title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
31 באוגוסט
|
31 באוגוסט הוא היום ה־243 בשנה בלוח הגריגוריאני (244 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 122 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
257 – סיקסטוס השני מתמנה לאפיפיור
1056 – קיסרית ביזנטיון תאודורה מתה ושמה קץ לשושלת המקדונית
1422 – הנרי השישי מלך אנגליה הוכתר כמלך (בגיל 9 חודשים)
1864 – מלחמת האזרחים האמריקנית: כוחותיו של ויליאם שרמן תוקפים את אטלנטה
1876 – הסולטאן מורט החמישי שליט האימפריה העות'מאנית מודח ובמקומו ממונה אחיו, עבדול חמיד השני
1886 – כמאה איש נהרגים ברעידת אדמה בצ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית, ארצות הברית
1888 – היצאנית מרי אן ניקולס נרצחת – מקובל להניח שהיא הייתה הקורבן הראשון של ג'ק המרטש
1897 – תומאס אלווה אדיסון רושם פטנט על הקינטוסקופ, מקרן הקולנוע הראשון
1900 – חיילים בריטיים חוצים את העיר יוהנסבורג
1907 – בריטניה ורוסיה חותמות על ברית עם אפגניסטן, פרס וטיבט
1917 – בסין סון יאט סן ותומכיו מבטלים את הפרלמנט ומקימים ממשלה צבאית אשר בוחרת בו כמפקד העליון
1919 – ג'ון ריד מייסד בשיקגו את מפלגת העובדים הקומוניסטית
1920 – בלגיה מתחילה לשלם קצבאות זקנה
1920 – תוכנית הרדיו הראשונה בעולם משודרת בדטרויט שבמישיגן, ארצות הברית
1923 – חבר הלאומים מעניק לבלגיה מנדט על רואנדה אורונדי (במקום המנדט הגרמני)
1923 – חיילים איטלקיים כובשים את האי קורפו
1935 – נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט חותם על חוק האוסר יצוא נשק למדינות הנמצאות במלחמה
1939 – צבא הפלישה היפני נהדף אל מחוץ למונגוליה
1940 – האונייה הר ציון מוטבעת על ידי צוללת גרמנית באוקיינוס האטלנטי עם 36 אנשי צוות, מהם 17 ארץ-ישראלים
1943 – הכובשים היפניים כולאים את הקהילה היהודית של סורבאיה
1944 – הממשלה הזמנית של צרפת עוברת מאלג'יר לפריז
1944 – כוחות צבא סובייטיים ורומניים צועדים אל תוך בוקרשט
1947 – הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל מפרסמת את תוכנית החלוקה
1947 – המפלגה הקומוניסטית ההונגרית מנצחת בבחירות
1957 – מלזיה זוכה בעצמאות מהממלכה המאוחדת
1962 – טרינידד וטובגו זוכות בעצמאות מהממלכה המאוחדת
1977 – ספירוס קיפריאנו מתמנה לנשיא קפריסין
1978 – סרי לנקה מאמצת חוקה
1980 – ארגון העובדים "סולידריות" נוסד בפולין
1986 – אוניית הנוסעים "אדמירל נחימוב" טובעת בים השחור
1990 – מזרח גרמניה ומערב גרמניה חותמות על חוזה לאיחוד המערכות החוקתיות והפוליטיות שלהן
1991 – קירגיזסטן מצהירה על עצמאותה מברית המועצות
1994 – ה-IRA מצהיר על הפסקת אש
1994 – אחרוני החיילים הרוסיים עוזבים את אסטוניה ולטביה
1997 – בתאונת-דרכים בפריז נהרגים הנסיכה דיאנה ובן-זוגה דודי פאייד
1997 – בית משפט צבאי בקהיר דן את עזאם עזאם ל-15 שנות מאסר עם עבודות פרך בעוון ריגול למען מדינת ישראל
2004 – פיגוע התאבדות משולב בשני אוטובוסים בבאר שבע – 16 הרוגים
2005 – מאות מתפללים שיעים נהרגו כשנמלטו ממסגד בבגדאד עקב חשש ממחבל מתאבד
2024 – גילוי גופות ששת החטופים: הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת, במנהרה ברפיח
נולדו
ממוזער|261x261 פיקסלים|קליגולה
ממוזער|220x220 פיקסלים|קומודוס
ממוזער|296x296 פיקסלים|יושיהיטו
12 – גאיוס קליגולה, קיסר רומא (נפטר ב-41)
161 – גאיוס קומודוס, קיסר רומא (נפטר ב-192)
1786 – מישל שוורל, כימאי צרפתי (נפטר ב-1889)
1821 – הרמן פון הלמהולץ, פיזיקאי גרמני (נפטר ב-1894)
1834 – אמילקארה פונקיילי, מלחין איטלקי (נפטר ב-1886)
1842 – ג'וזפין סנט פייר ראפין, עיתונאית, מוציאה לאור וסופרג'יסטית אפריקאית-אמריקאית (נפטרה ב-1924)
1870 – מריה מונטסורי, מחנכת (נפטרה ב-1952)
1879 – אלמה מאהלר, מלחינה אוסטרית (נפטרה ב-1969)
1879 – יושיהיטו, קיסר יפן (נפטר ב-1926)
1880 – וילהלמינה, מלכת הולנד (נפטרה ב-1962)
1881 – עמנואל גולדברג, כימאי וממציא גרמני-ישראלי (נפטר ב-1970)
1897 – אנג'ליקה שץ, ציירת ומבקרת אמנות ישראלית (נפטרה ב-1975)
1908 – ויליאם סארויאן, סופר ומחזאי אמריקאי ממוצא ארמני (נפטר ב-1981)
1909 – מנחם דורמן, הוגה דעות, מסאי, סופר עברי, פובליציסט, עורך ומתרגם (נפטר ב-1994)
1919 – אמריטה פריטם, סופרת, משוררת ומסאית הודית (נפטרה ב-2005)
1923 – רות תקוע, יו"ר ויצו בישראל (נפטרה ב-2013)
1928 – ג'יימס קובורן, שחקן קולנוע (נפטר ב-2002)
1931 – יעקב זוסמן, חוקר תלמוד ישראלי, פרופסור בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל לחקר התלמוד
1934 – לאה שמגר-הנדלמן, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית (נפטרה ב-1995)
1935 – עמוס קופפר-תובל, כדורסלן ומאמן ישראלי (נפטר ב-2019)
1940 – אלן קלמט, פוליטיקאי ומחליק אמנותי על קרח צרפתי-יהודי
1940 – רוחליה קרוס, מלכת יופי גואטמלית ופעילה פוליטית שמאלנית (נרצחה ב-1968)
1944 – רוג'ר דין, אמן, מעצב, ארכיטקט ומוציא לאור בריטי
1945 – ואן מוריסון, מוזיקאי אירי
1945 – יצחק פרלמן, כנר ישראלי
1945 – קמיל פוקס, סטטיסטיקאי ישראלי (נפטר ב-2024)
1947 – פרדי גרובר, עיתונאי ישראלי
1948 – משה שלונסקי, איש תקשורת ישראלי
1949 – ריצ'רד גיר, שחקן קולנוע אמריקאי
1952 – אלי גורנשטיין, שחקן, זמר, במאי ומדבב ישראלי
1955 – אדווין מוזס, ספורטאי ואלוף אולימפי אמריקאי
1960 – חסן נסראללה, מזכ"ל ומנהיג חזבאללה (נפטר ב-2024)
1968 – יוסף סידר, במאי קולנוע ישראלי
1969 – ירון אילן, שדרן רדיו ומנחה טלוויזיה ישראלי
1970 – דבי גיבסון, זמרת-יוצרת, מפיקת תקליטים ושחקנית אמריקאית
1971 – ודים רפין, כנר רוסי
1971 – כריס טאקר, שחקן קולנוע אמריקאי
1976 – הדר שחף, שחקנית, מדבבת, במאית דיבוב וזמרת ישראלית
1977 – ג'ף הארדי, מתאבק מקצועי
1980 – קובי פרג', שחקן ישראלי
1980 – אריאל מרגלית, עיתונאי ישראלי
1980 – אסף זמיר, שר התיירות וסגן ראש עיריית תל אביב-יפו לשעבר
1982 – חוסה מנואל ריינה, שוער נבחרת ספרד וליברפול
1987 – אור גרוסמן, דוגמנית ושחקנית ישראלית
1996 – פאביו יאקובסן, רוכב אופני כביש הולנדי
2001 – יעל שלביה, דוגמנית ושחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|244x244 פיקסלים|תאודורה, קיסרית האימפריה הביזנטית
ממוזער|אנרי השני, מלך קפריסין|207x207 פיקסלים
ממוזער|222x222 פיקסלים|הנרי החמישי
ממוזער|236x236 פיקסלים|שארל בודלר
1054 – תאודורה, קיסרית האימפריה הביזנטית (נולדה ב-972)
1158 – סנצ'ו השלישי, מלך קסטיליה (נולד ב-1134)
1324 – אנרי השני, מלך קפריסין, המלך האחרון של ממלכת ירושלים (נולד ב-1271)
1422 – הנרי החמישי מלך אנגליה (נולד ב-1387)
1528 – מתיאס גרינוואלד, צייר גרמני (נולד ב-1470)
1795 – פרנסואה אנדרה פילידור, שחמטאי (נולד ב-1726)
1864 – פרדיננד לסל, פוליטיקאי ומנהיג סוציאליסט יהודי-גרמני (נולד ב-1825)
1867 – שארל בודלר, משורר צרפתי (נולד ב-1821)
1920 – וילהלם וונדט, אבי הפסיכולוגיה המודרנית (נולד ב-1832)
1941 – מרינה צבטייבה, משוררת וסופרת רוסית (נולדה ב-1892)
1948 – אנדריי ז'דאנוב, פוליטיקאי סובייטי בברית המועצות תחת שלטון סטלין (נולד ב-1896)
1963 – ז'ורז' בראק, צייר צרפתי (נולד ב-1882)
1965 – אדוארד אלמר סמית', מהנדס מזון וסופר מדע בדיוני (נולד ב-1890)
1967 – איליה ארנבורג, סופר יהודי-רוסי (נולד ב-1891)
1969 – רוקי מרציאנו, מתאגרף אמריקאי ממוצא איטלקי (נולד ב-1923)
1973 – ג'ון פורד, במאי סרטים אמריקאי (נולד ב-1894)
1984 – משה צ'רניאק, מגדולי השחמטאים הישראלים (נולד ב-1910)
1986 – אורהו קקונן, ראש ממשלת פינלנד בשתי תקופות כהונה ונשיאהּ השמיני (נולד ב-1900)
1986 – הנרי מור, פסל בריטי (נולד ב-1898)
1993 – טובה סנהדראי, פוליטיקאית ישראלית (נולדה ב-1906)
1997 – דיאנה, הנסיכה מוויילס (נולדה ב-1961)
2002 – ליונל המפטון, מוזיקאי ג'אז, חלוץ נגני הוויברפון בג'אז (נולד ב-1908)
2005 – יוסף רוטבלט, פיזיקאי יהודי פולני בריטי (נולד ב-1908)
2008 – מאיר אביזוהר, חבר הכנסת ופרופסור (נולד ב-1923)
2009 – צבי ענבר, היועץ המשפטי לכנסת והפרקליט הצבאי הראשי (נולד ב-1935)
2012 – סרגיי סוקולוב, מרשל ברית המועצות, שר ההגנה בשנים 1984–1987 (נולד ב-1911)
2013 – דייוויד פרוסט, עיתונאי, סופר, קומיקאי, איש תקשורת ומארח טלוויזיה אנגלי (נולד ב-1939)
2014 – עקיבא ברקין, במאי קולנוע ומורה לקולנוע ישראלי, מייסד סינמטק תל אביב (נולד ב-1934)
2016 – בועז קופמן, כדורגלן (נולד ב-1935)
2016 – מוזי ורטהיים, איש עסקים (נולד ב-1930)
2016 – חוני המעגל, אמן דאדא ישראלי רב-תחומי (נולד ב-1950)
2019 – עמנואל ולרשטיין, סוציולוג נאו-מרקסיסטי יהודי-אמריקאי (נולד ב-1930)
2019 – אנטואן הובר, נהג מרוצים צרפתי. נהרג במהלך מרוץ פורמולה 2 בבלגיה (נולד ב-1996)
2020 – איבון קוקריין, פילנתרופית, אספנית אמנות, בעלת אזרחות לבנונית, בריטית ואירית (נולדה ב-1922)
2020 – פרנב מוקהרג'י, נשיא הודו בשנים 2012 עד 2017 (נולד ב-1935)
2021 – פרנצ'סקו מוריני, כדורגלן איטלקי ששיחק בעמדת הבלם (נולד ב-1944)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מלזיה: יום חג לאומי
טרינידד וטובגו: יום העצמאות
יום הנחמדות הבינלאומי
יום הבלוג הבינלאומי
רומניה: יום הלשון הרומנית
30 באוגוסט – 1 בספטמבר
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
https://www.onthisday.com/events/august/31
ח לא
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-09-28T08:07:13
|
2 באוקטובר
|
2 באוקטובר הוא היום ה-275 בשנה (276 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 90 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1187 – ירושלים הצלבנית נכנעת לצלאח א-דין אחרי 13 ימי מצור
1608 – האנס ליפרסהיי מציג את הטלסקופ הראשון בפני הפרלמנט ההולנדי
1835 – פורצת המהפכה הטקסנית, מרידתם של התושבים הצפון אמריקאים בממשלת מקסיקו
1836 – צ'ארלס דרווין חזר ממסעו באפריקה לחקר מיני בעלי חיים. מסע זה ארך חמש שנים
1938 – הטבח בטבריה טבח של 19 תושבים יהודים בטבריה על ידי פורעים ערבים בשכונות היהודיות
1941 – מלחמת העולם השנייה – תחילת הקרב על מוסקבה
1942 – המטוס הסילוני הראשון בארצות הברית, ה-XP-59A איירקומט, ממריא בפעם הראשונה
1944 – מרד ורשה מסתיים בכניעת הכוחות הפולניים
1996 – מטוס בואינג 757 של חברת התעופה של פרו מתרסק באוקיינוס השקט זמן קצר לאחר שהמריא מלימה, בירת פרו. בתאונה נהרגו 70 בני אדם
2020 – דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, ורעייתו מלאניה טראמפ הודיעו כי נדבקו בנגיף הקורונה
נולדו
ממוזער|239x239 פיקסלים|ריצ'רד השלישי
ממוזער|222x222 פיקסלים|פאול פון הינדרבורג
ממוזער|212x212 פיקסלים|גנדי
1452 – ריצ'רד השלישי, מלך אנגליה (נפטר ב-1485)
1470 – איזבלה מאראגון, מלכת פורטוגל (נפטרה ב-1498)
1538 – קארלו בורומאו, קרדינל וארכיבישוף מילאנו (נפטר ב-1584)
1781 – ויליאם ואייט ביב, מושל אלבמה הראשון (נפטר ב-1820)
1832 – אדוארד טיילור, אנתרופולוג בריטי, ממניחי היסוד למדע האנתרופולוגיה (נפטר ב-1917)
1847 – פאול פון הינדנבורג, איש צבא ומדינאי גרמני (נפטר ב-1934)
1852 – ויליאם רמזי, כימאי בריטי (נפטר ב-1916)
1854 – פטריק גדס, ביולוג ואדריכל סקוטי שתכנן את רחובות העיר תל אביב בראשית דרכה (נפטר ב-1932)
1869 – מהטמה גאנדי, מנהיג הודי (נפטר ב-1948)
1871 – קורדל הול, מדינאי אמריקאי (נפטר ב-1955)
1888 – נח גד וינטרוב, רב, משורר ומחבר ספרים ממקימי מגדל עדר (נפטר ב-1954)
1890 – גראוצ'ו מרקס, קומיקאי יהודי-אמריקאי, אחד מהאחים מרקס (נפטר ב-1977)
1898 – יצחק כדורי, רב ומקובל אשר כונה בחייו "זקן המקובלים" (נפטר ב-2006)
1901 – שלמה אנגל, עיתונאי "דבר", סופר, היסטוריון, וחבר מועצת העיר כפר סבא בשנים 1937–1951 (נפטר ב-2002)
1904 – לאל בהדור שסטרי, ראש ממשלת הודו השני (נפטר ב-1966)
1904 – גרהם גרין, סופר אנגלי (נפטר ב-1991)
1911 – מיכאל הנגבי, ממייסדי קיבוץ נגבה והמוכתר שלו, מזכיר ועד יישובי הנגב (גוש עזה) וקצין צה"ל שכיהן כמושל הצבאי של באר שבע (נפטר ב-2001)
1913 – חיים יוסף צדוק, משפטן, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל (נפטר ב-2002)
1913 – אלפרד קניג, אתלט אוסטרי-יהודי (נפטר ב-1987)
1923 – יהודית המנדינגר, סופרת, עובדת סוציאלית, אחראית על שרותי הרווחה במכס, בעלת אות לגיון הכבוד (נפטרה ב-2024)
1924 – חנה זמר, עורכת, עיתונאית ופובליציסטית ישראלית בכירה, העורכת הראשית של העיתון "דבר" (נפטרה ב-2003)
1927 – שולמית איתן, מחנכת, סופרת ומשוררת ילדים ומבוגרים ישראלית (נפטרה ב-2014)
1933 – ג'ון גרדון, ביולוג בריטי, חתן פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה
1935 – פאול גומה, סופר רומני, ממתנגדי המשטר הקומוניסטי ברומניה וממצדיקי שואת יהודי רומניה (נפטר ב-2020)
1943 – פול ון הימסט, כדורגלן ומאמן כדורגל בלגי
1945 – דון מקליין, זמר אמריקאי
1945 – דני גולן, זמר ישראלי, חבר בצמד דרום (נפטר ב-2024)
1946 – לאה צבעוני, בלשנית, עורכת, סופרת ומו"לית ישראלית (נפטרה ב-2022)
1946 – שלמה מעוז, מרצה ופרשן בתחום הכלכלה והפיננסים
1947 – יוסף ארגמן, סופר, עורך והיסטוריון צבאי ישראלי
1949 – אנני ליבוביץ', צלמת אמריקאית-יהודייה
1950 – יאיר מזור, חוקר ישראלי-אמריקאי בתחום הספרות העברית החדשה
1951 – סטינג, זמר בריטי
1953 – עמר בר-לב, אלוף-משנה במילואים, מפקד סיירת מטכ"ל וחבר הכנסת
1954 – ערן ריקליס, במאי קולנוע ישראלי
1955 – גיל קלעי, פרופסור למתמטיקה ולמדעי המחשב
1955 – פיליפ אוקי, מוזיקאי בריטי
1955 – עידן עופר, איש עסקים ישראלי
1962 – דו וויי, שגריר סין בישראל (נפטר ב-2020)
1963 – יפה שיר-רז, עיתונאית ישראלית
1965 – דוד ד'אור, זמר ישראלי
1966 – יוקוזונה, מתאבק אמריקאי (נפטר ב-2000)
1968 – יאנה נובוטנה, שחקנית טניס מקצועית צ'כית (נפטרה ב-2017)
1969 – אלעד קופרמן, מפיק ויוצר טלוויזיה ישראלי
1970 – לילך דקל-אבנרי, במאית תיאטרון, דרמטורגית, ומנהלת אמנותית של קבוצת פאתוס-מאתוס
1971 – אדי בטלר, זמר אמריקאי-ישראלי
1984 – ידידיה ויטל, שחקן ישראלי
1985 – יהודה נהרי, שחקן ישראלי
1989 – שי-לי עטרי, זמרת ושחקנית ישראלית
1990 – אושרת אינגדשט, זמרת ושחקנית טלוויזיה ותיאטרון ישראלית
1991 – גיא סלניק, שחקן טלוויזיה ישראלי
נפטרו
ממוזער|214x214 פיקסלים|מיכאל השני
ממוזער|250x250 פיקסלים|מרסל דושאן
679 – לאודגר, בישוף אוטן (נולד בסביבות 615)
829 – מיכאל השני, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-770)
1264 – ה אורבנוס הרביעי (נולד ב-1195)
1780 – ג'ון אנדרה, קצין בריטי שהוצא להורג בידי הצבא הקונטיננטלי, בשל היותו מרגל למען בריטניה (נולד ב-1750)
1782 – צ'ארלס לי, מייג'ור גנרל בצבא הקונטיננטלי (נולד ב-1731)
1803 – סמואל אדמס, ממנהיגי המהפכה האמריקנית, ומחותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית (נולד ב-1722)
1892 – ארנסט רנן, פילוסוף, היסטוריון ופילולוג צרפתי (נולד ב-1823)
1921 – וילהלם השני, מלך וירטמברג (נולד ב-1848)
1927 – סוונטה אוגוסט ארהניוס, כימאי שוודי (נולד ב-1859)
1941 – מנחם אוסישקין, ממנהיגי הציונות וראש הקק"ל (נולד ב-1863)
1968 – מרסל דושאן, אמן צרפתי (נולד ב-1887)
1973 – פאבו נורמי, רץ פיני למרחקים בינוניים וארוכים (נולד ב-1897)
1985 – מרגרט מאהלר, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית הונגרייה (נולדה ב-1897)
1985 – רוק הדסון, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי (נולד ב-1925)
1987 – משה חובב, מבכירי קרייני החדשות של קול ישראל (נולד ב-1930)
1993 – אמין טריף, ראש העדה הדרוזית בישראל ונשיא בית המשפט הדרוזי לערעורים (נולד ב-1898)
2003 – ג'ון דאנלופ, כלכלן אמריקאי (נולד ב-1914)
2004 – שאול עמור, ראש עיריית מגדל העמק, חבר הכנסת, שר ושגריר ישראל בבלגיה (נולד ב-1940)
2005 – שרה לוי-תנאי, כוריאוגרפית ומלחינה ישראלית, מייסדת ומנהלת להקת המחול "ענבל" (נולדה ב-1910)
2009 – מרק אדלמן, מאחרוני לוחמי מרד גטו ורשה (נולד ב-1922)
2010 – חרות צמח, אלוף-משנה בחיל הים הישראלי (נולד ב-1928)
2012 – יעקב עשהאל, נגד משמעת בצה"ל, נודע בכינויו "הסוס הלבן" (נולד ב-1924)
2015 – בריאן פריל, מחזאי, סופר ובמאי תיאטרון אירי (נולד ב-1929)
2016 – נוויל מרינר, מנצח וכנר בריטי (נולד ב-1924)
2018 – נפתלי בזם, צייר, מאייר ופסל ישראלי (נולד ב-1924)
2018 – ג'ף אמריק, טכנאי קול שעבד עם הביטלס בשנותיהם האחרונות (נולד ב-1945)
2019 – גיה קנצ'לי, מלחין גאורגי (נולד ב-1935)
2020 – קלוד ויז'ה, משורר, מתרגם ומסאי ישראלי-צרפתי (נולד ב-1921)
2022 – אליעזר קוגל, ראש ישיבת שבות עמי, מראשי התנועה להפצת תורה, עסק בין היתר בלימוד תורה לעולים מחבר המדינות (נולד ב-1924)
2023 – אליס שלוי, אשת חינוך ישראלית, פעילה חברתית ומחלוצות הפמיניזם בישראל (נולדה ב-1926)
חגים ואירועים החלים ביום זה
היום הבין-לאומי לאי-אלימות
1 באוקטובר – 3 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י ב
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-08-11T21:03:11
|
9 בדצמבר
|
9 בדצמבר הוא היום ה־343 בשנה (344 בשנה מעוברת), בשבוע ה־50 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 22 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
480 – אודואקר מביס את כוחות המצביא הרומי אובידה
536 – הביזנטים כובשים את רומא
1897 – מרגריט דוראן מייסדת את העיתון הפמיניסטסי היומי, "La Fronde" (הקלע), בפריז
1905 – בצרפת מתקבל חוק להפרדת הדת מהמדינה
1917 – ירושלים נכנעה בפני הצבא הבריטי
1941 – סין, קוריאה, חבר העמים הפיליפיני, גואטמלה וקובה מכריזות מלחמה על גרמניה ויפן במסגרת מלחמת העולם השנייה
1947 – שבעה הרוגים בבית קפה ביאזור מפיצוץ מטען שהשליכו אנשי אצ"ל ממכונית נוסעת
1949 – מתקבלת החלטה 303 של העצרת הכללית של האו"ם על בינאום ירושלים
1961 – טנגניקה מקבלת עצמאות מבריטניה
1978 – ארבעת הגשושיות של פיוניר־ונוס מולטיפרוב האמריקאית חודרות לאטמוספירה של נוגה
1987 – פורצת האינתיפאדה הראשונה ברצועת עזה ובגדה המערבית
2005 – אוטובוס הרוטמסטר, אחד מסמליה של לונדון, מסיים את פעילותו
2007 – הושק מטבע 2 שקלים חדשים לתושבי ישראל ולבנקים
נולדו
ממוזער|214x214 פיקסלים|ג'ון מילטון
1482 – פרידריך השני, הנסיך הבוחר מפפאלץ (נפטר ב-1556)
1579 – מרטין דה פורס, קדוש נוצרי (נפטר ב-1639)
1594 – גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה (נפטר ב-1632)
1608 – ג'ון מילטון, משורר אנגלי (נפטר ב-1674)
1725 – נפתלי הרץ וייזל, בלשן ומשורר עברי, מאבות תנועת ההשכלה היהודית (נפטר ב-1805)
1742 – קרל וילהלם שלה, כימאי ורוקח שוודי (נפטר ב-1786)
1831 – מוריס הירש, נדבן יהודי (נפטר ב-1896)
1843 – דויד פופר, צ'לן יהודי-בוהמי (נפטר ב-1913)
1868 – פריץ הבר, כימאי יהודי-גרמני, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-1934)
1868 – איוואן רגן, ביולוג שהיה ידוע בשל מחקריו בתחום הביואקוסטיקה (נפטר ב-1947)
1906 – גרייס הופר, מתכנתת, מחלוצי המחשוב (נפטרה ב-1992)
1915 – שמעון גיטר, רופא (נפטר ב-2009)
1916 – קירק דאגלס, שחקן קולנוע (נפטר ב-2020)
1918 – יוסף טלקי, מאמן ופרשן שחייה ישראלי (נפטר ב-2003)
1920 – קרלו אזליו צ'אמפי, נשיא איטליה (נפטר ב-2016)
1922 – גרשון אפפל, קריקטוריסט וגרפיקאי ישראלי יליד הונגריה (נפטר ב-1999)
1927 – ראובן אשכנזי, ראש ענף המודיעין של חיל הים במלחמת ששת הימים (נפטר ב-2021)
1929 – בוב הוק, ראש ממשלת אוסטרליה ה-23 (נפטר ב-2019)
1930 – באק הנרי, במאי, תסריטאי ושחקן קולנוע אמריקאי-יהודי (נפטר ב-2020)
1931 – יוסף שוב, אגרונום שתיאר לראשונה את המבנה המורפולוגי של צמח הגרברה, וממציא השם סוסיתא למכונית הישראלית הראשונה
1931 – קליף הייגן, כדורסלן אמריקאי
1932 – אריאנה הרן הכהן, משוררת ישראלית (נפטרה ב-2003)
1934 – ג'ודי דנץ', שחקנית בריטית
1936 – אלעזר דודמן, אלוף ישראל בטניס שבע פעמים (נפטר ב-2007)
1936 – אברהם ב. יהושע, סופר, מסאי ומחזאי ישראלי (נפטר ב-2022)
1936 – חיה שנהב, סופרת ומשוררת ישראלית
1937 – דני כהן, חבר האקדמיה הלאומית להנדסה האמריקאית ו"חבר כבוד" של IEEE (נפטר ב-2019)
1941 – בו ברידג'ס, שחקן אמריקאי
1942 – אלכס גלעדי, איש תקשורת ישראלי (נפטר ב-2022)
1946 – סוניה גנדי, פוליטיקאית הודית ילידת איטליה
1947 – מארי אן פוקס, מדענית אמריקאית שכיהנה כפרופסור לכימיה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו (נפטרה ב-2021)
1950 – מיכאל כורש, שחקן טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון ישראלי
1951 – אפרים שמיר, זמר ישראלי
1953 – ג'ון מלקוביץ', שחקן קולנוע
1953 – אבי שגיא, פילוסוף ישראלי
1959 – מנחם ברוד, דובר חסידות חב"ד בישראל, עורך שיחת השבוע ומחבר ספרים
1960 – ג'ף "סוומפי" מארש, שחקן, במאי ומפיק אמריקאי
1962 – פליסיטי האפמן, שחקנית אמריקאית
1963 – רמי ורד, בדרן, שחקן, קומיקאי, תסריטאי ומנחה טלוויזיה ישראלי
1964 – הלנה ירלובה, שחקנית תיאטרון וקולנוע ישראלית
1966 – גדעון סער, חבר הכנסת מטעם הליכוד ושר החינוך
1968 – קורט אנגל, מתאבק עבר אמריקאי
1969 – מיקי שמו, שף קונדיטור ישראלי ומבעלי רשת "שמו הקונדיטוריה"
1972 – טרה קול, מתופף להקת הפאנק רוק גרין דיי
1973 – סטייסי אברמס, פוליטיקאית ופעילה חברתית אמריקאית
1976 – אלי בן דוד, שחקן, קומיקאי ותסריטאי ישראלי
1980 – שפרה קורנפלד, מנחת טלוויזיה, שדרנית רדיו, בעלת טור, תסריטאית וסופרת ישראלית
1980 – ריידר הייסדל, לשעבר רוכב אופני כביש קנדי
1986 – נדב גדליה, עיתונאי, קולנוען, מרצה, הוגה דעות, שחקן ומוזיקאי ישראלי
1987 – היקארו נקמורה, רב אמן בשחמט
1990 – דניאל גד, שחקן טלוויזיה, תיאטרון וקולנוע ישראלי
1991 – יצחק חורש, גולש רוח, גולש גלים וגולש SUP ישראלי
1991 – נטע פורת, שחקנית קולנוע וטלוויזיה ישראלית
נפטרו
ממוזער|245x245 פיקסלים|זיגיסמונד
480 – אובידה, מצביא רומאי
638 – סרגיוס הראשון מקונסטנטינופול, הפטריארך של קונסטנטינופול
993 – אגברט, הארכיבישוף מטריר (נולד ב-950)
1165 – מלקולם הרביעי, מלך סקוטלנד (נולד ב-1141)
1437 – זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1368)
1565 – פיוס הרביעי, אפיפיור (נולד ב-1499)
1641 – אנתוני ואן דייק, צייר פלמי (נולד ב-1599)
1878 – בייארד טיילור, סופר, מבקר ספרות, מתרגם ודיפלומט אמריקאי (נולד ב-1825)
1916 – תאודול ריבו, פסיכולוג צרפתי (נולד ב-1839)
1970 – ארטיום מיקויאן, מהנדס מטוסים רוסי (נולד ב-1905)
1971 – ראלף באנץ', דיפלומט אמריקאי (נולד ב-1904)
1991 – ברניס אבוט, צלמת אמריקאית (נולדה ב-1898)
2003 – רפי בוקאי, במאי ומפיק קולנוע ישראלי (נולד ב-1957)
2011 – דוידה קרול, שחקנית ישראלית (נולדה ב-1917)
2011 – שמואל חדש, שחיין ישראלי (נולד ב-1925)
2012 – יעקב אלפרין, שחקן תיאטרון יידיש וחבר בתיאטרון יידישפיל (נולד ב-1921)
2012 – ענת גוב, מחזאית ותסריטאית ישראלית (נולדה ב-1953)
2016 – אליעזר יבלון, מנכ"ל משרד הרווחה והשירותים החברתיים (נולד ב-1951)
2018 – ריקרדו ג'אקוני, פיזיקאי איטלקי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1931)
2018 – יגאל בשן, זמר, מלחין ושחקן ישראלי (נולד ב-1950)
2019 – אימרה ורגה, פסל, צייר ומעצב גרפי הונגרי (נולד ב-1923)
2019 – זאב מרגלית, ניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1924)
2019 – מארי פרדריקסון, סולנית להקת רוקסט (נולדה ב-1958)
2020 – גדליה דוב שוורץ, פוסק הלכה אורתודוקסי אמריקאי (נולד ב-1925)
2020 – מארק מנו, שף צרפתי (נולד ב-1943)
2020 – חיים געש, ראש מועצת פרדס חנה-כרכור ואלוף-משנה בחיל הים (נולד ב-1950)
2020 – ארמונד סוסנה, מוזיקאי ופייטן ישראלי, מחלוצי המוזיקה המזרחית-חסידית (נולד ב-1954)
2020 – יוסי בכר, רואה חשבון ומנהל ישראלי (נולד ב-1955)
2020 – פאולו רוסי, כדורגלן איטלקי (נולד ב-1956)
2021 – קארה ויליאמס, שחקנית אמריקאית (נולדה ב-1925)
2021 – לינה ורטמילר, תסריטאית ובמאית קולנוע איטלקייה ממוצא שווייצרי (נולדה ב-1928)
2021 – אותר פצציה, ראש ממשלת גאורגיה בין השנים 1995-1993 (נולד ב-1929)
2022 – דני שפירא, מראשוני טייסי חיל האוויר הישראלי (נולד ב-1925)
2022 – ג'וזף קיטינג'ר, טייס בחיל האוויר האמריקני, האדם הראשון שהגיע לגבול החלל (נולד ב-1928)
חגים ואירועים החלים ביום זה
היום הבינלאומי למאבק בשחיתות
8 בדצמבר – 10 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל ט
קטגוריה:דצמבר
| 2024-06-03T10:19:04
|
28 במרץ
|
28 במרץ הוא היום ה-87 בשנה (88 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 278 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
845 – העיר פריז נבזזת על ידי הוויקינגים
1776 – יסוד המיסיון של סן פרנסיסקו מאסיזי שהתפתח לעיר סן פרנסיסקו
1802 – היינריך וילהלם אולברס מגלה את האסטרואיד פאלאס, האסטרואיד השני הידוע לאדם
1854 – מלחמת קרים: בריטניה וצרפת מכריזות מלחמה על האימפריה הרוסית
1915 – אחסאן תורג'מאן מתחיל בכתיבת יומן
1917 – ג'מאל פאשה, מושלה הצבאי של ארץ ישראל מטעם האימפריה העות'מאנית, מוציא צו לגירוש תושבי יפו ותל אביב
1930 – הערים קוסטנטינופול ואנגורה בטורקיה משנות שמן, בהתאמה, לאיסטנבול ואנקרה
1932 – נפתחה המכביה הראשונה
1935 – סרט התעמולה הנאצי ניצחון הרצון מוקרן לראשונה בברלין
1939 – מלחמת האזרחים הספרדית: כוחותיו של הגנרליסימו פרנקו כובשים את מדריד ומנצחים במלחמה
1964 – תחנת הרדיו הפיראטית הראשונה, "רדיו קרוליין", מתחילה לשדר מספינה העוגנת ליד חופי אירופה
1988 – המרגל הישראלי מרדכי ואנונו מורשע ונגזרות עליו 18 שנות מאסר בפועל
1999 – שיגור מוצלח ראשון של Sea Launch, שיגור ראשון של לוויינים מאסדת שיגור ימית "אודיסאה" על קו המשווה
2001 – בפיגוע טרור נרצחים שני אנשים בפיגוע התאבדות בתחנת דלק "השלום" בכפר סבא
2002 – בפיגוע טרור נרצחים ארבעה מבני משפחת גביש בביתם ביישוב אלון מורה
2004 – אל-קאעידה משתלטת על מתקני חברת נפט בעיר חובאר בסעודיה. באירוע זה נהרגו 22 בני אדם
2004 – אל-קאעידה מבצע שני פיגועי התאבדות בטשקנט בירת אוזבקיסטן נגד חיילים, שוטרים, ומשקיפים אוזבקיסטנים. בפיגוע נהרגו 47 בני אדם
2005 – רעידת אדמה במגניטודה 8.7 סמוך לאינדונזיה גורמת ל-2,000 הרוגים
2006 – הבחירות לכנסת השבע עשרה בישראל
נולדו
1472 – פרא ברתולומאו, צייר איטלקי (נפטר ב-1517)
1515 – תרסה מאווילה, נזירה וקדושה קתולית ספרדייה (נפטרה ב-1582)
1592 – יוחנן עמוס קומניוס, פילוסוף צ'כי, פדגוג ותאולוג (נפטר ב-1670)
1840 – אמין פאשא, רופא, חוקר טבע ומושל אקווטוריה (נפטר ב-1892)
1862 – אריסטיד בריאן, מדינאי צרפתי, חתן פרס נובל לשלום (נפטר ב-1932)
1868 – מקסים גורקי, סופר רוסי (נפטר ב-1936)
1893 – וילהלם אדם, גנרל בנאציונלה פולקסארמה ופוליטיקאי מזרח גרמני (נפטר ב-1978)
1895 – כריסטיאן הרטר, מדינאי אמריקני (נפטר ב-1966)
1900 – מרדכי בנטוב, מראשי השומר הצעיר ומפ"ם (נפטר ב-1985)
1903 – רודולף סרקין, פסנתרן יהודי-אוסטרי (נפטר ב-1991)
1921 – קונסטנטין אנטול, שחקן ובמאי תיאטרון, מתרגם וכן שחקן קולנוע וטלוויזיה רומני וישראלי (נפטר ב-2019)
1924 – מישא אשרוב, שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי (נפטר ב-2003)
1928 – זביגנייב בז'ז'ינסקי, היועץ לביטחון לאומי בממשל קרטר (נפטר ב-2017)
1928 – אלכסנדר גרותנדיק, מתמטיקאי יליד גרמניה (נפטר ב-2014)
1930 – ג'רום פרידמן, פיזיקאי אמריקאי ממוצא יהודי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1931 – יעקב בודו, שחקן וקומיקאי ישראלי
1936 – יוחנן פרידמן, פרופסור בחוג לשפה וספרות ערבית ובחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים
1936 – מריו ורגס יוסה, סופר ופוליטיקאי פרואני
1939 – דב פרוהמן, מהנדס ואיש עסקים ישראלי, מפתח ה-EPROM ומייסד אינטל ישראל
1942 – ג'רי סלואן, כדורסלן ומאמן כדורסל (נפטר ב-2020)
1942 – דניאל דנט, פילוסוף אמריקאי (נפטר ב-2024)
1943 – קונצ'טה פרל, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית (נפטרה ב-2020)
1944 – דן ורד, יהודי ישראלי שהורשע בריגול למען סוריה
1945 – רות גביזון, פרופסורית ישראלית למשפטים וכלת פרס ישראל בתחום המשפטים (נפטרה ב-2020)
1951 – סוהיל חדאד, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי ממוצא ערבי
1953 – מלכיור נדאדיה, נשיאה הראשון של בורונדי שנבחר באופן דמוקרטי (נפטר ב-1993)
1953 – סטיב קין, פרופסור חבר לכלכלה באוניברסיטת מערב סידני
1954 – דורון נשר, שחקן, סופר, תסריטאי, במאי, בדרן, שדרן רדיו ומנחה טלוויזיה ישראלי
1958 – אליזבת אנדריאסן, זמרת נורווגית, זוכת אירוויזיון 1985 כחלק מהצמד בוביסוקס (יחד עם האנה קרוג) כנציגת נורווגיה
1960 – אודי טופלברג, מלחין, כותב, גיטריסט וזמר ישראלי (נפטר ב-2007)
1960 – אורי אורבך, חבר הכנסת ועיתונאי ישראלי (נפטר ב-2015)
1960 – דניאל זיידמן, רופא ישראלי המתמחה ברפואת נשים ופריון
1960 – שלי יחימוביץ', חברת כנסת ועיתונאית ישראלית
1963 – נינו אנניאשווילי, בלרינה גאורגית
1963 – סיגל גונן, אתלטית ישראלית
1965 – יוסף פיצ'חדזה, במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע ישראלי
1968 – טובי גד, מפיק מוזיקלי ופזמונאי גרמני
1968 – דורה הלר, אתלטית ישראלית
1969 – גאיה קורן, עיתונאית ישראלית
1970 – קרן נויבך, עיתונאית ישראלית
1970 – ענת גת, סופרת, עיתונאית ותסריטאית ישראלית
1974 – אורי גרוס, תסריטאי ויוצר טלוויזיה
1977 – אוהד חיטמן, זמר ישראלי
1980 – מיקי זוהר, שר התרבות והספורט, חבר הכנסת ופוליטיקאי ישראלי מטעם מפלגת הליכוד
1981 – ג'וליה סטיילס, שחקנית אמריקאית
1982 – ברוך דגו, כדורגלן ישראלי
1985 – סטאן ואוורינקה, טניסאי שווייצרי
1986 – ליידי גאגא, זמרת פופ אמריקאית
1992 – סרג'י גומס, כדורגלן ספרדי-קטלאני
1996 – בנז'מן פבאר, כדורגלן צרפתי
2000 – אליינה טילקי, זמרת פופ טורקית
2000 – יונתן רוסין, שחיין ישראלי
2001 – רון פולונסקי, שחיין ישראלי
נפטרו
ממוזער|161x161 פיקסלים|איוואן הרביעי
ממוזער|161x161 פיקסלים|דווייט אייזנהאואר
ממוזער|172x172 פיקסלים|נתן אלתרמן
ממוזער|156x156 פיקסלים|מארק שאגאל
193 – פרטינקס, קיסר רומא (נולד ב-126)
592 – גונתרם, מלך בורגונדיה (נולד ב-532)
1241 – ולדמר השני, מלך דנמרק (נולד ב-1170)
1285 – האפיפיור מרטינוס הרביעי (נולד ב-1220)
1563 – היינריך גלאריאן, תאורטיקאי מוזיקה, משורר והומניסט שווייצרי (נולד ב-1488)
1584 – איוואן הרביעי (האיום), הצאר הרוסי הראשון (נולד ב-1530)
1881 – מודסט מוסורגסקי, מלחין רוסי (נולד ב-1839)
1898 – אנטון זיידל, מנצח הונגרי (נולד ב-1850)
1941 – וירג'יניה וולף, סופרת בריטית (נולדה ב-1882)
1943 – סרגיי רחמנינוב, מלחין ופסנתרן רוסי (נולד ב-1873)
1953 – ג'ים ת'ורפ, אתלט אמריקאי ממוצא אינדיאני, מגדולי הספורטאים במאה ה-20 (נולד ב-1888)
1969 – דווייט אייזנהאואר, הנשיא ה-34 של ארצות הברית (נולד ב-1890)
1970 – נתן אלתרמן, משורר, מחזאי ומתרגם, חתן פרס ישראל (נולד ב-1910)
1985 – מארק שאגאל, צייר יהודי (נולד ב-1887)
1987 – מריה פון טראפ, ממשפחת הזמרים פון טראפ, וההשראה לדמות מריה במחזמר צלילי המוסיקה (נולדה ב-1905)
1994 – אז'ן יונסקו, מחזאי רומני-צרפתי (נולד ב-1909)
2004 – פיטר יוסטינוב, שחקן קולנוע (נולד ב-1921)
2006 – קספר ויינברגר, שר-ההגנה של ארצות הברית (נולד ב-1917)
2007 – יואל בן-פורת, תת-אלוף בצה"ל, מפקד יחידה 848 ודובר צה"ל (נולד ב-1931)
2008 – גבריאל דגן, במאי, שחקן, סופר, מחזאי, תסריטאי ופסיכולוג ישראלי (נולד ב-1922)
2013 – ריצ'רד גריפית'ס, שחקן קולנוע (נולד ב-1947)
2013 – טובה פרדו, שחקנית תיאטרון ישראלית (נולדה ב-1926)
2015 – שמואל רוזן, חידונאי, פזמונאי ואיש רדיו ישראלי (נולד ב-1925)
2015 – שלמה יעקב גלבמן, ביוגרף והיסטוריון, בדחן ודרשן, חסיד סאטמר (נולד ב-1952)
2018 – מנחם תלמי, סופר עברי, עיתונאי ועורך (נולד ב-1926)
2018 – פיטר מונק, איש עסקים ופילנתרופ יהודי-קנדי ממוצא הונגרי (נולד ב-1927)
2021 – רונן נויבירט, ממייסדי ארגון "בית הלל" והמנכ"ל הראשון של הארגון (נולד ב-1970)
2022 – יהודה גלר, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה, פיקד על גדוד 410 במלחמת יום הכיפורים ועוטר בעיטור העוז (נולד ב-1938)
חגים ואירועים החלים ביום זה
27 במרץ – 29 במרץ
מרץ
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ג כח
קטגוריה:מרץ
| 2024-09-10T07:17:47
|
20 במאי
|
20 במאי הוא היום ה-140 בשנה (141 בשנה מעוברת), בשבוע ה-21 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 225 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
325 – מתכנסת ועידת ניקיאה, הוועידה האקומנית הראשונה, שבה נקבעו עקרונות הכנסייה הנוצרית
526 – מאות אלפי בני אדם נהרגים ברעידת אדמה באנטיוכיה
760 – תיעוד של מעבר שביט האלי בפריהליון
1498 – ואסקו דה גאמה נוחת בקוז'יקוד, הודו. מציאת דרך להודו
1570 – האטלס המודרני הראשון יוצא לאור
1736 – המלחמה העות'מאנית-רוסית (1735–1739): צבא דנייפר מתחיל בפלישתו לשטח הטורקי
1799 – לאחר 54 ימים של מצור על עכו, נפוליאון בונפרטה נסוג מעכו מבלי לכבוש אותה
1856 – נשיא ארצות הברית פרנקלין פירס מכיר בשלטונו של שכיר החרב ויליאם ווקר שהשתלט על ניקרגואה
1873 – לוי שטראוס וג'ייקוב דייוויס רושמים פטנט על הג'ינס
1882 – איטליה מצטרפת למעצמות המרכז
1927 – צ'ארלס לינדברג ממריא לטיסת היחיד הישירה הראשונה מעבר לאוקיינוס האטלנטי
1932 – אמיליה ארהארט חוצה את האוקיינוס האטלנטי
1941 – מלחמת העולם השנייה: מתחילה התקפת הצנחנים הגרמניים על כרתים במסגרת הקרב על כרתים
1945 – מלחמת העולם השנייה: מסתיימת ההתקוממות הגרוזינית בטסל
1948 – מלחמת העצמאות: השריון הסורי מובס בדגניה
1948 – מלחמת העצמאות: נפתח מבצע בלק להבאת תחמושת מצ'כוסלובקיה
1949 – ישראל מספחת את יישובי ואדי עארה, בהתאם להסכם שביתת הנשק עם ירדן
1962 – הצייר הפולני-צרפתי זיגמונד לנדאו נפטר בישראל
1978 – משגר אטלס-קנטאור משגר את הגשושית פיוניר־ונוס 1 לחקר נוגה
1984 – ועדת זורע, שחקרה את פרשת קו 300, מגישה את מסקנותיה
1990 – עמי פופר רוצח שבעה פועלים פלסטינים
1990 – בחירות חופשיות ראשונות נערכות ברומניה
1995 – שיגור מודול Spektr של תחנת החלל מיר, מרחב עבודה ומגורים לאסטרונאוטים אמריקאים
2002 – מזרח טימור זוכה בעצמאות מאינדונזיה
2006 – מסתיימת בנייתו של הסכר ההידרואלקטרי הגדול בעולם, סכר שלושת הנקיקים על נהר היאנגצה בסין
2006 – פושע מורשע דוקר את פאק גון-הייה, יושבת ראש המפלגה הלאומית הגדולה הקוריאנית ולימים נשיאת קוריאה הדרומית
2010 – חמישה ציורים בשווי 100 מיליון אירו, בהם ציורים של פבלו פיקאסו ואנרי מאטיס, נגנבו ממוזיאון פריז לאומנות מודרנית
2010 – מדענים בארצות הברית מצליחים ליצור תא חי באופן מלאכותי במעבדה
2010 – שיגור הגשושית היפנית אקצוקי לחקר נוגה, יחד עם הגשושית איקרוס, בה נעשה לראשונה שימוש במפרשית שמש
2013 – הרצח בסניף בנק הפועלים בבאר שבע
2019 – הוגדרה מחדש מערכת היחידות הבין-לאומית (SI) ללא שימוש באבטיפוס של קילוגרם
2021 – 21 פעילים לזכויות להט"ב בגאנה נעצרו במהלך אספה שקיימו בבית מלון בהו
נולדו
1768 – אנדריאס מיאוליס, אדמירל ומדינאי יווני (נפטר ב-1835)
1768 – דולי מדיסון, הגברת הראשונה של ארצות הברית, אשתו של ג'יימס מדיסון (נפטרה ב-1849)
1799 – אונורה דה בלזק, סופר צרפתי (נפטר ב-1850)
1806 – ג'ון סטיוארט מיל, פילוסוף חברתי וכלכלן בריטי (נפטר ב-1873)
1851 – אמיל ברלינר, ממציא אמריקאי ממוצא יהודי-גרמני (נפטר ב-1929)
1860 – אדוארד בוכנר, כימאי גרמני, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-1917)
1881 – ולדיסלב שיקורסקי, מנהיג פולני (נהרג ב-1943)
1882 – סיגריד אונדסט, סופרת נורווגית, כלת פרס נובל לספרות (נפטרה ב-1949)
1885 – רפאל סברדלוב, המזכיר הראשון של הפועל הצעיר, מייסד העיר רמת גן (נפטר ב-1965)
1889 – קלונימוס קלמיש שפירא, רב והוגה דעות פולני, האדמו"ר מפיאסצ'נה (נספה בשואה ב-1943)
1901 – מקס אויבה, אלוף עולם בשחמט ממוצא הולנדי (נפטר ב-1981)
1904 – מאיר טוביאנסקי, ישראלי שהואשם בריגול על לא עוול בכפו (הוצא להורג ב-1948)
1912 – מוזס פינלי (נולד בשם משה ישראל פינקלשטיין), היסטוריון אמריקאי-בריטי (נפטר ב-1986)
1913 – תאודורו פרננדס, כדורגלן פרואני (נפטר ב-1997)
1913 – ויליאם היולט, ממקימי היולט פקארד (HP) (נפטר ב-2001)
1915 – משה דיין, איש צבא ופוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-1981)
1917 – טוני קליף, פוליטיקאי ישראלי-בריטי (נפטר ב-2000)
1918 – אדוארד ב. לואיס, גנטיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה (נפטר ב-2004)
1922 – שרה דורון, שרה וחברת הכנסת מטעם הליכוד (נפטרה ב-2010)
1923 – ישראל גוטמן, היסטוריון ישראלי, חוקר השואה ופעל להנצחתה (נפטר ב-2013)
1929 – עמנואל שרון, כלכלן ומנהל ישראלי (נפטר ב-2021)
1931 – ישראל קיסר, מזכ"ל ההסתדרות, שר וחבר הכנסת מטעם המערך (נפטר ב-2019)
1934 – משה שחל, שר וחבר הכנסת מטעם המערך
1934 – עזרא ברהום, מלחין ונגן עוד ישראלי
1936 – רענן כץ, איש עסקים, שחקן כדורסל ועסקן כדורסל ישראלי
1937 – מלאכי בית-אריה, משורר עברי, חוקר קדמוניות הספר, מומחה לפלאוגרפיה עברית וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (נפטר ב-2023)
1939 – משה אדד, קרימינולוג ישראלי, חתן פרס ישראל לקרימינולוגיה (נפטר ב-2019)
1944 – דיטריך מאטשיץ, איש עסקים אוסטרי, אחד ממייסדי חברת רד בול (נפטר ב-2022)
1944 – מתן וילנאי, איש צבא ופוליטיקאי ישראלי
1944 – ג'ו קוקר, זמר בריטי (נפטר ב-2014)
1946 – שר, זמרת ושחקנית אמריקאית
1946 – ציפי פליישר, מלחינה, מוזיקולוגית חוקרת הזמר העברי ומרצה למוזיקה ישראלית
1947 – מרים שלזינגר, מתרגמת, מתורגמנית סימולטנית וחוקרת תרגום ישראלית (נפטרה ב-2012)
1952 – רוז'ה מילה, כדורגלן קמרוני
1955 – מיכאל אורן, היסטוריון, דיפלומט ואיש ציבור ישראלי
1956 – בוריס אקונין, סופר רוסי
1956 – צדוק יחזקאלי, עיתונאי ישראלי
1957 – יעקב בוזגלו, כדורגלן עבר ישראלי
1960 – איצ'ו אביטל, שחקן ישראלי
1964 – פטר קלנר, איש עסקים ומיליארדר צ'כי (נפטר ב-2021)
1974 – אמירם טובים, סטנדאפיסט ישראלי
1978 – יסמין דאימונד, שחקנית ישראלית
1981 – איקר קסיאס, שוער כדורגל ספרדי בקבוצת כדורגל פורטו
1981 – עדי רגב, כדורסלן ישראלי
1982 – פטר צ'ך, שוער כדורגל צ'כי בקבוצת הכדורגל ארסנל
1985 – כריסטופר פרום, רוכב אופני כביש בריטי מקצועי
נפטרו
1444 – ברנרדינו מסיינה, מיסיונר (נולד ב-1380)
1506 – כריסטופר קולומבוס, מגלה ארצות ממוצא איטלקי (נולד ב-1451)
1834 – המרקיז דה לה פאייט, איש צבא ופוליטיקאי צרפתי (נולד ב-1757)
1836 – הלן דה מונטג'רו פסנתרנית ומלחינה צרפתייה (נולדה ב-1764)
1885 – פרדריק פרלינגהויסן, מזכיר המדינה של ארצות הברית (נולד ב-1817)
1896 – קלרה שומאן, פסנתרנית ומלחינה גרמניה (נולדה ב-1819)
1917 – פיליפ פון פרארי, אספן צרפתי (נולד ב-1850)
1941 – דוד רזיאל, מפקד האצ"ל וממייסדיו, נהרג בעת פעולת קומנדו בעיראק בשירות הצבא הבריטי (נולד ב-1910)
1948 – ג'ורג' ברלינג, טייס קרב קנדי בזמן מלחמת העולם השנייה (נולד ב-1921)
1981 – בנימין ארדיטי, פעיל ציוני וחבר הכנסת מטעם חרות וגח"ל (נולד ב-1897)
1982 – שמואל מיקוניס, חבר הכנסת מטעם מק"י (נולד ב-1903)
1984 – אלפרד ויתקון, שופט בית המשפט העליון, מומחה לדיני מיסים (נולד ב-1910)
1994 – מנחם דורמן, הוגה דעות, מסאי, סופר עברי, פובליציסט, עורך ומתרגם (נולד ב-1909)
1996 – נורה פרנקל, ציירת, רשמת ואמנית טקסטיל בישראל (נולדה ב-1931)
1998 – יעקב כ"ץ, היסטוריון ישראלי, חתן פרס ישראל (נולד ב-1904)
2000 – ז'אן-פייר רמפל, חלילן צרפתי (נולד ב-1922)
2002 – סטיבן ג'יי גולד, מדען אמריקאי ממוצא יהודי (נולד ב-1941)
2002 – ג'יהאד אחמד ג'יבריל, טרוריסט פלסטיני, מנהיג הזרוע הצבאית של החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית (נולד ב-1961)
2003 – אהרן חטר-ישי, הקים את המערכת המשפטית של צה"ל, שימש כראש השירות המשפטי הצבאי והפצ"ר הראשון (נולד ב-1905)
2008 – יחזקאל שושני, חוקר פילים ישראלי (נולד ב-1943)
2012 – רובין גיב, זמר בלהקת הבי ג'יז (נולד ב-1949)
2013 – ריי מנזרק, קלידן ומייסד להקת הדלתות (נולד ב-1939)
2019 – סיד קיוויט, אתלט יהודי-אמריקאי (נולד ב-1928)
2019 – מירה זכאי, זמרת אלט ישראלית שזכתה לקריירה עולמית (נולדה ב-1942)
2019 – ניקי לאודה, נהג מרוצים וטייס אוסטרי (נולד ב-1949)
2023 – יואל שר, דיפלומט, חוקר, כותב מאמרים, מתרגם ומרצה ישראלי (נולד ב-1933)
2024 – קרל-היינץ שנלינגר, כדורגלן גרמני (נולד ב-1939)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מזרח טימור – היום הלאומי
קמרון – היום הלאומי
יום הדבורה העולמי – בעצרת הכללית של האו"ם ב-24 בדצמבר 2017, הוחלט פה אחד לאשר הצעת החלטה שיזמה סלובניה, לפיה 20 במאי יוכר כיום הדבורה העולמי. התאריך הנבחר הוא יום הולדתו של אחד מחלוצי ענף גידול הדבורים
19 במאי – 21 במאי
מאי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ה כ
קטגוריה:מאי
| 2024-09-26T08:57:06
|
30 באוקטובר
|
30 באוקטובר הוא היום ה-303 בשנה (304 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 62 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1918 – הפסקת האש של מודרוס: האימפריה העות'מאנית חותמת על הסכם שביתת נשק עם מדינות ההסכמה ובכך מסיימת את מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון
1938 – אורסון ולס משדר את תסכית הרדיו "מלחמת העולמות" על פלישה של חוצנים ממאדים לכדור הארץ, וגורם להיסטריה המונית
1946 – פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים
1956 – מלחמת סיני – לכידת המשחתת אבראהים אל-אוול
1957 – השלמת מפעל ייבוש החולה על ידי קק"ל
1961 – ברית המועצות מבצעת ניסוי גרעיני ראשון לאחר הפסקה בת 3 שנים ומפוצצת את פצצת הצאר, הפצצה הגרעינית החזקה ביותר שאי פעם נוצרה
1991 – נפתחת ועידת מדריד
2011 – בסמואה החליטו לבטל את היום הזה על מנת להתקרב בשעון לניו זילנד ואוסטרליה. כך נוצר מרחק של 24 שעות ביניהם לבין שכנתם, סמואה האמריקנית
2023 – מבצע ראשית האור שבו חולצה חיילת מרצועת עזה
נולדו
ממוזער|262x262 פיקסלים|יוליה אוגוסטי פיליאה
ממוזער|217x217 פיקסלים|כריסטופר רן
ממוזער|170x170 פיקסלים|ג'ון אדמס
ממוזער|267x267 פיקסלים|מראדונה
39 לפנה״ס – יוליה אוגוסטי פיליאה, אצילה מן השושלת היוליו-קלאודית ובתו של הקיסר אוגוסטוס (נפטרה ב-14 לספירה)
1513 – ז'אק אמיו, מתרגם צרפתי (נפטר ב-1593)
1632 – כריסטופר רן, מגדולי האדריכלים האנגלים (נפטר ב-1723)
1735 – ג'ון אדמס, נשיאה השני של ארצות הברית (נפטר ב-1826)
1748 – מרתה ויילס סקלטון ג'פרסון, רעייתו של תומאס ג'פרסון (נפטרה ב-1782)
1762 – אנדרה שנייה, משורר צרפתי (נפטר ב-1794)
1776 – ג'ורג' ביב, מזכיר האוצר של ארצות הברית וסנאטור מטעם קנטקי (נפטר ב-1859)
1839 – אלפרד סיסלי, צייר צרפתי (נפטר ב-1899)
1871 – פול ואלרי, משורר צרפתי (נפטר ב-1945)
1877 – שלמה זלמן שוקן, בעלי "הארץ" ומקים הוצאת שוקן (נפטר ב-1959)
1882 – ויליאם הלסי, אדמירל צי בצי האמריקאי (נפטר ב-1959)
1892 – מכס מרכוס, פרופסור לכירורגיה, מאבות הרפואה הכירורגית בישראל (נפטר ב-1983)
1896 – רות גורדון, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ותסריטאית אמריקאית (נפטרה ב-1985)
1900 – שמואל סמבורסקי, פיזיקאי ישראלי חתן פרס ישראל (נפטר ב-1990)
1921 – יוסף הגין, פרופסור ביחידה להנדסת הסביבה, מים וחקלאות שבפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון (נפטר ב-2020)
1923 – יעקב חפץ, תת-אלוף, ממייסדי אגף המודיעין, שירת כמפקד פיקוד ההדרכה והיועץ הכספי לרמטכ"ל (נפטר ב-2007)
1923 – שלמה סימונסון, היסטוריון ישראלי (נפטר ב-2019)
1930 – רפי נלסון, בוהמיין ובעלים של כפר נופש בטאבה (נפטר ב-1988)
1931 – רות קליגר, ניצולת השואה ילידת וינה, פרופסורית ללימודי גרמניה באוניברסיטת קליפורניה באירוויין (נפטרה ב-2020)
1931 – אורי לוי, שחקן, מדבב ומנהל תיאטרון ישראלי
1935 – אברהם יצחק שטרן, חבר הכנסת ה-14 מטעם המפד"ל ומזכ"ל תנועת בני עקיבא (נפטר ב-1997)
1935 – דניאל רוגוב, מבקר מסעדות ויין, עיתונאי וסופר (נפטר ב-2011)
1936 – יונתן גרסל, פרופסור במחלקה למדעי הצמח במכון ויצמן למדע, חתן פרס ישראל בחקר החקלאות ומייסד חברת TransAlgae
1937 – קלוד ללוש, במאי ותסריטאי צרפתי יהודי
1938 – מרינה ראטנר, מתמטיקאית יהודייה אמריקאית (נפטרה ב-2017)
1939 – גרייס סליק, סולנית להקת הרוק הפסיכדלי ג'פרסון איירפליין
1942 – שמואל עינב, פרופסור להנדסה ביו-רפואית באוניברסיטת תל אביב, חוקר של מערכת הלב וכלי הדם (נפטר ב-2022)
1951 – גדעון דמתי, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי
1955 – היידי הייטקאמפ, פוליטיקאית אמריקאית חברת המפלגה הדמוקרטית
1956 – ג'ולייט סטיבנסון, שחקנית קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה אנגלייה
1957 – שלמה מינץ, כנר וירטואוז, ויולן ומנצח ישראלי
1957 – אוהד שחר, שחקן תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, קריין ומדבב ישראלי
1959 – שז, סופרת ומשוררת ישראלית
1960 – דייגו מראדונה, כדורגלן ארגנטינאי (נפטר ב-2020)
1965 – אבי ביטר, זמר מזרחי
1965 – נבו קמחי, שחקן ישראלי
1966 – שמעון מימרן, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ישראלי
1967 – אייל נחמיאס, קומיקאי, שחקן, כותב, במאי ומורה למשחק ישראלי
1973 – אדג', מתאבק אמריקאי
1978 – מת'יו מוריסון, שחקן וזמר אמריקאי
1980 – יואב איתמר, סופר, מחזאי, עורך, משורר, מסאי, מבקר, מתרגם ומו"ל ישראלי
1981 – איוונקה טראמפ, אשת עסקים אמריקאית
1981 – דני לשמן, שחקן ומדבב ישראלי
1982 – אודי פרסי, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1984 – מאור מליקסון, כדורגלן ישראלי
1986 – אור בן מלך, שחקן ישראלי
1988 – ג'אנל פאריש, שחקנית אמריקאית
1989 – טיפה צ'ן, זמרת סינית
1991 – ניר ביטון, שחקן כדורגל ישראלי
1991 – חורחה לופז, שחקן צ'יליאני
1996 – דווין בוקר, כדורסלן אמריקאי
1998 – לייטי סנה, שחקן וזמר ספרדי
נפטרו
ממוזער|238x238 פיקסלים|ז'אן אנרי דינן
שמאל|ממוזער|210x210px|סמואל פולר
1466 – יוהאן פוסט, מדפיס גרמני (נולד ב-1400)
1626 – וילברורד סנל, מתמטיקאי, אסטרונום ופיזיקאי הולנדי, מגלה חוק סנל (נולד ב-1580)
1757 – עות'מאן השלישי, סולטאן האימפריה העות'מאנית (נולד ב-1699)
1910 – ז'אן אנרי דינן, מייסד "הצלב האדום" (נולד ב-1828)
1928 – רוברט לאנסינג, מזכיר המדינה של ארצות הברית בתקופת מלחמת העולם הראשונה (נולד ב-1864)
1937 – נסים קורקידי, חזן ואיש ציבור, ממייסדי תל אביב (נולד ב-1872)
1997 – סמואל פולר, במאי, תסריטאי ומפיק אמריקאי (נולד ב-1912)
2006 – קליפורד גירץ, אנתרופולוג אמריקאי (נולד ב-1926)
2007 – ישראל פוליאקוב, שחקן ובדרן ישראלי, חתן פרס ישראל (נולד ב-1941)
2008 – רם עברון, עיתונאי ישראלי (נולד ב-1935)
2009 – קלוד לוי-שטראוס, אנתרופולוג יהודי צרפתי (נולד ב-1908)
2018 – אליהו סחרוב, תעשיין ישראלי ואיש מערכת הביטחון (נולד ב-1914)
2018 – דוד אזולאי, השר לשירותי דת בממשלת ישראל ה-34, חבר הכנסת מטעם סיעת ש"ס כ-22 שנה (נולד ב-1954)
2018 – ניקול סמסוניוק, שחיינית ישראלית (נולדה ב-1994)
2020 – נובי סטיילס, כדורגלן ומאמן אנגלי (נולד ב-1942)
2020 – מסוט ילמאז, ראש ממשלת טורקיה (נולד ב-1947)
2022 – מאיר זפרן, מגיבורי "מבצע סוזנה" שנודע בשם "העסק הביש" (נולד ב-1928)
חגים ואירועים החלים ביום זה
29 באוקטובר – 31 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
יום ההליכה העולמי
קישורים חיצוניים
י ל
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-09T10:50:13
|
9 במרץ
|
9 במרץ הוא היום ה-68 בשנה (69 בשנה מעוברת), בשבוע ה-10 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 297 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1309 – האפיפיור קלמנס החמישי מתיישב באביניון
1410 – הארכיבישוף של פראג מוציא צו להחרמת יאן הוס וחסידיו
1499 – חיסול הקהילה היהודית בנירנברג, עם גירוש היהודים האחרונים מן העיר
1500 – פדרו קברל מפליג מליסבון למסע בו יגלה את ברזיל
1841 – החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, בעניין ספינת העבדים לה אמיסטאד
1908 – נוסד מועדון הכדורגל אינטר מילאנו
1916 – המהפכן המקסיקני פנצ'ו וייה תוקף עם 1,500 לוחמים כפר בניו מקסיקו שבארצות הברית, שורף אותו והורג 17 מתושביו
1924 – איטליה הפשיסטית מספחת את העיר פיומה (כיום רייקה)
1924 – נפתחת תערוכת יחיד לראובן רובין במגדל דוד, במסגרת אגודת אמנים עברית
1932 – איימון דה ואלירה נבחר לראש ממשלת מדינת אירלנד החופשית, בעקבות ניצחון מפלגתו, פיאנה פול, בבחירות לדאיל
1943 – הוצאו צווי גירוש למחנות ההשמדה ל-48,000 יהודי בולגריה והחלו אקציות בערי השדה. הצווים בוטלו למחרת היום
1944 – במוזיאון תל אביב נערכת "מסיבת זיכרון" לרגל יום הולדתו ה-83 של מאיר דיזנגוף וכן נפתחת תערוכה לזכרו של הרמן שטרוק
1956 – טבח טביליסי ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה
1957 – רעידת אדמה באזור אלאסקה. חוזקה מוערך בכ-8.6
1959 – בובת ה"ברבי" מוצגת לראשונה ביריד בניו יורק
1961 – במסגרת תוכנית ווסטוק, החללית ספוטניק 4 משוגרת עם בובה, כלב, עכברים ושרקן, להקפה סביב כדור הארץ
1975 – האקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט מקבלת נשים לשורותיה
1986 – במסגרת תוכנית וגה הסובייטית, הגשושית וגה 2 מבצעת יעף ליד שביט האלי
1992 – סיעות רצ, מפ"ם ושינוי מקימות את מרצ
1996 – נחיתת מעבורת החלל קולומביה STS-75 לאחר משימה של 15 יום ו-17 שעות
2002 – 11 ישראלים נרצחים בפיגוע התאבדות בבית הקפה "מומנט" בירושלים
2005 – הגשושית קאסיני מבצעת יעף ליד הירחים אנקלדוס וטתיס של שבתאי
2008 – שיגור חללית המטען הרובוטית ז'ול ורן ATV של סוכנות החלל האירופאית למשימת אספקה לתחנת החלל הבינלאומית
2011 – נחיתת משימת מעבורת החלל דיסקברי STS-133, המשימה האחרונה של מעבורת זו, לאחר שהות של 12 יום ו-19 שעות
2012 – צה"ל הרג מהאוויר את זוהיר אל-קייסי, מזכ"ל ועדות ההתנגדות העממית, אירוע שהוביל להסלמה בין ישראל לרצועת עזה, שנמשכה כשבוע
נולדו
ממוזער|232x232 פיקסלים|אמריגו וספוצ'י
ממוזער|228x228 פיקסלים|ארנסט בווין
ממוזער|241x241 פיקסלים|יורי גגארין
1454 – אמריגו וספוצ'י, מגלה ארצות איטלקי (נפטר ב-1512)
1568 – אלויסיוס גונזגה, בן אצולה איטלקי ישועי (נפטר ב-1591)
1749 – אונורה מירבו, מדינאי צרפתי (נפטר ב-1791)
1753 – ז'אן-בטיסט קלבר, גנרל בצבא נפוליאון (נרצח ב-1800)
1824 – לילנד סטנפורד, מייסד אוניברסיטת סטנפורד (נפטר ב-1893)
1859 – פטר אלטנברג, סופר ומשורר אוסטרי (נפטר ב-1919)
1881 – ארנסט בווין, מדינאי בריטי (נפטר ב-1951)
1890 – ויאצ'סלב מולוטוב, מדינאי רוסי (נפטר ב-1986)
1897 – ז'וזף דארנן, מראשי המשטר בצרפת של וישי (הוצא להורג ב-1945)
1911 – ג'ון לונסברי, אנימטור ובמאי הנפשה אמריקאי שעבד באולפני ההנפשה של וולט דיסני (נפטר ב-1976)
1918 – מיקי ספיליין, סופר מתח אמריקאי (נפטר ב-2006)
1927 – אריק לביא, זמר ישראלי (נפטר ב-2004)
1928 – לורי סגל, סופרת, מתרגמת, מורה, סופרת ילדים וסיפורים קצרים יהודייה-אמריקאית (נפטרה ב-2024)
1930 – אורנט קולמן, אמן ג'אז חופשי אמריקאי (נפטר ב-2015)
1930 – טיינה אלג, שחקנית ורקדנית אמריקאית ממוצא פיני
1934 – יורי גגארין, קוסמונאוט, האדם הראשון בחלל (נהרג ב-1968)
1935 – עדי צמח, פילוסוף, מבקר וחוקר ספרות ישראלי (נפטר ב-2021)
1936 – דינה מרחב, אמנית ישראלית שהתמחתה בהצבת פסלי חוצות מברזל (נפטרה ב-2022)
1936 – גלנדה ג'קסון, שחקנית ופוליטיקאית בריטית, זוכת פרס אוסקר
1940 – ראול ג'וליה, שחקן (נפטר ב-1994)
1942 – ג'ון קייל, מוזיקאי ("מחתרת הקטיפה")
1943 – בובי פישר, אלוף העולם בשחמט (נפטר ב-2008)
1952 – נדיר צור, איש רדיו ישראלי (נפטר ב-2014)
1952 – עמיר פרץ, מזכ"ל ההסתדרות, ויו"ר מפלגת העבודה לשעבר
1952 – רחל דולב, סניגורית הצבאית הראשית בצה"ל וצנזורית הצבאית הראשית
1954 – בובי סנדס, חבר "הצבא האירי הרפובליקני הזמני" (נפטר ב-1981)
1954 – יוסי דהאן, פרופסור למשפטים וראש החטיבה לזכויות אדם במרכז האקדמי למשפט ולעסקים
1956 – אלחנדרו ג'יאמטיי, נשיא גואטמלה
1964 – ז'ולייט בינוש, שחקנית צרפתיה
1965 – אנטוניו סאקה, נשיא אל סלוודור
1965 – מירב גרובר, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלית
1966 – אביגיל אריאלי, שחקנית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1968 – שגיא שטיגמן, שחיין ישראלי
1969 – אילן פלד, שחקן תיאטרון וטלוויזיה, מדבב וקומיקאי ישראלי
1970 – ירדן בר-כוכבא, שחקנית ישראלית
1975 – חואן סבסטיאן ורון, כדורגלן ארגנטינאי
1979 – אוסקר אייזק, שחקן אמריקאי יליד-גואטמלה
1980 – מתיו גריי גובלר, שחקן ודוגמן אמריקאי
1982 – רוני אלטר, זמרת ישראלית
1983 – מאיטה פרוני, זמרת, פזמונאית, שחקנית ודוגמנית מקסיקנית
1986 – בריטני סנואו, שחקנית אמריקאית
1992 – אאוחניה סוארס, זמרת ודוגמנית ארגנטינאית
1993 – שוגה, ראפר בלהקת BTS
1993 – איליה איוואניוק, אתלט רוסי
נפטרו
ממוזער|219x219 פיקסלים|מרי אנינג
ממוזער|226x226 פיקסלים|מנחם בגין
1202 – סבר, מלך נורווגיה (נולד ב-1145)
1444 – לאונרדו ברוני, הומניסט, היסטוריון ומדינאי איטלקי (נולד ב-1370)
1463 – קתרינה מבולוניה, נזירה ואמנית, קדושה של הכנסייה הקתולית (נולדה ב-1413)
1566 – דייוויד ריציו, איש סודה של מרי מלכת הסקוטים (נולד ב-1533)
1661 – הקרדינל מזראן, מדינאי צרפתי (נולד ב-1602)
1847 – מרי אנינג, פליאונטולוגית בריטית (נולדה ב-1799)
1888 – וילהלם הראשון, מלך פרוסיה וקיסר האימפריה הגרמנית (נולד ב-1797)
1895 – לאופולד פון זאכר-מאזוך, סופר ועיתונאי אוסטרי, על שמו קרויה תופעת המזוכיזם (נולד ב-1836)
1920 – רפאל פרנק, מורה, כנר, חזן ומעצב גופנים עבריים יהודי גרמני (נולד ב-1867)
1926 – מיקאו אוסואי, מפתח שיטת הרייקי (נולד ב-1865)
1945 – מרגוט פרנק, אחותה של אנה פרנק, נרצחה בברגן-בלזן (נולדה ב-1926)
1982 – צבי יהודה הכהן קוק, רב, ראש ישיבה וממנהיגי הציונות הדתית (נולד ב-1891)
1988 – קורט גאורג קיזינגר, קנצלר גרמניה המערבית (נולד ב-1904)
1988 – דוד גינצבורג, כימאי ישראלי (נולד ב-1920)
1989 – רוברט מייפלת'ורפ, צלם (נולד ב-1946)
1991 – גרד רוטשילד, צייר, אמן וגרפיקאי ישראלי (נולד ב-1919)
1992 – מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל (נולד ב-1913)
1993 – מקס צורן, מתמטיקאי גרמני-אמריקאי (נולד ב-1906)
1994 – צ'ארלס בוקובסקי, משורר אמריקאי (נולד ב-1920)
1995 – ישראל גלילי (בלשניקוב), מפתח כלי נשק ישראלי, שהמפורסם בפיתוחיו הוא רובה הגליל (נולד ב-1923)
1996 – ג'ורג' ברנס, שחקן וקומיקאי יהודי-אמריקאי (נולד ב-1896)
1997 – הנוטוריוס בי. איי. ג'י., ראפר אמריקאי (נולד ב-1972)
2012 – זוהיר אל-קייסי, מזכ"ל ההתנגדות העממית (נולד ב-1963)
2013 – אריה גילאי, נוירופיזיולוג קליני, חוקר ישראלי ומומחה לאבחון פגיעות ומחלות בשרירים ובעצבים (נולד ב-1938)
2014 – דוד הרדן, מורה, פעיל תרבות, סופר, מתרגם וצייר ישראלי (נולד ב-1926)
2015 – קמיל מופה, שחיינית צרפתייה (נולדה ב-1989)
2018 – זכריה עופרי, כדורסלן ישראלי (נולד ב-1932)
2018 – ג'ון סלסטון, ביולוג בריטי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1942)
2021 – ג'יימס לוין, מנצח יהודי-אמריקאי (נולד ב-1943)
2022 – אינגה דויטשקרון, עיתונאית וסופרת גרמנייה-ישראלית (נולדה ב-1922)
2022 – מתי גולן, סופר, עיתונאי, עורך, בעל טור, פובליציסט ואיש תקשורת ישראלי (נולד ב-1936)
2022 – יוסף זבדיה, מחנך, פעיל עלייה ואסיר ציון (נולד ב-1946)
2023 – רפאל משולם, כימאי ישראלי (נולד ב-1930)
2023 – חיים טופול, שחקן וזמר ישראלי (נולד ב-1935)
2024 – יעקב רוזן, נדבן, ניצול שואה וקבלן ישראלי (נולד ב-1928)
2024 – יונתן זק, פסנתרן ומורה ישראלי, חבר בשלישיית יובל ופרופסור בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה שבאוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1932)
חגים ואירועים החלים ביום זה
בליז – יום הברון בליס
8 במרץ – 10 במרץ
מרץ
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ג ט
קטגוריה:מרץ
| 2024-10-07T21:36:58
|
13 במאי
|
13 במאי הוא היום ה-133 בשנה (134 בשנה מעוברת), בשבוע ה-20 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 232 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1497 – האפיפיור אלכסנדר השישי מנדה את הנזיר הקנאי ג'ירולמו סבונרולה
1647 – רעידת אדמה באזור סנטיאגו דה צ'ילה. חוזקה מוערך בכ-8.5
1888 – חוק הזהב בברזיל – השלב הסופי והאחרון בתהליך ארוך של ביטול העבדות במדינה
1909 – מרוץ האופניים ג'ירו ד'איטליה נערך לראשונה
1912 – מוקם חיל האוויר המלכותי – חיל האוויר של בריטניה
1913 – איגור סיקורסקי הופך לאדם הראשון המטיס מטוס בעל ארבעה מנועים
1939 – ספינת הפליטים "סנט לואיס" יוצאת מהמבורג לכיוון קובה
1940 – מלחמת העולם השנייה: וינסטון צ'רצ'יל נושא את נאומו המפורסם "דם, עמל, דמעות ויזע" בבית הנבחרים הבריטי
1940 – וילהלמינה מלכת הולנד בורחת מפחד הכיבוש הנאצי לבריטניה; הנסיכה יוליאנה מבריחה את ילדיה לקנדה
1943 – מלחמת העולם השנייה – קורפוס אפריקה הגרמני והכוחות האיטלקיים בצפון אפריקה, נכנעים לבעלות הברית
1944 – מלחמת העולם השנייה – הצבא האדום משחרר את חצי האי קרים
1948 – מלחמת העצמאות: יישובי גוש עציון נכנעים לצבא הירדני
1948 – מלחמת העצמאות: עם עזיבת אחרוני הבריטים מהרובע היהודי מתקיים ברובע מבצע שפיפון, בו תופסים הלוחמים היהודים את העמדות שהשאירו אחריהם הבריטים
1948 – לאחר שרוב מוחלט של תושבי יפו נמלטו ממנה בעקבות התקפת האצ"ל על יפו, חתמו מנהיגי העיר שנותרו על הסכם כניעה
1968 – השביתה הכללית של מאי 1968: הפגנה של תנועות השמאל מכנסת כ-800,000 איש בפריז, ומולם ניצבים 171,000 שוטרים
1976 – פול פוט מתמנה לראש ממשלת קמבודיה ומתחיל בשלטון דמים שנמשך שנתיים נוספות
1981 – מהמט אלי אג'ה, תמהוני טורקי, מנסה להתנקש בחייו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בכיכר סנט פטרוס ברומא
1982 – שיגור החללית סויוז T-5 עם צוות קוסמונאוטים לתחנת החלל סאליוט 7
1995 – אליסון הרגריבס היא האישה הראשונה לכבוש את הר אוורסט בטיפוס סולו, ללא עזרת חמצן או צוות שרפות
1998 – הודו מבצעת בהצלחה שני ניסויים בנשק גרעיני
2011 – בפיגוע טרור בפקיסטן כנקמה על חיסולו של אוסאמה בן לאדן, נרצחו לפחות 88 בני אדם
2014 – אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל ה-12 של מדינת ישראל, נידון ל-6 שנים בכלא
2017 – הערוץ הראשון מפסיק את שידוריו. התוכנית האחרונה שמשודרת היא שידור תחרות "אירוויזיון 2017"
2023 – ישראל והג'יהאד האיסלאמי מסכימים על הפסקת אש, וכך מסתיים מבצע מגן וחץ
נולדו
ממוזער|שמאל|150px|סטיבי וונדר
1699 – סבשטיאאו דה מלו, ראש ממשלת פורטוגל (נפטר ב-1782)
1717 – מריה תרזה, קיסרית האימפריה הרומית הקדושה ומלכת בוהמיה והונגריה (נפטרה ב-1780)
1753 – לזאר קרנו, פוליטיקאי צרפתי (נפטר ב-1823)
1792 – ה פיוס התשיעי (נפטר ב-1878)
1840 – אלפונס דודה, סופר צרפתי (נפטר ב-1897)
1882 – ז'ורז' בראק, צייר צרפתי (נפטר ב-1963)
1888 – אינגה להמן, סייסמולוגית וגאופיזיקאית דנית (נפטרה ב-1993)
1907 – דפנה דה מוריאה, סופרת ומחזאית בריטית (נפטרה ב-1989)
1914 – ג'ו לואיס, מתאגרף אמריקאי (נפטר ב-1981)
1922 – בי ארתור, שחקנית וזמרת אמריקאית, זוכת פרסי אמי וטוני (נפטרה ב-2009)
1924 – עזריה רפופורט, שחקן, עיתונאי, כתב וקריין בקול ישראל (נפטר ב-1997)
1924 – עמנואל גוטמן, חוקר בתחום מדע המדינה ופרופסור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית (נפטר ב-2022)
1925 – יוסף כלב, קצין בצה"ל בדרגת אלוף-משנה, דובר צה"ל (נפטר ב-2015)
1928 – אבשלום כהן, פזמונאי, מלחין וזמר (נפטר ב-2017)
1928 – אנריקה בולאניוס, נשיא ניקרגואה (נפטר ב-2021)
1930 – מייק גראוול, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2021)
1932 – הרולד רובין, אדריכל, צייר, נגן ומוזיקאי ישראלי (נפטר ב-2020)
1934 – אהוד נצר, ארכאולוג ופרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים (נפטר ב-2010)
1935 – יצחק סדאי, מלחין ישראלי, פרופסור באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס א.מ.ת למוזיקה לשנת 2008 (נפטר ב-2019)
1935 – יאן סאודק, צלם צ'כי
1937 – רוג'ר זילאזני, סופר מדע בדיוני ופנטסיה אמריקאי (נפטר ב-1995)
1947 – מולי אבישר, כדורסלן ישראלי
1949 – עפו אגבאריה, פוליטיקאי ישראלי
1950 – סטיבי וונדר, זמר, פסנתרן, בסיסט, ומתופף אמריקאי, 21 פעמים זוכה פרס גראמי
1950 – עדנה לב, זמרת ישראלית
1951 – איציק ויינגרטן, שחקן, במאי, סופר, פזמונאי, תסריטאי ומחזאי תיאטרון ישראלי
1954 – ג'וני לוגן, זמר אירי, זוכה אירוויזיון 1980 ואירוויזיון 1987 כנציג אירלנד, מכונה בפי מעריצי האירוויזיון כ"מר אירוויזיון"
1959 – צרויה שלו, סופרת ועורכת ספרים ישראלית
1961 – דניס רודמן, כדורסלן NBA ושחקן קולנוע אמריקאי
1964 – רוני קולמן, מפתח גוף אמריקאי
1966 – שריל דאניה, תסריטאית ובמאית אפרו-אמריקאית
1967 – צ'אק שולדינר, מוזיקאי מטאל יהודי אמריקאי (נפטר ב-2001)
1969 – באקטהד, מוזיקאי אמריקאי
1972 – ערן דורון, שחיין ישראלי (נפטר ב-2016)
1973 – אליעזר שפירא, במאי ותסריטאי ישראלי
1974 – בריאן גראתי, שחקן
1977 – סמנתה מורטון, שחקנית בריטית
1979 – קרל פיליפ, נסיך שוודיה
1979 – מייקל מאדן, מוזיקאי
1981 – איתן גפני, במאי סרטי אימה וזומבים ישראלי, תסריטאי ומפיק
1983 – יאיא טורה, כדורגלן מחוף השנהב
1984 – איתי זבולון, ראפר ישראלי המופיע תחת שם הבמה "טונה"
1986 – רוברט פטינסון, שחקן קולנוע אנגלי
1986 – אלכסנדר ריבאק, זמר נורווגי, זוכה אירוויזיון 2009 כנציג נורווגיה
1986 – לינה דנהאם, שחקנית, במאית, מפיקה, תסריטאית ועורכת אמריקאית, יהודיה
1986 – נינו שורטר, רוכב אופני הרים שווייצרי
1993 – רומלו לוקאקו, כדורגלן בלגי
1993 – דבי ראיין, שחקנית אמריקאית
1996 – הרב יצחק יהושע העשיל פרידמן, האדמו"ר מסדיגורה
1999 – לינוי אשרם, מתעמלת אמנותית ישראלית
נפטרו
1832 – ז'ורז' קיווייה, מדען, פלאונטולוג וזואולוג צרפתי (נולד ב-1769)
1835 – ג'ון נאש, אדריכל בריטי (נולד ב-1752)
1878 – ג'וזף הנרי, פיזיקאי אמריקאי (נולד ב-1797)
1916 – שלום עליכם, סופר אוקראיני יהודי, כתב בשפת יידיש (נולד ב-1859)
1942 – אביגדור גרין, אביו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון (נולד ב-1856)
1955 – פועה רקובסקי, מחנכת ציונית (נולדה ב-1865)
1957 – מיכאל פקטה, מתמטיקאי ישראלי (נולד ב-1886)
1961 – גרי קופר, שחקן קולנוע אנגלי אמריקאי, 3 פעמים זוכה פרס אוסקר (נולד ב-1901)
1988 – צ'ט בייקר, מוזיקאי אמריקאי (נולד ב-1929)
1993 – שמואל גוגול, מוזיקאי, מייסד תזמורת מפוחיות הפה של רמת גן (נולד ב-1924)
2002 – נפתלי רוסמן, ספורטאי ספורט נכים ישראלי וחבר נבחרת הכדורסל ב הראשונים (נולד ב-1929)
2008 – רוברט ראושנברג, אמן אמריקאי (נולד ב-1925)
2011 – אנלי הרפז, שחקנית ישראלית (נולדה ב-1973)
2011 – יהושע אפרון, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, חוקר תקופת בית שני בעידן החשמונאים (נולד ב-1919)
2019 – דוריס דיי, שחקנית קולנוע אמריקאית (נולדה ב-1922)
2019 – סטנטון פרידמן, פיזיקאי גרעין אמריקני יהודי, סופר ומרצה (נולד ב-1934)
2019 – כוכבי שמש, עורך דין, פעיל חברתי, ממנהיגיה הבולטים של תנועת הפנתרים השחורים (נולד ב-1944)
2020 – רולף הוכהוט, מחזאי גרמני (נולד ב-1931)
2020 – ריאד איסמט, איש ציבור סורי, מפיק תיאטרון ומחזאי (נולד ב-1947)
2021 – גדליה אוריה, מחנך, פעיל עלייה ואסיר ציון (נולד ב-1940)
2022 – בן מוטלסון, פיזיקאי אמריקאי-דני יהודי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1926)
2022 – תרזה ברגנצה, זמרת אופרה ספרדייה (נולדה ב-1933)
2022 – ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן, נשיא איחוד האמירויות הערביות והאמיר של אבו דאבי (נולד ב-1948)
2022 – נעם רז, לוחם ימ"מ ישראלי ששירת כלוחם פריצה, צלף ופרמדיק (נולד ב-1975)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום החומוס הבינלאומי
12 במאי – 14 במאי
מאי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ה יג
קטגוריה:מאי
| 2024-04-24T15:59:25
|
25 בפברואר
|
25 בפברואר הוא היום ה-56 בשנה, בשבוע ה-8 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 309 ימים (310 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
1308 – אדוארד השני, מלך אנגליה הוכתר כמלך אנגליה
1776 – בית האופרה לה סקאלה במילאנו נשרף
1916 – מלחמת העולם הראשונה: קרב ורדן − מצודת דואומון נכבשת על ידי כוחות גרמניים
1921 – הצבא האדום כובש את טביליסי ומביא בכך לסופה של הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה ולהקמתה של הרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז
1928 – דרבי תל אביבי ראשון בכדורגל, בו מנצחת מכבי תל אביב את הפועל תל אביב בתוצאה 3–0
1941 – שביתת פברואר בהולנד, שביתה כללית במחאה על צעדי הנאצים נגד היהודים
1946 – התקפת שדות התעופה הבריטיים: אנשי אצ"ל ולח"י מפוצצים עשרות מטוסים של הצבא הבריטי בשדות התעופה בלוד, קסטינה (חצור) וסירקין
1947 – בעלות הברית מכריזות על סופה של פרוסיה. חלקה סופח לפולין ולברית המועצות וחלקה הפך למחוזות שונים בגרמניה המזרחית
1954 – גמאל עבד אל נאצר מדיח את הגנרל מוחמד נגיב והופך לשליט בפועל במצרים
1964 – מוחמד עלי זוכה בפעם הראשונה באליפות העולם באיגרוף במשקל כבד בקרב נגד סוני ליסטון
1969 – במסגרת תוכנית מארינר האמריקאית, שיגור הגשושית מארינר 6 לבצע יעף ליד מאדים
1972 – במסגרת תוכנית לונה הסובייטית, הגשושית לונה 20, מחזירה לכדור הארץ חלק עם דגימות מקרקע הירח, במסה של 30 גרם
1977 – נחיתת החללית הסובייטית סויוז 24 לאחר ביקור בתחנת החלל סאליוט 5
1979 – שיגור החללית הסובייטית סויוז 32 אשר הביאה צוות קוסמונאוטים כמשלחת השלישית לתחנת החלל סאליוט 6
1986 – נשיא הפיליפינים, פרדיננד מרקוס, נמלט לגלות בהוואי אחרי 20 שנות שלטון. את מקומו תופסת הנשיאה הראשונה בפיליפינים, קורסון אקינו
1990 – הגשושית פיוניר 11 עוברת את מסלול כוכבי הלכת והופכת לגשושית הרביעית שיצאה ממערכת השמש
1994 – ברוך גולדשטיין רוצח 29 מתפללים מוסלמים בטבח במערת המכפלה
1996 – 26 נרצחים בפיגוע התאבדות בקו 18 בירושלים ונרצחת אחת בפיגוע התאבדות בטראמפיאדה באשקלון
2005 – 5 נרצחים בפיגוע התאבדות במועדון ה-Stage בתל אביב
2007 – הגשושית רוזטה מבצעת תמרון מקלעת כבידתית ליד מאדים וחולפת בגובה 250 ק"מ ממנו
2013 – פאק גון-הייה מושבעת לנשיאה ה-18 של קוריאה הדרומית, ובכך הופכת לראש המדינה האישה הראשונה של קוריאה הדרומית ולראש המדינה האישה הראשונה בצפון-מזרח אסיה
נולדו
שמאל|ממוזער|120px|דיוקן עצמי של רנואר
ממוזער|221x221 פיקסלים|ג'ורג' האריסון
1643 – אהמט השני, סולטאן העשרים-ואחד של האימפריה העות'מאנית (נפטר ב-1695)
1644 – תומאס ניוקומן, ממציא אנגלי, "אבי המהפכה התעשייתית" (נפטר ב-1729)
1709 – קרלו גולדוני, מחזאי איטלקי (נפטר ב-1793)
1746 – צ'ארלס קוטוורת' פינקני, פוליטיקאי ומועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הפדרליסטית (נפטר ב-1825)
1778 – חוסה דה סן מרטין, מצביא ארגנטינאי, ממשחררי דרום אמריקה מהשלטון הספרדי (נפטר ב-1850)
1841 – פייר-אוגוסט רנואר, צייר צרפתי (נפטר ב-1919)
1842 – קרל מאי, סופר גרמני (נפטר ב-1912)
1845 – ג'ורג' רייד, ראש ממשלת אוסטרליה הרביעי (נפטר ב-1918)
1861 – מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב (נפטר ב-1936)
1871 – לסיה אוקראינקה, מהמשוררות והסופרות החשובות ביותר בספרות האוקראינית (נפטרה ב-1913)
1873 – אנריקו קארוזו, זמר וטנור איטלקי (נפטר ב-1921)
1882 – אברהם אריה עקביא, סופר ומתרגם עברי, כרונולוג, חוקר הלוח העברי ותוכן (נפטר ב-1964)
1899 – שלמה רביקוביץ', חוקר מדעי כדור הארץ, חתן פרס ישראל (נפטר ב-2000)
1901 – זפו מרקס, קומיקאי יהודי-אמריקאי, מהאחים מרקס (נפטר ב-1979)
1917 – אנתוני ברג'ס, מחבר הספר תפוז מכני (נפטר ב-1993)
1923 – נייתן גלייזר, סוציולוג יהודי אמריקאי, מראשי הנאו-קונסרבטיבים ו"האינטלקטואלים של ניו יורק" (נפטר ב-2019)
1924 – שרגא פרידמן, יוצר מגוון בעולם התיאטרון, הקולנוע, והרדיו הישראלי (נפטר ב-1970)
1925 – ג'ורג' קנדי, שחקן אמריקאי זוכה פרס אוסקר (נפטר ב-2016)
1928 – שלמה קאלו, מורה רוחני, סופר והוגה דעות ישראלי (נפטר ב-2014)
1929 – עיסא בולאטה, פרופסור לספרות ולשפה הערבית באוניברסיטת מקגיל בקנדה (נפטר ב-2019)
1931 – נח מילגרם, דקאן בית הספר ללימודים מתקדמים במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ופרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב (נפטר ב-2012)
1932 – טוני ברוקס, נהג מרוצים בריטי (נפטר ב-2022)
1934 – אמנון אשכול, תת-אלוף בצה"ל, מפקד פיקוד הנח"ל (נפטר ב-2022)
1936 – פיטר היל-ווד, איש עסקים בריטי ששימש כיושב-ראש מועדון הכדורגל ארסנל (נפטר ב-2018)
1937 – טום קורטני, שחקן אנגלי
1940 – ת'ו כריסטיאנסן, מורה, אמן ופוליטיקאי גרינלנדי (נפטר ב-2022)
1941 – יונה טפר, סופרת ישראלית
1943 – ג'ורג' האריסון, זמר, הגיטריסט של הביטלס (נפטר ב-2001)
1947 – לי אוונס, אתלט אמריקאי (נפטר ב-2021)
1949 – רפי גינת, עיתונאי ישראלי, לשעבר עורך ידיעות אחרונות
1949 – ריק פלייר, מתאבק עבר אמריקאי
1950 – נסטור קירשנר, נשיא ארגנטינה (נפטר ב-2010)
1950 – אורי רם, פרופסור לסוציולוגיה, ואחד המייסדים וההוגים הבולטים של האסכולה הביקורתית במדעי החברה ובסוציולוגיה בישראל
1953 – חוסה מריה אסנאר, ראש ממשלת ספרד
1953 – רוני אורן, אנימטור ישראלי
1954 – גבי אשכנזי, הרמטכ"ל ה-19 של צה"ל
1957 – מריו לוי, סופר יהודי-טורקי, מחבר רומנים וסיפורים ופובליציסט בשפה הטורקית, איש רדיו וקופירייטר (נפטר ב-2024)
1965 – אברהם ישעיהו הבר, רב ישראלי, מייסד עמותת מתנת חיים (נפטר ב-2020)
1966 – טיאה ליאוני, שחקנית אמריקאית
1971 – שון אסטין, שחקן קולנוע, במאי ומפיק אמריקאי
1976 – ראשידה ג'ונס, שחקנית, דוגמנית ומוזיקאית יהודיה אמריקאית
1978 – נועה רבן, שחקנית ובמאית ישראלית
1981 – פארק ג'י-סונג, כדורגלן דרום קוריאני
1982 – ברט מקרקן, סולן להקת הרוק האמריקאית דה יוזד
1982 – פלאביה פנטה, שחקנית טניס איטלקייה
1983 – אדוארדו דה סילבה, כדורגלן קרואטי-ברזילאי
1985 – ג'ואקים נואה, כדורסלן אמריקאי ממוצא צרפתי-שוודי-קמרוני
1986 – אוליבר וג'יימס פלפס, שחקנים תאומים
1988 – ענבר דנון, שחקנית ישראלית
1990 – פייו בילבאו, רוכב אופני כביש ספרדי-בסקי
1995 – מריו הזוניה, כדורסלן קרואטי
1997 – איזבל פורמן, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית
2004 – בקי פוזדנר, שחיינית ישראלית
נפטרו
1713 – פרידריך הראשון, מלך פרוסיה (נולד ב-1657)
1723 – כריסטופר רן, מגדולי האדריכלים האנגלים (נולד ב-1632)
1841 – פיליפ ברבור, פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי שכיהן כיושב ראש בית הנבחרים וכשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית (נולד ב-1783)
1914 – ג'ון טניאל, מאייר אנגלי (נולד ב-1820)
1959 – יהודה ארזי, ממפקדי ההגנה (נולד ב-1907)
1965 – אליה שמואל הרטום, חוקר המקרא (נולד ב-1887)
1971 – תאודור סוודברג, כימאי שוודי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1926 (נולד ב-1884)
1973 – דימיטר פשב, חסיד אומות העולם, על חלקו בהצלת יהודי בולגריה (נולד ב-1894)
1983 – טנסי ויליאמס, מחזאי וסופר אמריקאי (נולד ב-1911)
1985 – יעקב אליאב, איש אצ"ל וממייסדי הלח"י (נולד ב-1917)
1994 – ברוך גולדשטיין, מחבל יהודי (נולד ב-1959)
1999 – גלן תיאודור סיבורג, כימאי אמריקאי (נולד ב-1912)
2002 – אייל כפכפי, חוקרת וביוגרפית, היסטוריונית, מרצה ומורה ישראלית (נולדה ב-1941)
2009 – עליזה עזיקרי, זמרת, שחקנית קולנוע ותיאטרון ישראלית (נולדה ב-1941)
2014 – פאקו דה לוסיה, יוצר וגיטריסט ספרדי (נולד ב-1947)
2017 – ביל פקסטון, שחקן ובמאי אמריקאי (נולד ב-1955)
2018 – אפי מלצר, סופר, עורך ומו"ל ישראלי (נולד ב-1955)
2019 – ג'נט אסימוב, סופרת מדע בדיוני אמריקאית, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית (נולדה ב-1926)
2020 – דמיטרי יאזוב, איש צבא ופוליטיקאי סובייטי (נולד ב-1924)
2020 – חוסני מובארכ, נשיא מצרים בין 1981 ל-2011 (נולד ב-1928)
2020 – חיים קסטן, כדורסלן ומאמן כדורסל ישראלי (נולד ב-1935)
2020 – אלי מויאל, ראש עיריית שדרות מטעם מפלגת הליכוד בין השנים 1998–2008 (נולד ב-1953)
2021 – רפי לוי, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1938)
חגים ואירועים החלים ביום זה
כווית – היום הלאומי
24 בפברואר – 26 בפברואר
פברואר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ב כה
קטגוריה:פברואר
| 2024-09-06T14:03:36
|
25 ביולי
|
25 ביולי הוא היום ה-206 בשנה (207 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 159 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
306 – קונסטנטינוס הגדול מוכרז קיסר האימפריה הרומית על ידי חייליו
710 – שושלת טאנג בסין – הקיסרית וויי נהרגת מפגיעת חיצים כחלק ממאבקי השלטון. הנסיכה טאיפינג מארגנת את עלייתו לשלטון של רוי דזונג
1139 – אפונסו אנריקש מביס בקרב אוריקה את המורים המוסלמים בחזית הדרומית בפורטוגל ומוכתר למלכה הראשון של פורטוגל, בשם אפונסו הראשון
1261 – קונסטנטינופול נכבשת על ידי כוחות האימפריה הניקאית תחת פיקודו של מיכאל השמיני פלאאולוגוס, מה שמאפשר את יצירתה-מחדש של האימפריה הביזנטית
1593 – אנרי הרביעי מצרפת ממיר את דתו באופן פומבי מפרוטסטנטיות לקתוליות
1799 – באבו קיר במצרים מנצחים כוחותיו של נפוליאון 10,000 חיילים עות'מאנים תחת פיקודו של מוסטפא פאשה
1861 – מלחמת האזרחים האמריקנית: הקונגרס האמריקאי מעביר את החלטת קריטנדן-ג'ונסון לפיה המלחמה היא כדי לשמור את הברית ולא לבטל את העבדות
1866 – הקונגרס האמריקאי מחוקק חוק המעניק ליוליסס גרנט דרגת General of the Army (מכונה היום "גנרל 5 כוכבים"), גרנט היה הראשון שקיבל דרגה זו
1897 – הסופר ג'ק לונדון מפליג כדי להצטרף לבהלת הזהב של קלונדייק, שם יכתוב את ספריו הראשונים
1898 – מתחילה פלישת ארצות הברית לפוארטו ריקו כשחיילים אמריקאים נוחתים במפרץ גואניקה
1909 – לואי בלריו טס לראשונה מעל תעלת למאנש בכלי טיס כבד מהאוויר, מקאלה לדובר תוך 37 דקות
1916 – החלטה על תוכנית בניין עיר של שנת 1916 בניו יורק
1920 – תקשורת: שידור הרדיו הדו-כיווני הטרנס-אטלנטי הראשון
1934 – הנאצים מתנקשים בחייו של קנצלר אוסטריה אנגלברט דולפוס כחלק מניסיון הפיכה כושל
1943 – בניטו מוסוליני מודח מהנהגת איטליה ומושם במאסר, ממנו הוא משוחרר עד מהרה על ידי הצבא הגרמני
1946 – דין מרטין וג'רי לואיס מעלים את מופע הקומדיה הראשון שלהם ב-Club 500 באטלנטיק סיטי, ניו ג'רזי
1946 – פיצוץ המתקן הגרעיני "בייקר" במסגרת מבצע פרשת דרכים
1951 – היאחזות הנח"ל הראשונה, "נחלאים א'", (לימים נחל עוז) עולה על הקרקע
1952 – פוארטו ריקו הופכת לקהילה עם ממשל עצמי כחלק מארצות הברית
1956 – 45 מייל מדרום לאי ננטקט טובעת האונייה האיטלקית "אנדריאה דוריה (אונייה)", לאחר שהתנגשה בספינה "סטוקהולם" בשל הערפל הכבד
1969 – מלחמת וייטנאם: נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון מכריז על "דוקטרינת ניקסון" לפיה ארצות הברית מצפה מבנות בריתה האסייתיות לדאוג להגנתן. זו הייתה תחילת שלב ה"וייטנאמיזציה" של המלחמה
1973 – החללית הרוסית מרס 5 משוגרת
1978 – תינוקת המבחנה הראשונה, לואיז בראון נולדה
1984 – הקוסמונאוטית הסובייטית סבטלנה סביטסקייה בחללית סליוט 7 הופכת לאישה הראשונה שביצעה פעילות חוץ רכבית
1992 – נפתחה אולימפיאדת ברצלונה
1993 – צה"ל פותח במבצע דין וחשבון כנגד החזבאללה
1994 – המלך חוסיין ויצחק רבין נפגשים לראשונה בפומבי בבית הלבן וחותמים עם ביל קלינטון על הצהרת וושינגטון
1995 – פיצוץ במטרו של פריז, 5 הרוגים ו-85 פצועים
2000 – מטוס קונקורד של חברת אייר פראנס מתרסק מיד לאחר שהמריא מפריז, 109 נוסעי המטוס נהרגים ו-5 אנשים נהרגים על הקרקע
2007 – פרטיבה פטיל מושבעת כנשיאה הראשונה של הודו
2007 – נהרס אולם הכדורסל אוסישקין שבו שיחקה קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב
2010 – אתר ההדלפות ויקיליקס פרסם כ-91 אלף מסמכים אמריקנים סודיים על המלחמה באפגניסטן
2010 – נחנך מוזיאון ישראל המחודש
2016 – פיגוע ירי במועדון לילה בפלורידה
2022 – מיאנמר תולה 4 פעילים דמוקרטים, ההוצאה להורג הראשונה מאז 1988
נולדו
ממוזער|288x288 פיקסלים|אפונסו הראשון
ממוזער|234x234 פיקסלים|ארתור ג'יימס בלפור
ממוזער|220x220 פיקסלים|רוזלינד פרנקלין
975 – תיטמר ממרסבורג, בישוף והיסטוריון גרמני (נפטר ב-1018)
1016 – קז'ימייז' הראשון, מלך פולין (נפטר ב-1058)
1109 – אפונסו הראשון, מלך פורטוגל הראשון (נפטר ב-1185)
1336 – אלברכט הראשון, דוכס בוואריה (נפטר ב-1404)
1394 – ג'יימס הראשון, מלך סקוטלנד (נפטר ב-1437)
1486 – אלברכט השביעי, דוכס מקלנבורג (נפטר ב-1547)
1848 – ארתור ג'יימס בלפור, ראש ממשלת בריטניה (ידוע בישראל יותר בזכות הצהרת בלפור שנתן בעת שהיה שר החוץ הבריטי) (נפטר ב-1930)
1894 – גברילו פרינציפ, רוצחו הסרבי של פרנץ פרדיננד, ברצח זה הצית את מלחמת העולם הראשונה (נפטר ב-1918)
1898 – אריק הופר, פילוסוף אמריקאי שעסק בכתיבה בתחומים חברתיים (נפטר ב-1983)
1905 – אליאס קנטי, סופר, חתן פרס נובל לספרות 1981 (נפטר ב-1994)
1914 – מרים ברטוב, סופרת ילדים, ציירת ומאיירת ישראלית (נפטרה ב-2012)
1920 – רוזלינד פרנקלין, ביופיזיקאית יהודייה-בריטית שתגליותיה סיפקו את הבסיס להבנת מבנה ה-DNA (נפטרה ב-1958)
1922 – ג'ון גודאינף, פיזיקאי אמריקאי בתחום פיזיקה של מצב מוצק, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-2023)
1923 – מריה גרייפ, סופרת ילדים ומדע בדיוני שוודית (נפטרה ב-2007)
1923 – אסטל גטי, שחקנית אמריקאית, ידועה בשל תפקיד סופיה פטרילו בבנות הזהב (נפטרה ב-2008)
1927 – מידג' דקטר, סופרת, פובליציסטית, עורכת עיתונות ועיתונאית יהודייה אמריקאית נאו קונסרבטיבית, אנטי פמיניסטית (נפטרה ב-2022)
1929 – ג'ו אלון, טייס, ממקימי חיל האוויר הישראלי (נרצח ב-1973)
1929 – אברהם בוצר, מפקד חיל הים בין השנים 1968–1972 (נפטר ב-2012)
1929 – יצחק טישלר, עיתונאי, שדרן ומתרגם ישראלי (נפטר ב-2020)
1931 – ברוך ארבל, קצין המשטרה הצבאית הראשי (נפטר ב-2019)
1931 – סרג'יו שפירא, מלחין, מחנך ומוזיקולוג ישראלי
1932 – אסתר שטרייט-וורצל, סופרת ישראלית (נפטרה ב-2013)
1933 – גאורגי אטנסוב, ראש ממשלת בולגריה (נפטר ב-2022)
1935 – ברברה האריס, שחקנית קולנוע ותיאטרון אמריקאית זוכת פרס טוני (נפטרה ב-2018)
1937 – קולין רנפרו, ארכאולוג בריטי מטעם אוניברסיטת קיימברידג'
1945 – רחל שפירא, פזמונאית ומשוררת ישראלית
1949 – עמוס רולידר, איש חינוך ישראלי
1950 – ליאורה ויניק, נגנית חלילית
1952 – אפי איתם, תת-אלוף בצה"ל, בעל עיטור המופת, יושב ראש המפד"ל, חבר הכנסת ושר
1954 – דניאלה להבי, מעצבת אופנה (נפטרה ב-2013)
1955 – מוחמד ברכה, פוליטיקאי ישראלי
1956 – גוּני הרניק, מפקד סיירת גולני, נפל בקרב על הבופור (נהרג ב-1981)
1958 – יונתן פיין, היסטוריון, מומחה לטרור בין-לאומי וסופר ישראלי (נפטר ב-2015)
1959 – יוסי אלפנט, מוזיקאי רוק ישראלי (נפטר ב-1991)
1962 – מיטשל גולדהאר, מיליארדר יהודי-קנדי
1965 – אושרת קוטלר, עיתונאית
1966 – גיא פינס, מגיש טלוויזיה
1966 – דניאלה לונדון דקל, סופרת, קריקטוריסטית, מאיירת, מחברת ספרי קומיקס ויוצרת הסדרה "יום האם"
1967 – מאט לה-בלאנק, שחקן
1967 – הרב יעקב ידיד, רב ישראלי
1973 – דני פילת', זמר מטאל בריטי, סולנה של להקת קריידל אוף פילת'
1977 – זוהר זימרו, אתלט ישראלי
1978 – לואיז בראון, תינוקת המבחנה הראשונה
1981 – פין באלור, מתאבק ב-WWE
1982 – רוני הדר, שחקנית ישראלית
1985 – ג'יימס לאפרטי, שחקן אמריקאי
1986 – נעמי לבוב, שחקנית טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון ישראלית
1987 – אַיֶּלֶת כהנא, עיתונאית ישראלית
1987 – ערן זהבי, כדורגלן ישראלי
1987 – ג'קס ג'ונס, מפיק מוזיקלי בריטי
1990 – נאסר בוהאני, רוכב אופני כביש צרפתי
1997 – אייל שיקרצי, שחקן ישראלי
נפטרו
ממוזער|224x224 פיקסלים|קונסטנטיוס כלורוס
306 – קונסטנטיוס כלורוס, קיסר רומי ואוגוסטוס (נולד ב-250 לערך)
1190 – סיבילה, מלכת ירושלים (נולדה ב-1160)
1195 – הראד מלנדסברג, נזירה מאלזס, נודעה כמחברת האנציקלופדיה המאויירת "גן התענוגות" (נולדה ב-1130)
1492 – אינוקנטיוס השמיני, אפיפיור (נולד ב-1432)
1564 – פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1503)
1572 – האר"י, היה גדול מקובלי צפת במאה ה־16, והוגה שיטה חדשה בקבלה (נולד ב-1534)
1721 – אהרן בן בנימין וולף, רב קהילת יהודי ברלין (נולד בסביבות 1670)
1834 – סמואל טיילור קולרידג', משורר אנגלי (נולד ב-1772)
1934 – אנגלברט דולפוס, פוליטיקאי אוסטרי (נולד ב-1892)
1934 – נסטור מאכנו, אנרכיסט אוקראיני (נולד ב-1888)
1980 – ולדימיר ויסוצקי, זמר, משורר ושחקן רוסי (נולד ב-1938)
1984 – ביג מאמא ת'ורנטון, זמרת-יוצרת אפרו-אמריקאית (נולדה ב-1926)
1986 – וינסנט מינלי, במאי קולנוע ותיאטרון אמריקני (נולד ב-1903)
1992 – אריס סאן, זמר ממוצא יווני שהשתקע בישראל ובארצות הברית (נולד ב-1940)
2003 – ג'ון שלזינגר, במאי (נולד ב-1926)
2008 – הארייט ברנס, אמנית ומעצבת אמריקאית (נולדה ב-1928)
2017 – גרטל ברגמן, אתלטית גרמניה-יהודייה (נולדה ב-1914)
2019 – אל-באג'י א-סבסי, פוליטיקאי תוניסאי (נולד ב-1926)
2019 – מניה הלוי, סופרת, שחקנית ומחזאית (נולדה ב-1932)
2019 – אנר ביילסמה, צ'לן הולנדי (נולד ב-1934)
2022 – אורי אורלב, סופר ומתרגם ישראלי (נולד ב-1929)
2022 – אירינה יונסקו, צלמת צרפתייה (נולדה ב-1930)
2022 – ג'ניפר ברטלט, אמנית אמריקאית (נולדה ב-1941)
2022 – דייוויד טרימבל, פוליטיקאי מצפון אירלנד, מנהיג המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (UUP) והשר הראשון של צפון אירלנד (נולד ב-1944)
2022 – יוקו שימאדה, שחקנית יפנית (נולדה ב-1953)
2024 – צבי שיפרין, פרופסור ללימודי מזרח אסיה ולסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ואבי לימודי מזרח אסיה בישראל, חתן פרס ישראל למדעי המזרח הרחוק (נולד ב-1922)
2024 – מרטין אינדיק, איש אקדמיה ודיפלומט אמריקאי-יהודי (נולד ב-1951)
חגים ואירועים החלים ביום זה
חג ג'יימס הקדוש, הפטרון של ספרד
חג המולד ביולי
קובה – ערב יום המהפכה
פוארטו ריקו – יום החוקה (1952)
תוניסיה – יום הרפובליקה (1957)
אימפריית האינקה – חג לכבוד אילייפה
24 ביולי – 26 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז כה
קטגוריה:יולי
| 2024-08-22T20:25:50
|
5 ביולי
|
5 ביולי הוא היום ה-186 בשנה (187 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 179 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1687 – יוצא לאור ספרו של אייזק ניוטון "היסודות המתמטיים של פילוסופית הטבע"
1811 – ונצואלה היא המדינה הראשונה בדרום אמריקה שמכריזה על עצמאותה מספרד
1830 – צרפת פולשת לאלג'יריה
1865 – צבא הישע מוקם
1865 – לראשונה בעולם נחקק באנגליה חוק להגבלת מהירות הנסיעה
1884 – גרמניה כובשת את קמרון
1941 – מלחמת העולם השנייה: חיילים גרמנים מגיעים לגדות הדנייפר
1946 – הביקיני יוצא לעולם
1949 – מטוס ראשון של TWA, חברת תעופה אמריקנית, נוחת לראשונה בשדה התעופה לוד לאחר מלחמת העצמאות
1950 – מלחמת קוריאה: כוח המשימה סמית – הקרב הראשון בין כוחות ארצות הברית לכוחות קוריאה הצפונית
1950 – חוק השבות מתקבל בכנסת
1961 – ישראל משגרת את שביט 2, רקטה דו שלבית למחקר מטאורולוגי, שהגיעה לגובה 80 ק"מ
1962 – אלג'יריה זוכה בעצמאות מצרפת
1975 – כף ורדה זוכה בעצמאות מפורטוגל
1976 – בטבח שכא טובחים לוחמים פלסטינים בנוצרים מרונים תושבי הכפר שכא בצפון לבנון
1989 – משודר הפרק הראשון בסדרה "סיינפלד"
1996 – 5 ביולי – נוצרה הכבשה דולי, היונק המשובט הראשון בעולם
2003 – אונסק"ו מכריז על "העיר הלבנה" של תל אביב-יפו כעל אתר מורשת עולמית
2023 – משגר אריאן 5 מבצע את שיגורו האחרון, ומשגר בהצלחה 2 לוויני תקשורת
נולדו
1761 – לואי-לאופולד בואיי, צייר צרפתי (נפטר ב-1845)
1820 – ויליאם ג'ון מקורן רנקין, מדען, ממציא ומהנדס סקוטי, חוקר מכונות הקיטור (נפטר ב-1872)
1853 – ססיל רודס, פוליטיקאי דרום אפריקאי (נפטר ב-1902)
1857 – קלרה צטקין, תאורטיקנית מרקסיסטית ופעילה למען זכויות נשים גרמנייה (נפטרה ב-1933)
1860 – רוברט בייקון, דיפלומט אמריקני ומזכיר המדינה של ארצות הברית (נפטר ב-1919)
1879 – ונדה לנדובסקה, צ'מבליסטית פולנייה יהודייה (נפטרה ב-1959)
1888 – הרברט ספנסר גסר, פיזיולוג וחתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה 1944 (נפטר ב-1963)
1889 – ז'אן קוקטו, סופר ומשורר צרפתי (נפטר ב-1963)
1897 – פאול בן-חיים, מלחין ישראלי (נפטר ב-1984)
1910 – רוברט ק. מרטון, סוציולוג (נפטר ב-2003)
1911 – ז'ורז' פומפידו, נשיא צרפת (נפטר ב-1974)
1929 – קתרין הלמונד, שחקנית אמריקאית זוכת 2 פרסי גלובוס הזהב (נפטרה ב-2019)
1929 – יאיר רחלי, איש שירותי הביטחון, בעל אות גיבור ישראל וסופר ישראלי
1935 – פרגוס מילאר, פרופסור שהיה מופקד על קתדרת קאמדן להיסטוריה עתיקה באוניברסיטת אוקספורד (נפטר ב-2019)
1935 – אמנון ברזל, אוצֵר ישראלי
1935 – שבח וייס, יושב ראש הכנסת בכנסת ה-13 (נפטר ב-2023)
1936 – שירלי נייט, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אמריקאית (נפטרה ב-2020)
1937 – שייקה פייקוב, מלחין ופזמונאי ישראלי
1938 – אלכס צוקרמן, כלכלן ישראלי, פרופסור באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה וחבר הוועדה המוניטרית בבנק ישראל (נפטר ב-2023)
1945 – יוסף שפירא, שופט ומבקר המדינה
1947 – בוריס מפציר, מפיק ובמאי קולנוע ישראלי
1948 – יעקב רחמינוביץ', כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת הבלם
1956 – יולי כהן, מפיקה ובמאית תיעודית ישראלית
1957 – מיכאל פייגה, מרצה בכיר לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב (נפטר ב-2016)
1958 – אביגדור ליברמן, שר הביטחון בממשלת ישראל ויושב ראש ומייסד מפלגת ישראל ביתנו
1960 – מאיר בנאי, זמר-יוצר ושחקן ישראלי (נפטר ב-2017)
1968 – אלכס צילה, לשעבר רוכב אופני כביש שווייצרי
1975 – הרנן קרספו, כדורגלן ארגנטינאי
1982 – בנו אודריך, כדורסלן סלובני
1982 – אסף קורמן, במאי קולנוע, עורך סרטים, מדבב ומוזיקאי ישראלי
1987 – אלכסנדר קריסטוף, רוכב אופני כביש נורווגי
1989 – אדם קול, מתאבק ב-WWE
1995 – דולב חזיזה, כדורגלן ישראלי
2000 – פאוזיה, זמרת מרוקאית–קנדית
נפטרו
1833 – ניספור נייפס, ממציא צרפתי, מחלוצי הצילום (נולד ב-1765)
1945 – ג'ון קרטין, ראש ממשלת אוסטרליה ה-14 (נולד ב-1885)
1953 – טיטה רופו, זמר בריטון איטלקי, (נולד ב-1877)
1961 – מאיר זוהר, הפרקליט הצבאי הראשי (נולד ב-1910)
1969 – ולטר גרופיוס, אדריכל גרמני, מייסד זרם הבאוהאוס באדריכלות (נולד ב-1883)
1969 – לאו מקארי, במאי קולנוע, תסריטאי ומפיק אמריקאי (נולד ב-1898)
1976 – בנימין עומר (חתולי), מלחין, מעבד, מנצח מקהלות ותזמורות ומורה למוזיקה ישראלי (נולד ב-1902)
1991 – הווארד נמרוב, משורר יהודי-אמריקאי (נולד ב-1920)
2002 – טד ויליאמס, שחקן בייסבול אמריקאי אגדי (נולד ב-1918)
2005 – ג'יימס סטוקדייל, איש צבא אמריקני, סופר ומועמד לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית (נולד ב-1923)
2011 – סיי טוומבלי, צייר ופסל אמריקני (נולד ב-1928)
2015 – אפרים ברכה, קצין משטרה ישראלי (נולד ב-1960)
2018 – קלוד לנצמן, במאי יהודי צרפתי של סרטי קולנוע תיעודיים (נולד ב-1925)
2020 – ניק קורדרו, שחקן קנדי (נולד ב-1978)
2020 – נעמה צאל, סופרת, עורכת וחוקרת ספרות ישראלית (נולדה ב-1981)
2021 – רם גופנא, ארכאולוג ישראלי ופרופסור בחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1928)
2021 – ריצ'רד דונר, במאי קולנוע יהודי-אמריקני (נולד ב-1930)
2021 – מיה שביט, מנצחת ומעבדת מוזיקלית ישראלית (נולדה ב-1935)
2021 – ולדימיר מנשוב, שחקן, במאי, תסריטאי ומפיק סובייטי ורוסי (נולד ב-1939)
2021 – רפאלה קרה, שחקנית, רקדנית וזמרת איטלקייה (נולדה ב-1943)
2022 – אורי דה בר, אמן רב תחומי ואדריכל ישראלי (נולד ב-1937)
2023 – לטיף דורי, עיתונאי ופעיל פוליטי ישראלי (נולד ב-1934)
2024 – ויק סיישס, טניסאי יהודי-אמריקאי (נולד ב-1923)
חגים ואירועים החלים ביום זה
האי מאן – יום הפרלמנט (1266)
ונצואלה – יום העצמאות (1811)
אלג'יריה – יום העצמאות (1962)
כף ורדה – יום העצמאות (1975)
ארמניה – יום החוקה
צ'כיה וסלובקיה – יום קירילוס ומתודיוס
4 ביולי – 6 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז ה
קטגוריה:יולי
| 2024-07-08T09:26:41
|
31 באוקטובר
|
31 באוקטובר הוא היום ה-304 בשנה, (305 בשנה מעוברת) בשבוע ה-44 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 61 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
שמאל|ממוזער|170px|95 התזות של מרטין לותר
475 – פלביוס אורסטס מכתיר את בנו רומולוס אוגוסטולוס לקיסר. שנה אחרי כן מודח רומולוס על ידי אודואקר והופך לקיסר האחרון של האימפריה הרומית
802 – הקיסרית אירנה האתונאית מודחת מן השלטון ומוגלית לאי לסבוס; הקושרים מכתירים במקומה את שר האוצר ניקפורוס
1503 – יוליוס השני אפיפיור ה-216 לאחר מות פיוס השלישי
1517 – מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית, מפרסם את "95 התזות"
1756 – ג'קומו קזנובה נמלט מהכלא בוונציה
1864 – נבדה מצורפת כמדינה ה-36 בארצות הברית
1893 – ננעלת התערוכה העולמית של שיקגו (נפתחה ב-1 במאי)
1898 – מסע וילהלם השני לארץ ישראל: חנוכת כנסיית הגואל
1905 – ההפגנה המהפכנית הראשונה בסנקט פטרבורג
1914 – בריטניה וצרפת מכריזות מלחמה על טורקיה
1917 – קרב באר שבע – פרשים אוסטרלים וניו זילנדים מהכוחות הבריטיים כובשים את באר שבע מידי הצבא העות'מאני במסגרת מלחמת העולם הראשונה
1920 – רומניה מספחת את בסרביה
1922 – בניטו מוסוליני הופך לראש הממשלה הצעיר ביותר בהיסטוריה האיטלקית
1937 – ממשלת ספרד עוברת מולנסיה לברצלונה
1940 – מסתיים "הקרב על בריטניה" בין חיל האוויר המלכותי ללופטוואפה
1948 – מסתיים מבצע חירם שבסופו משיגה ישראל שליטה בגליל
1954 – תנועת "חזית השחרור הלאומי האלג'יראי" מתחילה במרד נגד השלטון הצרפתי
1956 – מלחמת סיני – בריטניה וצרפת מתחילות בהפצצת מצרים, במטרה לכפות עליה את פתיחת תעלת סואץ; במקביל, נפתח קרב המתלה
1959 – לי הארווי אוסוואלד מכריז במוסקבה שהוא לעולם לא יחזור לארצות הברית
1959 – ברית המועצות ומצרים חותמות על חוזה להקמת סכר אסואן
1961 – בברית המועצות, גופתו של יוסיף סטלין מסולקת מהמאוזוליאום של לנין
1967 – נגוין וון טיו מושבע לנשיאה הראשון של דרום וייטנאם
1968 – נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון מורה על הפסקת כל ההפצצות על צפון וייטנאם
1968 – מבצע הלם – פשיטה של צה"ל על שלושה יעדים בעומק מצרים
1975 – קווין מוציאים את הסינגל "רפסודיה בוהמית"
1980 – ממשלת הרפובליקה העממית של פולין מכירה בארגון העובדים "סולידריות"
1984 – ראש ממשלת הודו אינדירה גנדי נרצחת על ידי שני שומרי הראש הסיקים שלה. בנה רג'יב גנדי מושבע כמחליפה. בעקבות הרצח, פרצו בניו דלהי מהומות, בהן נהרגו כ־2,000 סיקים
1986 – דליקה פורצת במחסני קונצרן הכימיקלים סנדוז בבזל, שווייץ, גורמת לשפיכת כ-30 טונות חומרים רעילים לנהר הריין ויוצרת זיהום חסר תקדים לכל אורך הנהר
1989 – טורגוט אזאל נבחר לתפקיד נשיא טורקיה
1992 – הוותיקן מבטל רשמית את פסק דינו של גלילאו גליליי ומודה שכדור הארץ אינו סטציונרי
2014 – מטוס החלל ספייסשיפ 2 של חברת וירג'ין גלקטיק מתרסק. בהתרסקות נהרג אחד הטייסים
2015 – טיסה 9268 של מטרוג'ט מתרסקת בשמי חצי האי סיני, עקב פצצה שהוטמנה במטוס. באסון נספו 224 אנשים
2017 – פיגוע דריסה במנהטן, ניו יורק 8 הרוגים
2017 – לאחר 24 שנות שידור, נסגר ערוץ 2 ומוקמים במקומו שני ערוצים חדשים: קשת 12 ו-רשת 13
2017 – האסון באתר הניסויים הגרעיניים פונגיירי, כ-200 הרוגים
2019 – שרפה ברכבת בפקיסטן עקב התפוצצות מיכל גז ונהרגו בה 71 אנשים ונפגעו כ-40 אנשים
2020 – נחנך נמל התעופה הבינלאומי ברלין ברנדנבורג
2021 – נפתחה ועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים
נולדו
ממוזער|205x205 פיקסלים|כריסטופר קולומבוס
שמאל|ממוזער|200x200px|ג'ון קיטס
ממוזער|235x235 פיקסלים|צ'יאנג קאי שק
ממוזער|212x212 פיקסלים|מייקל קולינס
1345 – פרננדו הראשון, מלך פורטוגל (נפטר ב-1383)
1391 – דוארטה, מלך פורטוגל (נפטר ב-1438)
1424 – ולדיסלב מורנה, מלך פולין והונגריה (נהרג ב-1444)
1451 – כריסטופר קולומבוס נחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות (נפטר ב־1506)
1795 – ג'ון קיטס, משורר בריטי (נפטר ב-1821)
1815 – קארל ויירשטראס, מתמטיקאי גרמני (נפטר ב-1897)
1817 – צבי גרץ, מן ההיסטוריונים היהודים הבולטים במאה ה-19 (נפטר ב-1891)
1825 – קתרין הלן ספנס, עיתונאית וסופרג'יסטית אוסטרלית (נפטרה ב-1910)
1835 – אדולף פון באייר, כימאי גרמני חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1905, היהודי הראשון שזכה בפרס נובל (נפטר ב-1917)
1838 – לואיש הראשון, מלך פורטוגל (נפטר ב-1889)
1876 – נטאלי קליפורד בארני, סופרת ומשוררת אמריקאית (נפטרה ב-1972)
1887 – צ'יאנג קאי שק, מצביא ומדינאי סיני, מנהיג סין הלאומנית (נפטר ב-1975)
1892 – אלכסנדר אלכין, שחמטאי רוסי, אלוף העולם (נפטר ב-1946)
1905 – הארי הארלו, פסיכולוג אמריקני (נפטר ב-1981)
1912 – אולי ג'ונסטון, אנימטור תמונות אמריקאי שנחשב כאחד מתשעת הזקנים של דיסני (נפטר ב-2008)
1919 – שלמה סוריאנו, במאי וצלם ישראלי (נפטר ב-2019)
1920 – פריץ ואלטר, כדורגלן גרמני, אשר שיחק בעמדת החלוץ במדי קבוצת פ.צ. קייזרסלאוטרן וכקפטן נבחרת גרמניה אשר זכתה במונדיאל 1954 (נפטר ב-2002)
1924 – יהודה עמיטל, רב, ראש ישיבת הר עציון ושר בממשלת ישראל (נפטר ב-2010)
1925 – יעקב בזק, שופט ישראלי (נפטר ב-2019)
1927 – לי גרנט, שחקנית קולנוע ובמאית יהודייה-אמריקאית
1928 – רפי בן משה, מלחין בזמר העברי, מעבד מוזיקלי, מפיק ומנהל מוזיקלי ישראלי (נפטר ב-2020)
1928 – אנדרו סאריס, מבקר קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2012)
1930 – מייקל קולינס, אסטרונאוט אמריקאי (נפטר ב-2021)
1932 – רות רזניק, פעילת שמאל פמיניסטית ישראלית, סופרת, מתרגמת וכלת פרס ישראל על מפעל חיים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
1935 – מוחמד חוסיין טנטאווי, מֻשִיר בצבא מצרים, שר ההגנה ויושב ראש המועצה העליונה של הכוחות המזוינים (נפטר ב-2021)
1941 – לוציוס ג'קסון, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2022)
1941 – יורם שניידר, שחיין ישראלי
1948 – מנחם בן, מבקר ספרות, משורר ופובליציסט ישראלי (נפטר ב-2020)
1948 – אלון ליאל, חוקר יחסים בינלאומיים ודיפלומט ישראלי
1948 – נירה גל, זמרת ושחקנית ישראלית
1949 – דבורה מורג, אמנית רב תחומית היוצרת בתחומי המיצב, הפיסול והציור
1955 – בדרי פטרקצשווילי, איש עסקים יהודי-גאורגי-רוסי (נפטר ב-2008)
1955 – גילת אנקורי, מדבבת ושחקנית קולנוע וטלוויזיה ישראלית
1957 – רפאל שוץ, דיפלומט ישראלי
1959 – אבנר עורקבי, פעיל חברתי לקידום זכויות הנכים בישראל (נפטר ב-2021)
1961 – פיטר ג'קסון, במאי קולנוע ניו זילנדי
1963 – דונגה, כדורגלן ומאמן כדורגל ברזילאי
1963 – הדר גולדמן, מוזיקאי, פרסומאי ואיש נדל"ן
1964 – מרקו ואן באסטן, כדורגלן הולנדי
1969 – שגיא חמץ, עיתונאי, ממקימי העיתון TheMarker והמנכ"ל והבעלים של חברת השיווק במדיה חברתית בלינק
1970 – איציק זוהר, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת הקשר ההתקפי
1971 – אלפונסו פורד, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2004)
1974 – סטפני הנון, ה-CTO של הקמפיין הנשיאותי של הילרי קלינטון
1975 – איילת רובינסון, שחקנית, זמרת-יוצרת, תסריטאית וקריינית ישראלית
1976 – חוזה מריה גוטיירז הרננדז (גוטי), כדורגלן ספרדי
1976 – פייפר פראבו, שחקנית אמריקאית
1976 – אורי זך, מוזיקאי, מלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי ישראלי
1981 – פרנק איירו, גיטריסט להקת My Chemical Romance, ניו ג'רזי
1987 – איוואן סוסה, רוכב אופני כביש קולומביאני
1990 – אמיליאנו סאלה, כדורגלן ארגנטינאי (נפטר ב-2019)
1995 – פרדראג ראיקוביץ', כדורגלן סרבי שמשחק בעמדת השוער
1997 – איצן אסקמייה, שחקן ספרדי
2000 – וילו סמית', זמרת אמריקאית
2005 – לאונור, בתו הבכורה של פליפה, מלך ספרד, יורשת העצר הנוכחית של הכתר הספרדי
נפטרו
ממוזער|251x251 פיקסלים|הודיני
שמאל|ממוזער|244x244px|אינדירה גנדי
932 – אל-מקתדר, הח'ליף העבאסי שמשל בבגדאד (נולד ב-895)
994 – וולפגנג מרגנסבורג, קדוש נוצרי (נולד ב-924)
1214 – אלינור מאנגליה, מלכת קסטיליה (נולדה ב-1162)
1448 – יוחנן השמיני, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-1392)
1517 – פרא ברתולומאו, צייר איטלקי (נולד ב-1472)
1926 – הארי הודיני, קוסם ופעלולן יהודי (נולד ב-1874)
1984 – אינדירה גנדי, ראש ממשלת הודו (נולדה ב-1917)
1993 – פדריקו פליני, במאי קולנוע איטלקי (נולד ב-1920)
1993 – ריבר פיניקס, שחקן קולנוע יהודי-אמריקאי (נולד ב-1970)
2005 – אמריטה פריטם, סופרת, משוררת ומסאית הודית (נולדה ב-1919)
2006 – פיטר וילם בותה, נשיא וראש ממשלת דרום אפריקה (נולד ב-1916)
2008 – מרטין מוסקוביץ', מלחין, מעבד מוזיקלי, מנצח ומנהל מוזיקלי ישראלי (נולד ב-1938)
2011 – עלי סייבאו, הנשיא השלישי של ניז'ר (נולד ב-1940)
2018 – ישראל לרמן, סופר ילדים ישראלי (נולד ב-1923)
2018 – אשר קלדרון, מעצב גרפי, מאייר, צייר ומורה לעיצוב הגרפי ישראלי (נולד ב-1929)
2019 – יאניס ספנוס, מלחין יווני (נולד ב-1934)
2019 – יוסי חכם, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1949)
2020 – שון קונרי, שחקן קולנוע בריטי ממוצא סקוטי (נולד ב-1930)
2020 – נורית שילה כהן, חוקרת ואוצרת אמנות רב-תחומית (נולדה ב-1949)
2020 – יהונתן בריק, כנר, ויולן ומורה לכינור וויולה ישראלי (נולד ב-1968)
2020 – אם אף דום, ראפר אמריקאי (נולד ב-1971)
2021 – פרנק פאראר, פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי (נולד ב-1929)
2021 – יעקב יהושע רוס, פילוסוף ישראלי וחוקר המחשבה הדתית והיהודית (נולד ב-1929)
2021 – אוסקר סירקוביץ'-סער, מהנדס בניין וחוקר ישראלי (נולד ב-1931)
2021 – קתרין טיזרד, פוליטיקאית ניו זילנדית שכיהנה בתפקיד ראש עיריית אוקלנד ובתפקיד המושלת הכללית של ניו זילנד (נולדה ב-1931)
2021 – אאורל ויינר, פרופסור לכלכלה, חבר הפרלמנט של רומניה מטעם פדרציית הקהילות היהודיות של רומניה ונשיא הקהילה היהודית ברומניה (נולד ב-1932)
2023 – אריה לבנון, מנצח, מלחין, מעבד ומנהל מוזיקלי ישראלי (נולד ב-1932)
2023 – קן מטינגלי, אסטרונאוט בתוכנית אפולו (נולד ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ליל כל הקדושים (הלוויין)
יום החיסכון הבינלאומי
– ראש השנה הקלטי ובמספר דתות נאו-פאגאניות
יום הרפורמציה - חג פרוטסטנטי שמציין את תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית וראשית הפילוג בנצרות
30 באוקטובר – 1 בנובמבר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
https://www.onthisday.com/events/october/31
י לא
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-07-06T08:35:11
|
4 באוגוסט
|
4 באוגוסט הוא היום ה-216 בשנה (217 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 149 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1060 – לאחר מות אנרי הראשון, מלך צרפת, מולך בנו בן ה-7 פיליפ. אמו אנה מקייב מהווה עוצרת לידו
1578 – מרוקו מביסה את פורטוגל בקרב גדול ובולמת את התפשטות האימפריה הפורטוגזית
1789 – ליל ה-4 באוגוסט 1789: האספה המכוננת הלאומית בצרפת, מבטלת רשמית את מושג הקורפורציות (המעמדות החברתיים) כחלק מהמהפכה הצרפתית, וקובעת את עקרון השוויון בפני החוק
1914 – מלחמת העולם הראשונה: גרמניה פולשת לבלגיה, בתגובה בריטניה מכריזה מלחמה על גרמניה. ארצות הברית מצהירה על נייטרליות
1921 – שידור רדיו ראשון של משחק טניס. שודר משחק במסגרת גביע דייוויס בפיטסבורג שבארצות הברית
1944 – אנה פרנק ובני משפחתה נתפסים בידי הגסטאפו באמסטרדם
1958 – נערך חידון התנ"ך העולמי הראשון
1964 – סוכני FBI מוצאים את גופותיהם של שלושה פעילי זכויות אדם שנרצחו על ידי הקו קלוקס קלאן
1970 – שרי גח"ל פורשים מ"ממשלת הליכוד הלאומי" עקב התנגדותם לתנאי הפסקת האש במלחמת ההתשה
1984 – מדינת וולטה עילית שבאפריקה משנה את שמה לבורקינה פאסו
1990 – נחטפו ונרצחו שני הנערים ליאור טובול ורונן לוי קרמני בשכונת רמות בירושלים
2002 – תשעה ישראלים נרצחים בפיגוע בקו 361 בצומת מירון
2005 – עדן נתן-זדה פתח ביריות על אוטובוס מלא בנוסעים ערבים בעיר שפרעם ורצח 4 נוסעים. בהמשך הרגו תושבים זועמים את נתן-זדה בלינץ' שבוצע בו
2020 – הפיצוץ בנמל ביירות
נולדו
ממוזער|214x214 פיקסלים|פרסי ביש שלי
ממוזער|לואי ארמסטרונג
1290 – לאופולד הראשון, דוכס אוסטריה (נפטר ב-1326)
1521 – אורבנוס השביעי, אפיפיור (נפטר ב-1590)
1561 – ג'ון הרינגטון, סופר ומשורר אנגלי, ממציא שיטת הדחת המים בשירותים (נפטר ב-1612)
1792 – פרסי ביש שלי, משורר אנגלי (נפטר ב-1822)
1805 – ויליאם רואן המילטון, מתמטיקאי ואסטרונום בריטי (נפטר ב-1865)
1817 – פרדריק פרלינגהויסן, מזכיר המדינה של ארצות הברית (נפטר ב-1885)
1859 – קנוט המסון, סופר נורווגי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1920 (נפטר ב-1952)
1888 – יצחק שמי, סופר עברי (נפטר ב-1949)
1900 – אליזבת, המלכה האם (נפטרה ב-2002)
1900 – נאבי טאג'ימה, אחרונת ילידי המאה ה-19 (נפטרה ב-2018)
1901 – לואי ארמסטרונג, מוזיקאי ג'אז (נפטר ב-1971)
ממוזער|241x241 פיקסלים|ראול ולנברג
ממוזער|218x218 פיקסלים|ברק אובמה
1912 – ראול ולנברג, מחסידי אומות העולם (נפטר ב-1947)
1918 – מלבה לנדה, דיסידנטית סובייטיית (נפטרה ב-2019)
1920 – הלן תומאס, עיתונאית, בעלת טור ברשת הרסט, האישה הראשונה שעמדה בראש אגודת עיתונאי הבית הלבן (נפטרה ב-2011)
1921 – שלמה דרורי, זמר ומלחין שפעל בשנות ה-40 (נפטר ב-2010)
1924 – יצחק גרציאני, מנצח ומעבד מוזיקלי ישראלי (נפטר ב-2003)
1925 – דוד מיכאל שר, מנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר ומחלוצי המחקר הגינקולוגי בישראל (נפטר ב-2001)
1925 – נלו בילדרמן, מאמן שחייה, כדורמים ושחייה צורנית ישראלי (נפטר ב-2019)
1926 – ע. הלל, משורר ואדריכל נוף ישראלי (נפטר ב-1990)
1927 – נעמי פולני, זמרת, רקדנית, שחקנית, מפיקה מוזיקלית, כוריאוגרפית ובמאית ישראלית (נפטרה ב-2024)
1928 – מנחם כהן, חוקר המסורה, שימש כדיקן הפקולטה למדעי היהדות ועמד בראש המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן
1931 – בן עמי פיינגולד, סופר, חוקר ספרות ומבקר תיאטרון (נפטר ב-2020)
1932 – מורדילו, קריקטוריסט ארגנטינאי (נפטר ב-2019)
1932 – פרנסס אלן, מדענית מחשב, האישה הראשונה שזכתה בפרס טיורינג (נפטרה ב-2020)
1934 – אברהם פררה, זמר בס ישראלי ירושלמי (נפטר ב-1984)
1934 – צורי שגיא, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף
1941 – פול מוני, קומיקאי ותסריטאי אפרו-אמריקני (נפטר ב-2021)
1947 – מופידה טלאטלי, במאית קולנוע תוניסאית (נפטרה ב-2021)
1947 – סלים ג'ובראן, שופט בית המשפט העליון (נפטר ב-2024)
1950 – גידי גוב, זמר, שחקן ובדרן ישראלי
1955 – אלדד אילני, סופר ואיש הייטק ישראלי
1955 – בילי בוב תורנטון, שחקן קולנוע אמריקאי
1957 – רן שחור, תת-אלוף במילואים בצה"ל, מפקד סיירת מטכ"ל ומפקד היחידה הטכנולוגית של אגף המודיעין
1958 – סילבן שלום, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל
1960 – חוסה לואיס רודריגס ספאטרו, ראש ממשלת ספרד
1961 – ברק אובמה, נשיאה ה-44 של ארצות הברית
1962 – ג'ים הגדורן, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2022)
1964 – אריק שחר, מוזיקאי ישראלי
1965 – ג'יימס טאפר, שחקן קנדי
1976 – קובי אפללו, זמר-יוצר ישראלי
1981 – אביגיל ספנסר, שחקנית אמריקאית
1981 – מייגן, דוכסית סאסקס, רעייתו של הנסיך הארי, דוכס סאסקס
1983 – גרטה גרוויג, שחקנית, תסריטאית ובמאית קולנוע אמריקאית
1983 – נת'ניאל בוזוליץ', שחקן אוסטרלי
1984 – מיכל פיטובסקי, סופרת ישראלית
1985 – ערן לוי, כדורגלן ישראלי
1992 – דילן וקול ספראוס, שחקנים אמריקאיים
נפטרו
ממוזער|256x256 פיקסלים|הנס כריסטיאן אנדרסן
1060 – אנרי הראשון, מלך צרפת (נולד ב-1008)
1265 – סימון החמישי דה מונפור, הרוזן השישי של לסטר (נולד ב-1208)
1378 – גלאצו ויסקונטי השני, שליט פאביה ומערב לומברדיה מבית ויסקונטי (נולד ב-1320)
1526 – חואן סבסטיאן אלקנו, מגלה ארצות ספרדי, שהשתייך לצוותו של פרדיננד מגלן. היה מהראשונים שהשלימו ברציפות את הקפת כדור הארץ. (נולד ב-1486)
1578 – סבשטיאו, מלך פורטוגל (נולד ב-1554)
1598 – ויליאם ססיל, מדינאי אנגלי, יועצה הראשי של המלכה אליזבת הראשונה (נולד ב-1520)
1875 – הנס כריסטיאן אנדרסן, סופר ומשורר דני (נולד ב-1805)
1892 – ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז, אתאיסטית, פמיניסטית, ומתנגדת עבדות אמריקאית (נולדה ב-1810)
1927 – אז'ן אטז'ה, צלם צרפתי שהתמחה בתצלומי פריז הישנה (נולד ב-1857)
1981 – יעקב שבתאי, סופר עברי, מחזאי, פזמונאי ומתרגם (נולד ב-1934)
1995 – לאה שמגר-הנדלמן, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית (נולדה ב-1934)
1997 – ז'אן לואיז קלמן, נפטרה בגיל 122, הגיל הגבוה ביותר המתועד (נולדה ב-1875)
2007 – ראול הילברג, היסטוריון אמריקאי ממוצא יהודי-אוסטרי (נולד ב-1926)
2009 – עמוס קינן, סופר, סאטיריקן, פובליציסט, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל ישראלי (נולד ב-1927)
2013 – יצחק ברמן, פוליטיקאי ומשפטן ישראלי, כיהן כשר האנרגיה והתשתית וכיושב ראש הכנסת (נולד ב-1913)
2014 – ג'יימס בריידי, דובר הבית הלבן במהלך כהונתו של רונלד רייגן (נולד ב-1940)
2014 – רחל שור, שחקנית ומורה למשחק וכן משוררת וסופרת ישראלית (נולדה ב-1945)
2015 – סאם אודקה, שר החוץ של אוגנדה ושר הפיתוח והתכנון הכלכלי (נולד ב-1929)
2020 – פרנסס אלן, מדענית מחשב, האישה הראשונה שזכתה בפרס טיורינג (נולדה ב-1932)
2022 – מרגוט אסקנס, זמרת גרמנייה (נולדה ב-1939)
2023 – זבולון מושיאשווילי, שחקן, מפיק וקומיקאי ישראלי (נולד ב-1971)
2023 – דליה פדילה, אשת חינוך ערבייה-ישראלית (נולדה ב-1973)
2024 – צונג-דאו לי, פיזיקאי אמריקאי יליד סין, חתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1926)
חגים ואירועים החלים ביום זה
3 באוגוסט – 5 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח ד
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-08-05T10:22:51
|
22 ביוני
|
22 ביוני הוא היום ה-173 בשנה (174 בשנה מעוברת), בשבוע ה-25 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 192 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
217 לפנה"ס – תלמי הרביעי מלך מצרים מביס את אנטיוכוס השלישי מלך הממלכה הסלאוקית בקרב רפיח
431 – ועידת אפסוס, הוועידה האקומנית השלישית, מתכנסת באפסוס שבאסיה הקטנה בהוראת הקיסר המזרחי תאודוסיוס השני. הוועידה עוסקת במינות הנסטוריאנית והפלאגיאנית
1633 – גלילאו גליליי אולץ על ידי האפיפיור לסגת מדעותיו לגבי כדור הארץ שמקיף את השמש
1815 – נפוליאון בונפרטה מוותר בשנית על תוארו כקיסר צרפת. תחילת הרסטורציה במדינה
1853 – הברון אוסמן מתמנה למושל מחוז הסן על ידי נפוליאון השלישי ומתחיל את התכנון והבנייה מחדש של פריז
1870 – הסנט האמריקאי מקים את משרד המשפטים
1911 – ג'ורג' החמישי מוכתר כמלך הממלכה המאוחדת
1922 – פילדמרשל סר הנרי יוז וילסון נרצח בלונדון על ידי ה-IRA, הרצח הפוליטי הראשון בבריטניה מאז 1812
1936 – סטודנט לשעבר באוניברסיטת וינה ירה למוות במוריץ שליק, פילוסוף גרמני והאב המייסד של הפוזיטיביזם הלוגי והחוג הווינאי מתוך מחשבה כי שליק יהודי, דבר שנתגלה כחסר כל שחר
1940 – מלחמת העולם השנייה: צרפת נכנעת לגרמניה לאחר שישה שבועות של לחימה
1941 – מלחמת העולם השנייה: מבצע ברברוסה (פלישת גרמניה לברית המועצות) מתחיל
1942 – בטירת צבי שבארץ ישראל נרשמת הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם ביבשת אסיה (54.3 מעלות צלזיוס)
1942 – הקמת הבריגדה היהודית בצבא הבריטי
1948 – הספינה אלטלנה מופגזת ומוטבעת מול חופי תל אביב
1955 – פסק הדין במשפט קסטנר מוצא אותו אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים
1978 – התגלה כארון, שהוגדר תחילה כירח של פלוטו אך מאוחר יותר שונה מעמדו לכוכב לכת ננסי
1986 – הכדורגלן הארגנטינאי דייגו מראדונה כובש את שער "יד האלוהים" מול אנגליה ברבע גמר גביע העולם במקסיקו
1995 – האונייה מינרל דמפייר טובעת בים סין הדרומי לאחר התנגשות עם אוניית צובר קוריאנית. 29 אנשי צוותה, בהם 8 ישראלים, נהרגים בתאונה
2010 – לוויין הביון הישראלי אופק 9, משוגר מבסיס חיל האוויר בפלמחים, ישראל
2021 – נהרס בניין הטלוויזיה הישראלית בירושלים, ששימש את רשות השידור והערוץ הראשון
נולדו
1805 – ג'וזפה מציני, מנהיג בתנועה לאיחוד איטליה (נפטר ב-1872)
1837 – פול מורפי, נחשב כאמן השחמט הטוב ביותר בתקופתו (נפטר ב-1884)
1856 – הנרי ריידר הגרד, סופר בריטי (נפטר ב-1925)
1864 – הרמן מינקובסקי, מתמטיקאי ופיזיקאי גרמני ממוצא יהודי (נפטר ב-1909)
1898 – אריך פאול רמרק (שם העט שלו: אריך מריה רמרק), סופר גרמני (נפטר ב-1970)
1903 – ג'ון דילינג'ר, גנגסטר (נהרג ב-1934)
1905 – עדה סרני, ממקימי גבעת ברנר, מראשי המוסד לעלייה ב' באיטליה וכלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (נפטרה ב-1997)
1906 – בילי ויילדר, תסריטאי ובמאי קולנוע (נפטר ב-2002)
1910 – קונראד צוזה, מהנדס גרמני וחלוץ בתחום המחשבים (נפטר ב-1995)
1915 – שמואל שור, פרופסור לרדיולוגיה אבחנתית, מבנאי הרפואה המודרנית בישראל (נפטר ב-2007)
1915 – שמואל ורסס, חוקר ספרות ישראלי, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ישראל לשנת תשמ"ט (נפטר ב-2010)
1925 – חגי פינסקר, מוותיקי הרדיו בישראל והמנהל הראשון של הטלוויזיה הישראלית (נפטר ב-2007)
1926 – שרגא גפני, סופר ישראלי פורה ומתרגם לעברית (נפטר ב-2012)
1926 – אליקים העצני, עורך דין ופובליציסט ישראלי, חבר במועצת יש"ע וחבר הכנסת ה-12 מטעם מפלגת "התחיה" (נפטר ב-2022)
1931 – טרויוקי אוקאזקי, מאמן קראטה יפני (נפטר ב-2020)
1932 – משה נתיב, אלוף בצה"ל (נפטר ב-2008)
1932 – פרונלה סקיילס, שחקנית אנגלייה
1933 – ליבור פשק, מנצח צ'כי (נפטר ב-2022)
1933 – אבריסטו דה מסדו, כדורגלן ומאמן כדורגל ברזילאי
1933 – דיאן פיינסטיין, פוליטיקאית אמריקאית, ראש העיר סן פרנסיסקו, סנטורית שייצגה את מדינת קליפורניה (נפטרה ב-2023)
1936 – קריס קריסטופרסון, זמר קאנטרי, פזמונאי ושחקן (נפטר ב-2024)
1938 – שאול קנז, אמן, קריקטוריסט וצייר ישראלי (נפטר ב-2022)
1939 – עדה יונת, ביוכימאית ישראלית, כלת פרס נובל לכימיה לשנת 2009
1944 – עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העליון
1945 – אלכסנדר פיינס, כימאי יהודי אמריקאי ישראלי
1947 – דוד לנדאו, עיתונאי, ועורך העיתון הארץ (נפטר ב-2015)
1947 – ג'רי ג'ון רולינגס, ראש ממשלת ונשיא גאנה (נפטר ב-2020)
1947 – ברונו לאטור, פילוסוף, סוציולוג ואנתרופולוג צרפתי (נפטר ב-2022)
1949 – לינדזי וגנר, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית
1949 – אליזבת וורן, פוליטיקאית ואקדמאית אמריקאית
1949 – מריל סטריפ, שחקנית קולנוע אמריקאית
1951 – גיל רגב, אלוף בצה"ל
1952 – אוהד נהרין, רקדן וכוריאוגרף ישראלי
1953 – סינדי לאופר, זמרת פופ-רוק אמריקאית
1954 – ז'וזה ברונר, פרופסור בפקולטה למשפטים ובמכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב
1956 – יורם ראב"ד, עורך דין ישראלי
1957 – דוד פתאל, מלונאי ואיש עסקים ישראלי
1958 – ברוס קמפבל, שחקן קולנוע
1962 – קלייד דרקסלר, כדורסלן אמריקאי
1964 – דן בראון, סופר אמריקאי
1965 – לובומיר מוראבצ'יק, כדורגלן ומאמן סלובקי
1966 – עמנואל סנייה, שחקנית קולנוע צרפתיה
1969 – יריב לוין, שר המשפטים, יושב ראש הכנסת וחבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד
1970 – דני מנקין, במאי קולנוע, טלוויזיה, תסריטאי קולנוע וטלוויזיה ומפיק ישראלי
1969 – חגי לפיד, תסריטאי, במאי ועורך תוכניות טלוויזיה
1974 – ג'ו קוקס, חברת פרלמנט בריטית (נפטרה ב-2016)
1974 – דונלד פייז'ון, שחקן טלוויזיה וקולנוע אמריקאי
1974 – מרינה שויף, שחקנית ישראלית
1975 – אודי גוטשלק, שחקן, בדרן ואמן סטנד-אפ ישראלי
1975 – אוריה שביט, חוקר חברות איסלאמיות, סופר ועיתונאי ישראלי
1976 – יוסף סוויד, שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה ורקדן ערבי-ישראלי
1980 – אמיר וולף, במאי ושחקן ישראלי
1983 – מרחב מוהר, מתאגרף ישראלי
1985 – סופוקליס שחורציאניטיס, כדורסלן יווני
1985 – יאקוב פוגלסן, רוכב אופני כביש דני
1988 – עומרי כספי, הכדורסלן הישראלי הראשון בליגת ה-NBA
נפטרו
1874 – הווארד סטאונטון, אמן שחמט ומלומד אנגלי (נולד ב-1810)
1885 – מוחמד אחמד, מנהיג מוסלמי סוני (נולד ב-1844)
1925 – פליקס קליין, מתמטיקאי גרמני (נולד ב-1849)
1936 – מוריץ שליק, פילוסוף גרמני והאב המייסד של הפוזיטיביזם הלוגי והחוג הווינאי (נולד ב-1882)
1965 – דייוויד או. סלזניק, מפיק סרטים (נולד ב-1902)
1967 – שלמה אלטון, אלוף-משנה בצה"ל, כיהן כמפקד חטיבת גולני ומפקד בית הספר לקצינים (נולד ב-1927)
1969 – ג'ודי גרלנד, שחקנית קולנוע אמריקאית (נולדה ב-1922)
1974 – דריוס מיו, מלחין ומורה יהודי-צרפתי (נולד ב-1892)
1987 – פרד אסטר, רקדן, כוריאוגרף, זמר ושחקן אמריקאי (נולד ב-1899)
1989 – מנחם שטרן, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, מגדולי חוקרי תקופת הבית השני (נולד ב-1925)
1993 – פט ניקסון, אשת נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון (נולדה ב-1912)
2007 – ברוך בר-לב, קצין בדרגת אלוף-משנה בצה"ל, פיקד על חטיבה 14, ראש מטה פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים ונספח צה"ל ומשרד הביטחון באוגנדה (נולד ב-1924)
2008 – ג'ורג' קרלין, סטנדאפיסט ושחקן אמריקאי (נולד ב-1937)
2013 – גארי דייוויד גולדברג, סופר ומפיק אמריקאי (נולד ב-1944)
2015 – ג'יימס הורנר, מלחין אמריקאי (נולד ב-1953)
2020 – ג'ואל שומאכר, במאי קולנוע אמריקאי (נולד ב-1939)
2021 – צבי טל, שופט בבית המשפט העליון בישראל (נולד ב-1927)
2022 – משה בן דרור, מפקד מחלקת סיור ומפקד פלוגה בפלמ"ח והמפקד האחרון של הגדוד החמישי של חטיבת הראל (נולד ב-1922)
2022 – יורי טרמאק, אתלט סובייטי ממוצא אסטוני (נולד ב-1946)
2023 – הארי מרקוביץ, כלכלן יהודי (נולד ב-1927)
2024 – משה וולפסון, משפיע חסידי אמריקאי וראש קהילות "אמונת ישראל" (נולד ב-1925)
2024 – אריה איסר, מבכירי הגאולוגים בישראל ובעל שם בחקר ההידרולוגיה (נולד ב-1928)
2024 – רפאל אדרי, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
הכנסייה האנגליקנית – חגיגת יום אלבן הקדוש
קרואטיה – יום המאבק נגד פשיזם
21 ביוני – 23 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו כב
קטגוריה:יוני
| 2024-09-30T06:46:35
|
29 ביוני
|
29 ביוני הוא היום ה-180 בשנה, (181 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 185 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1033 – ליקוי חמה מלא מעל אירופה
1444 – קרב טורביול בין העות'מאנים לבין כוחותיו המורדים של סקנדרבג
1946 – "השבת השחורה", במהלכה נאסרו רבים ממנהיגי היישוב והתנועה הציונית
1955 – משה שרת מציג את ממשלתו השנייה (השישית במנין הממשלות) בפני הכנסת
1958 – מנצחת את בתוצאה 5 – 2 במשחק הגמר של מונדיאל 1958, שנערך בשוודיה
1974 – איסבל פרון מושבעת כנשיאה הראשונה של ארגנטינה
1976 – סיישל זוכה בעצמאות מבריטניה
1986 – מנצחת את בתוצאה 3 – 2 במשחק הגמר של מונדיאל 1986
1992 – הסרט הישראלי "החיים על פי אגפא" יוצא לאקרנים
1995 – משימה STS-71 במסגרת משימות מעבורות חלל : מעבורת אטלנטיס מתחברת לתחנת החלל הרוסית מיר ויוצרת את החללית הגדולה ביותר
2007 – התחלת המכירות של ה-אייפון הראשון של חברת אפל
2008 – נבחרת ספרד זוכה באליפות אירופה
2008 – רוברט מוגאבה נבחר בפעם הששית כנשיא זימבבואה, אחרי בחירות, שבהן הוא היה המועמד היחיד
2017 – הבונדסטאג אישר ברוב גדול נישואים חד-מיניים בגרמניה
2020 – בעקבות מחאות ג'ורג' פלויד, מדינת מיסיסיפי הצביעה על שינוי דגלה, בו הופיע סמל דגל הקונפדרציה
נולדו
1326 – מוראט הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית (נפטר ב-1389)
1844 – פטר הראשון, מלך סרביה (נפטר ב-1921)
1880 – גנרל אוברסט לודוויג בק, ראש המטה של הוורמאכט בזמן המשטר הנאצי, מראשי קשר העשרים ביולי (הוצא להורג ב-1944)
1900 – אנטואן דה סנט-אכזופרי, סופר וטייס צרפתי (נהרג ב-1944)
1924 – דוד רובינגר, צלם ישראלי (נפטר ב-2017)
1925 – ג'ורג'ו נפוליטנו, מדינאי איטלקי, נשיא איטליה ה-11 (נפטר ב-2023)
1925 – קארה ויליאמס, שחקנית אמריקאית (נפטרה ב-2021)
1926 – גדעון זינגר, שחקן וזמר ישראלי (נפטר ב-2015)
1928 – אוריון גלין גלר, רופא ישראלי ושיאן ישראל בזריקת דיסקוס (נפטר ב-2021)
1929 – שמואל עצמון, שחקן תיאטרון ובמאי ישראלי
1930 – סלאבומיר מרוז'ק, מחזאי, סופר וקריקטוריסט פולני (נפטר ב-2013)
1931 – רלף קליין, מאמן כדורסל ישראלי, חתן פרס ישראל (נפטר ב-2008)
1936 – נפתלי יבין, שחקן, במאי תיאטרון, מחזאי וסופר ישראלי (נפטר ב-1972)
1937 – איתן ששינסקי, פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית
1937 – חנוך בן אליהו, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף בחיל הים הישראלי
1937 – יאיר נוסובסקי, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת השוער
1941 – מרגיטה גומל, אתלטית מזרח גרמניה (נפטרה ב-2021)
1946 – אורי קליין, מבקר קולנוע ישראלי, זוכה פרס סוקולוב לעיתונאות (נפטר ב-2022)
1947 – ריצ'רד לואיס, סטנדאפיסט ושחקן טלוויזיה וקולנוע אמריקאי יהודי (נפטר ב-2024)
1949 – אריק סיני, זמר ישראלי
1952 – מירון שר, שחמטאי סובייטי-אמריקאי ממוצא יהודי בדרגת רב-אמן (נפטר ב-2020)
1954 – ז'וניור, כדורגלן ברזילאי
1960 – חנה אזולאי-הספרי, שחקנית, תסריטאית, מחזאית ובמאית קולנוע ישראלית
1966 – גפי אמיר, סופרת ופובליציסטית ישראלית
1972 – סמנתה סמית', התפרסמה כשכתבה מכתב לשליט ברית המועצות יורי אנדרופוב בתקופת המלחמה הקרה (נפטרה ב-1985)
1978 – ניקול שרזינגר, זמרת אמריקאית
1979 – יהודה לוי, שחקן ודוגמן ישראלי
1987 – גל נבו, שחיין ישראלי
1994 – אלינה בורן, זמרת אסטונית
1994 – קמילה מנדס, שחקנית אמריקאית
1995 – אלדור שומורודוב, כדורגלן אוזבקי
נפטרו
1315 – רמון לול, סופר, מדען, מיסטיקן, פילוסוף ומיסיונר נוצרי (נולד ב-1232)
1861 – אליזבת בארט בראונינג, משוררת ומתרגמת אנגלייה (נולדה ב-1906)
1967 – ג'יין מנספילד, שחקנית אמריקאית מתקופת הזוהר ההוליוודית (נולדה ב-1933)
1975 – טים באקלי, זמר וגיטריסט אמריקאי (נולד ב-1947)
1976 – יוסף דרור, איש צבא ישראלי, בין מייסדי שייטת 13 ומפקדה הראשון של שייטת הצוללות (נולד ב-1925)
1986 – דן פגיס, משורר ומתרגם עברי וחוקר של שירת ימי הביניים היהודית (נולד ב-1930)
1987 – שמואל תמיר, שר המשפטים בישראל ולוחם אצ"ל (נולד ב-1923)
1995 – לנה טרנר, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית (נולדה ב-1921)
2000 – שמעון מזא"ה, אלוף בצה"ל, אגרונום ואיש עסקים ישראלי (נולד ב-1907)
2001 – נתן גולדבלום, בקטריולוג ישראלי (נולד ב-1920)
2002 – רוזמרי קלוני, זמרת ושחקנית אמריקאית (נולדה ב-1928)
2003 – קתרין הפבורן, שחקנית קולנוע אמריקאית (נולדה ב-1907)
2003 – מאיר דודזון, מפקד בהגנה ובפלמ"ח, תת-ניצב במשטרת ישראל ממקימי המשמר האזרחי (נולד ב-1916)
2003 – מרדכי הוד, המפקד השביעי של חיל האוויר (נולד ב-1926)
2004 – אריק לביא, זמר ושחקן ישראלי (נולד ב-1927)
2007 – שושנה ריבנר, שחיינית, אלופת ישראל ושיאנית ישראל בשחייה שהשתתפה באולימפיאדת מלבורן במדי נבחרת ישראל (נולדה ב-1938)
2012 – יעקב מידד, קצין בצה"ל וסוכן המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (נולד ב-1919)
2015 – יוזף מסופוסט, כדורגלן צ'כוסלובקי (נולד ב-1931)
2018 – ארוויד קרלסון, מדען שוודי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1923)
2018 – אירנה שווינסקה, אצנית פולניה ממוצא יהודי (נולדה ב-1946)
2019 – מורדילו, קריקטוריסט ארגנטינאי (נולד ב-1932)
2019 – גרשון דקל, שחקן כדורסל ישראלי (נולד ב-1943)
2019 – פלוריאנה איסמעילי, כדורגלנית שווייצרית ממוצא אלבני (נולדה ב-1995)
2020 – קרל ריינר, שחקן, קומיקאי, במאי, תסריטאי וסופר יהודי-אמריקאי (נולד ב-1922)
2021 – אליזבת מרטינז, פמיניסטית צ'יקנה, מארגנת קהילתית, פעילה חברתית, סופרת ומחנכת אמריקאית (נולדה ב-1925)
2021 – דונלד רמספלד, איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי רפובליקני (נולד ב-1932)
2021 – ג'יין, ליידי רוברטס, האוצרת של חדר הדפוס בטירת וינדזור והספרנית המלכותית של הממלכה המאוחדת (נולדה ב-1949)
2021 – ויקי פרץ, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי, נודע בעיקר כשחקן מכבי תל אביב ונבחרת ישראל (נולד ב-1953)
2022 – דוד הלבני, חוקר תלמוד ישראלי-אמריקאי (נולד ב-1927)
2022 – יהודה משי זהב, עסקן חרדי ופעיל חברתי ישראלי, מייסד ויו"ר ארגון זק"א (נולד ב-1959)
2023 – אנג'ל ואגנשטיין, במאי קולנוע, תסריטאי וסופר בולגרי ממוצא יהודי (נולד ב-1922)
2023 – אלן ארקין, שחקן, במאי וסופר אמריקאי יהודי (נולד ב-1934)
2023 – גבי ברלין, זמר ומנחה ערבי שירה (נולד ב-1942)
2023 – מייסון אסדי, סופרת ערבית־פלסטינית אזרחית ישראל (נולדה ב-1963)
חגים ואירועים החלים ביום זה
28 ביוני – 30 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו כט
קטגוריה:יוני
| 2024-04-24T17:03:18
|
6 באוקטובר
|
6 באוקטובר הוא היום ה-279 בשנה (280 בשנה מעוברת), בשבוע ה-40 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 86 ימים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים שהחלה ביום זה בשנת 1973, הפך הביטוי "6 באוקטובר" בישראל לכינוי נפוץ למלחמה זו וכינוי כללי לכשל המודיעיני ערב המלחמה.
לאחר מתקפת הפתע על ישראל שהחלה למחרת יום זה בשנת 2023, הפך הביטוי "6 באוקטובר" בישראל לכינוי נפוץ לכל מה שקדם למתקפת הפתע ולמלחמת חרבות ברזל, וכינוי למחדל הישראלי.
אירועים היסטוריים ביום זה
105 לפנה"ס – הקימברים מנחילים מפלה קשה לצבא הרומי בקרב ליד נהר הרון
876 – תחילת כהונה של לואי המגמגם כשליט פרנקיה המערבית
1908 – האימפריה האוסטרו הונגרית מספחת את בוסניה והרצגובינה
1927 – מתחילה הקרנתו של "זמר הג'אז", סרט הקולנוע המדבר הראשון
1939 – מלחמת העולם השנייה: מסתיים כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית וברית המועצות
1946 – 11 יישובים חדשים עולים על הקרקע בנגב, במבצע שמכונה "11 הנקודות בנגב"
1948 – רעידת אדמה באזור אשגבאט. חוזקה מוערך בכ-7.3 ומספר ההרוגים מוערך בכ-110 אלף
1959 – הכרמלית, הרכבת התחתית של חיפה, מתחילה לפעול
1973 – מלחמת יום הכיפורים פורצת כאשר מצרים וסוריה תוקפות את ישראל בצהרי יום הכיפורים
1975 – הקמת "האגודה" ("האגודה לשמירת זכויות הפרט"), ארגון הלהט"ב הראשון בישראל
1976 – שלטונות סין עוצרים את "כנופיית הארבעה"
1981 – נשיא מצרים אנואר סאדאת נרצח
1983 – פורץ משבר מניות הבנקים
2002 – אל-קאעידה מפוצץ מכלית צרפתית על ידי ספינת תופת סמוך לחופי תימן. בפיגוע נהרג אדם אחד
2018 – משחקי הקיץ האולימפיים לנוער ה-3 נפתחים בבואנוס איירס שבארגנטינה
נולדו
ממוזער|234x234 פיקסלים|מטאו ריצ'י
ממוזער|249x249 פיקסלים|חפאז אל אסד
1552 – מטאו ריצ'י, מיסיונר ישועי ממוצא איטלקי (נפטר ב-1610)
1565 – מארי דה גורנה, סופרת צרפתית (נפטרה ב-1645)
1769 – אייזק ברוק, תת-אלוף בצבא הבריטי (נפטר ב-1812)
1773 – לואי פיליפ, מלך צרפת (נפטר ב-1850)
1820 – ג'ני לינד, זמרת סופרן שוודית (נפטרה ב-1887)
1831 – ריכרד דדקינד, מתמטיקאי גרמני (נפטר ב-1916)
1846 – ג'ורג' וסטינגהאוז, מהנדס אמריקאי (נפטר ב-1914)
1887 – לה קורבוזיה, אדריכל שווייצרי (נפטר ב-1965)
1897 – פלורנס סייברט, ביוכימאית אמריקאית (נפטרה ב-1991)
1908 – קרול לומברד, שחקנית אמריקאית (נפטרה ב-1942)
1914 – תור היירדאל, ביולוג ימי נורווגי, מוביל מסע "קון טיקי" (נפטר ב-2002)
1917 – פאני לו היימר, פעילת זכויות אזרח אפרו-אמריקאית (נפטרה ב-1977)
1918 – אברהם רובינזון, מתמטיקאי יהודי (נפטר ב-1974)
1922 – אסף שמחוני, אלוף פיקוד הדרום ומפקד מבצע קדש (נהרג ב-1956)
1927 – פאול בדורה-סקודה, פסנתרן אוסטרי (נפטר ב-2019)
1928 – איירה קפלן, אתלט יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2017)
1930 – חאפז אל-אסד, נשיא סוריה (נפטר ב-2000)
1930 – אברהם טברסקי, פסיכיאטר ורב יהודי-אמריקאי שהתמחה בהתמכרות לסמים (נפטר ב-2021)
1930 – שאול דגן, חקלאי, מורה ומחנך ישראלי, ארכיונאי ומחברם של ספרים רבים על תולדות היישוב
1931 – טדי פרויס, סופר, מתרגם ועיתונאי ישראלי (נפטר ב-2001)
1931 – ריקרדו ג'אקוני, פיזיקאי איטלקי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2018)
1931 – מייקל הרדי בויס, עורך דין, שופט ומשפטן ניו זילנדי (נפטר ב-2023)
1936 – נירה הראל, סופרת ועורכת ישראלית
1939 – שילה גרייבך, מדענית מחשב אמריקאית
1942 – בריט אקלנד, שחקנית וזמרת שוודית
1943 – אודו צימרמן, מלחין, מנצח ומנהל מוזיקלי גרמני (נפטר ב-2021)
1944 – איתן ליפשיץ, עיתונאי ישראלי (נפטר ב-2019)
1946 – מנחם זילברמן, שחקן, קומיקאי, ופזמונאי ישראלי (נפטר ב-2014)
1954 – נתן שניידר, סוציולוג ישראלי
1954 – עוזי פוגלמן, שופט בבית המשפט העליון
1955 – ריצ'רד ברקוביץ, הומוסקסואל אמריקאי, מראשוני הפעילים למען מין בטוח בקרב הקהילה ההומוסקסואלית בארצות הברית
1959 – דרור פולק, טניסאי שולחן, שבע פעמים אלוף ישראל (נפטר ב-2024)
1961 – משה ליאון, ראש העיר ירושלים
1964 – ורה באבון, האישה הראשונה שכיהנה כראש עיריית בית לחם
1968 – שרה פון שוורצה, שחקנית, מחזאית ובמאית ישראלית
1970 – דקלה ברקאי, מפיקת קולנוע וטלוויזיה ישראלית
1973 – אופירה אסייג, עיתונאית וכתבת ספורט
1975 – לי עברון, סופרת, משוררת ומתרגמת ישראלית
1977 – שמעון גרשון, כדורגלן ישראלי
1977 – נועה לזר קינן, שחקנית, יוצרת ותסריטאית
1978 – ליו יאנג, טייסת קרב וטייקונאוטית סינית
1979 – דויד די תומאסו, כדורגלן צרפתי ששיחק בעמדת הבלם בקבוצות מונקו, סדאן ואוטרכט (נפטר ב-2005)
1980 – ליאור אסולין, כדורגלן ישראלי (נרצח ב-2023)
1981 – מירב שירום, שחקנית, רקדנית וזמרת ישראלית
1983 – תום חגי, שחקן תיאטרון וטלוויזיה ישראלי
1985 – ענת אסתר חיטמן, מוזיקאית, זמרת ויוצרת ישראלית
1993 – אדם ג'מילי, אצן בריטי
1996 – רוני בווה, שחיינית ישראלית
1998 – מתן רודיטי, שחיין ישראלי
נפטרו
ממוזער|207x207 פיקסלים|קרל הקירח
ממוזער|250x250 פיקסלים|אנואר סאדאת
23 – ואנג מאנג, קיסר סין (נולד ב-45 לפנה״ס)
404 – אליה אודוקסיה, המלכה רעיה של ארקדיוס, קיסר האימפריה הביזנטית (נולדה ב-404)
775 – אל-מנסור, הח'ליפה השני של בית עבאס (נולד ב-714)
877 – קרל הקירח, מלך פרנקיה המערבית (נולד ב-823)
1014 – סמואיל הראשון, קיסר בולגריה
1413 – דווית הראשון, קיסר אתיופיה (נולד ב-1382)
1536 – ויליאם טינדייל, מלומד אנגלי, ממובילי הפרוטסטנטים בארצו (נולד ב-1494)
1559 – וילהלם הראשון, רוזן נסאו-דילנבורג (נולד ב-1487)
1837 – ז'אן פרנסואה לסואר, מלחין צרפתי (נולד ב-1760)
1892 – אלפרד טניסון, משורר אנגלי (נולד ב-1809)
1951 – אוטו מאירהוף, רופא וביוכימאי יהודי, יליד גרמניה, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1922 (נולד ב-1884)
1953 – משה סמילנסקי, משורר ופובליציסט עברי (נולד ב-1874)
1962 – טוד בראונינג, במאי קולנוע אמריקאי (נולד ב-1880)
1980 – ארי קוטאי, שחקן תיאטרון ישראלי (נולד ב-1900)
1981 – אנואר סאדאת, נשיא מצרים (נולד ב-1918)
1989 – בטי דייוויס, שחקנית קולנוע אמריקאית (נולדה ב-1908)
1997 – יבגני חאלדיי, צלם סובייטי (נולד ב-1917)
2001 – שלמה דראגון, ממשתתפי מרד הזונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו (נולד ב-1922)
2014 – מרדכי שלו, מסאי ומבקר ספרות ישראלי, מורה לספרות ואיש ספרות ומקרא (נולד ב-1926)
2015 – ארפד גונץ, פוליטיקאי הונגרי (נולד ב-1922)
2017 – מנחם אריאב, ראש עיריית נצרת עילית במשך 31 שנים (נולד ב-1929)
2018 – מונסראט קאבאייה, זמרת סופרן אופראית ספרדייה (נולדה ב-1933)
2018 – סקוט וילסון, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1942)
2019 – דוד פתל, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1921)
2019 – ג'ינג'ר בייקר, מתופף רוק וג'אז ונגן כלי הקשה בריטי (נולד ב-1939)
2020 – רות קליגר, ניצולת השואה ילידת וינה, פרופסורית ללימודי גרמניה באוניברסיטת קליפורניה באירוויין (נולדה ב-1931)
2020 – אדי ואן היילן, מגדולי הגיטריסטים בכל הזמנים (נולד ב-1955)
2021 – זמרה ארנת, זמרת ישראלית (נולדה ב-1929)
2024 – יוהאן ניסקנס, כדורגלן ומאמן כדורגל הולנדי (נולד ב-1951)
חגים ואירועים החלים ביום זה
5 באוקטובר – 7 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
י ו
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-10-17T15:01:42
|
12 ביוני
|
12 ביוני הוא היום ה-163 בשנה (164 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 202 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1381 – מרד האיכרים מגיע לדרום לונדון
1667 – ד"ר ז'אן-בטיסטה מצליח להעביר דם מכבש לנער בן 15, במה שנחשב לעירוי הדם הראשון לבן-אדם
1830 – צרפת מתחילה את השתלטותה על אלג'יריה
1849 – ל. פ. הסלט רושם פטנט על מסכת גז
1897 – קרל אלסנר רושם פטנט על העט-אולר שלו, שנודע ברבות השנים כאולר שווייצרי
1898 – הפיליפינים מכריזה על עצמאותה מספרד
1901 – קובה מאשרת את תיקון פלאט, שבו נאלצה להסכים להפוך לשטח חסות אמריקאי
1926 – ברזיל פורשת מחבר הלאומים במחאה על התוכנית לצרף אליו את גרמניה
1935 – סיום מלחמת הצ'אקו בין בוליביה ופרגוואי לאחר שלוש שנים של לחימה
1940 – מלחמת העולם השנייה: הבריטים והצרפתים נכנעים לגנרלפלדמרשל ארווין רומל בסנט ואלרי אן-קוקס
1944 – המנהיג הקומוניסטי הסיני מאו דזה-דונג מכריז שיתמוך במנהיג הקואומינטנג צ'יאנג קאי שק במלחמה נגד האימפריה היפנית
1946 – ממשלת בריטניה מחליטה לחזור בה מהחלטה לאמץ את מסקנות הוועדה האנגלו-אמריקאית שהמליצה להתיר את העלאתם של 100,000 יהודים לארץ ישראל
1967 – בית המשפט העליון של ארצות הברית קובע כי חוקי המדינות שאוסרים על נישואים בין-גזעיים אינם חוקתיים
1967 – החללית הרוסית ונרה 4 (Venera 4) משוגרת. זו החללית הראשונה שתחדור לאטמוספירה של כוכב לכת אחר (נוגה) ותשדר משם בהצלחה נתונים לכדור הארץ
1967 – כוחות צה"ל כובשים ללא מלחמה את אחת הפסגות בחרמון – ובכך נשלם המבצע הצבאי של מלחמת ששת הימים
1985 – בית הנבחרים האמריקאי מאשר סיוע בסך 27 מיליון דולר לקונטראס בניקרגואה
1987 – קיסר הרפובליקה המרכז-אפריקאית לשעבר, ז'אן-בדל בוקאסה, נידון למוות על פשעים שביצע בעת 13 שנות שלטונו
1991 – בוריס ילצין נבחר לנשיא רוסיה
1991 – תושבי לנינגרד מחליטים על החזרת שמה לסנקט פטרבורג
1994 – טיסת הבכורה של הבואינג 777
1999 – כוחות KFor לשמירת שלום של האו"ם בראשות נאט"ו נכנסים לקוסובו
2009 – כל שידורי הטלוויזיה בארצות הברית עוברים לשיטת שידור דיגיטלית, וזונחים את השיטה האנלוגית
2011 – אביב העמים הערבי: אלפי סורים בורחים לטורקיה לאחר שהצבא הסורי תקף והשתלט על העיר ג'סר א-שורור שבצפון מערב סוריה
2014 – שלושה נערים בחורי ישיבה (נפתלי פרנקל, גיל-עד שעאר ואייל יפרח) נחטפים ונרצחים באזור חברון
2014 – נערך משחק הפתיחה של המונדיאל בברזיל בין ברזיל לבין קרואטיה
2016 – פיגוע ירי במועדון של הקהילה הגאה באורלנדו
2018 – פסגת ארצות הברית – קוריאה הצפונית בסינגפור, מפגש תקדימי בין נשיא ארצות הברית לבין מנהיג קוריאה הצפונית, שהתחייב לפירוק מלא של חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני
נולדו
1519 – קוזימו דה מדיצ'י, דוכס טוסקנה (נפטר ב-1574)
1827 – יוהנה ספירי, סופרת שווייצרית, מחברת הספר היידי בת ההרים (נפטרה ב-1901)
1890 – אגון שילה, צייר (נפטר ב-1918)
1890 – פרץ ברנשטיין, שר וחבר הכנסת מטעם הציונים הכלליים וגח"ל (נפטר ב-1971)
1897 – אנתוני אידן, ראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-1977)
1899 – פריץ אלברט ליפמן, ביוכימאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נפטר ב-1986)
1915 – דייוויד רוקפלר, בנקאי ונדבן אמריקאי, יו"ר ומנכ"ל בנק צ'ייס (נפטר ב-2017)
1918 – ורנר בראון, צלם עיתונות, צלם תת-מימי וצלם-אמן (נפטר ב-2018)
1924 – ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הנשיא ה-41 של ארצות הברית (נפטר ב-2018)
1926 – אמדאו קאריסו, כדורגלן ארגנטינאי, אחד מגדולי השוערים במאה העשרים (נפטר ב-2020)
1929 – אנה פרנק, נערה יהודיה שנספתה בשואה, כתבה יומן שבו תיארה את שנות חייה האחרונות (נפטרה ב-1945)
1933 – יחזקאל רביד, לוחם ומפקד בצה"ל מפקד חטיבת כרמלי (נפטר ב-1998)
1941 – צ'יק קוריאה, מוזיקאי אמריקאי (נפטר ב-2021)
1941 – רוי הרפר, זמר פולק-רוק אנגלי
1946 – מרים יחיל-וקס, חוקרת תיאטרון וספרות, מתרגמת, דרמטורגית, סופרת ומשוררת ישראלית (נפטרה ב-2023)
1947 – מיכאל דק, עיתונאי, מבקר, סופר ילדים ומתרגם ישראלי
1948 – יהודה אברהמוב, חבר האספה הלאומית של אזרבייג'ן וסגן יו"ר הוועדה הפרלמנטרית בנושא זכויות אדם (נפטר ב-2019)
1948 – יוסי ביילין, פוליטיקאי ישראלי
1952 – אוליבר נאסן, מלחין ומנצח בריטי (נפטר ב-2018)
1958 – שאול מזרחי, שחקן קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1960 – אתי עטייה, חברת כנסת מטעם הליכוד
1961 – אלבר אלבז, מעצב אופנה ישראלי שהתגורר ועבד בפריז (נפטר ב-2021)
1971 – מארק הנרי, מתאבק עבר אמריקאי ומרים משקולות אולימפי
1973 – אורן ברזילי, זמר ומוזיקאי ישראלי
1974 – ג'ייסון מיוז, שחקן טלוויזיה וקולנוע אמריקאי
1976 – אנטואן ג'יימיסון, כדורסלן אמריקאי
1977 – קני ויין שפרד, גיטריסט וזמר אמריקני
1977 – ניקולס ואסקס, שחקן ארגנטינאי.
1978 – קאיס נאשף, שחקן ערבי ישראלי
1978 – נטעלי בראון, משוררת וקולנוענית ישראלית
1979 – דייגו מיליטו, כדורגלן ארגנטינאי
1981 – אדריאנה לימה, דוגמנית על ברזילאית
1982 – אביב אלוש, שחקן, מוזיקאי, דוגמן ומנחה טלוויזיה ישראלי
1984 – שי לבנת, שחיין ישראלי
1985 – דייב פרנקו, שחקן יהודי-אמריקאי, אחיו הצעיר של השחקן ג'יימס פרנקו
1986 – סרחיו רודריגס, כדורסלן ספרדי
1987 – קובי מויאל, כדורגלן ישראלי
1988 – ארן דרדיוק, כדורגלן שווייצרי
1988 – מרווה חרפק, שחיינית ישראלית
1990 – ארתור סובייך, כדורגלן פולני
1992 – פיליפה קוטיניו, כדורגלן ברזילאי
2005 – ירין פרי, שחקנית, מדובבת ומנחת טלוויזיה ישראלית
נפטרו
1675 – קרלו אמנואלה השני, דוכס סבויה (נולד ב-1634)
1849 – דולי מדיסון, הגברת הראשונה של ארצות הברית, אשתו של ג'יימס מדיסון (נולדה ב-1768)
1918 – מיכאיל השני, צאר רוסיה במשך יום אחד (נולד ב-1878)
1937 – מיכאיל טוכאצ'בסקי, מפקד הצבא האדום (נולד ב-1893)
1963 – מדגר אוורס, פעיל זכויות האדם אמריקאי (נולד ב-1925)
1963 – אנדרו קנינגהם, מפקד הצי המלכותי הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה (נולד ב-1883)
1969 – ערי ז'בוטינסקי, ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית (נולד ב-1910)
1970 – ישראל ברזילי, שר וחבר הכנסת מטעם מפ"ם (נולד ב-1913)
1971 – נתן אקרמן, פסיכיאטר אמריקני, מחלוצי הטיפול המשפחתי (נולד ב-1908)
1982 – קרל פון פריש, זואולוג אוסטרי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1886)
1983 – נורמה שירר, שחקנית קנדית (נולדה ב-1902)
1994 – מנחם מנדל שניאורסון, "הרבי מליובאוויטש" (נולד ב-1902)
1995 – ארטורו בנדטי מיכלאנג'לי, פסנתרן איטלקי (נולד ב-1920)
2003 – גרגורי פק, שחקן אמריקאי (נולד ב-1916)
2005 – יעקב ורמן, ביולוג ישראלי ופרופסור לביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים (נולד ב-1924)
2005 – שרונה אהרון, זמרת ישראלית (נולדה ב-1927)
2006 – ג'רג' ליגטי, מלחין יהודי הונגרי-אוסטרי (נולד ב-1923)
2008 – דרק טפסקוט, כדורגלן ולשי (נולד ב-1932)
2012 – אלינור אוסטרום, כלכלנית אמריקאית, כלת פרס נובל לכלכלה לשנת 2009, האישה הראשונה שזכתה בפרס זה (נולדה ב-1933)
2013 – ג'ירואמון קימורה, הגבר הזקן בעולם והאחרון שנולד במאה ה-19 (נולד ב-1897)
2015 – שושנה ארבלי-אלמוזלינו, שרת הבריאות וחברת הכנסת מטעם המערך (נולדה ב-1926)
2019 – סילביה מיילס, שחקנית קולנוע אמריקאית (נולדה ב-1924)
2019 – זאב רייס, ספורטאי ישראלי (נולד ב-1936)
2020 – יעקב שויקה, חוקר ישראלי במדעי המחשב (נולד ב-1936)
2022 – פיליפ בייקר הול, שחקן אמריקאי (נולד ב-1931)
2023 – סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה (נולד ב-1936)
2023 – טריט ויליאמס, זמר, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אמריקאי (נולד ב-1951)
2024 – ג'רי וסט, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1938)
2024 – ויאצ'סלב זודוב, קוסמונאוט סובייטי (נולד ב-1942)
חגים ואירועים החלים ביום זה
האימפריה הרומית – היום השישי של הוסטליה (penus vestae) לכבוד וסטה, אלת הבית והמשפחה
הפיליפינים – Araw ng Kalayaan (יום העצמאות) 1898
רוסיה – יום רוסיה (יום העצמאות) 1990
היום העולמי נגד עבודת ילדים
11 ביוני – 13 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו יב
קטגוריה:יוני
| 2024-06-24T12:24:10
|
11 ביולי
|
11 ביולי הוא היום ה-192 בשנה (193 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 173 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
472 – לאחר מאבק כוחות ברומא, הקיסר אנתמיוס נרצח על ידי הגנרל ריקימר
1302 – קרב דורבנות הזהב. ניצחון של פלנדריה על צרפת
1533 – המלך הנרי השמיני מנודה על ידי האפיפיור. באותם הימים לנידוי משמעות דיפלומטית ראשונה במעלה
1740 – היהודים מגורשים מאוקראינה
1798 – מוקם חיל הנחתים האמריקאי
1811 – המדען האיטלקי אמדאו אבוגדרו מפרסם את כתביו על התוכן המולקולרי של גזים
1864 – מלחמת האזרחים האמריקנית: כוחות מדינות הקונפדרציה מנסים לפלוש לוושינגטון די. סי.
1920 – מוקם "ויצו", ארגון נשים יהודיות בישראל ובעולם
1921 – שביתת נשק מוכרזת במלחמת העצמאות האירית
1921 – נשיא ארצות הברית לשעבר ויליאם הווארד טאפט מושבע כנשיא העשירי של בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא האדם היחיד עד כה שהיה גם נשיא וגם נשיא בית המשפט העליון
1921 – מונגוליה מקבלת עצמאות מהרפובליקה הסינית
1927 – מתרחשת רעידת אדמה שמרכזה באזור יריחו במגניטודה 6.2. 300 הרוגים
1943 – מלחמת העולם השנייה: הגרמנים פותחים בהתקפת-נגד בסיציליה
1947 – ספינת המעפילים אקסודוס יוצאת לדרכה
1953 – במשאל עם ממונה אדיב שישקלי לנשיא סוריה
1962 – שידור הטלוויזיה הלוויני הטרנס-אטלנטי הראשון
1962 – הקוסמונאוט הרוסי מיכולייב מבלה ארבעה ימים בחלל, שיא באותה תקופה
1966 – ו מסיימות בתיקו 0:0 במשחק הפתיחה של מונדיאל 1966
1967 – המשחתת אח"י אילת וזוג טרפדות של חיל הים מטביעות שתי טרפדות מצריות בקרב רומני
1973 – מטוס בואינג 707 מברזיל מתרסק ליד פריז בדרך לנחיתה בנמל התעופה אורלי. 122 איש נהרגים
1975 – ארכאולוגים סינים מגלים אתר קבורה שבו 6,000 פסלים של לוחמים המכונים "צבא הטרקוטה"
1982 – מנצחת את בתוצאה 3 – 1 במשחק הגמר של מונדיאל 1982
1987 – לפי נתוני האו"ם, אוכלוסיית העולם חצתה את קו 5 המיליארד
1991 – מטוס DC-8 ניגרי מתרסק במהלך נחיתה בג'דה, ערב הסעודית, 261 איש נהרגו
1991 – ליקוי חמה מלא נצפה בהוואי
1995 – נקשרים קשרים דיפלומטיים בין ארצות הברית ווייטנאם
1995 – הסרבים כובשים את העיר המוסלמית סברניצה, רבים מהתושבים נרצחים על ידי הפולשים
1995 – מטוס אנטונוב 24 קובני מתרסק לתוך הים הקריבי דרומית-מזרחית לקובה, 44 הרוגים
2000 – מתחילה פסגת קמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון ובהשתתפות אהוד ברק ויאסר ערפאת. הפסגה מסתיימת ב-25 ביולי ללא תוצאות
2010 – ניצחה את בתוצאה 1:0 בגמר מונדיאל 2010, וזכתה במונדיאל בפעם הראשונה בתולדותיה
2011 – הפיצוץ בבסיס הימי אוונגלוס פלורקיס בקפריסין גרם ל-13 הרוגים ולנזק כלכלי חמור
2021 – בג"ץ פסק כי תיקון חוק הפונדקאות שנחקק ב-2018, שמפלה זוגות חד-מיניים וגברים יחדניים המעוניינים בהליך פונדקאות, יתוקן בהוראת בג"ץ, וייכנס לתוקפו תוך חצי שנה
נולדו
ממוזער|272x272 פיקסלים|רוברט דה ברוס
ממוזער|225x225 פיקסלים|ג'ון קווינסי אדמס
1274 – רוברט דה ברוס, מלך סקוטלנד (נפטר ב-1329)
1767 – ג'ון קווינסי אדמס, הנשיא השישי של ארצות הברית (נפטר ב-1848)
1913 – פול לינברגר, שנודע בשם העט קורדוויינר סמית, סופר מדע בדיוני אמריקאי (נפטר ב-1966)
1916 – גוף ויטלם, ראש ממשלת אוסטרליה ה-21 (נפטר ב-2014)
1919 – בנימין תמוז, מחבר ואמן ישראלי (נפטר ב-1989)
1920 – יול ברינר, שחקן (נפטר ב-1985)
1923 – ריצ'רד פייפס, היסטוריון וסופר יהודי אמריקאי (נפטר ב-2018)
1926 – זאב ייבין, ארכאולוג ישראלי, מבכירי רשות העתיקות (נפטר ב-2015)
1927 – הרברט בלומסטדט, מנצח תזמורת שוודי יליד ארצות הברית
1928 – סיני אדלר, רבה הראשי של אשדוד, ומרבני כולל מר"ץ במבשרת ציון (נפטר ב-2020)
1930 – הרולד בלום, מבקר ספרות וסופר יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2019)
1931 – דרור דורי, מתרגם ישראלי (נפטר ב-2012)
1934 – אביבה ברושי, מתרגמת, עורכת וסופרת ישראלית
1934 – ג'ורג'ו ארמני, מעצב אופנה
1937 – חיים אלבלדס, ניצב במשטרת ישראל (נפטר ב-2005)
1937 – עדין אבן ישראל, חסיד חב"ד ומחבר פורה של ספרי הגות יהודית וביאורים, בפרט לתלמוד ולחסידות (נפטר ב-2020)
1938 – לורל תאצ'ר אולריך, חוקרת והיסטוריונית פמיניסטית אמריקאית
1944 – לו הדסון, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2014)
1944 – אילן גולדהירש, סופר ופזמונאי ישראלי (נפטר ב-2018)
1944 – הלל שמיד, חוקר ארגונים ישראלי
1944 – עמירם הלוי, יושב ראש איגוד הכדורסל בישראל וחקלאי
1947 – ריאד איסמט, איש ציבור סורי, מפיק תיאטרון ומחזאי (נפטר ב-2020)
1950 – שלמה בראבא, שחקן ישראלי
1951 – יחיאל אקשטיין, סופר ופעיל ציבור אמריקאי-ישראלי, מקים ונשיא הקרן לידידות (נפטר ב-2019)
1951 – מרים פיירברג, ראש עיריית נתניה
1953 – לאון ספינקס, מתאגרף אמריקאי (נפטר ב-2021)
1955 – מיכל אביעד, במאית, תסריטאית ומפיקה
1956 – סילה וורד, שחקנית אמריקאית
1958 – הוגו סנצ'ז, כדורגלן מקסיקני
1959 – סוזן וגה, זמרת אמריקאית
1959 – ריצ'י סמבורה, זמר וגיטריסט (בון ג'ובי)
1961 – גידי אביבי, מפיק סרטים ואיש תקשורת ישראלי
1962 – אלברט בן יצחק יעקב, משורר ומבקר עברי
1964 – סמי תורג'מן, אלוף בצה"ל
1965 – ערן צור, זמר ויוצר ישראלי
1970 – אמיר שלח, כדורגלן ישראלי
1975 – ליל קים, ראפרית ומפיקה אמריקאית
1989 – דייוויד הנרי, שחקן קולנוע אמריקאי
1989 – ליאל קולט, זמרת ישראלית
1990 – קרוליין ווזניאקי, טניסאית דנית
1994 – קיילב יואן, אופני כביש אוסטרלי
1997 – פאוול סיבאקוב, רוכב אופני כביש רוסי
נפטרו
ממוזער|181x181 פיקסלים|אנתמיוס
ממוזער|197x197 פיקסלים|אולגה, נסיכת קייב
שמאל|ממוזער|150px|יצחק דנציגר
472 – אנתמיוס, קיסר האימפריה הרומית המערבית (נולד ב-420)
969 – אולגה, נסיכת קייב (נולדה ב--900)
1174 – אמלריך הראשון, מלך ממלכת ירושלים הצלבנית (נולד ב-1136)
1593 – ג'וזפה ארצ'ימבולדו, צייר איטלקי (נולד ב-1527)
1937 – ג'ורג' גרשווין, מלחין (נולד ב-1898)
1966 – דלמור שוורץ, משורר אמריקני (נולד ב-1913)
1974 – פר לגרקוויסט, סופר, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1951 (נולד ב-1891)
1977 – יצחק דנציגר, פסל ישראלי, ממייסדי הסגנון הכנעני וחבר בקבוצת "אופקים חדשים" (נולד ב-1916)
1978 – צביה לובטקין, ממנהיגי אי"ל (נולדה ב-1914)
1987 – אבי רן, שוער כדורגל ישראלי (נולד ב-1963)
1988 – שמשון בר-נוי, זמר ישראלי שנחשב לאחד מכוכבי הזמר הראשונים בישראל (נולד ב-1922)
1989 – לורנס אוליבייה, שחקן (נולד ב-1907)
2014 – צ'ארלי היידן, מוזיקאי ג'אז אמריקאי (נולד ב-1937)
2014 – טומי ראמון, מוזיקאי אמריקאי-הונגרי (נולד ב-1949)
2015 – פטרישה קרון, היסטוריונית בריטית (נולדה ב-1945)
2015 – סאטורו איווטה, מפתח משחקי וידאו (נולד ב-1959)
2018 – לאה מיכלסון, פסלת, ציירת ומשוררת ישראלית (נולדה ב-1921)
2020 – סיני אדלר, רבה הראשי של אשדוד, ומרבני כולל מר"ץ במבשרת ציון (נולד ב-1928)
2021 – אולג צלקוב, אמן נון-קונפורמיסטי רוסי (נולד ב-1934)
2022 – מונטי נורמן, זמר ומלחין מוזיקה לסרטים יהודי בריטי (נולד ב-1928)
2023 – מילן קונדרה, סופר צ'כי (נולד ב-1929)
2024 – גבריאל בן-שמחון, סופר ומחזאי ישראלי ופרופסור בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1938)
2024 – שלי דובאל, שחקנית, במאית ומפיקה אמריקאית (נולדה ב-1949)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום האוכלוסייה הבינלאומי
בלגיה – היום הפלמי (1302)
בנין – יום העצמאות (1960)
בורקינה פאסו – יום העצמאות (1960)
אירלנד – יום הזיכרון, נערך ביום ראשון הקרוב ביותר לתאריך זה
מונגוליה – פסטיבל הנאדאם (Naadam)
ניז'ר – יום העצמאות (1960)
חגיגת אולגה, נסיכת קייב, הקדושה הרוסייה הראשונה
חגיגת בנדיקטוס הקדוש, מייסד המסדר הבנדיקטיני
10 ביולי – 12 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז יא
קטגוריה:יולי
| 2024-07-31T09:39:46
|
23 באוגוסט
|
23 באוגוסט הוא היום ה-235 בשנה בלוח הגרגוריאני (236 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 130 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|23 באוגוסט 1939 – חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות
1155 – גו-שירקאווה מוכתר לקיסר יפן
1305 – ויליאם ואלאס הוצא להורג
1328 – פיליפ השישי מלך צרפת מומלך בארצו
1387 – לאחר מותו של אולף הרביעי, מלך נורווגיה, עולה במקומו לשלטון, אימו, מרגרטה הראשונה, מלכת דנמרק
1572 – "ליל ברתלומאוס הקדוש" – טבח שערכו צרפתים קתולים בהוגנוטים קלוויניסטים בפריז במסגרת מלחמות הדת
1617 – הרחוב החד-סטרי הראשון בעולם נקבע בלונדון
1833 – העבדות מבוטלת במושבות הבריטיות
1839 – בריטניה משתלטת על הונג קונג
1889 – נקלט השדר הרדיו הראשון בעולם מאניה אל החוף
1914 – מלחמת העולם הראשונה: האימפריה היפנית מכריזה מלחמה על גרמניה ומפציצה את קינדאו שבסין
1927 – סאקו וונצטי, אנרכיסטים ממוצא איטלקי, מוצאים להורג בארצות הברית
1929 – החלו פרעות תרפ"ט
1939 – נחתם חלק ב' הסכם ריבנטרופ–מולוטוב בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות
1940 – הגרמנים מתחילים להפציץ את לונדון
1942 – מלחמת העולם השנייה – גרמניה הנאצית מפציצה לראשונה את סטלינגרד מהאוויר; 40,000 אזרחים סובייטים נספים
1944 – הפיכת 23 באוגוסט 1944 בבוקרשט מיוזמת המלך מיכאי, מפקדים בצבא ואנשי אופוזיציה, מביאה להדחת הדיקטטורה הפרו-נאצית של המרשל יון אנטונסקו ולהפסקת הלחימה נגד ברית המועצות ובעלות הברית
1975 – הפיכה צבאית קומוניסטית מצליחה בלאוס
1979 – הרקדן הסובייטי אלכסנדר גודונוב עורק לארצות הברית
1982 – בשיר ג'ומאייל נבחר לנשיא לבנון
2005 – נוצר הוריקן קטרינה הקטלני אשר גורם ליותר מ-1,500 הרוגים
2006 – נטשה קמפוש נמלטת מהשבי בו הוחזקה 8 שנים לאחר שחטף אותה וולפגנג פריקופיל כשהייתה בת 10
2023 – הגשושית צ'אנדריאן 3 של הודו נוחתת בהצלחה על הקוטב הדרומי של הירח
2023 – כחודשיים לאחר ניסיון המרד של קבוצת וגנר האוליגרך הרוסי ומייסד כוח וגנר יבגני פריגוז'ין נהרג בהתרסקות מטוס מסתורית ברוסיה יחד עם בכירים אחרים בכוח וגנר
נולדו
ממוזער|226x226 פיקסלים|קרל מרטל
ממוזער|252x252px|לואי השישה עשר
ממוזער|242x242px|אפרים קישון
688 – קרל מרטל, מנהיג פוליטי וצבאי פרנקי (נפטר ב-741)
1741 – ז'אן-פרנסואה לה פרוז, מגלה ארצות צרפתי (נפטר ב-1788)
1754 – לואי השישה עשר, מלך צרפת (נפטר ב-1793)
1781 – ג'ון מקפרסון ברין, פוליטיקאי אמריקאי וסנאטור מטעם ג'ורג'יה (נפטר ב-1856)
1864 – אלפתריוס וניזלוס, ראש ממשלת יוון (נפטר ב-1936)
1910 – ג'וזפה מאצה, כדורגלן איטלקי (נפטר ב-1979)
1912 – ג'ין קלי, שחקן ורקדן (נפטר ב-1996)
1919 – יורגן קילר, רופא דני שהיה מראשי המחתרת הדנית במלחמת העולם השנייה (נפטר ב-2017)
1920 – יצחק מיכאל שילה, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי (נפטר ב-2007)
1920 – עמוס בן-גוריון, איש משטרה ומנכ"ל אתא, בנו של דוד בן-גוריון (נפטר ב-2008)
1921 – קנת' ארו, כלכלן, זוכה פרס נובל לכלכלה 1972 (נפטר ב-2017)
1922 – רולאן דומא, עורך דין ופוליטיקאי סוציאליסט צרפתי (נפטר ב-2024)
1922 – אינגה דויטשקרון, עיתונאית וסופרת גרמנייה-ישראלית (נפטרה ב-2022)
1924 – אפרים קישון, סופר, סאטיריקן, מחזאי וקולנוען ישראלי (נפטר ב-2005)
1924 – רוברט סולו, כלכלן אמריקאי יהודי זוכה פרס נובל לכלכלה (נפטר ב-2023)
1928 – שאול אפק, אלוף-משנה בצה"ל ולוחם פלמ"ח (נפטר ב-2020)
1929 – זולטן צ'יבור, כדורגלן הונגרי (נפטר ב-1997)
1929 – ורה מיילס, שחקנית אמריקאית
1930 – יאיר צבן, פוליטיקאי ישראלי
1931 – המילטון או. סמית', מדען אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1933 – רוברט קורל, כימאי אמריקאי, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-2022)
1935 – יצחק נחמיאס, כדורגלן (נפטר ב-2017)
1940 – תומאס סטייץ, פרופסור אמריקאי לביופיזיקה וביוכימיה, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-2018)
1946 – קית' מון, זמר ומתופף (להקת "The Who") (נפטר ב-1978)
1949 – שלי לונג, שחקנית קולנוע אמריקאית
1949 – ויקי לאנדרוס, זמרת יוונייה בעלת קריירה בין-לאומית ארוכה, זוכת אירוויזיון 1972 כנציגת לוקסמבורג
1951 – המלכה נור מירדן
1951 – ג'ימי ג'יימיסון, מוזיקאי אמריקאי
1954 – עודד שחר, עיתונאי ישראלי
1959 – איתן כבל, פוליטיקאי ישראלי
1961 – ארז אדלשטיין, מאמן כדורסל ישראלי
1970 – ריבר פניקס, שחקן קולנוע (נפטר ב-1993)
1970 – מאיה הפנר, תסריטאית טלוויזיה ישראלית
1970 – אלכסנדר סנדרוביץ', שחקן ישראלי
1971 – עופר שריקי, מוזיקאי, זמר, פזמונאי, מלחין ומעבד מוזיקלי ישראלי
1976 – סקוט קאן, שחקן אמריקאי
1977 – שירלי ברקוביץ', במאית, צלמת סרטים תיעודיים
1978 – קובי בראיינט, שחקן כדורסל ב-NBA (נפטר ב-2020)
1979 – דני רוזנברג, במאי ותסריטאי ישראלי
1982 – נטלי קוגלין, שחיינית אמריקאית
1982 – שרון פאוסטר, שחקנית ישראלית
1988 – אלון מנדל, שחיין ישראלי
1989 – טריקסי מאטל, מלכת דראג זמר-יוצר, וקומיקאי אמריקאי
1991 – עומרי חיון, עיתונאי ובלוגר ישראלי
1995 – ססילי אוטרופ לודוויג, רוכבת אופני כביש דנית
נפטרו
ממוזער|204x204 פיקסלים|קיסריון
30 לפנה"ס – קיסריון, בנם של קלאופטרה ויוליוס קיסר וביחד עם אימו פרעה מצרים האחרון (נולד ב-47 לפנה"ס)
1305 – ויליאם וולאס, אביר סקוטי (הוצא להורג) (נולד ב-1270)
1498 – איזבלה מאראגון, מלכת פורטוגל (נולד ב-1470)
1507 – ז'אן מולינה, כרוניקן, משורר ומלחין (נולד ב-1435)
1540 – גיום בידה, מלומד צרפתי (נולד ב-1467)
1574 – אבוסוד אפנדי, שייח' אל-אסלאם באימפריה העות'מאנית, פוסק הלכה, פרשן הקוראן, ומשפטן חנפי (נולד ב-1490)
1806 – שארל אוגוסטין דה קולון, פיזיקאי צרפתי (נולד ב-1736)
1849 – אדוארד היקס, צייר אמריקאי (נולד ב-1780)
1926 – רודולף ולנטינו, שחקן קולנוע (נולד ב-1895)
1960 – אוסקר המרשטיין, פזמונאי (שותפו של המלחין ריצ'רד רוג'רס) (נולד ב-1895)
1982 – סטנפורד מור, ביוכימאי אמריקאי זוכה פרס נובל לכימיה (נולד ב-1913)
1991 – פלורנס סייברט, ביוכימאית אמריקאית (נולדה ב-1897)
2000 – נחום לב, לוחם ומפקד ביחידות מיוחדות בצה"ל (ובהן סיירת מטכ"ל), בעל צל"ש הרמטכ"ל (נולד ב-1956)
2006 – אד וורן, חוקר על-טבעי (נולד ב-1926)
2006 – מארי ת'ארפ, גאולוגית אמריקאית ואוקיינוגרפית (נולדה ב-1920)
2012 – נח מילגרם, דקאן בית הספר ללימודים מתקדמים במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ופרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1931)
2012 – ג'רי נלסון, בובנאי מפורסם שהפעיל בין היתר בובות ברחוב סומסום (נולד ב-1934)
2014 – פיליפין דה רוטשילד, הבעלים של היקב הצרפתי שאטו מוטון רוטשילד (נולדה ב-1933)
2015 – יוסי פיאמנטה, גיטריסט ישראלי (נולד ב-1951)
2016 – ברי חמיש, עיתונאי ישראלי (נולד ב-1952)
2019 – בני נגרי, מלחין ומעבד ישראלי (נולד ב-1950)
2021 – ז'אן-לוק ננסי, פילוסוף צרפתי (נולד ב-1940)
2021 – משה פישר, ארכאולוג ישראלי (נולד ב-1945)
2023 – יפה ויגודסקי, יו״ר שדולת הנשים בישראל (נולדה ב-1946)
2023 – יבגני פריגוז'ין, איש עסקים רוסי ומייסד ומנהיג קבוצת וגנר (נולד ב-1961)
חגים ואירועים החלים ביום זה
רומניה: יום השחרור 1944
יום הזיכרון הבינלאומי לסחר בעבדים ולביטולו
22 באוגוסט – 24 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח כג
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-09-05T04:40:45
|
גלן סיבורג
|
הפניה גלן תיאודור סיבורג
| 2023-12-26T22:03:29
|
26 באוגוסט
|
26 באוגוסט הוא היום ה-238 בשנה בלוח הגרגוריאני (239 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 127 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
55 לפנה"ס – יוליוס קיסר פולש לבריטניה
1071 – הטורקים הסלג'וקים מביסים את האימפריה הביזנטית בקרב מנזיקרט
1346 – קרב קרסי, אחד הקרבות החשובים במלחמת מאה השנים. ניצחון מוחץ של האנגלים
1444 – הקרב ב"סט. יאקוב על פירס" בשווייץ. שארל השביעי שולח כוחות צרפתיים בראשות בנו, לואי לתמוך בקיסר פרידריך השלישי במלחמתו בציריך. אף על פי שלהלכה הושמדו, הסבו הכוחות השווייצרים אבדות לצרפתים אשר גרמו לנסיגתם
1789 – האספה המכוננת הלאומית של צרפת מפרסמת את הצהרת זכויות האדם והאזרח
1839 – ספינת העבדים "לה אמיסטאד" נלכדת מול חופי לונג איילנד בארצות הברית
1858 – החדשות הראשונות נשלחות בטלגרף
1895 – תחנת הכוח הראשונה שפועלת בקנה מידה גדול, מופעלת באמצעות טורבינות מים במפלי הניאגרה
1914 – מלחמת העולם הראשונה: מתחיל קרב טננברג בין כוחות רוסיה וגרמניה
1944 – מלחמת העולם השנייה: שארל דה גול שב לפריז
1955 – מבצע חירום להעלאת יהודי מרוקו לישראל, לאחר מהומות שפורצות במדינה כחלק מהמאבק לעצמאות
1970 – NOW, ארגון נשים לאומי החדש, בהובלתה של בטי פרידן, מקיימת שביתה לאומית למען שוויון לנשים
1970 – פסטיבל האי וייט – פסטיבל הרוק הגדול ביותר שנערך מאז ומעולם, ושנודע בכינוי וודסטוק הבריטי (כ-600,000 איש נכחו במקום) יוצא לדרך באי וייט הסמוך לחופי בריטניה
1972 – המשחקים האולימפיים ה-20 נפתחים במינכן שבגרמניה
1978 – יוחנן פאולוס הראשון נבחר לאפיפיור
1988 – אסירת המצפון וכלת פרס נובל לשלום אונג סן סו צ'י נושאת נאום מכונן בפני קהל של כמיליון איש והופכת למנהיגת האופוזיציה ולדמות הבולטת במאבק נגד החונטה הצבאית ובעד דמוקרטיה במיאנמר
2014 – הפסקת אש במבצע צוק איתן
2018 – אירוע הירי בג'קסונוויל, בו נהרגו 3 אנשים, בהם התוקף
2021 – לפחות 182 אנשים נהרגים, כולל 13 חיילים אמריקנים, בפיגוע התאבדות בשדה התעופה בקבול
נולדו
ממוזער|217x217 פיקסלים|רוברט וולפול
ממוזער|250x250px|אנטואן לבואזיה
ממוזער|177x177px|האם תרזה
1469 – פרדיננדו השני, מלך נאפולי (נפטר ב-1496)
1596 – פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ (נפטר ב-1632)
1676 – רוברט וולפול, ראש ממשלת בריטניה הראשון (נפטר ב-1745)
1740 – ז'וזף-מישל מונגולפייה, ממציא, פיתח את הכדור הפורח הראשון (נפטר ב-1810)
1743 – אנטואן לבואזיה, כימאי (נפטר ב-1794)
1819 – הנסיך אלברט סאקסה-קובורג-גותה, בעלה של ויקטוריה מלכת בריטניה (נפטר ב-1861)
1878 – לינה שטרן, ביוכימאית, נוירופיזיולוגית והומניסטית סובייטית (נפטרה ב-1968)
1880 – גיום אפולינר, משורר צרפתי (נפטר ב-1918)
1896 – פיל בייקר, קומיקאי, מוזיקאי ובדרן אמריקאי (נפטר ב־1963)
1898 – פגי גוגנהיים, אספנית אמנות אמריקאית (נפטרה ב-1979)
1903 – יצחק ברנבלום, ביוכימאי ישראלי (נפטר ב-2000)
1906 – אלברט סייבין, רופא אמריקאי, מפתח חיסון לפוליו (נפטר ב-1993)
1910 – האם תרזה, נזירה אלבנית-קתולית, כלת פרס נובל לשלום על פעילותה ההומניטרית (נפטרה ב-1997)
1912 – האנזי ברנד, פעילה בוועדת העזרה וההצלה בבודפשט בתקופת השואה ופעלה להצלת יהודים שנמלטו להונגריה (נפטרה ב-2000)
1918 – קתרין ג'ונסון, מתמטיקאית אפרו-אמריקאית (נפטרה ב-2020)
1921 – שמשון עמיצור, מתמטיקאי ישראלי (נפטר ב-1994)
1926 – יצחק טוביה וייס, גאב"ד העדה החרדית בירושלים וראש ישיבת חכמת התורה בירושלים (נפטר ב-2022)
1928 – נעים קטן, סופר, מחזאי ומבקר ספרות יהודי-עיראקי קנדי (נפטר ב-2021)
1930 – מיכה בר-עם, צלם ישראלי, מקים המחלקה לצילום במוזיאון תל אביב לאמנות, חבר סוכנות מגנום וחתן פרס ישראל לצילום
1934 – טום היינסון, כדורסלן אמריקאי ששיחק בעמדות הפאוור פורוורד והסנטר (נפטר ב-2020)
1935 – ג'רלדין פררו, עורכת דין ופוליטיקאית אמריקאית (נפטרה ב-2011)
1936 – גדעון תלפז, סופר עברי ומרצה לספרות וכתיבה יוצרת (נפטר ב-2017)
1939 – פנחס גולדשטיין, חבר הכנסת וסגן שר (נפטר ב-2007)
1940 – דון לה פונטיין, קריין ומדבב אמריקאי (נפטר ב-2008)
1941 – ברברה ארנרייך, סופרת אמריקאית (נפטרה ב-2022)
1944 – מורין טאקר, מוזיקאית אמריקאית, מתופפת של להקת הוולווט אנדרגראונד
1944 – רון חולדאי, טייס חיל האוויר הישראלי וראש עיריית תל אביב-יפו
1949 – איריס יוטבת, יועצת לענייני זוגיות, מיניות, לידה ואמהות
1951 – אדוארד ויטן, פיזיקאי-מתמטיקאי אמריקאי, זוכה מדליית פילדס
1952 – גדי סוקניק, עיתונאי, קריין ומנחה טלוויזיה ישראלי
1954 – שמואל הספרי, מחזאי, תסריטאי, מנהל אמנותי ובמאי ישראלי
1955 – יוסי ארנהיים, חלילן ישראלי
1955 – איריס בר און, סקסולוגית, מרצה ומטפלת בתחומי מיניות וזוגיות ושדרנית רדיו ישראלית
1958 – איבון מיקלוש, שחקנית וצלמת ישראלית
1958 – לאוניד קאופמן, מאמן שחייה ישראלי
1960 – אבי קושניר, בדרן ושחקן ישראלי
1966 – שירלי מנסון, זמרת-יוצרת ושחקנית סקוטית
1967 – מייקל גוב, פוליטיקאי בריטי
1968 – רן יגיל, משורר, סופר ומבקר ספרות ישראלי
1970 – מליסה מקארתי, שחקנית, קומיקאית, מפיקה ותסריטאית אמריקאית
1971 – שרית וינו-אלעד, שחקנית, זמרת ומדבבת ישראלית
1971 – טליה, זמרת, פזמונאית ושחקנית מקסיקנית
1975 – איתי רזיאל, צלם ישראלי
1980 – אלחנן אבן חן, שחקן ישראלי
1980 – מקולי קאלקין, שחקן קולנוע
1980 – כריס פיין, שחקן אמריקאי ממוצא יהודי
1983 – שרון ענבר, שחקנית ישראלית
1983 – מירב כהן, השרה לשוויון חברתי מטעם מפלגת כחול לבן
1988 – דניאל סברה, שחקנית אמריקאית
1991 – אלוק, מוזיקאי, תקליטן ומפיק מוזיקלי ברזילאי
1991 – דילן או'בריאן, שחקן אמריקאי, שיחק בזאב צעיר
1991 – ארנו דמאר, רוכב אופני כביש צרפתי
2002 – ליל טקה, ראפר, זמר ופזמונאי אמריקאי
נפטרו
ממוזער|220x220 פיקסלים|אנטוני ואן לוונהוק
ממוזער|247x247 פיקסלים|צ'ארלס לינדברג
1346 – לואי הראשון, רוזן פלנדריה (נולד ב-1304)
1346 – יוהאן, מלך בוהמיה (נולד ב-1296)
1349 – תומאס ברדוורדין, מדען, מתמטיקאי, פילוסוף, לוגיקן ותאולוג בריטי (נולד ב-1300)
1486 – ארנסט, הנסיך הבוחר מסקסוניה (נולד ב-1441)
1500 – פיליפ הראשון, רוזן הנאו-מינצברג (נולד ב-1449)
1572 – פטרוס רמוס, פילוסוף, לוגיקן ומורה צרפתי (נולד ב-1515)
1595 – אנטוניו, מלך פורטוגל (נולד ב-1531)
1666 – פרנס הלס, צייר הולנדי (נולד בסביבות 1580)
1723 – אנטוני ואן לוונהוק, מראשוני המיקרו-ביולוגים (נולד ב-1632)
1846 – אסתר אברהמס, נידונה לונדונית שהוגלתה לאוסטרליה (נולדה ב-1767 או 1771)
1850 – לואי פיליפ, מלך צרפת (נולד ב-1773)
1945 – פרנץ ורפל, סופר יהודי אוסטרי ("ארבעים הימים של מוסה דאג") (נולד ב-1890)
1974 – צ'ארלס לינדברג, מחלוצי התעופה, הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת סולו ישירה (נולד ב-1902)
1990 – מריו פינטו דה אנדרדה, משורר ופוליטיקאי אנגולי (נולד ב-1928)
1998 – פרדריק ריינס, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל (נולד ב-1918)
2004 – לורה ברניגן, זמרת, פזמונאית ושחקנית אמריקאית (נולדה ב-1952)
2006 – יוסף הדר, מלחין ישראלי (נולד ב-1926)
2014 – יחזקאל בראון, מלחין ישראלי (נולד ב-1922)
2016 – אברהם פלטה, שחקן תיאטרון ישראלי (נולד ב-1926)
2018 – ניל סיימון, מחזאי יהודי אמריקני (נולד ב-1927)
2019 – פאל בנקו, שחמטאי הונגרי ואמריקאי (נולד ב-1928)
2021 – ג'ורג' לבנטון, רופא, מומחה למחלות אף אוזן גרון וכירורגיה של ראש וצוואר (נולד ב-1923)
2022 – שמואל זעפרני, ראש ישיבת המאירי בירושלים וסגן ראש מכללת ליפשיץ בירושלים (נולד ב-1954)
2023 – בוב ברקר, מנחה טלוויזיה אמריקאי (נולד ב-1923)
2024 – סוון-יראן אריקסון, מאמן כדורגלן שוודי (נולד ב-1948)
חגים ואירועים החלים ביום זה
נמיביה – יום נמיביה
יומו של הקדוש זפירינוס
יום השוויון לנשים – נחגג בארצות הברית כדי להנציח את האימוץ של התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית ב-1920, אשר אוסר על המדינות בארצות הברית וגם על הממשל הפדרלי עצמו מלמנוע את זכות ההצבעה לאזרחים של ארצות הברית על בסיס מינם
יום הכלב הבינלאומי
25 באוגוסט – 27 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ח כו
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-09-08T22:56:27
|
27 באוגוסט
|
27 באוגוסט הוא היום ה-239 בשנה בלוח הגרגוריאני (240 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 126 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1813 – נפוליאון מביס את כוחות אוסטריה, האימפריה הרוסית ופרוסיה בקרב דרזדן
1828 – אורוגוואי זוכה לעצמאות במהלך שיחות השלום בין ברזיל לארגנטינה
1859 – בטיטוסוויל אשר בפנסילבניה נקדחה באר הנפט הראשונה בעולם
1883 – התפרצות הר הגעש קרקטואה מביאה למותם של 36,000 בני אדם
1896 – זנזיבר מתמרדת כנגד השלטון הקולוניאלי האנגלי ומובסת בתוך זמן קצר
1916 – רומניה מכריזה מלחמה על אוסטרו-הונגריה
1928 – שישים מדינות חותמות על הסכם קלוג-בריאן, המכריז כי מלחמה אינה חוקית
1939 – טיסה ראשונה של מטוס סילון
1939 – גרמניה הנאצית דורשת את דנציג והמסדרון הפולני
1945 – חיילי ארצות הברית נוחתים ביפן לאחר כניעתה
1962 – שיגור החללית מארינר 2
1963 – נחנך הפסל "ביג צ'יף" מאת יגאל תומרקין
1972 – ארצות הברית מפציצה את הייפונג בצפון וייטנאם
1991 – מולדובה מכריזה על עצמאותה מברית המועצות
2003 – בתאריך זה הגיע מאדים לקרבה הגדולה ביותר לכדור הארץ מזה 60,000 שנה. המרחק בין שני כוכבי-הלכת הצטמצם ל-34,646,416 ק"מ בלבד
נולדו
ממוזער|229x229 פיקסלים|הגל
ממוזער|287x287 פיקסלים|לינדון ג'ונסון
865 – אל-ראזי, רופא ופילוסוף פרסי (נפטר ב-925)
1471 – גאורג, דוכס סקסוניה (נפטר ב-1539)
1545 – אלסנדרו פארנזה, דוכס פארמה (נפטר ב-1592)
1669 – אן מארי ד'אורליאן, דוכסית ומלכה צרפתית (נפטרה ב-1728)
1770 – גאורג וילהלם פרידריך הגל, פילוסוף גרמני (נפטר ב-1831)
1845 – אדן לכנר, אדריכל הונגרי (נפטר ב-1914)
1856 – איוואן פרנקו, סופר ומשורר אוקראיני (נפטר ב-1916)
1858 – ג'וזפה פאנו, מתמטיקאי איטלקי (נפטר ב-1932)
1865 – ג'יימס הנרי ברסטד, ארכאולוג, אגיפטולוג והיסטוריון אמריקני (נפטר ב-1935)
1865 – צ'ארלס דוז, סגן נשיא ארצות הברית (נפטר ב-1951)
1871 – תאודור דרייזר, סופר אמריקני (נפטר ב-1945)
1874 – קארל בוש, כימאי גרמני (נפטר ב-1940)
1878 – פיוטר וראנגל, ברון וגנרל רוסי (נפטר ב-1928)
1888 – יוסף בודקו, אמן הדפס עברי (נפטר ב-1940)
1890 – מאן ריי, צלם ואמן (נפטר ב-1976)
1896 – פאינה רנייבסקיה, שחקנית תיאטרון וקולנוע סובייטית (נפטרה ב-1984)
1904 – ג'ון היי ויטני, איל הון אמריקאי (נפטר ב-1982)
1906 – אד גיין, רוצח סדרתי אמריקאי (נפטר ב-1984)
1908 – לינדון ג'ונסון, נשיא ארצות הברית (נפטר ב-1973)
1908 – דונלד בראדמן, שחקן קריקט אוסטרלי (נפטר ב-2001)
1909 – לסטר יאנג, נגן ג'אז ומנגני הסקסופון החשובים במאה העשרים (נפטר ב-1959)
1923 – יצחק (אייק) אהרונוביץ', רב חובל ישראלי, רב החובל של אונית המעפילים "אקסודוס" ו"קיבוץ גלויות" (נפטר ב-2009)
1925 – דוד אלעזר, הרמטכ"ל התשיעי של צה"ל (נפטר ב-1976)
1928 – אוסאמו שיממורה, מדען יפני, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-2018)
1928 – ריוזו ינגימאצ'י, אמבריולוג יפני (נפטר ב-2023)
1929 – איירה לוין, מחזאי וסופר אמריקאי (נפטר ב-2007)
1932 – אנטוניה פרייזר, סופרת והיסטוריונית בריטית
1933 – גבריאל מוקד, מבקר, סופר, עורך כתב העת "עכשיו" ופרופסור מן המניין באוניברסיטאות בישראל
1935 – אמנון זקוב, מחזאי, הומוריסטן ואיש לימודי המתמטיקה (נפטר ב-2014)
1941 – סזריה אבורה, זמרת מכף ורדה, מלכת ה"מוֹרֶנָה" (נפטרה ב-2011)
1943 – טיוזדיי ולד, שחקנית אמריקאית
1947 – ברברה באך, שחקנית ודוגמנית אמריקאית
1947 – גידי קורן, מלחין, פזמונאי, סופר ורופא ישראלי-קנדי
1947 – חליל ברקטאי, היסטוריון טורקי
1947 – ספי בן-יוסף, סייר, סופר ועיתונאי
1952 – מיכה לבינסון, שחקן ובמאי תיאטרון וקולנוע ישראלי (נפטר ב-2017)
1952 – יעל דן, עיתונאית ואשת תקשורת ישראלית
1953 – אלכס לייפסן, מוזיקאי קנדי
1953 – פיטר סטורמר, שחקן שוודי
1955 – דיאנה סקרוויד, שחקנית אמריקאית
1956 – גלן מטלוק, מוזיקאי בריטי
1958 – סרגיי קריקאליוב, קוסמונאוט ומהנדס רוסי
1959 – ג'נט וינטרסון, סופרת ושדרנית בריטית
1961 – טום פורד, מעצב אופנה ובמאי אמריקאי
1966 – רנה היגיטה, כדורגלן קולומביאני ששיחק בעמדת השוער
1967 – איגור דוברובולסקי, כדורגלן רוסי
1967 – אריק זילברמן, קומיקאי, תסריטאי ושחקן ישראלי
1968 – דפנה קולר, מהנדסת ומדענית ישראלית
1969 – סיזר מילאן, איש טלוויזיה אמריקאי
1969 – צ'נדרה וילסון, שחקנית, זמרת ובמאית אמריקאית
1972 – דניס לואיס, אתלטית בריטית
1976 – שרה צ'וק, שחקנית קנדית
1976 – מארק ובר, נהג מרוצים אוסטרלי
1977 – דקו, כדורגלן פורטוגלי
1978 – ניזאר בנאת, פעיל פוליטי וזכויות האדם פלסטיני (נפטר ב-2021)
1978 – סוראן ג'ונס, שחקנית ומפיקה אנגלייה
1979 – אהרון פול, שחקן אמריקאי
1981 – מקסוול, כדורגלן ברזילאי
1981 – אלסנדרו גאמבריני, כדורגלן איטלקי
1982 – ברגוזאר קורל, שחקנית טורקייה
1983 – ג'מאלה, זמרת אוקראינית
1984 – סאלי אלי-מונטארי, כדורגלן גאנאי
1984 – ורד בורוכובסקי, שחיינית ישראלית
1984 – טל ברקוביץ', שחקנית ודוגמנית ישראלית בעלת קריירה בינלאומית
1984 – דייוויד בנטלי, כדורגלן אנגלי
1985 – ניקיצה יילאביץ', כדורגלן קרואטי
1986 – סבסטיאן קורץ, פוליטיקאי אוסטרי
1991 – לי סונג-יאול, זמר ושחקן דרום קוריאני
1992 – קים פטרס, זמרת-יוצרת גרמנייה
נפטרו
827 – אאוגניוס השני, אפיפיור
1156 – אריק השלישי, מלך דנמרק (נולד ב-1120)
1521 – ז'וסקן דה פרה, מלחין (נולד ב-1455)
1576 – טיציאן, צייר איטלקי (נולד ב-1477)
1590 – סיקסטוס החמישי, אפיפיור (נולד ב-1520)
1635 – לופה דה וגה, מחזאי ספרדי (נולד ב-1562)
1830 – לואי פיליפ, רוזן סגור, דיפלומט והיסטוריון צרפתי (נולד ב-1753)
1879 – רולנד היל, ממציא בול הדואר (נולד ב-1795)
1914 – אויגן פון בהם-באוורק, כלכלן אוסטרי (נולד ב-1851)
1948 – צ'ארלס אוונס יוז, מדינאי אמריקני ונשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (נולד ב-1862)
1956 – יהודית חולודנקו, מחנכת בשפה העברית ופעילה חברתית-ציונית (נולדה ב-1900)
1958 – ארנסט לורנס, פיזיקאי, ממציא הציקלוטרון וחתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1939 (נולד ב-1901)
1960 – אברהם מלניקוב, פסל בתקופת היישוב (נולד ב-1892)
1964 – גרייסי אלן, שחקנית וקומיקאית אמריקאית (נולדה ב-1895)
1965 – לה קורבוזייה, אדריכל שווייצרי (נולד ב-1887)
1967 – בריאן אפשטיין, מנהלה של להקת הביטלס (נולד ב-1934)
1969 – אריקה מאן, שחקנית, עיתונאית וסופרת גרמנייה (נולדה ב-1905)
1971 – מרגרט ברק-וייט, צלמת, עיתונאית וכתבת מלחמה אמריקאית (נולדה ב-1906)
1975 – היילה סלאסי, קיסר אתיופיה (נולד ב-1892)
1979 – לואי מאונטבאטן, אדמירל ומדינאי בריטי, בן משפחת המלוכה, נהרג עם עוד שלושה אנשים מפצצה שהטמין ה-IRA ביאכטה שלו (נולד ב-1900)
1990 – סטיבי ריי ווהן, גיטריסט בלוז אמריקאי (נולד ב-1954)
1996 – יאיר רוזנבלום, מלחין ישראלי (נולד ב-1944)
2000 – ליה דוליצקיה, שחקנית וזמרת ישראלית (נולדה ב-1919)
2001 – אבו עלי מוסטפא, מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין אשר עמד מאחורי עשרות פיגועים ונהרג על ידי ישראל בסיכול ממוקד (נולד ב-1938)
2007 – גד יעקבי, שר ושגריר ישראל באו"ם (נולד ב-1935)
2008 – אייבי נתן, פעיל שלום ופעיל הומניטרי ישראלי (נולד ב-1927)
2012 – דוד שחם, סופר, מתרגם, פובליציסט, עורך כתבי עת ואנציקלופדיות ועסקן פוליטי (נולד ב-1923)
2013 – זאב ליבנה, אלוף בצה"ל, ראש מפקדת חילות השדה, מפקדו הראשון של פיקוד העורף, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה ונספח צה"ל בארצות הברית (נולד ב-1945)
2014 – ולרי פטרוב, תסריטאי מחזאי, סופר ילדים ומשורר בולגרי ממוצא יהודי (נולד ב-1920)
2017 – יצחק פונדק, מפקד בחזית הדרום במלחמת העצמאות (נולד ב-1913)
2019 – דאוודה ג'ווארה, מנהיג פוליטי בולט בגמביה (נולד ב-1924)
2019 – יגאל כהן-אורגד, פוליטיקאי ישראלי, שר וחבר הכנסת (נולד ב-1937)
2021 – אדמונד פישר, ביוכימאי יהודי שווייצרי-אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1920)
2021 – יעל מן, לוחמת של "המוסד" שהשתתפה במבצעים שונים בארצות ערב (נולדה ב-1936)
2021 – אקיס צוחאדזופולוס, פוליטיקאי יווני (נולד ב-1939)
2022 – מיכאל שרפשטיין, מפיק קולנוע וטלוויזיה ישראלי (נולד ב-1947)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מולדובה: יום העצמאות
26 באוגוסט – 28 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
https://www.onthisday.com/today/events.php
ח כז
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-10-06T11:27:22
|
28 באוגוסט
|
28 באוגוסט הוא היום ה-240 בשנה בלוח הגרגוריאני (241 בשנה מעוברת) עד לסיום השנה נשארו עוד 125 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
489 – תיאודריך הגדול, מלך האוסטרוגותים, הביס את אודואקר בקרב איסונזו ופלש לאיטליה
1521 – הטורקים העות'מאנים כבשו את בלגרד
1565 – העיירה סיינט אוגוסטין נוסדת בפלורידה, זוהי ההתיישבות האירופאית העתיקה ביותר אשר שרדה עד היום בארצות הברית
1609 – הנרי הדסון מגלה את מפרץ דלאוור
1833 – העבדות נאסרת בכל רחבי האימפריה הבריטית
1845 – גיליון הבכורה של הירחון סיינטיפיק אמריקן יוצא לאור
1849 – לאחר חודש של מצור, נכנעת ונציה לאוסטריה, לאחר שהיא הכריזה על עצמאות ממנה
1867 – רב החובל ויליאם ריינולדס מצי ארצות הברית, השתלט על אטול מידוויי במסגרת חוק איי הגואנו
1913 – וילהלמינה, מלכת הולנד, חונכת את ארמון השלום בהאג שבהולנד
1914 – מלחמת העולם הראשונה: מתחיל קרב מפרץ הלגולנד
1916 – מלחמת העולם הראשונה: גרמניה מכריזה מלחמה על רומניה, ובתגובה לכך איטליה מכריזה מלחמה על גרמניה
1944 – מלחמת העולם השנייה: שחרור מרסיי וטולון
1963 – מרטין לותר קינג נואם את נאומו ההיסטורי "יש לי חלום", מול כ-200,000 איש במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות מעל מדרגות אנדרטת לינקולן בוושינגטון
1971 – התקיימה We Demand Rally, העצרת הגדולה הראשונה למען זכויות להט"ב בקנדה
1981 – המרכז לבקרת מחלות ומניעתן מכריז על שכיחות גבוהה של מקרי דלקת ריאות וגידולים אצל גברים הומוסקסואליים, ובמהרה מתברר שאלו סימפטומים לפגיעה במערכת החיסונית, שתכונה איידס
1983 – מנחם בגין מודיע כי בכוונתו להתפטר מתפקיד ראש ממשלת ישראל, אך הוא מתמהמה בהגשת ההתפטרות לנשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג, ולאחר לחץ פרלמנטרי, מגיש בגין את התפטרותו ב-15 בספטמבר
1984 – מועמר קדאפי מניח את אבן הפינה למיזם הנהר המלאכותי העצום בסריר, לוב
1988 – אסון התצוגה האווירית ברמשטיין: שלושה מטוסי אווירובטיקה של הצוות האווירובטי האיטלקי מתנגשים מעל הקהל בתצוגה אווירית ברמשטיין שבגרמניה המערבית, 69 איש נספים
2022 – השיטפונות בפקיסטן: פקיסטן מכריזה על "קטסטרופה אקלימית" ומבקשת סיוע בינלאומי, כאשר מניין ההרוגים משיטפונות במדינה עולה על 1,000 בני אדם, השיטפון הקטלני ביותר בעולם מאז שנת 2017
נולדו
1582 – טאיצ'אנג, קיסר סין (נרצח ב-1620)
1592 – ג'ורג' וילרס, הדוכס הראשון מבקינגהם (נפטר ב-1628)
1749 – יוהאן וולפגנג פון גתה, סופר, משורר, פילוסוף ומדען גרמני (נפטר ב-1832)
1774 – אליזבת אן סיטון, נזירה ומחנכת אמריקאית, האמריקאית הראשונה לעבור קנוניזציה בכנסייה הקתולית (נפטרה ב-1821)
1894 – קרל בהם, מנצח אוסטרי (נפטר ב-1981)
1903 – ברונו בטלהיים, סופר ופסיכולוג יהודי (התאבד ב-1990)
1909 – לאופולד סוחה, חסיד אומות העולם פולני (נהרג ב-1946)
1924 – ג'נט פריים, סופרת ומשוררת, מגדולות הספרות הניו זילנדית (נפטרה ב-2004)
1924 – יוחנן זריז, ממפקדי הפלמ"ח, יו"ר מועצה אזורית רמת הנגב (נפטר ב-2018)
1925 – דונלד אוקונור, שחקן ורקדן אמריקאי (נפטר ב-2003)
1925 – אברהם דר, איש הפלמ"ח והפלי"ם, קצין בחיל המודיעין ותעשיין (נפטר ב-2019)
1925 – רינה הברון, סופרת ילדים, ארכאולוגית ומחנכת ישראלית (נפטרה ב-2021)
1929 – אישטוון קרטס, מנצח הונגרי-יהודי (נפטר ב-1973)
1932 – יקיר אהרונוב, פיזיקאי ישראלי
1940 – ויליאם כהן, שר ההגנה של ארצות הברית
1941 – אלישיב שמשי, איש צבא ישראלי
1941 – גדליהו אקסלרוד, אב בית דין בחיפה, רב קהילת חב"ד בעיר ומחבר ספרי הלכה
1942 – ז'וזה אדוארדו דוש סנטוש, נשיא אנגולה והמפקד העליון של צבאה מ-1979 עד 2017 (נפטר ב-2022)
1946 – חנה הרציג, חוקרת ספרות, מבקרת ספרות ומתרגמת
1946 – מנשה רז, עיתונאי, במאי טלוויזיה, עורך, קריין, מגיש ומנחה טלוויזיה ורדיו
1949 – יו קורנוול, סולן להקת הסטרנגלרס לשעבר
1950 – אריה עמית, מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל
1950 – חנן קמינסקי, אנימטור, מאייר ובמאי אנימציה ישראלי
1955 – דליה מבורך, במאית טלוויזיה וקולנוע ישראלית
1956 – לואיס גוזמן, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי ממוצאו פורטוריקני
1960 – רומריטו, כדורגלן מפרגוואי
1961 – ג'ניפר קולידג', שחקנית, קומיקאית ומדבבת אמריקאית
1962 – דייוויד פינצ'ר, במאי סרטים אמרקאי
1965 – שאניה טוויין, זמרת קנדית
1969 – שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק
1969 – ג'ייסון פריסטלי, שחקן אמריקאי
1969 – ג'ק בלאק, שחקן קולנוע ומוזיקאי אמריקאי
1980 – עדי קוזלובסקי, שחקנית ומדבבת ישראלית
1982 – ליאן ריימס, זמרת-יוצרת אמריקאית
1986 – ג'ף גרין, כדורסלן אמריקאי
1986 – גלעד שליט, חייל ישראלי אשר הוחזק בשבי חמאס מ-2006 עד 2011
1988 – יערה פלציג, שחקנית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ישראלית
1990 – בויאן קרקיץ', כדורגלן ספרדי
1993 – שירה נאור, מדבבת, זמרת ושחקנית ישראלית
1994 – פליקס ין, די ג'יי ומפיק גרמני
1994 – ג'וניור מלאנדה, כדורגלן בלגי (נפטר ב-2015)
1997 – באזי, זמר-יוצר ומפיק מוזיקלי אמריקאי ממוצא לבנוני
נפטרו
ממוזער|272x272 פיקסלים|אוגוסטינוס
ממוזער|182x182 פיקסלים|פאטמה
430 – אוגוסטינוס, תאולוג (נולד ב-354)
632 – פאטמה, בתו של מוחמד ואשתו של עלי (נולדה ב-605 או 615)
876 – לודוויג הגרמני, מלך פרנקיה המזרחית (נולד ב-800)
1481 – אפונסו החמישי, מלך פורטוגל (נולד ב-1432)
1645 – הוגו גרוטיוס, משפטן הולנדי (נולד ב-1583)
1665 – אליזבטה סיראני, ציירת איטלקייה מתקופת הבארוק (נולדה ב-1638)
1842 – פטר פנדי, צייר, חרט וליתוגרף אוסטרי (נולד ב-1796)
1861 – פרנק המשורר, נידון ומשורר אוסטרלי-אירי (נולד ב-1810)
1943 – בוריס השלישי, מלך בולגריה (נולד ב-1894)
1962 – הרצל ברגר, חבר הכנסת ועיתונאי (נולד ב-1904)
1965 – יואל רקח, פיזיקאי ישראלי (נולד ב-1909)
1981 – בלה גוטמן, כדורגלן ומאמן כדורגל יהודי-הונגרי (נולד ב-1899)
1985 – רות גורדון, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ותסריטאית אמריקאית (נולדה ב-1896)
1987 – ג'ון יוסטון, במאי קולנוע (נולד ב-1906)
1995 – מיכאל אנדה, סופר ("הסיפור שאינו נגמר") (נולד ב-1929)
1996 – חינה רוזובסקה, שחקנית קולנוע ותיאטרון ישראלית (נולדה ב-1908)
2004 – גדעון לוין, מחנך ותאורטיקן ישראלי (נולד ב-1921)
2007 – אנטוניו פוארטה, כדורגלן בסביליה ובנבחרת ספרד (נולד ב-1984)
2012 – שולמית פיירסטון, פעילה והוגה פמיניסטית אמריקאית מהגל השני של הפמיניזם (נולדה ב-1945)
2014 – ג'ון אנתוני ווקר, איש שירות הקשר של הצי האמריקאי שמכר את סודות הצי לסובייטים (נולד ב-1937)
2016 – בנימין (פואד) בן אליעזר, איש צבא ופוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1936)
2017 – מנחם (מנדי) מרון, איש צבא ומנכ"ל משרד הביטחון (נולד ב-1928)
2018 – בנימין בלומברג, איש קהילת המודיעין הישראלית (נולד ב-1923)
2020 – צ'דוויק בוזמן, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי (נולד ב-1977)
2021 – שמעון מוזס, רופא ישראלי, פרופסור לרפואת ילדים בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב (נולד ב-1926)
2021 – שילה גל, פוליטיקאי ישראלי, ראש המועצה האזורית גוש עציון בשנים 1979–1999 (נולד ב-1948)
2021 – שגיא בשן, יחצ"ן ישראלי וכתב בערוץ 2 (נולד ב-1964)
2024 – אנדריאס דיקשטיין, שחמטאי הונגרי-אוסטרי ממוצא יהודי (נולד ב-1927)
חגים ואירועים החלים ביום זה
27 באוגוסט – 29 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח כח
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-09-08T23:11:12
|
2 בספטמבר
|
2 בספטמבר הוא היום ה-245 בשנה בלוח הגריגוריאני (246 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 120 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
44 לפנה"ס – קלאופטרה מכריזה על בנה קיסריון כשותף לשלטון, בשם תלמי ה-15
31 לפנה"ס – קרב אקטיום – כוחותיו של אוקטביאנוס הביסו את צבאם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה מול החוף המערבי של יוון
1192 – נחתם חוזה יפו בין צלאח אל דין והמוסלמים לבין ריצ'רד לב הארי והצלבנים
1666 – השרפה הגדולה של לונדון: אש פרצה בלונדון בביתו של האופה של צ'ארלס השני מלך אנגליה, בסימטת פודינג ליד גשר לונדון. האש התפשטה בעיר ובערה משך 3 ימים. כ-10,000 בתים נשרפו, בהם קתדרלת סנט פול, אך רק 16 איש נספו, ככל הידוע
1752 – הממלכה המאוחדת מאמצת את הלוח הגרגוריאני, כמעט שתי מאות לאחר שיתר ארצות אירופה המערבית עשו זאת
1859 – התפרצות מגנטית חריגה על השמש, פגעה בכל שירותי הטלגרפיה וגרמה למחרת לתופעת זוהר הקוטב
1885 – ברוק ספרינגס שבוויומינג, בארצות הברית, תקפו 150 כורים ממוצא אירופי את עמיתיהם הסינים. 28 כורים סינים נהרגו, 15 נפצעו, ומאות ברחו מן העיירה
1901 – ביריד הלאומי במינסוטה משמיע סגן נשיא ארצות הברית דאז, תאודור רוזוולט, את המילים המפורסמות "דבר בנועם ושא מקל גדול"
1939 – מלחמת העולם השנייה: לאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה, מאוחדת מובלעת דנציג, בראשות המנהיג הנאצי פורסטר עם גרמניה
1944 – השואה: אנה פרנק ומשפחתה מועלים על רכבת-המשלוח האחרונה מווסטרבורק לאושוויץ, ומגיעים למחנה ההשמדה כעבור 3 ימים
1945 – תום מלחמת העולם השנייה באופן רשמי: הגנרל דאגלס מקארתור והאדמירל צ'סטר נימיץ מקבלים את כניעתה הרשמית של האימפריה היפנית מידי ממורו שיגמיצו על סיפון אוניית המערכה "מיזורי" במפרץ טוקיו
1945 – מבצע סערת אוגוסט מסתיים בניצחון סובייטי
1945 – וייטנאם מכריזה על עצמאות ומשתחררת מצרפת
1947 – מדינות אמריקה חותמות בריו דה ז'ניירו על הסכם הגנה הדדית
1967 – נסיכות סילנד מכריזה על עצמאותה באופן חד-צדדי
1987 – תחילת משפטו של הטייס הגרמני מתיאס רוסט, שהנחית את מטוסו בלב הכיכר האדומה במוסקבה
1990 – טרנסניסטריה מכריזה על עצמאותה, אך לא זוכה להכרה בינלאומית
1998 – 229 הרוגים בהתרסקות מטוס סוויסאייר בנובה סקוטיה
1998 – בית הדין הבינלאומי המיוחד ברואנדה הרשיע את ז'אן פול אקייסו ברצח עם
2010 – החלו שיחות ישירות בין ישראל לפלסטינים בוושינגטון
2022 – נכשל ניסיון התנקשות בסגנית נשיא ארגנטינה כריסטינה פרננדס דה קירשנר
נולדו
1661 – גאורג בהם, נגן עוגב ומלחין גרמני (נפטר ב־1733)
1811 – יאקוב כריסטיאן יאקובסן, תעשיין ונדבן דני, מקים מבשלת הבירה "קרלסברג" (נפטר ב-1887)
1838 – ליליואוקלאני, מלכת הוואי האחרונה (נפטרה ב-1917)
1853 – וילהלם אוסטוולד – כימאי גרמני, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1909 (נפטר ב-1962)
1878 – רנה מוריס פרשה – מתמטיקאי צרפתי (נפטר ב-1973)
1911 – פלויד קאונסל, מוזיקאי בלוז אמריקאי (נפטר ב-1976)
1913 – ביל שאנקלי, מאמן כדורגל מצליח ומוערך בבריטניה (נפטר ב-1981)
1922 – ארתור אשקין, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2020)
1924 – שמואל ניסנבאום, אמן ישראלי, צייר, פסל, מורה ומחנך (נפטר ב-2019)
1924 – דניאל אראפ מוי, נשיאה השני של קניה (נפטר ב-2020)
1925 – שמיל רוכמן, מדען מחשב ומהנדס ישראלי
1927 – צבי אבני, מלחין ישראלי, זוכה פרס ישראל לשנת 2001
1932 – מירון מדזיני, פרופסור ללימודי יפן באוניברסיטה העברית בירושלים, דובר לשכת ראש הממשלה של לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין וראש לשכת העיתונות הממשלתית
1934 – אלן קאר, יועץ וסופר אשר עסק בהפסקת עישון והימלטות מהתמכרות לניקוטין (נפטר ב-2006)
1935 – ולנטין גאפט, שחקן תיאטרון וקולנוע רוסי-יהודי (נפטר ב-2020)
1936 – אנדי גרוב, מנכ"ל ויו"ר אינטל ואחד ממייסדי החברה (נפטר ב-2016)
1936 – ליאור ייני, זמר ושחקן ישראלי (נפטר ב-2021)
1936 – אהוד לוז, פרופסור בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה ובסמינר אורנים (נפטר ב-2023)
1937 – שאול זיו, קצין בדרגת סגן-אלוף בצה"ל, מפקד שייטת 13 (נפטר ב-1999)
1938 – ג'וליאנו ג'מה, שחקן קולנוע איטלקי שהתפרסם ככוכב מערבונים (נהרג ב-2013)
1938 – בנימין זאב קדר, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, זוכה פרס ישראל לחקר ההיסטוריה הכללית
1939 – הנרי מינצברג, חוקר ארגונים ומשאבי אנוש
1942 – יוסי ורדי, איש עסקים, יזם טכנולוגיה עילית ומשקיע ישראלי
1942 – עידית צור, שחקנית תיאטרון וקולנוע ישראלית
1944 – רשף טנא, כימאי ישראלי
1948 – יעקב ליצמן, חבר הכנסת, יו"ר סיעת יהדות התורה
1948 – כריסטה מקאוליף, מורה ואסטרונאוטית אמריקאית (נהרגה ב-1987)
1948 – נייט ארצ'יבלד, כדורסלן אמריקאי
1949 – יפתח רייכר-עתיר, איש צבא, מפקד מערך המבצעים המיוחדים באגף המודיעין וסגן-מפקד סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה
1952 – ג'ימי קונורס, שחקן טניס אמריקאי
1952 – מיקי בהגן, במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע וטלוויזיה, כותב ומוזיקאי ישראלי
1961 – גיא מרוז, עיתונאי, מגיש טלוויזיה, תסריטאי, זמר, מוזיקאי וסאטיריקן ישראלי
1961 – קרלוס ולדרמה, כדורגלן קולומביאני
1964 – לימור נחמיאס, סופרת, תסריטאית ופובליציסטית ישראלית
1964 – קיאנו ריבס, שחקן קולנוע אמריקאי
1965 – איריס ז'ורלט, עיתונאית ובעלת טור ישראלית (נפטרה ב-2020)
1965 – לנוקס לואיס, מתאגרף בריטי-קנדי
1966 – סלמה הייק, שחקנית, במאית ומפיקת קולנוע מקסיקנית-אמריקאית
1969 – סיגלית תמיר, שחקנית ומורה למשחק ישראלית
1977 – אמנדה מרקוט, בלוגרית, מחברת ספרים ופעילה פמיניסטית אמריקאית
1978 – אורי שוחט, מפיק מוזיקלי ישראלי
1980 – קרן ברגר, שחקנית ישראלית
1982 – עדי נוימן, דוגמנית ישראלית
1986 – נסרין קדרי, זמרת ערבייה-ישראלית
1988 – אוריאל יקותיאל, רקדן ושחקן ישראלי
1988 – חאבי מרטינס, שחקן כדורגל ספרדי
1989 – עמית עברי, שחיינית ישראלית
1992 – אמיליאנו מרטינס, כדורגלן ארגנטינאי
נפטרו
421 – קונסטנטיוס השלישי, קיסר האימפריה הרומית המערבית
1397 – פרנצ'סקו לאנדיני, מלחין, נגן עוגב, זמר, משורר ובונה כלי נגינה איטלקי (נולד ב-1325)
1540 – דווית השני, קיסר אתיופיה (נולד ב-1496)
1813 – ז'אן ויקטור מארי מורו, גנרל צרפתי נודע (נולד ב-1763)
1865 – ויליאם רואן המילטון, מתמטיקאי ואסטרונום בריטי (נולד ב-1805)
1933 – אברהם צפרוני, פילולוג וחוקר יהדות וספרות עתיקה (נולד ב-1882)
1937 – פייר דה קוברטן, מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים (נולד ב-1863)
1944 – בלה רוזנפלד, סופרת רוסייה-אמריקאית, רעייתו של מארק שאגאל (נולדה ב-1895)
1970 – מרשל מארי-פייר קניג, איש צבא ושר ההגנה הצרפתי (נולד ב-1898)
1973 – ג'ון רונלד רעואל טולקין, סופר בריטי (נולד ב-1892)
1985 – אבה לנסטרה, כדורגלן הולנדי (נולד ב-1920)
1990 – ג'ון בולבי, פסיכולוג התפתחותי בריטי, אבי תאוריית ההתקשרות (נולד ב-1907)
1992 – ברברה מקלינטוק, חוקרת ציטוגנטיקה אמריקאית, כלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולדה ב-1902)
1997 – ויקטור פראנקל, פסיכיאטר אוסטרי ממוצא יהודי, ניצול שואה (נולד ב-1905)
2001 – כריסטיאן בארנרד, מנתח לב דרום אפריקאי, חלוץ השתלות הלב (נולד ב-1922)
2010 – שמואל נח אייזנשטדט, סוציולוג ישראלי (נולד ב-1923)
2012 – יונה פרנקל, פרופסור לספרות האגדה והמדרש (נולד ב-1928)
2013 – פרדריק פול, סופר מדע בדיוני (נולד ב-1919)
2014 – הלנה רקוצקי, מתעמלת פולנייה, אלופת עולם ובעלת מדליית ארד אולימפית (נולדה ב-1921)
2016 – אסלאם קרימוב, נשיא אוזבקיסטן הראשון (נולד ב-1938)
2020 – אבנר כץ, צייר, מאייר וסופר ישראלי (נולד ב-1939)
2021 – מיקיס תאודוראקיס, מוזיקאי יווני (נולד ב-1925)
2021 – שאול סווירי, עסקן ספורט ישראלי (נולד ב-1943)
2022 – פרנק דרייק, אסטרונום אמריקאי, ממציא נוסחת דרייק (נולד ב-1930)
חגים ומועדים החלים ביום זה
היום הלאומי של וייטנאם
1 בספטמבר – 3 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט ב
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-08-26T18:20:22
|
3 בספטמבר
|
3 בספטמבר הוא היום ה-246 בשנה בלוח הגריגוריאני (247 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 119 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
שמאל|ממוזער|150px|סמליל יום ה-H
301 – מוקמת מדינת סן מרינו
1189 – ריצ'רד הראשון מלך אנגליה מוכתר בכנסיית וסטמינסטר, ובמקביל פורצות בלונדון פרעות כנגד היהודים
1260 – הממלוכים מביסים את המונגולים בקרב עין ג'אלוּת (עין חרוד)
1651 – מלחמת האזרחים האנגלית: המלך צ'ארלס השני מובס בקרב ווסטר, הקרב העיקרי האחרון במלחמה
1783 – מלחמת העצמאות של ארצות הברית מסתיימת: נחתם חוזה פריז בין בריטניה לארצות הברית
1843 – הפיכת ה-3 בספטמבר ביוון: חיילים ואזרחים מתכנסים בכיכר הסמוכה לארמון ודורשים מהמלך אותון להעניק חוקה ליוון
1897 – תיאודור הרצל כותב ביומנו: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים"
1939 – מלחמת העולם השנייה: צרפת, אוסטרליה והממלכה המאוחדת מכריזות מלחמה על גרמניה
1939 – מלחמת העולם השנייה – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945): המערכה נפתחת בהטבעת אוניית הנוסעים הבריטית "אתניה" על ידי הצוללת U-30, שעות ספורות אחרי הכרזת המלחמה. נספו 112 אנשים, מתוך 1,103 נוסעים ואנשי צוות
1941 – השמדה ראשונה בגז באושוויץ
1943 – כוחות בעלות הברית פולשים לאיטליה היבשתית בפעם הראשונה במלחמה (מבצע בייטאון)
1967 – "דאגן H" ("יום H") בשוודיה: התנועה עוברת לנהיגה בצד ימין במקום בצד שמאל
1968 – היאחזות הנח"ל צופר עולה לקרקע
1971 – קטר זוכה בעצמאות מידי הממלכה המאוחדת
1976 – תוכנית ויקינג: רכב-החלל ויקינג 2 נוחת במישור אוטופיה על מאדים ומצלם לראשונה את פני כוכב-הלכת מקרוב בצבע
1994 – רוסיה והרפובליקה העממית של סין מגיעות להסכם לפיו יפסיקו לכוון את כלי הנשק הגרעיניים שלהן זו כלפי זו
2004 – מאות הרוגים, רבים מהם ילדים, בעקבות השתלטות של טרוריסטים על בית ספר בבסלאן שבצפון אוסטיה (רוסיה)
2011 – נערכה בישראל ההפגנה הכי גדולה בתולדות המדינה – כ-450 אלף מפגינים במסגרת מחאת האוהלים
נולדו
שמאל|ממוזער|253x253px|ג'יימס ג'וזף סילבסטר
1499 – דיאן דה פואטייה, מאהבתו של אנרי השני מלך צרפת (נפטרה ב-1566)
1568 – אדריאנו בנקיירי, מלחין, תאורטיקאי מוזיקה, נגן עוגב ומשורר איטלקי (נפטר ב-1634)
1710 – אברהם טרמבלה, ביולוג שווייצרי (נפטר ב-1784)
1814 – ג'יימס ג'וזף סילבסטר, מתמטיקאי בריטי ממוצא יהודי (נפטר ב-1897)
1859 – ז'אן ז'ורס, מנהיג סוציאליסטי צרפתי, מראשוני הסוציאל-דמוקרטים (נפטר ב-1914)
1875 – פרדיננד פורשה, מהנדס כלי רכב גרמני (נפטר ב-1951)
1900 – אורהו קקונן, ראש ממשלת פינלנד בשתי תקופות כהונה ונשיאהּ השמיני (נפטר ב-1986)
1905 – נחמה ליבוביץ, פרשנית ופרופסור למקרא (נפטרה ב-1997)
1907 – שמעון מזא"ה, אלוף בצה"ל, אגרונום ואיש עסקים ישראלי (נפטר ב-2000)
1911 – ביל שטיינר, אתלט אמריקאי-יהודי (נפטר ב-2000)
1920 – זאב אלון, מחנך ומנהל בית הספר התיכון בהדסים, ציר בהקונגרס היהודי העולמי (נפטר ב-2004)
1922 – ישראל נבות, פרופסור להנדסת חשמל בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון (נפטר ב-2010)
1923 – ישראל לרמן, סופר ילדים ישראלי (נפטר ב-2018)
1930 – שלמה אלכסנדר, פיזיקאי ישראלי, חתן פרס ישראל (נפטר ב-1998)
1930 – אירינה יונסקו, צלמת צרפתייה (נפטרה ב-2022)
1931 – דיק מוטה, מאמן כדורסל אמריקאי
1932 – עדה פגיס, סופרת ומתרגמת ישראלית (נפטרה ב-2024)
1933 – נח רזניק, כדורגלן ישראלי
1936 – זין אל-עאבדין בן עלי, נשיא תוניסיה (נפטר ב-2019)
1938 – קריל צ'רצ'יל, מחזאית בריטית
1940 – פולין קולינס, שחקנית אנגלייה זוכת פרסי באפט"א וטוני, מועמדת לאוסקר
1943 – ולרי פרין, שחקנית ודוגמנית אמריקאית
1944 – ראובן מירן, סופר עברי, מתרגם, עיתונאי, עורך ומו"ל הוצאת נהר ספרים
1947 – ז'ראר הוייה, מאמן כדורגל (נפטר ב-2020)
1948 – לוי מוואנוואסה, נשיא זמביה השלישי (נפטר ב-2008)
1955 – ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים
1958 – אורי אדלמן, סופר ישראלי (נפטר ב-2004)
1961 – ירמי קפלן, זמר רוק ומתופף ישראלי
1965 – צ'ארלי שין, שחקן קולנוע אמריקאי
1968 – רמה מסינגר, שחקנית וזמרת ישראלית (נפטרה ב-2015)
1968 – גולן אזולאי, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון וזמר ישראלי
1971 – יובל סגל, שחקן ודוגמן ישראלי
1977 – יונתן רוזן, שחקן, זמר ויוצר ישראלי
1983 – דורון בן-עמי, מוזיקאי, יוצר, מדבב ומורה למוזיקה והיסטוריה
1989 – מאור שוויצר, שחקן ישראלי
1990 – אורטל עמר, מנחת טלוויזיה וכתבת ישראלית
1990 – אלינה לוי, שחקנית, דוגמנית ומנחה ישראלית
1990 – ריטה וולק, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אוזבקית-אמריקאית
נפטרו
ממוזער|226x226 פיקסלים|אוליבר קרומוול
ממוזער|251x251 פיקסלים|הו צ'י מין
1120 – גרארדוס, כומר ירושלמי (נולד ב-1040)
1189 – יעקב מאורליינש, מבעלי התוספות, ומחכמי יהדות אנגליה, נהרג בפרעות בעת הכתרת ריצ'רד לב הארי
1402 – ג'אן גלאצו ויסקונטי, דוכס מילאנו הראשון (נולד ב-1351)
1420 – רוברט סטיוארט, דוכס אולבני (נולד ב-1340)
1467 – לאונור מפורטוגל, קיסרית האימפריה הרומית הקדושה (נולדה ב-1434)
1651 – קסם סולטאן, אשת הסולטן העות'מאני אהמט הראשון, שימשה במהלך שתי תקופות כמולכת האימפריה (נולדה ב-1589)
1658 – אוליבר קרומוול, הלורד פרוטקטור שעמד בראש הרפובליקה הבריטית (נולד ב-1599)
1836 – דניאל מנדוזה, מתאגרף יהודי אנגלי (נולד ב-1764)
1900 – רבי צדוק הכהן מלובלין, רב והוגה חסידי (נולד ב-1823)
1948 – אדווארד בנש, נשיא צ'כוסלובקיה (נולד ב-1884)
1962 – א. א. קאמינגס, משורר אמריקאי (נולד ב-1894)
1969 – הו צ'י מין, נשיא צפון וייטנאם (נולד ב-1890)
1970 – אלן וילסון, מוזיקאי אמריקאי, מייסד קנד היט (נולד ב-1943)
1976 – יוסף יפת, לוחם פלמ"ח, איש צבא ומושל העיר עזה (נולד ב-1922)
1988 – פרנץ סאס, כדורגלן יהודי-הונגרי (נולד ב-1915)
1991 – פרנק קפרה, במאי סרטים אמריקאי (נולד ב-1897)
2005 – ויליאם רנקוויסט, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (נולד ב-1924)
2012 – מייקל קלארק דאנקן, שחקן קולנוע (נולד ב-1957)
2014 – מני פאר, שחקן תיאטרון וקולנוע ומנחה תוכניות רדיו וטלוויזיה ישראלי (נולד ב-1946)
2015 – סוהייל בושרוי, מבקר ספרות, מתרגם, משורר, מרצה ופעיל שלום בהאי, יליד ארץ ישראל המנדטורית, בעל אזרחות לבנונית-אמריקאית (נולד ב-1929)
2017 – אליהו סלע, לוחם ומפקד בפלמ"ח (נולד ב-1926)
2019 – פטר לינדברג, צלם אופנה גרמני (נולד ב-1944)
2019 – דוד דגן, שופט כדורסל בין-לאומי (נולד ב-1947)
2021 – חסן פירוזאבאדי, ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים של הרפובליקה האסלאמית של איראן בשנים 1989–2016 (נולד ב-1951)
2022 – שאבז הארט, אתלט מאיי בהאמה, סגן אלוף העולם באולם בריצת שליחים 4x400 מטר (נולד ב-1992)
חגים ואירועים החלים ביום זה
2 בספטמבר – 4 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט ג
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-10-09T19:03:05
|
תאילנד
|
ממלכת תאילנד (בתאית: ประเทศไทย, תעתיק: פּרַאתֶט תַאִי, תרגום: מדינת החופשיים; ) היא מדינה בדרום-מזרח אסיה. ידועה גם בשמה הקודם, סיאם (สยาม - היה זה שמה הרשמי עד 23 ביוני 1939 וגם מ-1945 עד 11 במאי 1949). תושבי תאילנד נקראים "תאים" (בשפה יומיומית מקובל גם "תאילנדים"). תאילנד גובלת בלאוס מצפון-מזרח, בקמבודיה מדרום-מזרח, במלזיה מדרום, ובמיאנמר (בורמה) מצפון-מערב.
היסטוריה
ההיסטוריה של תאילנד מתחילה עם ההגירה של התאים אל האזור הקרוי היום תאילנד במהלך האלף הראשון. לפני תקופה זו, תרבויות ברזל וברונזה היו קיימות לכמה אלפי שנים, ומאוחר יותר ממלכות של הקבוצות האתניות מון, מאלאי וחמֶר. התאים ייסדו את הממלכות שלהם, שהבולטת ביניהם הייתה ממלכת סוקותאי, ובאופן מאריך ימים יותר – ממלכת איוטהאיה. ממלכות אלה היו תחת איומים קבועים מבורמה ומווייטנאם, וכן מיריבים תאים ומלאוס. במהלך המאה ה-8 התקיימה Nanchao, ממלכה תאילנדית בחלק מסין הדרומית. במאה ה-12 פליטים מאזורי סין והודו מקימים באזור את ממלכת סוקותאי. ב-1350 הוקמה ממלכת איוטהאיה, אשר בהמשך שולטת גם על סוקותאי. בשנת 1767, לאחר מלחמה ארוכה, נכבשה איוטהאיה ונהרסה בידי הצבא הבורמזי. המלך טקסין ייסד בירה בשם טונבורי על גדות נהר הצ'או-פראיה. בשנת 1782 מעביר המלך ראמה הראשון את הבירה לעבר השני של הנהר וקורא לה "קְרוּנְג טֶפּ" (עיר המלאכים) המכונה על ידי זרים בנגקוק.
הכוחות הקולוניאליים האירופיים איימו במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, אך תאילנד שרדה כמדינה היחידה בדרום-מזרח אסיה שהצליחה להימנע משלטון קולוניאלי. ב-24 ביוני 1932 התרחשה הפיכה צבאית "שקטה", שהובילה לסיום המלוכה התאית האבסולוטית ולשינוי המשטר למונרכיה חוקתית, תחת שלטון צבאי כמעט קבוע במשך שישים שנה.
במהלך מלחמת העולם השנייה פלשה יפן לתאילנד, וזאת אפשרה לחיילים היפנים לעבור בשטחה במטרה להגיע לבורמה ולמלזיה. ב-23 ביוני 1939 הוחלף שם המדינה מסיאם לתאילנד, אך הוחזר לשם סיאם עם סיום המלחמה ב-1945. ב-16 בדצמבר 1946 הצטרפה סיאם לאו"ם כחברה ה-55. ב-11 במאי 1949 שם המדינה שונה פעם נוספת לתאילנד.
מאז 1973 תאילנד מאופיינת במעברים קשים ולעיתים אלימים משלטון צבאי לאזרחי ולהפך. לתאילנד היסטוריה של הפיכות, האחרונה שבהן התרחשה ב-20 במאי 2014.
פוליטיקה
באופן רשמי צורת השלטון בתאילנד היא מונרכיה חוקתית.
מאז אוקטובר 2016 מלך תאילנד הוא ראמה העשירי, שמונה לאחר מותו של ראמה התשיעי שמלך למעלה מ-60 שנה.
ראש הממשלה ה-29 היה הגנרל פריות צ'אן-אוצ'ה, שעלה לשלטון בהפיכה צבאית בשנת 2014, ולאחר שעיגן מראש את ניצחון מפלגתו בחוקה, נבחר רשמית בבחירות בשנת 2019.
ראש הממשלה הנוכחי הוא סרטה טויסין (Srettha Thavisin) אשר נבחר ב-22 באוגוסט 2023. טויסין הוא ראש הממשלה ה-30 של המדינה.
ההפיכה של שנת 2014 גרמה לדחייה חוזרת ונשנית של הבחירות העתידיות, ואלו התקיימו לבסוף בשנת 2019. במתכונתן החדשה של הבחירות בתאילנד, המצביעים בוחרים 500 חברים בפרלמנט והצבא שאוחז בשלטון מאז ההפיכה ממנה את 250 המושבים בסנאט. מפלגת השלטון זקוקה לכל הפחות ל-126 מושבים בפרלמנט כדי להבטיח את השלטון. הישג זה הובטח מעשית מראש בחוקה שהתקבלה במשאל עם מעורר מחלוקת, ומגבילה את מספר המושבים המקסימלי בו יכולה כל מפלגה להחזיק, בלי קשר למספר הקולות שקיבלה בפועל.
החוקה מחייבת כל ממשלה עתידית לפעול בהתאם לתוכנית שגיבש הצבא ובה תכנון מדיני עד לסוף שנות ה-30 של המאה ה-21.
תחת השלטון הצבאי צומצמו משמעותית חופש העיתונות וחופש הביטוי במדינה.
עם זאת, לא תמיד היה כך המצב. לפי חוקת 1997 הדמוקרטית, כל חברי הסנאט, שמספרם היה 200, נבחרו ישירות במחוזות המנהליים, כשלכל מחוז יש ייצוג של סנאטור אחד, לכל הפחות, ולפי חוקת 2007 הדמוקרטית למחצה, 76 מתוך 150 חברי הסנאט נבחרו בבחירה ישירה ב-76 מתוך 77 המחוזות המנהליים. בעוד שה-74 הנותרים מונו על ידי המלך.
צבא וביטחון
האחריות להגנתה של תאילנד מוטלת על הכוחות המזוינים המלכותיים של תאילנד, גוף תלת-זרועי צבאי הכפוף למשרד ההגנה בממשלת תאילנד. נכון להיום משרתים בכוחות המזוינים 305,860 אנשים בשירות קבע ו-245,000 אנשי מילואים. זרועות הכוחות המזוינים הם:
הצבא המלכותי של תאילנד
הצי המלכותי התאילנדי
חיל האוויר המלכותי התאילנדי
ההיסטוריה הצבאית של תאילנד מתחילה במאה ה-14, עם קריסתה של האימפריה הקמרית והקמתן של הממלכות הסיאמיות הראשונות, ממלכת סוקוטהאי וממלכת איוטהאיה. בהמשך התמודדו צבאותיהם של הממלכות הסיאמיות עם שכנותיהן באזורים שבהם שכנו במאה ה-21 וייטנאם, קמבודיה, לאוס, בורמה ומלזיה. במאה ה-19, במסגרת התמודדותה של הממלכה עם הקולוניאליזם האירופאי, הפך הצבא למודרני, בעיקר בימי מלכותם של מונגקוט ושל בנו צ'וּלָאלוֹנגקוֹן. הכוחות המזוינים לחמו בכמה מלחמות קולוניאליות כנגד צרפת ובריטניה, במלחמות העולם, במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם. בשנות ה-60 עד שנות ה-80 של המאה ה-20 הם ניהלו מאבקים ממושכים בכוחות קומוניסטים שנתמכו על ידי המדינות השכנות והחל משנות התשעים הם מתמודדים עם מורדים מוסלמים בדרום המדינה. כמו כן לוקחים הכוחות המזוינים חלק במלחמה העולמית בטרור באפגניסטן ובעיראק וכן במלחמה בשוד הימי לחופי סומליה ובשוד הימי במצר מלאקה. תאילנד חברה בברית איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN) ומשתפת פעולה עם צבאותיהן של שכנותיה, יריבותיה לשעבר וכן עם הכוחות המזוינים של ארצות הברית.
כלכלה
ממוזער|220px|גשר מיתרים בבנגקוק שבתאילנד
רוב אזרחי תאילנד חיים בכפרים. כ-49% מכוח העבודה מועסקים בענף החקלאות; לעומת שנות ה-80 שם עמד נתון זה על כ-70%.
האורז מהווה המרכיב העיקרי בתוצר החקלאי. בנוסף ענף זה מעבד ומייצא גומי, קשיו, קוקוס, אננס, תירס ודגים. בתחילת המאה ה-21, בעיקר עקב כוח עבודה זול, מתפתחים מאוד ענפי הייצור השונים כגון – אלקטרוניקה, ביגוד, הנעלה ותוצרי פלסטיק וענפים מסורתיים כמו תוצרי עץ ואבני חן. לאחר המשבר הכלכלי הקשה שעבר על המדינה, כחלק מהמשבר הכלכלי באסיה בשנים 1997–1999, בשנות ה-2000 חזרה תאילנד, יחד עם כל אסיה, לצמיחה משמעותית, שהושגה בעיקר בעזרת גידול מרשים בייצוא (בעיקר לארצות הברית ויפן) ובתיירות הנכנסת. התיירות מהווה גם היא חלק משמעותי מכלכלת המדינה. נכון לשנת 2019 ביקרו בתאילנד כ-40 מיליון תיירים זרים. ותאילנד המדינה השמינית הכי מתוירת בעולם. ממשלת תאילנד שואפת שהתיירות תהווה כ-30% מהתוצר המקומי גולמי של המדינה עד שנת 2030.
מעמד האישה בתאילנד משפיע גם הוא על הנוף התעסוקתי שבה. אף על פי שהנשים בתאילנד השיגו את זכות ההצבעה בשנת 1932, רק בשנת 1949 הפכה לראשונה אישה לחברה בבית הנבחרים של האספה הלאומית של ממלכת תאילנד. הנשים בתאילנד חוות אפליה ואי שוויון מגדרי ביחס לשכר, ומועסקות לרוב בעבודות בשכר נמוך.
המטבע המקומי הוא הבאט, המחולק ל-100 יחידות בשם סאטאנג.
יחסים מול ישראל
על פי נתוני מכון היצוא, גדל הסחר בין תאילנד לישראל בהתמדה. בשנת 2010 צמח היקף הסחר בין המדינות בשיעור של 40% והסתכם בכמיליארד דולר. יבוא הסחורות של תאילנד מישראל גדל ב-46% והסתכם בכ-491 מיליון דולר, כשיצוא הסחורות לישראל גדל ב-35% והסתכם בכ-545 מיליון דולר. תאילנד מייבאת מישראל בעיקר יהלומים וכימיקלים ומייצאת לישראל בעיקר מכונות וציוד אלקטרוני.
תאילנד של תחילת המאה ה-21 היא אחד היעדים המועדפים על התייר הישראלי. בעבר תאילנד הייתה יעד לתרמילאים בלבד, אך הפכה ליעד למשפחות וזוגות. על פי לשכת התיירות התאילנדית, בשנת 2019 ביקרו בממלכה 197,000 ישראלים, עלייה של כ-6% ביחס לשנת 2018. היעדים המועדפים על הישראלים בתאילנד הם קוסמוי, פוקט, קופנגן, בנגקוק וקאו לאק.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|260px|חוף פארה-נאנג בתאילנד
תאילנד מחולקת ל-6 מרחבים (צפון, דרום, מרכז, מערב, מזרח וצפון-מזרח שנקרא איסאן) ובהם 76 מחוזות, כל מחוז מחולק לנפות (877 נפות ועוד 50 בבנגקוק), הנפות מחולקות לתת-נפות. כל מחוז נקרא על שם בירת המחוז.
אזור הצפון הוא הררי, והנקודה הגבוהה ביותר היא דוי אינתנון (2,565 מ'), הערים המרכזיות הן צ'יאנג מאי וצ'יאנג ראי.
בצפון מזרח נמצאת רמת קוראט, ובגבולה המזרחי - נהר המקונג.
אזור המרכז מאופיין בעמק נהר צ'או-פראיה שחוצה את הבירה בנגקוק וזורם למפרץ תאילנד.
באזור הדרום נמצא המיצר היבשתי קְרָא, המתרחב לתוך חצי האי המלאי. מצדו המזרחי נמצא מפרץ תאילנד ומצדו המערבי ים אנדמן, שניהם משופעים באיים: בים אנדמן נמצאים האיים פוקט (אשר מחובר בגשר אל היבשת) פי-פי ורבים אחרים. במפרץ תאילנד נמצאים האיים טאו, סמוּי, פא-נגאן וצ'אנג.
אקלים
האקלים הוא טרופי ומאופיין במונסונים. בתקופה שבין אמצע מאי לבין סוף ספטמבר נמצאת תאילנד בהשפעת מונסון דרום-מערבי, גשום, חם ולח. בתקופה שבין נובמבר לבין אמצע מרס מושפעת תאילנד ממונסון צפון-מזרחי, יבש וצונן. המצר היבשתי קְרָא שבדרום תמיד חם ולח.
פארקים לאומיים
נכון ל-2016 הוגדרו בתאילנד 127 פארקים לאומיים, כולל 22 פארקים ימיים. הפארקים מנוהלים משנת 2002 על ידי מחלקת שימור הצמחייה, חיות הבר והפארקים הלאומיים במשרד המשאבים הטבעיים והסביבה (MONRE). הפארק הלאומי הראשון היה קאו יאי ב-1961, כאשר הועבר חוק הפארקים הלאומיים. הפארק הלאומי הגדול ביותר הוא הפארק הלאומי קאנג קרצ'ן ובו מגוון ביולוגי גדול של צמחייה ובעלי חיים.
דמוגרפיה
ממוזער|250px|טקס בודהיסטי בתאילנד
אוכלוסיית תאילנד מונה כ-69 מיליון בני אדם. תוחלת החיים עומדת על כ-77.6 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על ילד אחד בממוצע לאישה.
הרכב אתני
מקובל היה להעריך כי 75% מהאוכלוסייה הם תאים, 11% הם סינים, 3.5% הם מלאים ו-10.5% אחרים. אולם, רוב האוכלוסייה היא למעשה מעורבת, כך שלא ניתן להגדיר אחוזים מדויקים. בנוסף, קיימות קבוצות שונות בתוך הרוב התאי, ולעיתים תושבי איסאן הילידיים נחשבים מיעוט גדול ולא חלק מקבוצת הרוב.
שפה
השפה הרשמית של המדינה והשפה המדוברת ביותר בה היא השפה התאית, שפה ממשפחת הקרא-דאי, וקרובה מאוד לשפה הלאית. היא נכתבת בכתב התאי, שהוא סוג של אבוגידה שהתפתחה מכתב חמרי עתיק.
מדוברות בתאילנד כ-61 שפות או ניבים נוספים פרט לתאית. המרכזיים ביניהם הם תאית דרומית, תאית צפונית (המכונה לעיתים ניב צ'יאנג מאי), ושפת איסאן הנחשבת לעיתים ניב של לאית.
התאית, כמו שפות מזרח אסיתיות נוספות היא שפה טונאלית, כלומר על מנת להעביר משמעות השפה עושה שימוש לא רק בעיצורים ותנועות, אלא גם במספר טונים. בשפה התאית קיימות תשע תנועות יסוד והשפה כוללת מספר עיצורים שאינם קיימים כמעט בשפות המערב.
דת
שמאל|ממוזער|250px|מקדש פּהוֹ, בנגקוק (Wat Pho)
בתאילנד נהוגות מספר רב של דתות ואין חוקתית דת רשמית למדינה, אך הדת הגדולה ביותר בפער גדול היא בודהיזם מזרם הטהרוואדה, כשמעל 93% מאזרחי המדינה מזדהים עם הטהרוואדה, נכון ל־2010. כ-4% מוסלמים, כ-0.7% נוצרים, כ-0.1% הינדים וכ-0.2% דתות אחרות. כמו במדינות בודהיסטיות אחרות, הנזירים והמנזרים מסתמכים על תרומות מכיוון שאסורה עליהם אחזקת רכוש. בניגוד למדינות בודהיסטיות אחרות, בתאילנד נהוגה הסמכה זמנית לנזירות, וגברים רבים, לרוב לאחר סיום התיכון או בחופשות הקיץ באוניברסיטאות, נוהגים לבלות את קיץ במנזר בודהיסטי, ומנהג זה נראה בעין יפה בחברה התאית.
בנוסף קיימת בתאילנד דת עממית לא ממוסדת המכילה פנתאון רחב של רוחות וישויות ומגוון רחב של טקסים ומנחות המוגשות להן. דת זו מזכירה במידת מה את ההדת הסינית העממית, אך נחקרה משמעותית פחות ממנה, ולכן קיים מידע מועט על הבדלי המנהגים ברחבי המדינה ועל תהליך התפתחותה. דת זו אינה סותרת את הבודהיזם, ולמעשה רוב מאמיניה מגדירים את עצמם בודהיסטים.
מאז תחילת המאה ה-20 התפתחה בתאילנד מסורת של נזירות בודהיסטית הנקראת "מסורת נזירי היער של תאילנד" המנסה לשחזר את צורת החיים של נזירים בתקופת חיו של גאוטמה הבודהה. מסורת זו בהתחלה נחשבה שוליים ואף כגורם מערער על הסטטוס קוו במדינה, אך עם גדילתה קיבלה מקום כבוד הן במדינה והן בעולם.
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|שרידי ממלכת איוטהאיה
ממוזער|ימין|250px|ראש של פסל של בודהה בתאילנד המציץ מבעד לשורשי עץ שמכסים אותו
התרבות התאית עתיקת יומין והיא מורכבת מערכים כמו כבוד לזולת ולמבוגרים, היררכיה, צייתנות ושקט נפשי ("לב רגוע") הבאים לידי ביטוי באופן שכיח בחברה התאית, אם כי בהדרגה השפעת המערב וגם השפעת שכנותיה, המשתנות בעצמן, בעיקר סינגפור וסין, גורמות לשינויים בתרבות זו.
מילת מפתח בתאית היא "סאנוק", מילה המבטאת הומור ובדיחות דעת, הגדרת אדם כ"לא-סאנוק" ('מאי-סאנוק') היא עלבון במידת מה.
כבוד למבוגרים הוא דבר חשוב ביותר בתרבות התאית. המעמד ההיררכי נקבע לפי גיל, מין ומעמד כלכלי (בסדר זה). בשל כך צעיר תמיד יפנה אל מבוגר בתחילית 'פִּי' המביעה את הכבוד הנרכש אליו. בפנייה אל אדם צעיר מהדובר ייעשה שימוש בתחילית 'נוֹנְג'. בראש פירמידת הכבוד בתאילנד נמצא בית המלוכה כאשר התאים מצפים כי גם הזרים ('פאראנג') ישמרו על כבוד בית המלוכה. כל הערה בדבר בית המלוכה עלולה להתפרש כעלבון ועל כן רצוי להימנע מדיונים רגישים בהקשר זה עם התאים.
מטבח
המטבח התאילנדי מושפע מתבשילים מוקפצים אשר מקורם במטבח הסיני, ומתבשילי הקארי של המטבח ההודי, אך עם מסורת עשירה של בישול המבדילה אותו ממקורות ההשפעה. כמו המטבח הווייטנאמי, המטבח התאילנדי ידוע בשימושו בעשבי תיבול ותבלינים טריים, וברוטב דגים.
בגלל צורתה של תאילנד, באזורים שונים במדינה זמינים חומרי גלם שונים, כך שבאזור החופים נהוגים מגוון של מוקפצים המכילים מאכלי ים, ובאזור איסאן הקרוב ללאוס נהוגים מאכלים חריפים ומגוון רחב יותר של פירות, לדוגמה. חלב קוקוס לדוגמה הוא מרכיב מרכזי במטבח התאילנדי, אך לא נעשה בו שימוש באזורים בהם לא גדלים עצי קוקוס.
ספורט
האיגרוף התאילנדי ("מוּאַי תאי") היא אמנות לחימה וספורט לחימה שמקורו בתאילנד שזכה לפופולריות רבה בעולם, בעיקר בזירת האמנויות לחימה המשולבות. בנוסף פופולרי בתאילנד ספורט מקומי נוסף הנקרא ספאק טקראו, הדומה לפוצ'יוולי אך משוחק עם כדור קש ונבדל ממנו במידת מה בחוקים.
תאילנד זכתה עד היום ב־35 מדליות במשחקים האולימפיים, מהן 10 מדליות זהב.
ראו גם
איידס בתאילנד
יהדות תאילנד
קישורים חיצוניים
סקירה על כלכלת תאילנד ויחסי הסחר עם ישראל באתר מכון היצוא
מדריך למטייל בתיאלנד, באתר של למטייל
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות המחזיקות בנושאת מטוסים
קטגוריה:מדינות החברות באיגוד מדינות דרום-מזרח אסיה
| 2024-09-30T04:15:51
|
פרודה
|
REDIRECT מולקולה
| 2003-12-02T18:22:40
|
7 בספטמבר
|
7 בספטמבר הוא היום ה-250 בשנה בלוח הגריגוריאני (251 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 115 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1101 – מסע הצלב הראשון: קרב רמלה הראשון הסתיים בתבוסת הצבא הממלוכי
1191 – מסע הצלב השלישי: ריצ'רד הראשון מביס את צלאח א-דין בקרב ארסוף
1664 – ההולנדים נכנעים לצי המלכותי הבריטי בניו אמסטרדם ושם המושבה הופך לניו יורק
1812 – מלחמות נפוליון: הצבא הצרפתי מביס את הצבא הרוסי בקרב בורודינו
1813 – הכינוי "Uncle Sam" (כינוי לארצות הברית) נולד בעיתון הניו יורקי Troy
1822 – ברזיל מכריזה על עצמאותה מפורטוגל באירוע שנודע לימים כזעקת איפירנגה
1901 – מרד הבוקסרים בסין מסתיים באופן רשמי עם החתימה על פרוטוקול פקינג
1936 – זאב טסמני אחרון מת בגן החיות והמין נכחד מן העולם
1936 – סכר הובר מופעל לראשונה
1953 – ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב הופך למזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ובכך לשליט המדינה
1978 – סוכן של הק.ג.ב. מתנקש בחייו של גאורגי מרקוב, מתנגד משטר בולגרי שחי בלונדון, באמצעות מטרייה מורעלת. מרקוב מת כעבור ארבעה ימים
1986 – דזמונד טוטו הופך לשחור הראשון העומד בראש הכנסייה האנגליקנית בדרום אפריקה
1997 – טיסת המבחן הראשונה של מטוס הקרב F-22
2010 – מדינת ישראל מצטרפת לארגון המדינות המפותחות OECD
2017 – רעידת אדמה בעוצמה 8.4 פגעה בדרום מקסיקו
2019 – אגדת הכדורגל האפריקאי סמואל אטו פורש ממשחק פעיל
נולדו
ממוזער|270x270 פיקסלים|אליזבת הראשונה
ממוזער|300x300 פיקסלים|הרב קוק
ממוזער|181x181 פיקסלים|באדי הולי
1317 – סימאון, נסיך מוסקבה (נפטר ב-1353)
1438 – לודוויג השני, רוזן הסן התחתית (נפטר ב-1471)
1524 – תומאס ארסטוס, רופא ותאולוג פרוטסטנטי (נפטר ב-1583)
1533 – אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה (נפטרה ב-1603)
1701 – ז'ורז'-לואי לקלרק דה בופון, חוקר טבע צרפתי (נפטר ב-1788)
1829 – פרידריך אוגוסט קקולה, כימאי גרמני (נפטר ב-1896)
1865 – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל ואבי הציונות הדתית (נפטר ב-1935)
1878 – המטרופוליט סטפן, חסיד אומות העולם, על חלקו בהצלת יהודי בולגריה (נפטר ב-1957)
1897 – הילדה גולדשמידט, ציירת יהודייה ילידת גרמניה (נפטרה בשנת 1980)
1900 – טיילור קולדוול, סופרת אנגלייה-אמריקאית (נפטרה ב-1985)
1909 – איליה קאזאן, במאי קולנוע אמריקאי ממוצא יווני (נפטר ב-2003)
1913 – אנתוני קווייל, שחקן בריטי (נפטר ב-1989)
1923 – עמוס הדר, חבר הכנסת ומזכ"ל תנועת המושבים (נפטר ב-2014)
1924 – דניאל אינווי, סנאטור אמריקאי, הנשיא הזמני של הסנאט, בעל עיטור מדליית הכבוד (נפטר ב-2012)
1925 – לורה אשלי, מעצבת אופנה ולשית (נפטרה ב-1985)
1926 – אד וורן, חוקר על-טבעי (נפטר ב-2006)
1929 – אליעזר שביד, פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית (נפטר ב-2022)
1929 – רחל הלר, אמנית ישראלית
1930 – בודואן הראשון מלך בלגיה (נפטר ב-1993)
1930 – יואן לונגפינג, אגרונום סיני (נפטר ב-2021)
1930 – אהוד אביבי, פרופסור למטלורגיה, מחלוצי מדעני הגרעין בישראל וממייסדי הקריה למחקר גרעיני – נגב (נפטר ב-2023)
1930 – סאני רולינס, נגן ג'אז אמריקאי
1931 – חנוך חסון, מנהל ועורך בתחום התרבות והבידור, ממייסדי פסטיבל הזמר והפזמון, מיוזמי תוכניות המוזיקה של קול ישראל ותוכניות הבידור של הערוץ הראשון
1933 – אלה בהאט, מארגנת קואופרטיב בהודו ופעילה חברתית שייסדה את ארגון סיווה ב-1972 (נפטרה ב-2022)
1934 – שמואל אומני, שחקן ומפיק ישראלי (נפטר ב-2022)
1936 – באדי הולי, זמר אמריקאי (נהרג ב-1959)
1940 – עבד א-רחמן וחיד, פוליטיקאי ואיש דת מוסלמי אינדונזי, תאולוג ומחנך, נשיא אינדונזיה בין השנים 1999–2001 (נפטר ב-2009)
1940 – אופליה שטראל, שחקנית קולנוע ותיאטרון ישראלית (נפטרה ב-2022)
1943 – יורם גלובוס, מפיק קולנוע בישראל ובארצות הברית
1944 – אמיר אוריין, שחקן, במאי, מחזאי, מורה ומבקר תיאטרון
1944 – בורה מילוטינוביץ', כדורגלן ומאמן כדורגל סרבי
1947 – אילן פיבקו, אדריכל ישראלי
1948 – ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן, נשיא איחוד האמירויות הערביות והאמיר של אבו דאבי (נפטר ב-2022)
1949 – גלוריה גיינור, זמרת אמריקאית
1950 – ג'ולי קאוונר, שחקנית אמריקאית (קולה של מארג' סימפסון)
1951 – כריסי היינד, מוזיקאית אמריקאית
1952 – הילה קנובלר, רופאה אנדוקרינולוגית, ומשוררת ישראלית
1954 – מייקל אמרסון, שחקן
1955 – יפים זלמנוב, מתמטיקאי יהודי, יליד רוסיה
1955 – מירה פורלן, שחקנית וזמרת קרואטית ממוצא יהודי (נפטרה ב-2021)
1955 – נתן נתנזון, שחקן ישראלי
1962 – יפה תוסיה כהן, שחקנית, זמרת ומורה לשירה ערבית
1963 – Eazy-E, ראפר בז'אנר גנגסטא ראפ (נפטר ב-1995)
1965 – ספיר קופמן-פפושדו, דוגמנית צמרת ישראלית, מלכת היופי של ישראל לשנת 1984 (נפטרה ב-2017)
1965 – אנדראס תום, כדורגלן גרמני ששיחק בעמדת החלוץ
1965 – תומאש סקורהבי, כדורגלן צ'כי ששיחק בעמדת החלוץ
1971 – שביט אלימלך, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת השוער
1973 – גיל שוחט, מלחין, מנצח, פסנתרן ומרצה ישראלי למוזיקולוגיה
1980 – שני כהן, שחקנית וקומיקאית ישראלית
1980 – אמרה בלוזוגלו, כדורגלן טורקי
1982 – צחי קומה, עיתונאי ומנחה טלוויזיה ישראלי
1984 – ורה זבונרבה, טניסאית רוסיה
1987 – אוון רייצ'ל ווד, שחקנית וזמרת אמריקאית
1988 – קווין לאב, כדורסלן אמריקאי
1988 – קטלין רייטר, זמרת וזוכת העונה הראשונה של The Voice ישראל
1992 – אלכסיי לוצנקו, רוכב אופני כביש קזחי
נפטרו
ממוזער|373x373 פיקסלים|סה מה יי
ממוזער|285x285 פיקסלים|מבוטו
251 – סה מה יי, גנרל, פוליטיקאי, ויורש העצר של ממלכת צָאו-ווֶי בתקופת שלוש הממלכות של סין (נולד ב-179)
1134 – אלפונסו הראשון, מלך אראגון (נולד ב-1073)
1151 – ז'ופרואה החמישי, רוזן אנז'ו (נולד ב-1113)
1312 – פרננדו הרביעי, מלך קסטיליה (נולד ב-1285)
1354 – אנדראה דאנדולו, דוכס ונציה (נולד ב-1306)
1362 – ג'ואן מהמצודה, המלכה הרעיה של מלך סקוטלנד דייוויד השני (נולדה ב-1321)
1464 – פרידריך השני, הנסיך הבוחר מסקסוניה (נולד ב-1412)
1496 – פרדיננדו השני, מלך נאפולי (נולד ב-1469)
1573 – חואנה מאוסטריה, נסיכת פורטוגל (נולדה ב-1535)
1891 – צבי גרץ, מן ההיסטוריונים היהודים הבולטים ביותר במאה ה-19 (נולד ב-1817)
1893 – המילטון פיש, מושל, סנאטור ומזכיר המדינה של ארצות הברית (נולד ב-1808)
1907 – סילי פרידום, משורר צרפתי, הזוכה הראשון בפרס נובל לספרות (נולד ב-1839)
1910 – ויליאם הולמן האנט, צייר אנגלי (נולד ב-1827)
1959 – יאיר פלד, מפקד סיירת צנחנים (נולד ב-1932)
1962 – איזק דינסן (קארן בליקסן), סופרת דנית (נולדה ב-1885)
1970 – מוריס כהן, הרפתקן בריטי ממוצא יהודי שבמסעותיו הגיע לתפקידים בכירים בסין (נולד ב-1887)
1977 – תרצה אתר, משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית (נולדה ב-1941)
1978 – קית' מון, מתופף אנגלי (להקת "The Who") (נולד ב-1946)
1994 – ג'יימס קלאוול, סופר אוסטרלי-אמריקאי (נולד ב-1924)
1997 – מובוטו ססה סקו, שליט זאיר (היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) (נולד ב-1930)
2002 – עוזי גל, מפתח התת מקלע "עוזי" (נולד ב-1923)
2002 – קתרין קרטלידג', שחקנית קולנוע בריטית ממוצא יהודי (נולדה ב-1961)
2007 – שמואל שור, פרופסור לרדיולוגיה אבחנתית, מבנאי הרפואה המודרנית בישראל (נולד ב-1915)
2011 – דניאל רוגוב, מבקר מסעדות ויין, עיתונאי וסופר (נולד ב-1935)
2018 – גרשון קניספל, צייר ופסל ישראלי (נולד ב-1932)
2018 – זאב ענר, שדרן רדיו ומחבר ספרי עיון ישראלי (נולד ב-1933)
2018 – סמואל בודמן, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1938)
2018 – מק מילר, ראפר ומפיק מוזיקלי אמריקאי (נולד ב-1992)
2019 – אמנון בקר, סופר, מלחין, צייר, מחזאי, מפיק תיאטרון, משורר ופזמונאי (נולד ב-1932)
2022 – מנשה יצחקי, ראש המועצה המקומית אור יהודה וחבר מרכז מפ"ם (נולד ב-1940)
2023 – עודד ערן, דיפלומט ישראלי וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (נולד ב-1941)
2024 – גדעון הוד, שדרן ומגיש רדיו ב"קול ישראל" (נולד ב-1934)
חגים ומועדים החלים ביום זה
ברזיל: יום העצמאות
6 בספטמבר – 8 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט ז
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-08T23:21:48
|
ז'אן-פול סארטר
|
ז'אן-פול סארְטְר (בצרפתית: Jean-Paul Sartre; 21 ביוני 1905 – 15 באפריל 1980) היה פילוסוף, סופר, מחזאי, תסריטאי, אקטיביסט, כותב ביוגרפיות, מבקר ספרות ומשורר צרפתי.
סארטר היה אחד מדמויות המפתח בפילוסופיה של האקזיסטנציאליזם והפנומנולוגיה, ואחד הדמויות המובילות בפילוסופיה הצרפתית של המאה ה-20 ובמרקסיזם. עבודתו השפיעה גם על הסוציולוגיה, התיאוריה הביקורתית, התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ועל ביקורת הספרות, וממשיכה להשפיע על תחומים אלה גם כיום.
סארטר התפרסם גם בזכות היחסים הפתוחים (open relationship) שהיו לו עם סימון דה בובואר, הפילוסופית והסופרת הפמיניסטית והאקזיסטנציאליסטית. יחד, סארטר ודה בובואר, ערערו על ההנחות והציפיות התרבותיות והחברתיות שלאורם חונכו, הנחות וציפיות שהם ראו כבורגניות, גם באורחות החיים שלהם וגם במחשבה הפילוסופית שלהם. הקונפליקט בין קונפורמיות מדכאת והרסנית מבחינה רוחנית (חוסר תום לב) ודרך "אותנטית" להוויה - הפך לנושא הדומיננטי ביצירתו המוקדמת של סארטר, נושא המגולם בעבודתו הפילוסופית המרכזית שהתפרסמה ב-1943 "Being and Nothingness". המבוא של סארטר לפילוסופיה שלו מובע ביצירתו האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם (L'existentialisme est un humanisme, 1946), שהוצג במקור כהרצאה.
בשנת 1964 הוענק לסארטר פרס נובל לספרות אף על פי שניסה לסרב לכך.
ביוגרפיה
ילדותו
ז'אן-פול סארטר נולד בפריז ב-21 ביוני 1905, כילדם היחיד של ז'אן בפטיסט סארטר, קצין חיל הים הצרפתי, ואן מארי (שווייצר). אמו הייתה ממוצא אלזסי ובת דודתו הראשונה של חתן פרס נובל אלברט שווייצר, שאביו לואי תאופיל (Théophile) היה אחיו הצעיר של אביה של אן-מארי. כאשר סארטר היה בן שנתיים, אביו נפטר ממחלה, שככל הנראה נדבק בה בהודו-סין הצרפתית. אן-מארי חזרה לבית הוריה במיודון (Meudon), שם גידלה את סארטר בעזרת אביה צ'ארלס שווייצר, מורה לגרמנית, שלימד את סארטר מתמטיקה והכיר לו את הספרות הקלאסית בגיל צעיר מאוד. הסב, שדיכא את בניו שלו, אהב ופינק את ז'אן-פול, ונתן לו לעשות כרצונו בספרייתו הגדולה. מחווה זו, ככל הנראה גרמה לסארטר לקנות לעצמו את המנהג, עליו שמר במשך שנים רבות, לקרוא שלוש מאות ספרים בשנה. כשהיה בן ארבע נפגעה קשות עינו הימנית ממחלה, דבר שגרם לפזילה קשה ולעיוורון בעין זו, שהותירה את פניו מוזרות למראה. כשהגיע לבית הספר גילה שאמו שיקרה לו בדבר יופיו. פניו היו כעורים ועינו החולה שיוותה לו מראה גרוטסקי. הוא ספג מכות מביריונים, והשיב להם בבוז, לעג והלצות. לימים ירדוף נשים, לדבריו, "כדי להיפטר ממשא כיעורי". כשהיה בן שתים-עשרה (1917), אמו של סארטר התחתנה בשנית עם בעל מספנות.
נעוריו
בשנת 1920 חזר לפריז. בשנת 1924 החל ללמוד ב"אקול נורמל סופרייר", שם פגש (בשנת 1929) את חברתו לחיים, סימון דה בובואר. בשנים 1933–1934 למד בברלין, ועסק בכתביהם של הפילוסופים אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. בתקופת לימודיו חבר אל סטודנטים אחרים שהיו עתידים להיות אנשי רוח בעלי השפעה, דוגמת פול ניזן ורמון ארון.
לאחר תום לימודיו התקבל לעבודה במסגרת מערכת החינוך הצרפתית כמורה בבית ספר תיכון. כמורה צעיר בתיכון לה-הבר בשנת 1938, פרסם סארטר את הרומן "הבחילה" (La nausée), שמשמש מבחינות מסוימות כמניפסט של האקזיסטנציאליזם, והוא עדיין אחד מספריו המפורסמים ביותר.
מלחמת העולם השנייה
בשנת 1939 גויס סארטר לצבא הצרפתי, ושירת כעוקב רוחות ומזג אוויר במסגרת סוללת תותחים בקו מאז'ינו. חיילים גרמנים שבו אותו בשנת 1940 בפדוקס, והוא בילה תשעה חודשים בכלא, תחילה בנאנסי ומאוחר יותר בטריר, עד ששוחרר באפריל 1941 בשל בריאותו הרופפת (הוא טען כי ראייתו החלשה השפיעה על שיווי המשקל שלו). ניתן לו מעמד אזרחי, והוא ברח לפריז שם גילה סימפתיה כלפי תנועת ההתנגדות הצרפתית, והשתתף בייסוד קבוצת ההתנגדות הסוציאליסטית, "סוציאליזם וחירות". לאחר התפוררות הקבוצה הוא התמסר לכתיבה ולהוראה, ובין השאר פרסם את מחזהו "הזבובים" אשר בו הגניב מחאה סמויה כלפי השלטון הנאצי. בזמן שהיה פעיל בהתנגדות, החל לגלות נטייה לכיוון קומוניסטי, בין השאר עקב ההערכה שחש כלפי המחתרת הקומוניסטית בצרפת.
לאחר המלחמה
לאחר תום מלחמת העולם השנייה פרץ סארטר לתודעה הציבורית הצרפתית בעקבות פרסום ספרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם".
סארטר פגש בתקופה זאת את אלבר קאמי, פילוסוף וסופר שאחז בדעות דומות. הם נותרו חברים קרובים עד אשר סארטר התקרב אל כמה מרעיונות הקומוניזם בעוד קאמי התאכזב מהקומוניזם. מחלוקת זו הפרידה ביניהם בסופו של דבר בשנת 1951, והגיעה לשיאה כאשר פרסם קאמי את "האדם המורד". כשהמלחמה הסתיימה ייסד, יחד עם דה בובואר, את כתב העת הפילוסופי-ספרותי "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes). גיליון אפריל 1966 של כתב עת זה הוקדש לסכסוך הישראלי-ערבי והוצגו בו דעותיהם של יהודים וערבים. הוא החל לכתוב במשרה מלאה וגם המשיך בפעילותו הפוליטית. חוויות המלחמה שלו סיפקו חומרים לטרילוגיה הגדולה שלו, "דרכי החירות" (1945–1949).
בשנות הארבעים והחמישים היו אוהדים רבים לרעיונותיו של סארטר, והאקזיסטנציאליזם היה לפילוסופיה אופנתית. התפיסה הפופולרית נטתה לדמות שוני וניגוד בין הדעות בהן החזיק סארטר לדעותיו של אלבר קאמי. בשנת 1948 הכליל הוותיקן את כתביו ברשימת הספרים האסורים, יחד עם כמה מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, כמו ניקולא מלבראנש ואנטואן ארנו.
סארטר קיים מספר מערכות-יחסים בו-זמניות, זאת לצד הקשר העקבי והרציף עם שותפתו סימון דה בובואר, קשר זה בא לידי ביטוי בספריה: "המנדרינים" (Les Mandarins) ו"היא באה על מנת להישאר" (Elle est venue pour rester). למרות היחס החיובי מצד הציבור והתקשורת בו זכתה הזוגיות הבלתי שגרתית של בובואר וסארטר, לאחר שנחשפו עובדות רבות אודות היחסים ביניהם, ולמרות ההסכם ביניהם על "שקיפות" במערכות היחסים שלהם, הסתיר סארטר מבובואר את האמת על יחסיו הרציניים עם דולורס ואנטי ארנרייך האמריקנית; את השנים האחרונות של חייו בילה בקרבה אינטלקטואלית משמעותית יותר עם חברו הטוב בני לוי; ואת ירושתו הספרותית השאיר לאישה צעירה שאותה אימץ לבת, ארלט אלקיים.
סארטר והקומוניזם
התקופה הראשונה של הקריירה של סארטר, שהתאפיינה ביצירתו "הישות והאין" (L'être et le néant) משנת 1943, הסתיימה, וסארטר הפך לאקטיביסט פוליטי. הוא תמך בקומוניזם, אף שמעולם לא הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית, והיה לו תפקיד משמעותי במאבק נגד הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה. הוא נעשה לאחד התומכים החשובים ביותר של האלג'יראים במלחמתם לעצמאות. הייתה לו מאהבת יהודייה אלג'יראית, ארלט אלקיים, שהוא אימץ לבת בשנת 1965.
כקומוניסט אדוק, הגן סארטר על עמדותיה של ברית–המועצות, ודבק בתמיכה בסטלין ובפעולותיה של ברית המועצות. בשנת 1954 ביקר סארטר בברית המועצות, ובשובו הצהיר כי מצא שם "חופש מוחלט לביקורת", בעוד שארצות הברית שוקעת לתוך "פרה-פאשיזם"עמ' 28 במאמרו של פרנסואה בונדי , "Jean-Paul Sartre and Politics", שהתפרסם בכתב העת The Journal of Contemporary History באפריל 1967. לאחר שדלף למערב הנאום הסודי של חרושצ'וב, נאום שחשף את משטר הטרור והטיהורים של סטלין, תקף סארטר את הנאום, וטען שההמונים אינם בשלים עדיין לקבל את האמת על מעשיו של סטליןבמאמר לעיתון לה נובל אובזרווטר ב-19 בנובמבר 1964 כתב סארטר בין השאר: "החשיפה המפורטת של הפשעים של דמות מקודשת שייצגה את השלטון לזמן כה רב [הכוונה לסטלין] היא טירוף, כיוון שכנות זו אינה אפשרית לפני עלייה משמעותית ברמת החיים...התוצאה היא חשיפת האמת בפני המונים שאינם בשלים לכך".
יצירתו העיקרית מתקופה זו היא "ביקורת התבונה הדיאלקטית", שפורסמה בשנת 1960, ומארמזת ל"ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט. הדגש של סארטר על ההומניזם של מרקס המוקדם ב"כתבי השחרות" שלו, הובילה לוויכוח מפורסם עם האינטלקטואל הקומוניסט המוביל בצרפת בשנות השישים, לואי אלתוסר. אלתוסר חילק את הגותו של מרקס לתקופה מוקדמת, פרה-מרקסיסטית, שיש בה הכללות אקזיסטנציאליסטיות על האנושות, ולתקופה מאוחרת, בוגרת, מדעית ומרקסיסטית, המתחילה ב"הקפיטל".
שנות ה-60 וה-70
ממוזער|142 פיקסלים|סארטר, 1967
באוקטובר 1964 נודע לסארטר כי יש אפשרות שהוא יזכה בפרס נובל לספרות. לאחר בירור קצר בין ידידיו, ששללו כולם את הרעיון, כתב סארטר מכתב לוועדת הפרס בו ביקש שלא יעניקו לו את הפרס. אולם המכתב לא הגיע ליעד הנכון וב-22 באוקטובר 1964 הודיעה הוועדה על הענקת הפרס לסארטר. סארטר סירב לקבל את הפרס. במאמר לעיתון שוודי הסביר סארטר כי ככותב הוא מבקש להיות חופשי מהכרה חיצונית העלולה להשפיע על כתיבתו ולכן סירב לקבל את אות לגיון הכבוד ולהיות חבר בקולז' דה פראנס. סארטר הוסיף כי על אף שאין בפרס בעיה כשלעצמו, הוא ניתן בתוך מסגרת בורגנית המזוהה עם ערכי המערב. סארטר ציטט טענה בלה פיגארו, שהפרס הוענק לו לאחר שהתברר מהאוטוביוגרפיה שלו שעברו הפוליטי כבר אינו מעצור משמעותי. מאוחר יותר גילה סארטר נאמנות פחותה לאידאולוגיה שלו.
שמאל|ממוזער|250px|ז'אן-פול סארטר (אוחז בדף) בביקורו בישראל ב-1967 יחד עם סימון דה בובואר (אוחזת בזר). ראשונה מימין לאה גולדברג, במרכז אברהם שלונסקי.
במרץ 1967 ביקר בישראל, סייר גם ביישובים בצפון הארץ והתעניין במיוחד באופי החיים בקיבוץ, וקרא ליהודים ולערבים לפעול במשותף למען השלום. סארטר המשיך להיות פעיל למען מטרות שונות בשארית חייו, כגון במרד הסטודנטים בפריז במאי-יוני 1968, במהפכת האביב של פראג, ובליברליזציה הפוליטית בצ'כוסלובקיה ב-1968.
בשנת 1975, כאשר נשאל כיצד הוא רוצה שיזכרו אותו, ענה סארטר: "הייתי רוצה שאנשים יזכרו את 'הבחילה', ואת מחזותי 'בדלתיים סגורות' ו'השטן והאל הטוב', וכן את שתי יצירותיי הפילוסופיות, ובעיקר השנייה – 'ביקורת התבונה הדיאלקטית', ואת המאמר שלי על ז'אן ז'נה. אם יזכרו את יצירותיי אלה, זאת תהיה הצלחה מרשימה, ואני לא מבקש יותר. כאדם, אם יזכרו את ז'אן-פול סארטר, אני רוצה שאנשים יזכרו את הסיטואציה ההיסטורית שבה חייתי... כיצד חייתי אותה, מבחינת השאיפות שניסיתי לעצב בתוך עצמי".
ב-1977 חתם סארטר על עצומה שניסח מישל פוקו בנוגע לדה-קרימינליזציה של יחסי מין בהסכמה עם קטינים (מתחת לגיל 15 - גיל ההסכמה בצרפת).
עם הזמן, חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של סארטר. עם זאת המשיך לעבוד בקצב על יצירותיו האחרונות, "הביקורת", וביוגרפיה אנליטית רחבת היקף של הסופר גוסטב פלובר ("האידיוט של המשפחה"), שאותן לא סיים. הוא נפטר ב-15 באפריל 1980 מבצקת בריאות ונקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. בלווייתו השתתפו כ-50,000 איש.
סארטר כסופר
סיפוריו הקצרים, שהתפרסמו בסביבות תחילת שנות ה-40 וחלקם נכללו אחר כך בקובץ הסיפורים "אינטימיות", זכו להצלחה מסחררת, אך עוררו עליו את ביקורת הכנסייה ושמרנים אחרים, כסופר המנסה לעורר מכירות באמצעות הפרובוקציה, אפילו גורמים מתונים יותר גרסו שהוא נטפל למכוער. כל אלה רק תרמו לפופולריות של ספריו. בעקבות סיפורים קצרים אלה, נסחף מבקר ספרותי מאלג'יר בזרם והפך להוגה אקזיסטנציאליסטי מוכר בעצמו - אלבר קאמי, שסירב להגדיר עצמו אקזיסטנציאליסט.
הוא האמין כי רעיונות תמיד מיוסדים על מצבי חיים אמיתיים, וכי לרומנים ולמחזות יש ערך לא פחות מלמאמרים מסובכים בביטוים של רעיונות פילוסופיים. הרומן, שמושפע מיצירתו של קפקא, עוסק בחוקר מדוכא בעיירה הדומה ללה-הבר, שבטוח כי חפצים דוממים ומצבים מאיימים על יכולתו להגדיר את עצמו, ואת החרות הרוחנית והאינטלקטואלית שלו. הדגשה זו על הכוח של דברים לא מודעים על פני דברים מודעים וחיים מזכירה את הביקורת של קרל מרקס כלפי הכוח של מוצרים על בני אדם ("פטישיזם מסחרי"), מה שרומז לכיוון שאליו פסע סארטר, לכיוון מהפכני ודיאלקטי-מרקסיסטי. הסיפורים ב"החומה" מדגישים את ההיבטים המקריים של המצבים שאנשים מוצאים עצמם בהם, ואת האבסורדיות של מאמציהם להתמודד עימם בצורה רציונלית. אסכולה שלמה של ספרות אבסורד צמחה ממצע זה.
רבים ממחזותיו הם סימבוליים מאוד, ומשמשים כלי להמחשת הפילוסופיה שלו. המחזה הידוע ביותר, "בדלתיים סגורות", כולל את השורה המפורסמת: "הגיהנום, הוא הזולת" (L'enfer, c'est les autres).
מלבד ההשפעה הברורה של "הבחילה", התרומה העיקרית של סארטר לספרות הייתה הטרילוגיה "דרכי החרות", שמציגות כיצד מלחמת העולם השנייה השפיעה על מחשבתו. בטרילוגיה "דרכי החירות" ("גיל התבונה", "אורכה" ו"מוות בלב") הוא מעמיד את דמויותיו בבעיות מוסריות הקשורות לעולמן הפרטי ולעולם בכלל, בעיות המתמקדות במחויבות, אהבה, בחירה, שנאה ובנושא המעסיק אותו ביותר - החירות. את הספר הרביעי לא השלים משום שלא מצא טעם ועניין להשלימו, לפי דבריו שלו.
בשנת 1964 ביקר סארטר את הספרות בתיאור חריף וציני של שש שנות חייו הראשונות, "המילים". ספר זה הוא ניגוד אירוני לסופר מרסל פרוסט, שהמוניטין שלו עקף בצורה מפתיעה את זה של הסופר אנדרה ז'יד, שהיה דגם החיקוי לספרות ה"מעורבת" של דורו של סארטר. לדעתו של סארטר ספרות יכולה לשמש כתחליף הבורגני להתמודדות אמיתית עם העולם.
הגותו
הגותו נטועה עמוק בתוך הרציונליזם, אך לא זה של המאה השבע עשרה שאפיין את כתבי הפילוסופים דקארט ולייבניץ. יש בו סלידה עמוקה מהגזמה, שבאה לידי ביטוי למשל בדברים אלה שכתב: "גאוניותו של פרוסט היא סך הכול עבודותיו, גאוניותו של ראסין הן סדרת הטרגדיות שכתב. חוץ מזה אין ולא כלום. למה לייחס לראסין את היכולת לכתוב טרגדיה נוספת בזמן שלא כתב אותה?".
סארטר התייחס לשאלות של צדקנות, דטרמיניזם וגורל. הוא התייחס גם לשאלות של דת ואמונה באלוהים, ובניגוד להוגים אחרים אשר גרסו שאלוהים לא קיים אך חלק מחוקי המוסר שלה כוחם יפה גם כעת (לשאת את שם אלוהיך לשווא, פסלים ואלילים לעומת לא תגנוב, וכו'), סארטר מטיל ספק בכולם מאחר שאי קיומו של אלוהים הוא אולי בבחינת שאלה ללא תשובה, אך אם אלוהים לא קיים בוודאות, לא קיימים חוקים אלוהיים, ולכן אין טוב מוחלט. הוא מטיל ספק בכול אשר קיים חוץ משני דברים: האדם קיים, האדם הוא חופשי. הוא דוחק באדם להיות חופשי ולבחור את דרך חייו מתוך עולמו הפנימי, וכמו כן להבין שתוצאות מעשיו הן תוצאות מעשיו בלבד ולא של "יישות עליונה".
סארטר נבחר לשבת בבית דין אשר ישפוט את האמריקאים בפשעי מלחמה לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא גם שלל את תקפותם של משפטי נירנברג באומרו שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים והמנצחים צריכים להצדיק את ניצחונם ("אם הנאצים היו מנצחים על דוכן הנאשמים היו יושבים צ'רצ'יל וטרומן" - מתוך תיעוד טלוויזיוני: סארטר ובובואר). בנוסף שלל נחרצות את האנטישמיות. בעצרת למען יהודי ברית המועצות, שנערכה בשנת 1971, נשא נאום חריף נגד האנטישמיות בברית המועצות.
בערוב ימיו שימש את סארטר מזכירו בני לוי (כונה אז פייר ויקטור). בעזרת הלימוד המשותף שלהם בכתבי הקלאסיקה ההגותית המערבית ובכתבי עמנואל לוינס, בחנו השניים את שאלת הישרדותם של היהודים לאורך זמן כה רב בהיסטוריה האנושית. הם הגיעו למסקנה שישנו מקום נכבד לתקווה לעתיד טוב יותר לאנושות כולה, מה שהביא את שניהם להבין את רעיון הגאולה היהודית שפניו אל העתיד. סארטר, סיפר לוי בערוב ימיו, "התרשם והתלהב מאוד מהתוכן העצום שמצא ברעיון הגאולה היהודית, תובנה המביאה אותו, בין השאר, לשינוי נקודת המבט על עצם היהדות".
בין ספריו
כתבים פילוסופיים:
הטרנסצנדנטציה של האגו [1936]
מתווה לתאוריה של רגשות [1939]
הדמיוני [1940]
הישות והאין [1943].
המבט [מתוך "הישות והאין"], בתרגום אבנר להב, עריכה מדעית: ד"ר עירן דורפמן, סדרת ליבידו לתרגום, רסלינג, 2007.
האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, [1946], תרגם, ערך וכתב אחרית דבר יעקב גולומב, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ן 1990.
תרגום חדש ואחרית דבר: ד"ר עירן דורפמן, הוצאת כרמל, 2014.
ארבעה מאמרים, בתרגום תהילה ואיתי דור-סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ"ד 1984.
ארכה, תרגמה וכתבה אחרית דבר יונת סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ"ו 1986.
הרהורים בשאלה היהודית [1946], תרגם, האיר וכתב אחרית דבר מנחם ברינקר, ספרית פועלים, תל אביב, תשל"ח 1978.
מחשבות על השאלה היהודית, בתרגום מולי מלצר, אחרית דבר - יהודה מלצר, ידיעות ספרים וספרי עליית הגג, 2019.
ביקורת התבונה הדיאלקטית [1960].
לשאלת המתודה, בתרגום דרור ינון ורוני קליין, הוצאת כרמל, 2019.
תקווה עכשיו - השיחות של 1980 בין סארטר ובני לוי, בתרגום דניאלה יואל, אלעד לפידות ואלי שיינפלד; עריכה מדעית ואחרית דבר: אלי שיינפלד, כרמל, ירושלים 2009.
כתבים ספרותיים:
הבחילה [1938], בתרגום הדרה לזר, תל אביב תשל"ח 1978.
גיל התבונה, בתרגום יונת סנד, תל אביב תשל"ח 1978.
החומה [1939].
הטרילוגיה דרכי החירות (גיל התבונה, אורכה ומוות בלב) (1949-1945)
אינטימיות [1954], בתרגום יהושע קנז ואחרים, הדר, 1982.
המילים [1964], בתרגום משה מרון ודורית פרידמן, ספרית פועלים, 2004.
שני סיפורים: יום בבית הסוהר; בחדר, עברית - מירי דור, מרחביה 1945.
מחזות:
הזבובים [1943], מבוסס על הסיפור המיתולוגי אלקטרה, נדפס בעברית בשנת 1968.
בדלתיים סגורות [1944], תרגום - אלי ביז'אווי, הביאה לדפוס רחל עזרא, רמת גן: בית צבי - בית הספר לאמנויות הבמה, 2004.
בדלתיים סגורות מצרפתית-חיה ומיכאל אדם, אור עם, תל אביב, תשמ"ב 1982.
ידיים מזוהמות מצרפתית יהושע סובול, אור עם, תל אביב, תשמ"ג 1983.
מתים ללא קבורה [1946], על לוחמי מחתרת ומשתפי פעולה.
הזונה המכובדת [1946], על אפליית השחורים בארצות הברית, מצרפתית - עדה בן-נחום, רמת גן : המרכז הישראלי לדרמה ליד "בית צבי", תשמ"ז 1987.
נידוני אלטונה [1959], עובד לסרט ב-1962.
השטן ואלוהים הטוב [1951].
כתבים בתחום תורת הספרות:
ז'נה הקדוש, שחקן ומעונה.
בודלר, בתרגום אבי וימר, כתר, ירושלים, 1986.
הספרות מה היא? בתרגום אליה גילדין, עריכה והערות מנחם ברינקר. הדר, 1979.
לקריאה נוספת
שרה בייקוול, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי: חירות, ישות וקוקטייל משמש, הוצאת עם עובד, 2019.
מנחם ברינקר, ז’ן פול סרטר: דרכי החירות - ספרות, פילוסופיה ופוליטיקה ביצירת סרטר, האוניברסיטה המשודרת, תשנ"ב 1992.
אני כהן-סולל, סארטר, תרגם מיכה פרנקל, הוצאת דביר, 1996.
פול סטראת'רן, שעה קלה עם סארטר, תרגמה עפרה אביגד, הוצאת מודן, 2000.
הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, תרגמו עפרה אביגד וטל ארצי, כתר ספרים והוצאת עברית, 2007.
רונלד ארונסון, קאמי וסארטר, סיפורה של ידידות והריב אשר שם לה קץ, תרגם רפי קינן, ספרי עליית הגג, 2008.
יפה וולפמן, התיאטרון של סארטר, הוצאת רסלינג, 2009.
רועי קלי, סארטר: אקזיסטנציאליזם ורומנטיקה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013.
מאמרים על יצירתו:
ישראל מרגלית, "השאלה היהודית במשנתו של ז’אן פול סארטר", בתפוצות הגולה ח'(4), תשכ"ז 1967.
תיאודור דרייפוס, "בחינות בזיקת "האני-הזולת" לפי מ"מ בובר וז’אן פאול סארטר", שנתון בר-אילן י"ב, תשל"ד 1973.
מנחם ברינקר, "המפגש בין האנטישמי ליהודי על פי סרטר", בתפוצות הגולה י"ט, 1978.
יהודית אוריין, "היהדות כאימפריאליזם של התבונה", מעריב, דצמבר 1978.
זאב לוי, "הרהוריו של סארטר בשאלה היהודית", מבפנים מ"א(2), תשל"ט 1979.
צבי מגן, "סארטר והשאלה היהודית", כיוונים 2, תשל"ט 1979.
דניאל בן נחום, "האמנם סארטר אביו הרוחני של הטרור הבינלאומי?", על המשמר, פברואר 1981.
ישראל אלדד, "כמה הערות על הפילוסופיה של סרטר והבעיה היהודית", כיוונים 32, תשמ"ו 1986.
רוני קליין, "המילים של סארטר: ניצחונה האולטימטיבי של הילדות", דפים למחקר בספרות, 20, 2017. עמ' 64–82.
קישורים חיצוניים
נפתלי אילתי, סארטר על אנטשימיות, יהדות, ציונות וישראל
- פרק מתוך "הרהורים בשאלה היהודית" בתרגום מנחם ברינקר
הערות שוליים
*
קטגוריה:פילוסופים צרפתים
קטגוריה:סופרים צרפתים
קטגוריה:מחזאים צרפתים
קטגוריה:משוררים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:אקזיסטנציאליסטים צרפתים
קטגוריה:פנומנולוגיה
קטגוריה:זוכי פרס נובל צרפתים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מונפרנאס
קטגוריה:בוגרי אקול נורמל סופרייר
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אתאיסטים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים אתאיסטים
קטגוריה:צרפתים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:צרפתים ממוצא גרמני
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1905
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1980
| 2024-05-30T05:42:28
|
כלכלה נאו-קלאסית
|
כלכלה נאו-קלאסית הוא שם שניתן לקבוצה של אסכולות בתחום הכלכלה, שהבדלים רבים ביניהן, אך משותפת להן ראיית הכלכלה כשדה בו פועלים שחקנים רציונליים אך ורק או בעיקר להשגת תועלת ורווח מרביים, בתנאים הנשלטים על ידי ביקוש והיצע והניתנים לניתוח מדעי אמפירי מדויק. הכלכלנים הנאו-קלאסיים מדגישים את חשיבות שיווי-המשקל בשוק, כשמצב של שיווי-משקל מושלם נחשב ל'פתרון' של רוב בעיות מקסום הרווח בפניהן ניצבים השחקנים בשוק. את המונח "כלכלה נאו-קלאסית" טבע לראשונה הכלכלן האמריקני תורסטן ובלן. על אף שהתאוריה הנאו-קלאסית מנוסחת בתנאים של שוק מושלם ותחרות משוכללת, נוסחה התאוריה הנאו-קלאסית מבחינה היסטורית בהתאם לשיטה המוניטרית ולהתפתחות המדינות המודרניות שאינם שוק מושלם עקב חסמים ביורוקרטיים.
החשיבה הכלכלית הקלאסית המקובלת, כפי שהתפתחה עד אמצע המאה התשע עשרה, ראתה במחירים (או ערך החליפין) של מוצרים פועל יוצא של העלויות המעורבות בייצורם (דבר הבאה לידי ניסוח בתאוריית הערך של העבודה). מנקודת מבטם של הוגים במסורת זו, כמו תומאס מלתוס, אדם סמית, דייוויד ריקרדו, ג'ון סטיוארט מיל או קרל מרקס, העלויות של הגורמים השונים העוסקים בייצור: ממעבדי חומר הגלם וכלה בפועל המייצר אותם, היו אמורות להתגלם בערך החליפין (כלומר, המחיר) של המוצר.
גישה זו, הרואה בעלויות הייצור את חזות הכול, הייתה כרוכה לפי עיני הכלכלנים הנאו-קלאסיים בבעיות. הראשונה שבהן הייתה העובדה שהמחירים בשוק לא שיקפו בהכרח את ה"ערך" המבוסס על עלות. אנשים היו מוכנים לשלם יותר עבור מוצרים שבעיניהם היו "שווים יותר". היה ברור כי חסר דבר מה מהותי, שיוכל להסביר כיצד נקבע ערכו של דבר בלי להניח שערכו נובע באופן בלעדי מערך שהוטמע בו, בחומרים ובעבודה.
המהפכה השולית
"מהפכת התועלת השולית" או המהפכה הנאו-קלאסית סיפקה פתרון ראשוני לבעיה. חיבוריהם של ויליאם סטנלי ג'בונס ב"תאוריה של כלכלה פוליטית" (1871), לאון ואלרה ב"אלמנטים של כלכלה טהורה" (1874) וקרל מנגר ב"עקרונות הכלכלה" (1871) הציעו מנגנון חדש להתייחסות לאופן שבו נוצרים מחירים והאופן שבו אנשים מתקשרים זה עם זה בשוק: על בסיס התועלת (או אי התועלת) השולית.
לטענתם, אנשים עורכים החלטות בשוק על פי התועלת או סיפוק הצורך שהם מקווים להשיג באמצעות רכישה או מכירה של מוצרים. מחירו של מוצר, נקבע על פי התועלת השולית ביותר אותה ניתן או שעליה יש לוותר במסגרת האמצעים העומדים לרשותו של הצרכן. לדוגמה, אם לאיכר חמישה שקי גרעינים, בהם הוא מבקש לספק צרכים כמו מזונו הוא, מזון סוסו, וכן הלאה עד לשק החמישי, שבו הוא מתכוון להאכיל את להקת התוכיים שלו, ערך כל השקים כערך המיוחס על ידי האיכר להאכלת התוכיים.
מהפכת התועלת השולית העמידה את הכלכלה על ראשה. על פי התפישה הקלאסית, עלויות הייצור עומדות במוקד תשומת הלב, כאשר הביקוש מוקש בעקיפין על פי ההיצע. על פי התורה החדשה, ההיצע או הייצור הוא זה הנובע ומוקש בעקיפין מהביקוש.
בין השלושה היו חילוקי דעות עקרוניים, שהתבטאו אחר כך בהתפצלות של האסכולה השולית למספר אסכולות משנה של כלכלה נאו-קלאסית, וליצירת האסכולה האוסטרית, שגישתה שונה במידה משמעותית מזו של האסכולה הנאו-קלאסית. הוויכוח נסב בעיקר סביב שלוש נקודות:
מידת ההדגשה של התועלת או השוליות: האם יש להדגיש את החשיבות שיש לייחס להכרעות סובייקטיביות של יצרנים וספקים על השוליים, או שיש להדגיש את מוטיבציית התועלת של היצרן והצרכן?
האם השינוי הוא מהפכני או אבולוציוני: האם המהפכה השולית מבטלת למעשה את עיקר קביעותיהם של הכלכלנים הקלאסיים כמו אדם סמית ודייוויד ריקרדו או שהיא תוספת המרחיבה את קביעותיהם, בלי לבטל את הישגיהם.
האם החתירה של הכלכלה צריכה להיות לפתרונות מדעיים-מדויקים, או להמשיך במסלול המוכר של חשיבה והגות תוך שימוש בכלי הגיון, היקש והיסק בלבד, כפי שנעשה עד כה.
מבין השלושה, היה ולרה מעוניין בהידוד (אינטראקציה) בשווקים יותר מאשר בהסברת פעולות הפרט באמצעות עקרונות פסיכולוגים הדוניסטיים (כמו עקרונות סיפוק צרכים). ג'בונס, לעומתו, ראה בכלכלה המשך של הרעיונות התועלתניים של ג'רמי בנת'ם ולא פיתח מעולם תורה של שיווי-משקל כללי. מנגר הדגיש את הפרתו המתמדת של שיווי-המשקל ואת ההחלטות הסובייקטיביות של הצרכן, תוך התנגדות לשימוש במתמטיקה בכלכלה.
מהפכת הנגד של מרשל
נקודת מפתח בהתפתחות הכלכלה הנאו-קלאסית הייתה "עקרונות הכלכלה" של אלפרד מרשל משנת 1890. זה היה ספר היסוד הכלכלי הבולט בבריטניה למשך דור שלם, והשפעתו הייתה רחבה גם במדינות נוספות, כמו ארצות הברית או איטליה, אף כי במדינות הדוברות גרמנית בלטה בתקופה זו בעיקר השפעת האסכולות ההיסטוריציסטיות ושל האסכולה האוסטרית. מרשל סבר כי הכלכלה הקלאסית ובמיוחד דייוויד ריקרדו הדגישו יתר על המידה את חשיבות עלות הייצור על חשבון התייחסות לביקוש הצרכני בקביעת ערכו של מוצר. בעיני מרשל, לשאלה האם לביקוש או להיצע חשיבות רבה יותר לקביעת ערך הייתה חסרת משמעות:
"נוכל להתווכח אם הלהב העליון או התחתון בזוג מספריים הוא החותך פיסת נייר, כמו שנוכל להתווכח האם ערך נקבע באופן כללי על ידי תועלת או עלות הייצור..."
והוא ממשיך וקובע הבחנה בין הטווח הקצר והארוך ביחס לערך:
"ככלל, ככל שטווח הזמן הנבחן קצר יותר, כך עלינו להקדיש תשומת לב רבה יותר להשפעת הביקוש על הערך; ככל שהתקופה ארוכה יותר, עלינו להדגיש את חשיבות עלות הייצור על הערך... ערך השוק... מושפע לעיתים קרובות מאירועים חולפים ומסיבות שפעולתן ספורדית וקצרת טווח, מאשר מגורמים עקביים. [אבל בטווח הארוך] סיבות קבועות שולטות באופן בלעדי בערך. אפילו הסיבות העיקשות ביותר עשויות להשתנות, עם זאת. משום שמבנה הייצור כולו משתנה, והעלות היחסית של הייצור של דברים שונים משתנה באופן קבוע, מדור אחד למשנהו". (ספר 5, פרק 3)
הבחנה זו של מרשל בין טווחי זמן קצרים וארוכים הייתה בעלת חשיבות מכרעת להתפתחותה של האסכולה הנאו-קלאסית. גילוי הערך השולי היה התפתחות חשובה בתולדות הכלכלה, אך בה-במידה היה הגילוי גם חסם להמשך התפתחות החקר הכלכלי לאורך מסלול מדעי ומתמטי על פי המתווה הראשוני שהעניקו סמית וריקרדו לחקר הכלכלי.
הדגש של תורת התועלת השולית על הכרעות סובייקטיביות של היצרן והצרכן והתלות של ערך החליפין של מוצרים בהכרעות אלו גרם לקושי ניכר, גם משום שערער במידה רבה את תקפותם של הכללים שקבעו סמית וריקרדו לפעולה רציונלית המכוונת למקסום רווחים, וגם משום שמשתנים סובייקטיביים המשתנים באופן לא אחיד ולא צפוי אינם ניתנים לפישוט והאחדה לצורך הצבה בנוסחה מתמטית.
הפתרון של מרשל לבעיה היה במובנים רבים ביטול של המהפכה השולית. מרשל הפריד בין טווח קצר, שבו אכן מושלות הכרעות סובייקטיביות וערך שולי, וטווח ארוך שבו ניתן להתעלם מהן כמעט לחלוטין. הכרעות סובייקטיביות ושינויים בביקוש גורמים לתנודות במחירי השוק, כמו עליות וירידות יומיומיות בבורסה; אך בטווח הארוך הן פשוט מוצאות מן המשוואה. במישור אחר, ההפרדה ניתנת ליישום גם להבחנה בין המישור המיקרו-כלכלי, בו גורמים סובייקטיביים, פסיכולוגיים ואחרים; והמישור המקרו-כלכלי שבו לגורמים אלו מיוחסת חשיבות מועטה יחסית, וניתן לשוב לחישובים המבוססים באופן כמעט בלעדי על עלויות יצור. הסדר הכלכלי הישן הושב על כנו.
התורה הנאו-קלאסית
התאוריה הנאו-קלאסית, כפי שהתעצבה בדורות שאחרי מרשל, התגבשה סביב מספר עיקרים בסיסיים. השוק נתפש בתאוריה זו כמקום שבו ה"שחקנים" השונים מקיימים מגעים המבוססים על אות אחד ויחיד – מחירי מוצרים, כשמחירי מוצרים אלו הם תוצר של מנגנון הביקוש וההיצע הפועל בשוק.
השוק על פי התפישה הנאו-קלאסית הוא זירה שבה כל שחקן שואף למקסם את רווחיו באמצעות השגת מוצרים, והוא ימשיך לרכוש מוצרים עד לנקודה שבה עליו לוותר על דבר (לרוב, כסף) שערכו בעיניו רב יותר מזה שהוא יכול להשיג. לדוגמה, אדם ימשיך לרכוש כיכרות לחם עד לנקודה בה ערכה של כיכר לחם בעיניו יהיה פחות מסכום הכסף שיידרש להוציא לצורך רכישתה. בדומה לכך, פרטים יהיו מוכנים לעבוד עבור חברה המעוניינת להעסיקם באמצעות בחינת התועלת או הרווח שהם מסוגלים להשיג באמצעות העבודה, אל מול אובדן התועלת (אובדן פנאי) ואפשרויות תעסוקה אחרות.
מן העבר השני, יצרנים ינסו לייצר יחידות של מוצר כל עוד עלות ייצורם או העלות השולית מאוזנת על ידי ההכנסות המופקות מהמכירה. גם מטרתם היא למקסם את רווחיהם. חברות ישכרו מועסקים עד לנקודה שבה העלות של שכירת שירותיו של עובד נוסף לא תאוזן עוד על ידי תוספת תפוקה מצד אותו עובד.
התאוריה הנאו-קלאסית היא מטא-תאוריה – כלומר, היא קובעת ערכת כללים או תובנות המהוות הנחות יסוד נכונות-תמיד לבניית תאוריות כלכליות המתבססות עליה. ישנן כמה הנחות יסוד עליהן מתבססת כל תאוריה נאו-קלאסית:
אנשים יכולים להבחין בין מטרות רצויות להם למטרות לא רצויות להם.
אנשים פועלים כדי להשיג מטרות רצויות להם.
המטרה היחידה הרצויה לכל האנשים היא רווח כספי מרבי.
אנשים פועלים בשוק באופן עצמאי, על בסיס ידע מלא ורלוונטי.
ראו גם הנרי פיול.
ביקורת על התורה הנאו-קלאסית
לתאוריה הנאו-קלאסית קמו מבקרים רבים לאורך השנים.
ביקורת חריפה הוטחה בתאוריה מצד הפוסט-קיינסיאנים והנאו-קיינסיאנים. הכלכלנית הבריטית ג'ואן רובינסון ועמיתיה באוניברסיטת קיימברידג' התעמתו בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים עם פול סמואלסון ורוברט סולו, נציגי החשיבה הנאו-קלאסית בארצות–הברית. במה שכונה מאוחר יותר "מחלוקת ההון של קיימברידג'" התעמתו שני הצדדים בשאלה הנוגעת למדידה מצרפית, או האפשרות לה, של הון.
מאחרי הקלעים, עם זאת, נסב הוויכוח סביב הגישה הנאו-קלאסית שהדגישה בעיקר את המחירים ואת עלויות היצור כגורמים הקובעים העיקריים, לעומת התפישה של רובינסון שהדגישה את החשיבות של פערי הכוח שבין עובדים וקפיטליסטים כהסבר הטוב ביותר לחלוקת ההכנסות. ביקורת ברוח דומה, בווריאציות כאלו ואחרות, הוטחה בתאוריה גם מצד הנאו-מרקסיסטים ואנשי האסכולה המוסדית.
הוויכוח, אף כי היה סוער ונרגש, נסב למעשה לא סביב התנגדויות עקרוניות להגיונה הבסיסי של התאוריה, אלא על הסביבה שבתוכה פועלים השחקנים ומטרותיהם. על פי התורה הנאו-קיינסיאנית, המוסדית והמרקסיסטית, אנשים יכולים להבחין בין מטרות רצויות לבלתי-רצויות ולפעול כדי להשיג מטרות רצויות, אך בפועל נסיבות סביבתיות מונעות מהם להבחין מהן המטרות הרצויות או לפעול להשגתן ונוסף על כך, פעולתם בשוק אינה עצמאית ואינה מבוססת על ידע מלא ורלוונטי.
תורות אלו הדגישו כי במבנה הכוח, המעמד או התודעה הקיימים, אנשים אינם יכולים להגיע לתובנה הנכונה לגבי המטרות הרצויות להם, והם סובלים מ"תודעה כוזבת" באופן זה או אחר: הם סבורים כי המציאות היא דבר אחד, בשעה שבפועל היא דבר אחר לגמרי. מכאן נובע כי למעשה לא ניתן לדבר על פעולה וולונטרית ומונעת מרצון לספק צרכים מצד אנשים אלא מפעולה לא-וולונטרית וכפויה, המבוצעת במצב שבו ישנם 'כבלים תודעתיים' המונעים הבנה והכרה מלאה מצד השחקן הפועל בשוק.
תאוריות אלו גם טענו, בדרך כלל, כי כאשר יוסרו הכבלים התודעתיים, יתברר כי המטרות הרצויות לאנשים אינן השגת רווח כספי מרבי. בניגוד לתאוריה הנאו-קלאסית, הטוענת כי פעולה מכוונת רווח (כלומר, על בסיס עקרון הדוניסטי) של השחקנים בשוק תביא להגברת הרווחה הכללית (עקרון היד הנעלמה), טענו תאוריות אלו כי רווח כספי הוא מטרה פסולה מבחינה מוסרית ונוגדת את אופיו 'האמיתי' של האדם. אמנם זהו אכן העיקרון המדריך את פעולתם של בני אדם במצב העכשווי, אך צריך לעשות מאמץ כדי להתנער מנטל מוסרי זה. בהתאם, במקום שחרור המחסומים עליהם המליצה התאוריה הנאו-קלאסית, על פי התפישה שפעולה חופשית תוביל לתוצאות מיטביות, המליצו התאוריות הללו על כינון משטר שיסיר את המחסומים המעמדיים, הכוחניים והתודעתיים הגורמים לפעולה לא-וולונטרית וכפויה. מחסומים כאלו ניתן להסיר, המשיכה הטענה, רק באמצעות כינון משטר לא-וולונטרי שיכפה על בני האדם לגלות את אופיים האמיתי.
אם מסירים את המלצת המדיניות של תאוריות אלו, עם זאת, השוני בינן לבין התאוריה הנאו-קלאסית מתמזער, ולמעשה מתמצה בדרישה להחליף את המשתנים בנוסחה באופן כלשהו, תוך קבלה של העיקרון הבסיסי: צריכה להיות נוסחה, והנוסחה יכולה לעבוד.
ביקורת מכיוון אחר לגמרי הועלתה על ידי האסכולה האוסטרית. זו, נאמנה למסורת שכונן קרל מנגר, הסכימה כי אנשים יכולים להבחין בין מטרות רצויות להם ומטרות שאינן רצויות להם ופועלים באופן מכוון מטרה, אך המטרה הרצויה להם אינה רווח מרבי אלא סיפוק צרכים ורצונות, שבסיסם יכול להיות כספי, אך אינו בהכרח כזה. להבחנה זו הייתה חשיבות, שכן על פי התפישה האוסטרית לא ניתן להניח כי המטרה של כל פעולה בשוק היא רווח כספי ומכאן שלא ניתן לקבל את תמונת השוק כפי שהציגה אותה הכלכלה הנאו-קלאסית: כזירה סינתטית שבה פועלים שחקנים על פי מטרה מוכתבת מראש, אחידה ומדידה. על פי התפישה האוסטרית, ראייה כזו של פעולות השחקן בשוק שקולה להתעלמות מהממד הסובייקטיבי המשפיע על הביקוש וההיצע.
הסתייגות חשובה אפילו יותר של האוסטרים הייתה מהרעיון שאנשים פועלים בשוק באופן עצמאי ועל בסיס ידע מלא שכולו רלוונטי. לתפישת האוסטרים, זו אינה תמונה מציאותית של פעולה בשוק, כיוון שבפועל גם היצרנים וגם הצרכנים פועלים באופן תלוי ועל בסיס ידע חלקי שאינו בהכרח רלוונטי. התאוריה הנאו-קלאסית מכירה כמובן בכך שפעולה עצמאית וידע מלא ורלוונטי אינם מאפיינים בהכרח כל פעולה בשוק, אך לטענת האוסטרים מדובר בהכרה 'נומינלית'. כמו מרשל שהכיר בסובייקטיביות שבפעולה בשוק, אך למעשה התעלם ממנה לצורך בחינה מהותית וכוללת שלו, כך גם הנאו-קלאסיים מכירים בכך שהידע עשוי להיות חלקי או לא רלוונטי, אך ממשיכים להציב את השוק בתוך מבנים מתמטיים כאילו הכללים השגויים הם הפשטה המייצגת את השוק נאמנה.
הסתייגות שלישית של האוסטרים היא מן הטיעון הנלווה של התאוריה הנאו-קלאסית, כאילו השוק נמצא בתהליך מתמיד של אופטימיזציה המתמרכזת כלפי נקודת שיווי המשקל. תהליך כזה, לטענת האוסטרים, אינו הכרחי ולרוב אף אינו מתרחש. השוק אינו 'משתפר' עם הזמן ומגיע לקירוב רב יותר לנקודת שיווי המשקל. למעשה, ההתרחשות השוקית קרובה יותר באופיה לסדרה של הפרות של שיווי המשקל, בלי שלשחקנים תהיה שאיפת-על כלשהי לביצועים מיטביים או שלשוק עצמו תהיה מגמה כזו.
הסיבות לעלייתה של התאוריה הנאו-קלאסית
התאוריה הנאו-קלאסית עלתה למעמד של אורתודוקסיה בתחום הכלכלה כבר בתחילת המאה העשרים, והיא ממשיכה להיות התקן השגור והמקובל להגדרת כלכלה או מנגנונים כלכליים באופן כללי. לימודי הכלכלה בכל רחבי העולם מבוססים באופן בלעדי או כמעט בלעדי על תאוריה זו ועל וריאציות שלה, כשהווריאציות הפופולריות ביותר הן הקיינסיאנית והמוניטריסטית. כל התורות האחרות נדחקו לשוליים, אם הן מוזכרות כלל. כפי שטוען רוי ויינטראוב מאוניברסיטת דיוק: "מעמדן של תאוריות שאינן נאו-קלאסיות במחלקות לכלכלה באוניברסיטאות דוברות אנגלית דומה למעמדם של התומכים בטענה שהארץ שטוחה במחלקות לגאוגרפיה: עדיף להביע דעות כאלו רק אחרי קבלת הקביעות, אם בכלל".
הסיבה לדומיננטיות של התאוריה קשורה ככל הנראה ל"מדעיזציה" או "מתמטיזציה" של הכלכלה במהלך המאה העשרים. כלכלנים כמו ג'בונס, ואלרה, מרשל ומאוחר יותר אירווינג פישר חתרו להשיג לגיטימציה עבור הכלכלה כתחום חקר באמצעות הפיכתה ל'מדעית' יותר ואם אפשר, כמו שטען מילטון פרידמן בנאום קבלת פרס נובל שלו, למדע "כמו פיזיקה".
בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, שררה התפישה כי האנושות קרובה למצב בו תחזיק בידע מספיק כדי להסביר את מסתרי הכלכלה ואף לשלוט בה. ניהול מדעי, תכנון מדעי, וסוציאליזם מדעי היו מילים שנבעו בקלות מעטם של מלומדים וחוקרים, ובמקרים מסוימים אף שימשו בסיס למדיניות מתוכננת להנדסת החברה. הכלכלנים אימצו את התאוריה שנראתה להם המקורבת ביותר לפיזיקה המכנית: כזו העוסקת במשתנים ברורים ועקביים, נשלטים וניתנים למניפולציה.
הכלכלן רוג'ר בקהאוס תיאר כיצד בתוך תקופה לא ארוכה, בערך מאמצע שנות השלושים ועד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים, נדחקו כלכלנים שלא נקטו בגישה מתמטית או 'מדעית' אל מחוץ לזירת הלגיטימיות בתחום הכלכלי. הוגים כמו פרידריך האייק או לודוויג פון מיזס, שעמדו בלב הדיון הכלכלי והיו ממוביליו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, הפכו בתחילת שנות החמישים ל"עופות מוזרים" שאין להתייחס אליהם כלל. במקביל, גאה השימוש במונחים מדעיים וכמו-מדעיים: בקהאוס מנה את מספר האזכורים למילה "דגם" (במשמעות, דגם מתמטי) בכתבי-עת כלכליים מובילים והראה כיצד מספר האזכורים זינק מכמעט אפס בסוף שנות השלושים, למאות אזכורים עשרים שנה אחרי כן.
האצטלה המדעית או הכמו-מדעית לא הייתה כמובן נחלת הכלכלה הנאו-קלאסית בלבד. למעשה, במובן זה היא זרמה במקביל ולעיתים בעקבות אסכולות אחרות במדעי החברה, כמו הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה ותחומי חקר אחרים, הכלכלה ובראשה הנאו-קלאסיקה, ביקשה להפוך לזרם מדעי לגיטימי, המשתמש בכלים מדעיים.
ראו גם
שוק העבודה בכלכלה נאו-קלאסית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תאוריות כלכליות
קטגוריה:קפיטליזם
| 2024-02-13T00:25:53
|
כלכלה ניאו-קלאסית
|
הפניה כלכלה נאו-קלאסית
| 2009-10-07T05:10:36
|
כלכלה ניאו קלאסית
|
הפניה כלכלה נאו-קלאסית
| 2009-10-07T05:10:53
|
כלכלה ניאו קלאסית ליברלית
|
הפניה כלכלה נאו-קלאסית
| 2009-10-07T05:11:09
|
פורטוגל
|
פורטוגל (נקראת רשמית: הרפובליקה הפורטוגלית; בפורטוגזית: República Portuguesa) היא מדינה בדרום-מערב אירופה, הגובלת בספרד, ושוכנת בחלקו המערבי של חצי האי האיברי. תחת ריבונותה מספר איים באוקיינוס האטלנטי (חבלי פורטוגל האוטונומיים), בהם האיים האזוריים ואיי מדיירה. בני פורטוגל מכונים פורטוגזים, כשם שפתם – פורטוגזית.
בעברה הייתה פורטוגל מעצמה קולוניאלית ימית (ראו האימפריה הפורטוגלית), חלוצת עידן התגליות האירופי, ושלטה בחלקים גדולים באפריקה ובדרום אמריקה וכן בנתיבי המסחר בין אירופה למזרח הרחוק ולהודו. פורטוגזית, השפה המדוברת בפורטוגל, מדוברת גם במושבותיה לשעבר, כגון ברזיל שבאמריקה הדרומית, אנגולה ומוזמביק שבאפריקה, ומקאו שבמזרח אסיה.
מקור השם
השם פורטוגל נגזר מהשם הלטיני-רומאי "פורטוס-קאלה" (Portus Cale). "קאלה" היה שמו של יישוב פרימיטיבי, מקום בו העיר וילה נובה דה גאיה נמצאת כיום, השוכן בשפך נהר דורו, שנשפך לאוקיינוס האטלנטי בצפון פורטוגל. במהלך המלחמה הפונית השנייה (בסוף המאה השלישית לפנה"ס), פלשו הרומאים לחצי האי האיברי, כדי להתעמת עם צבא קרתגו, וכבשו את אזור קאלה (נמל שהוקם על ידי יורדי ים יווניים, באתר בו נמצאת העיר אופורטו המודרנית). מעתה, כינו הרומאים את היישוב בשם "פורטוס-קאלה" (Portus – "נמל", בלטינית). במהלך ימי הביניים החלו הוויזיגותים לכנות את הסביבה של קאלה בשם פורטוקלה. בין המאה השביעית למאה השמינית נגזר שם חדש – פורטוגלה. המינוח שימש להתייחסות לאזור התחום בין הנהר דורו לנהר מיניו, שהפך לגבול בין פורטוגל לספרד.
יש הגורסים כי המילה "קאלה" נגזרת מהמילה היוונית קאלס שפירושה "יפה", בהתייחס ליופיו של עמק הדורו, שבו החליטו היוונים להקים מושבות בעבר הרחוק. בעקבות היוונים באו הפיניקים, ואלה ביטאו את המילה כקאלה, וכך גם, מאוחר יותר, הרומאים. אחרים גורסים כי קאלה נגזרת משפתם של העמים הגלאיקים, ששכנו גם כן באזור.
פירוש המילה פורטו (Portu) – נמל. שמה של העיר המודרנית אופורטו (Oporto), שנמצאת באותו האזור, לחופי האוקיינוס האטלנטי, נגזר ממילה זו.
היסטוריה
בימי הביניים
בשנת 1249 כבש המלך אפונסו השלישי את פארו בדרום, ובכך הייתה פורטוגל לממלכה הנוצרית הראשונה בחצי האי האיברי אשר נשלם בה תהליך הרקונקיסטה, גבולות פורטוגל של המאה ה-13 נותרו עד ימינו.
המאה ה-15 עד המאה ה-19
במהלך עידן התגליות, בין המאה ה-15 למאה ה-16, הרחיבה פורטוגל את אחיזתה מעבר לים, וכפועל יוצא הפכה לאימפריה עולמית רחבת ידיים. היא הפכה למעצמה בעקבות יורדי ים שיצאו בשליחותה ואשר גילו את הנתיב הימי בין אירופה להודו. ב-1494 הסדיר חוזה טורדסיאס את חלוקת העולם החדש בינה ובין ספרד.
רעידת האדמה והצונאמי של 1755, אשר הרגו יותר משליש מאוכלוסייתה של הבירה ליסבון והחריבו את רובה של העיר העתיקה, היו בעלי השפעה על הפוליטיקה הפנימית.
ב-1808 נכבשה פורטוגל על ידי צרפת במסגרת המלחמות הנפוליוניות. בית המלוכה הפורטוגלי ברח לברזיל. זמן קצר לאחר מכן, הכריזה ברזיל על עצמאותה תחת שלטונו של פדרו הראשון, יורש העצר הפורטוגלי, שהכתיר עצמו כקיסר ברזיל.
המאה ה-19 אופיינה בליברליזם. המחלוקת בין קיסר ברזיל פדרו הראשון הליברל לבין אחיו מלך פורטוגל מיגל השמרן שהדיח את מריה הראשונה, בתו של קיסר ברזיל מכס המלוכה של פורטוגל, הובילה למלחמת אזרחים בין השנים 1832–1834 ולחוקה חדשה ב-1836.
בפוליטיקה ובחברה בפורטוגל של המאה ה-19 שרר חוסר יציבות.
המאה ה-20
ב-1910 הוכרזה פורטוגל כרפובליקה, והמלך יצא לגלות בממלכה המאוחדת.
בשנים 1932 עד 1968 התקיימה בפורטוגל דיקטטורה תחת אנטוניו דה אוליביירה סלזאר. במהלך מלחמת העולם השנייה הוביל סלזאר את פורטוגל בדרך האמצע בין בעלות הברית ומדינות הציר. ברית הנייטרליות האיברית נחתמה בין שני העריצים, הספרדי פרנקו והפורטוגלי סלזאר, בשנת 1939. סלזאר סיפק עזרה לבעלות הברית והרשה להן להשתמש באיים האזוריים כבסיס. הוא הניח כי אם יצטרף למלחמה לצד גרמניה, יוביל המאבק עם בריטניה לאובדן המושבות הפורטוגליות באפריקה ובאסיה.
ב-1945 שלטה פורטוגל באיים האזוריים, במדיירה, באיי כף ורדה, בסאו טומה ופרינסיפה, באנגולה, בגינאה ביסאו, בקבינדה, במוזמביק, ובמושבות גואה, דאמאן ודיו שבהודו, מקאו שבסין, ומזרח טימור שבדרום-מזרח אסיה. סלזאר לא ראה צורך להרחיב את המושבות, אך ראה צורך להבטיח את המשך השליטה בהן. המושבות היו הבסיס לגאוותה הלאומית של פורטוגל, שראתה עצמה ככוח הקולוניאלי השלישי בחשיבותו בעולם. גם לאחר שהחל תהליך הדה קולוניזציה באסיה ובאפריקה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, סירבה פורטוגל בכל תוקף להעניק עצמאות למושבותיה. סלזאר התעלם מגינוי מדיניותו באו"ם ודיכא את התנועות הלאומיות במושבות בשפיכות דמים רבה, שהגיעה לשיאה במרד באנגולה ב-1961 שבו נהרגו כ-50,000 אנגולים וכ-2,000 חיילים פורטוגליים.
פורטוגל הצטרפה לברית נאט"ו בשנת 1949, והדגישה את מעמדה כבסיס נגד הקומוניזם, אך נותרה מדינה מסתגרת וחשדנית, שלא אפשרה השפעה חיצונית. ב-14 בדצמבר 1955 הצטרפה פורטוגל לאו"ם. ב-1968 לקה סלזאר במוחו, דבר שהכריח את הנשיא אמריקו טומאש לפטר אותו מתפקידו. ממשיכו בתפקיד היה מרסלו קייטנו, שהמשיך בקו של דיקטטורה שמרנית שבו נקט סלזאר.
ממוזער|350px|מפת האימפריה הפורטוגלית במאה ה-16
1974 והלאה
בשנת 1974 הובילו קציני צבא צעירים שקצו בשלטון הארכישמרני, במלחמות הקולוניאליות, ובסגירותה של פורטוגל לעולם, מהפכה ללא שפיכות דמים שכונתה מהפכת הציפורנים (שכן החיילים שביצעו את המהפכה הכניסו פרחי ציפורן לקני רוביהם על מנת להדגיש כי מדובר במהפכה שקטה). המהפכה הובילה להדחתו של קייטנו ולרפורמות דמוקרטיות נרחבות, שהביאו את הדיקטטורה הסלזארית לסיומה, והובילו לשחרור המושבות אנגולה ומוזמביק.
בבחירות הדמוקרטיות שנערכו באפריל 1976 זכתה המפלגה הסוציאליסטית במספר מושבים מספיק בפרלמנט על מנת להקים ממשלת מיעוט בראשותו של מריו סוארש. לממשלה זו התנגדו הקומוניסטים משמאל והשמרנים מימין, וסוארש נאלץ להתפטר מתפקידו בשנת 1978. האווירה השמאלית שהביאה עמה המהפכה התפוגגה, וממשלות השמאל פינו את מקומן לסדרת ממשלות שמרניות עד 1983, עת שוב זכה סוארש בבחירות, ושוב כיהן כראש ממשלה עד 1985. הישגו העיקרי בתקופה זו היה כניסת פורטוגל לאיחוד האירופי ב-1986. ב-1999 העבירה פורטוגל לסין את מקאו, השריד האחרון לאימפריה הפורטוגלית.
פוליטיקה
פורטוגל היא רפובליקה דמוקרטית, המתנהלת על פי חוקת 1976. ליסבון היא בירתה. כמו מרבית מדינות אירופה, לפורטוגל אין דת רשמית. הנשיא נבחר אחת לחמש שנים, ותפקידו הוא בעיקר סמלי ולא ביצועי. הנשיא הנוכחי הוא מרסלו רבלו דה סוזה. למדינה פרלמנט יחיד (אוניקמרלי) המונה 230 חברים, הנבחרים אחת ל-4 שנים. בפרלמנט הפורטוגלי שתי מפלגות עיקריות, המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (שלמרות שמה היא מפלגת ימין-מרכז). ראש הממשלה הנוכחי הוא לואיש מונטנגרו מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
כלכלה
פורטוגל היא אחת המדינות הפחות עשירות במערב אירופה. בין ענפי הכלכלה בה בולטת החקלאות, בין השאר בגידול ירקות, פירות (בעיקר גפנים ליין ולצימוקים), זיתים ואלוני שעם, וכן דיג. ענפי התעשייה העיקריים הם עיבוד תוצרת חקלאית, יצור סרדינים, צימוקים, יין ושמן זית. משנות ה-60 חלה התפתחות ניכרת גם בענפי תעשייה שאינם מבוססים על חקלאות.
אוצרות הטבע של פורטוגל הם: פחם, ברזל, נחושת, טונגסטן ובדיל ששימשו יסוד להקמת תעשייה כבדה. בערים פורטו ובראירו פותחה תעשיית ברזל ופלדה. כן הוקמו בתי-זקוק לנפט ותעשייה פטרו-כימית. ענף כלכלי חשוב בפורטוגל הוא הצי הסוחר.
בשנת 1986 הצטרפה פורטוגל לאיחוד האירופי והחל משנת 1999 אימצה את מטבע האירו.
במשבר החוב האירופי בשנת 2009 נמנתה פורטוגל על מדינות PIIGS שנקלעו לחובות חיצוניים גבוהים ונקלעו לקשיים להחזרת חובותיהן, ובשנת 2013 עמד שיעור האבטלה בקרב הצעירים על כ-40%.
גאוגרפיה ואקלים
פורטוגל שוכנת בחצי האי האיברי ממערב לספרד, ותחומה מדרום וממערב על ידי האוקיינוס האטלנטי. ממערב ומדרום-מערב לה, במרחק רב, שוכנים האיים האזוריים ומדיירה, שהם חלק מהמדינה (חבלי פורטוגל האוטונומיים). אורכה מצפון לדרום 560 ק"מ, ורוחבה ממזרח למערב 220 ק"מ. רכס ההרים הגבוה ביותר בה הוא סרה דה אשטרלה , וההר הגבוה בו הוא הר טור (1,993 מטר) . שנת 1945 הייתה השנה הקרה ביותר בתולדות פורטוגל מאז החלו המדידות, ובעיר הבירה ליסבון אף ירד שלג.
האקלים בפורטוגל, לפי שיטת קפן, הוא אקלים ים-תיכוני ומשתנה במידה ניכרת מאזור אחד למשנהו ומושפע מקו הרוחב והקרבה לים.
באזור פנים הארץ, קרוב יותר לספרד, החורפים קרים יותר, אם כי הטמפרטורות עדיין מתונות בהשוואה לשאר אירופה.
הקיץ חם ויבש, במיוחד באזורים הפנימיים והטמפרטורות מעט נמוכות באזורי החוף, בגלל השפעת הים.
הטמפרטורות השנתיות הממוצעות נעות בין 8–12 מעלות צלזיוס. בחלק הפנימי, ההררי של הצפון, הטמפרטורות תלויות יותר בגובה מאשר בקו הרוחב, יגיעו הטמפרטורות השנתיות הממוצעות עד כ־20 מעלות צלזיוס.
חלוקה מנהלית של פורטוגל
דמוגרפיה
ממוזער|250px|אנשים ברחוב בפורטוגל.
האוכלוסייה בפורטוגל, אשר מונה כ-10.2 מיליון תושבים (2018), נחשבת אחידה למדי מבחינה אתנית, דתית ולשונית. העם הפורטוגלי נוצר מתערובת של עמים איברים (בפרט לוסיטנים) וקלטים, עם השפעות מסוימות של הרומאים, הגרמאנים, המורים, האנוסים וכן קבוצות נוספות. קיימים הבדלים תרבותיים מסוימים בין תושבי הערים הגדולות ובין העיירות והאזורים החקלאיים, אך ההבדלים בין אזורים שונים במדינה קטנים ביחס למדינות אירופיות אחרות.
פרט לתושבים שמוצאם פורטוגלי, ישנה בפורטוגל אוכלוסיית מהגרים, המונה נכון ל-2017 כ-4 אחוז מכלל האוכלוסייה. ארצות המוצא עיקריות של מהגרים אלו הן המושבות הפורטוגליות לשעבר באסיה ובאפריקה, (בעיקר כף ורדה וגינאה ביסאו), ארצות מזרח אירופה, ברזיל, ובמידה פחותה סין, בריטניה (בעיקר פנסיונרים) וספרד. נוסף למהגרים, קיים גם מיעוט קטן של צוענים, המונה כ-40,000 נפש.
הדת השלטת היא נצרות קתולית, אליה השתייכו ב-2011 כ-81 אחוזים מן האוכלוסייה. 6.8% מגדירים עצמם חסרי דת.
השפה הפורטוגלית מדוברת בכל המדינה, מלבד מספר כפרים באזור מירנדה דו דורו שבצפון מזרח המדינה, הדוברים מירנדזית.
יהדות פורטוגל
הידיעות הראשונות על ישיבת יהודים בפורטוגל הן מהמאה ה-12 וכבר אז היו קיימים רבעים יהודיים בליסבון, בז'ה וסנטרן. ב-1492, בעת גירוש היהודים מספרד, כ-150,000 יהודים מספרד הורשו להתיישב בפורטוגל לאחר ששילמו כופר גדול לשלטון.
בלחצם של מלכי ספרד, פרננדו ואיזבלה, ושל שרים בממלכתו הוציא לבסוף המלך מנואל צו גירוש בדצמבר 1496, אך באמצעות שורה של פעולות הפך את הקערה על פיה, אסר על יהודי פורטוגל לצאת מהמדינה, וכן לעבור הטבלה קולקטיבית בניגוד גמור לרצונם בכיכרות העיר ליסבון – הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות (1497).
יהודים אנוסים רבים (מראנוס\קריפטוס), היו בתפקידים בכירים בחצר המלוכה כשרי אוצר, יועצים כלכלים ומשפטיים, וכן היוו גרעין וציר מרכזי בגילוי העולם החדש (יבשת אמריקה וגילוי ברזיל), מערב אפריקה, הודו (גואה וקוצ'ין) והמזרח הרחוק (גואה, פיליפינים, איי התבלינים). יהודים רבים היו מדענים, רופאים, מתמטיקאים, אסטרונומים, סוחרים, כלכלנים, סופרים ונווטים ימיים.
בשנת 1521 החלה לפעול בפורטוגל האינקוויזיציה הפורטוגזית והועלו באש ראשוני "הנוצרים החדשים". באופן פורמלי לא נותרו יהודים בפורטוגל, אולם רבים מהיהודים חיו כאנוסים ושמרו בסתר על זהותם היהודית. רבים מהאנוסים בפורטוגל היגרו למרוקו, תוניסיה, לוב, סלוניקי, עיראק, אמסטרדם, אנגליה, ברזיל והאימפריה העות'מאנית, וחזרו בגלוי ליהדותם.
קהילות של יהודים ספרדים-פורטוגליים התפתחו בעקבות האינקוויזיציה, בברזיל (רסיפה, בלם), באיים הקאריביים (ג'מייקה, פורט רויאל), ניו אמסטרדאם (לימים ניו יורק), אמסטרדאם (היו הברוקרים המרכזיים בחברת הודו המזרחית ההולנדית), מדינות צפון אפריקה, איטליה (ליבורנו) מדינות הבלקן, המבורג, לונדון וארץ ישראל העות'ומנית (ירושלים, צפת, חברון וטבריה).
בין השנים 1996–2006 כיהן בפורטוגל נשיא ממוצא יהודי – ז'ורז'ה סמפאיו. נכון לעשור הראשון של המאה ה-21 יש בפורטוגל כ-3,500 יהודים, רובם חיים בליסבון ופורטו.
חינוך ותרבות
פורטוגל היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
ראו גם
יחסי ישראל–פורטוגל
קישורים חיצוניים
פורטל ממשלת פורטוגל - הפורטל המרכזי של הממשלה
נשיא הרפובליקה - אתר נשיא המדינה
אספת הרפובליקה - אתר הפרלמנט
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות המוקפות במדינה אחרת
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פורטוגזית
קטגוריה:חצי האי האיברי
קטגוריה:מדינות החברות בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
| 2024-09-20T12:41:51
|
עמנואל קאנט
|
200px|שמאל|ממוזער|פרוטומה של עמנואל קאנט מאת עמנואל ברדו במוזיאון בודה
עמנואל קאנט (בגרמנית: Immanuel Kant; 22 באפריל 1724 – 12 בפברואר 1804) היה פילוסוף גרמני, מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ומהוגי הדעות החשובים בכל הזמנים. משפט מפורסם שלו הוא: "העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך".
קאנט טען שהתודעה האנושית יוצרת את מבנה החוויה האנושית; שהתבונה היא מקור המוסר; שהחוויה האסתטית היא נטולת אינטרס; שהזמן והחלל הם צורות הסתכלות אנושיות ושאין אפשרות לדעת אם הם קיימים "כשלעצמם"; ושהעולם "כפי שהוא לעצמו" אינו כפוף למושגים הקטגוריים האנושיים.
קאנט נתפס כמי שחולל "מהפכה הקופרניקאית" בפילוסופיה, בדומה למהפכה המדעית שחולל קופרניקוס. להגות הפילוסופית של קאנט הייתה השפעה עצומה, הנמשכת עד היום, במיוחד בתחומי המטאפיזיקה, האפיסטמולוגיה, האתיקה, התאוריה הפוליטית והאסתטיקה.
ביוגרפיה
עמנואל קאנט נולד בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום קלינינגרד שברוסיה) למשפחה נוצרית-לותרנית, רביעי למשפחה בת 11 ילדים. אביו היה מתקין אוכפים במקצועו.
בשנת 1740 החל ללמוד תאולוגיה באוניברסיטה של קניגסברג, אך עד מהרה נמשך לפיזיקה ולמתמטיקה ואף כתב ספר שנועד ליישב את המחלוקת בין ניוטון – שראה בחוק שימור התנע (momentum) את חוק השימור היסודי – לבין לייבניץ – שטען כי סכום מכפלות המסה בריבוע המהירות עבור כל הגופים במערכת נתונה הוא גודל שחל עליו חוק שימור (אנרגיה קינטית). הוא ניסה לשלב את הראיה המקיפה של הפילוסופיה עם הרציונליות החמורה של המדעים המדויקים.
אביו נפטר בשנת 1746. בשנת 1748 סיים קאנט את לימודיו באוניברסיטה של קניגסברג, ובמשך שנים אחדות שימש כמורה פרטי אצל משפחות אצולה.
בשנת 1749 התפרסם ספרו הראשון "מחשבות על ההערכה האמיתית של הכוחות החיים" (בגרמנית: Gedanken von der wahren Schätzung der lebendigen Kräfte).
בשנת 1755 קיבל את הדרגה האקדמית "Magister" מהאוניברסיטה של קניגסברג, וכאקדמאים מתחילים רבים שימש באוניברסיטה זו כמרצה ללא שכר המקבל תשלום ישירות מהתלמידים שנכחו בהרצאותיו.
בשנת 1770 התמנה לראש הקתדרה ללוגיקה ולפיזיקה, ולאחר מכן שימש גם כרקטור האוניברסיטה.
במכתב משנת 1772 לתלמידו וחברו מרקוס הרץ, שנחשב היום לתעודה ההיסטורית החשובה ביותר להתחקות אחר היווצרות שיטתו הפילוסופית, הביע קאנט תקווה שיסיים את ספרו הבא במשך שלושה חודשים. בסופו של דבר הסתיימה כתיבת הספר רק לאחר תשע שנים (ב-1781). ספר זה, "ביקורת התבונה הטהורה", הנחשב לספר היסוד בשיטתו של קאנט, הוא קשה ביותר להבנה הן בשל התורה החדשה המוצעת בו, הן בשל הכתיבה המורכבת, והן בשל ניסיונו של קאנט להציג את כל השקפת עולמו בספר אחד. אותה השקפת עולם הוצגה גם בספריו האחרים.
בשנותיו האחרונות התעמת קאנט לא אחת עם השלטונות, שניסו למנוע ממנו לפרסם את דעותיו בענייני דת, משום שראו בהן זלזול ופגיעה בכתבי הקודש. בתחילה נכנע קאנט לדרישה זו, אך לאחר זמן מה שב לעסוק בנושא ביתר שאת, בעיקר בספרו הפולמוסי "ריב הפקולטות" שפורסם ב-1798.
קאנט אפשר למספר צעירים יהודים להשתתף בסמינרים הפילוסופיים שלו בקניגסברג, כסטודנטים שלא מן המניין, אף שהאוניברסיטאות בגרמניה לא קיבלו באותה עת תלמידים יהודים כסטודנטים.
בשנת 1796 פרש קאנט מן ההוראה. הוא נפטר ב-12 בפברואר 1804. את ספרו האחרון לא הספיק לסיים. מילותיו האחרונות היו "טוב הדבר". הוא הובא לקבורה ב-28 בפברואר.
קברו לא ניזוק כמעט במהלך מלחמת העולם השנייה אף על פי שכוחות ברית המועצות הרסו את רוב העיר.
קיימות ראיות לכך שהאגדה האורבנית לפיה קאנט מעולם לא עזב את סביבת עיר הולדתו אינה נכונה, אם כי אפשר שעשה כן פעמים ספורות בלבד.
על אורח חייו ואופיו של קאנט כתב היינריך היינה בחיבורו דת ופילוסופיה באשכנז:
בניגוד לדבריו של היינה, תלמידיו של קאנט באוניברסיטה סיפרו על דמות רעננה, והעידו על מידת ההומור שניחן בה בעת שנשא בפניהם את הרצאותיו. קאנט הרצה אף על נושאים שונים שאינם בתחום התמחותו. הרצאות אלו משכו קהל שומעים רב שנהנה מסיפורים על ארצות אקזוטיות ומקומות רחוקים. קאנט עצמו היה ידוע בקומתו הנמוכה ובראשו גדול המידות. לקאנט היו מספר מנהגים מיוחדים, דוגמת קשירת גרביו אל חגורת מכנסיו. בנוסף, הוא נהג לפנות מפעם לפעם לתחנת המשטרה המקומית על מנת לברר אם פרצה מגפה באזור, מחשש לבריאותו.
הגותו הפילוסופית
בספרו "ביקורת התבונה הטהורה" טוען קאנט:
לטענתו, אלו הן שלוש השאלות הבסיסיות שאותן מנסה התבונה האנושית לפתור.
השאלה הראשונה היא מתחום תורת ההכרה ותכליתה היא לגלות את גבולו הלגיטימי של הידע האנושי. קאנט עוסק בשאלה זו בספרו "ביקורת התבונה הטהורה", ומבחין הבחנה יסודית בין עולם התופעות (phenomenon) – שהכרתנו פועלת בתחומו בלבד – ובין הדבר כשלעצמו או הנואומנון (noumenon) שאליו יש לשכל האנושי גישה להכל. הכרתנו, כלומר הידע שברשותנו והידע שבאפשרותנו להשיג, מאורגנת על ידי עקרונות אפריוריים שהם בסיס תפישת השכל האנושי. עקרונות אלה הם שתי צורות ההסתכלות: חלל וזמן, ו-12 הקטגוריות (הנחלקות לארבע קבוצות שהן: כמות, איכות, יחס, אופן).
השאלה השנייה שייכת לתחום הפילוסופיה של המוסר, וכדי לענות עליה מחפש קאנט ציווי מוסרי המורה כיצד ראוי שאדם ינהג. בשאלה הזו דן קאנט בספריו "הנחות יסוד למטפיזיקה של המידות" ובביקורת השנייה: "ביקורת התבונה המעשית", אף שאת תחילת הדיון ניתן כבר לראות ב"ביקורת התבונה הטהורה".
ספרו "ביקורת כוח השיפוט" מתווך בין הביקורות, ומציע שאנו רשאים לקוות באופן רציונלי לאחדות הרמונית של התחומים התאורטיים והמעשיים שטופלו בשתי הביקורות הראשונות, על בסיס חוויית היופי והרגש הטבעיים שלנו (בשיפוט "אסתטי"), ועל דרך התייחסות לעולם הטבע לפי תכליתו (בשיפוט "טלאולוגי"). בספרו "הדת בגבולות התבונה בלבד" קאנט משלים את תשובתו לשאלה השלישית.
אפיסטמולוגיה
משפטים מרכיבים-אפריורי
קאנט בחן את המשפטים שאותם אנשים רגילים לומר או לחשוב, וסיווג אותם לפי שתי חלוקות אלה:
משפטים מנתחים ומשפטים מרכיבים.
משפטים אפריוריים ומשפטים אפוסטריוריים.
כל המשפטים בנויים מהצורה: "X הוא Y", כאשר X הוא הנושא של המשפט, או המושג שעליו מדברים ו-Y הוא הנשוא של המשפט, כלומר מה שיש לנו לומר על X.
משפט מנתח (אנליטי) הוא משפט שאומר על המושג דבר שכלול בו ממילא מעצם הגדרתו. לדוגמה: "כלב הוא בעל-חיים". תפקידם של המשפטים המנתחים הוא להדגיש דברים שעד כה לא שמנו לב אליהם. למשפט מנתח ניתן לקרוא גם משפט מסביר.
משפט מרכיב (סינתטי) הוא משפט שאומר על המושג דבר שלא היה כלול בו מעצם הגדרתו. לדוגמה: "הבית הוא ירוק" – המרכיבים הכלולים במושג "בית" אינם כוללים בתוכם את המושא "צבע ירוק", ומשפט זה הוא שיצר את ההרכבה בין המושג בית ותכונת הצבע הירוק. למשפט מרכיב ניתן לקרוא גם משפט מרחיב.
משפט אפוסטריורי הוא משפט הנובע מתוך ניסיון החושים, ואילו משפט אפריורי אינו נובע מניסיון החושים.
כל המשפטים המנתחים הם אפריוריים, שהרי משפטים אלו הם הכרחיים מתוך הגדרת המושג שעליו הם מדברים, ואין צורך בניסיון החושים כדי לאמת או לשלול אותם.
קאנט התעניין בעיקר במשפטים המרכיבים, מפני שהם אומרים על המושג דברים חדשים שלא ידענו אותם קודם. כאשר אנו מנסחים עובדות שנחשפנו אליהן באמצעות ניסיון החושים, אנו יוצרים משפטים מרכיבים. אך הטענה המרכזית של קאנט היא, שלפעמים אנו יוצרים משפטים מרכיבים מבלי להיעזר בניסיון החושים, כלומר אנו יוצרים משפטים מרכיבים-אפריורי.
ניתן להדגים משפטים כאלו באקסיומות של הגאומטריה. נתבונן במשפטים: "הקו הישר העובר בין שתי נקודות הוא הקו הקצר ביותר המחבר ביניהן"; "לחלל ישנם שלושה ממדים". משפטים אלו מרחיבים את הנושא מעבר לתחום הגדרתו, ולמרות זאת אנו אומרים אותם מתוך ודאות מוחלטת ומבלי לערוך ניסיונות מקדימים. קאנט טען שמשפטים מרכיבים אפריורי קיימים גם בתחומים נוספים. לדוגמה, המשפט "לכל מאורע יש סיבה", שהוא הבסיס לכל תאוריה פיזיקלית (לפחות בפיזיקה הקלאסית – זאת שהייתה ידועה לקאנט), גם הוא לדעת קאנט משפט מרכיב אפריורי.
קיומם של משפטים מרכיבים-אפריורי מהווה הוכחה לכך שההכרה שלנו אינה מורכבת רק ממה שמתגלה לנו באמצעות החושים. כי כיצד אנו יכולים להצהיר על משפטים מרכיבים מבלי לערוך ניסוי מקדים? ועוד יותר מכך – מניין לנו וודאותם המוחלטת של משפטים אלו? המסקנה של קאנט היא שלהכרה האנושית יש תבניות מולדות שרק דרכן היא יכולה להכיר את העולם שמחוצה לה.
המהפכה הקופרניקאית
עמדתו המהפכנית של קאנט הציבה את מבנה המחשבה האנושי כגורם מרכזי בידע על העולם. גם הרציונליסטים וגם האמפיריציסטים, טען קאנט, טעו כשדנו במבנה הידיעה. לדקארט, ששאף להוכיח את קיומם של העצמים מחוץ לו על בסיס העובדה שהוא קיים ושישנו אלוהים מחוץ לו אשר אינו מרמה אותו, אומר קאנט שהידע על עצמים שמחוץ ל'אני' אינו יכול להתבסס על דבר חיצוני. עצם הטענה שישנו 'אני' כוללת בתוכה את הטענה שישנם עצמים שהאני נפרד מהם, ואפשר לומר שהיא שקולה לה לוגית. במילים אחרות, קאנט טוען שדקארט הוכיח באופן לוגי את מה שהניח מראש. מסקנתו של קאנט לגבי הרציונליסטים היא, שהם הצליחו לדון במבנה האידאות כפי שהן קיימות בתבונתנו לבדה, אך לא לדון באמיתות המטאפיזיות של העולם, שתבונתנו היא חלק ממנו. על מנת לעשות זאת, טוען קאנט, יש להבין יותר טוב את היחס בין התבונה לבין העולם.
קאנט הציג תשובה דומה גם לאמפריציסטים. הוא טען שכשדנים בניסיון כבסיס הידע האנושי, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאותו ידע מעוצב באופן התואם את תבונת המתבונן. חקירת העולם בחוץ, אומר קאנט, היא גם חקירה של התבונה עצמה. הרצון ללמוד מניסיון תלוי, מעצם מהותו, בהנחה כי אנו נתקלים באובייקטים ברורים, בעלי זהות ובעלי התנהגות הניתנת לניבוי. הנחה זו, כפי שמראה יום כאשר הוא מדבר על בעיית האינדוקציה, מתבססת על מספר מוגבל של מקרים והיא אינה בסיס ודאי לידיעה.
קאנט בעצמו השווה – במבוא למהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה – בין עמדתו המהפכנית לבין המהפכה הקופרניקאית. בתקופה שלפני קופרניקוס מרבית בני האדם חשבו שהשמש ושאר הכוכבים נעים סביב כדור הארץ. הטענה המהפכנית של קופרניקוס הייתה שמרכז היקום אינו כדור הארץ אלא השמש, וכדור הארץ מסתובב סביב צירו וסביב השמש. המהפך של קאנט דומה: עד אליו נטו הכול לחשוב שההכרה מכוננת את מושגיה לפי המושאים החיצוניים. קאנט הפך את ההנחה הזאת, וטען שהמושאים החיצוניים נתפסים רק באמצעות מבני ההכרה ועקרונות התבונה, שאינם נובעים מן הניסיון. בכך הוא ממשיך את הרציונליסטים, הטוענים כי הכרה ודאית חייבת להיות קודמת לניסיון, היינו, אפריורית. אולם הכרה אינה יכולה לנבוע מאידיאות 'טבועות מלידה' בלבד, משום שהן אנליטיות (טאוטולוגיות) ואינן מספקות הכרות מרחיבות (סינתטיות). כמו האמפירציסטים, הוא טוען שמרבית ידיעתנו מקורה בניסיון, אך הוא מסייג בכך שעצם השימוש בניסיון מותנה במבנה הידיעה שלנו ובדרך בה אנו מסוגלים לתפוס דברים. ניתן להמשיל את מבנה הידיעה על פי קאנט למשקפיים בצבע מסוים, אשר לא ניתן להורידם. מצד אחד הידע מגיע מחוץ לנו, באמצעות הקלט של החושים. אך מצד שני הוא 'צבוע' ולא ניתן לתאר את העולם אלא בהתאם לגבולות הצבע של משקפינו.
לדעת קאנט ישנן צורות תפיסה המובְנות בנוּ, ושרק דרכן אנו מודעים לסביבתנו. צורות אלו הן מושגי החלל והזמן; החלל והזמן אינם תכונות של הגופים החיצוניים לנו, אלא הם מושגים המצויים בתוכנו, ללא קשר לניסיון כלשהו. בנוסף, ישנן קטגוריות ידיעה ברורות שההבנה האנושית משתמשת בהן באופן קבוע בשיפוט העולם. הקטגוריות קשורות לכמות אובייקט (כמו אחדות וריבוי), לאיכותו (כמו ממשות או שלילה), למודאליות שלו (שהיא שיקוף של יכולת, של הכרח ואפשרות) וליחסים בינו לבין אובייקטים אחרים (כמו עצמיות, חומריות, תלות וסיבתיות). אלו, לדעת קאנט, הם המושגים שמשמשים אותנו כשאנו מנתחים תופעות בעולם, ולא ניתן לתאר את העולם אלא באמצעות קטגוריות אלה.
הדבר-כשהוא-לעצמו ועולם התופעות
קאנט הציג, בעיקר במהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה, הבחנה בין חלקים שונים של העולם כדי להסביר מהם גבולות התבונה האנושית.
טענה מרכזית בהקשר זה היא, שישנו פער גדול בין העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו ("עולם התופעות") לבין הדבר כשהוא לעצמו. בעוד שעולם התופעות הוא העולם אותו אנו חווים באמצעות חושינו, אל הדבר כשהוא לעצמו אין לנו גישה ישירה ואין דרך לחקור אותו באופן ישיר. עם זאת, קאנט מדגיש שעולם התופעות אינו מנותק מהדבר כשהוא לעצמו ויש ביניהם קשר מסוים. חוקרי תורת קאנט נחלקו לגבי מהותו של קשר זה. את הדבר כשהוא לעצמו אין אנו יכולים לתפוס בשכלנו (כפי שהציעו אפלטון, שפינוזה ולייבניץ), אך אנו יודעים שהוא קיים ומהווה את המקור לעולם התופעות. קאנט טען כי שדה המחקר שלנו הוא עולם התופעות בלבד. אנו יכולים, באמצעות המתודה המדעית, לחקור את המסגרת שבה פועל עולם התופעות, כפי שהחל המדע לעשות כבר בתקופת קאנט. אנו יכולים גם לדון בקטגוריות שתבונתנו מניחה מראש על עולם התופעות, כפי שעשה קאנט. אך אין אנו יכולים, חוזר ומדגיש קאנט, לחקור באופן מהותי את הדבר כשהוא לעצמו.
חלק זה במשנתו של קאנט הוא מהשנויים ביותר במחלוקת, והוא זכה לפירושים שונים, שכל אחד מהם הבליט פן אחר בתורתו של קאנט.
מוסר
עבודתו של קאנט בתורת המידות אותה פרס בהרחבה בספרו "ביקורת התבונה המעשית", נחשבת למשפיעה ומקיפה לפחות כמו עבודתו בתורת ההכרה. רבים מהפילוסופים הגדולים שלאחר קאנט הציגו את רעיונותיהם כפרשנות מורחבת לשיטתו, ואין היום הסכמה על הפרשנות הנכונה לשיטתו.
הצו הקטגורי
האתיקה הקאנטיאנית מבוססת על רעיון החובה ועל מושג הצו הקטגורי ("הציווי המוחלט", ובלעז: "האימפרטיב הקטגורי"). הצו הקטגורי דורש שהעיקרון שביסוד פעולה כלשהי של האדם יוכל להיות עיקרון מנחה לכל "יש רציונלי", כלומר לכל אדם היכול לנהוג בתבונה. הצו דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו:
יש לשים לב במיוחד למשמעות הצירוף "תוכל לרצות". אין הכוונה כאן ל"האם היית רוצה שפעולה זו תיהפך לחוק כללי?" אלא ל"האם ניתן בכלל לרצות שפעולה זו תהא חוק כללי בד בבד עם רצוני לבצע את הפעולה?". כלומר, יש כאן דרישה פורמלית שלא תהיה סתירה בין רציית הפעולה לבין הפיכתה לחוק כללי.
דוגמה: קאנט שאל את עצמו האם ניתן מוסרית להפר הבטחות. הצו הקטגורי קובע שכדי שפעולה (הפרת הבטחה) תוכל להיות מותרת מוסרית עליה לחפוף לוגית את הפיכתה לחוק כללי. החוק הכללי במקרה זה יהיה: "ניתן להפר הבטחות". ואולם, טוען קאנט, לפני הפיכת הפעולה לחוק כללי ההגדרה להבטחה הייתה "אמירה שמחויבים לקיים". דרך הגדרה זו מקבל המושג "הפרת הבטחה" תוכן כלשהו. לעומת זאת, כאשר הכרת בחוק "ניתן להפר הבטחות" כחוק כללי שינית למעשה את הגדרת ההבטחה ל"אמירה שניתן לקיים וניתן גם לא לקיים". בצורה זו המושג "הפרת הבטחה" מאבד את משמעותו והופך ריק (כיצד ניתן "להפר" הבטחה בעלת הגדרה שכזאת?). כך מתקבלת סתירה בין הפעולה "הפרת הבטחה" לבין החוק הכללי הנגזר ממנה. דרישה זו היא על כן בהכרח לא מוסרית, כי אינה עומדת בתנאי ה"כלליות", ומכאן נובע שחובה לקיים הבטחות.
(למקבילה מודרנית של הצו הקטגורי ראו את רעיון "מסך הבערות" של ג'ון רולס, ובייחוד ראו את רעיון "המצב המקורי" – Original Position – בכתביהם של רולס ורוסו).
נוסח זה של הצו הקטגורי (שכונה "החוק הכללי") הוא רק אחד מחמישה נוסחים שהציע קאנט. הנוסחים הנוספים שטבע קאנט לצו הקטגורי כונו "חוק הטבע", "האוטונומיה", "האדם כתכלית" ו"ממלכת התכליות".
מהו מעשה מוסרי?
ראוי לשים לב גם לדברים שקאנט אינו דורש מהאדם כדי שפעולתו תהיה פעולה מוסרית. הצו הקטגורי אינו דורש שהאדם יצליח ליצור מציאות טובה יותר או יתרום לאושרם של בני האדם בפועל, וכן אינו דורש מהאדם להיענות לרצון אלוהים. קאנט טוען שהמוסר תלוי רק בכוונה, ולא בתוצאות המעשה בפועל. לכן, קאנט טוען שהחוק המוסרי האובייקטיבי דורש מאיתנו כבוד לחוק התבונה שאותו הוא מנסה להגשים. אותו 'כבוד לחוק התבונה' קרוי גם בשם רצון טוב. קאנט טוען שהרצון הטוב הוא הדבר היחיד המקנה לפעולה ערך מוסרי.
לכן, לפי קאנט למעשה טוב יהיה ערך מוסרי רק אם הוא נעשה מתוך חובה לעקרון, ולא רק בהתאם לו. מעשה שלא נעשה מתוך תחושת החובה המוסרית אלא מתוך הנטיות יוכל אולי לתרום לאושר הכללי, אבל יהיה נטול ערך מוסרי. קאנט פותח את דבריו ב"הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות" בטענה הזו בדיוק: 'לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב והוא בלבד'.
האוטונומיה והחירות
קאנט סבר שהפילוסופיה היא תפיסה ביקורתית של המציאות, המאפשרת לאדם לגלות את מהותו התבונית. האדם הרגיל נתון להשפעות וזוכה להדרכה בכל צעד בחייו. הוא אינו מבין מדוע עליו להתנהג בדרך זו או אחרת - הוא פשוט מצווה כך על ידי המוסדות החברתיים והדתיים. ואולם קאנט טוען שהאדם אוטונומי באמצעות תבונתו. תבונתו היא הסמכות העליונה, והיא גוברת על כל ציווי שניתן על ידי אדם אחר. פרשנים מסוימים, שניטשה הוא הבולט בהם, טענו שבכך האדם הופך להיות ל"אלוהים" של עצמו. הוא נשלט על ידי תבונתו בלבד, ובאמצעותה הוא הופך לאוטונומי. חירות האדם, לפי פרשנות זו, מתקיימת רק כאשר האדם הוא המקור החלטותיו. אדם יכול להיות חופשי מבחינה חוקית לפעול ועם זאת חסר חירות, שכן החירות האמיתית תושג רק כאשר לתבונתו תהיה אוטונומיה על החלטותיו. ככל שתגבר הפצת בשורת התבונה והחירות בעולם, כן ייטב לבני האדם. מבחינה זו, קאנט הוא מייצג מובהק של רעיון הנאורות. משפט מפורסם שלו בהקשר זה, הוא: "אמץ בך את האומץ להשתמש בשכלך שלך עצמך".
דטרמיניזם
דיונו של קאנט בצו הקטגורי, וכן באוטונומיה ובחירות, נתקל בבעיה מסוימת. הצו הקטגורי מניח שבני האדם חופשיים לבחור בין פעולות שונות, והדבר אינו מתיישב עם מושג הסיבתיות שהיה בין הקטגוריות שמציג קאנט כבסיס לבחינת העולם. אם לכל סיבה יש תוצאה, וכל פעולה מוסברת על ידי הסיבה אשר גרמה אותה, קשה לדבר על רצון חופשי הקובע את פעולותינו, שכן כל פעולותינו נשלטות על ידי המארג הסיבתי שתיארנו זה עתה. לא רק שלא ניתן לדבר על רצון חופשי (שהצו הקטגורי תלוי בו), אלא גם לא ניתן לדבר על אחריות מוסרית. אם פעולותינו תלויות במארג הסיבתי הכללי ולא בהחלטותינו, קשה לדרוש מאיתנו אחריות להן. תמצית טענות אלו, שמקורן בתורת הדטרמיניזם, מציבה מכשול מסוים בפני התפיסה של קאנט.
תשובתו של קאנט לדטרמיניזם נמצאת בתורת ההכרה ובמטאפיזיקה שלו. קאנט, כזכור, טוען שהסיבתיות היא אחת מהקטגוריות שבאמצעותן אנו תופסים את העולם. יש לשים לב – קאנט לא טוען שהסיבתיות היא בהכרח חוק בעולם, אלא שלנו אין דרך לרכוש ידע על העולם ללא להנחה שהעולם ממלא אחר עקרון הסיבתיות. אפשר אפוא לדבר על האדם כ"דייר בשני עולמות": העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (כלומר "עולם התופעות") והעולם כשהוא לעצמו. הידע שאנו רוכשים על העולם באמצעות הניסיון שייך לעולם הראשון, אך טענותינו בנוגע לידיעה אפריורית שייכת לעולם השני. תיאור זה של העולם כונה גם "שניות טראנסצנדנטלית", שכן הוא מניח דברים שנמצאים מעל להכרתנו הרגילה. בסופו של דבר, מסכם קאנט, התבונה עצמה היא זו שמודעת לחופש פעולותיה. חופש הבחירה שייך לעולם כשהוא לעצמו, והידע עליו לא תלוי בהתנסותנו. הסיבתיות היא עקרון של "עולם התופעות", אך העולם כשהוא לעצמו מראה לנו, באופן אפריורי, כי אנו חופשיים. חופש הבחירה, או הרצון החופשי, אינו חלק מעולם התופעות, ולכן אין דרך לדבר עליו במדעי הטבע. ומעבר לכך, מדובר במשפט אפריורי שלדעת קאנט אין דרך להוכיחו באמצעות הניסיון:
'הרי דבר שצריך לגזור מן הניסיון את ההוכחה לקיומו הוא בהכרח דבר שהנימוקים לאפשרותו תלויים בעקרונות אמפיריים. אולם תבונה טהורה שהיא גם מעשית, אי אפשר, לפי עצם מושגה, שתהיה תלויה באופן כזה בניסיון'.
התבונה כיוצרת קידמה
חלק נוסף בהגותו של קאנט הוא השקפתו לגבי התבונה כיוצרת קידמה. קאנט טען כי התבונה היא מהות האדם ומונעת דעות קדומות. עיצוב הפוליטיקה והמשפט על דרך התבונה יביא, לפי קאנט, לפתרון בעיות האנושות. בהמשך הגותו מציג קאנט רעיון שורשי יותר - לדעתו ישנו דפוס תבוני החבוי באנושות וצפוי להובילה אל עבר הקידמה. רעיון זה השפיע על רבים. שני פילוסופים גדולים לאחר תקופתו של קאנט, הגל ומרקס, השתמשו כל אחד בדרכו ברעיון זה (התבונה כיוצרת קידמה) במסגרת הפילוסופיה שלהם. השקפה זו ספגה במאה ה-20 ביקורת נוקבת מעטו של קרל פופר, בספרו החברה הפתוחה ואויביה. פופר, שראה לאן הובילו הניסיונות להגשים את האידאולוגיה המרקסיסטית, ראה ברעיון זה סכנה לאנושות.
פילוסופיה פוליטית
350px|שמאל|ממוזער|עמנואל קאנט מרצה בפני קצינים רוסיים.
בספרו "לשלום הנצחי" קאנט מונה מספר תנאים לסיום המלחמות וליצירת שלום בר קיימא. אחד התנאים הוא יצירת עולם שמורכב מרפובליקות חוקתיות. קאנט האמין כי ההיסטוריה מובילה לעולם של מדינות רפובליקניות החיות בשלום, אך התאוריה שלו אינה פרגמטית. התהליך המתואר בספרו הוא יותר נטורליסטי מאשר רציונלסטי:"הערובה לשלום מתמיד היא לא פחות מאשר האמן הגדול, הטבע. במנגנון הטבע אנו רואים כי מטרתה היא ליצור הרמוניה בין גברים, בניגוד לרצונם, ובאמת באמצעות מחלוקתם. מפני שאנו צריכים לעבוד על פי חוקים שאנחנו לא יודעים, אנחנו קוראים לזה 'גורל'. אבל, לאור עיצוביו ותכנוניו של הטבע בהיסטוריה האוניברסלית, אנו קוראים לזה 'השגחה', שכן אנו מבחינים בחוכמה עמוקה של סיבה גבוהה יותר, הקובעת מראש את מהלך הטבע ומכוונת אותו אל המטרה הסופית האובייקטיבית של המין האנושי".אפשר לסכם את מחשבתו הפוליטית של קאנט כממשלה רפובליקנית וכארגון בינלאומי:"במובן הקאנטיאני יותר, זוהי דוקטרינת מדינה המבוססת על החוק (בגרמנית: Rechtsstaat) ועל שלום נצחי. למעשה, בכל אחד מהניסוחים הללו, שני המונחים מבטאים אותו רעיון: חוקה לגלית, או שלום באמצעות חוק. הפילוסופיה הפוליטית של קאנט, שהיא בעצם דוקטרינה משפטית, שוללת מעצם הגדרתה את ההתנגדות בין חינוך מוסרי לבין עולם התשוקות כיסודות אלטרנטיביים לחיים חברתיים, והמדינה מוגדרת כאיחוד של גברים על פי החוק. מדינה זו נובעת מחוקים א-פריוריים משום שהם נובעים מעצם מושג החוק. משטר אינו יכול להישפט על פי קריטריונים אחרים ולא לסייג לעצמו תפקידים אחרים, מאשר אלה הנקבעו לסדר כדין".הוא התנגד לדמוקרטיה, שבזמנו פירושה היה דמוקרטיה ישירה, מתוך אמונה כי שלטון הרוב הוא איום על חירות הפרט. הוא הדגיש: "... הדמוקרטיה היא, כביכול, בהכרח עריצות, משום שהיא קובעת כוח ביצועי שבו "כולם" מחליטים בעד או נגד מי שאינו מסכים איתם, כלומר "כולם", שאינם לגמרי "כולם" – מסכימים על צעד מסוים, והרי זהו סתירה של רצון הכללי עם עצמו ועם עקרון החירות". בדומה לרוב ההוגים בני זמנו, הוא הבחין בין שלוש צורות של ממשל: דמוקרטיה, אריסטוקרטיה ומונרכיה (עם "ממשלה מעורבת", המשלבת אלמנטים דמוקרטיים, אריסטוקרטיים ומונרכיים) כצורה האידיאלית ביותר של ממשלה.
קאנט סבר שלמדינה אין סמכות לבצע פעולת תגמול, מאחר שהיא אינה אובייקטיבית. לתפיסתו רק סמכות שיפוטית-ריבונית על-מדינתית ואובייקטיבית יכולה להצדיק פעולת ענישה לוחמתית.
אסתטיקה
ממוזער|שמאל|250px|דיוקן של קאנט משנת 1791
אחד החלקים בספרו של קאנט "ביקורת התבונה הטהורה" מכונה "האסתטיקה הטרנסצנדנטלית". השימוש במילה "אסתטיקה" בהקשר זה אינו קשור לאסתטיקה במובן המודרני של המילה (הוא אינו עוסק בשיפוטים הקשורים ליופי), אלא בתרומתה של החישה להכרה. חלק זה של הספר משלים את חלקו האחר, "הלוגיקה הטרנסצנדנטלית", העוסק בתרומתה של התבונה להכרה.
חיבורו המפורסם ביותר של עמנואל קאנט בנושא האסתטיקה במובן המודרני של המילה, כלומר העוסק בשיפוטים הקושרים ליופי, הוא החלק הראשון בספרו "ביקורת כוח השיפוט", הנקרא: "ביקורת כוח השיפוט האסתטי". קאנט מציג בו גישה אסתטית המכילה מתח בין סובייקטיביזם אסתטי לבין אובייקטיביזם אסתטי.
קאנט מדבר על היפה במושגים של "חוויה אסתטית". פירוש הדבר שהיפה הוא סובייקטיבי, כלומר חוויה שנחווית על ידי סובייקט. היופי אינו נמצא באובייקט עליו מתבוננים אלא במתבוננים עצמם, הוא צורת הסתכלות.
עם זאת, ההסתכלות האסתטית היא צורת הסתכלות "אובייקטיבית" בעלת קריטריונים חיצוניים. בהתבוננות אסתטית על אובייקט כלשהו צריך הסובייקט "להתעלם" מן הסובייקטיביות שלו ולהסתכל על האובייקט "כפי שהוא", מבלי להוסיף לו אסוציאציות אישיות או אינטרסים הפוגמים בהסתכלות הטהורה.
קאנט מסביר בעזרת ארבעה היגדים כיצד מתאפשרת החוויה האסתטית, כיצד ניתן להסתכל על אובייקט ולשופטו כיפה. ההערות לאחר ההיגדים הם רק פרשנות אחת שלהם:
יפה הוא שמעורר הפקת נחת ללא חפץ עניין. כלומר, כאשר הסובייקט מביט באובייקט היפה הוא חש תחושה של הנאה מסוימת. עם זאת, הנאה זו אינה הנאה של סיפוק אינטרסים אישיים. למשל, אדם אשר מסתכל על מכשיר חדש שהוא זקוק לו נהנה הנאה פונקציונלית מן ההסתכלות, הוא נהנה מהתועלת הפוטנציאלית של האובייקט. אלא שאינטרסים הם דברים סובייקטיביים, לכל אדם אינטרסים אחרים, ולכן לא ניתן להעריך יופי באופן אובייקטיבי עם שיפוט סובייקטיבי. הדבר תקף גם באובייקט אשר מרמז למשהו שמוכר לסובייקט – למשל תמונה של בנו. יש בהנאה שבהתבוננות בתמונה של קרוב משפחה משום סיפוק פרטי, שאינו קשור לשיפוט אובייקטיבי של יופי.על האובייקט, אם כן, להיות יפה רק משום שהוא יפה, ולא משום סיבה אחרת.
יפה הוא שמוצא חן ללא מושג. כלומר, יפה הוא מה שלא ניתן להסביר מדוע הוא יפה. לא ניתן למצוא קריטריונים אפריוריים לאובייקט היפה. למשל, לא ניתן לומר מראש כי כל מה שסימטרי וצבעוני הוא יפה, וכאשר נתקלים במשהו יפה לא ניתן לומר כי זה מפני שהוא מתאים לקריטריונים מסוימים.
יפה הוא מה שיש לו צורה של תכליתיות, עד כמה שהיא נתפשת בו ללא דימוי של תכלית. כלומר, האובייקט נתפש כאילו עיצובו נעשה לאחר חישוב וסידור, כאילו "הכול נמצא במקום", אך אין הסובייקט יכול להסביר מדוע. למשל, בהתבוננות בעץ ניתן להרגיש כי מיקום העלים הוא הרמוני, כל עלה נמצא במקומו, אך איננו יכולים להגיד מדוע כל עלה נמצא במקום בו הוא נמצא, ומדוע דווקא סידור זה הוא יפה. (קאנט בתורתו האסתטית התייחס בעיקר לטבע כאובייקט המהווה חוויה אסתטית, ולא לאמנות).
יפה הוא מה שמוכר ללא מושג, כמושא של הפקת נחת הכרחית. היפה הוא יפה מבלי שנוכל להסביר מדוע, הוא אינו מתאים לקריטריונים מסוימים. עם זאת, כאשר אנו מביטים באובייקט יפה אנו מרגישים כי הוא יפה באופן הכרחי, כלומר כאילו הוא יפה באופן בלתי נמנע ושזו תכונה בלתי נפרדת ממנו, וכל מי שיסתכל באובייקט יראה בהכרח את יופיו. עם זאת, כיוון שלא ניתן להכניס את היופי לקריטריונים, לא נוכל להסביר לסובייקט אחר מדוע אותו אובייקט הוא יפה. אם הוא לא יסכים איתנו, נוכל אמנם להתווכח אתו, אך ויכוח זה יהיה במידה רבה עקר, שכן לא נוכל לטעון בו טיעונים של ממש.
השפעה וביקורת
השפעתו של קאנט על המחשבה המערבית הייתה עמוקה. לצד השפעתו על הוגים מסוימים, קאנט שינה את המסגרת שבה נעשית חקירה פילוסופית, כלומר השלים שינוי פרדיגמה בפילוסופיה. מעט מאוד מהחקירה הפילוסופית מתבטאת היום בסגנון הפילוסופיה הקדם-קאנטית. השינוי שחולל קאנט מורכב מחידושים שהפכו לאקסיומטיים בפילוסופיה ובמדעי החברה והרוח:
"המהפכה הקופרניקאית" שלו הציבה את תפקידו של הסובייקט האנושי או את ידיעתנו במרכז החקירה והניתוח על הידע שלנו, כך שכמעט אי אפשר להתפלסף על דברים כפי שהם במנותק מאיתנו או מהאופן שבו הם נתפסים על ידינו.
המצאתה של הפילוסופיה הביקורתית, כלומר הרעיון שניתן לגלות ולחקור באופן שיטתי את גבולות יכולתנו לדעת (הכרה) באמצעות חשיבה פילוסופית.
יצירתו של המושג "תנאי אפשרות", כמו ברעיון "תנאי הניסיון האפשרי". כלומר הרעיון שדברים, ידע וצורות תודעה נשענים על תנאים מוקדמים המאפשרים אותם. כדי להבין או להכיר אותם עלינו להבין תחילה את התנאים האלה.
הרעיון כי ניסיון אובייקטיבי הוא פעיל או נבנה על ידי התפקוד של המוח האנושי.
תפיסת האוטונומיה המוסרית כמרכזית לאנושות.
קביעתו של קאנט שיש להתייחס לבני אדם כאל תכליות ולא רק כאמצעים.
ספרו "לשלום הנצחי" השפיע על הטענה המודרנית במדע המדינה וביחסים בינלאומיים, לפיה מדינות דמוקרטיות המכבדות זכויות אדם אינן נלחמות זו בזו.
נאו-קאנטיאניזם
המונח "נאו-קאנטיאניזם" מתייחס לשיבה מאוחרת לאופני החשיבה של קאנט, ונחשב לזרם הדומיננטי בפילוסופיה הגרמנית משנות ה-70 של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. נהוג לחלק את הנאו-קאנטיאניזם לשלוש אסכולות עיקריות: אסכולת מרבורג, בה היו חברים הרמן כהן, פול נטורפ וארנסט קסירר; אסכולת הדרום-מערב, באדן או היידלברג, שנציגיה העיקריים היו וילהלם וינדלבנד , היינריך ריקרט ואמיל לאסק ; והאסכולה הנאו-פריסיאנית בגטינגן, שהושפעה מיאקוב פרידריך פריס, בהנהגתו של לאונרד נלסון .
ביבליוגרפיה
תורגמו לעברית
ספרים
ביקורת התבונה הטהורה, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, תשי"ד 1954
תרגום: ירמיהו יובל, הקיבוץ המאוחד, 2013
ביקורת התבונה המעשית, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, תשל"ג
ביקורת כוח השיפוט, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ט 1969
הדת בגבולות התבונה בלבד, תרגום: נתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, 1985
הנחת יסוד למטפיזיקה של המדות, תרגום: מ. שפי, הוצאת מאגנס, תשמ"ד 1984
תרגום: חנן אלשטיין, עליית הגג וידיעות ספרים, 2011
הקדמות: לכל מיטאפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע, תרגום: אברהם יערי, הוצאת מאגנס, תשנ"ח 1998
לשלום הנצחי: שרטוט פילוסופי, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, הוצאת מאגנס, תשל"ו 1976
ריב הפקולטות, תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, רסלינג, תשס"ז 2007
מאמרים
״ההתחלה המשוערת של ההיסטוריה האנושית״, תרגום: גדי גולדברג, תכלת, גיליון 32, 2008
מהי נאורות? כתבים פוליטיים, תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, רסלינג, 2009
"על כישלונם של כל הניסיונות הפילוסופיים לתיאודיציה", תרגום: גדי גולדברג, בתוך: אסף שגיב (עורך), חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011
"על רעיון האלוהים" (תרגום: יפתח הלרמן-כרמל), מתוך הרצאות על פילוסופיה תאולוגית, 1817, דחק - כתב עת לספרות טובה ד', 2014
"על הוראת פילוסופיה" (תרגום: טל מאיר גלעדי), דחק – כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016
"על הזכות-לכאורה לשקר מתוך אהבת אדם" (תרגום: ידי אורן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016
מתוך בקורת התבונה הזכה – מורה נבוכי החקירה (מגרמנית: יוסף הרצברג; ההדיר מכתב־יד: אלי שטרן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יב', 2020
בגרמנית
ראו גם
אידיאליזם טרנסצנדנטלי
אפרצפיה טרנסצנדנטלית
קטגוריה (פילוסופיה)
הצו הקטגורי
העז לדעת
לקריאה נוספת
שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, הוצאת מאגנס
ירמיהו יובל, קאנט וחידוש המטאפיזיקה, מוסד ביאליק
ירמיהו יובל, קאנט והפילוסופיה של ההיסטוריה, הוצאת מאגנס
יובל שטייניץ, לעולם תהא המטפיזיקה, הוצאת דביר
זאב בכלר, שלוש מהפכות קופרניקניות, הוצאת זמורה-ביתן
אלן ווד, עמנואל קאנט, הוצאת רסלינג, 2006
זאב לוי, קאנט והאתיקה היהודית המודרנית, נדפס בדעת, 23, תשמ"ט 1989
יעקב כ"ץ, קאנט והיהדות: הקשר ההיסטורי, נדפס בתרביץ, מ'א, תשל"ב 1972 עמ' 219–237
אהרון שאר-ישוב, קאנט והפילוסופיה היהודית, על השפעתו של קאנט על פילוסופים יהודים, נדפס בהגות, 1995
רבקה שכטר, קאנט, חופש מכל, הרייך השלישי , כולל דיון על יחסו של קאנט ליהדות, נדפס במאזנים, נ"א/5, תשמ"א-1980
חנה ארנדט, הרצאות על הפילוסופיה הפוליטית של קאנט (תרגום: גיא אלגת), תל אביב: הוצאת רסלינג, 2010
בן עמי שרפשטיין, פילוסופים כבני אדם, תרגם גבי דאור, זמורה ביתן, תל אביב תשמ"ד.
עמית קרביץ, אלוהי הדברים הרעים, עמנואל קאנט על רוע ותאודיצאה, הוצאת מאגנס, 2019
אלעזר וינריב, עיון ב"הקדמות" של קאנט, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1996 (קורס הכולל 4 יחידות לימוד)
קישורים חיצוניים
ציטוטים מחיבורו של קאנט: "תשובה לשאלה: מהי נאורות?", באתר ויקיציטוט
רשימת מונחים בתורת ההכרה של קאנט .
קאנט וקללת האפריורי, זאב בכלר. (- מאמר ביקורתי)
אוהד לוי זלוסצר, "ההיסטוריה של העתיד": מלחמה ושלום בהגותו של עמנואל קאנט
אוהד לוי זלוסצר, עמנואל קאנט: "לשלום הנצחי" תרגום, אפריל 2007
עמנואל קאנט והשפעתו על מכניקת הקוואנטים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פילוסופים של תורת ההכרה
קטגוריה:פילוסופים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות
קטגוריה:פילוסופים של המוסר
קטגוריה:פילוסופים של הדת
קטגוריה:אסתטיקנים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קניגסברג
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:ממלכת פרוסיה
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:ילידי 1724
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1804
| 2024-08-01T00:57:24
|
מבנה ארגוני - מונחים
|
משאבי אנוש בארגון: צורת ההתייחסות לכוח האדם בארגון וניהולו
סמכות: יחסים חברתיים בהם לממונה בארגון יכולת לקבוע את מעשי הכפופים לו
אימפרסונליות: קיום הפרדה בין מהותו האנושית של אדם הפועל במערכת לבין דרישות המעמד ותפקוד שלו מצד המערכת
כלליות: (אוניברסליות) יצירת דפוסי פעולה פורמליים השואפים לניסוח מכליל של ההתרחשות האנושית והזנחה של הייחודיות של הגורמים השונים בה
הצרנה: (פורמליזציה) שימוש מערכתי בחוקים אימפרסונליים, כלליים, רשמיים, ברורים ומוחלטים
פעילות מווסת: הפעילויות המרכיבות את תפקודו הפורמלי של הארגון
עבודה מבצעית: העבודה שמטרתה לייצר באופן ישיר את התפוקות השונות של הארגון
ניהול: פעילויות פיקוח וקבלת החלטות המבוצעות על ידי המנהלים ומהוות מניע ישיר לכל המתרחש בארגון.
פעילויות מטה: פעילויות התומכות בהתנהלותו הסדירה של הארגון
האצלת סמכויות: (Delegation) מתן סמכות חלקית ממנהל למנהל משנה לקבוע חלק מהתנהלות המערכת ולתווך את הוראות המנהל לכפופיו, מתוקף תפקידו
ריכוז סמכויות: (concentration of authority) שיטת ניהול בה רוב ההחלטות מבוצעות בדרגים עליונים בהיררכיה
פיקוח ישיר: תיאום העבודה ישירות על ידי ממונה על העבודה, בעזרת מגע ישיר עם עובדיו, הנגזר מהבדלי המעמדות שביניהם
היררכיה: מדרגיות מעמדית של סמכות פורמלית במקום העבודה
היררכיה גבוהה: היררכיה בעלת מספר רב של שלבים
היררכיה שטוחה: היררכיה בעלת מספר מועט של שלבים
ניהול מטריציוני
חלוקת עבודה: (דיפרנציאציה) התפלגות של העוסקים בארגון מסוים לתחומי עיסוק שונים
דיפרנציאציה אופקית: חלוקת עבודה בתוך שלב היררכי מסוים
דיפרנציאציה אנכית: חלוקת עבודה בין ממונים וכפופים
התמקצעות (או התמחות): (ספציאליזציה) התאמת מיומנויות ואופני חשיבה של עובדים לתפקידם
הבנייה: (Structuring) יצירת סדר רב על ידי שימוש בתפקידים ובנוהלי עבודה רבים
בירוקרטיה: תיאום רציונלי במערכות, המבוסס על הצרנה והבנייה
ביורוקרטיות: ארגונים גדולים בהם קיימת מידה גבוהה של בירוקרטיה
ביורוקרטים: (פקידים) בעלי תפקידים הפועלים באופן ביורוקרטי
תיוג (קטגוריזציה) - מיון המשימות השונות העומדות בפני הארגון והתגובות הניתנות להן למספר מצומצם של מודלים קבועים בלא התייחסות לייחודה של כל משימה
הרגלה: (רוטיניזציה) הפיכת פעילות ארגונית לחוזרת על עצמה
סטנדרטיזציה: תיאום העבודה על ידי קביעת כללי עבודה פורמליים ומוחלטים, אותן צריכים העובדים למלא
סטנדרטיזציה של התפוקה: קביעת מכסות התפוקה הנדרשת מכל עובד
סטנדרטיזציה של הכישורים: קביעת הכשרה מתאימה לתפקיד מסוים במסגרתה לומד העובד את כל הכללים הנקבעים כנחוצים לביצוע העבודה
סטנדרטיזציה של העבודה: קביעת נוהלי עבודה מוחלטים בהם צריכים העובדים לעמוד
תקשורת מנותבת: מערכת כללים פורמלית להעברת מידע והוראות בין חלקי המערכת, על בסיס חלוקת העבודה והאחריות בה
מבנה מכני: מבנה ארגון קשיח בו מידה רבה של הצרנה והבנייה
מבנה אורגאני: מבנה ארגון גמיש בו ההבנייה וההצרנה מצומצמות
פיגור: פער הזמן שבין השתנות המציאות לבין הזמן הנדרש ליצירת דפוס פעולה פורמלי כתגובה למציאות זו
יחס המנהל: (Administrative ratio) היחס בין העובדים העוסקים בפעילויות פנים-ארגוניות לבין העובדים העוסקים ישירות בייצור התפוקות של הארגון.
מוטת שליטה: (Span of control) מספר האנשים הכפופים ישירות לממונה אחד
מוטת שליטה ארוכה: מוטת שליטה בה מספר רב של כפופים לאותו ממונה
מוטת שליטה קצרה: מוטת שליטה בה מספר מועט של כפופים לאותו ממונה
שרשרת פיקוד אחידה: (שרשרת פיקוד סקלרית) שרשרת פיקוד בה לכל עובד יש רק ממונה אחד בלבד, וכל ממונה אחראי באופן בלעדי על תחום אחריותו
תרשים ארגוני: (Organigram) תרשים המתאר את יחסי הכפיפות וחלוקת העבודה בארגון
צמרת האסטרטגית: (Strategic Apex) ההנהלה הראשית של הארגון
ליבה מבצעית: (Operation Core) העובדים העוסקים ישירות בייצור תפוקות הארגון
הקו התיכון: (Middle Line) האחראים השונים שתפקידם לגרום לליבה המבצעית לבצע את החלטות הצמרת האסטרטגית ולהעביר משוב מהליבה המבצעית אליה
סגל טכני: (Technostructure) העובדים האחראי על הפעולות המאפשרות את עבודת הליבה המבצעית
סגל מנהלתי: (Support Staff) הסגל האחראי על ביצוע פעולות הנחוצות באופן עקיף על-מנת לאפשר את הייצור
החלטות אד-הוק: קשרים פורמליים הנובעים מהצורך להחליט החלטות מסוימות על ידי מספר בעלי תפקידים שונים
החלטות אד-הוק תפעוליות: (operating decisions) החלטות הנוגעות לענייני הייצור באופן ישיר
החלטות אד-הוק מנהלתיות: (administrative decisions) החלטות המארגנות את העבודה ברמת היומיומית
החלטות אד-הוק אסטרטגיות: (strategic decision) החלטות ארוכות טווח ובעלות משמעות רבה לעתיד הארגון
פעילות ישירה: (פעילות בלתי-פורמלית) תקשורת ודפוסי פעולה בארגון, שאינם נגזרים מהיחסים הפורמליים
היראות: (visibility) מידת המודעות ליחסי הסמכות בארגון
מצבי העבודה: קבוצות חברתיות ישירות ובלתי פורמליות הנוצרות כתוצר לוואי של יחסי העבודה הפורמליים
תיאום הדדי: תיאום עבודה בין מספר מצומצם של עובדים, בעזרת שימוש בתקשורת ישירה ביניהם ובאופן שאינו מוכתב על ידי כללים פורמליים
דיספונקציות תופעות לא צפויות, לא מכוונות ולא רצויות של מערכות ביורוקרטיות
הון חברתי: (SOCIAL CAPITAL) באופן כללי ניתן לומר שההון מכיל את הממד של משאבי האנוש שבארגון, לא מדברים רק על האנשים אלא גם על הקשרים ביניהם או היחסים ביניהם או האינטראקציות וכדומה. פעולות קולקטיביות, תיאום, אמון ותקשורת מבוססים על ההון החברתי ותלויים במידת פיתוחו. ייחודיותו של ההון החברתי הוא בשייכותו לכולם, הדבר מביא לידי כך שאין בעלות על מה שעובר ביחסים, וההזדמנויות שעוברות ברשת נגישות לכולם וממילא ניתן למצות ביתר יעילות את המשאבים והפעילויות האחרות בארגון. נקודת ההתייחסות היא כלפי רשת ותאוריות של רשת. בכך עובר המוקד מהאדם הפרטי החי ועובד בארגון אל היחסים, אשר נתפסים כמשאב (resource) חשוב לצורך הפעולה החברתית.
ההגדרה המלאה של הון חברתי היא:
סכום היחסים והקשרים הפוטנציאלים או הקיימים שעוברים דרך רשת היחסים, וגם יוצאים ממנה, בקבוצה או ביחידים.
מונחים נוספים
שוק העבודה - מונחים
קטגוריה:מונחונים
קטגוריה:מדיניות ציבורית
קטגוריה:מבנה ארגוני
| 2024-04-26T08:15:44
|
הפוטש במרתף הבירה
|
הפּוּטש במרתף הבירה (בגרמנית: Hitler-Ludendorff-Putsch או Bürgerbräu-Putsch) הוא כינויו של ניסיון הפיכה (בגרמנית: Putsch) כושל נגד השלטון המרכזי בגרמניה בשנת 1923, שבו ניסה אדולף היטלר, יחד עם אריך לודנדורף וגורמים לאומניים נוספים, להשתלט על מינכן, מדינת בוואריה ולאחר מכן על גרמניה כולה. הפוטש אומנם נכשל, אך העלה את היטלר למעמד של דמות מרכזית בפוליטיקה הגרמנית.
רקע היסטורי
לאחר מלחמת העולם הראשונה הגישו בעלות הברית, ובעיקר צרפת ואנגליה, לממשלת גרמניה, במסגרת חוזה ורסאי, תביעה לתשלום פיצויים בסך 33 מיליארד דולר עבור נזקי המלחמה (שהם כ-470 מיליארד דולר במונחי 2020). בסתיו 1922 ביקשה ממשלת גרמניה דחייה בתשלומי הפיצויים, אך הצרפתים דחו את הבקשה. לאחר שממשלת גרמניה לא עמדה בתשלומים, השתלט הצבא הצרפתי על חבל הרוהר בגרמניה בינואר 1923. רוב האזרחים בגרמניה עמדו לצד הממשלה בהתנגדותה לשלם לצרפתים.
במקביל, סבלה גרמניה מהיפר אינפלציה, שהפכה למאפיין בולט של רפובליקת ויימאר: ערך המרק צלל מ-75 מרק לדולר ב-1921 ל-18,000 מרק לדולר בינואר 1923 וביולי 1923 הוא עמד על 160,000 מרק לדולר, ועד נובמבר 1923 עמד שער ההמרה על 4,000,000 מרק לדולר אחד. אזרחים גרמנים איבדו את כל חסכונותיהם, למשכורות ששולמו לא היה ערך בשל ערכו של המרק, מוצרי מכולת עלו מיליארדי מרקים, והתפרעויות בגלל חוסר במזון החלו ברחובות.
הנאצים, וגם קבוצות קיצוניות אחרות, הרגישו כי זה הזמן לפעול. גרמניה הייתה כמרקחה פוליטית, והמפלגה הנאצית, שמנתה כ-55,000 חברים, דרשה פעולה. אדולף היטלר הבין שהוא חייב לפעול או להסתכן באובדן המנהיגות על מפלגתו.
בראשית המאה ה-20 היו ברוב הערים הגדולות בבוואריה מרתפי בירה. מרתפי בירה היו מקומות התגודדות למאות עד אלפי אנשים. בלילות היו נוהגים הבאים לשתות בירה ולשקוע בוויכוחים פוליטיים וחברתיים. במקומות אלו אף נהגו לערוך עצרות פוליטיות (מסורת שקיימת עד היום). הפוטש בוצע במרתף הבירה הגדול ביותר במינכן – הבּירגֶרבְּרוֹיְקֶלֶר (Bürgerbräukeller).
ההכנות לפוטש
בספטמבר 1923 הודיע הקאנצלר גוסטאב שטרזמאן על חידוש תשלום פיצויי המלחמה על פי חוזה ורסאי, ועל הפסקת פעולות ההתנגדות בחבל הרוהר. הודעה זו גרמה לזעם רב בחוגים לאומניים, שהיו חזקים במיוחד בבוואריה. הקבינט של בוואריה מינה את הלאומן גוסטב פון קאהר כראש המדינה הבווארית בעל סמכויות דיקטטוריות. היה חשש כי בוואריה תפרוש מן המדינה, או גרוע מכך, תתחיל מרידה קיצונית ימנית שתתפשט ותגיע בסופו של דבר עד ברלין. בשלטון בבוואריה, שביצע פעולות התגרות נגד הממשל המרכזי, עמד טריומווירט: פון קאהר (von Kahr), לצידו מפקד הרייכסווהר בבוואריה, הגנרל אוטו פון לוסוב (von Lossow), ועמם פון זייסר (von Seißer), מפקד משטרת המדינה הבווארית. אלו שמרו על איזון עדין בין פעולות מתגרות נגד השלטון המרכזי, ובין שמירת הסדר בבוואריה ושמירת האיחוד הגרמני.
תוכניתו של היטלר, אז עדיין מנהיג פלג קיצוני קטן ובלתי מוכר מחוץ לבוואריה, הייתה להעמיד את שלושת אלו במצב שבו ייאלצו לפעול נגד השלטון המרכזי. להכריח אותם להכריז על מרידה מזוינת, להשתלט על הכוחות שתחת פיקודם, ויחד עמם לצעוד לברלין, כפי שעשה שנה לפני כן בניטו מוסוליני באיטליה ב"מצעד על רומא". לצידו של היטלר בתוכנית זו עמד הגנרל אריך לודנדורף, גיבור מלחמת העולם הראשונה, ולמעשה שַליטה של גרמניה בין 1916 ל-1918 אשר חש סימפתיה להיטלר, והתייחס אליו ואל תוכניותיו באהדה.
מששמע היטלר כי קאהר קבע נאום פומבי ל-8 בנובמבר בשעות הערב, חשש כי קאהר, לוסוב וזייסר, הולכים לפעול בלעדיו. קאהר ניתק מהיטלר מגע וסירב להיפגש עמו, דבר שרק הגביר את חששותיו של האחרון. אותו ערב החליט היטלר להלום; הוא – ועמו לודנדורף ופלוגות הסער (SA) – יכריחו את קאהר, לוסוב וזייסר להכריז על מרידה ולעלות על ברלין.
ביצוע הפוטש
שמאל|ממוזער|250px|לוחית זיכרון לזכר חללי הפוטש מכוחות המשטרה
שמאל|ממוזער|250px|מארינפלאץ, הכיכר המרכזית במינכן, במהלך הפוטש
שמאל|ממוזער|250px|ה"פלדהרנהלה" (Feldherrnhalle) שבמינכן – תחנתו האחרונה של הפוטש
ב-8 בנובמבר 1923 צעד היטלר יחד עם פלוגת חיילי סער אל אולם הכינוס, אשר התקיים בבית בירה בשם בירגרברויקלר ("Bürgerbräukeller" בכתובת Rosenheimerstrasse 15 במינכן, ומכאן כינויו של האירוע), תוך שהוא גורם לפאניקה כללית באולם. הוא ירה ירייה לתקרה ואז צעק "שקט". היטלר עלה על הבמה וצעק:
שום דבר מזה אמנם לא היה נכון, אך באולם איש לא יכול היה לדעת זאת.
פון קאהר, לוסוב וזייסר לא השתכנעו בתחילה להצטרף אל הפוטש. כל איומיו של היטלר, לרבות נפנוף באקדחו, לא הועילו. עם זאת, בשעה מאוחרת בלילה הגיע למקום הגנרל לודנדורף, ואז הביעו השלושה תמיכה רפה בפוטש. אולם אז הגיעה הודעה אל היטלר, כי פלוגות הנאצים אשר נשלחו להשתלט על מחנות הצבא לא הצליחו במשימתם, והוא החליט להגיע לשם בעצמו. עם עזיבתו של היטלר את המקום, הצליחו שלושת המנהיגים לשכנע את לודנדורף בדברי חלקלקות שהם ישמרו אמונים להיטלר, ועזבו את המקום. באותו זמן ניסה היטלר לשכנע את החיילים להיכנע, אך ללא הצלחה. לאחר כישלונו חזר היטלר לאולם, וגילה להפתעתו שקאהר, לוסוב וזייסר נעלמו, וכי חיל המצב של מינכן מגלה התנגדות עזה לפוטש.
למחרת בבוקר הפרו שלושת המנהיגים את הבטחתם ללודנדורף באומרם שזו הוצאה מהם באיומי אקדח. הם הורו על פירוק המפלגה הנאצית ועל פירוק פלוגות הסער שלה. היטלר החליט שאם יצעד עם לודנדורף, בראש פלוגות הסער, אל מרכזה של מינכן, יצליח להתגבר על ההתנגדות ללא שפיכות דמים. היטלר לא בחל ברצח כשזה שירת את מטרותיו, אך לודנדורף נרתע מהרג של שוטרים וחיילים בווארים, אשר בסופו של דבר שירתו אף הם את המטרה הלאומית. סמוך לצהרי היום שלמחרת ההשתלטות על בית הבירה, יצאו היטלר ולודנדורף, בראשות שלושת אלפים מפלוגות הסער, במצעד, כשהם מניפים את דגל צלב הקרס, וקוראים למרד נגד הממשלה המרכזית.
פלוגת שוטרים חסמה את דרכם ברחוב צר, ולאחר חילופי דברים קצרים פתחו השוטרים באש. 13 נאצים ושלושה שוטרים נהרגו בחילופי האש ורבים מהנאצים נפצעו, וביניהם הרמן גרינג והיטלר שנפצעו באופן קל (גרינג נפצע מכדור בירכו והיטלר נקע את כתפו בעת הנפילה). היטלר הצליח להימלט אך נעצר כעבור יומיים. שאר מנהיגי המרד נאסרו במקום, למעט גרינג ורודולף הס שהצליחו להימלט לאוסטריה.
כישלון הפוטש ומשפט הקושרים
ממוזער|250px|
הנאשמים בפוטש. אריך לודנדורף והיטלר עומדים במיקום חמישי ושישי משמאל. ארנסט רוהם ניצב לפני היטלר מימין. רק שניים מהנאשמים, היטלר ווילהלם פריק, היו לבושים בבגדים אזרחיים. הדמויות האחרות בתמונה (משמאל לימין): פרנט, ד"ר ובר, קיבל. השלישי מימין ברוקנר ובקצה הימני וגנר
היטלר נאסר, ועם כישלון ההתקוממות, נראה היה שזהו גם קיצה של המפלגה הנאצית. משפטו של אדולף היטלר, בעוון בגידה, לא גרם לסיום הקריירה הפוליטית שלו כפי שאפשר היה לצפות. במידה רבה סימן משפטו את הפיכתו לדמות בעלת משקל לאומי, וחשיבות הפורצת את גבולות הפוליטיקה הבווארית.
בן לילה הפך אדולף היטלר לאישיות פוליטית ידועה הן בגרמניה והן בשאר מדינות העולם בעקבות כיסוי עיתונאי מקיף של המאורעות. השופטים במשפט סנסציוני זה, נבחרו על ידי אוהד נאצי בממשל הבווארי והרשו להיטלר להשתמש באולם בית המשפט כבמה להצגת רעיונותיו הפוליטיים. במקום לכפור בהאשמות שהובאו בפניו, הודה היטלר ברצונו להחליף את הממשלה והתווה את רעיונותיו, תוך שהוא מצייר את עצמו כפטריוט ואת הממשלה הדמוקרטית ואת מייסדיה כבוגדים. "אני לבדי נושא באשמה. אבל אינני פושע בגלל זה. אם ניצב אני לפניכם היום כמהפכן, הרי זו מהפכה כנגד המהפכה. אין דבר כזה בגידה בבוגדים של 1918". העיתונים צטטו רבות מדבריו של היטלר, וכך ניתנה לאנשים רבים ההזדמנות להכיר את האיש ואת רעיונותיו, אשר צברו כך את התנופה שהייתה דרושה להיטלר.
היטלר הורשע בדין וקיבל עונש של חמש שנות מאסר, אך עם זכות לשחרור מוקדם על התנהגות טובה כבר לאחר שישה חודשים. האמת הייתה שהשופטים כלל לא רצו למצוא את אדולף היטלר אשם, והרשיעו אותו רק לאחר שהובטח להם שהוא יקבל שחרור מוקדם. גם מנהיגים נאצים אחרים שהועמדו לדין נידונו לעונשים קלים. גנרל לודנדורף נמצא אשם אך זוכה בזכות פעולותיו במלחמת העולם הראשונה ומעמדו הרם. ד"ר וילהלם פריק הורשע בסיוע בבגידה ונידון ל-15 חודשי מאסר, אולם שוחרר בערבות לאחר כחמישה חודשים. ארנסט רהם נמצא אשם ונידון לחמישה חודשי מאסר.
ב-1 באפריל 1924 נלקח היטלר לכלא לנדסברג, שם קיבל תא מרווח. הותר לו לקבל מתנות, מבקרים מתי שרצה, והותר לו להכניס את מזכירו הפרטי רודולף הס. בתאו שבבית הסוהר היה פוסע הלוך ושוב ומכתיב למזכירו רודולף הס את רעיונותיו. התוצאה של הכתבה זו הייתה הכרך הראשון של ספרו מיין קמפף.
מרתף הבירה לאחר ההתנקשות
מדי שנה, ב-8 בנובמבר, נהג היטלר להגיע למרתף הבירה ולנאום באירוע לציון יום השנה לפוטש הכושל. בשנת 1939 ניצל גאורג אלזר אירוע זה כדי לנסות להתנקש בחיי היטלר. הוא הטמין פצצה בעמוד ליד דוכן הנואמים במרתף. אולם, באותה שנה יצא היטלר מהמרתף מוקדם מהצפוי והוא לא נפגע בפיצוץ. בשנה שלאחר מכן הפציצו הבריטים את מינכן ב-8 בנובמבר ופצצה אחת פגעה במרתף.
בשנת 1958 נפתח מרתף הבירה מחדש.
תוצאות היסטוריות של הפוטש
הפוטש סימן את נקודת המפנה בקריירה הפוליטית של היטלר. מנואם בווארי אלמוני וחסר שם הפך היטלר למנהיג לאומי, ועמד כשווה בשורה אחת עם אישיות לאומית כגנרל לודנדורף. המשפט נתן להיטלר במה, והוא ניצל אותה באופן מיטבי.
אך מעבר לכך, הסיק היטלר שתי מסקנות חשובות:
האחת, כי את השלטון לא יכבוש בכוח. היטלר היה צופה חריף בהתרחשויות היסטוריות והיה מהיר להסיק מסקנות. הפוטש חשף את רפובליקת ויימר בנקודות החזקות שלה, אך גם בחולשותיה. ברור היה כי השמרנים הלאומיים, אשר היו אמורים להיות הכוח המניע מאחורי ההתנגדות לרפובליקת ויימר, לא ימהרו לתת את השלטון בידי תועמלן נודד ממפלגה בווארית ננסית, גם אם זה יאיים עליהם באקדח. את הברית עם השמרנים, ההכרחית לכיבוש השלטון, יש לכרות, אם כן, באמצעים חוקתיים, שלא לומר דמוקרטים. לאחר שיוותרו מרצונם על עמדות הכוח שלהם, ניתן יהיה לזכות בשלטון במקומם.
השנייה, הייתה מסקנה אישית. עד הפוטש סבר היטלר כי תפקידו בהתקוממות הלאומית יהיה זה של "המתופף", "האגיטטור" שסאי ההמונים. הוא סבר שכדי לקבל לגיטימציה מהציבור הוא יזדקק לדמויות לאומיות ולגיטימיות לצידו, כלודנדורף או פון קאהר, וכי הוא יהיה בבחינת "מבשר" או "נושא הכלים" למנהיג האמיתי של המרד הלאומי. עתה גברה בהיטלר ההרגשה כי הוא עצמו המנהיג, וכי זהו תפקידו וייעודו. הוא ראה את לודנדורף בחוסר אונים שלו וברפיסות שהפגין, כאשר שחרר את פון קאהר, לוסוב וזייסר, וסירב לנקוט פעולה נחרצת ואלימה. היטלר ראה כיצד הקהל נענה לנחישות שהפגין הן במהלך הפוטש והן לאחריו, בבית המשפט. עתה גמלה בו ההבנה כי הוא המנהיג האמיתי, "הפיהרר", שהאומה מצפה לבואו. תחושה זו לא עזבה אותו עד ליום מותו.
ראו גם
הפיכה
פוטש יולי
דגל הדם
לקריאה נוספת
ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
יואכים פסט, היטלר, דיוקנו של לא איש, בית הוצאה כתר, 1986.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:רפובליקת ויימאר
קטגוריה:גרמניה הנאצית: היסטוריה
קטגוריה:1923 בגרמניה
קטגוריה:מינכן: היסטוריה
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:הפיכות צבאיות
| 2024-10-07T13:46:26
|
גאוגרפיה של שווייץ
|
שמאל|ממוזער|300px|מפת שווייץ
שמאל|ממוזער|250px|תמונת לווין של שווייץ מספטמבר 2002. הרי האלפים בלבן, רצועת הקרקע הנמצאת מעליהם בתמונה ומכילה אגמים היא ארץ הביניים והרצועה שמעליה היא הרי יורה
ממוזער|שמאל|הר המטרהורן שבאלפים השווייצריים
שווייץ היא מן הקטנות שבמדינות אירופה, שכנותיה הן גרמניה בצפון, איטליה בדרום, צרפת במערב, ובמזרח - אוסטריה ונסיכות ליכטנשטיין. שווייץ משתרעת במרכז הרי האלפים וחולשת על המעברים העיקריים החוצים אותם ומקשרים בין מרכז אירופה לדרומה, ובין צרפת לדרום מזרח אירופה.
גבולותיה של הארץ נקבעו בקונגרס וינה בשנת 1815 אורכם מסתכם ב-1,880 ק"מ בקירוב. שווייץ משתרעת בין 46 ו-48 מעלות רוחב צפוני ובין 6 ו-11 מעלות אורך מזרחי.
לשווייץ אין מוצא לים. הארץ דלה באוצרות טבע טבעיים וחייבת לייבא את אוצרות הטבע ממדינות אחרות. על מנת לאפשר מעבר חופשי של סחורות אל שווייץ ומשווייץ לארצות אחרות, היא חייבת לשמור על יחסים תקינים עם שכנותיה.
נופיה מלאי הגבעות המיוערות והאגמים של שווייץ יצרו את המונח "שווייץ הקטנה". מונח אסתטי רומנטי זה אינו קטגוריה גאוגרפית, אך נעשה בו שימוש נרחב במאה ה-19 כדי לתאר תוואי נוף טבעיים דרמטיים שיעניינו את התיירים, ולשייך לנוף מסוים תכונות שעשויות להזכיר למבקר את שווייץ.
מבנה פיזי
ההרים והרמות
שווייץ היא ארץ הבנויה הרים וגבעות.
יותר ממחצית שטחה גבוה מ-1,000 מ'. אפשר להבחין בארבעה אזורים הנמשכים
מדרום-מערב לצפון-מזרח: הרי היורה, השפלה השווייצרית, הרי ה"פרה-אלפ" (האלפים הנמוכים) השווייצריים והאלפים.
הרי היורה
הרי היורה נמשכים לאורך של 200 ק"מ בצפון-מערב המדינה במקביל לקו הגבול עם
צרפת ומעבר לו בתחום צרפת עצמה. רוחב שרשרת ההרים בשווייץ הוא בממוצע 20 ק"מ והם
מורכבים מרכסי קימוט מקבילים בגובה ממוצע של 1,000 מ', כששיא גובהם 1,400 עד 1,600 מ'. אזור היורה התופס כ-10% משטח שווייץ, מאוכלס כמעט כולו בדוברי צרפתית, ודרגת ההתפתחותו הכלכלית נמוכה.
השפלה השווייצרית
השפלה השווייצרית, המכונה גם ארץ הביניים, היא האזור המיושב ביותר ומרכז התרבות והכלכלה של שווייץ. היא מהווה אזור מעבר בין היורה ובין האלפים, המשתרע לאורך של כ-300 ק"מ ורוחבו בין 30 ל-70 ק"מ. מבחינת המבנה הגאולוגי זהו שקע בין אזורי הקימוט - היורה והאלפים, ועיקרו רמות בגובה של 400 עד 700 מ', בעלות טופוגרפיה גבעית, ומעליהן מתנשאים רכסים או הרים בודדים לגובה של
1,000 עד 1,200 מ'.
ארץ הביניים משופעת בימות, במיוחד באזורי המגע שלמרגלות רכסי היורה והאלפים. שתי הימות הגדולות נמצאות בתחומיה של ארץ הביניים: ימת קונסטנץ שבצפון (בה עובר גבול שווייץ עם גרמניה ואוסטריה), וימת ז'נבה שבדרום (שבה עובר הגבול עם צרפת).
ככלל, אזור זה גבעתי ברובו ולא מישור מוחלט. המישורים היחידים בשווייץ נמצאים באזור זה, לחופי הימות ולאורך הנהרות הראשיים, יובלי הריין. בשל התנאים הטופוגרפיים הנוחים, אפשרויות התחבורה ותנאי האקלים, זהו האזור המפותח והמשגשג ביותר בשווייץ, ובו מרוכזים מפעלי התעשייה ורוב הערים הגדולות.
ערים חשובות בשפלה השווייצרית מדרום לצפון הן ז'נבה, לוזאן, פריבור, ברן, נשאטל, לוצרן, בזל וציריך.
הרי האלפים
הרי האלפים המרכזיים, שבדרום שווייץ ובמזרחה, תופסים כ-60% מכלל שטחה. הגבוה שבהרי האלפים שבתחום שווייץ הוא פסגת דיפור, 4,634 מ', ברכס מונטה רוזה, באלפים הוואליזיים, על גבול איטליה בדרום.
ההרים מבותרים ביותר על ידי עמקים קרחוניים, אשר קרקעיותיהם חתורות בהרים לעומק מאות מטרים. לאורך העמקים עוברות דרכי התחבורה. הקשר בין עמק לעמק נעשה במעברים הרריים טבעיים או במנהרות. החשוב והנודע שבדרכי התחבורה הוא זה העובר לאורך עמקי הנהרות רון וריין והחיבור ביניהם - מעבר סנקט גוטהרד. נתיב זה מפריד גם בין אזור האלפים הדרומי, הרחב, שבו מתנשאות הפסגות הגבוהות ביותר, לבין האזור הצפוני הצר, ששיאו בפסגת ה-יונגפראו, 4,166 מ'.
ימות
שמאל|ממוזער|250px|ימת ז'נבה
שווייץ היא אחת ממדינות אירופה העשירות ביותר בימות: יש בה קרוב ל-1550 ימות קטנות וגדולות, כמעט כולן מפורסמות בגלל היופי המיוחד של נופן. הגדולות והמפורסמות ביותר הן:
אגם ז'נבה - שטחו 581 קמ"ר, מהם 344 בתוך גבולות שווייץ
ימת קונסטנץ - שטחה 540 קמ"ר
אגם נשאטל - שטחו 218 קמ"ר
ימת ארבעת הקנטונים (אגם לוצרן) - שטחה 115 קמ"ר
אגם ציריך - שטחו 90 קמ"ר
אגם לוגאנו - שטחו 50 קמ"ר
הנהרות
בין אפיקי המים הרבים הזורמים בשווייץ רק שלושה יכולים להיחשב כנהרות גדולים - הארה, הריין והרון. מוצאם של שלושת הנהרות הגדולים הוא ברמת סנט-גוטהרד. נהרות חשובים אחרים שרק בחלקם זורמים בשווייץ הם הטיצ'ינו (לאורך 90 ק"מ) והאין (לאורך 105 ק"מ).
הארה, בהיותו אפיק המים הגדול היחיד הזורם לאורך כל דרכו (296 ק"מ) באדמה שווייצרית, נחשב ל"נהר הלאומי" של המדינה. הארה עובר לאורך הרמה המרכזית, חוצה את העיר ברן ונשפך לריין ליד העיר קובלנץ שעל הגבול הגרמני.
הריין זורם לאורך 375 ק"מ בשטח שווייצרי ולאחר מכן הוא נכנס לשטח גרמניה. בדרכו הוא חוצה את נסיכות ליכטנשטיין, נכנס לימת קונסטנץ וליד העיר שפהאוזן הוא יוצר את מפלי הריין המפורסמים
הרון זורם לאורך 265 ק"מ בשטח שווייצרי וליד העיר ז'נבה הוא נכנס לצרפת אחרי שעבר דרך ימת ז'נבה
צמחייה
מרבית בתי הגידול של הצומח, ותצורותיו, מותנים כאן בגובה, המגיע בהרי האלפים עד 4 ק"מ. בשל המגוון הטופוגרפי והאקלימי יש בשווייץ צמחייה עשירה מאוד. מרבית המינים הם אירו-סיביריים, אך מצויים גם אלמנטים ארקטיים מצד אחד וים תיכוניים מצד שני. במרבית שטחה של שווייץ שולטים יערות של עצי שלכת, או של עצי מחט, והעיקריים שבהם מובאים להלן:
יערות אלונים מעורבים - אלון הסלע והאלון הבריטי תופסים את המקומות החמים ביותר, וגם את המדרגות הנמוכות ביותר בהרים. כמו כן, נלווים אליהם גם עצים אחרים. לפי ההרכב והשלטון של העצים, ולפי הצמחייה עשבונית המלווה את היער, הובחן כאן מספר ניכר של חברות צמחים שמנחה אותן האלון.
יערות אשורים מעורבים - המרכיב הטיפוסי ליערות אלה הוא אשור היערות. האשור מצריך תנאים נוחים יותר - הן מבחינת האקלים והן מבחינת הקרקע - ומוגבל בעיקר למדרגה הבינונית של ההרים. הוא מופיע כשולט יחיד, או בחברת עצים אחרים, משירי עלים או גם מחטניים. גם כאן מבחינים בחברות צמחים, לפי המלווים ולפי ההרכב העשבוני. בין המלווים של יערות מעורבים עשויים להיות אלונים, אשוחים ואשוחיות.
יערות מעורבים של מילה - יערות אלה קשורים למקומות מיוחדים, לקרקעות לחות או לבתי גידול מוצלים. גם באלה מבחינים בחברות אחדות.
יערות הגדות - יערות הקשורים לאפיקי מים, לנהרות ויובליהם, וכן לאדמות מוצפות. הצמחים המנחים הם מינים של צפצפה, אלמון וערבה.
יערות השדרים - יערות שלא דורשים תנאים מיוחדים, והם מופיעים באדמות חמוצות ודלות מינרלים. השדר יכול להופיע כשליט יחיד, או במעורב עם עצים אחרים, או גם בחברת מלווים עשבוניים שונים.
יערות אשוחים - האשוח היחיד המצוי בשווייץ הוא האשוח הלבן. זהו עץ הדורש לחות, ובדרישותיו האקולוגיות הוא דומה במקצת לאשור. משום כך הוא מסוגל לגדול יחד עם האשור וליצור טיפוס של יער מעורב, למרות בדרך כלל הוא יוצר לעצמו יערות.
יערות האשוחית - הזן היחיד של הסוג הזה המצוי בשווייץ הוא האשוחית הקיפחת. עץ זה עמיד בפני קרה וכפור, ועולה בהרים עד למדרגה הסוב-אלפינית. מסיבה זו נפוצה האשוחית במקומות שבהם האלונים והאשורים לא כולים להתחרות בה עוד. היא יוצרת יערות ענקיים וגם יערות מעורבים. שכבת תת-היער עשויה ברוב המקרים בתות אברשיים, או גם כבוליות.
יערות של הארזית והאורן המחומש - יערות העולים למדרגות הקרות ביותר של ההרים בשווייץ, וגם הם יוצרים חברות שונות של צמחים. לרוב הם מצויים בתחום העליון של היערות, ואף קרוב לקרחונים הגולשים מההרים.
יערות של אורן היערות - אורן היערות הוא עץ היוצר יערות רבים וגדולים בכל מיני בתי גידול, לרוב במחשופים ובמקומות שיערות אחרים נהרסו. הוא אינו דורש קרקעות מיוחדות או טמפרטורות נוחות. הוא מצוי בכל דרגות ההר, אך לעולם לא יכול לחדור לחברות צמחים חסומות מפני האור. הוא יוצר חברות לעצמו, או במעורב עם שיחים ועצים שונים. היערות השונים בשווייץ הם קווים בולטים בנוף הארץ, אבל שווייץ עשירה גם בתצורות לא "עציות", הגדלות במקומות שהיערות נהרסו, או במקומות שמפני גורמים אקלימיים אין עצים יכולים להתפתח בהם.
כמה דוגמאות לתצורות אלו:
בתות אברשיים - נוצרות במישורים ובבקעות, על פני אדמה יבשה, חמוצה וחסרת מינרלים כמעט לחלוטין. שם זה ניתן לה מפני שרוב השיחים המאפיינים את בתי הגידול האלה נמנים עם משפחת האברשיים.
בתות אברשיים אלפיניות - התחום העליון של היער מסתמן לרוב במציאותו של האורן הננסי או ערער השיח, אבל לצידם (או מעליהם), מתפתחות באלפים בתות נרחבות של שיחי רודודנדרום. הבתות האלה מצויות גם באדמות חמוצות ובאותה מידה גם באדמות גירניות.
האחווים האלפיניים - ארץ עשירת מים כשווייץ משופעת באחווים ובצומח ביצות חמוצות ומתוקות כאחד. את אזור האלפים מציינים במיוחד האחווים האלפיניים שופעי הירק, המכסים את כל המדרגות האלפיניות של ההרים מעל לתחום היערות. האחווים הם אוצר כלכלי חשוב ביותר, בהיותם משאבים חשובים לגידול צאן.
אקלים
הריה של שווייץ מהווים נקודת התכנסות ומזיגה של סוגי האקלים המגוונים
והשונים של אירופה. מערך כזה יוצר אקלים בעל אופי משל עצמו. במערב הוא
מושפע מהאקלים האטלנטי הנתון לחילופי זרם הגולף. במזרח - מהאקלים פנים
היבשת האירופאית. בדרום - מהאקלים הסובטרופי גשום, ובצפון - מהאקלים הציקלוני
של מרכז אירופה.
מאחר שהגשמים מתגברים ביחס ישר לגובה פני הקרקע, דומה מפת המשקעים בין
אזורים שמרחק קטן בלבד מפריד ביניהן. לדוגמה:
הממוצע השנתי של המשקעים בסנקט גלן (בגובה 730 מ') מגיע ל-1,318 מ"מ,
ואילו בגובה 2,730 מ' מגיע ממוצע המשקעים השנתי ל-2,904 מ"מ.
ביותר מ-3/4 משטחה של שווייץ עולה הממוצע השנתי של המשקעים על 1,000
מ"מ, שבחלקם יורדים בצורת שלג. בעיר הדרומית לוגאנו, שבה אקלים סובטרופי גשום, רק 5% מהמשקעים הם שלגים. בציריך - 11% שלגים. בגבהים שמעל כ-
3,580 מ' כל המשקעים הם שלגיים, והאזורים המצויים בגבהים אלה שזורים שדות
שלג וקרחוני עד. קו השלג נע בין 3,070 מ' בהרי אלפים הצפוניים ל-3,600 מ'
באלפים הדרומיים.
בהרים שבפנים הארץ מצויים כיסים יבשים יחסית ממשקעים. המפורסם שבהם הוא
עמק הרון המוקף קבוצות הרים בעלי פסגות גבוהות. כמות המשקעים היא נמוכה גם
במדרונות עצמם, אבל אף על פי כן מתפתחת הצמחייה כתוצאה מקרבת האזור לשדות
שלג וקרחונים המתפשטים עמוק לתוך העמק. אוויר בעל לחות נמוכה כגון זה המצוי
מעל ערים גבוהות כדווס וארוזה, מאפשר מעבר קרינת השמש בתחום אורכי גל רחב.
(משום כך ידועות ערים אלו כמקומות מרפא).
ערים מרכזיות בשווייץ
+ 12 הערים הגדולות בשווייץ העיר קנטון אוכלוסייה (2019)1 ציריך ציריך 420,2172 ז'נבה ז'נבה 203,9513 בזל בזל-שטאדט 178,7224 לוזאן וו (קנטון) 139,4085 ברן (עיר הבירה) ברן 134,5916 וינטרטור ציריך 113,1737 לוצרן לוצרן 82,2578 סנט גאלן סנט גאלן 76,0909 לוגאנו טיצ'ינו 62,61510 ביל/ביין ברן 55,60211 תון ברן 43,63212 בלינצונה טיצ'ינו 43,279
קישורים חיצוניים
*
שווייץ, גאוגרפיה של
| 2024-03-07T00:26:11
|
גמלא (שמורת טבע)
|
שמאל|ממוזער|250px|כלוב האיקלום של הנשרים על שפת המצוק
ממוזער|250x250 פיקסלים|תצפית על תהום בגמלא. גודל האנשים מדגיש את העומק של התהום.
שמאל|ממוזער|250px|מבט מתוך מצפור הנשרים
שְׁמוּרַת גַּמְלָא היא שמורת טבע ואתר ארכאולוגי במרכז רמת הגולן, כ-20 קילומטרים דרומית לקצרין. השמורה הוכרזה ב-9 בינואר 2003. שטחה הוא 8,380 דונם. השמורה נגישה לכיסאות גלגלים ולמתניידים בעלי צרכים מיוחדים.
השמורה
שמאל|ממוזער|250px
בשמורת הטבע שני נחלים: נחל דליות ונחל גמלא, שלאורכו שוכן המפל האיתן הגבוה ביותר בארץ ישראל, מפל גמלא (51 מטרים גובהו). עוד נמצאים בשמורה שדה דולמנים שבו כ-700 דולמנים, מושבת הקינון הגדולה ביותר בישראל של נשרים. החל משנת 1994 מתקיים במקום סקר על האוכלוסייה, כולל תצפיות קבועות על הקינון. המטרה היא למנוע את הכחדת האוכלוסייה על ידי איתור בזמן של בעיות באוכלוסייה.
בנוסף קיים במקום מגוון של בעלי חיים כגון צבי ארץ ישראלי, יעל נובי, תנים, דרבנים, חולדים, שועלים, זאבים, קרקלים ועוד. במקום מקננים עופות דורסים נוספים הכוללים רחם, חיוויאי, עקב עיטי ועיט ניצי. הצמחייה כוללת עצי אלון התבור, אלה אטלנטית עוזרר קוצני, שיזף מצוי, כליל החורש ועוד.
בשמורה שרידיה המשוחזרים בחלקם של העיר העתיקה גמלא, שחרבה בזמן המרד הגדול של יהודי ארץ ישראל נגד שלטון האימפריה הרומית בסוף ימי הבית השני. בשמורה נמצא גם אתר הנצחה למתיישבי רמת הגולן שנפלו במערכות ישראל ובפעולות איבה. כמו כן, נמצאים בשמורה שרידי הכפר העתיק דיר קרוח, שתחילתו בהתקופה הביזנטית.
על שפת המצוק המשקיף על נחל גמלא נמצא מבנה "מצפור הנשרים" המאפשר תצפית נוחה על אוכלוסיית הנשרים והעופות הדורסים. על תקרת המבנה דגמים של עופות דורסים כפי שהם נראים ממבט מלמטה; מטרת הדגמים היא להקל על זיהוי העופות הדורסים. המבנה שוקם לזכרה של ארנה אשד, שהייתה חוקרת נשרים ואקולוגית השמורה.
ב-27 במאי 2010 בלילה פרצה בשמורה שרפה גדולה, שפגעה קשות בצומח ובחי בשמורה. אנשי רשות שמורות הטבע והגנים הספיקו לחלץ חלק גדול מהנשרים לפני התפשטות השרפה, ובכך מנעו פגיעה קשה באוכלוסיית הנשרים במקום. השרפה פרצה מנפילת פגז בשטח אש בסמוך לשמורה, בזמן אימון של צה"ל. השרפה כילתה כ-20 אלף דונמים של חורש.
פעילות לשיקום אוכלוסיית הנשרים
ביוני 2007 הורעלה אוכלוסיית הנשרים המקננת במצוק. בעקבות כך הועברו שבעה גוזלים לגידול בחי בר בכרמל. לאחר שהגוזלים התאוששו, הם הוחזרו לכלוב אקלום במקום.
בשנת 2008 הופעלה במקום תוכנית שמטרתה לשקם את אוכלוסיית הנשרים. ביצי הנשרים מוצאות מהקן ומועברות לגן החיות התנ"כי בירושלים להמשך דגירה, לאחר מכן מוחזרים הגוזלים לכלוב האקלום השוכן על שפת המצוק, ומאפשר את קרבת הגוזלים לאוכלוסיית הנשרים במקום. כשהגוזלים מגיעים לבגרות הם משוחררים לטבע.
לקריאה נוספת
עפר בהט, ליאורה בהט, גמלא טבע ונוף, הוצאת משרד הביטחון, 1991
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:רמת הגולן: שמורות טבע
קטגוריה:גמליים בתרבות
| 2024-05-01T07:04:19
|
דולמן
|
ממוזער|דולמן בנחל גמלאדּוֹלְמֶן הוא מבנה מגליתי, כלומר בנוי מאבנים גדולות, שמקורו לרוב בתקופות הטרום־היסטוריות המאוחרות וההיסטוריות הקדומות. הדולמנים מקושרים לרוב לקבורה.
תיאור
הדולמנים עשויים ממספר אבנים גדולות (מגליתיות) הערוכות במבנה, (לעיתים מבנה פשוט של שתי אבנים מאונכות שעליהן אבן ראשה מאוזנת, ולעיתים מבנים מורכבים בהרבה) יש שסוברים שהם במקור היו מכוסים באבנים נוספות או באדמה, אשר שימשו כתא קבורה. אלה התפזרו עם השנים, ונותר רק המבנה המגליתי.
מקור השם
פירוש השם דולמן הוא "שולחן אבן" (בברטונית: "דול" – שולחן, "מן" – אבן). מילים בשפות אירופיות אחרות, כגון "Hünenbetten" בגרמנית ו-"Hunebed" בהולנדית מרמזות כי אלה נחשבו למיטותיהם של ענקים. דולמנים רבים אופייניים לתקופה הנאוליתית באירופה, והיו בשימוש עד לתקופת הברונזה.
תפוצה
ממוזער|דולמן בצורת T מהולנד.
בעולם מצויים אלפי דולמנים, ובמיוחד בארצות צפון אירופה כגרמניה, הולנד ואירלנד. הממצא הדל מסביב לדולמנים מקשה על תארוכם וזיהוי מקימיהם, וכן זיהוי מניעי המקימים. שרידים אנושיים, מלווים לעיתים בחפצים, נמצאו בדולמנים או בסמוך אליהם, שניתן לתארך מדעית באמצעות תיארוך פחמן. עם זאת, לא ניתן היה להוכיח כי שרידים אלה הם מהתקופה בה הוצבו האבנים במקור. בדרך כלל כולם נחשבים לקברים או לתאי קבורה, למרות היעדר ראיות ברורות לכך. ייתכן שהדולמנים שימשו לקבורה ראשונית בלבד, מתוך אמונה בהבדל בין גופה עם בשרה לעצמות בלבד, ולאחר כילוי הבשר עברו העצמות לקבורה משנית.
בישראל
ממוזער|דולמן בשמורת גמלא
ממוזער|דולמן בכניסה לקיבוץ שמירבארץ ישראל מספר רב של דולמנים, ובמיוחד מצויים מאות דולמנים ברמת הגולן. שדה שבו כ־700 דולמנים נמצא ליד העיר העתיקה גמלא ודולמנים רבים מצויים ליד ובתוך קיבוץ שמיר. על תקרת אחד מהם התגלו בשנת 2017 עיטורים.
הדולמנים בגולן פרוסים על שטח של 1,050 קמ"ר. גבולות השטח הם נחל סער בצפון, הנחלים רוקד ועלן במזרח, הירמוך בדרום ובקעת הירדן במערב. הדולמנים מופיעים לפעמים בקבוצות, כאשר רוב הדולמנים הם חלק ממכלול מורכב יותר בו הם מקושרים זה לזה. לעיתים קרובות, ממוקמים הדולמנים במורדות הגולן, סמוך לנחלים. קיימת השערה כי השיפוע של המדרון איפשרה לגלגל את האבנים הגדולות או למקם אותן במקומות גבוהים הבולטים לעין. בין השאר, התגלו בדולמנים שבגולן כלי חרס וכלי מתכת מתקופת הברונזה הביניימית. ההשערה היא שהדולמנים בגולן, וגם בגליל, הוקמו בתקופת הברונזה הקדומה, ככל הנראה בשלבים ב'–ג'. נראה שבאותה תקופה, רוב האוכלוסייה שישבה בגולן חיה בישובי קבע כמו ערים וכפרים. יחד עם זאת, הייתה גם אוכלוסייה אגרו־פסטורלית שחיה בסימביוזה עם תושבי הקבע, משוער שחברה זאת היא זאת שבנתה את הדולמנים.
אחד הדולמנים המוכרים ביותר בישראל הוא זה שנמצא במרכז גלגל רפאים שברמת הגולן.
התיאור המקראי של הגלעד כחבל ארץ של גלי־אבנים או גלי־עד () מתייחס, ככל הנראה, לדולמנים הרבים בו, שהיוו גלי אבנים לעדות ולהנצחת שם האבות לעד.
קיימת השערה, לפיה הדולמנים הקדומים שבישראל והסביבה הם תחילת התפשטות הדולמנים באגן הים התיכון ובאירופה. תפוצת הדולמנים, במסגרת יחסים ימיים בין הלבנט לאגם הים התיכון והחוף המערבי האירופאי, מקבלת חיזוק מדמיונם של הדולמנים הראשונים במערב לאלה שבלבנט (כמו הפתח העגול באבני הסתימה). התפוצה הגיעה לנהר האברוס ולאיבריה הקווקזית, לדרום קפריסין, רודוס וכרתים, מזרח אוויה, סיציליה, מלטה, סרדיניה, דרום קורסיקה, האיים הבלאריים, הרי האטלס, דרום ומערב איבריה, הריביירה הצרפתית, חופי מפרץ ביסקאיה ודרום אנגליה והיברניה.
במזרח הרחוק
בקוריאה קיימים דולמנים יפים ומרשימים אשר נבנו במהלך האלף הראשון לפנה"ס. כ־40% מכלל הדולמנים בעולם נמצאים בקוריאה, רובם באתרי הדולמן בגוצ'אנג, בהוואסון ובגאנגהווה.
ראו גם
מנהיר
לקריאה נוספת
יהודה זיו, "הד קדומים בנחל גמלא", ארץ הגולן 14 (1979) 14–17
קישורים חיצוניים
מסרים מסתוריים על דולמנים, אתר סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה וידיעת הארץ
נחשף דולמן נדיר עתיק ומסתורי בן למעלה מ־4,000 שנה באתר YouTube – קישור לצפייה
מהו בדיוק דולמן?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מבני קבורה
קטגוריה:אמנות פרהיסטורית
קטגוריה:ארכאולוגיה
קטגוריה:הגלעד
sv:Dös#Dolmen
| 2024-09-18T11:31:34
|
כלכלת שווייץ
|
כלכלת שווייץ היא אחת הכלכלות החופשיות והיציבות בעולם. המדיניות המוניטרית ארוכת הטווח שלה והסודיות הבנקאית בה היא מתגאה הפכו אותה למדינה מועדפת למשקיעים, ויצרו כלכלה שנשענת במידה רבה על זרם קבוע של השקעות זרות.
משום גודלה הפיזי הקטן וכח העבודה בעל ההתמחות הגבוהה העומד לרשותה, תעשייה וסחר הם המפתח לכלכלת שווייץ. שווייץ השיגה את אחת מההכנסות הגבוהות ביותר לנפש בעולם, במקביל לשיעורי אבטלה נמוכים ועם גירעון תקציבי נמוך.
בשנת 2008 כלכלת שווייץ היא הרביעית בגודלה בין ארצות מערב אירופה בעלות אוכלוסייה של מעל מיליון נפש במונחי תוצר לאומי גולמי לנפש (אחרי אירלנד, דנמרק ונורווגיה) ועשירית במונחי כח קנייה לנפש.
על פי דוח של אוניברסיטת קורנל, הארגון העולמי לקניין רוחני ו-INSEAD מ-2014, שווייץ היא המדינה החדשנית בעולם.
שתי ערים שווייצריות, ציריך וז'נבה, נמצאות בעשיריה הראשונה בדירוג הערים שהכי טוב לחיות בהן על פי הסקר השנתי של אקונומיסט וחברת EIU, שפורסם ביוני 2024. ציריך מדורגת שלישית, וז'נבה מדרגת חמישית. הסקר מדרג 173 ערים ברחבי העולם ובוחן חמש קטגוריות: יציבות, מערכת הבריאות, תרבות וסביבה, חינוך ותשתיות.
היסטוריה
כתוצאה מהמהפכה התעשייתית בתחילת המאה ה-19 הסקטור האגררי בשווייץ הצטמצם בגודלו והסקטור התעשייתי החל לגדול החל ממחצית המאה ה-19.
בתחילת המאה ה-20 הסקטור התעשייתי הפך לדומיננטי ושווייץ הייתה למדינה העשירה באירופה בפער ניכר על פני המדינות האחרות. במהלך מלחמת העולם הראשונה היה משבר כלכלי בשווייץ. מאפיין בולט היה נסיגה בצריכת האנרגיה (שמרביתה הייתה פחם, עד שנות ה-40' של המאה ה-20). בתקופה זו הושת מס מלחמה. מכיוון שהיה קושי ביבוא מוצרים נעשה ניסיון לחזק את כלכלת שווייץ הן בכיוון של שדרוג רשת הרכבות בשווייץ שהפכה להיות הראשונה שמונעת על ידי חשמל במקום על ידי שריפת פחם בקטרים מונעי קיטור. בשנות ה-20' ניכר הגידול באנרגיה ששוב התמתן בשנות ה-30'.
בשנות ה-40', ובמיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה נשכרה כלכלת שווייץ מהיצוא המוגבר ומאספקת נשק לגרמניה הנאצית. עם זאת שוב ניכרה ירידה בצריכת האנרגיה בשווייץ. התנהלות הבנקים ששיתפו פעולה עם הנאצים והיחסים המסחריים עם הרייך השלישי במהלך המלחמה זכו לביקורת חריפה עד כדי כך שתקופה קצרה לאחר המלחמה שווייץ הייתה מבודדת במישור הבינלאומי. לאחר סיום המלחמה התפתחה שוב כלכלת שווייץ במהירות, במידה רבה משום שכלל לא נפגעה במהלך המלחמה.
בשנות ה-50' התל"ג גדל בממוצע שנתי של 5% וצריכת האנרגיה הכפילה את עצמה. השימוש בפחם פחת משמעותית וגדל השימוש בתזקיקי נפט וגז. בעשור הזה גם בלט מעבר מכלכלה תעשייתית לכלכלת שירותים – תחום שגדל במהירות רבה יותר מהחקלאות והתעשייה.
בשנות ה-60' התל"ג גדל בממוצע שנתי של 4% וצריכת האנרגיה הכפילה שוב את עצמה. בסיום העשור מקור האנרגיה המרכזי של שווייץ היה הנפט.
בשנות ה-70' ניכרו שינויים בתל"ג משיא עלייה של 6.5% בשנת 1970 ועד ירידה של 7.5% בשנים 1975 ו-1976. שווייץ הפכה לתלויה מנפט שיובא מקרטל OPEC. משבר הנפט של 1973 גרם לצריכת האנרגיה בשווייץ להצטמצם בין השנים 1973 ועד 1977. בשנת 1974 נקטה שווייץ בצעדים חריפים כגון איסור שימוש ברכב פרטי בימי א' כתוצאה מההלם של משבר אספקת הנפט. משנת 1977 ואילך התל"ג שב לגדול אם כי משבר האנרגיה של שנת 1979 שוב הקטין זמנית את צריכת האנרגיה בשווייץ.
בשנות ה-80' שווייץ הושפעה מהעלייה במחירי הנפט שתוצאתה הייתה נסיגה בצריכת האנרגיה בשווייץ עד שנת 1982 והצטמקות הכלכלה ב-1.3%. משנת 1983 ואילך הן התל"ג והן צריכת האנרגיה בשווייץ עלו.
בשנת ה-90' כלכלת שווייץ אופיינה בגידול איטי – הקטן ביותר בכלכלות מערב אירופה. הכלכלה הושפעה ממיתון שנמשך שלוש שנים, משנת 1991 ועד 1993 כאשר הכלכלה הצטמקה ב-2%, ירדה צריכת האנרגיה והושפע היצוא. התל"ג גדל בשנים אלו ב-0.6% בלבד. לאחר שעור אבטלה נמוך מ-1% לפני 1990 גדל שעור האבטלה לשיא של כל הזמנים בשנת 1997 – 5.3%. השכר הריאלי קטן עקב האינפלציה. החל משנת 1997 השינויים בזרימת סכומי כספים ברחבי העולם התניעו מחדש את כלכלת שווייץ ובשנת 2000 התל"ג גדל ב-3.6% במונחים ריאליים.
שנת 2000 ואילך
כלכלת שווייץ הושפעה מהנסיגה של תחילת שנות ה-2000, עקב היותה כרוכה בכלכלות של ארצות מערב אירופה וכלכלת ארצות הברית. לאחר התמוטטות שוק המניות כתוצאה מפיגוע 9/11 ירד קצב הגידול בכלכלת שווייץ מ-1.2% ל-0.4% בשנת 2002 ובשנת 2003 הצטמק התל"ג ב-0.2%. להחלשות הכלכלה הייתה השפעה ניכרת על שוק העבודה. חברות רבות הכריזו על פיטורים המוניים ושעור האבטלה עלה מ-1.9% בחודש יוני 2000 לשיא של 3.9% באוקטובר 2004 (הגם ששיעור זה היה נמוך משמעותית מממוצע האבטלה בשוק האירופאי 8.9%). היצוא של סחורות ושירותים לשוק האירופאי ולארצות הברית קטן כתוצאה מהתיסוף הניכר בשוויו של הפרנק השווייצרי שגרם לעליית מחירי הסחורות המיוצאות ולשירותים. גם תנועת התיירים לשווייץ קטנה.
בחודש נובמבר 2002 העיתון הכלכלי CASH פרסם חמישה צעדים שעל הממשלה ועל הגורמים המרכזיים בכלכלה לנקוט כדי להאיץ את הכלכלה השווייצרית:
יש לעודד את הצריכה הפרטית על ידי העלאת משכורות משמעותית, ומתן הנחה למשפחות עם ילדים על בטוח הבריאות.
על הבנק המרכזי להחיות את ההשקעות על ידי הורדת שערי הריבית. על הגופים המוניטריים להעלות את מסגרות האשראי ללווים וכן להקצות קרקעות זולות לצורכי בנייה.
על הבנק המרכזי לפחת את המטבע, ובמיוחד לשנות את היחס בין הפרנק השווייצרי לאירו.
על הממשלה לסייע לתוכנית על ידי תקציב גרעוני. הוצאות הממשלה צריכות לגדול בתחום התשתיות ובתחום החינוך. יש להפחית מיסים כדי לעודד את הצריכה הפרטית.
יש להגמיש את שוק העבודה ובמקרה של ביקושים נמוכים לעבודה להימנע מפטורים.
צעדים אלו יושמו בהצלחה במקביל למדיניות הממשלה שכונתה "הקסגון הפלא" שכלל תעסוקה מלאה, שוויון סוציאלי, צמיחת הכלכלה, איכות סביבה גבוהה, מאזן חיובי בסחר הבינלאומי ויציבות מחירים. החל ממחצית 2003 שיעור הגידול השנתי עמד על ממוצע של 3% (בשנים 2004–2005 צמיחה של 2.5%, בשנים 2006–2007 צמיחה של 3.4% ו-3.3% בהתאמה).
הטבלה נקובה במיליוני פרנקים שווייצרים (נתוני קרן המטבע הבינלאומית)
שנהתוצר לאומי גולמישער חליפין של הדולר1980184,0811.671985244,4212.431990330,9251.381995373,5991.182000422,0631.682005463,1391.242006487,0411.252007512,1421.2
נכון ל-2024, ארבע מערי שווייץ נמצאות בעשיריה הראשונה בדירוג הערים היקרות בעולם של חברת הייעוץ האמריקאית מרסר: ציריך (שלישית), ז'נבה (רביעית), בזל (חמישית) וברן (שישית).
תעשייה
שווייץ, למרות היותה מדינה דלה באוצרות טבע, הצליחה להשתלב בצורה טובה מאוד בתחום התעשייה והכלכלה בזכות שלושה יתרונות. יתרונות אלה הקנו לשווייץ את מעמדה התעשייתי הנראה לעינינו כיום, ואלה הם:
כוח מים ללא הגבלה.
פועלים בעלי מקצוע.
שליטה על מעברי ההרים – שהיו חשובים לחלק גדול מסחרה של אירופה.
חסרונה הגדול של שווייץ הוא היעדר דלק ופחם, אך חיסרון זה הפך ליתרון, שכן בלעדי דלק לתעשייה הכבדה נחסכו משווייץ כל "בתי החרושת השטניים" של גליל מידלנדס העשן של אנגליה או של פיטסבורג שבאמריקה, שהיו מקללותיה העיקריות של המהפכה התעשייתית.
תחת זאת התמחו השווייצרים במוצרי-מותרות המצריכים מזער של דלק או חומרים ומירב של כישורים, כגון שעונים ותכשיטים, מכונות מדויקות, משי ותחרה, תרופות ומזונות מעודנים. 95% מן העלות של השעון השווייצרי המפורסם, לדוגמה, הם עבודה מקצועית, ורק 5% מספיקים לחומרים.
האתגר של שווייץ לענקי התעשייה כמו ארצות הברית, יפן וגרמניה, הוא גורם האיכות. שמות כמו רולקס, אומגה, פיאג'ט וארליקון ידועים בעולם כולו.
יצירת המופת השווייצרית הגדולה ביותר היא המשק עצמו, הרגיש באיזונו והמדייק בתפקודו כמו שעון שווייצרי משובח. החקלאות נדחקת לקרן זווית, עד שכיום, בניגוד לכרזות התיירות שעודן מבטיחות פרות יפות תואר וחולבות חינניות, פחות מ-12% מאוכלוסיית שווייץ יושבת על הקרקע, ובצד בלגיה ואנגליה, שווייץ היא אחת הארצות המתועשות ביותר באירופה.
שווייץ, הארץ הדלה באוצרות טבע, הכפילה את אוכלוסייתה במאה השנים האחרונות מבלי להרחיב כלל את שטחה, וסיפקה לתושביה את אחת מרמות החיים הגבוהות ביותר ואת אחד המטבעות היציבים ביותר בעולם.
התעשייה הגדולה הראשונה של שווייץ, הייתה הטקסטיל. בימי הביניים הייתה ציריך מרכז של ייצור משי. סט. גלן נודעה בתחרה, ואפנצל (Appenzell) במעשי ריקמה. בשנת 1895 היו כמעט 43% מכלל פועלי התעשייה של שווייץ מייצרים טקסטילים. במאה העשרים ירד הענף לשליש ממה שהיה במאות הקודמות. צרכיה של תעשיית הטקסטיל בעת ההסגר שהטיל נפוליאון על אנגליה, שהייתה היצרנית הראשית של מכונות טקסטיל, הם שדרבנו את התעשייה ההנדסית של שווייץ.
כיום, 35% מן הייצוא של שווייץ הם מכונות וציוד חשמלי. מנועי דיזל שווייצריים מניעים אוניות החותרות באוקיינוסים ואת הקטרים במסילות הברזל באנגליה, צרפת, ספרד ויפן. משאיות שווייצריות מעפילות בנתיבי האנדים התלולים, וגנרטורים שווייצרים מייצרים כוח חשמלי בהודו וביוגוסלביה.
בתי החרושת השווייצריים מייצרים גם כלי נשק. נוסף לכך שסיפקו נשק לצבא שלהם, ייצרו השווייצרים תותחים, תחמושת וציוד לצוללות לכמה מהצדדים הלוחמים הראשיים במלחמת העולם השנייה. כיום יצרנים שווייצריים מוכרים מוקשים, טילים ושאר פריטי ציוד צבאי לארצות נאט"ו, בעיקר באמצעות חברות אחיות בהולנד ואנגליה.
ההנדסה שינתה את תעשיית השעונים, מתעשייה ביתית כפי שהייתה בעבר, לעסק גדול, מפותח ומתוחכם פי כמה. כיום תעשיית השעונים היא ענף הייצוא השלישי בגודלו, והמפורסם ביותר בשווייץ. 2700 בתי חרושת פזורים על פני הרי היורה מז'נבה ועד שאפהאוזן (Schaffhausen), ולמעלה מ-75% מהם עסוקים בייצור חלקים כמו מחוגים, קפיצים וקופסאות, ו-500 בייצור שעונים שלמים. הודות לתפוקה שנתית בת קרוב ל-45,000,000 שעונים, שווייץ היא יצרנית השעונים הגדולה שבעולם. 97% מן השעונים האלה מיוצאים, רובם לארצות הברית, גרמניה ולהונג קונג.
תעשיות המזון והשוקולד של שווייץ קשורות לכימיה. מפעל כימי שווייצרי, ואנדר (Wander AG), מפיץ את האובאלטין (Ovaltine) שלו ברחבי העולם כולו. תעשיית השוקולד הותאמה על ידי השווייצרים לייצור במכונה, וכיום יש בשווייץ 36 מפעלי שוקולד. השוקולד השווייצרי התפרסם בעולם כולו בזכות איכותו הגבוהה.
ממשלת שווייץ חולשת על קווי התחבורה, מפעילה בנק לאומי, ומסדירה את יצור הנשק, אבק השרפה והמשקאות החריפים. אולם פרט לכך, נמצא כמעט הכול בבעלות פרטית. שווייץ היא מדינה קפיטליסטית.
כל אחת מ-30 הערים העיקריות היא תעשייתית. ישנם 55 מפעלים המעבידים למעלה מ-1,000 איש כל אחד, אך רוב בתי החרושת קטנים
ומעסיקים פחות מ-50 פועלים.
למרות שהצצה בסיכומי היבוא-יצוא מעידה על כך שהמשק בשווייץ שרוי בצרה קשה (מאז 1953 המאזן המסחרי של שווייץ שלילי תמיד. בשנת 1968, למשל, הסתכם היבוא של שווייץ ב-3,500 מיליון ליש"ט והיצוא הגיע ל-3,125 מיליון ליש"ט בלבד) – מספרי היבוא והיצוא כשלעצמם לא ממצים את התמונה כולה. המשק השווייצרי מתאזן פחות או יותר על ידי "יצוא סתמי" – מקורות הכנסה שאי אפשר ליחסם לתנועת הסחורות, אלא באים, בדרך שווייצרית אופיינית – משירותים. בראש ענפי היצוא הסמוי עומד ענף התיירות, המעסיק כמעט 4% מכלל האוכלוסייה הפעילה בארץ. מקורות הכנסה נוספים הם הבנקאות, הביטוח וההובלה.
בנקאות
עם גידול התעשייה והמסחר בשווייץ, בשלהי המאה ה-19 פרחה גם מערכת הבנקאות בארץ.
כיום, בשווייץ למעלה מ-500 בנקים ולהם בסך הכול כ-4,000 משרדים ופחות או יותר – סניף אחד לכל 1,400 נפש. בנקים אלה כוללים את הבנק הלאומי השווייצרי, חמישה בנקים מסחריים גדולים, 28 בנקים קאנטונאליים בבעלות ממלכתית, וכ-57 בנקים פרטיים בבעלות משפחתית. מספר חשבונות החיסכון לבדו עולה על מספר תושביה של שווייץ. העובדה שאלה הם הבנקים הבטוחים ביותר העולם הודגמה באורח דרמטי בשנת 1962 כאשר הסדירו הבנק הלאומי השווייצרי והבנק לסילוקים בינלאומיים המרת פרנקים בסך 200 מיליון דולר עם הבנק הפדרלי של ניו יורק לחיזוק הדולר האמריקני. במשך אותה השנה ניתנו מיליוני פרנקים בהלוואה לממשלת דנמרק ולבנקים וחברות בארצות הברית, אנגליה וגרמניה.
קסמם וסוד הצלחתם של הבנקים בשווייץ היה ביטחונו וסודיותו של המפקיד. אדם המפקיד בבנק שווייצרי יכול להתנות תנאי שיהיה החשבון שלו לפי מספר ושהמספר יהיה ידוע רק לו ולקומץ פקידי בנק בכירים. בגלל סודיות הבנקים בשווייץ אין איש יודע בדיוק את שווים של הדיבידנדים והריבית שמכניסים הבנקים השווייצרים מחו"ל לשווייץ בכל שנה, אבל הסכום מגיע למיליוני ליש"ט. חשוב פחות מן הבנקאות בין סעיפי הייצוא הסמוי, ואף על פי כן מכניס רווחים ביותר, הוא התחום המקורב של הביטוח, המכניס מדי שנה
למעלה מ-260,000,000 בפרמיות חוץ ומניב רווחים נטו, לאחר כיסויי ההפסדים, בסך קרוב ל-.9,000,000
הביטוח הוא מומחיות שווייצרית גרמנית. על הביטוח השווייצרי, המבוסס על חישוב פרגמטי של הסתברויות, אפשר לומר שנולד מן המתמטיקה השווייצרית. הואיל והשווייצרים מרבים לחשוב על ביטוח, אין השווייצרי מסתפק בפוליסה אחת של ביטוח חיים, והוא משלם בממוצע כחמישים פרמיות שנתיות של ביטוח חיים.
חקלאות
שווייץ מגינה בצורה חזקה על החקלאות, וזאת באמצעות מכסים גבוהים וסובסידיות גבוהות לתוצר המקומי, אשר מספק כ-65% מהמזון שנצרך במדינה. על פי נתוני ה-OECD שווייץ מסבסדת יותר מ-70% מהתוצרת החקלאית ביחס לסבסוד של כ-35% ביתר מדינות השוק האירופי. בשנת 2007 גובה הסובסידיות בשווייץ היה למעלה מ-14 מיליארד פר"ש.
מטרת הסובסידיות היא לעודד את התוצר המקומי, אך לא להקטין את עלות הייצור, ואין ערובה שהייצור המוגבר אכן נצרך בשווייץ; חלקו מיוצא ואת הרווחים גורפים החקלאים. קרוב ל-100% מתפוחי האדמה, בשר חזיר, עגלים ובקר ומרבית מוצרי החלב מיוצרים בשווייץ. מחירי המוצרים לא מופחתים משום שהמכסים מעלים את מחירי המזון המיובא ועל היצרנים המקומיים להיות יותר זולים מהמחירים המוגבהים הללו, התושבים משלמים יותר מאשר בארצות הסמוכות וידועה התופעה של שווייצרים שגרים באזורי הגבול עם צרפת, איטליה או גרמניה אשר נוסעים לחנויות בארצות אלו לצורך הצטיידות במזון זול יותר.
מדיניות הגנה זו על החקלאות מביאה גם לעליית מחירי הדירות ושכירות הדירות, משום ששטח רב שהיה עשוי להיות מנוצל לצורכי בנייה נשאר בידי החוות אשר ממשיכות בייצור החקלאי.
חלקן של החקלאות ושל היערנות בכלל ההכנסה הלאומית של שווייץ, הוא 6% בקירוב. 28% בלבד מכלל שטחה של שווייץ טובים לניצול חקלאי ויערני אינטנסיבי.
משק המרעה שבאלפים הולך ומתמחה בגידול מקנה צעיר. משזה גדל, מוכרים
אותו אל הארץ התיכונה ואל מרחב הדום האלפים לצורך ייצור החלב. את השילוב
של גידול מקנה עם הפלחה מוצאים בעיקר בארץ התיכונה. המיתון שחל בעיבוד
הפלחה תוך העדפת משק העשבים הפשוט יותר, הואט למן שנות ה-60. ענבים ופירות
מגדלים בעיקר בנופי העמקים הדרומיים, ואילו ירקות – באזורי מבואות הערים.
מ-4,500 הקמ"ר של שטח חקלאי מפיקים בשווייץ חיטה, שיפון, שעורה, שיבולת
שועל ותפוחי אדמה, אולם היבול אינו מספיק לצורכי הארץ. חלק גדול של שטחי
העיבוד הוקצה לגידול חציר ומספוא להזנת בהמות הבית. 1,650,000 ראשי בקר,
מהם 900,000 פרות חולבות, מהווים אחת מאבני הפינה של כלכלת שווייץ. גידול
הבקר נועד בארץ זו בעיקר לייצור חלב. את החלב מעבדים בתהליכי תעשייה שונים,
ולמוצרי החלב של שווייץ יצאו מוניטין בכל העולם.
יערותיה של שווייץ מספקים רק במקצת את תצרוכת העצים שלה. שכן השלטונות מקפידים שלא יכרתו יותר עצים ממספר העצים השבים וצומחים.
תחבורה
קו הרכבת המהיר בין ציריך למילאנו ומנהרת סן-גוטרד החדשה
קישורים חיצוניים
הבורסה השווייצרית – האתר הרשמי
הערות שוליים
*
שווייץ, כלכלת
שווייץ
| 2024-09-10T16:05:46
|
הפוטש באולם הבירה
|
REDIRECT הפוטש במרתף הבירה
| 2004-03-15T21:21:10
|
ברן
|
ברן (בגרמנית: Bern, , צרפתית: Berne; באיטלקית וברומאנש: Berna; בניב המקומי Bärn) היא העיר הפדרלית (Bundesstadt) של שווייץ ומשמשת בפועל כעיר בירתה. ברן שוכנת בקנטון ברן הנושא את שמה ומשמשת גם כבירתו. העיר ממוקמת בגובה של 542 מטר משני צידי הנהר ארה (Aare), בשפלה השווייצרית (Mittelland). במאי 2013 התגוררו בעיר 137,919 תושבים והיא הייתה העיר החמישית בגודלה במדינה. באזור האורבני של העיר מתגוררים כ-356,000 איש.
העיר נוסדה בשנת 1191 והוכרה כעיר קיסרית חופשית (Freie Reichsstadt) במאה ה-13. ב-1353 צורפה לקונפדרציה הישנה של שווייץ והייתה לאחת הערים החזקות בה. ברן נהרסה כמעט עד היסוד בשריפה שאירעה בה ב-1405, ולאחר מכן הוקמה מחדש בסגנון הרנסאנס. מרכזה העתיק של העיר מתקופה זו הוכרז בשנת 1983 כאתר מורשת עולמית. תקופת זוהרה של העיר הייתה במאה ה-16 ובמאה ה-17, ובשנת 1848 הייתה למקום מושבם של מוסדות השלטון של שווייץ המודרנית.
בברן שוכנים מספר ארגונים בין-לאומיים שהחשוב שבהם הוא איגוד הדואר העולמי שנוסד בעיר בשנת 1874. בעבר שכנה בעיר גם הנהלת איגוד הטלקומוניקציה הבין-לאומי אך זו הועתקה לז'נבה. ברן נמנתה על שמונה הערים בשווייץ ובאוסטריה אשר אירחו את משחקי אליפות אירופה בכדורגל בשנת 2008.
אטימולוגיה: הדובים של ברן
שמאל|ממוזער|200px|ציור המתאר את האגדה אודות ייסוד ברן
לפי האגדה העממית אודות מקור שמה של ברן, החליט ברטולד החמישי, דוכס צרינגן שייסד את העיר בשנת 1191, כי זו תיקרא על שם בעל החיים הראשון שיצליח לצוד. היה זה דוב והעיר נקראה על שמו (Bär, היינו "בֶּר", הוא דוב בגרמנית). אולם זוהי אגדה בלבד, וסביר שהעיר נקראה כפי שנקראה על שמה הגרמני באותה עת של העיר ורונה באיטליה, ובהקשרו של הגיבור המיתולוגי הגרמני דיטריך מוורונה (Dietrich von Bern), בן דמותו של תאודוריק הגדול. הועלתה השערה כי שמה של העיר בא לה מזה של היישוב הקלטי הקדום שמצפון לה ואשר ייתכן וכונה "ברנודור" (Brenodor). לפי השערה זו השתמר שם זה גם בשמו של יישוב רומי מאוחר יותר בשם "ברנודורום" (Brenodurum), אך אין לסברות אלה ראיות של ממש.
דבר זה לא הפריע לעיר ולקנטון לאמץ את הדוב כסמלם, ובברן שוכנת "מאורת הדובים" (Bärengraben), כלוב של דובים חומים, הנחשב לאחד מאתרי העניין בעיר ולמקום פופולרי בקרב תושביה (ראו 9). הדובים של ברן נזכרו כבר ב-1513 והכלוב הנוכחי הוא הרביעי במספר. הוא נחנך ב-27 במאי 1857 על הגדה הימנית של הנהר מול העיר העתיקה, בנובמבר 2009 נחנך שטח גדול של כעשרה דונמים, הנקרא "פארק הדובים" (Bärenpark), והוא מחליף את שני בורות הדובים האחרונים במטרה לאפשר לדובים חופש תנועה. הפארק נמצא בצמוד לבורות הדובים הישנים, על גדות נהר הארה.
גאוגרפיה ואקלים
ברן שוכנת באזור גבעי, בצומת בו נפגשת הדרך המובילה מהרי האלפים דרומית-מזרחית לעיר אל הרי היורה צפונית-מערבית לה, עם הדרכים שלאורך השפלה השווייצרית, המהווה את עורק התחבורה החשוב במדינה.
העיר העתיקה של ברן שוכנת בעיקול חד של נהר הארה המקיף אותה מדרום, ממזרח ומצפון. ממערב היא נתחמה בעבר על ידי חומה ועל חלק מהתוואי ההיסטורי של חומה זו ממוקמת כיום תחנת הרכבת המרכזית ומסילת הרכבת המוליכה מהעיר צפונה. אורכה של העיר העתיקה הוא כקילומטר וחצי ממזרח למערב ורוחבה מצפון לדרום הוא כחצי קילומטר.
העיר המודרנית התפתחה סביב העיר העתיקה בכל הכיוונים וכיום היא מכסה שטח של 51.6 קמ"ר. מתוך שטח זה, 45.1% הם שטחים בנויים או לתשתיות, 19% הם שטחים חקלאיים, 33.6% הם יערות ו-2.4% שטח לא מנוצל.
האקלים בברן ממוזג ויבשתי, ומתאפיין במשרע טמפרטורות של עד C° 20 בין הקיץ לחורף. משקעים יורדים בעיר משך כל השנה, בין בצורת גשם ובין בצורת שלג, וכמות המשקעים השנתית הממוצעת עומדת על 1,028 מ"מ. הטמפרטורות המקסימליות נעות מ-C° 2.2 בחודש ינואר ל-C° 23.5 ביולי. להלן הנתונים הממוצעים השנתיים של טמפרטורות המקסימום והמינימום ושל כמות המשקעים:
היסטוריה
העת העתיקה וימי הביניים המוקדמים
ממוזער|200px|תפוצה תרבותית של תרבויות האלשטאט ולה טן בתקופת הברזל
בשטחה של העיר ברן עצמה לא נמצאו עדויות ליישוב פרהיסטורי, אם כי עמק הארה היה מיושב כבר בתקופת האבן ובתקופת הברונזה. העדויות המוקדמות ביותר ליישוב באזור ברן עצמה הם מתקופת תרבות האלשטאט (Hallstattzeit) הקלטית, אשר שגשגה במישורים שמצפון להרי האלפים בתקופת הברזל המוקדמת (בין 800 ל-450 לפנה"ס). ממצאים אלה מועטים וכוללים תל קבורה וקבר נוסף בעיר. תרבות האלשטאט פינתה את מקומה לתרבות לה טן (La-Tène-Zeit) שהתקיימה בתקופת הברזל המאוחרת, משנת 450 לפנה"ס ועד לכיבוש הרומי. מספר שרידים מתרבות זו נמצאו ברחבי העיר גופא והם מתוארכים בעיקר למאה ה-3 לפנה"ס ולמאה ה-2 לפנה"ס. אולם הממצאים הקלטיים החשובים ביותר באזור ברן התגלו בחצי האי אנגה (Engehalbinsel) שנתחם על ידי פיתוליו של הארה כ-4 ק"מ צפונית לעיר. במקום התגלו בשנת 1849 ממצאים רבים, ובעיקר כלי נשק, כמו חרבות וראשי חיצים, תכשיטים, כלים שונים וחרסים. ככל הנראה במחצית השנייה של המאה ה-2 לפנה"ס, הוקף חלק מהיישוב באנגה בביצורים, וסכר הוקם בנקודה הצרה ביותר בנהר. שרידים של מספר כלי נשק שנשברו במכוון בצורה אופיינית, רומזים לכך שהמקום שימש גם לפולחן. במקום נמצאה לוחית אבץ שעליה מופיעה המילה "ברנודור" (Brenodor), וזהו, לפי סברה לא מבוססת בראיות, האזכור הראשון לשמה של העיר.
לאחר הכיבוש הרומי המשיך חצי האי אנגה והיה נושב. ייתכן שהיישוב היה אחד מ-12 ערי ההלווטים שנזכרו על ידי יוליוס קיסר. במקום שייתכן ונקרא "ברנודורום" (Brenodurum), התגלו בית קברות ובו כ-160 קברים, אמפיתיאטרון קטן, שרידיהם של שלושה מקדשים, בית מרחץ ציבורי, בתי מרחץ פרטיים ובתי מלאכה. המקום ננטש בין שנת 165 לשנת 211.
במהלך ימי הביניים המוקדמים המשיך והתקיים יישוב כלשהו באזור ברן, וברובע בימפליץ (Bümpliz) במערב העיר שכנה כנסיית שהוקדשה למאוריציוס הקדוש (Mauritiuskirche) והייתה בשימוש מהמאה ה-7 ועד למאה ה-9. עוד התגלו בסביבה מספר בתי קברות המתוארכים לתקופה שבין המאה ה-6 למאה ה-7, אך טרם נמצאו שרידיהם של מקומות היישוב שסביר ששכנו בסמוך להם. בנוסף התגלו שרידיו של יישוב מבוצר מהמאות ה-9 וה-10.
מייסוד העיר ועד סוף ימי הביניים
שמאל|ממוזער|200px|כתב הזכויות המוזהב של ברן
מועד ייסודה של העיר מתוארך לפי הכרוניקה של ברן (Cronica de Berno) שנכתבה במחצית הראשונה של המאה ה-14, לשנת 1191 ומיוחס לברטולד החמישי, דוכס צרינגן:
ימין|ממוזער|200px|שווייץ ב-1200. דוכסות צרינגן בירוק
קביעה זו זכתה לאישוש בממצאים ארכאולוגיים, וברן הייתה לחלק מהדוכסות. עם זאת, עם מותו של ברטולד החמישי ב-1218 באה הדוכסות אל סופה ושטחה נמסר לבסוף לשליטת בית הבסבורג. לכאורה, במועד זה הוענק לעיר כתב זכויות בידי פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ומסמך זה, הנושא את התאריך 1218, ידוע בשם "כתב הזכויות המוזהב של ברן" (Goldene Handfeste von Bern) בשל הבולה המוזהבת שבתחתיתו. כתב הזכויות הכיר בברן כעיר מלכותית חופשית (Freie Reichsstadt) והפך אותה למעשה לעיר עצמאית. במסמך 54 סעיפים המבטיחים, בין היתר, את בחירתו החופשית של ראש העיר (Schultheiß), את הזכות לחוקק חוקים ואת הזכות לטבוע מטבעות מקומיים. כיום מאמינים רוב החוקרים כי המסמך זוייף וכי למעשה נכתב באמצע המאה ה-13 על ידי פרנסי העיר, במטרה לגבות באופן רשמי את הזכויות מהן נהנתה העיר מאז סופה של הדוכסות. בכל אופן, ב-16 בינואר 1274 אשרר רודולף הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את כל הזכויות המופיעות במסמך, ומבחינת כוחה החוקתי הפכה סוגיית מקוריותו של כתב הזכויות לחסרת משמעות.
בתחילת המאה ה-13 כבר שכנו בעיר שתי טירות, וגבולותיה נתחמו על ידי הארה משלושת צדדיה, ובמערבה היא הגיעה עד למגדל שעון הזמן. שלושה רחובות אורך מקבילים חצו את ברן ממזרח למערב, ושטחה חולק לחלקות באורך של 100 רגל וברוחב של 60 רגל. בהמשך המאה ה-13 התפשטה העיר מערבה ושערה המערבי הועתק ב-1256 למגדל הכלא. עוד הוקם בתקופה זו גשר עץ ראשון על הארה, סמוך לגשר נידג של ימינו, וזה הוחלף בגשר אבן שנבנה בין 1461 ל-1487. העיר המשיכה להתרחב מערבה באמצע המאה ה-14, ובין 1344 ל-1346 הועתק גבולה המערבי לאזור תחנת הרכבת של ימינו, ונותר במקום זה עד תחילת המאה ה-19. ב-6 במרץ 1353 הצטרפה ברן לקונפדרציה השווייצרית הישנה והחלה בתהליך של התפשטות טריטוריאלית עד שהשתרעה על כשליש משטחה של הקונפדרציה במאה ה-16. רחובות ברן רוצפו באבן החל בשנת 1395 ולאחר השריפה הגדולה של 1405 שכילתה את בתי העיר, החלו בתיה נבנים מאבן במקום מעץ.
אוכלוסיית העיר גדלה מכ-400 עד 600 תושבים בתחילת המאה ה-13, לכ-3,000 איש מאה שנה לאחר מכן, והמשיכה והתפתחה למרות המוות השחור, כך שבסביבות 1450 התגוררו במקום כ-5,000 עד 5,500 תושבים. העיר לא קמה על דרך מסחר חשובה ובשנותיה הראשונות עסקו תושביה בעיקר בחקלאות. אופים, קצבים, נפחים ובורסקאים שפעלו בעיר סיפקו בעיקר את התצרוכת המקומית ובסוף ימי הביניים הייתה הבורסקאות לענף הייצור החשוב בברן. רק במחצית השנייה של המאה ה-14, החלה ברן לצבור מעמד גם כמרכז מסחרי, וב-1373 הוקם בה מחסן סחורות ששירת סוחרים זרים. עם זאת בתחילת המאה ה-15, פנו רבים מתושבי העיר לעסוק בסחר במקרקעין ובשירות צבאי וציבורי, וענפי הסחר והתעשייה המסורתית נקלעו לשפל. במקביל החלו להתפתח ענפים אחרים של צביעת עץ וזכוכית, אמנות ששגשגה בעיר עד המאה ה-17.
הרפורמציה והרנסאנס
שמאל|ממוזער|200px|מפת ברן ב-1638 ולאחר השלמת השאנצן, הביצורים שהוקמו במערב העיר
לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית במחצית הראשונה של המאה ה-16 רכשה ברן שליטה בשטחים חדשים וחוזקה הפוליטי והכלכלי התעצמו. יחד עם ציריך ניצבה העיר בראשה של שווייץ הפרוטסטנטית והיא ידעה תקופת זוהר שנמשכה גם במאה ה-17. מעמד חדש של אצולה החל נוצר בברן וזה תפס את מקומה של האצולה הקיימת, ומעמדם של אנשי הממשל והחינוך התעצם גם הוא. במהלך המאה ה-17 וה-18 התחלקה האוכלוסייה לארבע קבוצות – תושבים נעדרי זכויות פוליטיות וכלכליות (ewigen Habitanten), תושבים בעלי זכויות כלכליות בלבד (Ansässen), האצולה שבאופן תאורטי הייתה גם בעלת כוח פוליטי (regimentsfähigen), והמשפחות השולטות בעיר הלכה למעשה (regierende). האחרונות מנו 139 משפחות בשנת 1651 ומספרן הלך והצטמצם עד 1751 עת עמד על 77 משפחות. בפועל גם בקרב משפחות אלה היו חמש משפחות שהיוו את הגרעין השליט בעיר. הרפורמציה הביאה גם לארגון מחדש של המשטר הכנסייתי בעיר, וברן כולה הייתה רובע כנסייתי בודד עד לאחר שנת 1721, עת הוקמו רבעים כנסייתיים גם בסמוך לכנסיית רוח הקודש במערב העיר ובכנסיית נידג במזרחה.
במערבה של העיר הוקמו ביצורים רחבי היקף בין 1622 ל-1634 ואלה נודעו בכינוי "שאנצן" (Schanzen – "הסוללות"), והתחלקו ל"שאנצה הגדול" (Große Schanze) מצפון ול"שאנצה הקטן" (Kleine Schanze) מדרום. עם עצמאותה של שווייץ ב-1648 וביסוסו של המשטר הישן, נודע לעיר מעמד מרכזי במדינה, אך היא נקלעה לסכסוך פנימי בין ינואר ליוני 1653 כאשר מרד איכרים פרץ בה ובמספר ערים נוספות בשווייץ. פליטים הוגנוטים התיישבו בעיר והקימו תעשיית טקסטיל ועיבוד כותנה ומשי. בנק מלקרידה-גרונר (Malacrida-Gruner) ובנק מורל (Morel) שלטו על הפיננסים ועל קשריה הכלכליים עם ערי אירופה האחרות.
העת החדשה
שמאל|ממוזער|200px|ציור מים של ברן בסביבות 1820
ב-5 במרץ 1798 נכבשה ברן יחד עם שווייץ כולה על ידי הצרפתים, והמשטר הישן התמוטט. ב-12 באפריל 1798 הוכרזה הרפובליקה ההלווטית, והקנטונים וספיחיהם הפיאודליים בוטלו. אולם הרפובליקה ההלווטית לא האריכה ימים וב-1803 היא בוטלה ותחתיה קמה מדינה פדרלית שחולקה שוב לקנטונים עצמאיים. ב-1831 בוטלה שליטתה של העיר בקנטון ברן, אך היא שמרה על חשיבותה הכלכלית ומבחינה דמוגרפית הלך חלקה של אוכלוסיית העיר בכלל אוכלוסיית הקנטון וגדל בהתמדה. ב-1834 נוסדה בעיר אוניברסיטת ברן, והחל תהליך פירוקם של ה"שאנצן", ביצורי העיר שהוקמו ממערב לחומתה. התהליך שהוסדר בחוק ב-1832 הסתיים ברובו ב-1846, והושלם באופן סופי בתחילת המאה ה-20. הקמת גשר נידג שנחנך במזרח העיר ב-1844, הביא לתחילת התפשטותה של ברן אל הגדה הימנית של הארה. חוסר יציבות ומאבקים בין הקנטונים הביאו לבסוף לקבלת חוקה חדשה ב-22 בנובמבר 1848, וזו ביטלה את עצמאות הקנטונים והפכה את ברן לעיר הפדרלית של שווייץ. ארבע שנים לאחר מכן, ב-1852, החלה בנייתו של הארמון הפדרלי. מסילת הרכבת הראשונה הגיעה אל בסמוך לברן ב-1857 והסתיימה מצפון לעיר העתיקה ולארה. ב-1860 נחנכה תחנת הרכבת המרכזית במקום בו ניצב השאנצה הגדול, וקו הרכבת חצה את העיר והמשיך דרומה לכיוון פריבור. בשנים שלאחר מכן נסללו קווי רכבת שהובילו מהעיר גם לתון במזרח ולביל/ביין במערב, וברן החלה מבססת את מעמדה כצומת מסילות ברזל. בעיר החלו קמים מפעלים לתעשייה קלה ולתעשייה מטלורגית, ואלה נסמכו על רשת החשמל שהחלה נפרסת ברחבי ברן החל ב-1891. בתקופה זו הוקמו המבנים המונומנטליים החשובים ברחבי העיר, וביניהם אגפיו האחרים של הארמון הפדרלי, המוזיאון לאומנות, המוזיאון ההיסטורי של ברן, הבניין המרכזי של אוניברסיטת ברן, התיאטרון העירוני והקולטור-קזינו.
ממוזער|200px|כלוב הדובים והעיר ברן בציור משנת 1880
כתוצאה מהגירה אל ברן, המשיכה אוכלוסייתה וגדלה, אף על פי שרק ב-1870 עבר שיעור הילודה את שיעור התמותה בעיר. דווקא לאחר מכן הואט קצב צמיחתה של ברן בשל המשבר הכלכלי העולמי והמיתון שבא בעקבותיו. במקביל החל תהליך התמעטותה של אוכלוסיית העיר העתיקה, שעזבה את הדירות הצפופות לטובת המבנים החדשים שנבנו ללא הרף בשכונות ההיקפיות והשאירה את מרכז העיר למשרדים ולמסחר. תהליך זה נמשך עד המחצית השנייה של המאה ה-20. בעוד שבשנת 1850 התגוררו בעיר העתיקה 20,300 תושבים, ירד זה ל-10,869 מאה שנה לאחר מכן, ובשנת 2010 עמד על 3,903 איש בלבד. בסופה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הייתה העיר למוקד של חוסר שקט על רקע חברתי ומעמדי. מהומות אלימות פרצו סמוך למגדל הכלא ב-1893 ובין 1880 ל-1910 ידעה העיר לא פחות מ-136 שביתות, ששיאן בשביתה הכללית של 1918. התפשטות העיר וסיפוחו של רובע בימפליץ (Bümpliz) במערבה חייבו את הקמתה של תחבורה ציבורית, והחשמליות הראשונות הופיעו בברן ב-1890.
המיתון הכלכלי בזמן מלחמת העולם השנייה התחלף בתקופת צמיחה ופיתוח שהחלה ב-1950. הופעת המכונית האיצה את תהליכי הפרבור ואת ההתדלדלות במספר תושבי מרכז העיר. הפרוורים החדשים הוקמו תוך שימת לב לעקרונות תכנון עירוניים מודרניים, וחייבו הקמת רשת כבישים יעילה שתחצה את העיר ותחבר אותה אל רשת הכבישים המהירים המתפתחת ברחבי המדינה. בעוד שבשנת 1950 התגוררו 70,000 מהמועסקים בברן בגבולות העיר ו-13,700 אחרים הגיעו אליה מהפרוורים, בשנת 1990 נותר הנתון הראשון ללא שינוי כמעט, אך השני עבר אותו ועמד על 77,100 איש (58% מהמועסקים בעיר). כמו בעולם כולו הובילו נתונים אלה לתהליך של שיפור התחבורה הציבורית במטרה להפחית כניסת כלי רכב פרטיים אל מרכז העיר. אוכלוסיית העיר הגיעה לשיאה בשנות השישים, וב-1973 הגיעה תקופת הצמיחה המואצת לסופה עם פרוץ משבר האנרגיה העולמי. ברבע הרביעי של המאה ה-20 הקפידה העיר על שימור מרכזה ההיסטורי, שזכה בשנת 1983 למעמד של אתר מורשת עולמית, ובעזרתו מנסה ברן למתג את עצמה כיעד תיירותי מועדף בשווייץ.
אוכלוסייה, שפה ודת
ימין|ממוזער|200px|קתדרלת ברן ומינסטרפלאטפורם – "(כיכר) מרפסת הקתדרלה"
+התפתחות האוכלוסייה בברן: שנה אוכלוסייה מהם זרים משקי בית 1850 29,670 - 6,071 1860 31,150 - 6,512 1870 37,548 - 7,530 1880 45,743 - 9,467 1888 48,605 - 10,435 1900 67,550 5,662 14,579 1910 90,937 9,602 19,982 1920 104,626 8,924 23,957 1930 111,783 6,919 29,328 1941 130,331 4,538 38,208 1950 146,499 7,132 45,501 1960 163,172 14,381 54,704 1970 162,405 22,532 62,522 1980 145,254 18,342 69,836 1990 136,338 23,739 69,862 2000 128,634 28,070 68,933 2010 131,702 29,074 -
אוכלוסיית ברן מנתה 128,848 נפש בסוף שנת 2013, מתוכם 15.6% עד גיל 19, 66.5% בני 20–64, ו-17.9% בני 65 ומעלה.
בשנת 2013 היו 24.5% מתושבי העיר אזרחים זרים. נתון זה אינו יוצא דופן בשווייץ, גם אם הוא גבוה מהממוצע הארצי. היותה של ברן עיר בירה והעובדה שהיא משמשת גם כמרכזם של מספר ארגונים בין-לאומיים תורמים גם הם לנתון זה ולקוסמופוליטיות של העיר. מבחינה זו דומה ברן לז'נבה, בה שוכנים מטה האו"ם וארגונים בין-לאומיים נוספים, וגם בה נמצא אחוז גבוה של תושבים זרים.
אוכלוסיית העיר גדלה פי 4.3 מאז 1850 והגיעה לשיאה בשנות השישים של המאה ה-20, עת התגוררו בברן למעלה מ-160,000 איש. מאז נמצא מספר תושבי העיר במגמת ירידה אגב גידול חלקם של הזרים באוכלוסייה. אלה מגיעים בעיקר מגרמניה, איטליה, ספרד וממדינות יוגוסלביה לשעבר. נתון נוסף הוא גידול במספר משקי הבית בעיר, דבר המוסבר בירידה במספר הנפשות בכל משק בית.
שפת המינהל והתרבות הכתובה בברן היא הגרמנית, אך שפת היום-יום היא ברנדויישט (גרמנית Berndeutsch; אלמאנית Bärndütsch), ניב מקומי של גרמנית שווייצרית, שבעבר היה בעל מאפיינים מעמדיים.
מכלל תושבי העיר בשנת 2000 השתייכו 63,105 נפש מתושבי העיר לכנסייה הפרוטסטנטית. 31,510 הצהירו על עצמם כקתולים והעיר משמשת כמקום מושבו של הבישוף הקתולי של שווייץ. 16,333 נפש היו חסרי השתייכות דתית ואמונתם הדתית של 7,855 לא הייתה ידועה. יתר התושבים הצהירו על עצמם כמוסלמים (4,907 איש), נוצרים אורתודוקסים (1,874), הינדים (1,430), בודהיסטים (629 איש), יהודים (324) ובני דתות אחרות כולל כנסיות נוצריות אחרות.
חינוך, תרבות וספורט
מוסדות חינוך
אוניברסיטת ברן (Universität Bern) היא המוסד האקדמי החשוב בעיר. היא נוסדה ב-1834 ובשנת הלימודים 2006–2007 למדו בה 12,854 תלמידים בשמונה פקולטות – תאולוגיה, משפטים, רפואה, וטרינריה, כלכלה ומדעי החברה, מדעי הרוח, מדעים מדויקים ובפקולטה העוסקת בחינוך, חינוך גופני ובפסיכולוגיה. בית החולים אינזלשפיטאל (Inselspital) בברן מסונף לאוניברסיטה. אוניברסיטה נוספת בעיר היא "ברנר פאכהוכשולה" (Berner Fachhochschule) שנוסדה ב-1 באוקטובר 1997 ולומדים בה כ-5,500 תלמידים. בעיר מוסדות חינוך נוספים בתחומים ספציפיים, כמו מינהל, מוזיקה, כלכלה, מלונאות ועוד.
תרבות
ממוזער|200px|הקולטור-קזינו, משכנה של התזמורת הסימפונית של ברן
בכיכר קורנהאוס (Kornhausplatz) בעיר העתיקה ניצבים "בית קורנהאוס" (Kornhaus) והתיאטרון העירוני (Stadttheater Bern). בית קורנהאוס הוא מרכז תרבותי שבו אולם מופעים וספרייה, ונערכים בו אירועי תרבות ותערוכות שונות. המבנה הוקם בין 1711 ל-1718 ובמרתפו הוצבו חביות לאחסון יין עשויות מעץ אלון. בקומה הראשונה של המבנה שכן שוק הדגנים (Kornmarkt) שהעניק למבנה את שמו, וב-1895 הוא נבנה מחדש והוסב לייעודו הנוכחי. בתיאטרון העירוני של ברן נערכים בעיקר מופעי תיאטרון, בלט ואופרה, והוא שוכן במבנה נאו-קלאסי שנחנך ב-1903.
בעיר פועלת מאז 1877 התזמורת הסימפונית של ברן (Berner Symphonie-Orchester) שמשכנה ב"קולטור-קזינו" (Kultur-Casino Bern), שאין דבר בינו ובין קזינו (ראו 14). המבנה הוקם בין 1907 ל-1909 בקצהו הצפוני של גשר קירשנפלדבריקה, במקום בו ניצב לפני כן משכנה הקודם של אוניברסיטת ברן, ולפניה מנזר פרנציסקני. המבנה העניק את שמו לכיכר הקזינו שמצפון לו.
בעיר מתקיימים מספר פסטיבלים, שהידוע שבהם הוא "פסטיבל גורטן" (Gurtenfestival) למוזיקת רוק ופופ הנערך מאז שנת 1977. פסטיבל BeJazz הוא פסטיבל ג'אז הנערך פעמיים בשנה, בחורף ובקיץ, ופסטיבל שניט לסרטים קצרים (Shnit Kurzfilmfestival) שהוא השני בגודלו במדינה ונערך בעיר מאז 2003.
הפסטיבלים העממיים כוללים את פסטיבל הפולקלור "ציבלמריט" (Zibelemärit – "שוק הבצל"), פסטיבל "ארלויכטן" (Aareleuchten "אורות הארה") הנערך ב-1 באוגוסט ובמהלכו שטות סירות מוארות בנהר, פסטיבל "זיכלטה" (Sichlete) הקולינרי, וקרנבל ברן (Berner Fasnacht) ששורשיו במאה ה-15 ונחשב כיום לשלישי בגודלו בשווייץ.
מוזיאונים
שמאל|ממוזער|200px|מרכז פול קלי
שמאל|ממוזער|200px|הכניסה למוזיאון ההיסטורי של ברן בכיכר הלווטיה
תחילתו של המוזיאון לאמנות (Kunstmuseum Bern) השוכן בצפון-מערבה של העיר העתיקה, היא בייסודו של אוסף האמנות הלאומי ב-1809. מבנה המוזיאון נפתח לקהל ב-9 באוגוסט 1879 והמוזיאון הוא מוזיאון האמנות העתיק במדינה המציג תצוגה קבועה. במוזיאון יצירות אמנות מ-800 השנים האחרונות, הכוללות כ-3,000 תמונות ופסלים וכ-48,000 רישומים, הדפסים, תמונות ופרטי מדיה נוספים.
מרכז פול קלי (Zentrum Paul Klee) הוא מוזיאון חדש שנחנך ב-20 ביוני 2005 במזרחה של העיר, ומוקדש לחייו וליצירתו של הצייר השווייצרי פול קלי (1879–1940), שהתגורר משך חלק ניכר מחייו בעיר. המבנה תוכנן על ידי האדריכל האיטלקי רנצו פיאנו והוא בנוי משלושה מבני פלדה וזכוכית בצורת גלים, או גבעות, המשתלבים בנוף. כ-4,000 מכל 10,000 יצירותיו של קלי שוכנות במוזיאון, והוא נחשב לאוסף הגדול ביותר המוקדש לאמן בודד בעל שם.
בכיכר הלווטיה שמדרום לעיר העתיקה (ראו F) שוכן המוזיאון האלפיני השווייצרי (Schweizerisches Alpines Museum) המתמקד בהרי האלפים השווייצרים ובתרבותם. המוזיאון נוסד ב-1905 וב-1934 עבר למשכנו הנוכחי בפינה הצפון-מערבית של הכיכר (ראו תמונה בפרק "גשרי ברן" להלן).
בצידה האחר של כיכר הלווטיה ניצב המבנה הנאו-גותי של המוזיאון ההיסטורי של ברן (Historisches Museum Bern). המבנה הוקם ב-1894 בהשראתן של טירות מהמאה ה-15 ומהמאה ה-16, ויועד לשמש כמוזיאון הלאומי של שווייץ (Landesmuseum), אך זה הוקם לבסוף בציריך. המוזיאון מציג 250,000 פריטים על אודות ההיסטוריה, האתנוגרפיה והתרבות של שווייץ ושל אזור ברן, והאוסף שלו נחשב לשני בגודלו מסוגו במדינה.
לא רחוק מהמוזיאון ההיסטורי שוכן מוזיאון התקשורת (Museum für Kommunikation), שעוסק בתקשורת במובנה הרחב ובוחן את כל צורות התקשורת בין בני אדם, החל בשפת גוף וכלה ברשתות החברתיות. האוסף שלו כולל בין השאר יותר מ-500,000 בולים.
מוזיאון העיר ברן לתולדות הטבע (Naturhistorisches Museum der Burgergemeinde Bern – ראו 11) שוכן מדרום למוזיאון ההיסטורי וידוע בכ-220 דגמים תלת-ממדיים המוצגים בו והמתמקדים בבעלי חיים מאפריקה ומאסיה. במוזיאון מוצגים גם אוסף פלאונטולוגי ואוסף המתמקד במינרלים.
ספורט
שמאל|ממוזער|200px|אצטדיון "סטאד דה סוויס ונקדורף-ברן" כשהוא משמש כזירה למשחק הוקי קרח
קבוצת הכדורגל המקומית יאנג בויז ברן משחקת כיום בליגת העל השווייצרית, בעוד שמועדון הכדורגל של "אף צה ברן" (FC Bern) משחק בליגה השנייה. ברן היא אחת משמונה הערים ברחבי אוסטריה ושווייץ שאירחו את משחקי אליפות אירופה בכדורגל יורו 2008. המשחקים בעיר נערכו באצטדיון הבית של קבוצת יאנג בויז ברן, סטאד דה סוויס, ונקדורף-ברן (Stade de Suisse Wankdorf-Bern) בצפון העיר. האצטדיון נבנה על חורבותיו של האצטדיון הקודם והוא נחנך ב-30 ביולי 2005. הוא יכול להכיל עד 31,783 צופים, ובזירה שלו ניתן לקיים גם משחקי הוקי קרח ואירועים נוספים. האצטדיון הוא חלק מ"מרכז ונקדורף" (Wankdorf Center) הכולל גם מרכז קניות תת-קרקעי שהוקם מתחת לאצטדיון.
ענף ההוקי קרח פופולרי מאוד בברן, והקבוצה העירונית "אס צה ברן" (SC Bern) משחקת בליגה הלאומית העליונה. אצטדיון ההוקי קרח "פוסט-פינאנצה ארנה" (PostFinance Arena) שבעיר נבחר כזירה העיקרית שתארח את משחקי אליפות העולם בהוקי קרח לגברים בשנת 2009. האצטדיון מסוגל להכיל 17,000 צופים, מהם 10,300 בעמידה, והוא עובר שיפוצים מקיפים לקראת משחקי האליפות. גם ענף הקרלינג זוכה לפופולריות בעיר, ומשחקים ותחרויות נערכים באולם הקרלינג "ברן-אלמנט" (Curling halle Bern-Allmend).
תחבורה
יחסית לערים אחרות ולמרות הפרוורים הגדולים של העיר, אחוז גבוה מהתנועה בברן מתבצע בתחבורה ציבורית וברגל ולא במכונית פרטית, זאת בשל איכות התחבורה הציבורית ובשל מרכז העיר החסום ברובו לכלי רכב פרטיים. נכון לשנת 2008, 33% מהנסיעות בעיר התבצעו במכונית, 43% בתחבורה ציבורית ו-21% ברגל או באופניים.
תחבורה אווירית
ממוזער|200px|נמל התעופה ברן-בלפ
נמל התעופה ברן-בלפ (Flughafen Bern-Belp) שוכן ממזרח לעיר, ומשרת מספר קווים סדירים לכמה ערים אירופיות כמו גם טיסות שכר ליעדי נופש באזור הים התיכון הפועלות במהלך הקיץ. בשדה מסלול אספלט בודד באורך של 1,730 מטר (14/32) לאחר שהוארך לקראת משחקי יורו 2008. בשנת 2007 עשו 106,614 נוסעים שימוש בשדה התעופה, נתון המהווה ירידה דרסטית לעומת 240,174 נוסעים בשנת 2000. בשדה שני מסלולי דשא נוספים ופועלים בו גם מנחת מסוקים, טיסות לתיירים בשמי האזור ושירות מוניות אוויריות.
רכבות
ברן השוכנת בליבה של השפלה השווייצרית, היא צומת חשוב של תחבורת הרכבות במדינה. כמעט כל הרכבות עוברות דרך תחנת הרכבת המרכזית בעיר (Bern Hauptbahnhof) הנחשבת לתחנה השנייה בגודלה בשווייץ לאחר זו של ציריך (ראו 12). התחנה ממוקמת ממערב לעיר העתיקה, סמוך לאוניברסיטת ברן, והיא נחנכה ב-1 במאי 1860. נוסף על התעבורה הבינעירונית, יוצאות מהתחנה רכבות בין-לאומיות לגרמניה, איטליה, צרפת ולספרד, ומאז שנפתחה מנהרת לטשברג (Lötschberg-Basistunnel) מדרום לעיר, התייעלה תחבורת הרכבות בין ברן לדרומה של שווייץ ולאיטליה. עוד משמשת התחנה כמרכז לרשת הרכבת הפרוורית של ברן (S-Bahn Bern) המפעילה כ-1,000 רכבות ומסיעה כ-120,000 נוסעים מדי יום, ונחשבת לשנייה בגודלה במדינה. בקומה הראשית בתחנה 12 רציפים המשרתים את כל הרכבות העוברות דרכה, למעט הרכבות האזוריות ברן-זולותורן (Regionalverkehr Bern-Solothurn) העושות שימוש בארבעה רציפים בקומה התחתונה של המבנה. בקומה העליונה של התחנה פועל מסוף אוטובוסי הדואר הבינעירוניים. בנהופפלאץ (Bahnhofplatz – "כיכר התחנה" – ראו 8) מדרום למבנה הוא מרכזה של רשת האוטובוסים, הטרוליבוסים והחשמליות של העיר, והוא עבר מתיחת פנים מקיפה לקראת משחקי יורו 2008, שעיקרה הקמת גג זכוכית גדול מעליו וחידוש הרציפים.
פוניקולר ומעלית
המרציליבאן (Marzilibahn) או בשמו המלא "פניקולר מרצילי-העיר ברן" (Drahtseilbahn Marzili-Stadt Bern) הוא פוניקולר המוביל מרובע מרצילי שעל גדת נהר הארה אל הארמון הפדרלי. הפוניקולר נחנך ב-18 ביולי 1885 והונע הידראולית עד שנת 1973, אך מאז הוא מונע באמצעות חשמל. אורך המסילה הוא 105 מטר והבדל הגבהים אותו היא מגשרת הוא של 32 מטר. הנסיעה בפניקולר שנחשב לאמצעי התחבורה המסילתי הציבורי הקצר באירופה אורכת כדקה, והקרון מסוגל להכיל עד 30 איש.
פוניקולר נוסף הפועל בעיר הוא הגרוטנבאן (Gurtenbahn) המטפס מגובה של 572.6 מטר אל הר גרוטן בדרום העיר שגובהו 845.5 מטר ואשר ממנו נשקף נוף פנורמי. אורך הקו הוא 1,559 מטר והקרון מסוגל להסיע עד 150 נוסעים. הפוניקולר נחנך לראשונה ב-12 בספטמבר 1899 אך הוא שופץ פעמים רבות ונבנה לחלוטין מחדש ב-1999.
המאטנליפט (Mattenlift – "מעלית מאטן") המכונה גם זנקלטראם (Senkeltram – "חשמלית זנקל") היא מעלית בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה (ראו 13). היא מקשרת בין "מינסטרפלאטפורם" (Münsterplattform – "(כיכר) מרפסת הקתדרלה") ורובע מאטן השוכן על גדת הנהר מתחתיה. גובה המעלית הוא 31.5 מטר, והיא חוסכת את הצורך לעלות ברגל לאורכו של גרם ובו 183 מדרגות עץ מהמאה ה-14 המכונה "מאטנטרפה" (Mattentreppe – "מדרגות מאטן"). המעלית פועלת מאז 1897.
רשת הכבישים
שמאל|ממוזער|200px|רשת הכבישים המהירים סביב ברן
שלושה כבישים מהירים נפגשים בברן, והם משמשים לה ככביש טבעת המקיף אותה ממזרח, מצפון וממערב. כביש מהיר 25px עובר מצפון וממערב לעיר ומקשר אותה אל ציריך בצידו האחד ואל ז'נבה בצידו האחר. ממנו מתפצלים כביש מהיר 25px המוליך דרומה ללוזאן וכביש מהיר 25px המוביל לכיוון דרום-מזרח, אל העיר תון. בצידו האחר מוביל כביש זה לכיוון צפון-מערב לעבר העיר ביל/ביין.
התחבורה העירונית
התחבורה העירונית הציבורית בברן מופקדת בעיקר בידיה של "ברנמוביל" (Bernmobil) אשר אימצה את שמה בשנת 2000 (במקום השם הקודם "שירותי תחבורה עירוניים" – Städtische Verkehrsbetriebe Bern או SVB). ברנמוביל מפעילה שלושה קווי חשמלית באורך כולל של 17.4 ק"מ (קו רביעי מופעל על ידי חברת הרכבות האזוריות ברן-זולותורן) ומספר קווי אוטובוס ואוטובוס חשמלי. ברשות החברה 45 חשמליות ו-160 אוטובוסים מסוגים שונים, והיא פועלת מאז שנת 2004 במסגרת איחוד תעריפים עם מובילים עירוניים ופרווריים אחרים. מאז חודש אפריל 2008 נערכות עבודות להארכת רשת מסילות החשמלית אל מערבה של העיר. הפרויקט המכונה "טראם ברן ווסט" (Tram Bern west) אמור היה להסתיים בשנת 2010.
כלכלה
אף על פי שציריך היא מרכז הכלכלה והפיננסים של שווייץ, משמשת ברן כמרכזו של האזור הכלכלי "אספאס-מיטלנד" (Espace Mittelland – "מרחב ארץ הביניים", שהוא שמה של השפלה השווייצרית). באזור זה במערב שווייץ ששטחו 10,062 קמ"ר התגוררו 1,679,417 איש בשנת 2000. בשנת 2012 היה מספר המועסקים בעיר 185,132, בעוד מספר התושבים היה קצת מעל 120,000, מה שמראה על תופעה רחבה של יוממות לעיר מהסביבה. אחוז האבטלה בעיר נמוך, ועמד בשנת 2010 על 3.3%.
בברן תעשייה רפואית ופרמקולוגית, ושוכנים בה מרכזיהם של מספר חברות בעלות חשיבות לאומית.
בתחום האנרגיה – בעיר יושב מטה חברת ברנישה קראפטוורקה (Bernische Kraftwerke או BKW FMB Energie) העוסקת באספקת חשמל באמצעות שבעה מפעלים הידרואלקטריים וכור אטומי.
בתחום הפיננסים – בין החברות בעיר נמנות שווייצרישר מוביליאר (Schweizerische Mobiliar) העוסקת בביטוח ובנק קנטון ברן (Berner Kantonalbank).
בתחומי השירותים והתחבורה – ברן היא מקום מושבו של הדואר השווייצרי (Die Schweizerische Post, La Poste Suisse, La Posta Svizzera, La Posta Svizra) והנהלת חברת התחבורה הציבורית שלו (Postauto), וכן נמצאים בה משרדי הרכבת הפדרלית השווייצרית (SBB, CFF, FFS), שתיהן חברות גדולות בעלות חשיבות לאומית משמעותית.
בצפונה של העיר, סמוך לאצטדיון ונקדורף, שוכנים גני התערוכה (BEA Bern Expo), שבהם נערכות 14 תערוכות מקומיות ו-18 תערוכות אורחות נוספות מדי שנה. במקום שוכן גם מרכז קונגרסים בו נערכים כמאה אירועים בשנה.
העירייה מפעילה משרד עירוני לקידום עסקים, שמסייע בפתיחת עסק, ביצירת קשרים עסקיים ובמתן אשראי לעסקים ולחברות בעיר.
נכון ל-2024, ברן נמצאת במקום השישי בדירוג הערים היקרות בעולם של חברת הייעוץ האמריקאית מרסר. ברן מדורגת אחרי ציריך (שלישית), ז'נבה (רביעית) ובזל (חמישית).
תקשורת
בברן יוצאים 5 יומונים, רובם בגרמנית. השניים הגדולים – "דר בונד" ו"ברנר צייטונג", שייכים לאותה חברה אך בעלי מערכות נפרדות. בנוסף לעיתונים פועלות בעיר שלוש תחנות רדיו קטנות וערוץ טלוויזיה אחד. מלבד אמצעי התקשורת המקומיים שוכנים בברן משרדים של מספר חברות תקשורת גדולות:
תקשורת המונים – בברן יושב מטה סוכנות ATS – "הסוכנות הטלגרפית השווייצרית", סוכנות הידיעות הגדולה בשווייץ.
תקשורת סלולרית – בברן נמצאים משרדי סוויסקום (Swisscom), הגדולה בחברות התקשורת בשווייץ. התאגיד שרובו בבעלות הממשלה חולש על כ-60% מהמנויים הניידים בשווייץ, בעל מונופול על הטלפונים הביתיים, ומחזור העסקים שלו עמד בשנת 2015 על כ-12 מיליארד פרנק שווייצרי. מלבד סוויסקום נמצאים בברן גם משרדי חברת אסקום (Ascom), שעוסקת בעיקר בתקשורת בין-לאומית וסכום מחזור העסקים שלה הוא מעל חצי מיליארד פרנק שווייצרי בשנה (2010).
שלטון מקומי
החלוקה המנהלית של ברן כוללת שישה חלקים (Stadtteile) המתחלקים בתורם ל-32 רבעים (Quartiere):ממוזער|250x250px|ברן – חלוקה מנהלית
ממוזער|250x250px|חלוקה לרבעים
חלקי העיר שטח בקמ"ר אוכלוסייה (2006) 1העיר הפנימית Innere Stadt0.853,780 2לנגאסה-פלזנאו Länggasse-Felsenau11.3118,123 3 מאטנהוף-וייסנביל Mattenhof-Weissenbühl6.9827,091 4 קירכנפלד-שוסהאלדה Kirchenfeld-Schosshalde8.4723,445 5 ברייטנריין-לורן Breitenrain-Lorraine3.8224,090 6בימפליץ-אוברבוטיגן Bümpliz-Oberbottigen21.8031,343
רשימת ראשי העיר
שניםראש העירמפלגה1832–1848קארל זירלדרKarl Zeerlederהמפלגה הדמוקרטית הנוצרית1849–1863פרידריך לודוויג אפינגרFriedrich Ludwig Effingerהמפלגה הדמוקרטית הנוצרית1864כריסטופר אלברט קורץChristoph Albert Kurzהמפלגה הדמוקרטית הנוצרית1864–1888רודולף אוטו פון בורןRudolf Otto von Bürenהמפלגה הדמוקרטית הנוצרית1888–1895אדוארד מילרEduard Müllerהמפלגה הרדיקלית-דמוקרטית1895–1899פרנץ לינדטFranz Lindtהמפלגה הרדיקלית-דמוקרטית1900–1918אדולף פון שטייגרAdolf von Steigerהמפלגה הרדיקלית-דמוקרטית1918–1920גוסטב מילרGustav Müllerהמפלגה הסוציאליסטית השווייצרית1920–1937הרמן לינדטHermann Lindtהאיחוד הדמוקרטי של המרכז1937–1951ארנסט ברטצ'יErnst Bärtschiהמפלגה הרדיקלית-דמוקרטית1952–1958אוטו שטייגרOtto Steigerהאיחוד הדמוקרטי של המרכז1958–1966אדוארד פריימילרEduard Freimüllerהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית1966–1979ריינולד טצ'אפאטReynold Tschäppätהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית1979–1992ורנר בירשרWerner Bircherהמפלגה הרדיקלית-דמוקרטית1993–2004קלאוס בומגרטנרKlaus Baumgartnerהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית2005–אלכסנדר טצ'אפאטAlexander Tschäppätהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית
אתרי העיר
מרכז|ממוזער|728px|מראה העיר העתיקה בברן מכיוון צפון-מזרח:
גשרים: 1. קירשנפלדבריקה; 2. נידגבריקה; 3. אונטרטורבריקה; 4. קורנהאוסבריקה;
מיבנים: 5. הקתדרלה; 6. הארמון הפדרלי; 7. בית העירייה וכנסיית פאולוס ופטרוס הקדושים; 8. כנסיית רוח הקודש וכיכר התחנה; 9. מאורת הדובים;10. מגדל השעון; 11. מוזיאון העיר ברן לתולדות הטבע; 12. תחנת הרכבת; 13. מעלית מאטן; 14. קולטור-קזינו; 15. כנסיית נידגקירשה;
רחובות וכיכרות: A. שפיטאלגאסה; B. מארקטגאסה; C. קראמגאסה; D. גריכטיגקייטגאסה; E. נידגאסה; F. כיכר הלווטיה
רחובות העיר העתיקה
לאחר השריפה שכילתה את בתי העיר בשנת 1405, הוקמה העיר העתיקה מחדש לפי תוכנית ובתיה נבנו מאבן חול בגווני ירוק וצהוב. העיר העתיקה מחולקת לחמישה רבעים – האדום, הצהוב, הירוק, הלבן והשחור. הציר המרכזי החוצה את העיר העתיקה לאורכה, מוליך מכיכר התחנה (ראו 8) במערב ועד לגשר נידגבריקה (ראו 2) במזרח. לאורכו של ציר זה מתגלים עקרונות התכנון האדריכלי של ברן, מספר מבנים היסטוריים חשובים וחלק מ-11 מזרקותיה אשר שימרו את עיטוריהן.
שפיטאלגאסה
כנסיית רוח הקודש (Heiliggeistkirche) הנמצאת בכיכר התחנה מול תחנת הרכבת (ראו 12) היא כנסייה רפורמיסטית שהוקמה בין 1726 ל-1729. היא הוקמה בסגנון הבארוק במקום בו שכנה קודם לכן קפלת בית החולים של מסדר רוח הקודש (Orden zum Heiligen Geist). חלל הכנסייה נתמך על ידי 14 עמודי אבן חול. בכנסייה יכולים להתכנס עד 2,000 איש והיא הכנסייה הרפורמיסטית הגדולה במדינה.
מהכנסייה מוביל רחוב שפיטאלגאסה (Spitalgasse) מזרחה (ראו A). הרחוב קיבל את שמו מבית החולים ששכן בו בעבר, והוא ידוע במזרקת פייפרברונן (Pfeiferbrunnen – "מזרקת החלילן") הניצבת בסימטה היוצאת ממנו. במרכזה של המזרקה עמוד שעליו דמותו של חלילן בן דמותם של נגנים נודדים בני התקופה המנגן בחמת חלילים. הפסל פוסל בשנים 1545–1546 והועבר אל שפיטאלגאסה ב-1638.
כיכר ברן (Bärenplatz) היא אחת הכיכרות הראשיות בעיר והיא למעשה מדרחוב מוארך המוביל מהארמון הפדרלי בדרום אל צידה הצפוני של העיר העתיקה. הכיכר ניצבת במקום בו שכן החפיר של חומת העיר המערבית השלישית במספר, ובחלקה הצפוני שכן כלוב הדובים הראשון של העיר החל ב-1513. ב-1579 נסתם החפיר בחלקה הדרומי של הכיכר והמקום נודע בשם "הולצמארקט" (Holzmarkt – "שוק העץ"). כלוב הדובים הועבר למקום אחר לאחר שנת 1763 והמקום זכה לשמו הנוכחי במאה ה-19. ב-1864 רוצפה הכיכר וכיום היא משמשת כמקום מפגש פופולרי לתושבי העיר ונערכים בה משחקי שחמט רחוב.
בצידה המערבי של הכיכר ניצב הקפיגטורם (Käfigturm – "מגדל הכלא"), שריד לחומה השלישת של העיר. המגדל הנוכחי הוקם ב-1644 במקום בו שכן מגדל קודם מ-1256. זה איבד את חשיבותו האסטרטגית עם הרחבת העיר מערבה ב-1345. עד שנת 1897 שימש המגדל כבית כלא, ומכאן שמו, ולאחר מכן ועד 1977 שימש כארכיון. המגדל נישא לגובה של 49 מטר ומאז סוף המאה ה-17 קבוע בו שעון. כיום שייך המגדל לפורום הפוליטי שליד משרד קאנצלר שווייץ וזה עורך בו תערוכות וכנסים.
מארקטגאסה
מתחת למגדל הכלא ומצפון לו עובר רחוב מארקטגאסה (Marktgasse – "רחוב השוק" – ראו B) היוצא מכיכר ברן ומוביל מזרחה. בתחילה רוצף הרחוב בחומר מעורב באבן, אך הדבר גרם להיווצרות שלוליות בעת גשמים והיקשה את המעבר בו. לכן רוצף הרחוב באבן ב-1399. עד המאה ה-18 כונה הרחוב בשם וייברמריט" (Wybermärit – "שוק הנשים") על שמן של הנשים שמכרו בו את מרכולתן, ושם זה שונה באופן רשמי בשנת 1789 ל"רחוב השוק", או מארקטגאסה בגרמנית ורי דה מרשה (Rue du Marché) בצרפתית. ברחוב ניצבות שלוש מזרקות. הראשונה היא מזרקת אנה זידלר (Anna-Seiler-Brunnen) הנושאת את דמותה של אנה זיילר שהקימה את בית החולים הראשון בעיר ב-1354. הדמות נראית כשהיא מוזגת מים מכד לקערה. המזרקה השנייה היא מזרקת שיצנברונן (Schützenbrunnen – "מזרקת הצלף") מ-1527, ובה נראית דמותו של גבר האוחז בדגל ולרגליו דוב חובש שריון היורה ברובה. המזרקה השלישית היא מזרקת קינדליפרסרברונן (Kindlifresserbrunnen – "מזרקת טורף הילדים") והיא ניצבת במקום מפגשו של הרחוב עם כיכר קורנהאוס (Kornhaus). במזרקה נראה ענק טורף ילד, ובידו השמאלית הוא אוחז בשלושה ילדים נוספים.
קראמגאסה
קראמגאסה (Kramgasse – ראו C) הוא המשכו של מארקטגאסה ובין השניים חוצץ צייטגלוגטורם (Zytgloggeturm – "מגדל פעמון הזמן" – ראו 10) שהיה לסימלה של העיר. במקום זה ניצב שערה המערבי הראשון של העיר מ-1191 ועד שהועבר מערבה למגדל הכלא ב-1256. המגדל הוקם בתחילת המאה ה-13, ככל הנראה בין השנים 1218–1220, ונישא תחילה לגובה של 16 מטר בלבד. הוא הוגבה לראשונה לאחר שכבר ניצב במרכזה של העיר ובמאה ה-14 היה לבית כלא לנשים. המגדל חרב עד היסוד בשריפה הגדולה ב-1405, ולאחר שהוקם מחדש בתחילת המאה ה-15 נקבעו בו שעון אסטרונומי ופעמון אשר העניקו לו את שמו. המגדל והשעון האסטרונומי הורחבו ושופצו פעמים מספר, ונוספו להם עיטורים שונים, ובמאה ה-18 זכה למראה הבארוק הנוכחי. גובהו של המגדל הוא 54.5 מטר ורוחב קירותיו המערביים מגיע ל-2.6 מטר בשל כך שהיו פעם חלק מחומת העיר. הפעמון במגדל הוא הפעמון המקורי שהותקן בו ב-1405 ומשקלו 1.4 טון. בשתי חזיתותיו העיקריות של המגדל, הפונות מזרחה ומערבה, קבועים שעונים, ובחזית המזרחית קבוע גם השעון האסטרונמי מ-1530 המראה נוסף על השעה, גם את היום בשבוע ואת התאריך, את מופע הירח ואת גלגל המזלות ונתונים נוספים.
לאורכו של קראמגאסה שלוש מזרקות ששתי החשובות שבהן הן צרינגרברונן (Zähringerbrunnen – "מזרקת צרינגן") וסימסונברונן (Simsonbrunnen – "מזרקת שמשון"). מזרקת צרינגרברונן הוקמה ב-1535 לכבודו של מייסד העיר. על עמוד המזרקה ניצב דוב לובש שריון וקסדה האוחז בידיו נס ומגן שעליהם סמלו של בית צרינגן. לרגליו של הדוב נראה דוב קטן יותר כשהוא אוכל ענבים. מזרקת שמשון הוקמה ב-1527 ומעליה ניצבת דמותו של שמשון בלבוש רומי אופייני; רגלו מונחת על אריה מוזהב והוא אוחז בלסתותיו בשתי ידיו. בבית מספר 49 ברחוב שוכן בית אלברט איינשטיין (Einsteinhaus) בו התגורר איינשטיין בין 1903 ו-1905. הבית שוחזר לאחרונה בשנת 2005, אך הוא שומר על עיצובו עת התגורר בו איינשטיין.
קראמגאסה ממשיך מזרחה תוך שהוא משנה את שמו לגריכטיגקייטגאסה (ראו D) ולנידגאסה (ראו E), חולף על פני כנסיית נידגקירשה (Nydeggkirche ראו 15), ומסתיים בשני גשרים – נידגבריקה (ראו 2) ואונטרטורבריקה (ראו 3). שני אלה ניצבים בגבולה המזרחי של העיר העתיקה.
קתדרלת ברן
קתדרלת ברן (Berner Münster) היא קתדרלה גותית בעיר העתיקה (ראו 5). היא הוקמה במקום בו שכנה ככל הנראה קודם לכן קפלה קטנה שנבנתה בעת ייסוד העיר ב-1191. במהלך המאה ה-13 נבנתה במקום כנסייה גדולה יותר ובנייתה של הקתדרלה החלה ב-1421. היא הושלמה רק ב-1893 עם סיום הקמתו של מגדל הפעמונים המערבי שבראשו צריח מחודד. המגדל נישא לגובה של 100 מטר, והוא הגבוה בשווייץ. במהלך המאות בהן נבנתה הקתדרלה, הפכה העיר והקתדרלה עימה לפרוטסנטית.
בית העירייה וכנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים
ימין|ממוזער|200px|עיריית ברן וכנסיית פטרוס ופאולוס
הקתולית משמאל
בית העירייה של ברן (Berner Rathaus) הוא משכנה ההיסטורי של מועצת העיר, וישיבות מועצת העיר עדיין נערכות בו. עוד משמש הבניין כמשכנה של ממשלת הקנטון וחלק מישיבות אספת הקנטון נערכות בו. המבנה (ראו 7) הוקם בין 1406 ל-1415 וניצב בראטהאוספלאץ (Rathausplaz – "כיכר בית העירייה"), כשעורפו פונה אל הנהר. הוא עוצב מחדש בסגנון נאו-גותי בין 1865 ל-1868, אך בשיפוץ נוסף בין 1940 ל-1942 הושב לסגנונו המקורי. בבנין שלוש קומות וגרם מדרגות כפול מוליך אל הכניסה הראשית בקומתו השנייה. הכניסה מעוצבת כלוג'יה כפולה שלה שתי קשתות בכל קומה, וגגה נתמך בשלושה עמודים.
סמוך ממערב לבית העירייה ניצבת כנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים (Kirche Sankt Peter und Paul) הקתולית. היא הוקמה במסגרת תחרות בין 1858 ל-1864 והייתה הכנסייה הקתולית הראשונה בעיר. הכנסייה משמשת כקתדרלת הבישוף הקתולי של שווייץ.
הארמון הפדרלי
הארמון הפדרלי (גרמנית Bundeshaus – "בית הפדרציה"; צרפתית Palais fédéral; איטלקית Palazzo federale – ראו 6)) בדרומה של העיר העתיקה הוא בית הפרלמנט של שווייץ, ובו מתכנסים שני הבתים הפדרליים – המועצה הלאומית ומועצת המדינות (הקנטונים). המבנה מורכב משלושה חלקים אשר הוקמו במועדים שונים – האגף המערבי בין השנים 1852–1857; האגף המזרחי בשנים 1888–1892, ואילו האגף המרכזי המכונה "בניין הפרלמנט" (Parlamentsgebäude) נחנך ב-1 באפריל 1902. באגף זה נמצאים אולמות המליאה של שני הבתים ואולם קבלות הפנים הרשמי. לראשונה בתולדותיו שופץ הבניין באופן מקיף בין השנים 2006–2008.
עד לשנת 1899 בבניין היה מקום גם הארכיון הפדרלי השווייצרי.
גגו של האגף המרכזי מורכב משלוש כיפות נחושת שהוריקה כתוצאה מתהליכי חימצון. הכיפה המרכזית נישאת מבחוץ לגובה של 64 מטר וגובה תקרת האולם שמתחתיה הוא 33 מטר. בתקרת הכיפה קבוע פסיפס שבמרכזו נראה סמל שווייץ בו אוחזות שתי נשים לבושות בלבן, ומעליו ומתחתיו מופיע הכיתוב הלטיני "Unus pro omnibus, omnes pro uno" ("אחד למען כולם, כולם למען אחד"). סביב הפסיפס נראים ויטראז'ים של סמלי 22 הקנטונים שהיו חברים בפדרציה ב-1902. חזית המבנה פונה אל ה"בונדספלאץ" (Bundesplaz – "כיכר הפדרציה") ועליה מופיע הכיתוב הלטיני "Curia Confoederationis Helveticae" ("מועצת הפדרציה ההלווטית").
גשרי העיר
ארבעה גשרים מחברים את העיר העתיקה של ברן אל הגדה הימנית של הארה, אם כי גשרים נוספים חוצים אותו מצפון ומדרום לה. קירשנפלדבריקה (Kirchenfeldbrücke – "גשר קירשנפלד" – ראו 1) מדרום לעיר העתיקה מחבר בין הלווטיאפלאץ (Helvetiaplatz – "כיכר הלווטיה" ראו F) ברובע קירשנפלד לקזינופלאץ (Casinoplatz – "כיכר הקזינו") שממזרח לארמון הפדרלי. הגשר העשוי משלד ברזל נחנך ב-1883. אורכו הכולל הוא 229 מטר ויש בו שתי קשתות שאורך כל אחת מהן הוא 87 מטר. הגשר נישא לגובה של 37 מטר מעל לנהר.
נידגבריקה (Nydeggbrücke – "גשר נידג" – ראו 2) שוכן בצידה המזרחי של העיר העתיקה ואורכו 190 מטר. הוא נבנה בין 1840 ל-1843 בסמוך לגשר אונטרטורבריקה, שעד אז היה הגשר היחיד בעיר, ונחנך ב-1844. על הגשר הוקמו עמדות מכס אך ב-1853 הוסרו המכסים והעמדות יצאו משימוש.
אונטרטורבריקה (Untertorbrücke – "גשר השער התחתון" – ראו 3) הוא הגשר העתיק ביותר ששרד בברן. ייתכן שגשר עץ זמני הוקם במקום כבר בתקופה הרומית, אך הגשר הראשון ששכן במקום בוודאות הוקם ב-1256. ב-1460 סחפו מי שיטפונות את הגשר, ושנה לאחר מכן החלה הקמת הגשר הנוכחי. ב-1844 נחנך גשר נידגבריקה הסמוך והקל את עומס התנועה בגשר.
קורנהאוסבריקה (Kornhausbrücke – "גשר קורנהאוס" – ראו 4) מחבר מאז 1898 את צידה הצפוני של העיר העתיקה אל הגדה הימנית של הארה. אורכו 382 מטר, ובו קשת מרכזית באורך של 115 מטר וחמש קשתות קטנות יותר באורך של 34 מטר כל אחת. סמוך מתחת לגשר הוקם גשר מודרני קטן להולכי רגל המחבר את שתי גדותיו של הנהר בגובה הרציפים.
היהודים בברן
שמאל|ממוזער|200px|בית הכנסת של ברן
יהודים בברן נזכרו כבר במחצית המאה ה-13, והם עסקו במתן הלוואות בריבית לאצילי העיר ולכנסייה. ב-1294 הותקפו היהודים על ידי ההמון לאחר עלילת הדם שנטוותה סביב מותו של הנער "רודולף מברן" (Rudolf von Bern) אשר זכה למעמד של מרטיר, והם גורשו מן העיר.
ב-1348, בעקבות מגפת המוות השחור, הועלו יהודים בעיר על המוקד באשמת הרעלת הבארות, והשאר גורשו מן העיר. הללו הורשו לחזור לעיר תמורת תשלום של 1,500 מארק לנפש, וכן מחילת כל החובות שחבו להם הגויים.
בשנת 1380 שוב חזרו היהודים לברן אך כבר ב-1392 גורשו שוב.
בשנת 1798 קמה הרפובליקה ההלווטית והיהודים שוב יכלו לחוש בטוחים ולהחזיק בזכויות אזרחיות, והחלו להגיע שוב לעיר. ב-1812 שוב הוקם בית כנסת בעיר ובשנת 1848 הוכרזה רשמית קהילה יהודית בברן הפועלת בה עד היום. בית הקברות היהודי נחנך ב-1871 (Jüdischen Friedhof Bern) וב-1988 הוקמה בו אנדרטה לזכר השואה בדמות קיר אבנים לא מסותתות שעליו תבליט של מגן דוד. בית הכנסת הנוכחי של העיר הוקם בשנת 1905 בסגנון מורי ונחנך ב-10 בספטמבר 1906. ב-1996 היו 340 חברים בקהילה מכל רחבי קנטון ברן, ולפי נתוני עיריית ברן התגוררו בעיר 324 יהודים בשנת 2000. בברן אין מקווה אך בבית הקהילה הצמוד לבית הכנסת שוכנת ספרייה ומתקיימות בו פעילויות שונות, ובכלל זה שיעורים ביהדות לתלמידי כיתות א' עד ט'. מאז תשע"ט רבה של קהילה הוא הרב מיכאל קון.
ערים תאומות
לקריאה נוספת
Bernhard Furrer: Schweizerische Kunstführer GSK, Band 553–555: Die Stadt Bern, Bern 1994,
Emil Dreifuss: Juden in Bern. Ein Gang durch die Jahrhunderte. Bern 1983
Eugen Messinger: Ein Rückblick auf die Geschichte der Juden in der Stadt Bern seit dem Jahre 1191. Bern 1948.
קישורים חיצוניים
שמאל|ממוזער|200px|גגות העיר
שמאל|ממוזער|200px|פסטיבל שוק הבצל בכיכר הארמון הפדרלי
שמאל|ממוזער|200px|בניין משרדים מודרני בעיר
אתרים רשמיים
לשכת התיירות של ברן
אתר אספאס-מיטלנד
גני התערוכה של ברן
אתר הבישוף הקתולי של שווייץ בברן
אתר הקהילה היהודית של ברן
חינוך, תרבות וספורט
אתר אוניברסיטת ברן
אתר ברנר פאכהוכשולה
אתר המוזיאון לאומנות בברן
אתר מרכז פול קלי
אתר המוזיאון האלפיני השווייצרי
המוזיאון ההיסטורי של ברן
אתר מוזיאון העיר ברן לתולדות הטבע
אתר המרכז התרבותי קורנהאוס
אתר התיאטרון העירוני
אתר התזמורת הסימפונית של ברן
אתר הקולטור-קזינו ברן
אתר פסטיבל גורטן
אתר פסטיבל BeJazz
פסטיבל שניט לסרטים קצרים
אתר קרנבל ברן
אתר יורו-2008-ברן
אתר מועדון הכדורגל יאנג בויז ברן
אתר מרכז ונקדורף (אצטדיון ומרכז קניות)
אתר אצטדיון הקרח פוסט-פינאנץ
אתר אולם הקרלינג "ברן-אלמנט"
תחבורה
שדת התעופה ברן-בלפ
תחנת הרכבת של ברן באתר הרכבת הפדרלית השווייצרית
אתר הרכבת האזורית ברן-זולותורן
הרכבת הפרוורית של ברן
הגרוטנבאן
ברנמוביל
אתר טראם ברן ווסט
אתר Bahnhofplatz 2008
אתרי עניין
פארק הדובים של ברן
קתדרלת ברן
אתר כנסיית רוח הקודש
אתר מגדל הכלא
אתר מגדל פעמון הזמן
אתר בית אלברט איינשטיין
אודות בניין הארמון הפדרלי באתר הפרלמנט
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערים פדרליות
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:שווייץ: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:ברן (קנטון): ערים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:שווייץ: ערים
קטגוריה:הקנטונים של שווייץ: ערי בירה
קטגוריה:ערי בירה דה פקטו
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-12
קטגוריה:ערים זוכות פרס ואקר
| 2024-09-07T03:19:36
|
ציריך
|
ציריך (בגרמנית: Zürich, ; בצרפתית: Zurich; באיטלקית: Zurigo) היא העיר הגדולה ביותר בשווייץ והבירה של קנטון ציריך. העיר שוכנת בצפון-מרכז שווייץ בקצה הצפון-מערבי של אגם ציריך. נכון לשנת 2018 בעיר היו 415,215 תושבים, בציריך רבתי חיים כ-1.35 מיליון איש ובמטרופולין כולו כ-1.83 מיליון.
העיר שוכנת על חוף אגם ציריך הנקרא על שמה. מיקומה הגאוגרפי של העיר הוא אחד הגורמים לפיתוחה העצום מבחינה מסחרית ותעשייתית – היא נמצאת בצמתי דרכים חשובים המובילים לאיטליה, לצרפת ולגרמניה. בשל כך היא מהווה מרכז תחבורתי של רכבות, כבישים ומטוסים. הן תחנת הרכבת והן נמל התעופה של ציריך הם הגדולים ביותר בשווייץ.
גרמנית היא השפה הרשמית בציריך, כאשר השפה המדוברת היא בעיקר גרמנית שווייצרית.
בסקר איכות החיים של מגזין מונוקול בשנת 2012 ציריך דורגה במקום הראשון בין 25 ערים בעולם כ"מקום להתגורר בו". ולפי מספר סקרים בין השנים 2006 ו-2008, ציריך צוינה כעיר עם איכות החיים הגבוהה ביותר בעולם וגם העיר העשירה ביותר באירופה. יחידת המחקר של עיתון האקונומיסט מדרג את ציריך בין עשר הערים התוססות ביותר בעולם.
ניתן למצוא בעיר מספר רב של גלריות ומוזיאונים, ביניהם המוזיאון הלאומי השווייצרי והקונסתאוס. השאופילאוס של ציריך הוא בין התיאטראות דוברי הגרמנית החשובים בעולם.
היסטוריה
ההיסטוריה המוקדמת
יישוב האזור החל בתקופה הנאוליתית ובתקופת הברונזה, כאשר עדויות מהתקופות האלו נמצאו סביב אגם ציריך. שרידים מהתקופה הקלטית, שקדמה לרומאים, מגלים התיישבות עם תרבות לה-טן (La Tene) בגבעת לינדנהוף. בתקופת הקיסרות הרומית, טוריקום (Turicum) הייתה נקודת גביה בין הפרובינציות הרומיות גאליה בלגיקה ורייטיה, כאשר עיקר ההכנסה הייתה מיסוי של סחורות שעברו על נהר הלימאט; העדות הכתובה הקדומה ביותר לעיר היא מהמאה השנייה לספירה, היא מצבה שהתגלתה בלינדנהוף שעליה כתוב: . לאחר הרפורמה של קונסטנטינוס בשנת 318, הגבול בין המחוזות גאליה ואיטליה עבר מזרחית לטוריקום ליד נהר לינת בין אגם ציריך לאגם ואלן, בגבול הוקמה מצודה והוצב חיל משמר על מנת לשמור על העיר.
במאה החמישית התיישבו בשפלה השווייצרית השבטים האלמאנים. על מקומה של המצודה הרומית, הוקמה במאה ה-9 מצודה של השושלת הקרולינגית על ידי לואי הגרמני. בשנת 853 הקים לואי לכבודה של בתו, את כנסיית פראומונסטר (Fraumünster abbey) הניצבת בלב העיר עד היום. באותה העת אוחדה ציריך יחד עם מספר אזורים נוספים לכדי רשות אחת בהנהגתו של לואי הגרמני. לואי העניק למנזר הבנדיקטים את אדמות ציריך, קנטון אורי, ויער אלביס ופרש את חסותו על המנזר. בשנת 1045 העניק היינריך השלישי למנזר את הרשות לנהל שווקים, לגבות מיסים ולטבוע מטבעות ובכך הפכה את אם המנזר לשליט של העיר, הלכה למעשה. בשנת 1218 הפכה לרשות פיאודלית בהנהגת משפחת טסרינגן, ששלטה בערים נוספות בשווייץ ובגרמניה. בשנת 1230 הוחל בהקמת חומה מסביב לעיר. באותן שנים הטירה הקרולינגית החלה לשמש כמחצבה ולהשחק אט אט.
פרידריך השני העלה את אם המנזר של פראומונסטר לדרגת דוכסית בשנת 1234. אם המנזר מינתה את ראש העיר והאצילה את סמכויות טביעת המטבעות לאזרחים שונים בעיר. הכוח הפוליטי של המנזר דעך במהלך המאה ה-14, עם ייסודן של גילדות בשנת 1336 על ידי רודולף ברון, שגם היה ראש העיר הראשון שלא מונה על ידי אם המנזר.
אירוע חשוב שהתרחש בתחילת המאה ה-14 היה סיומו של קודקס מאנסה, אבן יסוד בשירה הגרמנית בימי הביניים. כתב היד, שתואר כ"כתב היד הגרמני הנאור והיפה ביותר מזה מאות שנים" אשר מומן על ידי משפחת מאנסה מציריך, כלל רישומים של העיר בין השנים 1304 ו-1340. יצירה גדולה שכזו שכללה יצירות של ציירים מיומנים הייתה יקרה מאוד והעידה על עושרה של העיר באותה התקופה.
הקונפדרציה השווייצרית הישנה
באחד במאי 1351 הצטרפה ציריך לקונפדרציה השווייצרית, ובכך הייתה לחברה החמישית בקונפדרציה, שהייתה באותן שנים רופפת מאוד וחמש חברותיה היו בעצם חמש מדינות עצמאיות. בית הנבחרים של הפדרציה שכן בציריך בין השנים 1468 ו-1519. בין השנים 1440–1450 הושעתה ציריך מהקונפדרציה, וזאת בעקבות יציאתה למלחמה נגד הקנטונים האחרים על השליטה במחוז טוגנבורג, מלחמה הידועה בכינויה "מלחמת ציריך הישנה". אף צד לא ניצח במלחמה, שהסתיימה בשנת 1446.
אולריך צווינגלי החל ברפורמציה השווייצרית בעת שהיה המטיף הראשי בכנסיית גרוסמונסטר שנות ה-20 של המאה ה-16. התנ"ך של ציריך, המבוסס על משנתו של צווינגלי, יצא לאור בשנת 1531 וסימן עת פרוץ הרפורמציה. הרפורמציה הייתה אבן דרך בהיסטוריה של המדינות ובסדר היום האזרחי בציריך ובקנטונים סמוכים. קנטונים מסוימים נשארו קתולים ואילו קנטונים אחרים אימצו את הרפורמציה, סכסוך שהוביל לפריצץ מלחמות הקאפל.
במאות ה-16 וה-17 אימצה מועצת העיר את המדיניות הבדלנית והמתגוננת שהובילה לטבעת חומות ומבצרים שנייה שנבנתה בשנת 1624. מלחמת שלושים השנים שהשתוללה באירופה באותה תקופה זרזה את הרחבת החומות. בניית המבצרים דרשה משאבים רבים, משאבים שנלקחו מאזורים שהיו תחת שליטת ציריך ללא הסכמה, מה שגרר עימותים אלימים בין האזורים שהיו בשליטת העיר לבין כוחות העיר. בשנת 1648, ציריך הכריזה על עצמה כרפובליקה וביטלה את מעמדה כרשות פיאודלית של ״האימפריה הרומית הקדושה״, ובציריך התפתח שלטון אוליגרכי שבו המשפחות העשירות הן אלו שנתנו את הטון.
הרפובליקה ההלווטית שהוקמה בשנת 1798 החליפה את השלטון האוליגרכי. העיר איבדה את מעמדה כריבונית על הקנטון כולו והפכה לישות נפרדת מהקנטון בין השנים 1803 ו-1805. בשנת 1839 פשטו כפריים על העיר ופרצו בקלות את חומות העיר שהוקמו במאה ה-17, מה שאילץ את קברניטי העיר להסכים לדרישותיהם של הכפריים ליתר עצמאות.
ההיסטוריה המודרנית
ציריך הייתה הבירה של הפדרציה בין השנים 1839 ו-1840, וכתוצאה מכך, ניצחון המפלגה השמרנית בבחירות של 1839 גרר מהומה רבה. אולם כאשר המהפכנים זכו בבחירות בשנת 1845 (ששוב הייתה בירת הפדרציה באותן שנים) ציריך תפסה עמדת הובלה של הקנטונים המתנגדים במלחמת זונדרבנד. בעקבות מלחמת זונדרבנד והשינויים במבנה הפדרציה, ציריך הצביעה בעד שינויי החוקה של 1848 ו-1874. ההגירה ההמונית מהאזורים הכפריים אל העיר שהחלו בשנת 1830, יצרו מעמד של פועלים תעשייתיים שלמרות שישב בעיר לא נהנה מזכויות אזרחיות. בשנת 1860, נפתחו בתי הספר בעיר למהגרים במחירים שהיו נהוגים לאזרחים, ב-1875, הוחלט כי מהגר יחשב לאזרח לאחר עשר שנות שהייה בעיר, וב-1893 סופחו אחד עשר האזורים שמקיפים את העיר באופן סופי ותושביהם קיבלו אזרחות.
תנופת בנייה ופיתוח אפיינה את ציריך במאה ה-19. בשנת 1847 הונחה מסילת הרכבת הראשונה בשווייץ שחיברה בין ציריך לבין העיר באדן. בכך, הפכה ציריך למרכז מערכת מסילות הרכבת בשווייץ כולה. בשנת 1871, נבנתה התחנה המרכזית שעומדת על תילה עד ימינו. הבורסה השווייצרית נפתחה בעיר בשנת 1877. התיעוש הוביל להגירה אל העיר, ובעיקר אל הפרברים. רציפי האגם הם אבן הדרך המשמעותית בפיתוח ציריך המודרנית, והם שהפכו את ציריך מעיר ימי-ביניים השוכנת על נהר הלימאט לעיר מודרנית ומשגשגת על חופיו של אגם ציריך.
בשנת 1893 סופחו לעיר 12 פרברים שכנים, וביניהם גם רובע הפועלים. ובשנת 1934, צורפו עוד שמונה רבעים בצפונה של העיר.
כלכלה
ציריך היא עיר גלובלית ומרכז פיננסי מוביל. ציריך רבתי הוא המרכז הכלכלי של שווייץ, ומקום משכנן של חברות בינלאומיות רבות. סקטור השירותים הוא הסקטור הדומיננטי ביותר בכלכלת ציריך ומעסיק כ-45% מהעובדים במטרופולין. תעשיות בולטות אחרות הן התעשייה הקלה, מכונות, טקסטיל ותיירות. המטות של רוב הבנקים השווייצרים הם בציריך ויש מספר רב של בנקים בינלאומיים בציריך רבתי. ניתן למצוא בציריך גם את הבורסה השווייצרית שנוסדה ב-1877 והיא אחת מארבע הבורסות המובילות בעולם. בנוסף ציריך היא מרכז המסחר העולמי של זהב. עשר מתוך חמישים החברות המובילות בשווייץ נמצאות בציריך, בהן ABB, קרדיט סוויס, סוויס רה ו-Swiss Financial Services.
איכות החיים הגבוהה בציריך שלובה בשגשוגה הכלכלי של העיר. חברת הייעוץ האסטרטגי מרסר דירגה את ציריך כעיר עם איכות החיים הטובה ביותר בעולם במשך שנים רבות, ציריך קיבלה ציונים גבוהים בעיקר בתחומים של עבודה, דיור, תרבות הפנאי, חינוך וביטחון. הרשויות המקומיות דואגות להפריד בין אזורי מגורים לבין אזורי בילוי וישנן הרבה שמורות טבע בעיר. נכון ל-2024, ציריך נמצאת במקום השלישי בדירוג הערים היקרות בעולם של חברת הייעוץ האמריקאית מרסר, אחרי הונג קונג (ראשונה בדירוג) וסינגפור (שנייה בדירוג). ציריך דורגה שלישית (אחרי קופנהגן ולפני מלבורן) בדירוג הערים שהכי טוב לחיות בהן על פי הסקר השנתי של אקונומיסט וחברת EIU, שפורסם ביוני 2024. הסקר מדרג 173 ערים ברחבי העולם ובוחן חמש קטגוריות: יציבות, מערכת הבריאות, תרבות וסביבה, חינוך ותשתיות.
כנהוג בשווייץ, ציריך נהנית מהשקעה גבוהה בחינוך וכתוצאה מכך יש בעיר כוח עבודה מקומי מיומן בכל הרמות. בעיר יש שתי אוניברסיטאות חשובות (אוניברסיטת ציריך והמכון הטכנולוגי של ציריך) שמאפשרות הקמה של מרכזי מחקר, כמו גם אוניברסיטת ציריך לאמנויות (ZHdK). הכשרות מקצועיות שמשלבות ידע מעשי ומחקר אקדמי מתמקדות גם בחינוך שפתי ובכך משלימות את מארג החינוך לשיפור כוח העבודה בעיר ועוזרות לחברות בינלאומיות לפתוח סניפים רב לשוניים בעיר. תכונות אלו עוזרות להעלות את פריון העבודה בעיר ומושכות אליהן חברות בינלאומיות.
בעיר קיימים מפעלים של תעשיית הטקסטיל, התעשייה המכנית, התעשייה הכימית ותעשיית שימורי המזון.
אתרים מרכזיים
הרחוב הראשי בציריך נקרא באהנהופשטראסה (Bahnhofstrasse) (מילולית: רחוב תחנת הרכבת), המתחיל בתחנת הרכבת המרכזית ומסתיים באגם ציריך. הרחוב יוקרתי ובו מתרכזות חנויות מותגי היוקרה, בנקים בולטים וסניפי רשתות האופנה והקניות המובילות.
מעל קו הרקיע של ציריך מתנוססים מגדלי שלוש כנסיות:
Grossmünster הקתדרלה הגדולה של ציריך, נבנתה החל משנת 1100, ועד 1480. ב-1763 פרצה שרפה ומגדלי העץ נשרפו, והוחלפו בכיפות מתכת. על שער הכניסה נמצאות תמונות מחיי צווינגלי.
St. Peter, שבה נמצא שעון משנת 1534, הגדול ביותר באירופה, קוטרו 8.7 מטר.
Fraumünster, קתדרלת הנשים (Frau), עד הרפורמציה נוהלה בידי נשים, עברה שיפוץ בתחילת המאה ה-18, נמצאים בה אולם תווך בסגנון גותי מהמאה ה-14, וכן החלונות המצוירים של מארק שאגאל מ-1970.
נמל התעופה ציריך קלוטן משרת את תחומי העסקים, התיירות, התעופה הפנימית בשווייץ והתעופה הבינלאומית למספר רב של מדינות.
דת
מאז הרפורמה שהונהגה על ידי אולריך צווינגלי, הפכה העיר למרכז חזק של הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ. הדבר נותר כך עד לשלהי המאה ה-20, כשמספר המאמינים הקתולים הפך לרוב בעיר העומד על 33.3%. במקביל, חלה עלייה בתושבים הרואים עצמם חסרי דת, ומספרם עומד נכון לשנת 2000 על 16.8%.
ישיבת יהודים בציריך ובשווייץ בכלל נאסרה מאז המגפה השחורה. במאה ה-14, ועד 1862, מועד ביטול הגבלת ההתיישבות היהודית, חיו בעיר עשר משפחות יהודיות. כיום, הקהילה היהודית בעיר היא הגדולה בשווייץ. הקהילה הגדולה היא Israelitische Cultusgemeinde Zürich (ICZ) ובה כ-2500 חברים. הקהילה מפעילה בית כנסת, ספריה, מרכז קהילתי ובית עלמין. בשנים 1980–1992 מרדכי פירון היה רב הקהילה. שנים רבות מרסל לאנג היה חזן של בית הכנסת בעיר. בנוסף לכך, מספר דומה של יהודים משתייכים לקהילות חרדיות נפרדות, כשרובם מתחלקים בין הקהילה החסידית המאוחדת "אגודת אחים", ובין הקהילה היקית "עדת ישורון" (IRGZ), לצד מספר קהילות חסידיות קטנות יותר.
סמל ודגל העיר
דגל העיר ותיק יותר מאשר הסמל שלה. הסמל הכחול-לבן מוכר כבר מהמאה ה-15. הסמל משמש את הקנטון וגם את העיר. סמל העיר המלא כולל שני אריות וכתר מעל הסמל הכחול-לבן.
ערים תאומות
.
.
ראו גם
המכון הטכנולוגי של ציריך
אוניברסיטת ציריך
תזמורת טונהאלה, ציריך
התזמורת הסימפונית של ציריך
קישורים חיצוניים
אתר לשכת התיירות העירונית
מדריך תיירים בעיר בויקימסע האנגלי
האתר הרשמי של רחוב המסחר הראשי בעיר, הבאנהוף שטראסה
אוסף תצלומים של העיר
עוד על ציריך
הערות שוליים
*
קטגוריה:שווייץ: ערים
קטגוריה:הקנטונים של שווייץ: ערי בירה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-2
| 2024-10-11T12:26:23
|
בזל
|
בזל (בגרמנית: Basel; בצרפתית: Bâle; באיטלקית: Basilea) היא עיר בקנטון בזל-שטאדט שבצפון שווייץ. בזל היא העיר השלישית בגודלה בשווייץ, עם 174,793 תושבים (2014) בעיר עצמה, מתוכם כ-2,500 יהודים, ו-731 אלף תושבים במטרופולין שלה (2004).
העיר נוסדה על ידי הרומאים בשנת 43 לפני הספירה, ובוצרה על ידי הקיסר ואלנטינוס בשנת 374 לספירה. אוניברסיטת בזל, שנוסדה בשנת 1460, היא האוניברסיטה העתיקה ביותר בשווייץ.
בשנת 1897 התכנס בעיר הקונגרס הציוני העולמי הראשון.
בזל ידועה כבירת התרבות של שווייץ. עם כמעט ארבעים מוזיאונים ברחבי הקנטון ומגוון רחב של פעילויות תרבות, בזל מפורסמת בזכות מוסדות האמנות והתרבות ברמה העולמית, מה שהופך את העיר לאחד ממרכזי התרבות הגדולים באירופה ביחס לגודלה ולאוכלוסייתה. המוזיאון העירוני לאמנות מציג את מה שנחשב באופן נרחב כאוסף האמנות הציבורי החשוב ביותר בשווייץ. האוסף נחשב למוזיאון האמנותי הציבורי העתיק ביותר בעולם.
השפה המדוברת בבזל היא גרמנית שווייצרית, אך לצד הגרמנית הרשמית משמש בה ניב אלמאני מקומי הקרוי גרמנית בזלית.
בשנת 2019, בזל נכללה בעשר הערים עם איכות החיים הגבוהה ביותר בעולם על פי דירוג מרסר (Mercer), יחד עם שתי ערים שווייצריות נוספות – ציריך וז'נבה.
היסטוריה
בתקופת האימפריה הרומית הוקם יישוב בשם אוגוסטה רוריקה כ-10 עד 20 ק"מ מהמיקום הנוכחי של בזל, ומצודה הוקמה על הגבעה שבה ניצבת כיום הקתדרלה של בזל. התגלתה גם התיישבות קלטית שקדמה להתיישבות הרומאית. העיר נקראה בלטינית באזיליאה (Basilea או Basilia), ושם זה תועד לראשונה בשנת 374.
המדיארים החריבו את העיר בשנת 917. פלישותיהם פסקו רק לאחר שהובסו בשנת 955 על ידי אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
בשנת 999 רודולף השלישי מבורגונדי העניק לבישוף של בזל את מנזר מוטיה-גרנדוול (Kloster Moutier-Grandval) ושטח של 540 מיילים רבועים סביבו. מאז ועד לרפורמציה נשלטה בזל בידי נסיך-בישוף.
בשנת 1019 החל היינריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בהקמתה של הקתדרלה של בזל. בשנים 1225–1226 הוקם גשר מעל נהר הריין, ובזל הקטנה (Kleinbasel) הוקמה כדי להגן עליו. הקמת הגשר מומנה במידה רבה על ידי הקהילה היהודית, שנוסדה בעיר כמאה שנה קודם לכן. במשך מאות שנים היה זה הגשר הקבוע היחיד מעל הנהר, בין ימת קונסטנץ לים.
במהלך המאה ה-13 נוסדו בעיר 15 גילדות, שתרמו למוניטין של העיר, להשפעתה ולהכנסותיה ממסים על סחורות בשוק המתפתח של העיר.
מגפת "המוות השחור" החלה באירופה בשנת 1347, אך הגיעה לבזל רק ביוני 1349. הגילדות האשימו במגפה את היהודים, ודרשו להוציאם להורג, וכך נעשה בינואר 1349. רק יהודים מעטים הצליחו להימלט לאלזס.
בשנת 1356 החריבה רעידת אדמה חלק ניכר מהעיר ומצודות בסביבתה. בשנת 1412 (או קודם לכן) נוסד בית ההארחה הנודע Zum Goldenen Sternen. במהלך המאה ה-15 הפכה בזל למרכז של הנצרות המערבית, ובין השאר נבחר בה האנטי-אפיפיור פליקס החמישי. בתקופה זו הוקמה אוניברסיטת בזל, וטכנולוגיית הדפוס הובאה לעיר על ידי חניכיו של גוטנברג. בשנת 1500 הושלמה הקמתה של הקתדרלה של בזל.
אוניברסיטת בזל היא האוניברסיטה הוותיקה ביותר בשווייץ, משנת 1460. פעלו בה ארסמוס, פאראצלסוס, דניאל ברנולי, לאונרד אוילר, יעקב בורקהרדט, פרידריך ניטשה, טדאוש רייכשטיין, קרל יאספרס, קרל גוסטב יונג וקרל בארת.
בשנת 1521 הסתיימה שליטתו של הבישוף בעיר, לאחר שהגילדות הכריזו על נאמנות רק לקונפדרציה השווייצרית.221x221px|ממוזער|שמאל|מפת בזל בשנת 1642
ממוזער|הקונגרס העולמי הציוני הראשון בבזל, 1897 (סטאדקזינו בזל)
העיר שמרה על נייטרליות במהלך המלחמה השוואבית בשנת 1499, אף שנשדדה בידי שני הצדדים הלוחמים. בסוף המלחמה הופרדה, למעשה, שווייץ מהאימפריה הרומית הקדושה. ב-9 ביוני 1501 הצטרפה בזל לקונפדרציה השווייצרית, כקנטון ה-11 שלה, קנטון בזל. באמנת ההצטרפות נקבע שבמקרה של סכסוך בין קנטונים אחרים תישאר בזל נייטרלית, ותציע שירותי גישור ליריבים.
בשנת 1529 הפכה העיר לפרוטסטנטית. המהדורה הראשונה של יצירתו של ז'אן קלווין, Christianae religionis institutio, המציגה את הקלוויניזם, יצאה לאור בבזל במרץ 1536. בשנת 1543 יצא לאור בבזל ספרו של אנדריאס וסאליוס, De humani corporis fabrica, ספר האנטומיה האנושית הראשון. בשנת 1662 נוסד בבזל מוזיאון לאמנות.
ב-3 ביולי 1874, גן החיות הראשון של שווייץ, גן החיות בזל, פתח את שעריו בדרום העיר לעבר בינגן.
בשנת 1897 התקיים הקונגרס הציוני הראשון בבזל בהנחיית תיאודור הרצל. בעיר השווייצרית, שנבחרה גם בגלל הנייטרליות הפוליטית שלה, הועברה מה שמכונה 'תוכנית בזל', שמטרתה להקים מדינת לאום יהודית.
בשנת 1912 נשא ז'אן ז'ורס נאום בקתדרלת בזל לרגל קונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי אשר יצא למנוע את פרוץ המלחמה הכללית. בשנים 1918–1919 שביתת עובדים כללית שיבשה את המדינה בין התאריכים 11 עד 14 בנובמבר 1918 והתחדשה בבזל בין התאריכים 31 ביולי עד 9 באוגוסט 1919.
מבחינה פוליטית, מתחוללים שינויים. כך, בשנת 1958, הבורגנות בבזל והקומונה ריאהן היו הראשונות, בשווייץ דוברת הגרמנית, שהכירו בזכות ההצבעה לנשים.
בשנת 1967 הצביעו תושבי בזל בעד קניית שלוש יצירות אמנות של הצייר פבלו פיקאסו שהיו בסכנה להימכר והוצאתן מהמוזיאון המקומי לאמנות, בגלל משבר כלכלי מצד משפחת הבעלים. בכך הפכה בזל לעיר הראשונה בעולם שבה אוכלוסיית קהילה פוליטית החליטה באופן דמוקרטי לרכוש יצירות אמנות למוסד ציבורי. פיקאסו התרגש כל כך מהמחווה שהוא העניק לעיר שלושה ציורים נוספים.
אוכלוסייה
השינוי בגודל האוכלוסייה של בזל במהלך השנים מוצג בתרשים הבא:
כלכלה
ממוזער|המטה של חברת התרופות הופמן לה רוש: הבניינים הגבוהים ביותר בשווייץ (2022/2015)
בזל היא מרכז תעשייתי לתעשיית הכימיה והתרופות, פועלות משם בין היתר החברות: נוברטיס, Syngenta, Clariant, Ciba Specialty Chemicals. היא אחד ממרכזי המסחר החשובים ביותר בשווייץ. נמלה על הריין חשוב ביותר. בזל מפורסמת מאוד בגלל הירידים המתקיימים בה מדי שנה כמו ארט בזל, יריד האומנות הגדול בעולם, ושוק התכשיטים (בזלוורלד) המתקיים באביב.
נכון ל-2024, בזל נמצאת במקום החמישי בדירוג הערים היקרות בעולם של חברת הייעוץ האמריקאית מרסר. בזל מדורגת אחרי ז'נבה (רביעית) ולפני ברן (שישית).
בעיר ממוקם מטה של חברות "קופ" ו"מנור".
פריי שטראסה הוא רחוב קניות עתיק במרכז העיר.
מתאר עירוני
בבזל קיימות מזרקות רבות אשר על כל אחת ואחת מהן ניתן לראות דרקון או בסיליסק מאבן.
תחבורה
ממוזער|התחנה המרכזית של בזל (1907)
חשמליות
בבזל יש מערכת חשמליות מסועפת הפועלת ברחבי העיר ביעילות רבה.
נמל
בבזל פועל נמל הסחורות היחיד של שווייץ, על גדות הריין, המאפשר הובלת מטענים מבזל לנמל רוטרדם, וממנו לרחבי תבל.
נמל תעופה
נמל התעופה המשרת את בזל הוא EuroAirport Basel-Mulhouse-Freiburg, השוכן בצרפת בעיירה סן-לואי, 6 ק"מ מצפון מערב לבזל. נמל התעופה משרת גם את מילוז שבצרפת ופרייבורג שבגרמניה. בית הנתיבות מחולק לשני חלקים, האחד משרת את צרפת והאחר – את שווייץ.
רכבת
בבזל יש שלוש תחנות רכבת בינלאומיות, המשרתות את רשתות הרכבות של שווייץ, גרמניה וצרפת. אחת מהן היא בחלקה טריטוריה גרמנית.
הקרנבל של בזל
בבזל מתקיים אחד האירועים הגדולים ביותר בשווייץ, קרנבל הפאסנאכט. זהו קרנבל מסורתי בן מאות שנים, שתפקידו היה לגרש את החושך של החורף ולזרז את בוא האביב. תהלוכת הלפידים הוחלפה בתהלוכת פנסי נייר, והחוגגים עוטים תחפושות מושקעות, שתפקידן בין היתר לגרש את החושך, והם צועדים בתהלוכות מלוות במוזיקה אופיינית של תופי מצעד וחלילי פיקולו. הקרנבל מתחיל ביום שני, אחרי יום רביעי של האפר, בין אמצע פברואר לתחילת מרץ, ונמשך 3 ימים.
ארט בזל
בבזל מתקיים מדי שנה, מאז 1970, יריד אמנות בינלאומי. במקביל מתקיים יריד זה בשלושה מוקדים נוספים: מיאמי ביץ', הונג קונג, ופריז. ביריד מציגות גלריות רבות ואלפי אמנים מרחבי העולם, מתחום הפיסול, מיצב, וידאו ארט וציור. זוהי למעשה פלטפורמה עולמית המחברת בין אספנים, גלריות, אמנים וקהל רב. עבודות רבות מוצגות בקנה מידה גדול מאוד.
יהודים
ממוזער|255x255 פיקסלים|בית הכנסת של בזל (1869)
הקהילה היהודית בבזל נוסדה במאה ה-12. בינואר 1349 (גזרות ק"ט) נרצחו מרבית בני הקהילה, כ-600 נפש, לאחר שהואשמו בגרימתה של מגפת "המוות השחור". היהודים המבוגרים נאספו למגדל עץ שהוקם לצורך זה, ושם נשרפו חיים, ו-140 ילדים הוטבלו לנצרות. רק יהודים מעטים הצליחו להימלט לאלזס. ב-1362 ניתנה רשות ליהודי מאלזאס להשתקע בבזל, ואחריו הגיעו יהודים נוספים. ב-1397 שוב הואשמו היהודים בהרעלת בארות, ונאלצו להימלט מהעיר.
במשך כ-400 שנה לא התקיימה בבזל קהילה יהודית, ועל יהודים נאסרה הלינה בעיר (בזמן ועידת הכנסייה בשנים 1431–1449 שכנו בעיר יהודים אחדים באופן זמני). בסוף המאה ה-16 הפכה בזל למרכז לדפוס עברי (על ידי מדפיסים נוצרים, שהסתייעו במגיהים יהודים), ונדפס בה התלמוד הבבלי לראשונה באופן מצונזר על ידי הכנסייה הנוצרית. ב-1603 נאספו בפרנקפורט נציגי קהילות באשכנז ואסרו להדפיס ספר בבזל או בשאר אשכנז ללא נטילת רשות. תקנה זו נבעה מהחשדות שהיו כלפי ספרים שהודפסו בעיר בזל באותה עת.
ב-1789 נמלטו כאלף יהודים מאלזאס לבזל, וקיבלו בה מקלט זמני. יהודים שנכנסו לבזל נדרשו לשלם מס, שבוטל ב-1798. באמצע המאה ה-19 שוב גורשו היהודים מבזל. בשנת 1866 ניתן שוויון זכויות ליהודי שווייץ, ובמסגרתו בוטלו ההגבלות על שהייתם בבזל.
בבזל נערך הקונגרס הציוני הראשון, בעידודו של רב העיר הרב ד"ר אשר מיכאל (ארתור) כהן, וכמה מהקונגרסים המאוחרים יותר של התנועה הציונית. הקונגרס התקיים באולם הקונצרטים העירוני, המשמש לכך גם כיום (Stadt-Casino) ובו מוצב שלט בעברית ובגרמנית לזכר האירוע. בסופו של הקונגרס הראשון הועלתה "תוכנית בזל". בבזל נמצא גם "מלון שלושת המלכים", שעל מרפסתו צולמה תמונתו המפורסמת של תאודור הרצל.
בעת מלחמת העולם השנייה מצאו פליטים יהודים רבים מקלט זמני בבזל. כיום הקהילה מאוגדת בIsraelitische Gemeinde Basel.
במוזיאון היהודי בבזל (Jüdisches Museum der Schweiz, Musée juif de Suisse, Museo Ebraico della Svizzera) מוצגים מסמכים מהקונגרס הציוני הראשון, מכתבים של הרצל ומוצגים נוספים הקשורים למורשת הקהילה היהודית בבזל.
כיום, ישנה בבזל קהילה חרדית (IRG), וקהילה אורתודוקסית-כללית (IGB), בראשה עומד הרב משה באומל. קיים גם מניין בנוסח ספרד. בנוסף, מצוי בבזל בית חב"ד בניהולו של הרב זלמן וישצקי.
כמו כן בעיר קהילה רפורמית (קהילת מגוון) בהנהגת הרב עקיבא וינגרטן, המונה כמה עשרות משפחות. קהילה זו מתייחדת גם בכך שהיא קהילה דוברת אנגלית.
גלריה
קישורים חיצוניים
[ https://igb.ch/de/ אתר הקהילה היהודית בבזל (IGB)]
אתר בית חב"ד בזל
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:אירופה: ערי נמל
קטגוריה:שווייץ: ערים
קטגוריה:בזל-שטאדט
קטגוריה:הקנטונים של שווייץ: ערי בירה
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:ערים זוכות פרס ואקר
| 2024-07-11T18:22:32
|
ז'נבה
|
ממוזער|ז'נבה בשנת 1858
ממוזער|מראה העיר בצילום מהאוויר (השטח הבנוי במרכז התמונה, בסמוך לאגם ז'נבה)
זֵ'נֵבָה ((על פי כללי התעתיק של האקדמיה ללשון יש לכתוב: זֵ'נֵוָה); בצרפתית: Genève, בגרמנית: Genf, באיטלקית: Ginevra, ברומאנש: Genevra) היא עיר הבירה של קנטון ז'נבה בדרום־מערב שווייץ. העיר שוכנת בקצה המערבי של אגם ז'נבה (Lac Léman), במקום מוצאו של נהר הרוֹן, על גבול צרפת. ז'נבה היא מרכז תיירותי, כלכלי ודיפלומטי חשוב, והיא השנייה באוכלוסייתה בשווייץ (אחרי ציריך), והעיר הגדולה באזור רומנדי, האזור דובר הצרפתית בשווייץ.
ז'נבה היא מקום מושבו השני של ארגון האומות המאוחדות, ומושבם של מספר סוכנויות נוספות של האו"ם. מלבד אלו שוכנים בה ארגונים ומוסדות בינלאומיים רבים, ביניהם הנציבות לענייני הפליטים, ארגון הבריאות העולמי, ארגון הסחר העולמי, המרכז האירופאי למחקר גרעיני – CERN וארגון הצלב האדום הבינלאומי.
ז'נבה מופיעה דרך קבע בצמרת רשימות המדרגות ערים על פי רמת איכות החיים מחד ורמת יוקר המחיה מאידך. העיר היא היעד המתויר ביותר בשווייץ, וידועה בתעשיות השעונים, התכשיטים וההייטק שלה. כמו כן מהווה העיר מרכז פיננסי חשוב, בעיקר בתחומי הבנקאות והסחר הבינלאומי.
ז'נבה דורגה חמישית לצד קלגרי (אחרי מלבורן ולפני סידני) בדירוג הערים שהכי טוב לחיות בהן על פי הסקר השנתי של אקונומיסט וחברת EIU, שפורסם ביוני 2024. הדירוג מציב את ז'נבה במקום השני בשווייץ אחרי ציריך (שדורגה שלישית בעולם). הסקר מדרג 173 ערים ברחבי העולם ובוחן חמש קטגוריות: יציבות, מערכת הבריאות, תרבות וסביבה, חינוך ותשתיות.
נכון ל-2024, ז'נבה נמצאת במקום הרביעי בדירוג הערים היקרות בעולם של חברת הייעוץ האמריקאית מרסר. ז'נבה מדורגת אחרי ציריך (שלישית) ולפני בזל (חמישית).
נכון לסוף 2018 מתגוררים בעיר ז'נבה כ־200 אלף תושבים. במטרופולין שלה מתגוררים כ־946,000 תושבים, רובם בשטח שווייץ ומיעוטם בצרפת הסמוכה.
גאוגרפיה ואקלים
ז'נבה שוכנת סביב קצהו הדרום־מערבי של אגם ז'נבה, על שתי גדותיו של נהר הרוֹן, שיוצא מהאגם בשטח העיר. היא נמצאת בלב בקעה רחבה מוקפת הרים, שנמצאים מחוץ לגבול קנטון ז'נבה בצרפת – סלב, וארון וּוואש המהווים חלק מהרי האלפים מדרום, והרי היורה מצפונה.
העיר משתרעת על שטח של 15.86 קמ"ר ושוכנת בגובה של 373.6 מטר מעל פני הים.
חלקו של האגם הגובל בז'נבה משתרע על שטח של 38 ק"מ ומכונה "האגם הקטן" (Petit lac). הנהר המרכזי השני של ז'נבה הוא נהר ארוו, שמקורו בקרחון במוֹן בְּלָאן והוא נשפך לנהר הרון מערבה ממרכז העיר.
היסטוריה
העת העתיקה
ההתיישבות במקום החלה בשנים 123–105 לפני הספירה, אז נבנה ליד שפך האגם נמל קטן, והתושבים חיו בבתים פזורים עשויים עץ. העיר נזכרת בכתבים עתיקים כמקום בו התמקם יוליוס קיסר בשנת 58 לפני הספירה בדרכו לכבוש את גאליה. בשלב זה הפכה ז'נבה לעיר רומית קטנה של ממש, למרות שמעמדה עדיין היה קטן מזה של הערים ניון ואוונטיקום הסמוכות. העיר נבנתה מחדש, והפעם מאבן, אחרי אסון טבע באמצע המאה הראשונה לספירה, אך חרבה שוב בהתקפות גרמאניות לקראת סוף המאה השלישית לספירה. בגדה הימנית של האגם נמצאו שרידים של וילה רומית גדולה.
הנוצרים הראשונים הגיעו לעיר במהלך המאה הרביעית. במאות הבאות העיר התפתחה כמרכז העירוני והדתי של הסביבה, אך לקראת תחילת ימי הביניים שילוב של הגירה טבעית ואסונות טבע הוביל להתרכזות של העיר על גבעה מבוצרת סמוכה לשפך האגם, ולפגיעה בהתפתחותה ובחשיבותה האזורית.
ימי הביניים
במהלך המאות השמינית עד השלוש עשרה לספירה השליטה הפוליטית והדתית בעיר התאפיינה בסכסוכים והחלפות ידיים בלתי פוסקות בין אצילים, מלכים וכמרים מדרגות שונות, כמו ברוב החלק הזה של אירופה. בתחילת המאה ה-14 בחרו התושבים אנשים שייצגו את העיר וישלטו בה. במהלך השנים הקרובות ניסתה העיר, שהפכה בהמשך לרפובליקה, לשמור על עצמאותה מפני הדוכס של סבויה. הסכסוך ביניהם הגיע לשיאו בניסיון כושל של דוכס סבויה לכבוש את העיר בשנת 1602, קרב שנודע לאחר מכן כ"הטיפוס" – ל'אסקלד, והשפיע עמוקות על אופי העיר. עד היום נחגג בעיר פסטיבל האסקלד לזכר הניצחון הגדול, פסטיבל של סופשבוע שלם במהלכו מתמלאת העיר העתיקה באנשים מחופשים ללוחמים מהתקופה, מצעד של מאות אנשים מחופשים חוצה את העיר העתיקה ונגמר במדורת ענק בחצות מול הקתדרלה הגדולה ובשירת שיר ניצחון והודיה בצרפתית עתיקה. הקרב הוביל לחתימה של הדוכס מסבויה על הסכם המכיר בעצמאותה של העיר.
הרפורמציה
החל משנת 1526, נחשפה העיר להשפעה עמוקה של הדוגלים ברפורמציה הפרוטסטנטית, השפעה שהובילה בשנת 1535 לאיסור על קיום מיסות קתוליות בעיר. בשנת 1536 העיר אימצה באופן רשמי את הנצרות הפרוטסטנטית, ולעיר הגיע ז'אן קלווין – אחד מגדולי ומראשוני הכמרים וההוגים הפרוטסטנטים. העיר הפכה למרכז פרוטסטנטי-קלוויניסטי חשוב.
העת החדשה
במאה השמונה עשרה עברה העיר פריחה כלכלית ותרבותית מרשימה. התעשייה המרכזית בה – 32% מהכלכלה העירונית – הייתה תעשיית השעונים. במישור הפוליטי העיר סערה – המעמד הנמוך, חסר הזכויות הפוליטיות, התקומם כנגד המיעוט הבורגני השולט. האריסטוקרטים קראו לעזרתם את מלך צרפת לואי השישה עשר והמהפכנים נוצחו, וחלקם הוגלה לפריז, שם השתתף במהפכה הצרפתית. לאחר המהפכה גברו המהפכנים על האריסטוקרטים, והעיר הפכה לרפובליקה דמוקרטית.
בשנת 1798 סופחה העיר יחד עם סביבתה לרפובליקה הצרפתית בשליטתו של נפוליאון. צירוף זה, שפגע למורת רוחם של התושבים בעצמאותה המדינית של ז'נבה, החזיק מעמד כ-15 שנים בלבד, ובסופם עזבו חילותיו של נפוליאון את העיר. מתוך הבנה שהעיר לא תשרוד בתור מדינה עצמאית, הפכה הרפובליקה של ז'נבה בשנת 1815 לקנטון בקונפדרציה ההלווטית – שווייץ.
המחצית הראשונה של המאה ה-19 מאופיינת במאבקי כוח בין הבורגנים והסוחרים לבין מעמד הפועלים ובעלי המלאכה. המאבק הגיע לשיאו בהפיכה של 1847, בה עבר השלטון לידי הפועלים, מעבר שהחליש גם את האופי הפרוטסטנטי של העיר. לקראת אמצע המאה נפתחה בעיר הבורסה הראשונה בשווייץ, והאזור כולו נכנס לתוך המהפכה התעשייתית. העיר קלטה הגירה ממדינות שונות והפכה לעיר קוסמופוליטית.
בין מלחמות העולם חוותה שוב העיר פיתוח מואץ. הוקמה בה מערכת טראם, והעיר אוחדה מוניציפלית עם עוד ארבע ערים צמודות אליה לכדי עיר אחת גדולה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בה נותרה שווייץ נייטרלית, הוקם בז'נבה חבר הלאומים ובה התקיימה פעילותו. לאחר מלחמת העולם השנייה הפך חבר הלאומים לארגון האומות המאוחדות, והוא קבע את מושבו במבנה שהיה מטה חבר הלאומים, וזאת למרות ששווייץ בעצמה לא התקבלה לאו"ם (התנאי להצטרפות לאו"ם עם הקמתו היה הכרזת מלחמה על גרמניה הנאצית ושווייץ, כאמור, הייתה נייטרלית). יחד עם התמקמות האו"ם בשנותיו הראשונות בעיר, הפכה ז'נבה למרכזם של עוד עשרות ארגונים בינלאומיים גם לאחר שמטה עבר לניו יורק.
דמוגרפיה
בגלל אופייה הבינלאומי והסובלני למהגרים, אחוז הזרים בעיר הוא מהגבוהים בעולם – 45.6%, מתוכם 63% אירופאים, 16% אפריקאים, 11% מהאמריקות ו-9% מאסיה.
המטרופולין של ז'נבה, הנקראת agglomération franco-valdo-genevoise, נפרשת גם על פני קנטון ווֹ השווייצרי ובמחוזות אֵן וסבואה עילית הצרפתיים. במטרופולין מתגוררים כ-946,000 תושבים, שני שלישים מהם בשטח שווייץ ושליש בערי הלווין שבשטח צרפת.
גרף המציג את התפתחות האוכלוסייה בעיר מאז 1850:
ממוזער|התיאטרון הגדול של ז'נבה
חינוך ותרבות
ממוזער|נהר הרון ומוזיאון השענות במרכז העיר
ז'נבה היא העיר שמקדישה את האחוז הגדול ביותר מתקציבה לתרבות בכל אירופה – מעל 20%. המוסדות המרכזיים בה הם התיאטרון העירוני הגדול, הקונסרבטוריון, אולם הקונצרטים, וכן שורה של מוזיאונים חשובים: המכלול הגדול ביותר בשווייץ של מוזיאונים להיסטוריה ואמנות עם מעל למליון פריטים, מוזיאון היסטוריה של הטבע, מוזיאון אתנולוגי, מוזיאון השענות, מוזיאון הרפורמציה וגן בוטני. מלבד מוסדות אלה תומכת העירייה בשורת מוסדות אמנות ומוזיקה אלטרנטיביים ובמרכזים שכונתיים רבים. מדי שנה מתקיימים בעיר עשרות פסטיבלים ואירועים תרבותיים, הכוללים בין השאר פסטיבל מוזיקה גדול ופסטיבל יום העצמאות של שווייץ בחודשים יולי–אוגוסט.
אוניברסיטת ז'נבה הוקמה ב-1559 על ידי ז'אן קלווין, ומדורגת באופן קבוע בין 150 האוניברסיטאות הטובות בעולם. מלבד תחומי הלימוד הנפוצים, היא כוללת כמה בתי ספר יוקרתיים המתמחים ביחסי חוץ וביחסים בינלאומיים. בעיר שוכנים כמה בתי ספר בינלאומיים דוברי אנגלית המשמשים את ילדי הדיפלומטים הרבים בעיר.
תחבורה ותשתיות
ממוזער|טראם במרכז העיר
נמל התעופה הבינלאומי של ז'נבה מרוחק כשמונה קילומטרים ממרכז העיר, והוא מהווה בסיס למספר רב של חברות תעופה בינלאומיות. הגישה ממנו אל העיר מתבצעת באוטובוס או ברכבת. תחנת הרכבת קורנבין היא התחנה המרכזית בעיר, וממנה יוצאות רכבות לכל שווייץ. קו הרכבת הצרפתית המהירה (TGV) מגיע לעיר וממשיך עד לוזאן. בתוך העיר מתבצעת התנועה בטראם, סירות, טרוליבוסים, אוטובוסים, אופניים – לרוב על גבי תשתית ייעודית – ורכב פרטי.
ממוזער|מצעד ה"אסקלד" ("הטיפוס") השנתי, לזכר הניצחון על בית סבויה ב-1602
בתחום העיר סכר הידרואלקטרי, ובסביבתה עוד שניים, והם מייצרים יחד כעשרים אחוזים מצריכת החשמל בעיר.
חגים ומסורות מקומיות
כחלק מהאופי העצמאי והמתבדל של העיר, קיימים בה חגים מקומיים, מסורות ועולם ביטויים שונה משל עצמה.
ב-12 בדצמבר חוגגת העיר את האסקלד, חג לזכר הניצחון על ניסיון הפלישה של הדוכס מסבויה לעיר, ניצחון שאירע בשנת 1602. החג מאורגן על ידי העירייה ו"עמותת 1602". החגיגות מתקיימות לאורך סוף שבוע שלם, וכוללות תצוגות נשק מהתקופה כולל ירי בתותח, מצעד מאורגן של כ-800 איש בבגדי התקופה בליווי סוסים ושירת תפילת הודיה משותפת ברחבת הקתדרלה. המאכל המסורתי של החג הוא קלחת עשויה שוקולד, לזכר אישה שעל פי הסיפור הצילה את העיר בכך ששפכה קלחת שמן על ראש הפורצים.
מלבד זאת מציינים בעיר בתחילת ספטמבר את הצום הז'נבי, ככל הנראה לציון טבח ליל ברתולומאוס הקדוש. כמו כן, 31 בדצמבר מצוין כיום חג לזכר הרסטורציה של השלטון העצמי של העיר לאחר השחרור מעול נפוליאון. פריחת עץ ערמון מסוים ברחוב לה טריי מציינת רשמית את בוא האביב לעיר.
היהודים בז'נבה
ממוזער|בית הכנסת בית יעקב במרכז ז'נבה, נבנה 1859
הקהילה היהודית בז'נבה נוסדה לראשונה בשנת 1283. בשנת 1490 גורשו יהודי העיר.
משנת 1428 ואילך נאלצו יהודי ז'נבה לגור ברובע נפרד, שהותקף בשנת 1460.
היהודים הראשונים בעת החדשה הגיעו לעיר בשנת 1779. עד מהרה התבססה קהילה יהודית קטנה בעיר קארוז' הסמוכה לז'נבה. בסביבות מחצית המאה התשע עשרה התרחבה הקהילה, היא הוכרה על ידי השלטונות, וב-1859 הוקם בית הכנסת בית יעקב, בית הכנסת הראשון בעיר. במשך השנים המשיכו יהודים להגיע לעיר, לרוב ממקומות מהם גורשו או בהם שררה אווירה אנטישמית: אלזס, פולין, רוסיה ולבסוף גרמניה הנאצית. החל מאמצע המאה העשרים חלה תנופה רצינית בפיתוח הקהילה: הוקמו בתי כנסת, בית אבות יהודי ומרכז קהילתי, ולאחר מכן בית ספר יהודי.
כיום גרים כ-5,000 יהודים בז'נבה, אך לחלקם קשר רופף לזהותם היהודית. מסיבות שונות מחולקים יהודי העיר בין כמה קהילות: הקהילה הרשמית, קהילת "היכל הנס", קהילה חרדית, בית חב"ד, וקהילה רפורמית. פירוד זה מקשה על ארגון יוזמות גדולות. שני בתי ספר מגילאי גן ועד חטיבה, אחד של הקהילה ואחד של חב"ד, פועלים בעיר.
גלריה
קישורים חיצוניים
אתר הקהילה היהודית בז'נבה
הערות שוליים
*
קטגוריה:שווייץ: ערים
קטגוריה:יישובים לחוף אגם ז'נבה
קטגוריה:ז'נבה (קנטון): ערים
קטגוריה:הקנטונים של שווייץ: ערי בירה
קטגוריה:ערים זוכות פרס ואקר
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-1 לפנה"ס
| 2024-09-10T16:04:37
|
לוזאן
|
שמאל|ממוזער|250px|העיר מהאוויר
לוזאן (בצרפתית: Lausanne; באיטלקית: Losanna; בעבר בגרמנית: Losanen) היא עיר הבירה של קנטון ווֹ (Vaud) דובר הצרפתית שבדרום-מערב שווייץ, והעיר הרביעית בגודלה במדינה.
גאוגרפיה
לוזאן שוכנת על הגדה הצפונית של אגם ז'נבה (Lac Léman), מול אביאן-לה-בן (Évian-les-Bains) הצרפתית, ובמרחק 60 קילומטר על שפת האגם מהעיר ז'נבה. לוזאן היא העיר החמישית בגודלה בשווייץ, אחרי בזל, ציריך, ברן וז'נבה, והשנייה בגודלה בין ערי שווייץ דוברות הצרפתית, אחרי ז'נבה. אוכלוסייתה (נכון לדצמבר 2003) מונה 126,766 תושבים. לוזאן מצויה בלב אזור דובר צרפתית.
תושבי לוזאן, כמו תושבי שווייץ ככלל, אינם דתיים במיוחד וכמו מרבית דוברי הצרפתית בשווייץ, הם ברובם נוצרים פרוטסטנטים. לוזאן, ובפרט הפרוור שלה הקרוי "רנאן" (Renens), מחזיקים בשיא השווייצרי בקליטת מהגרים מקנטונים אחרים ומארצות אחרות. לוזאן מוקפת בפרוורים קטנים ורבים כגון שמונת הפרוורים הלוזאנאים המערביים.
בתקופת הקרח היה אזור לוזאן של היום מכוסה בקרחון ענק שלא אפשר חיים במקום. מרכז העיר לוזאן של ימינו, בנוי על שטח מוקף צוקים שנחצבו בידי קרחונים נעים בסוף תקופת הקרח. לוזאן אומנם נמצאת באזור הרמה השווייצרית, המכונה על ידי השווייצרים "המישור השווייצרי", אולם היא הררית למדי, ובמרכז העיר שלה יש גשרים רבים שמגשרים מעל תהומות. במרכז לוזאן בניינים בני קומות אחדות, שכניסה אחת שלהם היא בקומה התחתונה - ברחוב המצוי בתהום, והכניסה השנייה שלהם היא בקומה העליונה - ברחוב שעל ראש הצוק. על הגשר הארוך ביותר, המכונה "הגשר הגדול", יש רחוב ובניינים הבנויים עליו עצמו. הרמה השווייצרית מישורית בהשוואה להרי האלפים ולהרי היורה, אך היא אינה מישורית כשלעצמה. לוזאן הררית ביחס לרוב שטחי רמה זו.
היסטוריה
הפרהיסטוריה של לוזאן מתחילה עם סוף עידן הקרח ונגמרת בחתימת הסכם השלום בין יוליוס קיסר לבין השבט ההלווטי שגר אז במקום. מהתקופה שלפני קיסר יש ממצאים ארכאולוגים אך לא עדויות כתובות. בתקופה הרומית היה היישוב במקום, על שפת האגם, באזור שקרוי היום רובע "אוּשִי". עם חורבן רומא, היישוב במקום עבר אל בין הצוקים - אזור המשמש היום כמרכז העיר.
קתדרלת לוזאן היא המבנה הגותי המפורסם ביותר שבשווייץ. בנייתה החלה ב-1275 וארכה יותר ממאה שנה (קשה לקבוע מתי הושלמה ויש הטוענים שהיא מעולם לא הושלמה). בעקבות בניית הקתדרלה העתיק אחד מהבישופים החשובים באירופה את מושבו אל העיר. ענייני העיר נוהלו תחילה מהקתדרלה, אך בעקבות התערבות הבישוף בהם, בנו תושבי לוזאן בית עירייה. בית עירייה זה היה אחד מבתי העירייה הראשונים בעולם. בפרוור של לוזאן הקרוי סן-סולפיס שוכנת אחת הכנסיות העתיקות בשווייץ (Eglise de Saint-Sulpice), שנבנתה במאה ה-12. בשנות התשעים נשרף חלק מכנסייה זו בידי אנשי כת השטן.
שיא שווייצרי שלוזאן מחזיקה בו הוא שיא באורך תקופת השלום שבה. בלוזאן לא הייתה מלחמה מזה 500 שנה (מאז כיבושה בידי אנשי ברן ב-1536). זאת בניגוד לחלק מערים אחרות דוברות הצרפתית שבשווייץ, שאליהן פלש נפוליאון בונפרטה ובניגוד לערים דוברות הגרמנית שבהן התחוללה מלחמת האזרחים השווייצרית. ב-2003 הופרע השקט של לוזאן בהפגנות אלימות וונדליסטיות של אנרכיסטים מכל רחבי אירופה שנאספו למחות על פגישת הG8 – שמונה מנהיגי המדינות המתועשות, שנערכה באוויאן שבצרפת, מעבר לאגם. אף על פי שתושבי לוזאן התכוננו להפגנות, אטמו את חלונות הראווה בלוחות עץ והסתגרו בבתיהם כשבוע, המפגינים הצליחו לזרוע הרס רב.
לוזאן כיום
לוזאן היא העיר דוברת הצרפתית השנייה בגודלה בשווייץ, אחרי ז'נבה, ובניגוד לז'נבה, היא מצויה במרכזו של האזור דובר הצרפתית במדינה. בעיר זו קבעו את מושבם הוועד האולימפי הבינלאומי ובית המשפט העליון של שווייץ.
לוזאן היא מרכז תרבות. קיימות בה מספר אוניברסיטאות, הבולטות בהן UNIL ו-EPFL, ספריות רבות שבגדולה שבהן נאספו כ-500,000 כרכים, ומוזיאונים. מוזיאונים ייחודיים בלוזאן הם אלה העוסקים בהיסטוריה של הקנטון, המוזיאון האולימפי, ואוסף האמנות המנודה והגולמית (Collection de l'Art brut), המכיל את יצירותיהם של אמנים שהתעלמו מכל מסורת אמנותית, רובם של אמנים אלה הם חסרי הכשרה פורמלית, אסירים או כאלה שהיו מאושפזים במוסדות לחולי נפש. חלק מהמוזיאונים של לוזאן מאוגדים בצברים - ארמון רומין מכיל מוזיאונים אחדים, צבר נוסף נמצא בתוך המוסד האקדמי EPFL ובפרוור מורז' מצויה טירת מורז', שבה מוזיאונים אחדים בעלי אוריינטציה צבאית.
העיר מוקפת במסלולי טיול רגליים מסומנים בחיק הטבע, והיא עשירה בגנים ציבוריים. יש בה תחבורה ציבורית מפותחת אפילו בהשוואה לתחבורה הציבורית המפותחת של שווייץ. יש בה רכבת בין-עירונית, ארבעה קווי רכבת קלה, אוטובוסים חשמליים, אוטובוסים מונעי סולר, מוניות, ומעבורות הצולחות את האגם. עד שנת 2006, קו הרכבת הקלה, שקישר את שכונת אוּשי, שעל חוף האגם (374 מטר מעל פני הים) אל תחתית הצוק שבמרכז העיר (495 מטר מעל לים) נקרא "La Ficelle" (סולם חבלים). במסילת ה"פיסל" מצוי, בין שני הפסים הרגילים, פס עם שיניים שגלגל שיניים המצוי בקטר החשמלי נעזר בו כדי לטפס במעלה ההר; משנת 2008, המשכו של קו M2 של הרכבת הקלה עושה גם מסלול זה. האוטובוסים והרכבות בלוזאן נגישים למשתמשי כיסאות גלגלים וללקויי ראייה.
בין האטרקציות של העיר ניתן לציין גן חיות שבתוכו משולב הוויוואריום של לוזאן.
מרבית העסקים נסגרים בשעה שבע בערב באמצע השבוע ולקראת שש ביום שבת. בימי ראשון רוב החנויות ומקומות הבילוי סגורים. עם זאת, התחבורה הציבורית ממשיכה לעבוד כרגיל. במרכז העיר באזור Flon, Ripphon ואזור הטיילת (Ouchy) ניתן למצוא פאבים, מסעדות ומקומות בילוי שפתוחים גם בימי ראשון.
העיר מארחת פסטיבלים בזה אחר זה, במיוחד בתקופת הקיץ, שבמהלכה כמעט בכל שבוע יש אירוע אחר המתקיים בעיר, החל מריצת מרתון וטריאתלון, דרך פסטיבל העיר, וכלה בהופעות ומופעים שפתוחים כולם לקהל הרחב.
בעקבות רפורמה מוניציפלית של שנת 2006 חלק מפרברי הערי דוגמת בלמון-סור-לוזאן הועברו לתת-נפה מנהלית אחרת מהעיר עצמו.
ערים תאומות
ראו גם
ועידת לוזאן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:וו (קנטון): ערים
קטגוריה:יישובים לחוף אגם ז'נבה
קטגוריה:הקנטונים של שווייץ: ערי בירה
| 2024-07-11T18:22:54
|
לוצרן
|
ממוזער|הכנסייה שנתנה את שמה לגשר הקפלה (Kapellbrucke)
לוצרן (בגרמנית: Luzern, ; בצרפתית: Lucerne; באיטלקית: Lucerna) היא עיר הבירה של קנטון לוצרן במרכז שווייץ. העיר, שהייתה בעבר כפר דייגים קטן, שוכנת לחופיו הצפון-מערביים של אגם לוצרן, הנקרא גם ימת ארבעת הקנטונים, מאחר שהוא גובל בארבעה קנטונים שונים. לוצרן היא אחד ממרכזי התיירות הפופולריים ביותר בשווייץ, בשל מיקומה המרכזי, האטרקציות התיירותיות שהיא מציעה ואפשרויות הטיול המגוונות באזורים הסמוכים לה. בסוף שנת 2016, התגוררו בה 81,592 תושבים.
היסטוריה
היישוב הראשון במקום נוסד בתקופה הרומית. באמצע המאה ה-8 הוקם באזור מנזר בנדיקטיני וישוב קטן בשם לוצ'יאריה. נראה שזה המקור של השם לוצרן. בשנת 1178, היישוב יצא משליטת המנזר והעיר לוצרן נוסדה רשמית. בשנים 1230–1240 הומצאה השיטה לבנית גשרי עץ מעוגנים בקירות סלע תלולים. בטכניקה זו נבנה גשר השטן מעל קניון שלנן, ומעבר סנקט גוטהארד הפך עביר לבהמות משא. כך נפתח נתיב מסחר בין אירופה הצפונית לאיטליה, אשר שילב את אגם לוצרן. מהלך זה הביא פריחה כלכלית ללוצרן, אשר בסוף המאה ה-13 הגיעה לאוכלוסייה של למעלה מ-3000 איש. בעיר שלטו שליטים מבית הבסבורג, ועוררו התנגדות בקרב התושבים המקומיים, כפי שמתואר גם באגדת וילהלם טל. בשנת 1332 העיר השיגה סופית את שחרורה. בתקופה זו הוקמו ביצורי העיר, כולל חומה אשר כללה מעל 40 מגדלים ושערים. גם הגשר הנקרא קפלבריקה הוקם בתקופה זו ושימש כחלק מביצורי העיר, לכיוון האגם. העסקתם של עד 13000 מצעירי האזור כשכירי חרב במדינות זרות, הזרימה כספים רבים לעיר ותרמו להתפתחותה. אולם, באמצע המאה ה-14, כתוצאה ממלחמות דת ומגפת דבר, האוכלוסייה התדלדלה והגיעה לפחות מ-2000 איש. בתקופת הרפורמציה, רוב מחוזות שווייץ קיבלו את הנצרות הפרוטסטנטית, בעוד לוצרן נותרה נאמנה לנצרות הקתולית, ובשל כך מעמדה נפגע. רק ב-1860, בעקבות חיבורה של לוצרן לערים בזל ואולטן במערכת רכבות, עבר אזור לוצרן תיעוש נרחב, והעיר חזרה לשגשג. ב-50 השנים הבאות, היקף האוכלוסייה הוכפל פעמיים. המצב הכלכלי השתפר ואיפשר שיפור תשתיות והקמת מבנים נאים. בשנת 1878 לוצרן כבר הייתה יעד תיירותי מוערך, ונכללה גם במדריכים לתיירים אמריקאים עשירים
אתרים בעיר
לוצרן היא אתר תיירות פופולרי, בשל מיקומה במרכז שווייץ, לצד אגם לוצרן והרי האלפים, ובשל העובדה שהעיר העתיקה, שממנה צמחה, השתמרה במלואה, לצד העיר המודרנית. אזור הבילויים המרכזי של העיר, לחוף האגם, הוא קטן יחסית וניתן לטייל בו ברגל. העיר העתיקה מהווה מדרחוב ובו מסעדות וחנויות רבות, בעיקר לשעונים ותכשיטים. נהר הרויס (Reuss) חוצה את העיר ומפריד בין העיר העתיקה לזו החדשה.
קפלבריקה-גשר הקפלה
ממוזער|קטע מגשר קפלבריקה
ממוזער|גשר הקפלה המכונה גם "גשר העץ", ומגדל המים המתומן.
האתר הידוע ביותר של העיר הוא קאפלבריקה (גשר הקפלה)- גשר עץ מקורה באורך 204 מטרים שנבנה על נהר הרויס ב-1333. מקור השם הוא בקפלת סנט פטר הסמוכה אליו. את חלקו הפנימי של הגשר מעטרים ציורים המתארים אירועים מההיסטוריה של שווייץ. רוב חלקי הגשר המקורי, כולל הציורים, הוחלפו ושוחזרו לאחר שרפה שאירעה ב-1993. הגשר עובר ליד מגדל מים עתיק בצורת אוקטגון. הוא הוקם 100 שנה לפני הגשר עצמו, אך שולב במערכת הביצורים של העיר, יחד עם הגשר. במשך השנים שימש כבית כלא, חדר עינויים וגם מקום מושבו של משמר האוצר. היום חלקו מוזיאון וחלקו משמש את מועדון התותחנים.
גשר שפרוייר-גשר הטחנה
גשר מפורסם אחר הוא , אשר בעבר נקרא גם גשר הטחנה. השם הנוכחי פירושו גשר המוץ, משום שממנו נהגו עובדי הטחנות להשליך לנהר את הפסולת, שכללה מוץ ועלים. זהו גשר עץ עתיק, מקורה, המיועד להולכי רגל. הגרסה הראשונה של הגשר, אשר הוקמה במאה ה-13, חיברה בין כיכר הטחנה שבעיר העתיקה לבין הטחנות שפעלו על אי, באמצע נהר הרויס. החלק הזה של הגשר קדם לקפלבריקה, ולכן הוא גשר העץ העתיק ביותר באירופה. בשנת 1408 נבנה החלק השני שלו, אשר השלים את הגשר עד לגדה הנגדית.הגשר עצמו מעוטר בסדרת ציורים מהשנים 1616–1637, אשר צויורו על ידי הצייר השווייצרי . הסדרה כללה במקור 67 ציורים, מהם נשמרו 45, והם יוצרים את סדרת מחול המוות, ומתארת את שליטת המוות בכל אדם, ללא קשר למעמדו. באשר לטחנות הקמח, האחרונה בהן פורקה ב-1890.
Reusswehr - סכר המחטים
ממוזער|סכר המחטים בלוצרן
ליד גשר שפרוייר נמצא סכר הסטורי הנקרא "סכר המחטים"- Reusswehr. הסכר מווסת את גובה המים באגם לוצרן ואת זרימת נהר הרויס, למניעת הצפות. ברוב המקומות בהם היו סכרים ממין זה, שונתה השיטה למערכות אוטומטיות, אך בלוצרן נשמר המנגנון הידני של ויסות הזרימה על ידי שליפת המוטות ("מחטים"). במקרה של עליה בגובה המים באגם לוצרן, דרושה עבודה ידנית, מפרכת ומסוכנת, של 4–5 אנשים, השולפים חלק מהמוטות, שאורך כל אחד הוא 3.5 מטר. הסכר נבנה בשנים 1859–1861 ונוצל להפקת חשמל כבר בשנת 1888, שודרג בשנת 1926 ושודרג שוב ב-1996. ההצפות נמשכו ועבודות חידוש בוצעו ב 2009 וב 2011. עבודות אלו הגדילו בשליש את יכולת מעבר המים מאגם לוצרן אל נהר הרויס, בעת הצורך.
פנורמת בורבקי
אתר נוסף בעיר הוא מוזיאון ובו תמונת פנורמה, הנקראת פנורמת בורבקי (Bourbaki Panorama). זהו ציור עצום ממדים מאת הצייר קאסטרס, המתאר את נסיגת צבא צרפת מפני צבאו של ביסמרק במלחמת צרפת–פרוסיה, בשנת 1871. מקום ההתרחשות הוא הצד השווייצרי של הרי היורה, ונראים בו התושבים המקומיים מטפלים בפצועים הצרפתים. בדי הציור מודבקים זה לצד זה במעגל באולם גדול ולבדי הציור מחוברים חפצים אמיתיים, המשתלבים בתוכן הציורים. כתוצאה מטכניקה זו, הצופה ניצב במרכז האולם מקבל רושם של צפייה בהתרחשות אמיתית.
ממוזער|קטע מפנורמת בורבקי, לוצרן
האריה הגוסס
ממוזער|250px|אנדרטת האריה הגוסס
בסמוך לפנורמת בורבקי ניצבת אנדרטת "האריה הגוסס". זו יד זיכרון לאנשי המשמר השווייצרי של לואי ה-16, מלך צרפת, שנפלו על משמרתם בהגנה על ארמון טווילרי בצרפת, בשנת 1792, במהלךהמהפכה הצרפתית. כ-650 מחיילי המשמר נהרגו בפשיטת ההמון אל ארמון הטוילרי ו-200 נוספים נתלו, אחרי משפטים בפני אנשי המהפכה. יוזם האנדרטה היה אחד מחיילי המשמר, אשר היה בחופשת מולדת בעת הטבח, וכך ניצל. לזכר חבריו, הוא גייס כספים ואת הפסל הדני להקמת אנדרטה. האנדרטה נחצבה בקיר הסלע המקורי, במקום ששימש קודם מחצבה, ומתארת אריה פצוע, אשר חנית נעוצה בגבו, והוא שומר על מגן המעוטר בסמלי מלכי צרפת.
גן הקרחון
אתר נוסף, הסמוך לאנדרטת "האריה הגוסס", הוא גן הקרחון - מוזיאון המציג את התהוות הקרחונים והשינויים המתרחשים בהם במורדות ההרים. כן מוצגים ממצאים לגבי התקופה הפרה-היסטורית של אזור לוצרן, לפני כ-20 מיליון שנים. בגן של המוזיאון מוצגות עדויות לקרחונים שכיסו פעם את האזור. המוזיאון כולל גם מבוך מראות רחב.
תחנת הרכבת
תחנת הרכבת הנוכחית היא השלישית בסדרה של מבנים אשר שימשו בתפקיד זה. התחנה הראשונה נבנתה מעץ ונחנכה בשנת 1856. היא שרתה קווים שהגיעו מצרפת ומגרמניה ללוצרן. התחנה עמדה על שפת האגם, בסמוך לרציפי הספינות. המהדורה השנייה של התחנה נבנתה ב 1896 והמבנה שלה קורה בכיפת זכוכית מרשימה. מבנה זה עמד בזווית של 90 מעלות לעומת המבנה הקודם, כך שפסי הרכבת כבר לא חצו כבישים בתוך העיר. אולם, ב-5 בפברואר 1971 התלקחה אש בתחנה, והכיפה התמוטטה. מספר גופים שווייצריים התאחדו לשם הקמת תחנה מחודשת ובחרו בסנטיאגו קלטרווה לתכנונה. היא נחנכה ב-1991. השער ההסטורי של התחנה הראשונה הוצב בכיכר התחנה ופניו שוב אל האגם. מעל השער הועמד פסל, יצירתו של גדול הפסלים המודרניים של שווייץ.
מוזיאון רוזנגרט לאומנות
במרכז לוצרן, ליד תחנת הרכבת, מצוי מוזיאון קטן, אך מעניין. מוצגות בו עבודות של פיקאסו, אשר היה ידיד אישי של משפחת רוזנגרט וראשה, , אשר היה סוחר אומנות. במוזיאון מוצגות עבודות של אומנים אימפרסיוניסטים ומודרניסטים נוספים, ביניהם פול קלה ומקס ליברמן. האוסף התחיל את דרכו כאוסף פרטי של סיגפריד רוזנטל ובתו, אנגלה. בשנת 1985 אנגלה רוזנגרט רכשה מבנה של סניף הבנק הלאומי של שווייץ. הבניין, בסגנון ניאוקלאסי, מארח את האוסף ונפתח לקהל במרץ 2002. כהוקרה לפעילות המשפחה, בשנת 2002 כיכר קטנה ליד הקפלבריקה קיבלה את השם " כיכר רוזנגרט".
מרכז התרבות והקונגרסים-KKL
ממוזער|מרכז התרבות KKL
ראשי תיבות של המרכז -KKL, מקורן בשמו של המרכז בשפה הגרמנית Kultur- und Kongresszentrum Luzern. הוא נבנה על פי תוכניותיו של האדריכל הצרפתי ז'אן נובל, בין השנים 1995 ו 2000. שתי תעלות מים מחברות בין אגם לוצרן הסמוך לבין המבנה ומחלקות את המבנה לשלושה חלקים נפרדים. החלקים הללו מאוחדים על ידי גג נחושת ענק, משופע ובולט 20 מטר מהחזית הראשית. את הפן האקוסטי של המתחם תכנן מהנדס אקוסטיקה אמריקאי מפורסם, בשם ראסל ג'ונסון, בעוד האפקטים המיוחדים של התאורה הם יצירה של אינגו מאורר .
באולם הקונצרטים הראשי יש קרוב ל 2000 מקומות ישיבה, אורכו 46 מטר, רוחבו וגובהו 22 מטר. מעל הבמה ניצב עוגב בעל 4387 קנים. אולם זה נחנך כבר בשנת 1998, בטרם השלמת המבנה, בהופעה של התזמורת הסימפונית של ברלין, בניצוחו של קלאודיו אבדו. תודות לאקוסטיקה המיוחדת שלו, אשר עברה גם שדרוג בשנים האחרונות, האולם מוכר כאחד הטובים באירופה.
באגפים האחרים של המרכז מתקיימים כנסים, וועידות ותערוכות.
אירועים
פסטיבל המוזיקה
ממוזער|תהלוכת תחפושות ב"פאסנכט" ברחובות לוצרן
לוצרן ידועה בפסטיבל המוזיקה שלה, המתקיים מדי שנה, החל מאמצע חודש אוגוסט, במשך למעלה מחודש. הוא נקרא "קיץ של מוזיקה קלאסית". תחילת דרכו בשנת 1938 וידוע כאחד הפסטיבלים האיכותיים באירופה. המנצח הידוע קלאודיו אבאדו יסד בשנת 2003 את תזמורת הפסטיבל של לוצרן והיה המנהל המוזיקלי של האירוע השנתי עד מותו, בשנת 2014. רוב הקונצרטים של הפסטיבל מתקיימים במרכז התרבות והקונגרסים של לוצרן, ה-KKL.
הקרנבל של לוצרן
מדי שנה, בחודשים פברואר- מרץ, מתקיים בעיר הקרנבל הידוע בשם "פאסנכט" (Fasnacht), בו נהוגים מסיבת תחפושות, מוזיקה רועשת ותהלוכות המוניות ברחובות העיר העתיקה. מקור החגיגות בתקופה הפגאנית ונועדו לגרש את שדי החורף ולזרז את בוא האביב. בנצרות, ובעיקר בזו הקתולית, הקרנבל קיבל פן של חגיגות פרועות לפני צום הלנט, המהווה תקופה של איפוק וחשבון נפש. בלוצרן החגיגות סובבות סביב דמותו האגדית של פריצ'י, אך אין תמימות דעים לגבי מקור הדמות.
בסביבה
ממוזער|250x250 פיקסלים|הר פילאטוס
- המוזיאון השוכן על גדות האגם הוא מוזיאון התחבורה הגדול ביותר באירופה. במקום יש מקבץ מגוון של למעלה מ-3,000 כלי תחבורה עתיקים וחדשים: מכוניות עתיקות, קטרים, חשמליות, ספינות ומטוסים, וכן תצוגות על התפתחות התחבורה בעולם.
לא הרחק מלוצרן מתנשא הר פילאטוס, שהוא אחד מאתרי הסקי והטיול המפורסמים ביותר של שווייץ. הגישה אל ראש ההר היא באמצעות רכבל או רכבת הרים על גלגלי שיניים ( cogwheel railway), ששיפועה הוא הגדול בעולם.
עיריית לוצרן
במועצת העיר, שהיא הרשות המבצעת, חברים 5 חברי מועצה. בפרלמנט של העיר, שהוא הגוף המחוקק שלה, 48 מושבים.
יהדות לוצרן
ממוזער|בית הכנסת של הקהילה היהודית בעיר לוצרן
ממוזער|חוגגים חנוכה במרכז העיר
הקהילה היהודית בלוצרן נוסדה בשנת 1867, אך מנתה כעשרים משפחות בלבד ולא קיימה שירותי קהילה מסודרים. לאחר מספר שנים הגיע למקום אברהם ארלנגר שארגן את יהודי המקום לכדי קהילה ממוסדת, בנה מקווה (בין היחידים בשווייץ כולה בתקופה זו), בנה סוכה בחג הסוכות ובשנת 1912 יזם את הקמת בית הכנסת של העיר (הפעיל עד היום). ארלנגר גם שימש כנשיא החברה קדישא בלוצרן. לאחר פטירתו נכתב עליו כי היה המייסד והמנהיג של הקהילה. בשיאה מנתה הקהילה כ-150 משפחות, אך כיום חיות בה משפחות יהודיות בודדות. הקהילה היהודית מפעילה ישיבה בבית הכנסת הישן ברחוב Bruchstrasse 51, מקווה לנשים ולגברים, וכן מספקת מזון כשר. נוסף לקהילה המקומית קיים בלוצרן מאז 2003 בית חב"ד הנמצא ברחוב Pilatusstrasse 20.
בעבר התקיימה בעיר ישיבה ותיקה מיסודו של הרב משה סולובייצ'יק (בהתחלה מקום מושבה היה בלוגאנו), שהתפרסמה בעיקר בזכותו של מחליפו בתפקיד, הרב יצחק דוב קופלמן, שנפטר בשנת 2011. הישיבה נסגרה בסוף שנת הלימודים תשע"ה (2015), עקב חובות. באייר תשע"ו נפתחה ישיבה קטנה בבית הכנסת של הקהילה היהודית אשר מטפלת בכל ענייני הדת, מארגנת תפילות בחגים ושבתות ותפילות בכל יום עם מניינים ושיעורים. במשך תקופה מסוימת עמדה הישיבה תחת הנהגתו של הרב אברהם אשי בוללאג בוגר ישיבת לוצרן הישנה ותלמידו של הרב יצחק דוב קופלמן. בחשוון תשפ"ב נפתחה הישיבה שוב לצעירים תחת הנהגתו של רה"י ר' יעקב יוסף יודקאווסקי (רב ק"ק אמנדינגן בגרמניה).
בלוצרן התקיימה ועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-19 בשנת 1935. ואף קודם לכן התקיימו בו ועידות ציוניות שונות.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
אתר התיירות של העיר
אתר הקהילה היהודית בלוצרן
The man responsible for the gable paintings, באתר העיר לוצרן- שחזור ציורי הגשרים
Kira Kofoed,Dying Lion, אתר מוזיאון תורדוולסן- פרוט תולדות האנדרטה
Rafael Habegger & Ueli Habegger ,History makes History, אתר המלון Wilden-Mann- ההיסטוריה של לוצרן דרך ההיסטוריה של המלון
הערות שוליים
*
קטגוריה:הקנטונים של שווייץ: ערי בירה
קטגוריה:שווייץ: ערים
| 2024-07-11T18:23:15
|
לוגאנו
|
לוגאנו (באיטלקית: Lugano) היא עיר בקנטון טיצ'ינו בדרום שווייץ, השוכנת לחופיו הצפוניים של אגם לוגאנו. בעיר מתגוררים 63,500 תושבים והיא העיר הגדולה ביותר בקנטון והתשיעית בגודלה בשווייץ. העיר היא מרכז הבנקאות השלישי בגודלו בשווייץ (אחרי ציריך וז'נבה) ויעד מוביל בתיירות פנים וחוץ. אוכלוסיית העיר ברובה דוברת איטלקית.
בלוגאנו נערך האירוויזיון הראשון ב-1956.
גאוגרפיה
העיר שוכנת למרגלות הרי האלפים ולחופו של אגם לוגאנו, בשפך נהר קסרטה, בין הר סאן סלבטורה (925 מטרים) להר ברה (912 מטרים). האקלים בלוגאנו הוא אקלים סובטרופי גשום, חם וממוזג יותר מהאקלים בחלקיה האחרים של שווייץ.
תחבורה
שדה התעופה של לוגאנו משמש בעיקר לטיסות פנים אך גם לטיסות בינלאומיות. טיסות מישראל מגיעות לשדה התעופה מלפנסה שבמילאנו, כ-100 ק"מ מהעיר, אך לא מגיעות לשדה התעופה של לוגאנו.
רכבת המגיעה ממילאנו עוברת דרך לוגאנו בדרכה אל ציריך. בתוך העיר אין מטרו אך יש אוטובוסים וחשמליות.
יהדות
בעיר הייתה קהילה יהודית אורתודוקסית גדולה, בעלת גוון חסידי אך היא הצטמצמה עם השנים. עד תחילת שנות ה-2000 פעל בלוגאנו מלון יהודי כשר אשר נסגר עקב הירידה בתיירות הדתית והחרדית לעיר. עד שנות ה-90 פעל בלוגאנו בית ספר חרדי פרטי אך הוא נסגר מכיוון שמרבית המשפחות החרדיות שנותרו מבוגרות. בעיר ישנו בית חב"ד.
בין רבני העיר: הרב שלמה זלמן פרידמן (בנו של הרב ישראל חיים פרידמן מראחוב), הרב משה אליעזר וייס (כיום רב קהילת "מחזיקי הדת" בווינה), ורבי בן ציון רבינוביץ, האדמו"ר מביאלה.
ממוזער|500px|פנורמה של לוגאנו
קישורים חיצוניים
שדה התעופה לוגאנו
העיר לוגאנו ואתרי תיירות סביב אגם לוגאנו כתבה באתר GoTravel (עברית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:שווייץ: ערים
קטגוריה:טיצ'ינו (קנטון)
| 2024-04-28T16:29:01
|
ג'נבה
|
REDIRECT ז'נבה
| 2003-12-02T21:45:34
|
פוליטיקה של שווייץ
|
שיטת הממשל בשווייץ היא ייחודית ושונה מכל מדינה אחרת. זו המדינה היחידה בעולם שבה:ראו How does politics work in Switzerland?, סרטון יוטיוב בערוץ VisualPolitik.
האזרחים משתתפים באופן ישיר בתהליך החקיקה, על ידי משאלי-עם קבועים מספר פעמים בשנה.
האזרחים יכולים בחתימת-ידם לדרוש משאל-עם לביטול חוק, או להציע חוק חדש.
המדינה מונהגת במשותף על-ידי שבעה שרים ממפלגות שונות, שלכולם מעמד שווה.
המערכת הפוליטית היא רב-מפלגתית. סמכות החקיקה נתונה בידי הפרלמנט - אספת הברית. כוח הביצוע במדינה מופקד בידי מועצת הברית, ממשלת שווייץ - מועצה בת שבעה חברים, אשר בראשה עומד נשיא שווייץ. הרשות השופטת היא גוף עצמאי.
יחידות פוליטיות
עקרון יסוד של המשטר בשווייץ הוא ביזור סמכויות. המדינה מחולקת ליחידות פוליטיות קטנות, הנהנות מעצמאות רבה מבחינה פוליטית כלכלית וניהולית. הגישה העקרונית היא, לתת ליחידות הקטנות כמה שיותר סמכויות. רק סמכויות שאי-אפשר לתת ליחידות הקטנות, עוברות ליחידות הגדולות יותר. ראו Political system, in "Discover Switzerland" website
היחידות הקטנות ביותר הן הקהילות,ראו :en:Municipalities_of_Switzerland המייצגות ערים או כפרים. הקהילות מנהלות באופן עצמאי את החינוך היסודי, שירותי הניקיון, ואבטחה מקומית. כיום ישנן מעל 2000 קהילות.
ברמה גבוהה יותר נמצאים 26 הקנטונים (cantons), המקבילים במידת-מה למדינות ארצות-הברית, אך נהנים מעצמאות רבה יותר. הקנטונים מנהלים באופן עצמאי את החינוך העל-יסודי, שירותי הבריאות, התרבות, התשתית, והמשטרה. הקנטונים יכולים להחליט באופן עצמאי כמה מיסים לגבות, איך לגבות אותם, ואיך להשתמש בכסף.
ברמה העליונה נמצאת המדינה עצמה, המנהלת רק את מדיניות-החוץ, הצבא, והתשתית בעלת קיבולת גבוהה, כגון כבישים העוברים לאורך המדינה כולה.
שיטת הממשל וחלוקת הסמכויות בין שלוש הרמות מוגדרת בחוקת שווייץ, שנקבעה לראשונה בשנת 1848, עם ייסוד שווייץ המודרנית.
בחירות דמוקרטיות מתקיימות בכל אחת משלוש הרמות הללו: יש בחירות בקהילה, בקנטון, וכן בחירות לאספת הברית של המדינה. בזכות העצמאות הרבה של הקהילות והקנטונים, אחוזי-ההצבעה בבחירות המקומיות לעיתים גבוהים יותר מאשר בבחירות הארציות.
משאלי עם
עקרון-יסוד נוסף של המשטר בשווייץ הוא דמוקרטיה ישירה. האזרחים בשווייץ מצביעים 3-4 פעמים בכל שנה על כ-15 נושאים שונים בכל שלוש הרמות הפוליטיות.ראו קטגוריית "משאלי עם בשווייץ" בוויקיפדיה האנגלית. אפשר להצביע בקלפי או בדואר.ראו Direct democracy, in "Discover Switzerland" website משאל-עם יכול להיווצר בכמה דרכים:
משאל-עם הכרחי.ראו :en:Mandatory referendum. כל יוזמה של הממשלה או הפרלמנט לשינוי החוקה, וכן הצטרפות של המדינה לארגון בינלאומי, מחייבת הצבעה במשאל-עם. כדי שההצעה תתקבל, היא צריכה לקבל רוב בשתי רמות: ברמת המדינה (רוב אזרחי המדינה צריכים לתמוך בשינוי), וברמת הקנטונים (ברוב הקנטונים, רוב אזרחי הקנטון צריכים לתמוך בשינוי).
יוזמה אזרחית. ראו :en:Popular initiative (Switzerland). 100,000 אזרחים יכולים להעלות הצעה משלהם לשינוי או תוספת לחוקה, על ידי חתימה על ההצעה תוך 18 חודשים. לפני ההצבעה הכללית, ההצעה עולה לדיון בממשלה ובפרלמנט, והם יכולים להביע את דעתם על היזמה. החוק מאפשר לפרלמנט ארבע שנים כדי לבדוק את היזמה - טווח זמן גדול, שלעיתים הפרלמנט מנצל אותו כדי להוריד את הנושא המדובר מהשיח הציבורי. הפרלמנט יכול להמליץ לאזרחים להצביע בעד או נגד, אך אינו יכול למנוע מהיוזמה מלהגיע להצבעה כללית. אם הפרלמנט ממליץ להצביע נגד היזמה, יש לו שנה נוספת לנסח הצעה נגדית. אם הפרלמנט בוחר לנסח הצעה נגדית, היזמה המקורית וההצעה הנגדית מגיעות ביחד להצבעה הכללית. כיוון שהיוזמה האזרחית מוגדרת בשווייץ רק לחוקה, חוקת שווייץ היא מסמך ארוך מאוד, הכולל בתוכו סעיפים רבים שלא קשורים למבנה השלטון, והם למעשה חוקים רגילים. משנת 1848 ועד יוני 2005, הובאו בשווייץ 159 יוזמות אזרחיות להצבעה.
ביטול חוק. לאחר שעבר חוק בפרלמנט, אם תוך מאה ימים מיום קבלתו נאספו 50,000 חתימות של אזרחים הדורשים זאת, יתקיים משאל עם על ביטול החוק.
כל אזרח בן 18 שנה רשאי להשתתף בכל הבחירות ומשאלי-העם בקהילה שלו, בקנטון שלו ובמדינה כולה. האפשרויות המרובות להשתתף בחקיקה יצרו תרבות פוליטית, שבה ארגונים חברתיים בעלי מטרות וערכים מגוונים מתמחים באיסוף-חתימות לצורך יצירת משאל-עם. שווייץ נמצאת ב"מסע-בחירות תמידי", ורחובותיה מלאים תמיד בשלטים הקוראים לאזרחים להצביע בעד או נגד הנושא שעל הפרק.
מוסדות השלטון ברמת המדינה
שמאל|ממוזער|250px|בניין מושבה של אספת הברית - הפרלמנט השווייצרי ומועצת הברית - ממשלת שווייץ
הרשות המחוקקת - אספת הברית
הרשות המחוקקת (הפרלמנט) של שווייץ נקראת אספת הברית. היא מורכבת משני בתים:
המועצה הלאומית: מועצה ובה 200 חברים (המכונים צירים) הנבחרים אחת לארבע שנים, על-פי 26 אזורי הבחירה במדינה - הם הקנטונים שלה. לכל אזור בחירה ישנם מספר נציגים במועצה, באופן יחסי לגודל האוכלוסייה שבו. לכל קנטון וחצי קנטון יש חבר אחד לפחות.
מועצת הקנטונים: מועצה ובה 46 חברים, 2 חברים לכל קנטון (סה"כ 40), ואחד לכל חצי-קנטון (סה"כ 6) הם נבחרים אחת לארבע שנים. מספר הנציגים של כל קנטון במועצה זו הוא קבוע ואינו תלוי בגודל האוכלוסייה בקנטון.
סמכויות החקיקה של אספת הברית הן: אישור חוקים, אישור שינויים בחוקה (בכפוף למשאל עם), ואישור הסכמים בינלאומיים (בכפוף למשאל עם), כל חוק צריך לעבור בשני הבתים. בנוסף, אספת הברית מוסמכת למנות את התובע הכללי, את הממשלה ואת הנשיא.
המערכת הפוליטית היא רב-מפלגתית. כיום מיוצגות בפרלמנט לאף מפלגה אין רוב בפרלמנט: כיום ישנן 3-4 מפלגות בינוניות, ועוד 7-8 מפלגות קטנות.
הרשות המבצעת - מועצת הברית
הרשות המבצעת (הממשלה) של שווייץ נקראת מועצת הברית.
במועצה משתתפים שבעה חברים, הנבחרים אחת לארבע שנים על-ידי אספת הברית. כל אזרח בשווייץ יכול להיבחר למועצה. לכל חברי המועצה ישנן זכויות שוות, והם מנהלים את המדינה במשותף.
למועצה אמנם יש נשיא, אבל תפקידו של הנשיא הוא רשמי בלבד: הוא אחראי לנהל את הישיבות, וכן לייצג את המדינה כלפי חוץ. אין לו סמכויות רבות יותר מלשאר חברי המועצה. הנשיא נבחר אחת לשנה על ידי אספת הברית.
ממשלת שווייץ מתנהלת בדמוקרטיה הסדרית, המתבטאת בכמה דרכים:
חלוקה הוגנת של שרים בין המפלגות: מאז 1951 ועד 2007, מרכיבות את הממשלה ארבע מפלגות קבועות, לפי מפתח של 2, 2, 2, 1: לשלוש המפלגות הגדולות יש שני שרים, ולמפלגה הקטנה יותר יש שר אחד.
חלוקה הוגנת של שרים בין העדות והשפות השונות המרכיבות את המדינה, לפי מפתח של 4, 2, 1: ארבעה שרים דוברי גרמנית, שני שרים דוברי צרפתית, ואחד דובר איטלקית.
הגבלת כהונה: הנשיא נבחר לשנה אחת בלבד, ואינו יכול להיבחר לשנה נוספת. כמעט תמיד, הנשיא החדש נבחר ממפלגה שונה מזו של הנשיא הקודם.
ההחלטות בממשלה נעשות בקונצנזוס. שבעת חברי-הממשלה מייצגים ביחד את החלטות הממשלה, גם אם היו בדעת-מיעוט שהתנגדה להחלטה.
הרשות השופטת
הרשות השופטת של שווייץ מורכבת משלושה בתי משפט פדרליים:
בבית המשפט הפדרלי שבלוזאן, ישנם 38 שופטים פדרליים במשרה מלאה ועוד 15 במשרה חלקית. תפקידו הוא לפקח חוקיותם של פסקי הדין בתחום המשפט האזרחי והפלילי וכמו גם בהחלטות משפטיות ברמת הקנטון.
בבית הדין הפלילי הפדרלי ישנם 13 עד 35 שופטים. תפקידו לדון באירועים פליליים חמורים ונרחבים (כגון פיגועי טרור, פשע מאורגן וכו').
בית המשפט המנהלי הפדרלי בסנט גאלן מכריע בענייני פטנטים וקניין רוחני.
בחירת התובע הכללי, וכן בחירת השופטים, נעשית על ידי אספת הברית.
מוסדות השלטון ברמת הקנטון
לכל קנטון יש רשות מחוקקת (פרלמנט) משלו. גודלם של הפרלמנטים נע בין חמישים ושמונה למאתיים מושבים. בחירות כלליות לפרלמנטים מתקיימים ברוב המקרים אחת לארבע שנים (ובמיעוטם אחת לחמש שנים - בקנטון וו ופריבור).
הפרלמנט של כל קנטון בוחר, ברוב המקרים אחת לארבע שנים (ובמיעוטם אחת לחמש שנים - בקנטון וו ופריבור), את ממשלת הקנטון (אשר כוללת חמישה עד שבעה חברים) ואת העומד בראשה - מושל הקנטון.
בשני קנטונים - אפנצל אינר-רודן וגלרוס - ההצבעות ברמת הקנטון מתבצעות באופן מסורתי על ידי התאספות רבים מאזרחי הקנטון בכיכר עיר הבירה, והרמת ידיים. שיטה זו ידועה כ"אספת העם".ראו :en:Landsgemeinde.
חסרונות
המבנה הדו-בתי מאפשר למעשה לקנטונים להטיל וטו על החלטות. תאורטית, ייתכן ש-13 הקנטונים הקטנים יותר - הכוללים רק 11% מהאוכלוסייה - יחסמו הצעות הנתמכות על ידי 89% האחרים. חוסר-האיזון באוכלוסייה גדל עם הזמן, כך שהבעיה מחמירה.
בשנים האחרונות, שווייץ קלטה מהגרים רבים, וכעת מעל 20% מהאוכלוסייה מורכבת מנתינים זרים. לנתינים אלה אין זכות להצביע בבחירות ובמשאלי-העם הארציים, ורק מיעוט מבין הקנטונים נותנים זכות לזרים להצביע בבחירות הקנטוניות.
לקריאה נוספת
The Referendum: Direct Democracy in Switzerland / Kris W. Kobach, Dartmouth Publishing Company, 1999
קישורים חיצוניים
ראו גם
שבעת טובי העיר - מנגנון שלטוני בעיירות יהודיות, שבו שבעה אנשים מנהיגים את העיר במשותף, בדומה לשבעת השרים המנהיגים את שווייץ.
הערות שוליים
*
שווייץ, פוליטיקה של
קטגוריה:דמוקרטיה ישירה
| 2023-03-18T14:51:18
|
ציונות סוציאליסטית
|
ממוזער|מצעד אחד במאי של הנוער העובד והלומד, 2011 בסימן 90 שנה להסתדרות העובדים הכללית.
ציונות סוציאליסטית הוא זרם בתנועה הציונית שביקש לשלב את הציונות עם ערכי הסוציאליזם ולהקים בארץ ישראל חברה יהודית לאומית המבוססת על עקרונות הצדק והשוויון החברתיים. מפלגות ותנועות ציוניות-סוציאליסטיות היו דומיננטיות בתהליכים שקדמו להקמת מדינת ישראל ובעיצוב דפוסי הממשל והחברה בשנותיה הראשונות של המדינה.
עד מלחמת העולם הראשונה
ממוזער|עמוד השער של עלון המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, 1905
ראשיתה של הציונות-הסוציאליסטית בתהליכים ובתמורות העיקריות שחלו במחצית השנייה של המאה ה-19. הקפיטליזם, גידול הפרולטריון וההגירה לערים הגדולות, המודרניזציה, החילון והתחזקותן של תנועות לאומיות וסוציאליסטיות. בעקבות התגברות האנטישמיות באירופה והחמרת המצוקה הכלכלית של היהודים במזרח אירופה, התחזקה בקרב יהודים משכילים ההכרה שיש הכרח להביא לשינוי מהותי במצבם של היהודים. על רקע זה החלו גם ההתארגנויות הציוניות הראשונות וגם נהירה של צעירים יהודים לתנועות ולמפלגות סוציאליסטיות, מתוך אמונה שכאשר תקום חברה שישלטו בה שיויון וצדק ימצאו בה גם היהודים את מקומם.
על פניה התפיסה הלאומית סותרת את עקרונות הסוציאליזם באופן שכמעט ואינו ניתן לגישור. הלאומיות מניחה שהחלוקה שהמין האנושי נחלק על פי קבוצות אתניות-לאומיות ואילו הסוציאליזם שם דגש על ההשתייכות המעמדית כגורם הראשוני בחברה. קרל מרקס, שראה במלחמת המעמדות גורם מרכזי בהיסטוריה, הטיף לסולידריות של מעמד הפועלים העולמי כתנאי למהפכה החברתית שתביא לניצחונם של המעמדות המנוצלים והמדוכאים.
הראשון שקרא לשילוב בין ציונות לסוציאליזם היה משה הס, מחלוצי הסוציאליזם באירופה, שהיה גם ממבשרי הציונות. ב-1862 בספרו "רומי וירושלים קרא ליהודים להתיישב ב"ארץ אבותינו", לחזור לחיי עבודה ולהקים בארצם חברה שבה אמצעי היצור ואוצרות הטבע יהיו שייכים לכלל ויתקיים בה שיויון כלכלי וחברתי ברוח נביאי ישראל. במפנה המאה ה-20 הופיעו תנועות שקראו לשילוב בין הסוציאליזם ללאומיות יהודית. ב-1897 נוסדה ברוסיה מפלגת הבונד כמפלגה סוציאליסטית שדגלה במתן זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש כחלק מאוטונומיה תרבותית לאומית של כל העמים באימפריה הרוסית. מפלגת הבונד התנגדה לפתרון טריטוריאלי-לאומי נוסח הציונות בטענה שאינו מציאותי ואינו עונה על בעיית ההמונים היהודים במזרח אירופה. ב-1898 פרסם נחמן סירקין את חיבורו "השאלה היהודית ומדינת היהודים הסוציאליסטית" בו טען כי אם יתגשם היעד הציוני - מדינה יהודית - יעשה הדבר בכוחה של תנועת הפועלים על ידי אנשים חסרי קניין השואפים לתמורה חברתית כוללת.מנחם ברינקר : נחמן סירקין בזמן יהודי חדש כרך ראשון עמ' 90–92 הוצאת כתר 2007
בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-19 נוסדו בערים ובעיירות בתחום המושב באימפריה הרוסית התארגנויות של צעירים ציונים בעלי זיקה לסוציאליזם שהתאגדו בתנועת צעירי ציון.
ממוזער|קבוצה של חברי "פועלי ציון" בוורשה, 1905
קבוצות אחרות התארגנו תחת השם היידי "ארביַיטער ציוניסטן" ב-1906 התקיימה ועידת היסוד של מפלגת פועלי ציון ושנה אחר כך התקיימה בהאג ועידת היסוד של "ברית הפועלים הסוציאליסטית העולמית של פועלי ציון", שאיחדה את סניפי המפלגה ברחבי העולם על מנת לייצג אותה בקונגרס הציוני.
מנהיג המפלגה והאידאולוג שלה, דב בר בורוכוב, ניסה להתאים את התיאוריה המרקסיסטית למציאות הספציפית של העם היהודי ושל ארץ ישראל. לדבריו העם היהודי מתקיים תוך אנומליה חברתית: היהודים בגולה עוסקים ברובם במקצועות בלתי יצרניים וחלקם במקצועות היצרניים קטן ביותר, מה שמעודד את השנאה כלפיהם."לשאלת ציון וטריטוריה", יוני־אוקטובר 1905, בר בורוכוב, כתבים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשט"ו־1955, עמודים 41–42 תיקונו של מצב זה, שאותו כינה "הפירמידה ההפוכה", אפשרי רק כשיתקבצו היהודים בארץ ישראל, שבה עדיין אין כלכלה קפיטליסטית ואין מעמד פועלים מקומי. התנועה הציונית תפתח בארץ כלכלה קפיטליסטית באמצעות הכספים שתשקיע הבורגנות היהודית ובעבודתם של הפועלים היהודים. מלחמת המעמדות תהיה בין הפועל העברי לבין הבורגנות העברית, שתבוא בעקבותיה וכך ייווצר מצב בריא. בעזרת ההון הבורגני יונחו יסודות המשק העברי, והפועל העברי, שיתפוס עמדות יצרניות רבות, יוכל להילחם בבורגנים ולבסוף לנצחם. דוד בן-גוריון, ישראל שוחט, יעקב זרובבל ויצחק בן-צבי, שהיו מן המנהיגים הבולטים של פועלי ציון במזרח אירופה, עלו לארץ ישראל בעלייה השנייה ועמדו בראש סניף המפלגה שנוסד בארץ.
ממוזער|מבקרי בית התבשיל של "הפועל הצעיר", בירושלים, 1907-8?
קבוצה של עולים שהיו חברי תנועת "צעירי ציון" ייסדה ב-1905 את מפלגת הפועל הצעיר כתנועת פועלים לאומית. הם לא קיבלו את תאוריית מלחמת המעמדות של קרל מרקס והושפעו מהאידיאליזציה שעשתה התנועה הנארודניקית ברוסיה לחיי הקהילה הכפרית. המורה הרוחני של המפלגה היה א"ד גורדון שהטיף לגאולת היחיד היהודי והאומה כולה באמצעות עבודת כפיים בארץ ישראל
שתי המפלגות, שמנו רק כמה מאות אנשים, התחרו על ליבם של הצעירים שהגיעו לארץ ישראל בעליה השנייה באמצעות הביטאונים שייסדו: "הפועל הצעיר" בעריכתו של יוסף אהרונוביץ' ו"האחדות" שבעריכתו השתתפו בן-גוריון, בן צבי ויוסף חיים ברנר. על אף חילוקי הדעות העקרוניים ביניהן, היו שתי המפלגות שותפות בשלילת הגלות ובמטרה ליצור בארץ ישראל עם עובד, דובר עברית, במדינה יהודית סוציאליסטית. הצורך הדחוף למצוא מקומות עבודה לצעירים שעלו לארץ במטרה להיות פועלים חקלאיים חבר לשאיפה לבסס את הגשמת הציונות על עבודה עברית, מה שחייב תחרות עם הפועל הערבי. המאבק על מקומות עבודה שהם קראו לו כיבוש העבודה, שהיה משותף לשתי המפלגות, היה מנוגד לאידיאל הסוציאליסטי של סולידריות מעמדית. התירוץ של "פועלי ציון" היה שהפועל הערבי הפשוט הוא חבר-למעמד, והאויב האמיתי – הן המעמדי והן הלאומי – הוא ה"אפנדי", בעל האדמות הערבי העשיר. הסבר זה היה תאורטי בלבד, מאחר שבמציאות לא נוצר שיתוף פעולה עם הפועל הערבי. הכישלון במאבק לכיבוש העבודה דחף לגיבוש ניסיונות ראשונים להתיישבות קואופרטיבית של פועלים יהודים בעזרת המוסדות הציוניים. כך הוקמה קבוצת דגניה ב-1910 באום ג'וני בחסות המשרד הארצישראלי והוקם ב-1911 היישוב השיתופי הקואופרציה במרחביה בעמק יזרעאל. במקביל הוקמו ארגונים לעזרה הדדית לפועלים, שירותי סיוע במציאת עבודה, שירותי סיוע רפואי וערבות הדדית במקרה של אבטלה או חוסר יכולת של פועל לעבוד. כך הוקמו הסתדרות פועלי יהודה, הסתדרות פועלי השומרון, הסתדרות פועלי הגליל, וקואופרטיב "המשביר" שהוקם ב-1916 כמוסד שירכוש מצרכים בסיטונאות וימכור אותם למתיישבים ולפועלים במחיר עלות וללא רווח.
עד הקמת מדינת ישראל
במהלך שנות ה-20 עד ה-40 עברו המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות באירופה ובארץ ישראל תמורות רבות, איחודים ופילוגים. למהפכה הבולשביקית ולהקמת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות הייתה השפעה גדולה על התנועות הסוציאליסטיות בעולם ועל התנועות הציוניות-סוציאליסטיות. נוצרה מחלוקת עמוקה בין המרקסיסטים התומכים במהפכה עולמית, הרואים בברית המועצות דוגמה ומופת למימוש החזון הסוציאליסטי, לבין תומכי הזרם הרפורמיסטי, הדוגלים בסוציאל-דמוקרטיה, שהאמינו, בעקבות תורתו של אדוארד ברנשטיין שרק מהלכים מדורגים שיתבצעו בצורה דמוקרטית יביאו להישגים כלכליים ופוליטיים למעמד הפועלים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחבה והתעצמה פעילותן של מפלגות ותנועות נוער ציוניות-סוציאליסטיות בפולין, ליטא, לטביה,צ'כוסלובקיה, רומניה והונגריה, תוך שהן מקיימות קשרים הדוקים עם המפלגות האחיות בארץ ישראל, ומנהלות מאבק חריף כנגד מפלגת הבונד והמפלגה הקומוניסטית שקסמו אז לצעירים יהודים רבים.
ממוזער|דוד בן-גוריון, מזכיר ההסתדרות, נושא דברים בטקס הנחת אבן הפינה לבנין ההסתדרות בירושלים, 1924
ב-1919 בארץ ישראל התאחדו מפלגת פועלי ציון וקבוצת ה"בלתי מפלגתיים" בהנהגת ברל כצנלסון והוקמה מפלגת אחדות העבודה. ב-1930 התאחדה אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר. המפלגה המאוחדת - מפא"י - הפכה במהלך שנות השלושים למפלגה הגדולה והמשפיעה ביותר בארץ ישראל ובתנועה הציונית. מפא"י דגלה בסוציאליזם הרפורמיסטי, שברל כצנלסון קרא לו ציונות קונסטרוקטיבית או קונסטרוקטביזם מהפכני.זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני, כרך שני, עמ' 79, עמ' 143 מקבילה לה בפולין הייתה "מפלגת העבודה הציונית - התאחדות." ב-1920 הקימו המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל כדי לאגד את העובדים היהודים. שכירים למקצועותיהם ועובדים עצמאיים "החיים על יגיעם".
האיחוד של מפלגות הפועלים והתרחקותם מהאידאולוגיה המרקסיסטית הביאה לפרישות תומכי המרקסיזם ולפילוגים נוספים במהלך השנים הבאות. ב-1920 הקימה קבוצה בהנהגתו של יעקב זרובבל את מפלגת פועלי ציון שמאל. המפלגה התנגדה לשיתוף פעולה עם הציונות שאינה סוציאליסטית וסברה שהבית הלאומי היהודי יהיה רק שלב לקראת המהפכה הסוציאליסטית העולמית. פועלי ציון שמאל דגלו בסולידאריות של הפועלים היהודים והערבים במאבקם נגד הבורגנות של שני העמים והאימפריאליזם הבריטי. הם האמינו שעל הפרולטריון העברי מוטל תפקיד היסטורי לקדם את הפועל הערבי ולארגנו וכי הארגון חייב להיות במסגרת משותפת של הסתדרות אחת.
בעוד שבארץ ישראל היו תומכי פועלי ציון שמאל מיעוט קטן, הייתה זו מפלגה גדולה יחסית ומשפיעה בפולין, שקיימה שיתוף פעולה עם הבונד בהקמת בתי ספר ביידיש ובטיפוח תרבות היידיש החילונית. בשלב מסוים פרשה המפלגה מההסתדרות הציונית והתכוונה להצטרף לקומינטרן כמפלגה יהודית שלא במסגרת המפלגה הקומוניסטית אך נדחתה. ב-1937 חזרה הברית העולמית של פועלי ציון שמאל והצטרפה לקונגרס הציוני, אך בכוח מועט.
אמנם פועלי ציון ה"ימניים" יותר התרחבו והמשיכו בפעילות בסניפים באנגליה, בצרפת, בארצות הברית ובארגנטינה במסגרת "ברית הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי ציון - צ"ס". אך שנות ה-20 וה-30 עמדו בסימן מאבק חריף על נפש הנוער היהודי במזרח ובמרכז אירופה. הדרך של "עוד עז ועוד דונם" שדגלה בה התנועה הציונית בהנהגת חיים ויצמן ושבוצעה בפועל על ידי הציונות הסוציאליסטית, התקשתה להתחרות בתנועות שהציעו פתרונות רדיקליים ומוחלטים לכל בעיות העם היהודי, שרק הלכו והחמירו. מצד אחד הייתה זו תנועת בית"ר בהנהגת זאב ז'בוטינסקי, שדרשה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לאלתר, ומהצד השני הקומוניסטים שהוקסמו מברית המועצות המחוללת מהפכה חברתית טוטאלית.
ממוזער|כרזה לרגל ועידת האיחוד של מפ"ם בתל אביב, 1948
המאבק עם תומכי האידאולוגיה המרקסיסטית ועם הקומוניסטים התנהל במלוא עוזו גם בתוך הציונות-הסוציאליסטית, כאשר תנועת הנוער השומר הצעיר, שהייתה אחר כך גם מפלגה פוליטית, אימצה את האידאולוגיה המרקסיסטית ואת התמיכה במשטר הקומוניסטי בברית המועצות. עם זאת התנועה ראתה תמיד את הגשמת הציונות כקודמת למהפכה הסוציאליסטית, כפי שכינה זאת מנהיגה, מאיר יערי: "הפרימאט הציוני". הסיסמה שעיטרה את הכותרת של עיתון התנועה על המשמר: " לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים" הדגימה את הקדימות של המטרה הלאומית. הקריאה ל"אחוות עמים" התבטאה בעיקר בהבעת סולידריות עם מאבקים של מעמד הפועלים ברחבי העולם, בניסיון להגיע לשיתוף פעולה עם הפועל הערבי ובתמיכה בהקמת מדינה דו-לאומית בשטחי ארץ ישראל המנדטורית.אביבה חלמיש מאיר יערי, זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני, כרך שני עמ' 139-141 הפרימאט הציוני בא לידי ביטוי בהפניית בוגרי התנועה להתיישבות חקלאית ברחבי ארץ ישראל ובקשר בין השומר הצעיר ותנועת ההתיישבות הקיבוץ הארצי. בשנות ה-1930 התלוותה אליהן הליגה הסוציאליסטית - מפלגת פועלים סוציאליסטית מרקסיסטית ציונית, שאיגדה פועלים עירוניים.
בשנות ה-1940, בהשפעת המאבק ההירואי של ברית המועצות בגרמניה הנאצית, התעורר גל של אהדה והזדהות עם ברית המועצות. על רקע זה נוסדה התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י, בין השאר בגלל הדרישה לעמדה אוהדת כלפי המשטר הסובייטי. איחוד של פועלי ציון שמאל ומפלגת השומר הצעיר יצר את מפלגת הפועלים המאוחדת - מפ"ם שדגלה באידאולוגיה המרקסיסטית של מלחמת מעמדות, ובזיקה חזקה לברית המועצות. המחלוקת בין תומכי ברית המועצות למפא"י החריפה על רקע התעמולה האנטי-ציונית והאנטישמית ורדיפות היהודים בשנות חיים האחרונות של סטלין.
"ארץ ישראל העובדת"
ממוזער|הפגנה למען הפועל היהודי במרכז המושבה כפר סבא 1927
מפלגות הפועלים ייסדו ב-1920 את ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל כארגון של עובדים מכל המגזרים והמקצועות. מראשית ימיה ההסתדרות לא הייתה רק איגוד עובדים שנאבק נגד ניצול עובדים בשכר ובתנאי עבודה, אלא התאגדות שלקחה על עצמה להבטיח את רווחת הפועלים בכל תחומי החיים: בריאות, באמצעות קופת חולים הכללית, עזרה הדדית באמצעות משען וקרנות פנסיה כמו מבטחים, דיור באמצעות חברת שיכון, תעסוקה באמצעות לשכות עבודה במועצות הפועלים שהוקמו בערים ובמושבות, חינוך באמצעות בתי הספר של זרם העובדים ותרבות באמצעות העיתון דבר, הוצאת הספרים עם עובד, תיאטרון אוהל, וספורט באמצעות איגוד הפועל. במסגרת ההסתדרות פעלה גם חברת העובדים שכללה גופים כלכליים כמו בנק הפועלים וסולל בונה, וגופים קואופרטיביים של צרכנים ושל יצרנים כמו המשביר לצרכן, המשביר המרכזי ותנובה.
תנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות: גורדוניה, השומר הצעיר ופרייהייט - החלוץ-הצעיר - דרור, כיוונו את חבריהן לעליה ולהתיישבות בקיבוצים והכינו אותם בחוות הכשרה לעבודה החקלאית בארץ ישראל. תנועת החלוץ, שבאמצעותה עלו צעירים רבים לארץ ישראל, לא הוגדרה אמנם כתנועה פוליטית-סוציאליסטית, אך הכשירה את חבריה בקיבוצי הכשרה שפעלו כקומונה, שכיוונו אותם להצטרף להתיישבות הקואופרטיבית בארץ. בשנות ה-1920 - 1940 הוקמו עשרות יישובים קואופרטיביים על ידי עולים שהגיעו באמצעות תנועת החלוץ ותנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות: הקיבוצים, מושבי העובדים והמושבים השיתופיים. הם היו שותפים בארגונים ארציים: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים הקיבוץ הארצי, הקיבוץ הדתי ותנועת המושבים וכונו בשם ההתיישבות העובדת - להבדיל מההתיישבות הפרטית של איכרים במושבות. ארגונים אלה וגם תנועות הנוער הסוציאליסטיות ששהוקמו בארץ: הנוער העובד, והמחנות העולים, היו קשורים בצורות שונות להסתדרות.
ההסתדרות, על שלל מוסדותיה וכל הגופים ההתיישבותיים והתנועות החוברים אליה, היוו מוקד כח בעל השפעה עצומה על חיי הכלכלה, החברה והתרבות בישוב היהודי שלפני קום מדינת ישראל וכונו "ארץ ישראל העובדת". הסתדרות העובדים שיתפה פעולה עם ההסתדרות הציונית וראתה את עצמה שותפה בכל דרך במפעל הציוני. בהקמת ארגון ההגנה ובהשתתפותה הפעילה בהרחבת ההתיישבות החקלאית ברחבי ארץ ישראל על-ידי היישובים הקואופרטיביים, פעלה ההסתדרות בעצם כגוף מבצע של מטרות התנועה הציונית.
מייסדי ההסתדרות ומנהיגיה ראו בארץ ישראל העובדת מעין "קהיליית עובדים", המגשימה את הציונות הקונסטרוקטיבית ברוחו של ברל כצנלסון ומהווה מדינה סוציאליסטית בהתהוות.
במדינת ישראל
בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה מפא"י מפלגת השלטון העיקרית, והציר המרכזי לקבלת ההחלטות. הודות לזהות בין חברי הממשלה ממפא"י לבין ראשי ההסתדרות הייתה ההסתדרות בתקופה זו מעין זרוע מבצעת של הממשלה לקידום יעדים לאומיים: קליטת העלייה ההמונית, פיתוח המשק, פיזור האוכלוסין ופיתוח אזורי הספר והפריפריה. עם זאת, בן-גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על עיקרון הממלכתיות ופעל להעברת פונקציות שלטוניות מרכזיות מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. כך בוטל זרם העובדים לטובת החינוך הממלכתי ושירות התעסוקה הפך לממלכתי. קופת חולים לא הפכה לשירות ממלכתי ונותרה עוגן כוח מרכזי של ההסתדרות. גם חברת העובדים נרתמה למשימות הממלכתיות, כך כשמונים אחוז מכלל פעילות הבינוי לקליטת העלייה בוצעו על ידי סולל בונההנתונים מתוך הסתדרות הכללית בעשור הראשון למדינה, באתר תנועת העבודה הישראלית שהודות לכך ריכזה בידיה עוצמה רבה. לצורך פיתוח המשק וליצירת מקורות תעסוקה חדשים שיתפה ממשלת מפא"י פעולה עם משקיעים פרטיים וכך צמח משק המבוסס על עקרונות קפיטליסטיים בצד המשק ההסתדרותי החזק. הריכוזיות הרבה של המשק והפיקוח על המחירים, בעיקר בתקופת משטר הצנע, נועדו להגביל את הקיטוב החברתי ולהבטיח אמצעי מחייה בסיסיים לכלל האוכלוסייה.
ממוזער|הפגנה של הדוורים כנגד צווי ריתוק שהוצאו להם, יולי 1969
בדומה למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה ראתה מפא"י בדמוקרטיה הפרלמנטרית את הדרך ליישום הסוציאליזם באמצעות חקיקה המבטיחה את זכויות העובדים השכירים ובאמצעות מדיניות רווחה. כך נחקקו בעשור הראשון חוקים המסדירים זכויות עובדים כחוק שעות עבודה ומנוחה, חוק חופשה שנתית, חוק עבודת הנוער, וחוק הגנת השכר. ביזמת ההסתדרות נחקקו חוק הסכמים קיבוציים, וחוק יישוב סכסוכי עבודה, המגדירים את היחסים בין ארגון עובדים למעסיק, מסדירים את זכות השביתה ומבטיחים את המסגרות ליישוב סכסוכים. מאידך, בן-גוריון התייחס אל ההסתדרות כזרוע שלטונית יותר מאשר ארגון עובדים ופעל, לעיתים בכוח הזרוע (הפעלת משטרה וקבוצות פועלים מאורגנות - "פלוגות הפועל"), כדי לשבור שביתות "פראיות", כמו שביתת הימאים ב-1951.
למפלגות הציוניות-סוציאליסטיות היה רוב במוסדות הנבחרים. בבחירות לאספה המכוננת שנערכו ב-1949 זכתה מפא"י ב 46 צירים ומפ"ם ב 19 צירים, רוב זה נשמר במשך עוד מספר שנים, אך הממשלות הראשונות שהנהיגה מפא"י קיימו קואליציה עם מפלגות שאינן סוציאליסטיות: המפלגות הדתיות ומפלגת הציונים הכללים הבורגנית. רק ב-1955 הצטרפה מפ"ם לקואליציה.
היחס לברית המועצות עמד בשנות ה-1950 במרכז מחלוקת חריפה בין המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות. מפ"ם דבקה באידאולוגיה המרקסיסטית וראתה במשטר הקומוניסטי בברית המועצות ובארצות הגוש המזרחי מודל של מהפכה חברתית חיובית. היא תמכה בזיקה לברית המועצות וראתה בה את מנהיגת עולם הקידמה במאבק העולמי כנגד כוחות האימפריאליזם והקפיטליזם בהנהגת ארצות הברית.
ממוזער|סמל הסתדרות העובדים הכללית ובתוכו ייצוגים של הישגי תנועת העבודה וההתיישבות. ציור קיר במרכז הסמינרים של הנוער העובד והלומד בקיבוץ רביד.2020
מאז שנות ה-1960 היו המפלגות שהגדירו את עצמן כציוניות-סוציאליסטיות - מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה-פועלי ציון, המערך, מרצ, מפלגת העבודה - חלוקות ביניהן בעיקר סביב שאלות מדיניות וביטחוניות: האפשרויות להסכמי שלום עם המדינות הערביות, עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ומעמד הערבים אזרחי מדינת ישראל. בנושאי חברה וכלכלה, ראו מפלגות אלה בדמוקרטיה הפרלמנטרית תנאי הכרחי ליישום הסוציאליזם באמצעות מדיניות רווחה מודרנית ובעלות מסוימת של המדינה על משאבי הטבע ובקרה על כוחות השוק.
בשנות ה-1960 וה-1970 נמשכה ההעדפה של מפעלי חברת העובדים, עם זאת, פנחס ספיר, שהיה שר האוצר ושר המסחר והתעשייה מטעם מפא"י, דגל בפתיחה של השוק הישראלי לתחרות מסוימת וליוזמה חופשית ועודד משקיעים פרטיים מהארץ ומחוץ לארץ באמצעות הלוואות מדינה נוחות. משקיעים אלו "נגסו" בשטחי פעילות שהיו באופן מסורתי בידי חברת העובדים ויצרו תחרות קשה למשק ההסתדרותי.
התמורות הגדולות שחלו בכלכלה ובדמוגרפיה של ישראל לא תאמו יותר את החזון הסוציאליסטי, שלפיו ההסתדרות מייצגת את כלל מעמד העובדים בישראל. העובדים הרבים בתחומי המסחר והשירותים, שלא היו חברים במועצות פועלים ולא באיגודים מקצועיים ולא היו מאוגדים בוועדי עובדים, אוכלוסיות חלשות שעבדו בתעשייה הזעירה, ובהם רבים מעולי ארצות המזרח - כל אלה הוזנחו. שכרם נותר נמוך מאוד והם לא נהנו ממוסדות הרווחה ההסתדרותיים, ועל כן ראו בהסתדרות מימסד נצלני ומנוכר. הזהות בין מפלגת השלטון ומנהיגי ההסתדרות הביאה לכך שבמקרים רבים ההסתדרות עמדה מנגד ואף התנגדה לדרישות העובדים המאורגנים בה מתוך אחריות של שותפים לשלטון, ולא פעלה כלל לטובת אלה שלא היו חברי הסתדרות.
ההסתדרות התנגדה למדיניות רווחה כללית, בנימוק שמדובר ב"פילנתרופיה" ולא בטיפול אמיתי ושורשי בבעיות, שיכול להפוך את העובד לפרולטר מודע ופרודוקטיבי. ההסתדרות התנגדה באופן עקבי לעיגון נושאים מסוימים בחקיקה ודגלה בגישה שכל ענייני השכר צריכים להתנהל במשא ומתן בין ההסתדרות, הממשלה והמעסיקים ללא התערבות חקיקתית ועל כן התנגדה למשל לחוק שכר מינימום. כן התנגדה לחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי משום שהיה מוציא משליטתה את קופת חולים הכללית ולחקיקת חוק פנסיה ממלכתית שהיה מוציא מההסתדרות את קופות הפנסיה שבהן התרכזו כמעט כל חסכונות הפנסיה של השכירים שנתנו לה עוגן פיננסי משמעותי.
הפער שנתגלה בעשורים האחרונים של המאה העשרים בין הסיסמאות הסוציאליסטיות לבין המציאות החברתית בישראל, פירוק חברת העובדים, המהפך הפוליטי ב-1977, וחוק הבריאות הממלכתי שחיסל את הקשר בין ההסתדרות ובין קופת חולים הכללית, הביאו לשקיעת כוחה של ההסתדרות שנשארה בעיקר איגוד עובדים ללא עמדת כח משמעותית וללא יומרות אידאולוגיות.
ממוזער|חברי תנועת השומר הצעיר בעצרת אחד במאי בכיכר ציון בירושלים, 2009
כיום ניתן למצוא את המשך הציונות הסוציאליסטית בתנועת העבודה המודרנית, שנמנות עליה מפלגת העבודה
ומפלגת מרצ, בתנועות הנוער הכחולות, המחנות העולים, הנוער העובד והלומד והשומר הצעיר, ובתנועות הבוגרים של תנועות אלה. תנועת העבודה כיום, דוגלת בסוציאל-דמוקרטיה ובמדינת רווחה, ותומכת בקידום שיויון מלא לכל אזרחי מדינת ישראל בדגש על שיויון ערבים, נשים, ולהט"בים.
בין שני דגלים
האופוזיציה העיקרית לציונות הסוציאליסטית הייתה מצד התנועה הרוויזיוניסטית. הרוויזיוניסטים טענו שהתנועה הציונית צריכה לרכז את כל מאמציה במאבק לשחרור לאומי וכל פעילות אחרת פוגעת במאמץ הזה. מנהיג התנועה, זאב ז'בוטינסקי טבע את המושג "חד-נס" - שהוא תרגומו של המוניזם כאחד העקרונות החשובים של הרוויזיוניזם. ז'בוטינסקי ראה בדבקות ברעיון האחד והיחיד של הקמת מדינה ליהודים לא רק תוכנית פוליטית, אלא גם אמצעי להבראת הרוח היהודית אחרי אלפיים שנות גלות. סיסמת החד-נס הפכה לכלי נשק של הרוויזיוניסטים במאבקם כנגד המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות. הניסיון לזווג בין המטרה הלאומית הציונית לבין החזון החברתי סוציאליסטי נתפס בעיניהם כלא לגיטימי וכהפניית הגב לבכורתו של הרעיון הציוני.
ממוזער|משמרת מחאה למען הפועל היהודי ליד פרדס בכפר סבא, 1927
המאבק בין הרוויזיוניסטים ובין המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות החריף מאוד בשנות ה-1930 על רקע העימות באירופה בין הפאשיסטים לבין קומוניסטים וסוציאליסטים. הרוויזיוניסטים האשימו את הסוציאליסטים בבולשביזם, ואילו הסוציאליסטים האשימו את הרוויזיוניסטים בפאשיזם. ז'בוטינסקי שראה בקומוניזם אך ורק מתכון למשטר עריצות, לא ראה הבדל בין הסוציאליזם, אפילו הסוציאליזם הרפורמי ובין הקומוניזם. לדידו כל סוציאליזם משמעו השתלטות של מעמד אחד על המעמדות האחרים ולכן הוא מנוגד בתכלית לרעיון הלאומי שמשמעו אחדות העם. המחלוקת האידאולוגית בין הרוויזיוניסטים לבין הסוציאליסטים הפכה לעימות רווי באיבה והגיעה גם להתנגשויות אלימות, על רקע שאלת מעמדה של הסתדרות העובדים בארץ ישראל. הרוויזיוניסטים מחו כנגד המעמד שקיבלה ההסתדרות כמייצגת בלעדית של כלל הפועלים היהודים. הם ניסו לפגוע בניסיונות של ההסתדרות להציב משמרות מחאה כנגד בעלי עסקים ופרדסנים יהודים, בדרישה להעסיק רק פועלים יהודים. בהשראת מאמרו של ז'בוטינסקי כן, לשבור הם ניסו לשבור שביתות פועלים שארגנה ההסתדרות בטענה שהשביתות פוגעות במאמץ הלאומי.
המתח שבין המטרות הלאומיות של הציונות ובין החזון הסוציאליסטי היה תמיד במוקד של דיונים ומאבקים רבים בין המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות ובתוכן. אחד הנושאים המרכזיים היה הניגוד שבין המאבק לכיבוש העבודה, שנתפס כמטרה לאומית-ציונית מרכזית, ובין האידיאל הסוציאליסטי הדוגל בסולידאריות של מעמד הפועלים הבינלאומי, שממנו נובע צורך בשיתוף פעולה עם הפועל הערבי. אין ספור דיונים והצעות כלשהן שהועלו בוועידות של המפלגות ובוועידות ההסתדרות לא הצליחו לעגל את הריבוע: כיבוש העבודה - כדרך להקים בארץ ישראל משק יהודי, שהעובדים בו הם פועלים יהודים, יוצר מאבק בלתי נמנע עם הפועלים הערבים על מקומות העבודה. לכיבוש העבודה הייתה גם הצדקה סוציאליסטית: חברה שבה המעסיקים יהיו היהודים והפועלים יהיו ערבים תהיה במהותה חברה קולוניאלית, המנוגדת לסוציאליזם.
זאב שטרנהל טוען כי הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי בנוסח תנועת העבודה היה מראשיתו בעצם סוציאליזם לאומי, שבדומה לסוציאליזם הלאומי באירופה קיבל את העיקרון של פרימאט הלאום והעמדתם של ערכי הסוציאליזם לשירות הלאום. הסוציאליזם הלאומי, לדבריו, מנוגד לסוציאליזם הדמוקרטי המבוסס על העיקרון המרקסיסטי של מלחמת המעמדות, שבדומה לליברליזם, נשען על יסודות אוניברסליים שבמרכזם עומד הפרט.שטרנהל מגדיר את הציונות כ"לאומיות אורגנית", שבדומה לתנועות הלאומיות שהתפתחו במאה ה 19 במרכז ובמזרח אירופה הייתה לאומיות של "דם ואדמה, לאומיות תרבותית, היסטורית, ובסופו של דבר גם ביולוגית", שהיא שונה במהותה מהלאומיות הליברלית המעוגנת בעקרונות הנאורות והמהפכה הצרפתית". לדעתו "אי אפשר היה להימלט מהסתירה המהותית הקיימת בין ערכים אוניברסליים לבין תביעותיו הפרטיקולריות של מפעל בניין המדינה בידי אומה הנמצאת במאבק קיומי עם אומה אחרת, על אותה פיסת קרקע.
לטענת שטרנהל, אחדות העבודה ואחריה מפא"י לא חתרו באמת להקמת חברה אלטרנטיבית המבוססת על שיויון חברתי. מכיוון שמטרתן העיקרית הייתה בניין הכוח הלאומי, הקפיטליזם והרכוש הפרטי לא היו פסולים כל עוד שירתו את המטרה הלאומית. לטענתו גם ההסתדרות על כל המוסדות הקשורים אליה נרתמה קודם לכל למשימה הלאומית. לטענתו המפלגות הסוציאליסטיות קידמו את האידיאל של החלוץ עובד האדמה ואת ההתיישבות העובדת והזניחו את ההגנה על הפועל העירוני שהיה הפרולטר האמיתי. לדעתו כבר בשנות ה-1930 הפך המנגנון ההסתדרותי לגורם רב כח שקידם בעיקר את העוצמה הפוליטית של המפלגות שקראו לעצמן מפלגות פועלים ואת התנאים המועדפים שלו עצמו. לדבריו הפערים החברתיים היו כבר גדולים בשנות ה-1930, גם בתוך ההסתדרות עצמה, בין עובדי המנגנון הבכירים לבין הפועלים החקלאים. לדעתו של שטרנהל בארץ-ישראל הסוציאליזם היה סיסמה מגייסת לצורך בניין האומה, ולא תוכנית לפעולה ממשית. כאן הסיבה לעובדה שגם עם העצמאות המדיניות החברה בישראל המשיכה להתפתח במסלול של חברה בורגנית רגילה.
אניטה שפירא תוקפת בחריפות את ביקורתו של שטרנהל. לטענתה גם התנועות הסוציאליסטיות באירופה התפתחו במסגרות לאומיות וכל תנועה סוציאליסטית התאימה את אופייה ואת כליה למסורת הלאומית ולצרכים הלאומיים ש ל עמה. ביקורתו של שטרנהל נשענת, לדעתה, על גישות תאורטיות המתעלמות מהתנאים ההיסטוריים הספציפיים שבהן פעלה הציונות-הסוציאליסטית בארץ ישראל. היא תוהה על כך ששטרנהל מאשים את הציונות-הסוציאליסטית בזניחת התזות המרקסיסטיות, על אף שהניסיונות לממש אותן הגיעו לעיוות מוחלט ויצרו משטרים אוטוריטריים שגם פגעו באופן מוחלט בחופש הפרט וגם לא יצרו חברה שוויונית אלטרנטיבית. הניסיונות שהצליחו במידה, כמו הקיבוצים, התקיימו רק בקנה מידה קטן ולזמן מוגבל.
הוגי הדעות המרכזיים
נחמן סירקין
נחמן סירקין (1867-1927) טען שהאנטישמיות נובעת מתוך מאבקים פנימיים בתוך החברה הקפיטליסטית בורגנית: הפרולטריון מזהה את היהודים עם המעמד הבורגני, המנצל, ושנאתו תגבר עם גידול פער המעמדות. לעומת זאת הבורגנות תשתמש באנטישמיות כדי לעצור את המהפכה ואת התחזקות הפועלים. סירקין ראה את הפתרון בהקמת מדינה יהודית שתהיה בה חברה סוציאליסטית בארץ ישראל מהסיבות הבאות:
הסוציאליזם לא יכול להתממש בעם היהודי שחי בגולה ולכן יש להקים מדינה יהודית שתפתור את בעיית האנטישמיות ותבטיח את קיומו של העם היהודי. חברה זו תקום בארץ ישראל.
בארץ ישראל תקום חברה סוציאליסטית שיויונית, שתהיה מבוססת על שיתופיות, חירות ושיויון, חברה ללא ניגודים בין עשיר לעני.
הציונות ומדינת היהודים לא ייבנו בלי הפועלים היהודים, הוא האמין שעתיד החברה החדשה תלוי בכוחו של הפועל היהודי ולא בבורגנות. רק כך תוכל להיבנות חברה חדשה על יסודות שיתופיים אשר תהווה כוח משיכה ליהודי הגולה ובעקבותיה תעלה גם הבורגנות.
מאחר שבעלי הקרקעות יעדיפו את הפועל הערבי הזול יחסית לפועל היהודי וכך לא תתממש עבודת הכפיים הסוציאליסטית שבה הוא רואה כהכרח. לשם כך הבעלות על הקרקעות צריכה להיות לאומית ולא פרטית.
בארץ ישראל ייווצר הקשר בין הזיקה המוסרית של ערכי תורת נביאי ישראל לערכי הציונות הסוציאליסטית.
דב בר בורוכוב
שמאל|ממוזער|250px|המצבה המקורית של דב בר בורוכוב בסמינר אפעל. על המצבה כתוב ביידיש: סוציאליזם מדעי, תרבות סוציאליסטית יהודית, חברה סוציאליסטית יהודית בפלשתינה, זהו בורוכוביזם
דב בר בורוכוב (1881-1917) השתמש במרקסיזם ככלי לניתוח הכלכלה. הוא ראה את מלחמת המעמדות כאבן פינה במאבקו של העם היהודי. לדעתו הצלחת היהודים מעוררת קנאה בקרב הנוצרים, מגבירה את האנטישמיות ומהווה עידוד להגירה.
בעיית היהודים לפי בורוכוב:
ניתוח החברה היהודית בגולה מעלה תמונה הפוכה לדגם החברתי היעיל, המדומה לפירמידה, המצב בקרב היהודים הוא פירמידה הפוכה, כלומר רוב העם מחזיק במקצועות לא יצרניים ובורגניים לעומת מיעוט העם הנמצא במעמד הפרולטריון. במצב זה של פירמידה הפוכה הפועל היהודי לא יכול ללקיים מלחמת מעמדות מאחר שאין לו מדינה וקרקע משלו ולכן אין לו בסיס בטוח להיאבק ממנו.
הפרולטריון היהודי חלש וקטן ולכן רוב הפרולטריון היגר לארצות הברית.
הגירה לארצות הברית אינה פתרון - בארצות הברית רוב העמדות היצרניות כבר תפוסות על ידי פועלי ארצות הברית וכך שוב נאלץ היהודי להיות לא יצרני ולהפוך לבורגני.
פתרון בעיית היהודים על פי בורוכוב:
לכוון את ההגירה לארץ ישראל - רק בארץ ישראל יהפכו היהודים לעם עובד. שם יוכלו לתפוס את כל המשרות היצרניות. ולחיות חיים נורמליים על בסיס עבודה יצרנית. שם באמצעות הסוציאליזם ישוב העם אל הטבע, הקרקע והעבודות הנורמאליות. רק שם, באדמה משלו - תתהפך הפירמידה.
הציונות היא הפתרון היחיד - ההגירה לארץ ישראל לא תתרחש בגלל סיבה דתית-היסטורית אלא מכיוון שבארץ ישראל תוכל להתגשם מלחמת המעמדות ללא דחיקת היהודים מעמדותיהם הכלכליות. מלחמת המעמדות תהיה בין הפועל העברי לבין הבורגנות העברית, שתבוא בעקבותיה וכך ייווצר מצב בריא. בעזרת ההון הבורגני יונחו יסודות המשק העברי, והפועל העברי שיתפוס עמדות יצרניות רבות יוכל להילחם בבורגנים ולבסוף לנצחם.
בורוכוב היה משוכנע כי המאבק המעמדי יעודד את הגירת היהודים לארץ ישראל. הוא ראה בכך תהליך סטיכי (זרימה ללא הפרעה) ובכך יתגשם חלום הציונות: ריכוזו הטריטוריאלי של העם היהודי בארץ ישראל.
ברל כצנלסון
ברל כצנלסון (1887-1944), הושפע מהתנועה הנארודניקית ומנחמן סירקין שבו ראה את מורו בציונות הסוציאליסטית. הוא לא האמין בתהליכים היסטוריים הכרחיים, וחשב שחברה אל-מעמדית תלויה ברמתם של החלוצים-המהפכנים ובנכונותם של ההמונים ללכת בעקבותיהם. לכן חינוך הדרגתי של העם צריך לבוא לפני כל פעולה פוליטית או כלכלית.זאב צחור ברל כצנלסון זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני כרך שני עמ'142 הוא הוביל את מפלגות הפועלים להקמת ההסתדרות והגופים השונים הקשורים בה כמכשיר למימוש של "הציונות הקונסטרוקטיבית" או "הקונסטרוקטוביזם המהפכני", שמשמעו בפועל היה הקמת קהיליית פועלים בארץ ישראל, המקיפה את כל תחומי החיים. המהפכה תתרחש לדעתו במעברם של היהודים לעבודה יצרנית ובעיקר בהתיישבות העובדת, בהחייאת השפה העברית ובחתירה לריבונות יהודית בארץ ישראל.זאב צחור ברל כצנלסון זמן יהודי חדש כרך שני עמ' 143
הקשר בין הגשמת הציונות והגשמת הסוציאליזם, על פי כצנלסון נבע מהעובדה שמגשימי הציונות בפועל הם הפועלים, הבונים את הארץ. מכיוון שהם לא מוכנים להיות מעמד מדוכא הם גם מגשימי הסוציאליזם. לכן הציונות לא תתגשם אלא אם תהא סוציאליסטית. מאחר שהפועלים הם המעמד המגשים את הציונות, הם חייבים להיות גם ההגמוניה הפוליטית של היישוב.
על אף גישתו האנטי-קלריקלית סבר כצנלסון שמעמד הפועלים הוא היורש הלגיטימי האמיתי של כל הערכים החיוביים שבמורשת העם היהודי. הוא דגל בטיפוח הערכים המוסריים והסוציאליים שביהדות, וקרא לחנך את הנוער להכיר ולכבד את התרבות היהודית.
ראו גם
תנועת העבודה
זאב שטרנהל
לקריאה נוספת
מקורות
דב בר בורוכוב, מומנטים מעמדיים של השאלה הלאומית, תיאוריה וביקורת 6, 1995, עמ' 61–77.
ברל כצנלסון, ציונות סוציאליסטית, הוצאת עיינות, תל אביב, תשכ"ו.
נחמן סירקין, שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1986.
מחקרים
אניטה שפירא המאבק הנכזב - עבודה עברית 1929 - 1939 הוצאת הקיבוץ המאוחד 1977
זאב שטרנהל בנין אומה או תיקון חברה ? הוצאת עם עובד 1995
ברוך כנרי, משק מתוכנן ציוני ומשק מתוכנן ציוני סוציאליסטי, הוצאת יד טבנקין, רמת אפעל, 1993.
משה שמיר, חוט השני: הציונות הסוציאליסטית מראשיתה ועד-עתה, הוצאת דביר, תל אביב, 1987.
מאמרים
יוסף אלחי, הקונספציה הטריטוריאליסטית הסוציאליסטית של סירקין בשנים 1898–1908, מאסף י, 1978, עמ' 5–12.
יגאל דרורי, המשבר בתנועה הציונית והקמת תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית, בתוך: המשנה החברתית של אבות תנועת העבודה (עיונים 1980, ב), ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, המרכז לתרבות ולחינוך, תל אביב, 1980, עמ' 47–58.
עזריאל הילדסהימר, הסוציאליסט אדוארד ברנשטיין והציונות, מחברות למחשבה סוציאליסטית 14, 1990, עמ' 82–91.
יגאל וגנר, ציונות סוציאליסטית כמושא למידה, אורנים א, 1981, עמ' 101–118.
יצחק טבנקין, בראשית הציונות הסוציאליסטית, שורשים ג, תשמ"ב, עמ' 7–35.
לובה לויטה, מחתרת ציונית-סוציאליסטית-חלוצית בברית-המועצות, שורשים ה, תשמ"ו, 1986, עמ' 45–79.
ישראל קולת, חברה ותרבות סוציאליסטית בארץ ישראל, בתוך: בינוי אומה, תש"ס, 2009, עמ' 33–53.
אברהם שריד, ברנארד לאזאר – ממבשרי הציונות הסוציאליסטית (מתוך חיבור על "האנטישמיות בראיית הרצל וב. לאזאר"), מאסף טו, 1985, עמ' 24–34.
אליעזר שביד, מה תרם ברל כצנלסון למחשבה הציונית-סוציאליסטית?, מבפנים מ"ט, 3-4, תשמח 1988, עמ' 291–296.
קישורים חיצוניים
אלי אברהמי (עורך), ציונות סוציאליסטית, לקסיקון הקיבוץ, הוצאת יד טבנקין, רמת אפעל, 1998.
ציונות סוציאליסטית, באתר הסוכנות היהודית
קובי דנה, יצחק טבנקין: עיונים בכתביו, מגזין אימגו, מאי 2013.
יוסף גורני המהות ההיסטורית של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי
אניטה שפירא קובלנתו של שטרנהל
הערות שוליים
*
קטגוריה:זרמים בציונות
קטגוריה:זרמים בראשית הציונות
קטגוריה:תנועת העבודה
קטגוריה:ישראל: גישות שונות לאופי המדינה
| 2024-10-02T20:21:27
|
ציונות מעשית
|
שמאל|ממוזער|250px|מבנה משוחזר של חומה ומגדל בקיבוץ נגבה
הציונות המעשית היא גישה בציונות התומכת במגוון פעילויות המתמקדות בעלייה לארץ ישראל, בקניית אדמות בארץ ישראל ובהקמת יישובים ומפעלים. התומכים בגישה זו גרסו כי יש לעודד עליית יהודים לארץ ישראל ולסייע ליישובם בארץ בכל דרך אפשרית, וזאת מבלי להַתנות את ההתיישבות באישור האומות (כלומר ללא קבלת צ'ארטר חוקי תחילה). רבים מתומכי גישה זו היו אנשי תנועת העבודה וההתיישבות העובדת אשר האמינו כי רק פעולות עלייה, התיישבות וכיבוש הקרקע הם שיכריעו את המאבק לפתרון בעיית היהודים. היטיב לבטא עמדה זו יוסף טרומפלדור אשר טבע את הסיסמה: "במקום שבו עוברת המחרשה, שם יהיה הגבול".
רקע
התנועה הציונית, כתנועה לאומית יהודית, קמה בשליש האחרון של המאה ה-19, בעיקר במרכז ומזרח אירופה.
רוב ההיסטוריונים תמימי דעים בדבר הנסיבות שהצמיחו את התנועה הלאומית היהודית אשר ארץ ישראל מגמתה. תנועה זו צמחה בעיקר באימפריה הרוסית בעקבות הזעזוע מהפרעות אשר זכו לכינוי "סופות בנגב". פרעות אלו היו בבחינת משבר דרמטי ששחרר כוחות רבים, בהם הכוח הלאומי היהודי וזירז את הקמתה של התנועה היהודית לאומית. פרעות אלו עוררו דחף ספונטני להגירה.
בין זרמי הציונות קם זרם "חובבי ציון" שראה כמטרתו עליית יהודים לארץ ישראל.
המחלוקת בדבר שאלת ההגירה לארץ ישראל
באוגוסט 1881 פרץ ויכוח ציבורי נרחב סביב שאלת ההגירה, והוא התבטא בעיתונות היהודית-רוסית דאז. הפולמוס בדבר שאלת ההגירה ניצת בין כל שלושת סוגי ההנהגה של יהודי רוסיה: הרבנים, האמידים והמשכילים. על שתי שאלות עיקריות נסבה המחלוקת: האם להניח למהגרים לזרום אל "העולם החדש" של אמריקה או האם להנחותם במידת האפשר לעלות לארץ ישראל? והאם לא ראוי לכוון את ההגירה לערוצים לאומיים ולא פרטיים על ידי יצירת מפעלי התיישבות קיבוציים?.
הרבנים חששו שההגירה תגרום להתפרקות החברה המסורתית והנהגתה בעולם החדש והמתירני יותר. גם נכבדים אמידים, כגון הברון גינצבורג התנגדו לעידוד ההגירה ולארגונה בפועל מתוך נאמנות לאידיאל האמנציפציה ברוסיה ומתוך חשש שנאמנותם לרוסיה תוטל בספק. מנגד עמדו משכילים, כמו משה ליב ליליינבלום, אשר מאורעות 1881 ניפצו את אמונם בשוויון זכויות אזרחי והובילו אותם לתובנה כי שנאת היהודים היא תופעה חוזרת ומתפרצת משום שהיהודי מוסיף להיות זר בכל מקום. יהודה ליב פינסקר היטיב לאבחן את בעיית היהודים באומרו: "כיוון שבשום מקום אין היהודי כבתוך ביתו, בשום מקום אינו נחשב כבן הארץ, לכן נשאר הוא זר בכל מקום. העובדה שהוא עצמו וגם אבותיו נולדו בארץ מסוימת אינה משנה במצב הדברים אף כמלוא הנימה. ברוב המקרים נוהגים בו כמו בבן חורג, יליד אשפתות, במקרה הטוב ביותר מעמדו כשל ילד מאומץ אשר זכויותיו ניתנות לערעור, אך לעולם אינו נחשב כבן חוקי של המולדת". פינסקר הוסיף וקבע כי לא האמנציפציה עצמה ולא המאמצים הנלהבים ביותר להשתלב אין בהם לבער את ה"יודופוביה" (שנאת היהודים) אשר אין לה תקנה. לאחר שאבחן את הבעיה והגדיר את הפגם העיקרי במצב היהודים - חוסר ארץ הוא הסיק את המסקנה החשובה לפיה "אין להיתפס לאשליה שאהבת הבריות וההשכלה יביאו בזמן מן הזמנים רפואה שלמה למחלה של עמנו".
אוטואמנציפציה כפתרון לשאלת היהודים
הפתרון אשר הציע פינסקר היה יצירת לאומיות יהודית של עם היושב על אדמתו, השתחררות עצמית של היהודים וקביעת מעמדם כאומה בין האומות על ידי השגת מולדת משלהם. במילים אחרות אוטואמנציפציה (עזרה עצמית) היא האמצעי היסודי לשיקום לאומי, לדברי פינסקר, אשר נשען על אמרתו של הלל: "אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו - אימתי?". לפיכך רבים ראו בשיבה לארץ ישראל את הפתרון לשאלת היהודים.
הלם ההתפכחות ניפץ את האמונה בהתקדמות הליברליזם ברוסיה ושם לאל את התקווה כי יהודי רוסיה ככול יהודי אירופה מתקדמים לקראת שוויון זכויות אזרחי ועתידים להשתלב בחברה הרוסית. הוא חיזק באופן דרמטי את ידיה של קבוצת המשכילים שדגלו במגמה לאומית-יהודית. ברוסיה של שנות השמונים של המאה ה-19 הוכיחו הפוגרומים את צדקת המשכילים, אנשי הספר, כמו פרץ סמולנסקין, אשר מחה נגד כל צורה של התבוללות וחייב את העצמאות היהודית. קודם לכן היה מצעו של סמולנסקין מבוסס על לאומיות תרבותית לשונית שנחשבה בת קיימא במסגרת המדינה הרוסית, ואילו לאחר הפרעות הוא פונה אל אפשרות ההגירה ומעדיף במפורש את ארץ ישראל כיעד להגירה. השינוי הכפול בעמדת המשכילים, אשר קודם לכן דגלו בהשתלבות, התמזג עם רעיונות ומאמצים מסורתיים אשר התקשרו להתיישבות יהודית בארץ-ישראל, כתוצאה מכך התפוגגו במקצת רגשות האיבה אשר שררו בין המסורתיים לבין המשכילים. במילים אחרות נוצר בסיס למאמץ משותף אשר עתיד היה להשפיע השפעה מרחיקת לכת על צמיחתה של תנועה לאומית אשר ארץ ישראל מגמתה.
תוכנית אוגנדה כפתרון לשאלת היהודים
בקיץ 1903 התקיים בקרב האגודות הציוניות ברחבי העולם ויכוח נוקב סביב "תוכנית אוגנדה" - תוכניתו הטריטוריאלית של הרצל לפתרון בעיית היהודים. למרות הלחצים אשר הפעיל הרצל, תמכו אגודות רבות בעמדתו הנגדית של אוסישקין לפיה רק בארץ ישראל ניתן לפתור את בעיית היהודים. באפריל 1904 התקיים בווינה כינוס של הוועד הציוני הגדול. הכינוס כונה "וועידת ההתפייסות", והנושא המרכזי שנדון בו הייתה פרשת אוגנדה. הכינוס הסתיים בהבטחת הרצל להמשיך לדבוק בארץ ישראל, יחד עם זאת הוחלט להוציא משלחת שתבדוק אם השטחים אשר במערב אפריקה ראויים ליישוב יהודים. מכאן שהמאבק בין הרצל לבין יריביו בראשות אוסישקין וראשי התנועה הציונית ברוסיה עדיין לא הוכרע.
התנועה הציונית הייתה במשבר קשה סביב השאלה לאיזו פעילות יש לחתור. לאחר כישלון המגעים המדיניים של הרצל עם ראשי האימפריה העותמאנית התלבטו ראשי הציונות בדבר המשך פעולתם. האם להמשיך במשא ומתן עם טורקיה למרות הכישלון? האם לשבת ללא מעש ולחכות להזדמנות בה ייאלצו ראשי האימפריה לשאת ולדון עם הציונים? האם לנקוט בטקטיקה "המעשית" הישנה של חובבי ציון ולפעול להרחבת היישוב היהודי בארץ ישראל גם ללא קבלת רשות כדי שהעובדות שייווצרו בשטח יהוו בבוא הזמן קלף מיקוח שלא ניתן להתעלם ממנו?
לאחר מותו הפתאומי של הרצל ביולי 1904 גברה המבוכה סביב המחלוקת, והמאבק בין הזרם המעשי לבין הזרם המדיני החריף. בקונגרס הציוני השביעי אשר התכנס בקיץ 1905 בבזל נקבע כי רק בארץ ישראל ובטריטוריות הסמוכות לה ניתן להגשים את הרעיון הציוני וכי העבודה המעשית בארץ ישראל תעמוד במרכז פעולתה של התנועה הציונית. התומכים בהתיישבות בארץ ישראל ניצחו בעוד שהתומכים בתוכנית אוגנדה ספגו מפלה ניצחת, הודיעו על פרישתם מההסתדרות הציונית והודיעו על הקמת הסתדרות ציונית טריטוריאלית.
ההחלטות בקונגרסים הציוניים
לאחר מותו של הרצל נבחר דוד וולפסון לנשיא ההסתדרות הציונית. הציונים מרוסיה קיוו כי הוא יסטה מדרכו "המדינית" של הרצל, אך הם התבדו. הוא נקט במדיניות דומה לזאת שבה נקט הרצל בשעתו. הוא ביקש הכרה דיפלומטית בציונות והתנגד לפעילות "מעשית" בארץ ישראל. יעדו המדיני היה השגת הכרה מדינית של האימפריה העותמאנית ביעדי הציונות. וולפסון נשען על תמיכה פוליטית מצד הציונים במערב אירופה ובמרכזה. הציונים ממזרח אירופה הציבו אופוזיציה לו ולמדיניותו. לנוכח זאת בקונגרס הציוני השמיני שהתקיים ב-1907 בהאג הציע חיים ויצמן את מיזוג שני הזרמים לזרם מאוחד ואיתן: הציונות הסינתטית, כמו כן הוכרז על הכוונה לפתוח בארץ ישראל סניף של ההסתדרות הציונית. שנה אחר כך מונה ארתור רופין לראש "המשרד הארצישראלי" אשר פעל נמרצות למען העלייה וההתיישבות היהודית. בקונגרס הציוני התשיעי אשר נערך בדצמבר 1909 בהאמבורג דרשו "המעשיים" להחליף את וולפסון באישיות אשר תפעיל מלוא כוחה ועצמתה הפוליטיים לטובת הפעילות "המעשית" בארץ ישראל. וולפסון נשאר יושב ראש התנועה, אולם המדיניות הפכה ל"מעשית" לחלוטין וכספי התנועה הוזרמו לפעילות בארץ ישראל. בקונגרס העשירי גרמו "המעשיים" להתפטרותו של וולפסון ובמקומו מונה ועד פועל בן חמישה חברים, ארבעה מרוסיה ורק אחד, אוטו וארבורג, "מדיני". וארבורג מונה ליושב ראש ההסתדרות הציונית. הוא גילה עניין רב בהתיישבות ותמך ביוזמותיו של ארתור רופין. בקונגרס הציוני ה-11 אשר התקיים בבזל בקיץ 1913 חגגו "המעשיים" את ניצחונם. היה ברור כי העלייה, מפעלי ההתיישבות הכפריים והעירוניים ורכישת קרקעות הם הבסיס להמשך המפעל הציוני.
העלייה הראשונה והישגיה (1904-1881)
היישוב הישן, לפני "העלייה הראשונה", מנה כ-26,000 יהודים אשר חיו בעיקר בארבע ערי הקודש (ירושלים, חברון, טבריה וצפת). בעלייה הראשונה עלו לארץ כ-30,000 איש במשך 13 שנה. העולים לא השתייכו למוסדות לאומיים מאורגנים, אלא התארגנו באגודות פרטיות אשר בהן השקיעו את מעט כספם כדי לקנות אדמה בארץ ישראל, להתפרנס בכבוד ולהימלט מהאנטישמיות. לעולים הייתה גם מטרה לאומית - ייסוד מושבות חקלאיות אשר יהוו בסיס לשיבת עם ישראל למולדתו ההיסטורית. הם רצו לחיות חיים יצרניים ולהתפרנס מעבודת האדמה, כמו כן רובם היו דתיים אשר ביקשו להמשיך את חייהם הדתיים בארץ, אך גם ביקשו לפתח בה תרבות עברית לאומית.
בעלייה הראשונה בלטה קבוצה מאורגנת בשם ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה"). קבוצה זו כללה סטודנטים צעירים, חילוניים, בעלי השקפה סוציאליסטית אשר החליטו להיות חלוצים לפני העם. הם הגיעו לתובנה כי הקדמה הנאורה של המאה ה-19 לא הביאה ליהודים מאומה מלבד בוז והשפלה, לכן פנו אל הנוער היהודי מעל דפי "המליץ" בקוראם: "זרים אנחנו פה וזרים נהיה גם שמה. לנו לבחור דרך אחרת...הדרך היא ציונה! ציונה! ציונה! לארץ אבותינו, ארץ ישראל". הם הצהירו על נכונותם להקדיש כל מרץ נעוריהם למשימה הגדולה של שיקום העם בציון. במצעם האידאולוגי נאמר כי מטרתה של קבוצת ביל"ו "להושיע ולהתאמץ להשיב את ישראל אל ארץ נחלת אבותיהם ... לשאת את דגל הלאומיות ולמצוא לו מסילה בלבב כל איש אשר בשם עברי יכונה... להפיץ בקרב היהודים בארץ ישראל חרושת... את כל אשר יעשה האדם, יעבוד בזעת אפו ויגיע כפיו... מבלי דרוש עזרת אחרים". בהיותם רווקים הם היו פנויים יותר לפעילות לאומית, לכן הם לקחו חלק בייסוד מושבות אשר בהן הקימו משקים חקלאיים. המושבה הראשונה אשר נוסדה בשפלת החוף ב-1882 על ידי עולים מרוסיה הייתה ראשון לציון, אחר כך נוסדו מושבות נוספות במרכז הארץ, בשומרון ובגליל. הם רצו לשפר את המצב החומרי והמוסרי של יהודי ארץ-ישראל, לעודד יהודים לעלות ארצה, ולהתיישב בה. יתר על כן הם ביקשו להיות דוגמה ומודל לאחיהם היהודים והיו מוכנים לעזור ככל יכולתם למייסדי המושבות החדשות. האידיאליזם הנועז שלהם הפך לסמל העלייה הראשונה. למרות כל האמור לעיל מספר הביל"ויים אשר באו לארץ ישראל בזמנים שונים היה כ-60 בסך הכול; רבים מהם עזבו את הארץ, ורק 15 מהם התיישבו ישיבת קבע במושבות הארץ: שישה בראשון לציון ושבעה בגדרה. גדרה אשר נוסדה ב -1884 הייתה היישוב היחידי שבהקמתו השתתפו ביל"ויים, והיישוב השמיני שהוקם בארץ מאז 1882. בנוסף היו עולים בעלייה הראשונה אשר התיישבו ביפו ובחיפה, חיזקו אותן מספרית וכלכלית, הכניסו בהן חיים מודרניים בעלי תרבות אירופאית, אולם גם הם חוו קשיים רבים וחלקם הניכר ירדו מהארץ.
תמיכת הברון ג'יימס אדמונד דה-רוטשילד
המתיישבים נתקלו בקשיים רבים הואיל ולא היו רגילים לעבודת אדמה, בנוסף תנאי האקלים הקשים והמחלות לא אפשרו להם להתפרנס מעבודתם. השלטונות הטורקיים לא נתנו אישורי עלייה, ועבור כל אישור בנייה או/ו קניית אדמה דרשו בקשיש (שוחד). המתיישבים הערביים לא אהדו את המתיישבים, הם פשטו על המושבות ושדדו את רכושן. כתוצאה המושבות הגיעו למשבר כלכלי ונזקקו לתמיכת הברון אדמונד דה-רוטשילד אשר הסכים לתמוך במושבות מבחינה כלכלית.
הברון לא רק תמך במושבות קיימות, אלא גם קנה אדמות והקים עליהן מושבות חדשות בהן ביסס את תעשיית היין אשר הפך לענף ייצוא מצליח. הברון אשר רצה כי המושבות תהיינה רווחיות הביא פקידים מצרפת כדי שינהלו את כל ענייני המושבה. הפקידים חילקו תמיכה כספית למשפחות, הכניסו פועלים ערביים למושבות בשל ניסיונם בעבודה חקלאית ובשל היותם כוח עבודה זול. הם גם הכניסו שומרים ערביים למושבות. כתוצאה איבדה המושבה את האופי הלאומי-חלוצי שלה והפכה למפעל פילנתרופי (מפעל נתמך). הפקידים גירשו מהמושבות כל מי שהתנגד למדיניותם. בנוסף מבחינה לאומית עצרה מדיניות הברון את התפתחות היישוב משום שבמקום לפתח חיים עצמאיים נוצרה תלות לא רק בכספי הברון ובפקידיו, אלא גם בעבודה ערבית ובשמירה ערבית. אף על פי כן, הברון הציל את המושבות ממשבר, הגדיל את מספר המושבות והביא להתפתחות חקלאות חדשה בארץ. ב-1899 מסר הברון את ניהול המושבות לחברת יק"א אשר החזירה את הניהול העצמי למושבות, וזו הביאה להתעוררות חדשה במושבות.
תרומת המושבות להתפתחות התיישבות לאומית בארץ ישראל הייתה רבה. ב-1904 היו בארץ 55,000 יהודים, 25 יישובים חקלאיים חדשים ובתי ספר עבריים רבים. יהודים יצרו תרבות עירונית מחוץ לערי הקודש. קיום המושבות היה הוכחה שחיבת ציון אינה רק תנועה אידאולוגית, אלא גוף המקיים הלכה למעשה את יעדיו. בנוסף שימשו המושבות מעבדה ניסיונית לחקלאות אשר מכישלונם למדו הבאים אחריהם. הישגים אלו אפשרו את המשך המפעל הציוני. אף על פי כן דימויה של עלייה זו בעיני אנשיה היה שלילי. דימוי זה התחזק לנוכח הצלחת ההתיישבות היהודית בארגנטינה אשר יזם הברון הירש ב-1891 ולנוכח הצלחתם הרבה של המהגרים לאמריקה.
העלייה השנייה והישגיה (1914-1904)
העלייה אשר החלה ב-1904 ופסקה ב-1914 בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה מכונה "העלייה השנייה". בתקופה זו גדל היישוב ב-33,000 איש והגיע ב-1914 ל-80,000 נפש. בין העולים היו גם יהודים מתימן. רק 10% מהעולים בעלייה זו היו צעירים חלוצים, אך השפעתם ותרומתם ליישוב היו כה גדולות עד שהם הפכו סמל לעלייה שנייה בדומה לבי"לויים בעלייה הראשונה.
הגורמים לעלייה
לאחר פרעות קישיניב הבינו צעירים יהודים רבים כי אין להם עתיד ברוסיה. רבים מהם היו סוציאליסטיים שהאמינו כי המהפכה תשנה לטובה את מצב היהודים ברוסיה, אך כישלון מהפכת 1905 הסב להם אכזבה מרה, לכן רבים מהם נענו לקריאתו של יוסף ויתקין לעלות ארצה במטרה לבנות כאן חברה עצמאית ושוויונית. הם האמינו כי על ידי חזרה לעבודת האדמה וחיים של שיתוף יגדל בארץ אדם חדש החי על עבודתו וקשור לאדמתו. "... העבודה העברית היא אחד העיקרים של תחיית עמנו בארצנו. כשם שאי אפשר לעם לחיות בלי שפה לאומית ובלי קרקע תחת רגליו, כך אי אפשר לו לעם שלא יהיה בו המון עובד, פועלים משלו".
"כיבוש העבודה" ו"כיבוש השמירה"
החלוצים, בני העלייה השנייה, עלו ארצה במטרה לעבוד במושבות, אולם האיכרים סירבו לקבלם לעבודה משום שלא היו רגילים לעבוד בעבודה חקלאית ומשום שלא הקפידו על שמירת השבת והיו בעלי דעות מהפכניות. אי לכך המטרות הראשונות של החלוצים היו "כיבוש העבודה" ו"כיבוש השמירה" מידי הערבים בארץ. הם הקימו התיישבות שיתופית בחווה חקלאית - כנרת. ב-1909 הקימו את "אם הקבוצות והקיבוצים - דגניה. החלוצים חיו חיי שוויון בחדרים משותפים תוך קיום מטבח משותף, ואף הבגדים היו במחסן משותף. הם קיימו שוויון מלא בין החברים והחברות בזכויות, בחובות, בעבודה ובבית. הם התבססו על מספר ענפים חקלאיים, לא השתמשו בעבודה שכירה ואת כל ענייניהם ניהלו לפי החלטות הרוב. למעשה הם יצרו צורת התיישבות חדשה, ועל כך כתב יוסף ברץ ממייסדי דגניה: "'הקבוצה' כפי שקמה בחיי ארץ ישראל היא יצירה מקורית, ארץ-ישראלית. מקורה ושורשיה - הרעיון הלאומי והמוסרי שהביא את כל התנועה החלוצית העובדת לארץ המולדת".
בני העלייה השנייה אף פיתחו את ההתיישבות העירונית. ב-1909 הוקמה בסמיכות ליפו שכונה בשם "אחוזת בית", אשר מתוכה צמחה העיר העברית הראשונה, תל אביב. בה הוקמו המוסדות הלאומיים, הוקמה הגימנסיה העברית הראשונה - "הרצליה" בה הייתה ההוראה בשפה העברית.
מטרה חשובה נוספת הייתה "כיבוש השמירה" הואיל והגנה עצמית היא חלק מיצירת חברה חדשה בארץ. בעיות הביטחון היו קשות, מעשי שוד על ידי ערבים היו אירועים יומיומיים, לפיכך המושבות שכרו שומרים ערביים כדי שישמרו על המושבות בלילות. החלוצים התנגדו למצב זה. יוזם הקמת "ארגון שמירה יהודי" היה ישראל שוחט, שאמר: "היישוב היהודי צריך שיהיה לו ארגון מגויס של צעירים המוכנים לצאת לכל מקום ולכל תפקיד שיקראו". לאור זאת הקימו החלוצים את ארגון "השומר", התאמנו בנשק, למדו הרבה מהערבים, התלבשו כמוהם וגם זכו מהם להערכה.
ארגון "השומר" ביקש ליצור טיפוס חדש של יהודי אשר יגלה אומץ לב ומוכנות לצאת לקרב. חבריי הארגון ביקשו להוכיח כי יהודים יכולים להגן על עצמם. אם הם יתארגנו, הם יכלו להבטיח את ביטחון המתיישבים. בדרך זו הם קישרו בין הביטחון לבין ההתיישבות.
גורם מרכזי נוסף שהטביע חותמו על המפעל הציוני בארץ בתקופה זו היה המשרד הארצישראלי שנוהל על ידי ארתור רופין. מרצו של רופין ויזמותיו בשילוב עבודתם המאומצת של עוזריו הנאמנים סייעו להגשים חלק ניכר מהחלטות ההסתדרות הציונית שעניינן היה העבודה המעשית בארץ. שני הישגים חשובים נוספים היו הקמת המפלגות הראשונות ביישוב היהודי: "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון" והמאבק להפיכת העברית לשפת הדיבור וההוראה אשר שיאו הוא "מלחמת השפות" בעקבותיה הונהגה העברית כשפת לימוד במוסדות חינוך רבים ונסללה הדרך להנהגת העברית כשפה לאומית.
העלייה השלישית והישגיה (1923-1919)
כקודמיהם הושפעו גם אנשי העלייה השלישית מהסוציאליזם וביקשו לבנות בארץ ישראל חברת מופת שוויונית. יתר על כן הם האמינו כי הפועל העברי הוא שיקבע את דמותו של הבית הלאומי ויבנה בארץ ישראל חברת מופת. דוד בן-גוריון כתב: "ציבור העובדים הצומח והגדל בארץ מתוך העלייה רואה את עצמו לא רק כהתחלה של מעמד עובד בריא ונורמלי, אשר לא ניתן כמוהו לעם היהודי בגולה, אלא גם כגרעין וכדיוקן העתיד של עם עברי חדש".
בשעה שאנשי העלייה השנייה באו ללא הכשרה מוקדמת ועל פי רוב ללא ארגון מוקדם הוקמו בימי העלייה השלישית מסגרות ארגוניות עוד בגולה במסגרתן קיבלו העולים הכשרה לחיי עבודה טרם עלותם ארצה, דוגמה להתארגנות שכזו היא תנועת "החלוץ". להסתדרות העולמית של "החלוץ" היו סניפים כמעט בכל הארצות שבהן היו יהודים. היא עסקה בתפקידי הכשרה ובארגון עלייה בהיקף הולך וגדל עד מלחמת העולם השנייה.
גם תנועת "החלוץ" הרבתה לחנך ולהטיף לחיי שיתוף כמו אנשי העלייה השנייה אשר ניסו להגשימה ביצרת ה"קולקטיב" ובהקמת דגניה, אך אנשי "גדוד העבודה וההגנה" על שם יוסף טרומפלדור הם שנתנו בימי העלייה השלישית את הביטוי המובהק לשאיפה לחיי שיתוף. מייסדי "גדוד העבודה" (רק מטעמי סודיות נהגו להשמיט את המילה "הגנה" משמו של הגדוד) ראו בחיי השיתוף את צורת החיים הצודקת ביותר מבחינה חברתית, נוסף על היותה אמצעי להשתחררות ממרותם של משגיחים כדוגמת פקידי הברון וגורם המסייע לפרט הבודד בחיי היומיום. יתר על כן חברה שוויונית בה אין מנצל ומנוצל הייתה בעיניהם חלק בלתי נפרד מהגשמת המפעל הציוני השואף להקים בארץ חברת מופת לעם היהודי. לדעתם, המפעל הציוני נזקק לצבא עבודה, לחלוצים שיכשירו את הקרקע לעלייה ההמונית הצפויה לאחר הצהרת בלפור. הקמת "פלוגות העבודה" של הגדוד היו אמורות לענות על צורך זה. הן קבלו על עצמן ביצוע עבודות ציבוריות שונות ובנוסף הוסיפו את תפקיד ההגנה על היישוב. בסוף 1921, עם צמצום האפשרויות בעבודות חצץ ובסלילת כבישים, פנו אנשי "גדוד העבודה" להתיישבות חקלאית. כך ניסו להגשים את "כיבוש העבודה" אשר הייתה מטרתם העיקרית בעקבות האידאולוגיה של אנשי העלייה השנייה. גורם מדרבן לכך ניתן לאור ההתפתחות המהירה של ההתיישבות החקלאית באותה עת בעקבות רכישת אדמות עמק יזרעאל על ידי יהושע חנקין בשנת 1923.
כאמור, החיפוש אחר מסגרות לחיי שיתוף השתלב אצל אנשי העלייה השלישית במגמה ליצור חברת מופת אשר מתבססת על גאולת הקרקע ועל עבודת האדמה. שאיפות אלו הולידו צורות חדשות של התיישבות חקלאית בארץ ישראל: הקיבוץ ומושב העובדים.
ייחודה של העלייה השלישית מתבטא בשאיפתו של "גדוד העבודה" להקים קומונה כללית כל-ארצית של פועלי ארץ ישראל, בהדגשת הערך החלוצי של מפעליו ובטיפוח ההכרה בדבר השליחות ההיסטורית של מעמד הפועלים בארץ.
עליות אלו היוו את הביטוי ל"ציונות המעשית" והן אלו שהניחו את התשתית לכיבוש הקרקע, לכיבוש העבודה ולכיבוש ההגנה.
ראו גם
חובבי ציון
ציונות מדינית
ציונות סינתטית
דוד בן-גוריון
יהודה לייב פינסקר
העלייה הראשונה
העלייה השנייה
העלייה השלישית
כיבוש העבודה
לקריאה נוספת
מחקרים
אמנון רובינשטיין, מהרצל עד רבין והלאה : מאה שנות ציונות, 1997
גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2001
יואל רפל, אין זו אגדה : ציונות, הסיפור והמעשה, 2004
מקורות
אסתר גל-און, מתפוצה למדינה - פרקים בהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל 1951-1881, ירושלים: הוצאת מעלות, תשנ"ב.
אברהם הרצפלד, כבוש הקרקע בארץ ישראל, ירושלים: קרן היסוד, 1937.
גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2001
ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943.
נעימה ברזל, מקימים מדינה - דיון במהלכים וברעיונות שהיוו את תשתית המדינה שבדרך, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.
שפרה קולת, הרעיון הציוני והקמת מדינת ישראל, ירושלים: הוצאת מעלות, תשמ"ה.
קישורים חיצוניים
זאב גלילי, גאולת קרקע בארץ ישראל, באתר "היגיון בשיגעון"
הערות שוליים
מעשית
| 2023-03-02T10:22:16
|
ציונות סינתטית
|
הציונות הסינתטית (סינתטי פירושו משולב, כלומר, במקרה זה שילוב בין הציונות המדינית לציונות המעשית) היא זרם בציונות, שהתגבש בעקבות ביטול תוכנית אוגנדה והתגברות חילוקי הדעות בין תומכי הציונות המעשית לבין תומכי הציונות המדינית. הגישה החדשה לציונות ביקשה לאחד את הפעולה המדינית עם עבודה מעשית בארץ ישראל. בייסוד הזרם מונח הרעיון שאין להפריד בין הפעילות המעשית לפעילות המדינית. יש ליצור עובדות בשטח, להגשים את עקרונות הציונות המעשית לעלות לארץ ישראל וליישבה ולעבדה. עם זאת יש להמשיך בפעילות הדיפלומטית. שתי הפעולות קשורות זו בזו ותלויות זו בזו. העובדות הנוצרות בארץ ישראל יגדילו את הסיכוי להשגת הישגים דיפלומטיים ואילו ההישגים הדיפלומטיים יקלו על פיתוח פעולות התיישבות.
שמאל|ממוזער|170px|חיים ויצמן מראשיה של הציונות הסינתטית
המושג ציונות סינתטית קיבל ביטוי לראשונה בוועידה השלישית של ציוני רוסיה ב-1899. מטרתה של הוועידה הייתה להתוות דרכים חדשות לתנועה הציונית בהתאם לנסיבות הזמן - בפעילותה בארץ ישראל ובגולה. בוועידה דובר על כך שתורת הצ'רטר שבה דגל הרצל, שהתוותה את השגת המטרה הסופית של הציונות על ידי מבצע דיפלומטי בלבד – אינה עולה בקנה אחד עם הרצוי והדגישו את חשיבותו המכרעת של תכנון ההתיישבות בארץ ישראל שמטרתה היא להכשיר את הקרקע לקליטת עלייה המונית. בוויכוחים בוועידה הדגישו שאין הם רוצים לשנות את תוכנית בזל מיסודה, אך בהסכמת המעצמות הם רואים לא את התחלת הדרך אלא את סופה.
בהחלטותיה קבעה הוועידה שפיתוח מלא של עמדות התנועה הציונית בארץ ישראל וכן הכשרה שיטתית של הארץ (עלייה, רכישת קרקעות וכדומה) מהווים בהתאם לסעיף א' של תוכנית בזל יסוד בתפיסה הציונות המדינית ושצפייה באפס מעשה בשטח זה עלולה להשפיע לרעה על יציבותה ויעילותה של התנועה הציונית ואשר ללא השגת תוצאות ממשיות יהיה המאבק הדיפלומטי לחינם.
צירוף המלים "ציונות סינתטית" נשמע בוועידת הלסינגפורס בדצמבר 1906, אולם חיים ויצמן טען כי טבע את הביטוי בנאומו בקונגרס הציוני השמיני, שנערך באוגוסט 1907 בהאג. הוא טען שבאמצעות הביטוי הזה גייס אל המחנה שלו את "המעשיים" ובסופו של דבר אילץ את דוד וולפסון להתפטר מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית. ויצמן השמיע בקונגרס את התביעה להעביר את מרכז הכובד של פעולת ההסתדרות הציונית לארץ ישראל. הוא טען שאומנם יש לשאוף להשגת הצ'רטר אבל שאיפה זו תצליח אך ורק בשילוב המאמצים בארץ - גם אם הממשלות יתנו את הצ'רטר המבוקש, לא יהיה אלא רק פיסת נייר בלא עבודה מעשית בארץ ישראל. באותו קונגרס פירש ויצמן את המונח ציונות סינתטית כמזיגה של הציונות המעשית והמדינית. ויצמן היה כימאי שעסק בסינתיזה באופן מדעי, וכי השימוש במטאפורות אלה היה טבעי לדידו. כתוצאה מהחלטות אלו הוקם ב-1908 המשרד הארצישראלי כזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית העולמית שתפקידו היה לפתח את ההתיישבות בארץ ישראל על ידי רכישת קרקעות ויישובן.
אנשי הציונות הסינתטית, ויצמן ומרטין בובר, יצאו גם מקרב הפרקציה הדמוקרטית, אלו התנגדו לחיזוק השפעתם של הדתיים וראו בחילוניות את מהות התנועה. בנוסף זעמו על מנהיגותו המוחלטת של הרצל בתנועה, כמו כן התנגדו לפנייתו לעשירי עולם ותמכו דווקא בהדגשת פעילות חינוך ותרבות, שילוב ערכי התיישבות עם ערכי תרבות ובעד חיזוק הדמוקרטיה בתנועה ופנייה של המפלגה להמונים.
הערות שוליים
סינתטית
| 2022-03-30T12:37:49
|
ציונות דתית
|
ממוזער|308x308 פיקסלים|ריקוד דגלים שבו צועדים בין היתר בני ובנות הציונות הדתית עם דגלי ישראל בירושלים
הציונות הדתית היא זרם אידאולוגי בתנועה הציונית המבסס את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כמשתלבת עם תורת ישראל ושם דגש על הפן היהודי-דתי בציונות. בניגוד להשקפה של רבים מהחרדים, שגאולת העם והארץ יתקיימו רק עם ביאת המשיח, תומכת הציונות הדתית במעשה אנושי להשגת ריבונות יהודית ורבים בה רואים בהקמת מדינת ישראל אתחלתא דגאולה. הציונות הדתית רואה את שורשיה ההיסטוריים במקורותיו של עם ישראל החל מתקופת המקרא ואילך. רבים בציונות הדתית מדברים על שילוב שלושת הערכים של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.
חברי הציבור הדוגל באידאולוגיית הציונית-הדתית מאז קום מדינת ישראל נקראים לעיתים דתיים לאומיים.
אבות הציונות הדתית
הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל והתעוררות לאומית דתית הופיעו עוד לפני התנועה הציונית, באמצע המאה ה-19, בכתביהם של הרבנים יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר. בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים בגולה, הם הדגישו כי אין לצפות לגאולה פסיבית של העם היהודי, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה, שיבה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. הם טענו שמעשים אלו יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ובעתיד לבוא אף יביאו לביאת המשיח. הם ראו בשיפור שחל במעמדם של יהודי מערב אירופה בעקבות האמנציפציה, צעד ראשון לגאולה העתידית.
אגודות חובבי ציון התארגנו על רקע רעיונות אלו ברחבי האימפריה הרוסית, ורבים מהרבנים ראו בעין יפה את התנועה ליישוב הארץ. עם זאת, היו רבנים רבים, גם כאלה שזוהו כמודרניים יחסית, דוגמת הרב שמשון רפאל הירש, אשר התנגדו לתנועת חובבי ציון וראו בה בריחה מההתמודדות האמיתית עם שמירת מצוות התורה וייעוד היהודים בזמן הגלות אשר צריך להתקיים בכל ארצות הפזורה של היהודים. אחת הטענות המרכזיות שהופנתה נגד תומכי הציונות הייתה כי הם מביאים ל"דחיקת הקץ" ועוברים על שלוש השבועות.
הצטרפות לתנועה הציונית והקמת "המזרחי"
ממוזער|199x199 פיקסלים|הרב יצחק יעקב ריינס מנהיגה הראשון של תנועת המזרחי
עם ארגון הקונגרס הציוני הראשון על ידי תיאודור הרצל, הצטרפו דתיים רבים לתנועה הציונית. הרבנים בתנועה הציונית נטו לרוב אחרי הציונות המדינית, שבה ראו יכולת שיתוף פעולה בין דתיים לחילונים ודרך למנוע משבר סביב פעולות חינוך (קולטורה). בוועידת ציוני רוסיה בשנת 1898 דווח על 14 רבנים מתוך 140 צירים.
לפי ארכיון המדינה בנושא ציונות דתית, בשנת 1902 (תרס"ב) התאחדו הדתיים בתנועה הציונית בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס לסיעת המזרחי (ראשי תיבות של "המרכז הרוחני"). השם שימר תנועה קודמת שהקים הרב שמואל מוהליבר. הצורך להקים סיעה דתית התעורר עקב דרישת "הסיעה הדמוקרטית" בהסתדרות הציונית להנהיג חינוך חילוני בלבד, דבר שעמד בסתירה לאידאולוגיה של חיים וחינוך דתיים בארץ ישראל. הרב ריינס הנהיג את התנועה עד מותו בשנת 1915. עם מנהיגיה של התנועה נמנו הרבנים חיים הירשנזון, יצחק ניסנבוים, מאיר בר-אילן, זאב יעבץ, יהודה לייב פישמן מימון. נשיא ההסתדרות הציונית בנימין זאב הרצל תמך ב"המזרחי" ובה בעת "המזרחי" תמכה בצעדיו השונים של הרצל.
ב-1922 פרשו מהמזרחי ב"מרד הקדוש" קבוצה של ציונים-דתיים שדגלו גם בחלוציות ועבודת-אדמה, מעבר לציונות פשוטה, שנקראו "הפועל המזרחי".
תנועת המזרחי הדגישה את הקשר החזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, וחלקים בתנועת המזרחי ראו בהתעוררות הלאומית סימן דתי מובהק. רעיון זה פותח במיוחד על ידי הרב קוק אשר לא היה חבר בתנועה.
הראי"ה קוק
ממוזער|327x327px|הרב קוק, 1924
אחד מהאישים שלהגותם נודעה השפעה מכרעת על הציונות הדתית הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן כרב העיר יפו והמושבות ולאחר מכן כרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפכו לכוח מרכזי בציונות הדתית והובילו אותה לאקטביזם ולמעורבות בחברה הישראלית.
הרב קוק פיתח טיעון תאולוגי שראה את החיובי מבחינה דתית בציונות, וטען שההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה" – תחילתה של הגאולה. עלייה לארץ ישראל הייתה בעיניו בגדר חובה דתית לכל יהודי. לב הטיעון שלו היה שהציונות היא למעשה חלק מ"תוכנית אלוהית" המכוונת מלמעלה, ולכן אינה מהווה כפירה, על אף שהיא מונהגת בידי חילונים.
הרב קוק הוצרך להשיב על הטענה שהועלתה בקרב החרדים המתנגדים לציונות, שאי אפשר לייחס לציונות כל משמעות דתית מפני שהיא מונהגת בידי חילונים, שמניעיהם מבוססים על לאומיות ועל רצון להקים חברה סוציאליסטית חלוצית – ולא על רגשות דתיים ואמונה באלוהים. כתגובה לכך טען הרב קוק כי אף שהציונים החילונים מכחישים כל זיקה דתית במעשיהם, הם מהווים למעשה כלי בידיו של אלוהים וממלאים את רצונו – חידוש היישוב בארץ ישראל, אף שאינם מודעים לכך. בכך הם גורמים לקירוב הגאולה ולביאת המשיח. ואכן עתידים החילונים, לדברי הרב קוק, לגלות ביום מן הימים שמעשיהם הונחו על ידי אלוהים ולחזור בתשובה.
פרופ' שלמה אבינרי בספרו "הרעיון הציוני לגווניו", סיכם את הטיעון של הרב קוק בנוגע לציונות החילונית: "וסופם של חלוצים אלה, המגששים בעוורון החילוניות, אך האור הגנוז שבהם מוליכם אל דרך הגאולה - סופם שמ'לא-לשמו' יגיעו 'לשמו'". ד"ר אבינועם רוזנק בספרו "הרב קוק" טען אף יותר מכך. לטענתו, יש פן במשנת הרב קוק, שראה בחילוניות ממד של קדושה הגבוה יותר מהקודש הנגלה (שמצוי ומבוטא לכאורה, בציבור הדתי). נמצא אפוא, שמצד תורת הסוד, החול נמצא ברמת קדושה גבוהה יותר מהקודש המצוי. בד בבד, הרב קוק האמין שניתן וצריך להביא חול זה להזדהות עמוקה עם תורה ומצוות שצריכים להכיל את הכול.
בנוסף לדבריו בנוגע להתיישבות בארץ וליחס לחילונים, התווה הרב קוק בתחומים רבים את השקפתה של הציונות הדתית. הוא הדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה וסבר כי הציונות הדתית אינה צריכה להסתגר בד' אמותיה אלא חובתה להיות חלק אינטגרלי מהחברה הכללית. הוא ראה בחיוב שילוב של לימודי חול בחינוך הדתי.
לאחר פטירתו, בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק היה לראש ישיבת מרכז הרב, וגם הוא היה מנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית ומורם של רבנים רבים. תלמידיו ייסדו את גוש אמונים.
עם מנהיגי הציונות הדתית בתקופות מאוחרות יותר נמנה הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (1903–1993), שהיה הבולט מבין רבני האורתודקסיה המודרנית בארצות הברית.
אידאולוגיה
ההגות הציונית-דתית משלבת בין ההשקפה היהודית הדתית ובין זו המדינית, כפי שביטאו זאת הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל והרב יהודה לייב מימון:
לפי תפיסה זו, הציונות היא תנועה דתית במהותה, גם אם חלק גדול מחבריה אינם דתיים. רעיון זה הצריך את הציונות הדתית להתמודד עם שתי שאלות עקרוניות:
בהיבט הרעיוני, מהי ההצדקה הדתית לפעולה אנושית בתחום הגאולה הלאומית, אל מול תפיסות אורתודוקסיות שראו בגאולה מהלך אלוהי? וכיצד יש להסביר את העובדה שהמהלך מונהג על ידי מי שאינם שומרי תורה ומצוות?
בהיבט המעשי, מהי ההצדקה הדתית לשיתוף פעולה עם ציבור חילוני, וכיצד ליישב את הסתירות בין ההלכה ובין הדרישות הלאומיות שהללו ביטאו?
גישה אחת, שהייתה נפוצה אצל מבשרי הציונות הדתיים (הרבנים צבי קלישר ויהודה אלקלעי) ראתה בהתעוררות הלאומית בעם ישראל – חלק מתהליך הגאולה, ושלב אנושי שאמור להקדים את השלב הגאולי האלוהי. גישה זו הייתה מרכיב מרכזי בהגותו של הראי"ה קוק. גם הרב יוסף דב סולוביצ'יק ראה בציונות החילונית שלוחתו של אלוהים.
גישה אחרת, מעט יותר פרגמטית, ננקטה על ידי הרב יצחק יעקב ריינס. על פי גישתו יש להפקיע את המימד האידאולוגי מן הציונות המודרנית, ולראות בתנועה כמיועדת לטפל בצדדים החומריים של האומה.
עם הזמן נטתה הציונות הדתית לכיוון הגישה הראשונה, הרוחנית יותר, הן בהשפעת חוגי מרכז הרב, ממשיכי דרכו של הרב קוק, והן בעקבות הוגים אחרים.
יחס למדינת ישראל
ההוגה המרכזי ומאבותיה של הציונות הדתית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ראה את המדינה (בשעת כתיבת הדברים: המתעתדת לקום) כ"יסוד כיסא ה' בעולם", וקבע כי תפקידה הוא דרישת וגילוי מלכות האל, "שכל חפצה הוא שיהא ה' אחד ושמו אחד":
הפעילות המדינית של הציונות הדתית
בשנות השלושים התנועה התנגדה למדיניות "הספר הלבן" של המנדט הבריטי שהגבילה את עליית היהודים לארץ ישראל, והתנגדה גם להמלצה של ועדת פיל לחלק את הארץ. ב-1944 התנועה תמכה בהקמת מדינה יהודית בניגוד לעמדת חיים ויצמן באותה עת. בה' באייר תש"ח 1948 הציונות הדתית הייתה שותפה להכרזת המדינה והרב יהודה לייב פישמן מימון חתם על מגילת העצמאות ובירך על כך שהחיינו. מוסדות הציונות הדתית חוגגים לרוב את יום העצמאות בדגלי ישראל ובתפילות חגיגיות. כמו כן בבתי הכנסת לרוב מתפללים את התפילה לשלום המדינה ואת התפילה לשלום חיילי צה"ל בכל שבת וחג.
פעילות הציונות הדתית לפני קום המדינה ובראשיתה
פעילות חינוכית
ממוזער|גן ילדים של הציונות הדתית 1940
בראשית המאה העשרים, הרב יעקב ריינס, מייסד המזרחי, העלה את הרעיון להקים זרם חינוכי דתי-לאומי בארץ ישראל, והרב יהודה לייב מימון ביקר בארץ (1908) ואחר כך עלה לארץ (1913) כדי ליישם את הרעיון. המוסדות הראשונים היו תלמוד תורה "אחווה" שהפך ל"תחכמוני" ולרשת בתי ספר "תחכמוני", שניתן לראות בהם את ראשית החינוך הציוני-דתי.
רק ב-1921 קם בארץ "זרם המזרחי" כחלק ממערכת החינוך של "הוועד הלאומי". הוקמו ישיבות שהראשונה בהן היא ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה שהוקמה ב-1939 על ידי הרב משה צבי נריה.
ב-1948, 22.5% מהיהודים בארץ למדו בזרם המזרחי, שהיה השלישי בגודלו מבין הזרמים. זרם המזרחי חינך חינוך דתי אורתודוקסי בשילוב ציונות ומודרניזם. מטרתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי ולימדו בו מקצועות חול – מדעים, מקצועות הומניים ושפות. בזרם המזרחי למדו רוב הדתיים ורבים מבני עדות המזרח.
ממוזער|תעודת חברות בתנועת הנוער הדתית ציונית בני עקיבא 1945
ממוזער|רוקדים בקיבוץ הדתי טירת צבי 1943
בסוף 1953 הפך זרם זה לחינוך הממלכתי-דתי (ממ"ד) במערכת החינוך של מדינת ישראלהממ"ד כלל גם את התלמידים שלמדו בהפשט הדתי של העובד הדתי. . התנועה גיבשה את חזון החינוך הדתי ודרך הפעלתו. הם גייסו תקציבים, הקימו מוסד להכשרת מורים – מכללת ליפשיץ, גני ילדים, בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים, והגדירו את הקווים המנחים להוראה של מקצועות החול, כולל מדעים ומקצועות הקודש. לצורך היישום הם פעלו מול ההנהלה הציונית, הסוכנות היהודית, "הוועד הלאומי", ואחרי הקמת המדינה – עם הממשלה והכנסת. התנועה סבלה מקיפוח על ידי הגורמים השונים. השפעה חשובה על הציונות הדתית הייתה פיתוח החינוך הבלתי פורמלי בהקמתה של תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", אשר נוסדה כבר בשנת 1929, אך תפסה תאוצה בעיקר לאחר קום המדינה. התנועה חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה מתוך אידיאל והשתלבות במערכות המדינה.
חינוך דתי לעולים שבאו מרקע דתי
החינוך לילדי העולים כמו העולים מתימן, מסוריה וילדי טהראן היה נושא למחלוקת חריפה.
הבעיה הייתה עם כלל העולים כולל יוצאי אשכנז (שארית הפליטה) ולא רק כלפי עדות המזרח.
עד-1950 היה עיקרון של "חינוך אחיד" חילוני לכל העולים. הדבר עורר התנגדות רבה, והציונות הדתית נאבקה כדי שיוכלו לקבל חינוך דתי, שהולם את מסורת משפחתם. ב-1951 התפטר הרב מימון מתפקידו כשר בממשלת ישראל, והביא לפירוק הממשלה ולבחירות לכנסת השנייה על רקע זה. בנושא זה גם קמה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת פרומקין. בארכיון המדינה כתוב ש"צייד נפשות לזרמים השונים התקיים באמצעות מאבקים, פיתויים ואיומים" – מי שרצה לשלוח לזרם המזרחי אוים שלא יקבל עבודה ושיכון. מאבקי הכוח בין הזרמים הפכו למלחמה של ממש – המלחמה על הבית, כפי שניסחו זאת בתנועת העבודה. זאת מתוך ידיעה שהחינוך יקבע את דמותה של המדינה בעתיד.
מוסדות רווחה
מוסדות דתיים של עליית הנוער לשארית הפליטה מאירופה.
הפעילות הציונות הדתית בשואה
בהונגריה
הציונות הדתית בהונגריה הצילה אלפי יהודים בשואה. ב-1944, עם השתלטות הגרמנים על הונגריה, החליטו התנועות הציוניות בהונגריה להתמקד בהצלת יהודים ולא בהתקוממות נגד הנאצים. תנועות הנוער הציוניות, והגדולה שבהן בני עקיבא, עשו מאמצים אדירים להשיג ניירות מזויפים ליהודים ולשכן אותם בבתים מוגנים כדוגמת בית הזכוכית בבודפשט. עיקר פעולתם הייתה בבודפשט. בראש פעולות ההצלה עמד משה קראוס, חבר המזרחי שהיה ראש המשרד הארץ ישראלי בבודפשט. הוא יצר קשר עם קרל לוץ, סגן הקונסול השווייצרי, שייצג את האינטרסים של בריטניה בהונגריה. לוץ הנפיק שוץ פס (תעודה המכריזה על נושאה שהוא אזרח בחסות שוויצרית) ליהודים שהיה להם סרטיפיקט (אישור) לעלייה לארץ לישראל אך עקב המלחמה לא מימשו אותו. בהשתדלותו של משה קראוס, כל סרטיפיקט אישי הפך לסרטיפיקט משפחתי, וכך מספר בני החסות גדל מאוד. בהמשך הונפקו אישורים מזויפים לאלפי יהודים וכך ניצלו חייהם. הם התנגדו לישראל קסטנר שניסה להציל יהודים תוך שיתוף פעולה עם הנאצים. אנשי תנועות הנוער הציוניות כולל בני עקיבא פעלו במחתרת. הנפיקו תעודות מזויפות, שמרו על הבתים המוגנים והבטיחו את אספקת המזון אליהם. הם התחפשו לאנשי צלב החץ וכך הצילו יהודים שנתפסו על ידי הנאצים. פעילות זו מונצחת במוזאון בית העדות בניר גלים.
הפעילות של הציונות הדתית בגולה
הציונות הדתית הקימה את רשת בתי הספר הדתיים "יבנה". בחינוך הבלתי פורמלי, שייכות לציונות הדתית תנועות הנוער השומר הדתי, בני עקיבא, ברוריה, ברית חלוצים דתית בגרמניה (בח"ד). כמו כן ארגנה הציונות הדתית הכשרות לקראת עלייה לארץ לשם הקמת יישובים והשתלבות ביישוב בארץ.
הקמת יישובים בארץ
ממוזער|חלוצים בקיבוץ הדתי בארות יצחק 1946|ימיןממוזער|
כוורות דבורים 1939 במושב הדתי כפר הרא"ה
|ימיןממוזער|חלוצים במושב הדתי שדה יעקב 1939 |מרכז
הציונות הדתית הקימה בארץ יישובים, כגון אמונים, בארות יצחק, כפר עציון, כפר הרא"ה, מצפה הגליל, משמר הגליל, רמת השומרון, נחלים, טירת צבי, שדה יעקב, קבוצת יבנה, מושב הזורעים, שלוחות וכפר אברהם.
הפעילות הביטחונית
ממוזער|270x270 פיקסלים|עשהאל לובוצקי, מפקד בחטיבת גולני בזמן מלחמת לבנון השנייה, מתפלל ומניח תפילין. בעשורים האחרונים עולה מספרם של הדתיים הלאומיים ביחידות הקרביות ובקצונה של צה"ל.|שמאל
הציונות הדתית הייתה שותפה במחתרת ההגנה, בפלמ"ח, בפלוגות הדתיות במלחמת העצמאות, בחי"ש, בגדנ"ע ומשמר העם.
הפעילות הכלכלית
הקמת בנק המזרחי ודאגה לעבודה לעובד הדתי הדתי בלשכות העבודה.
הציונות הדתית אחרי קום המדינה
גם בשנים שאחרי קום המדינה הציונות הדתית המשיכה להיות שותפה פעילה בתקומת עם ישראל בארצו. שמאל|ממוזער|250px|כיפות סרוגות, אחד מסממני הלבוש המרכזיים של הציונות הדתית לאחר קום המדינה.עם קום המדינה הייתה מפלגת המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1955 התאחדה עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל – מפלגה דתית לאומית. מפלגה זו הייתה נוכחת מאז בכל מושבי הכנסת, ועד שנות ה-70 של המאה ה-20 קיבלה את הקו המדיני של מפא"י, תוך התייחסות לצביונה הדתי של המדינה. ראשיה הבולטים בשנותיה הראשונות היו משה שפירא ד"ר יוסף בורג וזרח ורהפטיג.
לאחר מלחמת ששת הימים נקבע יום ירושלים כיום חג ממלכתי, והציונות הדתית נוהגת לציין יום זה במנהגים הכוללים גם תפילות חגיגיות.
בהשפעת הרב צבי יהודה הכהן קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים – חלקים נרחבים בציונות הדתית שינוי כיוון ופעלו להיאחזות ברמת הגולן ולהקמת התנחלויות באזורי יהודה ושומרון וחבל עזה. מגורם שהיווה מעין מפלגת לוויין של מפלגת העבודה, הפכה הציונות הדתית לגורם מוביל, שגרר אחריו ראשי ממשלות מכל המפלגות ליישום הרעיון של התיישבות בארץ ישראל השלמה.
תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק הפכו לגורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים, לעיתים קרובות על חשבונם של בוגרי המוסדות החרדים. הקמת ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות השפיעה מאוד על התנועה וחיזקה את רמתה הדתית.
לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ישיבת הר עציון, בראשות הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין. הם הובילו קו מתון יותר מבחינה מדינית ופתיחות רבה יותר בנושאים כמו אקדמיה ומעמד האישה. גם בוגרי ישיבה זו והמוסדות שהוקמו ברוחה נטלו מקום מרכזי בציונות הדתית.
בעשורים האחרונים, רבים מהמגזר הציוני-דתי מתגייסים ליחידות הקרביות של צה"ל, מעבר לשיעורם באוכלוסייה, ומתקרבים לתנועה הקיבוצית שאוחזת בשיא מאז קום המדינה. ביוני 2017, 40% ממסיימי קורס קציני יבשה, המשתלבים בכל היחידות הקרביות בצה"ל, הגדירו את עצמם דתיים.
המכינה הקדם-צבאית בני דוד, שנמצאת ביישוב עלי בהרי בנימין, נחשבת לסמל למכינות הקדם-צבאיות ולציונות הדתית. 26 מבוגרי המכינה נהרגו בשירותם בצה"ל ובפעולות איבה, בהם רועי קליין בעל עיטור העוז, עמנואל מורנו – סא"ל מסיירת מטכ"ל, אלירז פרץ והדר גולדין.
ראו גם
דתיים לאומיים
אורתודוקסיה מודרנית
בני עקיבא העולמית
בני עקיבא בישראל
קטגוריה:ציונות דתית: תנועות
קטגוריה:רבני הציונות הדתית
:קטגוריה:ציונות דתית: אנשי חינוך
קטגוריה:ציונות דתית: מייסדי ארגונים
:קטגוריה:ציונות דתית: אישים
:קטגוריה:ציונות דתית: אנשי ציבור
:קטגוריה:ציונות דתית: עיתונים
:קטגוריה:ציונות דתית: חברי כנסת
:קטגוריה:ציונות דתית: חברות כנסת
הקיבוץ הדתי
:קטגוריה:ציונות דתית
פעילי תנועת המזרחי והפועל המזרחי
לקריאה נוספת
יוסף תירוש, נחמן כהנא (עורכים), הציונות הדתית - קובץ מאמרים, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה, תשל"ד/ 1974.
יהודה לייב מימון, ישראל, תורה, ציון, הוצאת מוסד הרב קוק, תשמ"ט-1989.
שמעון פדרבוש (עורך), חזון תורה וציון, מאמרים לתולדות הציונות הדתית, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים ו"מוריה" ניו-יורק, תש"ך.
נעם חדד, הציונות הדתית - דת, לאומיות ופוליטיקה, הוצאת כרמל, 2020.
שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגוניו, פרק 17: הרב קוק - הדיאלקטיקה של הגאולה, תל אביב: הוצאת עם עובד, עמ' 183–226.
אשר כהן וישראל הראל (עורכים), הציונות הדתית - עידן התמורות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 2004.
יעקב צור, בין אורתודוקסיה לציונות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2001.
שמחה רז (עורך), קובץ הציונות הדתית, הוצאת הסתדרות המזרחי-הפועל המזרחי העולמי, תשנ"ט.
אבי שגיא, על המשבר של הציונות הדתית, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
דב שוורץ, הציונות הדתית ורעיון האדם החדש, ישראל (כתב עת) 16, 2009, עמודים 143–164.
אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, א-ג, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ג-2004.
דב שוורץ, הציונות הדתית בין היגיון למשיחויות, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"ט-1999.
דב שוורץ, אמונה על פרשת דרכים: בין רעיון למעשה בציונות הדתית, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1996.
דב שוורץ, הציונות הדתית על פרשת דרכים: מהרחבת אופקים לפינוי יישובים, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, פרק 4: הציונות הדתית-לאומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס וההסתדרות הציונית, תשס"א, עמ' 118–154.
יוסף תירוש, אברהם תירוש (עורכים), הציונות הדתית והמדינה - קובץ מאמרים, ירושלים: הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה, תשל"ח-1978.
שלמה פישר, הציונות הדתית על סף האלף השלישי, אקדמות, כ"ב ניסן תשס"ט
יצחק גייגר, היציאה מהשטעטל, הוצאת תבונות - מכללת הרצוג, 2016 - יחסם של רבני הציונות הדתית למדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה.
עמנואל אטקס, משיחיות, פוליטיקה והלכה — הציונות הדתית ו"השטחים", 1982-1967, הוצאת כרמל, 2023.
טלי פרידמן, שמואל ליימן-ווילציג, חופש הביטוי של רבני הציונות הדתית: בין הלכה, משפט ותקשורת בדמוקרטיה הישראלית, ניב, 2024.
יאיר שלג, החוט המשולש - קיצור תולדות הציונות הדתית, כנרת, זמורה, דביר, 2024.
קישורים חיצוניים
סדרת חוברות "עצ"ה לדרך" (ערכי הציונות הדתית), באתר נאמני תורה ועבודה.
המכון לחקר הציונות הדתית באונ' בר-אילן
מאמרים בנושא ציונות דתית מתוך כתב העת אקדמות באתר בית מורשה
יעקב אריאל, הציונות הדתית בת מאה, באתר "דעת", מתוך: שנה בשנה, תשס"ב
הציונות הדתית והמדינה - אוסף מאמרים, באתר "דעת"
אבינועם רוזנק, ציונות דתית בין הרב קוק לתלמידיו: מהצהרת בלפור ועד להתנתקות, באתר הקיבוצים
משה מאיר מדגל לטלית -- ציונות ולאומיות בעת קהילתית ואינדיבידואלית דעות 41, יולי 2009 באתר נאמני תורה ועבודה
ההשקפה הדתית-לאומית ומדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, אשכול בפורום "חרדים ברשת"
הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - שיבת ציון, אתר "ערוץ מאיר"
בנימין בראון, 'להשכיל את רצון ה' מן המציאות': הוויכוח על מקומה של ההיסטוריה בקביעת דרכה של היהדות
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:זרמים בציונות
קטגוריה:הראי"ה קוק
קטגוריה:ציונות: היסטוריה
קטגוריה:ציונות
קטגוריה:הקיבוץ
קטגוריה:המושב
קטגוריה:ארגונים יהודיים
קטגוריה:ארגונים יהודיים לפי מדינה
קטגוריה:חינוך ביישוב
קטגוריה:מוסדות יהודיים
| 2024-10-18T02:25:53
|
באלקאן
|
REDIRECT חבל הבלקן
| 2006-10-08T09:33:10
|
24 במרץ
|
24 במרץ הוא היום ה-83 בשנה (84 בשנה מעוברת), בשבוע ה-12 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 282 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1553 – לואיש דה קמואש, המשורר הלאומי של פורטוגל, עולה על אונייה של ארמדה המפליגה להודו – תחילתן של שנים פוריות במיוחד בעולם יצירתו של המשורר
1603 – ג'יימס השישי מלך סקוטלנד הופך לג'יימס הראשון מלך אנגליה, ובכך מכין את הקרקע לאיחוד סקוטלנד, אנגליה וויילס לממלכת בריטניה הגדולה
1720 – אולריקה אלאונורה, מלכת שוודיה מוותרת על כס מלכותה, ובעלה, הרוזן פרדריק מהסן-קאסל נבחר כמלך, והיא ממשיכה כמלכה רעיה של שוודיה
1860 – נחתם חוזה טורינו (Treaty of Turin) המספח את חבל סבוי ואת מחוז ניס לצרפת
1882 – רוברט קוך מכריז על גילוי חיידק השחפת
1883 – נחנך קו הטלפון הראשון בין ניו יורק לשיקגו
1941 – 34,149 היהודים שחיו בעיר לובלין באותה עת הורו לעבור לגטו שהוקם בעיר
1944 – הטבח בפוסה ארדיאטינה, רצח של 335 אזרחים איטלקים על ידי הנאצים ברומא
1958 – הזמר אלביס פרסלי מתגייס לצבא ארצות הברית
1965 – במסגרת תוכנית ריינג'ר האמריקאית, ריינג'ר 9 מתרסקת בהצלחה על הירח ומשדרת תמונות
1966 – תחילת השידורים של הטלוויזיה החינוכית
1972 – ממשלת בריטניה מבטלת את השלטון העצמי בצפון אירלנד
1976 – הפיכה בראשותו של חורחה וידאלה מדיחה את איסבל פרון מנשיאות ארגנטינה ומתחילה את 7 שנות הדיקטטורה הצבאית
1989 – מכלית הנפט אקסון ולדז עולה על שרטון מול חופי אלסקה וגורמת לאסון אקולוגי מהגדולים בהיסטוריה
1992 – שיגור משימת מעבורת החלל אטלנטיס STS-45 לביצוע ניסויים מדעיים במיקרו-כבידה
1993 – עזר ויצמן נבחר לנשיאה השביעי של מדינת ישראל
1999 – מלחמת קוסובו: כוחות נאט"ו פותחים במתקפה על יוגוסלביה
2002 – השחקנית האלי ברי הופכת לאישה השחורה הראשונה שזוכה בפרס האוסקר כשחקנית ראשית בסרט Monster's Ball
2002 – פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר מוענק לנפלאות התבונה
2004 – מהפכת הצבעונים בקירגיסטן: הנשיא אסקר אקייב בורח מהמדינה מחשש לחייו בעקבות המהומות נגדו, ובכך מסתיימת למעשה תקופת שלטונו
2008 – בחירות דמוקרטיות נערכות לראשונה בממלכת בהוטן
2015 – בדרום צרפת רוסק במכוון מטוס איירבוס שיצא מברצלונה שבספרד, והיה אמור לנחות בדיסלדורף שבגרמניה, ועליו 150 נוסעים ואנשי צוות
2016 – פרשת אלאור אזריה – סמל אלאור אזריה מחסל את עבד אל-פתאח א-שריף, מחבל מנוטרל, זמן מה לאחר שהמחבל דקר חייל צבא הגנה לישראל בחברון ונוטרל, הירי והמשפט הצבאי של אזריה מעוררים פולמוס במדינת ישראל
2022 – הכרזה על הפסקת אש במלחמת תיגראי
נולדו
ממוזער|413x413 פיקסלים|הארי הודיני
1441 – ארנסט, הנסיך הבוחר מסקסוניה (נהרג ב-1486)
1494 – גאורגיוס אגריקולה, רופא מחוזי באחד מאזורי המכרות החשובים בגרמניה (נפטר ב-1555)
1693 – ג'ון הריסון, בונה שעונים אנגלי וממציא הכרונומטר הימי (נפטר ב-1776)
1874 – הארי הודיני, קוסם (נפטר ב-1926)
1897 – וילהלם רייך, פסיכיאטר וסופר אוסטרי (נפטר ב-1957)
1902 – תומאס דיואי, מועמד לנשיאות ארצות הברית בשנים 1944 ו־1948 בה העיתונים הודיעו על ניצחונו על הארי טרומן (נפטר ב-1971)
1921 – וסילי סמיסלוב, אלוף העולם בשחמט (נפטר ב-2010)
1925 – מילא אהל, סופר, אנתרופולוג, וארכאולוג ישראלי שהתמחה בחקר הפרהיסטוריה (נפטר ב-2005)
1926 – דאריו פו, מחזאי איטלקי וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1997 (נפטר ב-2016)
1926 – נחום גרוס, פרופסור במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים (נפטר ב-2018)
1930 – סטיב מקווין, שחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-1980)
1930 – ערמון לרדו, ראש המועצה המקומית השני של דימונה וראש עיריית דימונה
1931 – מקסים גילן, משורר ופעיל שמאל ישראלי (נפטר ב-2005)
1935 – יעקב טירקל, שופט בית המשפט העליון (נפטר ב-2023)
1937 – אלעזר בניועץ, משורר, מתרגם ועורך עברי
1938 – דייוויד אירווינג, היסטוריון בריטי, הואשם והורשע בהכחשת שואה
1944 – ווייסלב קושטוניצה, ראש ממשלת סרביה
1951 – ארל ויליאמס, כדורסלן אמריקאי-ישראלי
1956 – בנימין שבילי, משורר, סופר ועורך ישראלי
1961 – דב אלפון, עיתונאי, מנחה טלוויזיה ועורך ישראלי
1962 – ריטה, זמרת ישראלית
1963 – ואדים טישנקו, כדורגלן ומאמן כדורגל סובייטי-אוקראיני ששיחק בעמדת הקשר בקבוצות דניפרו דנפרופטרובסק והפועל חיפה (נפטר ב-2015)
1965 – הקברן, מתאבק אמריקאי
1973 – ג'ים פרסונס, שחקן אמריקאי
1976 – פייטון מאנינג, שחקן פוטבול אמריקאי
1976 – ינון מילס, כתב ומגיש חדשות בערוץ 10
1976 – גידי שפרוט, עיתונאי ושדרן רדיו ישראלי
1977 – ג'סיקה צ'סטיין, שחקנית אמריקאית
1980 – יובל ינאי, מדבב ושחקן טלוויזיה וקולנוע ישראלי
1984 − שרה הדסון, זמרת-יוצרת אמריקאית
נפטרו
ממוזער|249x249 פיקסלים|אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה
ממוזער|237x237 פיקסלים|ז'ול ורן
ממוזער|174x174 פיקסלים|ברנרד לו מונטגומרי
809 – הארון א-רשיד, הח'ליפה העבאסי החמישי (נולד ב-766)
1284 – הוגו השלישי, מלך קפריסין ומלך ממלכת ירושלים (נולד ב-1235)
1455 – האפיפיור ניקולאוס החמישי (נולד ב-1397)
1575 – יוסף קארו, מגדולי הרבנים ופוסקי ישראל בכל הדורות, מחבר השולחן ערוך (נולד ב-1488)
1603 – אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה (נולדה ב-1533)
1776 – ג'ון הריסון, שען אנגלי (נולד ב-1693)
1810 – דייוויד קולינס, קצין נחתים בריטי ופרקליט ניו סאות' ויילס (נולד ב-1756)
1869 – אנטואן-אנרי ז'ומיני, גנרל בצבא הצרפתי והיסטוריון (נולד ב-1779)
1905 – ז'ול ורן, סופר מדע בדיוני צרפתי (נולד ב-1828)
1944 – אורד וינגייט, איש צבא בריטי וידיד התנועה הציונית (נולד ב-1903)
1946 – ברכה פולד, לוחמת פלמ"ח (נולדה ב-1927)
1946 – אלכסנדר אלכין, אלוף העולם בשחמט (נולד ב-1892)
1953 – מרי, מלכת הממלכה המאוחדת (נולדה ב-1867)
1969 – אבא חושי, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1898)
1976 – המרשל ברנרד מונטגומרי, מפקד כוחות בעלות הברית בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה (נולד ב-1887)
1976 – ארנסט שפארד, צייר ומאייר בריטי (נולד ב-1879)
1981 – חיים דומי, קצין חימוש ראשי (נולד ב-1928)
1986 – משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה החרדים לאחר השואה, יושב ראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארצות הברית וראש מתיבתא תפארת ירושלים בניו יורק (נולד ב-1895)
2003 – אריאנה הרן הכהן, משוררת ישראלית (נולדה ב-1932)
2004 – נתן שוואלב, פעיל ציוני שפעל בשווייץ בתקופת השואה, נציג המרכז העולמי של תנועת החלוץ בז'נבה (נולד ב-1908)
2014 – אנוש גבעתי, ניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1933)
2015 – יהודה אבנר, דיפלומט ישראלי (נולד ב-1928)
2016 – יוהאן קרויף, כדורגלן אייאקס אמסטרדם ונבחרת הולנד (נולד ב-1947)
2017 – אברהם שריר, חבר הכנסת ושר משפטים והתיירות בממשלות יצחק שמיר (נולד ב-1932)
2018 – ליס אסיה, זמרת פופ שווייצרית יהודיה, זוכת אירוויזיון 1956 (האירוויזיון הראשון) כנציגת שווייץ (נולדה ב-1924)
2018 – חוסה אנטוניו אבראו, פסנתרן, נגן צ'מבלו, מנצח, מלחין, מחנך וכלכלן ונצואלי (נולד ב-1939)
2019 – אמי רובינגר, סופר ילדים, מאייר, צייר וקריקטוריסט ישראלי (נולד ב-1953)
2020 – אלבר אודרזו, צייר וכותב קומיקס צרפתי ממוצא איטלקי (נולד ב-1927)
2020 – ג'ון דייוויס, שחיין אוסטרלי, אלוף אולימפי ושיאן עולם (נולד ב-1929)
2021 – אנה קוז'מינסקה, גיבורה פולנייה בתקופת מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי פולין, הוכרה כחסידת אומות העולם (נולדה ב-1919)
2021 – ג'סיקה וולטר, שחקנית קולנוע וטלוויזיה יהודייה-אמריקאית (נולדה ב-1941)
2021 – טושיהיקו קוגה, ג'ודוקא יפני (נולד ב-1967)
2023 – גורדון מור, מייסד אינטל (נולד ב-1929)
2024 – יהודית המנדינגר, סופרת, עובדת סוציאלית, אחראית על שרותי הרווחה במכס, בעלת אות לגיון הכבוד (נולדה ב-1923)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום המודעות הבינלאומי לשחפת
23 במרץ – 25 במרץ
מרץ
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ג כד
קטגוריה:מרץ
| 2024-08-26T09:08:59
|
5 בנובמבר
|
5 בנובמבר הוא היום ה-309 בשנה (310 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 56 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1605 – מזימת אבק השרפה מתרחשת באנגליה
1688 – באנגליה מתחילה המהפכה המהוללת
1872 – המאבק למען זכות בחירה לנשים: סוזן ב. אנתוני מצביעה לראשונה (מאוחר יותר הוטל עליה קנס סך 100 דולר בשל כך, אותו סירבה לשלם)
1911 – איטליה מספחת את טריפוליטניה וקירנאיקה
1914 – בריטניה מספחת את קפריסין, ויחד עם צרפת מכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית
1916 – הכרזה על ממלכת פולין
1918 – מתחילה האלימות נגד היהודים בצ'כוסלובקיה
1935 – המשחק מונופול יוצא לשוק
1945 – בטריפולי פרצו פרעות נגד יהודי לוב. 200 איש נהרגו ובהם – 36 ילדים
1948 – שחרור קיבוץ יד מרדכי מידי המצרים על ידי חטיבת גבעתי במהלך מלחמת העצמאות
1968 – שירלי צ'יזהולם נהיית לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה להיבחר לקונגרס ארצות הברית
1990 – אל סייד נוסייר מארגון הטרור אל-קאעידה מתנקש בחייו של הרב מאיר כהנא, במלון מריוט בניו יורק שבארצות הברית
1992 – אסון צאלים ב' – חמישה מלוחמי סיירת מטכ"ל נהרגים בעת אימון
1996 – עזאם עזאם נעצר במצרים בחשד לריגול למען ישראל
2006 – בית הדין המיוחד בעיראק גוזר על סדאם חוסיין עונש מוות בתלייה
2007 – מדליית החירות הנשיאותית מוענקת לסופרת הרפר לי בשל יצירתה אל תיגע בזמיר
2007 – בהוליווד פורצת שביתה של איגוד התסריטאים האמריקאי בת שלושה חודשים
2017 – הטבח בכנסיית סאת'רלנד ספרינגס
2021 – 115 אנשים נהרגו ומעל 100 נפצעו בהתנגשות בין מכלית דלק למשאית בפריטאון
נולדו
ממוזער|255x255 פיקסלים|ארט גרפונקל
ממוזער|170x170 פיקסלים|יאיר לפיד
1494 – הנס זקס, סנדלר, משורר ומחזאי גרמני בן המאה ה-16 מן העיר נירנברג. מגדולי אומני השירה הלירית הגרמנית (Meistersinger) (נפטר ב-1576)
1854 – פול סבטייה, כימאי צרפתי, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-1941)
1860 – שלום דובער שניאורסון, אדמו"ר הרש"ב, האדמו"ר החמישי של חב"ד (נפטר ב-1920)
1879 – ויל הייז, איש מינהל אמריקאי, נשיא איגוד מפיקי ומפיצי הקולנוע, ומי שעל שמו נקרא קוד הייז (נפטר ב-1954)
1913 – ויוויאן לי, שחקנית קולנוע (נפטרה ב-1967)
1914 – אלכסנדר ארגוב, מלחין ישראלי, חתן פרס ישראל (נפטר ב-1995)
1919 – משה עמית, פרופסור בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים (נפטר ב-2017)
1920 – דאגלס נורת', כלכלן אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה (נפטר ב-2015)
1922 – ניסן נתיב, במאי, מורה למשחק ולדרמה, מנהל אמנותי ושחקן ישראלי (נפטר ב-2008)
1922 – יצחק שיינר, ראש ישיבת קמניץ בירושלים וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה (נפטר ב-2021)
1929 – מרסל ניניו, מגיבורי "העסק הביש" (נפטרה ב-2019)
1930 – רפאל משולם, כימאי ישראלי (נפטר ב-2023)
1931 – צ'ארלס טיילור, פילוסוף קנדי
1931 – תומאס פיקרינג, דיפלומט אמריקאי
1935 – נורית גוברין, חוקרת ספרות עברית
1936 – אווה זלר, כדורגלן גרמני ששיחק בעמדת החלוץ (נפטר ב-2022)
1936 – עמוס יודן, איש עסקים ישראלי
1938 – ססאר לואיס מנוטי, מאמן כדורגל ארגנטינאי (נפטר ב-2024)
1940 – אלקה זומר, שחקנית גרמנייה
1941 – ארט גרפונקל ("סיימון וגרפונקל"), מוזיקאי אמריקאי-יהודי
1944 – יצחק לבנון, דיפלומט ישראלי (נפטר ב-2023)
1948 – ויליאם פיליפס, מדען ופיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1952 – אולג בלוחין, כדורגלן סובייטי
1952 – ביל וולטון, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2024)
1954 – אלחנדרו סאבלה, כדורגלן ומאמן כדורגל ארגנטינאי (נפטר ב-2020)
1955 – מגי פיורי, סופרת פנטזיה בריטית (נפטרה ב-2016)
1955 – ציון אמיר, עורך דין ישראלי
1958 – שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה בנימין נתניהו
1959 – בריאן אדמס, מוזיקאי קנדי
1961 – דור פלס, שחקן תיאטרון ישראלי, מנהל אמנותי, במאי תיאטרון ומורה למשחק
1962 – ניגמטילה יולדאשב, נשיא אוזבקיסטן לשעבר
1963 – טייטום אוניל, שחקנית אמריקאית
1963 – יאיר לפיד, ראש הממשלה ה-14 של מדינת ישראל, עיתונאי, שחקן וסופר
1971 – ג'וני גרינווד, הגיטריסט המוביל של להקת רדיוהד
1971 – אניטה אנג'לובסקה-בזוסקה, כלכלנית מקדונית
1973 – גדי ברומר, כדורגלן ישראלי
1973 – אלון ברומר, כדורגלן ישראלי
1974 – ריאן אדמס, מוזיקאי רוק אמריקאי
1974 – דן מור, שחקן טלוויזיה וקולנוע ישראלי
1975 – יוני אילת, זמר יידיש ושחקן יידיש ותיאטרון ביידישפיל
1976 – לנה אטינגר, שחקנית ומתרגמת ישראלית
1978 – עדנה בליליוס, שחקנית ישראלית
1980 – דניאל זמיר, מוזיקאי ג'אז, נגן סקסופון וזמר ישראלי
1987 – מונה מירון, שחיינית ישראלית
1987 – קווין ג'ונאס, גיטריסט ראשי בלהקת האחים ג'ונאס
1988 – מירב אברהמי, שחקנית קולנוע
1993 – שיי מרטין, זמרת ופזמונאית שוודית
נפטרו
ממוזער|212x212 פיקסלים|קז'ימייז' הגדול
ממוזער|170x170 פיקסלים|יאן אורט
935 – אימאם א-טחאווי, חכם דת אסלאמי מהאסכולה החנפית (נולד ב-853)
1370 – קז'ימייז' הגדול, מלך פולין (נולד ב-1310)
1526 – שיפיונה דל פרו, מתמטיקאי איטלקי (נולד ב-1465)
1828 – סופיה דורותיאה, נסיכת וירטמברג, רעייתו של פאבל הראשון, קיסר רוסיה (נולדה ב-1759)
1828 – בר יצחק בר, מנהיג יהדות לורן, פעיל להשגת אמנציפציה ליהודים בצרפת, ומראשי הסנהדרין של פריז. (נולד ב-1744)
1879 – ג'יימס קלרק מקסוול, פיזיקאי (נולד ב-1831)
1955 – מוריס אוטריו, צייר צרפתי (נולד ב-1883)
1964 – אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', מלחין ישראלי (נולד ב-1907)
1979 – זאכי הררי, כדורסלן יהודי-מצרי (נולד ב-1926)
1990 – משה חורגל, שחקן תיאטרון ישראלי (נולד ב-1901)
1990 – מאיר כהנא, מנהיג כך, נרצח על ידי מתנקש (נולד ב-1932)
1992 – יאן אורט, אסטרונום הולנדי, מחלוצי הרדיו-אסטרונומיה (נולד ב-1900)
1995 – ארנסט גלנר, פילוסוף וסוציולוג יהודי (נולד ב-1925)
1997 – ישעיה ברלין, היסטוריון והוגה דעות (נולד ב-1909)
1997 – פנחס קופל, המפקח הכללי של משטרת ישראל ומפקדו הראשון של משמר הגבול (נולד ב-1918)
2004 – נילי נאתכו, כדורסלנית ישראלית-צ'רקסית (נולדה ב-1982)
2006 – בולנט אג'וויט, ראש ממשלת טורקיה (נולד ב-1925)
2010 – ג'יל קלייבורג, שחקנית אמריקאית (נולדה ב-1944)
2015 – אהוד חבצלת, סופר יהודי-אמריקאי (נולד ב-1955)
2019 – ישראל פרדקין, איש שב"כ וראש המועצה האזורית עמק יזרעאל (נולד ב-1933)
2019 – ג'ורג' גוטלמן, ניצול שואה, מהנדס ואיש עסקים יהודי בלגי (נולד ב-1938)
2020 – אוסי רונה, חצוצרן, מנצח, מוביל הרכבים, מלחין ומפיק מוזיקלי פיני (נולד ב-1927)
2020 – גזה סץ', משורר הונגרי (נולד ב-1953)
2021 – מריליה מנדונסה, זמרת-יוצרת ברזילאית (נולדה ב-1995)
2022 – קארמנו מיפסוד בוניצ'י, פוליטיקאי מלטזי (נולד ב-1933)
2022 – ישראל נבון, ראש עיריית דימונה בשנים 1969–1971 (נולד ב-1938)
2022 – ארון קרטר, זמר פופ ושחקן אמריקאי (נולד ב-1987)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ליל גאי פוקס
ראו גם
4 בנובמבר – 6 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ ה
קטגוריה:נובמבר
| 2024-07-01T14:19:50
|
19 בספטמבר
|
19 בספטמבר הוא היום ה-262 בשנה (263 בשנה מעוברת), בשבוע ה-38 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 103 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1356 – ז'אן השני, מלך צרפת מובס בקרב פואטייה ונופל בשבי האנגלי
1893 – ניו זילנד מאמצת חוק המכיר בזכות הבחירה של נשים, לראשונה במדינה מודרנית, בעקבות מאבק בהנהגת קייט שפרד
1915 – מלחמת העולם הראשונה: מעצמות המרכז משלימות את כיבוש וילנה, אחר שהרוסים נסוגים מזרחה
1926 – משחק ראשון באצטדיון סן סירו שבמילאנו
1955 – הוקמה בנגב עיירת הפיתוח דימונה
1972 – מעטפת נפץ נשלחת לשגרירות ישראל בלונדון והורגת דיפלומט
1983 – סנט קיטס ונוויס זוכה בעצמאות מבריטניה
1985 – רעידת אדמה במגניטודה 8.0 במקסיקו סיטי בה נהרגו בין 5,000 ל-20,000 נפשות
1988 – הלוויין הישראלי הראשון, אופק 1, משוגר לחלל באמצעות טיל שביט
1990 – ארמון הרפובליקה בברלין נסגר עקב זיהום אזבסט
2002 – פיגוע התאבדות באוטובוס בתל אביב 6 הרוגים
2004 – טקס האמי ה-56 נערך בלוס אנג'לס
2005 – שידור הפרק הראשון של הסדרה איך פגשתי את אמא
2006 – הפיכה צבאית בתאילנד
2012 – פאק גון-הייה נבחרת להיות נשיאת קוריאה הדרומית, האישה הראשונה לכהן בתפקיד זה, וכן האישה הראשונה לכהן בתור ראש מדינה בקוריאה הדרומית
2022 – המלכה אליזבת השנייה מובאת למנוחות באחת ההלוויות הגדולות בהיסטוריה
2024 – פתיחת מבצע חיצי הצפון של חיל האוויר הישראלי במסגרת החזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל
נולדו
ממוזער|269x269 פיקסלים|אנטונינוס פיוס
ממוזער|179x179 פיקסלים|לאון השישי
ממוזער|233x233 פיקסלים|לאיוש קושוט
ממוזער|265x265 פיקסלים|בריאן אפשטיין
86 – אנטונינוס פיוס, קיסר רומא (נפטר ב-161)
866 – לאון השישי, קיסר האימפריה הביזנטית (נפטר ב-912)
1377 – אלברכט הרביעי, דוכס אוסטריה (נפטר ב-1404)
1551 – אנרי השלישי, מלך צרפת (נפטר ב-1589)
1560 – תומאס קוונדיש, מגלה ארצות ופריבטיר ממוצא אנגלי (נפטר ב-1592)
1754 – פאבל ציציאנוב, הנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז (נפטר ב-1806)
1802 – לאיוש קושוט, מדינאי הונגרי, "אבי האומה" ההונגרית (נפטר ב-1894)
1883 – יצחק ברויאר, משפטן, סופר, והוגה דעות, איש אגודת ישראל (נפטר ב-1946)
1904 – אבות ישורון, משורר עברי ישראלי, חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ב (נפטר ב-1992)
1907 – לואיס פאוול, שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית (נפטר ב-1998)
1908 – מיקה ולטרי, סופר פיני (נפטר ב-1979)
1911 – ויליאם גולדינג, סופר (נפטר ב-1993)
1912 – קורט זנדרלינג, מנצח גרמני (נפטר ב-2011)
1921 – פאולו פריירה, מחנך ברזילאי (נפטר ב-1997)
1921 – מורט מנדל, יזם, פילנתרופ ומיליארדר אמריקאי-יהודי (נפטר ב-2019)
1922 – אמיל זטופק, רץ, "הקטר הצ'כי" (נפטר ב-2000)
1922 – דנה זטופקובה, אתלטית מצ'כוסלובקיה (נפטרה ב-2020)
1925 – בנימין גרוס, הוגה יהודי (נפטר ב-2015)
1926 – מסטושי קושיבה, פיזיקאי יפני זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 2002 (נפטר ב-2020)
1926 – מנחם תלמי, סופר עברי, עיתונאי ועורך (נפטר ב-2018)
1926 – ג'יימס ליפטון, סופר, משורר, מלחין ושחקן אמריקאי יהודי (נפטר ב-2020)
1927 – סוזי נאדור-האלטר, שחיינית יהודיה-בריטית ילידת הונגריה (נפטרה ב-2015)
1927 – רוזמרי האריס, שחקנית קולנוע אנגלייה
1927 – ויליאם היקי, שחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-1997)
1934 – בריאן אפשטיין, אמרגנם של הביטלס (נפטר ב-1967)
1936 – אל ארטר, אתלט אמריקאי (נפטר ב-2007)
1939 – משה ויינברג, מתאבק ישראלי ומאמן נבחרת ההיאבקות של ישראל (נרצח ב-1972)
1940 – זאב אלעזר וולף, מחנך ומורה למקצועות קודש ומנהל סמינר הרב וולף בבני ברק (נפטר ב-2023)
1944 – אפרים סנה, חבר הכנסת
1948 – ג'רמי איירונס, שחקן
1949 – טוויגי, דוגמנית אנגלייה
1955 – עמיקם לוי, שחקן ובדרן ישראלי
1960 – אמיר קמינר, עיתונאי, מבקר מוזיקה, קולנוע ומסעדות ישראלי
1960 – יולנדה סלדיבר, אחות מוסמכת לשעבר ונשיאת מועדון מעריצים שהורשעה ברצח זמרת הטחאנו סלינה
1961 – דורית פלד הרפז, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ומטפלת בשיטת PHD
1963 – דייוויד סימן, שוער כדורגל אנגלי
1965 – סוניטה ויליאמס, אסטרונאוטית אמריקאית
1967 – אלכסנדר קרלין, נחשב לגדול המתאבקים אי פעם
1974 – ג'ימי פאלון, קומיקאי, שחקן ומנחה טלוויזיה אמריקאי
1975 – שרה ב"ק, זמרת, כתבת חדשות, שדרנית רדיו ומגישת טלוויזיה ישראלית
1976 – ראג'ה בל, כדורסלן
1977 – ליאור ליובין, כדורסלן ומאמן כדורסל ישראלי (נפטר ב-2024)
1977 – אמיל סוטובסקי, רב אמן שחמט ישראלי
1978 – אמיל, ראפרית
1979 – נעמי לנואה, דוגמנית ושחקנית צרפתייה
1979 – גיא לרר, עיתונאי ומנחה טלוויזיה ישראלי
1981 – דמיאנו קונגו, לשעבר רוכב אופני כביש איטלקי
1983 – משה אשכנזי, שחקן וקומיקאי ישראלי
1985 – נעה בירון, שחקנית ישראלית
1989 – טייריק אוונס, כדורסלן אמריקאי
1993 – שירז, זמרת לבנונית
1997 – ענבל ביבי, זמרת ושחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|262x262 פיקסלים|ג'ין טאי-דזו
ממוזער|248x248 פיקסלים|קונסטנטין ציולקובסקי
ממוזער|226x226 פיקסלים|ג'יימס גרפילד
1123 – ג'ין טאי-דזו, מצביא ממוצא ג'ורצ'ן והקיסר הראשון של שושלת ג'ין (נולד ב-1068)
1356 – פייר הראשון, דוכס בורבון (נולד ב-1311)
1589 – ז'אן-אנטואן דה באיף, משורר צרפתי, מתרגם, נגן לאוטה ומלחין (נולד ב-1532)
1710 – אולה רמר, אסטרונום דני, מדד לראשונה את מהירות האור (נולד ב-1644)
1812 – מאיר אנשל רוטשילד, מייסד שושלת רוטשילד (נולד ב-1744)
1843 – גספאר גוסטב קוריוליס, מתמטיקאי ופיזיקאי צרפתי (נולד ב-1792)
1881 – ג'יימס גרפילד, נשיא ארצות הברית (התנקשות) (נולד ב-1831)
1935 – קונסטנטין ציולקובסקי, מדען רוסי (נולד ב-1857)
1944 – גאי גיבסון, טייס בריטי (נולד ב-1918)
1959 – סולומון בנדרנאיקה, ראש ממשלת ציילון (נרצח) (נולד ב-1899)
1960 – זכריה גלוסקא, ח"כ מטעם התאחדות התימנים בישראל (נולד ב-1894)
1967 – זינאידה סרבריאקובה, ציירת רוסיה (נולדה ב-1884)
1968 – צ'סטר קרלסון, ממציא אמריקאי, ממפתח תהליך הצילום החשמלי וממציא מכונת הצילום (נולד ב-1906)
1972 – רובר קאסאדסי, פסנתרן ומלחין צרפתי (נולד ב-1899)
1985 – איטלו קאלווינו, סופר איטלקי (נולד ב-1923)
1998 – זאב פלק, פרופסור בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים (נולד ב-1923)
2004 – אדי אדמס, צלם אמריקאי (נולד ב-1933)
2011 – אלווין ברנשטיין, סופר, פובליציסט, מבקר ספרות ותיאטרון, עורך כתבי עת ספרותיים ומזכיר ספרותי של תיאטראות יהודי רומני (נולד ב-1927)
2013 – אלעזר גרנות, חבר הכנסת ומשורר (נולד ב-1927)
2014 – אברהם הפנר, במאי, תסריטאי, פרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב וסופר ישראלי (נולד ב-1935)
2015 – מישאל חשין, שופט בית המשפט העליון (נולד ב-1936)
2015 – ג'קי קולינס, סופרת, תסריטאית ושחקנית בריטית (נולדה ב-1937)
2017 – ג'יק למוטה, מתאגרף (נולד ב-1922)
2018 – רוברט ונטורי, אדריכל אמריקאי, ממייסדי הסגנון הפוסט-מודרני (נולד ב-1925)
2019 – מרקו פיינגולד, ניצול שואה אוסטרי, ששרד ארבעה מחנות ריכוז והשמדה (נולד ב-1913)
2019 – ברט הלינגר, פסיכותרפיסט גרמני (נולד ב-1925)
2019 – זין אל-עאבדין בן עלי, נשיא תוניסיה (נולד ב-1936)
2020 – טובה בן-צבי, זמרת ישראלית (נולדה ב-1928)
2021 – ג'ימי גריבס, כדורגלן אנגלי ששיחק בעמדת החלוץ (נולד ב-1940)
2021 – ג'ון צ'אליס, שחקן אנגלי (נולד ב-1942)
2021 – אנדראש ליגטי, כנר ומנצח הונגרי (נולד ב-1953)
2021 – צ'ארלס ורדיס, כדורגלן גנאי ששיחק בעמדת הקשר האחורי (נולד ב-1985)
2022 – ולרי פוליאקוב, קוסמונאוט רוסי (נולד ב-1942)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום דבר כמו פיראט – רשמי רק במישיגן וקליפורניה, אינו רשמי בישראל
18 בספטמבר – 20 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט יט
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-10-03T05:52:50
|
ציונות רוחנית
|
ציונות רוחנית היא זרם בתנועה הציונית, שגרס את התגשמות התחייה הלאומית של עם ישראל על ידי יצירת מרכז רוחני בארץ ישראל, שיהיה מרכז מחנך לתפוצות העם וישמש חוצץ מול סכנת ההתבוללות המאיימת על קיום העם היהודי. לדעת אחד העם (אשר גינצברג), אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים, ואינה אמורה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתה לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם.
בזרם הציוני, הדעה הנגדית העיקרית היא ציונות מדינית שייסד הרצל.
רקע
שמאל|ממוזער|150px|אחד העם
אחד העם - כינויו הספרותי של הסופר אשר גינצברג, היה מייסד הזרם והוגה הרעיונות העיקרי שלו. הכינוי אחד העם פירושו - אדם ממוצע, כל האדם. הוא נולד באוקראינה למשפחה חסידית והושפע בנעוריו ממחשבת הרמב"ם ומספרות תנועת ההשכלה, נטש את אורח החיים הדתי והפך לאחד מדובריה של תנועת חיבת ציון. אחד העם הוא החשוב במפתחי הזהות החילונית – לאומית.
בשנת 1889 פרסם את מאמרו "לא זה הדרך" שקרא לשינוי מהפכני בגישת תנועת חובבי ציון. הטיעונים העיקריים במאמר היו:
ארץ ישראל איננה מסוגלת לקלוט עלייה המונית. גם אם תקום בה מדינה יהודית, רוב העם לא יוכל להתיישב בה. לכן, בעיית היהודים לא תיפתר עם הקמת המדינה.
חובבי ציון אינם מכינים את אנשיהם לקשיים הצפויים להם, וכתוצאה מכך המתיישבים החדשים מתמוטטים עם הקושי הראשון ועוזבים את א"י. לכן יש להשקיע בהכנה ולא למהר להעלות לארץ-ישראל אנשים שלא הוכשרו לתנאים השוררים בה. בנוסף, מציין אחד העם כי אין היהודים מוכשרים לעבודת אדמה.
בהקשר זה השתמש אחד העם בביטוי "הכשרת הלבבות", שהפך במשך הזמן למושג ידוע. לדבריו, "הכשרת הלבבות" (קרי, חינוך) היא הפעולה העיקרית והראשונית שצריכה להיעשות על ידי חובבי ציון. הכשרה לפני עלייה, כתב אחד העם, אחרת אין תקווה להתיישבות החדשה בארץ-ישראל והיא תמשיך להיכשל עד להפסקתה המוחלטת.
אחד העם טען עוד, כי מזה דורות עם ישראל הפנה עורף לאינטרס הלאומי בהעדיפו את הטובה הפרטית. עתה, מכיוון שחובבי ציון רוצים לעודד את העשייה והעלייה, הם הבטיחו טובות הנאה והצלחה אישיות, בעוד שהיה עליהם להדגיש את האינטרס הלאומי הכללי.
בשנת 1891, לאחר ביקורו בארץ ישראל, פרסם אחד העם את מאמרו "אמת מארץ ישראל", בו נתן תיאור מרתיע על ההתרחשות בקשר לרכישת הקרקע הבלתי מאורגנת, ובנוסף ביקר את חובבי ציון לגבי התעלמותם מהבעיה הערבית. אחד העם זיהה את הבעיה ואת יכולת התנגדותם העתידית של הערבים לעלייה היהודית. ביקורתו זו על חובבי ציון הביאה רבים למחנהו. ביטוי לכך היה הקמת אגודה חדשה בשם בני משה.
הבעיה היהודית ודרכי פתרונה על פי אחד העם: אחד העם מבחין בין צרת היהודים – כיחידים לבין צרת היהדות - צרת היהודים כאומה.
צרת היהודים - היא צרתם של היהודים כיחידים, כפרטים. צרה זו משתנה מזמן לזמן ומארץ לארץ. ברוסיה באה צרה זו לביטוי באנטישמיות אלימה ופוגרומים ובגזרות כלכליות. במערב אירופה צרה זו באה לידי ביטוי באנטישמיות המודרנית ובכישלון האמנציפאציה - היהודים נחשבים כגורם זר.
צרת היהדות - צרתם של היהודים כאומה - כתוצאה מן האמנציפציה והתבוללות קיימת סכנה להכחדת העם. לאמונה הדתית אין כוח מאחד ומלכד כמקודם, ובנוסף גם האמונה בייעוד ההיסטורי - גאולה ושיבת ציון - אבד. ולכן, עלולה האומה היהודית להיטמע ולהיעלם - דווקא בגלל ההשכלה והתבוללות. ארץ ישראל במצבה הנוכחי - בגלל התנגדות הטורקים, ובגלל יכולת הקליטה הדלה מאוד, אינה יכולה לקלוט אלא רק כמה אלפי יהודים - ולכן ארץ ישראל אינה מסוגלת לפתור את הבעיה של צרת היהודים. לכן, לדעתו של אחד העם, הציונות צריכה לשים דגש על צרת היהדות ולא על צרת היהודים.
הפתרון לפי אחד העם הוא הקמת מרכז לאומי רוחני בארץ ישראל, לפי שני העקרונות הבאים:
המטרה העיקרית של מדינת היהודים היא תחיית העם. הוא קודם לארץ, ולכן יש להתחיל בחינוך ההמונים ובהכשרת הלבבות, על מנת שהפרט היהודי יראה תמיד את טובת הכלל לפני טובתו הפרטית.
ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים, ולכן יש להבדיל בין צרת היהודים וצרת היהדות - סכנת היהודים פחותה מסכנת היהדות. היהודים יוכלו לפתור את שאלת קיומם החומרי גם בגולה אבל לצרת היהדות יש פתרון רק בארץ ישראל.
יש להקים בארץ ישראל מרכז לאומי רוחני לעם כולו, אשר יוכל לתת זכות קיום לאומית לכל הגולה היהודית. המרכז הלאומי רוחני יהיה מקלט בטוח לא ליהודים אלא ליהדות, ייצור רגש אחדות לאומית ויסייע בידי היהודים לגבש את זהותם הלאומית יהודית. המרכז ישמש מרכז חיקוי לכל הקיבוצים היהודים בעולם, בכוחו יתאחדו כלל היהודים לאומה אחת, ולא יתפוררו עוד לחלקים נפרדים.
המרכז בארץ חשוב, לא מבחינת גודלו, אלא מבחינת איכותו; הראשונים שצריכים לעלות לארץ וליישבה הם הכוהנים - היהודים בעלי תודעה לאומית ציונית חזקה - האנשים הטובים ביותר. זאת משום שא"י כרגע אינה יכולה לקלוט אלפי עולים, ותפקידה הנוכחי הוא רק להוות מרכז הזדהות שיבצע את הכשרת הלבבות של האומה היהודית.
אחד העם האמין שהקמת מרכז לאומי רוחני הוא הצעד הראשון לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הקמת המדינה לא תיעשה במהירות אלא בדרך איטית ומסודרת ולאחר חינוך יסודי מעמיק.
הקמת אגודת בני משה
אחד העם רצה בחבורת אנשים מסורים בליבם ובנפשם למטרה, ולכן הקים אגודה בשם בני משה - אגודת סתרים של אנשים בעלי תכונות של מסירות נפש, הנהגה, סובלנות וכו' (השם "בני משה" הוא סמלי. לכאורה הנ"ל הם ממשיכי משה רבנו אבי הנבואה שהוביל את העם לא"י). חבורה זו של נבחרים (כוהנים בלשונו) היא שתכשיר את הלבבות ותחולל את המהפכה הפנימית בקרב עם ישראל לקראת גאולת האומה. בכך הייתה ביקורת כלפי דרכם של חובבי ציון.
האגודה התקיימה שנים אחדות והתפרקה. למרות זאת, הצליחה להשיג מספר יעדים:
בקונגרס השני בשנת 1898 התקבלה ביוזמתה ההחלטה העקרונית על עבודת התרבות (הקולקטרא) ברוח אחד העם. נקבע כי הפעילות התרבותית, חינוך העם ברוח לאומית - הם אחד היסודות המובהקים והמהותיים של תוכנית בזל. קמה סיעה אופוזיציונית להרצל מקרב תומכים צעירים של אחד העם, ושמה הפרקציה הדמוקרטית.
האגודה ביקשה לתקן את החינוך היהודי ברוסיה ובארץ ישראל, והניחה יסודות לחדרים המתוקנים ובתי ספר עבריים.
ייסדה בתי ספר עבריים, לדוגמה ביפו - שם ייסדו בית ספר ובו הנהיגו את העברית בכל מקצועות הלימוד. כן נוסדו בתי ספר עבריים במושבות.
בני משה ייסדה את העיר רחובות כסמל למושבה עברית עצמאית שאינה מקבלת תמיכה.
להפצת השפה העברית, נוסדה הוצאת הספרים אחיאסף וירחון השילוח.
ראו גם
תרבות יהודית חילונית
תחיית הלשון העברית
בני משה (אגודה ציונית)
אריה (לאון) סימון
לקריאה נוספת
מחקרים
אמנון רובינשטיין, מהרצל עד רבין והלאה: מאה שנות ציונות, 1997
אלפרד יחיאל גוטשלק, אחד העם: ציונות רוחנית-תרבותית וקיום יהודי בתפוצות הגולה, גשר, 117, תשמ"ח 1988, עמ' 82-88
יואל רפל, אין זו אגדה: ציונות, הסיפור והמעשה, 1997
גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, 2001
יוסף לנג, "לאימות אדמתית" ו"ציונות רוחנית" והעברית שביניהן: על יחסי אחד-העם ובן-יהודה, הציונות, כ"ג, תשס"ב 2001, עמ' 195-280
קובי דנה, אחד העם: עיונים בכתביו - לא זה הדרך, מגזין אימגו, 2013
מקורות
מוקי צור, ציונות: מבחר כותבים, 2008.
ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943.
ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א.
הערות שוליים
רוחנית
קטגוריה:אגודת בני משה
קטגוריה:תרבות יהודית
| 2024-10-06T05:49:11
|
21 באפריל
|
21 באפריל הוא היום ה-111 בשנה (112 בשנה מעוברת), בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 254 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
753 לפנה"ס – רומא נוסדת על ידי רמוס ורומולוס, לפי המסורת הרומית
1836 – מסתיימת מלחמת המהפכה הטקסנית בניצחון רפובליקת טקסס
1938 – מתפרסם לראשונה השיר "על הדרך עץ עומד" מאת איציק מאנגר
1944 – צרפת מעניקה לנשים את הזכות להצביע
1960 – נחנכת ברזיליה, בירת ברזיל
1961 – פורץ מרד הגנרלים באלג'יריה, ניסיון להדחת ממשל הרפובליקה הצרפתית החמישית. המרד דוכא כעבור חמישה ימים
1966 – הקיסר האתיופי היילה סלאסי מבקר בג'מייקה, מרכז אמונת הראסטפארי הסוגדת לו
1972 – במסגרת תוכנית אפולו האמריקאית, אפולו 16 נוחתת על הירח. ג'ון יאנג וצ'ארלס דיוק במודול הנחיתה בעוד שתומאס מטינגלי נשאר בתא הפיקוד ומקיף את הירח
1982 – ממשלת ישראל מכריזה על סיום פינוי ימית
1988 – הוצאה להורג האחרונה בפולין באמצעות תלייה
1997 – משגר פגאסוס מבצע שיגור הכולל את קבורת חלל הראשונה, קפסולה עם אפר של 24 איש ובינם ג'ין רודנברי וטימותי לירי
1999 – משגר הדנפר הרוסי מבצע שיגור בכורה מוצלח
2002 – מתקיים הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות צרפת, שמוביל לסיבוב שני בין ז'אק שיראק לז'אן-מארי לה פן
2004 – שוחרר מרדכי ואנונו מהכלא לאחר שהיה כלוא 18 שנה בגין מסירת מידע סודי
2013 – משגר האטנרס האמריקאי מבצע שיגור בכורה מוצלח
2019 – הפיגועים בסרי לנקה, בהם נהרגו כ-300 אנשים ונפצעו כ-500
נולדו
1488 – אולריך פון הוטן, אביר, משורר והומניסט גרמני (נפטר ב-1523)
1652 – מישל רול, מתמטיקאי צרפתי (נפטר ב-1719)
1729 – יקטרינה הגדולה, צארית האימפריה הרוסית (נפטרה ב-1796)
1816 – שרלוט ברונטה, סופרת אנגליה (נפטרה ב-1855)
1864 – מקס ובר, סוציולוג ופילוסוף גרמני (נפטר ב-1920)
1882 – פרסי ברידגמן, פיזיקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1946 (נפטר ב-1961)
1900 – הנס פריטשה, מאנשי התעמולה הנאצית בגרמניה שנמצא זכאי במשפטי נירנברג (נפטר ב-1953)
1906 – זאב שרף, שר, חבר הכנסת, מראשי תנועת העבודה ומזכיר הממשלה (נפטר ב-1984)
1925 – שלמה פרל, ישראלי ניצול שואה, פעל למען הנצחת תודעת השואה (נפטר ב-2023)
1926 – אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת (נפטרה ב-2022)
1932 – אליהו בן זמרה, נשיא בית משפט השלום ושופט בית המשפט המחוזי בירושלים (נפטר ב-2024)
1934 – מירון בנבנשתי, איש ציבור ישראלי, פובליציסט והיסטוריון (נפטר ב-2020)
1935 – צ'ארלס גרודין, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, קומיקאי, מחזאי, תסריטאי, במאי, מפיק וסופר יהודי אמריקאי (נפטר ב-2021)
1938 – יהואש הירשברג, מלחין ישראלי
1940 – מוטי דריאל, פרופסור לכימיה, צייר, פסל ופעיל חברתי ישראלי
1943 – נדב לויתן, סופר, פזמונאי, תסריטאי ובמאי ישראלי (נפטר ב-2010)
1944 – קנת דוברשטיין, ראש סגל הבית הלבן (נפטר ב-2022)
1947 – איגי פופ, מוזיקאי וזמר פאנק אמריקאי
1949 – פטי לופון, שחקנית וזמרת אמריקאית
1960 – הדר נמיר, מחלוצות המאבק לשוויון זכויות ללהט"ב בישראל
1961 – צ'אד האייס, מפיק קולנוע ותסריטאי אמריקאי
1961 – קרי האייס, מפיק קולנוע ותסריטאי אמריקאי
1964 – שחר סגל, במאי פרסומות וקולנוע
1967 – בליינש זבדיה, דיפלומטית ישראלית
1968 – יאיר רוה, מבקר קולנוע, יוצר ותסריטאי ישראלי
1971 – בריאן נייטון, מתאבק אמריקאי (נפטר ב-2016)
1972 – מיקה קרני, זמרת ישראלית
1979 – אנדה אולדום, פוליטיקאי גרינלנדי
1982 – קותימן, מוזיקאי ומפיק ישראלי
1988 – ג'נקרלוס קנלה, זמר ושחקן אפרו-אמריקאי
1992 – איסקו, כדורגלן ספרדי
1995 – תומאס דוהרטי, שחקן סקוטי
1995 − מדיסון לאב, זמרת-יוצרת אמריקאית
נפטרו
שמאל|ממוזער|100px|מארק טוויין
1109 – אנסלם מקנטרברי, פילוסוף ותאולוג צרפתי (נולד בסביבות 1034)
1142 – פייר אבלר, פילוסוף צרפתי (נולד ב-1079)
1509 – הנרי השביעי מלך אנגליה (נולד ב-1457)
1699 – ז'אן רסין, מחזאי צרפתי (נולד ב-1639)
1731 – דניאל דפו, סופר אנגלי (נולד ב-1660)
1896 – מוריס הירש, אציל גרמני ונדבן יהודי (נולד ב-1831)
1910 – מארק טוויין, סופר אמריקאי (נולד ב-1835)
1918 – מנפרד פון ריכטהופן, "הברון האדום", טייס קרב גרמני ואלוף הפלות (נולד ב-1892)
1946 – ג'ון מיינרד קיינס, כלכלן (נולד ב-1883)
1947 – משה ברזני, לוחם באצ"ל, התאבד זמן קצר לפני עלייתו לגרדום (נולד ב-1926)
1947 – מאיר פיינשטיין, לוחם באצ"ל, התאבד זמן קצר לפני עלייתו לגרדום (נולד ב-1927)
1954 – אמיל פוסט, מתמטיקאי אמריקני (נולד ב-1897)
1969 – מיכאל גור, שחקן תיאטרון ישראלי (נולד ב-1898)
1973 – ארתור פאדן, ראש ממשלת אוסטרליה ה-13 (נולד ב-1894)
1984 – מרסל ינקו, צייר ואדריכל ישראלי (נולד ב-1895)
1992 – ואינו לינה, סופר פיני (נולד ב-1920)
2001 – מרגלית עקביא, אתלטית, מחנכת, מורה לחינוך גופני, ממציאת ומלקטת משחקים ישראלית (נולדה ב-1918)
2003 – נינה סימון, זמרת-יוצרת אמריקנית (נולדה בֹ-1933)
2007 – יוסף בן שלמה, חוקר קבלה ופילוסופיה ישראלי (נולד ב-1930)
2010 – זיוה ארמוני, אדריכלית ישראלית (נולדה ב-1926)
2016 – פרינס, מוזיקאי אמריקאי (נולד ב-1958)
2017 – נחמה ליפשיץ, זמרת ליטאית-ישראלית (נולדה ב-1927)
2018 – נאבי טאג'ימה, אחרונת ילידי המאה ה-19 (נולדה ב-1900)
2019 – קן קרצ'בל, שחקן טלוויזיה אמריקאי (נולד ב-1935)
2020 – טרויוקי אוקאזקי, מאמן קראטה יפני (נולד ב-1931)
2020 – עבד א-רחים אל-כיב, פוליטיקאי לובי, פרופסור להנדסת חשמל, ויזם (נולד ב-1950)
2021 – וחידודין ח'אן, פילוסוף מוסלמי ופעיל למען השלום (נולד ב-1925)
2022 – מוואי קיבאקי, פוליטיקאי קנייתי, כיהן כנשיא קניה (נולד ב-1931)
2023 – אהוד אביבי, פרופסור למטלורגיה, מחלוצי מדעני הגרעין בישראל וממייסדי הקריה למחקר גרעיני – נגב (נולד ב-1930)
2024 – חיים לוין, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת השוער (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מתחיל מטר אטא-אקוורידים
20 באפריל – 22 באפריל
אפריל
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ד כא
קטגוריה:אפריל
| 2024-04-24T16:57:59
|
16 בספטמבר
|
16 בספטמבר הוא היום ה-259 בשנה, (260 בשנה מעוברת) בשבוע ה-38 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 106 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1410 – במסגרת הרקונקיסטה כובשים כוחותיו של פרננדו הראשון, מלך אראגון את העיר אנטקרה שבאנדלוסיה מידי המורים
1615 – רעידת אדמה חזקה בצ'ילה. חוזקה מוערך בכ-8.8
1620 – הספינה מייפלאור (Mayflower) מפליגה מאנגליה מנמל פלימות' לכיוון יבשת אמריקה עם 102 צליינים
1810 – מתחילה מלחמת העצמאות (מרד) של מקסיקו נגד השלטון הספרדי
1824 – צרפת: שארל העשירי מחליף את לואי השמונה עשר
1949 – ישראל מצטרפת לאונסק"ו – ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם
1982 – מתחיל טבח סברה ושתילה במערב ביירות בלבנון
1987 – נחתם פרוטוקול מונטריאול למניעת הפגיעה בשכבת האוזון
2007 – התרסקות מטוס נוסעים באי פוקט בתאילנד שגבתה חייהם של 90 אנשים, בהם שמונה ישראלים
2021 – Inspiration4 שהושקה על ידי חברת SpaceX הופכת הטיסה הראשונה לחלל שנושאת צוות ארבעה אזרחים על מסלול שלושה ימים מעל כדור הארץ
נולדו
ממוזער|225x225 פיקסלים|הנרי החמישי
ממוזער|219x219 פיקסלים|קרל דניץ
ממוזער|273x273 פיקסלים|איימי פולר
16 – דרוסילה, אצילה רומאית מן השושלת היוליו-קלאודית (נפטרה ב-38)
1386 – הנרי החמישי, מלך אנגליה (נפטר ב-1422)
1507 – ג'יאג'ינג, קיסר סין (נפטר ב-1567)
1777 – נתן מאיר רוטשילד, בנקאי אנגלי ובן למשפחת רוטשילד (נפטר ב-1836)
1886 – ז'אן ארפ, צייר, פסל ומשורר שווייצרי (נפטר ב-1966)
1887 – נדיה בולאנז'ה, מלחינה, מנצחת ופרופסור למוזיקה צרפתיה (נפטרה ב-1979)
1891 – קרל דניץ, מפקד צי הצוללות הגרמני במלחמת העולם השנייה ויורשו של אדולף היטלר בתפקיד נשיא גרמניה לתקופה קצרה בשנת 1945 (נפטר ב-1980)
1906 – ג'ק צ'רצ'יל, גיבור מלחמה בריטי במלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1996)
1921 – אורסולה פרנקלין, סופרת מטלורגית, פיזיקאית, ומחנכת גרמנייה-קנדית (נפטרה ב-2016)
1922 – אברהם טמיר, אלוף בצה"ל, ראש אגף התכנון (נפטר ב-2010)
1923 – לי קואן יו, מנהיגה הראשון של סינגפור ואבי האומה (נפטר ב-2015)
1924 – לורן באקול, שחקנית קולנוע אמריקאית (נפטרה ב-2014)
1925 – צ'ארלס הוהי, ראש ממשלת אירלנד (נפטר ב-2006)
1925 – בי בי קינג, גיטריסט וזמר אמריקאי (נפטר ב-2015)
1927 – פיטר פאלק, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2011)
1930 – סילבי קשת, עיתונאית ובעלת טור ישראלית
1934 – אלג'ין ביילור, שחקן כדורסל אמריקאי (נפטר ב-2021)
1934 – ג'ורג' צ'קיריס, שחקן קולנוע יווני-אמריקאי
1936 – אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון של ישראל
1939 – יעקב נאמן, שר המשפטים ושר האוצר בישראל (נפטר ב-2017)
1949 – אד בגלי הבן, שחקן אמריקאי
1949 – אילן מנוליס, אסטרונום ישראלי
1952 – מיקי רורק, שחקן קולנוע ומתאגרף אמריקאי
1954 – רפעת טורק, כדורגלן ערבי ישראלי וחבר מועצת העיר תל אביב -יפו
1971 – איימי פולר, שחקנית אמריקאית
1975 – גל פרידמן, גולש, הישראלי הראשון שזכה במדליית זהב באולימפיאדה
1976 – יעל רונן, במאית תיאטרון ומחזאית ישראלית
1978 – יוני סמאש, עיתונאי, תסריטאי ומבקר תרבות ישראלי
1981 – אלקסיס בלדל, שחקנית ודוגמנית אמריקאית
1982 – רותי אסרסאי, שחקנית ישראלית
1986 – איאן הרדינג, שחקן, ידוע כעזרא פיץ בסדרה "שקרניות קטנות"
1986 – אמיר ויינטרוב, טניסאי ישראלי
1990 – אוליבר נייסן, רוכב אופני כביש בלגי
1992 – ניק ג'ונאס, זמר וגיטריסט מלהקת האחים ג'ונאס
1992 – ניב סולטן, שחקנית ישראלית
1994 – סטפנו דה גרגוריו, שחקן ודוגמן ארגנטינאי
1996 – אלבארו הודג', רוכב אופני כביש קולומביאני
נפטרו
ממוזער|238x238 פיקסלים|שארל החמישי
ממוזער|276x276 פיקסלים|תומאס דה טורקמדה
307 – פלביוס ולריוס סוורוס, שליט הקיסרות הרומית המערבית בטטררכיה השנייה
655 – מרטינוס הראשון, אפיפיור (נולד ב-598)
1087 – ויקטור השלישי, אפיפיור (נולד ב-1026)
1380 – שארל החמישי, מלך צרפת (נולד ב-1338)
1394 – האנטי-אפיפיור קלמנס השביעי (נולד ב-1342)
1498 – תומאס דה טורקמדה, נזיר דומיניקני שכיהן כאינקוויזיטור הראשי של האינקוויזיציה הספרדית (נולד ב-1420)
1701 – ג'יימס השני מלך אנגליה (נולד ב-1633)
1736 – דניאל פרנהייט, פיזיקאי ומהנדס פולני-גרמני-הולנדי (נולד ב-1686)
1824 – לואי השמונה עשר, מלך צרפת (נולד ב-1755)
1977 – מריה קאלאס, זמרת סופרן אמריקאית (נולדה ב-1923)
1977 – מארק בולאן, סולן להקת טי רקס (נולד ב-1947)
1978 – חנה בן-ארי, אשת רדיו, תסריטאית ומתרגמת ישראלית (נולדה ב-1928)
1980 – ז'אן פיאז'ה, פסיכולוג שווייצרי (נולד ב-1896)
2001 – גדעון לב-ארי, איש רדיו ישראלי ומנהל קול ישראל (נולד ב-1935)
2013 – דוד אברהם ספקטור, רב ומחבר ספרים תורניים ישראלי (נולד ב-1955)
2016 – קרלו אזליו צ'אמפי, נשיא וראש ממשלת איטליה (נולד ב-1920)
2016 – אדוארד אלבי, מחזאי אמריקני (נולד ב-1928)
2021 – ג'יין פאוול, שחקנית, זמרת ורקדנית אמריקאית (נולדה ב-1929)
2021 – דושאן איבקוביץ', כדורסלן ומאמן כדורסל (נולד ב-1943)
2023 – ויקטור פוקס, פרופסור באוניברסיטת סטנפורד, שנחשב לאחד מגדולי כלכלני הבריאות בעולם (נולד ב-1924)
2024 – פיטר גרין, היסטוריון, סופר, משורר, מבקר ומתרגם בריטי (נולד ב-1924)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום העצמאות של מקסיקו
היום הבין-לאומי להגנה על שכבת האוזון
יום הגואקמולה
יום המשפחה החורגת
15 בספטמבר – 17 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ט יו
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-27T13:14:44
|
16 באפריל
|
16 באפריל הוא היום ה-106 בשנה (107 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 259 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1346 – הכרזת אימפריה סרבית בסקופיה. היא מאגדת את רוב השטחים בצפון-מזרח אירופה
1444 – הסכם הפסקת אש נחתם בעיר טור שבצרפת ומביא לחמש שנות שקט בין אנגליה לצרפת
1746 – קרב קלודן בבריטניה מסתיים בניצחון הכוחות הנאמנים למלך ומסיים את הטענות לכתר הבריטי
1782 – הנרי גרטן מכריז על עצמאותו של הפרלמנט של אירלנד וכי מעתה ישררו במדינה רק חוקיה שלה, לאחר מאות שנים בהן שלט החוק הבריטי
1799 – מסע נפוליון בארץ ישראל: "הקרב מול הר תבור" מסתיים בניצחונו נפוליאון על העות'מאנים
1917 – ולדימיר איליץ' לנין חוזר מגלותו בשווייץ לפטרוגרד ברוסיה ומוביל את המהפכה הבולשביקית
1922 – נחתם הסכם רפאלו בין גרמניה לרוסיה הסובייטית, שתי מדינות שנותרו מבודדות עם תום מלחמת העולם הראשונה
1925 – הפיגוע בכנסיית סווטה נדליה בסופיה בירת בולגריה
1943 – ד"ר אלברט הופמן מגלה את ההשפעות הפסיכוטיות של סם ה-LSD
1945 – מלחמת העולם השנייה – עת הגיעם לעיר מתחילים כוחות הצבא האדום בקרב על ברלין
1947 – מוצאים להורג על ידי שלטונות המנדט הבריטי ארבעת עולי הגרדום: דב גרונר שנעצר בעת ההתקפה על משטרת רמת גן ומרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני שנעצרו בדרכם למבצע ליל ההלקאות, שבו הלקו קצינים בריטיים, כתגמול על עונש מלקות שבוצע על ידי הבריטים על גופו של איש האצ"ל, בנימין קמחי.
1947 – אונייה טעונת אמוניום חנקתי התפוצצה בנמל העיר טקסס סיטי בארצות הברית וגרמה למותם של 581 איש
1959 – בעקבות פרשת "ליל הברווזים" מחליט דוד בן-גוריון להדיח את ראש אג"מ, האלוף מאיר זורע, וראש אמ"ן, האלוף יהושפט הרכבי
1972 – במסגרת תוכנית אפולו האמריקאית, משגר סטורן 5 משגר את החללית אפולו 16, המשימה החמישית להנחתת אדם על הירח
1983 – בפריצה למוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים נגנבים 100 שעונים עתיקים
1986 – ועדת בייסקי, שחקרה את הסיבות למשבר מניות הבנקים, מגישה את מסקנותיה, שחשפו 4 עבירות פליליות שבוצעו לכאורה על ידי ראשי 5 בנקים וגרמו להדחתם
1989 – רצועת הקומיקס הראשונה של "דילברט" יוצאת לאור
2001 – הירי המתועד הראשון של רקטת קסאם לעבר מטרות ישראליות
2007 – הטבח בווירג'יניה טק, שבו 32 סטודנטים ואנשי סגל באוניברסיטת וירג'יניה טק נורו למוות בידי סטודנט
2014 – טביעת המעבורת MV Sewol בקוריאה הדרומית ועליה מאות תלמידי תיכון
2016 – ברעידת האדמה באקוודור נספו 646 בני אדם
2022 – נחיתת משימת שנג'ואו 13, משימה מאוישת סינית לאחר שהות בתחנת החלל טיינגונג, ושהות מצטברת בחלל של 182 יום, שיא סיני חדש
נולדו
שמאל|ממוזער|150px|בנדיקטוס השישה עשר
778 – לואי החסיד, מלך הפרנקים (נפטר ב-840)
1319 – ז'אן השני מלך צרפת (נפטר ב-1364)
1755 – אליזבט ויז'ה-לה ברן, ציירת צרפתייה (נפטרה ב-1842)
1844 – אנטול פראנס, סופר צרפתי (נפטר ב-1924)
1867 – וילבור רייט, אחד מממציאי המטוס (נפטר ב-1912)
1889 – צ'ארלי צ'פלין, שחקן קולנוע ובמאי קולנוע אנגלי (נפטר ב-1977)
1896 – טריסטן צארה, משורר רומני יהודי (נפטר ב-1963)
1897 – ג'ון באגוט גלאב, איש צבא בריטי, מפקד הלגיון הערבי (נפטר ב-1986)
1911 – גאי ברג'ס, קצין מודיעין וסוכן כפול בריטי שעבד עבור ברית המועצות (נפטר ב-1963)
1921 – פיטר יוסטינוב, שחקן קולנוע בריטי (נפטר ב-2004)
1927 – פיטר מארק ריצ'מן, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון יהודי אמריקאי, תסריטאי, מפיק סרטי קולנוע וטלוויזיה, מחזאי וסופר (נפטר ב-2021)
1927 – בנדיקטוס השישה עשר, האפיפיור ה-265, ממוצא גרמני (נפטר ב-2022)
1928 – אפרים גוטמן, רב ישראלי, יליד רומניה, שנודע כרבם של יהודי רומניה בישראל (נפטר ב-2019)
1932 – דניאל איבין, סופר, פוליטיקאי ופעיל זכויות אדם יוגוסלבי-קרואטי ממוצא יהודי (נפטר ב-2021)
1933 – אוטו דב קולקה, היסטוריון ישראלי (נפטר ב-2021)
1933 – ורה קרפקינה, אתלטית סובייטית-יהודייה (נפטרה ב-2023)
1935 – בובי וינטון, מוזיקאי אמריקאי ממוצא פולני
1939 – דאסטי ספרינגפילד, זמרת, ומפיקת מוזיקה אנגלייה (נפטרה ב-1999)
1940 – מערבי פרץ, חוקר מקרא, פרופסור בחוג לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן (נפטר ב-2020)
1942 – פרנק ויליאמס, איש עסקים בריטי, המייסד והבעלים של קבוצת המרוצים ויליאמס (נפטר ב-2021)
1944 – תלמה אליגון-רוז, סופרת, משוררת, פזמונאית, מלחינה ומפיקה מוזיקלית ישראלית
1946 – מרדכי גלדמן, משורר, פסיכולוג, צייר, פסל ומבקר ספרות ואמנות ישראלי (נפטר ב-2021)
1947 – כרים עבדול-ג'באר, כדורסלן אמריקני, מגדולי השחקנים ב-NBA
1951 – מרדכי בן-דוד, מגדולי הזמרים החסידיים ומפורצי הדרך למוזיקה החסידית החדשה
1952 – אסתר רוט-שחמורוב, אתלטית, מהבולטות ביותר שידעה מדינת ישראל, כלת פרס ישראל לספורט ותרבות הגוף ה'תשנ"ט
1952 – ביל בליצ'יק, מאמן פוטבול אמריקני
1952 – יוחנן אפק, שחמטאי ופרובלמאי ישראלי
1953 – אלה גרינפלד, שחמטאית סובייטית-אמריקאית ממוצא יהודי
1956 – דייוויד בראון, קפטן בצי האמריקני ואסטרונאוט של נאס"א (נפטר באסון מעבורת החלל קולומביה ב-2003)
1960 – פייר ליטבארסקי, כדורגלן גרמני
1960 – רפא בניטז, מאמן כדורגל ספרדי
1964 – רונה רמון, פעילה ציבורית ישראלית, אלמנתו של אילן רמון (נפטרה ב-2018)
1964 – עופר ניסים, תקליטן ומפיק מוזיקלי ישראלי
1965 – לורנס מועלם, קצין צה"ל במילואים בדרגת תת-אלוף, כיהן כקצין תותחנים ראשי וראש חטיבת התכנון באגף התכנון
1965 – מרטין לורנס, שחקן אמריקאי
1965 – ג'ון קראייר, שחקן אמריקאי
1971 – סלינה, זמרת, שחקנית ומעצבת אופנה מקסיקנית-אמריקאית, מכונה "מלכת מוזיקת טחאנו" (נפטרה ב-1995)
1971 – רון דרמר, שגריר ישראל בארצות הברית, ושר לנושאים אסטרטגיים
1973 – אייקון, זמר אמריקאי
1976 – אהרון קשלס, במאי ותסריטאי ישראלי
1979 – אסף גולדשטיין, שחקן ישראלי
1981 – מאיה דוניץ, פסנתרנית, מלחינה, זמרת, מנצחת מקהלות ואמנית סאונד ישראלית
1982 – ג'ינה קראנו, שחקנית אמריקאית
1985 – בנחמין רוחאס, זמר ושחקן בטלנובלות ארגנטינאיות
1985 – שי שדה, כדורגלנית ישראלית
1987 – חביב חביבו, כדורגלן מהרפובליקה המרכז-אפריקאית
1991 – עידו מימון, מפיק מוזיקלי, מלחין, מעבד, סקסופוניסט, ונגן טוקבוקס
1993 – צ'אנס הראפר, מוזיקאי אמריקאי
נפטרו
69 – אותו, קיסר האימפריה הרומית (נולד ב-32)
1113 – סוויאטופולק השני, נסיך קייב (נולד ב-1050)
1828 – פרנסיסקו דה גויה, צייר ספרדי (נולד ב-1746)
1850 – מארי טוסו, פסלת, צרפתייה-אנגלייה, יסדה את מוזיאון השעווה מאדאם טוסו (נולדה ב-1761)
1859 – אלכסיס דה-טוקויל, הוגה דעות והיסטוריון צרפתי (נולד ב-1805)
1931 – רחל המשוררת, משוררת ישראלית (נולדה ב-1890)
1935 – פנאיט איסטרטי, סופר רומני (נולד ב-1884)
1947 – אליעזר קשאני, חבר באצ"ל, מעולי הגרדום (נולד ב-1923)
1947 – דב גרונר, חבר באצ"ל, מעולי הגרדום (נולד ב-1912)
1947 – יחיאל דרזנר, חבר באצ"ל, מעולי הגרדום (נולד ב-1922)
1947 – מרדכי אלקחי, חבר באצ"ל, מעולי הגרדום (נולד ב-1925)
1947 – רודולף פרנץ הס, פושע מלחמה נאצי, שימש כמפקד מחנה ההשמדה אושוויץ (נולד ב-1900)
1958 – רוזלינד פרנקלין, ביופיזיקאית יהודית-בריטית שתגליותיה סיפקו את הבסיס להבנת מבנה ה-DNA (נולדה ב-1920)
1972 – יאסונרי קאוובטה, סופר יפני, זוכה פרס נובל לספרות (נולד ב-1899)
1973 – אישטוון קרטס, מנצח הונגרי יהודי (נולד ב-1929)
1987 – שמוליק צ'יזיק, פזמונאי ישראלי (נולד ב-1945)
1988 – אבו ג'יהאד, טרוריסט פלסטיני, נהרג על ידי סיירת מטכ"ל (נולד ב-1935)
2000 – משה פלד, אלוף בצה"ל, מפקד גייסות השריון (נולד ב-1926)
2001 – יהודית שוויצר, כוריאוגרפית ישראלית (נולדה ב-1946)
2006 – דוד זית, היסטוריון ואיש חינוך ישראלי (נולד ב-1922)
2008 – אדוארד לורנץ, מטאורולוג ומתמטיקאי אמריקאי, מחלוצי תורת הכאוס (נולד ב-1917)
2009 – גרשון רנרט, צייר ישראלי (נולד ב-1929)
2009 – אלון אסף, מנהיג מאבק חולי סרטן המעי הגס (נולד ב-1947)
2016 – דניאלה שמי, סופרת ועיתונאית ישראלית (נולדה ב-1943)
2017 – טום מור, חבר בית הנבחרים של טקסס מטעם המפלגה הדמוקרטית בין השנים 1967–1973 (נולד ב-1918)
2017 – יורם יעקבסון, חוקר קבלה וחסידות ישראלי (נולד ב-1944)
2019 – ירג דמוס, פסנתרן אוסטרי (נולד ב-1928)
2020 – ג'יין הול, פוליטיקאית אמריקאית, שהייתה מושלת מדינת אריזונה מ-1997 עד 2003 (נולדה ב-1935)
2020 – כריסטוף, זמר צרפתי (נולד ב-1945)
2021 – הלן מקרורי, שחקנית קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה אנגלייה (נולדה ב-1968)
2022 – אהרן ליש, פרופסור במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים (נולד ב-1933)
2022 – יואכים שטרייך, כדורגלן גרמני (נולד ב-1951)
2024 – דן מלר, מנתח פלסטי, פסל ופעיל חברתי לקידום חילוניות ואתאיזם (נולד ב-1933)
2024 – ג'קי אלקיים, זמר ומוזיקאי, יוצר ומלחין ישראלי (נולד ב-1953)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מתחיל מטר לירידים
יום ג'ים ת'ורפ באוקלהומה
15 באפריל – 17 באפריל
אפריל
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ד יו
קטגוריה:אפריל
| 2024-08-19T10:51:10
|
21 במרץ
|
21 במרץ הוא היום ה־80 בשנה (81 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 285 ימים. כמו כן הוא מהווה יום שוויון בשני חצאי כדור הארץ בין הלילה והיום.
אירועים היסטוריים ביום זה
1349 – טבח ארפורט: כ-3,000 מיהודי ארפורט נטבחו, חלקם הציתו על עצמם את בתיהם, והנותרים גורשו
1413 – הנרי החמישי מוכתר כמלך אנגליה
1475 – עלילת הדם בטרנטו
1684 – ג'ובאני קאסיני מגלה את דיוני
1800 – בעוד הנהגת הכנסייה הקתולית גלתה בוונציה עקב סכסוך צבאי ברומא מוכרז פיוס השביעי כאפיפיור ומוכתר בכובע עשוי מעיסת נייר
1804 – קוד נפוליון מתקבל כחוק האזרחי בצרפת
1857 – רעידת אדמה בטוקיו הורגת מעל 100,000 בני אדם
1871 – העיתונאי הנרי מורטון סטנלי יוצא למסעו בחיפוש אחר דייוויד ליווינגסטון
1918 – מלחמת העולם הראשונה: גרמניה פוצחת במבצע מיכאל, מתקפה חזקה כנגד כוחות בריטניה ובעלות בריתה
1919 – הונגריה מוכרזת כרפובליקה סובייטית, המדינה הראשונה באירופה שעושה כן לאחר ברית המועצות. בלה קון משוחרר מכלאו והופך לשליט המדינה בפועל
1935 – פרס משנה את שמה לאיראן
1938 – עליה לקרקע של חניתה, כישוב חומה ומגדל
1960 – טבח שארפוויל – כוחות משטרת דרום אפריקה הורגים 69 אזרחים שחורים שהפגינו נגד האפרטהייד
1963 – כלא אלקטרז בסן פרנסיסקו נסגר
1965 – מרטין לותר קינג מוביל 3,200 אנשים בצעדה השלישית למען זכויות הפרט
1968 – כוח צה"ל מבצע את פעולת כראמה בירדן
1980 – ג'ימי קרטר מכריז על חרם נגד אולימפיאדת מוסקבה, בשל הפלישה הסובייטית לאפגניסטן
1990 – נמיביה מקבלת עצמאות אחרי 75 שנות שלטון דרום אפריקה
1999 – ברטרנד פיקרד ובריאן ג'ונס הופכים לראשונים בעולם שהקיפו את כדור הארץ בעזרת כדור פורח
2000 – האפיפיור יוחנן פאולוס השני נוחת לביקור בישראל, ביקור שני של אפיפיור בארץ
2016 – הועלו במבצע חשאי 17 מיהודי תימן לישראל
נולדו
(או ב-20 במרץ) 43 לפנה"ס – אובידיוס, משורר רומאי (נפטר ב-17 לספירה)
927 – טאי-ג'ו, קיסר סין (נפטר ב-976)
1521 – מוריץ, הנסיך הבוחר מסקסוניה (נפטר ב-1553)
1768 – ז'אן-בטיסט ז'וזף פורייה, מתמטיקאי (נפטר ב-1830)
1806 – בניטו חוארס, נשיא מקסיקו וגיבור לאומי (נפטר ב-1872)
1839 – מודסט מוסורגסקי, מלחין רוסי (נפטר ב-1881)
1887 – אריך מנדלסון, אדריכל יהודי (נפטר ב-1953)
1897 – ג'ון רידלי סטרופ, פסיכולוג (נפטר ב-1973)
1908 – ראובן טרוסטלר, אדריכל ישראלי (נפטר ב-1999)
1912 – גאזי, מלך עיראק (נפטר ב-1939)
1925 – פיטר ברוק, במאי תיאטרון, במאי קולנוע, תאורטיקן של תיאטרון ומפיק בריטי-יהודי (נפטר ב-2022)
1928 – רות אנדרסון, מלחינה, מתזמרת וחלילנית אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1932 – וולטר גילברט, פיזיקאי, ביוכימאי וביולוג אמריקאי ממוצא יהודי, חתן פרס נובל לכימיה
1932 – ישראל הר, משורר ועורך ישראלי (נפטר ב-2019)
1934 – חוה עציוני-הלוי, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וסופרת
1937 – עוזי רוזן, שחיין ישראלי (נפטר ב-2002)
1939 – אלי לנדאו, עיתונאי ישראלי ואיש ציבור, כיהן כראש עיריית הרצליה וכיו"ר חברת החשמל (נפטר ב-2019)
1939 – יוסף רז, פילוסוף יהודי ששימש כפרופסור מן המניין בפקולטות למשפטים באוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת קולומביה (נפטר ב-2022)
1941 – אליה ליבוביץ, אסטרופיזיקאי ישראלי
1942 – עלי עבדאללה סאלח, נשיא תימן (נפטר ב-2017)
1946 – טימותי דלטון, שחקן קולנוע אנגלי
1949 – סלבוי ז'יז'ק, פילוסוף וסוציולוג סלובני
1951 – נורית גלרון, זמרת ישראלית
1953 – עטרה אופק, מתרגמת, עורכת, לשונאית, סופרת ואשת תקשורת ישראלית
1955 – צפריר רונן, פעיל פוליטי ואיש תקשורת ישראלי, איש ארץ ישראל השלמה (נפטר ב-2008)
1958 – גארי אולדמן, שחקן בריטי
1959 – שמואל אבואב, מנכ״ל משרד החינוך
1960 – איירטון סנה, מגדולי נהגי פורמולה 1 (נפטר ב-1994)
1960 – חיים כהן, שף ומנחה טלוויזיה ישראלי
1961 – לותר מתאוס, כדורגלן ומאמן כדורגל גרמני
1962 – מתיו ברודריק, שחקן יהודי אמריקאי
1962 – שלומי ברכה, גיטריסט ישראלי, חבר להקת משינה
1962 – אהרון פררה, זמר, שחקן, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו ישראלי
1962 – רוזי אודונל, אמנית סטנד-אפ, שחקנית, זמרת, סופרת וידוענית-מדיה אמריקאית
1963 – רונאלד קומאן, כדורגלן עבר ומאמן הולנדי
1966 – ג'וש שגיא, שחקן, מורה למשחק ובמאי ישראלי
1968 – ג'יי דוידסון, שחקן קולנוע בריטי
1972 – רסאן עליאן, קצין צה"ל, הדרוזי הראשון שפיקד על חטיבת גולני
1973 – גיא זו-ארץ, שחקן ישראלי
1976 – ירון ברלד, שחקן ישראלי
1976 – נמרוד עציון-קורן, תסריטאי ובמאי ישראלי
1976 – חנן סביון, שחקן, תסריטאי, בדרן, קומיקאי ומנחה טלוויזיה ישראלי
1980 – רונאלדיניו, כדורגלן ברזילאי
1985 – שיר לוי, זמר ישראלי
1987 – אירם דריג'י, זמרת טורקית
1989 – ז'ורדי אלבה, כדורגלן ספרדי
1989 – יונה לייבזון, עיתונאית ישראלית
1991 – אנטואן גריזמן, כדורגלן צרפתי
1997 – מרטינה סטואסל, שחקנית, זמרת ודוגמנית ארגנטינאית
2000 – ג'ייס נורמן, שחקן אמריקאי
נפטרו
ממוזער|255x255 פיקסלים|בנדיקטוס מנורסיה
ממוזער|170x170 פיקסלים|קנדי דרלינג על ערש דווי
547 – בנדיקטוס מנורסיה, נזיר שייסד את מסדר הבנדיקטינים (נולד ב-480)
867 – אלה השני, מלך נורת'מבריה
1076 – רובר הראשון, דוכס בורגונדיה (נולד ב-1011)
1372 – רודולף השישי, מרקיז באדן
1556 – תומאס קרנמר, כומר אנגלי שכיהן בתפקיד הארכיבישוף מקנטרברי וממייסדי הכנסייה האנגליקנית (נולד ב-1489)
1617 – פוקהונטס, אינדיאנית שדמותה היוותה השראה למספר יצירות (נולדה ב-1595 בקירוב)
1729 – ג'ון לו, כלכלן סקוטי (נולד ב-1671)
1762 – ניקולא לואי דה לאקאי, אסטרונום צרפתי (נולד ב-1713)
1910 – פליקס טורנשון, הוא נדאר, צלם, קריקטוריסט ועיתונאי צרפתי (נולד ב-1820)
1915 – פרדריק וינסלאו טיילור, אבי הטיילוריזם (נולד ב-1856)
1920 – שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד (נולד ב-1860)
1945 – ארתור נבה, נאצי איש ה-SS (נולד ב-1894)
1961 – שמשון יוניצ'מן, ממנהיגי בית"ר וחבר הכנסת מטעם חרות (נולד ב-1907)
1971 – פרץ ברנשטיין, שר וחבר הכנסת מטעם הציונים הכלליים וגח"ל (נולד ב-1890)
1974 – קנדי דרלינג, שחקנית אמריקאית, אישה טרנסג'נדרית ואחת מה"סופרסטארז" של אנדי וורהול (נולדה ב-1944)
1978 – יצחק הירשברג, מורה ומתרגם ישראלי (נולד ב-1907)
1979 – בומבה צור, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי (נולד ב-1928)
1985 – מייקל רדגרייב, שחקן אנגלי (נולד ב-1908)
1995 – שמעון שרון, צייר (נולד ב-1915)
1999 – נתן וולפוביץ', שחקן תיאטרון וקולנוע פולני-ישראלי (נולד ב-1907)
2008 – ג'ון ליסט, רוצח אמריקאי (נולד ב-1925)
2011 – ניקולאי אנדריאנוב, מתעמל סובייטי (נולד ב-1952)
2015 – יורגן אניגמן, זמר דני, זוכה אירוויזיון 1963 יחד עם גרטה אניגמן כנציג דנמרק (נולד ב-1925)
2020 – דב בן-מאיר, איש ציבור ישראלי (נולד ב-1927)
2020 – יצחק ימין, צייר ופסל ישראלי (נולד ב-1938)
2021 – נוואל א-סעדאווי, פסיכיאטרית, סופרת ומרצה פמיניסטית מצרית (נולדה ב-1931)
2022 – אווה אינגבורג שולץ, שחקנית גרמנייה (נולדה ב-1928)
2023 – יחזקאל חזום, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1946)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ראש השנה (נורוז) בלוח השנה של הבהאים, הזורואסטרים והפרסים
פסטיבל מינרווה ברומא העתיקה
בחצי הכדור הדרומי נגמר הקיץ ומתחיל הסתיו
בחצי הכדור הצפוני נגמר החורף ומתחיל האביב
תחילת מזל טלה
יום הצבע הבין-לאומי
היום הבין-לאומי לביעור האפליה הגזעית
יום היערות הבין-לאומי
יום השירה הבין-לאומי
היום הבין-לאומי לכלכלת המשפחה
20 במרץ – 22 במרץ
מרץ
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ג כא
קטגוריה:מרץ
| 2024-08-28T14:21:11
|
התקופה המקראית
|
הפניה התקופה הישראלית
| 2008-09-20T14:37:42
|
תקופת בית שני
|
תקופת בית שני היא תקופה בתולדות עם ישראל. היא החלה בראשית שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס, והסתיימה בשנת 136 עם תום מרד בר כוכבא, שהסתיים בתבוסה והרס נרחב ליישוב היהודי בארץ ישראל. התקופה נקראת על שם בית המקדש השני, והתיקוף מקובל על היסטוריונים, אף שבית המקדש השני נבנה 22 שנה לאחר תחילת שיבת ציון, וחרב 65 שנה לפני תום מרד בר כוכבא.
ממוזער|שמאל|250px|דגם משוחזר של בית המקדש השני; מוזיאון ישראל
במהלך התקופה הייתה התפתחות תאולוגית ורוחנית שכללה יצירה תרבותית ודתית ענפה, ועלו ונפלו זרמים דתיים, כוהנים ומנהיגים. בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה, הגיעה האוכלוסייה היהודית לשיא היסטורי מבחינת חלקה היחסי באוכלוסיית העולם. ההערכות השמרניות נוקבות בכ-2,000,000 יהודים (אומדנים מקסימליים מגיעים אף ל-8,500,000) מפרס במזרח ועד קרתגו במערב, כשאוכלוסיית האימפריה הרומית כולה מנתה על פי האומדן כ-60,000,000 נפש.
היסטוריה
בתקופה זו נכתבו חלק מספרי התנ"ך (למשל מגילת אסתר וספר דניאל), וחלקים נוספים נערכו ונחתמו. בין השאר נכתבו גם הספרים החיצוניים והמגילות הגנוזות. במשך הזמן החל תהליך ארוך של יצירת קובצי הדינים וההלכות הכלולים בתורה שבעל פה, שהפכו לימים למשנה ואחר כך לתלמוד. סדרי התפילה החלו להתגבש, והזהויות והגישות באוכלוסייה היהודית שינו צורה.
במהלך רוב תקופה זו היה בית המקדש בירושלים למרכזו הרוחני והדתי של עם ישראל, הגם שבמהלך חלק מתקופה זו היו קיימים בתי מקדש נוספים בגולה, אשר אף בהם היו מקריבים קורבנות, ונהוגה הייתה שם עבודת הכוהנים כפי שהייתה נהוגה בבית המקדש בירושלים. בימי זרובבל נבנה בית המקדש השני ברובו מחדש, הוא נהפך להיכל מרהיב בידי הורדוס ונהרס לבסוף בידי טיטוס. לאחר חורבן בית המקדש השני לא הוקם בית המקדש מחדש.
במשך התקופה היה עם ישראל עצמאי בארצו אך לתקופה קצרה – תקופת החשמונאים. רוב התקופה היה העם משועבד למעצמות אזוריות שונות – האימפריה הפרסית, מצרים התלמיית, הממלכה הסלאוקית, והאימפריה הרומית. דבקות העם באמונתו ורצונם של רבים בעצמאות מדינית, יצרו חיכוך מתמיד עם האימפריות השליטות, וכן עם תושבי הארץ שאינם יהודים.
ארבעת העימותים הגדולים בין היהודים לבין השלטון הזר בארץ ישראל היו: מרד החשמונאים, המרד הגדול, פולמוס קיטוס, ומרד בר כוכבא; שלושת האחרונים נוהלו מול האימפריה הרומית, וסופם היה חורבן בית המקדש, חיסול היישוב היהודי בירושלים, גירוש המוני של יהודים מן הארץ ואובדן העצמאות המדינית.
לאורך תקופה זו התחוללו גם עימותים פנימיים בין פלגים שונים בחברה היהודית, כמו מאבקי הכוח בין בית חשמונאי לצדוקים ולפרושים בימים בהם הגבירו החשמונאים את אחיזתם בשלטון, וכן המאבקים העזים על השלטון בממלכה, בטרם הגעת הרומאים לאזור.
החברה היהודית
מאפייני החברה היהודית בארץ ישראל בתקופת בית שני היו כלכלה הנשענת ברובה על חקלאות, ולצדה פעילות מסחרית ענפה.
הושם דגש על חיי הדת והתרבות. נוצרה יצירה ספרותית, שכללה את עריכת התנ"ך, המשנה, מגילות מדבר יהודה וכתבים נוספים שרובם אבדו; תפיסת ירושלים ובית המקדש הפעיל שבה כמרכז חיי האומה. חינוך הילדים קיבל מעמד עצמאי, ונערכו רפורמות מהותיות באופיו. וזאת במקביל לקיומן המשגשג של קהילות יהודיות בתפוצות.
תקופות משנה עיקריות
תקופות עיקריות בתקופת בית שני:
שיבת ציון ושלטון האימפריה הפרסית, ב-538 לפנה"ס, עד לכיבוש הארץ בידי אלכסנדר הגדול ב-332 לפנה"ס.
שלטון ההלניסטים – אלכסנדר הגדול ויורשיו – בית תלמי, בית סלאוקוס – בין 332 לפנה"ס ל-167 לפנה"ס.
שלטון בית חשמונאי – ממרד החשמונאים ב-167 לפנה"ס, עד לעלייתו של הורדוס לשלטון ב-40 לפנה"ס.
שלטון בית הורדוס – מ-40 לפנה"ס, עד שנת 6 לספירה.
שלטון הנציבים הרומים – תקופת הנציבות הראשונה, מ-6 עד 41 לספירה, תקופת ביניים של שלטון אגריפס הראשון ולאחריה תקופת הנציבות השנייה, בין 44–66 לספירה.
המרד הגדול – בין 66–73.
התקופה שבין המרידות עד מרד בר כוכבא – מ-73 עד 135 לספירה.
ראו גם
ירושלים בתקופת בית שני
העברית בתקופת בית שני
כרונולוגיה של המקרא
לקריאה נוספת
זאב ספראי, איל רגב, ארץ ישראל בתקופת בית שני המשנה והתלמוד, ירושלים: הוצאת כרטא, 2001.
מיכאל אבי-יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
יוסף קלוזנר, בימי בית שני: מחקרים בהיסטוריה של הבית השני, הוצאת מסדה, 1954.
דניאל שוורץ (ליקט), מחקרים בתולדות ישראל בתקופת הבית השני, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשנ"ו.
מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, (עורכים: ישעיהו גפני, משה דוד הר, משה עמית), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"א–1991.
אלברט באומגרטן, הכיתתיות בימי הבית השני – מסה היסטורית-חברתית-דתית, תל אביב: משרד הביטחון, 2001.
Jack Pastor, Land and Economy in Ancient Palestine, New York, London, Routledge, 1997, 220 pp.
Lester L. Grabbe, A history of the Jews and Judaism in the Second Temple Period, Continuum International Publishing Group, 2008, Volume 1, (471 pp.) ; Volume 2, The early hellenistic period, 335–175 BCE, (434 pp.) .
Tal Ilan, Integrating Women into Second Temple History (Texts and Studies in Ancient Judaism 76), Tübingen: J.S.B. Mohr, 1999.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תולדות עם ישראל בעת העתיקה
בית שני
| 2024-09-15T14:59:54
|
Real-time Transport Protocol
|
Real-time Transport Protocol (בראשי תיבות: RTP) הוא פרוטוקול תקשורת להעברת אותות קול ווידאו בזמן אמת ברשתות תקשורת. פרוטוקול זה מאפשר יישומים אינטרנטיים כגון טלפון מבוסס אינטרנט וועידת וידאו; מדובר באחד הפרוטוקולים המקובלים והנפוצים לצרכים אלו.
הפרוטוקול שייך לשכבת היישום של מודל ה-OSI; ברמת שכבת התעבורה, הפרוטוקול פועל לרוב מעל UDP. הפרוטוקול פועל יחד עם פרוטוקול RTCP (RTP Control Protocol), המשמש לבקרה בסיסית על התוכן המועבר ב-RTP, ומרכז נתונים סטטיסטיים כמו גם נתוני איכות שירות (QoS). לפרוטוקול קיימת גם גרסה מוצפנת, SRTP; לעיתים נעשה שימוש בפרוטוקול ZRTP לצורך אותנטיקציה והצפנה.
בפרוטוקולי Voice over IP, ישנו שימוש ב-RTP לצורך העברת השמע בשיחות; העברת השמע בעזרת RTP מתאפשרת לאחר קבלת מידע בסיסי על אודות הצדדים המשתתפים בשיחה, המועבר מעל פרוטוקולי איתותים שונים, כדוגמת SIP ,H.323 ,MGCP MEGACO.
הפרוטוקול פותח על ידי IETF בשנת 1996, במסגרת קבוצה שעבדה על קביעת סטנדרטים להעברת תוכני מולטימדיה ברשתות תקשורת. התקן פורסם תחילה כ-, ולאחר מכן בגרסה נוספת ב-.
תיאור כללי
פרוטוקול RTP מאפשר העברת נתוני מולטימדיה (שמע ווידאו) בזמן אמת, בין שני משתמשים או יותר. בעזרת הפרוטוקול אפשר מחד להעביר מולטימדיה באופן יעיל ומהיר, ומאידך לשמור על סדר ולטפל באיבוד נתונים. הפרוטוקול בנוי בצורה אבסטרקטית, המאפשרת הוספת פורמטים נוספים ללא שינוי המבנה הליבתי. מדובר באחד הפרוטוקולים בהם נעשה שימוש נרחב ביישומי שמע ווידאו ברשתות תקשורת מודרניות.
הפרוטוקול נתמך בשימוש מעל TCP בשכבה הרביעית, אך בפועל מתאר זה אינו מיושם לרוב - זאת בעקבות latency גבוה שיוצר TCP בשכבה הרביעית, הנגרם כתוצאה מהעברת חבילות רבות אודות וידוא ה-session. על כן, לרוב ישנו שימוש בפרוטוקול UDP בשכבת התעבורה; על מנת לפצות על כך ש-UDP לא מבצע סנכרון ובקרה, מומשו מספר שדות בחבילת RTP אשר ממלאים תפקיד זה.
הפרוטוקול RTP מחולק למעשה לשני חלקים:
העברת המידע אשר מתבצעת תוך שימוש בחבילות RTP.
סנכרון, איכות שירות (Qos) וסטטיסטיקות אודות הפרוטוקול, תוך שימוש ב-RTCP.
כמות חבילות ה-RTCP הוא יחסית נמוך, ועומד על כ-5% מתוך כלל המידע שעובר.
בפרוטוקול, כל העברת מולטימדיה בין מספר גורמים מכונה RTP session, הבנוי מכתובות ה-IP של צדדי השיחה, והפורטים בהם ניתן השירות. מקובל לבחור פורטים עוקבים עבור חבילות ה-RTP וה-RTCP באותו ה-session.
מתוך כלל תהליך שיחה/וידאו ברשתות תקשורת, RTP אחראי על העברת המולטימדיה עצמה. על מנת ליצור session-ים בין רכיבי רשת שונים, נעשה שימוש בפרוטוקולי איתותי תקשורת, כדוגמת SIP ,H.323 ,MGCP ,MEGACO.
מבנה חבילת RTP
להלן מבנה החבילה בפרוטוקול (RTP בלבד, ללא השכבות שמתחת).
+RTP packet header Bit offset 0–1 2 3 4–7 8 9–15 16–31 0VersionPXCCMPTSequence number32Timestamp 64SSRC identifier 96CSRC identifiers... 96+32×CCProfile-specific extension header IDExtension header length 128+32×CCExtension header...
בראשית החבילה, כמקובל בפרוטוקולי מודל השכבות, מופיעים שדות מידע כלליים אשר מגדירים את מבנה חבילת המידע בהמשך (כדוגמת אורכי שדות, כמות מזהים וכיוצא בזה). פירושי השדות הייעודיים הם:
Version - גרסת הפרוטוקול.
(P (Padding - דגל המסמל האם נעשה padding (ריפוד) בסוף המידע, על מנת להשלימו כך שאורך המידע יהיה מוגדר תמיד.
(X (Extension - דגל המציין האם יופיע בהמשך החבילה header נוסף, המכונה Extension Header (הסבר בהמשך).
(CC (CSRC count - מספר ה-CSRC-ים שיופיע בהמשך החבילה (הסבר בהמשך).
(M (Marker - דגל המסמן חשיבות של המידע המועבר; אם הוא דלוק, פירוש הדבר שלמידע זה עדיפות מיוחדת ברמת האפליקציה.
(PT (Paylod Type - שדה הקובע את פורמט השמע שיועבר בהמשך.
Sequence Number - מספר המייצג את סדר החבילה ב-session נתון. המספר עולה בכל חבילה שנשלחת, ומאפשר סידור החבילות בצד השני כמו גם בדיקת הגעת כלל המידע. ה-Sequence Number של החבילה הראשונה נקבע באקראי.
Timestamp - שדה זמן המוצמד לכל בלוק של שמע/וידאו, ומאפשר למשתמש לאגור מידע זה ע"פ סדר כרונולוגי ובמידת הצורך לנגנו לאחור. אופן קביעת הזמן משתנה בין אפליקציות.
(SSRC (Synchronization source - מזהה ייחודי לכל session של RTP באורך 32bit, בעזרתו יודעים רכיבי הקצה להבדיל בין session-ים שונים.
(CSRC (Contributing source - במקרה בו נדרש שילוב של מספר מקורות שמע (למשל בשיחת ועידה), שדה זה יכול את רשימת מזהי ה-SSRC של כל המקורות (כמותם בהתאם לשדה CC לעיל), וכך יאפשר את שילוב השמע בצורה מסונכרנת.
Header Extension - בפרוטוקול מאופשרות הרחבות ייעודיות שונות. כאשר הדגל X לעיל דולק, פירוש הדבר שנעשה שימוש בהרחבה כלשהי, ובשדה זה מפורטים פרטי ההרחבה. רכיבי קצה שלא מכירים הרחבה מסוימת יתעלמו ממנה.
ראו גם
SRTP
RTSP
RDT
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
קטגוריה:טכנולוגיית זמן אמת
| 2024-06-19T11:19:24
|
הקוראן
|
ממוזער|322x322 פיקסלים|כתב צנעא, כתב היד הקדום ביותר של הקוראן שנמצא ומתוארך לאמצע המאה ה-7
הקֻרְאַן (בערבית: القـُرْآن או القـُرْآن الكَريم, בתעתיק: "אלקֻראַאן אלכַּרים" – "הקוראן הנכבד"), נקרא גם "הקוראן הגדול" (בערבית : القُرْآن العَظيمْ), הוא ספר הקודש העיקרי של דת האסלאם.
הקוראן מכיל 114 פרקים (סוּרות; ביחיד: סוּרָה) המסודרים לפי אורכם: הפרקים הארוכים מופיעים בתחילתו (מלבד הפרק הראשון, המכיל 7 פסוקים בלבד), ולאחריהם באים הפרקים הקצרים.
לפי האסלאם, הקוראן הוא ספר מושלם שירד לידי מוחמד מהשמים, בשפה ערבית טהורה. לכן, לא ניתן לחקותו ואין זה ראוי לקרוא או לתרגם אותו לשפה אחרת שאינה שפת המקור, בצורה שבה בחר האל להעביר את המסר, משום שהערבית מכילה ביטויים מיוחדים, וניסיון תרגום יוביל לעמעום או שינוי המסר שרצה האל להעביר.
העורך הראשי של הקוראן היה זיד אבן ת'אבת, איש מדינה שהצטרף לקהילתו של מוחמד ושימש כמזכירו. הרמב"ם, באיגרת תימן, קורא לקוראן בכינוי "כתבי זיד". אבן אסחאק טוען כי אבן ת'אבת היה מהיהודים שהתנגדו למוחמד, וכי ייתכן שכתב את הקוראן או חלקים ממנו בכפייה.
רקע
לפי חי בר זאב, לאחר שמורה יהודי לימד את מוחמד קצת על הדת וההיסטוריה היהודית נישא מוחמד לסוחרת. לאחר מותה ירש את רוב הונה והחל במסעות גיוס תומכים. תחילה כיוון את כיוון התפילה של הדת החדשה לירושלים, אך לאחר שהדבר לא יצר שום הבדל בין תומכיו לבין היהודים, שינה את כיוון התפילה למכה. בתקופת עות'מאן אוגדו כלל הכתבים אודות נאומיו של מוחמד ומסקנותיו ממה שלמד ממורו. לאור זאת, בסיוע כמה מלומדים ויודעי כתב ולשון אוגד הקוראן כ-20 שנה לאחר מות מוחמד, וכונה "מצחף עות'מאן". המסורת מספרת שעות'מאן מחק, שרף וגנז את כל יתר הכתבים שלא היו לרוחו. לכן ייתכן כי הקוראן והכתבים הכתובים בו אינם שלמים ואינם כפי שהתכוון מוחמד בדבריו. מוחמד גם התייחס לתורה שבעל פה וחשיבותה "נתנו למשה ואהרון את הפרקאן (הכוונה לפרקים או פרקי אבות התלמודי), ואור נגוהות ודברי תוכחה ליראים"; "ואכן נתנו לך שבעה מן 'אל מתני' (7 מצוות בני נח) ואת הקוראן הנעלה... כאשר הורדנו על המחלקים, אשר עשו את הקוראן חלקים חלקים (צדוקים שזלזלו במסורת התורה שבעל פה)." (ב,נ; כא, מט; טו, פז-צא).
אטימולוגיה
ככל הנראה קשורה המילה "קוראן" לשורש השמי ק.ר.א, הנקשר עם קריאה. דומיננטית היא הקרבה בין מילה זו למילה העברית "מקרא", אשר אף היא מכוונת לקאנון דתי עליון – היהודי, הוא התנ"ך. כתוצאה מכך, באחד התרגומים של הקוראן הוא אף נקרא "המקרא". יש טענה שלפיה השם "קוראן" איננו ערבי במקורו, אלא שאול מן הארמית הסורית.
מאפייני הקוראן
ממוזער|קראן, איראן, ראשית המאה ה-16, פתיחת הקוראן, עיטורים בזהב ובלפיס לזולי
על פי המסורת המוסלמית, הקוראן הוא ההתגלות האחרונה של דברי אללה לבני האדם. הוא הורד אל מוחמד, נביא האסלאם, פסוקים-פסוקים (אַיַא֫ת) במהלך תקופה של 22 שנה, בידי המלאך ג'יבריל (جبريل – המזוהה בדרך-כלל עם המלאך גבריאל במסורת היהודית-נוצרית).
מעמדו של הקוראן באסלאם הוא דברי אלוהים בעצמם, ולא עלילה שנכתבה בידי אדם. כמו דברי הנביא בשם אלוהים, גם הקוראן הוא מחשבה, אמירה וציווי אלוהי ואין עליהם עוררין. במהותו הקוראן הוא אסופת האמירות של אלוהים אל האנושות באמצעות הנביא והערבים. בתחילת הציטוט מן הקוראן נהוג לומר: "אמר אללה הנעלה", או "אמר לשליח" (=לנביא מוחמד).
הקוראן נישא בצורת נאומים מפי מוחמד למאמיניו, והועלה על הכתב בנוסחו הסופי רק בשנת 650 לספירת הנוצרים (תאריך משוער), בימי הח'ליף השלישי עות'מאן בן עפאן (عـُثْمان بْن عَفَّان). מוחמד עצמו נפטר בשנת 632 לספירה. עד לימי עות'מאן הועבר הקוראן בעל-פה לפי כמה מסורות שזכרו כמה מתלמידיו של מוחמד. עות'מאן חשש כי מעבירי הקוראן לא יספיקו להעבירו לדור הבא לפני מותם, וכמו כן התעורר חשש כי ריבוי המסורות יעורר מחלוקות. לפיכך, בזמנו של הח'ליף עות'מאן קובץ נוסח אחיד ויצאה פקודה להשמיד את כל הנוסחים האחרים. במקורות המוסלמים, בעיקר בפרשנות, נשמרו קריאות שונות של מילים ופסוקים בקוראן, שהופיעו כביכול בנוסחים הלא-עות'מאניים. הנוסח העות'מאני של הקוראן הוא הנוסח המקובל.
הקוראן כתוב בעיקרו בפרוזה, אולם חלקים גדולים ממנו כתובים בסגנון המכונה בערבית "סג'ע" (سجع). ניתן לתאר את הסגנון הזה כ"פרוזה מחורזת", כלומר פסוקים הכתובים בלא משקל, אבל מתחרזים זה בזה. משערים שזה היה סגנון הנאום המקובל באותה תקופה. יש גם כמה סורות הכתובות כפיוטים. יש בקוראן תופעות דקדוקיות שאינן קיימות בערבית הספרותית המקובלת היום, ומקורן כנראה בניב הערבי של העיר מכה באותה תקופה.
מבנה
הקוראן מורכב מ-114 פרקים, כל פרק נקרא סורה (سُورَة). פרקים אלו מחולקים ל-30 חלקים, כל חלק כזה נקרא ג'וז (אנ'). כל ג'וז מחולק לשני חלקים, שכל אחד מהם נקרא חִזב (ער'). 114 פרקי הקוראן מכילים סך הכל 6,346 פסוקים, המורכבים מסך של 77,430 מילים.
לכל סורה ניתן שם, שבדרך-כלל אינו מעיד על תוכנה. סידור הסורות המקובל הוא טכני – מהסורה הארוכה ביותר עד הסורה הקצרה ביותר, אם כי יש חריגות משיטה זו. במסורת המוסלמית נהוג גם סידור חלופי, על פי המועד שבו הורדה כל סורה אל מוחמד, מועד שנקבע על-פי פרשנות חכמי האסלאם בדורות שונים. נהוג לחלק את הסורות בקוראן לשתי תקופות מבחינת זמן הופעתן: סורות של מכה (مكـّيـّة) וסורות של אל-מדינה (مدينـّة). הראשונות נכתבו בעת שמוחמד התגורר במכה, ואילו האחרונות לאחר שהיגר לאל-מדינה (אם כי חלק מהאחרונות נישאו כנאומים במכה לאחר כיבושה בידי מוחמד ומאמיניו, ראו בערך מוחמד). הסורות של מכה, שהן המוקדמות יותר מבחינה כרונולוגית, נמצאות בדרך-כלל בסוף הקוראן, כיוון שהן קצרות יותר ונושאות אופי פיוטי ("לשון סג'ע"). הסורות של מדינה, שהן ארוכות בדרך-כלל, נושאות אופי יותר משפטי, וכוללות חוקים, דינים, פולמוסים גלויים עם דתות אחרות, וגם אזכורים לסיפורי התנ"ך והברית החדשה (ראו להלן).
לפני כל הסורות, למעט הסורה התשיעית, מופיעה ה"בסמלה", ביטוי שפירושו "בשם אללה הרחמן והרחום" (بسم الله الرحمن الرحيم). ביטוי זה אינו נמנה כפסוק, למעט בסורה הראשונה, שבה הוא נחשב לפסוק הראשון. מוסלמי שמצטט מן הקוראן מקדים את הביטוי הזה לציטוט (אף כשאינו מצטט סורה שלֵמה), בדרך כלל בתוספת "אללה יציל מהשטן הארור" ("أعوذُ بالله منَ ٱلشيطان ٱلرّجيم") ומסיים את הציטוט במילים: "דברי אללה העצום הם אמת" (صدّق الله العظيم). יש מוסלמים הנוהגים להקדים גם לדברים של חול (נאומים חשובים וכו'...) את ה"בסמלה" או אפילו את כל הסורה הראשונה, "סורת אל-פאתחה".
כל פסוק בקוראן מכונה אַ֫יַה (آية), מילה שפירושה בערבית "נס" או "מופת". ישנן כמה חלוקות לפסוקים, לכן מספר הפסוקים בקוראן אינו מוחלט. בגרסה הפופולרית ביותר של הקוראן, גרסת כופה, ישנם 6236 פסוקים.
הסורה הראשונה, המכונה "סורת אל-פאתחה" (سورة الفاتحة, קרי: סורת הפתיחה), נמצאת בראש הקוראן מפאת חשיבותה, אף על פי שהיא קצרה יחסית ושייכת לסורות של מכה. סורה זו משמשת כבסיס לתפילה המוסלמית (צלאת). בסורה זו שבעה פסוקים, ועניינה דבקות באללה וביום הדין.
הסורה השנייה בקוראן, שהיא הארוכה ביותר, מכונה "סורת אל-בקרה" (سورة البقرة, קרי: סורת הפרה). זוהי סורה מהסורות של אל-מדינה, ובה 286 פסוקים. הסורה הזאת כוללת את הדינים העיקריים של הדת המוסלמית.
היות שהקוראן אינו מסודר על פי סדר ההתגלות, אלא לפי סדר טכני, נוהגים המפרשים (مفسرون, "מוּפַסירוּן") לומר כי הפסוק המאוחר מבטל (תעתיק: נאסח') את המוקדם, המבוטל (מנסוח'), וכך גם יש בידם כלי נוח לפתרון סתירות בין פסוקים (אַיַא֫ת) ופרקים (סֻוַר) בקוראן.
לטענתו של חנא זכריאס, הקוראן מורכב משני חלקים נפרדים: הראשון, חיבור המכיל לקט של סיפורי תורה בערבית שנכתב ותורגם על ידי המורה של מוחמד. לגביו אמר מוחמד: "הקוראן שלוח אליך מעם חכם ויודע", לפי המוסלמים ה"חכם ויודע" שהוריד ברוח הקודש את הקוראן היה המלאך גבריאל או אללה עצמו. השני יומן המכיל כתבים על מוחמד. מוחמד עצמו מעולם לא ראה את החלק השני על חייו, שחובר רק מאוחר יותר. מאחר שבתקופה המדוברת היו רק מעטים שידעו והכירו את "הקוראן", ישנן שתי השערות לגבי זהותו של מורו של מוחמד: או שהיה רב יהודי או שהיה כומר נוצרי; או שהיו למוחמד שני מורים כשאחד מהם בעיר מכה היה יהודי, והאחר בעיר מדינה היה נוצרי או יהודי מומר.
מקטעאת
350px|ממוזער|שמאל|תרשים עץ המסדר את המוקטעאת לפי מבנה ושכיחות
בראש עשרים ותשע סורות מופיעים צירופי אותיות חסרי-פשר (למשל: الم, يس, طه, كهيعص, ص ועוד), הנקראים מֻקַטַּעָאת (مقطعات) או פַוָאתִח (فواتح). חלק מן הסורות נקראות על שם הצירוף הפותח אותן. כמה מצירופים אלה משמשים כשמות מוסלמים, למשל טה חוסיין (צירוף האותיות طه) ואחמד יאסין (יא+סין).
המסורת המוסלמית רואה בהן "אותיות מסתוריות", ויש מוסלמים הטוענים כי הן מרמזות על מועד "יום הדין". חוקרי האסלאם משערים כי מדובר בסימני עריכה שנעשו בשעת העלאת הקוראן על הכתב, או שאלה ראשי התיבות של שמות המוסרים או העורכים, אולם אין הוכחה חד-משמעית להשערות אלה. לאור הטענה כי עורך הקוראן אבן ת'אבת היה יהודי, ישנם המפרשים כי אותיות אלה מהוות סימני רמז המיועדים לקוראים היהודים, כשחלקם מסמנים לא להתייחס לכתוב בפסוקים המדוברים, חלקם מסמנים כי חלקים אלו נכונים וכו'.
בשנת 1974 טען ביוכימאי מצרי בשם רשאד ח'ליפה כי גילה את צופן הקוראן, צופן מתמטי המבוסס על המספר 19 שחבוי בקוראן, ומתבסס בין היתר על המקטעאת. ח'ליפה הסתמך על סורה 74, איה 30, כדי להוכיח את משמעות המספר: "תשעה עשר שומרים שמנו עליו".
הורדת הקוראן
על פי התפיסה האסלאמית, הקוראן הורד פעמיים:
ההורדה הראשונה: הורדת הקוראן בבת אחת בלילת "אל-קדר" (ליל הגורל), מהלוח השמור ברקיע השביעי אל הרקיע התחתון. אללה אמר בפסוק אחד בסורת אל-קדר, ליל הגורל, פרק 97 "אנו הורדנוהו בליל הגורל".
ההורדה השנייה: הורדת הקוראן טיפין טיפין, פרקים פרקים, על מוחמד, מהרקיע התחתון במשך 23 שנים, בהתאם לצורכי האסלאם ולהתפתחויות.
החוכמה שבהורדת הקוראן פרקים פרקים, על פי התאולוגיה האסלאמית:
1. חיזוק לב הנביא: ההשראה נמשכת ובה פתרונות לבעיות הצצות, הודעות לנביא ולמוסלמים שאללה שומר על נביאם ועל דתם.
2. הקלה בהבנת הקוראן, שינונו בעל פה ויישומו.
3. לצעוד צעד צעד בהלכות האסלאם וחוקיו.
4. הקוראן הורד בהתאם לשינויים ולתנאים הנמצאים.
5. התשובה לשאלות השואלים.
6. בקוראן גם ההודעות על הצבועים והחנפנים שלא היו בתקופה הראשונה באסלאם במכה.
הפסוקים שהורדו במכה והפסוקים שהורדו באלמדינה
במכה: הפסוקים מהקוראן, שלפי התפיסה האסלאמית הורדו על מוחמד לפני ההגירה לאלמדינה, בין אם הפסוקים הורדו עליו במכה או בכל מקום אחר.
באלמדינה: הפסוקים מהקוראן, שלפי התפיסה האסלאמית הורדו על מוחמד מאללה באמצעות המלאך גבריאל לאחר הגירתו לאלמדינה, בין אם ההורדה הייתה באלמדינה או במקום אחר.
מאפייני פסוקי הקוראן שהורדו במכה:
פסוקים קצרים
בדרך כלל מתחילים בפנייה לאנשים ("הוי האנשים")
עוסקים בקריאה ליסודות האמונה.
כל סורה שעוקבת אחרי הנביאים עליהם השלום ועמיהם, היא סורה שהורדה במכה, חוץ מסורת אלבקרה (פרק 2: הפרה)
כל סורה שיש בה "השתחוות" (סג'דה) הורדה במכה.
כל סורה שיש בה מילת "כָּלַא" (לא) הורדה במכה.
כל סורה המתחילה באותיות מפוזרות כמו חא. מים. או אליף. לאם. מים הורדו במכה, חוץ מסורת אלבקרה (פרק 2: הפרה) ואל עמראן (פרק 3: בית עמרם).
בסורות ממכה יש דוגמאות מופלאות היצירה לעולם.
בסורות ממכה יש הרבה שבועות באללה, ברואיו, וביום הדין.
מאפייני פסוקי הקוראן שהורדו באלמדינה:
פסוקיו ארוכים.
אם מתחילים בקריאה מתחילים ב"הוי המאמינים".
כל סורה שיש בה מצווה (תפילה או צום או עליה או רגל) או עונש (עונשו של הגנב וכו')
פסוקי הקוראן המדנים דיברו על הצבועים ועל הצביעות.
כל סורה שיש בה זכר של ויכוח עם "עם הספר".
התועלת שבהכרת ההבדלים בין מקומות הורדת הפסוקים על פי האסלאם
להיעזר בידיעה להסבר הקוראן והבנתו.
להיעזר בידיעה להבנת שיטות הקריאה לדרך אללה (הקריאה לאסלאם).
להיעזר בידיעה להבנת השתלשלות חיי מוחמד ושלביה.
מעמדו התאולוגי של הקוראן
שמאל|ממוזער|250px|ספר קוראן פתוח
ממוזער|שמאל|250px|דף קוראן מאל-אנדלוס (ספרד המוסלמית) מהמאה ה-12
על-פי האמונה המוסלמית, הקוראן הוא דבר אלוהים. על כן התנהל באסלאם ויכוח תאולוגי בשאלה האם הקוראן "קדמון" (בא מן הנצח, או בערבית: أزلي "אזלי") או שהוא נברא. במילים אחרות, האם הקוראן נברא בידי אללה כמו כל ישות אחרת בעולם, או שמא הוא היה קיים מאז ומעולם כמו אללה עצמו. הרציונליסטים שבין חכמי האסלאם בימי הביניים, בעיקר אנשי זרם המעתזלה (المعتزلة) טענו כי מההנחה שהקוראן קדמון עולה כי הקוראן הוא מעין אל בפני עצמו, ולפיכך אללה אינו האל היחיד, דבר שהוא בגדר כפירה (شـِرْك "שִרְכ" – שיתוף, במובן של שיתוף אלים אחרים בפולחן, כפי שהיה מקובל בטרם האסלאם). לפיכך הם טענו שהקוראן הוא נברא. כנגדם טענו חכמי אסלאם אחרים, כי הקוראן הוא תואר של אללה וחלק ממנו, כלומר ביטוי של האל, ולפיכך הוא נצחי כמו האל עצמו, מבלי שתהיה בכך כפירה באחדותו של אללה. הדעה האחרונה היא זו המקובלת היום על רוב המוסלמים, ולפיכך רוב המוסלמים מאמינים כי הקוראן לא נכתב במועד כלשהו אלא היה קיים מאז ומעולם, והורד אל מוחמד בלשון בני אדם במועד שבחר אללה.
בקוראן עצמו כתוב כי מקורו הוא ב"לוח הגנוז" (اللوْح المحفوظ, אללוח אלמחפוט'), השמור אצל אללה, ואשר הורד בלשון בני-אדם אל נביאים שונים במהלך ההיסטוריה האנושית. בין הנביאים האלה נכללים רוב נביאי ישראל, דמויות מקראיות כגון אדם הראשון, נח, דוד המלך ושלמה המלך, ישו, וכן נביאים שלא נזכרים במקום אחר מלבד הקוראן (למשל: הנביא הוד). (עוד בנושא, ראו בערך "נביאי האסלאם").
בתאולוגיה המוסלמית מקובלת ההנחה כי התנ"ך והברית החדשה היו בראשיתם ביטוי של "הלוח הגנוז" בדומה לקוראן, אולם הם שובשו וסולפו בידי היהודים והנוצרים, שסטו מדרך הישר, ועל כן נוצר צורך בהתגלות נוספת שבה הורד הקוראן אל מוחמד. לפיכך, לפי המסורת המוסלמית, הקוראן הוא המקור האמין היחיד לדברי האל.
הקוראן לעומת כתבי הקודש היהודיים והנוצריים
הקוראן מאזכר דמויות ואירועים אשר מסופרים גם בספרי הקודש היהודיים והנוצריים – התנ"ך, הספרים החיצוניים והמדרש – אם כי הוא שונה בפרטים רבים. מהתנ"ך מוזכרים אדם, חנוך, נח, אברהם, לוט, ישמעאל, יצחק, יעקב, יוסף, אהרון, משה, יתרו, דוד, שלמה, אליהו, אלישע, יונה, זכריה ואיוב. מהברית החדשה מוזכרים יוחנן המטביל וישו. ישו מוזכר בקוראן יותר פעמים מאשר מוחמד. בנוסף, מרים, אם ישו, מוזכרת בקוראן יותר פעמים מאשר בברית החדשה.
כל הדמויות שמוזכרות, מוכרות באסלאם כנביאים שתיקשרו עם אלוהים ונשאו את דברו לאנושות, יחד עם מספר גדול (עשרות, ולפי מסורות מסוימות מאות ואלפים) של נביאים. אולם 26 נביאים נזכרו בקוראן ומוחמד הוא חותם הנביאים, ולא צפוי לבוא נביא אחריו. השיעה טוענת כי בין הדורות מאז אדם הראשון ישנו ניצוץ אלוהי ביכולת לפרש את אלוהים באופן מיוחד, ואפילו שאין נביא אחרי מוחמד, היכולת המשיכה לאימאמים ולאייתולות.
על-פי הקוראן, הן הקוראן עצמו והן כתבי הקודש היהודיים והנוצריים הועתקו ממקור שמימי שמכונה "הלוח הגנוז" (اللَّوْح المحفوظ). הצורך בקוראן נבע, לדעת המסורת המוסלמית, משתי סיבות: תיקון שיבושים וסטיות שיצרו היהודים והנוצרים בטקסט המקודש, וכן הבאת הבשורה לשבטים הערביים שהיו עד אז עובדי אלילים. היות שהיהודים, וכן גם הנוצרים, קיבלו את הדברים הכתובים ב"לוח הגנוז" והעלו אותם על הכתב, הם נקראים "אהל אל-כתאב" (עם הספר, בייחוד יהודים) ואינם נחשבים כופרים גם אם הם ממאנים להתאסלם, ובלבד שיקבלו עליהם את השלטון המוסלמי, ואז הם הופכים ל"בני חסות" ("ד'ימה") של המוסלמים. בתור שכאלה, הם פסולים לעדות וצריך להתייחס אליהם במידה כלשהי של השפלה, אך מלבד זאת היחס כלפיהם במסורת ובחיי המעשה היה לרוב מתון. בניגוד לתפיסה הרווחת, הגדרת "אהל אל-כתאב" מבוססת על עצם קבלת הבשורה האלוהית והעלאתה על הכתב, יותר משהיא תלויה במונותאיזם.
חוקרי אסלאם רואים בדמיון הרב שבין הקוראן לתנ"ך ולברית החדשה, כמו גם למדרשי אגדה יהודיים, השפעה של היהדות והנצרות על מוחמד. ידוע כי מוחמד בא במגע עם יהודים ועם נוצרים שישבו בימיו בחצי האי ערב, ואכן אפשר למצוא הדים למסורות יהודיות מהתלמוד, וגם מסורות שהיו בידי אבות הנצרות. הסיפורים על הדמויות המקראיות המפוזרים בקוראן מפוזרים ואינם אחידים, ולכן נהוג לחשוב כי כותבם של סיפורים אלה הניח כי לקוראים תהא עמם היכרות מוקדמת ממקורות אחרים.
ההתייחסות לדמויות המקראיות בקוראן אינה תואמת במקרים רבים את הטקסט המקראי, ודוגמה בולטת היא ההתייחסות אל מרים, אמו של ישו, כאחותו של אהרון הכהן (ככל הנראה כתוצאה מבלבול בין מרים הקדושה לבין מרים הנביאה). דוגמה נוספת לעיוות של סיפור מקראי הבא בקוראן הוא זה של המן האגגי: בעוד בתנ"ך המן הוא יד ימינו של אחשוורוש, בקוראן המן הוא משרתו של פרעה, ומייעץ לו "לשׂרוף לִבְנֵי חֵמָר ולבנות מגדל", בהשפעת סיפור מגדל בבל. הקוראן אף מעשיר את קורות חייהם של הדמויות המקראיות בהוסיפו סיפורים על אודותיהם, שאינם מופיעים בתנ"ך. דוגמה לסיפור כזה הוא מעשה אברהם והצלמים: אברהם שרף את הצלמים של אביו עקב התנגדותו לפוליתאיזם. אביו העניש אותו בהשליכו את בנו לכבשן האש, אך עקב דבקותו של אברהם באללה הלה ניצל. הסיפור מופיע באופן דומה גם במדרש בראשית רבה. התאולוגיה המוסלמית מסבירה את השוני בכך שהקוראן בא לתקן עיוותים שהכניסו היהודים והנוצרים בכתבי הקודש. בקוראן מובאים גם סיפורים על עמים ודמויות שאינם מופיעים במקרא (עם עאד, בערבית "קדמון") אשר הוציא מתוכו את הנביא הוד, ועם ת'מוד (המזוהה עם תדמור המקראית) אשר הוציא מתוכו את הנביא צלאח), ואף על דמויות אלו ועמים אלו מספר הקוראן בדרך של משל ותוכחה.
יחס הקוראן ליהדות
היהודים נחשבים "עם הספר" ("אהל אל-כתאב") ולכן אינם מוגדרים ככופרים. משה נחשב אחד מהנביאים.
בתור ה"בשורה האלוהית", הקוראן מרבה להתייחס ליהודים, ומשה, לדוגמה, נזכר בקוראן 145 פעמים. יחסו של מוחמד ליהודים לא היה חד-משמעי. בתחילה חשב שהם יצטרפו אליו, לכן קרא לא לפגוע בהם ובפולחנם. אולם כאשר היהודים התנגדו לדרכו, הוא נלחם בהם וקרא לקחתם כבני חסות מושפלים. זו הסיבה שבקוראן קיימים פסוקים שחלקם מדברים בגנות היהודים וחלקם משבחים אותם.
בסורות ש"נתגלו" למוחמד במכה, ניכר יחס של אהדה ליהודים ואף הכרה בדתם כ"דת של ספר" הקרובה לאסלאם. אולם בסורות שיצר במדינה, לאחר שהתאכזב מהדבקות העקשנית שלהם בדתם, יש ביטוי לשינוי יחסו אליהם ומרובים בהן הפסוקים המגלים שנאה עזה כלפיהם.
עם זאת, יש להדגיש כי בקוראן, אלוהים החשיב את עם ישראל כעם הנבחר (לפני שאיבדו את מעמדם) מכל אומות העולם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוקים הבאים:
"הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם ואשר העדפתי אתכם על-פני כל האדם" (סורה 2, 122).
"ולפנים, נתנו לבני ישראל את הספר והחכמה והנבואה ונכלכלם מן המטעמים ונפלה אותם מכל האדם" (סורה 45, 16).
להלן ציטוטים נבחרים המדברים בשבחם ובגנותם של היהודים בעיני הקוראן.
"הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים... ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את מס הגולגולת בעודם מושפלים." (סורה 9, 29)
"לא היה אברהם לא יהודי ולא נוצרי ואולם היה 'חניף', תמים עם אלוהים ולא היה מן המשתפים" (סורה 2, 135, משמעות המילה "חניף" אינה ברורה, אולם מקובל להבין אותה כ"מונותאיסט". "משתפים" הוא כינוי מקובל לעובדי אלילים).
"[הם] הרגו את הנביאים בלא צדק. נאמר להם: טעמו את עונש השריפה" (סורה 3, 181)
"לאלה אשר שלחו יד ביום השבת (הכוונה ליהודים) אמרנו שיהיו קופים מאוסים. זאת עשינו כעונש וכלקח לבני דורם ולבאים אחריהם" (סורה 2, 65)
"אלה אשר הוטלה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחמור נושא ספרים. מה רעים הם אנשים כמותם, אשר מתכחשים לאותות האל. האל לא ינחה את קהל בני העוולה" (סורה 62, 5)
"הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם והקימו בריתי למען אקים בריתכם ואותי תיראו והאמינו באשר הורדתי לקיים את אשר בידכם ולא תהיו ראשונים לכחש בה" (סורה 2, 40).
"אם יש לך ספק כלשהו בדבר מה (מן הקוראן) שהורד אליך שאל את (בני ישראל) שקיבלו ולמדו את הספר לפניך." (סורה 10 פסוק 94).
"ובאמור ישו בן מרים: הוי בני ישראל, הנה אנוכי שליח אלוהים אליכם לקיים את אשר לפני מן התורה לבשר בוא שליח אחרי, אחמד שמו. וכאשר בא אליהם במופתים אמרו: אלה כשפים גלויים" (סורה 61, 6).
"הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם ואשר העדפתי אתכם על-פני כל האדם" (סורה 2, 122).
"ולפנים, נתנו לבני ישראל את הספר והחכמה והנבואה ונכלכלם מן המטעמים ונפלה אותם מכל האדם" (סורה 45, 16).
המילה ירושלים אינה מוזכרת בקוראן ולו פעם אחת. לפי טענה, ה"מסגד המרוחק" הכוונה למסגד בירושלים, אך זהו פירוש בלבד.
יחס הקוראן לקשר בין ארץ ישראל והיהדות
הקוראן מצטט את משה בכניסה לארץ ישראל: "משה אמר לבני עמו, בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנותנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים. בני עמי, הכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים, ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון" (סורה 5, 20–21). עם זאת, לפי חלק מפירושי החדית' לילה אחד טס מוחמד על גבי אל-בוראק ממכה להר הבית שבירושלים, שם נמסרה לידיו הדת החדשה – האסלאם – שביטלה את היהדות והנצרות. כך, על פי חלק מהמוסלמים, איבדו היהודים שלא הכירו במוחמד ובאסלאם כדת השמימית את זכותם על ארץ ישראל.
היחס לנצרות
הנוצרים נחשבים כ"עם הספר" ("אהל אל-כתאב") ולא מוגדרים ככופרים. ישו, או בשמו הערבי עיסא, מוכר כאחד הנביאים.
הקוראן לא מקבל את התאולוגיה של השילוש הקדוש. הקוראן גורס כי ישו לא היה בן האלוהים, אלא נביא בשר ודם, אשר ירד מן השמים באחרית הימים ויבשר על יום הדין, ובמסורת המאוחרת יותר, על בואו של ה"מהדי": המשיח. יש זרמים אסלאמים הרואים בישו לא רק את מבשר בואו של ה"מהדי" אלא את ה"מהדי" עצמו.
"האומרים כי אלוהים הוא המשיח בן מרים, כופרים הם" (סורה 5, 17).
"כופרים הם אלה אשר אמרו כי אלוהים הוא משיח בן מרים" (סורה 5, 72)
"אכן כפרו אלה אשר אמרו: אלוהים הוא המשיח בן מרים. אכן כפרו אלה אשר אמרו: אלוהים שלישי הוא בשלושה. אין כל אלוה מבלעדי אלוה אחד ואם לא יחדלו מדבריהם, יבוא על הכופרים עונש דאבה. אין המשיח בן מרים בלתי אם שליח. וכבר עברו חלפו לפניו השליחים ואמו צדקת" (סורה 5, פס' 72–75).
"ואשר יאמר מהם לאמור: אנוכי אלוה זולתו – הנה זה גיהנום גמולו. כזאת נגמול את הפושעים" (סורה 21, 29).
"ואכן לא הרגוהו ולא צלבוהו, ורק כדמותו היה לפניהם" (סורה 4, 157).
"לפניו ניתן ספר למשה כהדרכה וחסד וספר זה מאשר אותו בשפה הערבית" (סורה 46,11).
"אללה הוא ריבוננו וריבונכם, אך לנו סדרינו לעבודתו ולכם סדרי עבודה שלכם" (סורה 42 פסוק 14).
"אל תתווכחו עם בני עם הספר אלא בצורה מהוגנת ואמרו להם: אנו מאמינים במה שהורד אליכם כי ריבוננו וריבונכם אחד הם ולו אנו מסורים" (סורה 29 פסוק 46).
"המאמינים, אל תיקחו לכם את השומרונים ואת הנוצרים לבעלי ברית, בעלי ברית הם זה לזה" (סורה 5, 51).
"אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים הם היהודים והמשתפים. והקרובים לידידות את המאמינים הם אלה אשר אמרו: נוצרים אנחנו. זאת באשר יש בקרבם כמרים ונזירים ובאשר לא גבה לבם, ובשמעם את אשר הורד אל השליח, תראה את עיניהם שטופות דמעה" (סורה 5, 82).
חקר הקוראן
שמאל|ממוזער|250px|עמוד קוראן מהמאה השמינית או המאה התשיעית
חקר הנסיבות ההיסטוריות שבהן נכתב הקוראן מתבסס בעיקר על מחקר פילולוגי של הקוראן עצמו ושל מסורות מוסלמיות. הממצאים הארכאולוגיים הקשורים בהיסטוריה הערבית והמוסלמית אינם מספיקים כדי לקבוע איך נכתב הקוראן, ואפילו אינם מספיקים כדי לקבוע בוודאות שאמנם היה אדם ששמו מוחמד בן עבדאללה ממכה. גם מקורות היסטוריים זרים על-אודות ראשית האסלאם דלים מדי, ולפיכך מתרכזים ההיסטוריונים בחקר המסורות המוסלמיות, ומנסים באמצעות מחקר פילולוגי לברור מתוכן את העובדות ההיסטוריות.
המחקר הפילולוגי מאשר שלשונו של הקוראן ואופן הניסוח שלו מתאימים לשפה הערבית שהייתה מדוברת במכה במאה ה-7 לספירה. המסורת המוסלמית מספרת שהקוראן הובא כנאומים שנשא מוחמד בעל-פה, וכי הוא נשמר ברובו בעל-פה בזיכרונם של תלמידי מוחמד ששיננו אותו. היוזמה להאחדת הקוראן והעלאתו על הכתב מיוחסת לח'ליפה השלישי, עות'מאן בן עפאן. הערכת החוקרים, הנשענת על המסורות המוסלמיות, מתארכת את מפעל האיסוף, ההאחדה וההעלאה על הכתב לשנים 650–656 לספירה, ומייחסת אותו לוועדה שאספה עדויות וחומר כתוב וגיבשה נוסח כתוב וקאנוני של הקוראן.
פרשנות הקוראן
אחד מפרשני הקוראן הבולטים הוא האימאם אבו עבדאללה מוחמד בן אחמד אלאנסרי אלקורטובי, שמת בשנת 671 לספירה. הוא כתב ספר מקיף ובו פרשנות מפורטת לכל הקוראן בעיקר החוקים שבו.
איסוף הקוראן והעלאתו על כתב
הקוראן עבר שלושה שלבים בעת עלייתו על הכתב:
1. השלב הראשון – תקופת הנביא מוחמד: שמירת הקוראן בשלב זה הייתה בשתי דרכים:
א. שינונו בעל פה – רוב חברי הנביא שיננו את הקוראן בעל פה.
ב. שמירתו בכתב – הנביא אסף קבוצה מחבריו שידעו קרוא וכתוב, והיה מכתיב להם מיד מה שהורד לו מהקוראן והיה מדריך אותם איך לסדר את הפסוקים ואת הסורות, ואלה נקראים "כותבי ההשראה האלוהית", ומהם זיד אבן ת'אבת, אובי אבן כעב, עלי בן אבי טאלב, אנס בן מאלכּ, והם היו כותבים את הפסוקים, את הסורות, על עורות, עצמות, ואבנים רכות.
2. השלב השני – תקופת אבו בכר: לאחר מותו של הנביא מוחמד, קיבל את תפקיד הח'ליף, חברו אבו בכר. בתקופה זו, היו הרבה מלחמות הנקראות "מלחמות הרדה" ("מלחמות הרדה" – קרבות עם אלה שעזבו את האסלאם), ונהרגו רבים מחברי הנביא, אשר שיננו את הקוראן בעל פה. למשל בקרב אל-יממא, נהרגו יותר משבעים ממשנני הקוראן בעל פה, לכן ייעץ עומר בן אל-ח'טאב לאבו בכר לאסוף את הקוראן בספר אחד, כדי שהקוראן לא יאבד. אבו בכר דחה את הרעיון, אך במהרה חזר בו והשתכנע ברעיון, והטיל על זיד בן תאבת לאסוף את כל סורות הקוראן בספר אחד. המשימה הייתה קשה מאוד, וזיד בן תאבת אמר "נשבע באללה, לו ביקשו ממני להעביר הר ממקומו, היה זה קל ממשימת איסוף הקוראן". זיד היה מכותבי ההשראה האלוהית, ומשנני הקוראן בעל פה. בנוסף לזה הוא נכח בעת התגלות הקוראן לנביא מוחמד, והיה דורש ממי שרוצה לצטט לפניו את פסוקי הקוראן, שיהיה ממשנני הקוראן בעל פה, והפסוקים כתובים אצלו, ושיהיו לו שני עדים שיאשרו שכל פסוק שהוא בעצמו כתב את הפסוק שיקרא בפני הנביא, וכך נכתב הקוראן בספר אחד אשר נשאר אצל אבו בכר הח'ליף, אחר כך אצל הח'ליף עומר אבן אלח'טאב, אחר כך אצל חפסה, בת עומר אבן אלח'טאב.
3. השלב השלישי – בזמן הח'ליף עות'מאן אבן עפאן: בתקופה זו, היו מחלוקות בין המוסלמים, איך לקרוא את הקוראן, מפני שהממלכה האסלאמית התרחבה מאוד, והלהגים שבה התרבו. לכן הח'ליף השלישי ציווה על שלושה מחברי הנביא, את כתיבת ספר הקוראן במספר עותקים וחלוקתם בארצות האסלאם. כמו כן הוא ציווה על שריפת כל עותק אחר של הקוראן, וכך התאחדו המוסלמים סביב ספר קוראן אחד, אחיד ויחיד, וכך הסתיימה גם המחלוקת. זה נקרא "אלמצחף אלאמאם" (הספר המנהיג).
תהליך נקדנות הקוראן וניקודו
מזמן הנביא, עד זמן הח'ליף עות'מאן בן עפאן, נשאר הקוראן בלי ניקוד, וללא נקודות. המוסלמים התרגלו לקרוא את הקוראן בלי נקודות ובלי ניקוד, וכשהאסלאם נפוץ בארצות רבות, בהתערבבות הערבים המוסלמים עם העמים האחרים וכניסת עמים לא ערבים לאסלאם, היה צורך בשימת נקודות והוספת ניקוד.
אפשר לסכם את שלבי ניקוד הקוראן ושימת נקודות עליו, בפרוגרמה הבאה:
שלבי הניקוד והנקודותשלב א': נקודות הניקודשלב ב': ניקוד האותיות הדומותשלב ג': שיטה חדשה לניקודההתפתחויות בכתיבת ספר הקוראן בתקופה זוהנקודות נוספו על המילים, במקום "פתחה", היה נקודה מעל לאות, ובמקום "כסרה", נקודה מתחת לאות, ובמקום "דמא" נקודה בתוך האות. נקודות אלה היו באדום.האותיות הדומות, כמו ג'ים (ج), ח' (خ), ו-ח (ح), הושמה על האות השנייה נקודה באותו צבע.שמו א' (أ) קטנה על האות, על מנת להצביע שזה פתחה, או א' קטנה מתחת לאות, שזה כסרה. ושמו "וו" (و) קטנה מעל האות, להצביע שזה צ'מא.סיבת ההתפתחותכניסת הלא ערבים לאסלאםהקושי בהבנת ההבדלים בין האותיות הדומותבגלל הקושי בשימוש בצבעים בכתיבה.האיש שביצע את ההתפתחותאבו אל-אסווד אל-דוולייחיא בן יועמר, נאצר בן עאסםאל-ח'ליל אבן אחמד אלפרהידיבזמן הח'ליפה
באיזה מאה לאסלאםזייד בן עבדאללה, מושל עיראק, בזמן השלטון האמייהח'ליף עבד אלמאלכ בן מרואןהמאה ה-2 להג'רה.
תרגום הקוראן
דיני האסלאם אוסרים על תרגום הקוראן. הקוראן נחשב כיצירה מושלמת ומקודשת שבלתי אפשרי לחקות אותה, ואסור לנסות לכתוב יצירה הדומה לה (תפיסה המכונה בערבית: איעג'אז אל-קוראן إعجاز القرآن, "פלאיותו של הקוראן"). כיוון שתרגום הוא כעין ניסיון לחקות את הקוראן, נחשב הדבר אסור באופן עקרוני. עם זאת, רוב המוסלמים בעולם, החל מסוף ימי הביניים וגם בראשית המאה ה-21, אינם ערבים ואינם דוברי ערבית. לפיכך, תרגום הקוראן חיוני לשם העברת הטקסט לרוב המאמינים. הפשרה המקובלת באסלאם בסוגיה זו, היא ראיית התרגום כפרשנות לקוראן ולא כתרגום ממש. רוב המתרגמים המוסלמים של הקוראן נותנים לתרגומם את הכותרת "משמעות הקוראן" כדי להדגיש שהם מביאים מעין פירוש, ולא מנסים לחקות את הקוראן עצמו. בכל מקרה, בשעת התפילה חובה לצטט מן הקוראן בערבית, על פי הנוסח המקורי, ואסור להסתפק בתרגום לשפה המקומית. מרכזים מוסלמיים דתיים, כדוגמת אוניברסיטת אל אזהר במצרים, מקבלים תרגומים של הקוראן לשפות שונות ומאשרים אותם לאחר הכנסת תיקונים, כל זאת בכפוף לכך שהם יוצגו כפירושים ולא כטקסט הקוראני עצמו.
כיוון שכך, יש לשפה הערבית מעמד מיוחד בדת המוסלמית. לשפת הקוראן, השפה הערבית הספרותית הקלאסית, מיוחסת מידה של קדושה באסלאם. אסור לעטר את הקוראן באיורים, כיוון שהם מזכירים עבודת אלילים. לפיכך הקוראן מעוטר באמצעות כתיבה קליגרפית של חלק מהפסוקים, ועיטורי ערבסקות בשולי העמודים.
תרגומים חילוניים או מדעיים של הקוראן נעשו כבר בימי הביניים. מימי הביניים ידועים תרגומים של הקוראן ללטינית, לאיטלקית ולהולנדית, שנעשו בידי נוצרים, כנראה לצורכי פולמוס בין-דתי. בימינו תורגם הקוראן בידי חוקרי אסלאם לפי קריטריונים פילולוגיים מדעיים למספר שפות מודרניות.
תרגום לעברית
רוב התרגומים לעברית של הקוראן נעשו בידי יהודים חוקרי אסלאם, ואין נוסח מוסמך של הקוראן בעברית (ראו להלן). קטעים מן הקוראן תורגמו לעברית בידי אנשי העדה האחמדית (מרכזה של העדה בישראל הוא כבאביר שבחיפה), שרואים כמטרה את הפצת בשורת האסלאם בשפות שונות, אולם רוב המוסלמים אינם רואים בעדה זו חלק מן האסלאם.
לקוראן נעשו מספר תרגומים לעברית.
במאות ה-17 וה-18 נכתבו באירופה הנוצרית תרגומים עבריים לקוראן בידי יהודים, אולם הם לא נעשו מהנוסח הערבי, אלא מתרגומים לאיטלקית ולהולנדית.
ב-1857 תרגם צבי חיים הרמן רקנדורף את הקוראן לעברית מהנוסח הערבי. זהו כנראה התרגום המלא הראשון של הקוראן מערבית לעברית. הוא השתמש בשפה מקראית כמקובל בתקופתו, ויש המוצאים את התרגום קשה לקריאה. רקנדורף ליווה את תרגומו בביאורים, חלקם ענייניים, אך חלקם מכילים דברי לעג וביקורת על הדת המוסלמית.
התרגום הראשון שיצא לאור במהדורה מדעית הוא זה של יוסף יואל ריבלין, "אלקראן", תל אביב 1936. ריבלין נצמד בתרגומו לטקסט הערבי ולכן תרגומו מליצי וקשה לקריאה שוטפת, אולם הוא מעיד על עצמו שהוא נאמן לכתוב כמעט ללא סטייה.
תרגום נוסף הוא זה של ד"ר אהרון בן-שמש, "הקראן: ספר הספרים של האסלאם", הוצאת "קרני", תל אביב 1978 (מהדורה ראשונה הוצאת מסדה 1971). תרגומו של בן-שמש יצא במהדורה מדעית, הכוללת פרט לתרגום גם הערות שוליים המפרשות את הטקסט, ומוסיפות מראי מקומות למקורות יהודיים מקבילים בתנ"ך ובתלמוד. המהדורה היא בלשון עברית חופשית ושוטפת, ואינה צמודה למספור הפסוקים המקובל, אלא לחטיבות של חמישה פסוקים, זאת כדי ליצור תרגום בשפה קולחת. המהדורה כוללת מבוא העוסק בדת האסלאם.
ב-2005 יצא לאור על ידי ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב "הקוראן", תרגומו של אורי רובין, ובו גם הערות, נספחים ומפתח. תרגום זה נחשב שוטף ונהיר יותר לקריאה, בהשוואה לתרגומו הארכאי של ריבלין.
ב-2015 יצא לאור "הקוראן בלשון אחר" – תרגום לעברית בידי סובחי עלי עדוי, מלווה בהבהרות ופירושים, בהוצאת מרכז בַּיִנאת.
ב-2016 יצאה לאור מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת של תרגום הקוראן מאת אורי רובין, בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב.
ב-2017 יצא לאור "תרגום משמעויות הקוראן המבורך", שהוא תרגום לעברית של הקוראן שתורגם על ידי צוות של מומחים המתמחים בשפה הערבית, בשפה העברית ובשריעה. תרגום זה יצא לאור על ידי דאר א-סלאם, המרכז להכרת האסלאם שבכפר קרע. בשנת 2019, הוצאת Goodword books הבינלאומית הוציאה לאור מהדורה מיוחדת של התרגום הזה.
הקוראן באינטרנט
ב-25 באוקטובר 2009 הושק מנוע החיפוש הראשון בעולם לאתרי אינטרנט בנושאי קוראן. המנוע, שהקימה איראן, מאפשר לגולשים לחפש בקלות מידע העוסק בהלכות אסלאמיות. המנוע נועד לטפח את התרבות האסלאמית באמצעות מתן גישה נוחה לאתרי אינטרנט העוסקים במדעי הקוראן, למעלה מ-360 אתרי אינטרנט שונים.
ראו גם
חדית'
שריעה
עולום אל-תפסיר
תרגומי הקוראן לעברית
השחתת הקוראן
לקריאה נוספת
חי בר זאב, מאחורי הקוראן, הוצאת אוריון, 2010
אורי רובין, הקוראן, תרגום לעברית, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2005; מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, 2016
יוסף יואל ריבלין, אלקראן, הוצאת דביר, תל אביב, תרצ"ו–1936
אהרון בן שמש, הקראן: ספר הספרים של האסלאם, הוצאת "קרני", תל אביב, 1978
ניצה בינדר, מבחר מתוך הקוראן, רקע ופרשנות, הוצאת ש. זק, ירושלים, 2010
נסים דנה, "מסע הליל של נביא האסלאם השמיימה וה'סימנים' שהותיר ביקורו בהר הבית: עיון מחודש בקראאן ובמקורות אסלאמיים", בתוך: חידושים בחקר ירושלים, י"ד, תשס"ט, עמ' 249–262
מאירה פוליאק, ובת שבע גרסיאל, "מקרא, מדרש וקוראן; עיון אינטרטקסטואלי בחומרי סיפור משותפים", בתוך: בית מקרא, נ"ג, א, תשס"ח, עמ' 170–178
מייקל קוק, הקוראן – מבוא קצר מאוד (תרגום: מאיר מ' בר-אשר ונורית צפריר), הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, תל אביב, 2005
הקוראן (בתרגום עוז 'אבו בכר' יונה, ח'אלד מוחמד סעאבנה, ד"ר איימן א-ריאן, ד"ר זיאד אבו מוך, אברהאים ח'טיב, שייח' אוס מדלג', מוחמד צעיף), בהוצאת Goodword Books, שנת 2020
קישורים חיצוניים
القـُرْآن الكَريم, הקוראן בערבית
הקוראן – תרגום מלא לעברית של צבי חיים הרמן רקנדורף, 1857 (פרויקט בן-יהודה)
הקוראן – תרגום מלא לעברית של יוסף יואל ריבלין, 1936 (פרויקט בן-יהודה)
תרגום לאנגלית של הקוראן, באתר אוניברסיטת דרום קליפורניה
דמויות מקראיות בקוראן | פרופ' מאיר בר אשר, באתר יוטיוב, ערוץ בית אבי חי
הערות שוליים
*
קוראן
קוראן
קטגוריה:ספרי המאה ה-7
קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי ממשלים
| 2024-09-10T15:30:00
|
חומרה
|
חומרה (חָמְרָה, באנגלית: Hardware) היא אוסף כל הרכיבים הפיזיים במחשב או בהתקן אלקטרוני אחר, כמו טלפון סלולרי או ציוד תקשורת, כלומר כל אובייקט הנתפס בחוש המישוש (כל דבר שניתן לגעת בו – "חומר"). זאת להבדיל מהמידע שהמחשב או ההתקן מכיל (ונשמר בזיכרון) או מעבד (בעזרת המעבד), ומהתוכנה – אוסף הפקודות המספקות הוראות לחומרה. הבחנה זו בין חומרה לתוכנה מצטמצמת כאשר התוכנה צרובה ברכיב חומרה מסוים ואינה ניתנת לשינוי (לדוגמה Read only memory – ROM) – תוכנה מסוג זה קרויה קושחה (Firmware) (מהיותה 'קשיחה' כלומר לא ניתנת לשינוי בצורה פשוטה). זיכרון קשיח זה הוא זיכרון ROM.
שמאל|ממוזער|250px|מיני-מחשב PDP1
בפיתוח, בתכנון ובשיכלול רכיבי חומרה עוסק מהנדס חומרה.
חומרת המחשב האישי
מחשב אישי מורכב ממספר רכיבי חומרה הארוזים במארז:
לוח אם, שעליו מורכבים המעבד, הזיכרון הראשי, ורכיבים נוספים בתוך חריצי הרחבה.
ספק כוח, שמטרתו לספק לרכיבים השונים את המתח הדרוש להם.
כרטיס גרפי, שאחראי על עיבוד התמונה ושליחתה לצג (מסך).
כרטיסי מולטימדיה, הכוללים כרטיס טלוויזיה, כרטיס עריכת וידאו, כרטיס קול.
יציאות שונות (מקבילי, טורי, FireWire, USB) לציוד הקפי, כמו סורק ומדפסת.
אמצעי אחסון, כמו דיסק קשיח, כונן DVD, צורב וכדומה.
רכיבי תקשורת: כרטיס רשת, ראוטר.
רכיבים בסיסיים נוספים, שהם מסך, מקלדת, ועכבר. במחשב נייד רכיבים אלה הם חלק מהמארז הבסיסי אך במחשב שולחני הם נמצאים מחוץ למארז.
בנוסף, ובדרך כלל שלא כחלק מהמארז, המחשב האישי יכול לכלול גם מדפסת, סורק, מצלמת רשת, ולעיתים גם מערכת שמע עם רמקולים ואוזניות.
חלוקת החומרה
חומרה ניתן לחלק לפנימית ולחיצונית.
חומרה פנימית אחראית על עבודת מערכת המחשב (חלוקת זרם חשמלי, אחסון נתונים, עיבוד נתונים וכדומה) וחומרה חיצונית כגון מסך, רמקולים, מקלדת (לא וירטואלית), עכבר (לא וירטואלי) וכדומה אחראים על שליטה על המחשב דרך ממשק משתמש (הזנת קלט וקבלת פלט).
ייתכנו גם רכיבי חומרה חיצוניים נשלפים המהווים חלק אינטגרלי מהמערכת (כמו כאשר מאחסנים את מערכת ההפעלה של מחשב על כונן מידע נשלף).
שליטה בחומרה
החומרה נשלטת על ידי פקודות בשפת מחשב, הנקראת שפת סף (Assembly). על המחשבים בימינו, כדי לגשת לכל רכיב, אפילו במערכות הפעלה מתקדמות, יש לרשום את אוסף הפקודות שפונות לרכיב. קבצים אלה נשמרים עם סיומת VxD לדוגמה.
קבצים ישנים שעסקו בחומרה מתקופת ה-DOS היו עם הסיומת COM – לדוגמה: MOUSE.COM להפעלת העכבר, MSCDEX.COM להפעלת כונן תקליטורים. כמו כן, גם כקובצי הרצה (EXE) כתוכנית לכל דבר.
החומרה מופעלת באמצעות פסיקות (Interrupt), הפסיקה קלה בפעולת המעבד וגישה לחומרה.
ראו גם
מונחים בחומרה
קישורים חיצוניים
על חשיבות הקפאת תצורה בחומרה תעשייתית
מילון למונחי חומרה (1997), באתר האקדמיה ללשון העברית
*
קטגוריה:מחשבים
| 2024-04-25T09:19:51
|
כרטיס מסך
|
REDIRECT כרטיס_גרפי
| 2015-09-26T11:03:24
|
רכבת
|
250px|ממוזער|שמאל|רכבת
ממוזער|קולות הנשמעים בעת נסיעה ברכבת
שמאל|ממוזער|250px|רכבת נוסעים מודרנית
שמאל|ממוזער|250px|רכבת נוסעים בישראל עוברת סימנור
ממוזער|250px|קבוצת ילדים בנסיעה ברכבת לטיול ב־1950.
שמאל|ממוזער|250px|קטר קיטור צרפתי מתחילת המאה ה־20
שמאל|ממוזער|250px|רכבת משא
רכבת היא כלי תחבורה יבשתי, המשמש להובלת נוסעים ומטען על גבי מסילה. הרכבת בנויה ממספר קרונות, הנמשכים או נדחפים לרוב על ידי קטר. המסילה בנויה בדרך כלל משניים, שלושה או ארבעה פסי פלדה, אך קיימות בשימוש גם מסילות בעלות פס יחיד (מונורייל ופס ריחוף מגנטי). בחלק מהרכבות יש לקרונות יכולת הנעה עצמית, ללא קטר, והם נקראים קרונועים.
קיימים שלושה סוגי הנעה עיקריים לרכבות:
קיטור – השיטה הוותיקה להנעת קטרים באמצעות חימום מים שהופכים לקיטור ומייצרים תנועה.
דיזל ובנזין – שימוש במנוע בעירה פנימית (בדומה למכונית).
חשמל – שימוש במנוע חשמלי. בדרך כלל הרכבת מקבלת את אספקת החשמל מכבלים שעוברים מעל המסילה. במהלך בלימה רגנרטיבית הם יכולים להחזיר אנרגיה לרשת
נהג הרכבת הוא המפעיל של קרון הקטר. בקטר קיימות מערכות שליטה ובקרה על תפקוד ההנעה ומערכות מסייעות כגון בקרת אקלים ותאורה. קיימים סוגים רבים של מערכות הנעה, כאשר כל סוג מתמודד עם אתגרים שונים. ניתן להגדיר סוגי רכבות שונים על פי אורך המסלול שלהן: רכבת בין-לאומית, בינעירונית אזורית, פרברית ועירונית (קלה). ההבדל במרחקי הנסיעה יוצר גם הבדלים אחרים כגון תדירות שונה, מרחק מומלץ בין תחנות שהוא שונה ועדיפות לשימוש בטכנולוגיות שונות. במדינות רבות הרכבת היא אמצעי התחבורה העיקרי להסעת נוסעים, והיא משלבת בין מספר סוגי רכבות:
רכבות מהירות לנסיעות ארוכות טווח בין מדינות ואזורים.
רכבות כבדות המשמשות להובלת נוסעים בין ערים ופרברים.
רכבת תחתית, רכבת קלה ומונורייל לתנועה בתוך הערים.
רכבת פרוורית המשמשת לקישור בין שולי המטרופולין למרכזו.
סוג מיוחד ונכחד של כלי רכב מסילתיים הן הטרזינה והקרונית הידנית, שהן כלי תחבורה קטנים ופשוטים הנעים על מסילת ברזל בכוח האדם הנוהג בהם או מנוע עזר.
השם העברי
בעקבות חנוכת קו הרכבת בין יפו לירושלים ב־1892 עלה הצורך למצוא שם עברי מתאים.
לפי ראובן סיוון יצר אליעזר בן־יהודה את המונח "רכבת" בהקבלה ל"חמרת" (שיירה של חמורים) ו"גמלת" (שיירה של גמלים), כלומר "שיירה של רכבים".
היסטוריה
מנוע הקיטור הראשון שזכה לתפוצה נרחבת נבנה על ידי ג'יימס ואט בשנת 1774. המצאה זו סללה את הדרך למהפכה התעשייתית. אחד היישומים הראשונים של מנוע זה הייתה הנעת כלי רכב מנועי. ב־21 בפברואר 1804 הודגם לראשונה קטר הקיטור של ריצ'רד טרווית'יק שהוביל פחם למפעל מתכת בדרום ויילס שבבריטניה, לאורך מסילה של כ־15 ק"מ ובמהירות של כ־8 קמ"ש. התפתחות קטרי הרכבת המשיכה בהתמדה, אבל ההמצאה נעשתה מעשית רק עם בניית ה"רוקט" ("Rocket") של ג'ורג' ורוברט סטיבנסון ב־1829.
במהלך השנים שלאחר מכן התפתחה רשת הרכבות בכל רחבי העולם. הרכבות היו גורם חשוב בתהליכים היסטוריים ובשליטה של מדינות על אזורי הספר שלהן. לדוגמה, במלחמת האזרחים האמריקנית באמצע המאה ה־19 איפשרה הרכבת לצבא הצפון להניע כוחות בין החזיתות השונות בממדים ובמהירות חסרי תקדים בהיסטוריה של המלחמות. הרכבת הטרנס סיבירית שנבנתה בסוף המאה ה־19 איפשרה לאימפריה הרוסית לחזק את שליטתה בחופי האוקיינוס השקט וליישב את סיביר; קו הרכבת הטרנס־יבשתי הראשון בצפון אמריקה איפשר לפתח את החוף המערבי של ארצות הברית.
במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה היו רכבות ומסילות ברזל כלי אסטרטגי־צבאי חשוב ושימשו להובלת גייסות ואספקה אל החזית ופינוי פצועים וחללים ממנה. גם כלי נשק כגון טנקים הוסעו למרחקים ארוכים על ידי רכבות. כמו כן שימשו רכבות כנושאות ארטילריה קרבית וזאת באמצעות תותחי רכבת שהותקנו באופן מבצעי על קרונות רכבת (ולא רק לצורך תובלה). תפקידן של הרכבות במלחמת העולם השנייה זכור גם כיוון ששימשו להובלת מיליוני יהודים ובני לאומים אחרים אל מחנות ריכוז והשמדה.
במחצית השנייה של המאה ה־20 עומעם זוהרה של הרכבת לטובת כלי התחבורה החדשים: המכונית הפרטית והמטוס. למשל, בארצות הברית נזנחה כמעט לחלוטין תשתית המסילות עד כדי כך שהייתה סכנה להמשך קיומה. מנגד, בכמה ארצות ניתן מענה למגמה זו בדמות רכבות נושאות־רכב שאפשרו לנוסעים לנסוע ברכבת, בעוד מכוניתם מאוחסנת בקרון ייעודי.
התפתחות הטכנולוגיה והמעבר ממנועי הקיטור להנעה שמבוססת על חשמל או דיזל איפשרו לפתח מערכות רכבות יעילות שהיו מסוגלות להתחרות ברכב הפרטי. הופעת רכבות מהירות בסוף המאה ה־20 איפשרה לרכבת להתחרות גם במטוסים בטווחים קצרים ובינוניים (עד 650 ק"מ). לדוגמה, חברת התעופה הלאומית הגרמנית, לופטהנזה, הצהירה כי היא מעוניינת לעודד שימוש ברכבות במקום טיסות בתוך גרמניה.
גם מטרופולינים רבים בארצות הברית, כדוגמת לוס אנג'לס, שדגלו ברכב פרטי כאמצעי התחבורה העיקרי, נאלצו להוסיף תשתית מסילתית לאחר שתשתית הכבישים נסתמה.
העתיד
ממוזער|עומס ברכבת התחתית בשנחאי
כיום מתבצעים מיזמים רבים של רכבות מהירות, בעיקר באירופה. הצפי הוא כי בשנים הקרובות תושלם רשת של רכבות מהירות בכל מערב אירופה. רשת כזו תשנה את דרכי התחבורה ושוק העבודה. היא צפויה להקטין משמעותית את השימוש במטוסים לטיסות קצרות, לעודד אירופאיים לעבוד גם בארצות שכנות ולחזק את הקשרים בין מדינות אירופה.
אחד מכיווני ההתפתחות העתידיים לרכבות בעתיד היא טכנולוגיית הרחיפה המגנטית. לרכבות אלו אין גלגלים אלא אלקטרומגנטים שמחזיקים אותן בגובה של כסנטימטר מעל משטח מיוחד, שמשמש להן כמסילה. הן מונעות קדימה באמצעות שינוי השדות המגנטים. רכבות אלו מהירות, יעילות ומאפשרות נסיעות חלקות במיוחד, מכיוון שאין חיכוך בין הרכבת למסילה. רכבות אלו נוסעות במהירות מקסימלית של 588 קמ"ש. חסרונן העיקרי הוא עלות הקמת המסילות המיוחדות. חיסרון נוסף הוא הרעש הנוצר מפעולתה של הרכבת; בשונה מרכבות רגילות, הרעש שמשמיעות רכבות אלו דומה לרעש של מטוס סילון.
כיום פעילים בעולם שני קווי רכבת רחיפה בשירות רגיל: בסין בין שאנגחאי לשדה התעופה שלה, וביפן, העובר דרך טוקיו.
הרכבת בישראל
שמאל|ממוזער|250px|הרכבת לירושלים בנחל רפאים
ממוזער|250px|רכבת למטרות שעשועים
קו הרכבות הראשון בארץ הושק ב־1892 עם הפעלת מסילת הרכבת יפו–ירושלים בימי השלטון העות'מאני. בין 1903 ל־1905 הונחה מסילה מחיפה דרך עמק יזרעאל לסוריה (שם התחברה למסילת הרכבת החיג'אזית), שנודעה לימים כרכבת העמק. בימי מלחמת העולם הראשונה נסללה בשפלת החוף מסילה אורכית מתחנת הרכבת עפולה לכיוון סיני ותעלת סואץ.
בימי המנדט הבריטי חוברה רשת המסילות בארץ למצרים וללבנון. קטע המסילה בין טולכרם לבין עפולה נזנח, וממערב לו הונחה מסילה שחיברה את מסילת השפלה ישירות לחיפה (תוואי המסילה שבין חדרה לבין חיפה משמש עד היום כחלק מהקו הראשי של רכבת ישראל).
באפריל 1948, מעט לפני קום המדינה, הקימו המוסדות הלאומיים את חברת רכבת ישראל שתרכז את התחבורה המסילתית במדינת ישראל לכשתוקם. במשך עשרות שנים לאחר מכן סבלה רכבת ישראל מהזנחה מתמשכת והיעדר תוכניות פיתוח, עקב העדפה של תחבורה ציבורית פחות פגיעה להתקפות טרור ויותר גמישה (אוטובוסים ומוניות). בסוף שנות התשעים חל שינוי בסדרי העדיפויות והרכבת נהנית כיום מתקציב פיתוח הגדול יותר מתקציב הכבישים לפי הצעת התקציב לשנת 2004. כתוצאה מהשיפור בהשקעות, גדלה תנועת הנוסעים פי חמישה, מ־6 מיליון נוסעים ב־1998 לכ־30 מיליון נוסעים בשנת 2006.
רכבות עירוניות
בחלק מהמטרופולינים בישראל ישנם פרויקטים להפעלת רכבות עירוניות:
בחיפה פועל מזה שנים רבות קו פוניקולר תת־קרקעי בודד הנקרא כרמלית.
הרכבת הקלה בירושלים.
רכבת קלה במסגרת מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב.
ראו גם
קישורים חיצוניים
צור שיזף, מסע בעקבות הפסים, סרט על ההיסטוריה של הרכבות בארץ ישראל שנעשה עבור ערוץ הנשיונאל ג'יאוגרפיק
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תחבורה ציבורית
קטגוריה:תחבורה בת קיימא
קטגוריה:שינוע
קטגוריה:המצאות במאה ה-19
| 2024-06-27T10:49:51
|
מטוס
|
שמאל|ממוזער|250px|אנטונוב An-225 מריאה המטוס הגדול ביותר שנבנה אי פעם
מָטוֹס או אֲוִירוֹן הוא כלי טיס ממונע, כבד מהאוויר, אשר שוהה באוויר בזכות כוח העילוי הפועל על כנפיו. בעגה המקצועית מטוס מוגדר ככלי טיס כנף קבועה, שבו אין תזוזה אקטיבית של הכנף כדי להשיג את העילוי (מטוס בעל גאומטריה משתנה נכלל בקטגוריה זו), בניגוד לכלי טיס בעל כנף סובבת דוגמת מסוק או רחפן.
מטוסים נעים ממקום למקום במהירות רבה, ללא צורך בדרכים ותוך תלות מועטה במזג האוויר, ולכן משמשים אמצעי תחבורה נפוץ מאוד. תכונות אלה הופכות את המטוסים לשימושיים גם למטרות צבאיות ומדעיות.
את המטוס הראשון שטס בהצלחה בכוח מנועו בנו האחים רייט. מקובל כי טיסתם שנערכה ב־17 בדצמבר 1903, ונמשכה כ־12 שניות ולמרחק 35 וחצי מטרים, הייתה הטיסה הממונעת הראשונה בכלי טיס כבד מן האוויר. קדמו להם כמה ניסיונות חשובים של אלברטו סנטוס דימון הברזילאי, לואי בלריו הצרפתי וגלן קרטיס האמריקני. מאז התפתחו רבות הטכנולוגיה והידע בנושאי התעופה והאווירודינמיקה, אך עקרון הפעולה של המטוסים נותר דומה.
אטימולוגיה
ממוזער|250px|פלייר רייט, נבנה ב-1903, המטוס הממונע הראשון
בשנת 1907 פרסם אליעזר בן-יהודה בעיתונו "השקפה" ידיעה על הקמת צי מטוסים צרפתי ראשון. בידיעה זו חידש את הצירוף "ספינת אוויר" של נחום סוקולוב וקבע את המונח "ספינת האוויר המתיישרת" כתרגום השם הצרפתי באותו הזמן aéroplane. השם הצרפתי שונה עד מהרה ל־avion בעקבות המילה הלטינית לציפור avis, ובעקבות כך חידש איתמר בן־אב"י, בנו של בן יהודה, את המילה העברית "אווירון" – אף שגם השורש א־ב־ר מופיע במקרא וקשור לתעופה, ולכן סבר נפתלי הרץ טור־סיני שהיה ראוי לכנות את המכונה בשם "אבירון". מטעמים שונים התנגד חיים נחמן ביאליק למילה, וב־1928 הציע בוועד הלשון העברית את המילה "מטוס", את השם "טייס" למפעיל (במקום "מעופף"), את שם הפעולה "טיסה" (במקום "מעוף") ועוד, לפי המילה היחידאית (). שתי המילים מקובלות בעברית, אם כי לפעמים מבדילים בין אווירון – כלי טיס קטן, על שום הסיומת המקטינה -וֹן – ובין מטוס – כלי טיס גדול. בנטייה הופך הקמץ לשווא: מְטוסים, מְטוס-קְרב (לעומת: מַסּוֹק–מַסּוקים).
שימושים
שמאל|ממוזער|250px|איירבוס A380, מטוס הנוסעים הגדול ביותר בעולם
מטוסים משמשים להעברת מטען ממקום למקום, במיוחד כאשר מדובר בחציית תוואי שטח בעייתי או במרחק גדול. נוסף לכך מטוסים משמשים לצילום מן האוויר, לחיזוי מזג האוויר, לכיבוי אש (בעיקר בשרפות יער), לחקלאות (בעיקר ריסוס כנגד מזיקים), ואף כתחביב ספורט.
במסגרת הצבאית המטוסים משמשים להפצצה, לתקיפה, ליירוט מטוסי אויב, לתובלת מטענים וכוחות, לאיסוף מודיעין ואף ללוחמה אלקטרונית.
יש כמה סוגי המטוסים: מטוס נוסעים, מטוס מטען, מטוס ריסוס, מטוס אמפיבי, מטוס קרב ומפציץ. קיים סוג נוסף בשם אקרנופלן, שאינו נחשב כמטוס לכל עניין, לאור שהייתו בקרבת הקרקע, אך אם מחשיבים אותו כמטוס, פרט אחד שלו הוא המטוס הגדול ביותר בעולם.
מבנה המטוס
מבנה המטוס (מונח שאינו נוגע למערכת ההנעה) ניתן באופן כללי לחלוקה לכמה מערכות:
גוף המטוס – המכיל את אנשי הצוות, המטען, הדלק, הנוסעים והמערכת האוויונית של המטוס.
כנפיים – המספקות את עיקר העילוי. יש מטוסים שבהם מכלי הדלק נמצאים בגחון ובאחרים הם בכנפיים. לרוב המנועים נישאים על הכנפיים, ובמטוסי קרב נישא תחתן גם רוב החימוש.
מערכת היגוי – הכוללת לרוב הגה גובה, השולט על התנועה בזווית העלרוד; הגה כיוון, השולט על התנועה בזווית הסבסוב; ומאזנות, השולטות על התנועה בזווית הגלגול.
כני נסע – אלו המערכות הנושאות את המטוס על הקרקע. מכילים את הגלגלים ומשמשים לבלימת זעזועים בנחיתה.
מנוע – מספק את הדחף להנעת המטוס ולעיתים גם ליצירת עילוי. במטוסים קלים נפוץ השימוש במנועי בוכנה; מטוסים כבדים יותר או מטוסים צבאיים משתמשים לרוב במנועי סילון.
עקרונות הטיסה
שמאל|ממוזער|300px|הכוחות הפועלים על חתך של כנף מטוס
ממוזער|250px|מטוסים בתרגילי אוויר
על המטוס פועלים ארבעה כוחות:
גרר – התנגדות האוויר למעבר גוף כלי הטיס דרכו, בכיוון המנוגד לכיוון תנועת הכלי.
דחף – תגובת האוויר לפעולת מנוע המטוס. פעולת המנוע גורמת לדחיפת האוויר לאחור (באמצעות להבי מדחף או יניקה באמצעות מניפה במטוס סילון), ובתגובה כלי הטיס נדחף קדימה.
כוח הכבידה – משיכת כדור הארץ את כלי הטיס כלפי מטה, בכיוון מרכזו.
עילוי – כוח המתפתח בעיקר על כנפיו של כלי הטיס. הבדל בין זרימת האוויר במשטחים התחתונים של הכנפיים לבין משטחיהן העליונים גורם להפרש לחצים, וכתוצאה פועל כוח כלפי מעלה.
היסטוריית המטוס
קישורים חיצוניים
How Fuel Efficient Is An Airplane? - סרטון הסבר על ניצול הדלק של מטוסים
Why Are Airplane Engines So Big? - סרטון הסבר על הגודל האופטימלי של מנועי מטוסים
מטוסים איך הם טסים? סוגי מטוסים? ומי המציא אותם? - סרטון הסבר ביוטיוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:תעופה
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
| 2024-10-02T11:53:28
|
קונדום
|
ממוזער|250px|שמאל|קונדום גברי מחוץ לאריזתו
קוֹנְדוֹם (מאנגלית: Condom, ; בעברית: כּוֹבָעוֹן או מַעֲטוֹף) הוא אמצעי מניעה העשוי בדרך כלל מלטקס, והוא מונע מגע ישיר בין איברי המין בהם נעשה שימוש בעת קיום יחסי מין. בדרך כלל הכוונה היא לקונדום גברי, אך יש גם קונדום נשי.
קונדום גברי
250px|ממוזער|שמאל|"המאהבת הזהירה", יצירתו של Octave Tassaert משנת 1860 לערך, מתארת זוג במהלך מעשה אהבים. האשה מחזיקה קונדום ובוחנת אותו, ככל הנראה כדי לבדוק את שלמותו בעת בה הכובעונים היו בשימוש רב פעמי.
הקונדום הגברי מכסה את הפין במהלך קיום יחסי מין על מנת למנוע היריון בלתי רצוי או העברה של מחלות מין, כגון איידס, הרפס או עגבת (סיפיליס). מסיבה זו נהוג לכנות יחסי-מין תוך שימוש בקונדום "מין בטוח" או "מוגן".
הקונדומים הגבריים הראשונים היו עשויים צמר ובדים אחרים, ולא היו יעילים כלל. במחקר שפרסם הרופא האיטלקי גבריאל פלופיו (Gabriele Falloppio) בשנת 1564, הוא מזכיר את השימוש בקונדומים, במה שהיה ככל הנראה התיעוד הראשון בכתב של המוצר. הקונדומים אותם הוא מתאר עשויים מבדים שנטבלו בתמיסה כימית מסוימת ויובשו טרם השימוש בהם. אותן פיסות בד שימשו לכיסוי רק של עטרת הפין, וכדי לסייע בשימוש, פיסות בד אלה הוחזקו על ידי סוג של רצועה שהייתה מחוברת אליהן. במחקרו, עוסק פלופיו בעגבת, לה הוא קורא במחקרו "המחלה הצרפתית", והוא מציין כי שימוש בקונדומים יכול למנוע את ההידבקות בה. עם זאת, נהוג להניח כי הקונדומים היעילים הראשונים היו עשויים ממעי כבש.
בתחילה, שימשו הקונדומים את המבקרים אצל זונות, כהגנה מפני מחלת העגבת. מאחר שנשים אלו היו עקרות כתוצאה ממחלות, הקונדום לא נתפש כמונע היריון אלא כמונע מחלות, וגברים אלה לא העלו על דעתם להשתמש באמצעים אלה עם נשותיהם, אך לבסוף הבינו שמה שמונע הידבקות ממחלה ימנע גם כניסה להריון.
המצאתם של קונדומים העשויים לטקס הייתה צעד גדול וחשוב, ובזכותו נעשו הקונדומים ליעילים במיוחד וזולים, כך שכל אחד יכול להשתמש בהם. לפני המאה ה-20 היו הקונדומים אסורים למכירה במקומות רבים מטעמים דתיים. עד היום הכנסייה הקתולית אוסרת על שימוש באמצעי-מניעה. האפיפיור יוחנן פאולוס השני אסר על שימוש בקונדומים גם לצורך הצלת חיים על ידי מניעת הידבקות. אנשי הכנסייה באפריקה אף נוהגים להסביר למאמינים כי קונדומים אינם מגינים מפני העברה של נגיף ה-HIV הגורם לאיידס.
שימוש נכון בקונדום עשוי לטקס יעיל בלמעלה מ-97% במניעת היריון, וב-80%-90% במניעת איידס. שימוש בקונדום המכיל קוטל זרע מגביר את יעילות הקונדום במניעת היריון. עם זאת, מחקרים מצביעים על כך שקוטל זרע מפחית את יעילות הקונדום במניעת מחלות מין, בשל הגירוי שהוא גורם לריריות.
שימוש שגוי בקונדום עלול להביא לקריעתו וכך להוביל להיריון או העברת מחלות. סיכונים אלה קיימים גם במקרים של הסרת קונדום ללא הסכמה.
שלמות הקונדום יכולה להיפגע בשל מגע עם ציפורניים או חפץ חד. כמו כן קונדומי לטקס רגישים לחומרים על בסיס שמן כגון קרם לידיים או וזלין. יש חומרי סיכה נפוצים המיוצרים על בסיס מים שלא מורידים מיעילות הקונדום.
כ-10% מהאוכלוסייה אלרגים ללטקס שממנו עשויים מרבית הקונדומים, ולכן יצרני הקונדומים החלו לשווק קונדומים העשויים חומרים סינתטיים כגון שרף מלאכותי שאינם גורמים לתופעות אלרגיות.
בעשורים האחרונים, יצרני קונדומים רבים מציעים קונדומים בגדלים, צבעים, ריחות, טעמים ומרקמים שונים.
על פי מחקר שבוצע בשנת 2019 באוסטרליה, כשליש מהנשים חוו הסרה חשאית של הקונדום במהלך קיום יחסי מין, פעולה שאינה חוקית במספר מדינות, אך קשה להוכחה באופן משפטי. נכון לקיץ 2020 ברחבי העולם הורשעו 3 גברים בעקבות עבירה זו.
קונדום נשי
שמאל|ממוזער|250px|קונדום נשי
הקונדום הנשי אף הוא משמש למניעת היריון והעברת מחלות במגע מיני, והוא הומצא על ידי ד"ר הדני לאסה הסל. הקונדום הנשי הוא בצורת צינור דק ורך עם טבעת גמישה בכל צד. הטבעת הפנימית בצידו הסגור משמשת להחדרת הקונדום ולהחזקתו במקום, גוף הקונדום הנשי נמצא בנרתיק, והטבעת החיצונית בצידו הפתוח מכסה חלק מהפות.
קישורים חיצוניים
קטי קמחי, קונדום: החבר הכי טוב שלך, באתר שירותי בריאות כללית, 31 במאי 2011
זיו לנצ'נר, קונדום נשי - רוצה להשתתף בכיסוי?, באתר שירותי בריאות כללית, 5 במרץ 2012
כל מה שקונדום, אתר ישראלי המספק מידע מקיף על קונדומים, מחלות מין וחשיבות מין בטוח
הערות שוליים
קטגוריה:אמצעי מניעה
קטגוריה:איידס
קטגוריה:פין
קטגוריה:בריאות מינית
קטגוריה:מוצרים חד-פעמיים
| 2024-05-04T10:15:56
|
פנטזיה
|
ממוזער|250px|ספר פנטזיה משנות הארבעים
פנטזיה (מאנגלית: Fantasy – דמיון, דמיוני, בעברית קרויה היזיון) היא סוגה ספרותית, שבה העלילה תלויה בקיומם של דברים שמקובל במדע המודרני לראותם כבלתי-אפשריים או כבלתי-קיימים, כמו שדים, קסמים, דרקונים, חדי-קרן, יצורים וישויות בני אלמוות, אל-מתים, מפלצות וכיוצא בזה. מקורותיה של הפנטזיה באגדות, בפולקלור ובמיתולוגיה ליצירת הרקע שעליו מתבססת העלילה. סוגה זו קרובה למדע הבדיוני ולסיפורי אימה, וישנן יצירות אשר סיווגן איננו מובהק לאחד מן הז'אנרים האלו.
תולדות הסוגה
אפוסים היסטוריים-פנטסטיים
שמאל|ממוזער|250px|האפוס ההיסטורי-פנטסטי העתיק ביותר ששרד - עלילות גילגמש
שמאל|ממוזער|250px|יעקב נאבק במלאך בציור מאת רמברנדט - התנ"ך כאפוס היסטורי, הנתפש בחלקו לעיתים גם כפנטסטי
סוגה ספרותית זו התפתחתה בהדרגה. היצירה הפנטסטית העתיקה ביותר ששרדה היא עלילות גילגמש, שנכתבה לפני כארבעת אלפים שנה בערך. בעת העתיקה היה ערבוב בין פנטזיה להיסטוריה ויצירות דוגמת האפוס השומרי הזה לא הציגו עצמן כפנטזיה, אלא כאמת היסטורית.
גם לעמים אחרים היו אפוסים שתיארו או סיפרו על בריאת העולם ועל מעשי הגיבורים והאלים. ידועים התנ"ך העברי, האנומה אליש הבבלי, המהאבהארטה והראמאיאנה ההודיות והאודיסיאה היוונית, שרובם נכתבו בערך באלף הראשון לפני הספירה. אפוסים אלה כוללים בתוכם, כולם, יסודות פנטסטיים, בהם קוסמים וכשפים ויצורים ואירועים שאינם מן העולם הזה, לפחות כפי שהמדע המודרני מכיר אותו. היסוד של הוויכוח בין הדתות על איזו דת היא "דת האמת" ושל הוויכוח בין הדתות לאתאיזם הוא האם הסיפורים והטקסטים שסביבם סובבת הדת ולרוב כוללים יסודות על טבעיים הם בגדר סיפורי פנטזיה או היסטוריה.
סיפורי הפנטזיה קיבלו דחיפה בימי הביניים, דהיינו במאות שלפני ואחרי שנת 1000 לספירה בערך, עם הופעת יצירות כמו סיפורי אלף לילה ולילה בעולם הערבי; אגדות המלך ארתור, מבינוגיון וביאוולף באיים הבריטיים; הסאגות הנורדיות ושירת הניבלונגים בצפון אירופה; ובפרס השאהנאמה.
סיפורי פנטזיה
המאה ה-18 וה-19
רק בעת החדשה התחילו להופיע סיפורים על תופעות שהיה ברור לקורא שמקורן בדמיונו של המחבר והן לא מתארות מציאות כלשהי. דוגמה מוקדמת לכך היא "חלום ליל קיץ", וגם מחזות מסוימים אחרים של שייקספיר. אחד הספרים הראשונים מהסוג הזה הוא "מסעות גוליבר", שנכתב ברבע הראשון של המאה ה-18 על ידי ג'ונתן סוויפט (הופיע לראשונה ב-1726) וכחמישים שנה לאחריו (1772) הופיעה הגרסה הראשונה והחלקית למחזהו המונומנטלי של יוהאן וולפגנג פון גתה, "פאוסט".
במהלך המאה ה-19 נכתבו מספר ספרי פנטזיה ידועים ובראשם "פרנקנשטיין" של מרי שלי, שיצא לאור ב-1818, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול, שיצא לאור לראשונה כעבור כמחצית המאה, ב-1865 וכעבור עוד עשרים שנה ספרו של הנרי ריידר הגרד, "מכרות המלך שלמה" (1885). מרבית הסופרים האחרונים התבססו על המסורות שכבר היו קיימות בספרות האירופאית ויצקו לתוכן מהות חדשה.
ל"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" יש עם זאת חשיבות מיוחדת עקב היותו אחד מספרי הפנטזיה הבודדים באותה תקופה שמטרתם לא הייתה דידקטית. הסיבה לגוון הדידקטי של מרבית סיפורי הפנטזיה דאז הייתה, הופעת המדע הבדיוני, בעקבות יצירותיהם של ז'ול ורן וה. ג'. ולס. הפנטזיה, בניגוד למדע הבדיוני, לא ניסתה למצוא הסברים מדעיים לפלאיה ולפיכך נחשבה לסוגה המיועדת בעיקר לילדים, ממש כמו שנחשבו מיתוסים ומעשיות.
המאה ה-20 עד סוף שנות השישים
ב-1900 יצא לאור "הקוסם מארץ עוץ" וכעבור שש שנים הספר "מסע הפלאים של נילס הולגרסון" מאת סלמה לגרלף (1906). בעקבות היצירות הללו ואחרות קיבלה הסוגה דחיפה נוספת קדימה ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 הופיעו ספרים רבים שעלילתם בדיונית לחלוטין.
בשנת 1919 נוסד בגרמניה המגזין Der Orchideengarten אשר עסק באימה ופנטזיה, ונחשב למגזין הפנטזיה הראשון. המגזין הוציא לאור 25 גיליונות והפסיק את פעילותו בשנת 1921.
בשנת 1923 נוסד המגזין "Weird Tales" (באנגלית: מעשיות מוזרות), המגזין האמריקאי הראשון שהיה מבוסס לפחות בחלקו על הסוגה (חלק גדול אחר היה סיפורי אימה ועוד).
ב-1939 החל לצאת לראשונה המגזין Unknown, שהפך בהמשך ל-Unknown Worlds והיה המגזין האמריקאי הראשון שהוקדש כולו לסיפורי פנטזיה. מייסדו ועורכו היה ג'ון וו. קמפבל. הוא פתח במגזין זה ערוץ מקביל עבור סופרי המדע הבדיוני והפנטזיה, אשר עד אז נאלצו להתמקד במגזין Astounding Science fiction שלו, שפתח את שעריו לסיפורי מדע בדיוני בלבד. Unknown Worlds פעל במשך ארבע שנים בלבד ונסגר ב-1943 בשל המחסור בנייר בתקופת מלחמת העולם השנייה. במשך כ-25 שנים בערך אחר כך היה עולם הפנטזיה דליל ביותר בכותבים ויצירות וגם כל המגזינים שנפתחו כשלו בזה אחר זה.
עולם הפנטזיה כיום
הסופר ג'ון רונלד רעואל טולקין פתח את העידן הנוכחי של הפנטזיה. יצירתו הראשונה - ההוביט - יצאה לאור ב-1937, אבל בשל התעקשותה של ההוצאה לאור שלו להפיץ את כתביו רק בכריכה קשה הצלחתו נשארה בשלב הראשון די מוגבלת. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 השתנה המצב בבת אחת עם יציאתם לאור של כתבי טולקין גם בכריכה רכה. הסופרים שקדמו לו לא יצרו, ברוב המקרים, עולם דמיוני שלם עם מערכת שלמה של חוקים, עמים, היסטוריה, אמונה, שפות וכיוצא באלה. טולקין עשה זאת, תוך שחזורה של המיתולוגיה הגרמאנית העתיקה ושילובה בפולקלור האנגלוסקסי.
סופרי פנטזיה רבים שכתבו מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 ואילך המשיכו להעתיק את ההצלחה המחודשת של טולקין ויצרו עולמות שכללו בתוכם מספר גזעים, היסטוריה, גאוגרפיה ותרבות שהזכירו את אלו שהקורא מצא בספריו של טולקין. בגלל הקושי ליצור עולם שלם, משתמשים עד היום סופרים רבים בעולם שנוצר זה מכבר על ידי יוצרים אחרים ופורשים את עלילת ספרם בתוך עולם מוכן. דוגמה מובהקת לכך היא השימוש בעולם קרין שבו מתרחשת עלילת הספרים מסדרת רומח הדרקון. בגלל החזרה הרבה על פורמט קבוע, מכונה לעיתים תת-סוגה זו "פנטזיה נוסחתית" או "פנטזיה גנרית". פנטזיה גנרית שכזו שואבת למשל את שורשיה פעמים רבות ממשחקי תפקידים כמו מבוכים ודרקונים. במשחקי התפקידים, העולם הבדיוני מוגדר היטב ומאפשר לגזור ממנו קווי עלילה רבים נוספים.
סופרים אחרים ביקשו לפתח עולמות אחרים עם גזעים אחרים ללא קשר לעלילה של טולקין. בין תתי הסוגה האלה ניתן למצוא פארודיה פנטסטית המאפיינת את ספרי עולם הדיסק מאת טרי פראצ'ט. יוצרים אחרים דוגמת ג'יי קיי רולינג לקחו את הפנטזיה לשילוב של עולם בדיוני, המודע לקיומו של עולם אמיתי. במידה מסוימת, היו שראו בכך משום חזרה על סיפורי דברי ימי נרניה למשל, שנכתבו עוד באמצע המאה ה-20.
ההצלחה הספרותית של הסוגה תרמה את חלקה להתפתחותה בקולנוע, במשחקי וידאו ומחשב ובתעשיות אחרות. ספרים רבים עובדו לסרטים דוגמת טרילוגיית סרטי שר הטבעות. ספרים אחרים משמשים רקע למשחקי מחשב ואחרים דוגמת רומח הדרקון משמשים כרקע לעולם שלם של משחקי תפקידים.
מאפייני הפנטזיה
פנטזיה מתאפיינת בראש ובראשונה בעלילה המתרחשת כולה או מקצתה בעולם בדיוני. לעיתים קרובות נעשה שימוש בקסמים וביצורים בדיוניים. כמו כן, לעיתים קרובות העולם שבו מתרחשת העלילה נמצא בתקופה הדומה לימי הביניים הכוללת מלכים ואבירים, טירות ומבצרים, וכלי הנשק כוללים חליפות שריון, חרבות וחץ וקשת. מאפיין נוסף שמשותף לסוגה זו ולסוגות אחרות הוא המאבק בין טוב לרע. העלילה מתמקדת, לא אחת, בכוחות הטוב ואילו הרוע לרוב מתואר, לעיתים, כאויב ערטילאי, רב-עוצמה ביותר ומעורר אימה.
לעיתים נדירות מתמקדים סיפורי הפנטזיה בתיאור ריאליסטי של חיי היום יום בעולמות הפנטזיה, כשלרוב הם משמשים כרקע בלבד לסיפור שהוא בבסיסו סיפור הרפתקאות. לעיתים קרובות הגיבורים המייצגים את הטוב נקלעים להרפתקה ללא כוונה של ממש; במקרים רבים הבחירה אינה נתונה בידם מאחר שהם כבר נבחרו בידי כוח עליון כלשהו (אל, שליט, ישות אחרת רבת כוח או השפעה, חיזיון וכדומה) אך יש פעמים שבהם הגיבורים יוצאים להרפתקה מבחירה.
פעמים רבות, ניתן לראות בסיפור הפנטזיה אלגוריות על המתרחש בעולמנו שלנו. למשל, ספרי "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט מהווים בבירור סאטירה על החברה שלנו לא פחות מאשר הם מהווים סאטירה על ז'אנר הפנטזיה עצמו. לעומת זאת, לעיתים חיפוש הקבלות יכול להיות שגוי או שנוי במחלוקת. למשל, רווחה פרשנות לפיה שר הטבעות הוא אלגוריה למלחמת העולם השנייה או למלחמה הקרה. ג'.ר.ר. טולקין התנגד בצורה נחרצת לפרשנויות הללו.
מאפיינים כללים של עולמות מערכה פנטסטיים
ישנן מספר נקודות אשר נוטות לאפיין עולמות פנטזיה של יוצרים שונים, אם כי אין הכרח כי תופענה בכל יצירת פנטזיה. להלן תובאנה מספר נקודות שכאלה.
קסם
ברוב עולמות הפנטזיה ישנה צורת קיום כלשהי של קסם. הצורה, התפוצה, המקור והתפקיד של הקסם משתנים מעולם לעולם. בחלק מן העולמות, מהווה הקסם חלק מן התשתית המציאותית ומהווה אבן יסוד בדרך פעולתו של העולם, באחרים משמש הקסם יותר כ"כלי פעלולים". ברוב העולמות שבהם מתקיים הקסם, קיימים גם בני אדם המסוגלים לנצל את הקסם למטרותיהם, אלו נקראים, בדרך כלל, קוסמים או מכשפים. לעיתים, בוחרים המחברים שמות נוספים לאנשים אלו; אחת הדוגמאות הבולטות הן האאס סדאי (Aes Sedai) בסדרת כישור הזמן.
יצורים וגזעים
בפנטזיה קיימים בדרך כלל (אך לא תמיד) יצורים תבונתיים וגזעים שונים מלבד בני האדם. בין הנפוצים נכללים אלפים, גמדים, דרקונים, ענקים, קנטאורים, שדים, פיות ועצים מדברים. לצידם קיימים בדרך כלל גם יצורים תבוניים למחצה (במידה זו או אחרת) ומרושעים כגון טרולים, אורקים, גובלינים ואל-מתים רבי עוצמה.
לרב משתנה תפקידם של הגזעים התבוניים מיצירה ליצירה. בחלק מן היצירות מוסיפים המחברים גזעים תבוניים "משלהם" כמו המולפה, הדובים המשוריינים והגליווספים המופיעים בטרילוגיית "חומריו האפלים".
בנוסף לגזעים נוספים ויצורים תבוניים, ניתן למצוא ביצירות פנטסטיות רבות אזכורים ליצורים ומפלצות מיתולוגיים או כאלה שהומצאו על ידי הסופר, כמו גרסאות ענק לחיות מוכרות, הכלאות בין כמה מינים (כגון הכימרה או הגריפון), מפלצות בעלות כוחות קסם (ההידרה או הבסיליסק למשל) ויונקים מעופפים (פגסוס, גריפון) אך יש כאלה שלא. יצורים רבים מבין אלו לקוחים ממיתולוגיות שונות. כדוגמה ליצורים שהומצאו על ידי הסופר, ניתן לקחת את הסוהרסנים מסדרת "הארי פוטר".
גזע המזוהה במיוחד עם הסוגה הוא הדרקונים, המתוארים לרוב כייצורים תבוניים ביותר, קסומים ורבי עוצמה. בעוד ברוב היצירות הדרקון הוא מפלצת אכזרית ומטילת אימה, בחלק מהן יש גם דרקונים טובים המסייעים לכוחות הטוב ונלחמים בדרקונים הרעים.
אלים וישויות עליונות
בסיפורים מסוימים קיימים בעולם הפנטסטי כוחות רבי עוצמה ובני אלמוות, החזקים מכל היצורים החיים על פני האדמה. חלק מהם הם אלים. בחלק מן היצירות לאלים אלו קהל סוגדים וקהילת כהנים שמבצעת נסים בשמם.
לרוב, ישויות אלה משמשות ככוח מניע בעלילה של הסיפור או כהסבר לקסם בעולם ולחסד הנופל על הגיבורים ועוזר להם במשימתם או כדמויות של ממש.
אל-מתים
ביצירות פנטסטיות רבות, המוות איננו מהווה תחנה סופית. אגדות רבות מתרכזות סביב סיפורם של ישויות שחזרו מן המתים במצב ביניים של אל-מתים וחזרו לרדוף את החיים. האל-מתים בספרות הפנטזיה נעים מיישויות ששמרו את בינתם וגופם כגון ערפדים, כאלו ששמרו רק את נשמתם כגון רוחות רפאים וגלמים, וכלה בגופות מונפשות וחסרות בינה או אופי כגון זומבים ושלדים המופעלות כבובות רצחניות בידי כוחות אפלים יותר, או שפועלות בעצמן ותוקפות יצורים חיים באינסטינקטים חייתיים חסרי אבחנה.
גישה לטכנולוגיה
חלק מספרי הפנטזיה מתרחשים בעולמינו או בעולמות דומים ומכילים אזכורים לטכנולוגיה מודרנית, כמו ספריו של ניל גיימן המתרחשים ברובם בעולמנו ובהווה, טרילוגיית חומריו האפלים שמתרחשת בין השאר בעולמנו (אך גם בעולם שבו מוצגת טכנולוגיה אלטרנטיבית) ובסדרת ספרי ארטמיס פאול.
לעומתם, בספרי פנטזיה רבים, נבנים עולמות פנטסטיים בהם אין טכנולוגיה מתקדמת, לעיתים אף להפך: רוב העולמות נמצאים בשלב התפתחותי המקביל לזה של ימי הביניים (אם כי יש עולמות שמבוססים על תקופות קדומות יותר). עולמות כאלה קיימים לעיתים עשרות אלפי שנים. בספרים המתרחשים בעולמות מסוג זה, נוקטים המחברים במספר שיטות להסבר אי-ההתפתחות הטכנולוגית, למשל: נפילתה של תרבות מתקדמת, אסון עולמי שהביא לתוהו ובוהו, התבססות על קסם שמייתרת את הצורך בטכנולוגיה או שלטון שמרני שמכתיב אי-התפתחות טכנולוגית (כמו ביפן הפיאודלית). כמו כן, קיימים גם עולמות פנטזיה המשלבים טכנולוגיה כאילו-מודרנית, המושפעת לעיתים מספרות הסטימפאנק.
תת ז'אנרים בפנטזיה
ניתן לבצע חלוקות רבות של ספרות הפנטזיה לז'אנרים על פי סגנונם, עלילתם, והמקורות שמהם הם שואבים השראה. חלוקה מובהקת אחת מבוססת על היחס של העולם המשמש כרקע לסיפור הפנטזיה לעולמנו שלנו.
עולם העומד בפני עצמו
בספרי פנטזיה מז'אנר זה העולם הפנטסטי מוצג ללא כל התייחסות לכדור הארץ, והעלילה סובבת סביב דמויות שהן ילידות אותו עולם. ישנם ספרים רבים ושונים השייכים לז'אנר זה. בראש ובראשונה מבחינה כרונולוגית, שר הטבעות ושאר כתביו של ג'.ר.ר. טולקין, שמתרחשים בארץ התיכונה, שנמצאת בעולם רחוק ודמיוני, הידוע בשם הלגנדריום של טולקין. בין ספרים אלה ניתן למנות גם את סדרת שיר של אש ושל קרח של ג'ורג' ר. ר. מרטין, סדרת ספרי עולם הדיסק של טרי פראצ'ט, סדרת הירושה מאת כריסטופר פאוליני וטרילוגיות הרואים למרחק וספינות קסם של רובין הוב.
עולם מקביל לעולמנו
בספרים אלו לרוב מוצגת העלילה דרך דמויות שבאו מהעולם שלנו ודרכן אנו מתוודעים לעולם החדש, אם כי לעיתים עומדות במרכז העלילה דווקא דמויות שבאו מעולם אחר המבקרות בעולם שלנו. כדוגמאות לסוג הראשון ניתן להביא את סדרת הספרים דברי ימי נרניה של ק.ס. לואיס והספר הסיפור שאינו נגמר של מיכאל אנדה. כדוגמאות לסוג השני ניתן להביא את טרילוגיית חומריו האפלים של פיליפ פולמן וסדרת ספרי אמבר של רוג'ר זילאזני.
עולם נסתר בעולמנו
בספרים אלו הרקע הוא עולמנו שלנו, אך בפני הקוראים נחשפים צדדים פנטסטיים שלו, שלעיתים קרובות מתקיימים בד בבד עם המציאות המוכרת. בספרים אלו במיוחד באה לידי ביטוי הטכנולוגיה של זמננו, כשדוגמה בולטת במיוחד היא סדרת ספרי ארטמיס פאול של אואן קולפר. בין הספרים השייכים לז'אנר זה ניתן למנות גם את ספרי הארי פוטר, ספרי פרסי ג'קסון, וספריו של ניל גיימן: "לעולם לא עולם", "אלים אמריקאים" ו"בשורות טובות" (בשיתוף עם טרי פראצ'ט). הז'אנר זכה גם להצלחה טלוויזיונית גדולה עם הסדרה באפי ציידת הערפדים.
ספרים רבים מסגנון זה משתייכים לתת-ז'אנר הפנטזיה אורבנית, אשר מתרחשת בימינו, כאשר מרבית העלילה מתרחשת בסביבה עירונית. דוגמה לכך ניתן למצוא בסדרת תיקי דרזדן של הסופר ג'ים בוצ'ר.
כחלק מז'אנר זה ניתן לראות גם את סיפורי המיתולוגיה ואגדות הילדים, אף שלהם יש מאפיינים ברורים המבדילים אותם מיתר סיפורי הפנטזיה.
עולמנו עם טוויסט פנטסטי
בסיפורים אלו הרקע להתרחשות הוא העולם שלנו, בתקופה זו או אחרת, בה המקרים של תופעות על-טבעיות כה נדירות עד אשר הן נחשבות לשמועות ואגדות. בסיפורים האלה, הגיבור - שהוא לרוב ספקן המאמין בכוח ההגיון ומפקפק בסיפורי השדים - חוקר תופעה מסתורית ולומד שאותן אגדות עם ואמונות טפלות אכן מכילות גרעין של אמת. ברבים מסיפורים אלה התופעה העל-טבעית היא אל-מת, מפלצת או דמות אגדתית אחרת. יצירות רבות מז'אנר זה הן סיפורי אימה וסרטי אימה.
דוגמאות: סליפי הולו (סיפור הפרש בלי ראש), הסרט "האחים גרים - למבוגרים בלבד", הסרט מכסחי השדים וסדרת "הקוסמים" של לב גרוסמן.
פנטזיה המשולבת עם מדע בדיוני
המדע הבדיוני פתח בפני סופרי הפנטזיה אפיקים חדשים של מסע לחלל, רובוטים ואנדרואידים, חייזרים טובים ורעים, מחלות ומחולליהן. כל אלו שימשו ומשמשים כר לפנטזיות הנכתבות במחצית השנייה של המאה ה-20 ובמאה ה-21, חלקן מבוססות רק על חומרי המדע הבדיוני וחלקן משלבות לחשים וקסמים, יצורי אופל ושאר מרכיבי פנטזיות מקובלים.
בעולם "מלחמת הכוכבים" - אופרת חלל ומדע בדיוני - קיים שדה אנרגיה מיסטי שנקרא ה"כוח" (The Force) והוא מאפשר לשולטים בו יכולות קסומות כגון רפלקסים מוגברים, טלפתיה, טלקינזיס, יצירת אשליות, ריפוי, ראיית הנולד ועוד. הנשק של משתמשי ה"כוח", חרב אור, דומה לחרב הקלאסית של ז'אנר הפנטזיה.
פנטזיה בקולנוע ובטלוויזיה
הקולנוע והטלוויזיה עשו ועושים שימוש רב בעלילות פנטזיה. קיימות יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות רבות אשר עובדו לתסריט מספרות פנטזיה. כך לדוגמה ניתן להזכיר את הארי פוטר, סרטי וולט דיסני שונים (כגון היפה והחיה, אלאדין ועוד), הסיפור שאינו נגמר ושר הטבעות.
מקרים יוצאי דופן של סרטים אשר לצרכם נכתב תסריט פנטזיה מקורי ולא עובד ספר קיים, הם: ליידי נץ (1985), וילו והנסיכה ואיש הנצח.
לאורך שנים רבות זכה הז'אנר בטלוויזיה לחשיבות פחותה יותר מאשר בקולנוע ורוב תוכניות הפנטזיה נחשבו כמיועדות לילדים בלבד, או כסדרות פעולה כגון זאב צעיר או יומני הערפד. הסדרות הרקולס: המסעות המופלאים, זינה הנסיכה הלוחמת ומכושפות הן דוגמאות לסדרות פעולה שהשתמשו ברקע של המיתולוגיה היוונית.
בתחילת המאה ה-21, הופקו מספר סדרות פנטזיה שזכו לפופולריות רבה בקרב הקהל הרחב, וביניהן אבודים, דם אמיתי ומשחקי הכס, המבוססת על סדרת הספרים שיר של אש ושל קרח.
פנטזיה במשחקי מחשב ווידאו
עלילות פנטסטיות הן בסיס למשחקי וידאו ומחשב רבים. במקרים רבים, משחקים פנטסטיים רבים, בעיקר בז'אנר ההרפתקאות, מתבססים על גיבור היוצא למסע בעולם פנטזיה גנרי כשמטרתו של השחקן היא להנחותו בדרך למטרה מסוימת, לעיתים בלוויית חברי צוות נוספים המצטרפים למסע. במשחקים אלה רב השימוש באלמנטים של פנטזיה גנרית כגון קסמים, מפלצות, טכנולוגיה ארכאית וחפצים מכושפים.
משחקי רשת רבים, כמו World of Warcraft, מתקיימים בעולם פנטסטי.
זיכיון משחקי הלחימה "מורטל קומבט" משלב פנטזיה בעלילה באופן נרחב וגם בעיצוב הדמויות ויכולותיהן. הפנטזיה בו מבוססת על המזרח הרחוק וכוללת אלים, עולמות מקבילים, כישוף, נינג'ות ואל-מתים.
פנטזיה בקומיקס
סיפורי פנטזיה מרבים להופיע בחוברות וספרי קומיקס.
אלמנטים של פנטזיה מופיעים גם בז'אנר גיבורי-העל, שבו קוסמים ומכשפים מופיעים הן כגיבורי-על (כגון דוקטור סטריינג') ונבלי-על (כגון מורגן לה פיי). אלים ויצורים ממיתולגיות עתיקות כגון המיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הנורדית נהפכים לדמויות גיבורי-על כגון וונדר וומן האמזונה ותור אל הרעם ולנבלי-על כגון לוקי.
השפעות תרבותיות
פנטזיה והתפתחות אישית
הסופרת בת' ווב (Beth Webb) טענה, בהתאם לדעותיהם של רבים אחרים, כי הספרות הפנטסטית מאפשרת למי שקורא אותה להתמודד עם סיטואציות חברתיות דווקא דרך קריאה של סיפורת שהיא לכאורה "מנותקת" מהחיים המציאותיים. היא הסבירה שדרך הסיפור הקורא יכול להבין מה הדרך הנהוגה להתמודד בסיטואציות חברתיות מסוימות תוך שהוא נמצא במקום מוגן, ממרחק. לדבריה קריאת סיפורים פנטסטיים בייחוד בילדות ובגילאי ההתבגרות יכולה להוביל את הקוראים לחקור תחושות ורגשות ולחוות אותם דרך הדמויות בסיפור, עד שיצטרכו להיפגש בעצמם עם הסיטואציה במציאות.
השפעת הפנטזיה על התרבות
ספרות הפנטזיה מאגדת סביבה קהילות חובבים ומעריצים רבות. חלק מקהילות אלו מקיימות פעילות אינטרנטית כמו פורומים ואתרי מידע ואחרות מתרכזות או משלבות בפעולתן פעילויות חוץ אינטרנטיות, בין אם חברתיות ובין אם נושאיות, כמו מפגשים וכנסי חובבים. בארץ מתקיימים מדי שנה פסטיבל אייקון ובנוסף אליו כנסים נושאיים שונים כמו "כנס עולמות", "כנס מיתופיה" או "כנס ביגור". קהילות חובבים נוספות בארץ ומחוצה לה מקיימות כנסים משלהן.
בשנים האחרונות הופך הז'אנר מקובל יותר בקרב תרבות המיינסטרים ומספר סטריאוטיפים אשר שויכו לו ולחובביו, אשר נתפסו לעיתים כתמהונים, חנונים או ילדותיים, תופסים היום מקום פחות משמעותי בהלך המחשבה המקובל.
סביב תרבות הפנטזיה התפתחו מספר תחביבים המקובלים, ברמות שנות, על חלק מחובבי הז'אנר. העיקריים שבהם הם משחקי תפקידים, ספרות חובבים וקוספליי.
משחקי תפקידים
מרבית משחקי התפקידים מתרחשים בעולמות שהם בעיקרם עולמות מערכה פנטסטיים (אף שישנם כאלו המתקיימים בעולמנו או בעולמות של מדע בדיוני טהור). העולמות שבהם משחקים במשחקי תפקידים הם לרוב מפורטים יותר מאשר עולמות המוצגים במקומות אחרים (בשל הצורך לפרט ברמה המאפשרת משחק בתוך העולם).
לעיתים, עולמות מערכה שהומצאו לצורך משחק תפקידים עוברים גם למדיות אחרות, דוגמה ידועה לכך היא העולם של רומח הדרקון שהתפתח מעולם משחק עבור מבוכים ודרקונים מורחב לסדרת ספרים.
פנטזיה בישראל
בישראל יצאו לאור מעט ספרי פנטזיה מקוריים. ביניהם ניתן למנות את: סדרת "ארמדין" מאת חנן קוגל, "הלוויתן מבבל" מאת הגר ינאי, "הלב הקבור" מאת שמעון אדף, "כפירה" מאת נמרוד הראל, "כתר הדרקון" מאת אורי אורלב, האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" מאת אמיר אור, "מלחמת בני ארץ בבני שחת" מאת דן צלקה, הסדרה "וינטר בלו, ילדת פיות" וסדרת ההמשך שלה, "אמרלד, ילדת פיות" מאת אשכר ארבליך בריפמן, "מסע הפלאים של תרה בארץ לא נודעת" מאת כרמלה בן-נון משה, "אגם הצללים" מאת רוני גלבפיש והסדרות "אמא קסומה" ו"תעתועים" מאת אתי אלבוים.
ראו גם
מדע בדיוני
מבוכים ודרקונים
ספרות חובבים
פסטיבל אייקון
קישורים חיצוניים
"בלי פאניקה" – בלי פאניקה, מגזין מקוון בנושאי פנטזיה ומדע בדיוני
להתיר את גוליבר – על פנטזיה נוסחתית, מאתר בלי פאניקה
דניאלה גורביץ'. 2009. הפנטסיה מהי? בתוך: עם שתי הרגליים עמוק בעננים: על פנטסיה בספרות העברית. עורכות: הגר ינאי ודניאלה גורביץ'. הוצאת גרף ומכון הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 13–28
Danielle Gurevitch. 2013. What is Fantasy? in:With Both Feet on the Clouds: Fantasy in Israeli Literature. Edited by Danielle Gurevitch, Elana Gomel and Rani Graff. BOston: Academic Studies Press, pp. 11-25; https://www.academia.edu/4883338/What_is_Fantasy_Fantasy_in_Israeli_Literature
הערות שוליים
*
קטגוריה:סיפורת ספקולטיבית
| 2024-09-24T17:50:21
|
מטוס קרב
|
ממוזער|250px|שמאל|מטוסי קרב מודרניים מדגם F-16 פייטינג פלקון (בארץ מכונים - נץ, ברק או סופה לפי דגם/בלוק הייצור) נושאים טילים וחימוש מתקדם
ממוזער|שמאל|250px|מטוס קרב רב־משימתי מדגם F-15I של חיל האוויר הישראלי.מטוס קרב הוא כלי טיס, בעל כנף קבועה, המיועד בעיקר לקרבות אוויר ולהפצצות, כגון הפצצות טקטיות או הפצצות אסטרטגיות.
מטוסי קרב כוללים מטוסי יירוט, מפציצים, מטוסי קרב-הפצצה ומטוסי תקיפה מסוגים שונים לתקיפת מטרות אסטרטגיות ומטרות טקטיות.
מחירו של מטוס קרב מודרני מגיע לעשרות מיליוני דולרים. הוא נחשב לאחד מכלי הנשק החזקים ביותר והשימושיים ביותר בשדה הקרב בזכות ניידותו, רב המשימתיות ועוצמת האש הגדולה שלו.
עם זאת, חולשתו היא בחוסר יכולתו לכבוש ולשלוט בתא שטח קרקעי לאורך זמן, בדומה לחיל רגלים וכוחות שריון.
סוגים
מטוס קרב רב־משימתי – הרוב המוחלט של מטוסי הקרב המודרניים הם רב־משימתיים ויכולים לשמש הן כמטוסי ירוט והן כמטוסי תקיפה. משימות נוספות של סוג זה הן דיכוי הגנה אווירית, תקשורת, ולוחמה אלקטרונית.
מטוס תקיפה – מטוס שעיקר ייעודו הוא הפצצה טקטית. מטוסים אלה מתאפיינים בשריון המעניק הגנה על המטוס, והם נוטים להיות כבדים ואיטיים יחסית. במטוסים המיוצרים בארצות הברית ציון הדגם באות A הוא קיצור של Attack.
מטוס ללוחמה בעצימות נמוכה – נועד לתפעול בעלות נמוכה ובעיקר כמטוסי סיוע אווירי קרוב. בעבר היו עוד סוגי מטוסי קרב נפוצים כגון:
מטוס עליונות אווירית – מטוס זריז לקרבות אוויר ובעל יכולת תמרון מצוינת וחימוש מותאם להפלת כלים אוויריים (טילים ותותחים). בעבר במטוסים המיוצרים בארצות הברית ציון הדגם באות F שהיא קיצור של Fighter היה מעיד על הסוג שלו. כיום האות F לא ייחודית רק לסוג זה.
מטוס יירוט – מטוס המיועד ליירוט אווירי. המטוס מקריב יכולת תמרון לטובת ביצועי טיפוס והאצה, במטרה להשיג במהירות מטרה אווירית (בעיקר מפציצי אויב) ולהפילה. מטוסים אלה נחשבים כחלק ממערך ההגנה האווירית. בדור הנוכחי מטוסי העליונות האווירית ממלאים גם תפקיד של יירוט. מטוסים אלה נבדלים ממטוסי העליונות האווירית במכ"ם ובטילים עם טווח גדול יותר. בעבר במטוסים המיוצרים בארצות הברית ציון הדגם באות F שהיא קיצור של Fighter היה מעיד על הסוג שלו. כיום האות F לא ייחודית רק לסוג זה.
– מטוס המשמש לתקיפה אך גם משלב תכונות כמו מהירות ויכולת תמרון גבוהים. החל מהדור השלישי רוב מטוסי הקרב תוכננו להיות רב־משימתיים, והמושג קרב־הפצצה נעשה נפוץ פחות.
– בשלבים המוקדמים של התפתחות המכ"ם ומערכות הניווט, ציוד ששימש ליירוט בלילה היה כבד ומסורבל ולכן לא התאים למטוסי הקרב הרגילים ולרוב שימש במטוסי קרב כבדים שיועדו בעיקר לתפקיד זה. עם התפתחות מערכות מתקדמות יותר, ובמיוחד במהלך הבשלת הטכנולוגיה של הדור השלישי של מטוסי הקרב שרכשו יכולות לפעול בכל תנאי הראות ומזג האוויר, המושג קרב־לילה הפך לארכאי.
מפציץ – מטוס קרב המשמש להפצצה אסטרטגית. בעל יכולת נשיאת חימוש מרובה והפצצה מגובה רב. במטוסים המיוצרים בארצות הברית מצוין הדגם באות B, קיצור של Bomber.
חימוש
ממוזער|250px|מימין לשמאל: P-51 מוסטנג (ממלחמת העולם השנייה), לוקהיד P-38 לייטנינג (ממלחמת העולם השנייה), F-86 סייבר ממלחמת קוריאה), A-10 ת'נדרבולט II (מטוס תקיפה מודרני)
ממוזער|250px|מפציץ B-17 ("מבצר מעופף") מתקופת מלחמת העולם השנייה
ממוזער|"P-26 "Peashooter אחד ממטוסי הקרב הראשונים שיוצרו בארצות הברית בין שתי מלחמות העולם
שימוש צבאי במטוסים החל להתפתח עוד לפני מלחמת העולם הראשונה שנים ספורות לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט ב -1903. למטוסי הקרב הראשונים לא היה חימוש ייעודי, והחימוש שנשאו היה מקלע יד שהופעל ידנית. מאוחר יותר הותקנו על המטוסים מקלעים אוטומטיים, בתחילה כדי לפגוע במטוסי אויב ואחר־כך כדי לפגוע גם במטרות קרקעיות. התקיפה האווירית הראשונה הייתה במלחמת איטליה-טורקיה (1911) כאשר מטוס איטלקי הטיל רימוני יד על עמדות הטורקים. בעקבות מלחמה זו ניסח הקצין האיטלקי ג'וליו דואה לראשונה תורה של הפעלת כח אווירי מסיבי להפצצת האויב.
ברבות השנים, כאשר נוכחו צבאות ברחבי העולם עד כמה יעיל מטוס הקרב לצורך תקיפת מטרות קרקע, זכו המטוסים לפיתוח חימוש ייעודי מתקדם יותר ויותר, שהביא לידי ביטוי את יכולותיהם המיוחדות ביחס לכלי לחימה קרקעיים וימיים.
במטוסי קרב מודרניים חימוש המטוס נישא בנקודות תלייה ייעודיות תחת הכנפיים או בתאים פנימיים. הוא כולל לפחות חלק מאלה: תותח אוטומטי, טילים מסוגים שונים כגון טילי אוויר־אוויר, טילי אוויר־קרקע וטילי אוויר ים, ופצצות מסוגים שונים, ובכללם פצצות מונחות. הם מצוידים במערכות אוויוניקה מתקדמות לניווט, לתקשורת, לחימוש, לגילוי והתראה, וללוחמה אלקטרונית.
בקרת אש של מטוסים
"כוונות הפצצה" ממלחמת העולם השנייה
שימוש מוקדם במערכות בקרת אש היה במפציצים, עם שימוש בכוונות מחשוב שקיבלו מידע על גובה ומהירות אוויר כדי לחזות ולהציג את נקודת הפגיעה של פצצה ששוחררה באותה תקופה. המכשיר הידוע ביותר של ארצות הברית היה כוונת הפצצה של .
"כוונות הפצצה" לירי אווירי של תותחים במלחמת העולם השנייה
מערכות פשוטות, הידועות ככוונות מחשוב מובילות, הופיעו גם בתוך מטוסים בסוף המלחמה ככוונות ג'ירו. מכשירים אלה השתמשו בגירוסקופ כדי למדוד את קצבי הפנייה, והזיזו את נקודת של ההכוונת כדי לקחת בחשבון את קצבי הפנייה, כאשר נקודת ההכוונה מוצגת באמצעות כוונת מחזירה. ה"קלט" הידני היחיד לכוונת היה מרחק המטרה, שבדרך כלל טופל על ידי חיוג לגודל מוטת הכנפיים של המטרה בטווח ידוע כלשהו. יחידות מכ"ם קטנות נוספו בתקופה שלאחר המלחמה כדי להפוך אפילו את הקלט הזה לאוטומטי, אבל עבר זמן מה עד שהן היו מהירות מספיק כדי לאפשר לטייסים לסמוך עליהן בלב שקט. היישום הראשון של מערכת בקרת אש מרכזית במטוס ייצור היה ב-B-29.
מערכות בקרת אש שלאחר מלחמת העולם השנייה
עם תחילת מלחמת וייטנאם, מכשיר חדש לחיזוי נקודת הפצצה ממוחשב, הנקרא (LABS), החל להשתלב במערכות המטוסים המצוידים לשאת חימוש גרעיני. מחשב הפצצה החדש הזה היה מהפכני בכך שפקודת השחרור של הפצצה ניתנה על ידי המחשב, לא הטייס; הטייס ציין את המטרה באמצעות המכ"ם או מערכת מיקוד אחרת, ואז "אישר" לשחרר את הנשק, והמחשב עשה זאת ב"נקודת שחרור" מחושבת כמה שניות לאחר מכן. זה שונה מאוד ממערכות קודמות, שלמרות שגם הן הפכו ממוחשבות, עדיין חישבו "נקודת פגיעה" המראה היכן תיפול הפצצה אם הפצצה תשוחרר באותו רגע. היתרון המרכזי הוא שניתן לשחרר את הנשק בצורה מדויקת גם כשהמטוס מתמרן. רוב כוונות ההפצצה עד למועד זה דרשו מהמטוס לשמור על גישה קבועה (בדרך כלל בגובה קבוע), אם כי גם כוונות להפצצות צלילה היו נפוצות.
מערכת ה-(LABS (Low Altitude Bombing System תוכננה במקור כדי להקל על טקטיקה שנקראת , כדי לאפשר לכלי הטיס התוקף להישאר מחוץ לטווח של של הנשק. העיקרון של חישוב נקודת השחרור, שולב בסופו של דבר במחשבי בקרת האש של מפציצים ומטוסי תקיפה, מה שאפשר הפצצת "הרמה-צלילה-הטלה". בנוסף, ככל שמחשב בקרת האש השתלב במערכות תחמושת, המחשב יכול לקחת בחשבון את מאפייני הטיסה של הנשק שישוגר.
היסטוריה
מטוסי קרב שימשו לראשונה במלחמה האיטלקית־עות'מאנית. במלחמת העולם הראשונה מטוסי הקרב היו מטוסים קטנים בעלי מדחף. חימוש המטוסים היה מכונת ירייה בתא הקדמי (בתא האחורי ישב הטייס) שהיה מסונכרן עם סיבובי הלהב של המדחף (פרופלור). במלחמה הזאת עיקר תפקידי המטוסים היה מודיעין צבאי, תצפית, סיור ויירוט מטוסי האויב. אחרי המלחמה השתכללו המטוסים הוגדלו ושודרגו, ותפקידיהם הורחבו.
במלחמת העולם השנייה המטוסים שימשו בעיקר להפצצת מטרות אויב וסיוע לכוחות קרקע בנוסף להשגת עליונות אווירית. חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה היה החלוץ בשימוש במפציצי צלילה מדגם יונקרס Ju 87 ("שטוקה") לחיסול כוחות שריון וסיוע לכוחות הקרקע במסגרת תורת לחימה שידועה בשם "בליצקריג". מטוסי מסרשמיט היוו את הכוח המיירט של גרמניה. אמריקה השתמשה במפציצים כבדים, כמו B-17 מבצר מעופף, ובמטוסי יירוט, כגון ה־P-47 ת'נדרבולט וה־P-51 מוסטנג. הבריטים השתמשו בין השאר במטוסי ספיטפייר.
רשימת מטוסי קרב אמריקאיים ממלחמת העולם השנייה
רשימת מטוסי קרב גרמניים ממלחמת העולם השנייה
מטוסי קרב סילוניים
נהוג בימינו לחלק את מטוסי הקרב הסילוניים ל"דורות" מסיבות היסטוריות. אין הגדרות רשמיות לדורות אלו, אך הם מביעים את ההתקדמויות שנעשו עם הזמן מבחינת פיתוח בעיצוב המטוסים, ביצועיהם והתפתחות טכנולוגית.
הדור הראשון (ראשית שנות ה־40 עד אמצע שנות ה־50)
הדור הראשון של מטוסי הקרב הסילוניים כולל את אותם מטוסי סילון בעלי עיצוב ראשוני ומהירות תת־קולית, שנכנסו לשירות בסוף מלחמת העולם השנייה או בתחילת המלחמה הקרה. הם היו שונים רק במעט ממקביליהם מונעי הבוכנה בהופעתם: לרבים מהם היו כנפיים ישרות, ומקלעים נותרו חימושם העיקרי. היתרון של מטוסים מונעי הסילון היה במהירותם המרבית. המהירויות המרביות של מטוסי קרב הוגברו מאוד בסוף מלחמת העולם השנייה – מנועי בוכנה חזקים שפותחו הביאו את המטוסים לטיסה קרובה במהירותה למהירות הקול, אך התפרקות הפרופלורים נעשתה נפוצה.
ממוזער|מטוס מסרשמיט Me 262, מטוס הקרב הסילוני הראשון, במוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקאי
מטוסי סילון שפותחו במהלך מלחמת העולם השנייה השתתפו בקרבות בשנתה האחרונה. מסרשמיט פיתחה את מטוס הקרב הסילוני המבצעי הראשון, מסרשמיט Me 262. הוא נחשב מהיר הרבה יותר ממטוסי הבוכנה הישנים, ובידי טייס מאומן, היה קשה לבעלות הברית להביסו. דגם זה מעולם לא הוכנס לשירות במספרים גדולים. שילוב של מחסור בדלק, אובדן טייסים ובעיות טכניות במנועים גרמו למספר הגיחות הנמוך במערכה האווירית שניהלה גרמניה כנגד ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות. עם זאת מטוס זה הדגים את התיישנותו של מטוס הבוכנה והיווה פריצת דרך היסטורית בדרך למטוסי הקרב הסילוניים המודרניים; מטוס גלוסטר ויטל האנגלי יוצר גם הוא באותה שנה. מטוס הגלוסטר מטאור של בריטניה יוצר מיד אחריו ושני מטוסים אלו נכנס בערך לשירות באותו זמן במהלך 1944. מטוסים אלו היו נפוצים בשימוש כנגד טילי V-1, בגלל מהירותם הרבה לעומת מקביליהם הבוכנתיים. עד סוף המלחמה כל העבודה על מטוסים מונעי בוכנה נגמרה. היו תכנונים מעטים של מספר דגמים הכוללים מנוע בוכנה בשילוב סילון, אך עוד סוף שנות ה-40 של המאה ה-20 כל המטוסים החדשים שתוכננו היו מטוסי סילון. בין היתר היו מספר המצאות חדשות וביניהם המצאת מושב מפלט וזנבות זזים
למרות יתרונותיהם, מטוסי קרב סילוניים מוקדמים אלו היו רחוקים משלמות, בייחוד בשנים הראשונות של הדור. אורך זמן השירות שלהם היה יכול להימדד בשעות; המנועים עצמם היו חלשים, וניצול כוחם הושג רק באטיות. טייסות רבות של מטוסי בוכנה נותרו עד אמצע שנות ה־50 של המאה ה־20, אפילו בחילות האוויר של המעצמות הגדולות.
האמריקנים היו בין הראשונים שהשתמשו במטוסי קרב סילוניים לאחר המלחמה. מטוס ה־P-80 שוטינג סטאר היה אלגנטי פחות מה־Me 262, אך היה בעל מהירות שיוט של 660 קמ"ש, מהירותם המקסימלית של מטוסי בוכנה רבים. הבריטים גם הם הכניסו לשירות מטוסי סילון חדשים, כמו הדה הבילנד ומפייר, שנמכר לחילות האוויר של מדינות רבות אחרות.
למרבה האירוניה, הבריטים העבירו את טכנולוגיית הרולס רויס נין, מנוע סילון חדש, לבעלי בריתם הסובייטים, שבמהרה הכניסו אותו למטוסי המיג־15 המתקדמים שלהם שהיו הראשונים שהשתמשו בכנף מוטה לאחור בקרב, המצאה שהוצעה במקור על ידי מחקר גרמני שהוכיח שכנפיים משוכות לאחור מגיעות למהירות קרובה יותר למהירות הקול מאשר מטוסים ישרי־כנף כמו ה־P-80. מהירות מקסימלית של 1,075 קמ"ש גרמה הלם לטייסי ה־F-80 האמריקאיים שנאבקו בהם במלחמת קוריאה, יחד עם חימוש של שני תותחים של 23 מ"מ ותותח של 37 מ"מ הדומה למקלע. למרות זאת, בקרב סילון נגד סילון הראשון שאירע ב־8 בנובמבר 1950, מטוס ה־F-80 יירט שני מטוסי מיג־15 של קוריאה הצפונית סמוך לנהר היאלו והשמידם.
האמריקנים הגיבו בהאצת מטוסי הכנף המוטה לאחור שלהם – טייסות של F-86 סייבר – להילחם כנגד המיגים שהיו בעלי ביצועים דומים. למטוסים היו יתרונות שונים אך הם היו דומים מספיק, כך שהטכנולוגיה המפותחת יותר של כוונת התותחים מכוונת המכ"ם בשילוב יכולותיהם של ותיקי חיל האוויר האמריקני סייעו להם להביס את המיגים הצפון־קוריאנים.
ציי מדינות העולם החלו גם הם להשתמש במטוסי סילון בתקופה זו, כמו ה־F-9 פנתר (Grumman F9F Panther) של גראמן שאומץ על ידי צי ארצות הברית כמטוס הקרב העיקרי שלו במלחמת קוריאה, והיה בין מטוסי הסילון הראשונים להשתמש במבער אחורי. הוומפייר היה מטוס הקרב הסילוני הראשון של הצי המלכותי הבריטי. מכ"ם היה בשימוש במטוסי קרב ליליים שגם הפילו מיגים בשמי קוריאה, ואחר כך הועבר למטוסי קרב לכל מזג אוויר. גרסאות מוקדמות של טילים מונחי תת־אדום כמו ה־AIM-9 סיידוויינדר ומונחי מכ"ם כמו ה־AIM-7 ספארו נכנסו לייצור ב־1956 וב־1959, בהתאמה.
ממוזער|שמאל|MD450 אורגן תוצרת צרפת בסימני טייסת הקשתים השחורים של הודו
הדור השני (אמצע שנות ה־50 עד אמצע שנות ה־60)
ממוזער|שמאל|נורת' אמריקן F-100 סופר סייבר, מטוס קרב לשעות היום
ממוזער|שמאל|מטוסי מיראז' 3 של חיל האוויר האוסטרלי המלכותי
הדור השני של מטוסי הקרב התפתח בשל פריצות דרך טכנולוגיות, לקחים שנלמדו ממלחמת קוריאה והתמקדות בביצוע מבצעים בסביבה גרעינית. התקדמויות טכנולוגיות באווירודינמיקה, הנעת מטוסים וחומרי בנייה (בעיקר אלומיניום), מומחי פיתוח שקיבלו אישור לנסות המצאות אוירונאוטיות כמו כנף דלתא וכנף משוכה. שימוש נרחב של מבערים אחוריים הפך מטוסים אלו לראשונים לשבור את מחסום הקול, היכולת להגיע למהירות על־קולית בטיסה ישירה הפכה ליכולת נפוצה במטוסי קרב מדור זה.
מכ"מים חדשים עזרו לגלות מטוסים מעבר לטווח הראייה, דבר שהגביר את השליטה במטרות בעזרת התרעה קרקעית רבת טווח ומכ"ם עוקב. גם פיתוח טילי אוויר אוויר כנשק מתקפה עיקרי לראשונה במטוסי קרב. בתקופה זו טילים מונחי חום בעלי ביות סביל נעשו נפוצים אך היו בעלי רגישות חלשה וטווח ראייה צר.
הפחד ממלחמת עולם שלישית גרם לפיתוח שני דגמים חדשים: מטוסי ירוט כגון האינגליש אלקטריק לייטנינג וה־מיג־21 ומפציצי קרב כמו ה־F-105 ת'נדרצ'יף והסוחוי Su-7. קרבות אוויריים הודגשו בכל המקרים. היירוט היה תוצאה של המחשבה שטילים מונחים יחליפו תותחים לחלוטין והקרב יתרחש מעבר לטווח הראייה. כתוצאה מכך מטוסים מיירטים היו בעלי מהירות גבוהה וקצב נסיקה מהיר וצוידו בכמות טילים גדולה ומכ"ם חזק. עם תפקיד הגנתי, בדגש על היכולת ליירט מפציצים אסטרטגיים ברום גבוה. מטוסים אלו היו קצרי טווח וחסרי יכולות תקיפת קרקע. מפציצי קרב יכלו להחליף תפקידים בין עליונות אווירית לסיוע קרוב, ועוצבו בדרך כלל לטיסה מהירה בגובה נמוך כדי להשתמש בחימושם. טלוויזיה וטילי אוויר־קרקע מונחי חום נכנסו לשירות כדי להחליף את פצצת הכבידה הישנה, וחלק מהם כדי להעביר גם פצצות גרעיניות.
החשיבות המכרעת של חיל האוויר הודגמה לראשונה במלחמת ששת הימים שבה צה"ל נהנה מעליונות אווירית מוחלטת אחרי שהשמיד לחלוטין את כל חילות האוויר של האויב ב־5 השעות הראשונות של המלחמה. את יתרת המלחמה ניצל חיל האוויר הישראלי כדי להפציץ הן מטרות תשתית של האויב והן את כוחות השריון בחזית. בחזית הירדנית, חטיבת טנקים שלמה הושמדה בבקעת הירדן על ידי הפצצת חיל האוויר הישראלי.
הדור השלישי (ראשית שנות ה־60 עד סוף שנות ה־70)
ממוזער|שמאל|F-4 פנטום (בארץ מכונה "קורנס") בגיחת הפצצה
ממוזער|שמאל|מיג־25 פוקסבאט, מיירט תוצרת ברית המועצות
ממוזער|שמאל|נורת'רופ F-5 – מטוס קרב קל אמריקני
הדור השלישי כלל המשך של המצאות הדור השני, אבל הוא זכור בעיקר בשל הדגש המחודש על תמרונים ויכולות תקיפת קרקע מסורתיות. במהלך שנות ה־60 שימוש גדול בטילים מונחים הדגים כי קרבות אוויר עלולים לשוב חזרה להיות קרבות קרובים, תוך שימוש חוזר במקלעים בטווח ראייה. אוויוניקה מקבילה נכנסה לשימוש, מחליפה את תאי הטייס "הקיטוריים". שיפורים שנעשו כדי לשפר את הביצועים האווירודינמיים של מטוסי דור זה כללו מתקני בקרת טיסה כמו משטחי הקנארד, ושינויים נוספים שהוספו למטוסים. מספר רב של טכנולוגיות נוסו לנחיתה והמראה קצרות, ןיןשמו בצורה מוצלחת במטוס ההרייר הבריטי. בריטניה פיתחה את מטוס ההוקר סידלי הרייר – מטוס שמסוגל להמריא ולנחות בצורה אנכית (כמו מסוק), ומתאים במיוחד לנושאת מטוסים קטנה. על יכולת זו, המטוס היה צריך לשלם במהירותו, שאינה משתווה למטוסי קרב מתקדמים. חיל הנחתים האמריקני עושה שימוש בדגם מתקדם של המטוס, שמכונה הרייר־II. באופן טבעי, המטוס הזה אידיאלי עבור משימות של סיוע לכוחות קרקעיים.
השיפור ביכולת מטוסי הקרב התמקד בהכנסת טילי אוויר־אוויר משופרים, מערכות מכ"ם, ואוויוניקות נוספות. כשתותחים נותרו כלי נשק סטנדרטי, טילים אלו הפכו לנשק עיקרי למטוסי עליונות אווירית, שעשו שימוש במכ"מים מתוחכמים יותר וטילים מונחי חום לטווח בינוני כדי להגיע לטווחי הישרדות גדולים יותר; למרות זאת, יכולות הפלה התבררו חלשות בגלל אמינות נמוכה ואמצעי נגד־אלקטרוניים משופרים כדי לשבש מכ"מים. טילים מתבייתים התרחבו לטווח של 45 מעלות, דבר שחיזק את שימושם הטקטי. יחס גודל באבדות לאמריקנים בקרבות האוויר הנמוכים במלחמת וייטנאם גרמו לצי האמריקני להקים את בית הספר המפורסם שלו להכשרה הטקטית לטיסה קרבית של צי ארצות הברית, טופגאן, דבר ששיפר את יכולותיהם של טייסי הצי בתמרוני קרב, טכניקות וטקטיקות.
תקופה זו כללה גם הרחבת יכולות תקיפת הקרקע, בעיקר בנשק מונחה, וכללה את השימוש הראשוני באוויוניקה לתקיפת קרקע משופרת, כולל מערכות מכ"ם עוקבות קרקע. טילי אוויר קרקע הפכו לנשק סטנדרטי, מצוידים במחפשי ניגוד אלקטרו־אופטיים, כמו הדגם הראשוני של ה־AGM-65 הידוע. גם פצצות מונחות לייזר הפכו נפוצות במאמץ לשפר את יכולות התקיפה החודרות. במקביל פותחו גם תותחים אוטומטיים חדשים ומשופרים ומנועים שמשאירים פחות עשן באופק, כך יתקשו לזהות נוכחות של מטוסי קרב.
מטוסי קרב ייעודיים לתקיפת קרקע כגון ה־A-6 אינטרודר, היגואר האירופאי וה־A-7 קורסייר הציעו מערכות לתקיפה לילית מתוחכמות וזולות יותר לטווח רחוק מאשר מטוסים על־קוליים. עם כנפי גאומטריה משתנה, מטוס הג'נרל דיינמיקס F-111 ארדווארק הראה גם לעולם לראשונה מנוע טורבו מניפה עם מבער אחורי, הפראט אנד ויטני TF30. מטוס זה הפך למטוס בעל יכולת הפצצה בכל מזג אוויר אבל הוא לא היה יכול להתמודד עם מטוסים עוינים. מטוס ה־F-4 פנטום האמריקני תוצרת מקדונל עוצב סביב מכ"ם וטילים כמטוס קרב לילי, והפך אחר כך למפציץ קרב המסוגל גם לנצח בקרבות אוויר, ואומץ על ידי הצי האמריקני, חיל האוויר וחיל הנחתים. למרות טענות שמטוס זה לא יצליח לגבור על מטוסים אחרים, הוא הפיל 280 מטוסי אויב, יותר מכל מטוס קרב אחר בשמיי וייטנאם. מטוס זה גם הפיל מטוסים רבים תוצרת ברית המועצות של חילות האוויר של סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים, וגם שימש לתפקידי אמנעה אווירית ופגיעה בשריון עוין.
הדור הרביעי (שנות ה־70 עד אמצע שנות ה־90)
ממוזער|שמאל|F-15 איגל של חיל האוויר האמריקני, תוכנן כמטוס עליונות אווירית אך התגלה גם כמטוס תקיפה טוב. בארץ מכונה "בז" או "רעם" בהתאם לדגם / בלוק הייצור.
ממוזער|שמאל|סוחוי Su-27 "פלנקר", מטוס קרב רב־משימתי רוסי
מטוסי הקרב של הדור הרביעי המשיכו את אופנת מטוסי הקרב הרב־משימתיים, וצוידו באוויוניקה מתוחכמת ומערכות נשק מתקדמות. דגמי מטוסי קרב הפכו יותר ויותר מושפעים מתאוריית אנרגיה־כושר תמרון שפותחה על ידי קולונל ג'ון בויד והמתמטיקאי תומאס קריסטי (Thomas P. Christie) המבוססת על חוויותיו במלחמת קוריאה וכמדריך קרב טקטי בשנות ה־60 של המאה ה־20. תאוריה זו הדגישה את הערך של האנרגיה המסוימת של המטוס ותחזוקתה כיתרון בקרב אוויר. בויד טען שהתמרון הוא אחד התנאים העיקריים להיכנס לתוך מעגל החלטת ההחלטות, תהליך שלו בוידן קרא לולאת OODA. (OODA loop). תאוריה זו הובילה ליצור דגמים המסוגלים לשנות את המהירות, הרום והכיוון שלהם במהירות, לעומת הישענות על מהירות גבוהה בלבד כבעבר.
מאפייני תאוריה זו נראו לראשונה במטוס ה־F-15 איגל הידוע, אבל בויד ותומכיו האמינו שהפרמטרים שנקבעו ימומשו טוב יותר על ידי מטוס קרב קטן קל היות שלאמונתם יהיה לו כוח עילוי גדול יותר. התאוריה שלהם גרסה כי גודל קטן יקטין את כוח הגרר ויגדיל את יחס הלחץ־משקל. דעה זו הובילה לפיתוח מטוס ה־F-16 פייטינג פלקון מתוצרת ג'נרל דיינמיקס (כיום לוקהיד מרטין), שכלל גם מערכת בקרת טיסה מסוג "טוס־על־חוט" שאפשרה ייצור על מנת להשיג ביצועי טיסה קיצוניים יותר, כאשר ייצוב המטוס מבוצע על ידי מחשבי בקרת הטיסה של המטוס המבצעים מאות ואלפי תיקונים כל שנייה בשביל לרסן את המטוס. עם זאת, לאחר תקופה ארוכה של בחינה מבצעית של ה־F-16 התבססה הדעה שהוא אינו עולה בביצועיו מול ה־F-15, כאשר האחרון מצויד בשני מנועים שמעניקים לו יחס דחף־משקל גבוה יותר, ומוטת כנף גדולה יותר, שני נתונים שמאפשרים למטוס כושר תמרון מעולה יחד עם שרידות גבוהה בהרבה, הואיל ול־F-16 מנוע אחד בלבד.
ה־F-15 וה־F-16 רשמו את הפלות הבכורה שלהם בשירות חיל האוויר הישראלי. לעומת האמריקאים המשיכו הסובייטים לפתח את סדרת מטוסי המיג והסוחוי שעולים לעיתים על מטוסי המערב ביכולת התמרון, אך לרוב נחותים מהם בתחכום האוויוני. מאפיין בולט נוסף של המטוסים הסובייטים הוא הנדסת אנוש פחותה.
ממוזער|250px|ה־F-16I סופה של חיל האוויר הישראלי הוא מטוס קרב רב-משימתי מדור 4.5
מטוסי הקרב האמריקניים עם שיפורים ישראליים, במיוחד ה־F-15 "בז" וה־F-16 "נץ", הוכיחו את עליונותם בשירות חיל האוויר הישראלי בפתיחת מבצע שלום הגליל, שבה במבצע ערצב 19 השמיד חיל האוויר את מערך ההגנה האווירית הסורי בלבנון ובקרב האוויר הענק שהתפתח לאחר מכן הפילו הטייסים הישראליים 88 מטוסי אויב מתוצרת ברית המועצות ללא אובדן של מטוסי קרב.
בשנות ה־90 של המאה ה־20 החלו להיכנס לזירה מטוסים חמקניים, בעלי יכולת להסוות את עצמם מגילוי מכ"ם. המפציץ האסטרטגי החמקן B-2 ומטוס הקרב F-117 ביצעו מגוון רב של תקיפות בבגדאד ובקוסובו אל מול ריכוזי נ"מ וטק"א עצומים. במלחמת המפרץ לא הופל אפילו מטוס חמקן אחד. לעומת זאת, ב־1999 הופל מטוס חמקן אמריקני מעל בוסניה.
הדור החמישי (שנת 2000 עד ימינו)
ממוזער|250px|מטוס F-22 ראפטור מהדור החמישי משגר טיל אוויר־אוויר AIM-120 אמראם
ממוזער|250 פיקסלים|ה־F-35I "אדיר" של חיל האוויר הישראלי
מטוסי הקרב של הדור החמישי מתאפיינים באוויוניקה מתקדמת ביותר שכוללת מערכות C4ISTAR וביכולת חמקנות.
בתחילת המאה העשרים ואחת, הוכנס לשירות מטוס הקרב הראשון ממטוסי הדור החמישי של מטוסי הקרב, ה־F-22 ראפטור מתוצרת לוקהיד מרטין, מטוס קרב לעליונות אווירית בעל יכולות חמקניות ובעל יכולת משנית לתקיפת קרקע. המטוס הזה נחשב למטוס הטוב ביותר שיוצר ונכנס לשירות אי פעם. בעשור השני של המאה ה־21 חברת לוקהיד מרטין האמריקנית מפתחת את ה־F-35 לייטנינג II – מטוס קרב חמקן רב־משימתי, שיכול לתמרן כמו מטוס קרב רגיל, ממריא ונוחת גם באופן אנכי (בגרסה מיוחדת), ומסוגל לשאת משקל גדול של פצצות. תכנון המטוס נעשה בשיתוף מדינות רבות, בהן גם ישראל, והוא נועד להיות מטוס הקרב המוביל של הדור הבא.
ה־F-35I אדיר של חיל האוויר הישראלי רשם את טבילת האש המבצעית של ה־F-35 בעולם, וגם את הההפלה הראשונה לזכותו בעולם.
הדור השישי (עתידי)
מטוסי קרב מהדור השישי הם כלי טיס עתידיים הצפויים להשתמש בטכנולוגיות הצפויות להבשיל בשנות ה־2020 המאוחרות. מטוסים אלה צפויים להיות פחות תלויים בחמקנות, יוכלו להשתמש בחימושים ארוכי טווח, לשלוט על נחילים של כלי טיס בלתי מאוישים וכדומה.
ראו גם
לוחמת אווירית
חיל אוויר
אלוף הפלות (Ace)
מסוק קרב
מטוס ביון
מטוס תובלה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת העולם הראשונה
קרב
קטגוריה:מטוסים לפי סוג
| 2024-09-18T12:31:44
|
בית היתומים של יאנוש קורצ'אק
|
שמאל|ממוזער|250px|האנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ'ק בחצר בית היתומים הראשון שלו ברחוב קרוכמלאנה (Krochmalna), ורשה.
בית היתומים היהודי של יאנוש קורצ'אק, פעל בוורשה שבפולין משנת 1912 ועד אוגוסט 1942, בהנהלתו של קורצ'אק. שותפתו העיקרית של קורצ'אק בניהול המקום הייתה סטפניה וילצ'ינסקה (1899 - 16 באוגוסט 1942). בית היתומים עבר בין בניינים שונים מספר פעמים, עד לסגירתו, כאשר נלקחו הילדים וסגל העובדים למחנה ההשמדה טרבלינקה. בית היתומים היווה ניסיון ראשוני, מוצלח וממושך בחינוך דמוקרטי בעולם.
הקמת בית היתומים
ביקוריו של קורצ'אק בבתי-יתומים אחרים הם שדרבנו אותו להקים את בית יתומים משלו. בתי-היתומים האחרים הזכירו לו בתי סוהר; יחסם של המורים לילדים היה משפיל ושתלטני, הילדים היו נתונים בהרגשה מתמדת של פחד, ולא היה כל שיתוף פעולה בינם לבין המורים. קורצ'אק הבחין כי החברה מתחלקת לשני חלקים - מבוגרים וילדים - כשהאחרונים הם תמיד הצד החלש.
קורצ'אק שאף לשנות כל זאת, ולבסס את בית היתומים שלו על הבנה הדדית בין המבוגרים לילדים ועל כבוד והערכה לילדים. הוא נעזר רבות בסטפניה וילצ'ינסקה, והיא סייעה בידו להוציא לפועל את תוכניותיו.
בשנת 1912 החל לנהל עם סטפניה וילצ'ינסקה את בית היתומים, שנבנה לפי תוכניותיו ברחוב קרוכמלאנה 92 בוורשה.
מבנה בית היתומים
הבית הלבן ברחוב יאקטורובסקה 6 היה מגרש גדול מוקף חומה אשר לצד שערו עומד שוער. מעבר לחומה הייתה חצר גדולה ושקטה ולפנים היה בנין לבן, רב חלונות בעל 3 קומות, מרתף ומעל הקומה ה-3 היה בית קטן מרובע שקבוע בו חלון גדול קמרוני שבו התגורר קורצ'אק.
הבניין הגדול נועד ל-130 ילדים, ובקרבתו היו ארבעה בתים קטנים מבודלים שנקראו "בתי המתבודד", ונועדו לילדים שלא היו מסוגלים או יכולים לחיות בחברה או לאלה שהחברה עִייפה אותם והם היו מעוניינים בבדידות. חלק מבתי המתבודד היו ריקים וחלקם מרוהטים עם ספרים וצעצועים.
מעבר לדלת הבניין הגדול היה מסדרון שיש מרווח ומדרגות שיש שהובילו לכיוונים שונים: למטה – למרתף, למעלה – לתוך הבית. עלייה במדרגות השיש הרחבות הובילה לאולם גדול, מהעבר האחד של האולם הייתה חצר גדולה ומהעבר השני הייתה דלת, שהובילה למשרד שבו קורצ'אק היה מקבל הורים וילדים לשיחה.
האולם הריק היה ארוך מאוד כמעט כמידת אורכו של כל הבית ונתחלק לשני חלקים: בחציו האחד שולחנות ומסביבם כיסאות – החלק לאכילה, ובחציו השני לא היו רהיטים והוא שימש כאזור משחקים כשמזג האוויר לא איפשר לשחק בחצר. ברוב האולם התקרה הייתה גבוהה בשיעור שתי קומות, אך מצידה האחד הייתה (מרפסת) שהנמיכה את התקרה בקומה אחת והייתה משווה לאולם מראה של תיאטרון.
על הקירות נתלו הודעות שונות בהן הודיעו הילדים לחבריהם על פעילויות, ושיתפו את הילדים בסקרים ובהצעות שונות. בקיר השמאלי של האולם היה ארון גדול המחולק למגירות, כל מגירה הייתה שייכת לחניך אחר ושם הוא הניח את חפציו האישיים.
דלתות הובילו מהאולם אל חדרים צדדיים שהיו מרוהטים ככיתות בית הספר: החדרים שימשו כבית כנסת, ללימוד יידיש ועברית, להכנת שיעורים, למקום פגישה של חוגים שונים, לדיונים של בית המשפט, לקריאת העיתון השבועי של בית היתומים ועוד.
היו בבית היתומים שני חדרי מיטות אחד לבנים ואחד לבנות. בחדר לבנים היו 50 מיטות ובחדר לבנות היו 56 מיטות. ליד כל מיטה היה מונח כיסא עליו היה מניח החניך את בגדיו. היו חדרי רחצה נפרדים לבנים ולבנות. וכאמור, בית היתומים מילא אחר כל צורכיהם של הילדים.
תהליך קבלת ילד לבית היתומים
לפני שנכנס ילד לתקופת הניסיון בבית היתומים היה עליו להיות בן מעל לשבע שנים וללא כל פיגור שכלי או מחלה.
תקופת הניסיון: כל חבר חדש היה מקבל אפוטרופוס מבין התלמידים הוותיקים שהיה יועצו, מדריכו ומגנו של החבר החדש לפרק זמן של שלושה חודשים. האפוטרופוס היה מסביר לחבר החדש את סדרי המקום ומסייע לו להכיר את כל הנהלים והתקנות, ומראה לו כיצד להתנהג לפי המקובל.
לאחר כחודש מהגעת הטירון (חניך חדש) נערך על אודותיו משאל בקרב כל ילדי בית היתומים ובו כל ילד התבקש להצביע ולהגדיר את יחסו לטירון, בשלוש אפשרויות הצבעה:
פלוס – משמעו "אהוד עלי"
מינוס – משמעו "שנוא אבל עדיין איני מכיר אותו"
אפס – "אני אדיש כלפיו"
טירון שקיבל הרבה מינוסים היה מוגדר כ"טירון חשוד" ולמשפחתו הייתה מגיעה הודעה שנשקפת לו סכנה של הוצאה מהמוסד.
לאחר שנה להימצאות הטירון בבית היתומים נערך עליו משאל נוסף בקרב החניכים ובו הם נתבקשו לתת לטירון את דרגת אזרחותו בבית היתומים:
מכביד - ניתן היה להוציא מהמוסד אם לא חל שיפור בהתנהגותו.
אדיש - חניכי המוסד אדישים אליו והצטרפותו למוסד עודנה בסימן שאלה.
תושב - קיבל אזרחות מלאה זמנית למקרה שיוחלט אחרת וכן פתק שעודד אותו להמשיך ולשפר את דרכיו ולהפוך ל"נדרש", כלומר, לאזרח מלא.
נדרש - קיבל אזרחות מלאה.
בגיל 14 שולחו הילדים מבית היתומים, על הביקורות שהוטחו בו בנושא ענה קורצא'ק כי יש רשימת המתנה ארוכה של יתומים ויש לאפשר גם להם לשהות חלק מילדותם בבית היתומים.
אורח החיים בבית היתומים
בבית היתומים של קורצ'אק גדלו ילדים יתומים ובני עניים עזובים. מבני בית היתומים היו מלאי אוויר ואור, והחיים בהם היו מאורגנים במסגרת שהניחה מקום רב לשוויון ולחופש. כל ילדי בית היתומים לבשו תלבושת אחידה על מנת לא לקפח את אלו שמשפחותיהם לא שלחו להם בגדים. בילדים שהתקבלו לבית היתומים היה קורצ'אק מטפל בעצמו, מספר את שערותיהם, גוזז את ציפורניהם ובודק את מצבם הגופני, שכן קורצ'אק היה הספר והרופא של בית היתומים. בין הילדים שררה אחווה קבוצתית וקורצ'אק עשה כמיטב יכולתו למנוע התדרדרותם לפשע ולכנופיות. במבנה חברת הילדים של קורצ'אק היו יסודות של משפחה מרובת נפשות שסייעה לחינוכם של הילדים. יאנוש וסטפה היוו את דמות האב והאם של הילדים.
קורצ'אק דאג לכך שקשריו של הילד עם משפחתו הטבעית, הורה שנותר בחיים או כל קרוב אחר, לא ינותקו, ואחת לשבוע, ביום השבת היו החניכים מבקרים אצל משפחותיהם ללא הגבלה. לאלו שלא נותרו להם קרובים היה קורצ'אק דואג במיוחד - לוקח אותם לגן החיות, לקולנוע ולהצגות שונות.
כל חניכי בית היתומים למדו בבתי ספר שנמצאו בקרבת מקום. יאנוש קורצ'אק היה עוקב אחר הכנת שיעורי הבית של חניכיו שלמדו בבתי ספר בעיר וסייע להם רבות: בין התלמידים שפיגרו בקריאה או שהתקשו בה היה עורך תחרויות קריאה וכך דרבן את הילדים ליתר מאמץ.
פעמיים בשנה הוזמנו המשפחות לישיבות עם המחנכים, בישיבות היה מודיע המוסד למשפחות על עבירות חמורות של הילדים, הן חתמו על תעודת בית הספר והוזמנו להצגות שנערכו במוסד.
בחדר האוכל בזמן הארוחה ישבה ליד כל שולחן קבוצה מעורבת של ילדים, בנים ובנות בני גילאים שונים ולהם מדריך. גם קורצ'אק וסטפה ישבו לאכול עם הילדים.
הקפדה מיוחדת נהג קורצ'אק בניקיונם האישי של חניכיו ובחינוך לניקיון. הוא עודד ניקיון על ידי מתן פרסים ועל ידי הנעה לשמירה על הניקיון, כך הילדים שהקפידו על ניקיונם קיבלו בגדים יפים, אלו שניקיונם הניח את הדעת קיבלו בגדים כביסים. אלו אשר ניקיונם לקה בחסר קיבלו את הבגדים הלא יפים שאף אחד לא רצה.
כדי להקנות לילדים הרגשת ביטחון דלק האור כל הלילה בחדרי השירותים וגם אחד המחנכים ישן בחדרי השינה של היתומים.
קורצ'אק דאג לילדים דלי המשקל בדיאטות מיוחדות והיה משדל אותם לאכול יותר על ידי משחקים ותחרויות.
קורצ'אק היה קשוב לתלונות הילדים והשתדל לטפל בכל התלונות שהופנו כלפיו ולא אמר לחניכיו שלא יפה להתלונן על אנשים בפניהם, כפי שנהגו רוב המחנכים. קורצ'אק הנהיג הסדר במוסדותיו והוא קיום קשר בכתב עם תלמידים, הייתה תיבת דואר מיוחדת בה היו הילדים משלשלים אליה את מכתביהם, בהם היו מביעים את משאלותיהם, לבטיהם, ספקותיהם, בעיותיהם וחששותיהם. על חלק מהמכתבים היה קורצ'אק עונה במהלך שיחה אישית או דרך מכתב.
בבית היתומים הוקדש מקום נרחב למשחקים, פעילויות, טיולים ותרגילים ספורטיביים, קורצ'אק עצמו היה משתתף במשחקי הילדים ואף לא נמנע מלעשות עימהם מעשי קונדס או תעלולים פרועים.
בבית היתומים של קורצ'אק לא נודעה ההרגשה של משטר מכביד ודיכוי רוחני מצד המחנכים. קורצ'אק ביקש לשחרר את יתומיו מכבלי השעבוד, להעניק להם עד כמה שאפשר שלטון עצמי ולפתח את עולמם העצמי.
לחברת הילדים היו מוסדות שלטון משלה, בכללם:
בית דין – בו שפטו ילדים ונשפטו ילדים שביצעו עברות. בבית הדין כולם היו שווים, אפילו קורצ'אק עצמו נשפט במסגרתו מספר פעמים ואף הורשע וקיבל עונש. העונשים בבית הדין היו מתאימים למסגרת בית היתומים: תורנויות נוספות, עזרה בגינה, בניקיון ובשטיפת הכלים.
פרלמנט – מוסד השלטון הבכיר ביותר.
ועדת חקיקה – בה נקבעו תקנות וחוקים.
ועדת ספורט – ריכזה את אירועי הספורט.
ועדה לארגון העבודה וחלוקתה – דאגה לכל ענייני העבודה בבית היתומים.
ועדת עיתון – אשר דאגה להוציא את עיתון בית היתומים אחת לשבוע.
ועדה לקביעת דרגות אזרחות – בה נקבעה דרגת האזרחות של כל חניך.
חיי היום יום בבית היתומים היו מאורגנים בצורה קפדנית על ידי תורנים ומפקחים.
פעילויות חברתיות
שמאל|ממוזער|250px|בית היתומים כיום
על מנת להפיג את החד-גווניות של בית היתומים דאג קורצ'אק להכניס הזדמנויות רבות ככל האפשר לשמחה, להתפרקות ולעליזות. קורצ'אק שידל לחגיגיות מרובה בימי חג ומועד וניסה להרבות במועדים על ידי קביעתם של ימים מיוחדים המוקדשים לנושאים שונים שנתנו הזדמנות להעלאת מצב הרוח, כגון: "יום שלא כדאי לקום בו" (היום הקצר ביותר בשנה) ו"יום השלג הראשון". ימים אלו היו ימי התעוררות כללית, משחק ומעשי קונדס בהם גם קורצ'אק השתתף.
כמו כן היו גם פינות עיון ופינות למשחק, הייתה תזמורת ועיתון שבועי ומדי פעם יצאו להצגות.
קורצ'אק ראה בעיתון הילדים ("מאלי פשגלונד") מכשיר חינוכי רב חשיבות שנכתב ונערך על ידי נערים וילדים והיה מיועד עבורם. העיתון היה מרכז לפעילות חברתית, לעבודה משותפת ולבירור רעיוני חברתי. העיתון היה כלי ביטוי ליחיד, פורקן למחשבותיו ולרגשותיו ואמצעי להתלבטותם של אותם פרטים הנבוכים ומסתגרים בשיחה ובוויכוח בעל פה. כל ילד שכתב לעיתון קיבל שכר סמלי על כתיבתו, "שכר סופרים".
בית היתומים בתקופת מלחמת העולם השנייה
כשהועבר בית היתומים לגטו ורשה, בשלהי 1940, יאנוש קורצ'אק היה בן 64, מצבו הבריאותי לא היה טוב. בית היתומים היה במבנה בית ספר רגיל בתוך תחומי הגטו. בית היתומים פעל במתכונת רגילה ועל אף הצפיפות הרבה שבה היו נתונים הילדים (כ-250 ילדים) נשמרו חיי התרבות, הועלו הצגות והספרייה המשיכה לפעול. בבית היתומים היה סדר וניקיון, לא פרצו בו המגפות שהשתוללו אז ברחובות הגטו.
הבעיה בגטו הייתה השגת אוכל לילדים הרעבים. קורצ'אק עשה מאמצים רבים להציל את ילדיו מרעב וממוות לשם כך נפגש עם כל מנהיגי הגטו, גם אלו שהיו שנואים על כולם, צעק, תבע ואיים.
סופו של בית היתומים
שמאל|ממוזער|250px|דגל בית היתומים של יאנוש קורצ'ק אותו נשא קורצ'ק כאשר היה עליו להוביל את ילדיו לטרבלינקה. הדגל שרד את המלחמה, ומוצג כיום בבית קורצ'ק אשר שוכן ברחוב קרוכמאלנה, בוורשה, פולין.
סופם של הילדים היהודים ושל סגל העובדים בבית היתומים היה לעלות לרכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה באוגוסט 1942. הגרמנים הציעו ליאנוש קורצ'אק חנינה ואפשרו לו להישאר בגטו, אבל קורצ'אק דחה הזדמנות זו והעדיף להישאר עם ילדיו ברגעיהם האחרונים. קורצ'אק העדיף להסתיר מהילדים את המקום אליו מועדות פניהם, ויש האומרים כי זהו השקר היחיד אשר סיפר קורצ'אק לילדיו. הילדים צעדו בטור בגאווה ממבנה בית היתומים האחרון שברחוב שיינה (Sienna) בדרום הגטו הקטן בורשה, אל האומשלגפלץ שבצפון הגטו הגדול, ומשם למחנה המוות טרבלינקה, כאשר קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינסקה הובילו בראש זקוף ובגאון בעודו מחזיק בדגל בית היתומים הירוק. דגל זה שרד את המחנה, וניתן לראותו בבית קורצ'אק כיום.
הנצחתו של בית היתומים
בחודש אוקטובר 1942 נוסד בארץ ישראל במושבה רעננה בית יתומים הנושא את השם ביתנו על שמו של בית היתומים של קורצ'אק. "ביתנו" ברעננה נוסד על ידי אלכסנדר וצפורה בונין (בן-נון), זוג חלוצים שעלו לארץ ישראל מרוסיה ופולין לפני מלחמת העולם השנייה. "ביתנו" פעל כבית לימוד חקלאי-דתי ואימץ את שיטתו החינוכית של בית היתומים בוורשה והונהג בו אורח חיים דומה, לרבות ועדות הקבלה של החניכים, עצמאותם וניהול המוסד על ידי החניכים עצמם בפיקוח המנהלים. ילדי מוסד "ביתנו" נשלחו אליו על ידי ארגון עליית הנוער שהצליח לעלותם לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה. בנוסף קלט "ביתנו" גם ילדים שעלו ממדינות ערב רובם מתימן.
"ביתנו" היה בית יתומים ראשון מסוגו בארץ ישראל והיחיד שאימץ הלכה למעשה את שיטתו החינוכית של קורצ'אק ובכך המשיך את דרכו הן בהצלת יתומים יהודים והן בהנצחת גישתו הפדגוגית והחינוכית של קורצ'אק. מוסד "ביתנו" ברעננה נסגר בשנת 1980. בשנת 1982 ראה אור הספר "מן הגטו" בהוצאת "בית לוחמי הגטאות", תרגום מפולנית לעברית יומנו של קורצ'אק אותו כתב בתוך גטו ורשה בחודשים מאי-אוגוסט 1942. ביומן זה כתב קורצ'אק את משאלתו להקמת בית יתומים יהודי בארץ ישראל. קורצ'אק ייחל שיוקם בית יתומים שכזה שיקבץ אליו ילדים מרחבי תבל ותונהג בו שיטתו החינוכית בשילוב "עבודת אדמה". הקמת מוסד ביתנו ברעננה הגשים את צוואתו של קורצ'אק וזאת מבלי שלמייסדי המוסד היה ידוע דבר על יומנו של קורצ'אק ומשאלתו.
לקריאה נוספת
יצחק בלפר, בית לבן בעיר אפורה, גוונים 2014.
צבי ארד (משורר),מן הגיטו, הוצאות קיבוץ לוחמי הגיטאות 1982. "פרויקט בן יהודה".
קישורים חיצוניים
יצחק בלפר, "אני עדיין זוכר את הידיים של קורצ'אק", באתר הידברות, 14 בינואר 2016
אוריאל פיירנמן, בית היתומים של קורצ'אק וסטפה (מאמר באתר משרד החינוך)
קטגוריה:בתי יתומים
קטגוריה:שואת יהודי פולין
קטגוריה:יהדות ורשה
קטגוריה:חינוך דמוקרטי
קטגוריה:יאנוש קורצ'אק
קטגוריה:פולין: חינוך
*
| 2024-06-23T18:52:30
|
יהודי
|
הפניה יהודים
| 2024-09-03T18:25:58
|
ראש ממשלת ישראל
|
ראש ממשלת ישראל הוא ראש הרשות המבצעת בשיטת הממשל בישראל. החוק הישראלי מקנה לממשלה שאותה מנהל ראש הממשלה את סמכויות השלטון הביצועיות, על אף שנשיא המדינה מוגדר בחוק כראש המדינה. לראש ממשלת ישראל מתמנה אחד מחברי הכנסת, שנשיא המדינה הטיל עליו להרכיב ממשלה, אחר התייעצות עם נציגי הסיעות, ושהצליח לקבל את אישורה של הכנסת להרכב ממשלתו. תהליך בחירתו של ראש הממשלה, וכן סמכויותיו וסמכות ממשלתו נקבעו בחוק יסוד: הממשלה, שעבר גלגולים אחדים.
ראש ממשלת ישראל השלושים ושבע שהושבעה בדצמבר 2022 הוא בנימין נתניהו.
סמכויותיו ותפקידיו של ראש הממשלה
ראש הממשלה מרכיב את רשימת השרים של הממשלה ומגיש אותה לאישור הכנסת.
ראש הממשלה מנהל את ישיבות הממשלה ואת עבודת הממשלה בכלל. הוא ממלא את מקומם של שרים שהתפטרו או שנבצר מהם למלא את תפקידם, הוא הקובע את העניינים שבהם תטפל הממשלה, והוא הנושא באחריות הראשית לתוצאות מדיניות הממשלה.
עם זאת, החוק קובע כי הממשלה כולה (שלא כמו משטר נשיאותי) היא הגוף השולט במדינה, ולפיכך החלטות הממשלה מתקבלות בהצבעות שדורשות תמיכה של רוב השרים, וקולו של ראש הממשלה שווה לקולו של כל שר אחר. ראש הממשלה אינו יכול לכפות את דעתו על הממשלה באופן ישיר, אולם הוא יכול:
לפטר שרים (גם בלי הסכמת הכנסת) באופן שיקנה לו תמיכה מרבית. בפסיקת בג"ץ נקבע כי אין מניעה מראש ממשלה לפטר שרים המתנגדים לו לפני הצבעה בממשלה, כדי ליצור רוב בעד ההחלטה. השרים המפוטרים וסיעותיהם יכולים להצטרף לאופוזיציה בכנסת, ולתמוך בהצעות אי-אמון בממשלה.
לפזר את הכנסת ולקבוע בחירות חדשות, במצב בו יש בכנסת רוב שלא מאפשר לממשלה לתפקד, ובלבד שקיבל את אישורו של נשיא המדינה לכך.
במצב חירום, כאשר קיים צורך דחוף וחיוני להתקין תקנות שעת חירום, ולא ניתן לכנס את הממשלה לשם כך, בסמכותו של ראש הממשלה להתקינן בעצמו.
בנוסף, ראש הממשלה הוא הקובע הבלעדי של סדר היום של ישיבות הממשלה והוא גם המנהל של הישיבות, שמתנהלות בהתאם לתקנון הממשלה.
ראש הממשלה ממונה ישירות על שירות הביטחון הכללי, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, המטה לביטחון לאומי, הוועדה לאנרגיה אטומית ומערך הסייבר הלאומי. ראש הממשלה אינו ממונה על צה"ל רשמית, אך מוביל ומנווט את מדיניות החוץ והביטחון באמצעות המטה לביטחון לאומי והמזכירות הצבאית.
ועדות שרים
מתוקף מעמדו הקרדינלי של ראש הממשלה בהובלת מדיניות, סדר היום של הממשלה והאג'נדה, ראש הממשלה חבר במספר ועדות שרים, בהן מכוח חוק, ומתוקף קידום מדיניות הממשלה והובלתה ויישומה בנושאי מדיניות ביטחון-לאומי, מדיניות חברתית-כלכלית ובקידום פרויקטים לאומיים.
+ועדות השרים בהן חבר ראש ממשלת ישראלועדהמעמד1ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי (על פי חוק)יושב ראש2ועדת השרים לענייני שירות ביטחון כללי (על פי חוק)3ועדת המשנה של ועדת השרים לביטחון לאומי לעניין ייצוא ביטחוני4ועדת שרים לענייני חברה וכלכלה5ועדת שרים לענייני הסדרת התיישבות ופיתוח כלכלי של החברה הבדואית בנגב6ועדת שרים לעניין קידום שילובם בחברה הישראלי של אזרחי ישראל ממוצא אתיופי בחברה הישראלית7ועדת שרים למאבק ביוקר המחיה8ועדת שרים לענייני ירושלים רבתי9ועדת שרים לענייני החברה הערבית
מינוי
ממוזער|250px|ראש הממשלה דוד בן-גוריון בפגישה עם ג'ון קנדי (מימין) שעתיד להיות נשיא ארצות הברית, בעת שביקר בישראל, 8 באוקטובר 1951.
תהליך בחירתו של ראש הממשלה, וכן סמכויותיו וסמכות ממשלתו נקבעו בחוק יסוד: הממשלה, שעבר גלגולים אחדים.
ראש הממשלה נבחר בבחירות דמוקרטיות, אבל באופן עקיף – ציבור הבוחרים בוחר את חברי הכנסת שהם נציגיו בכנסת, ואלה בוחרים את ראש הממשלה ומאשרים את הרכב הממשלה שהקים. שיטה זו נהוגה בישראל מאז יום היווסדה, למעט תקופה קצרה בין השנים 1996–2001. במהלך תקופה זו היה בתוקף חוק הבחירה הישירה, שהנהיג שיטה שבה הצביעו הבוחרים בנפרד לכנסת ולראש הממשלה. השיטה הונהגה בתקווה להביא ליתר יציבות בשלטון, אולם היא בוטלה כשהתברר שאין היא משיגה את מטרתה.
על-פי השיטה הנוהגת היום, עם בחירתה של כנסת חדשה מזמין נשיא המדינה נציגים מן הסיעות החברות בכנסת החדשה לשם התייעצויות. בסופן, ולא יאוחר משבוע ימים מיום פרסום תוצאות הבחירות, הוא מטיל על אחד מחברי הכנסת החדשה להרכיב ממשלה. בדרך כלל, הנשיא מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שזוכה לתמיכה בכוח של מספר רב יותר של חברי הכנסת החדשה. לראש הממשלה המיועד ניתנים 28 ימים להשלמת מלאכת הרכבת הממשלה, אך הנשיא רשאי להאריך תקופה זו בתקופות נוספות, ובלבד שלא יעלו יחד על 14 ימים. במהלך הזמן הזה הוא מקיים משא ומתן עם סיעות התומכות בו שבו מגובשים עיקרי המדיניות של הממשלה ("קווי יסוד") וחלוקת הסמכויות בתוכה ("התיקים" או השרים העומדים בראש משרדי הממשלה). בתום המשא ומתן, מציג ראש הממשלה המיועד את ממשלתו בפני הכנסת. הוא מציג את ההסכמים שהושגו עם הסיעות החברות בממשלה החדשה (סיעות הקואליציה), את קווי היסוד של הממשלה, את השרים החדשים ואת תפקידיהם. לאחר שמיעת טיעונים בעד ונגד התמיכה בממשלה החדשה מתקיימת הצבעה. אם תוצאות ההצבעה מורות על תמיכה בממשלה החדשה, נשבע ראש הממשלה החדש אמונים בזו הלשון:
במקרה וראש הממשלה המיועד מציג ממשלת חילופים ותוצאות ההצבעה מורות על תמיכה בממשלה החדשה, נשבע ראש הממשלה החדש אמונים בזו הלשון:
ולאחריו נשבעים ראש ממשלת ישראל החלופי (במקרה של ממשלת חילופים) וכל השרים החדשים. כל זמן שראש הממשלה החדש לא הציג את ממשלתו וקיבל לה את אישור הכנסת, ממשיך בתפקידו ראש הממשלה היוצא, אף אם כבר אינו חבר הכנסת.
אם לאחר 42 הימים (28 הימים + 14 ימי ההארכה) המועמד לא הודיע לנשיא המדינה שהרכיב ממשלה, או שהודיע לו לפני כן שאין בידו להרכיב ממשלה, או שהציג ממשלה והכנסת דחתה את הבקשה להביע בה אמון (כמו שקרה לשמעון פרס בשנת 1990 עקב משבר פוליטי שכונה לימים "התרגיל המסריח"), הנשיא יכול להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מועמד אחר, וגם לו יש 28 ימים להרכבת ממשלה, ללא הארכות. אם עברה תקופה זו והמועמד לא הודיע לנשיא המדינה שהרכיב ממשלה, או שהודיע לו לפני כן שאין בידו להרכיב ממשלה, או שהציג ממשלה והכנסת דחתה את הבקשה להביע בה אמון, אזי יכולים להתאגד 61 חברי כנסת ולהציע בכתב בפני הנשיא מועמד, שהוא חבר הכנסת שהביע את הסכמתו להרכבת ממשלה. במצב זה, לנשיא אין יכולת להפעיל שיקול דעת ולהתנגד, והוא נותן לו 14 ימים להרכיב ממשלה.
ימין|ממוזער|250x250 פיקסלים|ראש הממשלה מנחם בגין משחק שחמט עם יועץ נשיא ארצות הברית לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי בין שיחות השלום בקמפ דייוויד. משמאל מנהל לשכת רה"מ יחיאל קדישאי. מביטים על המשחק – אפרים פורן ושמחה דיניץ.
אם לאחר כל התהליכים הללו לא הורכבה ממשלה – תתקיימנה בחירות חדשות לכנסת ביום שלישי האחרון שבתוך 90 ימים, מיום הודעת הנשיא כי "אין רוב לכינונה של ממשלה בכנסת" או בתוך 90 יום מיום שהכנסת דחתה את בקשת האמון של מי שמונה על ידי הנשיא או בתוך 90 מיום שדחתה הכנסת את בקשת האמון של מי ש-61 ח"כים הציעו להטיל עליו את הקמת הממשלה במצב דלעיל, לפי העניין.
ראש הממשלה חייב להיות חבר הכנסת (למעט בתקופה שבה הוא ממתין להחלפתו בידי ראש ממשלה חדש), אך השרים אינם חייבים להיות חברי הכנסת. מינוי של שר או שינוי בחלוקת הסמכויות בממשלה מחייבים הודעה לכנסת, אבל ראש הממשלה רשאי לפטר שר בלי אישור הכנסת.
הכנסת רשאית להפיל את הממשלה בהצבעת אי-אמון. על-פי חוק יסוד: הממשלה, שנחקק ב-2001 (ונכנס לתוקפו עם תחילת כהונתה של הכנסת השש עשרה), הצעה להצבעת אי-אמון הייתה חייבת לכלול גם הצעה למועמד חלופי להרכבת הממשלה החדשה, מבין חברי הכנסת (למעט ראש הממשלה המכהן). ההצעה חייבת לזכות ברוב מוחלט של 61 חברי-כנסת, ובמקרה כזה חייב נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה החדשה על המועמד שהוצע. בתיקון לחוק משנת 2014 נקבע שבהצעת אי אמון על חברי הכנסת להציג לא רק ראש ממשלה חלופי אלא גם ממשלה חלופית, על כל שריה וקווי המדיניות שלה, וכאשר הממשלה חדשה מקבלת את אישור רוב חברי הכנסת, הממשלה הנוכחית מסיימת תפקידה והממשלה החלופית מתחילה לפעול מאותה שעה שהביעו בה אמון, ללא התערבות נשיא המדינה וללא פיזור הכנסת.
על-פי החוק מ-2001 יכול ראש הממשלה, בהסכמת נשיא המדינה, לפזר את הכנסת, במצב בו יש בכנסת רוב שלא מאפשר לממשלה לתפקד. החלטה כזו מביאה בהכרח להתפטרות ראש הממשלה (והממשלה כולה) ולעריכת בחירות חדשות. הכנסת רשאית במקרה כזה להציע לנשיא המדינה, בתוך 21 יום, מועמד חלופי לראשות הממשלה מבין חברי הכנסת (למעט ראש הממשלה המתפטר), ובכך לבטל את פיזור הכנסת ולהתחיל בהרכבת ממשלה חדשה. ראש הממשלה יכול להתפטר גם מבלי לפזר את הכנסת. במקרה כזה יחזור הנשיא ויקיים התייעצויות לבחירת ראש ממשלה חדש מבין חברי הכנסת.
אם ראש הממשלה אינו מסוגל למלא את תפקידיו במשך יותר מ-100 ימים, מופעל ההליך להרכבת ממשלה חדשה כאילו התפטר ראש הממשלה ביום ה-101. אם נפטר ראש הממשלה בטרם נקבע כי הוא בלתי-כשיר, מפעילים את ההליך, כאילו התפטר ביום מותו. במקרה וראש הממשלה מורשע, בפסק דין סופי, בעבירה שיש עמה קלון רואים אותו כאילו התפטר.
ממלא מקום ראש הממשלה
ממוזער|250px|פגישה בין בנימין נתניהו לג'ו ביידן, בחצר בית אגיון בירושלים, בית ראש הממשלה מאז 1974
על פי חוק יסוד: הממשלה (1968, 1992, ו-2001), אפשר שאחד מחברי הממשלה שהוא גם חבר הכנסת, יכהן כממלא מקום ראש הממשלה. רק במקרה שנבצר זמנית מראש הממשלה למלא את תפקידו, ממלא מקום ראש הממשלה מחליף אותו לתקופה מוגבלת ועד "100 ימים רצופים". לאחר תקופה זו, רואים את רה"מ כ"נבצר קבע" מלמלא את תפקידו, ואת הממשלה כאילו התפטרה וכממשלת מעבר, דבר המחייב במקרה זה, (או במקרה של פטירתו או הרשעתו בדין של רה"מ), הצבעת ממשלה על אחד משריה (ממלא מקום ראש הממשלה או שר אחר, ובלבד שיהיה גם ח"כ וגם חבר סיעתו של רה"מ) לכהן כראש הממשלה בפועל.
אם לא מכהן ממלא מקום קבוע, רשאית הממשלה למנות את אחד מחבריה שחבר בכנסת למלא את מקומו של ראש הממשלה במקרים אלו לתקופה מוגבלת כאמור. ממלא מקום ראש הממשלה גם מנהל את ישיבות הממשלה כאשר זה נעדר מגבולות המדינה.
ב-4 בינואר 2006 הועברו סמכויות רה"מ אריאל שרון לממלא מקומו, אהוד אולמרט, באופן אוטומטי מכוח החוק, לאחר ששרון הוכרז כ"נבצר זמנית" (הכרזה על "נבצרות קבע" מטעם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הייתה גוררת הצבעת ממשלה על מינוי איזה מן השרים כאמור, לראש ממשלה בפועל). ב-14 באפריל 2006, היום ה-101 לאשפוזו של אריאל שרון, הממשלה הצביעה על מינויו של אהוד אולמרט כראש ממשלה בפועל, עד להקמת הממשלה החדשה.
בממשלת חילופים, ראש ממשלת ישראל החלופי הוא גם ממלא מקום ראש הממשלה.
ראש ממשלה בפועל
על-פי חוק יסוד: הממשלה (2001), "נפטר ראש הממשלה, נבצר ממנו דרך קבע למלא את תפקידו או הופסקה כהונתו מחמת עבירה, תקבע הממשלה שר אחר שהוא חבר הכנסת וחבר סיעתו של ראש הממשלה, לכהן כראש הממשלה בפועל עד שתיכון הממשלה החדשה" (עד שנת 1992, הניסוח של חוק יסוד: הממשלה בנושא ראש הממשלה בפועל היה מעט שונה, ועסק רק בפטירה של ראש הממשלה).
חוק יסוד: הממשלה (1968, 1992, 2001) מבחין בין המושג "ממלא מקום" לבין "ראש הממשלה בפועל". ממלא מקום מקבל את מלוא סמכויות ראש הממשלה רק במקרה שנבצר מראש הממשלה לכהן באופן זמני (מחוק יסוד: הממשלה 1992, מוגבל בתקופה של "עד מאה ימים רצופים" ולא תלוי בחזרתו של רה"מ לתפקיד), אם מונה מראש, באופן אוטומטי מכוח החוק. "ראש ממשלה בפועל", אינו מתמנה, אלא בהחלטת ממשלה, "עד שתיכון הממשלה החדשה", ורק לאחר ש"נבצר דרך קבע" מראש הממשלה לכהן בתפקידו (הוכרז כנבצר קבע או חלפו 100 ימים רצופים לנבצרות הזמנית) או אם רה"מ נפטר או חדל להיות רה"מ עקב הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. במקרים אלו, רשאית הממשלה להצביע על איזה מחבריה (ממלא מקום ראש הממשלה או שר אחר) ובלבד שיהיה חבר כנסת וחבר סיעתו של רה"מ (רק מחוק יסוד 2001 נדרש מרה"מ בפועל להיות גם חבר סיעתו של רה"מ). סמכויותיו של ראש הממשלה בפועל (או של ממלא מקום ראש הממשלה בתקופה שראש הממשלה אינו יכול למלא את תפקידו) זהות לאלו של ראש הממשלה, פרט לכך שאינו יכול לפזר את הכנסת.
מאז קום המדינה היו מספר מקרים בהם נדרש למנות ראש ממשלה בפועל, כאשר שלושת הבולטים היו:
יגאל אלון כיהן כראש ממשלה בפועל לאחר מותו של ראש הממשלה לוי אשכול, עד להקמתה של ממשלה בראשות גולדה מאיר.
שמעון פרס היה ראש הממשלה בפועל לאחר רצח יצחק רבין, עד להקמת הממשלה בראשותו.
לאחר השבץ המוחי שבו לקה אריאל שרון עברו סמכויות ראש הממשלה לממלא מקומו אהוד אולמרט, ואחר חלוף מאה ימים, בהתאם לחוק, מינתה אותו הממשלה לראש ממשלה בפועל (אף שנערכו כבר הבחירות לכנסת השבע עשרה ועמדה לקום ממשלה חדשה).
בממשלת חילופים, לא מתמנה ראש ממשלה בפועל, וראש ממשלת ישראל החלופי הופך במקרה כזה לראש הממשלה.
משרד ראש הממשלה
משרד ראש הממשלה אחראי ליישום מדיניות ראש ממשלת ישראל, תיאום פעילויות משרדי הממשלה בתחומים השונים וניהול מהלכי שינוי ועבודות מטה ברמה הלאומית.
ממוזער|ראש הממשלה בנימין נתניהו מארח את יו"ר המטות המשולבים במשרד ראש הממשלה
לשכת ראש הממשלה, הפועלת כחלק מהמשרד, מסייעת לראש ממשלת ישראל בניהול סדר יומו ומרכזת את כלל ההיבטים בעבודתו.
המעון הרשמי, שכרו ותנאים נלווים
המעון הרשמי
מעון ראש ממשלת ישראל הרשמי הוא בית אגיון, בשכונת רחביה בירושלים. קיים מיזם לבניית מתחם חדש עבור מעון ומשרד משולב לראש הממשלה והוא נקרא "מיזם שירה".
שכר ומיסים
שכרם של ראש הממשלה והשרים נקבע בהחלטה של ועדת הכספים של הכנסת. נכון לשנת 2023 שכר היסוד של ראש הממשלה עומד על כ-64,797 ש"ח לחודש (ברוטו). שכר זה והתוספות הנלוות לו חייבים במיסים כשכרו של כל תושב ישראל.
בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו ייזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. קובע: "תשלומים, שירותים וטובות הנאה המשתלמים או הניתנים מאוצר המדינה לראש הממשלה או לראש הממשלה לשעבר או לשאיריו בקשר למילוי תפקידו כראש הממשלה, למעט משכורת וקצבה".
תנאים נלווים נוספים
ראש ממשלת ישראל מאובטח בכל עת על ידי היחידה הממלכתית לאבטחת אישים בשירות הביטחון הכללי כחלק מהיותו אחד מסמלי השלטון של מדינת ישראל.
משפחת ראש הממשלה מאובטחת בדרך כלל על ידי יחידת מגן. בשנת 2023 החליטה ועדת השרים לענייני שירות ביטחון כללי על העברת אבטחת בני משפחתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לידי שירות הביטחון הכללי. זאת, בשל התגברות האיומים על ביטחונם.
לרשות ראש הממשלה ונשיא המדינה עומד מטוס רשמי בשם "כנף ציון" מדגם בואינג 767-300ER, אשר משמש לטיסות הרשמיות מחוץ לגבולות המדינה.
בנוסף לרשות ראש הממשלה עומדת מכונית שרד מדגם A8 אשר מצוידת במערכת שמסוגלת לסנן גזים רעילים ובמערכת קשר אינטגרלית שמאפשרת ליושבי הרכב להינעל בתוכו. הרכב עמיד גם לירי של נשק קל ולמטעני צד, וכולל מיגונים מיוחדים לפי מפרט ישראלי ייחודי שהוכן בשב"כ.
שיירת ראש הממשלה כוללת שלושה רכבי שרד משוריינים מדגם אאודי A8 בצבע שחור, לצד מספר ג'יפים מלווים ורכבי ביטחון (משטרה ולפעמים גם מד"א).לרכבי האאודי המשוריינים של ראש הממשלה יש לוחית זיהוי עם סמל המדינה על רקע צהוב. בשיירה יש גם כלי רכב מדגם טויוטה לנד קרוזר בהם יושבים מאבטחים, כמעט תמיד עם חלונות פתוחים, כדי לתת מענה ירי מהיר.
בניגוד למנהיגי עולם אחרים המחזיקים מעונות נופש כמו קמפ דייוויד, ראש ממשלת ישראל נופש את חופשותיו באופן פרטי באזורי הארץ השונים, בדרך כלל באזור הגליל העליון ורמת הגולן.
ראשי ממשלה לשעבר זכאים ללשכה למשך חמש שנים עם נהג ומזכירות, אבטחה, ולהיקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
סיום תפקידם של ראשי הממשלה בישראל
ממוזער|250x250 פיקסלים|פגישה בין ראש הממשלה הנבחר בנימין נתניהו לבין ראש הממשלה היוצא שמעון פרס, לאחר הבחירות בשנת 1996, 4 ביוני 1996.
כל ראשי הממשלות שכיהנו בישראל למעט אחת לא השלימו תקופת כהונה מלאה בתפקיד, אף שחלקם כיהנו מספר פעמים. דוד בן-גוריון (פעמיים), משה שרת, גולדה מאיר, מנחם בגין, אהוד ברק, ואהוד אולמרט התפטרו, לוי אשכול נפטר טרם סיום כהונתו, אריאל שרון חלה במהלך כהונתו, תקופת הכהונה של ממשלות יצחק שמיר (בממשלה ה-24), בנימין נתניהו (בכל הממשלות שבראשותו) וממשלת החילופים בראשותם של נפתלי בנט ויאיר לפיד הסתיימו טרם המועד בשל התפזרות הכנסת, שמעון פרס כיהן בממשלת הרוטציה והעביר את התפקיד ליצחק שמיר בקדנציה הראשונה, והקדים את הבחירות בקדנציה השנייה, ויצחק רבין הקדים את הבחירות בקדנציה הראשונה ונרצח כשנה לפני סיום תקופת כהונתו השנייה.
האישה היחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל, והיחידה מבין כל ראשי ממשלת ישראל שכיהנה קדנציה מלאה של הכנסת כראש ממשלה, הייתה גולדה מאיר, שכיהנה כראש הממשלה בשנים 1969–1974 ובמשך כל ימי הכנסת השביעית (אמנם מאיר כיהנה כראש ממשלה רק כ-5 שנים – בשלהי הכנסת השישית, כל ימי הכנסת השביעית ובראשית הכנסת השמינית – אולם היא היחידה שצלחה קדנציה שלמה כראש ממשלה, שאף הוארכה בחודשיים בשל מלחמת יום הכיפורים). מאיר סיימה את תפקידה כראש ממשלה רק לאחר שהתפטרה בקדנציה לאחר מכן.
דוד בן-גוריון כיהן כראש ממשלה במשך כל כהונות הכנסת הראשונה, השלישית והרביעית, אך כנסות אלה לא השלימו את תקופת כהונתן והבחירות לכנסת הבאה הוקדמו. כך גם כיהן מנחם בגין במשך כל כהונת הכנסת התשיעית, יצחק שמיר בכנסת השתים עשרה, בנימין נתניהו בכנסת הארבע עשרה, בכנסת השמונה עשרה, בכנסת התשע עשרה, בכנסת העשרים, בכנסת העשרים ואחת, בכנסת העשרים ושתים ובכנסת העשרים ושלוש, ואהוד אולמרט בכנסת השבע עשרה, שכולן סיימו את כהונתן לפני המועד הקבוע בחוק.
ראשי ממשלות ישראל
+לא ממוסגר|50x50 פיקסליםראשי ממשלות ישראלמס'דיוקןשם
(תקופת חיים)סיעהתקופת כהונהכנסת
(שנת בחירות)ממשלהאירועים עיקריים193x93 פיקסליםדוד בן-גוריון
(1973-1886)מפא"י14 במאי 194810 במרץ 1949מועצת המדינה הזמניתהזמנית1947–1949 מלחמת העמאות
1948 הקמת מדינת ישראל
1948 פירוק המחתרות והקמת צה"ל
1948 החלה העלייה ההמונית
1949 החלה מדיניות הקיצוב
1949 הסכמי רודוס
1951 פעולות התגמול
1952 הסכם השילומים עם גרמניה10 במרץ 19491 בנובמבר 1950הראשונה (1949)הראשונה1 בנובמבר 19508 באוקטובר 1951השנייה8 באוקטובר 195124 בדצמבר 1952השנייה (1951)השלישית24 בדצמבר 195226 בינואר 1954הרביעית2לא ממוסגר|100x100 פיקסליםמשה שרת
(1965-1894)26 בינואר 195429 ביוני 1955החמישית1954 טבח מעלה עקרבים
1954 העסק הביש
1954 אסון מעגן
1955 ביקור או נו29 ביוני 19553 בנובמבר 1955השישית(1)87x87 פיקסליםדוד בן-גוריון
(1973-1886)3 בנובמבר 19557 בינואר 1958השלישית (1955)השביעית1956 מלחמת סיני
1959 מדיניות הקיצוב בוטלה
1961 לכידת אייכמן ומשפטו7 בינואר 19587 בדצמבר 1959השמינית7 בדצמבר 19592 בנובמבר 1961הרביעית (1959)התשיעית2 בנובמבר 196126 ביוני 1963החמישית (1961)העשירית3100x100 פיקסליםלוי אשכול
(1969-1895)26 ביוני 196322 בדצמבר 1964האחת עשרה1964 נחנך המוביל הארצי
1966 ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל
1967 הנאום המגומגם
1967 מלחמת ששת הימים22 בדצמבר 196412 בינואר 1966השתים עשרההמערך הראשון
מפא"י12 בינואר 196626 בפברואר 1969
נפטר בכהונתוהשישית (1961)השלוש עשרההעבודההמערך השני
העבודהראש הממשלה בפועל – יגאל אלון—4100x100 פיקסליםגולדה מאיר
(1978-1898)המערך השני
העבודה17 במרץ 196915 בדצמבר 1969הארבע עשרה1969 מלחמת ההתשה
1969 תחילת העלייה מברית המועצות
1972 מחאות הפנתרים השחורים
1972 מבצע זעם האל
1973 מבצע אביב נעורים
1973 מלחמת יום הכיפורים
1974 הפיגוע בקריית שמונה
1974 אסון מעלות15 בדצמבר 196910 במרץ 1974השביעית (1969)החמש עשרה10 במרץ 19743 ביוני 1974השמינית (1973)השש עשרה5100x100 פיקסליםיצחק רבין
(1995-1922)3 ביוני 197420 ביוני 1977השבע עשרה1974 ועדת בן שחר
1975 הסכם הביניים בין ישראל למצרים
1976 מבצע אנטבה6100x100 פיקסליםמנחם בגין
(1992-1913)הליכודחרות20 ביוני 19775 באוגוסט 1981התשיעית (1977)השמונה עשרה1979 הסכם השלום עם מצרים
1979 "המהפך הכלכלי" והאינפלציה בישראל
1981 הפצצת הכור העיראקי
1981 חוק רמת הגולן
1982 מלחמת לבנון הראשונה5 באוגוסט 198110 באוקטובר 1983העשירית (1981)התשע עשרה7לא ממוסגר|100x100 פיקסליםיצחק שמיר
(2012-1915)10 באוקטובר 198313 בספטמבר 1984העשרים1983 אסון צור השני8לא ממוסגר|98x98 פיקסליםשמעון פרס
(2016-1923)המערך השני
העבודה13 בספטמבר 198420 באוקטובר 1986האחת עשרה (1984)העשרים ואחת1984 מבצע משה
1985 תוכנית הייצוב הכלכלית
1985 עסקת ג'יבריל
1985 מבצע רגל עץ(7)לא ממוסגר|100x100 פיקסליםיצחק שמיר
(2012-1915)הליכודחרות20 באוקטובר 198622 בדצמבר 1988העשרים ושתיים1987 פורצת האינתיפאדה הראשונה
תחילת שנות ה-90 העלייה מברית המועצות לשעבר
1991 מבצע שלמה
1991 ועידת מדריד
1991 מלחמת המפרץהליכוד22 בדצמבר 198811 ביוני 1990השתים עשרה (1988)העשרים ושלוש11 ביוני 199013 ביולי 1992העשרים וארבע(5)טקסט=|100x100 פיקסליםיצחק רבין
(1995-1922)העבודה13 ביולי 19924 בנובמבר 1995
נרצח בכהונתוהשלוש עשרה (1992)העשרים וחמש1993 הסכמי אוסלו
1994 הסכם השלום עם ירדן
1995 רצח יצחק רביןראש הממשלה בפועל – שמעון פרס1995 המהפכה החוקתית
1996 מבצע ענבי זעם
1996 חיסול יחיא עייש(8)לא ממוסגר|98x98 פיקסליםשמעון פרס
(2016-1923)העבודה22 בנובמבר 199518 ביוני 1996העשרים ושש999x99 פיקסליםבנימין נתניהו
(-1949)הליכוד-גשר-צומתהליכוד18 ביוני 19966 ביולי 1999הארבע עשרה (1996)העשרים ושבע1996 מהומות מנהרת הכותל
1997 הסכם חברון
1997 אסון המסוקים
1998 הסכם ואי1099x99 פיקסליםאהוד ברק
(-1942)ישראל אחתהעבודה6 ביולי 19997 במרץ 2001החמש עשרה (1999)
(2001)העשרים ושמונה2000 נסיגת צה"ל מדרום לבנון
2000 ועידת קמפ דייוויד
2000 פורצת האינתיפאדה השנייה11לא ממוסגר|100x100 פיקסליםאריאל שרון
(2014-1928)הליכוד7 במרץ 200128 בפברואר 2003העשרים ותשע2005-2001 האינתיפאדה השנייה
2002 מבצע חומת מגן
2002 התחלת בנייתה של גדר ההפרדה
2005 תוכנית ההתנתקות28 בפברואר 200314 באפריל 2006
נבצר 100 ימיםהשש עשרה (2003)השלושיםקדימהראש הממשלה בפועל – אהוד אולמרט2006 מלחמת לבנון השנייה
2007 ועידת אנאפוליס
2007 תקיפת הכור בסוריה
2008–2009 מבצע עופרת יצוקה12100x100 פיקסליםאהוד אולמרט
(-1945)קדימה4 במאי 200631 במרץ 2009השבע עשרה (2006)השלושים ואחת(9)100x100 פיקסליםבנימין נתניהו
(-1949)הליכוד31 במרץ 200918 במרץ 2013השמונה עשרה (2009)השלושים ושתיים2011 המחאה החברתית
2011 עסקת שליט
2012 מבצע עמוד ענן
2014 מבצע צוק איתן
2017 הכרת ארצות הברית בירושלים
2019–2022 המשבר הפוליטי
2020–2021 מגפת הקורונה בישראל
2020 הסכמי אברהם
2021 אסון הר מירון
2021 מבצע שומר החומותהליכוד - ישראל ביתנו
הליכוד18 במרץ 201314 במאי 2015התשע עשרה (2013)השלושים ושלושהליכוד14 במאי 201517 במאי 2020העשרים (2015)השלושים וארבעהעשרים ואחת (אפ' 2019)העשרים ושתיים (ספ' 2019)17 במאי 202013 ביוני 2021העשרים ושלוש (2020)השלושים וחמש13100x100 פיקסליםנפתלי בנט
(-1972)ימינה13 ביוני 202130 ביוני 2022העשרים וארבע (2021)השלושים ושש2021–2022 המשבר הפוליטי
2021–2022 מגפת הקורונה בישראל
2022 גל הטרור בישראל ומבצע שובר גלים14לא ממוסגר|100x100 פיקסליםיאיר לפיד
(-1963)יש עתיד1 ביולי 202229 בדצמבר 20222022 המשבר הפוליטי
2022 מבצע שובר גלים
2022 מבצע עלות השחר
2022 הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון(9)100x100 פיקסליםבנימין נתניהו
(-1949)הליכוד29 בדצמבר 2022מכהןהעשרים וחמש (2022)השלושים ושבע2023 הרפורמה המשפטית
2023 גל הטרור בישראל
2023 מבצע מגן וחץ
2023 מתקפת הפתע על ישראל
2023-2024 מלחמת חרבות ברזל
סטטיסטיקה
החישובים שמוצגים בכתב מודגש ונטוי מתמשכים עד היום. [ לרענון לחצו כאן].
דירוגראש הממשלהתקופה כראש הממשלהכהונות(כולל כראש ממשלה בפועל בתחילת כהונה)תאריך לידהגיל בזמן הכניסה לתפקיד
(כהונה ראשונה)גיל בזמן היציאה מהתפקיד
(כהונה אחרונה)תקופת חיים כראש הממשלה לשעברתאריך פטירהתקופת חיים1בנימין נתניהוכהונה ראשונה: 3 שנים ו־17 ימיםכהונה שנייה: 12 שנים ו־75 ימיםכהונה שלישית: 21 באוקטובר 1949מכהן כעתתקופה ראשונה: תקופה שנייה: 2דוד בן-גוריון13 שנים ו־127 ימיםכהונה ראשונה: 5 שנים ו־256 ימיםכהונה שנייה: 7 שנים ו־235 ימים16 באוקטובר 1886תקופה ראשונה: תקופה שנייה: 1 בדצמבר 19733יצחק שמיר6 שנים ו־241 ימיםכהונה ראשונה: 339 ימיםכהונה שנייה: 5 שנים ו־267 ימים22 באוקטובר 1915תקופה ראשונה: תקופה שנייה: 30 ביוני 20124יצחק רבין6 שנים ו־130 ימיםכהונה ראשונה: 3 שנים ו־17 ימיםכהונה שנייה: 3 שנים ו־113 ימים1 במרץ 1922 (נרצח)4 בנובמבר 19955מנחם בגין6 שנים ו־112 ימיםכהונה אחת: 6 שנים ו־112 ימים16 באוגוסט 19139 במרץ 19926לוי אשכול5 שנים ו־245 ימיםכהונה אחת: 5 שנים ו־245 ימים25 באוקטובר 1895 (נפטר)26 בפברואר 19697גולדה מאיר5 שנים ו־78 ימיםכהונה אחת: 5 שנים ו־78 ימים3 במאי 18988 בדצמבר 19788אריאל שרון5 שנים ו־38 ימיםכהונה אחת: 5 שנים ו־38 ימים26 בפברואר 192811 בינואר 20149אהוד אולמרטשנתיים ו־351 ימיםכהונה אחת: שנתיים ו־351 ימים30 בספטמבר 194510שמעון פרסשנתיים ו־262 ימיםכהונה ראשונה: שנתיים ו־36 ימיםכהונה שנייה: 226 ימים2 באוגוסט 1923תקופה ראשונה: תקופה שנייה: 28 בספטמבר 201611משה שרתשנה ו־281 ימיםכהונה אחת: שנה ו־281 ימים15 באוקטובר 18947 ביולי 196512אהוד ברקשנה ו־244 ימיםכהונה אחת: שנה ו־244 ימים12 בפברואר 194213נפתלי בנטשנה ו-17 ימיםכהונה אחת: שנה ו-17 ימים25 במרץ 197214יאיר לפיד181 ימיםכהונה אחת: 5 בנובמבר 1963
ציר הזמן
ראו גם
ממלא מקום ראש הממשלה
יושב ראש הכנסת
נשיא בית המשפט העליון
נשיא המדינה
לקריאה נוספת
אילן בן עמי, האישה שאיתו: חייהן הפרטיים והציבוריים של נשות ראשי הממשלה בישראל, תל אביב: הוצאת מטר, 2010.
אהוד פוקס, נפילים או נפלים: מבחנים בקבלת החלטות לראשי ממשלות ישראל מ-1948 ועד 2008, תל אביב: הוצאת סער, 2008.
תומר לוטן ושי בירן, מקורות הכוח והסמכות של ראשי ממשלה בישראל, עבודת גמר בתוכנית המנהלים למדיניות ציבורית, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2009.
Yehuda Avner, The Prime Ministers, The Toby Press LLC, 2010.
Yael S. Aronoff, The Political Psychology of Israeli Prime Ministers: When Hard-Liners Opt For Peace, Cambridge University Press, 2014.
קישורים חיצוניים
ממשלות ישראל, באתר הכנסת
משרד ראש הממשלה
Israeli Heads of State and State Authorities
יום בחיי ראש הממשלה, באתר יוטיוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:ממשלת ישראל
קטגוריה:משרד ראש הממשלה
קטגוריה:משרות פוליטיות בישראל
| 2024-10-17T18:41:35
|
4 בדצמבר
|
4 בדצמבר הוא היום ה-338 בשנה (339 בשנה מעוברת), בשבוע ה-49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 27 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
771 – לאחר מות קרלומן הראשון, קרל הגדול סיפח את ממלכתו
1110 – מסע הצלב הראשון: הצלבנים כובשים את צידון
1248 – אליקנטה נכבשה על ידי צבא של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה
1259 – הסכם פריז נחתם בין לואי התשיעי מלך צרפת להנרי השלישי מלך אנגליה
1639 – התיעוד הראשון של מעבר נוגה על פני השמש על ידי ג'רמיה הורוקס וויליאם קראבטרי במקביל
1794 – האובזרבר יוצא לאור לראשונה
1864 – רומניה מחוקקת חוק המונע מיהודים לעבוד כעורכי דין
1872 – ספינת הרפאים מרי סלסט מתגלה סמוך לחופי פורטוגל
1881 – נוסד העיתון לוס אנג'לס טיימס
1943 – מלחמת העולם השנייה: המארשל יוסיפ ברוז טיטו מכריז ביוגוסלביה על ממשלה יוגוסלבית גולה
1945 – הסנאט האמריקני מאשר את הצטרפותה של ארצות הברית לאו"ם
1958 – דהומיי (כיום בנין) מקבלת שלטון עצמי
1961 – הגלולה למניעת היריון מאושרת לשימוש בשירות הבריאות הלאומי של בריטניה
1965 – שיגור ג'מיני 7 טיסת החלל המאוישת הרביעית בתוכנית ג'מיני לשהות של שבועיים בחלל
1975 – סורינאם מצטרפת לאו"ם
1980 – להקת לד זפלין מכריזה על פירוק רשמי
1981 – נשיא ארצות הברית רונלד רייגן מורה על הקמת קהילת המודיעין האמריקאית
1982 – מאושרת החוקה של הרפובליקה העממית של סין
1996 – מתרחש רצח אסף שטיירמן
1997 – שיגור הגשושית מארס פאת'פיינדר למאדים, על גביה נחתת ורובר
1998 – שיגור משימת מעבורת החלל אנדוור STS-88 משימת המעבורת הראשונה לתחנת החלל הבינלאומית, אשר הביאה את מודול יוניטי
2000 – נחקק בישראל חוק זכויות התלמיד, הראשון מסוגו בעולם
2017 – עלי עבדאללה סאלח נשיא תימן לשעבר, נהרג על ידי החות'ים לאחר קרב עם המורדים
2018 – צה"ל פותח במבצע מגן צפוני לנטרול מנהרות טרור חודרות גדר שחפר חזבאללה לתוך שטח ישראל
2021 – ליקוי חמה קוטבי המתרחש במערב אנטארקטיקה
נולדו
ממוזער|271x271 פיקסלים|קנדינסקי
ממוזער|234x234 פיקסלים|פרנסיסקו פרנקו
שמאל|ממוזער|180x180px|ג'יי זי
34 – פרסיוס, משורר וסאטיריקן רומאי (נפטר ב-62)
1428 – ברנהרד השביעי, הלורד של ליפה (נפטר ב-1511)
1595 – ז'אן שאפלן, משורר ומבקר ספרות צרפתי (נפטר ב-1674)
1866 – וסילי קנדינסקי, צייר (נפטר ב-1944)
1875 – ריינר מריה רילקה, משורר (נפטר ב-1926)
1892 – פרנסיסקו פרנקו, שליט ספרד (נפטר ב-1975)
1907 – רות יפה, פסיכיאטרית, פסיכואנליסטית, מנהלת מרכז לבריאות הנפש שלוותה ופרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב (נפטרה ב-1996)
1908 – אלפרד הרשי, בקטריולוג וגנטיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נפטר ב-1997)
1916 – יעקב בר-אור, פרקליט מחוז תל אביב (נפטר ב-2008)
1917 – יוסף אוריון, אצן ומאמן אתלטיקה ישראלי (נפטר ב-2020)
1922 – יוסף הרפז, אלוף-משנה, מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל (נפטר ב-1999)
1925 – אלברט בנדורה, פסיכולוג קנדי (נפטר ב-2021)
1919 – אינדר קומאר גוג'ראל, ראש ממשלת הודו השנים עשר (נפטר ב-2012)
1930 – שילה בנסון, עיתונאית ומבקרת קולנוע אמריקאית (נפטרה ב-2022)
1931 – גבריאל שטרסמן, עיתונאי ושופט ישראלי (נפטר ב-2022)
1932 – נו טה-וו, מדינאי ואיש צבא דרום קוריאני, נשיאה השישי של קוריאה הדרומית בשנים 1988–1993 (נפטר ב-2021)
1933 – יונה עטרי, שחקנית וזמרת ישראלית (נפטרה ב-2019)
1934 – דוד לוין, במאי תיאטרון ומשורר ישראלי (נפטר ב-2022)
1935 – פול אוניל, מזכירהּ ה-72 של מחלקת האוצר של ארצות הברית (נפטר ב-2020)
1938 – אן סטליבראס, שחקנית אנגלייה (נפטרה ב-2021)
1938 – נאוה ארד, חברת הכנסת מטעם המערך ומפלגת העבודה (נפטרה ב-2022)
1938 – איבון מינטון, זמרת אופרה אוסטרלית
1945 – דן כנר, קריין ושדרן רדיו ישראלי
1949 – ג'ף ברידג'ס, שחקן אמריקאי
1950 – שמואל קלדרון, שחקן, במאי ומפיק תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1953 – ז'אן-מרי פפאף, שוערה של נבחרת בלגיה
1956 – הדס שטייף, עיתונאית ושדרנית רדיו ישראלית
1962 – שמוליק לוי, קומיקאי, שחקן, תסריטאי ויוצר טלוויזיה ישראלי
1963 – סרגיי בובקה, אתלט אוקראיני, גדול הקופצים במוט בכל הזמנים
1964 – מריסה טומיי, שחקנית אמריקאית
1967 – רפיק ידידיה, איש תקשורת ישראלי ומנחה סדנאות מדיטציה
1969 – ג'יי זי, זמר ומפיק מוזיקלי אמריקאי
1971 – גיא לואל, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1973 – טיירה בנקס, דוגמנית על, שחקנית ומנחת תוכנית אירוח אמריקנית, זוכת שני פרסי אמי
1978 – מירי בן-ארי, כנרת ומפיקה מוזיקלית
1981 – ורד פלדמן, שחקנית ישראלית
1985 – סחר, זמרת, מוזיקאית ורקדנית איראנית
1992 – ג'ין, זמר, כותב שירים ושחקן דרום קוריאני
נפטרו
ממוזער|228x228 פיקסלים|כורש
ממוזער|179x179 פיקסלים|תומאס הובס
ממוזער|209x209 פיקסלים|פרנק זאפה
530 לפנה"ס – כורש הגדול, המלך הראשון של ממלכת פרס האחמנית (נולד ב-600 לפנה"ס)
749 – יוחנן מדמשק, קדוש נוצרי (נולד בערך ב-676)
765 – ג'עפר א-צאדק, האימאם השיעי השישי (נולד ב-702)
771 – קרלומן הראשון, מלך הפרנקים (נולד ב-751)
1131 – עומר ח'יאם, מתמטיקאי, אסטרונום ומשורר פרסי (נולד ב-1048)
1214 – ויליאם הראשון, מלך סקוטלנד (נולד ב-1142 או 1143)
1334 – האפיפיור יוחנן העשרים ושניים (נולד ב-1249)
1408 – ולנטינה ויסקונטי, סבתו של לואי השנים עשר, מלך צרפת (נולדה ב-1371)
1456 – שארל הראשון, דוכס בורבון (נולד ב-1401)
1642 – הקרדינל רישלייה, מדינאי ואיש כנסייה צרפתי (נולד ב-1585)
1679 – תומאס הובס, פילוסוף אנגלי (נולד ב-1579)
1732 – ג'ון גיי, משורר ומחזאי אנגלי (נולד ב-1685)
1828 – רוברט ג'נקינסון, ראש ממשלת בריטניה בין השנים 1812–1827 (נולד ב-1770)
1972 – קדיש לוז, יושב ראש הכנסת ושר החקלאות (נולד ב-1895)
1975 – חנה ארנדט, פילוסופית יהודיה גרמניה (נולדה ב-1906)
1976 – בנג'מין בריטן, מלחין בריטי (נולד ב-1913)
1985 – שמואל איתן, ניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1911)
1991 – קליף באסטין, כדורגלן אנגלי ששיחק בארסנל במשך 18 שנים (נולד ב-1912)
1993 – פרנק זאפה, מלחין, גיטריסט וזמר אמריקאי (נולד ב-1940)
2004 – רון ויליאמסון, שחקן בייסבול אמריקאי שהורשע ברצח מלצרית, נדון למוות וזוכה לאחר מאבק משפטי של 11 שנים (נולד ב-1953)
2009 – הרברט אדוארד ג'ון קאודרי, היסטוריון בריטי שהתמחה במסעי הצלב (נולד ב-1926)
2012 – רוזינה קמבוס, שחקנית תיאטרון וטלוויזיה ישראלית (נולדה ב-1951)
2012 – מיגל קלרו, כדורגלן קולומביאני ששיחק בתפקיד השוער (נולד ב-1971)
2013 – אמיל קנבל, צלם ובמאי ישראלי (נולד ב-1934)
2015 – יוסי שריד, פוליטיקאי, עיתונאי, פובליציסט, סופר ומשורר ישראלי (נולד ב-1940)
2019 – יצחק צורן, מנהל בכיר בתעשייה האלקטרונית (נולד ב-1944)
2021 – חיה יוסף, עיתונאית וסופרת ישראלית (נולדה ב-1920)
2022 – מגומדלי מגומדוב, מנהיג דאגסטני ממוצא דרגיני (נולד ב-1930)
2022 – לאה צבעוני, בלשנית, עורכת, סופרת ומו"לית ישראלית (נולדה ב-1946)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום ברברה הקדושה בנצרות הקתולית
ברבוקה – יום הכורים בפולין
עיד אל בורברה – יום לציון הקדושה ברברה שנחגג בסגנון האלווין בסוריה, לבנון והרשות הפלסטינית
יום הצי בהודו
3 בדצמבר – 5 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל ד
קטגוריה:דצמבר
| 2024-08-03T18:43:22
|
16 באוגוסט
|
16 באוגוסט הוא היום ה-228 בשנה בלוח הגרגוריאני (229 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 137 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1027 – בגרט הרביעי מוכתר כמלך הממלכה הגאורגית המאוחדת עם פטירת אביו גיאורגי הראשון
1513 – הנרי השמיני, מלך אנגליה מביס את הכוחות הצרפתיים שנאלצו לסגת במסגרת קרב Guinegate (קרב של טוטנהאם)
1777 – מלחמת העצמאות האמריקאית: האמריקאים ניצחו את החיילים הבריטים בפיקודו של הגנרל ג'ון בורגוני בקרב בנינגטון שנערך בניו יורק
1780 – מלחמת העצמאות האמריקאית: קרב קמדן – תבוסת הבריטים לאמריקנים ליד קמדן, קרוליינה הדרומית
1792 – מקסימיליאן רובספייר מציג את העתירה של הקומונה של פריז לאספה המחוקקת, אשר דרשו הקמת בית דין מהפכני
1807 – תחילת קרב קופנהגן השני, בין הצי הבריטי לצי של דנמרק, חלק מהמלחמות הנפוליאוניות
1812 – מלחמת 1812: הגנרל האמריקאי ויליאם האל נכנע ללא קרב, בפורט דטרויט לצבא הבריטי
1819 – טבח פיטרלו: פרשים חמושים מסתערים על מפגינים במנצ'סטר שבאנגליה, שהפגינו למען רפורמות פוליטיות
1858 – נשיא ארצות-הברית ג'יימס ביוקנן חונך את קו הטלגרף הטרנס-אטלנטי החדש בהחליפו ברכות עם ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת. הקו נסגר לאחר מספר שבועות בשל אות חלש מדי
1868 – צונאמי באזור צ'ילה של ימינו, בעקבות רעידת אדמה במגניטודה 8.5. ברעידת האדמה נהרגו כ-25,000 איש ובצונאמי שנגרם ממנה נהרגו עוד כ-70,000 איש
1869 – קרב אקוסטה ניו: גדוד פרגוואי מורכב מילדים, נטבח על ידי צבא ברזיל במלחמת הברית המשולשת
1914 – מלחמת העולם הראשונה: קרב קר (Battle of Cer) בין האימפריה האוסטרו-הונגרית לבין סרביה מתחיל ונמשך שלושה ימים בניצחון סרבי
1929 – תחילת מאורעות תרפ"ט, אשר נמשכו עד סוף החודש
1939 – התכנס בז'נבה הקונגרס הציוני ה-21
1940 – מלחמת העולם השנייה: המפלגה הקומוניסטית נאסרה בנורווגיה הכבושה
1943 – פריצת מרד גטו ביאליסטוק, עם התחלת חיסולו על ידי הנאצים
1944 – הטיסה הראשונה על המטוס יונקרס Ju 287
1945 – ניסיון ההתנקשות נעשה על ראש הממשלה של יפן, קנטרו סוזוקי
1945 – פויי, הקיסר הסיני האחרון, השליט של מנצ'וקו, נתפס על ידי חיילים סובייטים
1946 – עמירם שוחט, אוניית מעפילים, שנקראה על שמו של עמירם שוחט, אחד מכ"ג יורדי הסירה הגיעה לחופי ישראל, כשעל סיפונה 183 מעפילים
1948 – נוסד קיבוץ נתיב הל"ה
1960 – קפריסין זוכה בעצמאות מן הממלכה המאוחדת
1960 – ג'וזף קיטינגר צונח מכדור פורח מעל ניו מקסיקו מגובה של 31,330 מ'. הוא קובע שיא (שנשבר על ידי פליקס באומגרטנר ב-2012) של קפיצה מגובה רב; נפילה חופשית (נפל 25.7 ק"מ בטרם פתח את מצנחו); והמהירות הגבוהה ביותר של אדם ללא מטוס – 982 קמ"ש
1962 – המתופף פיט בסט מפוטר מהביטלס, ובמקומו מצורף רינגו סטאר
1966 – במבצע יהלום מטוס מיג-21 עיראקי, שטייסו מוניר רדפא החליט לערוק לישראל, נוחת בבסיס חצור של חיל האוויר הישראלי
1976 – צונאמי באזור הפיליפינים נוצר בעקבות רעידת אדמה במרחק 700 קילומטר מהאזור. הנזק: 5,000 הרוגים ו-93,500 נותרו ללא קורת גג.
1987 – מטוס מקדונל-דאגלס MD-82 מספר 255 של חברת נורת'ווסטרן מתרסק בזמן ההמראה משדה התעופה של דטרויט. כל הנוסעים פרט לססיליה סיצ'ן בת הארבע (155 במספר) נספים. צוות המטוס שכח לסדר את מדפי המטוס
1999 – מבצע שבר ענן, מבצע צבאי שבוצע על ידי גדוד 51 של חטיבת גולני בקלעת דובאי בדרום לבנון
2005 – 160 הרוגים בהתרסקות מטוס של וסט קאריביאן אירוויז בוונצואלה
2009 – יוסיין בולט שבר את שיא העולם בריצת 100 מטר לגברים והעמיד את התוצאה על 9.58 שניות
2014 – משחקי הקיץ האולימפיים לנוער ה-2 נפתחים בנאנג'ינג שברפובליקה העממית של סין
נולדו
ממוזער|217x217 פיקסלים|לורנס איש ערב
ממוזער|234x234 פיקסלים|מנחם בגין
1557 – אגוסטינו קראצ'י, צייר ויוצר הדפסים איטלקי (נפטר ב-1602)
1645 – ז'אן דה לה ברייר, סאטיריקן צרפתי (נפטר ב-1696)
1682 – לואי, דוכס בורגונדיה, דופן צרפת (נפטר ב-1712)
1815 – ג'ובאני בוסקו, קדוש נוצרי (נפטר ב-1888)
1832 – וילהלם וונדט, פיזיולוג ופסיכולוג גרמני (נפטר ב-1920)
1842 – יעקב רוזנס, מתמטיקאי ושחמטאי יהודי-גרמני (נפטר ב-1922)
1845 – גבריאל ליפמן, פיזיקאי וממציא צרפתי זוכה פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-1921)
1872 – זיגמונד פון האוזגר, מלחין ומנצח אוסטרי (נפטר ב-1948)
1882 – כריסטיאן מורטנסן, האדם הראשון (הזכר) שהגיע לגיל 116 (נפטר ב-1998)
1884 – הוגו גרנסבק, סופר ומוציא לאור בתחום מדע הבדיוני (נפטר ב-1967)
1888 – לורנס איש ערב, ארכאולוג, הרפתקן, סופר ואיש צבא בריטי (נפטר ב-1935)
1892 – אוטו מסמר, אנימטור אמריקאי (נפטר ב-1983)
1895 – אלבר כהן, סופר שווייצרי יהודי (נפטר ב-1981)
1904 – ונדל מרדית' סטנלי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1946 (נפטר ב-1971)
1904 – מינורו גנדה, קצין תעופה בצי הקיסרי היפני ובכוחות ההגנה העצמית של יפן (נפטר ב-1989)
1904 – שמואל נבון, מחנך, סופר, מלחין ומחזאי ישראלי (נפטר ב-1996)
1912 – טד דרייק, שחקן ומאמן כדורגל אנגלי (נפטר ב-1995)
1913 – מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל (נפטר ב-1992)
1915 – פרנץ סאס, כדורגלן יהודי-הונגרי (נפטר ב-1988)
1918 – יהושע רוזין, מאמן כדורסל וחתן פרס ישראל (נפטר ב-2002)
1920 – צ'ארלס בוקובסקי, משורר אמריקאי (נפטר ב-1994)
1924 – יעקב מעוז, פרופסור אמריטוס בחוג לגאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה
1928 – אידי גורמה, זמרת יהודייה-אמריקאית (נפטרה ב-2013)
1928 – משה מני, פרופסור לרפואה ישראלי, כיהן כנשיא אוניברסיטת תל אביב (נפטר ב-2015)
1928 – אן בליית', שחקנית קולנוע וטלוויזיה וזמרת אמריקאית
1929 – ביל אוונס, מלחין ופסנתרן ג'אז אמריקאי (נפטר ב-1980)
1929 – הלמוט ראן, כדורגלן גרמני (נפטר ב-2003)
1934 – דיאנה וין ג'ונס, סופרת אנגלית (נפטרה ב-2011)
1934 – אנג'לה בקסטון, טניסאית בריטית-יהודייה (נפטרה ב-2020)
1939 – ואלרי ריומין, קוסמונאוט סובייטי ורוסי (נפטר ב-2022)
1939 – צבי גוב-ארי, ראש עיריית יבנה (נפטר ב-2022)
1939 – רם כספי, עורך דין ישראלי
1942 – ג'ון צ'אליס, שחקן אנגלי (נפטר ב-2021)
1945 – בוב בלבן, שחקן, מחבר, מפיק ובמאי קולנוע אמריקאי יהודי
1946 – מסעוד ברזאני, פוליטיקאי כורדי
1946 – לסלי אן וורן, שחקנית קולנוע ותיאטרון יהודייה אמריקאית
1947 – דן יוהס, מלחין ישראלי, מייסד "אנסמבל המאה ה-21" ומנהלו
1950 – הייזלי קרופורד, אתלט עבר מטרינידד וטובגו
1951 – ריצ'רד האנט, בובנאי אמריקאי (נפטר ב-1992)
1951 – עומארו יאר אדואה, נשיא ניגריה (נפטר ב-2010)
1952 – רג'ינלד ולג'ונסון, שחקן קולנוע וסדרות טלוויזיה אמריקאי
1954 – ג'יימס קמרון, במאי סרטים קנדי
1954 – ג'ורג' גאלאוויי, חבר הפרלמנט הבריטי, ממוצא סקוטי
1955 – מאיר פיצ'חדזה, צייר ישראלי יליד גאורגיה (נפטר ב-2010)
1957 – אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר הישראלי ה-15
1957 – גלעד חסקין, עיתונאי ומורה דרך ישראלי
1957 – רמי מאירי, אמן ישראלי, מראשוני ציירי הקיר בישראל
1958 – מדונה, זמרת ושחקנית
1958 – אנג'לה באסט, שחקנית קולנוע אמריקאית
1960 – פרנץ ולזר-מסט, מנצח אוסטרי
1960 – טימותי האטון, שחקן קולנוע אמריקאי
1961 – דב שוורץ, פרופסור למחשבת ישראל
1962 – סטיב קארל, שחקן אמריקאי
1963 – רחל טבת-ויזל, תת-אלוף, יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים
1970 – ארז לב ארי, זמר ישראלי
1971 – רולון גארדנר, מתאבק אמריקאי
1973 – כרמל שאמה הכהן, פוליטיקאי ישראלי, שגריר ישראל ל-OECD ולאונסק"ו
1974 – קריסטינה אגרסגי, שחיינית הונגריה
1975 – טאיקה וואיטיטי, שחקן וקולנוען ניו זילנדי ממוצא יהודי
1977 – אביב גדג', זמר ומוזיקאי ישראלי, לשעבר סולן להקת אלג'יר
1981 – רוקה סנטה קרוס, כדורגלן פרגוואי
1982 – קאם ג'יגנדה, שחקן אמריקאי
1983 – ניקוס זיזיס, כדורסלן יווני
1983 – רותם סלע, דוגמנית ישראלית
1988 – עקיבא נוביק, עיתונאי ישראלי
1991 – אוונה לינץ', שחקנית אירית
1991 – יאנג ת'אג, ראפר, זמר ופזמונאי אמריקאי
1993 – קמרון מונאהן, שחקן קולנוע אמריקאי
1993 – אלמוג אולשטיין, שחיין ישראלי
1996 – מיכאלי גבעתי, שחקן ורקדן ישראלי
נפטרו
ממוזער|214x214 פיקסלים|ג'ון פמברטון
ממוזער|203x203 פיקסלים|בייב רות'
ממוזער|222x222 פיקסלים|אלביס פרסלי
ממוזער|255x255 פיקסלים|אידי אמין
1027 – גיאורגי הראשון, מלך גאורגיה (נולד ב-1002 או 998)
1285 – פיליפו הראשון, רוזן סבויה (נולד ב-1207)
1376, 1379 או 1327 – רוכוס הקדוש, צליין, מוודה ו"מרפא באמצעות נסים" (נולד ב-1348 או ב-1295)
1358 – אלברט השני, דוכס אוסטריה (נולד ב-1298)
1419 – ונצל, מלך גרמניה (נולד ב-1361)
1518 – לואזה קומפר, מלחין צרפתי מתקופת הרנסאנס (נולד ב-1445)
1532 – יוהאן, הנסיך הבוחר מסקסוניה (נולד ב-1468)
1705 – יאקוב ברנולי, מתמטיקאי שווייצרי (נולד ב-1654)
1825 – צ'ארלס קוטוורת' פינקני, פוליטיקאי ומועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הפדרליסטית (נולד ב-1746)
1836 – מארק אנטואן פרסבל, מתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1755)
1888 – ג'ון פמברטון, ממציא משקה הקוקה-קולה (נולד ב-1831)
1893 – ז'אן-מרטן שארקו, רופא, נוירולוג ופסיכיאטר צרפתי (נולד ב-1825)
1899 – רוברט וילהלם בונזן, כימאי (נולד ב-1811)
1916 – אומברטו בוצ'וני, צייר ופסל איטלקי (נולד ב-1882)
1921 – פטר הראשון, מלך סרביה (נולד ב-1844)
1938 – מרצ'ל פאוקר, פעיל ופובליציסט קומוניסטי רומני (נולד ב-1896)
1938 – רוברט ג'ונסון, מוזיקאי וגיטריסט אמריקני (נולד ב-1911)
1948 – בייב רות', שחקן בייסבול אמריקאי (נולד ב-1895)
1949 – מרגרט מיטשל, סופרת אמריקנית (נולדה ב-1900)
1951 – לואי ז'ובה, שחקן תיאטרון וקולנוע צרפתי (נולד ב-1887)
1956 – בלה לוגוסי, שחקן קולנוע הונגרי (נולד ב-1882)
1957 – אירווינג לאנגמיור, כימאי ופיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לכימיה (נולד ב-1881)
1959 – ויליאם הלסי, אדמירל צי בצי האמריקאי (נולד ב-1882)
1959 – ונדה לנדובסקה, צ'מבליסטית פולנייה יהודייה (נולדה ב-1879)
1973 – זלמן אברהם וקסמן, ביוכימאי ומיקרוביולוג אמריקאי יהודי (נולד ב-1888)
1977 – אלביס פרסלי, זמר (נולד ב-1935)
1979 – ג'ון דיפנבייקר, ראש ממשלתה השלושה עשר של קנדה (נולד ב-1895)
1998 – דורותי וסט, עיתונאית וסופרת אפרו-אמריקאית, מתנועת הארלם רנסאנס (נולדה ב-1907)
2002 – אבו נידאל, מנהיג וארכי-טרוריסט פלסטיני (נולד ב-1937)
2003 – אידי אמין, דיקטטור של אוגנדה (נולד ב-1928)
2005 – אלכסנדר גומלסקי, מאמן כדורסל רוסי (נולד ב-1928)
2006 – אלפרדו סטרסנר, עריץ שמשל בפרגוואי בשנים 1954 עד 1989 (נולד ב-1912)
2007 – מקס רואץ', מתופף בי בופ (נולד ב-1924)
2008 – דוריבאל קאיימי, זמר, כותב שירים ומלחין ברזילאי (נולד ב-1914)
2015 – יעקב בקנשטיין, פיזיקאי ישראלי, חתן פרס ישראל (נולד ב-1947)
2018 – אטאל ביהארי ואג'פאיי, ראש ממשלת הודו העשירי, הראשון מטעם מפלגת העם הההודית (נולד ב-1924)
2018 – גברי לוי, רקדן וכוריאוגרף (נולד ב-1937)
2018 – אריתה פרנקלין, זמרת אמריקאית (נולדה ב-1942)
2019 – פיטר פונדה, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1940)
2019 – פליצ'ה ג'ימונדי, רוכב אופניים איטלקי (נולד ב-1942)
2019 – כריסטינה, נסיכת הולנד (נולדה ב-1947)
2020 – גרשון שפט, איש ציבור ישראלי, מראשי גוש אמונים, כיהן כחבר הכנסת מטעם התחייה (נולד ב-1927)
2020 – גאורג פולקרט, כדורגלן גרמני ששיחק בעמדת החלוץ (נולד ב-1945)
2022 – שלום לוי, רבה הספרדי של קריית שמונה (נולד ב-1956)
2023 – צילה מנוסי, מאיירת וקריקטוריסטית ישראלית (נולדה ב-1930)
2024 – יחיאל בנטוב, פעיל התיישבות בנגב וראש מועצת אופקים (נולד ב-1930)
2024 – ג'ודי לוץ, עיתונאית ישראלית (נולדה ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
הונגריה – יום אישטוון הראשון, מלך הונגריה שהוכרז כקדוש על ידי הכנסייה
יום העצמאות של קפריסין
יום הילדים של פרגוואי
יפן – גוזאן אוקוריבי – החג לכבוד המתים. נחגג בקיוטו
ראו גם
16 באוגוסט בספורט
16 באוגוסט ביישוב
16 באוגוסט במזרח התיכון
16 באוגוסט באומנות
16 באוגוסט באישים
16 באוגוסט בעולם
15 באוגוסט – 17 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח יו
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-08-17T13:37:51
|
20 ביולי
|
20 ביולי הוא היום ה-201 בשנה (202 בשנה מעוברת), בשבוע ה-29 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 164 ימים.
ממוזער|קשר העשרים ביולי
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|221x221 פיקסלים|Apollo 11 משמאל לימין: ניל ארמסטרונג, מייקל קולינס ובאז אולדרין, 1969
1031 – רובר השני, מלך צרפת נהרג במהלך מלחמת אזרחים עם בניו. אנרי הראשון הוכרז כיורשו
1402 – קרב אנקרה, כוחות טימור לנג מנצחים את הצבא של האימפריה העות'מאנית. הסולטאן באיזיט הראשון נשבה
1546 – פורצת המלחמה השמלקלדית – מלחמת הדתות בגרמניה
1654 – על פי הברית האנגלו-פורטוגזית פורטוגל תהיה תחת שליטה אנגלית
1655 – נחנך בניין העירייה של אמסטרדם, אשר החל מ-1808 היה לארמון המלכותי של אמסטרדם
1810 – קולומביה מכריזה על עצמאות ומתנתקת מספרד
1866 – קרב ליסה נערך בין ציי האימפריה האוסטרית וממלכת איטליה, ליד האי ליסה בים האדריאטי הסתיים בניצחון מוחץ של האוסטרים
1871 – קולומביה הבריטית מצטרפת לקונפדרציה של קנדה
1881 – הצ'יף של שבט הסו פר רובץ מוביל את שארית אנשיו לכניעה לכוחות ארצות הברית בפורט בדפורד, מונטנה
1897 – נוסדה האקדמיה הברזילאית לשפה וספרות
1901 – מרוקו חותמת על הסכם עם צרפת שבו מוכרז גבול מרוקו-אלג'יריה כמושבה צרפתית
1917 – הצהרת קורפו שאפשרה את הקמת ממלכת יוגוסלביה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה נחתמת על ידי המשלחת היוגוסלבית וממלכת סרביה
1933 – חתימת קונקורדט הרייך: הסכם בין גרמניה הנאצית לכס הקדוש
1933 – 200 סוחרים יהודים בנירנברג נעצרים ומוצעדים ברחובות העיר
1944 – קשר העשרים ביולי לרציחתו של אדולף היטלר
1948 – סינגמן רי נבחר לנשיא קוריאה הדרומית
1949 – נחתמת שביתת הנשק בין ישראל לסוריה ומלחמת העצמאות הסתיימה רשמית
1951 – מלך ירדן עבדאללה הראשון נרצח על ידי פלסטיני בצאתו מתפילת יום שישי בירושלים
1954 – שביתת נשק נחתמת בהודו-סין ווייטנאם מחולקת בין הצפון לדרום
1960 – סרי לנקה (אז ציילון) בוחרת את סירימאבו בנדרנאיקה לראשות הממשלה. האישה הראשונה בתפקיד ראש הממשלה בעולם
1969 – תוכנית אפולו: החללית אפולו 11 נוחתת על הירח. ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין הם האנשים הראשונים שהולכים על פניו
1969 – מלחמת ההתשה: פשיטה של צה"ל על האי גרין
1974 – כוחות טורקיים פולשים לקפריסין
1976 – תוכנית ויקינג: החללית ויקינג 1 נוחתת בהצלחה על מאדים
1977 – פרוץ מלחמת לוב-מצרים (הסתיימה ב-24 ביולי)
1982 – ה-IRA מפוצץ שני מטעני חבלה במרכז לונדון, שמונה חיילים נהרגים ו-47 אנשים נוספים נפצעים
1989 – אונג סן סו צ'י נכנסת למעצר בית על פי צו החונטה הצבאית הבורמזית, ונשארת במעצר כ-15 שנה, עד שחרורה ב-13 בנובמבר 2010
1992 – ואצלב האוול מתפטר מנשיאות צ'כוסלובקיה
2014 – מבצע צוק איתן – מתנהל קרב בשג'אעיה שבו נהרגים שבעה חיילי חטיבת גולני
2014 – חבורת מונטי פייתון מעלה את מופעה האחרון באולם ה-O2 בלונדון מול קהל של 15,000 צופים, והתארחו בו הקומיקאית אדי איזרד, השחקן מייק מאיירס והפיזיקאי סטיבן הוקינג. המופע הועבר בשידור חי בטלוויזיה ובבתי קולנוע ברחבי העולם. בישראל, המופע הוקרן באולמות הקולנוע של יס פלאנט
2015 – ארצות הברית וקובה מחדשות את יחסיהן הדיפלומטיים לאחר 54 שנים
2016 – ישראל וגינאה מחדשות את יחסיהן הדיפלומטיים לאחר 49 שנים
2020 – ערב הסעודית משגרת חללית ל"משימת תקווה מאדים"
2021 – התחיל השלב השני בפתיחת והסדרתה ההתיישבות בוורושה
נולדו
ממוזער|231x231 פיקסלים|אלכסנדר מוקדון
שמאל|ממוזער|120px|פרנצ'סקו פטרארקה
356 לפנה"ס – אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון וכובש האימפריה הפרסית (נפטר ב-323 לפנה"ס)
1304 – פרנצ'סקו פטרארקה, פילוסוף ומשורר איטלקי (נפטר ב-1374)
1519 – אינוקנטיוס התשיעי, אפיפיור (נפטר ב-1592)
1591 – אן האצ'ינסון, מתיישבת פוריטנית. זכורה כסמל אמריקאי של חופש הדת. (נרצחה ב-1643)
1822 – גרגור מנדל, אבי הגנטיקה (נפטר ב-1884)
1890 – ורנה פלטון, שחקנית ומדבבת אמריקנית (נפטרה ב-1966)
1912 – מיכאל בן-חנן, מראשי ארגון "ההגנה" בירושלים, מחנך ושדרן רדיו ישראלי (נפטר ב-2001)
1914 – אליהו מרידור, מראשי האצ"ל, ממייסדי תנועת החרות וחבר הכנסת מטעמה (נפטר ב-1966)
1919 – אדמונד הילרי, מטפס הרים, כובש האוורסט (נפטר ב-2008)
1922 – גדעון אלרום, ממקימי שירות האוויר בארגון ההגנה (נפטר ב-2005)
1922 – אלן בויד, עורך דין אמריקאי ומנכ"ל מספר תאגידים גדולים בתחום התחבורה (נפטר ב-2020)
1923 – מתי פלד, איש פלמ"ח, אלוף בצה"ל וחבר הכנסת מטעם הרשימה המתקדמת לשלום (נפטר ב-1995)
1923 – בנימין ברעם, מלחין ישראלי, מרצה למוזיקה ומבקר מוזיקה (נפטר ב-2012)
1925 – ז'אק דלור, נשיא האיחוד האירופי (נפטר ב-2023)
1927 – מיכאל גילן, מנצח אוסטרי (נפטר ב-2019)
1927 – ליודמילה אלכסייבה, דיסידנטית סובייטיית (נפטרה ב-2018)
1928 – פבל קוהוט, סופר, מחזאי, מתרגם ומשורר צ'כי-אוסטרי
1930 – מנחם אמיר, פרופסור לקרימינולוגיה, ממייסדי התחום בישראל ותחום הוויקטימולוגיה בעולם (נפטר ב-2015)
1932 – סלבה צ'פלין, במאי ישראלי (נפטר ב-2013)
1932 – נאם ג'ון פייק, אמן ופסל אמריקאי, מחלוצי הוידאו ארט (נפטר ב-2006)
1933 – קורמאק מקארתי, סופר אמריקאי (נפטר ב-2023)
1934 – אליקי וויוקלאקי, שחקנית תיאטרון וקולנוע, זמרת ורקדנית יווניה (נפטרה ב-1996)
1934 – עזה צבי, מבקרת ספרות, מסאית ומתרגמת ישראלית (נפטרה ב-2011)
1936 – אשר וינר, מנהל ישראלי, שהיה מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון בשנים 1979–1985 (נפטר ב-2000)
1936 – ברברה מיקולסקי, פוליטיקאית אמריקאית
1938 – דיאנה ריג, שחקנית אנגלייה (נפטרה ב-2020)
1938 – נטלי ווד, שחקנית אמריקאית (נפטרה ב-1981)
1939 – יעקב גרונדמן, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי (נפטר ב-2004)
1939 – ג'ודי שיקגו, אמנית ופעילה פמיניסטית אמריקאית
1943 – ונדי ריצ'רד, שחקנית טלוויזיה אנגליה (נפטרה ב-2009)
1944 – יורם בן-זאב, דיפלומט ישראלי, כיהן כשגריר ישראל בגרמניה
1945 – קים קארנס, זמרת אמריקאית
1947 – קרלוס סנטנה, גיטריסט דרום אמריקאי
1957 – דונה דיקסון, שחקנית אמריקאית
1964 – כריס קורנל, זמר אמריקאי (נפטר ב-2017)
1969 – ג'וש הולווי, שחקן אמריקאי
1971 – סנדרה או, שחקנית אמריקאית
1975 – ריי אלן, כדורסלן אמריקאי
1977 – דניאלה דורון, יוצרת טלוויזיה, תסריטאית, מורה לכתיבה, מגישה ועיתונאית
1978 – וויל סולומון, כדורסלן אמריקאי
1980 – ג'יזל בונדשן, דוגמנית ושחקנית ברזילאית
1983 – תומר בן חורין, שחקן, צייר וסופר ישראלי (נפטר ב-2020)
1984 – שי גבסו, זמר ויוצר ישראלי
1993 – אלישיה דבנם-קארי, שחקנית אוסטרלית
נפטרו
ממוזער|226x226 פיקסלים|פרידריך אולבריכט
1031 – רובר השני, מלך צרפת (נולד ב-972)
1156 – טובה, קיסר יפן (נולד ב-1103)
1454 – חואן השני, מלך קסטיליה (נולד ב-1405)
1514 – גיירג' דוז'ה, איש צבא הונגרי (נולד ב-1470)
1524 – קלוד, נסיכת צרפת (נולד ב-1499)
1923 – פנצ'ו וייה, מהפכן מקסיקני שנרצח (נולד ב-1877)
1926 – פליקס אדמונדוביץ' דזרז'ינסקי, ראש המשטרה החשאית הסובייטית (נולד ב-1877)
1937 – גוליילמו מרקוני, ממציא הרדיו וחתן פרס נובל לפיזיקה 1909 (נולד ב-1874)
1943 – פליקס דה מנשה, איש עסקים ומנהיג בקהילה היהודית במצרים (נולד ב-1865)
1944 – פרידריך אולבריכט, איש צבא גרמני, מראשי קשר העשרים ביולי לרציחתו של אדולף היטלר (נולד ב-1888)
שמאל|ממוזער|100px|קברו של ברוס לי
1944 – גנרל אוברסט לודוויג בק, ראש המטה של הוורמאכט בזמן המשטר הנאצי (נולד ב-1880)
1944 – ורנר פון האפטן, קצין בוורמאכט אשר היה שותף לקשר העשרים ביולי להפלת המשטר הנאצי (נולד ב-1908)
1945 – פול ואלרי משורר, סופר, ומבקר ספרות צרפתי (נולד ב-1871)
1951 – עבדאללה הראשון, מלך ירדן, נרצח (נולד ב-1882)
1973 – ברוס לי, שחקן ומומחה אמנות לחימה (נולד ב-1940)
1973 – חנה חושי, אשת אבא חושי, פעילה בארגוני פועלים בחיפה, מייסדת ויו"ר ארגון אמהות עובדות בחיפה (נולדה ב-1903)
1973 – רוברט סמיתסון, פסל אמריקאי (נולד ב-1938)
1990 – ברוך בן-יהודה, איש חינוך (נולד ב-1894)
1994 – יהודה פריהר, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה, שירת כנספח צה"ל בארצות הברית ובקנדה (נולד ב-1922)
1995 – הלמוט גרנשהיים, צלם, אספן והיסטוריון חשוב של הצילום (נולד ב-1913)
2011 – לוסיאן פרויד, צייר בריטי-יהודי (נולד ב-1922)
2012 – משה סילמן, ישראלי שהצית עצמו למוות לאחר שנקלע למצוקה כספית ממושכת (נולד ב-1954)
2013 – הלן תומאס, עיתונאית אמריקאית (נולדה ב-1920)
2013 – שאול ביבר, פזמונאי, מחזאי, במאי ומפיק ישראלי (נולד ב-1922)
2013 – יואל שר, פסנתרן, מלחין, זמר, בדרן ושחקן ישראלי (נולד ב-1936)
2016 – נילי גורן, אוצרת הצילום של מוזיאון תל אביב לאמנות (נולדה ב-1965)
2017 – צ'סטר בנינגטון, מוזיקאי אמריקאי, סולן להקת לינקין פארק (נולד ב-1976)
2019 – נחיק נבות, איש מערכת הביטחון הישראלית, ראש אגף "תבל" והמשנה לראש "המוסד" (נולד ב-1931)
2021 – אניטה נובינסקי, היסטוריונית ברזילאית ממוצא יהודי, ילידת פולין (נולדה ב-1922)
2023 – מירקו נובוסל, כדורסלן ומאמן כדורסל קרואטי (נולד ב-1938)
חגים ואירועים החלים ביום זה
קולומביה – יום העצמאות
יפן – יום הים (אומי-נו-הי)
צפון קפריסין – יום השלום והחופש
יום השחמט הבינלאומי
19 ביולי – 21 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז כ
קטגוריה:יולי
| 2024-07-21T19:00:47
|
19 בפברואר
|
19 בפברואר הוא היום ה-50 בשנה בשבוע ה-8 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 315 ימים (316 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
197 – קרב לוגדונום: ספטימיוס סוורוס הביס את מתחרהו על השלטון באימפריה שנתמך על ידי חלק מהלגיונות
1600 – התפרצות הר הגעש ואינאפוטינה, ההתפרצות הגדולה ביותר בהיסטוריה של דרום אמריקה
1674 – נחתמת אמנת וסטמינסטר ששמה קץ למלחמות הולנד-אנגליה. ניו אמסטרדם עוברת לשליטה אנגלית
1799 – אל עריש נופלת בידי נפוליאון
1803 – "חוק הבוררות", שנחתם על ידי נפוליאון, מביא את הרפובליקה ההלווטית לסוף דרכה ומחליפה במדינת שווייץ המודרנית
1861 – רפורמת 1861 – ביטול הצמיתות ברוסיה (לפי הלוח היוליאני)
1878 – הפונוגרף נרשם כפטנט על ידי תומאס אלווה אדיסון
1881 – קנזס היא המדינה הראשונה בארצות הברית האוסרת על מכירת משקאות אלכוהולים בתחומה
1915 – מלחמת העולם הראשונה: מתחיל קרב גליפולי
1919 – פולין כובשת את ביאליסטוק מידי הליטאים
1937 – נקבע הדגל הרשמי של הולנד
1941 – הוורמאכט מקים את קורפוס אפריקה בפיקודו של ארווין רומל
1942 – רוזוולט חותם על צו נשיאותי 9066 המורה על כליאת היפנים בארצות הברית
1942 – מלחמת העולם השנייה: הצבא היפני תוקף את העיר דרווין שבאוסטרליה
1945 – מלחמת העולם השנייה: קרב איוו ג'ימה – כ-30,000 נחתים אמריקאים נוחתים באיוו ג'ימה
1986 – ארצות הברית מאשרת אמנה המוציאה רצח עם מחוץ לחוק
1986 – משגר פרוטון K משגר את ליבת תחנת החלל מיר, החלק המרכזי אליו התחברו בהמשך שאר המודולים
1989 – נחיתה של סויוז TM-8, והחזרת צוות קוסמונאוטים לאחר שהות של 166 יום בתחנת החלל מיר
1998 – נחיתת משימת סויוז TM-26 המחזירה צוות קוסמונאוטים ואסטרונאוט צרפתי משהות בתחנת החלל מיר
2002 – החללית "מארס אודיסיי" (Mars Odyssey) מתחילה במיפוי פני המאדים באמצעות שימוש בהדמאה תרמית
2004 – שמה של חזית ההתנגדות הארטיבונית המהפכנית משתנה ל
2006 – אסמאעיל הנייה מושבע כראש הממשלה הפלסטיני
נולדו
ממוזער|170x170 פיקסלים|ניקולאוס קופרניקוס
ממוזער|229x229 פיקסלים|ספרמורט ניאזוב
1473 – ניקולאוס קופרניקוס, אסטרונום ומתמטיקאי פולני (נפטר ב-1543)
1532 – ז'אן-אנטואן דה באיף, משורר צרפתי, מתרגם, נגן לאוטה ומלחין (נפטר ב-1589)
1594 – הנרי פרדריק, נסיך ויילס (נפטר ב-1612)
1846 – שארל קלרמון-גנו, דיפלומט, מזרחן וארכאולוג צרפתי (נפטר ב-1923)
1859 – סוונטה אוגוסט ארהניוס, כימאי שוודי (נפטר ב-1927)
1876 – קונסטנטין ברנקושי, פסל רומני (נפטר ב-1956)
1878 – שלמה רוזובסקי, מלחין ומוזיקולוג יהודי שפעל ברוסיה, בארץ ישראל המנדטורית ובארצות הברית (נפטר ב-1962)
1880 – אלווארו אוברגון, היה נשיא מקסיקו ה־39 (נפטר ב-1928)
1888 – רחל כהן-כגן, פוליטיקאית ישראלית (נפטרה ב-1982)
1901 – ישראל פיינמסר, מייסד המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי ומהמתכננים הבכירים בתנועה הקיבוצית (נפטר ב-1990)
1917 – קארסון מקאלרס, סופרת אמריקאית (נפטרה ב-1967)
1922 – שמשון בר-נוי, זמר ישראלי שנחשב לאחד מכוכבי הזמר הראשונים בישראל (נפטר ב-1988)
1922 – ולדיסלב ברטושבסקי, פוליטיקאי פולני וחסיד אומות העולם (נפטר ב-2015)
1926 – ג'רג' קורטג, מלחין יהודי-הונגרי
1927 – יהודה בייליס, יהודי שעבר את השואה כנער בגטו קובנה (נפטר ב-2022)
1928 – משה סחר, פזמונאי, משורר ביידיש ובעברית, מתרגם וצייר ישראלי (נפטר ב-2022)
1929 – ויליאם הרופ, דיפלומט אמריקאי
1929 – יעקב עובד, היסטוריון ישראלי, חוקר תולדות הקומונות בעולם
1938 – ריקה זראי, זמרת ישראלית (נפטרה ב-2020)
1940 – ספרמורט ניאזוב, שליט טורקמניסטן (נפטר ב-2006)
1940 – סמוקי רובינסון, זמר רית'ם אנד בלוז ומוזיקת נשמה אמריקני
1941 – דייוויד גרוס, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1947 – פרץ-דרור בנאי, משורר ומתרגם ישראלי
1948 – פים פורטאון, פוליטיקאי הולנדי (נרצח ב-2004)
1949 – פרץ לביא, פסיכולוג ישראלי
1952 – אמי טאן, סופרת אמריקאית ממוצא סיני
1953 – קריסטינה פרננדס דה קירשנר, נשיאת ארגנטינה
1954 – סוקרטס, כדורגלן ברזילאי (נפטר ב-2011)
1954 – עדי ולפמן, מאמן שחייה ישראלי
1955 – משה שחורי, קצין מודיעין ראשי בצה"ל בדרגת תת-אלוף, מנכ"ל מפלגת קדימה
1955 – ג'ף דניאלס, שחקן ומוזיקאי אמריקאי
1956 – דוד לביא, כדורגלן ישראלי
1959 – אנטולי דמיאננקו, כדורגלן סובייטי
1959 – יוכי ברנדס, סופרת ישראלית ומרצה לתנ"ך
1960 – הנסיך אנדרו, דוכס יורק
1961 – דנה ריב, שחקנית קולנוע ואשתו של כריסטופר ריב (נפטרה ב-2006)
1961 – ג'סטין פשנו, כדורגלן אנגלי (התאבד ב-1998)
1963 – סיל, זמר ופזמונאי בריטי
1965 – גיא כהן, שחיין ישראלי
1966 – אנזו שיפו, כדורגלן בלגי ממוצא איטלקי ששיחק בעמדת הקשר
1971 – גיל שחם, כנר ישראלי-אמריקאי זוכה פרס גראמי
1972 – מולי שגב, מפיק, עורך ותסריטאי ישראלי
1975 – נטלי עטיה, דוגמנית, שחקנית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1977 – ג'אנלוקה זמברוטה, כדורגלן איטלקי
1979 – ירעם נתניהו, יועץ ומרצה ללשון, פרסומאי ועיתונאי
1979 – ויטאס, זמר ושחקן רוסי-אוקראיני יליד לטביה
1980 – טל בורשטיין, כדורסלן ישראלי
1987 – דנה פרידר, רקדנית, דוגמנית, שחקנית ומנחה ישראלית
1988 – עידן עמדי, זמר ויוצר ישראלי
1993 – ויקטוריה ג'סטיס, שחקנית וזמרת אמריקאית
1998 – צ'אפל רואן, זמרת-יוצרת אמריקאית
1999 – מיס בני, יוטיובר, זמר, פזמונאי ושחקן אמריקאי
2001 – דוד מזוז, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי-יהודי
2004 – מילי בובי בראון, שחקנית ודוגמנית אנגלייה
נפטרו
441 – מסרוב משדוץ, אבי האלפבית הארמני (נולד ב-361)
1405 – טימור לנג, שליט וכובש מונגולי-טורקי, ומייסד האימפריה הטימורית (נולד ב-1336)
1445 – לאונור מאראגון, מלכת פורטוגל (נולדה ב-1402)
ממוזער|257x257 פיקסלים|טימור לנג
ממוזער|238x238 פיקסלים|דנג שיאופינג
1596 – בלז דה ויז'נר, דיפלומט, מומחה בהצפנה ואלכימאי צרפתי (נולד ב-1523)
1806 – אליזבת קרטר, משוררת ומתרגמת אנגלייה (נולדה ב-1717)
1837 – גאורג ביכנר, מחזאי גרמני (נולד ב-1813)
1897 – קארל ויירשטראס, מתמטיקאי גרמני (נולד ב-1815)
1916 – ארנסט מאך, פיזיקאי ופילוסוף אוסטרי-צ'כי (נולד ב-1838)
1936 – בילי מיטשל, גנרל בשירות האוויר של צבא ארצות הברית, מהוגי רעיון הכוח האווירי (נולד ב-1879)
1952 – קנוט האמסון, סופר נורווגי, חתן פרס נובל לספרות ומשתף פעולה עם הנאצים (נולד ב-1857)
1968 – המילטון לוסק, אנימטור ובמאי קולנוע אמריקאי (נולד ב-1903)
1980 – נתן ילין-מור, ממנהיגי הלח"י וחבר הכנסת בכנסת הראשונה (נולד ב-1913)
1984 – דוד הכהן, ממנהיגי היישוב, דיפלומט וחבר הכנסת מטעם מפא"י (נולד ב-1898)
1994 – יצחק יצחקי, חבר הכנסת מטעם שלומציון (נולד ב-1936)
1995 – הרב שלמה זלמן אוירבך, "זקן הפוסקים" ומחשובי פוסקי ההלכה בדור האחרון (נולד ב-1910)
1997 – דנג שיאופינג, מהפכן ומנהיג הרפובליקה העממית של סין (נולד ב-1904)
2000 – פרידנסרייך הונדרטוואסר, צייר, פסל ואדריכל אוסטרי-יהודי (נולד ב-1928)
2000 – חנן הברון, אדריכל ישראלי וחבר מייסד בקיבוץ רעים (נולד ב-1931)
2001 – נחום בן-חור, רופא, מומחה לכירורגיה פלסטית, פרופסור לכירורגיה פלסטית, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית חולים שערי צדק (נולד ב-1928)
2006 – גברא מנדיל, צלם ישראלי (נולד ב-1936)
2016 – אריאל פורמן, שחקן ישראלי (נולד ב-1943)
2016 – יוסי גרבר, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ומדבב ישראלי (נולד ב-1933)
2016 – נל הרפר לי, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1926)
2016 – אומברטו אקו, סמיוטיקן, עיתונאי, פילוסוף וסופר איטלקי (נולד ב-1932)
2016 – שמואל וילנברג, פסל וצייר ניצול שואה ישראלי (נולד ב-1923)
2019 – קרל לגרפלד, מעצב אופנה גרמני ובעלי מותג האופנה שאנל (נולד ב-1933)
2020 – ז'אן דניאל, עיתונאי וסופר יהודי צרפתי (נולד ב-1920)
2020 – מערבי פרץ, חוקר מקרא, פרופסור בחוג לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן (נולד ב-1940)
2022 – צ'ארלי טיילור, שחקן פוטבול אמריקני (נולד ב-1941)
2024 – יוסי ואלד, מוזיקאי, מנצח ומלחין ישראלי (נולד ב-1935)
18 בפברואר – 20 בפברואר
פברואר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ב יט
קטגוריה:פברואר
| 2024-08-27T06:48:12
|
16 בדצמבר
|
16 בדצמבר הוא היום ה־350 בשנה (351 בשנה מעוברת), בשבוע ה־49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 15 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1653 – אוליבר קרומוול הופך ללורד המגן של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד
1773 – מסיבת התה של בוסטון, מעשה מחאה שנערך בנמל בוסטון והיה אחד המאורעות שהובילו לעצמאות ארצות הברית מהבריטים
1811 – רעידת אדמה חזקה במיזורי
1835 – השרפה הגדולה של ניו יורק הורסת חלקים נרחבים מהעיר
1893 – בכורה עולמית לסימפוניה "מן העולם החדש" של אנטונין דבוז'אק
1899 – נוסד מועדון הכדורגל מילאן על ידי אלפרד אדוארדס
1920 – רעידת אדמה באזור נינגשיה-גאנסו. חוזקה מוערך בכ-7.8 ומספר ההרוגים מוערך בכ-235 אלף
1921 – נוסד המושב כפר יחזקאל, על אדמות עמק חרוד שנרכשו על ידי יהושע חנקין
1942 – ראש ה-SS היינריך הימלר מורה על שליחת הצוענים להשמדה באושוויץ
1944 – מתחיל הקרב על הבליטה, המתקפה הגרמנית האחרונה במלחמת העולם השנייה
1946 – לאון בלום מתמנה לראש ממשלת צרפת
1958 – שרפה בבוגוטה, קולומביה הורגת 83 אנשים
1965 – שיגור הגשושית פיוניר 6 במסגרת תוכנית פיוניר האמריקאית, למסלול סביב השמש, הלווין המשיך לעבוד עד שנת 2000
1966 – הספרון האדום של מאו דזה-דונג מפורסם בבייג'ינג
1971 – סיום מלחמת הודו-פקיסטן וסיום השליטה הפקיסטנית בבנגלדש
1991 – קזחסטן מכריזה על עצמאות מברית המועצות
1991 – העצרת הכללית של האומות המאוחדות מקבלת את החלטה 4686, שמבטלת החלטה קודמת שהשוותה את הציונות לגזענות
2000 – נאס"א מודיעה שישנו אוקיינוס מתחת לשכבת הקרח של גנימד, הירח של צדק
נולדו
ממוזער|222x222 פיקסלים|קתרין מאראגון
ממוזער|220x220 פיקסלים|ג'יין אוסטן
ממוזער|300x300 פיקסלים|לאופולד הראשון
1485 – קתרין מאראגון, אשתו הראשונה של הנרי השמיני מלך אנגליה (נפטרה ב-1536)
1584 – ג'ון סלדן, משפטן, הוגה פוליטי, ופוליטיקאי אנגלי (נפטר ב- 1654)
1717 – אליזבת קרטר, משוררת ומתרגמת אנגלייה (נפטרה ב-1806)
1775 – ג'יין אוסטן, סופרת אנגלייה (נפטרה ב-1817)
1790 – לאופולד הראשון, מלך הבלגים, מלך בלגיה הראשון (נפטר ב-1865)
1847 – פרדיננד אסטרהאזי, קצין צרפתי שמכר בסוף המאה ה-19 סודות צבאיים לגרמניה (נפטר ב-1923)
1857 – אדוארד ברנרד, אסטרונום אמריקאי שהתמחה בתחום האסטרונומיה התצפיתית, המוכר בעיקר הודות לגילוי כוכב ברנרד (נפטר ב-1923)
1882 – זולטאן קודאי, מלחין הונגרי (נפטר ב-1967)
1882 – ארנסט ליסאואר, משורר, מחזאי וסופר לירי ודרמטי יהודי-גרמני (נפטר ב-1937)
1888 – אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה (נרצח ב-1934)
1890 – יהודה רובינשטיין, מראשוני השחקנים בתיאטרון הבימה (נפטר ב-1968)
1901 – מרגרט מיד, אנתרופולוגית תרבותית אמריקאית (נפטרה ב-1978)
1913 – אריה בן-אליעזר, איש התנועה הרוויזיוניסטית והאצ"ל וחבר הכנסת מטעם תנועת החרות וגח"ל (נפטר ב-1970)
1917 – ארתור סי. קלארק, מדען וסופר מדע בדיוני, פיזיקאי ומתמטיקאי בהשכלתו (נפטר ב-2008)
1923 – מנחם פרסלר, פסנתרן ישראלי-אמריקאי (נפטר ב-2023)
1925 – יהודה בן-צור, קצין בחיל הים (נפטר ב-2022)
1928 – פיליפ ק. דיק, סופר מדע בדיוני אמריקאי (נפטר ב-1982)
1931 – אברהם ארלנגר, מראשי ישיבת קול תורה בירושלים ומחבר סדרת הספרים "ברכת אברהם" (נפטר ב-2021)
1932 – קוונטין בלייק, מאייר וסופר ילדים בריטי
1932 – רודיון שצ'דרין, מלחין רוסי
1934 – רן אלירן, זמר, פזמונאי ומלחין ישראלי
1938 – ליב אולמן, שחקנית ובמאית נורווגית
1941 – עזרא כפרי, שחקן ישראלי
1946 – בני אנדרסון, מוזיקאי שוודי, חבר בלהקת הפופ לשעבר אבבא, זוכה אירוויזיון 1974 כחלק מלהקת אבבא כנציג שוודיה
1946 – בוורלי סמית, פמיניסטית שחורה, אקדמאית ופעילת בריאות נשים
1946 – טרוור פינוק, נגן צ'מבלו ומנצח אנגלי
1947 – בן קרוס, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אנגלי (נפטר ב-2020)
1950 – אורי כהן אהרונוב, עיתונאי ישראלי (נפטר ב-2015)
1952 – אשר בהרב, איש עסקים, יזם טכנולוגי וחברתי (נפטר ב-2022)
1953 – הקטור טימרמן, עיתונאי, דיפלומט ופעיל זכויות אדם ארגנטינאי יהודי (נפטר ב-2018)
1955 – אודי זהר, תת-אלוף בצה"ל, שירת כטייס וכמפקד בחיל האוויר, זוכה פרס ביטחון ישראל (נפטר ב-2023)
1961 – ביל היקס, סטנדאפיסט אמריקאי (נפטר ב-1994)
1963 – איילת מנחמי, במאית, תסריטאית ועורכת סרטים ישראלית
1964 – הייקה דרקסלר, אתלטית גרמניה
1966 – קליף רובינסון, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2020)
1969 – שרון חזיז, זמרת ישראלית
1969 – תמיר ידעי, אלוף בצה"ל
1975 – חנוך דאום, עיתונאי וסופר
1979 – ברודי לי, מתאבק אמריקאי (נפטר ב-2020)
1979 – פלו ריידה, ראפר אמריקאי
1981 – גילי סער, שחקנית, דוגמנית ומוזיקאית ישראלית
1982 – מיי פיינגולד, זמרת ישראלית
1984 – תיאו ג'יימס, שחקן ודוגמן בריטי
1986 – דינה סנדרסון, שחקנית ותסריטאית ישראלית
1989 – לי בירן, זמר, מוזיקאי ושחקן ישראלי
1992 – ליקה מרטנס, כדורגלנית הולנדית
1993 – נריה קראוס, עיתונאית וכתבת התרבות של חדשות 13
1997 – זארה לארסון, זמרת שוודית
נפטרו
ממוזער|194x194 פיקסלים|וו דזה טיין
ממוזער|180x180 פיקסלים|הוקון הרביעי
ממוזער|228x228 פיקסלים|וילהלם גרים
705 – וו דזה טיין, האישה היחידה בהיסטוריה שנשאה בתואר קיסר סין (נולדה ב-624)
714 – פפין האמצעי, המאיורדומוס של אוסטרזיה (נולד ב-635)
882 – יוחנן השמיני, האפיפיור הראשון שנרצח על ידי אנשי הכנסייה
1263 – הוקון הרביעי, מלך נורווגיה (נולד ב-1204)
1325 – שארל, מייסד בית ולואה (נולד ב-1270)
1515 – אפונסו דה אלבוקרקי, פידאגלו פורטוגזי (נולד ב-1453)
1859 – וילהלם גרים, אחד מהאחים גרים (נולד ב-1786)
1917 – נעמן בלקינד, חבר ארגון ניל"י (נולד ב-1888)
1917 – יוסף לישנסקי, מראשי ארגון ניל"י (נולד ב-1890)
1921 – קאמי סן-סנס, מלחין צרפתי (נולד ב-1835)
1922 – אליעזר בן-יהודה, עיתונאי ומחיה השפה העברית (נולד ב-1858)
1922 – גבריאל נרוטוביץ', נשיא פולין (נולד ב-1865)
1965 – סומרסט מוהם, מחזאי וסופר אנגלי (נולד ב-1874)
1976 – יעקב שריד, מחנך ישראלי, מנכ"ל משרד החינוך והתרבות בין השנים 1967–1970 (נולד ב-1903)
1982 – מרדכי זר, איש ציבור ישראלי שכיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י (נולד ב-1914)
2004 – יהודית נאות, שרה בממשלת ישראל, חברת הכנסת ופרופסור למיקרוביולוגיה בטכניון (נולדה ב-1944)
2006 – פנינה זלצמן, פסנתרנית ישראלית (נולדה ב-1922)
2006 – דוד ינאי, אדריכל ישראלי, לימד בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון (נולד ב-1935)
2009 – יגור גאידר, ראש ממשלת רוסיה הראשון (נולד ב-1956)
2010 – שמואל רשף, קצין תותחנים ראשי ה-13 בצה"ל ואיש עסקים ישראלי (נולד ב-1946)
2011 – אלחנן שמואלי, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה, בתפקידו האחרון פיקד על חטיבת יפתח (נולד ב-1956)
2012 – אברהם מור, שחקן תיאטרון וקולנוע (נולד ב-1935)
2013 – צבי ינאי, הוגה דעות ישראלי, זוכה פרס ספיר (נולד ב-1935)
2019 – שלמה סוריאנו, במאי וצלם ישראלי (נולד ב-1919)
2020 – יעקב אגמון, איש תיאטרון ובידור ישראלי (נולד ב-1929)
2021 – איב דרייפוס, סייף צרפתי-יהודי (נולד ב-1931)
2022 – סינישה מיכאילוביץ', כדורגלן ומאמן כדורגל (נולד ב-1969)
2023 – נוואף, אמיר כווית (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
קזחסטן – יום העצמאות
בחריין – היום הלאומי
בנגלדש – יום הניצחון
נפאל – יום החוקה
דרום אפריקה – יום הפיוס
15 בדצמבר – 17 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל יו
קטגוריה:דצמבר
| 2024-04-24T16:13:25
|
הרודוטוס
|
שמאל|ממוזער|200px|הרודוטוס
הֶרוֹדוֹטוֹס (ביוונית: Ἡρόδοτος; 484 לפנה"ס לערך – 425 לפנה"ס) מהליקרנאסוס (היום בודרום בטורקיה) היה היסטוריון יווני המכונה "אבי ההיסטוריה", שתיאר בחיבורו "היסטוריוֹת" את הפלישה הפרסית ליוון בראשית המאה ה-5 לפנה"ס.
חיי הרודוטוס
על חייו של הרודוטוס שרדו מספר ידיעות. במלאת לו 20 שנה הוא הוגלה מעירו הליקרנאסוס, בעקבות סכסוך שהתגלע בינו לבין ליגדאמיס, הטיראן העירוני. לאחר שגלה מעיר מולדתו, התיישב הרודוטוס באי סאמוס, ונראה כי מעולם לא חזר להליקרנאסוס. אף על פי כן, בחיבורו נראה שהוא מתגאה בעיר מוצאו ובמלכתה, ארטמיסיה הראשונה.
באמצע המאה החמישית לפנה"ס ביקר הרודוטוס באתונה, שם נפגש עם הוגי דעות, אישי ציבור ומדינאים. שהותו באתונה השפיעה רבות על כתיבתו. בשנת 444 לפנה"ס לערך, כאשר ייסדה אתונה את הקולוניה ת'וריאוי (Θούριοι) באיטליה, עקר לשם הרודוטוס עם משלחת המתיישבים.
סביר להניח שבעת גלותו ערך הרודוטוס כמה מהמסעות שהוא מתאר ב"היסטוריות".
הרודוטוס נסע רק בארצות מיושבות יוונים או שישבו בהן גם יוונים, משום שנזקק למתורגמנים. לפי עדותו שלו, פקד הרודוטוס תחילה את איי הים האגאי ואת הארצות היוניות שבאסיה הקטנה. הוא היה בסרדיס ועבר בערים שבחופי הים השחור. הוא ביקר במושבות היווניות שבסקיתיה (דרום רוסיה של ימינו), אולם לתוך ארץ הסקיתים עצמה לא נכנס. הוא הגיע עד הנהר פאסיס ואז שב על עקבותיו בדרך שממנה בא, כך שאת החוף המזרחי של הים השחור הוא לא ראה. ייתכן שאחרי נסיעה זו, ערך את נסיעתו הגדולה לארצות הדרום והמזרח, שהיו חלק מהממלכה הפרסית. הוא שהה במצרים שלושה חודשים וחצי (אוגוסט–נובמבר), בזמן שהנילוס מציף את הארץ, ותיאר אותה באריכות רבה. הוא עבר באניה ליד הפירמידות והגיע עד האי יב בדרומה. ממצרים הגיע בדרך הים דרך עזה ואשקלון לצור. ממנה פנה אל נהר פרת ועליו שט באניה עד בבל, שם ראה את מקדש בל ודיבר עם הכהנים. ייתכן והגיע לשושן בירת פרס, אולם לא ראה את פנים הארץ. לאחר נסיעה זו יצא לביקורים ברחבי יוון, בין היתר בתראקיה (צפון מזרח יוון) ומקדוניה. לבסוף, הגיע גם לדרום איטליה וסיקיליה (סיציליה). עם זאת, חוקרים מודרניים מפקפקים במהימנות דיווחיו של הרודוטוס לגבי היקף מסעותיו.
הרודוטוס החל את הקריירה שלו כלוֹגִיוֹס (מספר סיפורים או כרוניקאי). הוא סבב בערי יוון והופיע תמורת תשלום כמספר סיפורים על קרבות, אירועים היסטוריים ופלאי ארצות הנכר. רק בשלב מאוחר יותר החליט לאסוף את סיפוריו ולערכם לכדי רצף נרטיבי שמתמקד בהתפשטות האימפריה הפרסית, שנבלמה בכוחה של ברית בין אתונה לספרטה. יש הטוענים שמלחמת הפלופונסוס, שפרצה בשנת 431 לפנה"ס בין אתונה לספרטה ופילגה את העולם היווני, היא שעודדה אותו לעשות זאת. בשנת 425 לפנה"ס כבר מוזכר חיבורו של הרודוטוס במחזה "האכארנים" של הסאטיריקן האתונאי אריסטופאנס.
יצירתו והתקבלותה
הרודוטוס כתב יוונית איונית.
היצירה "היסטוריות" זכתה להכרה כסוגה חדשה בספרות עוד בסמוך למועד הופעתה. לפני הרודוטוס היו בנמצא כרוניקות ואפוסים שגם בהם השתמר ידע על העבר. אך הרודוטוס היה הראשון שלא רק תיעד את העבר, אלא השכיל להתייחס אליו כאל בעיה פילוסופית, או כאל פרויקט מחקר שניתן ללמוד ממנו על התנהגות האדם. חידוש זה זיכה אותו בתואר "אבי ההיסטוריה".
הכותרת שקיבל חיבורו במרוצת הדורות, "היסטוריות", משמעותה ביוונית "חקירות", אך מאז קיבלה את המשמעות שאנו מכירים היום. בשפות מודרניות רבות משמעות המילה היא גם "סיפור", בדומה ל-story האנגלי, ל-histoire הצרפתי ול-historia הספרדי.
הרודוטוס ספג ביקורת מצד היסטוריונים ופילוסופים מאוחרים יותר. כבר בעת העתיקה הוא הואשם בהטיה, חוסר-דיוק וגנבה ספרותית, ואף זכה לכינוי "אבי השקרנים". חוקרים מודרניים הפריכו אף הם את טענותיו של הרודוטוס לגבי היקף מסעותיו ואמינות מקורותיו. אף על פי כן, במהלך המאה ה-20, בעקבות התפתחות הדיסציפלינה האנתרופולוגית וכתוצאה מ"המפנה הלשוני", עלתה קרנו של הרודוטוס. היום נחשב הרודוטוס לא רק לאבי ההיסטוריה, אלא גם לאבי האתנוגרפיה והאנתרופולוגיה.
ה"היסטוריות" פורסמו בין השנים 430 ו-424 לפנה"ס, ולימים חולקו על ידי עורכים מאוחרים לתשעה חלקים, שקרויים על שם תשע המוזות. ששת הספרים הראשונים עוסקים בצמיחת האימפריה הפרסית. הם פותחים בתיאור קרויסוס מלידיה, השליט האסיאתי הראשון שכבש ערי-מדינה יווניות וגבה מסים. קרויסוס איבד את ממלכתו לכורש, מייסד האימפריה הפרסית. ששת הספרים הראשונים מסתיימים בתבוסת הפרסים בשנת 490 לפנה"ס בקרב מרתון, שמנע את התפשטות האימפריה.
שלושת הספרים האחרונים ב"היסטוריות" מתארים את ניסיונו של המלך הפרסי חשיארש הראשון, עשר שנים לאחר התבוסה במרתון, לנקום את נקמת הפרסים ולכבוש את יוון. החיבור מסתיים בשנת 479 לפנה"ס, כשהפולשים הפרסים חוסלו בקרב פלטאיה, וגבול האימפריה הפרסית הוסג אל החוף האגאי של אסיה הקטנה.
המתודולוגיה
הרודוטוס נחשב לאבי ההיסטוריה, או ליתר דיוק, לאבי ההיסטוריוגרפיה. אף כי מסורות שונות אודות העבר השתמרו ביצירות האפיות ובכתבי הכרוניקנים, האופן בו טיפל הרודוטוס בחומרים ההיסטוריים מבחין אותו בבירור מהמחברים שקדמו לו. בניגוד ליצירות האפיות, כמו ה"איליאדה" וה"אודיסאה", שכוללות מיתוסים רבים וסיפורים על התערבות האלים, הרודוטוס מתבונן באירועי העבר כתוצר של פעילות אנושית גרידא. ובניגוד ל"לוגוגראפוי" (ביוונית: כותבי סיפורים), שכתבו כרוניקות ותיעדו אירועים מקומיים ונתונים גאוגרפיים עובדתיים, ביקש הרודוטוס להפוך את אירועי העבר לרצף נרטיבי בעל הגיון פנימי, תוך ניסיון להבין את התשתית הסיבתית לאירועים ולתוצאותיהם.
בפתח חיבורו מצהיר הרודוטוס כי מטרתו היא להנציח את מפעלות בני-האדם, יוונים ו"ברברים" (ביוונית: מי שאינם יוונים) כאחד, כמורשת לדורות הבאים. בהמשך הוא מדגיש: . הרודוטוס מרמז בכך כי בדק ובחן את הסיפורים, אך בחר שלא לסנן אותם, על מנת לאפשר לדורות הבאים לקבלם, לדחותם או לשנותם בהתאם לחקירותיהם הם. לאורך החיבור כולו מרבה הרודוטוס להשתמש במונחים כגון "יש אומרים", "על פי הנאמר", "כפי ששמעתי" וכדומה. התבטאויות אלה מצביעות על זהירות מדעית ועל מאמץ מכוון לנקוט בגישה אובייקטיבית, והן מבחינות אותו בבירור ממרבית המחברים העתיקים, כמו גם מאי-אלו היסטוריונים מודרניים.
גישתו כלפי העימות היווני–פרסי
הרודוטוס מציג את העימות בין הפרסים ליוונים כאירוע בלתי נמנע וכעימות אדיר בין שתי תרבויות שונות, אך גם דומות זו לזו: הצבא היווני, המפולג בשל הפיצול הגאו-פוליטי, אך מאוחד בדתו ובתרבותו ובמוטיבציה להילחם למען מימוש מטרותיו. הצבא הפרסי, אשר מפולג בשל הרכבו האתני, אך מאוחד תחת הנהגתו של מלך מקודש וסמכותי.
הרודוטוס מביא לקוראיו את הרקע, הנסיבות והסיבות למלחמה שאסרו הפרסים על היוונים. בתוך כך הוא מספק תיאורים אתנוגרפיים מפורטים של המצרים, הפרסים, הסקיתים ועמים אחרים המופיעים בחיבורו. התשתית ההסברית שמספק הרודוטוס לאירועים שהוא מתאר כוללת גורמים מדיניים, כלכליים, חברתיים, תרבותיים ואף אישיים. ההיקף הגאוגרפי העצום של החיבור מבחין אותו בבירור מהכרוניקנים של ימיו, שהתמקדו באירועים מקומיים. יצירתו של הרודוטוס היא, למעשה, הניסיון הראשון לכתוב היסטוריה עולמית.
אופן כתיבתו
בין האנושי לאלוהי
אף כי הרודוטוס מציין גורמים שונים להתפתחויות ההיסטוריות שהוא מתאר, הוא מצביע על שני מקדמים עיקריים להתפתחותו של אירוע היסטורי: האחד – המניע האישי של השליט, והאחר – רצון האלים. התנסחויות שונות של המחבר מציעות שההיסטוריה האנושית כפופה לעקרון החטא ועונשו, כשהעונש בא מידי האלים. החטא שבגינו פרצה המלחמה בין הפרסים ליוונים הוא חטא היוהרה, ה"היבריס" ביוונית: התנשאותו של המלך הפרסי, שחשפה אותו לעונש האלים בעזרת שליחיהם עלי אדמות, הגיבורים. תאולוגיזציה זו של המאורעות פוסלת אותו, לכאורה, מלהחשב לראשון הכתיבה ההיסטורית המדעית.
עם זאת, חוקרים שונים, שהבולט ביניהם הוא ג'ון גולד, ראו באמירות בדבר התערבותם לכאורה של האלים קונבנציה ספרותית, שאינה משקפת את עמדתו של הרודוטוס לגבי מהלך ההיסטוריה. ראיה אפשרית לכך היא העובדה שגם כאשר פונה הרודוטוס לכוחות על-טבעיים בבואו להסביר את המאורעות שהוא מתאר, הוא נוהג לספק לצדם גם הסברים אנושיים גרידא.
מתודה מדעית ואובייקטיביות
המתודה של הרודוטוס זכתה להערכה רבה בקרב חוקרים מודרניים, מכיוון שהיא מבוססת על איסוף חומרים, מיונם, תיאורם והסקת מסקנות לאורם. יתר על כן, בנוסף למידע שחילץ ממידענים וממקורות כתובים, מרבה הרודוטוס לעשות שימוש גם בממצאים מן התרבות החומרית לצורך ביסוס טענותיו.
הרודוטוס מציין לא אחת את השאיפות להציג תיאור מהימן ואובייקטיבי של האירועים. אמנם כהלני, הוא מרבה לשבח את היוונים, שעולים לשיטתו על הברברים, בייחוד בכל הנוגע להתארגנותם הפוליטית ולמשטריהם הדמוקרטיים. עם זאת, ניתן למצוא בחיבורו הערכה רבה למידות הפרסיות, בהן תבונה מדינית, נאמנות, נחישות, התמדה, אומץ לב ואמירת אמת, כמו גם מחמאות לחכמה ולדת המצרית. ייצוגים חיוביים אלה של העולם ה"ברברי" קנו לו את כינוי הגנאי "פילו-ברברוס" (ביוונית: אוהב ברברים) בקרב כמה מעמיתיו היוונים.
הרודוטוס על ארץ ישראל
הרודוטוס ביקר בעיר צור ונראה גם כי ראה את עזה. ברור אם כן שההיסטוריון ביקר בארץ ישראל, אולם ככל הנראה ביקורו היה מוגבל לקו החוף. הספר השני בהיסטוריות מתרכז במצרים ונקודת ההשקפה המצרית בולטת בו, ולכן סביר לקשר את הביקור הזה למסעו של הרודוטוס למצרים, שבדרך כלל מתוארך לשנות ה-40 של המאה ה-5 לפנה"ס. בהתחשב בכך ששהותו במצרים הייתה די קצרה, הרודוטוס כנראה לא נשאר הרבה זמן גם בארץ ישראל.
בשני מקומות שונים בהיסטוריות שלו, מציין הרודוטוס את גבולה של "פלשתינה":
בספר השלישי: ;
ובספר השביעי: .
השם היווני Παλαιστίνη (תעתיק: Palaistinē, פּלַייסטינֵה) נגזר משמו של החלק הדרומי של החוף, שהיה מיושב על ידי הפלשתים ועל כן נקרא "פלשת" לא מאוחר מהמאה ה-8 לפנה"ס, כפי שמעידים ישעיהו ותעודות אשוריות המתייחסות לאותה התקופה. משום כך מניחים כי הרודוטוס מציין בשם הזה גם את רצועת החוף בדרומה של פיניקיה. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות, שכבר בימיו כמה אזורים בפנים הארץ היו כלולים באופן כלשהו במושג הזה.
בקטע מתוך הספר השביעי נזכרים גם "הסורים אשר בפלשתינא", שיחד עם הפיניקים משפצים אניות עבור הצי הפרסי.
אזכורים נוספים אצל הרודוטוס של שמה היווני של הארץ: "סוריה פלשתינה", "פלשתינה־סוריה", "סוריה הנקראת פַּלַיסטִינַאִית" ו"פלשתינא".
בקטע מתוך הספר השלישי נרמז כי העיר "קדיטיס" ממוקמת בקרבת החוף. יש לזהות אותה כאן עם עזה, שאת גודלה השווה הרודוטוס לגודלה של סרדיס, אולם "קדיטיס" נזכרת על ידו גם במקום אחר. שם היא מזוהה עם קדש על האורונטס, בקטע בו ניתן להניח שהרודוטוס רומז לאחד האירועים בהיסטוריה הפוליטית של יהודה:
"עם הסורים נפגש נכה ביבשה ונחל ניצחון עליהם על יד מגדול ואחרי הקרב לכד את העיר קדיטיס עיר גדולה בסוריה".
רוב החוקרים מזהים את "מגדול" עם מגידו ומניחים שהרודוטוס רומז לניצחון פרעה נכו על יאשיהו מלך יהודה בקרב מגידו (609 לפנה"ס).
מנהג המילה
התייחסות אפשרית ליהודים בארץ ישראל ניתן למצוא בקטע בו דן הרודוטוס במקורו של מנהג המילה:
.
הרודוטוס אינו מתייחס באופן מפורש ליהודים או לארץ יהודה, אולם נראה כי בהתבטאותו לגבי הסורים בפלשתינה שמבצעים מילה, יש רמז שמדובר ביהודים. משום כך גם יוסף בן מתתיהו הבין את חשיבותו של הקטע הזה ואין לו ספק שאותם "סורים היושבים בפלשתינה" המלים את בשרם יכולים להיות יהודים בלבד, מאחר שמכל תושבי פלשתינה "היהודים לבדם עושים זאת". אולם ישנן ידיעות על אנשים אחרים באזורים אלה, מלבד היהודים, שהיו נימולים.
קיימות עדויות רבות שמילה הייתה נהוגה בקרב לפחות חלק מהערבים. בהתחשב בחדירה הערבית החזקה לחלקה הדרומי של ארץ ישראל בתקופה הפרסית, ניתן לחשוב שהרודוטוס התכוון לערבים. אולם בהתחשב בעובדה כי הרודוטוס ידע על הערבים כאוכלוסייה מובחנת מהסורים, וגם הפיניקים נזכרים על ידו בנפרד, יש יסוד מוצק לפרושו של יוספוס. מלבד זאת, ניתן גם לקבל את ההשקפה שהרודוטוס קיבל את גרסתו על מקור המילה במצרים עצמה.
תרגומי ספרו לעברית
כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. 2 כרכים. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה.
הרודוטוס, היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. פפירוס, בית ההוצאה – אוניברסיטת תל אביב, 1998. הדפסה מחודשת, הוצאת כרמל, 2014.
ראו גם
על הזדון של הרודוטוס – חיבור ביקורתי פרי עטו של פלוטרכוס
לקריאה נוספת
בנימין שימרון, הרודוטוס וראשית דברי הימים. ירושלים, מוסד ביאליק, 1990.
דוד אשרי, קניין לדורות: היסטוריונים יוונים וכתיבת היסטוריה ביוון וברומא, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ד 2004.
בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ, "הרודוטוס ומלחמות פרס", יחידה 3 במסגרת הקורס יוון הקלאסית, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשל"ט.
קישורים חיצוניים
כתבי הרודוטוס, בתרגום ד"ר אלכסנדר שור, באתר דעת.
.
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:היסטוריונים מן העת העתיקה
קטגוריה:היסטוריוגרפיה יוון העתיקה
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:מחברים כותבי יוונית
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס
| 2024-07-08T02:04:09
|
12 בדצמבר
|
12 בדצמבר הוא היום ה-346 בשנה, (347 בשנה מעוברת), בשבוע ה-50 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 19 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
884 – קרל השמן מאחד תחת שליטתו את פרנקיה המערבית, פרנקיה המזרחית ופרנקיה התיכונה
1878 – נצפה ונורה הפרט האחרון בעולם של ברווז לברדור
1882 – נוסדה המושבה גיא אוני, שבהמשך שונה שמה לראש פינה
1901 – גוליילמו מרקוני (Guglielmo Marconi) משדר מסר אלחוטי ראשון, החוצה את האוקיינוס האטלנטי – ובכך פורץ דרך לשידור הרדיו הטראנס-אטלנטי הראשון, בהוכיחו כי קימור כדור הארץ אינו משפיע על גלים אלו
1911 – דלהי מחליפה את כלכותה כבירת הודו
1913 – המונה ליזה מתגלה, לאחר שנגנבה שנתיים קודם לכן
1925 – רזה שאה פהלווי מתמנה לשאח של איראן
1940 – טבעה אניית המעפילים סלבאדור, 239 מנוסעיה ובהם 66 ילדים נספו
1941 – בריטניה מכריזה מלחמה על בולגריה; הונגריה ורומניה מכריזות מלחמה על ארצות הברית; הודו מכריזה מלחמה על יפן
1941 – אדולף היטלר מכריז על השמדת היהודים בפגישה בלשכת הקאנצלר
1950 – עם מות בעלה, פאולה אקרמן ממלאת את מקומו כרב הקהילה במרידיאן, מיסיסיפי, והופכת לאישה הראשונה (בארצות הברית) שמכהנת כרב
1963 – מריה גופרט-מאייר זוכה בפרס נובל לפיזיקה, האישה השנייה לקבל פרס זה אחרי מארי קירי ב-1903
1963 – קניה מקבלת עצמאות, ובכך משתחררת משלטון בריטניה
1976 – הצוללת אח"י גל, הראשונה בסדרה שנבנתה במספנות 'ויקרס' בריטניה, בפיקודו של ישראל לשם, נכנסה לנמל חיפה
1997 – מרס גלובל סורבייר מגיעה למאדים ומתחילה לשלוח איתותים ומידע (מאבדים את הקשר ב-2006)
2000 – בית המשפט העליון של ארצות הברית מוסר את הכרעתו בפרשת בוש נגד גור, ולפיה יש לעצור את ספירת הקולות החוזרת במדינת פלורידה, ולקבל את תוצאות הבחירות שנערכו במדינה. בכך, נקבע סופית כי ג'ורג' ווקר בוש הוא נשיאה הנבחר של ארצות הברית
2004 – האלבום "Loyal to the game" של הראפר טופאק שאקור יצא לאור
2007 – לאחר 64 ימים, מסתיימת שביתת ארגון המורים, הארוכה בהיסטוריה של מערכת החינוך בישראל
נולדו
ממוזער|226x226 פיקסלים|אדוורד מונק
ממוזער|210x210 פיקסלים|פרנק סינטרה
1298 – אלברט השני, דוכס אוסטריה (נפטר ב-1358)
1574 – אן, נסיכת דנמרק, רעייתו של ג'יימס הראשון, מלך אנגליה (נפטרה ב-1619)
1712 – קרל אלכסנדר, נסיך לורן, נסיך וגנרל-פלדמרשל אוסטרי ששימש כמפקד הצבאות האוסטריים בתחילת מלחמת שבע השנים וכמושל ארצות השפלה האוסטריות (נפטר ב-1780)
1786 – ויליאם מרסי, פוליטיקאי אמריקני (נפטר ב-1857)
1863 – אדוורד מונק, צייר אקספרסיוניסטי נורווגי (נפטר ב-1944)
1873 – לולה רידג', משוררת, עורכת ופמיניסטית אנרכיסטית (נפטרה ב-1941)
1875 – גרד פון רונדשטט, גנרל נאצי בכיר (נפטר ב-1953)
1895 – הרב יצחק נסים, הראשון לציון (נפטר ב-1981)
1903 – יסוג'ירו אוזו, במאי ותסריטאי יפני (נפטר ב-1963)
1912 – ארנסט קיצינגר, חוקר תולדות האמנות יהודי-גרמני (נפטר ב-2003)
1915 – פרנק סינטרה, זמר ושחקן אמריקאי (נפטר ב-1998)
1920 – דוד באטוויניק, מלחין מוזיקת יידיש ומורה למוזיקה יהודי-קנדי יליד פולין (נפטר ב-2022)
1923 – בוב ברקר, מנחה טלוויזיה אמריקאי (נפטר ב-2023)
1923 – אמהוי צגה-מרים גברו, פסנתרנית, מלחינה ונזירה (נפטרה ב-2023)
1924 – אד קוץ', ראש עיריית ניו יורק (נפטר ב-2013)
1924 – נסים רג'ואן, היסטוריון, מזרחן סופר ועיתונאי ישראלי (נפטר ב-2017)
1925 – ניסן לויתן, כלכלן ישראלי (נפטר ב-2016)
1925 – אליזבת מרטינז, פמיניסטית צ'יקנה, מארגנת קהילתית, פעילה חברתית, סופרת ומחנכת אמריקאית (נפטרה ב-2021)
1927 – מוטקה בן-פורת, לוחם פלמ"ח וצה"ל, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים (נפטר ב-2022)
1928 – יאן מיאוס, אסטרונום בלגי
1929 – זהרירה חריפאי, שחקנית תיאטרון ישראלית, כלת פרס ישראל (נפטרה ב-2013)
1932 – מיכאל גל, איש חינוך ישראלי, זוכה פרס החינוך (נפטר ב-2006)
1932 – בוב פטיט, כדורסלן אמריקאי ששיחק בעמדת הפאוור פורוורד
1933 – ריצ'רד ערמון, בנקאי ומנהל ישראלי
1934 – חיים קופמן, חבר הכנסת מטעם הליכוד (נפטר ב-1995)
1935 – אברהם מנצ'ל, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי (נפטר ב-2023)
1937 – מייקל ג'פרי, קצין בכיר בצבא אוסטרליה שכיהן כמושל הכללי ה-24 של אוסטרליה וכמושל ה-30 של אוסטרליה המערבית (נפטר ב-2020)
1938 – יהושע פרץ, מנהיג פועלים ישראלי, יו”ר הוועד של עובדי התפעול בנמל אשדוד
1940 – דיון וורוויק, שחקנית אמריקאית
1943 – חנן פורת, ממקימי גוש אמונים וחבר הכנסת מטעם התחיה, מצ"ד והמפד"ל (נפטר ב-2011)
1946 – פטי דיוק, שחקנית אמריקאית זוכת אוסקר, נשיאת איגוד השחקנים, ופעילה למען זכויות בריאות הנפש
1948 – טום וילקינסון, שחקן בריטי
1954 – אורנה בן דור, במאית ישראלית
1954 – מיכאל עמוס, רב ודיין חרדי-ישראלי
1957 – משה מורד, מנהל תחנת הרדיו 88FM
1957 – צחי גרוסמן, פרופסור לרפואת ילדים באוניברסיטת אריאל בשומרון ורופא ראשוני ברפואת ילדים של קופת החולים מכבי שירותי בריאות
1961 – יוסי גיספן, פזמונאי ישראלי
1964 – בוני גינצבורג, שוער ישראלי
1965 – סלמאן ח'אן, שחקן הודי
1967 – שרון רג'יניאנו, שחקן ישראלי
1967 – סיון שביט, שחקנית וזמרת ישראלית
1970 – עבד א-רחים וכילי, כדורגלן מרוקאי (נפטר ב-2023)
1970 – מדשן אמיק, שחקנית אמריקאית
1970 – ג'ניפר קונלי, שחקנית אמריקאית, זוכת פרס אוסקר
1980 – אבי נוסבאום, סטנדאפיסט, תסריטאי ומנחה ישראלי
1984 – קרן מרום, שחקנית וזמרת ישראלית
1986 – נועה וולמן, שחקנית ודוגמנית ישראלית
1991 – חיימה לורנטה, שחקן ספרדי
1993 – דוד גמבורג, שחיין ישראלי
1994 – אוטו וורמבייר, סטודנט יהודי אמריקאי שביקר בקוריאה הצפונית כתייר, נעצר, הודה והורשע בביצוע "פעולות איבה" לאחר שניסה לגנוב כרזת תעמולה פוליטית ממלונו (נפטר ב-2017)
1996 – מרווה לאוד, זמרת-יוצרת צרפתייה-מרוקאית
1996 – מיגל ברנרדו, שחקן ספרדי
נפטרו
1264 – רבי אברהם הגר, הועלה על המוקד על קידוש השם
1889 – רוברט בראונינג, משורר ומחזאי בריטי (נולד ב-1812)
1913 – מניליק השני, נגוס (קיסר) אתיופיה (נולד ב-1844)
1941 – דוד ילין, חוקר העברית ואיש ציבור, מראשי היישוב (נולד ב-1864)
1963 – יסוג'ירו אוזו, במאי קולנוע ותסריטאי יפני (נולד ב-1903)
1994 – סטיוארט רוזה, מהנדס אווירונאוטיקה, טייס ניסוי של חיל האוויר של ארצות הברית, ומפקד תא הפיקוד של משימת אפולו 14 (נולד ב-1933)
1995 – משה צבי נריה, רב, מייסד ישיבת כפר הרוא"ה, חבר הכנסת השביעית, מראשי "בני עקיבא" (נולד ב-1913)
1999 – ג'וזף הלר, סופר אמריקאי ("מלכוד 22") (נולד ב-1923)
2001 – יוזף ביצאן, כדורגלן אוסטרי-צ'כוסלובקי, גדול הכובשים בכל הזמנים (נולד ב-1913)
2005 – אברהם מלמד, חבר הכנסת מטעם המפד"ל (נולד ב-1921)
2006 – פיטר בויל, שחקן אמריקני (נולד ב-1935)
2013 – ליאו זקס, פרופסור לביולוגיה מולקולרית ומראשוני חוקרי הגנטיקה בישראל (נולד ב-1924)
2014 – בילי מיליגן, נידון במשפט שזכה לפרסום רב באוהיו בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 (נולד ב-1955)
2017 – אהרן יהודה לייב שטיינמן, ממנהיגיו הבולטים של הציבור החרדי במפנה המאה ה-21 ונשיא מועצת גדולי התורה של תנועת דגל התורה (נולד ב-1913)
2018 – צבי רסקי, אלוף-משנה בצה"ל (נולד ב-1926)
2019 – בן-עמי שרפשטיין, פרופסור בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל (נולד ב-1919)
2019 – דני איילו, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1933)
2019 – פיטר סנל, אתלט ניו זילנדי (נולד ב-1938)
2020 – ג'ק שטיינברגר, פיזיקאי אמריקאי-גרמני, חתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1921)
2020 – ג'ון לה קארה, סופר בריטי (נולד ב-1931)
2020 – גדעון גרטנר, יהודי-אמריקאי, מייסד גרטנר, חברת מחקר וייעוץ בתחומי ה-IT (נולד ב-1935)
2020 – ולנטין גאפט, שחקן תיאטרון וקולנוע רוסי-יהודי (נולד ב-1935)
2022 – תקוה וינשטוק, עיתונאית ישראלית (נולדה ב-1925)
2023 – יצחק בן בשט, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה (נולד ב-1979)
חגים ואירועים החלים ביום זה
קניה – יום העצמאות
11 בדצמבר – 13 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל יב
קטגוריה:דצמבר
| 2024-08-21T09:08:50
|
מרי ברג
|
מרי בֶּרג (בפולנית: Mary Berg; נולדה בתור מרים וטנברג, Miriam Wattenberg; 10 באוקטובר 1924 בלודז' שבפולין – 1 באפריל 2013) הייתה אמריקאית ממוצא יהודייה פולנייה שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, בהיותה בת 15, החלה לכתוב יומן, שרובו מספר על חייה בגטו ורשה.
יומנה התפרסם עוד לפני תום המלחמה על ידי העיתונאי היידי האמריקאי שמואל לייב שניידרמן, תחילה ביידיש ואז באנגלית, כיומנה של מרי ברג.
ביומן ניכרות היטב התמורות שחלו בחייהם של בני הנוער בגטאות ובשואה. חרף העובדה שמרי ובני משפחתה הצליחו להיות מוחלפים בנתינים גרמנים, היא מצליחה לתאר את תהליך ההתפרקות של בני הנוער ממסגרות החיים המוכרות של טרם המלחמה. אחת המסגרות הבולטות שבהם התחוללו שינויים היא המשפחה ומעמדו של הנער בה.
קיצור קורותיה עד תום המלחמה
מרים וטנברג נולדה בסתיו 1924 בעיר לודז' שבפולין, בת לאם ילידת ניו יורק ששבה עם הוריה לפולין ב-1914, ולאב יליד פולוצק, סוחר עתיקות אמיד, ולה אחות צעירה, אנה. היא למדה בגימנסיה בעירה.
ברג החלה לכתוב את יומנה כבר ב-10 באוקטובר 1939, זמן קצר לאחר הפלישה הנאצית לפולין, וביומן מתועדת בריחתה של המשפחה מעירם לבירה ורשה. היא שהתה בגטו קרוב לשנתיים, עד שב-7 ביולי 1942, זמן קצר לפני הגירוש המאסיבי מהגטו לטרבלינקה, הועברה עם משפחתה, יחד עם יתר אסירי הגטו בעלי אזרחות זרה, לכלא פאוויאק הסמוך לגטו. ב-17 בינואר 1943 הועברה המשפחה עם יתר האזרחים האמריקאים למחנה ויטל שבצרפת, וכעבור שנה הורשו להגר לארצות הברית.
פרסום היומן
העיתונאי שמואל לייב שניידרמן, יליד פולין שנמלט עם אשתו איילין שימין-שניידרמן ובתו הלן מצרפת לארצות הברית ב-1940, המתין ב-16 במרץ 1944 ברציפי ג'רזי סיטי לעגינת ה-S. S. Gripsholm. הוא פגש בוטנברג, למד על קיום יומנה – 12 מחברות קטנות, כתובות פולנית – והתרשם ממנו.
בחודשים אוקטובר ודצמבר אותה שנה פרסם שניידרמן קטעים נבחרים מהיומן בעיתונים יהודיים: ב-Jewish Contemporary Record בתרגום לאנגלית, וב"מאָרגען זשורנאל" (מוֹרגן ז'ורנל) בתרגום ליידיש. הקטעים פורסמו בשם העט "מרי ברג", כדי להגן על קרוביה של וטנברג שנותרו באירופה.
שניידרמן הוסיף לעבוד בצמוד לברג. הוא ערך את כתב היד, ושכר את נורברט גוטרמן (יליד פולין) וסילביה גלאס, לתרגם את היומן לאנגלית. היומן ראה אור בתרגום לאנגלית בניו יורק בהוצאת ל"ב פישר בפברואר 1945, יותר מחודשיים לפני תום המלחמה.
כבר באותה שנה (תש"ו 1945) ראה היומן אור בתרגום לעברית מאנגלית מאת יהודה האזרחי. בשנים שלאחר מכן הוא תורגם לספרדית (1945), דנית (1946) וצרפתית (1947), ולימים גם ראה אור בשפת המקור, פולנית (1983), ותורגם גם להונגרית (1990) ואיטלקית (1991).
ב-2006 ראתה אור מהדורה מורחבת באנגלית, שהוכנה על ידי סוזן לי פנטלין. ב-2007 תורגמה מהדורה זו לפינית.
התקבלות היומן
תכנים ביומן
בתוך המשפחה
עם פלישתם של הגרמנים לפולין החל גל של בריחה המונית של תושבים רבים ממקום מגוריהם לאזורים שנתפשו בעיניהם כבטוחים יותר בפולין או מחוצה לה.
נמלטים רבים יצאו מן העיר לודז' שהפכה לעיר גרמנית (שנקראה לאחר הכיבוש ליצמנשטט) וסופחה לרייך. משפחתה של מרי ברג הייתה גם היא מן הבורחים והגיעה לוורשה. כך הפכו בני משפחת ברג כמו רבים אחרים לפליטים. אולם לא כולם הצליחו להימלט לוורשה במסגרת משפחתית שלמה. ברג מתארת בפברואר 1941 ביקור שערכה אצל חברתה לספסל הלימודים מלודז', לולה רובין. וכך כותבת עליה מרי ברג:
"כולי חדורה הערצה לאומץ ליבה. לולה בת השבע עשרה מפרנסת את עצמה ואת אחיה הקטן בן העשר. הוריה עודם כלואים בגטו לודז' היא הצליחה להשיג תעודת לידה מזויפת כתובה על פי שם נוצרי, ובעזרתה מרוויחה היא את לחמה. היא יוצאת אל החבל "הארי", קונה מצרכים קטני מידה שונים, שמן הנמנע להשיגם בגטו, ומוכרת אותם למיודעיה ברווח הגון. כרגיל, חוצה היא את גבול הגטו על יד בית המשפט ברחוב לשנו בו נשפטים יהודים ו"גויים" גם יחד. בנין בית המשפט פונה בעברו האחד כלפי רחוב אוגרדובה ורחוב ביאלה, הסמוכים לחבל "הארי": והיא מתערבת בקהל הפולנים באי בית המשפט ויוצאת עמהם"(מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 46-47).
תיאור זה משקף היטב את התפרקות המסגרת המשפחתית ואת התפקיד החדש שנאלצו בני נוער לקחת על עצמם. עם הגירוש לגטו הפכו בני נוער להורים ולמפרנסים בעל כורחם. אילוץ זה שינה גם את דפוסי התפקוד בחיי היום יום, מלחמת קיום הקשה הפכה אותם למבריחים מפרי חוק ולזייפנים. שיטות פעולה אלה דרשו אומץ לב, תחכום ותושייה, אשר באו לידי ביטוי מובהק בשל תנאי החיים בגטו.
ההתפרקות המשפחתית הבדידות והרעב שהיו נפוצים בגטו ורשה נתנו את אותותיהם על הדחיפה להקמת משפחות חדשות. נערות שאיבדו את בני משפחתן ואת עבודתן או שלא הצליחו להשיג מקור פרנסה עבורן ועבור בני משפחותיהם מצאו עצמן נישאות לגברים מבוגרים בעלי יכולת כלכלית. מרי ברג מציינת לא מעט מקרים של נערות שעשו כן, "וזוגות רבים כגון אלה מצויים בגטו: נערות צעירות ביותר ובחורים קשישים. אין כמעט לראות צעיר בודד בגטו" (שם, עמ' 100).
שכיחות המחלות, הגברת המצוקה הכלכלית והרעב גרמה אף היא לפרוק המסגרת המשפחתית. מרי ברג מספרת על חבריה, בני גילה, שנאלצו לנטוש את משפחותיהם ומקום מגוריהם בשל התפרצות מגפות בהוריהם, "אמה של אדזיה פיאסקובסקה חולה בטיפוס:משפחתה גרה ברחוב כרמליצקה, שהמגפה בו קשה במיוחד. אדזיה הוכרחה לנטוש את ביתה, והיא גרה עכשיו אצלי. אף אביו של מישה חולה. מיטק פיין פרש והלך לאחד הכפרים ולא שמענו מאומה אודותיו. אביו של סטפן מנדלטרוט מת בטיפוס" (שם, עמ' 82). משברים כגון אלה שפגעו באורח חיי בני הנוער גרמו לשינויים בתפקודם בחיי היום יום ולתמורות במעמדם בתוך המשפחה, מרביתם הוכרחו ליטול על עצמם תפקידים אחראיים תוך שהם מנתקים עצמם משגרת החיים של עולם המתבגרים הטיפוסי כמו התגייסות לעולם העבודה לטובת סיוע למשפחותיהם.
מרי ברג מבחינה בשינויים הפיזיולוגיים שעברו נערים עם החרפת הרעב ואובדן המשפחה במרוצת השהייה בגטו. באחד המקרים היא גילתה "ילד קטן, שדמה לכבן שלוש עשרה, התעלף מחולשת רעב לפני ימים אחדים בשער ביתנו". חולשתו של הנער נגעה ללבם של בני הבית והם שכרוהו כעובד ניקיון והפכוהו כחלק מיושבי הבניין, בתוך כך זכה לחליפה ישנה כתמורה לעבודתו במקום הסמרטוטים שלבש קודם לכן, מדי פעם שילמו לו שכר של מספר זהובים עבור עבודתו. כאשר התוודעה אליו מרי היא למדה על גורלו הקשה, "נתברר לי, כי הוא קשיש הרבה מכפי שחשבתי. בן שמונה עשרה הוא, ואך גוו הצנום והנמוך משווה לו דמות של ילד. הוא יתום מאב ומאם וחסר כל" (שם, עמ' 63). התפוררות המשפחה, הבדידות שהייתה מנת חלקם של בני נוער רבים הביאה אותם לכלל חרפת רעב וסכנת מוות, חלק מן הנערים ניסו למצוא לעצמם, כאמור, תחליפים בנישואין מאולצים או על ידי התחברות כלשהי למשפחות אחרות ולמסגרות חלופיות על מנת לזכות בתמיכה מסוימת.
התגייסות לעבודה
מצוקת המחסור בגטו השפיעה, כאמור, על כלל אוכלוסיית הגטו, לרבות בני הנוער.
מרי ברג חוזרת ומתארת כיצד התגייסו בני נוער לעבודות שונות על מנת להשביע את רעבונם. בסדנה הגרפית בה למדה נתקלה ברג בנערים ונערות ששימשו מודלים לציור דיוקנאות סביב נושא ה"סבל", ועליהם היא כותבת את הדברים הבאים: "מודלים אינם חסרים לנושא מעין זה. הם מצפים ממש בתור, בבקשתם לשמש אותנו ולהרוויח פרוטה דלה. לעיתים תכופות נרדמים הם בשבתם לעומתנו על הבימה: ומשנעצמות עיניהם, דומים הם לגוויות מתים". מרי ברג מתארת במיוחד את דמותה של נערה (ילדה) בת אחת עשרה ששימשה אף היא כמודל לפרחי הציירים, "בהיותה על הבימה עמדה ורטטה רטט קדחת נורא כל כך, עד כי לא יכולנו לציירה. מישהו הציע להגיש לה אוכל. ומשניתנה לה עיסת לחם בלעה ברעדה את מחציתה האחת ואילו את מחציתה השנייה עטפה בזהירות בפיסת עיתון. "זה בשביל אחי הקטן", בארה ואמרה, "הוא מחכה בבית, ועלי להביא לו מעט אוכל" (שם, עמ' 46). המצב הכלכלי בגטו והידרדרות המצב הבריאותי פגע באופן אנוש בצעירים ביותר, שנאלצו חרף מצבם הקשה להשתתף בפרנסת קרוביהם, רבים מהם לא החזיקו מעמד.
במקרים לא מעטים נאלצו נערים לנשור מבית הספר על מנת להתפרנס. מותם של האב או האם או לחלופין יציאתם ממעגל העבודה העביר את הנטל הפרנסה על שכמם של בני הנוער, "חבר, רומק קובאלסקי, הצליח לקבל משרת משגיח. מפאת דחקותו הכלכלית נאלץ לפרוש מבית הספר לציור ולחפש עבודה. אביו מת בשעת מצור ורשה ומאז הוטל עליו לפרנס את אמו ואחותו הקטנה, כל זמן שעוד נשתיירו בידם חפצים למכירה, הסתדרו במידת מה אך משאזלו התכשיטים והפרוות מביתם, הוכרח רומק לעבוד". במשרתו זכה רומק בשל קרבת משפחה לאחד מחשובי היודנראט בגטו ורשה, עבודתו כמשגיח הייתה קשה ביותר ורבת אחריות, מרי ברג מציינת כי היה עליו לפקוח עין על פועלים היוצאים משערי הגטו לבל יבריחו חפצים אל תוך הגטו, "אם ייתפש מישהו בניסיון הברחה, הרי הוא ורומק גם יחד צפויים לעונש מוות. עבודתו נמשכת שתים עשרה שעות ביום, החל משבע בבוקר וכלה בשבע בערב. ובשובו ממנה הביתה אין בכוחו לגרור את רגליו העייפות." ברג מתארת את הדכדוך בו היה נתון הנער שהוכרח לעסוק בסוג זה של עבודה ולוותר על לימודיו, "לבו של רומק חדור מרירות. כל שאיפתו בחיים היא ללמוד ליצור. הוא משתוקק להיות אדריכל, לבנות בניינים ולא להרסם כמעשהו היום" (שם, עמ' 56). ברג ממשיכה ומדווחת ביומנה על חוויותיו הקשות של רומק במקום עבודתו, לא אחת עמד בסכנת חיים וגילה כושר עמידה יוצא דופן מול אכזריותם של משגיחיו הגרמנים,
"רומק עובד, כרגיל, מראהו הוטב. הוא אף רכש ביטחון עצמי, אולי משום שמשכורתו הוגדלה: הוא מרוויח עכשיו שלושים זהובים ליום ולפעמים אפילו יותר,ומקבל שתי כיכרות לחם חינם כהוספה. עבודתו עכשיו טובה יותר, אבל גם מסוכנת יותר. הוא מונה כמנהלה של קבוצת פועלים גדולה, ואחריות רבה מוטלת על שכמו. סיפר לי, שעל כל צעד מאיימים עליו הזקיפים הנאצים ללא סיבה, ביריות. זקיף אחד ירה זה לא מכבר באחד הפועלים והרגו, כיון שנמצא בכיסו גבשושית חמאה. עצביו של רומק עצבי ברזל הם. עבודתו, בתנאים הנוכחים, אינה אלא שלשלת ייסורים ארוכה, בהיותו לכוד בסכנת מוות תדירית" (שם, עמ' 126).
הנה כי כן, מלמד הקטע על התמורה הקשה שהתחוללה בדפוסי התנהגותם של בני נוער עם הגירוש לגטו והתגייסותם לעבודה. שלא בטובתם אימצו לעצמם דרכי התמודדות פסיכולוגית שחישלו את כושרם הנפשי לעמוד בלחצים ולקחת על עצמם שגם אנשים נחושים, מחושלים ובעלי ניסיון חיים לא תמיד מסוגלים לעמוד בה.
גורלן של הנערות היה קשה במיוחד. הרעב, העוני והבדידות גרמו לחלקן למכור את גופן ולהפוך למאהבות של בעלי האמצעים בגטו. העת שהיא מתארת את אווירת ההפקרות שהתפשטה בגטו ואת מקום מפגשם של הגורמים השליליים שחיו בו היא כותבת:
"נערות בנות שש עשרה באות לכן בלוית מאהביהן - אותם הנבלים המעטים, המשרתים את הגסטאפו. אין הן חושבות מה עלול לקרות בעתיד. יודעות הן רק אחת: רצונן לסעוד את לבן כדבעי. אך למחרת יש מוצאים את גופתה של אחת הנערות, שהיא ומאהבה נורו יחדיו בידי הנוער המאורגן של הגטו, שאין בלבו רחמים לבני עמו הבוגדים" (מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 81).
בצד התיאור העגום את ההידרדרות המוסרית של בגטו, שהפכה נערות רעבות לקרבנה, רומזת מרי על פעילותם המחתרתית של בני הנוער המאורגנים בתנועות הנוער ואשר שמו להם למטרה להילחם ביסודות ששיתפו פעולה עם הכובש הגרמני ולחסלם בכל דרך.
מרי ברג מביאה עדויות על מצבם של בני נוער בגטו השני בגדלו אחרי ורשה – גטו לודז’.
אחד מידידיה מתקופת מגוריה בלודז' הצליח לחמוק משם ולהגיע לגטו ורשה.
על פי עדותו של הניק זילבר, הידיד שברח מגטו לודז', אולצה כל אוכלוסיית הגטו, לרבות בני נוער להשתתף במאמץ העבודה. הניק מתאר את סוג העבודה שהוטל עליו לבצע כעונש על עבירה קטנה שעבר על ידי בית הדין של היודנראט, "הניק נשפט זה לא מכבר עבור משוגה פעוטה והוטל עליו לשאת, עם עוד חבר, גווייה מאחת הדירות. הגווייה הייתה רקובה למחצה". הניק דיווח למרי כי כל חבריה ללמודים עובדים בפרך, אמנם בראשית 1940 עדיין למדו מרביתם בבית הספר אולם אחר כך נסגר בית הספר במצוות השלטונות הגרמניים. מצבו הגופני של הניק הלך ומחמיר, ברג כותבת כי "זו הפעם הראשונה, מאז בואו לכאן, שעצר כוח לקום ולהלך",(מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 139).
מרי ברג כותבת על נער אחר מבין ידידיה שעזב את לימודיו ויצא לעבוד כאות מחאה כנגד התנהגותו של אביו שנמנה עם גדולי המבריחים בגטו והיה, בניגוד ולעיתים על חשבון שאר יושבי הגטו, בעל אמצעים רבים, "טדק שייר עובד בזמן האחרון, בלא ידיעת אביו, באחת הטחנות. מצפונו ממריץ אותו לעסוק בעבודות תועלתיות, הואיל ואין הוא רוצה – כפי שאמר לי – לחיות על חשבון רווחיו הבלתי כשרים של אביו",(מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 119). מתברר, כי האקלים הבלתי מוסרי שנבע לא אחת ממלחמת הקיום הנואשת של תושבי הגטו לא הצליח לסחוף עמו מקצת מן הנערים שלא רצו לקחת בו חלק ולשמור על הערכים שעל פיהם התחנכו לפני המלחמה.
מרי ברג מתייחסת ביומנה גם לבני הנוער המאורגנים בגטו. לדבריה, התירו השלטונות הגרמנים לקבוצות מתנדבים לצאת מתחומי גטו ורשה ולעבוד את האדמה בחוות ובשדות שמחוץ לעיר, "נוער הגטו זוכה בהזדמנות לצאת ולנשום אוויר מרחבים רענן. רוב הנערים בקבוצות החקלאים הנם חברי תנועות הנוער הציוניות, המאמינים כי באורח נס יצליחו להימלט מפולין ולעלות לארץ ישראל, והם שמחים לאפשרות לרכוש הכשרה חקלאית… " (שם, עמ' 54). ואמנם, חברי תנועות הנוער החלוציות שמרו בגטו על האידיאלים שבהם האמינו וניסו לממשם אף בתנאיו הקשים של הגטו. מרי, בתארה אותם, מביעה סוג של ספקנות לגבי הבנתם את המציאות הסובבת, אם כי מציינת בהמשך כי, "אני מסתכלת ברגשי גאון בטורי נערים ונערות אלה, שעה שהם חוזרים מעבודתם, פניהם שזופי שמש, גוום זקוף וחזותיהם רווים אוויר שדות ירוקים. קלחי גזר זהובים טריים וצנוניות אדומות בולטים מתרמיליהם. כל אחד נושא עמו ככר לחם לתחומי הגטו, אולם הגרמנים מעלימים עינם מזאת, מהיותם זקוקים לכח עבודתם של הנערים", (שם). חברי תנועות הנוער הציוניות היו בבחינת עדה סגורה ובעלת ייחוד, דברים אלה ניכרים אף מדרך תיאורה של מרי ברג, הם לא נתנו לחיי הגטו לפרק אותם מהמסגרת והערכים שעל פיהם התחנכו. בתחילה ניסו להסתגל לחיי הגטו ולהמשיך ולצאת לטבע ואף לעבוד בתחום החקלאות כדי להכשיר עצמם לעלייה לארץ ישראל. יחד עם זאת, כאשר חשו כי גורלם של היהודים נגזר לרצח ולכיליון היו הם הראשונים שהסיקו מסקנות מעשיות והחלו להתארגן במחתרות ולהתכונן ללחימה כנגד הכובש הגרמני.
היומן
Mary Berg, Warsaw Ghetto: A Diary; ed. by S.L. Shneiderman, trans. Norbert Guterman and Sylvia Glass, New York: L. B. Fischer, 1945.
מהדורה מורחבת:
The Diary of Mary Berg: Growing Up in the Warsaw Ghetto; edited by S. L. Shneiderman, New expanded ed., prepared by Susan Lee Pentlin, Oxford: Oneworld, 2006.
בתרגום עברי
גטו ורשה: מיומנה של מרי ברג; תרגם מאנגלית: יהודה האזרחי, תל אביב: נ. טברסקי, תש"ו 1945.
ראו גם
אנה פרנק
ילדים בשואה
לקריאה נוספת
Susan Lee Pentlin, 'Mary Berg’s "Warsaw Ghetto: a Diary",' in: Alan L. Berger (Ed.), Bearing Witness to the Holocaust, 1939-1989, Lewiston, NY: Edwin Mellen Press, 1991, pp. 255-271.
Susan Lee Pentlin, 'Mary Berg (1924-)', in: S. Lillian Kremer (Ed.), Holocaust Literature: An Encyclopedia of Writers and their Work, New York, NY: Routledge, 2003, pp. 138-140.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ילדים בשואה: פולין
קטגוריה:אסירים בגטו ורשה
קטגוריה:נשים יהודיות בשואה
קטגוריה:יהודיות אמריקאיות
קטגוריה:ניצולות השואה
קטגוריה:מהגרות מפולין לארצות הברית
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1924
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1924
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-2013
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2013
קטגוריה:כותבות יומן בשואה
| 2024-08-22T09:40:46
|
חנוך לוין
|
חנוך לוין (18 בדצמבר 1943 – 18 באוגוסט 1999) היה מחזאי, במאי תיאטרון, משורר, פזמונאי, סופר, סאטיריקן ותסריטאי ישראלי. לוין כתב מעל ל-60 מחזות קומיים ודרמטיים, קאברטים סאטיריים, מערכונים ומאמרי סקירה.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות
250px|ממוזער|שמאל|בית ילדותו של חנוך לוין בתל אביב-יפו
נולד בתל אביב למלכה וישראל לוין שעלו לארץ בשנת 1935 מלודז' בפולין. צאצא של רבי מנחם מנדל מקוצק ורבי חנוך הניך לוין מאלכסנדר. גדל בבית מסורתי בשכונת נוה-שאנן שבדרום תל אביב, ולמד בבית הספר הממלכתי הדתי "יעבץ". אחיו, דוד לוין, שהיה מבוגר ממנו בתשע שנים, עבד בשנות ה-50 כעוזר במאי בתיאטרון הקאמרי, וכך נחשף לוין כילד לעולם התיאטרון משני צידי הקלעים. כשהיה בן 12 התייתם מאביו - בעל חנות מכולת שכונתית - שנפטר מהתקף לב. הוא התחיל ללמוד בתיכון "צייטלין" בתל אביב, אך לאחר שסיים את כיתה ט' ביקשה ממנו אמו שיעזור בפרנסת המשפחה. לוין החל לעבוד כנער שליח בחברת "חירות" ונרשם ללימודי ערב לנערים עובדים בבית הספר "תיכון עירוני א'". במסגרת לימודיו בבית הספר השתתף בחוג דרמטי, ושיחק במחזה "מיכל בת שאול" של אהרן אשמן. באותה תקופה לוין יצא בשאלה.
250px|ממוזער|שמאל|בית ספר יעבץ בו למד לוין ברח' נווה שאנן 12. כיום בניין מגורים.
לאחר שירות צבאי כצפן בחיל הקשר, החל לוין ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב (1964 - 1967). באוקטובר 1965 הצטרף למערכת העיתון "דורבן", אחד משני עיתוני הסטודנטים של האוניברסיטה. את המדור הספרותי בעיתון זה, ערך חברו לספסל הלימודים אברהם עוז, שלימים היה מעורב בהשתלבותו של לוין בתיאטרון הקאמרי. לוין החל לפרסם שם מדור סאטירה בשם "דף האחוריים של חנוך לוין" שהוצב בעמוד האחרון של העיתון. במדור זה, בין השאר, ביקר לוין את המלחמה על כל היבטיה, את נרטיב השואה, וגם הרבה לעקוץ את הממסד על יחסו לערבים. כתיבתו עוררה את חמתם של רבים מעמיתיו הסטודנטים, שאף חתמו על עצומה המגנה אותו ואת כתיבתו. אחדים מקטעיו בתקופה זו הוצאו לאור, בשינויים כלשהם, כחלק מיצירתו המאוחרת יותר (למשל, "בלדה מחושלת על חייל וחיילת" מיוני 1966 שהתגלגל ל"נשר שחור על גג אדום", ופורסם בעקבות מבצע שלום הגליל). חלק מהמדור נכתב יחד עם האמן מיכאל דרוקס שגם אייר אותו. לוין ודרוקס אף יצרו סדרת עבודות משותפת בשם "אדון זאב". הוא בחר לא לגשת לבחינות הסיום ולא קיבל תואר ראשון.
בעת שירותו הצבאי התקרב לוין אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שם פגש בדני טרץ', איש התיאטרון של הנוער הקומוניסטי. בין השניים צמחו ידידות וקרבה מקצועית שנמשכה מעבר לתקופת הפעילות המפלגתית. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, בה שירת ביחידת נ"מ באל עריש, המשיך במעורבותו הפוליטית, ולאחר מלחמת יום הכיפורים אף נטל חלק בפגישות קבוצה טרוצקיסטית (אם כי תיאר את השתתפותו בפגישות אלה כבעלת אופי "אנתרופולוגי").
פרסומי יצירות ראשונים
בשנת 1967 פרסם לוין פואמה בשם "ברכות השחר" ב"יוכני", שהתקבלה בהערכה רבה בחוגי הספרות בארץ; ב"הארץ" הוא פרסם את הסיפורים "דינה העקשנית" (1966) ו"פשישפש" (1971; סיפור אחר של לוין באותו השם נכלל לימים בספר "החולה הנצחי והאהובה") ואת מחזורי השירים "שיר מסיבת רעים: אידיליה" (1968) ו"אנשים עם פגם" (1970). בעקבות הזמנתם של מנחם פרי ומאיר ויזלטיר החל לפרסם ב-1972 סיפורים, פואמות ושירים בכתב העת "סימן קריאה" ("עולם החנפנות" ב-1973, "גיבן מוצא זונה" ב-1976, "חיי המתים" ב-1981, ואחרים), והשתתף בקביעות בכל חוברות כתב-העת. ספרו הראשון, 'חפץ', ראה אור בספרי סימן קריאה, מסגרת שבה המשיך להוציא את ספריו עד מותו.
ב-1967 שלח לוין תסכית רדיו בשם "תפסו את המרגל" לתחרות תסכיתים בקול ישראל, וזכה בפרס הראשון. התסכית, בבימויו של דוד לוין, שודר מספר פעמים, ותרגום שלו לאנגלית אף זכה ב-1969 בפרס הראשון בתחרות תסכיתי רדיו באיטליה. הוא התפרסם מאוחר יותר בספר "אחרון".
בשנת 1968 השתתף לוין בתערוכה הקבוצתית "+10 - בעד ונגד", במסגרת קבוצת +10 של רפי לביא בגלריה 220 בתל אביב.
פעילות בתיאטרון
ממוזער|טקסט=לוין ועודד קוטלר, במהלך עבודה על ההצגה "הפטריוט", 1982. מתוך אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|לוין ועודד קוטלר, במהלך עבודה על ההצגה "הפטריוט", 1982. מתוך אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|כרזת הפקת המחזה "הילד חולם" (1993)
במקביל לפעילותו הספרותית ה"טהורה", עסק לוין בתקופה זו (1967 - 1970) בכתיבת מחזות סאטיריים פוליטיים. במרץ 1968 החל לעבוד יחד עם הבמאית עדנה שביט על הקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה", אותו החל לחבר שנה קודם לכן; תחילה דובר על כך שהקברט יועלה ב"צוותא", הלהקה אף עשתה חזרות שם, אך כשמנהלי "צוותא" ראו חזרה מתקדמת של המופע הם החליטו לבטל את הצגתו שם עקב תכניו. עקב כך, החליטו היוצרים להציגו במועדון "בר-ברים" בתל אביב. חברי הלהקה כללו ארבעה מבוגרי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב תחת עדנה שביט, בהם בת-שבע צייזלר וגד קינר (כשלעיתים החליף אותו יאיר רובין), המוזיקה לשירים נכתבה בידי אלכס כגן ובני נגרי, ועל ההפקה היה אמון דני טרץ'. בהופעה מוקדמת בקיבוץ נצר סרני התחוללה שערורייה כשוותיקי הקיבוץ, שזעמו על תכניו של הקברט, פירקו את הבמה, צרחו על השחקנים ונהגו עמם באלימות. עקב התגובות, מיתנה הבמאית עדנה שביט את ההצגה, הוציאה ממנה את אחד השירים שעוררו את הזעם הגדול ביותר, "בלדה על כיבוש הכותל המערבי", וביקשה מהשחקנים להופיע באופן רך יותר. באוגוסט 1968 הועלתה הבכורה הרשמית במועדון "בר-ברים". הביקורות היו רעות, הקהל מיעט להגיע, המופע ירד, חזר להופיע, ושוב ירד.
עבודתו הבאה של לוין הייתה רביו סאטירי בשם "קטשופ". את ההצגה מימן דוד ארנפלד, יהלומן ופעיל שמאל, שהתרשם מ"את ואני והמלחמה הבאה", הפיק דני טרץ', וביים אחיו של חנוך, דוד לוין. שחקני המחזה היו תיקי דיין, קובי רכט וטוביה צפיר (כשלעיתים החליף אותו שמעון לב-ארי), ועל הלחנת המוזיקה הופקדו שוב אלכס כגן ובני נגרי. המופע הוצג לראשונה במועדון "הקברט הסאטירי" (במרתף "קולנוע פריז") בתל אביב במרץ 1969. ההצגה "קטשופ" הייתה בידורית יותר ועוקצנית ותקיפה פחות מקודמתה, והביקורות עליה היו טובות ברובן, וכך גם תגובת הקהל.
בשתי יצירות אלה יצא לוין נגד פאתוס המיליטריזם הישראלי (הפארודיה מ"את ואני והמלחמה הבאה", "מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות" על נאום הניצחון של אל"ם גורודיש בתום מלחמת ששת הימים), לעג לאזלת ידם ושאננותם של מדינאי ישראל ("שיחות שלום במזרח התיכון" מ"קטשופ"), ועסק באופן מקאברי בשכול ("מרובעים בבית הקברות" מ"קטשופ").
הביקורת שהופנתה כלפי לוין בעקבות "את ואני והמלחמה הבאה" התעצמה לאחר בכורת מחזהו הפוליטי השלישי, "מלכת אמבטיה" (ולא "מלכת האמבטיה", כפי שכתוב פעמים רבות בטעות), שהועלה על ידי התיאטרון הקאמרי בבימויו של דוד לוין, ובכיכובם של תיקי דיין, ישראל גוריון, יוסי גרבר, ז'רמן אוניקובסקי, ונחום שליט. עוד לפני העלאתו, רצה התיאטרון למתן את החומר של המחזה, אך נתקל בסירובו של חנוך לוין. כמו כן, תבעו אנשי המפד"ל בתל אביב, בראשותו של סגן ראש העירייה חיים בסוק, מן העירייה שלא להעלותו עקב תוכנו, שכלל שיר שחילל לכאורה את כבודו של התנ"ך, ובנוסף, פנו גם למשרד הפנים לבטל את העלאתו באמצעות "המועצה לביקורת סרטים ומחזות". המועצה הסירה שני קטעים מן המחזה, התיאטרון הקאמרי הגיש תביעה כנגד המהלך לבג"ץ, והמועצה חזרה בה ואישרה את המחזה במלואו, והוא הועלה לבסוף בתיאטרון הקאמרי באפריל 1970. ההצגה כללה, בין השאר, ביטויים גסים ("לתקוע נודות"), סצנה ("העקידה") בה יצחק מפציר באביו אברהם שלא יהסס וישחט אותו, כביקורת על ההורים השולחים את ילדיהם להיהרג במלחמות, ולעג על הזחיחות והיוהרה הישראלית ("החיזור"). אולי משום שהועלתה על בימת תיאטרון ממוסד, ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. גם הביקורת השתלחה בהצגה: "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" (חיים גמזו), "מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים" (אורי פורת) ו"סצנה על עיתונאי, הבא לראיין אלמנה צעירה, שבעלה נפל בתעלה - ומתעלס עמה באהבים - יכול להמציא רק מוח שטני או חולה רוח ... זוהי התעללות זדונית באלפי הורים שכולים" (ראובן ינאי). חרף מחאותיו של לוין, החליטה הנהלת התיאטרון בעקבות המהומות להוריד את ההצגה לאחר 19 הצגות בלבד.
מחזהו ה"אמנותי" הראשון של לוין היה הקומדיה "סולומון גריפ" שבכורתה נערכה במאי 1969 ב"תיאטרון הפתוח", בבימויו של הלל נאמן. להצלחה הציבורית הגדולה הראשונה הוא זכה בעקבות הקומדיה הבאה שלו, "חפץ", שהועלתה על בימת תיאטרון חיפה במרץ 1972 בבימויו של עודד קוטלר; מחזה זה נדחה על ידי "הקאמרי" ו"הבימה" קודם לכן. מחזהו הבא, "יעקובי ולידנטל", היה הראשון אותו לוין גם ביים, והוא הוצג לראשונה בדצמבר 1972 בתיאטרון הקאמרי. במהלך שנות השבעים הוא המשיך לכתוב ולביים הצגות שהועלו בעיקר בתיאטרון חיפה וב"קאמרי" (ראו את רשימת המחזות). לוין גם חיבר בתקופה זו שני תסריטים: "פלוך", שביים דני וולמן ב-1972 ובו גם שיחק בתפקיד קטן, ו"פנטסיה על נושא רומנטי" שביים ויטק טרץ' ב-1977; שני הסרטים זכו להערכת הביקורת, אך לא הקהל.
הסערה הגדולה הבאה התחוללה בעקבות המחזה "יסורי איוב" ב-1981. מחזה זה כלל סצנה בה איוב העירום, בגילומו של יוסף כרמון, משופד באחוריו על מוט על ידי חיילי הקיסר, ונמכר לקרקס על מנת שגסיסתו תמשוך קהל. מרים גלזר-תעסה, סגנית שר החינוך והתרבות, טענה מעל בימת הכנסת כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת". מחזהו הבא של לוין, "הזונה הגדולה מבבל" מ-1982, עורר התנגדות גם בקרב עמיתיו השחקנים בתיאטרון הקאמרי, ובראשם יוסי ידין. בעקבות ההתנגדות, קוצר המחזה בכ-20 דקות.
לוין חזר לכתיבה הפוליטית במחזהו "הפטריוט", שהועלה באוקטובר 1982 בתיאטרון נווה צדק בבימויו של עודד קוטלר. המחזה מתאר, בין השאר, אזרח ישראלי המבקש להגר לארצות הברית, ולשם כך מתבקש על ידי הקונסול האמריקאי לירוק על אמו ועל ידי הממונה על השטחים לבעוט בפני נער ערבי, רגע לפני עזיבתו הוא מגויס למלחמה באלבניה ונהרג. כשהוא מגיע לגן עדן הוא מתחיל לבקש מחילה אך לבסוף מקניט את אלוהים ותופס את כסאו. אף על פי שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות לא נתנה את אישורה, החליט קוטלר להעלותו על הבמה; כיוון שעלתה ההצגה לבמה ללא אישור, ניתן דו"ח על העלתה ונפסלו חלקים ממנה. לאור העובדה שהקטעים שנפסלו היו משפטים מתוך ההצגה ולא סצנות שלמות, התקשו יוצרי ההצגה למצוא פתרון למגבלות הצנזורה. אלא שאז התראיין יהושע יוסטון, יו"ר המועצה לביקורת סרטים הצגות וציטט ברדיו את המשפטים שהצנזורה חתכה מההצגה. כיוון שכך, מצאו היוצרים פתרון משפטי: אם ליו"ר המועצה מותר להקריא את המשפטים שהצנזורה אסרה, משמע אסור להציג אותם אך להקריא מותר. מאז ואילך במקום להציג את המשפטים האסורים על הבמה, הם הוקראו על ידי שחקן שישב בקהל.
לוין הואשם על ידי חלק מהמבקרים במהלך שנות השמונים כי מחזותיו החלו לחזור על עצמם ("יאקיש ופופצ'ה", "המתלבט"), אולם מחזותיו המאוחרים יותר ("הילד חולם", "ההולכים בחושך", "אשכבה" ועוד) זכו לשבחים רבים.
פעילותו כפזמונאי וכסופר
אף על פי שפעילותו המרכזית הייתה בתיאטרון, כתב לוין גם פזמונים שהולחנו, כ"חייל של שוקולד" בביצוע "החלונות הגבוהים" (שהתפרסם קודם לכן במדורו "דף האחוריים", ונאסר להשמעה ברדיו בשל תוכנו), "אדון כמעט וגברת כבר" בביצוע יהודית רביץ, "העץ הוא גבוה" ושירים נוספים בביצוע להקת "אחרית הימים", "אני חיה לי מיום ליום" בביצוע תיקי דיין (שהתפרסם מאוחר יותר בלחן שונה בביצועה של ריטה), "לונדון" (הלקוח ממחזהו "אורזי מזוודות"), "שחמט" (מתוך "את ואני והמלחמה הבאה") בביצוע חוה אלברשטיין, ועוד. לוין פרסם שני ספרי סיפורת ("החולה הנצחי והאהובה" ו"איש עומד מאחורי אישה יושבת"), מערכונים ("הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים'") וספר שירה ("חיי המתים").
בשנות ה-90 הופיעה השחקנית מרים גבריאלי (ששיחקה בכמה ממחזותיו) בהצגת היחיד "שש שעה רקובה" שהתבססה על כמה מסיפוריו שהופיעו בספר "החולה הנצחי והאהובה".
בשנת 2000, לאחר פטירתו, הוציא המוזיקאי דודי לוי את הדיסק "פרויקט חנוך לוין", הכולל 11 שירים שאת מילותיהם חיבר לוין. בשנת 2003 הוציא המלחין/פסנתרן עמית פוזננסקי את הדיסק "חיי המתים", הכולל 10 שירים שאת מילותיהם חיבר לוין. בשנת 2008 הוציאה חברת הד ארצי אלבום אוסף בשם "כשתחשכנה עיניי", ובו שירים שכתב לוין. בשנת 2022 יצא לאור הפרויקט המוזיקלי "מילה שלי - משירי חנוך לוין", הכולל שישה שירים פוליטיים שכתב לוין.
לוין כתב סיפורים וקטעי פרוזה רבים. הוא הרבה לכתוב פרוזה בתחילת דרכו, בשנות השישים. אז כתב סיפורים קצרים שהושפעו מאוד מקפקא למשל "ההזדמנות" הנפתח במילים "בוקר אחד גילית שאתה אבק. לא נתנו לך מנוח." או סיפור אחר שנפתח ב"בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לרקסי רובינשטיין". קרן דותן כותבת על אוסף של חמישה מסיפוריו המוקדמים המרכזיים כי "מכל החמישה עולה אחרות חריפה של הדמות המרכזית. אחרות בלתי נסבלת המתפרקת בחלק מהסיפורים עד כדי קומדיית נונסנס."
שני ספרי הפרוזה המרכזיים שלו הם 'החולה הנצחי והאהובה' (ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1986) ו'איש עומד מאחורי אשה יושבת' (הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1992), והם נכתבו בהזמנת מנחם פרי, שערך את ספריו והוציאם לאור החל מ'חפץ' (1972) ועד 'הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים' (1994). אף שלוין ראה את עצמו קודם כל כמחזאי הוא המשיך לכתוב קטעי פרוזה לכל אורך חייו, ואלה פורסמו גם בקבצים 'מה אכפת לציפור', 'הג'יגולו מקונגו', ו'אחרון' (כולם ראו אור בסדרת הספריה החדשה).
לוין נודע בסירובו העקבי להתראיין לכלי התקשורת, בו התמיד מאז תחילת שנות השבעים. באחד מהראיונות המעטים שנתן בתחילת דרכו (למיכאל הנדלזלץ מגלי צה"ל), ענה לשאלה "מדוע אתה כותב דווקא לתיאטרון?":
פעילותו בקולנוע
בשנת 1972 כתב חנוך לוין את התסריט לסרט פלוך ביחד עם הבמאי דן וולמן שגם ביים את הסרט. אברהם חלפי שיחק בתפקיד הראשי ולוין עצמו השתתף בתפקיד קטן.
בשנת 1977 כתב לוין את התסריט לסרט פנטסיה על נושא רומנטי אותו ביים ויטק טרץ' ובו דמויות גרוטסקיות אופייניות לכתיבתו של לוין.
הסרט הקצר "המשורר הלאומי" שכתב וביים דן וולמן בשנת 1978, התבסס על תסכית של חנוך לוין בשם "תפסו את המרגל"
חיים אישיים
המצבה על קברו של חנוך לוין|שמאל|ממוזער|250px
לוין נישא שלוש פעמים, לציירת נאוה כורש ולדיילת עדנה קרן, איתה נולד לו בנו אהרון לוין, מחזאי ובמאי. בת זוגו בשנות חייו האחרונות הייתה שחקנית התיאטרון ליליאן ברטו, אותה פגש בשנת 1993 בזמן החזרות להצגה "הילד חולם". משלוש נשים אלו נולדו לו ארבעה בנים.
בסוף שנות ה-90 לוין חלה בסרטן הערמונית ואושפז במרכז הרפואי תל השומר. ממיטת חוליו ביים לוין את המחזה האחרון שכתב, "הבכיינים", אך לא זכה להשלים את בימויו בעצמו (הבמאי אילן רונן השלים זאת).
לוין נפטר ב-18 באוגוסט 1999 מסרטן הערמונית ונקבר בבית העלמין קריית שאול. "הקומדיה הגדולה", שנכתבה בסוף יולי 1999, נמצאה במחשב כף היד של לוין לצד מיטתו בבית החולים ונחשבת ליצירתו האחרונה.
לוין חיבר במהלך חייו 63 מחזות, וביים 22 מתוכם (ראו את רשימת המחזות).
נושאי כתיבה עיקריים
חנוך לוין החל את דרכו כסטיריקן ונושא הסאטירה הופיע באופן עקבי בכתביו. החל בדף האחוריים, ב"את אני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה", דרך "חפץ" ו"הילד חולם". אולם במאמר היחיד שפרסם לוין טוען שהסאטירה אינה כלי תקף כדי לעשות שינוי. הוא אומר שהיא תמיד מציגה את המציאות בצורה צרה מדי ושהיא אפקטיבית רק ככלי ספרותי.
כתיבתו של לוין עוסקת במגוון רחב של נושאים. יש הטוענים כי נושאיו חוזרים זה על זה שוב ושוב, אך לאלו השיב לוין כי לא ניתן לבצע הכללה לדמויותיו. במקום זאת, הוא הציע להתייחס אליהן כסיטואציות, תמונות, בהן מופיעים אנשים שונים.
עם זאת, הטקסטים שכתב לוין מציגים לא פעם דמות גבר שמוכנה ללכת רחוק, רחוק מאוד לעיתים, בעבור מה שנראה כתשוקה לבשר, כצורך לקבל מעט חום מהמין הנשי לרוב. דמויותיו של לוין משתקפות לאור צורך זה כאנטי-גיבורים מובהקים. קיימת מגמה בטקסטים של לוין להקצין עם הסיפור: אם הגיבור רודף אחר יחס מהאישה וקיימת בו ציפייה למשל שהנה, עוד מעט יזכה לנשיקה או למבט חם מצידה, הטקסט שובר ציפייה זו שוב ושוב. אפשר לראות בכך דרך בה הטקסט יוצר דרמה – מקום בו קיימים חיים – אך אפשר שהטקסט בא לבחון במקרים אלו עד כמה ירחיק האדם האוהב, הסובל, ללכת, בעבור מעט יחס מהאישה שהוא אוהב. דוגמאות לקיצוניות בה נוקט הטקסט היא שלילת האפשרות לאהבה מצד האישה. כך, מסכינים הגברים בחלק מהסיפורים לשמש את האישה כמשרתים; משרתים אשר טומנים בחובם תקווה סמויה להתחכך לפחות בקרבה לאישה.
פיתוח נוסף של הנושא מראה כי היחס של האחר מקנה לי מקום בעולם הזה. אפשר לראות בכך ביקורת על האדם הזקוק לתבניות בחייו: בחלק מסיפורי הפרוזה של לוין מוצג הגבר כעבד לעצלותו, שכל תשוקותיו מסתכמים ברדיפה אחרי בית, אישה ומיטה חמה. נושא זה מופיע גם אצל סופרים אחרים בספרות, כש"י עגנון ב"תמול שלשום", אך הטקסט של לוין בוחר להפשיט את האדם בצורה מוקצנת יותר, המשאירה אותו עירום לנוכח תשוקותיו, המוצגות לרוב בפני הקורא – או הצופה – כזרם תודעה המתחבט בין תשוקותיו האפלות מחד, לבין הרצון להיות אדם טוב ורגיל, מאידך.
נושא נוסף המופיע בכתיבתו של לוין הוא חוסר המשמעות של הקיום האנושי. לוין שומט פעמים רבות את הקרקע עליה מתנהל המשחק בין המינים. כך, אפשר למצוא למשל ב"איש עומד מאחורי אישה יושבת" עיקור של התשוקה על ידי מסע אל קרבי הגוף, כדי להוכיח שהתשוקה מתקיימת רק עד לאן שמגיע העור. אפשר למצוא גם רגעי התפכחות, או הארה, אצל דמויות הגברים בכתביו, המגלות כי כל המירוץ עקר מיסודו: גם האהבה המסנוורת ביותר, מכילה בהמשך ישיר לה שגרה אפורה.
יחס ציבורי ליצירותיו והשפעה
המחזה מלכת אמבטיה של לוין שהועלה בתחילת שנות ה-70, נתקל בתגובה ציבורית שלילית; אנשי ציבור והקהל הרחב סירבו לקבל את הביקורת כפי שבאה לידי ביטוי במחזה. ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, פצצות סירחון הושלכו ופעמיים אף האולם פונה לאחר התרעה טלפונית על הטמנת פצצה באולם, נשלחו מכתבי איום ועלתה דרישה מצד חיים בסוק, סגן ראש עיריית תל אביב מטעם המפד"ל להפסיק את התמיכה בתיאטרון.
גם הביקורת השתלחה בהצגה: "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" (חיים גמזו), "מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים" (אורי פורת) ו"סצנה על עיתונאי, הבא לראיין אלמנה צעירה, שבעלה נפל בתעלה - ומתעלס עמה באהבים - יכול להמציא רק מוח שטני או חולה רוח ... זוהי התעללות זדונית באלפי הורים שכולים" (ראובן ינאי, עורך "מעריב לנוער"). שר הביטחון, משה דיין, שצפה בהצגה, אמר: "לא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל".
ב-1989, אמר מוטי קירשנבאום, כי הסאטירה החריפה של לוין, במיוחד מלכת אמבטיה, אמנם ספגה ביקורת ועגבניות, אבל גם שברה טאבוים רבים, פרצה את הדרך, ואפשרה סאטירה רחבה ופופולרית יותר, גם אם רכה יותר, כגון בתוכניותו ניקוי ראש.
הפקות
חנוך לוין כתב 62 מחזות, קברטים ורביואים. רשימה זו מכילה מחזות שהועלו בלבד.
שם המחזה שנת הפקה ראשונה שנת כתיבה תיאטרון במאי את אני והמלחמה הבאה 1968 1967 מועדון בר-ברים עדנה שביט סולומון גריפ 1969 1968 התיאטרון הפתוח הלל נאמן קטשופ 1969 1969 הקברט הסאטירי (בקולנוע "פריז") חנוך לוין מלכת אמבטיה 1970 1969 התיאטרון הקאמרי דוד לוין חפץ 1972 1972 תיאטרון חיפה עודד קוטלר יעקובי ולידנטל [שם זמני] 1972 1970 התיאטרון הקאמרי וצוותא חנוך לוין נעורי ורדה'לה 1974 1972 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין שיץ 1975 1974 תיאטרון חיפה חנוך לוין קרום 1975 1972 תיאטרון חיפה חנוך לוין פופר 1976 1975 תיאטרון חיפה חנוך לוין סוחרי גומי 1978 1977 התיאטרון הקאמרי וצוותא חנוך לוין הלוויה חורפית 1978 1977 הבימה חנוך לוין הוצאה להורג 1979 1977 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין יסורי איוב 1981 1979 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין הפטריוט 1982 1982 המרכז התיאטרוני בנווה צדק עודד קוטלר הזונה הגדולה מבבל 1982 1980 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין אורזי מזוודות 1983 1975 התיאטרון הקאמרי מייקל אלפרדס הנשים האבודות מטרויה 1984 1981 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין כולם רוצים לחיות 1985 1981 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין יאקיש ופופצ'ה 1986 1982 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין נכנע ומנוצח 1988 1986 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין מלאכת החיים 1989 1980 הבימה מיכאל גורביץ'הג'יגולו מקונגו 1989 1988 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין המתלבט 1990 1983 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין הופס והופלה 1991 1988 הבימה חנוך לוין הילד חולם 1993 1986 הבימה, תיאטרון חיפה ופסטיבל ישראל חנוך לוין האשה המופלאה שבתוכנו 1994 1992 התיאטרון הקאמרי ותיאטרון החאן חנוך לוין פעורי פה 1995 1993 התיאטרון הקאמרי רוברט סטורואה כריתת ראש 1996 1988 הבימה חנוך לוין הזונה מאוהיו 1997 1978 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין רצח 1997 1995 התיאטרון הקאמרי עמרי ניצן ההולכים בחושך 1998 1992 הבימה ותיאטרון חיפה חנוך לוין אשכבה 1999 1998 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין הבכיינים 2000 1999 התיאטרון הקאמרי אילן רונן רווקים ורווקות 2002 1985 התיאטרון הקאמרי אלדד זיו רומנטיקאים 2002 1997 התיאטרון הקאמרי מיכה לוינסון השמשים 2005 ? תיאטרון הסמטה יובל זמיר המדמה 2005 1983 אוניברסיטת תל אביב שיר גולדברג הרטיטי את לבי 2007 1993 התיאטרון הקאמרי אודי בן-משהיאקיש ופופצ'ה20071982תיאטרון גשריבגני אריה, שמעון מימרן מוריס שימל 2010 1998 הבימה יעל רונן איחש פישר 2010 1999 התיאטרון הקאמרי רוני פינקוביץ' שוזס ובז'ז'ינה 2012 1992 תיאטרון מיקרו אירנה גורליקגאולה 2013 1993 סמינר הקיבוצים טל ברנרמתאבל ללא קץ 2015 1992 גודמן - בית ספר למשחק בנגב יאיר שרמןהחייל הרזה 2016 1998 פסטיבל עכו טל ברנרהקיסר גוק 2019 1997 גודמן - בית ספר למשחק בנגב אריאל וולףרווקים ורווקות20191985תיאטרון גשרעמית אפשטייןהקיסר20201996סל"ה מייסודו של יורם לוינשטייןיאיר שרמן
בקולנוע
"פלוך" (1972) - תסריט: חנוך לוין. בימוי: דן וולמן. בכיכובו של אברהם חלפי.
"פנטסיה על נושא רומנטי" (1977) - תסריט: חנוך לוין. בימוי: ויטק טרץ'. בכיכובם של אלכס מונטה ונסים עזיקרי.
הנצחה
רחוב בראש העין.
רחוב ברמלה.
לוחית זיכרון נקבעה על ביתו של חנוך לוין ברחוב ג'ורג' אליוט 5 בתל אביב.
ב-2015 נקבעה לוחית זיכרון גם בכניסה לבית ילדותו ברחוב ראש פינה 18 בתל אביב.
באלבום "נקודה טובה" של הזמר שולי רנד אשר יצא בשנת 2008, מופיע השיר "המשורר" אשר נכתב לזכרו.
אזכורים בתרבות
שמאל|ממוזער|200px|"חנוך לוין" מאת יגאל תומרקין (ג' 26 ס"מ, ברונזה).
תיק הדפסים בשם "בהשראת חנוך לוין: תיק הדפסים" (2002) הופק והוצג וכלל עבודות של 16 אמנים ובהם מיכה אולמן, עדו בר-אל, משה גרשוני, תמר גטר, ציבי גבע, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין ואמנים נוספים.
"אפילו הבוץ היה מתוק", סרטם התיעודי של אורנה בן דור, עמי טיר ורן קוצר עוקב אחרי ההפקה של "אשכבה" בפולין ומתמקד בחנוך לוין ובשחקן יוסף כרמון. הסרט הופק ב-2002 ושודר בערוץ 8.
"הפשע הקרוי אדם" - סרט תיעודי ביצירתו של רפאל לוין, בנו של חנוך לוין, על ההיבטים האישיים והפרטיים של חיי אביו. בסרט הבן מראיין את בני המשפחה והאנשים שהיו קרובים ללוין, ומציג את אישיותו המורכבת של האמן, ומערכות היחסים החשובות בחייו. בימוי ותסריט: רפאל לוין, הפקה: ענת קנדל, פנס בודד הפקות. הסרט יצא לאור בשנת 2016 במסגרת פסטיבל דוקאביב.
סדרת התעודה "חנוך לוין - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם", היא סדרה בת ארבעה פרקים (שכל אחד מהם הוקדש לאספקט אחר בחייו וביצירתו של לוין), אשר נוצרה על ידי רוני קובן, שרון קרני ורן לנדאו, והופקה על ידי מחלקת התעודה של הערוץ הראשון. הסדרה הייתה לאחת מסדרות התעודה המקוריות האחרונות ששודרו במסגרת הערוץ הראשון של רשות השידור בראשית שנת 2017. ארבעת סרטי הסדרה :
סרט ראשון - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 1 (57:31 דקות), יו-טיוב
סרט שני - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 2 (51:33 דקות), יו-טיוב
סרט שלישי - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 3 (55:46 דקות), יו-טיוב
סרט רביעי - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 4 (55:05 דקות), יו-טיוב
שולי רנד סיפר כי כתב את השיר "המשורר", העוסק בדיאלוג בין אדם מאמין לאדם שאינו מאמין, לזכר חנוך לוין.
ב-17 במרץ 2011 נפתחה בגלריה גבעון בתל אביב תערוכה של הצלם גדי דגון ובה תצלומים המתעדים חלק מהפקות התיאטרון של לוין. במקביל לתערוכה פרסם דגון ספר תצלומים בנושא זה.
מוזיקה
רבים משיריו ופזמוניו הולחנו בידי מלחינים רבים. יצאו גם כמה אלבומים של שירים מולחנים שכתב לוין.
2024 - האופרה "חנוך לוין - האופרה" הכוללת שירים וקטעים מאת לוין על מוזיקה מאת יוסי בן נון, יונתן כנען, יונתן קרת, רוני רשף ודוד סבה הופקה בהאופרה הישראלית תל אביב-יפו.
אלבומי שירים שיצאו
אבי טולדנו שר חנוך לוין (1990)
דודי לוי - פרויקט חנוך לוין (2000)
חיי המתים - עמית פוזננסקי - משירי חנוך לוין (2003)
את ואני והמלחמה הבאה (2004), בהשתתפות השחקנים/זמרים שפרה מילשטיין, רמי פלג, בת-שבע צייזלר, גד קינר והפסנתרן ברט ברמן
מלכת אמבטיה (1970), יצא על גבי דיסק בשנת 2006
כשתחשכנה עיניי - שירים ומוזיקה ממחזותיו של חנוך לוין (אוסף)(2008)
היספיקו החיים? - משירי חנוך לוין (2013)
חיותה- פנטזיה מוזיקלית תיאטרלית על פי חנוך לוין משתתפים: ירדן בר-כוכבא, רוני פורת, עמנואל חנון, אריה זונשיין, דניאל פיינגולד, עידו בוקלמן (2014)
"מילה שלי - משירי חנוך לוין" (2022), בהשתתפות מוני מושונוב, מיכאל מושונוב, ליליאן ברטו, שאנן סטריט, סגול 59, איתי טיראן, יוסי צברי ואחריםקישור להאזנה לפרויקט ב-youtube
לקריאה נוספת
מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת משכל, 2001. אוסף ביקורות על מחזותיו של חנוך לוין, שפורסמו בעיתונות במשך שלושים שנה.
ברכה צמח, בקט ולוין: שפת גוף, הוראות במה ואינטר-טקסטואליות, הוצאת רסלינג, 2012.
נורית יערי ושמעון לוי (עורכים), חנוך לוין: איש עם המיתוס באמצע, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם קרן זגגי, 2004.
מנחם פרי, "חיים ביחס", אחרית-דבר לספרו של חנוך לוין 'איש עומד לפני אשה יושבת', הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 285–302.
דנה-לשם עזרא, חנוך לוין - חפץ, הוצאת אור-עם, 1993.
חיים נגיד, צחוק וצמרמורת: על מחזות חנוך לוין, הוצאת אור-עם, 1998.
זהבה כספי, היושבים בחושך - עולמו הדרמטי של חנוך לוין: סובייקט, מחבר, צופים, כתר הוצאה לאור, 2005.
יצחק לאור, הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, 1999.
תמר בר-לב, בין החפץ כרצון לחפץ הדומם: עיון במחזותיו של חנוך לוין, עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 1982.
במבי (עודד) פרידמן, ה"בית" של חנוך לוין: העיצוב הבימתי של חלל פנים הבית במחזות ה"שכונה" של חנוך לוין, עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 2002.
עמרי יבין, בין פּז'וז'י לשׁצ'וצ'י ובין תל אביב לאוהיו: מרחב ומקום במחזותיו של חנוך לוין, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2009.
יצחק לאור, חנוך לוין: מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
עודד וולקשטיין, דני טרץ', מולי מלצר (עורכים), ספר הציטטות של חנוך לוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.
אברהם עוז, שדות ומזוודות: תזות על הדרמה העברית והסיפר הציוני, תל אביב: רסלינג, 2014.
מולי מלצר, חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2024.
Erella Brown, Allegory and Irony in the Satirical Work of Hanoch [Ph.D Dissertation); Ithaca: Cornell University 1989
איה לביא סנדרוב,"מודרניזם ופוסטמודרניזם ביצירת חנוך לוין: פואטיקה פוסטמודרנית בשירות הפואטיקה המודרנית", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, 2012.
יונתן אנוש, "אליך וממך חנוך לוין" אירוע תיאטרלי אופטימלי בשתי מערכות. עיבוד ועריכה - אוריאל זוהר. כתב העת עכשיו, גיליון 73–74, עמ' 145–149, (סתיו-חורף 2013–2014).
קישורים חיצוניים
אתר המכיל את מכלול יצירות חנוך לוין במלואן
ספר חנוך לוין הצעיר, מטעם 19, ספטמבר 2009
גיבור תרבות תוכנית רדיו בשני חלקים המוקדשת לחנוך לוין, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: חלק א' להאזנה
גיבור תרבות תוכנית רדיו בשני חלקים המוקדשת לחנוך לוין, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: חלק ב' להאזנה
- ריאיון עם אלברט כהן
גיא מרוז מקריא שיר של חנוך לוין "את מי אהבה אהובתי", גלי צה"ל, יולי 2017
זיוה שמיר, "יצר האדם רע ונורא מנעוריו"- על מחזהו של חנוך לוין "הילד חולם", "טעמים": רבעון לאמנויות ולחינוך, חוב' א, 1, דצמבר 1993
מידע ביוגרפי וביבליוגרפי
נורית יערי, שמעון לוי, ורשימת מחזותיו שהוצגו על בימות התיאטרון, באתר התיאטרון הקאמרי.
מאמרים מכתבי עת אקדמיים
זהבה כספי (2008) "'הפטריוט' בשירותה של 'מלכת אמבטיה': מלחמת ששת הימים ביצירתו של חנוך לוין" ישראל, חוברת 13, עורך: מאיר חזן
כתבות עיתונאיות
, ynet 18 באוגוסט 2009
החודש לפני שנים: השערוריות של חנוך לוין, באתר הקאמרי, 28 באפריל 2012
אברהם בלבן, מכתבי אהבה ששלח חנוך לוין לאהובתו כשהיה חייל | חלק א' | חלק ב' | באתר הארץ, מאי 2021
רשימות
אריק גלסנר, על חנוך לוין, בלוג באתר "רשימות", 30 במרץ 2009
יפתח גולדמן, חנוך לוין: עליבות וטרגדיה
מיצירתו
"טורקי, טורקי, מי חלם אותך הלילה", מתוך 'הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים', באתר הספרייה החדשה
"כשתחשכנה עיני", באתר הספרייה החדשה
"שחמט", באתר הספרייה החדשה
"רגעים יפים", מתוך 'מלכת אמבטיה', באתר הספרייה החדשה
, קטע מתוך "העקידה", מערכון מתוך 'מלכת אמבטיה' ynet ,8 במרץ 2009
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:במאי תיאטרון ישראלים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:חבורת סימן קריאה
קטגוריה:סאטיריקנים ישראלים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:משפחת אלתר
חנוך
קטגוריה:יוצאים בשאלה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני א' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:קבוצת עשר פלוס
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1943
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1999
| 2024-10-07T05:39:59
|
דודו גבע
|
דודו גבע (14 במרץ 1950 – 15 בפברואר 2005) היה קומיקסאי, קריקטוריסט, מאייר והומוריסטן ישראלי.
גבע פרסם לאורך שנים רצועות קומיקס סאטיריות ומדורים הומוריסטיים בעיתונות הארצית והמקומונית, שחלק גדול מהם יצא לאור בעשרות ספריו. בשנותיו האחרונות פעל גבע גם מחוץ למסגרת העיתונות הממוסדת, והיה בין פעילי זירת הקומיקס האלטרנטיבית והתרבות המחתרתית.
מסיום שירותו הצבאי ועד יום מותו, לא חדל גבע לעבוד ולפתח את תרבות הקומיקס, האיור וההומור הישראלית. גבע פרסם קריקטורות ומדורי סאטירה בעיתונים "העולם הזה" (זו ארץ זו), "חדשות" (המדורים "שירת הברווז", "משמעות החיים" ואחרים), "כל העיר" ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), "העיר" ("יוסף ואחיו", "שתיקת הברווז"), "מעריב" ("יומן גבע", "הדרך אל האושר") ו"הארץ". בנוסף לעבודתו העיתונאית, פרסם גבע עשרות ספרים והיה שותף, בעיקר באיור, לספר "זו ארץ זו", שאיגד את מדורי הסאטירה שהופיעו ב"העולם הזה".
במקביל לעשייתו הספרותית והעיתונאית פעל גבע אמנותית, הן במסגרת מקצועית והן באופן עצמאי. ציוריו הרבים כוללים אוסף מאוד מגוון של ציורי אקוורל, אקריליק, פסטל, עיפרון ועט, המשקף ניסיונות (מרישום קלאסי ועד קומיקס סטריפים), סגנונות (בעיקר בסגנון הקו, הדימוי והצבע), מחוות (מאמנים אימפרסיוניסטיים ועד דונלד דאק) והשפעות (מאמנות המערב ועד אמנות המזרח).
קורות חיים
תחילת דרכו
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתו של דודו גבע
דודו גבע נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים. בנעוריו, למד בגימנסיה רחביה (סיים ב-1968). הוא נין לישראל שכטר, ממייסדי זכרון יעקב, נכד לצבי נשרי, ראשון מורי החינוך הגופני בארץ וממקימי תנועת הספורט "מכבי" ותנועת הצופים העבריים, ובנם של אהרון (דולפי) גבע, עיתונאי ("למרחב" ו"דבר"), ומרים גבע, מורה. דודו ושלושה מבני דודיו נקראים על שם דודם, שנפל במרד הערבי הגדול בשנת 1936 כשנורו יריות מהמארב אל עבר מכונית שהובילה פועלים ושומרים ממוצא עילית לירושלים, והוא בן 19 שנים. לזכרו של נשרי יצר בשנת 1938 הפסל יצחק דנציגר את הפסל "שבועה", שנהרס בחצר הסטודיו בידי קנאי דתי; משבריו יצר הפסל, ככל הנראה, את פסלו המפורסם "נמרוד", וכן את הפסל "שבזיה".
עוד בעת לימודיו בתיכון בגימנסיה העברית רחביה, הרבה לצייר קריקטורות ואף כתב מדור קומיקס שבועי ב"הארץ שלנו". במהלך שירותו הצבאי בהנדסה קרבית בצה"ל חבר גבע למפקדו, יעקב גרוס, ובהמשך אייר את רוב הספרים שהוציא גרוס בשנים שלאחר מכן. כמו כן אייר וכתב בתקופת שירותו לשבועון "במחנה", ללהקה הצבאית וכן אייר עלונים ומסמכים צבאיים שונים. לאחר שירותו הצבאי, הצטרף לצוות הערוץ הראשון העולה, שם שימש כאנימטור ותפאורן. בין השאר יצר (בשנת 1974) אנימציות לקליפים של אריק איינשטיין (ביניהם "קפה טורקי" ו"כשאת בוכה את לא יפה"), ולאירוויזיון הראשון שנערך בארץ (1979), בנוסף לתשדירים ותוכניות שונות בערוץ (למשל לתוכנית "ניקוי ראש"). ב-1977 יצר סרט בשם "כוכב קטן" אשר נשלח לפסטיבל סרטי אנימציה בזאגרב. גבע יצר לאחר מכן גם את סדרת האנימציה "השימשונים", אך בשלב מוקדם יחסית חדל מלעסוק באנימציה שהייתה כרוכה, לטעמו, בעבודה ממושכת, ללא היזון חוזר מיידי לו היה זקוק, .
ב"זו ארץ זו", עבודתו העיתונאית הראשונה, הכיר גבע כותבים רבים שעימם עבד מאוחר יותר פעמים רבות. עם חנוך מרמרי יצר את "האביר זיק"; לאפרים סידון אייר גבע מספר רב של ספרים; ובעיקר, יצר גבע קשרים אישיים ומקצועיים פוריים עם ההומוריסטן קובי ניב, עמו כתב את מדורי "יוסף ואחיו" ו"אהלן וסהלן" הוציא עימו את סדרת ספרי "מגוחך", את "אהלן וסהלן במערב הפרוע" ומספר ספרי ילדים. מאוחר יותר המשיך גבע והוציא סדרת ספרים קומיקסאית, שהבולטים בה הם "דרדר במדבר", "דרדס במכנס", "יומן הפקיד" ו"הברווז". ב-1982 אייר את ספרו של אמנון דנקנר "ברמן, למה עשית לי את זה".
בראשית דרכו המקצועית, לאחר שעבד במדור "זו ארץ זו" ב"העולם הזה", יצר גבע במקומונים "כל העיר" הירושלמי ו"העיר" התל אביבי, ביחד עם קובי ניב, את דמויותיהם של אהלן וסהלן ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), זוג בלשים פרטיים משוק מחנה יהודה בירושלים, המסתבכים בהרפתקאות אבסורדיות שונות, ושל יוסף ("יוסף ואחיו"), פקיד במחלקת המים של עיריית תל אביב: מפסידן, מכוער ומשופם, ארך אף ורוח, המקבל את גורלו – עבודת פקיד שגרתית – ואת רווקותו הנצחית (במחיצת הקקטוס והמנורה) בהכנעה שלמה. במראהו ובהתנהגותו היה יוסף בלתי ישראלי להכעיס, כשהוא מדגיש בכך את ישראליותם היתרה של הפקידים הסובבים אותו ושל שרשרת אחיו. "יוסף הוא כמו שקית תה שהושרתה במשך שבוע" גרס גבע בראיון "בחור טוב וישר. מקבל בנמיכות רוח את כל התבוסות".
ימי "חדשות"
שמאל|ממוזער|250px|איור של הדמות יוסף פרי עטו של דודו גבע
בשנת 1984 נמנה גבע עם מייסדי העיתון "חדשות". בעיתון זה ניתנה לו יד חופשית כמעט לחלוטין, וכאן הגיע כישרונו הסאטירי למיצוי. "סאטירה חייבת לבוא מאנשים ילדותיים, אגרסיביים וממורמרים" טען גבע ב-1983, ופעילותו בעיתון שיקפה את ילדותיותו ותוקפנותו, אך גם את יכולת ההמצאה הבלתי נדלית שלו.
ב"חדשות" הומרה הקריקטורה היומית המסורתית על ענייני השעה ב"שירת הברווז" – ריבוע מאויר, שהופיע מימין, בתחתית עמוד 2, מייד מתחת למאמר המערכת, ועסק במופגן בכל עניין שבעולם שאינו ענייני השעה. דמות הברווז שנולדה שם הפכה לדמות שגבע הזדהה עימה יותר ויותר. "מה שמעניין אותי בברווזים", טען, "זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג צעצוע נחמד לילדים, ומצד שני אוכלים אותו". הפינה הופיעה החל מגיליונו הראשון של "חדשות".
"שירת הברווז" הציגה מספר סיטואציות כמעט קבועות, כמעט תמיד מורבידיות, כשגבע מפליא לדלות מהן פעם אחר פעם הברקות: הווי מחנה הריכוז של התרנגולות והברווזים בלולים; התרנגולות המובלות לשחיטה במפעלי "הוד העמק" או "הוד השרון" ומזמרות בדרך אל שחיטתן; הברווז תחת סכינו של השוחט; הברווז בכלוב עם אריה בגן החיות התנ"כי; וכן הלאה. הברווז היווה מעין חזרה משוכללת וקיצונית יותר על דמותו של יוסף, אך לאיורים נוספה נימה הולכת ומתגברת של מורבידיות והומור שחור.
שיא מיוחד של גבע והברווז הושג בשנת 1986, כאשר בחר "חדשות" לצרף לגיליון יום העצמאות שלו, במקום צילום הנשיא המקובל, איור חגיגי של הברווז, יושב אצל שולחן הכתיבה ומאחוריו ה"ספרייה" הציונית המוכרת, כולל ספרי תקבולים ותשלומים. מאוחר יותר ליקט גבע מבחר מאלפי ריבועי הברווז לספרו "הברווז".
איוריו של גבע, במיוחד החל בתקופה שאחרי "זו ארץ זו", שבה עדיין השתמש בקו מורכב, מעוגל ומתחכם, התאפיינו בקו פשוט באופן קיצוני, על גבול הילדותי, מרושל ופרוע במכוון. קו זה אפיין במיוחד את איוריו שהופיעו בעיתונות. לצידם, הופיעו בספריו סיפורי קומיקס מתוחכמים הרבה יותר, גם מבחינה סגנונית וגם מבחינה עיצובית כמו "אלנבי בלוז" או "עליות בחופשיות ירידות בבנקאיות" ב"דרדר במדבר" ו"השבת השחורה בזומש", "לגיהנום ובחזרה" ו"באפלת התשוקה" ב"יומן הפקיד", שבהן כלל פרודיות סגנוניות מתוחכמות וניסיונות סגנוניים מורכבים ומופשטים.
גבע הרבה לעסוק לאורך השנים במה שניתן לכנות "המיתוס הישראלי ושברו", במיוחד בהצבת דמויות עטורות תהילה מספרי הילדים האולטרא-ציוניים של תחילת שנות השישים מול המציאות המשתנה. ב"חסמב"ק בקיבוץ" המופיע ב"יומן הפקיד", למשל, חברי חסמבה הכבר-מבוגרים נקלעים להרפתקה שבה הם מתבקשים לעזור לזאב כפיר-לביא, "הלוחם האגדי שכבש במו ידיו את מוצב החרמון". כפיר-לביא מאופיין, לבד משמו (כפיר ולביא הם השמות המקובלים אצל גבע לדמויות שליליות) באפיונים של דמות שלילית טיפוסית: אף ולסת רבועים, בלורית בלונדינית ואף זוויתי. בסוף הסיפור, אחרי שהחסמב"קים נחשפים כאסופת בורגנים גזענים ואופורטוניסטים, מתגלה כי "הבוגד" אינו אלא כפיר-לביא עצמו. "הכפירים הם דגם ההצלחה הישראלית", טען גבע בריאיון לעיתון "חדשות", "כרס קטנה, ראש סוכנות ביטוח וכבר יש לו וולוו. הוא עשוי מפלסטיק, והילדים שלו מפלסטיק וככה נראית המדינה".
פרודיות בולטות אחרות בנימה זו היו על דמויות כמו דנידין ("זלמנזל השומע ואינו נשמע" ב"זו ארץ זו"), ספרי "הגביע העולמי" ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), קופיקו וספרי ילדים חינוכיים ("סינדרל", "צחיה וזוהמיה", "הנאפאס שאנו מעשנים", "במשפחתנו", "קופיקו באושוויץ" ודמות "דני טאליבני") או ההוויה הביטחונית לסוגיה (לדוגמה "א-ב ביטחוננו" או אלבום "מלחמתי"), ועוד. גבע גם הפגין טינה רבה כלפי שני מוסדות מוכרים אחרים בישראל: דת וצבא. פעמים רבות הוצגו אצלו אנשי דת ורבנים כבטלנים, נצלנים ושטופי זימה, ואנשי צבא כקהים ואטומים.
שני תחומי עניין נוספים שגבע אהב לשלב בעבודותיו הרבות היו אהדתו לקבוצת הכדורגל הפועל ירושלים ואהבתו הגדולה לחומוס ("הכי הכי אני קרוע על חומוס"). אהדת הפועל ירושלים הוצגה על–ידו כהתגלמות הירושלמיות במובנה הפתטי, ה"יוספי" והא-ישראלי. לעומתה, אהדת היריבה העירונית, בית"ר ירושלים, הוצגה כהתגלמות הישראליות הבהמית, הקופית (לרוב, תרתי משמע).
גבע שלאחר חדשות
שמאל|ממוזער|250px|יוסף הפקיד חותר בסירת ברווז – קריקטורה של דודו גבע בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון
עם תום ימי "חדשות" (העיתון נסגר בשנת 1993) הוציא גבע ספר בשם "הברווז" שהיה אסופת איורים מימי "חדשות" ואיורים שהוכנו במיוחד לצורך הספר. הספר הוביל לתביעה מצד חברת וולט דיסני שביקשה לאסור את פרסום הסיפור "מובי דאק", שבו מופיעה דמותו של דונלד דאק. מקרה מתוקשר זה הגיע לבית המשפט העליון, ושם הכריעו השופטים בדצמבר 1993, כי אכן מדובר בהפרת זכויות יוצרים, ואסרו על פרסומו בספר: "קצצו את כנפי, יום עצוב לברווזים" אמר גבע. מקרה זה הוא המפורסם ביותר, אך גבע הצליח להכעיס ולצחוק בקביעות על הרבה פוליטיקאים ואנשי תקשורת שונים בארץ (וכאמור – בעולם) דרך מדוריו ההומוריסטיים; בהם העיתונאי רון מיברג (עקב סטריפ הקומיקס "רון הקדמון"), דבר שהביא לצנזור מדורו מספר פעמים וכן לריב תקשורתי; יוצרת קופיקו, תמר בורנשטיין-לזר, שאיימה לתבוע את גבע עקב איור קופיקו כמטופל ב"קליניקה-און"; ואנשי תקשורת שונים כמו מתי גולן (שתואר במדורו של גבע כגוש צואה), אדם ברוך, יואל מרקוס וג'ודי ניר מוזס שלום.
בשנים שאחרי "חדשות", עבד גבע ב"מעריב" שם יצר, יחד עם אבנר אברהמי ואחר כך לבדו, את המדורים "חדשות ומשמעותן", "יומן גבע", והמדור הסאטירי "הדרך אל האושר", כמו גם מספר רב של איורים, קריקטורות ושערים שעיצב.
התפנית האמנותית
בשנת 2001 עבר גבע תפנית אמנותית ומהפך בתפיסת עולמו. גבע, שהיה מוכר בזכות עשייתו האמנותית הממוסדת בתחום הקומיקס, בעיקר בספרים שיצר יחד עם קובי ניב וחנוך מרמרי ומדורים מפורסמים שכתב ואייר לעיתונים הגדולים, החל לעשות צעדים לעבר תרבות הקומיקס האלטרנטיבית העצמאית שהתפתחה באותה תקופה, ובלטה בעיקר בזכות אמנים שונים שהשתייכו לקבוצות קומיקס כמו Plan B וכלום בפיתה. אותה שנה היוותה מהפך גדול בשביל גבע; הוא עזב את ביתו, עבר לדירת סטודיו אישית והחל לעסוק בצורה מאוד אינטנסיבית בקומיקס אלטרנטיבי.
את צעדיו הראשונים בעולם הקומיקס העצמאי עשה גבע דרך התחברותו לזאב אנגלמאיר ולתמיר שפר. ביחד שלושתם יצרו את "חבורת החור" – מפעליה העיקריים של החבורה באו לידי ביטוי ברעיונותיהם האידאולוגיים המהפכניים בנושא עולם האמנות בכלל ועולם הקומיקס בפרט. הם הוציאו לאור פוסטר דו-צדדי שאויר באופן חתרני וקיצוני שהופק והופץ באופן עצמאי, עיצבו את עטיפת אלבומה של להקתם של מאור כהן ורע מוכיח, "צמד ראות", ויזמו פרויקטים שונים. כעבור זמן מה החבורה התפרקה, אך קשריהם האישיים והמקצועיים נמשכו גם בשנים הבאות. גבע, חדור רעיונות מהפכניים, לא נח ויצר ביחד עם יובל כספי, רפאל פוגל ואחרים את "חבורת A4" – חבורה שמטרתה להוציא כמות גדולה של סיפורי קומיקס, מאוירים על ידי מגוון רחב של אמנים, על דפי A4 מקופלים שיימכרו בשקל אחד בלבד. פרויקט זה זכה לתהילה רבה, עד שכמעט כל אנשי הקומיקס האלטרנטיבי (ואף אנשים שראו בפרויקט התנסות ראשונית) יצרו "חוברות" משלהם כך שנוצרו יותר ממאה חוברות. כעבור פחות משנה, גם חבורה זו התפרקה.
שנים אחרונות
שמאל|ממוזער|250px|קברו של דודו גבע בבית הקברות בקיבוץ נען
בשנתיים האחרונות לחייו יצר מדור ייחודי ב"העיר", "שתיקת הברווז", שבו הקצינו נימות שהתקיימו ביצירתו גם קודם לכן. לצד הקריאות החוזרות ונשנות ל"בלונדיניות" שישובבו את חייו של הברווז המזדקן, בלטה תחושה חריפה של התפוררות ומוות מתקרב. המדור היה נתון תכופות להסתערויות מצד כוחות חדשים (כולם מדומיינים על ידי גבע) של אווזים ויצורים אחרים, שביקשו להפוך את המדור לתקין ובורגני, בניגוד לשאיפת הברווז לעשן ולהשחית עצמו עד מוות. מדור הפרידה (עקב פיטורים) של הטור היה מורבידי באופן מיוחד והוצג באופן שממנו השתמע כי ימיו של הטור מסתיימים בגלל מותו הקרב של יוצרו. לאחר מותו יצא הספר "שתיקת הברווז".
בשנותיו האחרונות יצר וערך יחד עם עופרה רודנר, שעימה הקים במשותף את "הוצאת הברווז", את פרויקט ספרות זולה, אשר נועד להציג אמנות ואמנים מחתרתיים בתחומי שירה, ציור, כתיבה, ובראש ובראשונה – קומיקס. הפרויקט הדגיש את היצירה העצמאית העוקפת את העיתונים הגדולים ואת הוצאות הספרים, ומטרתו לתת במה לאמנים בתחילת דרכם (כמו רחלי רוטנר, גלנדון ואיזבלה, טינקרבל וחבורת כלום בפיתה) לצד אמנים ידועים (אסי דיין, איתן הלל, זאב אנגלמאיר, רוני סומק וסייד קשוע). גבע היה ידוע בעידוד שהעניק לאמנים מתחילים, שהפכו עם הזמן גורמים מרכזיים בסצנת הקומיקס והאמנות בארץ. רבים מאנשי הקומיקס בישראל רואים בו כ"אבי הקומיקס הישראלי". "ספרות זולה היא שיא בשבילי", אמר גבע.
בריאיון ל"ידיעות אחרונות", כשבועיים לפני מותו, טען גבע כי זה צפוי מראש:
גבע נפטר בתל אביב ב-15 בפברואר 2005, לאחר התקף לב. הוא נקבר בקיבוץ נען. גבע היה גרוש מהעיתונאית נעמי גבע, ואב לבת ולבן, אהרון גבע. אחיו, אוֹרי גבע, ניהל את בית הספר הניסויי ירושלים.
הנצחה
שמאל|ממוזער|250px|הברווז על גג בית עיריית תל אביב-יפו, 2008
שמאל|ממוזער|250px|פסל הברווז בכיכר מסריק
שמאל|ממוזער|250px|הסטודיו המשוחזר של גבע במשכן לאמנות על שם חיים אתר בעין חרוד מאוחד
לאחר מותו של גבע פעלו מספר רב של אמנים לזכרו. שבועיים לאחר מותו, חברתו הטובה ועמיתתו עופרה רודנר ובנו אהרון קיבצו מספר רב של אמנים, בהם גלנדון ואיזבלה, חבורת כלום בפיתה, דוד ריב ויוצרי הפרויקט עצמם. אלה יצרו מודעות אבל אלטרנטיביות, בהן מחוות ציור וכתיבה לגבע. את המודעות תלו חבורת האמנים ברחבי תל אביב לזכרו. במרץ אותה שנה יצא ספר שגבע סיים ליצור שבועות לפני מותו הפתאומי, המסכם את מדורי "שתיקת הברווז". ימים ספורים לפני מותו התראיין דודו גבע לפיילוט לתוכנית על כתיבה בשם "נייר" בהנחיית דב אלפון. תוכנית זאת נערכה במיוחד ושודרה בקשת שבוע לאחר מותו. באוגוסט נערך פסטיבל הקומיקס והאנימציה לזכרו של גבע, ובאולם הראשי נערך אירוע מיוחד שבו הוצגו עבודותיו וקטעי האנימציה שיצר.
בפברואר 2006 הוציאה עופרה רודנר את חוברת "ספרות זולה 6" כמחווה המוקדשת לגבע. בנוסף לאמנים שהשתתפו בחוברת "ספרות זולה" הראשונה, בהם אלכס ליבק, רוני סומק, ניר מטרסו וזאב אנגלמאיר, הצטרפו מספר אמנים חדשים, ביניהם יאיר גרבוז, רפי לביא, רועי צ'יקי ארד ואהרן שבתאי. ב-30 בנובמבר 2006 נפתחה תערוכה מיוחדת עם עבודותיו של גבע במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, באצירתה של טלי תמיר. ביום פתיחת התערוכה יצא לאור ספר בשם "פשר החיים" (כתר הוצאה לאור) עם מקבץ מעבודותיו, יחד עם מאמרים אודותיו שנכתבו על ידי מבחר אמנים וכותבים. כמו כן, בשנת 2009 שודר בערוץ "Yes דוקו" סרט על חייו ויצירתו, "מסעות הברווז", בבימויו של גבריאל ביבליוביץ.
ב-15 באפריל 2008 יזמה משפחתו של גבע לצד שותפים לעשייה, כגון יובל כספי ועופרה רודנר, את פרויקט הברווז על גג בית עיריית תל אביב-יפו, באישורה ובתמיכתה של העירייה. הדמות, העשויה מבד בלון, וגובהה עשרה מטרים, הוצבה על פינת גג הבניין למשך שלושה שבועות. את הרעיון להצבת הברווז על גג העירייה הגה גבע עוד בשנת 2003, יחד עם קבוצת "מדינת תל אביב", כאקט של הפיכת העיר למלאת שמחת חיים ורוח אמנות חופשית, שמתעלה על הממסד. הצבת הפסל הייתה הפתיחה לחגיגות המאה לעיר תל אביב. ביום העצמאות עבר פסל הברווז למשכנו הקבוע, במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. ב-16 באפריל התקיים אירוע לכבוד הצבת פסל הברווז על גג העירייה, בהנחיית אורי גוטליב, ובהשתתפות קורין אלאל, "ג'ירפות", חמי רודנר, "מרסדס בנד", שלומי שבן, "דפנה והעוגיות", נעם רותם, מארינה מקסימיליאן בלומין, טל פרידמן ולהקת "הקריות" ו"הדג נחש".
ב-2 באוקטובר 2008 החליטה עיריית תל אביב להעניק לברווז תואר אזרח של כבוד, על ידי ראש העיר רון חולדאי בטקס שהתקיים בלשכתו. הברווז המשיך ללוות את העיר כקמע שנת המאה לתל אביב, וב-17 בספטמבר 2009 הוצב פסל רשמי של הברווז בכיכר מסריק בעיר.
ב-25 באוקטובר 2011 החליטה המועצה האזורית בית אריה - עופרים להנציח את שמו בקריאת רחוב על שמו בשכונת האמנים בבית אריה. משפחתו של גבע התנגדה להנצחה בטענה כי גבע היה איש שמאל שהתנגד למפעל ההתנחלויות. ב-21 במרץ 2012 החליט ראש המועצה אבי נעים כי הרחוב ייקרא על שמו של אברהם שטרן.
ביום השנה השמיני למותו (ב־15 בפברואר 2013) נחנך במשכן לאמנות עין חרוד הסטודיו המשוחזר שלו: אוסף יצירותיו, ספרייתו וכלי עבודתו (שולחן העבודה, מכונת הצילום ושולחן האור) הועברו למוזאון והוצבו כחלק בלתי נפרד מהסדנא הפעילה במוזאון הנושאת את שמו, "סטודיו על-שם דודו גבע" בעיצובה של יעל רשף שעבדה עימו כמעצבת גרפית ב"מעריב". בארונות ובמגירות הוצבו ספרים שפרסם, רבים מהם אזלו זה מכבר, עבודות שיצר ולא פרסם וכן ניתן לצפות בסרטוני אנימציה וסרטים. אוסף יצירותיו השמור בין אוספי המוזאון כולל כ-1,350 עבודות. האוסף כבר קוטלג וצולם ובקרוב ניתן יהיה לצפות בו ברשת.
ביום השנה העשירי למותו (ב-15 בפברואר 2015) נפתחה ב-HIT מכון טכנולוגי חולון תערוכת מחווה לזכרו בהשתתפות 120 אמנים ודודו גבע אחד. את התערוכה והספר יזמו דנה אריאלי, תמיר שפר וצחי פרבר. בערב פתיחת התערוכה הושק הספר "עדיין אופטימיים" עם מבחר מהעבודות שהוצגו בה. את התערוכה אצר צחי פרבר, שגם ערך אמנותית את הספר.
במסגרת המיזם להנצחת אמנים ואנשי במה בתל אביב, נקבעה לוחית זיכרון על ביתו של דודו גבע ברח' צייטלין 17.
לקראת עונת 2021/2022 בליגת העל בכדורגל החליטה העולה החדשה הפועל ירושלים לאמץ את דמות הברווז כקמע שילווה את משחקיה, מחווה לאמן שהיה מבין אוהדיה.
עץ משפחה
ספריו
ממוזער|250px|עטיפת שתיקת הברווז
רבים מהם מהווים אסופות של קטעי קומיקס שהופיעו בהמשכים בעיתונים:
לקריאה נוספת
ציפה קמפינסקי, טלי תמיר (עורכות), דודו גבע – פשר החיים, ירושלים: כתר, 2006. (הספר ראה אור לרגל תערוכה רטרוספקטיבית של דודו גבע במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, 30.11.06–17.3.07; אוצרת: טלי תמיר)
צחי פרבר (עורך), עדיין אופטימיים - אמנים מציירים דודו גבע, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן ו-HIT מכון טכנולוגי חולון, 2015.
אלי אשד, הקומיקס הישראלי: מהצבר ועד גיבור העל - דמויות ומגמות מרכזיות בעלילון העברי 1935–2000, כתב הוצאה לאור, 2022, הפרק "דודו גבע", עמ' 153–222.
קישורים חיצוניים
קטע וידאו מתוך הראיון האחרון עם דודו גבע
דודו גבע: פשר החיים - רטרוספקטיבה
מסעות הברווז, סרט תיעודי, בימוי: גבי ביבליוביץ', 2009
(חמש שנים למותו)
ריאיון עם הברווז - סרטון שנערך לרגל הוצאתו המחודשת של ספר "הברווז", 2010
אלי אלון, במוזיאון עין חרוד נחנך סטודיו לזכרו של דודו גבע, אתר קפה דה מרקר. 16.2.2013
אתר המשכן לאמנות עין חרוד, הסטודיו של דודו גבע
הערות שוליים
*
קטגוריה:הומוריסטנים ישראלים
קטגוריה:מאיירים ישראלים
קטגוריה:סגל חדשות
קטגוריה:סגל מעריב
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:קומיקסאים ישראלים
קטגוריה:קריקטוריסטים ישראלים
קטגוריה:אנימטורים ישראלים
קטגוריה:סגל הארץ
קטגוריה:משפחת אורלוב
קטגוריה:משפחת שכטר (זכרון יעקב)
קטגוריה:יוצרי איגיון ישראלים
קטגוריה:סגל העיר
קטגוריה:סגל העולם הזה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:משפחת קאליש
קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה
קטגוריה:אישים הקבורים בנען
קטגוריה:זוכי פרס נחום גוטמן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1950
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2005
| 2024-10-15T03:05:04
|
מפרץ
|
ממוזער|שמאל|250px|מפרץ בצרפת
ממוזער|שמאל|250px|תצלום אוויר של מפרץ לה קונצ'ה בסן סבסטיאן שבספרד
מִפְרָץ (גם לְשׁוֹן יָם) הוא אזור גאוגרפי שבו הים "פורץ" לתוך היבשה ויוצר אזור שבו הים מוקף ביבשה משלושה כיוונים (בסביבות 240 מעלות). סוגי מפרצים זוכים לכינויים שונים. כך למשל מפרץ צר שחופיו צוקיים מכונה פיורד, וכאשר רצועת חול מפרידה בין המפרץ לבין גוף המים העיקרי הוא מכונה לגונה. מפרצים גדולים במיוחד מקבלים לעיתים את השם "ים" – כך למשל הים האדום הוא למעשה מפרץ של האוקיינוס ההודי.
היווצרות מפרץ
לשון יבשה ומפרצים הם תוצאה של שחיקה מתמשכת של סלעים על ידי גלים, רוח וגשם. צורתם משתנה לאורך זמן עקב שחיקה זו, ותלויה גם בסוג הסלע. גורמים נוספים, כמו תנועות טקטוניות ועליית מפלס הים, משפיעים אף הם על עיצוב החוף. הבנת תהליכים אלו חשובה לניהול חופי הים ופיתוחם באופן בר קיימא.
נמלי מפרץ
מפרצים נהנים מיתרון גאוגרפי המאפשר הקמת נמלים, חיבור נוח לרשתות תחבורה ונגישות לנתיבי שיט בין-לאומיים. יתרונות אלו תורמים ליעילות תחבורתית, הפחתת עלויות וזמן משלוח, וחיבור יעיל לשווקים בין-לאומיים. כתוצאה מכך, מפרצים רבים הפכו למרכזי מסחר ותעשייה בין-לאומיים.
מפרצים מושכים התיישבות אנושית בזכות הגנה מפני מזג אוויר קשה, אדמה פורייה, שפע דגים וגישה נוחה לים. חשיבותם גדלה עוד יותר עם התפתחות הסחר הבין-לאומי, כיוון שהפכו למיקום אידיאלי להקמת נמלים.
ערים באזור המפרץ מהוות יעד תיירותי חשוב ובנו תשתית תיירותית משמעותית, עם נמל תעופה ראשי ונמל ימי גדול. נמל ג'בל עלי , שנבנה בשנות ה-70, הוא הנמל המלאכותי הגדול בעולם שמהווה מקום תיירותי ותעסוקתי.
מפרצים בישראל
חופי ישראל זרועי מפרצים רבים, לאורך הים התיכון, ים המלח וים סוף. כל אחד מהם אוצר בתוכו יופי ייחודי, משאבי טבע עשירים וחשיבות תיירותית, כלכלית ואקולוגית רבה.
גודלם, צורתם ועומקם של המפרצים משתנים, החל ממפרצונים קטנים וחבויים ועד מפרצים רחבים ופתוחים. היווצרותם קשורה לתהליכים גאולוגיים, והם משמשים בית גידול ייחודי למגוון רחב של יצורים ימיים, בהם דגים, אלמוגים וצמחייה ימית.
מפרצי ישראל הם לא רק נכס טבע יפהפה, אלא גם תורמים רבות לכלכלת המדינה ולרווחת תושביה. הם מהווים מקור תעסוקה חשוב, מוקד תיירותי מושך ומרכז לפעילויות פנאי וספורט מגוונות.
מפרצים בולטים בישראל כוללים את מפרץ אילת, מפרץ חיפה ומפרץ דור.
גלריה
ראו גם
מפרצון
סטאק
חצי אי
קישורים חיצוניים
Djamel Boussaa, Cities in the Gulf, Advances in Electronic Government, Digital Divide, and Regional Development, January 2016
הערות שוליים
*
קטגוריה:גופי מים
קטגוריה:צורות נוף
| 2024-07-06T11:17:18
|
18 בדצמבר
|
18 בדצמבר הוא היום ה־352 בשנה (353 בשנה מעוברת), בשבוע ה-51 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 13 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
218 לפנה"ס – קרב טרביה, ניצחון גדול של חניבעל על הרפובליקה הרומית
1352 – אינוקנטיוס השישי אפיפיור ה-198 לאחר מות קלמנס השישי
1787 – לואי השישה עשר מכריז שיכנס את אספת המעמדות
1865 – נכנס לתוקף התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שאוסר על עבדות במדינה
1892 – יצירת הבלט מפצח האגוזים מאת צ'ייקובסקי מועלית לראשונה בסנט פטרבורג
1916 – קרב ורדן מסתיים בניצחון צרפתי
1958 – משגר אטלס B 10B משגר את SCORE, לוויין התקשורת הראשון בעולם
1961 – אינדונזיה פולשת לחלק המערבי של גינאה החדשה, שהיה עד אז בשליטת הולנד
1966 – גילוי אפימתאוס, ירח של שבתאי
1969 – עונש המוות מבוטל בממלכה המאוחדת
1986 – מוקמת קבוצת ריו, ארגון בינלאומי אזורי באמריקה הלטינית ובאיים הקריביים
2005 – אחמד קריע מסיים את תפקידו כראש הממשלה הפלסטיני השני
2006 – יקנעם עילית מוכרזת כעיר
2009 – סרט המדע בדיוני האפי של ג'יימס קמרון "אווטאר" יוצא לאקרנים
2019 – בית הנבחרים של ארצות הברית מאשים את דונלד טראמפ בפעם הראשונה במסגרת הליך להדחתו
2022 – מסתיים מונדיאל 2022 בזכייה של נבחרת ארגנטינה בכדורגל
2023 – לפחות 135 בני אדם נהרגים ברעידת אדמה בנפה ג'ישישאן במחוז גאנסו שבמערב סין
נולדו
ממוזער|224x224 פיקסלים|יליזבטה קיסרית רוסיה
ממוזער|235x235 פיקסלים|סטלין
ממוזער|276x276 פיקסלים|חנוך לוין
ממוזער|229x229 פיקסלים|סטיבן ספילברג
1507 – אוצ'י יושיטאקה, שליט פיאודלי יפני בתקופת סנגוקו (נולד ב-1551)
1709 – יליזבטה, קיסרית רוסיה (נפטרה ב-1761)
1714 – ניקולאוס אסטרהאזי, נסיך הונגרי (נפטר ב-1790)
1839 – תאודול ריבו, פסיכולוג צרפתי (נפטר ב-1916)
1856 – ג'וזף ג'ון תומסון, פיזיקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-1940)
1863 – פרנץ פרדיננד, יורש העצר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית (נרצח ב-1914)
1878 – יוסיף סטלין, שליט ברית המועצות (נפטר ב-1953)
1887 – ארתור קרלוש דה בארוש באשטו, או בשמו העברי אברהם ישראל בן-ראש, מנהיג של צאצאי אנוסים שחזרו ליהדותם (נפטר ב-1961)
1913 – וילי ברנדט, קנצלר גרמניה (נפטר ב-1992)
1913 – אלפרד בסטר, סופר מדע בדיוני אמריקאי (נפטר ב-1987)
1920 – מרלין ריס, פוליטיקאי בריטי (נפטר ב-2006)
1927 – רמזי קלארק, משפטן ופעיל שמאל רדיקלי אמריקאי שכיהן כתובע הכללי של ארצות הברית (נפטר ב-2021)
1929 – דליה אביאל, סופרת, מורה ומחנכת ישראלית (נפטרה ב-2023)
1930 – יוסף גוברין, דיפלומט ישראלי (נפטר ב-2021)
1931 – ג'ין שו, כדורסלן ומאמן אמריקאי (נפטר ב-2022)
1934 – בוריס וולינוב, קוסמונאוט יהודי-סובייטי
1939 – מייקל מורקוק, סופר מדע בדיוני אנגלי
1939 – הרולד א. ורמוס, ביולוג אמריקני, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1940 – אלי כהן, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, תסריטאי ובמאי קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1940 – עודד טירה, איש צבא ותעשיין ישראלי, קצין תותחנים ראשי, נשיא ויו"ר מפעל הזכוכית פניציה אמריקה-ישראל, נשיא התאחדות התעשיינים
1942 – הלגה גיטון, מנחת טלוויזיה גרמנייה
1943 – חנוך לוין, מחזאי ישראלי (נפטר ב-1999)
1943 – קית' ריצ'רדס, זמר וגיטריסט, חבר להקת הרולינג סטונז
1946 – מוטי גלעדי, שחקן, פזמונאי, קומיקאי וזמר ישראלי
1946 – ניסן פרז, היסטוריון, חוקר ואוצר צילום
1946 – סטיבן ספילברג, במאי ומפיק סרטים יהודי
1947 – גילה גולדשטיין, שחקנית, אמנית וזמרת ישראלית, מהפעילות הראשונות של הקהילה הטרנסג'נדרית ושל אגודת הלהט"ב בישראל (נפטרה ב-2017)
1948 – צילה פרידמן, אמנית רב תחומית
1951 – בובי ג'ונס, כדורסלן אמריקאי
1951 – צביקה שרף, מאמן כדורסל ישראלי
1952 – סורין הלר, אוצר, חוקר בתחומי האמנות וה
1954 – ריי ליוטה, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי (נפטר ב-2022)
1957 – זהבה קור, סופרת ישראלית
1963 – בראד פיט, שחקן קולנוע
1964 – סטון קולד סטיב אוסטין, מתאבק עבר אמריקאי
1968 – קספר ואן דיין, שחקן קולנוע
1970 – DMX, ראפר ושחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2021)
1975 – ירון ברובינסקי, שחקן ומנחה ישראלי
1975 – סיה, זמרת ופזמונאית אוסטרלית
1976 – רועי בר-נתן, שחקן ובדרן
1977 – חאבייר דירסאו, כדורגלן ברזילאי
1978 – ג'וש דאלאס, שחקן אמריקאי
1980 – הילה זהרור, זמרת, מוזיקאית ושחקנית
1980 – כריסטינה אגילרה, זמרת
1981 – עידן קוולר, עיתונאי ישראלי
1982 – אלירז שדה, מנחה טלוויזיה, שדרן רדיו, פזמונאי
1984 – מיקה שדה, זמרת-יוצרת ישראלית
1989 – אשלי בנסון, שחקנית אמריקאית
1992 – ברידג'יט מנדלר, שחקנית וזמרת אמריקאית
1995 – מאדס פדרסן, רוכב אופני כביש דני
2001 – בילי אייליש, זמרת-יוצרת אמריקאית
נפטרו
שמאל|120px|ממוזער|יוהאן גוטפריד הרדר
1290 – מגנוס השלישי, מלך שוודיה (נולד ב-1240)
1495 – אלפונסו השני, מלך נאפולי (נפטר ב-1448)
1803 – יוהאן גוטפריד הרדר, פילוסוף, סופר ומשורר גרמני (נולד ב-1744)
1932 – אדוארד ברנשטיין, הוגה ופוליטיקאי יהודי גרמני, מאבות הסוציאל-דמוקרטיה (נולד ב-1850)
1980 – אלכסיי קוסיגין, מדינאי סובייטי (נולד ב-1904)
1982 – האנס אולריך רודל, טייס מפציץ בגרמניה הנאצית (נולד ב-1916)
1989 – מארק גפן, עיתונאי ישראלי, זוכה פרס סוקולוב (נולד ב-1917)
1990 – עדה בן-נחום, מחזאית, תסריטאית ומתרגמת ישראלית (נולדה ב-1927)
1992 – יצחק ארנסט נבנצל, מבקר המדינה השני בישראל (נולד ב-1907)
1993 – עמנואל עמירן, מלחין ישראלי (נולד ב-1909)
1994 – היינץ ברנרד, שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה ישראלי-בריטי (נולד ב-1923)
1997 – תקוה שריג, סופרת ישראלית, מחנכת ועורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד (נולדה ב-1915)
1997 – כריס פארלי, קומיקאי ושחקן קולנוע אמריקני (נולד ב-1964)
2003 – צ'ארלס ברליץ, סופר וחוקר משולש ברמודה (נולד ב-1914)
2011 – ואצלב האוול, מחזאי, ממתנגדי המשטר הקומוניסטי, הנשיא האחרון של צ'כוסלובקיה והנשיא הראשון של צ'כיה (נולד ב-1936)
2014 – גדעון בן-ישראל, עורך דין, חבר הכנסת הרביעית והחמישית ופעיל במוסדות ההסתדרות (נולד ב-1923)
2016 – ז'ה ז'ה גאבור, שחקנית ילידת הונגריה (נולדה ב-1917)
2019 – גאולה כהן, חברת הכנסת מטעם התחייה (נולדה ב-1925)
2020 – ברוך שוב, פרטיזן בתקופת מלחמת העולם השנייה ויושב ראש ארגון הפרטיזנים (נולד ב-1924)
2020 – מייקל ג'פרי, קצין בכיר בצבא אוסטרליה שכיהן כמושל הכללי ה-24 של אוסטרליה וכמושל ה-30 של אוסטרליה המערבית (נולד ב-1937)
2021 – הנס מארק, פיזיקאי ואיש ממשל אמריקאי (נולד ב-1929)
2021 – ריצ'רד רוג'רס, אדריכל בריטי (נולד ב-1933)
2021 – כרמל סלע, ראש המועצה האזורית חוף הכרמל (נולד ב-1950)
2021 – אוסאגי בסקומה, כדורגלן ברמודי (נולד ב-1998)
2023 – בו לארסון, כדורגלן שוודי (נולד ב-1944)
2023 – עבד א-רחים וכילי, כדורגלן מרוקאי (נולד ב-1970)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ניז'ר – יום הרפובליקה
יום המהגר הבינלאומי
17 בדצמבר – 19 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל יח
קטגוריה:דצמבר
| 2024-04-24T16:24:58
|
ג'וזף ג'ון תומסון
|
ג'וזף ג'ון תומסון (באנגלית: Joseph John Thomson; 18 בדצמבר 1856 – 30 באוגוסט 1940), הידוע בכינוי ג'יי. ג'יי. תומסון, היה פיזיקאי אנגלי, מגלה האלקטרון וחתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1906.
תומסון נולד ב-1856 בצ'יטהאם היל (פרבר של מנצ'סטר) שבאנגליה, להורים ממוצא סקוטי. למד הנדסה באוונס קולג' שבמנצ'סטר ועבר לטריניטי קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג'. בשנת 1884 מונה למנהל מעבדת קוונדיש בקיימברידג' ושימש בתפקיד זה עד 1918. אחד מתלמידיו היה ארנסט רתרפורד שהחליפו בתפקיד.
תומסון הושפע מעבודותיהם של ג'יימס קלרק מקסוול ווילהלם רנטגן בנושא קרני רנטגן. הוא הסיק כי הקרינה הנפלטת מקתודה מורכבת מחלקיקים טעונים מטען שלילי, להם קרא "גופיפים" (corpuscles), שהיום ידועים כאלקטרונים. קדם לו ג'. ג'ונסון סטוני שהעלה השערה בדבר קיומו של האלקטרון כיחידת מידה באלקטרוכימיה, אבל תומסון שיער שהאלקטרון הוא חלקיק תת-אטומי, הראשון שנתגלה. תגליתו התפרסמה ב-1897 ועוררה התרגשות בקהילייה המדעית, והובילה בסופו של דבר לזכייתו בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1906. בנו, סר ג'ורג' פג'ט תומסון, זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1937 על תגליתו שהאלקטרון הוא גם גל.
על סִפּה של מלחמת העולם הראשונה היה תומסון אחראי לתגלית אחרת, אשר היוותה פריצת דרך נוספת, קיומם של איזוטופים שונים של אותו יסוד.
בשנים 1915–1920 כיהן כנשיא החברה המלכותית. בשנת 1918 מונה למנהל טריניטי קולג' שבקיימברידג' ושימש בתפקיד עד מותו ב-1940.
תומסון קבור בכנסיית וסטמינסטר בסמוך לפיזיקאי דגול אחר, אייזק ניוטון.
ראשית חייו
תומסון נולד ב 18 בדצמבר 1856 במנצ'סטר שבאנגליה. את השכלתו המוקדמת רכש בבתי ספר פרטיים, וכבר אז גילה עניין עמוק במדע וסומן ככשרון מבטיח. כשהיה בן 14, החל ללמוד הנדסה בקולג' אוונס, אך מכיוון שאביו מת בשנת 1873 ואמו לא יכלה לתמוך בו כלכלית בזמן התמחותו נקטע מסלול חייו כמהנדס. כתוצאה מכך החל תומסון ללמוד פיזיקה ומתמטיקה בעזרת מלגה (מענק כספי) שקיבל מאוניברסיטת קיימברידג'. עד מהרה הכירו מוריו בכישוריו המיוחדים, ובעידודם הוא פרסם סדרת מאמרים במתמטיקה, באופן חריג לסטודנט לתואר ראשון.
קריירה
גילוי האלקטרון
מספר מדענים, כגון ויליאם פראוט (William Prout) ונורמן לוקיטר (Norman Lockyr), הציעו שאטומים בנויים מיחידה יותר בסיסית, אך סברו כי היחידה הזאת תהיה בגודל של האטום הכי קטן, מימן. תומסון, ב-1897, היה הראשון להוכיח שישנו חלקיק תת-אטומי, הקטן ביותר מפי 1,000 מהאטום, חלקיק שכיום ידוע כאלקטרון.
תומסון גילה זאת דרך מחקריו על שפופרת קרן קתודית. תומסון הציג את התאוריה שלו ב-30 באפריל 1897 בעקבות הגילוי שקרני קתודה (באותו זמן ידועות כקרני לנארד) יכולות לנוע דרך האוויר הרבה יותר רחוק ממה שאפשרי לחלקיק בגודל אטומי. הוא העריך את המסה של קרני הקתודה על ידי מדידת החום שנפלט כאשר הקרניים פגעו בצומת תרמית והשווה זאת לסטייה של הקרניים על ידי שדה מגנטי. הניסויים שלו הציעו לא רק שקרניים קתודיות קלות ביותר מפי 1,000 מאטום המימן, אלא גם שהמסה שלהם זהה ללא תלות ביסוד ממנו באו. הוא הסיק שהקרניים בנויות מחלקיקים מאוד קלים, בעלי מטען שלילי, חלקיקים המהווים רכיב אוניברסלי של מבנה האטומים. הוא קרא לחלקיקים האלה "קורפסל" (corpuscles), אבל לאחר מכן מדענים העדיפו את השם אלקטרון, שהוצע על ידי ג'ורג' ג'ונסטון סטוני ב-1891, עוד לפני הגילוי של תומסון.
באפריל 1897, לתומסון היו רק סימנים מוקדמים שקרניים קתודיות יכולות להיות מוסטות על ידי שדה חשמלי (חוקרים קודמים כמו היינריך רודולף הרץ חשבו שזה לא אפשרי). חודש לאחר ההצהרה של תומסון על הקורפסל (אלקטרון), הוא מצא שהוא יכול באופן אמין להסיט את הקרניים על ידי שדה חשמלי אם הוא יוצר לחץ נמוך מאוד בשפופרת הקתודית. על ידי השוואה של סטיית הקרניים הקתודיות בהשפעת שדה מגנטי ושדה חשמלי הוא השיג מדידות יותר ודאיות של יחס מטען למסה ואישש את ההשערות הקודמות שלו. זו הפכה לשיטה קלאסית למדידת המסה והמטען של האלקטרון. תומסון האמין שהקורפסלס (אלקטרונים) הגיעו מהאטומים של הגז שנותר בשפופרת לאחר שאיבתה. לפיכך, הוא הסיק שהאטומים ניתנים לחלוקה, ושהקורפסלס הם מאבני הבניין שלהם.
ב-1904 תומסון הציע מודל של האטום, לפיו האטום הוא כדור של חומר טעון חיובית ובתוכו מפוזרים האלקטרונים, כך האלקטרונים בעלי המטען השלילי מאזנים את המטען החיובי של החומר בתוכו הם נמצאים ולכן המטען הכולל של האטום הוא נייטרלי. המודל נקרא "עוגת הצימוקים" ובשמות נוספים דוגמת "פודינג שזיפים" (plum pudding). בתוכו האלקטרונים נראים משובצים בתוך תווך בעל מטען חיובי כמו שזיפים בפודינג שזיפים (למעשה במודל של תומסון האלקטרונים לא היו נייחים אלא נעו במהירות בהתאם לכוחות האלקטרוסטיים באטום).
גילוי האיזוטופים
ממוזער|בפינה הימנית למטה סימונים שנוצרו על ידי שני איזוטופים של ניאון: ניאון-20 וניאון-22
ב-1912, כחלק ממחקרו על הרכב זרמים של חלקיקים טעונים חיובית, שנקראו אז קרני תעלה (canal rays), תומסן ועוזר המחקר שלו פרנסיס ויליאם אסטון, תיעלו זרם של יוני ניאון דרך שדה מגנטי וחשמלי ומדדו את ההיסט על ידי הנחת לוח צילום במסלול הזרם. הם זיהו שני אזורים של אור על לוח הצילום, כלומר שני היסטים שונים, והסיקו שהניאון מכיל אטומים משתי מסות אטומיות שונות (ניאון 20 וניאון 22), כלומר שני איזוטופים. זו הייתה ההוכחה הראשונה לאיזוטופים של יסוד יציב; קדם להם פרדריק סודי שהציע את קיומם של איזוטופים כדי להסביר את הדעיכה של יסודות רדיואקטיביים מסוימים.
ההפרדה של איזוטופים על בסיס המסה שלהם הייתה הדוגמה הראשונה של ספקטרומטר מסה, שבאופן הדרגתי שופר והתפתח לשיטה כללית על ידי פרנסיס ויליאם אסטון וארתור ג'פרי דמפסטר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:פיזיקאים בריטים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית
קטגוריה:נשיאי החברה המלכותית
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:זוכי מדליית יוז
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מנצ'סטר
קטגוריה:זוכי מדליית אליוט קרסון
קטגוריה:בוגרי טריניטי קולג' (קיימברידג')
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1856
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1940
קטגוריה:זוכי מדליית פרנקלין
| 2024-05-18T10:19:51
|
נמל תעופה
|
שמאל|ממוזער|250px|נמל התעופה הבין־לאומי של פרנקפורט, גרמניה
שמאל|ממוזער|250px|שלט הכוונה לנוסעים יוצאים ליעדים מחוץ ליעדי שנגן בקליארי סרדיניה איטליה
נמל תעופה הוא מתחם המאפשר למטוסים לנחות, להמריא ולחנות. מקובלת ההבחנה בין נמל תעופה (airport) – מתקן המשמש כשער כניסה אווירי עיקרי לעיר, לאזור או למדינה, בו ממריאות ונוחתות טיסות מסחריות, וכולל טרמינל אחד או יותר לנוסעים ולמטענים, וכן שטחי חניה, תפעול ותחזוקה; לבין שדה תעופה (airfield או aerodrome) – מתקן מצומצם יותר המאפשר המראה ונחיתה מפוקחות של מטוסים, אך ללא מלוא התשתיות והשירותים של נמל תעופה.
נמל תעופה כולל מספר מרכיבים עיקריים: מגדל פיקוח הכולל מכ"ם, מסלול נחיתה והמראה, אזור לטיפול טכני ותחזוקת המטוס, אזור חניה למטוסים, טרמינלים לנוסעים ולמטענים. נמל תעופה בין־לאומי המשמש שער כניסה ויציאה בין מדינות, כולל גם שירותי מכס וביקורת גבולות .
היסטוריה
בעלות וניהול
ברוב מדינות העולם, שטח נמלי התעופה שייך למדינה וניהול נמלי התעופה עצמם נמסר לתאגיד או רשות האחראית לנושא. בישראל, תפעול כלל שדות ונמלי התעופה כפוף לאחריות רשות שדות התעופה. הניהול השוטף של הנמל מתבצע בדרך כלל על ידי חברה ייעודית, ושני גופים אלה אמורים לנהל את נמל התעופה באופן מאוזן תקציבית. ההכנסות מתקבלות על ידי אגרות שונות שנמל התעופה גובה ממטוסים העושים שימוש בשירותיו ומהפעילות המסחרית בשטחו. בצורה זו, המדינה לא צריכה להשקיע מתקציבה בענף תשתיות התעופה, למעט עלויות ההקמה. בישראל, ניהול נמלי התעופה מתבצע בצורה "רווחית" ועודפי התקציב משמשים להמשך השקעה בתשתיות התעופה.
מסלולי הטיסה
מסלולי הטיסה נועדו לשרת את היכולת להמריא ולנחות, תוך שמירה על סטנדרטים בין־לאומיים באשר ליכולת להפסיק המראה, לנחות עם תקר בגלגל וכיוצא באלו. כל נושא מסלולי הטיסה מתוקנן על ידי הארגון הבין־לאומי לתעופה אזרחית. במנחתים המיועדים להמראות ונחיתות של מטוסי "תעופה כללית", מטוסים שמשקלם המרבי בהמראה מוגבל והם לא נושאים כמות גדולה של נוסעים בצורה מסחרית, בדרך כלל יהיה מסלול אחד שאורכו הטיפוסי 1,200 מטר. בנמלי תעופה גדולים הנדרשים לתמוך במטוסי נוסעים גדולים - בדרך כלל יהיו כמה וכמה מסלולי טיסה שאורכם 2,400 מטר, 3,600 מטר ואפילו יותר מכך. מסלולי טיסה אלו, בדרך כלל, יכללו תשתיות בטון עמוקות במקטעים של תחילה וסוף מסלול כדי לתמוך במשקלם הגדול של המטוסים. בנמלי תעופה גדולים תהיה תאורת המסלול, תאורת מסלולי ההסעה, תאורת גישה לנחיתה, אמצעי ניווט ומכשירים שונים שנועדו לעזור לטייסים בעת ביצוע גישה לנחיתה במג אוויר קשה ועוד. בשדות תעופה צבאיים, בדרך כלל, תהיה התקנה של "כבל עצירה" בסוף ובתחילת מסלול וכל שליש אורך מסלול. בשדות תעופה צבאיים, בדרך כלל, מותקנת גם רשת עצירה בסוף ובתחילת מסלול.
אחת הסכנות הגדולות לתעופה אזרחית, היא שאיבה של "עצם זר" למנוע בזמן ריצת ההמראה. מכיוון שכך, בחלק משדות התעופה מותקנים אמצעים ייעודיים לאיתור "עצמים זרים" שהגיעו בטעות אל מסלול הטיסה (כמו מכ"ם או אמצעים אופטיים שונים). בכל שדות התעופה, ללא קשר להימצאות מערכות ממוכנות לאיתור "עצמים זרים", צוות הקרקע של השדה מבצע סריקה אנושית של המסלולים באופן עיתי. בשדות אזרחיים גדולים סריקה זו מתבצעת בצורה רכובה, בשדות תעופה צבאיים, בדרך כלל, יש שגרה של סריקת המסלולים על ידי עשרות חיילים שהולכים בשורה חזיתית לרוחב המסלול ומוודאים בעיניים שאין חפץ זר על המסלול. גם פקחי הטיסה אמורים לצפות במטוסים הממריאים ונוחתים באופן רצוף, באמצעות משקפת - ולנסות לראות מקרים של התנתקות פיסות מהצמיג או תופעות דומות שעלולות לגרום להימצאות "עצם זר" על המסלול למטוס הבא בתור.
מתקנים ותשתיות
טרמינל נוסעים
נוסעים בנמל התעופה הבין־לאומי ונקובר מבצעים צ'ק-אין לפני טיסה|250px|ממוזער
צ'ק-אין (רישום לטיסה)
אזור בידוק ביטחוני
בקרת דרכונים
שערי כניסת נוסעים למטוסים
שערי יציאה נוסעים ממטוסים
אזורי המתנת נוסעים
אזורי מזון וסחורה אחרת הניתנת לרכישת הנוסעים
מכס (לנוסעים נכנסים)
אולם נוסעים (נכנסים ויוצאים)
עמדות נציגות ונציגים של חברות תעופה שונות
טרקלין פרטי (ניתן על ידי חברות תעופה שונות המציעות הטבה זו בדרכים שונות לנוסעיהם)
מערכת ניהול ושינוע הכבודה (קבלה והעברת תיקים ומזוודות נוסעים לסבלים)
האזור המנהלתי
האזור התפעולי
אנרגיה
נמלי התעופה, בהגדרה, צריכים לדאוג לאספקת הדלק למטוסים. מטוסי בוכנה, בדרך כלל, מחייבים דלק באוקטן גבוה בעוד שמטוסי סילון עושים שימוש בדלק סילוני ייעודי. בהתאם, בדרך כלל, ליד כל נמל תעופה גדול תהיה חוות מכלי דלק סילוני ומערכת הולכה שמעבירה את הדלק אל נמל התעופה. בנוסף, למקרה הצורך, שדות התעופה מחזיקים צי של משאיות ומכליות דלק היכולות לספק את הדלק למטוסים.
מרכיבים רבים בנמל התעופה הם קריטיים להפעלתו, כמו תאורת המסלולים, המכ"מים, מכשירי הרדיו שמאפשרים תקשורת בין פקחי הטיסה לטייסים ועוד. מכיוון שכך, בכל נמל תעופה גדול יהיה מערך גנרטורים המאפשר אספקת חשמל לגיבוי, במקרה שאספקת החשמל הארצית תיפסק מסיבה כלשהי. סטנדרט היתירות לאמצעים הקריטיים נקבע גם הוא על ידי הארגון הבין־לאומי לתעופה אזרחית.
תשתיות טכנולוגיות
נמל תעופה מודרני תופס שטח גדול, ונמצאים בו ארגונים רבים ומגוונים. כל הגופים הפעילים בנמל צריכים לקיים "תמונת מצב" משותפת הן לגבי תנועת המטוסים והן לגבי תנועת הנוסעים. מכיוון שכך ועל רקע התחרות בענף והמהפכה הדיגיטלית, יש בנמל התעופה עשרות רבות של מערכות מידע ממוכנות ובכללן:
מערכות מידע לניהול בקרת גישה
מערכת להקצאת מטוסים לשערים
מערכת לכירטוס, כולל גישה למערכות הפצה גלובליות.
מערכת שעוקבת אחר שמות הנוסעים ופרטיהם ושומרת את המידע לאורך זמן. מערכת זו חשובה במיוחד מכיוון שהיא התשתית לניהול "בסיס נתונים" לגבי אנשים חשודים.
מערכת שמאפשרת קשר רדיו אל המטוסים - גם כאשר הם בצידו השני של כדור הארץ.
מערכת להפצה והצגה של טיסות נוחתות וטיסות ממריאות - איזה טיסה ממריאה או נוחתת מתי, מאין לאן ובאיזה שערים היא תשתמש.
מערכת לניהול הטענת מזון אל המטוסים, ניקוי המטוסים, ריקון אשפה וביוב, תדלוק, מילוי מים טריים
מערכות לניהול הקשר עם חברות התעופה
מערכות לשמירה על תמונת הרכבים והמטוסים, כאשר הם על הקרקע.
מערכות כריזה לנוסעים.
מערכות קשר עם גורמי סיוע כמו משטרה, מערכי כיבוי אש ורפואה.
מערכות לתמיכה בכל ההבטים המסחריים בנמל התעופה.
עמדות אחודות לבידוק עצמי.
"נקודות חמות" לטובת אספקת יכולת גלישה אלחוטית באינטרנט, ברחבי הנמל.
מערכות ייעודיות לגורמים המתארחים בשדה, כמו בקרת הגבולות, משרד החקלאות, המכס וכיוצא באלו.
ובסה"כ, בנמל תעופה מודרני יש מעל מאה אפליקציות או מערכות. אפליקציות אלו ממומשות על גבי תשתיות מחשוב הכוללות אלפי עמדות קצה, רשתות מחשוב שונות שכן או לא משתלבות האחת בשנייה ו"מרכזי נתונים" המשרתים את התשתיות הללו.
בדומה לכל מערך תקשו"ב גדול, קיים גוף ארגוני המטפל בנושא, והמערך מחייב גיבויים ויתירויות, גיבויים למערכות אספקת החשמל, אמצעים להגנה מפני תקיפות סייבר וכיוצא באלו. על פי הסטנדרט למערכות תקשו"ב קריטיות, בדרך כלל תהיה גם דרישה לגיבויים שיבטיחו יכולת תפקוד רצופה ובכלל זה, מימוש "מרכזי הנתונים" ביותר ממקום פיזי אחד וכיוצא באלו.
אבטחת נמל התעופה
אבטחת השדה מתבצעת מול מספר סוגי איומים ובמספר "חגורות הגנה". ראשית, מחוץ לתחום שדה התעופה מתבצעת פעילות מניעה שיכולה לכלול סיורים לאיתור פעילות חשודה, קשר עם היישובים שסביב שדה התעופה לטובת זיהוי פעילויות חריגות וכדומה. נמלי התעופה בדרך כלל יהיו מוקפים גדר ולו לטובת מניעה של כניסה מקרית של בעלי חיים לאזור מסלולי הטיסה. חגורת אבטחה שנייה תכלול, בדרך כלל, סיורים סביב הגדר ההיקפית של הנמל ואמצעים שונים שנועדו לאתר חדירה. בחלק מנמלי התעופה נהוג להתקין אמצעים שנועדו למנוע שיגור טילי כתף לעבר המטוסים. מעגל אבטחה נוסף נועד למנוע כניסה של חשודים לשטח נמל התעופה. מעגל אבטחה זה מתחיל בעת הזמנת הטיסה והשוואת שמות הנוסעים ומספרי הדרכונים שלהם ל"רשימות חשודים". נקודת בקרה נוספת היא שער הכניסה לנמל התעופה. נוסעים נכנסים עוברים בידוק ביטחוני הן לגבי הכבודה שלהם והן חיפוש על גופם ובחלק משדות התעופה, גם תשאול של אנשי אבטחה. כניסה לאזור ההמתנה לטיסה תוגבל רק לנוסעים שעשו כבר בידוק ("צ'ק אין"), קיבלו ״כרטיס עלייה למטוס", ועברו סריקה של תיקי היד ובדיקה גופנית. חלק מחברות התעופה מפעילות גם אנשי אבטחה בטיסות עצמן.
מוצרים ושירותים
מסחר
בתי מלון
טיפול במטענים ובחומרים מסוכנים
נמלי תעופה גדולים תומכים גם בהעברת מטענים ולא רק נוסעים. בדרך כלל, יכלול נמל תעופה גם טרמינל מטענים. טרמינל המטענים ואזורי או מתקני האחסון השונים צריכים לתמוך פריקה ואחסון של מטענים ממטוסים שנחתו, עברו בדיקת מכס וממתינים לשינוע יבשתי בדרכם אל היעד, מטענים ששונעו אל הנמל ומיועדים להטענה במטוסים וטיסה ליעדם ומטענים שנפרקו מטיסות נוחתות ומיועדים לעבור לטיסות המשך. שינוע המטענים אל הטרמינל, מהטרמינל אל המטוסים ומהמטוסים אל הטרמינל מתבצע על ידי חברות המתמחות בתחום זה.
טיפול מיוחד מתבצע בכל הקשור לחומרים מסוכנים ולתחום זה יש רגולציה (אסדרה ייעודית), שנועדה לאפשר לחומרים כאלה להיות מובלים בדרך האוויר. חומרים אלה יכולים לכלול גזים מסוכנים, דלק, נוזלים רעילים, חומרי נפץ וכדומה.
גישה אל הנמל וממנו
כמות הנוסעים שעוברת דרך נמל התעופה עשויה להיות מאוד גדולה. לדוגמה, בנמל התעופה בן-גוריון עברו למעלה מ־22 מיליון נוסעים במהלך 2018. מכיוון שכך, הגישה אל נמל התעופה וממנו היא נושא חשוב ועתיר משאבים. בנמלי תעופה גדולים, בדרך כלל, תהיה תחנת רכבת המאפשרת נסיעה אל הנמל וממנו - ליעדים רחוקים יחסית, תחנת מוניות המופעלת על ידי רשויות הנמל, חניונים גדולים המהווים חלק מנמל התעופה ושירות של קווי אוטובוס. עם כניסת החברות שמספקות "שירות הסעות לפי קריאה", כמו "גט" או "אובר", מתפתח ויכוח על הגישה שכן או לא יתנו להם אל שדה התעופה.
מערכת הסעים פנימית
בחלק מנמלי התעופה הגדולים בעולם יש יותר מטרמינל אחד. מכיוון שייתכן מצב בו טיסה נכנסת מופנית לשער בטרמינל אחד בעוד שטיסת המשך יוצאת מטרמינל אחר, ומסיבות נוספות, נוצר צורך ביכולת לנוע בצורה נוחה בין הטרמינלים. בנמלי תעופה רבים ישנה מערכת היסעים ייעודית לצורך זה והיא יכולה להישען על "שאטלים" ייעודיים או אפילו סוג של רכבת קלה אוטונומית.
תפעול השדה
שמאל|ממוזער|250px|נמל התעופה של סן פרנסיסקו בלילה
מסלולי טיסה
שירותי כיבוי והצלה
מכיוון שמטוסים מתאפיינים במשקל רב, מהירותם גבוהה והם מלאים בדלק - יש חשיבות רבה בטיפול מקצועי בכל המצבים בהם עלולה לקרות תאונה. מכיוון שכך, לנמלי התעופה יש תחנות לכיבוי אש, כלי רכב ייעודיים לכיבוי אש, מנופים ייעודיים שיכולים להניף מטוסים לגובה כדי לפנות אותם מהמסלול ושירותי אמבולנס. לשדות תעופה גדולים יש, בדרך כלל, הסכמים לשיתוף פעולה עם רשויות כיבוי האש והרפואה הדחופה במרחב שבו הם נמצאים.
מגדל הפיקוח
ממוזער|מגדל פיקוח בנמל תעופה
מגדל הפיקוח מנהל את כל הקשור לפיקוח טיסה, אישורי המראות ונחיתות, טיסה במרחב האווירי שמעל לנמל, התנעת המטוסים, הזנקת צוותי חירום וסיוע לכל גורם בנמל הקשור לתפעולו השוטף. כשאיפה, יש לאפשר קשר עין רצוף בין הפקחים למטוסים, בכל מקום בנמל התעופה ומכיוון שכך, מגדלי הפיקוח הם בדרך כלל מגדלים גבוהים עם חלונות גדולים. אילוץ זה הביא לכך שבשדות תעופה רבים מגדל הפיקוח זוכה לתכנון ארכיטקטוני ייחודי ואפילו אומנותי.
בהמשך לכניסת טכנולוגיות חדשות הכוללות מצלמות איכותיות ויכולת לקיים תקשורת ברוחב פס גבוה, בחלק ממדינות העולם מתקיימים תהליכים שתכליתם ליצור "מגדל פיקוח וירטואלי" כאשר פקחי הטיסה יהיו ממוקמים פיזית במקום מרוחק מהמגדל.
ניהול המטוסים באוויר, גישה והקפה
ממוזער|500px|מחלקות מרחבים אוויריים בארצות הברית
כל המרחב האווירי בעולם מחולק לסוגים שונים. מכיוון שבמטוסי נוסעים אין מכ"ם שמאפשר להם לראות האחד את השני בתוך עננים או בלילה, שמירת הפרדות מתאימות בין המטוסים ומניעת ההתנגשות ביניהם מוטלים על צירוף של חוקים מוגדרים מראש ובקרה מהקרקע. סביב שדות התעופה מוגדר "נפח אווירי ייעודי" שנמצא באחריות פקחי טיסה. נפח זה משתנה בגודלו ובאחריות הפיקוח עליו כתלות בגודלו. בחלק ממדינות העולם, טיסות מתחת 700 רגל מעל פני השטח ובכלל זה המראות ונחיתות במנחתים לא מאוישים, יכולות להתבצע ללא תאום מוקדם עם אף רשות מדינתית ושמירת ההפרדות ומניעת ההתנגשויות בין כלי הטיס היא באחריותם המלאה של הטייסים. בישראל, אין מרחב טיסה כזה באזורים של שדות התעופה. באיור שמשמאל, נפח האוויר שסביב מנחתים כאלה מוגדר כמנחתים ללא מגדל פיקוח (Non Towered Airport).
נפח האוויר שנמצא באחריות מגדל הפיקוח, בשדות תעופה קטנים, מוגדר על ידי גליל סביב השדה. באיור שמשמאל, זהו נפח מסוג D.
נפח האוויר שנמצא באחריות מגדל הפיקוח, בשדות גדולים יותר מופיע באיור משמאל כנפח אוויר מסוג C.
בנמלי תעופה גדולים (בנמל התעופה בן-גוריון, למשל), יש נפח אווירי ייעודי הנמצא תחת פיקוח השדה. המטוסים שמגיעים מהמרחב האווירי "הגדול" עוברים לפיקוח ובקרה של פקחי הטיסה ("פקח גישה"), בטווח של עשרות ק"מ רבים מהנמל. פקחי הטיסה אחראים לוודא שבין המטוסים, בדרכם לנחיתה, נשמרים מרווחים מתאימים. לצורך זה, לכל שדה תעופה יש "תבנית הצטרפות לנחיתה" מוגדרת מראש ו"אזורי המתנה" כך שפקח הטיסה יכול לוודא שכניסת המטוסים לנחיתה מתבצעת במרווחים מתאימים. נפח אווירי מסוג זה, המוגדר כנפח מסוג B - נראה כמו עוגת חתונה במהופך ובישראל הוא נקרא אזור תמרון מסופי (Terminal Maneuvering Area - TMA). תבנית מוגדרת מראש להצטרפות לנחיתה נקראת נוהל הגעת מכשירים (STAR - Standard terminal arrival route). תבנית מוגדרת מראש לעזיבה אחרי המראה ועד למרחב האזורי נקראת נוהל יציאת מכשירים (SID - Standard Instrument Departure).
בדרך כלל, מטוסים מצטרפים ינחתו ישירות מתהליך ההצטרפות. במקרים מיוחדים, אפשר להכניס את המטוס מההצטרפות להקפה סביב מסלול הנחיתה. שיטה זו יכולה לאפשר לפתוח מרווחים בין המטוסים, לתרגל טיסות בתנאי ראייה ולפתור מצבים בהם בגלל שמישות אמצעים או מגבלות אחרות - ההצטרפות מתבצעת בכיוון שאינו מתאים לנחיתה ישירה על המסלול, למשל, כי כוון הרוח הפוך.
ממוזער|500px|תמונה של הקפה
אמצעי ניווט
בשדות תעופה מותקנים, בדרך כלל, אמצעים רבים שייעודם לסייע לטייסים למצוא את שדה התעופה גם כאשר יש עננות או מגבלת ראות או להתכנס אל ציר המסלול וקו הגלישה לנחיתה, לקראת נחיתה. אמצעים אלו עשויים לכלול אחד או יותר מהאמצעים שלהלן:
מערכת תאורה לזווית גישה (Visual approach slope indicator - VASI) - אמצעי אופטי שעוזר לטייס להבין איפה הוא ממוקם יחסית לקו הגלישה המתאים אל המסלול - האם הוא מעליו ("גבוה מידי"), עליו או מתחתיו (נמוך מידי). מערכת זו יוצאת משימוש.
שמאל|ממוזער|מערכת תאורה לזווית גישה סטנדרטית
מערכת תאורה לזווית גישה מדויקת ( - PAPI) - אמצעי אופטי שבדומה ל־VASI, מאפשר לדעת את מצב המטוס יחסית לקו הגלישה הנכון אל המסלול. מכשיר מודרני יותר שמחליף את ה־VASI.
משואת תג"ם כל-כיוונית ( - VOR) - מכשיר מבוסס גלי רדיו בתחום VHF. מאפשר לקבל חווי במטוס, מה הטווח בין המטוס לשדה התעופה, מה הכוון אל שדה התעופה והאם המטוס מתרחק או מתקרב.
מד רוחק אלקטרוני (DME - Distance measuring equipment) - מכשיר מבוסס קרינת רדיו. מאפשר לטייס לקרוא את הטווח מהמטוס אל שדה התעופה. מכשיר זה משמש מקור אמין ופשוט להבנה מה הטווח שלך אל השדה ומשכך, הוא עוזר לבקר תהליכי הנמכה המתבצעים בתוך עננים או במגבלת ראות קשה. מכיוון שה־DME בלתי תלוי באמצעים לפיהם מתבצעת ההנמכה (גישה מבוססת הכוונת פקח לפי מכ"ם, גישת ILS או גישה מבוססת GPS), הטייסים יכולים לבקר את גובה הטיסה כתלות בטווח וכך לקבל ביקורת ממקור בלתי תלוי לגבי השאלה האם הם על קו הגלישה מעליו או מתחתיו.
גישה מדויקת על פי מכ"ם (Precision approach radar - PAR) - מכ"ם ייעודי בשדה, ייעודו לאפשר לפקח טיסה "לראות" את ה"בליפ" המתקבל ממטוסים שנמצאים בגישה לנחיתה ואיפה הם ממוקמים, הן יחסית לציר מסלול והן יחסית לקו הגלישה.
מערכת נחיתת מכשירים (Instrument Landing System) - מערכת המשדרת קרינת רדיו בשתי אלומות, כך שמכשיר מיוחד בתא הטייס - יכול לתת לטייס חווי איפה הוא נמצא, הן ביחס לציר המסלול והן ביחס לקו הגלישה. ה־ILS נחשבת למערכת המדויקת והאמינה ביותר לצורך ביצוע גישה לנחיתה בעננים או תחת מגבלת ראות קשה וכמעט כל שדות התעופה הגדולים בעולם מצוידים במערכת.
מערכות אזוריות להגדלת דיוק ה־GPS, בחלק משדות התעופה מותקנות מערכות המאפשרות לשפר את דיוק ה־GPS במטוסים. בשנים האחרונות, בתהליך מאוד איטי ומבוקר, הרגולטורים מאשרים לבצע תהליכי הנמכה וגישה לנחיתה על בסיס ניווט לווייני למטוסים המותקנים בציוד מתאים ובשדות תעופה מסוימים. מכיוון שאותות ה־GPS עלולים להיחסם בקלות יחסית, ביצוע הנמכות לפי GNSS הוא נושא שנוי במחלוקות.
מגוון גדול של שלטים, סימון על גבי מסלולי ההסעה ותאורות - נותן מידע לטייסים באופן שאמור לאפשר להם לדעת לאן להסיע על הקרקע.
כל תחום אמצעי ניווט בשדה התעופה, הן ברמת הדרישות והן ברמת הסטנדרטים הטכניים נקבע על ידי הארגון הבין־לאומי לתעופה אזרחית. החוקים והתקנים נאכפים באמצעות רשויות התעופה האזרחיות במדינות השונות.
כדי להשתמש בנתוני אמצעי הנווט השונים, על הטייסים להכיר את אמצעי הנווט, לכוון את התדר המתאים לשדה התעופה המסוים ולהכיר את "תבנית הטיסה" של אותו שדה. נתונים אלו נמצאים בפרסום פורמלי של המדינה שנקרא פרסום מידע תעופתי פנים ארצי. והוא באחריות רשות התעופה האזרחית. כדי להבטיח שכל הטייסים של כל המדינות החברות באמנות שיקגו, יוכלו לקרוא את הנתונים, מי שמכתיב את פורמט ההצגה הוא הארגון הבין־לאומי לתעופה אזרחית. בתוך תא הטייס, תיאור הנתונים האלו מופיע באיורים או בשרטוטים מוגדרים היטב המאוגדים ב"פנקס הנמכות". בשנים האחרונות, הולכות ונכנסות מערכות אלקטרוניות המאפשרות להציג את הנותנים על מסך דיגיטלי .
תאורות מסלול ותאורות גישה
ממוזער|תמונה של תאורת גישה למסלול, מתוך תא טייס
כדי להקל על מציאת השדה, בלילה ובתנאי ראות קשים, להקל על יצירת קשר עיין עם תחילת מסלול, כאשר מבצעים תהליכי גישה לנחיתה וכדי לשפר את ההתמצאות בעת ההסעה על הקרקע ואת היכולת להבדיל בין מסלול הנחיתה למסלולי ההסעה בנחיתות לילה - מותקנות כמה מערכות תאורה. ראשית, צבע המנורות מקדד את המידע היכן נמצא מסלול טיסה המשמש להמראות ונחיתות (תאורה כתומה משני צידי המסלול) והיכן נמצאים מסלולי ההסעה. בחלק מהשדות יש תאורה שעוזרת לראות את קו האמצע. בשדות תעופה גדולים מותקנות "תאורות גישה" המקלות לראות את תחילת מסלול כאשר עושים גישה לנחיתה בלילה או במזג אוויר שמגביל את הראות. מערכת התאורות מאוד משמעותית להתמצאות של הטייסים והיא נבנית בסטנדרטים מוקפדים, בדגש לאמינות גבוהה של מערכת אספקת החשמל - כולל יכולת גיבוי על ידי גנרטורים מקומיים, זמנו מיתוג קצרים מאוד למעבר בין המערכת הראשית למערכת הגיבוי ויכולת לתפקד גם כאשר יש ברקים בסביבת שדה התעופה.
מכ"מים וזע"ט
החובה להפעיל מכ"ם מקומי תלויה בגודל השדה. בנמלי תעופה גדולים יש חובה להפעיל מכ"ם ראשי - מכ"ם גדול שנועד לאפשר לפקחי הטיסה "לראות את המטוסים" ברדיוס של מאות ק"מ סביב השדה ומכ"ם משני שהוא, בדרך כלל, נשען על חוקר מערכות זיהוי עמית־טורף - כלומר, על מערכות המשיבות ל"חקירות" מהקרקע ומותקנות במטוסים עצמם. בשנים הקרובות, חלק ניכר משדות התעופה יעברו לשימוש ב־ADSB (מערכת מעקב אחרי מטוסים, על בסיס שידור עצמי שלהםׂ). כל המכ"מים, חוקרי הזע"ט ומערכות ה־ADSB צריכות לעמוד בסטנדרטים של הארגון הבין־לאומי לתעופה אזרחית. סטנדרטים אלו מפוקחים ונאכפים על ידי רשויות התעופה האזרחיות המקומיות או, באמצעות רשות תעופה אזרחית שהוסמכה לכך על ידי הארגון.
מטאורולוגיה
על פי החוקים של תעופה אזרחית, שירותי מטאורולוגיה לצורכי תעופה מסופקים לגורמי התעופה השונים, אך ורק על ידי ספקים שהורשו וקיבלו רישיון לכך מטעם הרשויות המתאימות. מעבר לתחזית מזג האוויר ברמה האזורית או הארצית, שדה התעופה מחויב לספק כמה וכמה נתונים לגבי מזג האוויר המקומי. נתונים אלו כוללים, בין השאר, את הלחץ הברומטרי בגובה המסלולים, את עוצמת הרוח, הכיוון שלה ואם יש גזירות רוח, מה עוצמתן, את מצב העננים באזור השדה עצמו, את מצב המשקעים (גשם, שלג, ברד), את הראות ואת מצב המסלולים (יבשים־רטובים, ע"פ סולם מוכתב). מטוסים המצטרפים לנחיתה או מטוסים לפני התנעה מחויבים להאזין לערוץ דווח ייעודי שמקריא בצורה ציקלית את נתוני מזג האוויר ATIS. כדי לוודא שנשמרת עדכניות הדווח, כל פרק זמן מסוים, מגדל הפיקוח נותן לATIS אות מזהה וכך, הפקח יכול לדעת בוודאות שהטייסים הקשיבו לדו"ח מזג האוויר המעודכן ביותר. ה ATIS "מקריא" גם את המסלול שבשימוש ואם יש מידע רלוונטי לגבי מצב המסלולים. מצב מזג אוויר חמור במיוחד הוא מצב בו יש סופות רעמים וברקים מעל למסלולים או בקרבתם המיידית וזאת מכיוון שהברקים עלולים לפגוע במטוסים, במערכות התאורה של השדה או באמצעי הנווט שלו, מכשירי הרדיו וכיוצא באלו, ולהקשות מאוד על תהליכי ההמראה והנחיתה.
ציוד קרקע
ברוב שדות התעופה יש צוות קרקע האחראי ללוות את תהליכי ירידת ועליית הנוסעים אל המטוסים ואת העמסת ופריקת הכבודה. לעיתים חלק מאנשי צוות הקרקע משולבים עם אנשי חברות התעופה.
הטיפול במטוסים על הקרקע מחייב סוגים רבים של מקצועות וכלי רכב ובכלל זה:
טרקטור לדחיפה או לגרירה של כלי טיס.
שערי גישה אל המטוס או כבש מדרגות בר שינוע.
גנרטור ומקור מיזוג אוויר.
שירותי ניקיון
שירותי קייטרינג
משאיות ייעודיות לריקון הביוב מהמטוסים הנוחתים.
משאיות מים למילוי מים טריים במטוסים שנחתו.
משאיות תדלוק ("באוזרים").
רכבים עם מסוע להטענת מטענים ופריקתם.
רכבים ייעודיים, "עגלות" לשינוע כבודה מהטרמינל אל המטוסים ולהפך.
הזמן הכולל שבו נמצא המטוס על הקרקע נקרא "זמן סבב קרקעי". לחברות התעופה יש אינטרס שזמן זה יהיה קצר ככל הניתן ו"חברות חסך" מסוימות הגדירו יעד למטוסים צרי גוף - של זמן סבב קצר מ־25 דקות.
בטיחות
הפעילות בשדה התעופה ובסביבותיו היא פעילות עתירת סיכון מעצם אופייה. סיכונים בטיחותיים עלולים לקרות בעקבות מזג אוויר קיצוני, מסלולים רטובים וחלקים, תאונות מטוסים המתרחשות בהמשך לתקלות במטוסים עצמם, תאונות על רקע שאיבת "עצם זר" למנועים, פיגועי טרור, טיפול בחטיפות מטוסים, איום על הטמנת פצצות בשטח שדה התעופה ועוד.
טיפול בטיחותי מיוחד עלול להיווצר בהמשך להצטברות קרח על גבי מטוסים הממתינים להמראה ובהתאם, שדות תעופה מחזיקים יכולת ל"דה־אייסינג", כלומר, טיפול להסרת הקרח מכנפי המטוסים טרם ההמראה.
ציפורים באזור מסלולי הטיסה מהוות סיכון מיוחד עקב החשש לשאיבת ציפורים אל מנועי המטוס. בעבר הרחוק, נושא זה היה במיוחד מסוכן באזור נמל התעופה בן-גוריון על רקע הקרבה לאתר האשפה חיריה.
סיכון נוסף עלול להתהוות בזמן ההסעה כאשר מטוס יכול להתנגש במטוס אחר או כאשר כלי רכב שונים הפועלים בשדה התעופה עלולים להתנגש במטוסים חונים. בשנים האחרונות הנושא של תאונות על הקרקע זוכה לתשומת לב מיוחדת וננקטים אמצעי בטיחות שונים.
גם "מיקרו אקלים" בסביבת שדה התעופה עצמו, עלול לגרום לתאונות כתוצאה מגזירות רוח.
בחלק משדות התעופה המודרניים, יש בתחילת המסלול ובסופו מקטע של "בטון רך" שייעודו לספוג את האנרגיה של מטוסים שעומדים לרדת מהמסלול ולסייע בעצירתם. התקן כזה מקובל בעיקר בשדות תעופה קרובים במיוחד לגופי מים גדולים.
סוגי שדות תעופה
שמאל|ממוזער|250px|שדה התעופה של העיירה צירומנדידי, מדגסקר
ישנם שדות תעופה אזרחיים ושדות תעופה צבאיים. שדות התעופה האזרחיים לרוב מכילים טרמינל (בית נתיבות) גדול המאפשר לממתינים למטוס לחכות בנוחות. לרוב יש שם שירותים מסחריים רבים. המעבר בין הטרמינל למטוס מתבצע לרוב באמצעות אוטובוס או שרוול מטוס.
בשדות תעופה צבאיים יש לרוב דירים תת־קרקעיים שבהם מאוחסן המטוס ומתוחזק. דירים תת־קרקעיים אלו נועדו להגנה על המטוס מנזקי מזג האוויר ולמנוע את חשיפתו למטוסי אויב.
שדה התעופה הגבוה ביותר בעולם הוא שדה התעופה דאוצ'נג יאדינג השוכן בטיבט בגובה של 4,411 מטר (14,219 רגל) מעל פני הים, ואילו שדה התעופה הנמוך ביותר בעולם הוא מנחת בר־יהודה סמוך למצדה וים המלח בגובה של 386 מטר (1,240 רגל) מתחת לפני הים.
בישראל
שמאל|ממוזער|מנחת מגידו (תצלום אוויר)
שדות התעופה העיקריים בישראל נבנו, ברובם, בתקופת המנדט הבריטי, והורחבו ופותחו על ידי מדינת ישראל. ניתן לסווג את שדות התעופה בישראל ל־4 קבוצות:
נמלי תעופה בין־לאומיים
אלו נמלי תעופה שמקיימים באופן סדיר טיסות בין־לאומיות:
נמל התעופה בן-גוריון - נמל התעופה הראשי של מדינת ישראל, נמצא ליד הערים אור יהודה, לוד ושוהם.
נמל התעופה רמון - נמל תעופה ששוכן כ־20 ק"מ צפונית לאילת. הנמל הוא השני בגודלו בישראל (אחרי נמל התעופה בן-גוריון) והוא משמש כנמל התעופה העיקרי בישראל לנחיתות חירום
נמל התעופה חיפה - מאפשר טיסות בין־לאומיות ליעדים קרובים, נמצא צמוד לנמל חיפה וקריית חיים.
שדות תעופה לטיסות פנים
שדות התעופה הבאים משמשים רק לטיסות פנים ארציות:
שדה התעופה ראש פינה (מחניים) - סמוך לקיבוץ מחניים.
שדה התעופה הרצליה - מרכז את רוב הפעילות בישראל של התעופה הפרטית הקלה.
שדות תעופה אזרחים שנסגרו
שדה דב - סגור, שימש את התעופה האזרחי בין 1950–2019 ואת חיל האוויר מקום המדינה עד ליולי 2019.
שדה התעופה קריית שמונה - סגור, מאז 2013 משמש לקארטינג ומרוצי מכוניות. בשעת הצורך לחניית מטוסי ריסוס ותדלוק מטוסים קלים.
שדה התעופה עטרות - סגור, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, הוחלט לסגור לחלוטין את שדה התעופה, כיוון שהוא מוקף בהתיישבות ערבית צפופה, ממנה ניתן לטווח אותו בקלות. המקום הועבר מידי רשות שדות התעופה לרשות צה"ל, האחראי מאז על אבטחת המתקן. במתחם השדה שוכן מפעל מת"א של התעשייה האווירית, העוסק בתחזוקת מסוקים.
שדות תעופה צבאיים
אלה שדות התעופה הצבאיים העיקריים:
רמת דוד
פלמחים
תל נוף
חצור
עובדה
חצרים - בסיס חיל האוויר הראשון שנבנה מן היסוד כבסיס חדש עבור חיל האוויר הישראלי, ולא על שטחי בסיס קיים של חיל האוויר המלכותי הבריטי.
נבטים - שדה התעופה בנבטים נבנה על ידי ישראל במסגרת ההערכות מחדש על רקע הסכם השלום בין ישראל למצרים.
רמון - שדה התעופה רמון נבנה על ידי יחידות הבינוי של צבא ארצות הברית במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים.
ראו גם
רשות שדות התעופה
מנחת (תעופה)
קישורים חיצוניים
מאמר על סימונים בשדה התעופה באתר אווירון
World Aeronautical Database, מידע על שדות תעופה
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:תעופה אזרחית
| 2024-09-23T19:34:41
|
אוסטריה
|
אוסטריה, כיום רֶפּוּבְּלִיקַת אוֹסְטְרִיָה (בגרמנית: Republik Österreich, קרי: "רֶפּוּבְּלִיק אֶוסטרייך") היא ארץ במרכז אירופה, בעבר ארכידוכסות וקיסרות, כיום רפובליקה פדרלית המורכבת מתשע מדינות. אוסטריה גובלת בליכטנשטיין ובשווייץ במערב, באיטליה ובסלובניה בדרום, בהונגריה ובסלובקיה במזרח ובגרמניה ובצ'כיה בצפון.
תושביה נקראים אוסטרים ורובם שייכים לקבוצה האתנית האוסטרית ממוצא גרמני. הדת הנפוצה ביותר היא הנצרות הקתולית. אוסטריה היא חברה באיחוד האירופי.
היסטוריה
כ-1,000 שנים לפני הספירה ישבו באזור שבטים אילירים, ואחר כך שבטים קלטיים. במאה ה-1 לפני הספירה חילקו רומאים את הארץ לשלוש פרובינציות. לאחר התפוררות האימפריה הרומית חדרו לארץ שבטים סלאביים וגרמאניים. בשנת 800 הקים קרל הגדול את "רוזנות הסְפָר המזרחי" (אוסטמארק), וזהו מקור השם "אוסטריה" (בגרמנית: Österreich, "ממלכת המזרח"). בהמשך פלשו לשטחיה ההונגרים, והובסו על ידי הקיסר אוטו הראשון במאה ה-10.
במאה ה-13 הוחלף שלטונו של בית באבנברג בבית הבסבורג, אשר שלט בה עד סוף מלחמת העולם הראשונה. מלכי בית זה צירפו לשטחם את טריאסטה ואיחדו את המדינה כדי לאפשר למדינה גישה אל הים התיכון.
במאות ה-16 וה-17 נלחמה אוסטריה באימפריה העות'מאנית, שהשתלטה על חלקים גדולים משכנתה הונגריה. ב-1529 הדפו האוסטרים מצור עות'מאני על בירתם וינה.
במאה ה-17 השתתפה אוסטריה במלחמת 30 השנה, נלחמה ברפורמציה ושימרה את הדת הקתולית. ב-1683 הצליחה להדוף סופית את האימפריה העות'מאנית, שהגיעה עד שערי הבירה וינה בקרב וינה. לאחר מכן נחתם הסכם קרלוביץ, שבמסגרתו נאלצו העות'מאנים לעשות ויתורים טריטוריאליים נרחבים – רובה של הונגריה, טרנסילבניה וסלובניה נמסרו לאוסטריה. אוסטריה הגדילה את שטחיה וכוחותיה וכבשה אף את שלזיה ובוהמיה. במחצית השנייה של המאה ה-18 קיבלה את גליציה במסגרת חלוקת פולין. מריה תרזה ובנה יוזף השני הנהיגו משטר אבסולוטי נאור שבו שמו דגש על סובלנות, חינוך, צבא וכלכלה.
אוסטריה השתתפה במלחמות הנפוליאוניות נגד צרפת. בדצמבר 1805 נחלה מפלה בקרב אוסטרליץ. בעקבות זאת ומהלכים אחרים של נפוליאון, ביטל הקיסר פרנץ השני ב-1806 את מעמדו כשליט האימפריה הרומית הקדושה של והכריז על עצמו כשליט קיסרות אוסטריה.
לאחר תבוסת נפוליאון אירחה את קונגרס וינה שנועד להשיב את הסדר הטריטוריאלי והפוליטי באירופה שלאחר מלחמות נפוליאון. בראש הקונגרס עמד קנצלר אוסטריה הנסיך מטרניך השמרן, שמטרתו הייתה רסטורציה, כלומר החזרת המצב באירופה למה שהיה לפני המהפכה הצרפתית. מטרניך היה האישיות המרכזית בממלכה עד 1848. לאחר דיכוי מהפכת 1848 עלה על הכס הקיסר פרנץ יוזף הראשון, ובימיו הוקמה "האימפריה האוסטרו-הונגרית" כאיחוד של קיסרות אוסטריה וממלכת הונגריה.
האימפריה האוסטרו-הונגרית חדלה להתקיים בתום מלחמת העולם הראשונה, ובנובמבר 1918 הוכרזה רפובליקת אוסטריה הגרמנית, שטענה לשלטון באזורים דוברי הגרמנית של האימפריה הכוללים בנוסף לאוסטריה של ימינו אזורים בטירול האיטלקית, סלובניה וצ'כיה. הרפובליקה שאפה לאיחוד עם גרמניה, אולם בעקבות חוזה סן ז'רמן ב-1919 חזרה להיקרא אוסטריה והייתה למדינה עצמית ששטחה צומצם.
בשנת 1920 הייתה אוסטריה לרפובליקה דמוקרטית. היא סבלה מצוקה כלכלית ומאבקים חברתיים, שכתוצאה מהם פיזר הקנצלר אנגלברט דולפוס ב-1933 את הפרלמנט, שינה את סמליה ושמה של המדינה והפך לדיקטטור של אוסטריה הפדרלית. בשנת 1934 נרצח דולפוס על ידי קושרים נאצים. אנשי המפלגה הנאצית באוסטריה ואחרים תמכו באיחוד עם גרמניה הנאצית בעוד שהקומוניסטים והסוציאליסטים התנגדו. משאל עם בנושא שעמד להתקיים ב-1938 בוטל ואז סיפח אדולף היטלר, דיקטטור גרמניה הנאצית (שהיה יליד אוסטריה בעצמו), את אוסטריה במהלך שנודע כאנשלוס. לימים היה ויכוח האם היה זה איחוד או שיש לראות באוסטריה בתור המדינה הכבושה הראשונה. לאורך כל שנות מלחמת העולם השנייה הייתה אוסטריה חלק אינטגרלי מגרמניה ואף הצמיחה חלק נכבד ממנהיגי המשטר הנאצי ומבצעי השמדת היהודים.
לאחר תבוסת גרמניה בתום המלחמה חולקה אוסטריה ל-4 אזורים שעליהם שלטו ברית המועצות, אנגליה, צרפת, וארצות הברית. בשנת 1955 פינו הכוחות הזרים את אדמתה לאחר שהשלטון הבטיח להישאר נייטרלי בנושא השטחים האירופאים. הנייטרליות נמשכה לאורך שנות המלחמה הקרה.
בשנת 1995 אוסטריה הצטרפה לאיחוד האירופי ובשנת 1999 היא הצטרפה לגוש האירו.
פוליטיקה וממשל
צורת השלטון במדינה היא רפובליקה פדרלית דמוקרטית, בה הנשיא, שתפקידו סמלי נבחר בבחירות ישירות ואינו רשאי לכהן יותר מ-2 תקופות של שש שנים כל אחת. בפרלמנט ישנם 2 בתים והם המועצה הלאומית והמועצה הפדרלית. ראש הרשות המבצעת הוא ראש הממשלה (הקנצלר) המתמנה על ידי הנשיא מתוך המפלגה הגדולה ביותר שמנצחת בבחירות. שתי המפלגות הגדולות הן מפלגת העם האוסטרית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית.
מאז ינואר 2020 תיפקדה באוסטריה ממשלה בראשות הקנצלר סבסטיאן קורץ שבנויה מקואליציה של מפלגת העם הימנית ומפלגת הירוקים. באוקטובר 2021 התפטר סבסטיאן קורץ מתפקידו עקב האשמות שחיתות, את תפקיד הקנצלר העביר אל אלכסנדר שלנברג ב-2 בדצמבר 2021, הודיע סבסטיאן קורץ כי יתפטר מכל תפקידיו ויפרוש מחייו הפוליטיים. זמן קצר לאחר מכן, ממלא מקום הקנצלר אלכסנדר שלנברג הודיע כי יתפטר מתפקידו לטובת מנהיג ה-ÖVP החדש לאחר שייבחר אחד. ב-3 בדצמבר מונה נהאמר פה אחד כמנהיג מפלגת העם על ידי ועדת המפלגה הפדרלית ומתוקף זאת הוצע לתפקיד קנצלר. הוא הושבע על ידי הנשיא אלכסנדר ואן דר בלן ב-6 בדצמבר.
יחסים עם ישראל
לרוב התקיימו יחסים תקינים בין ישראל לאוסטריה. המדינה שימשה כתחנת מעבר ליהודים שיצאו מברית המועצות, ובפורומים בינלאומיים תמכה בישראל.
עם זאת, על היחסים העיבו במשך השנים מספר פרשיות, ובהן בחירתו של קורט ולדהיים בעל העבר הנאצי לנשיא אוסטריה וחברות מפלגת החירות האוסטרית (FPÖ) הימנית קיצונית, בראשות ירג היידר, בקואליציה משנת 2000.
חלוקה פדרלית
על פי החוקה של המדינה, אוסטריה היא רפובליקה פדרלית, להלן רשימה של המדינות הפדרליות המרכיבות אותה:
עברית גרמנית 360px|ימין|המדינות של אוסטריה 1. בורגנלנד Burgenland 2. קרינתיהKärnten 3. אוסטריה תחתית Niederösterreich 4. אוסטריה עילית Oberösterreich 5. זלצבורג Salzburg 6. שטיריה Steiermark 7. טירול Tirol 8. פורארלברג Vorarlberg 9. וינה Wien
כלכלה
200px|ממוזער|מגדל הדנובה, המגדל הגבוה ביותר באוסטריה
התעשייה תופסת מקום מרכזי בכלכלה האוסטרית. המוצרים העיקריים בתעשיית המדינה הם טקסטיל, כימיקלים, מתכות, מוצרים שונים בתחום האלקטרוניקה, מוצרי ברזל ופלדה, דשן, מכונות, מוצרי עץ שונים, נייר, מלט וסוכר. התיירות ויצוא העץ מהווים מקור חשוב למטבע הזר. החקלאות באוסטריה, על אף שהיא לוקחת חלק קטן בכלכלת המדינה, מספקת את צורכי האוכלוסייה. באוסטריה הגידולים העיקריים הם תפוחי אדמה, גפנים, סלק, בקר, דגנים וחזירים. במדינה נחצבים אוצרות טבע שונים, שהם: ברזל, כסף, אבץ, גז, גבס, אלומיניום, מלח נפט, עץ, מגנזיום, עופרת, פחם, ליגניט, נחושת ואנרגיית מים.
בזכות הרי האלפים ואוצרות האומנות והאדריכלות שלה מושכת אליה אוסטריה תיירים רבים, ולמדינה מגיעים כ-20 מיליון תיירים בשנה.
נכון לשנת 2010, אוסטריה דורגה במקום ה-11 בעולם בדירוג תמ"ג לנפש, העומד על 41,805 דולר לשנה.
גאוגרפיה
ממוזער|שמאל|200px|מפה טופוגרפית
מבחינה גאוגרפית אוסטריה נמצאת במרכז יבשת אירופה, כשהיא גובלת בצפון בצ'כיה וגרמניה, במזרח בסלובקיה ובהונגריה, בדרום בסלובניה ובאיטליה, ובמערב בשווייץ ובליכטנשטיין. לאוסטריה אין מוצא אל הים.
אוסטריה ברובה היא מדינה הררית, רק כ-32% משטחה נמצאים בגובה הנמוך מ-500 מטרים מעל פני הים.
רכס הרי האלפים מתנשא במערב ובמרכז המדינה ומהווה כ-62% משטחה. ההר הגבוה ביותר במדינה הוא הגרוסגלוקנר שמתהדר ב-3,797 מטרים גובה מעל פני הים ונמצא ברכס הוהה טאורן.
במזרח משתרעים מישורים פוריים שנהר הדנובה מנקז אותם.
אורכה של אוסטריה ממערב למזרח הוא 560 קילומטרים.
עולם החי של אוסטריה כולל מינים רבים כמו אייליים, מרמיטות, יעלים, סנאיים ועופות רבים כמו ברווזיים.
דמוגרפיה
האוכלוסייה במדינה עולה על 9 מיליון איש. תוחלת החיים במדינה היא 82.27 שנים בממוצע (79.64 לגברים ו-85.04 לנשים) ושיעור הפריון הוא 1.51 צאצאים לאישה.
צפיפות האוכלוסייה באוסטריה עומדת על 107.0 תושבים לקמ"ר. מתוך כלל האוכלוסייה כ-64% חיים בשטחים עירוניים.
רובם של התושבים הם אוסטרים דוברי גרמנית אך קיימים גם מיעוטים סלובנים, קרואטים, הונגרים, צ'כים ואחרים. כ-12% מתושבי אוסטריה הם בעלי אזרחות זרה. רוב האזרחים הזרים באוסטריה מתגוררים בווינה. אך אוכלוסייה לא גרמנית באוסטריה נמצאת בכל רחבי המדינה.
ערים
וינה, בירת המדינה, היא עיר ראשה קלאסית:
כחמישית מאוכלוסיית אוסטריה מתגוררת בה,
העיר הבאה אחריה בגודל, גראץ, קטנה מווינה פי 6.6,
וינה היא המרכז הפוליטי, התרבותי והכלכלי הבלתי-מעורער של אוסטריה.
דתות
ממוזער|200px|שמאל|קתדרלת לינץ בלינץ, העיר השלישית בגודלה באוסטריה
שמאל|ממוזער|200px|מסגד בפלוריסדורף שבווינה
200px|ממוזער|קארלסקירכה, נחשבת לכנסיית הבארוק המרשימה ביותר בווינה, בירת אוסטריה
ממוזער|200px|קתדרלת סטפנוס הקדוש במרכז וינה, בירת אוסטריה.
לפי נתונים משנת 2021, מבחינה דתית, כ-68.2% מהאוכלוסייה באוסטריה הם נוצרים, 55.3% הם נוצרים קתולים; 4.9% נוצרים אורתודוקסים ו-3.8% הם נוצרים פרוטסטנטים. כ-22.4% מצהירים שהם חסרי דת.
אסלאם היא הדת השנייה בגודלה במדינה, עם 8.3% מאמינים מכלל האוכלוסייה. רוב המוסלמים הם ממשפחות של פועלים מטורקיה שהגיעו לאוסטריה החל משנות השבעים. יש גם אוכלוסייה גדולה של מוסלמים בוסנים.
מיעוטים נוספים הם: בודהיסטים, יהודים, הינדואיסטים ונאו-פגנים.
במדינה המערבית ביותר באוסטריה, פורארלברג מצוי המיעוט המוסלמי הגדול ביותר: 8.36% מהאוכלוסייה, ובווינה יש את המיעוט השני בגודלו: 7.82% מהאוכלוסייה. לאחר מכן באות המדינות האמצעיות, מדינת זלצבורג, אוסטריה עילית, אוסטריה תחתית וטירול, ולאחר מכן שטיריה, קרינתיה ובורגנלנד.
יהדות אוסטריה
לפי האגדה הייתה ממלכה יהודית באוסטריה שכונתה בשם יודאיספטן בשטח אוסטריה של היום עוד לפני שהאזור תועד תיעוד היסטורי. יש להניח שהיהודים הגיעו לחבל ארץ זה עם הרומאים אולם העדות הקדומה ביותר ליהודים היא מהמאה ה-10. בימי הביניים הם ישבו בעיקר בעיר הבירה וינה וסביבותיה. יש עדות שכבר בשנת 1204 היה שם בית כנסת.
במאה ה-13 הייתה אוסטריה מרכז תורני חשוב לגרמניה ולארצות הסלאביות. באמצע המאה העניקו הדוכסים שמשלו באזור זכויות יתר ליהודים. על אף שהכנסייה עודדה אנטישמיות, הקהילה היהודית שגשגה ובהתאם לכך גם האנטישמיות כלפיה ופרעות נערכו בה. היהודים הואשמו בחילול לחם קדוש ומצבם הידרדר עד שבשנת 1420 הועלו למוקד 210 מהאוכלוסייה היהודית והשאר גורשו. באותה תקופה נקראה אוסטריה בפי היהודים "ארץ הדמים". לאחר זמן רב החלה הקהילה היהודית להתחדש באוסטריה ושוב החלה לפרוח. בתקופת הקונטר-רפורמאציה היהודים סבלו מגזרות שונות ובמאה ה-18 נחקקו חוקים שהגבילו את מספרם במדינה ואחד החוקים הוא שרק לבן הבכור מותר לשאת אישה.
בשנים 1781–1782 התפרסם כתב הסובלנות שהבטיח ברוח ההשכלה זכויות רבות ליהודים בקיסרות. בשנת 1803 חיו באוסטריה 332 משפחות יהודיות, וכ-87,000 ברחבי האימפריה.
בשנת 1848 מונה לקיסר פרנץ יוזף שנחשב אהוד מאוד על היהודים. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הייתה תקופה של פריחה תרבותית ליהודי המדינה. מעמד בינוני חדש ומשכיל, בעיקר, בעיר הבירה וינה תרם בצורה משמעותית לחיי הספרות, התיאטרון והמדע. בין החשובים שבהם: הפסיכואנליטקאי זיגמונד פרויד, והסופר ארתור שניצלר.
בערב האנשלוס היו באוסטריה בה 200,000 יהודים, כ-70,000 מהם נספו בשואת יהודי אוסטריה.
ב-2018, היו באוסטריה 9,000 יהודים, רובם בבירה וינה.
תרבות
לאוסטריה תרבות עשירה ומגוונת. בארץ תשע מכללות לאמנות, ואוניברסיטאות אחדות.
במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19 ידעה אוסטריה התחדשות אומנותית ותרבותית, ועם האישים שפעלו בווינה נמנו פרויד ויונג, שילה וקלימט, הרצל ובובר.
רבים מן המלחינים הגדולים של המוזיקה הקלאסית כמו שטראוס, מוצרט, ברהמס, היידן, בטהובן, שוברט, ברוקנר ומאהלר פעלו בה בזמן זה, ועדיין תוססת באוסטריה המסורת המוזיקלית בימינו.
לאוסטריה מסורת ארכיטקטונית עשירה, הבולטת בייחוד בערים כווינה וזלצבורג.
המטבח האוסטרי הושפע מהבישול הצ'כי, ההונגרי והגרמני וקיבל את דמותו העכשווית בימי האימפריה האוסטרו-הונגרית. בחבלי הארץ השונים של אוסטריה סגנונות בישול מקומיים שונים כולל בישול בירה מקומית כדוגמת אדלווייס.
לקריאה נוספת
האנציקלופדיה העברית, כרך א', תשי"א, החל מעמוד 958
קישורים חיצוניים
אוסטריה, באתר ספריית הקונגרס
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות גרמנית
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1955
| 2024-09-02T17:49:36
|
27 ביולי
|
27 ביולי הוא היום ה-208 בשנה (209 בשנה מעוברת), בשבוע ה-30 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 157 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
שמאל|ממוזער|200px|מהפכת יולי 1830: קרבות לפני האוטל דה ויל בפריז
1417 – סיום כהונת אפיפיור באביניון. סיום הקרע המערבי
1586 – סר וולטר ראלי מייבא לראשונה טבק מאמריקה לאנגליה
1789 – הממשל הפדרלי בארצות הברית מקים את מחלקת המדינה של ארצות הברית (Department of State), שנקראה במקור Department of Foreign Affairs
1794 – המהפכה הצרפתית: מקסימיליאן רובספייר נעצר לאחר שקרא להוצאה להורג של יותר מ-17,000 "אויבי המהפכה"
1830 – בפריז פורצת מהפכת יולי 1830
1865 – ראשית ההתיישבות הוולשית בארגנטינה: 153 מתיישבים ולשים מגיעים לצ'ובוט שבארגנטינה
1866 – מסתיימת הנחת הכבל האטלנטי, מה שמאפשר לראשונה תקשורת טלגרפית טרנס-אטלנטית
1919 – בשיקגו, פורצות מהומות גזע שנמשכות כשבוע ובמהלכן נהרגים 38 בני אדם ונפצעים כ-500
1921 – חוקרים באוניברסיטת טורונטו בראשות הביוכימאי פרדריק באנטינג מכריזים על גילוי ההורמון אינסולין
1938 – חוק אנטי יהודי נוסף בגרמניה הנאצית — שינוי שמות רחובות שנקראו ע"ש יהודים
1940 – באגס באני מופיע לראשונה על האקרנים, בסרט המצויר A Wild Hare
1945 – כיבוש אוסטריה על ידי מעצמות הברית (שהחל ב-9 במאי 1945) מסתיים. מוקמת הרפובליקה האוסטרית
1948 – יעקב דורי ממונה לרמטכ"ל הראשון
1953 – מלחמת קוריאה מסתיימת: ארצות הברית, סין, קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית חותמות על הפסקת אש
1955 – מטוס אל על מופל בשמי בולגריה, 58 נוסעיו נספו
1964 – מלחמת וייטנאם: 5,000 יועצים צבאיים נוספים נשלחים לדרום וייטנאם, מה שמביא את סך כוחות ארצות הברית בווייטנאם ל-21,000 איש
1972 – טיסת הבכורה של מטוס הקרב F-15 תוצרת מקדונל דאגלס האמריקנית
1974 – פרשת ווטרגייט: הוועדה המשפטית של בית הנבחרים האמריקאי מצביעה 27 בעד מול 11 נגד בסעיף ההדחה הראשון נגד הנשיא ריצ'רד ניקסון: הפרעה לצדק
1981 – התנקשות כושלת במחבל מוחמד עודא, חבר בארגון ספטמבר השחור האחראי לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן
1996 – באטלנטה מתפוצץ מטען צינור ב-Centennial Olympic Park במהלך האולימפיאדה. אדם אחד נהרג ו-111 נפצעים
2002 – מטוס קרב סוחוי Su-27 מתרסק במהלך תצוגה אווירית בלבוב באוקראינה. 85 איש הרוגים ויותר מ-100 פצועים. זהו אסון התעופה בתצוגה הגדול ביותר בתולדות התעופה
2004 – ממשלת ישראל מאשרת חלוקת טבליות לוגול לתושבי יישובים הסמוכים לכורים גרעיניים
2012 – פתיחת אולימפיאדת לונדון
2024 – פגיעת הרקטה במג'דל שמס והירצחם של 12 נערים ונערות בגילאי 10–16
נולדו
1452 – לודוביקו ספורצה, דוכס מילאנו (נפטר ב-1508)
1612 – מוראט הרביעי, הסולטאן השבעה-עשר של האימפריה העות'מאנית (נפטר ב-1640)
1667 – יוהאן ברנולי, מתמטיקאי שווייצרי (נפטר ב-1748)
1768 – שארלוט קורדה, מהפכנית ומתנקשת במהפכה הצרפתית (הוצאה להורג ב-1793)
1824 – אלכסנדר דיומא הבן, סופר ומחזאי צרפתי (נפטר ב-1895)
1903 – ניקולאי צ'רקסוב, שחקן תיאטרון וקולנוע סובייטי (נפטר ב-1966)
1915 – מריו דל מונקו, זמר טנור איטלקי, שמעריציו ראו בו את אחד הטנורים הגדולים ביותר במאה ה-20 (נפטר ב-1982)
1916 – אליזבת הארדוויק, מבקרת ספרות וסופרת אמריקאית (נפטרה ב-2007)
1922 – נורמן ליר, מפיק ותסריטאי יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2023)
1927 – מרגלית בנאי, סופרת, כתבת ושחקנית ישראלית (נפטרה ב-1976)
1928 – ליאונרד רוז, צ'לן אמריקאי (נפטר ב-1984)
1928 – ג'וזף קיטינג'ר, טייס בחיל האוויר האמריקני, האדם הראשון שהגיע לגבול החלל (נפטר ב-2022)
1928 – סעדיה בהט, מהנדס ואמן ישראלי
1929 – ז'אן בודריאר, פילוסוף צרפתי (נפטר ב-2007)
1929 – ג'ק היגינס, סופר אנגלי שנודע בשל המותחנים הרבים שכתב (נפטר ב-2022)
1930 – שירלי ויליאמס, פוליטיקאית ואקדמאית בריטית שהנהיגה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ואת המפלגה הליברל-דמוקרטית (נפטרה ב-2021)
1932 – יונתן זק, פסנתרן ומורה ישראלי, חבר בשלישיית יובל ופרופסור בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה שבאוניברסיטת תל אביב (נפטר ב-2024)
1935 – בילי מק'קולו, כדורגלן צפון אירי
1936 – חיים מלובן, מפיק בולט בתעשיית הטלוויזיה הישראלית (נפטר ב-2008)
1938 – איזבל אוברה, זמרת צרפתייה, זוכת אירוויזיון 1962 כנציגת צרפת
1938 – צביקה כספי, מעבד מוזיקלי של זמר עברי ומנצח מקהלות (נפטר ב-2012)
1938 – יצחק ברטלר, מראשי ישיבת איתרי ומחבר סדרת הספרים "בית יצחק" (נפטר ב-2022)
1938 – אורה ערמוני, עיתונאית, סופרת, עורכת ומשוררת ישראלית
1939 – יהודה בן-מאיר, פסיכולוג, עורך דין, פעיל ציבור ישראלי וחבר הכנסת מהכנסת השביעית עד הכנסת העשירית
1940 – פינה באוש, רקדנית גרמנייה (נפטרה ב-2009)
1944 – דתיה בן דור, סופרת, תסריטאית, מחזאית, משוררת ומלחינה לילדים
1946 – דרור חריש, טייס קרב בחיל האוויר הישראלי וקברניט באל על
1947 – גיורא שפיגל, שחקן ומאמן כדורגל ישראלי
1948 – פגי פלמינג, מחליקה אמנותית, אלופה אולימפית אמריקאית ושדרנית ספורט
1952 – ירין קימור, סופר, מרצה ובמאי ישראלי
1959 – שלום שמואלוב, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1961 – ארז טל, איש בידור, רדיו וטלוויזיה ישראלי
1962 – טל סנונית, שחקן כדורמים ושחיין ישראלי
1969 – טריפל H, מתאבק מקצועי
1969 – רונן צור, יועץ תקשורת, כיהן כחבר הכנסת ה-16
1970 – ניקולאי קוסטר-ולדאו, שחקן דני
1972 – ברק פלדמן, פזמונאי ישראלי
1973 – עירית קפלן, שחקנית ישראלית
1977 – ג'ונתן ריס מאיירס, שחקן ודוגמן אירי
1980 – דולף זיגלר, מתאבק ב-WWE
1984 – טל סולומון, אמן סטנד-אפ, שחקן, קריין ותסריטאי ישראלי
1984 – אסף ליברמן, עיתונאי ישראלי
1986 – יפתח מזרחי, שחקן, רקדן ותסריטאי ישראלי
1986 – דמארה קארול, כדורסלן אמריקאי המשחק בקבוצת יוסטון רוקטס מליגת ה-NBA
1987 – מארק האמשיק, כדורגלן סלובקי המשחק בשורות דליאן ייפאנג ונבחרת סלובקיה
1987 – אבי בן אבו, זמר ומוזיקאי ישראלי
1992 – טורי ליינז, ראפר, זמר ומפיק מוזיקלי קנדי
1993 – ג'ורדן ספית', שחקן גולף מקצועני אמריקאי
נפטרו
444 – קירילוס האלכסנדרוני, ממורי הכנסייה (נולד ב-376)
1061 – ניקולאוס השני, אפיפיור (נולד ב-995)
1276 – חיימה הראשון, מלך אראגון (נולד ב-1208)
1365 – רודולף הרביעי, דוכס אוסטריה (נולד ב-1339)
1564 – פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1503)
1844 – ג'ון דלטון, כימאי אנגלי (נולד ב-1766)
1869 – יעקב לוונשטיין, רב גרמני (נולד ב-1799)
1946 – מירקה גינובה, לוחמת מתקופת מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים ביוון (נולדה ב-1916)
1946 – גרטרוד שטיין, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1874)
1947 – איוואן רגן, ביולוג שהיה ידוע בשל מחקריו בתחום הביואקוסטיקה (נולד ב-1868)
1980 – מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה של איראן (נולד ב-1919)
1984 – ג'יימס מייסון, שחקן (נולד ב-1909)
1987 – אורי גיל, מפקד שייטת 13 בדרגת אלוף-משנה (נולד ב-1951)
1993 – רג'י לואיס, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1965)
1994 – קווין קרטר, צלם דרום אפריקאי זוכה פרס פוליצר (נולד ב-1960)
1999 – נחום שריג, ממפקדי הפלמ"ח הבולטים ומזכיר תנועת הקיבוץ המאוחד (נולד ב-1914)
2003 – בוב הופ, בדרן (נולד ב-1903)
2008 – יוסף שאהין, במאי קולנוע מצרי (נולד ב-1926)
2008 – אריה קרול, חתן פרס ישראל למפעל חיים בשנת 2000 (נולד ב-1923)
2010 – רות לוביץ', פעילה חברתית בארץ ישראל ומראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח וחד"ש (נולדה ב-1906)
2013 – מירון קרן, אלוף-משנה בצה"ל, אשר פיקד על חטיבת הנגב (נולד ב-1951)
2015 – עבדול קאלאם, נשיא הודו ה-11 (נולד ב-1931)
2017 – סם שפרד, שחקן ומחזאי אמריקאי (נולד ב-1943)
2018 – ולדימיר ווינוביץ', סופר ומחזאי רוסי (נולד ב-1932)
2018 – צבי גבאי, דיפלומט ישראלי שכיהן בין היתר כשגריר ישראל בדבלין וכסמנכ"ל משרד החוץ (נולד ב-1938)
2019 – רוברט שריפר, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1931)
2020 – יוסף גולדשטיין, איש חינוך ישראלי (נולד ב-1926)
2020 – משה קרת, מנכ"ל התעשייה האווירית לישראל (נולד ב-1934)
2020 – אואן ארתור, ראש ממשלת ברבדוס בשנים 1994–2008 (נולד ב-1949)
2021 – זאליקה סולי, שחקנית ניז'רית (נולדה ב-1947)
2022 – יוסף אבירם, ארכאולוג ישראלי וראש החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה (נולד ב-1916)
2022 – ויולה טורק, רופאה ישראלית (נולדה ב-1916)
2022 – יוכבד סקס, סופרת ילדים ונוער ומחזאית חרדית (נולדה ב-1938)
2024 – עדנה או'בריאן, סופרת אירית (נולדה ב-1930)
חגים ואירועים החלים ביום זה
קובה – יום המהפכה, היום השני
האיים המלדיביים – יום העצמאות, היום השני
פוארטו ריקו – יום הולדתו של חוזה קלסו ברבוסה
וייטנאם – יום הזיכרון לנופלים במלחמות
יומו של פנטלאון הקדוש
26 ביולי – 28 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז כז
קטגוריה:יולי
| 2024-07-29T05:01:44
|
פוזיטרון
|
פּוֹזִיטְרוֹן (positron) הוא חלקיק יסודי, האנטי-חלקיק של האלקטרון. הפוזיטרון דומה בתכונותיו לאלקטרון, שכן מסתו והספין שלו זהים לאלו של האלקטרון. לעומת זאת, המטען החשמלי שלו שווה בגודלו למטען האלקטרון אך הפוך בסימנו, כלומר, מטען הפוזיטרון חיובי (ומכאן שמו), בניגוד למטען האלקטרון השלילי.
פוזיטרונים נוצרים בדעיכה רדיואקטיבית מסוג , המכונה גם פליטת פוזיטרון (positron emission). בתהליך זה, פרוטון מגרעין אטום הופך לנייטרון ובוזון . לאחר מכן, הבוזון דועך לפוזיטרון ונייטרינו אלקטרוני. פוזיטרונים נוצרים גם במסגרת תהליך של יצירת זוג, בו פוטון אנרגטי מגיב עם גרעין של אטום כך שחלק מהאנרגיה של הפוטון הופך לאלקטרון ופוזיטרון, על פי הנוסחה . זו היא דוגמה לאירוע של יצירת חומר (matter creation). כל זאת, בהתאם לשקילות המסה והאנרגיה. גם התהליך ההפוך אפשרי: כאשר אלקטרון ופוזיטרון נפגשים, מתרחש איון (annihilation) ומסתם של שני החלקיקים הופכת כולה לאנרגיה של שני הפוטונים.
קיומו של הפוזיטרון נחזה על ידי משוואת דיראק, שפורסמה ב-1928 על ידי פול דיראק, אם כי דיראק עצמו לא הגיע למסקנה זו באופן ישיר.
הפוזיטרון התגלה לראשונה בתצפית ב-2 באוגוסט 1932 על ידי קארל דייוויד אנדרסון מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, בקרינה קוסמית שעברה דרך תא וילסון שהיה בתוך שדה מגנטי ושהיה בו לוח עופרת. אנדרסון הבחין בתצלומים מהתא במסלול חלקיק שעבר דרך לוח העופרת ויצא ממנו במהירות נמוכה יותר (כפי שהשינוי ברדיוס המסלול הראה). כיוון התנועה הראה שהחלקיק חיובי. מכיוון שהיה ידוע שפרוטון (או חלקיק אחר עם מסה דומה) לא יכול לעבור מרחק כזה בחומר, הסיק אנדרסון שמדובר ב"אלקטרון חיובי". את השם "פוזיטרון" נתנו העורכים של Physical Review בו פרסם אנדרסון ב-1933 את המאמר על הגילוי.
ראו גם
אנטי-חומר
טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חלקיקים אלמנטריים
קטגוריה:לפטונים
קטגוריה:פרמיונים
קטגוריה:אלקטרון
| 2023-04-20T19:02:57
|
13 בדצמבר
|
13 בדצמבר הוא היום ה-347 בשנה (348 בשנה מעוברת), בשבוע ה-50 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 18 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1642 – אבל טסמן מגיע לניו זילנד
1864 – מלחמת הברית המשולשת: פרגוואי מכריזה מלחמה על ברזיל
1893 – תחילת הקמתה של מסילת רכבת העמק
1924 – ייסוד המושבה הרצליה
1949 – כהמשך להודעת ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון מ-5 בדצמבר 1949, ועקב רצון האו"ם להפוך את ירושלים לעיר מפורזת בשליטה בינלאומית, הכנסת מכריזה על ירושלים כבירת ישראל, ומחליטה על העברת הכנסת ומשרדי הממשלה לירושלים
1949 – דוד בן-גוריון מטיל על ראובן שילוח להקים את המוסד
1974 – מלטה הופכת לרפובליקה
1981 – ראש ממשלת פולין, וויצ'ך ירוזלסקי מכריז על ממשל צבאי בפולין
1988 – יאסר ערפאת נואם בעצרת האו"ם שמתכנסת במיוחד לכבודו בז'נבה
1992 – פעילי חמאס חוטפים ורוצחים את שוטר משמר הגבול, נסים טולדנו. אירוע זה היה העילה לגירושם ללבנון של כ-400 פעילי הארגון כעבור ארבעה ימים
1996 – קופי אנאן נבחר למזכיר כללי של האו"ם
2002 – האיחוד האירופי מודיע כי אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, סלובניה, סלובקיה, פולין, צ'כיה וקפריסין יצטרפו לשורותיו ב-1 במאי 2004
2003 – סדאם חוסיין נלכד על ידי כוחות צבא ארצות הברית בתיכרית, עיראק
2018 – נחנך קו התעופה תל אביב-סאו פאולו על ידי חברת התעופה הצ'יליאנית LATAM. אחרי עצירה בסאו פאולו, הקו ממשיך לסנטיאגו, וזהו קו התעופה הראשון בין ישראל ודרום אמריקה. משך הטיסה לסאו פאולו הוא 13 שעות, וההמשך לסנטיאגו מסאו פאולו עומד על 4 שעות
נולדו
ממוזער|210x210 פיקסלים|אנרי הרביעי
ממוזער|220x220 פיקסלים|מרי טוד לינקולן
ממוזער|262x262 פיקסלים|סטיב בושמי
1520 – האפיפיור סיקסטוס החמישי (נפטר ב-1590)
1533 – אריק הארבעה עשר, מלך שוודיה (נרצח ב-1577)
1553 – אנרי הרביעי, מלך צרפת (נפטר ב-1610)
1797 – היינריך היינה, משורר יהודי גרמני (נפטר ב-1856)
1818 – מרי טוד לינקולן, הגברת הראשונה של ארצות הברית (נפטרה ב-1882)
1887 – ג'ורג' פוליה, מתמטיקאי (נפטר ב-1985)
1902 – טלקוט פרסונס, סוציולוג ואבי גישת הפונקציונליזם (נפטר ב-1979)
1915 – יצחק (אנטק) צוקרמן, ממייסדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בימי מרד גטו ורשה וממנהיגיו. ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון בית לוחמי הגטאות להנצחת השואה, הגבורה והמרד (נפטר ב-1981)
1919 – הנס יואכים מרסיי, טייס קרב ואלוף הפלות גרמני (נהרג ב-1942)
1920 – ג'ורג' שולץ, מזכיר המדינה של ארצות הברית בשנים 1989-1982 (נפטר ב-2021)
1922 – איסר לובוצקי, מפעילי המחתרת של גטו וילנה, פרטיזן, לוחם ומפקד באצ"ל, היועץ המשפטי הראשון של הליכוד (נפטר ב-2009)
1923 – מיכה פרי, מלוחמי ההגנה והפלי"ם וממפקדי הפלמ"ח בחטיבת הראל ובחטיבת הנגב במהלך מלחמת העצמאות (נפטר ב-1998)
1923 – פיליפ אנדרסון, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2020)
1924 – מריה ריבה, שחקנית אמריקאית
1925 – דיק ואן דייק, שחקן קולנוע, קומיקאי ומגיש טלוויזיה אמריקאי
1929 – כריסטופר פלאמר, שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה קנדי (נפטר ב-2021)
1930 – נתן זך, משורר ועורך ישראלי (נפטר ב-2020)
1931 – ירמיהו ברנובר, פרופסור לפיזיקה, סופר, אסיר ציון, חסיד חב"ד ויו"ר אגודת שמי"ר
1931 – ראול טייטלבאום, עיתונאי, ניצול שואה, חוקר שואה ואיש שמאל ישראלי
1939 – שייקה לוי, זמר, בדרן ושחקן ישראלי חתן פרס ישראל, שאת עיקר פרסומו קנה כחלק משלישיית "הגשש החיוור"
1945 – הרמן קיין, איש עסקים אמריקני (נפטר ב-2020)
1945 – פנחס שטיינברג, מנצח ישראלי
1949 – כרמית גיא, עורכת ושדרנית רדיו וטלוויזיה, עיתונאית, סופרת ומתרגמת ישראלית
1950 – מאיר פניגשטיין, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי ישראלי
1952 – אבי נשר, במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע ישראלי
1953 – ענת גוב, מחזאית ישראלית (נפטרה ב-2012)
1957 – סטיב בושמי, שחקן קולנוע
1967 – ג'יימי פוקס, שחקן וקומיקאי אמריקאי
1971 – אורלי גולדקלנג, עיתונאית ישראלית
1981 – איימי לי, סולנית להקת אוונסנס
1982 – צביקה קליין, עיתונאי ישראלי-אמריקאי
1984 – סנטי קאסורלה, שחקן כדורגל של ארסנל ונבחרת ספרד
1989 – טיילור סוויפט, זמרת-יוצרת אמריקאית
1989 – מיקל לנדה, רוכב אופני כביש ספרדי
1991 – אסף הרץ, שחקן ישראלי
1991 – דרמוט קנדי, זמר-יוצר אירי
נפטרו
ממוזער|227x227 פיקסלים|הרמב"ם
ממוזער|234x234 פיקסלים|פרידריך השני
ממוזער|203x203 פיקסלים|דונטלו
558 – כילדברט הראשון, מלך פריז (נולד ב-496 בערך)
1124 – האפיפיור קליקסטוס השני (נולד ב-1065)
1126 – היינריך התשיעי, דוכס בוואריה (נולד ב-1075)
1204 – הרמב"ם, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש מדע ורופא, חוקר ומנהיג (נולד ב-1138)
1250 – פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נולד ב-1194)
1272 – ברטולד מרגנסבורג, דרשן ומטיף נוצרי גרמני (נולד ב-1220)
1404 – אלברכט הראשון, דוכס בוואריה (נולד ב-1336)
1466 – דונטלו, פסל איטלקי (נולד ב-1386)
1521 – מנואל הראשון, מלך פורטוגל (נולד ב-1469)
1557 – ניקולו טרטליה, מתמטיקאי איטלקי (נולד ב-1499)
1565 – קונרד גסנר, הומניסט, מורה, רופא, ביבליוגרף וחוקר טבע שווצרי (נולד ב-1516)
1784 – סמואל ג'ונסון, איש ספרות אנגלי (נולד ב-1709)
1944 – וסילי קנדינסקי, צייר רוסי (נולד ב-1866)
1961 – סבתא מוזס, ציירת אמריקאית, נודעה כמי שהחלה את קריירת הציור שלה קרוב לגיל שמונים (נולדה ב-1860)
1964 – פדרו פטרונה, כדורגלן אורוגוואי (נולד ב-1905)
1983 – מרי רנו, סופרת בריטית (נולדה ב-1905)
1985 – רחל מרכוס, שחקנית תיאטרון ישראלית (נולדה ב-1912)
1993 – חיים שוהם, מרצה לספרות עברית וספרות משווה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בר-אילן (נולד ב-1936)
2001 – צ'אק שולדינר, מוזיקאי (נולד ב-1967)
2003 – דוד פרלוב, במאי קולנוע ישראלי (נולד ב-1930)
2009 – פול סמואלסון, כלכלן אמריקני יהודי זוכה פרס נובל (נולד ב-1915)
2011 – מיכאל שורץ, מזרחן ישראלי ומתרגם ה"מורה נבוכים" (נולד ב-1929)
2016 – תומאס שלינג, כלכלן אמריקני, זוכה פרס נובל לכלכלה (נולד ב-1921)
2016 – חנוך ברטוב, סופר, מתרגם ופובליציסט ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות (נולד ב-1926)
2016 – אהובה עוזרי, זמרת-יוצרת ישראלית (נולדה ב-1948)
2018 – נח קליגר, עיתונאי, איש ספורט וסופר ישראלי, ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ, שהתמחה בנושא השואה (נולד ב-1926)
2018 – ננסי וילסון, מוזיקאית ג'אז אפרו-אמריקאית (נולדה ב-1937)
2020 – ג'יימס מקליין, שחיין אמריקאי (נולד ב-1930)
2020 – אוטו באריץ', כדורגלן ומאמן ממוצא אוסטרי-קרואטי (נולד ב-1933)
2020 – אמברוז דלמיני, פוליטיקאי סווזי, מנהל עסקים וראש הממשלה העשירי של אסוואטיני (נולד ב-1968)
2022 – אלכס דורון, עיתונאי ישראלי, מתרגם וסופר (נולד ב-1942)
חגים ואירועים החלים ביום זה
מלטה – יום הרפובליקה
מדינות סקנדינביה – יום לוצ'יה הקדושה
תאריך השיא של מטר מטאורים בשם ג'מינידים
12 בדצמבר – 14 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל יג
קטגוריה:דצמבר
| 2024-04-24T15:59:21
|
13 בפברואר
|
13 בפברואר הוא היום ה-44 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 321 ימים (322 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
721 – המאיורדומוס קרל מרטל מכתיר את תיאודריך הרביעי כמלך הפרנקים וכיורשו של כילפריך השני בשושלת המרובינגית. כמו במקרה של קודמו, גם תיאודריך חסר כוח ממשי, שכן בסיס הכוח מצוי בידיו של מרטל. תיאודריך ימלוך עד 737
1542 – קתרין הווארד, מלכת אנגליה ואשתו של הנרי השמיני, ובת לווייתה ג'יין בוליין מוצאות להורג
1575 – אנרי השלישי מוכתר למלך צרפת
1668 – ספרד מכירה בעצמאות פורטוגל
1689 – המלכת מרי השנייה, מלכת אנגליה על אנגליה וסקוטלנד
1692 – הבח בגלן-קו מתרחש בהיילנדס הסקוטיים
1895 – האחים לומייר רושמים פטנט על הסינמטוגרף
1943 – השואה: הנאצים מטילים קנס של עשרה מיליון פרנק על יהודי ג'רבה
1943 – מלחמת העולם השנייה: הצבא האדום משחרר את רוסטוב
1945 – מלחמת העולם השנייה: תחילת הפצצת דרזדן
1945 – מלחמת העולם השנייה: הצבא האדום משחרר את בודפשט
1945 – מלחמת העולם השנייה: הצבא האדום משחרר את מחנה הריכוז גרוס-רוזן. במחנה נותרו באותה עת רק 70 אסירים
1955 – ממשלת ישראל רוכשת כמה מהמגילות הגנוזות שנתגלו במערות קומראן
1960 – צרפת עורכת ניסוי בפצצת אטום ראשונה מתוצרתה
1971 – צבא דרום וייטנאם פולש ללאוס בגיבוי אמריקאי
1974 – אלכסנדר סולז'ניצין מוגלה למערב גרמניה ואזרחותו הסובייטית נשללת
1996 – תחילת המרד המאואיסטי בנפאל
2001 – רעידת אדמה במגניטודה 6.6 פוגעת באל סלוודור וגורמת למותם של יותר מ-400 בני אדם
2006 – אילן חלימי, יהודי-צרפתי נרצח כשלושה שבועות לאחר שנחטף
2012 – שיגור הבכורה של משגר וגה, משגר לוויינים קטן של סוכנות החלל האירופית, ממרכז החלל הגיאני של סוכנות החלל האירופית
2017 – אושר בכנסת פה אחד "חוק איה כורם" למניעת שיעבוד חוזים של מוזיקאים
2018 – משטרת ישראל פרסמה המלצות בתיק 1000 ובתיק 2000, להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בעבירה של קבלת שוחד
נולדו
711 לפנה"ס – ג'ימו, קיסר יפן הראשון (נפטר ב-585 לפנה"ס)
ממוזער|240x240 פיקסלים|ג'ימו, קיסר יפן הראשון
1457 – מארי, דוכסית בורגונדיה (נהרגה ב-1482)
1470 – אליהו בחור, בלשן עברי וחוקר המסורה בתקופת הרנסאנס, ומראשוני הכותבים ספרות ביידיש (נפטר ב-1549)
1599 – ה אלכסנדר השביעי (נפטר ב-1667)
1743 – ג'וזף בנקס, חוקר טבע ובוטניקאי בריטי, ופטרון לפעילות המדעית בבריטניה (נפטר ב-1820)
1769 – איוואן קרילוב, סופר אגדות עם וממשיל משלים רוסי (נפטר ב-1844)
1805 – יוהאן פטר גוסטב לז'ן דיריכלה, מתמטיקאי גרמניה (נפטר ב-1859)
1891 – גרנט ווד, צייר אמריקאי (נפטר ב-1942)
1893 – אלפרד שאפר, כדורגל ומאמן הונגרי (נפטר ב-1945)
1903 – ז'ורז' סימנון, סופר בלגי, יוצרו של הבלש המשטרתי מגרה (נפטר ב-1989)
1907 – שמשון יוניצ'מן, ממנהיגי בית"ר וחבר הכנסת מטעם חרות (נפטר ב-1961)
1911 – אהרן רבינוביץ, משורר ישראלי (נפטר ב-2000)
1921 – זאו וו קי, אמן סיני-צרפתי (נפטר ב-2013)
1922 – הרולד מור, לוטננט גנרל (דרגה מקבילה לרב-אלוף בצה"ל) בצבא ארצות הברית (נפטר ב-2017)
1923 – צ'אק ייגר, טייס אמריקאי, אלוף הפלות, הראשון ששבר את מחסום מהירות הקול בטיסה (נפטר ב-2020)
1929 – רות קלינוב, פרופסורית לכלכלה באוניברסיטה העברית (נפטרה ב-2015)
1930 – ישראל קירזנר, כלכלן יהודי בריטי-אמריקאי המזוהה עם האסכולה האוסטרית
1933 – עמנואל אונגרו, מעצב אופנה צרפתי (נפטר ב-2019)
1933 – פול בייה, נשיא קמרון
1933 – קים נובק, שחקנית
1934 – ג'ורג' סיגל, שחקן קולנוע וטלוויזיה יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2021)
1935 – דליה פרידלנד, שחקנית, זמרת וכוכבת ילדים ישראלית
1937 – זיגמונד יאן, הקוסמונאוט היחיד בהיסטוריה של גרמניה המזרחית, גנרל בחיל האוויר של צבא מזרח גרמניה (נפטר ב-2019)
1938 – אוליבר ריד, שחקן (נפטר ב-1999)
1938 – כרמלה קורן, זמרת ישראלית (נפטרה ב-2022)
1939 – ביאטה קלרספלד, עיתונאית גרמניה-צרפתיה שנאבקה לחשיפת פושעי מלחמה נאצים
1945 – יענקל'ה רוטבליט, פזמונאי, זמר, מלחין ועיתונאי ישראלי
1947 – יונה אמיתי, רופא מומחה ברפואת ילדים, טוקסיקולוגיה, פרמקולוגיה קלינית ובריאות הציבור (נפטר ב-2021)
1947 – מייק ששבסקי, מאמן כדורסל אמריקאי
1950 – פיטר גבריאל, מוזיקאי בריטי
1950 – אלמוג בורשטיין, שופט שחמט בינלאומי מישראל
1959 – רון קופמן, עיתונאי, מגיש ופרשן ספורט ישראלי
1960 – פיירלואיג'י קולינה, שופט כדורגל איטלקי
1965 – יובל מסנר, מוזיקאי, נגן צ'לו, יוצר ומפיק מוזיקלי ישראלי (נפטר ב-2021)
1971 – סוניה, זמרת פופ בריטית
1971 – אלון חרזי, כדורגלן מכבי חיפה
1972 – נטע הבר, שחקנית ישראלית
1972 – ליאור מילר, שחקן, דיג'יי ודוגמן ישראלי
1973 – רוית דום, מנכ"ל קבוצת עמל
1974 – רובי ויליאמס, זמר פופ בריטי
1975 – עינת פרנבך בן אהרון, במאית, תסריטאית ומלהקת ישראלית (נפטרה ב-2019)
1975 – עדי לאון, מלחין וקלידן ישראלי
1979 – טלי שרון, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלית
1985 – קארין סרויה, שחקנית ישראלית
1985 – דרן אבאזי, זמר-יוצר ומפיק מוזיקלי ממוצא אלבני
1990 – מרסל מוסרי, סופרת ישראלית
נפטרו
ממוזער|170x170 פיקסלים|קתרין הווארד
ממוזער|235x235 פיקסלים|ריכרד וגנר
ממוזער|237x237 פיקסלים|הנרייטה סאלד
858 – קנת הראשון, מלכהּ הראשון של סקוטלנד (נולד ב-810)
1021 – אל-חאכם, ח'ליפה פאטמי (נולד ב-985)
1130 – האפיפיור הונוריוס השני (נולד ב-1060)
1199 – סטפן נמאניה, הנסיך הגדול של סרביה (נולד ב-1113)
1542 – קתרין הווארד, אשתו החמישית של הנרי השמיני, מלך אנגליה (הוצאה להורג)
1571 – בנוונוטו צ'ליני, צורף ופסל איטלקי (נולד ב-1500)
1862 – ליאופולד שפר, משורר, סופר ומלחין גרמני (נולד ב-1784)
1883 – ריכרד וגנר, מלחין גרמני (נולד ב-1813)
1945 – הנרייטה סאלד, מחנכת, סופרת ופעילה ציונית (נולדה ב-1860)
1950 – רפאל סבטיני, סופר איטלקי (נולד ב-1875)
1957 – מתתיהו הינדס, עיתונאי, בנקאי, פעיל ציבור ושגריר ישראל באורוגוואי (נולד ב-1894)
1963 – דניאל אוסטר, ראש עיריית ירושלים היהודי הראשון, וראש עיריית ירושלים המערבית הראשון (נולד ב-1893)
1975 – קרל לוץ, דיפלומט שווייצרי, חסיד אומות העולם (נולד ב-1895)
1976 – ג'ון לונסברי, אנימטור ובמאי הנפשה אמריקאי שעבד באולפני ההנפשה של וולט דיסני (נולד ב-1911)
1980 – מריאן רייבסקי, מתמטיקאי וקריפטוגרף פולני (נולד ב-1905)
1994 – שמחה הולצברג, אבי הפצועים (נולד ב-1924)
1995 – דניאל יצחק לוי, איש ציבור ישראלי שכיהן כחבר הכנסת מטעם המפד"ל (נולד ב-1917)
2013 – יהודה רידר, ראש המועצה המקומית הראשון של קריית ארבע (נולד ב-1928)
2014 – ריצ'רד מולר נילסן, כדורגלן ומאמן כדורגל דני שזכה כמאמן עם נבחרת דנמרק ביורו 1992 ואימן את נבחרת ישראל בין השנים 2000 ל-2002 (נולד ב-1937)
2015 – מנחם אבירם, איש צבא ישראלי, מלוחמי תש"ח, ממפקדי חטיבת הצנחנים ומפקד אוגדה 49 (נולד ב-1926)
2016 – אביגדור בן-גל, אלוף בצה"ל, מפקד חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים ואלוף פיקוד הצפון (נולד ב-1936)
2016 – אנטונין סקאליה, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית (נולד ב-1936)
2017 – קים ג'ונג-נאם, פוליטיקאי צפון קוריאני (נולד ב-1971)
2021 – גרשון מנדל גרליק, אב"ד קהילת 'אוהל יעקב' ומרבני מילאנו (נולד ב-1932)
2021 – יורי ולאסוב, מרים משקולות, סופר ופוליטיקאי סובייטי-רוסי (נולד ב-1935)
2021 – דורון שפי, שחיין ישראלי (נולד ב-1952)
2022 – עמנואל מרקס, פרופסור בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה (נולד ב-1927)
2022 – יוליה וינר, משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית בשפה הרוסית (נולדה ב-1935)
2024 – שאול ארלוזורוב, מומחה מים ישראלי, סגן נציב המים ויושב-ראש אגודת מהנדסי המים בישראל (נולד ב-1930)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום הרדיו העולמי
12 בפברואר – 14 בפברואר
פברואר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ב יג
קטגוריה:פברואר
| 2024-10-19T10:45:32
|
15 בדצמבר
|
15 בדצמבר הוא היום ה־349 בשנה (350 בשנה מעוברת), בשבוע ה־49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 16 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1788 – מתחילות הבחירות הראשונות לנשיאות ארצות הברית, בהן זכה ג'ורג' וושינגטון
1791 – מגילת הזכויות של אזרחי ארצות הברית נכנסת לתוקף עם אישורה של וירג'יניה
1939 – הסרט "חלף עם הרוח" מוקרן לראשונה, באטלנטה, ג'ורג'יה
1939 – הניילון נמכר לראשונה, בתחילה לייצור גרבוני נשים
1948 – התחיל מבצע על כנפי נשרים, הבאת יהודי תימן לישראל
1961 – אדולף אייכמן נמצא אשם בפשעי מלחמה, בבית משפט בישראל
1965 – תוכנית ג'מיני: החללית ג'מיני 6A משוגרת לחלל
1969 – גולדה מאיר מציגה את ממשלתה השנייה (החמש עשרה במנין הממשלות) בפני הכנסת
1970 – הגשושית ונרה 7 הסובייטית נוחתת בהצלחה על נוגה. זו הייתה החללית הראשונה שנחתה בהצלחה על כוכב לכת אחר ושדרה משם אותות חזרה לכדור הארץ
1973 – האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה הסירה את הומוסקסואליות מרשימת מחלות הנפש ב-DSM
1976 – סמואה הופכת לחברה באומות המאוחדות
1984 – במסגרת תוכנית וגה הסובייטית, שיגור וגה 1 גשושית להביא נחתת לפני השטח של נוגה ובלון לחקר האטמוספירה. לאחר מכן הגשושית המשיכה למפגש עם שביט האלי
1989 – אירועי טימישוארה - מחאה בתגובה לפיטורי הכומר לסלו טקש מציתה את המהפכה ברומניה שהובילה לסילוקו של ניקולאה צ'אושסקו וביטול המשטר הקומוניסטי במדינה.
1995 – בית הדין האירופי לצדק מקבל את פסק הדין שנודע בשם חוק בוסמן
2005 – עשרה מיליון עיראקים משתתפים בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכות במדינה זו
נולדו
ממוזער|226x226 פיקסלים|נירון
ממוזער|197x197 פיקסלים|לוקיוס ורוס
ממוזער|222x222 פיקסלים|גוסטב אייפל
37 – נירון קיסר, קיסר רומא (נפטר ב-68)
130 – לוקיוס ורוס, קיסר רומא (נפטר ב-169)
1447 – אלברכט הרביעי, דוכס בוואריה (נפטר ב-1508)
1610 – דוד טנירס הבן, צייר פלמי (נפטר ב-1690)
1742 – פרנסיסקו אנטוניו גרסיה קרסקו, מושלה הספרדי האחרון של צ'ילה לפני פרוץ מלחמת העצמאות במדינה (נפטר ב-1813)
1786 – אדוארד קולס, מושל אילינוי השני (נפטר ב-1868)
1802 – יאנוש בויאי, מתמטיקאי הונגרי (נפטר ב-1860)
1832 – גוסטב אייפל, מהנדס ואדריכל צרפתי שנודע כאדריכל מגדל אייפל (נפטר ב-1923)
1859 – אליעזר לודוויג זמנהוף, ממציא שפת אספרנטו (נפטר ב-1917)
1860 – יוסף זיידנר, פעיל ציוני ומתומכיו הראשונים של בנימין זאב הרצל, תעשיין ומהנדס ארצישראלי. נמנה עם מייסדי בית החרושת סיליקט בתל אביב (נפטר ב-1942)
1900 – יהושע מזור, מחלוצי תעשיית היהלומים בישראל ונשיא "בני ברית" בישראל (נפטר ב-1976)
1907 – אוסקר נימאייר, אדריכל ברזילאי (נפטר ב-2012)
1907 – רפאל קלצ'קין, שחקן תיאטרון ישראלי (נפטר ב-1987)
1915 – סטפן גראייק, מלוחמי מרד גטו ורשה (נפטר ב-2008)
1916 – מוריס וילקינס, ביולוג בריטי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נפטר ב-2004)
1917 – הילדה צאדק, זמרת סופרן אופראית יהודיה-גרמניה-ישראלית (נפטרה ב-2019)
1920 – אלבר ממי, סופר, סוציולוג, אינטלקטואל ופילוסוף יהודי-צרפתי (נפטר ב-2020)
1923 – עוזי גל, מפתח כלי נשק ישראלי ומפתח תת מקלע "עוזי" (נפטר ב-2002)
1923 – פרימן דייסון, פיזיקאי ומתמטיקאי בריטי-אמריקאי (נפטר ב-2020)
1924 – אסתר בז'רנו, ניצולת שואה, מאחרוני האסירות היהודיות שהיו חלק מתזמורת הנשים באושוויץ (נפטרה ב-2021)
1926 – אמיתי נאמן, מלחין, פזמונאי ומעבד מוזיקלי ישראלי (נפטר ב-2005)
1928 – פרידנסרייך הונדרטוואסר, צייר, פסל ואדריכל (נפטר ב-2000)
1928 – אידה הנדל, כנרת בריטית-יהודייה ילידת-פולין (נפטרה ב-2020)
1929 – דינא, מלכת ירדן (נפטרה ב-2019)
1929 – בארי האריס, פסנתרן ג'אז (נפטר ב-2021)
1930 – עדנה או'בריאן, סופרת אירית (נפטרה ב-2024)
1932 – ראובן צור, חוקר ספרות וחתן פרס ישראל בתחום לשנת ה'תשס"ט (נפטר ב-2021)
1933 – יגאל לב, סופר ועיתונאי ישראלי (נפטר ב-2001)
1933 – טים קונוויי, שחקן וקומיקאי אמריקאי (נפטר ב-2019)
1933 – שמעון שמיר, פרופסור בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ודיפלומט ישראלי
1934 – קרטיס פולר, נגן טרומבון ג'אז אמריקאי שניגן בעיקר הארד בופ (נפטר ב-2021)
1934 – סטניסלב שושקביץ', יו"ר הפרלמנט של בלארוס והנשיא בפועל בשנים 1994-1991 (נפטר ב-2022)
1935 – עדנאן בדראן, ראש ממשלת ירדן
1935 – אורי מרינוב, המנכ"ל הראשון של המשרד לאיכות הסביבה, פרופסור וראש החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה וחבר בסגל בית הספר לקיימות של המרכז הבינתחומי הרצליה
1941 – צבי שפירא, איש תקשורת בתחומי הטלוויזיה, הקולנוע, הרדיו והחינוך
1944 – אבי כהן, במאי טלוויזיה וקולנוע ישראלי
1952 – אלן סימונסן, כדורגלן דני
1956 − ויליאם אורביט, מפיק מוזיקלי בריטי
1957 − עדי פרג, עורך דין ושחיין ישראלי
1970 – עמנואל אמוניקה, כדורגלן ניגרי
1971 – אורן חן, זמר, מלחין, נגן וכותב ישראלי
1973 – סוריה בונלי, מחליקה אמנותית צרפתייה
1979 – אדם ברודי, שחקן אמריקאי
1983 – קאמילה לודינגטון, שחקנית בריטית
1983 – ואנג האו, שחקן טניס שולחן סיני
1985 – איינור איידין, זמרת-יוצרת טורקייה
1986 – קיילור נבאס, כדורגלן קוסטה ריקני, שוערה של פריס סן-ז'רמן
1987 – מארינה מקסימיליאן, זמרת ושחקנית ישראלית
1992 – דריה דוגינה, עיתונאית רוסית, מדענית ופעילה פוליטית (נפטרה ב-2022)
1996 – ג'ניפר ברנינג, זמרת וכותבת שירים גרמנייה
נפטרו
ממוזער|211x211 פיקסלים|בסיליוס השני
ממוזער|255x255 פיקסלים|וולט דיסני
1025 – בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר ביזנטי (נולד ב-958)
1072 – אלפ ארסלאן, מנהיג סלג'וקי (נולד ב-1029)
1574 – סלים השני, הסולטאן האחד-עשר של האימפריה העות'מאנית (נולד ב-1524)
1675 – יאן ורמיר, צייר הולנדי (נולד ב-1632)
1955 – אוטו בראון, פוליטיקאי גרמני (נולד ב-1872)
1958 – וולפגנג ארנסט פאולי, פיזיקאי (נולד ב-1900)
1962 – צ'ארלס לוטון, שחקן קולנוע ותיאטרון בריטי זוכה פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר (נולד ב-1899)
1966 – וולט דיסני, אנימטור ומפיק סרטי אנימציה (נולד ב-1901)
1970 – דוד תדהר, חוקר חלוצי היישוב, עורך אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (נולד ב-1897)
1977 – אלכסנדר גאליץ', זמר, משורר, תסריטאי ומחזאי סובייטי (נולד ב-1918)
1980 – אלווין גולדנר, סוציולוג (נולד ב-1920)
2010 – בלייק אדוארדס, במאי קולנוע (נולד ב-1922)
2011 – כריסטופר היצ'נס, עיתונאי וסופר אמריקאי (נולד ב-1949)
2013 – ג'ואן פונטיין, שם הבמה של השחקנית האמריקאית ג'ואן בוואור דה הבילנד (נולדה ב-1917)
2018 – גירמה וולדה גיורגיס לוצ'ה, פוליטיקאי אתיופי (נולד ב-1924)
2018 – אברהם רונן, ארכאולוג ישראלי (נולד ב-1935)
2018 – דני פארן, מפיק טלוויזיה ישראלי (נולד ב-1947)
2018 – ענת זמיר, דוגמנית ושחקנית ישראלית (נולדה ב-1962)
2021 – אורי שמחוני, אלוף בצה"ל ומנכ"ל חברת "סולתם" (נולד ב-1936)
2021 – פאיז א-טראונה, ראש ממשלת ירדן (נולד ב-1949)
2021 – בל הוקס, פמיניסטית, פעילה חברתית, ופרופסור אפרו-אמריקאית ללימודים אפריקאיים ואפרו-אמריקאיים (נולדה ב-1952)
2022 – מוטקה בן-פורת, לוחם פלמ"ח וצה"ל, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים (נולד ב-1927)
2022 – אליהו עופר, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1944)
2023 – שמעון ישראלי, זמר-יוצר, מלחין, פזמונאי, שחקן קולנוע ותיאטרון, תסריטאי, מחזאי, סופר ובמאי ישראלי (נולד ב-1932)
חגים ואירועים החלים ביום זה
בשנים 2005–2019 צוין בתאריך זה יום התה הבינלאומי
14 בדצמבר – 16 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל יה
קטגוריה:דצמבר
| 2024-07-28T17:17:19
|
גל
|
שמאל|ממוזער|250px|
תיאור סכמטי של תנודת מיתר מתוח. נשים לב כי אם בכל נקודת זמן המיתר נראה כמו סינוס: . בנוסף, בכל נקודה לאורך הציר האופקי (אחת לדוגמה מסומנת על ידי הקו האנכי) נראה כי גובה המיתר בזמן משתנה גם כמו סינוס:
. התיאור הכולל של גובה המיתר נתון על ידי
בפיזיקה, גל הוא התפשטות (או התקדמות) של הפרעה (סטיה משיווי משקל) בתווך כלשהו או בשדה. לדוגמה, גל במים הוא הפרעה בגובה המים, גל קול הוא הפרעה בצפיפות האוויר, וגל אלקטרומגנטי הוא הפרעה בשדה החשמלי והמגנטי. מאופי השדה, ניתן לראות שיש גלים שיכולים להתפשט רק בחומר, כמו גלי קול או גלים במים, משום שגלים אלו הם הפרעה בשדות הקשורים לתווך עצמו, כמו צפיפותו או גובהו. לעומת זאת, קיימים גלים שיכולים להתפשט גם בריק, למשל גלים אלקטרומגנטיים. בדרך כלל, המונח "גל" מתאר הפרעה מחזורית בזמן. הפרעה שאיננה מחזורית בזמן נקראת פולס.
לגלים תכונות שונות מאוד משל חלקיקים, והם מראים תופעות מיוחדות כמו התאבכות, עקיפה ושבירה. במשך שנים רבות עסק המדע בשאלה האם אור הוא גל או חלקיק, אך כיום הבעיה נפתרה בעזרתה של מכניקת הקוונטים. על פי תורה זו, לכל חלקיק יש גם אופי גלי, תופעה הנקראת דואליות גל-חלקיק, ולכן תופעות גליות לוקחות חלק מכריע בתיאור העולם הקוונטי.
מאפייני הגל
תיאור גרפי של גל והפרמטרים המאפיינים אותו|שמאל
קיימים מספר מאפיינים או פרמטרים פיזיקליים המגדירים את הגל ואת התנהגותו.
משרעת (או אמפליטודה בלעז) – גודל ההפרעה המקסימלי, מסומנת באיור ב-, ולפעמים מסומנת ב-.
אורך גל – המרחק בין שתי פסגות סמוכות של הגל. מסומן לרוב באות
תדירות – מספר המחזורים ליחידת זמן, מסומנת לרוב באות f או באות .
תדירות זוויתית – מאחר שבדרך כלל מתארים גלים על ידי פונקציות טריגונומטריות, נהוג לנרמל את התדירות, כך שהארגומנט יהיה כפולה של . לכן
מספר הגל (וקטור הגל) – מספר הגל, המסומן לרוב ב-, הוא המקביל המרחבי לתדירות הזוויתית. כשם שהתדירות הזוויתית מתקשרת לזמן המחזור על ידי , מספר הגל מתקשר לאורך הגל על ידי . בגלים במרחב רב ממדי, מוגדר וקטור גל, המציין את כיוון התקדמות ההפרעה, והנורמה שלו נתונה על ידי .
כוון ההפרעה ביחס לכוון התנועה: גל אורכי הוא גל המורכב מהפרעה מתקדמת שכיוונה ככיוון התפשטות הגל, לדוגמה גל קול. לעומתו, גל רוחבי הוא גל שבו ההפרעה המתקדמת מאונכת לכיוון התקדמות הגל, לדוגמה גלים אלקטרומגנטיים. (הערה: יש הסבורים כי גלי מים הם גלים רוחביים אך צריך לשים לב כי גלי מים אינם רוחביים ואינם אורכיים)
מהירות פאזה – מהירות ההתפשטות של חזית הגל. מסומנת ב-v ומוגדרת כ-.
מהירות חבורה – מהירות התקדמות האנרגיה (ריבוע אמפליטודת המעטפת) בחבורת גלים, מוגדרת על ידי יחס נפיצה כ-.
כאשר , כמו בגלי סינוס למשל, הקשר בין שלושת הגדלים האחרונים ניתן באמצעות משוואת הגלים – .
מאפיין נוסף לקבוצת גלים הוא הפרש המופע (פאזה) או זווית המופע. גודל זה, המסומן לרוב ב-, מתאר את ההפרש בין הארגומנטים של שני גלים.
קיטוב – קיטוב הוא תופעה המתרחשת בגלי רוחב. קיטוב הגל הוא הכיוון ההפרעה (שהוא, בגל רוחבי, ניצב לכיוון התקדמות הגל). לרוב, משתמשים במושג קיטוב בהקשר של גלים אלקטרומגנטיים. קיטוב עשוי להיות ליניארי, מעגלי (כיוון המשרעת מסתובב באופן מחזורי), אליפטי (המקרה הכללי יותר) או אקראי (לא מקוטב).
משוואת הגלים
כשמנסים למצוא את הדינמיקה של מספר סוגי גלים בסיטואציות שונות, בפעמים רבות מגיעים למשוואה משותפת. לכן, משוואה זו זכתה להקרא משוואת הגלים:
זוהי משוואה דיפרנציאלית חלקית, שבה:
הפונקציה היא השדה הרלוונטי שמשתנה במרחב ובזמן (לדוגמה, שדה חשמלי בגלים אלקטרומגנטיים ושדה לחץ האוויר בגלי קול).
v היא מהירות התקדמות ההפרעה. היא נקבעת על פי התכונות של התווך הפיזיקלי.
אופרטורי גזירה: לפלסיאן ונגזרת שנייה לפי הזמן.
באופן כללי, לרוב, המשוואה הזו מתקבלת רק אחרי שעושים מספר קירובים כגון הזנחות של חיכוך, מקדמים שגורמים לנפיצה, תופעות לא ליניאריות וכדומה.
פתרון משוואת הגלים
הפתרון הבסיסי של משוואת הגלים שנקרא "גל מישורי" הוא
פתרון זה ניתן להצגה גם כצירוף של סינוסים וקוסינוסים. בנושא זה כדאי לראות את הערך הדן באוסצילטור הרמוני.
כאשר:
הגודל הוא התדירות הזוויתית של הגל.
הווקטור הוא וקטור הגל, כיוונו הוא כיוון ההתקדמות של הגל וגודלו עומד ביחס הפוך לאורך הגל, .
הקשר בין התדירות הזוויתית למספר הגל במקרה זה הוא . במקרה הכללי (כמו בתווך דיאלקטרי, שבו מהירות התקדמות הגל c עשויה להיות תלויה באורך הגל) הקשר הוא לא-ליניארי והפונקציה נקראת יחס נפיצה.
הפתרון הכללי ביותר של משוואת הגלים הוא סופרפוזיציה של גלים מישוריים עם יחס הנפיצה , כאשר האמפליטודה נקבעת על פי תנאי השפה של הבעיה. אם אין תנאי שפה שמגבילים את הערכים שווקטור הגל k יכול לקבל, אזי הפתרון הכללי נתון על ידי טרנספורם פורייה:
עקרונות פיזיקליים
ממשוואת הגלים ניתן להסיק עקרונות פיזיקליים חשובים הנוגעים לטבעם של גלים ולטיב תנועתם. עקרונות אלה אושרו בניסויים וחלקם אף הוסקו באופן אמפירי.
עקרון פרמה – עקרון הזמן המינימלי. קובע כי בתנועתו בין שתי נקודות, חזית הגל, הנקראת גם קרן, תנוע במסלול בו זמן התנועה הוא הקצר ביותר.
חוק הויגנס – קובע כי ניתן להתייחס לכל נקודה על גבי חזית הגל כאל מקור של גל נקודתי.
מעקרונות אלו נובעות תכונות ייחודיות המאפיינות תופעות גליות.
תכונות של גלים
קיימות מספר צורות התנהגות פיזיקליות אופייניות לגלים. קיומן של תכונות אלו מאפשר לקבוע האם התופעה הנמדדת היא גל. רוב התכונות נובעות מכך שהגל, שהוא פתרון של משוואה דיפרנציאלית חלקית ליניארית, הוא ליניארי, ומחוק הויגנס.
החזרה
שמאל|ממוזער|250px|השתקפות של דג במים כתוצאה מהחזרת קרני אור
החזרה (Reflection) היא תופעה שבה חזית גל הנעה בתווך מסוים מגיעה לנקודת מפגש עם תווך אחר ובעקבות כך משנה את כיוונה לכיוון אחר בתווך ממנו הגיעה (וגם את מהירותה). החזרה של גל יכולה להיות באופן מסודר (כגון החזרת אור ממראה) או לא מסודר (כגון החזרת אור מקיר), החזרה קיימת בכל פעם שחזית גל מתווך אחד מגיעה לתווך אחר. על פי חוק סנל, אם זווית הפגיעה היא למעלה מן הזווית הקריטית ישנה החזרה מלאה (כל עוצמת הגל מוחזרת). במקרים אחרים ההחזרה היא חלקית.
שבירה
שבירה (Refraction) היא תופעה בה גל העובר מתווך בעל מקדם שבירה אחד אל תווך בעל גורם שבירה שונה ומשנה את כיוונו (וגם את מהירותו). זווית השבירה נקבעת על פי חוק סנל.
תופעות שבירה והחזרה מתוארות ומאופיינות באופן פיזיקלי על ידי תכונה של התווך, הנקראת עכבה (Impedance). העכבה היא היחס בין הכוח הפועל על האמפליטודה למהירות השינוי בה. עבור גלים אלקטרומגנטיים, העכבה היא הכללה של מושג ההתנגדות החשמלית.
התאבכות
התאבכות היא אולי התופעה המזוהה ביותר עם גלים.
ממוזער|תבנית התאבכות של שני גלים כדוריים ממקורות נקודתיים כאשר אורך הגל גדל ככל שזזים למטה בתמונות והמרחק בין שני המקורות גדל ככל שזזים ימינה בתמונות.
כאשר עוברים מספר גלים דרך אותה נקודה במרחב, האמפליטודה של הגל באותה נקודה תהיה סכום וקטורי (כלומר: כולל התחשבות בכיוון) של האמפליטודות של כל הגלים באותה נקודה. עקרון ההתאבכות הוא מקרה פרטי של סופרפוזיציה – רכיבים ליניאריים המתחברים ביניהם.
המחשה של התאבכות גלים – עקרון הסופרפוזיציה. מימין: התאבכות הורסת. משמאל: התאבכות בונה.
באיור לעיל מתוארת התאבכות של שני גלים.
התאבכות בונה (באיור השמאלי) מתרחשת כאשר כל הגלים מגיעים בשיא ומחזקים זה את זה.
התאבכות הורסת (באיור הימני) מתרחשת כאשר סכום האמפליטודות שווה לאפס. עבור שני גלים, כאשר שני גלים בעלי אותה אמפליטודה מגיעים במופע הפוך (הפרש מופע של חצי מחזור) מתרחשת התאבכות הורסת שכן גל אחד מגיע בשיא והשני בשפל (שיא שלילי).
עקיפה
עקיפה (Diffraction) היא תופעה שבה הגל "עוקף" מכשול ונובעת מעקרון הויגנס.
כאשר בין מקור גלים לגלאי מבדיל עצם כלשהו, הגלאי יקלוט חלק מהגל שנפלט מהמקור למרות החסימה בדרך, מכיוון שהגל "עוקף" את המכשול. תופעה זו מתבססת על עקרון הויגנס (ראו נקודת פואסון).
נפיצה
נפיצה היא תופעה שבה חבורת גלים מתפרקת למרכיביה השונים (גלים בעל תדירות אחת ואורך גל יחיד).
כאשר חבורת גלים המורכבת מאורכי גל שונים עוברת לתווך בעל מקדם שבירה שונה מהתווך ממנו באה (ותלוי באורך הגל), זווית השבירה של כל אורך גל היא שונה. תופעה זו נקראת נפיצה. תופעה נפוצה הנובעת מכך היא הקשת בענן.
התקן שגורם לנפיצה הוא מנסרה, בייחוד מנסרה משולשת. אייזק ניוטון ידוע בניסוייו במנסרות ובכך שהצליח ליצור קשת באופן מלאכותי.
דוגמאות לגלים
תנודות של מיתר מתוח – כאשר פורטים על גיטרה, המיתר מתנודד ונוצר גל עומד, והמשוואה המתארת את תנודת המיתר היא משוואת הגלים האידיאלית (בהתאם לתנאי השפה של קצוות קשורים).
גלי מים – גל רוחב הנוצר במים כתוצאה ממגע עצם בהם.
גלי קול – הקול הוא גל אורך של הפרשי לחצים המתפשט בתוך חומר. מהירותו של הקול מושפעת מצפיפות התווך.
גל אלקטרומגנטי – גל רוחב הנובע משדה חשמלי ושדה מגנטי המשתנים בזמן. גל זה יכול להתפשט גם בריק ומהירותו מושפעת מהחומר בו הוא עובר. גלים אלקטרומגנטיים באורכי גל שונים מכונים בשמות כגון: גלי אור וגלי רדיו.
ראו גם
אוסצילטור הרמוני
קרינה אלקטרומגנטית
דואליות גל-חלקיק
אופטיקה
אלגברה ליניארית
אפקט דופלר
ספקטרוסקופ
קישורים חיצוניים
אנימציות של התפשטות גלים בתנאים שונים, ד"ר רובין הוגאן מאוניברסיטת רדינג
*
| 2024-10-01T08:44:52
|
אוקראינה
|
אוּקְרָאִינָה (באוקראינית: Україна) היא ארץ ומדינה השוכנת במזרח אירופה, ששטחה 603,628 קמ"ר ואוכלוסייתה מנתה (לפני המלחמה עם רוסיה) 43 מיליון נפש. בירת אוקראינה, והעיר הגדולה ביותר בשטחה, היא קייב. אוקראינה חולקת גבולות עם בלארוס מצפון, פולין, סלובקיה והונגריה ממערב, רומניה ומולדובה מדרום ורוסיה ממזרח. לאוקראינה קו חוף לאורך ים אזוב והים השחור. מבין מדינות אירופה, אוקראינה היא המדינה השנייה בגודל שטחה והשמינית בגודל אוכלוסייתה.
אוקראינה היא רפובליקה דמוקרטית בעלת משטר נשיאותי-למחצה עם הפרדת רשויות. היא יצואנית דגנים גדולה, ומכילה בשטחה כ־5% מפוטנציאל המינרלים בעולם. היא מדינה מתפתחת ואחת המדינות העניות ביותר באירופה. צבאה הוא השני בגודלו באירופה לאחר הצבא הרוסי. במשך השנים, הפכה לחברה ביותר מ־40 ארגונים בינלאומיים. בזמן שהייתה חלק מברית המועצות, הצטרפה אוקראינה לאומות המאוחדות כאחת המדינות המייסדות, יחד עם בלארוס, ביוזמת השלטונות הסובייטיים במוסקבה, ובזכות זה נהנתה ברית המועצות משלושה קולות בעצרת הכללית של האו"ם.
היסטוריונים אוקראינים רואים את ראשית תולדות ארצם ברוס של קייב, ישות פוליטית סלאבית שקמה במאה התשיעית. במאה ה-14 סופח האזור על ידי דוכסות ליטא, שהתאחדה מאוחר יותר עם פולין. ב-1648, מרד קוזאקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי הביא לייסוד ההטמאנות הקוזאקית, ישות עצמאית-למחצה, שפוצלה במהרה בין רוסיה לפולין-ליטא ופורקה סופית ב-1764. לאחר חלוקת פולין, עברו שטחי מדינת אוקראינה המודרנית שברשותה לידי האימפריה ההבסבורגית. במאה ה-19 קמה תנועה לאומית אוקראינית, שצברה תמיכה עממית, ביססה את השפה והתרבות המקומיות והנחילה את השם "אוקראינה" לאזורים עליהם תבעה ריבונות. לאחר נפילת האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית בתום מלחמת העולם הראשונה, הוקמו מספר מדינות עצמאיות אוקראיניות, שהגדולה ביניהן הייתה הרפובליקה העממית של אוקראינה. אלו ניהלו מלחמות עם שכנותיהן כדי להתאחד ולקיים את עצמאותן, אך הובסו. הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, במסגרת ברית המועצות, נותרה כביטוי הלאומי היחיד. במלחמת העולם השנייה ולאחריה סיפחו הסובייטים את כל השטחים המאוכלסים באוקראינים שנותרו בשליטת מדינות אחרות. ב-1991, עם התפרקות ברית המועצות, הרפובליקה נעשתה למדינה עצמאית. השאיפה להתקרב לאיחוד האירופאי ולמערב, ולהתנתק מחוג ההשפעה הרוסי, היא אחד הגורמים לסכסוך מתמשך בין אוקראינה לרוסיה החל מ-2014 ולמלחמת אוקראינה–רוסיה החל מ-2022.
אטימולוגיה
שמאל|ממוזער|280px|מפה מ-1613 המציינת את "ווהלין החיצונה (היא הגדה הימנית), הנקראת גם אוקראינה או הארץ התחתונה".
השם "אוקראינה", המגיע מן הסלאבית ושמשמעותו היא כנראה "חבל ספר" אך אולי גם "נפה", הופיע לראשונה ברשומות ככינוי לכברת ארץ ב-1187. הכרוניקה הקייבית ציינה אז ש"כל אוקראינה נאנקה" עבור נסיך פריאסלאב. בין המאה ה-13 למאה ה-16, במסמכים שיצאו תחת לבלרי הדוכסות הגדולה של ליטא (שכתבו ברותנית מערבית), שימש המונח לא בלשון יחיד אלא ברבים, "אוקראינות" במובן של חבלי ספר שונים. תושבי הספר כונו "בני האוקראינות". השם לא התייחס ליחידה גאוגרפית מסוימת, אלא לכלל שטחי הגבול. לעיתים הוא היה מצומצם וכיסה אך את הנחלות ממזרח לדניפר שגבלו בערבות הסמוכות לחצי האי קרים, ולעיתים הוא מנה את כל אזורי החזית של הדוכסות, כולל חלקים גדולים מבלארוס של היום. השם "אוקראינה" נכנס בהדרגה לשימוש אצל כותבים פולנים לאחר איחוד לובלין ב-1569, עדיין במשמעות גמישה. סופרי המלך השתמשו בו בהזדמנויות אחדות ככינוי לכלל הפלכים הרותניים שתחת שלטון הכתר.
תושבי אותם מחוזות הזדהו כ"באים מאוקראינה" במידה משתנה. במחצית הראשונה של המאה ה-17, כותבים מווהלין ופודוליה הנגידו תכופות בין נפותיהם ל"אוקראינה", בעוד שתושבי חבל קייב הזדהו כ"אוקראינים" כמעט תמיד – במובן של יושבי אזור ספר הנושאים בעול המלחמה בטטרים, ולכן נעלים על אחרים. הזהות ה"אוקראינית" הקייבית התרחבה במחצית השנייה של המאה, לאחר ההרס הנרחב של מרד חמלניצקי והמלחמות שבעקבותיו. גולים מחבלי קייב, צ'רניהיב וברצלאב החלו לתאר את עצמם כ"אוקראינים" ולהתייחס לחבלים מהם נמלטו כ"אוקראינה".
המונח הופיע מזומנות גם אצל סופרי ההטמאנות הקוזאקית שקמה לאחר המרד. נראה שהוא היה השם המועדף על ידי קוזאקים ממעמדות הביניים ועל ידי המוני העם לתיאור ארצם, אך לא זכה לבכורה. האליטות החילוניות והדתיות בהטמנות אימצו את המונח "רוס הקטנה", שם שנטבע במאה ה-14 על ידי פטריארך קונסטנטינופול כדי להבדיל בין שטחי השיפוט הכנסייתיים של המטרופוליט מקייב לבין "רוס רבתי" של המטרופוליט ממוסקבה. הם השתמשו בו כדי להדגיש בעיני הצאר הרוסי את מחויבותו אליהם. באזורים שתחת שלטון פולין, ראשי הכנסייה האורתודוקסית ביכרו את "רוס" סתם (ובצורתו הלטינית "רותניה"), כביטוי לרצף עם יתר הנצרות האורתודוקסית ועם ההיסטוריה הסלאבית המזרחית, שראשיתה ברוס של קייב.
השם "אוקראינה" כמעט וחדל להיות בשימוש עם חלוקת פולין. "רוס הקטנה", או "רוסיה הקטנה", הפך למונח המועדף על השלטון הצארי, בשל הקשר המחבר עם "רוסיה רבתי" שנגזר ממנו. הצורך לחדד את העצמאות והייחוד המקומיים מול הרוסים, הוביל את הוגיה ופעיליה של התנועה הלאומית המתעוררת למצוא שוב את "אוקראינה" בשנות ה-1830, ולאמצו בהדרגה במהלך המאה ה-19. שותפיהם לדעה של הלאומנים האוקראינים, בגליציה ובבוקובינה שתחת השלטון האוסטרי, הזדהו כ"רותנים" וראו את "אוקראינה" כהמצאה פולנית שמטרתה הייתה להקצות להם מעמד של חבל ספר בתוך פולין רבתי. רק סביב מלחמת העולם הראשונה התקבעו השם "אוקראינה" וההזדהות הלאומית כ"אוקראינים".
היסטוריה
ימי קדם
היישובים האנושיים הראשונים שנמצאו בשטח אוקראינה הם משנת 32000 לפני הספירה, והשתייכו לתרבות הגרווטית. בין 5400 ל-2000 לפנה"ס שגשגה באזור התרבות הטריפּילית-קוּקוּטֶנית, שהתאפיינה בחקלאות פרימיטיבית וברעיית עדרי מקנה. זו ניגפה בתורה בפני תרבות קברי הפיר, שנודעה כך בשל תלי הקבורה הרבים שהותירה אחריה, ובהם נחו המתים כשהם משוחים באוכרה אדומה.
ב-1000 לפנה"ס התיישבו לחופי הים השחור שבטי הקימרים, עם איראני ככל הנראה. במאה השביעית לפני הספירה הם נדחקו על ידי הסקיתים, שבטים לוחמניים של קשתים רכובים שהותירו אחרי מצאי ארכאולוגי עשיר. במשך כחמש מאות שנה הייתה דרום אוקראינה בשלטונם. באותה עת קמו לחופי הים השחור ערי-מדינה יווניות, שבינן לסקיתים התנהלו חליפות לוחמה וסחר. הסקיתים מוגרו ונבלעו על ידי קבוצת שבטים מקורבת, הסרמטים. למן המאה השלישית, בעת נדידת העמים, התקיימה באוקראינה תחלופת אוכלוסייה מזורזת. האוסטרוגותים וההונים הכו את הסרמטים במאה הרביעית. באותה עת נזכר לראשונה קיומה של ברית שבטים שכונו "אנטאים"; ייתכן שבמקורה ברית זו נשלטה על ידי האלאנים, אך עם הזמן גברו בתוכם השבטים הסלאבים, ובשלב מאוחר יותר הם היו סלאביים לגמרי. האנטאים היו הכח הפוליטי החזק באזור, והתיעוד אודותם מעיד שלחמו בגותים ופשטו על הביזנטים. בראשית המאה השביעית, האזור כולו נכבש על ידי האווארים, ובתקופה זו נעלמו האנטאים מן הרשומות. האווארים נדדו הלאה או מוגרו על ידי הבולגרים הקדומים בהמשך המאה. מ-650 והלאה, ממלכת הכוזרים, בת-בריתם של הביזנטים, השתלטה על עיקר הטריטוריה של אוקראינה ועל השטחים הסובבים. הכוזרים השכינו לראשונה שלום ויציבות, התקינו נתיבי סחר משגשגים, והכפיפו את הסלאבים (ברשומות נזכרים שבטים כמו הדֶרֶבליאנים, הסיבֶריאנים והפּוֹליאנים) ויתר העממים המקומיים לחסותם.
רוס של קייב
שמאל|ממוזער|250px|רוס הקייבית בשיאה, 1054.
בשלהי המאה התשיעית התקיימה באזור הדנייפר ובסביבותיו נסיכות סלאבית גדולה שבירתה הייתה קייב, ושנודעה בשם "רוּס". מקורותיה של המדינה לוטים בערפל, והרשומות אודותם נושאות אופי אגדתי: ככל הנראה, השבטים המקומיים המליכו עליהם שושלת ורנגית (כינויים של הוויקינגים במזרח ובביזנטיון), ממשפחתו של רוריק שליט נובגורוד שבצפון הרחוק; ייתכן שהשם "רוס" מקורו בכינוי פיני שמשמעו "יורדי ים".
מידע מוצק אודות רוס מתחיל להופיע ב-878, עת הפליג במורד הדנייפר נסיך מבית רוריק בשם הֶלגי (אולג או אולה בגרסה הסלאבית). ב-882 רצח את שליטי קייב ותפס את נחלתם, כשהוא הופך את העיר לבירתו. הוא נלחם בכוזרים והדף אותם, פשט על ביזנטיון ב-907, והכפיף למרותו את רוב הסלאבים. עד מותו ב-912 הרחיב את גבולות רוס ממפרץ פינלנד ועד לים השחור. יורשו אינגבָר (איגוֹר או איהוֹר) נהרג במרד; אלמנת אינגבר, הֶלגה (אולגה או אולהה), שמשלה כעוצרת, התנצרה והביאה לנסיכות את הדת הביזנטית. בנה סביאטוסלב, הראשון בנסיכי קייב לשאת שם סלאבי שהעיד על ההיטמעות של השושלת בתרבות נתיניה, שמשל בפועל מ-964, נותר עובד אלילים למרות מאמצי אמו. תוך מספר שנים הוא הכה את הכוזרים וחיסל את ממלכתם, והרחיב מאוד את שטחי שליטתו. ב-988 אימץ הנסיך ולדימיר (וולודימיר) "הגדול" את הנצרות האורתודוקסית כדת המדינה, וכונן קשר עמוק עם ביזנטיון, שהיה בעל השפעה מכרעת על תרבותם של הסלאבים המזרחיים. פטריארך קונסטנטינופול הכיר בכך שראש הכנסייה של קייב היה ה"מטרופוליט של כל רוס". מות ולדימיר ב-1015 גרר מלחמת ירושה הרסנית בין בניו; גודלה של הממלכה הקשה על כל טוען לכתר לבסס את שלטונו. ב-1024 הגיעו שניים מן הבנים, ירוסלאב ששלט בנובגורוד ומסטיסלאב שמשל בצ'רניהיב, לכדי פשרה שחילקה בפועל את רוס לשני אזורי השפעה תחת מרותם. עם מות מסטיסלאב ב-1036, נותר ירוסלאב כשליט יחיד ועבר לקייב. מלכותו הארוכה, עד מותו ב-1054, הייתה תקופה של שגשוג חסר תקדים: הוא פיאר את הבירה במבנים חדשים, כרת בריתות נישואין עם רבות משושלות אירופה, ניצח במספר מסעות מלחמה, ותיקן קובץ חוקים.
ירוסלאב ביקש לייצב את הליך הירושה כדי למנוע עוד מלחמות אזרחים, וחילק את רוס לחמש נסיכויות, אחת לכל אחד מבניו. הבכור נועד לשלוט בקייב ובנובגורוד, הערים המרכזיות, ולכהן כנסיך הגדול של רוס; עם מותו, הכס לא עבר לבנו, אלא לאח-הנסיך הבא. הסדר החדש לא הגשים את התקוות שנתלו בו, וסכסוכי ירושה פרצו מיד. ב-1097, התכנסו נסיכי רוס בליוּבֶּץ' והשיבו את העיקרון של ירושה מאב לבן. כינוס ליובץ' תרם פחות לאחדות הממלכה המבוזרת מעלייתו לכס בקייב ב-1113 של ולדימיר מונומך, שהצליח שוב למשול כשליט יחיד ברוס. עם מות יורשו, מסטיסלאב, ב-1132, תמה אף מראית העין של ממלכה אחת. רוס נעשתה לערב-רב של ישויות עצמאיות ומסוכסכות. הנסיכים אמנם לחמו על קייב, אך התמקדו בביסוס נחלותיהם העצמאיות. ב-1169 שרף הנסיך אנדרי בוגולובסקי את העיר, ולא טרח להשתקע בה אלא שב לביתו; ב-1203 היא נכבשה ונבזזה שוב על ידי הנסיך רוריק רוסטיסלביץ'. העוצמה הפוליטית זלגה מן הבירה הישנה לשלושה מוקדים עיקריים: נובגורוד בצפון, נסיכות ולדימיר במזרח (שהתפתחה בהמשך לנסיכות מוסקבה), ובשטחה של אוקראינה המודרנית, נסיכות גליציה-ווהלין. ב-1237, הופיע אויב חדש שהכניע את הנסיכויות כולן ושם אותן למס עובד: המונגולים. ב-1240 הם כבשו את קייב, תאריך המקובל כחותם תולדותיה של רוס.
גליציה-ווהלין
שמאל|ממוזער|250px|גבולותיה של גליציה-ווהלין במאות ה-13 וה-14.
נסיכות גליציה (האליץ') קמה ב-1141, כשהנסיך וולודימירקו וולודרוביץ' (נינו של ירוסלאב מקייב), איחד שלוש נסיכויות שירש בזו אחר זו ליחידה שלטונית אחת. בנו ירוסלאב "הנבון שמונת מונים" הרחיב את גבולה לכל השטח שבין הרי הקרפטים לנהר הדניסטר. ב-1199, עם מות הנסיך וולודימיר, הזמינה האצולה את נסיך ווהלין רומן מסטיסלאביץ' למשול בהם, והוא איחד את גליציה ונחלתו ויצר את אחת הנסיכויות החזקות והגדולות ברוס; ב-1204 הוא כבש את קייב. עם מותו בקרב ב-1205, גירשו האצילים את אלמנתו ושני בניו, דנילו ווסילקו. החלה תקופה ממושכת של מלחמות אזרחים ופלישות מבחוץ.
כשבגר דנילו, יצא להשיב לעצמו את נחלות אביו. נדרשו לו יותר מעשרים שנה, תוך כריתת בריתות שונות ומשונות ומסעות מלחמה, כדי להצליח. ב-1238, בראשית המתקפה המונגולית ובמידת-מה בזכותה, איחד מחדש את גליציה-ווהלין, אך לא הייתה לו שהות לכהן כשליט עצמאי. ב-1246 הוא נשבע אמונים לבאטו חאן, ושלט מאז בחסותו (חבליה המזרחיים יותר של אוקראינה המודרנית היו בשלטון מונגולי ישיר), אם כי ניסה לכרות ברית עם הארצות הקתוליות נגד אדוניו. מאמצים אלו לא נשאו פרי, אך זיכו אותו בהכרה אפיפיורית בהיותו "מלך רוס", תואר שאימצו חלק מיורשיו, וגליציה-ווהלין הפכה מנסיכות לממלכה.
יורשו של דנילו, לב, שאביו קרא על שמו את עיר הבירה החדשה לביב, היה וסאל נאמן לאורדת הזהב ותקופת שלטונו הייתה ארוכה ויציבה. גליציה-ווהלין זכתה להכרה כמעצמה אזורית. לב הנהיג מספר מסעות מלחמה מוצלחים נגד שכניו בהונגריה, פולין וליטא, והרחיב את גבולות ממלכתו. ב-1299 עזב המטרופוליט של כל רוס – התואר הכנסייתי היה השריד האחרון לממלכה החרבה – את קייב, שאיבדה את חשיבותה, ועבר לעיר ולדימיר שבמוסקבה. מלך גליציה-ווהלין חשש ממעבר המנהיג הדתי למדינה מתחרה. בלחצו, הכיר הפטריארך מקונסטנטינופול במטרופוליט נוסף שישב מעתה בהאליץ', ושתחת שיפוטו היו שש אפרכיות שהועברו מסמכותו של פטריארך קייב; הן נודעו מאז במקובץ כ"רוס הקטנה" (בהמשך, לאפרכיות הנותרות הוענק השם "רוס הגדולה").
ב-1323 מת אחרון יורשיו של דנילו, ולכס המלוכה עלה הנסיך הפולני והקתולי בולסלאב, ששינה את שמו ליורי והמיר את דתו לאורתודוקסית התנגדותו לכוחה של האצולה הביאה להרעלתו ב-1340. הונגריה, פולין והדוכסות הגדולה של ליטא פלשו לממלכה המסוכסכת. קז'ימייז' השלישי, מלך פולין השתלט על עיקר שטחה, בעוד הליטאים כבשו את ווהלין. ב-1362 הביס הדוכס הליטאי אלגירדאס את אורדת הזהב וכבש את קייב, כשהוא מניס את המונגולים הרחק מזרחה. רוב רובה של אוקראינה המודרנית, למעט גליציה שתחת פולין, עבר לחסות בצלה של ליטא.
האיחוד הפולני-ליטאי
שמאל|ממוזער|250px|האיחוד הפולני-ליטאי
ההתפשטות הליטאית לתוך שטח אוקראינה לא הייתה פתאומית ולא נשענה על כיבוש צבאי. היה זה תהליך הדרגתי ורציף, שראשיתו בימי מינדאוגאס בתחילת המאה ה-13. השבטים הליטאיים עובדי האלילים, שהיו פרימיטיביים למדי, סיפחו לשליטתם את נסיכויות רוס הצפוניות (בשטח בלארוס של ימינו), שביכרו אותם על המונגולים. הדוכסות אימצה את הסלאבונית הכנסייתית כשפת המנהלה, ואת החוקים שהנהיגו בשעתו נסיכי קייב; הנכבדים הליטאים שהשתכנו בנחלות החדשות התחתנו באצולה המקומית ונטמעו בה, והדוכסים הגדולים הקפידו לשדך את צאאציהם המרובים לשושלות הרוריקידיות, וכך הבטיחו נאמנות לשלטונם. דפוס זה של הטמעת המבנה הפוליטי הסלאבי – או רוּתֶּנִי, כפי שנודעו תושבי אוקראינה ובלארוס באותה עת, מלשון שמה בלטינית של רוס – נמשך עם הרחבת הגבולות דרומה: ב-1377, הגיעה ליטא אל חופי ים השחור. מבחינות רבות, הדוכסות הליטאית של המאות ה-14 וה-15 הייתה המשכה של רוס הקייבית יותר מאשר של איחוד השבטים הבלטיים שממנו התפתחה.
בדרום הטריטוריה של אוקראינה המודרנית, בחצי האי קרים ולחופי ים אזוב, שלטון מונגולי התקיים ברציפות מאז הכיבוש במאה ה-13, בדמותה של אורדת הזהב. ב-1313 אימץ אוזבק חאן את הדת המוסלמית. במחצית השנייה של המאה ה-14 התפוררה האורדה בלחצן של מלחמות אזרחים ממושכות בין הטוענים לכתר. השבטים הקיפצ'קים חדלו מאורח חייהם הנוודי בהדרגה, התיישבו בקרים ועברו לעסוק בחקלאות. הטטרים הקרימאים נותרו רוב בחצי האי עוד מאות בשנים. לבסוף, התגבשה חאנות קרים כנסיכות עצמאית בחסות עות'מאנית, תחת שלטונה של שושלת גיראי.
ב-1381 פרצה מלחמת אזרחים בליטא, בין הדוכס הגדול יוגאילה לבין דודו קסטוטיס, שמשל עמו במשותף, ודודנו ויטאוטאס. יוגאילה עובד האלילים כרת ברית עם פולין השכנה ב-1385: הוא נשא את המלכה-הילדה ידוויגה והמיר את דתו לקתולית. האיחוד הפרסונלי בין שתי הארצות, שהלך והתהדק עם הדורות, הביא להשפעה פולנית גוברת, ואומץ דגם השלטון הריכוזי בפולין. הנסיכויות הישנות, ששרדו כישויות פוליטיות, בוטלו במאה ה-15 ותחתן חולקה הארץ למחוזות שנוהלו בידי פקידים, וויבודים, שמונו על ידי הכתר; ב-1471 הושלם התהליך עם ביטול התואר העתיק של נסיך קייב. שינויים אלו, והעדפת התרבות הפולנית והדת הקתולית, עוררו התמרמרות בקרב האצולה והתושבים הרותנים האורתודוקסים. ב-1508 ניצת מרד שהונהג בידי הנסיכים לבית הלינסקי, שנמלטו למוסקובי משהובסו. במהלך המלחמה בין מוסקובי לליטא בעשור הבא, אצילים אורתודוקסים רבים צידדו בצאר.
מלחמת ליבוניה בין רוסיה לליטא, שפרצה ב-1558, דחפה את הדוכסות לבקש איחוד מלא. ב-1569 נחתם איחוד לובלין, והברית הפרסונלית הפכה לישות אחת, האיחוד הפולני-ליטאי. מחציתה הדרומית של הדוכסות, רוב שטחה של אוקראינה המודרנית (גליציה הייתה בשלטון פולין מאז 1434), הועברה לכתר פולין כחלק מתנאי ההסכם; הבידול בינה לטריטוריות הרותניות הצפוניות הביא לנתק לשוני ותרבותי, שהיה הבסיס להתפתחותן ההדרגתית של אוקראינה ובלארוס כאומות נפרדות. האריסטוקרטיה המקומית תמכה בהעברה, מתוך החישוב שלכתר יהיה אינטרס לסייע להם נגד פשיטות הטטרים אם יוכללו בשטחו, ומתוך רצון לחלוק בזכויות המופלגות שניתנו לאצילים בממלכה. ב-1577 הוחלו חוקי צמיתות נוקשים: עד 1648, שיעור האיכרים שהחזיקו במחצית השדה שעיבדו ירד מ-58% ל-16%. אצילים פולנים נהרו אל השטחים החדשים והקימו לטיפונדיות ענק שהתמחו בגידול דגנים ונשענו על עבודת הצמיתים. האצולה המקומית לא טמנה ידה בצלחת: האוסטרוגסקים, האדיר שבבתים, החזיקו בבעלות על 13,000 כפרים במפנה המאה. בשירי ההלל והחנופה שנכתבו לכבוד קוסטיאנטין אוסטרוגסקי, שהיה פטרון של הדת והאמנויות, ניתן להבחין לראשונה ברעיון כי הנחלות הרותניות שתחת שלטון פולין מהוות יחידה פוליטית אחת נבדלת.
השלטון החדש הביאו אתו גם יהודים במספרים גדולים. הערים המלכותיות בפולין גופא קיבלו את הזכות לא לסבול אותם (Privilegium de non tolerandis Judaeis) ודחקו אותם החוצה, בעוד שבאוקראינה הלא-מפותחת נזקקו לשירותיהם כחוכרים ומנהלנים והעניקו להם זכויות רבות.
בעוד שהכתר והאצולה הכפיפו למרותם את פנים הארץ, עבר הדניפר (שכונה "מעבר לאשדות", זפוריז'יה) היה נתון למשיסת הטטרים. אנשי הספר התקיימו מהגנה על סוחרים ועיסוקים מסוכנים דומים, והמלכות עצמה עין לנוכח אופיים הפרוע, מפני הצורך להבטיח שזפוריז'יה תהיה מיושבת. צמיתים נמלטים ושאר נידחים, שביכרו את סיכוני הספר על פני חיים תחת האצולה, הרבו אותם למאוד. הם כינו עצמם "קוזאקים", וחיו סביב מחנות מבוצרים, "סיצ'ים". שגרת הלוחמה המתמדת נגד הטטרים הפכה אותם לצבא לכל דבר; פולין-ליטא שמחה להיעזר בחיל מן המוכן, אך חששה שיופנה נגדה.
בשלהי המאה ה-16, השפעת הקונטרה-רפורמציה הביאה לכפייה הולכת וגוברת של הדת הקתולית בנחלותיו של מלך פולין. בתי-הספר המעולים שבנו הישועים משכו צעירים אורתודוקסים מהמעמד הגבוה, שנטו בהמשך להמיר את דתם. בד ובד, המשיכה לתרבות הפולנית המפותחת הביאה רבים לאמץ את לשונה ומנהגיה, ועם הזמן לא ניתן היה להבחין בין הבאים מחוץ לבין האליטה המקומית שעברה פולוניזציה: מלך פולין-ליטא מיכאל קוריבוט היה בנו של אציל רותני שנעשה קתולי רק בגיל 20. נוכחותה של שכבה פולנית שלטת נותרה בחזקת תופעה קבועה במערב אוקראינה עד מלחמת העולם השנייה. ההיררכיה הכנסייתית האורתודוקסית, שסמכותה נשחקה על ידי אחוות חילוניות ושביקשה להשוות את זכויותיה להיררכיה הקתולית שהייתה מיוצגת בסנאט, הכירה ב-1596 בסמכות האפיפיור ויצרה בנחלות הרותניות כנסייה אוניאטית. האצולה, הקוזאקים, המון העם והאחוות החילוניות סירבו לקבל את השינוי; שני בישופים שדחו את האפיפיור אפשרו לקיים רצף סמיכה. המלך זיגמונט הכיר בכנסייה החדשה לבדה, ועד מותו ב-1632 התקיימה הכנסייה האורתודוקסית ללא הכרה רשמית, כשהיא נרדפת על ידי השלטונות. הדבר הביא לפריחה והתחדשות דתיות, דווקא מתוך החשיפה למחשבה הבארוקית המתוחכמת של הקתולים.
העידן הקוזאקי
הלחץ של הכתר והאצולה הגבוהה הפולנית והכנסייה הקתולית על האורתודוקסיה, על הצמיתים, ועל השכבות הגבוהות שסירבו לעבור פולוניזציה תועל להתמרמרות וכעס, ולבסוף למרד. מי שהיו כשרים לחוללו היו הקוזאקים: מחבורות פרועות של אנשי ספר, הם הפכו לחיל מאורגן היטב שהעמיד 20,000 איש נגד העות'מאנים ב-1620. מרידות קוזאקים ספוראדיות אירעו עוד בשלהי המאה ה-16, אך בין 1625 ל-1638 התרחשו חמש כאלו.
ב-1646, ניסה המלך ולדיסלב לעקוף את התנגדות הסיים למלחמה עם העות'מאנים, ופנה לגייס בסתר את הקוזאקים כדי שיפתחו במעשי איבה נגד השולטן, תוך שהוא מבטיח להם ויתורים נרחבים. הקשר נתגלה והמלך נאלץ לחזור בו. אחד מנכבדי הקוזאקים שהיה מעורב במגעים, בוגדן חמלניצקי, נפגע מעריצות השלטונות: ב-1647, שכנו האציל הפולני חמס את אדמותיו (סיפורים אחרים טוענים שאשתו נחטפה/פותתה ואף שבנו הולקה למוות). פניותיו לבית-המשפט נענו ריקם. הקוזאק הנגזל נמלט אל עבר הדניפר, מעבר להישג ידן של הרשויות, ונבחר להטמן (מנהיג) הסיץ' הזפורוז'י. להבדיל מקודמיו שלחמו בפולנים, הוא גייס לעזרתו את הטטרים מקרים. חמלניצקי ובעלי-בריתו קמו על הפולנים באביב 1648 והכו אותם בשני קרבות; כשפשטו הידיעות על כך, הגדה השמאלית (המזרחית) הצטרפה אל המורדים ונפלה לידיהם חיש קל, ובגדה הימנית התלקחה התקוממות צמיתים עקובה מדם. המורדים והצמיתים טבחו אלפי יהודים, קתולים ואוניאטים בשתי הגדות; מעשי הטבח של 1648 נזכרו בתולדות ישראל בשם גזרות ת"ח-ת"ט. בספטמבר מיגר חמלניצקי את עיקר צבא פולין בפילאבצי, ובנובמבר הגיע לפולין גופא וצר על זמושץ', שם הושגה שביתת נשק לחצי שנה. הקוזאקים שלטו עתה בכל הטריטוריה ממזרח לקו שנמתח בערך מיאמפיל בדרום עד אוברוץ' בצפון.
חמלניצקי חילק את השטח לכעשרים מחוזות, כל אחד בפיקוח קצין שהיה חבר במועצתו, וייסד את ההטמאנות הקוזאקית. המדינה החדשה, שנמצאה במלחמה מתמדת עם האיחוד הפולני-ליטאי, סיפקה את שאיפות החירות של הרותנים האורתודוקסים והקוזאקים היו בה מעין אליטה. חמלניצקי נזקק ללגיטימציה ולהגנה: הוא קיווה בתחילה לחסותו של השולטן העות'מאני, אך עבר במהרה לחלות את פני מוסקובי, שנענתה לו. ב-10 בינואר 1654 התכנסו נציגי מחוזות ההטמאנות בפריאסלאב ונשבעו אמונים לצאר; צבאו יצא לעזרתם נגד פולין. רוסיה קיבלה דריסת רגל קבועה בארץ. הצאר החל כמעט מיד לבחוש בענייני ההטמאנות ולהכפיפה למרותו הישירה, וחמלניצקי החרד ביקש להתנתק ממנו ולכרות ברית עם נותן-חסות אחר. ב-1656 היה צד להסכם ראדנוט האנטי-פולני, יחד עם שוודיה וטרנסילבניה, אך צבאם המשולב נהדף מוורשה. חמלניצקי מת זמן קצר לאחר מכן.
בנו החלוש, יורי, החליף אותו אך לחודשים ספורים בטרם הודח על ידי ההטמן החדש איוואן ויהובסקי, בן אצולה עשיר שהחל להחזיר את הפריבילגיות שחמלניצקי ביטל. הקצינים ותיקי המרד התקוממו נגדו, ומוסקוביה תמכה בהם; ביוני 1658 שני הצדדים התנגשו ליד פולטבה וההטמן ניצח במחיר דמים כבד. החלה תקופה ממושכת של מלחמות אזרחים ועימותים פנימיים, המוכרת בהיסטוריה האוקראינית בכינוי "החורבן". ויהובסקי כרת ברית עם פולין-ליטא שנועדה להסדיר את מעמד הנחלות הרותניות כרכיב שווה-ערך באיחוד. הצאר המריץ את הקוזאקים להתקומם נגדו, אך הוא הנחיל לאויביו תבוסה מוחצת בקונוטופ כשהוא מחסל צבא רוסי גדול. הניצחון התאיין כשהסיים הפולני-ליטאי סירב למלא את תנאי האמנה עם הקוזאקים; ויהובסקי הוצג ככלי ריק והתמיכה בו נגוזה באחת. הוא נמלט לוורשה ב-1660 ויורי חמלניצקי נבחר על ידי קצינים שביקשו הסכם חדש עם רוסיה, בתנאים דומים לאמנת פריאסלאב. הצאר הבהיר להם שהוא דורש כפיפות מוחלטת, ללא תנאים חוזיים וללא כל מחויבות מצדו.
חמלניצקי הבן החליף צדדים שוב: מקץ מספר חודשים, בעת קרב בין רוסיה לפולין, ערק עם צבאו ונשבע אמונים למלך מוורשה, בתנאים גרועים בהרבה מאלו שהשיג ויהובסקי. הקוזאקים בגדה השמאלית שללו את החוזה, וההטמאנות התפצלה למעשה בין הגדה הימנית תחת יורי בחסות פולין, ובין הגדה השמאלית תחת ההטמן-בפועל יקים סומקו, בחסות רוסיה. ההסדר הפך לקבוע ב-1663, כשיורי התפטר והוחלף בידי פבלו טטריה, בעוד שבגדה השמאלית נבחר הטמן קבוע, איוואן בּרוּחוֹבֶצְקי. ב-1667 החלוקה הוכרה רשמית בהסכם אנדרוסובו, שסיים את המלחמה בין רוסיה לפולין. הקצונה הקוזאקית, שחששה לעתידה, התלכדה עתה סביב הטמן חדש, פטרו דורושנקו, שזנח את התמרון הקבוע בין מוסקבה לוורשה ופנה שוב אל השולטן. הוא הצליח לכונן מחדש את ההטמנות המאוחדת, אך העות'מאנים התגלו כבעלי-ברית מסוכנים אף יותר מקודמיהם: הם בזזו והחריבו את הגדה המערבית, שאוכלוסייתה נמלטה ממנה ונעשתה ל"חורבה" ממש. הרוסים כבשו את הגדה השמאלית, שתושביה קיבלו אותם בברכה נוכח הזוועות שהמיטו הטורקים. פורושנקו התפטר ב-1676: פולין הדפה את העות'מאנים תוך זמן קצר, וחיסלה את שרידי ההטמאנות בשטחה ממערב לדנייפר. במזרח, המשיכה עצמאות קוזאקית נומינלית להתקיים תחת הרוסים.
ב-1687 התמנה איוואן מזפה להטמן הגדה השמאלית. כישוריו ויחסיו הטובים עם הצאר פיוטר הראשון הביאו לתקופה של שגשוג בהטמאנות, שהתאפיין בפרץ של מיזמי בנייה. ב-1704 פלש מזפה לגדה המערבית והדף את הפולנים, כשהוא מאחד מחדש את שני חלקי ההטמאנות הישנה. יחסיו עם הצאר נעשו מתוחים יותר ויותר, וב-1708 הוא החליף צדדים ועבר לתמוך בקרל השנים עשר, מלך שוודיה. הימורו של מזפה הסתיים בכישלון: רוסיה ניצחה את שוודיה בקרב פולטבה והוא נאלץ להימלט. שמו הפך לסמל לבגידה בעיני הרוסים. ההטמנים הבאים היו לא יותר מבובות. בגדה הימנית, הפולנית, המרמור נגד השליטה המחודשת של האצולה הקתולית והחוכרים היהודים התפרץ כבעבר בסדרת מרידות של קוזאקים וצמיתים, שכונו היידמקים. אלו התקוממו שלוש פעמים, ב-1734, ב-1750 וב-1768, כשהם טובחים אלפי יהודים ופולנים.
ב-1764 בוטלה משרת ההטמן על ידי יקטרינה הגדולה. ב-1772, בחלוקת פולין הראשונה, סופחה אף הגדה המערבית לרוסיה. ב-1774 הביסה רוסיה את העות'מאנים וח'אנות קרים, ששקעה מזה דורות, נעשתה למדינת-חסות שלה. בשנת 1775 הושמדו לבסוף הקוזקים האוקראינים על ידי חיילים רוסים (צבא בן 100,000 איש צעד ממבצר סנט אליזבטה למעוז הקוזקים האחרון, שבין היתר מילא תפקיד מכריע בניצחון על הטורקים במלחמה של 1768–1774 במבצר זה, כל הארכיון והנשק של הקוזקים האוקראינים, לפני הפינוי לקייב ב-1918. ב-1783 סופחו שטחי הח'אנות לאימפריה; תוך שנים ספורות, מחצית ויותר מהטטרים עזבו את קרים וסביבותיה ברצותם לחיות תחת שלטון מוסלמי, והטטרים נותרו מיעוט מאז. מנגד, החלה הגירה רוסית גדולה לגדה השמאלית ולדרום, ראשיתה של נוכחות אתנית רוסית רציפה בחבלים הללו. ב-1786 בוטלו שרידי המעמד שהיה לשטחי ההטמאנות, והנחלות הפכו לחלק לכל דבר מהמערכת המנהלית הרוסית.
האימפריה הרוסית וההבסבורגית
בראשית המאה ה-19, המעמד הגבוה באוקראינה (צאצאי קציני ההטמנות) השתלב במרץ בהיררכיה המנהלית ובתרבות הרוסית; הניבים המקומיים נותרו מנת חלקם של האיכרים. אך רעיונותיהם הלאומיים-רומנטיים של הרדר ופיכטה מצאו הד, בייחוד לאחר המלחמות הנפוליאוניות: הצורך של האליטות המקומיות להגן על זכויות-היתר והמעמד שלהן מפני השלטון שנעשה ריכוזי יותר ויותר, וההתנשאות שספגו מעמיתיהם בני המטרופולין מרוסיה גופא, חידדו (ולעיתים יצרו יש מאין) את הזהות המקומית. כבארצות רבות באירופה, הברית בין אצולה נחלשת לאינטלקטואלים אחוזי רוח רומנטית הולידה עניין נלהב בפולקלור, שהתגלגל ליצירה ספרותית חדשה, ולבסוף להתעוררות לאומית.
ב-1818 פורסם ספר הדקדוק הראשון של השפה המדוברת באוקראינה על ידי אולכסי פבלובסקי; הוא תיאר את הלשון כהולכת ונכחדת, אך הגן עליה ותיארה כבעלת ערך. ב-1825 לערך הופץ "ספר תולדות בני רוס או רוסיה הקטנה", שתיאר את הארץ כערש לידתה של האימפריה כולה, ונכתב לכאורה באמצע המאה ה-18; הוא חובר למעשה סמוך לכך, על ידי חוג סופרים שביקשו להבטיח דרגת אצולה לצאצאי הקוזאקים. ב-1832 חיבר הריהורי קוויטקה-אוסנוביאננקו לראשונה ספרות גבוהה בשפה שכינה "לשוננו" או "לשון הצמיתים" ("אוקראינית" התקבע רק לאחר מכן). ב-1840 שווה לתנועת התחייה גוון עממי לאמיתו: טאראס שבצ'נקו, צמית ששוחרר אך שנתיים קודם לכן וכישרונו המובהק הביא את אדוניו לשלחו ללימודים בפטרבורג הבירה, הוציא ספר שירה בלשון המדוברת. עד למותו ב-1861 הניח שבצ'נקו את היסוד לקאנון הספרותי.
בין 1845 ל-1847 פעלה בקייב אגודת הסתרים "אחוות קירילוס ומתודיוס", שפוזרה בידי הרשויות הצאריות בשל קידום זהות מקומית עצמאית. ב-1848, בעת אביב העמים, התארגנה בגליציה שבאימפריה האוסטרית (שנטלה נחלה זו מפולי-ליטא המחולקת) "מועצה רותנית עליונה": על רקע המתח עם הפולנים בחבל, בכירי הכמורה היוונית-קתולית התקבצו כדי לארגן את צאן מרעיתם דובר הלשון הסלאבית המזרחית. הלאומיות המתעוררת בחלק האוסטרי של אוקראינה נשאה למשך שנים רבות אופי שמרני וכנסייתי, והשתמשה בשם "רותני" לתיאור העם שביקשה לייצג. בראשית שנות ה-60, התחוללה באותו אזור תנועה של "הליכה אל הצמיתים": בני אצולה ומשכילים שהוקסמו מהחוכמה העממית שיוחסה לאיכרים, החלו להתלבש ולדבר כמותם. ראש וראשון לאלו היה וולודימיר אנטונוביץ', בן למשפחה פולנית נכבדה (הוא טען שאבות-אבותיו היו רותנים שעברו פולוניזציה, אם כי אמיתות הדבר איננה ידועה) שהפך לאלוף הלאומיות, הלשון והתרבות העממית הרותנית.
בסוף המאה ה-19 החלה התפתחות מואצת של הכלכלה.
השלטון הקומוניסטי
עם המהפכה ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה הכריזה אוקראינה על עצמאותה כרפובליקה העממית של אוקראינה, אך הסיעות השונות בתוך המדינה ומחוצה לה, לא הניחו למצב זה לשרוד לאורך זמן. על אדמת אוקראינה התנהל מאבק עיקש בין מצדדי אוקראינה העצמאית, הצבא האדום, הצבא הלבן, הצבא השחור הגרמנים ופולנים. באותו זמן סבלו היהודים מאוד מהפרעות בידי כנופיות.
בשנת 1919, במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה ולאחר שהוכנעו קבוצות בדלניות של לאומנים אוקראינים, הייתה אוקראינה המזרחית לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה, כאשר מערב אוקראינה צורף לפולין, צפון החבל בוקובינה צורף לרומניה וחבל טרנסקרפטיה לצ'כוסלובקיה.
שמאל|ממוזער|240 פיקסלים|דיווח בעיתון דיילי אקספרס על ההולודומור, 1934
לאחר הניצחון במלחמת האזרחים, פעלה הממשלה הסובייטית לחיזוק התעשייה וריכוז העבודה החקלאית בקולחוזים וסובחוזים. ב-1928 יוסיף סטלין הגה את תוכנית החומש שהביא לתיעוש מהיר מאוד של המדינה, הפיכת החוות החקלאיות הפרטיות לקולחוזים. בעקבות מהלך זה עשרות מיליוני חקלאים איבדו את רכושם, חלקם נשלחו לעבוד בגולאגים בסיביר וקזחסטן ומיליוני חקלאים נוספים (בעיקר בדרום-מרכז אוקראינה) מתו מרעב.
במשך 5 השנים בשנות ה-30 אוכלוסיית אוקראינה קטנה ב-3 עד 6 מיליוני בני אדם (מתו כ-10 מיליון, שליש מאוכלוסיית המדינה), תקופה זאת נקראת בפי האוקראינים הולודומור. זהו הרעב הגדול ביותר, מעשה אדם, שפקד את אירופה. ישנה מחלוקת כיום אם מעשים אלה עונים על ההגדרה של רצח עם כפי שסוברים מרבית האוקראינים.
בתחילת שנות ה-30 באוקראינה המערבית, שהייתה תחת השלטון הפולני, התארגנה והתחזקה תנועת לאומנים אוקראינים. הם ארגנו מספר פעולות טרור בהם נהרגו פקידים פולנים, כולל הריגת שר הפנים הפולני בשנת 1934. בעקבות גל המעצרים ראשי התנועה נעצרו ונשפטו במשפטים גדולים שנערכו בוורשה ובלבוב. על מספר ראשי הארגון כולל סטפן בנדרה הוטל עונש מוות שהומר למאסר לכול החיים.
מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער| 250 פיקסלים|נאצים מוליכים שבויי מלחמה סובייטים שנתפסו בקרבות
אחרי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב (1939), אוקראינה המערבית שוב אוחדה עם המזרחית, ואוקראינה קיבלה את צפון חבל בוקובינה ואזורים בדרום ובצפון בסרביה מרומניה. בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, אוקראינה נכבשה כולה על ידי הצבא הגרמני והוכפפה לנציבות הרייך אוקראינה. על שטחה הוקמו גטאות, יהודיה נהרגו בהמוניהם בבורות על ידי יחידת האיינזצגרופן של האס אס ומשתפי פעולה אוקראינים. אוקראינים רבים (במיוחד במערב אוקראינה) קיבלו בתחילה את הכובשים הגרמנים כ"משחררים" מהשלטון הקומוניסטי, והיו בהם גם משתפי פעולה בתפקידים זוטרים שנטלו חלק ברדיפת היהודים וגם בהשמדתם. בסך הכול על פי ההערכות נרצחו בזמן הכיבוש הנאצי כ-1.5 מיליון יהודים מכלל 2.7 מיליון יהודים אוקראינים שהיו בה לפני השואה. אחד המקומות הידועים לשמצה הוא באבי יאר, בפאתי קייב.
לצד משתפי הפעולה היו רבים באוקראינה שהתנגדו לכיבוש הנאצי, משום שלא רצו כובש זר על אדמת אוקראינה, והבינו כבר בתחילת המלחמה שגרמניה לא תאפשר לאוקראינים להקים מדינה עצמאית משלהם. כתוצאה מכך, התארגנו יחידות צבאיות של אוקראינים לאומיים שדחפו לעצמאות המדינה, ונקראו "צבא ההתנגדות האוקראיני", שמנה כ-100,000 איש ופעל בעיקר במערב אוקראינה נגד הנאצים.
הנאצים התנגדו בתוקף לעצמאות אוקראינית. על פי התפיסה הנאצית היו האוקראינים עם סלבי, כלומר אנשים מ"גזע נחות" שיש לשעבדם לצורכי הרייך הגרמני כחלק מתפיסת מרחב מחיה לו זקוק העם הגרמני. הנאצים הביאו לעקירתם של כפריים אוקראינים מאדמתם, ומתיישבים מגרמניה הגיעו לתפוס את נחלותיהם. כמו כן, הנאצים שלחו כמיליון אוקראינים למחנות עבודה בכפייה בשטחי גרמניה הנאצית.
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|הריסות קייב בזמן מלחמת העולם השנייה
"צבא ההתנגדות האוקראיני" ניהל מלחמת גרילה לא רק נגד הנאצים אלא גם נגד הארמייה קריובה הפולנית ונגד הסובייטים בעת ובעונה אחת. בנוסף היו פרטיזנים אוקראינים פרו-קומוניסטים שפעלו נגד הנאצים בלבד. בשנת 1944, לקראת סוף המלחמה, שוחרר רוב שטחה של אוקראינה על ידי הצבא הסובייטי. עם סיום המלחמה המשיכו יחידות גרילה של ארגון צבא ההתנגדות להילחם בצבא האדום הסובייטי ובצבא האדום הפולני באזור הרי הקרפטים.
בסך הכל נהרגו 6.8 מיליון אוקראינים, אזרחים וחיילים, בזמן מלחמת העולם השנייה, מתוכם כ-2.7 מיליון חיילים בצבא האדום שנהרגו בקרבות או שנרצחו על ידי הנאצים כאשר היו שבוי מלחמה וכ-1.5 מיליון יהודים. ממדי ההרס במדינה היו עצומים. בניינים רבים בערים קרסו, וכפרים שונים חרבו. מלאכת השיקום לאחר המלחמה ארכה זמן רב.
מסיום המלחמה ועד התפרקות ברית המועצות
שמאל|ממוזער|250px|רחוב בעיר חרקוב בשנת 1981
עם הקמת האומות המאוחדות, התקבלה אוקראינה כחברה מלאה בארגון יחד עם בלארוס, ביוזמת השלטון של סטלין ובהסכמת בעלות הברית, אף על פי ששתיהן היו חלק מברית המועצות שהייתה גם היא חברה בארגון. אוקראינה נבחרה כחברה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות בשנים 1948–1949 ושוב בשנים 1984–1985.
לאחר מותו של יוסיף סטלין ב-1953 עלה לשלטון בברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, שנולד ברוסיה סמוך לגבול עם אוקראינה, ושימש לפני כן בתפקיד מושל אוקראינה. מדיניותו הרפורמית והסתייגותו ממעשי סטלין בעבר עזרו לקרב את האוקראינים לתחושת שייכות לברית המועצות. בשנת 1954 צוינו 300 שנה לאיחוד אוקראינה עם רוסיה, ולכבוד האירוע הוחלט להעביר את חבל קרים מרוסיה לאוקראינה. בשנת 1964 הודח חרושצ'וב והוחלף על ידי ליאוניד ברז'נייב, יליד דניפרודזרז'ינסק שבאוקראינה.
עצמאותה המחודשת של אוקראינה
בסוף שנות ה-80 גברה באוקראינה הדרישה לעצמאות. אסון צ'רנוביל, התמוטטות חומת ברלין וניצחון תנועת סולידרנושץ' בהנהגת לך ואלנסה בפולין, נתנו דחיפה חזקה לתנועות הלאומניות של מערב אוקראינה. בשנת 1991, עם התפרקותה של ברית המועצות הכריזה אוקראינה על עצמאותה.
שמאל|ממוזער|260px| החתימה על ההסכם שהוביל להתפרקות ברית המועצות והקמת אוקראינה בשנת 1991
בשנות ה-90 של המאה ה-20 חוותה אוקראינה ירידה משמעותית באיכות החיים של אזרחיה, תוחלת החיים ירדה, מספר הלידות והתוצר המקומי הגולמי (GDP) יגם ירדו. בשנת 1989 התוצר המקומי הגולמי לנפש באוקראינה היה גבוה יותר משכנותיה ממערב (פולין) וממזרח (רוסיה), אך התמוטטות ברית המועצות פגעה בכלכלה המקומית יותר מבכל מדינה אחרת. רוסים, בילורוסים ויהודים רבים, שכעת שופר חופש התנועה שלהם, עזבו את המדינה בשנות התשעים. בסוף שנות ה-90, לאחר כעשור של ירידה בתוצר המקומי, הגיע התמ"ג לכ-40% מגודלו לפני פירוק ברית המועצות – ירידה גדולה יותר מהשפעת השפל הגדול על כלכלת ארצות הברית.
בשנים הראשונות של המאה ה-21, לעומת זאת, חוותה אוקראינה פריחה כלכלית שהתבטאה בצמיחת התוצר המקומי, שהייתה גבוהה אפילו מזו של רוסיה.
המהפכה הכתומה
בסוף 2004 חוותה אוקראינה את "המהפכה הכתומה" שהביאה להפלת הממשלה של ליאוניד קוצ'מה והעלתה לשלטון את ויקטור יושצ'נקו ויוליה טימושנקו, בעלי נטיות פרו-מערביות, שתמכו בהצטרפות לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו, על חשבון הברית עם רוסיה. יושצ'נקו הצליח לחזק את עקרונות הדמוקרטיה וחופש הפרט בתקופת שלטונו, כמו את הקשרים התרבותיים והכלכליים עם האיחוד האירופי ובמיוחד עם פולין.
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|מפגינים בקייב
הממשלה שהוקמה לאחר הבחירות, בראשות יוליה טימושנקו, החזיקה מעמד פחות משנה בעקבות מריבות והתנצחויות פוליטיות בין שני בעלי הברית. טימושנקו נאלצה לעזוב את המשרד וכבר בספטמבר 2005 קמה ממשלה בראשות מושל מחוז דניפרופטרובסק, יורי יחנורוב. עם זאת, עקב הסכמים פרלמנטריים, גם ממשלה זאת הוחלפה תוך פחות משנה על ידי ויקטור ינוקוביץ', יריבו לשעבר של ויקטור יושצ'נקו שניצח בבחירות לפרלמנט. באוקטובר 2007, בעקבות הצלחת המחנה הכתום בבחירות לפרלמנט, יוליה טימושנקו התמנתה לראשות הממשלה בשנית וכיהנה בתפקיד עד 2010, אז הפסידה ממשלתה בהצבעת אי אמון, זמן קצר לאחר הפסדה בבחירות לנשיאות אוקראינה מול ויקטור ינוקוביץ'. בשנת 2011 אף נדונה טימושנקו לשבע שנות מאסר באשמת שחיתות. משפטה ספג גינויים מצד ממשלת ארצות הברית וממשלות נוספות ולהחרמה חלקית של משחקי יורו 2012 אותם אירחה אוקראינה יחד עם פולין.
המצב הפוליטי המעורער לא הסתיים עם סופה של המהפכה הכתומה. בבחירות שנערכו בשנת 2007, היה נראה שהמדינה מפולגת על פי הקווים הטריטוריאליים ההיסטוריים של המאה ה-17, כאשר המזרח והדרום תומכים במדיניות פרו-רוסית (אזורים אלו גם מאוכלסים באוכלוסייה אתנית רוסית רבה) והמערב והמרכז תומכים במדיניות פרו-מערבית (אזורי האכלוס של הקבוצה האתנית האוקראינית, עם מיעוט רוסי זניח). כלומר, אזור השליטה התרבותי של פולין בימי האיחוד הפולני-ליטאי תומך באיחוד האירופי ובהצטרפותה של המדינה לברית נאט"ו, בעוד שאזור השליטה התרבותי של רוסיה תומך בעמדותיה של רוסיה ורואה בה כפטרונית.
משנת 1991 ועד 2007 קטנה האוכלוסייה האוקראינית בכ-8 מיליון תושבים (מ-52 מיליון ל-44). בשנת 1991 היוותה האוכלוסייה ממוצא רוסי כ-23% מכלל התושבים וכיום מתקרב חלקה לכ-15%. האזורים המזרחיים והדרומיים של אוקראינה איבדו כ-30% מסך תושביהם מאז 1991 בעיקר בשל הגירה לרוסיה. לעומת זאת, אוכלוסיית מערב אוקראינה כמעט ולא השתנתה ובאזורים מסוימים אפילו גדלה מעט. במטרה להגדיל את שיעור הילודה יצרה הממשלה תוכנית כלכלית המטיבה עם משפחות מרובות ילדים ומציעה מענקי לידה נכבדים ליולדות.
מלחמת האזרחים והמשבר הרוסי-אוקראיני
שמאל|ממוזער|250px|מפגינים פרו-רוסים בעיר אודסה, 2014
בדצמבר 2013 פרצו הפגנות ענק של תומכי האופוזיציה, הפגנות שבפתח שנת 2014 התדרדרו לכדי התנגשויות אלימות מאוד עם המשטרה, על רקע סירובה של ממשלת אוקראינה לחתום על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי. במהלך הפגנות שכונו בשם יברומאידאן, נהרגו מאות מפגינים כתוצאה מירי צלפים של הכוחות המיוחדים של משטרת אוקראינה לאחר שהמפגינים דרשו את התפטרותו של הנשיא ויקטור ינוקוביץ'. בפברואר 2014 הודח ינוקוביץ' מתפקידו והוכרז על עריכת בחירות חדשות ב-25 במאי 2014. האירועים הביאו לשחרורה של ראש הממשלה לשעבר יוליה טימושנקו ממעצר ולחשש ממשי מפני פרוץ מלחמת אזרחים במדינה, עקב הכרזת תושבי חצי האי קרים על חוסר הכרתם בשלטון החדש בקייב ורצונם להסתפח לרוסיה, צעד שחוזק עם הנפת דגל רוסי מעל בית הפרלמנט בסימפרופול והורדת הדגל האוקראיני.
הבית העליון של הפרלמנט הרוסי אישר ב-1 במרץ 2014 פה אחד את בקשתו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, להשתמש בכוחות מזוינים בשטח אוקראינה, על מנת להגן על אזרחים רוסיים ועל אינטרסים רוסיים, בכל מקום בשטח אוקראינה. בינתיים התעצם המשבר ואלפי אזרחים אוקראינים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו ונפצעו בקרבות.
ב-17 במרץ 2014 הודיעו ראשי חצי האי קרים לאחר משאל עם שערכו על הסתפחותם לרוסיה. דבר זה נעשה באופן חד צדדי ללא הסכמת הממשלה האוקראינית ובניגוד לכללי המשפט הבינלאומי. כתוצאה מכך הטילו מדינות המערב סנקציות כלכליות על רוסיה.
במאי 2014 נבחר פטרו פורושנקו לנשיא אוקראינה ובאוקטובר 2014 נערכו הבחירות לפרלמנט שהביאו לחיזוק המפלגות הלאומניות הפרו-מערביות שממערב אוקראינה על חשבון התנועות הפוליטיות הפרו-רוסיות שהודחו מכל עמדה בממשל ובפוליטיקה המדינית. ארסני יאצניוק שמונה לראש הממשלה הזמני בפברואר המשיך לשמור על תפקידו. עקב כיבוש חצי האי קרים על יד רוסיה לא נערכו הבחירות בסבסטופול ובחצי האי. כמו כן לא נערכו בחירות במחוז דונצק ובמחוז לוהנסק (שטחים שהכריזו באופן חד צדדי על הקמת נובורוסיה).
נערכו ניסיונות שונים להשגת הסכמי הפסקת אש בספטמבר 2014 ובפברואר 2015 אך הם קרסו, וקרבות פרצו מדי פעם בין הצבא האוקראיני לבין מורדים שביקשו להסתפח לרוסיה. המערב האשים את רוסיה בשליחת עזרה צבאית למורדים. בספטמבר 2015 ארגון האומות המאוחדות הודיע על מספר משוער של כ-8,000 הרוגים כתוצאה מהמלחמה, וציין כי הסכסוך מוחרף כתוצאה מהתערבות לוחמים זרים וסיוע בנשק המגיע מרוסיה.
החל מסוף 2021 המשבר האוקראיני-רוסי הגיע לנקודת רתיחה. ב-13 בנובמבר הודיע נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי כי רוסיה קירבה שוב 100,000 חיילים לאזור הגבול. אלו הניעו גורמים רשמיים בארצות הברית להזהיר את האיחוד האירופי שרוסיה עשויה לתכנן פלישה אפשרית לאוקראינה, לתכנן סנקציות על רוסיה ואף להנעת כוחות צבאיים אמריקניים וכוחות נאט"ו לאזור. ב-24 בפברואר 2022 פלשה רוסיה לאוקראינה.
בדצמבר 2023, האיחוד האירופי הודיע כי מנהיגי המדינות החברות הסכימו לפתוח בשיחות רשמיות על הצטרפותה של אוקראינה לגוש.
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|הפרלמנט האוקראיני
שמאל|ממוזער|250px|תוצאת הבחירות לפרלמנט 2007. בכחול – מפלגתו הפרו-רוסית של ויקטור ינוקוביץ', שקיבלה את רוב הקולות במזרח; בבורדו – בלוק יוליה טימושנקו; ובכתום מפלגתו של ויקטור יושצ'נקו
אוקראינה היא דמוקרטיה עם מערכת נשיאותית למחצה בעלת רשות מחוקקת, מבצעת ושופטת הנפרדות אחת מהשנייה. נשיא אוקראינה הנבחר אחת לחמש שנים עומד בראש הרשות המבצעת. בפרלמנט, הראדה העליונה, חברים 450 צירים אשר נבחרים בבחירות כלליות אחת ל-4 שנים. ראש הממשלה ממונה על ידי הנשיא, והבחירה בראש הממשלה מתאפשרת רק כאשר יש רוב מוחלט בפרלמנט של אוקראינה. אחוז החסימה עומד על 3%.
בבחירות לפרלמנט ב-2007 זכתה "מפלגת האזורים" (Партія регіонів) של ויקטור ינוקוביץ', ב-34.37% מהקולות ו-175 מושבים, ולאחריה "בלוק יוליה טימושנקו" (Блок Юлії Тимошенко), עם 30.71% מהקולות או 156 מושבים. המפלגות תומכות המהפכה הכתומה הקימו קואליציה שאישרה ברוב דחוק את מינויה של יוליה טימושנקו לראש הממשלה.
בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות אוקראינה, שנערך ב-17 בינואר 2010, זכו ויקטור ינוקוביץ', מנהיג האופוזיציה, ויוליה טימושנקו, ראש הממשלה, במירב הקולות. בסיבוב השני שהתקיים בין השניים ב-7 בפברואר 2010 זכה ינוקוביץ' ב-48.95% מהקולות, ובכך גבר על טימושנקו וזכה בבחירות לנשיאות. הוא החל בכהונתו כנשיא אוקראינה ב-25 בפברואר, זאת לאחר שטימושנקו משכה את ערעורה בנוגע לתוצאות הבחירות.
בנובמבר 2013 פרצה במדינה מחאה, שהתבטאה בהפגנות המוניות שבפתח שנת 2014 אף התגלגלה לעימותים אלימים של ארגוני אופוזיציה כנגד שלטונו של ויקטור ינוקוביץ'. בפברואר 2014 הוא הודח מתפקידו על ידי הפרלמנט ובמקומו מונה יושב ראש הראדה העליונה אולכסנדר טורצ'ינוב לנשיא בפועל ולראש הממשלה בפועל מונה ארסני יאצניוק. בבחירות 2014 זכה "גוש פטרו פורושנקו" (Блок Петра Порошенка), עם 21,82% מהקולות או 132 מושבים ולאחריה "החזית העממית" (Народний фронт) של ארסני יאצניוק, עם 22.14% מהקולות או 82 מושבים.
במאי 2014 נבחר פטרו פורושנקו לנשיא קבוע, ברם הוא כיהן קדנציה אחת בלבד ובאפריל 2019 הוחלף בבחירות מסוקרות במיוחד על ידי וולודימיר זלנסקי, מייסד מפלגת משרת העם, שהפך לנשיא היהודי הראשון בתולדות אוקראינה. מפלגתו הפכה למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, עם 43.16% וזלנסקי היה למנהיג הפוליטי הראשון בתולדות אוקראינה המודרנית שהשיג רוב מוחלט ממושבי הפרלמנט.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|שדות חיטה ושמים כחולים: צבעי דגל אוקראינה
שמאל|ממוזער|250px|הבנק הלאומי של אוקראינה
המישורים הפוריים של אוקראינה הפכו אותה לאחת מיצרניות החיטה הגדולות בעולם. גידולים נוספים בענף החקלאות הם: תפוחי אדמה, סלק, סוכר, חמניות, פירות וכותנה. מאז סוף המאה ה-20 חל פיתוח מואץ של תעשיית המזון המקומית, תוך כניסת חברות בינלאומיות לתחום.
אוקראינה מנסה לייצב את עצמה מאז היפרדותה מברית המועצות לשעבר, אז הייתה ביחד עם רוסיה המדינה המתועשת בברית המועצות. לאחר פירוקה של ברית המועצות והכרזת העצמאות ב-1991 התכווצה כלכלתה של אוקראינה ב-60% כאשר הירידה החריפה ביותר הייתה בענפי התעשייה הכבדה. בשנים הראשונות התבצעה הפרטה מהירה, ומדיניות מוניטרית חסרת אחריות שהובילה להיפראינפלציה בין השנים 1993–1995.
מאז שנת 2000 הייתה צמיחה כלכלית חיובית הנובעת ממחירי סחורות גבוהים, בייחוד מוצרים מוטי אנרגיה המהווים מרכיב חשוב בכלכלה. בדומה לרוסיה, עליית המשכורות המהירה הובילה את ענף הקמעונאות להציב שיאי צמיחה חדשים כל שנה (מאז שנת 2000). השכר החודשי הממוצע לשכיר הוא כ-250 דולר, מחצית מהשכר הממוצע של שכנתה ממזרח.
אוקראינה מייצאת מוצרי תזקיק נפט ופחם, מוצרי כימיה. בנוסף עד שליש מהתמ"ג מבוסס על תעשיית מתכת אשר אחראית על 40% מהכנסת המט"ח של המדינה. ענף מכונות וכלי תחבורה אחראי על כ-20% מהתפוקה התעשייתית, כאשר כמחציתו מופנה ליצוא. תחום נוסף שאוקראינה בולטת בו הוא חלל, באמצעות מפעל "יוז'מאש", אשר בעבר יצר טילים בליסטיים ובתחילת המאה ה-21 עיקר תוצרתו מיועדת לשיגורים מסחריים כגון שיגורים ימיים.
הייצוא של המדינה מתבצע בעיקר בעזרת נמלי הים השחור שלה, ורשת מסילות ברזל ענפה. למרות מספרם הרב של נמלי תעופה במדינה, רובם מושבתים עקב תשתיות מיושנות והתיישנות צי המטוסים. חברת התעופה הבולטת היא: ואוקראין אינטרנשיונל איירליינס. בנוסף פועלת במדינה חברת המטען "אנטונוב" הידועה במטוסי ענק שלה "ruslan" שרוב פעילותה היא שינוע מטענים חריגים מחוץ לגבולות מדינה.
המדינה מייבאת בעיקר מוצרי אנרגיה למיניהם מרוסיה ומכונות וכלי תחבורה מאירופה. הכנסה לא מבוטלת מתקבלת ממתן שירותי שינוע של גז טבעי ונפט באמצעות מערכת צינורות מרוסיה למערב אירופה.
התמ"ג האוקראיני (הנומינאלי) מוערך בכ-100 מיליארד דולרים, נכון לשנת 2006. עם זאת אומדן זה לוקה באי דיוק הודות לנתח גדול של שוק אפור במדינה ושימוש נפוץ במקלטי מס.
ב-16 במאי 2008 הצטרפה המדינה רשמית לארגון ה-WTO, ארגון הסחר העולמי ובכך הצליחה להקדים את רוסיה בכניסה לארגון.
תיירות היא אחד מענפי הכלכלה החשובים במדינה. בשנת 2012 ביקרו בה 23 מיליון תיירים, רבים מהם מארצות מזרח-אירופה.
פלישת רוסיה לאוקראינה ב-2022 והמלחמה שמתמשכת מאז הובילו לפגיעה קשה בכלכלת אוקראינה ולמעבר של חלקים מהמשק האוקראיני לכלכלת מלחמה. בפברואר 2024 העריך דו"ח של הבנק העולמי, ששיקום כלכלת אוקראינה לאחר המלחמה יצריך השקעה של כ-486 מיליארד דולר, בין השאר בעקבות הפגיעה הקשה בתשתיות. המלחמה פגעה ביתר שאת במזרח אוקראינה, וחלק ניכר מהפעילות הכלכלית עברה מהמזרח למערב. התעשייה הכבדה באוקראינה נפגעה בצורה החמורה ביותר, בעוד סקטורים אחרים הצליחו להתמודד טוב יותר עם המשבר, נכון ל-2024. בשנת 2022 הובילה המלחמה לצניחה של כ-29% בתל"ג, אך ב-2023 הכלכלה צמחה ב-19.5%.
חברות בולטות
מספר מצומצם של תאגידים מחזיקים בנתח גדול של הכלכלה וביניהם:
System Capital Management (SCM) – קבוצה בבעלות רינט אחמטוב, האיש העשיר במדינה, הונו מעורך ב-5 מיליארד דולר, והבעלים של קבוצת הכדורגל "שחטאר דונצק". פועלת במספר תחומים של כלכלה כמו תעשיות כבדות, תקשורת, מלונאות, נדל"ן, אנרגיה, קמעונאות ובנקאות.
האיגוד התעשייתי של דונבאס שעיקר פעילותו בתחום המתכות.
קבוצת "פריווט-בנק" – קבוצה בבעלותם של איגור קולומויסקי וגנאדי בוגולובוב, הקבוצה מפעילה את הבנק הגדול במדינה ופועלת בתחומי התעשייה הכבדה, נדל"ן, מזון וכימיה.
קבוצת אינטרפייפ – הפועלת בעיקר בתחום התעשייה והבנקאות כאשר בעל הקבוצה, ויקטור פינצ'וק, נשוי לבתו של הנשיא לשעבר ליאוניד קוצ'מה.
אוקראנרגו – אחראית על רשת החשמל במדינה.
נפטוגז – חברת גז ונפט ממשלתית הנחשבת לחברה הגדולה ביותר באוקראינה.
שלטון מקומי
ממוזער|שמאל|250px|מחוזות אוקראינה
מבחינת שלטון מקומי, אוקראינה מחולקת ל-24 אובלסטים (מחוזות), רפובליקה אוטונומית אחת, קרים ושתי ערים בהן עיר הבירה-קייב וסבסטופול בעלות סטטוס מיוחד. המחוזות מחולקים בחלוקה פנימית ל-136 אזורים (ראיון).
המחוזות והרפובליקה האוטונומית:
+מחוזות ורפובליקה אוטונומית1 מחוז צ'רקסי6מחוז דונצק11 מחוז קירובוגרד16מחוז אודסה21 מחוז ויניצה2 מחוז צ'רניהיב7מחוז איוואנו-פרנקיבסק12 מחוז קייב17מחוז פולטבה22 מחוז ווהלין3 מחוז צ'רנוביץ8מחוז חרקוב13 מחוז לוהנסק18מחוז רובנו23 זקרפטיה4 קרים(בשליטת רוסיה דה פקטו)9מחוז חרסון14 מחוז לבוב19מחוז סומי24 מחוז זפוריז'יה5 מחוז דניפרופטרובסק10מחוז חמלניצקי15 מחוז מיקולאייב20מחוז טרנופול25 מחוז ז'יטומיר
גאוגרפיה
ממוזער|250px|מפה טופוגרפית של אוקראינה
ממוזער|250px|הרי הקרפטים באוקראינה
אוקראינה ממוקמת לחוף הים השחור והיא שוכנת בדרום מזרח אירופה. המדינה גובלת במזרח עם רוסיה, בצפון בלארוס ובמערב פולין, סלובקיה, הונגריה, רומניה ומולדובה.
שטחה של אוקראינה הוא 603.7 אלף קמ"ר, והיא המדינה ה-44 בגודלה בעולם, והמדינה השנייה בגודלה באירופה, אוקראינה קטנה יותר מחלקה האירופי של רוסיה וגדולה יותר מצרפת. אוקראינה קטנה אך במעט מטקסס.
רוב שטחה של אוקראינה הוא מישורי, ורק כ-5% הם הרים במערב ודרום המדינה. הצפון עשיר בביצות, והמדינה כולה עשירה בקרקע שחורה ופורייה (צ'רנוזיום). כ-15% משטחה של אוקראינה מיוער, בעיקר במערב ובצפון.
במערב המדינה מתנשאים הרי הקרפטים, אזור שבו שוכן ההר הגבוה במדינה, הר הוברלה, שגובהו 2061 מטר. בדרומה גובלת המדינה בים השחור ובים אזוב, כאשר בינם מפריד חצי אי קרים (krim) והרי קרים.
אוקראינה עשירה בנהרות גדולים וידועים: הדניפר, הבוג הדרומי, הבוג המערבי, הדניסטר והדנובה, הנהר הגדול באירופה.
אקלימה של אוקראינה ממוזג, בדומה לרוב מדינות אירופה. רוב הגשמים יורדים בצפון ובמערב, ופחות במזרח ובדרום. האקלים החמים ביותר בחורף הוא על שפת הים השחור, ואילו האקלים הקריר ביותר נמצא בצפון ובמערב. בקיץ חם יותר בדרום.
גאולוגיה
מרבית שטח אוקראינה נמצא על מגן אוקראינה, שהוא חלק מקראטון שנקרא הלוח הבלטי שמשתרע מהים השחור ועד אסטוניה. מגן אוקראינה מתאפיין בסלעי יסוד מתקופת הפרקמבריון, שבחלקם מכוסים על ידי סלעי משקע שנוצרו על ידי הנהרות הרבים. בדרום אוקראינה, במיוחד באזור שפך הנהרות הדנייפר והבוג הדרומי, קיימים מופעים רבים של אבן חול כהה, גסת גרגירים. בדרום מזרח אוקראינה, צפון מערבית לעיר ברדיאנסק קיים אופיוליט נדיר מתקופת הארכאיקון. צפונית לשם, נמצא אזור דונבאס שם מצויים מכרות הפחם הגדולים באירופה. מרכז אוקראינה הוא מישורי יחסית ומתאפיין בסלעים מותמרים שמקורם בגרניט ובדיוריט קווארצי. בצפון מערב המדינה על יד העיר רובנו מצויים אזורים וולקניים המתאפיינים בבזלת, אנדזיט וטוף.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|260px|אחוז דוברי אוקראינית לפי מחוזות בשנת 2001, המערב מאכלס בעיקר דוברי אוקראינית מול דוברי רוסית בעיקר במזרח המדינה
אוכלוסיית אוקראינה מונה כ-36.7 מיליון בני אדם (ללא הרפובליקה האוטונומית של קרים). אוכלוסיית המדינה נמצאת במגמה מתמדת של ירידה מאז התפרקות ברית המועצות ובעקבות משבר כלכלי והמלחמה עם רוסיה. בשנת 1992 חיו באוקראינה כ-52 מיליון בני אדם ובשנת 2006, חיו כ-46 מיליון בני אדם.
תוחלת החיים עומדת על כ-71.7 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 1.16 ילדים לאישה.
על פי מפקד האוכלוסין של אוקראינה שנערך ב-2001, מתוך האוכלוסייה 78% אוקראינים, 17.3% רוסים, ולצידם מיעוטים כגון בלרוסים (0.6%), מולדובנים (0.5%), טטארים (0.5%) ויהודים (0.3%). לפני מלחמת העולם השנייה כ-5% מאוכלוסיית אוקראינה היו יהודים.
במערב המדינה, שלא היה תחת שלטון ברית המועצות עד מלחמת העולם השנייה, חזק היסוד האוקראיני הלאומי, ואילו במזרח יש מיעוט רוסי גדול.
רוב האוכלוסייה נמנית עם הכנסייה האורתודוקסית. ישנה קהילה קתולית קטנה במערב המדינה.
ב-4 ערים הגדולות מתגוררים יותר ממיליון תושבים (קייב, חרקוב, אודסה ודניפרו). בתחילת שנות ה-2000 גם בדונצק היו יותר ממיליון תושבים, אך לאור ההגירה השלילית מספר תושבי העיר ירד.
שפה
השפה האוקראינית היא שפה רשמית באוקראינה, אף על פי שקיים שימוש נרחב ברוסית בעיקר בדרום ובמזרח. על פי מפקד 2001 יותר מ-67% מאזרחי המדינה הכריזו על אוקראינית כשפת אם אל מול כ-30% שהכריזו על רוסית.
מרבית האוקראינים יודעים רוסית והיא מדוברת בעיקר בערים: קייב, אודסה, חרקיב, דונצק ודניפרו.
באזורי הכפר השפה האוקראינית היא הדומיננטית. חרקוב, עדיין נחשבת לבירה הרוסית של אוקראינה ונדיר למצוא שם שימוש בשפה האוקראינית בחיי היום יום.
השפה באוקראינה מהווה מוקד לסכסוך פוליטי ואתני, משום שבתקופת ברית המועצות מרבית מוסדות הציבור התנהלו ברוסית ורוסית הייתה דה-פאקטו השפה הרשמית, בעוד השפה האוקראינית נדחקה אל מחוץ לחיים הציבוריים.
רוסים, יהודים ועמים אחרים באוקראינה אשר דיברו ברוסית אפשרו למדינה לעבור רוסיפיקציה ובכך פגעו בשאיפות התנועות הלאומיות באוקראינה לחזק את הזהות האוקראינית.
תרבות
דת
תפוצת המאמינים
דת מספר המאמינים במיליונים מספר המאמינים בהתאם למשאל משנת 2003 בהתאם למשאל משנת 2010 בהתאם למשאל משנת 2003 בהתאם למשאל משנת 2006 בהתאם למשאל משנת 2010 על פי נתוני ארגונים דתיים הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית (כפופה לפטריארך של קייב) 0.6–0.7 1.1–1.2 4.7–5.2 3.8–4.5 6.3–6.5 אין נתונים הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית (כפופה לפטריארך של מוסקבה) 0.55–0.65 0.5–0.6 3.5–4.0 5.3–6.0 4.0–4.2 אין נתונים הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית העצמאית 0.1 אין נתונים 0.4 0.76 0.23–0.25 אין נתונים הכנסייה הקתולית-יוונית האוקראינית 0.9–1.0 0.8–0.9 2.2–2.7 1.6–2.4 2.1 4.09 הכנסייה הקתולית הרומית 0.15 אין נתונים 0.5 0.61 אין נתונים 0.85 הכנסייה הנוצרית הפרוטסטנטית 0.6–0.7 אין נתונים 0.8–1.3 0.72 0.50–0.53 אין נתונים אסלאם 0.1 אין נתונים 0.5 0.46 0.24 0.5 יהדות 0.06 אין נתונים 0.2 0.42 0.03 אין נתונים בודהיזם - אין נתונים - 0.40 0.03 אין נתונים כנסיות אחרות, דתות אחרות ומאמינים ללא דת 0.11 0.73 10.5–11.9 15.3–16.0 12.8–13.4 אין נתונים אחרים 34.2–35.6 31.2–32.6 10.9–12.2 8.0-8.7 10.6–11.1 -
באוקראינה ריכוז האוכלוסייה הנוצרית מזרחית אורתודוקסית השנייה בגודלה בעולם, אחרי רוסיה. סקר משנת 2021 שנערך על ידי המכון הבינלאומי לסוציולוגיה של קייב (KIIS) מצא כי 82% מהאוקראינים הצהירו על עצמם כדתיים, בעוד 7% היו אתאיסטים, ו-11% נוספים התקשו לענות על השאלה. דווח כי רמת הדתיות באוקראינה הייתה הגבוהה ביותר במערב אוקראינה (91%), והנמוכה ביותר בדונבאס (57%) ובמזרח אוקראינה (56%). ב-2019, 82% מהאוקראינים היו נוצרים; מתוכם 72.7% הצהירו על עצמם כאורתודוקסים, 8.8% יוונים קתולים, 2.3% פרוטסטנטים ו-0.9% קתולים לטינים. נוצרים אחרים היוו עוד 2.3%. יהדות, אסלאם והינדואיזם היו הדתות של 0.2% מהאוכלוסייה. על פי מחקר KIIS, בערך 58% מהאוכלוסייה האורתודוקסית השתייכה לכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה, ו-25.4% היו חברים בכנסייה האורתודוקסית הכפופה למוסקבה. על פי סקר מ-2018 של מרכז רזומקוב, 9.4% מהאוקראינים היו יוונים קתולים ו-0.8% היו קתולים לטינים. פרוטסטנטים הם קהילה צומחת באוקראינה, שהיוותה 1.9% מהאוכלוסייה ב-2016, ועלתה ל-2.2% מהאוכלוסייה ב-2018.
נצרות באוקראינה
מרבית הנוצרים באוקראינה הם פרבוסלבים. הכנסייה בקייב הייתה כפופה ישירות לקונסטנטינופול עד נובמבר 1686, ואז הוכפפה לפטריארך של מוסקבה.
לאחר התפרקות ברית המועצות הוקמו כמה כנסיות נפרדות, אך לכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית שכפופה לפטריארך של מוסקבה, יש מעמד מיוחד. בשל התדרדרות היחסים בין אוקראינה לרוסיה, הרשויות באוקראינה שואפות לנתק את הכנסייה האוקראינית מהכנסייה הרוסית. בשנת 2018 הם פנו לפטריארך קונסטנטינופול שיכיר בעצמאות של הכנסייה האוקראינית מהפטריארך של מוסקבה.
הכנסיות העיקריות באוקראינה עד 2019:
הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית של הפטריארך של מוסקבה – כפופה לכנסייה הפרבוסלבית הרוסית. נכון ל-2015 כללה 12,700 קהילות באוקראינה.
הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית של הפטריארך של קייב (UOC-KP; Украї́нська Правосла́вна Це́рква – Ки́ївський Патріарха́т (УПЦ-КП) – נכון ל-2015 כללה 4,900 קהילות.
הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית העצמאית – כללה 1,200 נכון לשנת 2015 (UAOC; Українська автокефальна православна церква (УАПЦ).
אדוקי האמונה הישנה – נכון ל-2015 הם כללו 70 קהילות.
מאז הכרזת העצמאות, וביתר שאת מאז התגברות המתיחות עם רוסיה ב-2014, השלטונות עודדו הקמת כנסייה לאומית, נפרדת ממוסקבה.
ב-5 בינואר 2019 אשרר פטריארך קונסטנטינופול ברתולומיאוס את הקמת הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית האוטוקפאלית. בכך אוחדו "הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית תחת פטריארך קייב" ו"הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית העצמאית" בראשות המטרופוליט אפיפניוס הראשון, שמונה למטרופוליט של קייב וכל אוקראינה.
מלבד האורתודוקסים, נוכחים זרמים אחרים. מספר המאמינים הקתולים באוקראינה, על פי נתוני Annuario Pontificio (שבועון האפיפיור) נכון לשנת 2009 עמד על 4,801,879 איש ב-4,293 קהילות.
הכנסיות העיקריות הן:
הכנסייה הקתולית-יוונית האוקראינית – היא הכנסייה העיקרית השלטת בשטחי גליציה (מחוז לבוב, מחוז טרנופול, מחוז איוואנו-פרנקיבסק שבמערב אוקראינה).
הכנסייה הקתולית-רומית – נכון ל-2015 עמדה על 1,100 קהילות.
נכון לשנת 2013 באוקראינה היו 10,613 כנסיות פרוטסטנטיות, שמהווה 28.7% מכלל הקהילות הדתיות במדינה. הכנסייה המשפיעה ביותר היא "האיחוד הכל-אוקראיני של הכנסיות האוונגליסטיות-בפטיסטיות נוצריות".
יהדות אוקראינה
אוקראינה הייתה מקום מושבם העיקרי של יהדות תחום המושב, אך מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, עקב חוקי מאי והפוגרומים שבוצעו בהוראתו של אלכסנדר השלישי צאר רוסיה, היגרו מאוקראינה יהודים רבים עד שבסוף שנות ה-30 הם היוו רוב בקהילות ארצות הברית, בריטניה וארגנטינה.
חלק הארי של העולים בעליות הראשונות לארץ ישראל הגיע מחבל ארץ זה של מזרח אירופה. בהם חובבי ציון, ארגוני הפועלים והחלוצים הראשונים אשר הקימו את הקיבוצים, מערך הבריאות, המשפט ואת צורת הממשל. היסודות עליהם נבנתה תדמיתה הסוציאליסטית והלאומית של מדינת ישראל היו גם על פי חזונם של ילידי אוקראינה. מהמפורסמים שבהם היו: גולדה מאיר, לוי אשכול, משה שרת, ישראל גלילי, יצחק בן-צבי, פנחס רוטנברג, יהושע חנקין, חיים נחמן ביאליק, יוסף טרומפלדור, חיים ארלוזורוב, יצחק בן-אהרן, מרדכי נמיר, ליאו מוצקין, אהרון דוד גורדון, רחל המשוררת, אברהם שלונסקי, נפתלי הרץ אימבר, שאול טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, חיים בוגר, אפרים קציר, זאב ז'בוטינסקי, דב בר בורוכוב, יוסף חיים ברנר, אחד העם, שלום עליכם, שמואל יוסף עגנון, אבא קובנר, ויעקב דורי.
אוקראינה ידועה כמולדתם של אדמו"רים מפורסמים רבים, בהם רבי שניאור זלמן מלאדי המכונה "האדמו"ר הזקן", רבי מנחם מנדל שניאורסון המכונה "הרבי מלובביץ'", רבי נחמן מברסלב ועוד.
לפני התפרקות ברית המועצות מנתה אוכלוסיית היהודים באוקראינה כחצי מיליון איש. מאז, כתוצאה מהגירה שלילית, ירד המספר לכ-200 אלף. רוב יהדות אוקראינה הגיעה בשנות ה-90 של המאה ה-20 לישראל אך קהילות גדולות קיימות גם בארצות הברית, רוסיה, קנדה וגרמניה. מספר היהודים באוקראינה גדל באופן קבוע ומשמעותי, לאו דווקא בגלל ילודה גבוהה, אלא מפני שיהודים שהסתירו בעבר את מוצאם, נחשפים הודות לפעילות אינטנסיבית של הקהילות היהודיות במדינה.
למרות מספרם הנמוך יחסית באוכלוסייה, היהודים מהווים גורם משמעותי כיום בפוליטיקה ובכלכלה האוקראינית. בשנת 2020, נשיא אוקראינה, יושב ראש האופוזיציה באוקראינה וכן בעל הבנק הגדול ביותר באוקראינה, היו יהודים. אוקראינה הייתה המדינה היחידה בעולם (חוץ מישראל) שבה היו בשלטון בו זמנית גם נשיא יהודי וגם ראש ממשלה יהודי.
האסלאם באוקראינה
האסלאם נפוץ בעיקר בקרב הטטרים של קרים, אשר מנו 220 ארגונים מוסלמיים נכון לשנת 2015.
בנוסף פעילים באוקראינה ארגונים כמו המחלקה הרוחנית של המוסלמים האוקראיניים, ארגון "אומה", המרכז הרוחני של המוסלמים של קרים והמופתיאת של קייב.
יחסי חוץ
אוקראינה-ישראל
יחסי אוקראינה-ישראל מוסדו לראשונה ב-26 בדצמבר 1991, לאחר פירוקה של ברית המועצות וקבלת עצמאותה של אוקראינה.
נכון לשנת 2013 שתי המדינות מחזיקות בשגרירויות במדינה השנייה, כאשר שגרירות אוקראינה ממוקמת בתל אביב ושגרירות ישראל ממוקמת בקייב. נוסף לשגרירות, בתאריך 16 במאי 2013 מונה עופר קרז'נר, יזם ואיש עסקים ישראלי הפועל באוקראינה בתחום הנדל"ן, כקונסול הכבוד של אוקראינה בירושלים.
במהלך השנים היחסים ההדדיים בין שתי המדינות הלכו והתחממו, במידה רבה כתוצאה ממספרם הרב של תושבי ישראל שמוצאם באוקראינה (שבאו במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90). ההתקרבות ביחסים באה לידי ביטוי בחתימת הסכם מעבר חופשי בין שתי המדינות, שנחתם בתאריך 9 בפברואר 2011 ומאפשר לאזרחי כל מדינה לבקר במדינה השנייה ללא צורך בוויזה, וזאת לפרק זמן מוגבל ולמטרות תיירותיות בלבד.
ראו גם
גדר הגבול אוקראינה-רוסיה
מלחמת אוקראינה-רוסיה
כלכלת אוקראינה
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של אוקראינה
פורטל ממשלת אוקראינה – פורטל ממשלתי רשמי
נשיא אוקראינה – האתר הרשמי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991
| 2024-10-03T06:55:18
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.