המשיך המונח "פגניות" לשמש ככינוי גנאי אתנוצנטרי לאנשים שמנהגיהם נבערים וחשוכים. החל מן המאה ה-18 החל תהליך טביעה מחדש של המושג על ידי מאמינים פוליתאיסטיים מודרניים. כיום נעשה גם שימוש לא שיפוטי במונח, לתיאור דתות פוליתאיסטיות שונות, עתיקות וחדשות. דתות פוליתאסטיות מודרניות מכונות לעיתים "דתות נאו-פגניות".
פגניות בתקופה הרומנטית
המשיכה לדתות הטרום-נוצריות נמשכה גם בתקופה הרומנטית שהדגישה שיבה למסורות אותנטיות וחזרה אל הטבע. בתקופה זו התגבר העניין בפולקלור, אגדות עמים, מיתוסים עתיקים ופולחנים קדומים. כמו כן, נוסדו אגודות לחקר הפולקלור, המאגיה, ומנהגי דת וכישוף פגניים עתיקים. ציירים כגון דנטה גבריאל רוזטי, ויליאם הולמן האנט וג'ון ויליאם ווטרהאוס תיארו ביצירותיהם מגוון סצנות מיתולוגיות ופולקלוריסטיות. גם במוזיקה הקלאסית ניסו יוצרים להתחקות אחר מסורות פגניות, ולבטא את הקשר שלהן לטבע המשתנה. דוגמה ליצירה כזאת היא "פולחן האביב" של סטרווינסקי, המתארת טקס הקרבת קורבנות לכבוד בוא האביב והאופרות של ואגנר שנסובות סביב המיתולוגיה הנורדית.
משקעים פגניים בתרבות המודרנית
אף שהתרבות הפגנית נשכחה בחלקים גדולים של העולם, עדיין קיימות שאריות פגניות לא מעטות בתרבות העכשווית, במנהגים ובשפה. במיוחד ניכר רישומם של שמות אלים אף בתרבויות המונותאיסטיות השונות. שמות חודשים עבריים מסוימים כתמוז, אדר, כמו גם שמות גיבורים יהודיים כמו מרדכי (מורדוך), אסתר (אשתר) ועוד, הם למעשה שמות של אלים של אותה תקופה. יש שטענו שהשם "אלוהים" ברבים הוא שריד לתקופה הפגנית; לדעת אחרים זוהי תופעה לשונית של "ריבוי של כבוד" , ומתרחשת לאו דווקא ביחס לאלוהות (לדוגמה: "אני הבעלים''' של רכב זה"). בשפה העברית מוטמעים שמות אלים רבים וביניהם: אל, שחר, שלם, מות, ים, בעל, רשף, עשרת, כושר, חורון, ענת, וסער, אך לפחות בחלקם ככל הנראה שם האל נבע מהמקור הפרוטו-שמי לדבר שייחד אותו, ולא ששם הדבר נבע מכינוי האל.
מסורת שחוגגים עד היום היא חג המולד. הצבת עץ חג המולד מקורו במנהג פגני שמסמל את החיים באמצע החורף.
שמות ימות השבוע מקושרים ברבות מהשפות האירופאיות לשמות של אלים רומיים או נורדים, שריד שמקורו בתרבות היוונית לזיהוי של ימי השבוע עם גרמי השמיים, אשר בעצמם קושרו לאלים מהמיתולוגיה היוונית. כך למשל יום ראשון מזוהה ברבות מהשפות האירופאיות עם השמש, יום שני עם הירח, יום שלישי עם מרס, אל המלחמה הרומי או עם טיר, אל המלחמה הנורדי, יום רביעי עם מרקוריוס או אודין, יום חמישי עם יופיטר או עם תור, יום שישי עם ונוס או עם פריה, ויום שבת עם סטורנוס.
גם רבים משמות החודשים של השנה האזרחית, שמקורם בתרבות הרומית, נקראים על שם אלים: שמו של חודש ינואר מקורו באל הרומי יאנוס. חודש מרץ משמו של האל מרס. חודש מאי משם האלה הרומאית מאיה. יוני מהאלה יונו, אשתו של יופיטר.
נאו-פגניות
במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלו להתארגן קבוצות שהתעניינו במנהגים פוליתאיסטיים לא רק מבחינה אמנותית או אינטלקטואלית, אלא גם מבחינה דתית. בתרבות העידן החדש קיימים זרמים נאו פגניים השואפים לחדש כמקדם מנהגים, מסורות ואמונות פגניות שאבדו מן העולם, ולהעניק להן פרשנויות מודרניות. בין הקבוצות הללו ניתן למנות את מסדר השחר המוזהב, ויקה, מסורת פרי ודת האלה. הדתות הנאו פגניות מתאפיינות בדרך כלל בכמיהה לחזרה אל הכפר, הטבע, או אל הערכים הפוליתאיסטיים של יושבי הכפרים בתקופה הטרום-מונותאיסטית וכן בהעצמת הנשיות בהשראת הדתות הפגניות, אשר בחלקן הגדול היו מטריארכליות.
הדתות הפגניות החדשות האלו הושפעו לא רק מרעיונות פוליתאיסטיים טרום-נוצריים, אלא גם מן הרעיונות הרומנטיים אודות הפגניות והפולקלור האירופי, למשל כתבי מרגרט מורי, רוברט גרייבס, צ'ארלס גודפרי לילנד וג'ורג' פרייזר. חלק מן התאוריות הללו הופרכו מבחינה מדעית, אך הן עדיין משמשות בסיס רוחני לדתות הפגניות החדשות.
ראו גם
ויקה
פטישיזם דתי
אנומה אליש
עלילות בעל וענת
אגדת כרת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:רוחניות ואמונה
קטגוריה:היסטוריה של הדתות
| 2024-09-14T09:42:54
|
אמצעי ייצור
|
אמצעי ייצור (בגרמנית: Produktionsmittel) הוא מונח שטבע קרל מרקס לציון אותו חלק מכוחות הייצור הכולל אמצעים פיזיים, לא אנושיים, המשמשים בייצור.
שמאל|ממוזער|250px|שדות חקלאיים (אמצעי ייצור)
בין גורמים אלו ניתן למנות מפעלים, מכונות, כלים וחומרי גלם, כמו גם הון תשתיתי והון טבעי, גורמי הייצור הקלסיים בניכוי הון פיננסי והון אנושי. בשימוש מחוץ לחוג התפיסה המרקסיסטי מתייחס המונח בדרך כלל לחומרי גלם ולהון תשתיתי או, לעיתים, כהגדרה כוללת לקניין.
על פי תפיסתו של מרקס, לקפיטליסט הבורגני יש בעלות על אמצעי ייצור, אך לא על כוח הייצור (כלומר, עבודה) ואילו לפועל בעלות על כוח הייצור, אך לא על אמצעי ייצור. על פי תפיסתו, הקפיטליסט הופך את הפועל לחפץ, כגורם ייצור נוסף, ומשתמש בכוח העבודה שלו, בשילוב עם אמצעי הייצור, כדי לייצר סחורות. מכאן שבתוך הסחורה מוטמע חלק שמקורו בהון התשתיתי וההון הטבעי וחלק שמקורו בעבודה.
על פי ניתוחו של מרקס, כדי להגיע לקומוניזם אמיתי יש לשלול מן הקפיטליסט את אמצעי הייצור – היינו, להביא לביטול חיובי של הבעלות הפרטית על הקניין. בהיעדר רכוש פרטי, חזה מרקס, ייעלם המאבק המעמדי ותיווצר החברה העתידית, הקומוניסטית, שבה ישרור שוויון אמיתי.
קטגוריה:ייצור
קטגוריה:מרקסיזם
קטגוריה:סוציאליזם
| 2024-01-10T14:43:25
|
פאגאניזם
|
REDIRECT פגניות
| 2007-07-11T09:22:58
|
1 באוגוסט
|
1 באוגוסט הוא היום ה-213 בשנה (214 בשנה מעוברת). עד סיום השנה נשארו עוד 152 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1291 – שלושת הקנטונים הראשונים של שווייץ חותמים על ברית
1498 – כריסטופר קולומבוס מגלה את ונצואלה
1619 – עבדים שחורים ראשונים מובאים לווירג'יניה
1774 – גילוי היסוד חמצן
1786 – קרוליין הרשל מגלה את כוכב השביט הראשון מבין השמונה שגילתה
1798 – המלחמות הנפוליאוניות: פורץ קרב הנילוס
1831 – גשר לונדון נפתח
1876 – קולורדו מקבלת מעמד של מדינה
1894 – מלחמת סין–יפן הראשונה מוכרזת באופן רשמי
1907 – נוסדה תנועת הצופים העולמית
1911 – הרייט קווימבי עוברת את מבחן הטייס, ונהיית לאישה הראשונה בארצות הברית לקבל רישיון טייס
1914 – מלחמת העולם הראשונה: גרמניה מכריזה מלחמה על האימפריה הרוסית
1936 – נפתחה אולימפיאדת ברלין
1944 – פורץ מרד ורשה
1944 – אנה פרנק רושמת את הדף האחרון ביומנה
1954 – יצחק אולשן ממונה לנשיא בית המשפט העליון
1980 – ויגדיס פינבוגדוטיר נכנסת לתפקידה כנשיאת איסלנד, האישה הראשונה בתפקיד זה
1981 – ערוץ המוזיקה MTV מתחיל את שידוריו
2000 – משה קצב מצהיר אמונים בכנסת, ומתחיל לכהן כנשיא מדינת ישראל השמיני
2001 – נחתם הסכם אוחריד, המקנה אוטונומיה תרבותית חלקית למיעוט דוברי האלבנית במקדוניה הצפונית
2004 – משה קראדי מתחיל לכהן כמפכ"ל המשטרה
2009 – שני הרוגים וכ-10 פצועים באירוע ירי בבית אגודת הלהט"ב ברחוב נחמני בתל אביב
2014 – "יום שישי השחור" ברפיח – תקרית היתקלות של חיילי פלס"ר גבעתי עם מחבלי חמאס במהלך מבצע צוק איתן. שלושה חיילי צה"ל נהרגו ונחטפה גופתו של אחד החיילים, סגן הדר גולדין
2016 – מדינת מסצ'וסטס שבארצות הברית מעבירה חוק ראשון מסוגו – חוק ההגינות בשכר – אשר אוסר על מעבידים לשאול מועמדים לתפקידים על היסטוריית השכר שלהם, ודורש תשלום שכר שווה לגברים ונשים בתפקידים דומים
2021 – המתעמל ארטיום דולגופיאט זוכה במדליית זהב בתרגיל קרקע באולימפיאדת טוקיו
נולדו
ממוזער|253x253 פיקסלים|קלאודיוס
ממוזער|248x248 פיקסלים|שבתי צבי
ממוזער|239x239 פיקסלים|הרמן מלוויל
10 לפנה"ס – קלאודיוס, קיסר רומא (נפטר ב-54)
126 – פרטינקס, קיסר רומא (נפטר ב-193)
1068 – ג'ין טאי-דזו, מצביא ממוצא ג'ורצ'ן והקיסר הראשון של שושלת ג'ין (נפטר ב-1123)
1520 – זיגמונט השני אוגוסט, מלך פולין והדוכס הגדול של ליטא (נפטר ב-1572)
1555 – אדוארד קלי, מיסטיקן אנגלי (נפטר ב-1597)
1579 – ולס דה גוורה, סופר ומחזאי ספרדי (נפטר ב-1644)
1626 – שבתי צבי, משיח שקר (נפטר ב-1676)
1770 – ויליאם קלארק, מגלה ארצות אמריקני (נפטר ב-1838)
1818 – מריה מיטשל, אסטרונומית אמריקאית ופעילה למען שוויון זכויות לנשים (נפטרה ב-1889)
1819 – הרמן מלוויל, סופר ומשורר אמריקאי ידוע בעיקר בשל ספרו "מובי דיק" (נפטר ב-1891)
1843 – רוברט טוד לינקולן, מדינאי אמריקאי (נפטר ב-1926)
1847 – פרנסיס וייט, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-1922)
1865 – פליקס דה מנשה, איש עסקים ומנהיג בקהילה היהודית במצרים (נפטר ב-1943)
1925 – מריו ג'אקומלי, צלם איטלקי (נפטר ב-2000)
1926 – אברהם גינזבורג, פרופסור למדעי המחשב, משנה לנשיא הטכניון ונשיא האוניברסיטה הפתוחה (נפטר ב-2020)
1930 – פייר בורדייה, סוציולוג צרפתי (נפטר ב-2002)
1930 – לורנס איגלברגר, דיפלומט אמריקני ומזכיר המדינה של ארצות הברית (נפטר ב-2011)
1931 – אליהו רוזנהיים, פסיכולוג קליני ישראלי ופרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר-אילן (נפטר ב-2011)
1931 – רמבלינג ג'ק אליוט, זמר פולק אמריקאי
1932 – מאיר כהנא, מייסד הליגה להגנה יהודית ותנועת כ"ך (נרצח ב-1990)
1932 – משה יהודה שלזינגר, ראש ישיבת קול תורה
1933 – דום דה-לואיז, שחקן, קומיקאי, במאי קולנוע, מפיק טלוויזיה, שף וסופר אמריקאי (נפטר ב-2009)
1933 – שמעון זנדבנק, מתרגם מאנגלית ומגרמנית וחוקר ספרות ישראלי, חתן פרס ישראל לתרגום שירה
1936 – איב סן לורן, מעצב אופנה צרפתי, מקים מותג האופנה הקרוי על שמו (נפטר ב-2008)
1936 – קרל, דוכס וירטמברג (נפטר ב-2022)
1937 – צבי שפירר, רופא ילדים ומומחה ישראלי לאימונולוגיה קלינית (נפטר ב-2022)
1940 – רם לוי, במאי ויוצר טלוויזיה ישראלי
1942 – ג'רי גרסיה, מוזיקאי וסולן הגרייטפול דד (נפטר ב-1995)
1945 – דאגלס אושרוף, פיזיקאי יהודי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1950 – ישראל בר-כוכב, משורר ישראלי ומרצה (נפטר ב-2021)
1950 – לולס לאון, שחקנית ספרדייה
1951 – משה אדרי, מבכירי תעשיית הקולנוע הישראלית
1952 – זוראן ג'ינג'יץ', ראש ממשלת סרביה (נרצח ב-2003)
1952 – אשר גל, משורר ומתרגם
1960 – אמילי לנדאו, מומחית ליחסים בינלאומיים וחוקרת מדע המדינה ישראלית (נפטרה ב-2020)
1963 – קוליו, ראפר ושחקן אמריקאי (נפטר ב-2022)
1963 – אילן סביר, בובנאי ישראלי
1970 – אילון לינדנשטראוס, מתמטיקאי ישראלי זוכה מדליית פילדס
1973 – אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב (נפטר ב-2023)
1976 – נעמי רביע, שדרנית רדיו ישראלית
1977 – מתי טוכפלד, עיתונאי ישראלי
1979 – ג'וניור אגוגו, כדורגלן גנאי ששיחק כחלוץ (נפטר ב-2019)
1979 – ג'ייסון מומואה, שחקן אמריקאי
1983 – ניר אבראשי, שחקן טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון ישראלי
1983 – יונתן ברק, אמן סטנד-אפ, תסריטאי, עורך וידאו, במאי קליפים ושחקן
1984 – בסטיאן שווינשטייגר, כדורגלן גרמני
1984 – ספי עובדיה, עיתונאי ישראלי
1993 – עומר דרור, שחקן ודוגמן ישראלי
1997 – סרחיו היגיטה, רוכב אופני כביש קולומביאני
נפטרו
ממוזער|258x258 פיקסלים|מרקוס אנטוניוס
ממוזער|248x248 פיקסלים|קוזימו דה מדיצ'י
30 לפנה"ס – מרקוס אנטוניוס, מצביא ומדינאי רומאי (נולד ב-83 לפנה"ס)
527 – יוסטיניוס הראשון, קיסר ביזנטי (נולד ב-450)
1098 – אדמר דה לה פואי, הבישוף של לה פווי-אן-ולה ואחד הדמויות העיקריות של מסע הצלב הראשון (נולד ב-1055)
1137 – לואי השישי, מלך צרפת (נולד ב-1081)
1252 – ג'ובאני דה פיאן דל קרפינה, נזיר פרנציסקני (נולד ב-1185)
1298 – רבי מרדכי בן הלל, נרצח יחד עם משפחתו ועם קהילת נירנברג בפרעות רינדפלייש (נולד ב-1250)
1402 – אדמונד מלאנגלי, דוכס יורק ובנו של אדוארד השלישי (נולד ב-1341)
1457 – לורנצו ואלה, הומניסט, רטוריקן ומחנך איטלקי. (נולד ב--1406)
1464 – קוזימו דה מדיצ'י, שליט פירנצה (נולד ב-1389)
1546 – פייר פאבר, תאולוג ישועי צרפתי (נולד ב-1506)
1557 – אולאוס מגנוס, אקלזיולוג, כותב, היסטוריון וקרטוגרף שוודי (נולד ב-1490)
1714 – אן, מלכת בריטניה (נולדה ב-1665)
1943 – לידיה ליטבק, טייסת סובייטית במלחמת העולם השנייה, אחת משתי נשים שזכו בתואר "אלופת הפלות" (ACE) (נולדה ב-1921)
1973 – ולטר אולבריכט, מדינאי מזרח גרמני (נולד ב-1893)
1981 – יעקב מטריקין, אדריכל ישראלי (נולד ב-1902)
1987 – פולה נגרי, שחקנית פולנייה הידועה בשל תפקידי פאם פאטאל שגילמה בסרטים אילמים בראשית המאה העשרים (נולדה ב-1897)
1996 – פרידה בוקארה, זמרת צרפתייה יהודייה, זוכת אירוויזיון 1969 (אירוויזיון בו זכו 4 מדינות) כנציגת צרפת (נולדה ב-1940)
2002 – אוריאל גורני, מראשוני עורכי הדין בישראל (נולד ב-1921)
2005 – פהד, מלך ערב הסעודית (נולד ב-1923)
2008 – יהודה ואלך, מפקד בצה"ל והיסטוריון צבאי (נולד ב-1921)
2008 – יעקב שטרן, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף, שירת כראש מחלקת המבצעים במלחמת יום הכיפורים וכקצין אג"ם פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים (נולד ב-1932)
2016 – אנדרה היידו, מוזיקאי, מלחין, אתנומוזיקולוג ומורה, חתן פרס ישראל למוזיקה (נולד ב-1932)
2016 – הנסיכה אנה מרומניה (נולדה ב-1923)
2019 – סאדו אייאטו, פוליטיקאי קמרוני (נולד ב-1942)
2020 – משה טבק, קצין בכיר בחיל הים (נולד ב-1932)
2023 – פרידה ורקשטל, לוחמת ארגון לח"י (נולדה ב-1921)
2023 – ז'נבייב דה פונטניי, נשיאת תחרות מיס צרפת (נולדה ב-1932)
2024 – קרייג שייקספיר, כדורגלן ומאמן כדורגל אנגלי (נולד ב-1963)
חגים ואירועים החלים ביום זה
היום הלאומי של שווייץ
חג הלחם (חג נוצרי)
לונאסה – חג גאלי קדום, מצוין כיום על ידי קבוצות נאו-פגניות כמו הוויקה
31 ביולי – 2 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח א
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-09-23T13:23:49
|
6 באוגוסט
|
6 באוגוסט הוא היום ה-218 בשנה (219 בשנה מעוברת) בשבוע ה-32 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 147 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|שמאל|דגל מאוריטניה החדש, אשר נבחר בשנת 2017
1806 – קריסת האימפריה הרומית הקדושה
1825 – אנטוניו חוסה דה סוקרה מכריז על עצמאות בוליביה
1890 – לראשונה מוצא להורג אדם באמצעות כיסא חשמלי
1919 – הצבא הרומני פולש להונגריה
1926 – השחיינית האמריקאית גרטרוד אדרלה (Gertrude Ederle), היא האישה הראשונה החוצה בשחייה את תעלת למאנש
1942 – החל חיסולה של קהילת ראדום. 8,000 מבני הקהילה נשלחו למחנה ההשמדה בטרבלינקה
1945 – מלחמת העולם השנייה: בשעה 8:16 בבוקר מטילה ארצות הברית את פצצת האטום הראשונה "ילד קטן" על הירושימה שביפן
1962 – ג'מייקה זוכה בעצמאות מהממלכה המאוחדת
1990 – מלחמת המפרץ – מועצת הביטחון של האומות המאוחדות מטילה אמברגו על עיראק בשל פלישתה לכווית
1991 – שירות ה-WWW הפנימי של CERN נפתח לכלל רשת האינטרנט
2017 – לאחר משאל העם לשינוי חוקת מאוריטניה, הוחלט לפזר את הסנאט ולהוסיף לדגל שני פסים אדומים
נולדו
ממוזער|260x260 פיקסלים|אלכסנדר פלמינג
ממוזער|187x187 פיקסלים|אנדי וורהול
ממוזער|188x188 פיקסלים|אליוט סמית'
1572 – פח'ר א-דין השני, אציל דרוזי (נפטר ב-1635)
1619 – ברברה סטרוצי, זמרת בארוק ומלחינה איטלקייה (נפטרה ב-1677)
1638 – ניקולא מלבראנש, פילוסוף צרפתי מהאסכולה הקארטזית (נפטר ב-1715)
1651 – פרנסואה פנלון, משורר ותאולוג צרפתי (נפטר ב-1715)
1715 – המרקיז דה וובנארג, פילוסוף וחייל צרפתי (נפטר ב-1747)
1775 – דניאל או'קונל, מדינאי אירי (נפטר ב-1847)
1809 – אלפרד טניסון, משורר אנגלי (נפטר ב-1892)
1861 – אדית רוזוולט, אשתו השנייה של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט (נפטרה ב-1948)
1881 – אלכסנדר פלמינג, חוקר שהוביל לגילוי הפניצילין (נפטר ב-1955)
1906 – גאורג זינגר, מנצח ופסנתרן ישראלי (נפטר ב-1980)
1908 – הלן ג'ייקובס, טניסאית אמריקאית, זכתה ב-10 תוארי גרנד סלאם (נפטרה ב-1997)
1911 – לוסיל בול, שחקנית וקומיקאית אמריקאית, האישה הראשונה שעמדה בראש אולפן טלוויזיה (נפטרה ב-1989)
1917 – רוברט מיצ'ם, שחקן וזמר אמריקני (נפטר ב-1997)
1926 – ג'נט אסימוב, סופרת מדע בדיוני אמריקאית, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית (נפטרה ב-2019)
1927 – תאודור ואגנר, כדורגלן אוסטרי, ששיחק בעמדת החלוץ (נפטר ב-2020)
1928 – אנדי וורהול, צייר אמריקני (נפטר ב-1987)
1928 – יעקב רוזן, נדבן, ניצול שואה וקבלן ישראלי (נפטר ב-2024)
1929 – עמיקם גורביץ', קריין רדיו ישראלי (נפטר ב-2018)
1933 – דן רונן, דוקטור לתיאטרון, במאי, מחזאי, מרצה, מפיק ומנהל אמנותי ישראלי
1934 – דיאן די פרימה, משוררת ואמנית אמריקאית (נפטרה ב-2020)
1942 – שמעון לב-ארי, איש תיאטרון ישראלי (נפטר ב-2012)
1942 – ג'ורג' יאנג, דמות מרכזית בייבוא קוקאין לארצות הברית בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 (נפטר ב-2021)
1946 – טליה שפירא, שחקנית, בדרנית וזמרת ישראלית (נפטרה ב-1992)
1946 – בני הנדל, איש רדיו ומנחה ישראלי
1948 – מלכה שפס, מתמטיקאית ישראלית-אמריקאית
1949 – ניקולאי קובאלב, מדינאי רוסי ואיש שירות ביטחון שכיהן כמנהל שירות הביטחון הפדרלי השלישי (נפטר ב-2019)
1956 – דב רמלר, כדורגלן ישראלי ששיחק בשנות השבעים והשמונים בהפועל פתח תקווה, הפועל תל אביב והפועל באר שבע
1960 – דייל אליס, כדורסלן אמריקאי
1960 – עמנואל רוזן, עיתונאי ואיש תקשורת ישראלי
1963 – קווין מיטניק, אחד מהקראקרים המפורסמים בעולם (נפטר ב-2023)
1965 – דייוויד רובינסון, כדורסלן עבר אמריקאי
1967 – אלון גל, מאמן אישי, מגיש תוכניות טלוויזיה, שדרן, מוזיקאי וסופר
1969 – אליוט סמית', זמר-יוצר ומוזיקאי אמריקאי (התאבד ב-2003)
1969 – מיכה סלקטר, שחקן ישראלי
1970 – מ. נייט שאמלאן, במאי קולנוע, תסריטאי ומפיק סרטים
1970 – דויד פרץ, מוזיקאי ומפיק ישראלי
1972 – ג'רי האליוול, זמרת בריטית
1973 – הילה ארוון, סופרת ישראלית
1980 – מני לוי, כדורגלן ישראלי
1981 – רינת מטטוב, שחקנית ישראלית
1982 – ספייס, זמרת ג'מייקנית
1983 – רובין ואן פרסי, כדורגלן הולנדי
1985 – יפתח קרזנר, זמר-יוצר, פזמונאי, מלחין ומנחה טלוויזיה ישראלי
1986 – נתן גושן, זמר ישראלי
נפטרו
258 – סיקסטוס השני, אפיפיור (נולד ב-215)
523 – הורמיסדס, אפיפיור (נולד ב-450)
1027 – רישאר השלישי, דוכס נורמנדיה (נולד ב-1001)
1195 – היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה (נולד ב-1129)
1221 – דומיניקוס הקדוש, מייסד המסדר הדומיניקני (נולד ב-1170)
1272 – אישטוואן החמישי, מלך הונגריה (נולד ב-1239)
1458 – קליקסטוס השלישי, אפיפיור (נולד ב-1379)
1553 – ג'ירולמו פרקסטורו, רופא ומשורר איטלקי (נולד ב-1478)
1657 – בוגדן חמלניצקי, מנהיג מרד הקוזאקים של 1648 ומחוללן של גזירות ת"ח-ת"ט נגד היהודים (נולד ב-1595)
1660 – דייגו רודריגס דה סילבה אי ולסקס, צייר ספרדי (נולד ב-1599)
1844 – גבריאל מור, מושל אלבמה החמישי (נולד ב-1785)
1890 – ויליאם קמלר, האדם הראשון שהוצא להורג באמצעות כיסא חשמלי (נולד ב-1860)
1914 – אלן לואיז וילסון, אשתו הראשונה של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון (נולדה ב-1860)
1966 – קורדוויינר סמית, דיפלומט, איש ביון אמריקאי ומחשובי כותבי המדע הבדיוני במאה ה־20 (נולד ב-1913)
1959 – שלמה זלמן שוקן, איש עסקים מו"ל ונדבן יהודי יליד גרמניה, מקים הוצאת שוקן (נולד ב-1877)
1969 – תאודור אדורנו, פילוסוף, סוציולוג ומוזיקולוג גרמני ממוצא יהודי (נולד ב-1903)
1973 – פולחנסיו בטיסטה, מנהיגה הצבאי של קובה (נולד ב-1901)
1976 – גרגור פיאטיגורסקי, צ'לן יהודי-רוסי (נולד ב-1903)
1977 – אהרון בן-יוסף, מפקד שייטת 13 (נולד ב-1926)
1978 – פאולוס השישי, אפיפיור בין השנים 1963 ו-1978 (נולד ב-1897)
1998 – אנדרה וייל, מתמטיקאי צרפתי ממוצא יהודי (נולד ב-1906)
1999 – שולמית כצנלסון, אשת חינוך ישראלית ומייסדת אולפן עקיבא (נולדה ב-1919)
2001 – ז'ורז' אמאדו, סופר ברזילאי מהאסכולה המודרניסטית (נולד ב-1912)
2002 – אדסחר דייקסטרה, מחלוצי מדעי המחשב (נולד ב-1930)
2009 – ג'ון יוז, איש קולנוע אמריקאי (נולד ב-1950)
2015 – אורנה פורת, שחקנית תיאטרון ישראלית (נולדה ב-1924)
2017 – בטי קאת'ברט, אתלטית אוסטרלית, אלופה אולימפית בעלת 4 מדליות זהב (נולדה ב-1938)
2018 – כריסטיאן האביכט, היסטוריון גרמני שעסק ביוון העתיקה ואפיגרף של יוונית עתיקה (נולד ב-1926)
2018 – ז'ואל רובישון, שף צרפתי (נולד ב-1945)
2019 – ציון חצרוני, אתלט ישראלי (נולד ב-1945)
2019 – סושמה סוואראג', פוליטיקאית ועורכת דין הודית (נולדה ב-1952)
2020 – ברנט סקוקרופט, היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית בממשלם של ג'רלד פורד וג'ורג' הרברט ווקר בוש (נולד ב-1925)
2020 – יאיר אהרוני, פרופסור לניהול ומומחה עולמי בתחום מדיניות עסקית (נולד ב-1931)
2021 – דונלד קגן, היסטוריון יהודי אמריקאי (נולד ב-1932)
2021 – אריה גמליאל, חבר הכנסת מטעם ש"ס (נולד ב-1951)
2022 – ח'אלד מנצור, טרוריסט פלסטיני, מפקד הגזרה הדרומית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה (נולד ב-1975)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום העצמאות של בוליביה
יום העצמאות של ג'מייקה
בהירושימה, שביפן, מציינים את יום הזיכרון לחללי פצצת האטום, "ילד קטן"
5 באוגוסט – 7 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח ו
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-09-26T09:58:21
|
7 באוגוסט
|
7 באוגוסט הוא היום ה-219 בשנה (220 בשנה מעוברת) בשבוע ה-32 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 146 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1316 – יוחנן העשרים ושניים מתמנה לאפיפיור
1714 – קרב גנגוט הימי מסתיים בניצחון הצי הרוסי
1914 – מלחמת העולם הראשונה: פורטוגל מכריזה על סולידריות עם בריטניה
1942 – מועצה מקומית גבעתיים נוצרת מאיחוד מספר שכונות
1942 – תחילת המערכה בקרב גוודלקנל
1947 – מסתיים מסע "קון טיקי", בתום 101 ימים באוקיינוס השקט
1949 – הנסיעה הראשונה של רכבת ישראל לירושלים
1960 – חוף השנהב מכריזה על עצמאותה
1970 – מסתיימת מלחמת ההתשה
1977 – ניתנה הצהרת לוסקה, ממסכי היסוד של ארגון חבר העמים
1981 – הוגשה תוכנית פהד, תוכנית להסדר מדיני במזרח התיכון
1998 – ארגון אל-קאעידה מתקיף את שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה על ידי משאיות תופת, וגורם ל-223 הרוגים וכ-4,000 פצועים
2003 – אל-קאעידה מפוצץ מכונית תופת בשגרירות ירדן בבגדאד בירת עיראק, בפיגוע נהרגו 17 אנשים ונפצעו לפחות 40
2004 – נחנך גשר ריו–אנטיריו ביוון
2005 – שר האוצר בנימין נתניהו מתפטר במחאה על תוכנית ההתנתקות לאחר שהצביע בעדה במסגרת המשמעת הקואליציונית.
2007 – משטרת ישראל פינתה בשיתוף צה"ל שתי משפחות יהודיות מדירות בשוק הסיטונאי בחברון
2020 – התרסקות מטוס בואינג 737–800 בטיסה 1344 של אייר אינדיה אקספרס בנמל התעופה של קוז'יקוד, הודו. בהתרסקות נהרגו 18 מתוך 190 אנשים על המטוס
נולדו
ממוזער|310x310 פיקסלים|קונסטנטיוס השני
317 – קונסטנטיוס השני, קיסר רומא (נפטר ב-361)
1560 – ארז'בט באטורי, רוזנת הונגריה שחיה בסוף המאה ה-16 והורשעה ברצח של כ-600 נשים (נפטרה ב-1614)
1742 – נתנאל גרין, גנרל בכיר בצבא הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית (נפטר ב-1786)
1822 – פאוסטינה האסה הודג'ס, נגנית עוגב ומלחינה אנגלייה־אמריקאית (נפטרה ב-1895)
1865 – מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר והוגה דעות עברי (נפטר ב-1921)
1867 – אמיל הנסן, צייר גרמני (נפטר ב-1956)
1876 – מאטה הארי, רקדנית הולנדית שהתפרסמה כמרגלת (נפטרה ב-1917)
1881 – ז'אן פרנסואה דרלאן, מפקד ימי צרפתי, מראשי צרפת של וישי, אשר שינה לאחר מכן את עמדתו והצטרף לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1942)
1886 – אדוארד ספירס, גנרל בריטי (נפטר ב-1974)
1901 – קונרד היידן, עיתונאי וסופר גרמני, מחבר אחת הביוגרפיות המוקדמות על היטלר (נפטר ב-1966)
1903 – לואיס ליקי, ארכאולוג ופליאואנתרופולוג בריטי (נפטר ב-1972)
1904 – ראלף באנץ', חתן פרס נובל לשלום לשנת 1950 (נפטר ב-1971)
1926 – משה דוד טנדלר, רב אורתודוקסי-אמריקאי (נפטר ב-2021)
1928 – ג'יימס רנדי, התפרסם כחושף תרמיות פסבדו-מדעיות (נפטר ב-2020)
1929 – צבי בורודו, זמר בריטון, שחקן תיאטרון, פזמונאי ומעבד מוזיקלי ישראלי (נפטר ב-2021)
1929 – ג'ו בייר, ציירת אמריקאית
1932 – זכריה עופרי, כדורסלן ישראלי (נפטר ב-2018)
1933 – הלל אשכנזי, עו"ד, יזם עסקים ופעיל במפ"ם (נפטר ב-2022)
1933 – רעיה הרניק, סופרת, משוררת ופעילת חברה ישראלית
1938 – ג'ורג'טו ג'וג'ארו, מעצב רכב איטלקי
1939 – ניסים עזיקרי, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי (נפטר ב-1990)
1940 – יגאל מירון, פסל, צייר, אוצר ומורה לאמנות ישראלי (נפטר ב-2019)
1942 – קייטנו ולוזו, מלחין, גיטריסט וזמר ברזילאי, מהפופולריים והמשפיעים שבהם
1942 – גאריסון קילר, סופר, עיתונאי ושדרן רדיו אמריקאי
1943 – אלן קורנו, במאי סרטים ותסריטאי צרפתי (נפטר ב-2010)
1945 – יוסף ונונו, כלכלן ישראלי וחבר הכנסת מטעם העבודה בכנסת השלוש עשרה
1947 – מירי פליישר, פסלת ואמנית קרמיקה ישראלית
1947 – סופיה רוטרו, זמרת, שחקנית ורקדנית אוקראינית
1948 – ג'יימס אליסון, אימונולוג אמריקני, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1948 – דני חלוץ, הרמטכ"ל ה-18 של צה"ל
1949 – וליד ג'ונבלאט, מנהיג הדרוזים בלבנון
1950 – רובי שפירא, איש עסקים ישראלי והבעלים של קבוצת הכדורגל הפועל חיפה (נפטר ב-2001)
1950 – דוד אפל, איש עסקים ישראלי, קבלן בניין ופעיל הליכוד
1950 – קסאי נוטה, נשיא איי מרשל בשנים 2000–2008
1953 – אבי מלר, עיתונאי, שדרן ופרשן ספורט ישראלי
1954 – ג'ונתן פולארד, ריגל בארצות הברית למען ישראל ונדון למאסר עולם
1955 – ג'קי מקייטן, זמר, פזמונאי ומלחין ישראלי (נפטר ב-2012)
1955 – ויין נייט, שחקן, מדבב וקומיקאי אמריקאי
1958 – ברוס דיקינסון, סולנה של להקת ההבי מטאל האנגלית איירון מיידן
1958 – גילי לנדאו, כדורגלן ישראלי
1958 – אניטה פללי, שחקנית ודוגמנית ישראלית
1959 – ערן בן זאב, שחקן ישראלי
1959 – מנשה נוי, שחקן, תסריטאי, קומיקאי ובמאי קולנוע ישראלי
1960 – דייוויד דוכובני, שחקן אמריקאי
1960 – נילי דרורי, סייפת ישראלית
1961 – אלי גליקמן, אלוף-משנה בצה"ל, מפקד שייטת 13
1966 – ג'ימי ויילס, מייסד ויקיפדיה
1975 – שרליז ת'רון, שחקנית אמריקאית זוכת פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר
1975 – גיא לוזון, מאמן כדורגל ישראלי
1979 – בנג'מין וולפיש, מפיק, ומלחין סרטים בריטי
1982 – ואסיליס ספאנוליס, שחקן כדורסל יווני
1984 – חיים לוינסון, עיתונאי ישראלי
1992 – אדם ייטס, רוכב אופני כביש בריטי
1992 – סיימון ייטס, רוכב אופני כביש בריטי
1998 – ליב דוסון, זמרת-יוצרת בריטית
1999 – מריה אנג'ליק, זמרת-יוצרת אמריקאית
2003 – אנסטסיה גורבנקו, שחיינית אלופה אולימפית לנוער ישראלית
נפטרו
ממוזער|196x196 פיקסלים|מיוריאנוס
ממוזער|339x339 פיקסלים|היינריך הרביעי
ממוזער|305x305 פיקסלים|יאנוש קורצ'אק
461 – מיוריאנוס, קיסר האימפריה הרומית המערבית (נולד ב-420)
1028 – אלפונסו החמישי, מלך לאון (נולד ב-994)
1106 – היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מלך גרמניה (נולד ב-1050)
1385 – ג'ואן, רוזנת קנט, הייתה הראשונה שנשאה את התואר נסיכת ויילס. אשת אדוארד, הנסיך השחור (נולדה ב-1328)
1782 – אנדריאס זיגיסמונד מרגרף, כימאי גרמני (נולד ב-1709)
1848 – יונס יעקב ברצליוס, כימאי שוודי (נולד ב-1779)
1913 – דויד פופר, צ'לן ומלחין יהודי-בוהמי (נולד ב-1843)
1938 – קונסטנטין סטניסלבסקי, ממציא שיטת משחק תיאטרון שנקראת על שמו "שיטת סטניסלבסקי" (נולד ב-1863)
1939 – צ'ארלי רוברטס, כדורגלן אנגלי (נולד ב-1883)
1941 – רבינדרנת טאגור, משורר בנגלי, פילוסוף, לאומן, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1913 (נולד ב-1861)
1942 – יאנוש קורצ'אק, מחנך, נרצח עם חניכיו בטרבלינקה (נולד ב-1878)
1957 – אוליבר הארדי, מצמד הקומיקאים שנודעו בשם "השמן והרזה" (נולד ב-1892)
1970 – אליעזר שטיינמן, סופר, עיתונאי, מסאי ועורך עברי ויידי שפעל בפולין ובישראל (נולד ב-1892)
1971 – יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל ושר הסעד הראשון בממשלת ישראל (נולד ב-1893)
1990 – ישראל פיינמסר, מייסד המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי ומהמתכננים הבכירים בתנועה הקיבוצית (נולד ב-1901)
1995 – חיים קופמן, חבר הכנסת מטעם הליכוד (נולד ב-1934)
1996 – בנימין הלוי, שופט ופוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1910)
2000 – מרי טראמפ, אמו של דונלד טראמפ (נולדה ב-1912)
2003 – עובד יושע, כלכלן ישראלי (נולד ב-1956)
2008 – רלף קליין, מאמן כדורסל ישראלי (נולד ב-1931)
2008 – דורון עמיר, אלוף-משנה בחיל הים, מפקד שייטת הצוללות (נולד ב-1947)
2019 – יחיאל מור, כדורגלן ומאמן ישראלי (נולד ב-1932)
2019 – צביקה סלונים, ממנהיגי תנועת ההתנחלות ביש"ע, דובר ומזכיר גוש אמונים וראש מדרשת ארץ ישראל בקדומים (נולד ב-1934)
2019 – קארי מוליס, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1993 על המצאת ה-PCR (נולד ב-1944)
2020 – ברנרד ביילין, היסטוריון אמריקאי (נולד ב-1922)
2020 – אברהם לזר, ראש מועצה אזורית דרום השרון בשנים 1981–1994 (נולד ב-1923)
2020 – עדין אבן ישראל, חסיד חב"ד ומחבר פורה של ספרי הגות יהודית וביאורים, בפרט לתלמוד ולחסידות (נולד ב-1937)
2021 – רות סגל, שחקנית, מחזאית וסופרת ישראלית (נולדה ב-1929)
2021 – ארז בר-נוי, סקסופוניסט, מלחין ומורה למוזיקה ישראלי (נולד ב-1966)
2022 – אנטולי פיליפצ'נקו, קוסמונאוט סובייטי שטס לחלל בשתי משימות במסגרת תוכנית סויוז (נולד ב-1928)
2022 – ליאנדרו לו, ספורטאי ברזילאי, אלוף העולם בג'ו ג'יטסו ברזילאי שמונה פעמים (נולד ב-1989)
2023 – ויליאם פרידקין, במאי קולנוע, מפיק ותסריטאי יהודי-אמריקאי (נולד ב-1935)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום העצמאות של חוף השנהב
יום האבל הלאומי האשורי לזכר קורבנות טבח סימל
6 באוגוסט – 8 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ח ז
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-07-26T09:48:04
|
9 באוגוסט
|
9 באוגוסט הוא היום ה-221 בשנה, (222 בשנה מעוברת) בשבוע ה-33 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 144 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
48 לפנה"ס – קרב פרסלוס: יוליוס קיסר מביס את יריבו פומפיוס
378 – קרב אדריאנופול: בניסיון כושל להדוף פלישה של הוויזיגותים הקיסר הרומי ואלנס נופל בקרב יחד עם 2/3 מצבאו
1173 – תחילת בנייתו של מגדל פיזה הנטוי בעיר פיזה, הבנייה הושלמה רק לאחר 200 שנים
1470 – סיקסטוס הרביעי אפיפיור ה-212 לאחר מות פאולוס השני
1483 – חנוכת הקפלה הסיסטינית כחלק ממכלול מבני הכנסייה הקתולית בקריית הוותיקן אשר ברומא
1930 – הופעת הבכורה של הדמות המונפשת בטי בופ בסרט "Dizzy Dishes"
1936 – באולימפיאדת ברלין, ג'סי אוונס זוכה, עם נבחרת השליחים, במדליית הזהב הרביעית
1945 – מלחמת העולם השנייה: ארצות הברית מטילה את פצצת הביקוע הגרעיני "איש שמן" על העיר היפנית נגסאקי
1945 – הצבא האדום מתחיל במבצע סערת אוגוסט נגד יפן
1965 – מלזיה וסינגפור מפסיקות את האיחוד ביניהן, ובתוקף כך מקבלת האחרונה עצמאות
1974 – נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון מתפטר
1995 – מטוס בואינג 737 של חברת אוויאטקה מתרסק על הר הגעש סן ויסנטה באל סלוודור, 65 איש נספים
2001 – 15 הרוגים וכ-130 פצועים בפיגוע התאבדות במסעדת סבארו בירושלים
2016 – ירדן ג'רבי זוכה במדליית ארד באולימפיאדת ריו
נולדו
שמאל|ממוזער|150px|ויטני יוסטון
1754 – פייר שארל ל'אנפן, אדריכל, מתכנן עירוני ומהנדס אזרחי אמריקאי יליד צרפת (נפטר ב-1825)
1776 – אמדאו אבוגדרו, כימאי איטלקי (נפטר ב-1856)
1869 – אנני מאלון, יזמית ונדבנית אפרו-אמריקאית (נפטרה ב-1957)
1874 – ריינלדו האן, מלחין, מנצח, מבקר מוזיקה ועיתונאי צרפתי (נפטר ב-1947)
1896 – ז'אן פיאז'ה, פסיכולוג שווייצרי (נפטר ב-1980)
1911 – ויליאם אלפרד פוֹלֶר, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לשנת 1983 על מחקריו התאורטיים והניסויים של התגובות הגרעיניות הנוגעות ליצירת היסודות הכימיים ביקום (נפטר ב-1995)
1914 – טובה ינסון, סופרת פינית, מחברת סדרת המומינים (נפטרה ב-2001)
1925 – דייוויד הופמן, חלוץ בתחום מדעי המחשב (נפטר ב-1999)
1928 – בוב קוזי, כדורסלן אמריקני
1928 – ג'ון פלאבל, פסיכולוג התפתחותי אמריקאי שהתמחה בהתפתחות קוגניטיבית של ילדים
1931 – מריו זגאלו, כדורגלן ומאמן כדורגל ברזילאי (נפטר ב-2024)
1933 – יושינובו אויאקאווה, שחיין אמריקאי
1934 – סינתיה האריס, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית (נפטרה ב-2021)
1938 – אוטו ריהאגל, כדורגלן ומאמן כדורגל
1938 – רוד לייבר, טניסאי אוסטרלי
1939 – רומנו פרודי, ראש ממשלת איטליה
1943 – קן נורטון, מתאגרף (נפטר ב-2013)
1945 – אברהם פורז, חבר הכנסת, שר בממשלת ישראל וחבר מועצת עיריית תל אביב-יפו
1947 – רוי הודג'סון, כדורגלן ומאמן כדורגל אנגלי
1948 – אלעזר אבוחצירא, רב ומקובל (נפטר ב-2011)
1951 – ג. יפית, פרסומאית ואשת עסקים ישראלית (נפטרה ב-2021)
1954 – דני קרפל, עורך מוזיקה ושדרן רדיו ישראלי (נפטר ב-2016)
1955 – דוד אברהם ספקטור, רב ומחבר ספרים תורניים ישראלי (נפטר ב-2013)
1957 – מלאני גריפית', שחקנית קולנוע אמריקאית
1961 – שמי זרחין, תסריטאי, במאי קולנוע וסופר ישראלי
1963 – ויטני יוסטון, זמרת פופ אמריקאית (נפטרה ב-2012)
1965 – אלי אשד, סופר ועורך ישראלי
1967 – אביב לביא, עיתונאי ישראלי
1968 – אריק באנה, שחקן אוסטרלי
1969 – יוסי מרשק, שחקן תיאטרון ישראלי
1973 – פיליפו אינזאגי, כדורגלן איטלקי
1974 – דרק פישר, כדורסלן אמריקאי
1976 – ג'סיקה קאפשו, שחקנית אמריקאית
1979 – ליאת הר לב, שחקנית
1979 – סלים טועמה, כדורגלן ערבי-ישראלי נוצרי
1982 – טייסון גיי, אצן אמריקני
1987 − נוני באו, זמרת-יוצרת שוודית
1991 – קנדלה וטראנו, שחקנית ודוגמנית ארגנטינאית
1995 – עמית רהב, שחקן ישראלי
נפטרו
ממוזער|229x229 פיקסלים|טראיאנוס
ממוזער|194x194 פיקסלים|הירונימוס בוש
ממוזער|236x236 פיקסלים|דמיטרי שוסטקוביץ'
117 – טראיאנוס, קיסר רומי ששלט בשיאה של האימפריה (נולד ב-53)
378 – ואלנס, קיסר רומי ואוגוסטוס המזרח (נולד ב-328)
803 – אירנה האתונאית, קיסרית ביזנטית (נולדה ב-752)
833 – אל-מאמון, הח'ליף העבאסי השביעי (נולד ב-786)
1048 – דמסוס השני, אפיפיור (נולד ב-1000)
1516 – הירונימוס בוש, צייר הולנדי מסתורי (נולד ב-1450)
1919 – רוג'רו ליאונקוואלו, מלחין אופרות איטלקי (נולד ב-1857)
1931 – הרב ציון כהן יהונתן (נולד ב-1872)
1942 – אדית שטיין, פילוסופית גרמנייה-יהודייה, שהפכה לנזירה קתולית, נספתה באושוויץ, והוכרזה כקדושה נוצרית (נולדה ב-1891)
1962 – הרמן הסה, סופר (נולד ב-1877)
1969 – שרון טייט, שחקנית קולנוע אמריקאית (נרצחה) (נולדה ב-1943)
1969 – ססיל פאוול, פיזיקאי בריטי, זוכה פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1903)
1975 – דמיטרי שוסטקוביץ', מלחין רוסי (נולד ב-1906)
1983 – אליקום אוסטשינסקי, איש ראשון לציון, איש ציבור ואגרונום (נולד ב-1909)
1995 – ג'רי גרסיה, מוזיקאי וסולן הגרייטפול דד (נולד ב-1942)
2008 – ברני מק, קומיקאי ושחקן אמריקאי (נולד ב-1957)
2008 – מחמוד דרוויש, משורר פלסטיני, שנחשב למשורר הלאומי הפלסטיני (נולד ב-1941)
2014 – אנדריי באל, כדורגלן אוקראיני (נולד ב-1958)
2018 – צבי לביא, עיתונאי ישראלי (נולד ב-1937)
2021 – אברהם דב אוירבך, אב"ד בעיר טבריה (נולד ב-1935)
2021 – קן האצ'יסון, שחקן סקוטי (נולד ב-1948)
2021 – נפתלי תשבי, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים (נולד ב-1952)
2022 – עמוס דגן, מראשוני תחום המכ"ם בחיל הים, קצין בדרגת סגן אלוף וממפתחי מכ"ם הדגון (נולד ב-1933)
2022 – למונט דוזייר, פזמונאי ומפיק מוזיקלי אמריקאי (נולד ב-1941)
2022 – ניקולס אוונס, עיתונאי, תסריטאי, מפיק טלוויזיה וקולנוע וסופר אנגלי (נולד ב-1950)
2023 – רובי רוברטסון, מוזיקאי, זמר-יוצר, מלחין, כותב מילים, מפיק, שחקן קולנוע וסופר קנדי ממוצא יהודי (נולד ב-1943)
2024 – לי ספטנר, פיזיקאי ישראלי-אמריקאי (נולד ב-1927)
חגים ואירועים החלים ביום זה
סינגפור – יום העצמאות
יום הילידים הבינלאומי
8 באוגוסט – 10 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח ט
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-08-11T21:27:37
|
21 באוגוסט
|
21 באוגוסט הוא היום ה-233 בשנה בלוח הגרגוריאני (234 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 132 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1274 – פיליפ השלישי, מלך צרפת נישא למארי מברבנט, אשתו השנייה
1831 – מרד העבדים של נט טרנר בארצות הברית
1901 – חטיפה של שתי נשים באימפריה העות'מאנית
1904 – הוועידה העולמית הראשונה של תנועת המזרחי מתכנסת בברטיסלאבה
1911 – המונה ליזה נגנבת ממוזיאון הלובר
1959 – הוואי הופכת למדינה ה-50 של ארצות הברית
1968 – הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה מביאה לסיומו את האביב של פראג
1969 – הצתת מסגד אל-אקצא על ידי תייר אוסטרלי
1986 – גז רעיל מתפרץ מאגם ניוס הגעשי שבקמרון; 1,700 בני אדם נהרגים
1991 – לטביה מכריזה על עצמאותה מברית המועצות
2001 – נאט"ו מחליטה לשלוח כוח שומר-שלום ליוגוסלביה
2017 – ליקוי חמה מלא נראה בארצות הברית. היה זה ליקוי החמה הראשון בארצות הברית היבשתית מאז 1979, והעלטה המוחלטת התקיימה במסלול מאורגון לדרום קרולינה
נולדו
ממוזער|182x182 פיקסלים|פיליפ השני
ממוזער|222x222 פיקסלים|סטיבן הילנבורג
1165 – פיליפ השני, מלך צרפת (נפטר ב-1223)
1567 – פרנציסקוס מסאל, איש דת קתולי צרפתי, בישוף של ז'נבה (נפטר ב-1622)
1765 – ויליאם הרביעי, מלך בריטניה (נפטר ב-1837)
1796 – אשר דיורנד, צייר אמריקאי (נפטר ב-1886)
1829 – אוטו גולדשמידט, מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי-גרמני (נפטר ב-1907)
1893 – לילי בולאנז'ה, מלחינה צרפתייה (נפטרה ב-1918)
1904 – קאונט בייסי, מוזיקאי (נפטר ב-1984)
1921 – ראובן פוירשטיין, פסיכולוג חינוכי וחתן פרס ישראל למדעי החברה (נפטר ב-2014)
1923 – ורה יוציץ', פרטיזנית יוגוסלבית (נפטרה ב-1944)
1924 – פסח גרופר, פוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2013)
1928 – מריו פינטו דה אנדרדה, משורר ופוליטיקאי אנגולי (נפטר ב-1990)
1928 – מנחם מרון, אלוף בצה"ל, מנכ"ל משרד הביטחון (נפטר ב-2017)
1930 – הנסיכה מרגרט מהממלכה המאוחדת (נפטרה ב-2002)
1932 – מנשה קדישמן, צייר ופסל ישראלי (נפטר ב-2015)
1933 – ג'נט בייקר, זמרת מצו-סופרן אנגליה
1934 – ג'ון הול, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1934 – טוביה רביב, ניצול השואה, מפקד חטיבה 600, עסק בחילוץ יהודי יוגוסלביה (נפטר ב-2023)
1936 – וילט צ'מברלין, שחקן כדורסל (נפטר ב-1999)
1936 – גדעון כהן, ספורטאי ומאמן רב תחומי (נפטר ב-2018)
1936 – גיורא פלאי, שחמטאי ישראלי (נפטר ב-2020)
1938 – קני רוג'רס, זמר ושחקן (נפטר ב-2020)
1940 – אהוד שפרינצק, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, דיקן ומייסד בית הספר "לאודר" לממשל במרכז הבינתחומי הרצליה (נפטר ב-2002)
1948 – אביאל רון, אלוף-משנה בצה"ל ומנכ"ל המרכז למיפוי ישראל (נפטר ב-2002)
1951 – איתן גרין, במאי, תסריטאי ופרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב
1953 – גזה סץ', משורר הונגרי (נפטר ב-2020)
1955 – יובל שמעוני, סופר, עורך ומרצה בחוג לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן
1956 – קים קטרל, שחקנית קולנוע וטלוויזיה
1957 – יחיאל לסרי, ראש עיריית אשדוד
1961 – סטיבן הילנבורג, ביולוג ואנימטור אמריקאי (נפטר ב-2018)
1963 – מוחמד השישי, מלך מרוקו
1963 – חנוך פיבן, אמן ישראלי
1964 – איתן פוקס, במאי קולנוע ישראלי
1965 – אבי יפה, שחקן ומדבב ישראלי
1967 – סרג' טנקיאן, סולן וקלידן להקת סיסטם אוף אה דאון
1967 – קארי-אן מוס, שחקנית קולנוע
1967 – אייל וייס, מפקד יחידת דובדבן (נהרג ב-2002)
1967 – מירי נבו, מנחת טלוויזיה ושדרנית ספורט ישראלית
1972 – חן שיינברג, קולנוען אקספרימנטלי ודוקומנטרי ואמן וידאו
1972 – גל נדיבי, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו
1973 – סרגיי ברין, מייסד גוגל
1976 – ניקוס ורטיס, זמר לאיקו פופ יווני
1978 – איילה אינגדשט, זמרת R&B ישראלית
1979 – קליס, זמרת-יוצרת, מפיקה, ומחברת ספרים אפרו-אמריקאית
1985 – ניקולס אלמגרו, טניסאי ספרדי
1986 – יוסיין בולט, אצן ג'מייקני
1988 – קייסי מאסגרייבס, זמרת-יוצרת קנדית
1988 – רוברט לבנדובסקי, כדורגלן פולני
1991 – שני אטיאס, שחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|246x246 פיקסלים|לאון טרוצקי
ממוזער|278x278px|דליה רביקוביץ'
1131 – בלדווין השני, מלך ירושלים הצלבנית (נולד ב-1075)
1157 – אלפונסו השביעי, מלך לאון (נולד ב-1105)
1534 – פיליפ וילייה דה ל'איל-אדם, אביר במסדר אבירי יוחנן הקדוש (נולד ב-1464)
1568 – זא'ן דה לה ולט, מגנה של מלטה בעת המצור הגדול על מלטה (נולד ב-1494)
1614 – ארז'בט באטורי, רוצחת סדרתית הונגרייה (נולדה ב-1560)
1820 – חיים פרחי, יועצם היהודי של שליטי הגליל בימי האימפריה העות'מאנית, ובמהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל (נולד ב-1760)
1836 – קלוד לואי מרי אנרי נאוויה, מתמטיקאי, פיזיקאי ומהנדס צרפתי (נולד ב-1785)
1940 – לאון טרוצקי, מהפכן רוסי-יהודי, מת מפצעיו יום לאחר ההתנקשות בחייו (נולד ב-1879)
1978 – הלנה כגן, רופאת ילדים, האישה הראשונה בארץ ישראל במקצוע זה (נולדה ב-1889)
1979 – ישראל פלדי, צייר ישראלי, נמנה עם "אסכולת ארץ ישראל" (נולד ב-1892)
1979 – ג'וזפה מאצה, כדורגלן איטלקי (נולד ב-1910)
1983 – בניגנו אקינו הבן, מנהיג אופוזיציה בפיליפינים, נרצח בידי מתנקש (נולד ב-1932)
1995 – סוברהמניאן צ'נדראסקאר, פיזיקאי, אסטרופיזיקאי ומתמטיקאי אמריקאי (נולד ב-1910)
2004 – משה שמיר, סופר, מחזאי, פובליציסט, חבר הכנסת ואיש ציבור ישראלי (נולד ב-1921)
2005 – דליה רביקוביץ, משוררת ישראלית (נולדה ב-1936)
2006 – ס. יזהר, סופר ישראלי (נולד ב-1916)
2010 – רודולפו פוגוויל, סוציולוג וסופר ארגנטינאי (נולד ב-1941)
2012 – שמעון לב-ארי, איש תיאטרון ישראלי (נולד ב-1942)
2014 – ראאד אל-עטאר, טרוריסט ומפקד העיר רפיח בזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, ממתכנני אירוע החטיפה של גלעד שליט (נולד ב-1974)
2014 – מוחמד אבו שמאלה, טרוריסט, מפקד גזרת דרום רצועת עזה מטעם חמאס, נהרג ביחד עם ראאד אל-עטאר ומחבל נוסף בעת שהייה במבנה ברפיח (נולד ב-1974)
2014 – אלברט ריינולדס, פוליטיקאי אירי, כיהן פעמיים כראש ממשלת אירלנד (טישך) (נולד ב-1932)
2015 – יונתן פיין, היסטוריון, מומחה לטרור בין-לאומי וסופר ישראלי (נולד ב-1958)
2018 – סטפן קארל סטפנסון, שחקן וזמר איסלנדי (נולד ב-1975)
2018 – ברברה האריס, שחקנית קולנוע ותיאטרון אמריקאית זוכת פרס טוני (נולדה ב-1935)
2019 – דינא, מלכת ירדן (נולדה ב-1929)
2020 – קן רובינסון, מחנך, מרצה פופולרי, סופר, ויועץ בין-לאומי בנושאי חינוך (נולד ב-1950)
2020 – מירון שר, שחמטאי סובייטי-אמריקאי ממוצא יהודי בדרגת רב-אמן (נולד ב-1952)
2021 – מריה קינסקי, רוזנת וכיניץ וטטאו (נולדה ב-1940)
2023 – יעקב נמרודי, איש מודיעין, אלוף-משנה בצה"ל ואיש עסקים ישראלי (נולד ב-1926)
2023 – אביגדור שחן, היסטוריון צבאי, מחנך, סופר וחוקר השואה ישראלי (נולד ב-1933)
2024 – חנוך רון, מבקר מוזיקה ומורה ישראלי (נולד ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
20 באוגוסט – 22 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח כא
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-09-08T22:59:53
|
18 באוגוסט
|
18 באוגוסט הוא היום ה-230 בשנה בלוח הגרגוריאני (231 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 135 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1541 – ספינה פורטוגזית נסחפת לחופי הפרובינציה העתיקה היגו (Higo) שביפן
1572 – בפריז מתחתנים המלך ההוגנוטי אנרי הרביעי, מלך צרפת ומרגריט דה ולואה, נסיכת צרפת בניסיון לפשר בין קתולים ופרוטסטנטים
1612 – מתחיל משפטן של מכשפות הפנדל, אחד ממשפטי המכשפות המפורסמים היותר באנגליה
1848 – אשת החברה הארגנטינאית קמילה או'גורמן והכומר לאדיסלאו גוטיירס מוצאים להורג על ידי כיתת יורים בפקודתו של הרודן חואן מנואל דה רוסאס
1864 – מלחמת האזרחים האמריקנית: קרב גלבר טברנה: כוחות האיחוד מנסים לחתוך קו אספקה חיוני לקונפדרציה לפטרסבורג, וירג'יניה, על ידי תקיפת מסילת הרכבת ווילמינגטון ולוטון
1868 – האסטרונום הצרפתי פייר ז'נסן מגלה את גז ההליום בכרומוספירה של השמש. זהו היסוד הראשון שהתגלה בחלל לפני שהתגלה על הארץ
1877 – האסטרונום אסף הול מגלה את פובוס, ירחו של מאדים
1887 – צולם הסרט הראשון אי פעם, איש הולך מעבר לפינה, בידי לואי לה פרינס
1903 – המהנדס הגרמני קארל יאטו, מטיס לראשונה מטוס שבנה בעצמו, הדואה בכח מנוע, ארבעה חודשים לפני הטיסה המפורסמת של האחים רייט
1909 – ראש עיריית טוקיו, יפן יוקיאו אוזאקי מעניק לעיר וושינגטון 2,000 עצי דובדבן. נשיא ארצות הברית ויליאם הווארד טאפט, מורה לשתול אותם ליד נהר הפוטומק
1920 – מוכנס התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, המכיר בזכות בחירה לנשים
1941 – השואה: אדולף היטלר פוקד על אנשיו להפסיק את "המתות החסד" של חולי נפש ונכים. אך ההמתות במסגרת תוכנית T4 נמשכות במחנות הריכוז
1948 – בנק אנגלו-פלשתינה מנפיק שטרי כסף ראשונים של מדינת ישראל
1958 – לוליטה, ספרו מעורר המחלוקת של ולדימיר נבוקוב, מתפרסם בארצות הברית
1963 – המאבק של התנועה לשוויון זכויות האזרח בארצות הברית: ג'יימס מרדית הוא האזרח השחור הראשון המסיים את לימודיו באוניברסיטת מיסיסיפי
1969 – ג'ימי הנדריקס מנגן ביום האחרון של פסטיבל וודסטוק
1971 – מלחמת וייטנאם: אוסטרליה וניו זילנד מחליטות להסיג את כוחותיהן מווייטנאם
1983 – ההוריקן "אלישה" פוגע בחופי טקסס וגורם למותם של 22 בני אדם ולנזקים בעלות של יותר ממיליארד דולר
1992 – שחקן הכדורסל האמריקאי לארי בירד מודיע על הפסקת פעילותו בליגת ה-NBA אחרי שנבחרת ארצות הברית בכדורסל זכתה במדליית זהב באולימפיאדת ברצלונה
1992 – מעבדות ואנג (Wang Laboratories) פושטות רגל
1993 – התחנה המרכזית החדשה של תל אביב נפתחת לפעילות, לאחר יותר מ-25 שנות בניה
2008 – נשיא פקיסטן, פרבז מושארף מתפטר מתפקידו עקב לחץ הקואליציה
2011 – בפיגוע על כביש 12 סמוך לאילת נרצחים 8 ישראלים על ידי מחבלים מצריים שנשלחו מטעם ארגון ועדות ההתנגדות העממית מעזה. בתגובה צה"ל מחסל את מפקדי הארגון
2020 – הפיכה צבאית במאלי, במסגרתה נעצר הנשיא איברהים בובאכר קיטה
2023 – פתיחת הקו האדום של הדנקל, הרכבת הקלה בגוש דן
נולדו
ממוזער|246x246 פיקסלים|אנטוניו סליירי
ממוזער|195x195 פיקסלים|פרנץ יוזף
1305 – אשיקאגה טאקאוג'י, מפקד צבאי יפני ושליט יפן (נפטר ב-1358)
1587 – וירג'יניה דייר, הילדה הראשונה שנולדה למתיישבים אנגליים ביבשת אמריקה. נעלמה ביחד עם כל מושבת רואנוק (נפטרה בתאריך לא ידוע)
1750 – אנטוניו סליירי, מלחין איטלקי (נפטר ב-1825)
1830 – פרנץ יוזף, לבית הבסבורג, קיסר אוסטריה ומלך הונגריה ודמות מפתח במלחמת העולם הראשונה (נפטר ב-1916)
1890 – ולטר פונק, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה (נפטר ב-1960)
1912 – אלזה מורנטה, סופרת איטלקייה (נפטרה ב-1985)
1917 – קספר ויינברגר, שר ההגנה של ארצות הברית (נפטר ב-2006)
1918 – יהודית דויטש-הספל, שחיינית אוסטרית-ישראלית (נפטרה ב-2004)
1920 – שלי וינטרס, שחקנית קולנוע אמריקאית (נפטרה ב-2006)
1921 – לידיה ליטבק, טייסת קרב ואלופת הפלות סובייטית (נהרגה ב-1943)
1925 – ראומה ויצמן, אשת ציבור ישראלית ורעיית נשיא מדינת ישראל השביעי
1926 – אליהו סלע, לוחם ומפקד בפלמ"ח (נפטר ב-2017)
1926 – סלינה אלפנדרי, זמרת אופרה
1927 – מנחם קורמן, כדורסלן במכבי תל אביב ובנבחרת ישראל (נפטר ב-2018)
1927 – רוזלין קרטר, אשתו של ג'ימי קרטר ומייסדת שותפה של מרכז קרטר (נפטרה ב-2023)
1927 – מרווין האריס, אנתרופולוג אמריקאי (נפטר ב-2001)
1932 – לוק מונטנייה, וירולוג צרפתי, חוקר במכון פסטר, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נפטר ב-2022)
1933 – רומן פולנסקי, במאי קולנוע יהודי-פולני-אמריקאי
1933 – ז'יסט פונטיין, כדורגלן צרפתי (נפטר ב-2023)
1935 – רייפר ג'ונסון, אתלט אמריקאי, אלוף אולימפי, שיאן עולם בקרב עשר ושחקן קולנוע (נפטר ב-2020)
1936 – רוברט רדפורד, שחקן קולנוע ובמאי קולנוע
1938 – יחזקאל טלר, איש חינוך ישראלי
1940 – אהרן אופנהיימר, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל בתקופת המשנה והתלמוד באוניברסיטת תל אביב (נפטר ב-2022)
1943 – ג'אני ריברה, כדורגלן איטלקי
1943 – מרטין מאל, שחקן, צייר וקומיקאי אמריקאי (נפטר ב-2024)
1945 – לנין א-רמלי, אחד המחזאים הבולטים במצרים (נפטר ב-2020)
1945 – יאיר שמיר, שר החקלאות ופיתוח הכפר בממשלת ישראל השלושים ושלוש
1948 – גרי אקשטיין, גיטריסט, זמר, מפיק מוזיקלי ומלחין ישראלי (נפטר ב-2021)
1951 – מוני מושונוב, שחקן, ובדרן ישראלי
1952 – פטריק סווייזי, שחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2009)
1955 – אמנון לוי, עיתונאי ומגיש טלוויזיה ישראלי
1957 – דניס לירי, קומיקאי ושחקן קולנוע אמריקאי
1958 – מדלין סטו, שחקנית קולנוע אמריקאית
1963 – אביחי קמחי, משורר וסופר ישראלי
1966 – יבגני זיניצ'ב, מדינאי ואיש שירותי הביטחון הרוסיים (נפטר ב-2021)
1967 – בריאן מייקל בנדיס, כותב ומאייר קומיקס אמריקאי
1969 – אדוארד נורטון, שחקן קולנוע אמריקאי
1969 – כריסטיאן סלייטר, שחקן קולנוע אמריקאי
1974 – ניקול קראוס, סופרת אמריקאית
1976 – רותם אבוהב, שחקנית, וקומיקאית ישראלית
1978 – אנדי סמברג, שחקן, קומיקאי ומוזיקאי אמריקאי-יהודי
1983 – מיקה פנימן, זמר פופ
1990 – נטלי פרץ, זמרת ישראלית
1990 – אורי ששון, ג'ודוקא ישראלי
1991 – ריצ'רד הרמון, שחקן קנדי
1992 – קורין גדעון, מנחת טלוויזיה ישראלית
1993 – מאיה מיטשל, שחקנית אמריקאית
1994 – מדליין פטץ', שחקנית אמריקאית
1996 – דין הפנר, שחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|207x207px|ריקימר
ממוזער|197x197px|ג'ינגיס חאן
440 – סיקסטוס השלישי, אפיפיור
472 – ריקימר, השליט בפועל של הקיסרות הרומית המערבית (נולד ב-418)
946 – איוואן רילסקי, קדוש נוצרי אורתודוקסי (נולד ב-867)
1095 – אולף הראשון, מלך דנמרק (נולד ב-1050)
1227 – ג'ינגיס חאן, ייסד את האימפריה המונגולית (נולד ב-1162)
1276 – אדריאנוס החמישי, אפיפיור (נולד ב-1205)
1503 – אלכסנדר השישי, אפיפיור (נולד ב-1431)
1559 – פאולוס הרביעי, אפיפיור (נולד ב-1476)
1563 – אטיין דה לה בואסי, סופר ופילוסוף צרפתי (נולד ב-1530)
1848 – קמילה או'גורמן, אשת חברה ארגנטינאית שהוצאה להורג במהלך שערורייה פוליטית, בעודה הרה (נולדה ב-1828)
1850 – אונורה דה בלזק, סופר צרפתי (נולד ב-1799)
1855 – תומאס מטקלף, סנאטור מקנטקי ומושלה (נולד ב-1780)
1961 – לאונהרד פרנק, סופר גרמני (נולד ב-1882)
1976 – דוד כהן, "האבא" של הנוער העובד (נולד ב-1894)
1988 – עקיבא ארנסט סימון, הוגה דעות ומרצה לחינוך באוניברסיטה העברית, זוכה פרס ישראל (נולד ב-1899)
1990 – פרדריק סקינר, פסיכולוג אמריקאי (נולד ב-1904)
1994 – ישעיהו ליבוביץ, פילוסוף ומדען יהודי (נולד ב-1903)
1999 – חנוך לוין, סופר ומחזאי ישראלי (נולד ב-1943)
2006 – עמנואל מורנו, קצין בסיירת מטכ"ל (נולד ב-1971)
2009 – קים דה-ג'ונג, נשיא קוריאה הדרומית (נולד ב-1925)
2015 – רמה מסינגר, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ומדבבת ישראלית (נולדה ב-1968)
2018 – קופי אנאן, המזכיר הכללי השביעי של האו"ם (נולד ב-1938)
2019 – ששון סומך, פרופסור בחוג ללימודי הערבית והאסלאם שבאוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לחקר המזרחנות (נולד ב-1933)
2020 – בן קרוס, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אנגלי (נולד ב-1947)
2020 – ג'ק שרמן, מוזיקאי וגיטריסט אמריקאי, הגיטריסט השני שהצטרף ללהקת הרוק רד הוט צ'ילי פפרז (נולד ב-1956)
2022 – ג'וזפין טוסון, שחקנית תיאטרון וטלוויזיה אנגלייה (נולדה ב-1931)
2022 – הרברט מולין, רוצח סדרתי אמריקאי (נולד ב-1947)
2022 – הלל פלסר, איש חינוך דתי-לאומי ישראלי (נולד ב-1951)
2024 – אלן דלון, שחקן צרפתי (נולד ב-1935)
חגים ואירועים החלים ביום זה
17 באוגוסט – 19 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח יח
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-08-18T12:54:49
|
תלמי
|
קטגוריה:פירושון אישים
קטגוריה:שמות פרטיים
קטגוריה:שמות משפחה יהודיים
| 2024-08-01T00:54:14
|
25 באוגוסט
|
25 באוגוסט הוא היום ה-237 בשנה בלוח הגרגוריאני (238 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 128 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1609 – גלילאו גליליי הראה את הטלסקופ שלו בוונציה
1654 – קרב אראס בין צבאות צרפת וספרד
1718 – העיר ניו אורלינס בלואיזיאנה נוסדה
1825 – אורוגוואי מכריזה על עצמאות מברזיל
1830 – הבלגים מורדים בהולנדים
1835 – העיתון "ניו יורק סאן" מפרסם את תרמית הירח הגדולה
1875 – מתיו ווב הופך לאדם הראשון ששוחה לרוחב תעלת למאנש
1912 – קוומינטנג, המפלגה הלאומנית הסינית, נוסדה
1920 – הצבא האדום מפסיד לפולנים בקרב ורשה במלחמה הפולנית-סובייטית
1939 – יוצא לאקרנים סרט הקאלט "הקוסם מארץ עוץ", בכיכובה של ג'ודי גרלנד
1944 – פריז משוחררת על ידי בעלות הברית
1960 – האולימפיאדה ה-17 נפתחת ברומא
1989 – החללית וויאג'ר 2 חולפת ליד נפטון
1995 – מטוס האיירבוס A-319 מוטס לראשונה בטיסת ניסוי
2004 – הגולש גל פרידמן מסיים את שיוט המדליות באולימפיאדת אתונה במקום השני והראשון בסיכום הכללי, וזוכה במדליית זהב ראשונה לישראל במשחקים האולימפיים
2014 – הגשושית ניו הורייזונס חצתה את מסלולו של כוכב הלכת נפטון בדרכה לעבר פלוטו
2017 – הוריקן הארווי פגע בטקסס והרג 71 אנשים
2019 – פתיחת אצטדיון בלומפילד המחודש
2024 – צה"ל פתח במתקפת מנע על חזבאללה שנועדה למנוע מחזבאללה לשגר אלפי רקטות לעבר ישראל בתגובה להתנקשות בפואד שוכר
נולדו
ממוזער|240x240 פיקסלים|איוואן האיום
ממוזער|260x260 פיקסלים|אריך הונקר
ממוזער|247x247 פיקסלים|ליאונרד ברנשטיין
ממוזער|191x191 פיקסלים|שון קונרי
1530 – איוואן הרביעי (האיום), צאר רוסיה (נפטר ב-1584)
1698 – הבעל שם טוב, רבי ישראל בן אליעזר (נפטר ב-1760)
1767 – לואי אנטואן דה סן-ז'וסט, מהפכן צרפתי (הוצא להורג ב-1794)
1845 – לודוויג השני, מלך בוואריה (נפטר ב-1886)
1900 – הנס אדולף קרבס, רופא וביוכימאי יהודי-גרמני (נפטר ב-1981)
1912 – אריך הונקר, מנהיג מזרח גרמניה (נפטר ב-1994)
1918 – ליאונרד ברנשטיין, מלחין ומנצח יהודי-אמריקאי (נפטר ב-1990)
1919 – ג'ורג' וולאס, מושל אלבמה (נפטר ב-1998)
1921 – מונטי הול, מנחה שעשועוני טלוויזיה (נפטר ב-2017)
1924 – ישראל קניג, לוחם לח"י, הממונה על מחוז הצפון של משרד הפנים ומחבר מסמך קניג
1925 – ישעיהו גביש, לוחם פלמ"ח, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים ומנכ"ל כור תעשיות (נפטר ב-2024)
1926 – יצחק שלזינגר, חוקר פסיכולוגיה ופסיכולינגויסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל לשנת תשע"ח (נפטר ב-2018)
1928 – הרברט קרמר, פרופסור לפיזיקה ומחשוב קוונטי (נפטר ב-2024)
1929 – אלכס מונטה, שחקן ישראלי (נפטר ב-2019)
1930 – גאורגי דאנליה, במאי קולנוע גאורגי סובייטי, שהיה מוכר בסרטיו הסאטיריים והקומיים (נפטר ב-2019)
1930 – שון קונרי, שחקן קולנוע בריטי ממוצא סקוטי (נפטר ב-2020)
1933 – ויין שורטר, מלחין וסקסופוניסט ג'אז (נפטר ב-2023)
1933 – מוחמד עלי רג'אי, נשיאה הנבחר השני של איראן (נפטר ב-1981)
1937 – צבי שילר, קצין מודיעין ראשי (נפטר ב-2008)
1938 – פרדריק פורסיית', סופר בריטי ופרשן מדיני
1949 – ג'ין סימונס (חיים וייץ), בסיסט להקת קיס
1950 – נחמה דואק, עיתונאית ישראלית
1952 – ג'פרי דאונס, מוזיקאי בריטי
1953 – רינו צרור, עיתונאי, עורך ואיש טלוויזיה ישראלי
1954 – אלביס קוסטלו, זמר
1956 – אלעזר שטרן, חבר הכנסת, אלוף במילואים בצה"ל בתפקידו האחרון ראש אגף כוח האדם
1956 – טקשי אוקדה, כדורגלן ומאמן כדורגל יפני
1958 – טים ברטון, במאי קולנוע
1961 – בילי ריי סיירוס, שחקן קולנוע וזמר אמריקאי
1963 – אבי רן, שוער כדורגל ישראלי (נהרג ב-1987)
1964 – מקסים קונטסביץ', מתמטיקאי רוסי, זוכה מדליית פילדס לשנת 1998
1966 – יצחק מסתאי, כימאי ישראלי
1967 – מיכל צפיר, זמרת, שחקנית, מדבבת ישראלית
1968 – שי גולדשטיין, שחקן, קומיקאי ושדרן רדיו ישראלי
1970 – קלאודיה שיפר, דוגמנית-על
1971 – איבונה קרוגליאק, מלכת היופי של ישראל לשנת 1990
1971 – יריב הורוביץ, במאי ותסריטאי ישראלי
1972 – מארווין האריסון, שחקן פוטבול אמריקאי
1976 – אלכסנדר סקרסגארד, שחקן שוודי
1977 – איתמר רוטשילד, שחקן, מוזיקאי וזמר-יוצר ישראלי
1983 – רון נשר, ראפר ישראלי
1985 − וינטר גורדון, זמרת-יוצרת אמריקאית
1986 – דניאל רוט, עיתונאית ואשת ספורט ישראלית
1987 – בלייק לייבלי, שחקנית ודוגמנית אמריקאית
1987 – איימי מקדונלד, זמרת-יוצרת סקוטית
1988 – אלכסנדרה ברק, זמרת וכותבת שירים בריטית
1992 – מייק טיוניסן, רוכב אופני כביש הולנדי
1996 – נטע לביא, כדורגלן ישראלי
נפטרו
ממוזער|226x226 פיקסלים|וויליאם הרשל
ממוזער|242x242 פיקסלים|מייקל פאראדיי
ממוזער|250x250 פיקסלים|פרידריך ניטשה
ממוזער|232x232 פיקסלים|ניל ארמסטרונג
79 – פליניוס הזקן, סופר, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומאי (נולד ב-23)
383 – גרטיאנוס, קיסר הקיסרות הרומית המערבית (נולד ב-359)
1270 – לואי התשיעי, מלך צרפת (נולד ב-1214/1215)
1482 – מרגרט מאנז'ו, מלכת אנגליה (נולדה ב-1430)
1554 – תומאס הווארד, דוכס נורפוק השלישי (נולד ב-1473)
1592 – וילהלם הרביעי, רוזן הסן-קאסל (נולד ב-1532)
1774 – ניקולו יומלי, מלחין איטלקי (נולד ב-1714)
1776 – דייוויד יום, פילוסוף והיסטוריון סקוטי (נולד ב-1711)
1822 – ויליאם הרשל, אסטרונום בריטי יליד גרמניה, שהתפרסם הודות לגילוי אורנוס (נולד ב-1738)
1867 – מייקל פאראדיי, מדען בריטי (נולד ב-1791)
1900 – פרידריך ניטשה, פילוסוף גרמני (נולד ב-1844)
1908 – אנרי בקרל, פיזיקאי צרפתי ממגלי הרדיואקטיביות (נולד ב-1852)
1936 – גריגורי זינובייב, ממייסדיה וממנהיגיה של המפלגה הבולשוויקית הרוסית, הוצא להורג (נולד ב-1883)
1936 – לב בוריסוביץ' קמנייב, מנהיג קומוניסטי, הוצא להורג (נולד ב-1883)
1967 – סטנלי ברוס, ראש ממשלת אוסטרליה השמיני (נולד ב-1883)
1984 – טרומן קפוטה, סופר ומחזאי אמריקאי (נולד ב-1924)
1985 – סמנתה סמית', התפרסמה כשכתבה מכתב לשליט ברית המועצות יורי אנדרופוב בתקופת המלחמה הקרה (נולדה ב-1972)
2001 – אליה, זמרת ושחקנית אמריקאית (נולדה ב-1979)
2009 – טד קנדי, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1932)
2012 – ניל ארמסטרונג, אסטרונאוט אמריקאי, האדם הראשון שדרך על הירח (נולד ב-1930)
2018 – ארנולד רוזין, רופא גריאטר ישראלי, מאבות מקצוע הגריאטריה ומניחם של יסודות הרפואה הגריאטרית בישראל (נולד ב-1930)
2018 – נעם שריף, מוזיקאי, מלחין ומנצח ישראלי (נולד ב-1935)
2018 – ג'ון מקיין, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1936)
2021 – סלבה ברזילאי, פרשן כדורגל ישראלי-ברזילאי (נולד ב-1952)
2021 – סעיד אלחרומי, פוליטיקאי בדואי-ישראלי, חבר הכנסת מטעם רע"ם (נולד ב-1972)
2022 – נל נודינגס, פילוסופית של החינוך, מרצה באוניברסיטאות סטנפורד וקולומביה (נולדה ב-1929)
2022 – ג'ואי דה-פרנצ'סקו, מוזיקאי ג'אז (נולד ב-1971)
2023 – יואל הופמן, סופר ומשורר עברי ישראלי (נולד ב-1937)
2024 – סלים אל-חוס, פוליטיקאי לבנוני שכיהן כראש ממשלת לבנון (נולד ב-1929)
חגים ואירועים החלים ביום זה
העדה הדרוזית חוגגת בקבר הנביא אל-יעפורי ליד ברכת רם בצפון רמת הגולן
אורוגוואי – היום הלאומי
האימפריה הרומית – חגיגת ה"אופיקונסיביה" לכבוד אופס
24 באוגוסט – 26 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח כה
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-10-03T07:44:41
|
רובל
|
רוּבְּל (ברוסית: рубль) הוא שמו של ההילך החוקי במספר מדינות. השם רובל שימש לראשונה כשם המטבע של נסיכות מוסקבה, שהפכה לאימפריה הרוסית, ולאחר מכן התגלגלה לברית המועצות.
לאחר התפרקות ברית המועצות הפך השם "רובל" לשמם של מספר מטבעות של מדינות המשתייכות לחבר המדינות, וכך נקראים עד היום הרובל הרוסי, הרובל הבלארוסי והרובל הטרנסדנייסטרי. לרוב מוזכר הרובל בהקשר הרובל הרוסי. בעבר השתמשו גם טג'יקיסטן, גאורגיה, לטביה, אזרבייג'ן וארמניה ברובל כהילך חוקי.
רובל אחד מתחלק למאה קוֹפֶּיְקוֹת (ביחיד קוֹפֶּיְקָה, ברוסית: Копейка).
מדינות שמשתמשות ברובל
מדינות שחברות באו"ם
מדינות שאינן חברות באו"ם
* (משתמשת גם באפסר אבחזי)
* (משתמשת גם בזארין דרום אוסטי)
מדינות המסומנות בכוכבית אחת (*) - מדינות אשר יש להן הילך חוקי משלהן, אך ישנו שימוש ברובל רוסי.
מדינות המסומנות בשתי כוכביות (**) - מדינות אשר ההילך החוקי שלהן הוא הרובל הרוסי ואין להן הילך חוקי משלהן.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מטבעות אירופה
קטגוריה:מטבעות
קטגוריה:ברית המועצות: כלכלה
קטגוריה:רוסיה: כלכלה
| 2024-09-17T09:02:58
|
אלקטרון
|
אֵלֶקְטְרוֹן (סימול: ) הוא חלקיק יסודי תת-אטומי. במבנה האטום הבסיסי, האלקטרונים מקיפים את גרעין האטום, המכיל את הפרוטונים והנייטרונים. מטענו החשמלי של האלקטרון שלילי, ושווה בגודלו לזה של הפרוטון. מסת המנוחה שלו קטנה ביחס למסת הפרוטון (יחס של כ-). האלקטרון נחשב לחלקיק יסודי, כלומר, לא ידוע על קיום מבנה פנימי שלו. האלקטרון הוא לפטון מהדור הראשון. לאלקטרון יש ספין שערכו , ועל כן הוא פרמיון, חלקיק המציית לעקרון האיסור של פאולי.
מוליכות חשמלית במוצקים ובכללם במוליכים מתכתיים בהם ההולכה יעילה במיוחד, נעשית על ידי זרימה של אלקטרונים. אלקטרונים בעלי קשר חלש לגרעין האטום המסוגלים לעבור מאטום לאטום בהשקעה קטנה יחסית של אנרגיה ועל כן לזרום בקלות יחסית דרך המוצק תחת השפעת מתח חשמלי, נקראים אלקטרונים חופשיים.
במכניקת הקוונטים, האלקטרון מתואר על ידי משוואת דיראק. במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, הוא יוצר זוג יחד עם נייטרינו אלקטרוני, תוך שהם מגיבים דרך הכוח הגרעיני החלש. לאלקטרון שני בני משפחה בעלי אותו מטען חשמלי: המיואון והטאו, אך מסותיהם של בני משפחה אלה גבוהות בהרבה.
המערך האלקטרוני של אטומים ומולקולות משפיע רבות על התכונות הכימיות של החומר. אלקטרונים הם אלו המשמשים בקשרים הבין-אטומיים והבין-מולקולריים שבחומר ורוב התגובות הכימיות בין חומרים מתרחשות באמצעות פעילותם של אלקטרונים.
אלקטרונים עשויים להיווצר בהתפרקות בטא של איזוטופים רדיואקטיביים ובהתנגשויות באנרגיה גבוהה, למשל, כאשר קרינה קוסמית חודרת לאטמוספירה.
האנטי-חלקיק של האלקטרון הוא הפוזיטרון. לפוזיטרון ספין ומסה שווים לאלה של האלקטרון, בעוד מטענו החשמלי חיובי, כלומר, נגדי לזה של האלקטרון. כשאלקטרון ופוזיטרון נפגשים, הם מאיינים זה את זה, תוך שחרור שני פוטונים בכיוונים מנוגדים, שלכל אחד מהם אנרגיה של , כלומר, אנרגיה בתחום של קרינת גמא. אנרגיה זו שווה למסת המנוחה של האלקטרון. בתהליך כזה, שחרור של פוטון אחד איננו אפשרי, משום שהוא יהיה מנוגד לחוק שימור התנע. תגובה זו נבדקה בניסויים בתאי ערפל והיא מתרחשת לעיתים קרובות במאיצי חלקיקים ובניסויים אחרים של פיזיקת חלקיקים.
על פי הערכות מודרניות, מספר האלקטרונים ביקום הנצפה הוא כ-.
היסטוריה
במאה ה-5 לפני הספירה פיתח דמוקריטוס את מושג האטומים על מנת לפשר בין שתי אסכולות שונות שעסקו בטיבה של המציאות. על פי האסכולה האטומיסטית, הישים והתופעות בטבע ניתנים לחלוקה הולכת וחוזרת עד שמגיעים לחלקיקים זעירים, להם זיזים ושקעים, המסוגלים להתחבר זה לזה. חלקיקים אלו נקראו atomos, כלומר חלקיקים שלא ניתן לחזור ולחלקם, והתורה לפיה קיימים חלקים בלתי ניתנים לחלוקה שכאלו נקראת התורה האטומיסטית. בין האטומים קיים ריק, חלל שאין בו כלום. אנשי האסכולה ניחשו את קיומם של אטומים יותר מ-2000 שנים לפני שקיומם התגלה באמצעות תאוריות מדעיות שהתבבסו על תצפיות וניסויים כמותניים. עם זאת לפי תומכי האסכולה האטומיסטית חשבו כי האטומים הם החלקיק הקטן ביותר.
מקור המושג "אלקטרון" הוא בגילוי של היוונים כי חומר שנקרא "ענבר" ששופשף בצמר משך אליו גופים אחרים.
בתקופה המודרנית, מספר מדענים, כגון ויליאם פראוט (William Prout) ונורמן לוקיטר (Norman Lockyr), הציעו שאטומים בנויים מיחידה יותר בסיסית, אך סברו כי היחידה הזאת תהיה בגודל של האטום הכי קטן, מימן.
ממוזער|טקסט=ג'וזף ג'ון תומסון|ג'וזף ג'ון תומסון, מגלה האלקטרון
האלקטרון התגלה על ידי הפיזיקאי ג'יי ג'יי תומסון באפריל 1897. תומסון, היה הראשון להוכיח שישנו חלקיק תת-אטומי, הקטן ביותר מפי 1,000 מהאטום, חלקיק שכיום ידוע כאלקטרון. תומסון גילה זאת דרך מחקריו על שפופרת קרן קתודית, בעקבות הגילוי שקרני קתודה יכולות לנוע דרך האוויר הרבה יותר רחוק ממה שאפשרי לחלקיק בגודל אטומי. הוא העריך את המסה של קרני הקתודה על ידי מדידת החום שנפלט כאשר הקרניים פגעו בצומת תרמית והשווה זאת לסטייה של הקרניים על ידי שדה מגנטי. הניסויים שלו הציעו לא רק שקרניים קתודיות קלות ביותר מפי 1,000 מאטום המימן, אלא גם שהמסה שלהם זהה ללא תלות ביסוד ממנו באו. הוא הסיק שהקרניים בנויות מחלקיקים מאוד קלים, בעלי מטען שלילי, חלקיקים המהווים רכיב אוניברסלי של מבנה האטומים. הוא קרא להם "גופיפים" (corpuscles),
תומסון הושפע מעבודותיהם של ג'יימס קלרק מקסוול ווילהלם רנטגן בנושא שפופרת קרן קתודית. קדם לו ג'יי. ג'ונסון סטוני, שהעלה השערה בדבר קיומו של האלקטרון כיחידת מידה באלקטרוכימיה, אך תומסון הבין שהאלקטרון הוא חלקיק תת-אטומי, הראשון שנתגלה. תגליתו עוררה התרגשות בקהילה המדעית, והובילה בסופו של דבר לזכייתו בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1906.
בעקבות הגילוי של תומסון, החלו להתפתח תאוריות לגבי מבנה האטום וכן לגבי טיבם של קשרים כימיים. בשנת 1904 הציע תומסון מודל ראשון של מבנה אטום, המכונה מודל עוגת הצימוקים. לפי מודל זה האטום הוא כדור של חומר טעון חיובית ובתוכו מפוזרים האלקטרונים, כך האלקטרונים בעלי המטען השלילי מאזנים את המטען החיובי של החומר בתוכו הם נמצאים ולכן המטען הכולל של האטום הוא נייטרלי. במודל האטומי שלו הניח תומסון שקשרים כימיים נוצרים בעזרת כוחות אלקטרוסטטיים שמועברים בין האטומים. מהנחה זאת נובע כי קשר כימי חייב להיות קוטבי.
שמאל|ממוזער|250px|המודל הפלנטרי של האטום
ארנסט רתרפורד ביצע את ניסוי רתרפורד שהראו שלא ייתכן שהאטום מורכב מ"מריחה" של מטען חיובי, אלא שהמטען חיובי של האטום מרוכז באזור קטן מאוד בתוך האטום ולכן יש לדחות את "מודל עוגת הצימוקים". ניסויים אלו הובילו את רתרפורד להציע את המודל הפלנטרי של האטום בשנת 1911. במודל זה הוצג לראשונה הרעיון של גרעין האטום.
בשנת 1913 שכלל נילס בוהר את המודל הפלנטרי של האטום והציג את מודל האטום של בוהר התוספת של בוהר הייתה כי לא כל מסלול אפשרי עבור האלקטרונים, אלא רק מסלולים שבהם התנע הזוויתי של האלקטרונים מהווה כפולה שלמה של קבוע פלאנק המצומצם (המסומן לרוב ב-). מעבר האלקטרון בין מסלול למסלול (כלומר בין רמות אנרגיה) הוא מיידי ומלווה בפליטה או בבליעה של פוטון - מנה (קוונטה) של קרינה אלקטרומגנטית.
תכונות
דואליות
בהתאם להשערת דה ברויי, לאלקטרונים, בדומה לחלקיקים אחרים, יש הן תכונות של חלקיק והן של גל. עקב מסתם הנמוכה, תכונותיהם הגליות יכולות להימדד בניסויים שונים. קרן אלקטרונים הנורית דרך שני סדקים לעבר מרקע, מציגה עליו תמונת התאבכות. אלקטרון הקשור לגרעין מתנהג כגל עומד.
חשמל
לאלקטרון מטען חשמלי של קולון, דהיינו, מטען חשמלי שלילי (יחידה שלילית אחת של מטען יסודי). מסת המנוחה של האלקטרון היא קילוגרם, או , שהם כ- ממסת הפרוטון.
כשאלקטרונים נעים, חופשיים מגרעיני אטומים, בכיוון מוגדר, זרימתם נקראת חשמל או זרם חשמלי. ניתן לגרום לזרימה באמצעות הפעלת מתח חשמלי בין שני קצות מעגל חשמלי דרכו מתבקשת הזרימה. ניתן למדוד מטען חשמלי בעזרת אלקטרומטר, וזרם חשמלי ניתן למדוד בעזרת מד זרם.
"חשמל סטטי", ובשמו המדויק יותר "מטען סטטי", הוא תופעה בה בצבר אטומים או מולקולות אין איזון בין מספר האלקטרונים לבין מספר הפרוטונים. כשבגוף כלשהו מספר האלקטרונים עודף על מספרם של הפרוטונים, נאמר על הגוף שהוא "טעון שלילית", ולהפך, כאשר מספר האלקטרונים קטן ממספר הפרוטונים, נאמר על הגוף שהוא "טעון חיובית". כאשר מספר האלקטרונים ומספר הפרוטונים שווה, נאמר על הגוף שהוא "נייטרלי".
רמות עירור
בשנת 1913 הציע המדען נילס בוהר, שלאלקטרונים יש מספר רמות אנרגיה קבועות שבהן הם יכולים להימצא. הוא הסביר זאת בכך שהאנרגיה היא תוצאה של התנע הזוויתי של תנועת האלקטרון, ובכך שיש מספר קבוע של מסלולים (או "קליפות") לכל סוג אטום, בהם האלקטרונים יכולים להיות, כלומר האלקטרונים נמצאים תמיד בקליפה אחת מבין מספר קליפות, וכל קליפה נמצאת במרחק קבוע מהגרעין. הרעיון דומה למרחקים הקבועים של כוכבי הלכת במערכת השמש, ולכן יש המכנים גישה זו "הגישה הפלנטרית". כמו כן הציע בוהר שלכל אטום, אם לא הופעל עליו כוח כלשהו, ישנם אלקטרונים הנמצאים בכל אחת מרמות העירור הקבועות הללו. על ידי בליעת פוטון או תוך שחרור פוטון, יכול האלקטרון לעבור מרמת עירור אחת לשנייה. בכך הסביר בוהר את קווי הספקטרום האופייניים למימן.
בשנים מאוחרות יותר הוסבר הדבר בפירוט. אלקטרון הסופג אנרגיה מפוטון, משדה אלקטרומגנטי או מהתנגשות עם חלקיקים אחרים (בדרך-כלל אלקטרונים גם הם), נכנס למצב מעורר. הוא נשאר במצב זה זמן קצר ביותר, וחוזר לרמה נמוכה יותר, תוך שחרור פוטון (במקרה של אטום סתמי - ללא מטען), או תוך שחרור אלקטרון אחר (לעיתים במקרה של יון).
מסת מנוחה של אלקטרון
את ערכה של מסת המנוחה של אלקטרון ניתן לחלץ מקבוע רידברג בהצגתו השכיחה ביותר:
-מסת המנוחה של אלקטרון, α- קבוע המבנה העדין, h- קבוע פלאנק, R∞- קבוע רידברג, ו - מהירות האור בריק
המסה נמדדת ישירות במלכודת פנינג (חלקיק בשדה מגנטי קבוע ושדה חשמלי משתנה). לערך שנמדד שגיאת קירוב הנובעת כולה משגיאת הקירוב במדידת ערכו של קבוע פלאנק.
כמו כן ניתן לחשב הערך מהספקטרומים של אטום הליום שאלקטרון שלו הוחלף באנטיפרוטון, או ממדידות פקטור g (קבוע היחס בין המומנט המגנטי לתנע הזוויתי של חלקיק) ביונים ההידרוגנים 12C5+ ו 16O7+.
מסת המנוחה של אלקטרון נאמדת בכ- שהם , ומשקילת אנרגיה-מסה שהם .
מסת המנוחה של אלקטרון היא גם קבוע יסודי ושכיח בפיזיקה ובכימיה. מושגים רבים, שאולי המוכר שבהם הוא מספר אבוגדרו, מוגדרים בעזרתה:
קשרים קוולנטיים וספין
בשנת 1916 הציע המדען גילברט לואיס ניוטון דגם המסביר את הקשר הכימי המצוי בין אטומים בהופכם למולקולה בכך ששני האטומים משתפים אלקטרון ברמה החיצונית להם. ב-1919 הציע המדען האמריקני אירווינג לנגמאיר פירוש לדגם של לואיס, בכך שהאלקטרונים נמצאים תמיד בצמדים בכל רמת עירור, כאשר לכל אחד מהאלקטרונים אזור אליפטי קבוע, ושהקשרים בין האטומים נוצרים על ידי שיתוף אחד עד ארבעה אזורים אלו. ב-1923 השלימו וולטר הייטלר ופריץ לונדון את ההסבר בתיאור מדויק על-פי מכניקת הקוונטים שהייתה אז בחיתוליה. ב-1924 הסביר המדען האוסטרי וולפגנג פאולי את המבנה הבדיד של רמות העירור האלקטרוניים בנוסחה בעלת ארבעה מקדמים, המגדירים כל מצב אנרגיה קוואנטית של האטום. לפי נוסחה זו, יכול להיות אך ורק אלקטרון אחד בכל מצב אנרגיה קוואנטית. תנאי זה נקרא מאוחר יותר "עקרון האיסור של פאולי". המקדם האחרון בנוסחה יכול לקבל שני מצבים, וההסבר הפיזיקלי לכך ניתן רק בשנת 1927 בידי פרופסור שמואל אברהם גודשמיד וצוותו, כאשר הציעו שלאלקטרון יש גם אנרגיה השמורה בסיבובו סביב הציר של עצמו. סיבוב זה יכול להיות באחד משני כיוונים. סיבוב זה נודע מאוחר יותר כ"ספין".
כימיה
האלקטרונים משמשים ליצירת קשר קוולנטי, שהוא סוג של קשר כימי בין אטומים. הבסיס ליצירת קשר קוולנטי הוא הנטייה של אטומים מסוימים להגיע למצב נייטרלי בדומה לאטום גז אציל באמצעות הוספת אלקטרונים. נטייה זו מתאפיינת בתכונתם של האלקטרונים סביב האטום להתפרס באורביטלים (מסלולים), שבהם עשויים להיות שני אלקטרונים לכל היותר. ברמת האנרגיה הגבוהה ביותר בכל אטום (מלבד מימן והליום) נמצאים ארבעה אורביטלים, שבהם עשויים להתקיים אורביטלי זוגות אלקטרונים, ואורביטלי אלקטרונים חופשיים (ראו הרחבה בערך קשר קוולנטי).
ראו גם
קונפיגורציה אלקטרונית
צפיפות אלקטרון
חלקיק תת-אטומי
פרוטון
נייטרון
האפקט הפוטואלקטרי
מיון החלקיקים
המודל הסטנדרטי
פולריזביליות
קישורים חיצוניים
מאתר ה-Particle Data Group
הערות שוליים
*
קטגוריה:כימיה פיזיקלית
קטגוריה:חלקיקים אלמנטריים
קטגוריה:לפטונים
קטגוריה:פרמיונים
קטגוריה:פיזיקה אטומית
| 2024-09-01T18:46:51
|
הרמוניה
|
הַרְמוֹנְיָה (בעברית: תֹּאַם) במוזיקה נוצרת כאשר נשמעים באותו הזמן לפחות שני צלילים בעלי גובה שונה.
בין תדירות גובהם של כל שני צלילים נוצר יחס תדירויות מסוים, שנקרא מרווח הרמוני.
ישנן דרכים רבות ליצור הרמוניה מוזיקלית, וטכניקות אלו השתנו והתפתחו במהלך ההיסטוריה של המוזיקה, אך הבסיס המתמטי שלהן נשאר זהה.
מקור המונח
מקור המונח הוא מהמילה היוונית Αρμονία, שפירושה "צירוף". במיתולוגיה היוונית המאוחרת קיימת אנקדוטה למקור השם עצמו: הרמוניה הוא שם בתה של אלת השלמות והטוהר אפרודיטה שהרתה לארס, אל המלחמה והרוע (המסמל גם אי סיפוק ושאיפה בלתי ניתנת לריסון). אפרודיטה נחשבת לצנועה באלים וארס לבעל ההיבריס הגדול ביותר, ובתם של שני האלים הללו מסמלת השלמה של שני הפכים קיצוניים זה את זה. בדומה לכך גם בהרמוניה ישנה השלמה של תווים לנעימה אחידה, ועל כן היא נקראת בשם זה.
הרמוניה במוזיקה
כאשר שני צלילים שוני-גובה מושמעים בו-זמנית, נוצר ביניהם מרווח הרמוני. אקורד מורכב משלושה צלילים או יותר, המושמעים ביחד. כמעט בכל סוגי המוזיקה המערבית וכמעט בכל התקופות, האקורדים העיקריים בשימוש מורכבים מטרצות, ועל פי סדר הטרצות המרכיבות כל אקורד נקבע סוגו: אקורד מז'ור – טרצה גדולה ומעליה קטנה, אקורד מינור – טרצה קטנה ומעליה גדולה, אקורד מוקטן – טרצה קטנה ומעליה קטנה ואקורד מוגדל – טרצה גדולה ומעליה גדולה. אקורד שבין הצליל התחתון שלו לצליל העליון יש מרווח של קווינטה (חיבור של שתי טרצות) כלשהי (זכה, מוקטנת או מוגדלת) הוא אקורד משולש. ההרמוניה ובפרט האקורדים, משמשים לניהול המתח, העניין וההתפתחות במוזיקה: מיקום האקורד על דרגות הסולם קובע את אופיו ביחס לאקורדים האחרים בסולם: אקורד הטוניקה (על הצליל היסודי של הסולם) משמש לביטוי יציבות, רגיעה או פתרון במוזיקה. אקורד הדומיננטה (על הצליל החמישי ברוב הסולמות) משמש לביטוי מתח או שאלה, אשר נפתרים לרוב על ידי חזרה לאקורד הטוניקה, דבר המתרחש לרוב בקדנצות, בסיומי פסקאות, פרקים או יצירות. לעיתים קרובות נעשה שימוש באקורדים מסוימים (מלבד הדומיננטה) או ברצף מסוים של אקורדים כדי ליצור אצל המאזין תחושת מתח, הדורשת פתרון. לאחר מכן נעשה שימוש ברצף אחר של אקורדים כדי להוביל אל הרגיעה והפתרון שמשרה אקורד הטוניקה. היפוכי האקורדים נועדו לשנות את מידת היציבות שלהם או על מנת שקו הבס יהיה מלודי.
קיימות מספר גישות לכתיבת הרמוניה, והגישות השתנו במהלך השנים. בימי הביניים ובהמשך בתקופת הרנסאנס נכתבה המוזיקה בקווים, אם מקבילים (אורגנום) ואם עצמאיים (קונטרפונקט), כאשר לכל צליל יש צליל מקביל לו (פירוש המילה הוא נקודה מול נקודה) במספר קולות. הקווים יצרו ביניהם מהלכים הרמוניים, שנוצרו בהתאם לכללים ברורים ומחמירים (קווינטות מקבילות, שהיו פופולריות בימי הביניים, יצאו לחלוטין משימוש עד סוף תקופת הרנסאנס, למעט מקרים מיוחדים).
בתקופת הבארוק פיתח המלחין יוהאן סבסטיאן באך גישה חדשנית (לאותה תקופה) לליווי. הוא השתמש בטריאדים ובאקורדים מרובעים בדרך כלל, והוליך את הקולות ביניהם, גם כאן לפי כללים קבועים ומפורשים. חריגה מכללים אלה יכולה להופיע בתווים זרים לאקורד, המופיעים כצלילי קישוט (פיגורטיביים) ומאפשרים גמישות מסוימת בהירמון. דוגמה לכך אפשר למצוא בכוראלים של באך, שנכתבו בדרך כלל למלודיה קיימת בסופרן (הקול העליון) או מעל בס ממוספר, שהורה על האקורדים שצריכים לבוא מעל כל צליל. במקרים מסוימים, כתב באך הרמוניה לאותו קו סופרן בסולמות שונים ובמהלכי אקורדים שונים. כפי שאפשר לראות בספר הכוראלים השלם. כוראלים הנקראים באותו שם הם בעלי סופרן זהה והרמוניה שונה. ההבדל בין הקונטרפונקט של המוטט להרמוניה של הכוראל הוא, שבמוטט יוצרים הקווים המלודיים את ההרמוניות ביניהם ואילו בכוראל, האקורדים המצטרפים זה לזה יוצרים קווים מלודיים בקולות השונים.
במודל ההרמוני הנ"ל השתמשו במוזיקה הקלאסית ובסגנונות ספציפיים של מוזיקה ממשיכים גם כיום להשתמש בו. היום אנו קוראים להרמוניה כזו הרמוניה טונאלית פונקציונלית. ההרמוניה האטונאלית שונה מיסודה, כיוון שאינה מתחשבת בטונאליות המוכרת של הסולמות, אלא בשיטה הדודקאפונית של שנים-עשר טונים שווים בערכם או ב"שורה". מוזיקה בשיטות אלה משתמשת באקורדים מרובי צלילים ובכללים שונים לגמרי מאלה של ההרמוניה הטונאלית הקלאסית.
הגישה להרמוניה השתנתה עם הדורות, ומה שנחשב בעבר לאקורד דיסוננטי צורם, התקבל בדורות הבאים כסביר, ואף דרוש לאוזן המודרנית יותר.
אף כי הרמוניה היא תולדה של השמעת שני צלילים או יותר בבת אחת, אפשר ליצור תחושה הרמונית בקו יחיד, וראיה לכך יצירות רבות מתקופת הבארוק, שנכתבו לכלי מיתרים סולו, וגם אם הצלילים הכפולים נדירים בהן, בכל זאת קיימת בהן תחושה מלאה של הרמוניה.
סוגים של מהלכים הרמוניים
בספרו "Structural Functions of Harmony", ארנולד שנברג מחלק את סוגי המהלכים ההרמונים לשלושה, לפי המרווח שקיים בין דרגות האקורדים. מהלכים אלו אומצו על ידי פרופסור יצחק סדאי בספרו Harmony in its Systemic and Phenomenological Aspects:
תנועה הרמונית חזקה (Dynamic) – התנועה הנפוצה ביותר בהרמוניה פונקציונלית. מהלך של קוורטה בעליה או טרצה בירידה (שווה ערך סקסטה בעלייה או קווינטה בירידה).
למשל בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – פה מז'ור (קוורטה עולה); דו מז'ור – לה מינור (טרצה יורדת).
תנועה הרמונית חלשה (Static) – מהלך של טרצה בעליה או קוורטה בירידה (שווה ערך לסקסטה בירידה או קווינטה בעליה). למשל בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – סול מז'ור (קווינטה עולה); דו מז'ור – מי מינור (טרצה עולה).
תנועה הרמונית מודגשת (Accentuated) – מהלך של סקונדה בירידה או בעלייה. למשל בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – רה מינור (סקונדה עולה); דו מז'ור – סי מוקטן (סקונדה יורדת).
בנוסף קיים הסוג –
תנועה הרמונית מטעה (Deceptive) – מהלך של פרימה. למשל: דו מז'ור – דו מז'ור; דו מז'ור – דו דיאז מינור; דו מז'ור – דו מינור.
מהלכים אלו מתייחסים אל המקובל לעומת החריג במסורת המוזיקלית הטונאלית-פונקציונלית המערבית.
ראו גם
סולם
מונחים בתאוריית המוזיקה
הירמון
אופני תנודה
קישורים חיצוניים
*
הרמוניה
| 2024-08-26T10:41:37
|
28 בנובמבר
|
28 בנובמבר הוא היום ה-332 בשנה, בשבוע ה-49 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 33 ימים (32 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
1520 – פרדיננד מגלן מגיע אל האוקיינוס השקט ונותן לו את שמו
1582 – ויליאם שייקספיר נישא
1805 – בווינה נערכת הופעת הבכורה של האופרה "פידליו" מאת בטהובן
1821 – פנמה מכריזה על עצמאותה מספרד, ומצטרפת לרפובליקת קולומביה הגדולה
1843 – בריטניה וצרפת מכירות בממלכת הוואי כמדינה עצמאית
1885 – הסתיימה מלחמת בולגריה–סרביה (1885)
1905 – מפלגת השין פיין מוקמת באירלנד
1912 – אלבניה מכריזה על עצמאותה ונפרדת מן האימפריה העות'מאנית
1940 – הקרנת הבכורה של סרט התעמולה האנטישמי "היהודי הנצחי"
1943 – מלחמת העולם השנייה – שלושת מנהיגי בעלות הברית, וינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין רוזוולט ויוסיף סטלין נפגשים יחדיו לראשונה בוועידת טהראן לדון בפלישה לנורמנדי
1944 – מלחמת העולם השנייה – פרטיזנים אלבנים משחררים את מולדתם
1958 – צ'אד, קונגו וגבון מקבלות מעמד אוטונומי מצרפת
1960 – מאוריטניה מקבלת עצמאות מצרפת
1961 – החל מבצע יכין, להעלאת יהודי מרוקו לישראל
1964 – שיגור מארינר 4, החללית הראשונה שטסה סמוך למאדים ושדרה תמונות מפני השטח
1967 – גילוי ראשוני של כוכב נייטרונים מסוג פולסר
1971 – ארגון הטרור "ספטמבר השחור" רוצח את ראש ממשלת ירדן, וצפי תל
1975 – מזרח טימור מכריזה על עצמאותה מפורטוגל. עצמאות זו מחזיקה מעמד 9 ימים בלבד, עד לכיבושה בידי אינדונזיה
1979 – מטוס DC-10 של אייר ניו זילנד מתרסק לתוך הר ארבוס שבאנטארקטיקה במהלך טיול למטרות תיירות
1989 – בעקבות מהפכת הקטיפה הודיעה המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה כי היא תוותר על המונופול שלה בכוח הפוליטי
1990 – ג'ון מייג'ור מתמנה לראש ממשלת בריטניה, במקומה של מרגרט תאצ'ר
2002 – שני הפיגועים בקניה: תקיפת מלון "פרדייז", פיגוע שבו נהרגו שלושה ישראלים ו-13 קנייתים. ניסיון תקיפת טיסה 582 של ארקיע באמצעות טיל כתף. הפיגועים בוצעו על ידי טרוריסטים אסלאמיסטים מארגון טרור אסלאמי המקורב לאל-קאעידה בשם אל "איתיחד אל איסלמיה"
2010 – אתר ההדלפות ויקיליקס פרסם מברקים דיפלומטיים אמריקנים סודיים, סערה עולמית וסיקור נרחב באמצעי התקשורת בכל רחבי העולם
2013 – השביט ISON הגיע לנקודה הקרובה ביותר לשמש במסלולו וככל הנראה התפרק שם
2016 – התרסקה טיסה 2933 של LaMia ליד מדיין, שהייתה בדרכה מסנטה קרוס דה לה סיירה שבבוליביה למדיין שבקולומביה
נולדו
ממוזער|259x259 פיקסלים|מנואל קומננוס
ממוזער|219x219 פיקסלים|ויליאם בלייק
ממוזער|238x238 פיקסלים|פרידריך אנגלס
1118 – מנואל הראשון קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית (נפטר ב-1180)
1592 – הואנג טאיג'י, קיסר צ'ינג (נפטר ב-1643)
1489 – מרגרט טיודור, בתו של הנרי השביעי, מלך אנגליה ורעייתו של ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד (נפטרה ב-1541)
1632 – ז'אן-בטיסט לולי, מלחין צרפתי (נפטר ב-1687)
1757 – ויליאם בלייק, משורר מיסטיקן וצייר בריטי (נפטר ב-1827)
1820 – פרידריך אנגלס, פילוסוף גרמני (נפטר ב-1895)
1829 – אנטון רובינשטיין, מלחין, פסנתרן ומנצח יהודי רוסי (נפטר ב-1894)
1881 – שטפן צווייג, סופר אוסטרי ממוצא יהודי (נפטר ב-1942)
1887 – ארנסט רהם, ראש האס אה (נרצח ב-1934)
1889 – רודולף קייזר, סופר וחוקר ספרות גרמני (נפטר ב-1964)
1908 – קלוד לוי-שטראוס, אנתרופולוג יהודי צרפתי (נפטר ב-2009)
1926 – יואש צידון, מפעילי ההעפלה, מראשוני טייסי הקרב בחיל האוויר וחבר הכנסת ה-12 (נפטר ב-2015)
1929 – ברי גורדי, מפיק מוזיקלי ופזמונאי אמריקני
1931 – טומי אונגרר, סופר ילדים ומאייר צרפתי, שנודע גם כקריקטוריסט פוליטי וארוטי (נפטר ב-2019)
1934 – יריב בן-אהרן, סופר ישראלי (נפטר ב-2016)
1934 – מטעמה קשתי, אשת חינוך וסופרת ילדים, זוכת פרס יציב (נפטרה ב-2019)
1936 – מיכאל חריש, פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי
1936 – קרול גיליגן, פסיכולוגית, פילוסופית של המוסר ופמיניסטית אמריקאית ממוצא יהודי
1942 – אריק שינסקי, גנרל אמריקאי ששירת כראש מטה צבא ארצות הברית
1943 – רנדי ניומן, זמר, מלחין, פזמונאי, מפיק מוזיקלי ופסנתרן יהודי-אמריקאי
1945 – גאורג פולקרט, כדורגלן גרמני ששיחק בעמדת החלוץ (נפטר ב-2020)
1946 – נחמן שי, איש תקשורת ישראלי, חבר הכנסת, מפקד גלי צה"ל ודובר צה"ל
1947 – יבגני אריה, במאי תיאטרון ישראלי והמנהל האמנותי של תיאטרון גשר (נפטר ב-2022)
1950 – אד האריס, שחקן קולנוע אמריקאי
1950 – אריק מנקין, כדורסלן אמריקאי-ישראלי
1951 – נתן נתניהו, פרופסור ישראלי למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן
1956 – נטע כנעני, כדורסלנית ישראלית
1959 – דני פילק, חוקר ישראלי במדעי החברה ומדעי המדינה
1961 – יוסף אל-דרור, מחזאי, תסריטאי, במאי ומתרגם ישראלי
1962 – יוני רועה, זמר, מלחין, סופר ופזמונאי ישראלי
1962 – ג'ון סטיוארט, קומיקאי ושחקן אמריקאי
1963 – שרון צור, שחקן ישראלי
1964 – שמוליק נויפלד, מלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי ישראלי
1967 – אנה ניקול סמית', דוגמנית ושחקנית אמריקאית (נפטרה ב-2007)
1969 – שרון שחל, שחקנית ומדבבת ישראלית
1970 – רן בן שמעון, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת הבלם ומאמן כדורגל
1970 – ארז בן הרוש, שחקן, מנחה, כותב ויוצר ישראלי
1971 – אלון זינגמן, במאי קולנוע, במאי טלוויזיה ותסריטאי ישראלי
1975 – ספי אפרתי, מוזיקאי ישראלי
1976 – אברהם טל, זמר ישראלי
1976 – יובל אברמוביץ', שדרן רדיו, עיתונאי, תסריטאי, שחקן, סופר, בעל הוצאת ספרים ויזם ישראלי
1977 – אילנה ברקוביץ', שחקנית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1980 – דן שפירא, שחקן טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1989 – ג'יימס הייפ, די ג'יי, מפיק מוזיקלי ורמיקסר אנגלי
נפטרו
741 – ה גרגוריוס השלישי (נולד ב-690)
1680 – ג'ובני לורנצו ברניני, פסל, צייר וארכיטקט איטלקי (נולד ב-1598)
1859 – וושינגטון אירווינג, סופר אמריקאי (נולד ב-1783)
1962 – וילהלמינה, מלכת הולנד (נולדה ב-1880)
1872 – מרי סומרוויל, מדענית וסופרת סקוטית (נולדה ב-1780)
1939 – ג'יימס נייסמית', כומר קנדי וממציא הכדורסל (נולד ב-1861)
1947 – פיליפ לקלרק, גנרל צרפתי במלחמת העולם השנייה (נולד ב-1902)
1968 – איניד בלייטון, סופרת בריטית (נולדה ב-1897)
1976 – רוזלינד ראסל, שחקנית קולנוע ותיאטרון אמריקאית (נולדה ב-1907)
1980 – נחום גוטמן, צייר וסופר ישראלי (נולד ב-1898)
1994 – ג'פרי דאהמר, רוצח סדרתי (נולד ב-1960)
2010 – לזלי נילסן, שחקן וקומיקאי קנדי-אמריקאי (נולד ב-1926)
2015 – אולן ווקר, פוליטיקאית אמריקאית, מושלת יוטה (נולדה ב-1930)
2019 – רענן שריר, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה, כיהן כמפקד הנח"ל (נולד ב-1935)
2019 – פים ורביק, מאמן כדורגל הולנדי (נולד ב-1956)
2020 – דייוויד פראוז, שחקן קולנוע, שרירן ומרים משקולות אנגלי (נולד ב-1935)
2021 – אנדריי אנדרייביץ', נסיך רוסיה, נינו של אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה, ונשיא אגודת משפחת רומנוב (נולד ב-1923)
2021 – פרנק ויליאמס, איש עסקים בריטי, המייסד והבעלים של קבוצת המרוצים ויליאמס (נולד ב-1942)
2022 – דונלד מקיצ'ן, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1961)
2022 – גלית בורג, זמרת ישראלית (נולדה ב-1968)
2023 – צ'ארלי מאנגר, מנהל השקעות ופילנתרופ (נולד ב-1924)
חגים ואירועים החלים ביום זה
"Buy Nothing Day" – יום ללא קניות, יום מחאה כנגד תרבות הצריכה
אלבניה – יום העצמאות
מאוריטניה – יום העצמאות
27 בנובמבר – 29 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ כח
קטגוריה:נובמבר
| 2024-04-24T17:02:44
|
1 באוקטובר
|
1 באוקטובר הוא היום ה-274 בשנה בלוח הגריגוריאני (275 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 91 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
331 לפנה"ס – אלכסנדר הגדול מביס את דריווש השלישי מלך פרס בקרב גאוגמלה
1273 – הרוזן רודולף ואן הבסבורג הופך למלך הגרמנים
1653 – הפרלמנט של רוסיה מאשר את סיפוח אוקראינה
1791 – נפתח המושב הראשון של האספה המחוקקת של צרפת
1795 – צרפת כובשת את בלגיה
1800 – ספרד מוסרת את לואיזיאנה לצרפת בהתאם לחוזה סן אילדפונסו
1814 – נפתח קונגרס וינה
1827 – הצבא הרוסי מסתער על ירוואן ומסיים אלף שנות שלטון מוסלמי על ארמניה
1847 – מריה מיטשל נהיית האישה השנייה שגילתה כוכב שביט, אחרי קרוליין הרשל
1867 – קארל מרקס מפרסם את ספרו "הקפיטל"
1869 – אוסטריה מפיקה את גלויות הדואר הראשונות בעולם
1880 – תומאס אלווה אדיסון פותח את המפעל הראשון בעולם לנורות חשמליות
1887 – בלוצ'יסטן מובסת על ידי האימפריה הבריטית
1888 – מוקמת אוניברסיטת סופיה
1890 – הקונגרס של ארצות הברית מכריז על הפארקים יוסמיטי וסקוויה בקליפורניה כפארקים לאומיים
1891 – נפתחת אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה
1892 – אוניברסיטת שיקגו פותחת את שעריה
1898 – הצאר ניקולאי השני מצווה על גירוש יהודי רוסיה מערים הגדולות של האימפריה הרוסית
1908 – מפעל המכוניות פורד מציג את הדגם החדש, פורד מודל T
1911 – איגוד עובדי תעשיית התכשיטים בהולנד משיג אישור ליום עבודה של 8 שעות
1918 – כוחות ערביים בפיקודו של תומאס אדוארד לורנס כובשים את דמשק מידי הטורקים
1928 – ברית המועצות מכריזה על תוכנית החומש הראשונה
1932 – אוסוולד מוזלי מייסד את איגוד הפשיסטים הבריטי
1934 – אדולף היטלר מגדיל את הצבא והצי הגרמניים תוך כדי הפרת חוזה ורסאי
1936 – פרנסיסקו פרנקו הופך לראש הממשלה הלאומנית בספרד
1938 – גרמניה מספחת את חבל הסודטים
1943 – חיילי בעלות הברית כובשים את נאפולי
1943 – הגרמנים תוקפים את יהודי דנמרק
1946 – במשפטי נירנברג נגזר דינם של מנהיגי הנאצים
1949 – מאו דזה-דונג מכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין
1949 – ייסוד הרפובליקה של סין (טייוואן) באי פורמוזה
1950 – חיילי דרום קוריאה חוצים את קו הרוחב ה 38 לתוך צפון קוריאה
1952 – המפלגה הליברלית מנצחת בבחירות הכלליות ביפן
1954 – המושבה הבריטית של ניגריה הופכת לפדרציה
1958 – בריטניה מעבירה את אי חג המולד לידי אוסטרליה
1960 – ניגריה מקבלת עצמאות מבריטניה
1961 – קמרון המזרחית והמערבית מתאחדות ויוצרות את הרפובליקה של קמרון
1962 – ברברה סטרייסנד חותמת על חוזה ההקלטות הראשון שלה (עם חברת קולומביה)
1962 – ג'יימס מרדית הופך להיות הסטודנט השחור הראשון באוניברסיטת מיסיסיפי
1964 – ביפן נחנך הקו הראשון של רשת הרכבות שינקנסן (המכונה "רכבת הקליע") בין טוקיו לאוסקה
1965 – סוהארטו מדכא הפיכה צבאית באינדונזיה
1969 – הקונקורד עובר לראשונה את מהירות הקול
1973 – מנהרת הגז בין ברית המועצות לגרמניה המערבית נפתחת
1971 – באורלנדו שבפלורידה נפתח דיסניוורלד
1975 – איי אליס נפרדים מאיי גילברט ומשנים את שמם לטובאלו
1975 – בריטניה מעניקה שלטון עצמי לאיי סיישל
1977 – הכדורגלן הברזילאי פלה פורש לאחר ששיחק את משחקו האחרון
1978 – טובאלו מכריזה על עצמאות
1978 – איי קומורו מאמצים חוקה
1982 – נפתח לראשונה אפקוט, פארק השעשועים לטכנולוגיה ורב תרבותיות מבית דיסני, באורלנדו שבפלורידה
1982 – הלמוט קוהל מחליף את הלמוט שמידט בתור קנצלר גרמניה לאחר הצבעת אי-אמון
1988 – מיכאיל גורבצ'וב מתמנה ליושב ראש הסובייט העליון (הפרלמנט של ברית המועצות)
1989 – אלפי מזרח גרמנים בורחים לגרמניה המערבית
1990 – נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש מגנה בנאום בעצרת הכללית של האו"ם את הפלישה העיראקית לכויית
1994 – הרפובליקה של פלאו מקבלת עצמאות
1994 – נשיא דרום אפריקה נלסון מנדלה מבקר בארצות הברית
1998 – ולדימיר פוטין מתמנה לחבר קבוע במועצת הביטחון של הפדרציה הרוסית
2005 – אל-קאעדה מבצע סדרה של פיצוצים באתרי נופש בבאלי שבאינדונזיה. בפיגועים אלו נהרגו כ-20 בני אדם ונפצעו כ-130 אנשים
2017 – משאל העם על עצמאות קטלוניה
2017 – הטבח בסטריפ של לאס וגאס, 59 נהרגו ומאות נפצעו
2017 – פיגוע הדקירה במרסיי
2024 – המתקפה האיראנית על ישראל (אוקטובר 2024)
נולדו
ממוזער|253x253 פיקסלים|אלכסנדר סוורוס
ממוזער|241x241 פיקסלים|הנרי השלישי
ממוזער|261x261 פיקסלים|ג'ימי קרטר
86 לפנה"ס – גאיוס סאלוסטיוס קריספוס, מדינאי והיסטוריון רומאי (נפטר ב- 35 לפנה"ס)
208 – אלכסנדר סוורוס, קיסר רומא (נרצח ב-235)
1207 – הנרי השלישי, מלך אנגליה (נפטר ב-1272)
1507 – ג'אקומו בארוצי דה ויניולה, אדריכל איטלקי (נפטר ב-1573)
1542 – אלברו דה מנדניה, מגלה ארצות ספרדי (נפטר ב-1595)
1685 – קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נפטר ב-1740)
1788 – יצחק בר לווינזון, מחלוצי תנועת ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית (נפטר ב-1860)
1865 – פול דיקא, מלחין צרפתי (נפטר ב-1935)
1881 – ויליאם בואינג, מהנדס אמריקאי (נפטר ב-1956)
1903 – ולדימיר הורוביץ, פסנתרן רוסי (נפטר ב-1989)
1907 – פסח בר אדון, מאנשי היישוב, פעיל בארגון "ההגנה" ובהעפלה, הרפתקן, ארכאולוג וסופר ישראלי (נפטר ב-1985)
1910 – בוני פארקר, פורעת-חוק אמריקאית (נהרגה ב-1934)
1920 – וולטר מתאו, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2000)
1922 – צ'ן-נינג יאנג, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1924 – ג'ימי קרטר, הנשיא ה-39 של ארצות הברית
1924 – ויליאם רנקוויסט, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (נפטר ב-2005)
1925 – אדולפו קמינסקי, יהודי-צרפתי פעיל המחתרת הצרפתית, שהתמחה בזיוף תעודות זהות (נפטר ב-2023)
1927 – יעקב בן יזרי, שר הבריאות וחבר הכנסת מטעם מפלגת גיל (נפטר ב-2018)
1928 – ג'ורג' פפארד, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי (נפטר ב-1994)
1929 – רעיה ברונשטיין, ספורטאית ישראלית (נפטרה ב-2023)
1930 – ריצ'רד האריס, שחקן אירי (נפטר ב-2002)
1931 – אורי שוהם, חלילן ישראלי (נפטר ב-2021)
1933 – יוסף צ'חנובר, איש כלכלה ומנהל ישראלי (נפטר ב-2024)
1935 – אוריאל רינגולד, סופר עברי, עורך ועיתונאי (נפטר ב-2008)
1935 – ג'ולי אנדרוז, שחקנית תיאטרון וקולנוע
1935 – יוסי לוין, ממובילי ענף הדאייה בישראל (נפטר ב-2024)
1938 – מיכה לימור, עיתונאי ושדר טלוויזיה ישראלי
1940 – עטרה בן-טובים, מוזיקאית בריטית, חלילנית קלאסית ומייסדת תוכנית הקונצרטים לילדים בלונדון (נפטרה ב-2022)
1943 – שלמה כישור, פזמונאי ישראלי (נפטר ב-2019)
1944 – דרור קשטן, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי (נפטר ב-2024)
1947 – מריסקה ורס, זמרת הולנדית
1947 – אהרן צ'חנובר, ביוכימאי ישראלי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2004
1948 – חיים מרין, תסריטאי ומחזאי ישראלי
1950 – אלפידה, זמרת פופ יווניה
1953 – גרטה וייץ, אתלטית נורווגית (נפטרה ב-2011)
1954 – עוזי בן כנען, סופר ישראלי (נפטר ב-1991)
ממוזער|170x170 פיקסלים|ג'ולי אנדרוז
1954 – מילי קרלוצ'י, שחקנית ומגישת טלוויזיה איטלקייה
1956 – תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה
1957 – גדי דגון, צלם אמנותי ישראלי (נפטר ב-2021)
1958 – אתי אנטה-שגב, מפיקה ועורכת טלוויזיה, מוזיקה ותרבות ישראלית
1960 – בועז יזרעאלי, סופר עברי
1968 – סגול 59, חן רותם, ראפר ומוזיקאי ישראלי
1974 – אלכס אברבוך, קופץ במוט ישראלי
1975 – הילה הררי, זמרת ישראלית
1989 – ברי לארסון, שחקנית קולנוע, במאית ומוזיקאית אמריקאית
1989 – רום ברנע, שחקן ישראלי
1990 – צ'ארלי מקדונל, מוזקאי ווידאו-בלוגר בריטי
1991 – אבי שטיין, טרנסג'נדרית, בלוגרית ופעילה בקהילת הלהט"ב בארצות הברית
1991 – יהונתן קופלב, שחיין ישראלי
1997 – ג'ייד בירד, זמרת-יוצרת בריטית
נפטרו
686 – טמו, קיסר יפן ה-40 (נולד ב-631)
959 – אדוויג, מלך אנגליה, מלך אנגליה (נולד ב-941)
1404 – בוניפקיוס התשיעי, אפיפיור (נולד ב-1356)
1499 – מרסיליו פיצ'ינו, הומניסט ופילוסוף איטלקי (נולד ב-1433)
1532 – יאן גוסארט, צייר דובר צרפתית מארצות השפלה (נולד ב-1478)
1570 – פרנס פלוריס, צייר פלמי (נולד ב-1519)
1674 – דוד כהן די לארא, רב ספרדי גרמני (נולד ב-1602)
1684 – פייר קורניי, מחזאי צרפתי (נולד ב-1606)
1708 – ג'ון בלואו, מלחין ונגן עוגב אנגלי (נולד ב-1649)
1723 – דימיטריה קנטמיר, שליט נסיכות מולדובה, היסטוריון, מוזיקולוג (נולד ב-1673)
1955 – אברהם הירש, ראש ועד המושבה הרצליה, ראש המועצה המקומית הרצליה ויושב ראש מועצת ההדרים הראשון (נולד ב-1892)
1964 – ארנסט טוך, מלחין אוסטרי (נולד ב-1887)
1980 – גאורג זינגר, מנצח ופסנתרן ישראלי (נולד ב-1906)
1991 – דן הורוביץ, סוציולוג ישראלי, עיתונאי, ופרופסור באוניברסיטה העברית (נולד ב-1928)
1993 – יעקב גליל, מחנך וחוקר בשטח הבוטניקה, פרופסור וממייסדי אוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1914)
1997 – ענבל פרלמוטר, מוזיקאית ישראלית (נולדה ב-1971)
1999 – תד אריסון, איש עסקים ישראלי-אמריקאי (נולד ב-1924)
2004 – ריצ'רד אבדון, צלם אמריקאי (נולד ב-1923)
2011 – הרב גדליה אייזמן, משגיח בישיבת קול תורה (נולד ב-1910)
2013 – ישראל גוטמן, היסטוריון ישראלי, חוקר השואה ופעל להנצחתה (נולד ב-1923)
2013 – טום קלנסי, סופר אמריקאי (נולד ב-1947)
2013 – ג'וליאנו ג'מה, שחקן קולנוע איטלקי שהתפרסם ככוכב מערבונים (נולד ב-1938)
2014 – שלמה להט, אלוף בצה"ל וראש עיריית תל אביב (נולד ב-1927)
2015 – איתם הנקין, רב, היסטוריון וחוקר תורני, נרצח בפיגוע ירי בבית פוריכ בשומרון (נולד ב-1984)
2016 – דייוויד הרד, כדורגלן בריטי ששיחק בארסנל ובמנצ'סטר יוניטד (נולד ב-1934)
2018 – שארל אזנבור, זמר, מלחין, שחקן קולנוע ופזמונאי צרפתי (נולד ב-1924)
2018 – עמירם גונן, גאוגרף ישראלי (נולד ב-1935)
2023 – רוברט מזרחי, פילוסוף יהודי צרפתי, נשיא מועצת האינטלקטואלים היהודים למען ישראל (נולד ב-1926)
2023 – אבי אתגר, שדרן רדיו ומנחה טלוויזיה ישראלי (נולד ב-1948)
2024 – עמי זאבי, איש חינוך, מייסד רשת אמי"ת ומנהלה במשך 25 שנים (נולד ב-1935)
2024 – ויאצ'סלב דוברינין, מלחין וזמר אסטרדה סובייטי-רוסי (נולד ב-1946)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ניגריה – חג לאומי
טובאלו – יום העצמאות
הרפובליקה העממית של סין – חג לאומי
ערביי ישראל והפלסטינים – יום הזיכרון לאירועי אוקטובר 2000
30 בספטמבר – 2 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י א
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-03T07:50:33
|
30 בנובמבר
|
30 בנובמבר הוא היום ה-334 בשנה (335 בשנה מעוברת), בשבוע ה-49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 31 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
306 – מרקלוס הראשון נבחר לאפיפיור
1406 – גרגוריוס השנים עשר הופך לאפיפיור ה-205 לאחר מות אינוקנטיוס השביעי
1782 – ארצות הברית ובריטניה חותמות על הסכם שלום; המהפכה האמריקנית מסתיימת
1853, הרוסים, תחת פיקודו של האדמירל נחימוב, תקפו את נמל סינופ בים השחור והטביעו את הצי העות'מאני שעגן בו. זה היה הצעד הראשון לפריצת מלחמת קרים
1939 – ברית המועצות פולשת לפינלנד ומפציצה את הלסינקי
1941 – טבח יער רומבולה, רצח של 13,000 יהודים ביום זה סמוך לריגה במהלך השואה
1943 – ועידת טהראן: רוזוולט, סטלין וצ'רצ'יל מחליטים על הוצאתו לפועל של מבצע אוברלורד – הפלישה לנורמנדי
1947 – למחרת כ"ט בנובמבר, נפתחת מלחמת העצמאות בהתקפה על אוטובוס 2094
1963 – הצוללת אח"י תנין (צ-71) עצרה מול חופי הארץ ספינה לבנונית כשעל סיפונה 4 נוסעים סורים, מהם קרוב של שר ההגנה הסורי. בעקבות זאת התבצעה עסקת החזרת שבויים מסוריה שהתעכבה זמן רב
1966 – ברבדוס מקבלת עצמאות מבריטניה
1967 – דרום תימן מקבלת עצמאות מבריטניה
1979 – האלבום המפורסם The Wall של להקת פינק פלויד יוצא לאור
2005 – רופאים בצרפת מבצעים את השתלת הפנים הראשונה בהיסטוריה
2010 – טקס חנוכת מנהרות הכרמל – לאחר כ-4 שנות עבודה
נולדו
ממוזער|170x170 פיקסלים|ז'אן, דוכס ברי
ממוזער|238x238 פיקסלים|מארק טוויין
ממוזער|216x216 פיקסלים|וינסטון צ'רצ'יל
ממוזער|169x169 פיקסלים|דני סנדרסון
538 – גרגוריוס מטור, ראשון ההיסטוריונים הפרנקים (נפטר ב-594)
1310 – פרידריך השני, מרקיז מייסן (נפטר ב-1349)
1340 – ז'אן, דוכס ברי (נפטר ב-1416)
1427 – קז'ימייז' הרביעי, מלך פולין, דוכס ליטה (נפטר ב-1492)
1466 – אנדראה דוריה, אדמירל איטלקי מצליח ששלט בים התיכון במחצית הראשונה של המאה ה-16 (נפטר ב-1560)
1508 – אנדראה פלדיו, ארכיטקט איטלקי (נפטר ב-1580)
1667 – ג'ונתן סוויפט, סופר וסאטיריקן בריטי (נפטר ב-1745)
1813 – שארל-ולנטן אלקאן, מלחין צרפתי (נפטר ב-1888)
1825 – ויליאם אדולף בוגרו, צייר צרפתי (נפטר ב-1905)
1835 – מארק טוויין, סופר אמריקאי (נפטר ב-1910)
1874 – לוסי מוד מונטגומרי, סופרת קנדית (נפטרה ב-1942)
1874 – וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-1965)
1906 – ג'ון דיקסון קאר, סופר מתח אמריקאי (נפטר ב-1977)
1912 – גורדון פארקס, צלם עיתונות ובמאי קולנוע אפרו-אמריקאי (נפטר ב-2006)
1922 – יונה רוזנפלד, עובד סוציאלי, פסיכואנליטיקאי וחוקר בתחום העבודה הסוציאלית (נפטר ב-2023)
1924 – שירלי צ'יזהולם, מחנכת, מחברת ספרים ופוליטיקאית אפרו-אמריקאית (נפטרה ב-2005)
1925 – ביל גייטס האב, עורך דין, נדבן ומנהיג אזרחי אמריקאי (נפטר ב-2020)
1926 – שמעון בר, זמר, שחקן, בדרן ומתרגם ישראלי (נפטר ב-1983)
1926 – אנדרו שלי, אנדוקרינולוג פולני-אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1929 – ליא קניג, שחקנית ישראלית
1935 – וודי אלן, במאי קולנוע ושחקן אמריקאי
1937 – רידלי סקוט, במאי קולנוע בריטי
1938 – נחמן אינגבר, מבקר ומרצה לקולנוע ישראלי
1943 – טרנס מאליק, במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע אמריקאי
1944 – ויקטור סרוסי, כדורגלן ישראלי
1945 – ראדו לופו, פסנתרן יהודי רומני שהתיישב בבריטניה ובשווייץ (נפטר ב-2022)
1946 – יחזקאל חזום, כדורגלן ישראלי (נפטר ב-2023)
1946 – מרינה אברמוביץ', אמנית מיצג
1949 – אוריאלה וייט, שחקנית ורקדנית ישראלית (נפטרה ב-1993)
1949 – מתי כספי, זמר ישראלי
1950 – דני סנדרסון, זמר ישראלי
1950 – הנרי סליק, במאי אמריקאי
1950 – פול וסטפאל, כדורסלן ומאמן אמריקאי (נפטר ב-2021)
1951 – רוברט רולנד סמית, סופר אמריקאי
1951 – מיכאל גורביץ', מחזאי ובמאי תיאטרון ישראלי
1952 – ציפי גון-גרוס, שדרנית רדיו, פסיכולוגית וסופרת ישראלית
1954 – מולי קצורין, מאמן כדורסל ישראלי
1955 – קווין קונרוי, שחקן תיאטרון, קולנוע ומדבב אמריקני (נפטר ב-2022)
1958 – גארי לואיס, שחקן סקוטי
1960 – היאם ע'באס, שחקנית ערביה ישראלית
1960 – גארי ליניקר, כדורגלן אנגלי
1965 – בן סטילר, שחקן אמריקאי
1966 – נתן רביץ, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1969 – זוהר לבנסברג, שחיינית ישראלית
1970 – רותם אברוצקי, עיתונאי ישראלי
1978 – גאל גארסיה ברנאל, שחקן מקסיקני
1979 – אלונה איב, שחקנית ובמאית ישראלית
1980 – ג'קו אייזנברג, זמר ויוצר ישראלי
1982 – דומניקו פוצוביבו, רוכב אופני כביש איטלקי
1982 – נלי תגר, שחקנית ישראלית
1984 – תום אלמדון, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת השוער
1985 – כריסי טיגן, דוגמנית אמריקאית
1985 – קיילי קווקו, שחקנית אמריקאית
1986 – ג'ורדן פארמר, שחקן כדורסל
1987 – דאגי פוינטר, בסיסט להקת הרוק הבריטית מקפליי
1990 – מגנוס קרלסן, אלוף העולם ה-16 והנוכחי בשחמט. מדורג מספר 1 בעולם
נפטרו
ממוזער|255x255 פיקסלים|אוסקר ויילד
ממוזער|223x223 פיקסלים|ג'ורג' בוש האב
1016 – אדמונד השני, מלך אנגליה (נולד ב-990)
1204 – אימרה הראשון, מלך הונגריה (נולד ב-1174)
1900 – אוסקר ויילד, סופר, משורר, עיתונאי, מבקר אופנה ומחזאי אירי (נולד ב-1854)
1930 – מרי האריס "אמא" ג'ונס, מנהיגה בתנועת התאגדויות העובדים בארצות הברית (נולדה ב-1837)
1935 – פרננדו פסואה, משורר פורטוגלי (נולד ב-1888)
1938 – קורנליו זליה קודריאנו, פוליטיקאי רומני ומייסד "התנועה הלגיונרית" (נולד ב-1899)
1943 – אתי הילסום, סופרת (נולדה ב-1914)
1947 – ארנסט לוביץ', במאי קולנוע יהודי יליד גרמניה (נולד ב-1892)
1948 – ברט לואיס, מלחין אמריקאי (נולד ב-1879)
1972 – בנימין אידלסון, אדריכל ישראלי (נולד ב-1911)
1972 – עידוא בן גריון, סופר ומחזאי עברי, במאי תיאטרון ופזמונאי ישראלי (נולד ב-1938)
1982 – אריק תומפסון, שחקן, מנחה טלוויזיה ומפיק אנגלי (נולד ב-1929)
1985 – יוסף זריצקי, צייר ישראלי (נולד ב-1891)
1988 – עמירם ניר, איש צבא, עיתונאי, יועץ ראש הממשלה לענייני טרור בינלאומי, מהמעורבים העיקריים בפרשת איראן-קונטראס (נולד ב-1950)
1989 – חסן פתחי, אדריכל מצרי מודרני וחלוץ אדריכלות התואמת את תנאי הסביבה במצרים (נולד ב-1900)
1993 – אוריאלה וייט, שחקנית ורקדנית ישראלית (נולדה ב-1949)
2006 – עלי מוהר, פזמונאי ופובליציסט ישראלי (נולד ב-1948)
2012 – אינדר קומאר גוג'ראל, ראש ממשלת הודו השנים עשר (נולד ב-1919)
2013 – פול ווקר, שחקן קולנוע אמריקאי שהשתתף בסרטי מהיר ועצבני (נולד ב-1973)
2015 – רונית לוינשטיין מלץ, סופרת, כתבה את סדרת הספרים "מסע בעקבות שמי" (נולדה ב-1960)
2015 – פאטמה אל מרניסי, סוציולוגית, סופרת, חוקרת ואינטלקטואלית פמיניסטית מרוקאית (נולדה ב-1940)
2015 – מרקוס קלינגברג, פרופסור לאפידמיולוגיה, שבשנת 1983 הורשע ונידון לעשרים שנות מאסר באשמת ריגול למען ברית המועצות (נולד ב-1918)
2018 – ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הנשיא ה-41 של ארצות הברית (נולד ב-1924)
2018 – תמי ספיבק, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, פעילה בתחום הפרינג' בישראל (נולדה ב-1944)
2019 – מייקל הווארד, היסטוריון צבאי בריטי, אביר מסדר האימפריה הבריטית, מסדר ההצטיינות, מסדר עמיתי הכבוד ובעל עיטור הצלב הצבאי (נולד ב-1922)
2019 – מאריס יאנסונס, מנצח לטבי (נולד ב-1943)
2021 – ריי קנדי, כדורגלן אנגלי (נולד ב-1951)
2021 – ג. יפית, פרסומאית ואשת עסקים ישראלית (נולדה ב-1951)
2022 – ג'יאנג דזה-מין, נשיא הרפובליקה העממית של סין (נולד ב-1926)
2022 – כריסטין מקווי, זמרת, קלידנית, ופזמונאית בריטית (נולדה ב-1943)
2023 – שלמה אבינרי, חוקר בתחום מדעי המדינה והיסטוריון של הפילוסופיה הפוליטית (נולד ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן
יום אנדרו הקדוש
ברבדוס – יום העצמאות
ערים בשביל אור החיים
29 בנובמבר – 1 בדצמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ ל
קטגוריה:נובמבר
| 2024-09-29T20:57:10
|
24 באוגוסט
|
24 באוגוסט הוא היום ה-236 בשנה בלוח הגריגוריאני (237 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 129 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
410 – הוויזיגותים בוזזים את רומא במשך שלושה ימים
1349 – התפרצות המוות השחור בפולין
1349 – כ-6,000 יהודים נטבחו במגנצה (מיינץ בגרמניה) לאחר שהואשמו בגרימת המגפה השחורה
1391 – הטבח ביהודי פלמה דה מיורקה
1456 – מסתיימת הדפסתו של תנ"ך גוטנברג על ידי יוהאן גוטנברג
1511 – הפורטוגזים כובשים את מלאקה (במלזיה של היום)
1516 – קרב מרג' דאבק שבו מביסים העות'מאנים את הממלוכים מסמן את קצה של האימפריה הממלוכית וראשית השליטה העות'מאנית במזרח התיכון
1572 – טבח ליל ברתולומיאו הקדוש: שארל התשיעי מלך צרפת מורה על טבח בהוגנוטים (צרפתים פרוטסטנטים)
1690 – נוסדת העיר כלכותה (קולקטה) בהודו
1814 – כוחות בריטיים מציתים את הבית הלבן בוושינגטון
1820 – ראשית המהפכה הליברלית בעיר פורטו, שהובילה לניסוח חוקה עבור פורטוגל ולהכרזה על עצמאות ברזיל
1831 – צ'ארלס דרווין מתבקש להצטרף למסעה של הספינה ביגל
1891 – תומאס אלווה אדיסון רושם פטנט על מצלמת הקולנוע
1912 – אלסקה הופכת לשטח של ארצות הברית
1932 – אמיליה ארהארט הופכת לאישה הראשונה הטסה לרוחב ארצות הברית ללא עצירה – מלוס אנג'לס לניוארק שבניו ג'רזי
1944 – מלחמת העולם השנייה: כוחות צרפת ובעלות הברית מתחילים במתקפה לשחרור פריז
1949 – נכנסת לתוקפה אמנת נאט"ו
1954 – חוק הפיקוח על קומוניסטים נכנס לתוקף בארצות הברית. המפלגה הקומוניסטית האמריקאית מוצאת אל מחוץ לחוק
1960 – בווסטוק שבאנטארקטיקה נמדדת טמפרטורה של -88°C, הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה עד אז על פני כדור הארץ
1965 – נחנכת שגרירות ישראל בגרמניה
1968 – צרפת מפוצצת את פצצת המימן הראשונה שלה, והופכת בכך למעצמה הגרעינית החמישית בעולם
1970 – פיגוע באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, פעילי שמאל רדיקלי מתנגדי מלחמת וייטנאם מפוצצים מכונית תופת באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון
1991 – אוקראינה מצהירה על עצמאות מברית המועצות
1991 – מיכאיל גורבצ'וב מתפטר מראשות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
1992 – ההוריקן אנדרו פוגע בדרום פלורידה
1992 – יחסים דיפלומטיים נקשרים בין הרפובליקה העממית של סין לבין קוריאה הדרומית
1994 – נחתם הסכם ראשוני בין ישראל לאש"ף המאפשר ממשל עצמי חלקי לפלסטינים בשטחי הגדה המערבית
1995 – מיקרוסופט מוציאה לשוק את מערכת ההפעלה חלונות 95
2000 – שחקן הכדורסל, דורון ג'מצ'י, פרש ממשחק כדורסל פעיל לאחר 23 שנות משחק
2008 – הסתיימה אולימפיאדת בייג'ינג 2008
2016 – רעידת אדמה במרכז איטליה גרמה ליותר מ-247 הרוגים
2018 – בפעם השישית בעשור השני של המאה ה-21, מודח ראש ממשלה מכהן באוסטרליה; מלקולם טרנבול הודח על ידי חברי מפלגתו והוחלף בסקוט מוריסון
נולדו
ממוזער|263x263 פיקסלים|יאסר ערפאת
ממוזער|258x258 פיקסלים|ירון לונדון
1113 – ז'ופרואה החמישי, רוזן אנז'ו ואבי בית פלנטג'נט (נפטר ב-1151)
1198 – אלכסנדר השני, מלך סקוטלנד (נפטר ב-1249)
1358 – חואן הראשון, מלך קסטיליה (נהרג ב-1390)
1484 – ברטולומה דה לאס קסאס, כומר ספרדי מהמסדר הדומיניקני (נפטר ב-1566)
1552 – לוויניה פונטנה, ציירת מנייריסטית (נפטרה ב-1614)
1556 – סופיה ברהה, אסטרונומית דנית (נפטרה ב-1643)
1669 – אלסנדרו מרצ'לו, מלחין איטלקי (נפטר ב-1747)
1750 – לטיציה רמולינו, אמו של נפוליאון בונפרטה ואשתו של קרלו בואונפרטה (נפטרה ב-1836)
1759 – ויליאם וילברפורס, פוליטיקאי אנגלי (נפטר ב-1833)
1837 – תאודור דובואה, מלחין צרפתי, נגן עוגב ומורה למוזיקה (נפטר ב-1924)
1890 – ג'ין ריס, סופרת בריטית (נפטרה ב-1979)
1899 – חורחה לואיס בורחס, סופר ארגנטינאי (נפטר ב-1986)
1902 – פרנאן ברודל, היסטוריון צרפתי (נפטר ב-1985)
1903 – קארל האנקה, פושע מלחמה נאצי (נפטר ב-1945)
1912 – בן עויזרמן, צלם, במאי ותסריטאי קולנוע ועיתונות ישראלי (נפטר ב-1967)
1915 – ג'יימס טיפטרי ג'וניור, פסיכולוגית וסופרת אמריקאית (נפטרה ב-1987)
1915 – יעקב פרי (פרולוב), אלוף בצה"ל (נפטר ב-2001)
1918 – טוסיה אלטמן, ממנהיגות השומר הצעיר בפולין ולוחמת במרד גטו ורשה (נפטרה ב-1943)
1925 – חיים יעקב גולדוויכט, מייסד וראש הישיבה הראשון של ישיבת כרם ביבנה (נפטר ב-1995)
1925 – צפייה גורן, אשת חינוך ונשיאת אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית (נפטרה ב-2008)
1926 – נסים אלוני, מחזאי, במאי, סופר ומתרגם ישראלי (נפטר ב-1998)
1926 – יהודית שובל, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחית בתחום הסוציולוגיה של הבריאות
1927 – אלווין ברנשטיין, סופר, פובליציסט, מבקר ספרות ותיאטרון, עורך כתבי עת ספרותיים ומזכיר ספרותי של תיאטראות יהודי רומני (נפטר ב-2011)
1927 – הארי מרקוביץ, כלכלן יהודי (נפטר ב-2023)
1929 – יאסר ערפאת, מנהיג פלסטיני (נפטר ב-2004)
1931 – אורי דביר, סייר, גאוגרף, יושב ראש הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע ואיש תקשורת ומחבר מדריכים פופולריים בנושא הטיולים (נפטר ב-2011)
1936 – א"ס בייאט, סופרת ומשוררת אנגלייה (נפטרה ב-2023)
1937 – קציעה כ"ץ, סופרת ובלשנית ישראלית וחברת האקדמיה ללשון העברית
1938 – ידיד רובין, צייר ישראלי (נפטר ב-2012)
1939 – יהושע סובול, מחזאי ישראלי
1940 – ירון לונדון, עיתונאי, איש טלוויזיה, פובליציסט ופזמונאי ישראלי
1944 – סטיבן כץ, פילוסוף יהודי
1944 – קלאוס נומי, זמר גרמני (נפטר ב-1983)
1945 – מרשה פ. ג'ונסון, מחלוצות התנועה לזכויות להט"ב (נפטרה ב-1992)
1946 – ויק אייקרס, כדורגלן עבר ומאמן כדורגל אנגלי
1947 – אן ארצ'ר, שחקנית ומפיקה אמריקאית
1947 – פאולו קואלו, סופר פורטוגלי
1947 – צבי סלטון, קריין חדשות ישראלי
1947 – רוג'ר דה ולמינק, לשעבר רוכב אופני כביש וסייקלו–קרוס בלגי
1948 – ז'אן מישל ז'אר, מלחין מוזיקה אלקטרונית צרפתי
1950 – עמי מנדלמן, זמר, שחקן ומדבב ישראלי
1951 – אורסון סקוט קארד, סופר מדע בדיוני
1955 – מייק האקבי, מושל ארקנסו
1956 – עדי בנימינוב, במאי טלוויזיה ישראלי
1957 – סטיבן פריי, קומיקאי, סופר ושחקן אנגלי
1965 – רג'י מילר, שחקן כדורסל
1968 – יוסי טולדו, שחקן ומדבב ישראלי
1972 – אווה דוברני, במאית ותסריטאית אמריקאית
1973 – גלית אלדר, סופרת ישראלית
1973 – דייב שאפל, סטנדאפיסט אפרו-אמריקאי
1973 – אביגיל שפרבר, צלמת ובמאית קולנוע וטלוויזיה ישראלית
1976 – מיטל דוהן, שחקנית ישראלית
1976 – אלכס או'לאפלין, שחקן אוסטרלי
1977 – רוברט אנקה, שוער הנובר 96 ונבחרת גרמניה (נפטר ב-2009)
1977 – ג'ון גרין, סופר אמריקאי
1981 – צ'אד מייקל מאריי, שחקן אמריקאי
1982 – קים קאלסטרום, כדורגלן שוודי
1984 – בת חן סבג, שחקנית ישראלית
1988 – רופרט גרינט, שחקן קולנוע בריטי
1989 – רוסיו איגרסבל, שחקנית ארגנטינאית
1990 – חואן פדרו לנסאני, שחקן וזמר ארגנטינאי
1992 – אליאנה תדהר, שחקנית ישראלית
1997 – אלן ווקר, מפיק מוזיקלי ו-DJ נורווגי
נפטרו
1042 – מיכאל החמישי קלפאטס, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-1015)
1103 – מגנוס השלישי, מלך נורווגיה (נולד ב-1073)
1313 – היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1275)
1540 – פארמיג'אנינו, צייר ואמן הדפסים איטלקי (נולד ב-1503)
1572 – גאספאר דה קוליני השני, ממנהיגי ההוגנוטים (נולד ב-1519)
1679 – ז'אן פרנסואה פול דה גונדי, סופר ומדינאי צרפתי (נולד ב-1613)
1832 – סאדי קרנו, פיזיקאי ומהנדס צבאי צרפתי (נולד ב-1796)
1841 – הרץ הומברג, איש תנועת ההשכלה היהודית (נולד ב-1749)
1888 – רודולף קלאוזיוס, פיזיקאי ומתמטיקאי גרמני (נולד ב-1822)
1929 – אריה לייב מקלף, איש העלייה הראשונה, ממייסדי מטולה, ממתיישבי פתח תקווה ומוצא (נולד ב-1876)
1943 – סימון וייל, פילוסופית יהודייה (נולדה ב-1909)
1954 – ז'טוליו ורגאס, נשיא ברזיל בין השנים 1930–1945 ובין השנים 1951–1954 (נולד ב-1882)
1956 – קנג'י מיזוגוצ'י, במאי קולנוע, תסריטאי ושחקן יפני (נולד ב-1898)
1958 – לאו בלך, מלחין ומנצח אופרה יהודי-גרמני (נולד ב-1871)
1966 – תדיאוש בור קומורובסקי, מפקדו של ארמייה קריובה (נולד ב-1895)
1971 – קארל בלגן, ארכאולוג אמריקאי (נולד ב-1887)
1971 – יהושע ברטונוב, שחקן תיאטרון ישראלי (נולד ב-1879)
1978 – קתלין קניון, ארכאולוגית בריטית (נולדה ב-1906)
1981 – אליעזר שטרן, פרופסור לחינוך באוניברסיטת בר-אילן (נולד ב-1915)
1990 – סרגיי דובלטוב, סופר רוסי (נולד ב-1941)
1995 – אלפרד אייזנשטאדט, צלם עיתונות אמריקאי ממוצא יהודי-גרמני (נולד ב-1898)
2003 – ג'ק אייזנר, ניצול השואה ומגדולי מנציחי השואה (נולד ב-1925)
2004 – אליזבת קובלר-רוס, פסיכיאטרית ואקדמאית שווייצרית (נולדה ב-1926)
2004 – יוש הלוי, פובליציסט ומחזאי עברי (נולד ב-1925)
2010 – סטושי קון, במאי, אנימטור, תסריטאי ואמן מאנגה יפני (נולד ב-1963)
2014 – ריצ'רד אטנבורו, במאי סרטים (נולד ב-1923)
2018 – אורי קצנשטיין, פסל, אמן מופע, מוזיקאי, בונה כלי נגינה ומכונות סאונד ויוצר סרטים ישראלי (נולד ב-1951)
2020 – וולפגנג אולמן, שחמטאי גרמני בדרגת רב אמן (נולד ב-1935)
2020 – אבנר גולסה, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1957)
2021 – צ'ארלי ווטס, מתופף אנגלי, שנודע בעיקר כחבר בלהקת הרוק הרולינג סטונז (נולד ב-1941)
2023 – אהרן שכטר, רב, ראש ישיבת רבנו חיים ברלין בברוקלין וחבר מועצת גדולי התורה בארצות הברית (נולד ב-1928)
2023 – לוי יצחק, שמאי רכב ישראלי, מחברו של מחירון לוי יצחק למחירי כלי רכב (נולד ב-1937)
2023 – בריי וויאט, מתאבק ב-WWE (נולד ב-1987)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ליבריה – יום הדגל
סיירה לאון – יום הולדת הנשיא
אוקראינה – חג לאומי
23 באוגוסט – 25 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח כד
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-10-03T05:51:56
|
Routing Information Protocol
|
RIP הם גם ראשי תיבות באנגלית שמשמען Rest In Peace ("נוח על משכבך בשלום"), ויש הכותבים אותן על מצבות.
Routing Information Protocol (בראשי תיבות: RIP) הוא פרוטוקול ניתוב המתבסס על ספירת צעדים (Hop Count) על מנת לבצע החלטות ניתוב.
נתב המשתמש ב־RIP מנהל רישום של כל הנתבים אותם הוא "מכיר", הרשתות המחוברות אליהן, וכמות הצעדים בכל נתיב לכל יעד. כאשר מגיעה חבילה אל הנתב הוא יעביר אותה בנתיב בו היא תעבור מינימום צעדים עד לרשת היעד, שיטה זו מכונה ספירת צעדים (hop count). הנתב מבקש עדכונים לגבי שינויים בטופולוגית הרשת מהנתבים המחוברים אליו כל שלושים שניות, וכך הוא נשאר מעודכן לגבי שינויים בנתיבים המובילים אל היעד, ומקבל מידע על נתבים חדשים שחוברו אל הרשת.
RIP פותח כחלק מהתשתית הראשונה של האינטרנט, כפרוטוקול הניתוב הראשון של ה־ARPANET, והיה במשך שנים רבות פרוטוקול הניתוב הנפוץ ביותר באינטרנט. עם התפשטות האינטרנט חישובי עלות, רוחב פס ומרחקים פיזיים הפכו למכריעים יותר ויותר בהחלטות הניתוב ו־RIP נדחק לטובת פרוטוקולים חדשים יותר כמו ה־OSPF או ה־IGRP.
RIP שייך לשכבת היישום של מודל ה־OSI ומודל ה־TCP/IP.
קישורים חיצוניים
מפרט הפרוטוקול RIP
הסבר על RIP
קטגוריה:פרוטוקולי ניתוב
| 2023-05-18T14:41:42
|
עזר ויצמן
|
עזר ויצמן (15 ביוני 1924 – 24 באפריל 2005) היה נשיאהּ השביעי של מדינת ישראל, אשר כיהן בתפקיד בין מאי 1993 ליולי 2000. לפני כן היה, בין השאר, מפקד חיל האוויר, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
ויצמן החל את דרכו הצבאית בארגון ההגנה, בהמשך התנדב לצבא הבריטי, במהלך מלחמת העולם השנייה היה לטייס בחיל האוויר המלכותי, הוא הוצב בהודו ובמצרים. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף לאצ"ל ובהמשך שב לארגון ההגנה, כטייס בשירות האוויר, ממנו צמח חיל האוויר הישראלי, שלימים היה מפקדו השישי. בתפקידו הבא שימש כראש אג"ם והיה מאדריכלי הניצחון במלחמת ששת הימים.
לאחר שחרורו החל את דרכו הפוליטית בתנועת החרות והליכוד, מטעמן נבחר לכנסת התשיעית וכיהן כחבר הכנסת וכשר הביטחון. בהמשך חל מפנה בעמדותיו, והוא הקים את מפלגת המרכז יחד שמטעמה שימש כשר בלי תיק בממשלת האחדות, ואיתה הצטרף ל"מערך". ב-1992 פרש מהכנסת, ולאחר שנה נבחר – כנציג מפלגת העבודה – לכהן כנשיא המדינה. לאחר שנבחר שנית ב-1998, התפרסם כי קיבל כספים מאיש עסקים. היועץ המשפטי לממשלה קבע כי יש בכך "אי תקינות", ודברים אלה והביקורת הציבורית הביאו להתפטרותו מהנשיאות ולפרישתו מן החיים הציבוריים בשנת 2000.
ביוגרפיה
עזר ויצמן נולד בתל אביב ליחיאל ויהודית ויצמן תושבי עכו בשנת 1924, וגדל בעכו ובחיפה. אביו, יחיאל (חיליק) ויצמן, היה פעיל ציוני ואגרונום, שהיה אחראי מטעם ממשלת המנדט על ייעור הרי הכרמל וכן אחיו של נשיאה הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן. אמו של ויצמן, יהודית, הייתה בת הרופא גרשון יצחק קרישבסקי ובתיה למשפחת הירשפלד, ממייסדי ראשון לציון. עזר נקרא על שם סבו מצד אביו, עוזר. בילדותו גדל בבית שענייני השעה היו נדונים בו, ושימשו רקע להתפתחותו האישית. את לימודיו עשה בבית הספר הריאלי, אך סולק ממנו בכיתה י"א.
בעודו ילד פגש ויצמן בצ'ארלס אורד וינגייט.
בספטמבר 1938, בזמן המרד הערבי הגדול, נפצעו הוא ואביו כשמכוניתם התהפכה, לאחר שנורו לעברם יריות בכביש תל אביב – חיפה, סמוך לבית ליד.
כנער מתבגר בשנות המנדט הבריטי, רצה לתרום למאמץ הלאומי. בגיל 17, בשנת 1941 עבר קורס מ"כים בג'וערה מטעם ארגון ההגנה.
מלחמת העולם השנייה ולאחריה
בשנת 1942 נפל בן דודו מיכאל ויצמן (בנו של חיים ויצמן), שהיה טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי. אירוע זה השפיע על עזר ויצמן הצעיר, ששאף להיות טייס. הוא עבר קורס טיס אזרחי, וקיבל רישיון טיס אזרחי עוד בטרם התגייס. ב-2 בספטמבר 1942 התגייס לצבא הבריטי. בתחילה שימש נהג תובלה בחיל האוויר, ושירותו בשולי אזורי הקרבות במדבר המערבי, תיסכל אותו וחיזק את רצונו לתרום למאמץ המלחמתי כטייס. בקיץ 1943 התקבל לקורס טיס ברודזיה, אותו סיים בשנת 1945. הוא הוצב במשך שלושה חודשים בשדה התעופה פאיד ולאחר מכן שירת זמן מה בהודו כטייס ת'נדרבולט, עד שבשנת 1946 השתחרר מן הצבא הבריטי, ונסע ללמוד תעופה בלונדון באופן פרטי.
בהשפעת ידידים שפגש בלונדון הצטרף אל ארגון האצ"ל בשנת 1946. בשנת 1947, בסמוך להחלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, פנו אליו אנשי "ההגנה" כי יצטרף ל"שירות האוויר לישראל", שהיה גרעינו של חיל האוויר העתיד לקום. לאחר שנועץ עם אנשי האצ"ל, קיבל את הפנייה, והיה לאחד ממקימי חיל האוויר החדש.
חיל האוויר
בזמן מלחמת העצמאות היה ויצמן למפקדה של טייסת הנגב שמקום מושבה היה בניר עם. בתוקף תפקידו הטיס מזון, תחמושת ואספקה ליישובים הנצורים בנגב ובגוש עציון, ונשלח לצ'כוסלובקיה ללמוד להטיס את מטוסי ה"מסרשמיט" ולהטיס אחד מהם לישראל אשר מיד הוחש לקרב בהפצצת הטור המצרי המשוריין אשר היה באותה עת באשדוד. ב-7 בינואר 1949 השתתף בתקרית האוויר הישראלית-בריטית – קרב אוויר של 4 מטוסי ספיטפייר ישראליים מול 14 מטוסי טמפסט וספיטפייר של חיל האוויר הבריטי, שחדרו לנגב, בו הופלו חמישה מטוסים בריטיים.
ויצמן שירת בחיל האוויר כטייס קרב וכמפקד, הוא שימש סגן מפקד טייסת 101 ובמרץ 1949 מונה למפקדה, כמפקד הטייסת העביר אותה מבסיס חצור שנסגר לרמת דוד. שימש ראש מחלקת מבצעים במטה חיל האוויר. ב-1951 נשלח לאקדמיה הצבאית הבריטית לפיקוד ולמטה, ועם שובו הטיל עליו חיים לסקוב, מפקד חיל-האוויר, לארגן קורס מתקדם לקצינים. כמו כן השתתף בהקמת המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה של צה"ל. באוקטובר 1953 קיבל את הפיקוד על בסיס רמת דוד, עליו פיקד עד ראשית 1956, בפברואר 1956 מונה למפקד כנף 4 בחצור. הוא שירת בתפקיד זה במלחמת סיני. על פי הנוהג המושרש בחיל האוויר הישראלי, גם בתפקיד זה נתן מופת אישי כאשר יצא בעצמו לגיחות קרב במטוס סילון מסוג אוראגן.
ב-25 ביולי 1958 מונה למפקדו השישי של החיל, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1966. שנותיו כמפקד החיל היו שנים של התעצמות ובניין הכוח, והכנת החיל לקראת הגדול בהישגיו – "מבצע מוקד" להשמדת חילות האוויר של מדינות ערב על הקרקע בתחילת מלחמת ששת הימים. נודע כמי שטבע את הסיסמה "הטובים לטיס", והטמיע אותה בחיל ובציבור.
ראש אג"ם
תפקידו הבא בצה"ל היה ראש אג"ם. תפקיד זה היה בעל חשיבות עליונה בצה"ל אשר הכין עצמו למלחמה. בשנת 1967 הפכה המתיחות בין ישראל ובין מדינות ערב לוודאות כי בקרוב תפרוץ מלחמה. תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים הייתה תקופה של חרדה, ורבים היססו בדבר הדרך שבה יש לפעול אל מול האיום הערבי, שנראה כאיום קיומי. ויצמן עצמו נקט טון תקיף, והיה ממצדדי הנחתת מכה מקדימה על מדינות ערב, אל מול היסוסי ראש הממשלה, לוי אשכול. טרם מינויו של משה דיין לשר הביטחון הגיע ויצמן ללשכתו של אשכול ואמר: "אשכול, תן פקודה וצה"ל יצא למלחמה. למה לך את משה דיין? מי צריך את יגאל אלון? יש לנו צבא חזק והוא רק ממתין לפקודה שלך. תן לנו פקודה לצאת למלחמה ואנו ננצח."
אירוע עליו מספר ויצמן בספרו הביוגרפי "לך שמים לך ארץ" זכה ברבות הימים למעמד מכובד. ויצמן סיפר כי ב-23 במאי 1967 נקרא אל ביתו של הרמטכ"ל יצחק רבין, שם מסר לו רבין כי "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי... אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת. אני טעיתי. האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ"ל?". ויצמן סירב להצעה, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע לרבין לנוח. ביומיים שלאחר מכן פיקד ויצמן על הצבא בפועל, והוציא פקודות למפקדי הצבא לסיכום ההכנות הסופיות למלחמה. ראש הממשלה אשכול אישר בדיעבד פקודות אלו שניתנו ללא אישור הרמטכ"ל. ויצמן הפיץ כי הרמטכ"ל לקה ב"הרעלת ניקוטין". אין לדעת איזה חשיבות יש לייחס לעדות זו, אך ללא כל קשר אליו נזקף לזכותו של ויצמן חלק נכבד בניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים, בבניין הכוח היבשתי והאווירי, ובהכנת התוכניות למלחמה.
לאחר סיום המלחמה נשאר ויצמן בתפקיד ראש אג"ם, מתוך תקווה שלאחר סיום כהונת חיים בר-לב (שהחליף את רבין) ימונה הוא לרמטכ"ל. תקופה זו הייתה תקופה סוערת. ויצמן היה בעל תפקיד בלחימה במחבלים בבקעת הירדן לצידו של אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי, והיה לו חלק בפיקוד על פעולת צה"ל בכראמה. כן היה לו חלק בבניין המעוזים בקו בר-לב, ובפיקוד על הכוחות ובהתוויית המדיניות בחודשיה הראשונים של מלחמת ההתשה.
משנראה כי לא יקבל את תפקיד הרמטכ"ל, אם בשל היותו איש חיל האוויר, אם בשל דעותיו הפוליטיות שנטו לימין, פרש מצה"ל במפתיע ב-15 בדצמבר 1969, ובאותו הערב כבר מונה לשר התחבורה מטעם גח"ל, מפלגתו של מנחם בגין שהייתה אז שותפה לממשלת אחדות לאומית בראשותה של גולדה מאיר.
צעדים ראשונים בפוליטיקה
בתפקידו כשר התחבורה שימש שמונה חודשים. באוגוסט 1970 פרשה גח"ל מן הממשלה במחאה על הסכמת הממשלה לדון ב"תוכנית רוג'רס", תוכנית שלום של שר החוץ האמריקני ויליאם פירס רוג'רס. השר ויצמן התנגד לפרישה מהממשלה. לאחר הפרישה מן הממשלה מונה ויצמן ליו"ר תנועת החרות ובמקביל פנה לעולם העסקים כמנהל חברה של יעקב מרידור. מחוץ לממשלה התערערו יחסיו עם מנחם בגין, ובשנת 1972 פרש מן הפוליטיקה, אם כי נותר חבר בתנועת החרות. ויצמן פנה לעסקים פרטיים והקים יחד עם עוזרו לשעבר דוד קוליץ את חברת "אלול טכנולוגיות" והיה מעורב בעסקי נדל"ן ויבוא רכב.
במלחמת יום הכיפורים גויס לשירות מילואים, והיה לעוזרו של הרמטכ"ל דוד אלעזר.
בתקופה זו הציג עזר ויצמן דעות ברורות, ישירות ובוטות, הנוטות לצד הניצי של המפה הפוליטית. בדבריו אז, טען ויצמן שהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הם לבה ההיסטורי של ארץ ישראל, וחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בתקופה זו, טען ויצמן שגבולה המזרחי של מדינת ישראל צריך להיות נהר הירדן, ואילו את הבעיה הדמוגרפית יש לפתור באמצעות עלייה מאסיבית של יהודי התפוצות. ויצמן תמך בישראל חזקה, בעלת כוח הרתעה. רק אז, לדעת ויצמן, יראו הערבים כי אין בכוחם להכריע את ישראל, והדבר יביא לשלום המקווה.
ימין|ממוזער|ויצמן במטוס "הספיט השחור", ששימש מטוסו האישי בעת שירותו בצה"ל.
שר הביטחון
250px|ממוזער|250px|עזר ויצמן עם נשיא מצרים סאדאת וראש הממשלה מנחם בגין בקמפ דייוויד, 7 בספטמבר 1978
ב-1976 חזר ויצמן ל"חרות" עם תחילת מערכת הבחירות לכנסת התשיעית, הוצב במקום הרביעי ברשימה שהביאה בסופה למהפך פוליטי. יש אומרים כי לוויצמן היה חלק חשוב בעליית רשימת הליכוד, בה הייתה חרות המרכיב העיקרי, לשלטון ב-1977 (המהפך). ויצמן כיהן כחבר הכנסת והתמנה לשר הביטחון בממשלתו של מנחם בגין. ובתקופת כהונתו נערך מבצע ליטני, והתקבלה ההחלטה על פיתוחו של מטוס הקרב "לביא". כשר ביטחון החליט ויצמן על מינויו של רפאל איתן לרמטכ"ל צה"ל.
ב-14 בנובמבר 1977 נפצע בתאונת דרכים קשה בכביש גהה. בעת ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת בישראל, היה ויצמן מאושפז בבית חולים עקב התאונה, ולמרות זאת נפגש ביחידות עם סאדאת בירושלים במהלך הביקור ב-20 בנובמבר.
ויצמן הקדיש את כל אונו ומרצו להשגת השלום, בו החל לראות יעד נכסף, אפילו במחיר ויתורים טריטוריאליים. הוא פיתח יחסים אישיים נלבבים עם סאדאת, ואף ביקר בקהיר באופן ספונטני ב-20 בדצמבר 1977 ועמד בראש משלחת ישראל לשיחות השלום בקהיר בינואר 1978. ייתכן שאז חל המפנה בדעותיו, שהביא בסופו של דבר לפרישתו מן הממשלה. הוא החל להשמיע דעות כנגד ההתנחלויות וכנגד התנהלותה של ממשלת בגין. הדברים הגיעו לידי משבר ב-25 במאי 1980. לאחר שנשא נאום ארוך כנגד הקיצוץ בתקציב הביטחון, וכנגד הדרך בה מנהל בגין את השיחות עם מצרים, התפטר ויצמן מתפקיד שר הביטחון.
ויצמן תמך בארגון מחדש של צה"ל והקמת המפח"ש על פי תוכניתו של ישראל טל, בניגוד לעמדתו של הרמטכ"ל, מרדכי גור. לאחר שנכנס למשרד הביטחון, מינה את ישראל טל, לחקור את תפקוד וארגון כוחות היבשה בצה"ל, מחקר שהביא להמלצה על הקמת המפח"ש. ויצמן אפשר לגור, ולאחר מכן לרפול, שהחליף את גור כרמטכ"ל, לדחות את ההמלצות, בסוף 1978. אולם ב-29 בנובמבר 1979 הביא ויצמן את המטכ"ל להחליט להקים את המפח"ש ולהחזיר את טל לשירות כדי להקים את המפח"ש ולעמוד בראשו. אך עד פרישתו של ויצמן ממשרד הביטחון התוכנית להקים את המפח"ש לא התממשה.
בממשלות האחדות
לאחר התפטרותו שקל ייסוד מפלגה חדשה בהנהגת משה דיין (שהיה גיסו), ועקב כך סולק מ"חרות". במשך ארבע שנים היה איש עסקים. במרץ 1984 ייסד מפלגה חדשה בשם "יחד" וזו זכתה בשלושה מושבים בבחירות לכנסת האחת עשרה (1984). יחד עם ויצמן נבחרו לכנסת מטעם יחד בנימין בן אליעזר ושלמה עמר. לאור התוצאות הסתבר כי המפלגה הפכה ללשון המאזניים היכולה להכריע לטובת כל אחת משתי המפלגות הגדולות. ויצמן בחר לעמוד לצד המערך ובכך לכפות הקמת ממשלת אחדות לאומית, כהמלצתו, בין השאר, של נשיא המדינה חיים הרצוג. בממשלת האחדות הייתה רוטציה בתפקיד ראש הממשלה בין שמעון פרס ויצחק שמיר ומספר שרים שווה למערך ולליכוד. ויצמן הצטרף לממשלה כשר בלי תיק וכחבר הקבינט המצומצם מטעם גוש המערך. לאחר הקמת ממשלת האחדות פרשו מהמערך חברי הכנסת של מפ"ם וחבר הכנסת יוסי שריד, וויצמן הצטרף עם מפלגתו למפלגת העבודה, באוקטובר 1986. בממשלת האחדות תמך ויצמן במסירת השטחים ובמשא ומתן עם אש"ף.
ב-1988 מונה לשר המדע והטכנולוגיה בממשלת האחדות הלאומית שבראשות יצחק שמיר. במהלך מערכת הבחירות הוצב ויצמן במקום החמישי ברשימת מפלגת העבודה, ויועד לשמש שר החוץ מטעמה. הליכוד תקף אותו על התבטאויותיו "בזכות האינתיפאדה". בסוף שנת 1989 דרש שמיר לסלקו מהממשלה, עקב מגעים שקיים עם אנשי הארגון לשחרור פלסטין. המגעים עם אש"ף נאסרו בחוק, ונחשבו לטאבו. במשך שנים היו מגעים אלו נחלתם של אנשי שמאל קיצוניים, משולי המפה הפוליטית, כאורי אבנרי או אייבי נתן. ויצמן פוטר מהממשלה ב-31 בדצמבר אך לפני שההתפטרות נכנסה לתוקף היא בוטלה, ושמיר הסתפק בהוצאת ויצמן מהקבינט. ויצמן התפטר יחד עם כל שרי המערך מהממשלה במרץ 1990 במסגרת מה שכונה "התרגיל המסריח". לאחר פירוק ממשלת האחדות הלאומית התפטר מהכנסת ב-3 בפברואר 1992, הודיע על פרישתו מן החיים הפוליטיים והוחלף בסאלח טריף בכנסת.
נשיא המדינה
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא ויצמן ורעייתו ראומה עם פרופ' דב גולדברגר
לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה, בשנת 1992, השתנה הרכבה של הכנסת, וניצחון השמאל אשר איפשר לרבין להרכיב ממשלה, איפשר גם להריץ את ויצמן למשרת הנשיא. ויצמן נבחר כמועמד מפלגת העבודה לנשיאות מול שלמה הלל ואריה אליאב. ב-24 במרץ 1993 התקיימו הבחירות לנשיאות המדינה. מול ויצמן התמודד כמועמד הימין חבר הכנסת (הליכוד) דב שילנסקי. ויצמן נבחר לכהונת הנשיא ברוב של 66 מול 53.
ב-14 במאי 1993 החל לכהן כנשיא המדינה. ויצמן נחשב לנשיא אהוד ופופולרי "שירד אל העם". ישירותו ועממיותו הוסיפו לו לווית חן צברית, שנתנה ייחוד וסממן פלמ"חניקי לשירותו בתפקיד.
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא ויצמן באירוע לגמלאי משטרת ישראל, לצד סגן נשיא הגמלאים, אברהם פטוקה
ממוזער|שמאל|250px|ויצמן לוחץ ידו של חוסיין, מלך ירדן בהגיעו לטקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן במסוף ערבה
במהלך כהונתו היו למדינת ישראל הישגים כהסכם השלום עם ירדן, שויצמן נכח בחתימתו בטקס בערבה ב-26 באוקטובר 1994, לצדם של יצחק רבין, חוסיין, מלך ירדן, ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. מאידך, היו אלו שנים של לחימה קשה בלבנון שגבתה הרוגים רבים, של טרור קטלני ושל הטראומה הלאומית שברצח יצחק רבין. בעניין המשא ומתן עם אש"ף שהתקיים בצל הטרור, ובייחוד לאחר הפיגוע בבית ליד בתחילת שנת 1995, אמר ויצמן כי בשל המצב "יש להשהות את המשא ומתן עם אש"ף".
הנשיא ויצמן הקפיד לפקוד כל אחת מהמשפחות השכולות לביקור תנחומים. כמו כן, הירבה לבקר אצל הפצועים ולעודד את רוחם.
ויצמן לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות. בזמן ממשלת רבין קרא להאט את קצב המשא ומתן בתקופת הפיגועים, ומנגד קרא למשא ומתן עם סוריה על עתיד הגולן. בניסיון לחמם את תהליך השלום עם הפלסטינים לאחר עליית בנימין נתניהו לשלטון, הזמין בשנת 1996 את ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, לביקור פרטי בביתו בקיסריה.
בהתמודדותו לכהונה שנייה כנשיא, שנערכה במרץ 1998, מול איש הליכוד שאול עמור, הוא נבחר ברוב גדול. הייתה זו הפעם הראשונה בה התמודד אדם מול נשיא מדינה מכהן, וכתוצאה מכך שונה חוק יסוד: נשיא המדינה כך שנשיא יכהן תקופה רצופה ובודדת של שבע שנים ולא יצטרך לעבור הליך של בחירות-חוזרות.
ויצמן היה בררני בשימוש בסמכות המוקנית לו על מנת לקצוב את עונשם של אסירי עולם שהורשעו בביצוע רצח.
פרשת המתנות
בסוף 1999 פרסם העיתונאי יואב יצחק ידיעות לפיהן קיבל ויצמן כ-453 אלף דולר מאיש העסקים אדוארד סרוסי מבלי שדיווח על כך, וזאת במהלך כהונתו כחבר הכנסת וכשר. העניין הועבר לחקירת המשטרה, שחקרה את ויצמן במשכן הנשיא, ולאחר מכן לבדיקתה של הפרקליטות. ויצמן המשיך לכהן בתפקידו, והצהיר כי אין בכוונתו להתפטר. ב-24 במאי 2000 פרסם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, חוות דעת שלפיה אין להגיש כתב אישום כנגד ויצמן, מטעמים של חוסר אשמה בעבירות מסוימות, ומחמת התיישנות עבירות אחרות. עם זאת, היועץ המשפטי כתב בחוות דעתו כי "בכל מקרה הייתה אי-תקינות ברורה בקבלת הכספים בניגוד לכללי ועדת אשר ובאי-הדיווח לפיהם. כללים אלה אין להקל בהם ראש." הלחץ הציבורי והתקשורתי שנוצר בעקבות חוות הדעת של היועץ המשפטי בנוגע להפרת כללי מניעת ניגוד עניינים, הביא את ויצמן להחלטה להתפטר מתפקיד נשיא המדינה. התפטרותו נכנסה לתוקף ב-10 ביולי 2000, כשבע שנים לאחר כניסתו לתפקיד.
לאחר התפטרותו מיעט ויצמן להתבטא בענייני השעה. בתחילת 2001 אמר כי הוא תומך במועמדותו של אריאל שרון לראשות הממשלה.
אחרי חודשים ארוכים בהם מצב בריאותו היה רופף, נפטר ויצמן ב-24 באפריל 2005 כאשר משפחתו לצדו בביתו שבקיסריה. הוא נקבר בבית העלמין של אור עקיבא, בסמוך לבנו שאולי וכלתו רחל.
חייו האישיים, אישיותו ומורשתו
שמאל|ממוזער|250px|קריקטורה של ויצמן מאת יואל בוכוולד
שמאל|ממוזער|250px|רעייתו של ויצמן, ראומה, נפגשת עם הגברת הראשונה הילרי קלינטון, 1998
ויצמן פגש את רעייתו, ראומה שוורץ (אחותה של רות דיין, נולדה בלונדון ב-1925), ב-1949 כשהוא ומוטי הוד עצרו לה טרמפ בדרך לאזכרה למודי אלון. הם נישאו ב-1950 בחצר ביתה של אחות ראומה - ביתו של מפקד ירושלים, משה דיין, בווילה לאה שבשכונת רחביה בירושלים. את הזוג חיתן הרב הראשי הרצוג. לזוג נולדו בן, שאול, ובת, מיכל. שאול נפצע קשה בחזית התעלה במלחמת ההתשה כשצלף מצרי פגע בראשו. בשנת 1991 נהרג שאול עם אשתו בתאונת דרכים ושניהם נטמנו בבית הקברות באור עקיבא. עזר ויצמן ואשתו ראומה רכשו חלקת קבר סמוכה, שתשמש אותם בבוא יומם. במרץ 1991 תבעה אשה את הזוג ויצמן ואת עיזבון הבן שאול, בטענה ששאול הוא אבי בנה. בדיקת רקמות שעבר הזוג ויצמן הוכיחה כי הילד הוא אכן בנו של שאול.
כשהיה פרח טייס בחיל האוויר הבריטי התקנא ויצמן באחד ממפקדיו, קולונל פרנק קרי, שהיה טס בסופי שבוע על מטוס ספיטפייר משלו, המטוס היה צבוע שחור ולאורכו ברק אדום עם ראש חץ. כשהוציא צה"ל בשנות החמישים את הספיטפיירים משירות, ביקש עזר להשאיר לו מטוס אחד ולבקשתו נצבע המטוס בשחור עם ברק אדום לאורכו. שנים רבות הטיס עזר את ה'ספיט השחור'. בשנת 1974 הפסיק להטיס מטוס זה, אך המטוס נשאר כ'ספיט השחור של עזר ויצמן'.
ויצמן שמר על כושר טיסה עד גיל מאוחר, וגם לאחר שהפסיק להטיס את הספיט שמר עד זקנתו על כושר טיסה במוזיאון חיל האוויר בחצרים. בגיל 72 שנה, בשנת 1996, סיים ויצמן הסבה להטסת מסוק מסוג "אנפה".
ב-21 במרץ 1971, היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית כאשר נהג במכוניתו ופגע בהולך הרגל, ד"ר בנימין גלרט (81), שמת מפצעיו. ויצמן הואשם בגרימת מוות ברשלנות, זוכה מאשמה, אולם הורשע בנהיגה במהירות מופרזת ונקנס ב-300 לירות.
ויצמן היה ידוע בלשונו החריפה, בסגנונו הישיר ואף בוטה ובהתבטאויות שאף הכשילו אותו לעיתים. כפוליטיקאי, סגנון התבטאותו היה לסימן היכר שלו, שהקנה לו לעיתים יתרון פוליטי. כנשיא היו התבטאויות אלו למכשלה. זכורות התבטאויותיו בנושא ההומוסקסואלים, דוגמת הצהרתו כי "באופן אישי, אני, עזר ויצמן, רואה בהומוסקסואליות תופעה שלילית", ממנה חזר בו לאחר מחאה ציבורית ומפגש מתוקשר עם פעילים למען זכויות הפרט ולהט"בים. כן התבטאותו כלפי החיילת אליס מילר, שדיברה עמו בטלפון על רצונה להיות טייסת, ולדבריה ענה לה ענה כי אישה אינה יכולה להיות טייסת, כשם שגבר אינו סורג גרביים. כמו כן, ידוע נאומו בטקס הלוויית יצחק רבין, במיוחד ההתבטאות "אני כשלעצמי יחסרו לי השעות שישבתי ודיברתי איתו. יחסרו לי אותן השעות שישבנו לבד, אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים".
ויצמן היה, לדעת רבים, סמל לישראל המתחדשת, הצברית, ישיר ובוטה לעיתים, אך בעל חן אישי לא מבוטל. הוא עבר דרך פוליטית ארוכה, מתמיכה ב"ארץ ישראל השלמה" ועד פשרה טריטוריאלית והקמת מדינה פלסטינית. הטרגדיה האישית שעבר עם פציעתו הקשה של בנו, והתחנות שעבר בדרכו – הצבא הבריטי, הלחימה במסגרת חיל האוויר במלחמות ישראל והדרך הפוליטית, הפכו אותו לסמל ולמושא אהדה של רבים בציבור הישראלי, אף לאחר פרישתו משירות הציבור.
ב-28 בפברואר 2006, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרו של ויצמן שעליו מופיע דיוקנו. האמן דניאל גולדברג עיצב את הבול. על השובל מופיע הכיתוב: " נשיא המדינה תשנ"ג - תש"ס" .
על שמו רחוב בשכונת נאות פרס בחיפה. גם בסיס רמת דוד של חיל האוויר, שעלו פיקד, נקרא על שמו.
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך א', פרק ב' (10), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 413 - 443
סילבי קשת, ספיטפייר!, ידיעות אחרונות - המוסף לשבת, 3 ביולי 1998
יאיר קוטלר, הפולט – עזר ויצמן כמות שהוא, הוצאת י. גולן, 2000
ספריו
לך שמים, לך ארץ (אוטוביוגרפיה) – הוצאת מעריב, 1975
הקרב על השלום (1981)
רות, סוף, על תקופת נשיאותו.
קישורים חיצוניים
שילה הטיס רולף, עזר ויצמן, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998.
עזר ויצמן, באתר "ניחוח ישראלי".
,
הספדים לויצמן, באתר מעריב (24 באפריל 2005):
הספדים לעזר ויצמן, באתר נענע (24 באפריל 2005):
סיפור חייו.
דברי פרידה מאת פוליטיקאים.
הספדים לעזר ויצמן, באתר ynet.
עזר ויצמן, באתר nfc
קרבות אוויר עם הבריטים.
חיים שכאלה עם עזר ויצמן, הערוץ הראשון, 1972
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:פעילי תנועת החרות
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפלגת יחד
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושש
קטגוריה:טייסי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:מפקדי בסיס חצור
קטגוריה:מפקדי בסיס רמת דוד
קטגוריה:טייסים ארץ-ישראלים ויהודים בחיל האוויר המלכותי
קטגוריה:לוחמי האצ"ל
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:מפקדי חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:ראשי להק האוויר
עזר
קטגוריה:משפחת קרישבסקי
קטגוריה:מתנדבי היישוב לחיל האוויר המלכותי הבריטי
קטגוריה:יהודים בצבא הבריטי
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:אלופי צה"ל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:הנצחת עזר ויצמן
קטגוריה:מורשעים בעבירות תנועה בישראל
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:ראשי מחלקת מבצעים בחיל האוויר
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אזרחי כבוד של ראשון לציון
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:נפגעי תאונות דרכים בישראל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון
קטגוריה:רמת השרון: אנשי צבא
קטגוריה:שרי החדשנות, המדע והטכנולוגיה
קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1924
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2005
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:קיסריה: אישים
קטגוריה:חיילי חיל האוויר במלחמת העצמאות
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת ששת הימים
| 2024-08-01T00:54:24
|
7 באוקטובר
|
7 באוקטובר הוא היום ה-280 בשנה בלוח הגרגוריאני (281 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 85 ימים.
ממוזער|נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן מדליק נר ב-7 באוקטובר 2024 לזכר הנרצחים
לאחר מתקפת הפתע על ישראל (2023), נעשה הביטוי "7 באוקטובר" לכינוי נפוץ לאסון הגדול ולמחדל הישראלי באותה התקפת הפתע, וכן כינוי כללי לאסונות גדולים דומים שעלולים לקרות בעתיד. מלחמת חרבות ברזל מכונה לעיתים קרובות "מלחמת 7 באוקטובר".
אירועים היסטוריים ביום זה
1571 – קרב לפנטו – האימפריה העות'מאנית מפסידה בקרב הימי הגדול האחרון בספינות משוטים
1714 – מהומות אזרחיות באלקמאר, הולנד, עקב הטלת מס על בירה
1777 – קרב סרטוגה השני במלחמת העצמאות של ארצות הברית
1868 – אוניברסיטת קורנל (באית'קה, ניו יורק) נפתחת
1879 – גרמניה ואוסטרו-הונגריה חותמות על הברית ההדדית להגנה מפני רוסיה
1886 – ספרד מבטלת את העבדות בקובה
1897 – ייסוד הבונד בווילנה
1908 – כרתים מורדת באימפריה העות'מאנית ומצטרפת ליוון
1928 – האצן הפיני פאבו נורמי קובע שיא עולם בריצת 10 מייל
1940 – גרמניה פולשת לרומניה
1942 – ארצות הברית וממשלת בריטניה מכריזות על הקמת ארגון האומות המאוחדות
1944 – הזונדרקומנדו היהודים מארגנים ניסיון-מרד במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הניסיון נכשל, ושני שלישים מאלה שלקחו בו חלק נרצחו
1949 – ייסוד הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח גרמניה)
1950 – כוחות ארצות הברית פולשים לקוריאה בחצותם את קו-הרוחב 38
1950 – צבא השחרור העממי פולש לתוך שטח טיבט ומתחיל את ההשתלטות הסינית על טיבט
1952 – הבקשה לאישור הפטנט על הברקוד אושרה. את הפטנט רשמו המשקיעים נורמן וודלנד וברנרד סילבר
1959 – לוויין המחקר הסובייטי "לונה 3" מצלם לראשונה את צידו הנסתר של הירח
1977 – החוקה הסובייטית הרביעית נכנסת לתוקף
1981 – חוסני מובארכ מתמנה לנשיא בפועל של מצרים
1985 – הספינה "אקילה לאורו" נחטפת על ידי טרוריסטים פלסטינים
1993 – פרס נובל לספרות מוענק לסופרת האמריקנית טוני מוריסון
2000 – ארגון החזבאללה הורג שלושה חיילי צה"ל: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוועאד וחוטף את גופותיהם ללבנון
2001 – הפלישה האמריקאית לאפגניסטן מתחילה במתקפה אווירית ופעולות קרקעיות חשאיות
2003 – אחמד קריע ("אבו עלאא") נכנס לתפקיד ראש הממשלה ברשות הפלסטינית
2003 – ארנולד שוורצנגר נבחר למושל קליפורניה
2004 – נערכה מתקפת טרור בסיני על מלון הילטון טאבה וחוף ראס א-שטן
2018 – התרחש פיגוע הירי באזור התעשייה ברקן, פיגוע ירי בשומרון בו מחבל פלסטיני רצח שני ישראלים ופצע אישה באורח קשה
2023 – אירעה מתקפת פתע על ישראל מרצועת עזה ובעקבותיה פרצה מלחמת חרבות ברזל
נולדו
ממוזער|דרוסוס קיסר, יורש העצר של טיבריוס|212x212 פיקסלים
ממוזער|238x238 פיקסלים|נילס בוהר
ממוזער|248x248 פיקסלים|היינריך הימלר
ממוזער|237x237 פיקסלים|ולדימיר פוטין
14 לפנה"ס או 13 לפנה"ס – דרוסוס יוליוס קיסר, אציל רומאי מן השושלת היוליו-קלאודית (נפטר ב-23)
1301 – אלכסנדר מטבר, בנו של מיכאל מטבר (נפטר ב-1339)
1409 – אליזבת מלוקסמבורג, בתו של זיגיסמונד (נפטרה ב-1442)
1471 – פרדריק הראשון, מלך דנמרק (נפטר ב-1533)
1586 – איזק מאסה, סוחר תבואה הולנדי, נוסע ודיפלומט, שליח במוסקבה (נפטר ב-1643)
1589 – מריה מגדלנה, ארכידוכסית אוסטריה (נפטרה ב-1631)
1748 – קרל השלושה עשר, מלך שוודיה (נפטר ב-1818)
1841 – ניקולה הראשון, מלך מונטנגרו (נפטר ב-1921)
1885 – נילס בוהר, פיזיקאי דני (נפטר ב-1962)
1898 – אלפרד ואלנשטיין, צ'לן אמריקאי (נפטר ב-1983)
1900 – היינריך הימלר, קצין נאצי ומפקד האס אס (התאבד ב-1945)
1909 – שורה צ'רקאסקי, פסנתרן אוקראיני הנודע בעיקר בזכות ביצועיו ליצירות מהתקופה הרומנטית (נפטר ב-1995)
1917 – ג'ון אליסון, שחקנית קולנוע, רקדנית וזמרת אמריקאית (נפטרה ב-2006)
1919 – הנרייט אברם, מתכנתת מחשבים אמריקאית (נפטרה ב-2006)
1919 – בטי טיילור, שחקנית, זמרת ורקדנית אמריקאית (נפטרה ב-2011)
1921 – אברהם מלמד, חבר הכנסת מטעם המפד"ל (נפטר ב-2005)
1923 – אירמה גרזה, פושעת מלחמה נאצית (הוצאה להורג ב-1945)
1924 – שמואל מוריה, ממונה על העלייה הבלתי ליגאלית של המחתרת הציונית-חלוצית בעיראק ואיש שירות הביטחון הכללי בישראל (נפטר ב-2019)
1926 – אורי לוברני, דיפלומט ואיש ציבור ישראלי (נפטר ב-2018)
1926 – מרצ'לו אבאדו, מלחין, מנצח ופסנתרן איטלקי (נפטר ב-2020)
1927 – נחמה ליפשיץ, זמרת ליטאית-ישראלית (נפטרה ב-2017)
1928 – לורנה וינג, פסיכיאטרית אנגליה (נפטרה ב-2014)
1928 – סול קימל, פיזיקאי כימאי ישראלי (נפטר ב-2021)
1929 – הדסה סיגלוב, זמרת ישראלית
1931 – דזמונד טוטו, ארכיבישוף ופעיל נגד האפרטהייד בדרום אפריקה (נפטר ב-2021)
1934 – אמירי ברקה, משורר אמריקאי, מחזאי, סופר ומנהיג תרבותי של אפרו-אמריקאים (נפטר ב-2014)
1936 – שארל דיטואה, מנצח שווייצרי
1938 – דן מאירשטיין, כימאי ישראלי
1943 – אוליבר נורת', קצין נחתים אמריקאי שהיה מעורב בפרשת איראן-קונטראס
1946 – קתרין מקינון, פרופסור למשפטים, הוגה ופעילה פמיניסטית אמריקאית
1947 – זאליקה סולי, שחקנית ניז'רית (נפטרה ב-2021)
1950 – פינצ'י מור, דוגמנית ישראלית (נפטרה ב-2013)
1952 – ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה
1952 – מיכאל יערן, מנצח תזמורת צה"ל
1953 – נתנאלה, זמרת, מלחינה ויוצרת ישראלית
1953 – רונאלד וורם, כדורגלן גרמני
1955 – יו-יו מה, צ'לן אמריקאי ממוצא סיני
1955 – רם בלינקוב, כלכלן ישראלי
1958 – יעל עמית, שחקנית קולנוע ותיאטרון ומדבבת ישראלית
1959 – מואיז בן הראש, סופר ומשורר ישראלי
1959 – סיימון קאוול, מפיק טלוויזיה ומוזיקה, וידוען בריטי ממוצא יהודי
1962 – אורי סבג, מפיק קולנוע וטלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2008)
1962 – ערן איווניר, קומיקאי ותסריטאי, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ישראלי
1963 – צחי פרבר, מאייר, קריקטוריסט ואמן קומיקס ישראלי
1965 – רונה ליפז-מיכאל, שחקנית ישראלית
1967 – טוני ברקסטון, זמרת ושחקנית אפרו-אמריקאית
1967 – מישל אלכסנדר, סופרת, פרופסורית ועורכת דין לזכויות האזרח אמריקאית
1968 – תום יורק, סולן להקת רדיוהד
1973 – אנלי הרפז, מנחה ושחקנית ישראלית (נפטרה ב-2011)
1973 – דידה, שוער ברזילאי שזכה עם נבחרת ברזיל במונדיאל 2002
1973 – סיגל אבין, תסריטאית, מחזאית, במאית תיאטרון וטלוויזיה ישראלית
1973 – שלומי סרנגה, זמר ישראלי
1974 – שארלוט פרלי, זמרת שוודית
1976 – ז'ילברטו סילבה, כדורגלן ברזילאי
1976 – מארק קומה, רוכב מרוצי אופנועים
1977 – שוקי נגר, כדורגלן ישראלי
1983 – אלכסנדר דוידוב, כדורגלן סרבי
1986 – הולנד מרי רודן, שחקנית אמריקאית
1987 – ווט פולס, רוכב אופני כביש הולנדי
1987 – רועי בקל, כדורגלן ישראלי
1989 – אופיר מרציאנו, שוער נבחרת ישראל בכדורגל
1991 – אייל גולסה, כדורגלן ישראלי
1996 – לואיס קפלדי, זמר-יוצר סקוטי
1997 – קירה קוסרין, שחקנית אמריקאית
1998 – טרנט אלכסנדר-ארנולד, כדורגלן אנגלי
נפטרו
ממוזער|נבוכדנאצר השני, מלך בבל|171x171 פיקסלים
ממוזער|182x182 פיקסלים|שארל התם
ממוזער|238x238 פיקסלים|אדגר אלן פו
562 לפנה"ס – נבוכדנאצר השני, מלך בבל שהחריב את בית המקדש הראשון (נולד ב-634 לפנה"ס)
336 – מרקוס, אפיפיור במאה ה-4 (נולד בתאריך לא ידוע)
858 – מונטוקו, הקיסר ה-55 של יפן (נולד ב-827)
929 – שארל התם, מלך פרנקיה המערבית (לימים צרפת) (נולד ב-879)
1368 – ליונל מאנטוורפן, דוכס קלרנס ובנו של אדוארד השלישי (נולד ב-1338)
1553 – כריסטובאל דה מוראלס, מלחין ספרדי מתקופת הרנסאנס (נולד ב-1500)
1796 – תומאס ריד, פילוסוף סקוטי (נולד ב-1710)
1849 – אדגר אלן פו, סופר אמריקאי (נולד ב-1809)
1894 – אוליבר ונדל הולמס האב, משורר אמריקאי (נולד ב-1809)
1903 – רודולף ליפשיץ, מתמטיקאי גרמני (נולד ב-1832)
1904 – איזבלה בירד, חוקרת ארצות, סופרת וצלמת בריטית (נולדה ב-1831)
1919 – אלפרד דיקין, ראש ממשלת אוסטרליה השני (נולד ב-1856)
1944 – יעקובוס קאן, בנקאי הולנדי שתרם לייסודה של העיר העברית הראשונה (נולד ב-1872)
1973 – יצחק בן-שהם, מפקד חטיבה 188 "ברק" במלחמת יום הכיפורים (נולד ב-1936)
1981 – אלבר כהן, סופר שווייצרי יהודי (נולד ב-1895)
1985 – נח מוזס, בעלי "ידיעות אחרונות" (נולד ב-1912)
1992 – יהושע בר-יוסף, סופר, מחזאי ועיתונאי עברי, זוכה פרס ביאליק (נולד ב-1912)
1995 – אולגה טאוסקי-טוד, מתמטיקאית יהודיה ילידת האימפריה האוסטרו-הונגרית (נולדה ב-1906)
1999 – דייוויד האפמן, חלוץ בתחום מדעי המחשב (נולד ב-1925)
2002 – משה עמיר, קצין בדרגת אלוף-משנה בצה"ל (נולד ב-1932)
2004 – אוסקר הייסר, כדורגלן צרפתי (נולד ב-1914)
2006 – אנה פוליטקובסקיה, עיתונאית ופעילת זכויות האדם רוסיה (נולדה ב-1958)
2009 – אירווינג פן, צלם אופנה אמריקאי (נולד ב-1917)
2013 – עובדיה יוסף, הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי (1973–1983) וראש מועצת חכמי התורה (נולד ב-1920)
2014 – זיגפריד לנץ, סופר גרמני (נולד ב-1926)
2020 – איתן הבר, עיתונאי ופובליציסט ישראלי (נולד ב-1940)
2022 – שושנה נתניהו, שופטת בבית המשפט העליון (נולדה ב-1923)
2022 – טושי איצ'יאנאגי, מלחין יפני של מוזיקת אוונגרד (נולד ב-1933)
2022 – ביל נידר, אתלט אמריקאי (נולד ב-1933)
2022 – פנינה רינצלר, מנהלת אמנותית, מחזאית, שחקנית, במאית, זמרת, משוררת ומטפלת בפסיכודרמה ישראלית (נולדה ב-1979)
2022 – יואל להנגהל, נער עולה חדש מקהילת "בני המנשה" שהותקף ונרצח באכזריות בידי חבורת נערים
2023 – פיליס לאטור, סוכנת חשאית במנהלת המבצעים המיוחדים של בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה בצרפת (נולדה ב-1921)
2023 –
2024 – לורי סגל, סופרת, מתרגמת, מורה, סופרת ילדים וסיפורים קצרים יהודייה-אמריקאית (נולדה ב-1928)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מזרח גרמניה – יום הרפובליקה
6 באוקטובר – 8 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
https://www.onthisday.com/events/october/7
הערות שוליים
י ז
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-18T21:39:52
|
14 באוקטובר
|
14 באוקטובר הוא היום ה-287 בשנה, (288 בשנה מעוברת), בשבוע ה-40 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 78 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|259x259 פיקסלים|קרב הייסטינגס, הקרב המכריע על עתידה של אנגליה
1066 – קרב הייסטינגס – ויליאם מנורמנדי מכניע את הרולד גודווינסון, מלך אנגליה הסקסוני, ופותח בה תקופה ארוכה של כיבוש נורמאני
1582 – בעקבות המעבר ללוח הגרגוריאני יום זה לא קיים באיטליה, בפולין, בפורטוגל ובספרד
1670 – בכורת המחזה "גם הוא באצילים" מאת מולייר
1806 – קרב ינה-אאורשטדט – הקרב המכריע שבו הביס נפוליאון את הצבא הפרוסי, וגרם לשיעבוד פרוסיה לצרפת עד לשנת 1813
1878 – נוסדה פתח תקווה, "אם המושבות"
1926 – ספר הילדים פו הדב, מאת א.א. מילן, מפורסם לראשונה
1943 – מרד האסירים במחנה ההשמדה סוביבור: 14 אנשי אס אס ושומרים אוקראינים נרצחים בידי מחתרת שפעלה במחנה, ולמעלה מ-300 אסירים מצליחים להימלט מהמחנה
1947 – צ'אק ייגר מטיס את מטוס הבל X-1 במהירות שגבוהה ממהירות הקול, והופך לאדם הראשון שעושה זאת
1948 – הוקם חיל הקשר בצה"ל (כיום חיל הקשר והתקשוב)
1953 – כוח משולב של גדוד 890 ויחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון מבצע את פעולת התגמול בקיביה
1964 – ליאוניד ברז'נייב מדיח מהשלטון את ניקיטה חרושצ'וב והופך למנהיג ברית המועצות
1973 – ביוזמת אנואר סאדאת ובהתנגדות המטה הכללי המצרי, פותח צבא מצרים במתקפה לאורך כל חזית התעלה כדי לנצל את הצלחותיו הראשוניות במלחמת יום הכיפורים. בקרב השריון של ה-14 באוקטובר נבלמת המתקפה המצרית במחיר של כ-250 טנקים מצריים
1981 – חוסני מובארכ נבחר לנשיאות מצרים, שבוע לאחר רצח אנואר סאדאת
1991 – מנהיגת האופוזיציה במיאנמר, אונג סן סו צ'י, זוכה בפרס נובל לשלום
1994 – בפעולת חילוץ כושלת של סיירת מטכ"ל, נרצח החייל נחשון וקסמן, שנחטף על ידי מחבלים, ונהרג ניר פורז, מפקד כוח החילוץ
2012 – הצנחן האוסטרי פליקס באומגרטנר היה לאדם הראשון שעבר את מהירות הקול בצניחה חופשית, מגובה 39 קילומטרים
2014 – 43 מטיילים, בהם ארבעה ישראלים, נספו בסופת שלגים ברכס אנאפורנה
2017 – יותר מ-300 אנשים נרצחו בפיגוע משאית תופת במוגדישו
נולדו
ממוזער|212x212 פיקסלים|דוויט ד. אייזנהאואר
1404 – מארי מאנז'ו, אשתו של שארל השביעי, מלך צרפת (נפטרה ב-1463)
1633 – ג'יימס השני, מלך אנגליה (נפטר ב-1701)
1644 – ויליאם פן, קווייקר אנגלי, מייסדה של המושבה האמריקנית פנסילבניה (כיום מדינת פנסילבניה, ארצות הברית) (נפטר ב-1718)
1871 – אלכסנדר זמלינסקי, מלחין, מנצח ופסנתרן (נפטר ב-1942)
1882 – איימון דה ואלירה, מדינאי אירי (נפטר ב-1975)
1888 – קתרין מנספילד, סופרת ניו זילנדית (נפטרה ב-1923)
1890 – דווייט אייזנהאואר, נשיא ארצות הברית (נפטר ב-1969)
1893 – ליליאן גיש, שחקנית ראינוע וקולנוע אמריקאית, "הגברת הראשונה של הסינמה האמריקאית" (נפטרה ב-1993)
1894 – היינריך ליבקה, נשיא הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (בימי גרמניה המערבית) מ-1959 עד 1969 (נפטר ב-1972)
1895 – בבה אידלסון, חברת כנסת, ממנהיגות תנועת העבודה וממייסדות מועצת הפועלות (נפטרה ב-1975)
1900 – ויליאם אדוארדס דמינג, סטטיסטיקאי אמריקאי, פרופסור, מרצה, יועץ וסופר (נפטר ב-1993)
1906 – חנה ארנדט, פילוסופית יהודייה גרמנייה (נפטרה ב-1975)
1911 – לה דק טהו, מהפכן, גנרל, דיפלומט ופוליטיקאי וייטנאמי (נפטר ב-1990)
1924 – ברוך בר-לב, קצין בדרגת אלוף-משנה בצה"ל, פיקד על חטיבה 14, ראש מטה פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים ונספח צה"ל ומשרד הביטחון באוגנדה (נפטר ב-2007)
1924 – ליאו זקס, פרופסור לביולוגיה מולקולרית ומראשוני חוקרי הגנטיקה בישראל (נפטר ב-2013)
1927 – רוג'ר מור, שחקן קולנוע וטלוויזיה אנגלי (נפטר ב-2017)
1928 – הקטור ריאל, כדורגלן ספרדי (נפטר ב-1991)
1932 – ז'קלין ביר, שחקנית קולנוע צרפתייה
1934 – הדה אורן, מורה למחול וכוריאוגרפית ישראלית (נפטרה ב-2008)
1937 – שמעון כהן, מלחין, פסנתרן, מעבד ומנצח ישראלי
1939 – ליטוקוואה טומאינג, נשיא איי מרשל (נפטר ב-2020)
1939 – צבי לובצקי, כדורסלן ישראלי
1940 – קליף ריצ'רד, זמר אנגלי
1941 – פיטר דוקה, כדורגלן גרמני
1945 – מוקי בצר, מקימה ומפקדה הראשון של יחידת שלדג
1947 – משה איש כסית, איש בוהמה, מסעדן ושחקן קולנוע ישראלי (נפטר ב-1987)
1951 – אביחי רונצקי, תת-אלוף, לוחם ומפקד בצה"ל, הרב הצבאי הראשי החמישי של צה"ל (נפטר ב-2018)
1952 – ניקולאי אנדריאנוב, מתעמל סובייטי (נפטר ב-2011)
1953 – אורנה לביא פלינט, מדבבת, מפיקה ושחקנית ישראלית
1955 – תומאס קלר, שף, מסעדן וסופר אמריקאי
1956 – דוד פישר, במאי קולנוע ומפיק סרטים תיעודיים, מנהל ומרצה לקולנוע
1957 – אהובה תומר, מפקדת תחנת חיפה (נפטרה ב-2010)
1959 – דני גולן, מאמן כדורגל ישראלי (נפטר ב-2024)
1961 – שרית סרי, קומיקאית, מדבבת, סופרת ושחקנית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ישראלית
1962 – שחר פרקיס, טניסאי ישראלי ואלוף ישראל בטניס ארבע פעמים ברציפות
1969 – פי. ג'יי. בראון, שחקן כדורסל אמריקאי
1970 – ג'ון סדה, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי
1971 – רן שריג, תסריטאי, סופר, מרצה ומנחה טלוויזיה ישראלי
1972 – סנדרה קים, זמרת בלגית, זוכת אירוויזיון 1986 כנציגת בלגיה, קים היא הזוכה הצעירה ביותר אי פעם בתחרות האירוויזיון
1973 – לאשה ז'ווניה, פוליטיקאי גאורגי, שר הכלכלה של גאורגיה והשגריר לשעבר של גאורגיה בישראל
1975 – ינון ניר, סופר ישראלי
1975 – פלויד לאנדיס, רוכב אופניים אמריקאי
1979 – רוי מילר, שחקן ישראלי
2001 – רוואן בלנצ'ארד, שחקנית טלוויזיה אמריקאית
נפטרו
ממוזער|171x171 פיקסלים|הרולד השני גודווינסון
ממוזער|240x240 פיקסלים|וילהלמינה מפרוסיה
ממוזער|220x220 פיקסלים|שאול טשרניחובסקי
530 – דיוסקורוס, אנטי-אפיפיור
1066 – הרולד השני, המלך האנגלו-סקסוני האחרון של אנגליה (נולד ב-1022)
1092 – ניזאם אל-מולכ, מלומד פרסי ווזיר גדול בשושלת הסלג'וקית (נולד ב-1018)
1240 – רדיה סלטאנה, שליטת בדלהי (נולדה ב-1205)
1416 – היינריך המתון, דוכס בראונשווייג-לינבורג (נולד ב-1355)
1568 – יאקוב ארקאדלט, מלחין פרנקו-פלמי מתקופת הרנסאנס (נולד ב-1504 או 1505)
1632 – פרנץ השני, דוכס לורן (נולד ב-1572)
1669 – אנטוניו צ'סטי, מלחין איטלקי מתקופת הבארוק, זמר טנור ונגן עוגב (נולד ב-1623)
1740 – דומניקו אלברטי, זמר ומלחין איטלקי (נולד ב-1710)
1758 – וילהלמינה מפרוסיה, נסיכת פרוסיה (נולדה ב-1709)
1943 – שאול טשרניחובסקי, רופא ומשורר עברי (נולד ב-1875)
1944 – ארווין רומל, אחד הגנרלים הבכירים והמוערכים ביותר בוורמאכט, צבאה של גרמניה הנאצית (נולד ב-1891)
1960 – אברם פדורוביץ' יופה, פיזיקאי רוסי וסובייטי ממוצא יהודי (נולד ב-1880)
1970 – ילה לפמן, עיתונאית, סופרת ומתרגמת, יהודייה-גרמנית (נולדה ב-1891)
1985 – אמיל גיללס, פסנתרן יהודי-סובייטי (נולד ב-1916)
1990 – ליאונרד ברנשטיין, מלחין ומנצח יהודי אמריקאי (נולד ב-1918)
1994 – נחשון וקסמן, חייל צה"ל שנחטף והוחזק כבן ערובה למשך 6 ימים בידי החמאס (נולד ב-1975)
1994 – ניר פורז, קצין צה"ל (נולד ב-1971)
2002 – אסף קרן, מוזיקאי, כותב, מלחין, זמר ושדרן רדיו ישראלי (נולד ב-1971)
2007 – נועה אשכול, כוריאוגרפית ישראלית (נולדה ב-1924)
2010 – בנואה מנדלברוט, מתמטיקאי יהודי, אבי תורת הפרקטלים (נולד ב-1924)
2014 – תמר אריאל, נווטת הקרב הדתייה הראשונה בחיל האוויר הישראלי (נולדה ב-1989)
2018 – מל ראמוס, צייר אמריקאי (נולד ב-1935)
2019 – הרולד בלום, מבקר ספרות וסופר יהודי-אמריקאי (נולד ב-1930)
2020 – שמואל פוהורילס, פרופסור לכלכלה חקלאית באוניברסיטת תל אביב, מנהל הרשות לתכנון ופיתוח חקלאי במשרד החקלאות וממייסדי מרכז פרס לשלום (נולד ב-1928)
2020 – נומה שילה, עיתונאית וסופרת ילדים, כלת פרס זאב לספרות ילדים ונוער (נולדה ב-1942)
2021 – יצחק קינן, סופר, משורר ותסריטאי ישראלי, שכיהן כראש מועצת בית שאן בשנים 1974–1983 (נולד ב-1942)
2022 – מוני חמל, ראש מועצה אזורית הגליל העליון (נולד ב-1926)
2022 – רובי קולטריין, שחקן קולנוע וטלוויזיה סקוטי (נולד ב-1950)
2024 – פיליפ זימברדו, פסיכולוג אמריקאי (נולד ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום הראייה הבינלאומי
יום התקנים העולמי
יום היועץ הבינלאומי
13 באוקטובר – 15 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י יד
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-18T06:51:58
|
פרדיננד דה לספס
|
פרדיננד (פרדינאן) מארי דה לֵסֶפְּס (בצרפתית: Ferdinand Marie de Lesseps; 19 בנובמבר 1805 – 7 בדצמבר 1894) היה דיפלומט ומהנדס צרפתי. מוכר בעיקר כיזם וכאחראי של כריית תעלת סואץ ותעלת פנמה.
ביוגרפיה
דה לספס החל את הקריירה שלו בשירות הקונסולרי של צרפת בשנת 1825 ושימש כשגריר בספרד בשנים 1848–1849.
בזמן ששירת במצרים, הגה את רעיון כריית תעלת סואץ. בשנת 1854 קיבל ממושל מצרים מוחמד סעיד פאשא את הזיכיון למיזם תעלת סואץ. הוא גייס כספים, בעיקר בצרפת, ל"חברת תעלת סואץ" ועמד בראשה. כריית התעלה נמשכה מ-1859 עד 1869 ונחשבה להישג טכנולוגי, שבתורו יוחס ללספס.
בשנת 1878 נתמנה לנשיא החברה הצרפתית שנוסדה לצורך כריית תעלת פנמה. מיזם זה החל בשנת 1881 והגיע לידי פשיטת רגל בשנת 1888. שלטונות צרפת האשימו את לספס בשחיתות ("שערוריית פנמה"). אומנם הוא נשפט באשמת מעילה ונגזר עליו עונש מאסר, אך העונש לא יצא לפועל. הדעה הרווחת היא כי פשיטת הרגל של החברה נגרמה מניהול כושל ולא בשל מעילה בכספי החברה.
על שמו של לספס נקראת תופעת ההגירה הלֵסֶפְּסִית – הגירת מיני בעלי חיים ימיים מים סוף לים התיכון (או להפך), שנתאפשרה בעקבות מפעלו. הידועה שבהם היא המדוזה ממין חוטית נודדת.
קישורים חיצוניים
250px|ממוזער|ימין|פסלו של דה לספס בכניסה לתעלת סואץ, לפני שנהרס על ידי המון זועם. צילום אברהם דר נובמבר 1956.
הערך LESSEPS, FERDINAND DE, באנציקלופדיה בריטניקה 1911
פרדיננד דה לספס – בין שני ימים, באתר מסע אחר
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:מהנדסים צרפתים
קטגוריה:שגרירי צרפת
קטגוריה:שגרירים בספרד
קטגוריה:מסדר כוכב הודו: אבירים מפקדים גבוהים
קטגוריה:תעלת סואץ
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:תעלת פנמה
קטגוריה:אביב העמים: אישים
קטגוריה:צרפתים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1805
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1894
| 2024-06-02T11:21:58
|
15 ביוני
|
15 ביוני הוא היום ה-166 בשנה, (167 בשנה מעוברת), בשבוע ה-24 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 199 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
763 לפנה"ס – אסטרונומים אשורים מתעדים ליקוי חמה; התיעוד סייע גם לתיארוך התרבות האשורית
653 – אקסארך ראבנה פולש לקריית הוותיקן במטרה לעצור את האפיפיור מרטינוס הראשון (זה האחרון מסגיר עצמו ב-17 ביוני)
923 – בקרב ליד סואסון נהרג רובר הראשון, מלך צרפת. שארל התם נאסר וראול מומלך למלך צרפת
1094 – רקונקיסטה: אל סיד כובש את ולנסיה
1215 – ג'ון מלך אנגליה חותם על המגנה כרטה
1444 – קוזימו דה מדיצ'י מקים את הספרייה הלורנציאנית בפירנצה
1648 – מרגרט ג'ונס נתלית בבוסטון, האדם הראשון המוצא להורג בעוון כישוף במושבת מסצ'וסטס
1667 – רופא צרפתי מבצע את עירוי הדם המתועד הראשון בהיסטוריה
1836 – ארקנסו הופכת למדינה ה-25 בארצות הברית
1844 – צ'ארלס גודייר רושם פטנט על הגיפור
1846 – הסכם אורגון קובע את קו הרוחב ה-49 כגבול בין ארצות הברית וקנדה
1859 – ירייה של חוואי אמריקני בחזיר קנדי פותחת את מלחמת החזיר
1878 – לילנד סטנפורד ואדוארד מויברידג' עורכים תצוגה פומבית ראשונה של שיטת צילום חדשה שפתחו, כרונופוטוגרפיה, בעזרתה הצליחו לצלם לראשונה סדרת תמונות של סוס בתנועה
1896 – 20,000 הרוגים בצונאמי שפוקד את חופי צפון יפן
1920 – נוסד ארגון ההגנה, הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל
1921 – בסי קולמן מקבלת רישיון טייס, ונהיית לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה בעלת רישיון טייס, והאמריקאית הראשונה מכל מגדר לקבל רישיון טייס בינלאומי
1927 – מנהיג חב"ד יוסף יצחק שניאורסון נעצר על ידי הנקו"ד ונידון למוות
1932 – תחילת מלחמת הצ'אקו בין פרגוואי לבוליביה
1940 – מלחמת העולם השנייה: ברית המועצות משתלטת על ליטא, לטביה ואסטוניה
1945 – מסתיים ניסוח אמנת האו"ם
1954 – הקמת אופ"א, התאחדות הכדורגל האירופית
1967 – אסון בית המכס העליון בו נהרגים 11 חיילים בהתפוצצות בונקר תחמושת
1969 – תגרה בין אוהדי נבחרות הכדורגל של הונדורס ואל סלוודור מהווה את העילה לפתיחתה של מלחמת הכדורגל כחודש מאוחר יותר
1975 – מתרחש פיגוע מיקוח, הפיגוע בכפר יובל
1985 – במסגרת תוכנית וגה הסובייטית, הגשושית וגה 2 מגיעה לנוגה ומשחררת נחתת ובלון למדידת האטמוספירה
1991 – התפרצות שיא של הר הגעש פינטובו בפיליפינים גורמת לאובך אטמוספירי סביב כדור הארץ
1994 – ישראל והוותיקן מכוננות יחסים דיפלומטיים מלאים
1996 – מתרחש הפיגוע במנצ'סטר, שזרע הרס עצום במרכז העיר
2011 – בישראל נצפה ליקוי ירח הארוך ביותר במאה ה-21
נולדו
1330 – אדוארד הנסיך השחור, יורש העצר של אנגליה (נפטר ב-1376)
1594 – ניקולא פוסן, צייר צרפתי (נפטר ב-1665)
1805 – בטי סלומון דה רוטשילד, פטרונית אמנות ופילנתרופית (נפטרה ב-1886)
1843 – אדוורד גריג, מלחין נורווגי (נפטר ב-1907)
1882 – יון אנטונסקו, שליט רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה (הוצא להורג ב-1946)
1887 – אליה שמואל הרטום, חוקר המקרא (נפטר ב-1965)
1894 – יעקב כנעני, מילונאי עברי (נפטר ב-1978)
1908 – חיים לייב פקריס, מחלוצי המחשוב בישראל (נפטר ב-1993)
1910 – סולימאן פרנג'יה, נשיא לבנון (נפטר ב-1992)
1911 – צבי איילון, איש "ההגנה" ואלוף בצה"ל, אלוף פיקוד המרכז הראשון וסגן הרמטכ"ל (נפטר ב-1993)
1914 – יורי אנדרופוב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (נפטר ב-1984)
1915 – שלמה שמיר, מפקד חיל האוויר הישראלי ה-3 (נפטר ב-2009)
1916 – הרברט א. סיימון, חתן פרס נובל לכלכלה (נפטר ב-2001)
1918 – עמינדב פרי, קצין בצה"ל בדרגת סגן-אלוף (נפטר ב-1990)
1923 – הרברט צ'יטפו, לוחם חירות זימבבואי (נרצח ב-1975)
1923 – ניניאן סטיבן, משפטן אוסטרלי, כיהן כשופט בית המשפט העליון של אוסטרליה עד שמונה להיות המושל הכללי ה-20 של אוסטרליה (נפטר ב-2017)
1924 – עזר ויצמן, נשיא מדינת ישראל (נפטר ב-2005)
1924 – הדי פריד, פסיכולוגית וסופרת יהודיה (נפטרה ב-2022)
1930 – מגומדלי מגומדוב, מנהיג דאגסטני ממוצא דרגיני (נפטר ב-2022)
1932 – אהרון אפריל, אמן, צייר ופסל (נפטר ב-2020)
1932 – דייוויד אליאנס, איש עסקים יהודי-בריטי ממוצא איראני ופוליטיקאי
1935 – שמעון אבן, מחלוצי מדעי המחשב בישראל (נפטר ב-2004)
1937 – ניסן כהן הב-רון, מלחין, מעבד מוזיקלי, מורה למוזיקה ומנחה שירה בציבור ישראלי (נפטר ב-2019)
1938 – מרטין מוסקוביץ', מלחין, מעבד מוזיקלי, מנצח ומנהל מוזיקלי ישראלי (נפטר ב-2008)
1938 – אילה חצרוני, אתלטית ישראלית
1941 – קלינרט האגן, פיזיקאי גרמני
1941 – יצחק חזקיה, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1942 – איגור בוריסוב, שחקן קולנוע ישראלי (נפטר ב-2022)
1943 – ג'וני הולידיי, זמר ושחקן צרפתי (נפטר ב-2017)
1945 – ניקולה פאג'ט, שחקנית אנגלייה (נפטרה ב-2021)
1947 – אמנון רופא, רופא נשים מומחה ביילוד וגינקולוגיה ישראלי
1950 – אלון אולארצ'יק, זמר ישראלי
1952 – אורי הרפז, גיטריסט, זמר, מלחין ומעבד מוזיקלי ישראלי
1954 – בוורלי ויטפילד, שחיינית אוסטרלית, אלופה אולימפית במשחה ל-200 מטר חזה (נפטרה ב-1996)
1954 – ג'יימס בלושי, שחקן אמריקאי
1957 – רובי פורת שובל, שחקנית, תסריטאית, מחזאית, במאית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1959 – דב נבון, שחקן וקומיקאי ישראלי
1962 – מיקי חיימוביץ', מגישת חדשות וחברת הכנסת ישראלית
1963 – הלן האנט, שחקנית קולנוע אמריקאית
1964 – מיכאל לאודרופ, כדורגלן דני
1964 – קורטני קוקס, שחקנית קולנוע אמריקאית
1969 – אוליבר קאן, כדורגלן גרמני
1972 – גאולה אבן-סער, קריינית ומגישת טלוויזיה ורדיו
1973 – ניל פטריק האריס, שחקן קולנוע אמריקאי
1982 – יפעת גליק, עיתונאית כאן 11
1982 – שראל פיטרמן, שחקן, במאי, תסריטאי וקומיקאי ישראלי
1992 – מוחמד סלאח, כדורגלן מצרי
1993 – לוקאס דאוזר, מתעמל גרמני
1994 – שירה מרגלית, מוזיקאית ישראלית
1995 – איתי שגב, כדורסלן ישראלי
1998 – פיליפו טורטו, אצן איטלקי
נפטרו
923 – רובר הראשון, מלך פרנקיה המערבית (נולד ב-865)
1123 – אסטאש גרנייה, אציל צלבני
1467 – פיליפ השלישי דוכס בורגונדיה (נולד ב-1396)
1849 – ג'יימס נוקס פולק, הנשיא ה-11 של ארצות הברית (נולד ב-1795)
1888 – פרידריך השלישי, קיסר גרמניה ומלך פרוסיה (נולד ב-1831)
1889 – מיכאי אמינסקו, משורר רומני (נולד ב-1850)
1947 – ברוניסלב הוברמן, כנר יהודי (נולד ב-1882)
1962 – אלפרד קורטו, פסנתרן צרפתי (נולד ב-1877)
1971 – ונדל מרדית' סטנלי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1946 (נולד ב-1904)
1993 – ג'יימס האנט, נהג מרוצי מכוניות (נולד ב-1947)
1994 – מאנוס חג'ידאקיס, מלחין יווני (נולד ב-1925)
1996 – אלה פיצג'רלד, זמרת ג'אז (נולדה ב-1917)
2005 – דן צלקה, סופר ישראלי (נולד ב-1936)
2007 – מרסל דיבואה, נזיר נוצרי-דומיניקני והוגה דעות ישראלי ממוצא צרפתי, חתן פרס ישראל (נולד ב-1920)
2014 – דניאל קיז, סופר אמריקאי (נולד ב-1927)
2016 – אלעזר כוכבא, פרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומייסד המכללה האקדמית תל אביב-יפו ונשיאהּ הראשון (נולד ב-1926)
2019 – פרנקו זפירלי, במאי קולנוע ובמאי תיאטרון שהפיק סרטים ואופרות (נולד ב-1923)
2023 – גלנדה ג'קסון, שחקנית ופוליטיקאית בריטית, זוכת פרס אמי ושני פרסי אוסקר (נולדה ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
דנמרק – יום הדגל
מלאווי – יום החירות
האימפריה הרומית – היום התשיעי והאחרון של הווסטליה (penus vestae) לכבוד וסטה, אלת הבית והמשפחה
יום ויטוס הקדוש – ויטוס דיינה (Vitus Diena) בלטביה בזמן ימי הביניים
14 ביוני – 16 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו יה
קטגוריה:יוני
| 2024-04-24T16:08:45
|
4 בספטמבר
|
4 בספטמבר הוא היום ה-247 בשנה בלוח הגריגוריאני (248 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 118 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|סוף האימפריה הרומית המערבית
476 – רומולוס אוגוסטולוס, הקיסר האחרון של האימפריה הרומית המערבית, מודח כאשר אודואקר מכריז על עצמו מלך איטליה
1260 – פרץ קרב מונטאפרטי, מהקרבות הקשים בתולדות איטליה בימי הביניים, בין הגוולפים של פירנצה לגיבלינים של סיינה
1781 – לוס אנג'לס שבקליפורניה מיוסדת על ידי קבוצה של 44 מתיישבים ספרדים. שמה הרשמי של העיירה החדשה הוא "אל פואבלו דה נואסטרה סניורה לה ריינה דה לוס אנחלס דה פורקיונקולה" (העיר של גבירתנו, מלכת המלאכים מפורקיונקולה)
1870 – נפוליאון השלישי, קיסר צרפת, מודח, והרפובליקה הצרפתית השלישית קמה
1886 – מלחמות האינדיאנים בארצות הברית: לאחר קרוב ל-30 שנות לחימה, נכנע ג'רונימו, מנהיג שבט האפאצ'י, לגנרל נלסון מיילס ב"סקלטון קניון" (קניון השלדים) שבאריזונה
1888 – ג'ורג' איסטמן רושם את הסימן המסחרי "קודאק", ומקבל פטנט על המצלמה שלו, המשתמשת בגליל של סרט צילום
1919 – טורקיה: כינוסה הראשון של ועידת סיוואס
1944 – מלחמת העולם השנייה: החטיבה המשוריינת ה-11 של צבא בריטניה משחררת את העיר אנטוורפן בבלגיה
1948 – וילהלמינה, מלכת הולנד מוותרת על כס המלכות, מסיבות בריאותיות; היא מלכה על הולנד בין השנים 1890–1948
1957 – משבר ליטל רוק במסגרת המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית: מושל ארקנסו, אורוול פובוס, קורא למשמר הלאומי של ארקנסו לחסום את דרכם של תלמידים אפרו-אמריקאים המבקשים להירשם לתיכון בליטל רוק
1968 – פיגוע בתחנה המרכזית בתל אביב, על ידי מחבלים שהניחו חומר נפץ, הרוג אחד וחמישים פצועים
1972 – מארק ספיץ זוכה במדליית הזהב השביעית שלו בשחיה באולימפיאדת מינכן. מעולם לפני כן לא זכה ספורטאי אחד במספר רב כל כך של מדליות זהב באולימפיאדה אחת
1975 – נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים בז'נבה
1978 – מנחם בגין ואנואר סאדאת מתחילים בשיחות שלום בקמפ דייוויד שבמרילנד בארצות הברית
1982 – שביית שמונת חיילי הנח"ל בלבנון
1985 – השקל החדש הופך למטבע הרשמי של ישראל
1995 – חגיגות 3000 שנה לירושלים, מאז היום בו לפי המסורת קבע אותה דוד המלך כבירתו
1997 – פיגוע התאבדות משולש במדרחוב בן-יהודה בירושלים, 5 הרוגים
נולדו
1241 – אלכסנדר השלישי, מלך סקוטלנד (נהרג ב-1286)
1383 – אמדאו השמיני, דוכס סבויה (נפטר ב-1451)
1455 – הנרי סטאפורד, הדוכס השני מבקינגהאם (הוצא להורג ב-1483)
1557 – סופיה ממקלנבורג-גיסטרו, מלכת דנמרק-נורווגיה, ואשתו של פרדריק השני, מלך דנמרק (נפטרה ב-1631)
1563 – ואן-לי, קיסר סין (נפטר ב-1620)
1796 – פטר פנדי, צייר, חרט וליתוגרף אוסטרי (נפטר ב-1842)
1803 – שרה צ'יילדרס פולק, אשתו של נשיא ארצות הברית ג'יימס פולק (נפטרה ב-1891)
1824 – אנטון ברוקנר, מלחין אוסטרי (נפטר ב-1896)
1882 – לאונהרד פרנק, סופר גרמני (נפטר ב-1961)
1892 – דריוס מיו, מלחין צרפתי יהודי (נפטר ב-1974)
1905 – מרי רנו, סופרת בריטית (נפטרה ב-1983)
1907 – מריה קוטרבה, פולניה חסידת אומות העולם (נפטרה ב-1956)
1913 – סטנפורד מור, ביוכימאי אמריקאי זוכה פרס נובל לכימיה (נפטר ב-1982)
1926 – יעקב אשמן, סופר, עורך, מתרגם ועיתונאי ילדים ונוער ישראלי (נפטר ב-1974)
1935 – פנחס לביא, דיפלומט ישראלי (נפטר ב-2020)
1936 – יהודה פרל, מדען מחשב ופילוסוף יהודי-אמריקאי יליד ארץ ישראל
1937 – דון פרייזר, שחיינית אוסטרלית
1938 – ז'אק קתמור, צייר, אמן, במאי קולנוע ואיש בוהמה ישראלי (נפטר ב-2001)
1945 – דוד מגן, חבר הכנסת, שר בממשלות ישראל וראש עיריית קריית גת
1949 – ג'יין, ליידי רוברטס, האוצרת של חדר הדפוס בטירת וינדזור והספרנית המלכותית של הממלכה המאוחדת (נפטרה ב-2021)
1949 – חיים כץ, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה (נפטר ב-2022)
1954 – דייוויד וייסבורד, חוקר ישראלי-אמריקני בתחום הקרימינולוגיה
1955 – דויד ברוזה, זמר, מוזיקאי ומלחין ישראלי
1955 – סלבה מלצב, במאי, מעצב תפאורה ומורה למשחק בתיאטרון ישראלי (נפטר ב-2023)
1960 – משה הלינגר, חוקר מדע המדינה, מרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן
1965 – מארק דחרייזה, כדורגלן בלגי
1971 – דוד אמסלם, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי
1972 – ריימונדס ז'וטאוטאס, כדורגלן ומאמן כדורגל ליטאי
1973 – רון שובל, זמר ישראלי
1975 – מארק רונסון, מפיק מוזיקלי, גיטריסט ותקליטן בריטי
1977 – טינקרבל, שחקנית ישראלית
1981 – ביונסה נואלס, זמרת ושחקנית אמריקאית
1983 – גיא פניני, כדורסלן ישראלי
1985 – פרינסס צ'לסי, זמרת-יוצרת ומלחינה ניו זילנדית
1986 – אקסייבר וודס, מתאבק ויוטיובר אמריקאי
1987 – קטי קולינס, לוחמת MMA אמריקאית במשקל זבוב (נפטרה ב-2019)
1990 – אדיר גץ, זמר, כותב ומלחין מוזיקה ישראלית
נפטרו
ממוזער|טוגריל בכ|197x197 פיקסלים
ממוזער|אדוורד גריג|190x190 פיקסלים
422 – בוניפקיוס הראשון, אפיפיור
799 – מוסא אל-כאזם, אמאם (נולד ב-745)
1063 – טוגריל בכ, מנהיג טורקמני ומייסדה של האימפריה הסלג'וקית הגדולה (נולד ב-993)
1199 – ג'ואן מאנגליה, מלכת סיציליה (נולדה ב-1165)
1588 – רוברט דאדלי, רוזן לסטר (נולד ב-1532)
1907 – אדוורד גריג, מלחין נורווגי (נולד ב-1843)
1965 – אלברט שווייצר, רופא, פילוסוף ותאולוג גרמני (נולד ב-1875)
1989 – ז'ורז' סימנון, סופר בלגי (נולד ב-1903)
1990 – איירין דאן, שחקנית קולנוע וזמרת אמריקאית (נולדה ב-1898)
2004 – אלפונסו פורד, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1971)
2006 – סטיב ארווין, מומחה לחיות בר, חובב טבע אוסטרלי ומנחה תוכנית טלוויזיה (נולד ב-1962)
2009 – דניאל בלוך, עיתונאי ועורך ישראלי (נולד ב-1941)
2012 – אברהם אביגדורוב, בעל אות גיבור ישראל על מעשה גבורה יוצא דופן תוך סיכון חיים שגילה בקרב במלחמת העצמאות (נולד ב-1929)
2014 – דונאטס בניוניס, שחקן תיאטרון וקולנוע סובייטי ממוצא ליטאי (נולד ב-1924)
2014 – ג'ואן ריברס, קומיקאית, סופרת, תסריטאית, במאית ושחקנית קולנוע ותיאטרון יהודייה אמריקאית (נולדה ב-1933)
2023 – פריד מורד, רופא ופרמקולוג אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1936)
חגים ומועדים החלים ביום זה
יום הבריאות המינית העולמי
3 בספטמבר – 5 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט ד
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-08-26T18:43:04
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.