title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
שארל דה גול
|
שארל אנדרה ז'וזף מארי דה גול (בצרפתית: Charles André Joseph Marie de Gaulle, , 22 בנובמבר 1890 – 9 בנובמבר 1970) היה מנהיגה של צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה, מנהיגה של הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית ונשיאה הראשון של הרפובליקה הצרפתית החמישית בצרפת בין 1959 ל-1969. דה גול היה בריגדיר גנרל בצבא הצרפתי. לאורכה של מלחמת העולם השנייה נאבק להשיג הכרה בינלאומית כנציגה הלגיטימי של צרפת במקום צרפת של וישי בהנהגתו של פיליפ פטן. עוד עם נפילת צרפת השיג דה גול תמיכה כללית מצידו של ראש-ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, אך היה ביחסים רעועים עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט.
ב-1958 שב מגמלאות כאשר נקרא בידי הנשיא רנה קוטי לראשות ממשלת צרפת ושכתב את חוקת צרפת של הרפובליקה הרביעית. במשאל עם הקים את הרפובליקה החמישית והיה לנשיאה הראשון. כמו כן, דה גול הרחיב את סמכויותיו של המשרד הנשיאותי. במהלך תקופת נשיאותו דה גול נקט בעמדה חריפה מול הגוש המזרחי אך התנגד להתחזקות ההשפעה האמריקאית באירופה. על כן, דה גול הוציא את צרפת מהפיקוד הצבאי המשולב של נאט"ו וקידם תוכנית גרעין עצמאית שהביאה את צרפת להיות למדינה הרביעית בעולם שהיא בעלת נשק גרעיני.
דה גול הוביל לנסיגת צרפת מהמלחמה באלג'יריה וקידם את הקהילה הכלכלית האירופית.
חשיבותו ההיסטורית
דה גול נחשב למופת לאומי צרפתי, וזאת בשל פעולותיו במספר אירועים היסטוריים, שעיצבו את ההיסטוריה של צרפת ואת התודעה הלאומית הצרפתית במהלך המאה ה-20:
גבורתו האישית כחייל מן השורה במהלך מלחמת העולם הראשונה;
התעקשותו על לוחמת שריון התקפית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כאשר הפיקוד הצרפתי העליון העדיף רעיונות הגנתיים שהביאו ליצירת קו מאז'ינו;
פיקודו על כוחות שריון במהלך המערכה על צרפת במלחמת העולם השנייה;
עמידתו, לצד אישים כפול ריינו וז'ורז' מנדל, כנגד הפוליטיקאים בממשלת צרפת שהעדיפו להיכנע לגרמניה, בתפקיד תת-שר ההגנה, בתקופה שקדמה לכניעת צרפת;
שמירת נס הלאומיות הצרפתית בגלות, ומלחמה ללא פשרות נגד הנאצים במסגרת צבא צרפת החופשית, שעה שרבים מבני עמו העדיפו לפעול בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית;
קבלת תפקיד נשיא הרפובליקה לאחר קריסת הרפובליקה הצרפתית הרביעית, ועיצוב חוקת הרפובליקה הצרפתית החמישית;
קבלת החלטה על פינוי הצבא הצרפתי והמתיישבים הצרפתיים מאלג'יריה ומתן עצמאות לאלג'יריה בשנת 1962, במהלך שהיה מנוגד לעמדות שהביע בעבר בנושא זה.
בפעולות אלו השפיע דה גול עמוקות על צרפת ועל אירופה, והטביע את חותמו על ההיסטוריה הצרפתית, על המשטר בצרפת, ועל הפוליטיקה הצרפתית, ואף כיום מוקירים בצרפת את זכרו כאחד מגדולי בניה של האומה הצרפתית.
ביוגרפיה
1890–1912: השנים המעצבות
שארל דה גול היה ילדה השלישי (מתוך חמישה – ארבעה בנים ובת) של משפחה בורגנית שמרנית קתולית ממעמד הביניים. מצד אביו היה צאצא למשפחה אריסטוקרטית מאזור נורמנדי ובורגונדי, אשר גרה בפריז זה מאה שנה, ומצד אמו היה צאצא ליזמים שהתעשרו לא מכבר מהאזור התעשייתי של ליל. דה גול נולד בעיר ליל, אך גדל וחונך בפריז.
אביו, אנרי דה גול, היה מנהל בית ספר. אנרי לימד פילוסופיה ומתמטיקה. הוא היה מוותיקי מלחמת צרפת–פרוסיה (1870–1871), שבה ממלכת פרוסיה, ובהמשך הקיסרות הגרמנית, הנחילה תבוסה משפילה לצרפתים, שלדעת רוב האירופאים עד אותה עת נחשבה למעצמה הראשונה במעלה ביבשת. אובדן זה השפיע על אביו של דה גול, כמו על צרפתים רבים אחרים. הוא היה פטריוט שהאמין בלהט כי יש לנקום על התבוסה ולהשיב את חבל אלזס-לורן לריבונותה של צרפת. הפטריוטיות שלו הועברה לילדיו, אותם חינך לסייע בבנייה מחדש של צרפת ויוקרתה.
אמו של דה גול הייתה ז'אן מיילו. פעמים רבות דובר במשפחה על המורשת הפטריוטית ארוכת השנים. דוגמה לכך הוא ז'אן דה גול, מאבות אבותי המשפחה שלחם נגד הצבא האנגלי במהלך קרב אז'נקור, במסגרת מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת. משפחתו הייתה משפחה אינטלקטואלית. סבו היה היסטוריון, סבתו סופרת, ואביו הרצה בבתי ספר פרטיים קתוליים. ויכוחים פוליטיים היו שכיחים בבית דה גול, ומגיל צעיר עודד אביו את הנער לקרוא בכתבי ההוגים השמרנים של התקופה. המשפחה הייתה פטריוטית מאוד, והוא גדל על ברכי ההערצה למורשת צרפת ולתרבותה. על אף שהמשפחה הייתה שמרנית ואף מלוכנית, חונך דה גול לרחוש כבוד לחוק ולמוסדות הרפובליקה. הדעות בעניינים חברתיים בבית דה גול היו מתקדמות יחסית, והושפעו מהתנועה הסוציאלית הקתולית .
במהלך פרשת דרייפוס תמכה המשפחה באלפרד דרייפוס, בניגוד לעמדת החוגים השמרניים. דודו של שארל, שעל שמו נקרא האחרון, השפיע גם כן על הרגש הפטריוטי ששרר במשפחה. דה גול אמנם לא היה הבכור, אך ניסה למסד לעצמו עוד מילדותו תדמית של מנהיג מעל שאר אחיו ואחיותיו. דוגמה לכך הייתה כאשר יצר שפת סתרים והביא את אחיו ואחיותיו לדבר בה באופן מוחלט.
1912–1940: קריירה צבאית
דה גול הצעיר בחר בקריירה צבאית ובילה ארבע שנים באקדמיה הצבאית בסן-סיר שם השיג ציונים נמוכים למדי. את חוק לימודיו סיים ב-1912 והצטרף לחיל הרגלים. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה החזיק בדרגת לייטנט (מקביל לסגן בצה"ל), וכבר ב-15 באוגוסט 1914 נפצע בפעם הראשונה, עת גדודו (גדוד חיל הרגלים ה-33) נכנס לפעולה באזור דינאן שבבלגיה. דה גול שב לשדה הקרב ונפצע שוב. לאחר מכן, בפברואר 1915, הועלה לדרגת קפטן (מקביל לסרן) והועבר לחזית ורדן, שם התחולל קרב ורדן שהיה אחד הקרבות הקשים במלחמה. דה גול נפצע בפעם השלישית במרץ 1916. פציעתו הייתה כה קשה עד שגרמה להשארתו בשדה הקרב כמי שנחשב למת. הוא נשבה בידי הגרמנים, ניסה להימלט חמש פעמים, ונכלא בבידוד במחנה עונשין.
כשהסתיימה המלחמה נותר בצבא ושירת במטהו של הגנרל מקסים וייגאן, ולאחר מכן במטהו של הגנרל אנרי פיליפ פטן. במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית, בשנים 1919 – 1920, התנדב לצבא הפולני ושימש כמדריך חי"ר. הוא נלחם באומץ וקיבל את אות הגבורה הפולני הגבוה ביותר "Virtuti Militari". דה גול הועלה לדרגת מיור (מקביל לרב-סרן) והוצע לו להמשיך לשרת בפולין, אך הוא ביכר לשוב לצרפת. למלחמה זו הייתה השפעה רבה על חשיבתו הצבאית בשל השימוש בטנקים, בשל התמרונים המהירים ובשל העדרן של חפירות.
ב-1934 פרסם דה גול את ספרו "לקראת צבא מקצועי" (Vers l'armée de métier), בו קרא תיגר על האסטרטגיה הצרפתית של התחפרות הגנתית ב"חזית רציפה", שבאה לידי ביטוי בקו מאז'ינו, וקרא להקמת צבא מקצועי, המבוסס על עוצבות שריון ניידות.
רעיון זה, של עוצבות שריון ניידות, היה מנוגד לתפיסה הקיימת אז של שריון ככוח מסייע לחיל רגלים. בד בבד עם פרסום ספרו של דה-גול ביטאו את אותם רעיונות קפטן לידל הארט האנגלי והגנרל היינץ גודריאן הגרמני. רעיונות אלו נקלטו רק בצבא הגרמני, אשר פיתח את אסטרטגיית "מלחמת הבזק" (בליצקריג) שהייתה מבוססת על הבקעה באמצעות עוצבות שריון ניידות הנעזרות בסיוע אווירי, הפורצות את קווי האויב, מתקדמות ככל יכולתן, זורעות הרס, ומכתרות את הכוחות שנותרו מאחור תוך ניתוק קווי האספקה שלהם. אסטרטגיה זו התאימה היטב נגד יריב כמו צבא צרפת, שהחזיק באסטרטגיה של מלחמת חפירות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ראה דה-גול כיצד מיושמים רעיונותיו בשטח בהכרעה המהירה שהשיג הוורמאכט בפולין. דה-גול, שדרגתו הייתה אז קולונל (מקביל לאלוף-משנה), חיבר מזכר אותו הביא לידיעת מפקדיו, ובו התריע על חוסר ההתאמה של האסטרטגיה הצרפתית לתנאי הלוחמה החדשים. מזכר זה לא התקבל בהבנה. הצבא הצרפתי היה עסוק אז בהתחפרות בקו מאז'ינו ובלחימה סטטית בצבא הגרמני, שכונתה "זיצקריג" או "המלחמה המדומה". עם זאת, היה לדה-גול בעל ברית חשוב בצמרת, ראש הממשלה פול ריינו, אשר מזה שנים היה בן בריתו של דה גול וניסה לקדם את רעיונותיו. לאחר פלישת הצבא הגרמני לארצות השפלה ולצרפת, מונה דה גול, ב-15 במאי 1940, למפקד הדיוויזיה המשוריינת הרביעית של צבא צרפת.
חדירת הצבא הגרמני את יער הארדנים וחציית הנהר מז הביאו לבהלה בצבא הצרפתי וגרמו לנסיגה מבוהלת. במצב עניינים זה קיבל דה-גול ב-17 במאי 1940 הוראה להתקיף את כוח השריון הגרמני בסביבות העיירה מונקורנא. התקפה זו הייתה אמורה להיות חלק ממתקפה משולבת, אך בפועל התקיפו רק כוחותיו של דה-גול. ההתקפה הסתיימה תוך יממה, ועל אף שגרמה לאבדות ניכרות לגרמנים והיוותה מאמץ הרואי אל מול חוסר האונים הכללי שהפגין הצבא הצרפתי, לא הייתה לה השפעה של ממש על המערכה. לאחר קרב זה הועלה דה גול לדרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתת-אלוף).
ב-6 ביוני 1940 מונה דה גול על ידי ריינו לתת-שר ההגנה, והופקד על התיאום עם בריטניה. כחבר הקבינט הוא התנגד בתוקף להצעות הכניעה שהביאו חלק מהשרים בממשלה. הוא שירת כאיש הקשר לממשלה הבריטית, ויחד עם וינסטון צ'רצ'יל עיבד תוכנית של איחוד בין צרפת ובריטניה בבוקר 16 ביוני 1940 בלונדון. היה זה מאמץ אחרון לנסות ולחזק את עמדת ה"תקיפים" בממשלה למול תבוסתנים כאנרי פיליפ פטן, פול בודואן, ווייגאן. דה גול הגיע לבורדו, מקום מושבה של הממשלה הצרפתית שנאלצה לעזוב את פריז, אך מאמציו נכשלו. פטן מונה לראש הממשלה והחל במשא ומתן על כניעה.
דה גול הבין כי חייו וחירותו בסכנה והחליט להימלט ללונדון, כשעמו מאה אלף פרנקים שניתנו לו בחשאי על ידי ריינו בטרם התפטר. הבריחה התבצעה בעזרת הבריטים, בפיקודו של הגנרל הבריטי אדוארד ספירס, כפי שתיאר צ'רצ'יל בספרו על מלחמת העולם השנייה:
"הנה כי כן הלך דה-גול בעצם הבוקר ההוא – 17 בחודש – אל משרדו בבורדו, קבע מספר פגישות לשעות אחר הצהריים לשם חיפוי, ואחרי כן נסע לשדה-התעופה עם ספירס ידידו על-מנת ללוותו למטוס. הם לחצו ידיים ונפרדו לשלום, וכשהחל המטוס לנוע נכנס דה-גול פנימה והגיף את הדלת. המטוס המריא למרום, בעוד השוטרים והפקידים הצרפתים פוערים פיהם. במטוס הקטן הזה נשא איתו דה-גול את כבודה של צרפת."
1940–1945: צרפת החופשית
שמאל|ממוזער|270px|דה גול בנאומו ב-BBC
250px|ממוזער|שמאל|פסל של דה גול בוורשה
ב-18 ביוני 1940 נשא דה גול נאום לאומה הצרפתית, ששודר ב-BBC מלונדון בתרגום סימולטני לאנגלית. הקבינט הבריטי ניסה למנוע מדה גול לשאת את הנאום, אך צ'רצ'יל פסק אחרת. בצרפת הכה "נאום השמונה עשר ביוני" גלים. "צרפת הפסידה בקרב, אך לא הפסידה במלחמה" הייתה השורה המפורסמת מנאום זה. אף על פי שמעט אנשים שמעו בפועל את הנאום (BBC לא הייתה תחנה פופולרית בצרפת, ומיליונים היו פליטים חסרי בית בעקבות המלחמה), ציטוטים מן הנאום הופיעו למחרת בעיתונות באזור שלא נכבש על ידי הגרמנים, וה-BBC חזר על שידור הנאום במשך כמה לילות. עד מהרה ידע העם הצרפתי, כי בתוך ההמולה שיצרו הכיבוש והכניעה, ישנו גנרל צרפתי בלונדון המתנגד לדרך שבה נעשים הדברים, ומנסה לזכות במלחמה שנראתה לרבים אבודה. עד היום נחשב נאום זה לאחד הנאומים הידועים והחשובים בהיסטוריה של צרפת.
מלונדון החל דה גול להקים את הכוח הצבאי שנקרא אחר כך "צרפת החופשית". ארצות הברית המשיכה בקשריה עם המשטר הצרפתי באזור הדרום הבלתי כבוש, אשר נקרא צרפת של וישי (על שם העיר וישי בה ישבה הממשלה), אך ממשלת בריטניה ניתקה את קשריה עם וישי, ותמכה בדה גול.
ב-4 ביולי 1940 דן בית דין צבאי בטולוז את דה גול, בהיעדרו, לארבע שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. התכתבותו של דה גול עם המפקד הצבאי וייגאן, נענתה בדרישה כי יתייצב בטולוז לרצות את מאסרו. ב-2 באוגוסט 1940, החמיר בית הדין את עונשו, והטיל עליו עונש מוות.
במגעיו עם בעלות הברית, בריטניה וארצות הברית, התעקש דה גול לשמור על עצמאות וחופש פעולה מלא בשם צרפת, אפילו במקומות בהם התעקשות זו הייתה מביכה ובלתי נוחה למארחיו. התנהגות זו גרמה לצ'רצ'יל להעיר כי "מכל הצלבים שנאלצתי לשאת, צלב לוריין (סמלה של צרפת החופשית) הוא הכבד ביותר".
דה גול המשיך לעבוד, והצליח להעביר לצדה של צרפת החופשית רבים ממושבות צרפת במרכז אפריקה. תחת הנהגתו, ובפיקודו של הגנרל מארי-פייר קניג, תרמו כוחות צרפת החופשית תרומה הרואית בקרב ביר חכים, ביוני 1942, עת עיכבו את התקדמות הגנרל רומל בלוב, כשהם מבטיחים את נסיגתה של הארמייה השמינית הבריטית.
במהלך המלחמה היו לדה גול סכסוכים רבים עם מנהיגי בעלות הברית. משבר חמור היה כאשר מונה ז'אן פרנסואה דרלאן למפקד הכוחות הצבאיים ולמושל האזרחי מטעם בעלות הברית בצפון אפריקה בשנת 1942, בעקבות פלישת כוחות בעלות הברית לצפון אפריקה שכונתה "מבצע לפיד". דרלאן היה מראשי ממשל וישי, ונחשב לבוגד, פשיסט ומשתף פעולה. למרות זאת החליטו צ'רצ'יל ורוזוולט כי מטעמים של ריאל-פוליטיקה הוא הראוי לשמש בתפקיד. המשבר נפתר עקב הירצחו של דרלאן על ידי צרפתי אנטי פשיסט בדצמבר 1942.
זמן מה ניהל דה גול מאבק עם הגנרל אנרי ז'ירו אשר נמלט מן השבי הגרמני ושימש בתפקידים מרכזיים בפלישה לצפון אפריקה ולקורסיקה, והיה מועמדו של הנשיא רוזוולט לתפקיד ההנהגה, אך לבסוף הצליח דה גול להסיט את ז'ירו ולהתמנות למנהיגה הבלתי מעורער של "צרפת החופשית". ב-1944 חזר לצרפת כגיבור לאומי, ונכנס עטור ניצחון לפריז לאחר שחרורה בידי כוחות "צרפת החופשית" בפיקודו של הגנרל פיליפ לקלרק ב-26 באוגוסט 1944. בספטמבר 1944 מונה דה גול ל"נשיא הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית" (כלומר ראש הממשלה).
לאחר המלחמה הכריז דה גול כי משטר וישי היה בלתי חוקי, וכי הממשלה הזמנית בראשותו היא המשך של הרפובליקה הצרפתית השלישית. עם זאת היה ברור כי יש צורך בשינוי חוקתי עמוק, עקב המאורעות שקרעו ופילגו את העם הצרפתי. משאל עם הוביל לכינון מועצה מכוננת בסוף שנת 1945, אך דה גול התנגד לטיוטת החוקה של הרפובליקה הרביעית שהחלה להתגבש, וסבר כי זו נותנת כוח רב מדי לפרלמנט וליריבויות מפלגתיות. דה גול התפטר ב-20 בינואר 1946.
1946–1958: שנות המדבר
התנגדותו של דה גול לחוקה המוצעת נכשלה בשל רצונן של מפלגות השמאל בנשיאות חלשה, לאור לקח ה"מרשליזם" (פולחן האישיות של הנשיא המרשל פטן) בצרפת של וישי. משאל עם באוקטובר 1946 אישר טיוטה של החוקה שהייתה גרועה בעיני דה גול אפילו מהטיוטה הראשונה.
באפריל 1947 עשה דה גול מאמץ מחושב לשינוי המפה הפוליטית, וייסד את מפלגת "אספת העם הצרפתי" – "Rassemblement du Peuple Français" (RPF), אך התנועה איבדה את תנופתה לאחר שזכתה להצלחה ראשונית. במאי 1953 פרש שוב דה גול מפוליטיקה פעילה, אולם מפלגתו נותרה פעילה עד ספטמבר 1955.
דה גול פרש לכפר קולומביי-לה-דז-אגליז , ושם כתב את זיכרונות המלחמה שלו (הופיעו בעברית תחת השם "מאבק לחירות" בהוצאת "עם הספר" בשנת 1958). בתקופה זו של פרישה רשמית שמר דה גול על קשרים עם ידידיו מתקופת המלחמה ומתקופת ה-RPF, וצפה מקרוב בהתרחשויות, ובמיוחד במשבר שהחל מתפתח באלג'יריה.
1958: התמוטטות הרפובליקה הרביעית
מיום ייסודה סבלה הרפובליקה הרביעית הצרפתית מאי יציבות פוליטית. הכישלון הצבאי ב"הודו-סין הצרפתית" (כיום וייטנאם), ואי היכולת לפתור את המשבר המחמיר באלג'יריה רק תרמו לאי יציבות זו.
ב-13 במאי 1958 תקפו מתיישבים צרפתיים באלג'יריה את בניין הממשל בעיר אלג'יר, במחאה נגד מה שראו כחולשת הממשלה הצרפתית אל מול דרישות הרוב הערבי באלג'יריה לעצמאות. "ועדה לביטחון הציבור" הוקמה בראשותו של הגנרל ז'אק מאסו, מתומכי דה גול. גנרל ראול סלן, מפקד הצבא באלג'יריה, הכריז ברדיו כי "הצבא לקח אחריות באופן זמני לגורלה של אלג'יריה הצרפתית".
תחת לחצו של מאסו, הכריז סלן "יחי דה גול" מהמרפסת בבניין הממשל הכללי באלג'יר ב-15 במאי. דה גול השיב יומיים מאוחר יותר כי הוא מוכן "לקחת את כוחותיה של הרפובליקה" (assumer les pouvoirs de la République). רבים ראו זאת כתמיכה בצבא המתמרד באלג'יריה.
ב-19 במאי הכריז דה גול שוב במסיבת עיתונאים שהוא עומד לרשותה של האומה. כאשר עיתונאי הביע דאגה כי הוא יפגע בזכויות האזרח, השיב דה גול: "האם אי פעם עשיתי זאת? להפך – אני הוא שהחזיר את זכויות האזרח שנלקחו. מי מאמין בכנות כי בגיל 67 אתחיל בקריירה כדיקטטור?". כרפובליקני בעמקי נשמתו התעקש דה גול לאורך כל המשבר כי לא יקבל סמכות כלשהי שלא באופן חוקי.
המשבר העמיק כאשר כבשו צנחנים צרפתים מאלג'יריה את האי קורסיקה, ומנהיגיהם שקלו נחיתה בפריז. מנהיגים פוליטיים מכל הצדדים הסכימו לתמוך בהחזרתו של דה גול לעמדת כוח, מלבד פרנסואה מיטראן (לימים נשיא צרפת), והמפלגה הקומוניסטית הצרפתית שגינתה את דה גול כסוכן של הפיכה פשיסטית. ב-29 במאי פנה הנשיא הצרפתי רנה קוטי אל "המהולל שבצרפתים" כי יקבל על עצמו להיות הנשיא האחרון של מועצת הרפובליקה הרביעית (דהיינו ראש הממשלה).
דה גול נותר נחוש בכוונתו לשנות את החוקה, אותה האשים בחולשתה הפוליטית של צרפת. הוא התנה את שובו בכך שיינתנו לו כוחות חוקיים לצוות צווים לשעת חירום למשך שישה חודשים, ובמהלך תקופה זו תנוסח חוקה חדשה ותובא בפני העם הצרפתי. ב-1 ביוני 1958 קיבל דה גול את מבוקשו. הוא מונה לראש הממשלה וניתנו לו סמכויות נרחבות למשך שישה חודשים על ידי מועצת העם.
ב-28 בספטמבר 1958 העניק משאל עם רוב של 79.2% לחוקה החדשה, וכך נוצרה הרפובליקה הצרפתית החמישית. למושבות (אלג'יריה נחשבה מבחינה חוקית לחלק מצרפת ולא למושבה) ניתנה בחירה: לקבל עצמאות מיידית או להיות כפופים להוראות החוקה החדשה. פרט לגינאה הצרפתית בחרו כל המושבות בחוקה, וכך הייתה גינאה למושבה הראשונה שקיבלה את עצמאותה מצרפת. המחיר ששילמו על כך תושבי גינאה היה הפסקה לאלתר של כל הסיוע הצרפתי.
ב-1958 הגיעה גולדה מאיר לפגישה בלשכתו, בה הבטיח לה את "ידידותו הנצחית לישראל".
1958–1962: ייסודה של הרפובליקה החמישית
בבחירות שהתקיימו בנובמבר 1958 זכו דה גול ותומכיו ברוב נוח, בדצמבר נבחר לנשיא ברוב של 78%, ובינואר 1959 הושבע לנשיא.
דה גול פיקח על רפורמות כלכליות מרחיקות לכת, שמטרתן הייתה המרצת המשק הצרפתי, כולל שינוי המטבע מן ה"פרנק" ל"פרנק החדש" שערכו היה מאה פרנקים ישנים. ב-22 באוגוסט 1962 ניצלו דה גול ואשתו מניסיון התנקשות כאשר נורתה אש אוטומטית לעבר מכוניתם. במישור הבינלאומי התגרה דה גול הן בארצות הברית והן בברית המועצות, ויזם מדיניות צרפתית עצמאית והתחמשות של צרפת בנשק גרעיני משלה. הוא דחף לשיתוף פעולה בין גרמניה לצרפת בהקמת האיחוד האירופי, והיה למנהיג הצרפתי הראשון המבקר בגרמניה מאז ועידת מינכן. בינואר 1963 מנע את הצטרפותה של בריטניה לשוק האירופי המשותף.
דה גול האמין כי ניתן לפתור את המשבר באלג'יריה באמצעים צבאיים, אך לא ניתן יהיה להגן על פעולות אלו במישור הבינלאומי, דבר שיסכן את עצמאותה של צרפת. עמדה זו גרמה לכעס גדול בקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה ובקרב תומכיהם בצרפת עצמה, ודה גול נאלץ לדכא שתי מרידות באלג'יריה בקרב המתיישבים ובקרב אנשי הצבא. השנייה הייתה מרד גנרלים נגדו, שהתרחש באפריל 1961, ובמהלכו איימו צנחנים מורדים בפלישה לצרפת. כן אויים דה גול על ידי הארגון הטרוריסטי של המתיישבים באלג'יריה OAS.
במרץ 1960 תכננו גורמים בכירים בצבא צרפת להתנקש בדה-גול כדי לסכל את פינוי אלג'יריה. הם פנו לישראל בבקשת סיוע להתנקשות, והציעו בתמורה אספקה גדולה של כלי נשק מצרפת לישראל. דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, הורה להעביר בדחיפות את האזהרה לדה-גול, וב-29 במרץ הודיע זאת דיפלומט ישראלי לקולונל דה-בואסיה, חתנו של דה-גול וראש לשכתו הצבאית. חייו של דה-גול ניצלו והוא הודה על כך לישראל בצינורות לא רשמיים. להערכת יובל נאמן, דה גול הרגיש מושפל מאוד שישראל הייתה צריכה לחוש לעזרתו. דה גול האשים בזיכרונותיו את בן-גוריון במזימות כיבוש וסיפוח.
במרץ 1962 הושג לבסוף הסכם בין הממשלה הצרפתית לנציגי ה-FLN, בו הסכימה צרפת לסגת מכל שטחי אלג'יריה, וזאת בתנאי שיישארו בידיה זכויות לחיפוש נפט והפקתו בשטחי אלג'יריה. בעקבות ההסכם הכריז דה גול על מתן עצמאות לאלג'יריה בחודש מרץ 1962.
בספטמבר 1962 הוא הוביל לשינוי חוקתי שהביא לבחירה ישירה של הנשיא על ידי העם. בעקבות תבוסה במועצה המחוקקת, פיזר גוף זה והכריז על בחירות חדשות, בהן קיבלו הגוליסטים רוב שאפשר להם חופש פעולה גדול יותר. אף שנושא אלג'יריה הוסדר, פרש ראש ממשלתו מישל דברה עקב סכסוך בנוגע להסדרים הסופיים באלג'יריה, ואת מקומו תפס ז'ורז' פומפידו.
1962–1968 פוליטיקה של הדר
שמאל|ממוזער|300px|שארל דה גול נפגש עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בארמון האליזה, יוני 1960
שמאל|ממוזער|250px|שארל דה גול עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, פברואר 1969
כאשר המשבר האלג'יראי מאחוריו, ניגש דה גול להשיג את שני יעדיו העיקריים. הראשון – לפתח את הכלכלה הצרפתית, על מנת לתמוך ביעד השני – מדיניות חוץ עצמאית שבה ממלאת צרפת תפקיד חשוב בזירה הבינלאומית, מדיניות שכונתה "פוליטיקה של הדר" – "politique de grandeur".
לאור הגידול הגדול ביותר במספר תושבי צרפת מאז המאה ה-18, ראתה ממשלת פומפידו צורך בשינויים דרסטיים במשק ובהרחבה של הכלכלה הצרפתית.
כשהיא משלבת קפיטליזם מערבי עם כלכלה מכוונת, התערבה הממשלה בכלכלה באופן מסיבי, תוך שימוש בתוכניות חומש ככלי עבודה עיקרי. בוצעו פרויקטים גדולים בהם:
הרחבת נמל מרסיי (אשר הפך לשלישי בגודלו באירופה ולגדול בנמלי הים התיכון).
ייצור מטוס הקרוול (דור קודם לאיירבוס).
התחלת תכנון בניית המטוס קונקורד העל קולי בטולוז.
הרחבת תעשיית המכוניות הצרפתית, תוך שימוש במפעל "רנו" שבבעלות המדינה.
בניית כבישים מהירים בין פריז וערים אחרות.
בשנת 1964, לראשונה מזה מאתיים שנים, עבר התל"ג הצרפתי לנפש את זה של בריטניה. תקופה זו עדיין זכורה בצרפת בנוסטלגיה כשיאן של "שלושים השנים המפוארות" (Trente Glorieuses), כינוי לתקופה שבין 1945–1975.
צמיחה כלכלית זו אפשרה לדה גול יד חופשית במדיניות החוץ. צרפת הפכה למעצמה הגרעינית הרביעית ופוצצה פצצה גרעינית בשנת 1960 במדבר האלג'ירי. בשנת 1968 הצליחו מדענים צרפתים לפוצץ פצצת מימן ללא כל עזרה מארצות הברית. מכיוון שבריטניה נחשבה לתלויה בארצות הברית בכוחה הגרעיני, נחשבה צרפת בפועל למעצמה הגרעינית השלישית בחוזקה. בשנת 1965 הצליחו הצרפתים לשגר לוויין למסלול מסביב לכדור הארץ, והיו למדינה השלישית המצליחה בכך, לאחר ברית המועצות וארצות הברית.
דה גול היה משוכנע שצרפת חזקה הפועלת באופן עצמאי תשמש ככוח מאזן במלחמה הקרה. בינואר 1964 הכיר ברפובליקה העממית של סין בניגוד לעמדת ארצות הברית, ולמעשה הקדים את עמדתה של ארצות הברית בשמונה שנים (בשנת 1972 ערך הנשיא ריצ'רד ניקסון את ביקורו ההיסטורי בסין).
בדצמבר 1965 נבחר דה גול לכהונה נוספת בת שבע שנים, אך הפעם נאלץ לעבור סיבוב נוסף בבחירות, אל מול פרנסואה מיטראן.
בפברואר 1966 פרשה צרפת מן הפיקוד הצבאי המשותף של ברית נאט"ו. דה גול, רדוף זיכרונות מ-1940, רצה לשמור על עצמאותה הצבאית של צרפת בכל מחיר. עם פרישת צרפת מהברית, דרש דה גול מארצות הברית שתפנה את כל חייליה מאדמת צרפת בתוך שנה. בתגובה לבקשה זו, שאל נשיא ארצות הברית ג'ונסון דרך מזכיר המדינה דין ראסק, אם דרישת הפינוי כוללת גם את החיילים האמריקאים הקבורים בצרפת (שנהרגו במהלך שתי מלחמות העולם).
בספטמבר 1966, בנאום שנשא בבירת קמבודיה, פנום פן, גינה את המעורבות האמריקנית בווייטנאם וקרא להסגת הכוחות האמריקנים ממדינה זו, שהייתה בעברה מושבה צרפתית.
במאי 1967, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, נפגש שר החוץ הישראלי, אבא אבן, עם דה גול במסגרת מאמץ דיפלומטי ישראלי נרחב לגיוס תמיכה בינלאומית בהסרת האיום על ישראל ובניסיון למנוע את המלחמה הממשמשת ובאה, שנתפסה כאיום קיומי על ישראל. בפגישה דרש דה גול בטון מאיים שישראל לא תיזום כל פעולה צבאית. לאחר המלחמה, ביוני 1967, גינה דה גול את ישראל על כך שהיא זו שירתה את יריית הפתיחה של מלחמת ששת הימים, ובנובמבר באותה שנה, במסיבת עיתונאים שקיים, התבטא באופן סטראוטיפי-אנטישמי, כשתיאר את העם היהודי כ"עם אליטיסטי, בוטח בעצמו ושתלטן".
עד ימי מלחמת ששת הימים הייתה צרפת בעלת ברית של ישראל, וב-1956 אף הייתה בעלת השפעה מכרעת בכינון הברית המשולשת ישראל-בריטניה-צרפת שהביאה למלחמת סיני. על אף כישלון המבצע המשולב, המשיך שיתוף הפעולה בין ישראל וצרפת, וכלי המלחמה העיקריים שבהם השתמש צה"ל במלחמת ששת הימים היו צרפתיים. חיל האוויר הישראלי היה מצויד ברובו במטוסים צרפתים – מיראז' 3, פוגה מגיסטר, ומפציצי ווטור. אלא שהתפנית של דה גול נבעה גם מן האירועים באלג'יריה, שבעקבותיהם נטה דה גול למדיניות פרו ערבית. דה גול תבע כי ישראל תפנה את כל השטחים שכבשה במלחמה, וזעם על השימוש בנשק שסיפקה צרפת לישראל. כדי לכפות את רצונו הוא אף החליט להטיל אמברגו על ישראל – איסור על מכירות חדשות של נשק לישראל, ולקראת סוף 1968 אף הורה בחשאי שלא לספק לישראל גם מטוסים וספינות שתמורתם כבר שולמה. בשל כך מילט חיל הים ב-25 בדצמבר 1969 את ספינות שרבורג, שהיו חמש ספינות טילים שתמורתן שולמה ורותקו בשל האמברגו בנמל שרבור. כתוצאה מהאמברגו הצרפתי החלה התקרבות בין ישראל לארצות הברית, ובכך הייתה לדה גול השפעה עקיפה חשובה על התפתחות קשריה הצבאיים והכלכליים של ישראל עם ארצות הברית.
ביולי 1967 ביקר דה גול בקנדה לרגל מאה שנה לעצמאותה, שנחגגו בתערוכה שכונתה "אקספו 67'". בהרגישו הזדהות עם תנועת הבדלנות שהחלה להתפתח בקרב רבים מאזרחי קנדה הצרפתים בחבל קוויבק דובר הצרפתית ברובו, החליט להביע את תמיכתו בה באופן פומבי, והכריז בנאום ממרפסת בניין העירייה במונטריאול: "Vive le Québec Libre", "תחי קוויבק החופשית!", התנהגות זו עוררה ביקורת רבה ממארחיו הקנדיים, שראו בכך התערבות גסה בענייניהם הפנימיים, ודה גול נאלץ לקצר את ביקורו.
בדצמבר 1967 התנגד שוב לכניסת בריטניה לשוק האירופי המאוחד, בטענה כי מדובר בגרורה אמריקנית, אשר תגרום להאטת המאמצים לאיחוד.
מאי 1968: מרד הסטודנטים
ההפגנות הגדולות והשביתות במאי 1968 היו אתגר לנשיאותו של דה גול. במהלך החודש נסע בחשאי לבאדן-באדן ונפגש שם עם הגנרל מאסו, המפקד הצבאי הצרפתי בגרמניה, וכפי הנראה דן עמו על התערבות צבאית נגד המפגינים.
לבסוף החליט דה גול לאמץ חלק מן הרפורמות שדרשו המפגינים. הוא שקל שוב קיום משאל עם על מנת לתמוך בצעדיו, אך פומפידו שכנע אותו לפזר את הפרלמנט (בו איבדה הממשלה את הרוב שהיה לה בבחירות במרץ 1967) ולערוך בחירות חדשות. הבחירות ביוני אותה שנה היו הצלחה מדהימה לתומכי דה גול ולבעלי בריתם, אשר הדגישו בתעמולתם את הפחד ממלחמת אזרחים וממהפכה, חשש שתמיד זרם מתחת לפני הקרקע בתרבות הפוליטית הצרפתית. מפלגתו של דה גול זכתה ב-358 מתוך 487 מושבים בפרלמנט, אך הוא בחר להחליף את ראש הממשלה פומפידו במוריס קוב דה מירוויל.
1969: הפרישה
שארל דה גול פרש ב-28 באפריל 1969, לאחר תבוסתו במשאל עם שבו ביקש להפוך את הסנאט (הבית העליון של הפרלמנט הצרפתי, הנחות בכוחו לעומת "המועצה הלאומית" שהוא הבית התחתון) לגוף מייעץ ולתת סמכויות חזקות למועצות אזוריות. היו שראו משאל עם זה כהתאבדות פוליטית ידועה מראש, בעקבות אירועי מאי 1968.
דה גול פרש לביתו שבקולומבה-לה-דז-אגליז, ונפטר ב-9 בנובמבר 1970 כתוצאה מקוצר נשימה.
בטקס האשכבה הציבורי שנערך בפריז נכחו מנהיגים ונציגים מכל רחבי תבל. מספר ימים לאחר מותו הוסב שמה של כיכר האטואל בפריז, שבמרכזה שער הניצחון, לכיכר שארל דה גול, וכן נמל התעופה הראשי של פריז, נמל התעופה שארל דה גול, נקרא על שמו.
חייו האישיים
שארל דה גול נישא ב-7 באפריל 1921 לאיבון ונדרו ("הדודה איבון"). לזוג היו שלושה ילדים: פיליפ (1921), אליזבת (1924) ואן (1928). אן סבלה מתסמונת דאון ומתה בגיל 20.
רטרוספקטיבה
דה גול נחשב לאחד מגדולי המדינאים במאה העשרים. תהילתו נובעת הן מראיית הנולד שהפגין בתחום האסטרטגיה הצבאית בין שתי מלחמות העולם, הן מהיותו המתנגד החריף ביותר לשלטונו של אדולף היטלר בקרב הצרפתים – אל מול תופעות של שיתוף פעולה וכניעה בארצו, והן מהכרעתו הנועזת שהביאה לסיום הסכסוך באלג'יריה.
לקריאה נוספת
גדי היימן, סופה של ידידות מופלאה: יחסי ישראל-צרפת בתקופת נשיאותו של דה-גול, 1958–1967, הוצאת מאגנס, 2015
קישורים חיצוניים
שארל דה גול
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי צבא צרפתים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:אנשי צבא צרפתים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:צרפת החופשית: אישים
קטגוריה:מעוטרי אות מסדר השחרור
קטגוריה:ראשי ממשלת צרפת בתקופת הרפובליקה הרביעית
קטגוריה:ראשי ממשלת צרפת בתקופת הרפובליקה החמישית
קטגוריה:נשיאי צרפת בתקופת הרפובליקה החמישית
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:חברי הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית
קטגוריה:שבויים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:גיבורים לאומיים
קטגוריה:הנסיכים-שותפים של אנדורה
קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1890
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1970
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:חרם על ישראל
| 2024-08-21T12:51:53
|
ארתור קונאן דויל
|
סר ארתור קונאן דויל (באנגלית: Arthur Conan Doyle; 22 במאי 1859 – 7 ביולי 1930) היה סופר סקוטי, ידוע בעיקר בשל סיפורי הבלש הבדיוני שרלוק הולמס, אשר נחשבו לחידוש משמעותי בתחום הספרות הבלשית. הוא היה סופר פורה, שעבודותיו האחרות כללו סיפורי מדע בדיוני, רומנים היסטוריים, מחזות ושירה. קונאן דויל היה רופא בהכשרתו.
"קונאן" הוא במקור שם אמצעי, אך בשנים מאוחרות יותר השתמש בו דויל כחלק משם משפחתו.
ביוגרפיה
ארתור קונאן דויל נולד ב-22 במאי 1859 באדינבורו לזוג ממוצא אירי: צ'ארלס ומארי דויל. הוא נשלח לבית ספר ישועי בגיל תשע, וכאשר עזב את בית הספר בשנת 1875 נטש את הנצרות והפך לאגנוסטי.
מ-1878 ועד 1881 למד רפואה באוניברסיטת אדינבורו. לאחר לימודיו שירת כרופא אונייה בנסיעה לחוף מערב אפריקאי, ובשנת 1882 ביצע את התמחותו בפלימות' (עיר בדרום-מערב אנגליה). הוא השלים את הדוקטורט שלו בשנת 1885.
פעילותו הרפואית לא זכתה להצלחה גדולה. בזמן שהמתין למטופלים, החל לחבר סיפורים. התנסותו הספרותית הראשונה פורסמה במגזין מקומי באדינבורו לפני שהיה בן 20.
הוא עבר לגור בסאות'סי. יצירתו המשמעותית הראשונה הייתה "חקירה בשני", שפורסמה בעיתון חג המולד של שנת 1887, והציגה לראשונה את שרלוק הולמס, שדמותו עוצבה בהשראת פרופסור ג'וזף בל - מרצה באוניברסיטת אדינבורו. בזמן מגוריו בסאות'סי, בין השנים 1884 ו-1890, שיחק כשוער בקבוצת הכדורגל החובבנית AFC פורטסמות', שהתפרקה בשלהי המאה ה-19 ואינה קשורה למועדון הכדורגל פורטסמות' שנוסד רק ב-1898.
בשנת 1885 נישא ללואיזה הוקינס. היא סבלה משחפת, ומתה בפתאומיות בשנת 1906. בשנת 1907 הוא נישא בשנית, לג'ין לאקי, אותה פגש לראשונה בשנת 1897. הוא אמנם התאהב בה עם פגישתם, אך שמר איתה על יחסים אפלטוניים מתוך נאמנות לאשתו הראשונה. לקונאן דויל היו חמישה ילדים, שניים מאשתו הראשונה ושלושה מהשנייה.
בשנת 1890 למד רפואת עיניים בווינה, וב-1891 עבר לגור בלונדון כדי להתמחות בתחום זה. באוטוביוגרפיה שלו כתב שאף לא מטופל אחד עבר את סף דלתו. דבר זה נתן לו עוד זמן לכתיבה.
בנובמבר 1891 כתב לאמו: "אני חושב להרוג את הולמס... ולהיפטר ממנו אחת ולתמיד. הוא מסיט את דעתי מדברים חשובים יותר". בדצמבר 1893 אכן עשה זאת. קונאן דויל שילח את הולמס ביריבו הגדול פרופסור מוריארטי, ושניהם מצאו את מותם כשנפלו יחד במורד מפלי רייכנבאך. בעקבות הפצרות פומביות רבות (וכנראה גם תגמול נאה מהוצאת הספרים) החליט קונאן דויל להשיב את הולמס לחיים, עם ההסבר הלא משכנע שרק מוריארטי נפל אל התהום, אבל מכיוון שלשרלוק אויבים נוספים, תכנן להתחזות למת גם הוא.
בסך הכול הופיעה דמותו של שרלוק הולמס ב-56 סיפורים קצרים ובארבעה רומנים של קונאן דויל (כמו כן, הופיע ברומנים וסיפורים של סופרים רבים אחרים).
בעקבות מלחמת הבורים בדרום אפריקה בתחילת המאה ה-20, והגינוי הבינלאומי על ההתנהלות הבריטית, כתב קונאן דויל חוברת קצרה: "המלחמה בדרום אפריקה: הסיבה וההתנהלות", אשר הצדיקה את התנהלות בריטניה במלחמה זו ותורגמה בצורה נרחבת ביותר. קונאן דויל האמין כי חוברת זו היא שהקנתה לו את תואר האבירות בשנת 1902. בשנת 1900 כתב ספר ארוך יותר בשם "מלחמת הבורים הגדולה".
במהלך השנים המוקדמות של המאה ה-20, ניסה סר קונאן דויל להיבחר פעמיים לפרלמנט הבריטי, אך אף על פי שזכה לתוצאות הצבעה נאות - לא הצליח להיבחר.
קונאן דויל היה רודף צדק, וחקר בעצמו שני מקרים. החקירה הובילה לשחרורם ממעצר של אסירים שהורשעו על לא עוול בכפם.
במקרה הראשון, בשנת 1906, היה מעורב עורך דין בריטי ממוצא הודי בשם ג'ורג' אדאלג'י, אשר לכאורה כתב מכתבי נאצה והתעלל בבעלי חיים. המשטרה הרשיעה את אדאלג'י, על אף שההתעללויות נמשכו גם לאחר שנאסר. אירועים אלה היוו את הבסיס לספר "ארתור וג'ורג'" מאת ג'וליאן בארנס שיצא בשנת 2010.
חלק מתוצאות מקרה זה היו הקמתו של בית משפט לעתירות פלילים בשנת 1907, כך שפעולתו של קונאן דויל למען הצדק לא הסתיימה בעזרתו לאדאלג'י, אלא המשיכה הודות להיווסדו של מוסד לתיקון טעויות שיפוט קודמות.
במקרה השני היה מעורב אוסקר סלאטר, יהודי גרמני ומפעיל בית הימורים, שהורשע בשנת 1908 כי חבט בקשישה בת 82 באלה. מקרה זה עורר את סקרנותו של דויל בשל חוסר העקביות במקרה התביעה ותחושה פנימית שסלאטר הופלל.
לאחר מות אשתו לואיזה בשנת 1906, ומותם הטראגי של בנו, אחיו, שני גיסיו ושני אחייניו במלחמת העולם הראשונה, שקע קונאן דויל בדיכאון עמוק, ואיבד את משיכתו ליצירה. הוא הפך סקפטי, ומצא נחמה בספיריטואליזם ובהוכחתו המדעית, לכאורה, של קיום חיים לאחר המוות.
דויל היה לזמן מה חברו של הקוסם המפורסם הארי הודיני, מתנגד חריף לתנועה הספיריטואליסטית. למרות התעקשותו של הודיני על כך שמדיומים ספיריטואליסטיים מוליכים את הקהל שולל (וניסיונותיו שוב ושוב לחשוף אותם כרמאים), קונאן דויל עצמו השתכנע שהודיני היה בעל כוחות על-טבעיים. הודיני לא הצליח, ככל הנראה, לשכנע את קונאן דויל כי כל יכולתו מבוססת על פעלולי קסמים פשוטים, דבר שהוביל לאווירה מרירה בין השניים.
סר ארתור קונאן דויל מת מהתקף לב בשנת 1930, בגיל 71, ונקבר בחצר כנסייה בהאמפשייר שבאנגליה.
סופרים ויוצרים רבים שאבו השראה מן הדמויות פרי יצירתו של קונאן דויל שרלוק הולמס והעזר כנגדו ד"ר ג'ון ווטסון. הסופר ג'ון לה קארה, למשל, העיד כי את ההשראה לדמותם של גיבורו ג'ורג' סמיילי ושותפו פיטר גוילאם שאב מגיבוריו של קונאן דויל.
מספריו
שרלוק הולמס
חקירה בשני - רומן אשר יצא לאור בשנת 1887. הספר עורר הדים רבים בקרב בני הקהילה המורמונית משום שהאשים אותם בפשעים כבדים. בישראל יצא הספר לאור בתרגום לעברית על ידי משה דור בהוצאת "מעריב לעם" בשנת 1960, ויצא שוב לאור בתרגומו של אוֹרי בלסם בהוצאת "מרגנית"-"זמורה ביתן מודן" בשנת 1989.
חותם הארבעה - יצא לאור בשנת 1890. יצא לאור בעברית בתרגומו של שלמה ערב בשם "חותם הארבעה או תעלומת בית שולטו" בהוצאת צ'צ'יק בשנת 1951; בשם "סימן הארבעה" בתרגומן של שלומית קדם וחדוה גיל, בהוצאת לדורי בשנת 1982; ובשם "חותם הארבעה" בתרגומו של אוֹרי בלסם בהוצאת זמורה ביתן בשנת 1983.
כלבם של בני בסקרוויל - הופיע בשנת 1901 כסיפור בהמשכים בכתב העת סטרנד, ובשנת 1902 יצא לאור כספר. נחשב לטוב שבספרי שרלוק הולמס. יצא לאור לראשונה בעברית בתרגומו של אוריאל הלפרין (יונתן רטוש) בהוצאת אמנות בשנת 1929.
עמק הפחד - יצא לאור בשנת 1914. יצא לאור בתרגומו לעברית של מיכאל הנדלזלץ בהוצאת זמורה ביתן בשנת 1990.
זיכרונותיו של שרלוק הולמס (1894).
הקידה האחרונה (1917).
הרפתקאות שרלוק הולמס קובץ סיפורים קצרים אשר יצא לאור בעברית בתרגומה של שלומית קדם, בהוצאת לדורי.
שובו של שרלוק הולמס - יצא לאור בעברית (בשם "שרלוק הולמס מפענח תעלומות") בתרגומה של שלומית קדם, בהוצאת לדורי.
ספר החקירות של שרלוק הולמס - הופיע בשנת 1927. יצא לאור בעברית בתרגומה של שלומית קדם, בהוצאת לדורי ובתרגומו של אורי בלסם בהוצאת זמורה ביתן, בשם ספר הפרשיות של שרלוק הולמס.
מהדורות סיפורי שרלוק הולמס בעברית שנמכרות בישראל
שרלוק הולמס - הטוב שבטוב
תעלומת עמק בוסקומב
שרלוק הולמס - כל הסיפורים, הוצאת מחברות לספרות
המהדורה הכרונולוגית
מהדורה זו סידרה את הסיפורים הקצרים כך שיופיעו על פי זמן ההתרחשות של החקירה המתוארת בהם. כל סדרת הספרים הכוללת שמונה ספרים (ארבעה המוקדשים לסיפורים הקצרים, ועוד ארבעת הרומנים) תורגמה לעברית בעריכת יחיעם פדן וספריית מרגנית של הוצאת זמורה-ביתן באמצע שנות ה-80.
אוספי הסיפורים הקצרים, לפי הסדר, הם (כל השמות נבחרו על פי שמות של סיפורים קצרים מאותו קובץ):
פרשת הבלש הגוסס
תעלומת עמק בוסקומב
פרשת נזר התרשיש
תעלומת הדמויות המרקדות (תרגם אורי בלסם)
רומנים היסטוריים
החברה הלבנה (1891).
הרפתקאותיו של מיכה קלארק (1888).
האודיסאה של מיכה קלארק.
סר ניגל.
רומנים אחרים
העולם שאבד
המקרה המוזר באוקספורד (תרגום חפשי).
תעלומתו של סטארק מונרו (תרגום חפשי).
הטרגדיה של נוסעי ה"קורוסקו" (תרגום חפשי).
הרפתקה בבית הכפרי (תרגום חפשי).
גרזן עם ידית כסופה (תרגום חפשי).
ראו גם
ערכים בקטגוריה ספרי ארתור קונאן דויל
שרלוק הולמס (סרט)
שרלוק (סדרה)
קישורים חיצוניים
חיי ארתור קונן דויל יוצרו של הבלש שרלוק הולמס : גרסת סיפור הקומיקס וגרסת אוריאל אופק, באתר המולטי יקום של אלי אשד
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אדינבורו
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה בריטים
קטגוריה:סופרי מתח ואימה סקוטים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:סופרים סקוטים
קטגוריה:רופאים סקוטים
קטגוריה:שרלוק הולמס
קטגוריה:רופאים בריטים במאה ה-19
קטגוריה:רופאים בריטים במאה ה-20
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1859
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1930
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
| 2024-02-12T15:12:59
|
ערוץ 2
|
ערוץ 2 (נקרא גם "הערוץ השני", לעיתים כונה "ערוץ 22") היה ערוץ טלוויזיה מסחרי ישראלי, שהחל לשדר ב־4 בנובמבר 1993 במסגרת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. שידורי תוכן ניסיוניים החלו ב־23 באוקטובר 1986, במימון אגרת הטלוויזיה. בשנותיו הראשונות הופעל הערוץ בידי שלוש זכייניות (קשת, רשת וטלעד), והחל מ־2005 נותרו רק קשת ורשת לאחר שטלעד הפסיקה לשדר בעקבות הפסדה במכרז של הרשות השנייה באותה שנה.
ב-31 באוקטובר 2017, כ־24 שנים לאחר עלייתו לאוויר, סיים הערוץ את שידוריו ופוצל לשני ערוצים חדשים: קשת 12 ורשת 13. לאחר הפיצול, חברת החדשות שהוקמה במסגרת ערוץ 2, שידרה את תכניה בשני הערוצים במקביל, עד חודש ינואר 2019 – עת מיזוג רשת-עשר – אז עברה לשידור כל תכניה בערוץ 12 בלבד.
הערוץ ספג ביקורת לאורך השנים על איכות התוכן המשודר בו, בעיקר על האדרת תוכניות בידור וריאליטי, והשקעה מופחתת בתוכניות מתוסרטות.
הרקע להקמת הערוץ
הצעות להקמת ערוץ טלוויזיה שני עלו כבר במהלך שנות ה-70, זמן לא רב לאחר תחילתם של שידורי טלוויזיה סדירים בישראל. סוגיית הקמתו של ערוץ טלוויזיה נוסף הפכה למוקד מחלוקת פוליטית בין המפלגות הגדולות בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, מחלוקת שמנעה בפועל את הקמתו. ביולי 1978 הקימה הממשלה ועדה לבדיקת הסוגיה בראשות חיים קוברסקי. הוועדה המליצה להקים ערוץ נוסף שיפעל מחוץ למסגרת רשות השידור, בפיקוח רשות נפרדת, וימומן משידור פרסומות. ההמלצות נגנזו עקב התנגדות המפד"ל, שהייתה אז מרכיב חשוב בקואליציה, לשידורים מסחריים. רשימת המערך התנגדה להקמת ערוץ שני אף היא. רק באוקטובר 1985 אישרה הממשלה הצעת חוק של שר התקשורת אמנון רובינשטיין להקמת ערוץ שני. בראש מנהלת ההקמה של הערוץ השני עמד עו"ד אברהם פורז. הערוץ תוכנן לקום לפי המודל הבריטי של ערוץ ITV, בשיטה של זיכיונות לימי שידור. במקביל הורה שר התקשורת להתחיל ב"שידורי ניסיון" בכמה תדרים פנויים. החלטתו של רובינשטיין עוררה בעיה משפטית, שכן לא היה בסיס חוקי לשידורים האלה, אולם רובינשטיין הצדיק אותה בכך שמדובר בשידורי ניסיון בלבד שנועדו לתפוס את התדרים, כדי שלא ישמשו להרחבת שידוריהן של תחנות הטלוויזיה במדינות השכנות.
שידורי ניסיון
ערוץ 2 החל לשדר את שידוריו הניסיוניים בספטמבר 1986 בתקופה שבה הערוץ הראשון היה הערוץ הישראלי היחיד ששידר בישראל. בתחילה השידורים הכילו תבנית בדיקה, ובחודש אוקטובר באותה השנה החלו לכלול תמונות מנופי ישראל וקטעי מעבר שהסבירו איך לקלוט את השידורים. ב־23 באוקטובר 1986 החלו גם שידורי מוזיקה ווידאו קליפים הנחשבים לתחילת שידורי התוכן בערוץ. בחודשים הראשונים נמשכו השידורים שעתיים או שלוש שעות מדי ערב. בפברואר 1987 הוחלט להעביר במסגרת שידורי הניסיון את משפט דמיאניוק בשידור חי. ביום העצמאות של אותה שנה שידר הערוץ הניסיוני אולפן פתוח בשידור חי במשך כל החג. שידורי יום העצמאות עוררו כעס ברשות השידור, וזו פנתה ליועץ המשפטי לממשלה ודרשה את הפסקת שידורי הניסיון בטענה שאינם חוקיים. היועץ המשפטי לממשלה אישר את המשך השידורים אולם התנה זאת בכך שרשות השידור תפקח עליהם, שכן הכנסת טרם אישרה סופית את חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, ולפי החוק שהיה קיים אז, רשות השידור הייתה הגוף היחיד המוסמך לפקח על השידורים.
בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה התאפשר לערוץ הניסיוני לשדר גם שידורים חוזרים של תוכניות ישנות של רשות השידור. ב־1987 פרצה שביתה ברשות השידור שהביאה להפסקת השידורים בשעות אחר הצהריים והערב למשך 52 ימים. במהלך השביתה קיבל הערוץ השני הניסיוני אישור מהממשלה להרחיב את שעות השידור שלו ולשדר גם סרטי קולנוע ותוכניות רכש שונות. משהתארכה השביתה ברשות השידור קיבל הערוץ הניסיוני אישור לשדר בתדרים של רשות השידור, דבר שנתפס בעיני השובתים כניסיון מצד הממשלה לשבור את השביתה. במהלך השביתה הגיעה אידה נודל לישראל, ועל הערוץ הניסיוני הוטל לשדר את טקס קבלת הפנים בשידור חי. עם תום השביתה הפסיקה רשות השידור את שיתוף הפעולה עם הערוץ השני הניסיוני, אולם שידורי הניסיון לא פסקו. בשלב זה החל הערוץ לשדר הפקות מיוחדות משלו, שחלקן נתפסו כאיזוטריות, אך חלקן זכו לפופולריות רבה. ב־1990 עבר חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו בכנסת, ובכך הסתיים רשמית הפיקוח של רשות השידור על הערוץ השני והוא הפך לערוץ עצמאי.
בתחילת שנות ה־90, על אף הקמת הרשות השנייה, עדיין הוגדרו שידורי הערוץ השני שידורי ניסיון כיוון שלא נבחרו החברות המסחריות שיקבלו את הזיכיונות להפעלת השידורים הסדירים של הערוץ. תהליך הבחירה היה ממושך, וארך כמעט שלוש שנים. בתקופת מעבר זאת החל הערוץ לגבש לוח שידורים מסודר עם תוכניות בנושאים מגוונים. חלק מהתוכניות עדיין נשא אופי לא־שגרתי או אוונגרדי. התוכניות שזכו לפופולריות רבה בתקופה זו היו תוכנית הבידור של ארז טל ואברי גלעד "העולם הערב" ותוכנית האירוח "בשידור חי עם דן שילון". עם פרוץ מלחמת המפרץ החל הערוץ לשדר לקט יומי של כתבות מוקלטות מערוצי טלוויזיה זרים (כיוון שבשלב זה אסור היה לערוץ להפיק מהדורות חדשות בעצמו).
השידורים המסחריים
230px|ממוזער|סקיצה של סמליל ערוץ 2 מתחילת ספטמבר 1993; נוצר על ידי אודי פרידן
230px|ממוזער|סמליל ערוץ 2 בימיו הראשונים
230px|ממוזער|סמלילה הראשון של זכיינית השידור "רשת"
לצורך הקמת הערוץ נחקק "חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו" והוקמה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הגוף האחראי על השידור המסחרי. באחריותו פיקוח על הגופים המשדרים. ערוץ 2 מופעל בידי זכייניות שנבחרו על ידי מכרז של הרשות השנייה למשך תקופת הזכיינות. תקופה זו יכולה להתארך לתקופה מוגבלת בהתאם להחלטת הרשות. מתכונת השידורים בערוץ, בה זמן השידור מתחלק בין הגופים על גבי אפיק שידור משותף, מבוסס על מודל ערוץ ITV הבריטי בעת תכנון החוק במהלך שנות ה־70 ונוצר בעקבות החוסר בתדרים פנויים לשידור קרקעי. על מודל זה הושמעה ביקורת על כך שמודל כזה בעייתי מבחינה כלכלית, כיוון שהזכייניות מרוויחות רק בימי השידור שלהן, אך הן פעילות בכלל השבוע. שידורי הזכייניות והגופים המשדרים בערוץ מועברים אל חדר השידור של הרשות השנייה, וזו אחראית להפצת השידורים לכלל הפלטפורמות.
לאחר שבע שנים של שידורים ניסיוניים, במהלכן נעשו ניסיונות כושלים לערוך מכרזים לבחירת זכיינים, הסתיים המכרז לבחירת הזכייניות להפעלת הערוץ, ונבחרו שלוש חברות כמעט אלמוניות: "קשת", "רשת" ו"טלעד" (שהייתה גם חברת הפקה). המכרז הסתיים ב־3 בנובמבר 1993. במקביל, הוקמה חברת החדשות של ערוץ 2, שנמצאה בבעלות משותפת של הזכייניות ומומנה על ידן. הסיבה העיקרית לכישלון המכרזים הקודמים הייתה נעוצה בשאלת הבעלויות הצולבות בין בעלי אמצעי תקשורת שונים. היו שגרסו שיש למנוע או להגביל באופן משמעותי את השתתפותם במכרז של בעלי עניין באמצעי תקשורת אחרים, דוגמת עיתונות מודפסת וחברות כבלים שכבר פעלו באותה עת. המכרז האחרון שפורסם על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה בגיבוי שר התקשורת משה שחל, כלל מגבלות שליטה מסוימות על בעלי אמצעי תקשורת אך איפשר את השתתפותם במכרז. כך בעלי ידיעות אחרונות, אשר החזיקו מניות בחברת הכבלים ערוצי זהב היו בין בעלי המניות של "רשת", ואילו בעלי עיתון מעריב, אשר החזיקו מניות בחברת הכבלים מת"ב נמנו על בעלי המניות של "טלעד". ביוני 1993 הוחלט ש"רשת" תשדר בימים ראשון רביעי ושבת, "טלעד" בשני וחמישי ו"קשת" בשלישי ושישי.
ביום חמישי 4 בנובמבר 1993 החל הערוץ לפעול כערוץ מסחרי, לא ממומן באגרת הטלוויזיה, וכלל פרסומות. חברת החדשות פתחה את השידורים הסדירים בשעה 14:00 במבזק חדשות שהגיש יעקב אילון. לאחר מכן החלו שידורי "טלעד": עד 17:00 שודרו תוכניות ילדים, לאחד מכן שודרו שתי תוכניות קצרות בערבית, וסדרות הרכש "קרוב רחוק" ו"הנסיך המדליק מבל אייר", השידורים המשיכו עם שעשועון ומגזין ספורט, שאחריהם שודרה מהדורת חדשות בת חצי שעה, ואחריה שודר פיילוט שלא צלח של קומדיית מצבים בשם "בוקר טוב ינוחמיה", השידורים המשיכו בתוכנית ראיונות של רפי רשף, סרט התעודה הפרובוקטיבי "עגיל בזין" והסתיימו עם שידור פרק הבכורה של החמישייה הקאמרית.
עם עליית הערוץ, קיבלו שלוש הזכייניות חוזה ל־6 שנים, במהלכו החליפו ביניהן את ימי השידור, כך שלאחת היו שלושה ימי שידור ולשתיים האחרות שני ימים בלבד לכל אחת. בשנת 1999 הוארכו הזיכיונות ב־4 שנים ובהמשך בשנתיים נוספות. עד מהרה נהפך הערוץ לערוץ הטלוויזיה הישראלי המצליח והנצפה ביותר ושידר תכנים בולטים ופופולריים.
לפי חוק הרשות השנייה, הטלוויזיה החינוכית קיבלה שביעית מזמן השידורים בערוץ 2. על כן רצועת השידור שבין 17:30 ל-18:00 הייתה שייכת לאורך כל השנים לחינוכית. אך גם רצועות אחרות, בעיקר בשעות הבוקר והצהריים.
זכייניות הערוץ עשו שימוש בסמל הערוץ שהיה משותף להן, הן בפינת המסך והן במעברונים לפרסומות, כך שהותאם גם לאפיון של סמל הזכיינית. הסמל עבר רק שינויים מינוריים במהלך השנים. הסמליל של הפסקת הפרסומות, לעומת זאת, שונה לראשונה באמצע 1995, לאחר הגעת תלונות מניצולי שואה, לפיהן הסמליל מזכיר את סמלו של ארגון האס אס.
מכרז הזכייניות
ממוזער|הסמליל המקורי שהוגש עבור קבוצת "נגה 2". סמליל זה לא אושר על ידי הרשות השנייה בטענה להפרות של סמלים מסחריים של הרשות השנייה.
ממוזער|הסמליל המעודכן עבור "נגה 2", שאושר עבור ההגשה למכרז ערוץ 2
בשנת 2005, משחלפו כמעט 12 שנים מיום עלייתו לשידור של הערוץ, התקיים מכרז לקבלת זיכיון לשידור בערוץ 2 בעשר השנים הבאות. בניגוד למצב הקודם, במכרז זה ניתנו רק שני זיכיונות שידור בערוץ. לצורך המכרז, נדרשו המתמודדים להגיש לרשות השנייה מצע שידורים עתידי וכן סכומי כסף משוערים שישולמו כדמי הזיכיון.
למכרז ניגשו שלוש הזכייניות הקיימות של ערוץ 2, קשת, רשת–נגה ("נגה תקשורת" בתחילה תכננה לגשת כזכיינית עצמאית, אך בהמשך שיתפה פעולה עם "רשת" והן ניגשו למכרז כזכיינית אחת) וטלעד, קבוצת "כאן", אשר הוקמה לצורך מכרז זה ולא שידרה בעבר. גם "טלעד" בחרה את האפשרות למיזוג עם "נגה 2" ועם "רשת".
מבין הארבע נבחרו ב־13 באפריל 2005 "קשת" ו"רשת" להוביל את שידורי הערוץ לעשור העוקב. תוצאות המכרז נכנסו לתוקף בנובמבר 2005.
לקראת סיום השידורים של טלעד בערוץ, ב־28–29 באוקטובר, הזכיינית קיימה ספיישל של 48 שעות שידור שכלל שידורים חוזרים של הפקות המקור של הזכיינית ומשדר פרידה בשעות הפריים טיים. אז, הפסיקה טלעד את שידוריה בערוץ ושבוע השידורים נמלא בשידוריהן של "קשת" ו"רשת". החל משנת 2008, הן החליפו ביניהן את ימי השידור אחת לשנה־שנתיים, כך שאחת משדרת ארבעה ימים (רביעי–שבת) והשנייה שלושה ימים בלבד (ראשון–שלישי), לפי הסידור הבא:
תקופה זכיינית קשת רשת נובמבר 2005 ינואר 2008 רביעי–שבת ראשון–שלישי ינואר 2008 ינואר 2010 ראשון–שלישי רביעי–שבת ינואר 2010 ינואר 2012 רביעי–שבת ראשון–שלישי ינואר 2012 ינואר 2014 ראשון–שלישי רביעי–שבת ינואר 2014 נובמבר 2014 רביעי–שבת ראשון–שלישי נובמבר 2014 נובמבר 2015 ראשון–שלישי רביעי–שבת נובמבר 2015 נובמבר 2016 רביעי–שבת ראשון–שלישי נובמבר 2016 31 באוקטובר 2017 ראשון–שלישי רביעי–שבת
סכסוך הפרומואים הצולבים
באמצע מאי 2010 פנתה קשת לרשת בבקשה לקצר את זמן הפרומואים הצולבים (פרומואים לתוכניות של הזכיינית המתחרה) ב־50% באופן הדדי. בעקבות בקשה זו "רשת" החליטה להוריד את כל הפרומואים הצולבים בטענה ש"קשת" מזה זמן רב מנסה לחבל בשידוריה על ידי שידור תוכניות עתירות רייטינג בערוצים ביפ וערוץ 24 בימי השידור של רשת. בעקבות פעולה זו הפסיקה גם "קשת" את שידורי הפרומואים הצולבים והחל מ־16 במאי הופסקו שידורי הפרומואים של הזכיינית המתחרה בימים שאינה משדרת. באוקטובר 2010 הגיעו שתי הזכייניות לפשרה ושבו לשדר פרומואים צולבים של 20–40 שניות לשעה, ורק בשני ימי שידור של כל אחת מהן (שני–שלישי ושישי–שבת, בהתאמה).
מעבר למסך רחב ושידורי HD
מאז סוף שנת 2012 הועברו תוכני הערוץ בהדרגה לפורמט מסך רחב, ובמהלך שנת 2013 החלו בערוץ שידורים ב־יחס תמונה 16:9 לראשונה בשידורי "קשת" ומעט לאחר מכן גם בשידורי "רשת". החל משנת 2014 מרבית התכנים של שתי הזכייניות שודרו ביחס 16:9. למרות זאת, מהדורות חדשות ותוכניות אחרות מטעם חברת החדשות שודרו ביחס תמונה 4:3, כמו גם תוכניות עבר בשידורים חוזרים. המעבר בין שני מצבי השידור בוצע בערוץ באופן אוטומטי.
ב־2010 הגישה "רשת" בקשה לרשות השנייה לקבלת אפיק לשידורי טלוויזיה בהפרדה גבוהה (איכות HD) אך המגעים לא הבשילו לכדי תוצאות, אחת הסיבות למצב הזה היא שכלל שידורי הרשות השנייה (שכוללים גם את ערוץ 10) מועברים לספקיות הלוויין והכבלים דרך חדר השידור של הרשות השנייה, שאינו היה ערוך בזמנו לשידור ב־HD. רון איילון, שהיה מנכ"ל חברת הלוויין yes הצהיר שיאפשר לכל ערוץ ברודקאסט לשדר בחינם באיכות HD בשידורי החברה. עם המעבר לשידורי עידן+ הועלו השערות שיתאפשר לזכייניות לשדר ב־HD אך הדבר לא התממש. עד לסגירת הערוץ שתי הזכייניות לא עברו לשדר בהפרדה גבוהה, אף על פי שרוב הפקותיהן צולמו בעת הזאת באיכות HD והיו זמינות לצפייה בשירותי ה־VOD ובאינטרנט באיכות זו.
כחלק מפיצול ערוץ 2 בנובמבר 2017, עברו קשת ורשת לשדר ברישיון שידור באפיקים נפרדים, ואחד מן התנאים לקבלת הרישיון הוא שגוף השידור מחויב לשדר באיכות HD. לקראת פיצול ערוץ 2, קשת החלה לשדר את ערוץ 2 באיכות HD באתר מאקו בימי השידור של הזכיינית. החל מאוקטובר 2017, שתי הזכייניות העלו פרומואים בהן נאמר כי שידורי הערוצים החדשים יועברו באיכות HD.
פיצול ערוץ 2
270px|ממוזער|שקופית סיום השידורים של ערוץ 2 ב־yes
270px|ממוזער|שקופית סיום השידורים של ערוץ 2 ב־HOT
בשלהי 2014 נדונה הצעת חוק לפיצול ערוץ 2, המציעה שסיום תקופת הזיכיון יוקדם מ־2017 לאפריל 2015, ועם סיום תקופת הזיכיון יחלו הזכייניות לפעול באפיקים נפרדים. מהות ההצעה היא סגירת ערוץ 2 כפי שפעל עד 2015, והקמת ערוץ נפרד לכל בעל רישיון לשידור מסחרי.
הסיבה המרכזית להחלטה על פיצול ערוץ 2 הוא גדילת כוחו של ערוץ 2 וחוסר היכולת של ערוץ 10 להתחרות בו שנובעת מכך שערוץ 2 הפך לברירת המחדל של הצופה, כלומר רק לאחר בחינת התוכן המוצע בערוץ 2 הצופה יבחן אלטרנטיבות בערוצים אחרים.
הזכייניות רשת וקשת הודיעו כי הן מעדיפות להמשיך לפעול תחת הזיכיון הנוכחי עד תום תקופתו המקורית ב־2017. לבסוף נעצרה ההצעה והחוק לא הועבר.
ב־13 באוקטובר 2016 נודע כי רשת הגישה בקשת רישיון למעבר ל־7 ימים בשבוע, ובעקבות זאת גם קשת הגישה בקשת רישיון ל־7 ימים בשבוע.
ממוזער|צילום מסך של הקטע בפרומואים שנפסל לשידור על ידי הרשות השנייה כפרסום מטעה. טענת הרשות היא שמן הפרסום נובע שערוץ 2 עובר כמו שהוא לאפיק 13, ולא רק תוכני הזכיינית "רשת"
באפריל 2017 הרשות השנייה פרסמה מכרז על אפיקים להפעלת ערוצים ברישיון – מספרי האפיקים 12–16, לאחר דיון שנערך ב־2011 עם נציגי הערוצים המסחריים והכבלים והלוויין והתנגדות שהתעוררה מצד yes ו־HOT, לאור העובדה שמדובר באפיקים אטרקטיביים, כאשר בתחילה הערוצים המסחריים דרשו את האפיקים החד־ספרתיים. שתי זכייניות ערוץ 2 היו מעוניינות באפיק 12 כיוון שמכיל את הספרה 2. קשת זכתה באפיק 12 בסכום של כ־25 מיליון ש"ח, כאשר מטרתה הייתה לשמור על ההזדהות שלה עם המותג "ערוץ 2" ובהתאם הציגה לוגו חדש המשתמש בעיצוב המקורי של הספרה 2 בלוגו של ערוץ 2. הפרומואים לאפיק החדש הציגו את סמל ערוץ 2 כשלאחר מכן מתווספת הספרה 1. רשת השתמשו בעיצוב הלוגו של ערוץ 13 בקו כפול על מנת ליצור הזדהות עם ערוץ 2. בפרומואים הוצג לוגו ערוץ 2 שהפך לסמל של ערוץ 13 או שהוחלף בסמל. רשת גם השתמשה בפרסום מטעה בפרומו בו נאמר "ערוץ 2 עובר לערוץ 13" ונאלצה להסירו בעקבות דרישה של הרשות השנייה. הפרומו לאחר מכן הוחלף בגרסה מעודכנת, בעקבות הדרישה, בו נכתב "רשת מערוץ 2 עוברת לערוץ 13". רשת זכתה באפיק 13 בסכום של 7.77 מיליון ש"ח. בשתי הזכייניות הוצגו פרומואים המשנים את סמל הערוץ בפינת המסך, בקשת על ידי הוספת סמל ה־1 ללוגו וברשת על ידי החלפתו בלוגו החדש. בקשת הציגו גם פרומו שבו כיכבו טאלנטים מתוכניות שונות של "קשת" בו ארז טל מציג את סמל ערוץ 2 ומצרפים אליו לבסוף את סמל ה־1. ב"רשת" יצרו סרטון פרודיה על הסרטון של "קשת" לקידום התוכנית "הצנרת".
ב־26 באפריל 2017 פורסם שהחל מנובמבר 2017 "קשת" תעבור לאפיק 12, "רשת" תעבור לאפיק 13 ולא יהיה שימוש באפיק 22. בהמשך נקבע כי לא יהיה שימוש באפיק 22 למשך ארבעה חודשים מיום הפיצול (עד פברואר 2018), על פי החלטת שר התקשורת איוב קרא, שבמהלכם משודרת שקופית מטעם הרשות השנייה.
בענף התקשורת, טרם הפיצול, העלו כי הצבת ערוצי הברודקאסט המרכזיים בשדרה אחת תוכל להשפיע על הרגלי הצפייה ותסייע גם לגופים היותר חלשים, כיוון שהמעבר בין הערוצים יהיה קל יותר, כמו גם בחינת לוח השידורים בערוצים אלו. בין היתר שיערו שגם כאן 11 תרוויח מהצבת הערוצים המסחריים בקרבתה.
אפיקים 13 ו־14 התחילו בשידור קדימונים כבר ב־29 באוקטובר, עבור תוכניות הערוץ ועשו שימוש באריזה הגרפית החדשה הכוללת את סמל הערוץ החדש, בעוד באפיק 12 שודרה רק שקופית עם סמל הערוץ החדש. האפיקים שידרו גם הנחיות מטעם חברות הטלוויזיה בעניין הקלטת סדרות ששודרו בעבר בערוצים 2 ו־10.
לאחר תוצאות המכרז, בקשת וברשת פרסמו מכתב לעובדים אודות המעבר הצפוי לאפיק עצמאי.
ממוזער|לוגו התוכנית "השידור האחרון בהחלט"
ממוזער|השקופית ששודרה באפיק 13 טרם עלייתו לשידור
ב־31 באוקטובר 2017, מהשעה 21:30 עד חצות, בעקבות מעבר הזכייניות לערוצים נפרדים, בקשת שידרו משדר פרידה מערוץ 2 בשם "ערוץ 2 – השידור האחרון בהחלט", שידור זה חתם את שידורי ערוץ 2 ושידורו גם פתח את השידורים בערוץ 12. המשדר הועבר בשידור חי וליווה את סגירת הערוץ בחצות. נטען בשידור שזוהי הפעם הראשונה בטלוויזיה שבה שידור מתחיל בערוץ אחד וממשיך בשידור אחר, אך טענה זו אינה נכונה, כיוון שבישראל החינוכית נהגה פעמים רבות להעביר את השידור בין ערוצים בגלל חלוקת הזמן שלה בין ערוצים שונים. את המשדר הנחה ארז טל והשתתפו רבים מכוכבי "קשת". באותו יום בצעד חריג ניתנה לזכיינית המתחרה "רשת", שעת שידור אחת על מנת להיפרד מערוץ 2. חברת החדשות חשפה באותו יום את האולפן החדש שהוקם בעקבות המעבר לשידור ב־HD בסוף המשדר האחרון של חברת החדשות בערוץ, לאחר שהוצגו מספר טיזרים בחודשי הבנייה של האולפן.
בעקבות המעבר וניסיונות המיתוג לערוצים החדשים כערוץ הבית עבור הצופים הושקעו סכומים גדולים בהפקות גדולות, בעיקרן תוכניות ריאליטי, אשר גרר גם ביקורת באשר לאיכות התכנים בעקבות הפיצול, שהובילו לפגיעה כלכלית בערוצים, נוסף על הירידה בהכנסות מפרסומות עקב קיומם של 3 ערוצים מסחריים גדולים.
חברת החדשות
ממוזער|סמל "חברת החדשות" במותג "החדשות 2"
חברת החדשות המשיכה להתקיים בבעלות משותפת של שני גופי השידור עד למיזוג בין רשת לערוץ עשר ומרבית תוכניות חברת החדשות (למעט תוכניות מגזין) שודרו במקביל בשני הערוצים.
בהחלטה המקורית, לאחר תקופה זו החברה הייתה צפויה להיות מועמדת למכרז או לתמחור בין גופי השידור. בטרם סיום שידורי ערוץ 2 ועוד לפני שהוחלט על מיזוג רשת–עשר, נעשה ניסיון לרכישה של המניות של רשת בחברת החדשות מקשת, אך רשת סירבה. על פי ההסדר בין קשת לרשת, מנכ"ל חברת החדשות הוא זה שיחליט אם לפרוץ לשידור באירועים מיוחדים, אבל כל ערוץ יוכל להחליט אם הוא מושך את השידור מהחדשות, כלומר החברה תפיק משדר חדשותי ורק אחד מבין הערוצים ישדר אותו ולאחר מכן תעשה בין הערוצים התחשבנות כספית. במקרה של מחלוקת בין שני הערוצים שמפעילים במשותף את החברה, מי שמוסמך להכריע הוא מנכ"ל חברת החדשות שאמור להפעיל את שיקול דעתו המקצועית. במהלך הבעלות המשותפת, מקרה כזה קרה כאשר התעכב פרסום המלצות המשטרה על התיקים בהם מואשם בנימין נתניהו. כאשר בקשת החליטו לא להאריך את המשדר, בעקבות שידור גמר "הכוכב הבא", רשת נדרשו להפיק משדר מיוחד באמצעות צוות העיתונאים של תוכניות האקטואליה שלהם ושהועברה מאולפני רשת.
בעקבות הפיצול נותק הקשר בין חברת החדשות לתוכניות גופי השידור, עד להפסקת שידורי חברת החדשות באפיק 13, שהתבטא ב:
השתתפות עובדי חברת החדשות בתוכניות, כמו בסרטי תעודה שהופקו על ידי חברת החדשות ושודרו בשעות הפריים־טיים, הפקת מהדורות־דמה עבור תוכניות דרמה שמשודרות בערוצים 12 ו־13 והתארחות כמשתתפים פעילים בתוכניות (כמו השתתפות דנה וייס בתפקיד עצמה כמראיינת בפרולוג בעונה הראשונה של "צומת מילר" והופעתה של יונית לוי באולפן "ארץ נהדרת")
קידום תוכניות, על ידי כתבות ובסיום המהדורה בציון שם התוכנית המובילה או בפנייה אל התוכנית על ידי המסכים באולפן, או בשידור תחילת התוכנית ממסכי האולפן לפני מעבר לשידור על ידי הזכיינית
הופעת מגישי המבזק לצד תוכניות במסך מפוצל בתוכניות הבוקר
למרות זאת, בתוכניות האקטואליה של רשת קיימת פנייה אל מנחי התוכנית בתוכניות חברת החדשות כאשר מדובר בתוכניות בלעדיות לרשת ומתקיים ריאיון עם דסק החדשות אודות הכתבות שישודרו במהדורה המרכזית.
לאחר אישור המיזוג, אך עוד לפני המיזוג עצמו, קשת החלה ליצור הזדהות של החברה עימה, על ידי פרומואים המקדמים את הקשר בין החברה לאפיק 12, ועל ידי חיזוק הקשר לתכני קשת ולטאלנטים איתה מזוהים. לעיתים החברה מקדמת את תוכני קשת במהלך התוכנית ובסופה, כמו כן נעשה שימוש בתכני "ארץ נהדרת" בכתבות וראיונות וצפוי שיתוף פעולה עם התוכנית במשדר הבחירות ב־2019. במקביל למשדר פתיחת הערוץ הממוזג, קשת גם קיימה משדר חדשות שכלל קידום של קשת על ידי ראיונות. כמו כן, החל פרסום אגרסיבי מצד קשת ורשת שכלל פיצול תחתית המסך לשם הצגת קידום של חברת החדשות והמעבר, גם במהלך שידור תוכני חדשות. קידום תוכני חברת החדשות על ידי פיצול המסך נמשך גם לאחר המיזוג, ומתקיים גם בתכני פרה-פריים ופריים-טיים ובמהלך תוכניות של חברות החדשות של הערוצים המקדימות את המהדורה המרכזית. חברת החדשות גם קידמה את המעבר לאפיק 12 במהלך שידוריה שהופצו גם דרך אפיק 13 במקביל או באופן בלעדי. חברת החדשות של ערוץ עשר החלה בקידום שידוריה באפיק החדש בפרומואים, מעברונים ובפניות בשידור בתכני פריים טיים באפיק 13. לאחר המיזוג, שונה הלוגו המופיע בזמן שידורי החדשות ברשת 13 ללוגו דומה ללוגו שעוצב עבור המיתוג מחדש של "חדשות 13".
השפעת הפיצול על ערוצים אחרים
ערוץ 10
בנוסף לאמור על הצעת החוק לפיצול ערוץ 2, גם ערוץ 10 נכלל בהצעה, והערוץ עבר ב־1 בנובמבר 2017 לשדר באפיק אחר. במכרז על האפיקים זכה ערוץ 10 באפיק מספר 14 תמורת שקל אחד ו־54 אגורות. את הסכום גייס ערוץ 10 בפרויקט שהעלה באתר הדסטארט.
ב־19 בספטמבר 2017, בעקבות פיצול ערוץ 2 והמעבר לאפיק 14, הערוץ עבר מיתוג מחדש לשם מילולי "עשר" במקום הספרות של אפיק השידור הקודם. יממה לפני כן, פורסם סרטון של ערוץ 10 בו נחשף סמליל חדש שלו, המורכב מהמילה "עשר" בתוך עיגול, כאשר בצד מופיע המספר 14 – מספר האפיק החדש.
פחות משנה לפיצול ערוץ 2, עלתה ההצעה והסכם בין ערוץ עשר לרשת למיזוג הערוצים בעקבות ההפסדים הגבוהים בגלל הגדילה בכמות התוכן וירידה בהכנסות מפרסומות, אך זו לבסוף בוטלה על ידי רשת בגלל התנהלות הרשות השנייה בעניין המיזוג שניסתה לעכב את המהלך. רשת התנהלה במשך מספר חודשים במתכונת מצומצמת מבחינת ההפקות, לאור העובדה שיהיה מיזוג, אך לא התכוונה להמשיך זאת, כאשר אין צפי למועד המיזוג. במהלך ניסיון המיזוג, נעשה ניסיון למכירת חלקה של רשת בחברת החדשות, שגם הוא התעכב בגלל חוסר הסכמה על מחיר חלקה של רשת על ידי קשת. כמו כן, הרשות להגבלים עסקיים התירה את המיזוג רק לאחר מכירת חלקה של רשת בחברת החדשות. ב-8 בנובמבר 2018, הרשות השנייה אישרה את המיזוג, והחלו המגעים בין רשת וערוץ עשר על התחלת בניית לוח שידורים לערוץ הממוזג שהחל לשדר בינואר 2019.
מַכַּאן 33
על אף שלא היה כל קשר בין ערוצי הברודקאסט של הרשות השנייה (2 ו־10) לבין ערוצי תאגיד השידור הישראלי, פיצול ערוץ 2 השפיע על הרגלי הצפייה של חלק מהציבור הערבי בישראל שמסתמך על מערך עידן פלוס. באוקטובר 2017 החליטה הרשות השנייה להעביר את "מַכַּאן 33" למרבב השני של עידן פלוס (DVB-T2) ובכך להשאיר את "קשת 12" ו"רשת 13" במרבב הנוכחי (DVB-T). המשמעות היא, שצופים שאין ברשותם ממיר תומך ב־DVB-T2, לא יוכלו לקלוט את שידורי הערוץ החל מ־1 בנובמבר 2017. החלטה זו של הרשות הוסברה בעקבות הרייטינג הנמוך של הערוץ וגם עקב העובדה ש"מכאן 33" משדר רק בחלק משעות היממה. יו"ר תאגיד השידור הישראלי, גיל עומר, התנגד להחלטה זו של הרשות בטענה כי "מדובר בהחלטה בלתי סבירה שפוגעת באזרחי ישראל הערבים".
לאחר פיצול ערוץ 2
על אף שחלפה תקופת ההחשכה של הערוץ, אפיק 22 עדיין נותר ללא שימוש במסגרת חברות הכבלים והלוויין, אך מעת לעת משודרים במסגרתו ערוצים מיוחדים "חד-פעמיים" – בהם ערוץ 2025 של קשת, וערוץ שמות הנופלים ("יזכור") של תאגיד השידור הישראלי, משרד הביטחון והמוסד לביטוח לאומי, אשר בימי רשות השידור הועבר במסגרת שידורי ערוץ 33.
סקרים שבוצעו לאורך השנים הוכיחו כי רבים מצופי הערוץ לא באמת ידעו להבדיל בין "רשת" ל"קשת", ואף לא ידעו לומר איזו תוכנית שודרה אצל איזו זכיינית. המותג "2" בלבל את הציבור, זאת על אף שבמשך שנים הציגו הזכייניות השונות את סמליהן בפרומואים ובקטעי קריינות.
למרות הניסיון של "רשת" להסתמן כערוץ 2 החדש לאחר הפיצול ביחד עם "קשת", המיזוג החזיר את מפת הצפייה לקדמותה וכעת רבים בציבור מתייחסים למפת ערוצי הטלוויזיה החדשה כאל קודמתה – כאן 11 של תאגיד השידור הוא "ערוץ 1", ערוץ 12 של קשת הוא "ערוץ 2", וערוץ 13 הוא "ערוץ 10", וערוץ 14 כערוץ חדש. זאת על אף הבחירה ברשת לשמור על המותג הקיים של ערוץ 13 עם הקווים החצויים (עד סוף 2021 כש 13 שינו את עיצוב הלוגו, בדומה לסמל ערוצים 2 ו-12). רבים מאנשי התעשייה המקומית, ובהם פרסומאים, התריעו מפני כישלון הפיצול ונחיצות המיזוג, תחזית שבסופו של דבר התממשה. למרות תפיסתם של אנשי המדיה בארץ, שר התקשורת איוב קרא, לא הסכים עם עמדתם והאמין, למרות המיזוג, כי הפיצול היה נחוץ. הבלבול בעקבות הדמיון בין המותגים של ערוץ 12 וערוץ 2 גרם גם למגישה יונית לוי לכנות בטעות את הערוץ של קשת כ"ערוץ 2" במהלך שידור פיזור הכנסת ה-21 ואף ח"כ איימן עודה התבלבל וכינה את הערוץ כך.
סמל הערוץ
סמל הערוץ מבוסס על סמל הערוץ הניסיוני, משנות ה-80 המאוחרות. סמל ערוץ 2 המסחרי הוא סימן מסחר רשום של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ובשנות ה-90 היה חלק מסמלה הרשמי של הרשות, שנאלצה להחליף אותו עם הקמת ערוץ 10, זאת מאחר שהרשות הפכה להיות אמונה על יותר מערוץ אחד, ואינה יכולה להיות מזוהה רק איתו (על כן, ברשות הוחלט ליצור את סמל ה"כדורים" המוכר, כאשר בכל "כדור" ישנו סמל של גוף שידור עליו הרשות אחראית).
לסמל אין ולא היה צבע אחיד, אך הצבע המזוהה איתו ביותר הוא הצבע האדום, זאת מאחר שהסמל שולב במשך שנים לצד וכחלק מסמל חברת החדשות, שצבע המותג שלה שנים רבות (וגם כיום) הוא אדום.
עם זכיית "קשת" במכרז על האפיק 12 כתוצאה מפיצול הערוץ, פעלה הזכיינית ליצור הזדהות של ערוץ 2 עימה, דבר שהשפיע גם על סמל ערוץ 12, הכולל בתוכו את סמל ערוץ 2 המיתולוגי (אך בשונה מסמל ערוץ 2 המיתולוגי, סמל "קשת 12" הוא צבעוני). סמל קשת 12 בגרסתו הנוכחית הוא סימן מסחר של שידורי קשת.
גופי שידור בעבר
חברות מסחריות (זכייניות שידור)
"שידורי קשת בע"מ"
"רשת מדיה בע"מ" (1993 – 28 באוקטובר 2017)
"טלעד אולפני ירושלים בע"מ" (1993 – 29 באוקטובר 2005)
חברת החדשות (הוקמה ומומנה על ידי הזכייניות)
הטלוויזיה החינוכית (כ־7% מזמן השידור)
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (כ־2% מזמן השידור)
הפקות מקור בולטות בערוץ
שם התוכנית שנת התחלה שנת סיום סוגה אודות התוכנית זכיין מקורי אהבה מעבר לפינה 2003 2005 סדרת דרמה דרמה יומית בכיכובם של יהודה לוי, אגם רודברג, סמי הורי ואחרים הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו אולפן שישי 1995 2017 חדשות / אקטואליה / תחקיר חברת החדשות ארץ נהדרת 2003 2017 תוכנית בידור תוכנית בידור וסאטירה בהנחיית איל קיציס ובכיכובם של אורנה בנאי, אלי פיניש, מריאנו אידלמן, טל פרידמן, דב נבון, עלמה זק, ואחרים קשת The Voice ישראל 2012 2017 תוכנית מציאות בהנחיית מיכאל אלוני ושלומית מלכה (עונה 4) רשת בשידור חי עם דן שילון 1991 2014 תוכנית אירוח ערוץ 2 הניסיוני גלגל המזל 1994 2000 שעשועון בהנחיית ארז טל, מירב לוין, רות גונזלס ואחרים קשת האח הגדול 2008 2017 תוכנית מציאות בהנחיית ארז טל, אסי עזר וקורין גדעון. לאחר פיצול הערוץ, עברה לערוץ 13 קשת החמישייה הקאמרית 1993 1997 תוכנית בידור תוכנית סאטירית רצופת מערכונים שנוצרה על ידי אסף צפור ואיתן צור בהשתתפות קרן מור, מנשה נוי, דב נבון, שי אביבי ורמי הויברגר טלעד החרצופים 1996 1999 תוכנית בידור תוכנית הומור וסאטירה בהשתתפות טוביה צפיר, שרית סרי ותומר שרון טלעד הישרדות 2007 2017 תוכנית מציאות תוכנית ריאליטי בה 16 מתמודדים מתחרים על התואר "השורד האחרון". החל מעונתה השביעית, התוכנית משודרת ברשת. ערוץ 10 העולם הערב 1990 1993 תוכנית בידור תוכנית הבידור הראשונה של ערוץ 2 הניסיוני, בכיכובם של אברי גלעד, ארז טל, עינב גלילי ויאיר ניצני ערוץ 2 הניסיוני הפוך 1996 1998 סדרת דרמה דרמה קומית מאת שמואל חיימוביץ' בכיכובם של אורנה פיטוסי, אסנת חכים, גילי שושן, דני שטג, יואב הייט, מיכאל וייגל, ניר לוי, ועינת ויצמן קשת הקומדי סטור 1994 1997 תוכנית בידור תוכנית בידור בכיכובם של צביקה הדר, רובי דואניאס, אסף אשתר, גיל ססובר, ליאור כלפון, יניב קציר ואיתי שגב טלעד הראשון בבידור 1994 2004 תוכנית אירוח תוכנית בידור ואירוח בהגשת דודו טופז קשת חלומות בהקיציס 1999 2003 תוכנית אירוח תוכנית בידור הומוריסטית בהנחיית איל קיציס וטל פרידמן קשת טירונות 1998 2001 סדרת דרמה סדרת דרמה צבאית מאת אורי ובני ברבש בכיכובו של אקי אבני רשת כוכב נולד 2003 2012 תוכנית מציאות תוכנית מציאות מוזיקלית בהנחיית צביקה הדר בהשתתפות שי גבסו, שירי מימון, נינט טייב, הראל סקעת, הראל מויאל ואחרים קשת מאסטר שף 2010 2017 תוכנית מציאות תוכנית מציאות לבישול של חובבני בישול בה הם לומדים לבשל בזמן קצוב. התוכנית בהנחייתם של השפים: חיים כהן, אייל שני, מיכל אנסקי, רפי אדר (עונה ראשונה) ומהעונה השנייה יונתן רושפלד מחליף את רפי אדר קשת מהדורת החדשות המרכזית של חדשות 2 1993 2017 חדשות / אקטואליה / תחקיר בהגשת יונית לוי / דני קושמרו (נכון ל־2017) חברת החדשות מצב האומה 2010 2015 תוכנית בידור תוכנית סאטירה בהנחייתו של ליאור שליין, ובהשתתפותם של גורי אלפי, אורנה בנאי, עינב גלילי ומשתתף נוסף המתחלף בכל תוכנית. ב־2015 עברה לערוץ 10, החליפה את שמה לגב האומה וב־2019 חזרה ל"רשת" עם מיזוג הערוצים. כיום משודרת בערוץ 13. רשת עובדה 1993 2017 חדשות / אקטואליה / תחקיר תוכנית תחקירים בהנחייתה של אילנה דיין. עם סיום שידורי טלעד ב־2005, עקב הפסדה במכרז, "קשת" רכשה את זכויות התוכנית מ"טלעד". טלעד פלורנטין 1997 2001 סדרת דרמה סדרת דרמה מאת איתן פוקס בכיכובם של קארין אופיר, אורי בנאי, סמי הורי, איילת זורר, עדי טרר, דנה מודן, עמי סמולרצ'יק, אבשלום פולק, וניר פרידמן טלעד פספוסים 1994 2008 תוכנית בידור תוכנית מתיחות בהנחיית יגאל שילון רשת פרפר לילה 1997 2000 תוכנית אירוח תוכנית בידור ואירוח לילית בהנחיית טל ברמן רשת רמת אביב גימל 1995 2000 אופרת סבון אופרת סבון מאת יואל זילברג וגל פרידמן בכיכובם של יעל בר זוהר, גילת אנקורי, שלמה סדן, נועה תשבי, ברוך דרור, ניר שלמון, יונתן קוניאק ואחרים טלעד רק בישראל 1998 2003 תוכנית בידור תוכנית בידור הומוריסטית בהנחיית ארז טל ואורנה בנאי קשת שמש 1997 2004 קומדיית מצבים סדרה קומית בכיכובם של צביקה הדר, גלית גיאת, זבולון מושיאשווילי ואחרים קשת
300px|ממוזער|מימין לשמאל: אבי קושניר, דובל'ה גליקמן ומוני מושונוב, מתוך "זהו זה! חי" ששודרה ב"רשת" מ־1995 ועד 1998, אחרי שעברה מהטלוויזיה החינוכית
חריגות מתנאי הזיכיון
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, המפקחת על פעולתו של ערוץ 2, הטילה פעמים אחדות קנסות של מאות אלפי ש"ח על זכייניות הערוץ, "רשת" ו"קשת", עקב חריגות מתנאי הזיכיון. בין הסיבות לקנסות: שידור מופרז של תוכניות בידור על חשבון תוכניות איכותיות, הכנסת פרסום סמוי לתוכניות המשודרות. בנוסף נפסלו לשידור תוכניות שבהן נכלל תוכן שיווקי.
קישורים חיצוניים
זכיינית ערוץ 2 – קשת
זכיינית ערוץ 2 – רשת
זכיינית ערוץ 2 לשעבר – טלעד
חדשות ערוץ 2 – באתר N12 של קשת
חדשות ערוץ 2 – באתר רשת (צילום מ-2017)
כתבות אודות הערוץ
הערוץ השני של הטלוויזיה – סקירת ההיסטוריה של הקמת ערוץ 2 מאת דן כספי ויחיאל לימור
אודות מכרז הזכיינות בשנת 2005, באתר nrg מעריב
אביבה משמרי, הערוץ שכולם חיכו לו (חלק א'), (חלק ב'), באתר "האייל הקורא"
כתבות אודות הערוצים המסחריים בעקבות הפיצול
הערות שוליים
*
2
קטגוריה:ערוצי טלוויזיה בפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
קטגוריה:ערוצי ברודקאסט בישראל
| 2024-10-05T08:58:54
|
זהו זה!
|
זהו זה! היא תוכנית בידור וקומדיה ישראלית ששודרה בערוץ הראשון בשנים 1978–1993 (בהפקת הטלוויזיה החינוכית הישראלית), ובערוץ 2 בשנים 1993–1998 (תחילה במסגרת הזמן שהוקצה בו לטלוויזיה החינוכית ומאוחר יותר כתוכנית בידור מרכזית של הזכיינית רשת). התכנית, ששודרה ברציפות במשך 20 שנה (1978–1998), זכתה למעמד של תוכנית קאלט בתרבות הישראלית. שנים אחר כך שודרה התוכנית שוב במרתונים של שידורים חוזרים בערוץ 23 של הטלוויזיה החינוכית בימי שישי-שבת. במרץ 2020, בעקבות התפרצות הקורונה בישראל, חזרה התוכנית לעונות איחוד בכאן 11, ובו היא משודרת עד היום. התוכנית זכתה במרץ 2022 בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
היסטוריה
הטלוויזיה החינוכית (1978–1993)
250px|ממוזער|שמאל|דליק ווליניץ ומוני מושונוב בשנים הראשונות 1978–1980
התכנית החלה את דרכה ב-2 ביולי 1978, כמגזין בידור לנוער בטלוויזיה הלימודית לימות הקיץ והחופש הגדול. יוזמת ועורכת הסדרה הייתה רישה טירמן, המפיקה הראשונה, יפה אורנשטיין והבמאי הראשון, יוסי רונן. צוות המגישים היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ. התכנית נוצרה במתכונת מגזין ואוסף של קטעי משחק שקישרו בין הפינות השונות. את התסריטים הראשונים כתבו לה אפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב. בתחילת שנות השמונים הפכה לתוכנית נושא שבה כל פרק סבב סביב נושא מסוים עם קו עלילתי מנחה. התכנית, שארכה כשעה לערך, שודרה בשנים הראשונות בשידור חי שלושה ימים בשבוע, בימי ראשון, שלישי וחמישי בשעה ארבע אחר הצהריים, והשידור החוזר היה למחרת בשעה אחת ושלושים בצהריים. לאחר מכן עברה לפעמיים בשבוע בלבד בחופש הגדול, ובמהלך שנת הלימודים לפעם בשבוע בלבד, בימי חמישי. בכל שנה, עד 1993, התכנית יצאה לפגרה בת ארבעה חודשים. היציאה לפגרה החלה בפרק חגיגי לפורים ונמשכה עד הקיץ.
את הצד המוזיקלי של התכנית סיפקה במשך שנים רבות להקת ברוש (שהחלה את דרכה כלהקת הליווי של הזמר אריאל זילבר). בנוסף נוצרה פינה בשם "שיר השבוע" ובה שירים של אהוד מנור בלחנו של קובי אשרת, אותם ביצעה להקת "חלב ודבש" (1982–1983). לפינה זו צולמו לראשונה קליפים מיוחדים מחוץ לאולפן, וכן יצא גם תקליט עם כל השירים. שנים אחדות אחר כך חודשה הפינה בהשתתפותו של שלמה גרוניך שאף ביצע שירים רבים שנכתבו במיוחד עבור התכנית יחד עם מגישי התכנית. שירי פינה זו הופיעו באלבום "אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יהיה בטלוויזיה". כמו כן הופיעו בתוכנית מיטב הלהקות והזמרים הישראליים, ווידאו קליפים רבים נוצרו בה. את שיר הפתיחה של התכנית כתב אהוד מנור ללחן של בני נגרי. הביצוע היה של יהודה תמיר (מ"חלב ודבש"), חני בודגוב (מ"סקסטה"), עירית בולקא, ואיציק בן מלך.
250px|ממוזער|שמאל|מנחי התוכנית בשנותיה הראשונות (1982–1980): מתי סרי, גידי גוב, מוני מושונוב ושלמה בראבא
התכנית זכתה לפופולריות רבה, בין אם בשל איכותה או מעמד הערוץ הראשון כערוץ ישראלי יחיד באותה התקופה. עד היום זוכרים רבים שיש להתקשר לטלפון 414155 או, יותר מאוחר, 426144, כדי לזכות בפרס הקבוע: חולצה ותקליט (ומאוחר יותר תיק ותקליט). סיבה נוספת לעובדה שמספרי הטלפון נחקקו בזיכרון הקולקטיבי היא הלחן שהוצמד להם על ידי מנחי התכנית. במשך רוב שנותיה, היא הייתה תוכנית הדגל של הטלוויזיה החינוכית.
השחקנים הקבועים סיפרו שלכל פרק הייתה עלילה מוגדרת ותסריט, אך הם הורשו לאלתר במקום בהתאם לסיטואציה, מה שאפשר להם להביע את נטיותיהם האמנותיות ולהעשיר את התכנית בקטעים שהם סטנד-אפ בחלקם, כמו גם, מצד שני, רגעים של חישכון (בלק-אאוט) שבהם נאלצו לסמוך על בן-זוגם לקטע שיציל אותם ממבוכה בשידור חי.
עלילות הפרקים נסובו סביב נושאים שונים מהווי החיים בישראל (למשל "הדייגים" ומפלס הכנרת היורד או "חברת החשמל" עם "דירקטור וולט" שאומר "למה לכבות מזגן אם אפשר להדליק תנור חשמלי?"), אפנות ותופעות חברתיות (למשל "ריקודי עם" או "מחוסרי הדיור" או פרודיות על ריבוי "מחזות זמר"), מחוות לקלסיקות (כמו "צ'ארלי צ'פלין", "לורל והארדי", "ג'יימס בונד") או סדרות טלוויזיה ("משפחת שמשון" - מחווה למשפחת סימפסון, "ראשון" - מחווה לדאלאס, "משפחת קוסבי").
החל מקיץ 1988, במלאת עשור ל"זהו זה!", החלו מצולמים פרקי התכנית בנוכחות קהל, ומאז פסקול התוכנית מלווה בפרצי צחוק, וגם במחיאות כפיים בסוף כל תוכנית, ובהמשך הזמן גם בסוף כל קטע.
ב־1991 עלה מופע מיוחד של התכנית יחד עם כוכבי הופה היי שנקרא "זהו הופה".
ממוזער|251x251 פיקסלים|מוני מושונוב כ"באבא בובה" במלחמת המפרץ
זהו זה בתקופת מלחמת המפרץ (1991)
בתקופת מלחמת המפרץ התכנית חזרה לפורמט של קטעים קצרים שסבבו סביב הווי המלחמה - החדרים האטומים, מסיכות האב"כ, השמועות השונות ואי-הסדר הישראלי הטיפוסי, כמו אזעקות-השווא ("שווא! שווא! סליחה חולון. סליחה רחובות"). במהלך התוכניות הללו קמו ועלו מספר דמויות כמו "שלושת הזקנים" (מושונוב, גוב וקושניר) ושלוש נשותיהם הפולניות, החיילים העיראקים, האישה שהסתובבה עם בעלה ארווין, היקה ה"עצבן", ובכל מקום אליו נכנסה הצהירה "אני עם ארווין פה", הטבח (דובלה), שמכין "טחינה ללא טחינה; דיאטטי!", בובי (מושונוב) ודובי (קושניר). אך הדמות הבולטת ביותר היא דמותו של הבבא בובה, אותו עוזר של הבבא של ריקודי העם, שזכה לפיתוח דמותו על ידי מושונוב (בשילוב קושניר כמנחה תוכנית אירוח) וניבא, את התפתחות המלחמה, באמצעות הגימטריה.
תוכניות מלחמת המפרץ ניסו לשקף את האווירה הישראלית במהלך המלחמה - משפחתיות כפויה, חוסר ודאות, ופנייה לגורמים אזוטריים כמו מקובלים. דוגמה לכך, היא למשל קטע בו ניתח הבבא בובה את המילה "עריק", מילה טעונה בחברה הישראלית באותו פרק זמן, בה השתמש ראש עיריית תל אביב, שלמה להט, כדי לבוז לאותם אנשים שעזבו את העיר מפחד הטילים העיראקיים. מושונוב, בתפקיד הבבא בובה, פתח והסביר שהוא ייקח את המילה הלא-יפה ויעשה ממנה מילה יפה ("ערק, שזה מה ששתה, ראש-העיר, כשהוא דיבר, את המילה, 'עריק'").
לרגל יום סיום המלחמה, שבמקרה "נפל" בדיוק, על חג הפורים, הפיקו אנשי "זהו זה!" תוכנית סיום-עונה חגיגית ומיוחדת, בה חגגו, יחדיו, כל הדמויות כולן - שלושת הזקנים, שלוש נשותיהם הפולניות, הבאבא בובה, השבשב ירקון נגב ועוד.
ערוץ 2 (1993–1998)
250px|ממוזער|שמאל|המנחים במופע זהו זה!, קושניר, גליקמן ומושונוב
בסוף שנת 1993 השתנתה מפת הערוצים בישראל עם תחילת השידורים המסחריים של ערוץ 2. הטלוויזיה החינוכית חיפשה דרך לשלב את תוכנית הדגל שלה בערוץ החדש וליהנות מהכנסות הפרסומות. תחילה הועברה "זהו-זה!" לשידור במסגרת השעות שקיבלה הטלוויזיה החינוכית בערוץ 2, בימי שישי בשעה 17:30 ובשידור חוזר בהמשך השבוע.
מאוחר יותר נמכרה לזכיינית השידור "רשת" ושודרה החל מנובמבר 1995 בשעות הפריים-טיים, בשם "זהו זה חי!". תקציב ההפקה גדל והתכנית שמה יותר דגש על מערכונים בנושאים שונים ונטשה את המבנה הסיפורי שאפיין אותה מאז שנות השמונים. עם זאת, הטלוויזיה החינוכית המשיכה להפיק את התכנית ואף לשדר את הפרקים בשידור חוזר.
בשנתה האחרונה של התכנית, "רשת" שיבצה אותה כתוכנית הבידור המרכזית של ערוץ 2 בערב שבת, בשם המשודרג "המופע של זהו-זה" תוך שינוי הפורמט - לתוכנית בידור שכללה מערכונים קצרים בנושאים אקטואליים תוך הגברת מינון הסאטירה, פינת נוסטלגיה מיוחדת עם יאצק והסיום הקבוע במערכון שכלל את "הפולניות" אשר דיברו על השבוע שחלף בתחום הפוליטיקה ולעיתים אף ראיינו דמות פוליטית (יעל דיין, לימור לבנת, אחמד טיבי, בנימין בן-אליעזר ועוד). בעונה זו התכנית כללה גם פינה קבועה של ההרכב הקומי "פליטי פלטפוס", בה היו חברים 4 מכוכבי תוכנית המערכונים "פלטפוס". כמו כן, בכל תוכנית בעונה זו התארח שחקן או קומיקאי שהשתתף במערכונים לצד הקאסט הקבוע (בין היתר התארחו ספי ריבלין, שייקה לוי, טל פרידמן וקרן מור), וכן אמן שביצע שיר בליווי שלישיית המנחים (בין היתר התארחו אביב גפן, קורין אלאל, דני סנדרסון ויובל בנאי). בתוכנית סיום העונה, שהתבררה כתוכנית האחרונה של "זהו זה" לפני האיחוד, התארחו שלושת המנחים ה"נשכחים" של התכנית: דליק ווליניץ, מתי סרי ומשה איבגי.
במתכונתה החדשה לא זכתה התכנית להצלחה המצופה ולבסוף ירדה מלוח המשדרים.
בשנים 1999–2000 הגישו מושונוב, קושניר וגליקמן את טקס פרסי הטלוויזיה מסך הזהב בערוץ 2, וביצעו מערכונים ברוח "זהו זה".
לאחר סיום התכנית
תוכניות "זהו זה!" הפכו במשך השנים לקלסיקה ולקאלט בקרב החברה בישראל, וציטוטים של הבבא בובה, הפולניות ויאצק הפכו לנכס צאן ברזל ומוכרים בפי כול. חלק מהדמויות אף זכו לחידושים וקמו לתחייה בקרב הציבור ובתקשורת. פרקי התכנית משודרים בשידורים חוזרים בטלוויזיה החינוכית וזמינים ביוטיוב, ורוכשים לסדרה מעריצים חדשים.
שידורים חוזרים
ממוזער|ספר "דברי ימי זהו זה!" אשר שימש כפרופס בצילומי פרק הסיום של אחת מעונות התוכנית|297x297 פיקסלים
מאז סוף שנות ה־90 מרבה הטלוויזיה החינוכית לשדר תוכניות קלסיות של זהו-זה בשידור חוזר. לרוב במסגרת שידור מחזורי בסופי שבוע בערוץ 23 של החינוכית. בשנת 2002 קיבלה החינוכית שעת שידור קבועה בערוץ 10 כשערוץ זה פתח את שידוריו, ובמשך תקופה קצרה שיבצה במסגרת שידור זו תוכניות שנערכו לפורמט קצר של 25 דקות, ללא הפינות, החידות והופעות האורח המוזיקליות. כ-40 תוכניות נערכו לפורמט זה, רובן מראשית שנות ה-90, ושידורן הופסק לבסוף כשהחינוכית איבדה את משבצת השידור בערוץ. הרצועה הזו של הפרקים נקראת "זהו זה! קלאסיקה". בשנת 2005 הופקו גרסאות מקוצרות ל-24 תוכניות נוספות במסגרת רצועת הנוסטלגיה ששודרה אז בערוץ 23. הפעם נכללו בלקט תוכניות מכל שנות קיומה של זהו זה, בהן שתי התוכניות המוקדמות ביותר ששרדו בארכיון החינוכית - תוכניות הפתיחה והסיום של עונת קיץ 1979, עונתה השנייה של התכנית והראשונה שהוקלטה. תוכניות אלה בגרסתן הערוכה שודרו בערוץ 23 ברצועה הנקראת "זהו זה! נוסטלגיה". בנוסף, שידרה הטלוויזיה החינוכית רצועה בשם "שירים וזהו זה", ובה שירים של האורחים המוזיקליים מהתכנית לאורך שנותיה. בעשור השני של המאה ה-21 משודרת התכנית בעיקר במהלך ימי חג בעלי אווירה שמחה (כגון ראש השנה ופורים), בהם משודרות מדי פעם התוכניות בגרסתן המלאה כפי ששודרו במקור, כולל הפינות והחידות. בהמשך אותו עשור, התכנית שודרה במרתונים בימי שישי בערב.
מהדורות DVD
ב-2002 הופץ במהדורת DVD אוסף מערכונים מהתכנית אשר שודרו במהלך מלחמת המפרץ בשנת 1991. מהדורה זו נקראת "זהו זה במפרץ". מהדורה מחודשת, שכוללת מערכונים נוספים, מופצת החל מ-2011.
במרץ 2009 הופץ DVD נוסף, "המיטב 1", הכולל 12 פרקים אשר מחולקים לנושאי קולנוע וטלוויזיה. מהדורה זו כוללת בין היתר את הפרקים "צ'רלי צ'פלין", "האחים בוז", "טיסה נעימה", "סרט ערבי", "בשיטור משודר" ו"סיפורים לשעת לילה מיותרת". הפרקים עצמם לא כוללים פינות וקטעים מוזיקליים (להוציא "שיר השבוע"). ה-DVD כולל גם תוספות מיוחדות, ביניהן מספר פינות מהתכנית לאורך השנים, ומערכון העוסק במקור השם "זהו זה!".
"הפולניות עושות שוק" (2014)
בשנת 2014 הופקה סדרת האינטרנט "הפולניות עושות שוק", ביוזמתה של רשות ניירות ערך ובשיתוף הטלוויזיה החינוכית. נכון לחודש מאי 2014, הסדרה כוללת כעשרים פרקים שמשודרים בטלוויזיה החינוכית והועלו גם לאתר יוטיוב. רשות ניירות הערך יזמה את הפקת הסדרה במטרה לקרב את הציבור הרחב לעולם שוק ההון ולהכיר לו מונחים בסיסיים בתחום הפיננסים ולהקנות כלים להתנהלות זהירה בשוק ההון.
סדרת האנימציה, בכיכובן של טולה ובז'יז'ינה, בדיבובם של מוני מושונוב ודבל'ה גליקמן, מציגה את עולם שוק ההון בצורה פשוטה וידידותית, תוך שימוש בהומור האופייני לפולניות של "זהו זה!".
חידוש התכנית
במרץ 2020 פורסם כי תאגיד השידור הישראלי פתח במגעים להפקת עונה חדשה של "זהו זה!" עקב התפרצות נגיף הקורונה, ובין השאר נעשתה פנייה לכוכבי התכנית: שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר, דובל'ה גליקמן וגידי גוב. התכנית שובצה לשידור בעונה החדשה החל מיום חמישי, 26 במרץ, ב-21:30 בערוץ כאן 11 יחד עם שידורים חוזרים בשישי ב-13:30, כפי שהיה נהוג במשך שנים בחינוכית.
בפרק ראשון הופיעו כל חברי הצוות שביצעו מספר מערכונים עם הדמויות הוותיקות (באבא בובה, יאצק ושלושת הזקנים) ודמויות חדשות. כמו כן, הם ביצעו יחד עם שלמה גרוניך, בפינה המוזיקלית, ביצוע מחודש ומותאם למצב לשיר "פרנויה".
לאחר מכן צולמו ושודרו עוד מספר פרקים בהשתתפות דמויות מהעבר כגון הפולניות ומערכונים הקשורים למגפת הקורונה. לעונה זו צולמו 14 פרקים. בפרק האחרון של העונה הראשונה הם ביצעו יחד עם שלמה גרוניך, בפינה המוזיקלית, ביצוע מחודש ומותאם למצב לשיר "צריך להזיע".
בעקבות הצלחת העונה הראשונה, יצאה עונה נוספת החל מ-23 ביולי. בפרק הראשון של העונה השנייה השחקניות ליא קניג, רבקה מיכאלי וגילה אלמגור הופיעו בתפקידי אורח. בניגוד לעונות המוקדמות של "זהו זה!", הפרקים של העונות החדשות קצרים יותר ואינם מבוססים על קו עלילה אחד ארוך אלא על מספר מערכונים. שינוי נוסף בין התכנית הקלאסית לנוכחית הוא העדר של זמר השבוע ופינות. בנוסף, בכל פרק מבצעים השחקנים שיר ישראלי בעיבוד מחודש ופעם אחת אף הקליטו שיר מקורי, מאת אלון אולארצ'יק. ביצועי השירים, על ידי "חבורת גברים בני כ-70" שאינם זמרים (פרט לגידי גוב) הפתיעו באהדה הציבורית ובפופולריות לה זכו.
ביום העצמאות 2021, העלו תוכנית ספיישל מיוחדת עם 3 שירים בעיבודים מיוחדים לצד התזמורת הפילהרמונית, ועם אורחים. לאחריה, יצאו לחופשה ארוכה וחזרו למסך ב-4 בנובמבר 2021 לעונה נוספת.
ביום העצמאות 2022, העלו תוכנית ספישל מיוחדת, בה השתתף ראש ממשלת ישראל דאז, נפתלי בנט. במרץ 2023 שודרה התכנית ה-100 מאז עליית הגרסה המחודשת.
בקיץ 2023 עלה מופע בימתי של "זהו זה!" המבוסס על השירים אותה ביצעה החמישייה במהלך עונות הגרסה המחודשת, לצד מספר מערכונים.
ב-12 באוקטובר 2023, בצל מלחמת חרבות הברזל, החלה העונה השישית של התוכנית. תחת הכותרת, "זהו זה וכן אחרת!". בהתאם לאירועים, חל שינוי במתכונת התוכנית, והיא כללה, מלבד ההתייחסות לנושאים האקטואליים, גם שיחות וראיונות עם ילדים מיישובי עוטף עזה. בנוסף, אירחו חברי זהו זה לביצועי השירים, גם אמנים בולטים, כגון עידן רייכל, ריטה, שלומי שבת, עמיר בניון ודני סנדרסון וכן הקליטו ביצוע מחודש לשיר "לו יהי" (המזוהה עם מלחמת יום הכיפורים), ביחד עם שייקה לוי וגברי בנאי. כחודש לאחר חזרתה לשידור, נוסף לתוכנית יום שידורים נוסף, ומלבד ימי חמישי היא משודרת גם בימי שני. בהמשך שבה להיות משודרת בימי חמישי בלבד.
פרסים
בשנת 2021 זכתה חמישיית "זהו זה" (אבי קושניר, גידי גוב, דב'לה גליקמן, מוני מושונוב ושלמה בראבא) בפרס מפעל חיים של אמ"י (תשפ"ב).
בשנת 2022 זכתה התכנית בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
במאי 2023 הודיעה אוניברסיטת בר-אילן על הענקת תואר דוקטור לשם כבוד מטעמה לחמישיית "זהו זה": גידי גוב, דבל'ה גליקמן, שלמה בראבא, מוני מושונוב ואבי קושניר, על תרומתם המשותפת לתרבות הישראלית בשנת ה־75 למדינת ישראל, ועל יכולתם לשמח וללכד את הציבור סביב יצירתם, הטקס נערך ב-15 במאי.
ביוני 2024 פורסם שהתוכנית בין זוכי פרס "אבירי איכות השלטון" מטעם התנועה לאיכות השלטון.
צוות התוכנית
שחקנים וקומיקאים ישראלים רבים לקחו חלק בתוכנית לאורך השנים, בהם:
מגישים קבועים
אורחים
מגישי פינות
הכותבים והבמאים
תוכן ועלילה
דמויות בולטות
250px|ממוזער|שמאל|מושונוב בתפקיד "הבבא בובה" במהלך פרק על ועידת מדריד
250px|ממוזער|שמאל|"הזקנים" בימי מלחמת המפרץ
250px|ממוזער|שמאל|"הפולניות" בימי מלחמת המפרץ
"יאצק" (שלמה בראבא) – בפינות יאצק, אותן כתב קובי ניב, בראבא גילם דמות של חלוץ ציוני נלהב, המצויד באקורדיון, כובע טמבל, שפם עבות, בעל חיים תורן (בהמשך גם רובוט) ודגל ישראל. בכל תוכנית סייר יאצק ברחבי הארץ תוך שהוא שופך אור על אתרים ואירועים בהיסטוריה של הציונות ועל הצופים היה לגלות היכן נמצא יאצק, כשבשלב מסוים החידות בפינתו עסקו בבעלי חיים. דמותו של יאצק אמנם לא הופיעה בחלק העלילתי של התכנית אלא בפינה משלה, אבל הדמות שצברה פופולריות רבה ליוותה את התכנית במשך מספר עונות החל משנת 1983, ו"זלגה" מדי פעם גם לתוך התכנית עצמה. יאצק נהג לתבל את דבריו בחרוזים קצרים, מלווים באקורדים מהאקורדיון, אתו ניהל מערכת יחסים מורכבת, לתבל את דבריו במעשיות מחייו עם יאצקה זוגתו, לצהול כסוס, ולסיים את דבריו במילים . כמו כן, הוא השתמש לעיתים קרובות במשפט: "איזה עם סגולה!", כשהוא אומר אותו בפאתוס, תוך הבעת התפעלות גדולה. יאצק התאפיין גם בבדיחות הארוכות והמסובכות שסיפר, אשר בדרך כלל החלו בתיאור של שלושה בני עדות שונות שנוסעים בכלי תחבורה מסוים ("פרסי, עיראקי ופולני נוסעים ברכבת...") שלתוכם השתרבב בדרך כלל גם כורדי, שהיה אובד במהלך הבדיחה, ומתגלה מחדש מאוחר יותר. המשותף לכל בדיחותיו של יאצק הוא שהאשמה תמיד נופלת על היקה. דמותו של יאצק זכתה לכבוד מיוחד באחד הפרקים, בו נפרשה מסכת חייו בספיישל "חיים שכאלה". בשלב מסוים התלווה ליאצק בפינתו רובוט חוצני בשם "פיצקי", אשר דובב בידי בראבא עצמו. בתוכנית "שביל באמצע, שביל בצד" החליף אותו אביו של פיצקי שהיה רובוט חוצני בגובה אדם ואף הוא דובב על ידי בראבא עצמו.
יאצק יצא גם אל מחוץ לגבולות "זהו-זה": דמותו שולבה גם בתוכנית הטיולים "שביל באמצע שביל בצד" בהנחיית ספי בן-יוסף, משם זכור במיוחד השיר "בואו נטייל" וכן קטע בו הפך ל"דון-קי-יאצק", שבלוויית משרתו הנאמן סנשו פנשה (בגילומו של יענקלה בן סירא), יוצא להילחם בטחנת הרוח בירושלים כדי להציל את "דולצ'ה ריטה" (הזמרת והשחקנית ריטה). יאצק הופיע גם במופעים בהם השתתף בראבא, בעיקר עם מוני (כמו "ערב חד-פעמי קונבנציונלי"), וכמו כן בתשדיר שירות לקידום הנגב בתחילת שנות התשעים, ובגרסה מונפשת במבחר סרטונים על מילים כגון: תחנה ומסעדה, בהם היה שולף מילים ממזוודה ואת הדברים שקשורים למילה הזאת, בסדרה המקורית של "רחוב סומסום" ששודרה בשנות השמונים, שבה בראבא דיבב. הדמות "חזרה לחיים" כשבראבא התארח בתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" במערכון מיוחד ובהמשך גם בתוכניות "שי בשידור" ו"גב האומה".
"הבבא בובה" (מוני מושונוב) – דמותו של הבבא בובה החלה את דרכה בפרק "ריקודי עם" כעוזרו של הבבא המקובל האחראי על ריקודי העם. בתקופת מלחמת המפרץ, עם גל הפניות למקובלים, חזרה הדמות לפינה קבועה בה הייתה מפרשת את אירועי השבוע על ידי פירוש באמצעות גימטריה של מילה מייצגת כמו "עריק" או "שוורצקופף" למשל. מאפיין נוסף שמוני הקנה לדמות היה חוסר יציבות - הייתה לו נטייה לגלוש ימינה ושמאלה וכמעט ליפול (מנחה הפינה, שגולם על ידי אבי קושניר, היה תמיד מציל אותו לפני הנפילה או דואג להרים את הלוח, שהיה קורס פעם אחר פעם). הדמות זכתה לקאמבק חד פעמי בתוכנית רק בישראל בתקופת מלחמת עיראק, ומאוחר יותר הדמות הופיעה בתוכנית "ערב חד פעמי" ששודר ברשת, ערוץ 2 שהונחה על ידי מושונוב עצמו. בראיון סיפר מוני שהתזזיתיות וחוסר היציבות של הבבא-בובה באה במטרה לפצות על חוסר היכולת שלו לשבת בזמן שהוא מפיק את הקול הגבוה והצפצפני שאפיין את הדמות.
"הזקנים" (מוני מושונוב, אבי קושניר וגידי גוב) - שלישיית זקנים שיושבים על ספסל, קוראים את כותרות העיתונים ומפרשנים בדרכם הציורית את האירועים, תוך שהם עולבים אחד בשני. שלושת הזקנים הושפעו בבירור מהדמויות שכתב נסים אלוני לחבורת "הגשש החיוור" במערכוני "הקפיטריה בטבריה". באחד המערכונים הופיעו במקום הזקנים "הזקנות", נשותיהם של הזקנים, שהרבו להתלונן עליהם, ואלה שימשו מאוחר יותר בסיס לדמויותיהן של "הפולניות". בהמשך דובל'ה הפך לזקן השלישי במקומו של גידי, שפרש לטובת התוכנית "לילה גוב". דמויותיהם של שלושת הזקנים שבו לשלוש הופעות חד פעמיות: בספיישלים של התוכנית "רק בישראל" חגיגות 40 שנה לטלוויזיה הישראלית ששודרו בשנת 2007, בהופעה של גידי גוב לציון חצי יובל לתוכנית "לילה גוב" שהתקיימה בשנת 2019. בעונה החדשה של "זהו זה" שיצאה בשנת 2020. בשנת 2023 ניתן לזקן שגידי גילם השם "רודרגז", לאחר שבכל השנים נתנו רק לזקן שקושניר גילם את השם "שמרל" ולזקן שמוני גילם את השם "ברל".
"הפולניות" (מוני מושונוב, דב גליקמן ואבי קושניר) – שלוש נשים ממוצא פולני - מוני בתפקיד בז'יז'ינה, יחד עם דובל'ה וקושניר כטולה וז'ניה - שהיו מעבירות ביקורת ופרשנות על אירועי היום, תוך שהן מתרפקות על עברן (במיוחד הדמות שגולמה על ידי דובלה, שהתרפקה על כל מאהביה השונים), תוך שהן עוקצות אחת את השנייה בפולניות סטריאוטיפית. השלוש הופיעו לראשונה ב"זהו זה חי", וכן גם כאשר התוכנית עברה לערוץ 2 ולשידורי הפריים-טיים, ואף יצאו מגבולות התוכנית והופיעו גם באירועי בידור שונים, אולם דעכו לאחר זמן קצר. בשנת 2013 דמויותיהן של טולה ובז'ז'ינה קיבלו גרסה מונפשת משלהן בסדרת הסרטונים הקצרים ששודרו בחינוכית ביוזמת משרד האוצר והרשות לניירות ערך, "הפולניות עושות שוק".
"ציון וציונה" (מוני מושונוב ואבי קושניר) – זוג שלובש את אותם הבגדים מאז יום חתונתם. ציון (מוני) הוצג כבחור המרבה להתלונן כל הזמן וציונה אשתו (קושניר) תוהה תמיד לגבי תלונותיו ואף מדגישה הרבה פעמים את הקמצנות שלו כרוע לב וכמו כן היא זו שסוחבת אותו על הידיים לכל מקום (באופן שהחתן סוחב את הכלה לחדרם אחרי החתונה). חוץ מהמערכון, ציונה כיכבה במספר פרסומות של חברת החשמל וכמו כן גם במופע של קושניר "מכבס ותולה".
"בובי ודובי" (אבי קושניר ומוני מושונוב) – דמויותיהם של דובי הפיתום (קושניר) המנסה להיות חינני ומנומס כלפי הצופים ובובי הבובה (מושונוב בתנועות שפתיים בלבד) שמתלונן כל הזמן על ההופעה ועל היחס המזלזל של דובי כלפיו.
"אגזוזי הרעם" (דב גליקמן, מוני מושונוב ואבי קושניר) – להקת רוק ששרה לרוב שירים שמילותיהם הם בנושא פוליטי מסוים ועם לחן של שיר מוכר. מאוחר יותר שונה שמה של הלהקה ל"הבברים".
"מנחם השיכור" (מוני מושונוב) – דמות של שיכור שהופיעה ב"זהו זה חי" בלבד.
"החיילים העיראקים" (מוני מושונוב, דב גליקמן וגידי גוב) - בתקופת מלחמת המפרץ, החיילים העיראקיים שיורים טילים על מדינת ישראל.
"סימה וארווין" (גידי גוב ומוני מושונוב) - בתקופת מלחמת המפרץ, בעל ואישה שתמיד היו מגיעים יחד, וסימה (שבמערכון הראשון נקראה בכלל ריקי) הייתה תמיד מכריזה "אני עם ארווין פה". סימה נהגה תמיד לפלרטט עם בחורים בנוכחות בעלה. ארווין הוצג בתור הבחור ה"עצבן" ונהג לסתום את הפה לאחר מכן כשסימה הרגיעה אותו. בתוכנית ששודרה שנה לאחר מלחמת המפרץ, הוא נהיה שליו מכיוון שהוא השאיר את אשתו בספרד, לאחר שהם ביקרו שם. כמו כן, הדמויות של סימה וארווין הופיעו בערב חד פעמי קונבנציונלי כשהם הולכים לטיפול פסיכולוגי. הזוג שב בעונה החדשה של זהו זה ששודרה בשנת 2020. בנוסף דמותו של ארווין הופיעה בתוכנית "דומינו" כשהוא נשוי לדמות בשם סילבי (שגית סול) והיה מושא אהבתה של דמות בשם מאשה (רועי בר נתן).
"שאול שקלי" (שלמה בראבא) - בחור מבוגר ושליו שמתרגל למצב מסוים בקלות. נוהג לעיתים לכעוס על מישהו שלא נותן לו כבוד, ומפרט על העבר של העם תוך כדי, כשבין היתר הוא אומר "אבא, אבא, ירח מטפטף עלינו". מבוסס על אדם אמיתי. הופיע בין היתר גם ב"סיבה למסיבה", בערב חד פעמי, במופעים של "מוני ובראבא", ב"איפה אתה חי?!" וב"רק בישראל".
שאול פרחים (דב גליקמן) - מוכר פרחים שהופיע לראשונה בפרסומות של "דפי זהב". בהמשך כיכב גם ב"סיבה למסיבה" ובהמשך גם בסדרת טלוויזיה משלו.
"יוני אומן הוואטסה" (דב גליקמן) - בחור מבוגר שמגדיר את עצמו בתור "אומן וואטסה" מתראיין אצל אותו מנחה (אבי קושניר) על חדשות כזב שהוא יוצר בוואטספ ועל מתחריו שהם אנשים ידועים. כמו כן, הוא מבקש מהמנחה שיוציא מספר פתקים אקראיים מהסלסילות שבביתו ועליהם הוא כותב הודעת וואטסאפ חדשה.
"הבידרמנים" - שני חברים שאחד מהם (דב גליקמן) נפגש בבית חברו (מוני מושונוב) ומתחיל ביניהם קרב התנשאויות מופרך אחד על השני, שבסופו החבר עוזב בכעס ושב בגלל האוכל שאשת החבר השני הכינה לו. בעונה של 2022 שב חיים בידרמן בסוף כל תוכנית של זהו זה. בעונה של 2023 הוצגה הגרסה הדתית של המערכון, כשאת הרעיה מחליפה ביתו.
"האחים של זאפה" (שלמה בראבא, אבי קושניר, גידי גוב ומוני מושונוב) - להקת עבר ששבה למופע איחוד אף על פי שהם מעולם לא הופיעו. הם ואמרגנם התחמן (דב גליקמן) מתראיינים אצל יואב קוטנר.
"משפחת ההיסטרים" - משפחה (שלמה בראבא, מוני מושונוב, גידי גוב, אבי קושניר וטלי אורן) שנכנסת להיסטריה עקב כל דבר פעוט שקורה לאחד מבניה.
"עלילות אלפנדרי, ליצ'י וזב" - שלושה חברים (אבי קושניר, גידי גוב ומוני מושונוב) שמגיעים לעבר דרך מכונת זמן ומשנים את ההיסטוריה, ואחרי זה מתקנים אותה.
"מילים לא מובנות" - שלושה חברים (מוני מושונוב, גידי גוב ואבי קושניר) דנים ביניהם על מילים לועזיות ומסובכות לגבי פירושם.
"רפי לוי" - בעל רשת מרכולים ממוצא עיראקי (אבי קושניר), שמספר על ההיסטוריה המופרכת של עצמו. גרסה פרודית על רמי לוי.
"הווכחנים"' - בחור (אבי קושניר) שמבקש מחברו הטכנאי (מוני מושונוב) לגבי מחיר העבודה שאותה עשה בביתו, כשהחבר עושה אותה בחינם. כשהוא שומע מה המחיר שהוא מבקש על העבודה, אם הם לא היו חברים, אז נפתח ביניהם קרב של ויכוחים.
"חיליק מגנוס" - ישראלי (שלמה בראבא) שתפקידו לחלץ ישראלים שנתקעו בחו"ל בכל מיני מקומות משונים. מבוסס על אדם אמיתי.
"דירקטור וולט" - מנהל חברת החשמל (מוני מושונוב) שהופיע בשני הפרקים שעסקו בחברה, לצד עוזרו (דב גליקמן). הדירקטור עצמו נהג לבזבז חשמל. בעונת 2023 הוצג בנו של הדירקטור (המגולם אף הוא על ידי מושונוב) שירש את ההנהלה מאביו.
"ניסו" - ברנש המתאבד תמידית (אבי קושניר) בגלל שאין לו דעה בנושא פוליטי מסוים. נשוי לבחורה בשם עליזה, שרק מוזכרת במערכונים.
"איך לעשות דברים" - מנחה (דב גליקמן) מציג בעזרת ארבעה שחקנים (גידי גוב, אבי קושניר, מוני מושונוב ושלמה בראבא) דברים שכל אחד יכול לעשות בביתו.
"החות'ים" - שלושה חות'ים משועממים (מוני מושונוב, דב גליקמן ואבי קושניר) שפעולות הטרור שלהם נובעות בעיקר מתוך השיעמום. בין היתר הם משחקים במשחק אסוציאציות (המכיל שם רק את המילים "מלוואח" ו"רסק"). סדרת המערכונים הזאת היא מין המשך למערכוני העיראקים.
"ג'רלד פורד" - סדרת דרמה שסובבת סביב צוות אמריקאי של נושאת מטוסים (מוני מושונוב, דב גליקמן, גידי גוב ואבי קושניר).
"סדנת כתיבה" - סדנת כתיבה יוצרת (גידי גוב, בתור מנחת הסדנא ומוני מושונוב, דב גליקמן ואבי קושניר בתור המשתתפים) שבה אחד המשתתפים (דב גליקמן) כותב שיר עם המילה "חרא" .
פינות
חלק חשוב בתוכנית היה הפינות השונות, ממוזיקה, דרך ספרים וכלה במדע, הטלוויזיה החינוכית הצליחה לשלב בתוכן העלילתי גם העברת מידע לצופים. חלק מהפינות צולמו כחלק מהשידור החי ובאחרות הוצגו קטעים שצולמו מראש.
פינת הספורט עם יורם שימרון, ובסוף שנות השמונים עם דובי גל שפינה את מקומו לאחר זמן קצר לירון וילנסקי.
פינת אימוץ חיות עם הווטרינר ד"ר יורם קלמנט, ולפני כן הגישה אותה ד"ר נאוה נבו.
פינת ייעוץ פסיכולוגי עם ד"ר עמי שקד.
פינת המשטרה עם סנ"צ אברהם חמו.
פינת האופנה אותה הגישו יעל טבת קלגסבלד ושירה ברויאר. הפינה שנקראה "מתאים לי" הציגה את חידושי האפונה העדכניים, בה השתתפו דוגמנים ודוגמניות עליהם הוצגו הבגדים עם הסבר של המגישה ואורחים נוספים.
פינת מחשבים בה הדגים סמס הררי מה ניתן לעשות עם מחשב (Apple II) באמצע שנות ה-80.
חדר מיון בפינה זו מדברים על בעיות רפואיות שבה שחקנים מציגים אותן בצורות מוגזמות. אחרי ההצגה שני רופאים מספרים את האמת על הבעיות. זכורה בעיקר בסוף הפינה האמירה "העיקר הבריאות". בין מגישי הפינה היה פרופ' איתן פרידמן.
הגשמת חלום - בפינה זו ילדים מבקשים מהתוכנית שיגשימו להם חלומות.
פינת זהירות-בדרכים - בה התווכחו, בבית-המשפט, תובע ונתבע והמטרה הייתה ללמד את הצופים כללים בסיסיים של זהירות בדרכים.
פיקוח נפש - פינה על נושאים רפואיים והדרך בה פועל גוף האדם, בהשתתפות הפציינט הנרגש ספי ריבלין והאחות תיקי דיין, המרגיעה אותו.
פינת הספרים של חוחית (אורלי זילברשץ-בנאי), ילדה מופנמת, שהמליצה על ספרים יחד עם דב רייזר. במקור זאת הייתה פינה שבה יהודית אוריין המליצה על ספרים.
פינת הקולנוע שכללה המלצה על סרטים חדשים הוגשה על ידי אנשים שונים, ביניהם אהרן קפלן, דורי בן זאב שהיה רכוב על תלת-אופן שאליו מחוברת מקרנת קולנוע, דני מוג'ה, מנחם זילברמן שכינויו היה "מפלצת הקולנוע", דני רובס, אמיר רותם, ד"ר אורלי לובין, יעל שוב וגידי אורשר.
הפינה "סוף המחזה" (משיר הפתיחה) בה ניתן היה להציע סיומות למחזה שהוצג על ידי קבוצת שחקנים (מכאן גם הסצנה בקטע הפתיחה בה מכבה כף יד את הנר).
פינת החדשות - המגיש הראשון של חדשות זהו-זה היה העיתונאי, המתרגם ואיש הרדיו מיכאל דק אשר היה חלוץ בהעברת תכנים חדשותיים לילדים ובני נוער. בתחילת שנות ה-80 הוחלף דק על ידי העיתונאי אבנר תבורי מ"ידיעות אחרונות". דק ואחריו תבורי היטיבו להסביר לצופים את המצב הפוליטי והכלכלי המורכב של אותן שנים - ממושגי יסוד כמו מהי קואליציה ועד מלחמת לבנון, האינפלציה וכדומה.
"מקום בעמידה" - פינת סטנד-אפ מסוף שנות השמונים עם שמואל וילוז'ני ואחר-כך רמי שטרן, ולבסוף הצמד דבי ונולי.
חוכמה גדולה - שבה היו ניסויים מדעיים עם דורון צפריר ורותם אבוהב.
אלוף בצלות - פינה שבה כל אומן מתחום הבידור והזמר היה מבשל את אחד ממתכוניו. בין האומנים שהופיעו בפינה היו: אדם, יפה ירקוני, ציפי שביט, יאיר ניצני, תיקי דיין ואילנית.
כל מה שרצית לדעת על... ולא העזת לשאול - פינה שבה הגישו טל פרידמן ומשה פרסטר סיטואציות בחיי היום-יום באופן הומוריסטי.
פינת האמנות - פינה שבה הופיעו אומנים שונים מתחומי הציור והפיסול שמספרים על אמנים מתחומם ועל ההשפעה שלהם על יצירתם. במקור הגיש פינה זו האומן דודו גבע.
לקראת גיוס - פינה ששודרה בשנת 1990 בה הוצגו חיילות צה"ל בלוויית הקדמה ושירים הקשורים לחיל, בביצוע להקת הנח"ל וקריינות של עודד מנשה.
הקוטב בידינו - פינה מהעונה הראשונה של "זהו זה חי". שני חברי ילדות בשם יונה וברגר (מוני מושונוב ושלמה בראבא) מנסים לשבור את שיא גינס בשהייה ממושכת בקוטב בעודם מתגוררים בתוך איגלו. מוטיב חוזר בפינה הזאת הוא שברגר (מושונוב) שובר על ראשו של יונה (בראבא) בקבוק בירה ירוק.
צבוטותי וכותותי - פינה בכיכובם של אורי אברהמי ודב רייזר המציגים מערכון בעל מוסר השכל בסופו.
שיחת השבוע - פינה נוספת שבה כיכב אברהם בורג, אשר בה היה משוחח עם אנשים על ענייני השבוע. הפינה הופיעה לראשונה בשנת 1978.
ידיים שמאליות - פינה שעוסקת במלאכת יד בהנחיית דודו דותן.
פינת הספרות - פינה שבה חגי חיטרון המליץ על ספרים. הפינה הזאת הוותה בסיס לפינת הספרים של חוחית.
פיפ שואו - סדרת מערכונים ב"זהו זה חי" המתרחשת במועדון כזה, כשמאחורי חורי ההצצה שם, ישנם דברים אחרים לגמרי מאשר במועדון רגיל.
המגילות הגנוזות של "זהו זה" - פינה שהופיעה ב"זהו זה חי", שבה מופיע שלמה בר-אבא עם האקורדיון ומציג קטעים נוסטלגיים מהתוכניות של "זהו זה".
פליטי פלטפוס - פינה מ"המופע של זהו זה" שבו כיכבו חברי ההרכב שנשא את השם: דני קרפל, חנן לדרמן, תומר שרון ותומר יוסף. לעיתים כיכבו גם השחקנים האחרים מההרכב המקורי של פלטפוס: ירדן בר-כוכבא (בשני מערכונים), אבי גרייניק (בשני מערכונים) ועידן אלתרמן (בשלושה מערכונים). באחת הפינות החליפו אותם כוכבי העונות הראשונות של "דומינו".
מסיבת עיתונאים - פינה שפתחה את כל התוכניות של "המופע של זהו זה", שבה נשאלו מוני, קושניר ודובל'ה על ידי כל מיני עיתונאים.
התוכנית גם שיתפה פעולה עם מספר להקות נוער. ביניהן הופיעו "להקת צופי תל אביב" ו"צעירי תל אביב" מתל אביב, "מפגשים ברכס" מחיפה ולהקת "דור שני" מקריית מלאכי.
פינות חברה ומתבגרים
"על הברזלים" עם דן תורן, איציק גייר, דליה שימקו, שירלי שטרן, אלון אבוטבול, תמי גינגולד ואחרים. הפינה עסקה במתחים של גיל ההתבגרות, והציגה אותם בצורת שיחות שהתנהלו "על הברזלים". "על הברזלים" היה מקום המפגש של "החבר'ה המקובלים", וסימל "מרד נעורים" בהיותו מקום התכנסות מחוץ לגדרות בית הספר. כשמספר פעמים הפינה גלשה לאולפן של זהו זה עצמו, כשהשיא היה שהם הנחו את אחד הספיישלים של חנוכה, שבה גידי עצמו היה על תקן האומן. בשנים מאוחרות יותר עברה הפינה הפופולרית שינויים קלים (בין היתר: בבריכה ציבורית, ובמחנה עבודה), כשבגרסתה האחרונה איציק גייר היה האחרון שנשאר מהצוות המקורי וגילם מדריך בתנועת נוער במחנה קיץ. חניכיו אז היו דנה מודן, אורי גוטליב ואורי בנאי.
"בראש פתוח" פינת הצעירים עם כוכבי להקת צעירי תל אביב. כוכבי הלהקה העלו את נושא הצעירים יחד עם ביצוע שירים נבחרים מקוריים, ושירי כיסוי ללהיטים ישראליים, הפינה המוצלחת ב"זהו זה!" הובילה את חברי הלהקה להפקת הסדרה "החופש האחרון" בשנת 1989, ששודרה בערוץ הראשון.
עלייה בעינה - פינה שבה מראים את החוצפה הישראלית ממבט של עולה חדש (בקולו של צביקה פישזון).
רגע עם שניים - אב (נתן דטנר) ובן (בגילום רן אפלברג) שגרים יחד ומציגים סיטואציות משפחתיות שונות מחיי היום-יום.
פינות היסטוריה, ארץ-ישראל, ויהדות
פינה בנושאי יהדות ואזרחות עם אברהם בורג, טרם כניסתו לפוליטיקה.
רבותיי ההיסטוריה חוזרת - פינה בהגשת שמואל וילוז'ני שמראיין אישים היסטוריים כגון: צ'ארלס דרווין, ועל הדרך ישנה חידה לצופים שקשורה לאישיות.
בעקבות חרס - פינה שבה ניסים עזיקרי מבקר ומסביר לבנו (גורי עזיקרי, בנו במציאות של השחקן) על אתרים ארכאולוגיים בארץ.
חדשות טובות - פינה שמציגה אירועים היסטוריים בתוספת ראיונות עם אנשים שקשורים לאישיות או האירוע המדובר.
פינות מוזיקה
בכל תוכנית שולבו מספר שירים אשר בוצעו באולפן. בנוסף, חלק מפינות התוכנית עסקו גם הן במוזיקה:
פינת הפופ בהנחייתו של יואב קוטנר. פינה זו רצה לאורך רוב שנות קיומה של "זהו-זה", ובמשך שנים רבות הייתה המקום היחיד כמעט בטלוויזיה הישראלית שבו הוקרנו קליפים חדשים מחוץ לישראל. מלבד קליפים היו מדי פעם הופעות במסגרת פינת הפופ, והופיעו בה הרכבים מחוץ לישראל, שהופיעו בישראל. קוטנר נהג לסיים את הפינה בתנועות ידיים משונות. מנהג זה החל לאחר שעקב תקלת סאונד לא שמעו את קוטנר והוא הגיש את הפינה בתנועות ידיים. בשנת 2020 שבו קוטנר במסגרת אחד המערכונים של זהו זה! ששודרו ב-2020.
שיר השבוע - שירים של שלמה גרוניך ובשנים 1982–1983, של להקת "חלב ודבש". בתקופת גרוניך (1986–1989) השיר, שבדרך כלל תאם לנושא התוכנית, הושר על ידי כל הצוות. חלק מהשירים ביניהם "הגליל", "פרנויה" ו-"קואי-נה-נאי-נאי" בשיתוף מקהלת העפרוני, יצאו לאחר מכן על גבי התקליט של NMC "אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יהיה בטלוויזיה". בפרקים מסוימים (בייחוד האלה ששודרו בין 1991–1995) רק מגישי התוכנית היו אלה ששרו שיר בסופו של הפרק. הפינה עם גרוניך חזרה במסגרת העונה החדשה של "זהו זה" כששבה בשנת 2020 עם עיבודים חדשים לשירים שכבר הוצגו בתוכנית. הפינה שבה באופן חד פעמי בשנת 2024.
מפגשים מוזיקליים - פינה שבה דורי בן זאב משחק בעל מועדון שמארח מוזיקאים המנגנים סגנונות מוזיקה מהעולם, כגון מוזיקה ספרדית ומוזיקה יוונית.
מוזיקה עולמית - פינה שבה תזמורת סימפונט רעננה בניצוחו של ירוחם שרובסקי ניגנה יצירות של מלחינים מרחבי העולם.
קצת מוזיקה - בעל מועדון (אסטיבן גוטפריד) שנעזר במוזיקאי שלו (יצחק שטיינר) עבור כל מיני מצבים וסיטואציות, באמצעות המוזיקה שהוא מפיק מפסנתרו.
פנינים שחורות- פינה שבה כיכבה להקה בהשתתפותם של :אילן וייל, מומי לוי, אדריאן בטלר (אייבי) וג'ימי נתנאל, אשר שרה שירי בלוז וסגנון הכנסייה השחורה.
תן ג'אז- פינה שבה השתתפו אילן וייל וגני תמיר, ששרו שירים בסגנון ג'אז במועדון לילה.
מוזיקה קלאסית - פינה שעוסקת במוזיקה קלאסית בהנחיית אבי פניני שמשחק בכל פינה בן של מלחין מפורסם אחר ומציג יצירה של אותו מלחין כפי שהוא מנוגן עם כלים של מוזיקה קלאסית ועיבוד מודרני של אותה יצירה עם כלים עכשוויים.
חידות בהשתתפות הצופים
ענת תשובה (רבקה מיכאלי) בפינתה "אבן נגולה מעל ליבי" שהציגה חידות מדעיות לצופים. הפינה הוצגה כתוכנית רדיו בה מאזינים מתקשרים עם שאלות, אשר היוו את נושא הפינה. תשובה נהגה להסות את השואלים בסוף הפינה במילים "בפעם הבאה". בדומה לפינת "מוקש" המוקדמת יותר, גם בחידה זו גילמה מיכאלי שתי דמויות, המשוחחות זו עם זו. הפינה שבה במסגרת מערכון בתוכנית "שובו של השריף" בשנת 1996, ושידורים חוזרים של הפינה שודרו שנה לאחר מכן במסגרת התכנית "החופש הגדול".
יאצק (בגילומו של שלמה בראבא), האקורדיוניסט הנלהב עם כובע טמבל ודגל ישראל, המטייל ברחבי ישראל. על הצופים היה לזהות היכן יאצק מטייל הפעם. ובאיזה שלב הפינה הוקדשה לעולם החי.
חידה תנ"כית - בפינה הזאת גבי עמרני ודני שגב היו ממחיזים קטע מהתנ"ך כאשר גבי היה שוגה בפרט מסוים ודני היה מעיר לו על כך ולא מסביר באיזה פרט הוא שגה. בהמשך החליפו אותם טוביה צפיר ודובי גל בתור הממחיזים כאשר המנקה (יעל עמית) הייתה מודיעה להם שהם שגו בפרט מסוים.
חידה בלשית - נח רב מוח (ספי ריבלין) הבלש ומזכירתו שולה "עזבי הכול ורשמי הפרטים" (שולה חן), אשר אכן עשתה כדברו ועזבה הכל, ובדרך כלל הכול נשבר על הרצפה. בכל פינה היה על הצופים לגלות מהו הפרט שמוכיח שדבריו של ששון גבאי, שהיה מופיע בדמויות שונות, הם שקר מוחלט. בשלב מסוים עסקה הפינה בחידות הקשורות לזהירות בדרכים.
"זרים ברכבת" - חידה ספרותית שהפגישה שתי דמויות מתוך ספרים מפורסמים בקרון רכבת, הצופים התבקשו לזהות את הדמויות ואת הספרים מהן נלקחו. בהמשך שונתה הפינה לפינה שמומחזים בה קטעים מספרים שיש בהם רכבת או דמויות שקשורות לאותו ספר אשר שוחחו עם הכרטיסן (נתן נתנזון) שבא לתאם. בפינה השתתפו גם בין היתר אלברט כהן, דליה שימקו ואחרים.
"העולם על פי מקס" - פינה מקבילה ל"זרים ברכבת" עם חידה לצופים. בהשתתפות רמי ברוך ושבתאי קונורטי. הפינה מספרת על ספר בשם קלמן (או בכינויו מקס) כאשר שבתאי קונורטי מגיע אליו כלקוח אחר בכל פעם. החידות בפינה קשורות לאירועים היסטוריים, והצופים היו צריכים לנחש מהו האירוע. הפינה שודרה בשידור חוזר במסגרת התכנית "החופש הגדול" בשנת 1997.
חידה היסטורית - חידה שבה הוצג מאורע שקרה בעבר ועל הצופים הוטלה המשימה לזהות אילו פריטים או שמות של אישים לא היו שייכים לאותה תקופה.
פינת הלשון - ספי ריבלין ותיקי דיין הציגו סיטואציה בה אחד מהם (לרוב תיקי) היה חוזר על שגיאה בעברית ועל הצופים היה לגלות מהי השגיאה.
מוקש - יוסף עילוי (ספי ריבלין) וספי גאון (ספי ריבלין גם כן), שני גאונים שהציעו תשובות לשאלות ידע כללי בתוכנית הפיקטיבית "מוקש" (משחק מילים על תוכנית הראיונות "מוקד") ועל הצופים בבית הוטל לגלות מי נתן את התשובה הנכונה ומי נתן תשובה שגויה. פינה זו הייתה חלוצית בשימוש שעשתה בהכפלת דמותו של ריבלין, שניהל דיאלוגים מורכבים למדי עם עצמו. באחד מהפינות שלהם, שבו נשאלה השאלה האם יוסף עילוי וספי גאון אחים, הופיע נוח רב מוח (המגולם אף על ידי ריבלין) בפינתם. בעקבות הפינה דמויותיהם של ספי גאון ויוסף עילוי הופיעו בפרסומת של שלגון של חברת "ויטמן".
"סערה בכוס תה" (בגילומם של דורון צפריר, בלהה בירמן (1984–1986), יעל עמית וששון גבאי לסירוגין עם אורי אברהמי) - עלילות פקידים במשרד ציבורי, שם גם חזר והופיע המשפט המפורסם "זה לא אני, זה פופטיץ", המשמש עד היום (בגרסאות שונות) בהתייחסות למנגנונים ביורוקרטיים, כאמצעי להסטת אחריות ולהתחמקות מעבודה. בפינה זו נדרשו הצופים לזהות איזה פתגם עברי הסתתר בקטע.
"חידה ספרותית" - פינה שבה שוחחו שתי דמויות ספרותיות, כשבתחילת כל קטע הם עמדו בתנוחה מסוימת כשרק הצללים שלהם מופיעים בתחילה. הפינה הזאת הייתה בסיס לפינה "זרים ברכבת".
"חידת הקלסתרון" - פינה שבה על הצופים לנחש מי הם הידוענים שמהם מורכב הקלסתרון.
ציפי בדרכים (בהשתתפות ציפי שביט, מאיר סוויסה ודורון שפר) - הסבירה גם היא על כללי זהירות בדרכים; בעיקר להולכי הרגל, הצופים היו צריכים לענות במה ציפי טעתה. בהמשך, הפינה הוצגה כתוכנית עצמאית שבה הוצגו החידה והפתרון יחד.
חידה מוזיקלית - בפינה הזאת להקת ברוש הייתה מנגנת קטע מיצירה קלאסית מסוימת ועל הצופים היה צריך לנחש מהי היצירה.
פרקים בולטים
שם פרק תאריך שידור נושא הפארודיה משתתפים השמן והרזה 1986 השמן והרזה מוני מושונוב, דבל'ה גליקמן, גידי גובזוג חברים נקלעים לקשיים כספיים, ובעל הבית הזועם דורש מהם את שכר הדירה שהם חייבים לו, ומאיים כי יזרוק אותם מדירתם. זוג החברים מנסה לגייס את הכסף החסר בשלל דרכים יצירתיות, וכאשר הם משיגים את הסכום הדרוש הם מסתבכים בצרות גדולות אף יותר. סרט ערבי ספטמבר 1986 סרטים מצריים מוני מושונוב, דבל'ה גליקמן, מיקי קםפארודיה על הסרטים המצריים סוחטי הדמעות ששודרו בימי שישי בערוץ הראשון. מוני בתפקיד חומוס, בנו של רשע הכפר אבו חומוס (דובלה) מיקי קם בתפקיד בורגול אהובתו. סיפור אהבה קורע לב, ומסובך כאופרת סבון. רחוב שום-שום אוקטובר 1986 רחוב סומסוםמוני מושונוב, גידי גובמוני מושונוב וגידי גוב משתעשעים עם דמויות כמו קיקי בן-בואש, שייקה פיחסניק, אריק ובנץ, כרובי ועוד. המסכנים 1987 עלובי החיים גידי גוב, דבל'ה גליקמן, אלי גורנשטיין, שלמה גרוניךדב'לה גליקמן וגידי גוב הם זוג עניים, ז'אנו וג'ולייט, המתגלים על ידי המפיק פיץ (אלי גורנשטיין) שמחליט להעלות את ההצגה "המסכנים", על פי סיפור חייהם. כאשר מסתיימות החזרות ומגיעה שעת הפרמיירה החגיגית, מגלים ז'נו וג'ולייט שאפילו כרטיסים למופע על סיפור חייהם לא השאיר להם המפיק המהולל. את הסוף העצוב משנה המלאך, שלמה גרוניך. פקקי תנועה 1987 אין גידי גוב, מוני מושונוב, ציפי מורקורותיהם של הנהגים הממתינים בפקקים בכניסה לתל אביב, וההצעות השונות כיצד להיחלץ מהפקק (לגוש דן, Well Done!""). אבות אבותינו 4 ביולי 1988 יעקב אבינו דבל'ה גליקמן, מוני מושונוב, גידי גוב, רזיה ישראליטייק אוף פרוע על הסיפור המקראי על יעקב ועשיו. יעקב הפחדן (מוני מושונוב) מתחבל תחבולות כדי לגזול את הבכורה מעשיו הבריון קהה המוח (דוב'לה גליקמן), בעוד אביהם יצחק (גידי גוב) הולך ומאבד את ראייתו ושפיותו. עם רזיה ישראלי כרבקה אמנו. סוֹפֵר בפולנית 22 באוגוסט 1988 אין שלמה בראבא, מוני מושונובשחקן לא מוצלח מפולין (שלמה בראבא) נפגש עם אמרגן לא מוצלח מישראל (מוני מושונוב) על אדן חלון של משרד רגע לפני התאבדות. ברגע האחרון הם משנים את דעתם ומחליטים לצאת להופעה עם השיר "סופר בפולנית" – פרודיה על שירו של שלמה יידוב "חולם בספרדית". בהשתתפות שלמה יידוב. בשיטור משודר 6 באוקטובר 1988 בשידור חוקר שלמה בראבא, מוני מושונובפרודיה על תוכניות "בשידור חוקר" בהנחיית רפי גינת (בגילומו של בראבא). שם הופיע למשל אדם (מושונוב) שמכר את גשר הירקון לזקן פלוני (בראבא), וכשנשאל נציג המשטרה את מי הם מחפשים, ענה שדווקא את הזקן, שכן הוא החל לגבות מהנהגים על הגשר דמי מעבר, תוך שהוא מקפץ על המכוניות החוצות. המסעדה הגדולה 3 במרץ 1989 המסעדה הגדולה דבל'ה גליקמן, אבי קושניר, יובל זמיר, בסאם זועמוט ואלברט אילוזבסאם מגיע לביקור במסעדה הכושלת של דבל'ה, אך שרשרת משעשעת של טעויות הופכת את הארוחה לבלתי נשכחת. בתום הפרק בסאם נותר רעב, אך דובל'ה מנחם אותו שיזכה לאכול בשידור החוזר. נס חנוכה 1 בדצמבר 1988 אין דבל'ה גליקמן, מוני מושונוב, רוני בליץ, בתיה ברקבמאפיית האחים (מושונוב וגליקמן) מתכוננים לחג החנוכה כשכד ובו ג'יני מסתורי (רוני בליץ בהופעת אורח) מופיע על סף הדלת והופך את הסופגניות למצות. עוד מתארחת בפרק בתיה ברק. החזאים 19 בינואר 1989 אין מוני מושונוב, דבל'ה גליקמןתגובת זהו זה לתופעת החזאים במהדורות החדשות (שהיום הפכה לשגרה). מישהו צועק במהלך התוכנית "אורי כאן?" מה שמוביל למקרה של אי הבנה מצערת בנוגע להוריקן. דג ושמו זכריה 21 במרץ 1989 דג ושמו וונדה מוני מושונוב, דבל'ה גליקמן, יאיר ניצני וגני תמירתוכנית הסיום של עונת 88' - 89' שצולמה באילת והשתתפו בה לצד מוני מושונוב ודבל'ה גליקמן גם יאיר ניצני וגני תמיר. העלילה מבוססת באופן גס על עלילת הסרט "דג ושמו וונדה" ועוסקת בחבורת נוכלים הזוממים להשתלט על הכסף שקיבלה ממשלת ישראל מהמצרים בתמורה למלון "אביה סונסטה" (היום "הילטון טאבה") שכונה בפרק "אחיה סמבוסה". כנרת 14 בדצמבר 1989 אין דבל'ה גליקמן, מוני מושונובפרק שעסק בבעיית מפלס הכנרת ההולך ויורד והשפעות מזג האוויר. קטעים בולטים בפרק כללו את ה"שנוררת" (משדר התרמת מים לכנרת בדרכים שונות ומשונות) וכמו כן במהלך קטע פרודיה על תחזית מזג האוויר "שבשבת" ("פשפשת") דבל'ה מחפש את השקע הברומטרי על המפה הסינופטית ולבסוף נוגע בשקע חשמל. בסיום הקטע דבל'ה זוכה להפתעה בשידור חי - דלי מים על הראש. היורדים 1989 אין מוני מושונוב, גידי גוב, שרה'לה שרוןגידי גוב בתפקיד שמוליק הובלות, יורד החי בארצות הברית, חי את החלום האמריקאי עד שעסקיו מתחילים להידרדר. כשחברו רובקה (מוני מושונוב) מתפרץ למשרדו בקריאות "ג'ימלייה ג'ים", חייו משתנים. רובקה הקיבוצניק הגיע לאמריקה מטעם מזכירות הקיבוץ, ששלחה אותו בניסיון להחזיר את שמוליק הביתה, אל המשק. רובקה מצליח לעורר בשמוליק געגועים למולדת, אך פיתוי הכסף המהיר של אמריקה מצליח להכניע גם את הקיבוצניק התמים. מק-קייקר ינואר 1990 מקגיוור אבי קושניר, דבל'ה גליקמןהתפוררות הגוש המזרחי משמשת כרקע לפרודיה על הסדרה המצליחה של אותם ימים "מקגיוור". אבי קושניר הוא "מק-קייקר" שיוצא למצוד אחרי הסוכן הסובייטי גרישה (גליקמן), ומוצא את עצמו בעיצומה של הפיכה. מלכות יופי 11 במרץ 1990 מלכת היופי גידי גוב, מוני מושונוב, דובל'ה גליקמן, ציפי שביט ומני פארגידי ומוני כצמד פרחות, שמנסות את מזלן בתחרות מלכת היופי, שהמנצחת בה זוכה גם בהצעת נישואין מדובלה "מלך חיי הלילה של תל אביב". ציפי שביט מתארחת כמדריכת מלכות היופי, ובתפקיד אורח כפרודיה על עצמו - מני פאר. ריקודי עם אוגוסט 1990 אין אבי קושניר, מוני מושונוב, שלמה בראבאקושניר בתפקיד לקוח, הזקוק לחתימה על משכנתה מאת מנהל הבנק, הלא הוא חברו מכיתה א' בנימין בן ימין/בני קלבסה (מוני). אך הוא לא יודע לרקוד ריקודי עם, ועד שלא ילמד "צעד תימני" לא יוכל לקבל משכנתה בבנק. בסוף הפרק הוא פונה לבבא של ריקודי העם, אדון סימה (בראבא בתפקיד אורח, באחת מהופעותיו האחרונות בתוכנית) שמבקש מעוזרו "טחול בפיתה, בלי לחם!" ומנשק את תמונתו של הזמר מיקיאגי תוך חזרה על שמו שלוש פעמים. הבבא מורה לעוזרו (מוני) להאכיל את המבקר סחוג, שניהם פורצים מיד, בריקוד תימני, על הגחלים, והכל בא על מקומו בשלום. עוזרו של אדון סימה הוא הבבא בובה (מוני, ראו להלן), בהופעת הבכורה; וכך נולדה דמותו של הבבא בובה, שהתפרסם מאוחר יותר בתקופת מלחמת המפרץ. הדרדסים 29 באוגוסט 1990 הדרדסים גידי גוב, דובל'ה גליקמןמערכון זה מציג את סיפורי ההתכתשות של גרגמל והדרדסים כמשל למתיחות ששררה בין ארצות הברית ועיראק לפני מלחמת המפרץ. מצב חירום בכפר הדרדסים, גרגמל גנב את כל הזהב של גנדרני, חטף את דרדס תינוק ומאיים לרסס את הדרדסים בתרסיס סיוטים. טלוויזיה ספטמבר 1990 קשר משפחתי, מקבילית המוחות גידי גוב, דובל'ה גליקמן, זוהר זמיראף אחד לא מצליח להעיר את הנסיכה נחמה (זוהר זמיר). רבים מנסים אך כאשר הם נכשלים משליכם המלך (גידי גוב) אל הבור. עד שמגיע הליצן (דובלה גליקמן) שמציג בפני הנסיכה את קופסת הפלאים (טלוויזיה). בפרק זה היו כמה פרודיות על תוכניות טלוויזיה, ביניהן "קשר משפחתי" - הפסיכולוג (דובלה) מארח באולפן את הנסיכה והמלך, ומסביר להם שהנסיכה רוצה לישון משום שאביה משליך כל הזמן אנשים לבור. וכן את הפרודיה על תוכנית החידונים של הערוץ הראשון "מקבילית המוחות" (במקור תוכנית של ה-BBC) בשם "מוח על האש", דובלה המנחה לבוש כאינקוויזיטור חוזר על משפט ידוע של יצחק שמעוני: "התחלתי ולכן אסיים". גידי, שלאחר הפגנת ידע מרשימה, לא יכול היה להשלים את המשפט "הנהג שלנו חבר'מן, הוא ייקח אותנו לתיי...", למרות רמזים עבים מהמנחה, זכה לעונש הקבוע: "השליכוהו אל הבור!". צבי הנינג'ה 1 באוגוסט 1991 צבי הנינג'ה גידי גוב, מוני מושונובצבי הנינג'ה מגיעים לביובי ישראל בתקווה למצוא מעט שקט מפני הפושעים נגדם נלחמו באמריקה, אך לצערם הם נתקלים בדו"ח מבקר המדינה ויוצאים למלחמה בשחיתות. שיער 15 באוגוסט 1991 שיער, כנר על הגג מוני מושונוב, גידי גובבאותה תקופה הועלה מחדש המחזמר "שיער" בגרסתו העברית. גידי גוב מגלם אמרגן כושל, שמנסה לצאת מהצרות בעזרת חברו הוותיק מאני (מושונוב). יחד הם מעלים מחזמר חדש שהוא שילוב בין "שיער" ו"כנר על הגג". נהגי גן-עדן 8 באוגוסט 1991 אין גידי גוב, דובל'ה גליקמןאוסף של אפיזודות המשלבות את דובלה בתפקיד מכשפה עצבנית רכובה על מטאטא (שמגלה ש"היא עקפה אותי, המניאקית!") כמו גם דמויות אחרות כמו הנהג הלא-זהיר שמגלה שהוא מת בתאונת דרכים ומתלונן "אני לא אוכל להרוג יותר" בבכי תמרורים. התוכנית ניסתה להעביר מסרים של זהירות בדרכים באופן קומי. מין בטוח דצמבר 1991 אין מוני מושונוב, אבי קושנירמורה בבית הספר (מוני) מגלה את עובדות החיים בעזרת תלמידיו (קושניר ואחרים), ושהחסידה שהוא ואשתו מחזיקים בבית לא תביא להם ילד. בסיום הפרק שרו כולם את שיר השבוע (ראו לעיל) חבושים בכובעים דמויי קונדום. סיפורים לשעת לילה מיותרת ינואר 1992 סיפורים לשעת לילה מאוחרת מוני מושונוב, דובל'ה גליקמןמוני ודובלה בתפקיד גבר ואישה (בשם דובי וזהבה) המנסים לחסל אחד את השני, ובמקביל לדאוג שהצופים יישארו ערים. מלחמת חזאים פברואר 1992 שבשבתאבי קושניר, דבל'ה גליקמן, נתן נחמיאס, נתן נתנזון ושרה'לה שרוןתוכנית חזאים נוספת, פרודיה על היריבויות השונות בין מגישי "שבשבת" (התחזית דאז), בשילוב עם מערכת הבחירות לכנסת, של 1992 והחורף, הגשום במיוחד, באותה שנה, עם נתן נחמיאס, היועץ הלשוני של החינוכית, נתן נתנזון ושרה'לה שרון בהופעות-אורח. בוז'י בחופש הגדול יולי 1992 אין אבי קושניר, מוני מושונוב ונתן נתנזוןכשבוז'י (אבי קושניר) יוצא לחופש הגדול, הוא מלא בתוכניות ותקוות לבילוי משותף עם אביו העסוק. לאביו (מוני מושונוב) יש תוכניות אחרות - צפייה בכל שידורי האולימפיאדה. לאחר מספר ימים בהם בילו בבית, מחליט אביו של בוז'י לבלות איתו זמן איכות. בוז'י סוחב את אביו המותש לשלל פעילויות: בילוי בלונה פארק, פיקניק בחוף הים וצפייה בסרט קולנוע. הילד הנלהב אמנם נהנה, אך האב סובל מכל רגע. מסע בין כוכבים 1 ביולי 1993 מסע בין כוכבים גידי גוב, מוני מושונוב, דובל'ה גליקמן, אבי קושניר, דורון צפריר ואתי אנקריפרודיה על הסדרה "מסע בין כוכבים" שבאה בעקבות עלייתם של ערוץ 2 וערוצי הכבלים. בפרק הזה כל המנחים שהיו באותה תקופה משתתפים בתור נוסעי האנטרפרייז תוך כדי שהם אוספים את הנסיכה דיאנה (אתי אנקרי) ומצילים את היקום מהעריץ 2 (דורון צפריר) המאיים לצרף את כוכבי "זהו זה" לשורותיו. פרק אחרון שבו השתתף גידי גוב טרם עליית תוכניתו "לילה גוב" בערוץ 2 מספר חודשים לאחר מכן. טופסיו ספטמבר 1993 טלנובלות ארגנטינאיות אבי קושניר וקרן מור לאיש עסקים עשיר (אבי קושניר) נולדת בת עיוורת (קרן מור) והוא נוטש אותה בבית החולים, הפגישה הדרמטית בין העיוורת שגדלה בבית עני לבין האב המושחת, לא מותירה אף עין יבשה. הטלוויזיה החינוכית נובמבר 1994 הטלוויזיה החינוכית מוני מושונוב, דבל'ה גליקמן, אבי קושניר ועמנואל הלפריןפרק פארודי על הטלוויזיה החינוכית ועל שלל תוכניותיה. בתחילת הפרק נערכת פגישה פיקטיבית של המנחים עם מנכ"ל החינוכית (עמנואל הלפרין), ובה הם מתבשרים כי תוכניתם יורדת מהמסך, אם כי הרשת מעוניינת להמשיך בשיתוף פעולה. במהלך הפרק מנסים המנחים להשתלב בתוכניות שונות של החינוכית, כגון "פרפר נחמד", "פיצוחים" ו"שעת כושר", אך בסופו של דבר גם הם וגם המנהל מבינים שאין מקום כמו הבית. סוכן סמוי 1990 סוכן סמוי דבל'ה גליקמן, מוני מושונובפיני טרנוחה, סוכן הסל"פ (הסוכנות ללחימה בפשע בינלאומי) יוצא מהכלא, לאחר מאסר של חמש שנים על חציית מעבר חצייה באור אדום (לביסוס סיפור הכיסוי שלו). מחוץ לכלא, פוגש אותו מפעילו מקפייפן, אשר מסביר לו שהוא זה שדאג שיישאר זמן ארוך כל כך בכלא, ושולח אותו למשימת ריגול אחר קולונל סמי, ולחקור את מעורבותו בתאונות מזל"טים קטלניות.
בעלילה משולבות הופעות של משה ואורנה דץ, ותשדירי שירות ביחס לגיוס לצה"ל ולקורסים קדם-צבאיים. משפחת סימפסון ינואר 1992 משפחת סימפסון מוני מושונוב, גידי גובבארט (מוני מושונוב) בדיכאון: אביו הקמצן לא מוכן לתרום לבית הספר. מבצע התרמה שהוא עורך למען משפחתו מצליח מעבר למשוער. פרודיה משעשעת על סדרת האנימציה האהובה.
תוכניות פורים
בכל שנה בחג הפורים, יצאה התוכנית לחופשה. לכבוד המאורע, הופקה מדי שנה תוכנית מיוחדת.
שם פרק תאריך שידור נושא הפארודיה משתתפים מפלצות 1986 אין גידי גוב, דבל'ה גליקמן, שלמה בראבא ומוני מושונובגליקמן, גוב ובראבא בתפקיד מפלצות העומדות להשתלט על העולם וכמעט נעצרות על ידי חבורת מכסחי השדים, עד שהמאבטח בכניסה לחניון של בניין הטלוויזיה החינוכית, מושונוב מחזיר את הכל על מקומו בשלום. האחים בוז 12 במרץ 1987 האחים בלוז גידי גוב, דבל'ה גליקמן, מוני מושונוב, עופרה חזה ויורם בוקרמוני וגידי בתפקיד האחים בוז, דובלה הוא סמל המן המנסה למנוע מהם להשיג את מטרתם. עם הופעות חיות של עופרה חזה בתפקיד אסתריקה והפנטומימאי יורם בוקר בתפקיד המלך אחשוורוש השתקן. מערבון 3 במרץ 1988 מערבונים גידי גוב, דבל'ה גליקמן, מוני מושונוב, סי היימן, אלי גורנשטיין ודורון צפרירסי היימן כאסתר המלכה, גליקמן כשריף אחשוורוש, גידי גוב כהמן, ומושונוב בשלל תפקידים, כגון: אינדיאני (מרדכי) או ושתי, אשת אחשוורוש, המנסה בכל עת שבעלה יאהב אותה יותר, ועקב כך היא הולכת למרדכי כדי לקבל שיקוי מתאים.
החל מפורים ה'תשמ"ט (1989) עזבו התסריטאים את העיסוקים במגילת אסתר והתעסקו בנושאים ברוח החג. הפרק הראשון שהיה ברוח שונה זו היה "דג ושמו זכריה" ובהמשך נוספו אליו פרקים נוספים התואמים לתחומים שונים, כמו: תחרות מלכת היופי או אגדות, ובאחת מן העונות אף גייסו את חבורת הזקנים המפורסמת מתקופת מלחמת המפרץ לפרק בכיכובם ובהשתתפות גליקמן כהרצל, ובסופו של הפרק ביצעו הכוכבים גרסת כיסוי לשירו של מייקל ג'קסון "לרפא את העולם" (Heal the world).
ביקורת
קלמן ליבסקינד כתב בטור ביקורת על התוכנית כי התוכנית מוגשת מתוך השקפת עולם פוליטית ברורה, וכי חד־צדדיותה של התוכנית, בה מוצגים רק אנשים המשתייכים לימין פוליטי בישראל, פוגע בסאטירה של התוכנית.
דיסקוגרפיה
אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יהיה בטלוויזיה (1986)
זהו זה! - עונה ראשונה (2021)
זהו זה! - עונה שנייה (2021)
זהו זה! - עונה שלישית (2021)
זהו זה! - עונה רביעית (2022)
זהו זה! - עונה חמישית (2023)
זהו זה! - עונה 6 - חלק 1 (2024)
קישורים חיצוניים
"זהו זה" באתר כאן חינוכית
"זהו זה (2020)" באתר כאן 11
יוטיוב:
, בערוץ החינוכית, 2017
, בערוץ החינוכית, 2017
, בערוץ החינוכית
סיקור עיתונאי:
מרב סריג ויפעת יעקובסון, זהו זה - הסוף, בעקבות ירידת התוכנית אחרי 21 שנות שידור, אתר עיתון תל אביב, ארכיון 04.09.1998 ארכיון האינטרנט
לאחר סיום התוכנית:
מפלצות לפורים, דובי שרגא, באתר "המסך המפוצל", 25 בפברואר 2002
לכבוד חזרת הסדרה:
גידי אורשר, "זהו זה" עצמאות – לגמור בענק !!! "סולם אורשר, 16 אפריל 2021.
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות לילדים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה סאטיריות ישראליות
קטגוריה:תוכניות מערכונים ישראליות
קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1970
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:כאן 11: תוכניות וסדרות
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:זוכי פרס מפעל חיים של אמ"י
| 2024-10-10T03:33:45
|
רחוב סומסום (ישראל)
|
ממוזער|עוגיפלצת בגרסה הראשונה של הסדרה
"רחוב סומסום" היא תוכנית טלוויזיה חינוכית לילדים. במקור הייתה זו תוכנית אמריקאית בשם "Sesame Street", אחת מתוכניות הילדים הוותיקות ביותר עד היום, ולאור הצלחתה, הופקו גרסאות מקומיות שלה ב-22 מדינות, לרבות בישראל.
התוכנית הועלתה בארצות הברית על מנת ליצור אצל הילדים מיומנויות חברתיות ולימודיות, כגון שילובם של ילדים ממוצאים אתניים שונים וצמצום פערים, כיבוד האחר והקניית הרגלי קריאה. היא נסובה סביב שכונה שבה מקובלת עזרה לזולת, ולעיתים התווספו לה מערכונים על העולם שמחוץ לשכונה. בחלק מהמערכונים שולבו בובות של ג'ים הנסון כגון אריק ובנץ, מר סופר הסופר וקרמיט הצפרדע.
היסטוריה
החל מנובמבר 1971 שודרה התוכנית האמריקאית המקורית בטלוויזיה הישראלית בשם "רחוב ההפתעות". ועדה של משרד החינוך, בראשות פרופ' אברהם מינקוביץ, שבדקה את הנושא קבע שהתכנית אינה מתאימה לטלוויזיה הלימודית, אך ניתן לשדרה בטלוויזיה הכללית. משרד החינוך מימן מחקר שבדק את השפעת הסדרה על הילדים. דורון רוזנבלום ביקר את הסדרה ובמיוחד את דרך הצגתה בישראל:
פרקי שלוש הסדרות הישראליות הופקו במשותף על ידי הטלוויזיה החינוכית הישראלית ו-CTW, ארגון ללא כוונת רווח אשר מפיק את הסדרה האמריקאית המקורית מאז ראשיתה בשנת 1969.
הסדרה הראשונה – רחוב סומסום
שמאל|ממוזער|250px|קיפי בן קיפוד בגרסה הראשונה של הסדרה
הסדרה הראשונה הופקה בסיוע ההפקה האמריקאית עם התאמות לקהל הישראלי, בין השאר הוחלט שדמות ציפור לא תתאים להקהל הישראלי והיא הוחלפה בקיפוד. דמות הקיפוד עוצבה בסגנון ישראלי עם נעלי בית מבית המפעל הישראלי "המגפר" שהיה פופולריות בשנות ה-70 וה-80. הסדרה מנתה 195 פרקים, הופקה ושודרה בין השנים 1983–1987 בטלוויזיה החינוכית, וזכתה עם שידורה להצלחה רבה בקרב ילדי ישראל. שלוש עונות הופקו לתוכנית במתכונת זו, עונה הראשונה עלתה לשידור ב-12 בספטמבר 1983 והופקו לה 65 פרקים. שידור העונה השנייה החל ב-20 בינואר 1985 ובמקור הופקו עבורה 70 פרקים. לבסוף הפרק "קיפי יהודה המכבי" שהוקדש לחנוכה סיים את העונה, וארבעת הפרקים האחרונים שלה שודרו כחלק מהעונה השלישית, שהחלה את שידוריה בספטמבר 1986. לעונה זו הופקו 70 פרקים, והאחרון שבה נקרא "לוח השנה" והוא שודר ב-3 באפריל 1988.
בסוף כל פרק בעונה הראשונה היו מספר קטעים קבועים על רקע הכתוביות שכללו: משחק בבלונים, משחק מחבואים וקפיצה בדלגית. בשתי בעונות הבאות זאת הייתה לרוב תמונה מתוך סצנה של אותו פרק על רקע הכתוביות.
מערכוני הבובות נלקחו מהתוכנית האמריקאית ודובבו לעברית (כך גם בסדרות הבאות ובסיפורי סומסום), אך שאר ההפקה הייתה ישראלית: התוכנית התמקדה ברחוב שכונתי שבו שיחקו יחדיו ילדים ומבוגרים, נוספו קטעי קישור מקוריים שבהם ילדים ישראליים הציגו את הווי חייהם ועוד. את תפקיד הדמות הגדולה שיחק קיפוד גדול, בשם "קיפי בן קיפוד", שאותו גילמה שרי צוריאל ועיצב האמן אבנר כץ (שגילם בסדרה את עצמו). לאחר מכן בפרק הראשון של העונה השנייה צורפה הבובה "מוישה אופניק", שהייתה שונה לגמרי מקיפי החביב והתמים. מוישה אופניק היה פרחח והרבה להתלונן ולהציק לסובבים אותו, אך גם הוא התחבב במהרה על הילדים. השכנים ברחוב הם אבנר וחנה (חנה רוט), שהיו בעלי מאפייה בשם "חמים וטעים" שהייתה גם בית קפה הסמוך למחילה של קיפי, ובפרק החמישי של העונה השלישית לאחר שעברו לגור בעיר אחרת החליף אותם גבי (גבי עמרני) והמקום שונה למסעדה שנקראה בשם "על קצה המזלג". מול בית הקפה התגוררו מיקי (מיקי קם) ונתן (נתן דטנר). מול נתן גרה השכנה המבוגרת יונה (יונה עטרי). מול דירתה של יונה עמדה חנות של דברי עתיקות שנקראה בשם "חדש ישן" של שושי (שוש מרציאנו), שבעונה השנייה נהייתה חנות לצורכי בניין וחשמל של שמיל (שמואל שילה), שבה עבדה מיקי כעוזרת של שמיל.
מדי פעם ביקרו בשכונה גם אלברט (אלברט אילוז), טיפוס תמהוני ובעל מבטא צרפתי, שנהג להתייעץ עם קיפי על "מה עליו לעשות", סלים (סלים דאו) שהפך לשותפו של נתן לדירה בסוף העונה השלישית הסביר לילדי השכונה בחביבות רבה פירושי מילים בערבית ואורחים שונים בהופעות בודדות, בהם:
יהורם גאון, שושנה דמארי, הדודאים, חיים משה, גידי גוב ורותם אבוהב.
את שיר הפתיחה כתב עלי מוהר והלחין יוני רכטר, שאף ביצע אותו עם גידי גוב, מזי כהן, דפנה ארמוני וקבוצת ילדים ממקהלת צדיקוב.
התוכנית שודרה בשידורים חוזרים רבים עד לשנת 1996. לאחר מכן הופסקו שידורים אלו בשל פקיעת הסכם הקופרודוקציה של הטלוויזיה החינוכית עם CTW – בעלת הזכויות המקורית – על הקטעים מתוך "Sesame Street" האמריקאית. הזכויות על קטעי הבובות בהפקת CTW (גם של סדרות ההמשך) הועברו לערוץ הפרטי בכבלים "הופ!".
בעקבות הצלחתה של הסדרה שווקו לציבור מוצרים רבים הנושאים את סמליה, בין השאר: תקליטים של שירי ומערכוני התוכנית, בובות בדמות קיפי בן קיפוד, ציוד לבית הספר, ביגוד ומצעים למיטה ופוסטרים של קיפי בן קיפוד. אופנה חדשה שהגיעה בעקבות התוכנית היא "נעלי קיפי" – נעלי בית משובצות בגוונים חומים, שאמנם היו קיימות לפני התוכנית, אך הפכו פופולריות יותר בעקבותיה וכינויין "נעלי קיפי" הושרש מאז ומשמש עד היום.
הסדרה השנייה – שלום סומסום
שמאל|ממוזער|250px|מוישה אופניק בגרסה הראשונה של הסדרה
התוכנית "שלום סומסום" הייתה הפקה ישראלית-אמריקאית ושילבה שחקנים אמריקאים, בהם שרה ג'סיקה פרקר, , וג'רי סטילר, עם השחקנים הישראלים שהשתתפו ב"רחוב סומסום". בסדרה זו השתתף באופן קבוע גם הכנר המפורסם יצחק פרלמן. התוכנית הופקה בשנת 1986 (עונה ראשונה) ובשנת 1990 (עונות 2 ו-3) ושודרה בישראל בשנים 1988–1992 וכללו 11 פרקים, כשבישראל צולמו שתי העונות הראשונות ואילו העונה האחרונה צולמה בארצות הברית וכללה תפאורה חדשה, עקב אירועי מלחמת המפרץ הראשונה שפרצה באותה תקופה. כל השחקנים שהשתתפו בתוכנית דיברו במקור באנגלית, כולל השחקנים הישראלים, ולאחר מכן דובבה התוכנית לעברית. השחקנים הישראלים שהתנסו בעבר בדיבוב שבו ודיבבו את הדמויות שלהם עצמם, הפעם לעברית, ואחרים עשו כן לדמויות שבמקור גולמו על ידי שחקנים אמריקאים וכן לדמויות של שחקנים ישראלים אחרים (אלה שלא היה להם ניסיון בדיבוב). בעקבות גל העלייה מחבר המדינות באותן שנים, שודרה הסדרה גם בדיבוב חלקי לרוסית. בין השחקנים הישראלים ששיחקו בסדרה זו היו מיקי קם, חיים ג'רפי, מכרם חורי, אופירה יוספי, תומי יואל ויואב צפיר.
בשנת 2006 יצא בארצות הברית מארז DVD של כל פרקי הסדרה בשפת המקור, ללא דיבוב לעברית.
הסדרה השלישית – שארע סימסים
בשנים 1998–1999 הופקה מחדש התוכנית במתכונת ששילבה שחקנים יהודים וערבים, על מנת ליצור מסר של דו-קיום. בהפקה זו צולמו 70 פרקים. הסדרה הזאת הייתה היחידה ששודרה ב"חינוכית 2", ערוץ 2.
היא עלתה לשידור ב-2 באפריל 1998, ואל קיפי ואופניק הצטרפה בובה חדשה בשם דפי (עירית שילה) ונבנתה תפאורה חדשה שכללה גן, טיילת, חנות ספרים וגלידריה. במרכז הרחוב "נתקע" האוטו של מוישה אופניק. בשל התפוררות הבובה המקורית של קיפי בן קיפוד ובשל העובדה שהמפיקים של הסדרה ביקשו שקיפי יהיה דומה יותר דומה לחבובות האמריקאיות, עוצבה הבובה מחדש. האמריקאים, שהיו שותפים להפקה, ביקשו ללהק לתפקיד קיפי שחקן, על מנת שיקבל קול גברי יותר, ולתפקיד נבחר גיא פרידמן. שיר הפתיחה הוחלף לאחר, לפי מילים מאת נוגה אלגום ובהלחנתו של שלמה גרוניך, ושולבו בו גם מספר משפטים בערבית.
העונה השנייה של התוכנית עלתה לשידור ב-1 בספטמבר 1998.
התוכנית ספגה ביקורות שליליות מצד מעריצי הסדרה הוותיקים (שהפכו לבוגרים), אך על פי מחקרים שבוצעו, קהל היעד של הסדרה, ילדים יהודים וערבים, אהבו אותה והייתה לה השפעה מסוימת על סובלנות וקבלת האחר. הפרק "חיים בהרמוניה" מהעונה השנייה זכה בפרס הסובלנות בתחרות היוקרתית של "פרס יפן" בשנת 1998.
התוכנית פנתה לציבור היהודי והערבי, בישראל וברשות הפלסטינית, ודיברה בשתי שפות: עברית וערבית. כמו כן שודרה באותה עת "שארע סימסים" – רחוב סומסום הערבי, שכוכביו היו בובות בשם חנין וכרים. דייריו של ה"רחוב" הערבי הוצגו כחברים של דיירי רחוב סומסום.
גם סדרה זו שודרה בשידורים חוזרים בשנים 2000–2003 ב"חינוכית 1".
מדי פעם הגיעו אורחים שונים בהופעות בודדות, בהם: דני רופ, עוזי חיטמן, טוביה צפיר, חני נחמיאס, ציפי שביט, אבי סינגולדה, יעל ארד, ג'וליאן שגרן, יהודית רביץ ודניאל פאר.
סיפורי סומסום
בשנת 2003 (ובשידורים חוזרים, עשור אחר כך, וכמו כן גם בשידורי קשת, ערוץ 2) שודרה בערוץ הופ! הסדרה לגיל הרך "סיפורי סומסום". במקום קיפי ואופניק הופיעו בסדרה זו שתי בובות בשם נוח וברוש, שהיו מין גרסה מפלצתית של אריק ובנץ. המנחים היו צחי (דרור קרן) ואיבתיסם (הינד איוב). הסדרה מומנה ברובה על ידי האיחוד האירופי, ומטרתה הייתה לקדם מסרים של כבוד והבנה בקרב ילדים ישראלים וערבים במזרח התיכון. תוכניות הסדרה שודרו בערוץ 33 בדיבוב לערבית. לתוכנית הייתה ספין אוף משלה שבה שולחים הצופים לנוח וברוש מכתבים.
הסדרה הרביעית
עונה ראשונה בדצמבר 2006 הופקה ושודרה בערוץ הופ! סדרה נוספת של "רחוב סומסום". הכוכבים של "סיפורי סומסום", נוח וברוש, מככבים בה לצד המנחים צחי ואיבתיסם ושחקנים נוספים, וכן שתי בובות חדשות – אביגיל ומחבוב. את הבובה אביגיל הפעילה השחקנית שני כהן טרם פרסומה כקומיקאית.
על פי הפקת הסדרה, היה ניסיון להחזרת קיפי הקיפוד ומוישה אופניק הוותיקים. לבסוף, לאחר שנלקחו בחשבון שיקולים תוכניים וכלכליים, צורף לסדרה רק מוישה אופניק.
שיר הפתיחה של הסדרה הוא השיר המקורי שכתב עלי מוהר והלחין יוני רכטר, בביצוע חדש של להקת הילדים "שרונית". בנוסף נמכרו ערכות למחנכים ונוצר קמפיין נגד אלימות שהחל ב-13 במאי 2007 – "עכשיו התור לפתור".
עונה שנייה ב-2009 עלתה בערוץ "הופ!" עונה נוספת של הסדרה, שבה 28 פרקים. דמותו של נוח והדיירים האנושיים יצאו ואל הבובות אביגיל, ברוש, מחבוב ומוישה אופניק נוספו שכנים וחברים חדשים, ובהם: סיוון, בובה נכה על כיסא גלגלים, וכרובי, אשר מופיע לראשונה גם בקטעי הרחוב. בעונה זו התוכנית שיתפה פעולה עם בית איזי שפירא, במסגרתו הוכנסה דמותה של סיוון לתוכנית ונתלה שילוט חדש ב"פארק חברים" (גן השעשועים הנגיש הראשון בישראל) עם דמויות הסדרה.
עונה שלישית שודרה ב-2013. לעונה זו הופקו 24 פרקים, הדמויות של ברוש וכרובי עזבו את הסדרה ואל הבובות הצטרף אלמו מהגרסה האנגלית, עונה זו צולמה על סט חדש יחד עם שינוי רחב בתוכן הסדרה.
עונה רביעית ב-2015 החל שידורה של העונה הרביעית. הנושא העיקרי בעונה הזאת הוא המדע והסקרנות. חלק מפרקי הסדרה מתרחשים בתוך מעבדה וחלק במוזיאון המדע בירושלים. שני כהן שבה בעונה הזאת בתפקיד איילת, מדריכת המוזיאון, ולעומת זאת, דמותו של מוישה אופניק לא לוקחת חלק בתוכניות.
"הופ! אני יודע" ב-2016 החל שידורה של סדרת בת שעה מוישה אופניק ואביגיל מראיינים ילדים בתחומי מדע, מקצוע או תחביב. אורך כל פרק בסדרה זו היה כ-5 דקות.
"תוכנית האירוח של אלמו" באוגוסט 2022 החלו הצילומים של סדרה בת חדשה, שהיא הפקה ישראלית לסדרת הטלוויזיה האמריקאית "The Not-Too-Late Show with Elmo" . בסדרה שב אלמו כמחנה תוכנית אירוח, לצד מוישה אופניק אשר משמש כעוזרו. בסדרה מתארחים דמויות מובילות בתרבות ישראל, ביניהן לינוי אשרם, גורי אלפי, קובי אוז, נלי תגר ונוספים. הסדרה כוללת 14 פרקים, והיא עלתה לשידור בערוץ הופ! ב-9 באוקטובר 2022.
עבור קידום הסדרה, הופקה גרסת כיסוי לשיר הפתיחה של הסדרה בביצועו של עידן רייכל ובהפקתו של גיא מזיג, אשר עלתה לערוץ היוטיוב של הופ! ב-22 בספטמבר 2022. כמו כן, בחול המועד סוכות של אותה השנה, פסטיבל לקידום הסדרה בנושא רחוב סומסום הוקם בדיזנגוף סנטר בתל אביב-יפו, ובו עמדות הפעלה מגוונות בנושא הסדרה.
"רחוב סומסום מילת היום''
ב-2024 עלתה סדרה בת כרבע שעה במסגרת מלחמת חרבות ברזל שבה סיוון ומוישה אופניק מלמדים מילה אחת בכל פעם כמו: "משפחה" ו"דמיון", ובהמשך דנים איתה עם שלושה ילדים מאזורי פגועי מלחמה ואחרי כן מלמדים לעשות תרגיל מיוחד שקשור לאותה מילה בכל תוכנית.
הסדרה החמישית – שלום סומסום
בין השנים 2009–2011 הופקו ישירות ל-DVD 12 פרקים חדשים של "שלום סומסום" – הפקה ישראלית-אמריקאית חדשה שמשלבת שחקנים אמריקאים שונים, בהם ג'ייק ג'ילנהול, כריסטינה אפלגייט, גרג קיניר ודברה מסינג, ומיועדת ללמד ילדים יהודים-אמריקאים על התרבות היהודית. התוכנית מצולמת בארצות הברית ובמספר מקומות בישראל, כולל בכותל המערבי.
הבובות בגרסה הישראלית ומדבביהן
סדרה ראשונה (בטלוויזיה החינוכית):
קיפי בן קיפוד (שרי צוריאל – הפעלה ודיבוב)
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
נחמן הציפור (פבלו אריאל - הפעלה ודיבוב)
סדרה שנייה (בטלוויזיה החינוכית):
קיפי בן קיפוד (גיא פרידמן – הפעלה ודיבוב)
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
דפי (עירית שילה – הפעלה ודיבוב)
נחמן הציפור (אמיר בן-יוסף - הפעלה ודיבוב)
האות מ' (אופירה ארכוני - הפעלה ודיבוב)סדרה שלישית (בערוץ הופ!):
נוח ומוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
ברוש (אבי יקיר – הפעלה ודיבוב)
מחבוב (יוסף סוויד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (שני כהן – הפעלה ודיבוב)
סדרה רביעית (בערוץ הופ!):
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
כרובי (ז'יל בן דוד – הפעלה, יואב היימן – דיבוב)
ברוש (אבי יקיר – הפעלה ודיבוב)
מחבוב (יוסף סוויד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (גוני פז – הפעלה ודיבוב)
סיוון (אפרת גונן – הפעלה ודיבוב)
שלום סומסום (גרסה שנייה):
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
כרובי (יואב היימן – הפעלה ודיבוב)
ברוש (אבי יקיר – הפעלה ודיבוב)
מחבוב (יוסף סוויד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (גוני פז – הפעלה ודיבוב)
מר וואגלי (גרג קיניר – הפעלה ודיבוב)
סדרה חמישית (בערוץ הופ!):
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
מחבוב (יוסף סוויד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (גוני פז – הפעלה ודיבוב)
סיוון (אפרת גונן – הפעלה ודיבוב)
אלמו (אריאל דורון – הפעלה ודיבוב)
סדרה שישית (בערוץ הופ!):
מחבוב (יוסף סוויד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (גוני פז – הפעלה ודיבוב)
סיוון (אפרת גונן – הפעלה ודיבוב)
אלמו (אריאל דורון – הפעלה ודיבוב)
הופ! אני יודע (בערוץ הופ!):
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
אביגיל (גוני פז – הפעלה ודיבוב)
תוכנית האירוח של אלמו (בערוץ הופ!):
אלמו (אפרת גונן – הפעלה ודיבוב)
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
רחוב סומסום: מילת היום (בערוץ הופ!):
מוישה אופניק (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
סיוון (אפרת גונן – הפעלה ודיבוב)שארע סימסים:
כרים (רג'אי סנדוקה- הפעלה ודיבוב)
חנין (פאדי אל-גול- הפעלה ודיבוב)
סיפורי סומסום (בערוץ הופ!):
נוח (ז'יל בן דוד – הפעלה ודיבוב)
ברוש (אבי יקיר – הפעלה ודיבוב)
בובות שהופיעו לא רק בגרסה הישראלית
עוגיפלצת (דב רייזר, שמעון כהן, גיורא קנת, גלעד קלטר, לירון ברנס).
קרמיט הצפרדע (אייל ברטונוב, עמי מנדלמן)
אריק ובנץ (בנץ – שלמה בראבא, יוסי ברק, עמי מנדלמן; אריק – יוסף שילוח, רמי ברוך, צביקה פורמן)
כרובי (ישראל גוריון, יואב היימן, גדי לוי)
מר סופר (אלברט כהן, עמי מנדלמן, רוברט הניג, אלי לולאי). נקרא בגרסה האחרונה בארץ "הרוזן".
שרגא (גידי גוב, חנן גולדבלט, עדי וייס)
עזרא (דב רייזר, גידי גוב)
אוסקר הרטנון (עפרון אטקין, אבי פניני, אלי גורנשטיין, ז'יל בן דוד, עידו מוסרי, דן שצברג)
ציפורת (רותי הולצמן, גיורא קנת)
מלקוש הקוסם – שטבע את האִמְרָה הידועה: "אכלת פלפל, שתה מיץ!" (אלברט כהן)
שרלוק המלוק – בלש שמנסה לפתור תעלומות, על בסיס הבלש הספרותי שרלוק הולמס
אלמו (איריס זינגר, ירון חי מנשה, שמחה ברבירו, צביקה פורמן, אריאל דורון, אפרת גונן)
טֶלי (דב גליקמן, עמי מנדלמן, איציק סיידוף, שמחה ברבירו) – מפלצת דאגנית, במקור היא הייתה "מפלצת טלוויזיה" אולם היא שונתה למפלצת שדואגת כל הזמן. נקראה בסדרה הראשונה של רחוב סומסום בארץ בשם "גיגי".
סנאפי (אילן ליבוביץ, דור צויגנבום) – חברו הטוב של ציפורת, בהתחלה חבריו האנושיים של ציפורת חשבו שהוא דמיוני, אולם לאחר מכן הם הכירו אותו והתיידדו עמו.
אבי הפיה (בר סביר) – פיה קטנה וורודה שעושה קסמים באמצעות השרביט שלה.
סיימון איש הקול (פיני קורן, יעקב בוך)– ברנש המבטא באמצעות צלילים וקולות את מבוקשו.
נטשה התינוקת.
דובון גור הדובים (דני שגב, יובל סגל)– מבוסס על הדובון הקטן מ"זהבה ושלושת הדובים". בגרסה האמריקאית צוינה שהמשפחה של דובוני היא יהודית וכך בעזרתו לימדו על המנהגים והחגים היהודיים. בסדרה השנייה נקרא "דוב דובון".
הילדה פזית (מיקי קם, עדי בר לב)- בגרסאות שונות של התוכנית בארץ נקראה גם בשמות: מירי (בסדרה המקורית) ואביבית (בסדרה השנייה).
הילדה חפציבה (שוש מרציאנו, מיקי קם, רותי הולצמן).
מומו טלפז (אלברט כהן, אלי גורנשטיין) – מגיש הטלוויזיה והשעשועונים של רחוב סומסום, שמו העברי הוא פרפרזה לשמו של הבדרן "דודו טופז".
המפלץ הדו ראשי – מפלץ ששני ראשיו רבים ביניהם (אלי גורנשטיין (שני הראשים יחד)), שמוליק טנא וניקו בר (ראש א'[כל אחד בפרק אחר]) ויעקב בוך וניקו בר (ראש ב' [כל אחד בפרק אחר]), צביקה פורמן (ראש א') ודן שצברג (ראש ב')).
מר קרקומי (דב רייזר) – ברנש מפוקפק שמוכר לאריק מיני מוצרים כגון: אוויר שנמצא בתוך בקבוק וציור של עץ בו חבויים ארבעה פילים.
רמי הקטן והמונוטונים – זמר (בחלק מהמקרים דובב כזמרת) ששר שירים על מגוון נושאים (דני ליטני, רותי הולצמן, עמי מנדלמן).
כריסי הקטן ואלפאבתים- זמר נוסף ששר שירים תוך כדי נגינה על הפסנתר (עמי מנדלמן ויובל זמיר).
רוזיטה (דבי קליידר, הילה זינגר נאור) – דמות בעלת מבטא, שבגרסה המקורית לימדה את הצופים ספרדית ובגרסה העברית דיברה ללא מבטא ולימדה את הצופים לדבר אנגלית.
בוקי (צביקה שוורצברג) – דוב קוטב; הופיע במקור ב"פארק סומסום", הגרסה הקנדית של "רחוב סומסום".
קרן (עינת גליקסמן, ציפי מור) – ילדה נכה; הופיעה במקור ב"פארק סומסום".
מר ג'ונסון (חנן גולדבלט, יעקב בוך, שמחה ברבירו, דן שצברג) – ברנש המשמש לרוב כלקוח של כרובי, אולם האחרון לא נותן לו שירות הולם.
חוצני הייפ ייפ – חוצנים החוקרים חפצים דוממים שנמצאים בכדור הארץ.
מר שכחני (עדי וייס)– בוקר בעל זיכרון קצר, דבר שגורם לו לשכוח כל מיני דברים.
צהלה – הסוסה של מר שכחני, בגרסה האמריקאית היא בכלל סוס ממין זכר.
חבובה – חברתו של מר שכחני, מסייעת לו לזכור את הדברים ששכח.
אבי הבדחן (אלי גורנשטיין) – בדחן שאוהב לעשות תעלולים. עיניו תמיד זזות.
רון שירון, גלי מוזיקלי (אלברט כהן) – מלחין שקרמיט מסקר את מלאכתו, תמיד נתקע עם המילה האחרונה בעת כתיבת השיר.
זואי (אביטל אברג'יל) - מפלצת צהובה. חברתו של אלמו, שאוהבת לרקוד. באחת העונות המאוחרות היא תוארה כשהיא מסתובבת בבגדי בלט.
בנימין זאב ויצמן - דמות של ילד מחונן ששמו מגיע משני שמות של שני אישים בתרבות הישראלית (בנימין זאב הרצל וחיים ויצמן) ושמו באנגלית מגיע משני אישים מהתרבות האמריקאית (בנג'מין פרנקלין ופרנקלין רוזוולט). הוא הדמות הראשונה שכיכבה בחולצות של רחוב סומסום שיצאו בשנות השמונים עד תחילת התשעים כשהוא מגיש פרח לקיפי בן קיפוד .
בני וסמי - זוג בנאים שעובדים ברחוב סומסום.
פופיק- שם של ילד שחי ברחוב סומסום.
פיל הרמוניק (עדי וייס, עומר פרנקל) מגיש פינת האופרה ברחוב סומסום.
אבי הארנב (שמוליק טנא) - ארנב קטן ועצבני, משמש כסדרן בבית המלון.
שוני הסטינקווד המדבר (דור צויגנבום).
אליס (טליה גיחון) - אחותו הקטנה של סנאפי.
טוני (דורי בן זאב, חנן גולדבלט, אסף כחולי)- ברנש משופם שהגרסה הנשית של עזרא משמשת כבת זוגו, כשבשיר אחד היא נקראת "ווינדי" ושיר אחר "לוּלוּ". בביצוע שלו לשיר "!Help" של החיפושיות מופיעה הגרסה הנשית של שרגא. שיר נוסף שבו הוא מככב נקרא "האמצעי". בגרסה העברית הוא נקרא דורי.
בנו של פרד (אלי גורנשטיין)- מפלץ שהוא בן של מפלץ בשם פרד. הופיע בין היתר בקטע "אני רוצה להיות שם".
סקודג' (רותי הולצמן)- מפלצת ירוקה וחסרת ידיים, שימשה בין היתר כאמו של הבן של פרד.
פלסידו פלמינגו (אלי גורנשטיין)- פלמינגו שמופיע כזמר אופרה. הופיע ברוב הפינות של "פינת האופרה של רחוב סומסום". שמו הוא פרפרזה לשמו של זמר האופרה פלסידו דומינגו.
הוּטס הינשוף המוזיקאי (שמוליק טנא, עמי מנדלמן).
גרנדגטה (אפי בן ישראל) - חברתו של אוסקר.
הסְנֵרְף - יצור פרוותי היכול למתוח את צווארו וגם להנמיכו.
ציפורית הציפור (מיקי קם) - ציפור זעירה שמשמשת לעיתים כניגוד של ציפורת.
סליימי - תולעת ממין זכר ששייכת אוסקר.
מונטי (אלי גורנשטיין) - ברנש תמוה שבין היתר מטלפן לאנשים, במקום עם המילים "הלו" או "שלום", עם המילים "אבטיח וגבינה" (שהיה הנושא של השיר "אבטיח וגבינה").
דבורה - כתבת שדיווחה לטלי בקול צעקני מתוך נמל התעופה בזמן שטלי עצמו דיווח לה מהספרייה בלחש.
כדורי הגומי.
הזחלזחלילים- חרקים שגרים באדנית שבמרפסת של אריק ובנץ.
פנינה (רותי הולצמן) - מפלצת ירוקה, חברה של שרגא וכרובי.
אדון ברקו - מפלצת שגרה בשק.
שושי - מפלצת סגולה.
גנץ (שלמה בראבא) - אחיו התאום של בנץ, ששונה מאוד באופיו של אחיו.
צוציק - בנו של גנץ ואחיינו של בנץ. בעל שיער ג'ינג'י.
מאדאם שוורצהד (מיקי קם) - זמרת אופרה.
החרזנים - שלושה אנשים (שני בנים ובת) שהשיחה ביניהם מחורזת.
מני (דורי בן זאב) - סוכן אומנים.
תינוקפלצת - הדודן של עוגיפלצת. בגרסת המקור מדובר במפלצת ממין נקבה. בשונה מדודנו עוגי, הוא אינו אוהב עוגיות, אלא ירקות.
נטליה (רותי הולצמן) - זוגתו של מר סופר.
שושי (רותי הולצמן) - בוקרת שגרה ברחוב סומסום.
וונדה הדגה (טלי גוטפריד).
בני שר (אלי גורנשטיין) -מפלץ שהוא עיתונאי.
אלה מגור (רותי הולצמן) - מפלצת שהיא שחקנית.
ביפאדוטה הגדול (דני ליטני) - זמר שהוא מגביל לדמותו של "מאנה מאנה" מ"החבובות".
טינגו (אסף אשתר) - חתול שהוא הדמות הראשית בסדרה "Sesame English", שהייתה הפקה משותפת של חברת "ססמי וורקשופ" עם בית הספר ללימוד שפות "ברליץ".
הפרור - נבל הלבוש כטבח, שמופיע בסדרת הבת של רחוב סומסום "כוח עוגייה", כשהוא מצליח לשטות בכל פעם בעוגיפלצת המשמש כטוראי בחבורה.
צ'יפובסקי - עוגיית שוקולד צ'יפס. מפקד "כוח עוגייה".
גברת מזל - עוגיית מזל. חברה ב"כוח עוגייה". שולפת פתקים עם רמזים לעוגיפלצת שיעזרו לו להגיע לפתרון הבעיה.
ריבי - עוגייה ממולאת. גאון טכנולוגיה שחבר ב"כוח עוגייה". עוגי מנסה בכל פרק לאכול אותו, מתוך התקף רעב לעוגיות.
כרמית (לימור שפירא) - זמרת אופרה.
מר טלאמבו (שמוליק טנא) - כבש שחור בלש, פארודיה על קולומבו.
שיקגו האריה (ניקו בר).
דלית מירון - זמרת, פארודיה על הזמרת דולי פרטון.
אמא דוב- אימו של דובון.
אבא דוב (שמוליק טנא) - אביו של דובון.
תלתלית (לורן סביר) - אחותו הקטנה של דובון.
רובי - מפלצת צעירה.
מרי - מפלצת צעירה.
רוק י - מפלצת בעלת פנים מלוכלכות שכרובי לימד אותו לרחוץ את פניו.
זאבי הזאב - (חנן גולדבלט, צביקה שוורצברג).
חזירונת - הופיעה עם הזאב באחת ההצגות בפינה של עוגיפלצת, "רוקדת עם זאבים" (פרפרזה על שם הסרט "רוקד עם זאבים").
נחשוני הנחש.
יוסי - ילד שעושה דברים בדרך אחרת מחבריו, ובעיניו הם בסדר.
לימור - חברתו של יוסי הנוהגת להעיר על כך שהוא עושה דברים בדרך שונה מהשאר.
אבאפלצת (ניקו בר).
ילדפלצת (שמוליק טנא).
ג'ואי ודייווי הקופים (דני שגב ואיציק סיידוף).
וולפגנג כלב הים.
ד"ר פרס נובל (אלי גורנשטיין) - מדען.
איזי - עכברה שמופיעה ב-"Sesame English".
הרווי - מפלצת כחולה בעלת קרניים, ממין זכר. הופיעה בין היתר בשיר "האמצעי".
הצופרים - מפלצות בעלות שפופרות בתור קרניים, שמשמיעות צפירות באמצעות אפן.
מסך (אורנה כץ) - מסכית של תיאטרון שמופיעה בסדרת הבת של רחוב סומסום, "המופע של אלמו".
אמו של כרובי (רותי הולצמן).
סמרטי - תקשורתנית שמופיעה בעונה השנייה של סדרת הבת של רחוב סומסום, "עולמו של אלמו".
בארקלי הכלב.
לואי (דן צשברג)- אביו של אלמו. הופיע בסדרות הבת של רחוב סומסום, "סומסום בראשית" ו"אוהבים אותך אלמו".
האומנת של ציפורת - כיכבה בסדרת הבת של רחוב סומסום, "סומסום בראשית".
סבתו של עוגיפלצת - כיכבה בסדרת הבת של רחוב סומסום, "סומסום בראשית".
אמו של עוגיפלצת.
אמה של פזית - כיכבה בסדרת הבת של רחוב סומסום, "סומסום בראשית".
סלסט - שוטרת תנועה, רעייתו של בני.
ילדת הדגנים - מפלצת ילדה שהתאהבה בדגנים לאחר שאביה אמר לה לאכול דגנים. השיר שלה הוא פרפרזה לשיר "Material Girl" של מדונה.
גלדיס הפרה.
התחלה, אמצע וסוף - שלושה טיפוסים האחראים לחלקים שונים של הסיפור: אחד מספר את ההתחלה, השני את האמצע והשלישי את הסוף.
טנגו - כלבתו של אלמו.
עובדי פיצריית ת'נן (שתיים בערבית) - עובדי פיצרייה שנותנים שניים מכל דבר, על אף שהלקוח מהם מבקש רק דבר אחד. בגרסה המקורית הם עובדי פיצריית דוס (שתיים בספרדית).
מיי (שרון שחל) - אימו של אלמו. כיכבה בסדרת הבת של רחוב סומסום, "אוהבים אותך אלמו".
פראזל - מפלצת ממין זכר שאינה מדברת, ורק משמיעה קולות. בעלת פרווה כתומה וקרניים. הופיעה עם כרובי, עוגי ושרגא בשיר "כחול וצמרירי".
צוות השחקנים בגרסה הישראלית
סדרה ראשונה (בטלוויזיה החינוכית):
נתן דטנר (נתן) (עונה 1–3) - שכן צעיר וחבר טוב של קיפי, אוהב מאוד כדורסל. מכונה על ידי מוישה אופניק "צוציק". בפרק הראשון הוא עובר לרחוב.
יונה עטרי (יונה) (עונה 1–3) - השכנה המבוגרת יותר. אוהבת להשקות את עציציה, יש לה נכדים. בעונה השלישית מתארחת אחייניתה אופירה (מגולמת על ידי אופירה יוספי). ליונה יש שיער אפור, בעונה השלישית אלברט לומד ספרות וצובע לה את השיער לשחור. קיפי ישן אצלה בחלק מהפרקים.
מיקי קם (מיקי) (עונה 1–3) - חברה שגרה בשכונה. מוכרת עם שושי בחנות יד שנייה בעונה הראשונה ושותפתה לדירה. והחל מהעונה השנייה הופכת להיות העוזרת האישית של שמיל בחנות לכלי עבודה, והופכת להיות דמות דומיננטית יותר בסדרה.
גבי עמרני (גבי) (עונה 3) - בעל חנות מכולת שנפתחת במקום המאפיה "חמים וטעים". מחליף את חנה ואבנר שעוברים דירה. מקריא הרבה סיפורים לילדים. כיכב באחת הפינות של קיפי ומוישה ב"אולפן הפתוח" במלחמת המפרץ הראשונה.
אלברט אילוז (אלברט) (עונה 1–3) - עולה חדש מצרפת. מתאקלם יפה בישראל והופך לחברם הטוב של הדיירים. לומד ספרות וצובע ליונה את השיער לשחור.
שמואל שילה (שמיל) (עונה 2–3) - בעל חנות לכלי עבודה יחד עם מיקי. איש זקן ונחמד.
חנה רוט (חנה) (עונה 1–2) - בעלת המאפיה "חמים וטעים", אשתו של אבנר. בעונה השלישית הם עוברים לגור בעיר אחרת וסוגרים את המאפיה.
אבנר כץ (אבנר) (עונה 1–2) - בעל המאפיה "חמים וטעים", בעלה של חנה. עובר לגור בעיר אחרת בעונה השלישית ומוחלף על ידי גבי.
אלי גורנשטיין (אלי) - (עונה 2–3) - השוטר, ובהמשך גם בעל רובוט בשם מקס שעושה הכל הפוך.
חיים ג'רפי (חיים) (עונה 2–3) - אוהב לצאת לטיולים. איש דתי. בעל משפחה שגרה במושב, שבפרק של שבועות קיפי בילה במושב ביחד עם משפחתו.
מכרם ח'ורי (מכרם) (עונה 2) - ערבי שגר ברחוב.
סלים דאו (סלים) (עונה 3) - השותף של נתן לדירה, דובר ערבית.
שוש מרציאנו (שושי) (עונה 1) - מוכרת בחנות יד שנייה ביחד עם מיקי בעונה הראשונה ושותפתה לדירה.
חיים בנאי (חיים) - בעל דוכן של פירות וירקות, בדומה לדמותו של חיים "אלברט פירות".
יעקב בנאי (יעקב) (עונה 3) - אבא של גבי.
רוזי ניומן (רוזי) (עונה 3) - עולה מאמריקה, מביאה מכתבים מאוסקר (שהוא בעצם הגרסה המקורית למוישה אופניק). בפרק אחר קיפי נוסע איתה לירושלים ומסביר לה על העיר העתיקה.
רחל דביר (רחל) (עונה 1) - חברה של חנה. משמשת כמלצרית במאפייה "חמים וטעים".
גלי עטרי (גלי, אחותה של יונה) (עונה 1) - באה לשיר עם יונה שירי עם בתימנית. קיפי חשב תחילה שמדובר בתינוקת כששמע שהיא אחותה הקטנה של יונה.
אופירה יוספי (אופירה, אחייניתה של יונה) (עונה 3) - באה לביקור אצל יונה, לא מתחבבת בהתחלה על ידי קיפי, עד שהוא מתרגל אליה.
לילך גליקסמן (לילך)
משה איש כסית (משה)
שי אידלסון (שי הילד)
אבי קושניר (נציג העירייה)
מאיר סוויסה (מאיר) (עונה 1–3) - שוטר/דוור/ספק הסחורה של גבי.
דורי בן זאב (דורי הפרסומאי)
ליה קניג (רחל, סבתה של מיקי) (עונה 2)
אייל גפן (מוכר תירס) (עונה 1)
גדעון זינגר (גדעון שוטר התנועה)
אילי גורליצקי (בעל החמור)
ישראל גוריון (ישראל, שחקן בפרק "ממלכת אין כיסא", ובפרק אחר הופיע עם בני אמדורסקי).
דן תורן (שחקן בפרק "ממלכת אין כיסא")
גידי גוב (גידי, המספר בפרק "ממלכת אין כיסא", ובפרק אחר ביצע בליווי מיושה אופניק ונחמן עיבוד רוקיסטי ל"גן סגור")
עופרה ויינגרטן (שחקנית בפרק "ממלכת אין כיסא")
דוד מעיין (שחקן בפרק "ממלכת אין כיסא")
איתן בן-דב (שחקן בפרק "ממלכת אין כיסא")
ניסים זוהר (ניסים הדוור)
טובה פירון (סבתו של נתן) (עונה 1)
אלברט כהן (ד"ר פיקוד הווטרינר)
חנה לסלאו (חיה, נציגת רשות שמורות הטבע) (עונה 2)
ששון גבאי (נציג רשות שמורות הטבע) (עונה 2)
יעקב בודו (מר קוץ, מנהל הסניף של רשות שמורות הטבע) (עונה 2)
שייקה אופיר (פקח עירייה)
אבנר חזקיהו (מנהל המקהלה)
גליה ישי (גליה) (עונה 2) - מבצעת את השיר "אתמול רבתי עם גיורא"
אברהם מור (גדליה הצבע)
אריה מוסקונה (יוסקה דודו של מוישה [כקול בלבד], ברוך הצלם) (עונה 2–3)
חנן גולדבלט (דוור)
מרים פוקס (מרים)
גסאן עבאס (גסאן)
מוסקו אלקלעי (מוסקו)
דני ליטני (דני)
דב נבון (אפרים הדוור)
יורם שימרון (כתב הספורט)
איציק ויינגרטן (כבאי)
רזיה מירון (כבאית)
עמוס הודיני (הקוסם מחלומו של קיפי)
יעקב בן-סירא (יעקב איש הזבל).
אדיב ג'הסן (תושב ירושלים).
רזיה ישראלי (המורה)
רינת מוטליס (רינת)
עמוס לביא (עמוס הקיבוצניק)
טלי לוברני (טלי, אשתו של עמוס)
חיים משה - בתור עצמו. בפרק אחד מוישה מבקש ממנו שיבקש מחברו שיחבר שיר על הדברים שהוא שונא, אך לצערו של מוישה החבר חשב שהוא אוהב את הדברים האלה וכך נוצר השיר "תודה". בפרק אחר שר שיר שנכתב על תושבי הרחוב על ידי גבי.
שלום סומסום:
מיקי קם (מיקי) (עונה 1)
חיים ג'רפי (חיים) (עונה 1)
בוני פרנקלין (בוני) (עונה 1) - בתפקיד עצמה. בקרה במקומות שונים ברחבי ישראל. לעיתים אופירה סייעה לה.
ג'רי סטילר (ג'רי) (עונה 3) - היה בתפקיד המנחה ב"א-ב תרום".
יצחק פרלמן (יצחק) (עונות 1 ו-3) - הסביר על מקומות בארץ והסביר לצופים במה תעסוק כל תוכנית בעונה הראשונה. כמו כן, היה אורח קבוע ב"רחוב וידאו". כיכב גם ב"א-ב תרום" כשהוא דיבר לקיפי דרך נגינת כינור. כמו כן כיכב אף ב"ילדים שרים ישראל" שהוא מסביר את ההבדל בין רעש למוזיקה.
שרה ג'סיקה פרקר (עונה 3) - בתפקיד ג'רוזלם ג'ונס (פרודיה על אינדיאנה ג'ונס) ובתפקיד הכתבת פגי פא בפרק על פסח, ובפרק "ילדים שרים מסביב לעולם" בתפקיד עצמה. בשנת 2006 כיכבה בסדרת הבת "סומסום בראשית" בתחילת כל פרק.
ג'רמי מילר (ג'רמי) (עונות 2 ו-3) - לומד דרך יואב בעיקר על המנהגים של חגי ישראל. הופיע גם בפרק "א-ב תרום".
יואב צפיר (יואב) (עונה 2)
אופירה יוספי (אופירה) (עונה 1)
תומי יואל (דפנה) (עונה 2)
שרי צוריאל (בתפקיד המנחה של "רחוב וידאו"). (עונה 1)
אן מירה (מרים) (עונה 3) - הופיעה בפרק של פסח בתור מרים הטבחית, בפרק "א-ב תרום" בתפקיד אישה שרוצה לתרום את העציץ שלה. וכן, גם בפרק "ילדים שרים ישראל".
בי בי קינג (בתפקיד עצמו) (עונה 3)
אלן קינג (בתפקיד מנהל חברת התקשורת "רגע") (עונה 3)
דייוויד ברנר (בתפקיד המאמן בפרק על חנוכה) (עונה 3)
ג'ואן ריברס (בתפקיד אם שמוכנה לתרום את האות ל' של בתה) (עונה 3)
טרייסי גולד (טרייסי) (עונות 2 ו-3) - הופיעה בפרק "מסע למקומות סודיים" בקטע על מלון מ', וכן גם בפרק "א-ב תרום".
ג'ושוע ריפקינד (משה המלצר ממלון מ') (עונה 2)
נל קרטר (בתפקיד עצמה) (עונה 3)
פול שייפר (בתפקיד עצמו) (עונה 3)
מארי טיילר מור (בתפקיד עצמה, כאשר היא לומדת מילדים את השפה העברית) (עונות 1 ו-3)
מנדי פטינקין (בתפקיד מנחה של רשת המוזיקה PTV [פרפרזה על רשת המוזיקה MTV] בפרק "אנשים בישראל", ובהמשך באותו הפרק מופיע בתור עצמו כשהוא מנסה ללמד את בנו את הא"ב העברי) (עונה 1)
מכרם חורי (מכרם) (עונה 1) - הופיע בסוף הפרק "אנשים בישראל" כשהוא מבצע בערבית את "זה עולם קטן".
סדרה שנייה (בחינוכית 2 ובערוץ 23):
שמיל בן ארי (שמיל) - מורה במקצועו וגר ברחוב עם אשתו ג'ולי וילדיו מיכאל ויסמין. מכונה על ידי מוישה "פרופסור".
אמל מורקוס (אמל) - רופאה במקצועה ובת דודתו של עדל מ"שארע סימסים". מלמדת לעיתים ערבית את תושבי הרחוב.
אסתי קוסוביצקי (אסתי, אימה של דפי [קול]) - השכנה המבוגרת ברחוב. יש לה מספר נכדים, כשבהמשך מתווסף לה עוד אחד. עוסקת בהתעמלות בשעות הפנאי. כמו כן, אסתי עצמה גם הייתה שחקנית הקול של אימה של דפי.
שרון צור (שרון) - בעל חנות הספרים בחנות. אדם דתי.
ג'ולי גולדשטיין (ג'ולי) - אשתו של שמיל ואמם של מיכאל ויסמין. אשת הייטק במקצועה. נוהגת באופנוע.
מסקי שיברו (מסקי) - השכנה האתיופית ברחוב. עבדה באחד הפרקים כצלמת.
נועה חסון (נועה) - מוכרת הגלידה של הרחוב.
מיכאל כהן (מיכאל) - בנם של ג'ולי ושמיל.
אדם בסנטה (אדם) - אחד הילדים ברחוב. משחק במבחר משחקי ספורט כגון: ג'ודו וכדורסל.
יסמין עיון (יסמין) - בתם של ג'ולי ושמיל.
בר עמוסי (בר) - אחת הילדים ברחוב. בפרק הבכורה שלה לימדה את דפי מהי ידידות.
אבי סינגולדה (אבי) - השתתף בשני פרקים, כשבפרק הבכורה שלו מנסה להתקבל ללהקה של מוישה. בשני הפרקים שלו מנגן בגיטרה לצד ילדים שמלווים אותו במרקס.
אסף אשתר (אסף השוטר)
ליה קניג (אימה של ג'ולי)
ז'אק כהן (אביה של ג'ולי)
אירינה סלזניובה (אירנה, נטשה המורה למשחק של אסתי)
אריה מוסקונה (מר כעס, טיפוס שמגיע רק למי שעומד לכעוס ומתעד את כעסו, לשאר הוא לא נראה ולא נשמע)
יורם חטב (גילם את אליעזר בן-יהודה בפרק "שגדבום")
רמי ברוך (גילם את סגן השריף בספיישל "ערבות סומסום")
אורלי דדו (בעלת הכלב שבר מצאה בפרק 35, האות ש' בספיישל "הקוסם מארץ אוף")
אסנת פישמן (גילמה את פיית האהבה בפרק "אופניק מאוהב")
דניאל פאר (גילם את מנחה תחרות המיחזור בפרק "מקום ראשון אופניק")
איציק כהן (יוספה חברתו של מוישה (כקול בלבד))
סוזי מילר (גילמה את אחד הזמרים בפרק "ערבות סומסום")
יורי קיסין (השליח)
דורון בן-עמי (אחד מהמכבים בספיישל חנוכה)
שירן מיכאלי (אחד מהמכבים בספיישל חנוכה)
אלי מיארה (אחד מהמכבים בספיישל חנוכה)
עודד אסנר (אחד מהמכבים בספיישל חנוכה)
חסאם אבו עישה (עדל) - תושב של "שארע סימסים". מורה למוזיקה. בן דודה של אמל מ"רחוב סומסום". מבקר לעיתים ברחוב סומסום. דובר עברית וערבית, שבאחד הפרקים מסתבר שהוא גם דובר איטלקית וספרדית.
(אום נביל)- תושבת של "שארע סימסים". בעלת חנות מכולת. באחד הפרקים הביאה לדפי וקיפי עוגת דבש. ובגלל הביטוי הערבי "יום אסל (דבש בערבית), יום בצל", אז קיפי ודפי סברו בטעות שמכיוון שהיה לה יום רע (יום בצל), אז העוגה שאפתה הייתה עוגת בצל.
(סמי) - תושב של "שארע סימסים". ילד חובב כדורגל.
(לילה) - תושבת של "שארע סימסים". בעלת מחשב משלה. תושבי הרחוב נעזרים בה לכל מיני דברים, כמו שבאחד הפרקים אום נביל נעזרה בה על מנת לחשב במדויק את ההכנסות שהיא קיבלה ממכירת סחורותיה בחנות. בפרק אחר עדל הביא אותה לרחוב סומסום על מנת שתתחבר עם תושבי הרחוב.
סיפורי סומסום (בערוץ הופ!):
דרור קרן (צחי) - ממציאן במקצועו. נוח וברוש גרים עמו ועוזרים לו בהמצאותיו.
הינד איוב (איבתיסם) - אומנית במקצועה. שכנה של צחי, נוח וברוש. דוברת ערבית. נוח משוחח אתה לעיתים בערבית.
לוטוף נוסייר (אביה של איבתיסם)
ג'ימי טורק-בתור עצמו. כשהוא היה חבר בקבוצה ששיחקה נגד הקבוצה של נוח, איבתיסם וצחי על אליפות השכונה. איבתיסם למדה בחוג הכדורגל שהוא העביר בעברו.
(אלברט) - ילד שהוא חברם של נוח, ברוש וצחי. השתתף בשני פרקים. רוסי במוצאו. בפרק הבכורה שלו השלושה החשיבו אותו לטרול בעקבות אי הבנה שנוצרה.
(רייצ'ל) - אחייניתו של צחי. בת אחותו שגרה בארצות הברית.סדרה שלישית (בערוץ הופ!):
הינד איוב (איבתיסם) - אומנית במקצועה. הופיעה במקור ב"סיפורי סומסום". בעלת סטודיו שבו היא מלמדת אומנות.
דרור קרן (צחי) - ממציאן במקצועו. הופיע במקור ב"סיפורי סומסום". מצוין שהוא מארגן ברחוב לקראת חג הפסח ערב שירה בציבור.
ישראל פוליאקוב (גרשון) - השכן המבוגר ברחוב. בעל חנות מכולת שבתו גילי עוזרת לו בחנות, וכן יש לו חממה משלו שבה הוא מגדל צמחים. בעל דיסלקסיה. מספר לעיתים סיפורים לילדי הרחוב.
יבגניה דודינה (אירינה) - בעלת חנות קסמים ברחוב. מוישה מכנה אותה "הוקוס פוקוס".
שי פרדו (מלקאמו) - השכן האתיופי שגר ברחוב. מוזכר שבאחד הפרקים נסע עם צחי לאתיופיה.
נטע שלומי (גילי) - בתו של גרשון. עוזרת לאביה במכולת.
סדרה רביעית (בערוץ הופ!):
שושה גורן (סבתא שושנה) - בעלת מאפיה ובית קפה בשם "המקום של שושנה". השכנה המבוגרת ברחוב. הופיעה גם ב"שלום סומסום" וב"חודשי השנה" לסירוגין עם אורי.
אלכסנדר גרצ'קין (בוריס) - השכן הרוסי ברחוב.
איילה אינגדשט (למלם) - גננית שעובדת ברחוב.
ג'מיל חורי (סעיד) - הווטרינר שעובד ברחוב.
אורי בנאי (אורי) - הופיע ב"חודשי השנה" לסירוגין עם סבתא שושנה. בהופעת הבכורה שלו בתוכנית הופיע עם אביו השחקן גברי בנאי.
שלום סומסום (גרסה שנייה):
שושה גורן (סבתא שושנה) - בעלת מאפיה ובית קפה בשם "המקום של שושנה".
אלכסנדר גרצ'קין (בוריס) - השכן הרוסי ברחוב.
איילה אינגדשט (למלם) - גננית שעובדת ברחוב.
שחר סורק (קובי) - השכן הדתי ברחוב.
אנליס ואן דר פול (אנליזה) - תיירת שבאה לרחוב. יהודייה. באה ללמוד על מנהגי החגים בישראל.
סדרה חמישית (בערוץ הופ!):
שמואל וילוז'ני (דוד שמואל) - הדמות המבוגרת ברחוב. גנן במקצועו.
שאול עזר (קבלן שניסה למכור דירה למוישה אופניק).
חוה אלברשטיין (בתפקיד עצמה, כשהיא שרה שיר עם הבובות של התכנית ואף כיכבה בקליפ איתם לשיר "שש גמדות").
סדרה שישית (בערוץ הופ!):
שני כהן (איילת) - מדריכת מוזיאון המדע בירושלים. בעלת פינה של ניסויים.
ליעד מודריק (ליעד) - מדענית שעובדת במעבדה שאליה באים הבובות לגבי נושאים שונים.
קישורים חיצוניים
אתר חברת Sesame Workshop בארצות הברית
אתר התוכנית Sesame Street בארצות הברית
SesameWorkshop.org – אתר המרכז את הדמויות מתוכניות רחוב סומסום מכל רחבי העולם
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות לילדים
קטגוריה:סדרות ילדים של ברוש הפקות
קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית
קטגוריה:חינוך לגיל הרך
קטגוריה:סדרות ערוץ הופ!
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות לילדים
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1980
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1990
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-2000
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות בכיכובן של בובות
קטגוריה:רחוב סומסום
| 2024-10-12T02:07:36
|
וקטור (פיזיקה)
|
שמאל|ממוזער|200px|וקטור מ-A ל-B
בפיזיקה, וֶקְטוֹר הוא גודל פיזיקלי בעל כיוון במרחב האוקלידי התלת-ממדי.
דוגמאות לגדלים וקטוריים: העתק, מהירות, תאוצה וכוח. כדי לתאר את כל הגדלים האלה באופן מלא, לא מספיק לענות על השאלה "כמה", אלא נצטרך גם לענות על השאלה "לאן" או "באיזה כיוון". לדוגמה במהירות, בשביל תיאור מלא לא מספיק לומר שנסעתי במהירות 60 קמ"ש, אלא תיאור מלא של התנועה יבוטא עם ציון הכיוון, "נסעתי במהירות 60 קמ"ש צפונה", או "הטיל נע במהירות 700 קמ"ש כלפי מעלה".
סקלר, המתואר על ידי מספר יחיד, וטנזורים מסדרים גבוהים יותר הם סוגים אחרים של גדלים פיזיקליים.
לייצוגו של וקטור דרושים נתונים כמספר הממדים של המרחב שבו דנים. למשל, כדי לבטא מהירות על פני מישור יש צורך בשני נתונים, אך כדי לבטא מהירות במרחב יש צורך בשלושה נתונים. באופן גרפי וקטור מתואר כחץ במרחב.
מרחב וקטורי הוא הכללה מתמטית של וקטור פיזיקלי עם כללים פורמליים לאריתמטיקה (חשבון) של וקטורים.
מבוא אינטואיטיבי
ממוזער|250px|אם נסכים שהצפון הוא הכיוון למעלה והמזרח הוא ימינה (בהתאם למקובל בשושנת הרוחות) ושיחידת המידה בגרף היא מטר – אז הווקטור (ה"חץ") שבאיור מראה את מיקומו של אדם שהלך 2 מטרים מזרחה ו-3 מטרים צפונה.
וקטור הוא ישות מתמטית בעלת גודל וכיוון.
נחשוב על וקטור ההעתק, המייצג את השינוי במקום המרחבי שעשה גוף מסוים, למשל: אדם ההולך מנקודה A לנקודה B. לוקטור זה יש שני מאפיינים: גודלו – כמה רחוק הלך האדם, כלומר: מהו המרחק ב"קו אווירי" בין A ל-B, וכיוונו: האם B נמצאת צפונית ל-A (האדם הלך צפונה) או אולי מערבית ל-A (האדם הלך מערבה) או אולי בכיוון אחר (שאפשר לייצגו בזווית ביחס לציר מכוון מסוים שנקבע באופן שרירותי, למשל: אם בוחרים את הכיוון מזרח, אדם שהולך צפונה הולך בכיוון השקול לזווית של 90 מעלות כנגד כיוון השעון ביחס לציר זה [כיוון מזרח]).
באופן דומה, גם המהירות היא וקטור, שכן היא מורכבת מגודל – כמה מהר נסענו, ומכיוון – לאיזה כיוון נסענו.
אפשר לחשוב על וקטור גם כחץ היוצא מראשית הצירים ומצביע על נקודה כלשהי במרחב.
הגדרה
וקטור פיזיקלי הוא גודל במרחב האוקלידי התלת-ממדי הפיזיקלי . זהו מרחב וקטורי ממשי בעל ממד 3 המצויד במכפלה סקלרית (ועל כן גם בנורמה) ובמכפלה וקטורית. הווקטור בדרך כלל מיוצג על ידי שלושה רכיבים (קואורדינטות) ואלה תלויים בבסיס שבו אנו מציגים את המרחב. למרחב זה קיים אגד וקטורי, והוא האגד הטריוויאלי .
יש להבדיל בין וקטור פולרי לווקטור אקסיאלי (פסאודו-וקטור), וזאת בדרך בה הם עוברים טרנספורמציית שיקוף. על כך, בהמשך.
סימונים ותכונות של וקטור
וקטורים בדרך כלל מיוצגים באמצעות חץ מעל הווקטור,, או בגופן מודגש (bold), .
גודל וכיוון
ממוזער|250px|וקטור במרחב תלת-ממדי
גודלו של הווקטור נקרא גם הנורמה שלו ומסומן כ- או גם כ- ללא סימון נוסף אם אין אפשרות להתבלבל. כוון הווקטור נקרא גם וקטור יחידה, כיוון שגודלו שווה ל-1, ומסומן כ-. (הערה: הסימון לגודלו של וקטור הוא אותו סימון של ערך מוחלט, זאת כיוון שמספר ממשי הוא מקרה פרטי של וקטור בממד אחד, שגודלו הוא הערך המוחלט של המספר).
גודל של וקטור צריך לקיים את שלוש האקסיומות שמקיימת נורמה:
, ובנוסף אם ורק אם הוא וקטור האפס (חיוביות)
עבור מספר כלשהו, (הומוגניות)
(אי-שוויון המשולש)
כתיבה ברכיבים
מקובל לסמן כל ממד באמצעות וקטור יחידה. היטל של הווקטור על אחד מכוונים אלה הוא הרכיב של הווקטור באותו כוון או ממד.
לדוגמה במערכת צירים קרטזית במרחב תלת־ממדי, וקטורי היחידה הם:.
ייצוג לפי רכיבים של הווקטור במרחב זה מקובל בשתי דרכים:
.
הייצוג לפי רכיבים מקושר לגודל הווקטור באמצעות:
.
חיבור וקטורים
ניתן לחבר וקטורים בצורה גאומטרית או בצורה אלגברית.
ממוזער|250px|מימין: שיטת הצלעון. משמאל: שיטת המקבילית.
ממוזער|250px|כפל וקטור בסקלר 3 שקול למתיחתו פי 3.
ממוזער|250px|מימין: כפל וקטור בסקלר 2 מכפיל את אורכו. משמאל: כפל הווקטור בסקלר הופך את כיוונו.
בצורה הגאומטרית יש 2 דרכים שקולות:
בשיטה המקבילית מעתיקים את זוג הווקטורים היוצאים מאותה נקודה בצורה מקבילה כך שיצרו מקבילית, וסכומם הוא אלכסון המקבילית.
בשיטת הצלעון, עבור 2 וקטורים, מעתיקים וקטור אחד כך שייצא מסוף הווקטור השני ("הקצה עם החץ") וסכומם הוא הווקטור היוצא מהתחלת הווקטור ומסתיים בסוף הווקטור (זהו הישר המחבר בין שתי הנקודות עם כיוון כפי שהוגדר לעיל). ניתן להכליל שיטה זו ל-n וקטורים מאחר שחיבור וקטורים הוא חילופי (קומוטטיבי) וקיבוצי (אסוציאטיבי), במקרה זה יוצרים צלעון (מצולע פתוח) על ידי הצמדת כל וקטור עוקב כך שייצא מהסוף של הווקטור שקדם לו. סכומם הוא הווקטור היוצא מהתחלת הווקטור הראשון בסכום/צלעון ומסתיים בסוף הווקטור האחרון בסכום/צלעון. מקרה פרטי מעניין הוא צלעון סגור, כלומר: ראש החץ של הווקטור האחרון מסתיים בהתחלה של הווקטור הראשון, ואז הסכום שווה לווקטור האפס.
בשיטה האלגברית רושמים כל וקטור כרכיבים, ומחברים רכיב רכיב:
כפל בסקלר
כפל וקטור בסקלר הוא פעולה פשוטה, באופן אלגברי
מבחינה גאומטרית זה שקול למתיחת הווקטור פי (אם ה"מתיחה" היא למעשה כיווץ הווקטור). אם כופלים את הווקטור בסקלר שלילי, בנוסף למתיחתו או כיווצו, כיוונו מתהפך.
מכפלות של וקטורים
ב- מוגדרות עוד שתי מכפלות, שהארגומנטים שלהן הן וקטורים.
מכפלה סקלרית
מכפלה סקלרית היא מכפלה המקבלת שני וקטורים ומחזירה סקלר, כלומר: . אפשר להגדירה בשתי גישות. בגישה האלגברית, אם ו- אזי
.
בגישה הגאומטרית, ההגדרה היא כאשר היא הזווית בין הווקטורים. ניתן להראות שהגדרה זו שקולה להגדרה האלגברית. מבחינה אינטואיטיבית, מכפלה סקלרית מחשב את גודל ההיטל של וקטור אחד על וקטור אחר, והיא מקרה פרטי של הטלה. דוגמה למכפלה סקלרית בפיזיקה היא הנוסחה לחישוב העבודה על גוף במהלך פעולת כוח עליו ( ).
מכפלה וקטורית
ממוזער|250px|המחשה גאומטרית של מכפלה וקטורית
מכפלה וקטורית היא מכפלה המקבלת שני וקטורים ומחזירה פסאודו-וקטור, כלומר: . גם אותה ניתן להגדיר בשתי גישות: בגישה האלגברית, אם ו- אזי
.
בגישה הגאומטרית המכפלה מוגדרת להיות פסאודו-וקטור שגודלו הוא כאשר היא הזווית בין הווקטורים, וכיוונו נקבע לפי כלל יד ימין (בכל מקרה, הוא ניצב למישור הנפרש על ידי ו-). מבחינה אלגברית, כלל יד ימין מבוטא על ידי ההגדרה . גם כאן ניתן להראות שההגדרות שקולות. מבחינה גאומטרית, מכפלה וקטורית מחשבת את השטח של מקבילית שצלעותיה הן a ו-b, ומחזירה וקטור נורמלי למשטח זה, שגודלו כגודל שטח המקבילית. דוגמה למכפלה וקטורית בפיזיקה היא הנוסחה שמגדירה תנע זוויתי
, והנוסחה לגודל הכוח המגנטי הפועל על חלקיק טעון הנע במהירות בשדה מגנטי ( ).
וקטורים וקינמטיקה
אחד השימושים הנפוצים ביותר בפיזיקה לווקטורים הוא תיאור התנועה של גוף במרחב. הווקטור הבסיסי ביותר הוא וקטור המקום, שמתאר את קואורדינטות המקום ביחס לראשית (נקודת האפס) של מערכת הצירים במערכת צירים קרטזית.
וקטור המהירות הוא השינוי בווקטור המקום חלקי הזמן שעבר:
מאותה סיבה, גם התאוצה היא וקטור ובגלל החוק השני של ניוטון נובע שגם הכוח הוא וקטור. לכן, וקטורים משמשים לתאר שדות כוח במרחב. השדה הווקטורי הידוע ביותר הוא השדה האלקטרומגנטי ובייחוד השדה החשמלי האלקטרוסטטי שקל יחסית לתיאור מתמטי ופיזיקלי.
אנליזה וקטורית
כדי לנתח שינוי בגדלים וקטוריים מושג הנגזרת איננו מספיק, כיוון שנצטרך גם להגדיר מהו שינוי בכיוון. לצורך הניתוח הזה פותח תחום המשלב אנליזה מתמטית, אלגברה ליניארית וחשבון אינפיניטסימלי. תחום זה נקרא אנליזה וקטורית.
וקטור פולרי ווקטור אקסיאלי
הגדרה
וקטור פולרי נבדל מוקטור אקסיאלי (נקרא גם פסאודו-וקטור) בהתנהגות תחת טרנספורמציית שיקוף.
וקטור אקסיאלי, או פסאודו-וקטור, הוא וקטור שזוכה ל"היפוך סימן" ביחס לווקטור הפולרי כאשר הוא עובר טרנספורמציית שיקוף.
מנקודת מבט מתמטית ניתן להגדיר וקטור אקסיאלי במרחב וקטורי בתור איבר במכפלה הטנזורית כאשר הוא ישר האוריינטציות על
הדגמה
ניקח גליל שמסתובב סביב צירו נגד כיוון השעון ושציר הסימטריה שלו מתלכד עם ציר z. אנו טוענים כי המהירות הזוויתית של נקודה על הגליל היא פסאודו-וקטור. נשקף את הגליל במראה המשקפת את ציר x. ניתן לתרגם פעולה זו לנוסחה הבאה:
אם ברגע מסוים, מצב המהירות והמיקום של פס אדום על שפת הגליל ישתנה, ובמערכת המשוקפת רק המיקום של הפס ישתנה, הטרנפורמציה למערכת המקורית תהיה:
מסקנה
כיוון המהירות הזוויתית, שהיה במערכת המקורית בכיוון ציר z, יהיה במערכת המשוקפת בכיוון השלילי של ציר z: .
מסקנה זו ניתן להסביר גם באופן אינטואיטיבי: אם נסובב גליל כנגד כיוון השעון, כשנסתכל במראה נראה שהגליל מסתובב עם כיוון השעון שהוא הכיוון ההפוך מהכיוון בו אנו באמת מסובבים את הגליל.
ההגדרה של וקטור המהירות הזוויתית היא:
וקטור המהירות הזוויתית, שלא היה אמור להשתנות בהשפעת טרנספורמציית השיקוף מפני שהוא בכיוון z והטרנספורמציה לא משנה וקטור בכיוון זה, עבר שינוי סימן נוסף.
שינוי הסימן הנוסף היא תכונה המאפיינת את הפסאודו-וקטורים. גדלים רבים בפיזיקה הם פסאודו-וקטורים. כמעט כולם הם גדלים שמוגדרים באמצעות מכפלה וקטורית, כגון תנע זוויתי או שדה מגנטי. למעשה, הפסאודו-וקטור הנפוץ והיומיומי ביותר הוא הכיוונים ימין ושמאל שאנו משתמשים בהם באופן קבוע. מאחר שהימין מוגדר ביחס לשני וקטורים אחרים, ברגע שאחד מהם עובר שיקוף המתבטא בהיפוך כיוון ובשינוי סימן, גם הווקטור השני משנה את סימנו - אף על פי שהוא לא משוקף באופן ישיר.
אופרטור וקטורי
במכניקת הקוונטים, בה גדלים פיזיקליים מיוצגים על ידי אופרטורים הרמיטיים, שלשת אופרטורים תקרא אופרטור וקטורי אם מתקיימים יחסי החילוף הבאים בינה ובין אופרטורי התנע הזוויתי :
ראו גם
אנליזה וקטורית
טנזור
ימין ושמאל (כיוונים במרחב)
4-וקטור
קישורים חיצוניים
סרטון על הגדרת הווקטורים באתר YouTube
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
| 2024-09-19T18:07:08
|
מטר
|
שמאל|ממוזער|150px|מוט מטר תקני רשמי
ממוזער|330px|אורכים שונים ביחס לספקטרום האלקטרומגנטי המבוטאים ביחידות מֶטֶר.
מֶטֶר (באיות הלטיני הבין-לאומי: metre; מסומן בקיצור m; מיוונית: μέτρον, מֵטְרוֹן – מידה) הוא יחידת המידה התקנית למדידת מרחק (אורך) במערכת היחידות הבין-לאומית, SI. הגדרתו העדכנית של מטר אחד, התקפה מאז שנת 1983, היא המרחק שעובר האור בריק במשך זמן של 1/299,792,458 שנייה.
המטר הוא הבסיס של השיטה המטרית למדידת גודל פיזיקלי כמו היחידה למדידת שטח – מטר רבוע, היחידה למדידת נפח – ליטר, והיחידה למדידת משקל – גרם.
היסטוריה
במקור הוגדר המטר בשנת 1793 על ידי האקדמיה הצרפתית למדעים כחלק ה-10,000,000 של המרחק על פני כדור הארץ מהקוטב הצפוני עד לקו המשווה לאורך המרידיאן של פריז. ב-7 באפריל 1795 אימצה צרפת את המטר כיחידה הרשמית למדידת מרחק. חוסר ודאות בנוגע לדיוקה של מדידת המרחק לפיו נקבע המטר, הוביל את הלשכה הבין-לאומית למידות ולמשקלות להגדיר מחדש את המטר בשנת 1889 כמרחק בין שני פסים על מוט מסוים העשוי מסגסוגת של פלטינה ואירידיום. המוט נשמר ב-Sevres, פרוור של פריז.
בשנת 1960, בעקבות פיתוח הלייזר, שונתה ההגדרה פעם נוספת בכנס ה-11 למידות ולמשקלות. על פי הגדרה זו המטר הוא אורכם בריק של 1,650,763.73 אורכי גל של קו הפליטה הכתום-אדום של האיזוטופ קריפטון-86. ב-1983 הגדיר מחדש הכנס הכללי למידות ומשקולות את המטר כמרחק שעובר האור בריק, בזמן של 1/299,792,458 שנייה. משום שעל פי הידוע מהירות האור בריק היא קבועה, הגדרה זו עקבית יותר מההגדרות הקודמות, שהתבססו על מדידת היקף כדור הארץ או על אורכו של מוט מתכת מסוים. יתרון נוסף של הגדרה זו הוא שהיא יכולה להימדד בדיוק רב בהרבה מאשר המרחק בין שתי נקודות, או היקף כדור הארץ. בנוסף, אין ערובה שארכו של מוט מתכת או היקף כדור הארץ נשמרים ללא שינוי: למשל ידוע שמוט המתכת מתפשט ומתכווץ, ואפילו בהיקף כדור הארץ עלולים לחול שינויים זעירים עם הזמן.
כפולות
לכפולות ולחלוקות של המטר ניתנו שמות על פי התחיליות במערכת היחידות הבין-לאומית הנהוגות במדע.
ערך שםסמלדצימטרdmסנטימטרcmמילימטרmmמיקרומטר (מיקרון)µmננומטרnmפיקומטרpmפמטומטר (פרמי)fmאטומטרamזפטומטרzmיוקטומטרym ערך שם סמלדקאמטרdamהקטומטרhmקילומטרkmמגהמטרMmגיגהמטרGmטרהמטרTmפטאמטרPmאקסמטרEmזטאמטרZmיוטאמטר Ym
קילומטר = 1,000 מטרים – יחידה מידה למרחקים על-פני כדור הארץ.
מטר – היחידה הבסיסית.
סנטימטר = 1/100 מטר – משמשת למדידת חפצים קטנים.
מילימטר = 1/1,000 מטר – משמשת למדידת חפצים קטנים בדיוק גדול יותר.
מיקרומטר (µm, ידוע גם בתור מיקרון) = מיליונית המטר – יחידת מידה לעצמים שאינם גלויים לעין (למשל, בקטריות).
ננומטר (או מילימיקרון) = מיליארדית המטר או מטר. אורך הגל של אור נראה נמדד במאות ננומטרים.
אנגסטרום (Å) = עשירית הננומטר או מטר. יחידת מידה למרחקים באטום.
פמטומטר = מטר, רדיוס של גרעין האטום מודדים בפמטומטרים. יחידה זו ידועה גם בשם פרמי על שמו של אנריקו פרמי.
אטומטר = מטר. זאת יחידת המידה לאורך הקטנה ביותר שנוטים להשתמש בה, 2,200 אטומטרים בערך זהו גודל נוקליאון אחד.
על-פי עקרון אי-הודאות, המרחק הקצר ביותר שניתן למדידה קרוי אורך פלאנק, וערכו הוא .
ראו גם
יחידות מידה לאורך
תחיליות במערכת היחידות הבין-לאומית
מעבר לשיטה המטרית
יחידות cgs
לקריאה נוספת
קן אלדר, הכל לפי מידה – המסע בן שבע השנים ששינה את העולם, הוצאת דביר, 2006.
קישורים חיצוניים
המרות של מידות אורך, אתר ConvertWorld
קטגוריה:יחידות מידה: אורך
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית
| 2024-07-28T20:47:00
|
ההוביט
|
ההוֹבִּיט, או לשם ובחזרה (באנגלית: The Hobbit, or There and Back Again) הוא ספר פנטזיה מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין. הספר עוסק במסעו של ההוביט בילבו באגינס יחד עם חבורת גמדים, במטרה לשחרר את ממלכתם האבודה מאחיזתו של דרקון בשם סמאוג.
הספר מיועד בעיקר לילדים, למרות שהוא מכיל קטעים מפחידים שעלולים לטרוף את שנתם, אך נקרא על ידי בני כל הגילים. בדומה לספר הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, ספר זה נולד מסיפור בהמשכים שנהג הסופר, טולקין, לספר לילדיו. טולקין היה פרופסור לבלשנות, לשון וספרות וקיימת טענה שהוא כתב את הספר כדי להדגים לסטודנטים כיצד ניתן ליצור אווירה בעזרת מילים. הספר יצא לאור לראשונה ב-21 בספטמבר 1937 בממלכה המאוחדת ובשנים 1976, 1977 ו-2012 יצאו שלושה תרגומים שונים לעברית בישראל.
בין השנים 2012-2014 יצא עיבוד קולנועי בן שלושה פרקים לספר, מאת פיטר ג'קסון.
עלילה
המסע
בילבו בגינס, יושב הפלך הרגוע והשלו, נדחף למסע הרפתקאות על ידי הקוסם גנדלף, המצרף אותו לחבורה של 13 גמדים, הכוללת את דאולין, באלין, פילי, קילי, דורי, נורי, אורי, אואין, גלואין (אביו של גימלי), ביפור, בופור, במבר ובראשם תורין צינת-אלון, היוצאים עם גנדלף אל ממלכתם העתיקה.
בילבו מתוודע לסיפורם העגום של עם הגמדים: בשנת 2770 לעידן השלישי תקף סמאוג הדרקון האדום את ממלכת ארבור - שהייתה הממלכה הכבירה של הגמדים בני עם דורין לאחר חורבן מוריה - ואת ממלכת דֵייל הנמצאת לרגלי ההר, שבה חיו בני-אדם. בתקיפתו החריב סמאוג את הממלכות, וגירש משם את הגמדים ובני-האדם שחיו לפני כן בשכנות וביחסי גומלין. לאחר מכן, סמאוג אסף סביבו את כל אוצרות גמדי ארבור לכדי מיטת־אוצרות, ונח עליה בשלווה באולם המרכזי של ארבור למשך שנים רבות. הגמדים יוצאים כדי לגרש את סמאוג ולשוב וליישב את ממלכתם, ובילבו מצורף לחבורה בתפקיד 'פורץ', אשר תפקידו יהיה לפרוץ את הדרך, ולהתגנב אל ביתו של הדרקון במערות הממלכה אשר בהר. גנדלף טוען בפני הגמדים כי ההוביט, הנמוך אף מהם, אמנם נראה מבולבל וחסר ישע, אך יש בו אומץ לב ותושייה אשר יתגלו במהלך מסעם.
בתחילת מסעם של הגמדים מהווה בילבו יותר נטל מנכס, ונקודת המפנה מגיעה כאשר הגמדים עוברים בהרים ונופלים בשבי האורקים (בתרגומים אחרים - "שדים" או "גובלינים"). בעזרת גנדלף מצליחים בני החבורה להרוג את מנהיג האורקים ולהימלט, אך בילבו אובד במהלך המנוסה. בחיפושיו אחרי מוצא, הוא משוטט במחילות שמתחת להרים, נתקל ביצור המכונה גולום ומוצא טבעת אשר שייכת לגולום ואשר העונד אותה הופך לרואה ואינו נראה. טבעת זו משמשת את בילבו מאוחר יותר בעלילה לעשיית מעשים שונים בהיחבא, ובעזרתה מטפח בילבו דימוי של מתגנב מעולה אשר מסוגל לעבור דרך הדרוכים והמוכשרים שבצופים מבלי להתגלות. גולום ממהר לעבר הפתח כדי לחסום את יציאתו של בילבו ולחלץ ממנו את הטבעת, אך בכך הוא מוביל גם את בילבו בעקבותיו, ובהגיעם לפתח מצליח בילבו לנתר מעל גולום ולהצטרף לחבורה.
בני החבורה מצליחים להתרחק מההרים, נתקלים בווארגים (מעין זאבי ענק) שאליהם מצטרפים האורקים שמעלים באש את העצים שעליהם טיפסה החבורה. מלך העיטים ולהקתו מחלצים אותם מצרה זו. לאחר מכן הם פוגשים את ביורן, מעין אדם-דוב ענקי, שחי בבדידות ואשר צוות ביתו מורכב מבעלי חיים. בעזרת גנדלף וסיפוריו הם מצליחים להתיידד איתו והוא מארח אותם. בעת מעבר ביער-אופל נלכדים הגמדים בידי עכבישי ענק, ובילבו לבדו מחלץ אותם בעזרת הטבעת, כשהוא נאלץ לגלות לגמדים את סודה. לאחר מכן נופלים הגמדים בשבי שדוני היער (תרגום קלוקל ל-Elves עלפים), ושוב בילבו הוא שמחלץ אותם, פותח את דלתות תאי הכלא בעזרת צרור המפתחות שסילק מאחד השומרים שנרדם, מכניס אותם לחביות יין ריקות שמוטלות לנהר הזורם לעבר האגם.
ההגעה אל ההר הבודד
בני החבורה מגיעים לעיר האגם אסגרות, שהקימו בני האדם לאחר חורבן דייל ונתקבלו שם בשמחה ובתקווה. תושבי העיר סיפקו להם צידה והשיטו אותם במעלה האגם ומשם שמים הגמדים וההוביט את פעמיהם לעבר ההר הבודד. הם מגלים את הפתח הסודי שנבנה על ידי מלכי ההר הקדומים - אבותיו של תורין. בילבו מצליח לחדור שלוש פעמים אל מאורתו של הדרקון סמאוג, מוסתר על ידי טבעתו, מתגרה בדרקון וגונב ממנו גביע זהב, דבר שכמובן לא נעלם מהדרקון כשהקיץ משנתו, ולאחר מכן חוזר ומתגרה בו בבוטות על ידי דיבור חלקלק. בילבו מגלה כי "אפוד המגן" של הדרקון, שהיה עשוי מיהלומים ושנועד לבלום חיצים, קרוע חלקית וחושף את חזהו. בעקבות פליטת פה של בילבו, הדרקון מבין שאנשי עיר האגם עזרו לגמדים בדרכם, והוא יוצא לתקוף את העיר ומעלה אותה באש. ברד הקשת, לוחם נועז ומפקד פלוגת קשתים במשמר העיר, אשר היה נצר לשושלת מלכי דייל, מקבל רמז שגילה בילבו על נקודת התורפה בשריונו של סמאוג, יורה חץ לעברו ומצליח להרוג אותו (בעיבוד הקולנועי אין מדובר בחץ רגיל אלא בחץ מתכת גדול וחזק שחישלו גמדי ארבור, שאותו ברד יורה באמצעות בליסטה). הדרקון נופל ארצה ברעש גדול, מרסק בנפילתו את בתי העיר וגופתו הלוהטת שוקעת באגם. תושבי העיר אסירי התודה חושבים שברד נהרג ומצטערים צער רב על מותו, אך אז מתברר כי הוא לא נהרג אלא רק קפץ אל המים.
ברד מסייע לשר העיר לשקם את העיר, וכורת ברית עם מלך שדוני היער, שצבאו צעד לעבר העיר אותה שעה. לאחר מכן מנהיגים מלך השדונים וברד כוח צבאי משותף של שדונים ובני אדם לעבר ההר הבודד, שבו מתבצרים הגמדים בהנהגת תורין, אשר עם מות הדרקון הפך למלך בטן-ההר. תורין, נתמך בטענה כי האוצר במקורו היה שייך לאבותיו של תורין, מסרב לבקשת ברד לחלוק את אוצר הדרקון, ואף קורא לקרובו מלך הגמדים מגבעות הברזל, דֵּין רגל ברזל בֶּן נֵין, לבוא לעזרתו. בעקבות זאת מטילים ברד ומלך השדונים מצור על ההר הבודד, ואליהם מצטרף גם גנדלף הקוסם. ברד מצליח לשאת ולתת עם תורין על הסכם לחלוקת האוצר בעזרתו של בילבו, אשר שם ידו על "לב ההר" – אבן החן היקרה ביותר לגמדים – ומעביר אותה לבני האדם, כדי למנוע את המלחמה. כתוצאה מכך נאלצים הגמדים להגיע להסכם, ותורין מסתכסך עם בילבו. התגבורת המיוחלת של צבא גמדים בראשות דֵּין מגיעה וגורמת לתורין להפר את ההסכם.
קרב חמשת הצבאות
קרב עמד להתפרץ, אולם ממש באותה העת מותקפים הן הצרים והן הנצורים על ידי צבאו של בולג (בנו של אזוג) מנהיג האורקים בהרי הערפל, בצוותא עם הווארגים. העימות המתפתח מכונה קרב חמשת הצבאות, ובמהלכו מתאחדים כוחות בני האדם, השדונים והגמדים כנגד האורקים והווארגים. למרות שבתחילה נראה כי הכוחות של העמים החופשיים יעמדו מול כוחות האופל, המספרים העצומים של חייליו של בולג כמעט וגוברים על הברית המשולשת. רק עזרה של הנשרים שמגיעה באיחור, ואחריה הצטרפותו של ביורן למערכה, מטה את הכף כנגד האורקים שנוחלים תבוסה ונאלצים להימלט.
במהלך הקרב מנהיג תורין את חבורת הגמדים בהסתערות אמיצה נגד האורקים, נפצע אנושות בקרב וחולץ בידי ביורן, אשר מצטרף לקרב בדמות דוב אימתני והורג את בולג. בילבו משתמש בטבעת כדי להיעלם מן העין, אולם נפצע בראשו ומאבד את הכרתו כשהטבעת על אצבעו. בתום הקרב, בעודו מוטל על ערש דווי, מתפייס תורין עם בילבו, ומתפכח מתאוות הבצע שלקה בה בעקבות ההשתלטות על האוצר. לאחר מות תורין הופך דֵּין רגל ברזל למלך הגמדים שבבטן-ההר. מלך השדונים מניח על חזהו של תורין המת את אבן החן "לב ההר", ועל קברו שבהר הבודד הוצבה חרבו "אורקריסט", אשר זוהרת בחשיכה בעת שאורקים ויצירי רשע נוספים קרבים, ובכך תמיד ניתנה לגמדים התרעה בהתקרב אויב לממלכתם אשר בבטן ההר.
הגמדים נותנים לבילבו זהב וכסף ככל שהסוס שלו יכול לשאת והוא חוזר להוביטון מגלה שמכרו לו את כל החפצים שם בגלל שחשבו שמת לאחר מאמצים רבים והשקעת כסף רב בילבו קונה את כל חפציו בחזרה וחי בעושר רב אשר צבר בהרפתקאותיו.
הספר כחלק מעולם הפנטזיה של טולקין
מלבד היותו ספר-מופת בזכות עצמו, מהווה "ההוביט" מעין פתיח לטרילוגיה הגדולה של טולקין, "שר הטבעות", אשר מוקדה היא הטבעת הקסומה שנשארה בידיו של בילבו כאשר חזר אל הפלך. בספר עצמו מוזכרים בדרך אגב מאורעות הנראים לכאורה שוליים, שלאחר מכן מתגלים בטרילוגיה כדברים רבי חשיבות בהיסטוריה של הארץ התיכונה (כגון גירוש בעל האוב - הלוא הוא סאורון - על ידי המועצה הלבנה). אולם, בעוד אשר הספר ההוביט יצא לאור בשנת 1937, הטרילוגיה יצאה לאור 28 שנים לאחר מכן, בשנת 1965. אפשר להניח כי לטולקין לא הייתה כוונה מראש לכתוב המשך לספר ההוביט.
תרגומי הספר לעברית וליידיש
עוד בטרם יצא תרגום עברי מלא, הופקה בקול ישראל סדרת תסכיתים בהתבסס על "ההוביט", בעיבוד דניאלה אתגר. הם שודרו בימי שלישי וחמישי ב-16:31, ב'פינה לאם ולילד' של רשת א', מ-6 ביוני ועד 3 באוגוסט 1967.
ההוביט תורגם לעברית שלוש פעמים:
תרגום משה הנעמי
תרגומו המקצועי הראשון של הספר, המלווה בניקוד לילדים, נערך על ידי משה הנעמי ויצא לאור בינואר 1976 בהוצאת זמורה ביתן.
תרגום הטייסים
תרגום נוסף, "הוביט", נערך בנסיבות יוצאות דופן ומכונה "תרגום הטייסים". מספר שנים קודם להוצאת התרגום הראשון לספר, ישבו בכלא בקהיר שבמצרים, מספר טייסים ישראלים שנשבו במהלך מלחמת ההתשה. ארבעה מהטייסים, אבינועם קלדס, רמי הרפז, מנחם עיני ויצחק פיר, תרגמו לעברית את הספר מעותק באנגלית שנשלח לפיר על ידי אחיו והועבר לו דרך הצלב האדום. הרפז סיפר בכנס "אבק כוכבים" כי:
כמו כן סיפר הרפז בהרצאה בבית אריאלה:
בספר עצמו מוענק הקרדיט על התרגום ל"טייסי חיל האוויר וחבריהם". הכוונה היא לשבויים נוספים שחלקו עם ארבעת המתרגמים את התא בעבאסיה, והשתתפו בתרגום השירים שמופיעים בספר. בתום כשלוש שנים של שבי (1970–1973) אחזו הטייסים בשבע מחברות כתובות בצפיפות, פרי תרגומם המשותף (התרגום עצמו ארך ארבעה חודשים). לארבעה התגלה קיומו של התרגום של הנעמי, אך גם תרגומם יצא לאור, בשנת 1977 בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת מימון של חיל האוויר.
הרקע לתרגום הטייסים וסגנונו הפכו אותו לאהוד ביותר. בנו ויורש עזבונו של טולקין, כריסטופר טולקין, תיאר את הסיפור שמאחורי תרגום הטייסים כאחד האהובים עליו.
החל מ-2018 מועלה על ידי התיאטרון העברי המחזה "לשם ובחזרה", אשר מספר את הסיפור של ארבעת השבויים ושל יצירת "תרגום הטייסים".
תרגום יעל אכמון
ב-21 בספטמבר 2012, 75 שנים לאחר פרסום הספר במקור, הוצאת כנרת זמורה ביתן הוציאה לאור גרסת תרגום חדשה. גרסה זו תורגמה על ידי המתרגמת יעל אכמון.
הבדלים בין התרגומים
בין שלוש הגרסאות קיימים מספר הבדלים בולטים בתרגום המונחים, כגון "גובלין" ו"אלף" בתרגום הטייסים ובתרגום יעל אכמון ו"שדים" ו"שדונים" בהתאמה בתרגומו של הנעמי. שתי הגרסאות מקובלות על "הטולקינאים" (מעריצי טולקין וחוקריו), דוגמה נוספת היא התרגום לאבן ההר: בתרגום הנעמי היא תורגמה כ"אבן החושן", הטייסים בחרו פשוט להעתיק את השם האנגלי: "ארקנסטון" (Arkenstone), יעל אכמון השתמשה בכינוי "אבן הנזר".
יידיש
ב-2013 ראה אור תרגום של הספר ליידיש מאת בעריש גאלדשטיין.
עיבודים קולנועיים
מאז יציאתו לאור של הספר ב-1937 נעשו מספר עיבודים קולנועיים, בין השאר ניתן למנות את הסרטים הבאים:
ההוביט! (!The Hobbit), העיבוד הראשון לספר, היה סרט קצר שנעשה ב-1966.
ההוביט, היה עיבוד לסרט אנימציה, משנת 1977.
הרפתקאותיו המופלאות של בילבו באגינס (Сказочное путешествие мистера Бильбо Беггинса Хоббита) היה סרט הלייב אקשן הראשון אודות הסיפור, והוא הוצג כמחזה מוזיקלי בטלוויזיה הסובייטית, ב-1985.
"ההוביטים" (בפינית: Hobitit) הייתה סדרת טלוויזיה פינית, לייב אקשן, שיצאה ב-1993.
סדרת סרטי ההוביט, מאת פיטר ג'קסון, שהפקתם החלה ב-2007.
ההוביט: מסע בלתי צפוי, יצא לאקרנים ב-2012.
ההוביט: מפלתו של סמאוג, יצא לאקרנים בדצמבר 2013.
ההוביט: קרב חמשת הצבאות, יצא לאקרנים ב-2014.
מהדורות בעברית
ההוֹבִּיט, או לשם ובחזרה /ג'ון רונלד רעואל טולקין; עברית: משה הנעמי, הוצאת זמורה ביתן, 1976.
הוביט / ג'ון רונלד רעואל טולקין; עברית: "תרגום הטייסים", הוצאת זמורה ביתן, 1977.
ההוביט / ג'ון רונלד רעואל טולקין; עברית: יעל אכמון, הוצאת זמורה ביתן, 2012.
לקריאה נוספת
עמיה ליבליך, חוץ מציפורים, הוצאת שוקן, 1990.
קישורים חיצוניים
אתר קהילת טולקין הישראלית
ההוביט בישראל
האנציקלופדיה של ארדה - אנציקלופדיה עברית מקיפה בנושאי האפוס הטולקינאי
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:שר הטבעות
קטגוריה:ספרי פנטזיה
קטגוריה:ספרי הרפתקאות ומסעות
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ההוביט
קטגוריה:ספרי זמורה ביתן
קטגוריה:ספרי ג'. ר. ר. טולקין
| 2024-08-01T00:54:34
|
ראש שנה
|
הפניה תחילת שנה חדשה
| 2009-09-20T22:39:31
|
רץ
|
קטגוריה:שמות משפחה
| 2023-03-15T03:09:13
|
מישהו לרוץ אתו
|
מישהו לרוץ אִתו הוא ספר מאת דויד גרוסמן, שיצא לאור בשנת 2000. הספר זכה בפרס ספיר לשנת 2001, ונקרא רבות על ידי בני נוער. הספר נבחר לרשימת הספרים האהובים ב"מצעד הספרים הארצי" של נערי ישראל לשנים 2003 ו-2007 עד 2010, מטעם משרד החינוך והתאחדות המו"לים.
הספר עובד למחזה, ומאוחר יותר גם לסרט ולמיני סדרת טלוויזיה. ב-2019 נאסר על הפצת הספר ברוסיה.
עלילה ודמויות מרכזיות
אסף
אסף הוא נער ירושלמי בן 16, אשר במסגרת עבודת הקיץ בעירייה, כאשר הוריו נמצאים מחוץ לארץ, מתבקש לאתר בעלים של כלבה המסתובבת ללא רישיון. במהלך החיפושים מתוודע אסף לסיפורה המופלא של תמר, בעלת הכלבה ששמה דינקה. הוא מחליט למצוא אותה בכל מחיר.
במסגרת חיפושיו, דינקה מובילה אותו אל בית ערבי נטוש בליפתא, שם נמצאים נערים נרקומנים, שמספרים לו שתמר מחפשת בחור, גיטריסט, ואסף מבין מכך, באכזבה, שזה כנראה החבר שלה. אסף מגלה גם שחייה של תמר מעורבים במאפיה, בסמים ובחיי הרחוב ומתלבט האם כדאי להמשיך בחיפוש אחר נערה ששקועה כל כך בצרות. עם זאת, בעקבות הגילויים על תמר, אסף מגלה דברים חדשים על עצמו. הוא מגלה שמבלי להכיר את תמר, הוא נקשר אליה ומרגיש כאילו הוא מכיר אותה מתחילת חייו.
בהמשך החיפושים, מגיע אסף אל המסעדה של לאה, חברתה של תמר. לאחר שהיא מגלה בו אמון, היא מסיעה אותו יחד עם דינקה אל הנקודה ממנה מגיעים אל מקום המחבוא של תמר, שם הוא יורד אל הוואדי. בתחילה הוא מזהה מרחוק שני נערים, אחד גבוה וכחוש, והשני נער קצוץ שיער (ולא יודע שזו היא תמר). הנער הגבוה בורח מהשני, ואסף תופס אותו ומונע ממנו לברוח, אבל אז הוא מותקף בידי הדמות השנייה, תמר.
תמר
סיפורה של תמר מסופר במהלך חודש לפני שאסף ודינקה הכלבה מצאו זה את זה.
תמר בת ה-16, היא נערה חכמה, אמיצה, מציאותית, מלאת חיים ובוגרת לגילה. היא שרה במקהלה, ושירה היא חלק בלתי נפרד ממנה. חייה השתנו כאשר אחיה הגדול, שי, נגן גיטרה מוכשר, התמכר להרואין וברח מהבית. לאחר זמן רב של היעדרות, תמר קבלה שיחת טלפון משי, שבה הוא סיפר לה כי הוא נלקח למעון לאמני רחוב צעירים בניהול אדם מהמאפיה בשם פסח, שם ההתמכרות שלו להרואין התחזקה והוא שועבד לסם, בשיחה הוא ביקש מתמר להצילו.
במשך מספר חודשים לאחר שיחת הטלפון, תכננה תמר תוכנית להציל את שי מהמעון ולגמול אותו מהסם. היא ארגנה במערה בהרי ירושלים מחבוא, אליו היא תכננה להביא את שי לאחר שתברח אתו, ושם הם יעברו ביחד את תקופת הגמילה. היא ברחה מן הבית ביחד עם דינקה, והצליחה להגיע אל המעון, שם פגשה את העבריין המפוקפק שמנהל את המקום שמו - פסח. בימיה הראשונים היא לא ראתה זכר לשי, עד שלילה אחד הוא הוחזר למעון לאחר ניסיון בריחה, חבול ופגוע מידי פסח. היא יצרה איתו קשר כדי לתכנן את הבריחה. ביום המיועד, ברחה תמר עם שי במכוניתה של לאה, שהסיעה אותם אל המחבוא כמתוכנן.
המפגש בין אסף לתמר
לאחר אי ההבנה ביניהם, הם מתוודעים אחד לשני, ומגלים את החלקים החסרים בתמונה - תמר מגלה על אסף ועל מסעו עם דינקה, ואסף מגלה ששי הוא אחיה של תמר ולא החבר שלה. אסף מחליט להישאר במחבוא ולעזור לתמר לגמול את שי מהרואין. באחד הלילות הבאים בשעה שתמר ואסף יושבים ומשוחחים, הם מתגלים על ידי פסח ואנשיו. פסח מנסה לפתות את שי במנה נוספת ממש לאחר שהגמילה נגמרה, אך לאחר היסוס, שי מסרב. פסח הנדהם מחליט לנקום בשי ולשבור לו את האצבעות כדי שלא יוכל יותר לנגן, אולם בדיוק אז מגיחים קרנף (חברו של אסף) וכוח שוטרים. מתברר שקרנף הוא זה שהסגיר לפסח את מקום הימצאם של תמר ושי, על מנת לגרום ללכידתו של פסח על ידי המשטרה.
בסיום הספר שי חוזר הביתה אל הוריו, ותמר ואסף חוזרים אל המערה עם דינקה.
דמויות נוספות
שי - אחיה של תמר. התמכר לסמים, ברח מהבית, והצטרף למעון האמנים של פסח.
תיאודורה - נזירה שהגיעה לירושלים בניגוד לרצונה, ולא יצאה מהמנזר במשך חמישים שנה. חברה טובה של תמר.
פסח - עבריין, מנהל מעון לאמני רחוב, ראש המאפיה.
לאה - חברתהּ הטובה של תמר. חברה לשעבר בעולם הפשע, ומנהלת מסעדה עצמאית.
מצליח - אדם שנכווה קשות בצעירותו ולומד בביתו משום כך. תמר התחברה איתו, באומרה לו שהיא עיוורת.
רועי - חברו הטוב של אסף. ילד מקובל מאוד בשכבתו. חבר של מיטל.
צחי ("קרנף") - חבר לשעבר של רלי. קרנף מתפקד על תקן מנטור לאסף במהלך כל הרומן.
רלי - אחותו של אסף. רלי מתגוררת בחו"ל, ועומדת להינשא. הוריהם של אסף ושל רלי נמצאים בזמן עלילת הספר בביקור אצל רלי. הייתה בעבר בת הזוג של קרנף.
שלי - חברתה של תמר, אותה היא מכירה במעון של פסח נהרגה אחרי שברחה מהמעון בשל לקיחת מנת יתר של סמים.
ראו גם
סמים בקולנוע הישראלי
ממוזער|ציור מאת Leora Wise על קיר בית ברחוב יפו בירושלים במסגרת פרויקט 'סיור בעקבות הספר': 'מישהו לרוץ איתו', מאת דויד גרוסמן
לקריאה נוספת
לקריאת הספר המלא ב"פסיק, ספרייה הדיגיטלית" (זמין חינם לסטודנטים וחוקרים).
מיכל אפרת, "מישהו לשתוק אתו ומישהו לשתוק אליו — השתיקה המדברת, אמצעיה ותפקידיה ברומן "מישהו לרוץ אתו" מאת דויד גרוסמן", דפים למחקר בספרות 17/16, תשס"ח-תשס"ט, עמ' 423–473
צבי כרמלי, "מישהו לרוץ אתו — התבגרות כתנועה במרחב פנימי ותרבותי", דפים למחקר בספרות 17/16, תשס"ח-תשס"ט, עמ' 474–491
קישורים חיצוניים
קטע קריאה מהספר, גלי צה"ל, 2017
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי 2000
קטגוריה:ספרי דויד גרוסמן
קטגוריה:רומנים בעברית
קטגוריה:ספרי הספריה החדשה
קטגוריה:הספרים האהובים במצעד הספרים השנתי לילדים ולנוער
קטגוריה:סיפורי ירושלים
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:יצירות שצונזרו ברוסיה
קטגוריה:ספרים שצונזרו
| 2024-03-28T21:59:03
|
21 באוקטובר
|
21 באוקטובר הוא היום ה-294 בשנה (295 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 71 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
686 – קונון הופך לאפיפיור
1097 – תחילת המצור על אנטיוכיה על ידי הצלבנים
1805 – הצי של נפוליאון ביחד עם הצי הספרדי מובסים על ידי הצי הבריטי בקרב טרפלגר
1854 – פלורנס נייטינגייל יוצאת למלחמת קרים יחד עם צוות של 38 אחיות אותן הכשירה
1944 – מלחמת העולם השנייה: העיר אאכן הייתה העיר הראשונה בגרמניה המערבית, שאליה נכנסו כוחות חיל רגלים של בעלות הברית
1945 – נשים מצביעות בבחירות הפרלמנטריות בצרפת בפעם הראשונה
1948 – מלחמת העצמאות: חטיבת הנגב כובשת את באר שבע
1955 – במכון ויצמן מופעל "ויצק" – המחשב האלקטרוני הראשון בישראל ואחד הראשונים בעולם
1967 – המשחתת אח"י אילת טובעה באמצעות טילים שנורו אליה מספינות טילים מצריות. 47 מאנשי צוותה נהרגו
1986 – מדינת איי מרשל זוכה לעצמאות
נולדו
ממוזער|224x224 פיקסלים|אלפרד נובל
ממוזער|229x229 פיקסלים|בנימין נתניהו
ממוזער|260x260 פיקסלים|קארי פישר
1328 – חונגוו, קיסר סין (נפטר ב-1398)
1449 – ג'ורג' פלנטג'נט, דוכס קלרנס, אחיהם של המלכים אדוארד הרביעי וריצ'רד השלישי (הוצא להורג ב-1478)
1536 – יואכים ארנסט, נסיך אנהלט (נפטר ב-1586)
1772 – סמואל טיילור קולרידג', משורר אנגלי (נפטר ב-1834)
1833 – אלפרד נובל, ממציא הדינמיט (נפטר ב-1896)
1846 – אדמונדו דה אמיצ'יס, סופר איטלקי (נפטר ב-1908)
1912 – גאורג שולטי, מנצח הונגרי (נפטר ב-1997)
1914 – מרטין גרדנר, כותב אמריקאי, בעיקר של מדע פופולרי (נפטר ב-2010)
1917 – דיזי גילספי, מוזיקאי ג'אז (נפטר ב-1993)
1921 – משולם דוד הלוי סולובייצ'יק, ראש אחת מישיבות בריסק בירושלים (נפטר ב-2021)
1924 – ג'ויס רנדולף, שחקנית אמריקאית (נפטרה ב-2024)
1926 – מוני חמל, ראש מועצה אזורית הגליל העליון (נפטר ב-2022)
1927 – יובל אליצור, עיתונאי ישראלי, סופר ודיפלומט (נפטר ב-2019)
1929 – אורסולה לה גווין, סופרת אמריקאית שזכתה בפרסים רבים ובהם פרס הוגו, פרס נבולה, ופרס גנדלף (נפטרה ב-2018)
1931 – מיכאל נהוראי, חוקר בתחום מחשבת ישראל, פרופסור לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן (נפטר ב-2020)
1933 – פרנסיסקו חנטו, כדורגלן ומאמן ספרדי (נפטר ב-2022)
1935 – גרשון ברין, פרופסור בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב
1935 – דוד אוסישקין, פרופסור בחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב
1937 – דב הלר, אמן ישראלי (נפטר ב-2018)
1937 – שמואל מחרובסקי, מנהל קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב בשנים 1960–1992 (נפטר ב-2019)
1937 – אורי שטנדל, עורך דין, מזרחן וסופר ישראלי (נפטר ב-2022)
1941 – יוסף יודוביץ', קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה (נפטר ב-2018)
1942 – יגאל חרד, מוזיקאי, מעבד מוזיקלי, מלחין ונגן גיטרה (נפטר ב-2021)
1946 – נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון הלאומי הבימה ולשעבר מנכ"ל התיאטרון הקאמרי
1946 – מוצי אביב, זמר ושחקן ישראלי
1948 – שייע כהן, היסטוריון יהודי-אמריקאי
1949 – בנימין נתניהו, ראש הממשלה התשיעי של ישראל
1951 – מאיר איינשטיין, שדרן ספורט ישראלי (נפטר ב-2017)
1952 – עקיבא טבת, במאי, מפיק ומנהל ישראלי
1956 – קארי פישר, שחקנית ותסריטאית אמריקאית (נפטרה ב-2016)
1957 – וולפגנג קטרלה, פיזיקאי גרמני ופרופסור לפיזיקה ב-MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס). זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 2001
1960 – סקוט סטירני, קצין בדרגת תת-אדמירל בצי ארצות הברית (נפטר ב-2018)
1961 – אלברט בורלא, מנכ"ל חברת התרופות פייזר
1964 – ג'ון קרין, מוזיקאי אמריקאי
1964 – בריג'יט גבריאל, עיתונאית, סופרת ומייסדת ונשיאת הארגון הימין האמריקאי "American Congress for Truth"
1967 – פול אינס, כדורגלן אנגלי שבין היתר השתתף עם נבחרתו ביורו 1996, מונדיאל 1998 ויורו 2000
1969 – נוגה ויזל, סנגורית פלילית המייצגת חשודים ונאשמים בעבירות מין ושחיינית ישראלית
1970 – עינת גבאי, שחיינית ישראלית
1973 – שרון מימון, במאי קולנוע ותסריטאי ישראלי
1974 – דנה דבורין, שחקנית, במאית, יוצרת ומנחת טלוויזיה ישראלית
1976 – איה קרמרמן, מנחת טלוויזיה ודוגמנית
1980 – קים קרדשיאן, אשת עסקים ואישיות טלוויזיה אמריקאית
1981 – נמניה וידיץ', כדורגלן סרבי
1983 – נינט טייב, זמרת ושחקנית ישראלית
1984 – שני קליין, שחקנית ישראלית
1990 – ריקי רוביו, כדורסלן ספרדי
1993 – קרייה, ראפר, זמר ופזמונאי פיני
1995 – רמזי ספורי, כדורגלן ערבי-ישראלי
נפטרו
ממוזער|210x210 פיקסלים|שארל השישי
ממוזער|175x175 פיקסלים|אליוט סמית'
1266 – בירגר יארל, עוצר שוודיה, מייסד סטוקהולם (נולד ב-1210 לערך)
1422 – שארל השישי, מלך צרפת (נולד ב-1368)
1805 – הוריישו נלסון, אדמירל בריטי (נולד ב-1758)
1841 – ג'ון פורסית', מדינאי אמריקאי (נולד ב-1780)
1881 – אדוארד היינה, מתמטיקאי גרמני, נודע בשל משפטים שהוכיח בנושא תוצאות פונקציות מיוחדות ואנליזה ממשית. בפרט, הוא כתב מסה חשובה על ההרמוניות הספריות ופונקציות לז'נדר (נולד ב-1821)
1944 – הילמה אף קלינט, ציירת ומיסטיקנית שוודית (נולדה ב-1862)
1969 – ואצלב שרפינסקי, מתמטיקאי פולני (נולד ב-1882)
1970 – ג'ון סקופס, מורה אמריקאי שנשפט ב"משפט הקופים" (נולד ב-1900)
1976 – מרסדס פינטו, הייתה סופרת, מחזאית, דוברת ועיתונאית ספרדייה (נולד ב-1883)
1993 – מלכיור נדאדיה, נשיאה הראשון של בורונדי שנבחר באופן דמוקרטי (נולד ב-1953)
1994 – שלמה קרליבך, מורה רוחני, זמר, נגן, מלחין ומספר סיפורים יהודי אמריקאי (נולד ב-1925)
2003 – אליוט סמית', זמר-יוצר ומוזיקאי אמריקאי (נולד ב-1969)
2012 – ג'ורג' מקגוורן, מועמד לנשיאות ארצות הברית ומתנגד חריף למלחמת וייטנאם (נולד ב-1922)
2014 – גוף ויטלם, ראש ממשלת אוסטרליה מטעם מפלגת הלייבור האוסטרלית (ALP) בין השנים 1972 ל-1975 (נולד ב-1916)
2016 – מרים אביגל, זמרת ישראלית (נולדה ב-1938)
2018 – רוברט פוריסון, מכחיש שואה צרפתי (נולד ב-1929)
2018 – מתתיהו דרובלס, חבר הכנסת ויושב ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית (נולד ב-1931)
2019 – נסים קרליץ, מבכירי פוסקי ההלכה החרדים ליטאים (נולד ב-1926)
2021 – ברנרד הייטינק, מנצח הולנדי (נולד ב-1929)
2021 – הלינה האצ'ינס, צלמת קולנוע ועיתונאית אוקראינית-אמריקאית (נולדה ב-1979)
2022 – משה ורבין, ראש המועצה המקומית השביעי של רמת השרון (נולד ב-1943)
2022 – שמירה אימבר, שדרנית רדיו ישראלית (נולדה ב-1943)
2022 – אשר טללים, במאי קולנוע ועורך ישראלי (נולד ב-1950)
2023 – בובי צ'רלטון, כדורגלן אנגלי (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום בחזרה לעתיד
יום טרפלגר – יום הצי של הצי המלכותי הבריטי (נחגג בתאריך הניצחון הבריטי בקרב טרפלגר)
20 באוקטובר – 22 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
י כא
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-06-12T17:27:09
|
24 באוקטובר
|
24 באוקטובר הוא היום ה-297 בלוח הגרגוריאני (298 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נותרו עוד 68 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
996 – רובר השני, מלך צרפת מתחיל את כהונתו
1360 – הסכם ברטיני, בין אנגליה לצרפת. סיום שלב ראשון של מלחמת מאה השנים. שטחים נרחבים בדרום-מערב צרפת עוברים לשליטה אנגלית
1648 – הסכמי וסטפאליה נחתמים בעיר מינסטר
1793 – האספה הלאומית של צרפת מקבלת את לוח השנה המהפכני בצרפת
1795 – חלוקתה השלישית והאחרונה של פולין, פולין מפסיקה להתקיים כיישות עצמאית
1857 – מועדון הכדורגל הראשון בעולם נוסד בשפילד, אנגליה
1917 – הבולשביקים השתלטו על תחנות הרכבת ומשרדי הדואר בבירה פטרוגרד
1929 – הבורסה בניו יורק קורסת ב"יום חמישי השחור", הנחשב ליום תחילת "השפל הגדול"
1929 – יוצא לאור חדר משלך מאת וירג'יניה וולף, אשר דן בחשיבות מקומן של נשים במורשת התרבות הספרותית, ונחשב לטקסט יסוד פמיניסטי
1945 – האו"ם (האומות המאוחדות) נוסד באופן רשמי
1946 – צילום ראשון של כדור הארץ מחוץ לאטמוספירה (מעבר לקו קרמן), באמצעות רקטת V-2
1964 – צפון רודזיה מקבלת עצמאות מבריטניה, והופכת למדינה העצמאית זמביה
1967 – במבצע אבוקה מחריב צה"ל את בתי הזיקוק בעיר סואץ, בתגובה לטיבוע המשחתת אילת
1973 – הפסקת האש בין ישראל, מצרים וסוריה נכנסת לתוקפה ומביאה לידי סיום את מלחמת יום הכיפורים
1975 – מתרחשת שביתת הנשים של איסלנד במחאה נגד פערי שכר ואפליה, בה משתתפות 90% מהנשים באיסלנד, אשר משביתות את המשק
נולדו
ממוזער|180x180px|דומיטיאנוס
ממוזער|233x233px|ג'יין סימור
ממוזער|170x170px|אנטוני ואן לוונהוק
שמאל|ממוזער|201x201px|משה מונטיפיורי
51 – דומיטיאנוס, קיסר רומי (נרצח ב-96)
1503 – איזבלה, נסיכת פורטוגל (נפטרה ב-1539)
1508 – ג'יין סימור, מלכת אנגליה, אשתו השלישית של הנרי השמיני (נפטרה ב-1537)
1632 – אנטוני ואן לוונהוק, הולנדי, מפתח מיקרוסקופ האור (נפטר ב-1723)
1784 – משה מונטיפיורי, איש עסקים, איש ציבור ונדבן יהודי (נפטר ב-1885)
1796 – דייוויד רוברטס, צייר סקוטי (נפטר ב-1864)
1804 – וילהלם אדוארד ובר – פיזיקאי גרמני, שהמציא יחד עם קרל פרידריך גאוס ב-1833 את הטלגרף האלקטרומגנטי. על שמו קרויה יחידת המידה ובר יחידת המידה לשטף מגנטי (נפטר ב-1891)
1885 – רחל כצנלסון-שזר, אשת ציבור ישראלית (נפטרה ב-1975)
1886 – סרגו אורדז'וניקידזה, חבר הפוליטביורו ומייסד גאורגיה הסובייטית (נפטר ב-1937)
1907 – יצחק ארנסט נבנצל, מבקר המדינה השני בישראל (נפטר ב-1992)
1910 – יואל זוסמן, הנשיא הרביעי של בית המשפט העליון (נפטר ב-1982)
1914 – דב ירמיה, פעיל שלום ישראלי, מוותיקי מפקדי "ההגנה" וצה"ל וממקימי רשות שמורות הטבע (נפטר ב-2016)
1915 – בוב קיין, קומיקסאי אמריקאי (נפטר ב-1998)
1918 – מרגרט אוסבורן דופונט, טניסאית אמריקאית (נפטרה ב-2012)
1927 – ז'אן-קלוד פסקל, זמר צרפתי, זוכה אירוויזיון 1961 כנציג לוקסמבורג (נפטר ב-1992)
1929 – יהונתן יפרח, פוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2008)
1929 – ג'ורג' קראם, מלחין אמריקאי של מוזיקה עכשווית (נפטר ב-2022)
1930 – איליין פיינסטיין, משוררת, סופרת, מחזאית, ומתרגמת יהודייה בריטית (נפטרה ב-2019)
1930 – יוהאן גלטונג, סוציולוג נורווגי (נפטר ב-2024)
1931 – סופיה גוביידולינה, מלחינה רוסייה
1932 – פייר ז'יל דה-ז'ן, פיזיקאי צרפתי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2007)
1932 – רוברט מנדל, כלכלן קנדי, חתן פרס נובל לכלכלה (נפטר ב-2021)
1933 – יורם ארידור, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל
1936 – אורי שמחוני, אלוף בצה"ל ומנכ"ל חברת "סולתם" (נפטר ב-2021)
1940 – יוסי שריד, פוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2015)
1940 – דן שילון, מנחה טלוויזיה
1947 – עפרה גלברט, סופרת ילדים ישראלית
1947 – קווין קליין, שחקן קולנוע ותיאטרון אמריקני
1954 – משה בקר, שחקן תיאטרון וזמר ישראלי
1960 – יוסי סיאס, קריין, מגיש תוכניות רדיו ומנחה טלוויזיה
1965 – רונית סופר-פרידמן, תסריטאית ישראלית
1966 – רומן אברמוביץ', מיליארדר רוסי, איל נפט ואיש עסקים
1966 – הני זובידה, חוקר ישראלי ודוקטור למדע המדינה
1971 – ציון נאנוס, עיתונאי
1978 – אלי ביז'אווי, מתרגם, במאי תיאטרון ותסריטאי ישראלי
1985 – ויין רוני, כדורגלן אנגלי
1986 – דרייק, ראפר אמריקאי
1987 – אדי קבטנר, שחקן, דוגמן ומנחה טלוויזיה ישראלי
1989 – פליקס ארוויד אולף שיילברג, נודע יותר בכינויו האינטרנטי פיודיפאי, "יוטיובר" שוודי
1989 – אלייזה טיילור, שחקנית אוסטרלית
1990 – ניקולה ווצ'ביץ', כדורסלן מונטנגרי
1996 – ג'יילן בראון, כדורסלן אמריקאי
1997 – ריי, זמרת ופזמונאית בריטית
נפטרו
ממוזער|160x160 פיקסלים|איג קאפה
שמאל|ממוזער|237x237px|טיכו ברהה
996 – איג קאפה, מלך צרפת (נולד ב-938)
1260 – ה הממלוכי קוטוז, מנצח קרב עין ג'אלות להדיפת המונגולים
1375 – ולדמר הרביעי, מלך דנמרק (נולד ב-1320)
1535 – פרנצ'סקו ספורצה השני, הדוכס האחרון של מילאנו (נולד ב-1495)
1601 – טיכו ברהה, אסטרונום דני (נולד ב-1546)
1655 – פייר גסנדי, פילוסוף, תאולוג נוצרי, אסטרונום ומתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1592)
1842 – ברנרדו או'היגינס, פוליטיקאי ואיש צבא צ'יליאני (נולד ב-1778)
1852 – דניאל ובסטר, מדינאי ונואם אמריקאי בולט (נולד ב-1782)
1920 – מריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (נולדה ב-1853)
1938 – ארנסט ברלך, פסל גרמני אקספרסיוניסט, אמן גילוף, יוצר הדפסים, במאי וסופר (נולד ב-1870)
1945 – וידקון קוויזלינג, פוליטיקאי נורווגי ובוגד מפורסם (נולד ב-1887)
1953 – אברהם ישעיהו קרליץ, רב, מגדולי הדור של היהדות החרדית ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20 (נולד ב-1878)
1962 – חנן רובין, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1908)
1972 – ג'קי רובינסון, שחקן בייסבול אמריקאי (נולד ב-1919)
1974 – דוד אויסטרך, כנר יהודי-רוסי (נולד ב-1908)
1984 – אריך ביהם, ראש המועצה המקומית כפר אתא הראשון (נולד ב-1894)
1994 – ראול ג'וליה, שחקן קולנוע (נולד ב-1940)
2005 – רוזה פארקס, פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח (נולדה ב-1913)
2016 – בובי וי, זמר אמריקאי (נולד ב-1943)
2017 – נסים רג'ואן, היסטוריון, מזרחן סופר ועיתונאי ישראלי (נולד ב-1924)
2020 – בן עמי פיינגולד, סופר, חוקר ספרות ומבקר תיאטרון (נולד ב-1931)
2021 – ג'יימס מייקל טיילר, שחקן אמריקאי (נולד ב-1962)
2022 – אלי ברקוביץ'-גרוס, סופרת ומשוררת יהודייה-אמריקאית (נולדה ב-1929)
2022 – אשטון קרטר, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1954)
2022 – לזלי ג'ורדן, מחזאי ושחקן אמריקאי, זוכה פרס אמי (נולד ב-1955)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום האומות המאוחדות
יום המידע בדבר הפיתוח העולמי
23 באוקטובר – 25 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י כד
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-19T08:16:46
|
25 באוקטובר
|
25 באוקטובר הוא היום ה-298 בשנה (299 בשנה מעוברת), בשבוע ה-43 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 67 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1415 – מלחמת מאה השנים: אנגליה מביסה את צרפת בקרב אז'נקור
1760 – ג'ורג' השלישי הופך למלך בריטניה
1854 – הסתערות הבריגדה הקלה במהלך מלחמת קרים
1898 – מסע וילהלם השני לארץ ישראל: קיסר גרמניה וילהלם השני הגיע לחיפה
1917 – החלה מהפכת אוקטובר (לפי הלוח היוליאני)
1924 – פורסם מכתב זינובייב, שגרם להחלפת שלטון מפלגת הלייבור בממלכה המאוחדת
1944 – האימפריה היפנית משגרת את התקפת הקמיקזה הממוסדת הראשונה
1991 – מטוס האיירבוס A-340 מוטס לראשונה בטיסת ניסוי
2001 – מיקרוסופט משחררת את מערכת ההפעלה Windows XP
2021 – צבא סודאן פותח בהפיכה נגד הממשלה. ראש הממשלה עבדאללה חמדוכ הוכנס למעצר בית. הנשיא עבד אל-פתאח אל-בורהאן הכריז על מצב חירום ועל פירוק הממשלה
נולדו
ממוזער|208x208 פיקסלים|ויליאם גרנוויל
ממוזער|248x248 פיקסלים|יוהאן שטראוס
שמאל|ממוזער|198x198px|פבלו פיקאסו
1330 – לואי השני, רוזן פלנדריה (נפטר ב-1384)
1453 – ג'וליאנו דה מדיצ'י, שליט פירנצה (נרצח ב-1478)
1759 – ויליאם גרנוויל, ראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-1834)
1759 – סופיה דורותיאה, נסיכת וירטמברג, רעייתו של פאבל הראשון, קיסר רוסיה (נפטרה ב-1828)
1789 – היינריך שוואבה, אסטרונום ובוטנאי גרמני (נפטר ב-1875)
1806 – מקס שטירנר, הוגה דעות ופילוסוף גרמני (נפטר ב-1856)
1811 – אווריסט גלואה, מתמטיקאי צרפתי (נהרג ב-1832)
1825 – יוהאן שטראוס (הבן), מלחין אוסטרי, כונה "מלך הוואלס" (נפטר ב-1899)
1838 – ז'ורז' ביזה, מלחין צרפתי (נפטר ב-1875)
1844 – פיליפ ויקסטיד, כלכלן אנגלי (נפטר ב-1927)
1871 – ישעיהו ברשדסקי, סופר עברי בתקופת התחייה (נפטר ב-1908)
1881 – פבלו פיקאסו, צייר ופסל ספרדי (נפטר ב-1973)
1888 – ריצ'רד בירד, חוקר ארצות אמריקאי (נפטר ב-1957)
1894 – גאורג צונדק, מאבות הרפואה הפנימית בארץ, פרופסור לרפואה פנימית ומנהל מחלקה פנימית בבית החולים הדסה (תל אביב) (נפטר ב-1970)
1895 – לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל (נפטר ב-1969)
1905 – מילדרד נטוויק, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אמריקאית (נפטרה ב-1994)
1913 – קלאוס ברבי, פושע מלחמה נאצי (נפטר ב-1991)
1917 – עמנואל הנגבי, ממפקדי המבצעים של הלח"י (נפטר ב-1975)
1921 – דניאל רקנאטי, בנקאי ואיש עסקים (נפטר ב-1984)
1921 – יהודית הנדל, סופרת ישראלית (נפטרה ב-2014)
1925 – יהלי וגמן, פסנתרן, מנצח ומורה למוזיקה ישראלי (נפטר ב-2001)
1927 – ז'וב, קומיקסאי שווייצרי, מחבר טקסטים לסדרות קומיקס ותסריטאי לסרטים מצוירים (נפטר ב-2024)
1928 – דן הורוביץ, סוציולוג ישראלי, עיתונאי, ופרופסור באוניברסיטה העברית (נפטר ב-1991)
ממוזער|254x254 פיקסלים|לוי אשכול
1928 – פיטר נאור, מדען מחשב דני, חתן פרס טיורינג (נפטר ב-2016)
1928 – פאולו מנדס דה רושה, אדריכל ומתכנן ערים ברזילאי (נפטר ב-2021)
1928 – מריון רוס, שחקנית אמריקאית
1932 – מרדכי אלטשולר, פרופסור במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית וחתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת 1991 (נפטר ב-2019)
1936 – גדעון רייכר, עיתונאי ופובליציסט ישראלי
1936 – יחיאל חזק, משורר עברי ומחנך (נפטר ב-2022)
1940 – אפולו נסיבמבי, ראש ממשלת אוגנדה (נפטר ב-2019)
1940 – בוב נייט, מאמן כדורסל בליגת המכללות האמריקאית (נפטר ב-2023)
1941 − הלן רדי, זמרת אוסטרלית-אמריקאית (נפטרה ב-2020)
1941 – דניאל הורוביץ, מחזאי, במאי ותסריטאי ישראלי
1943 – שאול סוקניק, רופא ישראלי (נפטר ב-2013)
1943 – גרשון דקל, שחקן כדורסל ישראלי (נפטר ב-2019)
1946 – אליאס פיגרואה, כדורגלן צ'ילאני
1949 – אריה מליניאק, פרשן כדורסל ישראלי
1955 – ז'יל בן דוד, שחקן, מדבב ובובנאי ישראלי
1955 – אורן נהרי, עיתונאי, עורך ומגיש תוכניות טלוויזיה ורדיו ישראלי
1957 – זאהי ארמלי, כדורגלן ערבי-ישראלי ששיחק בעמדת החלוץ
1957 – ננסי קארטרייט, מדבבת אמריקאית
1958 – קורנליה אנדר, שחיינית מזרח גרמנית ואלופה אולימפית
1959 – דניאל לפין, תסריטאי ומחזאי ישראלי
1961 – צ'אד סמית', מתופף להקת רד הוט צ'ילי פפרז
1964 – ניקול, זמרת גרמנייה, זוכת אירוויזיון 1982 כנציגת גרמניה
1968 – דוריס פיטשן, כדורגלנית גרמנייה ששיחקה בעמדת הקישור
1969 – סמנתה בי, קומיקאית, פרשנית פוליטית ואישיות טלוויזיה קנדית-אמריקאית
1970 – מני אסייג, תסריטאי ופובליציסט ישראלי
1970 – אדם גולדברג, שחקן, במאי ומפיק אמריקאי
1977 – בירגיט פרינץ, כדורגלנית גרמנייה
1977 – יהונתן גטרו, זמר ושחקן ישראלי
1979 – ציון ברוך, בדרן ושחקן ישראלי
1980 – דורון אגוזי, קלע ישראלי
1982 – יובל מנדלסון, מוזיקאי וקולנוען
1984 – קייטי פרי, זמרת אמריקאית
1985 – סיארה, זמרת ושחקנית אמריקאית
1989 – עמרי שרת, משורר, יוצר ואיש רוח ישראלי
1992 – דווידה פורמולו, רוכב אופני כביש איטלקי
2001 – אליזבת, נסיכת בלגיה, יורשת העצר של בלגיה. מיועדת להיות המלכה לאחר שלטון אביה פיליפ, מלך הבלגים
נפטרו
ממוזער|242x242 פיקסלים|סטפן, מלך אנגליה
ממוזער|291x291 פיקסלים|ג'ורג' השני, מלך בריטניה
625 – בוניפקיוס החמישי, אפיפיור
1047 – מגנוס הראשון, מלך נורווגיה ודנמרק (נולד ב-1024)
1154 – סטפן, מלך אנגליה (נולד ב-1096)
1400 – ג'פרי צ'וסר, משורר אנגלי (נולד ב-1343)
1415 – שארל ד'אלברה, המפקד העליון של צבא צרפת (נולד ב-1368)
1415 – אדוארד מנוריץ', דוכס יורק (נולד ב-1373)
1495 – ז'ואו השני, מלך פורטוגל (נולד ב-1455)
1760 – ג'ורג' השני, מלך בריטניה (נולד ב-1683)
1973 – אבבה ביקילה, אתלט אתיופי, פעמיים אלוף אולימפי בריצת מרתון, ב-1960 וב-1964 (נולד ב-1932)
1987 – לואי גוטמן, פרופסור לסטטיסטיקה ומדעי ההתנהגות וחתן פרס ישראל (נולד ב-1916)
1997 – דוד מתתיהו רבינוביץ, האדמו"ר מביאלא בני ברק, ראש ישיבת אור קדושים ביאלא, מלחין ומחבר ספרי חסידות והדרכות (נולד ב-1927)
2001 – מרווין האריס, אנתרופולוג אמריקאי (נולד ב-1927)
2002 – ריצ'רד האריס, שחקן אירי (נולד ב-1930)
2004 – יהודה דרור, המפקד הצבאי של קיבוץ רביבים במלחמת העצמאות וראש המועצה האזורית רמת הנגב (נולד ב-1927)
2004 – ג'ון פיל, שדרן רדיו בריטי (נולד ב-1939)
2014 – ג'ק ברוס, מוזיקאי סקוטי (נולד ב-1943)
2015 – רפאל אמיר, מראשוני השדרנים בקול ישראל (נולד ב-1923)
2015 – פליפ סונדרס, מאמן כדורסל ובעלים חלקי של קבוצת מינסוטה טימברוולבס מליגת ה-NBA (נולד ב-1955)
2016 – חורחה באז'ה איבנייס, נשיא אורוגוואי (נולד ב-1927)
2016 – קרלוס אלברטו טורס, מאמן וכדורגלן ברזילאי (נולד ב-1944)
2016 – גלעד עברון, מחזאי, תסריטאי וסופר ישראלי (נולד ב-1955)
2019 – קרלו שטרנגר, פסיכולוג, פסיכואנליטיקאי ופרופסור לפסיכולוגיה ישראלי (נולד ב-1958)
2020 – דיאן די פרימה, משוררת ואמנית אמריקאית (נולדה ב-1934)
2023 – דינה שטרן, חוקרת ספרות ישראלית (נולדה ב-1919)
2023 – עמוס אריכא, מחזאי, צייר, סופר ושחקן ישראלי (נולד ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום הפסטה הבינלאומי
24 באוקטובר – 26 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י כה
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-18T13:05:26
|
26 באוקטובר
|
26 באוקטובר הוא היום ה-299 בשנה (300 בשנה מעוברת), בשבוע ה-43 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 66 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1520 – קארל החמישי מוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה
1860 – איחוד איטליה: ג'וזפה גריבלדי פוגש את ויטוריו אמנואלה מלך סרדיניה-פיימונטה ליד טאנו, ומעביר לו את ממלכת שתי הסיציליות אותה כבש במסע האלף
1863 – התאחדות הכדורגל הראשונה בעולם נוסדת באנגליה
1905 – נורווגיה זוכה בעצמאות משוודיה
1916 – מרגרט סנגר נעצרת בגין הפצת אמצעי מניעה; הפרסום סביב המעצר והמשפט מצית גל אקטיביזם בעד הנגשת אמצעי מניעה ברחבי ארצות הברית
1943 – סיום בניית הגשר על הנהר קוואי בין תאילנד לבורמה
1955 – אוסטריה מקבלת את עצמאותה מצרפת, הממלכה המאוחדת, ארצות הברית וברית המועצות
1958 – הטיסה המסחרית הראשונה של הבואינג 707, מניו יורק לפריז
1979 – נרצח נשיא קוריאה הדרומית פארק צ'ונג-הי
1984 – סרט הקולנוע "שליחות קטלנית" יוצא לאקרנים
1994 – נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן
2004 – יוצא לאור משחק המחשב Grand Theft Auto: San Andreas
2005 – חמישה הרוגים בפיגוע התאבדות שבוצע על ידי ארגון הג'יהאד האסלאמי בשוק בחדרה
2012 – הושקה מערכת ההפעלה Windows 8
2019 – מנהיג דאעש אבו בכר אל-בגדאדי נהרג במבצע קיילה מולר בסוריה
נולדו
ממוזער|235x235 פיקסלים|ז'ורז' דנטון
ממוזער|242x242px|מולטקה הזקן
ממוזער|284x284px|מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האחרון של איראן
1431 – ארקולה הראשון ד'אסטה, דוכס פרארה ופטרון אומנות (נפטר ב-1505)
1564 – הנס ליאו האסלר, מלחין ונגן עוגב גרמני (נפטר ב-1612)
1673 – דימיטריה קנטמיר, שליט נסיכות מולדובה, היסטוריון ומוזיקולוג (נפטר ב-1723)
1685 – דומניקו סקרלטי, מלחין איטלקי (נפטר ב-1757)
1757 – קרל לאונרד ריינהולד, פילוסוף אוסטרי (נפטר ב-1823)
1759 – ז'ורז' דנטון, פרקליט ועיתונאי צרפתי. ממנהיגי המהפכה הצרפתית (הוצא להורג ב-1794)
1800 – הלמוט פון מולטקה הזקן, גנרל-פלדמרשל גרמני מפורסם. (נפטר ב-1891)
1849 – פרדיננד גאורג פרובניוס, מתמטיקאי גרמני שנודע עקב תרומותיו לתורת הפונקציות האליפטיות, לחקר משוואות דיפרנציאליות ולתורת החבורות, נחשב לאבי תורת ההצגות (נפטר ב-1917)
1862 – הילמה אף קלינט, ציירת ומיסטיקנית שוודית (נפטרה ב-1944)
1880 – אנדריי ביילי, סופר רוסי (נפטר ב-1934)
1888 – נסטור מאכנו, אנרכיסט אוקראיני (נפטר ב-1935)
1905 – אריאדנה סקריאבינה, משוררת רוסייה ופעילה בתנועת ההתנגדות הצרפתית (נפטרה ב-1944)
1911 – מהליה ג'קסון, זמרת גוספל ופעילת זכויות אזרח, ידועה כ"מלכת הגוספל" (נפטרה ב-1972)
1914 – ג'קי קוגן, שחקן אמריקאי (נפטר ב-1984)
1919 – מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האחרון של איראן (נפטר ב-1980)
1916 – פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת (נפטר ב-1996)
1921 – עדה טל, שחקנית תיאטרון ישראלית (נפטרה ב-2010)
1923 – נחמיה בן-תור, עורך דין וסופר, מלוחמי מחתרות האצ"ל והלח"י (נפטר ב-2017)
1936 – שלי מוריסון, שחקנית יהודייה-אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1938 – ריצ'רד גולדסטון, משפטן
1939 – נורית כהן, שחקנית ומדבבת ישראלית (נפטרה ב-2013)
1942 – בוב הוסקינס, שחקן בריטי (נפטר ב-2014)
1943 – רון בן ישי, עיתונאי ישראלי
1945 – עדה רפפורט-אלברט, חוקרת ישראלית (נפטרה ב-2020)
1945 – ג'ון מקאדמס, פרופסור אמריקאי למדע המדינה (נפטר ב-2021)
1945 – ג'קלין סמית', שחקנית ואשת עסקים אמריקאית
1947 – מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון (נפטרה ב-2022)
1947 – הילרי קלינטון, הגברת הראשונה, סנאטורית, מזכירת המדינה ומועמדת לנשיאות ארצות הברית
1953 – עמי ויינברג, שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה, קריין ומדבב ישראלי
1957 – אמנון דמתי, רקדן וכוריאוגרף ישראלי
1958 – אריק קפלון, במאי קולנוע ותסריטאי ישראלי
1960 – דוד אמיגה, כדורגלן ישראלי
1961 – דילן מקדרמוט, שחקן אמריקאי
1962 – קרי אלווס, שחקן קולנוע אנגלי
1963 – קרייג שייקספיר, כדורגלן ומאמן כדורגל אנגלי (נפטר ב-2024)
1964 – דרור וינברג, אלוף-משנה בצה"ל, הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפדה השנייה (נהרג ב-2002)
1965 – תמר בורר, רקדנית וכוריאוגרפית ישראלית
1971 – אנתוני ראפ, שחקן תיאטרון וקולנוע אמריקאי
1972 – רועי ירקוני, מלחין, פסנתרן ומעבד ישראלי
1973 – סת' מקפרלן, אנימטור, מלחין, תסריטאי, מפיק, שחקן, זמר ומדבב אמריקאי
1975 – מיה דגן, שחקנית ישראלית
1975 – סופי צדקה, שחקנית, זמרת ומנחת טלוויזיה ישראלית
1978 – סי. אם. פאנק, מתאבק מקצועי לשעבר, לוחם UFC
1983 – איתי תורג'מן, שחקן ישראלי
1984 – סשה כהן, אלופת ארצות הברית בהחלקה אומנותית על הקרח
1986 – אביחי ידין, כדורגלן ישראלי
1988 – תמר שם אור, שחקנית ישראלית
1988 – קארין סנדל, כדורגלנית ישראלית
1989 – חן אטיאס, שדרן ישראלי
2004 – שי הראל, שחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|187x187px|אלפרד הגדול
ממוזער|252x252 פיקסלים|איטו הירובומי
ממוזער|234x234 פיקסלים|ארתור קורנברג
899 – אלפרד הגדול, מלך וסקס (נולד ב-849)
1440 – ז'יל דה רה, מפקד צבאי וחבר לנשק של ז'אן ד'ארק, אך ידוע בהיותו רוצח ילדים סדרתי (נולד ב-1405)
1580 – אנה מאוסטריה, מלכת ספרד ואשתו של פיליפה השני (נולדה ב-1549)
1764 – ויליאם הוגארת, צייר וקריקטוריסט אנגלי (נולד ב-1697)
1879 – אנג'לינה גרימקה, מתנגדת עבדות, סופרג'יסטית ופעילה פוליטית (נולדה ב-1805)
1890 – קרלו קולודי, סופר איטלקי ("הרפתקאותיו של פינוקיו") (נולד ב-1826)
1902 – אליזבת קיידי סטנטון, סופרג'יסטית ופעילה למען זכויות נשים אמריקאית (נולדה ב-1815)
1909 – איטו הירובומי, פוליטיקאי יפני אשר כיהן כראש ממשלת יפן (נולד ב-1841)
1941 – ארקדי גאידר (ארקדי גוליקוב), סופר ילדים סובייטי (נולד ב-1904)
1952 – האטי מקדניאל, שחקנית וזמרת, האפרו-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס אוסקר (נולדה ב-1895)
1957 – ניקוס קאזאנצאקיס, סופר, מחזאי, מתרגם ופוליטיקאי יווני (נולד ב-1883
1957 – גרטי קורי, ביוכימאית אמריקאית (נולדה ב-1896)
1972 – איגור סיקורסקי, מהנדס אמריקאי ממוצא רוסי (נולד ב-1889)
1977 – דוד זהבי, מלחין ישראלי, ממייסדי קיבוץ נען (נולד ב-1910)
1983 – אלפרד טרסקי, מתמטיקאי ולוגיקן פולני (נולד ב-1901)
2007 – ארתור קורנברג, ביוכימאי יהודי-אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה (נולד ב-1918)
2019 – אבו בכר אל-בגדאדי, מייסד ארגון הטרור המדינה האסלאמית (נולד ב-1971)
2020 – עיזת אבראהים א-דורי, סגן נשיא עיראק וסגן יושב ראש מועצת המהפכה העיראקית בתקופת שלטונו של סדאם חוסיין (נולד ב-1942)
2020 – אדי ג'ונסון, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1955)
2021 – נו טה-וו, מדינאי ואיש צבא דרום קוריאני, נשיאה השישי של קוריאה הדרומית בשנים 1988–1993 (נולד ב-1932)
2021 – נואף מסאלחה, איש ציבור שכיהן כחבר הכנסת, סגן שר, מנהל המחלקה הערבית בהסתדרות וחבר מרכז מפלגת העבודה (נולד ב-1943)
2021 – אורי רובין, פרופסור בחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1944)
2022 – פייר סולאז', צייר, חרט ופסל צרפתי (נולד ב-1919)
2022 – מ' אריה, צייר, מאייר ואמן גרפי ישראלי בסגנון נאיבי (נולד ב-1930)
2022 – ג'ולי פאוול, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1973)
2023 – ברוך מרדכי אזרחי, ראש ישיבת עטרת ישראל במודיעין עילית, זקן חברי מועצת גדולי התורה של דגל התורה וחבר נשיאות ועד הישיבות ומפעל הש"ס (נולד ב-1929)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום אנגם – חג מקומי של תושבי נאורו
25 באוקטובר – 27 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י כו
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-08-05T10:35:31
|
29 באוקטובר
|
29 באוקטובר הוא היום ה-302 בשנה בלוח הגרגוריאני (303 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 63 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
שמאל|ממוזער|150px|התקהלות בוול סטריט לאחר "יום שלישי השחור"
1618 – הסופר והנוסע האנגלי, וולטר ראלי מוצא להורג באשמת קשר כנגד ג'יימס הראשון, מלך אנגליה
1675 – גוטפריד וילהלם לייבניץ עושה שימוש לראשונה ב-S ארוכה, ∫, בתור סימן לאינטגרל
1787 – האופרה דון ג'ובאני של מוצרט מוצגת לראשונה בפראג
1863 – נציגי שש-עשרה המדינות הנפגשות בז'נבה מחליטים על הקמת ארגון הצלב האדום
1888 – בקונסטנטינופול נחתמה אמנת קושטא, המבטיחה מעבר ימי חופשי בתעלת סואץ, בעיתות שלום ומלחמה
1898 – מסע וילהלם השני לארץ ישראל: הקיסר מגיע לשערי ירושלים
1901 – ליאון צ'ולגוש, רוצחו של נשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי, מוצא להורג במכות חשמל
1923 – מוסטפא כמאל אטאטורק מייסד את הרפובליקה הטורקית, האימפריה העות'מאנית מתפרקת
1929 – קריסת הבורסה לניירות ערך בניו יורק המכונה "יום שלישי השחור". הקריסה הובילה לשפל הכלכלי הגדול
1948 – מבצע חירם, לשחרור הגליל העליון, יוצא לדרך
1948 – פרשת דווימה: עשרות מתושבי הכפר דווימה נהרגו במהלך כיבוש הכפר בידי גדוד 89 מחטיבה 8 של צה"ל
1953 – בדיקת האולטרה סאונד הראשונה המוצלחת של פעילות לב
1956 – מתחיל מבצע קדש
1956 – בסמוך למעבר המיתלה מתבצעת הצניחה המבצעית הראשונה בתולדות צה"ל, במסגרת מבצע קדש
1956 – טבח כפר קאסם – חיילים ממשמר הגבול ירו למוות ב-43 ערבים ישראלים, ובהם נשים וילדים
1957 – פרשת הרימון בכנסת: רימון יד נזרק אל עבר שרי הממשלה. השר חיים משה שפירא נפצע קשה, ראש הממשלה דוד בן-גוריון והשרה גולדה מאיר נפצעים קל
1959 – הקומיקס "אסטריקס" מתפרסם לראשונה
1966 – נערך הכנס המארגן הראשון של ארגון נשים לאומי (NOW), ובטי פרידן נבחרת כנשיאתו הראשונה
1969 – החיבור הראשון בין מחשב למחשב מוקם במסגרת ארפאנט (ARPANET)
1977 – שר האוצר ב"ממשלת המהפך" שמחה ארליך מכריז על המהפך הכלכלי
1991 – החללית גלילאו מגיעה לקרבה מרבית לאסטרואיד 951 גאספרה, ובכך הופכת לחללית הראשונה הסוקרת אסטרואיד מקרוב
1998 – ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה מגישה את הדו"ח שלה על האפרטהייד, ובו מואשמים שני הצדדים במעשי זוועה
1999 – סופה טרופית עזה פוגעת באודישה שבמזרח הודו, וגורמת לכ-10,000 הרוגים
2005 – בשלושה פיגועי טרור בניו דלהי, הודו נהרגים 62 איש
2008 – חברות התעופה דלתא איירליינס ונורת'ווסט איירליינס מתמזגות, והופכות את חברת דלתא, לחברת התעופה הגדולה בעולם
2015 – הרפובליקה העממית של סין הודיעה על ביטול "מדיניות הילד האחד", כך שזוג יורשה להביא לעולם שני ילדים
2018 – טיסה 610 של ליון אייר מתרסקת, וכל 189 הנוסעים ואנשי הצוות נספו
נולדו
שמאל|ממוזער|140px|יוזף גבלס
1507 – פרננדו אלווארז דה טולדו, הדוכס השלישי מאלבה (נפטר ב-1582)
1704 – ג'ון בינג, אדמירל בריטי (הוצא להורג ב-1757)
1761 – עקיבא איגר, מגדולי התורה הבולטים בתקופת האחרונים (נפטר ב-1837)
1879 – פרנץ פון פאפן, פוליטיקאי גרמני שסייע לעליית הנאצים (נפטר ב-1969)
1882 – ז'אן ז'ירודו, סופר, מחזאי ודיפלומט צרפתי (נפטר ב-1944)
1891 – פאני ברייס, שחקנית וזמרת אמריקאית (נפטרה ב-1951)
1897 – יוזף גבלס, מנהיג ותועמלן נאצי (התאבד ב-1945)
1920 – הילדה ברנרד, שחקנית ארגנטינאית (נפטרה ב-2022)
1921 – דוד רפאל בנעט, מהנדס אלקטרוניקה, חלוץ תחום המכ"ם בחיל האוויר הישראלי, והממציא של מעליות שבת (נפטר ב-2022)
1925 – חיים חפר, פזמונאי ישראלי (נפטר ב-2012)
1926 – זאב בונן, מהנדס וממציא ישראלי, מנכ"ל רפא"ל (נפטר ב-2010)
1927 – פרנק סג'מן, טניסאי אוסטרלי
1929 – יבגני פרימקוב, פוליטיקאי רוסי-יהודי וראש ממשלת רוסיה (נפטר ב-2015)
1930 – משה דניאל, כדורסלן ומאמן ישראלי (נפטר ב-2020)
1932 – דיק גרמייקר, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2020)
1932 – טד נאש, חותר תחרותי ומאמן חתירה אמריקאי (נפטר ב-2021)
1936 – מיכאל כהנוב, איש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, עמד בראש אגף "צומת" ובראש אגף "קשת" (נפטר ב-2013)
1938 – רלף בקשי, אנימטור אמריקאי
1938 – אלן ג'ונסון-סירליף, נשיאת ליבריה
1940 – פרידה בוקארה, זמרת צרפתייה יהודייה, זוכת אירוויזיון 1969 (אירוויזיון בו זכו 4 מדינות) כנציגת צרפת (נפטרה ב-1996)
1943 – נורמן האנטר, כדורגלן אנגלי (נפטר ב-2020)
1943 – דושאן איבקוביץ', כדורסלן ומאמן כדורסל (נפטר ב-2021)
1943 – שלמה וישינסקי, שחקן ובמאי ישראלי
1945 – יצחק ניסן, מנכ"ל ונשיא התעשייה האווירית לישראל
1947 – הנרי מישל, כדורגלן ששיחק כקשר אחורי ומאמן צרפתי (נפטר ב-2018)
1947 – רוני דניאל, כתב ופרשן לענייני צבא וביטחון של חברת החדשות מאז הקמתה (נפטר ב-2021)
1947 – ריצ'רד דרייפוס, שחקן אמריקאי יהודי זוכה פרס אוסקר
1948 – קייט ג'קסון, שחקנית, במאית ומפיקה אמריקאית
1959 – ג'ון מגופולי, פוליטיקאי טנזני שכיהן כנשיא טנזניה (נפטר ב-2021)
1962 – יחיא סינוואר, מנהיג ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה וראש הלשכה המדינית של חמאס (נפטר ב-2024)
1969 – רונית שחר, זמרת ויוצרת ישראלית
1970 – אדווין ואן דר סאר, שוער הולנדי
1970 – פיליפ קוקו, כדורגלן הולנדי
1971 – וינונה ריידר, שחקנית אמריקאית
1975 – צק ברקמן, שחקן ומוזיקאי ישראלי
1980 – בן פוסטר, שחקן אמריקאי
1982 – טלי מץ, מבזקנית בחברת החדשות של ערוץ 2
1987 – טובה לו, זמרת שוודית
1989 – פרימוז' רוגליץ', רוכב אופני כביש סלובני ולשעבר קופץ סקי
1990 – אריק סעדה, זמר שוודי, ייצג את שוודיה באירוויזיון 2011 והגיע למקום השלישי
1993 – אלברטו בטיול, רוכב אופני כביש איטלקי
1996 – אסטריד אס, זמרת-יוצרת נורווגית
נפטרו
שמאל|ממוזער|140px|שלמה גורן
1268 – קונראד השלישי, מלך ירושלים (נולד ב-1252)
1321 – סטפאן אורוש השני, מלך סרביה (נולד ב-1253)
1339 – אלכסנדר מטבר, נסיך ולדימיר (נולד ב-1301)
1618 – וולטר ראלי, מגלה ארצות (נולד ב-1554)
1783 – ז'אן לה רון ד'אלמבר, מתמטיקאי ופיזיקאי צרפתי (נולד ב-1717)
1829 – מריה אנה מוצרט, פסנתרנית אוסטרית (נולדה ב-1751)
1877 – נייתן בדפורד פורסט, גנרל בצבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקנית ולאחר המלחמה מנהיג הקו קלוקס קלאן (נולד ב-1821)
1901 – ליאון צ'ולגוש, רוצחו של ויליאם מקינלי (נולד ב-1873)
1911 – ג'וזף פוליצר, עיתונאי ומו"ל אמריקאי ממוצא הונגרי (נולד ב-1847)
1949 – גאורג איבאנוביץ' גורדייף, מיסטיקן ומורה למחול ממוצא יווני-ארמני (נולד ב-1866 או ב-1872)
1950 – גוסטב החמישי, מלך שוודיה (נולד ב-1858)
1981 – ז'ורז' ברסנס, זמר ומשורר צרפתי (נולד ב-1921)
1990 – יוסף גלנץ, פרופסור לחינוך ולפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן (נולד ב-1921)
1994 – שלמה גורן, מייסד הרבנות הצבאית והרב הראשי לישראל (נולד ב-1918)
2010 – ישראל כץ, שר העבודה והרווחה (נולד ב-1927)
2018 – גדעון כהן, ספורטאי ומאמן רב תחומי (נולד ב-1936)
2020 – בלה שיקי, פסנתרן הונגרי (נולד ב-1923)
2020 – אנגליקה אמון, פרופסור מן המניין במחלקה לביולוגיה של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (נולדה ב-1967)
2021 – אליהו מצא, שופט, כיהן כמשנה לנשיא בית המשפט העליון (נולד ב-1935)
2021 – קלמאן מואמבה, פוליטיקאי קונגולזי, כיהן כראש ממשלת הרפובליקה של קונגו (נולד ב-1943)
2021 – פונית רג'קומאר, שחקן קולנוע, זמר פלייבק, מפיק ומנחה טלוויזיה (נולד ב-1975)
2022 – יעקב בן-הרצל, עיתונאי, מגיש חדשות ושדרן תוכניות רדיו בקול ישראל (נולד ב-1930)
2022 – חוה פנחס-כהן, משוררת ישראלית, סופרת ומתרגמת, עורכת כתב העת "דימוי" (נולדה ב-1955)
חגים ואירועים החלים ביום זה
טורקיה – יום הרפובליקה
מסתיים מטר אוריונידים
28 באוקטובר – 30 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י כט
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-17T17:06:52
|
עמלץ לבן
|
שמאל|ממוזער|250px|עמלץ לבן ליד חופי מקסיקו
שמאל|ממוזער|250px|עמלץ לבן, הצללת נגד: ניתן לראות כי חלקו העליון של הכריש אפור וחלקו התחתון לבן
250px|שמאל|ממוזער|עמלץ לבן אוכל דג מתוך פיתיון
שמאל|ממוזער|250px|קרחה לבנה צדה אריה ים בדרום אפריקה
שמאל|ממוזער|250px|ראש עמלץ לבן מהצד
עַמְלֵץ לָבָן (שם מדעי: Carcharodon carcharias), המוכר גם
בשמות כריש לבן או קרחה לבנה (ידוע גם בשמו העממי "כריש גדול לבן" עקב פלג גופו התחתון הלבן. מאנגלית: "Great White Shark"), הוא מין של כריש ממשפחת העמלציים והמין היחיד ששרד בסוג קרכרודון. העמלץ הלבן נחשב לדג הטורף הכבד ביותר כיום. הוא טורף על בעל אופי אגרסיבי הנחשב לקטלני שבכרישים לאדם עם התקיפות המרובות ביותר מכל הכרישים. הדבר גם זכה לייצוג בתרבות ממספר סרטים וספרים, אף שתקיפות כאלה נדירות יחסית ולרוב מבוססות על טעויות זיהוי.
תפוצתו גלובלית והוא נודד באוקיינוס הפתוח לאורך מרבית האוקיינוסים הממוזגים והסובטרופיים, לרוב סביב קו 12 ל-24 מעלות כשאוכלוסיות גדולות מצויות לאורך חופים בהם מושבות גדולות של טורפים ימיים או טרף דומה. לרוב הכריש מצוי בסמוך לפני המים אך הוא יכול לצלול עד לעומק 1,200 מטר.
כיום העמלץ מצוי בסכנת הכחדה עקב דיג יתר, רבייה נמוכה ועקב זיהום הים. העמלץ הלבן, לא נראה בחופי ישראל אך הוא נראה בים התיכון.
מקור השם
משמעות שמו המדעי הוא "שן-כריש" ולעיתים נכתב ומבוטא "קַרְכַּרוֹדוֹן" בהתאם להגייה האנגלית. שמו העממי האנגלי הוא "Great White Shark" (אף שטקסונומית איננו מין בסוג כריש ואף לא במשפחת הכרישיים).
על פי האקדמיה ללשון העברית "עמלץ" הוא שמו של סוג כריש. ראשיתו של שם מוזר זה בפירוש מקורי לפסוק בתהלים שהציע עמנואל לב (Löw; 1854–1944), חוקר יהודי הונגרי שכתב על בעלי החיים והצמחים של ארץ ישראל ועל שמותיהם העבריים והארמיים. בתהלים פרק ע"ד, פסוק י"ד, נכתב . את המילים "לעם לציים" הציע עמנואל לב לקרוא בחלוקה אחרת ובניקוד אחר: "לעמלצֵי-יָם", ופירש כי 'עמלץ' הוא טורף ימי ענק. בעקבות פירוש מקורי זה, אף שנדחה על ידי חוקרי הלשון, נכנסה המילה "עמלץ" למילונים העבריים במשמעות 'כריש', ובהמשך יוחד השם לסוג מסוים של כריש – גדול ומסוכן במיוחד.
מאפיינים
העמלץ הלבן הוא הכריש אוכל הבשר הגדול ביותר במשקלו, כשבעבר היו עוד כרישים גדולים יותר כמו המגלודון, שהוא ככל הנראה קרוב שלו. מספר כרישים לעיתים מגיעים לגודל דומה, בין השאר כריש טיגרי, שש-זימי אפור, ישנונן גרינלנדי וישנונן פסיפי, שלעיתים מגיעים לאורך 5 עד 6 מטרים אף שהם שוקלים פחות. הוא גם אחד מהכבדים שבדגי הסחוס ורק שלושת המינים מסנני הפלנקטון – מנטה ענקית, כריש ענק וכריש לווייתני – גדולים ממנו.
אורכו של כריש העמלץ הלבן נע בין 3 ל-8 מטרים, ומשקלו מגיע למשקל של 1–3 טונות והוא בעל דו-צורתיות זוויגית כשלרוב הנקבות גדולות יותר. מדידות רבות שנחשבו אמינות התבררו כמומצאות והתבססו על מראית עין בלבד, כך שכיום דיווחים רבים נחשבים כלא אמינים, לרבות דיווחים על עמלצים בגודל . הנקבה הגדולה ביותר שנמדדה בדייקנות שקלה והייתה באורך .
העמלץ בניגוד לשמו, בעל עור קשקשי בצבע אפור כהה ולעיתים עם כתמים חומים או כחולים כשתחתית הגוף לבנה וממנה קיבל את שמו. הדבר מסייע לו בהצללת נגד בו גופו מתמזג עם פני הים המוצפים באור השמש כשמסתכלים עליו מלמטה, או להיעלם בצללי המעמקים הכהים כשמביטים בו מלמעלה. הדבר עוזר לו לנוע ביעילות מבלי שטרפו יבחין בו אורב מלמטה.
לעמלץ הלבן זוג סנפירי גב: הקדמי ממוקם במרכז הגב והאחורי מעל סנפיר השת. סנפירי החזה שחורים בקצותיהם ובבסיסם כתם שחור. סנפירים אלה גדולים ודמויי מפרש. סנפיר הזנב גדול ושתי אונותיו כמעט שוות בגודלן. בצידי הגוף, לפני סנפירי החזה, ישנם חמישה פתחי זימים אנכיים ארוכים. ככל הכרישים הוא בעל עמוד שדרה סחוסי ללא עצמות ועליו טבעות גידול, מהן אפשר לקבוע את גילו.
הוא בעל חלל עיניים גדולות ורחבות בצבע שחור וחרטום קצר ומחודד שמצדדיו מצויים הנחיריים. הוא בעל לסתות רחבות מקושתות המצויות בתחתית הראש. בפיו רכסי שיניים משולשות חדות בעלות שוליים משוננות כמסור ובנויות לקריעת טרף בעוצמה. השיניים מתחלפות ללא הרף, בייחוד לאחר שנפגעו והעמלץ עשוי להחליף אלפי שיניים במהלך חייו.
העמלץ הלבן בעל עוצמת נשיכה חזקה ביותר, הגבוהה ביותר בעולם לאחר שני מיני הגדולים שבתנינאים - תנין הים ותנין היאור. הנשיכה של פרט בוגר שקולה ל-18,000 ניוטון (הכוח שמפעילה מסה של כ-1.8 טונה). מחקר מ-2008 של החוקרים סטיבן ורו העלה שעמלץ במשקל 3,324 ק"ג (7,328 פאונד) יכול להפעיל כוח נשיכה של 18,216 ניוטון (4,095 לב"ג).
העמלץ בנוי בכבדות ובעל זנב שרירי העוזר לו להאיץ במרדף אחרי טרף וכן לעזור בנדידות ממושכות. מהירותו של העמלץ הלבן יכולה להגיע ל-, על פי מדידות ממצלמות וידאו מספר חוקרים טוענים שהוא יכול להגיע אף למהירות שיא של , פי עשרה ממהירות שחייה של אדם. עם זאת הוא מסוגל בעיקר להתפרצויות קצרות וגופו מגושם מכדי להסתובב ביעילות. העמלץ חי בשחייה מתמדת, בשל הצורך להזרמת חמצן לזימיו.
העמלץ הלבן יכול להעלות את חום גופו ולהאיץ את קצב חילוף החומרים שלו (אם כי בניגוד ליונקים אינו מסוגל לייצר אותו) כשטמפרטורת הגוף שלו עולה ב-10–15 מעלות על טמפרטורת המים סביבו.
חושים
לעמלץ הלבן מספר חושים מפותחים ביותר, ביניהם: טעם, ריח, שמע, חישת תנועה דרך מערכת קו הצד, ראייה מותאמת לאפלה וחישת שדות חשמליים במים. בנקבוביות החוטם של הכריש נמצאות אמפולות לורנציני, תעלות הקולטות פולסים ביו-חשמליים במים העוזרות לעמלץ לכוון לזרמי חשמל בשרירי בעלי חיים במים. מבנה זה מחודד ביותר אך הכריש משתמש בו לרוב בטווח קרוב. העמלץ בעל עיניים בעלות אישונים גדולים בקדמת החוטם ואלה יכולים להיסגר עם עפעפיים המגוננות עליהם בעת תקיפה. הראייה בינונית ביום אך חדה ביותר בלילה עם רגישות לאור מועט.
בנוסף הוא בעל חוש ריח מפותח ביותר ועוזר לו לאתר טרף זעיר ממרחק של קילומטרים. העמלץ רגיש במיוחד לריח דם מה שיגרה אותו לטירוף זלילה. הוא גם בעל חוש טעם חזק עם עשרות קולטנים רבים בתוך לסתותיו. העמלץ נוהג לטעום חפצים כדי להחליט אם הם אכילים ונמשך במיוחד לשומן של חיות ימיות.
התנהגות
בעבר העמלץ נחשב לבעל חיים יחידאי, המצוי לרוב בבדידות למעט בתקופת הרבייה. עם זאת מספר ממצאים העלו שהעמלץ חברתי יותר משחשבו. בדרום אפריקה, למשל, נראתה קבוצת כרישים בעלת היררכיה דומיננטית, בה מעמדים שונים לעמלצים בהתאם למינם, גודלם וקביעותם בטריטוריאלי, כאשר נקבות, פרטים גדולים וותיקים בעלי דרג גבוה יותר. העמלצים אינם חברתיים לחלוטין והם צדים לבדם ולעיתים נושכים אחד את השני, ייתכן כאזהרה מקרבה אחד לשני וייתכן שבקרבות דומיננטיות, אך מסתובבים שאר הזמן בחבורות קטנות (לא יותר משישה פרטים) שלעיתים נפרדים זה מזה אך חוזרים בכל שנה לאותה קבוצה.
לרוב העמלץ משייט לבדו סביב האוקיינוס הפתוח בעומקים רדודים יחסית, אף שלעיתים יצלול לעומק 1,200 מטרים. מחקר מ-2018 בצפון האוקיינוס האטלנטי הראה שעמלצים צוללים לעומק 450 מטרים כדי ליהנות ממי מערבולות אנטי-ציקלון ועלו לפני השטח רק בלילה. העמלץ לא נח לעולם וממשיך לשחות ללא הרף.
עמלצים נפוצים בעיקר סביב מימי חופים שופעים טרף והם נודדים מרחקים גדולים בזמן קצר. עמלץ מתועד נדד מצפון-מערב אוסטרליה למימי דרום אפריקה בתשעה חודשים ועבר מרחק של 20,000 ק"מ. בין השאר חופים עתירי עמלצים מצויים בצפון-מזרח ארצות הברית, קליפורניה, יפן, דרום אפריקה, צ'ילה, דרום אוסטרליה ואף בים התיכון באזור ים מרמרה ובוספורוס.
העמלץ הלבן הוא בין הכרישים הבודדים (לצד כריש שחור-סנפירים) המרימים את ראשם מעל פני הים כדי לחפש טרף ואף מקפץ ב"קפיצות ריגול". חוקרים משערים שהכריש למד זאת מאינטראקציה עם בני אדם, והוא למד לנצל זאת כדי להריח את טרפו מעל למים (כיוון שריח נע מהר יותר באוויר מאשר במים).
רבייה
העמלץ הלבן הוא מין המתרבה באסטרטגיית רבייה K בשלב מאוחר בחייו כשבגרותם המינית מבוגרת מאוד בגילאי 26 לזכרים ועד 33 לנקבות, כשהרבייה מתקיימת אחת לשנתיים. הנקבה נכנסת להיריון ארוך של 11 חודשים עם הפרית ביצים פנימית והן מתפתחות ברחם האם עם קשר דמוי שליה אל גופה. היא משריצה כעשרה עד 14 ולדות חיים שאורכם 1.2 מטר ודומים במראם לבוגרים.
בכל שנה הצעירים גדלים בכ-25 ס"מ ומתאימים להתמודד עם טרף גדול יותר ויותר. עמלץ לבן יכול להגיע לגיל 70 לפי כמה הערכות, מה שהופך אותו לאחד מדגי הסחוס המבוגרים ביותר. עם זאת הבגרות המינית המאוחרת, קצב הרבייה הנמוך, תקופת ההיריון הארוכה והגדילה האיטית מקרבים את העמלץ לסכנה, מאחר שרבים מהצעירים מתים לפני שהם מתחילים להתרבות.
מזון ואויבים
העמלץ הלבן הוא טורף הניזון ממגוון מיני דגים, יונקים ימיים ויצורים ימיים אחרים, מתים או חיים. הטרף החביב עליו הוא טורפים ימיים, ועל כן שכיח למצוא אותו בקרבת חופים בעונת הרבייה שלהם. הוא ניזון גם בים הפתוח ממה שמזדמן בדרכו, לרבות מעמלצים קטנים יותר.
טכניקת הצייד הנפוצה של הכריש היא לאתר טרף, לצלול לעומק מתחת ומאחורי הטרף, ואז להסתער עליו תוך צבירת מהירות עצומה. העמלצים שלחופי דרום אפריקה ידועים בזינוקיהם מעל פני המים תוך טריפת גורי דובי ים בשעות הזריחה. לעיתים מספר עמלצים יצודו יחד, בייחוד באזורים שופעי מזון. עמלצים נצפים גם סועדים יחד מגופות לווייתנאים גדולים מתים כשהדם הנשפך גורם להם לתקוף בפראות את הנבלות.
העמלץ הלבן הוא טורף-על הניצב בראש שרשרת המזון והוא כמעט חסר טורפים למעט עמלצים אחרים והאדם. הטורף היחיד של עמלץ לבן בוגר הוא הקטלן, הגדול שבדולפינים, שאורכו מגיע עד 10 מטרים (וייתכן שגם ראשתן גדול-ראש). הקטלן מסוגל להרוג עמלץ בקלות בהתחשב בעוצמתו, אף שנשיכת העמלץ יכולה לפגוע בו קשה. הקטלנים הורגים את העמלץ לרוב בשיתוק קטטוני תוך העמדתו הפוך עד לחניקתו למוות או בניגוח רב-עוצמה ששובר את צלעותיו, ואז הם אוכלים את הכבד שעשיר בתוספי מזון חשובים עבורם (לעיתים נדירות הקטלן יאכל עוד איברים פנימיים). ציד זה לרוב קורה באזורים בהם שני המינים חופפים והוכח שהוא גורם להגירה שלילית של עמלצים באזורים אלה. פרטי עמלץ צעירים לעיתים נטרפים גם בידי כרישים אחרים או טורפים ימיים והבוגרים אינם בוחלים בקניבליזם של עמלצים אחרים.
תקיפות עמלץ לבן
העמלץ הלבן הוא הקטלני מכל הכרישים לבני אדם ועדיין הסיכוי להיפגע ממנו נמוך מהסיכוי להיפגע ממכת ברק. דימויו השלילי נובע מגודלו העצום ופיו הרחב והמאיים ועקב תפוצתו הרחבה, הגורמת לחיכוכים בינו לבין האדם.
בניגוד לאמונה הרווחת, בה העמלץ תוקף בטעות בחושבו שצללית האדם השוחה מעליו היא כלב ים, אריה ים או צב ים (צללית אדם השוחה על גלשן מזכירה מאוד את גופו העגול בעל הסנפירים של צב הים), הכריש מודע ברוב המקרים להבדל בין האדם לחיות אחרות מאחר שהתנהגות הציד של כריש אחרי כלבי או אריות ים שונה מההתנהגות במרבית תקריות הנשיכה.
רוב המתקפות נבעו במים עם ראות נמוכה או בתנאים אחרים בהם נפגעים חושי הכריש. הכריש נושך כדי לבדוק בחוש הטעם את המזון. עם זאת הוא לא אוהב בשר אדם, אשר מכיל יותר מדי עצמות גרמיות ביחס לשומן ולחלבונים. לכן לאחר המתקפה הראשונית הכריש ישחרר את האדם לפרפר במים. המוות נגרם בעיקר עקב אובדן דם ולא עקב קריעת איברים. במקרים בהם האדם ניצל הכריש עוזב אותו לאחר מתקפה בודדת שכללה נשיכה שטחית באופן יחסי.
עם זאת החוקרים ג'ון מקוסקר וטימותי סי טריקאס מדווחים שכרישים בקליפורניה ניזונו מחלק מהאנשים שטרפו ובמקרים אחרים לאחר המתקפה הראשונה נעו מעלה כדי לבצע מתקפה נוספת, זאת מאחר שהם מחכים שהקורבן ידמם במים. במקרים רבים צוללים שהותקפו ניצלו רק הודות לחבריהם או לסירות קרובות אליהם הגיעו.
היו מקרים שבהם תקף ואף הרג העמלץ הלבן אנשים באזור חופי אוסטרליה ואוקיאניה בעיקר אנשים שגלשו על גלשן באזורים של חופים לא רשמיים ובזמן סופות ומערבולות שנסחפו בזרם והעמלצים חשבו שמדובר במזון שלהם, כלבי ים. רוב האנשים יצאו עם חתכים ברמה קלה עד בינונית ולעיתים רחוקות לחתכים ברמה קשה ואפילו למוות.
בתרבות
העמלץ הלבן מפורסם בעיקר מסרט האימה מ-1975 של הבמאי סטיבן ספילברג - "מלתעות", בו הוצג השריף מרטין ברודי באי נופש, הרודף אחר עמלץ לבן ענקי, אשר תוקף מספר מתרחצים ומטיל אימה על חופי האזור בעונת הנופש, כשבסופו נוסעים השריף מרטין, הביולוג הימי מאט הופר והדייג קווינט להרוג אותו, מה שמציל את העיירה. הסרט זכה להצלחה רבה ואף הוביל ליצירת זיכיון בשם זה, בו 4 סרטים ולזיכיונות אימה דומים רבים, בהם מופיע עמלץ לבן אוכל אדם. הוא מופיע בצורה פחות אכזרית בעוד סרטים כמו במוצאים את נמו או בתפוס ת'כריש.
לאורך השנים אנשים רבים תפשו את העמלץ הלבן, כטורף מרושע ואכזרי אף שסרטי טבע רבים מוכיחים שהעמלץ תוקפני פחות ממה שהוא נראה ואינו רואה באדם טרף טבעי. ישנם אפילו צוללנים שלמדו לשחות קרוב לעמלצים מבלי להיפגע.
ראו גם
מגלודון
קישורים חיצוניים
מקור השם עמלץ, אתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:עמלציים
קטגוריה:דגים קוסמופוליטיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:דגי סחוס יחידים בסוגם
| 2024-09-17T06:31:02
|
זוחלים
|
זוחלים (שם מדעי: Reptilia) הם קבוצה פראפילטית (כלומר קבוצת יצורים חיים שבה כלול אב הטיפוס אך לא חלק מצאצאיו) של בעלי חוליות פויקילותרמיים (בעלי "דם קר"), בת כ-12,260 מינים.
מאפייניהם העיקריים של הזוחלים הם קשקשים עשויי קרטין המכסים את גופם, וויסות חום הגוף על ידי שינוי ההתנהגות. אף על פי שהם נחשבים כאוהבי מקומות חמים ויבשים, הם מצויים במגוון בתי גידול ברחבי העולם. מבחינה אקולוגית, הזוחלים חשובים הן כטורפים והן כנטרפים.
הזוחלים המודרניים מחולקים כך:
צבים – מונים 366 מינים.
מחודקי ראש – מונים את הסוג ספנודון (מין אחד).
קשקשאים (לטאות ו-נחשים) – מונים כ-11,860 מינים.
תנינאים – מונים 27 מינים.
אבותיהם הקדמונים הם דו-חיים, מהם התפתחו לפני כ-295 מיליון שנים, לאחר שפיתחו ביצה בעלת קליפה שאפשרה להם להתרבות מחוץ למים. הזוחלים הקדמוניים אינם רק האבות של הזוחלים בני ימינו, אלא גם של היונקים והעופות. הזוחלים החיים כיום התפתחו בעידן המזוזואיקון (התנינאים והצבים ראשונים) – תקופה בה שלטו בעולם יצורים אחרים, כמו הדינוזאורים על הקרקע, הפטרוזאורים באוויר והפלזיוזאורים במים – ומאז שרדו אירועי הכחדה נרחבים, כמו הכחדת קרטיקון-פלאוגן שהמיתה את הדינוזאורים כ-66 מיליון שנה לפני זמננו.
הזוחלים, ככל היצורים החיים, מאוימים על ידי סכנות שונות, ובהן: ציד של האדם בשביל עורם או כמקור מזון, הרס בתי גידול (Habitat destruction) וזיהום.
במיון עולם הטבע הקלאסי של קארולוס ליניאוס סווגה קבוצת הזוחלים כמחלקה, אך מחקרים עכשוויים הראו כי לזוחלים אין אב קדמון משותף הכולל את כל הזוחלים ורק אותם (ללא עופות), ולכן הם נחשבים קבוצה פרפילטית ולא מחלקה בעלת הצדקה טקסונומית.
מאפיינים גופניים
גודל הזוחלים
בעבר היו זוחלים ענקיים באוויר, ביבשה ובים כמו האפטוזאורוס, הדיינוסוכוס, הקרונוזאורוס והפטרנודון, אך כולם נכחדו לאחר תקופת הקרטיקון ואת מקומם תפסו עופות ובעיקר יונקים ענקיים. הזוחל הענק ביותר שחי אי-פעם היה הדינוזאור ארגנטינוזאורוס שהגיע לאורך של מטר ומשקל של 70–100 טונות. הזוחל הגדול ביותר החי היום הוא תנין הים שיכול להגיע לאורך של ולמשקל של 1,500 ק"ג. עם זאת, יש מספר מיני נחשים כמו אנקונדה ופיתון מרושת שהם ארוכים יותר אך שוקלים הרבה פחות. הזוחל הקטן ביותר הוא זיקונית ננסית ממדגסקר שאורכה 30 מ"מ (ראו גם בטבלת זוחלים שיאנים). כיום רוב הזוחלים הגדולים ביותר הם התנינאים והסוג תנין בפרט. שאר הזוחלים הם קטנים או בינוניים למעט מספר מינים של לטאות כגון כוח ענק ומספר מיני צבים כגון צב ים גלדי, צב גלאפגוס וצב אלדברה.
להלן רשימת ששת הזוחלים הגדולים ביותר וממדיהם, ממוינים לפי משקל ממוצע:
דירוג שם מדעי שם עברי משפחה אורך ממוצע (מטר) אורך מרבי (מטר) משקל ממוצע (ק"ג) משקל מרבי (טונות) הערות 1 Crocodylus porosus תנין הים תניניים 4.5 7 450 1.2–2 היצור בעל הנשיכה החזקה ביותר כיום 2 Crocodylus niloticus תנין היאור תניניים 4.2 6.45 410 1.09 היצור הכי קטלני לאנשים באפריקה ביחד עם ההיפופוטם, בעל עוצמת נשיכה שקולה לזו של תנין הים 3 Crocodylus intermedius תנין אורינוקו תניניים 4.1 6.6 ? 380 1.1 מצוי בסכנת הכחדה חמורה 4 Dermochelys coriacea צב ים גילדי צבי ים גלדיים 2 2.5 364 1 הצב הגדול ביותר והזוחל המהיר ביותר בעולם 5 Melanosuchus niger קיימן שחור אליגטוריים 3.9 6 350 1.1 המין הגדול במשפחת האליגטוריים 6 Crocodylus acutus תנין אמריקאי תניניים 4 6.1 335 1 הנפוץ מבין תניני אמריקה
כסות הגוף
250px|ממוזער|ממבה ירוקה מזרחית לצד הנשל שלה
גוף הזוחלים מכוסה בעור השונה מעורם הלח של הדו-חיים, מעורם המנוצה של העופות, ומעורם השעיר של היונקים. שכבת האפידרמיס בזוחלים מצופה בקשקשים העשויים בעיקר מבטא-קרטין, אותו החומר ממנו עשויים (בעיקר) הציפורניים והשיער. הקשקשים מחוברים זה לזה באמצעות עור דק וגמיש. שכבות העור והקשקשים משמשות כחיץ לשמירת נוזלי הגוף, סיוע בניהול גזים וחום גוף, הגנה מפגיעות חיצוניות וקרינה, הסוואה ואמצעי תקשורת. תכונה זו של אטימות למים מאפשרת לזוחלים לחיות במקומות יבשים, בשונה מן הדו-חיים. עור הזוחלים עני בבלוטות אקסוקריניות, הנפוצות בעור הדו-חיים, ובמינים מסוימים אף חסר אותן לגמרי.
אצל הצבים התפתח שריון, העשוי מעצמות רבות שהתאחו ומשכבה של קשקשים גדולים המכסה אותן (חוץ משריון הצבים הרכים – אשר כמשתמע משמם – הוא רך, ומכוסה בשכבת עור עבה).
כל הזוחלים מחליפים את שכבות העור הישן (הנקרא "נשל") בחדש יותר בתהליך הנקרא התנשלות (Moulting), אם כי באופנים שונים: הנחשים משלימים התנשלות על פני כל גופם בבת אחת, תוך פריצה מהעור הישן, בעוד שאר הקשקשאים משירים חתיכות גדולות מן העור. התנינאים משירים את קשקשיהם הגדולים אחד אחד, והצבים משירים רק את השכבות העליונות בעוד ששכבות חדשות מתווספות לתחתונות (על פי מספרן ניתן לקבוע את גיל הצב).
טמפרטורת הגוף
250px|ממוזער|תפוקת אנרגיה מקסימלית (על הציר האנכי), כתלות בטמפרטורת הגוף במעלות צלזיוס (על הציר האופקי), בזוחל טיפוסי (לטאה, משמאל) מול יונק טיפוסי (עכבר, מימין) באותו גודל גוף. בניגוד ליונק, הזוחל אינו מסוגל לווסת את טמפרטורת הגוף שלו לתחום צר, ותפוקת האנרגיה המקסימלית שלו נמוכה יותר.
יונקים ועופות "חמי דם" הם אנדותרמיים, כלומר מסוגלים לייצר חום גוף בעצמם, והומיאותרמיים, כלומר מסוגלים לשמור על תחום טמפרטורת גוף צר וקבוע. אך הזוחלים "קרי הדם" – בשונה מהם ובדומה לשאר בעלי החיים – הם אקטותרמיים, כלומר חום גופם מגיע ממקורות חיצוניים כמו השמש, והטרותרמיים, כלומר טמפרטורת גופם משתנה לפי טמפרטורת הסביבה. כתוצאה מכך, רוב הזמן טמפרטורת הגוף אצל זוחלים דומה לטמפרטורת הסביבה, ונמוכה מטמפרטורת הגוף האופיינית ליונקים ועופות.
במסגרת הגדרה זו, חלק מן הזוחלים נחשבים "סטנותרמיים" (stenothermic), כלומר יצורים חיים המסוגלים לעמוד בטווח טמפרטורות צר, ואחרים נחשבים "אאוריתרמיים" (eurythermic), כלומר יצורים המסוגלים לסבול טווח טמפרטורות נרחב. באופן כללי, זוחלי הקרקע סטנותרמיים יותר מזוחלי הים והעצים.
היבטים רבים של הפיזיולוגיה של הזוחלים קשורים לטמפרטורה, ומכאן גם התנהגותם ובריאותם. אם טמפרטורת גופם של הזוחלים עולה מעל או יורדת מתחת לתחום הרגיל – גופם יפסיק לתפקד כהלכה והם לא יוכלו לזוז. האופן העיקרי בו זוחלים מווסתים את טמפרטורת הגוף שלהם הוא באמצעות התנהגותם (לפירוט ראו בסעיף התנהגות). לעיתים קרובות הם נאלצים לשהות זמן מה באור שמש ישיר, או לחלופין על מצע כלשהו שחומם קודם בקרני השמש, עד שטמפרטורת הגוף שלהם תעלה לרמה מספקת לצורך פעילויות שונות. מאידך, כאשר הסביבה הופכת חמה מדי הם נאלצים לשהות בצל או במאורה על מנת לקרר את גופם. לכן רוב היבטי ההתנהגות, אורח החיים והתפוצה אצל זוחלים מוכתבים על ידי טמפרטורת הסביבה הרבה יותר מאשר אצל יונקים ועופות (לפירוט ראו בסעיף תפוצה).
מערכת החיסון של הזוחלים מגיבה באופן חלש יותר בחורף. כמו כן, הם זקוקים לקרינת על-סגול כדי לייצר ויטמין D3, המסייע לספוג סידן דרך מערכת העיכול. מחסור בקרינה זו, במיוחד מסוג "גל בינוני" (UV-B), יוביל ל-Metabolic bone disease.
חילוף חומרים
בדומה לשאר בעלי-חיים "קרי דם", חילוף החומרים (מטבוליזם) אצל זוחלים בני-זמננו איטי באופן משמעותי מזה של יונקים ועופות "חמי דם", והם צורכים ומוציאים הרבה פחות אנרגיה ליחידת זמן.
לחילוף החומרים האיטי של הזוחלים ישנם יתרונות, כמו צריכת חמצן נמוכה יותר וצריכת מזון נמוכה יותר. לדוגמה, תנין צורך 10% עד 20% בלבד ממסת המזון שצורך אריה בעל מסת גוף זהה, והוא עשוי לחיות במשך חצי שנה בלי לאכול כלל. עם זאת, את מרביתו של זמן זה הוא מבלה ברביצה ללא תנועה. גם זוחלים טורפים אחרים, כגון נחשים, שממיות וזיקיות, בדרך-כלל אינם מתרוצצים ומחפשים אחר טרפם באופן פעיל, אלא אורבים לו במקום אחד זמן רב.
רמת הפעילות הנמוכה אשר מוכתבת על ידי חילוף החומרים האיטי גורמת לכך שזוחלים בני-זמננו, בהשוואה ליונקים ועופות, ממעטים יותר לחקור את סביבתם, ללמוד דברים חדשים וליצור חיי חברה מורכבים. חילוף החומרים האיטי יותר אצל זוחלים גם מגביל אותם בהוצאת אנרגיה גבוהה במיוחד ומאמצים גופניים קשים במיוחד, אשר אפשריים בבעלי-חיים חמי-דם, למשל תעופה בטפיחות כנפיים פעילות אצל עופות, או ריצה למרחקים ארוכים ביונקים.
חוקרים רבים כיום סבורים כי בשונה מן הזוחלים בני-ימינו, כמה זוחלים נכחדים היו "חמי דם" לפחות במידה מסוימת. אף שלא ניתן לבדוק זאת ישירות בשלדים מאובנים, ראיות נסיבתיות רבות מצביעות על כך. מאובני דינוזאורים רבים התגלו באזורי הקטבים (אשר בתקופתם היו קרירים למדי, אם כי הרבה פחות קרים מאשר כיום). שלדי דינוזאורים רבים, למשל דיינוניכוס, רומזים שהם היו פעילים ומהירי ריצה, ופטרוזאורים היו מסוגלים לעוף. דינוזאורים מנוצים היו מכוסים במעטה נוצות פלומתיות אשר שימשו ככל הנראה כבידוד תרמי, האופייני לבעלי-חיים חמי-דם.
מחזור הדם
250px|ממוזער|שמאל|דם עני בחמצן (בכחול) מן העלייה הימנית ודם עשיר בחמצן (באדום) מן העלייה השמאלית מתערבבים בחדר הלב הבלתי מופרד של הזוחלים, ומועברים לגוף באבי העורקים (סגול).
כמו אצל שאר בעלי ארבע רגליים, גם בזוחלים יש מחזור דם כפול – מחזור קטן לריאות ומחזור גדול לשאר חלקי הגוף. אך בדומה למצב בדו-חיים, גם בזוחלים עדיין אין הפרדה מוחלטת בין שני המחזורים: במקום חלוקה לחדר ימני וחדר שמאלי בלב ישנו רק חדר אחד, וכתוצאה מכך ייתכן ערבוב בין דם עשיר בחמצן המגיע מן הריאות לדם עני בחמצן המגיע משאר חלקי הגוף. יוצאים מכלל זה הם התנינאים, שבלב שלהם יש מחיצה שרירית המחלקת את החדר למדור ימני ושמאלי, בדומה למצב בעופות וביונקים. ואולם אפילו אצל התנינאים מחיצה זו עדיין איננה מושלמת לחלוטין, ונותר בה חור קטן (foramen of Panizza).{{הערה|שם=היקס2002|Hicks, J. W/ (2002) "The Physiological and Evolutionary Significance of Cardiovascular Shunting Patterns in Reptiles" Physiology, Vol. 17(6), pp. 241-245, doi:10.1152/nips.01397. 2002}}
ההפרדה הבלתי-מושלמת בין מחזורי הדם בדו-חיים ובזוחלים מפורשת בדרך-כלל כשריד אבולוציוני של תהליך ההתפתחות מדגים בעלי מחזור הדם היחיד. כמה חוקרים הציעו מנגנונים שונים של זרימת דם בחדרי הלב במיני זוחלים מסוימים, אשר בפועל מצליחים להפחית או למנוע ערבוב דם עשיר בחמצן עם דם עני בחמצן למרות ההפרדה הבלתי-מושלמת. ייתכן גם שזוחלים רבים מסוגלים להשלים עם מידה מסוימת של ערבוב ופגיעה ביעילות מטבולית כתוצאה מכך, שכן קצב חילוף החומרים אצלם בדרך-כלל נמוך מזה של יונקים ועופות.
תופעה נוספת המפורשת כשריד של מצב עתיק בזוחלים ובדו-חיים היא התפצלות אבי העורקים לשני סעיפים גדולים, אחד לצד ימין של הגוף והאחר לצד שמאל שלו, אשר מתאחדים שוב באזור הגב לפני שהם מגיעים לשאר חלקי הגוף. המעבר הכפול מוסבר כשריד של קשת הזימים הרביעית בדגים, אשר הפכה מיותרת עם המעבר לנשימה באמצעות ריאות והעלמות הזימים. צד אחד של המעבר הכפול המיותר מתנוון ביונקים (הצד השמאלי) ובעופות (הצד הימני).
מערכת הנשימה
בדומה לשאר בעלי ארבע רגליים, הזוחלים נושמים באמצעות ריאות. בניגוד לדו-חיים, שבתחילת מחזור חייהם במים הם נושמים באמצעות זימים, לזוחלים אין זימים פעילים בשום שלב של חייהם.
בדומה לדו-חיים, זוחלים קטני-גוף רבים סופגים חלק מן החמצן הדרוש להם מן האוויר ישירות דרך עורם, לעיתים באזורים מסוימים שלו שבהם העור חדיר יותר. למרות זאת, לפחות חלק מן הנשימה מתבצע תמיד באמצעות הריאות.
שאיבת האוויר אל הריאות, שביונקים מונעת בכוח שרירי הסרעפת ובית החזה, מונעת בדרכים שונות בקבוצות שונות של זוחלים. אצל הקשקשאים, השאיבה מונעת בכוח שרירי עמוד השדרה, אשר תפקידם העיקרי הוא בהתקדמות הגוף. כתוצאה מכך, מרבית הקשקשאים נאלצים לעצור את נשימתם בעת ריצה מהירה. בכמה מיני לטאות מגבלה זו נעקפה על ידי התפתחות שרירים גמישים בתחתית חלל הפה, אשר שואבים את האוויר כמו אצל דו-חיים. אצל התנינאים התפתחה מחיצה שרירית דמויות-סרעפת, אך היא איננה הומולוגית לסרעפת היונקים, וממוקמת באגן ולא בתחתית בית החזה.
שלא כמו ביונקים ובעופות, למרבית הזוחלים חך משני קטן ובלתי-מפותח, כך שאין הפרדה בחלל הפה בין דרכי הנשימה ודרכי המזון. כתוצאה מכך רבים מהם אינם מסוגלים לנשום דרך הראות בעת האכילה. יוצאים מכלל זה התנינאים, שהם בעלי חך משני מפותח המאפשר להם לנשום בעת האכילה. אצל הנחשים חך משני בלתי מפותח, אך החלק הקדמי של קנה הנשימה התארך קדימה והתחבר לנחיריים, מה שמאפשר לנחשים לנשום כאשר הם בולעים את טרפם, תהליך שעשוי להימשך אצלם זמן רב.
מערכות החישה והעצבים
ריח ותגובות לגירוי כימי
250px|ממוזער|שמאל|נחש בירית כחול פסים (Thamnophis sirtalis similis) משלח את לשונו החוצה על-מנת לקלוט חלקיקי ריח.
250px|ממוזער|איברי הרחה (חץ שחור) וקליטת קרינה תת-אדומה (חץ אדום) של עכסן.
250px|ממוזער|הדמאה תרמית של נחש אוכל עכבר. תמונה זו משקפת את האופן בו נחשים רואים את החום הנפלט מעצמים ויצורים הנמצאים בקרבתם.
חוש הריח מפותח אצל מרבית הזוחלים, ויש להם מספר איברים הרגישים לגירויים כימיים באף ובחך. בדומה לבעלי ארבע רגליים רבים, הזוחלים (חוץ מן הצבים) הם בעלי איבר יעקובסון – איבר הרחה נוסף לאף בתקרת הפה. איבר יעקובסון מפותח אצל הלטאות, אך לשיא התפתחותו הגיע אצל הנחשים. כאשר נחש קולט קול דרך הקרקע או כאשר ריח חזק מגרה את אפו, הוא מרים מעט את ראשו, משרבב את לשונו ומכניסה בחזרה במהירות מספר פעמים. בכל החזרה של הלשון, קצה נוגע סמוך לפתח בחך המוביל לאיבר יעקובסון, ובכך היא מעבירה אליו חלקיקי ריח שדבקו בה. רבים מן הזוחלים, כמו צפעיים גדולים וחומטיים, מסתמכים כמעט באופן בלעדי על איבר יעקובסון לאיתור ומעקב אחר טרף. זוחלים אחרים, כמו התנינאים, נעזרים בו למציאת בן או בת זוג.
מערכת השמיעה
חוש השמיעה אצל מרבית הלטאות טוב, וחד אף יותר אצל תנינאים. לעומתם נחשים, צבים ולטאות תת-קרקעיות רגישים בעיקר לתנודות בתדר נמוך, יכולת יעילה במיוחד לקליטת קולות המועברים דרך הקרקע. לנחשים אין כלל עור תוף, וכתוצאה מכך הם אינם מסוגלים בדרך-כלל לשמוע קולות, אפילו חזקים למדי, אשר מועברים דרך האוויר. לעומת זאת הם רגישים מאוד לתנודות בתדר נמוך המועברות דרך הקרקע, אותן הם קולטים באמצעות עצמות הגולגולת הישר אל האוזן הפנימית, בתהליך הנקרא "הולכת עצמות" (Bone conduction).
חישה בקרינת חום תת-אדומה
מינים רבים של נחשים, למשל מתת-משפחת העכסנים וממשפחות הפיתוניים והחנקיים (Boidae), מסוגלים לחוש בקרינת חום תת-אדומה, ולקלוט תמונת חום הנפלט מעצם במרחק של עד מטר מהם אפילו בחושך מוחלט (בדומה להדמאה תרמית). יכולת זו מפותחת עד כדי לאפשר לנחש עיוור מלידה "לראות" תמונת חום של יצור העומד מולו, ולתקוף במדויק חלקי גוף פגיעים שלו.
חישת קרינה תת-אדומה מתבצעת ב"איברי גומה" (Pit organs), שהם שקעים קטנים בפניהם של הנחשים. איברי גומה מצוידים בקולטני חישה רבים המכילים תעלות יונים מסוג TRPA1, אשר הנפתחות למעבר כאשר הן מגיעות לטמפרטורה מסוימת. לדוגמה, אצל העכסנים התעלות נפתחות כשהן מגיעות לטמפרטורה של 28 מעלות צלזיוס בקירוב, המתאימה למכרסם קטן בטווח של כמטר. צורתם, מספרם ומיקומם של איברים אלו שונים במיני נחשים שונים: לחנקיים יש שלושה איברים או יותר בין הקשקשים המקיפים את פיהם, בעוד שאצל העכסניים שני איברים המכוסים בקרום בין העיניים לנחיריים.
בנוסף לאיתור ומעקב אחר טרף, נמצא לאחרונה כי אצל שתי קבוצות, כמו העכסן האימתן (Crotalus atrox), איברים אלו מסייעים בוויסות חום הגוף.
מערכת הראייה
250px|ממוזער|שמאל|עין הקודקוד בלטאת אנוליס מצוי (Anolis carolinensis) (מוקפת במלבן צהוב)
חדות ראייתם של הזוחלים משתנה בהתאם למין: מזוחלים בעלי ראייה טובה, בעיקר אלו הפעילים בלילה, ועד זוחלים עיוורים או חסרי עיניים, כמו לטאת דיבמוס דלאי (Dibamus dalaiensis). ראיית צבעים אינה תכונה נפוצה בקרב הזוחלים.
לכמה מיני זוחלים, כמו הספנודון ואיגואניים רבים, יש בחלק העליון של ראשם איבר הרגיש לשינויים בעוצמת האור שנקרא עין הקודקוד, ומוכר גם בשמות "עין שלישית" (Third eye) ו"עין האצטרובל" (pineal eye). איבר זה מקושר לבלוטת האצטרובל, ומסייע לבעל החיים לווסת את השעון הביולוגי שלו וייצור הורמונים הקשורים להומיאותרמיות.
אצל מרבית מיני הזוחלים העפעף התחתון נע יותר מן העליון, חוץ מן התנינים אצלם מועדף העפעף העליון. לנחשים אין עפעפיים נעים כלל, ובמקומם כל עין מכוסה בקשקש מגן קבוע ושקוף.
צורת האישון משתנה לפי מין הזוחל: מהעיגול המאפיין את הצבים וזוחלים רבים אחרים הפעילים ביום, דרך צורת החריץ האנכי של התנינים וזוחלי הלילה והחריץ האופקי של נחשי עצים אחדים, ועד קו הנקודות האנכי של מיני שממיות מסוימים.
250px|ממוזער|שמאל|מלמעלה למטה ומימין לשמאל: אישוניהם של זעמן גפן ירוק (Ahaetulla nasuta), שממית רחבת זנב מהמין Uroplatus fimbriatus, תנין סיאמי (Crocodylus siamensis) וצפע חול מזרחי (Vipera ammodytes meridionalis).
מערכת העצבים
מערכת העצבים של הזוחלים דומה ביסודה לזאת של שאר החולייתנים, ובכלל זה מוח שדרה, חלקי מוח ותריסר זוגות של עצבי גולגולת, שלהם תפקודים דומים לאלו של עצבי הגולגולת באדם, למשל. המוח הגדול והמוח הקטן בזוחלים גדולים מעט יותר מאלו של הדו-חיים, אך קטנים בהרבה מאלו של יונקים ועופות. המדד המשמש להערכת גודל המוח תוך ניכוי השפעת גודל הגוף הוא "מנת המוחיות" (Encephalization Quotient). מנת המוחיות האופיינית לזוחלים בני זמננו הוא כעשירית מזו של יונקים ועופות, כלומר לזוחל טיפוסי יש מוח קטן פי עשרה ממוח יונק או עוף באותו גודל גוף. בהתאמה לגודל המוח, הזוחלים נחשבים לאינטליגנטים פחות מן היונקים והעופות.
נחיתות הזוחלים בגודל המוח, בהשוואה ליונקים ועופות, נובעת קרוב לוודאי מהיותם "קרי דם". רקמת עצב צורכת יותר אנרגיה ליחידת משקל מכל סוג אחר של רקמה, אפילו בעת מנוחה מוחלטת. קצב חילוף החומרים האיטי של הזוחלים אינו מספק די אנרגיה להחזקת מוח גדול. יוצאים מכלל זה היו מספר דינוזאורים קטני-גוף מן הקבוצות הקרובות ביותר לעופות, כמו טרודון ובמבירפטור. מנת המוחיות שלהם, אותה ניתן למדוד מתוך הנפח הפנימי של הגולגולת במאובנים, דומה למנת המוחיות של עופות בני-ימינו. זוהי ראייה עקיפה נוספת שדינוזאורים אלו היו חמי-דם.
גפיים ותנועה
אף על פי שהאב הקדמון של הזוחלים היה בעל ארבע רגליים, אצל מספר קבוצות זוחלים יש נטייה להתנוונות הגפיים ואף להיעלמותם. במיני חומטים רבים, כמו הנחושית העינונית, הרגליים קטנות מאוד. אצל לטאות ממשפחת הקמטניים ניתן למצוא מינים בעלי גפיים מפותחות ועד מינים דמויי-נחש החסרים גפיים לחלוטין, למשל קמטן החורש הנפוץ בארץ-ישראל. לבני משפחת הביפדיים יש רק גפיים קדמיות המשמשות לחפירה. קבוצות שלמות של זוחלים איבדו לחלוטין את גפיהם, כמו הנחשים המוכרים והטבעונים דמויי התולעת. עם זאת, אפילו אצל זוחלים חסרי גפיים ניתן בדרך-כלל למצוא שרידים של עצמות הגפיים, הכתפיים או האגן, המעידים על מוצאם האבולוציוני מאב קדמון בעל גפיים.
בזוחלים בעלי רגליים, הירך והזרוע פרושות הצידה מן הגוף, ורק השוק ואמת הזרוע נוטות למטה. כתוצאה מכך כפות רגליהם מוצבות לצידי הגוף, ולא מתחתיו כמו ביונקים ובעופות. צורת גפיים זו מקנה לגוף יציבה "שרועה" – נוגעת בקרקע – ומכאן שמם "זוחלים". מכאן גם דרך הילוכם של הזוחלים: הם מחזיקים אך במעט את גופם מורם מעל הקרקע, ומניעים אותו מצד לצד כדי להגדיל את אורך הצעד. הליכה זו נראית בעיני ביולוגים אחדים כבלתי יעילה ומסורבלת. אולם, צורה זו לא השתנתה כמעט במשך מיליוני שנים ומופיעה אצל רוב הזוחלים והדו-חיים, ועל כן ניתן לטעון כי אם הייתה מפריעה להם, הרי הייתה נעלמת. כמו כן, יציבתם מותאמת לאורח חייהם המתבסס על שימור רב ככל הניתן של אנרגיה.
בנוסף, הזוחלים פיתחו שיטות תנועה מגוונות: חלק גדול מהם שוחה, ובכלל זה צבי הים להם גפיים דמויות סנפירים, התנינאים להם גפיים המשמשות הן לשחייה והן להליכה, ונחשי הים (Hydrophiinae) חסרי הגפיים השוחים באמצעות הנעת גופם; רבים שידרגו את תנועתם לכדי טיפוס, כמו השממיות שיכולות לטפס על קיר זכוכית, הנחשים (ראו קישורים חיצוניים), והזיקיות אשר לופתות ענפים באמצעות אצבעותיהן וזנבן; מעטים מהם אף יכולים לנתר, כמו האנוליס (Anolis), קבוצות אחדות פיתחו יכולות דאייה מגוונות (מפורטות מטה); ואחרים יכולים אף לרוץ על רגליהם האחוריות, כמו לטאות הקולר (Crotaphytus), לטאות הבסיליסק היכולות אף לרוץ על מים (ראו קישורים חיצוניים) וחרדון הצווארון. תנינאים צעירים או קלי משקל אף יכולים ללכת באופן דומה ליונקים – הליכה זו נקראת "הליכה גבוהה" ("high walk”) והיא נעשית באמצעות הרמת עצמם מהקרקע ותנועה קלה מצד לצד – או אף "לדהור" באמצעות הנעת הגוף למעלה ולמטה (ראו קישורים חיצוניים). לדינוזאורים היו רגליים מוצבות מתחת לגופם ויציבתם הייתה זקופה בדומה לזו של עופות ויונקים.
דאייה ותעופה
250px|ממוזער|דרקון דואה (Draco) מן המין taeniopterus בדאייה, ושלד דרקון מהמין volans. הצלעות המוארכות תומכות בקרום העור.
250px|ממוזער|שחזור אמנותי של שרוביפטריקס, זוחל דואה נכחד מתור הטריאס.
יכולות דאייה ואף תעופה פעילות התפתחו פעמים רבות באופן בלתי-תלוי אצל קבוצות זוחלים שונות במהלך האבולוציה. זוחלים דואים החיים בימינו הם ברובם מינים קטני-גוף המטפסים על עצים וסלעים. במינים כאלו, הגדלת שטח הפנים של הגוף מאפשרת צניחה איטית ובטוחה בעת קפיצה ממקום גבוה. במינים מתקדמים יותר המשטחים האווירודינמיים גדלים ומשתכללים, ומאפשרים דאייה הדרגתית יותר ומבוקרת. יכולת דאייה ידועה במספר זוחלים בני-ימינו (להלן סוגים, אך לא בהכרח כל המינים בסוג דואים):
הסוג דרקון דואה (Draco) ממשפחת החרדוניים – 41 מינים.
בסוג זה קרום התעופה הוא עור הנמתח בין צלעות מוארכות של בית החזה, ולא בין הגפיים כמו במרבית הקבוצות הדואות האחרות. הדרקון מסוגל לפרוש או לקפל כרצונו את הצלעות והקרום המתוח ביניהן. ישנם מקרים מתועדים של דרקונים שדאו למרחק של כ-60 מטרים – מרחק רב בהתחשב בעובדה שרובם באורך של כ-20 ס"מ.
הסוג Holaspis ממשפחת הלטאיים עצמותיהן החלולות והעובדה כי הן יכולות לשטח את גופן (בעיקר בטנן) עוזרות להן לדאות או לצנוח באיטיות.
הסוג שממית דואה (Ptychozoon) ממשפחת השממיתיים למינים בסוג יש קרומי העור לאורך גופם שעוזרים להם לדאות.
הסוג Luperosaurus ממשפחת השממיתיים דואים בצורה דומה שממיות הדואות.
הסוג Thecadactylus, דואים בצורה דומה לשממיות הדואות.
הסוג Cosymbotus ממשפחת השממיתיים, דואים בצורה דומה לשממיות הדואות.
נחש מעופף – מסוגל להכפיל את רוחבו על ידי שיטוח גופו, ולכווץ את אזור הבטן שלו פנימה בצורת פעמון, שמתפקד בדומה למצנח. הנחש מסוגל לבקר את כיוון הדאייה הרצוי לו באמצעות פיתול גופו, ונעזר בזנבו לשמירה על האיזון.
איברי דאייה נמצאו גם במאובנים של מספר זוחלים נכחדים קטני-גוף מתור הטריאס, לפני למעלה מ-200 מיליון שנה. ביניהם סוגים כמו איקרוזאורוס (Icarosaurus) וקואהנאוזאורוס (Kuehneosaurus), שכנפיהם התפתחו מצלעות מוארכות בדומה לאלו של הדרקון הדואה בן ימינו, אף שהם השתייכו לקבוצות אחרות לחלוטין. בולט במיוחד הסוג שרוביפטריקס (Sharovipteryx), זוחל זעיר שהיה בעל כנף דלתא שנוצרה מקרום עור המתוח בין רגליו האחוריות.
בשתי קבוצות של זוחלים נכחדים – הפטרוזאורים והדינוזאורים – אף התפתחה תעופה פעילה בתנופות כנפיים. שתי קבוצות אלו התפתחו בנפרד ובאופן בלתי-תלוי זו מזו, כפי שמעיד מנגנון התעופה השונה שלהם: אצל הפטרוזאורים התפתח קרום עור אשר נפרש בין הזרוע והאצבע החמישית הארוכה שלה ובין הרגל האחורית והזנב. בדינוזאורים מנוצים, ובעופות שהשתלשלו מהם, נוצות תעופה ארוכות על הזרועות והזנב התפתחו מנוצות פלומה ששימשו ככל הנראה לבידוד תרמי. עדיין לא ידוע כיצד בדיוק הופיעה התעופה אצל פטרוזאורים ואצל עופות, אך ההשערה המקובלת יותר היא שגם הם היו בתחילה זוחלים מטפסים שהתפתחה אצלם יכולת צניחה ודאייה.
תנועת נחשים וחסרי גפיים אחרים
חסרי הגפיים סיגלו לעצמם אופני תנועה שונים כדי להתגבר על חסרונם. הנחשים פיתחו חמש דרכי הילוך עיקריות המשמשות אותם בהתאם לסוג המשטח עליו הם נעים, מהירות התנועה, משקל הפרט ועוד. נחש יחיד יכול להשתמש ברוב או בכל החמש, ואף מסוגל להשתמש בשתי דרכים שונות בחלקי גוף שונים. הם נעים באמצעות כיווץ שרירים היוצר traction בין קשקשיהם לבין המשטח עליו הם מחליקים, ודחיפת עצמם אחורה כנגד המשטח. מספר רב של חוליות גמישות מאפשרות להם לנטות לכל כיוון ואף להתפתל סביב עצמים.
התנועה הבסיסית ביותר היא תנועה גלית (Undulatory locomotion). היא משמשת את כל חסרי הגפיים, כולל נחשי הים. התנועה מתחילה בראש, שם הנחש מכווץ את שריריו, מזיזו קדימה בכיוון אלכסוני לצד מסוים ובכך גורם לשאר גופו לעקוב אחריו. לאחר מכן התהליך חוזר חלילה לצד השני.
תנועה שנייה, המשמשת גם נחשים מטפסים, היא תנועת כיווץ (Concertina). בתנועה זה הנחש נע קדימה מבלי להזיז את גופו לצדדים, זאת באמצעות כיווץ גופו לכדי צורות S רבות, הזנקת חלקו הקדמי קדימה, הורדתו כלפי הקרקע, מציאת מקום אחיזה ומשיכת החלק הנותר.
תנועה בקו ישר משמשת לרוב נחשים גדולים, כמו פיתוניים. בתנועה זו חלק מהבטן מורם מעט מעל הקרקע, נמתח קדימה, מורד ומוצא אחיזה בקרקע, מושך את שאר הגוף וחוזר חלילה עם חלקי גוף אחרים (ראו קישורים חיצוניים).
חוסר גפיהם של חסרי הגפיים אינו מהווה אבן נגף בפניהם, אלא ההפך הוא הנכון: הוא מאפשר להם להשתחל אל תוך חללים קטנים וצרים, כמו סדק בסלע וצמחייה צפופה. כמו כן, חלק ממינים אלו נעים במהירות, כמו הממבה השחורה היכולה לנוע במהירות של עד כ-16 קמ"ש (הנחש המהיר בעולם).
שלד
ככל בעלי ארבע הרגליים (קיימים כיום: דו-חיים, יונקים, עופות והזוחלים עצמם), לזוחלים יש בליטה (Occipital Condyle) המחברת בין העצם האחורית והתחתונה של הגולגולת לבין עצם האטלס. אצל הזוחלים הבליטה יחידה, בעוד שאצל הדו-חיים היא זוגית.
מערכת הרבייה
הזוחלים משויכים לקבוצת בעלי שפיר עוברי, שהמאפיין המגדיר אותה הוא היכולת להתרבות ביבשה, בסביבה יבשה. במהלך האבולוציה קדמו הדו-חיים לזוחלים במעבר מן הים ליבשה, ואולם עד היום הם מסוגלים להתרבות רק במים. לעומתם, אצל הזוחלים התפתחה לראשונה ביצה המסוגלת לשרוד מחוץ למים בזכות מספר התאמות אבולוציוניות, כמו שק השפיר, ואיפשרה להם הסתגלות מושלמת לסביבה יבשתית. שאר בעלי השפיר העוברי – העופות והיונקים – התפתחו מן הזוחלים וירשו מהם את יכולת הרבייה מחוץ למים. המאובן העתיק ביותר של ביצה יבשתית התגלה בטקסס ומתוארך לתור הפרם התחתון, לפני כ-225 מיליוני שנים.
רביית בתולין
בדומה לשאר החולייתנים, הזוחלים מתרבים בעיקר ברבייה זוויגית. אך כמו אצל דגים ודו-חיים, הנקבות במספר מיני זוחלים מסוגלות, בתנאים מסוימים, לרבייה אל-זוויגית, הידועה גם כרביית בתולין. כאשר נקבות כאלו אינן מופרות הן מטילות ביצים דיפלואידיות שמהן בוקעות נקבות הזהות גנטית לאמן. תופעות של רביית בתולין ידועה במינים שונים של לטאות, שממיות, חרדונים, זיקיות ונחשילים.
הזדווגות והפריה
250px|ממוזער|שמאל|הזדווגות בחומטים
ההזדווגות בזוחלים מתבצעת על ידי הפריה תוך-גופית. הזכר מעביר את תאי הזרע ישירות לתוך גופה של הנקבה, שם הם מפרים את תאי הביצית. זאת בניגוד להפריה חיצונית אצל דגים ודו-חיים רבים, שאצלם הזכר מפרה את הביצים לאחר שכבר הוטלו. ההפריה התוך-גופית אינה דורשת סביבה מימית, ולכן נחשבת גם היא כהתאמה לרבייה ביבשה. צינורות הביצים (בנקבה) והזרע (בזכר) נפתחים אל הביב (cloaca), פתח חיצוני בתחתית חלקו האחורי של הגוף שאליו גם נפתחים פי הטבעת וצינורות השתן. הזדווגות בזוחלים מתבצעת בדרך-כלל כאשר הזכר והנקבה מצמידים את פתחי הביב שלהם. תאי הזרע שוחים במעלה צינור הביצים של הנקבה, שם הם מפרים את תאי הביצית שחרגו מן השחלות.
במינים רבים של זוחלים נמצאה בגוף הנקבות אגירת זרע, אשר עשוי להפרות את הנקבה חודשים ואף שנים לאחר ההזדווגות. כתוצאה מכך עשויה הנקבה להזדווג בעונה אחת ולהטיל ביצים מופרות בעונה שלאחריה, או להזדווג פעם אחת ולהטיל מספר תטולות פוריות. אגירת זרע נמצאה אצל לטאות, צבים ונחשים, ובנקבת אחד ממיני הזעמניים נמצאו תאי זרע בני שש שנים.
הביצה והתפתחות העובר
250px|ממוזער|שמאל|דיאגרמה של ביצת תנין. מקרא: 1) קליפה חיצונית, 2) שק החלמון, 3) חלמון, 4) כלי דם של הקרומים העובריים, 5) חלל קרום הכוריון, 6) קרום הכוריון, 7) חלל אוויר, 8) קרום האלנטואיס, 9) שכבת האלבומין, 10) שק השפיר, 11) העובר, 12) נוזל השפיר
תאי הביצית המופרים מתגלגלים לאיטם החוצה במורד צינור הביצים, ותוך כדי כך הם מתעטפים במספר קרומים ושכבות אשר מופרשים מדפנות צינור הביצים, ליצירת הביצים המוגמרות המוטלות דרך פתח הביב.
הביצה ה"אמניוטית" (בעלת שק שפיר) שהתפתחה בזוחלים (ומהם הועברה גם לעופות וליונקים מטילי ביצים) מתאפיינת במספר התאמות המגינות על "סביבה" מימית פנימית, שבה מתפתח העובר, מפני הסביבה היבשתית החיצונית: קרום השפיר, קרום הכוריון, קרום האלנטואיס, שכבת האלבומין והקליפה הסידנית החיצונית. קרום השפיר והקליפה אטומים למעבר מים ולכן מונעים התייבשות של העובר, אך מאפשרים מעבר של אוויר לצורך נשימה. נשימת העובר מתבצעת על ידי חילוף חמצן ופחמן דו-חמצני עם האוויר בנימי דם על פני קרום האלנטואיס, המשמש את העובר כעין ריאות. חלקו הפנימי של שק האלנטואיס משמש למאגר תוצרי ההפרשה של העובר, ומשמש כעין שלפוחית שתן שלו. שכבת האלבומין (ה"חלבון" או ה"לבן" של הביצה) מכילה כ-80% מים ומשמשת בעיקר כמאגר נוזלים, וכן ויטמינים ומלחים. בנוסף הביצה הזוחלית, בדומה לביצים של מרבית מיני הדגים והדו-חיים, עשירה בחלמון המשמש כמקור המזון של העובר.
תופעה ייחודית האופיינית לעוברים המתפתחים של זוחלים רבים היא קביעת מין תלוית טמפרטורה. הזוויג של העובר (זכר או נקבה) נקבע על ידי טמפרטורת הסביבה בשלב קריטי של התפתחותו בביצה. כאשר הטמפרטורה גבוהה מתפתחים בתוך הביצים צאצאים רק מזוויג אחד (בצבים, בדרך כלל נקבות בלבד) ובטמפרטורה נמוכה בוקעים רק צאצאים מן הזוויג האחר (בצבים בדרך-כלל רק זכרים). בטמפרטורת ביניים מתקבלים צאצאים משני הזוויגים. פרט לצבים, מנגנון זה נמצא גם אצל תנינאים רבים, וכמה ממיני הלטאות. טיבו המדויק של היתרון שהוא מעניק עדיין אינו ברור, אך בשנת 2008 ביולוגים מאוניברסיטת סידני ואוניברסיטת איווה הצליחו להוכיח כי יתרון כזה אכן קיים, כלומר הצאצאים מכל זוויג אכן שורדים במספרים גבוהים יותר כאשר הם בוקעים בטמפרטורה הנכונה.
לידת חיים
מרבית מיני הזוחלים הם מטילי ביצים, אך בכ-20% ממיני הלטאות והנחשים, הצאצאים בוקעים מן הביצה בעודה בצינור הביצים, או במקרים אחרים מיד לאחר הטלתה. תופעה זו, הידועה גם אצל מיני דגים רבים, נקראת השרצה או "ילודת חיים" (Vivipary).
בזוחלים השרצה אופיינית למינים החיים באקלים קר יחסית, שכן היא מאפשרת להגן על הביצים בתוך גוף האם, שהטמפרטורה שלו מעט גבוהה מטמפרטורת הסביבה. גם מספר מאובני איכתיוזאורים מראים בבירור שלדי צאצאים בתוך שלד אמם, וכמה מהם אף מראים את רגע ההשרצה. ילודת חיים אפשרה לאיכתיוזאורים חיים באוקיינוס בלי צורך לעלות ליבשה על מנת להטיל ביצים, כפי שצבי ים למשל נדרשים לעשות.
מעבר מהטלת ביצים להשרצה התרחש ככל הנראה מאות פעמים באופן בלתי-תלוי, בענפים רבים ושונים באבולוציה של הזוחלים. נמצא כי מין אחד של חומט באוסטרליה – Sceloporus spinosus – אף מסוגל להטלת ביצים או להשרצת חיים, בהתאם לטמפרטורה וללחות של סביבתו. כמה מיני זוחלים התמחו בהשרצה והביאו אותה לדרגה הקרובה לזו של יונקי שליה – העוברים שוהים זמן מסוים בצינור הביצים, ההופך למעין רחם, והם מוזנים על ידי אמם דרך כלי דם שלהם הנצמדים לכלי הדם שלה ויוצרים מעין שליה. אצל הנחושית העינונית נוצרת "שליה" מכלי דם של שלפוחית השתן של העובר, ובמינים אחרים היא נוצרת מכלי דם של קרום החלמון.
תפוצה, בית גידול והסתגלויות אליו
בדרך כלל, הזוחלים מחבבים אזורים חמים, כמו אזורים בעלי אקלים טרופי או ממוזג, אם כי הם נפוצים על פני רובו של העולם, ובבתי הגידול השונים מאוד במאפייניהם. לדוגמה, ביערות הגשם רץ הבסיליסק על פני המים, וביערות המחטניים חי לו הזעמן האלמוגי (Lampropeltis); בביצות ובמקווי המים המתוקים שולטים התנינאים והאנקונדות, ובאוקיינוסים ובמקווי המים המלוחים שוחים צבי הים ופתני הים הקטלניים; בארצות העשב (Grassland) באפריקה זוחל פיתון הסלעים האפריקני, ובמדבריות מתרוצץ חרדון סיני (המצוי גם בישראל). אף זוחל אינו שוכן במקומות בעלי טמפרטורות נמוכות מאוד, כמו אנטארקטיקה.
בית הגידול המדברי
250px|ממוזער|שמאל|מולך קוצני בטריטוריה הצפונית, אוסטרליה.
250px|ממוזער|שמאל|צב ים מפריש מלח דרך צנוריות הדמעות (מומלץ ללחוץ על התמונה ולראותה בהגדלה).
בית הגידול המדברי אינו מסביר פנים לאף בעל חיים, והזוחלים אינם יוצאים מכלל זה. הוא מעמיד בפניהם בעיות מיוחדות, שהעיקריות בהן הן: טמפרטורות המשתנות באופן קיצוני: גבוהות מאוד במשך היום, ונמוכות עד קור מקפיא במשך הלילה; מחסור במזון ומים; ומחסור במקומות מסתור. כדי להתגבר על כך, הם הסתגלו בדרכים שונות לסביבתם. רוב ההסתגלויות התרחשו בין תקופת אאוקן לבין תקופת מיוקן (לפני כ-45 עד 15 מיליון שנים), ואלו משמשות לא רק כדי לשרוד בסביבה קיצונית זו, אלא אף כדי לשגשג בה. באופן בסיסי, הזוחלים הצליחו לאכלס אזורים צחיחים יותר מאלו של הדו-חיים, הודות לעורם השריוני והכמעט בלתי חדיר, ולהתפתחותם כבעלי שפיר עוברי המטילים ביצים בעלות קליפה קשיחה או עשויה עור. באופן פרטני יותר, כל זוחל הסתגל בדרכים הייחודיות לו (להלן דוגמאות): למולך הקוצני תעלות תת-עוריות הסופחות מים ומעבירות אותם אל פיו; ההלודרמה המרירית אוגרת שומן בזנבה, ויכולה להתקיים ממנו במשך חודשים; איגואנת המדבר (Dipsosaurus dorsalis) מסוגלת לסבול טמפרטורות גבוהות כ-38–42 מעלות צלזיוס; לצב הערבות (Gopherus agassizi) ולצב Gopherus morafkai יש שלפוחית שתן גדולה היכולה לאחסן נוזלים עד כ-40 אחוזים ממשקלם במשך חודשים, ולהפיק חומצת שתן כמעט מוצקת, במטרה לנצל כמה שיותר נוזלים; ללטאות חסרות רגליים – כמו מינים מהמשפחה לטאות חסרי-רגל (Pygopodidae) ומשפחת הקמטניים – יש עיניים קטנות, ראשים צרים, לסתות תחתונות שטוחות וקשקשים חלקים מאוד, המסייעים להן "לשחות" ולנשום בחול; וללטאות מהסוג אומה (Uma) יש קשקשים מחודדים על אצבעות רגליה האחוריות, העוזרים להן לרוץ על גבי דיונות.
בית הגידול המימי
זוחלים רבים קשורים למים. הם התפתחו מאבות קדמונים אשר פלשו אל המים או למעשה שבו אל מולדת אבותיהם. רובם קשורים ליבשה ומבלים בה חלק ניכר מחייהם, אך אחרים, כמו צבי הים ומינים אחדים של נחשי הים, כמעט ונטשוה. כמו כן, רוב נחשי ים הפסיקו להסתמך על היבשה ומבלים את כל חייהם במים, ואפילו מולידים בהם את הדור הבא. הודות להיותם הטרותרמיים, זוחלים מימיים יכולים לשהות מתחת למים זמן רב יותר מבעלי חיים הומיאותרמיים. הם הסתגלו באופן שונה כדי לנוע ולצלול, לשמור על חום גוף מתאים ולנהל את כמות המלח בגופם (בסביבה הימית).
זוחלי הים ה"אמיתיים", כלומר אלו שלא זקוקים למים מתוקים, הם צבי הים, נחשי הים (Hydrophiinae) והאיגואנה הימית (כל מיני הזוחלים המימיים האחרים זקוקים למים מתוקים בכמות מסוימת). הם פיתחו שיטות שונות כדי להתמודד עם בית הגידול הימי: הם בעלי בלוטה המפרישה מלחים עודפים; הם אינם שותים את מי הים, אלא מקבלים את הנוזלים הדרושים ממזונם; הם יכולים לשלוט בגובה הציפה שלהם באמצעות הכנסת אוויר לראותיהם והוצאתו, בדומה לשלפוחית הציפה של הדגים; נחשי הים יכולים לנשום דרך עורם; צב הים הגלדי יכול לשמור על טמפרטורה הגבוהה ב-18 מעלות צלזיוס מזו של הים בו הוא שוחה.
זוחלים בישראל
250px|ממוזער|שמאל|צב רך בנחל אלכסנדר.
בארץ ישראל חיים 93 מיני זוחלים. זהו מגוון גדול יחסית לשטחה המצומצם. מספר מיני הנחשים בארץ ישראל גדול ממספרם ברוב יבשת אירופה, מגוון זה נובע ממיקומה הגאוגרפי של הארץ, המחבר שלוש יבשות – אפריקה, אסיה ואירופה – ומספר אזורים זואוגאוגרפיים שונים:
תת-האזור הים-תיכוני של האזור הפלארקטי, אשר לו אופייניים מינים כמו לטאה ירוקה, לטאה זריזה, זעמן שחור וצפע מצוי.
תת-האזור הערבתי (או ה"אירנו-טורני") של האזור הפלארקטי, אשר לו אופייניים מינים כמו חרדון מצוי ועין-חתול חברבר.
האזור הסהרו-ערבי, אשר לו אופייניים מינים מדבריים דוגמת ישימונית מצויה, שנונית חולות, כוח אפור, חרדון סיני, חרדון חולות ועכן גדול.
האזור האפרוטרופי (ה"סודני" או "אתיופי"), אשר חודר לארץ-ישראל בעיקר דרך השבר הסורי אפריקני, ולו אופייניים מינים ממוצא אפריקני כמו צפעון שחור, צב רך ותנין היאור (שנכחד מארץ ישראל רק בתחילת המאה ה-20).
מינים ספורים של זוחלים בארץ הם אנדמיים – הם קיימים רק בארץ ובסביבתה הקרובה, כמו מחרוזן הטבעות וצפע חרמון.
לרשימת מיני הזוחלים בישראל.
התנהגות
שמירה על טמפרטורת הגוף
ממוזער|250px|תנין יאור באתיופיה מקרר את עצמו על ידי טבילה במים ופעירת פיו.
מפני שאינם יכולים לשמור על טמפרטורת גופם בכוחות עצמם, הזוחלים פועלים בצורות שונות כדי להתאים זאת לרמה התקינה:
תנועה בין מקומות חמים וקרים: בבוקר הזוחל מתעורר והולך להשתזף לאור השמש, ולאחר שהתחמם מספיק הוא יוצא לפעילויות השגרה, כמו מנוחה בצל או מתחת לקרקע (בדרך כלל במשך הצהריים) וחיפוש מזון (בדרך כלל בשעות הערב המאוחרות או בשעות הבוקר המוקדמות).
הסתרת חלק מגופם בצל, וחשיפת החלק האחר לאור השמש.
שינוי האופן בו גופם נוגע בקרקע, כמו העכסן העכני (Crotalus cerastes) הנע בצורה כזו כך שרק חלק קטן מגופו נוגע בחול החם.
פעילות בעונות מסוימות, כמו שקיעה בתרדמת קיץ.
התאמת כמות הדם העובר בכלי הדם הקרובים לעור: כאשר הזוחל צריך להתחמם, כלי הדם מתרחבים, וכשהטמפרטורות יורדות הם מצטמצמים.
שינוי צבע: מינים מסוימים יכולים לשנות את צבעם לכהה יותר במשך היום (צבע כהה קולט יותר חום מבהיר), וכשסיימו להתחמם הם הופכים חוורים.
פעירת הלוע: פעולה זו נעשית בעיקר על ידי תנינים הרוצים להתקרר.
באזורים בעלי טמפרטורות נמוכות
250px|ממוזער|שמאל|קמטן האליגטור (Elgaria coerulea) הנפוץ בקולומביה הבריטית, באי ונקובר ובאיי המפרץ (Gulf Islands).
כאמור, הזוחלים צריכים מקור חום חיצוני כדי לחיות, ובמקומות אלו דמם ה"קר" מהווה מכשול להישרדותם. חום גופם יורד, הם הופכים לאיטיים ונטולי מרץ, ולא יכולים להיות פעילים בכל עונות השנה, כמו שעושים מיני יונקים ועופות מסוימים. אם ישהו בשטחים פתוחים בזמן החורף – הם יקפאו למוות. אולם, בשונה מבעלי חיים אחרים כגון העופות הנודדים למקומות חמים, הזוחלים אינם יכולים לנדוד למרחקים ארוכים מאוד (חוץ מצבי הים). לכן, הזוחלים היו חייבים להסתגל לחיים בסביבה זו. רובם מסתתרים ושוקעים בתרדמת חורף כדי להתחמק מהטמפרטורות המקפיאות. למשל, צבגון מצויר בוגר עושה זאת באמצעות צלילה אל תחתיתו של מקווה מים שאינו קפוא, ואף על פי שפני השטח של המקווה יכולים להיות קפואים – הוא קולט את הכמות המעטה של החמצן מתוך המים. לעומתו, הצבגון המצויר הצעיר יכול להוריד את טמפרטורת גופו אל מתחת לאפס מבלי להקפיא את נוזליו, ולשרוד טמפרטורות נמוכות בכך. הקשקשאים לרוב עושים זאת באמצעות התחפרות באדמה או הסתתרות בחללים; עמוק מספיק כדי לעבור את העומק בו האדמה קופאת (Frost line).
באזורים בהם החורפים קרים מאוד, וצריך להתחפר עמוק כדי להתחמק ממו, ניתן לראות זוחלים וחיות אחרות רבים חולקים מקום אחד לשם תרדמת חורף. תופעה זו מתרחשת גם בחורפים קרים פחות, אם כי במקומות מסוימים, כמו באי ונקובר. יתר על כן, התופעה מתרחשת בעיקר בזוחלים מסוימים: בקולומביה הבריטית, עכסנים ומינים מהסוג נחש בירית נמצאו שקועים בתרדמת חורף משותפת באזור תרדמה גדול.
תזונה
300px|ממוזער|שמאל|תנין היאור (משמאל) תוקף גנו בעת חצייתו את נהר המארה
בדומה לשאר המיתרניים, הזוחלים ניזונים כמעט מכל יצור חי – מתאואי מים היכולים לעבור את רף האלף קילוגרם, ונטרפים על ידי תניני הים ודרקוני קומודו (ראו קישורים חיצוניים), דרך חרדון הצב אוכל הצמחים, ועד הלטאיים שאוכלים בעיקר פרוקי-רגליים. רוב הזוחלים טורפים, אוכלי חרקים או אוכלי-כול, והמיעוט הנותר – קשקשאים וצבים אחדים – ניזונים רק מצמחים או מאצות (כגון האיגואנה הימית).
תכונת ההטרותרמיות שלהם אולי נתפסת כמכשול, הרי בעל חיים הומיאותרמי ("דם חם") יכול להתגורר בבתי גידול בהם קרובו ההטרותרמי לא מסוגל לחיות. עם זאת, ההומיאותרמיות מגיעה עם מחיר: כדי לשמור על חום גוף קבוע ומתאים, לבעל החיים יש קצב חילוף חומרים גבוה, המצריך אכילה תכופה. הזוחלים, מעצם היותם הטרותרמיים, לא אוכלים באותה התדירות או הכמות בה אוכלים בעלי החיים ההומיאותרמיים. כאשר המזון אינו מצוי בשפע, זהו יתרון בשביל הראשונים: הם לא דורשים אנרגיה רבה, ולפיכך הם מסוגלים לעמוד בפני תקופות רעב באופן טוב יותר. לדוגמה, הם יכולים להיכנס אל תוך בריכה קרה, לשקוע במין תרדמת, להוריד את קצב חילוף החומרים שלהם, ולשמור על מצבורי המזון עד יעבור זעם.
כמו כן, תהליך העיכול איטי, והם אינם יכולים ללעוס את מזונם ולפרקו בפיהם. תהליך זה, יחד עם תכונת ההטרותרמיות שלהם, מאפשרת לזוחלים להתקיים זמן רב מסעודה יחידה. הגדולים שבהם, כמו התנינים ונחשי רב-חנק ( Boa), יכולים להתקיים מסעודה יחידה במשך חודשים.
בדומה להסתגלותם המגוונת בתחומי חייהם האחרים, גם בתזונתם מפגינים הזוחלים אסטרטגיות וצורות שונות. לתנינאים למשל יש לסתות חזקות מאוד, ומלתעות המלאות בשיניים חדות ללכידת הטרף ושיניים טוחנות למחיצתו. גם לצבים יש לסתות חזקות, אך הם חסרי שיניים ולכן התפתח אצלם מקור חזק. אצל הנחשים הלסת התחתונה מופרדת מהעליונה, מה שמאפשר להם לבלוע טרף גדול בשלמותו, אף בגודל היפופטם קטן (ראו קישורים חיצוניים), והם יכולים להרוג את טרפם באמצעות הזרקת ארס בהכשה או חניקתו בלפיתה עוצמתית. הזיקיות "יורות" את לשונן הדביקה אל עבר חרק סמוך.
הזוחלים הצמחוניים עומדים בפני בעיית הלעיסה בדומה ליונקים צמחוניים (חומר צמחי מצריך גריסה וטחינה מעצם היותו קשה לעיכול), אך הם חסרים את מבנה השיניים המיוחד של האחרונים, מה שמביא אותם לכדי בליעת גסטרוליתים ("אבני קורקבן") כדי לסייע לקיבת השרירים שלהם בעיכול. אבנים אלו נמצאו בין שלדי אורניתופודים וזאורופודה, אם כי ישנה מחלוקת האם הם באמת שימשו את האחרונים לטחינת מזון. שימוש שונה באבני הקורקבן נעשה על ידי תנין הים: הוא בולע אותן כדי לייצב עצמו או לצלול, בדומה לאונייה הנעזרת במי נטל. שתי האפשרויות, כלי עזר בייצוב ובעיכול, היו ככל הנראה בשימוש הפלזיוזאורים.
התנהגות זוויגית והורית
חיזור
250px|ממוזער|שמאל|זכר לטאת אנוליס מפרץ דולסה מציג לראווה את המניפה הצבעונית שמתחת לגרונו
זכרי תנינאים נוהגים לנהום ולשאוג במטרה למשוך נקבות (וגם כדי להרחיק זכרים מתחרים).
דאגה לביצים ולצאצאים
קליפת הביצה וקרומי העובר שומרים עליהם מפני נידוף מים, אך תנאי חום ולחות מתאימים באתר ההטלה הם הכרחיים להתפתחות העובר. לכן בוחרות נקבות הזוחלים בדקדקנות את מקום ההטלה, וכך הן דואגות לשמירה על צאצאיהן. ואולם במרבית מיני הזוחלים נוטשות האמהות את הביצים לאחר ההטלה, ואינן רואות את צאצאיהן. אצל לטאות חד-שנתיות, למשל מיני זיקית, הצאצאים בוקעים בעת שאמותיהם כבר אינן בין החיים.
במינים מסוימים שומרים ההורים על הביצים, ושממיות אוכלות את הקליפות הריקות לאחר הבקיעה. נקבות חומט מגינות על ביציהן מפני טורפים קטנים, הופכות את הביצים בקביעות ומקבצות אותן כשהן מתפזרות. נקבות נחש הפיתון מסדרות את הביצים בערימה ונכרכות סביבן. מאחר שהן בעלות דם קר, ואינן מסוגלות לחמם את הביצים בעזרת חום גופן, הן מרעידות את גופן בתנודות קלות המעלות את טמפרטורת הביצים. הדאגה לצאצאים בזוחלים מפותחת ביותר בתנינאים, אשר חלקם מטפלים בצאצאיהם במשך שנה או שנתיים. נקבת התנין חופרת קן שבו היא מטילה את הביצים, והיא נשארת לידו ומגינה על הביצים והצאצאים
מבנה חברתי
250px|ממוזער|שמאל|צבגונים אדומי-אוזן וזכר ברכייה בפארק שער הזהב
לטאות כוח והתנינים מפגינים מבנים חברתיים מורכבים ואף יכולים לספור, ודרקון קומודו אף נצפה משחק. הצבים אינם מגינים על הטריטוריה שלהם, אך היא בכל זאת נרחבת. כמו כן, חלקם מפתחים לעיתים היררכיות חברתיות.
לטאות רבות מפגינות כישורים חברתיים מורכבים, והזכרים אף שומרים על הטריטוריות שלהם באמצעים שונים, כמו סימני ריח.
מנגנוני הגנה עיקריים
ממוזער|250px| גופה וצבעיה של שממית השטן (Uroplatus phantasticus) דומים לעלה יבש
ממוזער|250px|שריון קשיח עם בליטות של צב דרבוני
ממוזער|250px|שממית חסרת זנב אחרי שקטעה אותו
ממוזער|250px|אליגטור אמריקאי בתנוחת מגננה
ברוב עידן המזוזואיקון שלטו בעולם יצורים כמו הדינוזאורים והאיכתיוזאורים, אולם כיום הם אינם עוד, ולזוחלים קמו אויבים אחרים, כמו היונקים והעופות. רוב הזוחלים הם קטנים עד בינוניים, ומהווים טרף לבעלי חיים אחרים, למעט דרקון קומודו, רוב התנינאים ונחשי ענק אחדים אשר מהווים טורפי-על בתחום מחייתם, ומספר צבי ענק, אשר גודלם מקשה על טריפתם.
כדי להתגבר על כך, פיתחו הזוחלים מספר מנגנוני הגנה:
התחמקות מנוכחות, בריחה והסתתרות: מנגנוני הגנה אלו הם הנפוצים ביותר בקרב הזוחלים. בשעות דחק סביבתי – כלומר פגיעה במצב האיזון של החיה כתוצאה מהפרעות טבעיות, אנושיות וכו' – הם נוהגים להסתתר במחילות עד חלוף הסכנה. תופעה זו מבוטאת באופן הניכר ביותר לעין אצל צבי מים ותנינאים צעירים, אשר בורחים אל מקווה מים סמוך וצוללים בו כאשר הם מזהים סכנה מתקרבת, ואצל נחשים קטנים ומרבית הלטאות אשר מסתתרים מתחת לקרקע ולסלעים, וכן בין צמחייה עבותה. מנגנון ההתחמקות מנוכחות הוא העברת הפעילות לשעות שונות, כמו מעבר לפעילות לילית כדי להתחמק מעופות יום. אולם, למעבר זה יש עלות אנרגטית גבוהה, שהרי הזוחלים הם פויקילותרמים, ולכן צריכים לחמם את גופם כדי לנוע טוב יותר. בעיה זו משפיעה על תפוצתם, ועל כן נראה שפע רב יותר של זוחלים באזורים חמים לעומת אזורים קרים, בהם הם פעילי יום בעיקר.
הסוואה: רוב מיני הזוחלים ניחנים במופע בגוונים הדומים לאלו בהם ניחן בית גידולם, ומינים אחדים אף יכולים לשנות את צבע גופם (המוכרת ביותר היא הזיקית). מבין טורפיהם העיקריים, העופות ומיני זוחלים אחרים פיתחו ראיית צבע, ולכן ישנה חשיבות לבחירת צבעי עור שתאפשר להם להיטמע ולא לבלוט בנוף סביבתם. אצל מינים רבים, בייחוד לטאות, צבעי העור והקשקשים הם בגווני אפור, חום, חום בהיר וירוק הדומים לצבעים הנפוצים בסביבת המחיה הטבעית שלהם.
חקיינות: מינים רבים מחקים מינים אחרים או עצמים אותם הטורפים לא מעוניינים לאכול. דוגמה מוכרת לכך היא מינים אחדים של הזעמן האלמוגי (Lampropeltis) הראויים למאכל, אשר מחקים את מופע הפסים של מיני פתני אלמוגים הארסיים (Coral snake). הטורפים מתקשים בזיהוי, ונמנעים מלאכול את שניהם.
הרתעה: כאשר ההסוואה נכשלת ובריחה היא בלתי-אפשרית, משתמשים חלק מהזוחלים באיומים והרתעה. פעולה נפוצה היא הגדלה של החזות בדרכים שונות, כמו יציבה בתנוחה מאיימת, פרישת קרומים על-עוריים (כגון נחש הקוברה אשר זוקף את ראשו ופורש קפלי עור משני צידיו. פעולה נפוצה נוספת היא השמעת קולות מפחידים. לדוגמה, המינים בתת-משפחת העכסנים מרעידים את קצה זנבם העשוי טבעות, ובכך משמיעים קול רשרוש מרתיע.
ממוזער|מרכז|הקול המושמע על ידי העכסן
שריון ואמצעי הגנה גופניים אחרים: כל הזוחלים מוגנים במעטה קשקשים קשיחים המקשים על אכילתם. כמו כן, מינים אחדים שידרגו את אמצעי הגנה זה בדרכים שונות: מינים אחדים, כמו מיני האיגואנית המקרינה (Phrynosoma), עוטים קוצים חדים; לתנינאים מעטה עור המכוסה באוסטאודרמים הקשיח יותר ממעטה הזוחל הרגיל, המכסה את גבם וצידי גופם ומקשה על בעלי חיים אחרים לפגוע בהם; אצל הצבים, הבטן והגב מכוסים בשריון עצם קשיח (חוץ מהצבים הרכים, אשר כמשתמע משמם – הם בעלי שריון רך). צבי היבשה אף יכולים לכנס את ראשם וגפיהם אל תוך השריון כאשר הם מאוימים, אם כי ישנם מספר טורפים חכמים אשר פיתחו דרכים לפצח את שריון הצבים, כמו העיט הזהוב אשר מפיל את הצב מגובה רב (ראו קישורים חיצוניים).
ארס: התפתח אצל קבוצות מועטות, שהמוכרת מביניהן היא הנחשים. הארס משמש להגנה, תקיפה ואף עיכול ראשוני של המזון. הוא מיוצר על ידי בלוטות מיוחדות (למעט בתקופת התרדמת), ויוצא החוצה באמצעות שרירים דרך תעלות שבשיני ארס. בדרך כלל הנחשים מעדיפים להתחבא מהטורף או להרתיעו, אך אם אלו לא עובדים – הם מכישים. אצל נחשים ארסיים, ההכשה מזריקה את הארס המסוכן, וזה יכול לגרום לפציעות חמורות ואף למוות.
חיתוך עצמי: בתהליך שנקרא בלועזית Autotomy (מיוונית: autos = עצמו, tomos = חיתוך), מספר רב של מיני שממיות, חומטים ולטאות אחרות מסוגלים לנתק את זנבם כאשר הם מרגישים מאוימים. הזנב ממשיך להתפתל גם אחרי ניתוקו מהגוף, ובכך יוצר הסחת דעת המאפשרת ללטאה להימלט. אחרי שברחה, יכולה הלטאה לגדל מחדש את זנבה בתהליך שמשכו בין מספר שבועות למספר חודשים. הזנב שגדל מחדש מכיל סחוס ולא עצם, וצבעו דהוי יותר לעומת שאר הגוף. ישנם מיני לטאות שבהן הזנבות בולטים יותר על מנת לפתות את הטורפים לפגוע בזנב הפחות חשוב.התזת דם: כמה מינים של האיגואנית המקרינה מסוגלים להתיז סילון של דם מעיניהם למרחק של עד מטר. הטורפים ממשפחת הכלביים נרתעים ממגע עם הדם.
מנגנוני הגנה של תנינאים
התנינאים הם טורפי על בתחומי מחייתם וכמעט שאין להם אויבים טבעיים כאשר הם בוגרים. לעומת זאת, תנינאים צעירים יותר יכולים להיות מאוימים על ידי בעלי חיים אחרים, כולל על ידי תנינאים גדולים יותר. כאשר תנינאי חש מאוים, הוא פוער את פיו וחושף שיניים חדות ולשון צהובה. אם הפחדה זו לא עוזרת, התנינאי הופך לנסער יותר ומשמיע קולות איום. אם גם זה לא מסייע בעדו, הוא משנה תנוחות באופן דרמטי כדי להראות מאיים יותר, ומנפח את גופו במקצת כדי להגדיל את דמותו. אם שום דבר לא עובד, התנינאי תוקף בחזרה ומנסה לנשוך את התוקף עם מלתעותיו האימתניות. דרכי ההגנה המדויקות משתנות בין המינים השונים של התנינאים: ישנם תנינאים שמנסים לנשוך מיד, אחרים חובטים בתוקף עם ראשם כמו היה פטיש או אלה, ואחרים בורחים או רודפים אחרי התוקף.
חקר הזוחלים
קארולוס לינאוס, חוקר הטבע השוודי שייסד את במאה ה-18 את שיטת מיון עולם הטבע, עדיין לא הבחין בין דו-חיים לזוחלים, אולי משום שכמה מן הזוחלים שהכיר היטב היו נחשים החיים במים, וכלל את כולם תחת המונח דו-חיים (Amphibia). כתוצאה מבלבול זה, חקר הזוחלים והדו-חיים גם יחד נקרא עד היום "הרפטולוגיה".המונח נגזר מהמילה היוונית herpeton שמשמעותה "דבר זוחל". חוקר הטבע האוסטרי יוספוס ניקולאוס לאורנטי היה הראשון שהבחין בין דו-חיים לזוחלים, בשנת 1768, והוא זה שנתן לזוחלים את שמם המדעי Reptilia, אם כי עדיין כתת-קבוצה בתוך קבוצה הכוללת גם את הדו-חיים. המיון המודרני, לעומת זאת, מתייחס לזוחלים כקרובים יותר לעופות וליונקים מאשר לדו-חיים.
במאה ה-19, תומאס הקסלי וריצ'רד אוון הפכו את מיונו של לאורנטי למקובל, והוסיפו לזוחלים את הדינוזאורים ומאובנים נוספים של "מפלצות שלפני המבול" (כפי שנקראו באותן שנים). בשנת 1866 הראה ארנסט הקל כי ניתן לחלק את החולייתנים על פי דרך הרבייה שלהם, וכי הזוחלים, העופות והיונקים שייכים לקבוצת בעלי שפיר עוברי. בסוף המאה ה-19 הוגדרה מחלקת הזוחלים כבעלי שפיר עוברי שאינם יונקים או עופות, והוכרו סימני שלד המבדילים אותה משאר המחלקות, כמו פול (קונדיל) עורפי יחיד בגולגולת ומפרוק הלסת בין עצם הריבוע (quadrate) בלסת העליונה ועצם המפרוק (articular) בלסת התחתונה.
במאה ה-20 פותחה החלוקה הפנימית הבסיסית של הזוחלים (ולמעשה של כל בעלי השפיר העוברי) על פי פתחי הצדע (temporal fenestrae) בגולגולת שלהם לשלוש קבוצות עיקריות: חסרי פתחי צדע – אנפסידה, בעלי פתח אחד מכל צד – סינאפסידה, ובעלי שני פתחים מכל צד – דיאפסידה. חלוקה זו אושרה ברובה בתחילת המאה ה-21 באמצעות חקר רצפי DNA בגנום. בהמשך קבוצת האנפסידה בוטלה וחבריה שויכו לבני קבוצת הזאוריה.
סיווג ומיון
מחלקת הזוחלים (Class: Reptilia), אחת מארבע המחלקות ה"קלסיות" של בעלי ארבע רגליים (ביחד עם דו-חיים, יונקים ועופות), כבר איננה קיימת בחלוקות טקסונומיות חדישות. הסיבה לכך היא שמחלקה זו היא פאראפילטית, כלומר היא אינה כוללת שניים מן הענפים שהשתלשלו מן הזוחלים – היונקים והעופות. זאת בניגוד למוסכמה בטקסונומיה הקלדיסטית המודרנית, לפיה קבוצות צריכות להיות מונופילטיות, כלומר לכלול את האב הקדמון של הקבוצה ואת כל הענפים שהשתלשלו ממנו. למעשה, התנינאים שהם "זוחלים" קרובים יותר לעופות מאשר לזוחלים אחרים כמו צבים. דבר כזה אינו יכול לקרות בחלוקה מונופילטית תקינה.
למרות זאת, המיון הפראפילטי הישן של מחלקת הזוחלים עדיין נפוץ ומקובל באנציקלופדיות, לקסיקונים וספרות זואולוגית נוספת לציבור הרחב. מיון זה הוא נוח משום שישנן תכונות פנוטיפיות רבות אשר משותפות לקבוצות ה"זוחלים" הקיימות בימינו, כמו תנינים וצבים, אך לא ליונקים ועופות. התכונה המשותפת החשובה ביותר המייחדת זוחלים הקיימים בימינו היא היותם "קרי-דם", ומתכונה זו נובעות תכונות רבות נוספות: עור החסר כסות מבודדת דוגמת פרווה או נוצות, חילוף חומרים איטי יותר, מוח קטן יותר ואינטליגנציה נמוכה יותר. עם זאת, ייתכן מאוד שכמה קבוצות "זוחלים" נכחדות, ובעיקר חלק מן הדינוזאורים, היו חמי-דם ובעלי כסות נוצות.
בחלוקה הטקסונומית המפושטת למטה, קבוצות הידועות כ"זוחלים" מופיעות בכתב מודגש, וניתן לראות כי הם אינם יוצרים ענף נפרד משל עצמם:
בעלי ארבע רגליים (Tetrapoda) 75px
דו-חיים (Amphibia) 50px
בעלי שפיר עוברי (Amniota) 50px
סינאפסידה (Synapsida) 50pxפליקוזאוריה (Pelycosauria) (זוחלי קרקע נכחדים) 75pxתראפסידה (Therapsida) (זוחלים דמויי יונקים) 100px
יונקים (Mammalia) 75px
זאורופסידה (Sauropsida)
דיאפסידה (Diapsida) 50pxאיכתיוזאוריה (Ichthyosauria) (זוחלים ימיים נכחדים) 75pxצבים (Testudines) 50pxפלזיוזאוריה (Plesiosauria) (זוחלים ימיים נכחדים) 75pxלפידוזאוריה (Lepidosauria) 50pxמחודקי ראש (Sphenodontia)בימינו סוג יחיד – ספנודון 50pxקשקשאים (Squamata)חרדוניים, זיקיתיים, איגואניים, חומטיים, לטאיים, נחשים, ועוד. 50px
ארכוזאוריה (Archosauria) 75pxתנינאים (Crocodilia) 70pxפטרוזאוריה (Pterosauria) (זוחלים מעופפים נכחדים) 75pxדינוזאוריה (Dinosauria'') (זוחלי קרקע נכחדים) 125px60px
עופות (Aves) 50px
אבולוציה
מוצא בתור הקרבון
מוצאם של הזוחלים הוא מתת-מחלקה קדומה של דו-חיים, הלבירינתודונטיה. הדו-חיים היו החולייתנים הראשונים שעלו מן הים ליבשה, בסוף תור הדבון לפני כ-375 מיליוני שנה, אך עד היום הם מתרבים רק במים, ולכן מעולם לא השתלטו לחלוטין על בתי הגידול היבשתיים. השתלטות כזו ארעה רק עם הופעת הזוחלים בסוף תור הקרבון, לפני כ-340 מיליון שנה, הודות להתפתחותן של ביצים בעלת קרום שפיר, המסוגלות לשרוד מחוץ למים.
עדיין לא ברור במדויק איזו מקבוצות הלבירינתודטיה התפתחו לזוחלים. מכיוון שמאובני ביצים הם נדירים, וקשה מאוד לזהות אם הן בעלות קרום שפיר, ההבדל בין מאובני דו-חיים וזוחלים מוגדר בעיקר על פי מאפייני שלד שלהם. כזוחל הקדום ביותר הידוע למדע נחשב בדרך-כלל הסוג הילונומוס מנובה סקוטיה בעוד בעבר סברו שהיה זה הסוג Westlothiana או הקאסינריה (Casineria), שמאובן שלו התגלה בסקוטלנד בשנת 1999.
הסתעפות בתור הפרם
ממוזער|שמאל|250px| מאובני זוחלים מוקדמים מתחילת תור הפרם, בעלי גולגולת אנאפסידית
מקובל כיום שהזוחלים הראשונים היו אנאפסידיים, כלומר בעלי גולגולת שלמה וחסרת פתחי-צדע מאחורי פתחי העיניים והנחיריים. עם הזמן הופיעו פתחים בגולגולת שאיפשרו מעבר של שרירי לעיסה. מספרם ומיקומם של פתחים אלו הם בעלי חשיבות רבה בהתחקות אחר האבולוציה של הזוחלים, ולמעשה אחר האבולוציה של כל בעלי השפיר, ובכללם היונקים והעופות.
בשלב מוקדם באבולוציה של הזוחלים התפצל הענף הסינפסידי, המאופיין בפתח צדע אחד (מכל צד של הגולגולת) בעמדה תחתית יחסית. בענף זה התפתחה קבוצת הפליקוזאוריה, ששגשגה בתור הפרם המוקדם. כמה ממיני הפליקוזאורים היו בעלי החיים הגדולים ביותר על היבשה בתקופתם, באורך של שלושה מטרים ויותר, חלקם טורפים כמו דימטרודון ואחרים אוכלי-צמחים כמו אדפוזאורוס. קבוצה גדולה נוספת של סינפסידיים, התראפסידה, התפתחו ככל הנראה מן הקוטילוזאורים, והיו אבות היונקים. כל קבוצות הזוחלים הסינפסידים נכחדו עם הזמן, והיונקים הם הסינפסידיים היחידים החיים בימינו.
בענף השני של הזוחלים הופיעו הדיאפסידיים, המאופיינים בשני פתחי צדע בכל צד של הגולגולת. הם היו בתחילה הענף הקטן והפחות מפותח, אף שכיום הם כוללים את כל הזוחלים החיים, וכן את העופות.
הצבים הם בעלי גולגולת אנאפסידית, ולכן במשך שנים רבות היה מקובל לראות אותם כקבוצה הפרימיטיבית ביותר של זוחלים בני-ימינו, שהשתלשלה ישירות מן הזוחלים האנאפסידיים הראשונים. ואולם מספר מחקרים על פי רצפי גנום מצביעים על כך שהצבים השתלשלו מזוחלים דיאפסידיים, ומכאן שפתחי הצדע שלהם נסגרו באופן משני.
בסוף תור הפרם, לפני כ-250 מיליון שנה, התרחשה הכחדת פרם-טריאס – הכחדה המונית מן הקשות שתועדו ברשומות המאובנים. על פי הערכות נכחדו בה כ-70% מכלל מיני החולייתנים היבשתיים. הכחדה זו סיימה את עידן השליטה הסינאפסידית ופתחה את תור השגשוג של הזוחלים הדיאפסידים, אשר ככל הנראה היו מותאמים טוב יותר לאקלים הגלובלי החם והיבש שאפיין את מרבית עידן המזוזואיקון.
השגשוג במזוזואיקון
250px|ממוזער|דינוזאורים שונים: בכיוון השעון – אפטוזאורוס, אדמונטוזאורוס, טריצרטופס וסטגוזאורוס, ארגנטינוזאורוס, פינקוזאורוס ומיקרורפטור.
עידן המזוזואיקון מכונה לעיתים קרובות "עידן הזוחלים". הוא כלל את תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון שנמשכו יחד 180 מיליון שנה, והתאפיינו בשגשוג ובשליטה של הזוחלים הדיאפסידים, שהגיעו לשיאים של מגוון וגודל הגוף, ואכלסו בתי-גידול רבים ביבשה, בים ובאוויר. לשם השוואה, עידן השליטה של היונקים בקנוזואיקון נמשך עד היום 65 מיליון שנה בלבד.
הפלזיוזאורים והאיכתיוזאורים שבו באופן משני לחיים באוקיינוס, וכללו כמה מן הטורפים הימיים הגדולים ביותר. אצל האיכתיוזאורים בייחוד התפתח מבנה גוף דמוי-דג, עם סנפירי גב וזנב, ובכך הם מזכירים את הלווייתנאים של ימינו. הסוגים הגדולים ביותר שלהם הגיעו לאורך 21 מטרים ולמשקל של 20 טון.
הארכוזאורים השתלטו על היבשה בתחילת תור הטריאס, לפני כ-230 מיליון שנה. חלקם היו בעלי רגליים זקופות עם כפות המוצבות מתחת לגוף (ולא פרושות לצדדים כמו בזוחלים בני-ימינו), מה שאיפשר להם תנועה מהירה יותר. היו בהם אף כאלו שרצו וקפצו על שתי רגליהם האחוריות, כמו פופוזאורוס, טורף זריז באורך 4 מטרים.
מן הארכוזאורים התפצלו התנינאים, הדינוזאורים והפטרוזאורים, שהגיעו לגודלי גוף מרשימים ביותר במהלך היורה והקרטיקון. הפטרוזאורים התפתחו ליצורים המעופפים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם. הענק שבהם, קוואצלקואטלוס, היה בעל מוטת כנף של יותר מ-11 מטרים, וכשעמד על הקרקע צווארו ומקורו הארוכים התמרו לגובה ג'ירף בן ימינו. גם התנינאים הגדולים ביותר של הקרטיקון, כמו דיינוסוכוס וסרקוסוכוס, הגיעו לאורך כפול מן התנינים הגדולים ביותר של ימינו והיו טורפי-על בבית גידולם.
בין הדינוזאורים, הזאורופודים אוכלי הצמחים היו בעלי החיים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם על היבשה. ייתכן שכמה מהם, כמו ארגנטינוזאורוס ופטגוטיטאן, הגיעו לאורך של למעלה מ-30 מטרים ולמשקל של למעלה מ-70 טון. לצידם חיו במספרים גדולים דינוזאורים ממשפחות ההדרוזאוריים והצרטופסיים, שהיו אוכלי צמחים יעילים ביותר, ונפוצו בעיקר בקרטיקון העליון. הם היו מגוונים מאוד והגדולים שבהם, כגון השאנטונגוזאורוס והטריצרטופס, היו גדולים יותר מפיל סוואנה אפריקני. הם עצמם שימשו מזון לדינוזאורים התרופודים, ביניהם ספינוזאורוס, גיגאנוטוזאורוס וטירנוזאורוס, הטורפים היבשתיים הגדולים ביותר אי-פעם. כיום ידוע כי רבים מן הדינוזאורים התרופודים היו עטויים בנוצות, ששימשו אותם בעיקר לבידוד תרמי. בסוף תור היורה, לפני כ-145 מיליון שנה, התפתחה יכולת תעופה אצל דינוזאורים מנוצים קטנים מקבוצת האביאלאה, שהיו לעופות הראשונים. עופות מעופפים חיו לצד הדינוזאורים והפטרוזאורים לאורך הקרטיקון.
במזוזואיקון גם הופיעו הצבים והלפידוזאוריה, שמהם התפתחו מרבית הזוחלים החיים בימינו. ואולם גם כמה לפידוזאורים הגיעו במזוזאיקון לגדלים המגמדים את הלפידוזאורים של ימינו. ביניהם היו המוסזאורים, אשר לקראת סוף הקרטיקון החליפו את האיכתיוזאורים והפלזיוזאורים כטורפי-העל הימיים, והגיעו לאורך של עד 15 מטרים.
עידן המזוזואיקון הסתיים בהכחדה המונית נוספת, הכחדת קרטיקון-פלאוגן לפני כ-66 מיליון שנה, שבה נעלמו קבוצות שלמות של זוחלים. מכל הזוחלים גדולי הגוף שרדו רק צבי ים, הצבים הנשכניים והתנינאים.
בצל היונקים בקנוזואיקון
עידן הקנוזואיקון נחשב ל"עידן היונקים", אשר החליפו את זוחלי המזוזואיקון בגומחות אקולוגיות רבות, כמו אוכלי-צמחים גדולים, טורפי-על יבשתיים וטורפי-על ימיים. מן הזוחלים שרדו רק מספר קבוצות מענפים דיאפסידיים נפרדים – הקשקשאים, התנינים, והצבים.
עם זאת, הצבים ובעיקר הקשקשאים הסתעפו בקנוזואיקון ועברו התאמה לבתי גידול וגומחות אקולוגיות חדשות רבות. למעשה, מספר מיני הזוחלים המוגדרים כיום (כ-12,160) גדול ממספר מיני היונקים, אך מרבית המינים האלו הם קשקשאים קטני גוף, בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים. במונחי ביומסה קרוב לוודאי שהיונקים תופסים כיום את המקום הראשון מבין בעלי-החיים היבשתיים.
אחת מקבוצות הקשקשאים המשגשגות בקנוזואיקון הם הנחשים, הכוללים כיום כ-4,100 מינים. הם התפתחו מלטאות על ידי ניוון הגפיים וחגורות הגפיים, מה שאיפשר להם לעבור דרך מחילות צרות ולהרחיב את צלעותיהם כדי לבלוע בשלמות טרף גדול יחסית לגופם. לסתות הנחשים אף הן עדינות ומתרחבות לצורך הבליעה, ועקב חולשת נשיכתם הם ממיתים את טרפם באמצעות ארס קטלני או בחניקה. נראה שהצלחת הנחשים נובעת במידה רבה מהתאמתם לטרף יונקים חופרי-מחילות. מגמה להקטנה וניוון חלקי או מוחלט של הגפיים ניתן לראות כיום גם בקבוצות אחרות של קשקשאים, כמו חומטיים, קמטניים, טבעונים וביפדיים, בדרך-כלל כהתאמה לאורח חיים תת-קרקעי.
גלריה
הזוחלים והאדם
הזוחלים בתרבות
היחס של בני האדם לזוחלים נע בין סגידה כאל אלים והערצה לבין פחד ותיעוב. במספר רב של סיפורי מיתולוגיה משמשים הזוחלים כארכיטיפ של מפלצת קדמונית ואכזרית אותה הביס האל כאשר ברא את העולם. הדרקון הוא זוחל בדיוני ענק בעל כנפיים ויורק אש, הנפוץ מאוד בפולקלור ואגדות עם.
בנוסף זוחלים רבים בימינו כמו איגואנות, פיתוניים וצבגונים, משמשים כחיות מחמד אקזוטיות. חלקם אפילו משמשים לטקסים דתיים (ראו: אחיזת נחשים).
בתרבויות קדומות
ממוזער|האל סבכ המצרי בעל ראש תנין בתבליט ממקדש קום אומבו
במיתולוגיות רבות מופיעים הזוחלים כמפלצות קדמוניות שאותם הביסו האלים כאשר בראו את העולם. בולט בתפקיד זה הוא התנין הענק, אולי הזוחל המרשים והגדול ביותר במזרח התיכון ומסופוטמיה. גם המיתולוגיה היהודית לא חפה מגישה זו, אם כי לפי ספר בראשית אלוהים הוא זה שברא את הזוחלים ובפרט את התנינים הגדולים, ולכן הם כפופים לו ולא מהווים עליו איום אמיתי.
במצרים העתיקה המצרים הקדמונים סגדו לתנין היאור וראו בו חיה מקודשת. האל סבכ מהמיתולוגיה המצרית היה בעל גוף אדם וראש תנין. נחש הקוברה זכה אף הוא לסגידה במצרים העתיקה ושימש כסמלם של מלכי מצרים. לקוברה ייחסו תכונות על-טבעיות כגון יריקת אש וזריעת הרס והחייאת מתים.
באפריקה התושבים המקומיים סגדו לתנינים כאל אלילים וראו בהם רוחות האחראיות על צדק ונקמה. התושבים נזהרו שלא להרגיז את התנינים או לפגוע בהם, והעלו קורבן אם אחד מבני השבטים פגע בתנין.
במקרא ובתרבות היהודית
התנין מוזכר רבות בתנ"ך והוא מן החיות הבודדות המוזכרות בסיפור הבריאה. לעיתים משמש התנין כשם נרדף לנחש. בספר בראשית, כבר ביום החמישי בורא אלוהים את התנינים הגדולים, היחידים מבין בעלי החיים המוזכרים בשמם, שיש לו משמעות סמלית ומיסטית:
הנחש מופיע לראשונה ב, בסיפור על גירוש אדם וחוה מגן עדן: . הנחש מתואר כיצור ערמומי וחלקלק המפתה את חוה לעבור על הציווי האלוהי ולאכול מעץ הדעת. חווה אכן מתפתה, ומפתה גם את בעלה. בעקבות המעשה, אדם וחוה מגורשים מגן עדן, ואילו הנחש מאבד את רגליו. תיאור עונשו:
בסיפור זה מוסברות כמה תופעות עליהן תמהו הקדמונים:
מדוע הנחש זוחל על גחונו ואין לו רגליים כמו לשאר החיות?
מדוע הנחש טועם בלשונו את הקרקע?
מדוע יש איבה בין בני האדם לנחש: הנחשים מכישים בני אדם ובני האדם הורגים בהם ופוחדים מהם?
סיפור זה קיבע את תדמיתו של הנחש כחיה רעה, ארסית, חלקלקה וערמומית. חרף תדמית זו הנחש הוא סמלו של שבט דן שהתברך על ידי יעקב "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור".
ההלכה והמסורת היהודיים מביעים סלידה עזה מנחשים. לדוגמה, בבתי הכנסת בהם מופיעים סמלי השבטים מוחלף סמל שבט דן מנחש למאזניים, מחשש שמראה הנחש עלול לגרום לנשים להפיל. מים מגולים, היינו שהושארו חשופים ללא השגחה, אסורים לשתייה מחשש שנחש הטיל בהם ארס.
גם מאפייניו הפיזיים של הנחש תרמו לתדמית הרעה שיצאה לו: עורו החלק והקשקשי, הזדחלותו הפתלתלה והשקטה, לשונו המחורצת, ראשו המחודד ועיניו המבשרות רע, התקפות הפתע וההתגנבות שלו וכן ארסו הרעיל והקטלני.
משה הפך את מטהו לנחש באחד המופתים שהציג בפני פרעה להדגמת כוחו של אלוהי ישראל.
בפולקלור הערבי
בתרבות האסלאם וארצות ערב זוכים הזוחלים, ובפרט הלטאות שבהם, ליחס שלילי. החרדון נחשבת ללטאה אנטי-מוסלמית ויש לכך שני הסברים: אגדה על כך שהחרדון ניסה להסגיר לרודפי הנביא מוחמד את מקום מחבואו באמצעות קידות בראשו, ואגדה שנייה המפרשת את קידות הראש של החרדון כלעג לצורת התפילה של המוסלמי. באפריקה מכונה החרדון "הלטאה הכופרת". הדרוזים והבדואים מאמינים שנגיעה בלטאות מסוימות, כגון בשממית, גורמת למחלות קשות ואף לקללות שיכולות להביא למוות.
בתרבויות מזרח אסיה
ממוזער|ניתן לראות ציור של נחש על ה-AH-1 קוברה שנקרא "צפע" בחיל האוויר הישראלי. במקרה, גם שמו המקורי "קוברה" הוא על שם סוג של נחש.
היחס לזוחלים בתרבויות מזרח אסיה יותר חיובי מאשר בתרבות המערב.
בהודו, התנינאי גאביאל נחשב לחיה קדושה וההודים שוחים לצידו בלי פחד בנהר הגנגס. תורמת לכך העובדה שהגאביאל אינו מסוכן לאדם.
בדרום מזרח אסיה מחזיקים אנשים רבים שממית מסוג גקו בביתם מאחר שהם מאמינים שהיא מביאה מזל טוב לבית.
בסין נפוץ בפולקלור גם דרקון ארוך דמוי נחש מעופף יורק אש.
בתרבות הצבאית
בעוד שכיום זוחלים זוכים בעיקר לפחד ותיעוב בקרב הציבור, ובולטים בשנאה לה הם זוכים הם הנחשים, בצבא הזוחלים זוכים לכבוד והערצה בזכות שרידותם הגדולה והשם שיצא להם כציידים קטלניים. אמצעי לחימה רבים ויחידות צבאיות רבות נקראות על שם נחשים: הדוגמה הידועה ביותר היא כנראה מסוק הקרב AH-1 קוברה הנקרא על שם נחש הקוברה הארסי וטיל האוויר-אוויר הישראלי פיתון. בחטיבת הצנחנים של צה"ל כל הגדודים נקראים על שם נחשים.
זוחלים שיאנים
זוחלים קיימים (נכון לשנת 2013) שיא תמונה שם הערות הזוחל הארוך בעולם 250px|מרכז 250px|מרכז פיתון מרושת אנקונדה ירוקה שאלת "מיהו הנחש הארוך ביותר?" היא נושא דיון נפוץ בקרב חוקרי טבע וחובביו. שני המינים תועדו מגיעים לאורך של בין תשעה לעשרה מטרים, ודיווחים רבים, שאמינותם מוטלת בספק, טענו לקיום פרטים שאורכם עבר את רף העשרה מטרים. אולם, אין לפסול את האפשרות כי במקומות נידחים בהם לא דרכה רגל האדם, שוכנים להם נחשי ענק שאורכם מעל עשרה מטרים. בעניין המשקל, האנקונדה הגדולה מקרובה הפיתון, גם שוקלת יותר: אנקונדה שאורכה היה שמונה מטרים הגיעה למשקל של כ-180 ק"ג, לעומת פיתון באורך 8.8 מטרים ובמשקל 118 ק"ג. (ראו) הנחש הקטן בעולם 250px|מרכז נימון ברבדוס (Leptotyphlops carlae) אורכו כעשרה סנטימטרים. בתמונה נראה פרט בוגר הנח על גבי מטבע אמריקאי בשווי 25 סנט (Quarter). צולם על ידי הפרופסור לביולוגיה בלייר הדג'ס (Blair Hedges) מאוניברסיטת המדינה של פנסילבניה, אותו פרופסור שגילה את המין. הזוחל הארסי בעולם 250px|מרכז טאיפן פנים-יבשתי הטאיפן הפנים יבשתי הוא נחש היבשה הארסי ביותר בעולם – כמות ארס ממוצעת הנפלטת בהכשה יחידה מסוגלת להרוג ככל הנראה 220,000 עכברים או 62 בני אדם. הנחש בעל ניבי הארס הארוכים ביותר 250px|מרכז ביטיס גבוני פרט שאורכו 1.8 מטר היה בעל ניבים באורך 50 מילימטר, כפי תשעה מאורך ניביו של הצפע ההודי. 1. הזוחל הגדול ביותר2. היצור בעל הנשיכה החזקה בעולם3. הטבח הגדול ביותר שביצעו בעלי חיים בבני אדם 250px|מרכז250px|מרכז תנין הים תנין הים הוא הזוחל הגדול ביותר: אורכו הוא 5–7 מטרים ומשקלו כ-1,200 ק"ג. תנין הים הגדול ביותר כיום נמצא בפארק בהודו, אורכו כ- ומשקלו כ-2 טונות.
כמו כן, תנין הים הוא בעל החיים בעל עוצמת הנשיכה החזקה ביותר כיום: כ- עבור פרט באורך 5 מטרים והערכה של כ- עבור פרט באורך 6.7 מטרים ומעלה (לעומת 4,450 ניוטון אצל צבועים, טיגריסים ואריות). לתנין היאור גם נשיכה חזקה עם הערכה של . בעבר החזיקו בתואר זה הדיינוסוכוס (סוג של תנינאי ענק קדום) ביבשה ומגלודון (כריש ענק קדום) בכלל.
כמו כן, ע"פ ספר גינס שיאי עולם משנת 2006 – הטבח הגדול ביותר שבעלי חיים ביצעו בבני אדם היה ב-19 בפברואר 1945. חטיבה יפנית שהייתה מוצבת באי ראמרי במיאנמר (אז בורמה) הותקפה על ידי חיל הים הבריטי ונאלצה לסגת. הדרך היחידה ליסוג הייתה חציית 16 ק"מ של ביצות מנגרובים ששרצו באלפי תניני ים. התנינים התקיפו אותם, ובבוקר למחרת, מהחטיבה שמנתה כ-1,000 חיילים נשארו רק 20. הזוחל הקטן בעולם 250px|מרכז <center>זיקונית ננסית זיקית זו, היכולה לעמוד על ראשו של גפרור, מגיעה לאורך כולל של כ-30 מילימטרים. היא התגלתה בשנת 2012 באי מדגסקר. מינים אחרים בסוג (כמו Brookesia minima ו-Brookesia tuberculata) ומינים מהסוג שממית דקה (Sphaerodactylus) מתקרבים מאוד לגודלה.250px|מרכז הלטאה הגדולה בעולם 250px|מרכז דרקון קומודו דרקון קומודו, המוכר גם בשם כוח ענק, הוא הלטאה הגדולה בעולם: הוא יכול להגיע לאורך של שלושה מטרים ומשקל של 135 קילוגרמים. 1. הזוחל המהיר ביותר2. הצב הגדול ביותר 3.הזוחל המעמיק ביותר לצלול 250px|מרכז צב ים גילדי צב הים הגילדי הוא הצב הגדול ביותר, ויכול להגיע למשקל של 900 ק"ג ואורך של שלושה מטרים. הם אולי איטיים מאוד על גבי היבשה, אך במים הצבים שוחים במהירות: צב הים הגילדי הוא הזוחל המהיר ביותר, המגיע למהירות שחייה של 35.28 קמ"ש, ולעומק צלילה של 1,200 מטרים. 1. החולייתן בעל תוחלת החיים הארוכה ביותר2. צב היבשה הגדול ביותר 250px|מרכז צב גלאפגוס זהו החולייתן עם אורך החיים הארוך ביותר: נקבה בשם "הרייט" הזקינה עד גיל 176 שנים לפני שנפטרה בביתה שבאוסטרליה. הוא גם צב היבשה הגדול ביותר: פרט מסוים הגיע למשקל של 422 ק"ג. צב היבשה הענק מתקרב אליו בגודלו: פרט מסוים הגיע למשקל של 400 ק"ג.
זוחלים שנכחדו שיא תמונה שם הערות הזוחל הגדול ביותר 250px|מרכז ארגנטינוזאורוס הזוחל הגדול ביותר שחי אי-פעם הוא כנראה הדינוזאור הזאורופוד ארגנטינוזאורוס: אורכו היה ככל הנראה כ-36–40 מטר ומשקלו נע בין 70 ל-100 טונות. מאחר שאין שלד שלם של הארגנטינוזאורוס, מדובר בהערכות. זאורופודים אחרים כגון פוארטזאורוס, פטגוטיטאן, פוטאלונגקוזאורוס, סופרזאורוס, זאורופוסידון, אלמוזאורוס ואפטוזאורוס מתמודדים אף הם על תואר זה, והערכות גודלם משתנות עם גילוי מאובנים חדשים. ייתכן שישנם זאורופודים גדולים אף יותר כגון האמפיקוליאס מהמין Amphicoelias fragillimus והברוהאתקאיוזאורוס, אך בגלל מצב גרוע ביותר של המאובנים קיומם מוטל בספק והערכות גודלם מאוד לא מדויקות.
500px הגולגולת הגדולה ביותר 250px|מרכז אאוטריצרטופס, טריצרטופס לבני משפחת הצרטופסיים, הדינוזאורים בעלי הקרניים, היו הגולגולות הגדולות ביותר בקרב הזוחלים היבשתיים. אורכן הגדול של גולגולות הצרטופסיים נובע מהעטרה שצומחת באחורי הגולגולת ובולטת כמעין מניפת עצם סביב הצוואר. במשך שנים החזיק בתואר הטורוזאורוס, אך ב-2004 נמצא גולגולת ארוכה יותר של פנטצרטופס. ב-2007 התגלה הצרטופסי הגדול ביותר: אאוטריצרטופס ולו גולגולת ענקית באורך 3 מטרים. לטריצרטופס הייתה גולגולת כבדה וחזקה, בגלל העטרה המוצקה, ואורכה הממוצע נע בין 1.8 ל-2.2 מטר, כאשר הגולגולת הגדולה ביותר שתועדה הייתה באורך 2.8 מטר. לטריצרטופס היו גם הקרניים הארוכות ביותר: למאובן שכונה בשם Yoshi's Trike היו קרניים באורך 115 ס"מ, וכנראה באורך של עד 150 ס"מ כאשר היו מצופות בקרטין. הנשיכה החזקה ביותר 250px|מרכז פליוזאורוס עוצמת הנשיכה של הפליוזאורוס (הידוע בכינויו "Predator X"), זוחל ימי טורף ענק במשקל 45 טונות ואורך של 15 מטר, הוערכה ב-160,000 ניוטון – יותר מכל בעל חיים שחי אי-פעם, כאשר רק הכריש הענק מגלודון והתנינאי הענק דיינוסוכוס מתחרים בו. הנשיכה החזקה ביותר ביבשה 250px|מרכז דיינוסוכוס עוצמת הנשיכה של הדיינוסוכוס, תנינאי ענק הקרוב לאליגטור, הוערכה ב-102,000 ניוטון – יותר מכל בעל חיים יבשתי שחי אי-פעם, ואף יותר מהטירנוזאורוס רקס האימתני. בנוסף, הדיינוסוכוס היה אחד התנינאים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם, באורך מרבי של 12 מטר ומשקל של עד 8.5 טונות. תנינאי נוסף בממדים דומים היה הפורוסזאורוס, סוג של קיימן ענק שאורכו המרבי נע בין 10 ל-11 מטר ומשקלו הגיע אף ל-8.5 טונות (בעבר הוערך גודלו המרבי ב-13 מטר ו-10 טונות). הסרקוסוכוס, שהיה דמוי תנינאי גדל אף הוא לממדים עצומים: אורכו הוערך כנע בין 9 ל-12 מטר. הטורף היבשתי הגדול ביותר 250px|מרכז ספינוזאורוס הספינוזאורוס, דינוזאור תרופוד שחי בצפון אפריקה, היה הטורף היבשתי הגדול ביותר: אורכו נע בין 14 ל-18 מטר (לשם השוואה, אורכו של הטירנוזאורוס רקס לא עלה על 13 מטר) ומשקלו בין 7 ל-20 טון. למרות גודלו הרב ומלתעותיו המפחידות, נראה שניזון בעיקר מדגי ענק שחיו בנהרות האזור באותה תקופה. הזוחל הימי הגדול ביותר250px|מרכז שוניזאורוס, שסטזאורוס האיכתיוזאור S. sikanniensis עליו יש מחלוקת האם היה מין של שוניזאורוס או של שסטזאורוס, גדל לאורך של 21 מטר ומשקל של כ-20 טונות. פליוזאורוס, הידוע בכינוי Predator X, היה כנראה כבד יותר – שקל עד 45 טון – אך היה קצר יותר, אורכו היה רק 15 מטר. הזוחל המעופף הגדול ביותר טקסט=|מרכז|250x250 פיקסלים קוואצלקואטלוס, הטצגופטריקס, ארמבורג'ניה שלושה מיני פטרוזאורים חולקים בתואר הזוחלים המעופפים הגדולים ביותר – קוואצלקואטלוס (Quetzalcoatlus), הטצגופטריקס (Hatzegopteryx) וארמבורג'ניה (Arambourgiania). מוטת כנפיהם של ענקים אלו מוערכת בכ-10 עד 13 מטרים.
לקריאה נוספת
יהודה ל. ורנר, חיי הזוחלים בארץ ישראל, עם הערות על אזורים שכנים, מוסד ביאליק, ירושלים 2021
אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 7: החיים ביבשה: הביצה האמניוטית והזוחלים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1996.
אביעד בר וגיא חיימוביץ, זוחלים ודו-חיים בישראל - מדריך שדה''', הוצאת רשות הטבע והגנים, מהדורה שנייה 2018
קישורים חיצוניים
דורי פיתון מורפים (הנחשים הטובים ביותר להחזיק כחיית מחמד)
100 הנחשים הלא ארסיים המפורסמים ביותר בעולם (עם תמונות בלעדיות)
נחשי מדבר (עם תמונות בלעדיות)
אתר סנייקס - זוחלים וחיות אקזוטיות
מגדיר נחשים בא"י
מגדיר לטאות בארץ ישראל
מגדיר צבים בארץ ישראל
"המדריך לדוחיים וזוחלים",מאת פ. אמיתי ב"גוגל ספרים"
נאור קטלן, "זוחלים ותאורה - למה, איך וכמה?", באתר "פטקינג", 17 בספטמבר 2004.
וידאו ותמונות:
וידאו:
וידאו: נחש פולט היפופטם קטן בשלמותו (כתוצאה מהטרדה של אנשים). הועלה ל-YouTube על ידי המשתמש envymexxx בתאריך 4 בדצמבר 2006.
נחש בולע ביצה. הועלה ל-YouTube על ידי המשתמש hatgrass בתאריך 16 בינואר 2009.
וידאו: World's Deadliest - Crocs Kill with Strongest Bite תנין היאור בפעולה, ערוץ National Geographic Wild ביוטיוב
מילון למונחי זוחלים (1938), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1768
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'וזפוס ניקולאוס לאורנטי
קטגוריה:קבוצות פרפילטיות
קטגוריה:מחלקות בעלי חיים
| 2024-10-08T02:04:50
|
עמלציים
|
ממוזער|עמלץ כחול
עמלציים (שם מדעי: Lamnidae), היא משפחה של כרישים בסדרת דמויי עמלץ, בתוכה הדגים הטורפים הגדולים בעולם.
העמלציים דומים מאוד במראם החיצוני לבני משפחת הכרישיים והם בעלי גוף גדול וזנב עגלוני. העמלציים ידועים כטורפים מרשימים ותוקפניים בעלי שיניים גדולות. חלק מהמינים, בהם העמלץ הלבן והעמלץ הכחול, יכולים להעלות את הטמפרטורה בחלקים בגופם, כדי לאפשר להם חושים חדים יותר וציד פעיל יותר. כמה מהמינים, ובייחוד העמלץ הלבן, יכולים לתקוף גם בני אדם המתרחצים בים, צוללנים וגולשים, אירועים המסתיימים בפציעות חמורות ולעיתים נדירות במוות, אך מדובר על מקרים נדירים מאוד.
מינים אלה חיים בכל האוקיינוסים ומחפשים בעיקר טרף של דגים או כלבי ים ואריות ים.
מקור השם
על פי האקדמיה ללשון העברית ראשיתו של השם "עמלץ" הוא בפירוש מקורי לפסוק בתהלים שהציע עמנואל לב (Löw; 1854–1944), חוקר יהודי הונגרי שכתב על בעלי החיים והצמחים של ארץ ישראל ועל שמותיהם העבריים והארמיים. בתהלים פרק ע"ד, פסוק י"ד, נאמר "אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים". את המילים "עם לציים" הציע לב לקרוא בחלוקה אחרת: "לעמלצי ים", ופירש כי 'עמלץ' הוא טורף ימי ענק. בעקבות הצעתו נכנסה המילה עַמְלֵץ למילונים העבריים במשמעות 'כריש'.
מיון
סוג קרכרודון (Carcharodon)
מין עמלץ לבן או קרחה לבנה (Carcharodon carcharias)
מין מגלודון - נכחד (Carcharodon megalodon ; ייתכן ששייך לסוג אחר)
סוג עמלץ מאקו (Isurus)
מין עמלץ כחול - (Isurus Oxyrinchus)
מין עמלץ ארוך סנפיר - (Isurus paucus)
סוג למנה (Lamna)
מין למנה חוטמנית (Lamna nasus)
מין כריש הסלמון (Lamna ditropis)
סוג Carchariolamna - נכחד
סוג Cosmopolitodus - נכחד
סוג Carcharomodus - נכחד
סוג Isurolamna - נכחד
סוג Karaisurus - נכחד
סוג Lamiostoma - נכחד
סוג Lethenia - נכחד
סוג Macrorhizodus - נכחד
קישורים חיצוניים
מקור השם, אתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1838
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרידריך גוסטב יעקב הנלה
| 2023-10-12T17:59:46
|
כרישאים
|
כרישאים (שם מדעי: Carcharhiniformes) היא סדרה במחלקת דגי סחוס, והיא הסדרה הגדולה ביותר של כרישים, הכוללת כ-290 מינים, הכוללים מינים ידועים כדוגמת כריש שורי, כריש טיגריסי, את משפחת הפטישניים ועוד רבים אחרים.
המאפיינים של סדרת הכרישאים הם שבעה סנפירים, מתוכם שני סנפירי גב וסנפיר שת אחד. קרום מיצמוץ מעל העין, ו-5 פתחי זימים. פיהם של הכרישאים נמצא בתחתית הראש בקדמתו.
כרישים הם כאמור דגי סחוס – כלומר אין להם עצמות בגוף והשלד שלהם מורכב ברובו המוחלט מסחוס. מרבית הכרישים הם טורפים. הם ניזונים בעיקר מדגים אך גם מהווים מהאויבים הטבעיים הכמעט יחידים שיש לדולפינים וצבי ים, כך שיש להם תפקיד ייחודי וחשוב בשמירה על איזון במערכת האקולוגית על ידי טריפה.
הכרישאים נמנים עם היצורים בעלי כושר השחייה הטוב ביותר, והם צדים את טרפם (בעיקר דגים ודיונונים), תוך כדי תנועה.
סדרת הכרישאיים צפויה לעבור שינוי בעקבות מחקרי DNA חדשים שהראו כי כמה קבוצות מסורתיות בסדרה אינם מונופילטיים.
הכריש והאדם
למרות הדימוי הציבורי, המושפע מסרטי קולנוע מפורסמים (כמו סדרת "מלתעות") הרוב המכריע של הכרישאים אינם מסוכנים לאדם. כרישאים הורגים בממוצע כ-12 בני אדם בשנה ברחבי העולם, בעוד שבני אדם הורגים לפחות כ-100 מיליון כרישאים בשנה (273 מיליון לפי הערכה פחות שמרנית) - מעל 10,000 כרישאים בשעה. כ-70 מיליון כרישאים מומתים מדי שנה עבור מרק סנפירי כרישים הנצרך בסין ובמדינות נוספות בדרום אסיה. הדייגים נוהגים לנסר את סנפירי הכריש שהועלה על הסיפון בעודו חי ולהשליכו למים לגסיסה אטית.
כרישאים בישראל
יותר מ-30 מינים שונים של כרישים שוחים בים התיכון וחלקם גם לאורך חופי ישראל.
המינים המוכרים ביותר כאן הם הסנפירתן והכריש העפרורי אשר מבקרים ביציאת המים החמים של תחנות הכוח בחודשי החורף, ואף נצפים לעיתים סביב אזורי חקלאות ימית. מינים נוספים באזור נמצאים לרוב בים הפתוח או במים העמוקים ולכן נצפים בתדירות נמוכה יותר.
כל הכרישאים (ודגי סחוס בכלל) הם מינים מוגנים בישראל.
אחד המפגעים העיקריים המאיימים על אוכלוסיות הכרישים בישראל מקורם בדיג. באמצעות קידום שמורות טבע ימיות, ממשק דיג בר קיימה, ומזעור הקונפליקטים עם החקלאות הימית, ניתן לקדם את ההגנה על הכרישים בישראל.
בין המינים המוגנים: גלדן שחור פה, פטישן תמים חרטום, כריש סנפירתן, כרישועל גדול עין, קוצן חד גוני, כריש שש זים וטריזן צניני.
מיון הכרישאים
משפחת כרישיים (Carcharhinidae)
משפחה כרישי סמור (Hemigaleidae)
משפחה כרישכלביים שפמתניים (Leptochariidae)
משפחה כרישחתוליים (Proscylliidae)
משפחת קטנשיניים (Pseudotriakidae)
משפחת גלדניים (Scyliorhinidae)
משפחת פטישניים (Sphyrnidae)
משפחת כרישוניים (Triakidae)
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי לאונרד קומפגנו
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1977
קטגוריה:סדרות בעלי חיים
| 2024-10-11T16:38:34
|
2 בדצמבר
|
2 בדצמבר הוא היום ה-336 בשנה (337 בשנה מעוברת), בשבוע ה-49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 29 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|250px|2 בדצמבר 1804 - נפוליאון מכתיר את עצמו לקיסר צרפת הראשון
שמאל|ממוזער|220px|האסטרונאוטים בזמן תיקון טלסקופ החלל האבל
1409 – הקמת אוניברסיטת לייפציג
1462 – האציל הבוהמי יאן ז'יסקרה מצליח לפתות וללכוד את שליט ולאכיה ולאד המשפד ולמסור אותו לידי מלך הונגריה מתיאש הוניאדי
1763 – בית הכנסת טורו, העתיק ביותר באמריקה הצפונית, והראשון בשטח שעתיד להפוך לארצות הברית, מתחיל לפעול
1804 – נפוליאון בונפרטה מכתיר את עצמו לקיסר צרפת, בקתדרלת נוטרדאם
1805 – הצבא הצרפתי בראשות נפוליאון מנצח כוח רוסי-אוסטרי בקרב אוסטרליץ
1813 – הולנד מכריזה על עצמה כעל ממלכה עצמאית מצרפת, בראשות וילם הראשון, מלך הולנד
1823 – נשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו מכריז על דוקטרינת מונרו בנאום לקונגרס
1845 – נשיא ארצות הברית ג'יימס פולק מכריז בנאום לקונגרס על ה"שליחות הגורלית" שמחייבת התפשטות ארצות הברית מערבה
1848 – פרנץ יוזף מוכתר לשליט אוסטריה
1852 – נשיא הרפובליקה השנייה של צרפת, נפוליאון השלישי מדיח את ממשלתו, אוסר את ראשי המפלגות, ומשתלט על המדינה בכוח
1867 – הסופר הבריטי צ'ארלס דיקנס, עורך לראשונה קריאה בציבור של ספרו במיסיסיפי ארצות הברית
1908 – פויי, הקיסר האחרון של סין, מוכתר בגיל שנתיים
1917 – שביתת נשק בין רוסיה למעצמות המרכז נחתמת בברסט ליטובסק, ושיחות השלום שהובילו לחוזה ברסט-ליטובסק מתחילות
1920 – הסכם אלכסנדרופול שם קץ למלחמת טורקיה–ארמניה
1927 – הכינוס ה-15 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ננעל בסימן נגד טיהוריו של סטלין נגד אנשי שמאל, ובראשם לאון טרוצקי, שמודחים מן הוועד המרכזי של המפלגה
1930 – השפל הגדול: נשיא ארצות הברית הרברט הובר פונה לקונגרס האמריקאי בבקשה לתוכנית סיוע ציבורית בתקציב של 150 מיליון דולר
1938 – במסגרת ה"קינדר-טרנספורט" מגיע משלוח ראשון ובו 196 ילדים יהודיים מברלין אל הרוויץ' שבבריטניה
1939 – נפתח נמל התעופה לה גוארדיה בניו יורק
1942 – במסגרת פרויקט מנהטן, אנריקו פרמי מבצע תגובת שרשרת גרעינית מתחת ליציע אצטדיון אוניברסיטת שיקגו
1943 – הפצצת העיר בארי ונמלה באיטליה על ידי הלופטוואפה גורמת לבעלות הברית אבדות כבדות, שהוחמרו על ידי דליפת גז חרדל שנמצא באחת האוניות בנמל
1947 – מהומות בירושלים, במחאה על החלטת החלוקה ערבים מתקיפים את המרכז המסחרי בממילא, צועדים לכיכר ציון ונחסמים על ידי הבריטים
1947 – פורצות פרעות עדן – ערביי עדן תוקפים את הקהילה היהודית
1956 – 80 לוחמי גרילה, בראשות פידל קסטרו וצ'ה גווארה מגיעים לקובה, המהפכה הקובנית מתחילה
1958 – מוקמת ההתאחדות הכלכלית של מדינות בנלוקס
1961 – פידל קסטרו מודיע כי קובה החליטה לאמץ את הקומוניזם
1970 – הרצאת הבכורה של מישל פוקו בקולז' דה פראנס, תחת הכותרת "סדר השיח"
1971 – מוקם איחוד האמירויות הערביות
1974 – שיגור משימת סויוז 16, עם זוג קוסמונאוטים, כחלק מהכנות לטיסה משותפת סובייטית-אמריקאית אפולו-סויוז
1982 – במרכז הרפואי של אוניברסיטת יוטה, מושתל הלב המלאכותי הראשון הקבוע באדם
1988 – בנאזיר בוטו מושבעת כראש ממשלת פקיסטן, והופכת לאישה הראשונה העומדת בראש מדינה מוסלמית
1988 – שיגור משימת מעבורת החלל אטלנטיס STS-27, משימה מסווגת בשביל משרד ההגנה האמריקאי
1990 – שיגור משימת מעבורת החלל קולומביה STS-35 לטובת תצפיות אסטרונומיות
1990 – שיגור משימת סויוז TM-11 הסובייטית, המשימה ה-11 לתחנת החלל מיר, עם היפני הראשון בחלל, שהיה עיתונאי של רשת טלוויזיה
1992 – שיגור משימת מעבורת החלל דיסקברי STS-53 למשימה של 7 ימים, משימה מסווגת עבור משרד ההגנה האמריקאי
1993 – ברון הסמים הקולומביאני פאבלו אסקובר, נהרג על ידי כוחות הביטחון במדיין
1993 – שיגור משימת מעבורת החלל אנדוור STS-61, למשימת השירות הראשונה לשדרוג ותיקון טלסקופ החלל האבל
1995 – שיגור הגשושית SOHO, משימת חלל שמטרתה לחקור את פעילות השמש. פרויקט משותף של סוכנות החלל האירופאית ונאס"א
2001 – הפיגוע בקו 16 באוטובוס אגד בשכונת חליסה בחיפה, 15 הרוגים
2001 – חברת אנרון בארצות הברית מכריזה על פשיטת רגל
2007 – נכנס לתוקפו חוק ניידות המספרים המאפשר לעבור מרשת אחת לאחרת מבלי לשנות את מספר הטלפון
2010 – פורצת השרפה בכרמל, מהגדולות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, 44 נספו
נולדו
1760 – ג'ון ברקינרידג', סנאטור מטעם קנטקי והתובע הכללי של ארצות הברית (נפטר ב-1806)
1761 – לואי-ניקולא רובר, מהנדס מכונות צרפתי, ממציא שיטת ייצור הנייר המודרנית (נפטר ב-1828)
1825 – פדרו השני, קיסר ברזיל (נפטר ב-1891)
1859 – ז'ורז' סרה, צייר צרפתי (נפטר ב-1891)
1868 – פרנסיס ז'ם, משורר צרפתי (נפטר ב-1938)
1891 – אוטו דיקס, צייר גרמני (נפטר ב-1969)
1899 – ג'ון ברבירולי, מנצח בריטי (נפטר ב-1970)
1902 – אליעזר ליבנה, פוליטיקאי ועיתונאי ישראלי (נפטר ב-1975)
1914 – נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של דוד בן-גוריון (התאבד ב-1957)
1920 – שרה אורה הלר וילנסקי, חוקרת מחשבת ישראל, פרופסור בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה (נפטרה ב-2022)
1923 – מריה קאלאס, זמרת אופרה יווניה ילידת ארצות הברית (נפטרה ב-1977)
1923 – תאודור הולדהיים, מלחין ומתמטיקאי ישראלי (נפטר ב-1985)
1923 – משולם ריקליס, איש עסקים ישראלי-אמריקני (נפטר ב-2019)
1923 – שלמה סמסון, ניצול השואה ממקימי קיבוץ שלוחות
1924 – אלכסנדר הייג, איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2010)
1927 – רלף בירד, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2007)
1928 – ירג דמוס, פסנתרן אוסטרי (נפטר ב-2019)
1931 – מאסאקי האצומי, המייסד וראש ארגון אמנויות הלחימה בוג'ינקאן של שיטת הנינג'יטסו
1934 – אפרים הלוי, ראש "המוסד" וראש המועצה לביטחון לאומי
1936 – מנחם פרידמן, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן (נפטר ב-2020)
1936 – עקיבא נוף, עורך דין, חבר הכנסת ופזמונאי ישראלי
1938 – דוד גורפינקל, צלם קולנוע ישראלי
1938 – לואיס ארטימה, כדורגלן ארגנטינאי
1939 – הארי ריד, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2021)
1944 – איברהים רוגובה, פוליטיקאי אלבני והנשיא הראשון של קוסובו (נפטר ב-2006)
1944 – יהודה טלית, איש עסקים, אמרגן ומפיק ישראלי (נפטר ב-2019)
1946 – ג'אני ורסצ'ה, מעצב אופנה (נפטר ב-1997)
1949 – יותם ראובני, משורר, סופר, מתרגם ומו"ל ישראלי (נפטר ב-2021)
1956 – דורית זילברמן, סופרת וחוקרת ספרות ישראלית
1957 – גיל אלקבץ, אנימטור, קריקטוריסט ומאייר ישראלי (נפטר ב-2022)
1968 – לוסי לו, שחקנית אמריקאית
1969 – נתיב רובינזון, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו ישראלי
1970 – רון שחר, שחקן ודוגמן ישראלי
1973 – גרנט ואהל, עיתונאי ספורט אמריקאי ופרשן ספורט ברשת CBS Sports (נפטר ב-2022)
1973 – יאן אולריך, רוכב אופניים גרמני
1973 – מוניקה סלש, טניסאית אמריקאית ממוצא הונגרי ילידת סרביה
1977 – קרין אלדאה, עיתונאית, מגישת רדיו, עורכת תוכן, מבקרת קולנוע וטלוויזיה, אושיית רשת וסופרת ישראלית
1978 – נלי פורטדו, זמרת
1978 – ציפי חוטובלי, חברת הכנסת מטעם הליכוד, עורכת דין, פובליציסטית ואשת תקשורת
1978 – כריס וולסטנהולם, חבר להקת מיוז
1979 – עמית תמיר, כדורסלן ישראלי
1981 – בריטני ספירס, זמרת, רקדנית, מעצבת אופנה ושחקנית אמריקאית- בין לאומית
1981 – שרדי ג'בארין, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, במאי ויוצר ערבי-ישראלי
1981 – דניאל פראניץ', שחקן כדורגל קרואטי
1981 – לסלי אן ברנדט, שחקנית קולנוע וטלוויזיה דרום אפריקנית
1983 – ארון רוג'רס, שחקן פוטבול אמריקאי
1991 – צ'ארלי פות', זמר אמריקאי
1998 – ג'וס וורלד, ראפר, זמר ופזמונאי אמריקאי (נפטר ב-2019)
נפטרו
ממוזער|200x200 פיקסלים|הרנאן קורטס
ממוזער|214x214 פיקסלים|ג'ון בראון
537 – האפיפיור סילבריוס
1463 – אלברכט השישי, ארכידוכס אוסטריה (נולד ב-1418)
1547 – הרנאן קורטס, מצביא ספרדי וכובש מקסיקו (נולד ב-1485)
1594 – גרארדוס מרקטור, גאוגרף פלמי (נולד ב-1512)
1774 – יוהאן פרידריך אגריקולה, מלחין ונגן עוגב גרמני (נולד ב-1720)
1814 – המרקיז דה סאד, סופר צרפתי (נולד ב-1740)
1859 – ג'ון בראון, פעיל פוליטי אמריקאי, מתנגד לעבדות ומבין הגורמים למלחמת האזרחים האמריקנית (נולד ב-1800)
1892 – הרב דוד שלוש – ראש ישיבה מפורסם במרקש שבמרוקו
1918 – אדמון רוסטאן, משורר ומחזאי צרפתי (נולד ב-1868)
1931 – ונסן ד'אנדי, מלחין ומורה צרפתי (נולד ב-1851)
1942 – הרב אלימלך לאווי (הראשון) מחסידות טאש (נולד ב-1865)
1944 – פיליפו תומאזו מארינטי, משורר איטלקי יליד מצרים (נולד ב-1876)
1969 – קלימנט וורושילוב, פוליטיקאי ואיש צבא סובייטי יליד אוקראינה (נולד ב-1881)
1980 – רומן גארי, סופר צרפתי, יליד ליטא (נולד ב-1914)
1987 – יעקב בוריסוביץ' זלדוביץ', פיזיקאי סובייטי, יליד בלארוס (נולד ב-1914)
1990 – אהרן קופלנד, מלחין אמריקאי (נולד ב-1900)
1997 – ענת אלימלך, שחקנית ודוגמנית ישראלית (נולדה ב-1974)
2007 – עדה מכנס, אשת חברה ישראלית, מייסדת אגודת אל סם (נולדה ב-1924)
2008 – אודטה, זמרת-יוצרת, גיטריסטית, שחקנית ופעילת זכויות האזרח אפרו-אמריקאית (נולדה ב-1930)
2010 – ליאור בוקר, קצין אגף המבצעים של המחוז הצפוני במשטרת ישראל (נולד ב-1954)
2017 – נאוה סמל, משוררת, סופרת, מתרגמת ומחזאית ישראלית (נולדה ב-1954)
2018 – אלי שילר, חוקר ירושלים וארץ ישראל, מורה דרך, עורך, מייסד ובעלים של הוצאת אריאל ומחברם של עשרות מאמרים (נולד ב-1938)
2019 – אברהם דר, איש הפלמ"ח והפלי"ם, קצין בחיל המודיעין ותעשיין (נולד ב-1925)
2019 – ריצ'רד איסטון, שחקן קנדי (נולד ב-1933)
2020 – ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, נשיא צרפת (נולד ב-1926)
2020 – רייפר ג'ונסון, אתלט אמריקאי, אלוף אולימפי, שיאן עולם בקרב עשר ושחקן קולנוע (נולד ב-1935)
2020 – הלנה עמרם, שדכנית ויועצת זוגיות ישראלית (נולדה ב-1949)
2021 – דרלין הארד, טניסאית אמריקאית (נולדה ב-1936)
2021 – גדעון פרל, רב היישוב אלון שבות וממייסדיו (נולד ב-1940)
2021 – לורנס ויינר, אמן יהודי אמריקאי (נולד ב-1942)
2021 – דיאנה ג'י גלאגר, סופרת אמריקנית (נולדה ב-1946)
2021 – רוני אפטה, פרופסור לאימונולוגיה (נולד ב-1949)
חגים ואירועים החלים ביום זה
לאוס – היום הלאומי
איחוד האמירויות הערביות – היום הלאומי
היום הבינלאומי לציון ביטול העבדות
1 בדצמבר – 3 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל ב
קטגוריה:דצמבר
| 2024-08-03T18:43:40
|
אוקיינוגרפיה
|
שמאל|ממוזער|250px|עובי משקעים באוקיינוסים ושוליהם
אוקיינוגרפיה היא ענף בין תחומי במדעי כדור הארץ העוסק בחקר האוקיינוסים ובתהליכים הכימיים, הפיזיים, הגאולוגיים והביולוגיים המתרחשים בהם.
התפתחות המחקר האוקיינוגרפי
המחקר האוקיינוגרפי הוא תחום מדעי צעיר למדי, אולם שורשיו בני עשרות אלפי שנים והם מגיעים עד לדייגים, ליורדי הים ולנווטים הראשונים אשר תרו את חופי האוקיינוסים וחוו את הגלים, הגאות והשפל, הזרמים והסערות. עמים רבים – בהם האבוריג'ינים, הפיניקים, המצרים, הפולינזים והויקינגים – פיתחו כלי שיט מסוגים שונים וטכנולוגיות שהלכו והתפתחו עם הזמן לבניית ספינות מהירות ועמידות.
האוקיינוסים היוו מקור מזון, אך גם מקור למסתורין באשר לתהליכים המתרחשים בו ומקור לאגדות על בעלי חיים מופלאים החיים בו, כקראקן, דיונוני ענק, סירנות ובנות ים. במיתולוגיות של רומא ויוון נקשרו לים אלים כנפטון, פוסידון ובנו טריטון והאוקיינוס המיתולוגי עצמו נתפס כנהר ענק שהקיף את העולם. הסכנות הרבות הכרוכות בהפלגה מופיעות בסיפורים מיתולוגיים רבים, דוגמת מסעם של יאסון והארגונאוטים בספינה "ארגו" בחיפוש אחר גיזת הזהב. עם זאת, נעשה ניסיון לפתח הבנה מדעית של הימים:
שמאל|ממוזער|250px|זרמים באוקיינוסים כפי שתועדו בשנת 1911
קרטוגרפים קדומים ציירו את המפות הראשונות של הים התיכון.
פילוסופים ומדענים כאריסטו, פליניוס הזקן וסטראבון תיעדו תצפיות שערכו על גאות ושפל.
תלמי שיצר את האטלס הראשון של העולם הידוע באותה עת.
להתפתחות משמעותית תרם בדה ונרביליס, אשר פרסם בשנת 725 את המסה "על חישוב הזמן" (De temporum ratione) ובה הוא מציין כי מסלולו של הירח תואם את מחזור הגאות והשפל. התפתחויות נוספות חלו במסעותיהם של הסינים – אשר עשו שימוש ראשון במצפן במאה הרביעית לספירה, ומאוחר יותר במסעותיהם של מגלי הארצות הויקינגים, האיטלקים, הפורטוגזים והספרדים – מסעות אשר תרמו רבות להבנת הזרמים והרוחות באוקיינוסים.
בעת החדשה חלה תאוצה בהתפתחות המחקר האוקיינוגרפי:
בשנת 1785 מיפה בנג'מין פרנקלין את זרם הגולף, אותו גילה חואן פונסה דה לאון (Juan Ponce de León) בשנת 1513.
בשובו ממסעותיו באונייה "ביגל" פרסם צ'ארלס דרווין מאמרים על שוניות אלמוגים ועל היווצרות אטולים.
בשנת 1840 ביצע ג'יימס קלארק רוס מדידות עומק ראשונות באוקיינוסים.
בשנת 1855 פורסם ספר הלימוד הראשון באוקיינוגרפיה "גאוגרפיה פיזית של הים" (Physical Geography of the Sea) על ידי מת'יו מורי (Matthew Fontaine Maury), שהשתמש ביומני קברניטים על מנת לשרטט מפות זרמים ואף ביקש מיורדי ים לערוך תצפיות ולהשליך לים בקבוקים עם ציון מקום כדי לעקוב אחר הזרמים ולעדכן את המפות.
בשנת 1858 הונח קו הטלגרף הטרנסאטלנטי הראשון אשר אישר את קיומו של הרכס המרכז-אטלנטי.
שמאל|ממוזער|250px|ספינת המחקר "צ'לנג'ר"
משלחת צ'לנג'ר
בסוף שנת 1872 יצאה משלחת מחקר ראשונה ובה 243 מדענים בראשות ג'ון מוריי (John Murray) – אוקיינוגרף וביולוג ימי קנדי ממוצא סקוטי, וצ'ארלס וייוויל תומפסון (Charles Wyville Thompson) – מדען רב תחומי מסקוטלנד. המשלחת יצאה בספינה "צ'לנג'ר", ספינת קרב שהוסבה לצורך המסע וכללה מעבדות, מיקרוסקופים ומכשור מדעי במטרה לאסוף מידע על תכונות האוקיינוסים: טמפרטורה, כימיה, זרמים, ביולוגיה וגאולוגיה של הקרקעית. המשלחת אספה דגימות מקרקעית האוקיינוסים ובעלי חיים ימיים מעומקים שונים, ונערכו מאות מדידות עומק. במהלך המסע נכתבו 29,500 עמודים ובתום 23 שנים עובדו ל-50 כרכים המכילים מידע מקיף על זרמים וטמפרטורת המים, 715 סוגים ו-4,717 מינים חדשים של צורות חיים – חלקם מצויים בעומק רב, ומפות של משקעים בקרקעית האוקיינוסים, קווי מתאר של אגנים אוקייניים, הרכס המרכז-אטלנטי ושקע מריאנה הסמוך לאיי מריאנה.
התפתחויות נוספות
בשנת 1882 נבנתה ה"אלבטרוס" – ספינת מחקר אוקיינוגרפית.
ב-1893 איפשר פריטיוף ננסן לספינתו "פראם" לקפוא בקרח הארקטי, וכתוצאה מכך השיג מידע אוקיינוגרפי, מטאורולוגי ואסטרונומי.
בשנת 1910 יצאה המשלחת הצפון אטלנטית בראשית ג'ון מוריי, שהיה חבר גם במשלחת צ'לנג'ר, ויוהאן היורט (Johan Hjort) למסע שנמשך 4 חודשים בשנת 1910 למחקר שאפתני של אוקיינוגרפיה וחקר הזואולוגיה הימית והפיקה בשנת 1912 את הספר "מעמקי האוקיינוס" (The Depths of the Ocean).
בשנת 1914 נערכה המדידה האקוסטית הראשונה של עומק הקרקעית.
בשנים 1925–1927 אספה משלחת "מטאור" 70,000 מדידות עומק באמצעות תהודה וסקרה את הרכס המרכז-אטלנטי.
בשנת 1950 המציא אוגוסט פיקרד (Auguste Piccard), פיזיקאי שווייצרי, את הבתיסקף - צוללת מאוישת קטנה המיועדת לצלילה למקומות עמוקים במיוחד.
בשנת 1953 התגלה השקע האוקייני הגדול – שקע בקרום האוקייני העובר לאורך הרכסים המרכז אוקייניים, כמו למשל הרכס המרכז-אטלנטי. השקע האוקייני התגלה על ידי מוריס יואינג (Maurice Ewing) – גאופיזיקאי ואוקיינוגרף אמריקני, וברוס היזן (Bruce C. Heezen) – גאולוג אמריקני.
שמאל|ממוזער|250px|טופוגרפיה של קרקעית האוקיינוסים
תרומת הסונאר
הסונאר שיחק תפקיד חשוב בחקר האוקיינוסים ובמהפכה בחשיבה הגאולוגית, ולא פחות מכך – צירוף מקרים מוצלח.
הגאולוג האמריקני הארי האמונד הס, אשר שירת כקצין הצי האמריקני במלחמת העולם השנייה בהפעלת סונאר, גילה כי לא רק צוללות אויב מחזירות אותות אלא גם קרקעית האוקיינוס. הוא הבחין כי הקרקעית אינה שטוחה כפי שלמד אלא בנויה מעמקים ורכסי הרים. רכסי ההרים התת-ימיים העשויים בזלת וטמפרטורה שהגיעה ל-300°C גרמו להס להסיק כי רכסים אלה נבנו בהתפרצויות געשיות. תגלית זו סייעה לו לפתח את תאוריית התפשטות קרקעית הים כחלק מטקטוניקת הלוחות המבוססת על תאוריית נדידת היבשות של אלפרד וגנר. טקטוניקת הלוחות – שנהגתה על ידי ג'ון טוזו וילסון (John Tuzo Wilson) אשר זכה בגינה להכרה עולמית - התפתחה במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 והתקבלה על ידי מדענים בעולם כולו מאחר שהיא מספקת הסברים לתופעות גאולוגיות רבות.
המחקר המודרני
מאז 1970 החלו מחקרים בקנה מידה עולמי במטרה ללמוד את הקשר בין התנאים באוקיינוסים והשפעתם על הסביבה, כמו למשל תופעות אל ניניו ולה ניניה, הקשורות לטמפרטורה על פני שטחם של האוקיינוסים. בנוסף מתקיים קשר אמיץ בין המחקר האוקיינוגרפי המודרני לבין אחד מנושאי המחקר הבוערים במדע העולמי - התחממות העולמית.
שמאל|ממוזער|250px|התנהגות גלים במים רדודים
שמאל|ממוזער|250px|התנהגות גלים במים עמוקים
גלים וגלי פרא
נושא נוסף שנחקר בשנים האחרונות הוא התנהגותם של גלי ים, ובעיקר גלי פרא - המכונה לעיתים "גל משוגע" או "גל קיצוני". גלי פרא הם גלים חריגים בגודלם המתהווים באופן ספונטני על פני האוקיינוסים ומהווים איום אף לאוניות גדולות.
במשך תקופה ארוכה נחשבו סיפורים על גלי פרא כאגדות, אולם החל מן העשור האחרון של המאה ה-20 נערך איסוף וניתוח של מידע מדעי המוכיח כי מדובר בתופעת טבע שגרתית. מידע שהתקבל מלוויינים מאשר את הטענה כי גלים עד לגובה של 30 מטר שכיחים הרבה יותר ממה שנחזה על פי תורת ההסתברות, העושה שימוש בהתפלגות ריילי לצורך חיזוי גובה גלים.
תופעת גלי פרא נמצאת עדיין בשלבי מחקר ראשונים וגורמיה של תופעה זו עדיין לא התבררו עד תומם. עם זאת, מן המידע שנאסף עד כה, נמצא כי גלי פרא מתרחשים בשכיחות גבוהה יותר במקום שבו זרמי ים חזקים נעים בניגוד לכיוון הכללי של הגלים. מסיבה זו, האזור הסמוך לכף אגולס מול הקצה הדרומי של יבשת אפריקה הוא אזור שנמצא מועד לגלי פרא. אולם, כיוון שהסבר זה אינו מספק לגבי גלי פרא שנמצאו באזורים אחרים של האוקיינוסים, נראה שקיימים גורמים נוספים להיווצרות גלים אלה.
חקר "החלל הפנימי"
הקושי לחקור את מעמקי הים נובע בעיקר מלחץ הולך וגובר ככל שמעמיקים. בשקע מריאנה, לדוגמה, הלחץ בקרקעית מגיע ל-1,782 אטמוספירות.
נתון חשוב הוא מצבם של המשקעים בקרקעית, אשר בניגוד לסלעים על פני הקרקע החשופים לתהליכי בליה – סלעי הקרקעית שמורים היטב ומהווים ארכיון המפרט את ההיסטוריה הגאולוגית של כדור הארץ.
שמאל|ממוזער|200px|תולעי צינור
בשנת 1977 יצאו רוברט באלארד (Robert Ballard) וג'ון קורליס (John Corlis) בצוללת "אלווין" (DSV Alvin) לחקור רכסים מרכז אוקייניים וגילו בהם נביעות הידרותרמיות – הנקראות גם "מעשנות שחורות" (black smokers). ארובות אלה פולטות מתאן וגופרית – חומרים שלכאורה אינם מאפשרים קיום חיים. אולם, לצד הארובות התגלתה מערכת אקולוגית מורכבת. תולעים צינוריות באורך של יותר מ-2 מטרים משתמשות בבקטריות טפיליות החיות בתוכן לסינתזה ויצירת סוכרים. לצד אותן תולעים מתקיימת סביבת חיים עשירה ומגוונת שהפתיעה את המדענים, אשר עד אז האמינו כי לא ייתכן קיום חיים בסביבה חסרת אור ובתנאים קשים כל כך.
כלים מקצועיים
מגוון הכלים העומד לרשות המחקר האוקיינוגרפי הולך ומתרחב ככל שהטכנולוגיה מאפשרת, והוא כולל:
צוללות (מאוישות ובלתי מאוישות) וספינות מחקר
מחשבי-על המאפשרים עיבוד של מידע רב ומורכב
"בקבוקי ננסן" (Nansen bottles) לדגימת מי ים בעומקים שונים, פרי פיתוח של פריטיוף ננסן אשר שיפור שלהם על ידי של ניסקין (Shale Niskin) נקרא "בקבוקי ניסקין".
תרמיסטורים (thermistor) – נגדים רגישים לחום
מצופים האוספים מידע על רוחות, תנועת גלים וטמפרטורה
לוויינים המשמשים גם לתקשורת ואיסוף מידע וגם לצילום האוקיינוסים ותיעוד זרמים ושינויים בטמפרטורת המים
קידוחים הנערכים במסגרת התוכנית המשולבת לקידוחים אוקייניים (Integrated Ocean Drilling Program), תוכנית רב-לאומית אשר מטרתה לחקור את מבנה כדור הארץ ואת ההיסטוריה שלו באמצעות משקעים אוקייניים וסלעים
מבנה האוקיינוסים
שמאל|ממוזער|250px|חלוקת האוקיינוס לאזורים
לצורך מחקר יסודי נחלק אוקיינוס לכמה אזורים שלכל אחד מהם עומק קרקעית ו אופיינית:
האזור הפותי (photic zone) – אזור מואר היטב ובו מדף היבשת הנמשך מן החוף עד לעומק של 200 מטרים ורוחשת בו פעילות ביוגנית רבה. במדף היבשת שני אזורי משנה:
אזור החוף (littoral zone) – נושק ליבשה ובתחומו נשברים גלי הים ומתרחשים הגאות והשפל
האזור הנריטי (neritic zone) – נמשך מאזור החוף עד לעומק של 200 מטרים
האזור האפותי (aphotic zone) – אזור שאינו מואר היטב ובו אזורי משנה:
האזור הבתיאלי (bathyal zone) – אזור שבו עומק הקרקעית בין 200 ל-2,000 מטרים
אזור התהומות (נקרא גם "האזור האביסלי", abyssal zone) – אזור שבו עומק הקרקעית בין 2,000 ל-6,000 מטרים
האזור ההאדלי (hadal zone) – אזור שבו עומק הקרקעית יותר מ-6,000 מטרים
גם היצורים החיים באוקיינוסים נחלקים לקבוצות:
בנתוס (benthos) – היצורים החיים בתוך הטין בקרקעית הים או עליה
פלגיים (palegic) – היצורים הצפים או שוחים בשכבות שונות של המים:
אפיפלגיים (epipalegic) – היצורים החיים עד לעומק של 200 מטרים
מזופלגיים (mesopalegic) – היצורים החיים בעומק שבין 200 ל-1,000 מטרים
בתיפלגיים (bathypalegic) – היצורים החיים בעומק שבין 1,000 ל-2,000 מטרים
אביסלפלגיים (abyssalpalegic) – היצורים החיים בעומק שבין 2,000 ל-6,000 מטרים
האדלפלגיים (hadalpalegic) – היצורים החיים בעומק של יותר מ-6,000 מטרים
שמאל|ממוזער|250px|גיל הליתוספירה באוקיינוסים
תחומי מחקר
אוקיינוסים מכסים יותר מ-70% משטח כדור הארץ וחיים בו כ-90% מתוך כלל מיני בעלי החיים. לאוקיינוסים השפעה רבה על האקלים ומזג האוויר, על ריכוז הגזים באטמוספירה, על האקולוגיה העולמית ועל שרשרת המזון.
מפאת ריבוי נושאי המחקר נחלקת האוקיינוגרפיה לתחומי משנה:
גאולוגיה ימית - תחום זה עוסק בקרקעית האוקיינוס - חלק קרום כדור הארץ הנמצא מתחת לאוקיינוס, בתהליכים המתרחשים בו – כגון תנועת לוחות טקטוניים ורעידות אדמה, וכן במשקעים ובסלעים המרכיבים אותו. גאולוגיה ימית משלבת גאופיזיקה, גאוכימיה ופלאונטולוגיה על מנת לקבל תמונה שלמה של הקרקעית.
אוקיינוגרפיה פיזיקלית – תחום זה עוסק בתכונות הפיזיקליות של האוקיינוס ובעיקר בתנועת המים – זרמים, גאות ושפל וגלי ים, וכן תנועת הרוחות על פניהם.
אוקיינוגרפיה כימית – תחום זה עוסק בתכונות הכימיות של האוקיינוס ובקשר בינן לבין האטמוספירה.
ביולוגיה ימית – תחום זה עוסק בלימוד החי והצומח באוקיינוס ובמערכות אקולוגיה ימיות.
ראו גם
חקר ימים ואגמים לישראל
קישורים חיצוניים
ד"ד דוד קימלפלד, אוקיינוגרפיה לצרכים מבצעיים, 'מערכות ים' 76, פברואר 1966, עמ' 12.
הערות שוליים
*
קטגוריה:גאוגרפיה פיזית
| 2023-11-29T08:31:33
|
3 בדצמבר
|
3 בדצמבר הוא היום ה-337 בשנה (338 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 28 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1818 – אילינוי מצטרפת לארצות הברית
1947 – בכורת המחזה "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס
1952 – אחד-עשר מנאשמי משפט סלנסקי מוצאים להורג
1967 – השתלת הלב האנושי הראשונה על ידי פרופ' כריסטיאן בארנרד בקייפטאון שבדרום אפריקה
1973 – החללית פיוניר 10 מצלמת לראשונה את צדק מקרוב
1974 – הגשושית פיוניר 11 מבצעת יעף קרוב ליד צדק וירחיו
1976 – פטריק הילרי נבחר לנשיא אירלנד השישי
1984 – אסון בופאל: אלפים נהרגים ומאות אלפים נפצעים מפליטת גז רעיל בעיר בופאל בהודו, כתוצאה מתאונה במפעל לכימיקלים
1990 – מרי רובינסון מושבעת כנשיאת אירלנד, האישה הראשונה בתפקיד זה
1992 – מועצת הביטחון של האו"ם מקבלת את החלטה 794, המאפשרת שליחת כוחות בין-לאומיים בראשות ארצות הברית לסומליה
2014 – שיגור היאבוסה 2, גשושית של סוכנות החלל היפנית למשימת מחקר של האסטרואיד קרוב הארץ רְיוּגוּ, איסוף דגימה ממנו והחזרתה לכדור הארץ לניתוח
2023 – משאל העם בוונצואלה (2023) התקיים, כשהמחלוקת הטריטוריאלית ארוכת השנים על אזור אסקיבו הסלימה למשבר. האזור נשלט על ידי גיאנה אך ונצואלה טענה לבעלות עליו
נולדו
ממוזער|209x209 פיקסלים|שארל השישי
ממוזער|224x224 פיקסלים|אוזי אוזבורן
1368 – שארל השישי מלך צרפת (נפטר ב-1422)
1447 – באיזיט השני, סולטאן האימפריה העות'מאנית (נפטר ב-1512)
1795 – רולנד היל, ממציא בול הדואר הראשון (נפטר ב-1879)
1857 – ג'וזף קונרד, סופר בריטי יליד פולין (נפטר ב-1924)
1883 – אנטון וברן, מלחין אוסטרי (נפטר ב-1945)
1887 – הנסיך היגשיקוני, ראש ממשלת יפן (נפטר ב-1990)
1895 – אנה פרויד, פסיכואנליטיקאית, בתו הצעירה של זיגמונד פרויד (נפטרה ב-1982)
1925 – שמואל רוזן, חידונאי, פזמונאי ואיש רדיו ישראלי (נפטר ב-2015)
1928 – חיים דומי, קצין חימוש ראשי (נפטר ב-1981)
1930 – ז'אן-לוק גודאר, במאי קולנוע צרפתי (נפטר ב-2022)
1930 – טלילה לוי בן-זכאי, שחקנית תיאטרון, עיתונאית ותסריטאית ישראלית (נפטרה ב-2023)
1932 – שמעון ישראלי, זמר-יוצר, מלחין, פזמונאי, שחקן קולנוע ותיאטרון, תסריטאי, מחזאי, סופר ובמאי ישראלי (נפטר ב-2023)
1932 – קורי ברוקן, זמרת הולנדית, זוכת אירוויזיון 1957 כנציגת הולנד (נפטרה ב-2016)
1933 – רוזלינד נייט, שחקנית אנגלייה (נפטרה ב-2020)
1933 – פול קרוצן, קלימטולוג וכימאי הולנדי, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-2021)
1935 – גדעון לב-ארי, איש רדיו ישראלי ומנהל קול ישראל (נפטר ב-2001)
1935 – אדי ברניס ג'ונסון, פוליטיקאית אמריקאית (נפטרה ב-2023)
1936 – שמואל אימברמן, מפיק, במאי קולנוע ובמאי טלוויזיה, תסריטאי, עורך קולנוע וטלוויזיה ומוזיקאי
1939 – עליזה רוזן, שחקנית וזמרת ישראלית
1944 – גד פרופר, תעשיין ישראלי
1948 – אוזי אוסבורן, זמר הבי מטאל אנגלי, סולן של להקת Black Sabbath
1954 – מוטי גולני, היסטוריון ישראלי של תקופת המנדט ומדינת ישראל
1957 – דינה בליי-שור, שחקנית ישראלית
1962 – יעקב אייש, אלוף בצה"ל
1964 – אלי אבידר, חבר הכנסת מטעם מפלגת ישראל ביתנו
1968 – ברנדן פרייזר, שחקן אמריקאי-קנדי
1973 – הולי מארי קומבס, שחקנית אמריקאית
1974 – מהרטה ברוך-רון, סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו
1977 – ליאור מולכו, במאי, מפיק ותסריטאי בענף הפקות הבידור הישראלי
1978 – אבירם אלעד, העורך הראשי של אתר החדשות וואלה! News
1979 – שון פארקר, יזם אינטרנט אמריקאי
1980 – עדי כהן, זמרת, מדבבת ושחקנית טלוויזיה ותיאטרון ישראלית
1981 – דויד וייה, כדורגלן ספרדי
1982 – מייקל אסיין, כדורגלן גנאי
1984 – הינד לרוסי, זמרת הולנדית-מרוקאית
1985 – אמנדה סייפריד, שחקנית וזמרת אמריקאית
1988 – פייטרו בוסלי, דוגמן איטלקי
1994 – ג'ייק ט. אוסטין, שחקן ומדבב אמריקאי
נפטרו
ממוזער|226x226 פיקסלים|רוברט לואיס סטיבנסון
1154 – האפיפיור אנסטסיוס הרביעי (נולד ב-1073)
1532 – לודוויג השני, רוזן פפאלץ-צווייבריקן (נולד ב-1502)
1533 – וסילי השלישי, הנסיך הגדול של מוסקבה (נולד ב-1479)
1552 – פרנסיסקו חאווייר, מחשובי המיסיונרים הקתוליים וממייסדי מסדר הישועים, הוכרז קדוש נוצרי לאחר מותו (נולד ב-1506)
1592 – אלסנדרו פארנזה, דוכס פארמה (נולד ב-1545)
1894 – רוברט לואיס סטיבנסון, סופר ומשורר סקוטי (נולד ב-1850)
1919 – פייר-אוגוסט רנואר, צייר אימפרסיוניסטי צרפתי (נולד ב-1841)
1950 – פאבל באז'וב, סופר רוסי (נולד ב-1879)
1956 – פליקס ברנשטיין, מתמטיקאי יהודי גרמני (נולד ב-1878)
1982 – עדי נאמן, שחקן, זמר ומלחין ישראלי (נולד ב-1964)
1996 – שמואל מאיר, סגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל (נולד ב-1954)
1999 – ג'ון פול לרקין (Scatman John), זמר, פזמונאי (נולד ב-1942)
2002 – מנחם עיני, שחקן ופנטומימאי ישראלי (נולד ב-1949)
2003 – דייוויד המינגס, שחקן קולנוע, במאי ומפיק בקולנוע ובטלוויזיה (נולד ב-1941)
2013 – ספי ריבלין, שחקן וקומיקאי ישראלי (נולד ב-1947)
2016 – רן פקר, טייס קרב בחיל האוויר הישראלי שלזכותו נרשמו שבע הפלות של מטוסי אויב; הגיע לדרגת תת-אלוף (נולד ב-1936)
2019 – שעבאן עבד א-רחים, זמר פופ מצרי (נולד ב-1957)
2021 – אברהם שלוש, רבה של כפר סבא (נולד ב-1929)
2021 – הורסט אקל, כדורגלן גרמני (נולד ב-1932)
2021 – אנטוני שר, שחקן יהודי אנגלי יליד דרום אפריקה (נולד ב-1949)
חגים ואירועים החלים ביום זה
היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות
2 בדצמבר – 4 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל ג
קטגוריה:דצמבר
| 2024-08-24T11:16:34
|
דה גול, שארל
|
REDIRECT שארל_דה_גול
| 2015-09-26T11:03:21
|
מסדי נתונים
|
REDIRECT מסד נתונים
קטגוריה:מונחים בתוכנה
| 2022-05-29T04:01:44
|
סונטה
|
סוֹנֶטָּה (או סונט, מאיטלקית: צליל קטןבמובן ניגון בכלי נגינה, שהסונטה הקדומה הייתה מלווה במוזיקה כלית.) היא צורת שיר לירי הנפוצה בשירה המערבית, במיוחד האיטלקית והאנגלית, וגם בשירה העברית החדשה. הסונטה מורכבת מארבע-עשרה שורות מחורזות, המחולקות לשני קוורטינים מחורזים בני ארבע שורות, ולשני טרצינים מחורזים בני שלוש שורות.
הסונטה בכללותה משמשת כלי למבע של רגש או מחשבה באופן השואף לשלמות. לרוב שני הקוורטנים מצטרפים לחלק ראשי הנקרא אוקטבה, ושני הטרצינים לחלק משני הנקרא ססטט. האוקטבה והססטט אמורים להיבדל זה מזה באווירה המוזיקלית, ולהצטרף יחדו למכלול אחד. לעיתים תכופות האוקטבה שימשה למבע של שאלה או בעיה, והסטט למבע תשובה או פתרון. היו משוררים שחילקו את הסונטה גם בדרכים מבניות והגיוניות אחרות, כגון חלוקתה לשלושה או לארבעה חלקים.
הסונטה צורת מבע מצומצמת הדורשת הקפדה סגנונית, איזון של מחשבה ומשקל, שלמות מוזיקלית, והישמרות מפני תוכן שגרתי וחריזה מאולצת, על מנת להגיע ליופי ואחדותכתב ג'ובני גררדיני: "לא די לשים יחד ארבע-עשרה שורות, ולחלקם לקוורטינים ולטרצינים בסדר מחורז, זו עבודה שכל אחד יכול לעשות; אלא לחבר את המחשבה באופן שהיא מתרחבת בפרופורציות נכונות, מסכימה עם ההרמוניה המושלת בסונטה כולה, זו יצירה הדורשת שיפוט עדין, מה שקשה להראות".. צורת שירית זו התחבבה במהלך הדורות על משוררים מאומות רבות. במה כוחה של הסונטה גדול? השיב טשרניחובסקי: "ככל צורה קבועה ומסוימה היא סוללת למפרע מסילה למהלך מחשבתו של המשורר, אבל היא גם המכרחת אותו לרכז את ניצוצי מחשבתו לבל יתעו הנה והנה ולא ידעכו אחד אחד".
כתב יעקב פיכמן: 'הסוניטה היא צורת הבגרות בשירה. כח עצור בה, ליריציזם מסתתר; המיית-לב עצומה מהיותה מפורשת. הצורה הפלסטית המצומצמת מרסנת, פעמים גם מצננת במקצת, על כל פנים - כובשת את הרוח הלירית בהתפרצה, מתגברת עליה; מתגברת, כמובן כדי להביע ביתר עוז, מצורפת ומטוהרת מכל סייגי ביטוי, הנטפלים כמעט תמיד לכל "שפעת רגש"'.
תולדות הסונטה
ממוזער|250x250 פיקסלים|סונטה מאת פטררקה בדפוס מאוייר קדום
מקור הסונטה בחצר של פרידריך השני, מלך סיציליה. החוקרים חלוקים האם הסונטה המצאה איטלקית, או שמא מקורה בשירה המוסלמית, וככל הנראה היא התפתחות של שירת הטרובדורים הפרונבסאלית. המשורר הראשון שחיבר סונטות היה הסיציליאני ג'קומו דה לנטינו (באמצע המאה ה-13). מסיציליה הסונטה עברה למרכז איטליה, שם שימשה את המשוררים הטוסקנים גווידו קבאלקנטי, צ'ינו דה פיסטויה, ברונטו לטיני, ודנטה אליגיירי לחיבור שירי אהבה אידיאלית בסגנון חדש מתוק. הסונטה הגיעה לפסגת התפתחותה בסונטות של פרנצ'סקו פטררקהשחוברו בשנים 1368-1327. יוסף ליכטנבוים כתב שהאידאה המטפיזית של הסונטה הטוסקנית היא אחדות בקוסמוס, תיאום העולם (הרמוניה); כך הסונטות של דנטה ופטררקה משולות לאותן ערים של ימי קדם, החיות בתוך חומותיהן הן., שנחשב באיטליה ובאירופה במשך דורות רבים למחוקק ולמופת של אמנות הסונטהמוראטורי, ההיסטוריון הנודע, כתב שהיו לפטררקה כל המידות הטובות של המשוררים העתיקים, אבל בלי חסרונותיהם. הוא ציין את טעמו המשובח, את החן של לשונו, את יפי סגנונו, ואת אצילות מחשבותיו; מה שעשה אותו בצדק לראש המשוררים הליריים האיטלקים..
הסונטות של פטררקה מתאפיינות בתכונות הבאות:
שחרור מוולגריות ומכובד מטפיזיות שאפיין את הסונטה בתקופות קודמות
מוזיקליות נעלה
סגנון ומודולציה יפים
שפע של סונטות-אהבה שהפך את הסונטה לפופולרית
מאיטליה תפוצת הסונטה התרחבה לארצות דוברות שפות לטיניות, תוך חיקוי המשוררים האיטלקים ובמיוחד פטררקה. עם מחברי הסונטות הנודעים בארצות הנ"ל נמנים לופה דה וגה הספרדי, לואיש דה קמואש הפורטוגזי, קלמאן מארו הצרפתי, ורבים אחרים. באיטליה, משוררים רבים חיברו סונטות בעקבות פטררקה, שהבולט שבהם טורוואטו טאסו.
ממוזער|230x230 פיקסלים|ספנסר, "אמורטי", 1595
בשלהי המאה ה-16, גם בעקבות פטררקה, רובם של המשוררים האליזבתנים חיברו מחזורי סונטות אהבה, ביניהם "אסטרופתל וסטלה" מאת פיליפ סידנילמחזור הסונטות של סידני, ובעקבותיו לחיבור מחזורי סונטות בכלל, היה מקום מרכזי בשירה האליזבתנית. , "אמורטי" מאת אדמונד ספנסרסידני וספנסר נחשבו בתקופתם לגדולי המשוררים באנגליה, ולמחזורי הסונטות שלהם, מעבר לתכונות המאפיינות כל אחד מהם כמשורר לירי, אחדות כללית המאחדת את הסונטות כולן לשיר אחד., והסונטות של ויליאם שייקספירישעיהו ליבוביץ טען שהארוס של שייקספיר לא היה ניתן לביטוי אלא בצורה המופלאה של הסונטה, לא בצורת דרמה ולא בצורת רומן ולא בצורת מסה.. ספנסר ושייקספיר המציאו צורות חדשות של סונטה הנקראות על שמםבכל זאת, מילטון ו-וורדסוורת', גדולי המשוררים האנגלים בדורות הבאים, העדיפו להשתמש בסונטה הפטררקית, כהיותה מסוגלת ליותר ליריות מצורות הסונטה האנגליות.. להלן אופן החריזה בצורות הסונטה השונות:
+סונטה פטררקיתסונטה ספנסריתסונטה שייקספיריתאבבא, אבבא, גדג, דגד;
אבבא, אבבא, גדה, גדה;
אבבא, אבבא, גדה, דגה.אבאב, בגבג, גדגד, הה.אבאב, גדגד, הוהו, זז.
ממוזער|367x367 פיקסלים|שייקספיר, פרולוג למחזה "רומיאו ויוליה" (סונטה)
במאה ה-18 מיעטו לחבר סונטות, עד שלקראת סופה הסונטות של המשוררים האנגלים שרלוט סמית' ו-ויליאם בוולס, שהתחבבו על המשוררים הרומנטיים האנגלים, הביאו לתחייה מחודשת של הסונטה. אזי וורדסוורת' חיבר את הסונטה הבאה:
מהמאה ה-19 ואילך חיבור סונטות נהיה נפוץ בכל העולם המערבי וגם במזרח.
הסונטה בשפה העברית
כבר בראשית המאה ה-14, במקביל לדנטה, עמנואל הרומי כתב סונטות בעברית, והיא השפה השנייה (אחרי איטלקית) בה נכתבו סונטות. במהלך הדורות רבים ממשוררי יהדות איטליה חיברו סונטות, ביניהם שמואל ארקוולטי, יהודה אריה ממודנה, משה זכות, עמנואל פראנשיסבספרו "מתק שפתים" עמנואל פראנשיס כינה את הסונטה "שיר חשוב, אפס כי מי שאינו יודע בטיב שירי אדום לא יצליח בהם", ופירט את כללי החריזה והמשקל ומספר התנועות בהתאם לאסתטיקת השיר האיטלקית. , יעקב פראנשיס, שמשון כהן מודון, אפרים לוצאטו, יצחק לוצאטו, שד"ל, יוסף אלמנצי, רחל מורפורגו, ואחרים. המשוררים היהודים האיטלקים כינו את הסונטה שיר זה"בעמנואל פראנשיס כינהו ד"י זהב, ובעקבותיו כונה שיר זהב., שזהב בגימטריא 14, כמניין שורות הסונטה.
מאיטליה הסונטה העברית התפשטה בתקופת ההשכלה לגרמניה ולמזרח אירופה. עם משוררי ההשכלה וחיבת ציון שחיברו סונטות (ספורות) נמנים: שלמה זלמן זאלקינד, נפתלי הרץ וייזל, אברהם בר גוטלובר, מיכ"ל, יל"גיל"ג חיבר סונטות הומוריסטיות-פארודיות, כגון "השירה מאין תמצא"., מנחם מנדל דוליצקי, יהודה ליב גמזו, ואחרים.
עם המשוררים שכתבו נדבך משמעותי של סונטות בעברית במאה ה-20 ואילך נמנים שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמןהסונטה של פיכמן היא מזיגה חופשית של הסונטה האירופאית הרומנטית/מודרנית ושל הסונטה העברית האיטלקית. אהרן צייטלין כתב שפיכמן ברח מן ההשתפכות הלירית של התלושים אל ההוד המוצק של הסוניטה, כי התאימה הסוניטה להלך הרוח, ממצודת דוד מעולפת קסמים. , יעקב שטיינברג, חיים אברהם פרידלנד, שמעון הלקין, ש. שלום, חיים לנסקי, יצחק עוגן, שמשון מלצר, לאה גולדברגלאה גולדברג חיברה שירי זה"ב (סונטות בנות 14 שורות), וכן "שירי אהב"ה" (אהב"ה בגימטריה - 13) בני שלוש-עשרה שורות, שהם מעין סונטות פגומות, העוסקות באהבה נכזבת. הסונטות של גולדברג מכונסים בעיקר בספריה "על הפריחה", ו-"ברק בבוקר"., יהודה עמיחי, יוסי גמזו, אהרון שבתאי, אלי הירש, ואחרים.
ממוזער|380x380 פיקסלים|שאול טשרניחובסקי, אל הסוניטה העברית (1920)
טשרניחובסקי, במבוא למחברת הסוניטות (1922), הירצה על תולדות הסונטה, על קשייה וחומרותיה, על צורות חריזתה השונות, ועל הגיונה הפנימיהמוטו של טשרניחובסקי בספרו: "טובה סוניטה אחת, אשר מום אין בה, מפואימה ארוכה"..
הרחבות של הסונטה
מחזור סונטות הוא קובץ סונטות שבמרכזן נושא כלשהו או אדם מסוים. כל סונטה מהווה שיר כשלעצמו, והסונטות כולן מצטרפות ליצירה אחת. דוגמאות: מחזורי סונטות האהבה שהוזכרו למעלה, "נהר דאדן" מאת וורדסוורת', "סונטות מן הפורטוגזית" מאת אליזבת בראונינג, "סונטות לאורפאוס" מאת רילקה, "הסוניטות מבית הקפה" מאת יעקב שטיינברג.
כליל סונטות הוא מחזור של 15 סונטות, כך שכל אחת מתחילה בשורה שבה מסתיימת קודמתה, ובכליל סונטות הירואי, בנוסף הסונטה האחרונה מורכבת מהשורות הראשונות של קודמותיה. כליל סונטות הירואי הוא דבר נדיר בספרות, בשל הקושי הרב שבכתיבתו. דוגמאות לכלילי סונטות שנכתבו בעברית הן "לשמש" ו"על הדם" מאת שאול טשרניחובסקי, "אשה" ו"חנינא בני" מאת ש. שלום ו"כליל החורש" מאת יוסי גמזו.
סונטת-זנב היא סונטה בת 14 שורות שנוסף לה בסופה זנב (קודה) הנחזרת עם השורה האחרונה של הסונטה. צורה זו פותחה באיטליה במאה ה-14, הייתה נפוצה במאה ה-15, ובמהלך הדורות שימשה בעיקר לחיבור סונטות קומיות, אבסורדיות, וסאטיריות. כשהזנב מוגזם באורכו, היא נקראת סונטסה. לדוגמה, הסונטסה "סונטה קטנה עם זנב" מאת קרלו פורטה, שזנבה באורך 177 שורות.
סונטה מתווכת היא סונטה שמצורפות אליה שורות קצרות בנות שבע הברות, הנוספות לאחר כל שורה לא זוגית של הקוורטינים ולאחר השורה הראשונה והשניה של הטרצינים, כך שמתקבלת צורת חריזה כללית: אאבאאב, אאבאאב, גגדדג, דדגגד. צורה זו הומצאה במאה ה-13 על ידי המשורר האיטלקי גיטונה מארצו.
סונטה אקרוסטיכונית היא סונטה בה האותיות הראשונות בכל שורה מהוות יחדו שם או מילה או משפט. המשורר האיטלקי מתאו מריה בויארדו השתמש בה לחיבור סונטות-אהבה.
שימוש בסונטה ביצירות שירה/ספרות
משוררים השתמשו בצורת הסונטה ליצירות שירה וספרות ארוכות. דוגמאות:
ויליאם שייקספיר שילב סונטות במחזותיו "עמל אהבה לשווא"כפרודיה על מסורת סונטות האהבה של פטררקה וסידני. , "מהומה רבה על לא דבר", "רומיאו ויוליה", ו-"הנרי החמישי".
ג'ון מילטון שיבץ סונטות באפוס בחרוז לבן "גן העדן האבוד".
אלכסנדר פושקין חיבר את הרומן בחרוזים "יבגני אוניגין" במתכונת סונטות, תוך שימוש בצורת סונטה הנקראת על שמו סונטה פושקינית, בחריזה: אבאב, גגדד, הווה, זז. בעקבותיו חיברו רומנים בצורה דומה ויקרם סת (שער הזהב, 1986), מאיה ערד (מקום אחר ועיר זרה, 2003) ועופרה עופר (מה קרה להגר באילת?, 2023).
ממוזער|331x331 פיקסלים|פושקין, למשורר, בתרגום דוד פרישמן
ראו גם
פרנצ'סקו פטרארקה
אדמונד ספנסר
הסונטות של שייקספיר
ג'ון מילטון
ויליאם וורדסוורת'
יבגני אונייגין
אהבתה של תרזה די מון
פעמוני עין כרם
כליל סונטות
לקריאה נוספת
פרנצ'סקו פטררקא, מבחר שירים (בתוספת מסה על תקופתו), תרגמה לאה גולדברג, תל אביב 1953
ראובן אבינועם, מבחר שירת אנגליה, ע' 39-36, 49, 60-57, 141-140, מסדה: תל אביב תשט"ז.
שאול טשרניחובסקי, מחברת הסוניטות, הוצאת דביר ירושלים, ברלין תרפ"ב (1922)
יוסף ליכטנבוים, שיר-הזהב של טשרניחובסקי, ב-"מאזנים" ט"ו תש"ג.
ש"י פנואלי, בסוניטות ש. שלום, ב-"העולם", 8 ביוני 1939
ראובן רבינוביץ, כשעה ערבית, ב-"דבר", 1 בספטמבר 1967.
משה שמיר, בסגור זכוכית שבורה, ב-"מעריב", 22 באפריל 1977.
אליעזרה איג, שקספיר בסוניטות, ב"למרחב", 25 בספטמבר 1964.
נ. עגר, סונטות מאנגלית לעברית, ב-"קול העם", 15 בינואר 1965.
דבורה ברגמן, צרור זהובים, סונטים עבריים מתקופת הרנסאנס והבארוק, הוצאת יד בן צבי, 1998
דבורה ברגמן, שרשרת הזהב: הסונט העברי לדורותיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
דבורה ברגמן, לפרשת התקבלות הסונט העברי, ב-"תרביץ", כרך נו, חוברת א, ע' 123-109, תשרי-כסלו תשמ"ז
דבורה ברגמן, הסונט העברי מראשיתו ועד ימינו, ב-"מאזנים", אדר א' תש"ס (פברואר 2000)
יורם ברונובסקי, "אל תבוז לסונט, המבקר": קיצור תולדותיו של הסונט, שיר זה"ב, ב-"מאזנים" אדר א' תש"ס (פברואר 2000)
ראובן צור, דיוקנו של הסונט, ב-"מאזנים", אייר תשמ"ז (יוני 1987)
פנינה נוה, חיקוי ומקור ב"שיר ידידות" לאפרים לוצאטו, ב-"תרביץ", כרך כד, חוברת ג, ע' 336-323, ניסן תשט"ו.
הלל ברזל, כליל סונטות כז'אנר אצל טשרניחובסקי, ב-"מאזנים," אב-אלול תשמ"א (אוגוסט-ספטמבר 1981)
יהודית בר-אל, מחזור 'הסוניטות מבית הקפה' ליעקב שטיינברג, ב-"מחקרי ירושלים בספרות עברית", כרך א, ע' 88-73, תשמ"א
טוביה ריבנר, על סונט אחד של לאה גולדברג, ב-"מאזנים", אדר א' תש"ס (פברואר 2000)
קישורים חיצוניים
אודות הסונטה
עמנואל בן-גריון, משהו על סונטות שקספיר ועל המלט, באתר פרויקט בן-יהודה
אברהם רגלסון, הסונטות של שייקספיר, באתר פרויקט בן-יהודה
יצחק אורן, הכליל, באתר פרויקט בן-יהודה
קובצי סונטות
דנטי אליגיירי, החיים החדשים, בתרגום עמנואל אולסבנגר, באתר פרויקט בן-יהודה
שאול טשרניחובסקי, לשמש, באתר פרויקט בן-יהודה
שאול טשרניחובסקי, על הדם, באתר פרויקט בן-יהודה
חיים לנסקי, סונטות, באתר פרויקט בן-יהודה
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוגות שיריות
קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית
| 2024-08-11T01:24:21
|
1776
|
שמאל|ממוזער|250px|4 ביולי 1776: ארצות הברית מכריזה באופן רשמי על עצמאותה מהאימפריה הבריטית.
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1776 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-06-20T00:34:46
|
9 ביולי
|
9 ביולי הוא היום ה-190 בשנה (191 בשנה מעוברת), בשבוע ה-28 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 175 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|286x286 פיקסלים|קתרינה השנייה, דיוקן משנת 1762. ב-1762 ארגנה קתרינה הפיכה שלטונית כנגד בעלה, הקיסר פיוטר השלישי והצליחה להפוך לקיסרית רוסיה.
869 – רעידת אדמה באזור טוהוקו שביפן. חוזקה מוערך בכ-8.6
1391 – גזירות קנ"א: פרעות ביהודי ולנסיה, הרוב אולצו להתנצר ורבים נהרגו על קידוש השם. בית הכנסת הפך לכנסייה
1762 – יקתרינה השנייה מדיחה את בעלה, פיוטר השלישי מכס רוסיה ומולכת במקומו כקיסרית רוסיה
1789 – הקמת האספה המכוננת הלאומית בצרפת
1816 – ארגנטינה מכריזה על עצמאותה מספרד
1850 – הנשיא זאכרי טיילור נפטר ומילרד פילמור הופך לנשיא ה-13 של ארצות הברית
1877 – מועדון הקרוקט והטניס של אנגליה פותח את טורניר הדשא הראשון שלו בווימבלדון, אז פרבר של לונדון. המנצח באותו טורניר זכה ב־25 גיני
1900 – המלכה ויקטוריה נותנת את הסכמתה לחוק שיוצר את אוסטרליה ומאחד את המושבות הנפרדות ביבשת לממשלה פדרלית אחת
1922 ג'וני וייסמילר שוחה 100 מטר חופשי תוך 58.6 שניות כשהוא שובר את שיא השחייה העולמי ואת 'מחסום הדקה'
1932 – יום פריצת המהפכה החוקתית בברזיל
1943 – מלחמת העולם השנייה: מבצע האסקי – כוחות הברית מבצעים פלישה אמפיבית לסיציליה
1948 – תחילת מבצע דקל, אחד ממבצעי מלחמת העצמאות, שנמשך עד 18 ביולי
1955 – מניפסט ראסל-איינשטיין מפורסם בלונדון על ידי הפילוסוף ברטראנד ראסל
1958 – המגה צונאמי החזק ביותר שתועד הכה במפרץ ליטויה שבאלסקה והגיע לגובה 524 מטרים
1959 – מתחילים אירועי ואדי סאליב בחיפה
1989 – עומר אל-בשיר מתמנה לראש הממשלה ושר הביטחון של סודאן, לאחר הפיכה צבאית
1995 – מתקיימת ההופעה האחרונה של להקת "גרייטפול דד"
2006 – מנצחת את בדו-קרב פנדלים בגמר מונדיאל 2006, לאחר שבתום ההארכה הייתה תוצאת המשחק תיקו 1 – 1
2011 – דרום סודאן הכריזה על עצמאותה, בהתאם להחלטה שהתקבלה במשאל העם בינואר, ובכך הופרדה רשמית מסודאן
2017 – חיידר אל-עבאדי, ראש ממשלת עיראק, הגיע למוסול והכריז על שחרורה מידי המדינה האסלאמית
2022 – הסתערות אזרחים על מעון נשיא סרי לנקה גוטביה רג'פקסה בעקבות התרוששות המדינה. נוסף על כך, הוצת בית ראש הממשלה רניל ויקרמסינגה. לאחר מכן, נקבע שיתפטרו השניים
נולדו
1701 – הרוזן ממורפה, ראש שרי צרפת בתקופת לואי השישה עשר מלך צרפת (נפטר ב-1781)
1764 – אן רדקליף, סופרת אנגלייה, חלוצת הרומן הגותי (נפטרה ב-1823)
1893 – דורותי תומפסון, עיתונאית ושדרנית רדיו אמריקאית (נפטרה ב-1961)
1916 – אדוארד הית', ראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-2005)
1919 – אוגוסט בוני, מורה, קלינאי תקשורת וחסיד אומות העולם משווייץ שפעל בצרפת (נפטר ב-2016)
1922 – קת'לין בות', מי שיצרה את שפת האסמבלי הראשונה והשתתפה בתכנון מערכות המחשב הראשונות בבירקבק, אוניברסיטת לונדון (נפטרה ב-2022)
1926 – בן מוטלסון, פיזיקאי אמריקאי-דני יהודי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2022)
1929 – חסן השני, מלך מרוקו (נפטר ב-1999)
1931 – שמחה ולנר, חבר בוועדה לאנרגיה אטומית ומומחה לאסטרונומיה ובפרט בהקשרה היהודי (נפטר ב-2011)
1932 – עמיצור שפירא, מאמן אתלטיקה וחבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נרצח ב-1972)
1932 – דונלד רמספלד, איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי רפובליקני (נפטר ב-2021)
1933 – אוליבר סאקס, נוירולוג וסופר מדע בריטי-אמריקאי יהודי (נפטר ב-2015)
1933 – אריה אזולאי, איש חינוך ואיש ציבור ישראלי, ראש העירייה השלישי של אשדוד
1935 – מרסדס סוסה, זמרת ארגנטינאית (נפטרה ב-2009)
1935 – איסבל סרלי, שחקנית ודוגמנית ארגנטינאית (נפטרה ב-2019)
1936 – ג'ון ג'ורדן, משוררת ופעילה אפרו-אמריקאית (נפטרה ב-2002)
1936 – דייוויד זינמן, מנצח אמריקאי
1937 – דייוויד הוקני, אמן פופ ארט אמריקני יליד בריטניה
1938 – בריאן דנהי, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אמריקאי (נפטר ב-2020)
1938 – יהושע צוקרמן, מרבני ישיבת הר המור, רב במדרשת הרובע ור"מ בישיבת מרכז הרב (נפטר ב-2021)
1939 – גברי בנאי, זמר, בדרן ושחקן ישראלי חתן פרס ישראל, שאת עיקר פרסומו קנה כחלק משלישיית "הגשש החיוור"
1941 – יוסף שילוח, שחקן קולנוע ותיאטרון ישראלי (נפטר ב-2011)
1944 – אהרן ברנע, עיתונאי ישראלי
1947 – או. ג'יי. סימפסון, שחקן פוטבול וקולנוע (נפטר ב-2024)
1948 – עדנה שכטמן, פרופסור לסטטיסטיקה במחלקה להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון (נפטרה ב-2022)
1951 – ישראל הגר, אדמו"ר אמריקני
1952 – אריק בנדר, עיתונאי ישראלי
1956 – טום הנקס, שחקן אמריקני
1957 – מארק אלמונד, זמר בריטי
1959 – אורלי קראוס-ויינר, סופרת ישראלית
1959 – קווין נאש, מתאבק אמריקאי
1962 – טוד פאר, סופר, מאייר ומפיק טלוויזיה אמריקאי
1964 – ג'אנלוקה ויאלי, כדורגלן איטלקי
1964 – קורטני לאב, זמרת אמריקנית
1976 – שלומית מנדל, שחקנית ומטפלת באמצעות דרמה (דרמה תרפיסטית) ישראלית
1978 – הגר פרי יגור, ראש המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור
1992 – דאגלס בות', שחקן בריטי
1994 – רביב כנר זמר ישראלי
1995 – יפתח זיו, כדורסלן ישראלי
נפטרו
ממוזער|200x200 פיקסלים|אנסטסיוס הראשון דיקורוס
ממוזער|270x270 פיקסלים|יאן ואן אייק
518 – אנסטסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-431)
1229 – סטיבן לנגטון, קרדינל אנגלי (נולד ב-1150)
1441 – יאן ואן אייק, צייר פלמי מהמאה ה-15 (נולד ב-1390)
1553 – מוריץ, הנסיך הבוחר מסקסוניה (נולד ב-1521)
1797 – אדמונד ברק, פילוסוף ומדינאי בריטי (נולד ב-1729)
1850 – זאכרי טיילור, נשיא ארצות הברית ה-12 (נולד ב-1784)
1850 – עלי מוחמד שיראזי, הבאב, מייסד הדת הבאבית ומבשר הדת הבהאית, מוצא להורג (נולד ב-1819)
1856 – אמדאו אבוגדרו, כימאי (נולד ב-1776)
1923 – ויליאם דיי, מדינאי ושופט אמריקני (נולד ב-1849)
1974 – ארל וורן, מושל קליפורניה ונשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (נולד ב-1891)
1977 – אליס פול, סופרג'יסטית אמריקאית (נולדה ב-1885)
1980 – ויניסיוס דה מוראיס, פזמונאי, משורר, עיתונאי, מלחין, זמר, מחזאי ודיפלומט ברזילאי (נולד ב-1913)
2010 – הרב יהודה עמיטל, מקים וראש הישיבה הראשון של ישיבת הר עציון, מייסד מפלגת מימד ושר בממשלת ישראל (נולד ב-1924)
2014 – דוד עזריאלי, אדריכל, יזם, פילנתרופ ואיש עסקים ישראלי-קנדי (נולד ב-1922)
2017 – טוביה סוקולסקי, ספורטאי, מניצולי טבח הספורטאים במינכן (נולד ב-1942)
2018 – אוליבר נאסן, מלחין ומנצח בריטי (נולד ב-1952)
2019 – פרדי ג'ונס, שחקן קולנוע אנגלי (נולד ב-1927)
2019 – רוס פרו, מיליארדר ופוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1930)
2019 – ריפ טורן, שחקן קולנוע אמריקני זוכה פרס אמי (נולד ב-1931)
2019 – פרננדו דה לה רואה, עורך דין ופוליטיקאי ארגנטינאי, שכיהן כראש הממשלה הראשון בבואנוס איירס וכנשיא ארגנטינה (נולד ב-1937)
2020 – פארק וון-סון, פוליטיקאי דרום-קוריאני, נדבן ועורך דין שכיהן כראש העיר סיאול (נולד ב-1956)
2021 – ג'יהאן סאדאת, פוליטיקאית, חוקרת ופמיניסטית מצרית, הגברת הראשונה של מצרים בשנים 1970–1981 (נולדה ב-1933)
2022 – סרגיי בלנצ'וק, כדורגלן אוקראיני (נולד ב-1975)
2023 – לואיס סוארס מירמונטס, כדורגלן ומאמן כדורגל ספרדי (נולד ב-1935)
2024 – יהודה דרעי, רבה הראשי של באר שבע וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל (נולד ב-1957)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ארגנטינה – יום העצמאות
דרום סודאן – יום העצמאות
פלאו – יום החוקה
אוסטרליה – יום החוקה
האמונה הבהאאית – יום מות הבאב
אחר
שדרת 9 ביולי – בבואנוס איירס
8 ביולי – 10 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז ט
קטגוריה:יולי
| 2024-07-12T12:52:19
|
נפוליאון בונפרטה
|
ממוזער|נפוליאון הראשון, ציור מאת אנדראה אפיאני
נפוליאון בונפרטה (בצרפתית: Napoléon Bonaparte, מבוטא: בּוֹנָפָּרְט; 15 באוגוסט 1769 – 5 במאי 1821; ידוע גם כנפוליאון הראשון) היה שליט צרפת, מייסד הקיסרות הראשונה, ומגדולי המצביאים בהיסטוריה. מחשובי האישים שעיצבו את המאה ה-19. ייסד את קוד נפוליאון – קובץ החוקים של צרפת, שבהשפעתו עוצבו חוקים רבים במערב אירופה ובמרכזה, והשפעתו ניכרת עד היום. הפיץ דרך כיבושיו את רעיונות המהפכה הצרפתית בכל רחבי אירופה, ובמקביל התאמץ לדכא ולהשכיח את השפעתה בצרפת פנימה. חידש והגה רעיונות טקטיים ואסטרטגיים מרחיקי לכת בצבא שמקובלים עד עצם היום הזה.
כיהן כשליט צרפת במהלך השנים 1799 עד 1814, ובמשך כ-100 ימים בשנת 1815. בשיאו, הוביל את צרפת לכיבוש רוב מערב אירופה ומרכזה.
נפוליאון, יליד קורסיקה, עלה לשלטון בהפיכת 18 בברימר לאחר קריירה מזהירה כאיש צבא. פעולותיו הראשונות היו ביסוס מערכות השלטון הפנימיות בצרפת והרגעת המדינה לאחר התקופה הסוערת של המהפכה הצרפתית. לאחר מכן יצא למסע כיבושים בכל אירופה וכונן את "הקיסרות הראשונה" בראשותו. עלה בידו להביס שוב ושוב בריתות מתחלפות של מעצמות אירופה, שהתאגדו כדי לבלום את השתלטות צרפת על היבשת, אך לאחר מספר מערכות הפסיד לבסוף והוגלה לאי אלבה. הוא הצליח לברוח מהאי, לשלוט שוב בצרפת למשך תקופה קצרה שמכונה "מאה הימים" עד שנוצח בקרב ווטרלו ונשלח לגלות באי סנט הלנה, שם מת.
נפוליאון הוא גם המייסד של שושלת בונפרטה: אֶחיו כיהנו כמלכים בארצות שכבש באירופה, בנו, נפוליאון השני, הוכרז על ידיו כמלך רומא, ואחיינו, הידוע כנפוליאון השלישי, כיהן כשליט צרפת (נשיא ואחר כך קיסר) בין השנים 1848 ל-1870.
ילדות ונעורים
ימין|ממוזער|150px|אביו של נפוליאון, קרלו בואונפרטה; היה נציג קורסיקה בחצרו של לואי השישה עשר, מלך צרפת
נפוליאון נולד באז'אקסיו שבקורסיקה על רקע התקוממות לאומית של הקורסיקאים נגד השליטה הזרה של ג'נובה, ולאחר מכן של צרפת. כשנה לאחר שנולד נכשל המרד, וקורסיקה סופחה רשמית לצרפת.
בהיות נפוליאון עוד ברחם אמו, השתתפו שני הוריו במלחמה על עצמאות קורסיקה. ב-15 באוגוסט 1769, בשובה מחגיגות עליית מרים השמיימה, התמוטטה לטיציה לקראת חצות וילדה את בנה נפוליאון. ב-21 ביולי 1771, קרוב לגיל שנתיים, הוטבל נפוליאון בשם נפולֶאוֹנֶה די בּוּאוֹנָפָּרטֶה (Napoleone di Buonaparte). ב-1779 נסע נפוליאון בן התשע לראשונה לצרפת לצורך לימודים. הוא למד צרפתית במשך ארבעה חודשים בבית ספר דתי באוטן, כשעד נסיעתו לא ידע מילה בצרפתית; גם לאחר שלמד, הוא דיבר במבטא קורסיקאי כבד, ומעולם לא ידע לאיית נכון.
משפחת בוּאוֹנפרטה השתייכה לאצולה הקורסיקנית הזוטרה. אבי המשפחה, קרלו בואונפרטה, הסתגל היטב לשלטון הצרפתי החדש ואף מונה לנציג קורסיקה בחצרו של לואי השישה עשר. ברם, הוא איבד את הון משפחתו בכשלונות עסקיים ומשפטיים. במחקר שערך, האב הוכיח קרבה לאצולה הטוסקנית, ומשפחת בואונפרטה הוכרה רשמית כמשפחת אצולה ב-1771. מעמדם כבני האצולה הזוטרה ומצוקתם הכלכלית זיכו את ילדי המשפחה לחינוך חינם על פי חוק, וכך זכו בני המשפחה, לרבות נפוליאון, להתחנך בצרפת שמעבר לים. קרלו בואונפרטה נפטר ב-1785 מסרטן הקיבה, בן 39 בלבד. מכיוון שניצל את רוב זמנו לתחזוק מעמדו, הוא היווה לנפוליאון דמות אב עמומה בלבד. אימו לטיציה רמולינו, מנגד, הייתה לדמות מפתח בעיצוב אישיותו כילד. היא תוארה על ידיו כאם קפדנית אך דואגת, לה הוא חב הרבה. לטיציה הייתה נצר למשפחת אצולה טוסקנית ולומברדית.
ב-15 במאי 1779 הגיע נפוליאון לאקדמיה הצבאית בבריאן-לה-שאטו (Brienne-le-Château), שם למד בחמש השנים הבאות. בניגוד לשמה, רוב הלימודים באקדמיה לא היו צבאיים בשל היעדר תקציבים, וכללו בעיקר חינוך רגיל לבני אצולה. נפוליאון הרבה בקריאת ספרים על העת העתיקה, בעיקר על מצביאים כיוליוס קיסר, והצטיין במתמטיקה, בגאוגרפיה ובהיסטוריה. בינו לבין שאר התלמידים התפתחה עוינות בגלל אופיו הגאה והתוקפני, וזהותו כקורסיקאי גאה ועני בין אצילים צרפתים. מסופר שיכולותיו הצבאיות של נפוליאון בלטו עוד בגיל 14, כשהוביל לניצחון את שכבת הגיל הצעירה במלחמת שלג מול השכבה הבוגרת.
בנעוריו שאף נפוליאון לשרת בחיל הים ואף בצי המלכותי הבריטי העוין, שאז היה החזק בעולם.
הוא התכוון להתקבל לאקדמיה הימית, אך לבסוף ב-22 בספטמבר 1784 אובחן כמתאים ל"אקול מיליטר", האקדמיה הצבאית היוקרתית בפריז, לאחר שמשרד המלחמה היקצה מקומות למצטיינים במתמטיקה. בגיל 16 ניסה נפוליאון להצטרף למסעות של מגלה הארצות לה פרוז ללא הצלחה, מה ששם קץ לשאיפותיו הימיות.
ב-30 באוקטובר 1784 החל את לימודיו באקול מיליטר, מוסד הדגל של הצבא הצרפתי. הלימודים במוסד היוקרתי עמדו בניגוד מוחלט ללימודים בבריאן, ועל פי עדותו של נפוליאון מסנט הלנה "התייחסו אלינו כאל קצינים עשירים. יותר טוב מכל מה שרובנו קיבלנו בהמשך החיים". למרות המותרות שמהן נהנה, נפוליאון חווה שם לראשונה את חיי החייל בתרגילי סדר, באימוני ירי ובאימונים אחרים ששובצו בין השיעורים. אף שהיחסים עם שאר התלמידים נשארו עוינים, הוא הכיר שם לראשונה חבר טוב, אלכסנדר דה מזי, עמו שירת באותו גדוד בתום הלימודים.
ב-1785 דילג נפוליאון על הליכי הקבלה הרגילים ליחידות תותחנים מובחרות, ובספטמבר הגיע במבחנים למקום ה-42 מתוך 58 מבין המועמדים לחילות אלה מכל צרפת, זאת למרות האילוץ לסיים את לימודיו לאחר כשנה במקום שנתיים, בעקבות מות אביו והחמרת המצב הכלכלי במשפחתו. בספטמבר 1785 סיים את לימודיו באקול מיליטר כקצין בדרגת סגן-משנה, כשהוא בן 16 בלבד, והיה לקורסיקאי הראשון שהוכשר במוסד מכובד זה.
תחילת הקריירה הצבאית
שמאל|ממוזער|250px|"נפוליאון חוצה את האלפים", ציור של ז'אק-לואי דוד
ראשית דרכו
עם סיום לימודיו גויס נפוליאון לרגימנט התותחנים של לה פֵר כקצין בדרגת סגן-משנה. ב-3 בנובמבר 1785 הצטרף לחיל המצב בואלנס שבמחוז דרום (Drome), שם עבר עשרה שבועות של הכשרה בסיסית. בינואר 1786 סיים את הכשרתו, ובאוגוסט אותה שנה נשלח הרגימנט שלו לדכא הפגנה בליון. משדוכאה ההפגנה הוא קיבל אישור לצאת לחופשה במולדתו.
נפוליאון נסע לקורסיקה ב-15 בספטמבר 1786, והתאחד עם משפחתו לראשונה מזה שמונה שנים. על המפגש העיק המשבר הכספי של המשפחה מאז מות אביו; נפוליאון – כעת הגבר במשפחה – חזר לפריז כדי להחזיר את הסבסוד על מטעי המשפחה, שהושהה. חופשי לראשונה בפריז, הירבה נפוליאון לבלות, בין היתר בתיאטרון, וגם איבד את בתוליו אצל יצאנית מקומית. פגישתו עם שר האוצר נכשלה, וב-1 בינואר 1788 שב לקורסיקה ונשאר עם משפחתו עד יוני. כך התארכה חופשתו מתשעה חודשים לשנתיים.
נפוליאון חזר לרגימנט שלו, שהוצב בינתיים באוקסון. את חמישה עשר החודשים הפנויים שתפקידו איפשר לו הוא ניצל לקריאה ואף לכתיבת 36 מחברות בנושאי ארטילריה, היסטוריה ופילוסופיה. באוגוסט 1788 הוא הועלה לדרגת סגן, ונבחר, בשל כישרונו, לפקד על פלוגת ניסויים שחקרה שיטות לירי של פצצות מרגמה מתותח רגיל. הוא היה הסגן היחיד שזכה להשתתף בנציגות של גדוד תותחנים כלשהו.
ערב המהפכה הצרפתית שלח נפוליאון מכתב לראש המורדים הגולה של הקורסיקאים, פסקאולה פאולי, שבו העיד על שנאתו לכתר הצרפתי אותו הוא משרת, ועל היותו לאומן קורסיקאי נלהב:
המהפכה הצרפתית
שמאל|ממוזער|180px|נפוליאון בגיל 23, סגן-אלוף במשמר הלאומי הצרפתי
המהפכה הצרפתית הביאה לראשונה את נפוליאון להזדהות עם צרפת, כי פנתה נגד האצולה הצרפתית הגבוהה, אותה תיעב. הרוח המהפכנית, בשילוב עם ירושה מזדמנת, נתנו לנפוליאון הזדמנות להתחזק פוליטית במולדתו קורסיקה. בספטמבר 1789 שב לאי הולדתו ופעל לקידום שלו ושל אחיו הבכור, ז'וזף. בשיאם הפך נפוליאון למפקד במשמר הלאומי (נקרא גם "גדוד המתנדבים") של אז'קסיו הבירה, ולמנהיג המועדון היעקוביני בקורסיקה, וז'וזף היה לחבר במועצת העיר אז'קסיו.
בזמן המהפכה קורסיקה הייתה כמרקחה. מנהיג האי, פסקאולה פאולי, שב מגלותו בבריטניה בחסות המהפכה, ובהנהגתו השתלטו המהפכנים על קורסיקה. בעימותים באי אף נוצר מצב שבו נפוליאון, כמפקד במשמר הקורסיקאי הלאומי, נלחם נגד הצבא הצרפתי, שבו שירת במקביל באותה עת. מאחר שנחשב לעריק בעקבות חריגה מזמן ההיעדרות שהוקצה לו, הוא נסע לפריז ב-28 במאי 1792 במטרה לנקות את שמו. שם הוא חזה באירועי הפיכת 10 באוגוסט, בהם גבר ההמון על אנשי המשמר המלכותי השווייצרי, והמלך לואי ה-16 נאסר. האירוע סימן את תחילת סופה של המונרכיה, והשפיע רבות על נפוליאון, שלפי עדותו "מראה הגופות המחיש לי את המוות יותר מכל שדה קרב מאז". בפריז השתלב נפוליאון מחדש בצבא בדרגת סרן ואושרה לו נסיעה נוספת לקורסיקה, בה נדרש ללוות את אחותו.
ב-15 באוקטובר 1792 שב נפוליאון לקורסיקה, כאשר החלה מלחמה פנימית באי בין הפאוליסטים, ששאפו לעצמאות האי, לבין היעקובינים תומכי המהפכה הצרפתית, שראו בקורסיקה חלק בלתי נפרד מצרפת. כיעקוביני נלהב, הסתכסך נפוליאון עם מושא הערצתו – פאולי – כשלבסוף יד הפאוליסטים הייתה על העליונה: בני משפחת בואונפרטה המובסת הוגדרו כ"בוגדי ואויבי המולדת, הנידונים לתיעוב ולקלון נצחי", ונאלצו לנוס על נפשם לצרפת, בעוד שפאולי ניתק את קורסיקה מריבונות צרפת, והקים את הממלכה האנגלו-קורסיקאית.
בתור קצין בצבא צרפת התבלט נפוליאון כאסטרטג צבאי מחונן, וניהל כמה קרבות (כמו המצור על טולון) בהם זכו כוחותיו לניצחון מוחץ. ב-1793, בגיל 24 בלבד, הועלה לדרגת מפקד חטיבה (Général de brigade). בהמשך פיקד נפוליאון על גייסות צרפת שנלחמו בצבא האוסטרי על אדמת איטליה. הצלחתו הייתה כה גדולה, שבסופה הצליח להגיע לפרוורי וינה.
מסעו למצרים ולארץ-ישראל
שמאל|ממוזער|250px|"נפוליאון מבקר אצל קורבנות המגפה ביפו", ציור של אנטואן-ז'אן גרו (1804)
ב-1798 הטילה הממשלה הצרפתית הנבחרת על נפוליאון לכבוש את מצרים כדי לפגוע בדרכי המסחר של הבריטים עם הודו (לפי אחת הסברות, משימה זו הוטלה עליו כדי להרחיקו מפריז לאחר התגברות הפופולריות שלו בציבור). המטרה העיקרית של המסע הייתה לנתק את בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו, תוך פגיעה בממלוכים, בני בריתם.
נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הוריישו נלסון בקרב אבוקיר. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון לכיוון ארץ ישראל. הוא כבש את כל ערי-החוף של אותה תקופה: אל עריש, עזה ויפו, שם טבחו חייליו בכ-2,000 שבויים טורקיים. לאחר-מכן התקדם צבאו צפונה, כבש את חיפה ואת עמק יזרעאל וצר על עכו.
המצור על עכו ארך כחודשיים, אולם העיר, שהייתה בשליטתו של אחמד אל-ג'זאר, הייתה מבוצרת היטב, והתגוננה בעזרת צבא טורקי שהגיע מסוריה, ובסיוע כוחות בריטיים תחת פיקודו של האדמירל סידני סמית. יש האומרים כי הודעתו של נפוליאון במהלך המלחמה שלפיה אם תצלח דרכו והארץ תיכבש על ידיו, תוחזר הארץ לידי היהודים, נועדה לכבוש את לבו של חיים פרחי, יועצו ואיש סודו של אל-ג'זאר. בסופו של דבר לא הצליח נפוליאון לכבוש את עכו, וצבאו נסוג חזרה למצרים.
באמצעות עיתון ישן גילה נפוליאון על הפסד איטליה לכוחות אוסטריים ורוסיים ועל התוהו ובוהו הכולל השורר במדינה. הוא אסף סביבו כ-500 אנשים והפליג בספינה מהירה לצרפת. עיקר הצבא נשאר במצרים תחת פיקודו של ז'אן-בטיסט קלבר.
התקופה שבה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית רבה בנוסף לחשיבותה הצבאית. נפוליאון יזם סקר מקיף של מצרים והביא עימו למערכה צוות חוקרים מגוון. תוצאות הסקר התפרסמו בשנים הבאות בעשרות כרכי "תיאור מצרים". בתקופה זו קיבל המחקר על מצרים העתיקה תנופה גדולה, התגלו קברים ומומיות של מלכיה, והתגלתה אבן רוזטה (שבאמצעותה פוענח בשלב מאוחר יותר הכתב ההירוגליפים המצרי העתיק, "כתב חרטומים", על ידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון). במסגרת הסקר מיפה חיל ההנדסה של נפוליאון את האזור ויצר מפות מפורטות, בהן מפת ז'אקוטן שהייתה בשימוש במשך המאה ה-19 כולה עד מיפוי הארץ על ידי הבריטים.
עלייתו לשלטון
ממוזער|שמאל|250px|ציורו של ז'אק-לואי דויד (1807), המתאר את הכתרת נפוליאון לקיסר
ממוזער|250px|האימפריה הצרפתית באירופה תחת שלטון נפוליאון בשיא שטחה, 1811
שמאל|ממוזער|250px|נפוליאון הנסוג ממוסקבה מתבוסס בשלג הרוסי, 1812. ציור של אדולף נורתן.
למרות כישלונותיו האחרונים במזרח-התיכון לא נתפס המסע ככישלון, ולאחר שחזר לפריז ב-1799 מונה נפוליאון למפקד הצבא. זמן קצר אחר-כך השתתף בהפיכת 18 בברימר אשר בסופה מונה לקונסול הראשון של צרפת, ועם אישורה של חוקה חדשה בפברואר 1800, הפך בפועל לשליט יחיד של המדינה.
מלבד כיבוש צפון-איטליה מידי האוסטרים (בשנית) בשנת 1800, ניצל נפוליאון את שנות שלטונו הראשונות לביסוס מעמדו בצרפת ולהחזרת היציבות למדינה. הוא ביצע מספר רפורמות במערכת החינוך, המשפט, הפיננסים ומערכות השלטון. רפורמות אלו היוו בסיס למערכות האזרחיות בצרפת לשנים רבות. בשנים אלו נוצר גם "קוד נפוליאון" שריכז את הזכויות של אזרחי המדינה.
בשנת 1801 הגיע נפוליאון להסדר עם הכנסייה הקתולית ועם האפיפיור פיוס השביעי, שעמד בראשה. כחלק מהסדר זה הוכרה הקתוליות כדת המדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליאון. ב-2 בדצמבר 1804 הכתיר נפוליאון את עצמו כקיסר צרפת בברכת האפיפיור, כאשר במהלך הטקס הקפיד נפוליאון להניח את הכתר על ראשו בעצמו, כדי שלא ליצור מראית-עין של כפיפות לאפיפיור. ז'וזפין הוכתרה אז כאשת הקיסר. חצי שנה מאוחר יותר הוכתר נפוליאון במילאנו גם כמלך איטליה.
לואיזיאנה הצרפתית
לואיזיאנה הצרפתית הייתה חבל ארץ בצפון אמריקה, שצרפת תבעה עליו בעלות החל מסוף המאה ה-17. מלחמת שבע השנים שגלשה לזירת אמריקה סימנה את ראשית סוף האחיזה הצרפתית שם. צרפת הובסה בזירה זו, וכדי למנוע את השתלטות בריטניה על האזור, מסרה אותו לספרד. לאחר המלחמה, התושבים הצרפתים בלואיזיאנה הפצירו בממשלה להשיג שטח זה מחדש, ונפוליאון נענה לבקשה. בהסכם מ-1800 לואיזיאנה חזרה לצרפת תמורת דוכסות פארמה שעברה לשלטון ספרדי.
נפוליאון הבין שלא יוכל להגן, וודאי שלא לפתח את האזור, נוכח המלחמות מבית ושליטתו המוחלטת של הצי הבריטי בים. בנוסף, הצורך של נפוליאון במזומנים למימון המלחמות הכריעו את הכף לטובת מכירת לואיזיאנה לארצות הברית, לנציגי הנשיא תומאס ג'פרסון, ששימש בעברו כשגריר ארצות הברית בצרפת. המכירה הושלמה ב-1803 ושמה קץ לריבונות צרפתית באמריקה היבשתית.
חידוש המלחמה
בשנת 1803 הכריזה בריטניה בשנית מלחמה על שלטונו של נפוליאון. ב-21 באוקטובר 1805 הובס הצי של נפוליאון יחד עם הצי הספרדי על ידי הצי הבריטי בקרב טרפלגר. כישלון זה הנציח את שליטתה המוחלטת של בריטניה בימים שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה.
לאחר קרב זה החל נפוליאון במסע כיבושים נרחב ברחבי יבשת אירופה נגד כל המעצמות שהתנגדו לשלטונו: בדצמבר 1805 ניצח נפוליאון את צבאות אוסטריה ורוסיה בקרב אוסטרליץ. באוקטובר 1806 ניצח את צבאות פרוסיה בקרבות ינה ואאורשטדט, ובהמשך כבש את פולין, וכונן בה "נסיכות-בובה" הנתונה להשפעתו. באותה עת נמנע נפוליאון מלפלוש לרוסיה, ותחת זאת חתם על חוזה טילזיט שביסס את הברית עם הצאר אלכסנדר הראשון שחילקה את אירופה ביניהם.
לאחר-מכן פנה נפוליאון מערבה, פלש לספרד ומינה את אחיו הבכור ז'וזף למלך. אחת המטרות החשובות של צעד זה הייתה ניסיון לכפות מצור כלכלי על בריטניה, אותה לא הצליח להכריע. אולם צעד זה לא נחל הצלחה: לאומנים ספרדים התקוממו נגד השלטון הזר ונעזרו בצבאות בריטים שפלשו ב-1808 לספרד ולפורטוגל. מלחמה זאת היא שהכניסה לראשונה לאוצר המילים הבינלאומי את המונח "גרילה" ("מלחמה קטנה" בספרדית), אם כי סוג זה של לחימה היה ידוע היטב גם בתקופות מוקדמות יותר.
ב-1810 גירש נפוליאון את ז'וזפין ונשא לאישה את מריה לואיזה מאוסטריה, שהוכרזה מיד כקיסרית. לנפוליאון ומארי לואיז נולד בן יחיד, ושמו נפוליאון פרנסואה ז'וזף שארל בונפרטה (1812–1833). לימים הוא יקרא בשם "נפוליאון השני" ויוכתר על ידי אביו כמלך רומא, על אף שלא שלט בה מעולם. מלבדו היו לנפוליאון כמה ילדים לא חוקיים.
לאחר תקופת רגיעה מסוימת החלו בעיות גם בחזית המזרחית, כאשר הברית עם רוסיה נכשלה. הצאר אלכסנדר הראשון סירב לשתף פעולה עם נפוליאון נגד הבריטים, וב-24 ביוני 1812 פלש צבא נפוליאון לרוסיה. הכוחות הרוסיים לא הציבו התנגדות, ובמקום זאת נסוגו כשהם מושכים את צבא נפוליאון לתוך עומק שטח רוסיה, תוך שימוש בטקטיקה של אדמה חרוכה. ב-12 בספטמבר 1812 התרחש קרב עקוב מדם בבורודינו (קרב בורודינו) שבפאתי מוסקבה בין כוחות נפוליאון והצבא הרוסי, שהסתיים ללא ניצחון ברור. הצבא הרוסי המשיך בנסיגתו, כשהוא מאפשר לנפוליאון להיכנס למוסקבה, אולם לפני שנסוגו הציתו הרוסים את העיר כדי שלא תוכל לשמש בסיס לצבאו של נפוליאון.
דעיכה וגלות ראשונה
שמאל|ממוזער|350px|קריקטורה של ג'ורג' קרוקשנק מנובמבר 1813 – נפוליאון ממלא את שורות החללים
נפוליאון חיכה לשווא לכניעת הצאר הרוסי. משכניעה זו לא הגיעה, נסוג צבאו בחזרה. בשלב זה כבר החל צבאו להידלדל: מחצי-מיליון החיילים איתם יצא לפלישה נותרו רק 100,000. נפוליאון נטש את צבאו וחזר לפריז.
נסיגה זו היוותה שינוי בגישה האירופית כלפי נפוליאון. תדמיתו כבלתי-מנוצח נשברה ועמים רבים ניצלו גילוי חולשה זו כדי להשתחרר משליטת הצרפתים. בין ה-16 עד 19 באוקטובר 1813 התקבצו צבאות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה להילחם בחיילי נפוליאון בקרב לייפציג, "קרב האומות". בקרב זה נחלו הצרפתים כישלון מוחלט, ובמקביל נחלו חיילי נפוליאון תבוסות גם באיטליה ובספרד.
ב-1814 התאחדו בעלות-הברית (בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) נגד נפוליאון ופלשו לצרפת. ב-31 במרץ הם הצליחו לכבוש את פריז, והסנאט החליט להדיח את נפוליאון מתפקידו כקיסר. הוא נמלט לפונטנבלו, ושם התפטר ב-6 באפריל תוך העברת השלטון לבנו. אולם בעלות-הברית לא הסתפקו בכך והכריחו אותו ב-11 באפריל להתפטר ללא תנאי ולצאת לגלות באי אלבה, אי בים התיכון המרוחק כ-20 ק"מ מחופי איטליה. נפוליאון הורשה לשמור את התואר קיסר, אך נקבע כי הקיסרות הנתונה למרותו היא רק האי הקטן בו הוא נמצא. הוא קיבל קצבה שנתית של 2 מיליון פרנק מממשלת צרפת, והורשה לקחת איתו מספר קטן מקציניו וחייליו. ב-20 באפריל הוא נפרד מרוב צבאו ונאמניו בפונטנבלו והחל את המסע לאי גלותו. השלטון בצרפת עבר ללואי ה-18, כמלך צרפת.
שלטון מאה הימים
בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט נפוליאון מהאי ונחת בחופי פרובאנס ב-1 במרץ 1815. על מנת לעוצרו נשלחו כוחות צבא בפיקוד מרשל נה, שהבטיח כי ישיב את נפוליאון לפריז "בכלוב של ברזל"; אולם בפגישתם עם נפוליאון קיבלו אותו כוחות הצבא כמנהיגם, והמרשל נה עצמו, פקודו לשעבר וידידו הטוב, חבר אליו בשמחה. נפוליאון החל לצעוד לעבר פריז כאשר לאורך המסע מצטרפים לשורותיו חיילים ומתנדבים רבים מקרב העם. הוא הגיע לפריז ב-20 במרץ 1815 עם צבא סדיר של 140,000 חיילים וכ-200,000 מתנדבים. לואי ה-18 נמלט מפריז עם בואם של כוחות נפוליאון, שחזר להיות השליט בפועל.
המעצמות הזרות לא קיבלו את חזרתו לשלטון. הקרב הסופי התחולל ב-18 ביוני 1815 בווטרלו שבמרכז בלגיה של ימינו, בין הצבא הצרפתי לבין הצבא הבריטי והצבא הפרוסי בפיקודם של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון וגבהרד לברכט פון בליכר. הצבא הצרפתי הובס בקרב זה, ונפוליאון חזר לפריז. בתחילה קיווה לתמיכה עממית, אך כשזו לא באה, התפטר ב-22 ביוני לטובת בנו ששהה באוסטריה. הוא ניסה להימלט מצרפת דרך נמל רושפור, אך היה מכותר על ידי ספינות בריטיות, וב-15 ביולי נתפס נפוליאון על ידי הכוחות הבריטים.
בסך הכול שלט נפוליאון בצרפת מאה ימים לפני שהובס. לאחר כניעתו, הוחזר לואי ה-18 לשלטון.
גלות שנייה ואחרונה
שמאל|ממוזער|260px|קבר נפוליאון בפריז
לאחר שהסתיימה תקופת שלטונו השנייה, לא הסתכנו הבריטים בבריחה נוספת של נפוליאון, והגלו אותו לאי סנט הלנה בדרום האוקיינוס האטלנטי, אי מבודד ביותר הנמצא 2,000 ק"מ מחופי אפריקה. באי זה בילה נפוליאון את שארית חייו, מ-17 באוקטובר 1815, עד למותו ב-5 במאי 1821.
מספר חוקרים בדקו את שרידי גופתו, וטענו כי מצאו בשערו עדויות לרעל. הרעל שנמצא הוא ארסן, שנחשב באותה תקופה לתרופה נגד מחלות מסוימות. מתיאור הניתוח שלאחר המוות שנערך על ידי הפתולוג פיליפ קרלייר עולה שסבל מסרטן הקיבה. שני מנתחים בצי הבריטי שבחנו את גופתו של נפוליאון הגיעו למסקנה כי מת מדלקת כבד טרופית, השכיחה בסנט הלנה. מסקנות אלה לא היו נוחות לממשלה השמרנית שכיהנה באותה עת, והמנתחים נעצרו, הורשעו בבית דין צבאי וסולקו מן הצי. בספרו על מות נפוליאון שלל מייג'ור גנרל ד"ר פרנק ריצ'רדסון את האפשרות שנפוליאון מת מסרטן הקיבה, בין היתר מפני שחולי סרטן הקיבה מתים כחושים ואילו נפוליאון נותר שמן במותו. בהסתמך על דיווחיהם של שני המנתחים מן הצי הבריטי, הגיע ד"ר ריצ'רדסון למסקנה כי נפוליאון מת מדלקת כבד אמבית, שמקורם באמבה Entamoeba histolytica, שגרמה בין היתר גם לכיב משני בקיבה. דלקת כבד אמבית תואמת את כל התסמינים מהם סבל נפוליאון בימיו האחרונים: התקפי חום חוזרים מלווים בהזעה לילית, תחושת כבדות ואי-נוחות בצד הימני של הגוף, כאב בכתף הימנית, כבד רך למישוש, עור בוצי ושפל, וליחה אדומה המעידה כנראה על מורסה בריאות.
הוא נקבר בסנט הלנה וב-1840, כעשרים שנים לאחר מותו, הובאה גופתו לפריז ונקברה בארמון האינוואליד.
השלכות כיבושיו
כיבושי נפוליאון הביאו לשינוי מהותי בין מערב אירופה למזרחה. בשטחים שנכבשו כפה נפוליאון פירוק של מסגרות השלטון הישנות, וביתר פירוט חלוקה של קרקעות לאזרחים, צמצום המיסים על האיכרים, צמצום ניכר של מספר יחידות השלטון על ידי איחוד יחידות רבות למסגרת יחידה, ביטול זכויות יתר של האצולה ושלילת זכויות יתר מהגילדות המקצועיות שהגבילו מאוד את הניעות החברתית. בפועל עודדו שינויים אלה עיור, ניעות חברתית ויוזמות כלכליות. התוצאות המובהקות של השינויים היו פער שגדל והלך בין הפיתוח הכלכלי של הטריטוריות שכבש לבין אלו ששמרו על המסגרות המגבילות המסורתיות. שינויים אלה בולטים עוד יותר לנוכח העובדה ששטחים בהן בוטלו רפורמות אלו לאחר תבוסת נפוליאון פיגרו בפיתוח הכלכלי והתעשייתי אחרי אלו שבהן הרפורמות נותרו בתוקף. במובן זה כיבושי נפוליאון הרימו תרומה מכרעת לפריצה קדימה של המערב, עם שגשוג כלכלי חסר תקדים שפתח פער גדול בינו לבין הציוויליזציות העתיקות דוגמת סין, ובסופו של דבר ביסס את הקולוניאליזם האוניברסלי של המאה ה-19.
משפחתו
נישואיו הראשונים
בשנת 1796 כבר היה נפוליאון קצין בכיר, כשהוא בן 26. הוא נשא לאשה את ז'וזפין דה בוארנה, אלמנתו בת ה-32 של הגנרל אלכסנדר דה בוארנה, שהוצא להורג במהלך המהפכה. ז'וזפין הייתה אם לבן ולבת: אז'ן דה בוארנה (1781–1824) והורטנס דה בוארנה (1783–1837). כגבר חסר ניסיון היה נפוליאון מאוהב בז'וזפין נואשות, בעוד היא נמשכה לגבר אחר וניהלה איתו מערכת יחסים מקבילה מבלי שעשתה מאמץ ניכר להסתיר זאת, אולם הוא סלח לה.
נפוליאון חיבב מאוד את אז'ן והורטנס ואימץ אותם, ובשנת 1802 השיא את הורטנס לאחיו לואי בונפרטה בן ה-24, ולימים היו למלך ומלכת הולנד. ילדיהם היו נפוליאון שארל בונפרטה, נפוליאון לואי בונפרטה מלך הולנד, ושארל לואי נפוליאון בונפרטה קיסר צרפת ("נפוליאון השלישי"). ב-1806 נישא אז'ן לאוגוסטה, נסיכת בוואריה. במהלך שלטונו העניק נפוליאון לאז'ן את התארים נסיך צרפת, נסיך ונציה והדוכס הגדול של פרנקפורט. מילדיהם היו ז'וזפין מלכת שוודיה ונורווגיה, ואוגיסט ומקסימיליאן מלויכטנברג.
נישואיו השניים
בעוד שפילגשיו של נפוליאון ילדו לו ילדים בלתי חוקיים (לפחות ארבעה עם צאצאים רבים כיום), ז'וזפין לא ילדה לו יורש רשמי, ייתכן שבעקבות מאסרה בתקופת שלטון הטרור או הפלה שאולי עברה בשנות העשרים לחייה. נפוליאון התגרש ממנה ב-1810, ונשא במקומה את מריה לואיזה מאוסטריה, שהייתה בתו של פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה, נינתה של מריה תרזה, קיסרית אוסטריה ובת-אחיינית של מארי אנטואנט. נפוליאון ומריה לואיזה נותרו נשואים עד מותו של נפוליאון, אך היא לא הצטרפה אליו לגלות באלבה ומאז לא ראתה אותו עוד.
לזוג נולד ילד אחד, שנקרא לימים נפוליאון השני. הוא הפך לקיסר צרפת עם התפטרות נפוליאון לאחר "מאה הימים" (22 ביוני 1815), כשהוא בגיל שלוש, וכיהן בתפקיד במשך שבועיים בלבד, עד לפלישת כוחות בעלות הברית לצרפת. הוא הוגלה לארמון שנברון בווינה, ונפטר שם משחפת ב-22 ביולי 1832, כשהוא בן 21, ללא ילדים.
אישיותו
היסטוריונים מבליטים את עוצמתה של השאיפה העזה של נפוליאון, שהעבירה אותו ממגורים בכפר נידח לשליטה על רוב אירופה. מחקרים אקדמיים מעמיקים על ראשית חייו של נפוליאון מסיקים שעד גיל שנתיים היה לו אופי עדין ורגוע. דווקא אחיו הבכור, ז'וזף בונפרטה, הוא זה שזכה לעיתים קרובות לתשומת לב רבה יותר מאמם, מה שהפך את נפוליאון לתוקפני יותר. במהלך שנות הלימודים המוקדמות שלו הוא סבל מבריונות קשה מצד חברי כיתתו, עקב זהותו הקורסיקנית ושליטתו המוגבלת בשפה הצרפתית. כדי לעמוד בלחץ הוא נעשה שתלטני, ובסופו של דבר, אף פיתח תסביך נחיתות. ג׳ורג׳ רודה, היסטוריון בריטי, כינה את נפוליאון כ"שילוב נדיר של רצון, חוכמה וכוח פיזי". בפגישותיו האישיות הייתה לו בדרך כלל השפעה היפנוטית על אנשים, ולכאורה כופף את המנהיגים החזקים ביותר כרצונו. הוא הבין בטכנולוגיה צבאית, אך לא היה חדשן בהקשר זה. הוא היה חדשן בשימוש במשאבים הפיננסיים, הבירוקרטיים והדיפלומטיים של צרפת. הוא יכול היה לפקוד במהירות שורה של פקודות מורכבות לפקודיו, תוך כדי הבחנה היכן צפויות להיות היחידות העיקריות של צבאו בכל נקודה עתידית, וכמו שחמטאי, לצפות את המהלכים הטובים ביותר קדימה. המרץ האינטלקטואלי הזה לעיתים קרובות כונה ככריזמה יוצאת דופן המשולבת בכוח רצון חזק לצד אופי מהיר חימה שהפגין במהלך כישלונותיו. נפוליאון שמר על הרגלי עבודה קפדניים ויעילים. הוא רימה במשחקי קלפים ודאג להשיב לעצמו את ההפסדים. הוא היה חייב לנצח בכל דבר שניסה.
גובהו של נפוליאון
אמונה רווחת היא שנפוליאון היה אדם נמוך יחסית. למעשה, במותו של נפוליאון נמדד גובהו ב-5 רגלים ו־2 אינצ'ים, וישנה מחלוקת בין היסטוריונים האם המדידה בוצעה על פי מידות צרפתיות ישנות או לפי המידות הבריטיות: מדידה לפי המידות הבריטיות אכן מצביעה על גובה נמוך של 1.57 מטר, אולם מדידה לפי המידות הצרפתיות הישנות מצביעה על גובה של 1.69 מטרים. בנוסף, יש הטוענים כי לאגדה על נפוליאון הנמוך תרמה העובדה שנפוליאון היה מוקף בחיל משמר שהורכב מחיילים גבוהים במיוחד, והוא כונה בפיהם "הרב"ט הקטן" (le petit caporal) – כינוי חיבה שרמז לאו דווקא לגובהו אלא ליחסו השוויוני והבלתי-מתנשא כלפיהם.
ראו גם
משפט נפוליאון
נפוליאון והיהודים
סעודת הערבית של בוקר
לקריאה נוספת
סטיבן אינגלנד, נפוליאון: חיים פוליטיים, ספרית מעריב, תשס"ט 2009.
בן ג’ונס, נפוליון האיש והמיתוס, הוצאת הדר, 1978.
יעקב יערי-פולסקין, נפוליון בונפרטה וארץ ישראל: מונוגרפיה היסטורית-ספורית, חולמים ולוחמים, 1932.
אמיל לודוויג, נפוליון, א"י שטיבל, 1930.
אליסטיר הורן, כמה רחוק מאוסטרליץ? נפוליאון 1805–1815, הוצאת דביר, 2005.
וינסנט קרונין, נפוליאון, קרני, 1991.
נתן שור, מסע נפוליאון לארץ ישראל, עם עובד, 1984.
חזי שלח, נפוליאון 1813: מלחמת העולם הראשונה, כתר, 1996.
ולטר גראב, נפוליאון ותקופתו, משרד הביטחון (אוניברסיטה משודרת), 1992.
בן וידר, דייוויד הפגוד, רצח נפוליאון, ידיעות אחרונות, 1986.
ניג'ל ניקולסון, נפוליאון 1812, מערכות, 1991.
נפוליאון בונפרט, איך לעשות מלחמה, הוצאת נהר ספרים, 2019
יבגני טארלה, נאפוליאון ותקופתו, ספרית פועלים, 1967.
מרדכי גיחון, נפוליאון בארץ ישראל, אפי מלצר, 2003.
Kagan, Frederick W. (2006) End of the Old Order: Napoleon and Europe, 1801–1805 (Da Capo)
קישורים חיצוניים
ציטטות של נפוליאון
אורי קציר, נאפוליון מנסה לכבוש את העיר עכו נגד ידידו הוותיק, באתר e-mago
האתר של La Fondation Napoléon (באנגלית או בצרפתית)
מלחמות נפוליאון, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
מוטי בנמלך, הסנהדרין של נפוליאון, מגזין להיסטוריה סגולה
נפוליאון במצרים, אוסף מסמכים, באתר הספרייה הלאומית, אפריל 2017
נפוליאון בארץ ישראל – 200 שנה למותו
נפוליאון היה פה!, מסע אינטראקטיבי בעקבות מסעו של נפוליאון למצרים ולארץ ישראל, הספרייה הלאומית
יובל מלחי, הרצאות על נפוליאון באתר קטעים בהיסטוריה (2010, 2016) | העלייה לשלטון | נפוליאון בארץ ישראל | שיא גובה | הדעיכה | הסוף | נפוליאון ומסעו בארץ ישראל | מסעו של נפוליאון בארץ ישראל עד להגעתו לעכו |
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בית בונפרטה
קטגוריה:אנשי צבא צרפתים
קטגוריה:מפקדי צבאות סדירים בעת החדשה: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בארמון האינווליד
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:מגורשים ממולדתם
קטגוריה:מלכי איטליה
קטגוריה:המהפכה הצרפתית: אישים
קטגוריה:צרפתים במלחמות הנפוליאוניות
קטגוריה:אסירים פוליטיים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1769
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1821
| 2024-09-13T07:44:33
|
כסף
| 2024-02-07T09:59:28
|
|
ג'ון קנדי (פירושונים)
|
קנדי
| 2023-12-09T13:26:53
|
תרבות הצריכה
|
שמאל|ממוזער|250px|גרפיטי של אמן הרחוב בנקסי המוחה נגד תרבות הצריכה. הציור נקרא "Shop Until You Drop" - קנה עד שתקרוס (ובפירוש קיצוני יותר - עד שתמות)
תרבות הצריכה או צרכנות (באנגלית: Consumerism) הוא מונח סוציולוגי המתאר מערכת חברתית וכלכלית המעודדת צריכה של מוצרים ושירותים כערך מרכזי. המונח תרבות הצריכה משמש מבקרים חברתיים שונים לתיאור התנהגות צרכנית אופיינית, בעיקר בעולם המערבי. תרבות הצריכה אינה רק תיאור של תרבות צריכה במקום מסוים אלא מושג ביקורתי המשלב בתוכו ביקורת על האידאולוגיה והפרקטיקה של הקפיטליזם ועל התנהגות המגזר הפרטי. טענה זו היא חלק מניתוח חברתי המצביע על כך שתרבות הצריכה מנותבת על ידי תאגידים גדולים לצריכה אישית מוגזמת ועיוורת. כמו כן, מצביעה הביקורת על כך שהכלי העיקרי בידי אותם תאגידים לשינוי התודעה הצרכנית הוא פרסום המביא ליצירת ביקוש מלאכותי.
כדי לצמצם את תרבות הצריכה אפשר להפחית במקור את הצריכה של המוצרים, וכן להשתמש בהם שימוש חוזר.
הגדרת תרבות הצריכה
שמאל|ממוזער|250px|תור לקניית מכשירי אייפון, ניו יורק
ממוזער|המונים ממתינים להשקת ספר של הארי פוטר באמצע הלילהתרבות הצריכה מאופיינת בחומרנות ורכישת מוצרים הרבה מעבר לסיפוק הכרחי (דוגמת מזון בסיסי, קורת גג וכיו״ב). החומנות מתבטאת לדוגמה ברדיפה אחר מותגים יוקרתיים. מוצרי מותג אלו, מספקים לצרכן ערך מוסף על ידי המותג, והופכים לסמל סטטוס. כך, בעת שאדם קונה מוצר מסוים בהשפעת פרסום ואמצעים נוספים העומדים לרשות התאגידים, הוא יעדיף לקנות מוצר השייך למותג מסוים, גם אם מוצר זה הוא מעבר לאמצעיו הכספיים או כלל אינו דרוש לו. לדעת הביקורת, מרבית האנשים מכחישים את ההשפעה של תרבות הצריכה עליהם, מכיוון שבפועל מדובר בביקוש מלאכותי למוצרים שהצרכנים מפרשים כביקוש ממשי. זאת, תוך שהם מנסים למצוא סיבה להרגלי הקנייה שלהם שאינה "מחויבותם לצריכה". הסטטוס שיוצרת ההחזקה במוצר הופכת להיות המניע המרכזי לרכישת המוצר ודוחקת שיקולים כגון: היכולת הכלכלית של הרוכש, תהליך הייצור של המוצר, ומידת הנחיצות של המוצר.
הביקורת מצביעה על כך שהמוצרים למעשה נטולי ערך עצמאי, וערכם נובע מהיותם סמלי סטטוס או סימני שייכות המזהים אותם כחלק מקבוצה של אנשים המתפארים בבעלות על מוצרים דומים.
לפי הגדרות אחרות, תרבות הצריכה היא מונח כולל הרבה יותר מכך והוא שם נרדף לתרבות התאגידים או לתרבות הקפיטליסטית. על פי תפיסה זו, הקפיטליזם, לפני היותו מערכת כלכלית-חברתית, הוא קודם כל מערכת תרבותית. לפי הגדרות אלו תרבות הצריכה מקדמת את הלגיטימיות של רווח אישי על פני טובת הקולקטיב. תרבות שכזו מכפיפה את הטבע לשירותו של האדם, ובתוך כך פוגמת באיזון שבטבע ופוגעת באקולוגיה. זו תרבות קפיטליסטית המעודדת אופטימיזם טכנולוגי, צמיחה כלכלית וקידמה על חשבון המשאבים המוגבלים של הסביבה.
תרבות הצריכה מואשמת רבות כמי שהפכה את היחסים בין האנשים ליחסי מסחר בין קונה למוכר, תרבות המקדמת ניכור תחת מסווה של הנאה ושחרור הנכרכים בתדמית של המוצר, אך בפועל עלולים לגרום לראיית עולם צרה השופטת את האדם לפי דימויים תקשורתיים אליהם הוא צריך להתאים.
לדברי חלק מהמבקרים, תרבות הצריכה היא שלב חדש בהתפשטות השפעתם של התאגידים או הקפיטליזם. בנוסף להתפשטות הגאוגרפית (התפשטות רוחבית), לוקחים התאגידים חלק גדול יותר בחיי היום יום של הפרט (התפשטות לעומק). הביקורת נוגעת הן לצורה שבה מקודמת תרבות הצריכה והן בתוצאות שלה. הערכים של תרבות הצריכה, נטען, מקודמים ומוחדרים בכל זירה שבה האדם יכול להימצא (כמו בשירותים, ברחוב, במטבח, בעת צפייה בסרט, או בכל פעולה או מקום שהוא), ללא שהאדם יכול לבחור שלא להחשף למסרים אלו. החשש של מומחי שיווק מחשיפת יתר של מותג כיוון שהוא מוחדר בכל מקום אפשרי, מאששת לכאורה את הטענה בדבר הגדלת כוחם של המפרסמים להגיע אל האזרח בכל מקום וזמן. כמו כן הצריכה הגוברת יוצרת תלות הולכת וגדלה של הפרט בתאגידים - התאגידים הם אלה שיוצרים את מתחם הפעילויות שהפרט יכול לבצע וכל פעולה נעשית דרכם, כל מה שצריך - קונים.
חשיבות הפרסום בתרבות הצריכה
250px|ממוזער|כיכר פיקדילי בלונדון
רוב מבקרי תרבות הצריכה המודרניים רואים בשיווק על ידי פרסום בכלי התקשורת ההמוניים את המקור להתפשטותה של הצריכה כערך מרכזי בחברת השפע המערבית וכגורם המרכזי ליצירת הביקוש המלאכותי המאפשר צריכה זו. אמצעי התקשורת ממומנים על ידי תאגידי ענק באמצעות פרסומות גלויות וסמויות, אינם רק מקדמי מכירות של מוצר או מפיצי מידע על מוצר, אלא, לפי מבקרים אלו, יוצרים מערכת ערכית שנועדה לחנך ולהרגיל את ההמון לערכים ולפילוסופיה של צריכת יתר, ללא קשר לצרכים האמיתיים של האדם. מעשים אלו, נעשים כתוצאה מאינטרסים של תאגידי ענק, פירמות פרסום וכלי התקשורת שקשורים זה בזה, ומקדמים זה את זה. מבקרי תרבות הצריכה שונים, כקאלה לאסן ונעמי קליין, טענו כי תאגידי ענק אלו שולחים זרועות לעבר כלי התקשורת. כך הם מונעים ביקורת עליהם על ידי הזרמת כסף רב דרך הפרסומות לערוצי התקשורת השונים. עיתונים חושבים פעמיים, אם לפרסם כתבה נגד חברה מסוימת, כאשר אותה חברה מזרימה כסף רב לעיתון דרך הפרסומות המאפשרות את קיומו של העיתון.
אומנם, פרסום או לוגו היו נפוצים כבר בימי הביניים (לדוגמה: שלט עם סמל של נפחיה או מאפייה לסימון המקום ופרסומו). אולם עם הפיכתם של כלי תקשורת ההמונים לנפוצים בכל בית, עברו עולם הפרסום והשיווק מהפכה. כיום, הגישה של ההמון לרדיו, עיתונים בתפוצה רחבה, הקולנוע, הטלוויזיה והאינטרנט זולה יחסית ונפוצה מאוד בעולם המערבי.
לטענת המבקרים, בד בבד עם השינוי הערכי שעברו החברות המערביות, נוצרה גם היכולת להשפיע על ההמון בדרכים שלא היו קיימות קודם לכן על ידי פנייה ללא-מודע. יש מבקרים הרואים באפשרויות אלו שטיפת מוח של ההמון, שאינו מודע למניפולציות המופעלות עליו. אומנם גם בעבר יכלו שליטים, כנסיות ואליטות לתפעל את ההמון על ידי שילוב של חינוך, צנזורה ומנשרים, אך בתקופה המודרנית שוכללו ונחקרו התחומים של פסיכולוגיה המונית והפניה אל הלא-מודע. מוקד השכנוע עבר ממילים ונאומים הפונים להיגיון ליצירת דימויים ותמונות הפונים לרגש. לטענתם, שליטים קדומים לא יכלו להקיף את נתיניהם באותו אופן בו הפרסום והתקשורת המודרנית מקיפים את האדם המודרני. מבקרי תרבות הצריכה טוענים כי בשיווק המודרני אפשר לתמרן בני אדם כסחורה עוברת לסוחר - הן על ידי פרסום ושיווק והן על ידי משרדי יחסי ציבור.
את טענתם מדגימים המבקרים בין השאר בפרסומות המועברות באמצעים רבים, אל מקומות שנחשבו בעבר לבלתי חדירים (למשל בתי ספר, אוניברסיטאות ומופעי תרבות המסובסדים על ידי תאגידים), ובסידור מדפים ופרסום בסופרמרקט באופן שיגביר את הצריכה.
פרסומות כהתניה קלאסית
בסרט הפרסומות והאגו, נטען כי פרסומות פועלות על בני אדם בצורה דומה לניסוי המפורסם של איוואן פבלוב והכלבים, בו נתגלתה תופעה הקרויה התניה קלאסית. פבלוב יצר קשר בין גירוי נייטרלי (כמו צלצול פעמון), לבין גירוי רפלקסיבי (כמו מזון). לאחר תקופה של הצמדת שני הגירויים יחד, מגיבים יצורים חיים לגירוי הנייטרלי גם בהיעדר הגירוי הרפלקסיבי.
הטענה היא, כי פרסומות רבות פועלות בצורה דומה. בשלב ראשון מראות הפרסומות אנשים מושכים מינית יחד עם מוצר כלשהו - מכונית, סיגריות או קפה, לדוגמה. במקרה זה המשיכה המינית היא הגירוי הרפלקסיבי (יכולים להיות גירויים אחרים, לרוב חיוביים, כמו הרגשת חמימות, הרגשת שחרור עקב צחוק וכו'). בשלב השני, לאחר ההתניה, התחושה שנבעה מהגירוי הרפלקסיבי מתקשרת אצל צופי הפרסומות באופן אינסטינקטיבי לגירוי הנייטרלי יותר (המוצר עצמו, שבהיותו נייטרלי זקוק לפרסום). כלומר, בדוגמה שניתנה, הקפה מקושר באופן לא מודע לאווירה רומנטית או לגירוי מיני.
ביקורתה של נעמי קליין
בספרה "בלי לוגו (No Logo)" מציגה נעמי קליין טענות ביקורתיות על שימוש מניפולטיבי שנעשה בפרסום על מנת לאפשר לתאגידים לגרוף רווחים וזאת ללא התחשבות במחיר החברתי של הגברת הצריכה של מוצריהם. אחת הדוגמאות המובאות בספר מתייחסת למסע פרסום של נייקי שפנה לאוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארצות הברית. הפרסום עודד קניית נעלי נייקי תוך שימוש בדמויות מפורסמות המהוות מודל לחיקוי בקרב האוכלוסייה האפרו-אמריקאית ובכך הפך את הנעלים לסמל סטטוס. לגישתה של קליין, הוביל מסע פרסום זה לצריכה רבה של נעלי נייקי בקרב אוכלוסייה חלשה סוציו-אקונומית, מעבר ליכולתה הכלכלית.
קבוצות התנגדות לתרבות הצריכה
שמאל|ממוזער|250px|הפגנה לציון יום ללא קניות בסן פרנסיסקו
בימי קדם היו תנועות שהתנגדו לשקיעה בתרבות החומרית. תנועות אלו היו בעיקר דתיות ורוחניות, והן ראו בחיי מותרות, או במצב הנפשי המוביל אליהם, חטא, או מצב לא בריא. בין השאר, ביהדות נאמר "איזהו העשיר? - השמח בחלקו". ישו קבע כי 'הענווים ירשו את הארץ', בתקופות שונות ראתה הדוקטרינה הנוצרית חטא בהתענגות על החומר (אם כי בפועל חיו רבים מהבישופים חיי מותרות, בעיקר ברומא הקתולית) וגם הבודהיזם וההינדואיזם מקנות חשיבות לאיפוק ולפשטות מרצון.
עם זאת, ייחוס שורשי ההתנגדות לתרבות הצריכה למסורות אלו מוטל בספק, שכן באותן תקופות הייתה האפשרות לחיי מותרות שמורה לעשירים ולנכבדים בלבד, ולכן לא התקיימה כלל 'תרבות צריכה' המונית מהסוג הקיים כיום. צריכה המונית מעין זו התאפשרה אך ורק בזכות המהפכה התעשייתית במאה ה-18 וה-19, ובמקביל אליה נולדה ההתנגדות לתרבות הצריכה, כפי שהיא מוכרת לנו היום.
במהלך המאה ה-19, חוגים דתיים נוצריים כמו הפוריטנים, אשר דגלו באורח חיים צנוע ופשוט, היו בין מובילי ההתנגדות לצריכה שעיקרה הוא מותרות ולא סיפוק צרכים בסיסיים. בין המתנגדים לצריכת יתר, ניתן למצוא גם את תורסטן ובלן, מהטמה גנדי, ואבי תורת הקומוניזם, קרל מרקס. למעשה, האידאולוגיה הקומוניסטית שיצר מרקס היוותה מבחינה מסוימת ניגוד גמור לתרבות המעודדת צריכת יתר: לפי תורה זו, כל אחד עובד ככל יכולתו, אך מקבל אך ורק לפי צרכיו ותורם את השאר לכלל. בחברה מסוג זה, אפוא, לא יהיו עשירים אשר יחיו חיי מותרות. הגוש הקומוניסטי אכן ניסה ליישם אידאולוגיה זו.
המחצית השנייה של המאה ה-20 הביאה עימה תנועות חדשות המתנגדות לצריכת יתר. במהלך שנות ה-60 התמקדו תנועות של אקו־אנרכיזם בביטול הקונספט של מוצרי צריכה, זאת לעומת תנועות אחרות (כמו מפלגות הירוקים ותנועות החותרות לצרכנות נבונה) אשר מתמקדות רק בתהליכי הייצור של המוצרים.
לעומתם, בסוף שנות השבעים קמה בלונדון אחת התנועות החברתיות הקיצוניות ביותר נגד תרבות הצריכה: הפאנק. הפאנקיסטים הביעו סלידה מחיי העיר ומהתרבות האמריקאית, השטחית והצבועה לטענתם. תנועת הפאנק התפשטה בכל אירופה והגיעה גם לארצות הברית, הנחשבת למעוז תרבות הצריכה. יותר מכל, מסמלים בעיני הפאנקיסטים את תרבות הצריכה המותגים קוקה-קולה ומקדונלד'ס. אחד מסמלי התנועה הוא סיכה עם הרישום "BOMB THE MALL" - "הפציצו את הקניון".
החל משנת 1992 הוכרזו במדינות שונות אירועי מחאה בשם יום ללא קניות.
קשה להפריד תנועות אלה מאחרות שפעלו באותה תקופה כנגד הקפיטליזם. מבקרים מהשמאל תפשו את תרבות הצריכה כסימפטום של הקפיטליזם, וטענו שדבר כזה לא היה קורה בשלטון סוציאליסטי. לטענה זו השיבו מתנגדיהם כי לכלכלה הסוציאליסטית ממילא אין את היכולת לייצר מוצרי צריכה, וכי היא איננה יודעת כיצד לחלק אותם באופן שווה, כפי שהודגם בבירור במדינות הגוש הקומוניסטי. בנוסף, הם טענו כי הערצה של סמלים (כדוגמת סמל הפטיש והמגל שמסמל את הקומוניזם ותמונתו של צ'ה גווארה) היא בעצם סוג של תרבות צריכה והערצת מותגים.
צנזורה כאמצעי הגנה בתרבות הצריכה
חלק מהמתנגדים לתרבות הצריכה, וביניהם חוגים שמרנים, פמיניסטיים, דתיים או בעלי אוריינטציה להתערבות חזקה של מנגנון המדינה בחברה, קוראים להגבלת צעדי המפרסמים על ידי צעדי בקרה וצנזורה שונים, בעיקר מטעם המדינה. לדוגמה, איסור על הצגת חיילים בפרסומות, או איסור על פרסום סיגריות בקולנוע, כחוקים מטעם המדינה. הטיעונים בעד הטלת מגבלות אלו נוגעים לרוב לתוכן פוגעני של פרסומות (כמו שימוש במין או אלימות), שעלול לפגוע ברגשות הצופים, לעודד התנהגות אנטי חברתית (כמו פשיעה, אלימות או תוקפנות מינית) או להשפיע לרעה על חינוכם של הילדים ולאו דווקא נוגעים ישירות לביקורת על תרבות הצריכה.
מולם טוענים חוגים הדוגלים בחופש הביטוי, מפרסמים, אנשי פרסום וכלכלנים, כי הפרסומות הן סוג של תקשורת, היות שהן מעבירות לצרכן מידע חיוני על איכות ומחיר המוצר, ולכן, בדומה לסוגי תקשורת אחרים, צריכות להיות חופשיות לחלוטין או כמעט לחלוטין מהתערבות ממשלתית, טענה שמקובלת כיום על רוב הזרמים בכל האמור בתקשורת בכלל.
מתנגדים אחרים לתרבות הצריכה, בעיקר אלו הקרובים יותר לאנרכיזם, מעלים סוג אחר של חלופות, ומתייחסים לנושא הצנזורה והתקשורת בצורה שונה.
ראשית, נטען, הטענה של מפרסמים ואחרים כי הם בעד חופש הדיבור היא טענה צבועה. צנזורה, על פי דעה זו, אינה רק הגבלה על המידע שמוטלת על ידי המדינה, אלא כאשר גוף חזק כלשהו (כמו הממשלה לדוגמה) משתמש בכוחו כדי לחסום את היכולת של גוף חלש יותר להעביר מידע. כאשר תאגידים משתמשים בכוחם כדי להשתיק מחאה מולם או דעות שאינן נוחות להן, או כאשר גופי ממשלה עושים זאת עבורם, אותם המגינים על הפרסומות בשם חופש הדיבור אינם מוצאים בכך דופי. טענה זו בעייתית לנוכח תופעת הרשתות החברתיות מראשית המאה ה-21
כדוגמאות לצנזורה כזאת, מובאות טענות על איומים של מפרסמים להפסיק את הפרסום באמצעי תקשורת, אלא אם אלו ינקטו קו פרסומי שונה. דוגמה למעשה כזה היה האיום סביב כתבותיה של נלי בליי, כנגד תנאי העבודה במפעלים בארצות הברית בתחילת המאה ה-20. דוגמאות אחרות הן סרובם של כלי תקשורת לכסות נושאים מסוימים מזווית ראייה מסוימת. כך לדוגמה, מציין קאלה לאסן את סרובה של רשות השידור הקנדית לפרסם פרסומות בתשלום של פעילי איכות סביבה, בעוד שאיפשרה לחברות לכריתת עצים לפרסם פרסומות בעלות קו טענות הפוך. התנגדות אידאולוגית היא גם הסיבה הרשמית להתנגדות של רוב רשתות הטלוויזיה בארצות הברית (למעט CNN) לאשר את ההקרנה של הפרסומת ליום חופשי מקניות של ארגון מכסחי הפרסומות, בטענות כמו "אנחנו לא רוצים לקחת פרסומות שתוכנן עוין לאינטרסים הכלכליים שלנו". מקרים אחרים היו ניסיונות השתקה של פעילים על ידי איומים בתביעות דיבה. הייעוץ המשפטי הנפוץ שקיבלו פעילים ועיתונים היה התקפלות והתנצלות, היות שהוצאות המשפטיות של משפט דיבה ארוך ירוששו את הנתבעים כלכלית, ללא השפעה ניכרת על התאגיד. כל האיומים עד למשפט הדיבה של מקדונלד'ס הסתיימו בהתקפלותם של הנתבעים הפוטנציאליים.
שנית, הטענה היא כי פרסומות, ובעיקר פרסום חוצות, אינן כמו תקשורת רגילה. בתקשורת רגילה האדם בוחר אם ברצונו לקרוא עיתון או ספר, ולנסות לברר יותר מידע על משהו (מידע במשיכה), בעוד שאדם במרחב הציבורי אינו יכול שלא להיחשף לפרסומות (מידע בדחיפה). המצב הקיצוני ביותר של מידע בדחיפה קרוי בפי תעשיית הפרסום "קהל שבוי": לדוגמה תלמידים רבים בארצות הברית מחויבים לראות פרסומות כחלק מהשידורים של 'ערוץ 1' בבתי הספר. מאפיין נוסף הוא שהתקשורת הרגילה מתיימרת להיות אובייקטיבית ולספק מידע אמיתי על המתרחש בעולם; בעוד שרבים מטילים בכך ספק, הרי שהפרסום אינו מתיימר כלל להראות מצב אמיתי, ומטרתו המוצהרת היא להשפיע על הצרכן לקנות תוך שימוש בכל אמצעי שהוא. מאפיין שלישי של הפרסום הוא פנייה לרגש, לתת מודע ושכנוע על ידי חזרות רבות, בניגוד לתקשורת שמתיימרת לפנות לאינטלקט, למודע ולשכנע על ידי טיעונים לוגיים.
שלישית, נטען כי במצבים מסוימים פרסום הוא במהותו אנטי-דמוקרטי. במצב בו גורם עשיר מתמודד מול גורם עני, העשיר יכול להשמיע את דעתו באופן חזק הרבה יותר, בנוסף לכך שהוא יכול להשפיע על גופים המשמשים במה פרסומית (כמו עיתונים או רשתות טלוויזיה וקולנוע) שלא לאפשר לצד השני להתבטא כלל, או להשפיע על מדיניות הכיסוי, כך שזו תציג את הטענות הנגדיות באופן חלקי ומעוות. כך, העיקרון של שוויון כוח ההצבעה של כל דולר מתנגש עם עקרון השוויון של כל אדם בהקשר הדמוקרטי ובהקשר של חופש הביטוי.
רביעית, אם פרסומות הן אכן חלק מתעשייה שתוצר הלוואי שלה הוא החדרה של תרבות הצריכה, הרי שניתן להתייחס לכך כפי שמתייחסים לניסיונות חדירה של תרבות זרה ולא כאל סתם תקשורת. יהודים אינם נותנים למיסיונרים נוצריים, לדוגמה, כניסה חופשית למוסדות החינוך שלהם, ורוב זרמי המחשבה מצדדים בעמדה שמאפשרת להורים להשפיע על החינוך והערכים אותם סופגים ילדיהם. בניגוד לכך, מפרסמים נכנסים לדוגמה לבתי ספר, הן בפרסום "רגיל" והן על ידי קביעה של תוכניות לימוד.
חמישית, היות שסוג ביקורת זה מופנה בעיקר מהכיוון הקרוב לאנרכיסטי, היות שההתייחסות היא אל תרבות הצריכה כאל תרבות, והיות שהביקורת היא בעיקרה מוסדית (כלומר נוגעת לאינטרסים המוסדיים של הפרסומות, גופי התקשורת ושאר הגופים הנוגעים בדבר) ולא תוכנית (כלומר מה תוכן הפרסומות), גם האמצעים המוצעים להתמודדות מול תרבות הצריכה אינם מדגישים את הצנזורה מטעם המדינה או מטעם גופים מרכזיים כמנוף להתנגדות ושינוי. בנוסף לסיבות האידיאלוגיות של התנגדות לכוח ריכוזי ומסורת הדוגלת בחופש הביטוי, הדבר נובע גם מאמונה שבעידן המודרני התערבות על ידי חקיקה במטרה להשפיע על התרבות (כגון איסור על תחבורה ציבורית לנסוע בשבת) משיגה פעמים רבות תוצאה הפוכה משום שהיא גורמת למצב של כפייה תרבותית גלויה, ולהתנגדות תרבותית נגדית.
לדוגמה, מוצע שגופים מקומיים (כמו ועדי הורים בבתי ספר) יחליטו אם ואיך יבוצע פרסום בבתי ספר (כלומר הטלת פיקוח וצנזורה, אבל ברמה מקומית, כך שהורים יקבלו החלטות על חינוך ילדיהם). הצעות אחרות הן הטלת מס על מפרסמים שיאפשר לאזרחים וארגונים להציג זמן פרסום ותקציבים כדי לשטוח טענות כנגד תעשיות הגורמות לדעתם להשפעות חיצוניות ולנזקים המבוצעים על ידי תעשיות אלו (זו דוגמה להפנמת עלויות והקטנת אי השוויון בכוח בין הצדדים השונים). באופן כללי, דרכי התמודדות רבות של מתנגדים אלו לתרבות הצריכה, אינן דוגלות בצנזורה על המפרסמים, אלא בדרישה ובניסיון למעבר לתקשורת מאוזנת, דמוקרטית ומגוונת יותר.
נושאים במחלוקת
לתאוריות בנוגע להון צרכני - אשר סביבן יש פחות מחלוקת - יש הסבר פשוט יותר להתנהגות הצרכנים: מותג רחב שם וידוע מייצג רמה מסוימת של שירות, זאת בעקבות העקביות בתהליכי הייצור והאחידות במבנה הארגוני. המותג מגן על שמו הטוב בעזרת שימוש בחוק הקניין הרוחני וכך, אדם הנוסע למקום זר וזקוק לשירות טוב ואמין יימשך באופן טבעי לשמות המוכרים לו ושבהם הוא בוטח. שמות אלו מייצגים ארגונים אשר מסוגלים לספק תוצאות דומות גם בסביבה עם תרבות שונה, לדוגמה חברת מקדונלד'ס. לפי השקפה זו, החששות של אדם כלשהו מפני מסע אל מקום זר הם אלו שהניעו את התפתחות המותגים הבינלאומיים.
אבל, כמה מותגים - כדוגמת נייקי - מזוהים בכל מקום גם כסמלי סטטוס. זאת בעקבות שיתוף הפעולה עם דמויות ספורט נערצות ובזכות מסעות הפרסום של החברה. לכן השקפה זו אינה סותרת את הצורך לחקור את תרבות הצריכה כהערצה לסמלי סטטוס. מובן גם כי זהו מבחינת אינטרס של חברות מסוימות למתג את מוצריהן כסמלי סטטוס, ובכך להסב להם יוקרה, כמו גם ליצור ביקוש רב לאותם מוצרים.
ויכוחים על נושא תרבות הצריכה נוטים להתמקד סביב אחד משלושה תחומים עיקריים:
מדידת איכות חיים — זאת בניגוד למדידה של כמות המוצרים הנצרכים. זהו ניסיון למנוע הטיה של מדידות של תוצר בידי תרבות הצריכה.
שימוש הצרכנים בצרכנות נבונה כדי שיוכלו לוודא שכספם לא משמש לתמיכה בפעילויות אשר מנוגדות לעקרונותיהם. פעולה זו חותרת כנגד המבנה של שווקים מונעי־מוצר, ומגדירה מחדש את אותם מוצרים כצריכה של דבר מורכב בהרבה. לדוגמה, קניית קפה הופכת להיות הפעולה של תמיכה באדמות שבהן הפולים גדלים, בגידול הפולים, בקטיפתם, הובלתם, טחינתם וכו'. שלבים אלה הופכים להיות תחת אחריותם של הצרכנים, ולא של היצרנים.
שיבוש תרבות מתמקד במגבלות הנכונות של זכויות קניין רוחני, ובהגבלות על זכותם של מותגים להיות בעלי מונופול בינלאומי על זכות השימוש בשם כלשהו אשר מייצג מושג רחב וחוצה־תרבויות.
ישנה ספרות רחבת־היקף בנוגע לתרבות צריכה והתנהגות של צרכנים - רובה נכתבה בידי המתנגדים לדבר. מעטים התומכים בתרבות הצריכה, אבל מצד שני פוליטיקאים וכלכלנים רבים קוראים להגברת הצריכה ותרבות הפנאי, כפי שעשה ג'ורג' בוש לאחר פיגועי 11 בספטמבר אשר צמצמו משמעותית את אותן פעילויות.
ביקורת
250px|ממוזער|גרפיטי אנטי צרכני באוסלו
בעוד שאין ממש תנועה אינטלקטואלית הדוגלת בצרכנות, בשנים האחרונות קיימת ביקורת חריפה על ההתנגדות לתרבות הצריכה. חלק נכבד ממנה בא מכיוון הזרם הליברטריאני. לדוגמה, המגזין 'היגיון' תקף ב-1999 את התנועה נגד תרבות הצריכה, בטענה ש"אקדמאים מרקסיסטים אורזים את הגותם הישנה באריזה מחודשת". ג'יימס טוויצ'ל (James Twitchell), פרופסור באוניברסיטת פלורידה וכותב פופולרי התייחס לטיעונים נגד תרבות הצריכה כאל "מרקסיזם קל".
הביקורת הליברטריאנית על התנועה נגד תרבות הצריכה מבוססת בעיקר על התפישה שזו מובילה לפטרנליזם. דהיינו, ליברטריאנים סבורים שלאיש אין זכות להחליט עבור אחרים אילו מוצרים הם "הכרחיים" לחיים ואילו אינם כאלו, או שמותרות הם בהכרח דבר בזבזני או מופקר, ולכן הם טוענים כי התנגדות לתרבות הצריכה היא סימן מקדים לתכנון מרכזי ולחברה טוטליטרית.
טיעון נוסף הוא כי מאז המהפכה התעשייתית מתבססת הכלכלה העולמית על הסממנים של תרבות הצריכה, כלכלה שבלעדיה לא הייתה מתאפשרת קידמה בתחומים רבים כגון מדע, רפואה ואף אומנות, תחומים שממומנים לעיתים קרובות באופן פרטי על ידי תאגידים (כתמיכה ללא תמורה או כהשקעה), בדיוק אותם תאגידים המותקפים על ידי המתנגדים לתרבות הצריכה. בנוסף, גם כאשר תחומים אלו ממומנים בכספי ציבור - באמצעות מיסים, הרי שללא מערכת כלכלית משוכללת שתייצר עודפים מהם ניתן לגבות מיסים, לא ניתן יהיה לממן אותם.
ראו גם
אנטי גלובליזציה
תאגיד רב-לאומי
הרברט מרקוזה
פוסטמודרניזם
אינדיבידואליזם
מזון מהיר
שופינג
צרכנות אתית
שמיטה ישראלית
פרדוקס הבחירות
תופעת העדר
עיקרון ההכבדה
לקריאה נוספת
נעמי קליין, בלי לוגו, בבל, 2002
דייוויד קורטן, כשהתאגידים שולטים בעולם, בבל, 2005
קאלה לאסן, שיבוש תרבות, בבל, 2002
The Consumer Society ,edited by Neva Goodwin, Frank Ackerman and David Kiron, 1997 Island Press
קישורים חיצוניים
תרבות הצריכה, באתר אקו-ויקי
אפלואנזה סרט תעודי בנושא "מחלת השפע"
אמנון דוקוב, חברת השפע במבט יהודי לאור ספר דברים, באתר מקור ראשון, 14 באוגוסט 2019
בלי לוגו
קטגוריה:תרבויות
קטגוריה:אנטי גלובליזציה
קטגוריה:מחאה אנטי תאגידית
קטגוריה:צרכנות
קטגוריה:צרכנות בת קיימא
| 2024-07-16T17:13:32
|
המהפכה התעשייתית
|
ממוזער|300px|מנוע הקיטור של ג'יימס ואט שבישר את המהפכה התעשייתית בבריטניה ובעולם
המהפכה התעשייתית (באנגלית: The Industrial Revolution) היא השם המקובל לשורה של שינויים טכנולוגיים, כלכליים, אקולוגיים, וחברתיים, שהתחוללו בעיקר בבריטניה, ואחר-כך ביתר מדינות אירופה ובארצות הברית, החל מאמצע המאה השמונה עשרה ועד מחצית המאה התשע עשרה ויש האומרים כי הם נמשכים עד היום. המהפכה העלתה את התפוקה בעשרות ואף מאות מונים, החדירה שכלולים ומיכון בייצור החקלאי והתעשייתי, והובילה לעיור חלק ניכר מן האוכלוסייה, גידול ניכר במספר התושבים והעלאת רמת חייהם ותוחלת חייהם של אוכלוסיות רבות. המונח נטבע במאה התשע עשרה על ידי לואי-אוגוסט בלנקי ופרידריך אנגלס.
המהפכה התעשייתית הייתה הגורם המרכזי לשינוי מסיבי בשיטות התחבורה והייצור, עקב התפתחות מנוע הקיטור מה שאפשר את המצאת הרכבות, הרכב הפרטי, אוניית הקיטור, פס הייצור והייצור ההמוני. בנוסף השפיעה המהפכה התעשייתית על תחומי תעשייה רבים כמו אריגה והפקת כותנה, עקב פיתוחם של תהליכי מיכון כגון המנפטה על ידי איליי ויטני בשנת 1793.
המהפכה התעשייתית מאופיינת במיכון בעזרת מקור אנרגיה חיצוני בעזרת דלקים פוסילים שהמרכזי בהם הוא פחם ושימוש באותם דלקים להנעת מנועי בעירה חיצונית שהמרכזי בהם הוא מנוע הקיטור.
בעקבות ההיסטוריון האנגלי ט. ס. אשטון מקובל לתארך את מועד תחילתה של המהפכה התעשייתית לשנת 1760 ואת סיום הגל הראשון שלה לשנת 1830, אך תיארוך זה אינו מחייב, שכן חלק ניכר מההתפתחויות הנמנות עם המהפכה התעשייתית החלו להבשיל זמן ניכר לפני שנת 1760. השינויים התחוללו תחילה בהיקף רחב באנגליה, שבה התחוללה המהפכה התעשייתית לפחות מתחילת המאה השמונה עשרה, ועברו ממנה לארצות הברית וכמה מדינות באירופה, ועד סוף המאה התשע עשרה התפשטו במידה כלשהי לרוב מדינות העולם.
סיבות היסטוריות למהפכה
250px|ממוזער|זירות מסחר עם מערב אירופה במאה ה-18
היו מספר סיבות עיקריות להתפתחותה של המהפכה התעשייתית. לסיבות השונות קשר הדוק גם למקום התרחשותה הראשוני: באירופה ובראש ובראשונה בבריטניה. ההתפתחות הבולטת ביותר בבריטניה במאות שקדמו למאה השמונה עשרה הייתה התפתחותו, החל במאה השש עשרה, של סחר בהיקף גדול בהרבה מזה שהתקיים קודם לכן. ההתפשטות הקולוניאלית הובילה את המעצמות הגדולות של התקופה, ובמיוחד האימפריה ההבסבורגית ששלטה במרכז אירופה ובספרד, לפתח מדיניות מרקנטליסטית, שעיקרה חתירה לרפד את קופות השלטון המרכזי בבוליון - אוצרות זהב וכסף - המבוססים על ייבוא זהב וכסף שנכרו בעולם החדש ועל סחר עבדים. הכוחות החלשים יותר והריכוזיים פחות, כמו הערים העצמאיות באיטליה, ובמיוחד ג'נובה וונציה, אנטוורפן בבלגיה, וכן הולנד ואנגליה, נפלו לידי המעצמות הגדולות, או שהתקשו במימון כיבוש קולוניאלי ושותפות של ממש בסחר העבדים, ולכן פנו יותר לנתיב של שימוש בסחר.
חולשה ראשונית זו התגלתה במהרה כמקור עוצמה - חולשת השלטון המרכזי אפשרה הופעת מספר רב של גורמים שעסקו בייצור, סחר ותעבורה, כאשר הממשל המרכזי אינו יכול לגרוף את כל הכנסותיהם. חולשת השלטון המרכזי גם גרמה לכך שידו קצרה מלכפות חסמים פנימיים בתוך המדינה על תעבורת סחורות, כפי שהיה מקובל בצרפת ובאזורי גרמניה. אנגליה והולנד החלו מתחרות זו בזו על מעמד של דומיננטיות בתחום הסחר הימי, בדרכי שלום ובשורה של מלחמות במהלך המאה ה-17, כאשר אנגליה הופכת בהדרגה לכוח הדומיננטי יותר.
שווקיה של אנגליה החלו משתנים ומתאימים את עצמם: מכלכלה המבוססת על ייצור חקלאי לצריכה פנימית, לכלכלה המבוססת על ייצור זעיר וסחר בינלאומי. הביקוש לתוצרת חקלאית מחוץ לאנגליה, ובמיוחד למוצרי טקסטיל, הוביל להופעת חקלאות בקנה מידה רחב יותר ויעיל יותר ולתופעת הגידור. האיכרים הקטנים עברו במקביל לעבודה בתעשייה זעירה, במיוחד בתחומים הקשורים לתעשיית הטקסטיל כמו אריגה וטווייה.
תופעה נוספת שהתפתחה באותה תקופה באנגליה הייתה השקעה חוזרת של הון. בזכות העיסוק בגידול ובייצור לצורכי סחר, נהנו חקלאים מגדלי צאן ותעשיינים זעירים מרווחים גדולים יותר על עמלם, בהשוואה למצב לפני כן. רבים מהם ביכרו להשקיע את הכסף שנותר בידיהם לא רק בשיפור רמת חייהם, אלא גם בשיפור התיעוש והגידול החקלאי. שיפור זה בא לידי ביטוי במהפכת החקלאות הבריטית , מה שהוביל לגידול בפריון הקרקע פר עובד, ולתהליכי עיור בעקבות הקיטון באוכלוסייה שעובדת בחקלאות.
ההון המושקע יצר ביקוש לשורה של פיתוחים טכנולוגיים בתחום החקלאי. אלו, מצידם, אפשרו לחקלאים תנובה גדולה עוד יותר מהקרקע ומגידול הצאן, ובזכות ההיצע הגדל דחפו לייעול ושיפור גם בתעשייה הזעירה. בהדרגה, הובילה התפתחות זו לתהליך של שיפור מתמיד, המבוסס על השקעת הון חוזרת וייעול הייצור. החל מאמצע המאה השמונה–עשרה, הובילה התפתחות זו להופעת המפעלים התעשייתיים המודרניים הראשונים, שריכזו כמויות גדולות יותר של עובדים.
תרומה עקיפה באה מן האקלים החברתי שנוצר באנגליה ובמדינות פרוטסטנטיות אחרות. לפי מקס ובר, בחיבורו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" נולד הקפיטליזם ומתוך כך המהפכה התעשייתית, מן האתיקה הפרוטסטנטית שגרסה צייתנות, מוסר עבודה נוקשה, השקעה חוזרת של הון ותפישה המדגישה את חשיבות הפרט וזכויות הקניין — בניגוד לאתיקה הקולקטיביסטית והנהנתנית יותר המאפיינת לטענת ובר את האתוס הקתולי.
בהתייחס לאנגליה, הצביע ובר במיוחד על דחיקתם של זרמים פרוטסטנטים פוריטנים ממשרות ציבוריות ומכוח שלטוני לפני מהפכת קרומוול ואחרי הרסטורציה ב-1660. חוק הקורפורציה משנת 1661, השנה שאחרי הרסטורציה, וחוק המבחן משנת 1773 אסרו על מי שאינם אנגליקנים לכהן במשרות ציבוריות או להתחנך באוניברסיטאות של אוקספורד וקיימברידג'. עובדה זו גרמה לזרמים הפוריטניים, בדומה להוגנוטים באירופה, לעסוק בעיקר בפעילות בנקאית, מסחרית ותעשייתית, ולפתח מערכות חינוכיות, ובמיוחד אצל האוניטרים, שהדגישו במיוחד את תחומי המתמטיקה והמדעים.
בעקבות חוקי האיחוד של 1707 דחפו חוקים אלו משכילים רבים להגר לסקוטלנד, שבה החינוך האוניברסיטאי היה חופשי לציבור הרחב, גורמים אלו בנוסף לתנועת הנאורות דחפו את סקוטלנד להפוך למרכז השכלה חדש דרך תהליך ארוך שנים שנקרא ההשכלה הסקוטית והוביל להשכלה של ממציאים וכלכלנים רבים בעלי השפעה מסיבית על התפתחות המדע במאה ה-18. פילוסופים סקוטים רבים השפיעו עמוקות על התרבות והחברה האנגלית. ביניהם, אדם סמית אבי הכלכלה המודרנית, דייוויד יום מאבות האמפיריציזם, ג'יימס ואט שנחשב לאבי מנוע הקיטור המודרני, ג'יימס מקסוול שהיה אחד מהפיזיקאים הבולטים בחקר האלקטרומגנטיות והחשמל והראשון שהצליח לפתח צילום צבע.
סיבות משפטיות
ממוזער|250px|גרסה משנת 1225 של המגנה כרטה, מעמודי התווך של המשפט החוקתי הבריטי
המצב המשפטי ששרר בבריטניה באותן שנים שהתבסס על ערכי המשפט המקובל, שליטת הפרלמנט הבריטי והמשפט החוקתי, היה מן הגורמים המבדילים והמרכזיים להתפתחות המהפכה התעשייתית בבריטניה. באותן שנים המשפט הבריטי תוצר של היסטוריה של מאות שנים של התפתחות משפטית היה מן היחידים באירופה שהכיר ברעיונות כגון זכויות אדם, קניין רוחני, קניין פרטי, חברה בערבון מוגבל (עבור תאגידים שהוכרו בצ'רטר מלכותי או חקיקה פרטית של הפרלמנט) וקרקע פרטית. הסיבות לכך נעוצות בהיסטוריה של המשפט הבריטי.
את התפתחות הרעיונות הליברלים וקפיטליסטים שאפיינה את מערכת המשפט הבריטית ניתן לקשר להתפתחות אירועים היסטוריים כגון חתימת המלך ג'ון על המגנה כרטה ב ומאוחר יותר מלחמת האזרחים האנגלית והמהפכה המהוללת כמבשרות כוחו של הפרלמנט הבריטי.
אחד החוקים החשובים להתפתחות חלק גדול ממנועי הקיטור על ידי הגנה על זכותם של ממציאים למונופול זמני על המצאתם היה חוק הפטנטים שחוקק ב-1624 בידי הפרלמנט הבריטי והכיר לראשונה בבריטניה בקניין רוחני (אך לא לראשונה בעולם, כיוון שחוקים קודמים נחקקו ברפובליקת ונציה ב-1474).
מרבית הממציאים הבריטים של מנועי הקיטור כגון תומאס ניוקומן ותומאס סייוורי (מנוע הקיטור המודרני), ג'יימס ואט (שכלול מנוע הקיטור של ניוקומן), ריצ'רד טרוויתיק (מנוע הקיטור בלחץ גבוה), ג'ורג' סטיבנסון (רכבת הקיטור הראשונה) ובנו רוברט סטיבנסון רשמו את המנועים שפיתחו כפטנט, מה שאיפשר להם להרוויח מהפטנט בהתאם להצלחתו במשך תקופת זמן קצובה ודחף יזמים ומשקיעים נוספים להשקיע בתחום.
ממוזער|250px|ג'יימס פקל (James Puckle) בשנת 1718 היה הראשון בבריטניה שנדרש לספק מפרט לפטנט שהגיש על מכונה שיצר שהיוותה את הדגם הראשון של מכונת ירייה
בנוסף בין השנים 1604 ל-1800 הוביל הפרלמנט הבריטי את תקנות הגידור תוך כדי המרת מיליוני אקר של אדמה חקלאית לידיים פרטיות, מה שהוביל ביחד גורמים נוספים את מהפכת החקלאות הבריטית לקיטון בכוח העבודה הדרוש לסקטור החקלאי וגידול בכוח העבודה הזמין לסקטור התעשייה מה שהיווה גורם מרכזי בהתפתחות תעשייתית, במיוחד תעשיית הפחם.
גורם נוסף ולא פחות משמעותי היה התפתחות של רעיון החברה בערבון מוגבל, שהתפתח במאה ה-17 עבור מונופולים שהוכרו בצ'רטר מלכותי או חקיקה פרטית של הפרלמנט והורחב באמצע המאה ה-19 לחברות כלליות, מה שאיפשר ניהול וגידור סיכונים יעיל בידי משקיעים על ידי השקעה במניות חברה ללא הסיכון שהיה קיים בהשקעה בעסקים פרטיים ביצירת הפסדים וחובות שיכבידו על המשקיעים. מרכז העסקים הבריטי התנהל בזמן המהפכה התעשייתית בבורסה של לונדון שהוקמה ב-1801.
ממציאים רבים כגון ג'ורג' ובנו רוברט סטיבנסון, יזמים הבולטים ביותר באותן שנים בבריטניה בפיתוח רכבות הקיטור, השיגו את מרבית ההון הדרוש לפיתוחם דרך רישום פטנטים על המצאתם והנפקת מניות ואיגרות חוב למשקיעים, בפרט במקרה זה על ידי יסוד חברת רוברט סטיבנסון שנוסדה ב-1823 והייתה הראשונה בפיתוח מסילות רכבת ורכבות מונעות קיטור בקנה מידה תעשייתי.
התפתחות טכנולוגית
שיפורים בקצב הייצור
תחילת המהפכה התעשייתית הייתה קשורה למספר קטן של המצאות שהומצאו החל מהמחצית השנייה של המאה ה-18. עד שנות ה-30 של המאה ה-19 הושגו במספר טכנולוגיות מרכזיות השיפורים הבאים:
טקסטיל: המעבר מטוויית כותנה ידנית בעזרת גלגל טווייה לטוויית כותנה מכנית באמצעות קיטור או מים (על ידי מסגרת טווייה) הגדיל את התפוקה של פועל פי 1200 עד שנת 1832. המצאת הנול המכני הגדילה את התפוקה של פועל פי 40. המצאת המנפטה הגדילה את היעילות של הפרדת הזרעים מהכותנה פי 50. חלו גם שיפורים באריגה ובטווייה של צמר ופשתן, אך לא באותה המידה של כותנה.
קיטור: היעילות של מנועי קיטור השתפרה כך שהם נדרשו לבין חמישית לעשירית מכמות הדלק המקורית. פיתוח מנועי קיטור נייחים בעלי תנועה סיבובית התאים אותם לשימוש תעשייתי. למנוע בלחץ גבוה יש יחס הספק למשקל גבוה, שהתאים אותו לאמצעי תחבורה. השימוש בכוח הקיטור גדל במהירות אחרי 1800.
ייצור ברזל: השימוש בקוק בתור פחם (במקום פחם עץ) הוזיל במידה ניכרת את עלות הדלק לייצור של ברזל גולמי וברזל חשיל. בנוסף, השימוש בקוק אפשר בנייה של תנורי רם גדולים יותר, שהגדילו את יעילות הייצור על ידי היתרון לגודל. שימוש במנוע קיטור לשאיבת מים כדי להפעיל מפוחי אוויר במפחות החל באמצע שנות ה-50 של המאה ה-18, ואפשר הגדלה ניכרת בייצור הברזל על ידי הסרת המגבלה על כוח המים, שעד אז היה תלוי בזרימה הטבעית של נחלים ונהרות. בצילינדר ניפוח עשוי ברזל יצוק נעשה שימוש לראשונה ב-1760. מאוחר יותר הצילינדר שודרג לעבוד בפעולה כפולה, דבר שאפשר טמפרטורות גבוהות יותר בתנורי רם. תהליך המירוס (תהליך בו הברזל הגולמי מותך כך שמוצא ממנו הפחמן, כמו שיפורט בהמשך) אפשר יצירת ברזל חשיל עמיד בעלות נמוכה יחסית למפחה. ערגול מהיר פי חמישה-עשר מאשר עיצוב הברזל באמצעות פטיש. חימום מקדים של האוויר הנכנס לכבשן (טכנולוגיית משב אוויר חם) הגדיל מאוד את נצילות הדלק הנצרך בתהליך יצירת הברזל.
כלים מכניים: הומצאו הכלים המכניים הראשונים. אלה כללו מכונה לקידוח גליל ומכונת כרסום (כרסומת), והמחרטה שוכללה לעיבוד ברזל לחיתוך ברגים ועיצוב צירים. הכלים המכניים הפכו את הייצור הכלכלי של חלפי מתכת סטנדרטיים לאפשרי, אף על פי שלקח מספר עשורים לפתח שיטות אפקטיביות.
תעשיית הטקסטיל
סטטיסטיקות של תעשיית הטקסטיל הבריטית
שמאל|ממוזער|200px|אריגה בנול ידני ב-1747, מתוך סדרת התחריטים של ויליאם הוגארת, "חריצות ועצלות"
בשנת 1750 בריטניה ייבאה 2.5 מיליון פאונד (כ-1.1 מיליון ק"ג) של כותנה גולמית, שרובה נטוותה ונארגה בתעשייה ביתית בלנקשייר. העבודה נעשתה באופן ידני בבתי הפועלים או לעיתים בסדנאות של האורגים המומחים. בשנת 1787 צריכת הכותנה הגולמית הגיעה ל-22 מיליון פאונד (כ-10 מיליון ק"ג) כאשר רובה נוקתה, נופטה ונטוותה באופן מכני. תעשיית הטקסטיל הבריטית השתמשה ב-52 מיליון פאונד (כ-24 מיליון ק"ג) של כותנה בשנת 1800, שגדלו ל-588 מיליון פאונד בשנת 1850.
החלק של הערך המוסף על ידי תעשיית הכותנה בבריטניה עמד על 2.6% בשנת 1760, על 17% ב-1801 ועל 22.4% ב-1831. הערך המוסף לתעשיית הצמר הבריטית היה 14.1% ב-1801. מספר מפעלי הכותנה בבריטניה הוערך בקירוב ב-900 ב-1797. ב-1760 כשליש מבגדי הכותנה בבריטניה יוצאו, מספר שעלה לכשני שלישים ב-1800. בשנת 1781 הכותנה הטווייה בבריטניה הסתכמה ב-5.1 מיליון פאונד (כ-2.3 מיליון ק"ג), שעלו ל-56 מיליון פאונד (25 מיליון ק"ג) ב-1800. בשנת 1788 היו 50,000 פלכים בבריטניה, וכעבור 30 שנה מספרם עלה ל-7 מיליון.
המשכורות בלנקשייר, אזור ליבה של תעשייה ביתית ומאוחר יותר של מפעלי טווייה ואריגה, היו גבוהות בערך פי שישה מאשר המשכורות המקבילות בהודו של 1770, כאשר הפריון הכולל של בריטניה באותה תקופה היה גבוה פי שלושה בערך מאשר בהודו.
ייצור כותנה לפני המהפכה התעשייתית
שמאל|ממוזער|180px|אורג בנירנברג, 1524 לערך
לחלקים מהודו, סין, מרכז אמריקה, דרום אמריקה והמזרח התיכון יש היסטוריה ארוכה של ייצור טקסטיל מכותנה באופן ידני, שנהפך לענף תעשייה מרכזי זמן מה לאחר 1000 לספירה. בהודו חלק משמעותי מבדי הכותנה יוצר לשווקים מרוחקים, ונארג בדרך כלל על ידי אורגים מומחים. בעקבות עידן התגליות, החל מסחר נרחב של בדי כותנה, שהייתה חומר גלם קשה להשגה באירופה, בין הודו למדינות אירופה השונות, שעד אז היו זמינים בהן צמר ופשתן בלבד.
מגלי ארצות ספרדים מוקדמים גילו שהאינדיאנים מגדלים זנים לא ידועים של כותנה מאיכות מעולה: כותנת אי הים וכותנת הרמות. כותנת אי הים גדלה באזורים טרופיים ובאיים הסמוכים לקרוליינה וג'ורג'יה, אבל גדלה גרוע בפנים הארץ. כותנת הרמות גדלה היטב באזורים הפנימיים של ארצות הברית, אבל גידולה לא היה כלכלי בגלל הקושי להפריד את הזרעים מהסיבים.
החל מימי הביניים היו באירופה, ובכלל זה בבריטניה, ניסיונות לטווייה ואריגה של כותנה. הביגוד הבריטי לא היה יכול להתחרות בביגוד ההודי מכיוון שעלות כוח העבודה ההודי הייתה בערך רבע או שישית מעלות כוח העבודה הבריטי. ב-1700 ו-1721 העביר השלטון הבריטי את חוקי קליקו במטרה להגן על תעשיות האריגה והטווייה המקומיות מהכמות הגוברת של אריגי כותנה שמיובאים מהודו. למרות טווית הכותנה האירופית ויבוא הכותנה מהודו כמות הכותנה הנסחרת במערב אירופה הייתה שולית עד תחילת המאה ה-19.
הצורך באריגים כבדים יותר נענה על ידי תעשייה ביתית באזור לנקשייר שייצרה פוסטיאן, בגד עם שתי מפשתן וערב מכותנה. פשתן שימש בתור שתי היות שלכותנה לא היה החוזק הנדרש, אבל התוצאה המשולבת לא הייתה רכה כמו כותנה והייתה קשה יותר לתפירה.
ערב המהפכה התעשייתית, טווייה ואריגה נעשו במשקי בית, לצריכה פנימית וכתעשייה ביתית כחלק ממערכת של קבלנות משנה. לעיתים העבודה נעשתה בסדנאות של אורג מומחה. במסגרת מערכת קבלנות המשנה, פועלים ביתיים ייצרו תחת חוזה עם סוחרים, שלעיתים קרובות סיפקו את חומרי הגלם. בעונות מתות הנשים, בדרך כלל נשות האיכרים טוו את החוטים והגברים ארגו את הבד. לפי הערכות שונות, בעזרת גלגל הטווייה נדרשו שלושה עד שמונה טווים כדי לספק חוטים לאורג אחד עם נול ידני.
המצאת מכונות הטקסטיל
הבוכייר המעופף, עליו רשם ג'ון קאי פטנט בשנת 1733, הוא מנגנון המכיל מסילה צרה וארוכה, עליה הבוכייר (כלי המכיל בתוכו סליל עם חוט הערב) עובר בין חוטי השתי, ופטישים קטנים המניעים את הבוכייר מצד אחד של הנול לצד השני. הבוכייר, שקיבל מספר שכלולים בשנים הבאות כולל אחד חשוב בשנת 1747, הכפיל את התפוקה של האורגים, והחמיר את חוסר האיזון בין הטווייה לאריגה. הוא נכנס לשימוש רחב באזור לנקשייר אחרי 1760 כאשר הבן של ג'ון, רוברט, המציא את תיבת ההפלה (drop box), שהקלה על חילוף צבעי החוטים.
לואיס פול רשם פטנט על מכבש הטווייה (ב-1738) ועל מערכת דילוג וסליל (flyer and bobbin) כדי ליצור חוטי צמר בעובי גדול יותר. הוא פיתח את הטכנולוגיה בעזרת ג'ון וויאט בברמינגהם. פול וויאט הקימו מפעל בברמינגהם בו הם השתמשו בחמור כדי להפעיל את מכונת הכבישה שלהם. בשנת 1743 הוקם מפעל בנורת'המפטון עם 50 פלכים על כל אחת מחמש המכונות של פול וויאט, המפעל פעל עד 1764 בערך. מפעל דומה הוקם על ידי דניאל בורן בליאומינסטר, אך נשרף. לואיס פול ודניאל בורן רשמו שניהם פטנט על מכונות ניפוץ בשנת 1748. בהמצאה, שהתבססה על שתי מערכות של מכבשים שנעים במהירויות שונות, נעשה שימוש מאוחר יותר במפעל טווית הכותנה הראשון. ההמצאה של פול פותחה ושוכללה מאוחר יותר על ידי ריצ'רד ארקרייט, שהמציא את מכונת המים ועל ידי סמואל קרומפטון, שהמציא את פרד הטווייה.
שמאל|ממוזער|200px|מודל של ג'ני הטווה במוזיאון בוופרטאל. ג'ני הטווה, שהומצאה על ידי ג'יימס הרגריבס ב-1764, הייתה אחת ההמצאות שהתחילו את המהפכה.
בשנת 1764, בכפר סטנהיל בנפת לנקשייר, ג'יימס הרגריבס המציא את ג'ני הטווה, ורשם עליה פטנט בשנת 1770. זאת הייתה מכונת הטווייה המעשית הראשונה עם מספר פלכים. ג'ני פעלה בצורה דומה לגלגל טווייה, כאשר בהתחלה היא הידקה את הסיב ואז מתחה אותו תוך כדי פיתול. זו הייתה מכונת עץ פשוטה נתונה במסגרת, שעלתה רק כ-6 ליש"ט עבור מודל של 40 פלכים ב-1792, ונעשה בה שימוש בעיקר לטווייה ביתית. ג'ני הטווה ייצרה חוטים מפותלים קלות שהתאימו רק לשימוש כערב, לא כשתי.
מכונת הטוויה, או מכונת המים, יוצרה על ידי ריצ'רד ארקרייט, שרשם עליה פטנט יחד עם עוד שני שותפים ב-1769. לפי אחת הגרסאות, העיצוב שלה התבסס באופן חלקי על מכונת הטווייה שנבנתה עבור תומאס הייס על ידי השען ג'ון קאי (לא לבלבל עם ג'ון קאי ממציא הבוכייר המעופף),שהועסק (מאוחר יותר) על ידי ארקרייט. עבור כל פלך, מכונת המים השתמשה בסדרה של ארבעה זוגות של מכבשים שכל אחד מהם פעל במהירות גבוהה יותר מקודמו, כדי למתוח את הסיב לפני שהוא מפותל על ידי הפלך. המרווח בין המכבשים היה גדול מעט יותר מאורך החוט. מרווח קטן מדי יכול לגרום לסיב להיקרע ואילו מרווח גדול מדי יכול ליצור חוט לא אחיד. המכבשים העליונים כוסו בעור והעומס על המכבשים מומש בעזרת משקל. המשקל שמר על הפיתול של החוט מלהתפשט למאחורי המכבשים. המכבשים התחתונים היו עשויים עץ ומתכת, עם חריץ לאורך מיקום הסיב. מכונת המים ייצרה חוט חזק בעלות בינונית שמתאים לשמש כשתי, דבר שאפשר לראשונה לייצר בגדים מ-100% כותנה בבריטניה. המפעל הראשון שהשתמש במכונת הטווייה הופעל על ידי סוסים. ארקרייט ושותפיו השתמשו בכוח המים, שנתן להמצאה את שמה, במפעל בקרומפורד, דרבישייר, בשנת 1771.
שמאל|ממוזער|200px|הדגם האחרון ששרד מבין דגמי פרד הטוויה שנבנו על ידי הממציא סמואל קרומפטון. הפרד ייצר חוט בעל איכות גבוהה עם כוח אדם מינימלי. מוזיאון בולטון, מנצ'סטר רבתי.
סמואל קרומפטון המציא את פרד הטוויה בשנת 1779. הוא קרא לו כך כי המכונה הייתה מעין הכלאה בין ג'ני הטווה לבין מכונת המים. ב"פרד" הסיבים הגולמיים הוחזקו בסלילים הנמצאים במסגרת קבועה, וחוברו דרך מכבשים לפלכים, שנמצאו על עגלה מקבילה שהתקרבה והתרחקה מהמסגרת. כאשר העגלה התרחקה, הסיבים נמתחו והתפתלו בעזרת המכבשים, וכאשר העגלה התקרבה הסיבים הודקו והפלכים הסתובבו כדי לאסוף את החוטים שנטוו זה עתה. הפרד של קרומפטון היה מסוגל לייצר חוטים מעודנים יותר מאשר טווייה ידנית ובמחיר זול יותר. חוטים שיוצרו על ידי הפרד היו בעלי חוזק מתאים לשמש כשתי ולבסוף אפשרו לבריטניה לייצר אריגים תחרותיים בכמות גדולה.
כאשר אדמונד קרטרייט הבין שפקיעת הפטנט של ארקרייט תגדיל מאוד את אספקת הכותנה הטווייה ותגרום למחסור באורגים, הוא פיתח נול מכני אנכי שמופעל בידי שני אנשים ורשם עליו פטנט בשנת 1785. בשנת 1786 הוא רשם פטנט על נול רגיל יותר באופן פעולתו. קרטרייט הקים שני מפעלים, הראשון נשרף והשני נהרס על ידי העובדים שלו. לעיצוב של קרטרייט היו מספר חסרונות, שהרציני מבניהם הוא קריעה של סיבים בנול. סמואל הורוקס רשם פטנט על נול מצליח למדי בשנת 1813. ריצ'רד רוברטס שיפר את הנול של הורוקס בשנת 1822, וכמויות גדולות של נולים כאלה יוצרו על ידי רוברטס, היל ושות'.
הדרישה הגוברת לכותנה יצרה הזדמנות לבעלי המטעים בדרום ארצות הברית, שחשבו שכותנת הרמות תהיה גידול רווחי אם תהיה דרך טובה יותר להפריד ממנה את הזרעים. איליי ויטני נענה לאתגר והמציא מנפטת כותנה זולה. אדם המשתמש במנפטה היה יכול להפריד ביום אחד כמות סיבים שבעבר לקח לאישה חודשיים להפריד (בהנחה שהיא עבדה בקצב של פאונד כותנה ביום).
שמאל|ממוזער|180px|החלל הפנימי במפעל "טמפל וורקס" בלידס, מערב יורקשייר, שנבנה על ידי ג'ון מרשל.
ההתקדמות בתחומים אלו מומנה על ידי יזמים, שהידוע ביותר מבניהם הוא ריצ'רד ארקרייט. לזכותו של ארקרייט נזקפו מספר המצאות, שלמעשה פותחו על ידי אנשים כמו תומאס הייס וג'ון קאי. ארקרייט טיפח את הממציאים, רשם פטנטים על הרעיונות, מימן את היוזמות והגן על המכונות. הוא הקים טחנת כותנה ששילבה את כל תהליכי הייצור למפעל אחד ופיתח את השימוש בכוח - תחילה כוח סוסים ואחר כך כוח המים – שהפך את ייצור הכותנה לתעשייה מכנית. ממציאים אחרים הגדילו את היעילות של צעדים בודדים בתהליך הטווייה (ניפוץ, פיתול, טווייה וגלגול) כך שאספקת החוטים גדלה בהרבה. במהרה נכנס לשימוש כוח הקיטור והניע את מנגנוני הכותנה. העיר מנצ'סטר קיבלה את הכינוי "כותנופוליס" בתחילת המאה ה-19, כאות למפעלי הטקסטיל הרבים שלה.
אף על פי שהמיכון הפחית בצורה דרמטית את עלות בגדי הכותנה, באמצע המאה ה-19 בגדים שנארגו באופן מכני עדיין לא השתוו באיכותם לבגדים הודיים ארוגים בעבודת יד, חלקית בגלל העדינות של סוג הסיבים בהם השתמשו בענף הטקסטיל ההודי, דבר שאפשר מספר סיבים גבוה. למרות זאת, היעילות הגבוהה של תעשיית הטקסטיל הבריטית אפשרה לבגדים הבריטיים הגסים לרדת מתחת לרמת המחירים של הבגדים שנטוו ונארגו בעבודת יד בהודו בעלת רמת השכר הנמוכה, וכך לבסוף הרסה את התעשייה ההודית.
צמר
הניסיונות האירופאיים הראשונים למיכון הטווייה בוצעו בצמר. למרות זאת, טווית צמר הוכחה כקשה יותר למיכון מאשר טווית כותנה. השיפור ביעילות טווית הצמר במהלך המהפכה התעשייתית היה משמעותי, אבל הרבה פחות מאשר השיפור בטוויית הכותנה.
משי
שמאל|ממוזער|200px|המיקום הנוכחי של הטחנה של לומב, שנבנה כטחנת המשי דרבי
המפעל הממוכן הידוע הראשון היה טחנת המשי המונעת במים שהפעיל ג'ון לומב בדרבי בשנת 1721. לומב למד ייצור סיבי משי כאשר עבד באיטליה ופעל כמרגל תעשייתי. למרות שייתכן שבאיטליה היו מפעלים דומים, אך מכיוון שתעשיית המשי האיטלקית שמרה את הסודות שלה בקפדנות, מצב התעשייה באיטליה באותו זמן, לא ידוע. אף על פי שהמפעל של לומב היה מוצלח מבחינה טכנית, אספקת המשי הגולמי מאיטליה הופסקה כדי לחסל את התחרות. כדי לקדם את התיעוש, הכתר הבריטי שילם על המודלים המכניים של לומב והם הוצגו במצודת לונדון.
בצרפת נעשו במהלך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 מספר ניסיונות לבניית נול המסוגל לארוג דוגמאות משי סבוכות באופן אוטומטי. בשנת 1725 בזיל בושון המציא נול אוטומטי למחצה הנשלט על ידי סרט מנוקב. בין השנים 1747 ל-1750 הממציא הצרפתי ז'אק דה-ואוקנסון שיכלל את הנול של בושון ובנה נול אוטומטי באופן מלא, אך נול זה לא זכה להצלחה. לבסוף, בשנת 1804 המציא ז'וזף מארי ז'אקאר, טווה משי צרפתי, בהתבסס על ההמצאות הקודמות, את הנול של ז'אקאר, נול אוטומטי מוצלח המסוגל לארוג בדים מורכבים במהירות בעזרת כרטיסי ניקוב. השימוש בכרטיסי ניקוב ככלי לשליטה בפעולתה של המכונה נחשב לפורץ דרך בהיסטוריה של המחשוב.
תעשיית הברזל
סטטיסטיקות תעשיית הברזל הבריטית
ברזל חשיל היה הצורה הנסחרת של ברזל ונעשה בו שימוש ליצירת סחורות כמו מסמרים, חוטי תיל, צירים, פרסות סוסים, גלגלי עגלה, שרשראות ועוד. בנוסף, נעשה בו שימוש לצורות מבניות. בכמות קטנה של ברזל חשיל נעשה שימוש ליצירת פלדה. בברזל יצוק נעשה שימוש ליצירת סירים, תנורים ופריטים אחרים שלא נדרשו לרמת עמידות גבוהה. רוב ברזל היציקה זוקק והומר לברזל חשיל, עם אובדן ניכר. ברזל חשיל יוצר גם על ידי תהליך בלומרי, שהיה תהליך בולט להיתוך ברזל עד המאה ה-18 המאוחרת.
בשנת 1720 היו בבריטניה 20,500 טון ברזל יצוק שנוצרו בעזרת פחם עץ ו-400 טון שנוצרו בעזרת קוק. בשנת 1750 ייצור ברזל יצוק מפחם עץ עמד על 24,500 טון וייצור ברזל יצוק מקוק עמד על 2,500 טון. בשנת 1788 ייצור ברזל יצוק מפחם עץ עמד על 14,000 ולעומת זאת ייצור ברזל יצוק מקוק עמד על 54,000 טון. בשנת 1806 ייצור ברזל יצוק מפחם עץ עמד על 7,800 טון וייצור ברזל יצוק מקוק עמד על 250,000 טון.
בשנת 1750 בריטניה ייבאה, זיקקה מברזל יצוק או ייצרה ישירות 31,200 טון של ברזל חשיל בעזרת פחם עץ ו-100 טון בעזרת קוק. בשנת 1796 בריטניה ייצרה 125,000 טונות של ברזל חשיל בעזרת קוק ו-6,400 טון בעזרת פחם עץ, היבוא עמד על 38,00 טון והיצוא על 24,600 טון. בשנת 1806 בריטניה לא ייבאה ברזל חשיל, וייצאה 31,500 טון ברזל חשיל.
חידושים בתהליך הפקת הברזל
אחד השינויים המרכזיים בתעשיית הברזל במהלך המהפכה התעשייתית היה ההחלפה של עץ וביו-דלקים אחרים בפחם. עבור הפקת אותה כמות של חום, כריית פחם מצריכה כוח עבודה קטן יותר מאשר חטיבת עצים והפיכתם לפחם עץ. בנוסף, פחם היה מצוי בשפע יותר מעץ, שהאספקה שלו נעשתה מצומצמת לפני העלייה האדירה בייצור הברזל במהלך סוף המאה ה-18. בסביבות 1750 קוק החליף בדרך כלל את פחם העץ בהיתוך של נחושת ועופרת והתפשט בצורה רחבה בהכנת זכוכית. הברזל שנוצר על ידי היתוך וזיקוק עם פחם וקוק היה נחות בהשוואה לברזל שנוצר עם פחם עץ בגלל תכולת הגופרית של הפחם. התעשייה הכירה פחמים דלי-גופרית, אבל גם הם הכילו כמות מזיקה של גופרית. המרה של פחם לקוק הפחיתה רק במעט את כמות הגופרית, ורק מיעוט מהפחמים הפכו לקוק.
גורם אחר שהגביל את תעשיית הברזל לפני המהפכה התעשייתית היה המחסור בכוח מים הנדרש כדי להפעיל את מפוחי הכבשנים. מגבלה זו נפתרה על ידי המצאת מנוע הקיטור.
שמאל|ממוזער|200px|כבשן הדף מסוגל ליצור ברזל יצוק בעזרת פחם מאובן. הפחם הבוער נשמר נפרד מהברזל וכך לא מזהם את הברזל בסיגים כמו גופרית וסיליקה. דבר זה פתח את הדרך להגדלת ייצור הברזל.
השימוש בפחם להיתוך ברזל התחיל מעט לפני המהפכה התעשייתית, בעקבות החידושים של סר קלמנט קלרק ואחרים בשנת 1678, בשימוש בכבשני הדף מוזנים בפחם, שנודעו בכינוי "כיפה". כבשני הדף הם כבשנים בהם חומרי הבעירה ועפרות המתכת נמצאים בתאים נפרדים, והגזים הנפלטים מחומרי הבעירה עוברים לתא העפרות דרך חלל הנמצא מעל הקיר המפריד בין התאים. בכבשנים אלו הבעירה פעלה על תערובת של עפרות ופחם או פחם עץ, וחמזרה את התחמוצת למתכת. היתרון של טכנולוגיה זאת הוא שזיהומים בפחם (כמו אפר גופרית) לא חודרים לתוך המתכת. טכנולוגיה זו יושמה על עופרת החל מ-1678 ועל נחושת החל מ-1687. הטכנולוגיה יושמה גם לבית יציקת ברזל בשנות ה-90 של המאה ה-17 אבל במקרה כזה כבשן ההדף היה ידוע ככבשן אוויר.
בשנת 1709 אברהם דרבי הצליח להשתמש בקוק כדי להפעיל את תנור הרם שלו בקולברוקדייל. הברזל הגולמי שהוא ייצר מקוק לא התאים להכנת ברזל חשיל, אלא רק להכנת מוצרים מברזל יצוק כמו סירים וקומקומים. הסירים שנוצקו בתהליך שדרבי רשם עליו פטנט היו דקים יותר וזולים יותר מהסירים שיצרו מתחריו.
כמעט ולא נעשה שימוש בברזל גולמי שהוכן על ידי קוק ליצירת ברזל חשיל עד השנים 1755–1756, כשהבן של דרבי, אברהם דרבי השני, בנה כבשנים בהורסהיי ובקטליי, מקומות בהם היה זמין פחם דל בגופרית (והם לא היו רחוקים מקולברוקדייל). הכבשנים החדשים האלו, צוידו במפוחים מונעים במים, כאשר המים נשאבו לגובה בעזרת מנוע הקיטור של ניוקומן. המנועים לא חוברו ישירות לצילינדרי הניפוח מכיוון שהמנועים לבדם לא היו יכולים לייצר משב אוויר יציב. גם אברהם דרבי השלישי השתמש במפוחים מונעים במים שנשאבו בעזרת קיטור בחברת דייל, עליה הוא קיבל בעלות בשנת 1768. חברת דייל השתמשה במנועים לניקוז המכרות בבעלותה, וייצרה חלקי מנועים שנמכרו ברחבי המדינה.
השימוש במנועי קיטור הפך את השימוש בכבשנים בעלי נפח ולחץ גבוהים יותר לאפשרי. עם זאת, העור בו נעשה שימוש למפוחים היה יקר להחלפה. בשנת 1757 אמן הברזל ג'ון ווילקינסון רשם פטנט על מנוע ניפוח הידראולי לתנורי רם. צילינדר הניפוח לתנורי רם הומצא בשנת 1760, וצילינדר הניפוח שעוצב על ידי ג'ון סמיטון והוצב בקרינגטון בשנת 1768 נחשב לצילינדר הניפוח הראשון העשוי מברזל יצוק. צילינדרים מברזל יצוק שנועדו לפעול עם בוכנה היו קשים לייצור: הצילינדר צריך להיות חלק וישר ללא חורים או עיוותים. בשנת 1774 ג'ון ווילקינסון, שבנה צילינדר ניפוח מברזל יציקה לצורך מפעל הברזל שלו, המציא מכונת קידוח מדויקת לצילינדרי קידוח. מנוע הקיטור הסיבובי, אותו המציא ג'יימס וואט ב-1782, נכנס לשימוש נרחב להפעלת מפוחים, פטישים, לערגול ולחיתוך.
שמאל|ממוזער|200px|גשר הברזל, שרופשייר, אנגליה. הגשר הראשון בעולם שנבנה במרזל ונפתח ב-1781.
בעיית הגופרית נפתרה על ידי שימוש בכמות מספיקה של אבני גיר, שהפכו את הגופרית לסיגים, או בשימוש בפחם דל בגופרית. השימוש בגיר או באבני גיר הצריך כבשנים בעלי טמפרטורות גבוהות יותר, כדי ליצור סיגים בזרימה חופשית. העלייה בטמפרטורת הכבשנים, שנהפכה לאפשרית בזכות המפוחים המשופרים, הגדילה את הקיבולת של תנורי רם ואפשרה העלאה בגובה הכבשנים. בנוסף לעלות נמוכה יותר ולזמינות גבוהה יותר, הקוק קשה יותר מפחם העץ, דבר שאפשר לשורה של חומרים (עפרת ברזל, דלק, סיגים) לחלחל למטה בתנור הרם בצורה יותר חלקה בלי שחומר הדלק נמחץ בכבשנים הגבוהים מאוד של סוף המאה ה-19.
כאשר הברזל היצוק נהפך לזול ונגיש יותר, התחילו להשתמש בו לבניית גשרים ובניינים. דוגמה מוקדמת מפורסמת לכך היא גשר הברזל, שנבנה בשנת 1779 מברזל יצוק שיוצר על ידי אברהם דרבי השלישי ונפתח לתנועה בשנת 1781. למרות זאת, רוב הברזל היצוק הומר לברזל חשיל.
שמאל|ממוזער|250px|חתך אנכי (למעלה) ואופקי (למטה) של כבשן מירוס יחיד. A - סורג למקום האש, B - לבנים שרופות, C - מצמדים מוצלבים, D - מקום האש, E - דלת עבודה, F - אח, G - לוחות ברזל יציקה שמורים, H - קיר-גשר
אירופה הסתמכה על הבלומרי עבור רוב הברזל החשיל שלה עד להתחלת ייצור ברזל היציקה בכמויות גדולות. המרת ברזל היציקה נעשתה במפחות (finery forge – בית מלאכה בו הברזל היצוק הותך מחדש בתוך תנור מיוחד כדי להסיר ממנו את הפחמן על ידי חימצון, וחושל בעזרת קורנסים), כמו שנעשה זמן רב לפני תחילת המהפכה התעשייתית. לצורך ייצור ברזל חשיל ללא פחם עץ, פותח תהליך זיקוק משופר שכונה "חימום וריקוע" (בתהליך הברזל הותך באטמוספירה מחומצנת, קורר ורוקע. הברזל המרוקע הונח בקדירות שחוממו בכבשן הדף, ובסוף התהליך התקבל בלום שהיה ניתן לעבד בדרכים הרגילות) אבל הוא הוחלף על ידי תהליך המירוס שפיתח הנרי קורט. קורט פיתח שני תהליכי ייצור ברזל משמעותיים: ערגול בשנת 1783 ומירוס בשנת 1784. תהליך המירוס יוצר ברזל עמיד בעלות נמוכה יחסית.
מירוס משמעותו דה-פיחמון של הברזל הגולמי המותך על ידי חימצון איטי בכבשן הדף כאשר הברזל מעורבב באופן ידני בעזרת מוטות ארוכים. הברזל נטול הפחמן, שיש לו טמפרטורת התכה גבוהה יותר מברזל יצוק, נאסף לגושים על ידי הממרס. כאשר הגוש היה גדול מספיק, הממרס היה מוציא אותו. מירוס הייתה עבודה מפרכת וחמה באופן קיצוני. ממרסים מעטים הגיעו לגיל 40. מכיוון שהמירוס בוצע בכבשן הדף, הדלק בו נעשה שימוש היה פחם או קוק. תהליך המירוס היה בשימוש עד העשורים האחרונים של המאה ה-19, כאשר הברזל הוחלף בפלדה. מכיוון שתהליך המירוס הצריך מיומנות אנושית בזיהוי גושי הברזל, הוא מעולם לא מוכן בצורה מוצלחת. ערגול היה חלק חשוב מתהליך המירוס מפני שהמכבשים המחורצים הוציאו את רוב הסיגים המותכים ומיצקו את המסה של הברזל החשיל החם. הערגול ביצע את הפעולות האלו פי 15 מהר יותר מחישול הברזל על ידי קורנס. סוג אחר של ערגול, שנעשה בטמפרטורות נמוכות יותר מאשר ערגול להוצאת סיגים, נעשה כדי לייצר לוחות ברזל, ומאוחר יותר צורות מבניות כמו קורות, ברזל זוויתי וגדרות ברזל.
שמאל|ממוזער|200px|תיאור של בית יציקת ברזל בבישופות לייז' ב-1789 על ידי ליאונרד דפרנס
תהליך המירוס שופר בשנת 1818 על ידי בלדווין רוג'רס, שהחליף חלק מהחול שריפד את תחתית כבשן ההדף בתחמוצת ברזל. בשנת 1838 ג'ונתן הל רשם פטנט על שימוש בסיגים מחוממים (סיליקת ברזל) לתחתית הכבשן, דבר שהפחית מאוד את אובדן הברזל הנגרם מיצירת סיגים על ידי התחתית החולית של הכבשן. התהליך של הל השתמש גם בקשקשי ברזל או חלודה שהגיבו לפחמן בברזל המותך. התהליך של הל, שכונה מירוס רטוב, הפחית את אובדן הברזל הנגרם מסיגים מכמעט 50% לסביבות 8%.
המירוס נכנס לשימוש נרחב אחרי 1800. עד הזמן הזה, יצרני ברזל בריטיים השתמשו בכמויות ניכרות של ברזל שיובא משוודיה ורוסיה כתוספת לאספקה המקומית. בגלל הגידול בייצור הברזל הבריטי, היבוא החל לדעוך בשנת 1785 ובסביבות שנות ה-90 של המאה ה-18 בריטניה חיסלה את היבוא והפכה ליצואן מרכזי של ברזל מחושל.
משב אוויר חם (hot blast), שנרשם כפטנט על ידי ג'יימס ביאומונט נילסון ב-1828, היה ההתפתחות החשובה ביותר במאה ה-19 בחיסכון באנרגיה לייצור ברזל גולמי. על ידי חימום מוקדם של האוויר הנכנס לכבשן כמות הדלק הנדרש לייצור יחידה של ברזל גולמי פחתה בתחילה בשליש כאשר משתמשים בקוק ובשני שלישים כאשר משתמשים בפחם. יעילות התהליך גברה כאשר הטכנולוגיה השתפרה. בנוסף, משב אוויר חם העלה את טמפרטורת ההפעלה של הכבשן, דבר שאפשר את הגדלת קיבולת הכבשנים. השימוש בכמות קטנה יותר של פחם או קוק זיהם פחות את הברזל הגולמי, וכך התאפשר שימוש בפחם באיכות נמוכה או בפחם אבן במקומות שבהם קוק לא היה זמין או שהכנתו הייתה יקרה מדי. למרות זאת, לקראת סוף המאה ה-19 עלויות התובלה ירדו במידה ניכרת.
מעט לפני המהפכה התעשייתית נעשה שיפור בייצור הפלדה, שהייתה סחורה יקרה בה נעשה שימוש רק במקום שלא היה ניתן לעשות שימוש בברזל, כמו בייצור להבים לכלים חדים ובייצור קפיצים. בנג'מין הנטסמן פיתח את טכניקת פלדת הכוּר שלו בשנת 1740. חומר הגלם לתהליך היה פלדה צרופה, שיוצרה בעזרת תהליך צִימנוּט (תהליך מיושן, בו יוצרה פלדה על ידי פחמון של ברזל יצוק).
האספקה הזולה של ברזל ופלדה סייעה למספר תעשיות, כמו ייצור מסמרים, צירים, תיילים ועוד אביזרים קשיחים. ההתפתחות של הכלים המכניים אפשרה עבודה טובה יותר עם ברזל, דבר שהגדיל את השימוש בברזל בתעשיות הגדלות במהירות של מכניקה ומנועים.
כוח הקיטור
התפתחות מנוע הקיטור הנייח הייתה חלק חשוב מהמהפכה התעשייתית. למרות זאת, במהלך החלק המוקדם של המהפכה התעשייתית רוב הכוח התעשייתי סופק על ידי מים ורוח. הכוח שסופק על ידי קיטור בבריטניה בשנת 1800 מוערך בכ-10,000 כוחות סוס ואילו בשנת 1815 כוח הקיטור בבריטניה מוערך בכ-210,000 כוחות סוס.
השימוש המסחרי המוצלח הראשון בקיטור נעשה על ידי תומאס סייוורי בשנת 1698. הוא בנה בלונדון משאבת מים לגבהים נמוכים המבוססת על שילוב בין לחץ לוואקום ורשם עליה פטנט. המכונה לא הכילה חלקים נעים, ייצרה כוח סוס (מושג בו סייוורי השתמש לראשונה) אחד, ונעשה בה שימוש למספר מפעלי מים ומכרות מעטים (מכאן הגיע הכינוי של המשאבה, "ידיד הכורה"). המשאבה של סייוורי הייתה כלכלית עבור מספר קטן של כוחות סוס, אבל בגדלים גדולים יותר הדוד נטה להתפוצצויות. ייצור המשאבה של סייוורי המשיך עד המאה ה-18 המאוחרת.
שמאל|ממוזער|200px|המנוע האטמוספירי המונע בקיטור של ניוקומן היה מנוע הקיטור מבוסס הבוכנה הראשון. מנועי הקיטור הבאים אחריו היו הכוח המניע של המהפכה התעשייתית.
מנוע הקיטור מבוסס הבוכנה המצליח הראשון הומצא על ידי תומאס ניוקומן לפני 1712. מספר מנועי ניוקומן הותקנו במכרות בבריטניה כדי לנקז אזורים עמוקים בהם עד לאותה עת לא היה ניתן לעשות שימוש, כאשר המנוע מוצב על פני השטח. אלה היו מכונות גדולות, שבנייתן הצריכה כמות משמעותית של הון, וייצרו למעלה מ-5 כוחות סוס (3.7 קילו-וואט). הם הפעילו גם משאבות עירוניות לאספקת מים. במונחים מודרניים המכונות היו לא יעילות בצורה קיצונית, אבל הן הביאו תועלת גדולה במכרות, שם הפחם היה זול והן אפשרו הרחבה גדולה של כריית הפחם על ידי כרייה בעומקים גדולים יותר. למרות החסרונות שלהם, מנועי הקיטור של ניוקומן היו אמינים ופשוטים לתחזוקה, והשימוש בהם במכרות פחם נמשך עד העשורים המוקדמים של המאה ה-19. עד למותו של ניוקומן בשנת 1729, המנועים שלו התפשטו להונגריה (אליה הם הגיעו לראשונה בשנת 1722), לגרמניה, לאוסטריה ולשוודיה. עד שהפטנט המשותף של ניוקומן וסייוורי פקע בשנת 1733 ידוע שנבנו סך הכול 100 מנועים, מתוכם 14 מחוץ לבריטניה. בשנות ה-70 של המאה ה-18 המהנדס ג'ון סמיטון בנה מספר דגמים גדולים מאוד של המנוע והנהיג בו מספר שיפורים. סך הכול נבנו 1,454 מנועים עד שנת 1800.
שינוי יסודי בעקרונות הפעולה של מנוע הקיטור נגרם בזכות הסקוטי ג'יימס ואט, שרשם בשנת 1769 פטנט על עקרונות הפעולה הכלליים של המנוע שלו. עם תמיכה פיננסית משותפו העסקי, האנגלי מתיו בולטון, הוא הצליח להשלים עד שנת 1776 את מנוע הקיטור שלו, שכלל שורה של שינויים יסודיים, כמו איטום החלק העליון של הצילינדר, שגרם לקיטור לנוע לחלק העליון של הבוכנה במקום לאטמוספירה, שימוש במעטפת קיטור שחיממה את הצילינדר ותא נפרד לעיבוי הקיטור. המעבה הנפרד ביטל את הצורך במים שהוזרמו ישירות לתוך הצילינדר, קיררו את הצילינדר ובזבזו קיטור. בצורה דומה, מעטפת הקיטור מנעה מהקיטור מלהתעבות בתוך הצילינדר, דבר שהגדיל את יעילות המנוע. שיפורים אלה הגדילו את יעילות המנוע כך שהמנועים של בולטון וואט השתמשו רק ב-25% מכמות הדלק שנדרשה למנועי ניוקמן הישנים עבור אותה עבודה. בולטון וואט פתחו בשנת 1795 את בית היציקה סוהו לייצור מנועים אלו.
בשנת 1783 וואט סיים לפתח דגם סיבובי של מנוע הקיטור שלו הפועל בפעולה כפולה, כך שהיה אפשר להשתמש בו כדי להניע ישירות מכניקה סיבובית של מפעל או טחנה. שני דגמי המנועים הבסיסיים של וואט זכו להצלחה מסחרית גדולה, ועד 1800 החברה של בולטון ווואט בנתה 496 מנועים, מתוכם 164 הפעילו משאבות, 24 שירתו תנורי רם ו-308 הניעו אמצעים מכניים במפעלים. רוב המנועים ייצרו בין 5 ל-10 כוחות סוס (3.7 עד 7.5 קילו-וואט).
עד 1800 בערך הדגם הנפוץ ביותר של מנועי קיטור היה מנועי קורה, שנבנו כחלק אינטגרלי מבית-מנוע עשוי אבן או לבנים, אבל במהרה פותחו מספר דגמים של מנועים סיבוביים עצמאיים (ניתנים להזזה בקלות, אך לא על גלגלים). בסביבות 1800, כשתוקף הפטנט של בולטון וואט פקע, המהנדס ריצ'רד טרוויטיק מקורנוול והמהנדס האמריקאי אוליבר אוונס התחילו לבנות מנועי קיטור בלחץ גבוה ללא עיבוי, בהם הקיטור נדחף כנגד האטמוספירה. השימוש בלחץ גבוה הוביל למנוע ומיחם שהיו קטנים מספיק כדי שייעשה בהם שימוש על כלים ניידים כמו קטרים ואניות קיטור.
פיתוח של מחרטות ממונעות, כמו גם של מכונות הקצעה, כירסום ועיצוב המופעלות על ידי מנועים, אפשר חיתוך קל ומדויק של חלקי מתכת למנועי קיטור, דבר שבתורו אפשר לבנות מנועים גדולים וחזקים יותר.
דרישות הכוח של התעשיות הקטנות עדיין סופקו על ידי כוח השרירים של בני אדם ובעלי חיים עד להתפשטות הנרחבת של השימוש בחשמל בתחילת המאה ה-20. תעשיות אלו כללו סדנאות ומכניקה תעשייתית קלה שהופעלו על ידי ארכובות, דוושות, וסוסים.
כלים מכניים
מכניקה קדם-תעשייתית נבנתה על ידי מגוון בעלי מלאכה: בוני טחנות הקימו טחנות מים ורוח, נגרים הכינו מסגרות מעץ ונפחים וחרטים ייצרו חלקי מתכת. רכיבי עץ סבלו משינוי בממדיהם בהשפעת טמפרטורה ולחות והמפרקים השונים נטו להימתח (לעבוד רפוי) עם הזמן. כאשר המהפכה התעשייתית התקדמה, מכונות עם חלקים ומסגרות ממתכת נהפכו לנפוצות יותר. שימושים חשובים אחרים של חלקי מתכת היו לכלי נשק ומחברים כמו ברגים, בריחים ואומים. בנוסף היה קיים צורך בדיוק בייצור רכיבים. דיוק היה יכול לאפשר מכניקה העובדת טוב יותר, שימוש בחלקים חליפיים וסטנדרטיזציה של מחברים.
הדרישה לכלי מתכת הובילה לפיתוח מספר כלים מכניים. המקורות של כלים אלו היו בכלים שפותחו במהלך המאה ה-18 על ידי יצרני שעונים ויצרני מכשירים מדעיים כדי לאפשר להם ייצור קבוצתי של מנגנונים קטנים.
לפני ההופעה של הכלים המכניים, מתכות עובדו ידנית בעזרת כלים פשוטים כמו פטישים, פצירות, מסורים ואיזמלים. כתוצאה מכך, השימוש בחלקי מכונות ממתכת היה מינימלי. השיטות לייצור ידני היו מפרכות ויקרות, והיה קשה להשיג איתן דיוק טוב.
הכלי המכני המדויק הגדול הראשון היה מכונת הקידוח הגלילית, שהומצאה על ידי ג'ון ווילקינסון בשנת 1774. נעשה בה שימוש לקדיחה של צילינדרים בעלי היקף גדול למנועי קיטור מוקדמים. המכונה של ווילקינסון הייתה שונה מהמכונות המוקדמות, הנתמכות בקורה, לקדיחת קני תותחים בכך שכלי החיתוך הוצב על קורה שנמשכה לכל אורך הגליל הנקדח ונתמכה משני הצדדים שלו, ולא רק מצד אחד כמקודם.
שמאל|ממוזער|200px|הכרסומת של מידלטון מסביבות 1818, מיוחסת לרוברט ג'ונסון וסיימון נורת'.
מכונת ההקצעה, מכונת הכירסום (הכרסומת) ומכונת העיצוב פותחו בעשורים הראשונים של המאה ה-19.
רעיונות ראשוניים לבניית מכונות הקצעה עלו בצרפת של שנות ה-50 של המאה ה-18. בסוף העשור השני של המאה ה-19 מגוון חלוצים במספר סדנאות בריטיות (כולל ג'יימס פוקס, ג'ורג' ריניי, מת'יו מוראיי, ג'וזף קלמנט וריצ'רד רוברטס) פיתחו את מכונות ההקצעה לכלי מכני כמו שמקובל כיום.
הכירסומת התפתחה משיוף סיבובי, כלומר שימוש בכלי חיתוך מעגלי מסתובב כאמצעי חיתוך במחרטה. ידועה פצירה סיבובית כזאת שנוצרה על ידי ז'אק דה ואוקנסון בערך ב-1760. בשנת 1795 אלי טרי השתמש במכונת כירסום בפלימות', קונטיקט כדי לייצר חלקי שעונים מעץ והיה הראשון ליצור חלפים סטנדרטיים לתעשיית השעונים. הכירסומות המובחנות הראשונות (כאלה שהיו שונות מסתם מחרטה עם ראש מסתובב) נוצרו בין השנים 1814 ל-1818 בשתי נשקיות פדרליות של ארצות הברית ובמספר נשקיות פרטיות. לא ברור מי יצר את הכרסומת הראשונה, היסטוריונים שונים מציינים את איליי ויטני, רוברט ג'ונסון, ג'ון הל וסיימון נורת' כחלוצים בתחום. אף על פי שמכונת הכירסום (הכרסומת) הומצאה בזמן ההוא, היא לא פותחה ככלי עבודה רציני עד תקופה מאוחרת יותר במאה ה-19.
סמואל בנתאם פיתח מכונת עיצוב בין השנים 1791 ל-1793. למרות זאת, יש שמייחסים את ההמצאה לג'יימס נסמית' בשנת 1836.
מחרטת המתכת הראשונה הכוללת מאחז כלים נע הומצאה על ידי ז'אק דה ואוקנסון בשנת 1751 ותועדה באנציקלופדיה הגדולה. המחרטה נועדה לייצר מכבשים גליליים מדויקים כדי להטביע דוגמאות על בגדי משי.
שמאל|ממוזער|200px|המחרטות המפורסמות לחיתוך ברגים של מודסלאי, מהשנים 1797 ו-1800 לערך
בשנת 1774 ג'אן ורברוגן, נפח-אומן בבית יציקת התותחים המלכותי (Royal Gun Foundry) שברויאל ארסנל, ווליץ', התקין מכונת קידוח אופקית לקדיחת קני תותחים. כיוון שהמכונה סובבה את הקנים בניגוד לתנועת כלי החיתוך, מבחינה טכנית זאת הייתה המחרטה הראשונה בגודל תעשייתי בבריטניה. הנרי מודסלאי, שהיה שוליה של ורברוגן, הועסק מאוחר יותר על ידי ג'וזף בראמה בייצור מנעולי מתכת בעלי רמת אבטחה גבוהה, דבר שהצריך אומנות מדויקת. בראמה רשם פטנט על מחרטה עם קווי דמיון למחרטה עם מאחז כלים נע, ומודסלאי שכלל את המחרטה עם מאחז כלים נע, ויצר מחרטה שיכולה לחתוך ברגים מכניים עם זוויות תבריג משתנות בעזרת שימוש בגלגלי שיניים ניתנים להחלפה בין הציר לפס השיניים שמניע את המאחז. לפני ההמצאה שלו, דגמי המחרטות המוקדמים, שחלקם הועתקו מתבנית, לא איפשרו לחתוך בצורה מדויקת ברגים. המחרטה עם מאחז הכלים הנע נחשבת לאחת ההמצאות החשובות בהיסטוריה. אף על פי שזאת לא הייתה לחלוטין המצאה של מודסלאי, הוא היה האדם הראשון שבנה מחרטה מעשית שמשתמשת בשילוב בין ההמצאות הידועות מאחז כלים נע, פס שיניים וגלגלי שיניים מתחלפים.
מאוחר יותר, כאשר מודסלאי פתח סדנה לבניית גלגלות לספינות של הצי המלכותי במפעל הגלגלות של פורטסמות', הוא בנה את המכונות הראשונות לייצור המוני ולהכנת רכיבים עם מידה של חילופיות. מכונות אלו היו עשויות ממתכת בלבד. בסדנאות של מודלסאי התאמנו דור של בנאי כלים כמו ריצ'רד רוברטס, ג'וזף קלמנט וג'וזף וויטוורת'.
ההשפעה של כלים מכניים במהלך המהפכה התעשייתית לא הייתה רבה מכיוון שחוץ מכלי נשק, מחברים מוברגים ועוד כמה תעשיות קטנות היו מעט חלקי מתכת בייצור המוני. הטכניקות לייצור המוני של חלקי מתכת בעלי דיוק מספיק כדי לשמש כחלפים סטנדרטיים מיוחסות בעיקר לתוכנית של משרד המלחמה האמריקאי ששכלל את החלקים החליפיים לכלי נשק בתחילת המאה ה-19.
באמצע המאה, בעקבות ההמצאה של כלים מכניים בסיסיים, תעשיית המכונות נהפכה למגזר התעשייתי הגדול ביותר בארצות הברית, לפי ערך מוסף.
כימיקלים
הייצור בקנה מידה גדול של כימיקלים היווה התפתחות חשובה במהלך המהפכה התעשייתית. ההתקדמות הראשונה בתחום הייתה ייצור של חומצה גופרתית על ידי תהליך תאי העופרת, שהומצא על ידי האנגלי ג'ון רובק (השותף הראשון של ג'יימס וואט) בשנת 1746. הוא הצליח להגדיל מאוד את היקף הייצור על ידי החלפת כלי הזכוכית היקרים יחסית בהם נעשה שימוש בעבר ליצירת חומצה גופרתית בתאים גדולים וזולים יותר העשויים מלוחות עופרת ממוסמרים. במקום הכנה של כמות קטנה בכל פעם, רובק היה יכול להכין 50 ק"ג של חומצה גופרתית בכל אחד מהתאים, עליה של לפחות פי עשרה.
גם ייצור של אלקלי בקנה מידה גדול הפך למטרה חשובה, והכימאי הצרפתי ניקולא לבלן הצליח בשנת 1791 בפיתוח שיטה לייצור נתרן פחמתי (סודה לכביסה). תהליך לבלן נעשה בשני שלבים: תחילה יוצר נתרן גופרתי (וחומצת מימן כלורי) מנתרן כלורי (מלח בישול) וחומצה גופרתית, בשלב השני הנתרן הגופרתי חומם עם אבן גיר (סידן פחמתי) ופחם כדי ליצור תערובת של נתרן פחמתי וסידן גופרתי. בשלב האחרון נוספו מים כדי להפריד בין הנתרן הפחמתי המסיס לבין הסידן הגופרתי. התהליך יצר כמות גדולה של זיהום (חומצת המימן הכלורי התנדפה לאוויר והסידן הגופרתי היה פסולת חסרת תועלת), אף על פי כן, אבקת הסודה הסינתטית הזאת הוכחה ככלכלית בהשוואה לאבקות שהופקו משריפת צמחים מסוימים (ברילה) או מקלפ, וכן בהשוואה לאשלג (אשלגן פחמתי) שהופק מאפר עצים.
שני הכימיקלים האלה היו חשובים מאוד מכיוון שהם אפשרו הכנסה של מגוון המצאות אחרות, כאשר הם החליפו הרבה פעולות בקנה מידה קטן בתהליכים יעילים יותר כלכלית וברי שליטה. לנתרן פחמתי היו שימושים רבים בתעשיות הזכוכית, הטקסטיל, ייצור הסבונים וייצור הנייר. שימושים מוקדמים של חומצה גופרתית היו כבישה (הסרת חלודה) של ברזל ופלדה, והלבנת בגדים.
בשנת 1787 הביא ג'יימס ואט מצרפת לבריטניה את שיטתו של הכימאי הצרפתי קלוד לואיס ברתולה להלבנת אריגים בכלור. בסביבות 1800 הכימאי הסקוטי צ'ארלס טננט פיתח אבקת הלבנה (סידן תת-כלורי) בהתבסס על התגליות של ברתולה (נרשם פטנט ב-1799). האבקה יוצרה על ידי העברת גז כלור מעל סיד כבוי. הפיתוח עשה מהפכה בתהליך ההלבנה בתעשיית הטקסטיל על ידי הפחתה דרמטית של הזמן הנדרש (מחודשים לימים) בהשוואה לתהליכי ההלבנה המסורתיים שהיו אז בשימוש וכללו חשיפה חוזרת לשמש בשדות הלבנה אחרי שרייה של האריגים באלקלי או בחלב חמוץ. המפעל של טננט ברחוב רולוקס, צפון גלאזגו, נעשה למפעל הכימי הגדול בעולם.
בנוסף, בזמן המהפכה התעשייתית הייתה התקדמות בהפקת תוצרי הלוואי של הפחם. בשנת 1756 הגאולוג הסקוטי ג'יימס האטון הצליח להפיק אמוניום כלוריד מפיח. מאוחר יותר, ארצ'יבלד קוקרן, הרוזן מדנדונלד, סקוטי גם הוא, התחיל לעשות ניסויים בהפקת עטרן ולכה, חומרים שהיו חיוניים לבניית אוניות, מפסולת הגזים הנוצרת משריפת פחם. בשנת 1782 הרוזן הקים מפעל בקולרוס שייצר עטרן ולכה על פי שיטתו.
אחרי 1860 המוקד בהמצאת כימיקלים עבר לצבענים, וגרמניה לקחה את ההובלה העולמית, כשהיא בונה תעשייה כימית חזקה. כימאים שאפתנים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות בתקופה שבין 1860 ל-1914 כדי ללמוד על הטכניקות האחרונות. בניגוד אליהם, למדענים הבריטים חסרו אוניברסיטאות מחקר והם לא הכשירו סטודנטים מתקדמים. במקום זאת, הנוהג היה להעסיק כימאים שהוכשרו בגרמניה.
צמנט ובטון
בשנת 1756, לצורך בניית מגדלור חדש באדיסטון, המהנדס ג'ון סמיטון השתמש בצמנט המכיל סיד ממקור אבן גיר המכילה אחוז חרסית גבוה, שסמיטון קרא לו "סיד הידראולי". הצמנט הכיל חלקים שווים של סיד הידראולי וחומרים מתקשרים (פוצוליאניים) טבעיים. בהתבסס על הסיד ההידראולי, סמיטון המציא מחדש את הבטון, אחרי שאבד במשך 1,300 שנה, והשתמש בו לבניית המגדלור.
שמאל|ממוזער|200px|מנהרת התמזה (נפתחה ב-1843). במנהרה התת-ימית הראשונה בעולם נעשה שימוש בצמנט.
ב-1796 נרשם בבריטניה פטנט על "צמנט רומי" (השונה מהצמנט הרומי המקורי) שהוא למעשה סיד הידראולי מאבן גירנית עשירה בחרסית (חוואר), השימוש בצמנט זה התפשט במהירות והוא הפך לצמנט העיקרי בשימוש עד אמצע המאה ה-19. החוקר הצרפתי ויקה יצר סיד הידראולי מלאכותי על ידי קלייה של גיר מעורב בחרסית שנטחנו יחדיו.
בשנת 1824 ג'וזף אספדין, בנאי בריטי, רשם פטנט על תהליך כימי ליצירת צמנט לו הוא קרא "צמנט פורטלנד" שהיה התקדמות חשובה במקצוע הבנייה. התהליך כלל סינטור של תערובת של חרסית ואבן גיר בטמפרטורה של בערך 1400° מעלות, ואז שחיקה של התוצר לאבקה דקה, שניתן לערבב עם מים, חול וחצץ כדי ליצור ממנה בטון. המהנדס הבריטי הנודע מארק איזמבארד ברונל עשה שימוש בצמנט פורטלנד כאשר הוא בנה את מנהרת התמזה מספר שנים מאוחר יותר. כעבור שנות דור, נעשה שימוש נרחב בצמנט פורטלנד במהלך בניית מערכת הביוב של לונדון.
תאורת גז
תעשייה חשובה אחרת במהפכה התעשייתית המאוחרת הייתה תאורת גז. אף על פי שאחרים פיתחו המצאות דומות במקומות אחרים, הייצור רחב-ההיקף של תאורת גז התחיל בעבודתו של ויליאם מֶרְדוֹךְ, עובד של חלוצי מנועי הקיטור בולטון ווואט. התהליך הורכב מהפיכה לגז בקנה מידה גדול של פחם בכבשנים, טיהור של הגז (הסרה של גופרית, אמוניה, ופחמימנים כבדים), אחסון של הגז והפצה שלו. מרדוך התחיל לעשות ניסויים בגז בין השנים 1792 ו-1794 והשתמש בגז כדי להאיר את ביתו הפרטי. תאורת הגז הוצגה לציבור הרחב לראשונה ב-1802, כאשר החזית של בית היציקה סוהו הוארה באמצעות גז. מרדוך האיר לראשונה מפעל שלם בתאורת גז בשנת 1805. שירות תאורת הגז העירוני הראשון הותקן בלונדון בין השנים 1812 ל-1820. פנסי הגז הפכו במהרה לאחד מהצרכנים העיקריים של פחם בממלכה המאוחדת. תאורת גז השפיעה על הארגון החברתי והתעשייתי מכיוון שהיא אפשרה למפעלים וחנויות להישאר פתוחים מאוחר יותר ממה שאפשרו נרות חלב או שמן. הכנסת תאורת הגז גרמה לחיי הלילה בערים ובעיירות לשגשג כאשר רחובות ומבנים יכלו להיות מוארים בהיקף נרחב יותר מבעבר.
ייצור זכוכית
שמאל|ממוזער|250px|ארמון הבדולח מארח את התערוכה הגדולה בשנת 1851.
שיטה חדשה לייצור זכוכית, הידועה כתהליך הגליל, התפתחה באירופה בתחילת המאה ה-19. שיטה זו נבדלה מהשיטה הקודמת בכך שעכשיו גלילי הזכוכית המנופחים טולטלו בתוך חפירה מיוחדת וכך נהפכו לגדולים יותר. השיטה הפיקה שמשות גדולות יותר באיכות טובה יותר. בשנת 1832 נעשה שימוש בתהליך זה ליצירת לוחות זכוכית על ידי האחים צ'אנס. הם נהפכו ליצרנים המובילים של חלונות ומשטחי זכוכית. התקדמות זו אפשרה ייצור שמשות זכוכית גדולות יותר ללא הפרעה, ובכך שחררה את תכנון החלל ועיצוב החלונות במבנים. ארמון הבדולח הוא דוגמה בולטת לשימוש בלוחות זכוכית למבנים ייחודיים וחדשניים.
מכונת נייר
לואי-ניקולא רובר, מהנדס צרפתי שעבד עבור יצרן הנייר סן לז'ה דידו (Saint-Léger Didot), רשם בשנת 1798 פטנט על מכונה להכנת גיליון רציף של נייר. המכונה הכילה סרט שקיבל זרם רציף של חומר גלם והעביר גיליון רציף של נייר רטוב לזוג גלילי סחיטה. מכונת הנייר נקראת מכונת פורדריניר על שם המממנים שלה, האחים סילי והנרי פורדריניר, שהיו בעלי מפעל למכשירי כתיבה בלונדון. אף על פי שהמכונה שודרגה בהרבה ונוצרו לה גרסאות רבות, מכונת פורדריניר נשארה האמצעי המרכזי לייצור נייר עד היום.
השיטה של ייצור רציף שהודגמה על ידי מכונת הנייר השפיעה על פיתוח ערגול רציף של ברזל ומאוחר יותר של פלדה ועל תהליכי ייצור רציף אחרים.
חקלאות
מהפכת החקלאות הבריטית נחשבת לאחד הגורמים למהפכה התעשייתית מכיוון ששיפור היצרנות החקלאית שחרר עובדים לעבוד במגזרים אחרים של הכלכלה. למרות זאת, אספקת המזון לנפש באירופה הייתה קבועה או בירידה ולא השתפרה בחלקים מסוימים של אירופה עד המאה ה-18 המאוחרת.
טכנולוגיות תעשייתיות שהשפיעו על החקלאות כוללות את מכונת הזריעה (המזרעה), את המחרשה ההולנדית, שהכילה חלקי ברזל, ואת מכונת הדישה.
עורך הדין האנגלי ג'תרו תול המציא מכונת זריעה משופרת בשנת 1701. זאת הייתה מזרעה מכנית שחילקה את הזרעים באופן שווה על פני חלקת אדמה ושתלה אותם בעומק הנכון. זה היה חשוב מכיוון שהיחס בין זרעים שנקצרו לזרעים שנשתלו באותו זמן היה בסביבות אחד לארבעה או אחד לחמישה. מכונת הזריעה של תול הייתה יקרה מאוד ולא מאוד אמינה, ולכן לא הייתה לה השפעה רבה. מכונות זריעה באיכות טובה לא יוצרו עד אמצע המאה ה-18.
המחרשה "רות'רהאם" שפותחה בשנת 1730 על ידי ג'וסף פולאם הייתה מחרשת הברזל הראשונה שזכתה להצלחה מסחרית. מכונת הדיש, שהומצאה על ידי המהנדס הסקוטי אנדרו מייקל בשנת 1784, החליפה את הדיש הידני שבוצע בעזרת מחבט, עבודה מפרכת שדרשה בערך רבע מכוח האדם החקלאי. לקח להמצאה מספר עשורים לחלחל. מכונת הדיש הייתה הקש ששבר את גב הגמל עבור פועלי חווה רבים, שעמדו על סף רעב, והובילה למרד החקלאי המכונה "מהומות סווינג" בשנת 1830.
כלים מכניים ושיטות לעיבוד מתכות שפותחו במהלך המהפכה התעשייתית הובילו בסופו של דבר לפיתוח שיטות ייצור מדויקות בסוף המאה ה-19 לייצור המוני של ציוד חקלאי, כמו מקצרות, מאגדי תבואה וקומביין תבואות.
כרייה
כריית פחם בבריטניה, במיוחד בדרום ויילס, התחילה בזמנים קדומים. לפני מנועי הקיטור, מכרות היו לעיתים קרובות מכרות פעמון (מכרות שמתרחבים למטה ולצדדים מסביב למרכז החפירה, וכך יוצרים צורה דמוית פעמון) רדודים, שעקבו אחרי מרבץ פחם לאורך פני השטח וננטשו כאשר הפחם במרבץ אזל. אם הגאולוגיה הייתה מתאימה, הפחם היה נכרה דרך פיר אופקי עם כניסה שנכרתה בצלע של גבעה. היו גם מכרות בעלי פיר אנכי באזורים מסוימים, אבל הגורם שהגביל אותם היה הוצאת מים שחדרו למכרה. הוצאת המים יכלה להיעשות על ידי שאיבת דליי מים דרך הפיר, או לתעלת ניקוז שניקזה את המים לעמק סמוך. בשני המקרים, המים נשאבים לתוך זרם או תעלה במקום שבו הם יכולים לזרום החוצה בעזרת כוח הכבידה. המצאת משאבת הקיטור על ידי תומאס סיוורי ב-1698 ומנוע הקיטור של ניוקמן שהומצא ב-1712 הקלו על הוצאת המים ואפשרו בניית פירים עמוקים יותר, וכך הגדילו את כמות הפחם שהופק מהמכרות. התפתחויות אלו החלו עוד לפני המהפכה התעשייתית, אולם אימוץ השיפורים של ג'ון סמיטון למנוע הקיטור של ניוקמן ואחריו מנועי הקיטור היעילים יותר של ג'יימס וואט משנות השבעים של המאה ה-18 הפחיתו את עלויות הדלק של המנועים, והפכו את המכרות לרווחיים יותר. המנוע הקורני, שפותח בעשור השני של המאה ה-19, היה יעיל הרבה יותר ממנוע הקיטור של וואט.
כריית פחם הייתה מסוכנת מאוד בגלל נוכחות גזים דליקים במרבצי פחם רבים. רמה מסוימת של בטיחות הושגה בזכות פנס הבטיחות, שהומצא בשנת 1816 על ידי סר המפרי דייווי, ובנפרד על ידי ג'ורג' סטיבנסון. עם זאת, המנורות היוו הבטחה כוזבת מכיוון שהן נעשו לא בטוחות במהירות רבה וסיפקו אור חלש. התפוצצויות גזים דליקים נמשכו, וגרמו לעיתים קרובות להתפוצצויות אבקת פחם, כך שמספר הקורבנות גדל לאורך כל המאה ה-19. תנאי העבודה היו גרועים מאוד, עם שיעור אבדות גבוה כתוצאה ממפולות סלעים.
לפי אשטון, נהוג לומר על פנסי הבטיחות שבתחילה הם לא תרמו להגדלת בטיחותו של הכורה אלא להגברת התפוקה, היות שהם אפשרו לנצל מרבצים שלפני כן נחשבו מסוכנים מדי לכרייה.
באמצע המאה נוצר בהדרגה עניין ציבורי באנגליה סביב תנאיהם של הכורים במכרות, ולאחר חשיפה של מספר מקרים של תנאי העסקה קשים במיוחד, נחקק בשנת 1842 חוק מכרות וסוכנויות תיווך , האוסר על העסקה במכרות של נשים ונערים מתחת לגיל 10. בשנים שלאחר מכן הוסדר הנושא בהדרגה. בדומה לתופעות נוספות שהיו חלק מהמהפכה, גם מגמה זו התפשטה בהדרגה מחוץ לאנגליה, וחוקים ברוח דומה נחקקו גם במדינות נוספות.
תחבורה
בתחילת המהפכה התעשייתית, תובלה יבשתית נעשתה על ידי דרכים או נהרות יפים לשיט, כאשר סחורות כבדות הושטו בים לאורך החופים. נעשה שימוש במסילות לעגלות כדי להעביר מטעני פחם לנהרות, משם הם הועברו הלאה, אך תעלות עדיין לא נבנו באופן נרחב. בהמות משא סיפקו את כוח ההנעה של כל אמצעי התובלה היבשתיים, ומפרשים סיפקו את כוח ההנעה בים. מסילות הברזל הראשונות נבנו לקראת סוף המאה ה-18 ונועדו לשימוש סוסים, כאשר קטרים נכנסו לשימוש בעשורים המוקדמים של המאה ה-19. שיפור טכנולוגיות המפרשים האיץ את מהירות השיט הממוצעת ב-50% בין השנים 1750 ו-1830.
המהפכה התעשייתית שיפרה את תשתית התחבורה בבריטניה עם רשת דרכים מהירות, רשת תעלות ונתיבי שיט ורשת מסילות ברזל. חומרים גולמיים ומוצרים מוגמרים יכלו לנוע במהירות גבוהה יותר ובעלות נמוכה יותר מאשר מקודם. התפתחות התחבורה אפשרה גם לרעיונות חדשים להתפשט במהירות.
תעלות ונתיבי שיט משופרים
שמאל|ממוזער|180px|תעלת ברידג'ווטר, המפורסמת בשל ההצלחה המסחרית שלה, חוצה את תעלת הספינות של מנצ'סטר, אחת מהתעלות האחרונות שנכרו.
לפני ובמהלך המהפכה התעשייתית שופר הניווט במספר נהרות בבריטניה על ידי הסרת מכשולים, יישור פיתולים, הרחבה, העמקה ובניית תאי שיט. בבריטניה היו יותר מ-1,000 מייל של נהרות ונחלים יפים לשיט ב-1750.
תעלות ונתיבי שיט אפשרו להוביל את רוב החומרים באופן יעיל כלכלית על פני מרחקים גדולים בפנים הארץ, זאת מכיוון שסוס יכול למשוך דוברה עם מטען גדול בעשרות מונים מהמטען שניתן להובלה בעגלה.
כריית התעלות בבריטניה החלה במאה ה-18 המאוחרת, כדי לקשר את מרכזי התעשייה העיקריים לאורך המדינה. תעלת ברידג'ווטר בצפון מערב אנגליה, שנפתחה בשנת 1761, מומנה ברובה על ידי הדוכס השלישי מברידג'ווטר (פרנסיס אגרטון) ונודעה בשל ההצלחה המסחרית הענקית שלה. חפירת התעלה מוורסלי עד לעיר הגדלה במהירות מנצ'סטר עלתה 168,000 ליש"ט (26,468,481 ליש"ט במושגי 2020) אבל היתרונות שלה על פני הובלה ביבשה או על פני נהר גרמו לכך שתוך שנה מפתיחת התעלה ב-1761 מחירי הפחם במנצ'סטר ירדו בערך בחצי. ההצלחה של התעלה נתנה השראה לתקופה של חפירת תעלות אינטנסיבית, שידועה כ"קדחת התעלות". תעלות חדשות נחפרו במהירות במטרה לשחזר את ההצלחה המסחרית של תעלת ברידג'ווטר, הבולטות מבניהן הן תעלת לידס וליברפול ותעלת התמזה והסוורן, שנפתחו ב-1774 ו-1789, בהתאמה.
בשנות העשרים של המאה ה-19 הייתה קיימת רשת תעלות לאומית. חפירת התעלות היוותה מודל לארגון ולשיטות ששימשו מאוחר יותר לבניית מסילות ברזל. בסופו של דבר התעלות, כמיזמים כלכליים נושאי רווח, הוחלפו על ידי מסילות הברזל משנות ה-40 והלאה. התעלה החשובה האחרונה שנחפרה בבריטניה היא תעלת הספינות של מנצ'סטר, שבשעת פתיחתה בשנת 1894 הייתה תעלת הספינות הגדולה בעולם והפכה את מנצ'סטר לעיר נמל. למרות זאת, התעלה לעולם לא השיגה את ההצלחה הכלכלית לה קיוו מממניה, וסימנה את שקיעת התעלות כעורקי תחבורה בעידן שנשלט על ידי מסילות הברזל, שהיו מהירות יותר ולעיתים קרובות גם זולות יותר.
רשת התעלות הבריטית, ביחד עם מבני הטחנות שלה ששרדו, מהווה את אחד המאפיינים הבולטים למהפכה התעשייתית המוקדמת שעדיין נראים בנוף הבריטי.
דרכים
ממוזער|סלילת דרך מק'אדם הראשונה בארצות הברית (1823). בחזית, פועלים שוברים לבנים "כך שלא יעלו על משקל 6 אונקיות או שיעברו טבעת בת שני אינץ'".
צרפת הייתה ידועה במערכת הדרכים המצוינת שלה בתקופת המהפכה התעשייתית. עם זאת, ברוב אירופה היבשתית ובבריטניה הדרכים היו במצב גרוע ומחורצות באופן מסוכן.
רוב מערכת הדרכים הבריטית המקורית תוחזקה בקושי על ידי אלפי קהילות מקומיות, אבל החל משנות ה-20 של המאה ה-18 (ולעיתים עוד קודם) החלו לקום נאמנויות כבישי אגרה כדי לגבות אגרה ולתחזק מספר דרכים. מספר גדל והולך של דרכים נהפכו לדרכי אגרה החל משנות ה-50 של המאה ה-18 עד למצב שבו כמעט כל הדרכים המרכזיות באנגליה ובוויילס היו תחת אחריות של נאמנויות אגרה. דרכים מתוכננות חדשות נבנו על ידי ג'ון מטקלאף, תומאס טלפורד, ובעיקר ג'ון לאודון מקאדם, כאשר קטע הכביש ה"מקאדמי" הראשון היה דרך מארש באשטון גייט, בריסטול, שנפתח ב-1816. הכבישים של מקאדם היו בנויים משכבות של אבני חצץ מהודקות היטב בגודל אחיד, כאשר השכבות הנמוכות יותר מכילות אבני חצץ גדולות והשכבות העליונות מכילות אבני חצץ קטנות. הכבישים נבנו עם קימור קל כדי לנקז את מי הגשמים לצידי הדרך. מהנדסים מאוחרים יותר הוסיפו תערובת של אבק-אבן ומים כדי למלא את המרווחים שבין אבני החצץ העליונות. כבישי האגרה המהירים התפשטו מלונדון החוצה ודרכם הדואר המלכותי היה יכול להגיע לשאר המדינה. הובלת סחורות כבדות נעשתה על ידי עגלות איטיות, רחבות גלגלים, המובלות על ידי קבוצת סוסים. סחורות קלות יותר הועברו על ידי עגלות קטנות יותר או על ידי קבוצה של סוסי משא. העשירים נהגו לנסוע בכרכרות, ואילו הפחות מבוססים יכלו לנסוע בעגלת נושאים.
יעילות התעבורה בדרכים עלתה מאוד במהלך המהפכה התעשייתית ועלות הנסיעה ירדה דרמטית. בין השנים 1690 ל-1840 יעילות התובלה למרחקים גדולים עלתה פי שניים-שלושה, ועלתה פי ארבעה בכרכרת נוסעים (דיליז'נס).
מסילות ברזל
ממוזער|ציור המתאר את פתיחת מסילת הברזל ליברפול מנצ'סטר ב-1830, מסילת הברזל הבין-עירונית הראשונה בעולם, שהביאה ל"שגעת הרכבות" בעקבות הצלחתה.
הפחתת החיכוך הייתה אחת הסיבות העיקריות להצלחת המסילות בהשוואה לעגלות. יתרון זה הודגם על ידי מסילה עשויה עץ מצופה בברזל ב-1805 בקרוידון, אנגליה:
בניית מסילות לעגלות להובלת פחם החלה במאה ה-17 באזורי מכרות, והן בדרך כלל קושרו למערכת של תעלות או נהרות להובלת הפחם בהמשך הדרך. עגלות אלו הונעו על ידי סוסים, או שהסתמכו על כוח המשיכה ונגררו בחזרה במעלה הדרך על ידי מנוע קיטור נייח. תחילה היו מסילות אלה עשויות עץ. בשנת 1767 בנה ריצ'רד ריינולדס מסילה מפסי יציקה שהוליכה מקולברוקדייל לנהר סוורן. ב-1789, לפי עצתו של המהנדס ג'ון סמיטון, הורדו האוגנים שנועדו למנוע את החלקת הקרונות מן המסילה והותקנו על גלגלי הקרונות.
מסילות הברזל נהפכו למעשיות בעקבות התפשטות הייצור של ברזל ממורס זול אחרי 1800, הקמת מפעלי ערגול ברזל לייצור פסי מסילות ופיתוח מנוע קיטור בלחץ גבוה בסביבות 1800. בשנת 1801 נסללה "מסילת הברזל של סרי" בין ונדסוורת לקרוידון.
בניית קטרים התחילה בעקבות פיתוח מנועי קיטור בלחץ גבוה אחרי פקיעת הפטנט של בולטון וואט בשנת 1800. מנועים בלחץ גבוה פלטו את הקיטור המשומש לאוויר וייתרו את הצורך במעבה ובמי קירור. המשקל והגודל שלהם היה נמוך משמעותית ממנועי עיבוי נייחים בעלי עוצמה זהה. בכמה מהקטרים המוקדמים האלו נעשה שימוש במכרות. מסילת הברזל הציבורית המונעת בקיטור הראשונה הייתה מסילת סטוקטון ודרלינגטון (שקישרה בין מכרות הפחם שליד שילדון לבין הערים סטוקטון ודרלינגטון, במחוז דרהאם) שנפתחה בשנת 1825.
ההתפשטות המהירה של מסילות הרכבת באה בעקבות "מבחני ריינהיל", תחרות קטרים שנערכה ב-1829 לצורך הקמת מסילת הברזל ליברפול-מנצ'סטר, בה הודגמה פעולתו של הקטר המוצלח שבנה רוברט סטיבנסון, ובעקבות המצאת משב האוויר החם ב-1828, שהקטין בצורה דרמטית את צריכת הדלק בתהליך ייצור הברזל והגדיל את הקיבולת של תנורי רם.
ב-15 בספטמבר 1830 נפתחה מסילת הברזל ליברפול-מנצ'סטר, מסילת הרכבת הבין-עירונית הראשונה בעולם, בנוכחות ראש הממשלה, הדוכס מוולינגטון. המסילה, שתוכננה בידי ג'וזף לוק וג'ורג' סטיבנסון (אביו של רוברט סטיבנסון), קישרה את העיר התעשייתית הגדלה במהירות מנצ'סטר לעיר הנמל ליברפול. החנוכה נפגמה על ידי תקלות שנגרמו בגלל האופי הפרימיטיבי של הטכנולוגיה בה נעשה שימוש, אך למרות זאת התקלות נפתרו בהדרגה והמסילה, שהעבירה נוסעים ומטען, נהפכה להצלחה גדולה. ההצלחה של מסילת הרכבת הבין-עירונית, במיוחד בהובלת מטענים וסחורות, הובילה ל"שגעת הרכבות".
בניית מסילות רכבת מרכזיות המחברות בין הערים הגדולות החלה בשנות ה-30 של המאה ה-19, אך תפסה תאוצה רק ממש בסוף המהפכה התעשייתית הראשונה. הרבה מהעובדים שעבדו בסלילת מסילות הרכבת לא חזרו לאורח החיים הכפרי שלהם בסיום העבודות אלא נשארו בערים, וסיפקו כוח עבודה נוסף למפעלים.
פיתוחים נוספים
פיתוחים נוספים כוללים גלגלי מים יעילים יותר, המבוססים על ניסויים שבוצעו על ידי המהנדס הבריטי ג'ון סמיטון, התחלה של תעשיית מכונות והמצאה של מכבש דפוס מונע בקיטור על ידי פרידריך קניג ב-1810.
הנס האירופאי
ממוזער|350px|הערכה לפי מדיסון של תמ"ג לנפש באירופה בשנים 1500-1950
ב-1981 טבע הכלכלן ההיסטורי אריק ג'ונס בספרו "הנס האירופאי - סביבה, כלכלה וגאופוליטיקה בהיסטוריה של אירופה ואסיה" את הביטוי "הנס האירופאי" לציון הגידול המסיבי בהכנסה מ-1500 עד להיום באזור אירופה, בעקבות ניתוח כלכלי אותו ביצע בספרו.
גידול שהגורמים לו רבים כגון וכוללים מספר מהפכות כולל מהפכת הדפוס, המהפכה המדעית, תנועת ההשכלה, הנאורות, המהפכה החקלאית הבריטית ולבסוף המהפכה התעשייתית. ג'ונס טוען כי הגידול המסיבי בהכנסה ובעקבותיה בהכנסה הפנויה של האזרח הבריטי בשנים שקדמו למהפכה התעשייתית היו מהגורמים המשמעותים לפרוץ המהפכה ולהתעוררות תרבות הצריכה בבריטניה. דבר זה הוביל במאה ה-19 לתהליכים דומים במדינות אירופה אחרות, ולהאצת התהליך. לצד התפתחות הקפיטליזם, מציין אריק ג'ונס את הגידול בידע, באוריינות ובהשכלה באירופה כאחד הגורמים המרכזיים למהפכה התעשייתית.
שמאל|350px|ממוזער|הערכת תמ"ג לנפש במערב אירופה בזמן המהפכה התעשייתית, לפי ההיסטוריון פול בריוש
שמאל|ממוזער|350px|מספר הספרים שיצאו לאור באירופה במאות נבחרות, ניתן להבחין בגידול מסיבי בעקבות מהפכת הדפוס החל מהמאה ה-15 (1450)
השלכות חברתיות
המהפכה התעשייתית חוללה שינוי ניכר במבנה החברתי טרם המהפכה, בו התחלקה החברה, לפי התפיסה המסורתית, לאצילים, אנשי דת ואיכרים, כשבלטה בה במיוחד עלייתו של מבנה חדש בו החלה לדעוך חשיבותם של אנשי הדת ואחר־כך האצולה לטובת מעמד חדש, הבורגנות, כשנהירה עצומה של אנשים שעסקו קודם לכן בעיבוד האדמה אל המפעלים יוצרת מעמד חדש של פועלי מפעלים ומכרות, הפרולטריון.
התיעוש שהביאה המהפכה התעשייתית חולל מספר שינויים חשובים ורבי השפעה: הירידה הניכרת בתמותת התינוקות כתוצאה מתת-תזונה מאמצע המאה השמונה-עשרה הובילה לגידול מטאורי באוכלוסייה, ולשינוי בדפוסי חייהם. המעבר מן הכפר אל העיר חולל את השינוי המשמעותי ביותר. עד לפרוץ המהפכה חי רוב גדול של התושבים בכפר, שם שימש בעבודה חקלאית כחוכר אדמות או כאיכר זעיר. רוב האנשים חיו בבית אחד עם בהמות המשק. המעבר לעיר ולעבודה במפעלים סימן עליה משמעותית ברמת החיים ובאיכותם, עם חדירתה של הכנסה כספית וחידושים כמו בגדים, נעליים ושאר אביזרי לבוש זולים יחסית, אותם ניתן היה להחליף כאשר התבלו, מקומות בהם ניתן לבלות אחרי שעות העבודה, שיפור ניכר בתזונה (כמו אכילת בשר, שהייתה אירוע נדיר, חד או דו שנתי עד אז), חדירה של ידיעת קרוא וכתוב, וכיוצא בזה. העבודה בקרב נשים, שהועסקו עד אז בעיקר בעבודה בשדות, החלה יורדת במקביל לעליה ברמת החיים, כשבקרב המעמד הבינוני (הבורגנות) אף הולכת ומתפתחת התפישה לפיה נשים אינן צריכות לעבוד. ילדים, שעד תחילת המהפכה התעשייתית עבדו בשדות או הועברו לשמש כמשרתים או שוליות (תמורת הזנתם) נכנסו בפעם הראשונה לשוק העבודה כמקבלי שכר. תופעה זו צמחה בבריטניה עד שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, ואז החלה דועכת בהדרגה, כשהעלייה בהכנסת העובדים אפשרה להם לשלוח את ילדיהם לבית-הספר במקום לעבודה.
ממוזער|200px|ימין|מנהיג הלודיטים (איור משנת 1812)
עבור חלק מהאוכלוסייה סימנה המהפכה התעשייתית איום משמעותי. בעלי מלאכה קטנים, שעסקו במלאכות כמו אריגה בנול ידני, עיבוד צמר, תפירה, רצענות, ייצור סיכות, ועוד, מצאו את רגליהם נדחקות לטובת הייצור ההמוני, שהיה זול ונגיש הרבה יותר. במקרים רבים, באופן אירוני, התחולל השינוי בעקבות שכלולים שנוצרו בידי מי שהיו בעלי-מלאכה או בני בעלי-מלאכה בעצמם: רוב השכלולים וההמצאות שנולדו במהלך המהפכה התעשייתית היו פרי רעיונותיהם ויוזמתם של תעשיינים וממציאים שבאו ממעמד זה. שינוי זה סימן את שקיעתם של בעלי המלאכה הקטנים ושל הארטיזנים (האוּמנים) ובמקומות שונים נערכו ניסיונות חבלה, התפרצויות לבתי החרושת והרס המכונות החדשות. מנהיגה הידוע של תנועה זו היה נד לוד, על שמו קרויה תנועה זו הלודיטים.
עבור אחרים, הייתה המהפכה התעשייתית הבטחה משמעותית. עובדים במפעלים הלכו עם השנים והצטרפו אל המעמד הבינוני (הנמוך והבינוני), שעה שהיזמים - הקפיטליסטים או הבורגנים, לפי ההגדרות שטבע קרל מרקס - הפכו למעמד שהתחרה בכוחו ובהשפעתו במעמד האצולה.
מפלגות הפועלים הולכות ומתרחבות
ברבע האחרון של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 קמו בכל רחבי אירופה מפלגות פועלים בעלות אופי סוציאליסטי. הן ייצגו את הפועלים נגד בעלי ההון (הקפיטליסטים) ונגד הממשלות ששירתו אותם. שמותיהן ואופיין היו שונים מארץ לארץ, אך בבסיס כולן עמדו על אותו עיקרון: השאיפה ליצור חברה חדשה ושוויונית ללא מנצלים ומנוצלים.
המהפכה התעשייתית השנייה ואילך
היסטוריונים רבים מפרידים את המהפכה התעשייתית מהמשך ההתפתחות הטכנולוגית בתקופה שבין 1840 לתחילת מלחמת העולם הראשונה וקוראים לאותה תקופה "המהפכה התעשייתית השנייה", הידועה גם כמהפכה הטכנולוגית בה התפתחו תעשיות רבות כדוגמת תעשיית החשמל, הרכב הפרטי, כלי התעופה, ייצור הפלדה ושיטת פס הייצור וטכנולוגיות רבות כגון מנוע הבעירה הפנימית, דשנים כימיים, וכלי התעופה הראשונים ששימשו בפועל לצורכי תחבורה.
חוקרים שונים ממשיכים ומגדירים את המהפכה התעשייתית כתקופה מתמשכת שלא הסתיימה, ושבמרכזה ארבעה גלים:
המהפכה התעשייתית הראשונה - שהחלה באמצע המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-19, ובמרכזה העיור, המצאת הקיטור, תעשיות הברזל והטקסטיל, מכונות הייצור ועוד.
המהפכה התעשייתית השנייה - שהחלה בסוף המאה ה-19 ונמשכה עד מלחמת העולם הראשונה, ובמרכזה השימוש בחשמל לייצור ההמוני, המצאת הטלפון והנורות, מנוע הבעירה הפנימית ועוד.
המהפכה התעשייתית השלישית - שהחלה בשנות ה-80 של המאה ה-20, ובמרכזה תחילת הדיגיטל, המחשב האישי, האינטרנט, ה-ICT ועוד.
המהפכה התעשייתית הרביעית - שהחלה בעשור השני של המאה ה-21, ובמרכזה רובוטיקה, בינה מלאכותית, ביג דאטה, ננוטכנולוגיה ועוד.
ראו גם
ציר זמן של המהפכה התעשייתית
לקריאה נוספת
ת.ס. אשטון, המהפכה התעשייתית 1760-1830, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1982.
עודד גלאור ואורי כץ, המסע של האנושות, כנרת זמורה-דביר, 2020.
קישורים חיצוניים
שמואל אביצור, הקיטור מגיע, על הגעת הקיטור לארץ ישראל במאה ה־19, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:העת החדשה
תעשייתית
קטגוריה:חברה וטכנולוגיה: יחסי גומלין
קטגוריה:מודרניזציה
| 2024-09-21T17:58:15
|
ת'לוניוס מונק
|
ת'לוניוס מונק (שמו המלא באנגלית: Thelonious Sphere Monk, 10 באוקטובר 1917 – 17 בפברואר 1982), היה פסנתרן ומלחין ג'אז אמריקאי. למונק סגנון נגינה אלתורי ייחודי, והיה מחלוצי מהפכת הבי בופ. כיום מונק נחשב לאחד מפסנתרני הג'אז הבולטים והמשפיעים ביותר בתחומו.
ביוגרפיה
ת'ליוניוס מונק נולד ב-10 באוקטובר 1917, ברוקי מאונט שבצפון קרוליינה. זמן קצר לאחר מכן עברה משפחתו לניו יורק. הוא החל לנגן בפסנתר בגיל 6, ואת הקריירה המקצועית שלו התחיל כפסנתרן בליווי מטיף דת נוצרי.
קריירה
בשנים 1940–1943 החליף את ארט טייטום כפסנתרן להקת הבית של המועדון הניו יורקי המפורסם מינטונז פליי האוס. המועדון היה מקום שבו התנסו ג'אזיסטים במוזיקה חדשנית. מונק עבד מעט עם לאקי מילינדר ב-1942 והצטרף לזמן קצר לתזמורתו של קוטי ויליאמס ב-1944, עמו הקליט לראשונה את הסטנדרטים המפורסמים שלו, ניגן את "אפיסטרופי" ומאוחר יותר גם את "ראונד מידנייט". רק כאשר הצטרף לקולמן הוקינס כפסנתרן הקבוע שלו קיבל מונק הכרה נרחבת. בהתחלה, התלוננו מעריציו של הוקינס על הפסנתרן האקסצנטרי שהוסיף ללהקה, אך מונק המשיך בהרכב.
בשנים 1945–1954 מונק נתקל באתגרים בקריירה שלו עם תחילת מהפכת הבי בופ. מונק, שעבד עם סגנונות ניגון ומקצבים ייחודיים התקשה לעניין את הקהל. למרות זאת, מונק עבד עם צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי, שהיו החלוצים של מהפכת הבי בופ והיוו את מרכז זרם מוזיקלי זה.
במהלך 1955 התחילה הקריירה של מונק להשתפר. הוא חתם על חוזה הקלטה עם ריוורסייד, ובהשפעת אורין קיפניוז שעבד בחברה זו, הקליט אלבום עם מספר שירים של דיוק אלינגטון וסטנדרטים אחרים, במטרה לפנות לקהל רחב יותר. ב-1956 מונק הוציא את אחד האלבומים הנחשבים לקלאסיקות שלו "Brilliant Corners", אך גם אז, לקח מעט זמן עד שההתייחסות למונק השתנתה באופן גורף וקבוע. אחרי צאת האלבומים הוא הופיע עם ג'ון קולטריין הצליח לחדור לתודעה הכללית. בתקופה זו הוא צד את עיניהם של מבקרי מוזיקה וסגנונו הייחודי זכה לתהודה. בתנופה זו החל מונק להוביל הרכבים משל עצמו ולהשפיע על עשרות מוזיקאים צעירים, מעמדו החדש נותר על כנו במהלך כל הקריירה שלו, ועד ל-1973 הקליט אלבומים רבים והופיע בתדירות גבוהה.
בשנת 1973 פרש מונק מהמוזיקה. הוא סבל מדיכאון ולא יכול היה לעבוד באופן תדיר כמו שעבד קודם לכן. מלבד מספר הופעות באמצע שנות ה-70, נטש את עולם הג'אז.
מונק נפטר ב-17 בפברואר 1982, כאשר היה בן 64. מוזיקאים רבים ניגנו ומנגנים במחווה למונק ולפועלו, ושירו המפורסם ביותר "Round Midnight" נחשב לאבן דרך במוזיקת הבלוז ג'אז. מספר פסנתרנים כגון טומי פלנגן ומרקוס רוברטס, ניסו לשחזר את סגנונו המיוחד, ואינספור מוזיקאים הושפעו ממנו.
מאפיינים בנגינת סולו
כשנכנס מונק לזירת הג'אז בניו יורק בתחילת שנות הארבעים, סגנונו האישי היה כבר מפותח לחלוטין. לאורך כל חייו, לא עניין אותו דבר מלבד המוזיקה שלו. את רוב יצירותיו כתב מונק בין הגילאים 45 ל-55.
בכל הקלטה בה השתתף מונק, נשמע סגנונו המובהק. בביוגרפיה שלו, סיפר דיזי גילספי שהוא מעולם לא שמע את מונק מנגן בצורה שונה. קני קלארק מוסיף, שבזמן בית הספר התיכון, כשניגן מונק מוזיקת גוספל, לא היה דבר מיוחד בסגנונו. כאשר החל המסע ברחבי ארצות הברית, בקנזס סיטי שמעה אותו מרי לו ויליאמס וציינה את סגנונו השוטף והמהיר באותן שנים, סגנון שאף על פי שהגיע מהסווינג, היה שונה ממנו לחלוטין. במשך כל שנותיו כפסנתרן, לא השתנה סגנונו, למרות שינויים רדיקליים שעבר הג'אז בשנות הקריירה שלו. סגנונו של מונק היה בולט מאוד, וניתן היה לזהות את נגינתו בכל רגע. מהבחינה הזו הוא היה ייחודי – מספר הפסנתרנים עם סגנונות מובחנים ומגובשים היה קטן באותה תקופה.
למרות ייחודו, סגנונו של מונק קשה מאוד לניתוח. הנגינה של מונק בדרך-כלל לא מתואמת במתכוון, גם למנגינה המנוגנת וגם לשאר הכלים. הצליל שהפיק מונק מהפסנתר היה בלתי רגיל ביותר ונוצר מהמגע הנוקשה שלו בקלידים. בדרך כלל בתקופה זו, תשומת הלב שמקבל המגע כגורם להוצאת צליל מהפסנתר היא קטנה, ורק במקרה של יוצרים כמו מונק ניתן לשים לב אל סגנון המגע. הטכניקה הרווחת, של מתיחת האצבעות, לא הייתה בשימוש אצל מונק, ולמרות שהיה איש גדול ממדים, אצבעותיו היו קטנות. במקום טכניקה זו, ניגן מונק בטכניקת "תקיפה", כאשר אצבעותיו מכוונות כמו חץ אל הפסנתר, והוא "יורה" אותן לכיוונה של המקלדת. הטכניקה הזאת נוגדת למעשה את הטכניקה שפותחה על מנת לאפשר מהירות ושטף בנגינה. למרות שלמעשה לא השתמש בטכניקה הנכונה ושילם על כך מעט במהירות, אין להתייחס לסגנונו כברירת מחדל עבורו. מונק בחר מהתחלה את הדרך הזאת, כאשר יכול היה לבחור גם בדרך המקורית. כשמונק בחר להראות שטף או טכניקה, הוא היה מנגן את הסולם המוגדל, האהוב עליו בעיקר באלתורים, או סולמות כרומטיים.
גם בתחום הפקת הצליל, העדיף מונק את הסקונדה הקטנה, לעיתים מתפרש הדבר כאילו חיפש את רבע הטון שבין שני צליל הסקונדה הקטנה. למעשה, האזנה קשובה מראה כי לעיתים רחוקות נוגנו שני הצלילים באותה עוצמה.
בדרך כלל זוכה הצליל הרלוונטי לסולם ליתר עוצמה ומשך זמן. הדבר יוצר אפקט גלישה מצליל לצליל כפי שנגני כלי הנשיפה מבצעים את ה"Blue Notes".
לעיתים קרובות הסקונדה הקטנה משמשת כמעין קיצור לאקורדים בעלי דרגה תשיעית. פן נוסף בנגינתו הוא המינימליזם והקטיעות הרבות בנגינתו. וכך גם החיסכון בליווי.
מונק משתמש בהפוגות בנגינה כניגודים וכחיזוק האלמנט באוזן המאזין, כשמופיעים אקורדים שלכאורה מתנגדים לטונליות, למאזין יש מספיק ביטחון בהחלטיות של מונק באשר לביצועם בשל ההפסקות והנשימות שבנגינתו.
השליטה הכמעט בלתי מודעת בקומפוזיציה והמבנה ההרמוני שלה, הוא הבסיס לשליטה של מונק בסאונד. הדבר משתמע מדבריו של דיזי גילספי: "אם אתה רוצה לשמוע את מונק, אתה חייב להכיר את היצירה ואת ההרמוניה על בוריה. אחרת, תיתקל בקשיים רבים." מונק תמיד התייחס באלתוריו למבנה כולו: אקורדים, דגשים קצביים ומלודיה.
על בסיס המבנה הוורטיקאלי של הקטע, פיתח מונק רעיונות הוריזונטליים אשר מצטיינים לרוב באופי קצר, וריאציות חוזרות על הרעיונות התימטיים והקצביים של החומר. מתוך גישה זו ברור כי חלוקת התפקידים בין הידיים כנהוג בבי בופ, כשיד ימין מנגנת תווים בודדים ויד שמאל מעטרת בהרמוניה שברקע – אינה תקיפה בנגינתו של מונק. בסאונד, ובמיוחד בהקלטות הסולו, נשענת הנגינה על חלוקת תפקידים שווה בין הידיים.
פסנתר הסטרייד היה בשבילו סגנון אחד מבין סגנונות רבים של הפקת צליל – סגנון שהוא מאוד העריך. בכל מקרה, מונק עשה שימוש בסגנון זה כדי ליטול מעט מהתפקידים המסורתיים של יחידת הקצב בהרכב הבי בופ.
הסגנון המקובל בבי בופ היה נגינת קווים המדמים כלי נשיפה (Horn Lines), כאשר באותה עת, יד שמאל מספקת באופן ספורדי, את ההרמוניה.
בניגוד לכך, ידו הימנית של מונק אינה מנגנת "Horn Lines". היא מקווצת באופן פסנתרני את מה שנשפן היה מביע בריצות ארוכות, בעת בה יד שמאל מתעמתת ומשלבת קווי בס ואקורדים. באופן אולטימטיבי, הכול משרת את הצרכים של הסאונד האופייני למונק.
מונק היה פסנתרן הג'אז המודרני הראשון שביצע הקלטות סולו. למעשה, באלבום הסולו הראשון, שהוקלט בפריז ב-1954 הוא אינו מנגן כה שונה מהקלטותיו המוקדמות, במסגרת הרכב. בהקלטות אלו מופיע פן נוסף בסאונד של מונק. הפיתוח ההוריזונטלי של נגינתו שואב לעיתים מתח מן העובדה שאף אחת מהידיים – לעיתים לאורך מספר תיבות – אינה מספקת באופן ברור את החומר הבסיסי של מבנה הקטע.
בהקלטות הסולו המאוחרות שלו, הגדיל מונק לנצל את הזדמנויות הרובטו (קצב חופשי, לא מטרונומי), אך אפילו בסגנון זה כוחם הריתמי של המשפטים המוזיקליים כה משכנע עד כי תחושת הסווינג נשמרת גם בסגנון חופשי זה.
צד בצד עם טכניקת הרובטו, עובר מונק לעיתים לתבניות בס שעוזרות לבסס את הפעמה. הוא שואב אותן מהסטרייד, ומשתמש בהן במיוחד כשהוא מבצע קטעי סטנדרט. מה שנובע מכך אינו מהווה פרודיה, אלא תצוגה הומוריסטית של החומר הישן אל תוך עולמו האישי של מונק. מונק אינו מתרחק יותר מדי מהנושא המקורי של היצירה, כך שהקווים המלודיים המקוריים נשארים תמיד בשמיעתו של המאזין, כחומר להשוואה.
מאפיינים בנגינת הרכב
סגנונו הייחודי של מונק התפתח בנגינת הרכבים: במינטונ'ס פלייהאוס בתחילת שנות הארבעים. ליווי הפסנתר היה בראש ובראשונה חסכני. לעיתים נשאר דומם במשך תיבות שלמות ואז אפקטיבי יותר בנגיעות ההרמוניות המלוות. בכך דומה הפסנתר מעט לסגנונו של המתופף קני קלארק, שהתפתח לכיוון הבי בופ ביחד עם מונק. מונק ראה בליווי לא רק תרומה הרמונית, אלא גם הזדמנות לעצב את המבנה שמתחת למלודיה או לסולו. הוא מקפיד לחזור ולהזכיר מוטיבים מתוך הנושא, ועושה בהם שימוש גם בליווי, וכך יוצר מקשה אחת קוהרנטית. לעיתים העדיף מונק שללא ללוות כלל, ולגלות למאזין את הייחוד והאווריריות שביחידת קצב מלווה, ללא הרמוניה.
באלתוריו במסגרת הנגינה בהרכבים, עשה מונק דרך שרק פסנתרנים מעטים עשו. כפי שכבר נאמר, התחלקה הפקת הצליל בין שתי הידיים באופן פחות או יותר שווה. הידיים מנגנות לעיתים באופן חופשי זו מזו, ולעיתים בתיאום כדי להפיק מלודיה מהורמנת (Block Chords) אשר בה הדרגה התשיעית לרוב דומיננטית. במנעד הנמוך, התשיעיות מתקצרות לכדי סקונדות. כשבכל זאת מופיעים משפטים בסגנון כלי נשיפה, הם בדרך כלל מופיעים בקצרה והחלטיות.
מונק כמלחין
ניתן לשער כי ההשפעה של מוזיקה קלאסית מערבית על מונק הייתה מעטה מאד.
מהר מאוד הפכו יצירותיו של מונק ליצירות סטנדרט בקרב נגני הבי בופ. כישרונו כמלחין פיצה לעיתים על חסרונותיו כפסנתרן בעיני כמה מוזיקאים.
עד לאוקטובר 1952 כלל הרפרטואר של מונק 23 יצירות מקוריות. בהן, "Epistrophy”, "Straight No Chaser" ו-"Well You Needn't" זכו במיוחד להכרה כסטנדרטים. בשלוש השנים העוקבות, הוסיף מונק 16 קטעים נוספים, מהן "Bemsha Swing" ו- "Blue Monk" הפכו לסטנדרטים. בשבע השנים עם חברת "Riverside" נוספו 13 יצירות נוספות, בהן: "Brilliant Corners" ו-"Crepuscule With Nellie". אך סגנונו של מונק מוטבע בקטעים אלה באופן כה מובהק, עד שמעטים הנגנים בני זמנו, שההינו לנגנם. בין השנים 1962 ל-1967 הוסיף מונק עוד 10 יצירות.
רוב יצירותיו הן במבנים המסורתיים של 12 או 32 תיבות, אך גם במבנים נדושים אלה השיג מונק תוצאות ייחודיות וראויות לציון. במבנה ה-AABA שלו, חלק ה-B הוא המרכיב הדומיננטי. שם מתגלה שפתו של מונק ביתר שאת. קטעי הבלוז שלו בדרך כלל יותר מתעלים מעל לריף-ארבע-התיבות המקובל. גם במבנה פשוט זה, שינוי המקום של המוטיבים המלודיים מבטיח תמיד מעבר לקו התיבה, או לקו הדמיוני בין חטיבות ארבע התיבות. אכן, קסמן של המלודיות של מונק הוא בתחושה ובמיקום הקצבי שלהן. החסכנות ההרמונית של מונק, מונעות מהבלדות האמוציונליות ביותר שלו להישמע רגשניות יתר על המידה. נאמר עליו שהאלתורים שלו היו יצירות שעברו "המסה", ואילו יצירותיו היו אלתורים שעברו "הקפאה". בשני המקרים, זוהי תוצאה של גישה פסנתרנית מובהקת. יצירותיו של מונק הן בראש ובראשונה יצירות לפסנתר.
קטעים מפורסמים שהלחין
Blue Monk
Brilliant Corners
Epistrohpy
Evidence
In Walked Bud
Off Minor
'Round Midnight
Ruby my dear
Straight, No Chaser
Well, You Needn't
קישורים חיצוניים
יאיר שפיגל, The SideMan – על שיתוף הפעולה עם ג'ון קולטריין, 1957
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס
קטגוריה:נגני ג'אז: פסנתרנים
קטגוריה:פסנתרנים אמריקאים
קטגוריה:נגני בי בופ
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: ציון לשבח
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1917
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1982
| 2024-07-16T19:48:12
|
הרקולס
|
הרקולס (ביוונית עתיקה: Ἡρακλῆς, הֵרַקְלֵס; בלטינית: Hercules; נולד בשם אַלקאיוֹס Ἀλκαῖος או אַלקֵיידֵס Ἀλκείδης) הוא גיבור מן המיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הרומית. בן האל היווני זאוס ובת התמותה אלקמנה (אשת אמפיטריאון). אחד המפורסמים שבגיבוריה האגדיים של יוון העתיקה.
משמעות השם הֵרַקְלֵס הוא "תהילת הרה". השם בא ללעוג להרה, שכן הוא אינו בנה, אלא פרי בגידותיו של זאוס, בעלה; "הרקולס" הוא הגרסה הרומית לשם שאומץ בהמשך בעולם המערבי. פולחן הרקולס, שכלל טקסים לכבוד הגיבור וגם האל היה נהוג בכל רחבי העולם ההלניסטי (פסטיבל ההרקלאה) והועתק במלואו בתוספות ושינויים קלים לתרבות הרומית.
כוח בלתי רגיל, אומץ, תושייה ותעוזה הם מהתכונות המאפיינות את הרקלס, וגם התלהבות מופרזת לעיתים. במהלך חייו ובמיוחד בצעירותו, שזורים אירועים של פזיזות, חוסר יכולת לשלוט בזעמו, להעריך את כוחו האדיר ואת תוצאות השימוש בו.
על שמו קרויים עמודי הרקולס, שני צוקים הנמצאים בכניסה המזרחית למצר גיברלטר.
הרקולס במיתולוגיה היוונית
לפי האגדה, חשק זאוס, אל השמים ובכיר האלים היוונים, באלקמנה. כדי לזכות בה התחזה לבעלה אמפיטריאון וקיים עמה יחסי מין בזמן שבעלה נעדר. ממפגש זה נולד הרקלס, שבזכות היותו בנו של אל, ניחן בחוזק על אנושי. האלה הרה, אשתו של זאוס, המתוארת באגדות היווניות כאישה נוטרת טינה ונקמנית, שנאה את הרקלס מיום היוולדו בגלל היותו סמל לבגידתו של בעלה. היא רדפה את הרקלס כל ימי חייו, ושנאתה מהווה ציר מרכזי ברבות מהאגדות על הרקלס.
כבר בהיותו תינוק שלחה הרה שני נחשים ארסיים כדי להורגו בעריסה. למשמע הקולות מחדר הילדים, נזעקו הוריו אל החדר. הם מצאו את הרקלס, שכבר אז ניחן בכוח בלתי רגיל, צוחק ובידיו שני הנחשים שחנק (בגרסה אחרת, החזיק אותם לאחר שרוצץ את גולגולתם), בעוד אחיו איפיקלס צורח מפחד. מסופר שאת המורה לנגינה לינוס הרג בשוגג כאשר השליך לעברו לירה בתגובה נזעמת לדרישת המורה להקפיד על שעות הנגינה שלו. אמפיטריאון חשש שתקריות מסוג זה יישנו ולכן שלח את בנו לחיות בין הרועים.
הקנטאור כירון חינך את הרקלס. כשגדל, על פי סיפורו של פרודיקוס, הוא פגש בצומת דרכים שתי דמויות – את ארטה (המידה הטובה) ואת קקיה (רוע). קקיה הציעה לו נוחות, הנאות ועושר אם ילך בדרכה. ארטה הציעה לו רק תהילה תמורת מאבק מתמיד ברוע. הרקלס בחר בדרכה של ארטה.
נישואיו הראשונים של הרקלס
בבגרותו נשא הרקלס לאישה את בתו של מלך תבאי קריאון, מגארה, והיא ילדה לו שלושה בנים. בהתקפת טירוף שהביאה עליו הרה, זרק הרקלס לאש את אשתו ואת שלושת בניו והרגם (לפי גרסה אחרת רק את הבנים). כששבה אליו שפיותו החליט להתאבד, אולם חברו תסאוס מנע ממנו לעשות כן.
כדי לכפר על חטאו הנורא הלך הרקלס לשאול בעצתו של האורקל מדלפי. הפיתיה שלחה אותו לשרת את דודנו אוריסתאוס, מלך מיקנה במשך עשר שנים ולבצע כל משימה שייבחר זה להטיל עליו. במשך תריסר שנים היה הרקלס כפוף לאוריסתאוס שהחליט להטיל עליו עשר משימות קשות. לאחר שהרקלס סיים לבצע אותן הכריז אוריסתאוס כי המשימה השנייה והחמישית לא בוצעו בהתאם לכללים ולכן יש להוסיף עוד שתיים. משימות אלה ידועות בשם שנים-עשר מעללי הגבורה.
שנים-עשר מעללי הגבורה
הריגת אריה אכזר שחי בעמק נמאה.
הריגת ההידרה, נחש ים בעל תשעה ראשים.
לכידתה של האיילה מקריניאה.
צייד חזיר הבר מהר ארימנתוס.
ניקוי הרפתות של אוגיאס מלך אליס.
הריגת ציפורי סטימפליה שניזונו מבשר אדם.
ללכוד את שור הבר שבאי כרתים.
ללכוד את הסוסות הפראיות של דיומדס מלך תראקיה, שניזונו מבשר אדם.
להשיג את החגורה של היפוליטה מלכת האמזונות.
ללכוד את שווריו של גריאון שישב באי האגדי אריתיאה.
להביא שלושה תפוחי זהב שגדלו בגנן של ההספרידות (שלוש נימפות אחיות בגן האושר שבקצה העולם).
לתפוס ולהביא את קרברוס, כלב בעל שלושה ראשים ששמר על שערי ממלכת השאול.
המטלה הראשונה – האריה מנמאה
האריה מנמאה, בנה של המפלצת אכידנה, שכן בנמאה מצפון לארגוס. הוא היה מגיח ממערה בעלת שני פתחים ומשמיד כל מי שמצא בדרכו. כמטלה ראשונה שלח אוריסתאוס את הרקלס להרוג את האריה.
הרקלס טיפס על ההר, פילס דרך בסבך השיחים, ולפנות ערב הבחין באריה הענק וירה בו חץ. עורו של האריה היה בלתי חדיר לכלי נשק אנושיים והחץ החליק מעליו בלא שיעורר את תשומת לבו. החץ השני פגע בחזהו של האריה, אך גם הוא לא חדר לגופו אלא צנח בין רגליו. אז הבחין האריה בהרקולס וזינק לעברו. הרקלס הלם באלה על ראש האריה אך האלה שהייתה עשויה מענף עץ זית, נשברה.
האריה לא נפגע, רק עיניו התערפלו והוא נסוג למערה. הרקלס חסם את הפתח האחורי של המערה ופרץ מפתחה הקדמי. הרקולס שהבין שנשק לא יועיל לו החליט להאבק באריה בידיים חשופות. הוא תפס את האריה בגבו כדי לא להפגע מציפורניו החדות מכל נשק ולפת בעוצמה את צווארו. וכך בעודו דורך בכפות רגליו על כפותיו של האריה ומחשק את ברכיו את צלעותיו, חנק אותו הרקלס למוות.
האריה מת, אך מכיוון שעורו היה חסין מפני כלי נשק, אי אפשר היה לפשוט אותו בעזרת סכין. הרקולס השתמש בציפורני האריה כדי לחתוך את העור. מאז נהג הרקלס להתעטף בעור הזה כשריון וראש האריה שימש לו כקסדה. כשהופיע כך במיקנה נבהל אוריסתאוס ומאז אסר עליו להיכנס העירה עם שללו. תמונת הקרב בין הרקלס והאריה הנמאי או הרקלס עוטה את עור האריה הם מוטיבים נפוצים באמנות הפלסטית בתרבות המערבית.
על מנת לשבח את ניצחונו של הרקולס נקבעו "המשחקים הנמאים" ביוון.
המטלה השנייה – ההידרה מלרנה
המטלה השנייה הייתה להרוג את ההידרה, מפלצת המים מאגם לֶרְנָה. היא שכנה במאורה ליד מעיינות נהר אמימונה, והייתה משתכשכת בביצות העמוקות שהשתרעו מסביב. היה לה גוף של כלב ותשעה ראשי נחש, שאחד מהם היה בן אלמוות. היא ירקה ארס מפיה, ונשיפותיה היו קטלניות. היא הייתה מגיחה מהביצות, טורפת בעלי חיים ומשמידה יבול בשדות.
הרקלס הגיע למקום במרכבה שבה נהג אחיינו איאולאוס בן איפיקלס. הרקלס מצא את מאורת ההידרה, ובירי חיצים בוערים אילץ את ההידרה לצאת ולפת אותה בזרועותיו. ההידרה נצמדה אליו בלפיתה. לעזרתה נחלץ גם סרטן ענק, אותו שלחה הרה, שצץ מתוך הרפש ונשך את רגלו של הרקלס. את הסרטן מעך הרקלס בעקבו, אבל את ההידרה התקשה להרוג, מכיוון שכל ראש שרוצץ באלתו הצמיח מיד שני ראשים חדשים. אז קרא הרקלס לעזרתו את איולאוס. איולאוס הבעיר אש בחורשה ובענפים בוערים צרב את צווארי הראשים הכרותים. כך מנע מהם לצמוח מחדש. את הראש בן האלמוות קבר הרקלס לצד הדרך, והניח עליו סלע ענק. הוא שיסע את גוף ההידרה וטיבל את חיציו בארסה. מאז כל פציעה מחיצים אלו הייתה קטלנית.
כאשר שב הרקולס למיקנה טען אוריסתאוס כי המטלה לא בוצעה כראוי מכיוון שהרקולס נעזר באיולאוס.
המטלה השלישית – האיילה מקריניאה
כמטלה שלישית ציווה אוריסתאוס על הרקולס לתפוס ולהביא אליו את האיילה בעלת קרני הזהב ששוטטה בקיריניאה שבארקאדיה. טייגטה בת אטלס שנמלטה מחיזוריו האלימים של זאוס הקדישה את האיילה לאלה ארטמיס כאות תודה על עזרתה.
הרקולס לא רצה להרוג בחיציו את האיילה המקודשת לאלה. לכן, רדף אחריה במשך שנה תמימה. במרוצתו הגיע עד לנהר איסטרוס (הדנובה) ואל הארץ האגדית שבירכתי צפון. שם עמד מתפעל למראה עצי הזית היפים והחליט לקחת מהם ולנטוע אותם באולימפיה. הוא ביקש מיושבי המקום ההיפרבוראים לקחתם והם נענו לבקשתו.
בתום אותה שנה רצה האיילה בשארית כוחותיה לעבר הר ארטמיס, וכשניסתה לחצות את הנהר לדון השיג אותה הרקולס. הוא נשא אותה בזרועותיו, וכאשר עבר בארקאדיה נתקל באפולו ובארטמיס שגערו בו על ששלח יד בחיה הקדושה. הרקולס שכנע אותם שהדבר נכפה עליו, המשיך בדרכו והביא את האיילה למיקנה.
המטלה הרביעית – החזיר מהר ארימנתוס
המשימה הבאה שהטיל אוריסתאוס על הרקולס הייתה להביא את חזיר הבר ששכן בהר ארימנתוס. החזיר היה פושט על אזור פסופיס וזורע הרג והרס. בדרך התארח הרקולס אצל הקנטאור פולוס שהגיש לו בשר צלוי, אף שקנטאורים נוהגים לאכול רק בשר נא. פולוס שמר אצלו את כד היין המשותף לכל הקנטאורים, אך חשש למזוג ממנו לאורחו. הרקולס הרגיע אותו ופתח את הכד. לריח היין הבלתי-מהול נזעקו הקנטאורים, חמושים בסלעים ועצי אשוח. כשפרצו למערה הניס אותם הרקולס בגזרי עצים בוערים ובמטחי חיצים.
הרקולס רדף אחריהם ואחר כך חזר למערתו של פולוס. כאשר חזר למערתו של פולוס מצאו הרקולס מת. בהיעדרו בדק פולוס חץ מחיציו של הרקולס וניסה להבין מה מקור כוחו. החץ נשמט מידיו, שרט את רגלו, וסקרנותו עלתה לו בחייו.
הרקולס הלך משם לארימנתוס, מצא את מאורת חזיר הבר והניס אותו בצעקות מסבך הצמחייה לעבר אזור מכוסה בשלג עמוק. לאחר שעייף אותו במרדף קשר אותו והביאו למיקנה.
המטלה החמישית – ניקוי רפתות אוגיאס
המטלה החמישית שהטיל אוריסתאוס על הרקולס הייתה לנקות את רפתותיו של אוגיאס מלך אליס.
הרקולס בא אל אוגיאס והציע לו לנקות את הרפתות תמורת עשירית מהבקר. אוגיאס הקשיב בלגלוג ספקני, אך בכל זאת נענה להצעה, בתנאי שהזבל יפונה עד רדת הערב.
הרקולס חפר תעלה אל החצר, היטה אליה את הנהרות פניוס ואלפאוס, ומצידה השני של הרפת חפר תעלה שתנקז את המים בחזרה אל אפיקיהם. מי הנהרות שטפו וסחפו את הדומן מהחצר ומהרפתות. אך בערב, כשנשלמה המלאכה, התכחש אוגיאס להבטחתו וסירב לתת להרקולס את מכסת הפרות. הדבר הובא לפני בוררים, ופילאוס בנו של אוגיאס אף העיד ביושר כנגד אביו. אוגיאס כעס על בנו וגירש אותו ואת הרקולס מהעיר.
כשחזר הרקולס למיקנה, סירב אוריסתאוס להכיר בניקוי הרפתות כמטלה שבוצעה כהלכה, מכיוון שלדבריו פעל הרקולס לשם רווח.
המטלה השישית – הציפורים מסטימפליה
בסטימפליה שבארקאדיה השתכנו סביב האגם סיעות ציפורים בעלות ציפורניים, כנפיים ומקורים מפליז. הן היו עטות על כבשים ופרות, ולא נרתעו מלנעוץ את מקור המתכת שלהן גם באנשים.
כשהגיע הרקולס, הסתתרו הציפורים ביערות העבותים שצמחו סביב האגם. הרקולס קיבל מאתנה רעשן נחושת גדול שהתקין עבורו הפייסטוס. הרקולס התייצב בראש ההר והחריד ברעשן את הציפורים. כאשר הציפורים התעופפו מעל היער השמיד אותן הרקולס בחיציו.
המטלה השביעית – השור מכרתים
כמטלה שביעית ציווה אוריסתאוס על הרקולס לתפוס את השור מכרתים. מספרים שהיה זה השור הלבן, שפוסידון שלח מבטן הים למלך מינוס. מינוס נדר לזבוח את השור לאל, אך הפר את נדרו. הוא שמר את השור הלבן לעצמו, ובמקומו זבח לאל שור רגיל. כתגובה למעשה החטא של מלך מינוס גרם פוסידון לאשת מינוס פסיפאה להתאהב בשור הלבן ולשכב איתו. לאחר קיום יחסי המין נעשה השור אלים ופרוע. הרקולס השתלט עליו והביא אותו למיקנה, הציגו לעיני אוריסתאוס ואז שחרר אותו. השור נדד עד למרתון ושם הציק לתושבי האזור עד שהומת לבסוף בידי תסאוס.
המטלה השמינית – סוסות דיומדס
המטלה השמינית שהטיל אוריסתאוס על הרקולס הייתה לתפוס ולהביא למיקנה את ארבע סוסותיו של דיומדס. דיומדס היה מלך תראקיה ושלט בביסטונים שהיו שבט אלים ופראי. את סוסותיו, שניזונו מבשר אדם, קשר בשלשלאות לאבוסיהן ונהג לפטם אותן בבשר אורחיו.
הרקולס הגיע בלילה אל ארמונו של דיומדס, חדר לאורווה בחשאי והתגבר על השומרים. את אחד השומרים השליך לאבוס המגואל בדם, והסוסות הרעבות טרפו אותו וגרסו בשיניהן את עצמותיו. הרקולס הוביל את הסוסות לחורש על חוף הים, הפקיד אותן בידי ידידו אבדרוס, ושב עם מלוויו כדי להדוף את הביסטונים שרדפו אחריו. לאחר שהביס אותם והרג את דיומדס, חזר הרקולס לחוף וגילה שהסוסות טרפו בינתיים את אבדרוס.
הרקולס קבר את ידידו ויסד במקום את העיר אבדרה. את הסוסות רתם למרכבה והדהיר אותן למיקנה. אוריסתאוס ציווה לשחרר אותן, והן עשו את דרכן צפונה אל הר אולימפוס, שם השמידו אותן חיות טרף.
המטלה התשיעית – חגורת היפוליטה
לשם ביצוע המטלה התשיעית הרחיק הרקולס עד לחופי הים השחור. הוא נשלח להביא את חגורתה של היפוליטה מלכת האמזונות. את החגורה נתן לה ארס, אל המלחמה היווני. האמזונות היו שבט של נשים לוחמות אשר רכבו על סוסים ועסקו במלאכות גברים. הרקולס גייס חיל מתנדבים, נחת בנמל תמיסקירה ונפגש עם היפוליטה. היא הוקסמה למראה עוצמתו והבטיחה לתת לו את חגורתה. אבל הרה לבשה דמות של אמזונה והפיצה את השמועה שהנוכרים שהגיעו בספינה מתכוננים לחטוף את המלכה. האמזונות קפצו על סוסיהן ותקפו את היוונים. במהומה הרג הרקולס את היפוליטה ולקח את חגורתה.
המטלה העשירית – עדר הבקר של גריאון
המפלצת כריסאור והסוס המכונף פגסוס נולדו מתוך גופה של הגורגונה מדוזה כאשר כרת פרסאוס את ראשה. פגסוס מצא את מנוחתו באורוות האלים ואילו כריסאור הוליד מקלירואה, בתו של אוקיינוס, יצור כלאיים נוסף – גריאון הענק, שהיה בעל שלושה גופים מחוברים זה לזה במותניהם. גריאון ישב באי אריתיה, ליד שטף האוקיינוס המקיף כטבעת את העולם, שם היה לו עדר של פרות אדומות. את הפרות רעה עבורו אוריטיון בעזרת הכלב אורתוס. כלב זה, שהיה בעל שני ראשים, נולד למפלצות הכתוניות טיפון ואכידנה.
מטלתו העשירית של הרקולס הייתה ליטול מגריאון את עדר הבקר שלו, ולהביאו למיקנה. הוא הרחיק עד גבולות העולם המיושב והגיע לטרטסוס (תרשיש), ובמיצר שבין קצה אירופה וקצה אפריקה הציב את צוקי גיברלטר שנקראו על שמו.
כשהליוס, אל השמש, קפח בקרניו על ראשו, איים עליו הרקולס בחיציו, והאל השאיל לו את ספל הזהב שבתוכו שט כל לילה באוקיינוס בשובו אל המזרח. הרקולס הפליג בספל הזה לאריתיה, שם רוצץ באלתו את ראשיו של הכלב אורתוס, הרג את הרועה אוריטיון ולבסוף קטל בחיציו את גריאון עצמו. בספלו של הליוס הוביל הרקולס את העדר לטרטסוס, החזיר את הספל להליוס ופנה ליוון.
בדרך נלחם הרקולס בליגורים, שניסו לגזול ממנו את הבקר. כשאזלו חיציו, רגם את הליגורים בסלעים שזאוס המטיר למענו מהשמיים. בקצה איטליה נמלט שור אחד, שחה לסיציליה והרקולס שיצא בעקבותיו מצא אותו לבסוף ברפתו של המלך אריקס. המלך השחצן הזמין את הרקולס לקרב היאבקות. שלוש פעמים הכריע הרקולס את המלך עד שהרגו. כשהמשיך בדרכו צפונה, לאורך חוף הים האדריאטי, שילחה הרה בעדרו זבובי בקר. בעמל רב אסף הרקולס את הפרות המוכות שנפוצו בהרי תראקיה. הוא מילא את אפיקו של הנהר סטרימון בסלעים, חצה את הנהר עם העדר והגיע ללא תקלות עד ללשון היבשה ליד קורינתוס. שם, על צוק נישא, עמד הענק אלקיאונאוס ורגם אותו בסלעים. הרקולס הדף באלתו סלע שהושלך אליו והסלע שב בתנופה כפולה ומחץ את הענק.
לבסוף הביא הרקולס את העדר למיקנה, שם זבח אותו אוריסתאוס להרה.
המטלה האחת-עשרה – תפוחי ההספרידות
הרקולס השלים עשר מטלות, אך מכיוון שאוריסתאוס לא הכיר במילוי שתיים מהן (קטילת ההידרה וניקוי רפתות אוגיאס) הוא שלח אותו למטלה אחת-עשרה. את העץ המניב תפוחים מזהב העניקה גאיה כשי כלולות לזאוס והרה. הוא ניטע במקום סתר, ועל תפוחיו השגיחו ארבע "נערות המערב", ההספרידות, בעזרתו של הנחש לאדון.
מכאן ישנן שתי גרסאות לסיפור:
גרסה ראשונה: את מקומו של העץ ידע נראוס שר הים. הרקולס תפס אותו כשהיה שקוע בשינה ולא הרפה ממנו, על אף שנראוס ניסה להתחמק בלובשו צורות שונות ומשונות. לבסוף פצה האל הזקן את פיו וגילה לו את מקום הסתר. הרקולס הגיע לגן, הרג את הנחש ונטל מהתפוחים.
גרסה שנייה: בדרכו נקלע הרקולס למקום שבו עומד אטלס ונושא את השמים. אטלס שרצה לנוח ביקש מהרקולס להחליפו, והרקולס הסכים בתנאי שאטלס יביא לו מהתפוחים. אטלס הניח על גב הרקולס את הנטל, יצא לדרך וחזר עם שלושה תפוחים. אבל מכיוון שטעם את טעמו המתוק של החופש עמד על דעתו שישלים בעצמו את המטלה ויביא את התפוחים לאוריסתאוס. הרקולס לכאורה הסכים, אך הסביר שנחוצה לו שהות על מנת לשים רפידה על ראשו, וביקש מאטלס שייקח ממנו לרגע את השמיים. אטלס הניח ארצה את התפוחים, עמס את משאו ואז הרים הרקולס את התפוחים ויצא לדרכו.
ישנה גם גרסה שמשלבת בין השתיים, כלומר הרקולס השתמש בנראוס רק כדי לגלות היכן נמצא המקום, ובאטלס כדי לקחת את התפוחים, כיוון שהרקולס לא יכול היה לקחת אותם בעצמו עקב התנגדות ההספרידות.
כאן מסתיימת מחלוקת הגרסאות.
כשעבר בלוב נתקל הרקולס בענק אנטאיוס בן פוסידון, שנהג לאלץ את העוברים להיאבק איתו ובגולגולותיהם ריצף את גג מקדש אביו. אנטאיוס היה בלתי מנוצח כל עוד נגעו רגליו באדמה, שכן הקרקע הייתה מחדשת את כוחותיו (כיוון שאימו הייתה גאיה). הרקולס נוכח שאינו יכול להכריעו ולכן הרים אותו, השהה אותו באוויר עד שנחלש, ואז מעך את צלעותיו והמיתו.
בשובו, כשעבר במצרים, נקלע הרקולס לארמונו של המלך בוסיריס . מצרים לקתה אז בבצורת ממושכת, והמלך למד מפי הנביא פראסיוס מקפריסין, שהפוריות תשוב אל ארצו רק אם יזבח לזאוס איש נוכרי מדי שנה בשנה. בוסיריס זבח את הנביא עצמו, והמשיך לזבוח נוכרים שהגיעו למצרים. לצורך זה תפסו גם את הרקולס. אך כשהובל הרקולס לבוש מחלצות אל המזבח הוא ניתק את כבליו, הרג את בוסיריס ובנו ועשה שמות בשומריו.
בדרכו ליוון עבר הרקולס ליד הצוק שאליו רותק פרומתאוס. כשראה את העיט יורד כדרכו לנקר את כבדו של הטיטאן הכבול, שילח בו הרקולס חץ קטלני. בהסכמת זאוס שחרר את פרומתאוס.
כאשר חזר ליוון נתן הרקולס את התפוחים לאוריסתאוס אך הוא החזירם להרקולס שנתן אותם לאתנה והיא החזירה אותם לידי ההספרידות, כי לא ניתן לאדם בן תמותה להחזיק בפירות בני האלמוות.
המטלה השתים-עשרה – העלאת קרברוס
כמטלה אחרונה, המטלה השתים-עשרה, נדרש הרקולס להעלות ממעמקי השאול את הכלב קרברוס, המוצב כזקיף בשער ממלכת המתים. היה זה יצור שמצווארו צמחו שלושה ראשי כלב, נחש שימש לו כזנב, וראשי נחשים בצבצו מגבו.
בטיינרון שבקצה הפלופונסוס ירד הרקולס לממלכתו של האדס. כשהופיע הגיבור בשערי השאול, נסו מפניו כל המתים מלבד שניים: הגורגונה מדוזה ומלאגרוס מקלידון. הרקולס רצה לדקור את מדוזה, אך נוכח לדעת שהיא צל חסר חיים.
הרקולס התייצב לפני אל המתים וביקש רשות להעלות את קרברוס. האדס הערמומי הסכים, אך הציב תנאי: הרקולס לא ישתמש בנשק. הרקולס התעטף בעור האריה, תפס בצווארו של הכלב ולפת אותו בחוזקה עד שהכניעו.
בעזרת זאוס אביו העלה הרקולס את קרברוס ממעמקי השאול והביאו למיקנה. לאחר שהציגו לעיני אוריסתאוס החזיר את הכלב אל השאול. בזמן שהותו בשאול שוחח הרקולס עם מלאגרוס מקלידון, הרקולס התלהב מהגיבור ושאלו אם יש לו אחות דומה לו שפנויה לנישואין. מלאגרוס סיפר לו על אחותו דיאנירה והרקולס יצא מהשאול והלך לבקש את ידה.
מות הרקולס
מותו של הרקולס מתואר בהרחבה במחזה "נשי טראכיס" של סופוקלס; הרקולס חשק באיולה בת אוריטוס ולכן לאחר שאביה סירב יצא לכבוש את אויכליה.
לאחר כיבושה לקח הרקולס את איולה ורצה לשאתה. אחד הזקנים בעיר גילה זאת לדיאנירה והיא נזכרה בשיקויו של נסוס, הקנטאור שהרקולס הרג בעזרת חץ מורעל, כך רצתה לשמר את אהבתו של הרקולס רק אליה כאשר משחה דיאנירה את כותנתו של הרקולס בדם הקנטאור, היא לא ידעה שהוא רעל, והרקולס מת בייסורים.
כאשר לא יכול היה לסבול יותר את כאבו שכנע את בנו הילוס להטיל אותו אל מדורת האש ועלה בסערה אל האולימפוס. על פי המסורת האירוע התרחש בקרבת העיר טראכיס.
כששמעה דיאנירה על מצבו של הרקולס לפני מותו, הצטערה על מעשיה, נעצה סכין בליבה ומתה.
האל הרקולס
עם הגעתו למשכן האלים נתקבל בהערצה ובהערכה על ידי שאר האלים, התפייס עם הרה והתחתן עם בתה הבה, אלת הנעורים, והפך לפטרון הגיבורים, אל הגבורה והכוח. לעיתים הוא מופיע גם כפטרון החלשים. אתרי פולחן ומקדשים רבים נבנו לכבודו, בהם הוא מוצג כגיבור שרירי, עוטה ראש אריה ומחזיק אלה.
צאצאי הרקולס
שליטים רבים ביוון העתיקה ייחסו את מוצא בית המלוכה שלהם להרקולס. מהם מפורסמים בייחוד מלכי ספרטה ההרקלידים, כמו לאונידס הראשון, והשושלת הארגיאדית של מלכי מוקדון, כמו אלכסנדר הגדול.
מספר חוקרי מיתולוגיה יוונית ויוון הקלאסית, החל מן המלומד הגרמני קרל אוטפריד מולר במאה ה-19, תיארו את מיתוס צאצאי הרקולס או ה"הרקלידאה" כמיתוס מוצא שנועד להצדיק בדיעבד את הפלישה הדורית לדרום יוון, ובייחוד לחצי-האי של הפלופונסוס. פלישה זו התרחשה במשבר תקופת הברונזה המאוחרת במאה ה-12 לפנה"ס, וכתוצאה ממנה החליפו הדורים את התרבות המיקנית ואת היוונים הפלסגים בפלופונסוס. כל ערי המדינה הדוריות העיקריות בפלופונסוס, ובכללן ספרטה, ארגוס וקורינתוס, ראו בהרקולס את האב המייסד של שושלות המלוכה שלהן. המונח "הרקלידאה" נשאל משם טרגדיה של המחזאי האתונאי אוריפידס, שם המתורגם מיוונית גם כ"צאצאי הרקולס". הטרגדיה מבוססת על המיתוס הדורי לפיו הבטיח זאוס לבנו הרקולס שהוא וצאצאיו ימלכו על הפלופונסוס, אך לאחר רצח הרקולס עקב תככיה של הרה גלו צאצאיו מן הפלופונסוס, ורק דורות לאחר מכן שבו לשם ככובשים, כדי לממש את הבטחת זאוס.
הרקולס במיתולוגיה הרומית
הרומים אימצו את הרקולס כמעט ללא שינויים למיתולוגיה שלהם. למעשה השם הרקולס הוא צורה שהושאלה מהשפה האטרוסקית של השם המקורי, הרקלס. עם זאת מספר מהעלילות עברו עיבודים קלים אשר יתאימו לתנאים הגאוגרפיים של האימפריה הרומית. שניים מן הקיסרים הרומיים – קומודוס ומקסימינוס דאיה – הביעו הזדהות עם הרקולס. גם פולחן הרקולס הועתק כמעט בשלמותו מתרבות יוון לזו של רומי.
אגדות הרקולס שימשו כאחד מהנושאים החביבים על האמנות האטרוסקית, ודמותו של הרקולס הופיעה פעמים רבות על מראות ברונזה שנמצאו מאותה התקופה.
בתקופה הקיסרית, הפולחן של הרקולס כאליל התרכז בעיקר בהיספניה ובגאליה.
ההיסטוריון טקיטוס מציין כי העמים הגרמאניים העריצו אף הם את הרקולס, ומציין בפרק 3 של "גרמאניה" כי: .
חוקרים מודרניים משערים כי טאקיטוס למעשה תיאר את פולחן האל הגרמאני דונר (ת'ור) והחליף את שמו לשם האל הרומי ה"מקביל", הרקולס, מטעמי רומאניזציה (interpretatio romana).רודולף סימק (2007:140–142) תורגם על ידי אנג'לה הול. Dictionary of Northern Mythology. D.S. Brewer.
הרקולס בספרות היוונית והרומית
את ספורי הרקולס אפשר לקרוא במספר מקורות:
הוא מוזכר ב"איליאדה" של הומרוס (המחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס) בשיר יח' (משורה 107); בשיר יט' (משורה 87).
בפואמה "מגן הרקלס" מאת הסיודוס (המאה ה-8 לפנה"ס).
במחזה "הרקלס" מאת אוריפידס (המאה ה-5 לפנה"ס).
במחזה "ילדי הרקלס" מאת אוריפידס.
במחזה "נשי טראכיס" מאת סופוקלס (המאה ה-5 לפנה"ס).
בספר מטמורפוזות מאת אובידיוס (נשלם בשנת 8 לספירה), בספר התשיעי. מוזכר גם: בספר 11, 628; ספר 12, 309' 574; ספר 15, 8, 47, 231.
בביבליותקה של פסאודו-אפולודורוס (המאה ה-1 או ה-2 לספירה), ספר ב' (ד', 12).
הרקולס מתואר כמי שנפצע קשה, מנשיכת ההידרה ולא מצא מרפא, עד שהופנה לאזור הגליל המערבי בידי זאוס מלך האלים. לאחר מסע מפרך הוא מגיע ליעדו, מוצא צמח מרפא שהיה, אולי, הדס ונרפא באורח פלא. לכן, קראו היוונים למקום עקא=רפואה ביוונית קדומה, וכוונתם לעיר עכו.
מוצאו של הרקולס
על פי המיתוס היווני היה הרקולס בנם של זאוס ואלקמנה, אבל קיימות גרסאות נוספות. ההיסטוריון היווני הרודוטוס, כותב בספרו "היסטוריות" כי הרקולס היה אל עתיק ממוצא מצרי. הוא תואר במיתולוגיה היוונית כמי שלבוש בעור אריה, בדיוק כפי שלבשו הכוהנים במצרים העתיקה וכפי שמופיע גם בציורי קיר מאותו הזמן. הרקולס זוהה במצרים עם ח'ונסו, בנו של האל אמון-רע. הרודוטוס טוען כי ההוכחה העיקרית למוצאו של הרקולס היא, שהן אמפיטריון והן אלקמנה, הוריו של הרקולס, היו ממוצא מצרי. גרסה נוספת שמביא הרודוטוס היא שמוצאו של הרקולס מפניקיה. הוא ראה במו עיניו את מקדש הרקולס בצור, שבכניסה אליו ניצבו שני עמודים, עמודי הרקולס (בשם זה קרויים היום מיצרי גיברלטר). המקדש בצור הוקדש לאל הפיניקי מלקרת. אשתו הראשונה של הרקולס הייתה מגארה, שמוצאה היה פיניקי. היא הייתה בתו של קריאון, מלך תבאי, משושלת המלוכה של קדמוס, הנסיך הפיניקי מצור, שייסד את העיר.
הרקולס בגרסאות מודרניות
הרקולס בניו יורק סרט משנת 1969 עם ארנולד שוורצנגר.
משא-המיתוס של אטלס והרקולס, מאת ג'נט וינטרסון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
הרקולס (סרט, 1997) – חברת סרטי האנימציה וולט דיסני יצרה סרט פופולרי ומצליח בשנת 1997 אודות הרקולס.
הרקולס: המסעות המופלאים סדרה שהופקה בין השנים 1995 ל-1999.
ב-1998 יצאה סדרת טלוויזיה הרקולס הצעיר בה שיחק ראיין גוסלינג.
ב-2009 יצא בחנוכה מחזמר לילדים בו מייקל לואיס שיחק את הרקולס ולצידו שחקה רוני דואני.
הרקולס, האגדה מתחילה – סרט פעולה שיצא בשנת 2014 המתאר את עלילותיו של הרקולס ומלחמתו בכוחות הרשע.
מארוול יצרו גיבור על המבוסס על הרקולס
האסטרואיד הכפול 5143 Heracles נקרא על שמו
דמות ראשית במשחקי הווידאו Disney's Hercules, 12 Labours of Hercules, דמות משנית במשחקים Smite וGod of War.
גלריה
לקריאה נוספת
גוסטאב שוואב, אלים וגיבורים, (מגרמנית: חנה לבנת), אור יהודה: דביר, 2007. עמ' 177–220.
קישורים חיצוניים
יעל רנן, ספרות המערב: הרקולס וקוטלת הגבר 2.4
הערות שוליים
*
קטגוריה:גיבורים מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:מיתולוגיה רומית
קטגוריה:אלים למחצה
| 2024-09-05T13:55:44
|
דגל צרפת
|
דגל צרפת (נקרא גם דגל הטריקולור, בצרפתית: Drapeau tricolore), הוא דגלה הרשמי של צרפת. פירוש השם "טריקולור" הוא "שלושה צבעים", ואכן – בדגל זה שלושה פסים אנכיים בצבעים כחול (בצד התורן), לבן ואדום.
היסטוריה
תחילה היו שלושת הפסים ברוחב שונה, בנימוק שלוּ היו ברוחב שווה אזי הפס הלבן, שהוא בהיר יותר, היה נראה רחב יותר לעין האנושית. נפוליאון שינה אותם לפסים שווי רוחב, אך הצי הצרפתי ממשיך להשתמש בדגל שבו לפסים רוחב שונה. בעיצוב המקורי היה דווקא הצבע האדום בצד התורן, אך העיצוב שונה כשהדגל אומץ רשמית ב-15 בפברואר 1794, בתקופת הרפובליקה הצרפתית הראשונה.
ימין|ממוזער|250px|מטוסים במפגן אווירובטי יוצרים את "דגל הטריקולור" של צרפת.
שלושת צבעי הדגל מתייחסים בהתאמה לשלושת העקרונות של המהפכה הצרפתית. הכחול מתייחס לחירות, הלבן לשוויון והאדום לאחווה.
הדגל הופיע לראשונה במהלך המהפכה הצרפתית, ואומץ באופן רשמי על ידי האספה הלאומית ב-15 בפברואר 1794, בתקופת הרפובליקה הצרפתית הראשונה. עיצובו מיוחס למרקיז דה לה פאייט – דמות בולטת במהפכה. על פי מיתוס רווח, צירוף זה של שלושת הצבעים – כחול, לבן ואדום – מקורו בשילוב בין צבעי סמלה של פריז (אדום וכחול) לבין צבע המלוכה (לבן). נכונותו של מיתוס זה מוטלת בספק, שכן מאז 1789 לא היו צבעי העיר פריז עוד בשימוש. סברה מקובלת יותר לגבי מקור צבעי דגל צרפת, שמקובלת על רוב ההיסטוריונים ואף הצרפתים שבהם, היא שהמרקיז דה לה פאייט שאל את צבעי דגל צרפת מצבעי מלחמת העצמאות של המושבות האמריקאיות – כחול, אדום ולבן. לה פאייט, שהיה ידיד אישי של ג'ורג' וושינגטון, השתתף באופן פעיל באותה מלחמה, שהתחוללה בשנים 1775–1783 והסתיימה רשמית עם בחירתו של וושינגטון לנשיאות ארצות הברית ב-1789 – אותה שנה שבה פרצה המהפכה הצרפתית.
לאחר החזרת שושלת בית בורבון עם תבוסת נפוליאון בשנת 1815, הוחלף הדגל בדגל לבן שעליו הופיע פרח האירוס המלכותי – ה"פלר-דה-ליס", שהיה בשימוש לפני המהפכה. אולם, לאחר מהפכת יולי 1830 ועליית המלך לואי פיליפ, המלך-אזרח, הוחזר דגל הטריקולור להיות הדגל הלאומי, וכך נשאר עד היום.
דגל אקדיה – התיישבות של צרפתים בצפון אמריקה – היה מבוסס אף הוא על דגל צרפת.
ימין|ממוזער|200px|שער הניצחון, מבט מבפנים – מציג את דגל צרפת ודגל האיחוד האירופי.
במהלך מלחמת העולם השנייה הוסיפו אנשי "צרפת החופשית", אשר התנגדו לכיבוש הנאצי, את סמל צלב לוריין בצבע אדום ברצועה המרכזית, הלבנה, של הדגל. זאת משום שגורמים כגון צרפת של וישי השתמשו אף הם בדגל, והיה צורך להבדיל בין הגורמים המשתפים פעולה עם הגרמנים ואלו המתנגדים להם. לאחר המלחמה, עם שחרורה של צרפת, לא היה בכך עוד צורך.
בשנת 1976, בהחלטת הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אאסטן, הובהר צבע הכחול הכהה שבדגל, לצבע כחול בהיר יותר, כדי שיתאים לצבעי האיחוד האירופי.
הנשיא יכול לשנות את סמלי המדינה בקלות, ללא התייעצות עם האספה הלאומית או הממשלה.
ב-2018, ללא הודעה מוקדמת, הופיע הנשיא מקרון במהלך נאום לאומה, כשדגל עם גוון כחול כהה מאחוריו.
ביום העצמאות הצרפתי, ב-13 ביולי 2020, הוחלפו גם כל דגלי הארמון.
150px|מרכז|דגל צרפת לפני השינוי
רק בנובמבר 2021, דווח כי בשנת 2020 שונה גוון הדגל לכחול כהה.
מאפיינים
הגוונים המדויקים לצבעי הכחול, האדום והלבן מפורטים בטבלה להלן:
נכון עד 2018.
תבניתכחוללבןאדום פנטון Reflex blue Safe Red 032 CMYK 100.80.0.0 0.0.0.0 0.100.100.0 HTML #0055A4 RGB (0,85,164) (255,255,255) (239,65,53)
סרטים על הדגל
הדגל שימש השראה לקשישטוף קישלובסקי ביצירת טרילוגיית הסרטים "".
ראו גם
מריאן
התרנגול הגאלי
לקריאה נוספת
אבנר בן-עמוס, "המארסייז, הפנתיאון, הטריקולור וכל השאר: המהפכה והתרבות הפוליטית בצרפת," זמנים מספר 30/31 (קיץ 1989), עמ' 58-67
קישורים חיצוניים
דגל צרפת - מידע נוסף על דגל צרפת
הערות שוליים
*
צרפת, דגל
קטגוריה:צרפת: סמלים לאומיים
צרפת
צרפת
צרפת
| 2024-05-09T09:37:42
|
1 בספטמבר
|
ממוזער|אברהם יצחק הכהן קוק (1935)|294x294 פיקסלים
1 בספטמבר הוא היום ה-244 בשנה בלוח הגריגוריאני (245 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 121 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1759 – השבטים המונגולים נכנעים בשינג'יאנג בפני שושלת צ'ינג הסינית שתשלוט באזור למשך מאות השנים הבאות
1804 – האסטרונום הגרמני קארל לודוויג הרדינג מגלה את 3 יונו, אחד מהאסטרואידים הגדולים ביותר בחגורת האסטרואידים
1864 – מלחמת האזרחים האמריקנית: תושבי אטלנטה שבג'ורג'יה מפונים מהעיר לאחר מצור שנמשך ארבעה חודשים
1897 – בבוסטון נחנכת הרכבת התחתית הראשונה בצפון אמריקה
1902 – מסע אל הירח, סרט המדע הבדיוני הראשון, מוקרן בבכורה בפריז
1905 – אלברטה וססקצ'ואן הופכות לפרובינציות רשמיות בקנדה
1908 – נחנכת מסילת הרכבת החיג'זית
1914 – יונה נודדת אחרונה, נקבה בשם מרתה, מתה בגן החיות בסינסינטי והמין נכחד מן העולם
1920 – בעקבות הסכם סייקס–פיקו נוצרת לבנון הגדולה
1923 – רעידת האדמה הגדולה בקאנטו פוגעת בטוקיו וביוקוהמה שביפן, וגורמת ליותר מ-100,000 הרוגים
1928 – אהמט זוגו מכריז על אלבניה כעל מלוכה ועליו כמלך זוג הראשון
1939 – מלחמת העולם השנייה – יום פרוץ המלחמה, כאשר גרמניה הנאצית פולשת לפולין
1943 – תחילת חיסול גטו וילנה על ידי הנאצים
1951 – ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד חותמות על ברית הגנה בשם ANZUS
1965 – דוד בן-גוריון, יוסף אלמוגי, שמעון פרס וחנה למדן מודחים ממפלגת מפא"י בגלל הקמת מפלגת רפ"י
1967 – ועידת חרטום של מנהיגי מדינות ערב אחרי ניצחון ישראלי במלחמת ששת הימים
1969 – בלוב מתרחשת הפיכה שמעלה לשלטון את מועמר קדאפי
1970 – התנקשות כושלת בחוסיין, מלך ירדן, מובילה לאירועי ספטמבר השחור
1972 – ברייקיאוויק שבאיסלנד מנצח בובי פישר את בוריס ספסקי ומוכרז אלוף העולם בשחמט
1975 – נחתם הסכם ההפרדה השני בין מצרים לישראל
1978 – מתקיים המיצג "כלוב השלום" של דב אור-נר
1979 – החללית פיוניר 11 הופכת לחללית הראשונה המתקרבת לכוכב הלכת שבתאי, כשהיא חולפת במרחק 21,000 ק"מ בלבד ממנו
1983 – טיסה 007 של קוריאן אייר: מטוס נוסעים דרום קוריאני מופל עם כניסתו לתחום האווירי של ברית המועצות, וכל 269 נוסעיו נספים
1985 – משלחת משותפת אמריקאית-צרפתית מאתרת את שרידי הטיטניק
1986 – בהתנגשות בין שתי ספינות סובייטיות נספים 448 נוסעים
1991 – אוזבקיסטן מקבלת עצמאות מברית המועצות
2003 – ועדת אור לחקר אירועי אוקטובר 2000 מציגה את מסקנותיה, הכוללות מסקנות אישיות נגד שלמה בן עמי, יהודה וילק ואליק רון, וביקורת על ראש הממשלה אהוד ברק
2004 – פורץ משבר בני הערובה בבסלאן
2016 – התפוצצות המשגר פלקון 9 של חברת ספייס-אקס ועליו הלווין הישראלי עמוס 6 שהיה אמור לחבר את יבשת אפריקה לאינטרנט ולשדר חלק מערוצי חברת yes
2017 – האסטרואיד 3122 פלורנס חלף במרחק של כ-7 מיליון ק"מ מכדור הארץ
נולדו
ממוזער|230x230 פיקסלים|שלום חנוך
1588 – אנרי, נסיך קונדה (נפטר ב-1646)
1653 – יוהאן פכלבל, מלחין גרמני (נפטר ב-1706)
1726 – פרנסואה אנדרה פילידור, מלחין ושחמטאי צרפתי (נפטר ב-1795)
1835 – ויליאם סטנלי ג'בונס, כלכלן ולוגיקן בריטי (נפטר ב-1882)
1854 – אנגלברט הומפרדינק, מלחין גרמני (נפטר ב-1921)
1861 – לזר אדליאנו, כימאי רומני-יהודי (נפטר ב-1941)
1875 – אדגר רייס בורוז, סופר אמריקאי, יוצרו של טרזן (נפטר ב-1950)
1877 – פרנסיס ויליאם אסטון, פיזיקאי בריטי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1922 (נפטר ב-1945)
1878 – טוליו סראפין, מנצח אופרה איטלקי (נפטר ב-1968)
1891 – יוסף זריצקי, צייר ישראלי (נפטר ב-1985)
1900 – פדרו סאה, כדורגלן אורוגוואי (נפטר ב-1970)
1901 – אדוארד ון ביינום, מנצח הולנדי (נפטר ב-1959)
1914 – בן סלומון, רופא יהודי בצבא ארצות הברית; עוטר במדליית הכבוד (נהרג ב-1944)
1914 – כתריאל שלמון, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה ודיפלומט ישראלי, שירת כנספח צה"ל בבריטניה ובארצות הברית (נפטר ב-1967)
1920 – איצ'ה ממבוש, אמן ישראלי, ממייסדי כפר האמנים עין הוד (נפטר ב-2015)
1922 – חנה הורן, סופרת ילדים ישראלית (נפטרה ב-2021)
1923 – רוקי מרציאנו, מתאגרף אמריקאי ממוצא איטלקי (נפטר ב-1969)
1925 – רוי גלאובר, פיזיקאי יהודי-אמריקאי, זוכה פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2018)
1926 – צביקה דרור, מחנך ומתעד
1927 – אורי בר-רצון, מפקד חטיבת גולני (נפטר ב-1990)
1930 – אורה נמיר, שרה וחברת הכנסת מטעם מפלגת העבודה (נפטרה ב-2019)
1933 – אן ריצ'רדס, פוליטיקאית אמריקאית מהמפלגה הדמוקרטית, שכיהנה כמושלת מדינת טקסס, ונודעה בעמדותיה הפמיניסטיות (נפטרה ב-2006)
1935 – סייג'י אוזאווה, מנצח יפני (נפטר ב-2024)
1936 – נחום שליט, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי (נפטר ב-2015)
1936 – יחזקאל אדירם, עיתונאי ישראלי (נפטר ב-2020)
1938 – אלן דרשוביץ, משפטן אמריקאי
1939 – לילי טומלין, שחקנית וקומיקאית אמריקאית
1939 – טוני פרנג'יה, פוליטיקאי לבנוני ומנהיג מיליציה בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים בלבנון (נפטר ב-1978)
1940 – אורי אלוני, עיתונאי ישראלי (נפטר ב-2020)
1944 – דורון רובין, אלוף בצה"ל ואיש עסקים ישראלי (נפטר ב-2018)
1944 – ליאונרד סלטקין, מנצח אמריקאי
1945 – אריה כספי, פובליציסט ישראלי (נפטר ב-2003)
1946 – בארי גיב, זמר פופ
1946 – שלום חנוך, זמר ישראלי
1947 – בתיה גור, סופרת ישראלית (נפטרה ב-2005)
1948 – יצחק שום, מאמן כדורגל ישראלי
1949 – לזלי פיינברג, סופרת ופעילת זכויות להט"ב (נפטרה ב-2014)
1950 – גיורא מרטונוביץ', נוירולוג ישראלי ולשעבר קצין רפואה ראשי בצה"ל
1950 – סלים דאו, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ערבי ישראלי
1951 – מירון קרן, אלוף-משנה בצה"ל, אשר פיקד על חטיבת הנגב (נפטר ב-2013)
1954 – פיליפ וויאנוביץ', מדינאי ונשיא מונטנגרו
1955 – גרהארד שטראק, כדורגלן גרמני (נפטר ב-2020)
1955 – אפרים גור, חבר הכנסת וסגן שר במשרדי התחבורה והתקשורת
1956 – שלמה גולדמן (השני), האדמו"ר השמיני של חסידות זוועהיל בארץ ישראל (נפטר ב-2022)
1957 – גלוריה אסטפן, זמרת
1958 – אמנון רכטר, אדריכל ישראלי
1962 – רוד חוליט, שחקן כדורגל הולנדי
1966 – טים הארדוויי, שחקן כדורסל אמריקאי
1967 – סטיב פמברטון, שחקן וקומיקאי בריטי
1968 – מוחמד עטא, אחד ממתכנני פיגועי 11 בספטמבר (נפטר ב-2001)
1970 – גלעד כהנא, זמר, פזמונאי, משורר וסופר ישראלי
1971 – הקאן שוקור, שחקן כדורגל טורקי
1972 – אלון יפת, שופט כדורגל ישראלי בין-לאומי
1973 – גילי ארגוב, זמר ישראלי
1975 – נומי לאם, זמרת-יוצרת ופעילת להט"ב פמיניסטית אמריקאית
1983 – חוסה אנטוניו רייס, כדורגלן ספרדי (נפטר ב-2019)
1985 – ניראל קאראנתינג'י, דוגמנית ערבייה ישראלית
1986 – שחר צוברי, גולש ישראלי וזוכה מדליית ארד באולימפיאדת בייג'ינג
1989 – דניאל סטארידג', כדורגלן אנגלי
1996 – זנדאיה קולמן, זמרת, שחקנית, רקדנית ודוגמנית אמריקאית
1997 – ג'ון ג'ונג-קוק, זמר-יוצר דרום קוריאני
נפטרו
ממוזער|234x234 פיקסלים|לואי ה-14
ממוזער|269x269 פיקסלים|הרב קוק
ממוזער|221x221 פיקסלים|אלברט שפר
870 – מוחמד אל-בוח'ארי, חוקר אסלאמי פרסי (נולד ב-810)
1159 – אדריאנוס הרביעי, אפיפיור (נולד ב-1100)
1339 – היינריך הארבעה עשר, דוכס בוואריה (נולד ב-1305)
1375 – פיליפ, דוכס אורליאן (נולד ב-1336)
1557 – ז'אק קרטייה, מגלה ארצות צרפתי (נולד ב-1491)
1599 – קורנליס דה האוטמן, חוקר ארצות הולנדי (נולד ב-1565)
1715 – לואי ה-14, מלך צרפת (נולד ב-1638)
1838 – ויליאם קלארק, מגלה ארצות אמריקני (נולד ב-1770)
1930 – בנציון רסקין, סופר יידיש ועברית ומתרגם (נולד ב-1890)
1935 – אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי של ארץ ישראל (נולד ב-1865)
1953 – ז'אק טיבו, כנר צרפתי (נולד ב-1880)
1961 – אירו סארינן, אדריכל ומעצב פיני-אמריקאי (נולד ב-1910)
1967 – סיגפריד ששון, משורר בריטי (נולד ב-1886)
1967 – ג'יימס דאן, שחקן קולנוע אמריקאי זוכה פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר לשנת 1945 על משחקו בסרט "אילן גדל בברוקלין" (נולד ב-1901)
1967 – אילזה קוך, אשתו של קארל קוך, מפקד מחנה הריכוז בוכנוואלד; נודעה לשמצה עקב אכזריותה כלפי האסירים במחנה; התאבדה במהלך ריצוי מאסר עולם (נולדה ב-1906)
1970 – פרנסואה מוריאק, סופר צרפתי (נולד ב-1885)
1981 – אלברט שפר, אדריכל גרמני ופושע מלחמה נאצי (נולד ב-1905)
1988 – לואיס אלוורז, כימאי, חתן פרס נובל לכימיה 1968 (נולד ב-1911)
1997 – זולטן צ'יבור, כדורגלן הונגרי (נולד ב-1929)
1997 – מיכאל וילף, סופר, מבקר ספרות וביבליוגרף ישראלי (נולד ב-1937)
1999 – ריצ'רד סטיבנס, מחבר של ספרים בתחום מערכת ההפעלה UNIX ו-TCP/IP (נולד ב-1951)
2001 – יהלי וגמן, פסנתרן, מנצח ומורה למוזיקה ישראלי (נולד ב-1925)
2004 – אחמד כפתארו, איש דת מוסלמי סוני, כיהן בתפקיד המופתי הגדול של סוריה (נולד ב-1915)
2008 – דון לה פונטיין, קריין ומדבב אמריקאי (נולד ב-1940)
2008 – עודד שרם, מתמטיקאי ישראלי שעסק בתורת השדות הקונפורמיים ובתורת ההסתברות (נולד ב-1961)
2012 – האל דייוויד, פזמונאי יהודי-אמריקאי (נולד ב-1921)
2015 – אברהם אהוביה, איש חינוך ישראלי ויוצר תנ"ך רם (נולד ב-1921)
2016 – ג'ון פוליטו, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1950)
2020 – מיכאל וינטר, פרופסור בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה שבאוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1934)
2021 – ז'אן דניס ברדן, עורך דין והיסטוריון צרפתי (נולד ב-1929)
2022 – ברברה ארנרייך, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1941)
2023 – שרה כהן, זמרת ישראלית, מחלוצות השירה בציבור בישראל (נולדה ב-1927)
2023 – ג'ימי באפט, מוזיקאי, זמר רוק, פופ, כותב שירים, סופר ושחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1946)
2023 – ביל ריצ'רדסון, פוליטיקאי, מחבר ודיפלומט אמריקאי (נולד ב-1947)
2024 – נפתלי הרשטיק, חזן, מלחין ומנצח, החזן הראשי בבית הכנסת הגדול בירושלים והמנהל האמנותי של מכון תל אביב לחזנות (נולד ב-1947)
חגים ואירועים החלים ביום זה
תחילת שנת הלימודים ברוב מדינות העולם (כולל ישראל)
(ביפן) – היום למניעת אסונות, לזכר רעידת האדמה הגדולה בקאנטו
31 באוגוסט – 2 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט א
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-08T23:04:36
|
קבוצת החזקה
|
בתורת הקבוצות, קבוצת החזקה של קבוצה נתונה היא קבוצת כל תת הקבוצות של , ומסמנים אותה ב־. פורמלית , ולדוגמה: . במסגרת תורת הקבוצות האקסיומטית, קיומה של קבוצת חזקה נובע ישירות מאקסיומת קבוצת החזקה.
תכונות
כל קבוצה מכילה את עצמה ואת הקבוצה הריקה, ועל כן שני אלו הם איברים בקבוצת החזקה.
ניתן להוכיח כי עוצמת קבוצת החזקה של קבוצה סופית כלשהי שווה ל־ (שתיים בחזקת עוצמת ), ובניסוח מתמטי: . בשל תכונה זו עבור קבוצות סופיות, גם כאשר גודל הקבוצה הוא אינסופי, נהוג לסמן את עוצמת קבוצת החזקה של בסימון , ויש המסמנים את קבוצת החזקה עצמה ב־.
קבוצת החזקה של איזומורפית לקבוצת הפונקציות המציינות של תת־קבוצות של , היא (כל תת־קבוצה מתאימה לפונקציה המציינת שלה ). לכן הסימון לעוצמת קבוצת החזקה עקבי עם כללי האריתמטיקה של עוצמות (שלפיהם ). זו המוטיבציה לסימון שיש הנוקטים בו עבור קבוצת החזקה של ("" מתאים לקבוצה בת שני האיברים ).
משפט קנטור מראה כי אי השוויון שפשוט יחסית להוכיחו לקבוצות סופיות, נכון לכל קבוצה .
ראו גם
הפרדוקס של קנטור
מונחים בתורת הקבוצות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:פעולות אונאריות
| 2022-07-16T10:46:19
|
9 בספטמבר
|
9 בספטמבר הוא היום ה-252 בשנה בלוח הגרגוריאני (253 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 113 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
9 – בקרב יער טויטובורג מביס ארמיניוס בראשות ברית של שישה שבטים גרמאניים שלושה לגיונות רומיים (ה־17, ה־18 וה־19) שהובלו על ידי פובליוס קווינקטיליוס וארוס
1000 – קרב סבולד, קרב מכריע בתקופה הוויקינגית באזור סבולד, כיום חלק מהאי ריגן בים הבלטי
1513 – ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד, מובס בקרב פלודן
1543 – מרי סטיוארט מוכתרת "מלכת הסקוטים", בהיותה בת 9 חודשים
1776 – הקונגרס היבשתי באמריקה קובע באופן רשמי כי שם המדינה החדשה יהיה ארצות הברית
1850 – קליפורניה מצטרפת לארצות הברית בתור המדינה ה-31
1867 – עצמאותה של לוקסמבורג מאושרת מחדש בהסכם לונדון
1886 – נחתמת אמנת ברן, המגנה על זכויות יוצרים בינלאומיות
1923 – מפלגת העם הרפובליקאית מוקמת על ידי אבי האומה הטורקי מוסטפא כמאל אטאטורק
1940 – מלחמת העולם השנייה: הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב – הקשה בהתקפות שפגעו בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה
1944 – מלחמת העולם השנייה: צבא ברית המועצות משחרר את בולגריה
1947 – מתגלה הבאג הראשון במחשב – עש שנלכד באחד הרכיבים
1948 – הכרזת העצמאות של קוריאה הצפונית, ותום השלטון הצבאי של ברית המועצות במדינה
1969 – ישראל פותחת במבצע רביב
1971 – מהומות בכלא אטיקה במדינת ניו יורק שבארצות הברית
1976 – אש"ף מצטרף לליגה הערבית כנציג פלסטין
1991 – טג'יקיסטן מכריזה על עצמאותה מברית המועצות
1999 – טרור: 94 הרוגים בפיצוץ בית מגורים במוסקבה
2001 – פיגוע התאבדות של החמאס בתחנת הרכבת נהריה. 3 אזרחים נרצחים, המחבל היה אזרח ישראלי
2003 – שני פיגועי התאבדות של החמאס: הפיגוע בתחנת האוטובוס בצריפין (9 נרצחים) ובקפה הלל בירושלים (7 נרצחים)
2004 – אל-קאעידה מבצע פיגוע בשגרירות אוסטרליה בג'קרטה, בירת אינדונזיה. בפיגוע נהרגו למעלה מ־11 אנשים ונפצעו כמאה אנשים
2017 – מצעד בעלי החיים הגדול בעולם נערך בתל אביב
נולדו
ממוזער|286x286 פיקסלים|אורליאנוס
ממוזער|255x255 פיקסלים|הונוריוס
ממוזער|256x256 פיקסלים|לב טולסטוי
ממוזער|226x226 פיקסלים|קולונל סנדרס
214 – אורליאנוס, מגדולי קיסר רומא (נרצח ב-275)
384 – הונוריוס, קיסר האימפריה הרומית המערבית (נפטר ב-423)
1349 – אלברכט השלישי, דוכס אוסטריה (נפטר ב-1395)
1585 – קרדינל ארמן-ז'אן דה פלסי, דוכס רישלייה, פוליטיקאי צרפתי (נפטר ב-1642)
1737 – לואיג'י גלווני, רופא ופיזיקאי איטלקי (נפטר ב-1798)
1754 – ויליאם בליי, קצין ימי בריטי (מפקד ה"באונטי") (נפטר ב-1817)
1828 – לב טולסטוי, סופר רוסי (נפטר ב-1910)
1890 – הרלנד סנדרס, יזם מזון מהיר ("KFC") (נפטר ב-1980)
1892 – קרל ארנשטיין, סופר, משורר ומתרגם יהודי-אוסטרי (נפטר ב-1971)
1907 – הורסט וסל, מחבר המנון המפלגה הנאצית (נפטר ב-1930)
1909 – אליהו גולדנברג, שחקן, במאי וקריין ישראלי (נפטר ב-1976)
1911 – ג'ון גורטון, ראש ממשלת אוסטרליה ה-19 (נפטר ב-2002)
1922 – ברנרד ביילין, היסטוריון אמריקאי (נפטר ב-2020)
1924 – סילביה מיילס, שחקנית קולנוע אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1926 – אוריאל בכרך, מגרעין מייסדי חיל המדע ופרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים
1926 – יוסוף אל-קרדאווי, איש דת מוסלמי-סוני ומנהיג אסלאמיסטי מצרי (נפטר ב-2022)
1926 – צ'ארלס דאנקן, יזם, מנהל ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמזכיר האנרגיה של ארצות הברית (נפטר ב-2022)
1930 – פרנק לוקאס, סוחר הרואין וראש פשע מאורגן אמריקאי (נפטר ב-2019)
1935 – חיים טופול, שחקן ישראלי (נפטר ב-2023)
1936 – יצחק בן-שהם, מפקד חטיבה 188 "ברק" במלחמת יום הכיפורים (נהרג ב-1973)
1937 – הלל גורדין, ביולוג ימי וחוקר דגים (נפטר ב-2022)
1939 – ראובן ריבלין, הנשיא העשירי של מדינת ישראל, חבר הכנסת ויושב ראש הכנסת
1941 – אוטיס רדינג, זמר אפרו-אמריקאי (נהרג ב-1967)
1941 – דניס ריצ'י, מדען מחשבים אמריקאי (נפטר ב-2011)
1943 – מיקי פדרמן, איש עסקים ישראלי
1945 – יצחק איתן, קריין-שדרן רדיו ישראלי
1945 – שאול גוטמן, פרופסור להנדסת מכונות ואיש ציבור ישראלי
1946 – מרים פריד, כנרת ישראלית בעלת שם עולמי
1946 – פנינה דבורין, משפטנית ישראלית
1948 – אלון גרבוז, איש תרבות ישראלי
1950 – אמיר גבע, מומחה לשוק ההון, יועץ פיננסי, מפיק סרטי קולנוע וטלוויזיה, משקיע אנג'ל ופעיל ציבור
1951 – מייקל קיטון, שחקן קולנוע אמריקאי
1951 – נסים זאב, חבר הכנסת מטעם ש"ס
1952 – ישראלה אורון, אשת ביטחון ישראלית, לשעבר קצינת ח"ן ראשית וסגנית ראש המועצה לביטחון לאומי
1953 – מוטי שלם, איש חינוך והיסטוריון ישראלי (נפטר ב-2019)
1953 – ורדה פולק-סאם, סופרת ואמנית רב-תחומית ישראלית (נפטרה ב-2023)
1957 – טוביה טננבום, מחזאי וסופר ישראלי אמריקאי
1957 – שרי אריסון, בעלת השליטה בנכסים בישראל
1960 – יו גרנט, שחקן קולנוע בריטי
1960 – טל גלעד, תסריטאי, מרצה וסופר ישראלי
1962 – נתן וסרמן, אשורולוג ומשורר ישראלי
1963 – רוברטו דונאדוני, כדורגלן ומאמן איטלקי
1964 – שגיא בשן, יחצ"ן ישראלי וכתב בערוץ 2 (נפטר ב-2021)
1966 – אדם סנדלר, שחקן וקומיקאי אמריקאי
1967 – יולי הרגיל-שדה, שחקנית ובמאית ישראלית
1968 – ג'וליה סוואלה, שחקנית אנגלייה
1968 – איציק כהן, קומיקאי, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1972 – דודו ארז, קומיקאי, שחקן, תסריטאי, במאי טלוויזיה וסטנדאפיסט ישראלי
1974 – ערן סיקורל, עיתונאי ישראלי, עורך חדשות החוץ של קול ישראל
1975 – יאיר בן-חור, משורר, עורך ספרות, עורך לשון, נקדן ועורך שירה
1980 – ענת קלאוזנר, שחקנית ישראלית
1980 – לביא זיטנר, שחקן תיאטרון וטלוויזיה ישראלי
1985 – לוקה מודריץ', שחקן כדורגל קרואטי
1985 – ליאור אליהו, שחקן כדורסל ישראלי
1987 – גיא ברנע, שחיין ישראלי
1987 – אפרוג'ק, מפיק ודיג'יי הולנדי
1988 – יוליה פלוטקין, שחקנית ודוגמנית ישראלית
1991 – אוסקר, כדורגלן ברזילאי
1996 – לנארד קאמנה, רוכב אופני כביש גרמני
נפטרו
ממוזער|304x304 פיקסלים|ויליאם הכובש
ממוזער|223x223 פיקסלים|פיטר ברויגל האב
ממוזער|246x246 פיקסלים|מאו דזה דונג
1000 – אולף הראשון, מלך נורווגיה
1087 – ויליאם הראשון, מלך אנגליה (נולד ב-1027)
1271 – יארוסלאב השלישי, נסיך ולדימיר (נולד ב-1230)
1438 – דוארטה, מלך פורטוגל (נולד ב-1391)
1513 – ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד (נולד ב-1473)
1569 – פיטר ברויגל האב, צייר פלמי (נולד ב-1525)
1596 – אנה יגיילונקה, מלכת פולין ווהדוכסית הגדולה של ליטא (נולדה ב-1523)
1901 – אנרי דה טולוז-לוטרק, צייר צרפתי (נולד ב-1864)
1961 – אלכסנדר זאובר, עיתונאי ישראלי, איש התנועה הרוויזיוניסטית ובורר, המוציא לאור והעורך של השבועון "עיתון מיוחד" (נולד ב-1903)
1976 – מאו דזה-דונג, שליט הרפובליקה העממית של סין (נולד ב-1893)
1978 – ג'ק וורנר, מייסד אולפני וורנר בהוליווד (נולד ב-1892)
1981 – ז'אק לאקאן, פסיכואנליטיקאי צרפתי (נולד ב-1901)
1981 – מוריס רסקין, מאמן כדורסל אמריקאי, מאמנה הראשון של נבחרת ישראל (נולד ב-1902)
1984 – דניאל רקנאטי, בנקאי ואיש עסקים (נולד ב-1921)
1994 – אדוארד אולארצ'יק, מלחין ומוזיקאי יהודי שפעל בפולין ובישראל (נולד ב-1915)
2003 – אדוארד טלר, פיזיקאי יהודי אמריקאי ממוצא הונגרי, "אבי פצצת המימן" (נולד ב-1908)
2003 – דוד אפלבום, רופא ישראלי (נולד ב-1952)
2008 – הדה אורן, מורה למחול וכוריאוגרפית ישראלית (נולדה ב-1934)
2008 – אורי סבג, מפיק קולנוע וטלוויזיה ישראלי (נולד ב-1962)
2014 – חנה ריבר, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה (נולדה ב-1927)
2019 – רוברט פרנק, צלם, צלם קולנוע ובמאי (נולד ב-1924)
2020 – עמוס לוצאטו, רופא יהודי איטלקי, סופר ומחבר מאמרים וחוקר עולמי בנושא התרבות היהודית (נולד ב-1928)
2020 – שייר הייט, מחנכת מינית ופמיניסטית (נולדה ב-1942)
2024 – קטרינה ולנטה, זמרת, גיטריסטית, רקדנית ושחקנית איטלקייה (נולדה ב-1931)
2024 – ג'יימס ארל ג'ונס, שחקן אמריקאי (נולד ב-1931)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום היווסדות הרפובליקה – יום העצמאות והחג הלאומי של קוריאה הצפונית
טג'יקיסטן: יום העצמאות
8 בספטמבר – 10 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט ט
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-11T22:53:40
|
25 בספטמבר
|
25 בספטמבר הוא היום ה-268 בשנה (269 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 97 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
275 – קלאודיוס טקיטוס מתמנה לקיסר האימפריה הרומית בידי הסנאט הרומי
762 – מרד של קבוצה מתוך השיעים בראשות מוחמד אל נפס אל זכייה, נגד הח'ליפות העבאסית פורץ באזור חג'אז ודרום עיראק
1066 – קרב גשר סטמפורד סימל את סוף עידן הוויקינגים
1237 – ברית יורק נחתמה בין אנגליה לבין סקוטלנד, להגדרת גבול משותף בין שתי המדינות
1396 – קרב ניקופול מוכרע בניצחון האימפריה העות'מאנית נגד צבא נוצרי משולב מתוך כמה מדינות
1513 – מגלה הארצות וסקו נונייס דה בלבואה מגיע לאוקיינוס השקט
1555 – שלום אאוגסבורג נחתם בעיר אאוגסבורג על ידי קרל החמישי ונסיכי ברית שמלקלדן
1690 – העיתון הראשון של אמריקה, Publick Occurrences Both Forreign and Domestick, מפורסם בפעם הראשונה והאחרונה
1768 – טורקיה מכריזה מלחמה על האימפריה הרוסית ופורצת מלחמת רוסיה-טורקיה
1789 – הקונגרס האמריקאי בוחר להעביר את מגילת הזכויות
1890 – הפארק הלאומי יוסמיטי מוקם בקליפורניה
1955 – מוקם חיל האוויר הירדני
1956 – מבצע לולב – פעולת תגמול נרחבת
1978 – טיסת PSA182, מטוס מסוג בואינג 727, מתנגש במטוס ססנה 172 ונופל בסן-דייגו, קליפורניה. כתוצאה מכך, נהרגים 144 אנשים
1982 – "הפגנת ה-400 אלף" של שלום עכשיו במחאה על אירועי סברה ושתילה בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין)
1985 – חוליית מחבלים משתלטת על יאכטה ישראלית בקפריסין; הורגת שלושה אנשים ששהו עליה, ומסגירה עצמה לרשויות
1992 – הושלמה בניית תעלת מיין-דנובה
1996 – נסגר אחרון "בתי המחסה מגדלנה" באירלנד, בהם החזיקו בכפייה נשים צעירות שנכנסו להיריון בתנאי עבדות ומסרו את ילדיהן לאימוץ
1996 – מהומות מנהרת הכותל
1997 – התנקשות כושלת של "המוסד" בבכיר החמאס, ח'אלד משעל, בירדן
1998 – לאחר כ-73 ימים בן לקומט מסיים את חציית האוקיינוס האטלנטי בשחייה בפעם הראשונה בהיסטוריה
2003 – רעידת אדמה במגניטודה 8.0 פוגעת באזור הוקאידו, יפן
2003 – השקת האונייה "קווין מרי 2" מחברת "קיונארד"
2008 – פול מקרטני מופיע לראשונה בישראל
2017 – משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית
2018 – פתיחת קו הרכבת המהירה לירושלים מתחנת ירושלים-יצחק נבון לתחנת נתב"ג
נולדו
ממוזער|251x251 פיקסלים|דמיטרי שוסטקוביץ'
ממוזער|230x230 פיקסלים|כריסטופר ריב
ממוזער|267x267 פיקסלים|ויל סמית'
1599 – פרנצ'סקו בורומיני, אדריכל איטלקי (התאבד ב-1667)
1644 – אולה רמר, אסטרונום דני (נפטר ב-1710)
1683 – ז'אן-פיליפ ראמו, אחד מחשובי המלחינים והתאורטיקנים למוזיקה בצרפת של תקופת הבארוק (נפטר ב-1764)
1711 – צ'יאן לונג, קיסר סין (נפטר ב-1799)
1744 – פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה (נפטר ב-1797)
1862 – בילי יוז, ראש ממשלת אוסטרליה השביעי (נפטר ב-1952)
1881 – לו שו'ן, סופר סיני (נפטר ב-1936)
1889 – הלנה כגן, רופאת ילדים האישה הראשונה בארץ ישראל (נפטרה ב-1978)
1895 – אנדרה שרון, שחמטאי צרפתי (נפטר ב-1980)
1897 – ויליאם פוקנר, סופר אמריקאי (נפטר ב-1962)
1906 – דמיטרי שוסטקוביץ', מלחין רוסי בתקופה הסובייטית (נפטר ב-1975)
1913 – יוזף ביצאן, כדורגלן אוסטרי-צ'כסלובקי, גדול הכובשים בכל הזמנים (נפטר ב-2001)
1921 – רוברט מולדון, ראש ממשלת ניו זילנד ה-31 (נפטר ב-1992)
1926 – מל מרמלשטיין, ניצול שואה ממוצא הונגרי (נפטר ב-2022)
1926 – ארנסט מסטמקר, חוקר גרמני בתחום מדע המשפט (נפטר ב-2024)
1927 – קולין דייוויס, מנצח בריטי (נפטר ב-2013)
1928 – דוד ברוך, שחקן ישראלי (נפטר ב-2017)
1928 – הרולד בקר, במאי קולנוע וטלוויזיה, מפיק וצלם אמריקאי
1929 – ברברה וולטרס, עיתונאית אמריקאית (נפטרה ב-2022)
1930 – של סילברסטיין, כותב וסאטיריקן (נפטר ב-1999)
1930 – עוזר שילד, פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה ונשיאה, הנשיא הראשון של המרכז האוניברסיטאי אריאל ומדען ראשי במשרד החינוך (נפטר ב-2006)
1932 – בריאן מרפי, שחקן אנגלי
1933 – חנניה גיבשטיין, איש עסקים ישראלי וראש עיריית ראשון לציון ה-7 (נפטר ב-2024)
1933 – יובי בראון, כדורסלן ומאמן כדורסל אמריקאי
1938 – איתן בנצור, דיפלומט ישראלי
1941 – דוד מונשיין, איש עסקים, פובליציסט, סופר ושחקן קולנוע
1943 – יואב גלבר, היסטוריון ישראלי
1943 – רוברט גייטס, מזכיר ההגנה האמריקני ה-22
1944 – מייקל דאגלס, שחקן אמריקאי
1949 – פדרו אלמודובר, במאי קולנוע ספרדי
1951 – בוב מקאדו, כדורסלן אמריקאי ששיחק בעמדות הסנטר והפאוור פורוורד
1951 – ירדנה ארזי, זמרת ומגישת טלוויזיה ישראלית
1951 – מארק המיל, שחקן אמריקאי
1952 – כריסטופר ריב, שחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2004)
1952 – אמינה וואדוד, חוקרת מגדר ואסלאם אמריקאית
1955 – קרל היינץ רומניגה, כדורגלן גרמני
1957 – ולדימיר פופובקין, מנהל סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה (נפטר ב-2014)
1961 – הת'ר לוקליר, שחקנית ודוגמנית אמריקאית
1961 – רוני וילן, כדורגלן אירי
1964 – קרלוס רואיס סאפון, סופר ספרדי (נפטר ב-2020)
1965 – סקוטי פיפן, כדורסלן אמריקאי
1965 – רפאל מרטין ואסקס, כדורגלן ספרדי
1968 – שמואל חיימוביץ', תסריטאי ובמאי קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1968 – ויל סמית', שחקן וראפר אמריקאי
1969 – קתרין זיטה-ג'ונס, שחקנית ודוגמנית אמריקאית
1969 – צביקה פורמן, שחקן ומדבב ישראלי
1971 – נדב אבקסיס, סטנדאפיסט ושחקן ישראלי
1972 – סמי סמיר, שחקן קולנוע, תיאטרון ובמאי ערבי ישראלי
1972 – דורית רביניאן, סופרת ותסריטאית ישראלית
1975 – ענבל גבריאלי, אשת תקשורת ופוליטיקאית ישראלית
1977 – דנה אברהם-סמו, שחקנית ישראלית
1977 – קליאה דובאל, שחקנית אמריקאית
1979 – מיקלה סקרפוני, רוכב אופני כביש איטלקי (נפטר ב-2017)
1983 – דונלד גלובר, שחקן, זמר, וכותב אמריקאי, זוכה חמישה פרסי גראמי ושני פרסי אמי
1984 – ברק יצחקי, כדורגלן ישראלי
1985 – יקיר שינה, כדורגלן ישראלי
1995 − סופיה רייס, זמרת-יוצרת מקסיקנית
2001 – בר סביר, שחקנית ומדבבת ישראלית
נפטרו
ממוזער|157x157 פיקסלים|האראלד השלישי
ממוזער|219x219 פיקסלים|ג'ון בונהם
ממוזער|237x237 פיקסלים|אבא קובנר
1066 – האראלד השלישי, מלך נורווגיה (נולד ב-1015)
1066 – טוסטיג גודווינסון, רוזן נורת'מבריה (נולד ב-1026)
1506 – פליפה הראשון, מלך קסטיליה (נולד ב-1478)
1534 – קלמנס השביעי, אפיפיור (נולד ב-1478)
1903 – פאול ארנפסט, פיזיקאי תאורטיקן אוסטרו-הונגרי (נולד ב-1880)
1950 – אלכסנדר טאירוב, במאי תיאטרון בברית המועצות, מקים התיאטרון הקאמרי (נולד ב-1885)
1970 – אריך מריה רמרק, סופר גרמני (נולד ב-1898)
1971 – הוגו בלאק, סנאטור מטעם אלבמה ושופט בית המשפט העליון של ארצות הברית (נולד ב-1886)
1980 – מארי אונדר, מן המשוררות הבולטות של אסטוניה (נולדה ב-1883)
1980 – לואיס מיילסטון, במאי קולנוע וזוכה פרס האוסקר (נולד ב-1895)
1980 – ג'ון בונהם, המתופף של לד זפלין (נולד ב-1948)
1987 – אבא קובנר, מנהיג פרטיזנים ומשורר עברי (נולד ב-1918)
1991 – קלאוס ברבי, פושע מלחמה נאצי (נולד ב-1913)
2001 – יאיר פרג, מדען ופרופסור לבוטניקה וגנטיקה של צמחים (נולד ב-1929)
2003 – עמירם סיוון, מנכ"ל משרד האוצר ומנכ"ל בנק הפועלים (נולד ב-1938)
2005 – אריאל עמיעד, קצין קשר ראשי בצה"ל, מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ"ל חברת החשמל וסגן ראש עיריית תל אביב (נולד ב-1924)
2005 – יורי ברונפנברנר, פסיכולוג התפתחותי, ידוע כמפתח תאוריית המערכות האקולוגיות (נולד ב-1917)
2007 – חיידר עבד א-שאפי, מדינאי פלסטיני, ממבקריו העקביים של יאסר ערפאת, עמד בראש המשלחת הפלסטינית-ירדנית לוועידת מדריד ב-1991 (נולד ב-1919)
2014 – סוליימן טיהיץ', אחד משלושת חברי נשיאוּת בוסניה והרצגובינה (2002-2006) ויו"ר הנשיאות (2004, 2006), כנציג הבוסניאקי של הפדרציה (נולד ב-1951)
2015 – מוטי קירשנבאום, עיתונאי, איש טלוויזיה ורדיו ישראלי (נולד ב-1939)
2016 – יוסף חיים סיטרוק, הרב הראשי של יהודי צרפת (נולד ב-1944)
2018 – אסתר קל, סופרת עברייה, עיתונאית ועורכת ישראלית (נולדה ב-1930)
2019 – פאול בדורה-סקודה, פסנתרן אוסטרי (נולד ב-1927)
2019 – קטי קולינס, לוחמת MMA אמריקאית במשקל זבוב (נולדה ב-1987)
2019 – דוד גודבלט, היסטוריון אמריקאי, מרצה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, וראש הקתדרה ללימודי היהדות באוניברסיטה (נולד ב-1942)
חגים ואירועים החלים ביום זה
24 בספטמבר – 26 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט כה
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-24T07:40:15
|
26 בספטמבר
|
26 בספטמבר הוא היום ה-269 בשנה בלוח הגריגוריאני (270 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 96 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
46 לפנה"ס – יוליוס קיסר מקדיש מקדש לאלה המיתית ונוס ועל ידי כך מימש את הבטחתו מקרב פארסאלוס
1087 – ויליאם השני מוכתר למלך אנגליה
1580 – סר פרנסיס דרייק מסיים את הקפת כדור הארץ בשיט
1687 – הפרתנון באתונה נהרס באופן חלקי בשל התפוצצות מחסן תחמושת שנפגע מפגז במלחמה בין ונציה והעות'מאנים
1777 – כוח צבאי בריטי כבש את פילדלפיה במסגרת מלחמת העצמאות של ארצות הברית
1860 – דגל אקוודור מאומץ
1892 – חנוכה רשמית של מסילת הרכבת יפו–ירושלים
1907 – ניו זילנד מקבלת מעמד דומיניון מהממלכה המאוחדת
1954 – בטביעת המעבורת טויה מארו ביפן נספו 1,159 איש
1957 – מתקיימת הצגת הבכורה של סיפור הפרברים
1960 – משודר עימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה – בין ג'ון קנדי לריצ'רד ניקסון
1969 – Abbey Road, האלבום שהוקלט על ידי להקת הביטלס, יוצא לאור
1983 – סטניסלב פטרוב בוחר להתעלם מהתרעה מפני מתקפת טילים מצידה של ארצות הברית ובכך מונע תגובת שרשרת של מתקפות גרעיניות הדדיות מצד שתי המעצמות
1988 – האצן בן ג'ונסון נאלץ להשיב את המדליות האולימפיות שבהן זכה באולימפיאדת סיאול עקב שימוש בסמים
2002 – מסוק צה"ל יורה שני טילי הלפייר לעבר מכוניתו של מוחמד דף שנפצע קשה, אך מצליח לחמוק מן הסיכול הממוקד
2006 – נחתמה האמנה למניעת כפל מס בין ישראל לפורטוגל
2017 – הפיגוע בשער בידו בכניסה להר אדר
2019 – רעידת אדמה באמבון
2021 – נערכו הבחירות לבונדסטאג הגרמני
2022 – שיאו של ניסוי הסטת אסטרואיד כפול: התרסקות מכוונת של גשושית DART באסטרואיד דימורפוס שנועדה להסיט את האסטרואיד ממסלולו, משימה שמטרתה לבחון אסטרטגיה שתמנע בעתיד התנגשות של אסטרואידים בכדור הארץ
נולדו
ממוזער|238x238 פיקסלים|הבאבא סאלי
ממוזער|224x224 פיקסלים|ג'ורג' גרשווין
931 – אבו תמים מעד אל-מועיז, ח'ליף האימפריה הפאטִמית הגדולה (נפטר ב-975)
1526 – וולפגנג, רוזן פפאלץ-צווייבריקן (נפטר ב-1569)
1785 – צ'ארלס בירד קינג, צייר אמריקאי שנודע בתיאוריו של מנהיגים ואנשי שבטים אינדיאנים (נפטר ב-1862)
1874 – לואיס היין, צלם אמריקאי (נפטר ב-1940)
1877 – אלפרד קורטו, פסנתרן צרפתי (נפטר ב-1962)
1884 – אנטוניו ברלוצי, אדריכל איטלקי שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי (נפטר ב-1960)
1888 – תומאס סטרנס אליוט, משורר ומחזאי אמריקאי (נפטר ב-1965)
1889 – מרטין היידגר, פילוסוף גרמני (נפטר ב-1976)
1889 – באבא סאלי, כינויו של רבי ישראל אבוחצירא, רב ומקובל (נפטר ב-1984)
1891 – שארל מינש, מנצח וכנר צרפתי (נפטר ב-1968)
1897 – פאולוס השישי, האפיפיור בין 1963 ו-1978 (נפטר ב-1978)
1898 – ג'ורג' גרשווין, מלחין יהודי אמריקאי (נפטר ב-1937)
1911 – צבי רוזנבלט, ישראלי שהואשם ברצח ארלוזורוב וזוכה ממנו (נפטר ב-1984)
1915 – גדעון האוזנר, משפטן ופוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-1990)
1922 – ניקולאי רומנוביץ' רומנוב, נשיאה של אגודת משפחת רומנוב (נפטר ב-2014)
1922 – צבי שיפרין, פרופסור ללימודי מזרח אסיה ולסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ואבי לימודי מזרח אסיה בישראל, חתן פרס ישראל למדעי המזרח הרחוק (נפטר ב-2024)
1929 – זמרה ארנת, זמרת ישראלית (נפטרה ב-2021)
1929 – יהושע זק, פיזיקאי ישראלי, פרופסור במחלקה לפיזיקה של הטכניון (נפטר ב-2024)
1932 – ולדימיר ווינוביץ', סופר ומחזאי רוסי (נפטר ב-2018)
1932 – מאנמוהאן סינג, ראש הממשלה השלושה-עשר של הודו
1936 – ויני מדיקיזלה-מנדלה, פעילת אנטי-אפרטהייד ופוליטיקאית דרום-אפריקאית (נפטרה ב-2018)
1937 – שמואל דכנר, ניצול השואה, מיקרוביולוג, מנהלן ואיש עסקים, התפרסם כעד המדינה "ש.ד." בפרשת הולילנד (נפטר ב-2013)
1937 – אלי עמיר, סופר ישראלי
1939 – אדלרדו רודריגס, כדורגלן ספרדי
1945 – גל קוסטה, זמרת ברזילאית (נפטרה ב-2022)
1946 – אנדריאה דבורקין, הוגה ופעילה פמיניסטית, ממובילות הגל השני של הפמיניזם (נפטרה ב-2005)
1948 – אוליביה ניוטון-ג'ון, זמרת ושחקנית אוסטרלית-בריטית (נפטרה ב-2022)
1948 – אהוד יתום, מבכירי השב"כ וחבר הכנסת
1953 – ביל סקייט, ראש הממשלה של פפואה גינאה החדשה (נפטר ב-2006)
1954 – יורם בינור, עיתונאי ישראלי
1956 – לינדה המילטון, שחקנית אמריקאית
1957 – קלאוס אאוגנטאלר, כדורגלן ומאמן גרמני
1958 – קני סנסום, כדורגלן אנגלי
1959 – גני תמיר, זמרת, שחקנית ומדבבת ישראלית
1960 – אובה ביין, כדורגלן גרמני
1964 – אורי ענבר, מפיק, במאי ותסריטאי קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1965 – ראדיסאב צ'ורצ'יץ', כדורסלן סרבי-ישראלי
1967 – אבנר בן-זקן, היסטוריון
1970 – בני אבני, שחקן ישראלי
1970 – מוש בן ארי, זמר, מוזיקאי, פזמונאי ומלחין ישראלי
1971 – עמיחי שפיגלר, שדר כדורגל, מנחה מהדורת הערב של חדשות הספורט בערוץ הספורט
1972 – בטו או'רורק, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הדמוקרטית
1977 – גולן חרמון, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת הבלם
1978 – תומר אור, סייף ישראלי
1981 – סרינה ויליאמס, טניסאית אמריקאית
1988 – באדי מרפי, מתאבק ב-WWE
1990 – מייקל מת'יוס, רוכב אופני כביש אוסטרלי
נפטרו
1290 – מרגרט, נסיכה נורווגית ויורשת העצר לכתר הסקוטי (נולדה ב-1283)
1328 – אבן תיימיה, תאולוג ופרשן אסלאמי סוני שחי בחורן (נולד ב-1263)
1413 – שטפן השלישי, דוכס בוואריה (נולד ב-1337)
1820 – דניאל בון, חלוץ אמריקני (נולד ב-1734)
1868 – אוגוסט פרדיננד מביוס, מתמטיקאי ואסטרונום גרמני (נולד ב-1790)
1877 – הרמן גראסמן, איש אשכולות גרמני (נולד ב-1809)
1902 – לוי שטראוס, ממציא מכנסי הג'ינס (נולד ב-1829)
1937 – בסי סמית, זמרת בלוז אמריקאית (נולדה ב-1894)
1940 – ולטר בנימין, פילוסוף, מסאי, מבקר ספרות, מתרגם, שדרן רדיו ומרקסיסט יהודי-גרמני (נולד ב-1892)
1945 – בלה בארטוק, מלחין הונגרי (נולד ב-1881)
2008 – פול ניומן, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1925)
2010 – גלוריה סטיוארט, שחקנית אמריקאית (נולדה ב-1910)
2016 – הרשל גורדון לואיס, במאי אמריקאי (נולד ב-1929)
2019 – דוד פיינגולד, ביוכימאי אמריקאי, שגר שנים ספורות בישראל, במהלכן זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים (נולד ב-1922)
2019 – ז'אק שיראק, נשיא צרפת (נולד ב-1932)
2020 – חיים מילר, לוחם ומפקד בפלמ"ח ובהגנה (נולד ב-1921)
2020 – משה אפרתי, רקדן וכוריאוגרף ישראלי, חתן פרס ישראל למחול (נולד ב-1934)
2021 – הרצל שפיר, אלוף בצה"ל והמפכ"ל ה-7 של משטרת ישראל (נולד ב-1929)
2021 – יהודה ג'אד נאמן, במאי ומפיק סרטים (נולד ב-1936)
2021 – סרגיי גראסימץ, כדורגלן סובייטי ובלארוסי ממוצא אוקראיני (נולד ב-1965)
2022 – יוסוף אל-קרדאווי, איש דת מוסלמי-סוני ומנהיג אסלאמיסטי מצרי (נולד ב-1926)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום המהפכה בצפון תימן
25 בספטמבר – 27 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט כו
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-07-28T05:15:08
|
28 בספטמבר
|
28 בספטמבר הוא היום ה-271 בשנה (272 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 94 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1066 – ויליאם הכובש פולש לאנגליה
1238 – חיימה הראשון מלך אראגון כובש את ולנסיה מידי המורים, אשר נסוגים לממלכת גרנדה שהוקמה באותה שנה
1362 – הוכתר אורבנוס החמישי, אפיפיור ה-200 לאחר מות אינוקנטיוס השישי
1542 – חואן רודריגס קבריו הוא האירופי הראשון המגיע לשטח המזוהה עם קליפורניה כיום
1871 – חוק הרחם החופשי בברזיל – שלב נוסף בתהליך ביטול העבדות במדינה
1928 – בריטניה מוציאה את הקנאביס מחוץ לחוק
1939 – מלחמת העולם השנייה: ורשה נופלת בידי הוורמאכט ובכך תם המצור על ורשה
1941 – מלחמת העולם השנייה: הקורבטה הבריטית "א.ה.מ. היאצינט" מטביעה את הצוללת האיטלקית "פיסליה" מצפון מערב לנמל יפו
1951 – נכנס לתוקף חוק שעות עבודה ומנוחה
1954 – הספינה "בת גלים" אשר ניסתה לפרוץ את הסגר הימי בתעלת סואץ נעצרת בידי שלטונות מצרים
1958 – בצרפת מוקמת הרפובליקה הצרפתית החמישית, לאחר משאל עם אשר אישר את החוקה החדשה
1958 – גינאה מכריזה על עצמאותה
1961 – הפיכה צבאית בסוריה שמה קץ לאיחוד בינה לבין מצרים, הרפובליקה הערבית המאוחדת
1994 – 852 הרוגים בטביעת המעבורת "אסטוניה" בים הבלטי
1995 – נחתם הסכם אוסלו ב'
2000 – אריאל שרון מבקר בהר הבית ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה
2006 – נפתח רשמית נמל התעופה סוברנבהומי בבנגקוק לטיסות מסחריות
2014 – דניס קימטו שבר את שיא העולם בריצת מרתון וסיים את המסלול לאחר 2:02:57 שעות
2020 – בית המשפט העליון של ספרד הדיח את נשיא קטלוניה ז'ואקים טורה מתפקידו
נולדו
ממוזער|253x253 פיקסלים|קונפוציוס
ממוזער|239x239 פיקסלים|ז'ורז' קלמנסו
551 לפנה"ס – קונפוציוס, פילוסוף סיני (נפטר ב-479 לפנה"ס)
1841 – ז'ורז' קלמנסו, פוליטיקאי צרפתי (נפטר ב-1929)
1905 – מקס שמלינג, מתאגרף גרמני (נפטר ב-2005)
1910 – אנחל סאנס בריס, דיפלומט ספרדי, חסיד אומות העולם (נפטר ב-1980)
1915 – אתל רוזנברג, יהודיה אמריקאית שהורשעה ביחד עם בעלה בריגול למען ברית המועצות (הוצאה להורג ב-1953)
1924 – מרצ'לו מסטרויאני, שחקן קולנוע איטלקי (נפטר ב-1996)
1926 – מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר הישראלי ה-7 (נפטר ב-2003)
1926 – פריץ שטרלץ, גנרל-אוברסט מזרח-גרמני בצבא העם הלאומי אשר שימש כראש המטה הראשי
1929 – אילן אלדד, במאי תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1930 – עמנואל ולרשטיין, סוציולוג נאו-מרקסיסטי יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2019)
1934 – בריז'יט בארדו, שחקנית קולנוע צרפתיה
1935 – זאב יפת, מו"ל וכותב מדריכי התיירות "פספורט לאירופה", עיתונאי-חוקר בשבועון "העולם הזה" ובעיתון "הארץ" (נפטר ב-2021)
1936 – יהושע קולודני, פרופסור לגאולוגיה במכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ישראל למדעי כדור הארץ לשנת ה'תש"ע (נפטר ב-2024)
1937 – שלמה וינר, משורר עברי, מורה ומתמטיקאי ואיש חינוך מתמטי
1941 – צ'ארלי טיילור, שחקן פוטבול אמריקני (נפטר ב-2022)
1942 – אריה מינטקביץ, איש עסקים ישראלי, מבכירי שוק ההון
1944 – רות אלמגור-רמון, בלשנית ישראלית
1947 – שייח חסינה, ראש הממשלה של בנגלדש
1947 – דב רייזר, שחקן תיאטרון, טלוויזיה, קריין ומדבב ישראלי זוכה פרס קלצ'קין
1949 – זלמן שושי, תל אביבי שנודע בעיקר בשל היותו קרוס-דרסר (נפטר ב-2016)
1956 – חנוך סער, סופר, המנהל והבעלים של הוצאת הספרים "סער"
1957 – לירון נירגד, שחקנית קולנוע ישראלית
1961 – איילה חסון, עיתונאית ישראלית
1962 – עזאם עזאם, דרוזי ישראלי שהיה כלוא במצרים באשמת ריגול לטובת מדינת ישראל
1963 – דוקי דרור, במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק ויוצר דוקומנטרי
1964 – ג'נין גרופלו, שחקנית, מדבבת, קומיקאית, סטנדאפיסטית, מגישת רדיו ופעילה פוליטית אמריקאית
1964 – מיכל זמיר, סופרת ישראלית
1967 – מירה סורבינו, שחקנית קולנוע אמריקאית
1968 – נעמי ווטס, שחקנית קולנוע אוסטרלית
1969 – אסי לוי, שחקנית ישראלית
1970 – הדר גלרון, מחזאית, תסריטאית, קומיקאית, במאית, שחקנית ופזמונאית ישראלית
1972 – לילך גליקסמן, זמרת-ילדה ישראלית בשנות ה-70 וה-80
1972 – יפתח קליין, שחקן ישראלי
1976 – אוהד קנולר, שחקן ישראלי
1978 – שירי ארטשטיין-אבידן, מתמטיקאית ישראלית ופרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב
1982 – אמקה אוקפור, כדורסלן אמריקאי
1986 – לורי פני, עיתונאית ופעילה פמיניסטית בריטית
1987 – הילרי דאף, שחקנית וזמרת אמריקאית
1988 – מרין צ'יליץ', טניסאי קרואטי
1996 – מייקל רונדה, שחקן וזמר מקסיקני
נפטרו
ממוזער|109x109px|פומפיוס
ממוזער|150x150px|רבי עקיבא
ממוזער|118x118px|לואי פסטר
ממוזער|130x130px|גמאל עבד אל נאצר
ממוזער|155x155px|שמעון פרס
48 לפנה״ס – פומפיוס, מדינאי רומי, מצביא ומתחרהו הגדול של יוליוס קיסר (נולד ב-106 לפנה"ס)
135 – רבי עקיבא, מגדולי חכמי ישראל, היה תנא ארץ ישראלי ומראשי מרד בר כוכבא (נולד ב-50)
1197 – היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1165)
1213 – גרטרוד ממראניה, נסיכה ממוצא גרמני בווארי (נולדה ב-1185)
1789 – תומאס דיי, סופר, חבר אגודת הירח של ברמינגהאם ופעיל לביטול העבדות (נולד ב-1748)
1891 – הרמן מלוויל, סופר ומשורר אמריקאי (נולד ב-1819)
1895 – לואי פסטר, מדען צרפתי (נולד ב-1822)
1953 – אדווין האבל, אסטרונום אמריקאי (נולד ב-1889)
1964 – הארפו מרקס, אחד מהאחים מרקס צוות בדרנים וזמרים שזכו להצלחה בקולנוע (נולד ב-1888)
1970 – גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים (נולד ב-1918)
1978 – ה יוחנן פאולוס הראשון, שהספיק לכהן רק 33 יום בתפקידו (נולד ב-1912)
1985 – אנדרה קרטס, צלם הונגרי (נולד ב-1894)
1989 – פרדיננד מרקוס, נשיא הפיליפינים (נולד ב-1917)
1991 – מיילס דייוויס, חצוצרן (נולד ב-1926)
1997 – חה פנגשאן, חסיד אומות העולם, קונסול סין בווינה, שהציל יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה (נולד ב-1901)
1999 – יוסף הרפז, אלוף-משנה, מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל (נולד ב-1922)
2003 – איליה קאזאן, במאי קולנוע אמריקאי ממוצא יווני (נולד ב-1909)
2008 – שלמה תנשמת, שחיין ישראלי (נולד ב-1917)
2010 – ארתור פן, במאי ומפיק קולנוע אמריקאי (נולד ב-1922)
2010 – רומינה ז'אן, שחקנית, תסריטאית, זמרת ורקדנית ארגנטינאית (נולדה ב-1974)
2012 – אברהם אדן, אלוף בצה"ל, מפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד הדרום (נולד ב-1926)
2014 – גיל אלדמע, מלחין ומעבד ישראלי (נולד ב-1928)
2015 – איגנסיו סוקו, כדורגלן ספרדי (נולד ב-1939)
2016 – שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל התשיעי וראש ממשלתה השמיני (נולד ב-1923)
2016 – גלוריה ניילור, סופרת אפריקאית-אמריקאית (נולדה ב-1950)
2017 – דניאל פאר, עיתונאי ושדרן טלוויזיה ישראלי (נולד ב-1943)
2018 – יששכר שדמי, מפקד בפלמ"ח ותת-אלוף בצה"ל (נולד ב-1922)
2018 – שמואל ביקסון, אדריכל ישראלי (נולד ב-1926)
2018 – אברהם תורג'מן, ניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1932)
2018 – אריאל דרבסי, פרופסור מן המניין במחלקה לגנטיקה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ראש החוג לביולוגיה וסגן דיקן הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע (נולד ב-1962)
2019 – מארק זכארוב, במאי תיאטרון ותסריטאי סובייטי ורוסי ממוצא יהודי (נולד ב-1933)
2020 – מרים לוינגר, ממקימי גוש אמונים וממחדשי היישוב היהודי בחברון (נולדה ב-1937)
2021 – משה דוד טנדלר, רב אורתודוקסי-אמריקאי (נולד ב-1926)
2022 – קוליו, ראפר ושחקן אמריקאי (נולד ב-1963)
2023 – דיאן פיינסטיין, פוליטיקאית אמריקאית, ראש העיר סן פרנסיסקו, סנאטורית שייצגה את מדינת קליפורניה (נולדה ב-1933)
2024 – קריס קריסטופרסון, זמר קאנטרי, פזמונאי ושחקן (נולד ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום הגישה למידע הבינלאומי של אונסק"ו
יום הכלבת הבינלאומי
27 בספטמבר – 29 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט כח
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-30T06:47:41
|
30 בספטמבר
|
30 בספטמבר הוא היום ה-273 בשנה בלוח הגרגוריאני (274 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 92 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1399 – הנרי הרביעי מוכתר למלך אנגליה
1544 – מלך אנגליה הנרי השמיני מסיג את כוחותיו מצרפת
1681 – הולנד ושוודיה כורתות ברית
1791 – בווינה עולה הצגת הבכורה של האופרה חליל הקסם מאת מוצרט
1808 – התיאטרון המלכותי הבריטי נהרס בשריפה
1862 – ראש ממשלת פרוסיה אוטו פון ביסמרק נושא את נאום "הדם והברזל"
1868 – מלכת ספרד איזבלה מודחת ובורחת לצרפת
1924 – נוסדת תנועת הנוער העובד, שהפכה מאוחר יותר לתנועת הנוער העובד והלומד
1935 – הופעת הבכורה של פורגי ובס, אופרה מאת המלחין ג'ורג' גרשווין
1935 – סכר הובר נחנך
1938 – ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין חוזר לארצו, לאחר שחתם על הסכם מינכן, ומכריז כי השיג "שלום בדורנו" (Peace for our time)
1949 – הרכבת האווירית לברלין מסתיימת
1965 – טיהור הקומוניסטים באינדונזיה: ניסיון הפיכה כושל באינדונזיה שיוחס לקומוניסטים, ואשר השלכותיו גרמו לנשיא סוקרנו לאבד את השלטון
1966 – שטח-החסות הבריטי "בצ'ואנאלנד" מכריז על עצמאות והופך לרפובליקת בוצוואנה
1980 – טכנולוגיית האתרנט מוכרזת כתקן תעשייה על ידי זירוקס פארק, DEC ואינטל
1982 – שידור הבכורה של סדרת הטלוויזיה הפופולרית: "חופשי על הבר"
1986 – מרדכי ואנונו מתפתה לבוא לרומא על ידי הסוכנת "סינדי", ונחטף משם על ידי סוכני המוסד
1991 – נשיא האיטי, ז'אן-ברטראן אריסטיד, מודח מתפקידו
2000 – פרסום הסרטון שבמרכז פרשת מוחמד א-דורה
2005 – פרשת קריקטורות מוחמד: משבר ביחסי דנמרק עם העולם האיסלאמי, בעקבות שתים-עשרה קריקטורות שנושאן הוא הנביא מוחמד
2015 – קבוצת כדורסל הנשים אליצור רמלה שזכתה ב-9 אליפויות, 5 גביעי מדינה וגביע יורוקאפ נשים היסטורי, מודיעה על התפרקותה לאחר חובות רבים
2022 – רוסיה מכריזה על סיפוח ארבעה מחוזות שנכבשו במהלך הפלישה הרוסית לאוקראינה על ידי צבא רוסיה
נולדו
ממוזער|260x260 פיקסלים|אהוד אולמרט
ממוזער|252x252 פיקסלים|מישל עאון
1207 – ג'לאל א-דין רומי, משורר, משפטן ותאולוג פרסי סופי (נפטר ב-1273)
1227 – ניקולאוס הרביעי, אפיפיור (נפטר ב-1292)
1732 – ז'אק נקר, מדינאי וכלכלן צרפתי (נפטר ב-1804)
1882 – הנס גייגר, פיזיקאי גרמני (נפטר ב-1945)
1895 – לואיס מיילסטון, במאי קולנוע אמריקאי (נפטר ב-1980)
1908 – דוד אויסטרך, כנר יהודי-רוסי (נפטר ב-1974)
1917 – פאק צ'ונגהי, נשיא קוריאה הדרומית (נרצח ב-1979)
1917 – באדי ריץ', מתופף ג'אז (נפטר ב-1987)
1917 – דניאל יצחק לוי, איש ציבור ישראלי שכיהן כחבר הכנסת מטעם המפד"ל (נפטר ב-1995)
1921 – דברה קר, שחקנית סקוטית (נפטרה ב-2007)
1924 – טרומן קפוטה, סופר אמריקאי (נפטר ב-1984)
1925 – מנחם שרמן, ראש מועצת רמת השרון ומנכ"ל משרד הקליטה (נפטר ב-2021)
1928 – אלי ויזל, סופר אמריקאי יהודי, ניצול שואה (נפטר ב-2016)
1929 – של אסקילדסן, סופר נורווגי (נפטר ב-2021)
1931 – אנג'י דיקנסון, שחקנית אמריקאית
1932 – שינטרו אישיהארה, מושל טוקיו וסופר, שחקן ובמאי יפני (נפטר ב-2022)
1933 – אברהם בר-עוז, משורר וצייר ישראלי (נפטר ב-2020)
1934 – אודו יורגנס, זמר ומלחין אוסטרי, זוכה אירוויזיון 1966 כנציג אוסטריה (נפטר ב-2014)
1935 – מישל עאון, פוליטיקאי לבנוני
1941 – אנג'לה פלזנס, שחקנית אנגלייה
1944 – תמי ספיבק, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, פעילה בתחום הפרינג' בישראל (נפטרה ב-2018)
1945 – אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל וראש עיריית ירושלים
1947 – מארק בולאן, סולן להקת טי רקס (נפטר ב-1977)
1949 – שלום לרנר, פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ודיקן הפקולטה (נפטר ב-2022)
1950 – לאורה אסקיבל, סופרת מקסיקנית
1950 – דני וסלי, מפיק טלוויזיה וזמר ישראלי
1952 – דורית ראובני, זמרת ישראלית
1954 – ג'ון דרו, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2022)
1955 – דורון אייל, יוצר וזמר רוק ישראלי
1957 – פראן דרשר, שחקנית, מפיקה ותסריטאית אמריקאית
1957 – תמר גלבץ, סופרת ועיתונאית (נפטרה ב-2022)
1959 – שרה אנג'ל, סופרת ישראלית
1961 – יורם רותם, עורך מוזיקה ושדרן רדיו ישראלי
1961 – אריק סטולץ, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי
1962 – גל פרידמן, יוצר טלוויזיה ישראלי
1962 – פרנק רייקארד, כדורגלן ומאמן כדורגל הולנדי
1964 – מוניקה בלוצ'י, שחקנית ודוגמנית עבר איטלקייה
1964 – אנקי באגר, זמרת ושוודית
1967 – שאול בצר, במאי, תסריטאי וסופר
1969 – אילת ברגור, במאית סרטים, תסריטאית וסופרת ישראלית
1970 – גלעד ארדן, חבר הכנסת מטעם הליכוד ושגריר ישראל באו"ם
1971 – ג'נה אלפמן, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית
1973 – מיקי בוגנים, מעצב שיער, איש אופנה ומנחה טלוויזיה ישראלי
1975 – מריון קוטיאר, שחקנית קולנוע צרפתייה, זוכת פרס אוסקר
1975 – גל תורן, מוזיקאי ושחקן ישראלי
1980 – מרטינה הינגיס, טניסאית שווייצרית
1980 – דורון בן-דוד, שחקן ישראלי
1982 – לייסי שאבר, שחקנית אמריקאית
1984 – עדו ברטל, שחקן ישראלי
1993 – יהב שחף, שחיין ישראלי
1997 – מקס ורסטאפן, נהג מרוצים הולנדי
2000 – עילי בנירי, שחקן ברידג' ישראלי
2002 – מאדי זיגלר, רקדנית ושחקנית אמריקאית
נפטרו
420 – הירונימוס, מחבר תרגום הוולגטה (נולד ב-342)
1246 – יארוסלאב השני, נסיך ולדימיר (נולד ב-1191)
1551 – אוצ'י יושיטאקה, שליט פיאודלי יפני בתקופת סנגוקו (נולד ב-1507)
1865 – שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), פרשן המקרא, פילוסוף, משורר ומתרגם יהודי איטלקי (נולד ב-1800)
1913 – רודולף דיזל, ממציא גרמני (נולד ב-1858)
1942 – הנס יואכים מרסיי, טייס קרב ואלוף הפלות גרמני (נולד ב-1919)
1955 – ג'יימס דין, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1931)
1985 – סימון סיניורה, שחקנית קולנוע צרפתיה (נולדה ב-1921)
1987 – אלפרד בסטר, סופר מדע בדיוני אמריקאי (נולד ב-1913)
1991 – שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים (נולד ב-1930)
1998 – נחמה הנדל, זמרת, גיטריסטית, מלחינה ובדרנית ישראלית (נולדה ב-1936)
2007 – מילן יליץ', נשיא רפובליקה סרפסקה (נולד ב-1956)
2014 – מרטין פרל, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1995 (נולד ב-1927)
2017 – מונטי הול, מנחה שעשועוני טלוויזיה (נולד ב-1921)
2018 – זאב לקויר, היסטוריון יהודי-אמריקאי ופרשן פוליטי (נולד ב-1921)
2019 – ג'סי נורמן, זמרת אופרה רסיטלים אמריקאית (נולדה ב-1945)
2019 – רוני פיטרסון, זמר, מוזיקאי וגיטריסט ישראלי (נולד ב-1957)
2020 – קינו, מאייר ארגנטינאי (נולד ב-1932)
2020 – חי מזרחי, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1936)
2020 – טימותי ריי בראון, אזרח ארצות הברית שנחשב לאדם הראשון שהחלים מאיידס/HIV (נולד ב-1966)
2021 – קרלייל פלויד, מלחין אופרה אמריקאי (נולד ב-1926)
2024 – דיקמבה מוטומבו, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1966)
2024 – דן תיכון, יושב ראש הכנסת מטעם הליכוד (נולד ב-1937)
2024 – קן פייג', שחקן וזמר אמריקאי (נולד ב-1954)
חגים ואירועים החלים ביום זה
בוצוואנה – יום העצמאות (משנת 1966)
יום התרגום הבינלאומי (משנת 2017)
29 בספטמבר – 1 באוקטובר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט ל
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-10-01T05:49:01
|
פולימר
|
ממוזער|150x150 פיקסלים|פולימר מורכב משרשראות ענק מולקולריות הבנויות ממולקולות קטנות – מונומרים
פּוֹלִימֶר (באנגלית: Polymer) הוא חומר העשוי ממולקולות ענק שרשרתיות המורכבות מיחידות חוזרות הקשורות ביניהן בקשרים קוולנטיים, או באמצעות קשרים תוך-מולקולריים חזקים אחרים. מקור השם "פולימר" הוא ביוונית: "פולי" משמעו הרבה, ו"מר" משמעו יחידה. יחידה בפולימר נקראת בשם "מונומר"; ביוונית: "מונו" משמעו אחד, ו"מר" משמעו יחידה.
תהליך החיבור של המונומרים ליצירת פולימר נקרא פִּילְמוּר.
פולימרים שמקורם מהטבע מכונים פולימרים טבעיים. בנוסף להם קיימת קבוצה גדולה נוספת של פולימרים מלאכותיים או חצי מלאכותיים שנקראים פולימרים סינתטיים וחצי-סינתטיים, בהתאמה.
תחומי המדע העיקריים שעוסקים במחקר של פולימרים הם: כימיה וביולוגיה, ובפרט, כימיה אורגנית, כימיה פולימרית, ביוכימיה, ביופיזיקה, ביולוגיה מבנית, וביוטכנולוגיה.
פיתוח תהליכי הייצור והעיבוד ההנדסיים של פולימרים הוא אחד מתחומי העיסוק של ההנדסה הכימית.
פולימרים הם המרכיב העיקרי של כל מוצרי הפלסטיק, והם הקובעים, כמעט את כל תכונותיו.
מינוח
בדרך כלל שמו של פולימר נקבע לפי המונומר המרכיב אותו יחד עם התחילית "פולי". אם מספר המונומרים גדול אפשר לכתוב את הנוסחה הכימית של הפולימר בצורה מקוצרת ולציין את מספר היחידות החוזרות. השם השיטתי יהיה פולי (שם מונומר).
דוגמאות:
פולי (וניל בנזין), או בשמו המסחרי פוליסטירן, הוא פולימר המורכב מיחידות חוזרות של המונומר וניל בנזין (סטירן).
פולי (אתֶן), או בשמו המסחרי פוליאתילן, הוא פולימר המורכב מיחידות חוזרות של המונומר אתן (אתילן).
פולי (פרופֶן), או בשמו המסחרי פוליפרופילן, הוא פולימר המורכב מיחידות חוזרות של המונומר פרופן (פרופילן).
לעיון מורחב: עקרונות המינוח של פולימרים
סימונים מקובלים
שרטוט של מבני לואיס למולקולות פולימר הוא דבר שאינו מקובל, וגם על סף הבלתי אפשרי, וזאת בשל גודלן העצום של מולקולות הפולימר. כתחליף, משרטטים את היחידה החוזרת בפולימר, תוך תחימה שלה בסוגרים מרובעים. מחוץ לסוגרים יש לציין את מספר הפעמים בו היחידה חזרה (ניתן גם להשאיר זאת כמספר טבעי כלשהו n).
כדי לבדוק אם כתבנו את יחידת המבנה של הפולימר בצורה נכונה, יש לשכפל את יחידת המבנה אל שני הצדדים, ולבדוק שאכן התקבל הפולימר שאותו ביקשנו לצייר.
+דוגמאות ליחידות חוזרות של פולימרלא ממוסגר|120x120 פיקסלים
היחידה החוזרת בפוליפרופילןלא ממוסגר|131x131 פיקסלים
היחידה החוזרת בפוליסטירןלא ממוסגר|250x250 פיקסלים
היחידה החוזרת בפוליקרבונט
מיון של פולימרים
מקובל למיין פולימרים על סמך אחת או יותר מהאפשרויות הבאות:
מקור
פולימרים טבעיים (ביופולימרים) – לקבוצה זו שייכים כל הפולימרים שמקורם מיצורים חיים. מבין קבוצות הפולימרים החשובות ניתן למנות את הרב-סוכרים (כדוגמת עמילן ותאית) ואת החלבונים. ה-DNA הוא אולי הפולימר הטבעי החשוב ביותר עבור כל היצורים החיים. פולימר זה, המורכב מארבעה מונומרים שונים שנקראים חומצות גרעין, נושאים את המידע הגנטי המתורגם ליצירת חלבונים האחראים על הנעתם של תהליכי החיים. דוגמאות לפולימרים טבעיים חשובים: משי, צמר, וגומי טבעי.
פולימרים חצי-סינתטיים – שיוצרו במעבדה על בסיס חומרי גלם ממקורות טבעיים. לדוגמה: צלולואיד, שהוא פולימר שנוצר מתאית (צלולוזה).
פולימרים סינתטיים – שיוצרו במעבדה על בסיס חומרי גלם שאינם טבעיים, כגון דלקים מאובנים (אומנם, חומרים אלה מקורם מיצורים חיים, אך הם עברו שינויים כימיים כתוצאה מתהליכים גאולוגים בכדור הארץ). במשפחת הפולימרים הסינתטיים נמצאים כמעט כל הפולימרים החשובים ביותר בעידן המודרני, כגון: פוליאתילן, פוליפרופילן, פוליסטירן, פוליוויניל כלוריד ועוד.
סדר המונומרים
הומופולימרים – פולימרים הבנויים מסוג אחד של מונומר.
קופולימרים – פולימרים הבנויים מסוגים שונים של מונומרים (למשל ABS).
טקטיות – פריסת המתמירים במרחב
בחלק מהפולימרים תיתכן אפשרות לקיומם של מרכזים כיראלים (נובע מאסימטריה על האטום המרכזי כתוצאה מנוכחותם של ארבעה מתמירים שונים). במצב זה ניתן למנות שלוש אפשרויות לסידור של המתמירים על השרשרת הפחמנית העיקרית:
איזוטקטיות – כול המתמירים שעל השלד המרכזי של הפולימר פונים לאותו הכיוון. עשוי להתקבל עבור פולימרים המסונתזים עם זרז (כגון, זרז זיגלר-נאטא).
סינדיוטקטיות – המתמירים בעלי כיווניות מסורגת.
אטקטיות – המתמירים בעלי כיווניות אקראית. עשוי להתקבל עבור פולימרים המסונתזים בפילמור רדיקלי ללא זרז.
התנהגות בחום
פולימרים תרמוסטים – אינם ניתכים בחום. המשך חימום יביא להרס הפולימר. לדוגמה: בקליט, פוליאוריתן, גומי סינתטי, פוליאפוקסיד.
פולימרים תרמופלסטים – ניתכים בחום ומסוגלים לחזור ולהתמצק בקירור ללא פגיעה בתכונות הפולימר. לדוגמה: פוליאתילן, פוליפרופילן, פוליוויניל כלוריד, פולימתיל מתאקרילט, ABS, ניילון, פוליקרבונט, טפלון. עבור החומרים הפולימרים התרמופלסטים ניתן להצביע על שלוש טמפרטורות שבמהלכן מתרחשים שינויי מורפולוגיה (שינויי מבנה וצורה) חשובים:
טמפרטורת המעבר הזכוכיתית (Tg) – היא טמפרטורה בה הפולימר עובר ממצב מוצק למצב רך בו הוא ניתן לעיבוד: מתיחה אלסטית או פלסטית ללא שבר. מתחת לטמפרטורה זו החומר נוקשה (דמוי זכוכית), ואילו מעל לטמפרטורה זו החומר רך. טמפרטורת המעבר מתייחסת לכושר התנועה והפיתול של האזורים האמורפיים בפולימר.
טמפרטורת ההיתוך (Tm) – היא הטמפרטורה בה הפולימר כולו ניתך (לרבות האזורים הגבישיים בו).
טמפרטורת הפירוק (Td) – היא הטמפרטורה בה מתרחשים תהליכי הרס כימי של הפולימר (שבירה ופירוק של קשרים קוולנטים). רלוונטי גם עבור הפולימרים התרמוסטים.
השוואה בין Tg ל-TmTg – טמפרטורת המעבר הזכוכיתיתTm – טמפרטורת ההיתוךמתייחס לשינויים באזורים האמורפים שבפולימר.מתייחס לשינויים באזורים הגבישים של הפולימר.ב Tg לא חל שינוי במצב צבירה, החומר הופך מזגוגי לרך ונמתח.ב Tm חל שינוי במצב צבירה, פולימר מוצק הופך לנוזל.Tg תלויה בחופש הפיתול של קטעי שרשרת, בגורמים מגבילי פיתול.תלוי בחוזק הקשרים הבין שרשרתים, ובשינוי אנטרופיית ההיתוך.במעבר ממצב זגוגי למצב פלסטי נקלטת אנרגיה והטמפרטורה עולה בצורה רציפה, אך חל שינוי בשיפוע העלייה.במעבר ממוצק לנוזל נקלטת אנרגיה אך הטמפרטורה נשארת קבועה.מעל Tg חל שינוי בתכונות מקרוסקופיות: הנפח הסגולי עולה, הקשיחות יורדת, הצפיפות יורדת.מעל Tm חל שינוי חד בתכונות המקרוסקופיות: הנפח הסגולי עולה, הקשיחות יורדת, הצפיפות יורדת.
קבוצות כימיות
המיון מתבצע על בסיס הקבוצה הכימית המרכזית בפולימר. לדוגמה: עבור פוליאתילן טרפתאלט, הקבוצה המרכזית היא אסטר, ולכן מדובר בפוליאסטר.
דוגמה נוספת: בניילון, הקבוצה המרכזית היא אמיד, ולכן מדובר בפוליאמיד.
מנגנון הפילמור
דחיסה – פולימרים אלה התקבלו מחיבור של מונומרים תוך שחרור של מולקולה קטנה אל מערכת הפילמור.
סיפוח – פולימרים אלה התקבלו מחיבור של מונומרים ללא שינוי במאזן האטומים.
מבנה שלד השרשרת
פולימר קווי – בו שלד השרשרת הפולימרית אינו מכיל קבוצות צד גדולות (לדוגמה: PVC).
פולימר מסועף – בו שלד השרשרת הפולימרית מכיל קבוצות צד גדולות (לדוגמה: LDPE).
פולימר מצולב – בו יש חיבור חלקי או מלא בין שרשראות הפולימר (לדוגמה: גומי סינתטי).
רמת הגבישיות
פולימר גבישי או גבישי למחצה (גבישיות בין 10% ל-80%) – בו שרשראות הפולימר ערוכות ברמת סידור גבוהה ובכיווניות אחידה יחסית. לדוגמה: פוליאתילן, פוליאתילן טרפתאלט.
פולימר אמורפי (גבישיות פחות מ-10%) – בו שרשראות הפולימר נמצאות במצב כאוטי, חסר סדר, וארגון.
גורמים המשפיעים על רמת הגבישיות:
סדירות מרחבית של יחידות חוזרות בעלות סימטריה מעלה את רמת הגבישיות.
נוכחות קבוצות קשיחות בעמוד השדרה בשרשרת, כמו טבעות בנזן.
מסה מולרית גבוהה, והתפלגות מסה קטנה יעלו את רמות הגבישיות.
חוזק קשרים בין שרשרתים (מגביל את חופש התנועה ומקבע את המולקולות למבנה גבישי).
קצב קירור – קירור אטי יעלה את דרגת הגבישיות.
שיטות עיבוד ניתן להגדיל את רמת הגבישיות על ידי מתיחה, ניפוח ועוד.
התנהגות מכנית
פלסטיק (מתייחס לתכונה המכנית ולא למונח שבשימוש) – פולימר מוצק וקשיח.
סיב – פולימר גמיש בעל אורך גדול בהרבה משטח החתך שלו.
אלסטומר – פולימר צמיגי עם דרגת אלסטיות גבוהה.
אורך הפולימר ומסתו
מדדים לקביעת אורך הפולימר ומסתו:
מסה מולרית ממוצעת (M) – היא המסה של שרשרת פולימר ממוצעת ביחידות של גרם למול. המסה המולרית הממוצעת היא המכפלה של דרגת הפילמור במסה המולרית של היחידה החוזרת.
דרגת הפלמור (DP) – היא כמות היחידות החוזרות הממוצעת, הקיימת בחומר פולימרי מסוים. דרגת הפלמור מחושבת על ידי חלוקת המסה הממוצעת במסה המולרית של היחידה החוזרת.
אורך ממוצע בפריסה (r) – הוא המרחק בין קצוות של שרשרת פולימר פרוסה. הנוסחה היא: כש-n הוא כמות הקשרים בשרשרת, ו-l הוא ההיטל של המרחק בין שני אטומים סמוכים המחוברים ביניהם בקשר.
אורך ממוצע על פי מודל הסליל האקראי (ידוע גם כ"מודל השיכור") – זהה לאורך הממוצע בפריסה, אך במקום להכפיל במספר הקשרים, יש להכפיל בשורש מספר הקשרים.
מרכז|לא ממוסגר|500x500 פיקסלים
פילמור
הפולימרים נוצרים בתהליך הנקרא פילמור (polymerization) בו מולקולות המונומר (המגיבים) נקשרות זו לזו תוך יצירת שרשראות ארוכות, המהוות את הפולימר. שני סוגים עיקריים של פילמור קיימים:
פילמור דחיסה (גידול בשלבים) – טכניקה זו משמשת לחיבור של מונומרים המכילים שתי קבוצות פונקציונליות. במהלך פילמור דחיסה, המונומרים מתחברים ביניהם תוך פליטה של מולקולה קטנה אל מערכת הפילמור (כגון: מים, כוהל, HCl ועוד – תלוי בסוג המונומר). בפילמור דחיסה, הרכב האטומים ביחידה החוזרת אינו זהה להרכב במונומר.
פילמור סיפוח (גידול בשרשרת) – טכניקה זו שימושית בעיקר עבור חיבור מונומרים המכילים קשר כפול (כמו c=c). בתהליך זה, הקשר הכפול נפתח אגב סיפוח ובמקומו נוצרים קשרים קוולנטים בין המונומרים. תהליך זה הוא אקסותרמי תמיד. בתהליך זה, סיפוחם של המונומרים נעשה בזה אחר זה עד גמר המונומרים, על כן התהליך נקרא – פילמור שרשרת. בפילמור סיפוח, מאזן האטומים נשאר כשהיה, כלומר הרכב האטומים ביחידה החוזרת זהה להרכב במונומר.
לטכניקת הפילמור שנבחרה יש חשיבות מכרעת על תכונותיו הכימיות והפיזיקליות של הפולימר שהתקבל. שיטת הפילמור עשויה להכתיב את אורך השרשרת שתתקבל, את המסה המולקולרית הממוצעת לפולימר ואת חלוקת הגדלים היחסית של הפולימר. אלו ישפיעו על רמת הגבישיות, ומכאן גם על תכונותיו הפיזיקליות והמכניות של הפולימר, כגון: טמפרטורת היתוך, קשיות, אלסטיות ועוד.
יש מונומרים שניתן לפלמר בשתי השיטות, ולקבל בכל אחת מהן, פולימר בעל תכונות ומאפיינים שונים. על כן, נודעת חשיבות רבה לבחירת תהליך הפילמור.
+
מנגנוני הפילמור העיקרייםלא ממוסגר
פילמור סיפוח
(בדוגמה: קבלת פוליוויניל כלוריד בפילמור סיפוח של המונומר ויניל כלוריד).לא ממוסגר|258x258 פיקסליםפילמור דחיסה
(בדוגמה: קבלת ניילון בפילמור דחיסה של דו-חומצה קרבוקסילית ודיאמין, תוך שחרור מולקולת מים).
תכונות מכניות
ממוזער|173x173 פיקסלים|בדיקת חוזק מתיחה בדגימה של פולימר
הגורמים המשפיעים על התכונות המכניות של פולימרים
מבנה השרשראות וקבוצות הצד
רמת הגבישיות
אורך השרשרות בדגש על התפלגות המסה המולרית ועל המסה המולרית הממוצעת
הקבוצה הפונקציונלית, וחוזק הקשרים הבין שרשרתיים
רמת הסיעוף ונוכחותם של קשרי צילוב
טמפרטורה
התנהגות של פולימרים תחת מאמצי שבירה
פולימרים עם רמת גבישיות גבוהה, סיעוף נמוך, וקשרים בין מולקולריים חזקים, יתעוותו פחות כתוצאה מאמצי כפיפה, מתיחה, גזירה ופיתול המופעלים עליהם. לעומת זאת, חוזק הנגיפה שלהם (שבירה כתוצאה ממכה פתאומית) נמוך יותר. עבור פולימרים שבירים האנרגיה המועברת במכה, לא מתפזרת היטב בשל חוסר גמישות של השרשרות.
מאמץ מתיחה – הפעלת כוח מתיחה על הפולימר משפיע בעיקר על ההערכות המרחבית של השרשרות, ועל המרחק ביניהם. במאמץ מתיחה פולימרים עשויים להגיב באחד משני האופנים הבאים:
התארכות אלסטית – אחרי מתיחה יש חזרה למצב הקודם. נגרמת בעיקר על ידי שינוי במרחק בין אטומים סמוכים, הנמצאים בשרשרות שונות או בחלקי שרשרת שונים של אותה שרשרת. בהתארכות זו עשויים להישבר קשרי ואן דר ואלס ו/או קשרי מימן. לכן הקשיחות תושפע מחוזק הקשרים בין השרשרות ומצפיפות האריזה, וכן ממבנה השרשרות ומנוכחות קבוצות קשיחות. ככל שהשרשרות קשיחות יותר וכוחות האחיזה בינן חזקים יותר, יש להשקיע מאמץ רב יותר כדי לשנות מיקום קטע אחד יחסית לשני ומודול האלסטיות עולה (המודול מתייחס רק לתחום ההתארכות האלסטי).
התארכות פלסטית – אחרי מתיחה אין חזרה למצב קודם. השרשרות מחליקות, אחוז גבישיות עולה. נגרמת על ידי שינויים מבניים, הכוללים זחילה והזחה של קטעי שרשרות זו ביחס לזו. במהלך ההתארכות ניתקים ונוצרים מחדש קשרים בין שרשרתיים הן באזורים האמורפיים והן באזורים הגבישיים.
תכונות מכניות של פולימרים נבחריםפולימרחוזק מתיחה MPa% ההתארכות ברקיעהחוזק נגיפה (ft-lb/inch)פוליאתילן נמוך צפיפות1470013.0פוליפרופילן304001.5טפלון202503.0פוליסטירן461-20.5פולימתיל מתאקרליט5850.5פוליוויניל כלוריד60100.8פוליקרבונט629015.0
פולימרים מוליכים חשמל
החל משנות ה-50 של המאה העשרים, עם התבססותה של התעשייה הפולימרית והעמקת המחקר בה, נמצא כי פולימרים מסוימים מציגים תכונות הולכה חשמלית החורגות בצורה משמעותית מהערכים המקובלים למבודדים.
תופעת המוליכות החשמלית הזו עוררה התלהבות עצומה בקרב הקהילה המדעית בשל הפוטנציאל העצום הטמון בפולימרים אלה, להשתלב ביישומים שונים כתחליף למתכות – "מתכות סינתטיות".
התחום נמצא, מאז, בחזיתו של המחקר המדעי, שאת פירותיו אנו יכולים למצוא במגוון רחב של יישומיים, כגון: סוללות חשמליות, התקנים פולטי אור, טרנזיסטורים אורגנים, ציפויים לסרטי צילום ולמסכים, "חלונות חכמים", ואף עור מלאכותי להענקת יכולת חישה לרובוטים.
אחד ההסברים למוליכות החשמלית של קבוצת הפולימרים הללו היא קיומן של מערכות מצומדות מלאות על כול אורכם של שרשרות הפולימר.
דוגמאות ליחידות החוזרות של פולימרים מוליכים חשובים:
מרכז|לא ממוסגר|450x450 פיקסלים
ראו גם
מיחזור פלסטיק
רשימה של פולימרים סינתטיים
שרשרת פולימר אידיאלית
שרשרת פולימרית גאוסיאנית
לקריאה נוספת
Malcolm P. Stevens, Polymer Chemistry: An Introduction, Oxford University Press, 1999
Robert O. Ebewele, Polymer Science and Technology, CRC Press, 2000
לוי שגיב, פולימרים וחומרים פלסטיים, קרוננברג ספרות מקצועית, תל אביב
אילן ללוב, מקרומולקולות, המחלקה להוראת המדעים, מכון ויצמן למדע
קישורים חיצוניים
רן טבעוני, פולימרים – החומר ששינה את פני העולם, באתר מכון דוידסון, דצמבר 2013
הערות שוליים
*
קטגוריה:הנדסה כימית
קטגוריה:כימיה אורגנית
| 2024-05-20T07:08:00
|
סוגה ספרותית
|
סוגה ספרותית (סוגה בלועזית: זָ'אנֶר) היא קבוצה של יצירות ספרותיות שלהן מאפיינים משותפים: מטרה משותפת, תוכן משותף, סגנון כתיבה משותף או מאפיינים משותפים אחרים. נהוג ליחס לאריסטו, שספרו פואטיקה נחשב לספר-יסוד בתורת הספרות, גם את החלוקה הראשונית של הז'נרים. ב"פואטיקה" קבע אריסטו סכמה של שלושה זָ'נֶרים (נקראים גם "מודלים") בסיסיים: אפוס, שירה ודרמה.
האפוס, המזוהה בעת החדשה עם המושג פרוזה, הוא טקסט כתוב על-ידי מספר, ויש בו נטייה לתיאור אובייקטיבי וריאליסטי.
השירה מקורה בתרבות האוראלית, כלומר בביצוע של פרפורמר מול קהל. יש בה דגש על צליל, תמונה ודימוי.
הדרמה מעלימה את המספר ואף על פי שהיא מבוססת על טקסט כתוב, היא מעמידה מציאות ישירה באמצעות הסצנה, העלילה והשחקנים.
הקושי בחלוקה לסוגות
עצם הגדרתו של ז'נר איננה דבר פשוט. במחקר נהוג לסמן את היצירה שבה מתקיימים כל מאפייני הז'נר אותו באים להגדיר, ועל פיה ניתן לשפוט יצירות נוספות האם הן עומדות בהגדרת הז'נר. פעולה זו בעייתית, שכן קשה למצוא בעולם שני ספרים אשר מכילים בדיוק אותם מאפיינים. לרוב, יצירות מכילות בתוכן חלק מתכונות הז'נר שהן נכתבות בו; חלקן מכילות מאפיינים של יותר מז'נר אחד. כלומר, ניסיון להגדיר ז'נרית יצירה הוא תהליך רדוקציוני, אשר לעולם אין הוא מושלם. אף על פי כן, החלוקה הז'נרית קיימת באקדמיה, במחקר, בתקשורת ובציבור הרחב, ועל כן יש לתת עליה את הדעת, ולו רק כנקודת מוצא בניסיון למפות את עולם היצירה הספרותי.
תחום הספרות הוא תחום נרחב, אשר במהלך השנים התפתח לסוגות שונות ומסועפות, חלקן כתוצאה מאבולוציה פנימית בספרות עצמה (למשל, צמיחתו של הרומן הריאליסטי מתוך הרומנסה של ימי הביניים), וחלקן הן תוצאה של עבודת חוקרים, המנסים למפות את הז'נרים הקיימים (למשל, הגדרת חלק מהחוקרים את הספרות של אמריקה הלטינית כספרות מז'נר ריאליזם מָגִי).
רשימת סוגות ספרותיות
סיפורת
הבדלה לפי אורך היצירה
מיניסגה, יצירה בפרוזה שאורכה עד 50 מילים
סיפורת בזק, יצירה בפרוזה שאורכה פחות מאלף מילים, לדוגמה משלי איזופוס.
סיפור קצר, יצירה בפרוזה שאורכה בין 2,000 ובין 7,500 מילים, לדוגמה הבז.
נובלה, יצירה בפרוזה שאורכה בין 17,500 ובין 40,000 מילים, לדוגמה תהילה.
רומן, יצירה ארוכה בפרוזה, לדוגמה מלחמה ושלום.
טרילוגיה, יצירה בפרוזה בת שלושה חלקים בעלי קיום עצמאי, לדוגמה שר הטבעות.
הבדלה לפי תוכן היצירה
אפוס
רומנס
רומן
רומן ריאליסטי
רומן זרם תודעה
רומן היסטורי
רומן אוטוביוגרפי
רומן בלשי
רומן רומנטי
רומן דיקטטורי
מותחן (מתח)
מותחן פוליטי
מסתורין
מדע בדיוני
מדע בדיוני רך
מדע בדיוני קשה
מדע בדיוני צבאי
אפוקליפסה ופוסט-אפוקליפסה
סייברפאנק
סטימפאנק
פנטזיה
פנטזיה אפית
פנטזיה אורבנית
ספרות בלשית
ספרות צבאית
קומיקס
צ'יק ליט
ספרות זולה
ספרות עיונית
ביוגרפיה
אוטוביוגרפיה
מונוגרפיה
אנציקלופדיה
לקסיקון
מסה
שירה
שירה לירית
הייקו
בלדה
מונולוג דרמטי
שירת ימי הביניים
מסגרת
פיוט
מסה (חיבור עיוני)
דיון בסיבתיות
מיון וחלוקה
מסה אנליטית-רפלקטיבית
השוואה והנגדה
מסה מסבירה
תיאור מצב או תופעה
תיאור תהליך
מסה דיאלקטית
מסה מדגימה
מסה פמיליארית (מיועדת לקורא ספציפי)
הצגת תזה היסטורית
הצגת נקודת מבט
מסה מביעה דעה
מסה כלכלית
דרמה
טרגדיה
טרגדיה יוונית
טרגדיה שייקספירית
טרגדיה מודרנית
קומדיה
קומדיה יוונית
קומדיה רומאית
קומדיה דל'ארטה
קומדיה שחורה
מחזה מוסר
דרמה ריאליסטית
מחזה אבסורד
אקזיסטנציאליזם
מונודרמה
אקספרסיוניזם
לקריאה נוספת
הגר ינאי, לכתוב ולהוציא לאור - מדריך עכשווי לכתיבת פרוזה ולפרסום ספרים, עם עובד, 2022, הפרק "דגמים עלילתיים של ז'אנרים", עמ' 156–180.
ארנת טורין ושי רודין, סוגות בספרות הפופולרית, מופ"ת, 2024.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מונחים ספרותיים
| 2024-03-30T19:01:44
|
הממלכה המאוחדת
|
הַמַמְלָכָה הַמְאֻחֶדֶת שֶׁל בְּרִיטַנְיָה הַגְּדוֹלָה וצפון אירלנד (באנגלית בריטית: The United Kingdom of Great Britain and Northern Ireland), המוכרת גם כממלכה המאוחדת (UK – United Kingdom) או בריטניה (Britain), היא מדינה השוכנת באיים הבריטיים, לא הרחק מחופיה המערביים של יבשת אירופה, מול צרפת. הממלכה המאוחדת מהווה הציר המרכזי של 54 מדינות חבר העמים הבריטי, שכולל את רוב המדינות שהיו בעבר חלק מהאימפריה הבריטית, ובראשן עומד המונרך הבריטי. כמו במונרכיות אחרות באירופה בימינו, סמכותו של המלך מצומצמת ביותר, ותפקידו בעיקרו טקסי, אם כי (בניגוד ליתר המונרכיות החוקתיות) בממלכה המאוחדת כל מוסדות השלטון עדיין כפופים להלכה למלך.
הממלכה המאוחדת היא המדינה ה-22 בגודלה מבחינת אוכלוסייה, עם אוכלוסייה המוערכת בכ-65 מיליון תושבים. היא מונרכיה חוקתית עם שלטון דמוקרטי פרלמנטרי. בירתה לונדון היא עיר גלובלית חשובה ומרכז כלכלי עם אוכלוסייה של כ-10,310,000 תושבים, והרביעית בגודלה בערי אירופה. המדינה מורכבת מארבע אומות (המכונות אומות הבית, באנגלית: Home Nations), שבעבר התקיימו כמדינות נפרדות: אנגליה, ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד. אירלנד הייתה חלק מהממלכה בעבר, אך פרשה מהאיחוד בשנת 1921. עם זאת, חלקה הצפוני נותר בממלכה המאוחדת כישות בפני עצמה, המהווה שישית מהאי האירי.
מאז התפרקותה של האימפריה הבריטית, הממלכה המאוחדת כבר לא נחשבת למעצמת על, אך היא בעלת אחד הצבאות הגדולים בעולם ואחת המעצמות המתועשות והחזקות בתבל. כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7) ו-G20, כלכלתה של בריטניה היא מהמשגשגות בעולם והיא המדינה בעלת התקציב השישי בגודלו בעולם, אחרי ארצות הברית, סין, יפן, גרמניה והודו. הממלכה המאוחדת היא חברה מייסדת של האו"ם עם זכות וטו במסגרת חברותה הקבועה במועצת הביטחון, אחת החברות המייסדות של ברית נאט"ו ואחת המדינות המחזיקות נשק גרעיני באופן רשמי.
מקור השם
חוקי האיחוד של 1707 הכריזו כי ממלכות אנגליה וסקוטלנד "אוחדו לתוך ממלכה אחת בשם בריטניה הגדולה", על אף שבחוק נקראה המדינה גם בשמות "ממלכת בריטניה הגדולה", "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה" ו"הממלכה המאוחדת". חוק האיחוד של 1800 איחד את ממלכת בריטניה הגדולה עם ממלכת אירלנד, והוביל להקמת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. השם "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד" אומץ בעקבות קבלת עצמאותה של מדינת אירלנד החופשית והשארותה של צפון אירלנד כחלק מן הממלכה המאוחדת.
אף על פי שהממלכה המאוחדת, כמדינה ריבונית, היא אומה, נחשבות אנגליה, סקוטלנד, ויילס ובמידה פחותה גם צפון אירלנד כאומות, על אף שאינן מדינות ריבוניות. סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד זכו לאוטונמיה מסוימת, בה יש להן ממשל עצמאי. אתר ראש ממשלת בריטניה השתמש בביטוי "מדינות בתוך מדינה" על מנת לתאר את הממלכה המאוחדת.
המונח "בריטניה" משמש לעיתים רבות כמילה נרדפת לממלכה המאוחדת. מנגד, המונח "בריטניה הגדולה" מתייחס לאי של בריטניה הגדולה, ומשמש גם כמונח פוליטי המתאר את השילוב של המדינות אנגליה, סקוטלנד וויילס, שיחדיו מאכלסות את האי כולו ומספר איים אחרים.
על פי הפולקלור הבריטי והוולשי, מקור המונח בריטניה הוא בדמות המיתולוגית ברוטוס (באנגלית ובוולשית: Brutus) שעל פי המסופר באותן אגדות היה צאצא של איניאס גיבור טרויה, אשר הגיע אל האי בריטניה וייסד את הממלכה הראשונה בה. אגדה זו מופיעה לראשונה ב"היסטוריה בריטונום" (Historia Britonum) שנכתב על ידיו נניוס במאה התשיעית ומאוזכרת מאוחר יותר בכרוניקה שנכתבה על ידי ג'פרי ממונמות' במאה ה-12: "ההיסטוריה של מלכי בריטניה" (Historia Regum Britanniae).
במדינות רבות ובהן ישראל המילה "אנגליה" מקובלת כמשלב דיבורי לממלכה המאוחדת כולה, אולם שימוש זה במילה למעשה אינו תקני.
היסטוריה
ישנן עדויות להתיישבות בני האדם באי הבריטי בראשית הנוכחות האנושית באירופה לפני כ-400,000 שנה, אך התיישבות בידי בני אדם מודרניים בשטח שיהפוך לממלכה המאוחדת התחילה להתרחש לפני כ-30,000 שנה. התרבויות הקדומות לא השאירו אחריהן כל עדות כתובה אלא רק שרידי מבנים. בין המבנים המרשימים ביותר ששרדו מאותה תקופה נמנה מעגל האבנים בסטונהנג' שנבנה בין השנים 3500 ל-1500 לפנה"ס.
בשנת 800 לפנה"ס פלשו שבטים קלטים לאי והביאו את תרבותם, אשר שרידיה קיימים עד היום. הפלישה החשובה הבאה הייתה הפלישה של האימפריה הרומית. לאחר שני ניסיונות כושלים בתקופתו של יוליוס קיסר במהלך מלחמת גאליה הצליח הקיסר קלאודיוס לכבוש את אזור אנגליה בשנת 43 לספירה. הרומים פיתחו את האזור שבשליטתם והקימו את לונדון (לונדיניום) כמרכזו. לאחר נפילת האימפריה הרומית נטשו חייליה את בריטניה בשנת 410. לתוך האזורים הללו פלשו שבטים גרמאניים שהידועים בהם הם השבטים האנגלים והסקסונים. התושבים הקלטים נדחקו לצפון ולויילס. החל משנת 793 אירעו פלישות חוזרות ונשנות של ויקינגים לבריטניה, כאשר בתקופות מסוימות הם השתקעו באי. גירושם של הוויקינגים החל בתקופתו של המלך הסקסוני אלפרד הגדול, שגם איחד את אנגליה וביסס את השלטון המרכזי.
בשנת 1066 פלשו הנורמנים לבריטניה והשתלטו על ממלכת אנגליה. שושלת המלוכה יסדו שושלת השולטת, עם הפסקות קלות, עד ימינו. השפה שבה השתמשו הנורמנים השפיעה על האנגלית של אותה תקופה, והטמיעה בה מאפיינים שמקורם בשפה הצרפתית ובשפה הלטינית.
לאורך רוב ימי הביניים ויילס הייתה מדינה מפולגת, שהייתה תחת שלטון של מספר ממלכות קטנות. כאשר הנורמנים פלשו לאנגליה, הם התמקדו בעיקר בגבול הפרוץ עם ויילס, והקימו מספר מוצבים צבאיים בחלק המזרחי של המדינה ובאזורי הגבול (הספר הוולשי). בתגובה לכך, תושבי ויילס, שבדרך כלל היו מפולגים, החלו להתאחד סביב מנהיגים כגון ל'ואלין הגדול, שב-1199 תואר בשם "הנסיך של כל צפון ויילס".
ב-1282, הצליח המלך אדוארד הראשון (1272–1307) לכבוש את כל הנסיכויות העצמאיות שנותרו בצפון ובמערב ויילס (בעיקרן ממלכת גוויניד' וממלכת פוויס). אמנת ריד'לן החילה באופן רשמי את שלטונו של אדוארד על ויילס שנתיים לאחר מכן. כדי לרצות את תושבי ויילס, בנו של אדוארד (לימים אדוארד השני), שנולד בוויילס, קיבל את התואר הנסיך מוויילס ב-7 בפברואר 1301. לאחר מכן קיבלה ויילס מעמד של אזור מנהלי, שבו החזיקה באופן רשמי בין 1284 ל-1536. המסורת שקובעת שנסיך (או נסיכת) ויילס יורש את כתר המונרכיה הבריטית נשארה עד ימינו.
בין 1284 ל-1536 הכתר הבריטי שלט על ויילס באופן חלקי, כיוון שעדיין נותרו בדרום ובמזרח ויילס מספר מדינות עצמאיות (בשלטון של לורדים) שלא היו כפופות ישירות לכתר. כוחן של המדינות הללו התפוגג ב-1535, כאשר הושלם האיחוד הפוליטי והמנהלי של אנגליה ויילס. סדרת החוקים בחוקי ויילס מ-1535 הכפיפה את ויילס למערכת המשפטית של אנגליה, וחילקה את ויילס למחוזות. כמו כן, החוק הרחיב את תחום השיפוט של החוק האנגלי לכל אנגליה וויילס, והקנה לאנגלית מעמד כשפה היחידה שמותר לעשות בה שימוש למטרות רשמיות. החוק הזה גרם לכך שרוב הוולשים לא יכלו להתקבל לעבודות ממשלתיות. כמו כן, ויילס הייתה מיוצגת בפרלמנט הבריטי בארמון וסטמינסטר.
ימין|ממוזער|190px|סטונהנג', שבמחוז וילטשייר, הוקם בסביבות 2,500 לפני הספירה
שמאל|ממוזער|220px|אמנת האיחוד הובילה לממלכת בריטניה הגדולה
הממלכה המאוחדת קמה ב-1 במאי 1707, בעקבות איחוד אנגליה עם סקוטלנד בשל מעברם של חוקי האיחוד, והפיכתן של אומות אלה לממלכת בריטניה הגדולה. במאה ה-18 מילאה תפקיד חשוב בהתפתחות שיטת השלטון הדמוקרטית-פרלמנטרית. בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 החלה בה המהפכה התעשייתית שהתרחבה למקומות אחרים באירופה. לאחר שנים של השפעה אנגלית כבדה על אירלנד היא אוחדה לתוך הממלכה המאוחדת בשנת 1801, לאחר שהתקבל חוק נוסף בשם חוק האיחוד של 1800, שאיחד את ממלכת בריטניה הגדולה ואת ממלכת אירלנד, ויצר את "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד".
בשנים שקדמו לאיחוד, עברה אנגליה מהפכה דתית בימיו של הנרי השמיני (1491–1547). לאחר שהאפיפיור סירב לבקשתו לבטל את אחת מחתונותיו, הוא הקים את הכנסייה האנגליקנית, שמיגרה את הנצרות הקתולית מן האי הבריטי, והפכה את הממלכה המאוחדת לפרוטסטנטית.
בממלכה המאוחדת שלטו מספר בתי מלוכה והם סטיוארט, הנובר וסקסה-קובורג-גותה ששינה את שמו לבית וינדזור כיוון שקרבה לגרמניה לא הייתה רצויה במלחמת העולם הראשונה. המלך הנוכחי של הממלכה המאוחדת, צ'ארלס השלישי, שייך לבית וינדזור.
משלהי המאה ה-16 ועד לאמצע המאה ה-20 הייתה הממלכה המאוחדת לאימפריה – האימפריה הבריטית שבשיאה שלטה בחמישית מאוכלוסיית העולם וברבע משטחו היבשתי ובמשך למעלה ממאה שנים היוותה את הכוח הדומיננטי הגלובלי. האימפריה, שהייתה אימפריה קולוניאלית, החזיקה במושבות ושטחים עצומים, בעיקר באפריקה, אמריקה הצפונית, אוקיינייה ואסיה ומדינות רבות קיבלו ממנה עצמאות וביניהן הודו, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה והחותם התרבותי שלה הוטבע בכולן. במהלך פירוק האימפריה הקימה הממלכה המאוחדת את חבר העמים הבריטי, ארגון המאחד כמעט את כל המדינות בהן שלטה בעבר הממלכה ואת מוזמביק ורואנדה. חלק מהמדינות שייכות לממלכות חבר העמים הבריטי, והן מכירות במלך או במלכת הממלכה המאוחדת כשליטן, המיוצג על ידי מושל כללי, בתפקיד סמלי בלבד.
הממלכה המאוחדת ניהלה מלחמות רבות עם שכנותיה ובעיקר עם צרפת (הנפוליאונית) וספרד שבאותה תקופה היו אימפריות קולוניאליות רבות עוצמה. במלחמות העולם נלחמה הממלכה נגד גרמניה הנאצית לצד רוסיה, ארצות הברית וצרפת ובעקבות העלות הכלכלית של מלחמות אלו התמוטטה האימפריה. ב-1921 הפכה אירלנד למדינה חופשית והממלכה המאוחדת נשארה עם שישית משטחו של האי האירי כאומת בית שנקראת צפון אירלנד ומהווה את החלק הקטן ביותר משטח המדינה, הן מבחינת שטח והן מבחינת אוכלוסייה. לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפה בריטניה בהדרגה למיזם השילוב האירופאי, וב-1993 נכנסה לאיחוד האירופאי. ב-2016 הצביע רוב במשאל עם בעד עזיבת האיחוד. הפרישה התרחשה ב־יומו האחרון של חודש ינואר שנת 2020, ועד סוף אותה שנה סיימה הממלכה את המשא ומתן עם האיחוד על ההסכמים ליום שאחרי, ובכך פרשה דה-פקטו.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|220px|טופוגרפיה של הממלכה המאוחדת
ימין|ממוזער|210px|ההר בן נוויס שבסקוטלנד הוא הגבוה ביותר באיים הבריטיים
שמאל|ממוזער|200px|קוי הגבול בין הארצות המרכיבות את הממלכה המאוחדת
מבחינה גאוגרפית מורכבת הממלכה המאוחדת משני חלקים עיקריים. האי הבריטי בו נמצאות המדינות אנגליה סקוטלנד וויילס, ושישית מהאי האירי, בו נמצאת צפון אירלנד. איים נוספים מכל צדדיו של האי הבריטי שייכים לממלכה המאוחדת.
קו ניוקסל אקזטר שנמשך באלכסון מצפון מזרח לדרום מערב מחלק את הממלכה לשניים, בחלק המערבי של הקו שורר נוף הררי לא גבוה וממזרח לו משתרע אזור נמוך יותר, שבו נמצאת אנגליה. בחלק הצפוני יש אזורי תעשייה גדולים וחשובים. במקומות רבים אחרים יש שטחים של מרעה ושדות של תבואה, בהם שולט הנוף הירוק האופייני לאי.
בריטניה הגדולה, האי בו שוכן עיקרה של הממלכה המאוחדת נמצאת על קווי הרוחב 49° עד 59° צפון (איי שטלנד נמצאים מדרום לקו האורך 61°) ובין קווי האורך 8° מערב ו-2° מזרח. קו גריניץ' (קו האפס לקוי אורך) עובר במצפה הכוכבים המלכותי שבגריניץ', לונדון ונקרא כך על שמו.
הממלכה המאוחדת שוכנת בין צפון האוקיינוס האטלנטי לים הצפוני. בנקודה מסוימת בדרום מזרח האי הבריטי מרחקה של הממלכה המאוחדת מהחוף הצפון מערבי של צרפת הוא כ-35 קילומטר בלבד ומפריד ביניהם מיצר ימי הידוע בשם תעלת למאנש או בפי הבריטים התעלה האנגלית. מנהרה תת-קרקעית העוברת מתחת לתעלת למאנש מחברת את אנגליה וצרפת. לצפון אירלנד יש גבול יבשתי של 360 קילומטר עם אירלנד.
המרחק הגדול ביותר בין שתי נקודות באי הבריטי הוא 1,350 ק"מ, בין האזור הקרוי "קצה היבשה" הנמצא בקצה הדרום מערבי של אנגליה במחוז קורנוול (ליד העיירה פנזנס), לבין "ג'ון אוגרוטס" שבמחוז קייטנס בצפון סקוטלנד (ליד העיירה טורסו). ברכב פרטי המסע מנקודה אחת לאחרת ייארך שתי יממות. במדידה ישרה אורכו של האי הבריטי מצפון לדרום הוא כ-1,100 ק"מ, ובחלקו הרחב ביותר רוחבו הוא כ-500 ק"מ. שטחה הכולל של הממלכה המאוחדת נאמד ב-245,000 קמ"ר.
אקלים
בממלכה המאוחדת שורר אקלים ממוזג וגשם יורד בה בכל ימות השנה. הטמפרטורה משתנה לאורך ימות השנה אך רק לעיתים רחוקות יורדת מתחת ל--15°C או עולה מעל 25°C. הרוח השלטת באזור היא דרום מערבית ומביאה מזג אוויר לח ונוח. חלקו המזרחי של האי מוגן מהרוח ולכן הוא היבש ביותר. בחורפים לעיתים מתרחשים שיטפונות.
הממלכה המאוחדת נמצאת בקו רוחב צפוני יחסית בו אמורים היו לרדת שלגים רבים והים היה אמור לקפוא, אך בזכות זרמי המים החמים אשר בים סביב הממלכה, הים לא קופא ושלגים ממעטים לרדת. מסיבה זו, על אף שלונדון שוכנת צפונית לניו יורק, הטמפרטורה הממוצעת בה גבוהה בכ-10 מעלות צלזיוס. זרמים אטלנטיים המחוממים על ידי זרם הגולף מביאים חורפים מתונים, בעיקר במערב היכן שהרוחות הן לחות, בעיקר מעל קרקע גבוהה. הקיץ הוא חם ביותר בדרום מזרח אנגליה הקרובה לחלקה היבשתי של אירופה והחורפים קרים במיוחד בצפון האי. שלג עשוי לרדת בחורף ובתחילת האביב אך הוא לא נשאר על האדמה בדרך כלל אלא באזורים הרריים.
הממלכה המאוחדת מדורגת 4 מתוך 180 מדינות במדד הביצועים הסביבתיים. התקבל חוק לפיו פליטת גזי החממה בבריטניה תהיה אפסית נטו עד שנת 2050. בכך בריטניה מהווה אחת המדינות המובילות במאבק במשבר האקלים.
אומות הבית
שטחה של אנגליה הוא קצת יותר מחצי משטחה של הממלכה המאוחדת, 130,410 קמ"ר. מרביתה מישורית ובצפון מערבה יש שרשראות הרים. ההר הגבוה ביותר באנגליה הוא הר ה"סקפל פייק" בגובה 978 מטרים. באנגליה יש הרבה אזורים עירוניים ו-6 מ-50 המטרופולינים הגדולים באירופה נמצאים באנגליה.
שטחה של סקוטלנד הוא 78,789 קמ"ר והוא קרוב לשליש מהממלכה המאוחדת. רובה המכריע הוא הררי, בעיקר בצפונה. היא מישורית רק בחוף המזרחי והדרומי שלה. במרכזה יש שטח מישורי קטן גם כן. ההר הגבוה ביותר בסקוטלנד הוא בן נוויס בגובה 1,344 מטרים (4,409 רגל), והוא גם ההר הגבוה בממלכה. מרבית האוכלוסייה מתרכזת במישור שבדרום סקוטלנד. העיר הגדולה ביותר היא גלאזגו. בירתה של המדינה היא אדינבורו והיא גם מרכזה הפוליטי. בסקוטלנד נמצא האגם לוך נס, המפורסם בגלל האגדה האורבנית המספרת על מפלצת הגרה באגם. לסקוטלנד יש קרוב ל-800 איים, רובם בצפון ובמערב, כשהמוכרים ביניהם הם האיים ההברידיים, איי אורקני ואיי שטלנד.
שטחה של ויילס הוא פחות מעשירית מהממלכה המאוחדת והוא 20,758 קמ"ר. ויילס הררית מאוד, בעיקר בצפונה ובמרכזה. עיקר התושבים והתעשייה נמצאים בדרום ויילס ומתרכזים בערים קארדיף, סוונסי וניופורט. ההר סנודון הוא הגבוה ביותר בוויילס והוא מגיע לגובה של 1,085 מטרים. לווילס יש רצועת חוף של יותר מ-1,200 קילומטרים. יש כמה איים ממערבה של ויילס. מצפון לווילס נמצא הים האירי ומדרום לה נמצאת תעלת סנט ג'ורג'.
צפון אירלנד היא הארץ הקטנה ביותר מבין הארבע המרכיבות את הממלכה המאוחדת. שטחה הוא 14,160 קמ"ר. היא מורכבת ברובה מגבעות. הגוף הימי הגדול ביותר באי הבריטי ובאי האירי הוא לוך ניי שבצפון אירלנד – שטחו 388 קמ"ר. ההר הגבוה ביותר בצפון אירלנד הוא סליב דונרד בגובה 849 מטרים.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|הסיטי של לונדון, אחד המרכזים הכלכליים הגדולים בעולם
בעקבות מלחמת העולם השנייה ודעיכת האימפריה נפגעה כלכלת הממלכה המאוחדת והיא איבדה את מקומה כמעצמת-על כלכלית. אף שלא שבה למעמדה הקודם, היא נמנית עם המשגשגות שבמדינות העולם והתל"ג שלה הוא השמיני בעולם. בבסיס הכלכלה עומדת התעשייה, המעסיקה כרבע מכוח העבודה ומספקת את רוב סחורות היצוא. הממלכה המאוחדת נחשבת מדינת שירותים כיוון שכ-70% מכוח העבודה מועסקים בשירותים. חשיבות רבה יש גם לתיירות, לבנקאות ולמסחר. החקלאות מתקדמת, והמועסקים בה (2% מכוח העבודה) מספקים כ-90% מהצרכים המקומיים. עד 1975 הממלכה המאוחדת הייתה תלויה ביבוא נפט וגז טבעי לתעשיותיה, אך בעקבות גילוים של מרבצי נפט וגז בים הצפוני, אשר כ-75% מהם בשליטת הממלכה המאוחדת, היא מספקת כיום את כל תצרוכתה ואף מייצאת כ-2% מהנפט המיוצא בעולם. מלבד השימוש בנפט ובגז טבעי, הממלכה המאוחדת משתמשת גם בפחם, שמקורו באי הבריטי עצמו, להפקת אנרגיה.
באי הבריטי מצויים מחצבים נוספים כגון בדיל, ברזל, מלח, עופרת ונחושת.
השותפות הכלכליות העיקריות של בריטניה הן מדינות האיחוד האירופי ובראשן גרמניה וצרפת, ארצות הברית ומדינות מערביות נוספות. הממלכה המאוחדת חברה בארגון המדינות המתועשות, ולפיכך גם בארגון G20.
מדע וטכנולוגיה
שמאל|ממוזער|190px|צ'ארלס דרווין (1809–1882); תאוריית האבולוציה על ידי ברירה טבעית שלו היא אחת מתשתיות מדע הביולוגיה המודרני
אנגליה וסקוטלנד היו מרכזים מובילים של המהפכה המדעית החל מן המאה ה-17, והממלכה המאוחדת הובילה את המהפכה התעשייתית החל מן המאה ה-18, וממשיכה עד היום להוציא מדענים ומהנדסים חשובים. עם התאורטיקנים המרכזיים מהמאות ה-17 וה-18 נמנים אייזק ניוטון, שחוקי התנועה שלו ואילומינצית הכבידה נראו כאבן המפתח של המדע המודרני; החל מן המאה ה-19 צ'ארלס דרווין, שתאוריית האבולוציה על ידי ברירה טבעית שלו הייתה פונדמנטלית להתפתחות הביולוגיה המודרנית, וג'יימס קלרק מקסוול, שגיבש את התאוריה האלקטרומגנטית; ולאחרונה גם סטיבן הוקינג, שקידם תאוריות מרכזיות בתחומי הקוסמולוגיה, תורת כבידה קוונטית וחקירת חורים שחורים.
עם הגילויים המדעיים המרכזיים מהמאה ה-18 נמנים מימן בידי הנרי קוונדיש; מן המאה העשרים פניצילין בידי אלכסנדר פלמינג, ומבנה ה-DNA, בידי פרנסיס קריק ואחרים. פרויקטים הנדסיים מרכזיים אחרים ואפליקציות שבאו מאנשים מהממלכה המאוחדת מונים את קטר קיטור; מהמאה ה-19 המנוע החשמלי שפותח בידי מייקל פאראדיי, נורת הלהט, והטלפון המעשי הראשון, שהומצא על ידי אלכסנדר גרהם בל, ובמאה העשרים מערכת הטלוויזיה הראשונה בעולם בידי ג'ון לוגי ביירד ואחרים, מנוע הסילון, התשתית למדעי המחשב המודרניים בידי אלן טיורינג, וה-World Wide Web בידי טים ברנרס-לי.
מחקר מדעי ופיתוח נותרים חשובים באוניברסיטאות בריטיות, שעם המובילות והידועות שבהן נמנות אוניברסיטת קיימברידג' ואוניברסיטת אוקספורד. בין השנים 2004–2008 הוציאה הממלכה המאוחדת 7% מן המחקרים המדעיים בעולם, וחלקה ל-8% מן הציטוטים המדעיים, במקום השני והשלישי בעולם (אחרי ארצות הברית וסין, ואחרי ארצות הברית, בהתאמה).
מושבות ברחבי העולם
שמאל|ממוזער|350px|אוכלוסייה מוערכת של אזרחים בריטים החיים מעבר לים
עד אמצע המאה ה-20 שלטה הממלכה המאוחדת על מושבות רבות ברחבי העולם. בשיאה, שלטה האימפריה הבריטית על כרבע משטח היבשה בעולם, וכונתה "האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם". לאחר מלחמת העולם השנייה החלה הממלכה המאוחדת לאבד את רוב מושבותיה – בין אם בעקבות מרידות מקומיות וסכסוכים עם מדינות מקומיות ובין אם ביוזמתה. כיום היא שולטת במספר מצומצם ביותר של מושבות, בהן גיברלטר, איי פוקלנד שליד אמריקה הדרומית ומספר איים נוספים. עד היום מוכנה הממלכה המאוחדת לצאת לקרב לשם הגנה על זכויותיה במושבותיה הרחוקות, כפי שהוכיחה במלחמת פוקלנד (1982). גם לגבי הבעלות על גיברלטר קיימת מחלוקת בין הממלכה לספרד, אם כי גיברלטר כיום היא חלק מהממלכה המאוחדת מתוקף משאל אזרחים שנערך בה.
כשריד לאימפריה הבריטית, נשארו שטחים רבים תחת שליטת הממלכה המאוחדת. חלקם במעמד עצמאי למחצה, חלקם מדינות חסות ולחלקם אין כל מעמד עצמאי. ברוב השטחים הללו יש אוכלוסייה מעטה (אם בכלל).
אירופה
גיברלטר – מושבה בריטית ששולטת על הכניסה לים התיכון
האי מאן – אי בין הממלכה המאוחדת לאירלנד
איי התעלה – האיים ג'רזי וגרנזי
האוקיינוס האטלנטי
סנט הלנה – האיים אסנשן וטריסטן דה קוניה
איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים – איים בדרום האוקיינוס האטלנטי
איי פוקלנד – איים בדרום האוקיינוס האטלנטי מול חופי ארגנטינה
האיים הקריביים
ברמודה
איי הבתולה הבריטיים
איי טורקס וקאיקוס
מונטסראט
איי קיימן
אנגווילה
האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי
האי פיטקרן – אי מבודד בדרום האוקיינוס השקט המאוכלס בכ-50 מצאצאי המורדים מהספינה הבאונטי
הטריטוריות הבריטיות באוקיינוס ההודי
אחר
הטריטוריה הבריטית באנטארקטיקה
בסיסים צבאיים אוטונומיים בקפריסין – אקרוטירי ודקליה
דמוגרפיה
שמאל|250px|ממוזער|האוכלוסייה בממלכה המאוחדת והיחס בין ארבע האומות המרכיבות אותה, באחוזים
על פי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2011 אוכלוסייתה של הממלכה המאוחדת מנתה 63,181,775 תושבים. האוכלוסייה שלה היא החמישית בגודלה בחבר העמים הבריטי, וה-21 בעולם. מתוכם אוכלוסיית אנגליה מונה 53,012,456 תושבים, אוכלוסיית סקוטלנד 5,313,600 תושבים, ויילס 3,063,456 תושבים ו-1,810,863 תושבים בצפון אירלנד. חלק מהגורמים לעלייה התדירה בכמות האוכלוסייה הם הגירה אל תוך הממלכה המאוחדת וגם עלייה ברמות היילודה ועלייה בתוחלת החיים של התושבים.
צפיפות האוכלוסין בממלכה המאוחדת נחשבת לאחת הגבוהות בעולם אך יש הבדל משמעותי בצפיפות בין המדינות המרכיבות אותה. באנגליה הצפופה ביותר הצפיפות היא 383 איש לקמ"ר ובשאר המדינות היא נמוכה הרבה יותר. 142 תושבים לקמ"ר בווילס, 125 בצפון אירלנד ורק 65 תושבים לקמ"ר בסקוטלנד. רבע מהאוכלוסייה של הממלכה המאוחדת מתגוררת באזורים עירוניים ובפרברים בדרום מזרח אנגליה, שטח מפותח ומשגשג מאוד. אוכלוסיית הבירה לונדון מוערכת ב-8,300,000 תושבים נכון ל-2012.
בשנת 2006 לפי מדד הפוריות יש בממוצע 1.84 ילדים לזוג. מדובר עדיין בשיעור ילודה נמוך יחסית, אך גבוה הרבה יותר מהשפל שהיה ב-2001 עם רק 1.63 ילדים לזוג. בתוך הממלכה באנגלייה ויילס מדד הפוריות זהה וקרוב לממוצע, 1.86, אך בסקוטלנד הוא עדיין נמוך ועומד על 1.67. מדד הפוריות עלה באופן המשמעותי ביותר במאה העשרים במהלך ה"בייבי בום" של שנות ה-60 ועמד בשנת 1964 על 2.95 ילדים לזוג.
מאז שנות ה-60, החלו לפקוד את הממלכה המאוחדת גלי הגירה גדולים מהקולוניות הבריטיות לשעבר, בעיקר מהודו ומפקיסטן וכן מאפריקה ומהאיים הקריביים. אל מהגרים אלו נוספת בשנים האחרונות הגירה מוסלמית נוספת בעיקר ממדינות ערב, וכן הגירה פנים אירופאית ממזרח אירופה – בעיקר מפולין. מספר המהגרים המוסלמים הגבוה (המוערך בקרוב ל-3 מיליון תושבים), גורם לעיתים למתחים בין האוכלוסיות בעיקר מאז גל הטרור העולמי שהחל ב-11 בספטמבר 2001. בערים מסוימות בממלכה המאוחדת, כגון לסטר ובדפורד, מהווים המהגרים קרוב ל-50 אחוזים מכלל התושבים.
על-אף ההגירה, עדיין היוו הבריטים הלבנים רוב גדול (כ-87 אחוזים, כולל אירים) ב-2001. לבנים שאינם ממוצא בריטי היוו כ-5.3%, ואנשים ממוצא אתני מעורב היוו מעט יותר מאחוז מן האוכלוסייה.
הזדהות לאומית כבריטים היא מועטה יחסית בקרב האוכלוסייה. בריטים "לבנים" מזדהים בדרך כלל כאנגלים, ולשים, סקוטים ואירים, ואף מאמצים זהויות מקומיות כמו קורנוולים. רק בקרב מהגרים וצאצאיהם מקובל לומר שהם בריטים בלבד.
לפי האומדנים האחרונים, בין חצי לשני שלישים מהאוכלוסייה הבריטית הם דתיים, והיתר אינם דתיים. הדת החשובה ביותר היא עודנה הכנסייה האנגליקנית, שכשליש מהאזרחים מזדהים עמה לפי נתוני מפקד 2011, אף על פי שהיא מצויה בתהליך שקיעה ממושך (רק 12% מהתינוקות שנולדו ב-2010 נטבלו לאנגליקניות ורק חצי מהאנגליקנים מאמינים באלוהיותו של ישו). כ-9% מהבריטים הם קתולים, וזרמים נוצריים קטנים יותר כוללים את הבפטיסטים והמתודיסטים. כ-8% שייכים לדתות לא-נוצריות, בייחוד אסלאם, האמונה השנייה בגודלה בממלכה המונה כ-5% מהתושבים, וגם הינדואיזם, סיקיזם, יהדות ובודהיזם. לפי האומדנים האחרונים, מעט יותר מרבע מהבריטים מאמינים באלוהים/אלים, כ-40% אינם מאמינים בדבר, כ-10% אגנוסטים והרבע הנותרים לא מאמינים באל אך סוברים שקיים כוח רוחני כלשהו.
עיור
המטרופולינים הגדולים בממלכה המאוחדת (נתוני 2011) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 לונדון רבתי 9,787,426 לונדון 2 מנצ'סטר רבתי 2,553,379 צפון-מערב אנגליה 3 וסט מידלנדס 2,440,986 מערב המידלנדס 4 מערב יורקשייר 1,777,934 יורקשייר והאמבר 5 גלאזגו רבתי 976,970 סקוטלנד
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של הממלכה המאוחדת, על פי מפקד האוכלוסין של שנת 2011
שפה
שמאל|ממוזער|250px|עולם דוברי האנגלית: ארצות בכחול כהה בעלות רוב של דוברי אנגלית כשפת אם; בתכלת ארצות שבהן האנגלית היא שפה רשמית אך רוב אזרחיהם לא דוברים אותה כשפת אם
האנגלית, אף שאינה מוגדרת בחוק כשפת המדינה הרשמית, מדוברת בפי כל ומהווה את שפת המדינה מבחינה מעשית. כ-90% מן התושבים דוברים אנגלית כשפת אם. פרט לה מדוברות בממלכה מספר שפות ילידיות נוספות, בעלות סטטוס רשמי כלשהו – סקוטית, שפה גרמאנית הקרובה לאנגלית ומדוברת בפי 1.5 מיליון מתושבי סקוטלנד, וארבע שפות קלטיות (גוידליות) – ולשית, אירית, גאלית סקוטית, וכן קורנית, שכמעט ונכחדה, ושגורה כיום בפי כמה אלפי דוברים. השפה הנפוצה מבין השפות הקלטיות בממלכה המאוחדת היא הוולשית, המדוברת בפיהם של כ-750 אלף איש, ובוויילס היא בעלת מעמד השקול לזה של האנגלית.
נוסף על שפות אלו, משמשות עשרות שפות נוספות את אוכלוסיות המהגרים המגוונות בממלכה המאוחדת.
יהדות הממלכה המאוחדת
יהדות הממלכה המאוחדת היא קהילה גדולה, ואחת הקהילות היהודיות החשובות והגדולות ביותר במערב אירופה. היא הגיעה למעמד זה אחרי השמדת רוב הקהילות האחרות על ידי הנאצים בשואה, ובין היתר בשל הגירה של פליטים אליה, בתקופות הפרוגרומים והשואה. קהילה זו נהנת מארגון יציב ויש לה ארגונים רבים הפועלים למען בני הקהילה וחלקם למען קירובם לציונות.
הקהילה היהודית בממלכה המאוחדת מנתה עם סיום מלחמת העולם השנייה כ-400 אלף בני אדם, חלקם פליטים מהארצות הכבושות על ידי הנאצים. בשנים שחלפו מאז, קטן מספר היהודים בממלכה המאוחדת וכיום שיעורם מוערך בכרבע מיליון בני אדם, בין היתר בשל הגירה לישראל. בעבר ישבו יהודים בערים רבות ברחבי הממלכה, אולם כיום קיימת מגמה של התרכזות במספר מצומצם של ערים. הקהילה הגדולה ביותר נמצאת בלונדון, ומונה כ-200 אלף יהודים. רוב היהודים מרוכזים בשכונות הצפון מערביות של העיר ובראשן הנדון וגולדרס גרין, אך גם ב'המפסטד'. באזורים אלו קיימות חנויות ומסעדות כשרות רבות.
הקהילה השנייה בגודלה במדינה יושבת במנצ'סטר, בעיקר בצפון העיר. יהדות מנצ'סטר צפופה ביותר, ואחוז האורתודוקסים בה גבוה. בעיר לידס קיימת קהילה בת 8,000 בני אדם ובערים ברמינגהאם, ליברפול וגלאזגו אשר בסקוטלנד, מתגוררים כמה אלפי יהודים בכל אחת מהן.
בגייטסהד החולקת עם ניוקאסל את גדות נהר הטיין, ישנה קהילה חרדית גדולה המונה כ־1,800 תושבים. קהילה זו היא מהוותיקות באירופה והוציאה במשך הדורות רבנים ודיינים בעלי שם לכל רחבי העולם. לקהילה ישנם מוסדות חינוך אשר משרתים את רבים מתושביה החרדים של בריטניה בפרט ושל חלק מתושבי אירופה בכלל, כגון סמינר לבנות, ישיבה גדולה, ישיבות קטנות כוללים לאברכים ועוד.
בערים אחרות, כגון ניוקאסל וקארדיף, בירת ויילס, מתגוררים כמה מאות יהודים. הארגון הגדול ביותר בקהילה היהודית בממלכה המאוחדת הוא ארגון המגבית הציוני ה-UJIA. כמו כן קיימים במדינה ארגונים כגון קק"ל, חב"ד, ועוד.
בממלכה המאוחדת קיימת רשת חינוך יהודית הפועלת בעיקר בלונדון מנצ'סטר ולידס. בעבר לא נהגו רוב הילדים היהודים ללכת לבית ספר יומי יהודי והסתפקו בחינוך שסופק על ידי תנועות הנוער היהודיות.
בממלכה המאוחדת פועלות מספר תנועות נוער יהודיות כשהגדולות בהן הן בני עקיבא, הבונים דרור ו-FZY. תנועות אלו מקיימות פעילות שוטפת בלונדון ובערי השדה במדינה וכן מחנות בהם משתתפים אלפי ילדים, פעמיים בשנה. ליהדות הממלכה המאוחדת מספר עיתונים קהילתיים, הוותיק ביניהם הוא הג'ואיש כרוניקל – JC הלונדוני.
ליהודי הממלכה המאוחדת קשר הדוק עם ישראל. מאז האינתיפאדה השנייה, חלה עליה מהירה באירועים האנטישמיים במדינה, בעיקר מצד חוגים מוסלמיים. התקשורת בממלכה המאוחדת נחשבת כעוינת יחסית את ישראל בעיקר בהשוואה לזו האמריקאית. כל אלו משפיעים על התחושה בקרב הקהילה היהודית במדינה ובעיקר על הסטודנטים בקמפוסים שמאוגדים בארגון UJS. התחושות הלא נוחות גורמות לחלקים מהקהילה 'להוריד פרופיל' לגבי זהותם היהודית בעוד אחרים נעשים מעורבים יותר בחיי הקהילה ומעתיקים את מקום מגוריהם לאזורים בעלי דומיננטיות יהודית. מספר יהודים בולטים במעורבותם בחיי הפוליטיקה הבריטית. מייקל הווארד היה מועמד המפלגה השמרנית לתפקיד ראש-הממשלה בבחירות 2005 ואד מיליבנד כיהן כמנהיג מפלגת הלייבור הבריטית בין השנים 2010–2015.
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|220px|ארמון וסטמינסטר בלונדון, בו שוכן הפרלמנט
הפוליטיקה של הממלכה המאוחדת מתנהלת במסגרת דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית בה הממונה העיקרי הוא ראש ממשלה. היא נחשבת גם למונרכיה חוקתית, אם כי לבית המלוכה תפקיד ייצוגי בעקרו. השלטון הוא שלטון רב-מפלגתי, הכולל אצילה חלקית של סמכויות בסקוטלנד, ויילס, ולעיתים גם בצפון אירלנד.
הרשות המבצעת היא הממשלה. הרשות המחוקקת כוללת ממשלה ושני בתי פרלמנט – בית הנבחרים ובית הלורדים. המערכת המשפטית פועלת באופן עצמאי מהרשות המבצעת ומהרשות המחוקקת. שיטת ממשל זו נקראת גם שיטת הממשל וסטמינסטר והיא אומצה גם במדינות אחרות, כגון קנדה, הודו, אוסטרליה, ניו זילנד, סינגפור, מלזיה וג'מייקה, מדינות אשר היו חלק מן האימפריה הבריטית, ובמידה רבה גם בישראל.
לממלכה המאוחדת אין חוקה כתובה ומסודרת, אלא מוסכמות חוקתיות שרובן בלתי כתובות, ונתגבשו במשך השנים.
צבא וביטחון
שמאל|ממוזער|200px|שיגור טיל אטומי מסוג טריידנט II מצוללת.
הכוחות המזוינים של הממלכה המאוחדת המופקדים על הגנת הממלכה המאוחדת. המדינה חברה פעילה בברית נאט"ו ושותפה לקואליציות צבאיות אחרות, לרבות כוחות שמירת השלום של האו"ם. כוחות אלה כפופים למשרד ההגנה, ומפקדו העליון הוא צ'ארלס השלישי, מלך הממלכה המאוחדת, שאליו נשבעים אנשי הכוחות המזוינים אמונים.
על פי חוקת בריטניה כפופים הכוחות המזוינים לכתר. עם זאת, על פי חוק הזכויות 1689, לא ניתן להחזיק צבא קבע בעתות שלום ללא הסכמת הפרלמנט. הפרלמנט נותן את הסכמתו אחת לחמש שנים על ידי חקיקת חוק הכוחות המזוינים (Armed Forces Act). הכוחות המזוינים מנוהלים על ידי מועצת ההגנה (Defence Council) של משרד ההגנה שבראשו עומד שר ההגנה.
הכוחות המזוינים של בריטניה אחראים על הגנתה של הממלכה המאוחדת, של הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים ושל שטחי חסות של הכתר הבריטי, יחד עם קידום האינטרסים הביטחוניים הרחבים יותר של בריטניה, ותמיכה במאמצי שמירת שלום בינלאומיים. הכוחות פעילים כמשתתפים קבועים בכוחות נאט"ו ובקואליציות אחרות. בריטניה אף חברה בארגון חמש המעצמות (FPDA – בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד, מלזיה וסינגפור).
משימותיהם של הכוחות המזוינים בשנים האחרונות כללו את מלחמת אפגניסטן, מלחמת עיראק, ההתערבות בסיירה לאון, משימות שמירת שלום בחבל הבלקן ובקפריסין והשתתפות בתקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב. חיילות המצב והמתקנים של הכוחות המזוינים מוצבים באסנשן, בליז, ברוניי, קנדה, דייגו גרסיה, איי פוקלנד, גרמניה, גיברלטר, קניה, קטר ובאקרוטירי ודקליה. הממלכה המאוחדת ביצעה לראשונה ניסוי בנשק גרעיני בשנת 1952 ובכך הייתה למעצמה הגרעינית השלישית בעולם. נכון לשנת 2012 בריטניה היא אחת מחמש המעצמות הגרעיניות המוכרות, כשלרשותה עומדים 225 ראשי חץ גרעיניים. מתוך אלה, 160 מראשי החץ מחומשים ופעילים.
בכוח הסדיר משרתים כ-200 אלף חיילים: כ-100 אלף בצבא היבשה, כ-45 אלף בחיל האוויר, וכ-41 אלף בחיל הים. הכוחות המזוינים של הממלכה המאוחדת הם מהצבאות החזקים באירופה, לצד צבאות רוסיה וצרפת. צבא הממלכה המאוחדת השתתף בלחימת הקואליציות בבוסניה, בקוסובו, באפגניסטן ובעיראק. הפעם האחרונה שבה לחם לבדו הייתה במלחמת פוקלנד, בשנת 1982.
לממלכה המאוחדת קשרים ביטחוניים הדוקים עם ארצות הברית. קשרים אלו הידועים בשם היחסים המיוחדים, התפתחו למן מלחמת העולם השנייה והם כוללים שיתוף מידע ופעולה מלאים בכל הקשור לציוד צבאי, מודיעין ועוד. ברשותה הצבא החמישי בגודל הוצאותיו בעולם, והיא מוציאה 2.4% מן התמ"ג שלה על הצבא.
תרבות
שמאל|ממוזער|180px|ויליאם שייקספיר, מגדולי המחזאים והכותבים
תרבותה של הממלכה המאוחדת עשירה ומגוונת ומשפיעה על התרבות העולמית כולה. הממלכה המאוחדת היא מדינה אירופית בעלת קשרים תרבותיים עם מושבותיה לשעבר, במיוחד עם ארצות שבהן אנגלית היא שפה רשמית. מהגרים ממושבותיה לשעבר דוגמת הודו, פקיסטן והאיים הקאריביים השפיעו רבות על תרבותה במהלך העשורים האחרונים.
המשקה שמאפיין את הממלכה המאוחדת בעולם הוא תה עם חלב. תרבות שתיית התה ב-5 אחה"צ, לצד ארוחת הבוקר האנגלית, היא מנהג מקובל מאוד בבריטניה ואשר לרוב מסמל את הממלכה המאוחדת בכלל ואנגליה בפרט.
סמלים
דגלהאנשה לאומיתחיה לאומיתסמלמוטוהמנון לאומי דגל הממלכה המאוחדת Flag of the United Kingdomborder|130pxבריטניה130pxאריה130px בולדוג130px סמל הממלכה המאוחדת120px120pxDieu et mon droit(צרפתית)"אלוהים וזכותי שלי"(משמש את אנגליה, ויילס וצפון אירלנד)In Defens(סקוטית)"בהגנה"(משמש את סקוטלנד) "אלוהים נצור את המלך" "God Save the King" הערה: "המלך" מתחלף עם "המלכה" במילות השיר כאשר המונרכית היא נקבה.
ראו גם
חינוך בממלכה המאוחדת
האיים הבריטיים
רכבות בממלכה המאוחדת
קישורים חיצוניים
אתר הממשל הבריטי
אתר משפחת המלוכה הבריטית
אתר משרד ראש הממשלה הבריטי
תומר ריבל, הממלכה המאוחדת לאחר המלחמה
המנון הממלכה המאוחדת
פרק בפודקאסט "מינהר הזמן" בנושא "ההיסטוריה האפלה של הבריטים" באתר "כאן", 24 באוקטובר 2017
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות המחזיקות בנושאת מטוסים
קטגוריה:חברות ה-G20
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:חברות ה-G7
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות בעלות נשק גרעיני
| 2024-10-01T19:57:29
|
לונדון
|
ממוזער|250px|לונדון, כפי שצולמה מלוויין לנדסט. ניתן להבחין בבירור בפיתולי נהר התמזה.
לונדון (באנגלית: London, ; הגייה באלפבית הפונטי הבינלאומי: /ˈlʌndən/) היא עיר הבירה של אנגליה ושל הממלכה המאוחדת, והעיר והמטרופולין הגדולה ביותר בממלכה. העיר שוכנת על גדות נהר התמזה, והיוותה מקום התיישבות מרכזי במשך יותר מאלפיים שנים. הרומאים התיישבו בה לראשונה, וכינו אותה לונדיניום. גרעינה ההיסטורי של העיר הוא הסיטי של לונדון, ששומר עד היום על גבולותיו מימי הביניים. לונדון המודרנית מורכבת מצירוף של ערים, עיירות, רבעים, שכונות ופרברים, אשר נסתפחו לאורך השנים לשטחה האדמיניסטרטיבי של "לונדון רבתי", וכולם יחד נקראים "לונדון".
לונדון היא עיר עולם מובילה ומפותחת בתחומים רבים: אמנות, מסחר, חינוך, תרבות, אופנה, פיננסים, טיפול רפואי, מדיה ותקשורת, שירותים מקצועיים, מחקר ופיתוח, תיירות ותחבורה. הפיתוח הרב של העיר בכל התחומים הללו תרם למעמדה החשוב בקרב ערי העולם. העיר היא אחת מהמרכזים הפיננסיים הגדולים בעולם ומוצבת במקום החמישי בעולם מבחינת גודל תמ"ג לאזור מטרופוליטני, ונכון ל-2024, היא נמצאת במקום השמיני בדירוג הערים היקרות בעולם של חברת הייעוץ האמריקאית מרסר. נוסף על כך, היא מהווה בירת תרבות עולמית. לונדון היא העיר המתוירת ביותר בעולם – מקום ראשון במספר טיסות בינלאומיות נכנסות, ומערכת שדות התעופה שלה היא העמוסה ביותר בעולם. ריכוז האוניברסיטאות בשטחה של העיר הוא הגדול ביותר של מוסדות להשכלה גבוהה באירופה. בשנת 2012, הייתה לונדון לעיר הראשונה שאירחה את משחקי האולימפיאדה המודרניים בפעם השלישית.
העיר מורכבת ממגוון רחב של אנשים ותרבויות, ויותר מ־300 שפות מדוברות בין גבולותיה. ב־2017, מנתה אוכלוסייתה כ־8,825,000 תושבים, מה שהציב אותה במקום השלישי בגודל אוכלוסייה לעיר באירופה (אחרי איסטנבול ומוסקבה). מספר תושביה מהווה כ־12.5% מאוכלוסיית הממלכה המאוחדת. במטרופולין לונדון מתגוררים יותר מ־15 מיליון תושבים, והוא הגדול ביותר באיחוד. לונדון הייתה העיר הגדולה בעולם לפי מספר תושבים בין השנים 1831 ל-1925.
כמה אתרי מורשת עולמיים נמצאים בעיר: מצודת לונדון, גני קיו; מתחם וסטמינסטר הכולל בתוכו את ארמון וסטמינסטר, מנזר וסטמינסטר וכנסיית סנט מרגרט; ההתיישבות ההיסטורית גריניץ', שבה נמצא מצפה הכוכבים המלכותי – שם סימן את קו גריניץ', קו אורך 0, ואת שעון גריניץ'. אתרים מרכזיים נוספים הם ארמון בקינגהאם, הביג בן, הלונדון איי, כיכר פיקדילי, קתדרלת סנט פול, גשר מצודת לונדון וכיכר טרפלגר. בלונדון שוכנים אתרי תרבות רבים, כגון מוזיאונים, גלריות, ספריות ואתרי ספורט, בהם המוזיאון הבריטי, הגלריה הלאומית, מוזיאון טייט מודרן, הספרייה הבריטית, וכארבעים תיאטראות ברובע וסט אנד. הרכבת התחתית של לונדון היא העתיקה בעולם.
היסטוריה
פרה-היסטוריה וקדמוניות
שני ממצאים ארכאולוגיים מתארכים את לונדון לתקופות קדומות: שרידים של גשר מתקופת הברונזה נמצאו על גדות נהר התמזה, מצפון לגשר ווקסהול. הגשר הקדום חצה את הנהר, או שהוביל לאי בנהר שכבר אבד. שאריות קורות העץ של הגשר תוארכו לכ־3,500 שנה לפני זמננו. בשנת 2010 נמצאו יסודות של מבנה עץ גדול על חוף הנהר, מדרום לגשר ווקסהול. יסודות אלה תוארכו לסביבות 6,500 שנה לפני זמננו. מטרתו של המבנה הזה, מהתקופה המזוליתית, אינו ידוע. שני הממצאים הללו נמצאו על הגדה הדרומית של הנהר, בנקודת חציה טבעית, שבה נהר אפרה משתלב עם נהר התמזה.
אף על פי שישנן באזור העיר עדויות להתיישבויות בריטוניות־קלטיות אחדות, היישוב המרכזי הראשון הוקם על ידי הרומאים בשנת 43 לספירה, בשם לונדיניום. יישוב זה שרד שבע־עשרה שנים ובסביבות שנת 61 שבט איקני־קלטי, שהונהג על ידי המלכה בודיקיאה כבש את היישוב והחריבו. העיר ההרוסה שבה וקמה לתחייה במהרה, ותוך עשור שגשגה והייתה למרכז סחר חשוב, ועד לשנת 100 לספירה כבר עקפה לונדיניום את קולצ'סטר והייתה לבירת הפרוביניקיה הרומאית בריטניה. בשיא פריחתה, במאה השנייה, חיו בלונדון הרומאית כ־60,000 תושבים.
התקופה האנגלו־סקסית
עם קריסת שלטון האימפריה הרומית, בתחילת המאה החמישית לספירה, התפוגגה הפרוביניקה, לונדון חדלה מלהיות בירתה, וחומות לונדיניום ננטשו. עם זאת ישנן עדויות למעט תושבים רומאיים שנשארו באזור עד שנת 450, ליד מה שכיום כנסיית סנט מרטין בשדות. משנת 500 והלאה התפתחה באזור התיישבות אנגלו־סקסית שנקראה בשם לונדנוויץ', מעט מערבה מהעיר הרומאית הישנה. לונדנוויץ' גדלה בהדרגה, עד שבשנת 680 כבר הייתה לעיר נמל חשובה. בתחילת המאה התשיעית החלה העיר לדעוך עקב תקיפות ויקינגים חוזרות ונשנות, עד לשנת 886, שבה "הוקמה מחדש" על ידי המלך אלפרד הגדול. ממצאים ארכאולוגיים מראים שהעיר שהוקמה על ידי המלך אלפרד חזרה אל הגבולות הרומאיים הישנים.
מהמאה ה־11, לונדון הייתה העיירה הגדולה והחשובה ביותר באנגליה. מנזר וסטמינסטר, שנבנה מחדש בסגנון רומנסקי, בידי המלך אדוארד המודה, היה לאחת הכנסיות הגדולות באירופה. עד לאותה תקופה, העיר וינצ'סטר הייתה בירת אנגליה האנגלו־סקסית, אך מעתה והלאה, לונדון עמדה במרכז העניינים – המקום המרכזי שבו התקיים מסחר בסחורות בין־לאומיות, ובסיס־הגנה מרכזי לתקופת מלחמה. חשיבותה הצבאית, הכלכלית והפוליטית של העיר שגשגה, עד שהייתה לבירת הארץ.
ימי הביניים
בעקבות ניצחונו בקרב הייסטינגס, ויליאם הראשון, דוכס נורמנדיה, הוכתר למלך אנגליה במנזר וסטמינסטר המחודש, ביום חג המולד של שנת 1066. ויליאם בנה את מצודת לונדון, המבנה הראשון מבין טירות נורמנדיות רבות שנבנו בדרום־מזרח העיר, כדי לבצר אותה בפני התקפות ויקינגים. בשנת 1097, ויליאם השני החל בבניית אולם וסטמינסטר, ליד המנזר הקיים. אותו אולם היווה את הבסיס לארמון וסטמינסטר.
במהלך המאה ה־12, החלו מוסדות השלטון להתרכז בעיירה וסטמינסטר (הסיטי של וסטמינסטר) – כגון בית המשפט המלכותי, ארמון המלוכה ועוד. בעוד וסטמינסטר הייתה לבירת הארץ מבחינה שלטונית־אדמיניסטרטיבית, שכנתה הקרובה, לונדון, נשארה העיירה הגדולה ביותר ומרכז המסחר הראשי. לונדון שגשגה תחת מוסד השלטון הייחודי שלה – האיגוד של לונדון, שמנהל עד היום את אזור הסיטי. בשנת 1100, אוכלוסיית העיר מנתה כ־18,000 תושבים. בתוך מאתיים שנים מספר זה הגיע לכמעט 100,000.
אסון הכה את העיר במהלך מגפת המוות השחור באמצע המאה הארבע־עשרה, כשהעיר איבדה כמעט שליש מאוכלוסייתה. בשנת 1381, לונדון עמדה במוקד מרד האיכרים.
תחילת העת המודרנית
בעת מלכות בית טיודור התנתקה הכנסייה האנגליקנית מרומא וממרותו של האפיפיור, בתהליך שלימים נקרא הרפורמציה, מעבר מהנצרות הקתולית לפרוטסטנטית. לפני הרפורמציה, היה יותר ממחצית שטחה של לונדון בבעלות מנזרים ומוסדות דתיים אחרים וכשליש מתושביה היו נזירים, נזירות ואנשי דת. החלטתו של הנרי השמיני לפרק את כל המנזרים זכתה לפיכך לאהדה מצד תושבי העיר, שהיו הנהנים העיקריים משינוי הבעלות. התהליך נמשך בערך משנת 1530 עד 1538 כשרוב המנזרים והרכוש הכנסייתי מצא עצמו בסופו של דבר בידי הגילדות השונות של העיר, בתקופת מלכותו של אדוארד השישי. בתקופה זו החלה חשיבותה הכלכלית של העיר לונדון לגדול גם מחוץ לאנגליה. בעיר התפתחה תעשייה זעירה (בעיקר תעשיית האריגה), והמסחר התרחב. עם גילוי העולם החדש, סחורות הגיעו ללונדון מרוסיה והמזרח התיכון ונשלחו ממנה לאמריקה.
בתקופה זו היו למספר חברות מסחריות מונופולין על המסחר לאזור מסוים, כך לדוגמה לחברת רוסיה שנוסדה בשנת 1555 היה מונופולין על המסחר עם רוסיה ולחברת הודו המזרחית הבריטית שנוסדה בשנת 1600 על פי צו מלכותי היה מונופולין על המסחר עם צרפת. הרס אנטוורפן בשנת 1572 על ידי הספרדים יצר חלל בעולם הסחר האירופי, ולונדון (לצד אמסטרדם) הפכה לאחר מכן לעיר נמל מרכזית בכל אזור הים הצפוני. בשנת 1565 נוסדה הבורסה למסחר של העיר על ידי סר תומאס גרשם, שנקראה על פי צו מלכותי של אליזבת הראשונה – הבורסה המלכותית. העלייה במסחר הביאה לגידול רב במספר תושבי העיר ובמשך כ־100 שנה הכפילה העיר פעמיים את מספר תושביה מ־100,000 תושבים בשנת 1580 ל־200,000 בשנת 1600 ול־400,000 בשנת 1650.
במהלך המאה ה־16, ויליאם שייקספיר ועמיתיו חיו ויצרו בלונדון, בתקופה שבה הייתה קיימת עוינות רבה להתפתחות תרבות התיאטראות – מחששות כי הבילוי ההמוני יגרום להתפרעויות, או שהצפיפות תביא להתפשטות מגפות, וכן בשל התנגדות הפוריטנים מנימוקים דתיים. עם זאת, המחזאים פעלו תחת חסות המלך (בעיקר אליזבת הראשונה ויורשה, ג'יימס הראשון) ונבנו בעיר – אך עדיין מחוץ לגבולות הסיטי – תיאטראות רבים, בהם הגלוב המפורסם. אכן, הצפיפות הייתה מבעיותיה המרכזיות של העיר, גם במאה ה־17. בתחילת המאה ניגפה העיר במחלות רבות, שהגיעו לכדי שיא במגפה הגדולה, בשנים 1665–1666, שבה נספו כ-100,000 תושבים, חמישית מאוכלוסיית העיר.
השרפה הגדולה של לונדון פרצה בשנת 1666, ולמעשה הביאה לקיצה של המגפה. האש ניצתה בסמטת פודינג, ובמהירות נסחפה והשתלטה על בתי העץ הרבים. בניית העיר מחדש נמשכה יותר מעשור שנים תחת פיקוחו של האדריכל והמדען רוברט הוק. בשנת 1708 נסתיימה בנייתה המחודשת של קתדרלת סנט פול, על ידי כריסטופר רן. בראשית מלכות בית הנובר, שכונות חדשות הוקמו במערב, כגון מייפייר, גשרים חדשים שנתווספו מעל התמזה האיצו את פיתוח דרום לונדון, שמדרום לנהר. במזרח העיר, נמל לונדון פותח אף הוא והורחב עוד במורד הזרם.
בשנת 1762, רכש המלך ג'ורג' השלישי את בית בקינגהאם והחל בשיפוץ שנמשך 75 שנים. במהלך המאה ה־18, גאתה הפשיעה בעיר ובשנת 1750 הוקם בעיר כוח שיטור מקצועי ורשמי. בסך הכול נקבעו 200 עבירות, שעונשן מיתה, ונשים וילדים היו ניתלים גם על גנבות פעוטות. מעל 74 אחוזים מהילדים שנולדו בלונדון בתקופה זו מתו לפני הגיעם לגיל חמש. העיר פרחה מבחינה תרבותית ואינטלקטואלית, ובתי־קפה רבים הוקמו כמקום לדיון והעלאת רעיונות. התפתחות זו התאפשרה עקב התפשטות האוריינות והתפתחות העיתונות הכתובה, שהביאה את חדשות העולם לכל דורש. רחוב פליט היה למרכז העיתונות הבריטית.
סמואל ג'ונסון, מאנשי הספרות הבולטים באנגליה, שחי בתקופה זו, כתב כך: "לא תמצא אף אדם עם דעת ישרה, שיהיה מוכן לעזוב את לונדון. לא, אדוני! כשלאדם נמאס מלונדון, הרי שנמאס לו מהחיים; שכן בלונדון יש את כל מה שהחיים יכולים להציע".
מהמאה ה־19 ועד ימינו
לונדון הייתה העיר הגדולה בעולם בין השנים 1831 ל־1925. תנאי הצפיפות הקשים בעיר הובילו להתפרצויות חוזרות ונשנות של כולרה, שתבעו 14,000 קורבנות ב־1848, ו־6,000 ב־1866. בעקבות עומס התנועה הכבד ששרר בעיר הוקמה הרכבת העירונית הראשונה בעולם. התרחבותה של העיר באה לידי ביטוי גם מבחינה שלטונית־אדמיניסטרטיבית: עד אמצע המאה ה־19 גוף בשם מועצת העבודות המטרופולינית דאג לעבודות הציבוריות בעיר, ורק העיר העתיקה ורבעים ספורים היו תחת תחום אחריותו. גוף זה בוטל בשנת 1889, ובמקומו הוקמה מועצת מחוז לונדון, שכעת תפקדה כרשות השלטון המקומית של כל אזור לונדון הפנימית. העיר ספגה הפצצות מצד הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, שנערכו ברובן באמצעות צפלינים. במלחמת העולם השנייה הייתה הבירה מטרתו העיקרית של הבליץ, מערכת הפצצות המרוכזת של הלופטוואפה שנועדה להכניע את האימפריה ולאפשר פלישה גרמנית לאיי הבית. יותר מ־30,000 לונדונים נספו, ונהרסו שטחים נרחבים בעיר. מיד לאחר המלחמה, בשנת 1948, נערכו בעיר המשוסעת והחבולה משחקי האולימפיאדה באצטדיון ומבלי הישן.
ממוזער|180px|דאונינג 10, מעונו הרשמי של ראש ממשלת בריטניה
בשנת 1951 נערך פסטיבל בריטניה בסאות' בנק. בשנת 1952, אירוע זיהום אוויר חמור שיתק את העיר למשך ארבעה ימים, הביא למותם של כ־4,000 תושבים, ולנזקים בריאותיים לעוד עשרות אלפים. לימים נקרא הזיהום בשם הערפיח הגדול, והוביל להגברת התודעה לאיכות הסביבה, ואף למספר חוקים בנושא. החל משנות הארבעים של המאה העשרים, לונדון הייתה ליעד מרכזי למהגרים רבים, בעיקר ממדינות חבר העמים כגון ג'מייקה, הודו, בנגלדש ופקיסטן, מה שתרם לאופייה המגוון והקוסמופוליטי.
החל משנות השישים התמלאה העיר בצעירים שהביאו לעיר צביון מרענן. תרבות לונדון החוגגת התרכזה באזור צ'לסי וברחובות קרנבי וקינג. עקב גידול בשטח העיר, הוחלפה רשות השלטון בגוף חדש – מועצת לונדון רבתי. במהלך הסכסוך בצפון אירלנד, ספגה העיר מספר מתקפות טרור מצד המחתרת האירית. גם עימותים פנים־אזרחיים על רקע גזעי צפו ועלו, כדוגמת המהומות בבריקסטון בשנת 1981, בין כוחות המשטרה ומהגרים אפרו־קריביים. אוכלוסייתה של לונדון רבתי הצטמצמה עם השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ומשיא של 8.6 מיליון תושבים ב־1939 ירד מספר התושבים לכ־6.8 מיליון בשנות השמונים. אזור הנמל הופצץ רבות במהלך מלחמת העולם השנייה וכמעט כל המחסנים המקוריים נהרסו לחלוטין. על אף ניסיון השיקום, תעשיית הנמל החלה לדעוך בשנות ה־50. חוסר הגמישות והניידות הפכו את המעגנים של מרכז לונדון לפחות רלוונטיים מול נמלי הים, ועד 1980 כל המעגנים נסגרו. במרוצת הזמן אזור הנמל פותח מחדש ונהפך לאזור מגורים ומסחר: הקמת הדוקלנדס וקנרי וורף בשנות השמונים על חורבות הנמל הישן העצימו את מקומה החשוב של לונדון בכלכלה העולמית והפכוה למרכז פיננסי עולמי.
מחסום התמזה הוקם בשנות השמונים על מנת להגן על העיר מפני גלי גאות מהים הצפוני. מבחינה שלטונית, שוב פורקה רשות השלטון – מועצת לונדון רבתי בשנת 1986, וכל אזור המטרופולין נשאר ללא שלטון מקומי עד לשנת 2000, עם הקמת רשות לונדון רבתי. לכבוד תחילת האלף השלישי, נבנו בעיר כיפת המילניום, הלונדון איי וגשר המילניום. ב־6 ביולי 2005 זכתה לונדון במכרז האולימפי, ואירחה את האולימפיאדה ב-2012, כך שהיא העיר הראשונה שאירחה את המשחקים שלוש פעמים.
בשנת 1999 התרחשה בעיר מתקפת הטרור שכללה שלושה פיצוצים באזורים שונים בעיר. ב־7 ביולי 2005, התרחשו סדרה של פיגועי טרור ברכבת התחתית של לונדון ובאוטובוס. ארגון הטרור אל־קאעידה נטל אחריות על הפיגועים, שגבו את חייהם של 52 תושבים.
הגדרת "לונדון"
לונדון של היום מורכבת מצירוף של ערים, עיירות, רבעים, שכונות ופרברים אשר לאורך השנים נסתפחו לשטחה האדמיניסטרטיבי של "לונדון רבתי", וכולם יחד נקראים "לונדון". הגרעין ההיסטורי המקורי של העיר נקרא "הסיטי של לונדון" (City of London) או בקיצור "הסיטי", ומשמש היום בעיקר כמרכז המוסדות הפיננסיים של העיר. מסביב לו 32 רבעים (boroughs), שלכל אחד מהם אוטונומיה אדמיניסטרטיבית מסוימת, אך כולם יחד מהווים את לונדון רבתי. מעבר להם, פרברים נוספים שאינם חלק מלונדון אך מהווים חלק משטחה המטרופוליני של העיר. תושבי העיר לרוב מתייחסים לכל השטח התחום בכביש ההיקפי M25 כאל "לונדון", הגם שהוא כולל כמה שכונות ועיירות שאינן משתייכות לתחום המנהלי של לונדון רבתי.
אוכלוסייה
קבוצות דתיות בלונדון (2011)
קבוצות אתניות בלונדון (2011)
בשנת 2011 מנתה העיר וסביבתה 8 מיליון תושבים. מתוכם 59.8% הם לבנים, 20.9% אסייתים, 15.6% שחורים ממוצא אפריקני, מאזור הקריביים, ו-5% מעורבים. החלוקה הדתית היא: 48.4% נוצרים, 20.7% ללא דת, 12.4% מוסלמים, 5% הינדו, 1.8% יהודים, ו-1.5% סיקים. 21.8% מהתושבים נולדו מחוץ לאיחוד האירופי.
המטרופולין של לונדון מונה כ-15 מיליון תושבים ונחשב למטרופולין הגדול ביותר באירופה ואחד מבין 20 הגדולים בעולם.
אוכלוסייה יהודית או ישראלית
בלונדון ישנה קהילה יהודית גדולה בת כ-150 אלף יהודים, והיא מהווה את הקהילה היהודית הגדולה ביותר בבריטניה, ואחת הגדולות באירופה. רובה של הקהילה מרוכז בצפון מערב לונדון, באזורים - גולדרס גרין (Golders Green), הנדון (Hendon) ופינצ'לי (Finchley). הקהילה הישראלית נמצאת בעיקר באזור גולדרס גרין וניתן למצוא ברחוב הראשי של האזור חנויות ומסעדות רבות בבעלות ישראלית. יש בית ספר ישראלי שפועל ביום ראשון לטובת הקהילה הישראלית. ישנה מגמת נהירה של יהודים לשכונות אלו, תוך עזיבה של אזורים אחרים בעיר בהם היו קיימות בעבר קהילות יהודיות משגשגות.
בצפון מזרח לונדון, באזור סטמפורד היל (Stamford Hill) נמצאת קהילה חרדית גדולה המונה מעל 50,000 נפשות. הקהילה החרדית של לונדון היא אחת הגדולות והמשפיעות באירופה כולה. הקהילה ברובה מאופיינת כחסידית, אך כוללת גם חוגים ליטאיים. במהלך העשור הראשון של המאה, עד תחילת משבר הסאבפריים, ידעה הקהילה החרדית תנופה כלכלית אדירה. רבים מהם התעשרו מאוד, הודות לשוק הנדל"ן הפורח באנגליה. חלק מחברי הקהילה מופיעים דרך קבע ברשימת האנשים העשירים ביותר באנגליה, המתפרסם מדי שנה בטיימס הלונדוני.
בלונדון מספר בתי ספר יהודיים וישיבות, בהם ניתן למנות את חב"ד ליובאוויטש, Independent Jewish Day School, JFS, King Solomon ו"חשמונאים". קיימים בעיר גם סניפים של תנועות נוער יהודיות רבות כגון FZY, בני עקיבא, עזרא, הבונים דרור צבאות ה' חב"ד, ועוד. כמו כן פועל שבט צופי צבר של תנועת הצופים העבריים, אשר פונה בעיקרו לקהילה הישראלית ומתנהל בעברית. בלונדון יוצאים לאור מספר שבועונים יהודיים כשהראשי והוותיק שבהם הוא הג'ואיש כרוניקל. עבור הקהילה הישראלית ודוברי העברית בלונדון פועל האתר עלונדון.
אקלים
האקלים בלונדון ממוזג ומשקעים יורדים בעיר לאורך כל חודשי השנה. החודש החם ביותר הוא יולי עם טמפרטורה ממוצעת של 18.7 מעלות צלזיוס. החודש הקר ביותר הוא ינואר עם טמפרטורה ממוצעת של 5.5 מעלות צלזיוס. ממוצע המשקעים בעיר הוא 601.7 מילימטרים כאשר פברואר הוא החודש היבש ביותר. שלג יורד לעיתים בתקופת החורף
נוף העיר
ממוזער|מרכז|1000px|תמונת פנורמה של מרכז לונדון (יוני 2012)
תרבות
תיאטרון
שמאל|ממוזער|250px|שחזור תיאטרון הגלוב השיקספירי, מבט מכיוון נהר התמזה
ממוזער|שמאל|אצטדיון ומבלי
ממוזער|250px|הלונדון איי
ממוזער|200px|לונדון - מבט מהחלל בלילה
העיר לונדון ידועה כאחד ממרכזי התרבות המרכזיים בעולם, כעיר בירה היא גם מכילה את מרכזי התרבות של אנגליה והממלכה המאוחדת כולה. בלונדון ישנם עשרות אולמות תיאטרון המרוכזים בעיקר ב"וסט אנד" ברובע וסטמינסטר (שבניגוד למשתמע משמו דווקא אינו במערב העיר, אלא ממש במרכזה. הוא נקרא היסטורית West End משום מיקומו ממערב ל"סיטי", הגרעין המקורי של העיר). כמה מהידועים בין התיאטראות הם התיאטרון הלאומי ותיאטרון הפלדיום. מדי ערב מוצגות בעיר עשרות הצגות הסוחפות אליהן מספר רב של צופים. בעבר אף הציג ויליאם שייקספיר את מחזותיו בתיאטראות בבירה.
מוזיקה
גם בתחום המוזיקה בולטת לונדון והיא ביתם של תזמורות רבות, ביניהן: התזמורת הסימפונית של לונדון, התזמורת הפילהרמונית של לונדון, הסינפונייטה של לונדון, תזמורת סינפוניה של לונדון, תזמורת פילהרמוניה, האקדמיה למוזיקה עתיקה, האקדמיה המלכותית למוזיקה (תזמורת), האקדמיה של סנט מרטין בשדות, התזמורת הפילהרמונית המלכותית, התזמורת הקאמרית האנגלית, תזמורת עידן הנאורות ותזמורת רשות השידור הבריטית. בלונדון נמצא גם בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן הידוע ברחבי העולם.
ספורט
בלונדון יש מועדוני ספורט רבים, ובפרט מועדוני כדורגל. ללונדון יש 13 מועדונים בליגות המקצועניות. כמות נמוכה יחסית לעומת אזורים אחרים באנגליה עם אותה כמות אוכלוסייה: המועדונים הבולטים ביותר הם ארסנל מרובע איזלינגטון עם 13 אליפויות, צ'לסי מפולהאם עם 6 אליפויות (לה האצטדיון הקרוב ביותר למרכז לונדון), וטוטנהאם מרובע הארינגיי עם 2 אליפויות.
בלונדון גם מצוי אצטדיון ומבלי האצטדיון הלאומי של אנגליה, והאחד האצטדיונים הגדולים באירופה. מגרש הקריקט לורדס - בין אצטדיוני הקריקט החשובים בעולם, וכן תחרות הטניס וימבלדון.
קבוצת הכדורסל הגדולה של העיר היא לונדון ליונס.
העיר אירחה את המשחקים האולימפיים בשנים 1908, 1948 ו-2012, ובכך הפכה לעיר הראשונה המארחת את המשחקים האולימפיים בפעם השלישית.
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
בשטחה של העיר נמצאות 43 אוניברסיטאות, והן הריכוז הגדול ביותר של מוסדות להשכלה גבוהה באירופה. בין האוניברסיטאות הבולטות הנמצאות בלונדון:
אוניברסיטת לונדון
אימפריאל קולג'
בירקבק, אוניברסיטת לונדון
בית הספר לכלכלה של לונדון
יוניברסיטי קולג' לונדון
האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה
City University London
תחבורה
ממוזער|שמאל|250px|הרכבת התחתית של לונדון (Underground)
למגוון אמצעי התחבורה הציבורית של לונדון יצא מוניטין בינלאומיים וכמה מסמליהם הפכו לסמלי תרבות מוכרים. התחבורה הציבורית כוללת את הרכבת התחתית של לונדון, הנקראת גם ה-"Tube" (אשר החלה לפעול ב-1863 והייתה לרכבת התחתית הראשונה בעולם), רכבת עילית ליעדים בלונדון ומחוץ לה, אוטובוסים עירוניים (המאופיינים לרוב בצבעם האדום הבוהק ובמבנה הקומתיים), רכבות קלות במזרח המטרופולין ובדרומו ותחבורת שיט בנהר התמזה. כמו כן, ישנן המוניות השחורות הייחודיות ללונדון ו-"Mini-Cabs", שהן מוניות שניתן להזמינן רק בטלפון ולא ברחוב, אך הן זולות בהרבה מהמוניות השחורות.
רשות התחבורה המטרופולינית של לונדון (ה-TfL) מרכזת את כל מפעילי התחבורה הציבורית (שרובם פרטיים) לכדי מערכת אינטגרטיבית אחת, ומהווה למעשה את ה"פנים לציבור" של כלל התחבורה הציבורית. הרשות מרכזת את כלל התחומים: מיפוי, כרטוס, קביעת ותיאום לוחות זמנים, מודיעין, שילוט, תכנון קווים ואף מיתוג השירות. רבים מתושבי לונדון אף אינם יודעים מיהי החברה המפעילה קו מסוים, שכן אין להם כל צורך לדעת זאת. הקמת רשות זו ופעילותה האינטנסיבית (בשילוב תמריצים שליליים לשימוש ברכב פרטי) העלו את מספר המשתמשים בתחבורה הציבורית בלונדון רבתי בעשרות אחוזים.
בין היתר, מפורסם "הסקוטי המעופף" (Flying Scotsman) - הרכבת העושה דרכה מאדינברו ללונדון מדי יום ביומו. מסילת רכבת זו נחנכה בשנת 1863 ואורכה 633 קילומטרים.
משרתים את לונדון שישה נמלי תעופה בינלאומיים והם (מהגדול לקטן): לונדון הית'רו, לונדון גטוויק, לונדון סטנסטד, לונדון לוטון, לונדון סיטי (הקרוב ביותר למרכז העיר) ולונדון סאות'נד. נמל הית'רו הוא הגדול בבריטניה וטוען לכתר הנמל העמוס ביותר בעולם בנפח נוסעים בינלאומיים.
החל מ-17 בפברואר 2003 הוחלה "אגרת גודש בלונדון". נהגי מכוניות שנכנסים ל"תחום העומס" (Congestion Zone) בין השעות 7:00 בבוקר ל-22:00 בערב בימים שני עד ראשון (שבעה ימים בשבוע) חייבים בתשלום אגרה של 15 פאונד ליום. אם האגרה לא משולמת עד חצות ביום שלמחרת הנסיעה היא גדלה ל-130 פאונד; אם משלמים את הקנס תוך 14 יום, הנהג יצטרך לשלם רק חצי מהקנס בסך 65 פאונד. אופנועים, אופניים וכלי רכב שעובדים על דלק חלופי פטורים מהאגרה, כמו גם תחבורה ציבורית, רכב נכים ורכבי חירום. תושבי "תחום העומס" מקבלים 90% הנחה על אגרת העומס, אך רק בתשלום עבור שנה מראש.
מקומות מפורסמים בלונדון
ממוזער|300px|ארמון בקינגהאם, משכן המלוכה הבריטי
ממוזער|300px|מצודת לונדון, ה"טאוור"
ממוזער|300px|הרובע הסיני של לונדון
ממוזער|300px|גשר מצודת לונדון מעל התמזה
שמאל|ממוזער|300px|מראה אווירי של הייד פארק
ממוזער|300px|שלד של טריצרטופס במוזיאון להיסטוריה של הטבע - אחד ממוזיאוני הטבע הראשונים והידועים בעולם
ממוזער|300px|כיכר טרפלגר ביום
ממוזער|300px|קתדרלת סנט פול
ממוזער|200px|מנזר וסטמינסטר הגותי
ארמונות
ארמון בקינגהאם
ארמון למבת'
ארמון קנסינגטון
ארמון וסטמינסטר - הוא בניין הפרלמנט הבריטי
המפטון קורט
מצודת לונדון - ה"טאוור"
שכונות
גולדרס גרין, המפסטד, הנדון, סטמפורד היל, העיר לונדון - הסיטי, הרובע הסיני, ונציה הקטנה, נוטינג היל, סאות'ארק, סאות' בנק, קובנט גרדן, קמדן טאון, סוהו, אילינג, וומבלי.
רחובות
רחוב דאונינג
דרך טוטנהם קורט
דרך צ'רינג קרוס
המאל
הסטרנד
סימטת פודינג
רחוב אוקספורד
רחוב פליט
רחוב בייקר
גשרים על התמזה
ממערב למזרח:
גשר וסטמינסטר
גשר המילניום
גשר לונדון
הבריכה של לונדון
גשר טאוור – גשר מצודת לונדון
מעברי מים
תעלת ריג'נטס
מבנים בעלי עניין
בנק אנגליה
האנדרטה לשריפה הגדולה של לונדון
כיכר קנדה 1
לונדון איי
מארבל ארץ' - קשת השייש.
מגדל השעון ביג בן
מגדל סוויס רה
משמר הסוסים
צ'רינג קרוס
קשת ולינגטון
רויאל פסטיבל הול
תיאטרון הגלוב - התיאטרון השקספירי המחודש
ראו גם אנדרטאות בלונדון, מבנים היסטוריים, גורדי שחקים בלונדון ומבנים בעלי חשיבות.
מוזיאונים
בלונדון נמצאים מעל 260 מוזיאונים ובהם כמה מהמוזיאונים החשובים באנגליה ובעולם, ובהם:
המוזיאון הבריטי
גלריית סרפנטיין
הגלריה הלאומית
מוזיאון צ'רצ'יל וחדרי המלחמה של הקבינט
מגדל היהלום
מוזיאון המדע
מוזיאון המלחמה הקיסרי
מוזיאון העיר לונדון
מוזיאון השעווה של מאדאם טוסו
מוזיאון התחבורה של לונדון
מוזיאון ויקטוריה ואלברט
מוזיאון טייט בריטניה
מוזיאון טייט מודרן
המוזיאון להיסטוריה של הטבע
מצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ' וקו גריניץ'
למוזיאונים נוספים ראו: מוזיאוני לונדון.
פארקים וגנים
בלונדון פארקים וגנים רבים. העיקריים שבהם הם: גני קנזינגטון (בהם נמצאת אנדרטת אלברט וארמון קנזינגטון), גני קיו, הייד פארק (בו פינת הנואמים), המפסטד הית', גרין פארק, פארק גריניץ', פארק סנט ג'יימס (בו אנדרטת ויקטוריה) וריג'נטס פארק. לפארקים נוספים ראו כאן.
כיכרות
כיכר לסטר
כיכר פיקדילי
כיכר אוקספורד
כיכר טרפלגר
כיכר ראסל
פינת הייד פארק
טיבורן
כנסיות
קתדרלת סנט פול
מנזר וסטמינסטר
קתדרלת סאת'ק
ראו גם: כנסיות לונדון
אתרים ארכאולוגיים
מקדש מיתרס
חומת לונדון
שווקים וחנויות יוקרה
קובנט גארדן
הרודס
ראו גם: שווקים בלונדון
בתרבות הישראלית
המחזאי חנוך לוין שילב את העיר לונדון בכמה מונולוגים במחזותיו, הידוע בהם הוא המונולוג של בלה במחזה "אורזי המזוודות", שהתפרסם לאחר שהפך לשיר עם הפזמון "לונדון לא מחכה לי". הדוברת בשיר היא ישראלית מדרום תל אביב המתעתדת לעזוב את הארץ ללונדון כדי לחפש עתיד טוב יותר על אף שאין לה אשליות שתמצא עתיד כזה, אך "בלונדון הייאוש יותר נוח". בנוסף מופיעה לונדון במחזה שלו "הטיול המאורגן", וכן במונולוג "בבית המלון".
ערים תאומות
ערים הנמצאות בהסכם ידידות עם לונדון
ראו גם
לונדון התת-קרקעית
לונדון הית'רו - נמל התעופה הראשי של העיר
לונדון - מונחים
לקריאה נוספת
נעמה בלונדר ומישה ברזניאק, ערים מבפנים - לונדון: xnet אדריכלות, אוקטובר 2012
בילי מלמן, לונדון – מקום, אנשים ואימפריה, אוניברסיטה משודרת, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2009.
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של ממשל העיר
מפת לונדון, מתוך: Civitates Orbis Terrarum”, 1572”, משאב הוראה מאתר החינוך של הספרייה הלאומית
מפות עתיקות של לונדון מאוסף ערן לאור, הספרייה הלאומית.
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנגליה: ערים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: ערים
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: ערי בירה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-1
| 2024-09-25T09:55:39
|
אווירונאוטיקה
|
אווירונאוטיקה הוא המדע העוסק בהיבטים המתמטיים והמכניים של טיסה, ובפרט בכלי טיס כגון מטוסים, מסוקים ומערכות מוטסות כגון רקטות, טילים ולוויינים.
תחום משמעותי באווירונאוטיקה הוא תחום האווירודינמיקה ופעמים רבות מתבלבלים ביניהם. בעוד שאווירונאוטיקה עוסקת בכלל התחומים הקשורים לטיסה ומערכות מוטסות תחום האווירודינמיקה נוגע באינטראקציה שבין האוויר לגופים הנעים בתוכו.
הנדסת אווירונאוטיקה עוסקת בפיתוח, תכנון ובקרה של כלי טיס ומערכות מוטסות וכיום נהוג לצמד אותה לתחום החלל. בישראל הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון היא המקום היחיד שבו ניתן ללמוד תחום הנדסה זה, אך ניתן ללמוד תתי נושאים שונים של הנדסת אווירונאוטיקה וחלל תחת הנדסת מכונות גם במוסדות אקדמיים אחרים.
ענפים
נהוג לחלק את תחום האווירונאוטיקה לשני ענפים עיקריים:
תעופה – ענף העוסק בכלי טיס מסוג מטוסים, כדורים פורחים וספינות אוויר.
טילאות – ענף העוסק בכלי הטיס המונעים באמצעות מנוע רקטי.
ראו גם
הנדסת אווירונאוטיקה
אווירודינמיקה
שכבת גבול
תרמודינמיקה
הזדקרות
ארגונים:
הפדרציה הבינלאומית לאווירונאוטיקה
הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון
נאס"א
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אווירודינמיקה
| 2024-06-08T19:20:13
|
תרגומי התנ"ך
|
250px|ממוזער|תרגום שגוי של ספר שמות מאת הירונימוס, (הוולגטה) ללטינית הביא לשגיאה בפרשנות הביטוי "קרן עור פניו" (), ובשל כך בפסלים מתקופת הרנסאנס למצחו של משה רבנו הוסיפו "קרניים"
תרגומי התנ"ך הם מפעל תרגום התנ"ך מעברית לשפות אחרות.
התרגומים הראשונים לתנ"ך נוצרו על ידי יהודים בראשית האלף הראשון לספירה. בתקופה זאת פסקו בהדרגה מרבית היהודים להשתמש בשפה העברית, ובמיוחד בעברית מקראית, והתנ"ך תורגם ליוונית ולארמית. תנ"ך מתורגם הפך לצורך בסיסי לצורך קריאת התורה וההפטרות בבתי הכנסת, שבוצעו על ידי שני אנשים – אחד שהקריא את הפסוק בשפת המקור, ומתורגמן שחזר אחר דבריו בלשון המדוברת. הפער בין הכתוב לתנ"ך לבין עולמו של הציבור היה גדול יותר מאשר פער של שפה בלבד, כאשר במאות השנים שחלפו בתווך התפתחה גם ההלכה, התעשר העולם התאולוגי, ומציאות ההיסטוריה השתנתה ודרשה פרשנות וזווית עדכנית עבור חלק מהתוכן. לכן מקומו של התרגום בתרבות היה גדול יותר מעבר להבנת המילים בפועל.
לאחר עליית הנצרות, הוחל בתרגום של התנ"ך לשפות בהן דיברו וכתבו הנוצרים. מאז, מרבית התרגומים לתנ"ך נעשו על ידי נוצרים כחלק מתרגום כתבי הקודש הנוצריים. נכון לאוקטובר 2019 תורגם התנ"ך ל־698 שפות. בשפות אחדות תרגום כתבי הקודש הנוצריים היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעיתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך.
בתרגום שפות אין אפשרות ריאלית לבצע תרגום מדויק לחלוטין, מאחר שבכל שפה ישנן כמה אפשרויות תרגום למרבית המילים, ולכל מילה קונוטציה שונה, וגם שונה במידה מסוימת מהקונוטציה המדויקת של המילה המקורית בשפת המקור (למשל, אפשר לתרגם לאנגלית את המילה "שמיים" ל־Sky ול־Heaven. שתי אפשרויות מתאימות אך לכל אחת משמעות שונה זאת מזאת, וגם שונה במעט מהקונוטציה המלאה של המילה "שמיים"). מסיבה זאת, לצד הניסיון לגשר על ההבדל התרבותי, כל תרגום הוא למעשה גם פרשנות. במקרים רבים נקטו המתרגמים בגישה של "תרגום מרחיב", בה התרגום מוסיף פרטים ופרשנויות מעבר לטקסט המקורי, משנה את התוכן, ומתאר את המתרחש באופן שמתאים יותר לתפיסות התרבותיות המקובלות לתקופה ולאזור בהם התבצע התרגום. בתרגומים הנפוצים שינויים אלה נמצאים – במידה מסוימת של שינוי – בעשרות אחוזים מבין הפסוקים. הציבור הרחב בתקופות אלה הכיר את התנ"ך מהתרגומים בלבד, ולכן באזורים שונים הכירו בפועל גרסאות שונות של אותם הטקסטים, בהתאם לאמונה ההלכתית המקומית.
בחקר נוסח המקרא משמשים התרגומים העתיקים כמקור ידע חשוב על אודות התפתחות נוסח המקרא בעת העתיקה.
תרגומים יהודיים ונוצרים
את תרגומי התנ"ך ניתן לחלק לשני סוגות עיקריות: תרגומים יהודיים ותרגומים נוצריים. בין השניים מצויים מספר הבדלים, הבולט שבהם הוא הכללת הברית החדשה בתרגומים נוצריים לעומת היעדרותה בתרגומים יהודיים. התרגומים היהודיים נעשו בעיקרם מן הנוסח העברי המקורי, ומרבית התרגומים היהודיים הקדומים נעשו רק לחלקים נפרדים מהתנ"ך, תוך כוונה שישמשו כפרשנות למקרא. לעומתם, התרגומים הנוצריים ברובם נועדו לשימוש עצמאי, וחלקם הגדול נעשה על בסיס תרגום השבעים היווני והוולגטה הלטיני.
מחלוקות בין־דתיות
בספר ישעיהו נאמר: . כיוון שהנוצרים הקדמונים השתמשו בתרגום השבעים היווני במקום במקור העברי, הם ביארו את התרגום היווני של עלמה – παρθένος (פַּרְתֶ'נוֹס, שמשמעותו בדרך כלל רווקה צעירה) כ"בתולה", וזיהו את הפסוק כבשורה על לידתו של ישו, ולפיכך ברוב התרגומים הנוצרים לשפות אירופיות מתורגמת המילה העברית "עלמה" למילים שמשמעותן "בתולה".
בספר תהילים, המאמר מפורש בנצרות כמתייחס לישו, ולפיכך בתרגומים לאנגלית המילה Son ("בן") פותחת באות רישית, כפי שמקובל לגבי שמות אלוהיים. גם ב מופיע הבדל דומה בין התרגומים לאנגלית המקובלים על נוצרים לבין אלה המקובלים על יהודים: בביטוי the Spirit of God ("רוח אלהים") הן המילה Spirit והן המילה God פותחות באות גדולה בתרגומים הנוצריים כרמז לאלמנט השילוש הקדוש. בתרגומים היהודיים רק המילה God פותחת באות גדולה.
תרגומים לארמית
התרגומים לארמית מהווים תרגומים בעלי מסורת יהודית, לצד הפשיטתא (ארמית סורית) והתרגום השומרוני. התרגומים הקדומים לארמית מתוארכים למאה הראשונה והשנייה לספירה, כאשר מסורות בתלמוד הבבלי מדברות על נוהג התרגום כבר בימי שיבת ציון מגלות בבל.
השפה הארמית החלה להתפשט בעולם העתיק כשפה רשמית (כתיבת מסמכים ממשלתיים ובינלאומיים) וכלינגואה פרנקה בזמן גלות בבל. ניתן לראות חדירה משמעותית שלה לעברית (לשון חז"ל) בעיקר בימי בית שני, אך כבר בחומש בראשית מופיע הביטוי הראשון בארמית "יגר שהדותא" (), כשהוא מושם בפיו של לבן הארמי, ומיד לאחריו מופיע פירושו, גלעד, כשהוא מושם בפי יעקב. גם ספרי התנ״ך דניאל, ועזרא נכתבו בחלקם בשפה זאת.
במסכת מגילה וכן במסכת נדרים מצוטט הפסוק מ: , ומסבירה הגמרא ש"מפורש" זה תרגום. מכאן שעל פי הגמרא, כבר בימי שיבת ציון היה צורך בתרגום הכתוב. ישנן גם הלכות הנוגעות לתרגום במסכת מגילה. ב כתוב: "המתרגם פסוק כצורתו – בדאי, והמוסיף – מחרף ומגדף". שם מובא גם הפסוק משמות: , והגמרא אומרת שהמתרגם 'וחזו ית אלהא דישראל' (="ויראו את אלוהי ישראל") – מחרף; והמתרגם 'וחזו ית מלאכא דאלהא דישראל' (="ויראו את מלאכו של אלוהי ישראל") – בדאי. ואם כן איך צריך לתרגם? 'וחזו ית יקרא דאלהא דישראל' (="ויראו את כבוד אלוהי ישראל"). כאן הגמרא רומזת שיש צורך לקבוע כללים לתרגום.
תרגום אונקלוס
התרגום העיקרי של התורה לארמית קרוי "תרגום אונקלוס", והוא מיוחס בתלמוד הבבלי לגר אונקלוס על פי הבבלי, היה אחיינו של הקיסר הרומי טיטוס. אולם במקבילה הירושלמית מוזכר שמו כ"עקילס הגר". משערים כי אונקלוס ועקילס הם שמות שונים לאדם אחד (אונקלוס היא הצורה הארמית של עקילס), והיות שעקילס ידוע כמי שתרגם את התורה ליוונית, עולה מכך כי ייחוסו של התרגום הארמי לאונקלוס־עקילס נובע מבלבול בין התרגומים. התרגום נעשה, כנראה, בארץ ישראל בתחילת המאה ה־2, והוא נערך סופית בבבל. כתרגומים שבאו אחריו, הוא נועד להביא את התורה לשפתם המדוברת של היהודים בתפוצות הגולה. במהדורות מסורתיות של המקרא מופיע תרגום זה בצדו של הטקסט העברי.
אונקלוס בדרך־כלל נאמן לנוסח המקראי, והתרגום לרוב הוא מילולי בצורת פרוזה. נדיר למצוא אצל אונקלוס מדרשים, אך בשירה מקראית מתרגם אונקלוס באמצעות מדרש ואגדה. לעיתים רחוקות ניתן להבחין בהשפעה של ההלכה על אונקלוס (בעיקר בעקבות שיטתו ההלכתית של רבי עקיבא). מאפיין נוסף שלו הוא שלילת הגשמות (מיזאנתרומורפיזם), כגון בפועל 'ירד' לגבי ה', המתורגם 'אתגלי' (=התגלה).
במשך הדורות נכתבו לתרגום אונקלוס פירושים רבים, המסבירים את החריגות בתרגום ואת כוונתו במקרים מיוחדים. ביניהם: "פתשגן" או "יא"ר", ביאור של פרשן קדום – כנראה רבי עזריאל דאיינה (מגדולי איטליה, נפטר בשנת 1536) או של בנו ר' יעקב; "אוהב גר", שנכתב על ידי (שד"ל); "נתינה לגר" שכתב ר' נתן אדלר; "נפש הגר" של ר' מרדכי לווענשטיין; ביאורי אונקלוס של ר' שמשון ברוך שעפטעל; "יין הטוב" על התרגומים; "מעט צרי" של הרב יעקב זאב לב; ועוד. כן נתחברו לו גם מילונים, מילון ארמי־עברי שהוציא ע"צ מלמד, ומילון ארמי־אנגלי שהוציא יסטרוב (Jastrow).
תרגום אונקלוס קיים רק לחמישה חומשי התורה.
התרגומים הארץ-ישראליים לתורה
בנוסף לתרגום המילולי של אונקלוס, קיימת קבוצה של תרגומים ארץ ישראליים, המאופיינים בתוספות מדרשיות ותרגום-פרשני. קיימים קיום ארבעה נוסחים מוכרים: 'תרגום יונתן' שיוחס בטעות ליונתן בן עוזיאל (על אף שהמסורת הקדומה ייחסה לו רק את התרגום לנביאים); יש המשערים שייחוס זה נבע מכך שבמקור נקרא תרגום זה 'תרגום ארץ ישראל' או 'תרגום ירושלמי' (כך הוא נקרא בפי חכמי ימי הביניים), קוצר ל'ת"י', ולאחר מכן נפתחו ראשי התיבות בטעות ל'תרגום יונתן'. תרגום זה מאופיין בריבוי קטעי האגדה שבו. עם זאת, הוא מבוסס על תרגומים ארץ־ישראליים עתיקים, ובהם אף תרגומים עתיקים מימי החשמונאים, כגון ל: "ולא יהא לסנאוי דיוחנן כהנא רבא רגל במקום" (=ולא יהיה לשונאי יוחנן כהן גדול [דריסת] רגל במקום). כשהכוונה, ככל הנראה ליוחנן הורקנוס החשמונאי (בערך 164–104 לפנה"ס)
התרגום המיוחס ליונתן לא נערך לפני תחילת המאה ה־8 לספירה, שכן ב הוא מכנה את נשותיו של ישמעאל עדישה ופטימא, שמות המראים על השפעה של המסורת המוסלמית על עאישה אשת מוחמד ופטימה בתו. יתרה מזאת: בתרגומו ל מזכיר את "קוסטנטיני קרתא חייבתא" (=קונסטנטין העיר הרשעה), ברמזו לציפייה לנפילת קונסטנטין (כלומר קונסטנטינופול) בידי הח'ליף סולימאן אבן עבד אל־מלכ בשנים 716–718 לספירה.
תרגום נאופיטי (או ניאופיטי) הוא תרגום ארץ־ישראלי לתורה, שנמצא במנזר למומרים (ומכאן שמו: "נאופיטי", בלטינית: חדש, מתחיל; בשם זה כינו את המומרים) בספרד. הוא חובר, ככל הנראה, בין המאות ה־1 וה־2 לספירה, וב־1956 יצא לאור בידי דיאז מאצו. תרגום זה הוא פשטי, ומתרחק מהגשמה עוד יותר מתרגום אונקלוס. זהו תרגום קצר בהרבה מן המיוחס ליונתן (אם כי יש בו הרבה קטעי אגדה), אך בבסיסם הם דומים, שכן הם מבוססים על אותה מסורת תרגומית.
"תרגום הקטעים", המופיע במהדורות המקראות הגדולות השונות, הוא כנראה אוסף שרידים של תרגום עתיק, ומכיוון שהם מגלים דמיון מפתיע לתרגום נאופיטי, משערים שאלה קטעים מנאופיטי שנשמרו לצד התרגום הירושלמי.
נוסח נוסף הם קטעי תרגום מגניזת קהיר.
תרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים
תרגום יונתן בן עוזיאל הוא תרגום לנביאים בלבד; מוצאו מארץ ישראל, אך הוא נערך בבבל. התרגום מיוחס, על פי התלמוד, ליונתן בן עוזיאל, תלמידו של הלל הזקן, שקיבלו במסורת מהנביאים חגי, זכריה ומלאכי.
בשונה מאונקלוס, יונתן מרחיב מעט את התרגום והסגנון ומשלב לעיתים דברי אגדה (אם כי לא כמו התרגומיים הארץ ישראליים לתורה), אך גם הוא כאונקלוס מרחיק את ביטויי ההגשמה.
תרגומי כתובים
התרגומים לכתובים נכתבו ברובם לפני חורבן בית שני, אך מה שיש בידינו הם עיבודים מאוחרים. התרגומים לספרי איוב, משלי ותהילים (ספרי אמ"ת) מתאפיינים בתרגום מילולי כמעט לגמרי, והם אמנם מכילים גם דברי אגדה.
התרגום לחמש מגילות הוא, למעשה, אוסף מדרשים הכתובים ארמית. התרגום השני למגילת אסתר (למגילה יש שלושה תרגומים), המרבה להרחיב את היריעה בתוספת נופך מדרשית, חובר, על־פי המחקר, בימי הביניים.
התרגום לספר דברי הימים הוא תרגום מילולי יחסי, בדומה לתרגומי ספרי הפרוזה האחרים במקרא, אך קיימים בו הוספות מדרשיות.
התרגום הקדום ביותר שיש בידינו הוא תרגום לאיוב שנמצא בקומראן, המתוארך למאה הראשונה לספירה.
התרגום השומרוני
התרגום השומרוני הוא תרגום ארמי-שומרוני, שחובר בין המאות ה־2 וה־3 לספירה, ושימש את השומרונים עד להתגברות השימוש בערבית במאה ה-11. התרגום נאמן לנוסח השומרוני (ולא לנוסח המסורה היהודי). הוא אינו חושש בדרך כלל לתרגם תיאורי הגשמה, והוא מערב מעט מאוד פירושים מדרשיים.
התרגום הסורי
הסורית העתיקה היא ניב של הארמית, והתנ"ך תורגם אליה מספר פעמים; התרגום המקובל הוא זה הקרוי הפשיטתא, אך נעשו גם תרגומים הנשענים על ההכספלה של אוריגנס (ראו תרגומים ליוונית, לעיל). הפשיטתא, כמו הוולגטה, היא התרגום שהתפשט בעם, ושהופך את הטקסט העברי לפשוט ומובן (לדוברי סורית), ומכאן שמו. על פי המסורת הסורית המרכזית, התרגום נעשה בימי אבגר החמישי מלך אוסרואנה בתקופת השליחים של ישו, אך כתבי היד מצביעים על המאות ה־4–5. התרגום משקף מסורת פרשנית־יהודית של חז"ל והתרגומים הארמיים, אולם בדרך כלל הוא מתרגם באופן עצמאי.
תרגומים ליוונית
תרגום השבעים
הידוע ביותר מכל התרגומים ליוונית הוא תרגום השבעים (בלטינית נקרא Septuaginta או LXX).
בנוסף, קיים מספר רב של תרגומים ליוונית, כאשר חלקם נתרגמו ישירות מהמקור העברי על מנת לשמר את נוסחו ואחרים הם עיבודים לתרגומים קיימים בשפה היוונית, כאשר הנוסח העברי המקורי לא עמד למול עיני המתרגמים. מהדורה ביקורתית של תרגום השבעים יצאה במאה ה־20 על ידי מספר חוקרים בגטינגן (Göttingen, 1931: Septuaginta: Vetus Testamentum Greacum Auctoritate Societis Litterarum Gottingensis Editum).
תרגום השבעים הוא תרגום יהודי שהוכן ליהודי אלכסנדריה. תרגום התורה ליוונית נעשה ככל הנראה במאה ה־3 לפנה"ס. יהודי אלכסנדריה נזקקו לתרגום לשפתם המדוברת, יוונית קוינה, במיוחד על רקע ההתמודדות עם הגרסה המצרית האלטרנטיבית לסיפור יציאת מצרים. גרסה זאת כללה מסורות שטנה מצריות שהחלו לחדור לתודעת האוכלוסייה היוונית בעיר וכבר הועלו על הכתב על ידי ההיסטוריון־הפילוסוף היווני הקטאיוס איש אבדרה ומעט אחר כך על ידי ההיסטוריון־הכהן המצרי מנתון.
הסיפור המסורתי על התהוות תרגום השבעים נפרס באיגרת אריסטיאס הכתובה כביכול על ידי מקורבו של מלך מצרים ומספרת על תולדות כתיבתו בידי שבעים (או שבעים ושניים) זקנים (ויש מסורות שבהן מונים רק חמישה זקנים).
באיגרת מסופר כי המלך תלמי השני (מלך בין השנים 285–247 לפנה"ס) שאף למלא את בית הספרים שלו בהעתקים של כל הספרים הקיימים בעולם, וכאשר נאמר לו על ידי דמטריוס מפלרון, הממונה על בית הספרים, כי ספר חוקי היהודים הוא בין החסרים ויש צורך לתרגמו, הסכים המלך לכתוב אל אלעזר הכהן הגדול בירושלים, כדי שיבחר למשימת התרגום שבעים ושניים חכמים, שיסכימו על פי רוב על התרגום המדויק. החכמים נבחרו ונשלחו למצרים, ובאי פארוס הם עבדו בנפרד ובסוף התהליך נמצאו כל תרגומיהם זהים זה לזה.
מלבד איגרת אריסטיאס, מופיע הסיפור גם בתלמוד הבבלי, שם מסופר כי החכמים שינו במספר מקומות את התרגום מהמקור מסיבות שונות, ובאורח פלא כולם שינו באותו אופן. בנוסף הסיפור מופיע בחיבור של אפיפניוס מסלמיס (320–403 לספירה), 'על מידות ומשקלות'.
התרגום מצביע על טקסט מקור עברי שונה מזה שעליו מתבסס נוסח המסורה המקובל בימינו, וזאת היא סוגיה כשלעצמה: היכולת לזהות את הטקסט העברי המקורי של ספרי המקרא. תרגום השבעים עוּבד פעמים רבות וכבר במאות הראשונות לספירה קיימים מספר נוסחים שלו, שהעיקרים בהם הם אלה של אוריגנס (הֶכְּספלה) בארץ ישראל, של לוקיאנוס בסוריה ושל הֶסיכיוס במצרים. לאחר גילוי המגילות הגנוזות בקומראן, התברר כי פעמים רבות ישנה מקבילה בין הנוסח העברי של חלק מן המגילות לבין המשתקף בתרגום השבעים.
כתבי היד השלמים החשובים הם: B – כת"י ותיקאנוס (המאה ה־4): זהו כתב היד השלם הטוב ביותר של תרגום השבעים, ונקי יחסית משיבושים, מלבד מספר מועט של ספרים; S – סינאיטיקוס (אף הוא מהמאה ה־4): נמצא במנזר סנטה קתרינה בסיני, אך יש בו יותר עיבודים; A – אלכסנדרינוס (המאה ה־5): יש בו השפעות של ההכספלה ועיבודים אחרים.
תרגום השבעים מכיל את תרגום עשרים וארבעה ספרי המקרא, תרגום ספרים שנכתבו עברית ואבדו, וספרים שנכתבו במקור בשפה היוונית. סדר הספרים ושמותם שונה מאלה שבנוסח המסורה; כך למשל ספר דברים שנקרא כך בנוסח המסורה, על שם המילה השנייה המופיעה בו ("אלה הדברים...") – נקרא בתרגום השבעים – Δευτερονομιον Deuteronomium, בדיוק כפי שהוא מופיע בתלמוד: 'משנה תורה', על שם תוכנו החוזר בקצרה על קורות ישראל מיציאת מצרים. שמות הספרים על־פי תרגום השבעים עברו לתרגומים הלטיניים, ומשם ללשונות המערב.
עיבודים של תרגום השבעים
ההבדלים הרבים בין נוסח המסורה לתרגום השבעים הביאו לכך שמתרגמים עיבדו אותו כדי שיתאים לנוסח המסורה; המעבדים היהודים הידועים הם: καιγε תיאודוטיון ועקילס ששמו להם למטרה את האחדת הנוסח והתאמת התרגום לנוסח המסורה שכבר התפשט אז, וברוח זאת יש להבין את הנאמר במסכת קידושין: . המעבדים הנוצריים, לעומתם, הכניסו בתרגום שינויים שנועדו להתאים את הטקסט להשקפותיהם; המעבדים הנוצריים הידועים הם: אוריגינס, סומכוס () ולוקיאנוס. נמצאו גם עיבודים של תרגום השבעים במערות מדבר יהודה.
עקילס והמגילות מקומראן לא תרגמו את שם ה', אלא כתבוהו בעברית משום קדושתו. התרגום הקרוי קייגה־תיאודוטיון, שמחברו אנונימי וחי כנראה בסביבות 50 לספירה, נקרא כך משום שכל מילת 'גם' מתורגמת על ידו כ"καιγε", כלומר 'לפחות', על פי הכלל הפרשני (שרבי עקיבא השתמש בו בתדירות גבוהה) שכל מילת 'גם' בתורה באה לרבות. תיאודוטיון, שחי בסוף המאה ה־2 לספירה, התבסס על התרגום הקרוי קייגה־תיאודוטיון, והעתיק ממנו הרבה מילים שלא ידע לתרגמן בצורת תעתיק יווני ללא תרגום.
עקילס הכין את העיבוד שלו לתרגום השבעים בסביבות שנת 125 לספירה, והחוקרים מזהים אותו עם אונקלוס הנזכר במסכת מגילה. ואולם התרגום היווני של עקילס מדויק יותר מהתרגום הארמי של אונקלוס. עקילס היה ככל הנראה תלמידו של רבי עקיבא, ועל פי תורת רבו שדרש כל אות וכל תג בתורה, דאג עקילס לתרגם במדויק כל מילה וכל מרכיב במילה. ראוי לציון מיוחד תרגומו למילה 'משיח', שבשונה מהתרגומים האחרים שתרגמו 'כריסטוס', הוא בחר תרגום אחר כדי להימנע מההקשר הנוצרי.
סומכוס חי בסוף המאה ה־2; לא ברורה השתייכותו הדתית וקיימות מספר השערות בדבר, לפי מקורות קדומים אחדים, שהתקבלו על־ידי מקורות מודרניים אחרים, הוא היה שומרוני שהתגייר ולאחר מכן התנצר, אך כפר גם ברבים מעיקרי האמונה הנוצרית; עיבודו פחות מדויק מזה של עקילס. אוריגנס, מאבות הכנסייה, שחי באמצע המאה ה־3, חיבר את ההֶכְּספלה – חיבור בעל שישה טורים מקבילים, ובהם נוסח המקרא בעברית, התעתיק היווני שלו וארבעה תרגומים יווניים, מתוכם אחד שמקורו לא ברור, לצד עקילס, סומכוס וקייגה־תיאודוטיון. עיבוד נוסף הוא זה של הֶסכיוס, שמוצאו ממצרים בשנת 300 לספירה. מעבד אחר הוא לוקיאנוס מאנטיוכיה (מת בשנת 312) המסתמך בדרך כלל על העיבוד של אוריגנס.
תרגומים ללטינית
התרגום הלטיני המפורסם והמקובל הוא הוולגטה, אך תרגומים לטיניים היו נפוצים עוד לפני הוולגטה, החל מהמאה ה־2 לספירה. תרגומים אלה נקראים Vetus Latina (בקיצור: VT), כלומר: התרגום הלטיני הקדום. רוב התרגומים לא היו מקצועיים, ונמצאו בהם שגיאות שמקורן באי הבנת הטקסט העברי; זאת ועוד: שפתם הייתה לטינית מדוברת.
הוולגטה
שמאל|ממוזער|250px|תנ"ך גוטנברג, הדפסה של הוולגטה המסמלת את ראשית מהפכת הדפוס
אב הכנסייה הירונימוס (325–420 בערך), שידע עברית מלבד הלטינית והיוונית, והתמחה בתאולוגיה, יצר מכל התרגומים הלטיניים תרגום הומוגני משופר. בעבודתו, שנעשתה בין השנים 390–405, הסתייע רבות ביהודים שהכיר. תרגום הספרים הראשונים שטיפל בהם (נביאים ראשונים, שמואל ומלכים) נעשה בצמוד לטקסט העברי, אולם הספרים האחרונים (יהושע, שופטים, רות ואסתר) תורגמו על ידו בצורה יותר חופשית. על כל פנים הירונימוס הסתמך על הנוסח העברי, משום שהבחין בסטיות שיש לתרגומים היווניים מהמקור העברי.
הוולגטה הוכרה על ידי הכנסייה בשנת 1546 כנוסח המוסמך של כתבי הקודש. היא כוללת, מלבד ספרי המקרא והברית החדשה, גם תרגום הספרים החיצוניים. השם 'וולגטה' (=הנפוצה) ניתן לתרגום על ידי רוג'ר בייקון, וכאשר נעשתה החלוקה הפנימית לפרקים בוולגטה, היא עברה גם לתנ"ך העברי (ראו ערך מורחב: חלוקת הפרקים בתנ"ך). חלק מפרשני המקרא היהודים בימי הביניים הכירו את הוולגטה, וכך, למשל, רשב"ם בפירושו לבראשית דוחה את גרסת הירונימוס לשילה – שילוח (כלומר, המשיח ישו המשולח). גם בפירושי אבן עזרא ישנן התייחסויות לטעויות בוולגטה.
מהדורה מדעית של הוולגטה יצאה בשני חלקים בשנת 1969 בשטוטגרט.
תרגומים קופטיים
הקופטית היא השלב האחרון של השפה המצרית. והיא שימשה את תושבי מצרים הנוצריים, ולכן הפכה אחת משפות הקודש. המקרא והברית החדשה תורגמו לקופטית, כנראה החל מהמאות ה־2–3 לספירה פעמים רבות, גם בימי הביניים. על פי חקירת הנוסח, נראה כי התרגום הסתמך גם בספרי המקרא על התרגום היווני.
התרגום החבשי (האתיופי)
שפת הגֶעז היא השפה הקדושה באתיופיה, ובה נכתבו ספרי המקרא והברית החדשה. ספר אורית, שהוא תרגום תורה לגעז, הסתמך על תרגום השבעים, אך נשען גם על התרגומים הארמיים; הוא נוצר לאחר שנת 300 לספירה. פרסומו של התרגום החבשי בא לו בעיקר בשל הספרים החיצוניים שנוספו אליו ושלא קיימים בשפות אחרות: כך ניתן למצוא בו את ספר היובלים כולו, ספר חנוך א', ספר ברוך ועוד.
תרגומים לערבית
קיימים תרגומים רבים של המקרא לערבית, והם מגוונים מאוד, הן מבחינת מקורם והן מבחינת תפוצתם.
רב סעדיה גאון (רס"ג; 882–942) תרגם את כל המקרא לערבית; תרגומו נקרא ה'תפסיר' (=הפירוש). למרות הידיעות ההיסטוריות על תרגום ערבי שנעשה על ידי חכם מוסלמי בתחילת המאה ה־9, הרי תרגומו של רס"ג נעשה על כל ספרי המקרא, ובשל תפוצתו הרבה נבחר כתרגום הערבי החשוב ביותר. מטרתו של רס"ג הייתה לקרב את התנ"ך על ידי תרגומו, הן ליהודים דוברי ערבית והן לבני הדתות האחרות. תרגום המקרא שירת את רס"ג בפולמוס שהיה לו עם הקראים. באמצעות תרגום המקרא לערבית הוא קיווה להוכיח ליהודים דוברי הערבית, בעיקר במצרים, כי השיטה הקראית איננה מעשית.
הגם שכיום קיים התפסיר בתעתיק עברי (שפה ערבית באותיות עבריות, כמו ערבית יהודית), על פי עדותו של ר' אברהם אבן עזרא, רס"ג כתב את התרגום באותיות ערביות ("בעבור שתרגם התורה בלשון ישמעאל ובכתיבתם"). לשונו של התפסיר ספרותית, והוא, כאונקלוס, מרחיק ביטויי הגשמה של האל ומזהה מקומות גאוגרפיים עם אתרים בני זמנו. במקומות שבהם הפרשנות היהודית־רבנית שונה באופן משמעותי מהפרשנות הקראית, מדגיש התרגום את הפרשנות היהודית־רבנית. תרגומו של רס"ג התפשט בין כל הדתות – יהודים, שומרונים ונוצרים.
תרגומו של רס"ג תורגם בחזרה לעברית על ידי הרב יוסף קאפח, והמקומות בהם תרגומו כולל אף פירוש נכנסו למהדורת תורת חיים של מוסד הרב קוק.
בקהילות יהודי מרוקו נהגו עד לדורות האחרונים לקרוא בתשעה באב את מגילת איכה עם תרגום מיוחד ומורחב בערבית.
תרגומים לאנגלית
תרגום של חלקים מהתנ"ך לאנגלית נעשה החל מהמאה ה־7. תרגום מלא של התנ"ך לאנגלית (אנגלית תיכונה), שנעשה בניהולו של ג'ון ויקליף, מהנוסח הלטיני של הוולגטה, פורסם בשנת 1380 בערך. הכנסייה גינתה תרגום זה, משום שראתה בפרשנות שנילוותה לו דברי כפירה. תרגומים נוספים לאנגלית נדחו אף הם על ידי הכנסייה והמלך.
ב־1530 תרגם ויליאם טינדייל רק את החומש מהיוונית שבמהדורת הקספלה לאנגלית, ו־5 שנים לאחר מכן פרסם מיילס קאברדייל את כל התנ"ך באנגלית. ג'יימס הראשון, מלך אנגליה יזם יצירת תרגום רשמי של התנ"ך ושל הברית החדשה לאנגלית. יוזמתו באה על רקע המאבק המר בין הפרוטסטנטים לקתולים באנגליה ובסקוטלנד. המלך ג'יימס הציע לכתוב תרגום חדש לאנגלית, שיהיה מקובל על פרוטסטנטים וקתולים כאחד. תרגום זה, שנעשה מעברית ומיוונית, יצא לאור בשנת 1611, והוא קרוי "תנ"ך המלך ג'יימס" (King James Version, KJV). תרגום זה נחשב עד היום לתרגום המוסמך של התנ"ך באנגלית (Authorized Version); עבדו עליו חוקרים מאוניברסיטאות בלונדון, אוקספורד וקיימברידג'. הם השתמשו גם בפרשנות יהודית לשם התרגום. במהדורה זאת דרש המלך ג'יימס לנקות את המלכים מכל רשע שיכול לדבוק בהם, כדי לטהר את מוסד המלוכה. בתרגום נעשה מאמץ לשמור על המבנה של הטקסט העברי, ולהמיר ככל האפשר מילה עברית במילה אנגלית. עם זאת, מילה עברית עשויה להיתרגם למילים שונות באנגלית בהקשרים שונים, זאת כדי לשמור על שפה קולחת. הניסיון לתרגם מילולית ניבים עבריים יצר ביטויים חדשים באנגלית, שהפכו בהדרגה לחלק מהשפה והתרבות האנגלית, למשל: – "found grace in the eyes of"; "בעור שיניו" – "by the skin of his teeth".
מאז יצאו לאור יותר מחמישים תרגומים נוספים של התנ"ך בשלמותו לאנגלית, ותרגומים חלקיים רבים מספור. במאה ה־20 נוצרו תרגומים אחדים לאנגלית מנקודת מבט יהודית (להבדיל מנקודת המבט הנוצרית של התרגומים הקודמים). התרגום הראשון מסוג זה הושלם בשנת 1917. בשנת 1962 הושלם תרגום נוסף של התורה, הקרוי New Jewish Version (NJV).
בשנת 2018, יצא תרגום חדש ומקיף לאנגלית של פרופסור אורי אלטר מאוניברסיטת ברקלי, שזכה לרוב לביקורות חיוביות.
תרגום לעברית בת זמננו
תרגום מעברית מקראית
תנ"ך רם
תנ"ך רם הוא תרגום של התנ"ך מעברית מקראית לעברית ישראלית בת ימינו שנעשה על ידי חוקר המקרא והמחנך אברהם אהוביה ביוזמת המו"ל רפי מוזס. המיזם החל בשנת 1999, ובשנת 2008 ראו אור 14 ספרוני "תנ"ך רם לבתי הספר" ובהם התרגומים של חלקים נבחרים מן התנ"ך. בשנת 2010 ראה אור התרגום המלא של התורה לעברית בת ימינו, על ידי "רם – הוצאה לאור" בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות ושנה לאחר מכן ראה אור כרך נביאים ראשונים. עתידים לראות אור עוד שני כרכים: נביאים אחרונים וכתובים.
התרגום עורר פולמוס ציבורי.
מקרא מבואר
מקרא מבואר הוא תרגום של התורה מעברית מקראית לעברית ישראלית בת ימינו שנעשה על ידי הרב דוד כוכב ועוזריו. מלאכת התרגום והגהתו ארכה למעלה מעשר שנים, ובשנת תשע"ה נדפס הספר מקרא מבואר על חמשה חומשי תורה. בשנת תשע"ז הושקה אפליקציה של תרגום זה לחמשה חומשי תורה. בשנת תשע"ח נוסף לאפליקציה תרגום של חמש מגילות. שלא כתרגום רם שעורר פולמוס ציבורי בשאלת נאמנותו למסורת הפרשנית, תרגום מקרא מבואר מושתת על הפרשנות המסורתית, וזכה בין היתר להסכמתו של הרב זלמן נחמיה גולדברג. הפירוש הולך אחר פשוטו של דקדוק לשון המקרא ומהלך העניין.
העדות
הארגון האוונגליסטי "עדות משיחית לישראל" , הוציא לאור בשנת 2012 סדרת ספרים בשם "העדות", שמהווה תרגום "מותאם לבני הנעורים" של התנ"ך לעברית מודרנית.
תרגום מארמית
התנ"ך נכתב בשפה העברית המקראית, וכולל מספר קטעים הכתובים בשפה הארמית המקראית (ספר דניאל פרקים ב'-ז' ואוסף תעודות המובא בספר עזרא). לאורך הדורות, הפוסקים התנגדו לתרגום מילולי, המודפס בספר ליד הטקסט המקורי, אך קיבלו את הצורך בביאור ובפרשנות שמטרתם להנגיש את הטקסט לקורא שאינו יודע ארמית. במסגרת זאת פורסם במאה ה-14 פירושו של רבי לוי בן גרשום המהווה תרגום כמעט מלא של אותם קטעים. תרגומים לעברית וביאור הטקסטים הכתובים בשפה הארמית במאה ה-20 נכללו בין השאר בדפוסים הבאים של התנ"ך:
מהדורת תנ"ך קורן, שיצאה לאור בשנת 1962, המביאה בנספח תרגום לעברית (מאת הרב זאב קרוב) של ספר דניאל ושל הטקסטים הארמיים בספר עזרא.
הפרשנות בעברית מודרנית לתנ"ך עליה שקד שמואל לֵיבּ גורדון במשך שתים עשרה שנים בתחילת המאה העשרים.
תנ"ך קאסוטו שנערך על ידי אליה שמואל הרטום במחצית הראשונה של המאה ה-20.
כרך "דניאל" בעריכת יהודה קיל ושמואל הכהן וכרך "עזרא ונחמיה" בעריכת מרדכי זק בסדרה "תנ"ך דעת מקרא" בהוצאת מוסד הרב קוק.
כרך "דניאל עזרא ונחמיה" באנציקלופדיה "עולם התנ"ך" שפורסם בהוצאה לאור דודזון-עתי בשנת 1994.
התנ"ך הונגש כפרוזה בסדרת ספרי "האוצרות האבודים" שפורסמו החל משנת 2020 ומבקשים להנגיש את התנ"ך לקהל הרחב.
תרגומים לשפות נוספות
מרטין לותר, מחולל הרפורמציה, תרגם גם את התנ"ך והספרים החיצוניים (לאחר שהשלים את תרגום הברית הישנה) לגרמנית מן המקור העברי. לתרגום זה, שיצא ב־1534, נודעה חשיבות תאולוגית רבה, בהורידו את הביבליה משפה המובנת רק לעילית של הכמרים והמלומדים, להמון העם.
במהלך השנים נתחברו תרגומים נוספים לגרמנית, גם על ידי יהודים. משה מנדלסון (1729–1786), אבי תנועת ההשכלה, יזם את תרגום התורה לגרמנית "נתיבות השלום", והרב הרפורמי לודוויג פיליפסון תרגם את כל התנ"ך. גם ר' שמשון רפאל הירש, מנהיג יהדות גרמניה האורתודוקסית, תרגם את התורה לגרמנית, ממניעים חינוכיים שונים – כדי לבצר את מעמד הדת המסורתית כנגד מבקריה מכל האגפים. תרגום נוסף לגרמנית יזם פרנץ רוזנצווייג, ומאוחר יותר תורגם התנ"ך גם בידי נפתלי הרץ טור סיני.
בעקבות מרטין לותר תורגם התנ"ך, כחלק מן הביבליה, לשפות רבות: צרפתית (1535); דנית (1550); הולנדית (1562); פולנית (1563); ספרדית (1569); סלובקית (1584); ולשית (1588); הונגרית (1590); צ'כית (1593); איטלקית (1607); פינית (1642); יידיש (1679); אירית (1685); רומנית (1688); לטבית (1689); סינית (1822); סנסקריט (1825; טורקית (1827) ועוד.
ב תורגם התנ"ך לפרסית בידי ר' יעקב בן יוסף טאווס מבגדאד, שישב אז בקושטא.
אביה של שפת אספרנטו, אליעזר לודוויג זמנהוף, תרגם את התנ"ך לאספרנטו.
בשלהי המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21, החלו לצוץ תרגומים של חלקים מן התנ"ך והברית החדשה גם לשפות מתוכננות בדיוניות, כדוגמת קווניהתרגום חלק מספרי התנ"ך לקווניה, שפה שתוכננה במקור על ידי טולקין. או קלינגוניתפרטים על התרגום, ורשימה של הספרים שתורגמו עד כה..
גרסה תחילתו של ספר בראשית עברית מקראית בראשׁית ברא אלהים את השׁמים ואת הארץ.
והארץ הייתה תֹהו ובֹהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים.
ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.עברית מודרניתבתחילה ברא אלהים את השמיים והארץ,הארץ הייתה שוממה, ריקה ופני התהום חשוכים. ורוח אלהים מרחפת על פני המים.אמר אלוהים: "יהיה אור!" והיה אור. ארמית (תרגום אונקלוס) בְּקַדְמִין בּרָא יְיָ יַת שׁמַיָא וְיַת אַרְעָא.
וְאַרְעָא הֲוָת צַדְיָא וְרֵקַנְיָא וַחֲשׁוֹכָא פּרִיּש עַל אַפֵּי תְהוֹמָא וְרוּחָא מִן קְָדָם יְיָ מְנַשְׁבָא עַל אַפֵּי מַיָא.
וַאֲמַר יְיָ יְהֵי נְהוֹרָא וַהֲוָה נְהוֹרא סורית (פשיטתא) ܒܪܫܝܬ ܒܪܐ ܐܠܗܐ ܝܬ ܫܡܝܐ ܘܝܬ ܐܪܥܐ:
ܐܪܥܐ ܗܘܬ ܬܘܗ ܘܒܘܗ ܘܚܫܘܟܐ ܥܠ ܐܦܝ ܬܗܘܡܐ ܘܪܘܚܗ ܕܐܠܗܐ ܡܪܚܦܐ ܥܠ ܐܦܝ ܡܝܐ:
ܘܐܡܪ ܐܠܗܐ ܢܗܘܐ ܢܘܗܪܐ ܘܗܘܐ ܢܘܗܪܐ:
ברָשית ברא אַלָהא ית שמיא וית ארעא.
ארעא הְוַת תוֹה ובוֹה וחשוכא על אפי תהומא ורוחה דאלהא מְרַחְפָא על אפי מיא.
ואמר אלהא נֶהוֶא נוּהרא וַהְוָא נוּהרא. יוונית (תרגום השבעים)(אֶן אַרְכֵה אֶפּוֹאִיֶסֶן הוֹ־תֶ'אוֹס טוֹן אוּרַנוֹן קַי טֵן גֵן
הֵ־דֶ־גֵה אֵן אַ־אוֹרַטוֹס קַי אַקַטַסְקֶאוּאַסְטוֹס קַי סְקוֹטוֹס אֶפַּנוֹ טֵס אַבּוּסּוּ קַי פְּנֶאוּמַה תֶ'אוּ אֶפֶּפֶרֶטוֹ אֶפַּנוֹ טוּ הוּדַטוֹס
קַי אֵיְפֶּן הוֹ־תֶ'אוֹס גֶנֵתֵ'טוֹ פוֹס קַי אֶגֶנֶטוֹ פוֹס) געז (אורית) በቀዳሚ ፡ ገብረ ፡ እግዚአብሔር ፡ ሰማየ ፡ ወምድረ ።ወምድርሰ ፡ ኢታስተርኢ ፡ ወኢኮነት ፡ ድሉተ ፡ ወጽልመት ፡ መልዕልተ ፡ ቀላይ ፡ ወመንፈሰ ፡ እግዚአብሔር ፡ ይጼልል ፡ መልዕልተ ፡ ማይ ።ወይቤ ፡ እግዚአብሔር ፡ ለይኩን ፡ ብርሃን ፡ ወኮነ ፡ ብርሃን ።
(בַּקַדָמִי גַבְּרַה אֶגזִיאַבְּחֵר סַמָיַה וַמֶדֶרַה.
וַמֶדֶרס אִיתָסתַראִי וַאִיכּוֹנַת דֶלוּתַה וַצֶלמַת מַלעֶלתַה קַלָי וַמַנפַסַה אֶגזִיאַבְּחֵר יְצֵלֶל מַלעֶלתַה מָי.
וַיְבֵּה אֶגזִיאַבְּחֵר לַיֶכּוּן בֶּרהַן וַכּוֹנַה בֶּרהַן.) ארמית שומרונית (התרגום השומרוני) ࠁࠒࠌࠀࠅࠕࠀ ࠰ ࠈࠋࠌࠎ ࠰ ࠀࠋࠄࠄ ࠰ ࠉࠕ ࠰ ࠔࠅࠌࠉࠄ ࠰ ࠅࠉࠕ ࠰ ࠀࠓࠏࠄ
ࠅࠀࠓࠏࠄ ࠰ ࠄࠅࠕ ࠰ ࠔࠀࠌࠄ ࠰ ࠅࠓࠉࠒࠍࠉ ࠰ ࠅࠇࠔࠊࠄ ࠰ ࠏࠋ ࠰ ࠀࠐࠉ ࠰ ࠕࠄࠅࠌࠄ ࠅࠓࠉࠇ ࠰ ࠀࠋࠄࠄ ࠰ ࠌࠍࠔࠁࠄ ࠰ ࠏࠋ ࠰ ࠀࠐࠉ ࠰ ࠌࠉࠄ
ࠅࠀࠌࠓ ࠰ ࠀࠋࠄࠄ ࠰ ࠄࠅࠄ ࠰ ࠍࠄࠓ ࠰ ࠅࠄࠅࠄ ࠰ ࠍࠄࠓ
בקמאותא טלמס אלהה ית שומיה וית ארעה
וארעה הות שאמה וריקני וחשכה על אפי תהומה וריח אלהה מנשבה על אפי מיה
ואמר אלהה הוה נהר והוה נהר ערבית (רב סעדיה גאון) اوّل ما خلق الله السماوات والارض،
والارض كانت غامرة مستبحرة، وظلام على وجه الغمر، وريح الله تهب على وجه الماء.
فشاء الله ان يكون نور، فكان نور.
(אַװַל מַא חַ'לַקַ אללּהּ א־סַּמַאווַאת ואל־אַרְץ'.
ואל־אַרְץ' כַּאנַת עַ'אמִרַה מֻסְתַבְּחִרַה, וטַ'לַאם עַלַא ווַגְ'הּ אלעַ'מַר, ורִיח אללּהּ תַהֻבּ עַלַא ווַגְ'הּ אל־מַאאּ.
פשַׁאאַ אללּהּ אִן יַכּוּן נוּר, פכַּאןַ נוּר.) ערבית (תרגום נוצרי) فِي الْبَدْءِ خَلَقَ اللهُ السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ،
وَإِذْ كَانَتِ الأَرْضُ مُشَوَّشَةً وَمُقْفِرَةً وَتَكْتَنِفُ الظُّلْمَةُ وَجْهَ الْمِيَاهِ، وَإِذْ كَانَ رُوحُ اللهِ يُرَفْرِفُ عَلَى سَطْحِ الْمِيَاهِ،
أَمَرَ اللهُ : «لِيَكُنْ نُورٌ». فَصَارَ نُورٌ،
(פִי אל־בַּדְאִ חַ'לַקַ אללָּהֻ א־סַּמַאווַאת ואל־אַרְץ'.
ו־אִדְ' כַּאנַת אל־אַרְץ' מֻשַׁוַּשַׁה ומֻקְפִרַה ותַכְּתַנִףֻ א־ט'לְמַה ווַגְ'הַ אל־מִיַאהִ, ו־אִדְ' כַּאן רוּחֻ אלּלּהִ יֻרַפְרִףֻ עַלַא סַטְחִ אל־מִיַאהִ.
אַמַרַ אללה: "לִיַכֻּן נוּר", פַצָארַ נוּר.) אנגלית (תנ"ך המלך ג'יימס) In the beginning God created the heaven and the earth. And the earth was without form, and void; and darkness was upon the face of the deep. And the Spirit of God moved upon the face of the waters. And God said, Let there be light: and there was light. אנגלית (תנ"ך של האגודה היהודית להוצאה לאור) IN THE beginning God created the heaven and the earth. Now the earth was unformed and void, and darkness was upon the face of the deep; and the spirit of God hovered over the face of the waters. And God said: ‘Let there be light.’ And there was light. אנגלית (גרסה אמריקאית סטנדרטית) In the beginning God created the heavens and the earth. And the earth was waste and void; and darkness was upon the face of the deep: and the Spirit of God moved upon the face of the waters. And God said, Let there be light: and there was light. אנגלית מודרנית In the beginning God created the heavens and the earth. The earth was barren, with no form of life; it was under a roaring ocean covered with darkness. But the Spirit of God was moving over the water. God said, "I command light to shine!" And light started shining. גרמנית (תרגום רש"ר הירש) Von Anfang hat Gott den Himmel und die Erde erschaffen.Und diese Erde war einst unklar und ungeschieden, und Finsterniss auf der Gewoge; und ein Gottes-Odem über den Wassern schwebend.Da sprach Gott: es werde Licht! Und da ward Licht. גרמנית (תרגום נוצרי) Im Anfang schuf Gott die Himmel und die Erde.Und die Erde war wüst und leer, und Finsternis war über der Tiefe; und der Geist Gottes schwebte über den Wassern.Und Gott sprach: Es werde Licht! Und es wurde Licht. הולנדית In den beginne schiep God den hemel en de aarde.De aarde nu was woest en ledig, en duisternis was op den afgrond; en de Geest Gods zweefde op de wateren.En God zeide: Daar zij licht: en daar werd licht. יידיש (תּרגום פֿון יהואש) אין אָנהײב האָט גאָט באַשאַפֿן דעם הימל און די ערד.
און די ערד איז געװען וויסט און לײדיק¸ און פֿינצטערניש איז געװען אױפֿן געזיכט פֿון תּהום¸ און דער גײַסט פֿון גאָט האָט געשװעבט אױפֿן געזיכט פֿון די װאַסערן.
האָט גאָט געזאָגט: זאָל װערן ליכט. און עס איז געװאָרן ליכט. נורווגית I begynnelsen skapte Gud himmelen og jorden.Og jorden var øde og tom, og det var mørke over det store dyp, og Guds Ånd svevde over vannene.Da sa Gud: Det bli lys! Og det blev lys. שוודית Allt började när Gud skapade himlen och jorden.Först var jorden ett formlöst och tomt kaos, och Guds Ande svävade över de mörka dimmorna.Då sa Gud: "Ljus, bli till." Då blev det ljust.לטינית (וולגאטה) in principio creavit Deus caelum et terram.
terra autem erat inanis et vacua et tenebrae super faciem abyssi et spiritus Dei ferebatur super aquas.
dixitque Deus fiat lux et facta est lux. איטלקית In principio Dio creò il cielo e la terra. Ora la terra era informe e deserta e le tenebre ricoprivano l'abisso e lo spirito di Dio aleggiava sulle acque.Dio disse: «Sia la luce!». E la luce fu. אספרנטו En la komenco kreis Dio la ĉielon kaj la teron. Kaj la tero estis senforma kaj dezerta, kaj mallumo estis super la abismo; kaj la spirito de Dio ŝvebis super la akvo. Kaj Dio diris: Estu lumo; kaj fariĝis lumo. צרפתית Au commencement, Dieu créa les cieux et la terre.
La terre était informe et vide: il y avait des ténèbres à la surface de l'abîme, et l'esprit de Dieu se mouvait au-dessus des eaux.
Dieu dit: Que la lumière soit! Et la lumière fut. ספרדית En el principio creó Dios los cielos y la tierra
Y la tierra estaba desordenada y vacía, y las tinieblas estaban sobre la faz del abismo, y el Espíritu de Dios se movía sobre la faz de las aguas.
Y dijo Dios: Sea la luz; y fue la luz. פולנית Na początku Bóg stworzył niebo i ziemię. Ziemia zaś była bezładem i pustkowiem: ciemność była nad powierzchnią bezmiaru wód, a Duch Boży unosił się nad wodami.Wtedy Bóg rzekł: "Niechaj się stanie światłość!" I stała się światłość. רוסית В начале сотворил Бог небо и землю. Земля же была безвидна и пуста, и тьма над бездною, и Дух Божий носился над водою.И сказал Бог: да будет свет. И стал свет. אוקראינית На початку Бог створив Небо та землю.
А земля була пуста та порожня, і темрява була над безоднею, і Дух Божий ширяв над поверхнею води І сказав Бог: Хай станеться світло! І сталося світло אפריקאנס In die begin het God die hemel en die aarde geskape. En die aarde was woes en leeg, en duisternis was op die wêreldvloed, en die Gees van God het gesweef op die waters. En God het gesê: Laat daar lig wees! En daar was lig. מאנית (Manx Gaelic) Ayns y toshiaght chroo Jee niau as thalloo. As va'n thalloo gyn cummey, as feayn; as va dorraghys er eaghtyr y diunid: as ren spyrryd Yee gleashagh er eaghtyr ny ushtaghyn. As dooyrt Jee, Lhig da soilshey 've ayn; as va soilshey ayn.הינדיआदि में परमेश्वर ने आकाश और पृथ्वी की सृष्टि की।
और पृथ्वी बेडौल और सुनसान पड़ी थी; और गहरे जल के ऊपर अन्धियारा था: तथा परमेश्वर का आत्मा जल के ऊपर मण्डलाता था।
तब परमेश्वर ने कहा, उजियाला हो: तो उजियाला हो गया।מבוסס על תרגום מקוון הזמין כאןסינית太初，上帝創造天地。
大地混沌，還沒有成形。深淵一片黑暗；上帝的靈運行在水面上。
上帝命令：「要有光。」光就出現。מבוסס על המהדורה הפרוטסטנטית TCV משנת 1975.יפניתはじめに神は天と地とを創造された。
地は形なく、むなしく、やみが淵のおもてにあり、神の霊が水のおもてをおおっていた。
神は「光あれ」と言われた。すると光があった。מבוסס על התרגום הנוצרי כאן.קוריאנית (הנגול)한처음에 하느님께서 하늘과 땅을 창조하셨다.
땅은 아직 꼴을 갖추지 못하고 비어 있었는데, 어둠이 심연을 덮고 하느님의 영이 그 물 위를 감돌고 있었다.
하느님께서 말씀하시기를 “빛이 생겨라.” 하시자 빛이 생겼다מבוסס על המהדורה הקתולית החדשה .
סוגיות ומחלוקות בתרגומי התנ"ך
ביטויים קשים לתרגום
– תורגם כ"ריקה וחסרת־צורה" או "ריקה ושוממה" (בוולגטה, ובתרגומים ללשונות אירופיות), וגם: "תהום מוצף" (תפסיר רס"ג) או "ריקה וחרבה" (בערבית).
לשון נופל על לשון
– ברוב התרגומים משחק המילים בין שמו של יצחק לבין הפועל "יצחק" אובד, והקורא אינו יכול לעמוד על הקשר בין המילים.
– הביטוי "כלוב קיץ", שמשמעותו "סל פירות", נועד ליצור משחק מילים עם הפסוק "בא הקץ על עמי ישראל". ברוב התרגומים משחק המילים אובד, וכך בעצם ניטל הטעם למשל; ואולם, בתרגום חדש לאנגלית נמצא לכך פתרון:
This is what the Sovereign LORD showed me: a basket of ripe fruit. "What do you see, Amos?" he asked."A basket of ripe fruit," I answered. Then the LORD said to me, "The time is ripe for my people Israel; I will spare them no longer.
לקריאה נוספת
אברהם גייגר, המקרא ותרגומיו בזיקתם להתפתחותה הפנימית של היהדות, בתרגומו של ד"ר י.ל. ברוך, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תש"ט.
חיים רבין, תרגומי המקרא – פרקי מבוא, בהוצאת ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1984
יעקב אזואלוס, תורת המלאכים בתרגומים הארמיים לתורה, רסלינג, 2016
קישורים חיצוניים
תרגום אונקלוס, באתר מכון ממרא
תרגום ניאופיטי באתר ספריית הוותיקן
הסבר על תרגום אונקלוס, מתוך "מורה נבוכים" של הרמב"ם
על תרגום אונקלוס באתר מט"ח
על התרגומים הארמיים באתר מט"ח
לאה מזור, על תרגום התנ"ך לעברית בת זמננו, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
תרגומי התנ"ך והברית החדשה לשפות רבות
על איך מתרגמים את אלוהים
הרב דוד כוכב, מקרא מבואר, באתר ויקיטקסט
הערות שוליים
*
קטגוריה:תנ"ך
קטגוריה:תרגום
| 2024-10-10T04:58:18
|
פרס (הוקרה)
|
ממוזער|פרס נובל, אחד מהפרסים היוקרתיים בעולם
פרס הוא תגמול כאות הוקרה על פעילות שלדעת מעניק הפרס ראויה לשבח. מבחינה פסיכולוגית הפרס יכול לשמש כחיזוק להתנהגות רצויה.
קבלת הפרס ניתנת עבור עצם הפעילות ללא קשר למניעים שעוררו אותה. לעיתים מדובר בפעילות שנעשתה שלא על-מנת לקבל פרס, אך הוכרה ככזו, ולעיתים מדובר בפעילות שנעשתה במסגרת תחרות, מתוך כוונה לזכות בפרס. הפרס הוא בדרך כלל בעל ערך כספי, ולעיתים יש זיקה בין גובה הפרס לבין יוקרתו.
הזכאות לקבלה של פרס נבדקת על פי קריטריונים שנקבעו על ידי האדם או הארגון אשר בחרו להעניק אותו. ההחלטה על הענקת הפרס נעשית בדרך כלל על ידי ועדה שעיסוקה בכך, הבוחרת את הזוכים מתוך רשימת מועמדים שנמסרה לה. לעיתים נקבע זוכה יחיד בפרס, ולעיתים הוא מתחלק בין זוכים אחדים, בצורה שוויונית, או תוך קביעת היררכיה (פרס ראשון, פרס שני וכן הלאה). לעיתים נוצרת מחלוקת ציבורית סביב רשימת הזוכים. בדרך כלל הזוכים בפרס שמחים לקבלו, אך לעיתים מסרב הזוכה לקבל את הפרס, מסיבות שונות. כחלק מיוקרתו של הפרס, הוא מוענק בטקס חגיגי.
התיעוד הראשון של מתן פרסי הוקרה הוא מיוון העתיקה, שם הוענקו פרסים בגין ניצחונות בתחרויות ספורט שונות, תחרויות זמרה, ומחזות תיאטרון. ברומא העתיקה הוענקו פרסים בגין מעללים יוצאי דופן בשדה הקרב.
פרסים עולמיים
פרס נובל: פרס שנתי בתחומים: פיזיקה, כימיה, פיזיולוגיה או רפואה, ספרות, שלום וכלכלה. נחשב הפרס היוקרתי ביותר.
פרס אבל: פרס שנתי למתמטיקאים
מדליית פילדס מוענק אחת לארבע שנים לעד ארבעה מתמטיקאים מתחת לגיל ארבעים.
פרס אנדרסן: מוענק בדנמרק אחת לשנתיים לסופרים ומאיירים בתחום של ספרות ילדים ונוער.
פרס איג נובל: מוענק מדי שנה לאנשי מדע שערכו מחקרים מוזרים וחסרי ערך.
פרס טיורינג: ניתן על ידי ה-ACM, האגודה האמריקאית למחשבים, ונחשב לפרס החשוב ביותר במדעי המחשב.
פרס רומא: פרס שנתי הניתן על ידי האקדמיה לאמנות בפאריס לתלמידים מצטיינים במוזיקה, ציור, אדריכלות ופיסול.
פרס הוגו ניתן מדי שנה עבור סיפורי המדע הבדיוני או הפנטזיה הטובים ביותר בשנה שחלפה.
פרס גתה: לאנשי שם בתחומי הספרות, השירה, המוזיקה, האמנות הפלסטית והכימיה.
פרס וולף המוענק בישראל, מאז שנת 1978, למדענים ואמנים מכל העולם, בגין הישגים מיוחדים במדע ובקידום הידידות בין בני האדם.
פרס פוליצר: פרס אמריקני שנתי לתקשורת המונים, שנחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונות הכתובה.
פרס בלצן: מוענק על הישגים אקדמיים יוצאי דופן בתחומי מדעי הרוח, מדעי הטבע, תרבות, וכן למאמצי שלום.
פרס הולברג: מוענק על הישגים אקדמיים במדעי הרוח והחברה.
פרס פריצקר: מוענק מדי שנה, מאז היווסדו בשנת 1979, לאדריכל שתרם באופן בולט לתחום האדריכלות.
פרס אוסקר: מוענק על ידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע ונחשב לפרס הקולנוע היוקרתי ביותר בארצות הברית ובעולם.
פרס כדור הזהב: הפרס היוקרתי ביותר בכדורגל.
פרסים ישראליים
בישראל מחולקים, בין היתר, הפרסים הבאים:
פרס אבי חי: המוענק ליחידים ומוסדות הפועלים לקירוב לבבות בין המחנות השונים בחברה היהודית בישראל.
פרס אביטל - לעידוד מצוינות בהוראת המתמטיקה.
אות אביר איכות השלטון - מוענק מדי שנה על ידי התנועה לאיכות השלטון.
אות הנשיא להתנדבות - מוענק מדי שנה על ידי נשיא מדינת ישראל.
פרס אחדות ישראל פרס המוענק לאישים, גופים או ארגונים שתרמו לאחדות בעם.
אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג - מוענק מאז 1981 על ידי האגודה לזכויות האזרח לאדם או לארגון על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל.
פרס א.מ.ת: המוענק ליוצרים בתחומי המדע, מדעי החברה והרוח, התרבות והאמנות.
פרס הצילינדר הנודד: פרס המוענק מדי שנה על ידי אמנות לעם, עבור קידום התרבות והאמנות בפריפריה.
פרס אקו"ם: פרס בתחום היצירה במוזיקה ובספרות.
פרס ארדש, למתמטיקאים.
פרס בוני ציון: מוענק מדי שנה במטרה להוקיר את הישגיהם של עולים ממדינות דוברות אנגלית ולהביא לידי הציבור את תרומתם יוצאת הדופן למדינת ישראל.
פרס ביאליק: פרס ספרותי ותיק וחשוב ליוצרים בתחום ספרות יפה וחוכמת ישראל, מוענק מאז שנת 1933 על ידי עיריית תל אביב-יפו.
פרס ביטחון ישראל: פרס הניתן מדי שנה ליחידים או לגופים שתרמו תרומה יוצאת דופן לביטחון של מדינת ישראל.
פרס בן יצחק: פרס דו-שנתי למאיירים של ספרי ילדים, המוענק על ידי המשפחה ומוזיאון ישראל, אגף הנוער.
פרס בראשית - פרס שנתי הניתן על ידי ראש ממשלת ישראל לאיש מקצוע רב הישגים... שיוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי".
פרס ברנר: פרס ספרותי יוקרתי, המוענק אחת לשנה, על ידי אגודת הסופרים וקרן משפחת האפט.
פרס ברנשטיין: פרס שנתי המוענק ליוצרים צעירים בתחומי השירה, הספרות והמחזאות.
פרס גורני: פרס המוענק על ידי העמותה למשפט ציבורי בישראל.
פרס דן דוד: פרס המתחלק לשלושה חלקים, עבר הווה ועתיד. בכל חלק נבחרים מדי שנה תחומים שונים לקבלת הפרס.
פרס הלפרין: פרס כתיבה המוענק על ידי המכללה למנהל.
פרס הרצל - פרס המוענק על ידי עיריית הרצליה לאישים בעלי תרומה בולטת בתחום הציונות.
פרס התיאטרון הישראלי: פרס המוענק מדי שנה על ידי האקדמיה הישראלית לתיאטרון, עבור מצוינות בתחום התיאטרון.
פרס זאב לספרות ילדים ונוער.
פרס חשין: פרס בתחום חקר המשפט שמוענק על ידי קרן שניאור זלמן חשין והפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.
פרס טשרניחובסקי: פרס ספרותי ותיק וחשוב למתרגמים, מוענק מאז שנת 1942 על ידי עיריית תל אביב-יפו.
פרס ירושלים לספרות ולשירה.
פרס ישראל: פרס המוענק מדי שנה ביום העצמאות, בתחומים: מדעי היהדות, הרוח והחברה, מדעי החיים ומדעים מדויקים, תרבות ואמנות ומפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
פרס כץ: מוענק על ידי קרן כץ למפעלים העוסקים בשילוב ההלכה היהודית בחיים המודרניים.
פרס לויצקי, למתמטיקאים בתחום האלגברה
פרס לנדאו: פרסי מפעל הפיס לאמנויות הבמה ולמדעים ומחקר ע"ש לנדאו, בכתריסר קטגוריות אומנות ומדע, המשתנות בכל שנה.
פרס מנכ"ל רשות השידור ששמו הוחלף ל"פרס הצטיינות עיתונאית ע"ש אילן רועה"- לכתבים ועיתונאים מצטיינים ברשות השידור ובתאגיד השידור הישראלי
פרס נסיהו: לעבודות דוקטורט במתמטיקה.
פרס סוקולוב: לעיתונות הכתובה והאלקטרונית.
פרס סמי מיכאל: פרס הניתן מדי שנה על תרומה לחברה בכל הקשור לצמצום פערים חברתיים ולמתן שוויון הזדמנויות.
פרס ספיר: פרס שנתי המוענק ליוצרים בתחומי הספרות.
פרס עוז ציון - ניתן על פעילות בהגשמת הציונות. הפרס מוענק מדי שנה, החל משנת 2008, לשלושה זוכים, בטקס שמתקיים ביום ירושלים.
פרס עקביהו: פרס ספרותי יוקרתי, שערכו מגיע לכמה עשרות אלפי שקלים, המוענק על ידי אוניברסיטת בר-אילן למשוררים עבריים ולחוקרי שירה עברית, על מפעל חייהם.
פרס פתאל: פרס לחקר המשפט המוענק מדי שנה על ידי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.
פרס צגלה: פרס לעידוד כתיבה אקדמית המוענק על ידי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
פרס צלטנר: פרס לחקר המשפט המוענק על ידי ארגון רוטרי, קרן צלטנר למחקר שליד רוטרי ישראל והפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
פרס קפלן (רפואה) - פרס הניתן מדי שנה על ידי האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית לעבודות מחקר המצטיינת בתחום.
פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (נקרא לעיתים "פרס ראש הממשלה ליצירה").
פרס ראש הממשלה ליצירה ספרותית ביידיש.
פרס רפפורט המוענק ב-3 קטגוריות: אמנות, מחקר ביו רפואי ועשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית
פרס רקנאטי: פרס רקנאטי-צ'ייס-רש"י למורה היזם, פרס שנתי המוענק למורים שפיתחו יוזמות חינוכיות.
פרס שולמית אלוני: פרס הניתן מדי שנה על קידום זכויות אדם, צדק חברתי וחיים משותפים של יהודים וערבים.
פרס שרת התרבות בתחומי היצירה הספרותית: פרס שנתי על שם אריק איינשטיין המוענק מדי שנה לאומנים ותיקים היוצרים ופועלים לקידום התרבות בישראל בתחומי- זמר עברי, מוזיקה אמנותית, מחול, תיאטרון, אומנות פלסטית, קולנוע וספרות.
ראו גם
פרס מפעל חיים
רשימה קצרה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:התנהגות האדם
קטגוריה:יוון העתיקה: תרבות
fa:جایزه
| 2024-07-07T17:28:08
|
מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי
|
אבו עבדאללה מוחמד אבן מוסא אל-ח'ווארזמי (בערבית: ابوعبدالله محمد بن موسی خوارزمی, תעתיק מדויק: אבו עבדאללה מחמד בן מוסא ח'וארזמי; 780 בערך – 845 בערך), היה מתמטיקאי, אסטרונום וגאוגרף מוסלמי.
חייו
אל-ח'ווארזמי נולד בעיר חיווה שבמדינת ח'אנות חיווה באזור ח'ווארזם, הנמצאת כעת באוזבקיסטן. זמן מה לאחר מכן עברה משפחתו לאזור בגדאד, שם יצר אל-ח'ווארזמי את עיקר כתביו, בשנים 813–833. עיקר עבודתו המדעית נכתבה בערבית, שפת המדע בסביבתו של אל-ח'ווארזמי, אך שפת האם שלו הייתה פרסית.
מושג האלגוריתם קרוי על שמו, ומקורו בשיבוש שמו בתרגום הלטיני של השם אל-ח'ואריזמי ל-Algorithmi (ככל הנראה שיבוש בתעתיק שנגרם מהחלפת האות خ-ח', באות ج-ג, ולאחר מכן החלפת האות ز-ז באות ذ-ד' -שבשפות אירופיות נהגית כ-th וכך אל-ח'ואריזמי הפך ל אל-גורית'מי). בנוסף תרם תרומה משמעותית לפיתוח תחומי מדע נוספים: טריגונומטריה, אסטרונומיה, גאוגרפיה וקרטוגרפיה. גישתו השיטתית לפתרון משוואות הביאה לפיתוחה של האלגברה, מילה שמקורה בשם ספרו משנת 830, "חיסאב אל-ג'אבר ואל-מוקאבלה" (חשבון ההשלמה וההקבלה) . אף שתרומתו העיקרית נבעה ממחקר מקורי, הוא תרם גם לאיסוף וסידור של הידע הקיים בתחומי התמחותו, ממקורות יווניים, הודיים, יהודיים ואחרים. בין השאר הביא להפצת השימוש בספרה אפס ובספרות המוכרות לנו היום (ספרות הודיות-ערביות). הוא אף כתב חיבור על לוח השנה היהודי שהוא המקור הקדום ביותר הידוע כיום שמזכיר את כללי הדחיות (בגרסת ארבעה שערים הבבלית) ותקופת רב אדא.
ח'ואריזמי הוא שגילה את נוסחת המשוואה הריבועית.
בנוסף, פיתח ח'ואריזמי את מחקריו של תלמי בגאוגרפיה (כתב היד של ספרו בנושא זה התגלה בשנת 1878), וגם פיקח על עבודתם של 70 גאוגרפים שיצרו את המפה הראשונה של העולם (כפי שהיה ידוע באותה עת). במחקריו האסטרונומיים עסק באצטרולב ובשעון השמש.
התרגום ללטינית של עבודתו הגיע לאירופה והשפיע במידה מכרעת על התפתחות המדע שם. ספר האלגברה שלו שימש עד המאה ה-16 כספר העיקרי לנושא זה באוניברסיטאות אירופה.
הוא נפטר בבגדאד. על שמו נקרא מכתש אל ח'ואריזמי על הירח.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים מוסלמים
קטגוריה:מתמטיקאים פרסים
קטגוריה:גאוגרפים פרסים
קטגוריה:אסטרונומים פרסים
קטגוריה:תור הזהב של האסלאם
קטגוריה:מתמטיקאים מהמאה ה-9
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
| 2024-07-21T16:42:37
|
מורפולוגיה
|
מוֹרְפוֹלוֹגְיָה (מיוונית: μορφή: מורפ – צורה; λογία: לוגיה – תורה/חקר) היא תורה העוסקת בצורותיהם של דברים.
| 2023-08-07T13:47:26
|
אנגליה
|
אנגליה (באנגלית: England; "אִינְגְלַנְד") היא הגדולה בארצות הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. אוכלוסיית אנגליה מהווה יותר מ-83% מאוכלוסיית הממלכה, ושטחה הוא כשני שלישים משטח האי הבריטי. ביבשה, אנגליה גובלת בוויילס בדרום-מערב ובסקוטלנד בצפון, ובים, בתעלת למאנש, בים הצפוני ובים האירי.
מקור שם הארץ הוא באנגלים, אחד השבטים הגרמאניים שהתנחלו בבריטניה במאה החמישית והשישית. ממלכת אנגליה שהתגבשה במאה התשיעית הייתה המדינה החזקה באיים הבריטיים במשך קרוב לאלף שנים. ב-1707 התאחדה עם ממלכת סקוטלנד ונוסדה הממלכה המאוחדת. אנגליה נבדלת משלוש הארצות האחרות בכך שאין לה כל אוטונומיה פוליטית, והיא נשלטת ישירות על ידי הממשלה והפרלמנט הבריטיים, השוכנים בלונדון, שהיא בירת הארץ והממלכה גם יחד. מבחינה משפטית, אנגליה וויילס מהוות יחידה אחת הכפופה למערכת חוקים זהה, הנבדלת מזו של סקוטלנד וצפון אירלנד. בשל הדומיננטיות שלה, בעבר ובהווה, "אנגליה" משמשת לעיתים כמילה נרדפת לכלל הממלכה או לאי הבריטי.
היסטוריה
אנגליה הייתה מיושבת לפחות 60,000 שנים, הגם שעידני קרח חוזרים ונשנים גרמו לה לתקופות מספר שבהן רוב שטחה לא התאים להתיישבות אדם. תקופות אלו נפסקו לפני כ-20,000 שנים. הציידים והמלקטים של תקופת האבן פינו את הדרך לחקלאים ויישובי קבע. תרבות מגלית מתקדמת נוצרה במערב אנגליה לפני כ-4,000 שנה. לאחר 1,500 שנים ירשו אותה שבטים קלטים שהיגרו ממערב אירופה, בעיקר מגאליה. שבטים אלו כמכלול נודעו בשם בריטונים, השם שניתן להם על ידי סוחרים פיניקים - עדות לאופן בו גם בימים מוקדמים אלו האי היה חלק מתרבות הסחר באירופה ובמזרח התיכון.
ימין|ממוזער|170px|קסדה אנגלו-סקסונית עתיקה שנמצאה בדרום-מזרח אנגליה של היום
הפלישה הרומית הראשונה לאי התרחשה בשנת 55 לפנה"ס כשיוליוס קיסר החליט להוסיף את האי לכיבושיו ביבשת. הפלישה לא צלחה והאי נכבש מאוחר יותר בהוראתו של הקיסר קלאודיוס באמצע המאה הראשונה לספירה. כל החלק הדרומי של האי (שגבולותיו זהים בערך לאלו של האזורים המזוהים כיום כאנגליה וויילס), הפך למושבה רומאית משגשגת. המושבה ננטשה על ידי הרומאים במאה ה-5, כאשר האימפריה הנחלשת משכה את לגיונותיה כדי להגן על גבולותיה.
ללא עזרת הצבא הרומאי, לא הצליחה בריטניה הרומאית להתנגד לאורך זמן לפלישות השבטים הגרמאניים במאות ה-5 וה-6. השבטים הביאו לאזור אנגליה המודרנית תרבות חדשה ושפה חדשה ובכך דחפו את שלטון הבריטים-רומאים לעבר ויילס של ימינו והאזורים המערביים ביותר של אנגליה (בעיקר קורנוול וקאמבריה). חלק מהבריטונים חצו את תעלת למאנש לעבר צרפת, לאזור בריטאני של ימינו, ובכך נתנו לו את שמו ושפתו (בריטונית). אבל רבים מהבריטים-רומים נותרו באנגליה ונטמעו בקרב הפולשים.
הפולשים התחלקו לשלוש קבוצות עיקריות: יוטים, סקסונים ואנגלים. עם התפתחות תרבותם נוצרו מדינות אשר החלו להתאחד ביניהן. מעת לעת במשך תקופה זו אחד ממלכי הסקסונים הצליח להשתלט על כל או רוב תושבי אנגליה, על כן קשה לזהות את הזמן המדויק בו אוחד האזור לממלכת אנגליה. במובן מסוים, אחדות אמיתית הושגה בתגובה לפלישות הוויקינגים מדנמרק אשר כבשו את החלק המזרחי של אנגליה במאה ה-8. אגברט, מלך וסקס מוזכר לרוב כמלך הראשון של כל האנגלים, אם כי התואר "מלך אנגליה" אומץ לראשונה רק שני דורות לאחר מכן, על ידי אלפרד הגדול, שמלך בין השנים 871–879.
המורשת העיקרית שנותרה מהאזורים בהם שפת הבריטונים שלטה, היא שמות המקומות. רבים משמות אלו באנגליה (ובאופן פחות בולט - גם בסקוטלנד) באו למעשה משמות בריטים-קלטים, כולל לונדון, דאמברטון, יורק, דורצ'סטר, דובר וקולצ'סטר.
בשנת 1066 ויליאם הכובש והנורמנים כבשו את הממלכה הקיימת של אנגליה והקימו מערכת שלטונית ומערכת אצולה אנגלו-נורמנית. הם שלטו כמושלים ובעלי האדמות של פשוטי העם האנגלים. אצולה זו שימרה שימוש בשפה צרפתית מוקדמת, אך במהרה הבדלי התרבויות והשפה נמחקו במהלך ימי הביניים.
בזמן שהאנגלית הישנה נותרה כשפה המדוברת על ידי פשוטי העם, האצילים הנורמנים השפיעו עליהם מאוד בעזרת מילים צרפתיות ומנהגים צרפתיים.
אנגליה נכנסה לעימותים חוזרים ונשנים עם ויילס, שהייתה באותה עת נסיכות עצמאית, ועם סקוטלנד, שהייתה אז ממלכה עצמאית. שליטיה של אנגליה שאפו להרחיב את ההשפעה הנורמנית על כל האי הבריטי. כיבוש ויילס הושלם במאה ה-13, כשהאזור סופח לאנגליה והפך בהדרגה להיות חלק מהממלכה ברוב המובנים, אם כי בתקופה המודרנית נהוג לחשוב על בני האזור כעל אומה נפרדת (המיוצגת באופן נפרד באירועי תרבות, כגון ספורט). הכוח הנורמני בסקוטלנד עבר עליות ומורדות במהלך השנים והסקוטים הצליחו להשאיר בידם מידה כלשהי של עצמאות, למרות מלחמות חוזרות עם האנגלים. על אף שבסופו של דבר אנגליה הייתה מעצמה צבאית בינונית בלבד, היא הפכה לאחת המדינות העשירות ביותר באירופה של ימי הביניים, בעיקר עקב שליטתה בשוק הצמר, וכן בזכות תחילת התפתחות כוחה הימי.
כישלונה בהשגת שאיפותיה הטריטוריאליות ביבשת אירופה גרם לשליטי אנגליה להתבונן הרחק יותר ולבנות את הבסיס לאימפריית מסחר ומושבות. זה היה המסד עליו הושתתה האימפריה הבריטית. הרפורמציה הפרוטסטנטית סיבכה את אנגליה במלחמות דת עם המעצמות הקתוליות באירופה, בעיקר ספרד, אך הממלכה שמרה על עצמאותה בזכות מזל - וכישורי מלכים כריזמטיים (כמו אליזבת הראשונה). יורשה של אליזבת, ג'יימס הראשון, מלך תחילה בסקוטלנד (כג'יימס השישי) כשהוכתר גם למלך אנגליה. המצב שנוצר מכונה במשפט הבינלאומי "אוניה פרסונלית" (איחוד אישי של שני תארים ומעלה לאותה אישיות): "מלך בריטניה הגדולה". זה היה היסוד לחוק האיחוד של 1707 שאיחד באופן רשמי את אנגליה, סקוטלנד וויילס ל"ממלכת בריטניה הגדולה"; בהמשך, זו הפכה ל"ממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד" (1801 עד 1927) ולבסוף ל"ממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד" (מ-1927 ועד זמננו).
פוליטיקה
ממוזער|170px|אליזבת הראשונה הנחשבת לאחת מגדולי מלכי אנגליה הודות למסירותה לארצה|טקסט=דיוקן של המלכה אליזבת הראשונה.
בעקבות חקיקה בשנים 1284 ו-1535–1542, ויילס חלקה את מעמדה החוקי עם זה של אנגליה כ"אנגליה וויילס". חוק האיחוד של הממלכה עם סקוטלנד ב-1707 יצר את "ממלכת בריטניה הגדולה", אשר מיזגה את אנגליה, ויילס וסקוטלנד לישות פוליטית אחת. סקוטלנד, יחד עם צפון אירלנד, שמרה על מערכת משפטית נפרדת. דוכסות קורנוול ודוכסות לנקסטר שמרו גם הן מספר זכויות ייחודיות.
שמאל|ממוזער|160px|ציור ימי-בניימי משנת 1300 לערך המתאר את הפרלמנט של אנגליה. ניתן לראות את המלך יושב על הכיסא למעלה
כל בריטניה הגדולה נשלטת על ידי ממשלת הממלכה המאוחדת החל משנת האיחוד. בשנת 1999 נערכו לראשונה בחירות לפרלמנט האזורי בסקוטלנד ולאספת נבחרים האזורית בוויילס, כך שאנגליה נותרה היחידה מבין המדינות באי שלא הקימה לעצמה בית מחוקקים משל עצמה. מכיוון שכל החקיקה עבור אנגליה מועברת בפרלמנט של הממלכה המאוחדת בווסטמינסטר, ישנן מספר תלונות לגבי יכולתם של לא-אנגלים להשפיע רבות על חקיקה שנוגעת אך ורק לאנגליה. בעיה זו הוצגה על ידי פוליטיקאים אנגלים ולא-אנגלים, במיוחד אלו המתנגדים להעברת סמכויות, וזכתה לכינוי "שאלת וסט לות'יאן" (על שם מחוז בסקוטלנד).
מבחינת שלטון, אנגליה היא תופעה חריגה בממלכה המאוחדת. שלא כמו שלוש האומות האחרות, אין לה פרלמנט מקומי או ממשלה וענייני השלטון הקשורים אליה מטופלים על ידי ממשלת הממלכה המאוחדת, פרלמנט הממלכה המאוחדת ומספר ארגונים קטנים ואוטונומיים, הדואגים לנושאים ספציפיים, כמו המורשת האנגלית. בימים אלו מתרבות הקריאות לפירוק הממלכה המאוחדת וליצירת אנגליה עצמאית.
הממשל הנוכחי מעדיף הקמת רשויות מקומיות בטיעון לפיו אנגליה גדולה מדי מכדי להיות מדינה ריבונית בתוך הממלכה המאוחדת.
בירת אנגליה כיום היא לונדון. וינצ'סטר הייתה הבירה המקורית של אנגליה עד המאה ה-11. עם הזמן הפכה לונדון לבירה המסחרית של האומה בזמן שווסטמינסטר (בה נמצאת חצר המלוכה) הפכה לבירה הפוליטית. תפקידים אלו, במובן רחב יותר, השתמרו עד היום.
שלטון מקומי
מבחינה היסטורית, צורת השלטון המקומי הגבוהה ביותר באנגליה הייתה מחוז. חלוקה זו נוצרה מיחידות רבות של ממלכות באנגליה של לפני האיחוד, כמו אסקס וסאסקס וערים שונות. רוב גבולות המחוזות נוצרו לפני המהפכה התעשייתית והעיור המואץ שהיה תוצאה של המהפכה התעשייתית.
הפתרון למצב זה היה יצירת מחוזות עירוניים. אלו פוזרו לאחר מכן, יחד עם מספר מחוזות אחרים, לשלטון אזורי, אשר איחד את המחוז והשלטון העירוני. לונדון היא יוצאת דופן. העיר היא האזור היחיד בו יש בית נבחרים וראש עיר אשר נבחר בבחירות ישירות. 32 רשויות הרבעים בלונדון והאיגוד של לונדון נותרו צורת השלטון המקומי בעיר.
מלבד לונדון רבתי, האזורים הרשמיים הם:
צפון מזרח אנגליה
צפון מערב אנגליה
יורקשייר והאמבר
מערב המידלנדס
מזרח המידלנדס
מזרח אנגליה
דרום-מערב אנגליה
דרום מזרח אנגליה
מלבד לונדון, לאזורים אין כוח רב ועליהם לתת דין וחשבון לפרלמנט, לא לנציגים נבחרים מקומיים. סמכות אזורית נמצאת בידיהם של ועדות מקומיות שנבחרו על ידי הממשלה הבריטית.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|230px|נהר התמזה; ציור של קאנאלטו
אנגליה מהווה שני שלישים מהאי הבריטי וממוקמת במרכזו ובדרומו. בנוסף, ישנם מספר איים קטנים השייכים לאנגליה, הגדול בהם הוא האי וייט. אנגליה גובלת בסקוטלנד בצפון ובוויילס, במערב. מרחקה מאירופה היבשתית הוא 38 ק"מ.
הנוף באנגליה מתאפיין בעיקר בגבעות, אבל אלה הופכות בהדרגה להרים של ממש בצפון. ישנו גם אזור מישורי ונמוך המורכב בעיקר מביצות במזרח. רוב הביצות יובשו לצורכי חקלאות.
מנהרת התעלה מחברת את אנגליה ליבשת האירופית. הגבול הצרפתי-אנגלי עובר באמצע המנהרה. הנמל הגדול ביותר באנגליה הוא פול, במרכזו של החוף הדרומי. נמל זה נחשב כנמל השני בגודלו בעולם, על אף שיש חולקים על קביעה זו.
הטמפרטורה הגבוהה ביותר שאי פעם תועדה באנגליה היא 38.5 מעלות צלזיוס ב-10 באוגוסט 2003 בקנט. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה היא 26.1- מעלות צלזיוס ב-10 בינואר 1982 ליד ניופורט.
נהרות גדולים
תמזה
סוורן
טרנט
האמבר
יורקשייר אאוס
טיין
מרזי
הערים הגדולות
רשימת הערים הגדולות באנגליה נתונה לוויכוח עקב ההגדרה הבריטית-אנגלית לעיר (אזור אורבני שמתפתח תדיר). לפי הגדרה זו, לונדון היא העיר הגדולה ביותר באנגליה ובהפרש ניכר. מנצ'סטר וברמינגהאם צמודות במקום השני. מספר ערים נוספות, בעיקר בצפון אנגליה, הן בעלות גודל והשפעה ניכרים, כמו ליברפול, לידס, ניוקאסל, נוטינגהאם, בריסטול ושפילד.
אם משתמשים בהגדרה האמריקאית (ארצות הברית) לגבולות העיר, שש הערים הגדולות באנגליה הן ברמינגהאם, לידס, שפילד, ברדפורד, ליברפול ומנצ'סטר. לפי הגדרה זו, לונדון איננה ברשימה (כיוון שהעיר עצמה היא זעירה ורק חלק מאזור לונדון-רבתי). עקב ההבדלים בתוצאות הדירוג, יש המשתמשים בשיטת דירוג זו או אחרת לפי טעמיהם.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|הסיטי של לונדון, המרכזי הכלכלי המוביל בעולם אחרי ניו יורק
בעבר, בזמן ימי הביניים, אנגליה הייתה מיצרניות הצמר החשובות בעולם. המדינה ייצאה את הצמר לאירופה וערי מסחר ונמלים רבים קמו בעקבות תעשייה זו. תשתית בעייתית הקשתה על התפתחות המרכזים התעשייתיים לגודל משמעותי, אך כאשר החלו להיבנות תעלות ומסילות רכבת (במאות ה-18 וה-19), החלה התקדמות בפיתוחם.
אנגליה הייתה מחלוצות המהפכה התעשייתית במאה ה-18. באותה תקופה האימפריה הבריטית שלטה על מספר רב של מושבות באוסטרליה, אמריקה וקנדה, למשל. כלכלת אנגליה נתמכה על ידי המושבות האלה, אשר סיפקו לה משאבים שונים כגון כותנה וטבק. המפעלים האנגלים עיבדו את המוצרים האלו ומכרו אותם הן לשוק המקומי ולשוק הבינלאומי.
כיום אנגליה היא אחת מהמדינות המתועשות ביותר בעולם. היא מייצרת מספר מוצרים, החל ממחטי תפירה ועד לציוד מכרות. המדינה מובילה בבניית ספינות ויצרנית חשובה של טקסטיל ומוצרים כימיים. מכוניות, רכבות ומטוסים הם גם מוצרי תעשייה חשובים באנגליה.
העיר לונדון הפכה במהלך העשורים האחרונים במאה ה-20 לאחד המרכזים הפיננסיים הגדולים בעולם, יחד עם טוקיו וניו יורק.
תעשיות כבדות, כגון כריית פחם, תעשיות פלדה ועוד, צנחו באמצע המאה ה-20 והוחלפו עם הזמן בתעשיות היי-טק וכדומה.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|צפיפות האוכלוסין באנגליה
ממוזער|עולם דוברי האנגלית: בכחול יש רוב לדוברי השפה כשפת אם, בתכלת האנגלית היא שפה רשמית אך אינה מדוברת כשפת אם בפי רוב התושבים
אנגליה היא גם המדינה המאוכלסת ביותר בממלכה המאוחדת וגם בעלת הגיוון האתני הרב ביותר. תושביה מונים כ-56 מיליון, מתוכם כ-10% בני מיעוטים. אנגליה היא המדינה השנייה בצפיפות האוכלוסין באירופה.
ישנו ויכוח לגבי מוצאה של האוכלוסייה האנגלית - האם מוצאה מהשבטים המקוריים ששרדו והתערבבו, או שמא עיקרה מהתיישבויות והגירות של עמים אחרים לתוך האי. הדעה המסורתית קובעת כי האוכלוסייה היא ברובה צאצאים של גלי הגירה, אך עדויות DNA מראות שייתכן כי אבות האוכלוסייה גרו באי עוד בתקופה הפרה-היסטורית.
גלי ההגירה העיקריים הם: הקלטים בסביבות 600 לפני הספירה, התקופה הרומית, השבטים הגרמניים (350–550), ויקינגים ודנים (800–900), נורמנים (1066), פליטים מאירופה (1650–1750), אירים (1840–1850), אירים ויהודים (1880–1940), אירים, קריביים, אפריקאיים ודרום-אסייתים (1955 ואילך), אירים, מזרח-אירופאים, איראנים, כורדים ופליטים רבים (1985 ואילך).
בשנת 2018 המיעוטים הגדולים ביותר באנגליה היו ממוצא: הודי (832,000), פולני (832,000), פאקיסטני (535,000), אירי (369,000), גרמני (309,000), קריבי (255,000) ואמריקאי מארצות הברית (155,000).
בנוסף, ישנה הגירה פנים-בריטית מסקוטלנד, מוויילס ומצפון אירלנד.
ההתפלגות האתנית היא: 85.4% לבנים, 7.8% אסייתים, 3.5% שחורים, 2.5% מעורבים, 0.4% ערבים.
ההתפלגות הדתית היא: 59.4% נוצרים, 24.7% ללא השתייכות דתית, 5% מוסלמים, 1.5% הינדואיסטים, 0.5% יהודים, 0.5% בודהיסטים.
שיעור הפריון עומד על 1.66 צאצאים לאישה (נכון לשנת 2019).
שפות
לאנגליה אין שפה רשמית מבחינה חוקית, אך השפה האנגלית שמקורה בארץ משמשת ככזו בפועל. הלשון האנגלית המדוברת מכילה מגוון של מבטאים אזוריים, דיאלקטים מובהקים (באזורי הכפר המסורתיים, לרוב בקרב מבוגרים) וסוציולקטים. קו הגבול הלשוני המוכר והבולט ביותר הוא זה שבין הצפון לדרום, הנבדלים זה מזה בהגייה המקובלת של תנועות שונות.
באנגליה גופא שרדה רק לשון לא-אנגלית אחת, הקורנית של קורנוול. היא נכחדה במהלך המאה ה-19 אך לאחרונה הוחייתה, והיא מדוברת בדרגות שונות על ידי כ-3,500 אנשים.
עקב היותה של אנגליה עתירה במהגרים, מדוברות בערים הגדולות שפות זרות רבות לאינספור, כשהבולטות הן אלו של המדינות מהן מגיעים רוב המהגרים: פונג'אבי, הינדית, אורדו, בנגלית, פולנית וסינית.
תרבות
שמאל|ממוזער|190px|סר אייזק ניוטון, אחד האנשים המשפיעים בהיסטוריה של המדע
ימין|ממוזער|100px|ויליאם שייקספיר
הספרות הבריטית הפכה לחלק חשוב מהספרות העולמית הודות למחזותיו של ויליאם שייקספיר הנחשבים בעיני רבים למחזות הגדולים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית ובתרבות המערב, מחזאים אנגלים נודעים הם כריסטופר מרלו וסומרסט מואהם. ג'ורג' ברנארד שו, מגדולי המחזאים אמנם נולד באירלנד אך חי ופעל שנים בלונדון ובאנגליה.
הרומן האנגלי כבש את מקומו הודות לדניאל דפו שנחשב, יחד עם סמיואל ריצ'רדסון, לאבי הרומן האנגלי ("רובינזון קרוזו" הוא ספרו הידוע ביותר). גם הנרי פילדינג היה אחד ממייסדי הרומן האנגלי. מרי שלי וצ'ארלס דיקנס. כמו כן בתחום סיפורי המסתורין והבלשים תופסים האנגלים מקום של כבוד, ואגאתה כריסטי ואף ארתור קונאן דויל נחשבים לגדולי סופרי הבלשים בכל הזמנים.
אנגליה ידועה במשורריה המהוללים, עליהם נמנים: ג'ון מילטון, ויליאם שייקספיר, אדמונד ספנסר, ויליאם וורדסוורת', ג'פרי צ'וסר, פיליפ סידני, פרסי ביש שלי, לורד ביירון, ויליאם בלייק, ג'ון קיטס, אלפרד טניסון, ואחרים.
בתחום המדעים אנגליה תרמה לעולם את אייזק ניוטון ואת צ'ארלס דרווין.
ליגת הכדורגל האנגלית, הפרמייר ליג, היא אחת מליגות הכדורגל המצליחות בעולם, ומדורגת נכון לעונת 2023 במקום הראשון בדירוג אופ"א. יחד עם הפריימר ליג נמצאות הליגה השנייה "פוטבול ליג צ'מפיונשיפ", השלישית "הפוטבול ליג הראשונה" והרביעית "הפוטבול ליג השנייה".
יהודים באנגליה
יהודים הגיעו לאנגליה לראשונה עם ויליאם הכובש ב-1066, אך גורשו על ידי אדוארד הראשון ב-1290 וישיבתם נאסרה במשך כשלוש מאות וחמישים שנה. באמצע המאה ה-17 התיר אוליבר קרומוול את שיבת היהודים. בתחילה הגיעו ספרדים מארצות השפלה, ולאחריהם אשכנזים ממרכז אירופה. גל הגירה עצום מרוסיה ופולין חימש את האוכלוסייה היהודית, מ-60,000 ל-300,000, סביב ראשית המאה העשרים. ערב מלחמת העולם השנייה נמלטו למדינה רבבות פליטים יהודים מהשטחים בשלטון הנאצים.
באנגליה יושב רוב מכריע של יהודי הממלכה המאוחדת, המונים קרוב לרבע מיליון נפש. הריכוז הגדול ביותר הוא בלונדון, עם כ-200 אלף יהודים, רובם בשכונות הצפון מערביות של העיר ובראשן הנדון וגולדרס גרין, אך גם בהמפסטד ובסטמפורד היל. הריכוז השני בגודלו הוא במנצ'סטר, עם כ-40,000 יהודים, בעיקר בצפון העיר.
ראו גם
האיים הבריטיים
לקריאה נוספת
א.ל. מורטון, דברי ימי אנגליה, תרגם מאנגלית: א. אמיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ו, 1955
ס.א. קרינגטון-ה. ג'קסון, דברי ימי אנגליה, תרגם מאנגלית: י. שנברג, מו"ל: מצפה, תרצ"ד-תרצ"ה (1934–1935)
קישורים חיצוניים
מלכת אנגליה: מוכיחה שאנו זקוקים לעולם האגדות: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
הערות שוליים
*
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: ישויות
| 2024-10-20T09:46:19
|
המהפכה הצרפתית
|
שמאל|ממוזער|350px|נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789. ציורו של ז'אן-פייר הואל, 1789.
המהפכה הצרפתית (בצרפתית: Révolution française) הייתה תקופת טלטלה וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת בין 1789 ל-1799, שהתחוללו בה שינויים מהותיים בסדרי החברה והממשל ושמהווה ציון דרך בתולדות העולם המודרני.
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18, תחת שלטונו של המלך לואי השישה עשר, קרסה הממלכה תחת עולו של משבר כלכלי בלתי ניתן לתיקון שנגרם בעיקר בגלל המבנה החברתי של חלוקה למעמדות ומשטר זכויות-היתר שהיה נהוג בצרפת של אותה תקופה. ב-1789 לא היה יכול הכתר לשלם עוד את חובותיו או לגייס די כוח פוליטי להעברת הרפורמות הנדרשות, ונאלץ לכנס את אספת המעמדות כדי להשיג את הסכמת כל נתיניו להעלאת מיסים. מהלך זה סימן את התמוטטות סמכותה של המלוכה האבסולוטית, ופתח את הדרך לבחינת מודלים חדשים, בהשפעת רעיונות עידן הנאורות שנפוצו בקרב המשכילים. עם פתיחת אספת המעמדות הכריזו פשוטי העם, "המעמד השלישי", כי הם דורשים שוויון אזרחי וחוקה, והקימו את האספה הלאומית. השלטון ניסה לדכאם, אך ב-14 ביולי 1789 יצא ההמון בפריז לרחובות וכבש את הבסטיליה בעוד המשמעת בצבא מתפוררת. המלך נכנע והסכים לשתף פעולה. כמו כן פרץ גל של מהומות איכרים באזורים הכפריים. ב-4 באוגוסט ניצלו זאת רודפי השוויון באספה כאמתלה לביטול זכויות-היתר המעמדיות. ב-26 באוגוסט אושררה הצהרת זכויות האדם והאזרח, והאספה פנתה לערוך רפורמות נרחבות בתקווה ליצור מלוכה חוקתית.
הניסיון לגבש הסכמה רחבה, שבראשו עמדו דמויות כמו המרקיז דה לה פאייט ואונורה מירבו, נכשל. פערים הולכים וגדלים ניבעו בין השכבות והסיעות באספה ובציבור ככל שנענו התביעות המוקדמות. בתחילה ביקשו הליברלים זכות בחירה מוגבלת בסף הכנסה, הפרדת רשויות ומערכת בלמים ואיזונים. בהמשך עלו כוחות שמאל שתבעו שלטון ריכוזי חזק שייבחר על ידי כלל הציבור ויערוב גם לשוויון חברתי. ככל שהמהפכה התקדמה, כך פנו יותר ממתנגדיה לגלות ולהגירה, ואף ניסו ליזום מרידות נגדה ממדינות אחרות. בקיץ 1790 בוטל מעמד האצולה והאספה תבעה מהכנסייה הקתולית להישבע אמונים למדינה תוך עקיפת הממסד הדתי. סירוב רוב הכמרים הניע מדיניות דיכוי כלפיהם שקוממה את השמרנים, ומחאתם דרבנה הקצנה משמאל שלובתה בעיקר על ידי המועדון היעקוביני רב-ההשפעה. המלך לואי זמם בסתר נגד המהפכה ועמד בפומבי לצד הגולים והכמרים. ב-20 ביוני 1791 ניסה להימלט מפריז והוקיע את כל הצעדים שאולץ להסכים להם. החשש מהתמוטטות מפעלם ומאלימות האספסוף הניע רבים מוותיקי המהפכה להתמתנות עוד קודם. כשהקיצונים בפריז תבעו להדיח ולשפוט את המלך, דיכאו אותם המתונים בכוח בטבח שאן דה מארס ב-16 ביולי והקימו את מועדון הפייאנטים, שפרשו מן היעקובינים. ב-1 באוקטובר אושררה "חוקת 1791" שיצרה מלוכה חוקתית, בתקווה לסדר פוליטי יציב.
במהרה התחוור שהפערים בין הפייאנטים לכתר גדולים מדי לגישור, וסיעתם איבדה את השלטון. תחתם עלו הז'ירונדינים, שדרשו מלחמה נגד הגולים ופטרוניהם שתאחד את האומה ותאלץ את לואי לחשוף את כוונותיו. ב-20 באפריל 1792 הוכרזה מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה נגד קיסר אוסטריה. האחריות לכישלונות הצבאיים נתלתה במלך, שאכן היה במגע חשאי עם האויב וקיווה להצלה על ידו, והתחזקה התביעה להדיחו. אף הז'ירונדינים החלו לחשוש מן השמאל הקיצוני יותר, אך פלישת האויב לצרפת היטתה את שיווי המשקל הפוליטי נגדם. לאחר שהאספה המחוקקת סירבה לשפוט את המלך, חוללו הרדיקלים בפריז הפיכה ב-10 באוגוסט 1792 בגיבוי האספסוף העירוני, הסנקילוטים. הוקמה רשות מכוננת חדשה, הוועידה הלאומית, שהייתה אמורה ליצור חוקה לטעמם. השלטון נתפס בידי סיעת המונטניארדים. הם הכריזו על צרפת כרפובליקה והוציאו להורג את המלך לואי. מדיניות המלחמה הנוקשה הביאה לשורת מרידות בתוך צרפת, ואף הז'ירונדינים בוועידה מחו. בתגובה, ערכו המונטניארדים הפיכה נוספת בתמיכת הסנקילוטים נגד הז'ירונדינים ב-2 ביוני 1793, ואסרו את מנהיגיהם. שורת חוקי חירום למלחמה באויב מבית ומחוץ וריכוז כל הכוח הביצועי בידי הוועד לשלום הציבור, הובילו לתחילת שלטון הטרור באוקטובר, ולהשעיית החוקה הריכוזית החדשה שהכינה הוועידה. רבבות הוצאו להורג או נטבחו. הטרור נרגע בראשית 1794, אך אז פרץ מאבק שליטה בין שלוש הסיעות המונטניארדיות: המתונים תומכי ז'ורז' דנטון, הקיצונים האברטיסטים שקראו להחריף את אמצעי החירום, ואנשי מקסימיליאן רובספייר באמצע. ההתנגשות ביניהן הסתיימה בחיסול שתי הראשונות ובעליית רובספייר ככמעט שליט-יחיד באפריל. הוא הנהיג תקופה נוספת של טרור נגד כל מי שחשד בו, אך בכך איחד את הוועידה נגדו. הוא עצמו הופל בהפיכה והוצא להורג ב-28 ביולי 1794.
אחרי שהשמאל נחלש עקב מחזורי הטיהורים, החלה המהפכה לנטות ימינה לשמרנות לראשונה לאחר שנים של הקצנה. מנגנוני הטרור פורקו ושרידי המונטניארדים דוכאו בתקופה שנודעה כ"ריאקציה התרמידורית". השמאל והימין דוכאו חליפות באיזון זהיר. לאחר שהסנקילוטים ניסו לערוך הפיכה ב-20 במאי 1795, חוסלו בסיסי הכוח שלהם ומארגניהם נעצרו; צעד דומה מצד המלוכנים המתעוררים, שערכו התקוממות ב-5 באוקטובר, הסתיים אף הוא בהבסתם ובדיכויים. הוועידה התרמידורית הכינה את "חוקת 1795", שהקפידה על בלמים ואיזונים וכיוונה לרצות את בעלי הרכוש. ב-1 בנובמבר נפתח שלטון הדירקטוריון, גוף מבצע בן חמישה אנשים שהיה אמור להתנהל בפיקוח המחוקק אך למעשה פעל כדיקטטורה. המשטר החדש נשען יותר ויותר על הצבא, שהזרמת המשאבים וכוח האדם אליו הפכה אותו לגוף החזק בפוליטיקה הארצית. ב-4 בספטמבר 1797 ערך הדירקטוריון הפיכה צבאית ותפס את השליטה בגלוי לאחר שתוצאות הבחירות לא היו לרוחו. הממשל החדש איבד את מעט התמיכה שהייתה לו עם פרוץ מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה ב-1799; בהפיכת 18 בברימר, ב-9 בנובמבר אותה שנה, תפס המצביא נפוליאון בונפרטה את השלטון. הוא ביסס במהרה משטר יציב וסיים למעשה את המהפכה. נפוליאון ויתר אפילו על היומרה להנהיג שלטון ייצוגי, וב-1804 ביטל את הרפובליקה והכתיר את עצמו לקיסר.
רקע
המשטר הישן וליקוייו
שמאל|ממוזער|300px|12 בספטמבר 1715: לואי החמישה עשר הילד, מימין, בעת רישום החוק בפרלמנט פריז שבו מונה דודו לעוצר. הטקס סימל את סמכותו האבסולוטית, אך הפרלמנט אשרר זאת לבדו כבר ב-2 בחודש.
מאז ימי לואי הארבעה-עשר שרר בצרפת להלכה משטר אבסולוטי, כשמקור הלגיטימציה המוצהר של הפוליטיקה היה ציות מוחלט לרצון המלך. האצולה הוחלשה ועושי-דברו של לואי, האינטנדנטים, ניהלו את הממלכה.
כביתר אירופה הקדם-מודרנית, נשענה החברה הצרפתית על מבנה קורפורטיבי, בו השתייך כל אדם לקבוצה מעמדית (או שְׂדֵרָה) שהקנתה לו זכויות-יתר, במידה מסוימת, והכפיפתו לתגמול ולעונש שונים. גיבוש בתוך כל שדרה היה המפתח לשימור זכויותיה מול לחץ הכתר. הגורם העיקרי בממשל המקומי היה הפרלמנטים, מעין בתי-דין אזוריים שהופקדו על רישום חוקים ואכיפתם. גם בתקופות בהן אסר עליהם המלך להביע מחאה, לא ניתן היה למנוע מהם להכשיל ולעכב בפועל. החיכוך בין הכתר לפרלמנטים, לאצולה, ליתר השדרות ולגורמים אחרים, היה מרכיב קבוע בפוליטיקה הצרפתית במאה ה-18, אך לא היה לו שום מוצא מוסדר בדמות בית-מחוקקים כמו זה הבריטי שלאחר חוק הזכויות 1689. כשכפה המלך את רצונו, הובעה התנגדות מלמטה – אם כי זו בוטאה באופן שהלם את מושגי המלוכה בחסד האל – וחוזר חלילה, בעיקר לאחר שיורשי לואי הארבעה-עשר התגלו כסמכותנים ומוכשרים פחות ממנו.
החלוקה המעמדית הבסיסית, שכיסתה על מציאות מורכבת יותר, השתקפה באספת המעמדות, הגוף הייצוגי הישן שלא כונס מאז 1614: המעמד הראשון, הכמורה, שמנה כ-100,000 איש ב-1789, נהנה מהטבות מפליגות והיה בעליהן של 10% מהקרקעות; השני, האצולה, שכלל לפי מרבית ההערכות כ-400,000 איש, היה פטור מרוב המיסים ושלט ב-25% מהקרקעות; והשאר, אנשי המעמד השלישי, היו פשוטי העם שמנו כ-27.5 מיליון נפש. אלה נחלקו לקבוצות רבות, כולל סוחרים עשירים בערי הנמל שקיבלו הטבות מס אף יותר משני המעמדות המיוחסים, וכולל חקלאים אמידים שהרוויחו מהמערכת הסניוריאלית לפיה התנהלו אזורי הכפר. לצדם היו עירוניים למיניהם ואומנים המאוגדים בגילדות, כל אחת וזכויות-היתר המיוחדות לה. אך רובה הגדול של האוכלוסייה, כ-21 מיליון איש ערב המהפכה, היו איכרים עניים. החיטה הייתה המוצר הבסיסי והחשוב ביותר, ותנודות במחירי הלחם היו עלולות להמיט רעב המוני.
הממלכה הורכבה מפלכים שצורפו זה על גבי זה בתהליך סיפוח מתמשך לאורך מאות שנים. לכל נחלה היו חוקים ומסורות ולעיתים אף לשון או ניבים אופייניים, ואף מידות ומשקלות שונים. המשפט נשען לא על קובצי חקיקה מסודרים אלא לרוב על תקדימים ונוהגים מקובלים, שנאכפו על ידי מגוון ערכאות מקומיות, לעיתים בתי-דין ולעיתים פשוט אדונים ששפטו את מי שתחת מרותם. הענישה השתנתה בין מעמדות ובין מחוזות ונתפשה תכופות כשרירותית; עינויים והוצאות להורג, כמו שבירה על הגלגל, היו בשימוש. כל אלו גזרו מבנה שלטוני ומשפטי מגוון, שעמד בעוכריו של כל ניסיון ליישם מדיניות אחידה. מכך נבע, בין היתר, אופייה המפוצל של הכלכלה הצרפתית; הסחר בין המחוזות הוגבל באמצעות מכסים ורישיונות מרובים, הן בשל החלוקה המנהלית והן בהשפעת עקרונות המרקנטיליזם של שר האוצר ז'אן-בטיסט קולבר. אלה נועדו לאפשר פרוטקציוניזם בכל נחלה מחד ואספקת חיטה במחירים סבירים מאידך. הפרשי המחירים של מוצרים זהים באזורים שונים הגיעו למאות אחוזים. בעוד שמעצמות אירופאיות אחרות הקימו במאה ה-18 מערכות מיסוי וכספים ריכוזיות שהתבססו על פקידי מדינה בשכר, התקיים בצרפת עד 1789 מבנה מבוזר מאוד שנשען על מכירת משרות נושאות רווח, שהשלטון היה יכול להפקיע חזרה רק תמורת פיצוי. בתמורה לתשלום גבוה והתחייבות להעביר סכומים ומכסות מוסכמים לאוצר הממלכה, קיבלו המחזיקים בהן זכות לגבות כספים עבור עצמם ופטורים שונים. לצרפת אף לא היה בנק מרכזי, לאחר שניסיון להקים בנק בהשגחת המלך הסתיים במפולת חברת מיסיסיפי ב-1720. ריבוי התפקידים הנמכרים סיבך עוד יותר את מנגנון זכויות-היתר המסועף. המוני האיכרים נדרשו להעביר חלק גדול מיבוליהם למדינה, לאדוניהם ולכנסייה גם יחד, והיו מחויבים גם בביצוע עבודות עונתיות (קורווה).
בימי לואי החמישה-עשר הובילו שיפורים בחקלאות ובבריאות הציבור לגידול האוכלוסייה ב-30%, שהטיל עומס ניכר על המשאבים. רוב ההכנסות מכך נותבו אל בעלי הקרקעות, פשוטי עם ומיוחסים כאחד, בעוד האיכרים נעשו עניים יותר. החלה לחלחל ההכרה שהמבנה הכלכלי בעייתי, ושנדרשת רפורמה. ב-1771, לאחר שהמדינה עברה פשיטת רגל למעשה תחת שר האוצר ז'וזף מרי טרא, הצליח הקנצלר רנה דה מופו לשלול מהפרלמנטים את מרבית סמכויותיהם, אך גם הוא לא עבר משם לתמורה מקפת. רפורמות דומות קודמו לחצאין במהלך כל התקופה, תוך שהן נבלמות בשל רתיעה מעימותים פוליטיים. הפרלמנטים והאצולה, שרצו בשימור פטוריהם, העלו האשמות על עריצות ושרירותיות.
החברה הצרפתית תססה בינתיים בהשפעת תהליכים אחרים. ליברליזציה ושחרור חסמים בשוק החיטה גררו עליות מחירים, והאיכרים, שתפקיד הממשל המרכזי כרגולטור האמון על אספקה זולה של לחם (הרשויות הוציאו על כך כסף ומשאבים רבים) היה מרכזי בעיניהם, התמרמרו וטענו שהמלך והעשירים מנסים להרעיבם. המחאה המתעצמת בנידון נשאה גוון אנטי-קפיטליסטי חריף: כשניסה הממשל לפתוח את השוק ב-1769 וב-1774, אירעו גלי מהומות, והתושבים ניסו להמשיך לאכוף באלימות את החסמים ולהנמיך בכוח את המחירים, כשהם מתנגדים לסחר החופשי ומבקשים לשמר את המעורבות העמוקה של המלוכה בשוק ואת מנגנוני הרווחה שלה. כמו כן התחוללה תנופת תיעוש וסחר, מקיפה פחות מאשר בבריטניה, אך מפותחת דיה כדי להחליש את הזיהוי הבלעדי בין בעלות על קרקע מעובדת לבכורה מעמדית. היא הייתה קשורה גם בהקמת מושבות מעבר לים כבהאיטי. פשוטי עם עשירים וחלק מהאצולה היו שותפים במיזמים שונים, ובקרב העירוניים ניכרו סימניה של תודעה צרכנית, שערערה על הריבוד הנוקשה בין השדרות.
בינתיים, האצולה עצמה הייתה מפולגת ומסוכסכת בין יושבי החצר לכפריים, בעלי הון ועניים, ובעיקר בין בעלי הייחוס לאלה שרכשו את תאריהם בדורות האחרונים: כ-40,000 איש קנו כאלה במהלך המאה. מעמד האצולה הצרפתי היה אחד הפתוחים והדינמיים ביותר באירופה, כשהצטיינות צבאית, מילוי תפקידים בפקידות הבכירה, או די עושר לקנות תואר-עובר-בירושה אפשרו בקלות לפשוטי עם להיכנס אליו; ברמה הסמלית, עם זאת, הייתה התעקשות רבה על מיתוס "המוצא הטהור" מבתים מיוחסים בעבר הרחוק, כעניין של יוקרה, והשקעה כספית רבה בהוכחת גנאלוגיה. האצילים הוותיקים טפלו את אשמת שקיעת המעמד השני על הבאים זה מקרוב, והתחולל דיון ציבורי סוער על האופן בו יש להשיב לו את יוקרתו, שנשחקה במהלך המאות עם ייתור הצורך בו כחיל זמין עקב הקמת צבא קבע. בין היתר, נחקק ב-1781 שרק בני דור רביעי לאצולה יוכלו להתקבל כצוערים בצבא, מהלך שנועד להבטיח תעסוקה להמוני האצילים העניים. הלך רוח זה קיטב מאוד את המעמד השני, ובמקביל תרם להתחזקות ההתמרמרות מצדם כלפי הכתר ולנכונות רבה יותר להתנגש עמו ולעמוד על הפריבילגיות הקיימות.
מתח פנימי עז לא פחות שרר בתוך המעמד הראשון: בעוד שהתפקידים הכנסייתיים הבכירים והמכניסים נשמרו ליוצאי האצולה, המוני כמרים זוטרים חיו בעוני בכפרים, ודרכם לקידום נחסמה. הביקורת על עושר הכנסייה, הדרישות לקרבה לעם, העמידה על עצמאות הכנסייה הצרפתית מול הכס הקדוש וקריאות דומות, התנקזו כבר במאה ה-17 לתנועת היאנסניזם. זו דוכאה סופית ב-1712 והוכרזה כבלתי-חוקית, אם כי רבים הוסיפו להחזיק בעמדות דומות. הקריאה לרפורמה בסדרי הכמורה באה בראש ובראשונה מתוכה עצמה.
גורם חשוב אחר היה שיעורי האוריינות העולים ותפוצה נרחבת של ספרות ועיתונות. על אף הצנזורה, נוצר מרחב שיח פומבי להחלפת דעות, שהיה ערוץ חליפי למסרים מגבוה שיצאו מוורסאי. עצם קיומו היה חשוב יותר מהתכנים הספציפיים שהועברו בו. במאה ה-18 עלתה הנאורות לקדמת הבמה, עם דגש על תבונת האדם ועל היכולת לפתור ולשפר את העולם באמצעות הסתמכות על העצמי והתעלמות ממה שנתפש כמסורות מנוונות. הוגי הנאורות הבולטים – דני דידרו, מונטסקייה, ז'אן-ז'אק רוסו, הברון ד'אולבאק, וולטר ואחרים – ביקרו קשות את הדת, את סדרי הממשל ואת ההיררכיה החברתית הנוקשה, וקראו להפעלת תבונה ושכלתנות כדי לקדם חברה טובה יותר. עם זאת, הם היו רחוקים מלערער באופן גורף על הקיים. הם קיבלו תהודה גדולה באמצעות מרחב השיח הציבורי החדש, אך החשיבות שיוחסה להם בדיעבד בליבוי המהפכה נבעה יותר מכך שבני התקופה פנו למשנתם רק לאחר שהשלטון קרס. קיומו של קהל קוראים ומתדיינים אפשר גם את התפתחותו של מושג דעת הקהל, ואינטלקטואלים ואנשי השלטון החלו להתייחס בהדרגה אליה ול'אומה הצרפתית' כמקור סמכות ולגיטימציה.
לבסוף, הייתה צרפת נחושה לשמור על מעמדה כמעצמה עולמית, אך אותגרה בהדרגה על ידי בריטניה, פרוסיה ומדינות אחרות, בעוד שבעלות בריתה המסורתיות, כמו הסולטנות העות'מאנית והאיחוד הפולני-ליטאי, נחלשו. מדיניות זו הייתה כרוכה בתחזוקת צבא וצי גדולים ובמעורבות במלחמות, בעיקר מלחמת שבע השנים, שהתגלו כהרסניות וכנטל כלכלי כבד.
לואי השישה-עשר והמשבר
שמאל|ממוזער|300px|לואי השישה עשר והמלכה מארי אנטואנט (ישובים) מקבלים את השגריר האמריקני בנג'מין פרנקלין ב-1778. בחדר נמצאים גם הרוזן דה ורז'ן, אדריכל הברית בין המדינות, ומאדאם למבל (אוחזת פרחים).
ב-1774 הוכתר לואי השישה עשר, שנתפש כמבטיח וכליברל. הוא ביטל את צעדי מופו והשיב לפרלמנטים את רוב סמכויותיהם. באורח אופייני לסדרי השלטון האבסולוטיים, האצילים שתמכו בכתר בעת שפגע בזכויותיהם ב-1771, תוך ספיגת ביקורת קשה מעמיתיהם, היו עתה מוכנים להסתכן פחות עבורו עקב הנסיגה. היו לו עוד בעיות תדמית. המלכה ילידת אוסטריה מארי אנטואנט הייתה לא פופולרית, והואשמה בשחיתות. ההסתה נגדה דרדרה עוד יותר את מעמדה של החצר הפזרנית (שהוציאה ב-1789 37 מיליון ליבר, המטבע שקדם לפרנק, 6% מהתקציב הכולל) בעיני העם.
מיד עם עלותו מינה המלך את אן רובר ז'אק טורגו, איש האסכולה הפיזיוקרטית, לשר האוצר. טורגו מיהר לנסות ליישם רפורמות קפיטליסטיות נרחבות: הוא דחף להאחדה וריכוז של המערכת הכספית, לצמצום מכירת המשרות ולהקטנת החוב הענק שנצבר במלחמת שבע השנים – המעורבות הצרפתית בה עלתה בערך 1.2 מיליארד ליבר – באמצעות צמצום הוצאות. הצלחתו להפוך את הגירעון השנתי לעודף קנתה לו אמון בשווקים הבינלאומיים ואפשרה לו ללוות מחוץ לצרפת בריבית סבירה. טורגו ראה בביטול התלות בספקי האשראי המקומיים, רובם ככולם בעלי תפקידים קנויים, צעד מכריע שהיה מאפשר לכתר לכפות רפורמה על המערכת שאיישו, בין היתר יצירת מערכת מס ריכוזית ומבוקרת בקפידה במקום החוכרים המבוזרים והבלתי-יעילים.
ביטול החסמים על סחר החיטה אירע במקביל לקציר דל, וזעם האיכרים הרעבים הופנה כלפי טורגו. סגירת הגילדות של פריז, ביטול הקורווה והפגיעה בחוכרי המס (הפרם ז'נרל) קוממו את בעלי העניין. אך חשוב מכך, באמצע שנות השבעים התקיים בתוך הממשלה ויכוח מדיני הרה גורל. שר החוץ דה ורז'ן דחף לאימוץ אסטרטגיית-על להחליש את בריטניה ולאלצה לכרות ברית עם צרפת. לשם כך דרש התערבות במלחמת העצמאות של ארצות הברית. טורגו התריע מהתמוטטות הכלכלה, אך המלך שמע לוורז'ן ופיטר את שר האוצר במאי 1776. יורשו, קלוני, ביטל את רוב התיקונים שביצע טורגו. אמון השווקים העולמיים קרס, והריבית שנדרשה על הלוואות עלתה. קלוני מת תוך פחות מחצי שנה. מחליפו, ז'אק נקר, התחייב בפני המלך שיוכל לסייע לאמריקנים מבלי להסתכן בהעלאת מיסים: תחת זאת, לווה כסף והנפיק איגרות חוב בסכום כולל של 997 מיליון ליבר בין 1776 ל-1781, מתוך חישוב שיוכל לגלגל את החוב הלאה ולעמוד בתשלומי הריבית השנתיים. כטורגו, ניסה נקר להסתמך על מלווים מחוץ לארץ, בשלב מעבר בו תוסדר ותתוקן המערכת הכספית הפנימית. הוא הגביל את מכירת המשרות והחליף רבים מבעליהן בפקידים בשכר, קיצץ את הפרם ז'נרל ועוד.
לצד השפעתה הכספית, הציגה המהפכה האמריקנית בפני דעת הקהל המוקסמת דוגמה מוחשית לסילוק שלטון שלא היה מקובל על העם. הגידול בחוב הניע את המלך לפטר את נקר ב-1781. שני שרי אוצר, פלורי וד'אורמסו, התחלפו בתוך שנתיים. הם ניסו ליישם רפורמות, אך מהלכיהם נבלמו ברובם על ידי התנגדות משדרות שונות. ב-1783 מינה המלך לואי את שארל אלכסנדר דה קאלון, ששאף לחזור לקו של טורגו. קאלון היה מבקר חריף של נקר ושל מדיניות נטילת ההלוואות שלו, והוויכוח הפומבי שהתנהל בינם על דפי העיתונות תרם לתחושות אי-האמון והזעם בציבור. השר החדש ראה בפרלמנטים את המכשול העיקרי לתוכניותיו, ובעימותיו עמם תרם לליבוי המתח הכללי.
ממחצית שנות השמונים התלכדו מספר גורמים. החוב הגיע לממדים אדירים של כארבעה וחצי מיליארד ליבר, ותשלומי הריבית עליו כילו מחצית מהתקציב השנתי, שהתנהל בגירעון עצום: ב-1788 שילמה המדינה 318 מיליון ליבר על החוב, 51% מתוך הוצאה כוללת של 621 מיליון, וצברה גירעון שנתי של 126 מיליון. הצורך בפיצוי בתחום הייבוא הקולוניאלי על אובדן מושבות רבות, הרצון ברגיעה מול בריטניה, והחישוב שהנמכת התעריפים והמכסים תאפשר גביית מס רב (במקום לחסום כליל את הייבוא ולהניח לו להתנהל בשוק השחור), הביאו את הממשלה לחתום על אמנת אידן-ריינבל ב-1786. זו אפשרה לבריטים להציף את השוק הצרפתי בסחורה זולה. הייבוא פגע קשות בחלקים גדולים מהתעשייה וחולל גל אבטלה המוני. הקציר באותן שנים היה דל, ומחירי החיטה עלו. ברחבי הארץ, בעיקר בערים, התחוללו מהומות מזון בקצב הולך וגובר: 53 מהומות ב-1788, ו-231 בשליש הראשון של 1789. כמה היטלים זמניים עמדו לפקוע ולשלול מהאוצר את מעט מרווח התמרון שהיה לו. חלק מספקי האשראי הצרפתיים החשובים התמוטטו, בעוד נתח גדול מהחוב היה בידי נושים מחוץ לארץ (18.6%, למשל, בהולנד). פשיטת רגל כמו זו של טרא, שכפה על האצולה להעניק סיוע כספי לאחר מכן, לא הייתה יכולה לסייע עתה. מהומות מזון המוניות והתרסקות כלכלית כבר אירעו תחת לואי החמישה-עשר, אך חוסר האמון והתסיסה עמדו להביא לתוצאות חמורות יותר.
קאלון ראה במצב הזדמנות לכפות שינוי. באוגוסט 1786 המליץ למלך לעקוף את הפרלמנטים ולכנס תחת זאת את אספת הנכבדים (Assemblée des notables), גוף מייעץ עתיק שכמו מקביליו הוזנח תחת האבסולוטיזם ולא זומן מאז 1627. שר האוצר האמין שאם יוכל לשכנע אותם, תרוסן התנגדות המעמדות המיוחסים. הוא בחר אישית חברי אספה שהיה בטוח בנאמנותם. באספה, שהתכנסה ב-22 בפברואר 1787, הייתה הסכמה רחבה לכך שמשטר זכויות-היתר בתחום המסוי זקוק לתיקון דחוף. אך הנוכחים תבעו לראות את הדו"חות במו עיניהם, דחו יוזמות שהיו פותחות פתח להטלת מיסים בלי התייעצות, והביעו אהדה לנקר. תביעה אחרת שהלכה ועלתה מבין השורות הגיעה מכמה מהנאורים באצילים, כמו המרקיז דה לה פאייט ואונורה מירבו, שסברו כי רק העם כולו יוכל להחליט על הצעדים הנדרשים, וקראו למלך לכנס את אספת המעמדות. שר האוצר ניסה להתסיס את דעת הקהל נגד האצולה והכמורה ולטפול את המשבר עליהן, אך ההמון לא נענה. ב-8 באפריל פיטר לואי את קאלון בתקווה שסילוקו יאפשר לקנות די רצון טוב להעביר חלק מהתוכניות שהציע. במקומו התמנה אטיין-שארל דה בריאן. ב-30 באוגוסט כתב השגריר האמריקני בפריז, תומאס ג'פרסון, לג'ון אדמס:
בספטמבר 1787 פלש הצבא הפרוסי להולנד, מתוך ביטחון שהצרפתים לא יוכלו להציל את בעלת-בריתם בעיצומו של משבר כלכלי. לואי אכן בחר להבליג, וההשפלה עוררה חרושת שמועת על מזימות זרות. בינתיים, עבדו שריו הליברליים במרץ כדי להחיל תיקונים נחוצים בתחומים רבים ושונים, כמו ההליך הפלילי, אך קבוצות האינטרס התנגדו. הבהילות והתזזיתיות בממשלה, לצד האיפול הרשמי המסורתי על הדיון בכך, החריפו את אי-השקט בעם. המלך עצמו הלך ונאחז שיתוק, במה שחוקרים מאוחרים סברו שהיה דיכאון קליני. ניסיונותיו לכפות על הפרלמנטים הסכמה למס בולים חדש נענו במרי; הם הצליחו לגרור את הדיון לשדה הפוליטי, על רקע דעת קהל שזכרה את עקרון אין מיסוי ללא ייצוג במהפכה האמריקנית. השליט הזועם אסר ללא משפט כמה מחבריהם וגירש את פרלמנט פריז החשוב לטרואה, דבר שזעזע אף את תומכיו המושבעים והותיר את הכתר מבודד, מול קופה ריקה וספקי אשראי שלא היו מוכנים להלוות לו יותר.
הדרישה לזמן את שלושת המעמדות עלתה מכל הכיוונים, בעוד שמהומות פשטו בארץ. ב-25 ביוני פוטר גם בריאן; נקר, שהצליח לבסס עצמו בעיני הציבור כמגינם, הושב לתפקיד שר האוצר. הוא הבהיר למלך שרק היענות לתביעות תוכל לשכנע את הנושים שחובם יוסדר ולאפשר ללוות בחוץ לארץ בריביות סבירות (לפי אומדן אחד, צרפת נדרשה לשלם אז בממוצע כ-7.5% למלווים, יותר מכפליים מהשיעור המקביל על חוב המדינה הבריטי) כדי לספק די כסף לתפעול שוטף.
ב-5 ביולי 1788 נכנע לואי השישה עשר ללחץ והורה על תחילת ההכנות לכינוס האספה. ההצהרה על זימונה, והבחירות הארציות שנדרשו כדי להחליט על הנציגים, סימנו את התמוטטות סמכותו האבסולוטית של השלטון: , כתב ויליאם דויל, רעיונותיהם של מבקרי הסדר הקיים ושל הוגי הנאורות, שהייתה להם מעט השפעה מעשית קודם, החלו לתסוס בדעת הקהל. נושאיהם שילבו אידיאליזם נלהב (ותכופות נאיבי) וביטחון גמור בפילוסופיה האופנתית בדבר פוטנציאל הקדמה האנושית, עם מעט מאוד ניסיון פוליטי, מגמה שהיו לה השלכות מסוכנות לאחר מכן.
המעמד השלישי
שמאל|ממוזער|עמוד השער של "מהו המעמד השלישי?"
כבר ב-21 ביולי 1788 נאספו נציגי שלוש השדרות בדופינה. מאחר שאנשי המעמד השלישי מנו יותר מכפליים מהאחרים, הסכימו הנוכחים לחרוג מהמפתח המסורתי ולהכפיל את ייצוגם. בעוד הכתר בוחן את האופן בו יש לכנס את אספת המעמדות – שבהתוועדותה האחרונה ב-1614 ניתן לשלושת מרכיביה משקל שווה שהבטיח עליונות לכמורה ולאצולה, וכל שדרה נקהלה והתדיינה בנפרד והצבעתה נרשמה כקול אחד – הפכה דופינה למקור השראה לכל הארץ. גופים אזוריים דומים החלו להתכנס, לעיתים באחווה ולעיתים בעוינות. בינתיים, לא הוקל משבר המזון. סופת ענק השמידה יבולים ב-13 ביולי 1788, ומזג האוויר באותו חורף היה הקשה מזה דור. הצבא נקרא לדכא מהומות בפריז.
שאלת ייצוג המעמד השלישי החלה לעלות לקדמת הבמה. אם קודם הצליחו הפרלמנטים להפוך את הדיון בסוגיית המס לוויכוח על הגבלת סמכותו של הכתר, עתה נעשו הם עצמם למוקד השיח. נקר רופף את הצנזורה, ועד מהרה הגיעו מאות עתירות שביקשו להכפיל את צירי המעמד השלישי ולאפשר הצבעה לפי ראש. התומכים בכך כונו "פטריוטים", ומתנגדיהם השמרנים חששו שצעד זה היה עשוי לאפשר להם רוב. ב-5 בנובמבר כינס נקר אספת נכבדים שנייה כדי לדון בשאלת ההתוועדות המתקרבת. מנהיגי הרוב שם תבעו להותיר את המפתח הישן והציעו בתמורה לבוא לקראת המלך בשאלת המיסוי. ההכפלה נדחתה בדצמבר ברוב של 111:33. פרלמנט פריז אחז בדעה דומה. הכבוד שרכשו הפרלמנטים בעימות שלהם עם המלך קודם נגוז באחת, והם ומעמד האצולה החלו להיתפש כאויבי העם. אספת המעמדות, שהייתה אמורה להתכנס ב-1 בינואר, נדחתה למועד לא ידוע. לואי, שלא רחש לאליטות שום אהדה לאחר המיצר אליו תמרנו אותו בקיץ, מיהר להכריז כי הסוגיה אינה עניינן אלא נושא שבינו לאומה כולה. ב-27 בדצמבר, בהמרצת נקר, הודיע שמספר ציריו של המעמד השלישי אכן יוכפל אך לא התייחס להצבעה לפי ראש. האספה נקבעה אז ל-27 באפריל, אחרי הבחירות שנועדו להתקיים מפברואר ועד אפריל. בפועל התכנסה האספה ב-5 במאי.
מנובמבר החלו פטריוטים בולטים להתכנס בביתו של אדריאן דופור, חבר פרלמנט פריז. הקבוצה, שכונתה "ועידת השלושים", תפקדה כשדולה רבת-השפעה מאחורי הקלעים. אחד מאנשיה, מהבודדים שלא היו אצילים, היה הכומר עמנואל-ז'וזף סיאייס. בינואר 1789 הוא פרסם את המנשר "מהו המעמד השלישי?" שהודפס ב-30,000 עותקים תוך חודש. סיאס תקף את זכויות-היתר, טען שפשוטי העם הם הגדולה והחיונית שבשדרות, וקבע כי הם הם האומה. הוא תבע הצבעה לפי ראש באספה, וקרא לנציגי המעמד השלישי להכריז על עצמם כ'אספה הלאומית', בכתבו ש"לא ייתכן שרצונם של 200,000 יגבר על זה של 25,000,000" והרצון הכללי (מונח אופנתי שטבע רוסו חצי דור קודם) יכול להתבטא רק בהם. בפתיחת המנשר הציג את השאלות:
זימון האספה היה כרוך בארגון מערכת הבחירות הגדולה בהיסטוריה האנושית, ביטוי חסר תקדים לדמוקרטיה ייצוגית. בנוסף לאצולה ולכמורה, שבחרו את נציגיהן ישירות, כל גבר משלם מס מעל גיל 25 היה זכאי להשתתף. לפי הערכות, 40% מבין שישה מיליון הבוחרים הצביעו לבסוף. כמו כן הורה המלך על חיבור "כתבי קובלנה" (Cahiers de doléances), אסופות של תלונות שכל אחד היה רשאי לכתוב בהן את דעתו. ג'ורג' ו. טיילור, שחקרם לעומק, ציין עד כמה נימתם הייתה מתונה. הרוב המוחלט היו מסורים למלך, ואף כי התלוננו על פרטים אלו ואחרים, ציפו שהמשטר הקיים יישמר. אף לא רשימה אחת, קבע טיילור, רמזה על העתיד.
נקר ביטל גם את האיסור להקים מועדונים פוליטיים. רבים כאלה, שחלקם התפתחו מתוך אגודות קריאה, צצו ברחבי הארץ החל מספטמבר. בעוד שהמאבק על הכפלת הייצוג נוהל בעיקרו על ידי 'ועדת השלושים' האריסטוקרטית, החלו לצוץ יותר ויותר מנהיגים מבין פשוטי העם. רבים מהם היו משפטנים, המגזר היחיד במעמד השלישי שהיו לו ניסיון ובקיאות בחיים הציבוריים. בברטאן, בה היה הפילוג הפוליטי קיצוני, החרימו האצילים השמרנים את הבחירות לאספה במחאה על ההכפלה. ניסיונם לאסור את שינוי הייצוג בפלך הוביל להתנגשות אלימה בינם לסטודנטים פטריוטים ברן בשלהי ינואר, שגבתה מספר הרוגים. נציגי פשוטי העם הברטונים, מצדם, הקימו מועדון רדיקלי שהתכנס בבית-הקפה אמורי בוורסאי. הסדר הציבורי התערער מיום ליום: בשלהי מרץ מאסו תושבי מרסיי בחוסר האונים של הממשל, הדיחו את הרשויות הממונות, והקימו אספה שגייסה 'משמר פטריוטי'. במהומות מזון בפריז ירה הצבא בהמון והרג למעלה מעשרים איש.
הבחירות הסתיימו באפריל. מבין 303 נציגי המעמד הראשון, נשלחו רק 51 בישופים וכמעט 200 היו מבין אנשי הכמורה הזוטרה, דבר שנתפש בעיני הפטריוטים כמבטיח. בקרב 282 צירי המעמד השני התגלה הנתק בין יושבי החצר העשירים לשאר: רבים שבו בבהילות לאחוזותיהם וניסו לזכות בתמיכתם של אצילי הכפר, אך לבסוף רק כשליש מהנציגים נמנו עליהם. "אצולת הגלימה" האליטיסטית, שלתאריה נלוו משרות מנהליות עוברות בירושה, הצליחה אף פחות וקיבלה רק 22 צירים. רוב הנציגים היו אנשי צבא חסרי אמצעים, שחסרו זכויות-יתר רבות אך היו נחושים להגן על יוקרתו ועליונותו של מעמדם. בהמשך, רק תשעים הפגינו עמדות ליברליות יחסית והיתר התנגדו לכל פשרה. האצולה הייתה המפולגת והמסוכסכת מבין שלוש השדרות. לעומת האחרים, היו 610 צירי המעמד השלישי אחידים למדי. שני שלישים היו מרקע משפטני; כמעט חצי היו בעלי משרות נושאות רווח. כמו כן הותר להם לבחור מחוץ לשורותיהם, ותשעה מבני השדרות האחרות נשלחו מטעם המעמד השלישי לאספה, כולל מירבו וסיאס.
פרוץ המהפכה
האספה הלאומית
שמאל|ממוזער|300px|שבועת אולם הטניס, 20 ביוני 1789
ב-5 במאי 1789 נפתחה אספת המעמדות של 1789. נקר הבטיח ל-1,139 הצירים ביצוע של רפורמות מצד הכתר, אך רמז שתישמר הזכות לדחות הצעות שלא יהיו לרוחו. בשאלת ההצבעה לפי ראש אמר כי הדבר יותנה בבחירה חופשית של האצולה והכמורה. הרוב הפטריוטי במעמד השלישי התמרמר, ולמחרת הכריז על סירוב לדיון כלשהו, אפילו לא לאימות תוצאות הבחירות, בטרם יובטח לו קול אחד לכל ציר. ב-14 במאי הצליחה הכמורה, המפוצלת מבין השדרות, לשכנע את האצילים להסכים לדון על אימות משותף לכולם, אך הם פרשו ב-28 ודרשו וטו והצבעה בנפרד. פשוטי העם הזמינו בינתיים את הכמורה המהססת לנהל את האספה ביחד עמם. לואי השישה-עשר עצמו התערב ונזף בכל השדרות ב-29 במאי בדרישה לחדש את שיחות הפשרה ביניהן. האצילים חזרו לשולחן המשא ומתן, אך שני הצדדים עמדו איתן בדרישותיהם. המעמד השלישי הלך ואיבד סבלנות, וכוחם של הדוחפים לפעולה ישירה, כמו סיאס והנציגים מברטאן, גבר. ב-3 ביוני הם בחרו את ז'אן סילבן בֶּיִי , אסטרונום פריזאי, לנשיאם.
ב-10 ביוני יזם עמנואל-ז'וזף סיאייס הצעה לפיה יכריז המעמד השלישי על עצמו כ"אספה הלאומית" וכנציג הלגיטימי היחיד של העם. לאצולה ולכמורה תוענק אפשרות אחרונה להצטרף לאימות משותף, ואם יסרבו, תמשיך האספה הלאומית להתנהל עצמאית מבלי להמתין להם. תוכניתו התקבלה ברוב סוחף. כשהאצולה והכמורה לא ענו להזמנה, התכנסו פשוטי העם ב-12 ביוני והחלו לפקוד את ציריהם. פעולה זו של אנשי המעמד השלישי בנטילת הסמכות לידיהם, סימנה את ראשיתה של המהפכה.
ב-13 ביוני, הצטרפו אליהם שלושה כמרים שהתקבלו בתשואות, ואחריהם ערקו במהרה עוד שישה-עשר. ב-17 ביוני אימצו את השם "האספה הלאומית." שני נציגים מברטאן הצליחו להביא לקבלת צעד חריף, בשם זכות המרד. כל המיסים הוכרזו כלא-חוקיים, מאושררים זמנית בלבד עד להסכמה על חלופות, ונתונים לפקיעת תוקפם אם האספה תחדל מלהתכנס. הייתה זו קריאת תיגר ישירה על המלך. חלק מהשרים רצו בפשרה, בעיקר נקר, אך המלכה מארי אנטואנט ואחי המלך שארל הרוזן מארטואה דחפו זה מכבר למדיניות נוקשה. נקר המליץ למלך לכנס ישיבה משותפת של כל הצירים, והלה הסכים – אך לא טרח להודיע להם על כך. שטף האירועים החמיר את הפילוג בתוך הכמורה, וב-19 ביוני החליטה מחציתה, 147 כמרים, לחבור לאספה.
הצירים שהגיעו למחרת, ב-20 ביוני, מצאו את האולם נעול תחת משמר, וכרוזים שהודיעו על ישיבה כוללת שהמלך יכנס בעוד יומיים. האופן המגושם בו התבצע המהלך הדאיג וקומם את הנאספים, שחששו מעריצות הכתר. הם עזבו את המקום בסערה ופלשו למבנה סמוך ששימש למשחק טניס אולמות (Jeu de paume). בלהט הרגע, קרא ז'אן-ז'וסף מונייה לנוכחים להישבע שהאספה לא תתפזר עד שייענו קובלנותיה. ביי קרא הצהרה: "אנו נשבעים לא להתפזר עד שיושגו ויובטחו חוקה לממלכה ותקנת הציבור", והנאספים הריעו וחתמו עליה. הישיבה שתוכננה ל-22 ביוני נדחתה ברגע האחרון, אך במקום הכינוס הצטרפו לצירי האספה הלאומית עוד מספר גדול של כמרים, וחשוב יותר, שני אצילים מדופינה מן המיעוט הפטריוטי בתוך שדרתם, ששברו בכך את האחדות בתוך המעמד השני.
מאחורי הקלעים גברה יד הנצים בראשות המלכה וארטואה כנגד נקר והמתונים. ראש השרים נעדר מהכינוס ב-23 ביוני. כשהיושבים מוקפים בחיילים, פתח לואי השישה-עשר בביטול כל ההחלטות שהתקבלו מאז ההכרזה על אספה לאומית. אז הציג תוכנית רוויית ויתורים, אך הבטיח לשני המעמדות הגבוהים וטו. לבסוף חתם בכך שכל החלטה מותנית באישורו, ושאם האספה לא תמלא את תפקידה ידאג לבדו לרווחת עמו. כשיצא נודע לו שנקר התפטר, אך חברי האספה הלאומית לא יצאו מהאולם, וביי החל לנהל דיון. שר הטקס נזף בהם והורה להם להתפזר. לפי זיכרונות כמה מהמשתתפים (אמיתות הציטוט מוטלת בספק), מירבו ענה לו בהתרסה: כשהדבר דווח למלך הטרוד, הפטיר בהיסח הדעת "שיישארו." נקר חזר בו בלילה מהתפטרותו, אך השמועה הגיעה לפריז וליבתה פאניקה. בימים הבאים יצא ההמון לרחובות, הריע לראש השרים שחזר לוורסאי, והתפרע תוך תמיכה קולנית בפטריוטים. שתי פלוגות של המשמר הצרפתי (Gardes Françaises), חטיבת העלית שהייתה מוצבת דרך קבע בבירה, מרדו וסירבו לצאת נגד התושבים. יחידות אחרות הקפידו שלא לירות במתפרעים. החל זרם מתמיד של עריקות מהמשמר.
ב-24 ביוני, בין היתר לנוכח דיווחים על מהומות מזון נרחבות ברחבי הארץ, החליטו הכמרים שטרם הצטרפו להסתפח לאספה הלאומית. למחרת מאס פיליפ מאורליאן, ראש האצילים הפטריוטים, בהמתנה. הוא ועוד ארבעים-ושבעה ערקו אליה אף הם. לואי השישה-עשר נכנע שוב וב-27 ביוני הורה לשני המעמדות המיוחסים להצטרף לאספה, על אף מחאות מצדם. במקביל, הורה ל-16,000 חיילים לצעוד אל הבירה כדי שיהיה לו צבא בהישג יד. המלכה, ארטואה והנצים האחרים בחצר ראו בהחזרתו של נקר ובהרגעת הרוחות פשרה זמנית. בהמרצת מירבו תבעה האספה לפזר את הצבא המתקהל, ולואי השיב שהגייסות נדרשים לשמירת השלום. ב-8 ביולי הצביע הגוף לבטל את כל המנדטים שהגבילו את נבחריו (המלך ביטל את אלו שחייבו הותרה של החלוקה המשולשת כבר קודם, וכך אפשר את המיזוג בין השדרות): עתה ניתנה להם החירות להתנתק מתקדימי אספת המעמדות ולפתוח דף חלק. ב-9 בחודש שינה הגוף את שמו ל"האספה המכוננת הלאומית", והכריז על השאיפה לגבש חוקה לצרפת.
נפילת הבסטיליה
שמאל|280px|ממוזער|מעצרו של מנהל הבסטיליה, המרקיז דה לוניי
במקביל דחפו שני אחי המלך, ארטואה והרוזן מפרובאנס, להיפטר מנקר ולהשיב את סמכות הכתר. המלכה זימנה חזרה לוורסאי את הברון דה בְּרוֹטוֹיֱי , שר החצר לשעבר. ברוטויי פתח במשא ומתן חשאי עם עשירי פריז כדי לגייס מלווה של מאה מיליון ליבר ולספק לכתר מרווח נשימה פיננסי ראשוני. לואי השתכנע שהיה לו בסיס איתן; המלך החליט לבדו ולאף צד לא היה ברור מה הוא מתכנן. ברוטויי עצמו העדיף להמתין בסבלנות שנקר יעשה טעות ועד שהצבא יתבסס היטב סביב הבירה. ב-11 ביולי, אולי עקב לחץ פתאומי מצד ארטואה – מאורעות הימים ההם נותרו סתומים במידה רבה – החליף המלך חלק גדול ממועצתו. נקר פוטר בפתאומיות וברוטויי התמנה לראש השרים, במה שהיה הפתעה גם לו עצמו.
למחרת, יום ראשון בו היה הציבור בחופש, הגיעה הידיעה מוורסאי לבירה. ההמון התפרץ באופן חסר תקדים. מחירי הלחם שברו שיאים מדי יום, ועלה החשש שהצבא עומד לדכא את האספה הלאומית. בגן פאלה רויאל הזהיר רדיקל בשם קאמי דמולן מטבח מתקרב וקרא למאבק מזוין. הוא הציע להשתמש במקלעות (קוקדה) ירוקות כסימן זיהוי לפטריוטים. משם וממוקדי תסיסה אחרים, שרחשו פעילות לאחר המתח סביב הבחירות, התלקחו מהומות. האספסוף חימש את עצמו מכל הבא ליד. פרשים גרמנים פיזרו התקהלות ליד ארמון טווילרי, אך הצבא היה בנחיתות מספרית ניכרת, ועריקים הצטרפו למתפרעים. גנרל ברינשטט , הקצין האחראי בעיר, הורה על נסיגה מעבר לנהר סן. בלילה הוצתו רבות מעמדות המכס. ההתפרעויות הניעו את פרנסי הבירה להתכנס בבוקר 13 ביולי ולהחליט על גיוס מיליציה ארעית, ספק מחשש ההמון וספק מתוך סולידריות עם האספה הלאומית. הם קישרו בין הוועדות הציבוריות וגדודי המתגייסים האזרחיים שצצו במהירות ברבעים השונים: בשכונת הקורדליירים, בה התגורר קאמי דמולן, היה ידידו, הפרקליט ז'ורז' דנטון, המארגן הראשי. בבוקר 14 ביולי הגיעו מחירי הלחם בבירה לרמתם הגבוהה ביותר מזה עשרים שנה, כמעט 15 סו (יחידה שהייתה שווה ל-0.05 ליבר) לכיכר.
מעט לפני עשר בבוקר התקבץ המון סביב כלא הבסטיליה המבוצר. מקץ ארבע שעות של מצור מבולבל, ולאחר שהמשמר החלש נבהל וירה למוות בכמאה אזרחים, השתלטו הפריזאים על המצודה הידועה לשמצה בה שהו רק שבעה אסירים. ראשו של המרקיז דה לוניי, מפקד האתר, נערף והושם על שיפוד. הידיעה על נפילת המבצר השמור, למרות ערכה המעשי הפעוט, חוללה זעזוע קשה. בארמון ורסאי התמוטטו עצביהם של המלך ומועצתו החדשה, "ממשלת מאה השעות" כפי שנקראה בדיעבד, שהורכבה בחופזה והתיאום בין חבריה היה לקוי. שר המלחמה ברולי , שימים ספורים קודם לכן עוד היה שותף למדיניות ההכלה והפיוס של נקר וטרם גיבש תוכנית כלשהי לדכא בכוח את אוכלוסיית פריז, הודיע שאינו יכול לערוב לנאמנות הגייסות במקרה שהדבר יגיע לעימות חריף. הצבא היה עייף מהמסע, המוראל שלו ירוד והמתח בין הקצינים לחיילים גבר עקב תנאי הדחק והפניות הרבות של תושבים לא להשתתף במתקפה על עירם. האווירה שהניעה את העריקות המרובות בקרב חיל המצב הקבוע, החלה להתפשט גם בקרב התגבורות. לואי החל להבין שמנוף הכוח שעליו קיווה להישען אבד. השמרן הקיצוני אנטואן דה ריברול כתב מאוחר יותר על הלך הרוח בקרב הגייסות: כמה מהשרים עמלו עתה לשכנע את המלך לעזוב למץ, הרחק ממוקד התסיסה, אך ברולי הכשיל זאת באותו הטיעון. לימים התלונן לואי שזה היה הסיכוי האחרון להשתלט על המאורעות.
שמאל|ממוזער|280px|דיווח על המאורעות בעיתון המשכילי "המאסף", שיצא לאור בברלין, 15 בספטמבר 1789
המלך חזר בו באחת והודיע כי הוא מסיג את הצבא ומחזיר את נקר. הקומונה של פריז, שהוקמה בחופזה מתוך האספות העירוניות החדשות ונטלה לעצמה את השלטון במהומה, מינתה את ביי לראש העיר הראשון של פריז. כעבור שבוע נתפס שר האוצר הנמלט דה דואה והואשם במזימה להרעיב את אנשי העיר. הוא וחתנו נתלו מפנסי רחוב. השנאה לכל מי שנחשד כ"אריסטוקרט" – כפי שהעיר פטריוט פריזאי ביומנו, כינוי זה הודבק "לכל מי שלא מוצא חן בעיניך" – או תומך בסדר הקיים, תורגמה לעוד מעשי לינץ'. אל תוך הריק השלטוני זינק במהרה המרקיז דה לה פאייט, שניצל את המוניטין שלו כפטריוט כדי להתמנות כבר ב-15 ביולי למפקד המיליציה הפריזאית החדשה, "המשמר הלאומי", שרבבות נהרו אליה. הפטריוטים לבשו על בגדיהם מקלעת אדומה-כחולה, צבעי העיר, שלה פאייט הוסיף להם מאוחר יותר את הלבן ויצר את הטריקולור הצרפתי. ב-16 ביולי הוזמן נקר שוב לראשות המועצה המלכותית. ב-17 בא לואי השישה-עשר אל הקומונה באוטל דה ויל, הכיר בז'אן ביי כראש העיר ובלה פאייט כמפקד המשמר, וקיבל מהם מקלעת אדומה-כחולה אותה הצמיד לבגדו. השכם באותו הבוקר, עזב הרוזן מארטואה את ורסאי ויצא מצרפת – כנראה באישור לואי, שהעדיף שיהיה גורם עצמאי מטעם בית-המלוכה בעודו נאלץ להיענות למהפכנים. כמה חצרנים בכירים עשו כמוהו, ובמהרה פנו רבים מנאמני מה שכונה כבר באותם ימים "המשטר הישן" להגירה.
מאז פתיחת האספה המכוננת, ניסו הפטריוטים לקדם הצהרה כללית על זכויות האזרח (ולא הנתין). הם נתקלו בהתנגדות מהאצולה ומהכמורה וכן ממספר ניכר של צירים מתוך המעמד השלישי, שיצירת שוויון בתוך האומה הייתה פוגעת בזכויות-היתר שלהם. כמה מהמנהיגים החלו להרהר בביטול הפריבילגיות כולן כצעד מקדים הכרחי לפני שאפשר יהיה לשבור את הקיפאון באספה ולגבש חוקה.
צווי האוגוסט
שמאל|ממוזער|320px|"ליל 4 באוגוסט", תבליט בכיכר הרפובליקה
ההשתלטות על הבסטיליה שחררה באחת את המתח האצור ברחבי צרפת. שורת הפיכות חפוזות' שהונהגו בידי האליטות מהמעמד השלישי, החליפה את הגופים הקיימים ששלטו במרבית הערים ואיבדו את שרידי סמכותם. הוקמו ועדות ניהול זמניות ומיליציות לפי דוגמת המשמר הלאומי הפריזאי. האירועים היו מלווים באלימות, אך האינטרס המשותף של שמירה על הסדר איגד את בעלי הרכוש לסיים במהירות את המהומה. באזורי הכפר, לעומת זאת, אי-הסדר רק החריף. בקרב הכפריים המורעבים החלו להתארגן קבוצות חמושות ואחוזות פאניקה, שהיו משוכנעות כי מתקפה על ידי האצולה, שתנסה לבטל את הישגי המהפכנים, ממשמשת ובאה. בשבוע האחרון של יולי פרץ גל מהומות בכל הארץ, "הפחד הגדול". רכוש רב הושמד, והמתפרעים הקפידו לשרוף את ספרי האחוזות שתיעדו את מחויבויותיהם לאדונים. לנוכח ההרס ואובדן השליטה, לא היו לאספה הלאומית אמצעים כלשהם להשיב את הסדר על כנו: המשמר הלאומי רק החל להתארגן, והצבא היה בתהליך התפוררות.
המועדון הברטוני הרדיקלי בקפה אמורי הפך למקום מפגש פופולרי, ומשך אליו אישי ציבור בולטים, כמו מירבו, סיאס, דופור, ברנאב ואחרים. כולם צידדו בביטול זכויות-היתר, כאמצעי למתן את הניגודים בתוך האספה כך שניתן יהיה לנסח חוקה. הקולות שהחלו לקרוא במהוסס לפיוס האיכרים באמצעות רפורמות מקיפות, סיפקו אמתלה נוחה: כמה מאנשי המועדון כלל לא הזכירו את "הפחד הגדול" כשיקול בדיווחיהם. דחיפת היוזמה מצד המעמד השלישי הייתה מתפרשת ככפייה, ולכן נקבע שהדוכס ד'אֶגְיוֹן, איש 'השלושים' שהיה גם בעל אחוזות ענק, יוותר בפומבי על יתרונותיו ובכך ידרבן את היתר. אנשי המועדון תכננו במדוקדק את המצג בפגישה ב-3 באוגוסט.
בליל 4 באוגוסט הקדים את ד'אגיון האציל דה נואיי, שכפי הנראה גילה את התוכנית. הוא עלה לדוכן והוקיע את הפטורים השונים. ד'אגיון המופתע הציע להחיל שוויון עקרוני בין המעמדות בענייני מיסים, ולבטל את כל האגרות וההתחייבויות השונות שהאיכרים ופשוטי העם נדרשו להעביר לאדוניהם – תמורת פיצוי הולם, כשהראשונים פודים אותן מהאחרונים. נראה היה שמתווה הפיצויים ששרטט היה שווה לו ריאלית יותר מאחוזותיו עמוסות החוב.
רבים מהאצילים והכמרים הבכירים, שהיו מודעים לכך שממילא אין שום אמצעי זמין לדכא בו את המהומות בכפר ושרכושם מופקר, נסחפו באווירה. במשך שמונה שעות, עד שלוש לפנות בוקר, העלו הצירים בזה אחר זה הצעות לסדר שביטלו פריבילגיות שונות. אלה עברו כמעט פה אחד ובתשואות. אף על פי שהנוכחים שפעו נקמנות הדדית, כשכל אחד מבטיח שלעמיתיו לא יוותרו הכנסות אחרי ששלו בוטלו, דיווחו משקיפים על רוח של אחווה כנה ששרתה בדיון, שמשתתפיו הקריבו יתרונות ניכרים שהיו להם מתוך תפישה חדשה של החברה: , כתב ציר מברטאן; הרעיון של האומה כמחליפה כל זיקה מעמדית בוטא בבהירות, בגילוי חלוצי של לאומיות. לצד שני המעמדות הבכירים, מיהרו נציגי הגילדות וקבוצות האינטרסים השונות במעמד השלישי להיפטר מזכויות-היתר המרובות שלהם עצמם. המשרות הציבוריות הקנויות ונושאות הרווח עליהן נשען כל המנהל בממלכה, מגובי המס ועד מערכת המשפט, בוטלו אף הן, ולמעשה חוסל עקרון זכויות-היתר, היסוד למבנה החברתי הקורפורטיבי. אנשי המועדון הברטוני השיגו את מטרתם. הם צפו כי הקיפאון באספה שמנע התקדמות, עם הדרישות לרוב מיוחס, יישבר עתה. ז'אן-פייר בולה כתב ביומנו: .
לאחר הלילה הסוער, כשנדרשה האספה לפרוט את המתווה למדיניות מעשית, חזרו הנציגים מפוכחים וזהירים יותר. הם הבדילו בין "זכויות פרסונליות", כמו הקורווה, ל"זכויות ריאליות" על היטלים ורכוש. הראשונות נועדו להתבטל ללא שהיות, והאחרונות היו צריכות להיפדות תמורת פיצוי, במפתח כללי של בין עשרים לעשרים וחמש שנות הכנסה מהן. הופקעה זכות האדונים לשפוט את האוכלוסייה; תחת זאת הוחלט להקים מנגנון של שופטים, ממונים או נבחרים, בשכר. למעשה, החוקים והענישה הנפרדים לפי השתייכות מעמדית בוטלו עקרונית, והשוויון בפני החוק החל להיאכף בהדרגה. גם מעשר הכמורה בוטל – המחוקקים קבעו שאנשי הדת ייתמכו ישירות על ידי המדינה כפקידים מטעמה. מ-5 ועד 11 באוגוסט הוציאה האספה שורה של צווים שסיכמו את החלטותיה והיוו מצע לעבודתה של הוועדה שטיפלה בנושא. ב-11 הכריזה על "ביטול מוחלט של הפאודליזם", מערכת שנותרו ממנה רק שרידים הרבה קודם.
בקרב האיכרים התקבלו ההצהרות באהדה. הרוב לא בירר את הפרטים, והיה משוכנע שכל ההתחייבויות פקעו. השקט הושב לזמן מה: עד שהתברר שההיטלים השונים צריכים להיפדות מידי האדונים, ושהם ימשיכו להיגבות כל זמן שלא יעשה כן, החזירו לעצמן הרשויות מידה מסוימת של שליטה ואכיפה. אז התחדשה ההתמרמרות ביתר שאת, ובראשית 1790 החלו שוב התפרעויות והצתות.
הצהרת זכויות האדם והאזרח
שמאל|ממוזער|נוסח ההצהרה
טיוטות והצעות להכרזה על זכויות האזרח נדונו עוד מיומה הראשון של האספה הלאומית באולם הטניס ב-20 ביוני 1789, כשעמנואל-ז'וזף סיאייס הציע "הצגה מלומדת של זכויות האדם והאזרח" שגיבש קודם. כבר ב-9 ביולי, ביום בו שינה הגוף את שמו לאספה המכוננת, הביא לה פאייט מתווה ראשון משלו, והוסיף לעמול על טיוטות בעזרת השגריר האמריקני תומאס ג'פרסון. השניים שאבו השראה מהכרזת העצמאות של ארצות הברית, למרות ההבדלים הרבים בין המצב בארצות הברית למצב בצרפת, בה נדרש לבטל את הסדר הקיים ולהציב חדש תחתיו ולא רק להבטיח זכויות שהיו קיימות במידה רבה כבאמריקה. לה פאייט היה, מלבד זאת, האיש החזק במדינה באותם חודשים: הוא שלט במשמר הלאומי, הכוח המהימן ביותר הקיים, וגיבש סביבו קואליציה רחבה שניסתה להרגיע את המלוכנים השמרנים בעודה מקפידה להיראות כמי שנענית גם לרדיקלים. הפאייטיסטים, שנטו באופן כללי לגישה הליברלית המתונה של מנהיגם, החזיקו בעמדות דומיננטיות במערכת המשפט והסדר הציבורי.
ב-21 ביולי הגיש סיאס מתווה נגדי נוסף משלו. חברי האספה נחלקו בשאלה האם המסמך צריך להיות חלק מהחוקה הסופית או נפרד ממנה, והאם עליו להכיל רשימת התחייבויות לצד זכויות. סיאס, שתבע הצהרת זכויות בלבד בנפרד מהחוקה, ניצח. המכשול האחרון היה שאלת חופש הדת והמצפון: צירי הכמורה דרשו להותיר את מעמד הבכורה של הנצרות הקתולית. ב-22 באוגוסט התפוצץ הנושא במריבה גדולה באספה. המהומה נקטעה רק כשהכומר הפרוטסטנטי ז'אן-פול ראבו סנט-אטיין נשא נאום ארוך על חשיבות חופש הדת. דבריו התקבלו, והמכשול האחרון בניסוח ההצהרה הוסר.
ב-26 באוגוסט אושרה בהצבעה הצהרת זכויות האדם והאזרח, שהוקראה לצירים על ידי לה פאייט במעמד חגיגי. היא כללה שבעה-עשר סעיפים שביטאו את הרעיונות העיקריים הבאים: כל בני-האדם נולדים שווים, והבדלים מעמדיים יכולים להישען רק על טובת הכלל; מקורה הבלעדי של הריבונות והסמכות השלטונית הוא בעם בלבד; לאדם ישנה זכות טבעית לעשות כל דבר שאיננו פוגע בזולת; כל נאשם ייחשב זכאי עד שתוכח אשמתו; קיים חופש המצפון וחופש דעה לכול; הבטחת הזכויות הטבעיות דורשת מנגנון מדינה, שיקוים באמצעות מס שיחולק באופן שוויוני, לפי היכולת לשלמו.
ההכרזה הייתה נפרדת מהחוקה, אך הייתה טעונת אשרור יחד עמה. שנתיים לאחר מכן, כשהחוקה הוכנה והובאה להצבעה, כבר הפך המסמך שהוקרא ב-26 באוגוסט למוסכם על הכול, ואיש לא חשב לדרוש לאשררו. שבעה-עשר סעיפי הצהרת הזכויות היו למורשתה המכוננת והחשובה ביותר של המהפכה.
ההצהרה ביטאה בצלילות את מה שנזכר כ"עקרונות של 89'" (principes de 89): התמקדות בזכויות וחירויות היחיד, בחובת הרשויות לייצג את האומה בהרמוניה גמורה, ובשלטון החוק והצדק. כפי שציין מייקל פיצסימונס, ההצהרה, חוקי אוגוסט והרפורמות הגדולות, היו תוצאה של המהומה הכללית ושל פשרות ואילוצים, לא של תכנון מוקדם או של משנה סדורה. בעשור הבא הביטו רבים בנוסטלגיה על שנת 1789, ותביעות ללגיטימציה פוליטית נשענו על התיימרות לנאמנות לעקרונותיה. אלו התקבלו על ידי הוגים פוליטיים רבים כמסר העיקרי של המהפכה, והציפייה הבלתי-מפורשת שארגון המדינה לפיהם יניב אחווה ושגשוג כמעט מאליו (זו התנפצה במהרה), ספגה לאחר מכן ביקורת קשה.
מצעד הנשים על ורסאי
שמאל|ממוזער|350px|ההמון בוורסאי, איור מ-1789
הכנת החוקה חשפה את הפערים בתוך האספה. האחדות היחסית, שנכפתה נוכח הלחץ מבחוץ, התפוררה. במהלך המהפכה כולה לא נוצרו מפלגות ממוסדות. המשכילים הושפעו עמוקות מרעיונות הרצון הכללי של ז'אן-ז'אק רוסו, וראו במפלגות תופעה שיש להוקיע: הם היו משוכנעים שקיים רק אינטרס אובייקטיבי אחד של הכלל שיש לגלות ולחתור אליו. במשך כל המהפכה, לא הייתה לגיטימציה לפוליטיקה סיעתית גלויה או לעסקנות פרלמנטרית. הציפייה הייתה שנבחרי הציבור יפעלו כפרטים וישכנעו זה את זה בטיעונים רציונליים ללא הזדקקות למפלגות, שנתפשו בצרפת, בהשפעת השיטה הבריטית מעבר לתעלה, כמושחתות מטבען. תחת זאת עלו ונפלו גופים שלא היה להם מעמד פורמלי, בהם התבלטו פוליטיקאים מוכשרים, כשהצירים נעים בין הגושים.
הראשונים להתגבש היו המלוכתיים (להבדיל ממלוכנים ממש), בראשות ז'אן-ז'וזף מונייה. הם מנו אישים מתונים ובהם רבים מן המעמדות המיוחסים, שחששו מרודנות הרוב ומהמוני העם לא פחות מעריצות הכתר. המלוכתיים ביקשו לכונן מלוכה קונסטיטוציונית לפי הדגם הבריטי של בלמים ואיזונים. הם הפכו לדומיננטיים גם בתמיכת השמרנים, שראו בהם כרע במיעוטו, ושלטו בוועידת החוקה. אך דרישתם לתת למלך וטו מוחלט, ותוכניתם להקים בית עליון, קוממו עליהם רבים. רק קיצונים כסיאס התנגדו לווטו כלשהו, אך הרוב לא היה מוכן ליותר מווטו מעכב לזמן מוגבל. בתווך, בין הרדיקלים למלוכתיים, ניצב המחנה הפטריוטי הרחב, עם צירים כדופור וברנאב, שלא בטח במונייה. מירבו, שנע בין הקצוות, נטה ימינה מחשש לאנרכיה; על אף שבפרהסיה היה פטריוט קיצוני, החל לייעץ בחשאי לזוג המלכותי. לה פאייט, האיש החזק, היה אף הוא בתווך.
שאלת הווטו עוררה זעם גם בקרב ההמון הפריזאי. בראשית ספטמבר החל לצאת העיתון הרדיקלי L'Ami du peuple ("ידיד העם"), שעורכו, הפופוליסט ז'אן-פול מארה, הטיף למלחמה בסדר הישן. קאמי דמולן קרא לתלות אריסטוקרטים על פנסי רחוב. עמדתם הנוקשה והמשפטנית של המלוכתיים דחקה אותם למיעוט. ב-10 וב-11 בספטמבר נדחו בהצבעה הן הבית העליון והן זכות הווטו. מונייה ותומכיו התפטרו כולם מוועדת החוקה, וסיעתם שקעה.
לואי חזר והפגין קרירות כלפי המהפכה, כשהוא מתמהמה מלאשרר את הכרזת הזכויות ואת צווי אוגוסט. הוא זימן לוורסאי את אחת היחידות המהימנות בצבא, חטיבת פלנדריה. ב-1 באוקטובר נערכה להם קבלת פנים, ולפי השמועות גידפו החוגגים את האספה. העיתונות התלהמה ותבעה להביא את לואי לעיר, כדי שיהיה תחת השגחה מתמדת מצד נבחרי הציבור ולא יוכל למעול בתפקידו, ובינתיים עלו מחירי החיטה ועמם התחדשו המהומות.
בבוקר 5 באוקטובר התאסף קהל של אלפי נשים, חמושות בחרמשים ורמחים, כנראה בעידוד מאחורי הקלעים של הקומונה. הן תבעו מהנציגים באוטל דה ויל לחם, אשרור הצווים וההכרזות בידי המלך, ואת הבאתו לבירה. כשאלה הסכימו, יצא המון לוורסאי. המלך פקד על המשמר השווייצרי שלו לא לירות. תחת לחץ ההמון שצר עליו, הוא היה מוכן לחתום על הצהרות האספה. אז הגיע לה פאייט עם המשמר הלאומי. לילה מתוח עבר על הארמון המוקף; בבוקר למחרת ירו השווייצרים על כמה מסתננים, ואז שטף ההמון את המתחם, הרג שני שומרים והציג את ראשיהם הכרותים על כידונים. לה פאייט יצא עם המלך והמלכה אל המרפסת והבטיח לקבל את תביעות הציבור. לואי יצא באותו יום לפריז, ובמשך כמעט שנתיים לא פעל גלויות נגד המהפכה. כשם שעשה בראשית אירועי הקיץ, הוא היה נכון להניח לה להתקדם ולשרת את הצורך האמיתי ברפורמה עמוקה. בבירה, מוקף באנשי הקומונה ובאוכלוסייה נוטה להתפרע, שוכן המלך בארמון טווילרי. ב-9 בנובמבר עקרה גם האספה הלאומית מוורסאי העירה. מונייה ראה באירועים כניעה לאלימות האספסוף, ופרש מפוליטיקה. גל ההגירה גבר מאוד. המצעד, שהרדיקלים תמכו בו והשמרנים נחרדו ממנו, ערער מאוד את הקואליציה שלה פאייט איזן סביבו בקושי.
המלך והאספה המכוננת
עד חג הפדרציה
שמאל|ממוזער|14 ביולי 1790
התהפוכה הפוליטית לא שיככה כלל את סיבתה, החוב התופח. האספה הפנתה את מבטה לנכס הגדול והזמין ביותר שהיה בהישג ידה, אדמות הכנסייה. הבישוף טליראן, איש "השלושים" והמועדון הברטוני, נאם ב-10 באוקטובר והסביר כי הכנסייה הייתה אמורה להיות מולאמת למעשה, ואדמותיה לא השתייכו לה אלא הופקדו בידיה לצורכי טיפול בצרכים מסוימים. הוא עמד על כך ששני שלישים מהקרקעות ישמשו למימון מחיית הכמורה ורק השליש הנותר יכסה את החוב. העובדה שאיש כנסייה בכיר כטליראן יזם את התוכנית, הקנתה לה לגיטימציה, על אף מחאות עמיתיו. ב-2 בנובמבר, הוכרזו הקרקעות כ"טובין לאומיים" (biens nationaux). נקר המליץ להקים בנק ממלכתי חדש ולהדפיס כסף נייר בהיקף מתון כאמצעי להוריד את ערך החוב היחסי, אך הזיכרונות מהתמוטטות חברת מיסיסיפי ב-1720 מנעו ממנו תמיכה. היה זה שוב מירבו שגיבש פתרון חלופי. במקום כסף נייר או בנק, יונפקו אך ורק איגרות חוב בגיבוי "הטובין הלאומיים". ב-21 בדצמבר אושרו אג"ח אלו, האסינייאטים. אך האספה מצאה עצמה נשענת עליהם כשתקבולי המס היו נמוכים בהרבה מהצפוי. ב-17 באפריל – הפעם דווקא בניגוד לאזהרות נקר, שנואש והתפטר לבסוף ב-3 בספטמבר 1790 – הפכה אותם להילך חוקי וגררה במהרה אינפלציה.
האספה המכוננת המשיכה ברפורמות. הפרלמנטים בוטלו, והוחלפו בערכאות נבחרות ובמשפט על ידי מושבעים. ב-22 בדצמבר 1789 בוטלה החלוקה המנהלית הישנה, שהתפתחה באופן אורגני במשך המאות, והוחלט על מעבר ל-83 מחוזות אחידים. האב אנרי גרגואר התחיל במיזם ארוך שנים להפצת השפה הצרפתית התקנית באזורי הכפר ולביטול הניבים המקומיים או השפות האחרות שבהם דיברו תושביהם: רק שלושה מיליון מתוך עשרים וארבעה מיליון אזרחים שלטו בצרפתית היטב, ושישה מיליון לא ידעוה כלל. האספה החלה גם בעבודה בתחום המידות והמשקלות, שהובילה לבסוף לאימוץ השיטה המטרית. בכל תחום שהוא, נזנחו חוקים ומסורות שהתפתחו לאטם מתוך האוכלוסייה לטובת ארגון-מחדש רציונלי שנכפה מגבוה.
כבר בסתיו 1789 הגיעו לכמה הסכמות חשובות לגבי החוקה העתידה. תחת העיקרון של הפרדת הרשויות, המבצעת נועדה להיות חלשה: המלך היה תלוי לצורך הוצאותיו באספה מחוקקת בת 745 צירים עם תקופות כהונה של שנתיים. צירים לא היו יכולים להתמנות למועצת השרים אלא שלוש שנים לאחר שעזבו; תקנה זו נקבעה במידה רבה כדי למנוע ממירבו, שקידם חוק הפוך, להתמנות לשר בבוא היום. שופטים, אנשי שלטון מקומי וכל המשרות הציבוריות, למעט השרים עצמם, נועדו להיבחר על ידי העם. הגוף הבוחר למחוקקת היה מוגבל יותר מזה שנקרא לאספת המעמדות. אנשי האספה המכוננת חששו מהאופן בו איבדו שליטה בהמון במהלך הקיץ והסתיו. ב-29 באוקטובר 1789 יצרו את הקטגוריה של "אזרחים פעילים", גברים בני למעלה מ-25 ששילמו מס חודשי השווה לשלושה ימי עבודה. תפקידם התמצה בכך שכל מאה בחרו אלקטור עם סף מס של עשרה ימים. 45,000 האלקטורים בחרו את הצירים. זכאים למושב במחוקקת היו משלמי מס של מטבע כסף (54 ימי עבודה) בחודש. קאמי דמולן התלונן בעיתונו:
באפריל ובמאי נערכו הבחירות הראשונות לשלטון המקומי לפי המתווה, וההסדרים המאולתרים מהקיץ החלו להתחלף. בפריז הובילו נשיאי המועדונים של הקומונה, מובילי האספסוף בעבר, מחאה נגד ביטול הרבעים הישנים. הם חששו שכוחם הפוליטי יעלם, אך לבסוף הסתבר שהמנגנונים שהקימו יכולים לשרוד בחלוקה החדשה. ז'ורז' דנטון הקים באפריל את "מועדון הקורדליירים". בשכונות העניות של הבירה היו לרדיקלים קהל, השפעה ואפילו חמושים שסרו למרותם, בעוד הממשל עודו חלש ורופף; ההמון הפריזאי שעלה לבמה בכיבוש הבסטיליה ראה עצמו כאחראי להישגי המהפכה ולמגינם מול המזימות האריסטוקרטיות, האמיתיות והמדומיינות, ומארגניו לא התכוונו לסגת מהזירה ולהניח לממשל החדש לפעול כראות עיניו. כוח אחר, גדול בהרבה, היה המועדון הברטוני. הם נודעו כיעקובינים על שם המנזר בו התאספו. המועדון היוקרתי, שכ-200 הצירים שחפצו בקידום המהפכה הלאה ועוררו את עוינות השמרנים נמנו עליו, משך מאות מועדונים בפרובינציה להסתפח אליו. בין היעקובינים החלו להתבלט צירים בעלי דעות פרוגרסיביות מאוד, כמו רובספייר הצעיר: הם תמכו בזכות בחירה אוניברסלית לגברים, רעיון שנראה אפילו לקיצוני העבר כמרחיק לכת ומסוכן, וברפורמות מקיפות נוספות. החברים הוותיקים נדחפו עתה ימינה, לזהירות כמעט כמו זו של מונייה. ב-13 במאי 1790 הוביל סיאס, הרדיקל-לשעבר, את הקמת "מועדון שנת 1789", תת-סיעה מתונה בתוך היעקובינים. לה פאייט, מירבו וטליראן הצטרפו.
לבעיית הסדר הציבורי לא היה מענה מלבד המשמר הלאומי, בעוד הצבא קורס. המשמר, שקלט את מרבית העריקים בקיץ, הלך והתבסס בבירה והותר לו לירות במתפרעים במצב חירום. בראשית 1790 הוכפפו לו יחידות המיליציה שהוקמו בחופזה מחוץ לפריז. כדי לדאוג שהכוח יהיה מהימן, ניתנה בהדרגה רק ל"אזרחים פעילים" האפשרות להתגייס. הם נדרשו להישבע אמונים לאומה (Vive la Nation, "תחי האומה", הייתה קריאתם הנפוצה של הפטריוטים). במהלך האביב ערכו יחידותיו המשמר כינוסים חגיגיים, או "פדרציות", כדי להישבע אמונים. אלה הגיעו לשיא ביום השנה לנפילת הבסטיליה. ב-14 ביולי, מול מאות אלפים, נשבע לה פאייט בשם המשמר נאמנות לאומה הצרפתית, וחברי המכוננת נדרו אף הם. המלך עצמו נשבע לקיים את החוקה, כשהוא מתייחס לעצמו לא בתואר "מלך צרפת ונווארה" כמקודם, אלא כ"מלך הצרפתים".
משבר הכמורה
שמאל|ממוזער|קריקטורה המתארת את ביטול המעמד הקורפורטיבי של המסדרים.
האספה, שרבים בה דבקו בדברי רוסו נגד כל סוג של קורפורציה, דחתה הפרדת דת ומדינה בסגנון האמריקני מפני שראתה בכך יצירת מסגרת מחוץ לאומה המאוחדת. תחת זאת, ניסתה להכפיף את הכנסייה לסדר החדש. ב-13 בפברואר 1790 בוטל המעמד החוקי של מסדרי הנזירות והם הפכו לוולונטריים. ב-29 במרץ גינה האפיפיור פיוס השישי בחשאי את הצהרת זכויות האדם והאזרח, על הבטחתה לחופש דת. ב-14 באפריל דחתה האספה ניסיון נוסף להכריז על הקתוליות כדת הרשמית של המדינה, שקודם על ידי הציר כריסטוף גרל. 292 תומכי ההצעה, ברובם מהאצולה והכמורה לשעבר, התארגנו בקואליציה ארעית שכונתה "מועדון הקפוצ'ינים". אף שנכשלו שוב ושוב בבלימת רפורמות, עוררו את זעם השמאל.
המתח הדתי התעורר גם במקומות אחרים. המהפכה היטיבה מאוד עם ההוגנוטים, שהיו מיעוט מופלה. בנים ובמונטובן מילאו תפקיד מרכזי בהפיכות יולי-אוגוסט ובארגון המשמר הלאומי. המתיחות התפוצצה בנים בין 13 ל-17 ביוני בקרבות רחוב שעלו ב-300 הרוגים, בהם ניצחו ההוגנוטים. במקביל, תושבים רבים במובלעות האפיפיוריות של ונסן ואביניון תבעו סיפוח לצרפת, וביוני פרצה מלחמת אזרחים.
ב-29 במאי החלו דיונים על חוקה אזרחית לכמורה, שנועדה להחליף את קונקורדט 1516. היא הסדירה סולם שכר וקבעה שכמרים ייבחרו בידי האזרחים בתחום כנסיותיהם ובישופים ייבחרו על ידי הכפופים להם. היוזמה באה מתוך המעמד הראשון-לשעבר, מדמויות כמו האב אנרי גרגואר שאהדו את רעיונות היאנסניזם. הקפוצ'ינים הזדעקו כבר בהתחלה, אך הבינו שהם במיעוט ונסוגו מהדיונים בשאלה ב-2 ביוני, בסימן מבשר רעות לנכונות השמרנים להסכין עם המהפכה.
בליל 19 ביוני הייתה באספה נוכחות דלילה. ז'אן-בטיסט קלוץ ("אנכארסיס"), נשא נאום נלהב על השחרור משעבוד; הציר ז'וזף-מארי למבֶּל העלה אז הצעה להפקיע את כל תוארי האצולה וסממניהם הנלווים. מבחינה מעשית וחוקית, המעמד השני כבר חדל להתקיים, אך מדובר היה בכל זאת במחווה חשובה. לה פאייט (שעדיין נחשב רדיקלי יחסית), אלכסנדר דה לאמט, דה שפלייה ואחרים ממחנם עלו בזה אחר זה לנאום בעד למבל. היסטוריונים הניחו שהעניין תוכנן מראש בדומה ל-4 באוגוסט, אם כי אין לכך ראיות. הצעד היה בלתי-צפוי והפתיע את דעת הקהל, שעדיין בידלה בין המוני בעלי-התארים העניים ל"אריסטוקרטים" הגדולים ורחשה כבוד למושג האצולה. בני המעמד השני-לשעבר הגישו מחאות נזעמות אך היו חסרי אונים. ראבו סנט-אטיין כתב בשלהי 1792 ש-19 ביוני היה המועד בו ז'וזף-מישל סֶרְבַן , אחד התועמלנים הפטריוטים החשובים שאפילו דמולן הקיצוני העריץ, התנער מהעקרונות הדמוקרטיים שקידם בעבר ולבסוף היגר לשווייץ. אצילים-לשעבר רבים אחרים, כמו פול בראס, נותרו במדינה והמשיכו לפעול ולהתקדם במנגנון החדש. חלק מהם אף היו או נעשו מאוחר יותר למהפכנים רדיקלים. כמו כן, ההשפעות בפועל של החקיקה לא היו אחידות כלל: באזורים רבים שמרו האצילים-לשעבר על בכורתם המעמדית ורכושם במידה ניכרת.
לואי ושריו ביקשו בינתיים את הסכמת האפיפיור המשתהה לחוקה. הם הניחו כי יבלע אותה כמו שספג את מדיניות יוזף השני. המלך אשרר את החוקה ב-24 באוגוסט, אך הכמורה הצרפתית היססה מלפעול לפיה בטרם נשמעה דעת רומא. האספה המכוננת לא המתינה והתקנות נאכפו. בעוד שהכמורה הבליגה בעבר ורבים מזוטריה תמכו לפחות בחלק מהמהלכים, היא לא הייתה נכונה להסכין עם חתירה תחת הדת ורבים מאנשיה הכשילו את הרפורמה. הרוב במכוננת נזעם. ב-27 בנובמבר נקבע שעל הכמרים להישבע לנהוג לפי החוקה החדשה והסרבנים יפוטרו. המלך, שהובך משתיקת האפיפיור, הסכים. ויליאם דויל כתב על האירועים: בסך הכול, חצי מהכמרים נמנעו מלהישבע. רק שבעה בישופים הסכימו ובכך אפשרו את שימור שלשלת הסמיכה ולגיטימציה לכנסייה החוקתית הנפרדת שהמהפכנים נאלצו להקים. בפריז, התפרצו רדיקלים לכנסיות והתפרעו.
לואי עצמו הוסיף לשמור אמונים לרומא, והוא ומשפחתו השתתפו רק במיסות שנערכו על ידי כמרים סרבנים. רק במרץ 1791 שבר פיוס את שתיקתו והורה לסרב לשבועה. כעשירית מאלה שכבר נדרו לציית לה חזרו בהם. הקרע בין הכנסייה לצרפת המהפכנית הושלם עם סיפוח רשמי של ונסן ואביניון. הכוחות האנטי-מהפכניים, שעד אותה עת היו מוגבלים לחצרו של ארטואה – הלה, לנוכח פייסנותו של אחיו המלך, הבהיר ליועצו קאלון ש – זכו לתנופה אדירה: סוכניו של הרוזן הצליחו להוביל שני ניסיונות מרד כושלים בנים ובעמק הרון.
המנוסה לווארן
שמאל|ממוזער|כרכרת המשפחה המלכותית שבה לפריז, בוקרו של 25 ביוני 1791
בעוד המשמעת בצבא מתפוררת והאספה עוסקת בגיבוש חוקה צבאית חדשה, שניתקה את הקשר בין מעמד לקידום, התחוללו כמה מרידות בחילות-מצב באוגוסט. הגנרל השמרן בּוּיֶיה דיכאן במרחץ דמים. היעקובינים גינו את עינוי המורדים כשריד לעוולות המשטר הישן – במרץ 91' אושרר הליך הוצאה להורג אחיד ושוויוני לכל ברוח המהפכה, עריפה בגיליוטינה. לואי דווקא התרשם מבּוּיֶיה, שנראה כיחיד שנותר מהימן. המאורע סימן את התמוטטות מעמדו של לה פאייט, שנתפש בשמאל יותר ויותר כעושה דברו של השליט. בחורף, התחדשו המהומות באזורי הכפר.
הצטברות המשברים גרמה לתמורה בתוך היעקובינים. לאחר "מועדון 1789", גם מנהיגי הזרם המרכזי כמו דופור וברנאב נרתעו מההפרזות וההקצנה: אנשי דת סרבנים הוכו ברחובות; הקורדליירים הרבו לטעון למזימה של המשפחה המלכותית להגר וערכו הפגנות קבועות ליד משכנות קרוביה. דופור, ברנאב ואלכסנדר הדוכס דה לאמט, מגדולי הפטריוטים בראשית המהפכה, הפכו בהדרגה לשמרנים ועמם הרוב היעקוביני. המפנה אצל "הטריומווירט", כפי שכונו, הותיר ריק בשמאל היעקוביני, אך זה התמלא מיד על ידי קבוצה בראשות מקסימיליאן רובספייר וז'רום פטיון. מירבו הגוסס, שמותו ב-2 באפריל הותיר את האספה ללא אחד ממפשריה הגדולים, כינה אותם "שלושים הקולות". הם העבירו שורת הצעות מרחיקות-לכת דווקא בתמיכת הימין הקיצוני באספה. הקפוצ'ינים-לשעבר תיעבו את הטריומווירט ולה פאייט, והיו משוכנעים שתמיכה ברדיקלים תבטיח שכל הסדר החדש יתמוטט.
מאז קיץ 1789, ניהל לואי השישה-עשר – שהיה לכוד בסבך של אינטרסים מנוגדים – מדיניות מורכבת כלפי התקדמות המהפכה. הוא היה נכון להסדר חוקתי בכנות, לפי עמדת רוב ההיסטוריונים, אך הלחץ הגובר ייאש אותו. מארי אנטואנט עצמה הייתה קרובה לעמדת ארטואה הגולה ונטתה להגר בהזדמנות הראשונה. מירבו, יועצו הסודי, המליץ עוד בפברואר שעליו להימלט מפריז ומאחיזת החנק של אוכלוסייתה הרדיקלית, ולנהל משא ומתן בתנאים משופרים. ב-18 באפריל נקלעה המשפחה להפגנה סוערת, ומרגע זה תכנן לואי הימלטות. בני הזמן וחוקרים רבים סברו שרצה לצאת מחוץ לצרפת ולנסות לחזור בראש צבא, בסיוע אחי המלכה, הקיסר לאופולד השני; הוא עצמו טען, וחלק מההיסטוריונים מקבלים זאת, כי ביקש אך ורק מתווה מעין זה שמירבו הציע, ועדיין האמין בפשרה ובמשא ומתן. מכל מקום, נוצר קשר חשאי עם גנרל בּוּיֶיה. התוכנית שנרקמה הייתה הימלטות בדרכון מזויף למונטמדי על גבול לוקסמבורג, שחיל-המצב שלה נחשב למהימן. המלך שקד בינתיים על ניסוח הצהרה מפורטת בה הוקיע את כל מה שנעשה בשמו מאז המצעד על ורסאי, האשים את האספה ואת היעקובינים בפשעים ובליבוי אנרכיה, והצהיר על עצמו ככלי-שרת מאונס בידם. בליל 20 ביוני חמקה המשפחה המלכותית מהטווילרי, אך בליל 21 ביוני הם זוהו בדרך ונעצרו בעיירה וַארֶן, משם הושבו לבירה למחרת. בניגוד להם הצליח אחי המלך, הרוזן מפרובאנס, להימלט ולחבור לארטואה.
הימלטות המלך, והצהרת הגינוי הקשה שהותיר מאחוריו, זעזעו לחלוטין את האספה: , כתב דויל. הצירים התלבט ארוכות ובחרו לשקר ולטעון שהשליט נחטף בידי אויבי המהפכה. העמדת פנים זו, שתוחזקה בדי עמל, שכנעה רק מעטים. כשלואי שב לפריז, הוא נותר ראש מדינה סמלי אך הושעה בפועל מכל סמכויותיו הביצועיות. אזכורו הושמט אף משבועת האמונים הצבאית. ב-24 בחודש הגישו הקורדליירים עצומה להדיחו, כשקהל של רבבות מלווה אותם. התביעות לחיסול הכתר ולהקמת רפובליקה עדיין היו מהוססות, אך לפני וארן מגמה כזו לא עלתה כמעט על הדעת. הארץ נשטפה בהיסטריה מגל שמועות על פלישה אוסטרית בגיבוי של מזימה אריסטוקרטית מתוך צרפת.
הפייאנטים וחוקת 1791
שמאל|ממוזער|טבח שאן דה מארס
ב-15 ביולי נודע ברבים שהאספה, שהייתה נחושה לשמר את העמדת הפנים, פטרה את המלך מכל אחריות למנוסתו והשיתה את האשמה על בוייה שנמלט. המון זועם התפרץ לאולם הכינוסים שלה וקרא לצירים היעקובינים להצטרף לקורדליירים בתביעה להדיחו. ז'ורז' דנטון והעיתונאי היעקוביני ז'אן-פייר בריסו ניסחו ביממה הבאה הצהרה פומבית שקבעה שלואי ויתר על הכס במעשה הבריחה, ואין להשיבו אלא אם העם יסכים.
השמרנים ראו בכך הגדשת הסאה. המועדון התכנס בערב 16 ביולי וניהל דיון סוער. רובספייר ואנשי שמאל אחרים גינו את ההצהרה וטענו כי שאלת הכתר אינה מעניינת את העם, אך לא היה די בכך. שלושת ה"טריומווירים", אויבם לה פאייט ואישים בולטים אחרים יצאו בסערה ועמם כמעט כל 200 הצירים. נותר רק קומץ שכלל את רובספייר ופטיון. הפורשים עקרו למנזר שעל שמו נקראו "פֹייַאנְטים", הכריזו על עצמם כיעקובינים הלגיטימיים, וקראו למאות הסניפים בערי השדה להצטרף.
בצהרי 17 ביולי הגיעו 50,000 פריזאים לשאן דה מארס, לטקס חתימה המוני על העצומה. דנטון, קאמי דמולן ואחרים נשאו נאומים. השלטונות הפייאנטיים היו נחושים לבלום מהומה שתערער את ההסדר החוקתי, שעמד להיות מושלם בקרוב. לאחר שההמון ערך לינץ' בשני אנשים, סופקה עילה לאכוף את חוקי החירום ולהכריז על משטר צבאי; לה פאייט הגיע בראש אנשי המשמר. לאחר שספגו אבנים ונשמעה אש, ירה המשמר למוות בכמה עשרות מפגינים וההמון נס על נפשו.
הפייאנטים ניצלו את המשטר הצבאי כדי למחוץ את הרדיקלים. המועדון הקורדליירי, "ידיד העם" ושאר בימותיהם נסגרו. דנטון ומארה נמלטו לאנגליה ובסך הכול נכלאו מאתיים פעילים. ב-7 באוגוסט הודיע ראש העיר הפייאנטי ביי שהסדר הציבורי הושב על כנו, ומצב החירום בוטל. עתה נפנה המרכז-ימין באספה, אנשי המלוכה הקונסטיטוציונית, לאשרר את החוקה. המלך גילה פשרנות, וב-30 ביולי אף כתב לאחיו הסורר ארטואה וביקשו לחזור לצרפת. לא הייתה שום התייחסות לארגון הכנסייתי החדש, ונותרה האפשרות שיבוטל בעתיד. לאמט ניסה להביא גם להכנסת וטו אבסולוטי, כזה שנדחה ב-1789, אך האספה שללה זאת כצעד רחוק מדי ימינה. המכוננת הכתה גם בקיצונים מהעבר השני של המתרס, וב-1 באוגוסט אושר לראשונה חוק שהשית מס כבד על מהגרים שלא ישובו תוך חודש.
המרכז הפייאנטי קיווה שמהלכיו יגבשו שוב קונצנזוס פוליטי, אך התבדה במהרה. הימין הקיצוני, כ-290 צירים, עמד ממש כמו השמאל על כך שהמנוסה לא הייתה "חטיפה" אלא בריחה, והדגישו שהמלך הוקיע את החוקה במכתבו. האצולה-לשעבר וחלקים גדולים מהכמורה התנכרו למהפכה והמונים היגרו, כולל 6,000 קצינים. מן העבר השני, רק מעטים מתוך תשע מאות סניפים של המועדון היעקוביני המקורי בפרובינציה הצטרפו לפייאנטים. היתר נותרו נאמנים לרובספייר, פטיון, בריסו ולסיעתם הקטנטנה, והפגינו חשדנות אם לא עוינות כלפי הפיוס המהיר עם המלך.
ב-29 באוגוסט נפתחו הבחירות לאספה המחוקקת החדשה. ב-3 בספטמבר נחתם נוסח החוקה, וב-13 אשררו המלך. ב-15 הוכרזה חנינה כללית, לגולים הרדיקלים ולמהגרים הימניים גם יחד, ורבים מהראשונים שבו. ב-30 פוזרה המכוננת, שנתיים וחודשיים לאחר שנוסדה ואחרי ששינתה את צרפת מהמסד עד הטפחות. מנהיגי הפייאנטים היו בטוחים שהמהפכה נסתיימה.
המלוכה החוקתית והאסיפה המחוקקת
עליית הז'ירונדינים
שמאל|ממוזער|ז'אק פייר בריסו
745 הצירים שנבחרו לאספה המחוקקת היו ברובם פוליטיקאים טריים, כמעט כולם בני המעמד השלישי-לשעבר. רק 136 בחרו להצטרף ליעקובינים, לעומת 264 שחברו לפייאנטים (כמקדם, החלוקה הייתה גמישה והיו מעברים). בתווך ניצב מחנה העצמאים, "המישור". למרות הבכורה הפייאנטית באספה, היעקובינים הוכיחו במהרה את גודל כוחם בציבור. בבחירות ליורשו של ביי בראשות עיריית פריז ב-13 בנובמבר ניצח פטיון את לה פאייט, שפרש מפיקוד על המשמר. המועדון הקטן התנהל באווירה פתוחה ודינמית, והחל למשוך אליו חזרה פייאנטים שכמהו להשפעה. בריסו, נואם כריזמטי, סחף את הצירים כשהציע ב-20 באוקטובר להחרים את רכוש המהגרים ולהרשיעם בבגידה. הוא גם רמז לפעולה צבאית נגד פטרוניהם. אבל ב-11 נחסם החוק בווטו של המלך, שסיים חמישה חודשי תיאום בינו לאספה והצית מחדש את הסלידה והחשד כלפיו.
בהמרצת בריסו, ביקשה המחוקקת מלואי לאיים במלחמה על הנסיכים-הבוחרים של טריר ומיינץ אם לא יסלקו את ארטואה ופרובאנס משטחם. הרעיון של פתיחת עימות שיגרור את הקיסר לאופולד להגן על בני-חסותו קסם למלך; הוא חיבר מכתבים סודיים לקיסר ולמלך פרוסיה בבקשה להכריז מלחמה על צרפת ולמגר את המהפכה. במהרה הסתבר שלעימות מזוין היו תומכים רבים: כשם שבריסו וציריו היו משוכנעים שהמערכה תאחד את האומה ותאלץ את המלך להבהיר לאיזה צד הוא משתייך, כך היה לה פאייט צמא השלטון בטוח שהשתתפות כמצביא תזניק את מעמדו הפוליטי ותארגן מחדש את הצבא המתפורר. רובספייר התנגד בתוקף למעשי איבה, ובראשית דצמבר פתח בסדרת נאומים נגד בריסו במועדון היעקוביני שהשיקה יריבות מרה בין שניהם. תומכי בריסו היו ברובם בעלי רכוש מבוססים מחבל ז'ירונד והאזורים הסמוכים – ממנו נבע כינויים "ז'ירונדינים". הם היו בעלי נטיות ליברליות והאמינו בהליכים סדורים. הסיעה שנגדם התאפיינה בפופוליזם סמכותני, ששילב פנייה להמונים העניים עם נחישות לקדם את מטרות המהפכה אף לעומת התנגדות מחוגים נרחבים ומהאליטות המתונות. ג'ונתן ישראל, שניסה לאבחן את ההבדלים הבסיסיים ביניהם, כתב שאם הז'ירונדינים עיגנו את הרצון הכללי בהליכים קונקרטיים של בחירות וייצוג ממסדי, הפופוליסטים אחזו בפרשנות נוקשה יותר לרעיון האמנה החברתית, לפיה יחס כזה הפקיר את החלשים והבורים לשכבות המבוססות, והשלטון היה צריך לפעול למען מה שראה כאינטרס האמיתי של הכלל.
בעוד שבריסו הציג את המלחמה כמסע צלב שיבצר את המהפכה ויניע את עמי אירופה המדוכאים להתקומם, רובספייר התריע מתבוסה אפשרית וממיטוט הישגיהם. גם אנשי הטריומווירים הפייאנטים, בעיקר ברנאב, ניסו להניא את ההידרדרות מתוך חששות דומים. אבל שילוב הכוחות שביקשו להרוויח ממלחמה היה חזק ממתנגדיה. ב-14 בדצמבר שיגר המלך אולטימטום לנסיכים-הבוחרים, לסלק את המהגרים או שיפלוש לשטחם. האגף הרדיקלי התעורר מעוד סיבות. מחסור במזון והתייקרויות, שנבעו בחלקן ממרד העבדים בהאיטי, גרר מהומות וערכם של הליבר והאסינייאטים צנח חדות. השמועות על מזימות ופלישות רווחו דיין כדי לשכנע את האיכרים לצאת למסעות משיסה.
מלחמה
שמאל|ממוזער|לואי השישה-עשר חובש מצנפת פריגית ומכריז "תחי האומה", כפי שעשה בהפגנת 20 ביוני.
לאכזבת רבים בצרפת, הנסיכים נכנעו לאולטימטום והורו למהגרים לעזוב. אבל תשלובת האינטרסים החזקה בעד מלחמה ניצלה כשהקיסר לאופולד הזהיר אותם מפגיעה בנסיכויות. בריסו התסיס את המחוקקת, בעוד רובספייר מוחה נואשות. ברנאב, שבחל בסירוב הזוג המלכותי לשמוע לעצותיו נגד המלחמה, פרש ב-5 בינואר 1792. ב-25 נתבע לואי לדרוש מלאופולד לחדול מתוקפנותו, וענה שכבר עשה כן בעצמו.
המענה האוסטרי היה חריף ותקיף, וכשהוקרא באספה התחוללה מהומה. הבריסוטינים החשדנים תבעו את פיטורי שר החוץ לסארט באשמת פציפיזם. לואי ניסה לתמרן פוליטית, אבל נכנע ב-10 במרץ ומינה ממשלה בריסוטינית. שר המלחמה החדש, דוּמוּרייה, היה תוקפני מקודמו. הידיעות על גיוס בנחלות הבסבורג דחפו את צרפת מעבר לקצה. ב-20 באפריל, מול אספה מחוקקת מריעה ולנוכח התגשמות תקוותיו, הכריז לואי השישה-עשר מלחמה על אחיינו, הקיסר החדש פרנץ. מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה נפתחה. התלהבות שטפה את הארץ: שיר מיליטריסטי שחובר על ידי רוז'ה דה ליל הכריז על כוונת הצרפתים להרוות את השדות בדם אויביהם. דה לאמט התייאש והתנדב לצבא. רק אדריאן דופור נותר כטריומוויר הפייאנטי האחרון.
ב-28 באפריל צרפת פלשה לארצות השפלה. הפער בין הרטוריקה המתלהמת למציאות נחשף בשורת מפלות, והז'ירונדינים הטילו את האשמה על המלך ועל הגנרלים האצילים-לשעבר וטענו לקנוניה עצומה. לואי הבחין בהזדמנות להפוך את שיווי-המשקל הפוליטי. שר הפנים רולאן שיגר מכתב חריף למלך ב-10 ביוני; המלך הנזעם ניצלו כאמתלה כדי לפטר את מועצתו הבריסוטינית ב-13: דומורייה, שהותר בתפקידו, העדיף להתפטר ב-15 ולצאת לחזית. לואי עבר שוב להישען על הפייאנטים ומינה שרים חדשים מתומכיהם. ב-16 שיגר לה פאייט איגרת מהחזית בה האשים את היעקובינים בכל תלאות השעה ובירך את השליט. הפייאנטים באספה התעשתו משיתוקם וניצחו בהצבעה על פרסומה. היעקובינים, שגם הלחץ מימין לא הביאם להשלמה בין רובספייר לבריסו, ראו בכך אישור לאמונתם שלה פאייט מתכנן הפיכה.
הז'ירונדינים נדחקו שוב לברית עם הרדיקלים בפריז כשתכננו הפגנה להשבת שריהם. הפופוליסטים דוגמת רובספייר התנגדו – דווקא הבריסוטינים, שסלדו מפוליטיקה של ההמון, קידמו אותה. ב-20 ביוני יצא אספסוף אל הטווילרי והמשמר לא התעמת עמם. הם שאגו שהם נציגי העם, עניים מכדי לרכוש מכנסיים אופנתיים ולכן "חסרי אברקיים", או סנקילוטים, והשם התקבע ככינויים של ההמונים המרוששים והקיצוניים בפריז שהפילו בשעתו את הבסטיליה ועמדו לשחק תפקיד חשוב עוד יותר. הם איימו על לואי בפניו במשך שעות, אך הוא נותר קר רוח ולא עשה שום ויתור. מרחבי צרפת זרמו הודעות גינוי על ההתפרעות.
10 באוגוסט
שמאל|ממוזער|ז'אק ברטו, "נפילת הטווילרי", שמן על בד, 1793
ב-28 ביוני הגיע לה פאייט לפריז מהחזית ונשא נאום קשה באספה בקריאה להשיב את שלטון החוק ולפזר את היעקובינים, ואף פנה גלויות אל המשמר הלאומי. אם קודם היו יכולים אויביו רק להאשימו בתכנון הפיכה, עתה נראה הדבר ודאי. פניותיו נענו ריקם, והוא שב לפיקודו לאחר שהוקע כבוגד. התעמולה על קנוניות אריסטוקרטיות ובוגדנות המלך המריצה את היעקובינים בערי השדה להגדיל מאוד את היחידות ששיגרו לחגיגות 14 ביולי. ב-11 ביולי הכריזה המחוקקת, לנוכח האיום הצבאי, כי "המולדת בסכנה" (La Patrie en danger) והחילה מצב חירום. אושר לכל גוף שהוא לגייס מתנדבים ולשלחם לחזית לצד הצבא הסדיר, מה שפתח את המשמר הלאומי לכול, ללא סף ההכנסה ששימר אותו בעבר ככוח של הבורגנות האמידה.
למרות ניסיונות המלך לפייס את הציבור, הגיעו עתירות מערים רבות שתבעו לשפטו באשמת בגידה. הבריסוטינים, שהסיתו נגד לואי מזה חודשים, נמלאו חרדה מהצלחתם ולו מחשש הדחה באמצע מלחמה. כמה מהם נכנסו למשא-ומתן חשאי עמו. באמצע יולי האשים דומורייה את לה פאייט בפריסת כוחות שהפקירה את הדרך לפריז, ובאסיפה נתבע להדיחו. ב-20 ביולי החליט דנטון להתעלם מהחוק שאסר על אזרחים "בלתי-פעילים" להשתתף, ועודד את הציבור לנכוח במועצה ברובע תיאטר פראנסז בראשותו. דוגמתו חוקתה, וב-25 המחוקקת נכנעה והתירה זאת: כל האסיפות הפוליטיות בפריז עברו למצב של כינוס מתמיד, בלי להתפזר, והוקם מטה לתיאום בין הרבעים. הצעד נועד להיטיב גיוס מתנדבים, אבל בפועל אפשר רדיקליזציה וגיוס של ההמון. באותו יום ממש חתם המפקד העליון של בעלות הברית, הדוכס מברונסוויק, על הצהרה שנועדה לזרוע אימה בצרפתים והודיע שהוא רואה בכל תושבי פריז אחראים אישית לבטיחותם של לואי ומארי אנטואנט, ושהעיר תישא ב אם ייפגעו. היא שכנעה את אחרוני המהססים באמיתות כל השמועות על מזימה חובקת-כל בראשות המלך. האמת הייתה מורכבת יותר: אף כי לואי ציפה שהפלישה תשפר את מצבו, התיאום בינו לבעלות הברית היה לקוי ביותר והוא לא שלט בשני אחיו הסוררים. בכל אופן, המעט שנותר ממעמדו התמוטט כליל. ב-3 באוגוסט הגיש פטיון, בשם ארבעים-ושבעה רבעים, תביעה להדיח את המלך ולהעמידו למשפט. הגוף היחיד שיהיה מוסמך לדון אותו, הוסיף, היה ועידה (קוֹנְבֶנְט) לאומית חדשה שתורכב בבחירות כלליות עם ייצוג רחב יותר לעם. כמו כן, מאחר שהמלוכה הקונסטיטוציונית כשלה, הקונבנט היה צריך להכין חוקה אחרת.
המהירות שבה התקדמו המאורעות הותירה את השחקנים העיקריים חסרי אונים. לרובספייר לא הייתה כמעט השפעה על מה שהתרחש בשבועות הקרובים, בעוד הז'ירונדינים מתרוצצים בניסיון למצוא שיווי-משקל חדש שישמר את המלוכה. מי שתפסו את הבכורה היו מארגני השטח, בעיקר כמה אסיפות רבעים בגדה השמאלית ובמיוחד מועדון הקורדליירים של דנטון, שגייסו לצדם את המוני המתנדבים מהפרובינציה ואת האספסוף הסנקילוטי. ב-8 באוגוסט הפילו הפייאנטים הצעה לשפוט את לה פאייט. לאחר שבוע של סירוב לפעול נגד המלך, המחוקקת איבדה את שאריות מהימנותה בעיני הרדיקלים. דנטון ושותפיו הכריעו לפעול.
בליל 9 באוגוסט נאספו אל האוטל דה ויל נציגים מעשרים-ושמונה רבעים שנענו לקושרים, בגיבוי של המון תומך. הם הדיחו את הקומונה הפריזאית (למעט פטיון המהסס) הקיימת. מפקד המשמר הלאומי מונדה נרצח ובמקומו התמנה אנטואן סנטר . במשך הלילה עמלו הקושרים בקדחתנות להשליט מרותם על העיר. עם שחר עמדו לרשות הקומונה החדשה 25,000 איש שצעדו אל הארמון.
לואי החליט להימלט ולבקש מקלט באספה המחוקקת, שרק 300 מציריה נותרו. היתר לא הופיעו, בין אם מפחד ההפיכה או מנחישות לא להעניק לה לגיטימציה בכך שהצעותיה יועברו בפורום מתפקד. אלה שנותרו נמנו כמעט כולם עם היעקובינים, וההצעות שנדחו מזה שבוע וחצי יכלו עתה להיענות ברוב מוחץ. רק הבריסוטיני וֶרְניוֹ מנע במאמץ את ביטול המלוכה. לואי נאסר ונשלח למצודת ההיכל. בטווילרי, פתח המשמר השווייצרי האישי באש על המתגודדים והתחולל קרב. כאלף בני-אדם מתו ב-10 באוגוסט, כמה מאות מהפכנים ושש-מאות שווייצרים שנקרעו לגזרים על ידי ההמון לאחר שנכנעו.
טבח ספטמבר
שמאל|ממוזער|מארי-אנטואן בילקוק (מיוחס), "הטבח בכלא הכרמליטים", שמן על עץ, 1830
שידוד המערכות שהתרחש בריק השלטוני החדש היה מהיר. הקומונה החדשה כרתה ברית עם היעקובינים הפופוליסטים של רובספייר ושותפיו: המפה הפוליטית זזה שמאלה באחת, וז'אן-פול מארה הפך מאיש שוליים למנהיג בכיר. בריסו והז'ירונדינים התמצבו לפתע כסמן הפשרני. שרידי המחוקקת הפכה למכשיר צייתני. ב-10 באוגוסט הוקם "הוועד המבצע הזמני" שתפקד כרשות מבצעת בעוד שלואי הושעה. באותו ערב נבחר דנטון לשר המשפטים, בהכרה בהשפעתו. המחוקקת הסכימה ביום ההפיכה שהחוקה תישמר, למעט תפקידי המלך, עד שתוכל להיבחר ועידה לאומית שתבחן חדשה. הכנות לבחירות נפתחו על אף מצב החירום, כללי "האזרח הפעיל" הוקלו וציבור הבוחרים גדל מ-4.3 ל-5.5 מיליון לפחות.
המשטר החדש מיהר ליישם את כל מה שהמתונים באספה והמלך מנעו ממנו בשנה האחרונה: חוקים נוקשים נגד כמרים סרבנים, מהגרים והחשודים בסיוע להם עברו במהירות יחד עם תקנות חירום. לה פאייט המזועזע ניסה ב-15 באוגוסט לערוך הפיכה צבאית מסדאן. צבאו סירב והוא ערק לאוסטרים ב-17. שותפו דופור נמלט מהבירה ויצא לגלות. כמו קודמיהם, הפייאנטים נדחקו הצדה והפכו לאויבים כשהמהפכה הקצינה. ב-17 הוקמו בתי-דין מיוחדים לטיפול בחשודים בבגידה.
ב-19 פלש ברונסוויק לצרפת והתקדם במהירות. חולשת ההתנגדות ליבתה שוב את החשש מקנוניה של בוגדים בעורף. האספה הורתה על חיפוש נשק בכל בית בפריז ב-30 באוגוסט ואלפים הושלכו לכלא על סמך חשדות קלושים. רבים היו משוכנעים שלא ניתן להניח לסנקילוטים לצאת לחזית ולהפקיר את פריז לבגידה מבפנים. עוד לפני ורדן, שר הפנים הז'ירונדיני רולאן קבע ש"כל צעד מניעתי יאה בשעת חירום", ודנטון הצהיר ש"לולא הבוגדים, היינו מנצחים במהירות." הלך רוח זה היה נפוץ עד כדי כך שהיסטוריונים גימדו את חשיבות ההסתה בעיתונות הרדיקלית למה שהתרחש אחר כך.
דנטון נשא ב-2 בספטמבר את נאומו המפורסם ביותר, וקרא לרבבות מתנדבים לצאת לחזית ולבלום את האויב בגופם. בערך בשתיים אחר הצהריים טבח המון זועם תשעה-עשר כמרים סרבנים שנשלחו לכלא. מרגע זה התרחשו מעשי הרג במהירות. עד 7 בספטמבר, לפחות 1,200 איש הומתו בפריז, וקרוב ל-250 מחוצה לה. דנטון, רובספייר וגם חלק מהז'ירונדינים מיהרו להגן על צדקת טביחות ספטמבר, אף אם הזדעזעו מהאלימות. שתי הסיעות בתוך המועדון היעקוביני האשימו זו את זו באחריות. אבל המדיניות הרשמית, שקודמה על ידי רולאן, הייתה הטלת איפול. רק כמה אלפים בודדים מהמוני המתנדבים והסנקילוטים נטלו חלק במאורעות ואלו היו ספונטניים יותר מאשר מבצע מדוקדק המוכוון מלמעלה, כתב דונלד ג'י. סאת'רלנד, אבל הציבור השמרני יותר השתכנע שהקיצונים בשלטון איבדו כל רסן. זה הרתיע את מתנגדי הקומונה והשמאל בטווח הקצר, אך הרס את מעט האמון בממשל והסיר כל חסם לאלימות מצדם, כפי שהתגלה בעתיד. גם בריסו ותומכיו היו סבורים שיריביהם עשויים לרצחם בבוא השעה והיו נחושים להתנגד. מכל מקום, כשהם רגועים לגבי שליטתם בעורף, נפנו המוני הסנקילוטים והחיילים-המתנדבים לצאת לקרב. במקביל, בין 2 ל-6 בספטמבר, התנהלו הבחירות הארציות לגוף שיירש את האספה המחוקקת. בגלל התנאים הקשים רק רבע מהזכאים הטילו קולם.
הרפובליקה והוועידה הלאומית
משפט המלך
שמאל|ממוזער|ראשו הערוף של לואי השישה-עשר מונף בידי התליין סאנסון, 21 בינואר 1793
הקונבנט החדש נאסף לראשונה ב-20 בספטמבר 1792. ייצוג המעמדות-לשעבר של הכמורה והאצולה היה כמעט אפסי. 200 מבין 749 הצירים היו חברי המחוקקת שנבחרו מחדש, ועוד 83 היו אנשי המכוננת שהתמודדו שוב. לאחר מפלת הפייאנטים, התעצבה מפה פוליטית אחרת. בערך 160 חברים התקבצו סביב בריסו, רולאן וכמה אחרים במעגל רופף של ליברלים מתונים. משמאל, היעקובינים הפופוליסטים והרדיקלים הפריזאים התאחדו פחות או יותר לסיעה בת כ-200 איש שפעלה במשותף. אנשיה ישבו בשורות העליונות של הוועידה, ומשום כך כונו "ההר" (La Montagne, ומכאן שמם מוֹנְטַנְיַארְדִים). דנטון, רובספייר ומארה תפקדו כמעט כמעין טריומווירט חדש בקרבם. בתווך ניצב כמקדם "המישור" של העצמאים. לצד ניהול המלחמה וניסוח חוקה, שאלת המלך עמדה מולם. כל התכתובת שניהל בחשאי נמצאה בטווילרי. הוועידה והציבור היו משוכנעים בצורך להדיחו, אם כי חששו מברונסוויק.
בשחר אותו יום, מוגרו הפולשים בקרב ואלמי. לצד ריבוי המתנדבים (180,000 התגייסו באותה שנה בלבד) שהעניק להם יתרון מספרי גדול, 50,000 מול 35,000 בוואלמי, עריקת הקצינים פתחה את השורות לקידום מפקדים מוכשרים שהוגבלו קודם לדרגות מש"ק או שגויסו ישירות כקצינים מן החיים האזרחיים. הארטילריה נותרה הטובה באירופה, והצבא הצרפתי היה חזק משנראה. הקונבנט נמלא ביטחון לנוכח הניצחון, וב-21 בחודש ביטלו הצירים בהצבעה פה אחד את המלוכה וקמה רפובליקה. אבל שאלת לואי טרם הוכרעה. בריסו ועמיתיו העדיפו להמתין, אך "ההר" היו נחושים לבסס את הרפובליקה על ידי הוצאתו להורג. המתיחות בין שני האגפים הקצינה עם טביחות ספטמבר וחילופי האשמות חריפים נערכו בעיתונות.
ב-12 באוקטובר גורש בריסו מהיעקובינים ורולאן סולק כעבור חודש. המועדון נשלט מאז על ידי רובספייר. זירת העימות בין שני המחנות עברה לרצפת הוועידה. הז'ירונדינים ייצגו דביקות בהליכים פורמליים ובייצוגיות, ביקשו להבטיח בחוקה החדשה רשות מחוקקת חזקה ומבצעת מוגבלת, ורוב ציריהם היו מן הפרובינציה המתונה, שהפער בינה לבין הקנאות בפריז רק הלך וגדל. הם מחו תדירות על האופן בו נטלו על עצמם הסנקילוטים של הבירה את הובלת המהפכה. לעומתם, המונטניארדים דגלו בתפישה מופשטת של הרצון הכללי, דרשו רשות מבצעת חזקה שתיטול לעצמה את האחריות לקבוע מהו האינטרס הציבורי הכולל ונשענו על ההמון הפריזאי. את תביעת הז'ירונדינים להתחשבות במחוזות ולשלטון מבוזר הציגו כחתירה מסוכנת תחת אחדות הרפובליקה, מה שכינו "פדרליזם".
מדיניות המלחמה שהוביל בריסו צברה תנופה. באוקטובר פלש הצבא שוב לארצות השפלה וניצח. אף על פי שמארה ורובספייר הוסיפו להתנגד לתוקפנות, הוועידה נסחפה באופוריה. מועדונים רדיקליים בחוץ לארץ, שחלק מנציגיהם כבר ישבו בפריז, הגישו עצומות לסייע להם להקים משטר חופשי בארצותיהם. ב-19 בנובמבר הכריז הקונבנט כי "האומה הצרפתית תושיט עזרה באחווה לכל העמים הנאבקים על חירותם". ב-15 בדצמבר נקבע שבכל שטח שייכבש יבוטלו זכויות-היתר המעמדיות ויוחל משטר מן הדגם המהפכני. ההצהרה העניקה משנה מרץ לאויבי הרפובליקה בחוץ לארץ.
רובספייר קבע בנאום קשה ב-3 בדצמבר שהמלך כבר הורשע בידי העם, ואפילו העמדתו על דוכן הנאשמים תהיה בגדר נסיגה לאחור מסוכנת. אבל באותו היום גברה הצעתו של פטיון, שהלך ונעשה ז'ירונדיני: המלך אמנם היה חסין תחת חוקת 1791, אך מעמדו פקע ולכן ניתן היה להתחיל במשפט שיתנהל לא מול בית-דין אלא בפני הוועידה, כנציגת העם. ב-11 בדצמבר נפתח ההליך נגד "לואי קאפה", כפי שכונה עכשיו. הבריסוטינים החלו בקידום יוזמה להכריע את גורלו במשאל עם ביודעם שהמלך היה אהוד יותר בפרובינציה. אך לבסוף, כתב ישראל, חלק גדול מהצירים הז'ירונדינים הסכימו לחשש המובלע של יריביהם שמשאל יוכיח את עוצמתם של הכוחות השמרניים שהובסו. מאבק נוסף התנהל סביב האפשרות להוצאה להורג. בריסו, תומאס פיין וקונדורסה התנגדו לעונש מוות באמרם שזה יהיה לגיטימי רק לאחר שיאושר בחוקה חדשה. לבסוף, גם בכך גברו המונטניארדים. ב-15 בינואר 1793 הרשיע הקונבנט את לואי בקשירת קשר נגד האומה. משאל העם נדחה, כשיותר מרבע מהז'ירונדינים מתנגדים. ב-16 בחודש אשרר הרוב הוצאה מיידית להורג. בקשת חנינה נדחתה ב-18. ב-21 נערף ראשו של לואי השישה-עשר בגיליוטינה, ושפיכת דמו זעזעה את אירופה כולה וגם חלק גדול מהצרפתים.
משבר, מרד וטיהור
שמאל|ממוזער|חיילי האימפריה הרומית הקדושה בוחנים שבויים צרפתים לאחר קרב נרווינדן, 18 במרץ 1793
בתחילת 1793 היו הצרפתים, למעט רובספייר הפסימי ושותפיו, משוכנעים בהיותם בלתי-מנוצחים: ב-1 בפברואר הוכרזה מלחמה על בריטניה והולנד. אך המאזן השתנה מהר. רוב המתגייסים התנדבו לעונת לחימה אחת, ועזבו לאחר כמה חודשים בעוד הכלכלה קורסת. הסנקילוטים בפריז התפרעו בתביעה לפיקוח מחירים. הקיצונים ביניהם החלו להיוודע בכינוי "נזעמים", Enragés. ב-24 בפברואר, כשהתברר שלא די במתנדבים, הצביעה הוועידה על גיוס בכפייה של 300,000 גברים. העמידה במכסות הייתה כרוכה בשחיתות, מה גם שאנשי המשמר ויתר נושאי המשרות היו פטורים והמעמסה נפלה על העניים.
התנגדות ועוינות מצד תושבי הפרובינציה השמרנים הטרידו את הרשויות המהפכניות מיומן הראשון, אבל מכסת הגיוס והמשבר הכלכלי הגדישו את הסאה. ב-3 במרץ ירה המשמר למוות בשלושה מתפרעים בשולה שבמחוז ונדה. החבל הקתולי האדוק התלקח באחת. בתוך חודש נקבצו לדגל 35,000 לוחמים, ומנהיגיהם קראו בגלוי להשבת המשטר הישן. בברטאן, בנורמנדיה ובחבלים מערביים אחרים התארגנו כנופיות שנודעו כ"ינשופים" ("שואנים", Chouans). הרפובליקה, שכוחותיה היו מתוחים עד הקצה, לא יכלה להעמיד מולם כוח מספק וההיסטריה בבירה גאתה.
עוד ב-9 במרץ הקימה הוועידה בית-דין מהפכני לטיפול בבוגדים, והסמיכה צירים לצאת בעצמם כ"נציגים בתפקיד" (représentant en mission) לפקח ישירות על המחוזות והחזיתות. באותו הלילה, המון של "נזעמים" וקיצונים שפעל בהשראת העיתונאי ז'אק רנה אֶבֵּר החריב את בתי-הדפוס של עיתוני הז'ירונדינים. למחרת צעד אבר בראש 9,000 מפגינים לקונבנט בדרישה לטיהור מיידי. לא הקומונה ולא היעקובינים הקצינו עד כדי כך, והאספסוף סולק כלעומת שבא. הכישלון לא הרגיע כלל את בריסו, ורניו ואנשיהם, שהיו משוכנעים שמאחורי הקלעים מתוכנן טבח ספטמבר נוסף עבורם. הידיעות על הזלזול הבוטה של הפריזאים בנבחריהם הגיע גם למועדונים ולתושבים בפרובינציה.
ב-18 במרץ ספג גנרל דומורייה, יקיר דנטון והז'ירונדינים שהתנגד להמתת המלך בשעתו, תבוסה כבדה בנרווינדן. הגנרל הממורמר פתח במשא-ומתן חשאי עם האויב במטרה להכתיר את הנסיך שארל הכלוא כמלך חוקתי. לאחר שחייליו סירבו לפקודתו, ערק דומורייה אל האוסטרים ב-5 בחודש. הדבר הטיל צל כבד על כל תומכיו. ב-6 באפריל החל לפעול הוועד לשלום הציבור, גוף בן תשעה חברים שנבחר מדי חודש, שנועד לרכז את ניהול המאמץ המלחמתי והוענקו לו סמכויות אדירות. דנטון, שהסתמן כמתון יחסית, הפך לקול הדומיננטי בו. בעוד רובספייר, שהתנגד למלחמה מלכתחילה, דרש לחסל כל מי שייקרא למשא ומתן, דנטון עודד פיוס מבית וערך גישושים דיפלומטיים כלפי חוץ.
שמאל|ממוזער|אנריו, מפקד המשמר הלאומי (השמאלי מבין שלושת הרוכבים), מורה לצירים המנסים לצאת מהקונבנט להסגיר את ה"בוגדים" לעם. 2 ביוני 1793.
פעילי השטח לא חדלו מללחוץ להדיח את הז'ירונדינים. אלו מצדם תבעו את מארה לדין באשמת הסתה אך נכשלו; המונטניארדים ניסחו בתגובה הצעה להדיח עשרים-ושניים ז'ירונדינים. ב-1 במאי נכנע הקונבנט להפגנות ההמון והנהיג פיקוח מחירים. הבריסוטינים ראו בכך שוב הוכחה שהכוח האמיתי היה בידי האספסוף, ודרשו להעביר את הוועידה לוורסאי, מחוץ להישג ידו. הרוב המונטניארדי בוועידה התמעט עקב שליחת "נציגים בתפקיד", ויריביהם נחלו כמה ניצחונות בהצבעות. ב-18 במאי הצליחה סיעת המיעוט להעביר הקמת גוף חוקר מיוחד, "ועדת השנים עשר", לבחינת הקנוניות להדחתם. אֶבֵּר וכמה "נזעמים" נעצרו, והומלץ להגביל את האסיפות ברבעי פריז. ב-25 בחודש, לאחר שמארה צווח עלבונות על הז'ירונדיני איסנאר בעת המליאה, השיב הלה: דנטון התחנן בפני הז'ירונדינים שיחדלו מלהתעמת עם הסנקילוטים ונציגיהם ויקימו חזית אחת כנגד האיומים החיצוניים. הקונבנט נקלע למצב של שיתוק חלקי עקב ההתנגשות בין שני המחנות. רובספייר היה זהיר מכדי לתמוך ברדיקלים הפריזאים, כתב מוריס סלבין, וחשש שהפיכה תפגע קשות בלגיטימיות השלטון. אבל לנוכח המשבר והשיתוק החליט שאין ברירה ונאם בעד ב-26.
בינתיים, ה"נציגים בתפקיד" רדוּ בערי השדה, אסרו אנשים ללא משפט ואכפו מסי מלחמה. במרסיי פקעה סבלנות המקומיים והקומונה העירונית הדיחה אותם ותפסה את השליטה ב-28 באפריל. יום למחרת נערך צעד זהה בליון. התקוממויות דומות פרצו בערים אחרות. למשתתפיהן היו מעט דרישות פוליטיות מלבד הפסקת העריצות מן הקונבנט, שהייתה קשה יותר משהמלך נקט בה ערב 1789. אך בפריז שטופת ההיסטריה הן נראו כמרד "פדרליסטי" עצום-היקף, כזה שהבטיחו הז'ירונדינים, תוך עשיית יד אחת עם המלוכנים בוונדה ועם הפולשים הזרים.
ב-29 במאי הקימו נציגים משלושים ושלושה רבעים ועדה מהפכנית. מנהיגם היה ז'אן-פרנסואה וארלֶה, מחשובי ה"נזעמים". ב-31 בחודש הם צעדו לאוטל דה ויל, השעו את הקומונה הפריזאית ומינו את נאמנם פרנסואה אנריו למפקד המשמר הלאומי. אחר הצהריים יצאו בראש המון לוועידה. לאחר העלאת תביעות מבולבלות התפזרו לביתם. למחרת הגיעו החדשות על המרד ה"פדרליסטי" ודרבנו את המונטניארדים שעדיין היססו. ב-2 ביוני, יום ראשון בו היו הסנקילוטים בחופש, הקיפו המוני פריזאים והמשמר את הקונבנט. משלחת מן הקומונה הגיעה שוב ותבעה את מעצרם של שלושים צירים ז'ירונדינים. ז'ורז' קוטון, מאנשי רובספייר, נשא נאום בו הצהיר כי כולם הרי רצו בסילוק חשודים בקנוניה ובחקירתם. עד הערב, הוועידה נכנעה: עשרים-ותשעה צירים הודחו והועברו למעצר בית, כולל בריסו, ורניו, שר המלחמה טונדו ושר החוץ קלאווייר. רולאן ואשתו נאסרו בחוץ. כוחה של הסיעה הז'ירונדינית נשבר, והיא תפסה את מקום הפייאנטים כקבוצה האחרונה שהמהפכה סילקה מדרכה. "ההר" היה עתה הכוח הבלתי-מעורער בממשל המרכזי.
החדשות ליבו את "המרד הפדרליסטי" באחת. בבורדו קם ב-7 ביוני "ועד זמני לשלום הציבור" שהכריז על מצב של מרד עד שהצירים יושבו וקרא לערוך בחירות ארציות ולגייס צבא כדי לצעוד על פריז ולמגר את העריצות. קאן הצטרפה ב-9; ב-12 ביוני הכריזה על עצמה מרסיי רשמית כנתונה במרד נגד ה"דיקטטורה" והוציאה להורג עשרות יעקובינים. ב-12 ביולי התקוממה טולון.
בבירה עצמה שררו מהומה והיסטריה לנוכח מה שנתפש כהתמוטטות כוללת. אחד הצעדים הראשונים משנשבר הקפאון בקונבנט, היה לחייב דיון יום-יומי בחוקה החדשה עד לניסוחה. ב-24 אשרר הגוף המטוהר את הנוסח הסופי של "חוקת 1793", שביטא במלואה את ההשקפה המונטניארדית: רשות מחוקקת בעלת בית אחד שתיבחר בהצבעה כללית ישירה עם השתתפות מקסימלית ורשות מבצעת חזקה. ה"נזעמים" ברחובות והשלטון פנו עתה זה נגד זה, בהיעדר אויב משותף. ז'אק רו, אחד החשובים בין הראשונים, עורר הפגנות והבהיר בשתיקה שהמשטר החדש לא שונה במאומה מהז'ירונדינים. המונטניארדים גייסו את מארה הפופולרי כדי להוקיע את ה"נזעמים" כסוכני אויב. לנוכח כובד האיום הצבאי של בעלות הברית לא חודשה חברותם של דנטון ונאמניו בוועד לשלום הציבור בהצבעה ב-10 ביולי. מאז הטיהור, פייסנותו כלפי הז'ירונדינים והאשמות בשחיתות הכתימו אותו ומעמדו נפגע מאוד.
הטרור
שמאל|ממוזער|חיילים רפובליקנים משמידים אוכלוסייה אזרחית בוונדה: טבח לוק-שעל-הבולון ב-28 בפברואר 1794. חלון זכוכית צבעונית בכנסייה המקומית.
ב-13 ביולי 1793 נרצח מארה על ידי הז'ירונדינית שארלוט קורדה והפך מיד לקדוש מעונה. ב-26 קיבל רובספייר את הזמנת עמיתיו והצטרף לוועד לשלום הציבור. הקונבנט הזדרז לערוך מחוות כדי לקרב כל תומך שיכלו. שרידי הזכויות הסניוריאליות בטלו וצווה לשרוף כל מסמך שתיעד אותן, וכבר ביום שלאחר מעצר הז'ירונדינים הועמדו קרקעות המהגרים למכירה בזול. גם החוקה החדשה הועמדה למשאל עם, אם כי רק כשני מיליון הצביעו בנסיבות הקשות. היא התקבלה ברוב של 1,801,918 נגד 11,610 ב-9 באוגוסט, אך הושעתה כבר ב-11 עקב מצב החירום. הוועידה הוסיפה לנהל את המדינה. ב-14 צורף לוועד הטכנוקרט לזאר קרנו, שעמד להפוך למארגן הראשי של המלחמה. ב-25 באוגוסט הועבר חוק חדש, חסר תקדים, של גיוס כללי ואוניברסלי (Levée en masse). כל הרווקים בגילאי 18 עד 25 נדרשו להתייצב. שנה לאחר מכן כבר עמד לרשות צרפת הצבא הגדול בהיסטוריה האנושית, עם 1,169,000 איש שמתוכם 750,000 חיילים בקו הראשון, פי ארבעה ויותר מכוחות האויב המשולבים. שפעת המתגייסים הלא-מיומנים שולבה בהדרגה לתוך הגייסות הוותיקים, לפי מפתח של צירוף שני גדודים חדשים לכל גדוד קיים על מנת ליצור חטיבות קלות שניתן היה להטיל לקרב. המוראל של החיילים-האזרחים הצרפתים, שהיו חדורים בתודעה פוליטית והותססו בתעמולה שוויונית, היה גבוה בהרבה משל מיליציות הצמיתים או החיילים המקצוענים שניצבו מולם. אפילו ילדים וקשישים צוו לסייע במאמץ המלחמתי ככל שעל ידם, בעת שמשטר החרמות גורף אפשר לצבא גישה בלתי-מוגבלת למשאבים. בתוקף היות הממשל מייצג האומה, נתבעו כל כוחותיה ואמצעיה להגן עליו, בהיקף שאף שליט אבסולוטי לא היה יכול לדמיין קודם.
המרד ה"פדרליסטי"-לכאורה קרס בינתיים כמעט לבדו. בין תומכיו התגלעו מיד מתיחויות בין רפובליקנים מתונים למלוכנים, והציבור שסירב לגיוס כולל לא היה מוכן להילחם הרבה אף נגד הוועידה. הפדרליסטים המקומיים הובסו בקלות ב-14 ביולי בבְּרֶקוּר שבנורמנדיה. בורדו, קאן וחבל ברטאן חזרו בהם מהצהרות המרי ונכנעו לוועידה. בתוך מרסיי פרצה לחימה בין מבקשי השלום למרדנים ב-23 באוגוסט, והאחרונים נמלטו לטולון כשהעיר נכנעה. שם קצרו הישג ממשי וב-27 נמסר הנמל האסטרטגי לצי הבריטי. גם ליון, שהייתה בה סיעה מלוכנית חזקה, עמדה בהתנגדותה.
ב-4 בספטמבר פרץ לקונבנט המון בראשות פייר גספאר שומט, שותפו של אֶבֵּר. הם דרשו אוכל זול לציבור ונקמה חסרת רחמים במורדים ובאריסטוקרטים. הוועידה הסכימה באותו היום להקמת "צבאות מהפכניים", מיליציות קנאיות שמנו לבסוף 40,000 איש. מקורבים לאברטיסטים כמו קולו-ד'ארבואה וביו-וארן צורפו לוועד לשלום הציבור, ואֶבֵּר התמנה לראש המועדון הקורדליירים. ב-17 עבר "חוק החשודים", שאישר לעצור בעצם לפי ראות עיני הוועדות המקומיות. הרוב בקונבנט גם ניצל את ההזדמנות להיפטר מיריביו הרדיקלים עוד יותר, ה"נזעמים", אותם היו רובספייר ואפילו אֶבֵּר נחושים לרסן. במהלך החודש נעצרו מרבית ראשיהם בנימוקים קלושים: לאחר שהמונטניארדים קיבלו את תביעותיהם הקיצוניות בתחום הטיפול באויב – ובמידת ניכרת גם בשאלת העניים והמזון; ב-29 הועבר חוק מחיר מקסימום מקיף – בסיסם הפוליטי היה חלוש. ב-9 באוקטובר נכנעה ליון לאחר חודשיים של הפגזות וקרבות לנציג בתפקיד קוטון. למחרת הושעתה החוקה לזמן בלתי-מוגבל, ונקבע שהוועד לשלום הציבור יתפקד כ"ממשלה מהפכנית" עד להשכנת שלום. ב-12 בחודש פרש דנטון, שמעמדו הפוליטי היה בצלילה, בנימוק של תשישות ונסע לביתו בכפר. ברחבי הארץ נהנו הנציגים בתפקיד מסמכויות כמעט בלתי-מוגבלות עם שליטה מועטה מהמרכז. נפתחה תקופת אלימות חסרת-רסן שנודעה כשלטון הטרור. , כתב בזכרונותיו הציר רנה לבאסיור , . לצד הגורמים הפרוזאיים והברורים, התרבות הפוליטית הנאיבית של המהפכה – האמונה בקיומו של אינטרס אובייקטיבי לכלל האומה, ובהשלכה מכך שכל מי שהביע דעה מנוגדת פעל נגדו ולכן היה ודאי בוגד ומושחת – מילאה תפקיד בלתי-מבוטל בהתפתחויות.
המלכה-לשעבר מארי אנטואנט הועמדה למשפט ראווה מזורז בבית-הדין המהפכני המיוחד ב-14 באוקטובר וראשה נערף בגיליוטינה ב-16. לבריסו, ורניו ועוד 19 ז'ירונדינים שלא נמלטו נערך הליך מוטה באותה מידה, והם הוצאו להורג ב-31. ב-8 בנובמבר נערף ראשה של מאדאם רולאן, ובעלה שר הפנים לשעבר התאבד מצער במקום מסתור כעבור שבוע. ז'אן-סילבן ביי, נשיאה הראשון של האספה הלאומית, נערף ב-12 לאחר משפט בן יומיים. הטריומוויר-לשעבר אנטואן ברנאב נמסר לגיליוטינה ב-29. כבר באוגוסט כתב העיתונאי המהגר והמלוכני-חוקתי לשעבר ז'אק מאלה דה פן : עד סוף השנה הוצאו להורג בפריז 177 אנשים, רובם ידועים מאוד.
בפרובינציה היה המצב קשה בהרבה. בערים הפדרליסטיות שנכנעו מהר, כמו קאן, הפגינו הנציגים בתפקיד מדיניות שקולה והוציאו להורג רק פעילים בולטים. כך, במרסיי הומתו 289 ובבורדו אך 300. אבל בליון הוציא קולו ד'ארבואה להורג קרוב ל-2,000. מאות נקשרו ללועי תותחים ורוסקו באשם לתוך קברי אחים. ב-19 בדצמבר 1793 הסתיים המצור על טולון והרפובליקנים המנצחים ירו מיד ב-800 איש ובעוד מאות אחר כך. במקביל, מוגר המרד בוונדה עם 20,000 הרוגים למורדים בקרבות בדצמבר. רק אז החל ההרג הממשי: "טורים שטניים" (Colonnes infernales) של חיילים ערכו מסעות השמדה ורצחו לפחות 100,000 גברים, נשים וילדים במעשי זוועה. העומס על הגיליוטינות היה רב עד כדי כך שהנציג בתפקיד קארייר הורה להטביע 1,800 איש בנהר הלואר בנובמבר ובדצמבר. "צבאות מהפכניים" צמחו בכל המחוזות והטילו אימה על התושבים. עד תחילת 1794 נאסרו כחצי מיליון תחת חוקי החירום, ראשם של כ-16,000 איש נערף בגיליוטינה, ומספר הקרבנות מחוץ לוונדה הגיע לכ-40,000. בערך 10,000 מתו ממחלות ורעב בבתי-הכלא המוצפים. רק 16% היו אצילים וכמרים; לפחות שני שלישים מאלה שנעצרו באופן מסודר, ונותר תיעוד ממשפטיהם המזורזים, היו אזרחים תמימים שהומתו עקב חשד קלוש ביותר.
שמאל|ממוזער|ז'וזף אובר, "ההטבעות בנאנט": תושבים נגררים אל הסירה ממנה יושלכו למות בנהר הלואר. שמן על בד, 1882.
היבט אחר של הטרור היה הניסיון להכרית את הנצרות. הנאורות הצרפתית שפעה רגש אנטי-דתי, ומעורבות הכמורה בהתנגדות למהפכה ליבתה אותו. ז'וזף פושה, הנציג בתפקיד בנייֵבְר, החליט לעקור את הדת ומשלהי ספטמבר אסר על קיום טקסים בפומבי, חילל כנסיות וכולי. דוגמתו התפשטה בארץ. אף כי לוועידה בפריז הייתה שליטה חלקית בלבד במתרחש בשטח – רובספייר ניסה לשווא, כל הסתיו והחורף, לרסן את ההפרזות; רק התערבותו מנעה הוצאה להורג של צירים שחתמו על עצומה סודית נגד טיהור הז'ירונדינים – היא הצטרפה לרדיפת הכנסייה בלהיטות כשאימצה ב-5 באוקטובר את לוח השנה המהפכני, שמנה את השנים מהכרזת הרפובליקה ולא מלידת המושיע. במקומות רבים שגשג "פולחן התבונה" (culte de la Raison) האתאיסטי, שנוסד בידי פרנסואה מומורו, מאנשי אבר. אף קתדרלת נוטרדאם הוסבה ל"מקדש תבונה". הבישוף החוקתי וציר הוועידה אנרי גרגואר טבע את המילה ונדליזם לתיאור המתרחש. 20,000 כמרים אולצו לחזור בהם מנדריהם.
המצב בחזיתות הלך והשתפר. ב-16 באוקטובר 1793 הובסו האוסטרים בוואטיני, וכוחות האויב נהדפו באיטיות. דנטון שב מחופשתו ב-19 בנובמבר, נחרד מהמתרחש והצטרף לרובספייר ככוח חזק בעד מתינות, בעוד הניצחונות הצבאיים ממתנים רבים בקונבנט. ב-22 בחודש נשא דנטון נאום תקיף ודרש קץ לאלימות הלא-הכרחית. רובספייר התריע ללא הרף כי הסרת הרסן רק תברא אויבים חדשים. ידידם קאמי דמולן, המסית מ-1789, פתח עיתון בשם "הקורדלייר הוותיק" (Vieux Cordelier) והציג את שומט, אֶבֵּר ודומיהם כסוכנים בריטים שביקשו להמאיס את המהפכה על העם. ב-4 בדצמבר צברו המתונים די כדי להעביר את חוק ה-14 בפרִימֶר של שנת II (התאריך לפי הלוח המהפכני) שהכפיף את הנציגים בתפקיד ושאר מנגנוני הטרור לפיקוח מן המרכז. עברו חודשים עד שנאכף למעשה במחוזות.
ב-4 בפברואר 1794, על רקע המרד בהאיטי, ביטל הקונבנט באופן גורף את העבדות בכל השטחים בשליטת צרפת, צעד חסר תקדים.
האברטיסטים והאינדולגנטים
שמאל|ממוזער|תרשים של דנטון בדרכו אל המוות, 1794, מאת פייר אלכסנדר וילה. יוצר אלמוני, כנראה אחד האסירים בכלא סט. לזאר, חיבר אז שיר קצר: "דמולן, ד'אגלנטין ודנטון/... באו בפני השייט כארון/... אמר: הסכום שנתת/ די בפחות, מדוע יותר?.../ שמרהו, ענה לו דנטון/ זה גם על קוטון, ז'וסט ורובספייר".
המתונים הוסיפו להתחזק. ב-6 בדצמבר 1793 הבהיר הקונבנט כי חופש הדת מהווה זכות יסוד ואותת להפסיק את רדיפת הנצרות. רובספייר הגן משמאל על דנטון, דמולן ויתר ה"סלחנים" (Indulgents, אינדולגנטים), כפי שהחלו להיקרא. ב-12 בדצמבר נפלה הצעה לשנות את הרכב הוועד לשלום הציבור, שנדחפה כנראה כדי לסלק את הקנאים ולהשיב את דנטון. בעיני רובספייר החשדן, שראה מזימות תמיד, הניסיון היווה הוכח לכך שה"סלחנים" לא היו אלא סוכנים זרים בעצמם. הדבר כלל לא שינה את יחסו לקיצונים מן העבר השני, שאף אותם החשיב כנראה ברצינות למרגלים בריטיים. עתה התחלקה המפה הפוליטית לשלושה גושים: האֶבֵּרטיסטים משמאל, שהוסיפו לתבוע טרור; האינדולגנטים מימין, שדרשו לרסן את הקודמים וגם לשפטם ולהענישם; ובתווך, רובספייר ונאמניו, כקוטון ולואי אנטואן דה סן-ז'וסט.
ההתנגשות בין שלוש הסיעות החלה מיד. ב-17 בדצמבר נעצר ונחקר שארל-פיליפ רונסה, מפקד "הצבא המהפכני" שחזר מליון. קולו ד'ארבואה, מראשי האברטיסטים, מיהר לשוב לפריז איחד סביבו את הסיעה. ב-26 הפילו הוא וביו-וארן בוועד לשלום הציבור הצעה של רובספייר להקים ועדת חקירה לבדיקת ההפרזות, כשהפילוג משתק את הגוף. האשמות היו חלק חשוב מהמתקפות של דמולן על האברטיסטים, אבל ב-8 בינואר נעצר ד'אגלנטין, מזכירו של דנטון, באשמת מעורבות בפרשת הונאה. רובספייר, שטרם התנער כליל מהאינדולגנטים, נשא נאום תוקפני נגדם ב-12 שסיים בפומבי את הברית ביניהם. האברטיסטים התעודדו כשעצוריהם שוחררו ב-1 בפברואר ו"נציגים בתפקיד" שחששו מפתיחת חקירות ומאישומים מצטרפים אליהם. הם החלו להאשים את הקונבנט ומועצות הרבעים בהגנה על האינדולגנטים, סוכני האויב לכאורה, ולטעון שיש צורך בהפיכה נוספת כדי לטהרם. אבר עצמו ניסה לשמור על יחסים תקינים עם רובספייר, שנעדר מהחיים הציבוריים כל פברואר בשל מחלה פתאומית, וטען שהלה הוטעה. מועדון הקורדליירים והרובע בו שכן הכריז על עצמו כנתון בהתקוממות ב-6 במרץ. אף רובע לא הצטרף, ומצעדם על הקומונה הסתיים בלא תוצאות. הסנקילוטים, עייפים ומרוצים מהממשל למדי, לא התגייסו. לדיבורים על הפיכה הייתה השפעה רעה יותר, מבחינתם: הם דחקו ימינה דמויות ציבוריות שהיה להן רווח מרובה יותר משימור המצב הקיים, כמו ד'ארבואה ואנריו. ב-11 במרץ אשרר הקונבנט את הרכב הוועד לשלום הציבור ואפשר לחבריו מרחב פעולה, וב-13 שב רובספייר ממחלתו, נחוש להשליט סדר. באותו היום נשא סן-ז'וסט נאום רווי השמצות נגד "סוכנים זרים" ששאפו לחולל הפיכה.
למחרת, ב-14, נעצרו בפקודת הוועד אבר, רונסה, קארייר, מומורו ובסך הכול עשרים אברטיסטים. התובע המיוחד פוקייה-טנוויל העלה נגדם סדרת האשמות קלושה ובדויה בעיקרה, מהסוג שהיה רגיל בו. המשפט החל ב-21 והסתיים בבוקר של 24 בחודש, וכולם נערפו בו ביום. שומט נעצר והוצא להורג זמן קצר לאחר מכן. "הצבאות המהפכניים" פורקו ב-27. חיסול האברטיסטים אף סיפק עילה להרכיב-מחדש את הקומונה של פריז, שרבים מהם שירתו בה, והיא איבדה את רוב כוחה ועצמאותה.
חיסול שנואי נפשם לא בישר טובות לאינדולגנטים. חברי הוועד והצירים בקונבנט משמאל חששו עתה מהישגים ל"סלחנים" ומחקירת מעלליהם שלהם בימי הטרור. מה שהתרחש בשבועות הבאים נותר אחד הפרקים הסתומים ביותר בתולדות המהפכה. בפני רובספייר עמד השיקול שתחת לחץ הימין יתגבש השמאל לכוח נפרד ויישתק את הוועד לשלום הציבור. אבל לא פחות מכך, אופיו הטהרני – ב-5 בפברואר 1794 נשא נאום בו הבהיר כי – השניא עליו בכנות את דנטון האופורטוניסט. הם ניהלו לפחות שתי פגישות עד שלהי מרץ, שלא ידוע כמעט דבר על שהתחולל בהן. אבל לאחריהן, רובספייר החליט להיענות ללחץ ולצרף את כוחו הפוליטי לזה של השמאל נגד בעל-בריתו לשעבר. ב-30 במרץ חתמו שמונה-עשר מתוך עשרים חברי הוועד על צו מעצר לדנטון ועוד חמישה-עשר אינדולגנטים. דנטון גייס את כל כישוריו כנואם וכפרקליט ובתגובה, נאסר על קהל לנכוח במשפט. ב-5 באפריל 1794 הובלו כולם אל הגיליוטינה.
רובספייר
שמאל|ממוזער|חג הישות הנעלה, 8 ביוני 1794
ככל הידוע, רובספייר מעולם לא שאף להיות רודן, אך מאפריל היה כמעט כזה בפועל, הגם שמבחינה חוקית (ככל שהדבר התקיים בתוהו-ובוהו ששרר) נותרה הסמכות בידי צירי הקונבנט. ללא אופוזיציה, לבשה נטייתו למוסרנות ופרנויה ממדים כפייתיים.
בהתאם להשקפה המונטניארדית, הוסיף השלטון בכיפה לרכז את הכוח בידיו. ב-16 באפריל בוטלו בתי-הדין המיוחדים בפרובינציה, וכל החשודים הופנו לבירה והציפו את בתי-הכלא. ב-20 בוטל הוועד המבצע הזמני, ותפקידי הממשלה פוזרו מחדש בין תריסר מנהלות. הוועד לשלום הציבור היה עתה חסר מתחרים. הקומונה הצייתנית פעלה למגר את עצמאות אסיפות הרבעים, שהציתו את מהומות העבר, והמועדונים הפוליטיים. ב-7 במאי הקים רובספייר כת דאיסטית חדשה, "פולחן הישות הנעלה", ושעמם את הציבור בדרשות שופעות להט שרבים ראו כהוכחה לשגעון גדלות. רדיפת הנצרות לא חדלה: אחרוני מסדרי הנזירות, אלה שעסקו בצדקה ובטיפול בחולים, הולאמו במה שגרם לאחד מנזקיה המתמשכים של המהפכה. אפילו ב-1847, עם אוכלוסייה שגדלה במיליונים, היו במדינה 40% פחות בתי-חולים מב-1789.
ב-23 ו-24 במאי נערכו שני ניסיונות התנקשות כושלים נגד רובספייר שליבו גל היסטריה בקונבנט. בתגובה, הונחת ללא התייעצות חוק חירום ב-10 ביוני (22 בפְּרֵרִיאָל, לפי הלוח החדש): הוא שלל מנאשמים זכות להגנה משפטית ולעדים והגביל את משך ההליך לשלושה ימים. אימת המתנקשים הביאה להעברתו בו ביום, בלא דיון רציני ותוך דקות ממש. כך החל השלב שנקרא לאחר מכן "הטרור הגדול", כדי להבדילו מהקודם. בעוד שבטרור הראשון הנידונים לפחות הואשמו בעבירות קונקרטיות, התקופה עמדה בסימן של טיהור פוליטי לשמו, כשאנשים נחשדו בגלל הרקע או הפוטנציאל שלהם. בהתאמה, היו אצילים או כמרים לשעבר אחוז גבוה יותר מביניהם. אף שההרג היה קטן מספרית יחסית לטרור הראשון שהתפרש בכל המדינה, הוא היה תכוף יותר. מבין 2,693 איש שנערפו בפריז בין מרץ 1793 לאוגוסט 1794, 1,515 מתוכם מתו רק תחת חוק ה-22 בפרריאל. מדי יום היו עשרות הוצאות להורג, אם כי למעלה מ-20% מהנתבעים בכל זאת זוכו.
זה לא היה הדבר שהטריד את הקונבנט. בחוק החדש היה סעיף מבוא שהצהיר כי הוא סותר כל חקיקה מנוגדת. כמה צירים שחששו מרובספייר, כמו ז'אן-למבר טאליין, שמו לב לאיום על חסינותם, שיכלה להלכה לפקוע רק בהצבעת הוועידה. האפשרות הטילה אימה על הקונבנט, שזכר את הטיהורים הגדולים. חיסול הכוחות המגובשים פיזר את הצירים כמעט איש איש לעצמו כשרובספייר ותומכיו אוחזים בבכורה, אבל גם לא הותיר לאחרונים מחנות שיכלו לתמרן ביניהם כפי שעשו במרוצת עלייתם לשלטון. עתה, איימו על כולם גם יחד. למחרת, ב-11 ביוני, הועבר במהירות חוק שאשרר את חסינות הצירים. מהלך זה סימן את תחילת התגבשותה של סיעה שהייתה מאוחדת רק בפחדה מרובספייר. כדרכו, ראה הלה בכל צעד נגדו מזימה. טאליין ודומיו היו, רובם ככולם, מעורבים עד צוואר בטרור הקודם ונדרשו לתת הסברים על הפשעים שביצעו בשלהי 93'. יו"ר היעקובינים, משוכנע שזיהה את הסיבה לתסיסה נגדו, תבע מהוועד לשלום הציבור לעצור תשעה שראה כעומדים בראש הקנוניה-לכאורה, כולל טאליין וז'וזף פושה. הוועד סירב. רובספייר נטש את הבניין בזעם וחדל מלהגיע לקונבנט במשך חודש, כשהוא מגביל את הופעותיו הציבוריות למועדון שלו.
שמאל|ממוזער|רובספייר (מעיל חום, אוחז בלסתו, סמוך למס' 10 בתמונה) יושב בעגלה וממתין להוצאתו להורג. עוזר-התליין מניף את ראש קוטון. תרשים אותנטי מן התקופה, יוצר לא ידוע.
ב-26 ביוני הנחיל הצבא, שהתעצם והשתפר תחת ארגונו של לזאר קרנו, תבוסה מוחצת לאויב בפלורוס. הידיעות על הניצחון פטרו כל אפשרות למיטוט המהפכה מבחוץ והטרור נראה ביתר שאת כבלתי-נחוץ. רובספייר הוסיף ללכד את אויביו. הוא תקף כמה "נציגים בתפקיד" שחזרו מהפרובינציה והיו מעורבים בטרור של 93', כולל פול בראס. ב-14 ביולי גירש את פושה וטאליין מהיעקובינים. הם היו בטוחים שקיצם קרב ועמלו נואשות לגייס תמיכה. ב-26 ביולי בא רובספייר לקונבנט לראשונה לאחר יותר מחודש. כשהוא מודע היטב לחרושת המזימות, נשא נאום רצוף האשמות מבלי לנקוב בשמות: הכול יכלו לחשוש שהוא מתכוון אליהם. כשנמנע מווארן וד'ארבואה להגיב על דבריו אף במועדון היעקוביני, הם עזבו אל הוועידה מבועתים מטיהור אפשרי של מקורבי האברטיסטים בעבר, כמותם. הפאניקה לא נעצרה בהם, והצירים בילו את הלילה ברקימת מזימות וגיבוש בריתות.
בבוקרו של 27 בחודש (9 בתרמידור II) ניסה רובספייר לנאום. דבריו הוטבעו בשאגות מחאה נזעמות, "הלאה הרודן!" הוא, סן ז'וסט וקוטון נעצרו יחד עם אנריו. אבל הקומונה עדיין הייתה נאמנה לו, ואנשי משמר מטעמה חילצו את האסירים מן הכלא ולקחום לאוטל דה ויל. תחת החוקים החדשים, מהלך כזה הפך אותם למורדים, שלא היו זכאים אפילו למשפט המהונדס של תקנות ה-22 בפרייריאל אלא להוצאה להורג בלבד. רק 17 מ-48 הרבעים שיגרו את הפלוגות שלהם לקריאת אנריו. הקומונה והרבעים, שרובספייר דיכא בשיטתיות בחודשים הקודמים, לא היו מסוגלים דווקא עתה לצאת נגד השלטון. מתחם העירייה נכבש בבוקרו של 28 בחודש. רובספייר ושמונים מתומכיו נשלחו לגיליוטינה, האחרונים בשרשרת ארוכה של מנהיגי המהפכה שמצאו את מותם בידה.
הריאקציה התרמידורית
שמאל|ממוזער|אנשי "פלוגות השמש", מיליציה אנטי-שמאלנית שפעלה בפרובאנס, רוצחים יעקוביני במהלך הטרור הלבן.
הקואליציה האנטי-רובספייריסטית הייתה מגבש ארעי, אבל הגינוי הנחרץ לטרור יצר פתח לשינוי. הקונבנט היה עייף, מפוחד ונחוש להחזיר לעצמו מידה של שליטה מן הרשות המבצעת. ב-29 ביולי חויבו רבע מאנשי הוועד לשלום הציבור לפרוש מדי חודש. ב-1 באוגוסט בוטל חוק פרריאל וב-11 נשללו מהוועד סמכויותיו. הטרור באמת הסתיים ואסירים החלו להשתחרר. כשגורשו טאליין ושותפו פררון מהיעקובינים ב-4 בספטמבר, הם התריעו מחזרה לטרור ותמכו בהתארגנות ה"מבושמים" (Mouscadins, "מדיפי ריח מושק"), כנופיות צעירים אמידים שהיו נחושים להוות משקל-נגד לסנקילוטים והפעילו אלימות רחוב.
ה"תרמידוריים" זכו אז לעוד עזרה. כמעט מאה נאשמים ב"פדרליזם" הובאו מנאנט לפריז ובמהלך משפטם נחשפו הזוועות שקארייר ניצח עליהן. משפטו ערער כליל את הלגיטימיות של המונטניארדים. המפה הפוליטית, לאחר דהירה ארוכה שמאלה מאז 1792, שינתה כיוון. לא היה די בקארייר כשעיר לעזאזל, והקונבנט החששני שתמיד ראה ביעקובינים תחרות לעצמו החל להתנער מן המועדון הוותיק שנחלש והוכתם. ב-11 בנובמבר הורה על סגירתו. מכאן והלאה, התזוזה ימינה שכונתה "הריאקציה התרמידורית" – על שם החודש בו הופל רובספייר; "ריאקציה", במשמעות שלילית, הופיע לראשונה בהתייחסות לפרצי האלימות נגד השמאל, ומטבע הלשון המלא נעשה פופולרי בסוף 1795 – התגלגלה במהירות. ב-8 בדצמבר הוחזרו שבעים-ושמונה צירי הקונבנט, שהודחו ונאסרו בשל התנגדותם לטיהור הז'ירונדינים, לתפקידם, והגדילו את משקל הימין. "ההר" המונטניארדי בספסלים הצטמצם, עקב נטישה המונית, לסיעה חלשה שנקראה "הפסגה" (Crête) וה"תרמידוריים" נעשו דומיננטיים. ב-16 בדצמבר הוצא קארייר להורג באשמת פשעיו; ד'ארבואה, וארן ובכירים נוספים הועמדו לדין. ברחובות, הוכו אנשים שנחשדו כיעקובינים. פן אחר של הריאקציה היה הנסיגה מהפופוליזם הכלכלי: חוק המקסימום בוטל ב-24 בדצמבר.
ב-25 בפברואר הצהיר הקונבנט על חופש דת מלא והניח למאמינים לנפשם. הנחלות המערביות עדיין שרצו מורדים, שהרפובליקה המותשת הייתה נואשת להשיג שלום עמם. הנושאים-ונותנים מטעמה הציעו להם תנאים מפליגים ולמעשה אוטונומיה גמורה, כולל פטור מגיוס. מנהיגי המורדים, שהבטיחו בסתר לבריטים להמשיך במאבק, קיבלו ברצון את התנאים במהלך האביב. חוקים נגד מהגרים הוגמשו אף הם, וגולים החלו לחזור.
במהלך החורף שמרה הוועידה על פופולריות באמצעות סבסוד מזון. בתחילת מרץ לא יכלה עוד להתמיד בכך, והרעב בפריז החמיר. הסנקילוטים ניעורו בקריאה להחלת חוקת 1793 המושעית. בקונבנט עצמו היו משוכנעים כי החוקה ריכוזית ודמוקרטית מדי, אם כי לא הייתה להם חלופה בינתיים. ב-1 באפריל 1795 (12 בז'רמינאל שנת III) צעד המון סנקילוטי אל הוועידה. אך לא היו להם דרישות ברורות והקומונה והמועדונים שליבו את התקוממויות השנים הקודמות לא היו אותם מוסדות חזקים. אפילו צירי "הפסגה" ביקשו מהם לצאת, והאספסוף התפזר כלעומת שבא. הוועידה הגיבה בנוקשות. וארן ושלושת האחרים שהודחו גורשו לאי השדים. שישה-עשר צירים מונטניארדים הושמו במעצר, ובעיר המותססת הוכרז למעשה משטר צבאי. חוברה רשימה של 1,600 פעילי שטח למעצר מהיר בשעת הצורך.
הידיעות על דיכוי ה-12 בז'רמינאל הגיעו במהרה לפרובינציה ועודדו את נרדפי 93'-94' לבקש נקמה, במה שנזכר לדורות כ"טרור הלבן" (לבן היה צבע המלוכה, אם כי רק חלק מהפעילים היו מלוכנים). מי שהתחיל בפיזור השמאל היו הרשויות עצמן, שפעלו לפי דוגמת הבירה. יותר מ-80,000 איש, מרביתם פעילי הטרור הקודם, נאסרו. 100 מפגינים יעקובינים הוצאו להורג בטולון. אז תבע גם הציבור דם, ומעשי רצח ולינץ' החלו להיערך בהמוניהם על ידי כנופיות. בסך הכול, כ-2,000 איש נרצחו באביב. רק שנה לאחר שהיו דיקטטורים, המונטניארדים עברו להיות הצד הנרדף.
ב-20 במאי, או 1 בפרריאל III, יצאו אלפי סנקילוטים וכמה פלוגות משמר מורדות אל הקונבנט, כשהם תובעים לחם ואת חוקת 93'. הם רצחו את הציר פֶרוֹ והניפו את ראשו על כידון. רבבות חמושים משני הצדדים, עם תותחים, הקיפו את הוועידה. הצירים חששו מטבח והתחייבו לספק לפחות לחם. אחד-עשר מצירי "הפסגה" החלו להעביר הצעות לרוח הסנקילוטים, והנוכחים הנפחדים אישרו אותן בזו אחר זו. ההמון המתקומם התרצה והתפזר. כשנעלמו, הוועידה חזרה בה מיד. אחד-עשר המונטניארדים האחרונים נעצרו וזה היה סופה של סיעתם. למחרת עצר הצבא אלפים והחרים את כל הנשק ברבעי הסנקילוטים. עשרות הוצאו להורג. העיתונות הפכה את "התקוממות פרריאל" למין היפוך של נפילת הבסטיליה ב-1789: אז הואדרו ההמונים כגיבורים והוכשר תפקידם הפוליטי בשנים הבאות, ועתה תוארו כרוצחים צמאי דם. פעילות השטח הסנקילוטית, שהוחלשה מאוד עוד בימי רובספייר, מוגרה סופית. זו הייתה הפעם האחרונה בה מילא האספסוף הפריזאי תפקיד פעיל במהפכה.
ב-8 ביוני מת בכלאו לואי השבעה-עשר הילד. דודו הרוזן מפרובאנס הגולה הכריז על עצמו מיד כלואי השמונה-עשר, אך סירב להתפשר: ב"הצהרת ורונה" מ-24 ביוני 1795 הוא הכריז שישיב את החלוקה למעמדות ואת יתר הסדרים הקדם-מהפכניים. למרות המיאוס הנרחב בציבור מן המשטר הקיים, מיליוני אזרחים הרוויחו יותר מדי מהפקעת הקרקעות וביטול השדרות מכדי להסכים לכך. אף על פי שהמלוכנים המוכים החלו לצבור שוב תנופה אפילו בפריז הרפובליקנית, הם נותרו מיעוט, ולוועידה התרמידורית נותר גב פוליטי איתן, גם אם בלב ולב.
מצב החירום הסתיים למעשה, אך לא הייתה כוונה להחיל את חוקת 93'. הבטחותיה לשוויון חברתי נראו עתה כפנטזיות מנותקות, קידוש זכות המרד של העם כמעודד אנרכיה, והשלטון הריכוזי כמועד לדיקטטורה. מכל העברים עלתה דרישה למתינות ויציבות, והוסכם שרק בעלי-רכוש שיחששו מזעזועים יוכלו לערוב לכך. ה"תרמידוריים" האופורטוניסטים נדחקו עתה מפני קבוצה מגובשת יותר שדגלה בגישה זו, בראשות ז'ירונדינים-לשעבר כמו פייר דונו וז'אן-דני לנז'ינה. אבל שלהי הריאקציה לא היוו שיבה לעקרונות הימין מן העבר. למעשה, התמיד הקונבנט במפעל המונטניארדי של דיכוי האופוזיציה מימין ומשמאל וריכוז הכוח בידו. ב-23 ביוני הנחיתו הבריטים צבא מלוכני במפרץ קיברון שבברטאן, שתוגבר במורדים אך נהדפו במהרה. בשנה שלאחר מכן, שילוב בין זהירות והימנעות מהפרזות נגד האוכלוסייה לביעור חסר-רחמים של מורדים חמושים הביא שלום לוונדה המורדת.
בשלהי הקיץ הסתיים ניסוח חוקה חדשה. רק בעלי רכוש השווה לפחות ל-100 ימי עבודה, כמיליון איש, היו זכאים להצביע ל-30,000 אלקטורים שבחרו את הרשות המחוקקת. זו נחלקה לשני בתים, 'מועצת החמש מאות' כבית תחתון שעליו הוטל ליזום חקיקה ו'מועצת הזקנים' בת 250 הצירים שנועדה להעבירה ולבקרה. מדי שנה הועמדו שליש מן הצירים לבחירה. הרשות המבצעת התגלמה בוועד בן חמישה דירקטורים שמינו את הממשלה. הם נבחרו על ידי 'הזקנים' מרשימה שהוצעה על ידי 'החמש מאות', וכחלק ממערכת האיזונים והבלמים הקפדנית שהוקמה כלקח מן הטרור נאסר עליהם להצטרף לאחד הבתים. מדי שנה היה אמור להתחלף דירקטור אחד. ב-22 באוגוסט (5 בפרוקטידור שנת III) אושררה החוקה בקונבנט. ב-6 בספטמבר אושרה במשאל עם, על ידי 1,057,000 מתוך 1,100,000 מצביעים. אבל הקונבנט צמא-הכוח לא תכנן להתפזר באמת. הם העבירו צו שקבע כי שני שלישים מן הצירים בתפקיד ימשיכו לרשות המחוקקת של הדירקטוריון. המהלך הציני עורר מיד זעם עממי מהציבור שמאס בהם. המלוכנים, שקיוו לנצח בבחירות לנוכח חולשת הרפובליקה, החליטו לצאת לרחובות.
ב-3 באוקטובר 1795 יצאה קריאה לנציגי כל ארבעים-ושמונה הרבעים, שהמלוכנים התחזקו בהם לאחר טיהור השמאל מאז פרריאל, לפתוח במרי. רק שבעה שלחו את פלוגות המשמר שלהם. ב-5 בחודש (13 בוונדמייר IV) צעדו למעלה מ-20,000 איש לכיוון הקונבנט. בקרב עם הצבא נהרגו מאות, לאחר שהגנרל נפוליאון בונפרטה הורה לתותחניו לירות קלע אשכול לתוך ההמון הצפוף. השלטון בחר שלא להגיב בדיכוי חמור לאחר הבסתם, מתוך חישוב שרוב תומכי המרד ישתכנעו לעבור לצדו אם המשטר החדש יספק יציבות. אבל שרידי המנגנון שאפשר את ההתפרעויות חוסלו. ב-10 פוזר המשמר הלאומי בשליטת הרבעים, והוחלף במשמר עירוני מרכזי. הקומונה של פריז פורקה למחרת.
הבחירות נערכו בין 12 ל-21 באוקטובר. כפי שנקבע בצו, 500 צירים מן הקונבנט נותרו בשני הבתים של הרשות המחוקקת. הרוח של הוועידה התרמידורית המשיכה לשלוט בדירקטוריון החדש. חמשת הדירקטורים הראשונים שנכנסו לתפקידם היו פול בראס, לזאר קרנו, לואי רבלייר-לפו, אטיין לה טורנור וז'אן-פרנסואה רובל. ב-27 באוקטובר התפזר הקונבנט לאחר יותר משלוש שנים בהן משל בצרפת, והחוקה החדשה נכנסה לתוקף.
הדירקטוריון
קנוניית השווים
שמאל|ממוזער|הדירקטוריון השני, שהורכב ב-20 במאי 1797. משמאל לימין: דה דואה, רבלייר-לפו, בראס, נופשאטו ורבל.
הדירקטוריון נכנס לתפקידו ב-1 בנובמבר 1795, בעת היפר-אינפלציה. במישור הפוליטי, אירועי ונדמייר הביאום להכרה כי האיום מימין היה מסוכן לשלטונם לא פחות מזה בשמאל. הם פנו למדיניות מאזנת זהירה שאפיינה את כל שנותיהם: בכל פעם שאחד הצדדים התחזק, תמכו במשנהו. כניסת המשטר לוותה בחנינה, ורבים מעצורי פרריאל שוחררו. הדירקטורים אפשרו בשתיקה ליעקובינים להשתקם ולפתוח מועדונים פוליטיים. עוד משמאל לאלו ניצב פרנסואה-נואל באבף, פופוליסט קיצוני שהטיף לחיסול רעיון הרכוש הפרטי ותבע את השבת חוקת 1793 על ערובותיה לשוויון כלכלי.
שמאל|ממוזער|אלגוריה של "קנוניית השווים": צרפת בדמות אישה המעריצה את "חוקת 1795" המיטיבה, בעוד האנרכיסט המפלצתי מחוסל בידי שומרי הרפובליקה.
ב-19 פברואר 1796 ביטל המשטר את האסינייאטים הנשחקים והחליפם ב-18 במרץ ב"מנדטים הטריטוריאליים" שגררו מיד אינפלציה. המצוקה הכספית והרעב ליבו את התמיכה העממית בבאבוף. השלטון הגיב: המנהל הציבורי טוהר מאנשי שמאל מוכרים, מועדונים נסגרו וב-16 באפריל נחקק שקריאה להשבת חוקת 93' היא עבירה שעונשה מוות. ממחבואו תכנן באבוף הפיכה שנודעה בדיעבד כ"קנוניית השווים" ויצר קשר עם יחידות צבא ומשמר. אבל ב-11 במאי נעצרו הוא ושותפיו, והוצאו להורג תוך שנה.
בפברואר 1797, לנוכח האינפלציה, חדלה הרפובליקה מהנפקת המנדטים או כסף נייר כלשהו ורק מטבעות מתכת הוכרו כהילך חוקי. היצע המטבע במחזור קרס באחת משלושה מיליארד למיליארד ליבר בלבד, והאינפלציה התחלפה בדפלציה קשה.
היציבות היחסית שהשיג הדירקטוריון אפשרה רפורמות משמעויות והישגים ניכרים, והכלכלה החלה סוף סוף להשתקם. גביית המיסים שבה לראשונה מזה שנים להיקפים סבירים, המטבע יוצב, ומוסדות השלטון טוהרו מריאקציונרים נלהבים מדי שתמכו באלימות ספונטנית נגד השמאל. החבלים המורדים בצפון-מערב צרפת הושבו לשליטה רפובליקנית, והסדר הציבורי בהם שוקם. אבל המלחמה הנמשכת מחוץ, שהותירה את מירב הצבא בחזית, הטילה עומס כבד על המדינה.
ה-18 בפרוקטידור
דיכוי השמאל נטע שוב תקווה בלבות המלוכנים המפולגים. בחירות 9–21 באפריל 1797 (ז'רמינאל V) שוב לא היו כפופות ל"צו שני השלישים", והמלוכנים היו בטוחים שיזכו להישגים גדולים. לדירקטוריון, שסמכויותיו לא היו שונות מהותית משל הוועד לשלום הציבור, לא הייתה שום כוונה להיות נתון לפיקוחה של אספה מחוקקת בעלת שיניים, והם בחשו בהליך בכל הרמות. הציבור הרחב אותת על אדישותו וסלידתו מהפוליטיקה בשיעור הצבעה נמוך במיוחד, פחות מ-25%. אבל למרות כל זאת, הפוליטיקאים הוותיקים שהעדיפו הדירקטורים הפסידו, ויותר משני שלישים מהצירים היו בעלי נטיות מלוכניות ברורות. המצביא-לשעבר ז'אן שארל פישגרו, מלוכני סמוי (סוכנים בריטיים גייסו אותו לאחר שנקלע לחובות) שזמם מאחורי הקלעים עם לואי השמונה-עשר, נבחר לנשיא מועצת החמש-מאות.
בינתיים, הושג שלום ומלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה הסתיימה למעשה במאי. צרפת שלטה בשטחים אדירים באיטליה, בארצות השפלה ובגרמניה, והקימה בהן משטרים רפובליקניים שהיו אמורים להביא את ברכת השוויון והחירות למקומיים. בפועל, חילות-המצב בזזו וניצלו את האוכלוסייה כדי לממן את מולדתם. ההשפעה הכפולה של רעיונות המהפכה ואכזריות הכובשים הפיחה בתושבי הארצות רוח התנגדות, והמעמדות השליטים והמוני העם החלו לפעול במשותף. הרעיון לפיו המדינה איננה איחוד נחלות השייכות למונרך מתוקף ירושה, אלא מכשיר לביטוי רצון האומה, החל לחלחל אף למפגרות שבארצות אירופה, ולו לנוכח האופן בו אפשר לצרפת השוויונית לגייס את כל משאביה ולהביס בקלות נסיכויות וממלכות מן הדגם הישן.
שמאל|ממוזער|הפיכת פרוקטידור: הצבא מתפרס בגן ארמון הטווילרי.
הדירקטורים היו מודעים למעשי פישגרו. בדרבון בראס, הניע הגנרל הוש כוחות לכיוון פריז, בניגוד לחוק שאסר על כך. הדירקטורים לזאר קרנו וברתלמי התנגדו, אך בראס, רובל ולפו היוו את הרוב. הטריומווירט החדש נכנס לעימות עם המחוקקים ופיטר שרים מלוכנים מבלי להיוועץ בהם. כשאיימו אלה לחסום את המימון לרשות המבצעת, נקטו השליטים בצעד דרסטי והורו להוש לערוך הפיכה צבאית ערב 4 בספטמבר (18 בפרוקטידור V). קרנו וברתלמי נעצרו, הודחו והוחלפו במרלן דה דואה ופרנסואה דה נופשאטו. פישגרו ועוד 52 צירים מונרכיסטים נעצרו, ולציבור נמסר שסוכלה קנוניה מלוכנית. עשרות עיתונים ומועדונים נסגרו. צירים מהימנים כונסו כדי להצביע בעד המהלכים ולשוות להם לגיטימיות. ב-49 מחוזות בוטלו תוצאות הבחירות. הטריומווירט הפקיע למעשה את החוקה, ומעתה והלאה התנהל כדיקטטורה כמעט בגלוי. ההפיכה גילתה גם שמוקד הכוח החזק ביותר שנותר בפוליטיקה הארצית היה הצבא.
השלטון החל בדיכוי הימין והמלוכנים, במה שנודע כ"טרור הדירקטוריאלי." לגולים שחזרו ניתנו שבועיים לעזוב, ו-160 שהתמהמהו הוצאו להורג. כמרים סרבנים נתבעו להישבע שוב אמונים, ו-1,400 שמיאנו גורשו לגיאנה. היעקובינים שמחו על הפנייה שמאלה, אך לדירקטוריון לא הייתה שום כוונה לתת להם לפרוח. השליטים נקטו גם את הצעד שכדי להימנע ממנו כינס לואי השישה-עשר את אספת המעמדות, וצרפת פשטה את הרגל. לנוכח תשלומי ריבית מרקיעים מחקה המדינה ב-30 בספטמבר שני שלישים מחובותיה, בערך 2.6 מיליארד ליבר, ושילמה אותם בשטרות נקובים על הקרקעות הלאומיות. לבסוף לא כובדו שטרות אלו כלל. הליך פשיטת הרגל-למעשה הוכר ככזה חוקית רק ב-1801.
נפוליאון
שמאל|ממוזער|נפוליאון מורה למועצת החמש-מאות להתפזר ב-18 בברימר.
התערבות גסה של הדירקטוריון בבחירות 9 ל-18 באפריל 98' לא הצליחה למנוע הישגים לשמאל. כפיצוי, העבירה הרשות המחוקקת הצייתנית ב-11 במאי את "חוק 22 בפלוריאל VI", שיחד עם מהלכים נוספים הביא לכך שבפחות ממחצית המחוזות כובדה הכרעת הבוחר. בינתיים, השלום השברירי התנפץ עקב תוקפנות הצבא במספר חזיתות, והוכרזה מלחמה על אוסטריה במרץ. מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה פרצה.
חוק גיוס חדש וצעדי חירום הביאו את המחוזות החדשים שסופחו בארצות השפלה למרד בסתיו, והרפובליקה נקלעה למשבר. הדירקטוריון בחש בבחירות בין 9 ל-19 באפריל 1799, אבל רק כשליש מהצירים שרצה אכן נבחרו. ב-16 במאי החליף עמנואל-ז'וזף סיאייס את רבל. בראס ורבלייר-לפו מצאו עצמם בלי בעל בריתם. חברי מועצת הזקנים חשו בחולשה וחדלו מלהיות פסיביים. ב-17 ביוני אולץ הדירקטור טרֵייַאר לפרוש והוחלף בידי ז'רום גוייה שחבר לסיאס. בראס קלט את כיוון הרוח והסתפח אף הוא לסיאס. דואה ולפו נותרו כמיעוט והמחוקקים ניצלו את ההזדמנות להיפרע מהם. הם הואשמו בניסוח תקנות פלוריאל, שהוכרזו עתה בלתי-חוקתיות, ואולצו להתפטר ב-18 (30 בפרריאל) תחת איומי סיאס והצבא. הם הוחלפו ברוז'ה דוקו וז'אן מולה.
לאחר "הפיכת פרריאל" נותר סיאס כאיש החזק. בינתיים, פרצו התפרעויות ברחבי הארץ והפעם היה הציבור בטוח שתבוסת הרפובליקה קרובה. סיאס, שנצרך לתמרן בין ההכרח לנקוט צעדים נוקשים לבין רצונו למנוע מהיעקובינים להתבסס מחדש, ראה בהתפתחויות הוכחה שהמשטר הקיים חסר תוחלת. השמאל היה בטוח שהמשבר יביאו לחזרה על אירועי 93' ולעליית ממשלה מהפכנית מיוחדת; אנשיו גרפו תמיכה בשתי המועצות, והיו להם כמעט 250 צירים. הם אף פתחו מועדון חדש, "איחוד ידידי החירות והשוויון" ב-6 ביולי. סיאס, שהיה נחוש לא לאפשר התדרדרות לטרור נוסף, הטיל את כל כובד משקלו נגדם וב-13 באוגוסט נסגר המועדון בצו שר המשטרה. המוצא החלופי שעלה בדעתו היה הפיכה צבאית. הוא נזקק לגנרל אהוד, ובדיוק אז שב נפוליאון בונפרטה ממצרים.
סיאס גרף אותו כמעט מיד למזימתו, ואליהם הצטרפו האופורטוניסטים הוותיקים ז'וזף פושה וטליראן. הדירקטור היה משוכנע שהחייל חסר הניסיון הפוליטי יהפוך למכשיר בידיו. הם פעלו ב-9 בנובמבר 1799, 18 בברימר VIII. הצבא נכנס לבירה; סיאס, דוקו ובראס התפטרו כדי ללחוץ על המחוקקים וחיילים אילצו את מולה וגוייה להתפטר אף הם. נפוליאון נאם בפני 'החמש מאות' והכריז כי העם איבד את אמונו בהם. הם פיזרו את עצמם והכריזו על ממשלה זמנית, הקונסולאט. נפוליאון, סיאס ודוקו מונו שלושתם לקונסולים.
הפיכת 18 בברימר, אף שאיש לא ידע זאת בשעתו, סימנה את קצה של המהפכה הצרפתית בכלל. נפוליאון התגלה במהרה כחזק ומוכשר יותר משני שותפיו, וכקונסול הראשון כיהן למעשה כדיקטטור לכל דבר. הוא ויתר אפילו על היומרה של נאמנות לעקרונות הליברליים שהובילו את מהפכני 1789; לאחר עשור של תהפוכות ואי-יציבות, העיר ויליאם דויל, . בתוך שלוש שנים ניצח במלחמת הקואליציה השנייה וחתם על שלום עם אחרון הצדדים הלוחמים, בריטניה, ב-25 במרץ 1802. הוא השיב את שלטון החוק לצרפת, חתם קונקורדט חדש עם האפיפיור וביטל רבות מהרפורמות שננקטו במהפכה. בין היתר, יצר את האצולה מחדש. ב-1804 סיים את העמדת הפנים שהרפובליקה שנוסדה ב-1792 עוד התקיימה והכתיר את עצמו לקיסר האימפריה הצרפתית הראשונה.
תוצאות והשלכות
תוצאות ישירות
תוצאותיה המתמשכות, וכנראה הבולטות ביותר, של המהפכה הצרפתית היו השינויים המפליגים שהכניסה במשטר הפנימי של צרפת. הערב-רב של פלכים, חבלים ונחלות, מורשת מאות שנות התפשטות איטית, הוחלף במערכת אחידה וסדורה של מחוזות שהתמידה באופן בסיסי עד ימינו. ב-1790 החלה האספה בעבודה על קובץ חקיקה אזרחי שנועד להמיר את מערכות המשפט המגוונות והמבולבלות, מבוססות המסורת והתקדים, ששררו בממלכה בחוק אחיד ושווה לכול; אף כי נפוליאון, שעל שמו נקרא, השלים אותו, מרב העבודה נעשתה בעת המהפכה. גם הענישה הפלילית הואחדה. "הקוד האזרחי" היה אחד המסמכים המשפיעים ביותר בתולדות המשפט, ועודנו משמש במספר מדינות. ב-1791 כינסה האספה גם את הוועדה המיוחדת למידות ומשקלות כדי ליצור קנה מידה אחיד בתחום. זו יצרה לבסוף את השיטה המטרית, שהיא הנפוצה ביותר בעולם כיום. הניב הפריזאי והצרפתית הספרותית הוכרזו כלשון התקנית, וב-4 ביוני 1794 הגיש האב גרגואר את הדו"ח המפורסם "על חשיבות הכרתת העגות המקומיות" בו עמד על הצורך לחסל את הניבים האזוריים ולכונן שפה לאומית אחידה כדי לגבש את האומה החדשה. תהליך כפיית הצרפתית התקנית על תושבי צרפת, שהוחל בו אז, נמשך עוד למעלה ממאה וחמישים שנה.
גם נזקיהם הישירים של אירועי העשור היו מוחשיים וניתנים לרישום. ראשית כול, יותר מ-600,000 איש שילמו בחייהם. הם מתו בטרור, בעימותים, ברעב ובמחלות, אך בעיקר בשתי המלחמות עד 1799. למעט הטבח בוונדה, שעלו דרישות מודרניות להכיר בו כרצח עם, שלטון הטרור בשאר צרפת, גבה אולי 50,000 נפש מכל הסיבות. ההרס שנגרם לכלכלה הצרפתית היה אדיר. המהפכנים ביטלו את מערכות המיסוי הסבוכות הישנות, אך גילו שהמיסים הישירים החדשים קשים לאכיפה, והמלחמה והרדיפות חיסלו מגזרים שלמים בכלכלה, כמו מוצרי היוקרה שהביקוש להם כמעט ונעלם. האינפלציה המשתוללת (45 מיליארד הליבר בכסף נייר שהוצאו למחזור הכספים היו שווים ריאלית אולי שביעית מערכם הנקוב) חיסלה כל תמריץ להשקעות ועסקים וצמצמה חדות את האשראי בשוק. 10% מתושבי פריז היו מובטלים ב-1798, שיעורים שחזרו על עצמם ביתר המדינה ושנלוו אליהם עוני ופשע. ערי הנמל והתעשייה הגדולות, כמו בורדו וליון, איבדו רבים מתושביהן עקב המחסור וההגירה החוצה. באופן גס, הוערך שהמשק הצרפתי פיגר בדור שלם לפחות עקב המהפכה, והשיקום ההדרגתי החזיר אותו בקושי לרמות של 1789 רק בשנות ה-30 של המאה ה-19.
למהלומות שספגה הכנסייה היו תוצאות חמורות. מוסדות החינוך בפיקוח כמרים שהצמיחו את הוגי הנאורות ואת האינטלקטואלים מחוללי המהפכה לא יכלו להמשיך לתפקד וגזרו בורות על הציבור הצרפתי: מספר התלמידים בבתי-הספר הגבוהים ירד בשני שלישים, מכמעט 50,000 לפחות מ-15,000; אחוז יודעי קרוא וכתוב הידרדר מכמעט 40% ב-1789 לכ-30% בלבד ב-1815. מצבם של העניים הורע מאוד עקב חיסול מנגנוני גיוס וחלוקת הצדקה הוותיקים והמבוססים של הכנסייה, שהמדינה החליפה בחוקים ובמוסדות תאורטיים שהשפעתם הייתה מועטה. הלאמת בתי-החולים, ופירוק מסדרי הנזירות שהיו אמונים עליהם, חוללה משבר קשה במיוחד בתחום הבריאות שהשפעתו הייתה לדורות. ב-1847 הייתה אוכלוסיית המדינה גדולה ברבע, 35 מיליון לעומת 28 מיליון, אך מספר בתי-החולים היה קטן כמעט בחצי יחסית ל-1789.
צרפת שלאחר המהפכה הייתה מדינה ריכוזית יותר משמלכי המשטר הישן, שנגד עריצותם ושרירותם יצאה, אף יכלו לדמיין. הממשל המרכזי ומספר המועסקים בו גדלו לאין שיעור, ועמם נטל המס שהוטל כדי לממנם. ערב עליית נפוליאון קיבלו 250,000 איש משכורת מהמדינה, פי חמישה יותר מתחת לואי השישה-עשר. המוסד הלאומי הגדול והחשוב ביותר היה הצבא, שתפח הרבה מעבר לחיל הקבע שהחזיקו שליטי העבר עקב מדיניות רדיקלית של גיוס חובה והפניית משאבים מסיבית אליו. הוא סיפק אפיק קידום מהיר לצעירים מוכשרים ויצר שוויון בין המשרתים בו.
מעמדות
האצולה הצרפתית נפגעה קשות מן המהפכה, אך הרבה פחות משניתן היה לסבור מהרטוריקה השלטונית או ממצבה החוקי על הנייר. היא חוסלה כמעמד ב-1791, אך בפועל בניה המשיכו להחזיק באדמותיהם וביתרונות שהקנו להם זכויות-היתר המבוטלות. אמנם 1,200 הוצאו להורג בטרור, אך לא יותר מ-25%, וכנראה קרוב יותר ל-5%, מהאצילים פנו להגירה. ב-1815 החזיקה אצולת המשטר הישן (להבדיל מהאריסטוקרטים החדשים שנפוליאון מינה) ב-80% מהקרקעות שהיו לה ערב המהפכה. היא שרדה את התהפוכות של 1799–1789 ככוח בר-קיימא ונותרה כזו בפוליטיקה עד שלהי המאה הבאה. בתחום אחד לפחות היא איבדה לעד וללא ספק את זכויות-היתר שלה: נטל המס עליה הוגבר מאוד ולא חזר עוד לרמות העבר. תוצאה בלתי-צפויה של רדיפתה הייתה התלכדות התעמולה נגדה מצד המהפכנים עם תדמיתה בעיניה. האצולה שטרם 89' הייתה מעמד דינמי ופתוח שקל היה להתקבל אליו ושהיה מעורב ביוזמות עסקיות רבות, אך שיוקרתו נבעה מהדימוי העצמי כקבוצה מיוחסת ואנינה. ההסתה נגדה, שתיארה את האצולה כטפילית ומנוונת, דווקא קיבעה ראייה זו.
מי שנפגעה אנושות הייתה הכנסייה. 1,000 כמרים הוצאו להורג בטרור ו-25,000 גורשו או נמלטו, כ-17% מהמעמד הראשון. הקרע בין הכנסייה החוקתית החדשה להיררכיה הרשמית היה חמור ומתמשך, ושתיהן בתורן ספגו רדיפות אלימות במהלך המסע להכרתת הנצרות בימי הטרור. הכנסייה ששוקמה לאחר הקונקורדט של נפוליאון ב-1801 הייתה חלשה ומרוסקת, וניצבה בעמדת נחיתות מול הוותיקן. המנזרים ורבבות הנזירים והנזירות שחיו בהם כמעט ונעלמו. המדינה הריכוזית הפקיעה בהדרגה רבות מסמכויות הכמורה, מעניינים פשוטים כניהול מרשם הלידות והפטירות ועד למונופול שהחזיקה על מערכות החינוך, הרווחה והבריאות הציבוריות.
ההשפעות על האיכרות באזורי הכפר היו מורכבות. מחד, כפיפותה לשיפוט בעלי האחוזות ולזיכיונות הבלעדיים שלהם על טחנות הקמח ושירותים דומים באה לקצה, ועמה רבים מהנטלים הכספיים שהטיל עליהם הסניוריאליזם; המהפכה הכירה באיכר כאזרח שווה שיכל לפנות ישירות לערכאה שיפוטית ולא כקשור לנחלה ולאדון. מאידך, יוגבים אמידים הרוויחו תכופות על חשבון החקלאים המרוששים הקטנים, שנשללו מהם חלק מזכויות המרעה והעיבוד באדמות המשותפות בגלל חוקים שקידשו את הרכוש הפרטי ואפשרו תביעת בעלות על קרקעות שהוכרו בעבר כשייכות לכלל. יתרה מכך, מערכת היחסים הבסיסית בתוך ההיררכיה – בעלי קרקע בכל הרמות לעומת חוכרים ופועלים – נותרה זהה מבחינות רבות עמוק אל תוך המאה ה-19. המוני העניים העירוניים קיבלו ברמה העקרונית את אותן זכויות פוליטיות, אם כי הצבעה שלא הותנתה בסף מס הוענקה לגברים מעל גיל 21 רק בתקופה הקצרה בין 1793 ל-1795, ובמשך זמן מה מילאו תפקיד חשוב ביותר במהפכה בדמות אספסוף הסנקילוטים שהייתה לו השפעה חזקה. אבל מבחינה כלכלית ומעשית לא השתפר מצבם כלל והם אף דוכאו באכזריות לאחר תרמידור, לצד הנזקים הכלכליים שספגו עם יתר האוכלוסייה. שליש מהמהגרים היו בני המעמד השלישי-לשעבר.
המרוויחים הגדולים של המהפכה היו בעלי הרכוש, ובעיקר העירוניים האמידים והמשכילים יחסית, או ה"בורגנות" (אם כי קיומה של זו כמעמד מובחן באותם הימים נדחה על ידי מרבית החוקרים). ביטול משטר זכויות-היתר פתח בפניהם את הדרך למשרות שהיו חסומות בפניהם בעבר, כוחם הפוליטי גבר לעומת המעמדות המיוחסים והם שוחררו ממגוון הנטלים שהטיל המשטר הסניוריאלי על בעלי קרקעות. חשוב מכל, העברת ההון הגדולה של התקופה, הלאמת אדמות הכנסייה והמהגרים והפיכתן ל"טובין לאומיים", נותבה יותר מכל לכיסיהם. האינטרסים שלהם היו הגורם החשוב ביותר בהכתבת דרכה של המהפכה: שלטון הטרור התאפשר בגלל חששם לאבד את הישגיהם מול פולש שקרא להשבת הסדר המעמדי הקודם, ובאותה מידה סולקו המונטניארדים כשמדיניותם כבר לא נחשבה חיונית. כשנפוליאון יצר את האצולה החדשה שלו ב-1808 והעניק תארים על בסיס שיקולי שירות למדינה ועושר, 58% מהמקבלים היו בורגנים.
קבוצות אחרות, שניצבו בשולי החברה, צברו הישגים רבים לאחר 1789. זכויות הנשים לא הושוו בעקרון, ובין היתר נשללה מהן זכות הצבעה, אך הן מילאו תפקיד נרחב וחסר תקדים באירועי המהפכה. חוק גירושין אזרחי אפשר מ-1792 להיפרד מבני-זוג שהוכרו כמתעללים, בלתי-שפויים וכדומה; הרוב הגדול של אלו שנעזרו בו היו נשים. חוק הירושה החדש מ-1793 החיל לאחור עד 89' את הקביעה שרכוש הורים צריך להתחלק שווה בשווה בין צאצאיהם, ללא הבדלי מין. אף כי לא היו חלק ממדיניות מקפת לשיפור מצב האישה, חוקים אלו שינו מהותית את מעמדן של הנשים במסגרת החוק והחלישו את כפיפותן למבנה המשפחתי. שינויים מהותיים ועקרוניים יותר לא עלו כמעט על סדר היום: המנשר של אולמפ דה גוז', ""הצהרת זכויות האישה והאזרחית", שקרא להעניק להן זכות בחירה, זכה להתעלמות וב-1793 אסר הקונבנט על ארגונים ייעודיים לנשים. לבסוף ביטל נפוליאון את רוב התיקונים בתחום זה. השחורים במושבות צרפת מעבר לים התקדמו בהרבה: בני-אדם "צבעוניים" חופשים קיבלו שוויון זכויות בהאיטי ב-1792, וב-1794 בוטלה כליל העבדות, אם כי מסיבות פוליטיות ולא אידאולוגיות. אף כי נפוליאון השיב אותה מאוחר יותר, התפתחויות אלה היו צעד חשוב בדרך לחיסול העבדות השחורה במערב. קבוצה נרדפת נוספת, ההוגנוטים, קיבלה את מרבית זכויותיה עוד מלואי השישה-עשר ב-1787, אך רק ב-24 בדצמבר 89' נתנה להם המהפכה זכויות אזרח מלאות, לאחר יותר ממאתיים שנות דיכוי וגירושים. ב-1791 קיבלו גם יהודי צרפת זכויות אזרח, ובמסגרת ביטול המעמדות הקורפורטיביים הוחשבו מאז והלאה כצרפתים בני דת אחרת ולא כאומה זרה בעלת חוקים משלה. דוגמה זו הניחה את היסוד לאמנציפציה ליהודים במערב.
מורשת
את השינויים הגורפים שהחילה המהפכה במבנה החברתי והמנהלי של צרפת לא ניתן היה להשיב אחור. הן נפוליאון, שניסה להדחיק את זכר העשור הסוער, והן המלכים הבורבונים שגלו על מנת להיאבק בה לא היו מסוגלים לחסל את המנגנונים המדינתיים שיצרה והותירום על כנם על אף שניסו לקצצם ולסרסם. נפוליאון הצליח לבטל את מוסד הבחירות, לדוגמה, אך הוא הושב תחת הבורבונים ב-1815 ונותר מאז על כנו. עמידים לא פחות היו השסעים הפוליטיים שניבעו מיד בין אלה שתמכו במטרות המהפכה ואלה שהתנגדו לה. אלה היו שני מחנות דינמיים שסיעות ופרטים עברו ביניהם תדיר בהתאם למצב המשתנה, אך באופן בסיסי התקיימה חלוקה בין אלה שראו באירועי 1789 דבר חיובי לבין אלו ששאפו לשוב לימים בהם המלך, הכנסייה וההיררכיה המעמדית היו הציר עליו נשענה צרפת. קרע זה המשיך לזעזע את המדינה לפחות עד הרפובליקה הצרפתית השלישית ב-1870, המשטר הראשון מאז המהפכה שהצליחה להחזיק מעמד יותר משני עשורים, ולמעשה עד תבוסת הכוחות הריאקציונריים לאחר מלחמת העולם השנייה; עד 1958 החליפה צרפת עשרה משטרים וחמש-עשרה חוקות.
המהפכה שרטטה מחדש את המפה הפוליטית, בצרפת ובעולם כולו. המהירות בה התחוללו השינויים והתהפוכות גזרה כליה על הסדר היציב יחסית שהתקיים במשטר הישן. באספה הלאומית נוצרה לראשונה החלוקה בין שמאל וימין בפוליטיקה: השמרנים תומכי הסדר הקיים ניצבו מימין, והמחדשים שדרשו רפורמה ניצבו משמאל. יחד עם האפשרות לחולל תמורה קיצונית בתמיכה עממית, ללא מנגנוני השלטון הקיימים, הגיחה הפוליטיקה המהפכנית ומושג המהפכה המודרני, כהתרחשות סוחפת-כול. פעילים שנשבעו לחולל מהפכות (ולא מרידות כבמשטר הישן) הטרידו קשות ולעיתים הפילו את ממשלות תבל במאות הבאות. גישות מתונות יותר, שקראו לא לעקירת הקיים מן השורש אלא לקידום תמורות זהירות, התבטאו בפעולה במשנה תוקף לרפורמה על בסיס רציונלי ומושכל – כך סברו לפחות המצדדים בה – במערכות חברתיות שעדיין נשענו על ריבוד מעמדי נוקשה ועל עליונות הדת. אף על פי שמלכים אבסולוטיים נאורים כבר פעלו ברוח זו קודם, התיקונים המרובים שהנהיגה צרפת המהפכנית נתפשו כדוגמה וכמופת למדינה המתמסרת בלי עכבות לרוח הנאורות.
כמענה לפרוגרסיביות ולניסיונות לתקן אם לא לבטל את המוסכמות החברתיות, הולידה המהפכה את השמרנות. התאורטיקן החלוצי של השמרנות, אדמונד ברק, ניסח את רעיונותיו בספרו "הרהורים על המהפכה בצרפת" מתוך ביקורת על החיפזון של המהפכנים. כבר ב-1790 סבר שהתנהלותם תביא לתוהו ובוהו, ולבסוף לכך שגנרל כלשהו יתפוס את השלטון, כפי שאכן קרה. עוד ימינה מן השמרנות עלתה הריאקציה, שקראה משנות ה-90 של המאה ה-18 להשיב את צרפת לימים בהם הכתר והאמונה הקתולית היו מסד הממלכה וערובה לסדר פוליטי מיטיב ואידיאלי, לפחות בראייתה. הריאקציה דרשה תמיכה בלתי-מסויגת בדת ובמונרכיה, באופן יותר נוקשה ומודע אידאולוגית מבעבר. הריאקציה תיארה את העבר באופן אידיאליסטי וטהרני, ואת תהפוכות ההווה ראתה כנובעות מסטייה מדרך הישר. אחד מהוגיה הראשונים, הכומר אוגוסטן דה בארואל, פרסם את משנתו כתאוריית קונספירציה בספר "זיכרונות להבהרת ההיסטוריה של היעקוביניזם" מ-1798, בו טען כי הבונים החופשיים אשמים במהפכה. מדינות אירופה אימצו את הריאקציה בהתלהבות לאחר האימה שהטילו אירועי 89'-99', ויחד עמה אמצעים ושיטות חדשים שצמחו מתוך אותו הגיון ריכוזי ומודרני שהניע את המהפכה. בעשורים הבאים, לפני ואחרי אביב העמים, קמו מדינת המשטרה, הצנזורה הנרחבת, הפיקוח ההדוק על מוסדות החינוך ומנגנוני תעמולה מסועפים בעד הסדר הקיים.
, סיכם ויליאם דויל, ומדינות אירופה האחרות גילו כשאסרו מלחמה על הרפובליקה הצרפתית הצעירה. ההכרה כי רק הזדהות עמוקה של היחיד עם מדינתו, שאינה מתווכת במסגרות מעמדיות, יכולה לקדם מודרניזציה ולהקנות עוצמה צבאית וכלכלית, השפיעה עמוקות על הארצות שנכבשו על ידי צרפת או שספגו תבוסות מידה. הזעזוע התודעתי והחברתי שנלווה לכך, הניע חידוד ואף יצירה מאפס של תודעת הזהות הקיבוצית בנחלות הגרמניות, בחצי-האי האיטלקי ובארצות השפלה. בהעתקה של הדפוסים הצרפתיים, מאות אלפי מתנדבים הסכימו לאחר מכן להתנדב למלחמה לשחרור מעול הפולש המהפכני. אינטלקטואלים, ובעקבותיהם פוליטיקאים, החלו לדון ולפתח חלופות לסדר הישן שאבד עליו הכלח. מראשית המאה ה-19 עלו לא רק תביעות למשטר רציונלי יותר, אלא גם תנועות לאומיות בוסריות שביקשו מתאם בין האומה לגבולות הישות הפוליטית, והתלבטו סביב אילו מאפיינים וסמלים להתגבש. צרפת, האחידה והריכוזית יחסית, היוותה דגם מרכזי למאמצים המוצלחים או הכושלים לכונן מדינות-לאום מודרניות מתוך המונרכיות הרב-אתניות של אירופה.
הגידול האדיר בצבא שהביא הגיוס הכללי של 1793, הפך את מלחמת המהפכה לעקובה מדם וטוטלית יותר מכל סכסוך צבאי מאז הרפורמציה. מלחמותיהם המרוסנות יחסית של נסיכי אירופה, שהתנהלו בין כוחות מקצועיים, הפכו למלחמות עם בעם שהלכו ותבעו יותר ויותר עושר ודם, עד 1945. שלטון הטרור הותיר מורשת של אלימות ופחד שעודנה נזכרת ונחשב לתקדים הראשון להפעלת כוחה של המדינה הריכוזית המודרנית לצורכי דיכוי כולל, שונה מהאלימות הממוסדת שננקטה בחברת המעמדות הישנה – אם כי הטרור לא היה דווקא קטלני ואכזרי יותר ממקביליו במדינות השמרניות: כפי שהעיר דויל, ב-1794 טבחו חילות הצאר לפחות 2,000 נפש בוורשה ביום אחד; ב-1798 טבחו הבריטים בין 10,000 ל-50,000 אירים בתוך מספר חודשים.
יחד עם המהפכה האמריקנית, המהפכה הצרפתית הנחילה לעולם מחדש את הרעיון של זכויות אוניברסליות וחוק שווה לכל החל באותה מידה על כל האזרחים – ולא משטר פריבילגיות נפרד לכל שדרה מעמדית. הצהרת זכויות האדם והאזרח, שכיוונה לא לצרפתים אלא לכל בני האדם, נותרה מורשתה העליונה של המהפכה, והשפיעה על תנועות פוליטיות בכל העולם. הפנייה למושגים פוליטיים-חברתיים בעלי תחולה גורפת התבטאה גם בסיסמה "חירות, שוויון, אחווה", שנעשתה ברבות הימים מזוהה עם אירועי 1799–1789 (על אף שכמעט ולא הופיעה בצורתה זו במהלכם). כבר בעת המהפכה עצמה ניבעו המתחים הפנימיים והסתירות בין המושגים הללו, שהיו אמורים להיות מוגשמים כולם ביחד כחלק מהחזון הכולל: מנהיגי הימין המתון תבעו שה"שוויון" יהיה בהזדמנויות בלבד כשהם מעוררים את חמת השמאל בדרישה להגביל את זכות ההצבעה לפי רכוש, בעוד שהשמאל בתורו עורר התקוממות כשניסה לכפות חלוקה שוויונית של ההכנסות. סתירות ומתחים אלו הוסיפו לאפיין את כל מי שהושפעו מרוח המהפכה בעתיד, והם נאלצו, איש איש, לבחור באחד מפניה ולטשטש את האחרים. הקומוניסטים הרוסים שחוללו את מהפכת אוקטובר ראו את עצמם כממשיכים בנקודה בה נעצר הפופוליזם הריכוזי של המונטניארדים ב-1794, ואת הריאקציה התרמידורית כבלימה של המגמה לשוויון חברתי על ידי בעלי-הרכוש. חוגים ימניים וליברלים, לעומת זאת, הבליטו את האחדות הלאומית הצרפתית או את ההבטחה לחירות.
המדינה הריכוזית המודרנית פירקה את המסגרות הקורפורטיביות הישנות ויצרה קשר ישיר עם האדם היחיד, תוך שהיא מפוררת את מערכת המעמדות יותר ויותר לפרודות אינדיבידואליות. מתוך הצורך לנצל באופן מיטבי את כשרי כלל האזרחים התבססה מריטוקרטיה יחסית, וככל שזו הייתה בלתי-מושלמת, היא אפשרה בעקרון לכל אחד להגיע לכל דרגה. ב-1799 השתלט על הרפובליקה קצין שמוצאו היה ממשפחת אצולה זוטרה, ושקידום דומה כלל לא היה אפשרי עבורו תחת המשטר הישן. המהפכה סימנה רבים ממאפייניו של העולם המודרני: מרחב שיח ציבורי הנשען על ידיעת קרוא-וכתוב ותקשורת המונים, פוליטיקה של הציבור הרחב במקום של מסגרות מעמדיות לעומת המלך, שלטון נבחר ייצוגי, גיוס טוטלי של משאבי המדינה ועוד. השאלה אם הייתה תמורה שתרמה לכינונו של סדר עולם זה, או עוד אבן-דרך שהובילה אליו כתוצאה מרקע עולמי זהה – תקשורת ותעבורה משופרות, המהפכה התעשייתית, הרפורמות של המלכים שדגלו באבסולוטיזם נאור (ושנקטעו בבהילות עקב החשש מקריסה דומה לזו של צרפת) – מוסיפה להיות שנויה במחלוקת בין היסטוריונים.
לקריאה נוספת
אלכסיס דה-טוקוויל, המשטר שהיה והמהפכה, הוצאת מוסד ביאליק, 1951
יעקב טלמון, ראשיתה של הדימוקרטיה הטוטאליטרית, הוצאת דביר, 1956
אלבר סובול, המהפכה הצרפתית 1789-1799, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1965
י. מ. תומפסון, רובספייר והמהפכה הצרפתית, הוצאת הדר, 1966
אריק הובסבאום, תקופת המהפכה - אירופה 1789-1848, הוצאת הדר, 1966
ולטר גראב, המהפכה הצרפתית, האוניברסיטה המשודרת, 1980
גיורא קולקה, עידן המהפכות: 1760-1830, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1981
ז'אק גודשו, צרפת והמהפכה האטלנטית במאה השמונה-עשרה: 1770-1799, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1981
פרנקלין ל. פורד, אירופה 1830-1780, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1984
משה צוקרמן, היסטוריונים והמהפכה הצרפתית, הוצאת האוניברסיטה משודרת, 1990
ירחמיאל כהן (עורך), המהפכה הצרפתית ורישומה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 1991
אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, הוצאת שלם, 1999
ויליאם דויל, המהפכה הצרפתית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2016
עמוס הופמן, מהפכה של הרוח: נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18, רסלינג, 2012.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
| 2024-09-09T20:51:01
|
משפחה
|
ממוזער|שמאל|250px|משפחת פון צפלין – ציור מן המאה ה-19
ממוזער|תמונה משפחתית משנת 1945
מִשׁפָּחָה היא מוסד חברתי המאגד יחידים בעלי קשרי שארות לקבוצה שיתופית הדוקה. במשמעות הנפוצה של מושג זה משפחה נוצרת על ידי זוג אנשים אשר נישאים זה לזה, וכוללת גם את ילדיהם. בהרבה חברות ותרבויות ובעיקר בעולם המערבי משפחה נוצרת גם ללא קשר רשמי של נישואים, כאשר בני הזוג הופכים לידועים בציבור, אך בחברות מסוימות ובעיקר דתיות לא מכירים בזה. כאשר אחד מבני הזוג נפטר, או שבני הזוג מתגרשים או נפרדים, המשפחה הופכת למשפחה חד-הורית (מונח שהוחלף בשנת 2014 ל"משפחה שבראשה הורה עצמאי").
המשפחה כוללת שני אנשים או יותר הקשורים בקשרי לידה, נישואים או אימוץ, החיים יחד. במקורו, המושג משפחה מייצג קבוצה של בני אדם שיש להם קרבת אבות. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגדירה משפחה גרעינית כשני אנשים או יותר החולקים משק בית אחד וקשורים זה לזה כבעל ואישה, כזוג ללא נישואין או כהורה וילד.
במרוצת המאה ה-20 ניתנה למושג "משפחה" משמעות רחבה יותר בחברה המערבית, לפיה יחידה משפחתית היא קבוצה חברתית של שני אנשים או יותר המזהים את עצמם כקשורים זה לזה. לרוב על ידי קשר דם, נישואין או אימוץ וחיים ביחד ביחסי קרבה ואף תלות הדדית.
בספרות האנתרופולוגית מצוין כי לא נמצאו עדויות לקיומה של חברה כלשהי בה לא היה קיים מוסד משק הבית.
הגדרה
למושג המשפחה הגדרות רבות. האנתרופולוג צ'ארלס וויניק מגדיר משפחה כמוסד מפתח שמכיל אישה אחת או יותר שגרה עם גבר אחד או יותר ועם ילדיהם. מגורים משותפים ושיתוף פעולה כלכלי משויכים בדרך כלל למשפחה. לדבריו המשפחה ממלאת פונקציות כלכליות, חברתיות ופונקציה של רבייה, כאשר פונקציות הרבייה של המשפחה היו לעיתים משניות לפונקציות החברתיות והכלכליות שלה.
ג'ורג' מרדוק , לעומתו, מציין ארבע פונקציות עיקריות למשפחה שהן: מין, הולדה, חינוך וצבירת נכסים. מדגיש את המשפחה כמוסד המעניק סוציאליזציה והיותה סוכן בהנצחת המסורת החברתית. כיוון שפונקציות החינוך והסוציאליזציה כלולות בתוך ההגדרה הכוללת של פונקציות חברתיות, וצבירת נכסים או חסכנות היא חלק מהפונקציות הכלכליות להגדרתו של וויניק.
שתי הגדרות אלו הן פונקציונליסטיות – הן מגדירות את המשפחה על פי התפקידים שהיא ממלאת, ולא עוסקות בשאלת יחסי הכוח במשפחה. כמו כן, הגדרה זו אינה מצליחה להכיל את המגוון המלא של המשפחות הקיימות בחברה. בין השאר היא אינה מכילה משפחות זוגיות, משפחות בהן ההורים הם בני אותו המין, ומשפחות חד הוריות. כמו כן, הגדרות אלו הן מהותניות.
באנתרופולוגיה בת ימינו רבים טוענים שאין לחפש הגדרה למשפחה.
לעיתים רבות קיימת ההתערבות של החברה החיצונית למשפחה במבנה התא המשפחתי, אשר נועדה ברוב המקרים להשפיע על צורתו והיקפו, ולא לבטל את קיומו. התערבות זו, בצורות רבות (דת, מסורת, חינוך, מבנה כלכלי חיצוני, משפט וכך הלאה), הופכת את המשפחה למוסד הנתון לעיצוב היסטורי.
התפתחות מוסד המשפחה
בעקבות תהליכי המודרניזציה שהתרחשו בתחילה במדינות המערב, ואחר כך בכל רחבי העולם, עבר מוסד המשפחה שינויים גדולים. השינוי המרכזי שניכר היה המעבר ממשפחה בעלת מאפיינים מסורתיים למשפחה בעלת מאפיינים מודרניים. ניתן להבחין בין שלושה סוגי משפחות: משפחה מסורתית, משפחה מודרנית ומשפחה פוסט מודרנית. מדובר בהבדלים על פני רצף ולא בחלוקה דיכוטומית, כלומר בימינו יש ביטוי לדגמים שונים של משפחות בחברות שונות.
התאוריה הפונקציונליסטית
שמאל|ממוזער|250px|משפחה, יצירתה של רות בלוך, גן הפסלים במרכז הרפואי שיבא
התאוריה הפונקציונליסטית בוחנת את המשפחה על פי המשימות החיוניות שהיא ממלאת למען החברה הרחבה יותר. על פי תפיסה זו, המשפחה פועלת כ"עמוד השדרה של החברה" וכיחידה הבסיסית של המבנה החברתי. משימות אלה כוללות:
ילודה ביולוגית, הדרושה לכל חברות כדי להנציח את עצמן.
טיפוח וחיברות, במיוחד במהלך השנים הראשונות לחיים של ילדים.
הגנה על חסרי-אונים, כגון ילדים, חולים, רפי שכל וקשישים. מפאת התלות הארוכה של תינוקות במבוגרים, חשוב במיוחד שיהיו לכל החברות נורמות תרבותיות שיעצבו צורות משפחה יציבות באופן יחסי, שיעזרו להבטיח הגנה לילדים. מכאן שמעטות החברות המעודדות לידה מחוץ לנישואין. חברות רבות מתייגות את הילד שנולד מחוץ לנישואין כ"ילד בלתי חוקי". (המילה הלטינית מטרימוניה, "נישואין", פירושה "התנאי לאימהות").
הסדרת יחסי המין.
הצבה מעמדית – הילדים רוכשים בדרך כלל את המעמד של הוריהם וקרובי המשפחה שלהם.
סיפוק תמיכה רגשית ראשונית.
תיאורית הקונפליקט
זיהוי קונפליקטים בתוך המשפחה וקונפליקטים בין המשפחה לחברה.
הכרת הערכים הסותרים בתרבות לגבי משפחה.
הכרת הדרכים שהמשפחה מתפקדת בהן כדי ליצור מחדש חוסר שוויון חברתי בין גברים ונשים.
זיהוי בעיות וקונפליקטים האופייניים לשלבים שונים במחזור חיי משפחה.
כמו הגישה הפונקציונלית, אנשי גישת הקונפליקט רואים את המשפחה כגורם מרכזי בפעולתה של החברה. אך הם אינם חוקרים את התועלת שהיא מביאה לחברה אלא את תרומתה של המשפחה להנצחת אי השוויון החברתי בעיקר בין נשים לגברים.
מבנה המשפחה
ממוזער|250px|זוג עולים חדשים מפולין מטיילים עם ילדם הקטן בעגלה בטיילת הרברט סמואל בתל אביב (1946).
יסוד המשפחה הוא בקשר, מיני או רומנטי באופיו, בין שני בני זוג, ובמקרים אחרים אף יותר משניים. לרוב מעוגן קשר זה בהסכם המכונה נישואים. ביטולו של קשר זה מכונה גירושין, והוא נחשב לרוב לפירוק המשפחה.
קיימים קשרים דומים שאינם נישואים, כדוגמת פילגש – אשה אשר כפופה לאב המשפחה ומקיימת עמו יחסים מיניים, אך מעמדה פחות משל אשתו הרשמית.
היסוד השני עליו בנויה המשפחה הוא קשר דם – כל קשר תורשתי קרוב נחשב לקשר משפחתי. בכלל זה מצויים יחס של צאצאים-הורה, קשר אחים, קשרים בין אנשים בעלי אבות קדמונים מוקדמים משותפים ושילוב של יחסים אלו.
משפחה מורחבת – בית אב, הוא המעגל משפחתי הכולל את המשפחה הגרעינית (ההורים וילדיהם הלא-נשואים) וכן את הצאצאים הנשואים עם משפחותיהם, סבים וסבתות וקרובים רחוקים יותר.
מלבד אלו, קיימים קשרים משפחתיים משניים, המוגדרים אך ורק על בסיס יחס חברתי (ולא ביולוגי). בכלל זה עשויים להיכלל משרתים, חיות מחמד, רכוש משפחתי ועוד.
היחס בין גורמים אלו יוצרים חלוקת תפקידים במשפחה.
דפוסי משפחה
ממוזער|שמאל|250px|דוגמה למשפחה גרעינית: הנשיא ג'ון קנדי עם אשתו ג'קלין וילדיהם ג'ון ג'וניור וקרוליין
ממוזער|שמאל|250px|משפחה מורחבת אמריקנית בת מעמד הביניים מאינדיאנה. במרכז, בשמלה סגולה: הסבתא רבתא, בת 87. מימינה – בתה, בת 67. חמש משפחות של בני הדור השלישי והרביעי, בצבע ביגוד שונה לכל משפחה גרעינית. בימין התמונה, בחולצות שחורות – הסבא, בן 66 ומשמאלו – אשתו השנייה.
קיימים שני סוגים עיקריים של דפוסי משפחה – תא משפחתי ושבט.
תא משפחתי
ממוזער|250px|המשפחה המורחבת כוללת גם את הסבים והסבתות. ציור משנת 1911 של סבתא ונכדתה
במשפחות קטנות, המובדלות באופן ברור יחסית מהסביבה, מתקיים תא משפחתי – תפקוד משפחתי כיחידה חברתית קטנה, אינטימית, ועצמאית באופן יחסי.
משפחה גרעינית – קבוצה חברתית המורכבת מהורה אחד או שני הורים, וילדיהם התלויים בהם.
משפחה זוגית – מקרה פרטי של משפחה גרעינית הוא משפחה זוגית: משפחה אשר כוללת רק את שני בני הזוג. דפוס משפחתי זה נפוץ יותר בחברות מודרניות.
משפחה מורחבת – קבוצה חברתית המורכבת מהורה אחד או יותר וקרובי משפחה נוספים, משפחות מסוג זה כוללות לעיתים קרובות דורות אחדים, למשל יחידה משפחתית המורכבת משלושה דורות: האם, האב, ילדיהם הלא נשואים, אחד או יותר מהבנים הנשואים ונשותיהם וילדיהם.
הירידה בגודל המשפחה במדינה המפותחת מורידה את הסבירות שלילד יהיו אחים, תינוקות או אנשים זקנים, אשר חיים איתו באותו משק בית. דבר זה מעלה את הדומיננטיות של התפקיד הרגשי והחברתי של חיות מחמד, אשר לעיתים אף נחשבת כחברת משפחה לכל דבר.
שבט
שבט הוא מוסד חברתי רחב ממשפחה, המכיל בדרך כלל משפחה יותר מורחבת בתוכו. שבטים נפוצים בעיקר בחברות לא-מודרניות, ועשויים להיות מחולקים או לא-מחולקים לתאים משפחתיים בתוכם.
שֵׁבֶט הוא ארגון חברתי-פוליטי, המאורגן על בסיס "קלאנים" (אנגלית: clan) או "ליניאג'ים" (אנגלית: lineage) או קבוצות גיל, או התאגדויות שונות המהוות גורם המאחד את סך פרטי השבט. השבט מהווה קבוצה של קהילות עצמאיות, בעלות תרבות ושפה משותפות, אשר שוכנות באותה יחידה גאוגרפית.
דפוסי מגורים
פטרילוקלי – מגורים על פי מקום מגורי האב
מטרילוקלי – מגורים על פי מקום מגורי האם
ניאולוקלי – בני הזוג עוברים לגור במקום שונה מאשר מקום מגורי משפחות המוצא שלהם
חלוקת תפקידים במשפחה
חלוקת תפקידים במשפחה מתארת את הדיפרנציאציה התפקודית בתוך המשפחה. לרוב היא חלק בלתי נפרד של המסורת, ומהווה חלק מהמבנה החברתי הקיים, המחנך ותומך בחלוקת התפקידים המקובלת.
משפחה פטריארכלית היא משפחה בה חלוקת התפקידים נותנת סמכות לאב-המשפחה. סמכות זו נתמכת על ידי הנורמות החברתיות ולעיתים אף על ידי המוסדות הרשמיים.
זוהי חלוקת התפקידים הנפוצה, אך מרבית החברות המערביות המודרניות שואפות למתן אותה ולהשיג שוויון מלא ככל האפשר בין המינים.
משפחה מטריארכלית היא משפחה בה חלוקת התפקידים נותנת סמכות לאם-המשפחה ותחת משטר של שליטה נשית במוסדות חברתיים כלשהם. המטריארכיה שונה ממצב של שושלת אמהית, שבה שמו של הצאצא נקבע על פי אמו ולא על פי אביו. כמו כן, אין מדובר במשפחות שבהן הסמכות האמהית היא הדומיננטית ביחסים הביתיים, כשבן הזוג עובר לגור עם משפחתה של בת זוגו לאחר נישואיהם. המטריארכיה היא שילוב של שני הפקטורים האלו.
גם המקרה הפטריאכלי וגם המקרה המטריארכלי, שונים במהותם ממשפחה חד-הורית. שהרי בשני המקרים הראשונים נמשכת הזוגיות לעיני הילדים, וחינוכם זוכה לאיזון וכך גם נטל הפרנסה. בעוד שבמשפחה חד-הורית אין איזון בחינוך ובדוגמה הניתנת לילדים. כמו כן, כל נטל הפרנסה והחינוך מוטל על כתפיה של האישה, כאשר אין בנמצא גבר.
דפוסי שארות
פטרילינארי – הילדים משתייכים לקבוצת השארות של האב – למשל, ייחוס העברת הדת לצאצאים באסלאם.
מטריליניארי – הילדים משתייכים לקבוצת השארות של האם – למשל, ייחוס העברת הדת לצאצאים ביהדות.
ביליניארית – הילדים משתייכים לקבוצות השארות הן של האם והן של האב.
משפחות בישראל
ממוזער|זוג אמהות לסביות וילדיהן
בשנת 2020 חיו בישראל כ-2.17 מיליון משפחות, לעומת כ-1.83 מיליון לפני כעשור, בשנת 2011.. בשנה זו, כללה המשפחה הישראלית בממוצע 3.73 נפשות.
בשנת 2019 כמחצית מהמשפחות הורכבו מזוג הורים וילד אחד לפחות. אחוז הילדים בישראל שהתגוררו עם שני הורים בשנת 2019 (92%) גבוה מזה הקיים במרבית מדינות ה-OECD. בישראל 2019 היו כ-131,000 משפחות חד הוריות, שהיוו 11% מכלל המשפחות. בראש כ-88% מהן עמדה אישה. בשנת 2008 היו בישראל כ-22,000 משפחות משולבות בהן לפחות ילד אחד אינו משותף לשני בני הזוג. משפחות אלה היוו כ-2.8% מהמשפחות עם ילדים בשנה זו.
בשנת 2020 כמחצית מהמשפחות מורכבות מזוג הורים ולפחות ילד אחד עד גיל 17. אחוז הזוגות ללא ילדים במשפחות היהודיות (כ-29%) גבוה מהאחוז במשפחות הערביות (כ-10%). כ-2.87 מיליון ילדים עד גיל 17 מתגוררים במשפחות. מרביתם התגוררו עם שני ההורים (כ-91%), והיתר התגוררו עם הורה אחד בלבד.
העדפת המשפחה בישראל
בישראל קיימים מקרים של העדפת המשפחה:
עד לכניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1995, התשלום בעד חברות בקופת חולים ששילמו בני זוג נשואים היה נמוך מזה ששילמו שני יחידים.
לפי חוק הביטוח הלאומי, עקרת בית (אישה נשואה, לרבות ידועה בציבור שאין לה הכנסה מעבודה) פטורה מדמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות.
בתוכנית "מחיר למשתכן" זכאים להשתתף זוגות נשואים (לרבות ידועים בציבור) ללא הגבלת גיל (לאחרים נדרשת עמידה בתנאי גיל ותנאים נוספים) והורים עצמאים (חד-הוריים) עם ילד אחד לפחות, הנמצא בהחזקתו וטרם מלאו לו 21.
ראו גם
גנאלוגיה
קשרים בין-אישיים
הורות
הורות להט"בית
ערכי המשפחה
יחסי כלה וחמות
לקריאה נוספת
מתת אדר-בוניס, משפחות בראייה סוציולוגית ואנתרופולוגית, האוניברסיטה הפתוחה, 2007
חיים ברנסון (עורך), משפחה, מפעל חיים: 88 אנשי רוח על ערכי המשפחה בעידן הפוסט־מודרני, ידיעות ספרים, 2019.
דפנה הקר, סוגיות משפחתיות בעיניים משפטיות, האוניברסיטה המשודרת, 2012.
עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ), מילים פשוטות, הוצאת מגיד, 2023, הפרק "משפחה", עמ' 143–156
קישורים חיצוניים
על המילה 'משפחה', באתר האקדמיה ללשון העברית
משפחות ומשקי בית בישראל – לקט נתונים לקראת "יום המשפחה" – נתוני 2008, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
; חלק ב'
מילון למונחי משפחה (1943), באתר האקדמיה ללשון העברית
מילון כינויי יחסי משפחה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנתרופולוגיה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:סוכני חיברות
קטגוריה:שארות ומוצא
קטגוריה:קבוצות חברתיות
| 2024-06-18T10:12:02
|
ארנסט רתרפורד
|
לורד ארנסט רתרפורד (באנגלית: Ernest Rutherford; 30 באוגוסט 1871 – 19 באוקטובר 1937) היה פיזיקאי בריטי יליד ניו זילנד, מגלה הסיבות לרדיואקטיביות, ממקדמי גילוי מבנה האטום וחתן פרס נובל לכימיה לשנת 1908, "על מחקריו במבנה האטום ובכימיה של חומרים רדיואקטיביים". נחשב לאבי הפיזיקה הגרעינית. נשיא החברה המלכותית 1925–1930.
ביוגרפיה
רתרפורד נולד בעיירה ברייטווטר (Brightwater) הסמוכה לעיר נלסון שבאי הדרומי של ניו זילנד. אביו ג'יימס הגיע בגיל 4 לניו זילנד מסקוטלנד והיה יצרן פשתן, ואמו מתילדה הגיעה בגיל 13 מאנגליה והייתה מורה.
בשנת 1890 זכה במלגה ולמד באוניברסיטת ניו זילנד שבקרייסטצ'רץ' מתמטיקה, לטינית ופיזיקה ושיחק בנבחרת הרגבי. בשנת 1893 זכה בתואר שני כפול בהצטיינות בפיזיקה ובפיזיקה מתמטית.
בשנת 1895 קיבל מלגה ללמודים באוניברסיטת קיימברידג' ושם הצטרף לפרופסור ג'יי ג'יי תומסון מגלה האלקטרון במעבדת קוונדיש. התמחה ברדיואקטיביות וגילה בשנת 1899 שלקרינה רדיואקטיבית יש שתי צורות אותן כינה קרינת אלפא וקרינת בטא.
בשנת 1898 קיבל משרת הוראה באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, קנדה, שם עבד עם הכימאי פרדריק סודי, לימים חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1921. בשנת 1900 חזר לניו זילנד על מנת להינשא לג'ורג'ינה ניוטון. לזוג נולדה בת אחת.
רתרפורד המשיך במחקריו על הרדיואקטיביות בקנדה. הוא גילה גז אציל חדש שהתגלה כאיזוטופ של היסוד הרדיואקטיבי רדון ושקבל את השם תורון (thoron), ופרסם ספר בשם "רדיואקטיביות" בשנת 1904.
על מחקריו אלו קיבל רתרפורד את פרס נובל לכימיה בשנת 1908. רתרפורד היה משועשע מהעובדה שזכה לפרס בכימיה ואמר לחבריו כי "הטרנספורמציה המהירה ביותר שהוא מכיר היא הפיכתו מפיזיקאי לכימאי".
משהבחין שעופרת היא תוצר התפרקות סופי של אורניום, רתרפורד העלה השערה שמדידת הכמויות היחסיות וקצב ההתפרקות של אטומי האורניום יאפשרו לתארך מינרלים וכתוצאה מכך, טכניקה זו הקטינה את הגיל המשוער של כדור הארץ. שימוש בתיארוך רדיומטרי של ממצאים גאולוגיים הוא מיסודות הגאולוגיה המודרנית.
בהיותו בקנדה קיבל רתרפורד הצעות מאוניברסיטאות בארצות הברית, מה שאילץ את אוניברסיטת מקגיל להגדיל את שכרו בהתמדה. בסופו של דבר רתרפורד שאף לחזור לבריטניה שהייתה אז מרכז המחקר העיקרי. ואכן בשנת 1907 משהתפנתה משרת יו"ר הקתדרה לפיזיקה באוניברסיטת ויקטוריה של מנצ'סטר עבר רתרפורד לנהל אותה. רתרפורד הוכיח כי קרינת אלפא היא בעצם גרעין אטום הליום ויחד עם תלמידו האנס גייגר ביסס את העיקרון החשמלי לאיתור חלקיקים בודדים הנפלטים מאטומים רדיואקטיביים. מה שהניח בסופו של דבר את היסוד לפיתוחו של מונה גייגר. עיקרון זה אפשר לו לחשב קבועים פיזיקליים חשובים כגון מספר אבוגדרו.
שנת 1911 הייתה אחת המוצלחות מבחינתו. ניסויים שערך תלמידו ארנסט מרסדן בפיזור חלקיקי אלפא במעברם דרך רדיד זהב הביאו אותו לתגלית שרוב המסה של האטום מרוכזת בגרעין, המהווה פחות מאלפית מרדיוס האטום כולו. נילס בוהר הדני שעבד עם רתרפורד השלים את התמונה כשמיקם את האלקטרונים במסלול יציב מסביב לגרעין (ראה מודל בוהר).
בשנת 1914 קיבל רתרפורד תואר לורד.
בשנות מלחמת העולם הראשונה עסק בפיתוח אמצעים לאיתור צוללות, רשם פטנט על הידרופון פיזואלקטרי ואף נשלח לארצות הברית להרצות על הנושא. בסוף מלחמת העולם הראשונה חזר לעסוק במחקר. תוך ניסוי של הפגזת אטומים קלים בחלקיקי אלפא הוא הצליח לגרום לאטומי חנקן להפוך לאטומי חמצן. בכך היה לאדם הראשון שהצליח להפוך יסוד אחד ליסוד אחר, והגשים את חלום האלכימאים.
החל משנת 1919 שימש כמנהל מעבדת המחקר קוונדיש שבקיימברידג'. בהנהלתו הפכה המעבדה לחממה לתגליות, בין השאר גילוי הנייטרון על ידי ג'יימס צ'דוויק בשנת 1932. אחד עשר מתלמידיו של רתרפורד זכו בפרס נובל.
בשנים 1925–1930 כיהן כנשיא החברה המלכותית.
בחייו הפרטיים אירעה טרגדיה כשבתו היחידה איליין מתה בעת שילדה את בנה הרביעי בשנת 1930. שנה אחר כך זכה רתרפורד לתואר אצולה ובחר בתואר "לורד רתרפורד מנלסון".
ארנסט רתרפורד מת בגיל 66 מסיבוכים של בקע. רוב הסיכויים שהיה ניתן להציל את חייו, אך עקב פרסומו הרב הזעיקו לנתחו רופא מנתח בכיר שהגיע אליו תוך שמונה שעות; אך בפרק זמן זה קטע המעי הפגוע לא קיבל אספקת דם, ולא נותר הרבה לעשות להצילו. אפרו הוטמן בכנסיית וסטמינסטר שבלונדון.
לזכרו הונפקו בולים בכמה מדינות, ודיוקנו מתנוסס על שטר של 100 דולר ניו זילנדי. על שמו היסוד שמספרו האטומי 104 רתרפורדיום.
ראו גם
ניסוי רתרפורד
לקריאה נוספת
פליקס דותן, אל הכוכבים – מאטומים עד חורים שחורים, הוצאת מאגנס, 2001, פרק 7 עמ' 129–178.
פליקס דותן, המעלית של איינשטיין – מדענים ששינו את העולם, תמר הוצאה לאור, 2003, עמ' 91, 133-135.
קישורים חיצוניים
Ernest Rutherford
איתי נבו, , המאור הקטן, רשת ב'.
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לכימיה
קטגוריה:מדענים ניו זילנדים
קטגוריה:פיזיקאים בריטים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:נשיאי החברה המלכותית
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מקגיל
קטגוריה:סגל אוניברסיטת מנצ'סטר
קטגוריה:אישים שעל שמם יסודות כימיים
קטגוריה:זוכי מדליית אליוט קרסון
קטגוריה:זוכי מדליית רמפורד
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1871
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1937
קטגוריה:זוכי מדליית פרנקלין
| 2024-08-30T05:03:12
|
תנשמת לבנה
|
תנשמת לבנה (שם מדעי: Tyto alba) היא מין של עוף דורס לילי שכיח ביותר.
מראה
פרצוף-השמע של התנשמת לבן, ומוקף נוצות קטנות וכהות המבליטות אותו ומשוות לו צורת לב. ראשה גדול וצווארה קצר. נוצות הגוף ארוכות ורכות. גבה של התנשמת חום-זהוב, ועליו דוגמה של קווים, כתמים ונקודות בחום כהה-שחור ולבן. צבע הגחון משתנה בין תת-המינים ונע מלבן ועד בז', על פי רוב יהיה בהיר יותר מצבע הגב ולעיתים יהיה מנוקד או מנומר. כנפי התנשמת ארוכות ומעוגלות. הרגל ארוכה ועוטה נוצות צרות בצבע הגחון, האצבעות חשופות והטפרים מחודדים ומעוקלים. העיניים שחורות, וקטנות יחסית לדורסי-לילה אחרים. המקור מאונקל בקצהו, קצר ועדין יחסית, בעל צבע לבן-צהבהב.
אורך גוף: 31.5–36 ס"מ
אורך כנף: 28–30 ס"מ
משקל: 250–310 גרם
אזורי מחיה
לתנשמת תפוצה כלל עולמית: מערב ומרכז אירופה, רוב יבשת אפריקה, המזרח התיכון, דרום מזרח אסיה, ארצות הברית, מקסיקו, דרום אמריקה ואוסטרליה.
כיום התנשמת חיה לרוב בקרבת האדם, ונפוצה באזורים חקלאיים אך לעיתים נמצאת גם בערים. במשך היום היא שוהה במקומות חשוכים כנקרות עץ, כוכי סלע ומערות, ולעיתים גם במקומות המחיה של האדם כעליות גג, אסמים, מחצבות או בורות מים יבשים, ותיבות קינון שהוכנו במיוחד עבורה על ידי האדם. לרוב מקום המנוחה יהיה קבוע או יתחלף בין מספר מקומות קבועים.
התנשמת חיה לבד או בזוגות.
אורח החיים
בשעות היום, התנשמת מנמנמת באזור המנוחה כשגופה מכונס ועיניה עצומות למחצה. היא רגישה מאוד לרעשים בסביבתה, ואם תחוש באיום המתקרב אליה תסמר את נוצותיה, תקיש במקורה ותשמיע קולות נשימה ונשיפה.
לעת ערב התנשמת יוצאת לציד. לעיתים היא משמיעה קול צווחה ממושך, הנחשב כסימון טריטוריאלי. בעת הציד התנשמת עפה נמוך, במעוף חרישי, שנועד למנוע מהטרף לשמוע אותה מתקרבת. לשמיעה יש תפקיד חשוב יותר באיתור טרפה של התנשמת, מאשר לראייה. מיקום פתחי האוזניים של התנשמת, כרבים מדורסי הלילה, הוא אסימטרי – פתח האוזן השמאלית גבוה מעט מפתח האוזן הימנית, והדבר מאפשר לה לאתר את מיקומו של הטרף במרחב בעזרת השמיעה בלבד. בנוסף, ככל דורסי הלילה, פרצוף-השמע ממקד את גלי הקול לעבר פתחי האוזניים. גם זר נוצות זה אינו סימטרי. בעקבות האסימטרייה במבני קליטת הקול נוצרים הבדלי זמן במעבר גלי הקול ומתאפשרת שמיעה תלת־ממדית המסייעת לתנשמת לאתר את מיקום הטרף במרחב. מעופה החרישי נועד גם למנוע הפרעות לשמיעה של התנשמת עצמה.
התנשמת ניזונה בעיקר ממכרסמים ולכן מוצאת בקלות את מזונה בשדות חקלאיים. היא ידועה כצרכנית בלתי נלאית של יונקים קטנים, וצריכת מזון של זוג תנשמות בעונת הקינון יכולה להגיע לאלפי פרטים.
התנשמת לוכדת את הטרף ברגליה ובולעת אותו מבלי ללעוס. בתקופות רעב עשויה התנשמת להסתפק בציפורים ובעלי חוליות כגון לטאות.
רבייה
שמאל|ממוזער|250px|תנשמת לבנה בתעופה מעל הרי הפירנאים, צרפת.
תקופת החיזור והקינון של התנשמת היא באביב, על פי רוב בחודשים מרץ-אפריל. בשנים שבהן המזון מצוי בשפע עשויה תקופת הקינון להתחיל בפברואר ולהימשך עד ספטמבר. בתקופה זו יכולות התנשמות להשלים עד שלושה מחזורי רבייה. גודל התטולה נע בין 3 ל-7 ביצים, אך תועדו גם מקרים של עד 12 ביצים. הביצים לבנות ומשקל כל אחת הוא כ-20 גרם. הביצים מוטלות בהפרש של יום או יומיים אחת מהשנייה והדגירה, המתבצעת על ידי הנקבה, מתחילה מיד לאחר הטלת הביצה הראשונה. הגוזלים בוקעים לאחר כשלושה שבועות של דגירה. הגוזל הראשון הוא לרוב הגדול ביותר. גוזל שמת בקן במהלך עונת הקינון משמש לעיתים כמזון לאחיו. ההורים מטפלים בגוזלים ודואגים למזונם במשך כ-55 יום, ולאחר שהגוזלים רוכשים כישורי ציד והישרדות הם עוזבים את אזור הקינון של הוריהם ויוצאים לחפש שטחי מחיה משלהם. התנשמת מגיעה לבגרות מינית בדרך כלל מעט לפני גיל שנה.
הדברה ביולוגית
ממוזער|שובך לתנשמות בשדות עמק החולה המעודד רבייה של תנשמות והשמדה אקולוגית של עכברי השדה
התנשמת משמשת כמדביר ביולוגי במשקים רבים, והגורם המגביל את תפוצתה הוא מקום קינון בלבד. התקנת תיבות קינון רבות בקרבת השדות יכולה לשמש את התנשמות ולהוות פתרון לבעיית מכרסמים במקום שימוש ברעלים.
הסיכון הגדול ביותר לאוכלוסיית התנשמות הוא הרעלה משנית כתוצאה מהרעלת המכרסמים שמהם ניזונות התנשמות. הבעיה חמורה שבעתיים משום שכיחותן של התנשמות במשקים העושים שימוש בחומרי הדברה.
אזכורים בתנ"ך
וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם ()
אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת ()
Subach, A. (2016). Training barn owls: a powerful tool in ecological experiments. Israel Journal of Ecology & Evolution, 62(3-4), 149-154.
גלריה
קישורים חיצוניים
תנשמת לבנה - אתר הצפרות הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1769
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'יובאני אנטוניו סקופולי
קטגוריה:תנשמתיים
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:ארץ ישראל: דורסי לילה
קטגוריה:עופות קוסמופוליטיים
| 2024-07-14T01:01:48
|
5 בדצמבר
|
5 בדצמבר הוא היום ה-339 בשנה (340 בשנה מעוברת), בשבוע ה-49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 26 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1033 – רעידת האדמה בבקעת הירדן שגרמה להרוגים רבים ולהרס רב
1492 – כריסטופר קולומבוס מגלה את האי היספניולה
1496 – מנואל הראשון, מלך פורטוגל מוציא צו לגירוש יהודים
1533 – איוון האיום מוכתר כנסיך מוסקבה
1560 – שארל התשיעי מוכתר למלך צרפת
1776 – ייסוד האחווה הראשונה – פי בטא קפא (ΦΒΚ) בקולג' ויליאן ומרי, בויליאמסבורג, וירג'יניה
1792 – מסתיימות הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1792, בהן זכה ג'ורג' וושינגטון לכהונה שנייה כנשיא ארצות הברית
1931 – קתדרלת ישו המושיע במוסקבה נהרסה על ידי צו של יוסיף סטלין
1933 – עם קבלת התיקון ה-21 לחוקתה מסתיימת תקופת היובש בארצות הברית
1936 – הרפובליקה הסוציאל פדרטיווית הסובייטית של עבר הקווקז חדלה להתקיים
1945 – טיסת אימונים 19 של הצי של ארצות הברית אובדת – ההיעלמות המפורסמת ביותר בתוך "משולש ברמודה"
1949 – דוד בן-גוריון מכריז על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל
1952 – מתחיל הערפיח הגדול בלונדון שגובה את חייהם של אלפי אנשים
1968 – השתלת לב ראשונה בישראל
1994 – נחתם מזכר בודפשט
1995 – התרסקה טיסה 56 של אזרבייג'ן איירליינס סמוך לנחיצ'יבאן, 52 הרוגים
2000 – שיגור לוויין הצילום הישראלי ארוס A, הראשון ממשפחת לווייני ארוס
2001 – שיגור משימת מעבורת החלל אנדוור STS-108 לתחנת החלל הבינלאומית
2004 – עזאם עזאם שוחרר מכלאו ושב לישראל לאחר כ-8 שנות מאסר
2005 – 5 הרוגים ו-54 פצועים בפיגוע התאבדות שביצע מחבל מתאבד ב"קניון השרון" שבנתניה
2007 – סטפן נורמן, נכדו של תאודור הרצל, הובא לקבורה בהר הרצל שבירושלים
2007 – רשות העתיקות מכריזה על גילוי מבנה ליד שער האשפות, ששימש כנראה כארמון של הלני המלכה
נולדו
1377 – ג'יינון, קיסר סין (נפטר ב-1402)
1443 – יוליוס השני, אפיפיור (נפטר ב-1513)
217x217px|ממוזער|שמאל|יוליוס השני
ממוזער|200x200px|מרטין ואן ביורן
1782 – מרטין ואן ביורן, נשיאה השמיני של ארצות הברית, והנשיא הראשון שנולד לאחר הצהרת העצמאות האמריקאית (נפטר ב-1862)
239x239px|ממוזער|שמאל|וולט דיסני
ממוזער|235x235px|ורנר הייזנברג
1839 – ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, מפקד בחיל הפרשים של צבא ארצות הברית (נהרג ב-1876)
1859 – ג'ון ג'ליקו, אדמירל בצי הבריטי ומפקד ה"גרנד פליט" (Grand fleet) במלחמת העולם הראשונה (נפטר ב-1935)
160x160px|ממוזער|שמאל|משה קצב
1867 – יוזף פילסודסקי, מצביא ושליט פולין (נפטר ב-1935)
1887 – צילה דראפקין, משוררת יידיש רוסייה-אמריקאית (נפטרה ב-1956)
1894 – ידידיה אדמון, מלחין ישראלי, ממניחי היסודות של הזמר העברי בראשית המאה ה-20 (נפטר ב-1982)
1897 – שמואל הלקין, משורר יידיש סובייטי (נפטר ב-1960)
1897 – גרשם שלום, חוקר קבלה, מיסטיקה ושבתאות (נפטר ב-1982)
1901 – וולט דיסני, מפיק סרטים (נפטר ב-1966)
1901 – ורנר הייזנברג, פיזיקאי גרמני (נפטר ב-1976)
1901 – מילטון אריקסון, פסיכיאטר ופסיכולוג אמריקאי (נפטר ב-1980)
1903 – ססיל פאוול, פיזיקאי בריטי, זוכה פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-1969)
1905 – אוטו פרמינגר, במאי קולנוע יהודי-אמריקאי, נודע בסרטי מסתורין בסגנון הפילם נואר (נפטר ב-1986)
1906 – וילארד ואן דייק, צלם ויוצר סרטים אמריקאי (נפטר ב-1986)
1921 – משה גושן, ראש המועצה השלישי וראש העירייה הראשון של קריית מוצקין (נפטר ב-1984)
1922 – ביל דוידסון, איש עסקים ופילנתרופ יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2009)
1923 – יוסף יריב, מפקד בפלמ"ח ובפלי"ם, מראשי קהילת המודיעין הישראלית (נפטר ב-1998)
1927 – פומיפון אדוניאדט, מלך תאילנד (נפטר ב-2016)
1930 – אי פו טואן, גאוגרף סיני-אמריקאי (נפטר ב-2022)
1932 – ריצ'רד הקטן, זמר ופסנתרן אמריקאי (נפטר ב-2020)
1932 – שלדון גלאשו, פיזיקאי יהודי אמריקאי, פרופסור באוניברסיטת בוסטון וחתן פרס נובל לפיזיקה
1934 – ג'ואן דידיון, סופרת אמריקאית (נפטרה ב-2021)
1935 – יורי ולאסוב, מרים משקולות, סופר ופוליטיקאי סובייטי-רוסי (נפטר ב-2021)
1935 – משה סער, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה
1938 – ג'יי ג'יי קייל, זמר-יוצר ומוזיקאי אמריקאי, זוכה פרס גראמי (נפטר ב-2013)
1939 – ריקארדו בופיל, אדריכל ספרדי מקטלוניה, ממוצא יהודי (נפטר ב-2022)
1945 – ג'ף אמריק, טכנאי קול שעבד עם הביטלס בשנותיהם האחרונות (נפטר ב-2018)
1945 – משה קצב, הנשיא השמיני של מדינת ישראל
1946 – חוסה קאררס, זמר טנור ספרד
1947 – ברוס גולדינג, ראש ממשלת ג'מייקה
1947 – שייע פייגנבוים, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי
1951 – יענקל'ה יעקובסון, מחזאי, במאי, שחקן, מספר סיפורים וסופר ישראלי
1952 – אהובה קרן, שחקנית ישראלית, מורה למשחק ומאמנת אישית
1955 – דני בסן, זמר, מדבב, קריין ומוזיקאי ישראלי, סולן להקת תיסלם
1963 – אלברטו ניסמן, תובע נגד נשיאת ארגנטינה באשמת טיוח עובדות על הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס (נפטר ב-2015)
1968 – מרגרט צ'ו, קומיקאית, שחקנית, מפיקה ותסריטאית קוריאנית-אמריקאית
1970 – לירית מאש, שחקנית קולנוע ותיאטרון ישראלית
1972 – שלומי אלקבץ, במאי, מפיק ותסריטאי ישראלי
1973 – אריק בנדו, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי
1973 – דני פרנקו, מאמן כדורסל ישראלי
1973 – דניאל סלומון, זמר, מוזיקאי, פזמונאי, מלחין וקלידן ישראלי
1975 – רוני או'סאליבן, משחקני הסנוקר הטובים בעולם
1975 – פולה פטון, שחקנית אמריקאית
1977 – דורון מדלי, פזמונאי, מלחין, במאי ומנהל אמנותי ישראלי
1979 – רוסטם קסימג'אנוב, אלוף העולם בשחמט מטעם פיד"ה
1979 – רובא בלאל-עספור, שחקנית ערבייה-ישראלית
1982 – קרי הילסון, זמרת אמריקאית
1982 – לירון לב, זמר, פזמונאי, מלחין, שחקן ומדבב ישראלי
1982 – אורי לחמי, שחקן ישראלי
1985 – פרנקי מוניז, מוזיקאי אמריקאי
1989 – אבירם זליקוביץ', כדורסלן ישראלי
1993 – טום יפת, שחקן טלוויזיה וקולנוע ישראלי
1997 – אדר גנדלסמן, דוגמנית ישראלית, נערת ישראל ב-2017
1998 – קונאן גריי, זמר-יוצר, טיקטוקר ויוטיובר אמריקאי
נפטרו
217x217px|שמאל|ממוזער|וולפגנג אמדאוס מוצרט
ממוזער|219x219 פיקסלים|נלסון מנדלה
1560 – פרנסואה השני מלך צרפת (נולד ב-1544)
1770 – ג'יימס סטירלינג, מתמטיקאי סקוטי (נולד ב-1692)
1784 – פיליס ויטלי, משוררת אפרו-אמריקאית ילידת סנגל, ששוחררה מעבדות (נולדה ב-1753)
1791 – וולפגנג אמדאוס מוצרט, מלחין אוסטרי (נולד ב-1756)
1926 – קלוד מונה, צייר צרפתי, אמן המוביל בזרם האימפרסיוניסטי (נולד ב-1840)
1956 – לאה זמרי, ספורטאית ישראלית (נולדה ב-1933)
1965 – יוסף ארלנגר, רופא יהודי-אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1874)
1969 – אליס, נסיכת באטנברג, אמו של הנסיך פיליפ דוכס אדינבורו וחסידת אומות העולם (נולדה ב-1885)
1972 – קני דורהאם, חצוצרן, זמר ומלחין ג'אז אמריקאי (נולד ב-1924)
2008 – נינה פוש, שחקנית קולנוע וטלוויזיה הולנדית-אמריקאית (נולדה ב-1924)
2009 – לוי יצחק הורוביץ, האדמו"ר מבוסטון וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בישראל (נולד ב-1921)
2012 – דייב ברובק, פסנתרן ג'אז אמריקאי (נולד ב-1920)
2013 – נלסון מנדלה, ממובילי המאבק באפרטהייד, נשיא דרום אפריקה וחתן פרס נובל לשלום (נולד ב-1918)
2013 – דני מט, אלוף בצה"ל (נולד ב-1927)
2014 – פביולה, מלכת הבלגים, אלמנתו של בודואן שהיה מלך בלגיה (נולדה ב-1928)
2019 – ג'ורג' לורר, מהנדס אמריקאי (נולד ב-1925)
2019 – אלכס מונטה, שחקן ישראלי (נולד ב-1929)
2019 – חנה רוט, זמרת ושחקנית, בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, בישראל ובאיטליה (נולדה ב-1939)
2020 – ויקטור פונדלניק, כדורגלן סובייטי ששיחק בעמדת החלוץ (נולד ב-1937)
2020 – שלמה בונימוביץ, ארכאולוג ישראלי (נולד ב-1952)
2021 – בוב דול, סנטור, מועמד לנשיאות ארצות הברית (נולד ב-1923)
2022 – קירסטי אלי, שחקנית אמריקאית (נולדה ב-1951)
2023 – נורמן ליר, מפיק ותסריטאי יהודי-אמריקאי (נולד ב-1922)
2023 – טובה אפשטיין, כדורסלנית וטניסאית ישראלית (נולדה ב-1933)
2023 – כושי רימון, בעל פונדק בערבה (נולד ב-1939)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מתחילים לשאול את הגשמים בברכת השנים בתפילת שמונה עשרה בחוץ לארץ (בשנים שחודש פברואר הבא 28 ימים)
הולנד – ערב יום ניקולאוס הקדוש – סינטרקלאס
תאילנד – יום ההולדת של המלך, היום הלאומי
האימפריה הרומית – יום החג לכבוד פאונוס
יום המתנדב הבינלאומי
4 בדצמבר – 6 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל ה
קטגוריה:דצמבר
| 2024-08-03T18:43:14
|
6 בדצמבר
|
6 בדצמבר הוא היום ה־340 בשנה (341 בשנה מעוברת), בשבוע ה־49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 25 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1060 – בלה הראשון מוכתר למלך הונגריה
1240 – כוחות מונגולים בראשות באטו חאן ממשיכים בכיבוש רוס של קייב וכובשים את העיר קייב
1491 – שארל השמיני, מלך צרפת מתחתן עם אן מברטאן ומספח את ברטאן לצרפת
1534 – הספרדים מקימים את קיטו, לימים בירת אקוודור
1741 – יליזבטה פטרובנה הופכת לקיסרית רוסיה לאחר מהפכה בתמיכת הצבא
1768 – יוצאת המהדורה הראשונה של אנציקלופדיה בריטניקה
1790 – הקונגרס בארצות הברית מועבר מניו יורק (העיר) לפילדלפיה, פנסילבניה
1865 – אושר התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, המבטל את העבדות
1877 – תומאס אלווה אדיסון מקליט ומשמיע את הקלטת הקול הראשונה – השיר "Mary Had a Little Lamb", באמצעות הפונוגרף הראשון שהמציא
1877 – הוושינגטון פוסט יוצא לאור בפעם הראשונה
1882 – הקמת המושבה זכרון יעקב על ידי עולי העלייה הראשונה
1884 – מסתיימת הקמת אנדרטת וושינגטון (Washington Monument)
1897 – המוניות הממונעות הראשונות בהיסטוריה מתחילות לפעול בלונדון
1916 – מלחמת העולם הראשונה: מעצמות המרכז כובשות את בוקרשט
1917 – פינלנד מכריזה על עצמאותה מהאימפריה הרוסית
1917 – פיצוץ הליפקס גורם למותם של יותר מ-1,600 בני אדם והורס חלק מן העיר הליפקס, בנובה סקוטיה
1920 – מוקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל
1921 – נציגי ממשלת בריטניה והתנועה הלאומית האירית חותמים על הסכם להקמת מדינת אירלנד החופשית על ארבע חמישיות משטח האי אירלנד
1922 – שנה לאחר חתימת ההסכם עם בריטניה, אירלנד זוכה לעצמאות
1928 – טבח הבננות בקולומביה – רצח אלפי עובדים בקולומביה על רקע שביתה מול חברת הפירות המאוחדת מארצות הברית
1956 – על רקע המרד ההונגרי מתרחש משחק ה"דם במים"
1969 – פסטיבל אלטמונט, אשר המאורעות האלימים בו שהגיעו עד לרצח אחד מהצופים סימן את סוף עידן התמימות של שנות השישים
1977 – דרום אפריקה מעניקה עצמאות כביכול לבנטוסטן של בופוטאצוואנה, אף מדינה אחרת לא מכירה בעצמאות זו
1978 – חוקת ספרד מאושרת במשאל עם, ובכך תהליך המעבר של ספרד לדמוקרטיה מגיע לשיאו
1989 – מתבצע הטבח באקול פוליטכניק במונטריאול, בו היורה האנטי-פמיניסט מארק לאפין רצח 14 נשים; קנדה הכריזה על יום זה כיום זיכרון שנתי, "היום הלאומי לזיכרון ופעולה ביחס לאלימות נגד נשים"
1998 – הוגו צ'אווס זוכה בבחירות לנשיאות בוונצואלה
2006 – נאס"א מגלה שתצלומים שצולמו על ידי מארס גלובל סרוויור מצביעים על נוכחות של מים נוזליים על המאדים
2006 – רצח תאיר ראדה
2008 – מתחילות המהומות ביוון לאחר שתלמיד בן 15 נורה למוות על ידי שוטר יווני
2010 – מכבי האש מכבים את השרפה בכרמל
2017 – נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נואם את נאום ירושלים בו הכיר בירושלים כבירת ישראל
2021 – ארצות הברית מכריזה חרם דיפלומטי על אולימפיאדת החורף 2022 בבייג'ינג בעקבות מצב זכויות האדם בסין
2021 – קארל נהאמר מושבע כקנצלר אוסטריה זאת לאחר התפטרות סבסטיאן קורץ כחודשיים לפני, נהאמר החליף את אלכסנדר שלנברג שכיהן כקנצלר זמני
נולדו
ממוזער|244x244 פיקסלים|הנרי ה־6
846 – חסן אל-עסכרי, האימאם השיעי האחד-עשר (נפטר ב-874)
1285 – פרננדו הרביעי, מלך קסטיליה (נפטר ב-1312)
1421 – הנרי ה־6, מלך אנגליה (נפטר ב-1471)
1586 – ניקולו זוקי, נזיר ישועי, אסטרונום ופיזיקאי איטלקי (נפטר ב-1670)
1685 – מריה אדליידה, נסיכת סבויה, בתו של ויטוריו אמדאו השני, מלך סרדיניה ואמו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת (נפטרה ב-1712)
1730 – סופי פון לה רוש, סופרת גרמנית (נפטרה ב-1807)
1732 – וורן הייסטינגס, המושל הכללי הראשון של הודו הבריטית (נפטר ב-1818)
1778 – ז'וזף לואי גה-ליסאק, כימאי ופיזיקאי צרפתי (נפטר ב-1850)
1841 – פרדריק באזיל, צייר צרפתי (נפטר ב-1870)
1898 – אלפרד אייזנשטאדט, צלם עיתונות אמריקאי ממוצא יהודי-גרמני (נפטר ב-1995)
1900 – אגנס מורהד, שחקנית רדיו, טלוויזיה וקולנוע אמריקאית (נפטרה ב-1974)
1904 – אווה קירי, סופרת, עיתונאית ופסנתרנית צרפתייה (נפטרה ב-2007)
1912 – דב גרונר, חבר באצ"ל (נפטר ב-1947)
1916 – יקטרינה בודנובה, טייסת קרב סובייטית, אחת משתי "אלופות הפלות" (נפטרה ב-1943)
1920 – דייב ברובק, פסנתרן ג'אז אמריקאי (נפטר ב-2012)
1921 – ג'ורג' ברלינג, טייס קרב קנדי בזמן מלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1948)
1925 – ברט הלינגר, פסיכותרפיסט גרמני (נפטר ב-2019)
1927 – ישראל כץ, שר העבודה והרווחה (נפטר ב-2010)
1927 – גרשון שפט, איש ציבור ישראלי, מראשי גוש אמונים, כיהן כחבר הכנסת מטעם התחייה (נפטר ב-2020)
1927 – ולדימיר נאומוב, במאי, תסריטאי, מפיק ושחקן סובייטי ורוסי (נפטר ב-2021)
1930 – צילה מנוסי, מאיירת וקריקטוריסטית ישראלית (נפטרה ב-2023)
1931 – אלברט יוחאי, צייר ישראלי (נפטר ב-2008)
1936 – מתי גולן, סופר, עיתונאי, עורך, בעל טור, פובליציסט ואיש תקשורת ישראלי (נפטר ב-2022)
1938 – ג'ורג' גוטלמן, ניצול שואה, מהנדס ואיש עסקים יהודי בלגי (נפטר ב-2019)
1941 – אהרן ולנסי, ראש המועצה אזורית הגליל העליון
1944 – ארנון מילצ'ן, איש עסקים ישראלי
1945 – דן הרינגטון, שחקן פוקר ושש-בש מקצועי אמריקאי
1946 – דניאל בויארין, פילוסוף והיסטוריון יהודי אמריקאי-ישראלי
1947 – דויד דרי, פרופסור למִנהל ומדיניות ציבורית
1952 – נלי שפר, צלם ישראלי (נפטר ב-2024)
1953 – טום הולס, שחקן קולנוע ותיאטרון ומפיק אמריקאי זוכה פרס אמי
1953 – מלכה רפופורט חובב, בלשנית ישראלית
1955 – טוני וודקוק, כדורגלן אנגלי
1956 – פיטר באק, גיטריסט של להקת הרוק אר.אי.אם
1956 – רנדי רודס, גיטריסט הבי מטאל (נפטר ב-1982)
1958 – ניק פארק, אנימטור, תסריטאי ובמאי סרטי אנימציה אנגלי
1966 – נטשה בדמן, טריאתלתית מקצוענית שווצרית
1967 – ג'אד אפאטו, מפיק, במאי ותסריטאי קולנוע יהודי אמריקאי
1968 – יואב קיש, טייס וחבר הכנסת ישראלי מטעם הליכוד
1979 – לוק לטלו, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הרפובליקנית (נפטר ב-2020)
1980 – יובל סגל, שחקן, מדבב ותסריטאי ישראלי
1981 – ליאור סושרד, מנטליסט ישראלי, זוכה התוכנית אורי גלר מחפש את היורש
1982 – אלברטו קונטדור, רוכב אופני כביש ספרדי בעל שלוש זכיות בטור דה פראנס
1983 – אורן זגמן, שחקנית, במאית ותסריטאית ישראלית
1994 – יאניס אדטוקומבו, כדורסלן יווני בליגת ה-NBA
1995 – מיכאיל אקימנקו, אתלט רוסי
נפטרו
ממוזער|284x284 פיקסלים|ניקולאוס הקדוש
ממוזער|273x273 פיקסלים|אפונסו הראשון
343 – ניקולאוס הקדוש, המקור לדמות הפולקלורית "סנטה קלאוס" (נולד ב-270)
884 – קרלומן השני, מלך פרנקיה המערבית (נולד בסביבות 866)
1185 – אפונסו הראשון, מלך פורטוגל הראשון (נולד ב-1109)
1352 – קלמנס השישי, אפיפיור (נולד ב-1291)
1882 – אנתוני טרולופ, מחשובי הסופרים האנגלים במאה ה-19 (נולד ב-1815)
1889 – ג'פרסון דייוויס, מזכיר המלחמה של ארצות הברית ומנהיג הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקנית (נולד ב-1808)
1894 – פפנוטי צ'בישב, מתמטיקאי רוסי (נולד ב-1821)
1981 – הארי הארלו, פסיכולוג אמריקאי (נולד ב-1905)
1988 – יגאל כהן, חבר הכנסת מטעם סיעת הליכוד מן הכנסת השמינית ועד הכנסת ה-12 (נולד ב-1928)
1988 – רוי אורביסון, כוכב רוק אנד רול (נולד ב-1936)
1996 – משה קהירי, אסיר ציון וחבר במועצת העירייה הראשונה של באר שבע (נולד ב-1914)
2008 – תמר אדר, סופרת, משוררת, תסריטאית ומחזאית ישראלית (נולדה ב-1939)
2010 – אהובה תומר, מפקדת תחנת חיפה (נולדה ב-1957)
2011 – משה סבוראי, ממפקדי הלח"י (נולד ב-1914)
2013 – דניאלה להבי, מעצבת אופנה (נולדה ב-1954)
2014 – נפתלי לאו-לביא, דיפלומט, עיתונאי ואיש ציבור ישראלי (נולד ב-1926)
2018 – ז'וזף ז'ופו, סופר, תסריטאי ושחקן צרפתי-יהודי (נולד ב-1931)
2019 – רון ליבמן, שחקן קולנוע וטלוויזיה יהודי-אמריקאי, זוכה פרס אמי ופרס הטוני (נולד ב-1937)
2019 – יהודה אברהמוב, חבר האספה הלאומית של אזרבייג'ן וסגן יו"ר הוועדה הפרלמנטרית בנושא זכויות אדם (נולד ב-1948)
2020 – פול סארביינז, פוליטיקאי אמריקאי, כיהן כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת מרילנד (נולד ב-1933)
2020 – טאבארה ואסקס, נשיא אורוגוואי (נולד ב-1940)
2023 – עמוס אטינגר, משורר, פזמונאי, תסריטאי, מראיין ומגיש רדיו וטלוויזיה ישראלי (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מתחילים לבקש על הגשם בברכת השנים בחוץ לארץ (בשנים שחודש פברואר הבא 29 יום)
יום העצמאות (פינלנד)
יום החוקה של ספרד (חזרתה של ספרד לדמוקרטיה)
קנדה: יום הזיכרון והמאבק באלימות נגד נשים
בלגיה והולנד: סינטרקלאס
יום ניקולאס הקדוש (סיינט ניקולאס)
5 בדצמבר – 7 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל ו
קטגוריה:דצמבר
| 2024-08-19T23:12:28
|
10 בדצמבר
|
10 בדצמבר הוא היום ה-344 בשנה, (345 בשנה מעוברת), בשבוע ה-50 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 21 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1817 – מיסיסיפי הופכת למדינה ה-20 של ארצות הברית
1898 – חוזה פריז שם קץ למלחמת ארצות הברית–ספרד
1901 – פרס נובל מוענק לראשונה, ביום השנה החמישי למותו של אלפרד נובל
1902 – טסמניה מכירה בזכות ההצבעה של נשים
1903 – פרס נובל לפיזיקה מוענק לפייר ומארי קירי
1906 – נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט הוא האמריקני הראשון שזוכה בפרס נובל לשלום
1909 – סלמה לגרלף היא האישה הראשונה שזוכה בפרס נובל לספרות
1931 – ג'יין אדמס זוכה בפרס נובל לשלום
1936 – בעמק בית שאן הוקם תל עמל היום קיבוץ ניר דוד, ראשון היישובים של "חומה ומגדל" על ידי בוגרי ודעתני השומר הצעיר
1941 – מלחמת העולם השנייה: הכוחות של האימפריה היפנית נוחתים בפיליפינים, כובשים את גואם, ומטביעים את אוניות המלחמה הבריטיות אה"מ פרינס אוף ויילס וריפאלס
1948 – עצרת האומות המאוחדות מאמצת את מגילת זכויות האדם
1949 – צ'יאנג קאי שק וממשלתו נמלטים לטאיוון, עם כיבוש מעוזו האחרון בידי הקומוניסטים, העיר צ'נגדו
1950 – ראלף באנץ' מקבל פרס נובל לשלום על מאמצי התיווך שלו בין ישראל למדינות ערב, והופך לאדם השחור הראשון הזוכה בפרס זה
1952 – יצחק בן-צבי נבחר לנשיא השני של מדינת ישראל
1962 – לינוס פאולינג מקבל את פרס נובל לשלום, והופך להיות האדם הראשון (והיחיד עד 2005) שקיבל שני פרסי נובל ללא שותפים (בשנת 1954 הוענק לו פרס נובל לכימיה)
1963 – זנזיבר זוכה בעצמאות מידי בריטניה
1966 – ש"י עגנון והמשוררת נלי זק"ש מקבלים את פרס נובל לספרות
1976 – מטוסי ה-F-15 הראשונים מגיעים לישראל. חילול השבת שיצר טקס קבלתם גורם להפלת ממשלת רבין הראשונה
1978 – מנחם בגין ואנואר סאדאת מקבלים את פרס נובל לשלום
1980 – סערה עזה בחופי ישראל מפריעה לבניית מזח הפחם בנמל חדרה, והעובדים מפונים לחוף במסוקים
1983 – ראול אלפונסין נבחר לנשיא ארגנטינה, בבחירות הראשונות שמתקיימות בה לאחר נפילת החונטה הצבאית
1986 – אלי ויזל מקבל את פרס נובל לשלום
1994 – שוחרר Netscape Navigator 1.0, הדפדפן המסחרי הראשון
1994 – יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום
1999 – שיגור טלסקופ החלל ניוטון על משגר אריאן 5
2004 – אהרן צ'חנובר, אברהם הרשקו, ואירווין רוז מקבלים את פרס נובל לכימיה על גילוי אחד מהתהליכים המחזוריים החשובים ביותר בתא שמאפשר את פירוק החלבונים
2006 – שיגור משימת מעבורת החלל דיסקברי STS-116 לתחנת החלל הבינלאומית
2007 – להקת הרוק "לד זפלין" מתאחדת למופע צדקה בלונדון
2009 – עדה יונת מקבלת את פרס נובל לכימיה, יחד עם שני חוקרים נוספים, על מחקרה בחקר הריבוזום
2011 – תוואכול כרמאן, לימה בואי ואלן ג'ונסון-סירליף חולקות את פרס נובל לשלום
2015 – טו יויו הסינית זוכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשל גילוי טיפול למלריה, וסווטלנה אלכסייביץ' מבלארוס זוכה בפרס נובל לספרות
2016 – בקריסה של כנסייה בעיר אויו, בירת מדינת אקווה איבום שבדרום-מזרח ניגריה, נספו עשרות אנשים
2020 – הצגת הסכם ישראל-מרוקו
נולדו
ממוזער|212x212 פיקסלים|עדה לאבלייס
ממוזער|241x241 פיקסלים|נלי זק"ש
1452 – יוהנס שטפלר, אסטרונום גרמני, מתמטיקאי, אסטרולוג וכומר (נפטר ב-1531)
1472 – אן דה מוובריי, הרוזנת השמינית מנורפוק, ודוכסית יורק (נפטרה ב-1481)
1815 – עדה לאבלייס, המתכנתת הראשונה (נפטרה ב-1852)
1822 – סזר פרנק, מלחין בלגי (נפטר ב-1890)
1830 – אמילי דיקנסון, משוררת אמריקאית (נפטרה ב-1886)
1851 – מלוויל דיואי, ספרן וממציא שיטת דיואי לקיטלוג (נפטר ב-1931)
1891 – נלי זק"ש, משוררת, כלת פרס נובל לספרות (נפטרה ב-1970)
1898 – מרדכי נרקיס, אוצר וחוקר אמנות ישראלי (נפטר ב-1957)
1902 – שמואל רודנסקי, שחקן קולנוע ותיאטרון ישראלי (נפטר ב-1989)
1903 – מרי נורטון, סופרת ילדים בריטית (נפטרה ב-1992)
1908 – אוליבייה מסייאן, מלחין צרפתי (נפטר ב-1992)
1922 – אליהו רומנוב, צלם ומומחה ישראלי לצילומי אוויר ולקרטוגרפיה
1926 – אליהו וינוגרד, משפטן ישראלי (נפטר ב-2018)
1927 – דני מט, אלוף, ממפקדי חטיבת הצנחנים, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, מתאם הפעולות בשטחים, נציב קבילות החיילים ויושב ראש קרן לב"י (נפטר ב-2013)
1928 – מאיר רוסטון, חוקר ספרות, פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת בר-אילן
1932 – ישראל זינגרוב, היסטוריון, סופר ומחנך ישראלי (נפטר ב-2005)
1934 – הווארד מרטין טמין, גנטיקאי אמריקאי יהודי (נפטר ב-1994)
1938 – יוסי יזרעאלי, במאי, מחזאי תיאטרון, משורר ישראלי ופרופסור אמריטוס בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב
1948 – אבו עבאס, מייסד החזית לשחרור פלסטין (נפטר ב-2004)
1950 – יובל דור, זמר ב"הכל עובר חביבי", מלחין ומשורר ישראלי
1959 – אודי אלוני, במאי, סופר ואמן חזותי ופעיל שמאל רדיקלי ישראלי
1960 – קנת בראנה, שחקן בריטי יליד צפון אירלנד
1961 – עודד שרם, מתמטיקאי ישראלי שעסק בתורת השדות הקונפורמיים ובתורת ההסתברות (נהרג ב-2008)
1964 – יבגניה דודינה, שחקנית תיאטרון ישראלית
1969 – אלומה גורן, כדורסלנית ישראלית
1970 – תמר מרום, שדרנית רדיו, כותבת ותסריטאית ישראלית
1975 – הדס קלדרון, שחקנית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ישראלית
1977 – עמנואל שריקי, שחקנית קולנוע וטלוויזיה
1980 – יפתח אופיר, שחקן ישראלי
1981 – דקלה הדר, שחקנית ומדבבת ישראלית
1982 – אסיה נייפלד, שחקנית תיאטרון וקולנוע ישראלית
1985 – רייבן סימון, שחקנית, זמרת ופזמונאית אמריקאית
1986 – נאטי נטשה, זמרת רגאטון דומיניקנית
1987 – גונסאלו היגוואין, כדורגלן צרפתי-ארגנטינאי
1987 – סרחיו הנאו, רוכב אופני כביש קולומביאני
1997 – שירה לוי, שחקנית ישראלית
2014 – ז'אק, נסיך מונקו, יורש העצר של נסיכות מונקו
נפטרו
ממוזער|224x224 פיקסלים|יעקב פרנק
ממוזער|192x192 פיקסלים|לאופולד הראשון
ממוזער|224x224 פיקסלים|אלפרד נובל
1041 – מיכאל הרביעי, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-1010)
1081 – ניקפורוס השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-1002)
1113 – רידואן, האמיר הסלג'וקי של העיר חאלב (נולד ב-1077)
1310 – שטפן הראשון, דוכס בוואריה (נולד ב-1271)
1475 – פאולו אוצ'לו, צייר איטלקי (נולד ב-1397)
1508 – רנה השני, דוכס לורן (נולד ב-1489)
1618 – ג'וליו קאצ'יני, מלחין איטלקי (נולד ב-1551)
1791 – יעקב פרנק, משיח שקר שבתאי שהתנצר עם חסידיו (נולד ב-1726)
1865 – לאופולד הראשון, מלך הבלגים, מלך בלגיה הראשון (נולד ב-1790)
1896 – אלפרד נובל, כימאי ומהנדס שוודי, ממציא הדינמיט והיוזם של פרס נובל (נולד ב-1833)
1898 – ויליאם בלק, סופר, צייר ומשורר סקוטי (נולד ב-1841)
1928 – צ'ארלס רני מקינטוש, אדריכל סקוטי (נולד ב-1868)
1936 – לואיג'י פיראנדלו, מחזאי איטלקי, חתן פרס נובל לספרות (נולד ב-1867)
1946 – דיימון ראניון, עיתונאי וסופר אמריקאי (נולד ב-1880)
1954 – פרדיננד שצ'ביל, היסטוריון וחוקר תולדות האימפריה העות'מאנית (נולד ב-1868)
1960 – צבי פסח פרנק, אב בית דין, רבה הראשי האשכנזי של ירושלים (נולד ב-1873)
1987 – יאשה חפץ, כנר יהודי (נולד ב-1901)
1999 – פרניו טוג'מן, נשיא קרואטיה (נולד ב-1922)
2005 – ריצ'רד פריור, סטנדאפיסט, שחקן ותסריטאי אפרו-אמריקני (נולד ב-1940)
2006 – אוגוסטו פינושה, רודן צ'ילה (נולד ב-1915)
2008 – אלפרד שרמק, מראשוני העוסקים בתחום כירורגיית כלי דם בישראל (נולד ב-1917)
2009 – אבנר ברזני, נציב קבילות החיילים (נולד ב-1949)
2013 – אריה לוי, אלוף, קצין תותחנים ראשי, ראש אגף האפסנאות (נולד ב-1933)
2015 – נחום שליט, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי (נולד ב-1936)
2019 – גרשון קינגסלי, מלחין גרמני-אמריקאי יהודי (נולד ב-1922)
2019 – פרדריק דנט, פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כמזכיר המסחר של ארצות הברית (נולד ב-1922)
2019 – יורי לוז'קוב, מדינאי רוסי שכיהן כראש עיריית מוסקבה במשך 18 שנים (נולד ב-1936)
2020 – יוסף ספרא, בנקאי ברזילאי שניהל את אימפריית הבנקאות וההשקעות הברזילאית של קבוצת ספרא (נולד ב-1938)
2020 – רוני פינקוביץ', במאי תיאטרון ושחקן ישראלי (נולד ב-1964)
2021 – בנימין ברלאי, ניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1927)
2022 – בריל גריי, בלרינה אנגלייה (נולדה ב-1927)
2023 – עדנה מזי"א, מחזאית, סופרת, תסריטאית ובמאית ישראלית (נולדה ב-1949)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום זכויות האדם – מאז 1950
טקסי חלוקת פרס נובל ביום פטירתו של אלפרד נובל – מאז 1901
יום עצמאותה של מיסיסיפי מאז 1817
9 בדצמבר – 11 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
https://www.onthisday.com/events/december/10
ל י
קטגוריה:דצמבר
| 2024-04-24T15:44:59
|
מטבע
|
שמאל|ממוזער|250px|מטבעות מתקופת המנדט הבריטי ומדינת ישראל
ממוזער|250px|שני הצדדים של מטבע ספרדי מתקופת פרננדו השישי (1756)
מַטְבֵּעַ, במשמעותו המקורית, הוא גוש מתכת בעל צורת עיגול או צורה דומה, שעליו הטבעה שנוצרה על ידי ריבון (ומכאן נגזר שמו), ואשר מטרתו לשמש אמצעי תשלום, המקל על פעולות הקנייה, המכירה והתשלום עבור סחורות, עבודה או שירותים.
בשל כך, המושג "מטבע" משמש היום כינוי כללי לכל הכספים הרשמיים במדינות העולם, הכוללים שטרות כסף ומטבעות המוגדרים כהילך חוקי של כל מדינה. בישראל המטבע החוקי הנוכחי נקרא שקל חדש, והוא כולל את שטרות הנייר והמטבעות.
המילה "מטבע" בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|המטבעות הראשונים של קרויסוס מלך לידיה, עשויים מאלקטרום
המטבעות הקדומים ביותר שנמצאו קשורים בעיקר לאזור אסיה הקטנה בתקופת הברזל. פיתוח המטבע מיוחסת לעיתים קרובות לממלכת לידיה אשר שגשגה באסיה הקטנה בעת העתיקה. המטבעות הקדומים נטבעו על ידי מלך לידיה, אליאטס בסביבות שנת 640 לפנה"ס. טורקיה ציינה מטבע זה במטבע מודרני שטבעה לכבודו.
בהתאם לכך ניתן להבין כי שקל הקודש המוזכר בתורה אינו מטבע אלא יחידת משקל של מתכת יקרה, לרוב כסף, זהב או שתיהן גם יחד בבסיס דו מתכתי.
חז"ל דרשו בכמה מקומות שהתורה מצווה לפדות מעשר שני במטבע דווקא, על פי הכתוב (דברים יד כה) "וצרת הכסף בידך", ודרשו ש"צרת" פירושו צורה (בבא מציעא מז ב). באגדה מוזכר גם מטבע של אברהם אבינו, אולם מוסכם במחקר שזהו אנכרוניזם מתקופת חז"ל על עת קדומה.
הנהגת שטרות כסף כהילך חוקי, החלה בסין בשנת 812. באירופה עד המאה ה-17, שימשו המטבעות אמצעי תשלום בסיסי של המסחר והילך חוקי יחיד, עד ההנפקה הראשונה של שטרות הכסף בשוודיה ביולי 1661.
הצורה העגולה
בהיסטוריה ידועות צורות רבות שניתנו למטבעות: עיגולים, מרובעים, משולשים, משושים, מתומנים (או 12 צלעות בדומה למטבע ה-₪5 של היום) ועוד, אך הצורה העגולה היא הנפוצה ביותר והכמעט בלעדית לייצור מטבעות, שיתרונותיה הן, נוחות הנשיאה ומראה נאה הנשמר בצורתו לאורך זמן.
מטבעות עתיקים
שמאל|ממוזער|250px|מטבע רומאי עתיק
שמאל|ממוזער|250px|מטבעות זהב עם דיוקן הקיסר הביזנטי הרקליוס, שנמצאו בעיר דוד בירושלים ב-2008
לא קיימים מטבעות עתיקים כמטבעות בני זמננו, ערכם של המטבעות בעת העתיקה לא נגזר מהתחייבות בנקאית הניתנת כנגדם ("כסף סינתטי"), אלא משווי השוק של המתכת ("כסף טבעי"). לכן, נטבעו המטבעות העתיקים בעיקר ממתכות אצילות, שסיפקו ערך שהיה גבוה מצד אחד, ומצד שני, משקלן היה קל לנשיאה. גם כיום נהוג לטבוע את המטבעות מחומרים מתכתיים שונים, בשל עמידותם וחוזקם, אולם לא ממתכות יקרות, כך שערכו הכספי של המטבע המודרני, גבוה על פי רוב מערך המתכת ממנו הוא מיוצר.
שמאל|ממוזער|250px|מטבעות של עשרה ש"ח: המטבע הימני מקורי, ושני האחרים מזויפים
עם השנים קיבלו המטבעות צורה אחידה, וכל מדינה הנפיקה מטבעות בערכים קבועים, שנקבעו על פי ערכה ומשקלה של המתכת ממנה ניצקו. מאחר שערך המטבעות העתיקים נבע ממשקלן בזהב, בכסף ובנחושת, נוצר במהלך ההיסטוריה כר נרחב של פעולות זיוף מטבעות. כך למשל ייצרו זייפנים מטבעות שמשקלן היה קטן מהמקובל, או שהכילו הרכב מתכות שונה. צורת זיוף נוספת הייתה שיוף שולי מטבעות קיימים על מנת לעשות שימוש בשבבי המתכת שהוסרו. כדי למנוע רמאויות מסוג זה, החלו יצרני המטבעות לטבוע חריצים בשולי המטבע, כך שכל שיוף ניתן יהיה להבחנה מידית. נוהג הטבעת מטבעות מחורצים בשוליהם השתמר עד ימינו, בעיקר מסיבות של יופי ואסתטיקה.
בזמננו משמשים המטבעות העתיקים בעיקר לאספנות ולתצוגה במוזיאונים, אולם עקב היותם עשויים ממתכת שהיא חומר עמיד, יש למטבעות לעיתים רבות חשיבות היסטורית, מאחר שקל למוצאם בחפירות ארכאולוגיות וללמוד מסוגם, מכמותם ומהימצאותם בסמיכות למטבעות אחרים על גיל השכבה שנתגלתה ועל התרבות שהתקיימה בה.
מטבעות עתיקים נודעים: דרכמה, סטאטר, דינר, סלע ואס.
סוגי מטבע והנגזרות ממנו
מהמושג מטבע נגזרים מושגים נוספים:
מטבע חוץ - מטבע של מדינה אחרת, שמשמש תיירים ועוסקים במסחר בינלאומי.
מטבע זיכרון - גוש מתכת הנראה כמטבע, אשר הונפק במיוחד לצורך הנצחת מאורע מסוים או אישיות מסוימת. מטבע זיכרון, הגם שהוא הילך חוקי, עשוי פעמים רבות ממתכת יקרה, כגון כסף או זהב, ומחירו גבוה במידה ניכרת מערכו הנקוב, כך שהוא אינו משמש בפועל כאמצעי תשלום. "מטבעות" כאלה מהווים פריטי אספנות. דוגמה לכך היא סדרת "מטבעות יום העצמאות" שמנפיק בנק ישראל מדי שנה.
מטבע קשה - אמצעי התשלום של מדינות המוכרות בעולם ככאלה בהן הכסף שומר היטב על ערכו יחסית למצב במדינות אחרים. דוגמאות ל"מטבעות קשים": האירו האירופי, הין היפני, הפרנק השווייצרי ואחרים. בישראל ובמדינות רבות אחרות, נחשב גם הדולר האמריקאי למטבע קשה, אף ששערו נשחק בהתמדה יחסית למטבעות חזקים ממנו.
איסוף מטבעות
איסוף מטבעות הוא תחביב עולמי, שעיקרו לאסוף מטבעות שונים ממדינות ותקופות שונות.
נומיסמטיקה
נוּמִיסְמַטִיקַה היא מדע העוסק בחקר הכסף כאמצעי תשלום ובחקר עברו ההיסטורי, הכלכלי והגאוגרפי על צורותיו השונות. מקור המילה מיוונית עתיקה: numisma – מטבע. מדע זה נעזר בעיקר במטבעות.
ראו גם
שקל חדש
מטבעות לאומיים
מדליה
קרן המטבע הבינלאומית
ISO 4217
עץ או פלי
קישורים חיצוניים
א. רייפנברג, מטבעות היהודים, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"א (מהדורת תש"ח–1947)
איתמר עצמון, עובר לסוחר - המטבעות הראשונים בהיסטוריה והגורמים להמצאת המטבע, כיצד הפכו המטבעות את חיי המסחר לנחלת ההמון והשפיעו על מיזוג תרבויות ועיצוב פני החברה, מתוך הטור "הצד השלישי של המטבע", כתב העת סגולה, תשרי תשע"ד ספטמבר 2013
קטלוג מטבעות מכל העולם לפי שנים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמצעי תשלום
קטגוריה:ממצאים ארכאולוגיים ממתכת
| 2024-09-10T16:05:55
|
מדינה
|
מְדִינָה היא ארגון פוליטי ליישום אינטרסים אזרחיים בשטח גאוגרפי ספציפי. במדע המדינה בכלל ובמחשבה המדינית בפרט, היא מתוארת לרוב כחברה של בני אדם, המתגוררים בטריטוריה ספציפית על פי סמכות משותפת חוקתית, חוקית ופוליטית. מדינה, מהווה לרוב ענייני המדינה מנוהלים על ידי אדם שעומד בראש המדינה, ובאמצעות קבוצת אנשים המהווים את הממשל או הממשלה, דהיינו הרשות המבצעת של המדינה. במהלך ההיסטוריה, התקיימו סוגים שונים של מדינות, כגון: ערי המדינה של יוון העתיקה, מדינות לאום, פדרציות ועוד.
הגדרה
המאפיינים העיקריים הנדרשים על מנת שישות טריטוריאלית תוגדר כמדינה על פי המשפט הבין־לאומי הפומבי:
טריטוריה – שטח מוגדר על ידי גבולות קבועים. הטריטוריה אינה חייבת להיות רציפה, והיא יכולה לכלול שטחי ים בתוכה (כמו איי יוון וארצות הברית שבינה לבין לאלסקה חוצצת קנדה)
אוכלוסייה – רוב תושבי הקבע בטריטוריה של המדינה הם בעלי אזרחות.
שלטון וריבונות – גוף יחיד השולט על האוכלוסייה בתוך הטריטוריה באמצעות חוקים ומוסדות ובכלל זה היכולת לשלוט על שטח המדינה, ולאכוף את חוקיה.
עצמאות – מדינה ריבונית היא מדינה המסוגלת לנהל את ענייני הפנים והחוץ שלה ללא תלות במדינה אחרת או בגוף אחר כלשהו.
עם זאת, שלושת המאפיינים הראשונים אינם חייבים להתקיים בדיוק כך – גבולותיה של ישראל נתונים במחלוקת, למרבית התושבים (שלא היו לבנים) בדרום אפריקה בשנות ה־70 לא הייתה אזרחות ובמדינות רבות בעולם השלטון מחולק בין כמה רשויות.
בנוסף קיימת מחלוקת בין אנשי מדע המדינה, האם התנאי ה־5 הכרחי לקיומה של מדינה:
הכרה על ידי הקהילה הבינלאומית – נדרשת הכרה של מדינה עיקרית ורלוונטית (לפי התאוריה הקונסטיטובית).
ישנן שתי תאוריות לעניין דרישת ההכרה במשפט הבין־לאומי תאוריית המדינות הדקלרטיבית לפי די בהכרזה של מדינה על ידי ישות על מנת שתהיה מדינה (כלומר תנאים 1–4 הם הכרחיים ומספקים), ותאוריית המדינות הקונסטיטוטיבית לפי די בהכרה על ידי הקהילה הבינלאומית (כלומר תנאי 5 הוא הכרחי ויכול לספק בתנאים מסוימים).
התאוריה הדקלרטיבית מתבססת על אמנת מונטבידאו משנת 1933 בה נקבע בסעיף 3 כי אין דרישה להכרה בין־לאומית בקיומה של מדינה (מאידך, אמנה זו מציין כדרישה להכרת מדינה היכולת של אותה ישות טריטוריאלית להתקשר באמנות בינלאומיות עם ישויות אחרות, היינו נדרשת הכרה דה פקטו מכוח סעיף 1 (ד) של האמנה, אף אם אין הכרה דקלרטיבית). כיום הנוהג הבין־לאומי מתבסס על התאוריה הקונסטיטוטיבית, ומדינות מוכרות אף אם איבדו את כל ארבעת הקריטריונים הראשונים. דוגמה לכך היא ההכרה בכווית כמדינה גם בעת כיבושה על ידי עיראק במלחמת המפרץ, והכרת בעלות הברית בצרפת החופשית כמדינה, אף בהיעדר טריטוריה ושליטה בפועל בטריטוריה.
ההבחנה המקובלת כיום היא של מדינה דה יורה – מדינה המקיימות את כל התנאים, כגון קנדה (למעט מקרים חריגים כמו במלחמת העולם השנייה), ומדינה דה פקטו – מדינה המקיימת את כל התנאים אך אין בה הכרה בין־לאומית, כגון סומלילנד.
במצב בו לא קיים שלטון, מתקיים מצב של אנרכיה – ביטול כל צורה של שלטון, כפייה והיררכיה חברתית.
לדוגמה מדינת צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה לאחר שנכבשה על ידי הגרמנים, חולקה לשניים:
חלק שנשלט על ידי שלטון צבאי גרמני ישיר.
חלק שנשלט על ידי צרפת של וישי.
צרפת של וישי הייתה אמנם טריטוריה שנקבעה על ידי הגרמנים, אוכלוסייה צרפתית שהועברה מצפון צרפת לדרום ואוכלוסייה מקומית באזור וכן שלטון קבוע לצרפת. אך אומנם עם כל סממנים אלו, לא הייתה לממשלה עצמאות ריבונית – היא לא יכלה לנהל את ענייניה, כך שהיא אמנם היא הוגדרה כמדינה אך למעשה פעלה כממשלת בובות שהנאצים הכתיבו לה מדיניות שעל פיה חויבה לפעול.
היסטוריה
במהלך ההיסטוריה, ואף כיום, מתקיימות חברות רבות ללא מדינה. המדינות הראשונות בהיסטוריה האנושית התקיימו לפני כמעט 6000 שנה באזור המזרח התיכון, במסופוטמיה, נמרוד המקראי הצליח לאחד את כל האנושות לממלכה אחת ושלט בה. בתקופה שלאחר נפילתה של האימפריה הרומית במאה החמישית לספירה, אירופה החלה תהליך של התחלקות לנסיכויות רבות, שריבונותיהן וגבולותיהן השתנו בתכיפות. ממצב זה של אי סדר פוליטי, התפתחה בתהליך הדרגתי שנמשך לאורך מאות שנים, מדינת הלאום המודרנית, המורכבת מאנשים בעלי אזרחות דומה החיים בטריטוריה מוגדרת. סוג השלטון השתנה, בהתחלה קמו שלטונות מונרכיים לחלוטין ולאחר מכן קמו מונרכיות קונסטיטוציוניות (חוקתיות) או רפובליקות, כמה מהן פדרציות, כלומר איחוד של מדינות במטרה לתת לשלטון המרכזי סמכויות בתחום הביטחון, מדיניות החוץ, האוצר והחוקה. בנוסף, קמו איחודים של מדינות חצי עצמאיות.
במאה ה־20, התפתחה תפיסה שכל לאום הרוצה בכך, זכאי למדינה. שכן לאומיות היא הביטוי של עם לרצונו להתקיים במסגרת חברתית ומדינית משותפת. סיסמתם של תנועות לאומיות רבות הייתה מדינה לכל לאום וכל הלאום במדינה אחת. בו בזמן, משטרים טוטליטריים ודיקטטורים, בהן שליט אחד אוחז בידיו את כל הכוח, התקיימו בכמה מדינות.
מבנה המדינה בתיאוריה
חלק התאוריות הפוליטיות לגבי המדינה, יכולות להיות מקוטלגות לשתי קטגוריות. מרבים להבחין ביניהן על פי המושגים ימין ושמאל.
התאוריות הימניות הן התאוריות הליברליות או השמרניות, המתייחסות לקפיטליזם כנתון וכדרך יחידה לניהול הכלכלה והחברה. כיוצא מזה הן מתעסקות במקום של מדינה בתוך חברה קפיטליסטית. תאוריות אלו לרוב רואות את המדינה כמנותקת מהחברה והכלכלה וככזו הלוקחת עמדה נייטרלית בסוגיות אלו.
התאוריות השמאליות הן התאוריות המרקסיסטיות או הסוציאליסטיות, הרואות במדינה ופוליטיקה קשר הדוק לכלכלה ולחברה האנושית. תפיסות אלו מדגישות את הקשר שבין כוח כלכלי לכוח פוליטי. הן רואות את המדינה הליברלית (או הבורגנית) ככלי בלתי־לגיטימי של המעמד העליון על מנת להנציח את שלטונו.
מנגד לספקטרום של שמאל וימין ניצבות שתי גישות המגדירות עצמן כמנותקות מהקשת הפוליטית:
התאוריות האנרכיסטיות שואפות לכונן חברה המתנהלת ללא מוסד המדינה ובוחנות באופן ביקורתי את ההיררכיות החברתיות.
התאוריות הפאשיסטיות שואפות לחברה המבוססת על קואופרטיבים שייוצגו בממשל, באופן שונה מהותית מבדמוקרטיה הפרלמנטרית ומשייכות לרוב ריבונות יותר גדולה של המדינה מהמשטרים הדמוקרטים.
היבטים במאפייני המדינה
גבולות
סוגיית הגבולות של מדינות היא סוגיה חשובה, שתאורטיקנים שונים במדע המדינה נדרשו לה. גבול מדיני זהו קו המגדיר את שטחה של המדינה, בדרך כלל – תוך הסכמה עם שכנותיה או – תחום הים עליו היא יושבת. ישנן מדינות, כמו ישראל, שגבולותיהן עדיין אינם מוחלטים בעיני הקהילה הבינלאומית. למרות זאת, בהתאם לתאוריות שונות במדע המדינה, אף על פי שמדינות כישראל אינן בעלות גבולות סופיים, הדבר אינו גורע מהן את הגדרתן כמדינה. בעיקר כיוון שיש במדינות אלו שלטון עצמי, ריבונות, שליטה על אמצעי האלימות (צבא, משטרה), הכרה מצד הקהילה הבין־לאומית וכדומה. מאידך, עקב הסיבות שהוזכרו הרשות הפלסטינית למשל, עדיין לא תוגדר כמדינה, אף על פי שגם היא נדרשת לשאלת הגבולות.
אוכלוסייה
מבחינת הרכב האוכלוסייה, מדינות לאום אתני מתחלקות לארבע קטגוריות:
מדינת לאום הומוגנית – מדינה שיש בה רק לאום אחד למעט מיעוט או מיעוטים שאינם מורגשים כלל בגלל קוטנם (לדוגמה: פורטוגל ויפן).
מדינת לאום קלאסית – מדינה של לאום אחד מרכזי ומיעוט או מיעוטים עם לאום אחר עם נוכחות מורגשת (לדוגמה: ספרד, ישראל).
מדינה דו לאומית – מדינה אחת ובה שני לאומים בעלי מעמד שווה (לדוגמה: בלגיה).
מדינה רב לאומית – מדינה שבה יושבים לאומים רבים (לדוגמה: שווייץ).
שלטון
השלטון במדינה פועל מתוקף שלוש הנחות:
הסכמת האוכלוסייה לחיות באותה מדינה ולקבל את מרותה (בעיקר בדמוקרטיות).
כוחה של המדינה להשליט סמכות וחוק (ריבונות).
יכולתו להפעיל כוח חמוש מאורגן הפועל בשם המדינה ושהכוח הזה הוא היחיד שראוי לפעול ללא מתחרים.
סוגי עצמאות והכרות במדינות
מדינות עצמאיות בעלות הכרה מלאה - מדינות בהם ישנה הכרה מלאה מצד שאר העולם ובנוסף בעלות שלטון עצמאי מקומי בלתי תלוי. כל המדינות האלו הן חברות מלאות באו"ם. מדינות אלו בדרך כלל נמצאות בשלל ארגונים בין-לאומיים.
מדינות עצמאיות בעלות הכרה מוגבלת - מדינות עצמאיות לחלוטין בעלות שלטון מקומי בלתי תלוי, אולם מקבל הכרה חלקית מצד העולם. מדינות אלו לא חברות מלאות באו"ם (אם לא מחשיבים מדינות בעלות הכרה כמעט מלאה כמו ישראל). אולם הן כן נמצאות בארגונים בין-לאומיים מסוימים אך לא בכולן.
מדינות לכאורה - היא מדינה שהוכרזה על ידי העומדים בראשה, ואף עמדה בקריטריונים של המשפט הבינלאומי הפומבי לקיומה של מדינה כגון סממני עצמאות סמליים, כמו בולים וחוקה, גבולות מוגדרים ואף הכרה מסוימת של מדינות לכאורה אחרות, אך לא זכתה להכרה רשמית כלשהי של מדינה אמיתית בקיומה. חלק מן המדינות לכאורה היו בגדר תעלול פרסומי וחלקן נבעו מצורך אמיתי.
מדינות אלו עצמאיות, אמנם לא נמצאות באף ארגון בין לאומי.
מדינת בובה - מדינה שבה מושלת ממשלת בובה, מדינה עצמאית לכאורה אך בפועל נשלטת על ידי מעצמה אחרת או מנהיגים מחוץ למדינה. למדינה אף יכולה להיות הכרה בין-לאומית אך אינה עצמאית.
מדינת חסות - מדינה המקבלת חסות מסוימת בתחומיי הצבא ממדינה עצמאית אחרת, אבל מקבלת עצמאות במגוון רחב של תחומים אחרים ובעלת עצמאות חלקית.
ממשלה גולה - ממשלה הטוענת להצדקות לריבונות עצמאית בשטח מסוים אך בפועל היא אינה שולטת בו, היא יכולה לקבל הכרה בין-לאומית
מדינות בפדרציה - הן מדינות בעלות עצמאות חלקית מאוד ומועטה, וחסרי הכרה בין-לאומית, כפופות לממשל הפדרלי.
ראו גם
מדינות לפי נושאים
מדינות
לקריאה נוספת
יורם דינשטיין, המשפט הבינלאומי והמדינה, 1971.
יעל רונן, "המדינה" במשפט בינלאומי (רובי סיבל ויעל רונן, עורכים, נבו 2016, מהדורה שלישית) 75–94.
Lassa Oppenheim, Ronald Roxburgh, International Law, 2005
קישורים חיצוניים
.
על המילה 'מדינה', באתר האקדמיה ללשון העברית.
פילוסופיה מדינית באתר:"מט"ח".
הערות שוליים
*
מדינה
| 2024-09-02T08:19:02
|
30 באוגוסט
|
30 באוגוסט הוא היום ה-242 בשנה בלוח הגריגוריאני (243 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 123 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1908 – מתכנסת ועידת צ'רנוביץ, הוועידה הראשונה לשפה היידית, בצ'רנוביץ בירת דוכסות בוקובינה
1918 – ולדימיר איליץ' לנין נפצע בניסיון התנקשות מכדורי אקדחה של הפעילה הסוציאל-רבולוציונרית פאניה קפלן
1945 – שחרור הונג קונג
1963 – הקו החם מוסקבה-וושינגטון בין מנהיגי ארצות הברית וברית המועצות מתחיל לפעול
1966 – נחנך משכן הכנסת
1987 – ממשלת ישראל מחליטה על סיום פרויקט הלביא. ההצבעה עברה על חודו של קול – 12 שרים בעד, 11 נגד
1991 – אזרבייג'ן מכריזה על עצמאות מברית המועצות
1999 – תושבי מזרח טימור מצביעים בעד עצמאות במשאל עם
2017 – הוריקן אירמה הכה את איי בהאמה ופלורידה וגרם לנזק רב
2021 – הושלמה הנסיגה של כוחות ארצות הברית מאפגניסטן, עם עזיבת הכוחות האחרונים את שדה התעופה הבינלאומי חמיד קרזאי שבקאבול. וכך סיימה 20 שנות פעילות באפגניסטן
נולדו
ממוזער|263x263 פיקסלים|ז'אק-לואי דויד
ממוזער|262x262 פיקסלים|מרי שלי
ממוזער|246x246 פיקסלים|אלכסנדר לוקשנקו
ממוזער|231x231 פיקסלים|אנה פוליטקובסקיה
1334 – פדרו הראשון, מלך קסטיליה (הוצא להורג ב-1369)
1489 – אנטוניו דה קורג'ו, צייר איטלקי (נפטר ב-1534)
1569 – ג'האנגיר, שליט המוגולי (נפטר ב-1627)
1748 – ז'אק-לואי דויד, צייר צרפתי (נפטר ב-1825)
1797 – מרי וולסטונקרפט שלי, סופרת אנגליה שחיברה את הרומן "פרנקנשטיין" (נפטרה ב-1851)
1811 – תאופיל גוטייה, משורר, סופר ומבקר צרפתי (נפטר ב-1872)
1852 – יאקובוס ואן 'ט הוף, כימאי הולנדי, הזוכה הראשון בפרס נובל לכימיה (נפטר ב-1911)
1871 – ארנסט רתרפורד, פיזיקאי ניו זילנדי (נפטר ב-1937)
1884 – תאודור סוודברג, כימאי שוודי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1926 (נפטר ב-1971)
1891 – הנרי טנדי, חייל בריטי, הטוראי הבריטי המעוטר ביותר במלחמת העולם הראשונה (נפטר ב-1977)
1893 – יואי לונג, פוליטיקאי אמריקאי מלואיזיאנה (נרצח ב-1935)
1897 – אנג'ליקה שץ, ציירת ומבקרת אמנות ישראלית (נפטרה ב-1975)
1898 – שירלי בות', שחקנית קולנוע אמריקאית זוכת פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר ופרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר (נפטרה ב-1992)
1912 – אדוארד מילס פרסל, פיזיקאי אמריקאי, זוכה פרס נובל לפיזיקה בשנת 1952 (נפטר ב-1997)
1912 – ננסי וייק, האישה המעוטרת ביותר מקרב חיילות צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה (נפטרה ב-2011)
1918 – טד ויליאמס, שחקן בייסבול אמריקאי (נפטר ב-2002)
1920 – לאוניד שוורצמן, אנימטור ואמן סובייטי ורוסי (נפטר ב-2022)
1923 – ויק סיישס, טניסאי יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2024)
1924 – קני דורהאם, חצוצרן, זמר ומלחין ג'אז אמריקאי (נפטר ב-1972)
1926 – רודי גוטנדורף, כדורגלן גרמני ומאמן כדורגל (נפטר ב-2019)
1930 – וורן באפט, איל הון אמריקני
1931 – גרשון צפור, אדריכל ישראלי (נפטר ב-2012)
1932 – ז'נבייב דה פונטניי, נשיאת תחרות מיס צרפת (נפטרה ב-2023)
1935 – ג'ון פיליפס, זמר אמריקאי (מלהקת האמהות והאבות) (נפטר ב-2001)
1935 – גליה טופול, שחקנית ישראלית (נפטרה ב-2024)
1937 – יגאל כהן-אורגד, פוליטיקאי ישראלי, שר וחבר הכנסת (נפטר ב-2019)
1939 – ג'ון פיל, שדרן רדיו בריטי (נפטר ב-2004)
1939 – ברוך נחשון, צייר ישראלי (נפטר ב-2021)
1943 – טל ברודי, כדורסלן אמריקאי-ישראלי
1943 – מירי פביאן, שחקנית ישראלית
1945 – דניאלה וייס, פעילת ימין ישראלית
1946 – פגי ליפטון, שחקנית יהודייה-אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1946 – יצחק אנגלנדר, כדורגלן ישראלי
1947 – שלום נגר, פוסק ומחבר חרדי ישראלי, רבה של אריאל
1948 – עמי טראוב, שחקן ומדבב ישראלי
1948 – לואיס בלק, סטנדאפיסט יהודי-אמריקני, תסריטאי וכותב מחזות
1950 – אנטוני גורמלי, פסל אנגלי
1951 – פיטר ווית', כדורגלן ומאמן אנגלי
1951 – דנה רוזמרי סקאלון, זמרת אירית וחברה לשעבר בפרלמנט האירופי, זוכת אירוויזיון 1970 כנציגת אירלנד
1951 – גדימינאס קירקילאס, ראש ממשלת ליטא בשנים 2006–2008 (נפטר ב-2024)
1953 – רוברט פאריש, כדורסלן עבר אמריקאי ששיחק בעמדת הסנטר בליגת ה-NBA
1954 – שלומי שבת, זמר, מוזיקאי ומלחין ישראלי
1954 – דייוויד פיימר, שחקן קולנוע יהודי-אמריקאי
1954 – אלכסנדר לוקשנקו, מדינאי בלארוסי, נשיא בלארוס מאז שנת 1994
1955 – רמי ברוך, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ומדבב ישראלי
1958 – אנה פוליטקובסקיה, עיתונאית ופעילת זכויות האדם רוסיה (נרצחה ב-2006)
1961 – אריק קנלר, סוכן אמנים ישראלי
1963 – מארק סטרונג, שחקן קולנוע אנגלי
1963 – פול אוקנפולד, מפיק מוזיקלי ותקליטן של מוזיקת טראנס
1963 – מייקל צ'יקליס, שחקן אמריקאי
1967 – יורם טולדנו, שחקן ישראלי
1967 – שי כנות, תסריטאי, במאי קולנוע ווטלוויזיה ישראלי
1968 – יהונתן בריק, כנר, ויולן ומורה לכינור וויולה ישראלי (נפטר ב-2020)
1969 – ולדימיר יוגוביץ', כדורגלן עבר סרבי ששיחק בעמדת הקשר
1970 – פאולו סוזה, כדורגלן עבר ומאמן כדורגל פורטוגזי
1972 – קמרון דיאז, שחקנית קולנוע אמריקאית
1972 – פאבל נדבד, כדורגלן צ'כי
1974 – אורן זיני, קצין צה"ל
1975 – טל מוסרי, שחקן ומנחה בערוץ הילדים וניקלודיאון
1975 – עמיר בניון, זמר
1977 – פליקס סאנצ'ס, אתלט אמריקאי
1981 – דיודאטו, זמר-יוצר איטלקי
1982 – אנדי רודיק, טניסאי מהבכירים בעולם
1983 – ג'ון מטסומוטו, שחקן וזמר יפני
1985 – אדריאנו חאובל, שחקן ודוגמן ישראלי השתתף במירוץ למיליון
1985 – איימון סאליבן, שחיין אוסטרלי
1985 – לייזל ג'ונס, שחיינית אוסטרלית
1985 – אנה אושנינה, שחמטאית אוקראינית בדרגת רב אמן ואלופת העולם בשחמט לנשים
1989 – ביבי רקסה, זמרת אמריקאית
נפטרו
ממוזער|187x187 פיקסלים|תיאודוריך הגדול
ממוזער|305x305 פיקסלים|לואי האחד עשר
ממוזער|244x244 פיקסלים|מיכאיל גורבצ'וב
526 – תיאודוריך הגדול, מלך האוסטרוגותים (נולד ב-454)
1181 – אלכסנדר השלישי, אפיפיור (נולד ב-1105)
1483 – לואי האחד עשר, מלך צרפת (נולד ב-1423)
1580 – אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה (נולד ב-1528)
1835 – ויליאם ברי, המנהל הכללי של דואר ארצות הברית העשירי (נולד ב-1784)
1907 – איליה צ'בצ'בדזה, סופר, משורר, עיתונאי, משפטן ואיש ציבור ואבי האומה הגאורגית (נולד ב-1837)
1928 – וילהלם וין, פיזיקאי גרמני (נולד ב-1864)
1935 – אנרי ברביוס, סופר, פובליציסט ופעיל קומוניסטי ופציפיסט צרפתי, מזוכי פרס גונקור (נולד ב-1873)
1938 – מקס פקטור, מאפר ממוצא יהודי, הידוע כאבי הקוסמטיקה המודרנית (נולד ב-1877)
1940 – ג'וזף ג'ון תומסון, פיזיקאי אנגלי (נולד ב-1856)
1945 – אלפרד שאפר, כדורגלן ומאמן הונגרי (נולד ב-1893)
1963 – גאי ברג'ס, קצין מודיעין וסוכן כפול בריטי שעבד עבור ברית המועצות (נולד ב-1911)
1977 – יצחק אבינרי, בלשן עברי (נולד ב-1900)
1979 – ג'ין סיברג, שחקנית קולנוע אמריקאית, חיה בעיקר בצרפת (נולדה ב-1938)
1981 – מוחמד עלי רג'אי, נשיאה הנבחר השני של איראן (נולד ב-1933)
1991 – ז'אן טינגלי, צייר ופסל שווייצרי (נולד ב-1925)
1995 – פישר בלק, כלכלן ומתמטיקאי אמריקאי (נולד ב-1938)
1995 – סטרלינג מוריסון, גיטריסט אמריקאי וממייסדיה של להקת הוולווט אנדרגראונד (נולד ב-1942)
2000 – דורית משלר, שחיינית ישראלית (נולדה ב-1972)
2003 – צ'ארלס ברונסון, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1921)
2006 – גלן פורד, שחקן קולנוע אמריקני-קנדי (נולד ב-1916)
2006 – נגיב מחפוז, סופר מצרי (נולד ב-1911)
2009 – איקא ישראלי, צייר, איש ספר ורוח (נולד ב-1931)
2010 – אלן קורנו, במאי סרטים ותסריטאי צרפתי (נולד ב-1943)
2010 – פרנסיסקו וראז'ו, כדורגלן ארגנטינאי, השריד האחרון מגמר המונדיאל הראשון (נולד ב-1910)
2013 – שיימוס היני, משורר אירי, חתן פרס נובל לספרות (נולד ב-1939)
2014 – שלמה קאלו, מורה רוחני, סופר והוגה דעות ישראלי (נולד ב-1928)
2015 – אוליבר סאקס, נוירולוג וסופר מדע בריטי-אמריקאי יהודי (נולד ב-1933)
2015 – וס קרייבן, במאי ותסריטאי אמריקאי (נולד ב-1939)
2017 – לואיז היי, מחברת ספרי מוטיבציה אמריקאית (נולדה ב-1926)
2018 – יוסיף קובזון, זמר יהודי רוסי, איש עסקים וחבר הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית (נולד ב-1937)
2018 – זוהר מנה, מדען מחשב ישראלי (נולד ב-1939)
2019 – ואלרי הרפר, שחקנית טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון אמריקאית (נולדה ב-1939)
2021 – וסבולוד אובצ'יניקוב, עיתונאי פובליציסט וסופר סובייטי-רוסי (נולד ב-1926)
2022 – מיכאיל גורבצ'וב, שליט ברית המועצות (נולד ב-1931)
2023 – מוחמד אל-פאיד, איש עסקים יליד מצרים (נולד ב-1929)
2024 – ג'ורג' ברצי, דוקטור לרפואה, כירורג ופרופסור מן המניין בעל שם בינלאומי יהודי-הונגרי-אמריקאי (נולד ב-1921)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום הזיכרון לכלבי צה"ל שנפלו בעת מילוי תפקידם (ראו להרחבה: א', ב')
29 באוגוסט – 31 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח ל
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-09-08T23:14:01
|
19 באוקטובר
|
19 באוקטובר הוא היום ה-292 בשנה, (293 בשנה מעוברת), בשבוע ה-42 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 73 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
202 לפנה"ס – קרב זאמה: צבא רומאי בראשו של סקיפיו אפריקאנוס מנצח כוח קרתגי בהנהגת חניבעל
439 – קרתגו נופלת לידי הוונדלים
1453 – סיום מלחמת מאה השנים. ביבשת אירופה נותרה רק העיר קאלה בשליטת האנגלים
1466 – סיום מלחמת שלוש עשרה השנים. גדנסק ופרוסיה עוברות לשלטון פולין. המסדר הטווטוני שולט רק בחלק המזרחי של פרוסיה
1469 – נישואיהם של פרננדו השני מלך אראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה, הם המלכים הקתוליים
1520 – מגע דיפלומטי רשמי ראשון בין ממלכה אירופית לאימפריה האתיופית. משלחת מטעם מלך פורטוגל, מנואל ה-1, מתייצבת בחצר הקיסר האתיופי
1789 – ג'ון ג'יי מושבע כנשיא הראשון של בית המשפט העליון של ארצות הברית
1812 – נפוליאון מתחיל בנסיגה ממוסקבה
1933 – גרמניה פורשת מחבר הלאומים
1944 – כוחות צבא ארצות הברית נוחתים בפיליפינים
1944 – גירוש גולי אצ"ל ולח"י לאפריקה
1976 – נרצחים למעלה מ-70 מרונים בטבח עישייה בלבנון
1979 – הוקמה המשטרה הפדרלית של אוסטרליה
1987 – "יום שני השחור" – מדד דאו ג'ונס נופל ב-22%
1994 – פיגוע התאבדות בקו 5 סמוך לכיכר דיזנגוף בתל אביב – 22 הרוגים
2005 – מתחיל משפטו של סדאם חוסיין
נולדו
ממוזער|209x209 פיקסלים|אוגוסט לומייר
ממוזער|210x210 פיקסלים|ויניסיוס דה מוראיס
ממוזער|268x268 פיקסלים|טריי פארקר
1433 – מרסיליו פיצ'ינו, הומניסט ופילוסוף איטלקי (נפטר ב-1499)
1862 – אוגוסט לומייר, מממציאי הראינוע (נפטר ב-1954)
1882 – אומברטו בוצ'וני, צייר ופסל איטלקי (נפטר ב-1916)
1899 – מיגל אנחל אסטוריאס, סופר גואטמלי, חתן פרס נובל לספרות (נפטר ב-1974)
1910 – סוברהמניאן צ'נדראסקאר, פיזיקאי, אסטרופיזיקאי ומתמטיקאי אמריקאי (נפטר ב-1995)
1913 – ויניסיוס דה מוראיס, פזמונאי, משורר, עיתונאי, מלחין, זמר, מחזאי ודיפלומט ברזילאי (נפטר ב-1980)
1914 – משה וולמן, רופא ופתולוג (נפטר ב-2009)
1914 – חואניטה מור, שחקנית קולנוע ותיאטרון אמריקאית (נפטרה ב-2014)
1916 – אמיל גיללס, פסנתרן יהודי-סובייטי (נפטר ב-1985)
1917 – פריד אל-אטרש, זמר, מלחין ושחקן מצרי-סורי (נפטר ב-1974)
1918 – אלכסנדר גאליץ', זמר, משורר, תסריטאי ומחזאי סובייטי (נפטר ב-1977)
1923 – דני מס, מפקד מחלקת הל"ה (נפטר ב-1948)
1927 – הנס שפר, כדורגלן גרמני (נפטר ב-2017)
1927 – פייר אלשינסקי, צייר בלגי
1927 – שמעון שוורצפוקס, היסטוריון יהודי-צרפתי
1931 – ג'ון לה קארה, סופר בריטי (נפטר ב-2020)
1935 – אגנה סימונסון, כדורגלן שוודי (נפטר ב-2020)
1938 – פומיקו יונזאווה, פיזיקאית יפנית שהתמחתה בפיזיקה תאורטית (נפטרה ב-2019)
1939 – שאול שאשא, פרופסור לרפואה בפקולטה לרפואה של הטכניון ומנהל בית החולים לגליל המערבי – נהריה (נפטר ב-2021)
1940 – מייקל גמבון, שחקן קולנוע ותיאטרון בריטי (נפטר ב-2023)
1941 – יוסף עזרן, חבר הכנסת, רב הערים קריית מלאכי וראשון לציון, וכן אב בית הדין בפריז (נפטר ב-2010)
1941 – נורית זרחי, סופרת ומשוררת ישראלית
1943 – אמנון אבידן, כדורסלן ישראלי
1945 – דיוויין, שחקן קולנוע (נפטר ב-1988)
1945 – ג'ון לית'גו, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אמריקאי
1946 – יורגן קרוי, כדורגלן גרמני ששיחק בעמדת השוער
1946 – פיליפ פולמן, סופר בריטי, מחבר טרילוגיית חומריו האפלים
1947 – אדית זק, מוזיקולוגית, מרצה וחוקרת מגדר ישראלית
1951 – פיני שומר, איש ציבור ישראלי
1954 – ג'ו בראיינט, כדורסלן ומאמן כדורסל אמריקאי (נפטר ב-2024)
1959 – ניר ברקת, חבר הכנסת מטעם הליכוד ובעבר ראש עיריית ירושלים
1962 – ולרי ברושין, כדורגלן סובייטי-רוסי-טורקמני (נפטר ב-2009)
1962 – סמדר גנזי, דוגמנית ומפיקת תצוגות אופנה ישראלית
1962 – טרייסי שבלייה, סופרת אמריקאית
1962 – איוונדר הוליפילד, מתאגרף אמריקאי
1963 – ג'ונתן היידט, פסיכולוג חברתי יהודי-אמריקאי
1964 – גיל רונן, פובליציסט, איש תקשורת ופעיל חברתי ישראלי (נפטר ב-2019)
1965 – לירון תאני, שדרן רדיו, עיתונאי, תקליטן וסאטיריקן ישראלי
1966 – ג'ון פאברו, שחקן, תסריטאי, במאי קולנוע וקומיקאי אמריקאי
1966 – אליוט, זמרת רוק ישראלית
1969 – די.ג'יי סמי, DJ ומפיק מוזיקלי ספרדי
1969 – טריי פארקר, במאי קולנוע, תסריטאי ואנימטור אמריקאי
1971 – אורן וייגנפלד, עיתונאי, עורך וידאו ומגיש טלוויזיה ישראלי
1977 – ראול טאמודו, כדורגלן ספרדי
1977 – ג'ייסון רייטמן, במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק ושחקן קולנוע קנדי-אמריקאי
1980 – חוזה באוטיסטה, שחקן בייסבול אמריקני
1980 – נועה מימן, שחקנית, במאית, מפיקה, תסריטאית ופעילה חברתית ישראלית
1982 – גיליאן ג'ייקובס, שחקנית ומדבבת אמריקאית
1983 – רבקה פרגוסון, שחקנית שוודית
1989 – מירוסלב סטוך, כדורגלן סלובקי
1990 – דניאל ליטמן, שחקן טלוויזיה ישראלי
1992 – מאטיי מוחוריץ', רוכב אופני כביש סלובני
1997 – מירון חרותי, שחיין ישראלי
נפטרו
ממוזער|399x399 פיקסלים|המלך ג'ון
1216 – ג'ון, מלך אנגליה (נולד ב-1167)
1589 – פרנצ'סקו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה (נולד ב-1541)
1622 – יוהאן השני, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג (נולד ב-1545)
1745 – ג'ונתן סוויפט, סופר אירי (נולד ב-1667)
1851 – מארי תרז, נסיכת צרפת (נולדה ב-1778)
1889 – לואיש הראשון, מלך פורטוגל (נולד ב-1838)
1893 – לוסי סטון, סופרג'יסטית ומתנגדת עבדות אמריקאית (נולדה ב-1818)
1897 – ג'ורג' פולמן, תעשיין ממציא ויזם אמריקאי (נולד ב-1831)
1950 – עדנה סנט וינסנט מיליי, משוררת, מחזאית ופמיניסטית אמריקאית (נולדה ב-1892)
1936 – לו שו'ן, סופר סיני (נולד ב-1881)
1937 – ארנסט רתרפורד, פיזיקאי (נולד ב-1871)
1978 – גיג יאנג, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אמריקני (נולד ב-1913)
1987 – ז'קלין די פרה, צ'לנית אנגליה (נולדה ב-1945)
1990 – חיים גבתי, שר בממשלות ישראל וחבר הכנסת (נולד ב-1901)
1999 – נטלי סארוט, סופרת צרפתייה יהודייה ממוצא רוסי (נולדה ב-1900)
2003 – מישה אשרוב, שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי (נולד ב-1924)
2003 – אלייה איזטבגוביץ', נשיאה הראשון של בוסניה והרצגובינה (נולד ב-1925)
2009 – שלמה לורינץ, חבר הכנסת ויושב-ראש ועדת הכספים (נולד ב-1918)
2009 – מוני פנאן, מנהל קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל (נולד ב-1946)
2012 – ויסאם אל-חסן, בריגדיר גנרל לבנוני (נולד ב-1965)
2017 – ברונו לנדסברג, מייסד ויושב ראש תשלובת סנו מפעלי ברונוס בע"מ (נולד ב-1920)
2018 – אוסאמו שיממורה, מדען יפני, חתן פרס נובל לכימיה (נולד ב-1928)
2018 – שמחה מילר, ראש העירייה השני של קריית מוצקין (נולד ב-1934)
2020 – טוני לואיס, זמר, יוצר, ומוזיקאי בריטי (נולד ב-1957)
2022 – דינה מרחב, אמנית ישראלית שהתמחתה בהצבת פסלי חוצות מברזל (נולדה ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום אמא תרזה באלבניה
18 באוקטובר – 20 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י יט
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-08T18:18:43
|
10 באוקטובר
|
10 באוקטובר הוא היום ה-283 בשנה (284 בשנה מעוברת), בשבוע ה-42 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 82 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
680 – קרב כרבלא שבו נהרג חוסיין בן עלי בידי צבאו של בית אומיה. השיעים מציינים את הקרב ביום אבל מדי שנה ביום עשוראא לפי הלוח המוסלמי
732 – המצביא הפרנקי קרל מרטל גובר על צבאות המוסלמים המורים בקרב טור (פואטייה), ובכך נבלמים כיבושי האסלאם במערב אירופה
1780 – מתחיל "ההוריקן הגדול של 1780"
1903 – אמלין פנקהרסט מייסדת את "איגוד הנשים החברתי-פוליטי", ארגון סופרג'יסטי מוביל בבריטניה
1911 – התקוממות ווצ'אנג בסין, מתחילה סדרת תהפוכות בסין שמביאה לבסוף להקמת הרפובליקה הסינית
1956 – מבצע שומרון – פעולת תגמול גדולה נגד משטרת קלקיליה
1959 – נוסדה תנועת הפת"ח
1964 – נפתחה אולימפיאדת טוקיו
1970 – פיג'י מקבלת עצמאות, מהשלטון הבריטי
1973 – סגן נשיא ארצות הברית ספירו אגניו, סגנו של ריצ'רד ניקסון, מתפטר עקב אישומים בהעלמת מס, הלבנת הון וקבלת שוחד
1983 – יצחק שמיר מציג את הממשלה העשרים בפני הכנסת, ומתחיל לכהן כראש ממשלת ישראל
2007 – ארגון המורים פתח בשביתה הארוכה ביותר במערכת החינוך בישראל. השביתה הסתיימה לאחר 64 ימים
2015 – 102 אנשים נספים בפיגוע התאבדות כפול באנקרה
נולדו
ממוזער|233x233 פיקסלים|ג'וזפה ורדי
ממוזער|254x254 פיקסלים|יגאל אלון
ממוזער|245x245 פיקסלים|הרולד פינטר
19 – גמלוס, אציל רומאי מן השושלת היוליו-קלאודית (הוצא להורג ב-37)
1332 – שארל השני מלך נווארה (נהרג ב-1387)
1465 – סלים הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית (נפטר ב-1520)
1486 – קרלו השלישי, דוכס סבויה (נפטר ב-1553)
1567 – קתרינה מיקאלה, נסיכת ספרד (נפטרה ב-1597)
1813 – ג'וזפה ורדי, מלחין איטלקי (נפטר ב-1901)
1830 – איזבלה השנייה, מלכת ספרד, האשה הראשונה והיחידה שכיהנה כראש המדינה בהיסטוריה של ספרד המאוחדת (נפטרה ב-1904)
1875 – גדליהו בובליק, עיתונאי יידי ומנהיג ציוני דתי אמריקאי (נפטר ב-1948)
1898 – מארי-פייר קניג, איש צבא צרפתי (נפטר ב-1970)
1900 – הלן הייז, שחקנית אמריקאית (נפטרה ב-1993)
1901 – אלברטו ג'קומטי, צייר ופסל סוריאליסטי (נפטר ב-1966)
1908 – מרסה רודורדה, סופרת ספרדייה קטלאנית (נפטרה ב-1983)
1911 – קלייר הולינגוורת', עיתונאית בריטית, הראשונה שסיקרה את תחילת מלחמת העולם השנייה (נפטרה ב-2017)
1917 – ת'לוניוס מונק, פסנתרן ג'אז (נפטר ב-1982)
1918 – יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, מראשי תנועת העבודה ושר בממשלות ישראל (נפטר ב-1980)
1924 – ג'יימס קלאוול, סופר ותסריטאי (נפטר ב-1994)
1926 – נחמן קרני, קצין בצה"ל בדרגת אלוף-משנה, שירת כדובר צה"ל (נפטר ב-1977)
1930 – הרולד פינטר, מחזאי, במאי קולנוע ובמאי תיאטרון יהודי בריטי (נפטר ב-2008)
1932 – אלימה, אמנית ישראלית (נפטרה ב-2013)
1932 – יעל רום, טייסת, האישה הראשונה שסיימה קורס טיס בחיל האוויר הישראלי (נפטרה ב-2006)
1936 – גרהרד ארטל, כימאי פיזיקלי גרמני, חתן פרס נובל לכימיה
1941 – חנן גולדבלט, שחקן, בדרן וזמר ישראלי
1944 – נורית גפן, אשת טלוויזיה ושחקנית ישראלית
1946 – נאוטו קאן, ראש ממשלת יפן
1947 – מאיר שטרית, פוליטיקאי ישראלי
1948 – מיכה גולדמן, ראש המועצה המקומית כפר תבור וחבר הכנסת מטעם המערך ומפלגת העבודה
1948 – סברין, זמרת צרפתייה, זוכת אירוויזיון 1971 כנציגת מונקו
1949 – יואל שרון, יוצר קולנוע ויזם חברתי
1950 – נורה רוברטס, מחברת רומנים רבי-מכר אמריקאית
1951 − ג'נט, זמרת פופ בריטית-ספרדייה
1954 – רקהה, אחת השחקניות והרקדניות הבולטות בבוליווד
1959 – ויקטוריה קלארק, שחקנית, זמרת ובמאית אמריקאית זוכת פרס טוני
1960 – גיליה שטרן, שחקנית תיאטרון, טלוויזיה ומדבבת ישראלית
1961 – דונלד מקיצ'ן, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2022)
1961 – ג'ודי בנסון, שחקנית אמריקאית
1963 – דניאל פרל, עיתונאי יהודי אמריקאי (נפטר ב-2002)
1964 – סנדרה שונוולד, שחקנית ישראלית
1965 – כריס פן, שחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2006)
1974 – עודד קטש, כדורסלן
1974 – אסי כהן, שחקן ישראלי
1977 – עלי סלימאן, שחקן ערבי ישראלי
1977 – איתי רייכר, תסריטאי, מפיק טלוויזיה ופרסומאי ישראלי
1978 – נעמי לבארי, מפיקה, עורכת תסריט, במאית ומרצה ישראלית
1980 – מיכל שפירא, זמרת ושחקנית ישראלית
1983 – רוני דותן, שחקנית, זמרת וכותבת ישראלית
1984 – ליהיא גרינר, ידוענית ישראלית, התפרסמה בעקבות השתתפותה בעונה השלישית של תוכנית המציאות "האח הגדול"
1990 − פלורי, זמרת-יוצרת אמריקאית
1991 – מריאנה אספוסיטו, שחקנית, זמרת ודוגמנית ארגנטינאית
1994 – תומר בר, פסנתרן, מלחין וזמר ישראלי
1996 – דויד גאודו, רוכב אופני כביש צרפתי
נפטרו
ממוזער|236x236 פיקסלים|גרמניקוס
ממוזער|238x238 פיקסלים|אבל טסמן
ממוזער|219x219 פיקסלים|כריסטופר ריב
19 – גרמאניקוס יוליוס קלאודיאנוס קיסר (נולד ב-15 לפנה"ס)
680 – חוסיין בן עלי, האימאם השיעי הראשון (נולד ב-626)
827 – ולנטינוס, אפיפיור (נולד ב-770)
1149 – אל-חאפז, הח'ליפה ה-11 של השושלת הפאטִמית במצרים (נולד ב-1074)
1659 – אבל ינזון טסמן, מגלה ארצות הולנדי (נולד ב-1603)
1806 – לואי פרדיננד, נסיך פרוסיה נהרג במהלך קרב זאלפלד (נולד ב-1772)
1822 – הירץ שייאר, רב גרמני (נולד ב-1753)
1834 – תומאס סיי, אנטומולוג, קונכולוג והרפטולוג אמריקאי (נולד ב-1787)
1872 – ויליאם סיוארד, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1801)
1914 – קרול הראשון, מלך רומניה (נולד ב-1839)
1941 – שמואל בלום, נדבן ציוני, ממציא, ממקימי 'אהל שם' ומפרנסי תל אביב (נולד ב-1860)
1945 – ז'וזף דארנן, מראשי המשטר בצרפת של וישי (נולד ב-1897)
1948 – זיגמונד פון האוזגר, מלחין ומנצח אוסטרי (נולד ב-1872)
1948 – ריי פרנק, דרשנית יהודייה בארצות הברית (נולדה ב-1861, 1864 או 1866)
1955 – פרדריק מתיאס אלכסנדר, מפתח שיטת אלכסנדר (נולד ב-1869)
1963 – אדית פיאף, זמרת-יוצרת ושחקנית צרפתייה (נולדה ב-1915)
1968 – אהרן זאב, משורר וסופר עברי, קצין חינוך ראשי ונשיא הוועד למען החייל (נולד ב-1900)
1970 – אדואר דאלאדיה, ראש ממשלת צרפת (נולד ב-1884)
1973 – לודוויג פון מיזס, אחד הכלכלנים הבולטים של המאה ה-20 (נולד ב-1881)
1985 – אורסון ולס, במאי קולנוע הוליוודי ממוצא אמריקאי (נולד ב-1915)
1985 – יול ברינר, שחקן קולנוע ממוצא רוסי (נולד ב-1915)
1995 – חנה קיפניס, זמרת סופרן ארצישראלית (נולדה ב-1910)
2003 – יוג'ין איסטומין, פסנתרן אמריקאי (נולד ב-1925)
2004 – כריסטופר ריב, שחקן קולנוע (נולד ב-1952)
2005 – מילטון אובוטה, נשיא אוגנדה בין שנים 1966 ל-1971 ושוב בין 1980 ל-1985 (נולד ב-1925)
2009 – סטיבן גייטלי, זמר אירי (נולד ב-1976)
2010 – יהודה פוקס, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי (נולד ב-1919)
2010 – ג'ואן סאתרלנד, זמרת אופרה אוסטרלית (נולדה ב-1926)
2014 – פרנסואז סלמון, פסלת ויוצרת מדליות יהודייה-צרפתייה (נולדה ב-1917)
2015 – יורם אברג'ל, רב, מייסד מוסדות "קול רינה רב פעלים" (נולד ב-1957)
2015 – ריצ'רד הק, כימאי אמריקני, חתן פרס נובל בכימיה (נולד ב-1931)
2018 – מרי מידג'לי, פילוסופית של האתיקה (נולדה ב-1919)
2019 – מארי-ז'וזה נאט, שחקנית קולנוע וטלוויזיה צרפתייה (נולדה ב-1940)
2020 – אמנון פרידברג, אנטומולוג ישראלי אשר התמחה בזבובאים (נולד ב-1945)
2021 – עבד אל-קדיר ח'אן, מדען גרעין פקיסטני ומהנדס מטלורגי שהיה מוכר כאבי תוכנית הגרעין של פקיסטן (נולד ב-1936)
2022 – לאון שידלובסקי, מלחין ישראלי, פרופסור להלחנה ולתורת המוזיקה באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1931)
2023 – טרי דיסינג'ר, כדורסלן אמריקאי בליגת ה-NBA בין השנים 1962–1973 (נולד ב-1940)
2024 – אתל קנדי, אלמנתו של רוברט "בובי" קנדי (נולדה ב-1928)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום העצמאות של פיג'י
יום הקופצן הבינלאומי
9 באוקטובר – 11 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
י י
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-10T15:57:58
|
שולמית הראבן
|
שולמית הרְאבן (14 בפברואר 1930 – 25 בנובמבר 2003) הייתה סופרת, מתרגמת, עורכת ומסאית ישראלית.
ביוגרפיה
נולדה בשם שולמית ריפתין לאברהם, עורך דין (אחיו של יעקב ריפתין), ונטליה לבית וינר, מורה, בוורשה בירת הרפובליקה הפולנית השנייה, כבת למשפחה ציונית. עלתה לארץ ישראל עם הוריה בשנת 1940 והתחנכה בירושלים. בגיל 17 הצטרפה לארגון "ההגנה", ושירתה כחובשת קרבית במלחמת העצמאות, במסגרת הקרבות על ירושלים.
נמנתה עם מקימי גלי צה"ל, ופתחה את שידורי התחנה ב-1950. הייתה כתבת צבאית במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
ספרה הראשון, "שירים מפנת הרחוב", פורסם תחת שם נעוריה שולמית ריפתין. בשנת 1962 פרסמה את ספרה השני, ספר שירים בשם "ירושלים דורסנית". אחריו כתבה ספרי פרוזה, תרגומי ספרים ומחזות. פרסמה מסות ומאמרים העוסקים בחברה הישראלית ובתרבותה, ב"על המשמר", "משא", "אורלוגין", "קשת", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". מסותיה קובצו בארבעה ספרים. פרסמה גם ספר מתח אחד, ("החוליה", ובו שלושה סיפורי מתח, 1986), תחת שם העט טל יערי, וספרים לילדים. יצירותיה תורגמו ל-21 שפות.
שולמית הראבן הייתה גם מתרגמת. היא תרגמה מאנגלית את "תחת חורש החלב", מחזה לקולות מאת דילן תומאס; את ספריה של ברברה טוכמן "אוגוסט 1914" ו"מברק צימרמן"; ואת ספרו הגדול של הנריק סנקביץ' "בישימון וביער עד" (בישימון ובערבה) מפולנית.
בשנת תשל"ט-1979 נתקבלה כחברה באקדמיה ללשון העברית – האישה הראשונה שהתקבלה כחברה באקדמיה – וכיהנה בתפקידה כאחת עשרה שנים.
הייתה מראשוני הפעילים בתנועת "שלום עכשיו", הגם שבכתיבתה הציגה באופן ברור את שורשי הסכסוך עוד מתחילת תקופת המנדט, כנובעים מהתנגדות עקרונית של הערבים לציונות. בשנת 1995 הגדיר אותה השבועון הצרפתי "ל'אקספרס" 'סופרת של שלום', ומנה אותה ברשימת מאה הנשים המניעות את העולם.
שולמית הראבן שמרה על פרטיותה. "תמיד חשבתי שתרבות מתחילה במקום שבו יודעים להבדיל בין האישי לציבורי", כתבה במבוא לספרה האחרון, "ימים רבים, אוטוביוגרפיה". ב-1954 היא נישאה לאלוף הראבן. לזוג בן ובת: איתי הראבן והסופרת גיל הראבן.
נפטרה בשנת 2003, ונקברה בהר המנוחות בירושלים.
בנובמבר 2012 נפתח באוניברסיטת בן-גוריון ארכיון הכולל חומרים שנתרמו על ידי בני משפחתה.
מספריה
"שירים מפינת הרחוב" (בשם שולמית ריפתין)
ירושלים דורסנית (1962): שירים.
בחודש האחרון (1966): סיפורים קצרים.
מקומות נפרדים (1969): שירים.
רשות נתונה (1970): סיפורים קצרים.
עיר ימים רבים (1972): רומן על רקע ירושלים המנדטורית, כפי שהכירה אותה הסופרת בילדותה. הספר תורגם לאנגלית, צרפתית, גרמנית ואסטונית.
אני אוהב להריח (1976): שירי ילדים (ראו את השיר הילד בראי מתוך ספר זה).
בדידות (1980): סיפורים קצרים.
תסמונת דולסינאה (1981): מסות.
החוליה (1986): פורסם בשם העט טל יערי. שלושה סיפורי מתח שעל הראשון בהם, "חוליה", מבוסס הסרט "מסתור שהופק ב-2017 בבימויו של ערן ריקליס.
משיח או כנסת (1987): מסות ומאמרים.
עיוורים בעזה (1991): מסות.
אוצר המילים של השלום (1996).
צמאון, שלישיית המדבר: טרילוגיה על רקע סיפורי המקרא העוסקים בראשיתו של עם ישראל, מיציאת מצרים ועד תקופת השופטים. בטרילוגיה שלוש נובלות: "שונא הנסים" (1984), "נביא" (1988) ו"אחרי הילדות" (1994).
הבלון שהלך למקום אחר (1994): ספר פעוטות.
מה אני אשם שאני גדול? (1999): ספר ילדים.
ימים רבים, אוטוביוגרפיה (2001): ספר זה אינו אוטוביוגרפיה במובן הפשוט של המלה, אלא רטרוספקטיבה - אוסף של יצירות ספרותיות, רשימות וזיכרונות, מסודרים בסדר כרונולוגי.
פרסים והוקרה
פרס היצירה לשנת 1974
פרס ולנרוד
פרס אברך למסאות לשנת 1989.
לקריאה נוספת
מאמרים רבים של מבקרים חוקרים וקוראים נכתבו על יצירתה של הראבן; להלן יובאו מקצתם:
אלכס זהבי, 'הבדידות הטמונה בחירות המדומה של מי שעצמיותו נטשטשה', מעריב, דצמבר 1980.
יפה ברלוביץ, 'לקרוא את ירושלים כטקסט נשי: עיון בנובלות הירושלמיות של ש’ הראבן, מ’ שורץ וא’ דים', "אשה בירושלים", תשס"ב-2002.
זיוה אברון, 'הלשון במארג המבדה: סגנון ומשמעות ב"צמאון, שלישיית המדבר" לשולמית הראבן', העברית שפה חיה", ג', 2003.
יוסף אורן, 'הילדות האישית והלאומית': על "אחרי הילדות" של הראבן, מאזנים, ע, 4, תשנ"ו-1996.
אבנר הולצמן, 'מקומות נפרדים: בין סיפור למסה ביצירת שולמית הראבן', שנתון הספר היהודי, מ"ט, תשנ"ב-1992.
עינת אשל-ברעם, '"חובות של זמן": ירושלים כמרחב פואטי ואידאי ביצירת שולמית הראבן', עלי-שיח, 40, תשנ"ח-1998.
יעל פלדמן, 'חשבון הנפש היהודי בנושא האלימות: שולמית הראבן והשיח הפסיכו-פוליטי בארץ', עיתון 77, 295, תשס"ה-2005.
צביה ולדן, 'שולמית הראבן: ניחוחות העברית גם לגדולים וגם לקטנים', עיונים בספרות ילדים, 14, תשס"ד-2004.
לאה מזור, '"פרשת וילך: פרידתו של משה לאור המקרא ולאור 'שונא הניסים' של שולמית הראבן - מקרא ומדרש מודרני", בתוך: נפתלי רוטנברג (עורך), הוגים בפרשה, ירושלים 2005.
רבקה מעוז, '"האין לך שעון שמתקתק גם חלחלה?", על הווית הניצולים ביצירתה של שולמית הראבן, הרצאה בקונגרס הארבע עשר למדעי היהדות, ירושלים: 2005.
אילת נגב, שולמית הראבן: המדינה היא חלטורה, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה.
יעל בלבן, קולות רבים: קריאה בסיפורת של שולמית הראבן, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2013.
יעל בלבן, קולות רבים בסיפורת של שולמית הראבן, הוצאת מאגנס, 2019.
יעל בלבן, 'צ'יקובסקי הוא אשתו של ברהמס': ייצוגים מוזיקליים בסיפורת של שולמית הראבן, בתוך: מוזיקה בישראל, עיונים - סדרת 'נושא' (2014), בעריכת מ' וולפה, ג' כ"ץ וט' פרילינג, הוצ' בן-גוריון, אונ' בן-גוריון.
.
זיוה שמיר, חצוב בסלע: שולמית הראבן-"אחרי הילדות", ידיעות אחרונות, 13 בינואר 1995
קישורים חיצוניים
אבנר שץ, אבנר שץ, על הספר "ימים רבים, אוטוביוגרפיה"
אלי אשד, אלי אשד, משוררת המדבריות, סקירה מקיפה על חייה ויצירתה, בלוג באתר "רשימות"
יעל פלדמן,
שולמית הראבן באתר עם עובד
הערות שוליים
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:עיתונאיות כותבות עברית
קטגוריה:מתרגמות ישראליות
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים מפולנית לעברית
קטגוריה:מתרגמות מאנגלית לעברית
קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית
קטגוריה:עורכות ספרותיות ישראליות
קטגוריה:מסאיות ישראליות
קטגוריה:חברי שלום עכשיו
שולמית
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:חברות האקדמיה ללשון העברית
קטגוריה:חברי האקדמיה ללשון העברית
קטגוריה:ישראליות ילידות פולין
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:חיילי גלי צה"ל
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1930
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1930
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2003
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2003
| 2024-05-31T00:25:34
|
אלברט איינשטין
|
redirectאלברט איינשטיין
| 2003-11-28T10:46:57
|
י.ב.מ.
|
REDIRECT IBM
| 2011-07-19T18:52:16
|
י.ב.מ
|
REDIRECT IBM
| 2011-07-19T18:51:56
|
משה קצב
|
משה קצב (נולד בא' בטבת ה'תש"ו, 5 בדצמבר 1945) הוא איש ציבור ישראלי שכיהן כנשיאהּ השמיני של מדינת ישראל. קודם לכן כיהן כראש מועצת קריית מלאכי, כחבר הכנסת, כסגן ראש הממשלה וכשר בממשלות ישראל.
קצב הורשע בביצוע עבירות אונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית של נשים שהיו כפופות למרותו בעת שכיהן כשר התיירות וכנשיא המדינה, וכן בשיבוש מהלכי משפט. בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר על קצב שבע שנות מאסר. בדצמבר 2016, בתום חמש שנות מאסר, שוחרר מהכלא בתנאים מגבילים, לאחר שעונשו קוצר. קצב הוא נשיא מדינת ישראל היחיד שהורשע בעבירה פלילית.
ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת
קצב נולד לגוהר ושמואל קצב בעיר יזד שבאיראן. משפחתו מתגאה בייחוסה לגולי בבל. שמו המקורי היה משאללה קצב. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לטהראן. בשנת 1951, כשהיה בן חמש, עלה לישראל עם משפחתו. המשפחה שוכנה בתחילה במעברת שער העלייה שבחיפה, ולאחר מכן עברה המשפחה למעברת קסטינה, שלימים התפתחה לעיירה קריית מלאכי. אחיו התינוק, ציון, נספה במעברה בעת השיטפונות הקשים של שנת 1951. אחיו, אהרון, נפטר עוד כשמשפחתו התגוררה באיראן, ביזד.
בילדותו הוזמן על ידי רחל ינאית בן-צבי למשכן נשיאי ישראל, יחד עם ילדי המעברות שהצטיינו בקריאת ספרים. במהלך הביקור זכה קצב לחיבוק ולטיפה מיצחק בן-צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל. היה זה ביקורו הראשון של קצב בירושלים.
את לימודיו היסודיים עשה בבית הספר "האחים" בקריית מלאכי ואת לימודיו התיכונים עשה בכפר הנוער בן שמן, שם התמחה בחליבה ברפת ובמטעי עצי פרי. את בחינות הבגרות השלים בבית הספר התיכון בבאר טוביה. ב-1964 התגייס לצה"ל, שם שירת בחיל הקשר והוצב במפקדת גייסות השריון. הוא קיבל חופשות רבות כדי לסייע לפרנסת המשפחה.
לאחר שירותו הצבאי עבד כפקיד בבנק הפועלים וכעוזר לחוקר במכון וולקני. שימש עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" וכיהן כנשיא "צעירי בני ברית", שם הכיר את רעייתו, גילה. לאחר שחסך כסף למד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, ובשנת 1969 היה יושב-ראש תא הסטודנטים של גח"ל באוניברסיטה. בזמן לימודיו באוניברסיטה לימד היסטוריה ומתמטיקה בבית ספר תיכון. הוא היה הסטודנט הראשון שיצא מקריית מלאכי.
בשנת 1969, כאשר היה בן 24, התמודד מטעם מפלגת גח"ל על ראשות מועצת קריית מלאכי, מול ראש המועצה המכהן דוד עבודי. בבחירות שנערכו ב-28 באוקטובר 1969 גבר קצב על עבודי ונבחר לראשות המועצה. עם זאת, נציגי המערך ערערו על זכייתו של קצב בבית משפט השלום בבאר שבע, בטענה כי במספר קלפיות התגלו ליקויים בהצבעה ובספירת הקולות. בית המשפט הכריע לערוך בחירות חוזרות בקלפי מספר 6, ובהן גברה סיעת פועלי אגודת ישראל על המפד"ל, והעניקה לעבודי את הרוב הדרוש להרכבת קואליציה.
בבחירות לרשויות המקומיות ב-31 בדצמבר 1973, גבר קצב על עבודי ונבחר לראשות מועצת קריית מלאכי. קצב כיהן כראש המועצה עד שנת 1981.
קצב השתתף כחייל במילואים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים ושירת באוגדתו של האלוף אברהם אדן ומפקד החטיבה תת-אלוף נתן (נתקה) ניר. קצב נמנה עם הכוחות שצלחו את תעלת סואץ.
בכנסת ובממשלה
בשנת 1977 נבחר לראשונה לכנסת, מטעם רשימת הליכוד. בזמן חברותו בכנסת התשיעית נשלח על ידי ראש הממשלה מנחם בגין לאיראן, כדי להאיץ ביהודים שנשארו שם לעלות לישראל.
בבחירות לכנסת העשירית נבחר שוב לכנסת מטעם רשימת הליכוד, וכיהן כסגן שר הבינוי והשיכון, תחת השר דוד לוי. במשרתו זו הופקד על ידי ראש הממשלה מנחם בגין על "פרויקט שיקום שכונות". ב-27 בינואר 1982 הודיע קצב על יציאתו ל"חופשת מחאה" בטענה כי לוי דוחק את רגליו ומנסה להכשיל את הפרויקטים אותם הוא מקדם. ב-5 בפברואר 1982 יושרו ההדורים בין השניים, לאחר התערבותו של בגין.
בממשלת האחדות הלאומית הראשונה (ממשלת ישראל העשרים ואחת וממשלת ישראל העשרים ושתיים) כיהן כשר העבודה והרווחה, והפך לשר הצעיר ביותר מאז קום המדינה. במהלך כהונתו התגלע מאבק בינו לבין סגנו מנחם פרוש, לאחר שקצב ביקש למזג בין שני משרדיו כדי לחסוך בהוצאות ואילו פרוש דרש להשאיר את המצב על כנו. לבסוף התפטר פרוש מתפקידו כסגנו של קצב ובמקומו מונה רפאל פנחסי.
ב־1985 נבחר קצב על ידי תא הכתבים הפרלמנטריים בירושלים לחבר הכנסת הסובלן ביותר, זאת במסגרת פרויקט "כבוד לזולת" בו נתבקשו הכתבים לבחור חבר כנסת המצטיין באדיבותו, בנימוסיו, בסבלנותו, בכבוד הדדי ובסגנון דיבורו. ב-10 במרץ 1986 עמד בראש ועידת הליכוד.
לאחר הבחירות לכנסת ה-12 בשנת 1988 היה קצב מראשוני התומכים בהמשך ממשלת האחדות למרות שהליכוד היה יכול להקים ממשלה צרה עם שותפיו מימין. קצב שותף אז על ידי שמיר בצוות המשא ומתן הקואליציוני.
בשנת 1988, צפו היחסים העכורים בין קצב לשמעון פרס. במהלך נאומו של פרס על "מסמך שולץ" קצב קם ממקומו ואמר: "אני מבקש להודיע בזאת, כי דברי ממלא מקום ראש הממשלה (פרס) בנושא המדיני, אינם על דעת הממשלה". אמירתו של קצב גררה תגובות סוערות מצד חברי הכנסת.
בממשלת ישראל העשרים ושלוש וממשלת ישראל העשרים וארבע כיהן כשר התחבורה וחבר בקבינט הביטחוני. התקדמותו הפוליטית המהירה השתקפה גם בבחירות למרכז הליכוד, שבהן נבחר במסגרת "השביעיות" למקום הראשון.
בעת שמפלגתו הייתה באופוזיציה, בין השנים 1992–1996, כיהן קצב כיו"ר סיעת הליכוד וכיו"ר האגודה לקשרי ישראל וסין. בבחירות לראשות הליכוד ב-1993 התמודד קצב מול בנימין נתניהו, דוד לוי ובני בגין. מערכת הבחירות הייתה סוערת ובסיומה זכה נתניהו ברוב גדול כשאחריו לוי, בגין וקצב.
קצב התנגד להקמת מדינה פלסטינית וראה בה סכנה קיומית למדינת ישראל. הוא התנגד להסכמי אוסלו ואמר שההסכם יביא לכך שארגוני הטרור יתחרו ביניהם מי ירצח יותר יהודים. הוא גם אמר ש"לאחר לחיצת היד המגואלת בדם לא יוכל רבין לעולם למחוק את החרפה". במאי 1995 הוא טען שרבין מכהן כראש ממשלה בחסדי ערפאת, וטען שזו התופעה הבזויה ביותר בתולדות ממשלות ישראל. קצב השתתף בהפגנות נגד הסכמי אוסלו וב-5 באוקטובר 1995 עמד, יחד עם אריאל שרון ובנימין נתניהו, על מרפסת הנואמים בהפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', אך לא נאם. עם זאת, יצא קצב נגד דיבורים על הקמת מיליציות פרטיות להגנת תושבי יהודה ושומרון וטען שדיבורים אלו פוגעים במאבק הלגיטימי של הימין.
בממשלת ישראל העשרים ושבע כיהן כסגן ראש הממשלה ושר התיירות, ומאוחר יותר גם כשר הממונה על המגזר הערבי. כמו כן, כיהן כיושב ראש ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים והממונה על אירועי שנת היובל למדינה.
קצב היה הנציג הרשמי הראשון של ממשלת ישראל שהשתתף ביום האבל לציון טבח כפר קאסם.
לקראת הבחירות לכנסת ה-15 שהתקיימו ב-1999, עמד בראש מטה הבחירות של מפלגתו. מינויו של קצב לתפקיד יו"ר מטה הבחירות לווה בהתנגדות מצד חבר הכנסת ישראל כץ, שדרש לתת את התפקיד לאריאל שרון או לצחי הנגבי. בליכוד דחו את בקשתו של כץ וטענו שדבריו באים לאחר שלא שובץ לתפקיד נאות.
נשיא מדינת ישראל (2000–2007)
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא קצב נפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי קולין פאוול, 11 במאי 2003
משה קצב כיהן כנשיא המדינה מכ"ט בתמוז ה'תש"ס (1 באוגוסט 2000) ועד להתפטרותו, שנכנסה לתוקף בט"ו בתמוז ה'תשס"ז (1 ביולי 2007); עם זאת, למעשה הפסיק קצב למלא את תפקידו כנשיא כבר ב-25 בינואר 2007, אז יצא לנבצרות זמנית על רקע החקירה הפלילית נגדו.
הבחירות לנשיאות
לאחר התפטרותו המאולצת של עזר ויצמן בחודש יולי 2000, נבחר קצב למועמד הליכוד מול שמעון פרס. בבחירות הנשיאותיות בכנסת שהתקיימו ב-31 ביולי 2000, זכה קצב בסיבוב הראשון ל-60 קולות מול 57 לשמעון פרס. כיוון שנדרש רוב מוחלט לבחירה, נערך סיבוב שני שבו זכה קצב ב-63 קולות מול 57 לפרס, ובכך נבחר לתפקיד, להפתעת רוב הפרשנים הפוליטיים.
למחרת היום, בכ"ט בתמוז ה'תש"ס, 1 באוגוסט 2000, הצהיר קצב אמונים בכנסת ונכנס לתפקיד הנשיא השמיני של מדינת ישראל. קצב היה הנשיא הראשון שנבחר מטעם הליכוד, והראשון שנבחר לכהונה בת 7 שנים.
כהונתו כנשיא
ממוזער|250 פיקסלים|קצב עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין|שמאל
השנים הראשונות לנשיאותו התאפיינו במתינות ובממלכתיות, ללא הצהרות מעוררות מחלוקת, בניגוד לקודמו בתפקיד, עזר ויצמן, שניסה לתת לתפקיד משמעויות נוספות שאינן סמליות.
קצב תמך, בניגוד לעמדת ראש הממשלה אריאל שרון, בתוכנית ה"הודנה" להפסקת אש זמנית בין ישראל לפלסטינים בשנת 2002. כמו כן, היה בין הראשונים במערכת הציבורית שקראו להקמת גדר הפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית.
בתחילת נשיאותו הצהיר כי לא יחון את יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.
בנובמבר 2001 נפגש קצב בבית הנשיא עם נציגי קהילת הלהט"ב. הייתה זו הפגישה הרשמית הראשונה של נשיא המדינה עם נציגות מאורגנת של קהילה זו בישראל.
במאי 2002 אירח במשכן נשיאי ישראל את קנצלר גרמניה לשעבר הלמוט קוהל ודן עמו בשיפור ההסברה הישראלית בחו"ל.
ממוזער|250 פיקסלים|פסלו של משה קצב במשכן נשיאי ישראל
בשנת 2003 ביקר קצב באיטליה וקרא לאפיפיור יוחנן פאולוס השני להשיב לישראל את כלי בית המקדש השני, שלטענתו נבזזו מירושלים בזמן המרד הגדול בשנת 70 לספירה ומוסתרים בקריית הוותיקן. האפיפיור נעתר לבקשת קצב, ואפשר לנציגי רשות העתיקות לחפש אוצרות יהודים במחסניו. נציגי רשות העתיקות שהו כשלושה ימים במרתפי הוותיקן, אך לא איתרו שום ממצא משמעותי.
בנובמבר 2003 כינה את הציבור החילוני "תינוקות שנשבו". אמירה זו גררה ביקורת מצד שר המשפטים טומי לפיד וממספר חברי כנסת ממפלגת שינוי וממפלגת מרצ. באותו החודש נפגש עם יוסי ביילין ויאסר עבד רבו שניסחו את "יוזמת ז'נבה" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במהלך פגישתם תקף קצב את היוזמה בטענה כי היוזמה לא נידונה בדעת הקהל הישראלית, בכנסת ובממשלה.
בפברואר 2004 ביקר קצב בצרפת ונפגש עם נשיא צרפת ז'אק שיראק. ביקורו של קצב בארמון האליזה בא לאחר כשני עשורים בהם לא ביקר נשיא ישראלי בצרפת.
במרץ 2005 הזמין קצב את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לביקור בישראל. פוטין נענה בחיוב להזמנתו של קצב, והגיע לביקור בישראל בחודש אפריל. במהלך ביקורו בישראל דן פוטין עם קצב בעסקת הטילים בין רוסיה לסוריה ובסיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. בנוסף, השניים חתמו על הצהרת כוונות משותפת בדבר הגברת המאבק בטרור ובאנטישמיות וחיזוק מערכת היחסים בין ישראל ורוסיה. במהלך ביקורו הביא פוטין לקצב פסל לזכר קורבנות השואה, המוצב עד היום בסמוך לפסלי הנשיאים במשכן נשיאי ישראל.
בפברואר 2005 יצא קצב לביקור באוסטרליה, לאחר כשני עשורים בהן לא ביקר נשיא ישראלי באוסטרליה. במהלך הביקור נפגש קצב עם ראש הממשלה ג'ון הווארד ועם נציג האופוזיציה קים ביזלי וניסה לחמם את היחסים בינם לבין ישראל, זאת לאחר מספר תקריות דיפלומטיות וסילוק שגריר ישראל אמיר לאטי מהמדינה.
באפריל 2005 השתתף קצב בהלוויית האפיפיור יוחנן פאולוס השני. במהלך הלוויה לחץ קצב את ידיהם של נשיא סוריה בשאר אל-אסד ונשיא אלג'יריה עבד אל-עזיז בותפליקה, והחליף מספר מילים עם נשיא איראן מוחמד חתאמי.
ביוני 2005 ביקר קצב בגרמניה ונאם בבניין הרייכסטאג, מקום משכנו של הפרלמנט הגרמני. בנאומו טען כי גרמניה אינה עושה מספיק להילחם בתופעת האנטישמיות באירופה והוסיף כי הפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני נמצא בהישג יד. בנוסף, קצב נפגש עם נשיא גרמניה הורסט קלר, הקאנצלר גרהרד שרדר ושר החוץ יושקה פישר.
ביוני 2005 הקים את ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל, בראשות פרופסור מנחם מגידור. הוועדה הגישה את המלצותיה בינואר 2007.
במהלך תוכנית ההתנתקות ניסה קצב להביא לדיאלוג בין המתנחלים ברצועת עזה לראש הממשלה אריאל שרון. ב-10 באוגוסט 2005 נשא נאום לאומה בשידור חי. הנאום בא לקראת מימוש תוכנית ההתנתקות ובעקבות הפגנות סוערות ברחבי ישראל. בנאומו חלק שבחים רבים למתנחלים וביקש סליחה ממתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון שייאלצו להתפנות מבתיהם, אך קרא לציות לחוק. קצב קרא לקיום משאל עם טרם ביצוע תוכנית ההתנתקות.
ב-9 ביולי 2007 הוצב פסלו של קצב במשכן נשיאי ישראל. הצבת פסלו עוררה דיון ציבורי נרחב ולבסוף החליטה הוועדה לסמלים וטקסים להשאיר את הפסל במקומו. במאי 2016 הוצב ליד הפסל עמוד בו נכתב כי קצב הורשע בעבירות שיש עימן קלון ונדון למאסר.
במהלך כהונתו הכפיף קצב את משכן הנשיא לביקורת מבקר המדינה ומינה מבקר פנים. בשנת 2011 קבע מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, שבתקופת כהונתו של קצב חרג בית הנשיא מהניהול התקין והנהיג הפקרות תקציבית. בין השאר, ההון של קרנות בית הנשיא, שייסדו נשיאים שונים, בוזבז לתמיכה במיזמים ציבוריים (כמו סיוע לנכים), דבר שהביא לסגירתן.
האישום בעבירות מין
חקירה
ביולי 2006 נפגש קצב עם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והתלונן על ניסיון סחיטה כלפיו מצד עובדת לשעבר במשרדו. עד מהרה הפך הנשיא ממתלונן על סחיטה לחשוד בעבירות מין. בעיתונים פורסמו עדויות של מספר נשים שעבדו עמו לאורך השנים ותיארו הטרדות מיניות ועבירות מין אחרות מצדו, אך צוות החקירה המשטרתי לא קיבל תלונה רשמית נגדו, סעיף 12. ב-23 באוגוסט החלה חקירה באזהרה של קצב. ב-15 באוקטובר 2006 המליצה המשטרה ליועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגד קצב.
ב-23 בינואר 2007 פרסם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, את טיוטת כתב האישום, ובה האשמות באונס, הטרדה מינית, מעשה מגונה בכוח ובעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות כלפי ארבע נשים, ששמותיהן נאסרו לפרסום וכונו: א' מבית הנשיא (האישה הראשונה; לימים פורסם שמה: אורלי רביבו), א' ממשרד התחבורה (לימים פורסם שמה: אודליה כרמון), וה' ול' מבית הנשיא. כן נאמר בטיוטה כי הנשיא קצב העניק מתנות אישיות מתקציב לשכתו, תוך ביצוע עבירות של מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר בנסיבות מחמירות. הטיוטה כללה גם האשמות בהטרדת עד ובשיבוש מהלכי משפט. קצב הכחיש את כל המיוחס לו בטיוטת כתב האישום ועבר שימוע אצל היועץ המשפטי לממשלה, שבעקבותיו הוסכם להגיע להסדר טיעון במסגרתו יודה קצב בעבירות של מעשה מגונה, הטרדה מינית והטרדת עד ויתפטר מתפקידו כנשיא, ובתמורה יבוטלו האישומים האחרים והעונש יעמוד על מאסר על תנאי ופיצוי לנשים.
תפקודו כנשיא במהלך החקירה
בתקופת חקירתו באזהרה, טרם ההחלטה על הגשת כתב אישום, עלתה שאלת השתתפותו באירועים ציבוריים כנשיא המדינה. ב-13 בספטמבר 2006 אישרה ועדת הכנסת לנשיא קצב נבצרות זמנית של 16 שעות, על מנת שיוכל להיעדר מטקס ההשבעה של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש. ב-16 באוקטובר 2006 החליט קצב להיעדר מישיבת הפתיחה של מושב החורף של הכנסת, לאחר שמספר חברי הכנסת איימו לעזוב את אולם המליאה במחאה.
ב-25 בינואר, לאחר פרסום טיוטת כתב האישום, אישרה ועדת הכנסת את בקשתו של קצב לנבצרות זמנית, לתקופה מרבית של שלושה חודשים, וסמוך לסיום תקופה זו אושרה לו נבצרות נוספת, עד לסיום כהונתו המתוכננת כנשיא, עם תום שבע שנות כהונתו ב-15 ביולי 2007.
הסדר הטיעון
ב-28 ביוני 2007 נחתם הסדר טיעון בין קצב לפרקליטות המדינה ובו סוכם כי קצב יודה ויורשע בסעיפים: ביצוע מעשה מגונה שלא בהסכמה תוך הפעלת אמצעי לחץ לגבי א' ממשרד התיירות והטרדה מינית והטרדת עד כלפי ל' מבית הנשיא. כמו כן התחייב קצב להתפטר מתפקידו כנשיא המדינה, לפצות את הנשים בפיצוי כספי בסכום של כ-30,000 ש"ח כל אחת, ולהשיב לקופת המדינה את עלות טובת ההנאה שנטל. על פי ההסדר סוכם כי ייגזר עליו מאסר על תנאי על כל האישומים שבהם היה צפוי להודות. לטענת הפרקליטות תלונתה של רביבו נגנזה עקב העדר ראיות מספיקות, התלונה לגבי אונס כלפי א' ממשרד התיירות נגנזה עקב צפי לקשיים בהוכחה הנדרשת למעשה אונס.
למחרת החתימה הגיש קצב את התפטרותו מתפקיד נשיא המדינה שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2007. הסדר הטיעון עורר סערת רוחות והוגשו לבג"ץ עתירות נגדו, אך אלה נדחו. בדיון שנערך בבג"ץ הגן המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן על הסדר הטיעון. בעקבות הסדר הטיעון, הגישה הפרקליטות כתב אישום מתוקן נגד קצב בו הוסרה הטענה לאונס ונותרו ההאשמות רק על הטרדה מינית ועל הטרדת עד, אך בעת פתיחת משפטו ב-8 באפריל 2008, שבו היה אמור קצב להודות בחשדות המיוחסים לו, הודיעו פרקליטיו כי קצב כופר בהאשמות נגדו וחוזר בו מהסדר הטיעון.
המשפט וההרשעה
לאחר חזרתו של קצב מהסדר הטיעון, נחלקו הדעות בפרקליטות המדינה באשר להגשת כתב אישום נגדו. פרקליט מחוז ירושלים התנגד להגשת כתב האישום, ואילו התובעת בתיק תמכה בהגשת כתב אישום. לבסוף החליט פרקליט המדינה להגיש נגד קצב כתב אישום מחמיר הכולל עבירות של אונס, וזה הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-19 במרץ 2009. קצב כפר בהאשמות נגדו לכל אורך המשפט, והכחיש כל קיום יחסי מין בינו לבין א' ממשרד התיירות. פרקליטיו של קצב עתרו לבג"ץ בבקשה לקיים את משפטו בדלתיים פתוחות תוך שמירת האנונימיות של הנשים אך בקשתם נדחתה. משפטו של קצב החל ב-1 בספטמבר 2009 בדלתיים סגורות, כמקובל במשפטים העוסקים בעבירות מין.
ב-30 בדצמבר 2010 הורשע קצב בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשתי עבירות אונס ובעבירת מעשה מגונה בכוח בא' ממשרד התיירות, בעבירה של הטרדה מינית כלפי ה' מבית הנשיא, בעבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית כלפי ל' מבית הנשיא ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט כאשר ניסה לתאם גרסאות עם ל' מבית הנשיא. השופטים ציינו שהאליבי של קצב הופרך ועדותו הייתה "זרועה בשקרים". בכך היה לנשיאה היחיד של מדינת ישראל המורשע במשפט. ב-22 במרץ 2011 גזר בית המשפט המחוזי על קצב שבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי של 125,000 ש"ח לנשים.
בעקבות הרשעתו קיבל קצב מכתב תמיכה מעשרות רבנים, ובהם צבי ישראל טאו ושלמה אבינר, שבו הביעו אמון בחפותו ותקפו את התקשורת הישראלית. עשרות רבנים אחרים, ובהם יעקב אריאל ואהרן ליכטנשטיין וכן חברי הכנסת אורי אורבך ויצחק הרצוג ואישים רבים נוספים יצאו נגד מכתב תמיכה זה.
ביולי 2011 פורסם כי קצב, בנו נועם ואחיו ליאור ויורם נחקרו באזהרה במשטרה בחשד שהזמינו שני חוקרים פרטיים, שהטרידו עדים ומעורבים במשפט. תיק החקירה נגדם נסגר.
קצב ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון, אך ערעורו נדחה. ב-7 בדצמבר 2011 החל קצב לרצות את עונשו באגף התורני של כלא מעשיהו. בקשתו לדיון נוסף נדחתה. באוקטובר 2013 הגיש קצב לנשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, בקשה למשפט חוזר, בנימוק שבהרשעתו יש עיוות דין. בקשתו נדחתה במאי 2014 בנימוק שלא נגרם לו עיוות דין.
בעקבות החשדות למעשים פליליים שהועלו נגד הנשיא קצב, החליטה בשנת 2007 ועדת הכספים של הכנסת, הממונה על משכורות הנשיאים ותנאי פרישתם, שמנשיא לשעבר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון יישללו כל זכויות הפרישה, מלבד הזכות לפנסיה חודשית ולשירותים רפואיים.
בזמן שהותו בכלא נשללו מקצב הטבות שונות שלהן זכאי נשיא לשעבר, כגון רכב צמוד עם נהג, אך הוא המשיך לקבל מהמדינה את הפנסיה שצבר בתפקידיו הציבוריים.
שחרורו מהכלא
ב-6 באפריל 2016 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו של קצב לשחרור מוקדם. בנימוקיה להחלטה כתבה הוועדה: "האסיר תופס עצמו כקורבן, עסוק בהאשמת גורמים חיצוניים במצבו, מתנהל עדיין בצורה כוחנית ועסוק בעצמו, בצרכיו, בהפסדיו ובמחיר שהוא ומשפחתו שילמו בלבד. גם לאור שאלות הוועדה, לא הביע האסיר חרטה או אמפתיה כלפי נפגעות העבירה, אלא חזר וציין את המחיר הכבד שהוא שילם ומשלם". קצב ערער לבית המשפט המחוזי, שהחליט ב-5 ביולי 2016 להחזיר את הדיון לוועדת השחרורים לצורך דיון בחוות דעת חדשה מטעם הרשות לשיקום האסיר. ב-4 באוגוסט 2016 החליטה ועדת השחרורים פה אחד שאין לשחרר את קצב בשלב זה.
ב-18 בדצמבר 2016 החליטה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם, אך לבקשת הפרקליטות שחרורו עוכב, כדי לאפשר לערער על החלטתה של ועדת השחרורים. בסופו של דבר שוחרר קצב מהכלא ב-21 בדצמבר 2016, תוך שהוטלו עליו הגבלות שונות.
ב-6 במרץ 2017 ביקש קצב מוועדת השחרורים לבטל את מעצר הבית הלילי שהוטל עליו. ב-4 במאי 2017 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו. במאי 2017 פנה לנשיא המדינה בבקשה לבטל את ההגבלות שהטילה עליו ועדת השחרורים. באוגוסט 2017 נדחתה בקשתו.
ספרו
במאי 2022 יצא לאור, בהוצאת "ספרי צמרת", ספרו האוטוביוגרפי, "זיכרונותיו של נשיא המדינה".
משפחתו
רעייתו של משה קצב, גילה קצב, נולדה בתל אביב ב-1948, בת לבן-ציון ורחל פרדני, אביה יוצא תנועת בית"ר בפולין, ואימה יוצאת התנועה באוקראינה. שניהם חסידי גור . בני הזוג קצב נישאו בשנת 1969, ולהם ארבעה בנים ובת. גילה קצב עבדה במשך כ-30 שנה בבנק לאומי. במהלך חקירת עבירות המין שבהן נחשד משה קצב והמשפט שבו הורשע, עמדה לצדו והביעה בו אמון מלא, אם כי נמנעה מחשיפה תקשורתית.
בנו של קצב, נעם קצב, התפרסם כסופר צעיר לאחר שהוציא את הרומן "ימים אחרונים של תמימות" בהוצאת שוקן. הספר עוסק בהתבגרות של תלמיד ישיבה וביציאה בשאלה. נעם קצב שימש עורך בעיתון "מעריב", אך התפטר מתפקידו עם פרסום החשד לגבי עבירות המין של אביו.
אחיו הצעיר של משה קצב, ליאור קצב, נבחר בשנת 1998 לראשות עיריית קריית מלאכי, ושימש בתפקיד 5 שנים. אף הוא ניצב לצד משה קצב כשהואשם בעבירות מין.
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', פרק א'(3), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 66 - 81
משה קצב, זיכרונותיו של נשיא המדינה, הוצאת צמרת, 2022.
קישורים חיצוניים
משפט קצב
תקציר הכרעת הדין במשפט קצב בבית המשפט המחוזי
אשכול כתבות על פרשת קצב, nfc
משפט קצב, באתר ynet, 30 בדצמבר 2010
- פסק הדין של הערעור בבית המשפט העליון, ניתן ב-10 בנובמבר 2011
הערות שוליים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-גשר-צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד-צומת
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם חרות
קטגוריה:נשיאי מדינת ישראל
קטגוריה:עולים בשנות ה-1950
קטגוריה:חברי בני ברית ישראל
קטגוריה:ראשי מועצת קריית מלאכי
קטגוריה:בוגרי כפר הנוער בן שמן
קטגוריה:בוגרי תיכון אזורי באר טוביה
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:מורשעים בעבירות מין בישראל
קטגוריה:מורשעים באונס בישראל
קטגוריה:אישי ציבור ישראלים שהוטל עליהם מאסר
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל שהורשעו בדין
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי איראן
קטגוריה:אזרחי כבוד של פתח תקווה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושתיים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושלוש
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים וארבע
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:שרי הרווחה והביטחון החברתי בממשלות ישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1945
קטגוריה:קריית מלאכי: חברי הכנסת
| 2024-09-30T17:46:44
|
אשדוד
|
אַשְׁדּוֹד היא העיר הגדולה במחוז הדרום והשביעית בגודלה במדינת ישראל. נוסדה ב-1956 והוכרזה כעיר ב-1968. העיר שוכנת לחופו של הים התיכון במישור החוף הדרומי, מדרום ליבנה, מצפון לאשקלון וממערב לגן יבנה, בקצה הדרומי של מטרופולין גוש דן. בשטחה זורם נחל לכיש.
אשדוד היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל, ומיושבת כ-3,700 שנים, בין היתר כאחת מחמש ערי פלשתים החשובות ששכנו באזור. שמה נשמר מאוחר יותר גם בשם העיירה הערבית איסדוּד. בראשית ימיה התהוותה כמרכז מסחר ימי פעיל, עם נמליה המזוהים בתל מור ובאשדוד ים, ובעת המודרנית הפכה לעיר נמל בזכות אחד מסמליה המובהקים – נמל אשדוד, הגדול בנמלי ישראל. יחד עם הנמל פועלות בעיר תשתיות לאומיות נוספות, אשר הופכות אותה למרכז תעשייתי חשוב.
מאז הקמתה, אשדוד קולטת עלייה יהודית נרחבת מרחבי העולם, ואחוז העולים החדשים בה הוא מהגבוהים בישראל. העולים יצרו בעיר אינטגרציה חברתית, מבלי לאבד את הזהות המיוחדת של הקהילות מהן באו. אשדוד היא גם אחת הערים היחידות בישראל שנוסדו בתכנון מוקדם, מה שתרם רבות להתפתחותה לאחת הערים הגדולות במדינה.
ראש עיריית אשדוד, החל מ-2008, הוא ד"ר יחיאל לסרי. העיר חברה בארגון פורום ה-15.
היסטוריה
ערים עתיקות
אשדוד העתיקה
ממוזער|ימין|220px|תל אשדוד, 2009
220px|ממוזער|שמאל|הציור שצויר על ידי ניקולא פוסן מתאר את המגפה שהתרחשה בעיר לאחר לקיחת ארון הברית (בצד שמאל של התמונה) אל מקדש דגון, ובעקבות עונש אלוהי, פסל האל דגון ניתץ ומאמיניו נדבקו במגפה. הציור מוצג במוזיאון הלובר בפריז.
כשלושה קילומטרים מדרום מזרח לעיר נמצא הגן הלאומי, תל אשדוד, ובו שרידי העיר העתיקה. אשדוד ותושביה ("אשדודים") מוזכרים 18 פעמים בתנ"ך, וכן גם בספרים החיצוניים ובברית החדשה. שמה אוזכר גם כעיר מסחר בתעודות אוגריתיות, מצריות ואשוריות, ובתיעודים נוספים בתקופות מאוחרות יותר.
ההתיישבות באזור אשדוד החלה בתקופה הפלאוליתית, ובמהלך כל שלוש תקופות האבן המה האזור מפעילות אנושית. במאה ה-17 לפנה"ס נזכרת אשדוד לראשונה כעיר כנענית מבוצרת. במאה ה-12 לפנה"ס התנחלו בה הפלשתים; העיר גדלה והתפשטה מחוץ לגבולות האקרופוליס, והפכה לאחת מחמש הערים החשובות ביותר לפלשתים, אשר התנהלו כערי מדינה. לאשדוד היה נמל תחת חסותה כבר מאמצע תקופת הברונזה המאוחרת בשפך נחל לכיש, לפי חפירות ארכאולוגיות שבוצעו בתל מור.
עם התנחלות שבטי ישראל בארץ כנען העיר נכללה בנחלת שבט יהודה, אך לא קיים תיעוד שמעיד על כיבושה. בספר יהושע נזכר כי נותרו בה ענקים. במהלך תקופת השופטים, בקרב אבן העזר, שהיה במסגרת מלחמות הפלשתים בשבטי ישראל, הביסו הפלשתים את השבטים ולקחו עמם שלל את ארון הברית אל מקדש האל דגון שבאשדוד. תיאור זה עשוי להעיד שבשנים אלה הייתה אשדוד עיר המדינה הראשית של הפלשתים.
במחצית המאה ה-10 לפנה"ס נחרבה העיר יחד עם היישוב הפלשתי בתל מור. חוקרים משערים כי נחרבה במסע הפלישה של פרעה סיאמון, או על ידי דוד המלך באחת ממלחמותיו בפלשתים. בסוף המאה היא שוקמה, עם חידוש ההתיישבות הפלשתית באזור. ב-770 לפנה"ס בקירוב נכבשה על ידי עוזיהו מלך יהודה, כפי שמתואר בספר דברי הימים:
עשרות שנים לאחר מכן נכבשה העיר על ידי אשור. ב-712 לפנה"ס, לאחר שתי מרידות של אשדוד, החריב אותה והגלה את תושביה מלך אשור, סרגון השני. עם ההיחלשות האשורית באזור במאה ה-7 לפנה"ס, צר פרעה פסמתיך הראשון על אשדוד והחריב את חלקה,הרודוטוס, היסטוריות, 2.112 (ראו ב-מקור היווני וב תרגום לעברית) וב-604 לפנה"ס כבש אותה נבוכדנצר מלך בבל. ב-539 לפנה"ס היא שוקמה על ידי הפרסים, ועם שיבת ציון התקיים בה יישוב יהודי קטן בשטח פחוות יהודה. העיר נכבשה בעת מסע המלחמה של אלכסנדר מוקדון, ולאחר מכן בין 312-315 לפנה"ס על ידי תלמי הראשון ואנטיגונוס במסגרת מלחמות הדיאדוכים.
במהלך התקופה ההלניסטית בארץ ישראל השתנה שמה והיא נקראה אָזוֹטוֹס מֵסוֹגֵיוֹס (ביוונית: Άζωτος Μεσόγειος; בעברית: "אשדוד של היבשה"). העיר שגשגה תחת השלטון ההלניסטי, עד למרד החשמונאים. ב-147 לפנה"ס כבש אותה יונתן הוופסי ושרף את מקדש דגון. בראשית התקופה הרומית נכבשה אשדוד על ידי פומפיוס, ושמה השתנה לאזוטוס היפינוֹס (בעברית: "אשדוד של הפרשים"). היא נותקה מממלכת החשמונאים, ותושביה היהודים גורשו. העיר ניתנה במתנה להורדוס על ידי אוגוסטוס קיסר ב-32 לפנה"ס, וזה הורישה לאחותו שלומית. בימי הגאוגרף היווני סטראבון (64~ לפנה"ס – 24 לספירה) נחשבה אשדוד כחלק מפיניקיה.סטראבון, גאוגרפיקה, 16.2.29 (ראו ב-מקור היווני וב תרגום לאנגלית) עד המאה ה-4 התרחבה בהדרגה אשדוד ים הממוקמת כ-5 קילומטרים מערבית לה, ומרכז הכובד עבר אליה מאשדוד, שחשיבותה דעכה.
אשדוד ים
ממוזער|220px|מצודת אשדוד-ים לאחר תהליך השימור שלה, 2020
אשדוד-ים הייתה עיר נמל עתיקה ששרידיה ממוקמים באתר ארכאולוגי גדול בחופה הדרומי של אשדוד המודרנית. השרידים מעידים כי העיר התהוותה לראשונה בתקופת הברזל. בין העיר לאשדוד היה קיים קשר של עיר יבשתית ועיר הנמל שלה במשך מאות שנים, בדומה לקשרים בין יבנה ויבנה-ים.
שמה מוזכר לראשונה בלוח חמר בכתב יתדות שנכתב ב-722 לפנה"ס על ידי סרגון השני, ובו ציין כי בעת מסעו לארץ ישראל הוא ביצר את הערים הפלשתיות אשדוד וגת וכן גם את העיר אָסדוּדימוּ ("אשדוד-ים"). מאותה עת ועד לתקופה הביזנטית לא קיים תיעוד היסטורי למתרחש באשדוד-ים, ייתכן בשל שיוכה המנהלי לעיר האם אשדוד. במאה ה-4 עקפה בגודלה את אשדוד היבשתית והייתה לעיר מסחר אשר כונתה ביוונית אָזוֹטוֹס פאראליוֹס (ביוונית: Άζωτος παράλιος, בעברית: "אשדוד שעל החוף"). במפת מידבא מופיע תרשים של העיר ובו היא מופיעה עם מזח, בתים ומבני ציבור, בהם כנסייה.
במהלך המאה ה-7, עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל מידי הביזנטים, נבנתה על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ מצודה גדולה בין שרידי העיר אשר כונתה בערבית קָלעת אל-מינָא (בעברית: "מבצר הנמל"). זו הוקמה במטרה להגן על החוף מפני פלישת אוניות האימפריה הביזנטית. ב-1033 נפגעה המצודה ברעידת אדמה. ב-1099, עם סיום מסע הצלב הראשון והקמת ממלכת ירושלים, יושבה מחדש על ידי צלבנים, בוצרה ונקראה קָסטֶלוּם בֵּרוּאַר (בעברית: "מבצר בֵּרוּאַר"). המצודה ננטשה סופית ב-1260 עם כיבוש הממלוכים את ארץ ישראל, ושרידיה נשמרו עד היום.
שרידי אשדוד-ים קבורים תחת חול ונחפרים לסירוגין החל משנות ה-60. מ-2013 מתקיימות עונות חפירה באתר על ידי חוקרים וארכאולוגים מהארץ ומהעולם. בינואר 2014 נפתחו לציבור שתי אחוזות קבר השייכות לבית הקברות של העיר מהמאה ה-4 עד המאה ה-6, בהן נקברו בני המעמד הגבוה מהתקופות הרומית והביזנטית. בנובמבר 2017, החפירות באתר חשפו רצפת פסיפס שנוצרה ב-539, והייתה חלק מכנסייה גאורגית-יוונית שפעלה בעיר במהלך התקופה הביזנטית. ב-2020 הסתיימו העבודות לפיתוח ושימור המצודה בשיתוף עיריית אשדוד, משרד התיירות ורשות העתיקות, במסגרתן היא רוצפה מחדש, חוזקו קירותיה, הוקמה בה מרפסת תצפית והאתר הונגש למבקרים.
יישוב ערבי
ממוזער|220px|חיל העבודה המצרי בשירות צבא אוסטרליה מוריד אספקה בחופי אשדוד בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ינואר 1918
עם סיום הכיבוש הערבי של ארץ ישראל באמצע המאה ה-7, התהווה בתל אשדוד וסביבותיו כפר ערבי בשם איסְדוּד. הכפר המשיך להתקיים גם במהלך התקופה הצלבנית. ב-1596 תועד הכפר עם אוכלוסייה של 413 נפשות. מיקומו על דרך הים הביא לעלייה בחשיבותו בתקופה העות'מאנית, אז התפתח לעיירה, ובה חאן. נמל קטן שהיה סמוך לעיירה שימש את הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה, והובאו אליה פועלים רבים ממצרים. במהלך המנדט הבריטי ועד 1948 האוכלוסייה צמחה והגיעה לכ-5,000 נפש, שהתפרנסו מחקלאות ומסחר, והיישוב שימש מרכז לכפרים בסביבה. אחד מהם, בשטח שיפוטה של אשדוד המודרנית, היה הכפר ערב סוכריר של השבט הבדואי אבו סווירה, על גדותיו של נחל לכיש (שנקרא אז בערבית "ואדי סוכריר").
ב-15 במאי 1948, לאחר סיום המנדט וההכרזה על הקמת מדינת ישראל, פלשו אליה כוחות חיל המשלוח המצרי, כאשר אחת ממטרותיהם הראשונות הייתה לכבוש את העמדות הישראליות שבאזור איסדוד. ב-22 במאי נפלו העמדות לידי הגדוד השישי של הצבא המצרי, שנבלם בגשר עד הלום. מנקודה זו ואילך, הייתה העיירה ממוקמת על קו החזית שבין הכוחות המצריים והישראליים. צה"ל קיבל פקודה לכבוש בחזרה את מג'דל ואיסדוד.
ב-3, ב-9 וב-10 ביוני הותקפה איסדוד בשלושה גלים מרכזיים על ידי צה"ל. למחרת הגל האחרון נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה, אשר במהלכה גמאל עבד אל נאצר, אשר שירת כקצין בצבא המצרי במהלך המלחמה (ולימים הפך לנשיא מצרים), הוצב באיסדוד לשם מעקב אחר הפעילות הישראלית באזור. בין שתי ההפוגות תקפו הכוחות הישראליים את הכניסות לעיירה וניסו לכבוש את העמדות בחזרה מידי המצרים.
עם סיום ההפוגה השנייה, במהלך מבצע יואב, כותרה איסדוד, וב-18 באוקטובר הופגזה מהאוויר ומהים על ידי צה"ל. הכוחות המצריים נסוגו דרומה לאורך החוף ואיתם הרוב המכריע של התושבים הערביים. ב-28 באוקטובר נכנס צה"ל לאיסדוד. ביישוב נותרו כ-300 תושבים שהניפו דגלים לבנים, אך הם גורשו לרצועת עזה זמן קצר לאחר מכן.
לאחר הקמת המדינה
שנות החמישים והשישים
בשנים הראשונות להקמת המדינה, נשלחו קבוצות של מודדים ומתכננים לאזור סוכריר כדי לבחון אתר להקמת תחנת כוח ונמל חדשים בדרום המדינה. ב-1954 שלח ראש הממשלה דוד בן-גוריון מכתב למיליונר עובד בן עמי, ראש עיריית נתניה וממקימיה, ובו כתב: , בהתייחסו להקמת עיר נמל חדשה בדרום הארץ. בעקבות קריאה זו בן עמי סיפר: . כשבא בן-גוריון לשר האוצר לוי אשכול עם ההצעה, אשכול טען כי אין בידיו את המימון הדרוש להקמת הנמל, אך .
ממוזער|250px|החוזה שנחתם בין מדינת ישראל לבין עובד בן-עמי ופיליפ קלוצניק, 15 במאי 1956
בן עמי חבר למיליונר היהודי-אמריקאי פיליפ קלוצניק, שכיהן כנשיא ארגון בני ברית, ואלו הצליחו בעסקה סיבובית להבטיח מימון להקמת הנמל על ידי הבנק העולמי. בשנים הראשונות להקמת המדינה, ישראל הייתה זקוקה לאדמות חקלאיות, ולכן נשללה האפשרות להשתמש באדמות אלה לבניית העיר. כתוצאה מכך, הוחלט לנצל את שטחי החולות שלחוף הים התיכון, בסמוך לתחנת הכוח ולנמל העתידיים, ובהם להקים את העיר החדשה. ב-1 במאי 1956 נתן אשכול אישור לתוכנית הקמת העיר אשדוד, וב-15 במאי חתם על ההסכם עם בן עמי וקלוצניק. לקראת סוף אותה השנה הוקמה חברת אשדוד בע"מ – חברת בת של קבוצת בוני ערים בע"מ – על ידי בן עמי וקלוצניק. בתמורה למימון הנמל קיבלה חברת אשדוד הבטחה לשטח של כ-42 אלף דונם, כ-32 ק"מ בקו אווירי מתל אביב, והוטלה עליה האחריות לתכנון העיר ובנייתה.
ב-25 בנובמבר 1956 הגיעו למקום המתיישבים הראשונים – 22 משפחות עולים ממרוקו, אשר התגוררו במעברה. בתחילת 1957 הצטרפו אליהם קבוצות עולים ממצרים ורומניה, והיישוב החדש שנקרא אז "אשדוד ים" מנה 370 נפש. ביולי 1957 הוענק הזיכיון לחברת אשדוד להקים את העיר. בעקבות ביקורת ציבורית חריפה נגד העסקה בין המדינה לחברה, הוכללו בזיכיון רק חלק מהשטחים שהוקצו לה במקור.
ב-1958, למרות קשיים כלכליים, החלה תחנת הכוח לפעול עם שתי יחידות של 50 מגה-ואט, ונקראה לימים תחנת הכוח אשכול. עובדי התחנה התגוררו ביישובי הסביבה, ובראשית שנות ה-60 הוקם למענם באשדוד שיכון עובדי חברת החשמל, אחת משכונות הקבע הראשונות של העיר (כיום, ברובע א'). ב-1959 פורקה מעברת אשדוד ים. ביולי 1960 מונתה על ידי משרד הפנים המועצה המקומית הראשונה של העיר, בראשות דב גור.
באפריל 1961 החלה הקמתו של נמל אשדוד. הנמל נחנך בנובמבר 1963, ושנתיים לאחר מכן, ב-1965, הוא הופעל לראשונה לפריקה ולטעינה עם בואה של האונייה השוודית "וינגאלגד". ב-1963 נחנך גם בית משפט השלום בעיר. בינואר 1965 נחתם חוזה בין חברת אשדוד לבין מרכז קופת החולים הכללית לגבי הקמת בית חולים בן 500 מיטות על שטח 250 דונם באשדוד, אך בית חולים זה לא הוקם.
ב-1 בפברואר 1968 קיבלה אשדוד מעמד של עיר, וב-14 בפברואר, ט"ו בשבט ה'תשכ"ח, נערך בעיר טקס חגיגי לציון המאורע. באותו חודש נחנך גם הגשר מעל נחל לכיש שחיבר בין העיר לנמל (גשר שהיה בשעתו הארוך ביותר בישראל), הוקם בית הספר אורט ימי אשדוד ונחנך מרכז קליטה בית קנדה. באותה שנה הורחבה העיר והועברו אליה 6,000 דונם ממועצה אזורית חבל יבנה. ב-1969 החלו לפעול באזור התעשייה מפעלי הטקסטיל "רוגוזין" אשר הועברו מארצות הברית על ידי התעשיין היהודי ישראל רוגוזין, במטרה לספק תעסוקה לתושבי העיר.
ממוזער|220px|מעטפה שעוצבה לרגל ההכרזה על אשדוד כעיר, 1968
שנות השבעים והשמונים
ממוזער|220px|רחוב רוגוזין ברובע א', 2023
מראשית שנות ה-70 ואילך, עם התרחבות העיר, אופי התכנון המקדים לרבעים התבלט. כל רובע בעיר החל משמש כיחידה עצמאית הכוללת מרכז מסחרי, מתנ"ס, בית ספר תיכון, בתי ספר יסודיים, גנים ציבוריים, תחנה לבריאות המשפחה וקופת חולים. ברבעים המזרחיים (רובע ו', רובע ח'), נבנו בריכות שחייה עירוניות. גלי העלייה בשנים אלו שינו את מעמדה של אשדוד מעיירת פיתוח לעיר מתועשת עם אוכלוסייה שגדלה בקצב מהיר. באותו הזמן, הועסקו באשדוד ערבים רבים, ועם התגברות החשש מפיגועי טרור במיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973, מועצת העירייה הקימה בה משמר אזרחי חמוש שנהג לערוך סיורים במוסדות העירוניים ובבתי הספר ובגנים.
ב-1969 הוקמה ברובע ג' ישיבת גרודנא, וסביבה שכונה דתית גדולה שנקראה קריית פוניבז'. ב-1970 הגיע לשכונה זו הרבי מפיטסבורג, ואיתו קהילה נכבדת של עולים חרדים מארצות הברית. היה זה הגרעין לשכונות דתיות חדשות, שקמו מאוחר יותר סביב שכונה זו. ב-1972 הוכנסו לעיר הרמזורים הראשונים ונחנכה תחנת מגן דוד אדום. בקיץ של אותה שנה הגיעו לרובע ג' עולים רבים מגאורגיה. מאוחר יותר, כל העולים שלא היו מוכנים להתחייב על שמירת שבת ודת, המשיכו ועברו לרבעים חדשים (ד', ה', ו' וי"א). ב-1974 נחנך הכביש המהיר לתל אביב יחד עם מחלף אשדוד, אשר קיצרו את זמן ההגעה למרכז הארץ באופן ניכר.
בקידוחי נפט בעיר בסוף שנות ה-70 הופק נפט לתקופה קצרה מקידוחי "אשדוד 2" ו"אשדוד 5", ובאתר נתגלה גם גז טבעי שלא הופק.
ב-1982 נפתח לציבור מוזיאון ראשון בעיר. במרץ 1984 אירע פיגוע טרור ראשון בעיר מאז הקמתה – שלושה מתושבי העיר נרצחו בהתפוצצות של רימון יד באוטובוס קו 9, שעשה דרכו מהשוק הפתוח בחוף הים.
שנות התשעים
ממוזער|220px|כיכר המפרשים (כיכר יהודי סלוניקי), אחד מסימני ההיכר הבולטים של העיר, המופיע בסמלה החדש, 2023
מ-1990 החלה אשדוד להתפתח בתאוצה, בעיקר דרומה ומזרחה, לכיוון גשר עד הלום, ואוכלוסייה גדולה של עולים מברית המועצות לשעבר התיישבה בעיר (בעיקר ברבעים ט', י' וי"ג).
במהלך שנים אלו החל להיבנות המרכז העירוני הראשי (המע"ר) ברובע הקריה ("הסיטי"), ובו משרדי הממשלה, בית העירייה החדש, תחנת האוטובוסים המרכזית, היכל הספורט העירוני וקריית התרבות. מתחמי מסחר וקניונים גדולים נפתחו, ואזורי התעשייה של העיר התרחבו משמעותית. ב-1992 מספר התושבים בעיר חצה את ה-100 אלף. ב-1995 עברה רכבת ישראל התחדשות והתייעלות, והיא החלה להסיע נוסעים לתחנת הנוסעים החדשה באשדוד. עד לאותה עת שימשה מסילת הרכבת להובלת מכולות מהנמל בלבד.
עם גל העלייה הגדול בשנים אלו, עמדה תוכנית המתאר העירונית להתעדכן לקראת בנייתם של רבעי המגורים י', י"ג וי"ד בשמורת הדיונות שבדרום העיר ("פארק החולות"), ובייחוד בדיונה הגדולה. 220px|ממוזער|שמאל|קריית צבי צילקר, 2013החברה להגנת הטבע ניסתה לסכל תוכנית זו, אך ללא הצלחה, ובתים רבים נבנו בחלקה הצפוני של השמורה. לאחר מכן התנהל מאבק חריף לשימור הדיונה הגדולה וסביבותיה מבניית הרבעים החדשים, אליו נרתמו רבים מתושבי העיר והסביבה. ביוני 1994 נערך הפנינג גדול בדיונה הגדולה בהשתתפות אלפים מתושבי העיר, אנשי אקדמיה וציבור, החברה להגנת הטבע ואיגוד ערים לאיכות הסביבה. המאבק הניב תוצאות בסופו של דבר, וב-1996 פורסמה תוכנית מתאר חדשה לעיר שנקראה "תוכנית הרוויזיה". התוכנית קיצצה שטחים מרובע י"ג כדי למנוע חסימה של הזנת החול מן הים אל הדיונה, שינתה את השטח העתידי עליו עמד לקום רובע ט"ז, והשהתה את בנייתו של רובע י"ד עד להודעה חדשה.
המאה ה-21
ממוזער|220px|מגדלי K ושדרות הרצל ברובע הקריה, במבט מפארק הסיטי, 2020
החל מ-2001, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, ההסתה האנטי-ישראלית על רקע האינתיפאדה השנייה, והתגברות האנטישמיות החדשה באירופה, התיישבו עולים רבים מצרפת בעיר. הרבעים האחרונים בחלוקתה של אשדוד החלו להיבנות – י"ב, ט"ז, י"ז ומע"ר דרום (כחלק מרובע הקריה).
כחלק מתוצאות הבחירות לרשויות המקומיות של 2008, הוחלף ראש העירייה הוותיק צבי צילקר ביחיאל לסרי. במהלך חודש נובמבר של אותה שנה נחנך מחלף עד הלום בכביש 4, ובכך נפתחה כניסה מהירה נוספת לעיר.
עם פריצתו של מבצע עופרת יצוקה ב-2008, התפוצצו לראשונה בעיר רקטות ששוגרו על ידי ארגוני טרור פלסטיניים מרצועת עזה. מאז הייתה אשדוד יעד לירי רקטי במספר הסלמות ומבצעים במהלכם נהרגו שני תושבי העיר ונפצעו עשרות כתוצאה מפגיעות ישירות – בהתלקחות שלאחר מתקפת הטרור בדרום ישראל (2011); בהסלמת מרץ 2012 (אז הוצבה לראשונה בסמוך לעיר מערכת כיפת ברזל); במבצע עמוד ענן ב-2012 (למעלה מ-190 רקטות); במבצע צוק איתן ב-2014 (כ-230 רקטות); בהסלמת מאי 2019 (מבצע גן סגור); במבצע חגורה שחורה בנובמבר 2019; במהלך מבצע שומר החומות ב-2021 (למעלה מ-250 רקטות); במבצע עלות השחר באוגוסט 2022, ובמלחמת חרבות ברזל שהחלה במתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023.
ביוני 2013 נערך לראשונה בעיר מצעד גאווה בהשתתפות של כ-1,100 צועדים. ביוני 2017, לאחר מאבק ממושך של תושבי העיר, נפתח בית החולים אסותא אשדוד, בית החולים הציבורי הראשון שהוקם בישראל מזה למעלה מ-30 שנה. בחודש אוגוסט של אותה שנה, העיר חתמה על הסכם גג גדול, הכולל את בנייתן של כ-45 אלף יחידות דיור בעיר, מתוכן כ-30 אלף יחידות במסגרת תוכנית מחיר למשתכן. כמו כן, יוקמו תשתיות תחבורה נרחבות (ביניהן שתי כניסות מהירות ושתי תחנות רכבת חדשות לעיר), מוסדות ציבור וחינוך, קריית ספורט גדולה, והשקעה בהתחדשות עירונית לרובעי העיר הוותיקים במימון המדינה.
הצטמצמות עתודות הקרקע הפנויות בעיר הביאה לכך שהחל מהעשור השני של המאה ה-21 הבנייה העיקרית בה היא בנייה לגובה. לפי נתוני הלמ"ס, נכון ל-2023 אשדוד היא העיר הצפופה ביותר בישראל מבחינת מספר הדירות הממוצע במבנה (15.6 דירות), וכן הגבוהה ביותר בישראל מבחינת מספר הבניינים שבהם מעל 41 דירות. ב-2015, נכנסו לרשימת 20 גורדי השחקים הגבוהים בישראל מגדלי K (באנגלית: K Towers), וב-2020 נכנס לרשימת 30 גורדי השחקים הגבוהים בישראל מגדל דמרי. שלושת המגדלים ממוקמים ברובע הקריה והם הגבוהים ביותר בישראל מחוץ לגוש דן.
סמל העיר
סמל העיר מורכב מראש אריה ומעוגן, המחוברים על ידי קו המסמל ספינה תנ"כית עתיקה. הסמל תוכנן כך שיכיל בתוכו אלמנטים של אשדוד העתיקה ושל אשדוד המתחדשת. ראש האריה מסמל אגרסיביות, שמאפיינת את הקמתה של אשדוד בעמל ויגע רב לאחר הקמתה של מדינת ישראל, וגם את שבט יהודה, שבחלקו נפלה העיר בחלוקת הארץ לשבטים. העוגן מסמל את נמל אשדוד והשימוש בים לתועלת החברתית של בני האדם. הסמל עוצב על ידי האמן יצחק בכר.
הרב משה כהן שאולי, חבר מועצת העיר לשעבר והרב הראשי ליהדות איראן בישראל ובתפוצות בעבר, ראה באשדוד סמל לפיתוח הארץ ושער לירושלים בהיותה עיר הנמל הקרובה לבירת ישראל. תיאורו למשמעות סמל העיר:
ב-2016, לציון 60 שנים להקמת העיר, אימצה אשדוד סמל חדש. הסמל מייצג עיר מודרנית ומחבר בין העבר, העושה שימוש בראש אריה, ועם ההווה, על ידי אחד מסמלי העיר הבולטים – כיכר המפרשים, הצבועות בצבעים מאפיינים: כחול – ים, ירוק – קיימות, כתום – אנרגטיות וחום המאפיינים את תושבי העיר, וראש האריה בצהוב – צבע הדיונות והחולות שמהם צמחה אשדוד.
אוכלוסייה
לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, במאי 2024 אוכלוסיית אשדוד מנתה 257,783 נפש.
כ-90 אחוז מתושביה של אשדוד הם יהודים. התפלגות הזהות הדתית בעיר מעידה כי אשדוד היא בעלת רוב של תושבים בעלי זיקה לדת: נכון ל-2013, 13 אחוזים מתושבי אשדוד מגדירים את עצמם כחרדים, 6 אחוזים כדתיים, 45 אחוזים כמסורתיים, ו-36 אחוזים כחילונים. רבניה הראשיים של העיר הם הרב יוסף שיינין (אשכנזי) והרב חיים פינטו (ספרדי).
על פי נתוני משרד הפנים, באשדוד חיים עולים מ-99 מדינות בעולם. אחוז אוכלוסיית העולים בעיר ביחס לכלל התושבים בה הוא הגדול ביותר בישראל מבין הערים הגדולות. בעיר התיישבה אוכלוסיית העולים הגדולה ביותר במדינה של גל העלייה בין 1989 ל-2010 – 75,685 איש, שהוא כשליש מתושבי העיר.
בין האוכלוסיות העיקריות של העיר נמנים צאצאיהם של עולי צפון אפריקה שעלו בשנות ה-50, המרכיבים את קהילות יהודי מרוקו והיהדות הקראית הגדולות בישראל, עולי ברית המועצות לשעבר שעלו בשנות ה-90 (כ-60,000 תושבים, הריכוז השני בגודלו בישראל, לאחר חיפה), והציבור החרדי, מהגדולים בישראל, הכולל בין היתר נציגויות גדולות של חסידות גור, חסידות בעלזא וחסידות ויז'ניץ, לצד קהילה ליטאית סביב ישיבת גרודנא וכן חרדים ספרדים רבים. באשדוד מתקיימות גם קהילת יהודי גאורגיה הגדולה בעולם, קהילת יהודי רומניה הגדולה בישראל וקהילות נוספות ממזרח אירופה. בעיר מתגוררת גם קהילת יהודי צרפת מהגדולות בארץ, וכן עולים רבים ממדינות אמריקה הדרומית, מאתיופיה, הודו, איראן ודרום אפריקה.
רובעי העיר
220px|ממוזער|שמאל|גגות הבתים של רובע ט"ו שנבנה בשנות ה-90 בשיטת בנה ביתך, 2005
ממוזער|220px|שדרות מנחם בגין במרכז רובע הקריה, והמנהרה מתחת לכיכר אילן רמון, 2023
אשדוד היא עיר מתוכננת המחולקת לרבעים. לרבעים בעיר יש שם בספרות עבריות (למשל: רובע ח'), למעט מספר רבעים מתמחים: מרכז העסקים הראשי (מע"ר) – רובע הקריה ("הסיטי"), רובע המרינה, רובע פארק לכיש והרובע המיוחד (קריית פרס). בכל רובע מגורים באשדוד ישנם מבני מסחר, מבני חינוך ומבני ציבור משלו, וכן נושא ייחודי לשמות הרחובות (למשל, ברובע י"ג, שמות מלכי יהודה וישראל).
התכנון המקורי של העיר קבע כי היא תחולק ל-17 רובעי מגורים, ובמרכזה יוקם רובע מע"ר. כתוצאה מבניית רובע הקריה באיחור, התהווה מרכז העיר ברבעים א', ב' ו-ד', מכיוון שבהם נמצאו רוב מוסדות הציבור, החינוך והתרבות, והמרכזים המסחריים. עם השנים התנוונו רבעים אלה מחשיבותם, אז קמו מחדש מרכזי המסחר והתרבות ברובע הקריה, שהתבסס כרובע הראשי והמרכזי בעיר. החלוקה לרבעים באה לידי ביטוי בעיקר בטיפולה של עיריית אשדוד בעניינים הפנים-עירוניים וכן בנושא תוכניות-מתאר שונות. להבדיל מערים אחרות, רובעי אשדוד אינם מחולקים בחלוקה פנימית לשכונות, והספרות העבריות מהוות חלק ייחודי בשפת תושבי העיר.
לעיר מערכת שדרות החוצה אותה שתי וערב וחוצצת בין הרבעים, אשר רובם בעלי צורה מרובעת. התפתחותה של אשדוד דרומה יצרה הבדלים משמעותיים בסגנונות הבנייה בין הרבעים הצפוניים לדרומיים, וכך גם בהרכבי האוכלוסייה בהם, בהתאם לגלי העלייה. הרובע המאוכלס ביותר בעיר הוא רובע הקריה ובו מעל 26,000 תושבים נכון ל-2021.
הרובע החסר היחיד שהופיע עוד בתוכנית החלוקה המקורית לרבעים של העיר הוא רובע י"ד. מאחר ששטחו חולש על הדיונה הגדולה, אחת משמורות החול האחרונות שנשארו בישראל, היתכנות בנייתו הוטלה בספק, אך ב-2022, לאור תמיכה נרחבת במועצת העירייה ב-2016, היא אושרה בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. בהסכם הגג בין עיריית אשדוד לממשלת ישראל ב-2017, הוסכם בין השאר על הקמת רובע נוסף שלא היה קיים בתכנונה המקורי – רובע פארק לכיש, ממזרח לנמל אשדוד ובסמוך לפארק לכיש – רובע מעורב שימושים שיכלול את קריית הספורט העירונית העתידית. לאחר מאבקים משפטיים על השטח, הוא החל להיבנות ב-2023.
החל מהעשור השני של המאה ה-21, מתבצעת ברובעי העיר הוותיקים התחדשות עירונית מסיבית בדמות תמ"א 38 ופינוי בינוי.
ראשי העירייה וראשי המועצה
ממוזער|220px|בית עיריית אשדוד, 2023
ראשי המועצה וראשי העירייה שכיהנו לאורך השנים הם:
עובד בן עמי – עמד בראש ועדת ההקמה של היישוב בין השנים 1956–1959, עד הקמת המועצה הראשונה.
דב גור – נציג עצמאי מטעם משרד הפנים – מונה על ידי משרד הפנים ב-1959 ושימש כראש המועצה הממונה של אשדוד-ים, עד התפטרותו מסיבות אישיות בסוף 1960. על שמו קרוי הרחוב הראשי של רובע ו'.
אפרים לנגנסר – ממלא מקום מטעם המפד"ל, כיהן כראש מועצה ב-1961. קודם לכן פעל בתור כסגנו של דב גור.
רוברט חיים – נציג מפא"י – בבחירות הראשונות נבחר לראשות המועצה. כיהן בשנים 1961–1963. יליד מצרים, בעברו כלכלן. בתקופת כהונתו שינה את שמה של העיירה מ"אשדוד-ים" ל"אשדוד". על שמו קרויה טיילת הספורט והנופש לאורך החוף.
אבנר גרעין – נציג מפא"י – כיהן כראש מועצה מ-1963 ומ-1968 כראש העירייה הראשון של אשדוד. יליד יוגוסלביה, בעברו כלכלן. על שמו קרוי הפארק המרכזי של רובע י"ג.
צבי צילקר – נציג הליכוד – ראש העירייה השני והראשון שנבחר בבחירות מוניציפליות. כיהן בתפקיד בשנים 1969–1983. יליד גרמניה, בעברו שימש כמהנדס העיר. אחראי לעיצוב דמותה המודרנית של אשדוד.
אריה אזולאי – נציג העבודה. ראש העירייה השלישי. כיהן בשנים 1984–1989. יליד מרוקו, בעברו איש חינוך.
צבי צילקר – נציג הליכוד ולקראת סוף כהונתו מזוהה אישית עם "קדימה" – נבחר לכהונה שנייה בבחירות של 1989. פרש מהליכוד ב-2003, רץ ברשימה עצמאית וב-2005 הצהיר על תמיכתו באריאל שרון, אף על פי שנשאר בתנועת הליכוד. על שמו קרויה קריית התרבות ברובע הקריה. המשיך לכהן בתפקיד עד 2008.
יחיאל לסרי – נציג אשדוד בתנופה – ראש העירייה הרביעי, יליד מרוקו, בעברו רופא וחבר הכנסת. נבחר לתפקיד ב-2008.
תעשייה
שמאל|ממוזער|220px|נמל אשדוד ותעשיות עורף הנמל במבט מרובע א', 2015
באשדוד קיימים שלושה אזורי תעשייה גדולים; אזור התעשייה הקלה ("קריית חלוצים"), אזור התעשייה הכבדה ("קריית איתנים") ואזור התעשייה הצפוני ("קריית עוגנים"). אזורי התעשייה של העיר מהווים כ-17 אחוזים משטחה (6,314 דונמים), ופועלים בהם כ-3,000 עסקים ומפעלים, בהם עובדים מדי יום עשרות אלפי תושבים מאשדוד ומחוצה לה. חלק ניכר מהתעשייה בעיר תומך את פעילותו של נמל אשדוד. דרום-מזרחית לעיר פועל אזור התעשייה "עד הלום", שאינו שייך לה מוניציפלית, אלא נמצא בשטח המועצה האזורית באר טוביה, ורבים נוטים לייחס אותו לשטח השיפוט שלה.
לצד הנמל פועלת תחנת הכוח אשכול, בעלת כושר ייצור חשמל בסך 1,549 מגה-ואט, אשר מעמיד אותה במקום הרביעי בישראל. החל מ-2004 פועלת התחנה בגז טבעי אשר מסופק ישירות מאסדה סמוך לחופי אשקלון. המעבר לייצור בגז הפחית באופן משמעותי את זיהום האוויר בעיר אשדוד, אשר סבלה מהערפיח שהגיע מהתחנה מיום היווסדה.
ב-1965 עברה לאשדוד חברת אלתא מערכות, חברת בת של התעשייה האווירית לישראל, והקימה מתחם של חמישה מפעלים מזרחית לרובע ג'. ב-1969 החלו לפעול באזור התעשייה הצפוני מפעלים פטרוכימיים, שקיימו זיקה עם הנמל. ב-1971 עבר לעיר המפעל המרכזי של אדמה פתרונות לחקלאות. ב-1973 החל לפעול בעיר בית זיקוק לנפט, ומאז שהופרט ב-2006, הוא פועל בבעלותה של פז בית זיקוק אשדוד. בעיר פועלות חברות גדולות נוספות כמו מנרב, קבוצת יהודה, קבוצת חמת ואלבטק, חברת בת של אלתא.
ב-2015 חברת מקורות החלה להפעיל את מתקן ההתפלה אשדוד, המתקן החמישי להתפלת מים שהוקם במדינה. המתקן בעל כושר תפוקה של כ-100 מלמ"ש מים מותפלים בשנה, כ-15 אחוזים מסך צריכת המים הביתית בישראל.
בסוף העשור השני של המאה ה-21, החלה הקמתו של פארק ההיי-טק ברובע המיוחד (קריית פרס), בקרבה לכניסה הדרומית לעיר ובסמוך לתחנת הרכבת אשדוד – עד הלום ולבית החולים אסותא.
500x500px|ממוזער|מרכז|תחנת הכוח אשכול באשדוד, 2013
מסחר
ממוזער|220px|מרכז הקניות "גן העיר", 2023
באשדוד מתקיים מסחר מפותח הכולל שווקים גדולים, קניונים, פאוור סנטרים, מרכולים וחנויות מפעל המפוזרים ברחבי העיר ובאזורי התעשייה. בכל רובע פועלים מרכזי מסחר קטנים משלו המכונים "מרכזונים".
שני שווקים עיקריים פועלים בעיר – השוק העירוני הפתוח מדי יום ברובע ב', והשוק הפתוח, שוק גדול אשר פועל בימי רביעי ברחבת החנייה של חוף לידו משעות הבוקר ועד השקיעה.
בעיר שלושה קניונים גדולים – ברובע הקריה, בסמוך לבניין העירייה, פועלים קניון הסיטי שנפתח ב-1997 ובו התחנה המרכזית של אשדוד, וקניון סימול (באנגלית: "Sea Mall") שנפתח ב-2003 ובו רשתות אופנה בינלאומיות, מסעדות ובית קולנוע; ב-2015 נפתח מרכז קניות גדול בשם ביג FASHION אשדוד בסמוך ליציאה הדרומית מהעיר ולתחנת הרכבת, ובו כ-120 רשתות אופנה, מסעדות ובתי קפה, ומתחם בתי קולנוע מרשת סינמה סיטי. בעבר פעלו בעיר קניונים נוספים, כמו קניון אשדוד ברובע א' וקניון הפורום באזור התעשייה הכבדה, שנסגרו ונפתחו מחדש למטרות מסחר מצומצמות יותר. ברובע ה' שוכן קניון לב אשדוד שנפתח באמצע שנות ה-90 וב-2023 נסגר לקראת פינוי בינוי. בסמוך ליציאה הדרומית מהעיר, פועל גם קניון עד הלום, שאינו שייך מוניציפלית לשטח העיר.
צפונית לרובע ב' פועל פאוור סנטר בשם סטאר סנטר, המחולק לשני מתחמים המכילים כ-100 חנויות, בתי קפה, מסעדות ומבנה משרדים. ב-2012 נפתח בצמוד לקניון הסיטי מתחם מסחרי בשם "גן העיר", והוא מכיל בעיקר חנויות אופנה, בתי קפה ומסעדות, ומעליו מגדל משרדים.
תחבורה
ממוזער|220px|התחנה המרכזית של אשדוד בקניון הסיטי, 2023
220px|ממוזער|שמאל|מחלף עד הלום ותחנת הרכבת אשדוד – עד הלום במבט אווירי, 2020
ממוזער|נתיבי תחבורה ציבורית בשדרות הרצל ברובע הקריה, 2023|220px
אשדוד שוכנת מערבית לכביש 4 המחבר אותה לגוש דן ולאשקלון, ודרומית לכביש 41, אשר מתחבר עם כביש 7. כביש 7 מחבר בהמשך את העיר ונמל אשדוד לכביש 6 (חוצה ישראל) ולכביש 3 המוביל לירושלים. לעיר שתי כניסות מהירות – כניסה צפונית במחלף אשדוד וכניסה דרומית במחלף עד הלום. מחלף אשדוד מחבר את העיר גם דרך כביש 42 לרחובות.
במהלך 2019 חברת נתיבי ישראל החלה בעבודות להרחבת כביש 7 המהיר עד לצומת נמל אשדוד, ובכך להביא לביטולו של כביש 41. השדרוג צפוי לכלול הוספת נתיבי נסיעה והקמת שני מחלפים חדשים – מחלף ניר גלים, שיחליף את הצומת הקיים יחד עם ביטול צומת בני דרום; ומחלף בני ברית, שיחליף את צומת נמל אשדוד. ב-2017 החלו העבודות להקמת מחלף אשדוד צפון אשר צפוי לחבר את נמל אשדוד, אזורי התעשייה הצפוניים ושדרות הרצל בעיר ישירות לכביש 4, כחלק מהשקעת המדינה בהקמת נמל הדרום החדש.
סמוך למחלף עד הלום, נמצאת תחנת הרכבת אשדוד – עד הלום אשר שוכנת על מסילת לוד – אשקלון. בסמוך לה נחנך בשלהי 2022 מסוף תחבורה ציבורית עירונית ובינ-עירונית המשמש גם כמסוף טעינת אוטובוסים חשמליים. תחנת האוטובוסים המרכזית בעיר ממוקמת בקניון הסיטי. קווי האוטובוס העירוניים ורוב הקווים הבינעירוניים מופעלים על ידי חברת אלקטרה-אפיקים. מקצתם של הקווים הבינעירוניים מופעלים על ידי אגד ומטרופולין, בעיקר לירושלים ובאר שבע.
ב-2012 נבחרה אשדוד על ידי משרד התחבורה כעיר מודל עתידית לתחבורה ירוקה. בזכות הבחירה הועברו לעיר מאות מיליוני שקלים שיושקעו, בתוכנית הרב-שנתית Reway, לפיתוח התחבורה הציבורית בעיר, על ידי פתיחת נתיבים מיוחדים לאוטובוסים בלבד בשדרות הראשיות של העיר, הפעלת מערכת אוטובוסים מהירה (BRT), הקמת תחנות אוטובוס אלקטרוניות, וסלילת שבילים לרוכבי אופניים ולהולכי רגל. השלב הראשון של הפרויקט הושלם באוגוסט 2019, עם פתיחת נתיבי התחבורה הציבורית (נת"צ) בשדרות מנחם בגין ובשדרות הרצל. ב-2022 הושלם השלב השני של הפרויקט בשדרות ז'בוטינסקי, והחלו לפעול באופן מלא מרכז הבקרה של נתיבי ההעדפה. עם פתיחת הקווים החדשים, נפתחו שני מסופים חדשים בעיר – מסוף בני ברית בשדרות בני ברית פינת מורדי הגטאות, ומסוף ביג, ליד תחנת הרכבת ומרכז הקניות BIG Fashion.
מרינה
220px|שמאל|ממוזער|יאכטות במרינה, 2010
מרינה אשדוד היא מרינה הממוקמת דרומית לחוף "הקשתות", צפונית לחוף הנפרד, ומערבית לרובע המע"ר. היא החלה להיבנות ב-1995 ונחנכה ב-1998. המרינה מכילה כ-550 מקומות עגינה לספינות ויאכטות. סביב לה נבנה רובע המרינה.
צורתה של המרינה קרובה לעיגול פתוח של שוברי גלים, ובמרכזה רציף המתפצל בצורת המנורה. במקום פועל מועדון ובית ספר לחינוך וספורט ימי, במסגרתו לומדים גם תלמידי כיתות ז' בעיר שיעורי שיט, וכן חנות לצלילה, דיג וגלישה. המרינה אמורה להשתלב בטיילת החוף של אשדוד, ולפי התב"ע שלה, יוקמו בעורפה כ-1,000 יחידות דיור, שרובן כבר נבנו, שדרת מסחר ומספר בתי מלון, יחד עם כיכר גדולה שבמרכזה אגם מלאכותי, שהעבודות להקמתם הסתיימו ב-2024.
נמלים ימיים
ממוזער|220px|נמל אשדוד
נמל אשדוד הוא הנמל הגדול בישראל מבחינת מספר אוניות המטען שעוברות דרכו והיקף שינוע המטענים. רוב רציפי הנמל פועלים תחת חברה ממשלתית – חברת נמל אשדוד בע"מ. הנמל משמש גם למעבר סחורות עבור ירדן ורצועת עזה, ושוכן בו בסיס אשדוד של חיל הים.
הנמל הוקם במיקום זה מאחר שהוא מקצר משמעותית את מרחקי ההובלה היבשתית של מטענים ממרכז הארץ דרומה – וחזרה, וכי הוא קרוב יותר מנמל חיפה לתל אביב, מרכז המסחר של המדינה. ב-2005 נחנכו בנמל אשדוד רציפי נמל היובל, אשר הסב את שמו למסוף איתן, על שם רפאל איתן שניהל את פרויקט ההקמה, ונהרג במהלכו בסערה קשה שפקדה את הנמל.
ב-2021 החל לפעול צפונית לנמל אשדוד נמל הדרום, אחד משני הנמלים הפרטיים הראשונים בישראל (יחד עם נמל המפרץ בחיפה), המתחרה בנמל הממשלתי הקיים.
שני הנמלים ממוקמים צפונית לאשדוד, באופן שמנתק אותם לחלוטין משטחי המגורים, על ידי נחל לכיש שחוצץ ביניהם. בניגוד לעיר חיפה שבה הנמל נבנה כחלק מהעיר, בניית הנמלים באשדוד לא השפיעה על התפתחותה האורבנית של אשדוד לאור תכנונה המקדים. מרחקם ממתחמי המגורים הביאה לכך שאין בינם לבין תושבי אשדוד אינטראקציה כלל, פרט לאלו שעובדים בהם. ככלל, הנמלים והתעשיות התומכות את פעילותם מהווים מקור תעסוקה עיקרי לתושבי העיר והסביבה.
חינוך והשכלה גבוהה
מוסדות חינוך
שמאל|ממוזער|220px|הקמפוס באשדוד של המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון (SCE), 2010
ממוזער|220px|מרכז הצעירים "כיוונים" ברובע הקריה, 2023
לפי נתוני משרד החינוך, נכון ל-ה'תשפ"ב (2021–2022), באשדוד מתגוררים כ-45 אלף תלמידים המתפרשים ב-140 בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים בעיר. מספר הילדים הממוצע לכיתה עומד על כ-26. כ-12 אלף ילדים מתפרשים גם בכ-500 גנים. אחוז הזכאות לתעודת בגרות במוסדות המגישים לבגרות בשנה זו עמד על 73.7.
בעיר פועלים 14 מרכזים קהילתיים (מתנ"סים) בפריסה רובעית, עשרות מועדוני נוער ופנימיית נווה גלים. כמו כן, באשדוד פועל מרכז העשרה יומי לתלמידים מצטיינים ומחוננים בשם "מרו"ם".
בעיר פועלת גם ישיבת ההסדר נווה דקלים, שעברה ב-2007 מהיישוב נווה דקלים לשיכון קבע באשדוד לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות.
בעיר פועל מ-2013 מרכז הצעירים "כיוונים" ובו מרחבי למידה לסטודנטים ולצעירים בגילאים 18 עד 35, חללי עבודה משותפים ושירותי ייעוץ בענייני השכלה גבוהה, גיוס לצה"ל, עלייה ותעסוקה.
מוסדות להשכלה גבוהה
המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון (SCE) – מכללה טכנולוגית אשר מעניקה לבוגריה תואר ראשון B.Sc בתחומים: הנדסת חשמל ואלקטרוניקה, הנדסת תוכנה, הנדסת תעשייה וניהול, הנדסת בניין והנדסת כימיה.
האוניברסיטה הפתוחה – הסניף בעיר נקרא גם בשם מכללת אשדוד. עוסקת בעיקר בלימודי מדעי החברה לתואר ראשון.
המכללה למינהל – סניף של המכללה המלמדת בעיקר מקצועות ריאליים לרמה של תעודת הנדסאי.
בעתיד, מתוכננת לקום בעיר אוניברסיטת אשדוד כחלק מהקריה האקדמית ברובע המיוחד (קריית פרס) בדרום-מזרח העיר, בסמוך לבית החולים אסותא ולדיונה הגדולה. ב-2018 הונחה אבן הפינה לקריה האקדמית.
תנועות נוער
באשדוד פועלים כ-2,000 חניכים בתנועות הנוער השונות. מאות נוספים חברים בארגוני נוער אחרים, כמו אחריי!, מש"צים, מד"צים מעו"ף (ארגון הנוער העירוני), נוער מד"א, צופי אש, איגי – ארגון נוער גאה, צוערים צעירים לדיפלומטיה ועוד. להלן שלוחות התנועות בעיר:
הצופים – שלושה שבטים (שבט "אביב" ברובע ט', שבט "דותן" ברובע הסיטי ושבט "הנחל" ברובע ד')
בני עקיבא – ארבעה סניפים (סניף אשדוד מרכז ברובע ה', סניף אשדוד י"א, סניף אשדוד ט', וסניף "שלהבת" ברובע ו')
הנוער העובד והלומד – שלושה קנים (קן דרום ברובע י"ג, קן מרכז ברובע הסיטי ומועדון הצ'יטה ברובע א')
השומר הצעיר – שני קנים (קן אשדוד צפון ברובע ד' וקן אשדוד העוגן ברובע י"א)
המחנות העולים – שני מחנות (מחנה אשדוד א' ומחנה אשדוד ט"ו)
כנפיים של קרמבו – סניף אשדוד ברובע ד'
עזרא – שני סניפים (ברובע ג' וברובע ו')
בית"ר – סניף אשדוד ברובע ב'
בריאות ורפואה
בית חולים
220px|ממוזער|שמאל|בית החולים הציבורי אסותא אשדוד, 2017
ביוני 2017 נפתח לציבור בית החולים אסותא אשדוד, בית החולים הציבורי הראשון שהוקם בישראל מזה כ-30 שנים. בית החולים משרת כחצי מיליון תושבים מאשדוד והסביבה, והחל לפעול בהיקף מלא בנובמבר 2017, עם 300 מיטות בשלב הראשון. בית החולים מסונף לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב כבית חולים אוניברסיטאי.
ניסיונות לבניית בית חולים באשדוד החלו כבר בשנות ה-60 כאשר קופת חולים כללית החלה לבנות בית חולים בעיר, אך הבנייה הופסקה בשלביה הראשונים ולא הושלמה. במשך עשרות שנים נאלצו תושבי העיר להיעזר בשירותיהם של המרכז הרפואי ברזילי באשקלון ושל המרכז הרפואי קפלן ברחובות. ב-2002 חוקקה הכנסת, ביוזמתה של תושבת העיר חברת הכנסת סופה לנדבר, חוק המחייב בניית בית חולים באשדוד. למרות החוק ולאורך שנים, טורפדה הקמתו של בית החולים, גם בתמיכת חוק ההסדרים אשר מנע את יישומו. ב-2009, לאחר מאבקים רבים של תושבי העיר והנהגתה, החליטה ממשלת ישראל על הקמת בית חולים ציבורי באשדוד והוציאה מכרז להקמתו. באפריל 2011 זכתה חברת אסותא אשר בבעלותה של מכבי שירותי בריאות, במכרז להקמת בית החולים הציבורי באשדוד, על שטח של שבעים דונם ברובע המיוחד בעיר. ב-12 בנובמבר 2012 הונחה אבן הפינה של בית החולים, ובנייתו הסתיימה במהלך 2017. ב-2021, אושרה הקמת מגדל אשפוז נוסף בבית החולים, תוך הגדלת תפוסת מיטות האשפוז בו ל-500 מיטות, ובמרץ 2024 החלה בנייתו.
תרבות
מתחמי מופעים
שמאל|ממוזער|220px|מבט על המשכן לאמנויות הבמה מכיכר גן העיר, 2017
ממוזער|220px|בית יד לבנים, בתכנון האדריכל מתי שילון, 2023
המשכן לאמנויות הבמה הפיס אשדוד הוא אולם המופעים המרכזי של העיר, השוכן בקריית התרבות ע"ש צבי צילקר. המשכן תוכנן על ידי האדריכל חיים דותן, והיה במשך שנים רבות הפיל הלבן המפורסם של אשדוד. הוא נפתח באפריל 2012 עם כנס המימונה האקדמי ונחנך רשמית במאי 2012 עם קונצרט חגיגי לכבוד 9 במאי – יום הניצחון על גרמניה הנאצית. המשכן מכיל כ-930 מקומות ישיבה, מתוכם כ-300 ביציע, ומעוצב בצורת שתי קונכיות המחוברות זו לזו במטרה לסמל את הקרבה לים. בקריה שוכן גם בית יד לבנים שהוקם ב-1992, ובו אולם מופעים מרכזי המכיל כ-400 מקומות ישיבה. אולמות מופעים נוספים נמצאים גם במתנ"ס "דיונה" ברובע י', "אודיטוריום נעים לתרבות" ברובע ה', ובמתנ"ס "בית לברון" ברובע ו', אולם המופעים הוותיק בעיר.
בפארק אשדוד-ים פועל אמפי אשדוד, אחד ממבני התיאטרון הגדולים בישראל, המכיל כ-6,500 מקומות ישיבה. הוא נחנך באוקטובר 2012 עם הופעתו של שלמה ארצי ולהקתו, ומארח מופעי מוזיקה גדולים, טקסים ופסטיבלים.
דרומית לחוף אורנים נמצא אמפי-חוף אורנים, שטח גדול של חוף ים משופע המארח מדי שנה את פסטיבל "חלון לים התיכון". בחזית המשכן לאמנויות הבמה שוכנת כיכר העיר המחברת בין חלקיה של קריית התרבות, והיא מהווה מוקד לפעילויות רבות במהלך פסטיבלים שונים המתקיימים בעיר, בעיקר באירועי "קיץ ישראלי באשדוד".
אמנות
שמאל|ממוזער|220px|המוזיאון לתרבות הפלשתים, 2013
ממוזער|220px|מרכז מונארט לאמנויות, בתכנון האדריכל משה לופנפלד, 2023
ממוזער|220px|פסל "עין השמש" בכיכר היובל, אחת מהכיכרות הגדולות בישראל, 2023
220px|ממוזער|שמאל|בית האמנים על שם אריה קלנג, 2019
ב-1990 נוסד המוזיאון לתרבות הפלשתים ע"ש קורין ממן (בשמו הקודם "מוזיאון אשדוד") ברובע ד'. זהו מוזיאון ארכאולוגי העוסק בתרבות הפלשתים, היחיד מסוגו בעולם. המוזיאון מכיל את תצוגת הקבע הארכאולוגית "עולמם של הפלשתים" המציגה את סיפורה של אשדוד העתיקה ואת התרבות הפלשתית, וגלריה לתערוכות המתחלפות אחת לשנה. ב-2011 עבר המוזיאון שיפוץ נרחב ונפתח מחדש לקהל ב-2013.
ב-2004 נחנך מוזיאון אשדוד לאמנות במרכז מונארט לאמנויות שברובע הקריה, במעמד נשיאי ישראל וגרמניה. המוזיאון מעוצב כמבנה ספירלי בן שלוש קומות בהן שלושה עשר חללי תצוגה, ומעליו פירמידת זכוכית בהשראת מוזיאון הלובר בפריז. במוזיאון מתקיימות כשלוש תערוכות של אמנות ישראלית ובינלאומית המתחלפות במשך השנה, וכן פועלת בו "הצוללת הירוקה" – אגף מיוחד שעוסק במיחזור ואקולוגיה, בדגש על סביבת הים והחופים.
ב-2016 נחנך למרגלות גבעת יונה בית אמני אשדוד על שם אריה קלנג. בבית האמנים קיים מרכז מבקרים לתולדות אשדוד, וכן מתקיימות בו תערוכות מתחלפות של אמנים מהעיר, כנסים ומופעי מוזיקה קטנים.
באשדוד פועלת להקת הבלט בלט פאנוב, אשר הוקמה ב-1998 על ידי אמן הבלט הקלאסי ולרי פאנוב. הלהקה מפעילה אקדמיה לבלט במרכז מונארט, ועורכת מופעים ברחבי הארץ. ב-2014 אוחדו שני הקרקסים המפורסמים בעיר, "קרקס ארנה" ו-"Circus Art", לקבוצה אחת בשם קרקס דורטו (Dorato). הקבוצה מפעילה בית ספר לקרקס בעיר, וב-2015 הפכה לקרקס הישראלי הראשון שהתקבל לאיגוד הקרקסים האירופאי (ECA). בעיר מתקיים גם הפסטיבל הבינלאומי לאמנויות הקרקס, בהשתתפות עשרות מתחרים ושופטים ממדינות העולם ומהארץ. בעיר פועל תיאטרון ברמוזה, תיאטרון רחוב הפועל במסגרת החברה העירונית לתרבות הפנאי, המפעיל מופעי תיאטרון שוליים במרחבים הציבוריים של העיר במסגרת פסטיבלים שונים.
מוזיקה
220px|ממוזער|שמאל|תזמורת האופרה הקאמרית מופיעה במשכן לאמנויות הבמה, 2016
220px|ממוזער|שמאל|אמפי אשדוד בפארק אשדוד-ים, 2012
באשדוד פועלת תזמורת האופרה הקאמרית אשר החלה את דרכה כתזמורת הקאמרית אשדוד ב-1992, בתמיכת העירייה. בתזמורת עשרות נגנים המנגנים על כלי נגינה קלאסיים שונים בניצוחו של המנצח והפסנתרן ואג פפיאן. בעיר פועלת גם התזמורת האנדלוסית הישראלית, המנגנת מוזיקה בסגנון חבל ארץ אנדלוס שבדרום ספרד. תזמורת זו היא תולדה של התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, שזכתה בפרס ישראל. במרכז מונארט לאמנויות פועל המרכז לתרבות האנדלוסית ולפיוט בישראל שנוסד ב-1988, ומכשיר צעירים ומבוגרים לפיוט, שירי תפילה, חזנות ומוזיקה אנדלוסית קלאסית. במונארט פועל גם קונסרבטוריון אקדמא, מוסד חינוכי מקצועי ללימודי נגינה ומוזיקה בפיקוח משרד החינוך אשר הוקם ב-1966, ומשמש בית לכ-600 מוזיקאים צעירים בתחומים שונים.
בעיר מתקיימים פסטיבלים מוזיקליים רבים במהלך השנה: פסטיבל "חלון לים התיכון", פסטיבל מוזיקה ישראלית עכשווית והמצליח ביותר מבין פסטיבלי המוזיקה בעיר, אשר החל ב-1986 ומתקיים במשך יומיים בחודשי אוגוסט באמפי-חוף אורנים. מדי שנה, הוא מושך אליו קהל של יותר ממאה אלף צופים. בחודשי יולי מתקיים גם פסטיבל "תוצרת הארץ", פסטיבל זמר עברי אשר מתפרש על פני שבוע שלם, ומארח זמרים ישראליים בכל רחבי העיר. החל מ-2015, מתקיים בחול המועד סוכות פסטיבל "אושפיזין מוזיקלי" במתחמי התרבות של העיר. ב-2016 נוסד פסטיבל "אשדודשירה" המתקיים במשך שבוע בחודשי הסתיו, ומארח משוררים ישראלים מכל הגילאים, המופיעים בכל רחבי העיר. החל מ-2009 מתקיים בחודשי הסתיו גם פסטיבל הג'אז הבינלאומי – "Super Jazz Ashdod", המארח נגנים וזמרי ג'אז בינלאומיים, ובהשתתפות נגן הג'אז הישראלי לאוניד פטשקה. החל מ-2013, מתקיים בחול המועד פסח פסטיבל "תור הזהב", פסטיבל שירה, נגינה ופיוט בהשראת תקופת תור הזהב של יהדות ספרד.
ממוזער|220px|תושבי העיר הומים את רחוב רוגוזין בפסטיבל המדרחוב, 2023
אירועי תרבות מיוחדים
פסטיבל מדיטֵרַנֵה – פסטיבל בינלאומי למוזיקה, אמנות, קולנוע וטעמים מאגן הים התיכון. הפסטיבל החל ב-2013 ומתקיים במשך מספר ימים בחודשי מאי-יוני, מארח אמנים מהעולם ומישראל בארבעה מתחמי תרבות בעיר – באמפי אשדוד, במשכן לאמנויות הבמה, ביד לבנים ובכיכר העיר.
פסטיבל היין – אירוע שהחל ב-2009 המארח עשרות יקבים מרחבי ישראל המציגים יינות ישראלים ויינות מחוץ לישראל בפסטיבל יקבי בוטיק, דוכני טעימות, מכירת יינות, והרכבים מוזיקליים לאורכו של פארק לכיש, בחול המועד סוכות.
פסטיבל הבירה – החל ב-2010 ומתקיים בחודשי הקיץ בחוף מי-עמי. בחוף מוקם מתחם גדול ובו פאבים של מספר מותגי בירה מהארץ ומהעולם, ובמה מרכזית גדולה להופעות של זמרים ישראליים.
פסטיבל "עולים על הגל" – פסטיבל מוזיקה, אמנות ופולקלור שהחל ב-2003 בשיתוף משרד העלייה והקליטה, וחוגג את מפעל העלייה לישראל יחד עם אוכלוסיית העולים בעיר, כהוקרה לתרומתם לחברה.
פסטיבל VAV – פסטיבל היפ הופ המתקיים במרכזון רובע ו' מדי שנה מאז 2017. הפסטיבל מארח אמנים ומקיים תחרויות ראפינג וברייקדאנס בהן משתתף גם הציבור הרחב.
מדרחוב רוגוזין – פסטיבל המתרחש מדי קיץ בימי חמישי, במהלכם רחוב רוגוזין ברובע א' נסגר לתנועת כלי רכב והופך למדרחוב ובו מתקיימות הופעות חיות, מחזות לילדים ומופעי רחוב של להטוטנים, הולכי קביים, פסלים חיים וליצנים. מרבית האטרקציות נעשות כיום בידי התיאטרון העירוני, תיאטרון ברמוזה.
מימונה בפארק – אירוע זמר ים תיכוני בפארק בן-גוריון לכבוד חג המימונה שבו משתתפים זמרים ים-תיכוניים.
צעדת יום הניצחון – לציון יום השנה לניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית. באירוע משתתפים לוחמי מלחמת העולם השנייה כשעל גופם תלויים העיטורים והאותות בהם זכו במלחמה. הצעדה מתקיימת בבוקר 9 במאי או בסמוך אליו במדרחוב רוגוזין.
יום יהדות גאורגיה – מופע גדול המציג את התרבות הגאורגית עם מוזיקה וריקודים אותנטיים. האירוע מתקיים בסתיו באחד ממתחמי התרבות בעיר.
הפסטיבל הבינלאומי לריקודים סלוניים – אשדוד מארחת את התחרות הבינלאומית באולם הקריה בהשתתפות משלחות ושופטים מעשרות מדינות.
ספורט
שמאל|ממוזער|220px|הכניסה להיכל טוטו הקריה, 2017
באשדוד פועלות קבוצות של ענפי ספורט רבים. בכדורגל מייצגת את העיר קבוצת מועדון ספורט אשדוד המשחקת בליגת העל ומארחת באצטדיון הי"א, אצטדיון הכדורגל הרשמי של אשדוד ברובע א'. ב-2015 הוקמו מחדש הקבוצות הפועל אשדוד, המשחקת בליגה הלאומית (תחת השם "אדומים אשדוד") ומכבי עירוני אשדוד המשחקת בליגה א'. ב-2016 הוקמה מחדש קבוצת בית"ר אשדוד המשחקת בליגה ג', כמו גם קבוצות אחרות: אשדוד סיטי והפועל בני אשדוד. מגרש הבית של הקבוצות בליגות הנמוכות הוא אצטדיון הסינתטיקו.
בכדורסל מייצגות את אשדוד קבוצת הגברים של מכבי אשדוד שפורקה ב-2022 וחזרה לשחק ב-2023, וקבוצת מכבי בנות אשדוד המשתתפת בליגת העל בכדורסל נשים ובטורניר היורוקאפ. משחקי הבית של קבוצות הכדורסל מתקיימים בהיכל טוטו הקריה. בעיר פועלות שתי אגודות כדורסל נוספות המשתתפות בליגות הנמוכות; הפועל אשדוד ובית"ר אשדוד המארחות באולם "בני אשדוד" בתיכון מקיף ד'.
בענף הכדוריד מייצגות את העיר קבוצות הנשים והגברים של הפועל אשדוד בליגת העל בכדוריד. משחקי הבית של קבוצות הכדוריד מתקיימים באולם "בית הפיס" בתיכון מקיף ט'.
בענף הכדורעף, כדורעף חופים וכדורשת מייצגות את העיר קבוצות הנשים והגברים של מכבי AOV אשדוד בליגת העל בכדורעף ובליגת העל בכדורעף נשים. משחקי הבית של קבוצת הגברים מתקיימים באולם בית הספר היסודי "הקריה" ושל קבוצת הנשים באולם תיכון מקיף ח'.
השחייה האומנותית והשחייה התחרותית בעיר מיוצגות על ידי אגודת מכבי אשדוד. ענף הבדמינטון (כדור נוצה) בעיר מיוצג על ידי מועדון מכבי אשדוד מהוותיקים והמצליחים בישראל. ענף ההתעמלות האמנותית מיוצג על ידי הפועל סחלבים אשדוד. בעיר פועלות עשרות קבוצות ומועדונים בתחומי ספורט נוספים כמו שיט תחרותי, גלישת גלים, גלישת רוח, טניס, קריקט, היאבקות, ג'ודו, קראטה, טאקוונדו, ברידג' ובאולינג המשתתפות בתחרויות ארציות ובינלאומיות.
באשדוד פועל מועדון שחמט מצליח שהוקם ב-1994 שגידל שחקנים לנבחרת ישראל בתחרויות אליפות בינלאומיות. במועדון משחקים מאות תלמידים ותלמידות מכל בתי הספר בעיר.
ב-2023, כחלק מבנייתו של רובע פארק לכיש, החלה הקמתה של קריית הספורט העירונית החדשה, שצפויה לכלול את אצטדיון אשדוד, ובו 20 אלף מקומות, ושיחליף את אצטדיון הי"א הוותיק; ארנה למשחקי ספורט והופעות בת כ-5,000 מקומות; בריכת שחייה אולימפית עם יציע בן אלף מושבים; ומגרשי אימונים. במקביל, מתוכננת להיבנות בריביירה הדרומית קריית טניס, כדורעף-חופים וסקווש חדשה שתכלול כ-20 מגרשים ובהם גם מגרש מקורה עם טריבונה בת אלף מושבים.
אירועי ספורט עירוניים
מרוץ אשדוד – ריצה עממית ותחרותית על גבי שדרות משה דיין המקבילות לים. המרוץ מכיל מספר מקצים, לרצים, למבוגרים ולילדים, ומארח מדי שנה אלפי אנשים מאשדוד ומרחבי הארץ.
טריאתלון אשדוד – המתקיים כבר עשרות שנים – הפך ב-2007 לתחרות "טריאתלון אשדוד". ב-2005 המרוץ נערך במסגרת המכביה ה-17.
אליפות השיוט ע"ש עמוס – תחרות שיט ארצית שהחלה בשנת 2005 לזכרו של עמוס ליברמן, מדריך במועדון השיט העירוני, ומשתתפים בה כל מועדוני השיט בישראל.
הפנינג ההליכה השנתי – הפנינג הליכה ופעילויות ספורט שהחל ב-2010 ומתקיים לאורך שדרות משה דיין עם אלפי משתתפים מדי שנה. לאורך המסלול מתקיימות פעילויות אירוביות רבות.
רצועת החוף
ממוזער|שמאל|רצועת החוף הצפונית של העיר, 2022|220px
ממוזער|שמאל|הרחבה הציבורית בחוף הקשתות, 2023|220px
ממוזער|שמאל|"השוק הפתוח" בחניית חוף לידו ומגדל ה"מדרחוף" ברקע, 2011|220px
ממוזער|220px|טטרפודים מקושטים בגרפיטי של ONE LOVE, חוף אורנים, 2023
אשדוד משתרעת על פני רצועת חוף של כ-11 ק"מ, מתוכם כ-6 ק"מ בגבולות המרחב האורבני. בעיר שבעה חופי רחצה מוכרזים וחוף גולשים אחד. שבעת החופים נושאים את תו איכות הסביבה הבינלאומי הדגל הכחול, והם מהנקיים ביותר בישראל.
להלן חופי הרחצה מצפון לדרום:
חוף מי עמי – חוף הרחצה הקרוב ביותר לנמל, מערבית מרובע א'. נקרא על שם העיר מיאמי וחופי הים המפורסמים שלה. סמוך לחוף נמצאים ברים, אולמות אירועים, מסעדות, מבנה "לה ממוניה", בתי מלון קטנים וכן המקטע הראשון של טיילת החוף שהחלה להיבנות ב-2018.
חוף לידו – חוף רחצה מרכזי, מערבית מרובע א'. בחוף ממוקמים מגדל "המדרחוף" אשר מציג שעון שמש ומספר מסעדות. בימי רביעי מגיע לחניית החוף השוק הפתוח, מהשווקים הגדולים באזור הדרום. סמוך לחוף שוכן מלון "West".
חוף אורנים – החוף הראשון בעיר שנהיה לחוף רחצה מוכרז, נמצא מערבית מרובע ד'. יומיים בשנה במהלך הקיץ נערך באמפי-חוף אורנים הפסטיבל "חלון לים התיכון".
חוף "הקשתות" (בשמו הרשמי: חוף גנדי) – החוף המרכזי והגדול בעיר, נמצא מערבית מרובע ד'. סמוך לחוף שוכנות מסעדות רבות, פאבים, בתי קפה, מכון כושר ובריאות ואולמות אירועים גדולים, במבנה ארוך בעל קשתות, ומכאן שמו העממי. שמו הרשמי ניתן על שם השר רחבעם (גנדי) זאבי. בימי שבת נערכים ריקודי עם בכיכר הציבורית הגדולה, ולאורך טיילת החוף, רוכלים מוכרים חפצי אמנות שונים, בגדים וצעצועים. מדי קיץ נערך בטיילת פסטיבל "צלילי הים". לפי תוכנית החלוקה, שם יועד לעבור קו הגבול בין האזור היהודי המרכזי לאזור הערבי הדרומי – .
חוף גיל – חוף המיועד לגולשים, ממוקם בצמוד למרינה ולחוף הנפרד. נקרא על שמו של הגולש גיל שניאור שנהרג בתאונת גלישה בחופי העיר ב-2002. בחוף מתקיימות תחרויות גלישה ארציות אליהן מגיעים גולשים מכל רחבי הארץ.
החוף הנפרד – חוף רחצה המיועד לציבור הדתי והחרדי, נמצא מערבית מרובע י"א. החוף פתוח בשעות נפרדות לגברים ולנשים. סמוך לחוף נמצא רציף חנייה לאוטובוסים אשר מביאים מתרחצים מחוץ לעיר.
חוף י"א – חוף רחצה ותיק, מערבית מרובע י"א. בחוף מתחם דשא גדול, מסעדה ובתי קפה. סמוך לחוף נערכים בקיץ הרקדות זומבה המוניות והקרנות סרטים ליליות על גבי מסך ענק כחלק מאירועי "קיץ ישראלי באשדוד", וכן פועל בו מתחם כדורגל-מים ("ווטבול").
חוף ט"ו-באר שבע (חוף "הריביירה") – נמצא מערבית משדרות תל חי, בגבול שבין הרבעים ט"ו וי"ז. סמוך לחוף פועל בית המלון "לאונרדו פלאזה" ולצדו מוקם החל מ-2019 בית הלוחם.
פארקים
הגן הציבורי הגדול ביותר בעיר, הוא פארק אשדוד-ים. הוא נפתח בקיץ 2013, ושוכן במקום שנהוג היה להיקרא בפי התושבים "גבעת הטילים" בין רובע ד' לרובע המרינה. הפארק מכיל מרחבי דשא וגנים ייחודיים, בית קפה, טיילות היקפיות להולכי רגל ולרוכבי אופניים, אגם מלאכותי ובו מזרקת מים מוזיקלית ואטרקציות שיט, מתחם מגרשי ספורט גדול, סקייטפארק, פאמפטרק (רכיבת אופניים אתגרית), מצפורי נוף, ואת אמפי אשדוד.
לאורך הגדה הדרומית של נחל לכיש, צפונית לעיר, משתרע פארק לכיש אשדוד (פל"א), ובו מתחמי פינת חי וצפרות בהם מתקיימות לעיתים פעילויות של החברה להגנת הטבע. בפארק פועל גם מזח לשיט בסירות פדלים. מזרחית לפארק פועל "פארק אתגרים" המכיל מתקני ספורט אתגריים ומתקני שעשועים, ובקצהו המערבי, סמוך לשפכו, פועל חניון קראוונים.
לאורך רצועת החוף, במקטע שבין מצודת אשדוד-ים לחוף באר שבע ברובע ט"ו, משתרע פארק אקולוגי מצודת-ים אשדוד, בתחזוקת רשות הטבע והגנים, אשר נפתח בקיץ 2020. הפארק נמצא על שטחי החולות בהם קבורים שרידי העיר אשדוד-ים, ובו מסלולי הליכה, נקודות תצפית ומתחמים מוגנים לבעלי חיים.
שני גנים בולטים נוספים הם גן אלישבע, גן ציבורי גדול על שמה של אלישבע קפלן, אשת ראש הממשלה לוי אשכול אשר תרם רבות לפיתוחה של אשדוד בשנותיה הראשונות, השוכן ברובע א'; ופארק בן-גוריון, השני בגודלו בעיר, המשתרע במזרח רובע ב', ובתחומו נמצאים בית משפט השלום ואצטדיון הסינתטיקו בו מתאמנות קבוצות ספורט שונות. בכל אחד מרובעי העיר קיים גן מרכזי, דוגמת גן הלוחמים (רובע ב'), פארק נווה יהונתן (רובע ג'), פארק מגדלי התאומים (רובע ד'), פארק יגאל אלון (רובע ה'), פארק הסיטי (רובע הקריה), פארק גולדה מאיר (רובע י"א), פארק אדמונד ספרא (רובע י"ב) ופארק רוטשילד (רובע ט"ו).
תיירות ואתרי עניין
ממוזער|220px|מלון לאונרדו פלאזה בריביירה הדרומית, 2013
ממוזער|220px|חיי לילה בטיילת החוף ברובע א', 2024
ממוזער|האגם המלאכותי ברובע המרינה, 2024|220x220 פיקסלים
ממוזער|220px|הדיונה הגדולה
ממוזער|220px|גבעת יונה ובראשה המגדלור של נמל אשדוד, 2024
220px|ממוזער|שמאל|גשר עד הלום, 2013
החל מהעשור השני של המאה ה-21 התפתחה מגמת תנופה תיירותית באשדוד, בהובלת החברה העירונית לתיירות. למרות רצועת החוף הארוכה שלה ובניגוד לערי חוף אחרות דוגמת תל אביב, נתניה והרצליה, לא התפתח בעיר ענף תיירותי משמעותי.
נקודות המוקד המרכזיות לתיירות בעיר הן רצועת החוף, הפארקים ואתרי הטבע העירוני שלה, וכן מוסדות התרבות, הפסטיבלים העירוניים ומוסדות קולינריים בולטים. אשדוד נשענת בעיקר על תיירות פנים ישראלית, לצד יהודים-צרפתים המגיעים לנפוש בדירות קיט בעיר בעונת הקיץ, וכן תיירים ספורדיים מאוניות תענוגות העוגנות בנמל אשדוד, שממשיכים לאחר מכן למוקדי התיירות המרכזיים בישראל (ירושלים ותל אביב). בסמוך לרצועת החוף פועלים שני בתי מלון גדולים: מלון "West" אשר נפתח ב-2012 ברמת אירוח גבוהה סמוך לחוף לידו, ומלון "לאונרדו פלאזה" מרשת מלונות פתאל אשר נפתח ב-2014 בריביירה הדרומית.
באשדוד נבנית בשנים האחרונות בהדרגה טיילת מלונאות, נופש ומסחר, כחלק מתוכנית אסטרטגית לפיתוח חוף הים שמושקעים בה מאות מיליוני שקלים. ב-2018 הסתיימו העבודות על המקטע הראשון של טיילת החוף בצפון העיר, בין חוף מי-עמי לחוף לידו, והמקטע השני בין חוף לידו לחוף אורנים, מצוי בבנייה. הטיילת צפויה להתחבר בהמשך לטיילת חוף הקשתות וכן לכיכר המרכזית ברובע המרינה, וצפויים לפעול בה ובסמוך אליה מלונות, אטרקציות ונקודות מסחר רבות. מהירידה לחוף לידו ועד לכיכר עין השמש נמשכת לאורך כשלושה קילומטרים גם טיילת ספורט ונופש על שמו של רוברט חיים, ראש המועצה הראשון של העיר.
לצד זאת, מצויים בשטחה המוניציפלי של העיר מספר אתרי עניין, מלבד מצודת אשדוד-ים:
דרום-מזרחית לעיר מתנשאת הדיונה הגדולה, שמורת טבע חולית, ואחת הבודדות שנותרו בארץ בין חדרה לגדרה. גובה הדיונה 30 מטר, אורכה 350 מטר ואורך שיפועה 35 מטר. בדיונה ובחולות שסמוכים לה חיים עשרות צבאים, סמורים, תנים, שועלים, ארנבות וזוחלים. המקום משמש גם כאתר לטיולי ג'יפים ולסיורים לימודיים.
בצפון-מערב העיר, דרומית לנמל אשדוד, נמצאת גבעת יונה. הגבעה מתנשאת לגובה של 53 מטרים מעל פני הים ולה תצפית של 360 מעלות על הנמל, העיר, נחל לכיש והים התיכון. על פי המסורת המקומית הקדומה, במקום זה נפלט יונה הנביא מהים על ידי לווייתן. על הגבעה מתנשא המגדלור של נמל אשדוד שיצא מכלל שימוש ולצדו מגדלי מים מקוּמה של העיר, וכן מסעדה. ב-2012 התגלו במקום שרידים ארכאולוגיים המיוחסים לנמל הקדום של אשדוד.
ביציאה הדרומית מהעיר ממוקם גשר עד הלום (כונה בערבית לפני מלחמת העצמאות "ג'סר איסדוד"), החוצה את כביש 4, והוא המקום הצפוני ביותר אליו הגיע הצבא המצרי עם פלישתו למדינת ישראל במלחמת העצמאות. הגשר נבנה בסוף המאה ה-19 על ידי השלטון העות'מאני, שבנה אותו על גבי יסודות של גשר מהתקופה הרומית, מעל נחל לכיש ("ואדי סוכריר"). במהלך המרד הערבי הגדול הקימו שלטונות המנדט הבריטי עמדת פילבוקס לשם הגנה על הגשר מפני תושבי איסדוד הערבים שניסו להרוס אותו. חטיבת גבעתי פוצצה את הגשר בעת מבצע ברק והגשר שוקם לאחר מלחמת העצמאות. ממערב לגשר נמצא פארק עד הלום ובו קיר הנצחה לנופלים בקרב עד הלום, ואובליסק לזכר החללים המצריים במלחמה שהונח ב-1987 במסגרת הסכם השלום עם מצרים.
אנדרטאות
באשדוד יש מספר אנדרטאות לנספים במערכות ישראל, בפעולות האיבה ובקהילות היהודיות בעולם:
האנדרטה לזכר בני אשדוד שנפלו במערכות ישראל נמצאת ברחבה בקרן הרחובות הרצל והחלוצים, הוקמה בשנת 2000 ועוצבה בידי האמן משה סעידי.
בפארק בן-גוריון, בכניסה לרובע ב' (פינת שדרות יצחק הנשיא ושדרות בני-ברית), ניצבת האנדרטה לנופלים על שחרור אשדוד במלחמת העצמאות.
בגן אלישבע ברובע א', ניצבת האנדרטה לחללי חיל הים. בתחילה היא הוקמה לזכר 47 חללי המשחתת אח"י אילת שטובעה ב-20 באוקטובר 1967 ליד נמל פורט סעיד, ולאחר זמן מה היא נקבעה כאנדרטה לכל חללי חיל הים במערכות ישראל. האנדרטה מעוצבת בצורת אונייה וטקס הזיכרון השנתי לחללי חיל הים נערך בה מדי שנה.
סמוך לשדרות משה דיין ברובע ד', ניצב פסל "שמשון הגיבור", הממוטט את עמודי מקדש דגון. הפסל נוצר על ידי האמן ברוך וינד לזכר גיבורי השואה ומלחמות ישראל.
בסמוך לגן אלישבע, בכיכר הנר, ניצבת "אנדרטת הנר" לזכר בני אשדוד שנפלו במלחמות ישראל. האנדרטה, בדמות נר דולק, נוצרה ב-1971 על ידי מתילדה הלפרין, אם שכולה.
ברחוב דב גור ברובע ו' ממוקמת אנדרטה לזכרם של מעפילי הספינה אגוז, שטבעה בדרכה לחופי ישראל ממרוקו. בירידה לחוף הקשתות ממוקמות שתי אנדרטאות נוספות להנצחת החללים ומפעל ההעפלה החשאי ממרוקו – אנדרטת "צל ואור" ו"ממוריאל הזיכרון", לזכר לוחמי המוסד שנפלו במחתרת היהודית במרוקו.
בכניסה הצפונית לחוף גנדי ניצבת אנדרטה לזכר חללי ספינות המעפילים סטרומה ומפקורה, שיצר האמן ברוך וינד.
בפארק "מגדלי התאומים" שברובע ד' ממוקמת אנדרטה לזכר הנרצחים בפיגועי 11 בספטמבר, וביניהם 5 ישראלים, אחת מהן תושבת אשדוד.
בשדרות בן-גוריון פינת שדרות הרצל נמצאת אנדרטה לזכר 10 הנרצחים בפיגוע בנמל אשדוד שנרצחו בפיגוע התאבדות כפול בנמל ב-14 במרץ 2004. האנדרטה מורכבת מגשר מתכת מבוקע ומעליו מרחפים שחפים.
בכיכר שבין רובע י' לרובע י"ג הוקמה ב-2005 אנדרטה לציון 60 שנים לניצחון בעלות הברית את גרמניה הנאצית ולחיילים היהודים שנפלו במלחמה.
בפארק אשדוד-ים נחנכה ב-2018 אנדרטת הקשת הכפולה לזכר הנספים היהודים ברעידת האדמה באגאדיר (1960) שבמרוקו.
טבע עירוני
בסקר טבע עירוני נמצאו במרחב המוניציפלי של אשדוד 443 מיני צומח, 189 מיני בעלי חיים ו-32 אתרי טבע עירוני.
בתי גידול – חולות ניצנים, בית גידול לח, רצועת החוף, משארי כורכר ושטחים חקלאיים.
נחל לכיש – בשטחו מקננים עופות מים רבים. חישות הקנים הנרחבות בשטח הן בית למגוון ציפורי שיר. בריכות המים הרדודות הנמצאות באזור היבש של הנחל מהוות גורם משיכה בעת נדידת עופות.
צומח – 26 מינים נדירים מאוד או כאלה המוגדרים , ביניהם: אגמון שרוע, אולדנית הכף, אירוס הארגמן, בן חילף הביצות, גומא שרוני, גלדן מוארך, חרחבינה חופית ועוד.
יערות וחורשים – הריכוז הגדול ביותר של עצי שיטה מלבינה בישראל, וכן שבעה חורשות ויערות נטועים. בעורף החוף קיימים אתרי חורש של אשלים.
עופות – 145 מיני עופות, מתוכם 49 מינים המקננים בעיר.
יונקים – צבי ארץ ישראלי, חזיר בר, שועל מצוי, ארנבת, קיפוד מצוי, גרביל החוף, גרביל החולות, ירבוע החולות, תן זהוב, גירית מצויה, זאב וקרקל.
פרפרים – 16 מיני פרפרים.
זוחלים – נחש חולות, ארבע קו מצוי, צפע ארצישראלי, זיקית מצויה, נחושית חולות, שנונית חולות, כוח אפור ועוד.
ערים תאומות
ממוזער|220px|אלן ז'ופה, ראש העיר התאומה בורדו, בביקור באשדוד, עם ראש העירייה ד"ר יחיאל לסרי, 2013
לאשדוד 12 ערים תאומות:
ראו גם
יקירי העיר אשדוד
לקריאה נוספת
– ארכיון מקוון המכיל מידע היסטורי ועדכני אודות העיר
ספרים
מאמרים
תכנון והתפתחות העיר
קישורים חיצוניים
(ראו גם: מפת GIS עירונית)
המילון האשדודי המלא – השפה המקומית הייחודית לעיר, באתר אשדוד און-ליין
ישראל רוגוזין מציג את התוכניות של תעשיות רוגוזין לפנחס ספיר, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 2:21)
יריית אבן הפינה לתעשיות רוגוזין באשדוד, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 5:12)
חנוכת רחוב רוגוזין ושדרות בני ברית, יומני כרמל, נובמבר 1958, (התחלה 4:24)
מפת אזור אשדוד, 1959 (הדפסת 1960) – אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
סרט תיעודי על אשדוד, יולי 1961 | קריינות באנגלית | קריינות ברוסית |
סרט תיעודי על אשדוד מ-1965. בימוי: נתן גרוס
אשדוד בימי מבצע עופרת יצוקה | סרטון 1 | סרטון 2 | סרטון 3 | סרטון 4 | סרטון 5 | ינואר 2009, ארכיון AP
צילום אווירי של אשדוד בדילוגי זמן על פני 4 עשורים (1984 עד 2022), באתר Google Earth
"קרדיט צילום", תערוכה של 151 צילומי אשדוד על ידי 63 תושבי העיר, באתר עיריית אשדוד, אפריל 2021
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1956
קטגוריה:מישור החוף הדרומי
קטגוריה:ישראל: ערים מתוכננות
קטגוריה:ישראל: ערי נמל
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:פורום ה-15
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:ערים במחוז הדרום
| 2024-10-07T06:54:08
|
חג ההודיה
|
חג ההודיה (באנגלית: Thanksgiving Day) הוא חג אזרחי הנחוג באמריקה הצפונית, שבו מבטאים אסירות תודה על יבולי הסתיו והכרת תודה כללית לאלוהים.
מקור המנהג לערוך סעודת חג החל כבר בשנה הראשונה של ההתיישבות החדשה בארצות הברית. המתיישבים הראשונים נתקלו בקשיי התאקלמות רבים; הם לא הצליחו לגדל חיטה ומצבם הכלכלי והבריאותי התדרדר מאוד. רק לאחר שקיבלו עזרה מהילידים האמריקאים (אינדיאנים), החלה התאוששות. הם ידעו על חג האסיף היהודי הקדום סוכות, שבו נהגו היהודים לשמוח בתוצרת החקלאית שאספו ולהודות לאלוהים על כך, והחליטו לעשות כדוגמתם ולערוך סעודה חגיגית כהודיה לאלפרופסור רוברט אמונס, ספר 'תודה', עמוד 114.
בארצות הברית - נחוג ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר, על פי מועד שנקבע בארצות הברית בשנת 1941 בהחלטה מיוחדת של הקונגרס ובחתימתו של הנשיא פרנקלין רוזוולט; בקנדה - נחוג ביום שני השני של חודש אוקטובר.
היסטוריה
בארצות הברית
שמאל|ממוזער|250px|תרנגול הודו צלוי בתנור
250px|שמאל|ממוזער|ארוחת ערב אמריקאית מסורתית לחג ההודיה
מקור המנהג לערוך סעודת חג החל כבר בשנה הראשונה של ההתיישבות החדשה בארצות הברית. המתיישבים הראשונים נתקלו בקשיי התאקלמות רבים; הם לא הצליחו לגדל חיטה ומצבם הכלכלי והבריאותי התדרדר מאוד. רק לאחר שקיבלו עזרה מהילידים האמריקאים, החלה התאוששות. הסעודה שהתקיימה ב-8 בספטמבר כללה את יבולי השנה האופייניים למושבות הראשונות (תירס, דלעת, בטטות ותפוחי אדמה), עם הזמן התפשט מנהג זה לשאר המושבות, עד שב-1863 החליט הנשיא לינקולן להפוך את היום לחג לאומי. לינקולן קורא אותו יום להודיה, תהילה, תשובה ותפילה.
חנינת תרנגול הודו
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא ברק אובמה בטקס החנינה השנתי לתרנגול הודו, 2011
במסגרת חג זה מתרחשת בנוסף חנינה נשיאותית המכונה "חנינת תרנגול ההודו" בה מעניק נשיא ארצות הברית "חנינה" לתרנגול הודו לרגל החג, ובכך מציל אותו ממוות.
מקורה של המסורת במנהגם של אנשי התאחדות ההודו ומועצת הלול והביצים בארצות הברית להעניק מדי שנה תרנגול חי לנשיא, לצורך הגשתו בארוחת חג ההודיה. תחילתו של מנהג זה בימי כהונתו של הנשיא הארי טרומן.
הנשיא הראשון שידוע ששחרר את התרנגול שהוענק לו היה ג'ון קנדי, שעשה זאת באופן ספונטני ולא רשמי כשאמר "בואו פשוט נשמור אותו". הנשיא שהחל את מסורת החנינה הנשיאותית היה ג'ורג' בוש האב. "הוא לא יסיים על שולחן ארוחת הערב של אף אחד, לא הבחור הזה", אמר בוש על התרנגול שהוענק לו ב-1989. מאז העניקו כל נשיאי ארצות הברית חנינות רשמיות לתרנגולים שניתנו להם. החנינה ניתנת בטקס הנערך בגן הוורדים של הבית הלבן, במהלכו נוהגים הנשיאים להשמיע הערות מבודחות.
בטקס החנינה משתתפים בכל שנה שני תרנגולים, למקרה שאחד מהם לא יוכל "למלא את חובותיו", ושניהם זוכים לחנינה. בעבר נשלחו התרנגולים המשוחררים לחווה בווירג'יניה, ולאחר מכן לדיסנילנד או לדיסניוורלד, שם שימשו אורחי כבוד בתהלוכת חג ההודיה. התרנגולים המיועדים לחנינה מאומנים לעמוד ברעשים חזקים ובהבזקי מצלמות כדי שיוכלו להשתתף בטקס. מאחר שהם מגודלים באותם תנאים כמו התרנגולים המיועדים לשחיטה, בדרך כלל הם אינם מאריכים ימים לאחר שחרורם.
בקנדה
החל משנת 1879 החג מצוין גם בקנדה באופן קבוע. לאורך השנים חלו שינויים במועדי החג, ובשנת 1957 נקבע רשמית להיות ביום שני השני של חודש אוקטובר. התאריך נקבע לזמן זה הואיל וזהו זמן סיום הבשלת היבולים והקציר בקנדה, שעקב שעות האור הארוכות בקיץ מבשילים בה היבולים מוקדם יחסית למדינות דרומיות יותר, וגם עקב הקרבה לתאריך גילוי אמריקה על ידי קולומבוס (12 באוקטובר 1492).
חג ההודיה יום חג פדרלי לעובדים הפדרליים, וכן יום חג כללי מוכרז בחוק ברוב הפרובינציות והטריטוריות (להוציא ניופאונדלנד ולברדור, נובה סקוטיה ואי הנסיך אדוארד).
מנהגי החג
סעודת החג מהווה את מוקד החג. זוהי ארוחת ערב גדולה, שמתחילה בשעות אחר הצהריים. אוכלים בה בעיקר תרנגול הודו
צלוי, ולכן מכונה החג גם "יום תרנגול ההודו". מעריכים כי כ-45 מיליון
תרנגולי הודו נאכלים בארצות הברית ביום זה, אם כי יש הסוברים שהערכות אלה
מוגזמות.
המאכלים האופייניים לחג מבוססים על רכיבי מזון שהתגלו לאדם הלבן עם גילוי אמריקה ולא היו ידועים בעולם הישן, כגון חמוציות, תירס, פקעות מאכל, וכן יבולי סתיו ויבולים כתומים המזכירים את צבעי הסתיו, כגון דלעת, בטטה, גזר, אפרסקים וכיוצא באלה. זאת אף על פי שהמאכלים הללו (בהם תרנגול ההודו) לא נאכלו בסעודה הראשונה.
יהודים בחג ההודיה
מרבית יהודי ארצות הברית נוהגים לחגוג את חג ההודיה, שכן מבחינתם הוא אינו חג בעל אופי נוצרי אדוק כפי שהיה כשהחלה דרכו. חלק מהרבנים האורתודוקסים מאשרים ליהודים לחגוג את חג ההודיה, אולם ישנם גם רבנים רבים שמתנגדים לכך, משום "חוקות הגויים". כשנשאל על כך הרב משה פיינשטיין, הוא השיב שאין בעיה הלכתית לציין את חג ההודיה (אם כי ראוי להחמיר), אך יש לאסור את סעודות החג משום חוקות הגויים. לעומתם, היהדות הרפורמית תומכת באופן גורף בחגיגת חג ההודיה.
ראו גם
אמנת המייפלאואר
מושבת פלימות'
מססואיט
סאנקסגיביקה
סקוואנטו
קישורים חיצוניים
רחל דרוק, מהודו ועד האפר ווסט סייד: יהודים וחג ההודיה, בבלוג אנו – מוזיאון העם היהודי, נובמבר 2018
הערות שוליים
קטגוריה:חגים אמריקאיים
קטגוריה:קנדה: תרבות
קטגוריה:אירועים בחודש נובמבר
קטגוריה:מועדים נוצריים
קטגוריה:מנהגים נוצריים
קטגוריה:יום שני
קטגוריה:יום חמישי
| 2024-09-26T11:27:46
|
1 בנובמבר
|
1 בנובמבר הוא היום ה־305 בשנה בלוח הגרגוריאני (306 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 60 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
שמאל|ממוזער|220px|"בריאת האדם" מאת מיכלאנג'לו, פרט מתקרת הקפלה הסיסטינית
שמאל|ממוזער|220px|קיסוס מייק, הפיצוץ הראשון של פצצת המימן
1141 – מסתיים שלטונה של מתילדה הקיסרית כאשר בן דודה סטיבן מבלואה לוקח בחזרה את כתר אנגליה
1210 – מלך אנגליה ג'ון החל לאסור יהודים
1349 – הדוכס של מחוז בראבנט מורה על הוצאה להורג של כל יהודי בריסל בהאשמה שהם מרעילים בארות מים
1512 – הקפלה הסיסטינית נפתחת לציבור לראשונה לאחר סיום ציור התקרה על ידי מיכלאנג'לו
1520 – פרדיננד מגלן חוצה לראשונה את מצר מגלן
1604 – ויליאם שייקספיר מעלה לראשונה את המחזה "אותלו" בלונדון
1671 – המלך הצרפתי לואי ה 14 ושליט גרמניה לאופולד הראשון חותמים על ברית סודית כנגד הולנד
1755 – בין 60,000 ל-90,000 הרוגים ברעידת האדמה בליסבון (1755)
1800 – ג'ון אדמס הופך לראשון נשיאי ארצות הברית המתגורר בבית הלבן
1814 – קונגרס וינה נפתח במטרה לשרטט מחדש את גבולות אירופה לאחר תבוסת צרפת במלחמות נפוליאון
1894 – ניקולאי השני מוכתר כצאר החדש של רוסיה לאחר מות אביו אלכסנדר השלישי
1897 – נוסדה קבוצת הכדורגל האיטלקית יובנטוס
1913 – פחות משבוע לאחר ההבטחה האמריקנית לאי התערבות דורש נשיא ארצות הברית את התפטרותו של הרודן המקסיקני הוארטה
1914 – קרב קורונל במלחמת העולם הראשונה. שייטת גרמנית בפיקוד גראף מקסימיליאן פון שפה מביסה שייטת בריטית בפיקוד סר כריסטופר קראדוק
1914 – האימפריה העות'מאנית מצטרפת למלחמת העולם הראשונה
1914 – פאול פון הינדנבורג ממונה למרשל החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה
1922 – פירוק האימפריה העות'מאנית
1922 – המלכה וילהלמינה פותחת את המוזיאון הימי של הולנד באמסטרדם
1927 – הלירה ארץ ישראלית נכנסת למחזור בארץ ישראל ומחליפה את הלירה המצרית על ידי שלטונות המנדט
1936 – בניטו מוסוליני מתאר את הברית בין גרמניה לאיטליה כ"ציר"
1941 – צ'טניקים תוקפים פרטיזנים של טיטו באוזיצ'ה, יוגוסלביה
1943 – עשרים לוחמי הלח"י ברחו ממחנה המעצר לטרון, דרך מנהרה באורך 70 מ'
1945 – פוצצו מסילות רכבת ברחבי א"י בליל הרכבות
1950 – דוד בן-גוריון מציג את ממשלת ישראל השנייה בפני הכנסת
1950 – לאומנים פורטוריקנים מנסים להתנקש בחייו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן בבלייר האוז
1951 – מוקם קואופרטיב "אגד" לתחבורה ציבורית בישראל
1952 – קיסוס מייק – ארצות הברית עורכת את הפיצוץ הנסיוני הראשון של פצצת מימן
1953 – מופעל הכבשן של בית החרושת "חרסה" בבאר שבע
1954 – פתיחת מלחמת העצמאות של אלג'יריה
1954 – גנרל פולגנציו בטיסטה נבחר לנשיא קובה
1955 – צעיר אמריקני מטמין פצצה במטוס שבו נוסעת אמו, בתקווה להשיג את ביטוח החיים שלה, וגורם להתרסקות טיסה 692 של יונייטד איירליינס
1956 – ממשלת הונגריה בראשות אימרה נוג' פורשת מברית ורשה
1959 – פטריס לומומבה נעצר בקונגו הבלגית
1960 – אמנת בנלוקס נכנסת לתוקף
1962 – יוון מצטרפת לשוק האירופי המשותף
1968 – פתיחת האוניברסיטה של סורינאם
1974 – ארגון האו"ם מאשר את עצמאותה של קפריסין
1981 – מדינת האי אנטיגואה וברבודה מקבלת עצמאות מבריטניה
1985 – המע"מ מבוטל באילת
1986 – מוגש דו"ח ועדת לנדוי לחקר שיטות החקירה של השב"כ, בעקבות פרשת קו 300
1988 – הליכוד בראשות יצחק שמיר זוכה בבחירות לכנסת ה-12
1993 – האיחוד האירופי נוסד, עם כניסתה לתוקף של אמנת מאסטריכט
1998 – הקמת בית הדין האירופי לזכויות אדם
2005 – האו"ם מאשר את ההחלטה לפיה ה-27 בינואר יהיה יום הזיכרון הבינלאומי לשואה
2012 – ג'ימייל של חברת גוגל הופך להיות שירות הדואר האלקטרוני הפופולרי ביותר
2017 – ערוץ 2 התפצל לערוצים קשת 12 ורשת 13 לאחר 24 שנות שידור
2021 – מגפת הקורונה: מספר מקרי המוות שנרשמו כתוצאה מהמגפה עולה על 5 מיליון
2022 – הבחירות לכנסת העשרים וחמש
נולדו
ממוזער|231x231 פיקסלים|רפיק אל-חרירי
846 – לואי השני, מלך פרנקיה המערבית (נפטר ב-879)
1339 – רודולף הרביעי, דוכס אוסטריה (נפטר ב-1365)
1351 – לאופולד השלישי, דוכס אוסטריה (נפטר ב-1386)
1500 – בנוונוטו צ'ליני, צורף ופסל איטלקי (נפטר ב-1571)
1530 – אטיין דה לה בואסי, סופר ופילוסוף צרפתי (נפטר ב-1563)
1596 – פייטרו דה קורטונה, צייר, אדריכל ומעצב פנים (נפטר ב-1669)
1880 – שלום אש, משורר יהודי שכתב ביידיש (נפטר ב-1957)
1880 – אלפרד וגנר, מדען גרמני רב-תחומי שהתפרסם בזכות התאוריה שפיתח על נדידת היבשות (נפטר ב-1930)
1889 – האנה הך, ציירת גרמנייה (נפטרה ב-1978)
1897 – ירוחם ורדימון, מראשוני הקולנוע הישראלי, מחנך וחוקר האות והלשון העברית (נפטר ב-1968)
1914 – משה טייטלבוים, האדמו"ר של חסידות סאטמר (נפטר ב-2006)
1919 – פטר מירום, צלם ישראלי (נפטר ב-2022)
1923 – ויקטוריה דה לוס אנחלס, זמרת אופרה קטלאנית (נפטרה ב-2005)
1923 – מנחם אלון, שופט בית המשפט העליון (נפטר ב-2013)
1923 – אימרה ורגה, פסל, צייר ומעצב גרפי הונגרי (נפטר ב-2019)
1923 – אליעזר בן-עמי, חבר מחתרת לח"י, התפרסם בהכנת שני "רימוני התפוז" עבור משה ברזני ומאיר פיינשטיין (נפטר ב-2023)
1924 – אהרן אוזן, שר וחבר הכנסת, ממיסדי תמ"י (נפטר ב-2007)
1924 – דונלד מייניג, פרופסור אמריקאי לגאוגרפיה (נפטר ב-2020)
1925 – דוד אשרי, פרופסור בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (נפטר ב-2000)
1926 – לו דונלדסון, סקסופוניסט אלט
1927 – מרסל אופולס, במאי קולנוע צרפתי ממוצא יהודי
1929 – ד. אליר, משורר ישראלי (נפטר ב-2017)
1929 – שלמה אקשטיין, פרופסור לכלכלה, שכיהן כנשיא אוניברסיטת בר-אילן בין השנים 1992–1996 (נפטר ב-2020)
1931 – יוסף גוטפרוינד, מאמן היאבקות ושופט וחבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נרצח ב-1972)
1931 – דמיטרי בשקירוב, פסנתרן ומורה רוסי (נפטר ב-2021)
1932 – יאיר קריידמן, שחמטאי ישראלי
1935 – אדוארד סעיד, אינטלקטואל ומבקר ספרותי פלסטיני (נפטר ב-2003)
1937 – מיכה שגריר, במאי קולנוע ומפיק ישראלי (נפטר ב-2015)
1937 – עודד מרום, מפקד טייסת 101 מיראז'ים במלחמת ההתשה, אלוף הפלות 11 מטוסי אויב
1940 – עודד אברמסקי, נוירולוג ישראלי
1942 – לארי פלינט, מוציא לאור אמריקאי (נפטר ב-2021)
1943 – אלפיו באסילה, כדורגלן ומאמן ארגנטינאי
1944 – רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון (נרצח ב-2005)
1944 – בובי הינן, מתאבק מקצועי ב-WWE ועוזרו של אנדרה הענק (נפטר ב-2017)
1945 – ג'ון לויטאו, חייל אמריקאי יהודי, עוטר במדליית הכבוד (נפטר ב-2000)
1953 – באלדי אולייר, גיטריסט, מלחין ומעבד מוזיקלי ישראלי
1961 – אן דונובן, שחקנית כדורסל אמריקנית (נפטרה ב-2018)
1962 – אנתוני קידיס, סולן הרד הוט צ'ילי פפרז
1966 – צורי מימון, במאי קולנוע, מפיק ותסריטאי ישראלי
1968 – שרון כהן, במאי דיבוב, מדבב, מתרגם, מוזיקאי ושחקן ישראלי
1969 – אבי פלד, תת-אלוף בצה"ל
1972 – טוני קולט, שחקנית אוסטרלית
1972 – יהלי סובול, סולן להקת מוניקה סקס
1973 – אישווריה ראי, שחקנית ודוגמנית הודית
1979 – דקלה אלקסלסי, שחקנית, במאית ותסריטאית ישראלית
1981 – פנינה תמנו-שטה, שרת התפוצות מטעם מפלגת כחול לבן, עיתונאית לשעבר
1983 – ג'ייפי קופר, זמר-יוצר אנגלי
1986 – פן בדג'לי, שחקן אמריקאי
1990 – אלי בבייב, כדורגלן ישראלי
1994 – פבלו ויטאר, זמרת, מלחינה ודראג קווין ברזילאית
1996 – ליל פיפ, ראפר, זמר, פזמונאי ודוגמן אמריקאי-שוודי
נפטרו
ממוזער|201x201 פיקסלים|אלכסנדר השלישי
1391 – אמדאו השביעי, רוזן סבויה (נולד ב-1360)
1860 – שרלוטה, נסיכת פרוסיה (אלכסנדרה פיודורובנה), רעייתו של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה (נולדה ב-1798)
1894 – אלכסנדר השלישי "עושה השלום", צאר האימפריה הרוסית (נולד ב-1845)
1903 – תאודור מומזן, היסטוריון גרמני, אחד מהמשפיעים והחשובים בהיסטוריונים של רומא העתיקה בעת החדשה. זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1902 (נולד ב-1817)
1907 – אלפרד ז'ארי, סופר, משורר ומחזאי צרפתי (נולד ב-1873)
1938 – פרנסיס ז'ם, משורר צרפתי (נולד ב-1868)
1955 – דייל קרנגי, סופר, מפתח שיטת קרנגי למודעות עצמית ודיבור לפני קהל (נולד ב-1888)
1955 – רונלד סטורס, המושל הבריטי הראשון של ירושלים בראשית ימי המנדט הבריטי (נולד ב-1881)
1957 – מאיר ברנר, חלוץ ופועל, מאנשי העלייה השנייה (נולד ב-1898)
2002 – ישראל עמיר, מפקד חיל האוויר הישראלי הראשון (נולד ב-1902)
2005 – שלמה גלעד, אדריכל ישראלי (נולד ב-1922)
2005 – מייקל פילר, תסריטאי ומפיק טלוויזיה אמריקאי, שהיה מפורסם ביותר בשל תרומתו לזיכיון "מסע בין כוכבים" (נולד ב-1948)
2006 – אדריאן שלי, שחקנית, תסריטאית ובמאית קולנוע אמריקנית (נולדה ב-1966)
2014 – שבתי טבת, עיתונאי, ביוגרף וסופר ישראלי, חתן פרס ישראל לשנת תשס"ה (נולד ב-1925)
2019 – דני נישליס, עסקן ואיש תקשורת ישראלי, ממייסדי הרדיו האזורי בישראל ורדיו חיפה (נולד ב-1956)
2020 – צבי לוז, סופר וחוקר ספרות ישראלי (נולד ב-1930)
2020 – יוסף גולדשטיין, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1932)
2021 – אהרן בק, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי יהודי אמריקאי ופרופסור באוניברסיטת פנסילבניה (נולד ב-1921)
2022 – משה העליון, ניצול שואה, משורר, מתרגם וסופר (נולד ב-1925)
2022 – מקס מייבן, קוסם ומנטליסט אמריקאי יהודי (נולד ב-1950)
2022 – טייקאוף, ראפר אמריקאי, חבר בהרכב מיגוס (נולד ב-1994)
2023 – בוב נייט, מאמן כדורסל בליגת המכללות האמריקאית (נולד ב-1940)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום כל הקדושים בנצרות המערבית
יום הטבעונות העולמי
31 באוקטובר – 2 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
כ א
קטגוריה:נובמבר
| 2024-08-02T19:24:33
|
ברט ברמן
|
ברט ברמן (נולד ב-ז' בטבת ה'תרצ"ט, 29 בדצמבר 1938, רוטרדם) הוא פסנתרן ומלחין הולנדי-ישראלי, תושב תל מונד. מוכר כמבצע של פרנץ שוברט ומוזיקה קלאסית בת זמננו. למד אצל יאפ ספאנדרמן באקדמיה למוזיקה של אמסטרדם. השתלם עם תאו בראונס ואלפרד ברנדל.
כסולן זכה בפרס ההצטיינות ההולנדי, עיטור חברי הקונצרטחבאו, הפרס הראשון בתחרות גאודאמוס למבצעים ותחרויות סולניות נוספות. בטרם עלייתו לישראל, שימש במקביל מרצה בכיר למקצוע הפסנתר באקדמיות למוזיקה של רוטרדם וארנהם. בישראל, היה עורך במכון למוסיקה ישראלית ונגן בסינפונייטה הישראלית באר שבע.
ברמן מופיע בישראל, אירופה וארצות הברית כסולן ובהרכבים קאמריים. כסולן, ניגן עם תזמורות רבות בהולנד וישראל, בהן התזמורת הפילהרמונית של רוטרדם, התזמורת הסימפונית ירושלים, התזמורת הסימפונית של ארנהם, תזמורת הרדיו ההולנדית והסינפונייטה הישראלית באר שבע. הוא מרבה להופיע עם ההרכבים "שלישיית תמר", עם הכנר יצחק שגב והצ'לן אליעזר רואן, "דואו 4", עם הפסנתרן מאיר ויזל, ועם זמרים רבים, בהם בת-שבע צייזלר. מופיע עם החלילנית ההולנדית אבי דה קוואנט מאז 1970. בעבר התפרסמו הרכביו "אנסמבל M" בניצוח דוד פורסלין ו-"דואו באר שבע" עם הפסנתרנית המנוחה שרה פוקסון. בעונות 2004–2008 ליווה בפסנתר את ההפקה המחודשת של הקברט הסאטירי את ואני והמלחמה הבאה מאת חנוך לוין, ב-2007 היה פסנתרן ומנהל מוזיקלי בהפקה "שוברט פלוס" של אלכס כגן וב-2011–2015 סולן אורח של רביעיית זמיר. ב-2014 יצא בתוכנית חדשה ל-2 פסנתרים ב-8 ידיים על בסיס דואו 4.
ברמן הקליט 3 אלבומי יחיד, 3 אלבומים בצמדי פסנתרנים והשתתף ב-18 אלבומים עם מבצעים נוספים. הקליט רבות לתחנות רדיו בגרמניה, הולנד, ישראל ואירלנד והשתתף בתוכניות טלוויזיה בארצות הברית, הולנד וישראל. הופיע פעמיים בימי המוזיקה העולמיים ICSM, פסטיבל הולנד, פסטיבל ישראל ופסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון ופעם יחידה בשלל פסטיבלים יוקרתיים ברחבי אירופה וישראל.
לצד עבודתו כמבצע, עורך ומורה, ברמן הלחין יצירות רבות, בהן קדנצות לכל הקונצ'רטי לפסנתר של היידן, מוצרט ובטהובן, מוזיקה למחזות הולנדיות, סיומים ליצירות בלתי גמורות ותפקידי פסנתר נוספים ליצירות של מוציו קלמנטי ודניאל שטיבלט. סיומיו לסונאטות הבלתי גמורות של שוברט ולאמנות הפוגה של יוהאן סבסטיאן באך זכו לפרסום ניכר.
דיסקוגרפיה
השתתפות אלבומים אוספים פסנתר סולו ברט ברמן, פסנתר: פרינד, הקסטר, לוונדי, דה פריס, קליינבוסינק (הולנד, 1978)
פרנץ שוברט: סונאטות (בלתי) גמורות לפסנתר (הולנד, 1997; ארצות הברית, 2021)
פרנץ שוברט: סונאטות מוקדמות (ארצות הברית, 2022) חיה ארבל: יצירות (ישראל, 1998)
בן-ציון אורגד: מחוות צליל (ישראל, 2006)
מקס שטרן: נבל וכינור (ישראל, 2007) צמדי פסנתרנים פרנץ שוברט: מוזיקה לפסנתר בארבע ידיים (אנגליה/ישראל, 1983; ארצות הברית, 1988; ארצות הברית, 1991)
מלחיני ברית התנועה הקיבוצית: מוזיקה לפסנתר בשתיים וארבע ידיים (אנגליה/ישראל, 1985)
דואו 4 בהופעה חיה (ישראל, 1996) יצירות מופלאות לפסנתר (ארצות הברית, 1989)
קלר דה לון ומנגינות מוארות ירח אחרות (ארצות הברית, 1989)
דוד עורי: פורטרט מוזיקלי (ישראל, 1997)
ציפי פליישר: ישראל בת 50 (ארצות הברית, 1999)
גבריאל אירני: ציפור הפלא (הונגריה, 2001)
מקס שטרן: שיר המעלות (ישראל, 2012)הרכבים קטנים שונים חנוך לוין: את ואני והמלחמה הבאה (ישראל, 2004) מאיר מינדל: תמר (ישראל, 1990)
פרנק מרטן: מוזיקה קאמרית (שווייץ, 1991)
רחל גלעין: ונגינותיי ננגן (ישראל, 1999)
חיה ארבל: עוד יצירות (ישראל, 2003)הרכבים גדולים שונים סרגיי פרוקופייב: רומיאו ויוליה (הולנד, 1976)
פטר סכאט: לך (הולנד, 1974; גרמניה, 1974)
ג'ורג' אנתייל: בלט מכני (הולנד, 1977)
סרגיי פרוקופייב: סוויטות אהובות לתזמורת (אנגליה, 1994)
פרסומים
יצירות ועריכה מוזיקלית
ברט ברמן [1978]: Drie nieuwe canons volgens verschillende stijlen op het 'koninklijk thema' uit Das musikalische Opfer van Johann Sebastian Bach (שלושה קנונים חדשים בסגנונות שונים על ה'נושא המלכותי' מתוך המנחה המוזיקלית של יוהאן סבסטיאן באך). הוצאת Het Spectrum, אוטרכט, הולנד. מוסף מיוחד לכתב העת Mens & Melodie, שנה 33, גיליון 12.
ברט ברמן [1981]: ארבע מנגינות לפסנתר, IMI 6301. המכון למוסיקה ישראלית, תל אביב.
אריק איינשטיין, מיכאל תפוח, עורכים ראשיים, ברט ברמן, עורך מוזיקלי [1991]: אריק איינשטיין - ספר שירים שני. הוצאת כנרת, רמת גן.
ברט ברמן, הלחנה, חגי יודן, פסנתר [2022]: "אטיוד לחמישיות" (יצירה משנת 1992), אוסף 60 שניות. ICMP, ישראל.
כתיבה מדעית וביקורות
ברט ברמן [2005]: "Mokum: The Musical Tradition of the Ashkenazi Community of Amsterdam" (מוקום: המסורת המוזיקלית של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם). עלה, שנה 63, גיליון 4.
תמר ברמן, סטיבן דאוני, ברט ברמן [2006]: "Beyond Error Tolerance: Finding Thematic Similarities in Music Digital Libraries" (לא רק סובלנות לטעויות: איתור דמיון תמטי בספריות מוזיקה דיגיטליות), פרק בספר Research and Advanced Technology for Digital Libraries (מחקר וטכנולוגיה מתקדמת לספריות דיגיטליות). הוצאת Springer, ברלין, גרמניה.
ברט ברמן [2008]: "Kamti Lehalel" (קמתי להלל). עלה, שנה 66, גיליון 2.
ברט ברמן [2014]: "Muzikaal toerisme" (תיירות מוסיקלית בישראל). עלה, שנה 72, גיליון 4, ספטמבר 2014, עמודים 36–37.
ברט ברמן [2017]: "Philips Symfonieorkest, woensdag 26 april, Operagebouw Tel Aviv" (תזמורת סימפונית פיליפס, יום רביעי 26 באפריל, המשכן לאמנויות הבמה), עלה, שנה 75, גיליון 3, עמוד 27.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פסנתרנים ישראלים
קטגוריה:פסנתרנים הולנדים
קטגוריה:מלחינים ישראלים במוזיקה הקלאסית
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-20
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-21
קטגוריה:מלחינים הולנדים
קטגוריה:נגני צ'מבלו הולנדים
קטגוריה:נגני צ'מבלו ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי הולנד
קטגוריה:רוטרדם: אישים
קטגוריה:באר שבע: אישים
קטגוריה:תל מונד: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1938
| 2024-05-05T04:14:11
|
עמית לעמית
|
ברשתות תקשורת מחשבים, רשת עמית לעמית (באנגלית: Peer to Peer או בקיצור P2P), היא רשת תקשורת בה כל אחד מהקצוות מתפקד הן כלקוח והן כשרת, וכל אחד מהקצוות מסוגל ליזום או לסיים התקשרות וכן לספק או לדרוש שירותים.
בהשוואה לרשת שרת–לקוח בה יש הבחנה ברורה בין הצדדים השונים ברשת, ברשת עמית לעמית אין הבחנה כזו, והרשת מתפקדת באופן מבוזר, ללא צורך בתיווך או תלות בגורם מרכזי כלשהו.
רשתות עמית לעמית משמשות בעיקר ברשתות שיתוף קבצים, בהן כל משתמש מאפשר לשאר המשתמשים להוריד קבצים מהמחשב שלו, ומקבל בתמורה גישה לקבצים ממחשבי המשתמשים האחרים.
ראו גם
שיתוף קבצים ברשתות עמית לעמית
Workgroup
נאפסטר
קאזה
גנוטלה
ביטורנט
ביטקוין
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ארכיטקטורת רשת
| 2023-02-08T09:46:23
|
מסה (חיבור עיוני)
|
מַסָּה (במלרע; תרגום שומר משמעות וצליל של המילה הבינלאומית ממקור צרפתי essai) היא חיבור עיוני הבוחן נושא מחיי החברה או מעולם הרוח. המסה מתאפיינת בגישה סובייקטיבית, המציגה את נקודת המבט המקורית של הכותב (המכונה "מסאי" או "מסאית", בהתאם למינו). המסה עוסקת בנושאים כגון אתיקה, דת, אופי החברה ועוד.
הוגה הדעות הצרפתי מישל דה מונטן הוא הראשון שעסק בכתיבת מסות (או לפחות הראשון שראה בפעילות כתיבה זו ראויה לסיווג עצמאי), ביצירתו Essais, שפורסמה לראשונה ב-1580. את המושג essai שטבע, גזר מהפועל הצרפתי essayer, שפירושו "לנסות". גם המונח העברי "מסה" מגיע משורש נ-ס-ה. את המסות החל לכתוב לאחר מות ידידו ואיש סודו, אטיין דה לה בואטי, כתחליף לשיחות עם אותו ידיד.
אף שמסה היא יצירה עיונית שאינה בדיונית, נכללות מסות גם ביצירותיהם של סופרים עבריים עכשוויים, ובהם שולמית הראבן, עמוס עוז, פניה עוז-זלצברגר ודויד גרוסמן. קדם להם בכך המשורר חיים נחמן ביאליק, שעם מסותיו הידועות נמנית המסה "גילוי וכיסוי בלשון". בין המסאים העבריים הבולטים: אליעזר שטיינמן, שזכה לכינוי "מונטן העברי" (ואף חיבר "מסה על המסות", שהתפרסמה ב"מאסף סופרי ארץ ישראל", ת"ש), יעקב שטיינברג, שלמה צמח, דב סדן, ישראל כהן, ז'קלין כהנוב ושלמה גרודזנסקי.
השופטים בתחרות המסה של עיתון "הארץ" ניסו לעמוד על ייחודה של המסה:
להלן סוגי מסות נפוצים:
דיון בסיבתיות
מיון וחלוקה
מסה אנליטית-רפלקטיבית
השוואה והנגדה
מסה מסבירה
תיאור מצב או תופעה
תיאור תהליך
מסה דיאלקטית
מסה מדגימה
מסה פמיליארית (מיועדת לקורא ספציפי)
הצגת תזה היסטורית
הצגת נקודת מבט
מסה מביעה דעה
מסה כלכלית
ראו גם
מאמר
פובליציסטיקה
המסות של אחד העם
לקריאה נוספת
אליעזר שטיינמן, 'מסה על המסות', בקובץ מסותיו חיים של שפע, כרך א, תל אביב: עם עובד – תרבות וחינוך, תשל"ח, עמ' 9 ואילך. (התפרסם במקור ב"מאסף סופרי ארץ ישראל", ת"ש)
קישורים חיצוניים
ישראל כהן, כבשונה של מסה (תשי"א), בפרויקט בן-יהודה (מתוך: הנ"ל, כתבים, כרך ב: שער ההבחנות, תל אביב: ועד, תשכ"ב 1962, עמ' 7 ואילך)
, (במוסף הספרותי "משא"; נדפס שוב בקובץ מאמריו "ביקורת תהיה")
ניצה פרילוק, מסע אל המסה...: עיון בטקסט האישי-הלירי, איגרת מידע מ"ו (סתיו תשנ"ט), עמ' 36–51, באתר משרד החינוך
מאמר מסה - פסגת כוחה של המילה הכתובה, באתר טקסט רץ
*
קטגוריה:כתיבה
| 2024-07-24T11:37:36
|
6 בספטמבר
|
6 בספטמבר הוא היום ה-249 בשנה בלוח הגרגוריאני (250 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 116 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1522 – הספינה "ויטוריה", אחת מספינותיו של פרדיננד מגלן, שבה לספרד ועל סיפונה 18 איש בלבד, מגלן עצמו נהרג במהלך המסע. בכך הפכה ה"ויטוריה" לספינה הראשונה אשר הקיפה את כדור הארץ
1620 – המהגרים הראשונים מפליגים מפלימות שבאנגליה על סיפון ה"מייפלאואר", בדרכם להתיישב באמריקה הצפונית
1764 – לואי החמישה עשר מניח את האבן הראשונה של הפנתאון של פריז
1885 – איחוד רומליה המזרחית ונסיכות בולגריה
1901 – רצח ויליאם מקינלי: האנרכיסט ליאון צ'ולגוש יורה בנשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי בבאפלו שבמדינת ניו יורק. מקינלי מת מפצעיו אחרי 8 ימים
1915 – הצבא הבריטי מבצע ניסוי ראשון באבטיפוס של טנק
1933 – בכורת "אופרה בגרוש" בהפקת תיאטרון "אוהל"
1939 – מלחמת העולם השנייה: דרום אפריקה מכריזה מלחמה על גרמניה
1940 – קרול השני, מלך רומניה, גורש מארצו
1941 – החובה לשאת את הטלאי הצהוב מוטלת על כל היהודים שבשטחי הכיבוש הגרמני
1948 – יוליאנה מוכתרת למלכת הולנד
1965 – מלחמת הודו פקיסטן: הודו תוקפת את פקיסטן ומודיעה כי כוחותיה ישתלטו על לאהור בתוך שעה
1966 – בקייפטאון נדקר למוות ראש ממשלת דרום אפריקה ואדריכל האפרטהייד, הנדריק פרוורד, במהלך ישיבת פרלמנט
1968 – סווזילנד זוכה בעצמאות
1970 – ג'ימי הנדריקס מופיע בפעם האחרונה לפני מותו, בפסטיבל האוויר הפתוח, השלום והאהבה באי פרמאן על יד גרמניה
1970 – ניסיונות חטיפה סימולטניים של ארבעה מטוסי נוסעים על ידי מחבלים מהחזית העממית לשחרור פלסטין. שניים מהמטוסים נוחתים בשדה דוסון שבירדן
1972 – טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן: במהלך ניסיון-חילוץ כושל של משטרת גרמניה, נרצחים תשעת חברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן שהוחזקו כבני ערובה בידי מחבלים מארגון הטרור "ספטמבר השחור"
1976 – המלחמה הקרה: טייס חיל האוויר הסובייטי, סגן ויקטור בלנקו, מנחית מטוס מיג 25 באי הוקאידו שביפן ומבקש מקלט מדיני מארצות הברית
1986 – 22 יהודים נרצחים בבית הכנסת "נווה שלום" באיסטנבול, בידי מחבלים מארגון הטרור של אבו נידאל
1991 – ברית המועצות מכירה בעצמאותן של המדינות הבלטיות
1991 – העיר לנינגרד, השנייה בגודלה ברוסיה, משנה את שמה בחזרה לסנקט פטרבורג לאחר 77 שנים מאז 1914
1997 – בכנסיית וסטמינסטר מתקיים טקס ההלוויה של דיאנה, הנסיכה מווילס
2003 – מחמוד עבאס (אבו מאזן) מתפטר מראשות ממשלת הרשות הפלסטינית
2003 – מבצע קטיף כלניות: ניסיון כושל להרוג את צמרת החמאס
2007 – בתקיפה של חיל האוויר הישראלי הושמד כור גרעיני שנבנה בסוריה בעזרת קוריאה הצפונית
2021 – 6 אסירים פעילי הג'יהאד האיסלאמי ופת"ח, ברחו מכלא גלבוע, ארבעה מהם נלכדו בישראל כעבור ארבעה ימים, והשניים הנותרים נלכדו ב-19 בספטמבר
נולדו
ממוזער|243x243 פיקסלים|משה מנדלסון
ממוזער|245x245 פיקסלים|ג'ון דלטון
ממוזער|181x181px|רוג'ר ווטרס
1475 – סבסטיאנו סרליו, אדריכל איטלקי (נפטר ב-1554)
1610 – פרנצ'סקו הראשון ד'אסטה, דוכס מודנה (נפטר ב-1658)
1666 – איוואן החמישי, צאר רוסיה, אחיו החורג של פיוטר הגדול (נפטר ב-1696)
1729 – משה מנדלסון, הוגה דעות יהודי (נפטר ב-1786)
1757 – המרקיז דה לה פאייט, איש צבא ופוליטיקאי צרפתי (נפטר ב-1834)
1766 – ג'ון דלטון, כימאי ופיזיקאי אנגלי (נפטר ב-1844)
1860 – ג'יין אדמס, סוציולוגית וסופרת אמריקאית, זוכת פרס נובל (נפטרה ב-1935)
1869 – פליקס זאלטן, סופר ומבקר אוסטרי (נפטר ב-1945)
1888 – ג'וזף קנדי, פוליטיקאי אמריקאי, אבי משפחת קנדי הידועה (נפטר ב-1969)
1915 – פרנץ יוזף שטראוס, פוליטיקאי גרמני (נפטר ב-1988)
1921 – דוד פתל, פוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2019)
1921 – אנדרה גלן-הרשקוביצ'י, חסידת אומות העולם בלגית (נפטרה ב-2022)
1925 – משה גושן-גוטשטיין, בלשן ישראלי וחתן פרס ישראל (נפטר ב-1991)
1925 – אנדראה קמילרי, סופר, תסריטאי ובמאי איטלקי (נפטר ב-2019)
1928 – רוברט מ. פירסיג, פילוסוף וסופר אמריקאי, מחבר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" (נפטר ב-2017)
1928 – רודולף פליוקפלדר, מרים משקולות סובייטי
1930 – איתן אבניאון, מילונאי ומו"ל
1933 – עמוס אריכא, מחזאי, צייר, סופר ושחקן ישראלי (נפטר ב-2023)
1937 – תקווה עזיז, שחקנית קולנוע ותיאטרון
1940 – אלווין ראלף ברלקמפ, מתמטיקאי אמריקאי, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי (נפטר ב-2019)
1943 – רוג'ר ווטרס, מוזיקאי בריטי
1943 – שולה רוס, ציירת ופסלת ישראלית
1944 – חגי רון, פרופסור לגאולוגיה, מייסד המחקר הפליאומגנטי בישראל (נפטר ב-2012)
1944 – כריסטיאן בולטנסקי, אמן מיצב, צלם וצייר צרפתי (נפטר ב-2021)
1945 – גד נגבי, אלוף-משנה בצה"ל
1946 – מני פאר, שחקן תיאטרון וקולנוע ומנחה תוכניות רדיו וטלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2014)
1950 – דליה גנות, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
1957 – באדי קרטר, פוליטיקאי אמריקאי
1961 – שלווה ברטי, זמרת ישראלית
1964 – נועם גיל-אור, שדרן רדיו, עורך ומגיש תוכניות בקול ישראל ומנחה תוכניות טלוויזיה
1964 – רוזי פרז, שחקנית קולנוע, במאית, כוריאוגרפית ורקדנית אמריקאית
1967 – מייסי גריי, זמרת רית'ם אנד בלוז אמריקאית
1968 – מארק איווניר, שחקן ישראלי
1971 – דולורס או'ריורדן, זמרת להקת הקרנבריז (נפטרה ב-2018)
1977 – הדר לוי, שחקנית דוגמנית וקומיקאית ישראלית
1977 – עמוס תמם, שחקן ומנחה טלוויזיה ישראלי
1981 – נטלי מרכוס, תסריטאית ויוצרת טלוויזיה ישראלית
1988 – גאיה שליטא כץ, שחקנית ישראלית
1992 – שאבז הארט, אתלט מאיי בהאמה, סגן אלוף העולם באולם בריצת שליחים 4x400 מטר (נפטר ב-2022)
1993 – ג'ק הייג, רוכב אופני כביש אוסטרלי
1996 – יונתן בטשא, שחיין ישראלי
2001 – קדיאטו הולם קייטה, זמרת שוודית
נפטרו
ממוזער|198x198px|סולימאן המפואר
ממוזער|220x220 פיקסלים|אקירה קורוסאווה
957 – ליאודולף, דוכס שוואביה (נולד ב-930)
972 – יוחנן השלושה עשר, אפיפיור
1425 – שארל השלישי, מלך נווארה (נולד ב-1361)
1566 – סולימאן המפואר, סולטאן האימפריה העות'מאנית (נולד ב-1494)
1581 – גיום פוסטל, איש אשכולות, פוליגלוט, מזרחן ופילוסוף צרפתי (נולד ב-1510)
1782 – מרתה ויילס סקלטון ג'פרסון, רעייתו של תומאס ג'פרסון (נולדה ב-1748)
1966 – מרגרט סנגר, אחות, מחנכת, פעילה למען הנגשת אמצעי מניעה (נולדה ב-1879)
1966 – הנדריק פרוורד, ראש ממשלת דרום אפריקה (נולד ב-1901)
1970 – זלמן ארן, שר החינוך והתרבות וחבר הכנסת מטעם מפא"י (נולד ב-1899)
1970 – אביב ברזילי, קצין בדרגת אלוף-משנה בצה"ל, מפקד בית הספר לקצינים ומושל רצועת עזה וצפון סיני (נולד ב-1926)
1972 – קהת שור, מאמן קליעה ישראלי וחבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נולד ב-1919)
1972 – יעקב שפרינגר, מאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות ושופט וכן חבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נולד ב-1921)
1972 – יוסף גוטפרוינד, מאמן היאבקות ושופט וחבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נולד ב-1931)
1972 – עמיצור שפירא, מאמן אתלטיקה וחבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נולד ב-1932)
1972 – דוד ברגר, מרים משקולות וחבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נולד ב-1944)
1972 – זאב פרידמן, מרים משקולות ישראלי (נולד ב-1944)
1972 – אנדרי שפיצר, מאמן סיף וחבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נולד ב-1945)
1972 – אליעזר חלפין, מתאבק בסגנון יווני רומי, שימש גם כעוזר מאמן ושופט וכן חבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נולד ב-1948)
1972 – מרק סלבין, מתאבק וחבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נולד ב-1954)
1991 – יוסי אלפנט, מוזיקאי רוק ישראלי (נולד ב-1959)
1998 – אקירה קורוסאווה, במאי קולנוע יפני (נולד ב-1910)
2001 – ז'אק קתמור, צייר, אמן, במאי קולנוע ואיש בוהמה ישראלי (נולד ב-1938)
2005 – יוג'יניה צ'ארלס, ראש ממשלת דומיניקה (נולדה ב-1919)
2007 – לוצ'אנו פבארוטי, טנור איטלקי (נולד ב-1935)
2011 – דן דוד, איש עסקים ונדבן יהודי, מייסד פרס דן דוד (נולד ב-1929)
2012 – דן לחמן, פעיל חברתי בתחום ההגנה על זכויות הפרט, תסריטאי ומבקר תרבות (נולד ב-1941)
2015 – אבא גפן, דיפלומט ישראלי (נולד ב-1922)
2018 – ברט ריינולדס, שחקן אמריקני (נולד ב-1936)
2019 – רוברט מוגאבה, נשיא זימבבואה (נולד ב-1924)
2020 – אחמת דנגור, סופר ומשורר דרום אפריקאי (נולד ב-1948)
2021 – ראובן צור, חוקר ספרות וחתן פרס ישראל בתחום לשנת ה'תשס"ט (נולד ב-1932)
2021 – ז'אן-פול בלמונדו, שחקן צרפתי (נולד ב-1933)
2021 – ז'אן-פייר אדמס, כדורגלן צרפתי ששיחק בעמדת הבלם (נולד ב-1948)
2021 – מייקל קנת' ויליאמס, שחקן אמריקאי (נולד ב-1966)
2022 – רונלד פלטון, איש סוכנות הביטחון הלאומית (NSA) של ארצות הברית שמכר את סודות הסוכנות לסובייטים (נולד ב-1941)
2023 – אברהם קפלן, מנצח מקהלות ומלחין ישראלי-אמריקאי (נולד ב-1931)
2023 – מוריס סמדג'ה, ג'ודוקא, מאמן ג'ודו וממייסדי ענף הג'ודו התחרותי בישראל (נולד ב-1932)
2024 – סרז'יו מנדז, מוזיקאי ברזילאי (נולד ב-1941)
2024 – יוסי וידר, חקיין, קומיקאי ושחקן ישראלי (נולד ב-1967)
חגים ומועדים החלים ביום זה
אסוואטיני: יום העצמאות
5 בספטמבר – 7 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט ו
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-08T23:19:43
|
רחוב שומשום
|
redirectרחוב סומסום
| 2003-11-29T06:18:59
|
10 בפברואר
|
10 בפברואר הוא היום ה-41 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 324 ימים (325 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
1258 – המונגולים כובשים את בגדאד, מחריבים אותה וטובחים בתושביה, סיום בית עבאס
1763 – בריטניה, צרפת וספרד חותמות על חוזה פריז, במסגרתו, בין היתר, הועברו רוב השטחים בצפון אמריקה לשליטה בריטית
1908 – הצבא האמריקני חותם עם האחים רייט על חוזה לאספקת מטוסים
1931 – ניו דלהי מוכרזת כבירת הודו
1935 – יסוד נהריה
1938 – המלך קרול השני מבטל את החוקה ברומניה ומכריז על דיקטטורה מלוכנית
1949 – מנורת שבעת הקנים, בעיצוב האחים שמיר, נבחרת כסמל מדינת ישראל
1967 – מאושרר התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית, המסדיר את העברת סמכויות הנשיא לסגנו
1970 – שלושה מחבלים תוקפים נוסעי אל על במינכן, בין הפצועים השחקנית חנה מרון שנפצעה קשה ורגלה השמאלית נקטעה בעקבות כך
1974 – פעולה במחנה הפליטים ביריחו מאת פנחס כהן גן
1974 – במסגרת תוכנית מארס הסובייטית, הגשושית מארס 4 מגיעה למאדים. בגלל תקלה במחשב הגשושית, מנועי ההאטה לא הופעלו והגשושית חלפה על פני מאדים במרחק של 2,200 ק"מ
1975 – החללית סויוז 17 נוחתת לאחר שהות של 29 יום בתחנת החלל סאליוט 4 במסגרת תוכנית סאליוט הסובייטית
1980 – נוסדת מפלגת הפועלים הברזילאית
1983 – רימון יד שנזרק לעבר הפגנה של "שלום עכשיו" מביא למותו של אמיל גרינצווייג
1996 – המחשב "כחול עמוק" מנצח לראשונה את אלוף העולם דאז בשחמט, גארי קספרוב
1997 – שיגור החללית סויוז TM-25 לתחנת החלל מיר עם צוות קוסמונאוטים ואסטרונאוט גרמני
2006 – אולימפיאדת החורף 2006 נפתחת בטורינו, איטליה
2009 – התקיימו הבחירות לכנסת השמונה עשרה
2009 – התנגשות הלוויינים אירידיום 33 וקוסמוס 2251, אירוע ההתנגשות החמור שהתרחש במסלול סביב כדור הארץ ויצר כמות גדולה של פסולת חלל
2018 – מל"ט איראני חדר לשטח ישראל, ובעקבותו החלו קרבות בין ישראל לסוריה, בהם הופל מטוס F-16 ישראלי
נולדו
ממוזער|190x190 פיקסלים|טאירה נו קיומורי
ממוזער|250x250 פיקסלים|אמליה בר
ממוזער|235x235 פיקסלים|ישראל גלילי
1118 – טאירה נו קיומורי, מצביא יפני מתקופת הייאן (נפטר ב-1181)
1767 – אמליה (מלכה) בר, אשת סלון יהודיה־גרמנית מברלין. אמו של המלחין ג'אקומו מאיירבר (נפטרה ב-1854)
1785 – קלוד לואי מרי אנרי נאוויה, מתמטיקאי, פיזיקאי ומהנדס צרפתי (נפטר ב-1836)
1888 – זליג ברודצקי, מתמטיקאי, פעיל ציוני ונשיא האוניברסיטה העברית (נפטר ב-1954)
1890 – בוריס פסטרנק, סופר רוסי (נפטר ב-1960)
1890 – פאניה קפלן, ניסתה להתנקש בחייו של ולדימיר לנין (נפטרה ב-1918)
1898 – ברטולט ברכט, מחזאי, משורר וסופר גרמני (נפטר ב-1956)
1910 – שלמה אבן-שושן, מתרגם עברי, עורך וסופר (נפטר ב-2004)
1911 – ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" ושר בממשלת ישראל (נפטר ב-1986)
1916 – לואי גוטמן, פרופסור לסטטיסטיקה ומדעי ההתנהגות וחתן פרס ישראל (נפטר ב-1987)
1922 – אליהו בית צורי, רוצחו של הלורד מוין (הוצא להורג ב-1945)
1924 – שמחה רותם, אחד מהלוחמים הבולטים של מרד גטו ורשה (נפטר ב-2018)
1927 – לאונטין פרייס, זמרת אופרה אמריקאית
1930 – רוברט וגנר, שחקן אמריקאי
1932 – יוסף בא-גד, מייסד הישיבה התיכונית "נחל יצחק" בנחלים וחבר בכנסת ה-13
1934 – אילנה רובינא, זמרת ישראלית (נפטרה ב-2020)
1936 – אברהם למפל, מדען מחשב ישראלי, שפיתח יחד עם יעקב זיו את אלגוריתם למפל-זיו לדחיפת נתונים (נפטר ב-2023)
1937 – רוברטה פלאק, זמרת אמריקאית בסוגות מוזיקת נשמה, ג'אז, פולק ורית'ם אנד בלוז
1942 – לורנס ויינר, אמן יהודי אמריקאי (נפטר ב-2021)
1944 – רמי רוזן, מחזאי ועיתונאי ישראלי (נפטר ב-2019)
1944 – אברהם טרכטמן, מתמטיקאי ישראלי ופרופסור במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן (נפטר ב-2024)
1944 – אסעד אסעד, פוליטיקאי דרוזי-ישראלי, חבר הכנסת מטעם הליכוד ויועץ ראש הממשלה
1949 – ליאורה חשין, צלמת ועיתונאית ישראלית (נפטרה ב-2023)
1950 – מארק ספיץ, שחיין אמריקאי
1950 – פנינה דמבינסקי, כדורסלנית ישראלית
1952 – לי הסיין לונג, ראש ממשלת סינגפור
1952 – צביקה גרינגולד, קצין שריון שקיבל את עיטור הגבורה על לחימתו במלחמת יום הכיפורים בקרב על נפח ברמת הגולן
1952 – רבקה מרים, משוררת, סופרת וציירת ישראלית
1953 – יוריק בן דוד, זמר ומלחין, יו"ר ומנכ"ל אקו"ם
1953 – חני פרי, דוגמנית ואשת אופנה ישראלית
1957 – דני קורן, שופט כדורגל ישראלי
1957 – זאב סולטנוביץ', רב בישיבת הר ברכה ומחבר ספרים
1959 – אמאדו גון קוליבאלי, פוליטיקאי וכלכלן איווארי, שכיהן כראש ממשלת חוף השנהב (נפטר ב-2020)
1959 – ענת זלצר, עורכת ובמאית של תוכניות וסדרות טלוויזיה תיעודיות עבור הערוץ הראשון, הטלוויזיה החינוכית הישראלית וערוץ 8
1962 – קליף ברטון, בסיסט להקת מטאליקה (נהרג ב-1986)
1963 – אלן מקינלי, כדורגלן סקוטי ששיחק בעמדת החלוץ
1967 – לורה דרן, שחקנית אמריקאית
1968 – לבנה שיפמן, אשת בנקאות ופיננסים ישראלית
1972 – נאור ציון, סטנדאפיסט וקומיקאי ישראלי
1974 – עברי לידר, זמר יוצר מלחין ופזמונאי ישראלי
1974 – אלי גלפרין, שחקן, בדרן, קומיקאי וסטנדאפיסט ישראלי
1974 – אליזבת בנקס, שחקנית וקולנוענית אמריקאית שהתגיירה
1976 – עדן הראל, מנחת טלוויזיה ישראלית
1977 – דודו טסה, זמר ויוצר ישראלי
1977 – דרור נובלמן, תסריטאי ומנחה טלוויזיה ישראלי
1978 – דון עומר, מוזיקאי פוארטו ריקני
1982 – ג'סטין גטלין, אתלט אמריקאי
1984 – זאזה פאצ'וליה, כדורסלן גאורגי, המשחק בליגת ה-NBA
1986 – רדאמל פלקאו, כדורגלן קולומביאני
1991 – אמה רוברטס, שחקנית אמריקאית
1995 – קלווין ג'ונס, זמר-יוצר בריטי-זימבבואי
1997 – רועי הובר, שחקן כדורסל ישראלי
1997 – קלואי גרייס מורץ, שחקנית אמריקאית
2000 – יהונתן מרגי, זמר פופ ישראלי
נפטרו
ממוזער|246x246 פיקסלים|עבדול חמיד השני
ממוזער|208x208 פיקסלים|ארתור מילר
ממוזער|170x170 פיקסלים|ג'יי דילה
202 – חרלמבוס הקדוש (לפי המסורת הנוצרית אורתודוקסית)
1162 – בלדווין השלישי מלך ירושלים, שליט ממלכת ירושלים מ־1143 (נולד ב-1130)
1280 – מרגריט השנייה, רוזנת פלנדריה (נולדה ב-1202)
1471 – פרידריך השני, הנסיך הבוחר מברנדנבורג (נולד ב-1413)
1567 – הנרי סטיוארט, בעלה של מלכת סקוטלנד (נולד ב-1545)
1722 – רוברטס השחור, שודד ים (נולד ב-1682)
1755 – מונטסקייה, פילוסוף צרפתי (נולד ב-1689)
1837 – אלכסנדר פושקין, גדול המשוררים הרוסיים (נולד ב-1799)
1891 – סופיה קובלבסקיה, הייתה מתמטיקאית, סופרת, מחזאית ומשוררת ממוצא רוסי (נולדה ב-1850)
1912 – ג'וזף ליסטר, רופא אנגלי ואבי שיטת החיטוי (נולד ב-1827)
1917 – ג'ון ויליאם ווטרהאוס, צייר אנגלי (נולד ב-1849)
1918 – עבדול חמיד השני, סולטאן טורקי ושליטה של האימפריה העות'מאנית (נולד ב-1842)
1923 – וילהלם רנטגן, פיזיקאי שגילה את קרני ה-X (קרני רנטגן) (נולד ב-1845)
1939 – ה פיוס האחד עשר (נולד ב-1857)
1950 – מרסל מוס, סוציולוג צרפתי (נולד ב-1872)
1957 – לורה אינגלס וילדר, סופרת ילדים אמריקאית (נולדה ב-1867)
1982 – ניסן יתיר, שחקן תיאטרון ישראלי (נולד ב-1904)
1983 – אמיל גרינצווייג, נרצח בהפגנה של "שלום עכשיו" (נולד ב-1947)
1984 – דייוויד ואן אריק, מתאבק אמריקאי (נולד ב-1958)
1999 – גדעון רפאל, מראשוני משרד החוץ במדינת ישראל ומבכיריו לאורך שלושים שנות שירות ציבורי (נולד ב-1913)
2002 – טראודל יונגה, מזכירתו של אדולף היטלר (נולדה ב-1920)
2005 – ארתור מילר, מחזאי אמריקאי (נולד ב-1915)
2006 – ג'יי דילה, ראפר ומפיק מוזיקלי אמריקאי (נולד ב-1974)
2010 – יוסף עזרן, חבר הכנסת, רב הערים קריית מלאכי וראשון לציון, וכן אב בית הדין בפריז (נולד ב-1941)
2010 – צ'ארלי וילסון, פוליטיקאי אמריקאי הידוע בעקבות מעורבותו במבצע ציקלון (נולד ב-1951)
2014 – שירלי טמפל, שחקנית ופוליטיקאית אמריקאית (נולדה ב-1928)
2017 – משה עמית, פרופסור בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים (נולד ב-1919)
2017 – הרולד מור, לוטננט גנרל בצבא ארצות הברית (נולד ב-1922)
2017 – פיט קייזר, כדורגלן הולנדי (נולד ב-1943)
2018 – אשר עלמני, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1935)
2019 – ריקה ברקוביץ, סופרת ומשוררת ישראלית (נולדה ב-1946)
2020 – יוסי גמזו, משורר, מתרגם ופזמונאי ישראלי, פרופסור לספרות עברית (נולד ב-1938)
2020 – צבי כהן, רב חרדי ליטאי בבני ברק ומחבר ספרי הלכה רבים (נולד ב-1944)
2021 – לארי פלינט, מוציא לאור אמריקאי (נולד ב-1942)
2022 – צבי סימן טוב, רבה הראשי של יהדות אפגניסטן, ראש ישיבה וראש כוללים במדינת ישראל (נולד ב-1934)
2022 – נחמן (נמר) וולף, ספורטאי נכה ישראלי (נולד ב-1951)
2023 – שמואל סיראט, הרב הראשי של צרפת (נולד ב-1930)
2024 – אליהו בן זמרה, נשיא בית משפט השלום ושופט בית המשפט המחוזי בירושלים (נולד ב-1932)
2024 – יורם דינשטיין, פרופסור מן המניין למשפטים באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום חג סקולסטיקה הקדושה, אחותו התאומה של בנדיקטוס מנורסיה
יום חגו של חרלמבוס הקדוש בנצרות האורתודוקסית
9 בפברואר – 11 בפברואר
פברואר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ב י
קטגוריה:פברואר
| 2024-09-07T09:27:35
|
מסע בין כוכבים
|
ממוזער|שמאל|210px|הלוגו לחגיגות ה-40 של המותג בו הופיעו קפטן קירק (משמאל) וספוק (מימין)
מסע בין כוכבים (באנגלית: Star Trek) הוא זיכיון מדיה אמריקני מסוגת המדע הבדיוני. שיצר ג'ין רודנברי. מסע בין כוכבים זכה בפרסי אמי, הוגו וסאטורן. הוא כולל כיום 12 סדרות טלוויזיה ו-13 סרטי קולנוע, העוסקים בצוות ספינת החלל "אנטרפרייז" (ובהמשך גם תחנת חלל עמוק 9, ספינת החלל וויאג'ר וספינת החלל דיסקברי) ותיאור הרפתקאותיהם שמתחילות במאה ה-22 ונמשכות עד המאה ה-32. סדרות ההמשך מתארות דמויות, תקופות, מקומות ואירועים נוספים מהיקום הבדיוני שהוצג בסדרה המקורית. ששת סרטי הקולנוע הראשונים כוללים את הצוות של הסדרה המקורית, בעוד ארבעת הבאים כוללים את צוות הדור הבא, והשלושה האחרונים מתארים מציאות חלופית לעלילות הצוות המקורי.
מאז יציאת הסדרה המקורית בשנת 1966 היא זכתה להצלחה עצומה בארצות הברית ובמדינות רבות אחרות בעולם ומלבד הסרטים וסדרות הטלוויזיה, כולל הזיכיון, הופקו מאות משחקי מחשב, בובות, ביגוד ואביזרים שונים, וכן סדרות ספרים, שגם הם מתארים את אותו יקום, אך לא מקובל להחשיב אותם כחלק מהקאנון המרכזי.
רקע
ביקום של "מסע בין כוכבים" המין האנושי הצליח לפתח טיסות חלל מאוישות אשר מהירות יותר ממהירות האור, באמצעות טכנולוגיה המכונה "מנוע עיוות" (Warp Drive), לאחר מלחמה גרעינית ותקופה פוסט-אפוקליפטית אשר התרחשו במהלך המאה ה-21. לפי קו הזמן של עלילת הסדרה, טיסת "מנוע העיוות" הראשונה התרחשה ב-5 באפריל 2063. בהמשך, בני האנוש הקימו את "פדרציית הכוכבים המאוחדת" (United Federation of Planets) אשר מהווה איחוד עם תרבויות החייזרים שונות. כתוצאה מהמפגש עם הוולקנים, גזע חייזרי מתקדם, האנושות רוכשת טכנולוגיות מתקדמות ומצליחה עד למאה ה-23 להתגבר על רוב הבעיות עימן התמודדה בעבר. העלילה של "מסע בין כוכבים" עוסקת בעיקר בהרפתקאותיהם של בני האנוש והגזעים החייזריים אשר משרתים יחדיו בצי הפדרציה.
הסכסוכים והממדים הפוליטיים המוצגים בסדרה, הם לעיתים תכופות משלים למציאות התרבותית המודרנית – הסדרה המקורית עסקה בסוגיות מהותיות משנות השישים, כשם שלאחר מכן סדרות הבת של הסדרה שיקפו את הסוגיות הבוערות מהתקופות השונות בהם הופקו הסדרות השונות. הנושאים אשר תוארו בסדרה כוללים מלחמה ושלום, אוטוריטריזם, אימפריאליזם, מלחמת מעמדות, כלכלה, גזענות, זכויות האדם, סקסיזם, פמיניזם והתפקיד של הטכנולוגיה.
סדרות הטלוויזיה
"מסע בין כוכבים" החלה את דרכה כסדרת טלוויזיה בשנת 1966 לאחר שהייתה בשלבי תכנון לפחות שש שנים לפני כן. אף על פי שהסדרה המקורית בוטלה לאחר העונה השלישית בשל רייטינג נמוך, היא שימשה כבסיס לסדרות הטלוויזיה הנוספות של "מסע בין כוכבים". בסך הכול נוצרו עד היום כ-900 פרקי טלוויזיה ו-13 סרטי קולנוע בסדרה.
הסדרה המקורית (1966–1969)
מסע בין כוכבים עלתה לראשונה לשידור בארצות הברית ברשת NBC ב-8 בספטמבר 1966. עלילת הסדרה מתרחשת באמצע המאה ה־23 ומגוללת את הרפתקאותיהם של צוות ספינת החלל "אנטרפרייז", במסעותיהם לגילוי עולמות ותרבויות חדשים. צוות השחקנים כלל את:
צוות הספינה הוא רב־לאומי ומוצא חבריו מגוון: סקוטי (סקוט), יפני (סולו), אפריקאית (אוהורה) ורוסי (צ'כוב) ולמעשה בין-כוכבי, כאשר הקצין הראשון הוא וולקני (ספוק). המושג רב־לאומי משמש כאן לשם נוחות בלבד – לפי הסדרה, כדור הארץ במאה ה־23 אינו מחולק יותר למדינות שונות והוא חבר בפדרציית הכוכבים המאוחדת. בין הפרקים השונים כמעט שאין חוט עלילה מקשר ודי בהיכרות בסיסית כדי שיהיה ניתן לצפות בהם באופן עצמאי. דבר זה היה נכון גם לגבי חלק מסדרות ההמשך, אם כי לחלקן אפיון המשכי. לאחר ביטולה של הסדרה היא עברה סינדיקציה, כלומר נמכרה לשידורים חוזרים בערוצי הטלוויזיה המקומיים. בעקבות ההצלחה המאוחרת התגבשה לסדרה קבוצת מעריצים אשר החלו לערוך כנסים מיוחדים לסדרה.
סדרת האנימציה (1973–1974)
"מסע בין כוכבים: סדרת האנימציה" הופקה על ידי "אולפני פילמיישן" (Filmation) במשך שתי עונות בשנים 1973 עד 1974. מרביתו של צוות הסדרה המקורית, הן שחקנים והן כותבים, גויס להשתתף בסדרה המצוירת. האיחוד מחדש לא נמשך זמן רב מדי – עם תחילת העונה השנייה הסדרה בוטלה.
הדור הבא (1987–1994)
"מסע בין כוכבים: הדור הבא" מתרחשת כ-85 שנים לאחר עלילת הסדרה המקורית, וה"אנטרפרייז-D" היא ספינת הדגל החדשה של הצי ששמה ניתן לה על שם ספינת החלל המהוללת בפיקודו של קפטן קירק.
הסדרה עלתה לשידור לראשונה ב-28 בספטמבר 1987 והופקה במשך שבע עונות עד ה-23 במאי 1994. שלא בדומה לסדרה המקורית אשר שודרה בערוץ יחיד בתחילה ונמכרה רק בהמשך לשידורים חוזרים בערוצי הטלוויזיה המקומיים, סדרה זו הופקה מראש לצורך שידור בכורה בערוצי הטלוויזיה המקומיים.
תפקידה, כמו של קודמתה, לחקור עולמות חדשים ולהגיע למקומות שאף אחד אחר לא הגיע אליהם מעולם. צוות השחקנים כלל את:
שמאל|ממוזער|250px|ספינת החלל "אנטרפרייז NCC-1701-D"
את צוות האנטרפרייז מובילים קפטן ז'אן-לוק פיקארד והקצין הראשון ויליאם טי. רייקר. יחד עם דאטה האנדרואיד, וורף הקלינגוני ואחרים, הם נפגשים עם חייזרים, חלקם רבי עוצמה המשתעשעים בהם כמו "קיו" (Q, השחקן ג'ון דה-לאנסי).
העיקרון המרכזי המנחה את משימותיהם, הוא עקרון העל (The Prime Directive) של הפדרציה: לא להתערב בתפיסות העולם של ישויות אינטליגנטיות וכמובן לא לפגוע בהן.
עקרון על זה מיושם על ידי פיקארד לא פעם באופן חסר אחריות, תוך סיכון 1,000 אנשי האנטרפרייז, חלקם ילדים של אנשי צוות, דבר המותח עד הקצה את "השעיית הספק" של הצופה (Suspension of disbelief). כך למשל מאבדת קצינת הביטחון טאשה יאר את חייה בשל מדיניות "נשגבת" זו (שאיננה אלא שיקוף ערכי "הפרוגרס" הפוסט-מודרניים שהפכו למוסכמה בשנות ה-80', התקופה בה עלתה הסדרה לאוויר. היכולות הטכנולוגיות של המאה ה-24 – ביטול המחסור לכאורה – עומדות בבסיס הפילוסופיה הסובלנית שכן כבר אין צורך – לפחות לא בפדרציה – להאבק על יצור מזון וחלוקתו).
עקרון על זה המוצג שוב ושוב באופן פומפוזי, לא חף מסתירות: בפרק 24 בעונה 1, שכותרתו "קנוניה" (Conspiracy), משמידים פיקארד ורייקר יצור תבוני שכל כוונתו המוצהרת היא ליצור "דו-קיום" באמצעות סימביוזה (בדומה למטרות של ציוויליזציית הָבּוֹרְג). מדובר ביצור דוחה במיוחד, דמוי עקרב, הנכנס דרך הפה של היצור עימו הוא רוצה לייצר את אותו "דו-קיום", ומשתלב בעמוד השדרה שלו, במערכת העצבים המרכזית והופך את הגוף הנושא לבריא וחזק. מאותו הרגע מנוהל היצור המשולב על ידי יצור אחר (דוחה עוד יותר), שנכנס לגופו של קצין הפדרציה רמיק.
במהלך הסדרה אנשי האנטרפרייז תורמים לתגליות מדעיות, נכנסים להפרעות ומלכודות זמן, פוגשים (ונלחמים) בגזעים כדוגמת הקלינגונים, הפרנגים, הקרדאסים, הרומולאנים וקולקטיב "הבורג". יכולותיו של פיקארד כדיפלומט חובב ארכאולוגיה, מביאים אותו למשימות של תיווך, גישור והשכנת שלום.
חלל עמוק 9 (1993–1999)
"מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9" עלתה לשידור לראשונה בארצות הברית בשנת 1993 ונמשכה אף היא שבע עונות, עד שנת 1999. שלא כמו הסדרות הקודמות, עלילת הסדרה התרחשה בתחנת חלל שהוקמה על ידי פדרציית הכוכבים המאוחדת יחד עם באג'ור, כוכב לכת ששוחרר מעול כיבושם של הקרדאסים. תחנת החלל נמצאת בקרבת חור תולעת שמוביל מ"רביע אלפא" בגלקסיה, עולם הבית של גזע הבאג'ורים ו"האזור המפורז" עם הקרדאסים, אל "רביע גמא". הדבר הביא ליחסי מסחר בין הגזעים השונים, חקר בין-גלקטי, כריתת בריתות ועוד. זמן ההתרחשות הוא בסמוך לזה של סדרת "מסע בין כוכבים: הדור הבא", והיו מספר קרוס-אוברים בין הסדרות השונות. הסדרה גם הרחיבה את יקום "מסע בין כוכבים" וכללה עלילות מורכבות יותר, כאשר מתרחשות כמה מלחמות – הגדולה שבהם עם ה"דומיניון", ברית צבאית הנשלטת על-ידי גזע משני-הצורה. בהמשך הוצגה ספינת החלל "דפיאנט".
הסדרה החלה כשעוד "מסע בין כוכבים: הדור הבא" הייתה בשידור, כך שמפיקי הסדרה ריק ברמן ומייקל פילר לא רצו שתהיינה שתי סדרות שעוסקות בספינת חלל. הסדרה מהווה תקדים ליקום "מסע בין כוכבים" בכך שהיא מגוללת עלילות שמתפרשות על פני עונות שלמות, בעוד הסדרות הקודמות ניסו לשמור על קו עלילה אחיד שמסתיים בכל פרק (ולכן ניתן היה לצפות בפרקים ללא כל סדר, דבר שלא הפריע להבנת העלילה הכוללת). ב"חלל עמוק 9" העלילה מתמשכת ולעיתים פרקים מסתיימים בקליף האנגר. פילר ציין, כי עובדה זו היא אחת האיכויות שבסדרה. הבדל נוסף מסדרות העבר, שהדמויות התפתחו עם התקדמות העלילה.
וויאג'ר (1995–2001)
שמאל|ממוזער|250px|ספינת החלל "וויאג'ר" כפי שהופיעה בסדרה
"מסע בין כוכבים: וויאג'ר" הופקה במשך שבע עונות בין השנים 1995 עד 2001. הסדרה נוצרה על ידי המפיקים ריק ברמן ומייקל פילר והשיקה את ערוץ הרשת החדש UPN. פיתוח הסדרה החל עוד בשנת 1993, כאשר רמזים למחתרת ה"מאקי" הושתלו בסדרות "הדור הבא" ו"חלל עמוק 9". סדרה זו הייתה הראשונה שהציגה אנימציית CGI והפסיקה להשתמש במודלים של חלליות.
הסדרה מגוללת את עלילותיה של ספינת החלל "וויאג'ר" וצוותה, שרודפים אחר ספינת עריקים של מחתרת ה"מאקי", אבל תועים בחלל במרחק 75,000 שנות אור מביתם, רביע אלפא. את צוות הספינה מובילה קפטן קת'רין ג'יינווי (קייט מאלגרו), הפעם הראשונה בסדרת "מסע בין כוכבים" אשר התפקיד הראשי מבין צוות השחקנים הקבוע מגולם על ידי שחקנית אישה. לאחר שספינת החלל וויאג'ר עוברת דרך "שטחי ההפקר" ברודפה אחר ספינת ה"מאקי", היא וספינת העריקים מועברות ל"רביע דלתא" המרוחק והלא נודע של הגלקסיה על ידי ישות-על חוץ-גלקטית מסתורית. כתוצאה מכך, הרבה אנשי צוות נהרגים. וויאג'ר וספינת ה"מאקי" מותקפים בידי פיראטי חלל, ועריקי ה"מאקיז" נאלצים למצוא מחסה ב"וויאג'ר" ולאייש את צוותה. בניגוד ליתר הסדרות שהתמקדו במחקר יזום של הלא נודע, שבע עונות הסדרה מתמקדות בניסיון של צוות הספינה לחזור לביתם (מסע של כ-70 שנה במהירות מקסימלית, ללא תחנות תדלוק). וויאג'ר מתחילה במסעה הביתה חזרה לרביע אלפא ובדרך פוגשת ב"קיו", נלחמת בבורג, מנסה טכנולוגיות חדשות, מצליחה לייצר תקשורת עם הפדרציה, נתקלת במינים שונים של חייזרים לא ידועים ועוד.
אנטרפרייז (2001–2005)
שמאל|ממוזער|250px|ספינת החלל "אנטרפרייז" כפי שהופיעה בסדרה
מסע בין כוכבים: אנטרפרייז נוצרה על ידי ריק ברמן ובראנון בראגה בין השנים 2001 עד 2005, והיא מהווה הקדמה לסדרות "מסע בין כוכבים" הקודמות לה. עלילת הסדרה מתרחשת במהלך אמצע המאה ה־22 (כמאה שנים לפני עלילת הסדרה המקורית), לפני הקמת הפדרציה ומציגה את עלילות הספינה אנטרפרייז, שהיא הספינה הראשונה שעוזבת את כדור הארץ במטרת גילוי ומחקר של הלא נודע. זו גם הספינה הראשונה המסוגלת לנוע במהירות של על-חלל 5. את צוות הספינה מוביל קפטן ג'ונתן ארצ'ר (סקוט באקולה).
ביטולה של הסדרה אנטרפרייז לאחר ארבע עונות, סיים 18 שנים רצופות של שידורי סדרות "מסע בין כוכבים" שונות בטלוויזיה.
דיסקברי (2017–2024)
מסע בין כוכבים: דיסקברי, שעלתה לשידור ב-CBS All Access ובנטפליקס בספטמבר 2017, היא הסדרה הראשונה ביקום של "מסע בין כוכבים" מאז שנת 2005. עלילת שתי עונותיה הראשונות מקדימה את הסדרה המקורית ב-10 שנים, ועונתה השלישית מתרחשת בעתיד הרחוק, 930 שנה לאחר אירועי העונה השנייה. הסדרה מספרת את סיפורה של מייקל ברנהאם, בתחילה הקצינה הראשונה על ספינת החלל "שנזו", ולאחר מכן חלק מצוות ספינת החלל "דיסקברי". זוהי הסדרה הראשונה מסדרות "מסע בין כוכבים" שלא מציגה את ה"קפטן" כדמות ראשית ושמציגה זוג גברים, דמות אנושית א-בינארית ודמות טרנסג'נדרית. החל מעונתה השלישית הפכה הסדרה לראשונה שמציגה את עתידה הרחוק של הפדרציה, כמעט אלף שנים לאחר עלילת הסדרות האחרות.
מסעות קצרים (2018–2020)
מסע בין כוכבים: מסעות קצרים החלה כסדרת בת של "דיסקברי", במטרה לתת למעריצי הסדרה תכנים בתקופת הציפייה לעונה השנייה. העונה הראשונה סיפרה ארבעה סיפורים קצרים בפרקים שאורכם בין 15 ל-18 דקות, כשכל פרק מספר סיפור עצמאי שאינו קשור בהכרח לעלילת הסדרה האם (אם כי הפרקים נקשרו בדיעבד לעלילת הסדרה). מפיק העל של הזיכיון, אלכס קורצמן, מסר שפרקים עתידיים של הסדרה יקושרו גם לסדרות אחרות ואף לרעיונות כלליים ביקום.
עונתה השנייה של הסדרה כללה שלושה פרקים שעסקו בצוות ה"אנטרפרייז" בפיקודו של כריסטופר פייק, שני פרקי אנימציה שאחד מהם עסק בדמותה של מייקל ברנהאם והשני סקר את ההיסטוריה של ה"אנטרפרייז" המקורית מתחילת פיקודו של קירק ועד השמדתה ופרק אחד שהיווה פריקוול לסדרה פיקארד, והיה הראשון בסדרה שלא עסק במישרין או בעקיפין ב"דיסקברי".
פיקארד (2020–2023)
מסע בין כוכבים: פיקארד ששידוריה החלו בתחילת 2020 ועתידים להסתיים ב-2023 מספרת על מסעותיו של אדמירל (מיל') ז'אן לוק פיקארד, לאחר שהתפטר מצי הכוכבים עקב אכזבתו מהאופן שבו טיפלה הפדרציה בסיוע לפליטים הרומולאנים בסמוך להשמדת כוכב הבית הרומולאני. בעונה הראשונה יוצא פיקארד, עם צוות שאסף, למסע להגנת האנדרואידים שהפכו בלתי חוקיים לאחר הפיגוע במספנות על מאדים. בעונה השנייה נשלחים פיקארד וצוותו לתקן את העבר, לאחר ששינוי שנעשה בו הביא ליצירתה של האימפריה הטראנית.
סיפונים תחתונים (2020–)
מסע בין כוכבים: סיפונים תחתונים היא סדרת אנימציה קומית ששידוריה החלו באוגוסט 2020. הסדרה מתמקדת בצוות הקצינים הזוטרים של היו.אס.אס "סריטוס", ספינה לא חשובה שעיקר משימתה הוא לבצע "מגע שני" מטעם הפדרציה לאחר שהספינות החשובות יותר סיימו את המגע הראשון עם תרבויות שגילו את הינע העיוות (warp drive). בסדרה משולבות ביצי פסחא רבות, בעיקר מיקום מסע בין כוכבים, אך גם מזיכיונות אחרים.
פרודיג'י (2021–)
מסע בין כוכבים: פרודיג'י היא סדרת אנימציה שנועדה לילדים ובני נוער, ומספרת את סיפורם של מספר בני נוער, רובם עבדים במכרות, שמוצאים חללית נטושה ובורחים משביים בעזרתה, תוך שהם לומדים על עצמם ועל ערכי הפדרציה בהרפתקאות השונות שהם עוברים. על הספינה מנחה אותם הולגרמת לומדה בדמותה של קפטן קתרין ג'יינוויי.
עולמות חדשים ומשונים (2022–)
מסע בין כוכבים: עולמות חדשים ומשונים היא הן פריקוול לסדרה המקורית והן ספינאוף לסדרה "דיסקברי". הסדרה מתמקדת בצוות ה"אנטרפרייז" המקורית (NCC-1701) בתקופה שאחרי עונתה השנייה של "דיסקברי" ולפני תקופת הסדרה המקורית, תקופה בה מפקדה של החללית היה קפטן כריסטופר פייק.
צוות שחקני העונה הראשונה:
סרטי מסע בין כוכבים
אולפני סרטי פרמאונט הפיקו 13 סרטי "מסע בין כוכבים". ששת הסרטים הראשונים ממשיכים את ההרפתקאות של הסדרה המקורית, ארבעת הסרטים הבאים ממשיכים את הרפתקאותיהם של צוות הדור הבא, כאשר הסרט השביעי מגשר בין הצוות הישן לחדש. הסרטים ה-11 עד ה-13 מהווים פרק מקדים לעלילת הסדרה המקורית ועוסקים בחייהם המוקדמים של קפטן קירק, ספוק ויתר צוות ה"אנטרפרייז" במציאות חלופית שנוצרה עקב מסע בזמן ושבה מסלול חייהם של הגיבורים הראשיים שונה מהותית מבקו הזמן של הסדרה המקורית.
שנהשם הסרטבימוישחקנים עיקרייםשחקנים נוספיםתקציבסכום הכנסות כולל1979מסע בין כוכבים: הסרטרוברט וייזויליאם שאטנר (קירק)לנרד נימוי (ספוק)דפורסט קלי (מק'קוי)ג'יימס דוהאן (סקוטי)ג'ורג' טאקיי (סולו)וולטר קניג (צ'כוב)נישל ניקולס (אוהורה)מייג'ל בארט (צ'אפל)גרייס לי וויטני (ראנד)סטיבן קולינס (דקר)פרסיס קאמבאטה (איליה)$35,000,000$139,000,0001982מסע בין כוכבים 2: זעמו של חאןניקולס מאיירריקרדו מונטלבן (חאן)פול וינפילד (טרל)קירסטי אלי (סאביק)ביבי בש (קרול)מריט בוטריק (דייוויד)$12,000,000$95,800,0001984מסע בין כוכבים 3: החיפוש אחר ספוקלנרד נימוימארק לנארד (סארק)רובין קורטיס (סאביק)ג'ודית' אנדרסון (ט'לאר)כריסטופר לויד (קרוג)מריט בוטריק (דייוויד)$18,000,000$87,000,0001986מסע בין כוכבים 4: השיבה הביתהלנרד נימוימייג'ל בארט (צ'אפל)גרייס לי וויטני (ראנד)רובין קורטיס (סאביק)קתרין היקס (ג'יליאן)מארק לנארד (סארק)$24,000,000$133,000,0001989מסע בין כוכבים 5: הגבול האחרוןויליאם שאטנרלורנס לאקינביל (סייבוק)$30,000,000$70,200,0001991מסע בין כוכבים 6: הארץ הלא נודעתניקולס מאיירגרייס לי וויטני (ראנד)דייוויד וורנר (גורקון)קים קטרל (ולריס)כריסטופר פלאמר (צ'אנג)רוזאנה דה סוטו (אזטבור)מייקל דורן (וורף)$27,000,000$96,900,0001994מסע בין כוכבים: דורותדייוויד קרסוןפטריק סטיוארט (פיקארד)ג'ונתן פרייקס (רייקר)ברנט ספיינר (דאטה)לוואר ברטון (לה פורג')מייקל דורן (וורף)גייטס מק'פאדן (קראשר)מרינה סירטיס (טרוי)מלקולם מקדואל (סוראן)וופי גולדברג (גאינן)ויליאם שאטנר (קירק)ג'יימס דוהן (סקוטי)וולטר קניג (צ'כוב)אלן ראק (הרימן)$38,000,000$120,000,0001996מסע בין כוכבים: המפגשג'ונתן פרייקסג'יימס קרומוול (קוקרן)אלפרה וודארד (סלואן)אליס קריגה (בורג)$46,000,000$150,000,0001998מסע בין כוכבים: המרדג'ונתן פרייקסדונה מרפי (אניז')פ. מארי אברהם (רואפו)אנטוני זרבה (דוהארטי)$70,000,000$117,800,0002002מסע בין כוכבים: נמסיססטוארט בארדטום הארדי (שינזון)רון פרלמן (וייסרוי)קייט מאלגרו (ג'יינוויי)וופי גולדברג (גאינן)ויל ויטון (ווסלי)$60,000,000$67,312,8262009סטארטרקג'יי ג'יי אברהמסכריס פיין (קירק)זאכרי קווינטו (ספוק)זואי סלדנה (אוהורה)קארל אורבן (מק'קוי)סיימון פג (סקוטי)ג'ון צ'ו (סולו)אנטון ילצ'ין (צ'כוב)אריק באנה (נירו)לנרד נימוי (ספוק פריים)ברוס גרינווד (פייק)בן קרוס (סארק)וינונה ריידר (אמנדה)כריס המסוורת' (קירק)$140,000,000$385,680,4462013האויב בתוכנו - סטארטרקג'יי ג'יי אברהמסברוס גרינווד (פייק)בנדיקט קמברבאץ' (חאן)פיטר ולר (מרקוס)אליס איב (קרול)לנרד נימוי (ספוק פריים)$190,000,000$466,978,6612016סטארטרק: אל האינסוףג'סטין ליןאידריס אלבהסופיה בוטלהג'ו טסליםלידיה וילסוןדיפ רוי $185,000,000 $293,858,471
פרויקטים שבוטלו
The God Thing ו-Planet of the Titans
הרעיון להפקת סרט קולנוע על בסיס הסדרה המקורית עלה לראשונה כבר במהלך הפקת העונה השנייה של הסדרה, אך לא הבשיל לכדי מימוש. בשנת 1975 ולאור הצלחת כנסי המעריצים, הכריזו אולפני פרמאונט על סרט קולנוע שיופק בהקדם. רודנברי הגיש תסריט בשם "The God Thing" לפיו מרבית הצוות המקורי קודם ועוסק היום בעבודות אדמיניסטרטיביות, סקוטי הפך לאלכוהוליסט וד"ר מקקוי התאכזב מבני אדם והפך לווטרינר. איום כלשהו, שלא פורט, מחזיר את הצוות למשימה משותפת נוספת. בתסריט נכללה אמירה מזלזלת של מאסטר וולקני לגבי האלים האנושיים שמכריחים את בני האדם לסגוד להם, תוך ציון העובדה שאלים כאלה הם בוודאי חסרי ביטחון. התסריט נפסל והסרט לא הופק.
תסריט נוסף שהוגש על ידי רודנברי נקרא "Planet of the Titans" ועל פיו הפדרציה מתחרה עם הקלינגונים על עולם הבית של גזע נכחד בשם "הטיטאנים" שבו נמצאת טכנולוגיה חזקה ועתיקת יומין שנחשבה כנכחדת. התסרט אמור היה לכלול אלמנטים המזכירים את "מרכבות האלים" של אריך פון דניקן לפיו האנושות נוצרה בשל התערבות של חוצנים. גם סרט זה לא הופק בסופו של דבר. אלמנטים מהתסריט שימשו בסופו של דבר בפרק "The Chase" מהסדרה "הדור הבא".
Phase II
מסע בין כוכבים: התקופה השנייה (Star Trek: Phase II) הייתה סדרת טלוויזיה שהייתה אמורה לעלות לשידור בשנת 1978 כסדרת דגל של רשת הטלוויזיה של אולפני פארמאונט אך בוטלה לבסוף. 12 תסריטים לפרקים שונים נכתבו מבעוד מועד והאולפנים התכוננו להתחיל לצלם את הסדרה. הסדרה הייתה אמורה להחזיר את רוב הצוות המקורי של הסדרה המקורית למשימה שנייה בת חמש שנים, חוץ מלנרד נימוי (בתפקיד ספוק) אשר לא הסכים לחזור בשל מחלוקת לגבי מספר הפרקים בהם יופיע. כתוצאה מכך היוצרים שיבצו דמות של וולקן צעיר יותר בשם אקסון (Xon) כמחליף לספוק, על אף שהם קיוו כי ספוק יסכים להופיע בתפקידי אורח בסדרה. התפאורה לסדרה נבנתה וצילומי מבחן אף הוסרטו בסט עצמו. אף על פי כן, בעקבות הפופולריות לה זכה הסרט "מלחמת הכוכבים", אולפני פארמאונט החליטו לגנוז את סדרת הטלוויזיה ולהפיק סרט קולנוע באורך מלא במקום. התסריט של הפרק הראשון של הסדרה היווה את הבסיס לסרט "מסע בין כוכבים: הסרט" אשר יצא בשנת 1979, בעוד ששני תסריטים נוספים אשר נכתבו במקור לסדרה שימשו לבסוף כבסיס לפרקים בסדרה "מסע בין כוכבים: הדור הבא" בשל שביתת התסריטאים של שנת 1988.
Star Trek: Federation
לאחר ביטולה של הסדרה אנטרפרייז בשנת 2005, החלו בריאן סינגר ושותפים נוספים לפתח את מסע בין כוכבים: פדרציה (Star Trek: Federation), סדרה שמתרחשת בשנת 3000. על פי עלילת הסדרה הפדרציה שקעה במאות השנים שחלפו, לאחר שעולמות רבים עזבו אותה בגלל המיקוד שלה על האנושות על חשבון גזעים אחרים. צי הכוכבים מחזיק מעט ספינות שכולן מיושנות. אויב חדש בשם "המצליפים" ("The Scourge") משמיד שני עולמות פדרציה וספינה. הניצול היחיד הוא לוטננט קומנדר אלכסנדר קירק, אך רשויות הפדרציה אינן מאמינות לעדותו מה שמביא את וולקן, באג'ור ובטאזד לפרוש מהפדרציה המושחתת בגועל. הפרנגי הפכו לכוח משמעותי בגלקסיה, ומרוויחים הון על ידי הפצת הדת הבאג'ורנית והפיכת באג'ור לאתר עלייה לרגל. הוולקנים והרומולאנים מתאחדים מחדש, הקלינגונים והקרדאסים פונים לדרכים מיסטיות יותר ולוחמניות פחות. במטרה להשיב את הפדרציה ואת צי הכוכבים למטרותיו המקוריות, ללכת באומץ למחוזות אותם איש לא ביקר ולגלות דברים חדשים משיק אדמירל נלסקוט "אנטרפרייז" חדשה, ומטיל עליה משימה נוספת, לאתר את המצליפים. לאחר שהקפטן והקצין הראשון נהרגים, אלכסנדר קירק, שהיה הקצין השני של ה"אנטרפרייז" החדשה, מתמנה למפקדה.הסדרה לא הופקה, אמנם, אך אלמנטים ממנה נכנסו לסדרה "פיקארד" ולעונתה השלישית של "דיסקברי".
Star Trek: Final Frontier
בשנת 2006 עלה רעיון להפקת סדרת רשת מצוירת שתתרחש בשנת 2528. שמה המיועד של הסדרה היה מסע בין כוכבים: הגבול האחרון (Star Trek: Final Frontier). בסדרה זו הפדרציה והרומולואנים נלחמו עד שנת 2460, במלחמה שהחלה בגלל פיצוץ חלקיקי אומגה על ידי גורם בלתי ידוע. הפיצוץ גרם לפיצול בין שני חלקי הפדרציה, קרונוס, עולם הבית של הקלינגונים, נכבש על ידי הרומולאנים, אנדוריה נהרסה והוולקנים עזבו את הפדרציה לטובת איחוד עם הרומולאנים. תחת פיקודו של קפטן אלכסנדר צ'ייס, ה"אנטרפרייז" החדשה, ספינה שהשתתפה במלחמה עם הרומולאנים, יוצאת למשימה "לחפש חיים חדשים וציוויליזציות חדשות" ברוח הפדרציה הישנה. ה"אנטרפרייז" החדשה היא ספינה מדגם "ביסמרק" וכוללת מעבורות מסוג "שפירית" (Dragonfly) שמסוגלות לטוס גם בתוך ההפרעה שנוצרה מפיצוץ חלקיקי האומגה.גם מסדרה זו שלא הופקה ניתן למצוא אלמנטים בעונתה השלישית של "דיסקברי".
סרט בבימויו של נואה האולי
לקראת סוף שנת 2019 דווח כי הבמאי נואה האולי מונה לביים את הסרט הבא בזיכיון. בתחילה הועלו השערות לפיהן מדובר בסרט נוסף שיעסוק בציר זמן קלווין, אך לאחר זמן קצר הודיע הבמאי כי מדובר בתסריט מקורי שאינו מתבסס על עבודות קודמות שנעשו בזיכיון. זמן לא רב לאחר מכן הודיע האתר דדליין שאמה ווטס החליטה להשהות את כל הפרויקטים הקולנועיים המתוכננים בזיכיון. במקביל התברר שהתסריט המיועד סבב סביב וירוס קטלני שתוקף את תושבי הגלקסיה, מה שתרם ככל הנראה לביטול, עקב מגפת הקורונה שהשתוללה בעולם באותו הזמן. בריאיון בשנת 2021 מסר המלחין ג'ף רוסו כי עבד עם האולי על התסריט ועל המוזיקה שתלווה את הסרט, וציין שמדובר היה בתסריט מקורי לחלוטין שאינו קשור לסדרות ולסרטים הקיימים, ונותן נקודת מבט שונה על היקום בו מתרחש הזיכיון. מאוחר יותר סיפר האולי עצמו על הביטול.
השפעה תרבותית
ממוזער|235px|"מעבורת החלל אנטרפרייז" נקראה על שם ספינת החלל הבדיונית אשר הופיעה בסדרת הטלוויזיה. בתמונה צוות השחקנים ויוצר הסדרה עומדים לפני מעבורת החלל, ספטמבר 1976
הזיכיון של "מסע בין כוכבים" הוא תעשייה השווה מיליארדי דולרים, אשר נמצאת כיום בבעלות רשת הטלוויזיה CBS.
הרקע לסדרה
היוצר והתסריטאי של הסדרה ג'ין רודנברי מכר במקור את הסדרה ל-NBC כדרמת הרפתקאות קלאסית. רודנברי תיאר את הסדרה כ"שיירת עגלות אל הכוכבים" (Wagon Train to the Stars). באומרו כך הוא התייחס לסדרת המערבון "Wagon Train" (שיירת עגלות), שמתרחשת לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית ומגוללת מסע משפחות ממיזורי אל קליפורניה, כאשר הפרקים שלה עסקו, בין היתר, בלבטים של הדמויות והתמודדותן עם בעיות שונות. רודנברי ביקש לעסוק בנושאים דומים, אך על רקע ספינת חלל. עדות לכך ניתנת בקריינות הפותחת כל פרק, שמציינת את החלל בתור הסְפַר החדש, ובכך מתייחסת בעקיפין לסְפַר הישן בארצות הברית (המערב הפרוע).
"החלל - הסְפָר האחרון. אלו הם מסעותיה של ספינת החלל אנטרפרייז. משימתה בת חמש השנים: לחקור עולמות חדשים מוזרים, לחפש חיים חדשים ותרבויות חדשות. לצעוד באומץ היכן שאף אדם עוד לא דרך..."
אף על פי שהסדרה מתרחשת על גבי חללית בדיונית, רודנברי רצה להציג עלילה מתוחכמת אשר תשתמש בתפאורה העתידית הבדיונית כמשל לבעיות הנוכחיות בכדור הארץ ותנסה לספק פתרונות לסוגיות מסובכות באמצעות הומניזם ואופטימיות. משפט הפתיחה המפורסם "באופן נועז להגיע לאן שאף איש לא הגיע קודם לכן" נלקח כמעט מילה במילה מספרון של הבית הלבן אשר עסק בחקר החלל אשר הופק לאחר טיסת הבכורה של הספוטניק בשנת 1957.
רודנברי התכוון במפורש שהתוכנית תהיה בעלת אג'נדה פוליטית. כדור הארץ אמנם מוצג בסדרה כמקום נטול עוני ומלחמות, שמדינות נפרדות ממשיכות להתקיים בו באופן רשמי בלבד, אך ניתן למצוא דמיון בין החייזרים השונים ללאומים המוכרים לנו בעולם האמיתי. תורמת לכך ההתייחסות התכופה אליהם כאל גזעים (Races), במקום כאל מינים (Species). רודנברי בחר בצוות שחקנים מרקעים אתנים שונים – אישה אפרו אמריקנית, סקוטי, יפני, והחל מהעונה השנייה גם רוסי. הסדרה הציגה גם את הנשיקה הבין-גזעית הראשונה בטלוויזיה האמריקאית (בין קירק לאוהורה, בפרק "ילדיו החורגים של אפלטון"). כמו כן, היא הציגה חזון של הכיוון אליו האנושות תגיע אם רק תלמד מלקחי העבר, בעיקר אם רק תבחר לשים קץ לאלימות. דוגמה קיצונית לכך היא גזע הוולקנים אשר היו בעלי עבר אלים במיוחד אבל למדו לשלוט ביצרים שלהם.
דמויות ראשיות
הדמויות הראשיות בסדרה המקורית היו מוקצנות וסטריאוטיפיות אך עדיין בעלות נפח. ממשיכותיהן בסדרות ההמשך עודנו ועוגלו במידה רבה.
קפטן קירק – ג'יימס טיבריוס קירק הוא דמות שמייצגת את המיטב שבמין האנושי אליבא דרודנברי: הוא יצירתי, נועז, ואימפולסיבי, אבל גם רגשן ומתורבת. כל זאת מעבר לתכונות הנדרשות ממנו כמנהיג ללא חת – טקטיקן בחסד, קר רוח, בעל תושייה ומגלה יכולת מרשימה בקרב פנים מול פנים. דמותו נראית מושפעת מהדמויות הגבריות בספריו של רוברט היינליין משנות ה-60.
ספוק – קצין המדע הוא דמות המהווה ניגוד לדמותו של הקפטן. הוא בן תערובת לאב וולקני ואם אנושית, אך גדל וחונך בוולקן כוולקני, ועל כן הוא משתדל להדחיק לחלוטין את רגשותיו ולפעול על פי היגיון קר. הוא בעל יכולות קוגניטיביות גבוהות במיוחד ובר סמכא מדעי. המתח והחברות בין הקפטן החם והקצין הראשון הקר הם מוטיב ראשי לאורך הסדרה והסרטים. מלחמתו של ספוק ברגשותיו האנושיים המודחקים גם היא מוטיב חוזר.
הריסון של הדמות ולשון ההמעטה שלה סיפקה מחוות ייחודיות כגון הרמת גבה אחת בתגובה לאירועים יוצאי דופן, ושימוש בתארים "מעניין" ו"מרתק" לתופעות מאיימות ומסוכנות במיוחד.
דוקטור לאונרד מק'קוי – הצלע השלישית במשולש היא של רופא הספינה שניחן בפטאליזם, הומור יבש, חשדנות ובעיקר היגיון בריא שחסר לשתי הדמויות הראשיות, ומשמש לעיתים כ"מבוגר האחראי". מתחת למעטפת קרירה ועוקצנית, הדוקטור מאמין ברגשות על פני היגיון קר ומעביר ביקורת רבה על הקצין ספוק. בסדרות ההמשך תכונות אלו ממוזגות ברובן אל דמות הקפטן ועל כן דמות רופא הספינה מאבדת ממרכזיותה.
הקלינגונים
הסדרה המקורית שודרה בימים של המלחמה הקרה, כשהפחד מהקומוניזם היה בשיאו. במערכות ההקבלות הזו עומדים בראש ובראשונה הקלינגונים כבבואה לרוסים וליפנים. הקלינגונים מוצגים כשוחרי-מלחמה חובבי שתייה, ולכן אין פלא שיש אפילו מי שיחדדו וידברו על קוזאקים. "הדור הבא" שודרה מיד לאחר תום המלחמה הקרה ובהתאם לכך הופשרו גם יחסי הפדרציה עם הקלינגונים: עדיין מדובר בשני גופים שונים, אך כאלו המשתפים פעולה במידת הצורך (סרט הקולנוע "מסע בין כוכבים: הארץ הלא נודעת" מתאר את הרקע להסכם השלום ביניהם). יתר על כן, סרגיי והלנה רוז'נקו, הוריו המאמצים של וורף, קלינגוני המשרת בצי הכוכבים, הם ממוצא רוסי.
הרומולאנים
רבים מהמונחים בהם נעשה שימוש ביחס לרומולאנים, האויב השני העיקרי בסדרה המקורית, נגזרים מהמיתולוגיה הרומית ושיטת הממשל הרומית: רומולוס ורמוס הם שני האחים שייסדו את העיר רומא; הפרוקונסול והפראיטור היו פקידי ממשל בתקופת הרפובליקה הרומית, והסנאט הרומי היה הגוף השלטוני שלה.
הרומולנים, בניגוד לקלינגונים, אינם מייחסים חשיבות רבה לכבוד. בדומה לוולקנים, איתם הם חולקים מוצא משותף, הם פחות רגשניים, אם כי גם הם יודעים להיות חסרי-רחמים, במידת הצורך.
הוולקנים
לפי אותו קו, הוולקנים, גזע שכלתני, מדחיק רגשות ובעל שורשים משותפים עם הרומולנים, מקבילים ליוונים וליפנים בין היתר בצורת משטרם ובמנהגיהם. כוכב הלכת וולקן נקרא על שמו של הפייסטוס, אל הנפחות והאש במיתולוגיה היוונית. באשר להקבלה ליפנים, ניתן למשל לייחס לצביטת הצוואר הוולקנית, פעולה המכניעה אדם ללא כל מאמץ, כסוג של אמנות לחימה.
השפעות
לאורך השנים סדרת הטלוויזיה המקורית וסדרות הבת שלה צברו פופולריות רבה ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות וברשתות הטלוויזיה השונות ברחבי העולם. ההשפעה התרבותית של התוכנית גדולה בהרבה מהרווחיות שלה ומאריכות הימים שלה – כנסי מעריצים של הסדרה נהפכו לפופולריים אף על פי שכיום, לעיתים קרובות, מאחדים אותם עם כנסים של ז'אנרים וסדרות אחרות. המעריצים של הסדרה טבעו את המונח "טרקי" (Trekkie) כדי לתאר את עצמם.
הזיכיון של "מסע בין כוכבים" השפיע על העיצובים של טכנולוגיות רבות הקיימות כיום כגון מחשב לוח, מחשב כף יד, טלפון סלולרי וה-MRI. הוא גם הפנה את תשומת לבו של הציבור הרחב למושג הטלפורטציה.
בשנת 1976 בעקבות קמפיין במהלכו מעריצי הסדרה שלחו מכתבי בקשה רבים לנאס"א, החליטה סוכנות החלל לקרוא למעבורת החלל שלה "אנטרפרייז" על שם הספינה הבדיונית.
לאורך השנים הופקו פרודיות רבות המבוססות על התוכנית שחלקן זכו לפופולריות רבה, ביניהם הסדרה המצוירת "Stone Trek" והסרט גלקסי קווסט (1999).
פרסים נבחרים
בסך הכול, זכה זיכיון "מסע בין כוכבים" ב-33 פרסי אמי, 21 פרסי סאטורן ושלושה פרסי הוגו, נוסף לשלל מועמדויות נוספות. בין יתר המועמדויות הבולטות נמנים גם אמי לשחקן המשנה לנרד נימוי עבור השתתפותו ב"מסע בין כוכבים: הסדרה המקורית" במשך שנתיים רצופות, אמי בקטגוריות סדרת הדרמה הטובה ביותר, עיצוב אמנותי, צילום אמנותי, תלבושות, איפור, עריכת סאונד ועריכה עבור "הדור הבא", "חלל עמוק 9", "וויאג'ר" ו"אנטרפרייז", חמש מועמדויות רצופות לפרס סאטורן ל"חלל עמוק 9" עבור סדרת הדרמה הטובה ביותר (שנים 1996–2000), שלוש מועמדויות לסאטורן על סדרת הדרמה הטובה ביותר ל"וויאג'ר" (שנים 1998, 1999 ו-2001) וארבע מועמדויות רצופות ל"אנטרפרייז" על סדרת הדרמה הטובה ביותר (שנים 2002–2005).
סרט הקולנוע הראשון זכה בשלוש מועמדויות לפרס אוסקר וכן בפרס גלובוס הזהב לפסקול, "השיבה הביתה" היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, "הארץ הלא נודעת" היה מועמד לשני פרסי אוסקר, "המפגש" היה מועמד לאוסקר על האיפור, ו"סטארטרק" היה מועמד לארבעה אוסקרים מתוכם זכה באחד על ההישגים באיפור, לפרס גילדת שחקני המסך על אנסמבל פעלולנים ולשתי מועמדויות לפרס באפט"א בקטגוריות הסאונד והאפקטים המיוחדים. כל סרטי הקולנוע פרט לראשון, ל"גבול האחרון" ול"נמסיס" זכו במועמדויות לפרס הוגו עבור ההופעה הדרמטית הטובה ביותר. דאג ג'ונס, מישל יאו, ג'ייסון אייזקס, וילסון קרוז ואית'ן פק היו כולם מועמדים לפרסי סאטורן כשחקנים על תפקידיהם בסדרה מסע בין כוכבים: דיסקברי.
טלוויזיה
סדרה פרס שנה קטגוריה הערות מסע בין כוכבים: הסדרה המקורית פרס הוגו 1967 ההופעה הדרמטית הטובה ביותר הפרק The Menagerie 1968 ההופעה הדרמטית הטובה ביותר הפרק The City on the Edge of Forever פרס סאטורן 2005 הוצאת ה-DVD הטובה ביותר מסע בין כוכבים: סדרת האנימציה פרס אמי 1975 סדרת הילדים הטובה ביותר בשעות היום מסע בין כוכבים: הדור הבא פרס סאטורן 1990–1991 סדרת הז'אנר הטובה ביותר 2003 הוצאות מארזי DVD הטובות ביותר פרס אמי 1988 הישגים מיוחדים באיפור הפרק Conspiracy עיצוב תלבושות הפרק The Big Goodbye עריכת סאונד הפרק 11001001 1989 עריכת ועיבוד סאונד הפרק Q Who 1990 עיצוב אמנותי הפרק Sins of the Father עריכת סאונד הפרק Yesterday's Enterprise 1991 עריכת ועיבוד סאונד הפרק The Best of Both Worlds, Part II 1992 הישגים מיוחדים בעיצוב תלבושות ובאיפור הפרק Cost of Living הישגים מיוחדים באפקטים מיוחדים הפרק A Matter of Time הישגים מיוחדים באפקטים מיוחדים הפרק Conundrum 1993 הישגים מיוחדים בעיבוד סאונד הפרק A Fistful of Dates הישגים מיוחדים בעיצוב שיער ותלבושות הפרק Time's Arrow Part 2 1994 הישגים מיוחדים בעיבוד סאונד הפרק Genesis הישגים מיוחדים באפקטים מיוחדים הפרק All Good Things... פרס הוגו 1993 ההופעה הדרמטית הטובה ביותר הפרק The Inner Light מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9 פרס אמי 1993 הישגים מיוחדים בנעימת הפתיחה הישגים מיוחדים באיפור הפרק Captive Pursuit 1995 הישגים מיוחדים באיפור הפרק Distant Voices מסע בין כוכבים: וויאג'ר פרס סאטורן 1998 שחקנית ראשית בסדרת ז'אנר קייט מאלגרו 2001 שחקנית משנה בסדרת ז'אנר ג'רי ריאן פרס אמי 1995 הישגים מיוחדים בנעימת הפתיחה 1996 הישגים מיוחדים באיפור הפרק Threshold 1997 עיצוב שיער הפרק Fair Trade 1999 אפקטים מיוחדים הפרק Dark Frontier 2001 הלחנת מוזיקה ואפקטים מיוחדים הפרק Endgame מסע בין כוכבים: אנטרפרייז פרס סאטורן 2002 שחקנית משנה בסדרת ז'אנר ג'ולין בליילוק פרס אמי 2002 אפקטים מיוחדים פרק הפיילוט Broken Bow עיצוב שיער הפרק Two Days and Two Nights 2004 הלחנת מוזיקה הפרק Similitude אפקטים מיוחדים הפרק Countdown מסע בין כוכבים: דיסקברי פרס אמי 2019 האיפור הפרוסטתי הטוב ביותר בסדרה, מיני סדרה, סרט או ספיישל הפרק If memory serves פרס סאטורן 2018 השחקנית הטובה ביותר בסדרת טלוויזיה סוניקווה מרטין-גרין סדרת הניו מדיה הטובה ביותר הסדרה "דיסקברי" 2019 סדרת הזרמת המדיה הטובה ביותר הסדרה "דיסקברי" השחקנית הטובה ביותר בסדרת טלוויזיה סוניקווה מרטין-גרין שחקן המשנה הטוב ביותר בסדרת הזרמת מדיה דאג ג'ונס פרס אמפייר 2018 שחקן הטלוויזיה הטוב ביותר ג'ייסון אייזקס מסע בין כוכבים: פיקארד פרס אמי 2020 איפור פרוסתטי הפרק Absolute Candor סופר פרסי בחירת המבקרים 2021 השחקן הטוב ביותר בסדרת מדע בדיוני/פנטזיה פטריק סטיוארט מסע בין כוכבים: עולמות חדשים ומשונים פרס סאטורן 2022 סדרת המדע הבדיוני הטובה ביותר (סטרימינג) עונה ראשונה מיוחד פרס סאטורן 2005 פרס הכרה מיוחד לסדרות בשנים 1987–2005 הדור הבא, חלל עמוק 9, וויאג'ר ואנטרפרייז
קולנוע
סרט פרס שנה קטגוריה הערות מסע בין כוכבים: הסרט פרס סאטורן 1980 אפקטים מיוחדים מסע בין כוכבים 2: זעמו של חאן פרס סאטורן 1983 הבמאי הטוב ביותר 1983 השחקן הטוב ביותר ויליאם שאטנר מסע בין כוכבים 4: השיבה הביתה פרס סאטורן 1987 תלבושות מסע בין כוכבים 5: הגבול האחרון פרס פטל הזהב 1990 הבמאי והשחקן הגרוע ביותר ויליאם שאטנר 1990 הסרט הגרוע ביותר מסע בין כוכבים 6: הארץ הלא נודעת פרס סאטורן 1993 סרט המדע בדיוני הטוב ביותר מסע בין כוכבים 8: המפגש פרס סאטורן 1997 שחקן המשנה ברנט ספיינר 1997 שחקנית המשנה אליס קריגה 1997 תלבושות סטארטרק פרס אוסקר 2010 הישג מיוחד בתחום האיפור פרס גילדת שחקני המסך 2010 ביצוע על ידי אנסמבל פעלולנים פרס סאטורן 2010 האיפור הטוב ביותר פרסי אמפייר 2010 סרט המדע בדיוני הטוב ביותר פרס סטלייט 2010 מהדורת הבלו-ריי הטובה ביותר האויב בתוכנו - סטארטרק פרס סטלייט 2013 מהדורת הבלו-ריי הטובה ביותר
הסטטוס הנוכחי ועתיד הזיכיון
הפיצול
בשנת 2005 החליט סאמנר רדסטון יושב ראש החברה האם, על פיצול ויאקום המקורית לשתי חברות בת, ויאקום בגלגולה החדש מחד, ו-CBS מאידך. במסגרת החלוקה עברו כל הזכויות על סדרות הטלוויזיה של הזיכיון, כמו גם זכויות המסחור שלו, לחברת CBS בעוד שהזכויות על סרטי הקולנוע הקיימים נשארו בידי ויאקום החדשה וחברת ההפקות סרטי פרמאונט שבבעלותה. במסגרת הסכם שערכו החברות הוסכם כי פרמאונט תוכל להפיק סרטים חדשים בזיכיון, ובלבד שיהיו שונים באופן מהותי (25% לפי הערכות שונות) מההפקות המקוריות.
בקולנוע
לאחר שהסדרה "מסע בין כוכבים: אנטרפרייז" בוטלה ב-2005 לראשונה מאז 1987 לא הייתה הפקה פעילה של סרט או סדרה מהזכיון, וצירוף כישלונם של האחרונים בסרטי המותג בקופות הקולנוע – המשך עתידו של המותג הוטל בספק. מצב זה נשאר על כנו במשך זמן רב, עד ליציאת הסרט ה-11 בסדרה ב-2009, אשר זכה להצלחה רבה, ושימש גם כ"אתחול" לזיכיון, שכן עלילתו התמקדה בתחילת דרכם המשותפת של קירק, ספוק ושאר חברי הצוות המקורי (לראשונה – עם צוות שחקנים חדש, בתפקיד הדמויות של הסדרה המקורית). בעת הפקת הסרט סטארטרק: אל האינסוף, כריס פיין וזאכרי קווינטו חתמו על חוזה לגילום דמויותיהם גם בסרט רביעי בסדרה. וביולי 2016 המפיק ג'יי. ג'יי אברהמס אישר כי כריס המסוורת' יגלם את דמותו של ג'ורג' קירק, אביו של קפטן קירק. תפקיד שכבר גילם בסצנת הפתיחה של הסרט משנת 2009.
מאוחר יותר באותו החודש אולפני סרטי פרמאונט אישרו את הדיווח והצהירו גם כי מרבית שחקני הצוות ישובו להפקת הסרט הרביעי בסדרה, עם אברהמס ולינדסי וובר כמפיקים וג'יי.די. פיין ופטריק מק'יי כתסריטאים.
בתחילת שנת 2019 נודע כי הסרט הרביעי בסדרה בוטל, הן לאור הרווחים הנמוכים של הסרט השלישי והן לאור סירובם של כריס המסוורת' וכריס פיין לקיצוץ בשכרם.
סרט קולנוע נוסף בבימויו של קוונטין טרנטינו נמצא בפיתוח ראשוני, כשבתחילת חודש מאי עדכן הבמאי כי התסריט מוכן והוגש. לא נמסרו פרטים לגבי הסרט והאם הוא קשור לסרטי הקולנוע של יקום קלווין, עם זאת, נמסר כי אם יופק יהיה זה הסרט הראשון בזיכיון שיקבל סיווג R לצפיית מבוגרים בלבד. בנוסף לסרט המתוכנן של טרנטינו, הודיעו האולפנים כי נואה האולי קיבל את המושכות במטרה ליצור סרט נוסף בזיכיון, כזה שלא ימשיך בהכרח את סרטי יקום קלווין אלא יאתחל מחדש את הזיכיון.
בטלוויזיה
ב-2017, כ-12 שנים מאז ביטולה של "אנטרפרייז", עלתה לאוויר סדרת טלוויזיה חדשה – "מסע בין כוכבים: דיסקברי" בכיכובם של סוניקווה מרטין-גרין, מישל יאו וג'ייסון אייזקס. ב-2019 החלה העונה השנייה של הסדרה, שחודשה גם לעונה שלישית.
במקביל לריצת הסדרה "דיסקברי" מפתח אלכס קורצמן שמונה על ידי CBS לנהל את הזיכיון, מספר סדרות נוספות.
ב-2018 אישר סיר פטריק סטיוארט שחתם על חוזה לפיו יחזור לגלם את דמותו של קפטן ז'אן לוק פיקארד בסדרה שתספר על חייו של פיקארד עשרים שנה לאחר אירועי הסרט "נמסיס". עונתה הראשונה של הסדרה שודרה בתחילת שנת 2020.
בנוסף דיווח קורצמן כי הוא מפתח שתי סדרות אנימציה ביקום של "מסע בין כוכבים". האחת סדרת אנימציה לילדים שתשודר בערוץ ניקלודיאון ותפנה לקהל צעיר יותר במטרה להגדיל את מספר הצעירים הצופים בסדרות הזיכיון, והשנייה סדרת אנימציה למבוגרים בשם "סיפונים תחתונים". סיפונים תחתונים החלה את שידוריה באוגוסט 2020.
סדרה נוספת שנמצאת בפיתוח תספר על מדור 31, והדמות המובילה בה תהיה הקיסרית פיליפה ג'ורג'יו מיקום המראה. נוסף על כך נמצאת בפיתוח סדרה על אקדמיית צי הכוכבים.
בעקבות הצלחת דמויותיהם של קפטן כריסטופר פייק, מספר אחת וספוק ועצומת מעריצים הקוראת לסדרת בת בכיכובם, מסר קורצמן כי הנושא נמצא בבדיקה וכי ישמח להפיק סדרה כזו. גם אנסון מאונט ואית'ן פק, שגילמו את פייק וספוק בהתאמה, הביעו עניין בסדרה כזו. ביוני 2019 נודע כי באחד מששת פרקי העונה השנייה של "מסע בין כוכבים: מסעות קצרים" ישתתפו פק בתפקיד ספוק ורבקה רומיין בתפקיד מספר אחת אותו גילמה בעונה השנייה של דיסקברי. לפי קורצמן "מסעות קצרים" משמשת עבור ההפקה כסוג של "שדה ניסויים" שבו נבדקות תגובותיהם של הצופים לרעיונות שונים, כך שייתכן שמטרת הפרק תהיה לבחון האם תגובת הצופים לפרק בכיכובם של צוות האנטרפרייז ללא צוות דיסקברי, במטרה לבחון הפקת סדרה עתידית. בדצמבר 2019, במהלך כנס מעריצים, דיווח רוד רודנברי, בנו של יוצר הסדרה ואחד מצוות ההפקה של הסדרות השונות, כי החלה עבודה ראשונית על סדרה בכיכובו של פייק וב-15 במאי 2020 התקבל אישור רשמי על תחילת הפקת הסדרה שתיקרא "מסע בין כוכבים: עולמות חדשים ומשונים".
בחודש יוני 2019 התראיין קורצמן לאתר Deadline ומסר עדכון לגבי עתיד המותג בטלוויזיה. בריאיון ציין שלכל אחת מהסדרות המתוכננות עתיד להיות מראה אחר, טון אחר וסגנון אחר. עוד מסר קורצמן שתהליך כתיבת העונה השלישית של "דיסקברי" מתקדם באופן משמעותי, שצילומי הסדרה "פיקארד" לקראת סיום, שתהליך הכתיבה של הסדרה "מדור 31" נמצא בשלבי פירוק הסיפור למרכיביו וכי ההפקה תתחיל לאחר העונה השלישית של דיסקברי וכן מסר כי הסדרה "סיפונים תחתונים" מתקדמת וכי הסדרה בניקולדיאון מיועדת לילדים מתחת לגיל 9, וכי ייעשה בה שימוש באנימציית מחשב מתקדמת במיוחד. כמו כן מסר שעדיין אין החלטות לגבי סדרת המשך בכיכובם של צוות ה"אנטרפרייז" שהופיעו ב"דיסקברי", אך ההפקה מעוניינת לשלב את הצוות בתוכניות העתידיות שלהם. בנוסף מסר כי מתכוננים שישה פרקים נוספים של "מסעות קצרים", וכי חלקם יהיו פרקי אנימציה שכל אחד מהם יופק בסגנון אנימציה שונה.
בחודש מרץ 2023, לקראת סיומן של שתיים מתוך חמש הסדרות הרצות ("דיסקברי" ו"פיקארד") התראיין קורצמן ונשאל לגבי עתיד הזיכיון. קורצמן ציין שבכוונת מפיקי הזיכיון להתמקד, בין השאר, במיני סדרות וסרטי טלוויזיה. ההחלטה על מעבר מסדרות עונתיות להפקות מוגבלות יותר מגיעה לאחר סדרת קיצוצים רוחביים בשירות הסטרימינג פרמאונט+, לאחר שתשע שנים לאחר הפקתו, עדיין לא הצליח להראות רווח. תמונת התקציב אילצה את ראשי החברה לבצע קיצוצים רוחביים, בעיקר בכל הקשור להפקות המקור. הפקת סדרות מוגבלות וסרטים היא בעלת עלות נמוכה יותר מהפקת סדרות עונתיות, ומאפשרת להמשיך ולפתח את הזיכיון.
תחומים נוספים
ב-6 במאי 2019 הכריזה CBS כי היא מקימה חטיבה חדשה שתוקדש להרחבת הזיכיון מעבר לטלוויזיה ושירותי הזרמת התוכן. בראש החטיבה תעמוד ורוניקה הארט, ששימשה עד למינוי כמנהלת האולפנים, ותוארה החדש יהיה סגנית נשיא לניהול גלובלי של זיכיון "מסע בין כוכבים". במסגרת תפקידה תהיה החטיבה אחראית על הגדלת הקהל הגלובלי של הזיכיון, הפקת תכנים עצמאיים כגון פודקאסטים ואירועי מעריצים חיים, פיתוח מוצרים כגון משחקי מחשב וכן הלאה.
בריאיון בחודש מאי 2022, עדכן אלכס קורצמן כי צוותו עובד על הפקות נוספות, מלבד סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע, כגון פודקאסטים ומשחקי מחשב.
לאחר האיחוד מחדש
באוגוסט 2019, אחרי מספר שנים של דיונים בדחיפת שרי רדסטון, בתו של סאמנר ובעלת השליטה בחברה האם, הודיעו ויאקום ו-CBS על איחוד מחדש. החברה החדשה שנקראת ViacomCBS היא בעלת השליטה במכלול הזכויות בזיכיון, ובכוונתה לפעול ולהרחיב אותו על מנת ליצור זיכיון משולב של סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה בדומה ל"מארוול", "DC" ו"מלחמת הכוכבים".
ביוני 2020 מונתה אמה ווטס לנשיאת חטיבת הסרטים של פראמאונט. עם כניסתה לתפקיד החליטה ווטס להקפיא את כל הפרויקטים הקולנועיים המתוכננים עבור הזיכיון, במטרה להחליט כיצד לארגן מחדש את הזיכיון הקולנועי לקראת השקה מחודשת באופן שיתאים לחזון של החברה החדשה, ובהתחשב בסדרות הטלוויזיה שיוצאות במקביל לאור החלטתה זו נעצרו הפרויקטים של נואה האולי ושל קוונטין טרנטינו.
בחודש אוגוסט 2020, במהלך מגפת הקורונה, התראיין אלכס קורצמן וסיפר שבמהלך המגפה עבדו צוותי הכתיבה באמצעות שיחות וידאו על כתיבת התסריטים המפורטים למספר סדרו עתידיות בזיכיון. בין השאר הסתיימה כתיבת התסריטים לעונה השנייה של "פיקארד", לעונה הרביעית של "דיסקברי", לעונות הראשונות של "מדור 31" ו"עולמות חדשים ומשונים" שהפקתן צפויה להתחיל במהלך 2021.
שמאל|ממוזער|250px|הלוגו של פרמאונט+
בחודש ספטמבר 2020 הכריזה ViacomCBS ששירות הסטרימינג שלה, עבורו הופקו כל סדרות הזיכיון החדשות, עומד להפוך לשירות בין-לאומי ובמסגרת זו לעבור מיתוג מחדש על מנת לפנות לקהל הבין-לאומי. השם החדש שהוכרז לשירות הוא סרטי פרמאונט+ (Paramount+), שם שמתייחס לחברת ההפקה סרטי פרמאונט, גם היא בבעלות ViacomCBS. השם נבחר לאחר שנמצא שהמותג "פרמאונט" מוכר בעולם יותר מהמותגים CBS ו-ויאקום. השינוי ייצא לפועל במהלך 2021.
בריאיון שנערך בחודש אוקטובר 2020 במהלך מגפת הקורונה הסביר קורצמן שלאור הקשיים בהפקת הסדרות במהלך המגפה, כמו גם העלייה הנלווית בעלויות ההפקה לאור אמצעי הזהירות הנדרשים, יקוצרו העונות ל-10 פרקים (במקום 13 שהיו נהוגים עד אז). בנוסף ציין ש"דיסקברי" מתוכננת לעוד שנים קדימה, וכי החוזה המקורי בין חברת ההפקה שלו ל-CBS שהיה בתוקף לחמש שנים, הוארך לאחר שלאחרונה התבקש על ידי רשת CBS לתכנן מסלול הפקות לזיכיון עד לשנת 2027, כלומר עשר שנים מהעלייה מחדש לטלוויזיה. בפברואר 2021 מסרו קורצמן וג'ולי מקנמרה שהסדרות ייצאו למסכי הטלוויזיה בהדרגה, וכי לא סביר שישודרו יותר מחמש סדרות טרק במקביל.
בשנת 2021 דיווח לראשונה האתר Deadline שחברת ההפקה פרמאונט נתנה אור ירוק להפקת סרט חדש בזיכיון, וזאת לראשונה מאז הסרט "סטארטרק: אל האינסוף" שיצא לאקרנים ב-2016. הסרט ייצא לאקרנים ב-9 ביוני 2023.
עוד באותה שנה התפרסם ריאיון של קורצמן לניו יורק טיימס, בו צוינו מספר פרויקטים טלוויזיוניים עתידיים, בין השאר אושר כי הסדרה "מדור 31" נכנסת לשלבי הפקה ראשוניים, וכי הסדרה "אקדמיית צי הכוכבים" אף היא עדיין בתוכניות. קורצמן חידש וסיפר על סדרה קומית בכיכובו של וורף, שהוצעה לו וכי הוא חושב שעדיין לא בשלו התנאים להפקתה, אך הוא מעריך שבשנים הקרובות ישתנה המצב.
ב"יום מסע בין כוכבים" שנערך ב-8 בספטמבר 2022 הוכרז כי ניקולס מאייר, מי שכתב וביים את הסרט "מסע בין כוכבים 2: זעמו של חאן", אחראי על הפקת תסכית חדש בשם "מסע בין כוכבים: חאן: סטי אלפא V", שיתאר את ההתרחשויות בין הפרק "Space Seed" בסדרה המקורית לבין עלילת "זעמו של חאן".
עם הכרזת סרט הטלוויזיה "מסע בין כוכבים: מדור 31" בכיכובה של מישל יאו, פורסם שבכוונת הזיכיון להפיק סרט טלוויזיה אחת לשנתיים, מה שמהווה את "השלב השני" בחזרתו של הזיכיון לטלוויזיה.
ראו גם
ציר הזמן של מסע בין כוכבים
סוגיות מוסריות במסע בין כוכבים
רשימת ספרי הזיכיון
רשימת קומיקס הזיכיון
מגזין סטאר טרק
לקריאה נוספת
Edward Gross & Mark A. Altman, Captains' Logs: The Unauthorized Complete Trek Voyages, Little Brown.
אורג, אלעד, "הומניזם במאה ה-24: 'מסע בין כוכבים' ומשפט", משפט וספר (עמ' 223–292), ירושלים: לשכת עורכי הדין, 2007
קישורים חיצוניים
מסע בין כוכבים (אנגלית) – האתר הרשמי.
מסע בין כוכבים בפרויקט פאנדום.
סטארבייס 972 – האתר הישראלי העוסק ב"מסע בין כוכבים".
אלי אשד, המוסריות של ישויות עליונות במסע בין כוכבים
אלי אשד, מסע בין כוכבים: הסדרה ששינתה את פני העולם המודרני
אלי אשד, מהארון אל החלל החיצון: יחסים חד מיניים במסע בין כוכבים
הספרייה הטכנית של מכון דייסטרום (אנגלית) – אתר מעריצים עם מידע רב על הסדרות בכלל, ועל כל ספינה שעלתה על מסכי הטלוויזיה בפרט.
אלי אשד, Holodeck is bad for your life ? virtual reality in the Star - Trek series, בלוג באתר "רשימות", 24 באפריל 2009
אלי אשד, מציאות זה טוב, הולודק זה רע: מציאות וירטואלית ב"מסע בין כוכבים", בלוג באתר "רשימות", 24 באפריל 2009
אלי אשד, והייתם כאלוהים: אמונות ודתות ב"מסע בין כוכבים", בלוג באתר "רשימות", 9 במאי 2009
נעה מנהיים, מסע בין כוכבים: סדרה שהקדימה את זמנה, nfc , 7 במאי 2009
פרק בפודקאסט "מינהר הזמן" בנושא "כוכב בין מסעות" באתר "כאן"
ענבל זוסמן, "מסע בין כוכבים" מגוונת ומתקדמת – האמנם?, באתר סטארבייס 972, 30 באוקטובר 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:סדרות מדע בדיוני אמריקאיות
קטגוריה:זיכיונות: סרטים וסדרות
קטגוריה:אדם בחלל: בטלוויזיה
| 2024-10-03T19:36:04
|
7 בדצמבר
|
7 בדצמבר הוא היום ה-341 בשנה (342 בשנה מעוברת), בשבוע ה-50 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 24 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1732 – חנוכת בית האופרה המלכותית בלונדון
1796 – מסתיימות הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1796, בהן זכה ג'ון אדמס
1917 – ארצות הברית מכריזה מלחמה על האימפריה האוסטרו-הונגרית
1941 – המתקפה על פרל הארבור שבהוואי. 350 מטוסים יפניים משמידים 21 ספינות של צי ארצות הברית ו-328 מטוסים
1941 – קנדה מכריזה מלחמה על פינלנד, הונגריה, רומניה ויפן
1952 – יגאל ידין פורש מתפקיד הרמטכ"ל לאחר קיצוץ דרסטי של תקציב צה"ל בידי הממשלה
1953 – דוד בן-גוריון פורש לשדה בוקר
1970 – קנצלר גרמניה וילי ברנדט מבקר בוורשה, בירת פולין
ממוזער|שמאל|הגולה הכחולה - כדור הארץ מצולם מאפולו 17
1972 – אפולו 17, האחרונה בחלליות תוכנית אפולו, משוגרת אל הירח. רון אוונס והאריסון שמיט מצלמים את כדור הארץ בתמונה הנקראת "הגולה הכחולה"
1975 – אינדונזיה פולשת למזרח טימור
1982 – צ'ארלס ברוקס ג'וניור הוא האדם הראשון שמוצא להורג בארצות הברית באמצעות זריקת רעל
1988 – יאסר ערפאת מכריז שהוא מסכים שישראל תהיה מדינה יהודית
1988 – 60,000 נהרגו ברעידת אדמה במגניטודה 6.9, בעיר לנינקאן (Leninakan) שבארמניה
1995 – 6 שנים לאחר המראתה, מגיעה החללית גלילאו לכוכב הלכת צדק
2004 – חאמיד כרזאי נבחר לנשיא אפגניסטן בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכות במדינה
2001 – הוקמה המשטרה הפדרלית של בלגיה
2011 – נשיא מדינת ישראל לשעבר, משה קצב, החל לרצות את עונשו בכלא מעשיהו לאחר שהורשע בין השאר בעברות אינוס
2015 – הגשושית אקאצוקי מצליחה לבצע את תמרון הצלת המשימה ונכנסת למסלול סביב נוגה. בכך היא החללית האסיאתית הראשונה סביב כוכב לכת זה
2018 – שיגור משימת צ'אנג-אה 4, משימה סינית לחקר הירח שהשיגה את הנחיתה הראשונה על הצד הרחוק של הירח, ב-3 בינואר 2019
2022 – נשיא פרו פדרו קסטיו הכריז על מצב חירום ופיזור הפרלמנט הפרואני שעות לפני הצבעה על הדחתו. הוא הודח על ידי הפרלמנט, נעצר, ודינה בולוארטה הייתה לנשיאה במקומו
נולדו
ממוזער|240x240 פיקסלים|קולומבה
521 – קולומבה, איש כנסייה ומיסיונר אירי, אשר סייע בהחזרת הנצרות לסקוטלנד ולצפון אנגליה (נפטר ב-597)
1545 – הנרי סטיוארט, בעלה של מלכת סקוטלנד (נרצח ב-1567)
1598 – ג'ובאני לורנצו ברניני, פסל, צייר וארכיטקט איטלקי (נפטר ב-1680)
1823 – לאופולד קרונקר, מתמטיקאי גרמני (נפטר ב-1891)
1860 – ג'וזף קוק, ראש ממשלת אוסטרליה השישי (נפטר ב-1947)
1863 – פייטרו מסקאני, מלחין, מן החשובים שבאופרה האיטלקית של המאה ה-20 (נפטר ב-1945)
1873 – וילה קאתר, סופרת אמריקאית זוכת פרס פוליצר (נפטרה ב-1947)
1907 – פריג'א זוארץ, רב, סופר ומשורר, ממחדשי השפה העברית בלוב וחבר הכנסת (נפטר ב-1993)
1915 – אלי וולך, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2014)
1924 – מריו סוארש, נשיא פורטוגל ומנהיג סוציאליסטי אירופי (נפטר ב-2017)
1927 – שרונה אהרון, זמרת ישראלית (נפטרה ב-2005)
1928 – נועם חומסקי, בלשן אמריקאי
1928 – שלמה בר-שביט, שחקן ישראלי (נפטר ב-2019)
1930 – דני קרוון, פסל וצייר ישראלי, חתן פרס ישראל (נפטר ב-2021)
1932 – אלן בורסטין, שחקנית אמריקנית זוכת פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר וזוכת פרס גלובוס הזהב
1934 – אברהם כ"ץ-עוז, חבר הכנסת מטעם המערך
1935 – ארמנדו מנסנרו, מוזיקאי ומלחין לטינו-אמריקאי (נפטר ב-2020)
1935 – דניאל גברון, סופר, עיתונאי והיסטוריון ישראלי
1937 – ת'אד קוקרן, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הרפובליקנית (נפטר ב-2019)
1940 – אמיתי רגב, מתמטיקאי ישראלי
1940 – עידו דיסנצ'יק, עורך העיתון "מעריב", יו"ר "בזק" ודירקטור בחברות שונות
1943 – ניקולס כץ, מתמטיקאי אמריקאי
1947 – ליאורה מרידור, כלכלנית ישראלית (נפטרה ב-2023)
1947 – קוזו אוקמוטו, טרוריסט יפני
1949 – טום וייטס, זמר אמריקאי
1950 – צ'ארלי מק'גטיגן, זמר אירי וזוכה אירוויזיון 1994
1954 – ציפי זרנקין, זמרת ישראלית
1956 – לארי בירד, כדורסלן אמריקאי
1956 – שלום שמחון, שר החקלאות
1957 – יעקב איילי, שחקן, מחזאי, תסריטאי, משורר וסופר ישראלי
1958 – ריק רוד, מתאבק אמריקאי (נפטר ב-1999)
1962 – עימאד מורנייה, בכיר בחזבאללה (נפטר ב-2008)
1973 – רנה ורבין, מתרגמת, עורכת, מבקרת ספרות, בעלת טור ושחקנית ישראלית
1977 – עידית אברהמי, במאית קולנוע וטלוויזיה ישראלית
1978 – שירי אפלבי, שחקנית יהודייה-אמריקאית
1979 – שרה ברליס, זמרת-מלחינה ופסנתרנית אמריקנית
1980 – ג'ון טרי, כדורגלן אנגלי
1985 – ג'ון מוקסלי, מתאבק אמריקאי
1987 – ארון קרטר, זמר פופ ושחקן אמריקאי (נפטר ב-2022)
1992 – ארלניס סיירה, רוכבת אופני כביש ואופני מסלול קובנית
1995 – סנטי מינה, כדורגלן ספרדי
2003 – קתרינה אמליה, נסיכת הולנד
נפטרו
ממוזער|228x228 פיקסלים|קיקרו
ממוזער|202x202 פיקסלים|פרדיננד דה לספס
43 לפנה"ס – מרקוס טוליוס קיקרו, מדינאי רומאי (נולד ב-106 לפנה"ס)
283 – האפיפיור אאוטיכיאנוס
983 – אוטו השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-955)
1254 – האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי (נולד ב-1195)
1562 – אדריאן וילארט, מלחין פלמי ומייסד האסכולה הוונציאנית (נולד ב-1490)
1683 – אלג'רנון סידני, פוליטיקאי ופילוסוף פוליטי אנגלי (נולד ב-1623)
1793 – סרף בר, הפקיד הראשי לענייני יהודים באלזס (נולד ב-1726)
1815 – מישל נה, מרשל בצבא נפוליאון (נולד ב-1769)
1815 – סולומון השני מלך אימרתי (נולד ב-1772)
1817 – ויליאם בליי, רב חובל בריטי, מגדולי יורדי הים בכל הדורות (נולד ב-1745)
1894 – פרדיננד דה לספס, בונה תעלת סואץ (נולד ב-1805)
1962 – קירסטן פלגסטד, זמרת סופרן אופראית נורווגית (נולדה ב-1895)
1985 – רוברט גרייבס, משורר וסופר אנגלי (נולד ב-1895)
1985 – שלמה רוזן, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1905)
1993 – פליקס הופואה-בואני, נשיאה הראשון של חוף השנהב (נולד ב-1905)
2006 – אריה רוטמן, צייר, מאייר ואמן תחריט ישראלי (נולד ב-1921)
2006 – ג'ין קירקפטריק, אקדמאית ודיפלומטית אמריקאית, שגרירת ארצות הברית לאו"ם (נולדה ב-1926)
2009 – בן ציון ורבין, רופא ילדים אשר כיהן במשך שנים כמנהל מחלקה בבית החולים הדסה בתל אביב (נולד ב-1913)
2013 – אסתר שטרייט-וורצל, סופרת ישראלית (נולדה ב-1932)
2014 – יונת סנד, סופרת ומתרגמת ישראלית (נולדה ב-1926)
2016 – יואב בן דב, דוקטור לפילוסופיה של המדע ישראלי (נולד ב-1957)
2018 – בליסריו בטנקור, נשיא קולומביה (נולד ב-1923)
2018 – שמואל פלאטו-שרון, איש עסקים וחבר הכנסת (נולד ב-1930)
2020 – צ'אק ייגר, טייס אמריקאי, אלוף הפלות, הראשון ששבר את מחסום מהירות הקול בטיסה (נולד ב-1923)
2023 – דוד אלנסון, רב רפורמי אמריקאי, נשיא היברו יוניון קולג' וחוקר יהדות (נולד ב-1947)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מתחיל מטר ג'מינידים
היום הבינלאומי לתעופה האזרחית
6 בדצמבר – 8 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל ז
קטגוריה:דצמבר
| 2024-08-03T18:43:03
|
מוזיקה אלקטרונית
|
250px|ממוזער|מסיבת פולמון בהן מושמעות מוזיקה אלקטרונית
מוזיקה אלקטרונית היא כל מוזיקה המנוגנת באמצעות כלים אלקטרוניים.
כאשר מתייחסים למוזיקה אלקטרונית כסגנון מוזיקלי נפרד, הכוונה היא למוזיקה שהכלים הדומיננטיים בה הם אלקטרוניים כגון סינתיסייזר, מחשב, מכונת תופים, סמפלר ולופר (מסובב צלילים). המוזיקה האלקטרונית לעיתים מאופיינת כ"מוזיקה ממוחשבת" מאחר שחלק ניכר מהיצירה והעיבוד נעשה באמצעות מחשב ובאמצעות תוכנות מתאימות.
היסטוריה
השנים הראשונות
בראשית המאה העשרים נעשו ניסיונות להרחיב את הספקטרום הצלילי והומצאו כלי נגינה שונים כמו מתנד מרטנו, תרמין-ווקס, אלקטרוניום ועוד.
בשנות הארבעים של המאה העשרים, נוצרה בצרפת תנועה מוזיקלית חדשה בשם מוזיק קונקרט (Musique Concrète). אבי התנועה היה פייר שפר (Pierre Schaeffer). המוזיקה של תנועה זו התאפיינה בשימוש ברשמקול (tape recorder) ובטכניקות של עריכת הקלטות לשם יצירה מוזיקלית. הכוון הזה התפתח במהירות עם הופעתו של הסינתסייזר האנלוגי.
בגרמניה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בלט פועלו של קרלהיינץ שטוקהאוזן בתחום המוזיקה האלקטרונית.
לאמריקה הגיע הסגנון בשנות החמישים המוקדמות, אז גם הוקם מרכז למוזיקה אלקטרונית בניו יורק בו פותחו ושוכללו הכלים השונים ששימשו להפקת מוזיקה זו. "פואמה אלקטרונית" ו"מדבריות", יצירותיו של המלחין החשוב אדגר וארז, נחשבות, לדעת רבים, ליצירות האלקטרוניות הראשונות, אם כי כבר בשנות ה-30' שילב את התרמין ביצירות לכלים שונים.
שנות השישים והשבעים
המוזיקה האלקטרונית התחילה בעולם המוזיקה הקלאסית עם יצירות בארוק שנוגנו על סינתסייזר (כמו למשל ביצועיה של ונדי קרלוס ליצירות באך), או ביצועיו של איסאו טומיטה ליצירותיהם של מוסורגסקי, סטרווינסקי ואחרים. אחר כך אומצה המוזיקה האלקטרונית על ידי תרבות הפופ. יצירת המוזיקה האלקטרונית הייתה מאוד קשה מבחינה טכנית בתחילת הדרך, אך צברה תאוצה בעזרת מוזיקאים כמו קית' אמרסון (מאמרסון לייק ופלמר), או הביץ' בויז שהשתמשו בכלים אלקטרונים בצורה מובהקת בעיקר בשיר Good Vibrations. גם הביטלס עשו זאת בשירים Strawberry Fields Forever ו-Yes It Is.
באירופה, הקראוטרוק היה התשובה הגרמנית לרוק המתקדם של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה העשרים. הרכבי הקראוטרוק הראשונים הופיעו בגרמניה בתחילת שנות השבעים. להקות אלו שילבו רוק מתקדם עם ניסיונות בתחום האלקטרוני. הלהקות הבולטות בתחום היו טנג'רין דרים, קאן (Can), פאוסט (Faust) ונוי! (!Neu).
ביוני 1970 יצא אלבום הבכורה של טנג'רין דרים Electronic Meditation שהשפיע עמוקות על להקות רוק מתקדם ועל יוצרי מוזיקה אלקטרונית. בעקבות ההרכב הגרמני החלו לצאת אלבומי אלקטרוניקה של ונגליס היווני, טומיטה היפני, בריאן אינו האנגלי וז'אן-מישל ז'אר הצרפתי שעשו שימוש גדול בכלי נגינה אלקטרונים ובהמצאות אולפן שונות.
עם התקדמות הטכנולוגיה ושיפור הנגישות והביצועים של הסינתסייזרים, החלו גם להקות רוק להשתמש בהם. בין החלוצים נמנים פינק פלויד ששילבו אלקטרוניקה במוזיקה שלהם, וקרפטוורק (Kraftwerk) שהחלו בזרם הקראוטרוק ואימצו את האלקטרוניקה לחלוטין. בשנת 1974 הוציאו קרפטוורק את התקליט "אָוּטוֹבאן", שקטע הנושא שלו נמשך למעלה מ-20 דקות (גרסה קצרה שלו יצאה על תקליטון והושמעה ברדיו. הגרסה הקצרה נחשבת בעיני רבים כשיר הפופ האלקטרוני הראשון).
עוד הרכב שתרם רבות להתפתחות המוזיקה האלקטרונית באותה תקופה הוא Yellow Magic Orchestra מיפן. הרכב זה הוציא בשנת 1978 אלבום ראשון שפרץ את גבולות האלקטרוניקה באותה תקופה. שנה לאחר מכן, הם הוציאו אלבום שני שכלל בין השאר מוזיקה בסגנון הטכנו ובכך הקדים את זמנו בכ-10 שנים.
גם נגני ג'אז שילבו כלים אלקטרונים ביצירתם, דוגמת הרבי הנקוק ו-The Weather Report. מוזיקאים נוספים כ-Tangerine Dream, בראיין אינו, ואנגליס, וז'אן מישל ז'אר הפכו את המוזיקה האלקטרונית לפופולרית.
בין השאר, שימשה המוזיקה האלקטרונית לצורך אפקטים ופסקולים בסרטי מדע בדיוני ופנטזיה. אחת הדוגמאות הראשונות היא סרטו של סטנלי קובריק, תפוז מכני. דוגמה נוספת היא נעימת הנושא בסדרה הבריטית "דוקטור הו" ששודרה ב-BBC החל משנת 1963. יצירה זו נכתבה על ידי רון גריינר (Ron Grainer) ודליה דרבישייר (Delia Derbyshire). סרט מדע בדיוני משנת 1982 הידוע בשל הפסקול שלו העשוי מוזיקה אלקטרונית בידי ואנגליס הוא בלייד ראנר.
תחילת העידן המודרני
בשנות השבעים המאוחרות ותחילת שנות השמונים התפתחו כלי הנגינה האלקטרונים והפכו לזולים יותר. הסינתסייזר האנלוגי פינה את מקומו לסינתסייזר ולסמפלר הדיגיטלי. להקות פופ ואמנים רבים החלו להשתמש בכלים אלו כמו גארי ניומן, אולטרווקס, ויסאג', פד גדג'ט, טוק טוק, תומאס דולבי, יוריתמיקס, יאזו, היומן ליג, ואנגליס, תמרונים תזמורתיים בחשיכה (OMD), דפש מוד, אמנות הרעש (Art of Noise), פרופגנדה, וניו אורדר.
הצלילים הלא-הרמוניים של מכונות המוזיקה הובילו לסגנון שנקרא מוזיקה תעשייתית שהתפתח בכוונים שונים, ולאחר מכן בשילוב עם דאב הפך בין השאר לטריפ-הופ.
אחת הדוגמאות המרכזיות למוזיקה אלקטרונית שנוצרה בעידן המודרני, היא להקת רדיוהד באלבומה Kid A אשר סימן שלב חדש בלהקה ובמוזיקה הפופולרית. להקת הרוק האלטרנטיבי, יצרה אלבום שכולו הורכב מסימפולים, שימוש בכלים אלקטרוניים וכו' והושפע ממוזיקה האלקטרונית שנעשתה באותה תקופה, אמביינט, ג'אז מודרני, קראוטרוק ומוזיקה קלאסית מודרנית. רדיוהד המשיכו בקו האלקטרוני באלבומים הבאים, ועזרו בהפיכת המוזיקה האלקטרונית לחלק מן הזרם המרכזי.
בתחילת שנות השמונים התפתחו סגנון הטכנו בדטרויט, מישיגן וסגנון ההאוס בשיקגו, אילינוי. מאוחר יותר, בבריטניה, התפתח האסיד האוס. כל אלו תרמו לאימוץ המוזיקה האלקטרונית לזרם המרכזי במוזיקה פופולרית, והפיכתה למוזיקת ריקודים במועדונים ודיסקוטקים. כלי יצירת המוזיקה האלקטרונית מאפשרים מקצב מהיר יותר ומדויק יותר מאשר כלים מוזיקליים רגילים, ופעמים רבות במוזיקת הריקודים האלקטרונית יש חזרה על קטע מוזיקלי או ווקאלי "מסורתי" (סימפול).
המחירים הנמוכים של ציוד מוזיקלי אלקטרוני גרמו לכך שמוזיקה פופולרית נעשית כיום יותר ויותר באמצעים אלו. אמנים כמו ביורק, פיית'לס, פאטבוי סלים, כמיקל ברד'רס, מאסיב אטאק, פורטיסהד, מובי ועוד רבים אחרים היוצרים מוזיקה אלקטרונית נחשבים היום לחלק מהזרם המרכזי במוזיקה.
למוזיקה האלקטרונית תתי-סוגות רבות וסגנונות שונים ביניהם: סינת'-פופ, אמביינט, מוזיקת טכנו, מוזיקת טראנס, דאנס, האוס ואלקטרופופ.
תופעה בולטת בתחום המוזיקה האלקטרונית (בעיקר באירופה) היא שתקליטן במועדונים נחשב ל"אמן יוצר" בעצמו הודות למיקסים והסימפולים שהוא יוצר. בין התקליטנים הבולטים נמנים פול אוקנפולד, ג'ון דיגוויד, וטייסטו.
החל משנת 1995 מתקיים בתדירות שנתית פסטיבל ADE שמוקדש למוזיקה אלקטרונית.
מוזיקה אלקטרונית בישראל
המעבדה הישראלית הראשונה למוזיקה אלקטרונית הוקמה בשנת 1961 על ידי המלחין יוסף טל בסיועו של המדען הישראלי שלהבת פריאר. מספר מהנדסים פיתחו את המיכשור האלקטרוני הייחודי ובהם עוזי שרון והמהנדס הקנדי היו לה-קיין (Hugh Le Caine) אשר התקין את ה-Creative Tape Recorder, שהוענק כמתנה מממשלת קנדה (National Research Council). בשנת 1968 שולבה המעבדה כחלק מהחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ושרתה גם את תלמידי האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. בשלב זה נרכש למעבדה גם Moog Synthesizer. טל הרבה לשלב מוזיקה אלקטרונית ביצירות המבוצעות בכלים "קונוונציונליים" והיה אחד החלוצים בתחום זה. יצירות למוזיקה אלקטרונית ונבל, פסנתר או צ'מבלו, והאופרות "מצדה" ו-"אשמדאי" הן דוגמאות אופייניות לשילוב כזה.
שמאל|ממוזער|200px|יוסף טל במרכז למוזיקה אלקטרונית (1965)
שמאל|ממוזער|400px|יוסף טל והרמקולים שלו - קריקטורה של מאיר רונן בעקבות הבכורה של "קונצ'רטו מס' 4 לפסנתר ומוזיקה אלקטרונית"
בשנות התשעים עסק טל בפיתוח של שיטה חדשנית (Talmark) לתיווי מוזיקלי יחד עם ד"ר שלמה מרקל, בשיתוף קרן פולקסווגן והטכניון. תווי זה נועד לאפשר את תכנונה המוקדם של היצירה האלקטרונית ולתעד את המידע הרלוונטי לשחזור עתידי. את המוזיקה האלקטרונית ראה טל בתוך המכלול של השפה המוזיקלית החדשה, אותה תיאר כשפה לא יציבה שעדיין אין לה הגדרה מגובשת. טל התייחס למחשב ככלי המחייב את המלחין למחשבה ממושמעת ובתמורה לכך הוא מאחסן בנאמנות מוחלטת את המידע שהוזן לתוכו. אם המחשב אינו מנוצל כהלכה, תתגלה גם טיפשותו של המלחין, אשר לא השכיל לאחד את עולם המחשב עם עולם המוזיקה. אך להלחנה זו היבט נוסף, אליבא דטל: ברגע שהמלחין בוחר את התיווי למחשב ככלי היצירה שלו, הוא הופך לאחראי המוחלט והבלעדי ליצירה, שכן באותו רגע הוא מבטל את תפקידו של המבצע הפרשן. מעתה קובעת רק יכולתו המנטלית של המלחין, ואין הביצוע תלוי ומושפע מיכולתו הגופנית המכנית, הווירטואוזית, של המבצע.
לאחר צאתו של טל לגמלאות בשנת 1980, המשיך מנחם צור לנהל את המרכז עד שנסגר על ידי האוניברסיטה בשנות ה-90. תלמידו של טל, המלחין והמורה יצחק סדאי, ייסד באקדמיה למוזיקה בתל אביב את הסטודיו למוזיקה אלקטרונית ב-1974. המלחין צבי אבני למד מוזיקה אלקטרונית בארצות הברית, אצל ולדימיר אוסצ'בסקי באוניברסיטת קולומביה, ובשנת 1971 הקים את האולפן למוזיקה אלקטרונית באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים. כמעט מדי שנה בין 1969 ל-1978 חיבר אבני יצירה אלקטרונית, אם בשלמות ואם באופן חלקי. איתן אביצור הקים מרכז למוזיקת מחשב באוניברסיטת בר-אילן בשנת 1995. אריה שפירא הקים את הסטודיו למוזיקה אלקטרונית באוניברסיטת חיפה בשנת 2000. בין המלחינים שיצרו מוזיקה אלקטרונית בישראל גם אמנון וולמן, יהודה ינאי, עמי מעיני, יוסף דורפמן, יוסי מר-חיים, ציפי פליישר, דן יוהס, ארי בן שבתאי ורביב גזית. המנצח והמלחין נעם שריף שילב טכניקה אלקטרונית במוזיקה שכתב למחזה "הגולם 13" של המחזאי היהודי בריטי ג'ורג' וייט.
בתחילת שנות השמונים הושפע צביקה פיק בתקופה מסוימת מגארי ניומן. בתחום מוזיקת השוליים נעשה שימוש בכלי נגינה אלקטרוניים על ידי להקת הקליק, כרומוזום, היחידה לטיפול נמרץ ואחרים. בהמשך פעל הצמד ג'ינג'יות שכלל את תמיר אלברט ואמיר צורף, שניהם יוצאי להקות רוק קודמות, ואלו השתמשו במוזיקה האלקטרונית בכלל ובמוזיקת דאנס בפרט. הם החלו לפעול ב-1994, הוציאו את האלבום "ג'ינג'יות" שהניב את הלהיטים "ביפ", "L.A." ו"ג'ינג'יות", אך הצמד התפרק במהרה עקב חזרתו בתשובה של תמיר אלברט. הרכבים נוספים החלו לפעול באמצע שנות התשעים כמו ביקיני, אך מוזיקה אלקטרונית נשארה בשוליים.
כיום ישנם הרכבים שמתמקדים בסגנון זה בלבד כמו אינפקטד משרום שפועלים ומצליחים בישראל ומחוצה לה משנת 1996, אך למרות הפופולריות הגדלה בשנים האחרונות הם אינם במרכז הבמה והחשיפה לקהל הרחב היא בדרך כלל בעקבות שיתוף פעולה עם אמן מוכר (כמו בשיר "יומולדת" של ברי סחרוף עם אינפקטד משרום). מאידך, ישנם לא מעט זמרים ולהקות ישראלים מוכרים שהוציאו אלבומי מוזיקה אלקטרונית, כמו עברי לידר, אביתר בנאי וברי סחרוף, וכך נכנסת המוזיקה האלקטרונית בדלת האחורית ליצירה הישראלית.
התפתחות מעניינת נוספת היא שמלבד הרכבים ואמנים המתמקדים בסגנון זה בלבד, המוזיקה האלקטרונית חדרה והשפיעה גם על ז'אנרים נוספים, דוגמה בולטת בנוף הישראלי היא להקת אלטר אקו של המוזיקאית הילית רוזנטל והפרסומאי איתי הרמן, המנגנת רוק-אלקטרוני או אלקטרו רוק. במקביל, נוסדו מספר לייבלים עצמאיים בישראל העוסקים בעיקר במוזיקה אלקטרונית על גווניה ומעודדים יצירה מקורית וחדשנית של מוזיקה אלקטרונית בישראל. בנוסף, מספר תקליטנים ישראלים זכו להצלחה מחוץ לישראל, כגון האחים פלאש, מושיק שלומי, יהל שרמן, אשר סוויסה, גיא גרבר, עופר ניסים, Borgore, אינפקטד מאשרום, ג'אזסטפה, שלומי לוי, בנציון עדי אולמנסקי.
כיום ניתן לראות זרמים חדשניים יותר של מוזיקה אלקטרונית כגון: טכנו, האוס וטראנס. בישראל מתקיימת תרבות מפותחת של מוזיקת הטראנס, עיקרה בא לידי ביטוי בפסטיבלים ובמסיבות טראנס, ובהם פסטיבל דוף, מוקשה וגרובעטק. תרבות הטראנס בישראל היא מהמובילות בעולם מבחינת יצוא אומנים, כמות המסיבות ושיעור המשתתפים.
ראו גם
EBM
סונולוגיה
הארד באס
דרימפאנק
קישורים חיצוניים
מגזין מגה טיקטס - מגזין על מוזיקה אלקטרונית בישראל
טו בי קונטיניוד - חושף ומציג את האמנים היצירתיים ביותר בתעשיית המוזיקה האלקטרונית בארץ ישראל - 2B Continued
היפרריל, מאגר מידע בתחום המוזיקה האלקטרונית
אי.אמ.אפ, ארגון המוזיקה האלקטרונית
ניב מרגלית, אודות הדי ג'י המקומי והיחס כלפי הדי ג'י הישראלי בסצנת המועדונים (קלאבינג) בארץ ישראל. מאמר בקובץ פי די אף. 9 בספטמבר 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:מוזיקה פופולרית
| 2024-09-30T18:52:58
|
חנוכה
|
ממוזער|250x250 פיקסלים|הסמל העיקרי של חנוכה הוא הדלקת נרות במרחב הציבורי או ליד חלון הפונה לרחוב, לשם "פרסום הנס"
חֲנֻכָּה (בעברית החדשה מכונה גם חַג הָאוּרִים) הוא חג יהודי הנחגג במשך שמונה ימים, מכ"ה בכסלו עד ב' בטבת או ג' בטבת. הוא אחד משני חגים (לצד פורים) שתיקנו חז"ל בזמן בית המקדש השני, וקיומם הוא מצווה דרבנן.
שמונת ימי החנוכה הם ימי הודאה ושמחה לזכר ניצחונם של החשמונאים במרד נגד היוונים, חנוכתו מחדש של בית המקדש לאחר טיהורו מעבודה זרה ומתועבות היוונים, ונס פך השמן שבזכותו יכלו להדליק את המנורה חרף ההרס שהמיטו היוונים על כלי המקדש.
מצווה לציין את ניסי החג באמצעות הדלקת נרות חנוכה. ולהודות על ניסי החג על ידי קריאת ההלל ואמירת "על הניסים" בתפילה ובברכת המזון. כמו כן ישנם גם מנהגים רבים, כמו אכילת מאכלים רוויים בשמן, משחק בסביבונים, הענקת דמי חנוכה לילדים, וקיום מסיבות.
שמו של החג
מקור שמם של ימי החנוכה הוא מלשון חנוכת המזבח או חנוכת המקדש, שנערכה לאחר כיבושו וטיהורו של בית המקדש על ידי המכבים, שלזכרה נחגג החג בתאריכו, כפי שמתואר בספר מקבים א', בדומה לחנוכת המשכן ולחנוכת מקדש שלמה, ובהתאמה להנחת אבן הפינה לבית המקדש השני (יום ייסוד היכל ה') שהייתה בתאריך דומה.
על השם חנוכה נדרשו רמזים רבים:
יש שדרשו את המילה חנוכה כראשי תיבות של המילים "חנו (ב)כ"ה", כלומר שהשם מורה על הניצחון בקרב בכך שהמכבים הפסיקו את הקרבות בכ"ה בכסלו. הסבר נוסף לדרשה הוא שחנו בכ"ה זה שבני ישראל מצאו חן בעיני הקב"ה בכ"ה בכסלו. כלומר על שזכו שוב להארת פנים של גילוי שכינה בנס פך השמן במנורת המקדש.
שם נוסף לחג המקובל בעברית החדשה הוא "חג האוּרים". שם זה (בגרסתו היוונית: Φῶτα, כלומר "אורות" או "אוּרים") מובא כבר אצל ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו.
חנוכה בספרות חז"ל
המקור הקדום ביותר בספרות חז"ל בו מוזכר חנוכה הוא מגילת תענית, בה מופיע רק האיסור להספיד ולהתענות בחנוכה. בסכוליון, הביאור הקדום למגילת תענית, מובאים טעמים לתיקון החנוכה - נס פך השמן, טיהור המקדש, והדלקת הנרות בו בידי החשמונאים.
ניתן למצוא אזכורים קדומים לחנוכה במספר מקומות במשנה. במסכת מגילה נקבע כי קריאת התורה בחנוכה היא בפרשת קורבנות הנשיאים. במסכת תענית קובעת המשנה כי אין לקבוע תענית בחנוכה, בדומה לנאמר במגילת תענית, ובמסכת מועד קטן נדונה ההתנהגות בזמן לוויה בחנוכה. מהמשנה במסכת ראש השנה עולה כי למועד חג החנוכה ישנה חשיבות הלכתית ועל כן השלוחים היו יוצאים להודיע על קידוש החודש קידוש ראש חודש כסלו. הדלקת נר חנוכה מוזכרת רק כבדרך אגב, במסכת בבא קמא, במסגרת דיון בנזק שנגרם מנר שהונח ברשות הרבים. במסכת ביכורים מוזכר חנוכה כמועד האחרון בו ניתן להביא ביכורים. לעצם השאלה מדוע רבי יהודה הנשיא לא ייחד מסכת שלמה לחנוכה (בדומה למסכת מגילה המיוחדת לפורים), ישנן תשובות שונות בספרות הרבנית והמחקרית.
חנוכה מוזכרת במספר מקומות בתוספתא. בין ההלכות שמופיעות בתוספתא ישנן קריאת ההלל בחנוכה (סוכה ג ב), והוספת הודאה בתפילת שמונה עשרה מעין המאורע (ברכות ג יד).
בתלמוד הבבלי ישנה סוגיה ארוכה העוסקת בחנוכה, אשר נמצאת בפרק במה מדליקין במסכת שבת. ההקשר של הסוגיה היא הדיון במשנה הגמרא בשמנים ובפתילות בהם מדליקים בשבת. הסוגיה עוברת לדון בשמנים ובפתילות בהם הדליקו במקדש, במנורה ובשמחת בית השואבה, ואז היא עוברת לדון בשמנים ובפתילות המותרים להדלקה בחנוכה. בסוגיה אוסף גדול של הלכות הנוגעות לחנוכה ועניינים נוספים אשר נקשרו בחנוכה ובמלכות בית חשמונאי. בין היתר מופיעה בסוגיה המחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי האם מוסיף והולך (כלומר ביום הראשון מדליקים נר אחד ובכל יום מוסיפים נר) או פוחת והולך (ביום הראשון מדליקים שמונה נרות ובכל יום מפחיתים נר אחד). המחלוקת זכתה לביאורים רבים החל מהגמרא עצמה וכן בהגות היהודית לאורך הדורות.
בתלמוד הירושלמי לעומת זאת, אין סוגיה מרכזית בה מרוכזים ענייני החנוכה, ובפרק 'במה מדליקין', מוזכרת רק הלכה אחת - דין שימוש בנרות החנוכה. הלכות החנוכה מפוזרות ברחבי הירושלמי, בסדרים זרעים ומועד. בין היתר נידונים בירושלמי הזכרת חנוכה בתפילהירושלמי ברכות ד,א ובברכת המזון ,ירושלמי ברכות ז,ד שימוש בשמן שריפה להדלקת נר חנוכה,ירושלמי תרומות יא,ה ברכות נרות החנוכה,ירושלמי סוכה ג,ד והשאלה האם האיסור ממגילת תענית להתענות בחנוכה עודנו בתוקף.ירושלמי תענית ב,יב
רוב פרק כ' במסכת סופרים מוקדש להלכות חנוכה, ובהם דיני הדלקת הנרות וברכתם, אמירת ההלל בחנוכה, התפילות והקריאות בתורה.
במסכת סופרים מופיע נוסח מעט שונה לתפילת הנרות הללו, והיא נאמרת לאחר הברכה הראשונה, ולא לאחר סיום הברכות כמנהג המקובל. כן מופיע נוסח מתומצת לתפילת על הניסים:
חג החנוכה נזכר בכתובת רחוב (שורה 3) בהקשר לאכילת פירות שביעית.
תיאור החג במקורות קדומים
ספרי המקבים
200px|ממוזער|: אנטיוכוס מטמא את ההיכל ולוקח את כלי השרת.
200px|ממוזער|: מתתיהו הכהן הורג את החוטא.
המקורות הראשוניים לחנוכה הם ספרי המקבים מהמאה ה-2 לפנה"ס. בספר מקבים א' מסופר על טיהור בית המקדש וחנוכתו בכ"ה כסלו, קביעת חג שמונת ימים באותה שנה, וקביעת החג לשנים הבאות על ידי יהודה המכבי ו'קהל ישראל'.
בספר מקבים ב' מסופר גם כן על טיהור המקדש, אך מופיע טעם נוסף לקביעת שמונת ימי החנוכה והוא השלמה לחג הסוכות שאותו לא זכו היהודים לקיים באותה שנה:
קדמוניות היהודים
מקור נוסף המתאר את החנוכה המחודשת של המקדש ואת קביעת החג לדורות הוא יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" משלהי המאה ה-1 לספירה:
במקורות נוצריים
הברית החדשה מזכירה את חנוכה (ἐγκαίνια) כבדרך אגב, כחג שנחוג בתקופת ישו.
הוראתו של יהודה המכבי לחוג מדי שנה את חנוכת המזבח בכ"ה בכסלו, כפי שהיא מתועדת בספר מקבים א' ד' נ"ט, נשמרה בקאנון הנוצרי עם יתר הספרים החיצוניים שלא הוכללו בתנ"ך, כחלק מהברית הישנה.
לאורך ההיסטוריה, מרד המכבים היה אירוע חשוב בזיכרון הנוצרי, אם כי דרשנים והוגים מטעם הכנסייה נדרשו להתמודד עם הצורך להסביר לקהלם כי העמידה על שמירת התורה – במיוחד ברית מילה ודיני הכשרות, ציוויים שהנצרות שללה במפגיע – הריגת מפריה החוטאים ומלחמת יהודים בגויים היו בגדר עשיית רצון האל לפני בוא ישו.
יסודות ליצירת החג
מרד החשמונאים
שמאל|ממוזער|230px|"מות שבעת המכבים" מאת אנטוניו סיסרי, 1863
בשנת 167 לפנה"ס החלו החשמונאים להנהיג את ההתקוממות נגד השלטון הסלאוקי בארץ ישראל, שכונתה "מרד החשמונאים", על רקע גזירות אנטיוכוס - איסורים שהוטלו על ידי השלטון הזר על קיום מצוות יהודיות. בשנת 164 לפנה"ס (שנת ג' תקצ"ז בלוח העברי) הצליחו המורדים לשחרר את ירושלים ובית המקדש משלטון היוונים והמתיוונים, שתחת שלטונם שבת בית המקדש מפעילות כשלוש שנים. אף שהמרד לא נגמר, והמאבק לעצמאות בארץ ישראל המשיך כעשרים שנים נוספות, נקבע תאריך החג בימי השיא של המאבק - ימי שחרור המקדש וירושלים, חנוכת המזבח והדלקת המנורה בה התרחש נס פך השמן. מלכתחילה, הייתה המרידה כנגד האליטה המתיוונת של ירושלים, בגלל הכנסת "שיקוץ" לבית המקדש. המתיוונים קראו לעזרת השלטון היווני וכך התפתחה המרידה למלחמה נגד הצבא הסלווקי. במשך מספר שנים הייתה יד המכבים על העליונה, אך בשנת 160 לפני הספירה נוצחו המכבים על ידי בכחידס ונאלצו למצוא מקלט במדבר יהודה. למרות ההפסד הצבאי, הצליח יונתן החשמונאי להגיע להסכם עם בכחידס על הקמת מעין אוטונומיה ביהודה. בשנת 152 לפנה"ס ניצל יונתן סכסוך בין יריבים הלניסטיים והצליח להשיג ליהודה עצמאות מדינית וצבאית.
שלטון החשמונאים הסתיים בשנת 63 לפנה"ס, בגלל המאבקים על הכתר בין שני בניה של שלומציון, כאשר פומפיוס, המצביא הרומאי, ניצל את המצב וכבש את ירושלים.
לפי המסורת היהודית ניצחו החשמונאים את היוונים בשנת ג'תרכ"ד (138 לפנה"ס), ובשנה שאחרי טיהור בית המקדש קבעו לחגוג את חג החנוכה.
בתפילת על הניסים, תוספת בימי חנוכה לתפילת שמונה עשרה ולברכת המזון, מודגש הניצחון הנסי במלחמת השחרור משעבוד היוונים:
נס פך השמן
בספר מקבים א' וספר מכבים ב', במשנה ובמגילת תענית שהם המקורות הראשונים בכתב המתייחסים לחג אין אזכור של נס פך השמן. עם זאת בברייתא המובאת בתלמוד למסכת שבת, ובסכוליון של מגילת תענית, מוזכר לראשונה בכתב נס פך השמן. על פי מקורות אלו כאשר ביקשו החשמונאים לחדש את פעילות בית המקדש, לא היה בידם שמן זית טהור הנחוץ להדלקת המנורה. לבסוף נמצא פך שהכיל כמות שמן מספיקה להדלקת המנורה במשך לילה אחד בלבד, כדרכם של פכי השמן שמולאו עבור הדלקת המנורה, אך בדרך נס הספיק השמן למשך שמונה לילות שלמים. בעקבות נס זה קבעו חכמים להדליק נרות מדי שנה במשך שמונת ימי חנוכה.
כך מתואר המאורע בבריתא בתלמוד הבבלי:
הבריתא מופיעה בפתיחת ביאור הסכוליון לחנוכה. לאחר מכן מופיע בסכוליון הסבר אחר לשמונת ימי החג, כזכר לשמונת ימי חידוש המזבח בידי בני חשמונאי:
במהלך הגלות קיבלו נס פך השמן ונצחיות תורת ישראל הדגשה והבלטה ואילו השחרור והחירות הובלטו פחות. יש המסבירים את השינוי בדגשים אלה בכך שלאחר הכיבוש הרומאי היה קשה תודעתית ומסוכן מעשית, לחגוג כציבור חג בעל משמעות לאומית ולכן בחרו חז"ל להדגיש פן אחר של ימי החנוכה, כזה שיש לו משמעות גם בזמן החורבן והגלות.
שמונת ימי חנוכת המזבח או סוכות ועצרת
שמאל|ממוזער|250px|ציור מהמאה ה-18 המתאר את חג החנוכה
הסברים נוספים לכך שחג החנוכה נמשך שמונה ימים מופיעים בספרי המקבים. לפי ספר מקבים א, חנוכת המזבח שעשו המכבים נמשכה שמונה ימים כמו חנוכת המשכן וחנוכת בית המקדש הראשון.ספר מקבים א ד מג-נזספר מקבים ב מציע הסבר נוסף: כיוון שלא יכלו לחגוג באותה שנה את חג הסוכות, עשו לו זכר לאחר שחרור ירושלים:
חג החורף
בתלמוד הבבלי ובמדרש בראשית רבה יש אזכורים לחגי אמצע החורף שלא בהקשר לחנוכה. ציון התקופה בה הימים מפסיקים להתקצר ומתחילים להתארך. בתקופה זו מתחדשת האופטימיות כיוון שהעולם שהלך ושקע בחשיכה מתחיל להתמלא בהדרגה באור. המדרש בתלמוד מספר על אדם הראשון שראה את הימים ההולכים ומתקצרים ונבהל, ומקשר את הסיפור לחג אמצע החורף:
חנוכה חל סמוך ל-21 בדצמבר, שהוא יום ההיפוך החורפי, שבו בחצי הכדור הצפוני הימים מתחילים להתארך. מכאן גם ברור מוטיב האור והדלקת הנרות שבחג, המסמלים את גירוש החושך והתאוששות השמש לאחר היום הקצר ביותר בשנה.
חג הזיתים
על פי הרב יואל בן נון חג החנוכה קשור לסיום מסיק הזיתים והפקת השמן. על פי המשנה (), חנוכה היה סוף מועד הבאת הביכורים: "מהחג ועד חנוכה, מביא ואינו קורא; רבי יהודה בן בתירה אומר, מביא וקורא" ובפרט הבאת ביכורי הזית שזמן מסיקתו חל בין סוכות לבין חנוכה. לפי הבנתו במועד זה היה חג חקלאי שבו הדליקו נרות בשמן זית, כנראה כבר מתקופת בית ראשון. גם ד"ר ישראל רוזנסון סובר כי לפני מרד החשמונאים היה חג שמן קדום שנדחק מפני ניצחונם של החשמונאים.
מצוות החג
טקסט=אגרת ברכה לשנה טובה ובה ציור של הדלקת נרות חנוכה משפחתית|ממוזער|אגרת ברכה לשנה טובה ובה ציור של הדלקת נרות חנוכה משפחתית
270px|ממוזער|חנוכה בגן ילדים במעברה, 1951 לערך
הדלקת נר חנוכה
הדלקת נר חנוכה היא מצווה מדרבנן. החיוב הוא להדליק נר עם רדת הלילה, אחרי שקיעת החמה (למעט ערב שבת), במשך שמונה לילות החל מליל כ"ה בכסלו ואילך. ההדלקה נעשית במקום הנראה כלפי חוץ, כגון בפתח הבית או בחלון הנראה אל רשות הרבים, מכיוון שמטרת ההדלקה היא פרסום הנס. מצווה זו מופיעה באופן מרומז כבר במשנה, אולם כתובה באופן מפורש רק בתלמוד.
מעיקר הדין מספיק להדליק נר אחד בכל לילה אולם נהוג להוסיף מדי לילה נר אחד למספר הנרות שהודלקו בלילה הקודם, עד להדלקת שמונה נרות בלילה השמיני (מנהג המכונה "מהדרין מן המהדרין").ישנם שני מנהגים בקיום ההידור במצווה: למנהג האשכנזים כל אחד מדיירי הבית מדליק נרות בפני עצמו, ולמנהג הספרדים כל בני הבית יוצאים ידי חובה בהדלקת בעל הבית.
קריאת ההלל
מצווה מרכזית בחנוכה היא אמירת ההלל, ויש הסוברים שזו המצווה העיקרית בחג. בהלכות גדולות קריאת ההלל נמנית במנין תרי"ג מצוות,הלכות גדולות, הקדמה, מצוות קא-קיט. ולעומת זאת הרמב"ם קובע כי קריאת ההלל היא מצווה מדברי סופרים.
נשים פטורות מאמירת ההלל בחנוכה, ויש הסוברים שהן חייבות.
איסור הספד ותענית
שמונת ימי חנוכה נחשבים ל"ימים טובים" מדרבנן, ולפיכך אסורים בהספד ובתענית. בעבר, נכללו ימי חנוכה במגילת תענית, רשימה של ימים מתקופת בית שני שנאסרו בתענית. אולם, להלכה נפסק שמגילת תענית התבטלה, ורק בחנוכה (ובפורים) נותר איסור התענית בתקפו.
ימי חנוכה לא נאסרו בעשיית מלאכה. עם זאת, ישנו מנהג קדום לפיו נשים אינן עושות מלאכה בזמן שהנרות דולקים, מפני שהיו שותפות לנס דרך סיפור יהודית.
תפילות החג
ממוזער|230px|סדר הדלקת נרות חנוכה מתוניס, בעברית ובצרפתית
בתלמוד הבבלי מתוארת קביעת חג החנוכה על ידי חכמים: בתפילה הנרות הללו אותה אומרים מיד לאחר הדלקת הנרות, מציינים:
בכל אחד משמונת ימי החנוכה אומרים הלל שלם לאחר תפילת העמידה של תפילת שחרית, ומברכים ברכה לפני ה"הלל" ולאחריו, כמו בשלוש רגלים.
בקצת קהילות אשכנז ואיטליה, אומרים פיוטים לשבת חנוכה.
הוספות בתפילה ובברכת המזון
בכל אחת מתפילות העמידה, ובברכת המזון, מוסיפים את תפילת "על הניסים" כהודאה על הניסים שאירעו לחשמונאים במלחמתם עם היוונים. בתפילה זו מוזכרים ההצלה והניצחון של החשמונאים ממלכות יוון וכן טיהור המקדש והדלקת הנרות בו, אך לא מוזכר נס פך השמן.
קריאת התורה
בכל אחד מימי החנוכה קוראים בתורה ומעלים שלושה אנשים. הקריאה בתורה מספרת על קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן המוזכרים בפרשת "נשא" בספר במדבר. שנים עשר נשיאי השבטים חנכו את עבודות המשכן ואת עבודת הקורבנות שנעשתה בו, ובכל אחד משמונת ימי החג קוראים את סדר התנדבותו של אחד הנשיאים. ביום השמיני קוראים את הקטע "ביום השמיני" עד לסיום הפרשה כולה, וברוב הקהילות מוסיפים את הפסוקים הראשונים של פרשת בהעלותך, המדברים על הדלקת הנרות של מנורת המשכן על ידי אהרן הכהן. יש קהילות הנוהגות להתחיל את קריאת היום הראשון כמה פסוקים קודם לחנוכת המשכן, כדי לקרוא גם את פסוקי ברכת כהנים, משום שהחשמונאים היו כהנים.
מנהגי החג
זאת חנוכה
היום האחרון של החג קרוי במקורות שונים זאת חנוכה, משום שבקריאת התורה של יום זה מופיעות המילים "זאת חנוכת המזבח". ליום זה משמעות רבה בכתבי המקובלים והחסידות.
מאכלי החג
נוהגים לאכול לביבות, סופגניות וספינג'. מאכלים אלה מטוגנים בשמן רב, ויש בהם כדי להזכיר את נס פך השמן. יש הנוהגים להרבות גם באכילת מאכלי חלב לזכר הנס בו יהודית הרגה את הולופרנס, שר הצבא של אנטיוכוס באמצעות הרדמתו על ידי שתיית חלב.
ממוזער|230px|סביבונים צבעוניים מעץ בשוק מחנה יהודה
משחק בסביבון
נהוג לשחק בחנוכה בסביבון, שעל כל פאה שלו מופיעה אות אחרת מהאותיות נגה"פ שפענוחן "נס גדול היה פה". בחוץ לארץ נהוג שה"פ" מוחלפת ב"ש" וכך האותיות מפוענחות כ"נס גדול היה שם".
בעבר היה נהוג לשחק בקלפים בימי החנוכה. במספר ספרי חסידות נאמרה תוכחה על מנהג זה. ביהדות גרמניה במאות ה-19 וה-20 היה מקובל לשחק גם בפעמון ופטיש.
דמי חנוכה
ממוזער|שמאל|230px| קטעי וידאו של חדשות 2. חנוכה - מנהגי החג
נהוג לתת לילדים "דמי חנוכה" (או "מעות חנוכה"), שהם באופן מסורתי מטבעות בשווי נמוך. שוקולטיירים אמריקאיים מן המאה העשרים עיצבו מטבעות שוקולד עטופות בעטיפת מתכת דקה בצבע זהב או כסף, שמשמשים לפעמים כתחליף למטבעות אמיתיים.
הרבה הורים יהודים בארצות הברית ובקנדה נוהגים לתת לילדיהם שמונה מתנות במהלך החג, אחת בכל יום. מנהג זה התחיל ככל הנראה במאה ה-19 בצפון אמריקה, בעקבות רצונם של משפחות יהודיות לא לקפח את ילדיהם שצפו באותו זמן בחבריהם הנוצריים מקבלים שלל מתנות לכבוד חג המולד.
מבצע חנוכה של חב"ד
הרבי מלובביץ, הכריז על "מבצע חנוכה" שבו חסידי חב"ד מדליקים חנוכיות בכל מקום שבו יש בית יהודי בשביל פרסום הנס. המנהג התפשט בהצלחה, ובערים ומדינות רבות מתקיימים אירועי הדלקת חנוכייה גדולה מרכזית סביבה מתאספים המונים.
נשים בחנוכה
שמאל|ממוזער|230px|אישה מדליקה חנוכיה באירוע של תנועת יהודה הצעיר, שנות ה-40
בחנוכה מתייחדות כמה הלכות המיוחדות לנשים. הטעם המובא לכך הוא: לאימרה זו שני פירושים מקובלים: פירוש התוספות שגזירות היוונים היו גם על נשים ולכן הן צריכות להודות ולקיים את מצוות החנוכה כמו גברים ופירושו של רש"י (למעשה רשב"ם כפי שמובא בתוספות) שהנס נעשה על ידי אשה, יהודית אחותם של החשמונאים.
נשים חייבות במצוות הדלקת נר חנוכה אף על פי שבדרך כלל הן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. למעשה, בדרך כלל אישה נשואה יוצאת ידי חובה בהדלקה של בן זוגה, בין לפי מנהג הספרדים ובין לפי מנהג האשכנזים משום ש"אשתו כגופו". אמנם כאשר הבעל לא מדליק (בשל היעדרות מהבית או בשל סיבה אחרת) חייבת האישה להדליק בעצמה, ובהדלקה זו היא מוציאה ידי חובה גם את בעלה. גם לפי מנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק לעצמו יש שנהגו שגם ילדות ונשים שאינן נשואות מדליקות ויש שנהגו שאינן מדליקות.
הלכה נוספת הקשורה להדלקת נרות היא מנהג הנשים להימנע מעשיית מלאכה בחצי שעה שלאחר הדלקת הנרות.
בקהילות מסוימות נהגו לציין ביום השביעי של חנוכה את עיד אל-בנת ("חג הבנות") לזכר גבורת הנשים במרד החשמונאים. מזכירים כמה מן הגיבורות הקשורות לחג, בהן יהודית, שלפי מסורות אחדות הייתה אחותם של החשמונאים, שהתחילה את המרד. נהוג גם להזכיר את יעל שהרגה את סיסרא, ועוד.
חנוכה בגלות ובמדינת ישראל
280px|ממוזער|שמאל|חיילים יהודים גרמנים במלחמת העולם הראשונה מדליקים נרות חנוכה, פולין, 1916
בעת החדשה השתנה מעמדו של חג החנוכה בצורה דרמטית, כאשר יציאתם של היהודים לחברה הכללית גרמה להיחלשות בציונו של החג. סקרים סטטיסטיים כמו גם נאומים של רבנים מזרמים שונים במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בארצות אירופה ובצפון אמריקה, אף העידו כי חג החנוכה עתיד להיעלם מלוח השנה של מרבית היהודים במערב.
ממוזער|שמאל|180px|ארצות הברית, 1938. בול של קק"ל מציג הקבלה בין הגיבור המכבי לגיבור הציוני.
בשלהי המאה ה-19, אומץ החג בהתלהבות על ידי התנועה הלאומית היהודית, בשל הרלוונטיות שלו למטרותיה: הוא היה יכול לשמש הן כסמל לשלילת ההתבוללות והטמיעה התרבותית, נגדן יצאו הפרוטו-ציונים, והן כמופת לגבורה צבאית, שיכל להפריך את התדמית הנרפית של יהודי אירופה. החגיגה הראשונה של חנוכה ברוח לאומית כזו, נערכה בווינה על ידי אגודת הסטודנטים "קדימה" ב-1883. המתכונת הייתה שונה מאוד מהצביון המסורתי של חנוכה: היא התנהלה כנשף אירופאי, בלווית ריקודים ומשחקים, והדגש הושם על נאומים פטריוטיים ועל הנחלה פדגוגית של ההיסטוריה לצעירים. דגם זה, על הנרטיבים הלאומיים החדשים שליוו אותו, פשט בכל רחבי מזרח אירופה והתבסס בראשית המאה ה-20.
גם תהליך המסחור של חג המולד, שהתרחש במלוא עוזו לאחר מלחמת העולם השנייה, סייע להפוך חנוכה לחג מרכזי בלוח השנה היהודי בגולה. היהודים שחיפשו מקבילה יהודית לחג המולד מצאו אותו דווקא בחג החנוכה, שהפך בשל כך לחג מרכזי שמקדש את ה'אור', שהפך מסמל לגבורה לסמל של חירות ונאורות. במקביל התפתח במשפחות מעורבות יהודיות-נוצריות, בתחילה בגרמניה שלפני השואה וכיום בעיקר בארצות הברית, חג בשם כריסמוכה שהוא סינקרטיזם של חג המולד וחנוכה.
ישנם חוקרים הטוענים כי תהליך מרכוז חג החנוכה לא נגרם רק בשל הסמיכות לחג המולד אלא גם בשל השפעות ממדינת ישראל, שם חנוכה הפך לחג גבורה ציוני. ההסבר המקובל לכך הוא שימי החנוכה מצוינים לכבוד ניצחון החשמונאים על היוונים והמתיוונים, פעולה אקטיבית המנוגדת לדפוסי הפעולה הפסיביים שאימצה היהדות הגלותית. לעומת דפוס החשיבה הגלותי, האתוס הציוני התמקד במאמצים מודעים וגלויים להביא ליישוב ארץ ישראל. על פי ההסבר המקובל, אימצה הציונות את ימי החנוכה בשל ערכם החינוכי, כמסמל תהליך בנייה מכוון של העם היהודי, על מנת לשרת את הציונות כתנועה חברתית פעילה ויוצרת.
על פי הסבר זה, בגלות נדחק חג החנוכה לתודעה משנית, שכן רעיון המרד הפעיל נחשב לרעיון פגום מבחינה חינוכית. כמו כן, עבר משקלו של החג לנס פך השמן, שכן הוא מבטא את מעורבותו של האל במרד ומוריד ממשקלה של הפעולה האנושית. יש הטוענים שחז"ל תקנו את חג החנוכה ועיצבו את דמותו לאחר ארבעה ניסיונות מרד כושלים של יהודים באימפריה הרומית, שהאחרון שבהם, מרד בר כוכבא, הביא לפגיעה קשה ביישוב היהודי בישראל. ייתכן וכאן נעוץ ההסבר מדוע חז"ל ניסו לטשטש את עקבות ערכי המרד בחג.
הדיכוטומיה הבאה לידי ביטוי במקור ימי החנוכה, נס דתי וניצחון לאומי, משתקפת באופן ציון הימים האלו בישראל. יש המדגישים את הנס הדתי: נס פך השמן ועזרת האל בהשגת הניצחון, ולעומתם יש המדגישים את הניצחון המלחמתי הלאומי. דוגמה להדגשת הבחינה הלאומית שבחנוכה היא השיר "אנו נושאים לפידים" (מילים: אהרון זאב, לחן: מרדכי זעירא), שהפך לאחד מסמלי החנוכה המודרניים (ומושר גם בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות). שיר זה מעלה על נס את האקטיביות של המורדים היהודים, ומדגיש כי "נס לא קרה לנו", באופן מנוגד לרעיון נס פך השמן:
200px|ממוזער|חיילי צה"ל מדליקים נרות חנוכה באוהל, דצמבר 1973
דוגמה דומה מצויה בשירה של נעמי שמר "שבחי מעוז", בו משתמשת שמר בביטוי "מעוז צור ישועתי" שבמקורו בפיוט "מעוז צור" מתייחס לה', ומכוונת אותו לצה"ל. השיר נכתב לכבוד מעוזי צה"ל בעקבות ביקור שערכה המשוררת בשנת 1970 במעוז צה"ל בו הדליקו החיילים חנוכייה מתרמילי פגזים:
שירי חנוכה בראי הזמנים
חג החנוכה רווי שירים החל מפיוטים עתיקים וכלה בשירים חדשים שנכתבו והולחנו בשנים האחרונות. ניתן לשים לב לשינויים בהלך הרוח שלהם, בתוכנם ובמגמתם של שירי חנוכה לאורך הדורות. שירי חנוכה שנכתבו טרם המדינה, משדרים את הרוח הציונית וטומנים בחובם את המסר החינוכי של העלייה והעבודה בארץ ישראל. עם הקמתה של המדינה שירי חנוכה עסקו במשמעות האור וגירוש החושך. בהמשך הולכים השירים ונעשים בעלי אופי אינדיבידואלי, שירים העוסקים ב"אני" ולא בהשתייכות לכלל.
פיוטי חנוכה
לאורך הדורות נכתבו פיוטים רבים לחג החנוכה. החל מפיוטים שחוברו על ידי פייטנים קדומים, כמו קדושתאות לחנוכה שחיברו רבי יניי ורבי אלעזר הקליר, ועד לפיוטים שחוברו בתקופות מאוחרות יחסית, כמו השיר "באו זרים למקדשי", שהוא חלק מפיוט ארוך שחיבר רבי מאיר איזנשטטר.
פיוטי חנוכה עוסקים בחג מהיבטים שונים ומגוונים. בתקופה הקדומה, הפיוטים כמעט לא עסקו בסיפור ההיסטורי של נסי חנוכה, והם התמקדו בחנוכת המשכן (קריאת התורה לחנוכה), בהלכות חנוכה, או השתמשו בנר ובאור כסמלים והפכו אותם לתיאורים ובקשות כלליים לגאולה. רק החל מהמאה ה-10, החלו פייטנים לכתוב פיוטים המספרים בפירוט את מאורעות חנוכה, בעיקר על פי מגילת אנטיוכוס, שנפוצה בתקופה זו. עם זאת, לצד הפיוטים ההיסטוריים, המשיכו להכתב גם פיוטים שעיקרם שבח והודיה לה' על הישועה, ללא פירוט. כך למשל בפיוט אבני יקר. המשיכו להיכתב גם פיוטים העוסקים בחנוכה בעיקר כסמל לגאולה, באמצעות שימוש במוטיבים של אור והמנורה, כך למשל בפיוטים יחד באורך ושני זיתים. סוג נוסף בפיוטי חנוכה, גם בתקופות קדומות וגם בתקופות מאוחרות, הוא פיוטים המביאים את חנוכה כחלק מרשימה של מאורעות היסטוריים, שחנוכה הוא רק אחד מהם. לדוגמה, רשימות של "שבע חנוכות" שהיו מאז ומעולם, או רשימה של ארבע המלכויות והודיה לה' על כלל הגאולות מהמלכויות, כמו בפיוט מעוז צור.
שירי חנוכה מלפני קום המדינה
ממוזער|שמאל|180px|כרזת פרסום למרוץ הלפיד של תנועת מכבי הצעיר, 1949
שירי חנוכה מלפני קום המדינה רוויים הלך רוח ציוני ואידאולוגיה המשווים בין ניצחון המכבים לשאיפות הלאומיות של העם היהודי, תוך דחיקת מאפיינים דתיים. דוגמה רהוטה לכך נמצאת בשיר מי ימלל מאת מנשה רבינא. מתוך השיר: "בימים ההם בזמן הזה, מכבי מושיע ופודה, ובימינו כל עם ישראל, יתאחד יקום ויגאל". שירים נוספים מן התקופה הזו אשר נושאים את האידאולוגיה המוזכרת הם: ימי החנוכה למילים של מרדכי ריווסמן אשר כתב אותו בשפה היידית, תורגם בידי אברהם אברונין הלחן יידי עממי. שיר נוסף מאותה סדרה הוא השיר נרותי הזעירים. השיר נושא בחובו את סיפור הכשלונות והניצחונות של המכבים בזמנם וקורא בעקבות הסיפור לעם ישראל לקום ולהתנער. השיר נכתב בידי מוריס רוזנפלד והולחן על ידי הרמן צבי ארליך. שיר מפורסם נוסף הוא אנו נושאים לפידים אשר נכתב בשנות השלושים המוקדמות, ומתאר את מעמד הפועלים בדרך הקשה ליישוב הארץ. השיר מבוצע עד היום בטקסי חנוכה ציוניים שונים.
המעבר לשירי חנוכה אישיים
לאחר קום המדינה כתבה המשוררת והכוריאוגרפית שרה לוי תנאי את השיר "חנוכה" (באנו חושך לגרש), שהלחין עמנואל עמירן. שיר זה עדיין נושא את רוחה של הציונות היוקדת ומילותיו מגייסות את הילדים לגרש את החֹשך. בהמשך, במהלך המחצית השנייה של שנות השמונים של המאה הקודמת, נכתבו שירי חנוכה בעלי אופי אישי מאוד על ידי אריאלה סביר. באלבומה "חנוכף", מופיעים שירים כגון ""בבית המקדש", "הנר שלי" ואחרים המדברים על האינדיבידואל כנושא. זאת לעומת השירים בעלי האופי העוסק בתחייתו של עם, מאפיין שהיה כאמור לשירי חנוכה שנכתבו לפני קום המדינה. לכך מצטרף מאוחר יותר השיר "הסביבון שלי" מאת לאה נאור, בלחן של מתי כספי. לשם דוגמה:
שירי חנוכה במוזיקה החסידית
כמו במוזיקה הישראלית גם במוזיקה החסידית הולחנו שירים רבים לחג החנוכה מהם רבים ביידיש. מהם:
מנורה - מוטי ויזל, בנצי שטיין, מקהלת מלכות ומקהלת הילדים חסידימלך.
בעט ניסים - שיר המתבסס על דברי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בספרו קדושת לוי, לחן של בנצי שטיין, עיבוד אלי קליין ואיצי ברי, ביצוע של ארי היל יחד עם מקהלת הילדים החסידית-אמריקאית של מוישי קרויס.
מיין לעכטעלע - אהרלה סמט, שוכי גולדשטיין, הרשי רוטנברג, פנחס ביכלר ומקהלת מלכות.
שירי חנוכה בגולה
המקביל האמריקאי לשיר הסביבון של חנוכה נקרא "I Have a Little Dreidel" והוא מוכר שם בקרב היהודים אך גם בקרב גויים בזכות תרבות הפופ.
I have a little dreidel. I made it out of clay.
And when it's dry and ready, then dreidel I shall play.
Oh dreidel, dreidel, dreidel, I made it out of clay.
Oh dreidel, dreidel, dreidel, then dreidel I shall play.
לקריאה נוספת
.
המהר"ל מפראג, ספר .
הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום על חנוכה ופורים, (ט"ז)
אליהו כי טוב, ספר התודעה, הוצאת "א" מכון להוצאת ספרים.
אליעזר שביד, ספר מחזור הזמנים, פרק שביעי: בין "קידוש השם" ל"מי אדון לנו?", הוצאת עם עובד, 1984 - ניתוח על משמעות החג והתפתחותו.
חג החנוכה לפני השואה, בתקופת השואה ולאחריה - תערוכה מקוונת באתר יד ושם.
שמואל דותן, "מחג החנוכה לחג החשמונאים- צמיחתו של חג לאומי ציוני", מחקרי חג 10, 1998.
הרב ישראל דנדרוביץ, מן החג ועד החנוכה - הקשר בין חג החנוכה לחג הסוכות, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כה - כסלו תשס"ט, עמודים: סא - פד.
דניאל גולדשמידט, זוטות לחנוכה, בתוך מחקרי תפילה ופיוט, עמ' 403–406.
.
חנוכה: תערוכה דיגיטלית מאוספי הספרייה הלאומית.
קישורים חיצוניים
מידע על החג
פרטים ומידע על חנוכה באתר הספרייה הלאומית
חנוכה, באתר מכון שיטים – ארכיון החגים הקיבוצי
חנוכה, באתר ישיבה
חנוכה, באתר מט"ח
חנוכה, באתר משרד החינוך
חנוכה: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
"חנוכה כנגד חג המולד", מתוך האתר של דליה מרקס
הלכות
הלכות חנוכה, בפניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד
דפי לימוד לחנוכה, באתר מדרשת
חנוכה - תפילת "ועל הניסים" והפיוט "מעוז צור", מאת הרב אמנון פרנקל, באתר לרגו
נוסח סדר ההדלקה
סדר הדלקת נרות חנוכה להורדה, באתר אחינו
"סדר הדלקת נרות חנוכה", להורדה והדספה לפי מנהגי עדות המזרח ואשכנז, באתר חג שמח
מרד החשמונאים
״החשמונאים, גרסת היוונים״ - פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
באנו חושך לגרש: הסיפור האמיתי מאחורי חנוכה, הגורמים שהביאו למרד החשמונאים, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, הדוקטור שחר ענבר
שירי חנוכה
שירי חנוכה באתר שירונט
קבצים להאזנה: הדלקת הנרות, מעוז צור ועוד, בנוסחים ובמסורות שונות, מאוספי הספרייה הלאומית
רשימת שירי חנוכה באתר זמרשת
הקלטות, סרטים, מאמרים ועוד, הכל על פיוטי חנוכה, באתר הזמנה לפיוט
מולטימדיה
הרצאה על מהות חג החנוכה, באתר הידברות
אורי שרקי, שיעורים על חנוכה, סדרת שעורים על חנוכה, מתוך האתר של הרב אורי שרקי ואתרים אחרים
ירון בן-עמי וד"ר אוֹרי אמיתי בשׂיחה על הרקע ההיסטורי של חג החנוכה: מאי חנוכה?.
חגי לונדין, "חנוכה - יום העצמאות של בית שני", מתוך ארכיון שיעורי חנוכה באתר ערוץ מאיר
הרב אליעזר מלמד, "ימי החנוכה עם פניני הלכה", שיעורי וידאו וחידונים אונליין
מחשבות על מהות חנוכה מתוך מבט במילות ביאליק ובאגדות שליקט, "אש זרה" פודקסט (הסכת) מאת: נדב הלפרין, תאגיד השידור הישראלי
מאמרים
דניאל אפשטיין, פוגה לשמונה נרות חנוכה, מאמר לאור גישתו של הפילוסוף עמנואל לוינס
הרב אליהו רחמים זייני, מאי חנוכה?", מאמר מקיף המאיר באור חדש את מה שהגיע לידינו בדורות האחרונים מספרות חז"ל על מהות החג, מקורו, והרקע ההיסטורי אתר ישיבת "אור וישועה" (מתוך הספר "עץ ארז" חלק ב', תשס"ד)
מנחם ברונפמן, יהדות שמעל השכל: חג החנוכה במשנתו של הרבי מליובאוויטש, באתר עלי ספר
כתבות וסיפורים על חנוכה, מתוך בלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית
שריה תנעמי, באנו חושך לגרש - סיפור האור של חנוכה לילדים
זיוה שמיר, מה אכל ביאליק בחנוכה?, באתר מב"ע (מחקרים בספרות עברית), 2022
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירועים בחודש כסלו
קטגוריה:אירועים בחודש טבת
| 2024-10-19T18:08:12
|
פסח
|
חַג הפֶּסַח (או בשמו המקראי: חַג הַמַּצּוֹת) הוא חג יהודי מקראי, הראשון מבין שלוש הרגלים. פסח נחוג במשך שבעה ימים, מט"ו בניסן ועד כ"א בניסן בארץ ישראל וכ"ב בניסן בחוץ לארץ שם מציינים את יום טוב שני של גלויות. היום הראשון והאחרון מכונים "ימים טובים", והימים שביניהם מכונים "חול המועד". פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות במצרים לחירות, שחלה לפי המקרא בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. היום האחרון לחג, המכונה שביעי של פסח, מציין לפי חז"ל את נס קריעת ים סוף.
מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה, הנאה ובעלות על חמץ במהלך כל החג, ומצוות עשה של אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים בלילה הראשון של החג, הוא ליל הסדר. בליל הסדר מצווה מן התורה לאכול מצה ומרור ולספר על יציאת מצרים, ומדברי חכמים גם לשתות ארבע כוסות יין. בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות עלייה לרגל, הקרבת קורבן פסח בערב החג ואכילתו בירושלים בלילה של ליל הסדר. לאחר חורבן בית המקדש מצוות אכילת מרור בליל הסדר היא מדברי חכמים.
על אף שבכל הימים הטובים יש מצווה לומר את ההלל, הרי שאמירתו בפסח אופיינית במיוחד ובשל כך הוא מכונה בחז"ל גם בשם הלל המצרי.
סיפור יציאת מצרים והיציאה לחופשי מעבדות לחירות המבטאים את מהות החג, הפכו את החירות לסמל תרבותי, דתי ואוניברסלי. המונח "יציאה מעבדות לחירות" השאוב מחג הפסח הפך לביטוי שגור בשפה העברית בהקשרים שונים. המוטיב "זכר ליציאת מצרים" נאמר בכל קידוש לליל שבת או ליל יום טוב.
מקור החג
על פי המסופר בתורה, ירדו יעקב ובניו למצרים בשל הרעב הגדול ששרר בארץ, ושגשגו שם בזכות מעמדו הרם של יוסף בבית פרעה. בחלוף השנים נשכחה הידידות ששררה בין פרעה ליוסף, ובני ישראל הפכו לעבדים שנאלצו לעבוד בעבודות פרך. לאחר שנים רבות של עבדות, התגלה אלוהים למשה דרך הסנה הבוער וציווה עליו לבוא אל פרעה עם אהרון ולדרוש שישחרר את עם ישראל. פרעה סירב, ובעקבות זאת הכה אלוהים באמצעות משה ואהרון את כל ארץ מצרים.
לבסוף נצטוו בני ישראל לשחוט ביום י"ד ניסן, ערב המכה העשירית, שה זכר בן שנה, לתת מדמו על דלתות הבתים ולאכול את בשרו באותו לילה, בשעה שאלוהים הכה כל בכור מבין המצרים. לצד הציווי ליוצאים על קורבן הפסח ניתן גם ציווי לדורות הבאים על שבעה ימי חג:
בעקבות מכת בכורות נכנע פרעה והורה לבני ישראל לעזוב את מצרים באותו יום. ליל הבכורות וקורבן הפסח נחגג בימינו בליל הסדר, ויום יציאת מצרים הוא יום טוב ראשון של פסח:
בהמשך מסעם, ניצלו בני ישראל בים סוף. האירוע התרחש, על פי חז"ל ביום שביעי של פסח, המצרים חזרו בהם זמן קצר לאחר צאת בני ישראל, והחליטו לרדוף אחריהם ולהשיבם לעבדות. כשהשיגו אותם, חנו בני ישראל על שפת ים סוף ולא יכלו להימלט, אך עמוד הענן חסם את המצרים במהלך הלילה כשאלוהים בקע את ים סוף ובני ישראל עברו בתוכו. לפנות בוקר שב הים למקומו ופרעה וכל חילו טבעו בים.
שמות החג
280px|ממוזער|קטע מתוך הגדת ראשי הציפורים, כתב יד מאויר של ההגדה של פסח שנוצרה בגרמניה בסוף המאה ה-13.
מקור השם פסח הוא מהמקרא, בו נכתב: . קיימים שני פירושים למילה "פסח": על פי רש"י המשמעות היא "דילוג" או "חמלה". פירוש נוסף, על פי אונקלוס, מסביר את המילה כ"הצלה" או "מתן חסות". ברם, הכינוי "פסח" אינו מתייחס ,במקרא, לכל החג המכונה בימינו פסח, אלא דווקא לליל הסדר"שמור את חודש האביב ועשית פסח...כבוא השמש מועד צאתך ממצרים...ופנית בבוקר והלכת לאהלך". וגם לצהרים הסמוכים לו לפניו, המכונים בימינו ערב פסח. בערב פסח אחר הצהרים התבצעה שחיטת ומריחת דם קורבן הפסח במצרים וכן בבית המקדש: שחיטת וזריקת דם הקרבן על המזבח החלה בחצות היום, ומאותו זמן חל איסור על עשיית מלאכה ואיסור אכילת חמץ, הנשמר עד ימינו. עם שקיעת השמש וכניסת יום ט"ו בניסן החלה המצווה לאכול את קורבן הפסח, יחד עם מצות ומרור, והוא הנקרא ליל הסדר "הוא הלילה הזה לה', שימורים לכל בני ישראל לדורותם"שמות. סוף זמן אכילתו נתון במחלוקת, אולם לכל המאוחר זמנו עד עלות השחר של יום ט"ו בניסן. משמעות הדבר כי זמן "הפסח" המקראי נע בין 12–18 שעות זמניות, כאשר אלו החלו בצהרי היום הקודם לליל הסדר, כאשר עיקר זמנו של הפסח הוא ליל הסדר עצמו"ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לה' - שימורים לכל בני ישראל לדורותם" (שמות יב מב)., ליל מועד הפסיחה ומכת בכורות. עם זאת, המקרא עצמו רומז לשם הפסח כשם לכלל שבעת ימי החג, הקרויים על שם הקרבן שבראשית החג"שמור את חודש האביב ועשית פסח...שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים)..
השם המקראי, חג המצות, מתייחס לתקופה בת שבעה ימים, מתאריך ט"ו ניסן ועד לתאריך כ"א ניסן. החג נקרא על שם המצות שאכילתן היא מצווה מיוחדת ביום הראשון לחג, ובשאר הימים משמשות תחליף ללחם החמץ: . בפסוקי התורה ישנה הבחנה ברורה בין קורבן הפסח לבין חג המצות ומועדיהם: . במהלך תקופת בית שני היטשטשה ההבחנה ביניהם וחג הפסח הפך לשם נרדף לחג המצות.
בתפילה, מכונה החג על ידי חז"ל זמן חירותנו, על שם היציאה מעבדות מצרים לחירות שהתרחשה אז. באופן דומה החג נקרא לפעמים גם חג החירות. שם מאוחר יותר לחג הוא חג האביב, המציין את העונה בה הוא חייב לחול לשם קיום מצוות , ואף מעברים את השנה לשם כך.
היום האחרון של החג נקרא שביעי של פסח, ועל פי חז"ל הוא נחוג כיום טוב כיוון שבאותו יום נקרע ים סוף. מסיבה זו יש שקוראים ביום זה את שירת הים. הקראים קוראים ליום השביעי שביעי עצרת, על פי הפסוק
בקרב יהודי עיראק מוכר חג הפסח גם בשם שִׁתַּאכַא (شِتّاخا), גלגול של הצירוף "השתא הכא" בארמית (ובעברית "השנה כאן") המוזכר בהגדה בפיוט 'הא לחמא עניא'.
בקרב יהודי קווקז נקרא החג בשם ניסוֹנוּ, הנגזר משם חודש ניסן העברי בהגייתו בניבם הפרסי.
שם החג באנגלית, Passover, הוא תרגום מילולי של המונח העברי ומקורו בתרגום התורה לאנגלית שבוצע על ידי ויליאם טינדייל במאה ה-16.
הכנות לקראת פסח
שמאל|ממוזער|250px|חלוקת מצות לנזקקים, ניו יורק 1908
לימוד הלכות החג
בגמרא מובאת ברייתא העוסקת בהכנה לפסח באמצעות לימוד הלכות פסח: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". שלושים יום אלו מתחילים בפורים. בעבר היו שחישבו את תאריך חג הפסח לפי מניין הימים מיום הפורים, דבר שהוביל להשלכה דינית לגבי הנוהג לקרוא את המגילה קודם ליום הפורים, במקרים שונים. הרמב"ם השמיט בספרו יד החזקה דין זה ששואלין ודורשין בהלכות פסח קודם הפסח שלושים יום. היום העיקרי ללימוד הלכות החג הוא שבת שלפני פסח, הנקראת שבת הגדול. בשבת זו נושאים רבנים דרשות ארוכות העוסקות בהכנה הלכתית ורוחנית של הציבור לפסח.
קמחא דפסחא
מנהג הקמחא דפסחא (בארמית: קמח לפסח, כלומר קמח להכנת המצות, נקרא גם בשם "מעות חיטין") הוא מגבית צדקה מיוחדת הנגבית מהציבור על מנת לקנות את צורכי החג לעניים, על פי הנאמר (קיצור שולחן ערוך תכ"ט) "ומנהג לקנות חיטים ולחלקם לעניים לצורך פסח". בעבר הייתה צדקה זו מאורגנת באופן קהילתי, ובימינו מאורגנת מגבית זו על ידי גופים מקומיים, אזוריים או ארציים, כדוגמת עיריות, מחלקות רווחה, מועצות דתיות ועמותות רווחה. התקציב לקמחא דפסחא מתקבל מיחידים, חברות, גופים ציבוריים שונים ותקציבים ממשלתיים.
הכשרת כלים
230px|ממוזער|הגעלת כלים לפסח בסירי ענק של מים רותחים, תל אביב 1950
במהלך הימים שלפני החג מכינים את המטבח לקראת פסח, מנקים ומכשירים את כל הכלים לשם כך. נהוג לנקות את הכלים המשמשים לבישול ולאחסון המזון, כמו תנור, מיקרוגל, מקרר וכיורים. גם פה, לרוב הניקיון הוא מעבר לדרישה ההלכתית. יש הנוהגים לקנות כלים חדשים לפסח או להשתמש במערכת כלים נוספת המיוחדת לפסח, ויש המכשירים את הכלים הרגילים לפסח. בהכשרה יש הלכות רבות, הכלל המנחה הוא "כבולעו כן פולטו", זאת אומרת שיש להוציא את החמץ מן הכלי באותה דרך בה הוא נבלע בכלי. לדוגמה, אם משתמשים בכלי בדברים חמים, יש להכשירו באמצעות מים רותחים, ואם בדברים צוננים, די בשטיפה במים פושרים.
הגעלה - הטבלת הכלי במים רותחים ולאחר מכן במים קרים.
ליבון - חימום הכלי באש עד שהמתכת מתלבנת.
בדיקת וביטול חמץ
נהוג להתכונן לחג בניקיון הבית ובביעור כל המוצרים שיש בהם חמץ או שאור. לרוב נהוג לנקות את הבתים מעבר לדרישה ההלכתית, שכן לפי ההלכה רק מקומות שמכניסים בהם חמץ מחויבים בבדיקה. בליל י"ד בניסן (כלומר, הלילה שלפני ליל הסדר) נוהגים לערוך בדיקת חמץ (כולל ברכה ), כדי לוודא שאין חמץ בבית. לפני בדיקת החמץ יש הנוהגים להניח פתיתי חמץ (יש המניחים עשרה פתיתים) במקומות שונים בבית כדי לוודא שימצא חמץ כלשהו ובדיקת החמץ לא תהיה לשווא.
לאחר הבדיקה, מכריזים על ביטול החמץ, כדי להתנער מכל חמץ שאולי לא נמצא. מן התורה צריך לבטל את כל החמץ זה שבוער וזה שלא בוער, למקרה שנשאר חמץ שלא נשרף. הביטול מבוטא באמירת טקסט המצהיר ש"כל חמץ ושאור שראיתי ושלא ראיתי ייבטל ויהיה כעפר הארץ". הביטול נאמר בארמית: "כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דְלָא חֲמִתֵּיהּ (או: דְּלָא חַזִיתֵיה) וּדְלָא בִיעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי [הֶפְקֵר] כְּעַפְרָא דְאַרְעָא." אף על פי שמן התורה, ביטול חמץ מספיק, חכמים גזרו לבדוק ולבער בפועל, כדי שלא ימצא חמץ בחג ויבוא לאוכלו.
יהודי פרס נהגו שלא לצרוך סוכר ומאכלי חלב מחשש חמץ, לפי שמזונות אלו היו נקנים בדרך כלל מן הגויים . כמה קהילות באירופה נמנעו אף הן מצריכת חלב ומוצריו.
ערב פסח
שמאל|ממוזער|250px|יהודי מחזיק במצות, ציור של פיליפס אייזיק לוי מתוך "הגדת קופנהגן", 1739
איסור אכילת מצה
על פי ההלכה אסור לאכול מצה מערב י"ד עד ליל החג, כדי שהאדם יחכה לליל הסדר בשביל המצה. מאחר שמשעות הבוקר של י"ד אסור לאכול גם חמץ, ישנה בעיה לאכול מאכלים העשויים מדגן. יש הנוהגים לאכול מצה עשירה באותו זמן בטענה שהיא אינה נחשבת מצה שנאסרה, כיוון אין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר.
לאורך הדורות התרחב האיסור גם לתקופה שלפני חג הפסח, ויש הנוהגים של לאכול מצה מראש חודש ניסן, ויש אף המרחיבים את האיסור לכדי חודש לפני פסח.
תענית בערב פסח
אצל רוב העדות קיים מנהג תענית בכורות בערב פסח, על מנת לזכור שניצלו ממכת בכורות שבה נהרגו כל בכורי מצרים. מנהג התענית חל על גברים בכורים במשפחה. מנהגים שונים התפתחו סביב תענית זו בנוגע למקרים שיש ילד בכור שטרם הגיע לגיל מצוות, ויש שאף נהגו שהאב מתענה כאשר אשתו בהריון עם ילדם הבכור.
תענית זו נחשבת לתענית קלה ובימינו נהוג בדרך כלל לערוך בבוקר סעודת מצווה (כמו סיום מסכת) כדי להיפטר ממנה.
ביעור חמץ
איסור אכילת חמץ מתחיל מהבוקר, החל בתחילת השעה הזמנית החמישית. (כ-4 שעות לאחר הזריחה, בערך ב-9:45). על פי התורה, האיסור מתחיל רק לאחר חצות יום י"ד, (אמצע היום) שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ" (), כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אל תאכלו חמץ (החשבון הוא בשעות זמניות). חז"ל הקדימו את איסור האכילה בשעתיים, על מנת שלא שלא יטעו בחשבון השעות ויבואו לאכול בזמן שאסור מדין התורה.
כשעה לאחר זמן איסור חמץ, מגיע סוף זמן ביעור חמץ, הזמן שעד אליו יש לשרוף או לכלות בדרכים אחרות את כל החמץ הנותר. בתי עסק גדולים (וגם אנשים פרטיים) נוהגים למכור את חמצם לגוי על ידי שליח, בדרך כלל רב. גם הרבנות הראשית מבצעת זאת וההליך נקרא "מכירת חמץ". המחמירים נוהגים שלא לסמוך על מכירת החמץ, ולבער את כל החמץ מרשותם.
איסור מלאכה
ממוזער|250px|יהודי מבער חמץ ואומר את נוסח הביטול, בני ברק
לפי ההלכה, אסור לעשות מלאכה בערב פסח, לאחר חצות היום. חומרתו של האיסור מתבטאת בקביעה, שהעושה מלאכה בזמן זה - ראוי לנידוי. עם זאת, מותרת מלאכה הנעשית כהכנה לחג, כגון תיקון הבגדים לחג. טעם האיסור - משום שבזמן שבית המקדש היה קיים היה הפסח נשחט לאחר חצות, ויום בו האדם מביא קורבן - הוא עבורו כיום טוב, שאין עושים בו מלאכה, וגם בזמן הזה, שאין קורבן - האיסור במקומו עומד.
לגבי הזמן שלפני חצות היום - היו קיימים בימי חז"ל חילוקי מנהגים, ובמקומות מסוימים נהגו שלא לעשות מלאכה מתחילת היום, בעוד שבמקומות אחרים הסתפקו באיסור מחצות. לפי המשנה מנהג הגליל היה שלא לעשות מלאכה עד חצות, בעוד שמנהג יהודה היה לעשות מלאכה עד חצות. חכמים קבעו שמנהג זה מחייב את כל בני המקום בו נוהגים מנהג זה, ואף הדר במקום שבו נוהגים לעשות מלאכה עד חצות, אם הוא בא למקום שבו אין עושים מלאכה - אסור לו לעשות שם מלאכה בפרהסיא, כדי שלא לעורר מחלוקת.
קורבן הפסח
בערב היציאה ממצרים, ליל מכת בכורות, הוקרב קורבן שכונה קורבן פסח. לאחר מכן הורה אלוהים למשה שאת קורבן הפסח ימשיכו להקריב לדורות בערב פסח אחר הצהרים, גם במשכן ובבית המקדש, ואת הקורבן יאכלו בלילה המכונה "ליל הסדר".
ליל הסדר
שמאל|ממוזער|אחד מי יודע, נוסח ספרדי, תל אביב, בית משפחת אליהו, 1966.
שמאל|ממוזער|250px|יהודים חוגגים את חג הפסח, מתוך ספר אוקראיני מהמאה ה-19.
250px|ממוזער|קערת הסדר ואחת מארבע כוסות
חג הפסח מתחיל בלילה המכונה "ליל הסדר". בליל הסדר מתקיימות רבות ממצוות החג: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות, הסבה, לספר ביציאת מצרים, ובזמן המקדש גם אכילת קרבן הפסח וקרבן החגיגה. נהגו בקהילות ישראל להזמין לסדר בני משפחה קרובים כרחוקים, עניים ואף אנשים זרים, "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח" (=מארמית, כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויעשה את הפסח) כדי שכל אדם יוכל להסב לסעודה ולקיים את מצוות החג.
מצווה לספר בליל הסדר לילדים (ואם אין ילדים, מספרים המבוגרים זה לזה) את אירועי יציאת מצרים על פי קובץ מדרשים ואמרות חז"ל, שהיום נקרא "הגדה של פסח", כדי לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים. המטרה היא להעביר את המורשת ואת הזיכרון לדור הבא, כחלק ממצוות "והגדת לבנך" המכוונת ללילה זה. לשם כך הורו חז"ל על קערת הסדר, המכילה מאכלים סמליים לחלקים שונים בסיפור:
כרפס: ירק המשמש כמתאבן בפתיחת הסעודה, כסמל להיותנו בני חורין. טובלים אותו במי מלח, זכר לדמעות העבדים.
מרור: ירק מר לזכר מרירות השעבוד במצרים, נאכל עם קורבן הפסח על מצה (בימינו רק מצה).
חזרת: מרור נוסף הנאכל עם מצה בכורך.
חרוסת: זכר לטיט שבו הועבדו בני ישראל בפרך. טובלים בה את המרור.
זרוע: זכר לקורבן פסח שהיה נאכל בליל הסדר.
ביצה: זכר לקורבן חגיגה שהיו מקריבים בבית המקדש בכל אחד משלושת הרגלים.
רבים ממנהגי ליל הסדר נועדו לשמור על ערנות הילדים ולהתמיה אותם, כדי שישאלו מה שונה לילה זה מכל הלילות ויספרו להם כתשובה את סיפור יציאת מצרים; כך למשל, אמרו חכמים, שיש לחלק "קליות ואגוזים" לילדים, כדי שישאלו. בעדות ובמשפחות מסוימות, נהגו אף לעשות הצגות לילדים לצורך כך. מנהג גנבת האפיקומן נועד אף הוא לצורך כך. בעבר היו נוהגים לחטוף אחד מהשני את המצה השמורה לסוף הסדר, ובימינו נותנים לילדים לנסות ולגנוב אותו; הילד אשר מצליח לגנוב את האפיקומן מבקש לרוב מתנה בתמורה להשבתו. בקהילות רבות נוהגים למזוג כוס יין מיוחדת הנקראת כוסו של אליהו, וכן לפתוח את דלת הבית. יש הסבורים כי מקור המנהג בכך שהמסורת רואה באליהו הנביא את המבשר לקראת בואו של המשיח והגאולה.
בתפוצות ישראל נהגו לסדר את מהלך ליל הסדר על בסיס חמישה עשר סימנים המזכירים למסובים מה עליהם לעשות בכל שלב במהלך הסדר. חמישה עשר הסימנים הם: קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה.
ליל הסדר מסמל את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, ואת זכירתם את יציאת מצרים ותודתם ומחויבותם לאלוהים. מעבר לכך, על פי ההגדה "בכל דור ודור חייב אדם לראות (בגרסת הרמב"ם: "להראות") את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ובכיוון זה הלכו ראשונים ואחרונים רבים, שכתבו כי ליל הסדר אינו רק זיכרון של סיפור היסטורי, אלא מאורע שמתרחש ממש עכשיו; בלילה הזה מתרחש אצל כל אדם מישראל תהליך של יציאה לחירות.
בימינו, עם חילון מושגים דתיים רבים, קיבל גם ליל הסדר ממדים הומניסטיים, והוא נחוג על ידי רבים כמסמל את חירות האדם. בקיבוצים רבים נוסחו הגדות אלטרנטיביות, שהדגישו את פסח כחג המסמל את האביב ואת האידיאלים הציוניים והסוציאליסטיים.
מקורות ליל הסדר
סדר הפסח המוזכר במקרא הוא הבסיס הראשוני לסדרי הפסח במשך הדורות. על פי המקרא יש לאכול את בשר קרבן הפסח בליל 15 בניסן, יחד עם מצות ומרור "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש, ומצות, על מרורים יאכלוהו", "ליל שימורים הוא...שימורים לכל בני ישראל לדורותםשמות יב מב", יחד עם האכילה יש לספר לילדים על יציאת מצרים "מצות יאכל את שבעת הימים...והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה, עשה ה' לי בצאתי ממצרים" ובנוסף להלל את האל בשיר "השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג".
בספר דברי הימיםדברי הימים ב, פרק לה' פסוקים ז-ח, יב-יג מוזכר שיחד עם קרבן הפסח הצלוי הבא מן הטלאים הקטנים אשר לא מילאו את הסעודה בדרך כלל בהחלקם לכל הסועדים, נהגו לאכול קרבן שלמים אחר, בדרך כלל בקר מבושל, אשר היה המקבילה לסעודת החג הגדולה המכונה כיום "שולחן עורך", זכר לקרבן מבושל זה נוהגים כיום לאכול תבשיל לפני הסעודהפסחים פרק י משנה ג - אשר התקבע לביצה מבושלת. קרבן בקר מבושל זה מכונה אצל חז"ל "חגיגת ארבעה עשר".
סדר הפסח שהיה נהוג בביתו של רבי יהודה הנשיא, אשר שאף שבפסח כל היהודים ירגישו כבני חורין, הוא הבסיס לסדר המקובל כיום, ולכן תוקנה האכילה בהסבה גם לעניים"ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב" (משנה פסחים פרק י משנה א)., אשר הייתה סממן היכר לסעודת עשירים במקרא ובכל הדורות של העת העתיקהההסבה הייתה על מיטות בדרך כלל. "הסרוחים על ערשות שן ושותים במזרקי יין" (עמוס), "עשה משתה... מיטות זהב וכסף...והשתייה כדת", "והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה" (אסתר).. רבי יהודה הנשיא תיקן את ליל הסדר לפי המתואר במקרא, אשר מצווה לספר לילדים על יציאת מצרים בעת האכילה בליל הסדר, ובדרך של שאלות הילדים ותשובות האבות. שתיית יין הייתה מקובלת בעת הסעודה בימי המקרא, וכן אמירת שבח לאל נעשתה על כוס יין (כמו הקידוש וההבדלה בשבת) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהילים). הטקס החל בטבילת ואכילת חסה ל"כרפס", מעין מתאבן שבו העשירים בני החורין עוררו את תאבונם, כמקובל ברומא באותה עת, מתאבן המקדים את אכילת החסה השניה והעיקרית למצוות מרור מהמקרא"ומצות על מרורים יאכלוהו". באותה תקופה היו שלוש קושיות בלבד, שתיים מהן מקובלות אצלנו כיום, חמץ ומצה לעומת מצה, שאר ירקות לעומת מרור. הקושיה השלישית שואלת "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי". לאחר הצגת השאלות בידי הילדים, האבות הציגו את התשובות לשאלות אלו"מזגו לו כוס שניה... וכאן הבן שואל את אביו, מה נשתנה הלילה הזה... ולפי דעתו של הבן אביו מלמדו" (משנה, פסחים, פרק י), וקראו את הטקסט המקראי בשיטת המדרש"ודורש מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשיה כולה" (משנה, פסחים, פרק י), ולאחריו אמירת ההלל לאל. אצל הרומאים, בסיום הטקס היה נהוג האפיקומן (אפיקומון פירושו המילולי אחרי הארוחה), שאז בשיא הדיון נהגו הרומאים להיכנס לבית שכן ולצרף את יושביו לוויכוח. רבי יהודה הנשיא קבע שאין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן, כלומר, לא נוהגים כמנהג הרומאים.
ימי החג
החג מתחיל בט"ו בניסן, ונחוג בארץ ישראל במשך שבעה ימים, ובחוץ לארץ במשך שמונה ימים שכן מתווסף יום טוב שני של גלויות. בלוח העברי הקבוע, יום ראשון של פסח לעולם לא יחול בימים שני, רביעי ושישי, לפי הכלל שלא בד"ו פסח. בלוח השנה במגילות קומראן החג חל תמיד ביום רביעי. בלוח השנה הקראי ובלוח השנה השומרוני יכול לחול בכל יום בשבוע. היום הראשון והאחרון של החג הם ימים טובים וחל בהם איסור מלאכה כבשבת, מלבד מלאכות "אוכל נפש" המותרות. חמשת הימים שביניהם הם חול המועד, ומותרות בהם מלאכות רבות אחרות, לצורך שמחת החג, אך מלאכות מסוימות עדיין אסורות.
את ספירת העומר, שהיא ספירה של שבעה שבועות מפסח עד חג השבועות, מתחילים בלילה של יום הקרבת קורבן העומר שהיה קרב בתקופת המקדש ביום השני של פסח, כלומר: מתחילים לספור במוצאי יום טוב ראשון של פסח (ליל ט"ז בניסן). בחוץ לארץ זה גם הלילה של סדר פסח השני. היום המדויק שבו יש לקיים את מצוות עומר התנופה, ולפיכך גם התאריך שבו מתחילה ספירת העומר, היווה מוקד לפולמוס מרכזי בין הכתות היהודיות בתקופת המקדש.
ימי חול המועד הם ימים חצי-חגיגיים המתקיימים במהלך שני חגים בלבד – פסח וסוכות – בין יום טוב אחד המתקיים ביום הראשון לחג ויום טוב נוסף המתקיים ביום האחרון לחג (בפסח) או ביום שאחריו (סוכות ושמיני עצרת). בימי חול המועד איסורים על מלאכות שונות בעוד מלאכות אחרות מותרות. ההלכה הרווחת היא שאין מניחים תפילין בחול המועד, אולם ישנם מעט בקרב יוצאי אשכנז שמניחים ללא ברכה. כמו כן אסרו חז"ל לכבס בגדים ולהסתפר בחול המועד כדי שאדם יאלץ לכבס את בגדיו ולהסתפר לפני יום טוב הראשון של החג, ולא ידחה זאת לחול המועד ועל ידי כך יבזה את היום טוב הראשון. יש נוהגים בימי חול המועד ללבוש בגדי חג ולאכול סעודות חגיגיות. אחד המנהגים הבולטים של חול המועד סוכות הוא קריאת שיר השירים בבית הכנסת בשבת.
על פי המסורת, בימי חול המועד הלכו בני ישראל בהנחיית עמוד הענן ועמוד האש עד לשפת ים סוף.
שביעי ואחרון של פסח
350px|ממוזער|בני-ישראל חוצים את ים סוף ונמלטים מפרעה וחייליו. ציור של הצייר הפולני וילהלם קוטרבינסקי
התורה ציוותה על יום טוב (שביתה מעשיית מלאכה) גם ביום השביעי של פסח (כ"א בניסן), אך לא ציינה את הסיבה. ניתן היה להבין כי יש לכך קשר לתכונת המספר 7, אשר ממלא תפקיד מרכזי במועדים ובכלל (החגים המרכזיים הם בני שבעה ימים, ונמצאים בחודש הראשון ובחודש השביעי, ועוד). עם זאת, לפי חז"ל, זהו היום שבו התרחשה קריעת ים סוף ונאמרה שירת הים. יש הנוהגים להיות ערים בליל שביעי של פסח. הסיבה נעוצה בכך שבעת קריעת ים סוף בני ישראל השיגו רמה גבוהה מאוד של אמונה בראותם את הנסים והנפלאות. לכן נוהגים להיות ערים וללמוד כדי לזכות באמונה על ידי לימוד התורה. קיים סדר לימוד מיוחד שהוזכר בספר חמדת ימים והוא מקובל בקהילות ספרדיות רבות.
בחוץ לארץ חוגגים גם יום שמיני והוא הנקרא "אחרון של פסח". הבעל שם טוב אמר כי ביום זה מאיר גילוי אורו של משיח, ולכן ייסד את המנהג הנפוץ בימינו, לערוך בסיום החג סעודה שלישית מיוחדת בשם "סעודת משיח". הסעודה מורכבת מאכילת מצות ושתיית ארבע כוסות יין (מנהג ארבע הכוסות נוסד על ידי האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש), ועיסוק לימודי בענייני המשיח. בארץ ישראל חוגגים את "סעודת משיח" ביום שביעי של פסח. ישנן קהילות החוגגות סעודה זו אך קוראים לה "סעודת הבעש"ט", ואומרים שנתייסדה על ידי הבעש"ט לא בתור סעודת משיח כי אם בתור סעודת הודאה על הצלתו של הבעש"ט בעת נסיעתו לארץ ישראל. הגאון מווילנא נהג לחגוג סעודה מעין זו, באומרו שהיא "סעודת פרידה" מהמצה. בימינו, רוב אלו הסועדים סעודה שלישית ביום אחרון של פסח הם החוגגים אותה בתור "סעודת משיח".
רמזים בימי החג
בעזרת ימי חג הפסח ניתן להשתמש בצופן אתב״שׁ לזכירת ימי השבוע בהם מתקיימים חגי ומועדי ישראל. בארבעה טורים, חלק אורח חיים סימן תכ"ח סעיף ה', כתב רבי יעקב בעל הטורים: "סימן לקביעת המועדים א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"צ ו"פ. פירוש ביום א' של פסח יהיה לעולם תשעה באב. ביום ב' בו שבועות, וביום ג' בו ראש השנה, ביום ד' בו קריאת התורה שהוא שמחת תורה, ביום ה' בו צום כיפור, ביום ו' בו פורים שעבר". כפי שמוצג בטבלה הבאה:
א' דחג הפסחתשעה באב שאחריו (כשאינו נדחה)ב' דחג הפסחשבועות שאחריו, שחרור ירושלים (יום ירושלים [כשאינו נדחה])ג' דחג הפסחראש השנה שאחריו (וכן חג ראשון של סוכות ושמיני עצרת)ד' דחג הפסחקריאת התורה (שמחת תורה מחוץ לישראל שנחגג ביום טוב שני של שמיני עצרת, כ"ג תשרי)ה' דחג הפסחצום כיפור שאחריו (וגם צום גדליה [כשאינו נדחה])ו' דחג הפסחפורים שעברז' דחג הפסחעצמאות (ה' באייר כשאינו נדחה) או עצי המערכה, לציון ט"ו באב בו פסקו לכרות עצים למערכה
תפילות החג
יום טוב ראשון
בלילה הראשון של פסח, אומרים בקהילות אשכנז פיוט מערבית אנונימי קדום המתחיל במילים "ליל שמורים אותו א-ל חצה". מערבית זו הייתה נהוגה בעבר גם בנוסח איטליה ונוסח רומניא, ונמצאה אף בכתבי יד של נוסח הספרדים. בקצת קהילות, מוסיפים "אזכרה שנות עולמים" לר' מאיר ש"ץ המדבר על קרבן פסח.
בברכות קריאת שמע של שחרית, אומרים בשני מנהגי אשכנז מערכת יוצר "אור ישע מאושרים" לר' שלמה הבבלי, המשלבת את כל פסוקי שיר השירים. לא נוהגים לומר קרובה בחזרת הש"ץ של שחרית.
אומרים לפני או בתוך תפילת מוסף את תפילת הטל, המסמנת את המעבר הרשמי מעונת הגשמים של השנה לעונה היבשה. במהלך התפילה אומרים פיוטים שונים על חשיבות הטל, המשתנים מעדה לעדה. משעה שאומרים את תפילת הטל ועד שמיני עצרת (שבו אומרים את תפילת הגשם), משמיטים בתפילת העמידה בברכת גבורות את המילים "משיב הרוח ומוריד הגשם", ולפי רוב המנהגים, אומרים במקומן "מוריד הטל". במקביל, גם בברכת השנים, שהיא הברכה התשיעית בתפילת העמידה של יום חול, ישנו שינוי. האשכנזים משנים את הבקשה באמצע הברכה מ"ותן טל ומטר לברכה" ל-"ותן ברכה". בני עדות המזרח, משנים את כלל נוסח הברכה מברכת "ברך עלינו" לברכת "ברכנו". שינוי זה בא לידי ביטוי רק בימי חול המועד, שבהם מתפללים שמונה עשרה ולא תפילת שבע.
מוציאים שני ספרי תורה וקוראים חמישה קרואים ב. המפטיר עולה בספר תורה השני וקוראים . מפטירים ב עד , האיטלקים ספרדים ותמנים קוראים גם .
יום טוב שני של גלויות
250px|ממוזער|לוח ספירת העומר, המתחילה במוצאי היום הראשון של חג הפסח
ביום טוב שני של גלויות, המתקיים מחוץ לישראל בלבד, אומרים מערבית "ליל שמורים אור ישראל" לר' מאיר ש"ץ, הכולל ביכור "אור יום הנף" על קצירת העומר.
בברכות קריאת שמע של שחרית, אומרים בשני מנהגי אשכנז את "אפיק רנן ושירים" לר' משולם בן קלונימוס, המשלב את כל פסוקי שיר השירים. בחזרת הש"ץ אומרים קרובה "אסירים אשר בכשר" לר' אלעזר הקליר.
מוציאים שני ספרי תורה כמו ביום הראשון קוראים ב עד . ובנוסף קוראים בספר השני למפטיר כמו ביום הראשון. אצל אשכנזים וספרדים, מפטירים ב, ומוספים ; אצל האיטלקים ובנוסח רומניא, קוראים ב, ואצל התימנים מפטירים ב, ומוסיפים .
חול המועד
בימי חול המועד פסח, מוציאים כול יום שני ספרי תורה, באחד קוראים כול יום את הקריאה המיוחדת לאותו היום ועולים שלושה עולים.
ביום השני של פסח, קוראים בארץ ישראל כמו בחו"ל ב, אך בניגוד לחו"ל שם יש יום טוב שני של גלויות בארץ ישראל הקריאה נחלקת לשלושה קרואים ולא לחמישה.
ביום השלישי של פסח קוראים בפרשת "קדש לי" , ואם חל בשבת הקריאה תהיה של שבת חול המועד.
ביום הרביעי קוראים בפרשת "אם כסף" עד , אם חל היום הרביעי של פסח ביום ראשון קוראים בפרשת "קדש לי" במקום ביום השלישי שהיה שבת.
ביום החמישי של פסח קוראים ב, אם חל ביום שני קוראים בפרשת "אם כסף" במקום אתמול. ואם חל בשבת הקריאה תהיה של שבת חול המועד.
ביום השישי, ערב שביעי של פסח, קוראים ב. בספר התורה השני, בכול הימים עולה הרביעי ב.
שבת חול המועד
בשבת חול המועד נהוג לקרוא לפני קריאת התורה את מגילת שיר השירים. יש שני מקרים שבהם שבת לא חלה בחול המועד ובכל זאת קוראים בה את שיר השירים:
אם היום הראשון של פסח חל ביום ראשון, שבת היא שביעי של פסח.
אם היום הראשון של פסח חל בשבת, כך גם אחרון של פסח. במקרה כזה, בארץ ישראל קוראים את שיר השירים ביום הראשון, ובחוץ לארץ קוראים ביום האחרון.
בקהילות אשכנז נוהגים לומר ביום שבו קוראים את שיר השירים מערכת יוצר "אוהביך אהבוך מישרים" לר' שמעון בן יצחק, הכולל את כל פסוקי שיר השירים.
קוראים ב עד , והקריאה מתחלקת לשבעה קרואים. המפטיר קורא ב. מפטירים בחזון העצמות היבשות , התימנים מתחילים מ.
שביעי של פסח
בקריאת התורה של החג קוראים את שירת הים. מוציאים שני ספרי תורה. באחד קוראים את שירת הים ב עד , והקריאה מתחלקת לחמישה כמו בכל יום טוב. למפטיר קוראים ב. מפטירים לכול העדות והמנהגים בשירת דוד , זאת בשל הדמיון בין שירת הים לשירת דוד.
אחרון של פסח
ביום אחרון של פסח בחו"ל, מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים ב עד , והקריאה מתחלקת לחמישה. למפטיר קוראים ב כמו בשביעי של פסח. מפטירים בנבואה של אילן ישי ב עד . הרומנים נהגו להפטיר בשירת דבורה, ב.
מסורות בצאת החג
המימונה הוא יום שמצוין במוצאי שביעי של פסח בקרב קהילות צפון אפריקה. יש המסבירים שיום זה נחגג מכיוון שבימות הפסח היו נזהרים ביותר שלא לאכול האחד אצל חברו, והקפידו על חומרה זו ביותר. לכן, מיד לאחר פסח היו מארחים אחד את השני, כדי להראות שההימנעות מאכילה אחד אצל השני לא הייתה מחמת איבה.גם בישראל, עד היום, נוהגים לפתוח את ביתם ולארח כל החפץ בכך במגוון מטעמים מסורתיים מתוקים לרוב, על מנת לבשר את יציאת החג ואת אכילת החמץ. המימונה מלווה במוזיקה שמחה, לרוב מסורתית, מאכלים עתירי קמח ושמן, ואירוח כיד המלך.
ביהדות אשכנז כינו את מוצאי החג בשם "רומפלנאכט", ונהגו לעמול בשעות הלילה על הוצאת הכלים הכשרים לפסח והחזרת הכלים הרגילים.
פסח שני
חודש לאחר חג הפסח, בי"ד באייר, חל יום המכונה "פסח שני". ביום זה מקריבים את קורבן הפסח אנשים שלא יכלו לעשות זאת בחג הפסח הרגיל, משום שהיו טמאים או רחוקים.
על פי הסיפור המקראי, הציווי לפסח שני בא לאחר שבאו אנשים אל משה שהיו טמאים בזמן ההקרבה וקבלו על כך שלא יתאפשר להם להקריב את קרבן פסח. משה פונה אל אלוהים לבדוק מה תהיה תגובתו לדבריהם, ובתגובה נצטווה להודיע לעם ישראל על קיומו של פסח שני:
בימינו אין ליום זה משמעות מיוחדת, אולם ברוב הקהילות לא אומרים בו תחנון, ויש נוהגים לאכול בו מצות.
חגיגות הפסח בהיסטוריה
חג הפסח בתנ"ך
מאז יציאת מצרים ועד תקופת המלכים מוזכרת בתורה עשיית הפסח בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, ובשנה הראשונה לכניסתם לארץ בספר יהושע. מלבד זאת החג נזכר רק כהוראה לקיים אותו ביחד עם הוראות הביצוע המאפיינות את החג, כמו מועדו, משכו, איסור החמץ. בספר מלכים מוזכרת עשיית חג הפסח רק בימי יאשיהו, שם מסופר על טקס בו עלה העם לירושלים והקריב צאן לאל, יחד עם ליל סעודה משותף של העם עם האל. חג הפסח מוזכר שם רק בשלושה פסוקים, ללא אזכור של מצות או מרור. בספר דברי הימים מוזכר פסח שעשה המלך חזקיהו ומוזכר בצורה מפורטת הפסח שעשה יאשיהו יחד עם אזכור התאריך והמצות.
בימי בית שני
בתקופת הבית השני חגגו את הפסח בירושלים במשך מאות שנים. החגיגות כללו עליה לרגל, הקרבת צאן בבית המקדש ("זבח פסח"), אכילתו לאחר מכן ואמירת שירי תהילה לאלוהים ("הלל").
איגרת הפסח (419 לפנה"ס)
"איגרת הפסח", בת כ-2,500 שנים, שהתגלתה ביב והיא חלק ממכתבי יב נחשבת לתיעוד החוץ מקראי הקדום ביותר ששרד עד ימינו על קיום חג הפסח. האיגרת, המתוארכת ל-419 לפנה"ס, נשלחה על ידי אדם בשם חנניה, שישב ככל הנראה בירושלים, לאדם בשם ידניה, בחיל המצב היהודי ביב ועוסקת במנהגי הפסח.
מדובר במכתב בארמית, שרק כשליש ממנו נותר, ובו מורה חנניה, לידניה וליהודי יב בכלל, בסמכות שהוענקה לו כנראה מהמלך הפרסי, לקיים את פסח ואת חג המצות (הכוונה בקיום הפסח שנפרד במכתב מחג המצות היא עשית קורבן הפסח) ובו מפורט כיצד ומתי יש לעשות זאת: "כעת אתם מנו 14 ימים לניסן, וב־14 בין השמשות עשו פסח. ומיום 15 עד יום 21 לניסן חג המצות עשו, שבעת ימים אכלו מצות... מלאכה לא תעשו ביום 15 וביום 21 לניסן. שיכר אל תשתו וכל דבר חמץ אל תאכלו ולא ייראה בבתיכם, מיום 14 לניסן עם הערב השמש עד יום 21 לניסן בהערב השמש. וכל חמץ שיש לכם בבתיכם הכניסו לחדריכם וחתמו בין הימים האלה...".
לאחר חורבן בית שני
גם לאחר חורבן הבית נמשך המנהג של שחיטת צאן וצליית הבשר במשך שנים רבות, על אף שהיו ויכוחים הלכתיים על קיום הפסח ללא הקרבת הקורבן בבית המקדש. במהלך המאות הראשונות לאחר החורבן התגבשה צורתו של ה"סדר" המוכר כיום.
מסורות אנטישמיות
עלילות הדם שהיוו מתקפה על העם היהודי התרכזו סביב חג הפסח. המעלילים טענו שהיהודים מערבבים במצות דם של ילדים נוצרים שרצחו לצורך זה, דבר שהוא אסור על פי ההלכה היהודית, לא רק משום "לא תרצח" שבעשרת הדיברות, אלא גם באיסור אכילת דם. כדי לא לעורר חמת הגויים ולמנוע בסיס כלשהו לעלילות הדם היו מקומות שאף נאסרה שתיית יין אדום בחג הפסח. יש שפרשו את מנהג פתיחת הדלת בליל הסדר בהקשר הזה - על מנת שהגויים יראו שלא מתבצעים מעשי עלילות הדם.
עלילת הדם האחרונה בעידן המודרני ארעה בעיר קיילצה שבפולין ביולי 1946, כאשר ילד שנעלם טען שהוחזק בבית ועד הקהילה היהודית וראה שם יהודים רוצחים ילד אחר. בעקבות העלילה יצאו שוטרים ואספסוף זועם והרגו למעלה מ-40 יהודים, שרידי יהדות פולין, בפוגרום המכונה "פוגרום קיילצה".
לקריאה נוספת
הרב שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה, ב, פרק פסח
יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, פרק פסח
יוסף תבורי, פסח דורות
הרב מרדכי ברויאר, פרקי מועדות
קישורים חיצוניים
מבחר פריטים הקשורים לחג הפסח, באתר הספרייה הלאומית
פסח: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
כתבות על פסח בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית
פסח, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
תאריכים, הלכות ומקורות לחג הפסח, באתר כיפה
מקורות עם הסברים על פסח, אתר ספריא
שירים לפסח, פיוטים, הגדות ומאמרים, באתר הפיוט והתפילה
הרבה פרופ' דליה מרקס, פסח: שיעורים, שירים, וסרטונים
הרב אליעזר מלמד, הלכות פסח מתוך פניני הלכה
דף מיוחד על פסח, באתר ישיבה
"והגדת לבנך" - חג הפסח לפני השואה, במהלכה ואחריה: תערוכה וירטואלית באתר יד ושם
על פסח באתר חגי ישראל
מידע מקיף על פסח [זמנים הלכות ומנהגים] באתר פסח עם חב"ד
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:פרשת אמור
| 2024-10-16T09:55:26
|
פורים
|
פּוּרִים הוא אחד מחגי ישראל, הנחוג ברוב המקומות בי"ד באדר ("פורים דפרזים"), ובערים מוקפות חומה בט"ו באדר ("פורים דמוקפים" או "שושן פורים"). החג נקבע כיום הודאה לאלוהים, מכיוון שעל פי המסורת היהודית בחג זה ניצלו היהודים ב מרצח עם שזמם לבצע בהם המן האגגי, המשנה למלך אחשוורוש.
מקור המסורת במגילת אסתר, על פיה נקרא החג על שום ה"פּוּר" (גורל) שהטיל המן כדי לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודים. בעקבות רצף אירועים המתוארים במגילה, התהפך הגלגל, ובזכות אסתר סוכלה מזימתו של המן, שנתלה, והיהודים הם שהרגו באותו יום באויביהם. י"ג באדר, ערב פורים ויום הטבח המתוכנן, הוא יום תענית אסתר.
מצוות החג כוללות את קריאת מגילת אסתר בלילה וביום, מתנות לאביונים, מסירת משלוחי מנות איש לרעהו ועריכת סעודת פורים שבה מקובל להשתכר "עד-דְלֹא-ידע". החג מצטיין במאפייני השמחה שבו, לבישת תחפושות ומסכות, בדחנות והרעשה ברעשנים. כמו כן, מאפה מתוק שמקובל לאכול בתקופת החג הוא אוזן המן.
חג הפורים וחג החנוכה הם שני החגים המרכזיים ביהדות שהמקור להם אינו מהתורה, אלא מדרבנן. חגים אלו כלולים בשבע מצוות דרבנן. עם זאת, לחג הפורים תוקף גדול יותר מחג החנוכה (הנקרא "דברי קבלה") בשל היותו תקנה מזמן הנביאים הכתובה בתנ"ך.
מקור החג
על פי מגילת אסתר
סיפור ההצלה
230px|ממוזער|ציור שמן: המן מוביל את מרדכי לבוש בבגדי פאר ברחבי העיר, במצוותו של אחשוורוש.
על פי הכתוב במגילת אסתר, נקבע החג לציון הצלת היהודים מהשמדה באימפריה הפרסית בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש הראשון. באותה עת שלטו הפרסים על חלקים נרחבים מיבשת אסיה.
על פי המסופר במגילה, המלך אחשוורוש גירש את אשתו המלכה ושתי, והחל לחפש מלכה חדשה בין בתולות הממלכה. הוא בחר לבסוף בהדסה, נערה יהודייה שהסתירה את דתה מפני המלך ואנשיו בעצת בן דודה מרדכי, והציגה עצמה בשם הנוכרי אסתר. באותו זמן המן האגגי, יועצו הקרוב של אחשוורוש, החל לנטור טינה למרדכי בשל סירובו להשתחוות בפניו. שנאתו של המן הניעה אותו "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" שחיו בכל ממלכת פרס ולקחת את רכושם. לשם כך, הוא ביקש את אישורו של המלך, והסביר לו כי:
המלך נעתר לבקשה ופרסם כתב מלכות המורה על השמדת כל היהודים ביום י"ג באדר, יום שאותו בחר המן על ידי הטלת פור. מזימה זו סוכלה הודות לשורה של אירועים במעורבותם של אסתר ומרדכי, שהובילו במקום זאת להוצאתו להורג של הזומם, המן. על־אף שהמלך לא יכול היה לבטל את כתב ההשמדה, הוא הוציא פקודה חדשה המאפשרת ליהודים להתגונן ולעמוד על נפשם ביום המיועד.
באותו יום, י"ג באדר, הרגו היהודים כ-500 איש (וכן את עשרת בניו של המן) בשושן הבירה ו-75 אלף איש בשאר הממלכה, אך לא בזזו שלל. אסתר ביקשה רשות מהמלך להאריך את המלחמה בשושן הבירה, וקיבלה יום אחד נוסף. ביום זה, י"ד באדר, נתלו עשרת בניו של המן ונהרגו כ-300 איש נוספים. יהודי כלל הממלכה נחו וחגגו ב"יום משתה ושמחה" בי"ד באדר, ויהודי שושן הבירה חגגו בט"ו באדר.
קביעת החג
230px|ממוזער|ציור שמן: אסתר מזמינה את המן והמלך אחשוורוש למשתה כדי לחשוף בפני המלך את רשעותו של המן.
המגילה מספרת כיצד בעקבות מאורעות אלו נקבעה חגיגה מדי שנה באותו יום שבו נחו וחגגו היהודים את נס הצלתם. מנהג זה נקבע בעקבות שתי איגרות שנשלחו מאת מרדכי היהודי ואסתר המלכה אל כל היהודים:
במחקר
בדברי ימי הממלכה האחמנית לא מופיעות הדמויות עליהן מסופר במגילת אסתר, כגון מלך בשם אחשורוש, מלכה בשם אסתר או משנה למלך בשם המן או מרדכי. אין גם אזכור של אירועי האלימות הנרחבים המתוארים בסוף המגילה, בהם נהרגו 75,000 מתושבי הממלכה בידי היהודים. מסיבה זו, ומכיוון שהמגילה תואמת דפוסים ספרותיים שהיו נפוצים בתקופה ההלניסטית, המחקר האקדמי אינו מחשיב את המגילה כתיעוד של אירועים היסטוריים אלא כנובלה היסטורית, כלומר כיצירה בדיונית המתרחשת בתקופה היסטורית, וכסיפור אטיולוגי, כלומר כיצירה שנועדה לספק בדיעבד הסבר לחג הפורים, שכבר היה מקובל בצורה זו או אחרת בזמן כתיבתה.
בתחילת המאה ה-20 התגלתה בארכיב המנהלתי של פרספוליס תעודה מסוף ימי דריווש הראשון או תחילת ימי חשיארש הראשון, אשר מוזכר בה פקיד בשם marduka, והיו חוקרים שסברו כי מדובר במרדכי היהודי אשר מוזכר במגילת אסתר. חוקרים אחרים טענו כי הדמיון בשמות אינו מספיק לקביעה כזו, משום שהתעודה לא מזכירה שאותו פקיד היה יהודי, או משושן הבירה, או קרוב של המלכה, וכי בתעודות מאותה תקופה מוזכרים ארבעה אנשים שונים באותו שם, שמשמעותו היא "עבדו של מרדוך", והיה כנראה נפוץ ברחבי האימפריה האחמנית.
דמיון לחגים אחרים
שמאל|ממוזער|230px|אסתר ומרדכי כותבים את סיפור פורים.
מקורו ההיסטורי של החג אינו ברור. יש חוקרים שמצאו דמיון בין מנהגי החג לחגים אחרים שנחגגו במסופוטמיה בסוף החורף או בתחילת האביב, כגון זגמוק הבבלי או סאקיאה (Sacaea) הפרסי, חגים שכללו חגיגות, הוללות, היפוך תפקידים בין המלך לפושע שהוצא להורג בסוף החג, ומוטיבים דומים נוספים.
בין החגים האיראניים הנחגגים בתקופה זו של השנה:
החג נורוז החל ביום השוויון האביבי, שבו מחלקים מתנות לאביונים, בוחרים מלכה ליום אחד, ונוהגים ב"נהפוך הוא";
החג מגפוניה, שבו חוגגים את הרג המַגִים על ידי דריווש ;
החג מרדגיראן, שבו גם כן נוהגים ב"נהפוך הוא";
החג פרוורדיגאן , המזכיר את פורים בשמו, חג המתים או חג האבות, שבו מבקרים את מקום קבורת המתים ומניחים אצלם מנות.
בנוסף, נמצא דמיון לחגים עתיקים מתרבויות אחרות:
חג לאַכִיתוֹ הבבלי, סמוך לתחילת חודש ניסן, שבו חגגו את ראש השנה והטילו גורלות (פור) לקביעת גורל השנה החדשה ;
חג הדיוניסיה ההלניסטי, שבו נהגו לשתות מן היין החדש, להציג קומדיות וטרגדיות ולעטות מסיכות, וגם הוא נחגג באופן שונה בעיר ובכפר.
התלמוד מזכיר חג בבלי נוסף ביום י' באדר.
בהיעדר ראיות ברורות המקשרות את פורים לאחד מן החגים הללו, העמדה המקובלת היא כי יש לראות את מקור חג הפורים באקלים המשותף שבו מתפתחים חגים ומנהגים, ובו כל חברה מפתחת היבטים ייחודיים לחגיגה. חגיגות של פריקת-עול, תחפושות והיפוך הסדרים נפוצות גם בימינו, כגון הקרנבל הקתולי, ליל כל הקדושים וחגים נוספים.
שאלת קדמות החג
במגילה נאמר שכל היהודים קיבלו עליהם לחגוג את פורים מיד לאחר הנס. חוקרים חיפשו עדויות חוץ-מקראיות לזמן שבו הפך חג פורים לחג משמעותי אצל היהודים.
המקדימים טוענים שחג הדומה לפורים נחגג באופן נרחב, בשמחה ובמשלוח מנות, כבר בסוף תקופת בית המקדש השני. חוקרים אלו מביאים כראיה את אזכורו של "היום המורדוכאי" בספר מקבים ב' (פרק ט"ו), את אזכור פורים במגילת תענית כיום שאין להתענות ואין להספיד בו, את אזכורו בקולופון לתרגום היווני למגילת אסתר שנשלח למצרים בשנת 77/76 לפנה"ס, ואת אזכורו בדברי יוסף בן מתתיהו כחג הנחגג בכל תפוצות ישראל. המאחרים, לעומת זאת, טוענים כי עדויות אלו אינן מעידות על יותר מניצנים קדומים של חג אשר היה בעל חשיבות מועטה, וכי אי-אזכורו של החג בדברי פילון האלכסנדרוני וב מעיד שאופיו היה מצומצם. מגילת אסתר היא היחידה מבין ספרי התנ"ך שלא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש, ואכן חג הפורים לא נכלל ברשימות החגים של כת זו.
המשנה במסכת מגילה, שנכתבה בדור שלאחר מרד בר כוכבא, עוסקת בעיקר בדיני קריאת המגילה, מה שמעיד על כך שב כבר היה נהוג לקרוא את מגילת אסתר בחג פורים.
מצוות החג
230px|ממוזער|קריאת מגילה בבית כנסת רפורמי בסיינט פול, ארצות הברית
בהלכה נקבעו ארבע מצוות החלות בפורים, שאותן נהוג לסמן כ"ארבעת המ"ם": מקרא מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות ומשתה ושמחה. תחפושות אינן כלולות במצוות החג, והן מהוות מנהג מאוחר יותר. נשים מחויבות במצוות אלו אף על פי שהן לא מחויבות במצוות עשה שהזמן גרמן, משום שגם הן ניצלו בנס פורים. על מצוות אלו פסק הרמב"ם:
קריאת מגילת אסתר
על כל אדם לקרוא מגילה פעמיים במהלך החג, פעם אחת בליל החג ובפעם שנייה ביום החג, כחלק מפרסום הנס וההודיה לקב"ה. הקריאה נעשית מתוך מגילת קלף, בנעימה מיוחדת של טעמי המקרא, וכל השומעים את הקריאה יוצאים ידי חובה. מקובל לקיים את קריאת המגילה באופן פומבי בבית הכנסת, כחלק מסדר תפילת ערבית ותפילת שחרית ביום הפורים. אף על פי שלכתחילה יש לקרוא את המגילה דווקא בציבור, אם אי אפשר לאסוף מניין מותר לקוראה אפילו ביחיד, להבדיל מקריאת התורה.
230px|ממוזער|חיילי צה"ל מחלקים מתנות לילדים בסיכון ועוזרים להם להתכונן לחג. מתנות לאביונים היא אחת ממצוות החג.
מתנות לאביונים
חובה לתת ביום זה צדקה לשני נזקקים. כל "מתנה" חייבת להיות בערך של מנה שאדם יכול לשבוע ממנה, ולכן גם כמה שקלים בודדים מספיקים כדי לצאת ידי חובה. אפשר למסור את הצדקה על ידי שליח (כמו בית תמחוי), אך היא חייבת להימסר לעני ביום החג. את המתנה הבסיסית אסור לתת מדמי מעשר כספים, אך אפשר לתת מעבר לסכום החובה ולחשב את התוספת מהמעשר.
שמאל|ממוזער|170px|ילד מחופש לקאובוי, אוחז במשלוח מנות
משלוח מנות
מלשון הכתוב, "משלוח מנות איש לרעהו", בה המילה "מנות" כתובה בלשון רבים והמילה "רעהו" בלשון יחיד, הסיקו חז"ל שעל כל אדם לשלוח לפחות שני פריטי מאכל לאדם אחד. הטעם המקובל למצווה זו הוא חיזוק האחדות בעם ישראל. טעם נוסף, לוודא שלכולם יהיה אוכל ראוי לסעודת פורים, ולכן יש המקפידים לשלוח מצרכים המתאימים לסעודה. כיום מקובל לחלק משלוחי מנות רבים המכילים חטיפים, ממתקים ומגדנות, לשכנים ולמכרים.
סעודת פורים
כנאמר במגילה, ימי פורים נקבעו להיות "ימי משתה ושמחה". אף על פי שהחג מתחיל בלילה, נקבע בתלמוד (מסכת מגילה) שמצוות הסעודה מתקיימת דווקא ביומו של החג. כחלק מקיום המצווה, מוזכרת בתלמוד החובה לשתות יין "עד דלא ידע בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'". בקרב הפוסקים שתי דעות מרכזיות בנוגע למידת השכרות אליה התכוונו חכמים: האחת טוענת כי יש להשתכר עד שבאמת לא ידע האדם להבדיל בין רשע לצדיק, והשנייה טוענת כי על כל אדם לשתות מעט יותר ממה שהוא רגיל כדי לחוש בערעור שיקול דעתו. יש גם הטוענים שמספיק להשתכר במידה המעודדת שינה, ובעת שנתו לא יבחין האדם בין ארור המן לברוך מרדכי (המאירי).
איסורים
במסכת מגילה למדו חז"ל מהמילים , המאפיינות את החג לפי המגילה, כי ישנם שלושה איסורים בחג פורים:
שמחה: מלמד שאסור בהספד.
משתה: מלמד שאסור בתענית. בזמן שנהגה מגילת תענית, היה איסור להתענות גם בימים שלפני ואחרי פורים, אך כיום מותר להתענות ולהספיד בסמוך לפורים.
יום טוב: מלמד שאסור בעשיית מלאכה. בהמשך נלמד מהגמרא שהיהודים לא קיבלו עליהם איסור זה, אך עם זאת נפסק להלכה כי הכוונה אינה לאיסור מלאכה כמו ביום טוב ממש, אלא שאסור לעשות מלאכות שאינן לצורך היום, בדומה לחול המועד. הבנקים ובתי הספר בישראל אינם פועלים ביום זה, אך במקומות אחרים מסתפקים בקיצור יום העבודה.
מנהגי החג
מחיית זכר עמלק
שמאל|ממוזער|230px|ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר מרעיש ברעשן בעת קריאת מגילת אסתר בפורים ה'תשנ"א.
כאשר מוזכר שמו של המן בקריאת המגילה, מרעישים המתפללים ברעשנים או בכלים אחרים כדי ששמו לא יישמע, ובכך לקיים באופן סמלי את מחיית זכר עמלק, שלפי המסורת המן הוא מזרעו. יש שהתנגדו למנהג זה. גם כשמוזכר עמלק בקריאת התורה, יש המוחים את שמו באמצעים שונים.
תחפושות
230px|ממוזער|אנשים מחופשים ברחובות תל אביב, פורים תשע"ה
נהוג לעטות מסכות ותחפושות, מנהג שהחל בימי הביניים בוונציה, כנראה בהשפעת קרנבל המסכות המקומי. אחת ההתייחסות הקדומות למסכות בהלכה מובאת ברמ"א, שם הן מכונות "לבישת פרצופים". ברמ"א נראה שהסיבה למנהג היא כ"מנהג שמחה".
בהגות היהודית ניתנו הסברים שונים למנהג. בעל השפת אמת כתב שהתחפושת מלמדת את הרעיון שהפנימיות של האדם יכולה להשתנות בעקבות מעשים חיצוניים. מחבר הבני יששכר כתב שמתחפשים כדי לרמוז לכך שהתבוללות יהודים בימי אחשוורוש הייתה רק כלפי חוץ. הרב שלמה אבינר הסביר שכל הדמויות הראשיות בסיפור המגילה מתחפשות במובן מסוים:
אסתר המלכה מסתירה את זהותה, את חששותיה ואת כוונותיה; אחשוורוש נראה כאדם העושה ככל העולה על רוחו, אך כל צעדיו מכוונים על ידי הסובבים אותו; המן מציג חזות של נחישות וביטחון עצמי, אך נטפל לחלשים מתוך פחד למעמדו; מרדכי עובד כפקיד נאמן בחצרו של אחשוורוש, אך שומר בסתר על נאמנות מוחלטת לעמו; היהודים אף הם מתחפשים לפי דברי חז"ל במסכת מגילה, לפיהם היהודים באותו דור חטאו בעבודה זרה ובהתבוללות אך נותרו נאמנים בלבם. הקב"ה הוא המתחפש הראשי בשל היותו נעדר לגמרי מהסיפור, בעוד שהמגילה רצופה בצירופי מקרים לכאורה, המבטאים למעשה את ידו הנסתרת של הקב"ה.
בובת המן
אחד המנהגים המרכזיים של חג הפורים הוא הכנת בובת המן. בובה זו מיוצרת לרוב מחומרים שונים כמו בד, נייר, או חימר, ומייצגת את המן הרשע. במהלך החג, הבובה מוצגת ביישובים רבים ומשמשת כאובייקט שנוי במחלוקת במהלך קריאת מגילת אסתר, כאשר הילדים והממתינים מרעישים ברעשנים ומביעים את שמחתם על התבוסה של המן. במקומות מסוימים נוהגים אף לתלות את הבובה על עץ או לשרוף אותה, כסמל לניצחון היהודים על אויביהם בתקופת מלכות אחשוורוש. המנהג נועד להזכיר את ההצלה והניצחון של היהודים ואת עונשו של המן.
בידור וצחוק
230px|ממוזער|מופע פורים שפיל בתיאטרון היהודי בפולין
החל מהמאה ה-13 הופיעו פרודיות ספרותיות לפורים, העושות צחוק מסיפור המגילה, מאלמנטים שונים בחיים היהודיים וממנהגי פורים בפרט. ביניהן ידוע במיוחד הפיוט ליל שיכורים, המשתייך לתת-סוגה של פרודיות העוסקות באהבת היין בפורים, ובשנאה כלפי אויבו הגדול, המים. בתת-סוגה זו מופיעות לעיתים קרובות יצירות המהוות פרפרזה על טקסטים יהודיים ליטורגיים, המוסבים לשבח היין והשכרות.
הצגות מיוחדות הקרויות "פורים שפיל" מועלות ביום זה, ועוסקות לרוב בסיפור המגילה באופן היתולי. בישיבות נהוג למנות מבין התלמידים את "רב פורים", שבין היתר דורש דרשה פסבדו-תורנית מצחיקה המובילה לאווירה מבודחת.
נוהגים לחלק לילדים דמי כיס הידועים בשם "דמי פורים" או "מעות פורים".
בחלק מהערים בישראל נהוג לקיים בפורים מצעד היתולי בשם "עדלאידע" ברחובות העיר. תהלוכת פורים הראשונה נערכה בתל אביב בפורים תרע"ב (1912), ועד היום מתקיימות עדלאידות הכוללות מצעד, רקדנים, משאיות ובובות ענק (למשל בעיר חולון).
צעצועי נפץ
בעת המודרנית נוצרה תופעה של ילדים ובני נוער המשתמשים בנפצים, חזיזים וזיקוקים, רימוני עשן ופצצות סירחון. סחר בצעצועים אלה או שימוש בהם מנוגד לחוק במדינת ישראל. הפיצוצים מסכנים חיים, מבהילים בני אדם ובעלי חיים, פוגעים בסובלים מפוסט-טראומה ועלולים לגרום פציעות קשות למשתמשים בהם ולסובביהם.
המשטרה והרשויות המקומיות מנסות להילחם בתופעה באמצעות הסברה ואכיפה,; ; ; ; ; בעוד אנשי חינוך עוסקים באזהרת ילדים מעיסוק בצעצועים מסוכנים. הרבנים הראשיים ורבנים מכל המגזרים מדגישים מעת לעת את האיסור להשתמש בנפצים אלו, ואף קוראים לדווח למשטרה על מוכרי נפצים לא חוקיים.
זמניו השונים של החג
פרזים ומוקפים
ממוזער|שמאל|250px|שושן פורים במאה שערים בירושלים
חז"ל קבעו בהלכה זמנים שונים לציון חג פורים: בערים שאינן מוקפות חומה (המכונות "פרזים") נקבע החג בי"ד באדר, והוא מכונה "פורים דפרזים"; בערים שעל פי המסורת מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כמו ירושלים ושושן, נקבע החג בט"ו באדר, והוא מכונה "פורים דמוקפים" או "פורים שושן" (או בעקבות היידיש: "שושן פורים"). ישנה דעה הלכתית שנדחתה, לפיה הזמן הקובע להגדרת עיר כמוקפת חומה אינו ימות יהושע בן נון אלא ימות אחשוורוש. התלמוד הירושלמי מסביר את הבחירה בימות יהושע בכך ש"חלקו כבוד לארץ ישראל", שהייתה חרבה בזמן המגילה ועל כן הרחיקו לזמן שבו הייתה בנויה.
בערים עתיקות שבהן יש ספק אם הייתה חומה בימות יהושע בן נון, חוגגים את פורים בשני הימים ומברכים על קריאת המגילה בי"ד באדר בלבד. רוב הערים העתיקות בישראל הן ערים שקיים לגביהן ספק כזה, כמו צפת, יפו וכו'. טבריה היא מקרה מיוחד כיוון שהספק לגביה הוא לא על מציאות קיומה של חומה מימות יהושע, אלא שאלה הלכתית האם הכנרת יכולה להיחשב כחומה של העיר. ישנם מקומות עתיקים שבהם התחדש היישוב היהודי, כמו חברון ושילה, שגם בהם מציינים את החג במשך יומיים מחמת הספק. בשל ההלכה "סמוך ונראה" ממסכת מגילה, שעל פיה כל הסמוך לעיר מוקפת והנראה ממנה נכלל בתוכה, הספק מורחב לעיתים גם לערים אחרות, כמו בני ברק. גם בערים מסוימות מחוץ לארץ ישראל חוגגים את פורים במשך יומיים, בהן איזמיר שבטורקיה, חלב שבסוריה ובגדאד שבעיראק.
בהלכה קיים דיון מפורט ובו דעות שונות לגבי "בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר": אדם שנוסע בימי הפורים מעיר מוקפת חומה לעיר שאינה מוקפת חומה, ולהפך. הנושא נדון בשאלות רבות לרבנים, מחמת מורכבותה של ההלכה בנושא. הדבר תלוי, בין היתר, במועדי נסיעתו ובכוונותיו של הנוסע בשעת נסיעתו.
פורים משולש
"פורים משולש" הוא כינוי מקובל למצב ההלכתי שנוצר כאשר פורים המוקפים, ט"ו באדר, חל בשבת (המקרה המקביל, שבו י"ד באדר חל בשבת, אינו אפשרי לפי כללי הלוח העברי הקבוע). מסיבות שונות, חלק ממצוות פורים אינן יכולות להתקיים בשבת, ובשל כך, על פי השיטה המקובלת, מקיימים חלק מהן ביום ששי וחלק מהן ביום ראשון. מצב זה מכונה "פורים משולש" מכיוון שמצוות החג מתפרסות על שלושה ימים רצופים. פורים משולש הוא אירוע נדיר יחסית הקורה רק בכ-11.5% מהשנים, באותן שנים בהן חל ערב פסח בשבת (שנות השא, זחא והחא).
הבעיה העיקרית היא קריאת המגילה, שאינה יכולה להיעשות בשבת. ב נאמר שכאשר פורים חל בשבת, מקדימים לקרוא את המגילה ביום שישי, י"ד באדר (שבו קוראים גם בני הפרזים). בתלמוד מבואר כי אף שמעיקר הדין אין מניעה לקרוא מגילה בשבת, אסרו חז"ל לקראה בשבת משום גזירה דרבה: "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים". הקריאה אינה יכולה להידחות ליום ראשון, מפני שאין קוראים את המגילה לאחר יום ט"ו באדר. הסבר אחר לאיסור הקריאה בשבת נובע מהזיקה בין קריאת המגילה למצוות מתנות לאביונים, שאינן יכולות להינתן בשבת (שהשימוש בכסף אסור בה). טעם זה מחייב גם את הצמדת הענקת המתנות לאביונים לקריאת המגילה, ולכן שתי המצוות מתקיימות ביום שישי.
280px|ממוזער|"חייב איניש לבסומי עד דלא ידע..."
מועד עריכת סעודת פורים פחות ברור. אף על פי שלכאורה אין מניעה לקיים סעודה זו בשבת, נאמר בתלמוד הירושלמי שאין לקיימה בשבת, כדי לא לערב בין שמחת הפורים, הנקבעת בידי אדם, לשמחת השבת, הקבועה ועומדת מששת ימי בראשית. בשל כך, קובע הירושלמי, יש לדחות את הסעודה ליום ראשון. נימוק נוסף שלא לעשות את הסעודה בשבת הוא שהסעודה תלויה במשלוח מנות (שנועד לצורכי הסעודה), ואין לשלוח מנות בשבת (או בשל איסור הוצאה מרשות לרשות או בשל איסור קניין בשבת). כיוון שאין התייחסות לנושא בתלמוד הבבלי, רוב פוסקי ההלכה הראשונים פסקו לפי התלמוד הירושלמי, וכתבו שמאחרים את הסעודה ליום ראשון. מקצת מהראשונים קיבלו את דעת הירושלמי שלא לעשות סעודה בשבת, אך הכריעו שעדיף להקדים אותה ליום שישי, יחד עם קריאת המגילה. ברם, ראשונים רבים דחו את דברי הירושלמי, וקבעו שיש לערוך את הסעודה בשבת. התפרסמו במיוחד דברי רבי לוי בן חביב, רבה של ירושלים ב, שהכריע כראשונים אלה, ונהג למעשה לערוך סעודת פורים ולשלוח מנות בשבת עצמה. רוב הפוסקים דחו את ראיותיו של רבי לוי בן חביב, וטענו שהתלמוד הבבלי לא הכריע בסוגיה זו ולכן יש לפסוק לפי התלמוד הירושלמי, וכך המנהג הרווח כיום – לערוך את סעודת הפורים ולשלוח מנות ביום ראשון. בניגוד לכך, חלק מיוצאי תימן נוהגים כשיטת רבי לוי בן חביב, משום שגם מדברי הרמב"ם משתמעת שיטתו.
בתלמוד הבבלי נאמר שיש לשאול ולדרוש בהלכות פורים בשבת זו. לדעת הרמב"ם זהו חיוב מיוחד משום שנגרעה קריאת המגילה, ואילו לדעת השולחן ערוך זה חיוב בפורים שכזה ככל המועדים.
שמאל|ממוזער|230px|קטעי וידאו על פורים
סדר הדברים לפי הדעות שהתקבלו להלכה ולפי המנהג הרווח:
ביום שישי, י"ד באדר – קוראים את המגילה ונותנים מתנות לאביונים. מצוות מתנות לאביונים צמודה למגילה מכיוון שהאביונים נושאים עיניהם לקריאת מגילה.
ביום שבת, ט"ו באדר – מוסיפים בקריאת התורה למפטיר את הקריאה המיוחדת לפורים, ומוסיפים בתפילת העמידה ובברכת המזון את תפילת "על הנסים". בנוסף, נוהגים להפטיר את הפטרת שבת זכור, "פקדתי את אשר עשה עמלק".
ביום ראשון, ט"ז באדר – שולחים משלוח מנות ומקיימים את סעודת פורים, לרבות שתיית יין. מצוות משלוח מנות צמודה לסעודת פורים, מפני שטעמה הוא שהמנות ישמשו לסעודת החג.
כפרים המקדימים את פורים
הלכה עתיקה שאינה מתקיימת בימינו מתייחסת לדינם של "כפרים", שהם מקומות יישוב קטנים מאוד (שאין בהם עשרה "בטלנים" – אנשים הבטלים ממלאכת כפיים כדי לעסוק בצורכי ציבור או בלימוד תורה ובתפילה). במקומות אלו הייתה המגילה נקראת בתקופת חז"ל גם לפני י"ד באדר, כדי שהקריאה תתקיים בימי שני וחמישי, שבהם היו אנשי הכפרים מגיעים לשווקים. כך יכלו לקיים את מצוות מקרא מגילה מבלי שתיפגע פרנסתם. בשיטה זו יכלו להקדים את קריאת המגילה עד יום י"א באדר.
פורים קטן
פורים קטן הוא כינוי לימים בתאריך חג הפורים, י"ד ו-ט"ו באדר, המתקיימים בחודש אדר א' בשנה מעוברת. בעוד בשנים רגילות יש חודש אדר אחד, בשנה מעוברת יש שניים: חודש אדר א' וחודש אדר ב'. בשנה מעוברת חג הפורים נדחה לחודש אדר ב'. אמנם יש דעות בתלמוד שעל החג לחול באדר א', וכך נוהגים הקראים (שהרי במגילת אסתר כתוב שפורים נחוג ב"חודש השנים עשר" מניסן, ובשנה מעוברת החודש השנים עשר הוא אדר א' ולא אדר ב'), אך לא כך נפסק להלכה.
המשנה קובעת כי קריאת המגילה ומתנות לאביונים אינן נוהגות בפורים קטן. אף על פי כן, התלמוד קובע כי פורים קטן אסור בתענית ובהספד, ואין אומרים בו תחנון. כך פסקו רוב הראשונים, אך יש החולקים. מקצת מן הראשונים (כגון רבי יחיאל מפריז) סברו שמצוות שמחה נוהגת בפורים קטן כמו בפורים רגיל, ולכן ערכו סעודה גדולה גם בפורים קטן וקראו למוזמנים להצטרף ל"שמחת פורים". למעשה כתב הרמ"א שאף שאין הלכה כדעתם, ראוי להרבות בסעודה כדי לצאת ידי דעת המחמירים. יש שכתבו כי מי שמחמיר לקיים סעודה, ראוי שיחמיר אף במשלוח מנות.
מאכלי החג
ממוזער|210px|"אוזני המן" - מהעוגיות המסורתיות לפורים
ממוזער|210px|המקרוד שהיא עוגית פורים מקהילות לוב ותוניס, ועם הגעתה לארץ הפך נפוץ גם בקהילות נוספות.
בניגוד לרוב הניסים שנעשו לעם ישראל, שהיו גלויים וברורים לכול, נס פורים היה נסתר באופיו, ולכן הכינו בו מאכלים המשלבים חומרי גלם מוסתרים. נהוג במיוחד לאכול "אוזני המן", קרעפלאך, פלודן (אצל יהודי אשכנז), מקרוד, ספרה, סמבוסק, חומוס (אצל יהודי ספרד) - כולם מאכלים ממולאים.
אוזני המן היו במקור עוגיות עם מילוי פרג, אך במשך השנים השתכלל המנהג. השם "אוזני המן" הוא בדיחה לפורים בשפת היידיש. כיסוני פרג נקראים ביידיש "מאהן טאשן". "מאהן" (פרג) נשמע כמו "המן" וצורת הכיסונים דומה לאוזניים, וכך נוצרו "אוזני המן". מאז התפשט המנהג בכל העדות, והכיסונים מולאו בשלל מילויים שונים. באוקראינה מולאו אוזני המן בדבש ובאגוזים, בצ'כיה בשזיפים, ובפולין מולאו באגסים ובאגוזים.
בלוב ובתוניס הכינו היהודים עוגיות מיוחדות לפורים הנקראות דבלה, ספרה ומקרוט - שיחד נקראו יחד "חלאוות' פורים". בהונגריה הכינו עוגיות "קיפלי" בצורת חצי סהר שמולאו באגוזים. בהודו הכינו מאפה הנקרא "פורן פולי בהקרי" שמולא בחומוס ממותק. במרוקו הכינו עוגיות "שבקיה" או "ברקוקש" שהוא קוסקוס חלבי מתוק. בכמה מקומות במרוקו הכינו גם חלה מתוקה עם ביצים קשות הנקראת "אפו בוייז'ו". בעיראק הכינו "סמבוסק מטוגן" לזכר הזרעונים שאכלה אסתר המלכה בארמון המלך אחשוורוש. באפגניסטן הכינו היהודים מאכל מתוק שנקרא "חלווה" שעשוי מאורז קלוי עם סוכר, זעפרן, אגוזים ותבלינים. בכמה מקומות באפגניסטן נהגו להכין עוגיות בצורת הדמויות של מגילת אסתר או להחביא ביצים קשות בתוך עלי בצל. בסוריה ובלבנון הכינו לפורים תבשיל של שעועית לבנה. בטורקיה וביוון הכינו היהודים מאפה מטוגן לחג שנקרא "אצבעות המן". בגרמניה נהגו לאכול בשר מעושן.
סדרי התפילה
210px|ממוזער|הפיוט "אץ קוצץ" מאת אלעזר קליר, מתוך מחזור אשכנז משנת 1290
שבת זכור
השבת שלפני פורים קרויה "שבת זכור", משום שקוראים בה בתורה את פרשת זכור שנזכרת בה מצוות זכירת מעשה עמלק והחובה למחותו (סוף פרשת כי תצא). קריאת פרשה זו היא מצווה מן התורה לפי רוב הפוסקים, וחז"ל קבעו לקיים אותה דווקא בסמוך לפורים, משום שלפי המסורת המן היה מזרע עמלק.
בשבת זו נוהגים בני הספרדים ועדות המזרח לקרוא לפני קריאת התורה או אחריה את הפיוט "מי כמוך ואין כמוך" שכתב רבי יהודה הלוי העוסק בסיפור המגילה. לפי מנהג האשכנזים אומרים פיוטי יוצר וקדושתא מרבי אלעזר הקליר בברכות קריאת שמע ובחזרת הש"ץ של שחרית (כיום פיוטים אלו נאמרים רק בקהילות מעטות), בהם הפיוטים בלשון אשר הזכרת לזוכריך ואץ קוצץ.
על הניסים ופיוטים
ממוזער|210px|תחילת הקרובה לפורים 'וַיֶאֱהַב אוֹמֵן יְתוֹמַת הֶגֶן', מאת הפייטן הארץ-ישראלי בן המאה ה-7, רבי אלעזר בירבי קליר
בתפילת העמידה של פורים, וכן בברכת המזון, מוסיפים קטע הודיה על הנס בשם "על הנסים", במטרה לזכור את הנס. בערים מסופקות (שיש ספק היום היו מוקפות חומה) יש נוהגים להוסיף את הקטע בשני הימים ויש שנוהגים רק ביום הראשון. בנוסח אשכנז נהגו לומר את הפיוט ויאהב אומן – קרוב"ץ בחזרת הש"ץ מרבי אלעזר הקליר. כיום פיוטים אלו נאמרים רק בקצת קהילות. בסידורי אשכנז (המזרחי) מופיע גם פיוט "מאורה", פיוט לפורים הנאמר לפני חתימת ברכת יוצר המאורות בברכות קריאת שמע כמנהג קצת קהילות, והוא נאמר כיום בקהילות ספורות בעולם בכלל.
במחזור ויטרי מובא פיוט מיוחד לתפילת ערבית של ליל פורים בשם 'ליל שיכורים', שהוא למעשה פרודיה על פיוט 'ליל שימורים' לתפילת ערבית של פסח.
בתפילה קוראים בתורה את פרשת מלחמת עמלק מתוך פרשת בשלח. בערים המסופקות יש שנוהגים לקרוא בתורה רק ביום הראשון ויש שנוהגים בשני הימים.
בזמן אמירת ברכת המזון שלאחר סעודת פורים נוהגים לומר מיגדול כבימים שיש בהם מוסף ולא מגדיל כבשאר ימות השנה.
שיר של יום
ברוב עדות ישראל (למעט חלק מהאשכנזים) אומרים שיר של יום מיוחד לפורים, כשבחלק מהמקומות הוא נאמר במקום השיר הרגיל ובחלק בנוסף לו. הספרדים וחלק מהאשכנזים הנוקטים בשיטת הגר"א ואומרים את מזמור תהילים כ"ב, האיטלקים אומרים את מזמור תהילים ז', והתימנים אומרים את מזמור תהילים פ"ג. בחלק מקהילות האשכנזים אין אומרים מזמור מיוחד לפורים.
הלל
בניגוד לחגים אחרים, ובפרט חנוכה, אין אומרים בפורים הלל. בתלמוד הבבלי נתנו לכך שלושה הסברים:
הנס קרה בחוץ לארץ ולא תיקנו הלל על נס שלא אירע בארץ ישראל.
סיפור פורים, אף שסופו טוב, מותיר את היהודים נטולי עצמאות מדינית וכפופים למרותו של מלך זר.
קריאת המגילה עצמה ממלאה את תפקיד קריאת ההלל.
ישנם פוסקים שכתבו כי לפי ההסבר שקריאת המגילה מהווה תחליף להלל, משמע שקיים חיוב עקרוני לקרוא את ההלל בפורים, אך כיוון שקוראים את המגילה אין צורך לקרוא הלל; ולכן מי שאינו יכול לשמוע את קריאת המגילה מסיבה כלשהי, חייב לקרוא את ההלל בפורים.
ייחודו של פורים
פורים הוא החג היחיד בלוח השנה העברי שפוצל לשני ימים (ולעיתים אף לשלושה, בפורים המשולש) המשתנים ממקום למקום. בערים שהיו מוקפות חומה בימי יהושע בן נון, חוגגים את החג יום אחד אחרי יישובים וערים שלא היו מוקפים חומה בזמן יהושע בן נון. שאר חגי ישראל נחגגים בכל המקומות באותו זמן (אם כי בחוץ לארץ מוסיפים יום טוב שני של גלויות).
פורים הוא חג שמדגיש ומעודד שתיית יין, כמאמר חז"ל: .
בפורים תיקנו עשיית מעשים גשמיים, כסעודה וכמעשי רעות, להודיה על הנס, שלא כמו בפסח ובחנוכה שבהם תיקנו תפילת הודיה - קריאת ההלל, כדי להודות על הניסים. על פי הרב מרדכי יפה, סיבת הדבר היא כי בפסח ובחנוכה הייתה הצלה רוחנית, להבדיל מחג הפורים שבו הייתה הצלה גשמית (פיזית).
על־פי מדרש מפורסם, . יש מסבירים כי בפורים מתגלה שגם על ידי אכילה ושכרות ניתן להגיע לקדושה.
דרשה המובאת בתיקוני הזוהר מציינת את חשיבותו היתרה של החג, בכך שהיא מקשרת את פורים ליום הכיפורים:
הדמות המרכזית באירועים שהובילו לביטול הגזירה היא אישה, אסתר המלכה, שהפכה לאישה החזקה ביותר באימפריה הפרסית. גם עצם הפיכתו של מאורע ההצלה לחג היסטורי נזקף, על פי רבי שמואל בר יהודה בתלמוד הבבלי, ליוזמתה של אסתר, שביקשה מחכמי ישראל באותה תקופה: . חכמי ישראל דחו את בקשתה בטענה שהדבר יגרום לקנאת אומות העולם בישראל, אך אסתר השיבה שהמאורע ממילא נרשם בספר דברי הימים למלכי פרס ומדי. בנוסף, נשים חייבות בכל מצוות החג אף שאלו מצוות עשה שהזמן גרמן שבדרך כלל נשים פטורות מהן, מכיוון שאף הן היו באותו הנס (לפי הרשב"ם הן היו עיקרו של הנס, לפי בעלי התוספות הן ניצלו בזכות הנס, ולפי הריא"ז הן היו זרז לנס).
פורים שני
ישנן קהילות ומשפחות שהנהיגו להן ולצאצאיהן לקיים יום שמחה פרטי בתאריך שבו קרה להן נס הצלה מיוחד. בשל הדמיון לחג הפורים שמציין אף הוא נס הצלה, חגים כאלה כונו בשם 'פורים שני', למרות שהם יכולים להתקיים בכל זמן בשנה.
לקריאה נוספת
שולחן ערוך חלק אורח חיים, סימנים תרפ"ה-תרצ"ז; הלכות מגילה ופורים בוויקיטקסט.
הרב מרדכי אליהו, הלכות חגים.
הרב משה הררי, מקראי קודש - הלכות פורים.
הלכות חג פורים, מתוך פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום על חנוכה ופורים, (ט"ז).
הרב אליהו כי-טוב, ספר התודעה.
קיימו וקיבלו, שיחות רבני ישיבת מרכז הרב לפורים, בהוצאת מכון מים חיים, ירושלים תשע"ט.
הרב שג"ר, פור הוא הגורל: דרשות לחג הפורים, מכון כתבי הרב שג"ר, 2005.
קבעוני לדורות, מכון הר ברכה, תשס"א.
יונתן גרוסמן, אסתר: מגילת סתרים, ספרי מגיד, 2013.
עזגד גולד, מגילת אחשוורוש, פרשנות למגילת אסתר ולחג הפורים, הוצאת רסלינג, 2017
קישורים חיצוניים
שער פורים באתר הפיוט והתפילה
מידע כללי
פורים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
פריטים ומידע על פורים באתר הספרייה הלאומית
ספרים ומאמרי לימוד דתיים לפורים
אוצר ספרים על פורים באתר Purimlinks
חומרי הדרכה והוראה על פורים
חג פורים, באתר משרד החינוך
מה מיוחד בפורים 2024? באתר חגי ומועדי ישראל
פורים: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
אוסף כרזות פורים מתקופת היישוב וראשית ימי המדינה, באתר הארכיון הציוני, 2022
הרקע ההיסטורי לפורים
מגילת אסתר: אגדת דיסני?, על ההבחנה בין האגדה לריאליה במגילת אסתר, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, ד"ר שחר ענבר
חגיגות פורים לאורך ההיסטוריה
חג הפורים במקומות שונים - לפני השואה, בתקופת השואה ולאחריה, בתוך התערוכה "מבעד לעדשת ההיסטוריה: מבחר תצלומים מאוספי יד ושם", באתר יד ושם
פוטפורים - לקט צלילים לפורים, באתר הפונותיקה הלאומית בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
"הפגנה אידאולוגית, סיפור של תקופה: ההיסטוריה של התחפושות בפורים", יצחק טסלר, ynet ידיעות אחרונות.
חגיגת פורים, יומני כרמל 1952 (התחלה 4:00)
תצלומים המתעדים חגיגות פורים, דנצ'ו ארנון, אתר הספרייה הלאומית
קבצים היסטוריים שונים - מוזיקה, תווים, תמונות וטקסטים -
הלכות
הלכות פורים מתוך פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד,
יוסף דוד וינגרטן, הלכות פורים, באתר Din
שאלות ותשובות מרבנים בנושא פורים, באתר מורשת
שאלות ותשובות מרבנים בנושא פורים, באתר כיפה
מחשבה והגות
.
תכנים על פורים באתר של סיון רהב-מאיר
רחל אליאור, פורים – מסכות, תחפושות, רדיפות והמרות – בין אסונות לשמחות, מה עוד מסתתר מאחרי קריאת המגילה במרחבי ההיסטוריה?
זיוה שמיר, מִי רָאָה אֵיךְ דּוֹדָה לֵאָה מִתְחַפֶּשֶׂת לִצְפַרְדֵּע? חג פורים ביצירת הילדים של לאה גולדברג, אתר מב"ע, מרץ 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:מצוות ותקנות דרבנן
קטגוריה:אדר
קטגוריה:דברי קבלה
| 2024-10-20T05:05:31
|
ראש השנה
|
רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוא חג יהודי מהתורה ואחד מראשי השנה העבריים. הוא מצוין בימינו בא' ובב' בתשרי ופותח את עשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים. החג מכונה בתורה "יום תרועה" ולכן מצוות החג העיקרית היא תקיעת שופר. על פי המסורת היהודית, זהו יום דין שבו עם ישראל מכתיר את אלוהים כמלך, והוא בוחן כל אדם וכותב את דינו. על פי חלק מהדעות, אופיו של היום נגזר מהיותו יום בריאת האדם. בהלכה נחשב יום זה ליום הראשון בשנה במניין השנים, במניין שנות השמיטה והיובל ובמניין שנות עצי הפרי.
לקראת החג, נוהגים לאחל "שנה טובה" ורבים שולחים למכריהם איגרות שנה טובה. בערב החג יש המקיימים סדר התרת נדרים. בליל החג נהוגה אכילת מזונות סמליים המייצגים ברכות לשנה החדשה, כל עדה והמאכלים הנהוגים אצלה. תפילות החג מתאפיינות באריכות ובחגיגיות מיוחדת, והשמעת קולות שופר פעמים רבות. בקרב האשכנזים נהוג לקיים "תשליך", מעמד של השלכת חטאים באופן סמלי אל מקווה מים.
שני ימי החג נחגגים כיום טוב; הראשון מדאורייתא והשני מדרבנן. מכיוון שזהו ראש חודש, אותו ציוותה התורה לקבוע עם ראיית מולד הלבנה, האריכו חז"ל את החג ביום נוסף כדי למנוע שגגה בקביעת זמנו. לפי הכלל לא אד"ו ראש, היום הראשון של ראש השנה לעולם אינו חל בימים ראשון, רביעי ושישי.
כינויי החג
בתורה מכונה החג או . השם בהתייחסות לא' בתשרי מופיע לראשונה במשנה, במסכת שביעית ובמסכת ראש השנה. בלוח השנה במגילות קומראן, וכן בתפילות ראש השנה ובברכות הנאמרות בו, נקרא החג . ראש השנה ויום הכיפורים יחד נקראים "הימים הנוראים" או "ימי הדין".
עשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים נקראים "עשרת ימי תשובה", ובלשון מליצית מקובל לכנותם כימים ש"בין כֶּסֶּה לעשור". רומז לראש השנה ולמולד הירח ביום זה, כאשר הירח כביכול "מתכסה", בעקבות המדרש המקשר לראש השנה את הפסוק בתהילים: . עם זאת, יש שפירשו את הפסוק כמתייחס לתקיעה בשופר שנערכה בבית המקדש בכל ראש חודש.
מקור החג
בתורה
על פי המקרא, היום הראשון של החודש השביעי (הוא תשרי במניין החודשים המתחיל בחודש ניסן) הוא יום טוב שבו שובתים ממלאכה ומקריבים קרבנות מיוחדים. עיקר החג הוא מצוות ה"תרועה" שמוזכרת הן בספר ויקרא והן בספר במדבר:
במחקר
במחקר, מקורות ראש השנה מקושרים לחגיגות קדומות של ראש השנה בבבל ואכד. חוקרים סבורים כי התפתחותו של ראש השנה קשורה לחגי השנה החדשה הבבליים, כדוגמת חג האכיתו, אשר נחוג באביב בחודש ניסן הבבלי לכבוד אלי הפנתיאון הבבלי ושימש לשם הבאת סדר והרמוניה באמצעות תהלוכות, הקרבת קורבנות, והקראת מיתוסים. בדומה, חג האכיתו מציין את סיפור בריאת העולם הבבלי. חגי השנה החדשה היו נפוצים במסופוטמיה ובאזורי הסהר הפורה, וכללו רעיונות של שיפוט ושינוי גורל שנכתבו מראש על ידי האלים. נוסף על כך, במקורות עתיקים אחרים כגון במצרים ויוון וברחבי הסהר הפורה, חגגו את תחילת השנה בתקופות סתיו אשר סימנו את האסיף והכנות לשנה החקלאית החדשה. במקרא, ראש השנה, הנחגג בחודש השביעי, תשרי, התגבש עם הזמן כחג לאומי-דתי של חידוש רוחני ושיפוט אישי וציבורי, על אף שייתכן שמקורו טמון בטקסי מעבר עונתיים מהעבר הרחוק. 250px|ממוזער|תקיעת שופר
היום השני של החג
אורך חודש עברי הוא עשרים ותשעה ימים או שלושים ימים. בעבר קידוש החודש היה נעשה על פי עדים שהעידו בבית הדין בירושלים על ראיית הירח החדש. מכיוון שלא יכלו לדעת מראש מתי יבואו עדים, חגגו תמיד את ראש השנה ביום הראשון שבו היה יכול לחול ראש חודש תשרי ואם לא באו עדים על ראיית המולד באותו יום – חגגו גם את היום הבא. בנוסף, בזמן בית המקדש, לאחר שתיקנו חכמים שלא לקבל עדות החודש בשעה מאוחרת ("מן המנחה ולמעלה"), אם העדים באו ביום הראשון אך רק בשעה מאוחרת, היו צריכים לחגוג את שני הימים (על אף שהיום הראשון לא הוכרז כראש חודש במקרה כזה, חכמים לא רצו שבשנים הבאות יזלזלו בשמירת החג ביום הראשון). בפועל מסופר שכמעט תמיד היו מגיעים עדים ביום הראשון בזמן, כך שבירושלים תמיד חגגו את ראש השנה רק יום אחד. לעומת זאת, מחוץ לירושלים הייתה מגיעה ההודעה על תחילת החודש באיחור, ולכן תמיד נאלצו לחגוג את ראש השנה במשך יומיים מפאת הספק. באותה תקופה, בחוץ לארץ נאלצו לחגוג גם את כל שאר המועדים במשך יומיים, מכיוון שנדרש זמן רב עד שהגיעו השליחים להודיע בדיעבד על זמן קידוש החודש.
לאחר חורבן בית המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי, שניתן לקבל עדות גם בשעה מאוחרת, אך לפי שיטת רש"י (בניגוד לשיטת תוספות), במקרה שהגיעו עדים מאוחר ביום הראשון, היו חוגגים את היום השני מדרבנן, גם בארץ ישראל, כדי לשמור על תקנת שני הימים במקרה של עדות בשעה מאוחרת, אף על פי שכן קיבלו את העדות וראש החודש הוכרז ביום הראשון.
לאחר המעבר ללוח העברי הקבוע וביטול קידוש החודש על פי הראייה, המשיכו בחוץ לארץ לשמור על יום טוב שני של גלויות בכל המועדים כדי שלא לשנות מן המנהג. ומשום שחששו חכמים שתגזור המלכות גזירה שלא יעסקו בתורה ויטעו בעיבור החודש. השאלה שהתעוררה הייתה כיצד לנהוג בארץ ישראל: האם להמשיך לחגוג את ראש השנה במשך יומיים, כפי שנהגו בזמן קידוש החודש על פי הראייה, או שבארץ ישראל ניתן לסמוך לגמרי על הלוח הקבוע ולחגוג את ראש השנה ביום א' בתשרי בלבד.
הראשונים נחלקו בעניין זה והשמיעו טענות שונות לשני הצדדים. משאלת רב ניסים גאון ותשובת רב האי גאון נראה שבמשך תקופה מסוימת נהגו בארץ ישראל לחגוג יום אחד בלבד. לפי המובא בספר המאור, תלמידי הרי"ף שבאו לארץ הנהיגו למעשה כפסיקתו, לעשות שני ימים וכך התקבל להלכה. לעומת העדויות מחוץ לארץ, פיוט של הקליר מעיד על יומיים ראש השנה וכן משתמע מפיוט של רבי פינחס ברבי יעקב הכהן. כמו כן, ספר הפטרות מירושלים מהמאה ה-11 מציין יומיים ראש השנה. לעומתם נמצאה תשובה מארץ ישראל ממנה מוכח שעשו רק יום אחד. מסמך נוסף מגניזת קהיר מציין שבארץ ישראל חוגגים את כל החגים יום אחד ואילו בסוריא חוגגים ראש השנה יומיים ושאר החגים יום אחד.
הקראים מקיימים את ראש השנה (שנקרא אצלם "יום תרועה") במשך יום אחד בלבד. בחלק מהקהילות הרפורמיות והרקונסטרוקטיביות נמשך ראש השנה יום אחד בלבד, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ.
טיבו של ראש השנה
ממוזער|230px|מתוך שחרית לראש השנה, גרמניה, המאה ה-14
אופיו של החג כפי שהוא מופיע במקרא לא מוזכר במפורש אך משתמע מלשון הכתוב. התורה מציינת במספר מקומות כי החודש השביעי (תשרי) הוא החודש הפותח את השנה "וחג האסיף בצאת השנה", "וחג האסיף תקופתמשמעות המילה "תקופה" במקרא הוא הקפה. כלומר חודש תשרי הוא החודש בו השנה מסיימת את הקפתה - שנה אחת יוצאת והבאה נכנסת. השנה", וכן כי השנה מתחילה בתשרי ומתקדשת לעיתים על ידי תקיעת שופר "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים, וקידשתם את שנת החמישים שנה". במקום אחר אומר הכתוב על ארץ ישראל כי היא "לא כארץ מצרים...והארץ אשר אתם באים...ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד, מראשית שנה ועד אחרית שנה", כאשר משתמע מכך שאת שאר הארצות האל דורש רק בראשית השנה. דרישה זו היא משפט והחלטה כמה גשמים ויבול יהיו השנה, כמובא מייד לאחר מכן "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש".
התורה מציינת את ראש השנה כיום "זיכרון תרועה" כאשר במקום אחר מציינת כי תרועה בכלי באה כדי שישראל ייזכרו לפני האל וייושעו "והרעותם בחצוצרות,החצוצרה המקראית היא כלי מתכת פשוט, דמוי שופר ישר, אשר אפשר רק לתקוע ולהריע (מלשון תרועה) בו בדומה לשופר "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ". ונזכרתם לפני ה' ונושעתם", "ותקעתם בחצוצרות, והיו לזיכרון לפני אלוהיכם". בזאת משתמע שהתרועה בשופר בראש השנה נועדה להיזכר לטובה לפני האל במשפט אשר הוא עושה ב"ראשית השנה".דברים
על פי מקורות מאוחרים יותר, לראש השנה יש מספר היבטים נוספים, אשר להם נמצאו מקבילות בתרבויות הקדומות שהיו באזור בבל העתיקה.ראו במאמר: בין ראש השנה הישראלי לראש השנה הבבלי.
המלכת אלוהים על העולם
ראש השנה נחשב ליום שבו ממליך עם ישראל את האלוהים עליו. זהו אחד ההסברים לתרועה ולשמחה המאפיינים את החג, בהיותם תואמים את הנהוג בטקסי הכתרה שבהם קבלת המלך נעשית בלבוש חגיגי, בשמחה ובתרועת חצוצרות. כפי שמופיע בפיוט ונתנה תוקף:
מוטיב זה חוזר פעמים רבות בתפילות ראש השנה, ובפרט בברכת מלכויות בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות הנאמרת בתפילת מוסף. רעיון זה מתקשר לדברי המדרש, , שראש השנה הוא התאריך שבו נבראו אדם וחוה, ועל כן זהו היום הראשון שבו מלך האל על בני האדם.
יום דין לכל בני האדם
ראש השנה נחשב ליום שבו דן האלוהים את כל באי העולם אודות מעשיהם בשנה שעברה וכפועל יוצא מה יקרה בשנה הבאה. קביעה זו מקורה בספרות חז"ל:
.
התלמוד מבסס את הרעיון שכל מאורעות השנה נקבעות בראשיתה, על הפסוק (דברים י"א, י"ב) התלמוד מקשר זאת גם לפסוק בתהילים: . הרמב"ן מבאר שקביעת אופיו של ראש השנה בתור יום דין כבר נרמז במקרא כאשר החג נקרא "יום זיכרון" ובכך שהוא חל סמוך ליום הכיפורים.
רעיון זה מוזכר בכמה מן הפיוטים הנאמרים בתפילות ראש השנה, וכן מוזכר בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות הנאמרת בתפילת מוסף: עיקר הפיוט ונתנה תוקף עוסק בהיבט זה: .
220px|ממוזער|שמאל|קופסת ממתקים הנושאת את האיחול "לשנה טובה תכתבו", ניו יורק, 1953
220px|ממוזער|נהוג לשלוח כרטיסי ברכה איש לרעהו. בתמונה כרטיס ברכה תלת-ממדי לחג מגרמניה.
בתלמוד הבבלי מסופר על שלשה ספרים הנפתחים לקראת ראש השנה אשר רש"י מפרשם כ"ספרי זיכרון של מעשה הבריות". הבריות נכתבות כל אחת לאחד מן הספרים האלה כמסופר:
על כן, מראש השנה ועד ליום הכיפורים נהוג לאחל: "גמר חתימה טובה".
הוגים רבים עמדו על הסתירה לכאורה שבין אופיו הרציני של היום בתור יום דין, לבין האופי החגיגי והשמח שלו כיום מועד. ב מוסבר שהשמחה בראש השנה מבטאת את הביטחון של עם ישראל באל, שלא יאונה לו כל רע בדין. התייחסות ראשונה לעניין ניתן לראות בציוויו של נחמיה לגבי אופיו של היום:
קיימת אי בהירות כלפי הזמן המדויק בו נידונים בראש השנה, האם זה בלילה הפותח את היום או בבוקרו של יום. בתלמוד ירושלמי מובאת גם הדעה שכל אחד נדון בראש השנה אך גזר דינו יחתם במועד כלשהו ולאו דווקא בראש השנה:
תחילת השנה
בספרות חז"ל נקרא החג לראשונה "ראש השנה" ונקבע תפקידו כתאריך קובע למניין שנה חדשה:
בתורה לא מופיעה אמירה מפורשת על כך שיום זה הוא תחילתה של שנה חדשה, ונכתב במפורש שהחודש הראשון הוא חודש ניסן, ואילו חודש תשרי הוא החודש השביעי. אמנם, ישנם כמה פסוקים שמשתמע מהם שהשנה מתחילה בתשרי: הרמב"ן בדרשתו לראש השנה מציע להבחין בין תחילת השנה, שהיא בתשרי, לבין תחילת מניין החודשים, שהיא בניסן כזכר ליציאת מצרים. הוא מוצא הד לכך במה שכתוב במקרא לגבי חג הסוכות: , כלומר לאחר שיצאה והסתיימה השנה הקודמת. פסוקים נוספים המראים שהשנה מתחילה בתשרי הם "וחג האסיף תקופת (הקפת) השנה", והפסוק "בחודש השביעי בעשור לחודש תעבירו שופר וקידשתם את שנת החמישים שנה".ויקרא
כבר בלוח גזר מופיעים "ירחי האסיף" ("ירחו אספ"), שהם כנראה תשרי וחשוון, כשני חודשי השנה הראשונים. עם זאת, לוח גזר כתוב כלוח חקלאי ולאו דווקא בהקשר דתי או לאומי. נראה שכבר בתקופות מוקדמות הייתה נהוגה שנה חקלאית שהחלה בסתיו.
בריאת האדם ועקידת יצחק
בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת בין התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע בנוגע לזמן בריאת העולם. לדעת רבי אליעזר העולם נברא בתשרי, ולדעת רבי יהושע בניסן. במדרשים פירשו שלדעת רבי אליעזר הייתה זו בריאת האדם שחלה בראש השנה, כך שלמעשה בריאת העולם החלה בכ"ה באלול. בנוסף מובאים שלושה אירועים שהתקיימו בתשרי לדעת שניהם: פקידתן של העקרות, שרה, רחל וחנה; שחרורו של יוסף מבית האסורים; וביטול עבודתם של בני ישראל במצרים. לדעת רבי אליעזר, גם הגאולה העתידית תתקיים בתשרי.
לפי פסיקתא רבתי, עקידת יצחק הייתה בראש השנה, ולכן קוראים בתורה את פרשה זו בראש השנה, אם כי רוב האחרונים מביאים שהעקידה אירעה ביום הכיפורים. כמו כן, אחד הפיוטים הבולטים ביותר של ראש השנה במסורת הספרדים ועדות המזרח הוא עת שערי רצון להיפתח, העוסק כולו בסיפור עקידת יצחק ונאמר לפני תקיעות השופר בבוקר ראש השנה. הבית הפותח והבית החותם את הפיוט מבארים את הקשר בין העקידה לראש השנה, וחתימת הפיוט רומזת גם לדעתו של רבי אליעזר על ביאת המשיח:
מרכיבים שונים מימי האבות, הברית שכרת ה' עם אברהם, יצחק ויעקב ויציאת מצרים, מופיעים בברכת זכרונות בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות.
תקיעת שופר
ממוזער|220px|שופר אשכנזי מקרן איל.
ממוזער|220px|תפילת תקיעה בשופר לראש השנה - נוסח אשכנז
בתורה מכונה החג "יום תרועה" או "זיכרון תרועה" אך הקשר בין כינויים אלו לתקיעת שופר אינו מופיע באופן מפורש. המונח תרועה מופיע במקרא גם בהקשר של תקיעה בחצוצרות. במועדים מסוימים נהגו לתקוע במשכן ובמקדש בחצוצרה באופן הבא: ביום שהציווי בו הוא לתקוע בשופר (כמו בראש השנה) - התקיעה לוותה בחצוצרות, ובתעניות, שבהן המצווה היא תקיעה בחצוצרות - השופר ליוה את החצוצרה.
טעמים רבים נאמרו בהסבר מצוות התקיעה בשופר, וביניהם: המלכת האל, התחברות אל המימד הרוחני שבמציאות, זכירת מעמד הר סיני, התעוררות לתשובה בעקבות קול התרועה המכניס מורך ללב וכן בלבול השטן. הרמב"ם מבאר בהלכות תשובה:
התלמוד הבבלי במסכת ראש השנה מבאר מדוע יש דווקא להשתמש בקרנו של איל לקיום מצוות תקיעת שופר:
קיום המצווה
לתקיעת שופר יש צלילים שונים:
תקיעה היא תקיעה אחת ארוכה וממושכת;
שברים הם רצף איטי של שלוש תקיעות קצרות (המכונות בתלמוד גם גניחות);
תרועה היא רצף מהיר של תשע תקיעות קצרות מאוד (המכונות בתלמוד גם יללות).
כדי לצאת ידי חובת תקיעות נפסק שיש לשמוע שלושים קולות: שלוש פעמים "תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה", שלוש פעמים "תקיעה, שברים, תקיעה", ושלוש פעמים "תקיעה, תרועה, תקיעה". בנוסף, מוזכר שתוקעים סדר זה פעמיים: פעם אחת "כשהן יושבין" ופעם נוספת "כשהן עומדין", והטעם שניתן לדבר הוא "כדי לערבב את השטן". יש שביארו שמשמעות הדבר היא שריבוי התקיעות מורה על חיבוב המצווה ומוסיף לזכויותיהם של עם ישראל.
למעשה נהוג לתקוע בבית הכנסת לפחות מאה או מאה ואחת תקיעות. יש שכתבו שמספר זה מכוון כנגד מאה יבבות שיבבה אמו של סיסרא על פי המסורת. התקיעות מתבצעות לפני תפילת מוסף ובמהלכה, כשהסדר המדויק מצוי בחילוקי מנהגים בין העדות השונות. הספרדים תוקעים את חלק מהתקיעות תוך כדי תפילת הלחש, בעוד אצל רבים מקהילות האשכנזים לא נוהגים כן, אלא תוקעים רק בחזרת הש"ץ ולאחריה.
חז"ל גזרו שאין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, מחשש שהתוקע שלא יידע לתקוע היטב ילך לבקי בדבר והשופר יטולטל ברשות הרבים, דבר המהווה חילול שבת. גם בראש השנה שחל בחול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצווה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים.
תפילות ראש השנה
250px|ממוזער|פרוכת לימים נוראים עם המילים הפותחות את הפיוט "עת שערי רצון להפתח" העוסק בעקידת יצחק
בראש השנה נהוג להרבות בתפילות, לפי מנהג האשכנזים לכל הפחות עד חצות היום, ולמנהג הספרדים מסיימים לפני חצות היום כדי שלא ייחשב כצום. תפילות שחרית ומוסף הן ארוכות וחגיגיות במיוחד, וכוללות פיוטים רבים. הדגש בתפילות ובפיוטים הוא על המלכת האל ועל העמידה לפניו בדין. בתוך תפילת העמידה של מוסף נאמרות שלוש חטיבות תפילה מיוחדות, מלכויות זכרונות ושופרות, הכוללות פסוקים המבטאים את שלושת הנושאים האלו.
הפיוטים משתנים בין העדות וכך גם הלחנים. הפיוט הפותח את תפילות החג, לפי מנהג הספרדים, הוא "אחות קטנה" שנאמר עם שקיעת החמה ותחילתה של השנה החדשה. פיוט מפורסם הנכלל בנוסח התפילה (בעיקר האשכנזי), הוא ונתנה תוקף המיוחס לרבי אמנון ממגנצא, כנראה דמות אגדית. לפני תקיעת שופר נהגו קהילות ספרד לשיר את הפיוט "עת שערי רצון להפתח". פיוט זה חובר על ידי יהודה שמואל אבן עבאש, ותוכנו סיפור עקידת יצחק.
בקריאת התורה, קוראים ביום הראשון את סיפור לידת יצחק וגירושם של הגר וישמעאל, אשר מלאך אלוהים הצילם מגוויעה בצמא, ומפטירים ב עד (בנוסח רומניא הפטירו ב). ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק, ומפטירים ב (בנוסח רומניא הפטירו ב עד ). אצל האשכנזים נוהגים לקרוא את הקריאה בניגון מיוחד ומרטיט.
מנהגים
שמאל|ממוזער|250px|מנהג התשליך
התרת נדרים: בערב ראש השנה נהוג לערוך טקסי התרת נדרים, כשכל אדם מבקש התרה בפני שלושה אנשים שמהווים מעין בית דין, שבכוחו לשחרר את האדם מהבטחותיו.
איחולים וכרטיסי ברכה: נהוג לאחל בליל ראש השנה "כתיבה וחתימה טובה" או "לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו" ויש המוסיפים "לאלתר לחיים טובים". החל מהמאה ה-14 נהגו לשלוח איחולים כאלה בכתב לפני ראש השנה. מסוף המאה ה-19, לאחר המצאת גלויות הדואר, נפוץ מאוד מנהג שליחת כרטיסי ברכה שהוכנו עבור החג. מסוף המאה ה-20 דעך השימוש בכרטיסי נייר והוחלף בברכות טלפוניות ובשיגור ברכות בדואר אלקטרוני ובפלטפורמות לשיתוף ולהעברת מסרים מיידיים.
תשליך: ביום הראשון של ראש השנה (או ביומו השני במקרה שהיום הראשון חל בשבת לפי מנהג האשכנזים, ויהודי גאורגיה), הולכים אחרי הצהריים למקור מים ואומרים בו את תפילת תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל "מצולות ים". במקומות שבהם לא היו מקווי מים קרובים נהגו לעלות למקום גבוה שממנו צופים עליהם. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות יש שהתנגדו למנהג זה.
הימנעות משינה ביום: יש הנוהגים להימנע משינה ביומו של ראש השנה, על פי דברי התלמוד הירושלמי שהובאו אצל הפוסקים, שהישן בראש השנה ישן מזלו.
ארוחת החג
שמאל|ממוזער|250px|מאכלים שנהוג לאכול בראש השנה: תפוח בדבש, תמרים, רימון ו"כרתי" (כרישה)
בליל החג נהוג לערוך סעודה חגיגית בסדר אכילה מיוחד הכולל אכילת מאכלים סימבוליים המכונים "סימנים" ואמירת תפילות לפני אכילת אותם המאכלים אשר דומה מבחינת הצליל לשם המאכל.
מקור המנהג בדברי האמורא אביי בתלמוד, המציין שיש לאכול "קרא" (דלעת או קישוא), "רוביא" (מין שעועית, או חילבה), "כרתי" (כרישה), "סלקא" (סלק, תרד או עלי מנגולד) ו"תמרי" (תמרים). בתקופת הגאונים מוזכרת גם אכילת דבש, בשר שמן וראש כבש. היסוד לאכילת מזונות שמנים ומתוקים קדום מאוד, וכבר בספר נחמיה מוזכר שעזרא ונחמיה הורו לעם בראש השנה "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" ().
בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחד בקרב יהדות אשכנז המנהג של אכילת הדבש עם מנהג אכילת התפוח למנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש, שהתפשט גם במקומות אחרים. בעקבות מנהג זה התפשט הנוהג לאכול גם עוגת דבש במהלך החג. מאכלים רבים נוספו במרוצת הדורות, אשר שונים לעיתים בקרב עדות ישראל השונות.
בקהילות מסוימות אוכלים תמר בראש השנה שמשמעותו תם מר. כלומר תסתיים המרירות ותתחיל המתיקות.
הימנעות מאכילת מאכלים מסוימים
מנהג קדום מתקופת הגאונים הוא להימנע מאכילת מאכלים חמוצים. מנהג נוסף שמקורו ביהודי אשכנז הוא הימנעות מאכילת אגוזים מחמת שני טעמים: האחד, שהאגוזים מרבים ליחה, וקיים חשש שיטרידו את המתפללים בזמן התפילות; ונימוק נוסף הוא כיוון שאגוז הוא בגימטריה "חטא" (בלי האות "א" שאינה נשמעת בקריאה), ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא. המילה חטא מופיעה באיות "חט" בהרבה מכתבי יד של ספרות חז"ל, ובמיוחד בכתבי היד שהיו בידי הראשונים המאוחרים שבאשכנז, דבר שמסביר ללא דוחק את הגימטריה. יש נמנעים מאכילת מאכלים שחורים.
ראו גם
תחילת שנה חדשה - על ראש השנה בתרבויות העולם
בראש השנה - שיר מאת נעמי שמר
מניין השנים בלוח העברי
לקריאה נוספת
ש"י עגנון, ימים נוראים, הוצאת שוקן, 1998, "ספר ראשון והוא ספר ראש השנה", עמודים טו-קלט.
הרב משה הררי, מקראי קודש - הלכות ראש השנה.
קישורים חיצוניים
ראש השנה: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
אוסף מקורות על ראש השנה, אתר ספריא
כתבות וסיפורים על טקסטים, שירים ומנהגים של ראש השנה, מתוך בלוג "הספרנים", הספרייה הלאומית
פרטים ומידע על ראש השנה באתר הספרייה הלאומית
פורטל ראש השנה - מאמרים, סיפורים, מתכונים ועוד, אתר בית חב"ד
שיעורים והרצאות בנושא ראש השנה, אתר הידברות
מאמרים אודות החג, דברי תורה ומתכונים, באתר כיפה
ראש השנה - הדף המיוחד באתר ישיבה
תכנים על ראש השנה באתר של סיון רהב-מאיר
בין ראש השנה הישראלי לראש השנה הבבלי, באתר ישיבת הר ברכה
הלכות ראש השנה
הלכות ראש השנה לרמב"ם - מבוארות ממפעל משנה תורה
הרב אליעזר מלמד, הלכות ראש השנה באתר פניני הלכה
הערות שוליים
*
קטגוריה:פרשת אמור
קטגוריה:חגי תשרי
קטגוריה:ראשי שנים ביהדות
| 2024-10-13T22:28:44
|
סוכות
|
250px|שמאל|ממוזער|יהודים מתפללים בחג הסוכות עם ארבעת המינים. ציור של ליאופולד פיליכובסקי, 1894
250px|ממוזער|חג הסוכות בציורו של שלום קובושווילי, 1938
סֻכּוֹת הוא חג מקראי הנחוג במשך שבעה ימים, בין ט"ו לכ"א בתשרי. יום החג הראשון הוא יום טוב ואחריו ששת ימי חול המועד. לסוכות מספר רב יחסית של מצוות ומנהגים ייחודיים: מצוות ישיבה בסוכה בכל ימי החג, נטילת ארבעת המינים, מצוות הקהל שהתקיימה בזמן בית המקדש בחג סוכות פעם בשבע שנים, ומנהגים לזכר מצוות שהתקיימו בבית המקדש כהלכה למשה מסיני.
סוכות נקרא גם חג האסיף והוא החג השלישי מבין שלוש הרגלים המופיעים בתורה (אחרי חג האביב וחג הקציר), שבהם היו בני ישראל עולים לרגל לירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים. סוכות הוא החג היחיד ביהדות שאין לו מאפייני אוכל משלו.
מייד עם סיום חג הסוכות, בכ"ב בתשרי, נחוג חג נוסף מדאורייתא בשם שמיני עצרת, ובמהלכו אינן חלות עוד מצוות חג הסוכות (הסוכה, נטילת לולב וכו'). בארץ ישראל חל במקביל ליום שמיני עצרת גם חג מדרבנן בשם שמחת תורה, שאף הוא נפרד משני החגים הקודמים. לאחר שמחת תורה, בכ"ג בתשרי ובחוץ לארץ בכ"ד בתשרי, מצוין יום אסרו חג.
שמות החג
החג נקרא בתורה בשם חג הַסֻּכֹּת, אולם בספרי הנביאים והכתובים ובלשון חז"ל הכינוי חג סתם משמעו חג הסוכות.
התורה משתמשת גם בכינוי חג האסיף, מפני שלקראת סוכות מסיימים לאסוף מהשדה את כל התוצרת החקלאית כך שהשדה יהיה מוכן לעונת הגשמים, מסיימים לדרוך את הענבים בגתות ומכניסים את היין לבקבוקים. חג האסיף נבדל מחג הקציר (שבועות), שבו קוצרים את החיטה. ככל הנראה התוצרת העיקרית שנאספה לקראת סוכות לא הייתה תבואה, שנאספה כבר בתחילת הקיץ, אלא פירות קיץ כמו תאנים וענבים (שבדרך כלל יובשו לדבלים וצימוקים). יש גם הטוענים כי הכוונה בכינוי "חג האסיף" לאיסוף הקש שנוצר מהתבואה שיובשה בשדה לאורך הקיץ, שאותו אוספים לכאורה בסוכות שכן אם יושאר עוד בשדות הוא עלול להתקלקל עקב הגשמים.
בסוכות היו מעלים לבית המקדש מעשר שני של ענבים ותאנים שנבצרו זה לא מכבר כפי שמוזכר במשנה: 'פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מעשר שני שלהן ויאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה'.
מקור החג
לפי המסורת
לחג הסוכות במקרא שני טעמים: מחד חג חקלאי החוגג את עונת האסיף, ומאידך אחד משלושת הרגלים המציינים את המאורע ההיסטורי של הושבת בני ישראל בסוכות בנדודיהם במדבר לאחר צאתם ממצרים. מועד החג נקבע לאמצע תשרי (החודש השביעי במקרא), בצאת שנה חקלאית אחת ותחילתה של שנה חקלאית חדשה. שני מאפיינים אלה מתוארים בספר ויקרא:
חכמי המשנה רבי אליעזר ורבי עקיבא נחלקו באשר לטיבן של סוכות אלו ובעקבותיהם גם הפרשנים: יש שהסבירו שהסוכות שבהן הושיב הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים היו סוכות של ממש (אבן עזרא, רשב"ם), והיו שטענו שהסוכות היו ענני הכבוד האלוהיים שהיו סוככים על ישראל במדבר (אונקלוס, רש"י, רמב"ן).
המקרא עצמו מציין כי ענן הצל על בני ישראל בעת נסיעתם מחניה לחניה "וענן ה' עליהם יומם, בנסעם מן המחנה",במדבר וכן מוזכר בתהילים על נדודי ישראל במדבר "פרש ענן למסך, ואש להאיר לילה",תהילים קה לט כך שיש מפרשים שבעת חניית ישראל ישבו בצל הסוכות, ובעת נסיעתם הענן הצל עליהם.
באשר למועד החג, טו' בתשרי, יש המציעים כי מועד זה נקבע בתורה עקב חזרתם של ענני הכבוד, לאחר עזיבתם את בני ישראל בעקבות חטא העגל ושבירת לוחות הברית שהתרחשו ביום יז' בתמוז. ביום הכיפורים, י' בתשרי, החטא נמחל, ולאחר מספר ימים - מועד חג הסוכות - גם ענני הכבוד חזרו (הרב ברוך רוזנבלום).
בספר החיצוני ספר היובלים נטען כי מקור החג הוא חגיגה בת שבעה ימים של אברהם אבינו על בשורת הולדת יצחק בנו. מתואר בספר שאברהם ישב בסוכתו, לקח לולב ופרי עץ הדר וסבב את המזבח בהלל והודיה לאלוהיו. ספר זה איננו מקובל במסורת היהדות האורתודוקסית ועם ישראל.
במחקר
יש חוקרים הסבורים כי מסורת הישיבה בסוכה בעת האסיף היא מסורת עתיקה אשר החלה עם התנחלותם של שבטי ישראל והפיכתם לחקלאים.
יש חוקרים הקושרים את החג לחגים קדומים יותר שהיו נהוגים בקרב קבוצות אוכלוסייה מקומיות, למשל, בכנען ובאוגרית. האזכור המוקדם ביותר של החג במקרא הוא כ"חג האסיף", אך פסוק זה לא מציין תאריך מדויק לחג או את מספר הימים שעליו להימשך, ויש חוקרים שהניחו שאין לו מועד קבוע, ושמועדו נקבע בכל שנה מחדש, לפי סיום האיסוף של היבולים. לוח השנה הכנעני הקדום, הידוע כלוח גזר, מציב את "חודש האסיף" בתור החודש הראשון של השנה. בממלכת אוגרית נהגו לחגוג את תחילת השנה החדשה בבניית סוכות מענפים על גגות המקדשים, ב-15 בחודש החלה חגיגה בת שבעה ימים בה הוקרבו קרבנות רבים. מספר חוקרים ציינו כי הפסוקים העוסקים בחג הסוכות בספר דברים ובספר ויקרא מצווים על חגיגות בבית המקדש ולא בכל רחבי הארץ, וכי בספר נחמיה נכתב כי בני העם לא הכירו את מנהג הישיבה בסוכה, וחגגו כך את סוכות לראשונה רק לאחר שעזרא הסופר הקריא בפניהם את התורה. חוקרים אלה משערים שהפסוק מ הוא תוספת מאוחרת. לפי חוקר המקרא יעקב מילגרום המעבר מחגיגת סוכות על גג המקדש לחגיגה בה כל העם יושבים בסוכות התרחש בגלות בבל, כאשר התפתח מנהג לבנות סוכה לכל משפחה במקום על גג המקדש שחרב. יש חוקרים אשר קישרו בין המספר הגדול במיוחד של קרבנות שיש להקריב בחג הסוכות, ובפרט המצווה על הקרבת 70 פרים, עם חג ה-זוּכְּרוּ אשר נחגג בערים מסופוטמיות קדומות כגון אֶמָר ומארי. בחג זה, שנחגג במשך שבעה ימים, החל מה-15 בחודש הראשון בשנה (שהתחילה בסתיו), הוקרבו מאות קרבנות, ביניהם 70 כבשים בני שנה כנגד 70 אלי העיר.
לדעת חוקרים אחרים, הישיבה בסוכה, סמוך למקום העבודה בשדה או בכרם, אפשרה לחקלאים לחסוך בזמן ההגעה אל השדה, להגן על תבואתם מגנבים או מבעלי חיים ולפקח על העבודה. הדים לכך שסוכה שימשה גם לעבודות חקלאיות ניתן למצוא בספר : . אולם דברים אלו עומדים בסתירה לכל טעמי המצווה האחרים.
אחד מספקות החוקרים לגבי מקור החג נובע מהעובדה שצורת המגורים האופיינית למדבר היא האוהל ולא הסוכה. פתרון אחד לבעיה הוא שכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", משמע שהזיכרון הוא לכך שהאל הושיב את ישראל בצורה ניסית בסוכות במדבר בו קשה להקים סוכות, בדומה למן ולסלע המים. פתרון אחר מציע הארכאולוג זאב משל הציע פתרון אפשרי לבעיה זו. הוא מציין כי הבדווים בדרום סיני תרים במשך רוב השנה אחר מרעה בשטחים ההרריים ונעדרים מנווי המדבר. רק בתקופת גדיד התמרים בסוף הקיץ נאספות כל המשפחות שרעו בנפרד אל נווה המדבר, ובמשך מספר שבועות שוקק המקום חיים. עץ התמר הוא מרכז החיים והעניין באותה תקופה וכל חלקיו מנוצלים, בין היתר גם לבניית סוכות למגורים בשבועות אלו. משל סבור כי זהו המקור לחג הסוכות. הוא מציין כי גם באל עריש שבצפון סיני קיים שימוש בסוכות, אלא ששם עיקר הפרנסה הוא גידול תמרים ולכן הבדואים צמודים למטעי התמרים במשך רוב השנה, ותופעת ההתכנסות לזמן קצר וההווי המיוחד הנלווה אליה כמעט ואינם מורגשים. יש הסוברים שמבני הנואמיס, שנמצאו בעין ח'ודרה שבמזרח סיני, הן סוכות של בני ישראל.
מצוות החג בימינו
ב מופיעות מצוות ארבעת המינים והישיבה בסוכות; ב מתוארים קורבנות המוספים של החג; ותיאור נוסף של מצוות החג מופיע ב. דיני החג מפורטים בדברי חז"ל בעיקר במסכת סוכה שבסדר מועד.
היום הראשון של סוכות הוא "יום טוב", יום שבו ציוותה התורה לשבות ואסרה עשיית כל מלאכה מלבד מלאכת אוכל נפש. יתר ימי החג הם חול המועד.
250px|ממוזער|נוסח ה"יהי רצון" על מצוות ישיבה בסוכה
ישיבה בסוכה
המצווה המרכזית בחג הסוכות היא ישיבה בסוכה, מקום מגורים ארעי, ושימוש בה ממש כפי שמשתמשים בבית, "תשבו כעין תדורו": לאכול, לשתות ולישון בסוכה כל שבעת ימי החג.
הסוכה אינה צריכה להבנות דווקא לשם החג וגם סוכה שדפנותיה משמשות כל השנה לצל כשרה, אך רק אם הסכך (גג הסוכה) הונח לכבוד החג. נהוג להתחיל את בניית הסוכה במוצאי יום כיפור כדי לקיים מצווה מיד לאחר התענית, אך אין מניעה לבנות את הסוכה בכל זמן מוקדם או מאוחר יותר. נוהגים לקשט ולייפות את הסוכה בקישוטים הנקראים בלשון חז"ל "נויי סוכה".
גודל הסוכה המינימלי הוא 7 על 7 טפחים (כ-68 ס"מ), וגובהה המינימלי הוא עשרה טפחים (כ-97 ס"מ). על הסכך להיות מהצומח, מנותק מהארץ, ומדבר שאינו מקבל טומאה. צריך לשבת בסוכה תחת הסכך ממש, ועל הסכך להיות תחת כיפת השמים, לכן סדין מתחת לסכך או תקרה מעליו חוצצים ופוסלים את הסוכה. ישנם דינים נוספים לגבי תהליך הבנייה, מספר הדפנות ועוד.
הישיבה בסוכה נעשית לזכר הסוכות שבהן ישבו בני ישראל במדבר לאחר צאתם ממצרים או ענני הכבוד שסוככו עליהם, כפי שנאמר בתורה:
.
לדעת הטור התורה ציוותה לחוג את חג הסוכות בחודש תשרי ולא בחודש ניסן מפני שגם בלי ציווי התורה הרבה אנשים יוצאים בניסן מהבית לשדה בגלל החום ובונים סוכות, ואז לא היה היכר שהסוכה היא זכר ליציאת מצרים ולא מפני שחם בבית.
יש שסברו כי הטעם לבניית סוכה הוא הבעת אמונה באל וקבלת מרותו, מכיוון שהאדם מתבקש לעזוב את ביתו החזק והמוגן דווקא לאחר שכבר אסף את תבואתו, ולהתגורר בחוץ במקום רעוע בעונת מעבר שבה מזג האוויר מתחיל להצטנן. על כן נקראת הסוכה "צילא דמהמנותא", כלומר "צל האמונה", מכיוון שהאדם שם מבטחו בהשגחת הקב"ה ולא באמצעים פיזיים שונים.
הוגי דעות כמו המהר"ל מפראג והרב קוק, ראו בסוכה סמל למלכות בית דוד ולממלכתיות ישראלית, שנמשלת לסוכה על פי הנאמר בעמוס () "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" ועל פי הנאמר בחז"ל "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת". המהר"ל סבר כי ממשלות אומות העולם נקראות "בתים" בשל חוזקן ויציבותן, ואילו מלכות ישראל נקראת "סוכה" מפני שהיא קלה להפלה אבל כוחה הוא מהשמים, בקדושתה ומוסריותה.
ארבעת המינים
ממוזער|250px|שגריר ארצות הברית בישראל, דן שפירו, וקונים נוספים, בוחנים בקפדנות את התוצרת בשוק ארבעת המינים לקראת החג, בכיכר רבין, בתל אביב, שנת 2011.
בחג הסוכות, מצווה ליטול את ארבעת המינים. נטילת ארבעת המינים, או נטילת לולב, כפי שהמצווה מכונה בלשון חז"ל, היא לקיחת ארבעה מיני צמחים: לולב (השדרה המרכזית של ענף הדקל), אתרוג (ממשפחת פירות ההדר), שלושה הדסים ושתי ערבות (ערבי נחל), ונענועם בכל יום מימי החג, חוץ מיום השבת. במקרא כתוב בפירוש רק לגבי הלולב ("כפות תמרים") והערבה ("ערבי נחל") ואילו לגבי האתרוג ("פרי עץ הדר") וההדס ("ענף עץ עבות") המקרא כותב באופן עמום, ומהות הפרי התפרשה על ידי חכמי התורה-שבעל-פה.
חז"ל למדו באמצעות דרשת הפסוק המצווה על מצוות ארבעת המינים, מספר קריטריונים הנדרשים מכל אחד מארבעת המינים על מנת שיהיה כשר לנטילה. חלק מהקריטריונים פוסלים את השימוש במין שאינו עונה על דרישותיהם, רק ביום הראשון של חג הסוכות, שאז מצוות נטילת ארבעת המינים נוהגת מן התורה בכל מקום (ולא רק במקדש), וחלקם פוסלים את השימוש בו אף בשאר ימי החג. חלקם נוגעים לגופם של ארבעת המינים (פסול 'הדר', 'חסר', שינוי צורה, ועוד), וחלקם נוגעים לאופן בו השיג אותם האדם (גזל ושאלה).
במדרש מוסבר שהם סמל לאנשים השונים בעם ישראל לפי תכונותיו של כל מין. הטעם מציין תורה, והריח - מעשים טובים. כך שהאתרוג, בעל הטעם והריח, מסמל אדם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, והערבה, חסרת הטעם וחסרת הריח, מסמלת אדם שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. ההדס בעל הריח וחסר הטעם מסמל את אלו שיש בהם מעשים טובים אך אין בהם תורה, והלולב שתמריו הם בעלי טעם, מסמל את אלו עם תורה, אך ללא מעשים טובים. יש שראו בארבעת המינים דמיון לאברי הגוף (עמוד שדרה, עיניים, פה ולב) שכולם נכנעים לאלוהים. יש שראו בהם כסמל לכלי מלחמה (לולב = חרב, אתרוג = אבן קלע), שנועדו להילחם כנגד הרע. אחת הסיבות שנוטלים אותם ביחד היא שהם משלימים אחד את השני, המעשים הטובים בהדס וידע התורה בלולב משלימים לאתרוג, והאתרוג אף הוא משלים את הערבה, זהו סמל לכך שחלקיו השונים של עם ישראל משלימים זה את זה.
נטילת ארבעת המינים ביום הראשון של החג מצוותה מן התורה בכל מקום, ובשאר הימים מצוותה מחוץ למקדש מדברי סופרים (חכמי המשנה) בלבד.
מצוות החג בבית המקדש
הקהל
בסוף ספר דברים מתואר כיצד סיים משה לכתוב ספר תורה, נתן אותו לכהנים ולזקנים, וציווה אותם לקרוא ממנו בפני כל עם ישראל בחג הסוכות מדי שבע שנים. מצווה זו נקראת "הקהל" מלשון הפסוק: חכמים קבעו כי מלך מזרע דוד יקרא פרשות מספר דברים במוצאי יום טוב של סוכות שבמוצאי שנת השמיטה. אף על פי שהמצווה אינה מתקיימת בימינו באופן רשמי, מאז קום מדינת ישראל מתקיים מעמד "זכר להקהל" שבו נשיא המדינה קורא את הפרשות בתור המנהיג הבכיר ביותר של עם ישראל בעת הזו.
ניסוך המים
250px|ממוזער|טקס ניסוך המים בתקופת בית המקדש, מקור חגיגות בית השואבה המודרניות.
מדי בוקר בחג הסוכות היו מקיימים בבית המקדש את מצוות ניסוך המים. המצווה אינה מפורשת בתורה, והדעה המקובלת היא שמקורה בהלכה למשה מסיני. מצווה זו הייתה מקור מחלוקת נרחב בין הפרושים לצדוקים, ולכן היא קיבלה פומביות וטקסיות רבה. עיקר המצווה היה מילוי מים ממעיין השילוח (גיחון), וניסוכם על אחת מקרנות מזבח העולה. יש המסבירים שטעמה של מצווה זו כדי לברך את גשמי השנה הקרבה. לחג הסוכות קשר הדוק למים, מאחר שבמשנה נאמר כמו כן, החל משמיני עצרת שחל יום למחרת סוכות, מתחילים להזכיר בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם".
מצוות ערבה
בבית המקדש היו מקיפים את מזבח העולה עם ענפי ערבה, תוך אמירת הושענות, בכל יום במהלך החג. את ענפי הערבה היו זוקפים מסביב למזבח. כמו מצוות ניסוך המים, על פי רוב הדעות, מצוות ערבה היא הלכה למשה מסיני. בימינו נותר זכר למצווה זו באמירת פיוטי הושענות והקפת התיבה בבית הכנסת עם ארבעת המינים בכל יום מימי החג, ובמנהג חיבוט ערבה המתקיים ביום האחרון של סוכות בלבד.
קורבנות המוספים
בחג הסוכות היו מקריבים בבית המקדש בכל יום קרבן מוסף שונה במקצת, כמפורט בספר במדבר (). קרבן המוסף היה מורכב ממספר הולך ופוחת של פרים, שני אילים (כבשים זכרים), ארבעה עשר כבשים ושעיר עיזים אחד. בכל יום מספר הפרים פחת באחד - ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים, ביום השני שנים עשר וכן הלאה. בסך הכל הוקרבו בחג שבעים פרים, מנהג שניתן להשוות למנהג הקרבת שבעים הקרבנות לשבעים האלים בחג הזֻכרֻ שבאמר (חג המגלה מאפייני קרבה נוספים לסוכות, כגון אורכו ותאריכו). זכר למשמעות המספר 70 ניתן למצוא בספרות חז"ל, המבארים שמניין פרי החג מרמז לשבעים אומות העולם – ואכן בספרות המקראית, אזכורים קדומים ל"בני אלים" שוכתבו (בהתאם לרעיון המונותאיסטי) כ"עמים".
כיוון שכל אחת מעשרים וארבע משמרות הכהונה רצתה להקריב פר, הנהיגו שכל משמרת שהקריבה פר לא תקריב פר למחרת (למעט ביום הראשון והשני בהם היו 25 פרים, ולכן המשמרת שהקריבה את הפר הראשון ביום הראשון הייתה מקריבה גם את הפר האחרון ביום השני).
מצוות ראייה ושמחה
כמו בכל אחד משלושת הרגלים, בחג הסוכות מצווה להיראות בבית המקדש ולשמוח בו. סוכות נחשב לחג שמח במיוחד, מכיוון שנאמר עליו בתורה במפורש . בלשון חז"ל המילה "חג" ללא פירוט נוסף מתייחסת לחג הסוכות.
בהיותו חג האסיף, הזמן שבו נאספת כל התבואה החקלאית לקראת תקופת החורף, מתאפיינת לרוב תקופת החג בשפע גשמי. אווירת החג מורכבת ממאפיינים חקלאיים רבים: לקיחת ארבעת המינים, היציאה מהבית והשהייה תחת סכך צמחי. יש הטוענים שאדם האוסף את פירות עמלו עלול להגיע לידי גבהות הלב, "וישמן ישורון ויבעט", ולכן כביכול מדגישה התורה את מצוות השמחה דווקא בסוכות. השמחה המתקיימת בבית המקדש מראה כביכול כי לא "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".
הרב קוק רואה בשמחת חג הסוכות יסוד מאזן כנגד הרצינות והעצבות העלולים להיות כרוכים בראש השנה ויום כיפור. הסבר נוסף לשמחה המיוחדת של סוכות הוא תחושת ההודיה שנוצרת לאור התיקון והסליחה שהתקבלו בראש השנה וביום כיפור.
מנהגי החג
אושפיזין
ממוזער|250px| נשיאי מדינת ישראל נוהגים לפתוח את שערי משכנם לאזרחי ישראל בחג הסוכות. המנהג נוסד על ידי יצחק בן-צבי, אשר נראה בתמונה כשהוא מקבל עולים חדשים כאורחים בחג הסוכות, יחד עם רעייתו רחל ינאית.|טקסט=
מנהג קבלי נפוץ הוא הזמנת אורחים סמליים, הנקראים אושפיזין ("אורחים" בארמית), לשבת בסוכה. בכל יום משבעת ימי החג מזמינים אורח אחד, לרוב לפי הסדר הבא: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. כל אורח מסמל את המידות המאפיינות אותו, שנכנסות יחד איתו באותו יום. כהרחבה למנהג זה, נהוג גם להזמין אנשים רבים ושונים ככל האפשר להתארח בסוכה - מכרים וזרים, עניים ועשירים, צדיקים ופושעים.
שמחת בית השואבה
בימי בית המקדש היו נוהגים לנסך מים על המזבח בכל ימי חג הסוכות, כהודאה ובקשה לירידת גשמים. טקס הניסוך המורכב והמפואר, שכלל את שאיבת המים מדי יום ממעיין השילוח והובלתו לבית המקדש, היה מלווה בחגיגה גדולה עם ריקודים וכלים מוזיקליים. בתלמוד מסופר ששמחת בית השואבה הייתה גדולה מאוד, עד כדי כך שנאמר: . בימינו נוהגים לקיים ערבי ניגון וריקוד בלילות של חג הסוכות, כזכר לשמחת בית השואבה המקורית.
הושענא רבה
250px|ממוזער|חיבוט ערבה מתקיים בהושענא רבה לזכר מצוות ערבה שהתקיימה במקדש בכל ימי החג.
יום החג האחרון, הקרוי הושענא רבה, נחשב על פי חלק מהדעות ליום האחרון בימים הנוראים, שבו ניתן עדיין לתקן את מה שנגזר על האדם בראש השנה ויום כיפור.
ביום זה נוהגים לחבוט ענפי ערבה בקרקע לזכר מצוות ערבה במקדש. יש המסבירים שבהושענא רבה מבקש האדם להראות את שפלותו ונפשו החבוטה כמו ענפי הערבה מול ריבונו של עולם. כמו כן, יש הנוהגים לקיים תיקון ליל הושענא רבה, בדומה לתיקון ליל שבועות, וללמוד תורה כל הלילה.
תפילות החג
כמו בכל החגים, בכל ימי חג הסוכות מתפללים תפילת מוסף, ואומרים הלל שלם. בתפילות ימי חול המועד ובברכת המזון מוסיפים יעלה ויבוא.
הושענות
250px|ממוזער|הקפות הושענא רבה בבית הכנסת החורבה
בימי בית המקדש נהגו לומר בכל ימי חג הסוכות תפילות הנקראות "הושענות" סביב מזבח העולה בעת קיום מצוות ערבה. התפילות נקראו "הושענות" בגלל הביטוי החוזר "הושע נא" שהופיע בהן.
בימינו נוהגים לומר פיוטי הושענות בבית הכנסת, תוך כדי הקפת הבימה עם ארבעת המינים. הבקשות בפיוטים אלו עוסקות בישועה בכלל ובירידת הגשמים והצלחת התבואה בשנה הקרובה בפרט. ביום האחרון של חול המועד נוהגים להרבות באמירת "הושענות", ועל כן נקרא יום זה "הושענא רבה".
בשבת לא נוטלים ארבעת המינים ולא מקיפים איתם את הבימה ובמקום פיוטי הושענות הרגילים אומרים פיוטי הושענות המותאמים לשבת.
פיוטים ושינויים בתפילה
יום החג הראשון
ביום הראשון של סוכות, כבכל יום טוב, מתפללים בכל התפילות תפילת שבע כאשר ברכת קדושת היום היא אתה בחרתנו. בנוסח אשכנז (המערבי והמזרחי כאחד), נאמרת המערבית "אוחזי בידם ארבעה מינים" מאת רבי יוסף טוב עלם.
אומרים יוצר "אַכְתִּיר זֵר תְּהִלָּה", אופן 'אאמיר אותך סלה', זולת 'אנא הושיעה נא'. לא ידוע בבירור מחברם, אך הם מיוחסים לרבי אלעזר הקליר. הקדושתא ליום א' של סוכות היא "אֻיַּמְתִּי בְּחִיל כִּפּוּר" של הקליר.
קריאת התורה היא ב"פרשת המועדות" שבפרשת אמור, ונוהגים לקרוא למפטיר את פרשת קרבן מוסף היום מפרשת פינחס. ההפטרה היא ב (ובנוסח רומניא סיימו ) המתאר את המלחמה שלעתיד לבוא, משום שנאמר בו שלעתיד לבוא כל הגויים יעלו לרגל לירושלים בחג הסוכות.
לאחר התפילה אומרים הלל שלם, תוך אחיזת ארבעת המינים ונענועם במהלך אמירת ההלל (כשחל בשבת, אומרים הלל בלי לולב). בנוסף, אומרים הושענות, שהן הקפת הבימה תוך אחיזת ארבעת המינים ואמירת פיוטים מיוחדים. יש האומרים הושענות מיד אחר ההלל, ויש האומרים אותם לאחר תפילת מוסף. בהושענות אומרים במנהג אשכנז המזרחי "למען אמתך", ובמנהג אשכנז המערבי אומרים "אערך שועי".
כאשר חל יום טוב ראשון של סוכות בשבת, יש האומרים מערבית כרגיל, יש שאין אומרים כלל, ויש האומרים מערבית של ליל שני. נוהגים לומר קדושתא "ארחץ בניקיון כפות" של הקליר (הקרובה של יו"ט שני בחו"ל). לא נוטלים ארבעת המינים ולא מקיפים איתם את הבימה, וברכת שהחיינו על ארבעת המינים נאמרת ביום השני של החג. אומרים בהושענות בשני מנהגי אשכנז "אֹם נצורה". לפי מנהג וורמייזא אומרים פיוטי קדושה במוסף. בשנה כזו, מוסיפים בקידוש ובתפילות אזכורות המיוחדות לשבת.
יום טוב שני של גלויות
ביום טוב שני בחו"ל, במנהג אשכנז המזרחי אומרים את המערבית 'ישמחו בחגיהם ידידים ונעימים' לר' יחיאל בן יצחק, ובמנהג אשכנז המערבי אומרים 'חג האסיף תקופת השנה' לר' אלעזר בר' שמשון. ביוצר אומרים בשני המנהגים 'אאמיץ לנורא ואיום', אופן 'אאמיר אותך סלה', זולת במנהג המערבי 'אנא הושיעה נא' (כדאתמול) ובמנהג המזרחי 'אנא תרב עליצותיך'. פיוטים אלו מיוחסים לרבי אלעזר הקליר. הקדושתא היא "ארחץ בניקיון כפות", ואם חל יום ראשון של סוכות בשבת שאמרו "ארחץ בניקיון כפות" אתמול, אומרים "אֻיַּמְתִּי בְּחִיל כִּפּוּר".
קוראים בתורה כמו יום הראשון ומפטירים אצל אשכנזים וספרדים ב (וכן נהגו בנוסח רומניא, אלא שסיימו ב ), אצל איטלקים עד , ואצל תימנים ב עד .
בהושענות, אומרים במנהג המזרחי "אבן שתייה", ובמנהג המערבי "אל למושעות"; אם אתמול היה שבת, אומרים "למען אמתך" ו"אערך שועי" (בהתאמה) כמו שעושים ברוב השנים ביום הראשון.
חול המועד
קריאת מגילת קהלת
250px|ממוזער|ספר קהלת, הנקרא באופן מסורתי בשבת של סוכות, לצד ציווי הישיבה בסוכה. קישוט לסוכה משנת 1775
מנהג בני אשכנז לקרוא את מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות על פי המנהג המובא באבודרהם ובמהרי"ל. לפי מנהג טרוייש המיוחס לרש"י, נהגו לקוראה בשמיני עצרת. כאשר סוכות חל בשבת ואין שבת חול המועד, קוראים אותה מחוץ לישראל בשמיני עצרת,ובארץ ישראל כיוון שחוגגים שמחת תורה באותו יום, מקדימים את קריאתה ליום טוב של סוכות.
יש הנוהגים לפי דעת הגר"א לקרוא אותה בציבור על ידי בעל קורא מתוך מגילה כשרה הכתובה על קלף ולברך על קריאתה שתי ברכות: "על מקרא מגילה" ו"שהחיינו". מנהג החסידים שכל אחד קורא את המגילה מתוך מחזור תפילה מודפס ואין מברכים על קריאתה. יש מי שפסק כי על מגילת קהלת אין לברך גם מתוך הקלף.
למנהג זה נתנו מספר טעמים:
מאחר ששלמה המלך קרא את המגילה בהקהל שחל בחג הסוכות.
משום שכתוב בה המרמז על שבעת ימי החג ושמיני עצרת.
משום שסוכות נקרא זמן שמחתנו, ובקהלת נאמר .
מפני שנאמר בה - פסוק הלועג להבלי שמחת העולם ומחזק את השמחה האמיתית שהיא שמחת התורה.
היות ששלמה המלך חנך את בית המקדש הראשון בימים אלו, כמובא ב, בשבעת ימי חנוכת המקדש ושבעת ימי סוכות.
סוכות בתולדות ישראל
ירבעם בן נבט
ב, מסופר על נסיונותיו של ירבעם בן נבט, מלך ישראל, ליצור חיץ ברור וממשי בין ממלכתו, ממלכת ישראל ובין ממלכת יהודה, ולכונן את שלטונו. אחד מצעדיו הבולטים הוא דחייתו של חג הסוכות בחודש, וחגיגתו בט"ו בחשוון, במקום בט"ו בתשרי. אחד ההסברים המוצעים לכך הוא העובדה כי בממלכת ישראל, הצפונית לממלכת יהודה, האקלים קר יותר ולתבואה לוקח זמן רב יותר כדי להבשיל.
גילוי החג בידי יושבי הארץ בימי נחמיה
מקור חשוב נוסף בתנ"ך לחג הסוכות הוא ב, שם מתואר תהליך לימוד עזרא הסופר את יושבי הארץ היהודים את חוקי התורה, כמאה שנה לאחר שובם מגלות בבל, מייד לאחר בניית חומות ירושלים לאחר עליית עזרא. בתיאור בספר נחמיה נזכרים מארבעת המינים רק הלולב וההדס, אך לא האתרוג והערבה. כמו כן נאמר בפרק שהחג לא נחוג באותו האופן מימי יהושע בן נון ועד אותה תקופה (תחילת תקופת בית שני).
חנוכה
בספר מקבים ב' מסופר על קביעת חג החנוכה כי בנוסף לטיהור המקדש, באותם ימים זכו גם לחגוג את חג הסוכות באיחור כהשלמה לחג הסוכות אותו לא זכו היהודים לקיים באותה שנה:
לעתיד לבוא
בהפטרה של יום החג הראשון קוראים בספר זכריה את החזון שבו מתאר זכריה מלחמה עתידית על ירושלים, שלאחריה יחוגו כל העמים את חג הסוכות. יש הטוענים כי החג נושא פן אוניברסלי, הבא לידי ביטוי בהקרבת שבעים פרים בבית המקדש כנגד שבעים אומות העולם.
סוכות אצל השומרונים
שמאל|ממוזער|250px|סוכה לדוגמה במוזיאון העדה השומרונית
השומרונים חוגגים את חג הסוכות במשך שבעה ימים ככתוב בתורה. את הסוכות בונים השומרונים בביתם. בעבר היו השומרונים בונים את הסוכה תחת כיפת השמים, אך בשל מעשים של חילול הסוכה מצד שכניהם הערבים בדרכים כאלו או אחרות, החליטו השומרונים כי עדיף לבנותה בתוך הבית.
הסכך בסוכה השומרונית עשוי מפירות "הדר" - שפירושו אצל השומרונים פירות עם הדר ויופי. הם נוהגים לצאת לפני סוכות לפרדסים ולמטעים ובוחרים פירות יפים ומושלמים. במרכז הסכך אתרוג גדול (בימינו בדרך כלל מזן תימני בשל גודלו) והוא מסודר בצורה ייחודית.
מצוות הסוכה אצל השומרונים משולבת עם מצוות ארבעת המינים וכך בסוכה ניתן למצוא את ארבעת המינים, בין השאר - פירות הדורים, ענפי עץ תמר (ראו בתמונה מעל הסכך), ענפי ער אציל ריחניים.
בזמן החג, השומרונים נוהגים להתארח איש אצל רעהו ודלתם פתוחה לכל מאן דבעי.
ביום הראשון של סוכות נערכת תפילה על פסגת הר גריזים ובה משתתפים כל בני הקהילה.
ראו גם
מסכת סוכה
סהרנה - חג העדה הכורדית במדינת ישראל
לקריאה נוספת
הרב ישראל דנדרוביץ, מן החג ועד החנוכה - הקשר בין חג החנוכה לחג הסוכות, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כה - כסלו תשס"ט, עמודים: סא-פד
דניאל גולדשמידט, הערות לחג הסוכות, בתוך מחקרי תפילה ופיוט, עמ' 390–394 ועל קריאת החג, שם עמ' 395–398
הרב יעקב נגן, חג הסוכות במחשבת חז"ל: ניתוח של מוטיבים בהלכות חג הסוכות בספרות התלמודית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2003
קישורים חיצוניים
ממוזער|250px|קטעי וידאו לסוכות מארכיון חברת החדשות: בניית סוכה ושוק ארבעת המינים
סוכות, באתר דעת
לקט שירים ופיוטים לסוכות, באתר הספרייה הלאומית
פרטים ומידע על סוכות, באתר הספרייה הלאומית
כתבות וסיפורים על חג הסוכות, שיריו ומנהגיו, מתוך בלוג "הספרנים", הספרייה הלאומית
סוכות ושמחת תורה: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
חג סוכות, בפודקאסט "עושים תנ"ך", באירוח חוקר המקרא, הדוקטור שחר ענבר
סוכות, באתר בית חב"ד
סוכות, במאגר המרכז לתכנון לימודים
הלכות חג הסוכות מהספר פניני הלכה, אליעזר מלמד
דליה מרקס, סוכות - יצאנו, מיד נחזור
עלייה לרגל לירושלים בסוכות, 1945, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
סוכות, באתר הסוכנות היהודית
הערות שוליים
*
קטגוריה:חגי תשרי
קטגוריה:פרשת אמור
| 2024-10-19T12:31:36
|
מלחמת סיני
|
מלחמת סיני (ידועה בישראל גם בשם "מבצע קדש", בערבית ידועה בשם "התוקפנות המשולשת" - العُدْوَان الثُلَاثِيّ, בצרפתית: Crise du canal de Suez - "משבר תעלת סואץ" וכן המלחמה הערבית-הישראלית השנייה) הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת מחד לבין מצרים מאידך, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). במהלך המלחמה פלש צה"ל לחצי האי סיני וכבש אותו, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות, ופגע בצבא המצרי. לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שכבשה, בעיקר כתוצאה מלחץ מארצות הברית, במהלך שהושלם בתחילת מרץ 1957. במקביל למערכה הישראלית ניהלו הממלכה המאוחדת וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם "מבצע מוסקטר".
הממלכה המאוחדת וצרפת יזמו את המלחמה לאחר הלאמת חברת תעלת סואץ על ידי מצרים, במטרה להשתלט עליה מחדש. ישראל הצטרפה אליהן בשל לחץ מצידן וכן בשל חסימת מצרי טיראן בפניה על ידי המצרים, ובשל פעילות הפדאיון. בסופו של דבר, זכתה ישראל בהישגים צבאיים משמעותיים. עם זאת, הממלכה המאוחדת וצרפת נכשלו בניסיונן להשתלט על תעלת סואץ, בשל לחץ מדיני כבד שמנע מהן להשלים את מבצע מוסקטר.
ההשראה לשם "מבצע קדש" היא ביישוב הקדום קדש ברנע, שהיה עיר מקראית בגבולה הדרומי של ארץ ישראל (על גבול סיני), שממנה שלח משה, על פי המסופר בספר במדבר, את שנים עשר המרגלים לתור את ארץ כנען.
הרקע לפרוץ המלחמה
מלחמת העצמאות של ישראל הסתיימה בהסכמי שביתת נשק עם המדינות שתקפו אותה ב-1948, ולא בהסכמי שלום. ניסוחם המעורפל של הסכמים אלו, ואי הבהירות בנוגע ל"אזורים המפורזים" (אזורים שלא היו בגבול מצרים, וכן עוג'ה אל-חפיר שנכבשה במבצע הר געש), הביאו להחרפה ביחסי ישראל עם מדינות ערב: מסיום מלחמת העצמאות עד מבצע סיני נפגעו כ-1,300 אזרחים ישראלים על ידי מסתננים וחוליות טרור, שהסתננו בעיקר מרצועת עזה ומממלכת ירדן. באוגוסט 1955 הפעילו המצרים חוליות "פדאיון", שהיו יחידות פשיטה וטרור ערביות קטנות, לשם ביצוע מעשי רצח וחבלה בתחומי ישראל. ישראל הגיבה מדי פעם בפעולות גמול בהיקף הולך וגובר, והקימה לשם כך את יחידה 101. היחידה התקיימה כגוף עצמאי רק כ-5 חודשים, אך הספיקה לבצע מבצעים רבים, דוגמת מבצע כפפות משי, וכולל פעולות נגד מטרות אזרחיות (שהידועה בהן היא פעולת קיביה).
בנוסף להידרדרות בביטחון האישי, בעיקר באזורי הספר, היה בישראל חשש כבד מפני התחדשות המלחמה בין המדינה הצעירה והענייה לבין מדינות ערב, שהתקשו להשלים עם תבוסתן במלחמת 1948.
בספטמבר 1955 חתמה מצרים על עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית עם צ'כוסלובקיה (בהשראת ברית המועצות). עסקה זו, אף שתוארה כמסחרית בלבד, כללה כמויות גדולות של נשק חדיש, הצביעה על כוונת תוקפנות כלפי ישראל, ושינתה במובהק את מאזן הכוחות במזרח התיכון. בעקבותיה חשה מצרים חזקה יותר מבחינה צבאית, והמשיכה את התעצמותה ברכישה של כוחות שריון, ים ואוויר. ב-24 באוקטובר 1956, כשבועיים לאחר מבצע שומרון - פעולת גמול נרחבת בקלקיליה, הוקם פיקוד צבאי ערבי משותף (מצרי-ירדני-סורי).
260px|ממוזער|מהדורת חדשות באנגלית על הלאמת התעלה
ב-18 ביולי 1956 נסוגו כוחות הצבא הבריטיים מתעלת סואץ בהתאם לסיכום עם המצרים. ההתעצמות הצבאית והגיבוי מירדן ומסוריה וכן הצורך לממן את בניית סכר אסואן, הביאו את מצרים בראשות גמאל עבד אל נאצר, להכריז ב-26 ביולי 1956 על הלאמת חברת תעלת סואץ. חברה זו הייתה בשליטתן של הממלכה המאוחדת וצרפת, שלא היו מוכנות לוותר על נכס בעל משמעות כלכלית רבה כל כך. מבחינת ישראל, מטרות המלחמה היו בעיקר השמדת בסיסי הפדאיון ופתיחת מצרי טיראן, שנסגרו על ידי מצרים בפני כלי שיט ישראליים והביאו לשיתוקו המוחלט של נמל אילת.
ההיסטוריון נתנאל לורך בספרו "בצבת מעצמות", טוען כי למרות כל האמור לעיל, ישראל נדחפה על ידי צרפת למלחמה בניגוד לרצונה. לטענתו, המסמכים שמקורם בארכיונים של ממשלות צרפת, הממלכה המאוחדת וישראל, מראים כי הצרפתים ביקשו מישראל להתחיל בעימות, כדי שתהיה לבריטים ולצרפתים עילה לכבוש את סביבות התעלה. כך ניסו צרפת והממלכה המאוחדת לחייב את מצרים לשמור על מעמדה הבינלאומי של התעלה. על פי טענה זו, ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, ביקש להימנע מכניסה למלחמה, אך כיוון שישראל הייתה תלויה באותם ימים בסיוע של צרפת - לא נותרה בידיו ברירה. זאת, על אף שידע שמעמדה הבינלאומי של ישראל, ובמיוחד במסגרת האומות המאוחדות - ייפגע.
שאול ברטל, בספרו "הפלסטינים מהנכבה לפדאיון, 1949–1956", טוען שהמלחמה, לפחות בכל האמור באשר לרצועת עזה ולמבואות סיני, הייתה בלתי נמנעת. זאת בשל פעילות ה"פדאיון" שהלכה והתגברה, לא רק מרצועת עזה, אלא גם מירדן ומסוריה. ספרו של ברטל, המתבסס על דו"חות מודיעין ומקורות ערביים, טוען כי למעשה מלחמת סיני מהווה הסלמה של פעולות הגמול. לאחר המלחמה, הרבו גורמים ישראליים רשמיים, כולל משה דיין עצמו, לציין כי אחת הסיבות המרכזיות שהניעה אותם לצאת למלחמת סיני הייתה הרצון לשים קץ לפעולות ה"פדאיון".
ערב המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|תותחי החוף שהוצבו בראס נצרני וחסמו את מצרי טיראן לשייט ישראלי - במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל
מאז מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952, לא בוצעו שינויים ביחסים החברתיים בתוך צבא מצרים, אף על פי שהמשטר החדש ראה בכך את אחת ממטרותיו המוצהרות הראשונות. דרג הפיקוד הגבוה עדיין יצא נשכר מהפער החברתי בצבא, כפי שהיה בעת המשטר המלוכני (ראו היסטוריה מודרנית של מצרים). הדרגים הנמוכים יותר חיקו את מפקדיהם, וכך המשיך הצבא לסבול מאותו חוסר יעילות שהיה מנת חלקו במהלך מלחמת העצמאות. בעיה נוספת הייתה מחסור בידע שנדרש להפעלה יעילה של כלי הנשק שנרכשו על ידם משבע מדינות שונות.
מצרים פיזרה את מאמציה הצבאיים והפוליטיים בשלוש חזיתות שונות:
הפעלת ה"פדאיון" בקנה מידה נרחב יותר בשטח ישראל.
הזרמת כוחות צבא רבים לחצי האי סיני, ובניית בסיסים לקראת התקפה על ישראל.
אף על פי שיש ספק אם הייתה יכולה מצרים להתמודד מול התקפה בריטית-צרפתית, היא בכל זאת החזירה כוחות רבים מסיני (שכללו מספר עוצבות שריון) אל אזור התעלה, כדי להדוף את ההתקפה הצפויה.
מצב זה של חולשה זמנית הקנה לישראל יתרון ברור, והוביל למסקנה כי יש ליישם פעולת מנע, בטרם תושלמנה הכנות הצבא המצרי במלואן. בצה"ל חלו שינויים רבים מאז המלחמה האחרונה: הוקם מערך המילואים, יחד עם אפשרות גיוס כלי רכב וציוד מכני כבד מהמגזר האזרחי. הושלם תהליך של קליטת חימוש חדיש (לרבות טנקים), והחלה להיבנות תורת לחימה יסודית ואחידה, אם כי יש ספק אם היא הבשילה עד מועד המלחמה.
הרקע הבינלאומי
בארצות הברית עמדו להתקיים בנובמבר 1956 בחירות לנשיאות. הנשיא המכהן, דווייט אייזנהאואר, שאף להיבחר לכהונה שנייה, ולכן ממשלו לא היה פנוי דיו לעסוק בבעיות המזרח התיכון.
באוקטובר פלש צבא ברית המועצות להונגריה כדי לדכא את המרד ההונגרי, ועל כן נראה היה שההנהגה הסובייטית עסוקה מדי מכדי להקדיש תשומת לב רבה למלחמה בסיני.
עם זאת, בגלל האינטרס שהיה לארצות הברית באספקת הנפט מארצות ערב, הממשל הרפובליקני נטה יותר לצד מדינות ערב, שחלקן היו ספקיות של דלק. בנוסף לכך, רצו המעצמות הגדולות לדחוק את רגליהן של הממלכה המאוחדת ושל צרפת. כך נוצרה קואליציה נדירה של ברית המועצות וארצות הברית נגד יוזמות המלחמה.
הממלכה המאוחדת, אף שנפגעה כלכלית מהלאמת תעלת סואץ בידי המצרים, הייתה פחות נלהבת לצאת למערכה מאשר צרפת. זאת בין היתר משום שהבריטים היו מחויבים בהסכם הגנה עם ממלכת ירדן. זו כנראה אחת הסיבות שבן-גוריון חשש שמא הממלכה המאוחדת לא תעמוד בהסכם. מן הצד השני, הבריטים שאפו להפיל את משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שלדעתם איים על מעמדם בירדן ובעיראק.
עבד אל נאצר אף היווה איום על מדיניותה הקולוניאלית של צרפת, בכך שתמך במורדים באלג'יריה. על כן צרפת התקרבה לישראל, כדי שזו תהווה משקל נגד ותחליש את מצרים, ובכך תסייע בעקיפין בדיכוי המרידות בצפון אפריקה. חשיבות השליטה בתעלת סואץ הייתה משנית בעבור צרפת, בהשוואה לממלכה המאוחדת, מאחר שהיו לה מקורות נפט אחרים.
על רקע המשבר במזרח התיכון, והתעוררות האהדה לישראל בממשל הצרפתי, הצליח הממסד הביטחוני בישראל לקבל מצרפת התחייבות להספקת כור גרעיני, שהוקם בשנים הבאות בדימונה.
אספקת נשק מצרפת לישראל
ב-1955 יצאה לפועל עסקת נשק צ'כוסלובקית-מצרית, במסגרתה סופקו למצרים מאות מטוסי קרב וטנקים חדישים, וציוד לחימה רב אחר. בעקבות כך חתמה ישראל עם צרפת על עסקה גדולה להספקת נשק כבד ומטוסים. המבצע החשאי להבאת הנשק לישראל במטוסי תובלה נקרא "מבצע יונה", על שם יונה הנביא המקראי שנבלע על ידי דג גדול ונפלט מבטנו.
העסקה כללה 61 מטוסי מיסטר מדגם 4A, כ-66 טנקים מדגם סופר שרמן, כ-100 טנקים קלים AMX-13 (שכפי שעתיד להתברר, תחמושתם לא הייתה מסוגלת לחדור את שריון הטנקים המצריים, למעט בנקודות תורפה מעטות; אולם בלחימת שריון נגד שריון, לא ניתן לכוון במדויק את מקום הפגיעה בטנק), כלי רק"מ נוספים ותחמושת.
על אף חשאיות המבצע והרגישות המודיעינית של פרטי העסקה, לא התאפק בן-גוריון מלרמוז עליה ב-15 באוקטובר 1956 מעל בימת הכנסת. ראש הממשלה קרא שיר מאת נתן אלתרמן, שבו תיאר את הפריקה הלילית של הנשק בנמל הקישון, בה נכח המשורר-הפובליציסט. בסיום קריאת השיר, אמר בן-גוריון: "עד כאן דברי המשורר. בפרוזה הדלה שלי אומר רק, כי חל שינוי ניכר לטובה ביכולתו של צה"ל".
בעקבות המבצע היה צורך לבצע התאמות ושינויים בתורת הלחימה של צה"ל, כדי לנצל את יתרונותיו של הנשק החדיש. בספטמבר 1956 החלו דיונים על שינויים במבנה היחידות ובתורת הלחימה, אולם הם טרם הבשילו להחלטות ארגוניות.
ועידת סוור
בין 22 ל-24 באוקטובר 1956 כינסו הצרפתים מושב משולש וחשאי כדי לדון, יחד עם עמיתיהם, ביוזמה הצבאית נגד מצרים. המפגש נקבע בפרוור ליד פריז בשם סוור (Sèvres). מישראל הגיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון מלווה ברמטכ"ל, משה דיין, ראש לשכתו מרדכי בר און, ראש אגף המבצעים, מאיר עמית, ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. הנציגים הבריטים היו שר החוץ סלווין לויד, ותת-מזכיר המדינה הקבוע, הממונה על השירותים החשאיים, סר פטריק דין. בצד הצרפתי השתתפו ראש ממשלת צרפת גי מולה, שר החוץ כריסטיאן פינו, שר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי והרמטכ"ל מוריס שאל.
בפני משתתפי הוועידה עמדו מספר מכשולים בדרך לפעולה המשותפת. העיקריים שבהם היו:
הבריטים והצרפתים דרשו שישראל תפתח במלחמה, ורק לאחר יממה הן תצטרפנה. בן-גוריון סירב לכך בתוקף, ואף איים לעזוב את הוועידה בגלל כך. הוא חשש כנראה מהאפשרות שהמעצמות לא תקיימנה את חלקן, וישראל תישאר לבדה במערכה וגם בזירה הדיפלומטית הבינלאומית. הצדדים הסכימו להצעת פשרה של הרמטכ"ל הצרפתי, שלפיה ישראל תפתח במבצע מוגבל שייראה כפעולת גמול, ובעקבותיו תצגנה המעצמות אולטימטום לשני הצדדים, שהפרתו לכאורה תיתן להן עילה לתקוף את מצרים.
דרישת בן-גוריון לספק לישראל כיסוי אווירי של שתי המעצמות והשמדת חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע על ידי מקבילו - חיל האוויר הבריטי. ראש ממשלת ישראל חשש ממתקפה אווירית על ערי ישראל, בעוד צה"ל תוקף בתעלת סואץ. לכן הוא דרש לקבל התחייבות בכתב מראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, כי חיל האוויר המלכותי יפעל במטרה להרוס כליל את הכוח האווירי המצרי.
הבריטים לא רצו לחתום על כל מסמך אשר יקשור אותם ל"קנוניה" נגד מדינה אחרת. בפרט, הם ביקשו שלא לפעול נגד ירדן אם זו תצטרף למלחמה, בגלל הסכם ההגנה ביניהן. אך בסופו של דבר נכנעו.
לאחר התפשרויות מצד כל המשתתפים בוועידה המשולשת, הגיעו הצדדים להסכמה, וחתמו על פרוטוקול הוועידה. בנוסף לכך, בסיכום הפגישה נרשמו ההתחייבויות של המעצמות כלפי ישראל, שהעיקריות שבהן היו:
ב-28 באוקטובר, ערב המבצע, תציב צרפת שלוש סיירות נגד-מטוסים ליד הערים תל אביב וחיפה, אליהן יתווספו שתי טייסות של מטוסי יירוט צרפתיים בבסיסי חיל האוויר הישראלי. הכוח הזה אכן עתיד להשתתף באופן פעיל בהגנתה של ישראל ב-29 וב-30 באוקטובר.
ב-29 באוקטובר אחר הצהריים יצנח כוח ישראלי בקרבת התעלה. זו תהיה פעולת פרובוקציה, שתהווה עילה בשביל הממלכה המאוחדת וצרפת להגיש אולטימטום למצרים ולישראל, בתביעה לפינוי מיידי של כל הכוחות הצבאיים מרצועה ברוחב של כעשרים קילומטר משני צדי תעלת סואץ, להבטחת שלום השיט הבינלאומי בתעלה. ישראל תקבל את האולטימטום, כביכול, ותהיה מוכנה לפנות את הכוח שהוצנח.
בהנחה שמצרים תסרב לדרישה, הממלכה המאוחדת וצרפת תפתחנה במלחמה עם מצרים, עם שחר 30 באוקטובר. שתי המעצמות תתקופנה תחילה את חיל האוויר המצרי במטרה להשמידו, ולאחר שיושג יעד זה, יוכלו הכוחות הצרפתים שהגנו על שמי ישראל, לעזוב במהלך אותו היום.
שתי המעצמות התחייבו, כי ההסדרים שלאחר המלחמה יבטיחו תנועה חופשית של כלי שיט ישראלים במצרי טיראן, וזאת ללא תלות בתוצאות המדיניות של המלחמה, וכן שרצועת עזה לא תוכל עוד לשמש בסיס לפעולות טרור נגד ישראל.
כתוצאת לוואי של הוועידה, התקבלו הסכמות עם ממשלת צרפת, שהובילו להסכם להספקת כור גרעיני לישראל, שנחתם באוקטובר 1957.
מטרות המלחמה מצידה של ישראל
מטרות המערכה, כפי שהוגדרו לצה"ל, היו:
השמדה של בסיסי ה"פדאיון" ברצועת עזה ועל גבול סיני.
מניעת התקפה מצרית, לפחות בטווח הקצר, על ידי הריסת המערך הלוגיסטי המצרי ושדות התעופה בסיני.
פתיחת מפרץ אילת לשיט ישראלי.
לישראל יוחסו גם שורה של מטרות מדיניות, ובהן:
הפלת משטרו של גמאל עבד אל נאצר.
השגת הסכם שלום עם מצרים.
פתיחת תעלת סואץ לשיט ישראלי.
לפי ההיסטוריון ד"ר יגיל הנקין, התנהלותה של ישראל במבצע קדש הייתה חלק מ"האסטרטגיה הלאומית" שלה שכללה השגת תמיכה (במובחן מ"חסות") של מעצמה.
לפי ההיסטוריון תום שגב בן-גוריון ראה בכיבוש סיני על ידי צה"ל ממלכת ישראל השלישי. בנאום בכנסת בתום הלחימה בן-גוריון ציין כי כיבוש סיני קירב את ישראל אל מקום קבלת התורה.
תוכנית המלחמה
בהתאם למוסכם בוועידת סוור, אמור היה צה"ל ליזום פעולת-דמה צבאית בסיני, שתהווה עילה למעצמות להגיש את האולטימטום לשני הצדדים (כביכול - ולמעשה למצרים בלבד), להפסיק את האש ולסגת מאזור התעלה, כדי לאפשר את פתיחתה. בעקבות הסירוב הצפוי של מצרים, אמורות היו המעצמות לתקוף את מצרים, וצה"ל אמור היה להשתלט על כל חצי האי סיני.
הפעולה שנבחרה לפתוח את המערכה הייתה הצנחה של גדוד מחטיבת הצנחנים במעבר המיתלה. בהמשך, התוכנית הייתה ששאר החטיבה תחבור אל הכוח הזה בתנועה יבשתית, ותגיע אל מפרץ סואץ. תוכנית זו היוותה שינוי משמעותי לעומת התוכנית המקורית (שכונתה "קדש 1" והוצגה ב-5 באוקטובר), שבה יועדו לחטיבת הצנחנים שני יעדים מרכזיים: אל עריש ומצרי טיראן. לימים, אמר ראש לשכתו של הרמטכ"ל, מרדכי בר און: "הצנחנים בוזבזו במלחמה זו. הם הוטלו במקום לא חשוב מבחינה צבאית, שהעניק, אולי, יתרון קטן בכיבוש גדת הסואץ."
כוחות חי"ר נוספים בסיוע יחידות שריון מסופחות אליהן יועדו לפרוץ בצירים הבאים: מתחם אבו עגילה לכיוון העיר אל עריש בצפון סיני, בציר שנראה היה לרמטכ"ל דיין כציר הלחימה העיקרי; לאורך מפרץ אילת ועד לשארם א-שייח' כדי להשתלט על מצרי טיראן; כיבוש מרחב קוסיימה השולט על הציר המרכזי לעבר התעלה; כיבוש רפיח ורצועת עזה; והתייצבות בראשי הצירים במרחק של כ-15 קילומטר מהתעלה, כדי לאפשר למעצמות לבצע את חלקן ולפתוח את התעלה לשיט.
כבר בהצגת התוכנית למלחמה התגלעה מחלוקת קשה בין הרמטכ"ל דיין, לבין מפקד פיקוד הדרום והאחראי העיקרי להוציא את התוכנית לפועל, אל"ם אסף שמחוני. שמחוני טען, שהתקווה שהמצרים יאמינו שמדובר בפעולת גמול גדולה היא תקוות שווא. לדעתו, בגלל חסרונו של צה"ל בכוחות ובמשאבים, היה הכרח להטיל למערכה בשלב מוקדם את מלוא הכוחות הקיימים, כדי להשיג הכרעה מהירה ולמזער סיכונים ואבדות. התוכנית שבוצעה לבסוף (בשינויים שהוצרכו מהתפתחות המלחמה בפועל), שכינויה היה "קדש 2", כללה השהיה של הפעלת הכוחות העיקריים שבין 36 ל-48 שעות מזמן פתיחת המלחמה. בכך, לטענתו של שמחוני, ויתר המטכ"ל על גורם ההפתעה, חשף את הכוחות הלוחמים לסיכון מיותר, וסיכן את הצלחת המלחמה כולה.
"פעולת גמול" או מלחמה כוללת
בבסיס התפישה של הפעלת כוחות צה"ל במלחמה, עמדה מחלוקת בין שתי גישות סותרות. הגישה המוגבלת, שיוצגה על ידי הרמטכ"ל משה דיין, גרסה שיש להימנע ממהלכים גדולים בשלב הפתיחה, כדי להטעות את האויב ולגרום לו להתגונן בהיקף מוגבל. רק לאחר פתיחת מבצע מוסקטר, הוא המבצע של המעצמות להשתלטות על תעלת סואץ, אמור היה צה"ל לתקוף בכוח מלא ולהשתלט על סיני. יש הגורסים שבבסיסה של תפישה זאת עמד חוסר אמון של דיין בכוחו של הצבא שעליו פיקד. לעומתם, יש הטוענים שהיה זה בן-גוריון שחשש מיכולתו המוגבלת של צה"ל, ועל כן הכתיב את מהלך הפתיחה המוגבל, כדי להמתין עד להצטרפותן של הממלכה המאוחדת וצרפת למערכה. נראה שהגישה המוגבלת השתלבה עם התפיסה של צה"ל בראשיתו, של הפעלת כוחות שריון כנספחים וכמסייעים בלבד ליחידות החי"ר, שנתפסו ככוח העיקרי והמכריע של הצבא. לעומתה, הגישה הכוללנית גרסה שיש להביא את מירב הכוח לידי ביטוי מיד בפתיחה, וזאת כדי לנצל את יתרונו של צה"ל בניידות, בתעוזה ובמהלכים מהירים. בהתאם, ביטאה גישה זו את תפיסת השריון כ"אגרוף הברזל", בכך שיתרונו של השריון הוא בכוח האש הגדול ובתמרוני תנועה מהירים, ובלחימה כיחידות שלמות ובלתי מפוצלות (הידועות בצה"ל כ"אורגניות"). במסגרת תפיסה זו, נועדו יחידות השריון להבקיע ולפרוץ במהירות את קווי האויב, וזאת מבלי לטהר אותם כליל, ולהביא להכרעה מהירה ולהתמוטטות של האויב, תוך שימוש גם באפקט המורלי של ההלם, וזאת במקום להתקוטט על כל כוח קטן בקרבות איטיים תוך איבוד התנופה. הגישה השנייה יוצגה בצה"ל על ידי מפקד פיקוד הדרום, אל"ם אסף שמחוני, וכן על ידי מפקד גייסות השריון חיים לסקוב וסגנו מאיר זורע, שלמדו את לקחי קרבות השריון של מלחמת העולם השנייה, ובעיקר את השימוש המוחץ שעשה בו הצבא הגרמני כנגד הדוקטרינה הישנה. הרמטכ"ל דיין לא היה חסיד של הגישה הזאת, כנראה מפני שהיה שבוי עדיין בתפיסה שמשלה במלחמת 1948, של החי"ר ככוח המערכה העיקרי.
תוכניתו של הרמטכ"ל משה דיין הייתה, שמהלכי הפתיחה של המלחמה ייראו למצרים כ"פעולת גמול" גדולה, ולא כמלחמה כוללת; וזאת כאמור מתוך חששו של דיין להטיל על צה"ל הצעיר עול של מלחמה כוללת ללא סיוע המעצמות. על כן פקודתו לכוחות הלוחמים הייתה להימנע ממעבר לשלב המתקדם בטרם עת, והוא נימק זאת ב"אילוצים מדיניים", מפאת חוסר רצונו לחשוף את הסיבה האמיתית. עקב כך, הוטלו יחידות צה"ל למלחמה ללא הכנה מספקת, מבלי שניתן להן להביא את מלוא יתרונן בפתיחה, וחלקן אף מבלי שאומנו די הצורך.
פעולות הסחה
בתחילת חודש אוקטובר אירעו תקריות אלימות בגבול עם ירדן, שבתגובה להם יצא צה"ל למבצע שומרון בקלקיליה. הפעולה הסתבכה, כוח החסימה כותר ונזקק לחילוץ, ובסיומה נמנו לצה"ל 18 הרוגים ופצועים רבים. אך מעבר למטרה הטקטית, הייתה לפעולה גם מטרה של הסחה: היא נועדה להסיט את תשומת הלב מהגזרה המצרית אל הגזרה הירדנית.
מספר ימים לפני המלחמה הוחל בגיוס מילואים גדול. ב-26 באוקטובר פורסם בשם אגף המודיעין במטכ"ל כי צבא עיראק נכנס לירדן. פרסום פומבי זה נועד להסוות את המטרה האמיתית של גיוס המילואים. למגויסים נאמר כי סיבת הגיוס היא האפשרות להתנגשות עם ירדן בגלל כניסת הצבא העיראקי לגבולות ירדן, והצטרפותה האפשרית של ירדן לפיקוד המשותף הסורי-מצרי. על פי מסמכים שנחשפו במרוצת השנים בארצות הברית, הפרסום הטעה גם את האמריקאים, שחששו באותה עת מהתקפה ישראלית על ירדן, ולא ידעו כי גיוס המילואים בישראל מכוון למצרים.
הסיוע הצרפתי באוויר ובים
בהתאם להסכם עם צרפת והממלכה המאוחדת, הגיעו צוותי אוויר צרפתים לבסיס חיל האוויר ברמת דוד, והקימו בפועל טייסת חדשה, טייסת 201, שכללה 18 מטוסי מיסטר 4A חדישים. למחרת הוקמה טייסת נוספת, מספר 199, ובה 18 מטוסים נוספים. טייסת שלישית, שקיבלה את המספר 200, ובה 18 מטוסי F-84 ת'אנדרג'ט הייתה בדרכה מצרפת לשדה התעופה בלוד. כוח אווירי זה נועד להוות משקל נגד למטוסים החדישים שסופקו למצרים בעסקה הצ'כית, ולספק הגנה אווירית על העורף בישראל.
לפחות שניים מהמטוסים הצרפתיים אכן סייעו להגן על ישראל, כאשר במהלך המלחמה סיירו מעל המשחתת המצרית איברהים אל אוול. ספינת מלחמה צרפתית, הקרסן, הייתה זו שעצרה ראשונה באש תותחיה את המשחתת, בטרם נלכדה על ידי חיל הים הישראלי.
שלב הפתיחה: 29–30 באוקטובר
ממוזער|250px|מלחמת סיני - שלבי הפתיחה
ערב המבצע, ב-28 באוקטובר 1956 קלטה יחידה 515 (לימים 8200) מברק מצרי שכלל דיווח על הערכות להמראת שני מטוסי תובלה צבאית מצרי לטיסה מדמשק לקהיר ובהם הרמטכ"ל המצרי עאמר ובכירי המטכ"ל המצרי. בהתייעצות מזורזת במטכ"ל הוחלט להפיל את המטוסים מעל לים התיכון. בפועל המריא מטוס אחד והשני התעכב. המשימה הוטלה על הטייס יואש (צ'אטו) צידון אשר ביצע את המשימה במטוס מדגם מטאור. למבצע קראו "תרנגול".
ביום ב' 29 באוקטובר 1956 בשעה 15:00 הוצנח גדוד הצנחנים 890, בפיקודו של רס"ן רפאל איתן, בפתח המזרחי של מעבר המיתלה, כ-70 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ, במה שכונה "מבצע מכבש". את ההצנחה ביצעו 16 מטוסי DC-3 דקוטה, בליווי של מטוסי אוראגן ומטאור. התוכנית המקורית הייתה להצניח את הגדוד בצד המערבי של המעבר, 30 ק"מ מהתעלה; אולם צילום אוויר גילה מחנה אוהלים באזור ההצנחה, והיה חשש שהמעבר תפוס מהצד המערבי על ידי כוח חי"ר מצרי. על כן שונתה התוכנית, שעות מספר לפני הפעולה. בדיעבד, התברר שידיעות המודיעין היו שגויות: האוהלים המועטים היו שייכים לפועלי כביש מצריים; ואילו כתגובה להצנחה, נע כוח חי"ר מצרי אל המעבר ותפס עמדות בתוכו, עובדה שלא הייתה ידועה ושעתידה לעלות בחייהם של כארבעים צנחנים.
בהתאם לתוכנית, כבשה חטיבת הצנחנים 202 את כונתילה ואת ביר חמד, הסמוכים לגבול, והחלה לנוע מערבה אל עבר מעבר המיתלה, רכובה על גבי זחל"מים ומלווה בכוח שריון. החטיבה כבשה בדרכה את המוצבים תמד ואל-נח'ל, ובלילה שבין 30 ל-31 באוקטובר חברה אל גדוד הצנחנים בפתח מעבר המיתלה, סמוך למצבת פרקר. בכך הושלמה משימתה המקורית של חטיבת הצנחנים. ב-30 באוקטובר הציגו צרפת והממלכה המאוחדת את הדרישה ממצרים ומישראל, עליה סוכם מראש בוועידת סוור.
לאחר שכוח של חטיבה 9 השתלט על ראס אל-נקב, כ-20 ק"מ מצפון-מערב לאילת, בדרכו אל שארם א-שייח', התפרסמה הודעת דובר צה"ל: בהתאם למדיניות ההסחה, גם הודעה זו נוסחה כך, שייוצר הרושם שמדובר ב"פעולה" מוגבלת ולא במערכה כוללת.
ב-29 באוקטובר בלילה קיבלה חטיבת החי"ר 4 פקודה לכבוש את מתחם קוסיימה, ולהיות מוכנה לחבור אל גדוד הצנחנים שבמעבר המיתלה, במקרה שזה יכותר או ששאר חטיבת הצנחנים תתקשה לחבור איתו.
כבר בשלב הפתיחה של המלחמה החלו לנבוט הזרעים של חילוקי הדעות בין הקצינים הבכירים שניהלו את המערכה, ובעיקר בין הרמטכ"ל משה דיין לבין מפקד הפיקוד, אסף שמחוני. מלכתחילה היו היחסים ביניהם תקינים, על רקע עברם המשותף בפיקוד הצפון. אולם בתחום הטקטי היו ביניהם פערי גישה, שהביאו למחלוקת. בבוקר 30 באוקטובר התבטאה המחלוקת בהוראה שהגיעה ממוצב הפיקוד העליון ("מצפ"ה"), לפצל מחטיבה 7 צוות קרב גדודי כדי לסייע לחטיבת הצנחנים, מתוך הערכה, שהתבררה כשגויה, שחטיבתו של אריאל שרון (חטיבת הצנחנים) מתקדמת לאט מדי. שמחוני, שהבין כבר אז, עוד בטרם ערך צה"ל קרבות שריון אמיתיים, את חשיבותה של הפעלת כוחות השריון כיחידות מלאות - התנגד לפיצול. מעדויות של קציני המטה ואנשי ענף היסטוריה, עולה ששמחוני פעל ב"תחום אפור", לא הפר את פקודת הרמטכ"ל אך גם לא ביצע אותה כלשונה. הוא פקד על מח"ט 7, אורי בן-ארי, לנוע עם כל חטיבתו לקוסיימה, כדי לסייע לחטיבה 4 שהתקשתה בכיבוש המתחם, ולהיות מוכנים מיד להמשך התנועה לעבר מתחם אום כתף. הפקודה להפעלת חטיבה 7 הייתה אמנם בניגוד להוראתו המקורית של הרמטכ"ל, אולם שמחוני החליט להפעיל את שיקול דעתו כמפקד הבכיר באזור הקרב, כפי שהבין את סמכותו. הוא הקפיד לדווח למצפ"ה על הכנסת החטיבה למרחב סיני, מתוך כוונה שאם ההוראה עומדת בעינה, תגיע בתגובה הוראת ביטול; הוראה כזו, על פי כל העדויות, לא הגיעה, ונראה שהרמטכ"ל השלים עם השינוי בדיעבד, במיוחד לאור ההתפתחות המוצלחת של המערכה. רב-סרן משה אילן מענף היסטוריה במטכ"ל העיד, ששמחוני פקד להעביר שדר למצפ"ה, האומר שאם יש לפיקוד העליון התנגדות למהלך שיזם מפקד הפיקוד, כי אז שישלח פקודת ביטול. על פי עדותו של אילן, כתשובה לשדר הגיעה הודעה ממצפ"ה, שממנה השתמע אישור בדיעבד למהלך. גם שנים רבות לאחר המלחמה, נותרה ההאשמה ששמחוני הפר למעשה את הוראת הרמטכ"ל, בכך שהורה להפעיל את חטיבה 7 מוקדם יותר מהמתוכנן. כאשר כתב דיין את ספרו "יומן מערכת סיני", שבו הוא טען זאת, עדיין לא הותרו לפרסום המסמכים הרלוונטיים. רק שנים לאחר מכן, הוכיחו המסמכים ששמחוני הפעיל את חטיבה 7 בתאום עם המטכ"ל.
כעבור שנים, במעין הודאה בטעותו במחלוקת עם אסף שמחוני, כתב משה דיין ב"יומן מערכת סיני" את המשפט המפורסם: "עם כל התרעומת שהייתה בלבי על הפרת המשמעת, הרי שמוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבולמם - מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז".
כתוצאה מההפעלה של חטיבה 7, ובמאמץ משותף עם חטיבה 4, הושלם כיבוש מתחם קוסיימה בבוקר 30 באוקטובר. שמחוני ביקש במברק למצפ"ה אישור למוטט את מתחם אום כתף, בהקדימו בכך את לוח הזמנים המתוכנן. האישור לא התקבל מיד, מפני שלא ניתן היה להשיג את הרמטכ"ל ברשת הקשר. משה אילן העיד, שלפני הצהריים הגיע האישור באלחוט. דיין הופיע בהמשך היום בחמ"ל פיקוד הדרום בבאר שבע, ועל פי הרישום ביומן הרמטכ"ל, הורה במפורש לנוע לכוון אבו עגילה. אחר הצהריים פגש דיין את מח"ט 7 באום-שיחאן, והורה לו להתקדם בזהירות, תוך פיצול יחידותיו לכיבוש כל יעד שבו לא ייתקלו בהתנגדות קשה מדי. הוא הורה לו לשלוח גדוד אחד לכבוש את ביר חסנה, מתוך הנחה חוזרת שחטיבת הצנחנים זקוקה לסיוע. אולם בשעות הערב, משהתברר שאין הדבר כך, הורה שמחוני להחזיר את הגדוד ולהפעיל את החטיבה כיחידת שריון אחת, לכיבוש המתחם העיקרי באום-כתף.
כישלון ההתקפה על אום-כתף
בשעות אחר הצהריים של 30 באוקטובר הורה הרמטכ"ל דיין לחטיבה 10 לפרוץ את כביש ניצנה - אבו עגילה, ולכבוש את אום-כתף. הייתה זו חטיבת חי"ר מילואים, שגויסה אך זמן קצר לפני כן, ואפילו מפקדהּ, שמואל גודר, לא בטח בכשירותהּ. שינוי הפקודה של דיין עמד בניגוד להנחייתו הקודמת למח"ט 7, לכבוש את אותו המתחם בזהירות וללא הקזת דם מיותרת, ביום שלמחרת. הדחיפות בביצוע המשימה כעת נדרשה, לדעת דיין, כדי להבטיח אפשרות להעביר אספקה לכוחות שכבר עברו את המתחם, מתוך חששו שהציר הראשי (ציר "סלק") שחוק ממעבר הכוחות ואינו עביר לרכבי אספקה. החטיבה המוקטנת אמנם תפסה בהצלחה את המשלטים המצריים על הדרך לאום-כתף, אולם למחרת עמדה בפני המשימה לתקוף חזיתית מתחם חטיבתי מבוצר היטב, וזאת בניגוד לתורת הלחימה, הגורסת יחס של 1:3 בין הכוח התוקף למגן. בבוקר 31 באוקטובר שלח שמחוני יחידת סיור של החטיבה, בפיקוד סא"ל עמוס בנין, כדי לבדוק את מידת ההתנגדות. הסיור נתקל באש עזה ונסוג. אחר הצהריים נפגש הרמטכ"ל עם קציני החטיבה, ודחק בהם לתקוף מיד את המתחם, על אף חוסר כשירותם. החטיבה הסתערה חזיתית, אולם לא הצליחה לכבוש את המתחם. בלילה הוטלה למערכה חטיבת השריון 37, אף על פי שכללה בפועל רק שתי פלוגות טנקים ושתי פלוגות על זחל"מים, ובנוסף לכך, הטנקים אף לא הספיקו להגיע לשטח ההיערכות. מפקד החטיבה, שמואל גלינקא, היה להוט לתקוף, ולאחר שהמתין עד השעה 3:00, אור ליום 1 בנובמבר, החליט לתקוף עם הזחל"מים בלבד. מכיוון שהמפקדים לא ערכו הכרות עם הדרך ליעד, הם נסעו באורות מלאים, נקלעו לאש מצרית ולשדה מוקשים, נפגעו וחולצו לאחור בקושי רב. בין הנפגעים היה גם המח"ט גלינקא, שפונה לבית החולים ושם נפטר.
למחרת החליט פיקוד הצבא המצרי על נסיגה כללית, כדי לרכז את הכוחות להגנת התעלה. על כן נכבש המתחם ביום המחרת, למעשה ללא קרב.
בעקבות כישלון המתקפה, ומשהתברר שהחטיבה לא הוכנה כהלכה, הדיח שמחוני את המח"ט שמואל גודר מהפיקוד על יחידתו. לאחר המלחמה מונה קצין בודק, אל"ם יוסף נבו, לחקור את תפקודה של החטיבה. מבלי לחקור את מפקד הסיור בנין, את הרמטכ"ל, ואת שמחוני (שכבר לא היה בחיים), קבע נבו שהכישלון נגרם על ידי המח"ט, מפקד הפיקוד, ובמידה פחותה על ידי מפקד האוגדה. מעורבותו של הרמטכ"ל ופקודותיו הישירות למח"ט לא הוזכרו בדו"ח. לעומתו, כתב שבתי טבת בביוגרפיה של דיין: "למעשה השתבשו מהלכיה של חטיבה 10 לא במעט בגלל משה דיין, ונוהגו להנחית פקודות סותרות ונוגדות".
שלב ההכרעה: 31 באוקטובר - 1 בנובמבר
בעקבות הצלחת מהלכי הפתיחה - כיבוש המערך המצרי הקדמי בקוסיימה, חבירת הצנחנים בצומת מצבת פרקר, והיציאה המוצלחת לדרך של חטיבה 9 - ירדה רמת החששות מפני התגובה המצרית, ומפני האפשרות שהמעצמות לא תמלאנה את חלקן במערכה. אמנם, ראש הממשלה בן-גוריון עדיין חשש לבאות, במיוחד לאחר שהתבשר על דחייה של יממה במועד הכניסה של הממלכה המאוחדת ושל צרפת למערכה. אך "הזקן" חלה בשפעת, היה מרותק למיטתו ביומיים של 29 ו-30 באוקטובר, והתקשה לעקוב מקרוב אחרי האירועים. הרמטכ"ל, שפגש אותו בערב היום השני, שכנע אותו להמשיך במערכה עם כל הכוחות הזמינים.
בהתאם לכך, ניתנה הפקודה לחטיבה 7 כולה להמשיך ולהתקדם בציר המרכזי המוביל לתעלה. בבוקר יום 31 באוקטובר כבש גדוד 82 של חטיבה 7 את מתחם אבו עגילה. על אחד ממשלטי המתחם, משלט סכר הרואיפה הנמצא על ואדי אל-עריש, נערך אחד מהקרבות המכריעים במבצע - קרב סכר הרואיפה. גדוד 82 תפס את צומת ג'בל ליבני, השולטת על הדרכים מאסמאעיליה שבאזור התעלה, דרך ביר גפגפה אל ניצנה ואל אל עריש. בכך נוצר כיתור של הכוח המצרי באל-עריש, והונח מחסום בפני תגבורת מצרית שעלולה הייתה לבוא מעומק סיני, ובפני איום על עורפה של חטיבת הצנחנים. למחרת תפסה החטיבה, עם כוחות חי"ר מחטיבה 10, את מתחם אום-כתף שהיה ריק למעשה, והייתה מוכנה להמשך התנועה בציר המרכזי לכיוון התעלה. ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, ישעיהו גביש, הגדיר את האירוע הזה "נקודת המפנה במערכה... הרווחנו יום אחד בהתקדמות של חטיבה 7, ויום אחד כהפתעה, כי [בן ארי] נע קדימה במהירות וקידם את החטיבה עוד לפני שהאויב הבין מה קורה בחזית".
בדיעבד התברר, שהפעלתה של חטיבה 7 לכיבוש מתחם אבו עגילה (מהלך שהתאפשר בזכות הכנסתה המוקדמת של החטיבה, יום אחד לפני כן) היה המהלך המרכזי, שהכריע את גורל המלחמה. בעקבות נפילת המתחם נפתח לתנועה הציר הראשי של סיני אל עבר תעלת סואץ. בנוסף, המערך המצרי בסיני החל להתמוטט, הכוחות העיקריים החלו בנסיגה, ומתחם אום כתף נתפס למעשה ללא קרב של ממש. כמו כן נפתחה הדרך לאוגדה 77 לפרוץ את הציר הצפוני אל תעלת סואץ, מבלי לחשוש מהתקפת נגד מצרית.
ממוזער|300px|צנחנים ישראלים בהתארגנות לאחר הצניחה במעבר המיתלה
קרב המיתלה
חטיבת הצנחנים 202 חנתה באזור מצבת פרקר, בפתחו של מעבר אל-חיטאן, שהוא חלקו המזרחי של מעבר המיתלה. מפקד החטיבה, אל"ם אריאל שרון, לא ידע שמשימתו הייתה משימת סרק, שנועדה רק לספק את העילה למעצמות להגיש אולטימטום כביכול, כדי ש"יסיגו את כוחותיהם" מאזור תעלת סואץ; אולם הוא ידע היטב שמשימתו בשלב הראשון היא רק להתייצב בפתח המעבר ולא לכבוש אותו. בהתאם לאופיו הפרו-אקטיבי של שרון, הוא חש אי-נחת רבה מכך שיחידתו לא משתתפת במאמץ הלחימה. הוא דרש במברק למצפ"ה לצאת לכיוון מערב ולתפוס את המעבר, בהיותו סבור שהמעבר ריק מאויב. מכיוון שלא היה צורך צבאי אמיתי בתפיסת המעבר, שרון לא קיבל אישור לכך. בעקבות תקיפה של החטיבה על ידי מטוסים מצריים, שהסבה לה אבדות, ביקש שרון לשפר עמדות לפנים ולהתמקם בפתח המעבר. גם לכך לא קיבל אישור, והרמטכ"ל פקד עליו, שאם לא יוכל להתגונן באזור הצומת בו היה פרוס, עליו לחזור מזרחה לכיוון נח'ל. שרון התעקש, וביקש להוציא כוח סיור לכוון המעבר. מבוקשו הזה אושר לו על ידי ראש מטה פיקוד הדרום, רחבעם זאבי. כוח הסיור ששלח שרון מנה את כל גדוד 88 של החטיבה, בפיקודו של מרדכי גור, מתוגבר במחלקת טנקים ובמרגמות, ובנוסף את הסמח"ט יצחק חופי ומג"ד נוסף, אהרן דוידי. על דעתם של רבים בצה"ל ומחוצה לו, היה זה כוח גדול בהרבה מהדרוש לסיור-גישוש, והדבר העיד על כוונתו מלכתחילה של שרון לכבוש את המעברים.
בטרם נע כוח הסיור ליעדו, הגיעו לחטיבת הצנחנים ידיעות על כוח אויב שנכנס למעבר. ראיה לכך ניתנה כשניתכה אש מרגמות על החטיבה מכיוון המעבר, אם כי לא היה ידוע מה גודלו של כוח האויב. האמת הייתה, שיום אחד אחרי ההצנחה, ב-30 באוקטובר, נכנס לתוך המעברים כוח מצרי גדול בן חמש פלוגות, מחטיבת החי"ר מספר 2.
כשנכנס כוח הסיור הגדודי למעבר המזרחי, בצהרי 31 באוקטובר, נפתחה עליו אש כבדה ויעילה מתוך מחסות ושטחים שולטים, מבלי שהכוח המותקף יכול היה לזהות את מיקום האויב. מספר זחל"מים וטנק אחד נפגעו, ושאר הכוח הצליח לעקוף אותם ולהגיע לקצה המעבר. הכוח התארגן לחלץ את הפגועים, ולתקוף את המצרים שהיו מוסתרים בתוך מערות ונקיקים, משני עברי המעבר. בלחימה עיקשת, תוך גילויי גבורה רבים שנמשכה עד בוקר המחרת, הצליחו הצנחנים לטהר את המעבר. המחיר היה כבד - 38 צנחנים הרוגים, וכ-120 פצועים.
פיקוד הדרום, שלא היה מעורב בתקשורת בין מצפ"ה והמח"ט שרון, קיבל הודעה על תוצאות הקרב רק כשהתבקש לסייע בפינוי הפצועים. גם הרמטכ"ל הופתע מההתרחשות, ולימים כתב בספרו, יומן מערכת סיני, כי כעס מאוד על שרון. ואף יותר משכעס בגלל האבדות הרבות, הוא התלונן על כך שמפקד בכיר הונה את הרמטכ"ל, כדי לבצע פעולה שלא נדרש לה. שרון טען, שקיבל אישור ממפקד פיקוד הדרום שמחוני לטהר את המעברים. אולם חוקרים אחדים מטילים ספק באמינות הטענה, לאור העובדה שדיין, אף על פי ששמר טינה לשמחוני בגלל הפעלתה של חטיבה 7, לא הזכיר טענה כזאת מעולם. אותם חוקרים טוענים גם, שאין זה סביר כלל ששמחוני, שהכיר היטב את שרון, היה מאפשר לו חופש פעולה בנסיבות כאלה.
קרב המיתלה התקבע מאז במורשת הקרב של צה"ל כקרב גבורה, שסייע לצה"ל הצעיר לבסס את ערכי הלחימה של יחידות העילית: דבקות במשימה, חירוף נפש ותעוזה; אך רבים מתחו ביקורת על עצם היציאה לקרב, בשל חוסר התועלת הטקטית שבו, במיוחד לאור העובדה שהמעבר לא שימש את צה"ל כדי להגיע לתעלת סואץ.
פעילות חיל האוויר
בימי הלחימה הראשונים נאבק חיל האוויר הישראלי לבדו בשמי סיני כנגד חיל האוויר המצרי. ב-30 באוקטובר עלו לאוויר מטוסי דאסו מיסטר על מנת לחפות על הכוח הקרקעי במעבר המיתלה, וכנגדם הוזנקו כ-20 מטוסי קרב מצריים. בקרב הופל מטוס מיג אחד ואחרים נפגעו אך לא נפלו. למחרת, ב-31 באוקטובר, נתקל זוג מטוסי מיסטר ברביעיית מטוסי ומפייר מצריים. בקרב האוויר שהתפתח הצליח זוג המטוסים הישראלי להפיל את ארבעת המטוסים המצריים. ב-2 בנובמבר נפגע מטוס מיסטר שהוטס בידי בני פלד מאש נ"מ, והוא נטש בעזרת כסא מפלט בדרום סיני. פלד הסתתר במדבר וחולץ בשלום על ידי טייס פייפר. הייתה זו הנטישה הראשונה בעזרת כיסא מפלט בחיל האוויר. ב-3 בנובמבר נשלחו שתי רביעיות למשימת סיוע באזור שארם א-שייח', המטוסים הטביעו ספינה מצרית קטנה ותקפו בטעות את אניית המלחמה הבריטית קריין.
ב-1 בנובמבר הצטרפו חילות האוויר של הממלכה המאוחדת ושל צרפת למערכה, והצליחו לשתק את חיל האוויר של מצרים.
התנועה בציר הצפוני
בערבו של 31 באוקטובר, משדעכו החששות מפני התגובה המצרית, הופעלה גם אוגדה 77. משימתה הייתה לפתוח את ציר התנועה בצפון סיני, ולהגיע עד למרחק של 15 ק"מ מהתעלה, בהתאם להסכם עם המעצמות. האוגדה בפיקודו של חיים לסקוב, הוותיק באלופי צה"ל וה"סוכן" העיקרי בצה"ל של לוחמת השריון, לא התקשתה לבצע את משימתה, בין היתר בזכות ההתנגדות המעטה. הרמטכ"ל ליווה את האוגדה בתנועתה, אולם הוא הניח למפקדהּ ולמפקד חטיבת השריון 27 חיים בר-לב, שהיה ראש מטהו בפיקוד הצפון, לנהל את הלחימה באופן עצמאי. חטיבת גולני כבשה חלק ממוצבי רפיח, וחטיבה 27 פרצה דרך המוצבים, ובמהלך 1 בנובמבר כבשה את מתחם הג'יראדי, ולמחרת כבשה את אל-עריש והמשיכה להתקדם בציר הצפוני עד למרחק המיועד מהתעלה, שם התייצבה בצהרי יום שישי, 2 בנובמבר.
שלב ניצול ההצלחה: 2–5 בנובמבר
שמאל|ממוזער|250px|כיבוש סיני
ממוזער|טנקים ישראליים בעזה
ב-2 בנובמבר הורה הפיקוד המצרי על נסיגה מסיני. הנסיגה הפכה במידה רבה למנוסה, וחיילים מצריים רבים חלצו את נעליהם וצעדו יחפים בחולות. תמונות של הנעליים הנטושות התפרסמו בעיתונות הישראלית, ושימשו את ישראל כדי ללעוג לצבא המצרי המובס.
אור ליום 2 בנובמבר הורה ראש אג"מ, מאיר עמית לשמחוני לכבוש את רצועת עזה, על פי הנחיה ישירה של ראש הממשלה, ומתוך חשש שהשעון המדיני מתקתק ובמהרה תיכפה על צה"ל הפסקת אש. שמחוני פקד על חטיבה 11 בתוספת גדוד מחטיבה 37, בפיקוד אל"ם אהרון דורון, להיערך לכיבוש הרצועה. באותה עת נודע שאוניית מלחמה אמריקנית עתידה להגיע למחרת לאזור, כדי לפנות אזרחים אמריקנים מהרצועה, ושמחוני חשש שזה יהיה הזרז לקביעה של הפסקת האש. חטיבה 11 השתהתה ביציאה למתקפה, בין היתר בגלל היעדרו של ריכוך ארטילרי ואווירי, שנגרם מחשש לפגיעה באזרחים אמריקנים, ובשל מחסור ביחידות תותחנים ומטוסי תקיפה. שמחוני החליט שהמשימה דחופה דיה כדי לתקוף ללא ריכוך. הוא יצא בעצמו אל שטחי הכינוס של החטיבה, דחק במפקדים להזדרז, ואף טרח לאסוף קציני שריון מזדמנים כדי לסייע בפיקוד על הטנקים הכשירים המעטים של צג"מ 37. על פי עדותו, נוכחותו של מפקד הפיקוד בשטח ביחד עם יוסף אבידר, שהיה אלוף במילואים ושהגיע לישראל ממקום שירותו כשגריר במוסקבה, הפיחה רוח לחימה בלוחמי החטיבה, והיא יצאה לדרכה.
עקב הבהילות בהכנות לקראת הקרב, אירע מקרה חמור של ירי אש כוחותינו. פלוגת טנקים מחטיבה 37, שתפסה כלי רכב שלל, נעה לעבר מתחם אום-כתף, בטרם נודע שהמצרים נטשוהו. מפקד הצג"מ של גדוד 82 מחטיבה 7, אברהם אדן, הבחין בשיירה וסבר בטעות שזהו כוח מצרי. הסברה הייתה מובנת לאור העובדה שהגדוד הדף התקפות מצריות, גם מכיוון מזרח. הוא הציב מארב פלוגתי, שפגע בשבעה טנקים ישראליים. מפקד הפיקוד שמחוני, שהיה אחראי לתאום בין הכוחות, נתן אמנם הנחיות כלליות להיזהר מירי על כוחותינו, אך הוא לא התנער מאחריותו לתקלה.
למרות הבהילות, חוסר ההכנה והמחסור באש לריכוך, הייתה ידו של כוח צה"ל על העליונה ברצועת עזה, מפני שהלחימה המצרית נחלשה מאוד. בשעה 8 בבוקרו של 2 בנובמבר התקבלה שיחת טלפון מפתיעה במשרד הישראלי של ועדת שביתת הנשק, בבאר שבע. בסערת הקרבות, הושאר בטעות קו טלפון פעיל שקישר את המשרד הישראלי עם מטה משקיפי האו"ם בעזה, ועתה נשמע בקו קולו של נציג האו"ם. הנציג העביר את השיחה לגנרל המצרי מוחמד פואד אל-דיגאווי, מושל הרצועה, שביקש למסור את כניעתו. אמנם כוחות מצריים בודדים המשיכו להילחם עוד מספר שעות, אך עד הבוקר של שבת, 3 בנובמבר, פסקה הלחימה.
כוחות מקומיים של הגנה מרחבית מאזור יד מרדכי, ביחד עם יחידות משמר הגבול, נשלחו אל הרצועה כדי לסייע בהחזקתה לכוחות המעטים שכבשו אותה. אחדים מאנשי מג"ב עסקו בביזה של רכוש ערבי, כמו גם חברי קיבוצים ששמו ידם על ציוד חקלאי. ראש הממשלה בן-גוריון נפגש עם מזכירי הקיבוצים ודרש מהם להחזיר את כל הציוד שנבזז, ותבע מהצבא להציב יחידות שמירה כדי למנוע את המשך הביזה.
בזירת הים התיכון לכדו חיל הים וחיל האוויר במשותף את המשחתת "איברהים אל אוואל", אחרי שזו תקפה את חיפה באש תותחים. האונייה נשבתה על 150 מלחיה, וכעבור זמן לא רב החלה לשרת בחיל הים, בשם אח"י חיפה.
ממוזער|גדוד 890 בדרכו לשארם א-שייח', מלווה במטוס פייפר
בסיום המערכה בסיני, התייצבו כוחות צה"ל במרחק של 15 ק"מ מתעלת סואץ, בהתאם להסכם עם הבריטים והצרפתים.
בין 2 ל-5 בנובמבר נעה חטיבת המילואים הממונעת (חטיבה 9) מראס אל-נקב לדרום סיני, ובמסע בדרך הררית וקשה למעבר, עברה דרך כפר החוף ד'הב, שם קיבלה אספקה מספינת חיל הים, כבשה את מתחם תותחי החוף בראס נצרני, ולמחרת כבשה גם את שארם א-שייח'. שם חברה לגדוד 88 בפיקוד מוטה גור (שהוצנח בא-טור ב-2 בנובמבר) ולגדוד 890, שהגיעו לקצה הדרומי של סיני לאורך החוף המערבי. חיל הים השתלט על האיים טיראן וסנפיר.
ממוזער|אחד מתותחי החוף בראס נצרני
מבצע "מוסקטר"
מבצע ההשתלטות על תעלת סואץ, יעדה האמיתי של המלחמה מבחינת הגורם שיזם אותה, קרי הממלכה המאוחדת וצרפת, היה אמור להתחיל מיד לאחר מהלך הפתיחה של ישראל במעבר המיתלה; אולם המבצע נדחה ביממה, לאחר שנודע שהמצרים מעבירים כוחות צבא גדולים לתוך סיני, והפיקוד המשותף הבריטי-צרפתי החליט לאפשר לכוחות הישראליים והמצריים להתכתש ביניהם במדבר סיני, ולהקל בכך על תקיפת התעלה; ובסופו של דבר לא יצא "מבצע מוסקטר" לדרך לפני 5 בנובמבר, כשצה"ל כבר השתלט על חצי האי סיני. הכוחות הבריטיים והצרפתים השתלטו על ערי התעלה הצפוניות פורט סעיד ופורט פואד, והחלו לנוע דרומה לאורך התעלה.
בתגובה לפלישה, טיבעו המצרים אניות בתעלה וחסמו אותה, ומדינות ערב שיבשו את אספקת הנפט לארצות המערב. ארצות הברית לחצה על הממלכה המאוחדת לסגת ממצרים, וברית המועצות, שחששה לאבד את השפעתה באזור, איימה במלחמה אם כוחות הצבא לא ייסוגו.
ביוזמתן של ארצות הברית וברית המועצות, התקבלה החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, הקוראת לעצור את המבצע ולהסיג את כל הכוחות. כתגובה להחלטה, נעצרו הכוחות של הממלכה המאוחדת וצרפת בעיר קנטרה. בכך הסתיים למעשה המבצע. במהלך החודשים נובמבר ודצמבר נבנה כוח החירום של האו"ם, בהתאם להחלטה שלעיל. פינוי הכוחות הזרים הושלם עד 22 בדצמבר. כוח החירום התפרס לאורך התעלה, והחל לאייש עמדות בתוך סיני, בתאום עם נסיגת צה"ל.
בחסות המבצע נחתו בפורט פואד שלושה ישראלים, שני קצינים (לובה אליאב ואברהם דר) ואלחוטן, במדים צרפתיים, במה שנודע כמבצע תושייה. הם שכנעו רבים מאנשי הקהילה היהודית לעזוב בחשאי את מצרים, ולהגיע לישראל על סיפונה של ספינה ישראלית שהוכנסה לנמל בחשאי.
ממוזער|250px|שמאל|הרמטכ"ל משה דיין ומפקד הפיקוד אסף שמחוני במסדר הניצחון של חטיבה 9 בשארם א-שייח', עם סיום מלחמת סיני. לשמאלם עומד מפקד החטיבה, אברהם יפה.
ממוזער|אות המערכה שהוענק לחיילי צה"ל שהשתתפו במלחמת סיני
מסדר הניצחון של חטיבה 9
לדוד בן-גוריון, שבדרך כלל התבטא באופן שקול וזהיר, הייתה גם לעיתים נטייה לפאר את הרגע בביטויים מליציים. הפעם הוא נסחף עם אווירת הניצחון וכתב איגרת נמלצת לחיילי חטיבה 9 ומפקדיה, לרגל מסדר הניצחון של החטיבה שנערך בשארם א-שייח' ב-6 בנובמבר 1956. את האיגרת מסר לידי הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין, שהגיע למסדר עם כל אלופי צה"ל. הטקס היה קצר, שני קומנדקרים שהועמדו גב אל גב שימשו כבמה. החיילים בבגדי קרב הסתדרו בצורת האות ח' מסביב לבמה. מפקד החטיבה נאם קצרות ומשה דיין קרא את איגרתו של בן-גוריון ופקודת יום לכיבוש סיני. באיגרתו כתב בן-גוריון:
פעילות חיל הים
פעילות חיל הים בים התיכון הייתה מועטת הושפעה מנוכחות בריטית וצרפתית רבה. עם זאת המשחתת המצרית איבראהים אל-אוול שהגיעה להפגיז את חיפה נענתה באש ונתפסה.
ספינות דיג מגויסות נכנסו לנמל פורט סעיד וחילצו משפחות יהודיות שעמדו בפני איום נקמה מהמצרים.
בים האדום סייעו כוחות חיל הים בהעברת אספקה ובעיקר דלק לכוחות החטיבה בהנחתה בחוף מפרץ אילת.
הרג שבויים
שנים רבות לאחר המלחמה התפרסמו עדויות על מקרים בודדים של הרג חיילים מצריים בלתי חמושים. הצנחן בני ברוידה העיד, שבמסע של חטיבה 202 אל צומת מצבת פרקר, ירו הצנחנים בכל החיילים המצריים שביקשו להסגיר את עצמם; ושבצומת עצמו הרגו הצנחנים קבוצה של פועלי כביש מצריים שהחלו להתפרע, ועל כך ננזפו הצנחנים על ידי מפקד החטיבה, שרון. הצנחן משה לוין סיפר שהוא נכלא לאחר שהביע מחאה על הרג שבויים ביחידתו.
בשנת 1995 פורסם במקומון ירושלים ראיון ובו הודה אריה בירו, אז מפקד פלוגה בגדוד 890, שהרג כמה עשרות שבויים מצריים שנתפסו במעבר המיתלה, ובהם כאלה שהיו כפותים. הוא טען שהיה בזה צורך מבצעי, מפני שלא היו מספיק חיילים שיכלו לשמור על השבויים.
בעת מהלך הפריצה לרצועת עזה, תפסו חיילי גדוד השריון 113 שבויים. מפקד הגדוד, פנחס (פיני) ויינשטיין, ביקש תוספת חיילים שישמרו על השבויים כדי שלוחמיו ימשיכו בהתקדמות. בתשובה לכך קיבל פקודה להרוג את השבויים. ויינשטיין השיב בסירוב שנאמר ברשת הקשר ובלשון גסה, כך שכל חייל יכול היה לשמוע. הוא היקצה שומרים מחייליו, והמשיך במשימה.
עם סיום המלחמה
ב-5 בנובמבר שיגר ראש ממשלת ברית המועצות, ניקולאי בולגנין, אגרות חריפות לצרפת, הממלכה המאוחדת וישראל. האגרות לצרפת והממלכה המאוחדת הגדירו את פעולתן כתוקפנות וכללו איום בהתקפה על ידי "מדינות חזקות יותר, שברשותן סוגים שונים של אמצעי השמדה מודרניים... שבמקום לשגר... את כוחות הים או האוויר שלהן, עלולות להפעיל אמצעים אחרים, כגון טילים". באיגרת לבן-גוריון גינה בולגנין את "התוקפנות המזוינת" של ישראל וטען כי היא פועלת "כמכשיר בידי הכוחות אימפריאליסטיים חיצוניים בהרפתקה חסרת הגיון, כשהיא מתגרה בכל עמי המזרח... ובכל העמים שוחרי השלום בעולם". הוא האשים את ישראל שהצהרותיה על "אהבת השלום" נועדו "רק להרדים ערנות העמים האחרים, בהכינה התקפה בוגדנית על שכנותיה לפי רצון זר". לגינוי זה נוסף איום על קיומה של ישראל: "ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם, בגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת לישראל בין עמי המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ומעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה". לשם "הבטחת השלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית ברגע זה אמצעים על מנת להפסיק המלחמה ולרסן התוקפים". לצד האיומים הללו, הפיצה ברית המועצות שמועה כי היא מגייסת "מתנדבים" שישרתו בצבא המצרי.
ארצות הברית הצטרפה לדרישת ברית המועצות מהממלכה המאוחדת, צרפת וישראל לפנות את האזור מכוחותיהן.
ב-7 בנובמבר קיבלה מליאת האו"ם החלטה הדורשת מהמדינות הפולשות לסגת מהשטחים שכבשו. באותו היום עוד נשא דוד בן-גוריון נאום דרמטי בכנסת ובו הכרזה על מלכות ישראל השלישית. אולם יום אחד למחרת הורה בלית ברירה לשגריר באו"ם, אבא אבן, להודיע שישראל תיסוג עד מרץ 1957. עם זאת, הודיע בן-גוריון שכל סגירה של מצרי טיראן תהווה עילה למלחמה נוספת. בתמורה לנסיגה, התחייבה ארצות הברית לדאוג להבטחת חופש המעבר של ישראל במצרי טיראן.
ב-15 בנובמבר קיבל בן-גוריון איגרת-איום נוספת מבולגנין, בה נאמר "שמדיניותה הנוכחית של ישראל, המכוונת לליבוי שנאה אל הערבים ודיכוים... נושאת כליה לישראל" ושהממשלה הסובייטית רואה "להכרחי נקיטת אמצעים, אשר יוציאו מכלל אפשרות פרובוקציות חדשות של ישראל נגד המדינות השכנות". גם ארצות הברית דרשה נסיגה מלאה.
עם פרוץ המלחמה, החלה ביוזמת מצרים מתקפת פדאיון נגד ישראל שהתחוללה בארבע חזיתות. סדרת תקיפות הפדאיון לאורך גבול רצועת עזה החלה בלילה אור ל-1 בנובמבר 1956. ב-1–2 בנובמבר כבש צה"ל את רפיח וב-3 בנובמבר נכבשה ח'אן יונס. פדאיון רבים וכ-4,000 חיילים מצריים ופלסטיניים נלכדו ברצועת עזה, זוהו ונעצרו בידי צה"ל, שב"כ והמשטרה. ב-3 בנובמבר אירעו בעיר אירועי ח'אן יונס שבהם נהרגו עשרות, ביניהם חמושים. ב-12 בנובמבר ערך צה"ל בה סריקה נרחבת ברפיח במטרה לזהות חיילים מצריים ופלסטיניים ולוחמי פדאיון שהעמידו פנים כתושבים מקומיים. באותו יום אירעה בעיר פעולת רפיח שבה נתקל צה"ל בחמושים ובחילופי האש נהרגו עשרות מתושבי העיר. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, תיאר זאת בתשובה לשאילתא בכנסת: "כמה אנשים במקום הפרו את העוצר וגם פתחו באש נגד הצבא. לאחר כמה יריות באוויר היו החיילים שלנו מוכרחים לירות במתפרעים; 48 נהרגו וכמה נפצעו. נעשו חיפושים ונתגלו כ-250 חיילים מצריים עם המון כלי-נשק."
כוח חירום בינלאומי של האו"ם, הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל, וכן בשארם א-שייח'. כתוצאה מכך נשאר נתיב השייט במפרץ אילת פתוח לתנועה חופשית של כלי שיט ישראליים.
לפני פינוי סיני ביצעה ישראל שתי פעולות צבאיות משמעותיות להגברת ביטחונה בחזית הדרומית:
"מבצע לקט": במהלכו נלקחו שלל כלי נשק, טנקים, משאיות, אמצעי לחימה, תחמושת, ציוד מכני הנדסי וציוד צבאי של המצרים. כל השלל הרב והחיוני פונה מהר ככל האפשר בחזרה לישראל, ושם עבר שיפוצים.
"מבצע עמורה": במהלכו הרס חיל ההנדסה הישראלי את התשתית הצבאית והתעבורתית של מצרים בסיני, על מנת למנוע את האפשרות של מתקפת פתע מהירה מתוך סיני, וכדי להעניק לישראל זמן להתכונן למתקפה מצרית עתידית.
תוצאות המלחמה
הממלכה המאוחדת וצרפת ספגו תבוסה אסטרטגית קשה במלחמה, ומעמדן המדיני ניזוק. ארגון האו"ם קיבל החלטה המעניקה את הבעלות על התעלה למצרים, ובכך הן נכשלו בהשגת המטרה העיקרית של "מבצע מוסקטר". בנוסף לכך, נפער קרע משמעותי בתוך ארגון נאט"ו, בין ארצות הברית, שהתנגדה למבצע, לבין שתי בעלות בריתה האירופאיות, והן ירדו ממעמדן כמעצמות עולמיות. בעקבות כך, נאלצו ראשי הממשלה בשתי המדינות להתפטר, בין היתר בעקבות המשבר בסיני: אנתוני אידן הבריטי התפטר בינואר 1957; ועמיתו הצרפתי גי מולה במאי של אותה השנה.
הצבא המצרי אמנם הובס בקרבות, אך מבחינה מדינית יצאה מצרים מחוזקת. בנוסף לקבלת בעלות על תעלת סואץ, שמרה מצרים על שליטתה בחצי האי סיני, ובכך יכלה להציג עמידה איתנה כנגד מתקפה של שתי מעצמות וישראל (ועל כן ידועה המלחמה בעולם הערבי כ"המתקפה המשולשת"). מעמדו של גמאל עבד אל נאצר התקבע כמנהיג חשוב של מדינות העולם השלישי, ומצרים זכתה בעמדת הנהגה מרכזית בעולם הערבי, המוסלמי והאפריקאי.
ישראל זכתה במספר הישגים משמעותיים: חופש השייט במפרץ אילת הובטח בהחלטה של האו"ם; הוסר האיום מצד הצבא המצרי והמסתננים, וכל גבולות המדינה למעט הגבול הסורי שקטו למשך מספר שנים; מעמדה הצבאי של ישראל התחזק מאוד בעיני מדינות העולם, עובדה שהייתה לה אף משמעות כלכלית, בכך שמדינות מתפתחות רבות החלו לרכוש מישראל טכנולוגיה צבאית וייעוץ בנושאים ביטחוניים וחקלאיים.
מנגד, מטרות אסטרטגיות ארוכות טווח שיוחסו לישראל כגון החלשתו ואף הפלת משטרו של עבד אל-נאצר, כפיית תחילת תהליך שלום עם מצרים ופתיחת תעלת סואץ לשיט ישראלי - לא הושגו.
אבדות
ישראל: 172 הרוגים, 817 פצועים, שלושה נעדרים ושבוי אחד: הטייס יונתן אטקס, שמטוסו נפגע והונחת על אדמת סיני. הטייס הוחזר בעסקת חילופי שבויים, ביחד עם שלושה חיילים שנשבו כשנה לפני המלחמה.
מצרים: לפי ההערכות במלחמה נהרגו בין 1,500 ל-3,000 חיילים מצריים. כ-6,000 נפלו בשבי, וכמויות גדולות של כלי נשק, תחמושת, טנקים וציוד צבאי אחר נפלו לידי צה"ל.
עיטורים
לאחר מלחמת סיני זכו מספר חיילים בעיטורים שונים על חלקם ופועלם במלחמה:
עיטור הגבורה: 4 חיילים.
עיטור העוז: 21 חיילים.
עיטור המופת: 3 חיילים.
היחס למלחמה בישראל
מבצע סיני התקבל בקונצנזוס בציבור הישראלי מימין ומשמאל, מתנועת החרות ועד מפ"ם, למעט השוליים השמאליים שעמדתם יוצגה בכנסת על ידי מק"י. מחוץ לכנסת היה אורי אבנרי היחיד שהביע ביקורת על חבירתה של ישראל לממלכה המאוחדת וצרפת, הקולוניאליסטיות לדבריו, בשבועונו "העולם הזה", אך גם הוא תרם חלקו לאווירה הכללית של תמיכה במלחמה זו באמצעות שתי סדרות של כתבות, האחת - "האפוס של טיראן" - על מסעה של חטיבה 9 לשארם א-שייח', והשנייה - "נופלים ההולכים ראשונה" - על חללי צה"ל שנפלו בקרב.
שמאל|ממוזער|400px|מימין לשמאל: מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי, מפקד פיקוד הדרום אסף שמחוני, משה קשתי, וחיים לסקוב
מפקדי צה"ל במלחמת סיני
מפקדי צה"ל במלחמת סיני תפקיד שם ראש המטה הכללי משה דיין ראש אג"ם מאיר עמית ראש אגף המודיעין יהושפט הרכבי מפקד פיקוד הדרום אסף שמחוני מפקד פיקוד המרכז צבי צור מפקד פיקוד הצפון יצחק רבין מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי מפקד חיל הים שמואל טנקוס ראש מטה פיקוד הדרום רחבעם זאבי קצין הנדסה ראשי אפרים להב קצין תותחנים ראשי שלום עירון קצין קשר ראשי אריאל עמיעד קצין רפואה ראשי ברוך פדה ראש הגנה אזרחית יחיאל עמיחי מפקד אוגדה 77 חיים לסקוב מפקד אוגדה 38 יהודה ואלך מפקד חטיבה 4 יוסף הרפז מפקד חטיבה 7 אורי בן ארי מפקד חטיבה 9 אברהם יפה מפקד חטיבה 10 שמואל גודר מפקד חטיבה 11 אהרון דורון מפקד חטיבה 27 חיים בר-לב מפקד חטיבה 37 שמואל גלינקא מפקד חטיבת הצנחנים (202) אריאל שרון מפקד חטיבת גולני בנימין גיבלי
ראו גם
מבצע ירקון
ישראל במלחמת סיני
צה"ל במלחמת סיני
חיל הים הישראלי במלחמת סיני
נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957)
מתקפת הפדאיון נגד ישראל במלחמת סיני
טבח כפר קאסם
יחידה 101
פעולות הגמול
לקריאה נוספת
תהליך הלמידה והפקת הלקחים של צה"ל ממלחמת סיני - אלי מיכלסון \ אתר מחלקת היסטוריה
מרדכי בר-און, אתגר ותגרה: הדרך למבצע קדש 1956, הוצאת המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, 1991.
מקומם היחסי של החי"ר והשריון בעקבות מערכת סיני - זאב אלרון \ אתר מחלקת היסטוריה
מרדכי בר-און, שערי עזה – מדיניות הביטחון והחוץ של מדינת ישראל, 1955–1957, הוצאת עם עובד 1992.
גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, 1991.
שאול ברטל, הפלסטינים מהנכבה לפדאיון, 1956-1949, ירושלים, הוצאת כרמל, 2009.
מאיר פעיל, מלחמות ישראל: מבצע קדש, הוצאת מקסם, 1998
משה גבעתי, בדרך המדבר והאש – תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות; משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד-1994, עמ' 317–332.
חגי גולן ושאול שי (עורכים), ברעום המנועים : 50 שנה למלחמת סיני, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006.
מוטי גולני, מלחמת סיני – 1956: היבטים צבאיים ומדיניים, אוניברסיטת חיפה, 1992 (עבודת דוקטורט).
מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ - ישראל בדרך אל מלחמת סיני 1955–1956, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997. גולני הוא החוקר הראשון שביסס את מחקריו על מסמכי צה"ל, לאחר שהותרו לעיון.
משה דיין, יומן מערכת סיני, הוצאת עם הספר, תל אביב, 1965.
יוסף עבו עברון, ביום סגריר - סואץ מאחורי הקלעים, הוצאת אות-פז, 1969.
יוסף עבו עברון, סואץ 56 במבט חדש, הוצאת מודן, 1986.
עמוס כרמל, אלוף הניצחון, אסף שמחוני, תחקיר: צילה רוזנבליט, הוצאת משכל (ידיעות אחרונות וחמד), 2009.
אביעזר גולן, מערכת סיני, משרד הביטחון- ההוצאה לאור, 1968.
אייל כפכפי, מלחמת ברירה: הדרך לסיני וחזרה, 1956-1957 (המאבק בין שתי אסכולות מדיניות בישראל בשנות החמישים), רמת אפעל: יד טבנקין, 1994.
נסים משעל, 70 לישראל, ידיעות ספרים, עמ' 60–64
Kennett Love, Suez: The Twice-Fought War, McGraw-Hall Book Company, 1969.
John P. Glennon (ed.), Suez Crisis July 26 - December 31, 1956 (FRUS, XVI), Washington D.C., 1989, 1387 pp.
Robert Henriques, A Hundred Hours To Suez, New York, The Viking Press, 1957
קישורים חיצוניים
מלחמת סיני - "מבצע קדש" באתר צה"ל
מבצע קדש, באתר הכנסת
מלחמת סיני - מבצע קדש - הסקירה המלאה, המחלקה להיסטוריה (צה"ל), מלחמות צה"ל, אתר צה"ל
מבצע קדש, מדינה בצמיחה - ישראל בשנים 1948–1970, באתר עמלנט
מלחמת סיני - מבצע קדש, באתר הצנחנים
מבצע קדש, באתר פז"ם מבית mako
מבצע קדש, ב"אתר הגבורה" (רשימת מקבלי העיטורים והצל"שים)
מבצע קדש באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
אלי אשד, "הקרב במעבר המיתלה", 10 בנובמבר 2006; "גיבורי הספרות במבצע סיני", 11 בנובמבר 2006; בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד" באתר רשימות
אלי מיכלסון, תהליך הלמידה והפקת הלקחים של צה"ל ממלחמת סיני, יסודות - כתב העת של המחלקה להיסטוריה בצה"ל, גיליון 1 – לחימה, למידה והפקת לקחים, מאי 2019, עמודים 169–187
תיאור מפורט של מבצע הצניחה במעבר המיתלה, באתר לזכרו של רפאל איתן (רפול)
"רבות נשים עשו חיל": נשים במבצע קדש בלוג מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט
בעז זלמנוביץ, שוורים סרבנים ותככים בינלאומיים, 13 במרץ 2021
פינוי סיני בתום מלחמת סיני, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 0:59)
שבויים מצריים פצועים מוחזרים למצרים, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 1:47)
חילופי שבויים לאחר מלחמת סיני, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 1:45)
יומן קרבי מיוחד לסיכום מלחמת סיני, 11 בנובמבר 1956, 9:12 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי
מבצע סיני, מתוך אתר ארכיון שפילברג (סרט על הגורמים למלחמה ומהלכיה העיקריים) | גרסה נוספת נקייה יותר
צה"ל בסיני, ארכיון הסרטונים של AP
תהיה מלחמה בקיץ - 65 שנה למלחמת סיני, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 24 באוקטובר 2021
ביאורים
הערות שוליים
*
סיני
סיני
סיני
סיני
קטגוריה:1956 במצרים
קטגוריה:1956 בישראל
קטגוריה:סיני: היסטוריה
קטגוריה:סיני
קטגוריה:גבול ישראל–מצרים
קטגוריה:1957 במצרים
קטגוריה:1956 בממלכה המאוחדת
קטגוריה:יחסי הממלכה המאוחדת – צרפת
| 2024-10-18T11:25:33
|
אגוז מוסקט
|
שמאל|ממוזער|240px|אגוזי מוסקט
מוסקט הוא שמו של זרע אליפטי אכיל שבטחינתו מופק תבלין ומקליפתו החיצונית של הזרע מופק תבלין נוסף. מוצרים נוספים המופקים מן הזרע הם שמנים ארומטיים וחמאת אגוז מוסקט.
השם "מוסקט" מקורו בצרפתית, וכמו זן הענבים הקרויים מוסקט, מקור המילה מלטינית "ריחני".
במינון נמוך הוא משפר את טעמם של מאכלים ואין בו כל סכנה. אולם, כשנצרך בכמויות מוגזמות, באות לידי ביטוי תכונותיו הרעילות, שבין השאר עלולות להשפיע על התודעה, לגרום להזיות (עקב החומר הפסיכו-אקטיבי, הפעיל באגוזי מוסקט, הקרוי מיריסטיצין, שנעשה בו גם שימוש בתרופות אנטי דיכאוניות) בחילה, התייבשות וכאבים. צריכה מוגזמת של התבלין מסוכנת ועלולה להוביל למוות.
בגלל החומר הפעיל, אוכל המכיל מוסקט יכול להוות רעל עבור בעלי חיים כדוגמת כלבים.
לתבלין "אגוז מוסקט" טעם מעט מתקתק ועדין. נעשה בו שימוש בתעשיית עיבוד מזון, בעיקר בתיבול מוצרי בשר. כמו כן נעשה בתבלין שימוש במרקים, רטבים, מוצרי מאפה ותערובות תבלינים כמו אבקת קארי.
כ-75% מאספקת אגוזי המוסקט העולמית מגיעה מאיי מאלוקו.
עץ אגוז המוסקט
שמאל|ממוזער|240px|עץ אגוז המוסקט
עץ אגוז המוסקט (Myristica fragrans), הקרוי בעברית "מוסקטית ריחנית", הוא עץ גבוה, ירוק עד ועטור עלווה הדומה לעלי דפנה ובעלת ריח מיוחד, המניבה פרחים בצורת פעמון ופרי בשרני בצבע צהוב לימון. הקטיף הראשון של עצי אגוז המוסקט נעשה 7–9 שנים לאחר הנטיעה והעצים מגיעים לבשלות מלאה בגיל 20.
מקורו של עץ אגוז המוסקט בקבוצת איי בנדה שבאינדונזיה, אך במאה ה-21 הוא גדל במקומות שונים, שהבולט בהם האי גרנדה שבאיים הקריביים.
המוסקט במטבח
זרעי אגוז המוסקט מעובדים לצורך שימוש קולינרי באמצעות ייבוש בשמש במשך כמה שבועות, שבמהלכם הקליפה מתבקעת ונפרדת מתכולתה. את הזרע המיובש טוחנים לאבקה המשמשת לתיבול בשר, מרק, תבשילים חלביים ודברי מאפה. גם לקליפה יש שימוש קולינרי: מהקליפות הטחונות מייצרים אבקת תבלין הקרויה משייה, שטעמה חזק יותר מאבקת המוסקט המסורתית.
מהעץ מפיקים אפוא מספר מאכלים:
אגוז מוסקט - זרע העץ, שגודלו כשני ס"מ וצורתו כשל ביצה. משמש כתבלין. נמכר שלם להכנת גרירה או אבקה טרייה; או טחון כאבקה מוכנה לשימוש.
משיה (mace), בעברית קֹושְׁטְ - תבלין המופק ממעטה הזרע האדמדם.
משיה
שמאל|ממוזער|250px|חתך של פרי המוסקט, המראה את הגרעין החום המכוסה בסיבי המשיה האדומים
שמו המוכר של התבלין בישראל, מַשׂיָה, מקורו בלשונם של יהודי מרוקו; ככל הנראה, כמו גם שמו מייס (באנגלית: mace; בצרפתית: macis), התגלגל מלטינית. בערבית שמו جوز الطيب,(ג'וז א-טיבּ) ושמו העברי אינו מוכר לרוב: קֹושְׁטְ המופיע במקורות כאחד מסממני הקטורת.
זהו תבלין העשוי מקליפתו החיצונית של אגוז המוסקט. לאחר קילוף אגוז המוסקט, משטחים ומייבשים את הקליפה, עד שהיא מזכירה במראה יריעת גומי מחוררת.
הטעם דומה לזה של אגוז המוסקט, אולם אינו זהה, ולכן משתמשים לעיתים באגוז מוסקט, לעיתים במשיה ולעיתים מערבבים ביניהם.
התבלין משמש במטבח ההודי בעיקר למאכלים המכילים בשר, ולעיתים למרקים המכילים תפוחי אדמה או כרובית, להם הוא מוסיף צבע כתום הדומה להשפעת הזעפרן. במטבח המרוקאי המשיה מהווה אחד התבלינים העיקריים.
תכונות רפואיות
אגוז המוסקט מכיל חומרים נוגדי חמצון, כמו ציאנידין, טרפן וחומצה פולית, שעשויים להגן על תאי הגוף מנזקים בריאותיים. הם מסייעים לנטרל מולקולות שנקראות רדיקלים חופשיים, שבריכוז גבוה עלולות להוביל להתפתחות של מחלות רבות, כגון סרטן, מחלות לב, מחלות בכליות ותהליכי הזדקנות מואצים. רבים מהמזונות שאנו צורכים באופן שגרתי מכילים נוגדי חמצון, ביניהם ירקות, פירות ואגוזים, וכאמור הם נפוצים גם באגוז מוסקט. עם זאת, למרות מחקרים רבים בנושא, עדיין אין ראיות מוצקות לכך שרמה גבוהה של נוגדי חמצון אכן מגנה מפני מחלות. תזונה עשירה בירקות ופירות אמנם תורמת לשמירה על בריאות תקינה, אך לא ברור אם יש תועלת במתן תוספים של נוגדי חמצון מעבר לכך.
ייתכן שיש לאגוז מוסקט גם שימוש רפואי אחר: חוקרים בחנו את תפקוד תמצית האגוז כחומר קוטל חיידקים. החוקרים בדקו את ריכוזי התמצית שמעבר להם חיידקים מסוימים לא מצליחים לשרוד, כלומר התמצית רעילה עבורם. במחקר נמצא כי מגוון רחב של חיידקים גילו רגישות לאגוז המוסקט. ביניהם בלט במיוחד החיידק Porphyromonas gingivalis, הקשור למחלות חניכיים ושיניים של בני אדם. יחד עם התוצאות המעודדות, חשוב לזכור שחומרים רבים הורגים חיידקים בתנאי מעבדה אך נכשלים ב"מבחן האמיתי", בגוף האדם. אם מחקרי המשך יצליחו לבסס את הממצאים, ייתכן ויתאפשר להשתמש בעתיד במשחות שיניים ובתכשירי פה אחרים שישלבו בתוכם תמציות של מוסקט, כדי לנצל את תכונותיו האנטיביוטיות.
התפוקה העולמית
הייצור העולמי של התבלין מוערך ב-142,000 טון לשנה (2023). הודו, אינדונזיה וגואטמלה שולטות בייצור ובייצוא של התבלין, ולהן שליטה על 29.5%, 29.2%, 26.2% מהשוק בהתאמה. יצרנים נוספים כוללים את נפאל, סרי לנקה, לאוס, בהוטן, טנזניה והונדורס. היבואנים העיקריים הם סין, מדינות האיחוד האירופי, ארצות הברית, יפן והודו. סינגפור והולנד הן מפיצות עיקריות של התבלין.
היסטוריה
התבלין היה ידוע באירופה מימי הביניים, ומוזכר כבר בתוספות בשם "אגוז מושקד"ו", אך האירופאים לא ידעו מה מקורו. הסוחרים האירופאים נהגו לקנות את תבליניהם בוונציה, וסוחרי ונציה קנו אותם בקונסטנטינופול. למעשה, מקור אגוז המוסקט היה איי הודו המזרחית (אינדונזיה).
במאה ה-17 הפך אגוז המוסקט למוצר המותרות הנכסף ביותר. גרמה לכך בין השאר הכרזה של רופאי אנגליה האליזבתנית שמרקחות אגוז המוסקט שלהם הן המרפא הוודאי היחיד לדבר. בן לילה נעשה אגוז זה ליקר מזהב. כתוצאה מכך התחוללו קרבות על השליטה בקבוצת איי בנדה, מקורו של העץ. האירופאים הראשונים שהגיעו לאיים היו הפורטוגלים ואחריהם גם הספרדים, אלה גם אלה גורשו משם על ידי ההולנדים, אשר נאבקו בבריטים על השליטה באיים, ולמעשה על הסחר באגוז המוסקט.
בחוזה ברדה שנחתם ב-1667 הסכימו הבריטים לוותר על כל תביעותיהם על האיים, ובתמורה לכך ויתרו ההולנדים על המושבה ניו אמסטרדם בצפון-אמריקה, אותה הקימו הבריטים שלוש שנים לפני כן. חוזה זה נתן להולנדים מונופול על ייצור התבלין. ההולנדים נהגו לטבול את אגוזי המוסקט במיץ ליים לפני ששיגרו אותם אל מחוץ לאיים כדי שאיש מלבדם לא יוכל להנביטם, ואף שרפו אגוזי מוסקט כשהיה להם מלאי גדול מדי. למרות מאמציהם של ההולנדים הצליחו הצרפתים להבריח אגוזי מוסקט ולזרעם במאוריציוס.
רק לקראת סוף המאה ה-18 תפסו הקפה וחומרי גלם לייצור בדים את הבכורה בשוקי המסחר העולמי, וערכו של אגוז המוסקט פחת בהדרגה. עם זאת, השליטה האירופית בו נותרה בעינה עוד שנים רבות: בתחילת המאה ה-19 באה הולנד תחת שלטון צרפתי. לכן, כחלק ממאבקם בנפוליאון פלשו הבריטים לאיים בשנת 1810. פלישות דומות התקיימו במקומות נוספים. השליטה ההולנדית הושבה ב-1817, אך הבריטים נטלו עמם שתילים ודוגמאות לאדמה בה גדל העץ, ונטעו אותם בציילון, בפינאנג ובסינגפור, ובזאת הסתיים המונופול של הולנד על התבלין.
ב-1982 הצליחו תושבי איי בנדה להחזיר לידיהם את השליטה במטעי המוסקט ובמסחר בתבלין זה.
לקריאה נוספת
ג'ילס מילטון, אגוז המוסקט של נתנאל - תיאור ההיסטוריה של ההשתלטות על סחר התבלינים במזרח במאה השבע-עשרה.
ארז ביבי, העדינות והרעל של אגוז המוסקט, באתר מכון דוידסון: הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע, 17 במאי 2023
קישורים חיצוניים
שימושים רפואיים לאגוז מוסקט
מנהטן תמורת מאגר של מוסקט, אלכסון, 26 באוגוסט 2013.
כתבה על תכונותיו של אגוז המוסקט באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, 17 במאי 2023
הערות שוליים
קטגוריה:תבלינים
מוסקט
קטגוריה:קטורת הסמים
| 2024-10-16T18:17:06
|
מדע בדיוני
|
ממוזער|250px|איור משנת 1894 של הצייר הסקוטי ויליאם סטראנג לנובלה A True Story של לוקיאנוס מסאמוסאטה שחוברה במאה השנייה לספירה
ממוזער|250px|הרומן פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני (1818) שחיברה הסופרת מרי שלי נחשב לרומן המדע הבדיוני הראשון.את האיור על העטיפה אייר הצייר הבריטי תאודור פון הולסט .
ממוזער|250px|איור של המאייר הברזילאי Henrique Alvim Corrêa לרומן המדע הבדיוני מלחמת העולמות (1898) העוסק בפלישה של אנשי מאדים לכדור הארץ
מדע בדיוני (בראשי תיבות: מד"ב) הוא סוגה ספרותית רחבה הכלולה בסוגת העל "ספרות ספקולטיבית", העוסקת לרוב בתיאור עלילות עתידיות בדיוניות באמצעות פיתוח של רעיונות ומגמות קיימים בתחומי המדע, הטכנולוגיה, הכלכלה והאמנות והשלכותיהם על עתיד האנושות. הסוגה קיימת בספרות הכתובה, סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, קומיקס ותסכיתי רדיו.
סופר המדע הבדיוני רוברט היינליין הגדיר את המדע הבדיוני בקצרה:
הסוגות מדע בדיוני ופנטזיה נבדלות זו מזו, בעיקר בבסיס העלילה: המדע הבדיוני מבוסס על חוקים מדעיים או מציאות היסטורית קיימת שפותחו לאפיקים דמיוניים, בעוד שהפנטזיה מתרחשת כולה בעולם דמיוני מיסודו. עם זאת, ישנן יצירות שסיווגן אינו מובהק לאחת הסוגות.
קיימות מספר טעויות נפוצות באשר למדע הבדיוני:
מדע בדיוני אינו ניסיון לחיזוי העתיד – הוא עוסק הן בהתפתחויות עתידיות אפשריות והן באלו שאינן אפשריות; היתכנותו של העולם המתואר ביצירת מדע בדיוני אינה רלוונטית כלל, בדיוק כמקובל לגבי כל יצירת ספרות או אמנות אחרת.
מדע בדיוני, על אף שמו, אינו מחויב לדיוק מדעי ואינו נמדד לפי קנה מידה זה.
מדע בדיוני אינו מוגבל לנושאים שעמם הוא מזוהה לעיתים – חוצנים, חלליות, מסע בזמן, מוטנטים וכדומה – אלא מתפרס על תחום רחב יותר.
היסטוריה
מדע בדיוני הופיע כבר בעת העתיקה, כגון אמונות מצריות עקב צורות כוכבים, אגדות על אלי השמש והירח, ועל השמש כמרכבת אש.
יצירת הספרות הקדומה ביותר הנחשבת למדע בדיוני היא "ההיסטוריה האמיתית" של לוקיאנוס הסורי, סופר סאטיריקן שחי במאה ה־2 לספירה. בספר נדון מסע אל הירח, לראשונה בתולדות הספרות המוכרת. בשנת 1630 כתב האסטרונום יוהאנס קפלר את "סומניום", ככל הנראה יצירת המדע הבדיוני הראשונה שנכתבה על פי מאפייני הסוגה בצורתה המודרנית, קרי – עיבוד, הרחבה ופיתוח של רעיון מדעי. קפלר השתמש בכל הידע המדעי של תקופתו, ותיאור הירח שלו קרוב במידה מפתיעה לעובדות הידועות כיום. קפלר כתב את ספרו בצורה כזו כדי להתחמק מעינה הבוחנת של הכנסייה הקתולית, שאסרה עליו לפרסם ספר מדעי על הירח: הוא כלל לא התכוון לכתוב יצירת מדע בדיוני.
הספר הנחשב לרומן המדע הבדיוני המודרני האמיתי הראשון הוא "פרנקנשטיין", שכתבה מרי שלי ב־1818, ועוסק במדען שהצליח להקים לתחייה מפלצת מחלקי גופות, רומן זה נחשב גם ליצירה קלאסית של הספרות הגותית. במאה ה־19 דרך גם כוכבם של שניים מהמבשרים הגדולים של המדע הבדיוני – ז'ול ורן, שכתב יצירות כמו עשרים אלף מיל מתחת למים, והרברט ג'ורג' ולס שפרסם את "מכונת הזמן", "מלחמת העולמות", ועוד. הספרות הזולה תרמה אף היא להתפתחות הספרותית של המדע הבדיוני: רבים מהסופרים הנודעים של ימינו החלו בכתיבת סיפורים קצרים למגזינים כדוגמת Amazing Stories, Analog Science Fiction and Fact וכן למגזיני פנזין קטנים.
בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 החלה זליגה בין המדע הבדיוני לבין ספרות הזרם המרכזי ומאז נכתבים יותר ספרים הכוללים נושאים השאולים מהמדע הבדיוני אך לא כתובים ולא ממותגים כמדע בדיוני.
תת־סוגים
מדע בדיוני "טכנולוגי"
ימין|ממוזער|250px|מכוניות מעופפת הן דוגמה לטכנולוגיה עתידנית אשר מתקשרת לשגרת היום יום. הדמיה בתכנת מחשב.
יש הקוראים לו "מדע בדיוני קשה". תת־סוג זה מתאפיין ביצירת טכנולוגיה עתידנית המבוססת תחומי המדעים המדויקים: הפיזיקה, האסטרופיזיקה והכימיה ולעיתים אף הנדסה. למעשה, במרבית ספרות המדע הבדיוני, כולל התת־סוגות שיוצגו בהמשך, קיים הרובד של המדע הבדיוני הטכנולוגי. המדע הבדיוני הטכנולוגי ידגיש בסיפור את הציוד, הטכנולוגיה ואף יתן להם הסברים מקיפים לאופן פעולתם. במינוח זה השתמש לראשונה פ. סקיילר מילר ב־1957, בסקירת ספרו של ג'ון קמבל "איים בחלל" במגזין "Astounding Science Fiction". חלק מהניבויים הבדיוניים התממשו בדיעבד. לדוגמה, ארתור סי. קלארק תיאר וחזה לווייני תקשורת כבר ב־1945 במאמרו "Extraterrestial Relays". סופרים מפורסמים מתת־סוג זה הם לארי ניבן, ורנור וינג' וכאמור ארתור סי. קלארק.
הסייברפאנק, הסטימפאנק ונגזרותיהם הם המשך ישיר לסוגת המדע הבדיוני הטכנולוגי, או חלוקה משנית בתוכו.
מדע בדיוני "חברתי"
יש הקוראים לו "מדע בדיוני רך". תת־סוג זה מתייחס בעיקר להתפתחויות העתידניות הקשורות בחברה האנושית. ניתן למצוא בו בעיקר קונפליקטים המבוססים על מדעי הרוח והחברה – כמו הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה ומדע המדינה. סופרים מפורסמים בתת־סוג זה הם אורסולה לה־גווין, פיליפ ק. דיק, אורסון סקוט קארד, ריי ברדבורי וקאזואו אישיגורו. ישנם סופרים שיצירותיהן נמצאות על הגבול בין מדע בדיוני קשה לרך, למשל מק ריינולדס, שיצירותיו עוסקות בפוליטיקה בשילוב עם פיתוחים בתחום המחשבים ומתארות סייבר־טרור.
עוד ניתן לשייך לתת־סוג זה את ענפי הספרות הספקולטיבית האוטופיים והדיסטופיים. נובלות סאטיריות מסוימות משויכות לעיתים גם הן לתת־סוג זה, כגון מסעי גוליבר, 1984, עולם חדש מופלא ועוד.
מסע בזמן והיסטוריה חלופית
יצירות העוסקות במסע בזמן נכתבו כבר במאות ה־18 וה־19. יצירות אלו עוסקות בבעיות מסובכות ובפרדוקסים הנובעים ממסע בזמן, למשל פרדוקס הסבא. אחד הספרים המפורסמים מתת־סוג זה הוא מכונת הזמן של הרברט ג'ורג' ולס. היסטוריה חלופית היא בדומה למסע בזמן בו אנו חוזרים לנקודה מסוימת בעבר בו מתפתחת ההיסטוריה, אולם זה יהיה לכיוון חדש אותו בוחר הסופר. נקודת ההווה בה מתרחש הסיפור יכולה להיות מותאמת לימינו, לעבר או אפילו עתידנית. סופרים שכתבו ספרים מסוג זה הם פיליפ ק. דיק שכתב את האיש במצודה הרמה המתאר היסטוריה חלופית בה גרמניה ויפן מנצחות במלחמת העולם השנייה, פיליפ רות וולדימיר נבוקוב בספרו "עדה או ארדור: כרוניקה משפחתית".
ספרים מסוימים נחשבו לפני כמה עשורים כשייכים לז'אנר אחר בתוך המדע הבדיוני עברו בחלוף הזמן לז'אנר ההיסטוריה החלופית, מאחר שזמן ההווה בו מתרחש הסיפור הפך עבורנו לזמן עבר. אודיסיאה 2001 של א.ס. קלארק או 1984 של אורוול, לדוגמה, הם כבר היסטוריה חלופית עבורנו.
מדע בדיוני צבאי
מדע בדיוני צבאי הוא תת־סוגה העוסקים לרוב בתיאור עימותים צבאיים, טקטיקות מלחמה, טכנולוגיית הנשק ותאור מהלך השירות הצבאי בעיני הדמויות. לסיפורים לרוב מאפיינים מקבילים לעימותים מההווה או העבר של כדור הארץ כך שמדינות מוחלפות בכוכבי לכת וספינות קרב בספינות חלל. לעיתים ספרים אלו כוללים עימותים עם חייזרים.
סייברפאנק
סייברפאנק הוא תת־סוג המבוסס על תרבות השוליים של שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים ובעיקר על תרבות הפאנק. ספרות סייברפאנק מתארת עתיד קרוב יחסית, לרוב דיסטופי, המאופיין בחברה טכנולוגית מתקדמת. סממנים חוזרים הם בינה מלאכותית, שתלים ביוניים, הנדסה גנטית בקנה מידה רחב, שימוש בסמים וממשקי אדם־מכונה, כמו גם תאגידי־על וערי־ענק. סופרים בולטים הם ויליאם גיבסון וברוס סטרלינג.
נגזרות של סייברפאנק
סטימפאנק: הכלאה של סייברפאנק והיסטוריה חלופית, שבה מומצאות במאה התשע־עשרה מכונות מודרניות בתפקודן המבוססות על טכנולוגיית קיטור. יצירות הסטימפאנק שאבו השראה מספריהם של ז'ול ורן, מארק טוויין ומרי שלי. סופרים שכתבו ספרים בסגנון זה הם ברוס סטרלינג, סטיבן בקסטר וה. ג'. ולס.
ביו-פאנק: נגזרת שדומה באופייה לסייברפאנק, אם כי כאן הדגש הוא על ביוטכנולוגיה ובפרט ביולוגיה סינתטית והנדסה גנטית, במקום על טכנולוגיות מידע כבסייברפאנק. אחד ממבשרי הסוגה הוא פול די פיליפו, ויצירות אלו שואבות השראה מיצירות כמו האי של ד"ר מורו ומאלו של קורדוויינר סמית.
דיזלפאנק: הכלאה של סייברפאנק וטכנולוגיות מבוססות-דיזל (ולעיתים גם אנרגיה אטומית) שאפיינו את התקופה הסמוכה למלחמת העולם השנייה ומעט אחריה (שנות ה-20 – שנות ה-50 של המאה ה-20), בסגנון רטרו-עתידני. בעוד שהסוגה בפני עצמה אינה פופולרית במיוחד, אלמנטים של דיזלפאנק משולבים באופן תדיר ביצירות היסטוריה חלופית ולעיתים גם באפוקליפסה ופוסט-אפוקליפסה (סדרת המשחקים Fallout לדוגמה).
נגזרות נוספות, מוכרות פחות, הן ננו-פאנק (המתרכזת בננוטכנולוגיה), וסולרפאנק (אנרגיה מתחדשת)
מדע בדיוני חייזרי
עלילת המדע הבדיוני החייזרי נסובה בדרך כלל סביב המפגש הראשוני עם חייזרים בעלי אינטליגנציה. זהו אולי הז'אנר המפורסם ביותר משנות ה־40 עד שנות 60 של המאה ה־20 שהקנה למדע הבדיוני את פרסומו. מאות סרטים התבססו על מתכונת זאת. ברובם הצטיירו החייזרים כאויבי האנושות, או כפולשים. ניתן לשייך ז'אנר זה לז'אנר אופראי, אולם התפתחותו של הז'אנר לקלסיקות מדע בדיוני ואובדן המבנה הסטנדרטי של אותה סביבה אופראית נדושה, מעמיד אותו כז'אנר בפני עצמו.
לז'אנר זה שלושה סוגים עיקריים:
מפגש ראשוני המתרחש על כדור הארץ או במערכת השמש. זהו הסוג הנפוץ ביותר. דוגמאות בולטות: מדרך רגל, מפגש היצ'י, מגונן.
מפגש ראשוני המתרחש על או בקרבת כוכב הבית של החייזרים. דוגמאות: הקיסם בעינו של אלוהים, נאהבים
מפגש "אמצע הדרך"
דוגמאות חריגות הן סדרת ההיצ'י – פרדריק פול, סולאריס – סטניסלב לם, ארתור סי. קלארק – אודיסיאה 2001, חורגים לחלוטין מהמבנה האופראי. סדרת ההיצ'י בוחרת להתייחס לאלמנט הדיסטופיה, והתקווה לשיפור העולם במציאת טכנולוגיה חייזרית. סטניסלב לם מעדיף להדגיש את המוזרות האבסולוטית של החייזרות. ארתור סי. קלארק מעדיף להשאיר את הקוראים חסרי אינפורמציה לגבי החייזרים ותאורם, ומעדיף להציג את מעשיהם.
תחום נוסף בז'אנר החייזרים עוסק ביחסי גומלין בין האנושות לחייזרים זמן רב לאחר המפגש. דוגמאות לכך הן סדרת ה"עולם הרימום" של דייוויד ברין הכולל את הספר מלחמת הרימום, ועולם טבעת של ניבן, שמהווה בעצמו חלק מסדרת המרחב המוכר המתפרסת על תחומים רבים של המדע הבדיוני.
אופרת חלל
אופרת חלל שמה דגש על הרפתקאות רומנטיות ומלודרמטיות המתרחשות בעיקר או לרוב בחלל. הרפתקאות אלה מערבות קונפליקט בין שני צדדים בעלי התקדמות טכנולוגית כלשהי. המאפיין העיקרי באופרות החלל הוא שהן נוטות להיות אפיות בגודלן. סיפורים אלה בנוים לרוב במסורת הומרית, לפיה קבוצת הרפתקנים מושלכת לסביבה עוינת השרועה כמרקחה במאבק בין הצדדים הלוחמים. טרילוגיית מלחמת הכוכבים וכן סדרת הטלוויזיה בבילון 5 הן דוגמאות לתת־ז'אנר מסוג זה.
אפוקליפסה
אפוקליפסה בדיונית היא תת־סוגה של מדע בדיוני ואימה אשר מתארת את קץ הציוויליזציה. אפוקליפסה זו מוצגת בדרך כלל כתוצאה מאסון שעלול להיות סיכון קיומי כגון אפוקליפסת זומבים, מלחמה גרעינית, מגפה, פלישת חייזרים, אירוע פגיעת אסטרואיד, השתלטות רובוטים, סינגולריות טכנולוגית, אירוע על־טבעי, אסכטולוגיה, שינויי אקלים קיצוניים, דלדול משאבים, קריסה אקולוגית או אסון אחר.
תתי סוגים אחרים
ספרות מוזרה, תת־ז'אנר חדש יחסית, שעיקרו חציית גבולות הז'אנרים הקיימים ושילובם. יצירות של ספרות מוזרה משלבות בין מדע בדיוני, פנטזיה ואימה. בין הסופרים המוכרים העוסקים בסוג זה: צ'יינה מיוויל וסטף סווינסטון.
סוגות קרובות
ברדיו
אורסון ולס נחשב לאביו של ז'אנר זה. ולס עיבד את ספרו של הרברט ג'ורג' ולס, מלחמת העולמות (לא ידוע על כל קשר משפחתי בין השניים), לתסכית רדיו בו כביכול מועבר שידור חי המתאר את האירועים. כששודר ב־30 באוקטובר 1938 בארצות הברית, בתחנת הרדיו של רשת CBS, ברחו המונים לרחובות בהאמינם שהפלישה אכן מתרחשת במציאות. עם זאת, מחקרים מאוחרים מפקפקים בטענה שהייתה היסטריה המונית, ואומרים שהיה זה ברווז עיתונאי.
יוצר נודע אחר בתחום המדע הבדיוני הרדיופוני הוא דאגלס אדמס, שספרו המצליח מדריך הטרמפיסט לגלקסיה נוצר לראשונה כסדרה של תסכיתים לרשת ה־BBC.
בקולנוע
סרט מדע בדיוני הוא סרט בסוגה הקולנועית של מדע בדיוני. הדגש בסרטים אלה הוא על עלילה שבה לטכנולוגיה מתקדמת יש תפקיד מרכזי. סרטים אלה הם בדרך כלל עתירי אפקטים מיוחדים על מנת להציג טכנולוגיה עתידנית מתקדמת, עולמות רחוקים, חייזרים ועוד. חלק מסרטי המדע הבדיוני מבוססים על ספרים (למשל, הסרט חולית מבוסס על הספר חולית) וחלקם על תסריט מקורי. בעשורים האחרונים סרטי מדע בדיוני רבים הם גם סרטי פעולה. נושאים האופייניים לסרטים אלו כוללים בין השאר מסעות בחלל, מפגשים עם חייזרים, רובוטים, סייבורגים, אנדרואידים ובינה מלאכותית, מסע בזמן, הנדסה גנטית, סרטי אסונות ואפוקליפסה, סרטי גיבורי־על וסרטי קומיקס.
בטלוויזיה
המדע הבדיוני בטלוויזיה רב־גוני כמעט כמו אחיו הספרותי ונע החל מהחזון האוטופי לעתיד, שבו ידביר המין האנושי את החוליים הטבועים בו וימשיך במחקר ובהתפתחות, וכלה בחזיונות האפוקליפטיים שבהם האנושות תושמד. קיים ז'אנר מיסטי המשלב התפתחות כוחות כישוף וטלפתיה, כמו גם שימת דגש על הנדסה גנטית.
בארצות הברית, הסדרה מסע בין כוכבים נחשבת לחלוצת הז'אנר האוטופי והסדרה אבודים בחלל נחשבת לחלוצת הז'אנר האפוקליפטי. בבריטניה הופיעו סדרות מדע בדיוני כדוגמת האסיר, התלת רגליים והסדרה דוקטור הו שמשודרת מאז תחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 ובכך נחשבת לארוכה ביותר בז'אנר המדע בדיוני לפי ספר השיאים של גינס. הגל הראשון היא נציגה בולטת של הז'אנר המיסטי, ואילו הסדרות האיש השווה מיליונים והאישה הביונית הן המובילות שבתחום ההנדסה הגנטית והביוניקה.
על אף שהסדרות שודרו מאז שנות ה־60 ועד שנות ה־80 של המאה ה־20, רובן זכו לחידושים בני זמננו הן בקולנוע והן בטלוויזיה. סדרות נוספות שעוסקות בחלל, במסע בזמן ובמציאות חלופית הן בבילון 5, סטארגייט SG-1, באטלסטאר גלקטיקה, פארסקייפ, פיירפליי, V, לעומת סדרות כדוגמת תיקים באפלה, ה־4400, החצי האפל, על טבעי ורוזוול שעוסקות יותר בפן המיסטי והעל טבעי שמאחורי המדע הבדיוני.
מספר רב של סדרות אנימציה לילדים שילבו מאפיינים של מדע בדיוני, בהן צבי הנינג'ה (הסדרה המקורית מ־1987 והסדרה החדשה מ־2003), נצי הכסף וליגת הצדק המערבבת את ז'אנר גיבורי־העל עם טכנולוגיה מתקדמת ויישויות חייזריות.
מדע בדיוני במוזיקה
שירים שנכתבים (בין אם נכתב להם לחן מקורי או שהם מתבססים על לחן קיים) ועוסקים במדע בדיוני לרוב מכונים "שירי פילק".
ניל פירט, המתופף וכותב מילות השירים של להקת המטאל המתקדם ראש, כתב שירים רבים בנושאי מדע בדיוני. הדוגמה המובהקת ביותר היא אלבומם 2112.
באלבום הסולו Prophet of the Last Eclipse של המוזיקאי האיטלקי לוקה טורילי, מסופר סיפור המתרחש בעתיד הרחוק, ותואם בעלילתו ובאווירתו למאפייני המדע הבדיוני. מעבר לפאוור מטאל, מצורפים בשירים צלילים המזכירים קולות מהעתיד הרחוק, כגון: הקלדה במחשב מתקדם, מכונות מתרוממות, קולות חייזריים וכדומה. דבר נוסף שיש להזכיר על האלבום – הוא משלב איתו גם את מאפייני הפנטזיה והמיתולוגיה במילותיו, אם כי הוא עצמו מתרחש בעתיד הרחוק, אך עדיין מוזכרים שדים, שלטונות מימי הביניים, גיהנום וכו'.
דוגמה נוספת לשימוש של המדע הבדיוני במוזיקה נוכחת בקטעים אינסטרומנטליים מסוימים של הגיטריסט ג'ו סטריאני, דוגמת Surfing with the Alien, Borg Sex, Is There Love in Space, Musterion וכיוצא בזה. כמו שנלמד משמם, בקטעים אלה נעשה שימוש מובהק בצלילים חייזריים ומשונים – כולם מועברים דרך גיטרה חשמלית.
מדע בדיוני בישראל
שמאל|250px|פינת ספרי מדע בדיוני בספריית רעננה|ממוזער
חלוץ ספרות המדע הבדיוני בישראל הוא יונתן רטוש שתרגם אנתולוגיה של ספרות מדע בדיוני מארצות הברית בשנת 1952, והוציאה לאור בשם "היה היה בעתיד". באותה תקופה יצא לאור כתב העת למדע בדיוני קוסמוס, אך לאחר 6 גיליונות נפסקה הופעתו. חלף זמן רב עד שהסוגה החדשה מצאה את מקומה על מדפי הספרים בישראל, על אף הפריחה שזכתה לה בארצות הברית בשנות ה־50.
ספר המדע הבדיוני הראשון, ככל הנראה, שתורגם לעברית היה מזון אלים של ה.ג'. וולס (עובד על ידי א"א עקביא) בשנת 1913. אולם עד לראשית שנות השישים תורגמו רק מספר מועט של ספרים וסיפורים לעברית.
המתרגם הרציני הראשון של ספרי מדע בדיוני לעברית בישראל היה עמוס גפן, שתרגם את "The Puppet Masters" של רוברט היינליין בשם "פלישה לכדור הארץ" בשנת 1961. שנה אחר כך נעשה ניסיון נוסף על ידי חברת הוצאה לאור בשם "ינשוף" שקמה במטרה להדפיס ספרי מדע בדיוני בלבד. היא הוציאה תחילה לאור את ספרו של ג'ון וינדהם "The Midwich Cuckoos" בשם "ילדי החלל" ואחר כך שני ספרים של סופרים סובייטיים "כוכב הברזל" של איוון יפרמוב ו"מסע בין כוכבים" של ג. אלטוב, ואז נסגרה.
בסוף שנות ה־60 של המאה ה־20 תורגמו שני ספרים נוספים לעברית בעקבות סרטים שהגיעו לארץ, "המסע הפנטסטי" של אייזק אסימוב, ו"אודיסיאה בחלל 2001" של ארתור סי. קלארק. תחום המדע הבדיוני והפנטזיה זכה לפריחה בשנות השבעים, שבמהלכן נוסדו סדרות מדע בדיוני רבות, שהידועות בהן הן אלה של הוצאות זמורה ביתן ועם עובד (שעדיין קיימות). בתקופה זו תורגמו קלאסיקות רבות של הז'אנר לעברית, ביניהן ספרים של אייזק אסימוב, היינליין, קלארק, אלפרד בסטר ולארי ניבן. בתקופה זו גם נכתבו ספרי מדע בדיוני ישראלים מקוריים בודדים כמו "מסע במרחבי הזמן" של עמירם פאל (הוצאת "אור עם", 1980), ואחרים. באוקטובר 1978 ראה אור מגזין המדע הבדיוני הישראלי, פנטסיה 2000, שיצא לאור במשך שש שנים ופרסם 44 גיליונות עד שנסגר בסוף 1984. החוברת ה־45 יצאה לאור במלאת 30 שנה לגיליון הראשון, באוקטובר 2008, במסגרת פסטיבל אייקון.
בשנות ה־80 הסתמנה דעיכה בז'אנר, ומספר הכותרים החדשים התמעט. תקופה זו נמשכה עד אמצע שנות התשעים, אז זכה הז'אנר לחיים חדשים מכיוון ספרות הפנטזיה. הוצאות חדשות החלו להוציא ספרי מדע בדיוני ופנטזיה בכמות הולכת וגוברת. ב־1996 הוקמה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, שריכזה תחת כנפיה פעילות ענפה, בכלל זה כנסים, אירוח סופרי מדע בדיוני מחו"ל, כתבי עת מודפסים ומקוונים, הרצאות, תחרויות סיפורים ועוד.
בשנת 2002 ראה אור הגיליון הראשון של חלומות באספמיה – כתב עת לספרות ספקולטיבית, שעיקר תוכנו הוא סיפורי ז'אנר ישראליים מקוריים. הייתה זו פריצת דרך בתחום יצירת המדע הבדיוני הישראלית, שהוגבלה לפני כן לפורומי אינטרנט ולספרים בודדים. בשנת 2006 ערך מט"ח תחרות סיפורים קצרים שאותה הקדיש למדע בדיוני ולפנטזיה. בשנת 2007 החל לצאת לאור מגזין נוסף, מרקורי, וסדרות הטלוויזיה לנוער בתחום המדע הבדיוני "הנפילים" ו"דאוס" של yes, "השמיניה" ו"האי" של HOT.
עמנואל לוטם הוא מבין מתרגמי ספרי המדע הבדיוני, הפנטזיה והמדע הפופולרי הבולטים בישראל.
בתחילת שנות האלפיים החלה כתיבה של ספרות מדע בדיוני (הנוטה יותר לפנטזיה) מקורית בעברית. בין הבולטים בתחום ניתן לציין את טרילוגיית "הלווייתן מבבל" מאת הגר ינאי, ואת "מסופוטמיה שתיקת הכוכבים", מאת יהודה ישראלי ודור רווה.
בפברואר 2019 עלתה תוכנית הריאליטי הראשונה בנושא המדע הבדיוני "2025" בערוץ קשת 12.
באוגוסט 2022, דוד ניסני, רב ועורך דין, הוציא ספר בשם "המדריך היהודי לגלקסיה", בו הוא בוחן שאלות הלכתיות בנושאים מהמדע הבדיוני.
ב-2024 יונה ספיר הוציאה ספר פנטזיה המשלב מדע בדיוני, פנטזיה ואקשן גם יחד.
פרסים חשובים
פרס הוגו – פרס שנתי לסיפורי המדע הבדיוני או הפנטזיה הטובים ביותר בשנה שחלפה, והאירועים המתוקשרים ביותר בתחום ההערצה, האומנות והדרמה שנבחרים על ידי מעריצים ומחולק בוועידה השנתית העולמית למדע בדיוני.
פרס נבולה – פרס שנתי מאת אגודת סופרי המדע בדיוני והפנטזיה של אמריקה (SFWA) לכותבי סיפורי המדע הבדיוני הטובים ביותר שפורסמו בארצות הברית במהלך השנתיים שקדמו לחלוקת הפרס.
פרס סאטורן – פרס המוענק מדי שנה על ידי האקדמיה לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה לציון סרטי המדע הבדיוני, הפנטזיה והאימה הטובים ביותר בקולנוע ובטלוויזיה.
פרס גפן הישראלי – פרס שנתי לספרי וסיפורי המדע הבדיוני והפנטסיה הטובים ביותר שראו אור באותה שנה. ניתן מטעם האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, והוא קרוי על שם עמוס גפן, ראשון מתרגמי המדע בדיוני בישראל וממייסדי האגודה.
ראו גם
עתידנות
פילק
בינה מלאכותית בספרות
קישורים חיצוניים
אריק אפק, הגדר: מדע בדיוני, באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה
אהרון האופטמן, הגדרות, הגדרות..., באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה
אורי מאיר, ספרות ספקולטיבית בעברית – מבוא ז'אנרי, עבודת גמר לקראת התואר מוסמך M.A., אוניברסיטת בן-גוריון, הפקולטה למדעי הרוח
פרק בנושא מדע ובדיה במדע הבדיוני בפודקאסט "עושים היסטוריה" של רן לוי
אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה
אתר האינטרנט של המגזין בלי פאניקה
העולם המופלא של התרבות
אלי אשד, היכל התהילה של המדע הבדיוני הישראלי
אלי אשד, יהודים בחלל: המקורות ההיסטוריים של הספרות הספקולטיבית המקורית בשפה העברית
מדע בדיוני - אתר סיפורי מדע בדיוני בעברית
מעלית לכוכבים, מתוך אתר מט"ח
אורעד יורם, חירות המחשבה של המדע הבדיוני
הערות שוליים
*
קטגוריה:סיפורת ספקולטיבית
קטגוריה:טלוויזיה: תוכן
קטגוריה:רדיו: תוכן
| 2024-10-05T09:09:31
|
מרילין מונרו
|
ממוזער|מרילין מונרו,1953
מרילין מונרו (באנגלית: Marilyn Monroe; 1 ביוני 1926 – 4 באוגוסט 1962) הייתה שחקנית, דוגמנית וזמרת אמריקאית. הנוכחות הבימתית שלה, יופייה, מאהביה הנודעים ופטירתה המסתורית הפכו אותה לסמל מין ולאייקון פופ נודע של התרבות הפופולרית.
ביוגרפיה
נולדה בלוס אנג'לס שבארצות הברית. עם לידתה ניתן למונרו השם נורמה ג'ין מורטנסן (באנגלית: Norma Jeane Mortenson) והיא הוטבלה בשם נורמה ג'ין בייקר (באנגלית: Norma Jeane Baker).
אמה, גלאדיס פרל מונרו, הייתה ממשפחה ענייה שהיגרה מהמערב התיכון ללוס אנג'לס. היא נולדה במקסיקו עקב עבודתו של אביה. בגיל 15, נישאה גלאדיס לג'ספר בייקר במאי 1917, ונולדו להם שני ילדים: רוברט (שנולד ב-1918) וברניס (שנולדה ב-1919). לאחר שהתגרשו, גלאדיס קיבלה משמורת מלאה על הילדים, אך בייקר חטף אותם לקנטקי. גלאדיס מונרו עברה לשם גם כן, כדי להתקרב לילדיה, ולאחר זמן מה שבה ללוס אנג'לס. היא עבדה בתעשיית הקולנוע המאוחדת. ב-11 באוקטובר 1924, נישאה למרטין אדוארד מורטנסון. הם נפרדו לאחר מספר חודשים, לפני הולדתה של נורמה ג'ין, והתגרשו במרץ 1927. בתעודת הלידה של מונרו נרשם מורטנסון כאביה, אך לא היה ידוע לציבור מיהו אביה הביולוגי, ומונרו עצמה בחרה להשתמש בשם "בייקר" כשם משפחתה. בשנת 2022, בדיקת DNA שבוצעה עבור סרט תעודי צרפתי אישרה שאביה הביולוגי הוא צ'ארלס סטנלי גיפורד, שעבד עם אמה בחברת הפקות וניהל איתה רומן.
גלאדיס מונרו התקשתה לגדל את נורמה ג'ין ולא הצליחה לשכנע את אמה לגדל אותה, לכן מסרה אותה למשפחת אומנה. הוריה האומנים, אלברט ואידה בולנדר, גידלו אותה על ערכי הנצרות האוונגליסטית, והיא גדלה אצלם עד גיל 7. אמה ביקרה אותה בכל שבת. היא לקחה אותה בחזרה לאחר שקנתה בית (1933), אך מספר חודשים לאחר המעבר סבלה האם מהתמוטטות עצבים. לאחר שאושפזה, חברתה הטובה של האם, גרייס מק'קי (לימים: גודארד), הפכה לאפוטרופוסית של נורמה ג'ין. מק'קי נישאה ב-1935, אז נשלחה נורמה ג'ין לבית יתומים בלוס אנג'לס, שם שהתה עד גיל 11. מאוחר יותר נשלחה לאורך השנים למספר משפחות אומנה.
ב-1942 חזרה נורמה ג'ין אל משפחת גודארד, למדה בתיכון והתחברה עם ג'יימס דוהרטי, בנם של השכנים. כאשר עמדה משפחת גודארד לעקור למערב וירג'יניה, הציעה גרייס שנורמה ג'ין תישאר בקליפורניה ותתחתן עם ג'יימס בנישואים פיקטיביים, כדי שלא תצטרך לעבור לבית יתומים או למשפחת אומנה. ב-19 ביוני התחתן הזוג, כשבועיים לאחר יום הולדתה ה-16 של נורמה ג'ין. לאחר מכן היא נטשה את לימודי התיכון והפכה לעקרת בית. בהמשך היא העידה כי היא "מתה משעמום" במהלך נישואיהם. ב-1943 גויס דוהרטי לצי ארצות הברית עקב מלחמת העולם השנייה והוצב בסנטה קטלינה. מונרו עברה להתגורר שם בעקבותיו.
קריירה
באפריל 1944, נשלח דוהרטי להילחם במערכה באוקיינוס השקט נגד האימפריה היפנית ונשאר שם במשך שנתיים. מונרו עברה להתגורר עם הוריו והחלה לעבוד במפעל התעופה "רדיופלן". בסוף 1944 נשלח הצלם דייוויד קונובר מטעם חילות האוויר של צבא ארצות הברית כדי לצלם נשים עובדות לעידוד מורל החיילים. הוא זיהה מיד את הפוטנציאל שלה כדוגמנית. על אף שתמונותיה לא הופצו, היא התפטרה מעבודתה בינואר 1945 והחלה לדגמן עבור קונובר וחבריו. באוגוסט 1945 חתמה חוזה עם סוכנות הדוגמניות "בלו בוק". הסוכנות ראתה אותה יותר כדוגמנית פין-אפ מאשר אופנה עילית, והיא הופיעה בעיקר בפרסומות ובמגזיני גברים. כדי לקבל יותר קמפיינים, החליקה מונרו את שיערה וצבעה אותו לבלונד. היא הופיעה על גבי מאות שערי מגזינים והפכה לאחת מהדוגמניות המצליחות ביותר שלהם. בתקופה זו השתמשה בשם הבדוי "ג'ין נורמן".
נורמה ג'ין שאפה בעיקר להיות שחקנית. ביוני 1946 חתמה חוזה בסוכנות שחקנים. לאחר אודישן לא מוצלח בסרטי פרמאונט, היא הוצגה בפני אנשי אולפני "פוקס המאה ה-20" על ידי צייד הכישרונות בן ליון, שארגן לה שם מבחן בד. ראש האולפנים, דריל זאנוק, לא התלהב ממנה אך הציע לה חוזה סטנדרטי של חצי שנה בו הרוויחה 75 דולר לשבוע כדי שלא תחתום בחברת RKO המתחרה. החוזה החל באוגוסט 1946, ובשלב זה של הקריירה שינתה נורמה ג'ין את שמה: ליון בחר לה את השם מרילין בעקבות השחקנית מרילין מילר, והיא בחרה בשם המשפחה מונרו כשם הנעורים של אמה. בספטמבר אותה שנה התגרשה מדוהרטי שהתנגד לקריירה שלה.
במהלך חצי השנה הראשונה שלה באולפני פוקס, לא הזדמן לה לעבוד כשחקנית. היא עסקה בלימוד רזי המקצוע, לרבות עיצוב שיער, איפור, ביגוד ותאורה. עם סיום החוזה הראשון שלה, הוחלט בפוקס לחדשו לחצי שנה נוספת, במהלכה היא הופיעה בשני סרטים ("סקדה הו, סקדה היי" ו"שנים מסוכנות"), שלא זכו להצלחה, ובסיום החוזה השני שלה, באוגוסט 1947, החליטו אנשי פוקס שאין בכוונתם להחתימה על חוזה שלישי.
ממוזער|240px|צילום מסך מהסרט "גברים מעדיפים בלונדיניות", 1953 בשמלה הוורודה האייקונית שלה
מונרו השקיעה את זמנה בדוגמנות. היא החלה את דרכה כדוגמנית עירום בלוחות קיר וכך יצרה לעצמה רשת של קשרים חברתיים ברחבי הוליווד. היא התחברה עם ג'וזף שנק ששכנע את חברו הארי כהן להחתימה על חוזה של חצי שנה בחברת קולומביה במרץ 1948. היא לוהקה לסרט "נשות המקהלה" שיצא ב-1948, אך גם הוא נחל כישלון. מונרו פגשה את ג'וני הייד, אחד מהסוכנים המובילים בהוליווד, שהשיג לה חוזה נוסף בפוקס (לאחר ש-MGM דחו אותה). זאנוק, שבעבר לא התלהב ממנה, החל להתעניין בה במיוחד לאחר שביצעה סצנות בסרטים "הכל אודות חוה" ו"ג'ונגל האספלט", שיצאו ב-1950.
בשנת 1951, הופיעה מונרו בתפקידים משניים בסרטים: "קן אהבה", "בוא נעשה את זה חוקית" ו"צעירה כמו שאתה מרגיש". ב-1952, הציע זאנוק למונרו לככב בתפקיד ראשי ראשון בסרט באורך מלא, "אל תטרח להקיש". בסרט זה היא גילמה שמרטפית שתוקפת את הילדה עליה היא שומרת. מונרו זכתה לביקורות מעורבות על תפקידה; אך על אף המחלוקת בין המבקרים לגבי יכולותיה כשחקנית, מעטות היו המחלוקות בנוגע לסקס-אפיל שלה.
תהילה
בשנת 1953, כיכבה מונרו בסרט "ניאגרה", סרט אפל שצולם בטכניקולור, בו היא מגלמת אישה שמתכננת לרצוח את בעלה. בעת יציאת הסרט מחו תנועות נשים שהוא לא מוסרי, אך מבקרי הסרט שיבחו את הנוכחות הבימתית והכריזמה שלה. ביולי כיכבה ב"גברים מעדיפים בלונדיניות". בספטמבר הופיעה לראשונה בטלוויזיה בתוכניתו של ג'ק בני, ובנובמבר כיכבה בסרט "איך להינשא למיליונר". סרטים אלו הפכו אותה לאחת השחקניות הידועות ביותר בעולם בתקופתה.
ממוזער|250px|מרילין מונרו, בטי גרייבל ולורן באקול בסרט "איך להינשא למיליונר", 1953
בתקופה זו החלו להתפרסם תמונות עירום שלה, שצולמו על ידי טום קלי כאשר הייתה אלמונית; יו הפנר פרסם אותן בגיליון הראשון של המגזין "פלייבוי", אשר הודפס בדצמבר 1953. המגזין, שהפך ללהיט, גרם לחשיפה רבה של התמונות, ולפרסום רב של תמונות שונות של מונרו בעיתונות. מונרו נודעה בגישתה הרגועה בנוגע לתמונות העירום (כאשר היא נשאלה מה לבשה לצילומים, ענתה "שאנל מספר 5").
על אף הצלחתה, תנאי החוזה של מונרו עם חברת פוקס לא שונו מ-1950. ניסיונה להשתתף בסרטים שבהם היא לא מוצגת כסמל סקס נכשל. זאנוק, שלא אהב אותה, חשב שהיא לא מתאימה לשחק דמויות אחרות. בינואר 1954, הוא השעה אותה כאשר סירבה להתחיל להצטלם לסרט המוזיקלי "הנערה בטייץ' ורוד". בספטמבר 1954 החלה לצלם את "חטא על סף ביתך" שיצא ב-1955. המפיקים רצו לקדם את פרסום הסרט בטרם יציאתו, ועל אף שהוא צולם בהוליווד, החליטו לצלם את מונרו בשמלה לבנה בשדרת לקסינגטון במנהטן כאשר הרוח מעיפה את שמלתה מעלה. הצילום נמשך מספר שעות ומשך כ-2,000 צופים לאזור. בדצמבר 1954, יצא הסרט המוזיקלי "אין כעסקי השעשועים", הסרט הראשון לאחר השעייתה בראשית השנה. הסרט לא זכה להצלחה ומונרו כונתה על ידי המבקרים כ"וולגרית". ב-1955, העדיפה מונרו לשנות את תדמית "הבלונדינית המטומטמת" שכיכבה בתפקידים שקיבלה מזאנוק בסרטיו, עזבה את הוליווד ואת החוזה שלה, ועברה למנהטן כדי ללמוד משחק. בפוקס סירבו לתנאים שהציבה להם לחתימת חוזה חדש, ודרשו ממנה לחזור לאולפן ולשחק בסרטים שלטענתה לא התאימו לה. אך לאחר ש"חטא על סף ביתך" הגיע לפסגת שוברי הקופות, ובמקביל כוכבות אחרות של האולפן כמו ג'יין מנספילד ושרי נורת' לא הצליחו לשחזר את הצלחתה של מונרו, החליטו בחברת פוקס להיענות לדרישותיה.
ב-23 בפברואר 1956, בגיל 29, שינתה את שמה למרילין מונרו באופן רשמי. באוגוסט אותה שנה, יצא הסרט הראשון תחת החוזה החדש, "תחנת אוטובוס", ומונרו זכתה לשבחי המבקרים ובפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי.
ממוזער|250px|מרילין מונרו בסרט "חמים וטעים" (1959)
בתקופה זו הקימה לעצמה חברת הפקות משלה, "מרילין מונרו הפקות", יחד עם הצלם מילטון גרין. ביוני 1957 יצא הסרט הראשון בחברה זו, "הנסיך ונערת השעשועים", שאותו גם הפיקה. הסרט זכה לביקורות מעורבות. בארצות הברית הוא לא עורר עניין אך באירופה זכה להצלחה, ומונרו זכתה בפרס "דוד דה דונטלו" האיטלקי ופרס סזאר הצרפתי והייתה מועמדת לפרס האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה. לאחר ששבה מאנגליה, היא לקחה הפסקה של 18 חודשים כדי להתמקד במשפחתה (ר' להלן). עם יציאת הסרט "חמים וטעים" ב-1959, שחזרה מונרו את הצלחת סרטיה הקודמים; על משחקה בסרט זכתה בפרס גלובוס הזהב. בספטמבר 1960, יצא הסרט "הבה נתאהב" שבו שיחקה לצידו של איב מונטאן. הסרט לא זכה להצלחה. ב-1961 ניסה התסריטאי טרומן קפוטה לקדם את מונרו שתככב בסרט "ארוחת בוקר בטיפאני" שמבוסס על ספרו, אך לבסוף הוחלט ללהק את אודרי הפבורן. בשנת 1961 יצא הסרט האחרון אותו השלימה מונרו, "יוצאי הדופן" שנכתב על ידי בעלה ארתור מילר. היא שיחקה לצד קלארק גייבל, שמת זמן קצר לאחר מכן.
ב-1962 החלה מונרו להצטלם לסרט "יש דברים לתת" לצידם של דין מרטין וסיד צ'ריס, אך בתקופה זו היא נעדרה לעיתים קרובות מהצילומים, והבמאי ג'ורג' קיוקור החליט לפטרה. בסופו של דבר הסרט לא יצא לאקרנים.
חיים אישיים
ממוזער|מונרו ובעלה השלישי ארתור מילר, 1956
מונרו נישאה לג'יימס דוהרטי ב-19 ביוני 1942 והתגרשה ממנו ב-1946. בספרים "האושר הסודי של מרילין מונרו" ו"נורמה ג'ין, באהבה", הצהיר דוהרטי על כך שהם היו מאוהבים ושהיו חיים באושר כל ימי חייהם אילולא סונוורה בחלומות על תהילה. היא, מצידה, טענה תמיד שנישואיהם היו "נישואי נוחות" שנכפו עליה בידי גרייס גודארד. בסרט שנעשה ב-2004 טען דוהרטי שהוא זה שהמציא את האישיות "מרילין מונרו", שמנהלי פוקס הכריחו אותה להתגרש ממנו, ושהיא תמיד השתוקקה לחזור אליו. עם זאת, אף אחד מכותבי הביוגרפיה שלה לא אישר טענות אלה, ואין הוכחה שבני הזוג נשארו בקשר לאחר פרידתם. דוהרטי עצמו נישא לאישה אחרת חודשים ספורים לאחר שמונרו התגרשה ממנו. הוא לא השתתף בהלווייתה, ונטען כי כאשר הודיעו לו על מותה, אמר "אני מצטער" והמשיך בסיורו כשוטר במשטרת לוס אנג'לס.
ממוזער|250px|ג'ו דימאג'יו (משמאל למטה) ומרילין מונרו בירח הדבש שלהם בטוקיו (1954)|טקסט=
ב-1951 ראה שחקן הבייסבול ג'ו דימאג'יו תמונה של מונרו עם שני שחקני בייסבול אחרים, ועם פרישתו מבייסבול ביקש מאיש יחסי הציבור שארגן את הצילום הקודם, לארגן עבורו פגישה איתה. הם נישאו ב-14 בינואר 1954 בסן פרנסיסקו אחרי שנים מתוקשרות ביותר של יחסים כ"ידועים בציבור". נישואיהם היו מורכבים, וכללו מספר פרשיות קנאה ובגידות. דימאג'יו רצה להקים בית ומשפחה, אך שאיפתה של מונרו לתהילה הייתה חזקה יותר. ריצ'רד בן קרטר, שכתב ביוגרפיה על דימאג'יו, טען שכאשר מונרו צילמה את הסצנה הידועה בה מתנפנפת החצאית בסרט "חטא על סף ביתך" בניו יורק, מול מאות מעריצים, זעם בעלה שצפה במתרחש. כאשר הכריזה מונרו שבכוונתה להתגרש, פחות משנה לאחר חתונתם, היא צוטטה כאומרת "הקריירות שלנו פשוט התנגשו זו בזו".
היא פגשה את המחזאי האמריקאי-יהודי ארתור מילר ב-1950. ב-1956 מונרו עברה גיור רפורמי, כדי "לבטא את נאמנותה ולהתקרב יותר למילר, כמו גם להוריו". לחברתה הקרובה, השחקנית סוזן סטרסברג, הסבירה ש"אני יכולה להזדהות עם היהודים. כולם תמיד רודפים אותם, לא משנה מה הם עושים. כמוני." היא נישאה לו בטקס אזרחי ב-29 ביוני 1956, ובטקס יהודי רפורמי ב-1 ביולי. מונרו התייחסה לעצמה בתור "יהודיה אתאיסטית". בעקבות הגילוי שמונרו המירה את דתה ליהדות, הודיעה ממשלת מצרים שהחליטה לאסור את הקרנת סרטיה בתחומה. לאחר גירושיה ממילר, סממני היהדות היחידים בחייה היו מזוזה ומנורה בביתה. מאוחר יותר סיפר מילר: "הרב היה רב רפורמי או ליברלי והוא ישב עם מרילין במשך שעתיים, וזה היה הכל... אני לא חושב שאפשר לומר שנהייתה יהודיה, אבל למרות זאת היא לקחה את זה ברצינות. הייתי אומר שרצתה להצטרף אלי ולהיות חלק מחיי".
בשנת 1956 פגשה מרילין מונרו את סוקרנואחת מכמה תמונות: https://infinitemarilynmonroe.tumblr.com/image/189943384845, בבקורו בארצות הברית. הוא היה "רודף נשים" ידוע. מקורות במרשתת טענו שהוא לא היה איש משמעותי בחייה.
באמצע 1957, כאשר מונרו ומילר חזרו מאנגליה לאחר צילומים של סרטה שם, התברר שהיא בהריון. ההיריון היה חוץ-רחמי וכתוצאה מכך הופסק הריונה. הריון נוסף הסתיים בהפלה טבעית. בעיות אלו נבעו מאנדומטריוזיס ממנו סבלה. מונרו הייתה המפרנסת העיקרית שלהם, ואף מימנה את דמי המזונות לאשתו הראשונה של מילר. מילר כתב עבורה תסריט לסרט "יוצאי הדופן", אך עד לתחילת הצילומים הנישואים ביניהם כבר היו הרוסים. גירושיהם היו לרשמיים ב-1961.
לאחר פרידתה ממילר חזר דימאג'יו לחייה. בפברואר 1961 היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי במנהטן בהמלצת הפסיכיאטר שלה. במהלך ימי האשפוז היא יצרה קשר עם דימאג'יו, שדאג להעבירה לבית חולים. היא שהתה שם שלושה שבועות וכשהשתחררה היא הצטרפה לדימאג'יו בעבודתו בפלורידה כמאמן קבוצת בייסבול. הזוג טען בפני התקשורת שהם רק חברים ושאין בכוונתם להינשא מחדש. במאי אותה שנה היא עברה ניתוח בחצוצרות וחודש לאחר מכן עברה ניתוח בכיס המרה. לאחר מכן היא חזרה לקליפורניה והתגוררה בדירה שכורה עד להחלמתה.
במהלך נישואיה נטען כי ניהלה רומנים עם מפורסמים רבים בהוליווד, ביניהם לורנס אוליבייה, איב מונטאן, טוני קרטיס, ולקראת סוף חייה - גם עם האחים ג'ון ורוברט קנדי.
פטירתה
עוזרת הבית שלה, יוניס מוריי, מצאה אותה ללא רוח חיים ב-5 באוגוסט 1962, בגיל 36, בביתה שבברנטווד, קליפורניה. החוקר שביצע את הניתוח לאחר המוות ייחס את מותה למנת יתר של סמי הרגעה, ושיער כי מונרו התאבדה. לפי אזכור טלוויזיוני נמצאה לידה צנצנת הכדורים, כך שזהוי מותה כהתאבדות לא היה בגדר השערה.
כמו ברצח קנדי (1963), גם סביב מותה של מונרו התפתחו תאוריות קונספירציה שונות. יש שטענו כי נרצחה כתוצאה מקשריה עם משפחת קנדי ובמיוחד נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, לאור רומן שהיה ביניהם במהלך כהונתו. בהמשך נחשפו מסמכים של הבולשת הפדרלית האמריקנית, מהם עולה שהארגון חשד שמונרו נוטה לקומוניזם, עקב קשרים שיצרה עם איל הון בדרום אמריקה בעל נטיות שמאלניות. לפי התאוריה, חשד זה הפך אותה, כפילגשם של ג'ון ורוברט קנדי במקביל, לסיכון לאומי. טענה אחרת באשר לסבת התאבדותה היתה, שלא היו לה ילדים.
הנצחה
מספר ביוגרפיות נכתבו עליה לאורך השנים מאת דונלד ספוטו (1993), ברברה למינג (1998) וצ'ארלס קאסילו (2018) ועוד.
כתבו עליה ובהשראתה בעלה המחזאי ארתור מילר, הסופר והחבר הקרוב טרומן קפוטה, הפסיכואנליטיקן ראלף גרינסון שכתב מאמרים מקצועיים בעקבות הטיפול בה.
ב-2000 "ביוגרפיה פוסט-מודרנית" מאת ג'ויס קרול אוטס ומיני-סדרה בעקבות הספר עם התסריטאית ג'ויס אליאסון והבמאית ג'ויס צ'ופרה.
בספטמבר 2022 הסרט "בלונדינית" (Blonde), בבימויו של אנדרו דומיניק, עלה בנטפליקס.
שירו של אלטון ג'ון Candle in the Wind נכתב על מונרו.
פילמוגרפיה
קישורים חיצוניים
שמאל|ממוזער|202px|איור מאת דנאור שטרוזמן, 2017
גיבור תרבות תוכנית רדיו המוקדשת כולה למרילין מונרו, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: להאזנה
דן לחמן, מרילין מונרו בת שמונים, באתר e-mago
אלי אשד, מותה של מרילין מונרו, באתר "רשימות", 28 בדצמבר 2009
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה אמריקאיות
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:דוגמניות אמריקאיות
קטגוריה:אמנים אמריקאים הידועים בשם במה
קטגוריה:גרות
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקנית ראשית בקומדיה או בסרט מוזיקלי
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: קולנוע: שחקן ראשי בקומדיה או בסרט מוזיקלי
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1926
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1926
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1962
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1962
| 2024-09-08T02:04:14
|
משחק מונופול
|
REDIRECTמונופול (משחק לוח)
| 2005-02-19T14:48:12
|
חוקי התנועה של ניוטון
|
שמאל|ממוזער|180px|אייזק ניוטון
חוקי התנועה של ניוטון הם שלושה חוקי פיזיקה שניסח אייזק ניוטון ואשר עוסקים בתנועתם של גופים. אלה הם חוקי היסוד של המכניקה הקלאסית.
ניוטון פרסם חוקים אלה לראשונה בספרו "העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע" (1687), והוכיח באמצעותם תוצאות רבות העוסקות בגופים אידיאליים, תוך שימוש בחשבון האינפיניטסימלי שפיתח לצורך כך. באמצעות חוקי התנועה שלו וחוק המשיכה האוניברסלי נתן ניוטון הסבר לחוקי קפלר על תנועתם של כוכבי לכת.
בשנת 1905 הראה אלברט איינשטיין, במסגרת תורת היחסות, שהחוק השני של ניוטון נכון בקירוב, ותקף עבור מהירויות נמוכות יחסית למהירות האור. עשר שנים מאוחר יותר, ב-1915, הראה איינשטיין שתורת הכבידה של ניוטון גם היא תורה מקורבת התקפה עבור שדות גרביטציה חלשים (כאשר הפוטנציאל הגרביטציוני φ קטן יחסית לריבוע מהירות האור ). איינשטיין הציע חוקים חדשים, התקפים לכל מהירות ולשדות גרביטציוניים חזקים.
החוק הראשון של ניוטון
חוק ההתמדה
החוק הראשון קובע כי גוף ימשיך בתנועתו כל עוד אין כוחות חיצוניים שפועלים עליו. כלומר בהיעדר כוחות חיצוניים, גוף השרוי במנוחה יישאר במנוחה, וגוף נע יתמיד בתנועתו במהירות קבועה בקו ישר.
או בניסוח מתמטי: כל עוד .
הניסוח המקורי של ניוטון היה:
בחוק זה טמונה הגדרת מערכת הייחוס עליה חלים חוקי ניוטון - מערכת ייחוס אינרציאלית. זאת כיוון שקיימות מערכות אשר בהן החוק השני והשלישי לא יהיו תקפים. מערכת כזאת לדוגמה היא מערכת מואצת, בין אם בתאוצה סיבובית ובין אם בתאוצה קווית. כמו כן טמונה בחוק זה הגדרת מצב שיווי משקל של גוף: הכוחות הפועלים עליו חייבים להיות מנוגדים בכיוונם, שווים בגודלם ובעלי קו מגמה משותף.
מערכות לא אינרציאליות
במערכות אשר לא מצייתות לחוק הראשון של ניוטון נוהגים לבצע העתקה למערכת אינרציאלית תוך שימוש בהעתקת גלילי. ההעתקה מתבצעת באמצעות הוספת גופים מתמטים תאורטיים המכונים כוחות דלאמבר או כוחות מדומים, המייצגים את השפעות התאוצה כאשר הגופים מנותחים במערכת אינרציאלית. באמצעות הוספת גורמים אלו מתאפשר השימוש בחוקי ניוטון אף במערכות יחוס לא אינרציאליות.
החוק השני של ניוטון
חוק התאוצה
החוק השני קובע שתאוצה של גוף היא תמיד פרופורציונית לכוח שפועל עליו, ובאותו הכיוון. מקדם הפרופורציה הוא המסה של הגוף. אפשר לתאר את יחסי הגדלים במשוואה כך:
– כוח, – מסה, – תאוצה.
לדוגמה: נניח כי יש חללית בחלל שמסתה 100 קילוגרם, ונניח כי פועל עליה כוח של 1,000 ניוטון. לפי החוק השני, החללית תנוע בתאוצה של 10 מטר לשנייה בריבוע. אם הכוח יגדל ל-2,000 ניוטון, התאוצה תגדל בהתאמה ל-20 מטר לשנייה בריבוע. לעומת זאת אם יש חללית שמסתה 200 קילוגרם, אזי כוח של 1,000 ניוטון יגרום לתאוצה של רק 5 מטר לשנייה בריבוע.
אם פועל על גוף יותר מכוח אחד, אז יש לחברם כסכום וקטורי לכדי הכוח השקול, המסומן . בעזרת וקטורים ניתן לייצג את החוק השני במשוואה כך:
וקטור, המיוצג במשוואה לעיל על ידי משתנה עם חץ מעליו, הוא אובייקט מתמטי המייצג גם גודל וגם כיוון, ולכן המשוואה מבטאת גם את יחסי הגדלים בין התאוצה והכוח, וגם את הזהות בכיוונם.
ניתן לתאר את החוק השני גם במונחים של תנע, מכפלת המסה של הגוף במהירותו. החוק קובע כי שינוי כלשהו בתנע של גוף יתרחש רק בכיוון בו כח פועל עליו וכן גם ביחס ישר אל הכח. השינוי בתנע מיוצג על ידי נגזרת שלו לפי הזמן:
הניסוח המקורי של ניוטון היה: "השינוי בתנועה הוא תמיד פרופורציונלי לכח המופעל, ובכיוון הקו הישר שממנו הכוח הופעל". ניוטון הגדיר את המונח "כמות תנועה" באופן השקול למונח תנע הרווח בימינו.
ניוטון לא השתמש במונח "מסה", אלא ב"כמות חומר" (Quantity of Matter). בימינו לעיתים מגדירים מסה באותו האופן, היינו, כמות חומר. לעיתים מגדירים אותה דווקא על פי תפקידה בחוק השני של ניוטון. על פי חוק זה המסה היא המידה שבה גוף מתנגד לשינוי במהירותו (כלומר, ככל שהמסה גדולה יותר נדרש כוח רב יותר כדי לקבל את אותה התאוצה).
לעיתים מתבלבלים בין המונחים "מסה" ל"משקל". מסה היא תכונה יסודית של גוף, בעוד שמשקל הוא גודל הנורמל הפועל עליו. גוף שמסתו 10 קילוגרם ישקול בערך 100 ניוטון על פני כדור הארץ. אם נעביר את הגוף הזה לירח, אז מסתו תישאר 10 קילוגרם, כיוון שהגוף לא השתנה ותכונותיו נשארו זהות. אך מכיוון ששדה הכבידה של הירח קטן יותר, משקלו יפחת בהרבה.
בתורת ניוטון למסה תפקיד נוסף, והיא מופיעה גם בחוק הכבידה האוניברסלי. לעיתים נותנים שם נפרד לכל תפקיד: "מסת התמד" עבור המסה של החוק השני, ו"מסת כבידה" עבור המסה של חוק הכבידה. מדוע מסת התמד ומסת כבידה הן תמיד זהות נחשב לתעלומה.
החוק השלישי של ניוטון
חוק הפעולה והתגובה
שמאל|ממוזער|300px|האדם המושך חבל הקשור לקיר מפעיל עליו כוח F1. על האדם פועל כוח F2 השווה בגודלו והפוך בכיוונו.
חוק זה דן בכוחות הפועלים באינטראקציה בין גופים. החוק קובע כי כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון.
בניסוח מתמטי:
.
הפעולה והתגובה הם שני כוחות שווים ומנוגדים הפועלים על שני גופים שונים, לכן אין הם יכולים לבטל זה את זה אף על פי שסכומם הווקטורי הוא אפס.
מקובל לכנות את שני הכוחות כוח הפעולה וכוח התגובה, ולעיתים מכנים את החוק השלישי 'חוק הפעולה והתגובה'. עם זאת, המונחים הללו יכולים להטעות, ואין להבין מהם שכוח אחד פועל קודם, ושכתוצאה ממנו פועל כוח התגובה. למעשה שני הכוחות נוצרים בו-זמנית כתוצאה של אותו חוק טבע. לדוגמה, כדור הארץ מפעיל כוח משיכה על הירח. על פי החוק השלישי, הירח מפעיל על כדור הארץ כוח תגובה בכיוון הנגדי. אך ניתן לתאר זאת גם הפוך: הירח מפעיל כוח משיכה על כדור הארץ, וכדור הארץ מפעיל כוח תגובה בכיוון הנגדי. למעשה שני הכוחות נוצרים בו-זמנית על פי חוק הכבידה.
על פי הגרסה החזקה של החוק השלישי של ניוטון, הכוח בין שני הגופים פועל על הקו הישר שמחבר ביניהם, ולעולם לא בקו עקום או משופע.
אי-תקפות
במערכות אלקטרומגנטיות שבהן פועל כוח לורנץ, החוק השלישי של ניוטון לא בהכרח תקף. למשל, במערכת שבה שני גופים טעונים במטען חשמלי נעים בניצב זה לזה, ייתכן מצב שבו אחד הגופים מפעיל כוח מגנטי על חברו ואילו הגוף השני לא מפעיל כוח כזה על הראשון. גם במערכות מרוחקות שבהן אין מגע בין שני הגופים, עקב הגודל הסופי של מהירות האור יעבור זמן מסוים עד שגוף אחד יפעיל כוח על הגוף השני. בפרק זמן זה, חוק הפעולה והתגובה איננו תקף.
דוגמאות לשימוש בחוקים
גזירת חוק שימור התנע
חוק שימור התנע הוא חוק חשוב בפיזיקה הקובע שבמערכת סגורה יש כמות קבועה של תנע, כאשר תנע מוגדר כמכפלת מסת הגוף במהירותו.
ניתן להוכיח חוק זה מתוך חוקי התנועה של ניוטון באופן הבא. נניח יש שני גופים שנקרא להם A ו-B, שנמצאים באינטראקציה ביניהם. נניח גוף B מפעיל על A כוח . על פי החוק השלישי של ניוטון, A מפעיל במקרה זה על B כוח שווה ומנוגד, כלומר . על פי החוק השני של ניוטון הכוח שמופעל על גוף שווה לקצב השינוי בתנע שלו. מכאן שהתנע של A והתנע של B ישתנו שניהם בקצבים זהים אך בכיוונים מנוגדים. במילים אחרות, כל כמות תנע שתתווסף ל-A תגרע מ-B, ולהפך. לכן סך כל כמות התנע של A ו-B יחדיו תשמר.
הידרוסטטיקה
הידרוסטטיקה עוסקת בחקר זורמים נחים, כלומר נמצאים בשיווי משקל. כפועל יוצא מכך פיתוחים רבים בתחום משתמשים בחוק הראשון על מנת לתאר מערכות אלו. לדוגמה חוק פסקל, אחד החוקים הבסיסיים בהידרוסטטיקה, אינו עקרון בפני עצמו אלא מסקנה הנובעת מחוקי המכניקה. החוק מפותח תוך שימוש בכך שנוזלים נחים הם בשיווי משקל ולכן הכוחות הפועלים עליו חייבים להיות מנוגדים בכיוונם, שווים בגודלם ובעלי קו מגמה משותף כפי העולה מהחוק הראשון של ניוטון.
כוח המופעל על ידי חומר זורם
ממוזער|שרטוט החומר הזורם הפוגע במדרון
כוח המופעל על ידי חומר זורם כמו זרנוק של מים הניתז על חלון או תת-מקלע היורה לעבר מטרה הוא אינו גוף קשיח, נקודתי ובעלי מסה קבועה, ולכן אי אפשר להשתמש בנוסחה המקוצרת. פעמים רבות נדרש לחשב את כמות הכוח הפועל על יחידת נפח של הגוף על מנת לאמוד האם הגוף יעמוד בלחץ המופעל עליו.
לדוגמה: מקלע יורה כדורים במשקל במהירות ובתדירות . מולו נמצא מדרון המוצב בזווית יחסית למקליע (ראו שרטוט) אשר מחזיר את הכדורים במהירות והדרישה היא למצוא את הכוח המופעל על המדרון. הדרך הפשוטה ביותר למצוא זאת היא לפי הפרש התנעים. כדי למצוא את הפרש התנעים ראשית יש לאתר את ספיקת החומר שפוגעת במדרון, במקרה שלנו הוא:
. בהנחה שמהירות הזרימה אחידה אזי התנע המוזרם ליחידת זמן הוא כלומר . באופן דומה נמצא את ספיקת החומר הנפלט מן המדרון ואת מהירותו, מכאן שהכוח שמוגדר כשינוי התנע הוא: .
מערכות מסה משתנה
מערכות מסה משתנה כמו טיל הפולט גזים, או חול הנשפך מתוך משאית נוסעת, הן אינן מערכות סגורות, ולכן לא יכולות להשתמש בחוק השני של ניוטון באופן ישיר באמצעות הפיכת המסה לפונקציה של הזמן:
שכן מלבד צמצום המסה בגוף המקורי, חלק מהתנע שטמון במהירות נישא יחד עם המסה שפחתה. טעות נפוצה היא לגזור את התנע בהגדרתו המקורית לפי הזמן, אך פעולה זו תגרור שגיאה שכן החוק השני של ניוטון הוגדר רק על מערכת בעלת מספר חלקיקים שלא משתנה במהלך הזמן. אי לכך הנוסחה הבאה אינה נכונה:
קל להיווכח באי נכונות הנוסחה, שכן היא אינה מצייתת לעקרון היחסות של גלילי, כי לפי נוסחה זו במעבר בין מערכות ייחוס אינרציאליות ייוצר כוח. כדי ליצור נוסחה תקינה יש ליצור מערכת סגורה שתכיל את המסה ואת המסה הנפלטת/המתווספת ובה להשתמש בחוק השני של ניוטון. תוצאה של חישוב במערכת כזו מניבה את הנוסחה הבאה:
כאשר מייצג את מהירות המסה הנפלטת/מתווספת יחסית לגוף המואץ. מנוסחה זו רואים שכאשר אין שינוי במסה, או שהמהירות היחסית של המסה הנפלטת היא אפס כלומר לא נפלטה מסה, הנוסחה מצטמצמת ל-.
לקריאה נוספת
רוברט פ' קריז, המשוואות הגדולות – פריצות דרך במדע מפיתגורס עד הייזנברג, כתר ספרים, 2008, עמ' 44–67
קישורים חיצוניים
החוק הראשון של ניוטון
החוק השני של ניוטון
עשר התגליות הגדולות בפיזיקה ובאסטרונומיה, באתר הידען
חוקי ניוטון והפרדיגמה הגלילאנית
דוגמה להפרה של החוק השלישי של ניוטון
הערות שוליים
קטגוריה:מכניקה
התנועה
קטגוריה:כוחות פיזיקליים
קטגוריה:אייזק ניוטון
| 2024-09-26T14:56:04
|
מחנה השמדה
|
ממוזער|250 פיקסלים|גדר במחנה ההשמדה בירקנאו
שמאל|ממוזער|250px|שער הכניסה למחנה ההשמדה בירקנאו
שמאל|ממוזער|250px|הריסות הקרמטוריום בבירקנאו, אשר פוצץ על ידי הנאצים בשלהי המלחמה, כדי להסתיר את מעשיהם
מחנה השמדה (בגרמנית: Vernichtungslager) היה מתקן שהוקם על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להשמיד, בעיקר יהודים, על פי החלטות הממשל הנאצי. השמדת היהודים כונתה בפי הגרמנים "הפתרון הסופי" (בגרמנית: Endlösung).
מחנה ההשמדה המצויד באמצעי הרג המוניים היה שלב מתקדם בהתפתחותה של מכונת ההשמדה הנאצית שהחל בסוף שנת 1941. לפניו נקטלו המונים בשיטת הירי לבורות. אך שיטה זו התגלתה כאיטית, לא יעילה, ופומבית מדי. בנוסף לכך, במקרים מסוימים שיטת רצח זו העיקה נפשית על חיילים גרמנים שהשתתפו בטבח בירי, או שהיו עדים לו, ולכן נעשה מאמץ למצוא שיטה יעילה יותר.
במחנות ההשמדה הנאציים נרצחו בגז כ-3,500,000 יהודים, ועוד עשרות אלפים רבים של צוענים, פולנים, שבויי מלחמה סובייטים ואחרים.
מחנות ריכוז (KZ)
מחנות ריכוז הוקמו בגרמניה מייד לאחר עליית הנאצים לשלטון. מחנה הריכוז הראשון היה דכאו, שהוקם ליד מינכן, עם עליית היטלר לשלטון ב–1933. בעקבותיו הוקמו מחנות נוספים, כמו בוכנוואלד ומאוטהאוזן. הם נועדו במקור לכליאת מתנגדי משטר, ובהמשך לשבירתם ולעיתים קרובות אף לחיסולם. בטרם מלחמת העולם השנייה נכלאו במחנות הריכוז מעל לרבע מיליון אסירים. מחנות נוספים שהיוו מחנות-ריכוז-ומעבר למחנות ההשמדה הוקמו במדינות נוספות: מחנה הריכוז שטוטהוף בצפון פולין (ספטמבר 39), מחנה הריכוז דראנסי בצרפת (אוגוסט 41), וסטרבורק בהולנד (יולי 42), מחנה הריכוז ואיווארה באסטוניה ועוד. בכמה מחנות הוקמו מפעלים לעבודות כפייה ומעבדות לניסויים בבני אדם, שבהן נבדקו אפשרויות של עיקור בכפייה המוני, או של מידת סבילותו של האדם לקור ולמחלות.
ב-20 בינואר 1942 נערכה ועידת ואנזה, שבה גיבשו בכירי הממשל הנאצים את 'הפתרון הסופי' - התוכנית להשמדת היהודים בגרמניה הנאצית ובשטחי הכיבוש שלה; זמן קצר אחר כך החל שילוח היהודים למחנות ההשמדה. עם קבלת ההחלטה להשמדת היהודים, שינו הנאצים את אופיים של כמה ממחנות הריכוז והסבו אותם למחנות השמדה; ברם, מרבית מחנות ההשמדה נבנו מראש כמחנות ייעודיים למטרה זו.
הגם שכל מחנה ריכוז כלל אי-אלו מתקנים של מחנה השמדה, יש הבדל מהותי בין מחנה ריכוז רגיל (כאלה שמילאו את אירופה וצפון אפריקה) לבין מחנה השמדה ייעודי מלכתחילה: במחנה ריכוז היו רוצחים אסירים בגין נסיבות מיוחדות - כעונש, עקב חולשה שמונעת מאסיר לעבוד, תוך כדי טרנספורטים גדולים, בפעולות תגמול וכדומה. מנגד, במחנה השמדה התנהלה השמדה שיטתית ועקבית של בני אדם על רקע גזעי או פוליטי, כך שרוב האסירים שהובאו לשם חוסלו, ורק מיעוט קטן הושאר בחיים לצורך עבודות כפייה וקברנות. בדרך כלל, אסירים היו נשלחים ממחנות ריכוז - להשמדתם במחנות השמדה.
מחנות השמדה במזרח אירופה
המחנה הראשון בו נעשה שימוש בגז לצורך הריגת אנשים היה מבצר קולומב בפוזנן כבר בסוף 1939. הניסוי הראשון בהמתה בגז ציקלון בה נעשה במחנה הריכוז אושוויץ ב-3 בספטמבר 1941, על שבויי מלחמה רוסיים, שמתו כולם בניסוי זה. בעקבות הצלחת הניסוי הוחלט אצל מפקדי האס אס, להקים מחנות השמדה שבהם ירצחו את היהודים, ומערכת הסעים שתקבץ את היהודים מכל קצוות אזורי הכיבוש הגרמני אליהם.
מחנה ההשמדה הראשון הוקם בעיר חלמנו שבפולין כחודשיים לפני ועידת ואנזה, והופעל ב-8 בדצמבר 1941. היה זה מחנה השמדה ניסיוני שבו נוסתה המתה בגז כנגד יהודים. בעקבות החלטות הוועידה על השמדה המונית, הוקמו בפולין מחנות ההשמדה: אושוויץ-בירקנאו ובלז'ץ (מרס 1942), סוביבור (אפריל 1942), טרבלינקה (יולי 1942), ומיידנק אשר כוונו במיוחד להשמדה מהירה של יהודים.
מחנות ההשמדה נבדלו בדרכי פעולתם, והם נחלקים לשלוש קטגוריות:
מחנות מבצע ריינהרד: שלושה מחנות: טרבלינקה, בלז'ץ, סוביבור, אשר הוקמו במרץ 1942 כדי להשמיד את יהודי הגטאות בפולין, ואחר-כך יהודים ממקומות אחרים. במחנות אלו הושמדו כל הבאים, שנלקחו לתאי גז שלתוכם הוזרם גז חד-תחמוצת הפחמן (גז ללא צבע וריח). הגופות נקברו ובשלב מאוחר יותר היו מועלות על מוקדים ונשרפות. רק מיעוט קטן של אסירים שימש כ"זונדרקומנדו", והם היו מוחלפים מדי פעם. לפיכן היו מחנות אלו קטנים. אי לכך הנאצים סגרו אותם מוקדם והרסו את רובם עד היסוד. ישנם יוצאים מן הכלל: בטרבלינקה ובבלז'ץ החלו בשלב מאוחר להשתמש במשרפות, ובסוביבור קברו גופות בסיד, וכן ריכזו יחסית הרבה אסירים. הגם שבמחנות אלו הושמדו כמעט רק יהודי הגטאות הפולנים, הושמדו בטרבלינקה וסוביבור יהודים מחוץ לפולין וכן צוענים רבים.
מחנות השמדה וריכוז: מחנות ריכוז שבשלב מאוחר יותר הפכו למחנות השמדה, או שהוסף להם אגף ששימש להשמדה. הללו הם מחנה הריכוז אושוויץ (ומחנה ההשמדה בירקנאו), מחנה הריכוז לובלין (KZ Lublin) המכונה "מיידנק", ומתחם מחנות הריכוז יאסנובאץ (מחנות ריכוז: קראפיה וציגלאנה, מחנות השמדה: ציגלאנה [מחורף 1941] וסטארה-גרדישקה). במחנות אלו הושמדו יהודים וכן צוענים ואחרים רבים. באלו גם היו נערכות סלקציות, שבהן היו משאירים מיעוט מן האסירים הבאים כאסירי מחנה הריכוז, אשר הועבדו בתת-תנאים, עד שמתו או שולחו לגז מאוחר יותר. במחנות אלו החל השימוש בגז "צקלון בה" בשלב מוקדם, וכן השתמשו במשרפות במקום מוקדים. מחנות אלו המשיכו בפעולתם עד סוף המלחמה ממש, עד צעדות המוות, ולכן נותרו לפי רוב שלמים עד היום.
מחנות השמדה קטנים: בכלל זה נמצאים מגוון מחנות, ובהם מחנה סיימישטה בגבול סרביה-קרואטיה, מחנות לילדים בקרואטיה (גורנייה-רייקה ויאסטרבארסקו), מאלי טרוסטינץ ליד מינסק, ינובסקה בלבוב, ועוד. מחנות אלו היו לרוב מחנות מעבר או מחנות עבודה קטנים, אשר שימשו בשלב מאוחר של המלחמה כמחנות השמדה קטנים, שבהם נרצחו אסירים בתאי גז ניידים או במשאיות גז, ונשרפו במוקדים במסגרת "מבצע 1005". גם מחנה קולמהוף (חלמנו) השתייך למחנות אלו מבחינת דרך פעולתו.
שיטת ההמתה במחנות לא הייתה אחידה. בעוד במחנות אושוויץ-בירקנאו ומיידנק השתמשו בגז ציקלון בה, במחנות חלמנו, בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה השתמשו בגז חד-תחמוצת הפחמן, אשר הופק ממנוע בעירה של משאיות ומנועי טנקים סובייטיים.
ממוזער|650px|מרכז|מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה
הסתרת המחנות
שמאל|ממוזער|250px|מפת מחנה ההשמדה בלז'ץ
הגרמנים יצאו מנקודת הנחה כי תנאי הכרחי להפחתת ההתנגדויות לשילוח אל מחנות ההשמדה הוא שמירת הסודיות והטעיה של האוכלוסייה המקומית, הקורבנות, והעולם כולו. קיומם של המחנות הוגדר כסוד מדינה, וסווג כ"סודי ביותר". נעשו מספר רב של תכסיסי מרמה והטעיה: כלפי חוץ המחנות נבנו ואורגנו כמחנות ריכוז ועבודה. כלפי פנים לקורבנות הוסבר כי הם הולכים לעבודה, ושם יקבלו אוכל טוב יותר מאשר במחנות הריכוז - ואכן, נימוק זה שכנע אנשים רבים לנסוע אל המחנות ללא התנגדות. במספר מחנות נתלו שלטים ובהן הכתובת בגרמנית "העבודה משחררת". תאי הגזים לא נראו מפחידים. הם היו מכוסים במדשאות ובתוכן ערוגות פרחים, היו בנויים כמקלחות, ולאנשים הוסבר שלפני העבודה הם הולכים להתרחץ, דבר שמקצת הקורבנות האמינו בו עד הרגע האחרון.
לקראת סיום המלחמה, עם התקדמות הצבא הסובייטי לעברם, הזדרזו הנאצים לחסל את מחנות ההשמדה, ולמחוק כל זכר להם. תאי השמדה ומשרפות פוצצו, חומר משרדי מפליל נשרף. תוך מאמץ לטשטש את עקבותיהם, הוקמה יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. בנוסף, נעשה גם מאמץ מיוחד לחיסול כל אנשי יחידות הזונדרקומנדו היהודיות שטיפלו בגויות הנרצחים, כדי שלא תיוותר כל עדות חיה למעשיהם.
מרידות ובריחות
מספרן של המרידות והבריחות במחנות ההשמדה היה מועט. ההקפדה הגדולה למניעת בריחות הייתה, בעיקר בשל אי רצון שהדבר יתגלה לעולם החיצון ויפגום במכונת ההשמדה הנאצית.
בין המרידות והבריחות ניתן למנות את המרד במחנה ההשמדה טרבלינקה ב-2 באוגוסט 1943, בריחה המונית של מאות יהודים נערכה ב-14 באוקטובר 1943 ממחנה ההשמדה סוביבור, ומרד של אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ-בירקנאו, שידעו שסופם קרב, ואין להם הרבה מה להפסיד, אשר פרץ ב-7 באוקטובר 1944. ברוב המקרים נתפסו מרבית הבורחים, והעונשים היו חמורים מאוד. במרד באושוויץ-בירקנאו נרצחו כל הבורחים, ומתוך יתר אנשי הזונדרקומנדו, שלא ברחו, נרצחו אחד משלושה באופן שרירותי.
ידיעות בעלות הברית על המחנות
שמאל|ממוזער|250px|צילום אוויר של אושוויץ, שצולם על ידי חיל האוויר המלכותי. חילות בעלות הברית נמנעו מלהפציץ את מסילות הברזל המוליכות אל המחנה ואת תאי הגזים במחנה, אף שמטוסיהם הפציצו מטרות בסמוך אליו
כוחות האווירייה של בעלות הברית ערכו טיסות וצילומים רבים באזור מחנות ההשמדה במזרח אירופה. ב-4 באפריל 1944 התבצעה הגיחה הראשונה במטרה לצלם את מפעל IG Farben במחנה אושוויץ-מונוביץ, שהיה במרחק של כארבעה קילומטרים מבירקנאו. גיחות צילום נוספות נעשו באותה שנה ב-31 במאי, ב-26 ביוני, ב-25 באוגוסט, ב-13 בספטמבר, ב-21 בדצמבר ועוד. נעשו שתי גיחות הפצצה. הראשונה ב-20.8, בה ניזוק המפעל, אך לא הושמד. והשנייה ב-13.9, בה חלק מהפצצות שכוונו למפעל נפלו שלא במתכוון על מחנה בירקנאו וגרמו לנזק קל. נראה כי מפענחי בעלות הברית, שחיפשו מפעלי נשק, לא עמדו על טיבו של מחנה ההשמדה בירקנאו, דבר שלא ניתן לומר על מחנה אושוויץ III.
בשנת 1978 נחשפו בידי שני מפענחים של ה-CIA מספר צילומי אוויר אחדים מתקופת מלחמת העולם השנייה שנעשו על ידי בעלות הברית. בין הצילומים ניתן להבחין במחנה בירקנאו, שצולם בדרך אגב.
שירות הביון הבריטי התחקה אחר המידע שנשלח לברלין ועלה עליו, וכך הגיע לידיו מידע רב על פעילות הצבא הנאצי, הוורמאכט. בשנת 2001 התגלה מסמך נדיר שנשמר קרוב ל-58 שנים בשירות הביון הבריטי. המסמך קרוי "מברק הפלה" על שם קצין בכיר בצבא הנאצי בשם הרמן הפלה ששלח לברלין ב-18 בינואר 1943 מידע מדויק על מספר הקורבנות שנספו בשנת 1942 בשלושת מחנות ההשמדה של מבצע ריינהרד: בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה, וכן במחנה מיידנק, שבאותה שנה הוסבו חלקים ממנו להשמדת המונים.
המספרים שמסר הרמן הפלה הם: בלז'ץ: 434,508 קורבנות, סוביבור: 101,370 קורבנות, טרבלינקה: 713,555 קורבנות, ומיידנק: 24,733 קורבנות. לא ניתן לדעת אם מספרים אלו כוללים גם רבבות רבות של יהודים שנספו במהלך הנסיעה למחנות. על פי הערכות, קרוב ל-25% מכלל המובלים להשמדה הגיעו למחנות מתים, בגלל תנאי הנסיעה הקשים בקרונות הבקר שבהם נדחסו. נתונים אלו קרובים לאומדנים שהיו מקובלים ביד ושם ובקרב חוקרי השואה עד לגילויו של מסמך זה.
מברק הפלה משמש ראיה מוחצת כנגד טיעוניהם של מכחישי השואה. גילויו גם מהווה ראיה לכך שבידי בעלות הברית אכן היה מידע על השמדת המוני יהודים כאשר הייתה בעיצומה באירופה, אך הן לא פעלו להפסקתה. מידע זה שהתווסף על מחקרים שנערכו על מספר קורבנות מחנות ההשמדה הנוספים: חלמנו ואושוויץ אמנם מפחית בכמה רבבות את מספר הקורבנות בכל אחד מן המחנות מהאומדן שהיה מקובל, אך אינו מפחית את האומדן הכללי של נספי השואה שנע סביב שישה מיליון.
ככל הנראה נבע אי ההתקפה של בעלות הברית מבעיות טכניות של חוסר דיוק בפצצות באותם ימים וצורת המבנה של המחנות. כמו כן, העדיפו הצבאות להתמקד במאמץ המלחמתי, ולא הסכימו להפנות ציוד וכלים כדי לפגוע במחנות ההשמדה. ישנם חוקרים הטוענים כי סיבה נוספת לאי התקיפה היא חוסר רצונן של בעלות הברית לגל פליטים שיציף את מדינותיהם, אם ינצלו אסירי המחנות.
אומדנים של הקורבנות
מסמך הפלה שפורסם בשנת 2000 ובו מצוינים מספרי הקורבנות בארבעת מחנות מבצע ריינהרד בשנת 1942 המעיט במעט את האומדנים שהיו מקובלים עד אז ונכתבו באנציקלופדיית השואה שהוצאה על ידי יד ושם ב-1990.
מחנה מיידנק השתייך אף הוא לרשת המחנות הנ"ל ובו נמשכה ההשמדה עד יולי 1944, אז שחרר הצבא הסובייטי את המחנה. מספר הקורבנות היהודים בו כנראה הגיע ל-60,000 מתוך 200,000 קורבנות.
ששת מחנות ההשמדה העיקריים הוקמו על ידי הגרמנים על אדמת פולין:
המחנה תקופת קיומו אומדן הקורבנות חלמנו 8 בדצמבר 1941 – 18 בינואר 1945 כ-320,000 יהודים בלז'ץ פברואר 1942 – ינואר 1943 כ-435,000 יהודים סוביבור אפריל 1942 – 14 באוקטובר 1943 כ-170,000 יהודים טרבלינקה 22 ביוני 1942 – 2 באוגוסט 1943 כ-870,000 יהודים אושוויץ-בירקנאו 14 ביוני 1940 – 27 בינואר 1945 כ-1,200,000 קורבנות (מתוכם כ-1,100,000 יהודים) מיידנק נובמבר 1941 – יולי 1944 כ-80,000 יהודים
מחנה השמדה נוסף הוקם על ידי משטר האוסטאשה בקרואטיה:
המחנה תקופת קיומו אומדן הקורבנותמחנות יאסנובאץ אוקטובר 1941 – אפריל 1945עד 500,000 (כ-20,000 יהודים)
מחנות השמדה קטנים כללו את:
המחנה תקופת קיומו אומדן הקורבנותמאלי טרוסטינץ אוקטובר 1941 – אפריל 1945 כ-65,000 יהודיםינובסקה 28 ביולי 1942 – 21 באוקטובר 1943 רבבותיאסטרברסקו יולי 1942 – 1945 כ-1,600 ילדיםסיימישטה דצמבר 1941 – 1944 כ-47,000פלאשוב סתיו 1941 – 14 בינואר 1945 כ-8,000
לקריאה נוספת
לוסי דווידוביץ', המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982. חלק א': הפתרון הסופי, מחנות ההשמדה, ממלכת המוות, עמ' 144–164.
קישורים חיצוניים
מחנות השמדה - אשכול מאמרים, באתר מט"ח
הערך "מחנות ההשמדה" מתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם
מחנות ההשמדה - חלק מתערוכת "פרקים בתולדות השואה", באתר יד ושם
תצלומים אוויריים של אושוויץ, באתר יד ושם
יום יום בארצות המוות, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
הערות שוליים
*
קטגוריה:טרמינולוגיה של תקופת השואה
קטגוריה:טרמינולוגיה נאצית
קטגוריה:תשתיות בשואה
| 2024-09-17T03:30:09
|
חוק המשיכה האוניברסלי
|
REDIRECT חוק הכבידה העולמי של ניוטון
| 2024-02-20T19:29:07
|
פרולוג (שפת תכנות)
|
פרולוג (באנגלית: Prolog) היא שפת תכנות לוגית שפותחה במקור לכתיבת יישומי בינה מלאכותית. השפה היא שלמה טיורינג (Turing-Complete), כלומר ניתן לממש באמצעותה כל מה שאפשר לממש בשפות התכנות הנפוצות. שמה נגזר מצירוף המילים "תכנות בלוגיקה" (באנגלית: PROgramming LOGic).
השפה פותחה על ידי אלן קולמר (Alain Colmerauer אנ') באוניברסיטת אקס-מרסיי והוכנסה לשימוש בשנת 1972.
בעבר תלו בפרולוג תקוות גדולות והיו שחשבו שהיא מסמלת את הכוון העתידי של שפות התכנות. כיום אפשר לומר שהתקוות לא התממשו ופרולוג, אלגנטית ומעניינת ככל שתהיה, נותרה שפה אקדמית בלבד.
מאפייני השפה
בניגוד לשפות התכנות הנפוצות, תכנות בפרולוג איננו כתיבה של סדרת הוראות לביצוע.
הרצה של תוכנית פרולוג היא הגדרת עובדות וכללים והצגת שאילתות לגביהם. מבחינה זו, יש קשר הדוק בין פרולוג לבסיסי נתונים. לפרולוג יש מנגנון הוכחה פנימי שנועד להשיב על שאילתות מורכבות. לב מנגנון ההוכחה הוא אלגוריתם להאחדה של תבניות (unification).
בנוסף, כולל מנגנון ההוכחה אלגוריתם פשוט של גישוש נסוג (Backtracking).
הקוד של פרולוג מבוצע בדרך כלל על ידי מפרש ולא עובר הידור. עובדה זו, בנוסף לעובדה שמנגנון ההוכחה איננו יעיל בדרך כלל, גורמים לתוכניות פרולוג לעבוד לאט יחסית.
תכנות בפרולוג מורכב משני סוגי הצהרות: עובדות וכללים.
עובדה עשויה להיות מוגדרת ביטוי פשוט (אטום):
.summer
שאפשר להתייחס אליו כאל הטענה "עכשיו קיץ". עובדות יכולות גם להגדיר יחס על איבר בודד (פרדיקט), כגון
.male(yoni)
.tall(yoni)
שמגדירים את המשתנה yoni להיות "זכר" ו"גבוה". או על מספר איברים ואז תגדיר יחסים, כגון:
.love(yoni, rotem)
שמגדיר שיוני "אוהב את" רותם. יש לשים לב שאף אחת מהמילים tall, love, yoni, rotem, איננה מוגדרת בשפה עצמה, ומשמעותן מתקבלת מהמשך השימוש במשתנים אלו.
סוג שני של הצהרות בשפה הוא כלל. למשל
.love(rotem, X) :- male(X), love(X, rotem)
שמגדירה שרותם אוהבת מישהו (X כאן הוא משתנה, כמו כל מילה שמתחילה באות גדולה) אם X זכר וגם X אוהב את רותם.
נגדיר כעת כלל נוסף:
.married(X,Y) :- summer, love(X,Y), love(Y,X)
כלל זה אומר ש-X ו-Y "נשואים" אם "עכשיו קיץ" וגם X "אוהב את" Y וגם Y "אוהב את" X.
לאחר שמגדירים עובדות וכללים, ניתן לשאול שאלות על מאגר הנתונים שבנינו. מי נשואים?
.-? married(X,Y)
והמפרש יגיב
X = yoni
Y = rotem
בגלל המבנה התיאורי, היכולת לנסח חוקים בצורה מופשטת ומנגנון ההוכחה המובנה, תוכניות פרולוג נוטות להיות קצרות ואלגנטיות מאד.
פרולוג מעצם טבעה היא שפה רקורסיבית - אימות השאילתה מתבצע באמצעות קריאות מקוננות חוזרות ונשנות על סט החוקים הנתון עד למסקנה החד משמעית בדבר נכונות השאילתה (במקרה של שאילתת נכונות), או עד גמר איסוף כל הפתרונות האפשריים (במקרה של שאילתה פתוחה השולחת פרמטרים למילוי).
כל תוכנית פרולוג היא למעשה אוסף של פסוקים לוגיים הידועים כפסוקי הורן (Horn Clauses).
אחד הנושאים המעניינים בהתפתחות שפת הפרולוג שהיווה מקור לוויכוחים אקדמיים מרים, הוא ההוספה של הגיזומים (Cut - תחביר: סימן קריאה !) לתחביר השפה.
ה-Cut, מצד אחד, מאפשר הגדלת יעילות הריצה בצורה משמעותית, על ידי כך שהמתכנת מגדיר לאינטרפרטר לא לבצע גישוש נסוג במקרים מסוימים, שבהם המתכנת יודע שהגישוש אינו רצוי מבחינתו או נידון להכשל; ומהצד השני, פוגם בצורה משמעותית בתחביר הדקלרטיבי של השפה, ומקרב אותה לשפות הפרוצדורליות (לדוגמה, הסדר שבו מוגדרים הפרדיקטים משפיע על תוצאות הריצה, תופעה שכמובן אין לה מקום בשפה דקלרטיבית אמיתית). בפרט, cut היא פקודה ולא הצהרה, ולכן היא שייכת לפרדיגמה האימפרטיבית בדומה לשפות סטנדרטיות יותר.
שפת הלוויין דטלוג מוגדרת כתת-שפה (חלקית ממש) של פרולוג, אשר מצד אחד יותר מצומצמת מפרולוג, אבל מצד שני היא דקלרטיבית אמיתית, ואינה תומכת בגיזומים.
בדטלוג גם אין פונקציות ומנגנון ההסקה שלה הוא מטה-מעלה, בניגוד לפרולוג שהיא מעלה-מטה. דטלוג משמשת בעיקר למסדי-נתונים לוגיים בתחומי הבינה העסקית.
מימושים
למחשבים אישיים התפרסם Turbo Prolog ו-Amzi! פרולוג, שניהם כוללים מהדר לפרולוג.
כמו כן קיימת הרחבה גרפית ותמיכה בשפה העברית לאמזי פרולוג OW Prolog.
ראו גם
מונחים בתוכנה
לקריאה נוספת
קלוקסין ומליש, תכנות בשפת פרולוג, הוצאת אופוס, 1988.
Leon Sterling and Ehud Shapiro, The Art of Prolog: Advanced Programming Techniques, 1994
Ivan Bratko, Prolog - Programming for Artificial Intelligence, 1990
Patrick Blackburn, Johan Bos, Kristina Striegnitz: Learn Prolog Now! College Publications, 2006
קישורים חיצוניים
בלה צירולניקוב, פרולוג - שפת בינה מלאכותית, הוצאת הוד-עמי, 1988
פרולוג
Cedar- אינטרפרטר לשפת פרולוג
הסבר על האופן ש-Amzi! פרולוג עובד
הערות שוליים
קטגוריה:שפות תכנות
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1972
| 2023-03-04T17:05:46
|
מבנה נתונים
|
במדעי המחשב, מבנה נתונים הוא דרך לאחסון נתונים במחשב, כך שניתן יהיה להשתמש בנתונים באופן יעיל. האחסון הוא בזיכרון המחשב או בטבלאות במסדי נתונים. מבני נתונים מספקים הפשטה מסוימת של המציאות. מקובל מגוון רחב של מבני נתונים, שכל אחד מהם מאפשר אלגוריתם יעיל לבעיה מסוימת של אחסון נתונים ואחזורם. פעמים רבות, בחירת מבנה הנתונים הנאות היא שלב חשוב בעיצוב התוכנית. בתכנות מונחה עצמים מיוחסת חשיבות מיוחדת לתמיכה במבני נתונים.
יש להבחין בין מבנה נתונים לבין מבנה נתונים מופשט (ADT – abstract data type). מבנה נתונים מופשט מגדיר ממשק והוא חסר מימוש, ויכולים להיות מבני נתונים אחדים שמממשים את הממשק שהוא מציע. לדוגמה, מחסנית היא מבנה נתונים מופשט, שמערך ורשימה מקושרת הם מימושים אפשריים שונים שלו.
העיסוק במבני נתונים הוא חלק מהתפתחותם של מדעי המחשב בחצי השני של המאה העשרים.
מבני נתונים נפוצים
מערך – מבנה שמורכב מאוסף של תאים שסדרם בדרך כלל בעל חשיבות. ניתן לגשת לכל תא בעזרת מיקומו הסידורי. מערכים יכולים להיות בעלי גודל קבוע או בעלי גודל משתנה.
רשומה – מבנה שמורכב מאוסף קבוע של תאים בסדר מסוים הנקראים לעיתים שדות או איברים, המכילים מידע. לתאים אלה בדרך כלל פונים לפי שמות ברורים הניתנים להם.
רשימה (List) – מבנה נתונים מופשט המגדיר אוסף סדרתי של איברים.
רשימה מקושרת (Linked List) – רשימה שבה כל איבר מצביע על האיבר הבא אחריו.
קבוצה – מבנה נתונים מופשט שכל ערך מופיע בו לכל היותר פעם אחת, ואין חשיבות לסדר בין הערכים. מימוש של קבוצה הוא למעשה ייצוג ממוחשב של קבוצה מתמטית סופית.
מילון (Dictionary, Map) – מבנה נתונים מופשט המאפשר מיפוי בין מפתחות לערכים. נקרא גם "מערך אסוציאטיבי".
טבלת גיבוב (Hash Table) – מימוש של מילון המשתמש בפונקציית גיבוב על-מנת להקטין את תחום המפתחות ולשמרם במערך לצורך שליפה מהירה.
מחסנית (Stack) – מבנה נתונים מופשט שמזכיר מחסנית של רובה: האיבר שנכנס ראשון למחסנית יוצא ממנה אחרון (נכנס אחרון יוצא ראשון – LIFO).
תור (Queue) – מבנה נתונים מופשט שמזכיר תור של בני אדם: האיבר שנכנס ראשון לתור יוצא ממנו ראשון (נכנס ראשון יוצא ראשון – FIFO).
דו-תור (Deque) – משלב את התכונות של תור ושל מחסנית.
גרף (Graph)
עץ סיפות (Suffix Tree) – עץ המחזיק סיומות של מחרוזות ומאפשר ביצוע פעולות כגון מציאת תתי-מחרוזות בצורה יעילה.
עץ חיפוש (Tree) – עץ מכוון וממוין.
עץ מאוזן – עץ חיפוש בינארי השומר על גובה מינימלי תחת פעולות הכנסה והוצאה של צמתים, בין העצים המאוזנים ניתן למנות את
עץ AVL – עץ חיפוש בינארי שמתקן את עצמו תוך כדי בנייה באמצעות "גלגולים" כך שגובהו יישאר נמוך יחסית למספר האיברים בו.
עץ אדום שחור – עץ חיפוש בינארי הבנוי לפי הגבלות מצמצמות גובה הבנויות סביב חלוקה של צמתיו לשתי קבוצות.
עץ B+ – עץ חיפוש שבו לכל צומת מספר גדול של בנים, כך שגובהו קטן יחסית למספר האיברים שהוא מכיל.
ערימה (heap) – עץ שבו כל צומת גדול (ערימת מקסימום) או קטן (ערימת מינימום) מבניו.
איחוד קבוצות זרות (Union Find / Disjoint Set Union) – מבנה נתונים המאפשר מעקב אחר קבוצות זרות וביצוע איחוד שלהם, וחיפוש הקבוצה המתאימה לאיבר ביעילות גבוהה מאוד.
Inode
שיקולים בבחירת מבנה נתונים
בחירת מבנה נתונים מתאים יכולה לכלול מספר שיקולים וכרוכה לעיתים בלבטים. השיקולים העיקריים הם צריכת הזיכרון ומהירות הביצוע. לכל מימוש של מבנה נתונים יש פעולות שאותן הוא מבצע מהר יחסית ופעולות איטיות יותר. בחירת מבנה נתונים נובעת, לכן, מהשכיחות היחסית המוערכת בין הפעולות השונות. לעיתים יש חשיבות מרבית לזמן הביצוע הממוצע ולעיתים לזמן הביצוע הגרוע ביותר. מבנה נתונים תמציתי הוא מבנה שדורש משאב זיכרון מינימלי.
לדוגמה, לעיתים קרובות עולה התלבטות לגבי שמירה של סדרת נתונים ברשימה מקושרת או במערך דינמי. לרשימה יש יתרון בהוספת איבר חדש בין איברים קיימים ברשימה. למערך יש יתרון בגישה מהירה לאיבר שרירותי. הבחירה בין שני מבני הנתונים מתבססת בדרך כלל על השכיחות המצופה של הפעולות הללו.
קישורים חיצוניים
קורס באלגוריתמים ומבני נתונים ב־ArsDigita (הרצאות מוקלטות וחומרים)
מאגר המידע השלם במבנה נתונים: הרצאות, מצגות וסיכומים, תרגילים. (עברית)
סיכום קורס מבנה נתונים א' – סיכום בשפה פשוטה של מבני הנתונים, סיבוכיות, ושאר הקורס (עברית)
*
| 2024-10-04T05:22:03
|
אלגוריתם מיון
|
מיון הוא אלגוריתם לסידור נתונים על פי ערכי מפתח, למשל סידור רשימה של אנשים לפי שם המשפחה שלהם. ישנן דרכים רבות למיין ערכים. דרכים אשר שונות זו מזו ברמת הפשטות, היעילות והמהירות שלהן.
מבחינים בשני סוגי מיון: מיון עולה (הערך הקטן ביותר ראשון) ומיון יורד (הערך הגדול ביותר ראשון). (ניתן לבצע מיון בטבלה הבאה לפי כל אחד מהשדות על ידי לחיצה על כותרת השדה)
+ תעודת זהות שם משפחה שם פרטי 55555555 תמם ראובן 11111111 שפירא אברהם 33333333 אוחנה גל22222222 ברקוביץ טל
מיון נחוץ מאוד כאשר עוסקים בעיבוד מידע במסדי נתונים, דבר שמפשט ומייעל עבודה עם נתונים ובכללה איתור תוכן, פעילות בין טבלאות ופעילויות אריתמטיות. כך בדרך כלל במסדי נתונים שדה חשוב לפעילות מכל סוג, יכלל באינדקס שהוא שדה ממוין, וכל תוכן שיוכנס לתוכו ימוין אוטומטית מאחרי הקלעים.
באלגוריתמים הדבר נחוץ כי לעיתים קרובות פעולות על קלט ממוין הן מסיבוכיות נמוכה יותר. למשל, ניתן למצוא את הערך המקסימלי והמינימלי (או בכלל, ה- בגודלו) במערך ממוין בסיבוכיות זמן של ולמצוא איבר כללי במערך בסיבוכיות לוגריתמית. (באמצעות חיפוש בינארי, למשל)
אלגוריתמי מיון מבוססי השוואות
ישנם אלגוריתמי מיון רבים, הנבדלים זה מזה בסיבוכיות הזמן והזיכרון שלהם, בפשטות מימושם ובהנחה על הפעולות הבסיסיות. חלוקה מקובלת היא בין אלגוריתמי המיון המבוססים על פעולת השוואה בין האיברים הנתונים לבין אלה המאפשרים פעולות כלליות על האיברים. כל אלגוריתמי המיון המבוססים על פעולת השוואה דורשים לפחות פעולות השוואה במקרה הגרוע על-מנת לבצעם.
ניתן להגיע למסקנה זו על ידי התבוננות ב"עץ השוואות" המתאר מיון כללי, בו כל קודקוד מסמן השוואה בין שני איברים, כל קשת מסמלת תוצאה אחרת של אותה השוואה וכל עלה מייצג את סיום פעילות האלגוריתם ואת הסדר בו יש לסדר את הנתונים.
מאחר שקיימות לכל איברים דרכים לסדרם, הרי שמספר העלים בעץ יהיה , ומכיוון שדרגת העץ חסומה, לפי משפט מתורת הגרפים גובה העץ (מספר ההשוואות שהאלגוריתם יאלץ לעשות לפני שיגיע לעלה) יהיה . ניתן לראות ש- (באמצעות נוסחת סטירלינג) ומכאן נובע החסם.
רשימת אלגוריתמי מיון
מיונים מבוססי השוואות:
מיון בועות (bubble sort), הידוע גם בכינוי מיון החלפה הוא מיון פשוט, שבו מושווים שני איברים סמוכים במערך המתמיין. מיון זה הפועל בסיבוכיות של . המיון קיבל את שמו מהדרך בה מבעבעים אלמנטים במערך. מבחינת צריכת זיכרון האלגוריתם חסכוני, והוא דורש .
מיון הכנסה (insertion sort) הוא אלגוריתם מיון השוואתי פשוט. הוא יעיל עבור מערכים קטנים ועבור מערכים ממוינים או כמעט ממוינים. סיבוכיות הזמן של האלגוריתם היא . מבחינת צריכת זיכרון האלגוריתם חסכוני, והוא דורש .
מיון בחירה (selection sort) הוא אלגוריתם השוואתי פשוט אך לא יעיל, שבו נמצא בכל צעד האיבר בעל הערך הקטן ביותר, והוא מועבר למקומו. סיבוכיות הזמן של האלגוריתם היא . מבחינת צריכת זיכרון האלגוריתם חסכוני, והוא דורש .
מיון ערימה (heap sort) הוא אלגוריתם מיון אשר נעזר במבנה נתונים הקרוי ערימה כדי לממש את מיון הבחירה בצורה יעילה יותר. האלגוריתם בונה ערימה מהקלט ואז שולף בכל פעם את האיבר שבראש הערימה, שהוא האיבר הגדול ביותר בערימה, אל הפלט. סיבוכיות האלגוריתם היא . יתרונו לעומת מיון מיזוג הוא שאינו דורש זיכרון נוסף פרט לזיכרון שבו מאוחסן הקלט.
מיון מהיר (quicksort) הוא אלגוריתם מיון השוואתי אקראי מהיר במיוחד. זהו אלגוריתם רקורסיבי הפועל בשיטת הפרד ומשול. סיבוכיות הזמן הממוצע של האלגוריתם הוא פעולות, אך במקרה הגרוע עלול לדרוש פעולות.
מיון מיזוג (mergesort) הוא אלגוריתם מיון רקורסיבי קל למימוש המתבסס על קלות מיזוגם של מערכים ממוינים. סיבוכיות הזמן במקרה הגרוע היא פעולות, אך זוהי גם הסיבוכיות במקרה הטוב ביותר. סיבוכיות המקום היא .
Shell sort מיון "של" על שמו של הממציא. אלגוריתם ה-Shell Sort פועל בשלבים, בהם הוא ממיין תאי מערך הרחוקים זה מזה מרחק שהולך וקטן בכל שלב, כשהמיון עצמו מתבצע בצורת מיון הכנסה.
מיון מסרק (comb sort) הוא אלגוריתם מיון שמשפר את מיון בועות. הרעיון הבסיסי הוא להעלים צבים- ערכים קטנים המופיעים לקראת סוף הרשימה, היות שבמיון בועות הללו מאטים מאוד את המיון. (ארנבים- ערכים גדולים סביב תחילת הרשימה- לא מהווים בעיה במיון בועות).
רשת מיון (sorting network) מאפשרת למיין מספר קבוע מראש של קלטים. היתרון הגדול של רשת מיון הוא שהיא נוחה למיקבול (כלומר לחלוקה למשימות היכולות להתבצע במקביל). כך, כשהמיון נעשה על מחשב המאפשר בצוע מקבילי ניתן להגיע באופן מעשי לביצועים של .
מיון ספגטי (spagetti sort) דורש עיבוד מקבילי ורץ בזמן ליניארי.
מיונים עם הנחות נוספות על הקלט:
מיון מנייה (counting sort) הוא אלגוריתם למיון מספרים שלמים המתבסס על העובדה שהמספרים נמצאים בטווח חסום כדי לבצע את המיון בזמן מהיר יותר מזה שמסוגלים לו אלגוריתמי המיון מבוססי ההשוואות. בצורה אינטואיטיבית, די למיון לעבור על קבוצת האיברים שרוצים למיין ולמנות את מספר המופעים של כל אחד מהאיברים, ומכאן שמו של האלגוריתם.
מיון סלים (bucket sort) הוא מיון של קבוצת מספרים ממשיים כאשר ידוע שפיזור האיברים אחיד (קרי, מקיימים התפלגות אחידה בדידה).
מיון בסיס (radix sort) הוא אלגוריתם למיון מספרים, המסתמך על מידע נוסף שאומר שכמות הספרות שבאמצעותן מיוצג כל מספר חסומה על ידי קבוע. (למשל: כמות הספרות של המספר 1234567 היא 7).
במיונים הללו (מנייה, סלים, בסיס) בעזרת מידע נוסף על הקלט סיבוכיות האלגוריתם יורדת אל מתחת לסיבוכיות המינימלית של אלגוריתם מיון מבוסס השוואות עד ל במקום .
מיון חיצוני הוא שם כולל לקבוצה של אלגוריתמי מיון המסוגלים להתמודד עם כמויות גדולות של מידע. מיון חיצוני נדרש כאשר המידע שצריך למיין לא נכנס לזיכרון הראשי של המחשב (לרוב ה-RAM) ומשתמשים בהתקן זיכרון איטי יותר (לרוב דיסק קשיח).
לקריאה נוספת
דונלד קנות, Sorting and Searching, כרך 3 בסדרה The Art of Computer Programming.
קישורים חיצוניים
סרטון אנימציה שמסביר את האלגוריתמים מיון מהיר ומיון בועות ומשווה ביניהם
What different sorting algorithms sound like סרטון אנימציה להמחשת שיטות מיון שונות
different sorting algorithms סרטון אנימציה נוסף להמחשת שיטות מיון שונות
מאמר מקיף עם המחשות חזותיות של סוגי המיונים השונים, באתר קוד פרוג'קט
*
| 2023-10-08T20:11:09
|
ג'ון קולטריין
|
ממוזער|שמאל|דיוקן של קולטריין בצי ארצות הברית
250px|ממוזער|שמאל|קולטריין מקבל את פרס אדיסון, אמסטרדם, הולנד, נובמבר 1961
250px|ממוזער|שמאל|קולטריין נפגש עם מגיש רדיו הולנדי, נמל התעופה סכיפהול, 1963
ג'וֹן ויליאם קוֹלְטְרֵיין (באנגלית: John William Coltrane; 23 בספטמבר 1926 – 17 ביולי 1967) היה מוזיקאי ג'אז אמריקאי, שנמנה עם הגדולים והמשפיעים בקרב הסקסופוניסטים ועולם הג'אז בכלל. השפעתו רבה במיוחד בתחומי נגינה בסקסופון טנור וסופרן, הרחבת אפשרויות האלתור, שילוב זרמי מוזיקת עולם בג'אז ויצירת נתיבי התפתחות חדשים כהארד בופ, ג'אז מודאלי וג'אז חופשי. אף על פי שפעל כמוזיקאי יוצר רק מעט למעלה מעשור, נחשב בעיני רבים למוזיקאי בעל ההשפעה הרבה ביותר על התפתחות הג'אז לאחר מהפכת הבי בופ.
שנים ראשונות וראשית הקריירה
ג'ון קולטריין נולד לג'ון ר. קולטריין, חייט ומוזיקאי חובב, ואליס בלייר קולטריין. אבי אמו, ויליאם בלייר, היה כומר וקולטריין הצעיר קיבל ממנו חינוך דתי. הוא גדל בצפון קרוליינה, ולאחר שסיים את בית הספר היסודי ב-1939 מת אביו והותירו עם אמו ודודתו. אמו הרבתה לעבוד מחוץ לבית על מנת לפרנס את המשפחה, ולכן לא שהתה במחיצתו זמן רב. בשנה שבה החל ללמוד בחטיבת הביניים, הצטרף קולטריין ללהקה קהילתית וניגן שם בקלרינט ובקרן יער. כשסיים את החטיבה והגיע לתיכון הצטרף לתזמורת הביג בנד של בית הספר, שם ניגן בסקסופון אלט. במהלך מלחמת העולם השנייה התדרדר מצבה הכלכלי של המשפחה ואמו ודודתו עברו לניו ג'רזי כדי למצוא עבודה שם תוך שהן משאירות אותו לגדול עם יתר בני המשפחה בצפון קרוליינה. כשסיים את בית הספר התיכון, ב-1943, עבר גם הוא צפונה, לפילדלפיה, שם התאחד עם אמו.
באותו הזמן לא עבד קולטריין באופן רציף כמוזיקאי, העבודות הקבועות שלו לא היו קשורות לתחום. הוא נרשם לבית הספר למוזיקה "אורנשטיין" וניגן מעט במועדונים, מקור ההשפעה עליו בתקופה זו היה ג'וני הודג'ס. ב-1945 הצטרף לחיל הים של ארצות הברית והוצב בבסיס בהוואי. תפקידו לא היה קרבי. הוא המשיך לנגן והוציא את התקליט הראשון שלו עם ארבעה חיילים אחרים ב-13 ביולי 1946. ב-1946 שוחרר מן הצבא וחזר לפילדלפיה.
הוא הצטרף ללהקתו של ג'ו ווב ואחר כך ללהקתו של קינג קולאקס. במהלך 1946 עבר מסקסופון אלט לסקסופון טנור. בראיון חשוב עמו coltrane on coltrane
שהתפרסם ב-דאון ביט בספטמבר 1960) סיפר שבתקופה זו שמע לראשונה את צ'ארלי פארקר ("בירד") מנגן והדבר היווה עבורו "מכה בין העיניים". הוא סבר שפארקר מיצה את רוב האפשרויות בסקסופון אלט. באותה תקופה הצטרף קולטריין ללהקתו של אדי וינסון, שהיה נגן סקסופון אלט, ולכן הייתה זו סיבה נוספת להחלפת כלי הנגינה שלו לטנור. באמצע 1948 עבר ללהקתו של ג'ימי הית', שהתפתחה מאוחר יותר ונקראה על שמו של האוורד מקג'י עד ל-1949, אז חזר לפילדלפיה. בסוף 1949 הצטרף לביג בנד של דיזי גילספי ונשאר עמה עד ל-1951. ב-1951 הוקלט קולטריין לראשונה מנגן סולו עם דיזי גילספי בשיר We love boogie.
עם מיילס דייוויס
קולטריין עבד בפילדלפיה כנגן חופשי (free lancer, שאינו קשור בקשר חוזי עם אף תזמורת). הוא התמכר להרואין, מה שהקשה עליו למצוא עבודה קבועה בתחום המוזיקה. בשנות החמישים המוקדמות נשכר ופוטר מספר פעמים, ממספר להקות. ב-1955 פגש את מיילס דייוויס, שהשתקם באותה תקופה מהתמכרותו לסמי שינה, והצטרף לחמישייה שלו, המכונה "החמישייה הראשונה", שכללה, בנוסף לדייוויס ולקולטריין את פול צ'יימברס בקונטרבס, פילי ג'ו ג'ונס בתופים ורד גרלנד בפסנתר. זו הייתה הפריצה הגדולה של קולטריין, ואפשר להגיד שהתגלה בזכות דייוויס. מאז שניגן איתו הוא נחשב למוזיקאי ג'אז גדול וזכה לדקות ארוכות של נגינת סולו אנרגטית. קולטריין הקליט תקליטים רבים עם ההרכב (Cookin' with the Miles Davis Quintet, Relaxin' with the Miles Davis Quintet, Workin' with the Miles Davis Quintet, ו- Steamin' with the Miles Davis Quintet) אולם חסר היה את היציבות ובמקרים רבים לא הגיע לחזרות ולהופעות. הרפרטואר של החמישייה היה בי בופ שכלל בעיקר עיבודים לסטנדרטים מוכרים. באפריל 1956 נאלץ דייוויס לפטר את קולטריין עקב מצב ההתמכרות הקשה שלו להרואין.
בתחילת 1959 חתם קולטריין חוזה הקלטות עם "פרסטיז'" וחזר ללהקתו של דייוויס, אך באפריל של אותה שנה שב פרש ממנה. ב-31 במאי 1957, הקליט קולטריין סוף-סוף את תקליטו הראשון כאמן מוביל, שנקרא בפשטות "קולטריין".
"העשור המופלא" כיוצר עצמאי
מונק ומיילס
ביוני של אותה שנה, קולטריין הצטרף לרביעיית ת'לוניוס מונק שהופיעה במועדון ה- Five Spot בניו-יורק והסולואים שלו התארכו. מהופעות אלה כמעט ולא נותרו הקלטות סבירות אלא מספר בוטלגים שחברת בלו נוט הצליחה להפיק מהם תקליטים באיכות סאונד סבירה סביב 2006. בספטמבר של אותה השנה הקליט קולטריין את אלבומו היחיד בחברת "בלו נוט" - Blue Train, שיצא לאור בדצמבר. באלבום משתתפים לי מורגן בחצוצרה, קרטיס פולר בטרומבון, פול צ'יימברס בבס, קני דרו בפסנתר ופילי ג'ו ג'ונס בתופים; קולטריין עצמו מנגן בתקליט זה בסקסופון טנור. כל הקטעים בתקליט, למעט אחד, הם פרי עטו של קולטריין. התקליט מסווג כאחת מ"אבני הפינה" של סגנון ההארד בופ. הקטע Lazy Bird מדגים לראשונה את הפיתוח הייחודי של קולטריין באלתור שנודע כקולטריין צ'יינג'ס.
באותו החודש (ספטמבר 1957), הצטרף שוב קולטריין למיילס דייוויס, שצירף אליו גם את קנונבול אדרלי בסקסופון אלט, בעמדת המתופף הציב את ג'ימי קוב ובפסנתר את ביל אוונס. הוא הקליט עם השישייה את האלבום החשוב Kind of Blue, שכל הקטעים בו עובדו על ידי ביל אוונס ושנחשב לאחד ממגדירי סגנון הג'אז המודאלי. המלודיות הפשוטות יחסית שרובן הולחנו על ידי מיילס דייוויס קיבלו גוון ייחודי בזכות האלתורים של קולטריין, הנחשבים בעיני רבים לגאוניים. במאמר בדאון ביט טבע המבקר איירה גיטלר את הביטוי "גיליונות צליל" (sheets of sound) כדי לתאר את המרקם הצלילי שיצר קולטריין בתקליט זה - "מפלים" של מאות תווים בדקה. עוד הקליט עד אפריל 1960 יחד עם דייוויס את Milestones ואת Miles & Monk at Newport שהוא חגיגה של בי בופ שוצף ללחנים של ת'לוניוס מונק, צ'ארלי פארקר, דיזי גילספי ומיילס דייוויס. לאחר הקלטות אלה לא ישוב עוד קולטריין לבי בופ.
Giant Steps
ממחצית 1960 פתח קולטריין בקריירה עצמאית, אשר, לדברי המוזיקולוג שי כהן, נבעה כתוצאה מהשפעתו של ניקולס סלונימסקי. המסמן הראשון של דרכו החדשה של קולטריין היה תקליטו Giant Steps שיצר בAtlantic Records. התקליט, שכולו לחנים של קולטריין, שכמה מהם, כמו "נעימה" (Naima), Giant Steps, Cousin Mary, Countdown ו-Mr. P.C הפכו לסטנדרטים של ג'אז מודרני. אלתוריו של קולטריין החלו להשמע כסילסולים של מוזיקה ערבית, אליה נחשף באמצעות אשתו נעימה וחברו יוסף לטיף והמבנים ההרמוניים שהקים היו מן המורכבים והמסובכים ביותר שנשמעו עד אז. תקליט זה מסמל את תחילת מסע החיפוש הבלתי נגמר של קולטריין אחר צלילים חדשים ואפשרויות ביטוי נרחבות יותר. לדברי איש הג'אז הישראלי יוסי אקצ'וטי "'Giant Steps' היא כותרת מטעה במובן הזה. קולטריין עשה צעד אחרי צעד, הוא לא קפץ ולא צלל, ובכך הוא הדגיש יותר מכל מוזיקאי ג'אז לפניו את החשיבות של התהליך.".
מיד לאחר הוצאת Giant Steps גיבש קולטריין את ההרכב בהנהגתו יחד עם הפסנתרן מקוי טיינר, נגן הבס סטיב דייוויס והמתופף אלווין ג'ונס. חטיבת קצב זו שימשה לקולטריין בסיס יציב שעליו היה יכול לצאת להרפתקאות מלודיות והרמוניות, תוך שהוא מוביל את נגניו, ובמיוחד את טיינר וג'ונס לסולואים מורכבים לקראת ג'אז חופשי, שניכרות בו גם השפעות מוזיקה הודית. תקליטה הראשון של הרביעייה, עם קולטריין לראשונה בסקסופון סופרן, My Favorite Things, זכה להצלחה מסחרית גדולה (אלבום זהב בארצות הברית) למרות התובענות שבהאזנה לקטעים מורכבים בני למעלה מעשר דקות. הלחנים היו מתוך "ספר השירים האמריקאי הגדול", כלומר סטנדרטים מאת ג'ורג' גרשווין (summertime), קול פורטר וריצ'רד רוג'רס (שיר הנושא), דבר שבא להדגיש את ההמשכיות ו"עטף" את החדשנות הסגנונית במעטה מלודי מוכר. בתקליט זה החל קולטריין לשלב סממן מוכר שלו - "זעקות" בטונים גבוהים במיוחד, המושפעות מזעקות האקסטזה הדתית המקובלות בכנסיות האפרו-אמריקאיות אותן הכיר מקרוב. באותה שנה (1961) הקליט קולטריין שישה תקליטים, בהם Bags & Trane עם מילט ג'קסון, Olé Coltrane המצליח עם פרדי האבארד ואריק דולפי שהיה כולו ג'אז מודאלי וAfrica/Brass עם להקה בת 20 נגנים (בהם פרדי האבארד, אריק דולפי (שגם עיבד) ואחרים), בו חקר קולטריין מוזיקה אפריקאית וצעד עוד צעד לקראת ג'אז חופשי. תקליט זה היה גם הראשון שהוקלט בחברת התקליטים Impulse (ראו להלן). גם תקליט ההופעה שלו בווילג' ונגארד הוקלט בשנה זו.
בין אוונגרד לפופולריות
ב-1960 הקים המפיק קרייד טיילור את חברת התקליטים Impulse, אחד האמנים הראשונים שהוחתמו בחברה היה קולטריין, שהפך את החברה לבסיס חבורתו היצירתית והחברה נקראה גם "הבית של 'טריין". רוב האמנים עמם עבר ושיתף פעולה הוחתמו, הקליטו והובילו הרכבים שהוקלטו באולפן ההקלטות של החברה, בניהולו של רודי ון גלדר.
מאזיני ג'אז ומבקרים נחלקו בדעתם על המוזיקה של קולטריין. המוזיקה שלו ושל דולפי הוגדרה על ידי מבקר "דאון ביט" ג'ון טינן ב-23 בנובמבר 1961 כ"נוראה" וכ"אנטי-ג'אז". במאמר התגובה נאמר שעד שהמבקרים והקהל הפנימו שינוי שעשה קולטריין, הוא כבר התקדם צעד אחד נוסף במסעו ושוב נותר בלתי מובן. לאונרד פד'ר השתמש במונח "אנטי-ג'אז" (למעשה אנטי-סווינג) על מנת לתאר את הזרם המוזיקלי אליו השתייך גם אורנט קולמן ושנודע כיום כ"ג'אז חופשי" או "אוונגארד".
ב-1962 החליף קולטריין את נגן הבס רג'י וורקמן בג'ימי גאריסון ויצר את "רביעיית קולטריין הקלאסית" (עם מקוי טיינר, ג'ימי גאריסון ואלווין ג'ונס). על הבמה ניגן קולטריין בעיקר את הקטעים מ-My Favorite Things הפופולרי ויצר מספר אלבומי אולפן בעלי גוון "רגוע" יותר, הפונה לטעם הרחב של הקהל, תוך שהוא הופך את סקסופון הסופרן לכלי מקובל ואהוד, בהם אחד מאלבומיו האהובים והמצליחים ביותר, Duke Ellington and John Coltrane שבו למעשה מכיר גדול מובילי ההרכבים של דור הסווינג ב"כישרון החדש", לדברי סקוט יאנאו . שיא הניסיון של חברת Impulse לחבב את קולטריין על הציבור היה אלבום הבלדות Coltrane for Lovers, בו מציג קולטריין יכולת טכנית גבוהה ביותר גם בנגינת מלודיות בלוז מסורתיות ואיטיות.
A Love Supreme
בשנים 1962–1964, שהיו, מתוך התבוננות בקטלוג ההקלטות וההופעות של קולטריין, רגועות ונינוחות לכאורה, חל בו שינוי נפשי עמוק. קולטריין התחיל להתייחס למוזיקה באופן רוחני, דתי ומיסטי וראה בעצמו שליח שתפקידו להנהיר לעולם את תפקידה של המוזיקה כשפה מיסטית מאחדת. תוצאה ראשונה של השלב ה"מיסטי" החדש של קולטריין היא אלבומו המפורסם ביותר "A Love Supreme", שהוקלט עם הרביעייה הקלאסית ב-9 בדצמבר 1964. האלבום מורכב מסוויטה בעלת ארבעה חלקים: הודיה (Acknowledgement), הכרעה (Resolution), התמדה (Pursuance) ומזמור (Psalm). האלבום מוגדר לרוב בין אלבומי הג'אז המשובחים בכל הזמנים. ובין היתר דורג במקום ה-47 ברשימת 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון והיה אלבום זהב בארצות הברית וביפן. האלוהים אליו פונה קולטריין, כפי שהוא מסביר בהערות האלבום, הוא האל היחיד, אלוהי כל הדתות כולן. לאחר האלבום יצאו באותה רוח גם Om, Ascension ו-Meditations. קולטריין כתב מילים להמנונים ומזמורים שנגינתם מתאפיינת בנאמנות למילים על ידי פיסוק (פרייזינג) מודגש.
ב-1965 החל קולטריין להתעניין בג'אז החופשי האוונגרדי מבית מדרשו של אורנט קולמן. הוא נגמל מסמים, אלכוהול ואפילו מסיגריות והספיק להקליט 12 אלבומי סשנים באותה שנה. עדויות אחרות טוענות שקולטריין אמנם נגמל מכל אלה אך החל להשתמש ב-LSD כ"מפתח לדלתות התודעה". הוא שיתף פעולה עם מוזיקאים כארצ'י שפ, ססיל טיילור, גארי פיקוק ואחרים, אותם צירף ל"Impulse". בפרט הושפע קולטריין בתקופה זו מסגנונו של אלברט איילר. בעקבות זאת החל קולטריין לנגן תוך שימוש באובר טונים, נגינה בצלילים גבוהים ביותר (אלטיסימו) והפקת אקורדים מורכבים באופן יוצא דופן בסקסופון. סגנונו מתקופה זו נשמע בתקליטים The John Coltrane Quartet Plays, Living Space, Transition, New Thing at Newport, Sun Ship ו-First Meditations. ביוני 1965 הקליט קולטריין יחד עם עשרה נגני אוונגרד צעירים בהם ארצ'י שפ, מקוי טיינר, פרעה סנדרס ופרדי האבארד את Ascension, יצירה באורך 40 דקות, שכמעט כולה אלתור משותף, עם יציאה לקטעי סולו ארוכים. לאחר הקלטת אלבום זה עזבו אלווין ג'ונס ומקוי טיינר את ה"רביעייה הקלאסית". הוא צירף את אשתו, אליס, כפסנתרנית ואת רשיד עלי כמתופף, בנוסף הוסיף להרכבו באופן קבוע את סקסופוניסט הטנור פרעה סנדרס. הדבר שינה לחלוטין את חטיבת הקצב, מחטיבה אנרגטית ועזת-עוצמה לחטיבת קצב מתונה שהקנתה מקצב מדיטטיבי ורגוע. קטעי הסולו בהקלטות המאוחרות (כגון Live at the Village Vanguard Again! ו-Live in Japan התארכו לכדי 15 דקות לנגן.
מותו
קולטריין נפטר ב-17 ביולי 1967 מסרטן הכבד שנבע ככל הנראה מהסתבכות של צהבת יחד עם השלכות ההתמכרות להרואין.
חייו האישיים
קולטריין נישא ב-1955 לחואניטה נעימה גראב, ממוצא מוסלמי (לה כתב את יצירתו "נעימה"). באותה תקופה התקרב לאסלאם, דבר שהשפיע על המוזיקה שלו. הזוג עבר מפילדלפיה לניו יורק. ב-1963 נפרדו בני הזוג כאשר פגש קולטריין את פסנתרנית הג'אז אליס מקלאוד בעת הופעה במועדון בירדלנד.
לאחר שאליס וג'ון קולטריין נישאו הם עברו להתגורר בלונג איילנד ונולדו להם שלושה בנים - ג'ון הבן והתאומים, שזכו לשמות הודיים, ראווי ואורניה (ילידי 1965).
הערכה והשפעה לאחר מותו
לאחר מותו של קולטריין המשיכו חברות התקליטים, ובייחוד חברת Impulse, להוציא אסופות קטעים שקולטריין הקליט אך לא הספיק להוציא לאור. השפעתו ניכרת בקרב סקסופוניסטים ומוזיקאים אחרים הן בג'אז והן בסגנונות אחרים, ורבים מהם מציינים את שמו כהשפעה. למרות ההכרה בהשפעתו כסמל ודוגמה, קשה למצוא מוזיקאי המהווה לו ממשיך-דרך וממשיך את סגנונו.
כבר ב-1965 נבחר להיכנס להיכל התהילה של הג'אז אולם את פרס גראמי הראשון שלו קיבל רק לאחר מותו ב-1982 על "הסולו הטוב ביותר" מתוך האלבום "Bye Bye Blackbird". ב-1997 זכה לפרס גראמי על מפעל חיים. ב-2007 זכה לפרס פוליצר מיוחד על היותו "דמות איקונית" (icon) בעולם הג'אז.
ב-1971 הכריזה עליו הכנסייה האפריקאית האורתודוקסית בסן פרנסיסקו כעל קדוש ובתפילותיהם הם משלבים מוזיקה שלו ומילים שכתב.
לקריאה נוספת
סטאדס טרקל, " ג'ון קולטריין, המשך החיפוש", בספרו ענקי הג'אז, הוצאת בבל, 2006.
Kahn, Ashley (2003). A Love Supreme: The Story of John Coltrane's Signature Album. Elvin Jones. Penguin Books. .
Lavezzoli, Peter (2006). The Dawn of Indian Music in the West. Continuum International Publishing Group. .
Nisenson, Eric (1995). Ascension: John Coltrane and His Quest. Da Capo Press. .
Porter, Lewis (1999). John Coltrane: His Life and Music. University of Michigan Press. .
Ratliff, Ben (2007). Coltrane: The Story of a Sound. New York: Farrar, Straus & Giroux. .
Simpkins, Cuthbert (1989). Coltrane: A Biography. New York: Herndon House Publishers. .
Thomas, J.C. (1975). Chasin' the Trane. New York: Da Capo. .
Woideck, Carl (1998). The John Coltrane Companion. New York: Schirmer Books. .
קישורים חיצוניים
ג'ון קולטריין, באתר Mooma (בארכיון האינטרנט, ארכוב משנת 2005)
10 אלבומים של קולטריין שצריך
ביוגרפיה באנציקלופדיה החופשית לג'אז
בקשה רשמית להכיר בביתו של קולטריין בפילדלפיה כאתר לאומי, מכילה סקירה אודותיו, עשירה במראי מקום מספרות מחקר,
יאיר שפיגל, The SideMan - על שיתוף הפעולה עם ת'לוניוס מונק, 1957.
שי כהן, ג'ון קולטריין וניקולס סלונמסקי: תאוריה מוזיקלית כבסיס למפגש רעיוני בלתי צפוי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, המחלקה למוזיקה, אוניברסיטת בר-אילן, שבט תשס"ז
הערות שוליים
*
קטגוריה:מנצחים אמריקאים
קטגוריה:נגני ג'אז: סקסופוניסטים
קטגוריה:מוזיקאים אמריקאים
קטגוריה:סקסופוניסטים אמריקאים
קטגוריה:נגני בי בופ
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-20
קטגוריה:אמני אטלנטיק רקורדס
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: ציון לשבח
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1926
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1967
| 2024-08-27T06:46:57
|
6 בפברואר
|
6 בפברואר הוא היום ה-37 בשנה, בשבוע ה-6 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 328 ימים (329 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
337 – יוליוס הראשון נבחר לאפיפיור
590 – הפיכת חצר באימפריה הסאסאנית: אנשי אצולה וצבא תופסים את המלך הורמיז הרביעי, מעוורים אותו וכולאים אותו, ומעלים לשלטון את בנו, כוסרו פרוויז
1221 – חיימה הראשון, מלך אראגון נישא ללאונור מקסטיליה
1643 – ההולנדי אבל ינזון טסמן הוא האירופאי הראשון שמתעד הגעה לפיג'י
1685 – דוכס יורק ג'יימס סטיוארט מוכתר כג'יימס השני, מלך אנגליה ואירלנד (וג'יימס השביעי מלך סקוטלנד)
1838 – נרצח המנהיג הבורי, פיט רטיף, שהוביל את אנשיו להתיישב מחוץ לאזור מושבת הכף, בידי שבט הזולו באזור נאטאל
1840 – נחתמת אמנת וואיטאנגי, שנחשבת למסמך המכונן של ניו זילנד
1899 – הסנאט מאשר את הסכם השלום בין ספרד לארצות הברית
1922 – נחתמת אמנת וושינגטון, המטילה הגבלות על גודלי אניות המערכה של ציי המעצמות הימיות באותה תקופה
1934 – צרפת: פרשת סטביסקי מגיעה לשיאה ביום של הפגנות, מהומות דמים וקרבות רחוב בפריז המאלצים את התפטרות ראש הממשלה, אדואר דאלאדיה
1942 – מלחמת העולם השנייה: בריטניה וארצות הברית מקימות פיקוד עליון משותף
1950 – שלג 1950 בישראל – שלג יורד ברוב חלקי ארץ ישראל, כולל בחיפה, תל אביב, נתניה, פתח תקווה והנגב
1952 – עם מות ג'ורג' השישי, הופכת בתו, אליזבת השנייה למלכת בריטניה
1958 – אסון מינכן: 22 איש, ובהם 8 משחקני מנצ'סטר יונייטד, נהרגים בהתרסקות מטוס
2000 – הצבא הרוסי משלים את השתלטותו על גרוזני בירת צ'צ'ניה
2001 – אריאל שרון זוכה בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה
2018 – לראשונה שוגר הפאלקון כבד מתוצרת SpaceX, עם שיגורו הפך למשגר לוויינים וחלליות המבצעי החזק ביותר בעולם נכון למועד שיגורו
2023 – מתרחשת רעידת אדמה בטורקיה ובסוריה, בה נהרגו למעלה מ-5,000 בני אדם ונפצעו למעלה מ-25,000 נוספים
נולדו
ממוזער|230x230 פיקסלים|ארון בר
ממוזער|212x212 פיקסלים|רונלד רייגן
ממוזער|199x199 פיקסלים|בייב רות'
ממוזער|127x127px|בוב מארלי
1402 – לודוויג הראשון, רוזן הסן (נפטר ב-1458)
1465 – שיפיונה דל פרו, מתמטיקאי איטלקי (נפטר ב-1526)
1577 – ביאטריצ'ה צ'נצ'י, אצילה רומאית (הוצאה להורג ב-1599)
1665 – אן מלכת בריטניה (נפטרה ב-1714)
1731 – צ'ארלס לי, מייג'ור גנרל בצבא הקונטיננטלי (נפטר ב-1782)
1756 – ארון בר, פוליטיקאי אמריקני (נפטר ב-1836)
1818 – ויליאם אברטס, פוליטיקאי אמריקני (נפטר ב-1901)
1895 – בייב רות', שחקן בייסבול אמריקאי (נפטר ב-1948)
1903 – קלאודיו אראו, פסנתרן צ'יליאני, (נפטר ב-1991)
1911 – רונלד רייגן, הנשיא ה-40 של ארצות הברית (נפטר ב-2004)
1912 – אווה בראון, אשתו של היטלר (התאבדה ב-1945)
1917 – ז'ה ז'ה גאבור, שחקנית ילידת הונגריה (נפטרה ב-2016)
1922 – ג'וסלין בורדיק, פוליטיקאית אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1923 – גיולה לורנט, כדורגלן הונגרי (נפטר ב-1981)
1924 – דיתה פרח, לוחמת וטייסת בפלמ"ח, רקדנית וכוריאוגרפית (נפטרה ב-2017)
1926 – גבירול גולדרינג, פיזיקאי גרעין ישראלי ופרופסור בפקולטה לפיזיקה במכון ויצמן למדע
1927 – צבי לרון, רופא ישראלי, חתן פרס ישראל לרפואה
1931 – ריפ טורן, שחקן קולנוע אמריקני זוכה פרס אמי (נפטר ב-2019)
1932 – פרנסואה טריפו, במאי קולנוע צרפתי (נפטר ב-1984)
1932 – שלמה פישר, ראש ישיבת איתרי, דיין ואב בית דין בבית הדין הרבני בירושלים (נפטר ב-2021)
1933 – עודד קפליוק, במאי, מפיק סרטים וסופר ישראלי
1935 – יהודית כפרי, משוררת, סופרת, מתרגמת, ביוגרפית ועורכת ישראלית
1940 – טום ברוקו, סופר, עיתונאי ואיש טלוויזיה אמריקאי
1945 – בוב מארלי, מוזיקאי רגאיי (נפטר ב-1981)
1946 – יעקב חץ, לוחם בגבעת התחמושת עוטר את עיטור העוז
1947 – עוזי פוקס, זמר רוק-פופ ומדבב ישראלי
1948 – דודו ברק, משורר ופזמונאי ישראלי
1950 – נטלי קול, זמרת אמריקאית (נפטרה ב-2015)
1960 – גדעון הירש, מנכ"ל הוועד למלחמה באיידס (נפטר ב-2008)
1962 – אקסל רוז, מוזיקאי רוק
1962 – שולי רנד, מוזיקאי
1964 – צחי בן ציון, רופא, פסיכיאטר וסקסולוג ישראלי
1966 – ריק אסטלי, זמר אנגלי
1968 – יעל הדר, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלית
1968 – אמיר חצרוני, חוקר תקשורת ישראלי ופובליציסט
1968 – גל אמיר, סופר ועורך דין ישראלי
1976 – רענן פררה, במאי, כותב ושחקן ישראלי
1984 – אניטל אלבחר, זמרת ושחקנית ישראלית
1984 – מאיה פינקלר, שחיינית ישראלית
1985 – קריסטל מארי ריד, שחקנית אמריקאית
1985 – כריס האמפריז, שחקן כדורסל אמריקאי
1992 − נורה פטהי, שחקנית, רקדנית ודוגמנית קנדית
1994 – אריאל מורטמן, שחקנית ישראלית
1998 – אביבה מונג'יו, זמרת-יוצרת ושחקנית קנדית
נפטרו
ממוזער|173x173 פיקסלים|השאם אבן עבד אל-מלכ
ממוזער|226x226 פיקסלים|אלדו מנוציו
ממוזער|216x216 פיקסלים|צ'ארלס השני
ממוזער|232x232 פיקסלים|ג'ורג' השישי
743 – השאם אבן עבד אל-מלכ, הח'ליפה העשירי בשושלת בית אומיה (נולד ב-691)
893 – פוטיוס, הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול (נולד ב-810 בערך)
1378 – ז'אן מבורבון, מלכת צרפת (נולדה ב-1338)
1497 – יוהנס אוקכם, מלחין (נולד ב-1410 בערך)
1515 – אלדו מנוציו, מלומד הומניסטי איטלקי, קבע את השימוש המודרני בנקודה ופסיק (נולד ב-1449)
1593 – ז'אק אמיו, מתרגם צרפתי (נולד ב-1513)
1685 – צ'ארלס השני, מלך אנגליה (נולד ב-1630)
1793 – קרלו גולדוני, מחזאי איטלקי (נולד ב-1707)
1804 – ג'וזף פריסטלי, כימאי אנגלי (נולד ב-1733)
1952 – ג'ורג' השישי מלך הממלכה המאוחדת (נולד ב-1895)
1958 – רוג'ר ביירן, כדורגלן אנגלי (נולד ב-1929)
1967 – הנרי מורגנטאו (הבן), שר האוצר של ארצות הברית בתקופת הניו דיל ומלחמת העולם השנייה (נולד ב-1891)
1985 – שלמה דב גויטיין, גדול ההיסטוריונים של הגניזה הקהירית (נולד ב-1900)
1988 – רפי נלסון, בוהמיין ובעלים של כפר נופש בטאבה (נולד ב-1931)
1989 – ברברה טוכמן, היסטוריונית וסופרת אמריקאית (נולדה ב-1912)
1989 – משה קרוי, פילוסוף ומיסטיקן ישראלי (נולד ב-1948)
1991 – סלבדור לוריא, מיקרוביולוג אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1912)
1994 – ג'וזף קוטן, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1905)
1995 – מירה לובה, סופרת יהודיה-אוסטרית (נולדה ב-1913)
2001 – אפרים בן ארצי, אלוף בצה"ל וראש אגף האפסנאות (נולד ב-1910)
2002 – יהושע רוזין, מאמן כדורסל וחתן פרס ישראל (נולד ב-1918)
2005 – אדיר זיק, שדרן רדיו ישראלי (נולד ב-1939)
2011 – ג'וספה אילואילו, נשיא פיג'י (נולד ב-1920)
2011 – גרי מור, גיטריסט אמריקאי (נולד ב-1952)
2013 – מנחם אלון, המשנה לנשיא בית המשפט העליון (נולד ב-1923)
2015 – אנדרה ברינק, סופר דרום אפריקני (נולד ב-1935)
2015 – אסיה ג'באר, סופרת אלג'יראית (נולדה ב-1936)
2016 – גבי שושן, זמר ישראלי (נולד ב-1950)
2016 – ענת דולב, שדרנית רדיו (נולדה ב-1964)
2018 – שלמה חרון, ניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1930)
2019 – מנפרד אייגן, כימאי וביופיזיקאי גרמני, חתן פרס נובל לכימיה (נולד ב-1927)
2019 – אלי לנדאו, עיתונאי ישראלי ואיש ציבור, כיהן כראש עיריית הרצליה וכיו"ר חברת החשמל (נולד ב-1939)
2019 – יחיאל אקשטיין, סופר ופעיל ציבור אמריקאי-ישראלי, מקים ונשיא הקרן לידידות (נולד ב-1951)
2020 – יונתן כרמון, רקדן כוריאוגרף ישראלי (נולד ב-1931)
2021 – ג'ורג' שולץ, מזכיר המדינה של ארצות הברית בשנים 1989-1982 (נולד ב-1920)
2022 – ג'ורג' קראם, מלחין אמריקאי של מוזיקה עכשווית (נולד ב-1929)
2022 – רוני הלסטרום, כדורגלן שוודי ששיחק בעמדת השוער (נולד ב-1949)
2023 – גרטה אנדרסן, שחיינית דנית (נולדה ב-1927)
2023 – אברהם סאבו, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת החלוץ (נולד ב-1946)
2024 – סייג'י אוזאווה, מנצח יפני (נולד ב-1935)
2024 – מיגל אנחל גונסאלס סוארס, כדורגלן ספרדי ששיחק בעמדת השוער (נולד ב-1947)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום החג הלאומי של הלאפים
ניו זילנד – יום וואיטאנגי
ראסטפארי – יום בוב מארלי
יום דגל בממלכה המאוחדת לציון יום עלייתה לשלטון של אליזבת השנייה
יום אפס סובלנות כלפי השחתת איבר המין הנשי
5 בפברואר – 7 בפברואר
פברואר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ב ו
קטגוריה:פברואר
| 2024-09-01T11:07:24
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.