title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
לוקהיד F-117 נייטהוק | לוקהיד F-117 נייטהוק (באנגלית: Lockheed F-117 Nighthawk) הוא מטוס הקרב החמקן המבצעי הראשון בעולם. הוא פותח בחשאי באזור 51 על ידי חברת לוקהיד האמריקאית, ונחשף לציבור רק בנובמבר 1989 בבסיס נליס של חיל האוויר האמריקני בנבדה, אף על פי שהיה בשירות האמריקנים משנת 1983, והשתתף בפלישה לפנמה בשנת 1989. המטוס היה בשירות חיל האוויר האמריקני בלבד.
מטוס זה נבנה במטרה לפעול בשטח אויב מבלי להתגלות במכ"ם. דרישה זו הכתיבה את צורתו יוצאת הדופן. המטוס בנוי ברובו מחומרים מרוכבים אל מתכתיים, שאינם מחזירים אותות מכ"ם, וצורתו הזוויתית מיועדת להפחית את הד המכ"ם שלו. כונסי האוויר שלו מכוסים רשת שמסתירה את החלקים הנעים והחמים של קדמת המנוע וכך מקטינה את חתימת המכ"ם שלו ונחירי הפליטה בנויים כמלבנים מוארכים שמפזרים את החום ומקטינים את החתימה התת-אדומה של המטוס. בנוסף הוא צבוע בצבע סופג מכ"ם שמקטין גם הוא את החזרת אותות המכ"ם. תכונות אלו מקשות על סוללות נ"מ ומטוסי קרב עוינים לגלותו ולשגר עליו חימוש.
חימושו של המטוס, טילים או פצצות, נמצא בתא פנימי בבטן המטוס כדי להימנע מחתימת המכ"ם שהם יוצרים. F-117 הוא מטוס קרב, אך תוכנן בעיקר על מנת לתקוף כוחות קרקע. המטוס חסר תותח וחימושו העיקרי הוא פצצות מונחות לייזר דוגמת GBU-12 ו-GBU-24. חסרונו העיקרי ביחס למטוסי קרב אחרים הוא שלמטוס אין יכולת לשאת טילי אוויר-אוויר על כנפיו, שוב, משיקולי חמקנות. ב-F-22 ראפטור, מטוס העליונות האווירית החדש של חיל האוויר האמריקאי, נפתרה בעיה זו על ידי פיתוח יכולת שיגור טילי אוויר-אוויר מתוך תא פנימי בבטן המטוס.
היסטורית פיתוח
ממוזער|"האב בלו" (Have Blue), האב טיפוס של ה-F 117.
במהלכה של מלחמת וייטנאם, טילי קרקע-אוויר המודרכים בידי מכ"ם גבו מחיר כבד מחיל האוויר האמריקאי. בתגובה לכך, החל הפיתוח של חמקן, שיועד להיות בלתי-נראה עבור מכ"ם. בדומה לווייטנאם כך היה גם במלחמת יום הכיפורים, כאשר מטוסי מקדונל דאגלס F-4 פנטום בשירות חיל האוויר הישראלי ספגו אבדות כבדות מצד מערכות סוללת ה-2K12 קוב שהייתה בשירות צבא מצרים. התאוריה המקורית של החמקן פותחה בידי הפיזיקאי והמתמטיקאי הסובייטי פיוטר אופימצב (Пётр Уфимцев; יליד 1931). ב-1964 פרסם אופימצב תאוריה לפיה התדר החוזר של המכ"ם אינו תלוי בגודלו של המטוס אותו הוא קולט, אלא חתך זווית הראש שלו. אופימצב טען שהוא יכול לחשב את חתך טווח הראיה של המכ"ם לרוחב פני הכנף ולאורך שפתו. על בסיס השערה זאת, העריך אופימצב כי אפילו מטוס גדול יכול לשמש כחמקן. בהתחשב בפיתוח האווירי של אותה העת, עבודתו של אופימצב לא הוערכה עקב היותה לא-יציבה. היה זה רק שנים מאוחר יותר כאשר אנליסט בשירות לוקהיד מרטין עבר על פני עבודתו של אופימצב ונעזר בה עבור פיתוח החמקן האמריקאי.
פריצת דרך ראשונית בפיתוח המטוס הגיע לבסוף מצדה של מחלקת "סדנת הבואשים" של תאגיד לוקהיד מרטין. ב-1975 הניחו מהנדסים שמשטחים מעוקלים משקפים תדרי מכ"ם לכיוונים רבים, באופן דומה לכך שבועת סבון משקפת את אור השמש. הונח כי במצב שבו זוויות המטוס יהיו שטוחות, בדומה לצלעותיו של יהלום, מספר החזרי התדרים יוגבל באופן משמעותי. הדרישות לשינוי זוויות המבנה של המטוס הובילו להידבקות הכינוי "יהלום חסר תקווה" שכן היו ספקות רבות לגבי היכולת לתפעל את מטוס שכזה ורק לאחר לחץ ממושך העניקה DARPA אישור לקידום ההצעה של לוקהיד ב-1977. בראש תוכנית הפיתוח עמד בן ריץ' (Ben Rich), שפעל תחת הדירקטור של סדנת הבואשים, קלארנס "קלי" ג'ונסון, ובהמשך גם ירש אותו.
הפיזיקאי ג'יימס קלרק מקסוול בזמנו פרסם מערך משוואות שיכולות לנבא כיצד גוף בעל צורה נתונה יפזר, או ישקף, קרינה אלקטרומגנטית. שני מהנדסי סדנת הבואשים, ביל שרודר (Bill Schroeder) ודניס אוברהולזר (Dennis Overholser) פיצחו את המשוואות של מקסוול ביחס להצעות של ריץ' בשנת 1975. עבור הוכחת היתכנות של ההצעה של ריץ' עבור חמקן, החלו בסדנת הבואשים בפיתוח האב טיפוס של ה-F 117, "האב בלו" (Have Blue), אשר יצא לטיסת בכורה בינואר או פברואר 1978. מחירו של האב טיפוס 37 מיליון דולר אמריקאי. במהלך ניסויי האב טיפוס נעשה שימוש במערכת טיסה-על-חוט המבוסס על המערכת של ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון. לאחר הצלחת מערכת הטיסה-על-חוט בייצוב האב טיפוס, החל הפיתוח של ה-F 117 מתוכו. המשטחים ופרופילי הקצוות הותאמו לכך שמכ"ם עוין יחזיר אותות קרן צרה ככל הניתן, שיופנו בזווית כך שלא ישובו לגלאי המכ"ם של האויב. לכל הדלתות והלוחות הנפתחים במטוס נבנו קצוות משוריינים קדימה ואחורה כדי לשקף מכ"ם. מבנה המטוס בנוי בעיקר מאלומיניום, עם טיטניום באזורי המנוע ומערכות הפליטה. המשטח החיצוני של המטוס מצופה בחומר סופג מכ"ם (RAM). שטח חתך מכ"ם (שח"ם) של ה-F-117 נאמד בין 10 ס"מ ל-100 ס"מ.
טיסת הבכורה של ה-F 117 נעשתה ב-18 ביוני 1981. לוקהיד קורפוריישן בנתה 59 מטוסי F-117 בנוסף לחמשת מטוסי הפיתוח הראשונים במתקן הניסויים בברבנק, קלפורניה, שהועברו לאזור 51 בנבדה להרכבה והטסה, כאשר ה-F 117 המבצעי הראשון התקבל על ידי חיל האוויר של ארצות הברית ב-23 באוגוסט 1982. ה-F 117 נכנס לשירות רשמי ב-15 באוקטובר 1983. מטוסי ה-F 117 תופעלו תחילה בידי היחידה הטקטית 4,450 שבסיסה בנליס. לקראת סוף 1989 פורסם פרויקט הפיתוח של החמקן לציבור הרחב. בעבור הפיתוח של ה-F 117 נדרשו מספר גורמי מפתח מצד גורמים בכירים, כגון תמיכה חזקה ומתמשכת בתוכנית מבכירי מחלקת ההגנה וחיל האוויר, נכונות להאציל סמכויות לדרג המהנדסים בסדנת הבואשים, המאפשרת מענה מהיר לבעיות המבוססות על הבנה מעמיקה של קשיי הפיתוח וסובלנות על אף הסיכון וחוסר הוודאות ששרר לגבי תוצאות התוכנית.
המטוס נחשף לראשונה לקהל הבינלאומי ב, ביוני 1991.
מאפיינים כלליים
הנעה
בשל הצורה האווירודינמית הבלתי-יציבה של ה-F-117, מונע המטוס על ידי הנעה וקטורית, אותה מספקים שני מנועי טורבו מניפה מתוצרת חברת ג'נרל אלקטריק מדגם F404 , המספקים - כל אחד - דחף של 48.0 קילו ניוטון. ההנעה הווקטורית משמשת עבור הטיית הסילון של המנועים ובכך כוונון התנועה של המטוס. הנעה וקטורית מאפשרת תמרונים שאינם אפשריים עבור מטוסים ללא הנעה וקטורית, תכונה הנקראת "תמרוניות-על" (super-maneuverability) המקנה להם יתרון גדול בקרב אוויר. בעזרת התמרוניות-על ה-F 117 יכול לבצע המראה ונחיתה אנכית. מבנה המנועים מורכב מטיטניום עמיד בלחץ הסילון, אשר בשימוש בו יתרון של משקל ויתרון של כמות (ישנם מרבצי טיטניום גדולים באזור האגן הגדול). בנוסף להנעה הווקטורית נעשה כאמור שימוש גם בארבע מערכות בקרת טיסה טוס-על-חוט ממוחשבת, התורמות בדיוק ובהורדת משקל בנוסף להליך הייצוב של המטוס.
סדרת מנועי 'ג'נרל אלקטריק F404' (General Electric F404) הייתה מבין המנועים הרבגוניים ביותר מסוגה. זהו מנוע טורבו-סילון הכולל טורבינת גז המייצרת אנרגיה מכנית בעזרת בערה ומדחף הנעזר באנרגיה המכנית בשביל להסיע את האוויר. בין לבין המנוע בשימוש גם במטוסי בואינג F/A 18 הורנט, A-4SU סופר סקייהוק בשירות הכוחות המזוינים של סינגפור ומטוסים נוספים. בתחילת שנות השמונים התקינה נורת'רופ גראמן את ה-F404 במטוס קרב חד-מנועי מסוג F-5, שבהמשך גם היה נתון לשימוש בנורת'רופ F-20 טייגרשארק. בערך בתקופה שבה לוקהיד מרטין זכתה בחוזה עבור פיתוח ה-F 117 בשנת 1978, F 18 של מקדונל דאגלס הגיע לראשונה לשמיים. ג'נרל אלקטריק עיצבה את מנוע ה-F404 החדש במיוחד עבור ה-F 18. ה-F404, בעל מוניטין אמין לתחזוקה, קל משקל ובעל מחיר סביר, השיג מוניטין מוצלח במהרה. ה-F404 הפך גם לאפשרות מסקרנת עבור ה-F 117, שהיה באותה העת בפיתוח סודי. ללא ידיעה של כמעט איש מלבד המהנדסים בפס ייצור של ג'נרל אלקטריק במסצ'וסטס, הפיתוח של מנוע נוסף עבור ה-F 117 נשמר בסודיות מוחלטת. זו הייתה גרסה כמעט זהה ל-F404 של ה-F 18. המנועים שיועדו עבור F-117 הופרדו בפס הייצור שבו נבנו מאלו שיועדו עבור ה-F 18.
מנוע F404 שוקל כ-13,000 קילוגרם. מהירות מרבית של ה-F 117: מאך 0.92 (617 מייל/שעה, 993 ק"מ/שעה), מהירות שיוט: 0.92 מאך. טווח טיסה מקסימלי: 1,720 ק"מ. גובה מרבי: 45,000 רגל (13,716 מטר). ב-F 117 ניתן לבצע תדלוק אווירי. שטח כנף: 780 רגל² (73 מ"ר).
מבנה המטוס והאווירודינמיקה
העיצוב הייחודי של ה-F 117 בעל המושב היחיד סיפק יכולות לחימה יוצאות דופן. ה-F 117 דומה בגודלו למקדונל דאגלס F-15 איגל. למטוס מבנה זוויות חדות עשויות אלומיניום, טיטניום ונירוסטה. מבחינה חיצונית, מטוס ייחודי זה מורכב ממשטחים ישרים רבים המחזירים את שידורי המכ"ם הרחק מהפילטר שקולט אותם, בדומה לעיצוב ההרכב של "היהלום חסר התקווה" של האב טיפוס "האב בלו". על מנת להוריד את חתך המכ"ם שלו (RCS), מעטה המטוס לא בנוי ממתכת אשר מחזירה היטב תדרי מכ"ם אלא עשוי שכבה דקה של חומר מרוכב בולע מכ"ם, אשר אינו מחזיר את התדר. למטוס זנבות תאומים המייצרים באחוריו צורת "V" ואלו בנויים מגרפיט תרמופלסטי. כל הפתחים במטוס (פליטות מנועים, פתחי אוורור וכו') מכוסים ברשתות או במסכים להפחתת השתקפות המכ"ם.
על מנת להפחית את עלות וזמן הפיתוח של ה-F 117, נעשה שימוש בחומרה ברכיבי מדף בכמה מקרים. המטוס מצויד גם ביחידת כוח עזר הנגזרת גם כן מתכונה נוספת של ה-F 18 המאפשרת התנעה עצמית של המנועים הראשיים ומספקת כוח חשמלי והידראולי עבור גיבוי בעת צורך. שלושה מחשבים של IBM, הנגזרים מאלה המשמשים מעבורת חלל, מניעים את האוויוניקה של המטוס. מערכת אוויוניקה דיגיטלית מהווה את הלב של פלטפורמת ההפצצה המדויקת של ה-F 117, המגבירה את יעילות המשימה ומפחיתה את עומס העבודה של הטייס.
אוויוניקה
תא הטייס של המטוס מצויד במערכת תצוגה עילית (HUD) התורמת להתמצאות של הטייס באשר מתרחש בשטח, מחווני תצוגה רב תכליתיים, ומערכת מפות דיגיטלית נעה. תפקידי הניווט מטופלים על ידי טבעת לייזר של גירוסקופ ומערכת זיהוי מיקום גלובלית (GPS). לביצוע משימת הפצצות הליליות, ה-F 117 אשר כונה "מטוס הסילון השחור" (Black Jet) נעזר במערכת זיהוי, התמקדות וייעוד בעזרת קרינה אלקטרומגנטית תת-אדומה (IRADS) עם יכולת התמקדות בגורמים הנמצאים קדימה ומטה למיקום המטוס באוויר. פונקציית מיקוד הלייזר של ה-IRADS מנחה את מערך התחמושת המדויקת שנושא ה-F 117 בדיוק קטלני. אף על פי שמטוס זה יכול להשתמש במגוון אמצעי לחימה טקטיים ומדויקים, הנשק המועדף בשימוש היה פצצת ה-GBU 27 מונחית הלייזר, שפותח במיוחד עבור ה-F 117. עם יכולתו לחדור מעל 6 מטרים של בטון מזוין, יכול ה-F 117 להביא להשמדת בונקרים ,בורות פיקוד והדרכה לוגיסטית ומקלטי נשק ומטוסים של האויב הנמצאים על הקרקע.
תכנון מפורט של משימות לאזורי מטרות מוגנים מאוד מתבצע על ידי מערכת תכנון משימות אוטומטית, שפותחה במיוחד כדי לנצל את היכולות הייחודיות של ה-F 117. מערכת זו, המנצלת את טכנולוגיית המחשב המהירה, מחשבת את נתיב הטיסה הבטוח ביותר לנוע דרכו אל עבר המטרה ובחזרה בהתחשב במערכות המכ"ם הסובבות. ה-F 117, בעזרת התדלוק האווירי, יכול לתמוך במשימות צבאיות ברחבי העולם, והוא מהווה גורם הרתעה מרכזי בתוך הכוחות הצבאיים האמריקאים. ה-F 117 נותר בחזית הטכנולוגית באמצעות מערכת מתוכננת לשיפור מערכות הנשק.
למטוס ה-F 117 אין מכ"ם משל עצמו וכאשר חודר לשטח עוין בטיסה כל האנטנות שלו מוחבאות בכדי להימנע מקליטתו בידי מכ"ם אויב. למטוס תוכננה מערכת אחת שנועדה לתפקד לזיהוי גורם עוין בדומה למכ"ם, אך המערכת מושבתת בעת מבצע התקפי, מכיוון שכל האנטנות מוסתרות.
ייעוד מבצעי
ממוזער|ה-F 117 ממטיר פצצות בעת טיסה, 31 בדצמבר 2007.
ממוזער|F-117 מטייסת הקרב ה-9 "אבירי ברזל", מבסיס חיל האוויר הולומן, ניו מקסיקו, טס משימת אימון מעל מדבר ניו מקסיקו.
מטרות מבצעיות
על אף העובדה שה-F 117 נודע כמטוס קרב, הוא למעשה פעל מבצעית כמטוס תקיפה מפציץ. המטוס לא יועד לקרבות אוויר אך כאשר הועלתה האפשרות של קרב אווירי על הפרק בעת הפיתוח של המטוס, קרבות ניסוי הוכיחו כי הוא מסוגל להתביית בקרב אווירי על מטרות אויב דרך טילים מונחים בקרינה תת-אדומה. נכון ל-1988, ההנהגה הצבאית והמדינית האמריקאית ניסו לשמור את קיומו של ה-F 117 בסודיות מידיעת הציבור אך לנוכח דליפת מידע הפנטגון הודיע לציבור הרחב על השימוש במטוס. מבחינה מבצעית ה-F 117 מעולם לא שימש עבור קרבות אוויר. למטוס יש שני מסעי נשק, אחד לכל אחד מנשקיו העיקריים, שהם פצצות מונחות לייזר. דרך מערכת האוויוניקה של המטוס, מערכת המחשוב הפנימית יכולה להתאים עצמה לטיסה לילית ולקליטה בעזרת חיישן של עצמים מרוחקים.
היות שה-F 117 הוא מטוס הנע במהירות תת-קולית, פעילותו המבצעית בעת הפצצת מטרות תלויה כמעט לחלוטין במערכת החמקנות שלו. הודות ליכולת החמקנות שלו ולאוויוניקה, ה-F 117 היה בעל יכולת גבוהה בחדירה לתוך שטח עוין ובהתבייתות על מטרות אויב בקרקע. כל כלי הנשק הנושאים על ידי ה-F 117 מאובטחים במעגן טרפזי ייחודי שמורד בלחץ הידראולי. מבנה זה מבוסס על מפרט העיצוב הראשוני של המטוס, שקבע כי עליו להיות מסוגל לשאת חלק נרחב מכלל סוגי הנשק במלאי חיל האוויר האמריקאי. במקרה זה, ה-F 117 מסוגל, לפחות בתיאוריה, לשאת נשק מונחה מכ"ם כגון טילי אוויר-אוויר AIM-7 ספארו. רק מספר מצומצם של ניסויים קרקעיים של המטוס בירי של טילי AIM 9 סיידוויינדר הושלמו.
חימוש
נשיאת פצצות Paveway
למטוס 2 מפרצי נשק פנימיים (ניתן לטעון שתי פצצות או טילים בלבד):
GBU-10 Paveway II - פצצה מונחית לייזר שפותחה בשיתוף בין לוקהיד מרטין וחברת ריית'יאון. לפצצה זו רמת אמינות ודיוק גבוהים וסיבולת התנהלות בתנאי אקלים קיצוניים. יש לה שלוש גרסאות שונות בצורתן החיצונית ובשימוש שלהן. הגרסה הנפוצה מבוססת על פצצת MK-84 לא מונחית במשקל 2,000 פאונד. נתוני ממדים: אורך - 4.48 מטר (14 רגל ו-9 אינץ'), קוטר - 45 סנטימטר (18 אינץ'). טווח הטלה: מעל ל-9.6 קילומטרים (6 מייל).
GBU-12 Paveway II - חלק מסדרת הפצצות מונחות הלייזר שפותחו בשיתוף בין לוקהיד מרטין וריית'יאון. מבוססת על פצצה סטנדרטית מסוג Mk82 במשקל 500 פאונד עליה מורכבת ערכת הנחיית לייזר ממוחשבת כדי להוסיף את מידת הדיוק הנדרשת. הערכה מורכבת ממערכת בקרת מחשב בקצה הקדמי של הנשק וסנפירי היגוי מאחור. כאשר המטרה מוארת בלייזר - אווירית או קרקעית - סנפירי ההכוונה בקצות הפצצה מגיבים לאותות מקבוצת הביקורת ומנווטים את הנשק אל המטרה..
GBU-27 Paveway III - פצצה מונחית לייזר אשר במקור פותחה מתוך ה-GBU 24 בכדי להתאים עבור ה-F 117 לתקיפת וחדירת מטרות קשות ומבוצרות בעומק שטח עוין. לפי נתוני חיל האוויר האמריקאי, ה-GBU 27 פגעה ב-70 אחוז מהמטרות שלה. ה-GBU 27 מכיל פצצה משופרת מסוג BLU-109 בת 2,000 פאונד שפותחה בשנת 1985 תחת שם הפרויקט "HAVE VOID". ה-BLU 109 כולל מערכת השהייה הנדרכת ברגע ההתנגשות עם המטרה, וזאת עבור חדירתה. הםצצה מכילה 550 פאונד של חומר נפץ ויכולה לחדור יותר משישה מטרים של בטון מזוין.
לכלל הפצצות מסדרת Paveway מצורפת מערכת JDAM (ראשי תיבות של Joint Direct Attack Munition), מערכת זנב ההופכת פצצות אוויר שעד כה נפלו במסלול בליסטי חופשי למדויקות, המכונות "פצצות חכמות". הפצצה פותחה על ידי חיל האוויר האמריקני במשותף עם חיל הים האמריקני בעקבות לקחי מלחמת המפרץ ומיוצרת על ידי חברת בואינג האמריקאית. השימוש המבצעי הראשון שלה היה ב"מבצע כוח מאוחד" בשנת 1999.
יכולת נשיאת נשק גרעיני
במקור, תוכנית הפיתוח שהולידה את ה-F 117 כללה את המטרה שהמטוס יוכל לשאת את רוב כלי הנשק שהיה לחיל האוויר האמריקאי להציע עבור מטוסי הקרב והתקיפה הטקטיים שלו נכון לאותה העת - שנות ה-70. בהתייחס לחישוב המגבלות והחוזקות של המטוס צומצם תפריט הנשק המבצעי שלו במידה ניכרת. ובכל זאת, כל ממשקי תא הטייס ויכולות החמקנות ודיוק מערכות התקיפה המגוונות נכללו בעיצוב - כולל האפשרות לשאת ולהפעיל פצצות נשק גרעיני טקטי מסוג B61 ו-B57..
B61 - פצצה גרעינית המהווה את מאגר הנשק התרמו-גרעיני העיקרי של ארצות הברית מסוף המלחמה הקרה. יוצרו ממנה כ- 3,100 פצצות. ה-B61, שלו מספר גרסאות, הוא למעשה משפחת פצצות המבוססות על עיצוב יחיד של נשק בסיסי ומערכת ממוחשבת. המערכת הממוחשבת של ה-B61 הותאמה כדי לשמש כמה ראשי נפץ נוספים - W-80, W-81, W 84 ו-W-85. הפצצה קלת משקל ביחס לפצצות נשק גרעיני שונות, ומותאמת לשיגור מגובה נמוך. לפצצה עיצוב מערכת נשק מודולרית.
B57 - פצצה גרעינית טקטית שפותחה בידי תעשיית המלחמה האמריקאית במהלך תקופת המלחמה הקרה המוקדמת. ייצור הפצצה החל בשנת 1957 תחת המותג Mk 57. היא נועדה לתעופה טקטית מהירה ובעלת גוף יעיל אוירודינמית לעמידה בטיסה במהירות על-קולית. אורך הגוף הוא 3 מטר, קוטר - 37.5 ס"מ. משקל הפצצה עמד על כ-227 ק"ג. ה-B57 היה בייצור בין השנים 1963 עד 1967. בסך הכל יוצרו מעל 3,000 פצצות, האחרונה שבהם פורקה ביוני 1993. רוב מטוסי הקרב והמפציצים בשירות חיל האוויר האמריקאי, כמו גם כמה מסוקים ימיים, כולל סיקורסקי SH-3 סי קינג, יכולים לשאת את ה-B57. לפצצה פותחו שש גרסאות שונות.
היסטוריה מבצעית
המטוס השתתף במגוון עימותים, בהם: הפלישה האמריקאית לפנמה, מלחמת המפרץ, מלחמות יוגוסלביה ומלחמת עיראק.
הפלישה לפנמה
בעקבות מאבקים בין ארצות הברית לממשלת פנמה אשר רוכזו בעיקר בשאלת השליטה על תעלת פנמה ובהתרחקות פנמה מסביבת ההשפעה האמריקאית, ממשל ג'ורג' הרברט ווקר בוש החל ב-1989 ב"מבצע מטרה צודקת" - הפלישה האמריקאית לפנמה, שנועדה להדיח ולהעמיד למשפט את העריץ מנואל נורייגה ולפזר את צבא פנמה. המבצע התקיים בין 20 בדצמבר 1989 ל-31 בינואר 1990.
עבור טיסה מבסיסיו בארצות הברית ועד לפנמה, נדרשו חמישה תדלוקים אוויריים של ה-F 117 בדרכו. שניים מתוכם התקיימו בשמי מפרץ יוקטן, שהפריד את חצי האי יוקטן במקסיקו מקובה. במבצע מטרה צודקת הוטסה לעבר פנמה טייסת בת שמונה מטוסי F 117 מתוכם שניים היו מטוסי רזרבה במערך. שני מטוסים קיבלו הוראה לשוב לבסיס טופיקה לאחר התדלוק האווירי הראשון. שני המטוסים המובילים תקפו בסיס צבאי בריו האטו, 65 מייל דרום-מערב לפנמה סיטי. ארבעת מטוסי ה-F 117 הנותרים נועדו להשתתף במבצע מסווג ללכידת הדיקטטור נורייגה. רגע לפני הכניסה למרחב האווירי של פנמה, המשימה לתפוס את הדיקטטור בוטלה כאשר המודיעין דיווח שהוא לא נמצא בכל אחד מהיעדים הפוטנציאליים. לאחר המתקפה עם הגיחה של המטוסים, טייסת ה-F 117 שבה למקום מבטחים מסווג, ייתכן שהיה זה בסיס אווירי בטקסס.
בגיחה הבאה נשלחה טייסת ה-F 117 לתקוף את צריפי צבא פנמה שהכילו שתי פלוגות רגלים. המטרה הייתה הפלת פצצות MK-84 בידי טילי GBU-10 Paveway II קרוב מספיק למיקומם של בניינים כך שההדף יקשה על כוחות צבא פנמה הישנים לזהות את יחידת הריינג'רס של צבא ארצות הברית בנחיתתה על הקרקע. הפצצות הופלו במרחק של 50 מטרים בלבד מהצריפים, אך הערפל באקלים היווה כשל אסטרטגי בהנחתת יחידת הריינג'רס. סגן גנרל קרל שטיינר, מפקד הקורפוס האווירי ה-18 במהלך המבצע, בחר ב-F 117 למבצע עקב הדיוק שלה והסיכוי הגבוהה כי תצליח להגניב את יחידת הריינג'רס לקרקע. המודיעין של צבא פנמה עלה על התוכנית האמריקאית שלוש שעות לפני יציאתה לפועל. מעבר לשינוי כיוון הרוחות עם התקרבות המטוסים למטרה, שינוי תוכנית ההתקפה ברגע האחרון הוביל לכשל לוגיסטי כך שכל אחד מהמטוסים הפיל את הפצצה בזמנו ולא כולם באופן אחיד.
למרות הכשלים בתוכנית המתקפה האסטרטגית המקורית, הגנרל שטיינר טען מאוחר יותר כי הוא מרוצה מהתוצאות מכיוון שאף על פי שפלוגות החי"ר הפנמיות כבר היו פרוסות וערניות, הפיצוצים עדיין יצרו בלבול ניכר, כאשר חיילים אחרים נראו "מתרוצצים באזור בתחתונים" וכמה חיילים בשדה התעופה "משליכים את נשקם ובורחים." ארבעה סיירים נהרגו ויותר מתריסר נפצעו בקרב על הקרקע שלאחר ההפצצות, אך ה-F 117 ללא ספק הפחית את קנה המידה של ההתכתשות בין פלוגות צבא פנמה ליחידת הריינג'רס. הפלישה לפנמה הייתה למבצע הראשון של ה-F 117 בשטח.
מלחמת המפרץ הראשונה
מהלך המלחמה
בעקבות הפלישה העיראקית לכווית באוגוסט 1990, עמדה ארצות הברית בראש קואליציה בת 34 מדינות שמטרתה להניס את הכוחות העיראקים מאדמת כווית ולהשיב את ריבונותה של האחרונה. במהלך מלחמת המפרץ נשא ה-F 117 בתפקיד עיקרי בהפצצת עמדות מפתח של הצבא העיראקי כגון מרכזי תקשורת; מתקני מחקר, פיתוח, ייצור ואחסון לנשק גרעיני וכימי; ועוד מגוון מטרות - במיוחד מקלטי מפציצים בשדות תעופה עיראקים רבים. כסוס עבודה של הקואליציה, ה-F 117A רשם במלחמה כמעט 1,300 גיחות קרב תוך כדי 6,905 שעות טיסה קרביות. במהלך משימתם, טייסי ה-F 117A השתמשו ביותר מ-2,000 טונות של חומר נפץ בהנחיה מדויקת עם שיעור פגיעה של יותר מ-80 אחוז.
ממוזער|שני מטוסי F-117A לקראת המראה במשימת סיור קרבית מעל עיראק ב-13 במרץ 1998, בסיס האוויר אל-ג'אבר, כווית, במסגרת מבצע תצפית דרומית.
ממוזער|233x233 פיקסלים|מכל למאגר נפט באזור בתי זיקוק שהופצץ על ידי הקואליציה במהלך המערכה האווירית במלחמת המפרץ. המכל המשיך לבעור מספר ימים לאחר התקיפה.
ב-2 באוגוסט החלה הפלישה העיראקית לכווית וב-6 נחתם הסכם שהתיר לצבאות הקואליציה בראשות ארצות הברית לפעול על אדמת ערב הסעודית בכדי למנוע התמשכות של הפלישה העיראקית לעבר סעודיה ובכדי להחל במתקפת נגד לשחרור כווית. ב-19 באוגוסט 22 מטוסי F-117 מבסיס חיל האוויר האמריקאי בטונופה, נבדה, הגיעו לבסיס הפעילות בסעודיה, ממנו יצאו לגיחות נגד מטרות עיראקיות. ב-2 בדצמבר הגיעו הגיעו עוד 18 מטוסים לבסיס הפעילות בסעודיה.
המערכה האווירית במלחמת המפרץ נשאה תפקיד מכריע במלחמה. בנקודה זאת, על אף הפופולריות של המטוס בתערוכות אוויריות, מידה לא מבוטלת של סודיות עדיין אפפה אותו. בשעה 2:51 לפנות בוקר (שעון סעודיה), 17 בינואר 1991, יצאה גיחה ראשונה של טייסת F 117 על מטרות באזור מרכז עיראק. גיחה זאת סימלה את תחילת מבצע "סופת מדבר" (Operation Desert Storm). במהלך הגיחה הופצץ מטה הפיקוד של שדרי המכ"מים העיראקים אשר בבגדאד. לאורכה של המלחמה, אך ורק ה-F 117 ביצע הפצצות לתוך הבירה העיראקית. בהמשך נשלח גל הפצצה שני בשעה 04:00 לפנות בוקר וגל שלישי בשעה 08:00 בבוקר. מתוך 49 מטוסים, 28 פגעו במטרותיהם. בין מטרות אלו היו עיקרי המרכזים האסטרטגיים שלהם הייתה חשיבות נחרצת בעבור המודיעין העיראקי.
מזג האוויר החל להטריד את הפעילות של ה-F 117 במפרץ. בלילה השני הייתה סופת חול קשה ורק 23 מטרות אכן נפגעו. בנוסף על כך, הופל מטוס עיראקי מסוג אדנאן-1 (Adnan 1), פיתוח של איליושין Il-76 סובייטי. רק שש הפצצות מוצלחות הושגו בלילה השלישי. בלילה הרביעי הדברים התהפכו לטובה כאשר 17 מטרות הושמדו וכך היה גם בלילה החמישי. בלילה בין 21–22 בינואר היה מזג אוויר שהיטיב עם הפעילות הצבאית ואפשר ל-14 מטוסים לרשום 26 פגיעות ושתי החמצות על מטרות בסביבות בגדאד. מטרות אלו כללו: מפקדת משרד ההגנה העיראקי, מפקדת חיל האוויר, מפקדת ביטחון פנים, ארמון הנשיאות, סוללות של טילי קרקע-אוויר שנשבו בידי כווית, ומתקן לוחמה ביולוגי שהיה בתהליך פיתוח.
הערכה וביקורת פעילות המטוס
במהלך המבצע, ראש מטה הפיקוד האמריקאי, נורמן שוורצקופף, אפשר פרסום לידיעת הציבור של צילומי הפצצות ליליות של מטוסי F-117 באור תת-אדום. ב-26 בינואר הגיעו לסעודיה שמונה מטוסי F-117A נוספים. ב-28 בינואר 1991, כל הגיחות הושעו מכיוון שעיראק ניסתה לקדם הסדר. כשנחשף בסוף המלחמה שהיו כמעט 480 גיחות ללא נפילות, הופנתה ביקורת מסוימת כלפי הביצועים של ה-F 117 בהפצצות, בהתחשב באחוזי הפגיעה. המפקדים האחראים לא פעם שינו יעדים ברגע האחרון בעיקר בעקבות קשיי מזג אוויר.
15 אחוז מהגיחות המתוכננות במהלך 10 הימים הראשונים בוטלו בעקבות ראות לקויה או תנאי שמיים מעוננים ומעורפלים. תקרות ענן של 5,000 עד 7,000 רגל היו נפוצות, במיוחד במהלך הימים האחרונים של המערכה הקרקעית לשחרור כווית. כיסוי עננים נמוך מנע לעיתים קרובות מ-F 117A להשיג את המטרות שלהן הוא כיוון. כמו כן, במשך 43 ימים מטוסי ה-F 117 נייטהוק והטייסים שלהם טסו ברצף משימות של 5.4 שעות בממוצע כל משימה, והטילו פצצות על מרכז העיר בגדאד, לעיתים קרובות בהפצצת אתרים שלהם היו מקורבים תושבים חפים מפשע.
למרות הכישלונות הללו, ה-F 117A התגלה כבעל ערך רב במהלך מלחמת המפרץ. ביום הראשון של המלחמה, רק 36 מטוסי F-117A (פחות מ-2.5% מהנכסים הטקטיים של קואליציית האו"ם) היו בחזית המפרץ, ובכל זאת הם תקפו 31% מהמטרות באותו יום. במהלך 24 השעות הראשונות, 30 F-117A תקפו 37 יעדים שסווגו בידי מטה הפיקוד האמריקאי כבעלי ערך גבוהה בעיראק. פעילות ה-F 117A לפגיעה במטרות בבגדאד, אשר עיוורו את מכונת המלחמה העיראקית עוד בלילה הראשון, השביתה בפועל 7,000 טילי קרקע-אוויר מכווני מכ"ם, 7,000 תותחי נ"מ ו-800 מטוסי קרב לצד שלל המכ"מים ומרכזי הפיקוד שהנחו אותם.
מלחמות יוגוסלביה
במסגרת מלחמות יוגוסלביה, הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה בהנהגת הרודן סלובודן מילושביץ' ביצעה סדרה נרחבת של פשעי מלחמה נגד עמים שונים כקרואטים ובוסניאקים. שיאם של פשעי מלחמה אלו הגיע במהלך רצח העם הבוסני. בהמשך המאבק, במסגרת מלחמת קוסובו, נאט"ו צידדה בצבא שחרור קוסובו נגד כוחותיה של סרביה בכדי לאלץ את הממשלה הסרבית להביא לקץ מלחמת האזרחים בקוסובו בין הצבא של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה וכוחות פרה-צבאיים סרביים לבין צבא שחרור קוסובו, כך הוגדרה מטרתה העיקרית. ממשל ביל קלינטון פעל למנוע רצח עם נוסף שיבוצע בידי הצבא הסרבי, הפעם בתושביה האלבנים של קוסובו. במסגרת כך הוצא לפועל מבצע כוח מאוחד של צבאות נאט"ו נגד סרביה ומונטנגרו.
ביום ראשון, 21 בפברואר 1999, 12 מטוסי F-117A נחתו בבסיס האווירי אביאנו, אשר באיטליה, כדי לתמוך בפעולות אוויריות אפשריות של נאט"ו מעל אדמת הרפובליקה לשעבר של יוגוסלביה. פריסת הכוחות הוכרזה עוד ב-17 בפברואר, וצוותי אוויר, תחזוקה ואנשי תמיכה אשר מנו כ-250 איש החלו להגיע למטוסי תובלה בואינג C-17 גלובמאסטר III ב-20 בפברואר. 12 מטוסי ה-F-117A הגיעו בארבע ספינות נפרדות. ב-24 במרץ החלה נאט"ו במבצע של צבאות הברית כמאמץ לאלץ את הנשיא מילושביץ' להגיע להסדר שלום בקוסובו. הגיחות הראשונות התקיימו לאחר 13:00 בצהריים. מטוסי F-117 הפציצו מטרות מכ"ם ונ"מ בפרברי הבירה הסרבית בלגרד. תצפיתנית איטלקית דיווחה:
הפלת מטוס F-117A בשמי סרביה
ממוזער|256x256 פיקסלים|החופה ומושב הטייס של מטוס ה-F 117A שהופל בשמי סרביה ב-27 במרץ 1999 כפי שהם מוצגים במוזיאון התעופה של בלגרד.
ממוזער|275x275 פיקסלים|עלון תעמולה סרבי שהופץ לאחר ההפלה ובו נכתב "מצטערים, לא ידענו שמדובר במטוס חמקן".
ב-08:00 בבוקר 27 במרץ יחידת נ"מ של צבא סרביה שהפעילה סוללת נ"מ מדגם S-125 נייבה הצליחה ליירט F-117A. הטייס נטש את המטוס והוצא מאזור הקרבות על ידי יחידות איתור וחילוץ. הפלת מטוס ה-F 117A בשמי סרביה ב-27 במרץ 1999 הייתה ההפלה היחידה של מטוס ה-F 117 והיא פגעה קשות במוניטין שלו כמטוס בלתי נראה. בשונה ממבצע סופת מדבר בעיראק, במהלך מבצע כוח מאוחד נעשה שימוש חוזר באותן דרכים אוויריות. במהלך הגיחות הצבאיות כולן הוטס ה-F 117 לצד מטוס לוחמה אלקטרונית נורת'רופ גראמן EA-B6 פרוולר. המטוס שהופל טס לבדו מכיוון שבאותו היום מזג האוויר חייב את ה-EA B6 להישאר על הקרקע. על הגיחה של מטוסי ה-F 117 בבודדים נודע לצבא הסרבי דרך מודיעין חשאי שפעל באיטליה, אשר בה היו בסיסי חילות נאט"ו.
מפקד סוללת הטילים החליט להציב מארב למטוסי החמקן, תוך פריסת סוללות S-125 נייבה בזווית ירי טובה על טווח דפוס הטיס האווירי של מטוסי נאט"ו כשהם טסו חזרה לאיטליה. הכוחות הסרבים מצאו פרצה ביכולת החמקן מכיוון שניתן לזהות מטוסי חמקן על ידי מכ"מים מכוונים בתדר גבוה למטווחים קצרים. עם זאת, מהלך זה עדיין דורש לטאטא את השמיים אחר מטרות שונות, ובתוך כך להאיר את החמקנים כמטרות יחידות על גבי שדר המכמ"ים של האויב. פרצה זאת בעצם יכולת החמקנות של המטוס לא רק נתנה לכוחות הסרבים העוינים הזדמנות להניס את מטרות מטוסי החמקן הרחק מהמיקום המקורי שלהם, אלא גם הותיר פגיעה אפשרית של טילי נ"מ.
בשלושים באפריל התרחשה תקרית נוספת, כאשר שני טילי קרקע-אוויר התבייתו וכמעט הפילו מטוס F-117 נוסף בעת גיחה שביצע. הפלת ה-F 117 שימשה רבות את התקשורת היוגוסלבית כתעמולה אם כי היא לא נמשכה לזמן רב שכן מלחמת קוסובו הסתיימה מספר חודשים לאחר מכן. חלקים מהמטוס שהופל נשלחו לרוסיה ולסין בעבור מחקרים של אותן ארצות, והשאר הוכנסו למוזיאון התעופה של בלגרד, שם הם מוצגים עד היום.
מהלך המשך המלחמה
ב-1 באפריל 1999 הפנטגון הודיע על תוכניות לשלוח 13 מטוסי F-117A נוספים לאירופה ב-4 באפריל. (פריסה שנייה שכללה 13 מטוסים כדי להחליף את המטוס שנפל ב-27 במרץ). גורמים תקשורתיים שונים העירו שה-F 117A מיושן כעת. ביום שבת, 3 באפריל, כ-250 צוותי אוויר, תחזוקה ואנשי תמיכה החלו להגיע לבסיס התעופה שפנגדהלם, גרמניה, על סיפון מטוסי תובלה C-5 גלקסי ו-C-141 סטארליפטר. ביום ראשון, 4 באפריל, נחתו 13 מטוסי ה-F 117A בשפנגדהלם לאחר טיסה של 12 שעות מבסיס חיל האוויר הולומן בארצות הברית. מטוס אחד המשיך לאביאנו, והתחבר עם הפריסה הראשונה ללקיחת מקומו של המטוס שהופל. רק 33 שעות לאחר מכן החלה הפריסה השנייה בביצוע הגיחה הראשונה שלה לשמי סרביה ומונטנגרו.
בסוף מאי הועברו מטוסי ה-F 117A ואנשי הצוות של אביאנו כולם לשפנגדהלם. מנקודה זו, כל מבצעי ה-F 117A הוטסו מבסיס התעופה שפנגדהלם, גרמניה. מטוסי תובלה רבים נכחו בפינוי של הבסיס באביאנו, שכן שימשו לפריסה מחדש של מטוס ה-F 117A המבוסס על אביאנו לשפנגדהלם. לאחר שמטוסי ה-F 117A עזבו את אביאנו, מקומם בבסיס התמלא במטוסי ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון. מהלך זה איחד מחדש את שתי פריסות מטוסי ה-F 117. ב-10 ביוני 1999 השעתה נאט"ו את ההתקפות האוויריות נגד סרביה ומונטנגרו לאחר 78 ימי גיחות הפצצה ללא הרף. בין 8 ל-9 ביוני, מטוסי ה-F 117A טסו ביותר מ-850 גיחות ללא נפילה אחד. ככלל, מטוסי נאט"ו טסו יותר מ-34,000 גיחות במבצע שנמשך 11 שבועות. ב-21 ביוני 1999 מזכיר ההגנה ויליאם כהן אישר את התחלת הפריסה מחדש של מטוסי ה-F 117 בארצות הברית.
מיום חמישי, 24 ביוני, ועד יום שבת, 26 ביוני, הגיעו מטוסי תובלה שהובילו את אנשי אגף הקרב ה-49 שתפעלו את מטוסי ה-F 117 לבסיס הולמן בארצות הברית. ביום שישי, 25 ביוני, 11 המטוסים הראשונים של F-117 נחתו חזרה בבסיס חיל האוויר לנגלי. ביום רביעי, 30 ביוני 1999, 2 מטוסי F-117A האחרונים שבו לבסיסם בארצות הברית. המטוסים הגיעו חזרה לבסיסיהם עם סימוני משימה - כפי שהיה כאשר ה-F 117A חזר ממלחמת המפרץ.
מלחמת עיראק
ב-2003 פרצה מלחמת עיראק כאשר ארצות הברית בהנהגת ממשל ג'ורג' ווקר בוש עמדה פעם נוספת בראשות קואליציה רחבה של מדינות, קבעה לעצמה למטרה להביא את משטר סדאם חוסיין לקיצו כחלק מתוך המלחמה העולמית בטרור. בליל המלחמה הראשון, 20–21 במרץ, יצאו מטוסי F-117 לגיחה לילית נרחבת שמטרתה לכרות את ראשי מערכות הנ"מ והמכ"ם העיראקיות. מטוסי ה-F 117 המריאו מבסיסים בקטר וטסו לעבר מטרות אסטרטגיות בבגדאד, טיסה בת שש שעות (הלוך חזור). בשעה 03:00 לפנות בוקר המריאו שני מטוסי F-117 ובשעה 05:30 בדיוק הפציצו מטרות מיועדות בלב בגדאד.
הפצצות של מטרות אסטרטגיות בידי ה-F 117 הגיעו לשיאן בהפצצה של מקום מפגש מיועד של נשיא עיראק סדאם חוסיין, ניסיון התנקשות שכשל. לפי הרשויות העיראקיות, 10 בני אדם נהרגו בהתקפה - אף על פי שסדאם חוסיין לא היה ביניהם.
השוואת חמקנים: F-117, F-22 ו-F 35
ה-F 117 לקח חלק פעיל לאורכה של מלחמת עיראק, אם כי המצב הנתון של ההגנה האווירית שפיתח הצבא העיראקי באותה תקופה וההתחמשות הנרחבת של מטוסי דור רביעי שאינם חמקניים כגון F-14 טומקט ומקדונל דאגלס F-15E סטרייק איגל הפחיתו במידה ניכרת את הצורך בחמקנות מטוסים. כניסתו של הלוקהיד F-22 ראפטור לשירות בדצמבר 2005 סימנה את כניסתו של מטוס הקרב החמקני הראשון שהפך מוכן לשירות קרבי מאז ה-F 117 נייטהוק. ה-F 22 ראפטור כלל חתך מכ"ם משופר מזה של ה-F 117, ושילב אותו עם המהירות, הגובה, יכולת התמרון והרב-גוניות של מטוס קרב בעל עליונות אווירית ברמה גבוהה בדומה ל-F 15 - פלטפורמה הרבה יותר מעשית מה-F 117 שהייתה מנוונת ביכולותיה בקרבות אוויר.
בעוד שמפרצי הפצצות של ה-F 22 מוגבלים במידה מסוימת בבחינת גודלם, משמע שהמטוס אינו מסוגל לשאת נשק גרעיני או פצצות חדירה של עובי דופן רחב כפי שיכול ה-F 117 נייטהוק, הצטרף אליו בשנת 2015 מטוס קרב חמקן נוסף, ה-F 35, שביכולותיו כולל מסוגלות לפרוס תחמושת כבדה יותר בקטרים גבוהים יותר. ה-F 35, אף על פי שהוא איטי במידה ניכרת, נמוך יותר ובעל יכולת תמרון נחותה לעומת הראפטור, עדיין הקדים את ה-F 117 בהיבטים אלה, עם חתך מכ"ם דומה לנייטהוק וציפויי מבנה מטוס חמקניים ומערכות לוחמה אלקטרוניות מתוחכמות יותר, כל זאת בכדי לשפר עוד יותר את יכולת השרידות שלו. עד לכניסת ה-F 35 לשירות, ה-F 117 הוצא משירות כבר במשך שש שנים - שכן הוצא רשמית משירות ב-2008, 25 שנים לאחר שהוכרז לראשונה ככשיר ללחימה.
לאחר היציאה הרשמית משירות
באפריל 2008 סיים המטוס את שירותו בחיל האוויר האמריקני ופינה את מקומו לטובת ה-F-22 ואחר כך ה-F-35. מטוסי קרב F-117 נייטהוק ממשיכים להישמר בשירותי מילואים ומוטסים על ידי טייסי חיל האוויר האמריקאי, ולפי הדיווחים שמאושרים לכדי פרסום ממטה חיל האוויר האמריקאי, המטוסים משמשים לבדיקת טכנולוגיות התגנבות והתגנבות נגדית - מהלכי פיתוח שנושאים חשיבות רבה בהתמודדות צבאית שנועדה לשמור על עליונות אמריקאית מעל לחיל האוויר של צבא השחרור העממי (הרפובליקה העממית של סין), חיל האוויר הרוסי וחיל האוויר האיראני.
מספר דיווחים לא מאומתים מצביעים על כך שמצבו של ה-F 117 עשוי בהחלט להיות פעיל באופן רחב על אף הוצאתו הרשמית משירות, כאשר מספר דיווחים מצביעים על כך שהמטוסים נפרסו במבצעים בעיראק ובסוריה במשימות קרב ב-2016 - מבצע נחישות טבועה. פריסות אלו נועדו כביכול כיוזמה למטרות ניסוי שיטות התגנבות בשימוש לוחמה אלקטרונית משופרת. הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית התייחסו למטוס ה-F 117 נייטהוק כאיום פוטנציאלי עד לשנת 2016 - ייתכן וזאת על סמך מידע מודיעיני כלשהו, מה שמעיד על כך שהפלטפורמה של המטוס עודנה ממשיכה למלא תפקיד בתכנון מערך ההגנה האמריקאי. בלי קשר להערכת מעמדו וטווח שימושו בחיל האוויר האמריקאי, היכולות והביצועים של ה-F 117 נשארות מתחת לאלו של מטוסי קרב של הדור החמישי, ולנוכח התקדמות הפיתוח של מערכות ל"א בידי צבאות שונים, הפרצות ביכולותיו של המטוס הופכות אותו לפגיע יותר ויותר.
באוקטובר 2021 פרסם חיל האוויר האמריקאי סרטונים של אימוני טיס של F-117 מעל שמי קליפורניה.
לקריאה נוספת
AIR VANGUARD 16, LOCKHEED F-117 NIGHTHAWK STEALTH FIGHTER, PENTAGON US, 2014
LOCKHEED MARTIN, F-117 Nighthawk Fast Facts - World’s First Operational Stealth Aircraft, November 2019
National Security Archive, NIGHTHAWKS OVER IRAQ: A CHRONOLOGY OF THE F-117A STEALTH FIGHTER IN OPERATIONS DESERT SHIELD AND DESERT STORM, Office of History, January 1992
קישורים חיצוניים
לוקהיד F-117 נייטהוק, מטוס קרב חמקני, הפנטגון
הערות שוליים
F-117
קטגוריה:מטוסי קרב מתוצרת ארצות הברית
קטגוריה:כלי טיס חמקניים
קטגוריה:מטוסי קרב סילוניים | 2024-08-07T17:11:59 |
12 באוקטובר | 12 באוקטובר הוא היום ה-285 בשנה (286 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 80 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1459 – מלחמות השושנים: ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק נמלט לאירלנד לאחר שכוחות מלוכניים כובשים את טירתו בלדלו. נוויל, האציל מווריק, נמלט לקאלה
1492 – כריסטופר קולומבוס "מגלה" את אמריקה
1692 – בעקבות הוראת מושל מסצ'וסטס, ויליאם פיפס, ציד המכשפות בסיילם מגיע לסיומו
1810 – נערך האוקטוברפסט הראשון
1822 – פדרו הראשון, יורש העצר הפורטוגלי, מוכרז כקיסר ברזיל
1920 – הקמת הרפובליקה של ליטא המרכזית
1931 – נחנך "פסל ישו הגואל" בריו דה ז'ניירו
1939 – היטלר מכריז על הקמת הגנרלגוברנמן בפולין
1940 – ניתנה הפקודה להקמת גטו ורשה בפולין
1968 – נפתחה אולימפיאדת מקסיקו סיטי
1973 – מלחמת יום הכיפורים: נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, מורה על הפעלתה של רכבת אווירית לישראל
1984 – יוצא לאקרנים "רציחות פשוטות", סרט הביכורים של האחים כהן
1999 – פרבז מושארף תופס את השלטון בפקיסטן לאחר הפיכה צבאית
2000 – אל-קאעידה מפציץ את המשחתת האמריקנית קול שעגנה במפרץ עדן בתימן באמצעות ספינת תופת. התוצאה 17 אנשי צוות הרוגים ועשרות פצועים
2000 – אספסוף פלסטיני מבצע את הלינץ' ברמאללה בשני חיילים ישראלים ומרטש גופותיהם. אירוע זה הסלים את העוינות באינתיפאדה השנייה
2002 – מחבלים מוסלמים מארגון אל-ג'אמעה אל-אסלאמיה, המזוהה עם אל-קאעידה, מפוצצים מכונית תופת במועדון לילה באי באלי באינדונזיה. בפיגוע נרצחו 202 בני-אדם ונפצעו כ-300
2005 – החללית הסינית שנז'ו 6 משוגרת לחלל והופכת לחללית המאוישת השנייה של הרפובליקה העממית של סין
2008 – שיגור החללית סויוז TMA-13 לעבר תחנת החלל הבינלאומית
נולדו
ממוזער|227x227 פיקסלים|אדוארד השישי
ממוזער|226x226 פיקסלים|גלילה רון פדר עמית
1350 – דמיטרי דונסקוי, נסיך מוסקבה וולדימיר (נפטר ב-1389)
1490 – ברנרדו פיזאנו, מלחין, כומר, זמר ומלומד איטלקי (נולד ב-1548)
1537 – אדוארד השישי, מלך אנגליה (נפטר ב-1553)
1537 – ג'יין גריי, מלכת אנגליה, ידועה כמלכת תשעת הימים (נפטרה ב-1554)
1687 – סילביוס לאופולד וייס – מלחין גרמני ונגן לאוטה. אחד המלחינים החשובים והמרכזיים ברפרטואר ללאוטה סולו (נפטר ב-1750)
1710 – ג'ונתן טרומבול, מושל קונטיקט בתקופת המהפכה האמריקאית ואחריה (נפטר ב-1785)
1798 – פדרו הראשון, קיסר ברזיל (נפטר ב-1834)
1855 – ארתור ניקיש, מנצח יהודי-הונגרי (נפטר ב-1922)
1865 – ארתור הרדן, ביוכימאי בריטי, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-1940)
1866 – רמזי מקדונלד, ראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-1937)
1883 – מרסדס פינטו, סופרת, מחזאית, דוברת ועיתונאית ספרדייה (נפטרה ב-1976)
1891 – פומימרו קונואה, ראש ממשלת יפן (נפטר ב-1945)
1891 – אדית שטיין, פילוסופית יהודייה ילידת גרמניה (נפטרה ב-1942)
1896 – אאוג'ניו מונטאלה, משורר איטלקי, זוכה פרס נובל לספרות (נפטר ב-1981)
1907 – גונאר יארינג, דיפלומט שוודי (נפטר ב-2002)
1922 – טרודה דותן, פרופסורית באוניברסיטה העברית בירושלים (נפטרה ב-2016)
1923 – טוביה קושניר, בוטנאי ארץ-ישראלי ולוחם בשיירת הל"ה (נפטר ב-1948)
1926 – ניקיטה סימוניאן, כדורגלן סובייטי ממוצא ארמני ששיחק בעמדת החלוץ/שחקן כנף
1926 – סזאר פלי, אדריכל (נפטר ב-2019)
1929 – ברנקו גרונבאום, מתמטיקאי יהודי (נפטר ב-2018)
1934 – ריצ'רד מאייר, אדריכל אמריקאי ממוצא יהודי
1935 – לוצ'אנו פבארוטי, זמר טנור איטלקי (נפטר ב-2007)
1935 – חיים קסטן, כדורסלן ומאמן כדורסל ישראלי (נפטר ב-2020)
1942 – דליה לביא, שחקנית קולנוע וזמרת גרמנית ממוצא ישראלי (נפטרה ב-2017)
1943 – קובי קון, כדורגלן ששיחק בעמדת הקשר ומאמן שווייצרי (נפטר ב-2019)
1946 – רפיק חלבי, איש ציבור דרוזי-ישראלי
1948 – אלי דנקר, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1949 – איליץ' רמירס סאנצ'ס, טרוריסט הידוע יותר בשם "קרלוס"
1949 – גלילה רון־פדר-עמית, סופרת
1953 – ענת ברון, שופטת בית המשפט העליון בישראל
1956 – צביאל רופא, פעיל זכויות אדם, סופר, מרצה ומנחה קבוצות לעזרה עצמית
1959 – אבי בניהו, איש תקשורת ישראלי, כיהן כדובר צה"ל ומפקד גלי צה"ל
1959 – חיים אמסלם, חבר הכנסת מטעם ש"ס
1960 – עירית ענבי, זמרת, שחקנית ובדרנית ישראלית
1963 – סטושי קון, במאי, אנימטור, תסריטאי ואמן מאנגה יפני (נפטר ב-2010)
1963 – רמי הויברגר, שחקן, במאי וקומיקאי ישראלי
1963 – מיכאל בן ארי, חבר הכנסת מטעם מפלגת האיחוד הלאומי בכנסת ה-18
1966 – רוברטו סנסיני, מאמן כדורגל ארגנטינאי
1968 – יו ג'קמן, שחקן ומפיק קולנוע
1970 – תומר הימן, במאי ומפיק סרטי תעודה ישראלי
1973 – מרטין אסטרדאל, סופר ומפיק טלוויזיה שוודי
1973 – יעל כהן-פארן, חברת הכנסת
1975 – מריון ג'ונס, אתלטית אמריקאית
1976 – אלכסיי בכרב, כדורגלן רוסי-אוקראיני ששיחק בעמדת הקשר (נפטר ב-2022)
1977 – דויד בן ארי, תסריטאי, במאי קולנוע ומפיק ישראלי
1977 – מירי בוהדנה, דוגמנית, שחקנית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1981 – דיאור פישר, כדורסלן ישראלי-אמריקאי
1982 – הילה סעדה, שחקנית וזמרת ישראלית
1986 – מייקל וודס, רוכב אופני כביש קנדי
1992 – ג'וש האצ'רסון, שחקן אמריקני
1993 – פייר לאטור, רוכב אופני כביש צרפתי
1996 – טימור מורגונוב, קופץ במוט רוסי
נפטרו
ממוזער|252x252 פיקסלים|רוברט אי לי
ממוזער|221x221 פיקסלים|פול סזאן
322 לפנה״ס – דמוסתנס, מדינאי אתונאי (נולד ב-384 לפנה״ס)
638 – הונוריוס הראשון, אפיפיור (נולד ב-585)
642 – יוחנן הרביעי, אפיפיור
974 – אל-מטיע, ח'ליף עבאסי (נולד ב-914)
1492 – פיירו דלה פרנצ'סקה, אמן איטלקי (נולד ב-1416)
1576 – מקסימיליאן השני, מלך בוהמיה משנת 1562, מלך הונגריה משנת 1563 וקיסר האימפריה הרומית הקדושה משנת 1564 ועד מותו (נולד ב-1527)
1837 – עקיבא איגר, מגדולי התורה הבולטים בתקופת האחרונים (נולד ב-1761)
1870 – רוברט אדוארד לי, קצין צבא אמריקאי, מהחשובים בקציני צבא הקונפדרציה (נולד ב-1807)
1906 – פול סזאן, צייר צרפתי (נולד ב-1839)
1915 – יעקב אלחנן ליטוינסקי, פעיל ציוני וממייסדי תל אביב (נולד ב-1852)
1924 – אנטול פראנס, סופר צרפתי וזוכה פרס נובל לספרות (נולד ב-1844)
1965 – פאול הרמן מילר, כימאי שווייצרי וזוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1899)
1969 – סוניה הני, מחליקה אמנותית נורווגית (נולדה ב-1912)
1971 – דין אצ'יסון, מזכיר המדינה של ארצות הברית תחת הנשיא הארי טרומן (נולד ב-1893)
1974 – פינק אנדרסון, זמר בלוז וגיטריסט אמריקאי (נולד ב-1900)
1997 – ג'ון דנוור, זמר אמריקאי (נולד ב-1943)
1998 – מת'יו שפרד, סטודנט אמריקאי שנרצח בפשע שנאה הומופובי (נולד ב-1976)
1999 – וילט צ'מברלין, משחקני הכדורסל המצליחים בתולדות ליגת ה-NBA (נולד ב-1936)
2002 – אודרי מסטרה, צוללת חופשית מקצוענית צרפתיה (נולדה ב-1974)
2010 – בלווה פליין, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1919)
2011 – דניס ריצ'י, מדען מחשב אמריקני, ממפתחי שפת התכנות C ומערכת Unix (נולד ב-1941)
2013 – יהודה שביט, ראש המועצה האזורית מטה אשר (נולד ב-1951)
2015 – גנדי ריגר, חבר הכנסת מטעם מפלגת "ישראל בעלייה" (נולד ב-1948)
2017 – אמנון זכרוני, עורך דין ישראלי (נולד ב-1935)
2019 – שרה דניוס, מבקרת ספרות והוגת דעות שוודית (נולדה ב-1962)
2020 – אהרן פלד, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף (נולד ב-1933)
2020 − יהושע קנז, סופר ישראלי (נולד ב-1937)
2020 – ליטוקוואה טומאינג, נשיא איי מרשל (נולד ב-1939)
2020 – קונצ'טה פרל, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית (נולדה ב-1943)
2021 – אגנס טירופ, אתלטית קנייתית (נולדה ב-1995)
2022 – לוציוס ג'קסון, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1941)
2024 – אלכס סלמונד, פוליטיקאי סקוטי (נולד ב-1954)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום העצמאות של גינאה המשוונית
יום האם במלאווי
יום הילדים בברזיל
יום קולומבוס בארצות הברית ומדינות אמריקה הלטינית
היום הלאומי של ספרד
11 באוקטובר – 13 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י יב
קטגוריה:אוקטובר | 2024-10-12T17:05:06 |
11 בנובמבר | 11 בנובמבר הוא היום ה־315 בשנה (316 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 50 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1417 – מרטינוס החמישי מונה לאפיפיור ה-206, לאחר מות גרגוריוס השנים עשר
1572 – האסטרונום טיכו בראהה מגלה הופעת סופרנובה בקבוצת הכוכבים קסיופאה
1620 – המייפלאואר עוגנת בקייפ קוד, מסצ'וסטס
1843 – יוצא לאור הספר הברווזון המכוער מאת הנס כריסטיאן אנדרסן
1864 – במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית גנרל ויליאם שרמן מצבא הצפון מתחיל לשרוף את העיר אטלנטה במדינת ג'ורג'יה כחלק מ"הצעדה אל הים"
1865 – הסכם סינצ'ולה נחתם בין ממלכת בהוטן לבריטניה ומביא לסיומה של מלחמת דואר באופן רשמי
1889 – וושינגטון הופכת למדינה ה-42 בארצות הברית
1918 – מסתיימת מלחמת העולם הראשונה; פולין ואלזס-לורן מכריזות עצמאות
1920 – גופת החייל האלמוני נטמנת מתחת לשער הניצחון בפריז
1942 – גרמניה הנאצית משלימה את כיבוש צרפת
1950 – אגודת מאטאשין, הנחשבת לארגון ההומוסקסואלים הראשון בארצות הברית, מתכנסת לראשונה
1951 – חברת האוטובוסים אגד מוקמת ממספר חברות תחבורה
1965 – רודזיה מכריזה על עצמאות מבריטניה באופן חד צדדי
1966 – ג'מיני 12, האחרונה במשימות תוכנית ג'מיני, משוגרת לחלל
1975 – אנגולה מכריזה עצמאות מפורטוגל
1975 – נפתחת תערוכת "סדנה פתוחה" במוזיאון ישראל
1978 – שלט הוליווד המחודש נחשף לראשונה ומחליף את השלט הקודם שנבנה ב-1923
1982 – אסון צור הראשון מתרחש ומביא למותם של שבעים וחמישה חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון
1992 – הכנסייה האנגליקנית מצביעה על זכותן של נשים להצטרף לכמורה
2000 – התרחשותו של אסון קפרון שבו נהרגו 155 אנשים בעקבות שרפה ברכבת
2003 – בג"ץ מתיר את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" בבתי הקולנוע
2004 – יאסר ערפאת, ראש אש"ף והרשות הפלסטינית מת בפריז, רוחי פתוח מתמנה במקומו לתפקיד באופן זמני, עד למינויו של מחמוד עבאס
2005 – ההיסטוריון הבריטי דייוויד אירווינג נעצר באוסטריה באשמת הכחשת השואה
2008 – ניר ברקת נבחר לראשות העיר ירושלים
2011 – להקת ההבי מטאל בלאק סבאת' מתאחדת
2021 – חברת SpaceX משגרת את משימת Crew-3, אשר נושאת ארבעה אנשי צוות ממשלחת 66 לתחנת החלל הבינלאומית
2022 – חרסון משוחררת לאחר 255 ימי כיבוש רוסי במסגרת הפלישה הרוסית לאוקראינה
נולדו
ממוזער|294x294 פיקסלים|היינריך הרביעי
1050 – היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נפטר ב-1106)
1154 – סנשו הראשון, מלך פורטוגל (נפטר ב-1211)
1155 – אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה (נפטר ב-1214)
1441 – קרלוטה מסבויה, מלכת צרפת (נפטר ב-1483)
1491 – מרטין בוצר, תאולוג פרוטסטנטי גרמני, מחשובי המנהיגים של הרפורמציה המוקדמת. (נפטר ב-1551)
1493 – פרצלסוס, רופא שווייצרי (נפטר ב-1541)
1579 – פרנס סניידרס, צייר פלמי (נפטר ב-1657)
1821 – פיודור דוסטויבסקי, סופר רוסי (נפטר ב-1881)
1836 – תומאס ביילי אולדריץ', סופר אמריקני (נפטר ב-1907)
1863 – פול סיניאק, צייר צרפתי (נפטר ב-1935)
1872 – פרדריק סטוק, מנצח ומלחין אמריקאי (נפטר ב-1942)
1885 – ג'ורג' פטון, גנרל אמריקני (נפטר ב-1945)
1901 – סם שפיגל, מפיק סרטים אוסטרי יהודי (נפטר ב-1985)
1902 – ישראל עמיר, מפקד חיל האוויר הישראלי הראשון (נפטר ב-2002)
1910 – ישראל אלדד, מורה, פובליציסט וממנהיגי הלח"י (נפטר ב-1996)
1911 – ישראל אבן נור, סופר ועורך ישראלי (נפטר ב-1990)
1920 – פול איגנשיוס, פקיד ממשל אמריקאי, כיהן כמזכיר הצי של ארצות הברית וכסגן מזכיר ההגנה של ארצות הברית
1922 – ג'ורג' בלייק, מרגל הולנדי (נפטר ב-2020)
1922 – קורט וונגוט הבן, סופר וסאטיריקן אמריקאי (נפטר ב-2007)
1922 – יהודה לוי טוקטלי, מטאורולוג, חזאי ומרצה ישראלי (נפטר ב-2023)
1923 – אליהו זהבי, כתב קול ישראל ומעריב בסקנדינביה (נפטר ב-2006)
1925 – ג'ון ויטפילד, שחקנית אנגלייה (נפטרה ב-2018)
1926 – יצחק ארד, לוחם במחתרת כנגד הנאצים, איש הפלמ"ח, קצין בדרגת תת-אלוף בצה"ל, היסטוריון ויושב ראש הנהלת יד ושם (נפטר ב-2021)
1927 – אלעד פלד, אלוף בצה"ל, איש חינוך ישראלי ומנכ"ל משרד החינוך והתרבות (נפטר ב-2021)
1927 – ינון עזרוני, קצין חימוש ראשי, מנכ"ל תעשיות רכב נצרת עילית (נפטר ב-2009)
1929 – הנס מגנוס אנצנסברגר, סופר ומשורר גרמני (נפטר ב-2022)
1930 – אלי לוי, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף
1931 – אורי סבג, הנדסאי ואיש ציבור ישראלי שכיהן כחבר הכנסת מטעם המערך
1935 – מיכאל בלומנטל, מחלוצי רפואת העיניים בישראל ומומחה למחלת הקטרקט (נפטר ב-2007)
1935 – ביבי אנדרסון, שחקנית שוודית (נפטרה ב-2019)
1935 – רמי דותן, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף, קצין תחזוקה ראשי ויו"ר האגודה למען החייל (נפטר ב-2024)
1935 – חיים ארז, אלוף פיקוד הדרום בצבא ההגנה לישראל
1937 – יצחק זיו, חבר הכנסת מטעם גיל, בכנסת ה-17
1939 – שלום כהן, שחיין ישראלי (נפטר ב-2023)
1940 – עוזי מאירי, זמר ישראלי
1940 – ברברה בוקסר, פוליטיקאית יהודיה אמריקאית מהמפלגה הדמוקרטית, כיהנה כסנאטורית מטעם מדינת קליפורניה
1942 – שלמה איליה, יו"ר קבוצת נץ, תת-אלוף בצה"ל מפקד המנהל האזרחי ויחידת הקישור ללבנון
1945 – דניאל אורטגה, נשיא ניקרגואה
1948 – ויקטור לוי, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת הקשר האחורי
1951 – פיני גרשון, מאמן כדורסל ישראלי
1962 – דמי מור, שחקנית קולנוע אמריקאית
1964 – קליסטה פלוקהארט, שחקנית קולנוע אמריקאית
1973 – אורלי לוי-אבקסיס, השרה לקידום קהילתי מטעם מפלגת גשר
1974 – אולי שטרנברג, שחקן ישראלי
1974 – לאונרדו דיקפריו, שחקן קולנוע אמריקאי
1978 – עמרי רונן, שדרן רדיו ישראלי
1982 – אסאפה פאוול, אצן ג'מייקני, החזיק בשיא העולם לריצת מאה מטר
1983 – נדב בורנשטיין, עיתונאי, עורך, כתב ומנחה טלוויזיה ישראלי
1985 – איתי צ'מה, שחקן ושחיין ישראלי
1986 – בן יוסף מייטה, אצן מחוף השנהב
1992 – שרית אביטן, זמרת ישראלית
1991 – שי וואייז, מוזיקאי וזמר ישראלי
נפטרו
ממוזער|223x223px|ליליואוקלאני, מלכת הוואי האחרונה
ממוזער|226x226 פיקסלים|יאסר ערפאת
397 – מרטין מטור, קדוש נוצרי, הבישוף של טור (נולד ב-316 או 317)
405 – ארסקיוס מטרסוס, ארכיבישוף קונסטנטינופול
683 – יזיד הראשון, ח'ליף מבית אומיה (נולד ב-646)
1028 – קונסטנטינוס השמיני, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-960)
1189 – גוליילמו השני, מלך סיציליה (נולד ב-1155)
1803 – רפאל הכהן, רבה של המבורג (נולד ב-1722)
1855 – סרן קירקגור, פילוסוף דני (נולד ב-1813)
1880 – לוקרישה מוט, פעילת זכויות נשים ומתנגדת עבדות אמריקאית (נולדה ב-1793)
1884 – אלפרד ברם, זואולוג גרמני, סופר, מנהל הגן הזואולוגי בהמבורג (נולד ב-1829)
1917 – ליליואוקלאני, מלכת ממלכת הוואי האחרונה (נולדה ב-1838)
1942 – ריכארד שטריגל, כלכלן גרמני (נולד ב-1891)
1945 – יהושע חנקין, מאנשי הציונות המעשית, "גואל אדמות העמק" (נולד ב-1864)
1996 – יוסף רענן, קצין בחיל האוויר הישראלי, בכיר במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, מנכ"ל ונשיא חברת אליאנס (נולד ב-1922)
1999 – מרי קיי ברגמן, מדבבת אמריקאית יהודייה (נולדה ב-1961)
2002 – אסתר רזיאל-נאור, חברת הכנסת ופעילת אצ"ל (נולדה ב-1911)
2004 – יאסר ערפאת, יושב ראש אש"ף והרשות הפלסטינית (נולד ב-1929)
2009 – נפתלי פדר, חבר הכנסת מטעם מפ"ם (נולד ב-1920)
2016 – רוברט ווהן, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי זוכה פרס אמי (נולד ב-1932)
2018 – סא"ל מחמוד ח'יר א-דין, נהרג במהלך פעולת צה"ל בח'אן יונס
2019 – באד אזז, ראפר (נולד ב-1975)
2020 – משה טאובה, חזן, אקדמאי ומוזיקאי (נולד ב-1927)
2020 – ח'ליפה בן סלמאן אאל ח'ליפה, ראש ממשלת בחריין (נולד ב-1935)
2021 – פרדריק וילם דה קלרק, נשיא דרום אפריקה בשנים 1994-1989 (נולד ב-1936)
2022 – ארתור אנגל, מתמטיקאי ומורה גרמני (נולד ב-1928)
2022 – גלאגר, קומיקאי אמריקאי (נולד ב-1946)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום העצמאות של פולין
יום העצמאות של אנגולה
יום "בוגרי המלחמות" (Veteran) בארצות הברית
חגיגות סיום מלחמת העולם הראשונה בצרפת ובבלגיה
יום הזיכרון לחללים בחבר העמים הבריטי, כולל בריטניה וקנדה (ראו בהרחבה: צפירת זיכרון)
יום הזיכרון לחללי לטביה
יום האנרכיה הבינלאומי
חג הרווקים (סין)
10 בנובמבר – 12 בנובמבר
נובמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
כ יא
קטגוריה:נובמבר | 2024-10-19T05:12:29 |
18 ביוני | 18 ביוני הוא היום ה-169 בשנה (170 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 196 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1155 – פרידריך הראשון "ברברוסה" מוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה
1429 – מלחמת מאה השנים: בקרב פאטאי מנצחים לראשונה הכוחות הצרפתים, תחת הנהגתה של ז'אן ד'ארק, את הכוחות האנגלים
1767 – סמואל וואליס, ימאי אנגלי, הוא האירופאי הראשון שמגיע לאי טהיטי
1744 – משחק הקריקט הראשון המתועד
1812 – פורצת מלחמת 1812 בין ארצות הברית לבריטניה
1815 – נפוליאון מובס בקרב ווטרלו על ידי צבאות פרוסיה ובריטניה בפיקוד ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון וגבהרד פון בליכר
1873 – סוזן ב. אנתוני מורשעת בהצבעה שלא כחוק בבחירות הנשיאותיות בארצות הברית של 1872, ונידונה לקנס בסך $100, אותו היא מסרבת לשלם
1913 – פתיחת הקונגרס הערבי הלאומי הראשון בפריז
1928 – אמליה ארהארט היא האישה הראשונה החוצה בטיסה את האוקיינוס האטלנטי
1940 – הגנרל שארל דה גול נושא ברדיו BBC מלונדון את נאום 18 ביוני בו הכריז כי ימשיך את המאבק בנאצים גם מחוץ לגבולות צרפת
1952 – פייר מנדס פראנס נבחר לראש ממשלת צרפת
1953 – מצרים הופכת לרפובליקה
1970 – אדוארד הית' נבחר לראש ממשלת בריטניה
1979 – הסכם SALT 2 נחתם בין ארצות הברית לברית המועצות
1983 – סאלי רייד היא האסטרונאוטית האמריקאית הראשונה שטסה לחלל, כמומחית משימה במשימה STS-7
1983 – מונא מחמודנז'אד ותשע נשים נוספות נידונו למוות באיראן ונתלו בשל אמונתן הבהאית
1994 – נערך משחק הפתיחה של מונדיאל 1994 בין נבחרות ארצות הברית ושווייץ
1996 – בנימין נתניהו מציג את ממשלתו (העשרים ושבע במנין הממשלות) בפני הכנסת, ומתחיל לכהן כראש ממשלת ישראל
2002 – 19 הרוגים בפיגוע התאבדות בצומת פת בירושלים
נולדו
1332 – יוחנן החמישי פלאילוגוס, קיסר האימפריה הביזנטית (נפטר ב-1391)
1757 – איגנץ פלייל, מלחין צרפתי יליד אוסטריה (נפטר ב-1831)
1868 – מיקלוש הורטי, ימאי ומדינאי הונגרי אשר שימש כעוצר בהונגריה בין שנת 1920 ובין שנת 1944 (נפטר ב-1957)
1880 – פאול ארנפסט, פיזיקאי תאורטיקן אוסטרו-הונגרי (נפטר ב-1933)
1884 – אדואר דאלאדיה, ראש ממשלת צרפת (נפטר ב-1970)
1919 – שמואל ספראי, היסטוריון ישראלי של תקופת בית שני ותקופת המשנה ותקופת התלמוד (נפטר ב-2003)
1921 – משה שרר, עסקן חרדי אמריקאי (נפטר ב-1998)
1921 – חיה ארבל, מלחינה ישראלית וממייסדי קיבוץ המעפיל (נפטרה ב-2006)
1923 – הרמן קרברס, כנר הולנדי (נפטר ב-2018)
1926 – צבי רסקי, אלוף-משנה בצה"ל (נפטר ב-2018)
1928 – שולמית שחר, פרופסור בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, וכלת פרס ישראל להיסטוריה לשנת תשס"ג
1929 – אורה נגבי, ארכאולוגית ישראלית (נפטרה ב-2024)
1929 – יורגן הברמאס, סוציולוג ופילוסוף
1933 – יז'י קושינסקי, סופר פולני (התאבד ב-1991)
1934 – אליעזר כהן, טייס קרב, טייס מסוקים ומפקד בסיס בחיל האוויר הישראלי וחבר הכנסת מטעם סיעת ישראל ביתנו
1936 – רונלד ונטיאן, נשיא סורינאם
1940 – מרים פרסלר, סופרת ומתרגמת גרמנייה ממוצא יהודי (נפטרה ב-2019)
1941 – מעוז חביב, סופר ילדים ונוער עברי, מורה ומחנך
1942 – פול מקרטני, זמר וחבר להקת "הביטלס"
1942 – תאבו מבקי, נשיא דרום אפריקה
1943 – רפאלה קרה, שחקנית, רקדנית וזמרת איטלקייה (נפטרה ב-2021)
1945 – יהודה חזני, מראשי גוש אמונים (נפטר ב-1992)
1948 – אליעזר חלפין, מתאבק בסגנון יווני רומי, שימש גם כעוזר מאמן ושופט וכן חבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נפטר ב-1972)
1949 – לך קצ'ינסקי, נשיא פולין (נפטר ב-2010)
1949 – ירוסלב קצ'ינסקי, ראש ממשלת פולין
1950 – אמנון הררי, ראש מנהלת חלל ולווינות במפא"ת שבמשרד הביטחון, ראש להק הציוד בחיל האוויר הישראלי
1952 – אידריס דבי, נשיא צ'אד ומנהיג תנועת ההצלה הפטריוטית (נפטר ב-2021)
1952 – איזבלה רוסליני, שחקנית קולנוע
1954 – יום טוב סמיה, אלוף במילואים בצה"ל
1954 – ששי גז, עורך דין ישראלי
1956 – יהויכין פרידלנדר, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ומדבב ישראלי
1962 – שמעון בוזגלו, משורר
1964 – עודאי חוסיין, בנו של סדאם חוסיין (נהרג ב-2003)
1967 – עלית קרייז, אמנית מיצג ושחקנית ישראלית-אנגלייה
1972 – מיכל ינאי, שחקנית ומגישת טלוויזיה ישראלית
1976 – אסף תלמודי, מלחין, אקורדיוניסט, פסנתרן, מפיק מוזיקלי, מתכנת ומוזיקולוג
1976 – בלייק שלטון, זמר אמריקאי
1979 – פיני בלילי, כדורגלן ישראלי
1985 – אלכס הירש, אנימטור, מפיק ומדבב אמריקאי
1988 – ג'וש דאן, מוזיקאי והמתופף של טוונטי וואן פיילוטס
1993 – דניס לויד, מוזיקאי ומפיק ישראלי בינלאומי
1994 – טייקאוף, ראפר אמריקאי, חבר בהרכב מיגוס (נפטר ב-2022)
נפטרו
1464 – רוחיר ון דר ויידן, צייר פלמי (נולד ב-1399 או 1400)
1928 – רואלד אמונדסן, מגלה ארצות נורווגי (נולד ב-1872)
1936 – מקסים גורקי, סופר רוסי, מייסד הספרות הריאליסטית סוציאליסטית ופעיל פוליטי (נולד ב-1868)
1974 – גאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וקוב, מצביא סובייטי (נולד ב-1896)
1992 – מרדכי ארדון, מגדולי ציירי ישראל (נולד ב-1896)
2001 – ברוך פדה, רופא, קצין רפואה ראשי, מנהל בית חולים ומנכ"ל משרד הבריאות, חתן פרס ישראל לרפואה (נולד ב-1908)
2010 – ז'וזה סאראמאגו, סופר ומחזאי מפורטוגל, זוכה פרס נובל לספרות (נולד ב-1922)
2013 – אלימה, אמנית ישראלית (נולדה ב-1932)
2014 – איצ'ה מנחם, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי, כיהן כיושב ראש התאחדות הכדורגל בישראל (נולד ב-1939)
2014 – סטפני קוולק, כימאית אמריקאית (נולדה ב-1923)
2014 – הוראס סילבר, פסנתרן ג'אז (נולד ב-1928)
2014 – ולדימיר פופובקין, מנהל סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה (נולד ב-1957)
2015 – מרים שבח-מילט, דרמטולוגית, פרופסור לדרמטולוגיה, מנהלת מחלקת עור ומין במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא – תל השומר (נולדה ב-1926)
2015 – אורי כהן אהרונוב, עיתונאי ישראלי (נולד ב-1950)
2018 – נתן שחם, סופר, עורך, מתרגם ומחזאי ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות ה'תשע"ב (נולד ב-1925)
2018 – XXXTentacion, ראפר, זמר ופזמונאי אמריקאי (נולד ב-1998)
2019 – מולרה אוגונדיפה, משוררת, מבקרת, עורכת, פמיניסטית ואקטיביסטית ניגרית (נולדה ב-1940)
2020 – ורה לין, זמרת בריטית (נולדה ב-1917)
2020 – עדה רפפורט-אלברט, חוקרת ישראלית (נולדה ב-1945)
2020 – מיכאיל איגנאטייב, פוליטיקאי צ'ובאשי (נולד ב-1962)
2021 – ג'מפיירו בוניפרטי, כדורגלן איטלקי ששיחק בעמדת החלוץ בקבוצת יובנטוס ובנבחרת איטליה (נולד ב-1928)
2023 – פנחס אמתי, אנטומולוג (חוקר פרוקי-רגליים) שהתמחה בחקר העכבישנים, מחנך וסופר ישראלי (נולד ב-1928)
2023 – רחלי חיים, זמרת ושחקנית מחזות זמר ישראלית (נולדה ב-1957)
2024 – אנוק איימה, שחקנית קולנוע יהודייה צרפתית (נולדה ב-1932)
חגים ואירועים החלים ביום זה
חג האוטיסטים הבינלאומי
יום הסושי הבינלאומי
17 ביוני – 19 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו יח
קטגוריה:יוני | 2024-08-01T00:58:24 |
27 במאי | 27 במאי הוא היום ה-147 בשנה (148 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 218 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1703 – הצאר פטר הגדול מייסד את העיר סנקט פטרבורג ברוסיה
1905 – מתחיל קרב צושימה שבו הצי הקיסרי היפני מביס את הצי הרוסי הקיסרי
1920 – מוקמת הרפובליקה האוטונומית של טטרסטן
1934 – מנצחת את בתוצאה 3 – 1 במשחק הפתיחה של מונדיאל 1934
1937 – נחנך גשר שער הזהב בסן פרנסיסקו
1941 – מלחמת העולם השנייה: אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק מוטבעת בצפון האוקיינוס האטלנטי על 2,300 אנשי צוותה
1942 – המחתרת הצ'כית מתנקשת בחיי ריינהרד היידריך
1960 – הפיכה צבאית בטורקיה
1974 – ואלרי ז'יסקר ד'אסטן מתמנה לנשיא הרפובליקה הצרפתית החמישית של צרפת
1974 – ז'אק שיראק מתמנה לראש ממשלת צרפת בפעם הראשונה
1995 – כריסטופר ריב, הידוע בתפקידו הקולנועי כ"סופרמן", נפצע כשנזרק מגבו של סוס, והופך למשותק כמעט לחלוטין
1997 – בפריז נחתם הסכם על יחסים בין רוסיה לבין ברית הצפון אטלנטית
1999 – בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג מאשים את סלובודן מילושביץ' וארבעה אחרים בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בקוסובו
1999 – שיגור משימת מעבורת החלל דיסקברי STS-96 לתחנת החלל הבינלאומית, המעבורת הראשונה שעוגנת בתחנת החלל
2007 – שיגור החללית סויוז TMA-15 עם צוות לתחנת החלל הבינלאומית, אשר הגדילה את הצוות הקבוע ל-6 איש
נולדו
1332 – אבן ח'לדון, היסטוריון והיסטוריוגרף ערבי (נפטר ב-1406)
1519 – ג'ירולאמו מיי, היסטוריון והומניסט איטלקי (נפטר ב-1594)
1818 – אמיליה בלומר, פעילה חברתית אמריקאית בתחום זכויות הנשים (נפטרה ב-1894)
1884 – מקס ברוד, סופר (נפטר ב-1968)
1894 – דשיל האמט, סופר בלשי אמריקאי (נפטר ב-1961)
1899 – דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים בזמן מלחמת העצמאות, שר וחבר הכנסת מטעם מפא"י (נפטר ב-1980)
1907 – רייצ'ל קרסון, זואולוגית וביולוגית ימית אמריקאית (נפטרה ב-1964)
1911 – טדי קולק, ראש העיר ירושלים בין השנים 1993-1965 (נפטר ב-2007)
1911 – יוברט המפרי, סגן נשיא ארצות הברית (נפטר ב-1978)
1915 – הרמן ווק, סופר ומחזאי יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2019)
1918 – יסוהירו נקסונה, ראש ממשלת יפן (נפטר ב-2019)
1922 – כריסטופר לי, שחקן (נפטר ב-2015)
1923 – הנרי קיסינג'ר, דיפלומט אמריקאי וזוכה פרס נובל לשלום לשנת 1973 (נפטר ב-2023)
1924 – יוסף שלחין, במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק ואמן ישראלי (נפטר ב-2016)
1930 – ג'ון בארת', סופר אמריקאי (נפטר ב-2024)
1931 – מנחם כהן, אדריכל ישראלי
1941 – יגאל בורשטיין, במאי קולנוע, מפיק, תסריטאי ופרופסור אמריטוס נלווה בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב
1949 – יונה מלניק, ג'ודוקא ישראלי, מאמן ומורה
1960 – אלכסנדר סידורנקו, שחיין מאוקראינה שהתחרה עבור ברית המועצות (נפטר ב-2022)
1962 – דוד פיזנטי, כדורגלן ישראלי
1966 – שון קיני, מוזיקאי אמריקני, המתופף של להקת הגראנג' אליס אין צ'יינס
1967 – פול גאסקווין, כדורגלן אנגלי
1968 – יעל לבנטל, שחקנית, בדרנית, תסריטאית וקומיקאית ישראלית
1970 – ג'וזף פיינס, שחקן קולנוע ותיאטרון אנגלי
1971 – פול בטאני, שחקן, קולנוען אנגלי
1973 – ג'ק מקברייר, שחקן אמריקאי
1975 – ג'יימי אוליבר, שף בריטי ואישיות טלוויזיונית
1980 – בן פלדמן, שחקן אמריקאי
1982 – לואי בל, מפיק מוזיקלי אמריקאי
1985 – חימנה אקרדי, שחקנית וזמרת ארגנטינאית
1987 – אייל וולקוביץ', איש תקשורת, שדרן רדיו ומגיש טלוויזיה ישראלי
1990 – כריס קולפר, שחקן טלוויזיה, סופר וזמר אמריקאי
1993 – Shift K3Y, תקליטן, רמיקסר, מפיק מוזיקלי וזמר-יוצר בריטי
1995 – אוולינה טמנלאקסו, זמרת-יוצרת פינית
נפטרו
1508 – לודוביקו ספורצה, דוכס מילאנו (נולד ב-1452)
1564 – ז'אן קלווין, רפורמטור דתי (נולד ב-1509)
1615 – מרגריט דה ולואה, נסיכת צרפת, רעייתו של אנרי הרביעי, מלך צרפת (נולדה ב-1553)
1840 – ניקולו פאגאניני, כנר ומלחין (נולד ב-1782)
1910 – רוברט קוך, מגלה מקור מחלת השחפת (נולד ב-1843)
1964 – ג'ווהרלל נהרו, פוליטיקאי הודי וראש ממשלת הודו הראשון (נולד ב-1889)
1983 – יוסף לייטס, מפיק, תסריטאי ובמאי קולנוע וטלוויזיה יהודי-פולני (נולד ב-1901)
1987 – רפאל קלצ'קין, שחקן תיאטרון ישראלי (נולד ב-1907)
1997 – יורם רונן, עיתונאי, שדרן רדיו ומגיש טלוויזיה (נולד ב-1933)
2003 – לוצ'אנו בריו, מלחין (נולד ב-1925)
2007 – אלכסנדר פלאי, היוזם והמוציא לאור של האנציקלופדיה העברית (נולד ב-1915)
2011 – מרגו דידק, כדורסלנית פולנייה (נולדה ב-1974)
2017 – משה קופמן, אדריכל ומתכנן ערים ישראלי (נולד ב-1920)
2019 – רוברט ברנשטיין, מו"ל ופעיל זכויות האדם אמריקאי (נולד ב-1923)
2019 – ביל באקנר, שחקן בייסבול (נולד ב-1949)
2020 – לארי קרמר, מחזאי, סופר ופעיל זכויות להט"ב אמריקאי (נולד ב-1935)
2021 – פול שליטר, ראש ממשלת דנמרק בשנים 1982–1993 (נולד ב-1929)
2021 – ז'יימה לרנר, אדריכל ומתכנן ערים יהודי-ברזילאי (נולד ב-1937)
2022 – מיכאל סלע, ביוכימאי, פרופסור לאימונולוגיה ונשיאו השישי של מכון ויצמן למדע (נולד ב-1924)
2022 – אהרן דותן, פרופסור לבלשנות עברית וחקר המסורה באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל ופרס ישראל לבלשנות (נולד ב-1928)
2022 – אמנון אשכול, תת-אלוף בצה"ל, מפקד פיקוד הנח"ל (נולד ב-1934)
2022 – שולמית גולדשטיין, מתעמלת ישראלית ושופטת בין-לאומית בהתעמלות אמנותית (נולדה ב-1968)
2023 – מרדכי רכטמן, מוזיקאי, נגן בסון, מעבד, מנצח ומורה למוזיקה ישראלי (נולד ב-1926)
2024 – ביל וולטון, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1952)
חגים ואירועים החלים ביום זה
בוליביה – יום האם
ניגריה – יום הילד
26 במאי – 28 במאי
מאי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ה כז
קטגוריה:מאי | 2024-05-31T08:44:22 |
13 באוגוסט | 13 באוגוסט הוא היום ה-225 בשנה בלוח הגרגוריאני (226 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 140 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1312 – האפיפיור קלמנס החמישי מפזר את מסדר הטמפלרים
1521 – טנוצ'טיטלאן (היום: מקסיקו סיטי) נופלת בידי הרנאן קורטס
1704 – ג'ון צ'רצ'יל והנסיך אויגן מסבויה מנחילים תבוסה לכוחות הפרנקו-בוואריים במסגרת קרב בלנהיים, כחלק ממלחמת הירושה הספרדית
1868 – רעידת אדמה באזור צ'ילה. חוזקה מוערך בכ־8.5–9.0
1889 – פרדיננד פון צפלין רושם פטנט על ספינת האוויר צפלין
1913 – פלדת אל חלד מיוצרת לראשונה בבריטניה על ידי הארי ברלי (Harry Brearley)
1940 – הקרב על בריטניה נפתח בהתקפה מאסיבית של הלופטוואפה
1942 – במבי, סרט האנימציה מבית דיסני, מוקרן לראשונה
1960 – הרפובליקה המרכז אפריקאית מכריזה על עצמאות מצרפת
1961 – גרמניה המזרחית סוגרת את הגבול בין מזרח ומערב ברלין, כדי למנוע בריחת אזרחיה למערב – מוקמת חומת ברלין
1968 – אלכסנדרוס פנגוליס מנסה להתנקש בחייו של גאורגיוס פאפאדופולוס, ראש משטר הקולונלים ביוון
1995 – אהרן ברק מתמנה לנשיא בית המשפט העליון
1997 – קומדי סנטרל משדרת את הפרק הראשון של סדרת האנימציה הסאטירית סאות'פארק
2004 – נפתחה אולימפיאדת אתונה
2006 – נחתמת הפסקת האש שעתידה לסיים את מלחמת לבנון השנייה, נכנסה לתוקף ביום למחרת
2008 – מייקל פלפס קובע שיא במספר מדליות הזהב האולימפיות האישיות בשחייה (14 מתוכן 8 בבייג'ינג ו-6 באתונה). כאשר הוא זוכה במדליית הזהב בשחיית 200 מטר פרפר
2014 – מרים מירזאח'אני זוכה במדליית פילדס להישגים יוצאי דופן בתחום המתמטיקה, והופכת לאישה הראשונה שזוכה בפרס, וכן לאדם האיראני הראשון שזוכה בו
2020 – הכרזה על הסכם איחוד האמירויות-ישראל - הסכם היסטורי בין ישראל לבין איחוד האמירויות הערביות
נולדו
ממוזער|197x197 פיקסלים|אלפרד היצ'קוק
ממוזער|221x221 פיקסלים|פידל קסטרו
985 – אל-חאכם, ח'ליפה פאטמי (נפטר ב-1021)
1311 – אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה (נפטר ב-1350)
1814 – אנדרס יונאס אונגסטרם, פיזיקאי שוודי (נפטר ב-1874)
1818 – לוסי סטון, סופרג'יסטית ופעילה למען זכויות נשים (נפטרה ב-1893)
1819 – ג'ורג' סטוקס, פיזיקאי ומתמטיקאי אנגלי (נפטר ב-1903)
1820 – ג'ורג' גרוב, סופר אנגלי (נפטר ב-1900)
1851 – פליקס אדלר, אתיקן פוליטי וחברתי, יהודי גרמני-אמריקאי (נפטר ב-1933)
1860 – אנני אוקלי, צלפית (נפטרה ב-1926)
1899 – אלפרד היצ'קוק, במאי קולנוע (נפטר ב-1980)
1925 – מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בשנים 1983–1995 (נפטר ב-2019)
1926 – משה פלד, אלוף בצה"ל, מפקד גייסות השריון (נפטר ב-2000)
1926 – פידל קסטרו, מהפכן, נשיאה ה-15 של קובה (נפטר ב-2016)
1927 – רות פרחי, שחקנית ישראלית (נפטרה ב-2021)
1928 – יהודה לפידות, פרופסור לביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים, וראש ארגון "נתיב"
1933 – ג'וסלין אלדרס, האדם האפריקאי-אמריקאי הראשון והאישה השנייה שמונתה לראש הסוכנות לרפואה ציבורית (Surgeon General) של ארצות הברית
1939 – ברוריה אבידן-בריר, עיתונאית, סופרת ושחקנית ישראלית
1942 – נורית הירש, מוזיקאית ומלחינה ישראלית
1947 – אלדון ברג'וול, קצין בדרגת מייג'ור גנרל ששירת כמפקד כוח דלתא (נפטר ב-2019)
1947 – אלחנן גלזר, חבר הכנסת השבע עשרה מטעם מפלגת גיל ובהמשך מטעם סיעת היחיד "הדרך הטובה"
1947 – יצחק גת, תת-אלוף (במילואים) בחיל האוויר הישראלי, יו"ר חברת רפאל
1948 – רפי לוין, פיזיקאי ומנהל ישראלי
1949 – ראובן כינורי, רוכב אופניים ישראלי
1951 – דן פוגלברג, פזמונאי, מלחין וזמר אמריקאי (נפטר ב-2007)
1952 – הרב ריטס, צלם אופנה ובמאי אמריקאי (נפטר ב-2002)
1957 – יגאל רביד, שדרן רדיו וטלוויזיה ישראלי
1959 – נעמי פרלוב, כוריאולוגית, מנהלת חזרות ומורה למחול ישראלית
1959 – יעל פרלוב, עורכת ישראלית
1962 – מנואל ואלס, ראש ממשלת צרפת
1962 – בועז בן משה, מוזיקאי, מרצה, מורה למוזיקה ומלחין ישראלי
1964 – דבי מזר, שחקנית אמריקאית
1966 – גאולה הודס-פלחן, משוררת, מתרגמת ומסאית ישראלית (נפטרה ב-2022)
1966 – יורם חטב, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה
1969 – מידורי איטו, מחליקה אמנותית על הקרח ממוצא יפני
1970 – אלן שירר, שחקן כדורגל
1974 – שרון גל, עיתונאי, פוליטיקאי ואיש טלוויזיה ורדיו ישראלי
1976 – מעיין בלום, יוצר, תסריטאי ושחקן טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1979 – נוי אלוש, עיתונאי, מוזיקאי, אמן מדיה ושדרן רדיו ישראלי
1979 – אנה סטפן, שחקנית, במאית וכתבת טלוויזיה
1980 – תומר אופנר, שחקן ישראלי
1982 – סבסטיאן סטן, שחקן אמריקאי
1996 – עומר גולדשטיין, רוכב אופני כביש ישראלי
1996 – אלברו ריקו, שחקן ספרדי
1999 – לנון סטלה, זמרת-יוצרת ושחקנית קנדית
נפטרו
ממוזער|234x234 פיקסלים|ון, קיסר סין
ממוזער|220x220 פיקסלים|ה.ג'. ולס
587 – רדגונדיס, נסיכה פרנקית ומלכה מרובינגית (נולדה ב-520)
604 – ון, קיסר סין (נולד ב-541)
612 – פאביה אודוקיה, קיסרית רעיה של האימפריה הביזנטית, אשתו הראשונה של הקיסר הרקליוס (נולדה ב-580)
662 – מקסימוס המודה, נזיר נוצרי, תאולוג, והיסטוריון (נולד ב-580)
908 – אל-מכתפי, בנו של הח'ליף העבאסי הקודם אל-מעתדד הראשון (נולד ב-875)
1311 – פייטרו גראדניגו, הדוכס ה-49 של ונציה (נולד ב-1251)
1447 – פיליפו מריה ויסקונטי, דוכס מילאנו, האחרון בשושלת בית ויסקונטי (נולד ב-1392)
1523 – חרארד דוויד, צייר ומאייר כתבי יד בהולנד (נולד ב-1460)
1865 – איגנץ זמלווייס, רופא אוסטרי-הונגרי, "מציל האמהות", גילה את חשיבות ההיגיינה למניעת תמותת נשים בלידה (נולד ב-1818)
1882 – ויליאם סטנלי ג'בונס, כלכלן ולוגיקן בריטי (נולד ב-1835)
1910 – פלורנס נייטינגייל, חלוצת מקצוע האחות המודרני (נולדה ב-1820)
1912 – ז'יל מאסנה, מלחין צרפתי (נולד ב-1842)
1946 – ה.ג'. ולס, סופר מדע בדיוני אנגלי (נולד ב-1866)
1984 – טיגראן פטרוסיאן, אלוף עולם בשחמט (נולד ב-1929)
1989 – משה בליטנטל, מראשי תנועת פועלי אגודת ישראל, כיהן כראש החזית הדתית בחיפה וכחבר מועצת עיריית חיפה וסגן יושב ראש המועצה הדתית בעיר (נולד ב-1911)
1995 – מיקי מנטל, שחקן בייסבול (נולד ב-1931)
2004 – ג'וליה צ'יילד, שפית וסופרת אמריקאית (נולדה ב-1912)
2008 – אנרי קרטן, מתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1904)
2009 – לס פול, גיטריסט קאנטרי-ג'אז אמריקאי (נולד ב-1915)
2013 – קורי מונטית', שחקן ומוזיקאי קנדי (נולד ב-1982)
2019 – חיים כהן ("החלבן"), מקובל ישראלי (נולד ב-1935)
2020 – סמדר שיפמן, חוקרת ספרות ישראלית וראש התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב (נולדה ב-1952)
2021 – קרוליין שומייקר, אסטרונומית אמריקאית (נולדה ב-1929)
2021 – מחמוד גנאים, חוקר הספרות הערבית המודרנית והנשיא הראשון של האקדמיה ללשון הערבית בישראל (נולד ב-1949)
2022 – אקטרינה יוסיפובה, מחנכת, עיתונאית ומשוררת בולגרית (נולדה ב-1941)
2024 – פרנק סלבי, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1932)
חגים ומועדים החלים ביום זה
יום השמאליים הבינלאומי
12 באוגוסט – 14 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח יג
קטגוריה:אוגוסט | 2024-09-30T10:28:29 |
22 בדצמבר | 22 בדצמבר הוא היום ה-356 בשנה (357 בשנה מעוברת), בשבוע ה-51 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 9 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
856 – רעידת אדמה מזעזעת את אזור דאמגן באיראן וגורמת ל-200,000 הרוגים
1666 – קבוצה של משכילים שבחר קולבר נפגשת בספרייתו של המלך לואי ה-14 והיא הגרעין לאקדמיה הצרפתית למדעים
1808 – קונצרט בטהובן, 1808: ביצוע בכורה של הסימפוניות החמישית והשישית, הפנטזיה הכוראלית והקונצ'רטו הרביעי לפסנתר של בטהובן לראשונה בקונצרט בניצוחו בתיאטר אן דר וין בווינה
1917 – פינלנד זוכה להכרת רוסיה בעצמאותה
1938 – בית החולים הממשלתי בחיפה (רמב"ם) נחנך על ידי הנציב העליון הרולד מקמייקל
1964 – לוי אשכול מציג את ממשלתו השנייה (השתים עשרה במנין הממשלות) בפני הכנסת
1966 – במסגרת תוכנית לונה הסובייטית, שיגור לונה 13 נחתת לירח לאוקיינוס הסערות
1970 – מפקד מחנה ההשמדה סוביבור וטרבלינקה פרנץ שטנגל נידון למאסר עולם בגרמניה
1974 – תושבי האיים גראן קומור, מוהלי ואנג'ואן שבאוקיינוס ההודי מצביעים בעד הפיכתם למדינה עצמאית (לימים קומורו). תושבי האי מיוט מעדיפים להישאר תחת שליטת צרפת
1988 – יצחק שמיר מציג את ממשלתו השלישית (העשרים ושלוש במנין הממשלות) בפני הכנסת
1989 – יון איליאסקו (Ion Iliescu), תופס את השלטון כנשיא רומניה, ושם קץ לשלטונו הקומוניסטי של ניקולאה צ'אושסקו (Nicolae Ceauşescu)
1990 – לך ואלנסה מושבע לנשיא פולין
2001 – ארצות הברית מעבירה את השליטה בקאבול באופן רשמי לממשלת אפגניסטן החדשה
2001 – החתול המשובט הראשון נולד
נולדו
1095 – רוג'רו השני, מלך סיציליה (נפטר ב-1154)
1183 – צ'אגאטאי חאן, בנו השני של ג'ינגיס חאן (נפטר ב-1242)
1639 – ז'אן רסין, מחזאי צרפתי (נפטר ב-1699)
1727 – ויליאם אלרי, מדינאי ושופט אמריקני (נפטר ב-1820)
1823 – ז'אן-אַָנרי קזימיר פָאבְּר, אנטומולוג וסופר צרפתי (נפטר ב-1915)
1858 – ג'אקומו פוצ'יני, מלחין איטלקי (נפטר ב-1924)
1869 – ביינברידג' קולבי, מזכיר המדינה של ארצות הברית (נפטר ב-1950)
1883 – אדגר וארז, מלחין צרפתי (נפטר ב-1965)
1887 – סריניוואסה רמנוג'אן, מתמטיקאי הודי (נפטר ב-1920)
1908 – נחום זיו-אב, ניצב במשטרת ישראל ובכיר בארגון ההגנה (נפטר ב-1954)
1912 – ליידי בירד ג'ונסון, הגברת הראשונה של ארצות הברית כאשתו של הנשיא לינדון ב. ג'ונסון (נפטרה ב-2007)
1922 – ישראל רינג, משורר עברי, סופר והוגה דעות (נפטר ב-2012)
1923 – היינץ ברנרד, שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה ישראלי-בריטי (נפטר ב-1994)
1924 – פיטר גרין, היסטוריון, סופר, משורר, מבקר ומתרגם בריטי (נפטר ב-2024)
1929 – ברברה מרקס הוברד, סופרת יהודיה אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1931 – ניקו ניתאי, שחקן, במאי ומחזאי ישראלי (נפטר ב-2020)
1936 – הקטור אליזונדו, שחקן
1938 – מרטין שרמן, מחזאי ותסריטאי אמריקאי
1939 – אלקנה הרנוף, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, מזכיר צבאי לשר הביטחון יצחק רבין וראש מחלקת המודיעין במטה ללוחמה בטרור של המטה לביטחון לאומי (נפטר ב-2021)
1941 – שלמה ניצן, שחקן וזמר ישראלי
1942 – עדה למפרט, חוקרת בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית
1943 – פול וולפוביץ, פוליטיקאי אמריקאי ונשיא הבנק העולמי
1945 – דיאן סויר, אשת תקשורת וחדשות אמריקאית
1946 – מנחם פרי, שדרן רדיו ישראלי
1947 – מיכאל שרפשטיין, מפיק קולנוע וטלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2022)
1947 – שלום קיטל, עיתונאי ישראלי
1947 – גבי ינון, קריין ושדרן רדיו
1949 – דב גליקמן, בדרן ושחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1949 – רובין גיב, חבר להקת בי ג'יז (נפטר ב-2012)
1949 – מנפרד בורגסמולר, כדורגלן גרמני ששיחק בעמדת החלוץ (נפטר ב-2019)
1949 – אורי שבח, זמר, מלחין ומוזיקאי ישראלי
1953 – ליאורה עופר, בעלת השליטה בחברת עופר השקעות
1956 – חיים אוליאל, זמר ומוזיקאי ישראלי
1959 – אהרן קפלן, במאי טלוויזיה, יוצר תכנים, מנחה אירועים, זמר ושחקן ישראלי
1960 – ז'אן-מישל בסקיה, אמן גרפיטי וצייר נאו-אקספרסיוניסטי (נפטר ב-1988)
1960 − ליז רוז, פזמונאית אמריקאית
1960 – זוראן ז'יווקוביץ', ראש ממשלת סרביה
1961 – אריק פינטו, מנכ"ל בנק הפועלים
1962 – רייף פיינס, שחקן אנגלי
1963 – ג'וזפה ברגומי, כדורגלן איטלקי
1971 – אהד אשכנזי, במאי, איש תקשורת ומפיק
1972 – ונסה פאראדי, זמרת צרפתיה
1973 – רויטל וילנאי, שחיינית ישראלי
1975 – איימי ודג', זמרת-יוצרת אנגלית
1984 – בסהאנטר, זמר שוודי
1986 – אריאן קאוילי, שחמטאית אוסטרלית ילידת הפיליפינים בדרגת אמן בינלאומי לנשים (נפטרה ב-2020)
1991 – בן-אל תבורי, זמר ישראלי
1993 – מייגן טריינור, זמרת אמריקאית
נפטרו
ממוזער|271x271 פיקסלים|ויטליוס
ממוזער|213x213 פיקסלים|ג'ורג' אליוט
69 – ויטליוס, קיסר רומי (נולד ב-15)
1115 – אולף מגנוססון, מלך נורווגיה (נולד ב-1099)
1419 – האנטי-אפיפיור יוחנן העשרים ושלושה (נולד ב-1370 בערך)
1572 – פרנסואה קלואה, צייר צרפתי (נולד ב-1510 בערך)
1867 – תאודור רוסו, צייר צרפתי (נולד ב-1812)
1880 – מרי אן אוונס, סופרת בריטית שהייתה ידועה בשם העט שלה ג'ורג' אליוט (נולדה ב-1819)
1935 – יששכר בר ריבק, צייר, פסל ומבקר אמנות אוקראיני-צרפתי יהודי (נולד ב-1897)
1955 – רוזה ליכטנשטיין, שחקנית תיאטרון ישראלית ילידת גרמניה, ממייסדי התיאטרון הקאמרי (נולדה ב-1887)
1966 – לוסי ברנס, סופרג'יסטית אמריקאית ופעילת זכויות נשים, מייסדת מפלגת הנשים הלאומית (נולדה ב-1879)
1989 – סמואל בקט, מחזאי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1969 (נולד ב-1906)
1989 – ואסילה מילאה, שר הצבא הרומני (נולד ב-1927)
1997 – אלה גולדשטיין, פסנתרנית ארצישראלית (נולדה ב-1927)
2008 – לנסאנה קונטה, נשיא גינאה (נולד ב-1934)
2014 – רות בלומרט, משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת ישראלית (נולדה ב-1943)
2014 – ג'ו קוקר, זמר רוק ובלוז בריטי (נולד ב-1944)
2018 – שמחה רותם, אחד מהלוחמים הבולטים של מרד גטו ורשה (נולד ב-1924)
2018 – ג'רמי אשדאון, פוליטיקאי בריטי אשר שימש כמנהיג המפלגה הליברל-דמוקרטית וכמושל הבינלאומי של בוסניה-הרצגובינה (נולד ב-1941)
2019 – טוני בריטון, שחקן אנגלי (נולד ב-1924)
2019 – אוריאל רפפורט, פרופסור לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה (נולד ב-1935)
2022 – זאב איבינסקי, היסטוריון, מורה ומחנך, איש לח"י, לוחם בשורות גדוד "מוריה" במהלך מלחמת השחרור (נולד ב-1923)
2022 – יהודה חיות, גאוגרף ישראלי (נולד ב-1946)
2022 – רונאן ויברט, שחקן אנגלי (נולד ב-1964)
חגים ואירועים החלים ביום זה
21 בדצמבר – 23 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל כב
קטגוריה:דצמבר | 2024-09-27T13:15:22 |
22 בספטמבר | 22 בספטמבר הוא היום ה-265 בשנה (266 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 100 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
66 – נירון קיסר מקים את הלגיון "הלגיון הראשון האיטלקי"
530 – בוניפקיוס השני הופך לאפיפיור
1499 – אמנת בזל: שווייצריה הופכת לישות עצמאית. האמנה שמה קץ למלחמה השוואבית
1503 – פיוס השלישי אפיפיור ה-215, לאחר מות אלכסנדר השישי
1792 – צרפת מאמצת את לוח השנה המהפכני
1908 – נסיכות בולגריה מכריזה על עצמאות ומתנתקת מהאימפריה העות'מאנית
1921 – קיבוץ עין חרוד מוקם על ידי גדוד העבודה
1948 – הוכרזה הקמת ממשלת כל פלסטין, כניסיון ממשל עצמאי של ערביי ארץ ישראל, שכשל. התפנתה למצרים כבר באותה שנה
1960 – מאלי זוכה בעצמאות מצרפת
1979 – התרחשה תקרית ולה, הפעלה אפשרית של נשק אטומי למטרות ניסוי בדרום האוקיינוס ההודי
1980 – נפתחת מלחמת איראן–עיראק
1993 – ג'ון איוון דמיאניוק מגורש מישראל בחזרה לארצות הברית לאחר שזוכה מאשמה בבית המשפט העליון
1994 – הסיטקום חברים עולה לאוויר
1995 – ארצות הברית נכנעת לרפובליקת קונק
נולדו
ממוזער|203x203 פיקסלים|אן מקליווס
ממוזער|198x198 פיקסלים|מייקל פאראדיי
ממוזער|191x191 פיקסלים|ניק קייב
ממוזער|203x203 פיקסלים|בוז'י הרצוג
1515 – אן מקליווס, אשתו של הנרי השמיני (נפטרה ב-1558)
1523 – שארל הראשון, קרדינל דה בורבון (נפטר ב-1590)
1601 – אן מאוסטריה, אשתו של לואי השלושה עשר מלך צרפת ואמו של בנו המלך לואי הארבעה עשרה (נפטרה ב-1666)
1791 – מייקל פאראדיי, פיזיקאי וכימאי בריטי (נפטר ב-1867)
1878 – שיגרו יושידה, ראש ממשלת יפן בין השנים 1946 ל-1947 ובין השנים 1948 ל-1954 (נפטר ב-1967)
1882 – וילהלם קייטל, איש צבא גרמני (הוצא להורג ב-1946)
1885 – בן צ'יפלי, ראש ממשלת אוסטרליה ה-16 (נפטר ב-1951)
1885 – אריך פון שטרוהיים, במאי קולנוע ושחקן אוסטרי (נפטר ב-1957)
1895 – פול מוני, שחקן אמריקאי ממוצא יהודי (נפטר ב-1967)
1896 – אורי צבי גרינברג, משורר עברי (נפטר ב-1981)
1908 – יעקב יונילוביץ', מצלמי הקולנוע הראשונים בישראל (נפטר ב-1975)
1918 – הנריק שרינג, כנר יהודי-פולני-מקסיקני (נפטר ב-1988)
1919 – יהושע בלאו, בלשן ישראלי (נפטר ב-2020)
1924 – יוסף גבע, אלוף בצה"ל, מפקד פיקוד המרכז (נפטר ב-2014)
1924 – רוזמונד פילצ'ר, סופרת בריטית (נפטרה ב-2019)
1924 – ויליאם מידנדורף, דיפלומט ופוליטיקאי אמריקאי, חבר המפלגה הרפובליקנית שכיהן כמזכיר הצי של ארצות הברית
1927 – גילה בלס, חוקרת, אוצרת ופרופסור חברה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב
1931 – משה טיומקין, ניצב במשטרת ישראל
1940 – אנה קארינה, שחקנית קולנוע, במאית ותסריטאית דנית, אשר פעלה במהלך מרבית הקריירה הקולנועית שלה בצרפת (נפטרה ב-2019)
1942 – דייוויד סטרן, עורך דין יהודי-אמריקאי שהיה נציב (קומישנר) ליגת ה-NBA (נפטר ב-2020)
1943 – דייל ספנדר, מורה, סופרת, יועצת ואקדמאית פמיניסטית אוסטרלית (נפטרה ב-2023)
1943 – אריאל זילבר, זמר ויוצר ישראלי
1950 – לימור לבנת, פוליטיקאית ישראלית
1953 – סגולן רויאל, פוליטיקאית צרפתית
1955 – סלי מרידור, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, ושגריר ישראל בארצות הברית
1956 − דבי בון, זמרת פופ אמריקאית
1957 – ניק קייב, זמר אוסטרלי
1958 – ג'ואן ג'ט, גיטריסטית, זמרת, תמלילנית ומפיקה של מוזיקת רוק
1960 – יצחק הרצוג, פוליטיקאי ישראלי
1966 – יואב הייט, שחקן ישראלי
1975 – אריק שגב, תסריטאי ישראלי
1976 – טלי לטוביצקי, משוררת ועורכת ספרותית ישראלית (נפטרה ב-2019)
1976 – רונאלדו, שחקן כדורגל ברזילאי
1979 – שרון דנון, שחקנית, במאית וכותבת ישראלית
1982 – קוסוקה קיטאג'ימה, שחיין יפני
1982 – רומי נוימרק, שדרנית ישראלית ומגישת חדשות בכאן 11
1984 – טיאגו סילבה, כדורגלן ברזילאי
1985 – טטיאנה מסלני, שחקנית קנדית
1987 – טום פלטון, שחקן אנגלי
1989 – שיבל כרמי מנסור, קריין ושדרן רדיו ישראלי-דרוזי
1991 – פסקל מרטינו-לגארד, אתלט צרפתי
1992 – בוב יאנגלס, רוכב אופני כביש לוקסמבורגי
נפטרו
ממוזער|261x261 פיקסלים|דוגן
ממוזער|224x224 פיקסלים|נאנאק
530 – פליקס הרביעי, אפיפיור (נולד ב-490)
1253 – דוגן, מורה זן יפני. נחשב למייסד זרם הסוטו זן בזן בודהיזם (נולד ב-1200)
1408 – יוחנן השביעי פלאולוגוס, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-1370)
1482 – פיליברטו הראשון, דוכס סבויה (נולד ב-1465)
1520 – סלים הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית (נולד ב-1465)
1531 – לואיזה, נסיכת סבויה (נולדה ב-1476)
1539 – נאנאק, מייסד דת הסיקיזם (נולד ב-1469)
1554 – פרנסיסקו וסקס דה קורונדו, קונקיסטאדור ספרדי (נולד ב-1554)
1709 – איוואן מזפה, הטמאן אוקראינה (נולד ב-1639)
1776 – נייתן הייל, חייל בצבא הקונטיננטלי שהוצא להורג על ידי הבריטים עקב היותו מרגל (נולד ב-1755)
1828 – שאקה, מנהיג שבט הזולו (נולד ב-1787)
1960 – מלאני קליין, פסיכואנליטיקאית ופסיכותרפיסטית אוסטרית-יהודייה (נולדה ב-1882)
1984 – יעקב עציון, מפקד שייטת 13 בשנים 1951–1953 (נולד ב-1927)
2000 – יהודה עמיחי, משורר ישראלי (נולד ב-1924)
2000 – דב פייגין, פסל ישראלי (נולד ב-1907)
2001 – אייזק שטרן, כנר יהודי-אמריקאי (נולד ב-1920)
2007 – מרסל מרסו, פנטומימאי (נולד ב-1923)
2013 – דייוויד הובל, ביולוג אמריקני ממוצא קנדי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1926)
2014 – מיכאל שוילי, מפיק ומפיץ סרטי קולנוע וטלוויזיה (נולד ב-1932)
2015 – יוגי ברה, שחקן בייסבול אמריקאי (נולד ב-1925)
2018 – יוסף יודוביץ', קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה (נולד ב-1941)
2018 – אבי דואן, עובד סוציאלי ישראלי וחבר הכנסת השמונה עשרה מטעם סיעת קדימה (נולד ב-1955)
2020 – אגנה סימונסון, כדורגלן שוודי (נולד ב-1935)
2021 – עבד אל-קאדר בן סאלח, פוליטיקאי אלג'יראי שכיהן כנשיא אלג'יריה הזמני (נולד ב-1941)
2021 – אריק אלפסי, מאמן כדורסל ישראלי (נולד ב-1972)
2023 – ג'ורג'ו נפוליטנו, מדינאי איטלקי, נשיא איטליה ה-11 (נולד ב-1925)
2024 – פרדריק ג'יימסון, מרקסיסט, מבקר ספרות ותאורטיקן של ספרות (נולד ב-1934)
2024 – ציפורה הלר, משוררת ישראלית (נולדה ב-1925)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום ללא מכוניות
21 בספטמבר – 23 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט כב
קטגוריה:ספטמבר | 2024-09-23T17:21:58 |
29 במאי | 29 במאי הוא היום ה-149 בשנה (150 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 216 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1453 – כוחות עות'מאניים בראשות הסולטאן מהמט השני כובשים את קונסטנטינופול ומביאים לסופה של האימפריה הביזנטית
1660 – הרסטורציה האנגלית: הכתר האנגלי חוזר לבית סטיוארט וצ'ארלס השני עולה על כס המלכות
1790 – רוד איילנד היא המדינה ה-13 שמצטרפת לארצות הברית
1848 – ויסקונסין היא המדינה ה-30 שמצטרפת לארצות הברית
1851 – סוג'ורנר טרות' נואמת את הנאום ההיסטורי שלה, "האין אני אישה?" בכנס הנשים באקרון, אוהיו
1867 – נחתם ההסכם לכינון האימפריה האוסטרו-הונגרית
1919 – משלחת בראשות ארתור אדינגטון משתמשת בצילום קרני השמש בזמן ליקוי חמה לאישוש תורת היחסות הכללית
1948 – מלחמת העצמאות: מסתיים מבצע יפתח, שבו נהדפו צבאות סוריה ולבנון מהגליל העליון המזרחי
1948 – מלחמת העצמאות: הצבא המצרי נבלם בגשר עד הלום
1953 – פסגת האוורסט נכבשת לראשונה על ידי אדמונד הילרי וטנזינג נורגיי
1955 – ראש ממשלת בורמה, או נו, הוא ראש המדינה הראשון המבקר בישראל
1962 – בית המשפט העליון דוחה את ערעורו של אדולף אייכמן על עונש המוות שנגזר עליו
1974 – במסגרת תוכנית לונה הסובייטית שיגור המקפת הירחית לונה 22
1978 – יצחק נבון מושבע כנשיא החמישי של מדינת ישראל, בעקבות זכייתו בבחירות
1985 – אסון הייזל: 39 אוהדי כדורגל נהרגים ומאות נפצעים בהתפרעות במשחק גביע אירופה בבריסל, בלגיה
1991 – אריתריאה מכריזה על עצמאותה מאתיופיה
1996 – בנימין נתניהו מנצח בבחירות הישירות לראשות הממשלה
1996 – נחיתת מעבורת החלל אנדוור STS-77 לאחר שהות בחלל של 10 ימים
1999 – תחרות האירוויזיון נערכת בירושלים
1999 – מעבורת החלל דיסקברי היא המעבורת הראשונה שעוגנת בתחנת החלל הבינלאומית
2000 – נחיתת משימת מעבורת החלל אטלנטיס STS-101 לתחנת החלל הבינלאומית
2005 – במשאל עם שנערך בצרפת, מצביעים תושביה נגד אישור חוקת אירופה ומנחיתים מכה קשה לאיחוד האירופי
2008 – הפועל חולון זוכה באליפות המדינה בכדורסל
2010 – בחירות לראשות העיר רייקיאויק באיסלנד, בה ניצחה מפלגת "המפלגה הטובה ביותר"
2012 – 27 הרוגים וכ-400 פצועים משתי רעידות אדמה שהתרחשו בסמיכות אחת לשנייה בצפון איטליה
2017 – הכנסת ביטלה את "פקודת העיתונות", שהייתה בתוקף מאז 1933
2020 – נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ חתם על צו נשיאותי המסיר הגנה מפני תביעות בארצות הברית כנגד רשתות חברתיות
נולדו
1892 – אלפונסינה סטורני, משוררת ארגנטינאית, אחת המשוררות החשובות של אמריקה הלטינית (נפטרה ב-1938)
1903 – בוב הופ, קומיקאי ושחקן אמריקאי (נפטר ב-2003)
1911 – לאה גולדברג, מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה וכלת פרס ישראל (נפטרה ב-1970)
1912 – יהושע בר-יוסף, סופר, מחזאי ועיתונאי עברי, זוכה פרס ביאליק (נפטר ב-1992)
1916 – יוסף מילוא, שחקן ובמאי ישראלי (נפטר ב-1997)
1917 – ג'ון קנדי, הנשיא ה-35 של ארצות הברית (נרצח ב-1963)
1922 – יאניס קסנאקיס, מלחין ואדריכל יווני (נפטר ב-2001)
1926 – עבדוליי ואד, נשיא סנגל
1929 – פיטר היגס, פיזיקאי בריטי ופרופסור באוניברסיטת אדינבורו, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2024)
1932 – ריצ'י גארין, כדורסלן ומאמן אמריקאי
1934 – אברהם רותם, אלוף בצה"ל, ראש מחלקת ההדרכה (נפטר ב-2006)
1937 – ראובן שפע, שחיין, שחקן כדורמים ושחקן כדורסל ישראלי
1942 – יהודה גרדוס, גאוגרף ישראלי (נפטר ב-2021)
1944 – אברהם מלמד, שחיין ישראלי
1946 – משה גרטל, שחיין, עיתונאי ושדרן ספורט ישראלי
1948 – יאיר ורדי, רקדן, כוריאוגרף ומורה
1949 – יואל סמואל, שחיין ישראלי
1953 – דני אלפמן, מלחין פסקולי סרטים
1958 – אנט בנינג, שחקנית קולנוע אמריקאית
1959 – רופרט אוורט, שחקן קולנוע אנגלי
1964 – עוזי וייל, סאטיריקן, מתרגם, עיתונאי וסופר ישראלי
1967 – היידי מוהר, כדורגלנית גרמנייה ששיחקה בעמדת החלוצה (נפטרה ב-2019)
1967 – נואל גלאגר, חבר להקת אואזיס
1970 – דנה מודן, תסריטאית, עיתונאית, שחקנית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1973 – תומר רוסו, שחקן ישראלי
1976 – מייסאו באסטון, כדורסלן אמריקאי
1976 – עומר בן-רובי, עיתונאי ושדרן רדיו
1977 – מאסימו אמברוזיני, כדורגלן איטלקי
1979 – רועי לוי, קצין בצה"ל ששימש כמפקד היחידה הרב-ממדית (נפטר ב-2023)
1979 – טל שטריקר, שחיין ישראלי
1980 – גילי איזיקוביץ, עיתונאית ישראלית
1982 – נטליה דוברינסקה, אתלטית אוקראינית, אלופה אולימפית בקרב 7
1984 – כרמלו אנתוני, כדורסלן אמריקאי
1987 – פרל מקי, שחקנית, רקדנית וזמרת בריטית
1989 – אביגיל הררי, שחקנית טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון ישראלית
1990 – טיבו פינו, רוכב אופני כביש צרפתי
1993 – ריצ'רד קאראפז, רוכב אופני כביש אקוודורי
1994 – דניאל רובין, זמרת ומוזיקאית ישראלית
1996 – בן זיני, אושיית רשת וזמר ישראלי
נפטרו
1153 – דייוויד הראשון מלך סקוטלנד (נולד ב-1084)
1453 – קונסטנטין ה-11, הקיסר הביזנטי האחרון (נולד ב-1404)
1500 – בארתולומיאו דיאש, מגלה ארצות פורטוגלי (נולד ב-1450)
1814 – ז'וזפין, אשתו הראשונה של נפוליאון (נולדה ב-1763)
1829 – האמפרי דייווי, כימאי בריטי (נולד ב-1778)
1866 – וינפילד סקוט, הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית (נולד ב-1786)
1892 – בהאא אללה, נביא הדת הבהאית וכותבם של כתביה הקדושים (נולד ב-1817)
1919 – רוברט בייקון, דיפלומט אמריקני ומזכיר המדינה של ארצות הברית (נולד ב-1860)
1951 – פאני ברייס, שחקנית, קומיקאית, זמרת ובדרנית אמריקאית (נולדה ב-1891)
1958 – חואן רמון חימנס, משורר וסופר ספרדי, חתן פרס נובל לספרות (נולד ב-1881)
1972 – סטפן טימושנקו, מהנדס ממוצא אוקראיני (נולד ב-1878)
1979 – מרי פיקפורד, שחקנית קולנוע (נולדה ב-1892)
1982 – רומי שניידר, שחקנית קולנוע (נולדה ב-1938)
1984 – יחזקאל פנט, מפקד בכיר בארגון ההגנה, קצין בצה"ל, מפקד חטיבת כרמלי וראש הג"א (נולד ב-1905)
1987 – צ'אראן סינג, ראש ממשלת הודו החמישי (נולד ב-1902)
1994 – אריך הונקר, מנהיג מזרח גרמניה (נולד ב-1912)
1997 – ג'ף באקלי, מוזיקאי (נולד ב-1966)
1998 – בארי גולדווטר, סנאטור ומועמד לנשיאות ארצות הברית בשנת 1964 (נולד ב-1909)
2002 – גונאר יארינג, דיפלומט שוודי (נולד ב-1907)
2006 – ברכה רמות, פרופסור לרפואה וכלת פרס ישראל לרפואה (נולדה ב-1927)
2010 – דניס הופר, שחקן ובמאי (נולד ב-1936)
2011 – סרגיי בגאפש, פוליטיקאי יליד גאורגיה (נולד ב-1949)
2015 – הנרי קאר, אתלט אמריקאי (נולד ב-1942)
2015 – דוריס הארט, טניסאית אמריקאית (נולדה ב-1925)
2017 – מרדכי צפורי, חבר הכנסת, שר התקשורת וסגן שר הביטחון בממשלות ישראל (נולד ב-1924)
2017 – מנואל נורייגה, שליט פנמה (נולד ב-1934)
2018 – יוסף אמרי, פיזיקאי ישראלי, חתן פרס ישראל לחקר הפיזיקה (נולד ב-1939)
2018 – קורנליה פרנסס, שחקנית אוסטרלית ממוצא בריטי (נולדה ב-1941)
2020 – עבד א-רחמאן אל-יוסופי, פוליטיקאי ועורך דין זכויות אדם מרוקאי שכיהן כראש ממשלת מרוקו (נולד ב-1924)
2021 – עמנואל שרון, כלכלן ומנהל ישראלי (נולד ב-1929)
2021 – דני קרוון, פסל וצייר ישראלי, חתן פרס ישראל (נולד ב-1930)
2021 – מארק איטון, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1957)
2023 – משה קראוס, החזן הצבאי הראשי הראשון בצה"ל (נולד ב-1922)
2023 – יעקב טירקל, שופט בית המשפט העליון (נולד ב-1935)
2024 – נעמי לויצקי, עיתונאית ומחברת ספרי עיון ישראלית (נולדה ב-1947)
2024 – דן תורן, זמר רוק ושחקן קולנוע ישראלי (נולד ב-1960)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ארגנטינה – יום הצבא
בריטניה – יום בלוטי האלון לזכר הרסטורציה
ונצואלה – יום העצים
ניגריה – יום הדמוקרטיה
יום כוחות שמירת השלום של האו"ם
28 במאי – 30 במאי
מאי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ה כט
קטגוריה:מאי | 2024-10-09T18:39:20 |
15 באוגוסט | 15 באוגוסט הוא היום ה-227 בשנה (228 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 138 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1248 – החלה בניית קתדרלת קלן
1309 – סיום כיבוש רודוס על ידי ההוספיטלרים. שינוי שם המסדר לאבירי רודוס
1444 – "שלום סגד", הסכם שלום בין העות'מאנים לבין ממלכת הונגריה
1519 – פנמה סיטי בפנמה נוסדה
1535 – אסונסיון בפרגוואי נוסדה
1620 – ה"מייפלאואר" מפליגה מסאות'המפטון, אנגליה, עם הספינה-האחות "ספידוול", אך הן נאלצות לשוב על עקבותיהן כעבור זמן קצר
1914 – תעלת פנמה נפתחת
1945 – האימפריה היפנית נכנעת ומסיימת את מלחמת העולם השנייה
1947 – הודו מכריזה על עצמאות מבריטניה
1948 – דרום-קוריאה נוסדה מדרום לקו הרוחב 38
1730 – רעידת אדמה באזור אסאם/טיבט. חוזקה מוערך בכ-8.6
1960 – הרפובליקה של קונגו (ברזוויל) מכריזה על עצמאות מצרפת
1961 – מתחילה בנייתה של חומת ברלין
1961 – מפא"י בראשות דוד בן-גוריון זוכה בבחירות לכנסת החמישית
1969 – היום הראשון של פסטיבל וודסטוק
1971 – נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון מבטל את הצמדת הדולר האמריקאי לזהב
1974 – יוק יונג-סו, אשתו של נשיא דרום-קוריאה נהרגת בניסיון התנקשות בבעלה, נשיא דרום-קוריאה פארק צ'ונג-הי, על ידי מרגל צפון-קוריאני, במהלך חגיגות יום העצמאות
1975 – הפיכה צבאית בבנגלדש
1977 – נקלט אות ה"וואו!", אות רדיו חזק שהגיע מחוץ למערכת השמש
1994 – איליץ' רמירס סאנצ'ס, הטרוריסט הידוע בשם "קרלוס", נתפס
1998 – פצצה מתפוצצת באומהה, צפון אירלנד, זוהי פעולת הטרור הקטלנית ביותר של "הצרות"
2004 – הוקמה המשטרה הפדרלית של עיראק
2005 – תחילת ביצוע תוכנית ההתנתקות בגוש קטיף וצפון השומרון
2021 – פרצה השריפה בהרי ירושלים
2021 – השתלטות הטליבאן על קאבול בירת אפגניסטן והפיכתה לאמירות איסלאמית
נולדו
ממוזער|237x237 פיקסלים|נפוליאון בונפרטה
1001 – דאנקן הראשון, מלך סקוטלנד (נהרג ב-1040)
1171 – אלפונסו התשיעי, מלך לאון (נפטר ב-1230)
1195 – אנטוניוס מפדובה, קדוש בכנסייה הקתולית (נפטר ב-1231)
1455 – גאורג, דוכס בוואריה (נפטר ב-1503)
1589 – גאבור באטורי, שליט טרנסילבניה (נפטר ב-1613)
1769 – נפוליאון בונפרטה, מצביא ומנהיג צרפת (נפטר ב-1821)
1771 – וולטר סקוט, משורר וסופר סקוטי (נפטר ב-1832)
1857 – אלברט באלין, יזם גרמני ממוצא יהודי (נפטר ב-1918)
1858 – אדית נסביט, סופרת ספרי ילדים אנגליה (נפטרה ב-1924)
1860 – פלורנס הרדינג, אשת נשיא ארצות הברית וורן הרדינג (נפטרה ב-1924)
1865 – מיקאו אוסואי, מפתח שיטת הריפוי רייקי (נפטר ב-1926)
1890 – ז'אק איבר, מלחין צרפתי (נפטר ב-1962)
1892 – לואי דה ברויי, פיזיקאי צרפתי וזוכה פרס נובל (נפטר ב-1987)
1896 – גרטי קורי, ביוכימאית אמריקאית (נפטרה ב-1957)
1898 – שמואל סטולר, פעיל ציוני וחתן פרס ישראל לחקלאות (נפטר ב-1977)
1902 – יאן קמפרט, עיתונאי, מבקר תיאטרון הולנדי (נפטר ב-1943)
1912 – ג'וליה צ'יילד, שפית וסופרת אמריקאית (נפטרה ב-2004)
1912 – ונדי הילר, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אנגלייה (נפטרה ב-2003)
1920 – משה ברנשטיין, צייר ישראלי (נפטר ב-2006)
1922 – משה קראוס, החזן הצבאי הראשי הראשון בצה"ל (נפטר ב-2023)
1923 – רוז מארי, שחקנית וזמרת אמריקאית (נפטרה ב-2017)
1923 – אסתר חכם, אתלטית ארצישראלית (נפטרה ב-2023)
1924 – רוברט בולט, מחזאי ותסריטאי אנגלי (נפטר ב-1995)
1924 – גבריאל רפפורט, לוחם ומפקד בפלמ"ח, טייס, מקים יחידת החילוץ וההצלה הארצית (נפטר ב-2001)
1924 – אמירה זמיר, אתלטית ישראלית, אלופה ושיאנית ישראל בקפיצה לרוחק (נפטרה ב-2021)
1925 – אוסקר פיטרסון, פסנתרן ג'אז קנדי (נפטר ב-2007)
1926 – רחל סבוראי, לוחמת פלמ"ח (נפטרה ב-2016)
1926 – סמי מיכאל, סופר ונשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל (נפטר ב-2024)
1926 – קוסטנטינוס סטפנופולוס, פוליטיקאי יווני ונשיא יוון (נפטר ב-2016)
1928 – ניקולס רוג, במאי קולנוע בריטי (נפטר ב-2018)
1928 – מאיר זפרן, מגיבורי "מבצע סוזנה" שנודע בשם "העסק הביש" (נפטר ב-2022)
1934 – משה ארד, דיפלומט ישראלי (נפטר ב-2019)
1938 – סטיבן ברייר, עורך דין יהודי-אמריקאי ושופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
1940 – זאב רווח, שחקן, מפיק, תסריטאי, זמר, קומיקאי ובמאי ישראלי
1940 – זאבה כהן, כוריאוגרפית ורקדנית ישראלית-אמריקאית
1942 – נומה שילה, עיתונאית וסופרת ילדים, כלת פרס זאב לספרות ילדים ונוער (נפטרה ב-2020)
1944 – אורה אנלין, אלופה פאראלימפית ושיאנית עולם בספורט הנכים (נפטרה ב-2022)
1950 – אן, הנסיכה המלכותית
1954 – סטיג לרסון, סופר, עיתונאי ופעיל פוליטי שוודי (נפטר ב-2004)
1958 – סיימון ברון-כהן, פרופסור לפסיכופתולוגיה התפתחותית
1958 – נטשה מנור, שחקנית, זמרת ומנחת טלוויזיה ישראלית
1963 – אלחנדרו גונסלס איניאריטו, במאי קולנוע מקסיקני
1963 – לידיה חטואל-צוקרמן, סייפת ישראלית
1964 – מלינדה גייטס, אשתו של ביל גייטס
1965 – גדעון ספיר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
1968 – דברה מסינג, שחקנית יהודייה אמריקאית
1969 – יוכבד פנחסי-אדיב, דוקטור למיקרוביולוגיה, מנהלת המכללה הטכנולוגית הנדסאים באריאל ויו"ר פורום המכללות הטכנולוגיות
1970 – אנתוני אנדרסון, שחקן קולנוע, קומיקאי ותסריטאי אמריקאי
1972 – בן אפלק, שחקן אמריקאי
1974 – נטשה הנסטרידג', שחקנית ודוגמנית קנדית
1975 – גיגי אוגולאווה, פוליטיקאי גאורגי וראש עיריית טביליסי, בירת גאורגיה
1976 – בודווין זנדן, כדורגלן הולנדי
1977 – רז מאירמן, עורך דין, דוגמן ומנחה טלוויזיה ישראלי
1981 – ברנדן הנסן, שחיין אמריקאי
1986 – נטליה קילס, זמרת בריטית
1988 – אוסאמה אסעידי, כדורגלן מרוקאי
1989 – ג'ו ג'ונאס, זמר בלהקת האחים ג'ונאס
1989 – קרלוס פנה, זמר בלהקת ביג טיים ראש
1989 – בלינדה פרגרין, שחקנית, זמרת וכותבת שירים מקסיקנית
1990 – ג'ניפר לורנס, שחקנית אמריקאית
1990 – שיר מורנו, שחקנית ודוגמנית ישראלית
1993 – אלכס אוקסלייד-צ'מברלין, כדורגלן אנגלי
1994 – ניקול סמסוניוק, שחיינית ישראלית (נפטרה ב-2018)
1999 – מיכאל לייטרובסקי, שחיין ישראלי
2000 – בר סולובייצ'יק, שחיין ישראלי
נפטרו
ממוזער|217x217 פיקסלים|הונוריוס
ממוזער|177x177 פיקסלים|מקבת'
ממוזער|255x255 פיקסלים|אלכסיוס הראשון
ממוזער|170x170 פיקסלים|רנה מגריט
423 – הונוריוס, קיסר האימפריה הרומית המערבית (נולד ב-384)
465 – ליביוס סוורוס, קיסר האימפריה הרומית המערבית (נולד ב-420)
767 – אבו חניפה, ה'אמאם הגדול' ומייסד האסכולה החנפית באסלאם (נולד ב-699)
778 – רולאן, אביר קודש של קרל הגדול (נולד ב-736)
1038 – אישטוון הראשון, מלך הונגריה (נולד ב-975)
1057 – מקבת', מלך סקוטלנד (נולד ב-1005)
1118 – אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-1048)
1275 – לורנצו טייפולו, הדוכס ה-46 של ונציה
1369 – פיליפה מאנו, אשתו של אדוארד השלישי, מלך אנגליה (נולדה ב-1311)
1496 – איזבלה מפורטוגל, מלכת קסטיליה (נולדה ב-1428)
1506 – אלכסנדר אגריקולה, מלחין פלמי (נולד ב-1446)
1594 – תומאס קיד, מחזאי אנגלי (נולד ב-1558)
1714 – קונסטנטין ברנקוביאנו, שליט ולאכיה ("הארץ הרומנית" או מונטניה) (נולד ב-1654)
1728 – מרן מארה, מלחין ונגן ויול צרפתי (נולד ב-1656)
1799 – ג'וזפה פאריני, משורר, לבריתן ומתרגם איטלקי (נולד ב-1729)
1815 – החוזה מלובלין, מחשובי האדמו"רים בפולין במאה ה-18 (נולד ב-1745)
1876 – ג'ון פרדריק לואיס, צייר בריטי (נולד ב-1804)
1907 – יוזף יואכים, כנר, מנצח ומורה ממוצא יהודי (נולד ב-1831)
1935 – פול סיניאק, צייר נאו-אימפרסיוניסטי צרפתי (נולד ב-1863)
1936 – גרציה דלדה, סופרת, משוררת ומחזאית איטלקייה, כלת פרס נובל לספרות (נולדה ב-1871)
1951 – ארתור שנאבל, פסנתרן קלאסי פולני-יהודי (נולד ב-1882)
1967 – רנה מגריט, צייר סוריאליסטי בלגי (נולד ב-1898)
1971 – פול לוקאס, שחקן אמריקני, יליד הונגריה (נולד ב-1895)
1975 – מוג'יבור רחמן, נשיא בנגלדש (נולד ב-1920)
1978 – בצלאל שץ, אמן ישראלי (נולד ב-1912)
1989 – מינורו גנדה, קצין תעופה בצי הקיסרי היפני ובכוחות ההגנה העצמית של יפן (נולד ב-1904)
1990 – ויקטור צוי, מוזיקאי רוק סובייטי (נולד ב-1962)
2002 – חיים יוסף צדוק, משפטן, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל (נולד ב-1913)
2002 – ג'ורג' ואקנין, רופא ישראלי (נולד ב-1938)
2003 – אלכסנדר יהלומי, שחקן ובדרן (נולד ב-1912)
2006 – פאס וילקס, כדורגלן הולנדי (נולד ב-1923)
2007 – צבי גרמן, לוחם ההגנה וקצין צה"ל, פיקד על חטיבת אלכסנדרוני ועל חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות (נולד ב-1917)
2008 – ג'רי וקסלר, עיתונאי מוזיקה ומפיק מוזיקלי (נולד ב-1917)
2013 – סלאבומיר מרוז'ק, מחזאי, סופר וקריקטוריסט פולני (נולד ב-1930)
2019 – אלכסנדר תמיר, מוזיקאי, פסנתרן, מלחין ומפיק מוזיקלי ישראלי (נולד ב-1931)
2020 – רומה פלק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים (נולדה ב-1932)
2020 – רות גביזון, פרופסורית ישראלית למשפטים וכלת פרס ישראל בתחום המשפטים (נולדה ב-1945)
2021 – יצחק ברא"ז, איש ציבור ומשפטן ישראלי, כיהן כשופט בית משפט השלום בתל אביב (נולד ב-1926)
2021 – גרד מילר, כדורגלן גרמני (נולד ב-1945)
2021 – פול מיטשל, פוליטיקאי ואיש עסקים אמריקאי (נולד ב-1956)
2022 – אמי פלנט, תת-אלוף, קצין שריון ראשי (נולד ב-1951)
2023 – אליעזר בן-עמי, חבר מחתרת לח"י, התפרסם בהכנת שני "רימוני התפוז" עבור משה ברזני ומאיר פיינשטיין (נולד ב-1923)
חגים ואירועים החלים ביום זה
הכנסייה הקתולית – יום התייצבות חובה למיסה – יום חגיגת עלייתה לשמים של מרים, אם ישו, יום חג באוסטריה, בלגיה, קמרון, קרואטיה, קפריסין, צרפת, יוון, איטליה, חוף השנהב, מלטה, פולין, פורטוגל, סלובניה וספרד
איטליה – פראגוסטו
קוריאה – יום השחרור
הודו – יום העצמאות
14 באוגוסט – 16 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח יה
קטגוריה:אוגוסט | 2024-07-29T13:42:01 |
1 ביולי | 1 ביולי הוא היום ה-182 בשנה (183 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 183 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1097 – קרב דוריליאום; הצלבנים מנצחים את הטורקים הסלג'וקים
1708 – טאוופלוס מוכתר לקיסר אתיופיה
1569 – חתימה על הסכם לובלין להקמת האיחוד הפולני-ליטאי
1863 – מלחמת האזרחים האמריקנית: היום הראשון בקרב גטיסברג
1867 – איחוד הקולוניות הבריטיות של נובה סקושה, ניו ברנזוויק, ופרובינציית קנדה לפדרציה, המסמל את תחילת עצמאותה של קנדה
1870 – מחלקת המשפטים של ארצות הברית מתחילה לפעול באופן רשמי
1881 – שיחת הטלפון הבינלאומית הראשונה, בין ניו-ברונסוויק, קנדה לבין מיין, ארצות הברית
1904 – האולימפיאדה השלישית נפתחת בסיינט לואיס
1916 – מלחמת העולם הראשונה: היום הראשון של הקרב על הסום
1921 – קמה המפלגה הקומוניסטית בסין
1940 – עשרות יהודים נרצחים בפרעות דורוחוי בעיר דורוחוי שברומניה
1941 – מלחמת העולם השנייה: ריגה נכבשת במהלך מבצע ברברוסה
1942 – מלחמת העולם השנייה: קרב אל-עלמיין הראשון
1946 – פיצוץ המתקן הגרעיני "אייבל" במסגרת מבצע פרשת דרכים
1960 – סומליה מקבלת עצמאות מבריטניה ואיטליה
1962 – רואנדה ובורונדי מכריזות על עצמאותן
1962 – מתקיים משאל העם על עצמאות אלג'יריה
1968 – האמנה לאיסור הפצת נשק גרעיני נחתמת על ידי כ-60 מדינות בז'נבה, שווייץ
1979 – חברת סוני מציגה את הווקמן
1988 – פורסם המאמר "אגריפס נגד נמרוד" מאת שרה ברייטברג-סמל
1991 – ברית ורשה מפורקת באופן רשמי
1997 – בריטניה מעבירה את השלטון בהונג קונג לסין
1997 – להקת רדיוהד מוציאה את האלבום OK Computer שנחשב לאחת מהיצירות המוזיקליות החשובות של שנות התשעים
2005 – הוקמה המשטרה הפדרלית של אוסטריה
2006 – נפתחת מסילת הרכבת צ'ינגדזאנג
2011 – רפורמה בתחבורה הציבורית בגוש דן
2012 – ספרד זוכה בתואר אלופת אירופה בכדורגל בפעם השנייה ברציפות
2013 – קרואטיה מצטרפת אל האיחוד האירופאי
2013 – ברזיל זוכה בתואר זוכת גביע הקונפדרציות בכדורגל בפעם הרביעית בהיסטוריה והשלישית ברציפות
2019 – סגירתו הרשמית של שדה דב
נולדו
1646 – גוטפריד וילהלם לייבניץ, מתמטיקאי ופילוסוף גרמני (נפטר ב-1716)
1654 – לואי ז'וזף דה בורבון, הדוכס מוונדום, מפקד בצבא צרפת במלחמת תשע השנים ובמלחמת הירושה הספרדית, מרשל צרפת והדוכס השלישי מוונדום (נפטר ב-1712)
1804 – ז'ורז' סאנד (אמנטין אורורה לוסיל דופין), סופרת (נפטרה ב-1876)
1818 – איגנץ זמלווייס, רופא אוסטרי-הונגרי, "מציל האמהות" – גילה את חשיבות ההיגיינה למניעת תמותת נשים בלידה (נפטר ב-1865)
1872 – לואי בלריו, האדם הראשון שטס מעבר תעלת למאנש (נפטר ב-1936)
1873 – אליס גי בלאשה, במקולנוענית צרפתייה, אחת הנשים הראשונות לביים סרט (נפטרה ב-1968)
1899 – צ'ארלס לוטון, שחקן קולנוע ותיאטרון בריטי זוכה פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר (נפטר ב-1962)
1906 – אסתי לאודר, יזמית עסקית וחלוצת קוסמטיקה (נפטרה ב-2004)
1906 – חיים בן-צבי, ראש מועצת עמק חפר במשך 35 שנה (נפטר ב-1985)
1911 – סרגיי סוקולוב, מרשל ברית המועצות, היה שר ההגנה בשנים 1984–1987 (נפטר ב-2012)
1913 – משה צדוק, איש ההגנה ואלוף בצה"ל, ראש אגף כוח אדם הראשון, אלוף פיקוד הצפון ואלוף פיקוד הדרום (נפטר ב-1964)
1914 – אחמד חסן אל-בכר, נשיא עיראק (נפטר ב-1982)
1916 – אוליביה דה הבילנד, שחקנית אמריקאית ממוצא בריטי (נפטרה ב-2020)
1919 – נסים אליעד, חבר הכנסת בשנים 1968 עד 1977 מטעם סיעת הליברלים העצמאיים (נפטר ב-2014)
1922 – מרדכי ביבי, איש ציבור ישראלי שכיהן כחבר הכנסת (נפטר ב-2023)
1926 – אריה שלו, תת-אלוף, דובר צה"ל, עוזר ראש אמ"ן למחקר ומושל צבאי ביהודה ושומרון (נפטר ב-2011)
1929 – ג'רלד אדלמן, ביולוג אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1972 (נפטר ב-2014)
1931 – אברהם טל, פרופסור לבלשנות באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל לבלשנות לשנת ה'תש"ע
1931 – לסלי קארון, שחקנית ורקדנית צרפתייה
1934 – סידני פולאק, במאי סרטים (נפטר ב-2008)
1935 – שמוליק קראוס, מוזיקאי ישראלי (נפטר ב-2013)
1935 – דייוויד פראוז, שחקן קולנוע, שרירן ומרים משקולות אנגלי (נפטר ב-2020)
1937 – אמנון גור, מבכירי מאמני האתלטיקה בישראל (נפטר ב-2023)
1939 – אברהם אלואיל, אדריכל ישראלי (נפטר ב-2014)
1942 – עיזת אבראהים א-דורי, סגן נשיא עיראק וסגן יושב ראש מועצת המהפכה העיראקית בתקופת שלטונו של סדאם חוסיין (נפטר ב-2020)
1942 – ז'נבייב בוז'ולד, שחקנית קנדית
1944 – דוד קריבושי, מלחין, מנצח ומעבד מוזיקלי ישראלי
1945 – מייק בורשטיין, שחקן קולנוע ותיאטרון, במאי קולנוע וזמר ישראלי-אמריקני
1945 – דבי הארי, זמרת וסולנית להקת בלונדי
1951 – מרטין אינדיק, איש אקדמיה ודיפלומט אמריקאי-יהודי (נפטר ב-2024)
1952 – דן אקרויד, שחקן אמריקאי
1961 – דורון ג'מצ'י, כדורסלן עבר ישראלי הנמצא בראש רשימת קולעי הסלים של ליגת העל בכדורסל
1961 – הנסיכה דיאנה, במקור היה שמה דיאנה ספנסר (נהרגה ב-1997)
1961 – קרל לואיס, אתלט אמריקאי, בעל תשע מדליות זהב אולימפיות
1962 – קלים קמנקו, שחקן ישראלי ממוצא רוסי (נפטר ב-2011)
1967 – פמלה אנדרסון, שחקנית קנדית
1970 – גלעד פרלמן, שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי
1971 – מיסי אליוט, ראפרית אמריקאית
1972 – אריק אלפסי, מאמן כדורסל ישראלי (נפטר ב-2021)
1972 – קובי אריאלי, סאטיריקן, סטנדאפיסט, עיתונאי, פובליציסט, איש טלוויזיה ורדיו ישראלי
1973 – שירה פליקס, מנחה, כתבת ובמאית טלוויזיה ישראלית
1973 – גרא סנדלר, שחקן ישראלי
1976 – ישראל שיינפלד, כדורסלן ישראלי בין-לאומי
1976 – פטריק קלייברט, כדורגלן הולנדי בין-לאומי
1976 – רוד ואן ניסטלרוי, כדורגלן הולנדי
1977 – ליב טיילר, שחקנית אמריקאית
1977 – ג'סיקה מאייר, טייסת חלל ואקוונאוטית, פרופסור באוניברסיטת הרווארד
1978 – ליאור שליין, בדרן, מגיש טלוויזיה
1978 – יניב ביטון, שחקן תיאטרון וטלוויזיה ישראלי
1988 – יותם קושניר, שחקן ומדבב ישראלי
2003 – סטורם ריד, שחקנית אמריקאית
נפטרו
552 – טוטילה, מלך האוסטרוגותים (נולד ב-516)
868 – עלי אל-האדי, אימאם השיעי העשירי (נולד ב-828)
1277 – ביברס, הסולטאן הממלוכי של מצרים (נולד ב-1223)
1784 – וילהלם פרידמן באך, מלחין ונגן עוגב גרמני (נולד ב-1710)
1860 – צ'ארלס גודייר, ממציא הגומי המגופר (נולד ב-1800)
1884 – אלן פינקרטון, ראש השירות החשאי של ארצות הברית בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית ומייסד חברת החקירות פינקרטון (נולד ב-1819)
1891 – מיכאיל קוגלניצ'אנו, ראש ממשלת רומניה (נולד ב-1817)
1896 – הארייט ביצ'ר סטואו סופרת (נולדה ב-1811)
1905 – ג'ון היי, מזכיר המדינה של ארצות הברית (נולד ב-1838)
1912 – הרייט קווימבי, הטייסת האמריקאית הראשונה (נולדה ב-1875)
1925 – אריק סאטי, מלחין צרפתי (נולד ב-1866)
1934 – ארנסט רהם, מפקד האס אה (נולד ב-1887)
1964 – פייר מונטה, מנצח צרפתי (נולד ב-1875)
1973 – ג'ו אלון, טייס, ממקימי חיל האוויר הישראלי (נולד ב-1929)
1976 – אנליזה מישל, נערה גרמנייה שלקתה בנפשה, נטען שסבלה משדים ורוחות, 3 סרטי אימה התבססו על סיפורה (נולדה ב-1952)
1974 – חואן פרון, נשיא ארגנטינה (נולד ב-1895)
1983 – בקמיינסטר פולר, ארכיטקט, פילוסוף (נולד ב-1895)
1984 – משה פלדנקרייז, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי פלדנקרייז (נולד ב-1904)
1985 – פולי מארי פעילת זכויות אזרח ועורכת דין; האישה השחורה הראשונה לקבל הסמכה לכמורה בכנסייה האפיסקופלית (נולדה ב-1910)
1987 – ג'רי ליווינגסטון, פזמונאי אמריקאי ופסנתרן לתזמורות ריקוד (נולד ב-1909)
1991 – מייקל לנדון, שחקן ובמאי יהודי אמריקאי (נולד ב-1936)
1997 – רוברט מיצ'ם, שחקן (נולד ב-1917)
2000 – וולטר מתאו, שחקן (נולד ב-1920)
2003 – הרבי מאן, חלילן ג'אז (נולד ב-1930)
2004 – מרלון ברנדו, שחקן קולנוע (נולד ב-1924)
2004 – ידידיה בארי, חבר כנסת מטעם הליכוד (נולד ב-1931)
2009 – תרצה טנאי, מאיירת וציירת ישראלית (נולדה ב-1920)
2009 – מולי סאגדן, שחקנית-קומית אנגלייה (נולדה ב-1922)
2010 – אברהם בן-ארצי, איש צבא ישראלי בדרגת אלוף-משנה, סופר ומשורר (נולד ב-1947)
2010 – איילין וודס, שחקנית, זמרת ומדבבת אמריקאית (נולדה ב-1929)
2015 – ניקולס וינטון, חסיד אומות העולם שפעל במסגרת הקינדר-טרנספורט (נולד ב-1909)
2018 – שלמה מילוא, טייס בחיל האוויר הישראלי, מנכ"ל התעשייה הצבאית בשנים 1995–2000 וסוחר נשק (נולד ב-1941)
2020 – יהודה נוריאל, עיתונאי ישראלי (נולד ב-1963)
2021 – שרון אסמן, קצין בצה"ל בדרגת אלוף-משנה, ששירת כמפקד חטיבת הנח"ל (נולד ב-1978)
2022 – ריצ'רד טארוסקין, מוזיקולוג, היסטוריון מוזיקה ומבקר מוזיקה יהודי אמריקאי (נולד ב-1945)
2023 – קאדרי אבו בכר, פוליטיקאי פלסטיני (נולד ב-1953)
2024 – רוברט טאון, תסריטאי ובמאי קולנוע אמריקאי (נולד ב-1934)
חגים ואירועים החלים ביום זה
טור דה פראנס – מרוץ האופניים המסורתי בצרפת מתחיל
יום קנדה – החג הלאומי של קנדה
הונג קונג – ציון יום הקמת האזור האדמיניסטרטיבי המיוחד
30 ביוני – 2 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז א
קטגוריה:יולי | 2024-07-25T16:35:04 |
10 באפריל | 10 באפריל הוא היום ה-100 בשנה (101 בשנה מעוברת), בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 265 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1814 – קרב טולוז מתרחש, ארבעה ימים לאחר כניעת נפוליאון למדינות הקואליציה השישית
1815 – התפרצות הר הגעש טמבורה באי סומבווה שבאינדונזיה, גורמת למותם של כ-92,000 איש (10,000 באופן ישיר והיתר מרעב ומכולרה); ההתפרצות נמשכה כשבוע
1896 – באתונה נערך מרוץ המרתון הראשון
1912 – הטיטניק יצאה מנמל סאות'המפטון שבאנגליה לשיט הראשון והיחיד שלה
1931 – האצ"ל נוסד בירושלים על ידי פורשים מ"ההגנה", בראשות אברהם תהומי
1944 – רודולף ורבה ואלפרד וצלר בורחים ממחנה ההשמדה אושוויץ. עם הגיעם לברטיסלאבה הם מדווחים לקהילה היהודית על הנעשה במחנה
1963 – טביעת הצוללת ת'רשר התרחשה ליד קייפ קוד, מסצ'וסטס. נספו 129 אנשי צוות
1970 – פול מקרטני מודיע על פירוקה הרשמי של להקת הביטלס
1973 – מבצע אביב נעורים: כוחות צה"ל פושטים מהים על יעדים של אש"ף בלבנון, והורגים שלושה מבכירי הארגון
1998 – נחתם הסכם יום שישי הטוב בין בריטניה ובין אירלנד
2010 – התרסק מטוס טופולב Tu-154 ועליו נשיא פולין, לך קצ'ינסקי, רמטכ"ל צבא פולין ובכירים פולנים נוספים
2019 – צולם לראשונה חור שחור בגלקסיה M87 באמצעות Event Horizon Telescope
נולדו
401 – תאודוסיוס השני, קיסר ביזנטי (נהרג ב-450)
1018 – ניזאם אל-מולכ, מלומד פרסי ווזיר גדול (נפטר ב-1092)
1480 – פיליברטו השני, דוכס סבויה (נפטר ב-1504)
1487 – וילהלם הראשון, רוזן נסאו-דילנבורג (נפטר ב-1559)
1512 – ג'יימס החמישי, מלך סקוטלנד (נפטר ב-1542)
1583 – הוגו גרוטיוס, משפטן הולנדי (נפטר ב-1645)
1755 – סמואל הנמן, רופא גרמני, אבי תורת ההומאופתיה (נפטר ב-1843)
1847 – ג'וזף פוליצר, עורך ומו"ל עיתונות אמריקאי (נפטר ב-1911)
1892 – ויקטור דה סאבאטה, מנצח איטלקי (נפטר ב-1967)
1910 – יוסף שלום אלישיב, רב, מגדולי הדור ופוסק חרדי (נפטר ב-2012)
1913 – שטפן היים, סופר יהודי גרמני (נפטר ב-2001)
1915 – שמעון שרון, צייר (נפטר ב-1995)
1926 – ראובן קשאני, סופר, חוקר ועיתונאי, נשיא העדה האפגנית ויו"ר המכון לחקר יהדות אפגניסטן
1927 – שלמה אלטון, אלוף-משנה בצה"ל, כיהן כמפקד חטיבת גולני ומפקד בית הספר לקצינים (נפטר ב-1967)
1927 – דוד ויטל, פרופסור להיסטוריה ולמדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב (נפטר ב-2023)
1929 – מקס פון סידוב, שחקן קולנוע שוודי (נפטר ב-2020)
1929 – הדר קמחי, תת-אלוף בחיל הים, ראש מספן ים
1929 – ליז שרידן, שחקנית אמריקנית (נפטרה ב-2022)
1930 – קלוד בולינג, מלחין ופסנתרן צרפתי (נפטר ב-2020)
1932 – עומאר שריף, שחקן קולנוע (נפטר ב-2015)
1935 – זאב שטרנהל, פרופסור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחה בעל שם עולמי בפשיזם (נפטר ב-2020)
1935 – משה נסים, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל
1937 – שפיק אסעד, חבר הכנסת (נפטר ב-2004)
1937 – בלה אחמדולינה, משוררת רוסיה וסובייטית (נפטרה ב-2010)
1946 – יהודה חיות, גאוגרף ישראלי (נפטר ב-2022)
1950 – חיים רמון, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל
1952 – סטיבן סיגל, שחקן קולנוע
1954 – מרים פרץ, אשת חינוך ישראלית, ששניים מבניה נהרגו בקרבות בעת שירותם בצה"ל
1956 – מנחם הורוביץ, עיתונאי ואיש תקשורת ישראלי
1958 – יובל שטייניץ, שר האוצר בממשלת ישראל וחבר הכנסת מטעם הליכוד
1968 – ישראל קטורזה, קומיקאי ישראלי
1969 – יהודה פוקס, תת-אלוף בצה"ל, קחצ"ר
1971 – ג'ואי דה-פרנצ'סקו, מוזיקאי ג'אז (נפטר ב-2022)
1973 – רוברטו קרלוס, כדורגלן ברזילאי
1975 – לירון ברנס, שחקן תיאטרון וטלוויזיה ומדבב ישראלי
1976 – אייל אלמושנינו, כדורגלן ישראלי
1976 – אליענה שכטר, שחקנית ובמאית ישראלית
1979 – רייצ'ל קורי, פעילה פוליטית אמריקאית; נהרגה על ידי בולדוזר של כוחות צה"ל ברפיח כאשר ניסתה למנוע בגופה הריסת בית פלסטיני (נהרגה ב-2003)
1980 – אנדי רם, טניסאי ישראלי
1980 – צ'ארלי האנם, שחקן אנגלי
1981 – איב וי, די ג'יי, רמיקסר ומפיק מוזיקלי בלגי
1982 – עמית סגל, עיתונאי ואיש תקשורת ישראלי
1982 – קיילר לי, שחקנית אמריקאית
1984 – אדם סן, דוגמן ושחקן אמריקאי-צרפתי
1984 – מנדי מור, שחקנית, זמרת, ומדבבת אמריקאית ממוצא יהודי
1986 – יהונתן מגון, שחקן ומדבב ישראלי
1987 – שי מיטשל, שחקנית קנדית
1990 – סילבן לנדסברג, כדורסלן אמריקאי יהודי
1991 – רז שמואלי, זמרת-יוצרת ושחקנית ישראלית
1991 – אמנדה מישלקה, שחקנית אמריקאית
1992 – דייזי רידלי, שחקנית בריטית, ידועה בשל גילום תפקיד ריי בסרט מלחמת הכוכבים - פרק 7: הכוח מתעורר
1993 – סופיה קרסון שחקנית וזמרת אמריקאית ידועה בתפקיד איווי בהיורשים
2001 – נועה קירל, זמרת ורקדנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|209x209 פיקסלים|אוגוסט לומייר
879 – לואי השני מלך פרנקיה המערבית (נולד ב-846)
947 – הוגו מפרובאנס, מלך איטליה (נולד ב-880)
1216 – אריק העשירי, מלך שוודיה (נולד ב-1180)
1533 – פרדריק הראשון, מלך דנמרק (נולד ב-1471)
1545 – קוסטאנצו פסטה, מלחין איטלקי (נולד ב-1490)
1585 – האפיפיור גרגוריוס השלושה עשר (נולד ב-1502)
1813 – ז'וזף לואי לגראנז', מתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1736)
1919 – אמיליאנו ספאטה, מהפכן מקסיקני (נולד ב-1879)
1931 – ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, משורר לבנוני (נולד ב-1883)
1954 – אוגוסט לומייר, מאבות הראינוע (נולד ב-1862)
1962 – מייקל קורטיז, במאי קולנוע הוליוודי (נולד ב-1886)
1962 – סטיוארט סאטקליף, הבסיסט המקורי בלהקת הביטלס (נולד ב-1940)
1975 – ווקר אוונס, צלם אמריקאי (נולד ב-1903)
1979 – נינו רוטה, מוזיקאי איטלקי (נולד ב-1911)
1983 – עיסאם סרטאווי, ממנהיגי פת"ח (נרצח; נולד ב-1936)
1995 – מורארג'י דסאי, ראש ממשלת הודו הרביעי, והראשון שלא מטעם הקונגרס הלאומי ההודי (נולד ב-1896)
2002 – חיים כהן, שופט בית המשפט העליון, חתן פרס ישראל (נולד ב-1911)
2010 – לך קצ'ינסקי, נשיא פולין (נולד ב-1949)
2012 – צבי דינשטיין, חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה וסגן שר בממשלות ישראל (נולד ב-1926)
2017 – צפורה נריה, קצינת ח"ן ישראלית (נולדה ב-1927)
2019 – ברברה מרקס הוברד, סופרת יהודייה אמריקאית (נולדה ב-1929)
2020 – ג'יימי מריט, נגן קונטרבס ג'אז אמריקאי (נולד ב-1926)
2020 – אנריקה מוחיקה, פוליטיקאי ועורך דין ספרדי ממוצא יהודי (נולד ב-1932)
2022 – יחיאל בוחבוט, רבה הספרדי של קריית שמונה וראש מכון "אוצרות הגאונים" (נולד ב-1930)
2022 – ג'ון דרו, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1954)
2022 – חאזם נוסייבה, פוליטיקאי ודיפלומט ירדני ממוצא פלסטיני (נולד ב-1922)
2023 – גד ברזילי, משפטן, עורך דין ואיש מדע המדינה (נולד ב-1958)
2024 – תרצה הודס, רקדנית ישראלית ומחנכת בתחום ריקודי עם (נולדה ב-1922)
2024 – או. ג'יי. סימפסון, שחקן פוטבול וקולנוע (נולד ב-1947)
חגים ואירועים החלים ביום זה
9 באפריל – 11 באפריל
אפריל
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ד י
קטגוריה:אפריל | 2024-04-24T15:44:58 |
6 במרץ | 6 במרץ הוא היום ה-65 בשנה (66 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 300 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1447 – ניקולאוס החמישי מונה לאפיפיור ה-208 לאחר מות אאוגניוס הרביעי
1480 – שליטי ספרד פרננדו השני ואשתו איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה חותמים על אמנת טולדו-אלקסובס: הם מכירים בכיבושיו של אפונסו החמישי, מלך פורטוגל באפריקה; בתמורה, זה האחרון מעביר את האיים הקנריים לרשות ספרד. בכך בא קץ למלחמות הירושה בחצי האי האיברי
1712 – התקוממות עבדים בניו יורק גורמת למותם של 9 לבנים והוצאתם להורג של 21 שחורים
1836 – קרב אלמו מסתיים בניצחון מקסיקני
1853 – האופרה "לה טרוויאטה" מוצגת לראשונה בוונציה
1857 – בית המשפט העליון של ארצות הברית פוסק בפרשת סקוט נגד סטנפורד, וקובע כי שחורים לא יכולים להיות אזרחי ארצות הברית וכי לבית משפט אין סמכות לשחרר עבדים, משום שהדבר קובע בזכות הקניין של בעליהם
1869 – דמיטרי מנדלייב מציג את תגליתו, הטבלה המחזורית, בפני האגודה הרוסית לכימיה
1881 – סיום מלחמת הבורים הראשונה
1901 – ניסיון התנקשות בקיסר גרמניה, וילהלם השני
1902 – נוסד מועדון הכדורגל "ריאל מדריד"
1940 – מסתיימת "מלחמת החורף" בין ברית המועצות לפינלנד
1946 – וייטנאם מקבלת מעמד אוטונומי מצרפת
1948 – פאוזי קאוקג'י חוצה את הירדן ומגיע לארץ ישראל בראש 500 ממתנדבי צבא ההצלה
1951 – מתחיל משפט הריגול נגד אתל וג'וליוס רוזנברג
1953 – גאורגי מלנקוב מתמנה לשליט ברית המועצות
1957 – ישראל נסוגה מסיני אחרי מבצע קדש
1957 – גאנה זוכה בעצמאות מהשלטון הקולוניאלי הבריטי
1969 – במסגרת תוכנית אפולו האמריקאית, משימת אפולו 9 ביצוע מפגש בין החללית לרכב הירח ועמידה בתנאי הליכת חלל מחוץ לחללית
1975 – הפיגוע במלון סבוי בתל אביב
1981 – וולטר קרונקייט פורש מהגשת החדשות ברשת CBS לאחר 19 שנה
1986 – במסגרת תוכנית וגה הגשושית וגה 1 מבצעת יעף ליד שביט היילי
1990 – שארפ מציגה לעולם את מכונת הפקס הראשונה שפועלת עם צבע
1991 – בית היועצים של יפן מאשר תרומה בסך 9 מיליארד דולר לקואליציית 34 המדינות בראשות ארצות הברית במלחמת המפרץ, התרומה הכספית הגבוהה ביותר במלחמה
2008 – הפיגוע בישיבת מרכז הרב בירושלים
2009 – שוגר טלסקופ החלל קפלר, שמשימתו היא לגלות לראשונה כוכבי לכת דמויי ארץ החגים סביב שמשות אחרות (לפי שעון ארצות הברית, 7 במרץ UTC)
2015 – הגשושית שחר נכנסת למסלול סביב קרס
נולדו
ממוזער|196x196 פיקסלים|מיכלאנג'לו
ממוזער|255x255 פיקסלים|אברהם שלונסקי
ממוזער|195x195 פיקסלים|דייוויד גילמור
1304 – ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, מייסד בית לנקסטר (נפטר ב-1399)
1405 – חואן השני, מלך קסטיליה (נפטר ב-1454)
1475 – מיכלאנג'לו בואונרוטי, פסל איטלקי (נפטר ב-1564)
1492 – חואן לואיס ויוס, הומניסט, פילוסוף ופדגוג יהודי-ספרדי (נפטר ב-1540)
1483 – פרנצ'סקו גוויצ'ארדיני, היסטוריון ומדינאי איטלקי (נפטר ב-1540)
1619 – סיראנו דה ברז'ראק, חייל ומשורר צרפתי (נפטר ב-1655)
1779 – אנטואן-אנרי ז'ומיני, גנרל והיסטוריון (נפטר ב-1869)
1806 – אליזבת בארט בראונינג, משוררת בריטית (נפטרה ב-1861)
1900 – אברהם שלונסקי, משורר ומתרגם ישראלי (נפטר ב-1973)
1906 – לואיס פראנסיס קריסטלו, קומיקאי אמריקאי, מהצמד אבוט וקוסטלו (נפטר ב-1959)
1913 – אלכסנדר פוקרישקין, טייס ואלוף הפלות סובייטי (נפטר ב-1985)
1917 – רות דיין, פעילה חברתית ישראלית (נפטרה ב-2021)
1920 – לואיס גילברט, במאי, מפיק סרטים ותסריטאי אנגלי (נפטר ב-2018)
1923 – גדעון בן-ישראל, פוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2014)
1924 – אוטמר ואלטר, כדורגלן גרמני (נפטר ב-2013)
1924 – ויליאם ובסטר, פעיל ציבור אמריקאי, כיהן כראש ה-FBI וכראש ה-CIA
1926 – אנדז'יי ויידה, במאי קולנוע פולני (נפטר ב-2016)
1926 – אלן גרינספן, כלכלן אמריקאי
1927 – נורמן טרייגל, זמר בס-בריטון אמריקאי (נפטר ב-1975)
1927 – גבריאל גארסיה מארקס, סופר קולומביאני וזוכה פרס נובל לספרות (נפטר ב-2014)
1927 – גורדון קופר, אסטרונאוט אמריקאי, טייס תוכנית ג'מיני, מרקורי-אטלס 9, ג'מיני 5 (נפטר ב-2004)
1929 – דייוויד ויימן, היסטוריון אמריקאי, פרופסור מאוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט, שנודע בזכות מחקריו בנוגע לתגובתה של ארצות הברית לגרמניה הנאצית (נפטר ב-2018)
1929 – יעקב אגמון, איש תיאטרון ובידור ישראלי (נפטר ב-2020)
1930 – שמעון בלס, סופר ישראלי ופרופסור בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה (נפטר ב-2019)
1934 – מיכאיל ז'בנצקי, סופר סאטירה וסטנדאפיסט יהודי רוסי וסובייטי (נפטר ב-2020)
1936 – הוגו ירדן, שחקן קולנוע ותיאטרון ישראלי
1937 – ולנטינה טרשקובה, קוסמונאוטית רוסיה, האישה הראשונה בחלל
1944 – קירי טה קאנאווה, זמרת סופרן ניו זילנדית
1944 – מיכאל איתן, חבר הכנסת מטעם הליכוד
1946 – דייוויד גילמור, מוזיקאי ("פינק פלויד")
1947 – רוב ריינר, שחקן ובמאי קולנוע אמריקאי
1947 – קיקי די, זמרת פופ אנגלית
1949 – יהודה לוי, פרופסור לביולוגיה ישראלי (נפטר ב-1996)
1949 – שלמה פלץ, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי
1951 – שלמה סדן, שחקן ומדבב ישראלי
1952 – שרון הראל, מפיקת קולנוע ישראלית
1953 – מני בגר, זמר ויוצר ישראלי
1957 – אריה צ'רנר, שחקן קולנוע ותיאטרון ישראלי
1959 – טום ארנולד, שחקן אמריקאי
1961 – משה דץ, זמר, מלחין ומפיק ישראלי
1964 – ניר רון, שחקן ומדבב ישראלי
1964 – רותה קופפר, עיתונאית, בעלת טור, עורכת ומבקרת טלוויזיה ישראלית
1966 – יחיא עיאש, טרוריסט פלסטיני (נהרג ב-1996)
1967 – רונאל פישר, עיתונאי, עורך דין ומנחה טלוויזיה ישראלי
1968 – חן חגי, שחקן, מנחה, מרצה ומדבב ישראלי
1972 – שאקיל אוניל, כדורסלן אמריקאי
1972 – יואב ברוק, שחיין ישראלי
1974 – אביב זמר, שחקן ישראלי
1975 – נטע כהן, שחיינית ישראלית
1987 – קווין-פרינס בואטנג, כדורגלן גרמני ממוצא גנאי
1988 – אגנס קרלסון, זמרת שוודית
1990 – אסתי גינזבורג, דוגמנית ישראלית
1991 – טיילר, דה קריאייטור, ראפר אמריקאי
1999 – אלון שמי, שחיין ישראלי
נפטרו
ממוזער|248x248 פיקסלים|לואיזה מיי אלקוט
ממוזער|206x206 פיקסלים|איין ראנד
1809 – תומאס היוורד הבן, שופט אמריקני ומחותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית (נולד ב-1746)
1836 – דייווי קרוקט, גיבור לאומי אמריקני (נולד ב-1786)
1888 – לואיזה מיי אלקוט, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1832)
1900 – גוטליב דיימלר, יצרן מנועים ומממציאי האופנוע (נולד ב-1834)
1930 – אלפרד פון טירפיץ, אדמירל גרמני, בונה הצי הגרמני המודרני ומפקדו במלחמת העולם הראשונה (נולד ב-1849)
1941 – גאטסון בורגלם, פסל אמריקני שפיסל את הר ראשמור (נולד ב-1867)
1943 – אלכסנדר שור, היסטוריון יהודי (נולד ב-1881)
1950 – אלבר לברן, פוליטיקאי צרפתי (נולד ב-1871)
1952 – יירגן שטרופ, קצין אס אס ומחריבו של גטו ורשה. הוצא להורג (נולד ב-1895)
1967 – זולטאן קודאי, מלחין הונגרי (נולד ב-1882)
1973 – פרל בק, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1892)
1975 – עוזי יאירי, מפקד סיירת מטכ"ל ומפקד חטיבת הצנחנים (נולד ב-1936)
1977 – שמואל סטולר, פעיל ציוני וחתן פרס ישראל לחקלאות (נולד ב-1898)
1982 – איין ראנד, פילוסופית וסופרת אמריקאית (נולדה ב-1905)
1984 – מרטין נימלר, כומר גרמני ופעיל נגד הנאצים (נולד ב-1892)
1994 – תנגיז אבולדזה, במאי קולנוע גאורגי (נולד ב-1924)
1996 – סיימון קאדל, שחקן אנגלי (נולד ב-1950)
1998 – ראובן חברון, ספורטאי ספורט נכים ישראלי (נולד ב-1932)
2003 – חנה זמר, עורכת, עיתונאית ופובליציסטית ישראלית בכירה, העורכת הראשית של העיתון "דבר" (נולדה ב-1924)
2005 – הנס בתה, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1906)
2006 – דנה ריב, שחקנית קולנוע ואשתו של כריסטופר ריב (נולדה ב-1961)
2007 – ז'אן בודריאר, פילוסוף צרפתי (נולד ב-1929)
2010 – מארק לינקוס, מוזיקאי אמריקאי (נולד ב-1962)
2012 – שושנה רביד, שחקנית תיאטרון וקולנוע, במאית תיאטרון ותסריטאית (נולדה ב-1923)
2012 – ג'קי מקייטן, זמר, פזמונאי ומלחין ישראלי (נולד ב-1955)
2016 – ננסי רייגן, רעיית רונלד רייגן (נולדה ב-1921)
2018 – דוד ברגמן, במאי ואיש תיאטרון ישראלי (נולד ב-1931)
2020 – מק'קוי טיינר, פסנתרן ג'אז אמריקאי (נולד ב-1938)
2021 – יורם שדה, מתרגם מאנגלית לעברית ופעיל פוליטי (נולד ב-1944)
2023 – טראוטה לפרנץ, רופאה ואנתרופוסופית גרמנייה-אמריקאית (נולדה ב-1919)
חגים ואירועים החלים ביום זה
גאנה – יום העצמאות
יומו של הדוּד – יום חגו הקדוש של הדודיסט
5 במרץ – 7 במרץ
מרץ
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ג ו
קטגוריה:מרץ | 2024-05-25T18:13:09 |
15 במרץ | 15 במרץ הוא היום ה־74 בשנה (75 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 291 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
44 לפנה"ס – הדיקטטור, יוליוס קיסר, נרצח על ידי קבוצת סנטורים באידו של מארס
1493 – כריסטופר קולומבוס חוזר ממסעו הראשון לאמריקה
1820 – מדינת מיין מצטרפת לארצות הברית
1848 – פרוץ מהפכת 1848 בהונגריה
1892 – נוסד מועדון הכדורגל האנגלי ליברפול
1903 – בריטניה כובשת את ניגריה הצפונית
1906 – ייסוד חברת רולס-רויס
1913 – נשיא ארצות הברית וודרו וילסון עורך את מסיבת העיתונאים הראשונה בבית הלבן
1916 – ארצות הברית שולחת 12,000 חיילים מעבר לגבול המקסיקני במרדף אחרי פנצ'ו וייה
1917 – הצאר ניקולאי השני מודח מכס השלטון באימפריה הרוסית
1922 – מצרים מקבלת עצמאות להלכה מבריטניה, אך הצבא הבריטי נשאר על אדמתה
1937 – בנק הדם הראשון מוקם בארצות הברית
1939 – גרמניה הנאצית משלימה את כיבוש צ'כוסלובקיה
1943 – מלחמת העולם השנייה: הוורמאכט כובש את חרקוב בפעם השלישית
1944 – מלחמת העולם השנייה: חנה סנש וצנחנים נוספים צונחים בקרואטיה
1944 – מלחמת העולם השנייה: הצבא האדום נכנס לטרנסניסטריה
1959 – ניגריה הצפונית עוברת לשלטון עצמי
1961 – דרום אפריקה פורשת מחבר העמים הבריטי
1964 – ראש הממשלה לוי אשכול התיר להעלות את עצמות בני הזוג ז'בוטינסקי לקבורה במדינת ישראל
1972 – הסרט הסנדק עולה לאקרנים
1990 – ממשלת יצחק שמיר נופלת בהצבעת אי אמון בכנסת, במסגרת "התרגיל המסריח"
1990 – מיכאיל גורבצ'וב נבחר לנשיא ברית המועצות
1991 – גרמניה זוכה לעצמאות מוחלטת לאחר שארבע המדינות ששלטו בה החל מסיום מלחמת העולם השנייה (צרפת, בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות), נסוגות מכל שטחה
1999 – נחתם סופית פרוטוקול קיוטו
2004 – נשיא צרפת, ז'אק שיראק, חותם על "חוק הרעלה"
2010 – נחנך בית הכנסת החורבה ברובע היהודי בירושלים
2011 – מלחמת האזרחים בסוריה פורצת
2016 – האפיפיור פרנציסקוס הכריז על האם תרזה כקדושה נוצרית
2019 – הטבח בקרייסטצ'רץ': רוצח אוסטרלי רצח 50 מתפללים מוסלמים בשני מסגדים בקרייסטצ'רץ' שבניו זילנד
נולדו
ממוזער|207x207 פיקסלים|אנדרו ג'קסון
ממוזער|170x170 פיקסלים|מיכאל הרסגור
1493 – אן דה מונמורנסי, מפקד צבא ומדינאי צרפתי (נפטר ב-1567)
1713 – ניקולא לואי דה לאקאי, אסטרונום צרפתי (נפטר ב-1762)
1767 – אנדרו ג'קסון, הנשיא השביעי של ארצות הברית (נפטר ב-1845)
1830 – פאול הייזה, סופר, משורר, מחזאי, בלשן ומתרגם גרמני ממוצא יהודי (נפטר ב-1914)
1854 – אמיל אדולף פון בהרינג, פיזיולוג גרמני, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נפטר ב-1917)
1895 – תלמה ילין, צ'לנית ישראלית ילידת אנגליה בעלת שם עולמי (נפטרה ב-1959)
1899 – עקיבא ארנסט סימון, הוגה דעות ומרצה לחינוך באוניברסיטה העברית, זוכה פרס ישראל (נפטר ב-1988)
1916 – הארי ג'יימס, מנהל להקה מוזיקלית וחצוצרן אמריקאי (נפטר ב-1983)
1924 – מיכאל הרסגור, היסטוריון ישראלי (נפטר ב-2011)
1924 – יורי בונדארב, סופר סובייטי (נפטר ב-2020)
1926 – אשר לוי, תת-אלוף, ראש מטה פיקוד הדרום בצה"ל (נפטר ב-2022)
1929 – אנטונייטה סטלה, זמרת אופרה איטלקייה (נפטרה ב-2022)
1930 – ז'ורס אלפרוב, פיזיקאי יהודי רוסי-בלארוסי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-2019)
1930 – מרטין קרפלוס, פרופסור יהודי-אמריקאי לכימיה תאורטית מאוניברסיטת הרווארד, חתן פרס נובל לכימיה
1930 – עדנה סולודר, חברת הכנסת מטעם המערך (נפטרה ב-2024)
1931 – איתן פרויד, שחיין ישראלי (נפטר ב-1962)
1931 – יוסף האפרתי, חוקר ספרות ישראלי (נפטר ב-1974)
1931 – ניסים לאון, צלם, מפיק, שותף בחברת ההפקה "סרטי רול" (נפטר ב-2000)
1932 – אלן בין, אסטרונאוט בתוכנית אפולו ובסקיילאב, האדם הרביעי שהלך על הירח, במסגרת אפולו 12 (נפטר ב-2018)
1932 – יז'י הופמן, במאי קולנוע יהודי פולני
1933 – רות ביידר גינסבורג, שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית יהודייה (נפטרה ב-2020)
1934 – משה קרת, מנכ"ל התעשייה האווירית לישראל (נפטר ב-2020)
1935 – רם עברון, עיתונאי ישראלי (נפטר ב-2008)
1937 – עמוס כרמלי, עיתונאי, איש טלוויזיה ורדיו ישראלי ובמאי סרטים (נפטר ב-2014)
1937 – דינה קטן בן-ציון, משוררת, מתרגמת וחוקרת ישראלית (נפטרה ב-2023)
1942 – מאשיקו קומורה, פוליטיקאי יפני
1943 – דייוויד קרוננברג, במאי קולנוע
1943 – דני טרץ', מוציא לאור
1945 – דני יתום, אלוף בצה"ל, ראש המוסד ופוליטיקאי ישראלי
1948 – קייט בורנשטיין, סופרת, מחזאית, אמנית מיצג ותאורטיקנית של המגדר אמריקאית
1949 – ברנד ניקל, כדורגלן גרמני (נפטר ב-2021)
1949 – דורי בן זאב, שדרן, פזמונאי, זמר, שחקן, בדחן, מדבב ומחבר פרסומות ישראלי
1955 – קורין אלאל, זמרת, מלחינה, מעבדת, נגנית ופזמונאית ישראלית
1955 – חיה קציר, שחקנית קולנוע ישראלית
1958 – מורגן גריפית', חבר בית הנבחרים של ארצות הברית
1960 – אורית סטרוק, חברת כנסת מטעם הבית היהודי
1964 – פרננדו דה נאפולי, כדורגלן איטלקי
1969 – קים רייבר, שחקנית טלוויזיה וקולנוע אמריקאית
1975 – ויל.איי.אם, מוזיקאי אמריקאי
1975 – אווה לונגוריה, שחקנית אמריקאית
1976 – אמיר אוחנה, יושב ראש הכנסת, השר לביטחון פנים ושר המשפטים מטעם הליכוד
1980 – אפרת בוימולד, שחקנית ישראלית
1983 – פלורנסיה ברטוטי, שחקנית, זמרת ומלחינה ארגנטינאית יהודייה
1985 – אווה אמורי, שחקנית אמריקאית
1985 – קלן לוץ, שחקן ודוגמן אמריקאי
1986 – ג'יי קורטני, שחקן אוסטרלי
1988 – דניאל מגון, שחקן ומדבב ישראלי
1993 – פול פוגבה, שחקן כדורגל
1997 – אביטל בורוחובסקי, שחמטאי ישראלי
2000 – כריסטיאן קוסטוב, זמר, ייצג את בולגריה באירוויזיון 2017
נפטרו
ממוזער|162x162px|יוליוס קיסר
ממוזער|159x159px|צאו צאו
ממוזער|111x111px|אודואקר
44 לפנה"ס – יוליוס קיסר, דיקטטור רומאי (נולד ב-102 לפנה"ס)
220 – צאו צאו, שר מלחמה סיני והקיסר של ממלכת ווֶיי (נולד ב-155)
493 – אודואקר, שליט איטליה שהביא לסופה של האימפריה הרומית המערבית (נולד ב-435)
963 – רומנוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-938)
1536 – פרגלי אבראהים פאשא, וזיר גדול באימפריה העות'מאנית (נולד ב-1493)
1897 – ג'יימס ג'וזף סילבסטר, מתמטיקאי בריטי ממוצא יהודי (נולד ב-1814)
1918 – לילי בולאנז'ה, מלחינה צרפתייה (נולדה ב-1893)
1918 – חוסה וייט, מלחין וכנר קובני-צרפתי (נולד ב-1836)
1937 – ה.פ. לאבקרפט, סופר אמריקאי (נולד ב-1890)
1938 – ניקולאי בוכארין, מהפכן ומדינאי סובייטי (נולד ב-1888)
1942 – אלכסנדר זמלינסקי, מלחין, פסנתרן ומנצח אוסטרי (נולד ב-1871)
1957 – ישראל קסטנר, חבר ועד ההצלה בבודפשט בזמן השואה (נולד ב-1906)
1964 – משה צדוק, איש ההגנה ואלוף בצה"ל, ראש אגף כוח אדם הראשון, אלוף פיקוד הצפון ואלוף פיקוד הדרום (נולד ב-1913)
1975 – אריסטוטל אונאסיס, איל ספנות ובעלה השני של ג'קלין קנדי-אונאסיס (נולד ב-1906)
1983 – רבקה וסט, פמיניסטית וסופרת ממוצא בריטי-אירי (נולדה ב-1892)
1992 – ישעיה תשבי, חוקר קבלה (נולד ב-1908)
1992 – שאול רוזוליו, המפכ"ל החמישי של משטרת ישראל (נולד ב-1923)
1998 – בנג'מין ספוק, רופא ילדים (נולד ב-1903)
2000 – אשר וינר, מנהל ישראלי, שהיה מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון בשנים 1979–1985 (נולד ב-1936)
2001 – אן סאות'רן, שחקנית קולנוע אמריקאית (נולדה ב-1909)
ממוזער|128x128 פיקסלים|ה.פ. לאבקרפט
2004 – אל מנספלד, אדריכל ישראלי, זוכה פרס ישראל לאדריכלות (נולד ב-1912)
2008 – רמי רחמימוב, חתן פרס ישראל לחקר הרפואה (נולד ב-1937)
2009 – דניאל שמשוני, אלוף-משנה בצה"ל, ממייסדי חיל האוויר הישראלי (נולד ב-1919)
2011 – נייט דוג, ראפר אמריקני (נולד ב-1969)
2019 – טלי לטוביצקי, משוררת ועורכת ספרותית ישראלית (נולדה ב-1976)
2020 – תומר בן חורין, שחקן, צייר וסופר ישראלי (נולד ב-1983)
2021 – יפת קוטו, שחקן קולנוע וטלוויזיה יהודי אפרו אמריקאי (נולד ב-1939)
2024 – סלים ג'ובראן, שופט בית המשפט העליון (נולד ב-1947)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ההונגרים מציינים את מהפכת 1848
באימפריה הרומית: אידו של מארס
יום העובד הסוציאלי
14 במרץ – 16 במרץ
מרץ
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ג יה
קטגוריה:מרץ | 2024-04-24T16:08:48 |
טריצרטופס | ממוזער|300px|פסלון של טריצרטופס, מאת Sideshow Collectibles
ממוזער|300px|שחזור דיגיטלי של ראש טריצרטופס
ממוזער|300px|שחזור של טריצרטופס מהמין Triceratops horridus
טרִיצֶרָטוֹפְּס (שם מדעי: Triceratops) הוא סוג של דינוזאור ממשפחת הצרטופסיים (Ceratopsidae), שחי באמריקה הצפונית בשלהי תור הקרטיקון, בגיל המאסטריכט, החל מ-68 מיליון שנה לפני זמננו ועד הכחדת הקרטיקון-פלאוגן, כ-66 מיליון שנה לפני זמננו, שבה נכחדו גם שאר הדינוזאורים (למעט העופות). פירוש השם "טריצרטופס" הוא "פנים בעלות שלוש קרניים", שלעיתים קרובות מתורגם בקיצור פשוט כ"תלת-קרן". הטריצרטופס הוא אחד הדינוזאורים הידועים והמוכרים ביותר, והפופולריות שלו בקרב חובבי הדינוזאורים והציבור הרחב שנייה אולי רק לזו של הטירנוזאורוס רקס, שחי לצידו. הקרבות ביניהם הציתו את דמיונם של מדענים, אמנים וילדים רבים.
הטריצרטופס היה דינוזאור צמחוני בעל אגן דמוי עוף שהלך על ארבע. הוא מפורסם בעיקר בזכות הגולגולת הגדולה שלו, שממנה בלטו שלוש קרניים גדולות וצווארון עורפי גרמי בצורת מניפה שנקרא "עטרה" (frill). מאפיין חשוב נוסף היה המקור (rostral) החד בחזית פיו הדומה למקור תוכי. הקרניים והעטרה שימשו את הטריצרטופס למספר מטרות: הגנה מפני טורפים, התגוששויות בין זכרים, חיזור והתנהגות חברתית, סמל מעמד, ויסות חום הגוף, ועוגן לשרירי הלסת. הטריצרטופס היה בין הדינוזאורים הגדולים ביותר בתת-סדרת הצרטופסים: אורכו היה , כאורכו של דחפור D9, הוא התנשא לגובה של כ-, ומשקלו נע בין 6 ל-12 טונות. במהלך השנים התגלו מאובנים רבים של טריצרטופס (בפרט יחסית למאובני דינוזאורים אחרים) מכל הגילאים, עובדה המעידה על כך שהוא היה אחד הדינוזאורים הנפוצים ביותר של זמנו. בזכות היותו הדינוזאור הגדול הנפוץ ביותר של זמנו, מערכת העיכול היעילה שלו, כוחו הרב ויכולתו להגן על עצמו מפני כל איום - הטריצרטופס נחשב על ידי הפלאונטולוגים כאחד הדינוזאורים המצליחים ביותר של הקרטיקון.
הטריצרטופס נתגלה, תואר, הוגדר וסווג על ידי הפלאונטולוג האמריקאי עותניאל צ'ארלס מארש ב-1889. מאובנים רבים של טריצרטופס נתגלו על ידי ג'ון בל האטצ'ר, צייד מאובנים ועוזרו של מארש.
אטימולוגיה
בדומה למרבית שמות הדינוזאורים, גם השם "טריצרטופס" נבנה מצירוף של מילים ביוונית עתיקה. פירוש השם הוא "פנים תלת-קרניות" או "פנים בעלות שלוש קרניים". "טרי" (τρι) פירושו "שלוש", צרט/קראס (κέρας) פירושו "קרן" ו"אופס" (ωψ) פירושו "עין" או "פנים" (למעשה מונח זה מתייחס לאזור בפנים שנמצא סביב העיניים). בעברית מקובל גם הקיצור "תלת-קרן" כשם או כינוי לטריצרטופס.
פלאוביולוגיה, תיאור ומאפיינים
הטריצרטופס היה דינוזאור צרטופסי גדול שהלך על 4 רגליו. ראשו היה ארוך וכבד, הוא היה חמוש ב-3 קרניים: שתי קרני גבה ארוכות באורך ממוצע של מטר וקרן אף קצרה יותר. בחלק האחורי של ראשו נפרשה עטרה גרמית, כמעין "מניפת" עצם מוצקה סביב הצוואר. מלחייו הזדקרו החוצה בליטות עצם מחודדות. בקדמת פיו היה מקור חד ובחלק האחורי של פיו סוללת שיניים מפותחת ביותר. גובהו המקסימלי של הטריצרטופס היה באזור אגן הירכיים וראשו היה נמוך יחסית. זנבו היה מורם ולא שרוע על הקרקע. עורו של הטריצרטופס היה דומה לזה של תנין ומכוסה בקשקשים.
הטבלה הבאה מסכמת את מאפייניו ומידותיו של הטריצרטופס, והללו מפורטים בהמשך הערך.
טריצרטופס Triceratopsמרכז|450px|שחזור קלאסי של טריצרטופס כללי פירוש השם פרצוף בעל שלוש קרניים, "תלת-קרן" מינים Triceratops horridus ו-Triceratops prorsus טקסונום עותניאל צ'ארלס מארש, 1889 טקסונומיה בעלי חיים -> מיתרניים -> בעלי חוליות -> ארכוזאוריה ->דינוזאוריה -> בעלי אגן דמוי עוף -> צרטופסיה -> צרטופסיים תקופת חיים קרטיקון (מאסטריכט), 66–68 מיליון שנה לפני זמננו תפוצה אמריקה הצפונית - לארמידיה
: מונטנה, ויומינג, דקוטה הדרומית, קולורדו;
: אלברטה וססקצ'ואן. מזון צמחים נמוכים ארגון חברתי ככל הנראה משפחות קטנות או יחידאי תנועה ארבע רגליים, בעל אגן דמוי עוף מהירות מרבית 25 קמ"ש בהסתערות, 6–10 קמ"ש בהליכה רגילה
הטבלה כתמונה בעברית וכתמונה באנגלית. ממדים וגדלים אופייניים500px פרמטר גודל ממוצע גודל מרבי אורך גובה כ- משקל 6,000–8,500 ק"ג(13,200–18,700 ליברות) 10–12 טון מטרי(22,000–26,400 ליברות) אורך גולגולת טרם אושר (ליבת עצם) אורך קרן האף ?
x120px x120px
תפוצה
מאובני טריצרטופס התגלו רק באמריקה הצפונית, באזורי הערבות שבמערב, שכיום נמצאים בתחומי צפון ארצות הברית וקנדה. בתקופת חייו של הטריצרטופס, בשלהי תור הקרטיקון, השתייכו אזורים אלו למספר מסות יבשתיות גדולות הנקראות יחד "לאורנטיה", אשר כמה עשרות מיליוני שנים קודם לכן, בראשית הקרטיקון, התפצלו ממערבה של יבשת לאוראסיה הקדומה. בתקופתו חצה הים הפנימי המערבי את אמריקה הצפונית למספר תת-יבשות והטריצרטופס חי בלארמידיה, המערבית שבהן. מאחר שהופיע מאוחר מאוד - רק כ-2 מיליון שנה לפני הכחדת קרטיקון-פלאוגן שהכחידה את כל הדינוזאורים למעט העופות, ואחרי שרוב היבשות נפרדו זו מזו - לא התפשט הטריצרטופס ליבשות אחרות.
מאובני טריצרטופס התגלו במדינות הבאות: ארצות הברית – מונטנה, ויומינג, דקוטה הדרומית, קולורדו; קנדה – אלברטה וססקצ'ואן.
מאובני טריצרטופס רבים התגלו בתצורת הל קריק (Hell Creek Formation), תצורת לאנס (Lance Formation), תצורת לארמי (Laramie Formation), תצורת דנבר (Denver Formation), תצורת סקולרד (Scollard Formation) ותצורת אבנסטון (Evanstone Formation), המתוארכות לשלהי הקרטיקון, לגיל המאסטריכט (68–66 מיליון שנה לפני זמננו). בשתיים הראשונות (הל קריק ולאנס) נתגלו מאובנים רבים במיוחד. מסקרים פלאונטולוגים באזורים שבהם נמצאו מאובני טריצרטופס עולה כי הטריצרטופס היה הדינוזאור הגדול הנפוץ ביותר בתחום מחייתו.
המאובנים העתיקים ביותר של הטריצרטופס מתוארכים לבין 69–67 מיליון שנה לפני זמננו בעוד שהאחרונים ביותר מתוארכים ל-66 מיליון שנה לפני זמננו, אז אירעה הכחדת קרטיקון-פלאוגן שמחקה 75% מהחיים על פני כדור הארץ והכחידה את כל הדינוזאורים שאינם עופות. הטריצרטופס חי עד להכחדה זו, יתר על כן: מאובן הדינוזאור האחרון ביותר בעולם - שנמצא רק 13 ס"מ מתחת ל"גבול K-T" (השכבה הגאולוגית שמסמנת את הכחדת הקרטיקון-פלאוגן) - הוא קרן שככל הנראה שייכת ל-Triceratops prorsus, המין האחרון של הטריצרטופס.
גודל
ממוזער|300px|השוואת גדלים בין מיני הטריצרטופס: T. horridus בכחול ו-T. prorsus באדום
הטריצרטופס היה דינוזאור גדול וכבד. אורכו של טריצרטופס בוגר נע בין ל-, וגובהו בין 2.9 ל-3 מטר. משקלו של הטריצרטופס היה כשל פיל סוואנה אפריקני בוגר ונע בין בממוצע. מספר חוקרים העריכו את משקלו המרבי כגבוה יותר באופן ניכר: 10 עד 12 טון מטרי. כיום מקובל שמשקלו של טריצרטופס בוגר הוא .
ב-2021 הועמד למכירה פומבית שלד של טריצרטופס, שכונה "ביג ג'ון". השלד נחפר בדקוטה הדרומית ב-2014 והוא שלם למדי. לשלד גולגולת גדולה מאוד באורך ורוחב וקרני גבה באורך 1.1 מטר. אורך השלד כולו הוא , דבר ההופך אותו לפרט השלם הגדול ביותר של טריצרטופס שנתגלה עד כה. עם זאת, קיימים מאובנים חלקיים של טריצרטופס שבאו מפרטים שאורכם המלא היה 9 מטרים.
גולגולתו של הטריצרטופס הייתה מבין הגדולות ביותר בקרב הדינוזאורים. הגולגולת הגדולה ביותר של טריצרטופס שנמצאה הייתה באורך והגולגולת הגדולה ביותר שנמדדה באופן קפדני ותוארה במאמר מדעי הייתה באורך של כ-. אך בדרך כלל אורכן של גולגולות טריצרטופס היה כ-. לטורוזאורוס ופנטצרטופס היו גולגולות באורך של כ-2.6 מטר ואילו לאאוטריצרטופס הייתה גולגולת באורך של כ-. עם זאת, קרני הגבה של הטריצרטופס היו מן הארוכות והחזקות ביותר בעולם החי, כאשר האורך הממוצע של ליבות העצם היה כ- והאורך המרבי שתועד היה כ-. כאשר הטריצרטופס היה בחיים ליבות העצם היו מצופות בשכבת קרטין שהאריכה עוד יותר את הקרניים, בכ-30% יותר, כפי שקורה עם בעלי חיים בעלי קרניים בימינו. הקרניים שימשו כנשק יעיל הן כנגד טורפים והן כנגד טריצרטופסים אחרים במאבק על טריטוריה או על נקבה.
הטריצרטופס היה אחד הצרטופסים (ובפרט הצרטופסיים) הגדולים ביותר, ובמשך שנים נחשב לצרטופסי הגדול ביותר ביחד עם הטורוזאורוס והפנטצרטופס. בתחילת המאה ה-21 נתגלו סוגים חדשים של צרטופסיים, ובהם סוגים שהיו גדולים מהטריצרטופס או בגודל דומה, והם כוללים את האאוטריצרטופס (שהיה כנראה גדול יותר מהטריצרטופס), הטיטאנוצרטופס והאוחוצרטופס.
ממוזער|900px|מרכז|השוואת גודלו של טריצרטופס (בתכלת) לעומת הדינוזאורים הגדולים ביותר מענפים אחרים ובן אדם. ראו תרשים מקיף יותר.מקרא: , , , , .
יציבה וגפיים
הטריצרטופס השתייך לסדרת בעלי אגן דמוי עוף (אורניתיסקיה). אגן הירכיים שלו היה ארבע-קרני: עצם החיק נטתה אחורנית במקביל לעצם השת, ולחיזוק המבנה ולהרמת המבנה ולהרמת הקרביים התפתחה עצם נוספת, המכוונת קדימה בבסיס החיק והמשווה לאגן את הצורה הארבע-קרנית.
ממוזער|250px|איור של T. horridus בתנוחה המקובלת כיום על הקהילה המדעית.
בדומה למרבית בני משפחת הצרטופסיים הלך הטריצרטופס על כל ארבע רגליו (ולא על שתי הרגליים האחוריות כמו דינוזאורים רבים אחרים). המעבר להליכה על ארבע רגליים התרחש בגלל הראש הכבד של הצרטופסיים, שהיווה כשליש מאורך הגוף והכיל כמות רבה של עצם וקרטין. לטריצרטופס היו ארבע אצבעות ברגליו האחוריות (נוסחת האצבעות היא 2-3-4-5-0) וחמש אצבעות ברגליו הקדמיות (נוסחת האצבעות היא 2-3-4-3-1, כלומר באצבע הכי פנימית היו 2 עצמות ובהכי חיצונית 1), אם כי הוא נשען בפועל רק על שלוש אצבעות בכל רגל. האצבעות שעליהן הלך היו מכוסות בציפורניים רחבות דמויות פרסה (unguals) שסייעו לחלק את משקלו הגדול על פני שטח רחב יותר. בניגוד לתיראופרים ורוב הזאורופודים, שאצלם כף הרגל הקדמית הייתה בציר קדימה-אחורה ("pronated", כלומר: "כף היד" פנתה אחורנית בעת ההליכה והאצבעות ישר קדימה), אצל הצרטופסים (וגם אצל אורניתופודים שהולכים על 4) היד הייתה נטויה בזווית לציר הקדימה-האחורה והאצבעות פנו בזווית החוצה. זהו מאפיין "פרימיטיבי" של הצרטופסיים שהיה משותף לאב הקדמון של כל הדינוזאורים.
בדומה לשאר הדינוזאורים, רגליו האחוריות של טריצרטופס היו ניצבות מתחת לגופו ולא היו פרושות הצידה כמו אצל זוחלים בני ימינו. קיימת מחלוקת לגבי צורת היציבה של רגליו הקדמיות: האם הן היו זקופות לחלוטין, או פרושׂות הצידה במידה זו או אחרת (כאשר המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בסמית'סוניאן ניסה להרכיב שלד של טריצרטופס לצורכי תצוגה נתקלו הטכנאים בבעיה להרכיב את הרגליים הקדמיות כאשר הן זקופות לחלוטין, ונאלצו להרכיבן כאשר הן פרושות במידת מה). בעוד שרגליים קדמיות פרושות הצידה מגבילות את מהירות הריצה, היתרון שהן מספקות הוא הנמכת מרכז הכובד והסטתו לכיוון הראש הכבד והחמוש היטב של הטריצרטופס, כך שרגליים פרושות איפשרו לטריצרטופס "להתחפר במקום" בכוח רב יותר, ובכך שיפרו את יכולתו ההגנתית. הסברה המקובלת כיום היא שרגליו הקדמיות היו בתנוחת ביניים בין יציבה זקופה לבין רגליים פרושות הצידה.
מעריכים שהטריצרטופס היה מסוגל לרוץ במהירות של 25 קמ"ש (15 מייל לשעה) לצורכי הסתערות למרחקים קצרים או לבריחה, אך בדרך כלל הלך במהירות של עד כ-10 קמ"ש. הערכות למהירות דינוזאורים מבוססות על ניתוח שבילי עקבות מאובנות ועל מהירות בעלי-חיים בגודל ומבנה-גוף דומים החיים בימינו.
תזונה
הטריצרטופס היה צמחוני וניזון בעיקר משרכים ומצמחייה סיבית נמוכה. הוא תלש את העלים והענפים באמצעות מקורו החד, ולעס אותם באמצעות מערכת שיניים בחלק האחורי של לסתותיו. שיניים אלו לא היו הומולוגיות לשיניים הטוחנות של יונקים אוכלי-עשב בני-ימינו, אך מילאו תפקיד דומה. שיניים אלו היו חדות במיוחד וחתכו את העלים הקשים לפיסות קטנות שאותן בלע. כדי להפעילן, צוידה הלסת בשרירים חזקים, שעוגנו במפגש העטרה או המניפה הגרמית (ראו בהמשך) עם הלסת.
ממוזער|250px|שמאל|תקריב על השיניים של הטריצרטופס
שיניו של הטריצרטופס נמצאו בחלק האחורי של הלסת ואורגנו בקבוצות, הנקראות סוללות, ובהן 36–40 טורי שיניים בכל צד, כאשר בכל טור נמצאו 3–5 שיניים, מוכנות לעלות ולהחליף את השיניים שנשחקו. מספר הסוללות והשיניים בכל טור היה תלוי בגילו ובגודלו של הפרט. בסך הכול היו לטריצרטופס בין 432 ל-800 שיניים, אך רק חלק מהן שמשו ללעיסה, ושאר השיניים נועדו להחליף את השיניים שנשחקו. לכל שן היה שורש כפול וקצה מחודד. השיניים העליונות והשיניים התחתונות היו מסודרות כך שהן יצרו מעין גיליוטינה וחתכו את המזון שקטף הטריצרטופס לחתיכות קטנות.
מחקר מעמיק יותר של שיני הטריצרטופס מצא שהן בעלות המבנה המורכב והמתוחכם ביותר בקרב בעלי החיים הצמחוניים (מורכבות יותר אף משיני יונקים פרסתנים). לשן של טריצרטופס היו 5 שכבות כאשר העליונה שבהן היא זגוגית השן (אמייל). מבנה שכבות זה יצר "מרזב" (fuller) או תעלה באמצע השן. לא רק שהמרזב משפר את יעילות הלעיסה (גם מבחינה אנרגטית) אלא גם גורם לכך שאף על פי שהשיניים נשחקות הן שומרות על חדותן. מנגנון זה הפך את הטריצרטופס לאוכל צמחים יעיל ביותר (אם לא היעיל ביותר) והקנה לו יתרון שסייע באופן משמעותי להפוך אותו לדינוזאור הנפוץ ביותר באזור מחייתו.
חזית פיו של הטריצרטופס הייתה מצוידת במקור מצופה קרטין דמוי מקור תוכי, המאפיין את הצרטופסים, ובפרט כלל את עצם ה-rostral הייחודית לקבוצה זו. באמצעות המקור הוא תלש צמחייה קשה, כולל ענפי שיחים ועצים נמוכים. יש הסבורים שהמקור החד שימש אותו גם להגנה עצמית, בזכות החדות שלו ובעיקר בזכות עוצמת הנשיכה האדירה שלו, שיכלה לרסק עצמות.
כיוון שראשו היה נמוך יחסית, ניזון הטריצרטופס מצמחייה נמוכה, שכללה כמויות גדולות של סיבים צמחיים. חוקרים סוברים שהטריצרטופס אכל דקלים נמוכים ממשפחת Arecaceae או ציקסינים או שרכים שהיו נפוצים אז בערבות של אמריקה הצפונית.
הגולגולת, הקרניים והעטרה
ממוזער|300px|ליחצו על התמונה כדי לראות מקרא לחלקי הגולגולת של הטריצרטופס
ממוזער|300px|מבט משני הכיוונים על גולגולות של Triceratops horridus (למעלה) ו-Triceratops prorsus (למטה).
לטריצרטופס הייתה גולגולת גדולה וחזקה והיא נחשבת לאחת מהגולגולות המרשימות בעולם החי לדורותיו. הגולגולת של הטריצרטופס הייתה בנויה מעצם קשה וחזקה ונתמכה בידי שרירים גדולים וחזקים. מוחו היה קטן יחסית לגודל הראש, נפחו היה כ-300 סמ"ק בלבד, אך גדול ביחס לדינוזאורים צמחוניים אחרים שהולכים על ארבע.
לטריצרטופס היו שלוש קרניים חדות: שתי קרניים ארוכות (אורכן הממוצע היה כ- והאורך המרבי שתועד היה כ-) מעל העיניים וקרן קצרה מעל האף. קרניים אלה גדלו על בסיס עצם (horn core, ליבות עצם) גדול והחוקרים מאמינים שכמעט בוודאות היו מכוסות בקרטין (חומר המכסה קרניים אצל יונקים כיום ומרכיב את הציפורניים), דבר שהגדיל את אורך הקרניים והגביר את חוזקן. במסגרת השונות הביולוגית הטבעית, קרניים של פרטים שונים של טריצרטופס מראות מידות שונה של עיקול (קרניים די ישרות עד קרניים מאוד מעוקלות קדימה), הטיה הצידה לעומת קדימה, אורך ועובי.
בנוסף, הייתה לו עטרה או עטרת אחורית (נקראת גם "צווארון" או "ציצית", באנגלית: frill), מעין מניפה עשויה עצם שהגנה על הצוואר והגדילה את החזית של הגולגולת. בשוליה היו בליטות משוננות, ששמן המדעי הוא epiossifications (המונח המודרני) או epoccipitals (המונח הקלאסי). אף על פי שמה, העטרה הייתה למעשה התארכות של עצמות העורף בגולגולת, דבר המאפיין את כל הצרטופסים. החלק המרכזי שבה הורכב מעצם הקודקוד (parietal) וחלקיה הצידיים הורכבו מעצמות קשקשת העורף (squamosal). בניגוד למינים אחרים של צרטופסיים, בעטרה של הטריצרטופס לא היו חללים או "חלונות" בעצמות העטרה, ועובי העצמות שהרכיבו אותה היה גדול יחסית. תכונות אלה איפשרו לעטרה של טריצרטופס לשמש כמגן לצוואר (הפלאונטולוג ג'ון האפ גילה מאובן עטרה של טריצרטופס ובו פצע נשיכה (שגרם טירנוזאורוס) שהחלים וכן נתגלו פציעות בעטרה שנגרמו מקרני טריצרטופסים אחרים).
בחזית הגולגולת היה מקור צר שהורכב מעצם ה-rostral הייחודית לצרטופסים. מקור זה היה מכוסה בקראטין כשהטריצרטופס היה בחיים. מאחורי המקור נמצאו עצמות קדם לסת עליונה (premaxillae bones), ומעליהן נפתחו עצמות נחיריים גדולות מאוד. בתת-משפחת הכסמוזאורים, עצמות הקדם לסת עליונה נפגשו במרכזן בלוח עצם מורכב שקצהו האחורי היה מחוזק ב"יתד אפי". מבסיס היתד צמחה בליטה משולשית שחדרה לתוך חלל הנחיר. הטריצרטופס נבדל מקרוביו בכך שבליטה זו הייתה חלולה מצידה החיצוני. עצמות הקדם לסת עליונה לא נשאו שיניים. עצמות הלסת העליונה (maxilla) נשאו שיניים בסוללות דנטליות דחוסות ב-36–40 טורי שיניים (בכל צד) כאשר בכל טור היו 3–5 שיניים וכאשר שן נשרה השן שמתחתיה מיד החליפה אותה. עצמות הלסת התחתונה (mandible) היו ארוכות ונפגשו בקצותיהן בעצם משותפת בשם קדם לסת תחתונה (epidentary bone) שהיוותה את הליבה של החלק התחתון של המקור. עצמות ה-dentary נשאו אף הן סוללות דנטליות של מאות שיניים, שהיו מעוקלות החוצה על מנת להחליק בדיוק על השיניים העליונות. כך יצרו שיני קדם הלסת העליונה ועצם הלסת התחתונה מעין "גיליוטינה" או "מזמרה" שקצצה לחתיכות קטנות עלים וחומר צמחי רך וקשה. בחלק האחורי של הלסת התחתונה עצם המפרק (articular) הייתה רחבה מאוד בהתאמה לרוחב הכללי של מפרק הלסתות.
ממוזער|250px|שמאל|מבט חזיתי על גולגולת של טריצרטופס. ניתן לראות את שלוש הקרניים, את העטרה המוצקה ואת הבליטות המשוננות שמקיפות את שוליה.
הגולגולת של הטריצרטופס היא אחת הגדולות ביותר בין הדינוזאורים (אם כי כנראה לא הגדולה ביותר) ויכלה להוות כשליש מהאורך הכולל שלו. האורך הממוצע של גולגולת טריצרטופס היה כ-. גולגולת הטריצרטופס הגדולה ביותר שתועדה עד 1998 הייתה באורך 2.2 מטר. ב-2010 נמצאה גולגולת טריצרטופס לא-שלמה שמספרה הקטלוגי הוא "MWC 7584" (לשעבר "BYU 12183"), ואורכה המלא הוערך ב-2.5 מטר. באוקטובר 2012 נתגלתה גולגולת טריצרטופס שאורכה הוערך כ-. ב-2015 הושלם שחזורה של גולגולת טריצרטופס ענקית שנתגלתה ב-1992 במונטנה אך נחפרה רק ב-2003. הגולגולת, שאורכה , גובהה 1.6 מטר ורוחבה 1.4 מטר, השתמרה במצב מצוין: 95% מהעצמות שבה התאבנו שלמות. הן בקרב הדינוזאורים והן בקרב כל בעלי החיים שהתקיימו על היבשה, גולגולת זו שנייה בגודלה רק לזו של האאוטריצרטופס, שאורכה מוערך ב-3 מטר. עם זאת, הגולגולת הנ"ל לא נחקרה על ידי פלאונטולוגים וטרם תוארה במאמר מדעי, ולכן ממדיה טרם אוששו מדעית באופן קפדני ורשמי.
הגולגולת של הטריצרטופס הייתה מחוברת לצוואר בחוליית האטלס באמצעות קונדיל עורפי בצורת כדור כמעט מושלם שאפשר לטריצרטופס לסובב את ראשו כמעט לכל הכיוונים, דבר שעזר לו בעת קרב להפנות את ראשו וקרניו תמיד לעבר האיום וכן לתמרן בקרניו בתנועות חדות וזריזות כדי לדקור או לשסף את תוקפו. קוטר הקונדיל העורפי היה בממוצע .
החוקרים סבורים שהקרניים והעטרה שימשו למספר מטרות:
אמצעי הגנה מפני טורפים, כמו הטירנוזאורוס רקס. הקרניים של הטריצרטופס היוו נשק קטלני והעטרה המוצקה שימשה מגן לצוואר.
אמצעי להתגושש עם זכרים אחרים על נקבות או על טריטוריה (בדומה לפריים, יעלים או איילים בימינו). מחקר שערך אנדרו פארקה עם דגמים של גולגולות מצא שטריצרטופסים יכלו לשלב קרניים ולהילחם זה בזה, אך עשו זאת בצורה שונה מחיות בנות-זמננו, ושבעמדות שילוב קרניים מסוימות, יכלו להיגרם פציעות מהתגוששויות אלה. נמצאו פציעות בעטרות של טריצרטופסים, שנגרמו על ידי קרניים של טריצרטופסים אחרים, המאששות תאוריה זו.
אמצעי תקשורת בין חברי העדר ובין פרטים שונים של טריצרטופס.
אמצעי חיזור.
סמל מעמד ששיקף (או קבע) את מעמדו של הפרט בעדר.
עוגן לשרירי הלסת החזקים והגדולים של טריצרטופס, שהעניקו לו נשיכה חזקה ויכולת לתלוש צמחים קשים ולקצוץ אותם בתוך הפה. לסברה זו יש עדויות בצורת צלקות שרירים בעצם (היכן שהשרירים התחברו לעצם) בעטרה של טריצרטופס וצרטופסיים אחרים, אך גם במבני העצם שקדמו לעטרה בצרטופסים פרימיטיביים. עם זאת יש מחלוקת על האופן שבו השרירים היו מחוברים לעטרה.
אמצעי לוויסות טמפרטורת גופו.
השלד ועמוד השדרה
השלדים של הצרטופסיים, למעט הגולגולת, די דומים אחד לשני ומראים גיוון קטן. השלד של הטריצרטופס הוא חסון וקשיח, ונועד לתמוך במשקל רב.
עמוד השדרה כולל 10 חוליות צוואר, 12 חוליות גב, 10 חוליות אגן ו-44 חוליות זנב. החוליות הקדמיות של הצוואר מאוחות לעצם אחת שנקראה "syncervical" (פירוש: syn = ביחד, cervical = של הצוואר). איחוי זה נועד לאפשר לצוואר לשאת את משקלו הרב של הראש הכבד והמוצק. ישנה מחלוקת מכמה חוליות מורכבת ה-syncervical: הפירוש המסורתי הוא שמדובר ב-3 החוליות הראשונות, דבר שמרמז שחוליית האטלס הייתה גדולה מאוד וכללה בליטה או זיז עילי הנקרא neural spine. פירושים מאוחרים יותר צידדו בהשערה של ג'ון בל האטצ'ר שבקצה הכי קדמי ניתן לראות חוליה שרידית, ואז ה-syncervical מורכב מ-4 חוליות. זיזי ה-neural spine לאורך הצוואר והגב של הטריצרטופס שווים בגובהן. צלעות הצוואר מתארכות רק החל מחוליית הצוואר התשיעית.
החוליות הקצרות אך הגבוהות של הגב חוזקו בגידים גרומים שנמתחו לאורך קשתות העצבים העליונות. אזור אגן הירכיים היה ארוך ובפרטים מבוגרים ניכר איחוי של חוליות האגן. בטריצרטופס ל-4 חוליות האגן הראשונות ו-2 חוליות האגן האחרונות היו בליטות בצדדים שחיברו את עמוד השדרה לעצמות אגן הירכיים והיו מאוחות בקצותיהן הרחוקות ממרכז הגוף. חוליות האגן מספר 7 ו-8 היו בעלי בליטות ארוכות יותר, דבר שהקנה לאגן צורת אליפסה כאשר מסתכלים עליו מלמעלה. מעל חוליות האגן נמצא לוח עצבי שנוצר מאיחוי זיזי ה-neural spine של חוליות 2–5 של האגן. אגן הירכיים עצמו היה גדול עם עצם כסל ארוכה ועצם שת שמעוקלת כלפי מטה.
שינוי צורה בגדילה
ממוזער|250px|גולגולות של טריצרטופס בוגר ושל גור טריצרטופס (הגולגולת הקטנה היא בגודל גולגולת אדם) בתצוגה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.
ממוזער|250px|סדרת גולגולות המציגה אונטוגניה של טריצרטופס, בתצוגה במוזיאון הרי הרוקי.
למזלם של הפלאונטולוגים, נמצאו בתצורת הל קריק (עמק שבו נחשפו שכבות קרקע מתקופת סוף הקרטיקון) שבמונטנה גולגולות רבות של טריצטופסים בשלבי גדילה שונים: תינוק, צעיר, צעיר-גדול, כמעט-בוגר (sub-adult, תת-בוגר) ובוגר. באמצעות מאובנים אלה ניתן היה להתחקות על שינויי הצורה בעת הגדילה (אונטוגניה) של הטריצרטופס. באמצעות עשר גולגולות בשלבי גדילה שונים, ניתחו ג'ון ר. "ג'ק" הורנר ומארק גודווין את השינויים האונטוגנטיים בגולגולת הטריצרטופס מלידה ועד לבגרות. הם חילקו את שלבי הגדילה לארבעה:
תינוק: מציג עטרה מוצקה ומלבנית עם בליטות עטרה משולשיות חדות ועמוקות, קרני גבה קטנות וחסרות כיוון ופנים קצרות.
צעיר: מציג עטרה מוצקה עם בליטות עטרה משולשיות, קרני גבה המתעקמות לאחור ופנים המתארכות ומפתחות קרן מעל האף.
כמעט-בוגר: מציג עטרה מוצקה עם בליטות עטרה חלקות יותר היוצרות מסגרת גלית סביב העטרה וקרני גבה די ישרות המכוונות קדימה.
בוגר: מציג עטרה מוצקה בה בליטות העטרה התמזגו עם עצמות העטרה ויוצרות מסגרת כמעט חלקה סביבה, קרני הגבה מתעקמות קדימה, הפרצוף מוארך וקרן האף גדלה.
המאמר מצביע על מגמה בגדילה שבה בליטות העטרה מוחלקות (smoothening) מצורת משולשים חדים לצורת גל כמעט שטוח. כמו כן, אף על פי שהעטרה גדלה והופכת לדמוית מניפה, עצמות ה-parietal וה-squamosals לא מתאחות אחת לשנייה. מגמות נוספות הן: קרני הגבה משנות כיוון מהתעקמות אחורה להתעקמות קדימה (לכיוון האף) ונהיות חלולות; עצמות הנחיריים מתאחות במהלך הגדילה; ושינוי בעצמות המרכיבות את קופסת המוח.
כסות חיצונית
ממוזער|250px|טביעת עור מאובנת של טריצרטופס, מוזיאון יוסטון למדעי הטבע.
צוות של פלאונטולוגים מטעם מוזיאון יוסטון למדעי הטבע (יוסטון, טקסס, ארצות הברית) גילה מאובן של טריצרטופס (לו הם קראו בשם החיבה Lane) שכלל שלד כמעט שלם וטביעת עור מאובנת. הגילוי של מאובן זה דווח לראשונה ב-2012 על ידי דוברי המוזיאון, אך עדיין לא פורסם מאמר מדעי המתאר באופן מלא וריגורוזי את הממצא. מתיאורים ראשוניים של המאובן עולה שעורו של הטריצרטופס היה דומה לעור של תנין והוא היה מכוסה בקשקשים גדולים.
בחלק מהקשקשים מהממצא של יוסטון נשתמרה בליטה דמוית-פטמה, דבר שהוביל להעלאת ההשערה שממבנה זה צמחו זיפים קוצניים, בדומה לאלה שנמצאו באחד המינים של פסיטקוזאורוס (Psittacosaurus), סוג של דינוזאור צרטופסי פרימיטיבי מאסיה. נכון ל-2014 שאלת קיום זיפים קוצניים על הטריצרטופס עדיין פתוחה. עם זאת, ישנם מאיירים ואמנים פלאונטולוגים שמציירים טריצרטופסים עם זיפים קוצניים על הזנב, על חלק מהגוף או אף על הגוף כולו. זיפים אלה, אם היו קיימים אצל טריצרטופס, כנראה שימשו בעיקר לתצוגה וחיזור, אך יש חוקרים המשערים שבנוסף הם תיפקדו כמו הקוצים של הדרבן וסיפקו לטריצרטופס הגנה נוספת.
מחקר שהתפרסם ב-Nature ב-2022 שלל את ההשערה שלטריצרטופס, ולשאר בני משפחת הצרטופסיים, היו זיפים קוצניים כמו לפסטיקוזאורוס.
התנהגות ואורח חיים
אינטליגנציה וחושים
אף על פי שלטריצרטופס הייתה גולגולת ענקית, מוחו היה קטן: נפח קופסת המוח היה כ-. נהוג להעריך את רמת האינטליגנציה בבעלי חיים באמצעות מדד שנקרא מנת אנצפליה שהוא היחס בין גודל המוח לגודל הגוף. מנת האנצפליה של טריצרטופס הייתה נמוכה מזו של רוב הדינוזאורים ההולכים על שתי רגליים אך הגבוהה ביותר מבין כל הדינוזאורים ההולכים על ארבע. מנת האנצפליה של הטריצרטופס הייתה קטנה במקצת מזו של אליגטור מודרני ועל סמך כך מעריכים הפלאונטולוגים שהטריצרטופס היה חכם בערך כמו תנין אך חכם הרבה פחות מיונקים מודרניים.
בספטמבר 2020 התפרסם ניתוח של קופסת המוח (החלק בגולגולת בו נמצא המוח) של הטריצרטופס. המחקר מצא שאונות הריח היו קטנות יחסית, דבר שמעיד על כך שחוש הריח של הטריצרטופס היה חלש לעומת דינוזאורים אחרים. ניתוח של מערכת השמיעה שלו, וכן שרידים במאובנים שמהם אפשר ללמוד על מבנה השבלול, העלה שלטריצרטופס הייתה שמיעה טובה בעיקר בתחום התדרים הנמוכים, של עד 200 הרץ ואילו התדרים הגבוהים ביותר שיכל לשמוע מוערכים בין 200 הרץ ל-2000 הרץ. ניתוח התעלות הקשתיות האחראיות למערכת שיווי המשקל העלה שהטריצרטופס החזיק לרוב את ראשו בזווית של 45 מעלות: זווית שמאפשרת לו הן להציג לראווה את קרניו המרשימות והעטרה, והן לאכול בנוחות צמחייה נמוכה ובינונית בגובהה.
ארובות העיניים של הטריצרטופס היו גדולות יחסית ועגולות, דבר המעיד שעיניו היו גדולות ולכן ככל הנראה הוא היה בעל ראייה טובה וחדה. כמו רוב מיני הארכוזאורים והעופות - קבוצות המהוות "סוגריים פילוגנטיים" לדינוזאורים - הטריצרטופס היה ככל הנראה בעל ראיית צבעים, דבר שייתכן והתבטא ב"ציורים" צבעוניים על העטרה ששימשו לצרכים חברתיים כגון חיזור והרתעה.
אינטראקציה תוך-מינית
ממוזער|250px|דיורמה המתארת משפחה של טריצרטופסים.
הטריצרטופסים חיו ככל הנראה במשפחות קטנות או בגפם, ולא בעדרים גדולים. עד כה נמצאו בעיקר מאובנים של פרטים מבודדים ולא של קבוצות גדולות (כלומר: מספר פרטים שנתגלו באותה קבוצת מאובנים בשטח). דבר זה הוביל להשערה שהטריצרטופסים הבוגרים חיו בגפם ולא בעדרים גדולים כדוגמת מספר מיני צרטופסיים אחרים. דבר זה השתנה בעשור השני של המאה ה-21 בעקבות תגליות חדשות:
ב-2012 נתגלו במונטנה שלושה מאובני טריצרטופסים צעירים שחיו ומתו יחדיו וב-2013 התגלתה בוויומינג משפחה שכללה שני בוגרים וצעיר. חפירות נוספות גילו קבוצה של 5 טריצרטופסים ביחד. גילויים אלה הובילו להשערה שככל הנראה הטריצרטופסים חיו במשפחות קטנות, עד אשר הגורים גדלו מספיק כדי לדאוג לעצמם. ככל הנראה הטריצרטופסים הצעירים יצרו קבוצות קטנות שסיפקו הגנה הדדית וכאשר הגיעו לבגרות ויכלו להגן על עצמם ביעילות נפרדו לדרכם וחיו כבודדים.
כשאר הדינוזאורים גם הטריצרטופסים התרבו על ידי הטלת ביצים. קליפות הביצים היו רכות. את הביצים סידרו בקינים דמויי גומות על הקרקע, בדומה לפרוטוצרטופס. מאחר שהיו כבדים מידי מכדי לדגור, הטריצרטופסים הניחו בקן צמחייה שבתהליך ההרקבה שלה שחררה חום, כדי לחמם את הביצים. ככל הנראה נקבות הטריצרטופסים שמרו על הביצים ואף טיפלו בצאציהן בשנים הראשונות לחייהם. הטריצרטופסים הצעירים אכלו צמחייה רבה וגדלו במהירות לממדים מרשימים: אורך של למעלה מ-7 מטר ומשקל של למעלה מ-6 טונות וזאת בטרם הגיעם לבגרות מלאה. גודלם הרב, הקרניים והעטרה, הגנו עליהם מפני טורפים.
הקרניים והעטרה שימשו גם לצרכים חברתיים (כגון חיזור, מאבק על שליטה בין זכרים או מאבק על טריטוריה) ולא רק להגנה מפני טורפים. הטריצרטופסים נופפו בעטרה ובקרניהם כדי לאותת לזכרים יריבים וכאשר זה לא עזר הם נלחמו בהם בדו-קרב נגיחות, דחיפות ושילוב קרניים, כפי שנעשה בקרב תאו בימינו. הפלאונטולוגים מצאו פציעות ונקבים בעטרות של טריצרטופסים שנגרמו על ידי קרניים של טריצרטופסים אחרים, דבר המאשש תאוריה זו. בעוד העטרות של הטריצרטופסים מוצקות, עבות וחזקות, עטרות של צרטופסיים אחרים הן דקות מקושטות בזיזים ודוגמאות שונות ובעלות "חלונות" גדולים, דבר המרמז שעיקר תפקידה של העטרה (בנוסף לעיגון שרירי הלסת) היה לצרכים חברתיים בתוך המין ובעדרים. הערכה מקובלת היום היא שהעטרה עוטרה בצבעים ו"ציורים" צבעוניים שונים והיוותה מפגן ראווה מרשים, מאחר שהן הזוחלים והן העופות, ומכאן גם הדינוזאורים שהתפתחו מהזוחלים ומהם התפתחו העופות, ניחנו בראיית צבע. לכן סביר שהם מציגים "ציורים" צבעוניים וצבעים עזים (גם) לצורכי חיזור והתנהגות חברתית.
יש חוקרים הסבורים שכאשר עדר של טריצרטופסים הותקף, היו הצעירים מתרכזים במרכז והבוגרים החזקים היו יוצרים סביבם מעין טבעת מגן כשקרניהם מופנות כלפי חוץ. תיאור זה נפוץ בספרות מדע פופולרי העוסקת בדינוזאורים, אך לסברה זאת לא נמצאו תימוכין. כמו כן, נהוג להשוות את הטריצרטופס לקרנף, אך בעוד שקרנף היה מסתער קדימה על תוקפו, ניסוי שערך אנדרו פארקה עם דגם של גולגולת של טריצרטופס הראה שאם טריצרטופס היה מסתער על דינוזאור אחר, קרניו אמנם היו חודרות, אך חלקה הקדמי של הגולגולת והמקור היו נמחצים ונשברים. עם זאת, יש החולקים על ניסוי זה, בין השאר כי הוא אינו לוקח בחשבון שהגולגולת הייתה מצופה בעור ובשר שיכולים היו לשמש כבולמי זעזועים.
טריצרטופס נגד טירנוזאורוס
ממוזער|250px|השוואה בין טריצרטופס הורידוס לטירנוזאורוס רקס שחיו באותם אזורים ובאותו זמן, וכנראה אף נאבקו אחד בשני (כאשר הטירנוזאורוס ניסה לטרוף את הטריצרטופס).
ממוזער|250px|דיורמה של טריצרטופס מגן על הגור שלו מפני טירנוזאורוס רקס.
ממוזער|250px|איור של טריצרטופס נוגח בטירנוזאורוס ודוקר אותו בקרניו.
השאלה האם הטירנוזאורוס רקס והטריצרטופס אכן נלחמו זה בזה הייתה פתוחה זמן רב. אין ספק שהטירנוזאורוס היה בין השאר אוכל נבלות שניזון גם מפגרים של טריצרטופסים מתים, אך האם הוא תקף וטרף טריצרטופסים חיים? אף על פי שהסברה הייתה שהם אכן נלחמו זה בזה, זמן רב לא נמצאו לכך ראיות במאובנים, אך גולגולת של טריצרטופס שמצא הפלאונטולוג John Happ במונטנה הייתה ראייה לכך שהשניים אכן נלחמו. הגולגולת כללה קרן שנשברה על ידי נשיכה וצלקת עם סימני שיניים בעטרה שזוהו כשיניו של טירנוזאורוס רקס - הוכחה לכך שהטירנוזאורוס אכן תקף את הטריצרטופס והשניים נלחמו. פצע הנשיכה בעטרה החלים ובאזור הנשיכה בקרן חלה גדילה מחדש של עצם, דבר המעיד שהטריצרטופס שרד את ההתקפה, וניצח את הטירנוזאורוס בקרב שהתפתח.
פלאונטולוגים משערים שכאשר הטריצרטופס נלחם בתוקף, דוגמת טירנוזאורוס רקס, הוא ניצב באלכסון עם ראשו מופנה אל עבר התוקף, בעוד שהוא מנסה להצמיד את בטנו לקרקע ולהתכופף כדי לחמוק מההתקפות עליו. הוא זקר את קרניו החדות אל מול התוקף וניסה לשמור עמדה מולו (למנוע מהתוקף לנשכו בצדי הגוף). הקונדיל העורפי של הטריצרטופס אפשר לו לתמרן את ראשו וקרניו בחופשיות כמעט לכל כיוון ול"סייף" עם קרניו נגד האויב. כך היה יכול הטריצרטופס להפנות את ראשו וקרניו תמיד נגד האיום, בטווח רחב של זוויות מרחביות. בנוסף, השתמש הטריצרטופס ברגלו הקדמית כדי לפזר חול ואבק ולבלבל את התוקף. הטריצרטופס לא רק ניסה לחמוק מהתקפות אלא גם השיב מלחמה שערה: הוא ניסה לפגוע בתוקף באמצעות נגיחות כואבות לפלג גופו התחתון והשתמש בקרניו החדות לשסף ולדקור את תוקפו. נגיחתו של הטריצרטופס הייתה קטלנית ויכלה לפצוע קשה תוקף בחזהו, בבטנו ובאגן הירכיים (דבר שיכול להביא למותו של התוקף עקב חוסר יכולת להתחרות עם ציידים אחרים על טרף) ואף להורגו בפגיעה ישירה באיברים חיוניים.
בנוסף לקרניים ולעטרה, גם המקור של הטריצרטופס שימש ככלי נשק, מאחר שהיה חד ובעל עוצמת נשיכה אדירה המסוגלת לרסק עצמות. אומנם לא התפרסם עדיין מחקר המעריך כמותית (למשל: ביחידות כוח) את עוצמת הנשיכה של הטריצרטופס, אך לפי הערכות גסות עוצמת הנשיכה שלו הייתה באותו סדר גודל של זו של הטירנוזאורוס רקס (עוצמת הנשיכה של הטי-רקס הייתה כ-57,000 ניוטון) וייתכן שאף חזקה יותר. הערכות אלו מתבססות על מבנה וגודל השרירים שהפעילו את הלסת והיו מעוגנים לעטרה, וכן על גודלו של הטריצרטופס - שכן כוח הנשיכה שבעל חיים מפעיל גדל ככל שבעל החיים עצמו גדול יותר. במאובן שנקרא "הדינוזאורים הלוחמים" ממדבר גובי יש תיעוד של פרוטוצרטופס נושך בעוצמה זרוע של ולוצירפטור בעת קרב ביניהם.
פלאונטולוגים שונים העריכו את כוחו של הטריצרטופס להגן על עצמו ומצאו שהוא היווה יריב שקול לטירנוזאורוס, ואף למעלה מכך.
הפלאונטולוג פרופ' פיטר דודסון, מומחה לצרטופסים, מעריך שטריצרטופס היה כה חזק ומוגן היטב, כך שזו הייתה טעות מצדו של טורף גדול - אפילו אם מדובר בטירנוזאורוס רקס האכזרי והקטלני - לתקוף טריצרטופס בוגר ("bull Triceratops") שכן הוא כנראה היה מסיים את ניסיון התקיפה מת או פצוע קשה. כדי להמחיש נקודה זו מעוטר הספר של דודסון - "The Horned Dinosaurs" - בציור מאת הצייר ויין בארלו (Wayne D. Barlowe) בו טריצרטופס הורידוס עוזב את זירת הקרב מנצח אחרי ששיפד למוות בקרניו טירנוזאורוס רקס.
הפלאונטולוג ד"ר תומאס ר. הולץ הבן, מומחה לטירנוזאוריים וכותב ספרי מדע פופולרי על דינוזאורים, תיאר את הטריצרטופס כמייצג את מה שקורה כשמתפתח ייצור שיכול לעמוד בפני העוצמה של הטירנוזאורוס רקס.
הפלאונטולוג המפורסם ד"ר רוברט "בוב" בקר (Bakker) תיאר את הטריצרטופס כאחד הדינוזאורים המסוכנים והקטלניים ביותר שחיו אי-פעם והעריך ש"בממוצע טריצרטופס הורג טי-רקס", כלומר: בקרבות ביניהם היתרון נטה לטובת הטריצרטופס, ובדרך כלל מי שנפצע קשה או נהרג בקרב ביניהם היה הטירנוזאורוס.
מסיבות אלה מעריכים הפלאונטולוגים שהטירנוזאורים תקפו בעיקר טריצרטופסים צעירים מאוד, זקנים מאוד או חולים והשתדלו להימנע מעימותים עם טריצרטופסים בוגרים בריאים. כמו כן הם ניזונו גם מפגרים של טריצרטופסים שמתו בנסיבות טבעיות, ומדינוזאורים אחרים פחות מסוכנים.
הקרבות שאולי התרחשו בין הטריצרטופס לטירנוזאורוס רקס שבו את דמיונם של אמנים רבים, וניתן למצוא שחזורים שלהם (במידת מהימנות מדעית משתנה, לרוב נמוכה) בסרטי קולנוע, ציורים, איורי ספרי דינוזאורים ותוכניות מדע פופולרי בטלוויזיה. בנושא זה ראו #טריצרטופס נגד טירנוזאורוס רקס בתרבות הפופולרית.
הפאונה בבית גידולו
ממוזער|מדיאגרמת עוגה זו ניתן לראות שהטריצרטופס היה בעל החיים הגדול הנפוץ ביותר בבית גידולו.
את בית גידולו של הטריצרטופס חלקו עמו בעלי חיים רבים:
התרופודים טורפים: טירנוזאורוס וייתכן שגם ננוטירנוס (יש ויכוח האם זהו מין תקף), הדרומאוזאוריים דקוטרפטור ואכירורפטור, הטרודוניים פקטינודון ופרוניכודון, וכן ריצ'רדואסטסיה.
אורניתומימיים: אורניתומימוס, סטרותיומימוס
אובירפטורים: אנזו, לפטורינכוס ומין הדומה לגיגנטורפטור
אביאלאה ועופות: אוויזאורוס, ברודאוויס, מינים דמויי הספרורניתס וצימולופטריקס.
צרטופסים: טורוזאורוס, לפטוצרטופס וגם נדוצרטופס וטטנקצרטופס אם השניים האחרונים הם מינים תקפים.
פכיצפלוזאורים: פכיצפלוזאורוס, ספיירות'ולוס וגם סטיגימולוק, דרקורקס אם השניים האחרונים הם מינים תקפים.
אנקילוזאורים: אנקילוזאורוס, דנברזאורוס ומין נוסף שקשור לאדמונטוניה.
אורניתופודים והדרוזאוריים: אדמונטוזאורוס (היה נפוץ מאוד), מין שקשור לפרזאורולופוס, תסקילוזאורוס,
יונקים מקבוצות רבות, בהן מטאתריה, יונקי שליה ובעלי שיניים מגובששות.
ד"ר ג'ק הורנר ועמיתיו ערכו סקר של כל המאובנים שנמצאו בשמורת פורט פק, מונטנה, שמהווה חלק מתצורת הל קריק. מטרת הסקר הייתה לבדוק את הרכב הפאונה של בית גידול זה, ודגש הושם על המגה-פאונה - קבוצת בעלי החיים הגדולים. המחקר מצא שהטריצרטופס היה בעל החיים הנפוץ ביותר בקרב המגה-פאונה, כלומר: הוא היה בעל החיים הגדול הנפוץ ביותר בבית גידולו. הטריצרטופס הרכיב 40% מהמגה-פאונה (נמצאו 72 פרטים), אחריו טירנוזאורוס עם 24% (נמצאו 44 פרטים), שלישי אדמונטוזאורוס עם 20% (נמצאו 36 פרטים), ואחריהם תסקילוזאורוס 8% (נמצאו 15 פרטים), אורניתומימוס 5% (נמצאו 9 פרטים), אנקילוזאורוס 1% ופכיצפלוזאורוס 1% (נמצאו 2 פרטים כ"א).
מרכז|1000px|ממוזער|הפאונה של תצורת הל קריק בגיל המאסטריכט, 66 מיליון שנה לפני זמננו (למעט האדם שנמצא באיור רק לצורך השוואת הגודל). הטריצרטופס בצבע כחול.
גילוי ומאובנים
גילוי
ממוזער|250px|שלד של טריצרטופס פרורסוס כפי ששוחזר על ידי עותניאל צ'ארלס מארש. בשחזור זה יש מספר טעויות, העיקרית שבהן: יותר מדי חוליות בעמוד השדרה וגוף ארוך מדי.
המאובן הראשון של הטריצרטופס התגלה ב-1887 על ידי ג'ון בל האטצ'ר, אך הוכרז כמין של דינוזאור רק אחרי שעותניאל צ'ארלס מארש מצא גולגולת שלמה ב-1889.
ב-1887 התגלה בדנוור שבקולורדו מאובן שכלל שתי ליבות קרן מעצם אותו זיהה מארש בטעות כמין של ביזון לו הוא קרא Bison alticornis (ראו תמונה של ממצא YPM 1871E להלן) מאחר שחשב שנתגלו בשכבה גאולוגית המתוארכת לפליוקן (גיל גאולוגי השייך לעידן שאחרי הכחדת הדינוזאורים). ב-1888 גילה מארש מאובנים חלקיים ביותר של דינוזאור צרטופסי לו קרא צרטופס (Ceratops, פני-קרן) ולפיו הגדיר את המשפחה צרטופסיים, אך מאחר שמהמאובנים שמצא אי-אפשר היה להגדיר את המין במדויק, הוא נחשב כיום לטקסון מוטל בספק. ב-1889 הגדיר מארש את הסוג טריצרטופס והמין "טריצרטופס הורידוס" לפי מאובן שקיבל את הסימון הקטלוגי YPM 1820 שכלל גולגולת שלמה למחצה, וזו הפכה להולוטיפ של הסוג והמין. שנה לאחר מכן, ב-1890, הגדיר מארש מין נוסף של טריצרטופס, "טריצרטופס פרורסוס", המבוסס על מאובן שקיבל את הסימון הקטלוגי YPM 1822 הכולל גולגולת די שלמה, וזה הפך להולוטיפ של המין טריצרטופס פרורסוס. מארש וממשיכיו הגדירו עוד מספר מינים של טריצרטופס אך ניתוחים ומחקרים שנערכו בשנות ה-80 של המאה ה-20 הותירו רק שני מינים תקפים: טריצרטופס הורידוס וטריצרטופס פרורסוס.
מאובנים
הטריצרטופס נמצא רק באמריקה הצפונית ואתרי הגילוי העיקריים של מאובני טריצרטופס היו בארצות הברית: ויומינג, מונטנה, דקוטה הדרומית וקולורדו. נתגלו גם מאובנים בקנדה: באלברטה ובססקצ'ואן. מאובנים רבים של טריצרטופס, בהם גולגולות, לצד מספר מאובנים של טירנוזאור רקס, התגלו בתצורת Hell Creek שבמונטנה, ארצות הברית. הפלאונטולוג ג'ון סקנלה העיר: "זה קשה ללכת אל עמק הל קריק ולא להיתקל בטריצרטופס הבולט מצלע גבעה שחשף מזג האוויר." 47 גולגולות, שלמות או חלקיות, נחשפו באזור זה בעשור 2000–2010. למעשה, טריצרטופס הוא הדינוזאור הנפוץ ביותר בתצורת הל קריק. הפלאונטולוג ברנום בראון טען שמצא כ-500 מאובנים חלקיים של הגולגולת ועוד מספר רב של מאובנים מאזורים אחרים בשלד, כאשר עבד במונטנה בשנים 1902–1909. מאובנים רבים של פרטי טריצרטופס נמצאו בשלבים שונים של גדילה והתבגרות - החל משלב הבקיעה מהביצים וכלה בבוגרים.
אף על פי שנתגלו מאובנים רבים של טריצרטופס, שלדים שלמים של טריצרטופס הם נדירים. רוב השלדים שבתצוגות במוזיאונים מורכבים מעצמות של מספר פרטים. ב-1994 נמצא שלד חצי-שלם של טריצרטופס, שזכה לשם "Raymond". ב-2012 גילה צוות פלאונטולוגים ממוזיאון יוסטון למדעי הטבע את השלד השלם ביותר של טריצרטופס (שנקרא בשם החיבה "ליין" (Lane) ומוצג כיום במוזיאון), במאובן נדיר שכלל גם טביעת עור מאובנת. הטביעה כוללת בעיקר התאבנות של חול דק שעליה הוטבע מרקם העור, אך מדענים מצאו בליין גם שרידים של מולקולות מרקמות העור המקוריות המכילות פחמן, ובודקים כעת האם אפשר לחלץ מהן מולקולות אורגניות.
ב-2014 התגלה באדמה פרטית, שלד כמעט שלם של טריצרטופס, הנחשב לאחד השלדים השלמים ביותר מתקופת הדינוזאורים שנמצאו, כינויו "הורידוס" (Horridus) - על שם המין Triceratops horridus, למאובן יש יותר מ-260 עצמות, גולגולתו שלמה ב-98% ומשקלה כ-261 ק"ג, משקלו הכללי יותר מטונה (בחיים הוא שקל הרבה יותר), גובהו 2 מטרים ואורכו כמעט 7 מטרים.
גולגולת הטריצרטופס
גולגולת הטריצרטופס היא החלק המרשים ביותר שלו וגם האופייני לו ביותר, ולכן פלאונטולוגים וציידי מאובנים, בעיקר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, התמקדו במציאת גולגולות של טריצרטופס והקדישו פחות תשומת לב ומאמץ למאובנים אחרים (כגון חוליות או צלעות) שלא באו מגולגולות. כתוצאה מכך נוצרה הטיה לטובת גולגולות ברקורד המאובנים. מצב זה השתנה עם הרחבת הידע הפלאונטולוגי וההבנה שצריך ייצוג של כל חלקי הגוף ולא רק של הגולגולת המרשימה כדי לחקור היטב את הטריצרטופס, הביולוגיה שלו ואורח חייו. עם זאת, גולגולות גדולות עדיין נחשבות למאובן מרשים במיוחד, וכאשר הן מתגלות גילוין זוכה לדיווחים גם בכלי התקשורת הפופולריים. ב-2003 נחפרה במונטנה גולגולת טריצרטופס ענקית באורך 2.8 מטר שנשתמרה במצב מצוין: 95% מהעצמות שבה התאבנו שלמות. גולגולת הענק נרכשה בידי חברה פרטית וב-2015 הועמדה למכירה פומבית.
עובדה נוספת שתרמה לריבוי של גולגולות טריצרטופס מאובנות היא חוסנה של הגולגולת והיותה חזקה וקשיחה. חוסנה הגן עליה מחלק ניכר של פגעי הסביבה כמו גם מאוכלי נבלות שהתקשו בשבירתה, ותרם לסיכוייה להשתמר עם נזקים קטנים עד בינוניים.
חוקרים בולטים בתחום
גם היום, ובזכות המאובנים הרבים שמתגלים, הטריצרטופס הוא עדיין מושא מחקר לפלאונטולוגים רבים. בין החוקרים הבולטים שלו בימינו נמנים פרופ' ג'ון אוסטרום, פרופ' פיטר דודסון, פרופ' קתרין אן פורסטר, ד"ר ג'ון ר. הורנר, ד"ר ג'ון סקנלה, ד"ר ניקולס לונגריץ' וד"ר אנדרו פארקה.
תצוגה מוזיאלית
ממוזער|250px|"האטצ'ר": שלד של טריצרטופס במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע, סמית'סוניאן, שהורכב ב-1905 והפך לשלד המורכב הראשון של טריצרטופס בתצוגה מוזיאלית. בתמונה: השלד המתוקן.
ממוזער|250px|השלד AMNH 5116 שמוצג במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, ניו יורק.
ממוזער|250px|שלד של טריצרטופס במוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון. השלד, שנחשב לאחד המרשימים במוזיאון, מוצג בתנוחה הישנה והשגויה ויש מחלוקת על האותנטיות שלו.
ממוזער|250px|הטריצרטופס "ליין" במוזיאון יוסטון למדעי הטבע, טקסס, ארצות הברית.
ממוזער|250px|שני טריצרטופסים, Yoshi's Trike (הגדול) וגור, בתצוגה במוזיאון הרי הרוקי, מונטנה. העצמות בחום הן יציקות מהמאובנים שנמצאו ואלה שבלבן הן רפליקות ששוחזרו לצורך השלמת השלד לתצוגה.
ממוזער|250px|הורידוס - אחד השלדים השלמים ביותר של טריצרטופס, מוזיאון מלבורן, אוסטרליה.
בגלל היותו דינוזאור, נפוץ, מוכר ומרשים מוזיאוני טבע רבים מכילים בתצוגה מאובנים של טריצרטופס, בעיקר גולגולות, אך גם שלדים מורכבים. במוזיאונים רבים אחרים מוצגים רפליקות (העתקים הנאמנים למקור) של מאובני, גולגולות ושלדי טריצרטופס בתנוחה שאמורה לשחזר כיצד הלכו כשהיו בחיים.
השלד המורכב הראשון של טריצרטופס שהוצג במוזיאון היה "האטצ'ר" (Hatcher, מספר קטלוגי USNM 500000), שלד של טריצרטופס מהמין Triceratops horridus במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע סמית'סוניאן, שהורכב ב-1905. בשנות ה-90 של המאה ה-20 התברר כי מצב השלד בכי רע ויש לנקוט בפעולות שימור דחופות. אוצר התצוגה החליט לנצל את ההזדמנות לסריקה דיגיטלית תלת-ממדית של השלד, הן כדי לאפשר הדפסה תלת-ממדית של רפליקות שיחליפו מאובנים פגיעים או יתקנו חלקים פגומים בשלד והן בשביל לאפשר יצירת דגמים שבאמצעותם הפלאונטולוגים יחקרו את התנוחה ויכולת התנועה של הטריצרטופס. השלד פורק, נסרק והורכב מחדש. בשנת 2001 הוצב במוזיאון השלד המחודש אחרי פעולות שימור והחלפת המאובנים הפגיעים, הפגומים או השגויים ברפליקות מתוקנות שנוצרו על פי הסריקה הממוחשבת. לצידו הוצבה רפליקה בקנה מידה 1:6 של השלד כפי שהיה בתנוחה המקורית מ-1905. ב-2014 נסגרה תצוגת המאובנים של המוזיאון לצורך שיפוצים ובנייה מחדש, והיא נפתחה לציבור ב-2019. בינתיים "האטצ'ר" הטריצרטופס ו"סטן" הטירנוזאורוס רקס מוצגים לקהל הרחב בתצוגה זמנית.
שלד מפורסם נוסף הוא AMNH 5116 הנמצא במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע שניו יורק ועל פיו נעשו העתקים רבים המוצגים במוזיאוני טבע ברחבי העולם. שלד זה מוצג בתנוחה בה הרגליים הקדמיות פרושות הצידה לחלוטין. טעות נוספת בשלד זה ובהעתקיו היא שברגליים הקדמיות יש רק 4 אצבעות ולא 5 כפי שהיה צריך להיות.
שלד הטריצרטופס במוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון נחשב לאחד המפורסמים באירופה ולאחד המרשימים במוזיאון, אך הוא מוצב בתנוחה הישנה הזקופה לחלוטין, שכיום נחשבת לשגויה. לצד שלד זה, מהמין Triceratops prorsus, מוצג דגם קטן של טריצרטופס. כיום השלד מוגן בזכוכית ולכן קשה לצלמו. השלד ניתן למוזיאון הבריטי על ידי המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בארצות הברית ב-1907 והועלתה הסברה שלא מדובר ביציקה המתבססת על מאובנים אלא למעשה מדובר בפסל או דגם שיצר פרדריק לוקאס עבור התערוכה הפאן-אמריקאית ב-1901 על בסיס איוריו של עותניאל צ'ארלס מארש. בתגובה רשמית לשאלה בנושא ענה המוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון שמדובר בהעתק של הדגם שהציב צ'ארלס גילמור במוזיאון ב-1905. בנוסף לשלד הזה מוצגת במוזיאון גם גולגולת טריצרטופס לצד גולגולת טירנוזאורוס רקס.
במוזיאון יוסטון למדעי הטבע בטקסס מוצג שלד הטריצרטופס השלם ביותר שנמצא אי-פעם, שנקרא בשם החיבה "ליין" (Lane). הוא מוצג בתנוחת ריצה שנויה במחלוקת (ראו דיון ב#יציבה וגפיים). בנוסף לשלד מוצגת גם גולגולת וכן טביעת עור מאובנת של הטריצרטופס ליין.
מאובן ידוע נוסף של טריצרטופס הוא Yoshi's Trike שמספרו הקטלוגי הוא MOR 3027. הוא נתגלה ב-2010 ונחפר ב-2012 וכיום הוא מוצג במוזיאון הרי הרוקי במונטנה. זהו מאובן יחסית שלם של טריצרטופס גדול בעל קרניים ארוכות במיוחד (אורך קרני הגבה הוא כ-115 ס"מ). לצידו מוצג גור טריצרטופס.
החל ממרץ 2022 מוצג במוזיאון מלבורן שבמלבורן, אוסטרליה, מאובן כמעט שלם במלואו של טריצרטופס, שנמצא במונטנה ב-2014 ונרכש ב-2020 על ידי המוזיאון. השלד מכונה "הורידוס".
כיום מוצגים מאובנים ויציקות מאובנים של טריצרטופס במוזיאונים הבאים (רשימה חלקית):
:
המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע, המכון הסמיתסוני, וושינגטון די. סי.: השלד "Hatcher"
המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, ניו יורק: AMNH 5116 וגולגולת נוספת
מוזיאון פיבודי לידיעת הטבע, אוניברסיטת ייל, קונטיקט: גולגולות, כולל הולוטייפ YPM 1822 של T. prorsus
מוזיאון הרי הרוקי, בוזמן, מונטנה: מאובנים רבים, כולל גולגולות מקוריות, Yoshi's Trike, שלדים של גורים ו"סדרת גדילה" של טריצרטופס מגור לבוגר
מוזיאון יוסטון למדעי הטבע, יוסטון, טקסס: "ליין": שלד כמעט שלם בתנוחת ריצה, גולגולת מקורית וטביעת עור מאובנת
מוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע, שיקגו, אילינוי: רפליקה של השלד במוזיאון הטבע של ניו יורק
מוזיאון קרנגי להיסטוריה של הטבע בפיטסבורג, פנסילבניה
מוזיאון מחוז לוס אנג'לס להיסטוריה של הטבע, קליפורניה: שלד של T. prorsus בתנוחה מודרנית
מוזיאון המדע בבוסטון, מסצ'וסטס: השלד הדי-שלם Cliff
מוזיאון קליבלנד להיסטוריה של הטבע, קליבלנד
מוזיאון המדע של מינסוטה, מינסוטה
המוזיאון להיסטוריה של הטבע (יוטה), יוטה: גולגולת כחלק מ-קיר הצרטופסיים
מוזיאון צפון קרוליינה למדעי הטבע, צפון קרוליינה: מאובן נדיר של טריצרטופס וטירנוזאורוס צעיר קבורים יחד, "דו-קרב דינוזאורים", אשר יוצגו במעבדה שקופה החל מ-2022
מוזיאון דנוור לטבע ומדע, קולורדו: שלד וגולגולת
מוזיאון ברפי להיסטוריה של הטבע , רוקפורד, אילינוי: גולגולת
מוזיאון בורק בסיאטל, וושינגטון: גולגולת
מוזיאון מוריסון להיסטוריה של הטבע , מוריסון, קולורדו: גולגולת
מרכז הדינוזאורים של ויומינג, תרמופוליס, ויומינג: שלד
מוזיאון מדינת ויומינג, ויומינג: העתק של השלד במרכז הדינוזאורים של ויומינג
מוזיאון אוניברסיטת קולורדו להיסטוריה של הטבע, קולורדו: העתק של שלד שלם
:
מוזיאון טירל המלכותי בדרמהלר, אלברטה: שלד משוחזר וגולגולת אמיתית שנחפרה בקנדה
המוזיאון המלכותי של אונטריו, אונטריו
:
המוזיאון להיסטוריה של הטבע, לונדון: שלד משוחזר וגולגולת נוספת
מוזיאון בירמינגהאם, המחלקה לטבע, בירמינגהאם
המוזיאון המלכותי (כיום המוזיאון הלאומי של סקוטלנד) של סקוטלנד, אדינבורו
מוזיאון הנטריאן, אוניברסיטת גלאזגו
אירופה:
המוזיאון הלאומי לטבע, המכון הפלאונטולוגי, פריז, צרפת: גולגולת
מוזיאון הטבע זנקנברג, פרנקפורט, גרמניה: שתי גולגולות מקוריות ושלד משוחזר)
מכון בוואריה לפלאונטולוגיה וגאולוגיה היסטורית, מינכן, גרמניה
מוזיאון הטבע, ברלין, גרמניה: גולגולת בתצוגה זמנית 2023
המוזיאון להיסטוריה של הטבע, וינה, אוסטריה: רפליקה של גולגולת
:
מוזיאון מלבורן , מלבורן, ויקטוריה, אוסטרליה: הורידוס, שלד כמעט שלם במלואו
אסיה:
המוזיאון הלאומי למדע וטבע, טוקיו, יפן: השלד החצי-שלם "Raymond"
מוזיאון המדע הלאומי בקוריאה הדרומית: תמונה
מוזיאון טיינג'ין להיסטוריה של הטבע, טיינג'ין, הרפובליקה העממית של סין: שלד
מיון וסיווג טקסונומי
ממוזער|250px|הגדרת הענף Dinosauria לפי סכמה פילוגנטית היא כצאצאי כל האב-הקדמון הצעיר ביותר המשותף לטריצרטופס ולעופות בתראים.
הטריצרטופס הוא סוג דינוזאור (קבוצת דינוזאוריה) השייך לסדרת בעלי אגן דמוי עוף (Ornithischia), תת-סדרת הצרטופסים (Ceratopsia), משפחת הצרטופסיים (Ceratopsidae), תת-משפחת הכסמוזאורים (Chasmosaurinae) והשבט Triceratopsini.
לטריצרטופס חשיבות רבה במיון הפילוגנטי של הדינוזאורים. הענף Dinosauria מוגדר להיות קבוצת כל בעלי-החיים שהם הצאצאים של האב הקדמון המשותף הצעיר ביותר של הטריצרטופס והעופות הבתראים. בעקבות מאמרם של דייוויד ב. נורמן, מתיו בארון ופול בארט שקרא תיגר על המיון המקובל של הדינוזאורים (והחיה את הענף אורניתוסקלידה), ההגדרה המתוקנת לענף Dinosauria היא כל הצאצאים של האב הקדמון המשותף הצעיר ביותר של הטריצרטופס, העופות הבתראים (מיוצגים על ידי דרור הבית), הדיפלודוקוס (שמייצג את הזאורופודים) וההררזאורוס.
יתר על כן, הענף בעלי אגן דמוי עוף מוגדר להיות קבוצת כל הדינוזאורים שלהם אב-קדמון משותף צעיר יותר עם הטריצרטופס מאשר עם העופות.
מינים
כיום מקובלים שני מינים של טריצרטופס: T. horridus (פירוש שם המין הוא "נורא" או "מחוספס") ו-T. prorsus (פירוש שם המין הוא "ישר"). ייתכן שהמאובן יושי MOR 3027 מייצג מין חדש של טריצרטופס, אך זה טרם תואר מדעית.
עם זאת, יש כאלה הסוברים שטריצרטופס הורידוס וטריצרטופס פרורסוס הם אותו מין וההבדלים בין הגולגולות והשלדים הם דו-צורתיות זוויגית. ב-2009 הציגו הפלאונטולוגים ג'ון סקנלה ודנבר פאולר מחקר הטוען ש-T. horridus ו-T. prorsus היו למעשה מינים נפרדים. החיזוק שהם מצאו לכך היה שבין המינים נמצאה גם הפרדה סטרטיגרפית (כלומר: המאובנים של כל מין נמצאו בשכבות גאולוגיות שונות) בתצורת הל קריק (עמק במונטנה שבארצות הברית בו נתגלו מאובנים רבים של טריצרטופס), כלומר: הם לא חיו ביחד באותו זמן. המין T. horridus נתגלה בעיקר בשכבות העתיקות והעמוקות יותר ואילו T. prorsus התגלה בשכבות הצעירות ביותר של תצורת הל קריק. מכך הסיק ד"ר ג'ון סקנלה ש-ש-T. horridus התפתח ל-T. prorsus. ההבדלים העיקריים בין שני המינים הם ש-T. horridus מאופיין בקרן אף קצרה הפונה מעלה ומקור ארוך ואילו T. prorsus מאופיין בקרן אף ארוכה יותר הנוטה קדימה ומקור קצר יותר.
בעבר זיהו מארש וממשיכיו מספר רב של מינים של טריצרטופס על פי שינויים בגולגולת, אך כיום רובם אינם נחשבים למינים אמיתיים, ושויכו למינים T. horridus ו-T. prorsus (ראו להלן). הדיצרטופס נחשב פעם למין של טריצרטופס אבל כיום מקובל לסווגו כסוג שונה בשם נדוצרטופס - ממנו נמצאה רק גולגולת אחת, אם כי סיווג זה עדיין שרוי במחלוקת.
גם היום ישנם מספר מחלוקות האם סוגים שונים של צרטופסיים הם מין של טריצרטופס או סוג נפרד. הסוגים הבולטים השנויים במחלוקת שכזו הם אאוטריצרטופס (הפלאונטולוג גרגורי פול טוען שלמעשה מדובר במין קדום של טריצרטופס) טטנקצרטופס (הפלאונטולוג ניקולס ר. לונגריץ' מעריך שמדובר בפרט של טריצרטופס צעיר עם הפרעת התפתחות שפגעה בגדילתו), דיצרטופס/נדוצרטופס (ממנו נמצאה גולגולת בודדת) והבולט מכולם - הטורוזאורוס.
טורוזאורוס או טריצרטופס
ממוזער|250px|השוואה בין גולגולת של Triceratops prorsus הולוטיפ YPM 1822 (הגולגולת העליונה, A) ו-Torosaurus latus ממצא ANSP 15192 (הגולגולת התחתונה, B)
הפלאונטולוגים ג'ון סקנלה וג'ק הורנר הציעו בעקבות מחקר שעשו (בשנים 2009–2010) שהטורוזאורוס הוא לא סוג טקסונומי נפרד אלא טריצרטופס בוגר ובשל, שגופו ועטרתו גדלו וכן שבגלל הגדילה נוצרו "חלונות" בעטרה.
הם מציגים מספר נימוקים להצעתם. ראשית, אנטומית הטריצרטופס והטורוזאורוס כמעט זהים, וגם הגולגולות שלהם דומות למדי (למעט העטרה שמשתנה עם הגדילה). עוד נימוק נוגע למבנה העצם: כאשר בוחנים עצמות של טריצרטופס (גם גדול, כלומר: לא גור אלא גם מבוגר צעיר) מגלים שמדובר בעצם שעדיין בתהליך גדילה, לעומת מבנה העצמות של הטורוזאורוס שמראות עצם שגדלה ובגרה לחלוטין. עוד נימוק נוגע למציאת פרטים בגילאים שונים: בעוד שנמצאו טריצרטופסים בכל שלבי ההתפתחות: מביצה, גור וכלה במבוגר צעיר, מעולם לא נמצא טורוזאורוס צעיר. הסברה שהטורוזאורוס מייצג טריצרטופס בוגר יכולה לפתור תעלומה זו.
ניק לונגריץ' ודניאל פילד פרסמו מאמר הסותר לטענתם את התזה של הורנר וסקנלה. הם ניתחו גולגולות שונות של טריצרטופסים וטורוזאורוסים ואמרו כי מצאו גולגולות של טריצרטופסים מבוגרים וכן של טורוזאורוסים צעירים. לטענה שיש התדלדלות עצם בעטרה של הטריצרטופס שגורמת להיווצרות ה"חלונות" בעטרה של הטורוזאורוס, ענו לונגריץ' ופילד, שהמקומות בהם יש הדלדלות עצם בעטרה של הטריצרטופס לא תואמים למקומות בהם נמצאים ה"חלונות" בעטרה של הטורוזאורוס. אנדרו פארקה ועמיתיו פרסמו מאמר ובו טענו שלפי ניתוח מורפולוגי שביצעו עבור כ-30 גולגולות של טריצרטופס, טורוזאורוס ונדוצרטופס עולה שהטורוזאורוס הוא סוג טקסונומי נפרד.
השערה זו - שהטורוזאורוס הוא בעצם טריצרטופס בוגר לחלוטין ותו לאו - עדיין נתונה בוויכוח מדעי.
תת-המשפחה של טריצרטופס
את משפחת הצרטופסיים נהוג לחלק לשתי תת-משפחות: צנטרוזאורים (Centrosaurinae) - בעלי עטרות וקרני גבה קצרות אך קרן אף ארוכה, וכסמוזאורים (Chasmosaurinae; נקראת לעיתים גם Ceratopsinae) בעלי קרן אף קצרה אך עטרות וקרני גבה ארוכות. בעבר סווג טריצרטופס כצנטרוזאור (למשל על ידי ריצ'רד סוואן לול), ואף על פי שצ'ארלס מורטרם שטרנברג ב-1949 סיווג אותו ככסמוזאור במחקר שערך הקהילה הפלאונטולוגית נותרה חלוקה בנושא. רק בשנות ה-90 של המאה ה-20, בעקבות מחקריו של פיטר דודסון בוססה שייכותו לתת-המשפחת הכסמוזאורים וסיווג זה הפך למקובל על כלל הקהילה המדעית. הטריצרטופס הוא בעל קרן אף קצרה וקרני גבה ארוכות, אך העטרה שלו ייחודית - היא מוצקה וקצרה יחסית לשאר בני תת-משפחת הכסמוזאורים. כיום מקובל לסווג את הטריצרטופס בשבט טריצרטופסיני (Triceratopsini) בתוך תת-משפחת הכסמוזאורים. השבט כולל בנוסף לטריצרטופס גם את האאוטריצרטופס, האוחוצרטופס, הטטנקצרטופס, הטיטאנוצרטופס, הנדוצרטופס והטורוזאורוס.
קלדוגרמה
סקוט סמפסון הפיק קלדוגרמה, המציגה את "עץ המשפחה" הפילוגנטי של הטריצרטופס, והיא פורסמה ב-
מרכז|600px
פס עבה ליד שם המין מציין מתי הוא חי. צביעה רציפה מציינת ודאות כמעט מוחלטת שהוא חי בתקופה הרלוונטית וצביעה מפוספסת מציין פחות ודאות שהוא חי בתקופה הנ"ל. הצבעים מציינים איפה נמצאו המאובנים. החץ עם הכיתוב Triceratopsini מציין שמצומת זה בדיאגרמה כל המינים שייכים לשבט Triceratopsini. החץ עם הכיתוב Triceratops מציין את הסוג (genus) טריצרטופס, וכל ההתפצלויות מתחתיו הן מינים של הטריצרטופס. ליד כל מין מופיע איור של גולגולת האופיינית למין זה.
רשימת מינים
מינים תקפים
Triceratops horridus (Marsh, 1889) (originally Ceratops) (type species)
Triceratops prorsus (Marsh, 1890)
מינים מוטלים בספק
המינים הבאים נחשבים למינים מוטלים בספק (nomina dubia) מאחר שהם מבוססים על שרידים במצב גרוע או על מעט מדי שרידים, דבר שמקשה מאוד (ואולי אף לא מאפשר) לבצע הבחנה של המין של השרידים משאר המינים הידועים.
מינים שגויים
המינים הבאים זוהו בטעות כמינים חדשים אף על פי שהם היו בעצם מינים שכבר נתגלו, מוינו וניתן להם שם.
טריצרטופס בתרבות
הטריצרטופס הוא אחד הדינוזאורים האייקוניים והידועים ביותר, ביחד עם הטירנוזאורוס רקס, האפטוזאורוס (ברונטוזאורוס), הסטגוזאורוס והברכיוזאורוס. הפופולריות שלו בקרב חובבי הדינוזאורים והציבור הרחב שנייה אולי רק לזו של הטירנוזאורוס רקס. כתוצאה מכך הוא זוכה לאזכור כמעט בכל יצירת מדע פופולרי העוסקת בדינוזאורים (ספרי עיון, ספרי מדע לילדים, תוכניות טלוויזיה, אלבומי אמנות פלאונטולוגית וכו') ובנוסף זוכה לאזכורים ביצירות בדיוניות רבות: בהן ספרים, סרטי קולנוע (ובפרט כל סרטי פארק היורה), תוכניות טלוויזיה ומשחקי מחשב.
בתרבות הפופולרית
ממוזער|250px|דגמים אנימטרוניים של טריצרטופס (אם וגוריה, לא בגודל מלא) בפארק הדינוזאורים של סינמה סיטי ראשון לציון, 2019
בארצות הברית, טריצרטופס הוא המאובן הלאומי של דרום דקוטה והדינוזאור הלאומי של ויומינג.
מיניאטורות דינוזאורים רבות מפוסלות בדמות הטריצרטופס, והן נעות מצעצועים זולים ועד לפסלונים איכותיים מאוד.
הטריצרטופס הוא הקמע של מוזיאון הטבע זנקנברג שבגרמניה ומופיע בלוגו שלו. במוזיאון ישנן שתי גולגולות מקוריות של טריצרטופס ושלד מלא משוחזר.
בישראל ניתן למצוא דגמים של טריצרטופס (בוגר וגור) בפארק הדינוזאורים שליד סינמה סיטי ראשון לציון ובפארק ענבה במודיעין.
הטריצרטופס משחק תפקיד מרכזי בספר "תעלומת הביצה הענקית" (במקור: "The Enormous Egg") מאת אוליבר באטרוורת'.
הסוג זיקית הטריצרטופס (Trioceros), קרוי על שמו עקב מבנה הקרניים המזכיר קרני טריצרטופס.
טריצרטופס נגד טירנוזאורוס רקס בתרבות הפופולרית
ממוזער|250px|שמאל|הציור המפורסם של צ'ארלס נייט ב-FMNH המתאר קרב בין שני טירנוזאורים לטריצרטופס
נושא פופולרי מיוחד בקשר לטריצרטופס, בייחוד בספרי ילדים על דינוזאורים, סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה, הוא "דו-קרב הענקים" בין הטריצרטופס לטירנוזאורוס רקס האימתני, הטורף הגדול ביותר באמריקה הצפונית. ב-1942 צייר צ'ארלס נייט ציור גדול ומפורסם המתאר עימות בין השניים במוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע (FMNH) בשיקגו עבור נשיונל ג'יאוגרפיק. ציור זה טבע את חותמו בתרבות וקיבע את מעמדם של הטריצרטופס והטירנוזאורוס רקס כאויבים קלאסיים. הפלאונטולוג ד"ר רוברט "בוב" בקר (Bakker) אמר על היריבות בין שני הדינוזאורים: "שום קרב בין טורף לטרף לא היה כה דרמטי. זה ראוי ששני גיבורים ענקיים אלה חיו את היריבות הקו-אבולוציונית ביניהם עד סוף הימים האחרונים של הפרק האחרון בעידן הדינוזאורים". הפלאונטולוג ד"ר תומאס ר. הולץ הבן (מומחה לטירנוזאוריים וכותב ספרי מדע פופולרי על דינוזאורים) אמר ש"העימות בין טירנוזאורוס לטריצרטופס היה כנראה אחד הקרבות הגדולים ביותר שהיו בטבע" ותיאר את הטריצרטופס כבעל-חיים שמייצג את מה שקורה כשמתפתח משהו שיכול לעמוד בפני העוצמה של הטירנוזאורוס רקס. מאז ניסו סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה ותוכניות מדע פופולרי לשחזר את הקרבות האדירים שאולי התרחשו בין השניים. הדו-קרב ביניהם הוא נושא כה פופולרי שבתצוגת הדינוזאורים החדשה של המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע של הסמית'סוניאן התצוגה הראשית היא שלד של טירנוזאורוס רקס בשם "סטן" טורף את שלד הטריצרטופס "האטצ'ר".
במדיה, בקולנוע ובטלוויזיה
קולנוע
ממוזער|250px|דגם של טריצרטופס מאת Papo שמעוצב לפי העיצוב של הטריצרטופס בזיכיון פארק היורה.
סרטי דינוזאורים רבים כללו את הטריצרטופס:
בסרט מיליון שנה לפני הספירה (צולם ב-1966) הוצג טריצרטופס בקרב עם צרטוזאורוס (אף על פי שהם לא חיו באותו זמן). הקרב נוצר באמצעות אנימציית סטופ מושן.
הטריצרטופס הוא אחד הדינוזאורים הבודדים שנראו בכל סדרת הסרטים שוברי הקופות "פארק היורה". בסרט הראשון (1993) הוצג טריצרטופס ששכב חולה, תפקיד שבספר שעליו מתבסס הסרט ניתן לסטגוזאורוס. בסרט ההמשך "פארק היורה 2: העולם האבוד" (1997), באחת הסצנות טריצרטופס מסתער והורס את המחנה של ציידי הדינוזאורים וכמעט הורג את 2 הציידים טמבו ואג'אי לאחר שזורק לידם מכונית. בסרט פארק היורה 3 (2001) הוא נראה רק מהמטוס בכניסה לפארק. בסרט שובר הקופות "עולם היורה" (2015) העוסק בגן חיות בדיוני ובו דינוזאורים משוחזרים גנטית, הופיעו טריצרטופס צעירים ובוגרים. הטריצרטופסים הצעירים, שהיו בגודל סוס פוני, שימשו כחיות רכיבה לילדים בפינת הליטוף ואילו הבוגרים הסתובבו בשמורה פתוחה ונראים בסצנה ביחד עם אפטוזאורים וסטגוזאורים, שאף הם שוחזרו גנטית לפי עלילת הסרט. בסרט ההמשך עולם היורה: נפילת הממלכה (2018) נראים טריצרטופסים נמלטים מהר געש, שלבסוף נתפסים בכלובים, כולל נקבה עם צאצאה. בסוף הסרט הם משוחררים ואחד מהם הורג את אחד מאנשי מילס. בסרט מוצג גם דגם גולגולת של טריצרטופס שקרניו הארוכות משפדות למוות את האינדורפטור. בעולם היורה: עולם חדש נראה טריצרטופס צעיר שאלי סאטלר מחבקת בכלוב בתוך "המחלקה לחיות-בר פרה-היסטוריות". פרטים נוספים נראים משוחררים מכליאות בלתי חוקיות בתחילה וכן ב"עמק ביוסין" בורחים משריפות. הוא מוצג על איורים גם בעולם היורה: מחנה הקרטיקון ובמשחקי המחשב של הסדרה כמו Jurassic World: Alive, פארק היורה 3: בניית פארק, Jurassic Park: Operation Genesis, Jurassic World Evolution ו-Jurassic World Evolution 2.
בסרט "צעצוע של סיפור 3" מופיעה בובת טריצרטופס כחולה בשם "טריקסי" שיודעת לשחק במחשב ואף לגלוש באינטרנט. בעקבות הסרט יצאו בובות רכות בדמותה.
רובוטריק בשם סלאג ההופך לטריצרטופס ענק מופיע בסרט הלייב אקשן "רובוטריקים 4: עידן ההכחדה".
שלד טריצרטופס המתעורר לחיים מופיע בסרט "לילה מוטרף במוזיאון 3: סוד הקבר".
תוכניות מדע פופולרי
ממוזער|250px|איור מפורסם מ-1904 של שני טריצרטופסים מאת צייר הדינוזאורים הנודע צ'ארלס נייט (Charles R. Knight).
ממוזער|250px|דגמים של טריצרטופס (אם וגוריה) מוצגים להנאת הקונים במרכז קניות בברייטון.
הטריצרטופס מופיע בתוכניות וסדרות טבע רבות של מדע פופולרי, שכוללות לרוב אנימציה ממוחשבת המשחזרת את הדינוזאורים בפעולה:
טריצרטופס מופיע בסדרה The Truth About Killer Dinosaurs שם הוא מככב בפרק הראשון לצד טירנוזאורוס. הפרק הראשון חוקר את הדו-קרב האפי בין השניים. בשביל להעריך את הקרב ביניהם אודי בודק עצמות של טריצרטופסים שננשכו, מבצע בדיקת עוצמת נשיכה לאליגטורים בפלורידה ומשתמש בדגמים מתכתיים של לסתות הטירנוזאורוס כדי לבדוק כמה חזקים הם היו וכן של גולגולת הטריצרטופס כדי לבדוק אם הוא יכל להסתער כמו קרנף או תאו קדימה. טירנוזאורוס יכול היה להרוג טריצרטופס לא ערני או חלש אם הוא תקף אותו מהצד אך טריצרטופס עירני היה יכול לנגוח בו למוות בקרניו.
הטריצרטופס מופיע בסדרה Clash of the Dinosaurs בפרק העוסק בהתגוננות של דינוזאורים צמחוניים מפני טורפים. בפרק זה ד"ר רוברט בקר מתאר את הטריצרטופס כדינוזאור קטלני ומוגן היטב, שיכל להרוג כל טורף, כולל טירנוזאורוס. בפרק יש שחזור CGI של שני טריצרטופסים נאבקים אחד בשני ושל קרב בין טריצרטופס לטירנוזאורוס בו הטריצרטופס מנצח.
הטריצרטופס נראה במספר סדרות של ה-BBC ביניהם בללכת עם דינוזאורים נראה פרט שנטרף בידי טירנוזאורוס, ב"פארק פרהיסטורי" טריצרטופס צעיר בשם "תיאו" היה הדינוזאור הראשון שהובא לפארק, בבראשית: העולם החדש מופיע בפרק השמיני טריצרטופס הצועד חזרה לתקופתו בקרטיקון.
בכוכב פרהיסטורי בעונה הראשונה נראה טריצרטופס שנטרף בידי טירנוזאורוס ובהמשך עדר טריצרטופסים צועדים במערה כדי לקבל מינרלים חיוניים מהקירות, ובעונה השנייה עדר טריצרטופסים מתקבץ לחיזור ובשיא מוצג דו-קרב בין טריצרטופס זקן וגדול לצעיר חזק אך לא מנוסה.
הטריצרטופס מופיע בסדרת הטבע החיים על פני האדמה (2023). בפרק הראשון, נקבת טריצרטופס נמלטת מנקבת טירנוזאורוס ושני צאצאיה המתבגרים ומוצאת הגנה בתוך עדר הטריצרטופסים שיוצרים חומת קרניים מול הטורפים.
הטריצרטופס מופיע גם בסדרות פלאווורלד, הדינוזאורים! ודינו דן.
סדרות טלוויזיה עלילתיות
הטריצרטופס הופיע גם במספר רב של סדרות טלוויזיה עלילתיות:
בסדרת "הרובוטריקים" הופיעו רובוטריק בצורת טריצרטופס בשם סלאג (Slug). הוא היה חלק מקבוצת הדינוטריקים שיצרו הרובוטריקים הטובים. סלאג היה בעל כוח הרסני במיוחד ויכל לנשוף אש מפיו.
בסדרת הטלוויזיה "פאוור ריינג'רס" טריצרטופס הוא "זורד" שהופעל על ידי הריינג'ר הכחול והיה חלק מה"מגה זורד" - רובוט לוחם ענק שנלחם במפלצות הרעות וחלקיו השונים היו בדמות בעלי חיים פרה-היסטוריים.
בסדרת ההנפשה "צבי הנינג'ה" (2003) מופיע גזע של חייזרים בעלי ראש של טריצרטופס וגוף של אדם, שתרבותם מבוססת על רומא העתיקה בתקופה שבה נפלה הרפובליקה והחל שלטון הקיסרים.
בסדרת האנימציה הממוחשבת "דינוטרקס" אחת הדמויות הראשיות היא דחפורטופס (Dozeratops), שילוב בין דחפור (בולדוזר) לטריצרטופס.
גלריה
תצוגה מוזיאלית
איורים של גולגולת טריצרטופס פרורסוס מאת עותניאל צ'ארלס מארש, שגילה והגדיר את הטריצרטופס
דגמים של טריצרטופס
דגמים וירטואליים ושחזורים בגרפיקה ממוחשבת
ראו גם
דינוזאורים
צרטופסים
צרטופסיים
טורוזאורוס
אאוטריצרטופס
טירנוזאורוס
לקריאה נוספת
(מידע בגוגל ספרים) - בעיקר פרק 3 אך גם פרקים 1, 2, 7 ו-8.
- מבוא כללי על דינוזאורים בעברית
- עמ' 350–373 ובפרט עמ' 366.
- בעיקר פרקים 34 ו-35, אך גם פרקים 36–38
- בעיקר פרק 25 מאת פיטר מקוביקי, עמ' 526–549.
- מונוגרפיה ישנה מאוד אך מלאה באיורים מצוינים ותיאור טכני של מאובני הטריצרטופס
קישורים חיצוניים
ממוזער|250px|שלד של טריצרטופס במוזיאון טירל המלכותי
ממוזער|250px|גולגולת של טריצרטופס במוזיאון הפלאונטולוגי במינכן
ממוזער|250px|"האטצ'ר": שלד של טריצרטופס במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע, סמית'סוניאן, שהורכב ב-1905 והפך לשלד המורכב הראשון של טריצרטופס בתצוגה מוזיאלית. בתמונה: השלד המתוקן.
מידע כללי על הטריצרטופס
ד"ר צחי אבנור, טריצרטופס Triceratops – מידע, תמונות, סרטוני וידאו וריכוז מקורות
קים אן צימרמן, Triceratops: Facts about the Three-horned Dinosaur, באתר LiveScience, 2012
טריצרטופס, באתר הטבע של ה-BBC, כולל סרטוני וידאו על הטריצרטופס
טריצרטופס לילדים, דף מידע בצירוף פעילויות לילדים
טריצרטופס, באתר HowStuffWorks
טריצרטופס באתר הדינוזאורים של דורלינג קינדרסלי
השלד של הטריצרטופס באתר הדינוזאורים של דורלינג קינדרסלי
חדשות ומאמרים
בעיית תנוחת הגפיים הקדמיות של טריצרטופס לאור השלדים המורכבים שבתצוגה מוזיאלית: חלק 1, חלק 2
Evolutionary trends in Triceratops from the Hell Creek Formation, Montana מאת ג'ון סקנלה, דנבר פאולר, מארק גודווין וג'ון ר. הורנר, יוני 2015
Triceratops' Teeth Turned Into Slicing Machines While Chewing באתר LiveScience, 5 ביוני 2015
תמונות, ציורים ואיורים
שחזור של שלד טריצרטופס הורידוס שלם, מאת סקוט הארטמן 2013
שחזור של שלד טריצרטופס הורידוס שלם (האטצ'ר), מאת סקוט הארטמן 2020
איורים בגרפיקה ממוחשבת מאת ולאד קונסטנטינוב "SwordLord"
טריצרטופס הורידוס - איור מודרני בהסתמך על שחזור השלד מ-2013 שפרסם סקוט הארטמן כולל צבע, באתר פליקר
איור מודרני בהסתמך על שחזור השלד שפרסם סקוט הארטמן, באתר DevianArt
איור של טריצרטופס ביער, באתר DevianArt
טריצרטופס על רקע שחור, באתר DevianArt
ציור של טריצרטופסים בסביבתם הטבעית ציור מאת ראול מרטין
ציורים מאת ד"ר ג'וליוס צ'וטוני (Julius T. Csotonyi):
ציור של טריצרטופס מ-2010
טריצרטופס המבוסס על Lane מול טירנוזאורוס בדיורמה של הקרטיקון
גלריית ראשים של צרטופסיים ובהם טריצרטופס (35 - טריצרטופס הורידוס, 36 - הטריצרטופס "Yoshi's Trike", 39 - טריצרטופס פרורסוס)
ציורים מאת Mohamad Haghani מוחמד האגאני (https://www.deviantart.com/haghani/)
איור CGI צבעוני של טריצרטופס ב-ArtStation
טריצרטופס על רקע טבעי ב-DeviantArt
טריצרטופס על רקע לבן ב-DeviantArt
טריצרטופסים מזדווגים בנהר ב-DeviantArt
טריצרטופס שוחה בנהר ב-DeviantArt
טריצרטופסים - אם וגור ב-DeviantArt
טריצרטופס נלחם בטירנוזאורוס תת-בוגר ב-DeviantArt
טריצרטופס ביער ב-DeviantArt
טריצרטופסים נגד טירנוזאורים ב-DeviantArt
איורים ועיבודים גרפיים מאת ד"ר צחי אבנור בפליקר:
טריצרטופס - איור שחזור בשר ודם מאת צחי אבנור, 2015
טריצרטופס הורידוס - איור מודרני בהסתמך על שחזור השלד מ-2013 שפרסם סקוט הארטמן כולל צבע, עיבוד באישור של ולאד קונסטנטינוב
טריצרטופס - חלקי הגולגולת מאת צחי אבנור על בסיס איור של עותניאל צ'ארלס מארש
טריצרטופס - חלקי השלד מאת ד"ר מייק טיילור וצחי אבנור על בסיס איור של עותניאל צ'ארלס מארש
דיורמה של טריצרטופס ביער (על בסיס דגם של CollectA), פליקר
תמונות וצילומים מאת ד"ר צחי אבנור בפליקר:
צילום של פסלון טריצרטופס מאת Sideshow Collectibles, פליקר
צילומים של דגמים מאת Creative Beast Studio: תמונה 1, תמונה 2
צילומים של דגמים מאת Rebor: תמונה 1, תמונה 2, תמונה 3, תמונה 4, תמונה 5, תמונה 6
צילומים של דגמים מאת EoFauna: דגם Cryptic, דגם Dominant
צילומים של דגמים מאת CollectA: תמונה 1, תמונה 2, תמונה 3, תמונה 4,
שלד במוזיאון הטבע זנקנברג: תמונה 1, תמונה 2, תמונה 3, תמונה 4
טריצרטופס (ארכיון הרשת), סיכום קצר ואיור צבעוני טוב
גלריית תמונות של טריצרטופס (עם הסברים) בפליקר
Ceratopsia Flickr Group, פליקר - תמונות של צרטופסים ובהן תמונות רבות של טריצרטופס
איור של טריצרטופס לעומת אדם מאת SameerPrehistorica, באתר DevianArt
קטלוג מאויר של גולגולות טריצרטופס, מסווגות לפי מקום מציאתן, מתוך בלוג יפני ביאהו! על דינוזאורים, דרך ארכיון האינטרנט
שחזור היפותטי של יושי (MOR 3027) הטריצרטופס, מאת KingRexy ב-DeviantArt
תמונות של Lane במוזיאון יוסטון למדעי הטבע, פייסבוק
טריצרטופס נלחם בשני דקוטרפטורים מאת לואיס ריי
מבט וירטואלי על Lane הטריצרטופס באתר Arts and Culture של גוגל
דגם תלת-ממדי וירטואלי של הורידוס הטריצרטופס, באתר מוזיאון מלבורן, אוסטרליה
סרטוני וידאו
- הרצאת TEDx של ד"ר ג'ון סקנלה, יוטיוב, 20 במאי 2015
מאגרי מידע טקסונומי
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1889
קטגוריה:כסמוזאורים
קטגוריה:צרטופסיים
קטגוריה:ארצות הברית: מאובנים
קטגוריה:קנדה: פלאונטולוגיה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי עותניאל צ'ארלס מארש
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1889 | 2024-09-23T11:39:19 |
ברכיוזאורוס | ברכיוזאורוס (שם מדעי: Brachiosaurus) הוא סוג של דינוזאור צמחוני במשפחת הברכיוזאוריים השייכת לאינפרא-סדרה זאורופודים. פירוש השם הוא "לטאת זרוע" המתייחס לעצם הזרוע הענקית שהתגלתה. שם המין "אלטיתוראקס" פירושו "חזה עמוק". בזמן גילויו הוא נחשב לאחד הדינוזאורים הגדולים ביותר שנתגלו, אך בעשורים האחרונים נתגלו מספר דינוזאורים הגדולים ממנו בהם הזאורופוסידון והארגנטינוזאורוס.
מאפיינים
הברכיוזאורוס היה ידוע בתקופה מסוימת כדינוזאור הגבוה ביותר. הוא נתגלה בשנת 1903 על ידי דוקטור E. S. Riggss. הברכיוזאורוס שגשג לקראת סוף תקופת היורה בעידן המזוזואיקון. שלדים מאובנים מלאים שלו נמצאו בטנזניה, ונמצאו חלקי שלדים באמריקה הצפונית באורך של 25 מטרים. הג'ירפטיטאן, שממנו נתגלו שלדים די שלמים באפריקה, סווג בהתחלה בתור מין של ברכיוזאורוס, אך כיום הוא מסווג כסוג טקסונומי נפרד.
הברכיוזאורוס היה זאורופוד גדול. הפלאונטולוגים מעריכים את גובהו של הברכיוזאורוס כ-, את אורכו כ- ואת משקלו כ-28 עד 43 טונות (כ-6 פילים אפריקנים בוגרים). הוא התאפיין ברגליים עבות מאוד, המזכירות גזעי עץ וצוואר ארוך מאוד ודק יחסית לגודל גופו. הוא אכל כ-200 קילוגרם ביום.
בתרבות הפופולרית
הברכיוזאורוס הופיע בהרבה מאוד סרטי דינוזאורים והוא מהפופולרים שבהם. ישנו אפילו אסטרואיד שקיבל שם זה (9954 Brachiosaurus).
הוא הופיע בסדרה ללכת עם דינוזאורים בפרק על "ענקי היורה" לצד עדר דיפלודוקוסים. וכן נראה בהבלדה של Big Al.
הברכיוזאורוס מופיע בסרטי פארק היורה החל בסרט הראשון (בו ככל הנראה גופו מבוסס על הג'ירפטיטאן) וכן נראה בסרט השלישי, החמישי, בו פרטי ברכיוזאורוס נראים לחברת ההצלה אך עקב גודלם לא יכלה להציל אותם מהאי הגעשי והם נכחדו כנראה והשישי. הוא מופיע גם בעולם היורה: מחנה הקרטיקון, לרבות פרט המופיע בסוף הסדרה לאחר הבריחה מאחוזת לוקווד. בסרטי הזיכיון הברכיוזאורוס יכול לעמוד על רגליו האחוריות ולאכול מהעצים.
גופם של יצורי ה"רונטו" הענקיים ממלחמת הכוכבים 4 מבוסס על הברכיוזאורוס.
בסדרה המנגה והאנימה היפנית וואן פיס קיימת דמות בשם קווין אשר יש לה את היכולת להפוך לברכיוזאורוס.
ברכיוזאורוס מופיע בסרט Sea Rex 3D ובסדרות הדינוזאורים!, פלאווורלד ודינו דן.
בנוסף הוא מופיע גם בכמה משחקי מחשב כמו Jurassic Park: Operation Genesis, פארק היורה 3: בניית פארק, Jurassic World Evolution וJurassic World Evolution 2.
גלריה
קישורים חיצוניים
איור שלד של ברכיוזאורוס מאת סקוט הארטמן
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1903
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אלמר ס. ריגס
קטגוריה:ברכיוזאוריים
קטגוריה:דינוזאורים שחיו ביורה עליון באפריקה
קטגוריה:דינוזאורים שחיו ביורה עליון באמריקה הצפונית
קטגוריה:טנזניה: מאובנים
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1903 | 2024-04-23T09:28:54 |
דיפלודוקוס | ממוזער|250px|שלד במוזיאון קרנגי
דיפלודוקוס (שם מדעי: Diplodocus) הוא סוג של דינוזאור זאורופוד גדול, אוכל צמחים ממשפחת הדיפלודוקיים שחי בתור היורה. פירוש השם "דיפלודוקוס" הוא "קורה כפולה", שם שמתייחס למבנה החוליות שלו.
מיון
הסוג דיפלודוקוס כולל שני מינים תקפים:
דיפלודוקוס קרנגי (Diplodocus carnegiei)
דיפלודוקוס הלורום (Diplodocus hallorum)
ועוד שני מינים מוטלים בספק:
דיפלודוקוס לונגוס (Diplodocus longus)
דיפלודוקוס האיי (Diplodocus hayi)
בשנות ה-90 של המאה ה-20 נתגלה מין של דיפלודוקוס שהיה גדול באופן ניכר משאר המינים, בהתחלה הוא סווג כסיסמוזאורוס ("לטאה מרעידת אדמה"), סוג חדש במשפחת דיפלודוקיים, אך מחקרים מאוחרים יותר סיווגו אותו כמין של דיפלודוקוס בשם דיפלודוקוס הלורום (Diplodocus hallorum) והקטינו את ההערכות על גודלו לאורך מרבי של 32 מטר ומשקל מרבי של 27 טונות.
מחקר שנערך ב-2015 טען שאמפיקוליאס פראג'ילימוס, דינוזאור שגילה אדוארד דרינקר קופ וגודלו הוערך בכ-40–60 מטר ומשקל של למעלה מ-100 טונות, איננו טקסון תקף, אלא פשוט פרט גדול מאוד של דיפלודוקוס, ושההערכות של קופ על גודלו היו מוגזמות. עם זאת, מאמר מ-2018 חלק על כך וטען שאמפיקוליאס הוא למעשה סוג חדש בשם מאראפוניזאורוס שאורכו היה כ-30 מטר.
מאפיינים
הדיפלודוקוס היה דינוזאור ארוך יחסית, כ- אורכו בממוצע, אך רזה ובנוי קל יחסית לאורכו - משקלו הממוצע היה לא יותר מ-20 טונות. פרטים גדולים וזקנים במיוחד הגיעו לאורך של ומשקל של עד 27 טונות (כך למשל הפרט מהמין דיפלודוקוס הלורום שבעבר סווג כ"סייסמוזאורוס").
הדיפלודוקוס היה בעל גוף זאורופודי טיפוסי: צוואר ארוך, בטן גדולה הנתמכת בארבע רגליים דמויות עמודים וזנב ארוך. זנבו של הדיפלודוקוס היה ארוך במיוחד ודמה במבנהו לשוט. פלאונטולוגים ביצעו מספר מחקרים ביומכניים על זנבו של הדיפלודוקוס, כדי לברר את האופן שבו תפקד ואיזה תפקיד מילא עבור הדיפלודוקוס, כאשר שתי הסברות העיקריות הן אמצעי הגנה כשוט מצליף ואמצעי איתות היכול ליצור רעש אדיר בהצלפה מהירה וחזקה. לאורך גבו של הדיפלודוקוס, מקצה הראש ועד לקצה הזנב, נמתחה שורה ארוכה של דוקרני קראטין קטנים, כ-18 ס"מ גובהם.
הגולגולת שלו הייתה קטנה, צרה ובעלת חוטם ארוך ובפיו היו מקובעים שיניים רבות דמויי עפרונות, שבאמצעותן תלש עלים וצמחייה. הלעיסה והעיכול התבצעו בקיבה (לדיפלודוקוס לא היו לחיים שלעסו את המזון) וכן באמצעות גסטרוליתים - אבנים שבלע וטחנו את המזון בתוך קיבתו. בניגוד לשחזורים מוקדמים, נחיריו של דיפלודוקוס היו בחזית הגולגולת ולא בקודקודה.
מאובני הדיפלודוקוס התגלו בויומינג, קולורדו, יוטה ומונטנה שבארצות הברית ותוארו על ידי החוקר האמריקאי עותניאל צ'ארלס מארש ב-1878.
טורפים
הדיפלודוקוס, ככל זאורופוד אחר, היה מגושם ואיטי בשל גודלו, והיווה טרף עבור טורפים רבים כגון האלוזאורוס, שהיה הטורף הנפוץ ביותר בעידן היורה וקרובי משפחתו, הזאורופגנקס והאפאנטריאס הגדולים שהיו טורפי על באזורי מחייתם. עם זאת, בדומה לרוב הזאורופודים, כאשר הגיע הדיפלודוקוס לבגרות מלאה הפך גדול מדי עבור טורפים ובכך קיבל הגנה מלאה, מכיוון שאלו העדיפו להתרכז בפרטים הצעירים, הזקנים או החולים שבעדר ובכך להגדיל משמעותית את הסיכוי להצלחת הציד. בשל כך הרבו הדיפלודוקוסים להסתובב בעדרים גדולים הכוללים פרטים מגילאים שונים ובכך לעלות את סיכויי ההישרדות של החלשים והמין כולו. בזכות שיטה זו זכו הזאורופודים להיות אחת מקבוצות הדינוזאורים המצליחות ביותר, ששרדה עד לסוף הקרטיקון (אם כי הדיפלודוקוס נכחד כבר בסוף היורה).
בתרבות
ממוזער|250px|שלד של "דיפי" - דיפלודוקוס קרנגי המוצג במוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון.
הדיפלודוקוס הוא אחד הזאורופודים המוכרים ביותר והוא מוצג בתערוכות מוזיאונים יותר מכל זאורופוד אחר. כמה תצוגות ידועות של דיפלודוקוסים הם ב: מוזיאון קרנגי להיסטוריה של הטבע, המוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון, שם היה שלד ידוע בשם "דיפי", מוזיאון הטבע בברלין ועוד. עם זאת חלק מהתצוגות, הקיימות שנים רבות, מבוססות על דינוזאורים דומים כמו הברונטוזאורוס או שקיבלו תווית שגויה.
הדיפלודקוס נראה במספר סרטים וסדרות טלוויזיה שונות, מדעיות ובדיוניות שלאורך השנים הציגו יותר ויותר פרטים עדכניים על מראהו. הוא מופיע בסרט דיסני "פנטזיה" יחד עם דינוזאורים אחרים כמו טירנוזאורוס, שרובם חיו בקרטיקון ולא ביורה וראשו נראה שטוח מדי, בסרט "המסע לעמק החלומות" בתור הדמויות "דוק" ו"דרה", בסדרה "העולם האבוד" המבוססת על ספרו של ארתור קונאן דויל ובסרט "The Land That Time Forgot".
הדיפלודוקוס נראה בצורתו הנכונה בסדרה "הולכים עם דינוזאורים", בפרק השני ובסדרה הדומה, "הבלדה של Big Al". בסדרות נראים עדר דיפלודקוס נע ביער כדי להתגונן מטורפים והנקבות מטילות ביצים בעזרת איבר ארוך דמוי-פין שעזר להם להוביל את הביצים לקרקע. אין להנחה זו בסיס ממאובנים. כמו כן הוא מוצג בסרט התיעודי "המוזיאון להיסטוריה של הטבע בחיים".
בסדרת סרטי "פארק היורה" לא נראה דיפלודוקוס, אך נראית בובה שלו על מדף בסרט הראשון בסדרה. בסרט "עולם היורה" היה אמור להופיע דיפלודוקוס אך הוא נחתך והוחלף בקרוב משפחתו, האפטוזאורוס. עם זאת, מוצג הדיפלודוקוס במספר משחקים של הסדרה, כגון "פארק היורה 3: בניית פארק", "Jurassic World Evolution", Jurassic Park: Operation Genesis ו"Jurassic World Evolution 2".
פרטי דיפלודוקוס נראים לצד עדר פרזאורולופוסים בתחילת הסרט "הדינוזאור הטוב", אף שגיבור הסרט הוא אפטוזאורוס.
בנוסף הוא מופיע במשחק ללכת עם דינוזאורים ובסדרות הדינוזאורים!, פלאווורלד ודינו דן.
הזמר תומאס וסלי פנץ המכונה "דיפלו", בחר בשם הבמה שלו על שם הדיפלודוקוס.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1878
קטגוריה:דיפלודוקיים
קטגוריה:דינוזאורים שחיו ביורה עליון באמריקה הצפונית
קטגוריה:ארצות הברית: מאובנים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי עותניאל צ'ארלס מארש
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1878 | 2023-06-06T18:26:55 |
סטגוזאורוס | ממוזער|250x250 פיקסלים|איור המשחזר סטגוזאורוס
ממוזער|250x250 פיקסלים|מוזיאון הפארק הלאומי להיסטוריה של הטבע, יוטה
סטגוזאורוס (שם מדעי: Stegosaurus) הוא סוג של דינוזאור אוכל צמחים במשפחת הסטגוזאוריים שהתקיים בתקופה היורה באמריקה הצפונית. זהו אחד הדינוזאורים הידועים בציבור, הודות למראהו הייחודי הכולל שורה כפולה של לוחיות בצורת מחומש לאורך גבו וארבעה דוקרנים בזנב. שמו נגזר מיוונית ופירושו "לטאה מכוסה" או "לטאה בעלת גג". הוא נתגלה על ידי הפלאונטולוג האמריקאי הנודע עותניאל צ'ארלס מארש, שגם סיווג אותו ונתן לו את שמו.
מאפיינים
הסטגוזאורוס היה דינוזאור גדול למדי. בעבר הוערך שאורכו הגיע עד ל- ומשקלו ל-5 טונות, אך ההערכות כיום היא שאורכו היה כ- ומשקלו 2–3 טונות. אף על פי שהערכות אלה נמוכות יותר, הסטגוזאורוס עדיין היה הגדול שבמשפחת הסטגוזאוריים. שתי הגפיים האחוריות היו ארוכות מן הקדמיות. לאורך גבו וזנבו נמשכו שני טורים של לוחיות קרניות בצורת משולשים או מחומשים שעמדו זקופות. עד היום הפליאונטולוגים חלוקים בדעתם מה היה התפקיד של לוחיות אלה. להלן הסברות הנפוצות:
זיהוי תוך-מיני והתגנדרות, המשמש בין השאר לחיזור וקביעת מעמד.
הגדלת גודלו הנתפש של הסטגוזאורוס לצורכי יצירת רושם מרתיע.
ויסות חום (תרמורגולציה).
כיום יש נטייה לפסול את הסברה האחרונה ולאמץ את הראשונה. בעבר סברו הפלאונטולוגים שהלוחיות כיסו את גבו ושימשו מעין שריון, ומכאן השם "לטאה מכוסה", אך שיחזורים מודרניים מציבים את הלוחיות זקופות על גבו בשני טורים המסודרים בתבנית זיגזג.
מקצה זנבו של הסטגוזאורוס נזדקרו דוקרנים קוצניים וחדים, שהגנו עליו מפני אויביו, כגון האלוזאורוס - אחד הטורפים הגדולים של תור היורה. זנבו של הסטגוזאורוס היה גמיש וזריז במיוחד, ואפשר לסטגוזאורוס לשלוח מכות חזקות עם הדוקרנים שבקצהו אל עבר הטורף. הפלאונטולוג רוברט בקר מצא לכך הוכחה במאובנים: בנוסף למאובני סטגוזאורוס הוא גילה עצם אגן של אלוזאורוס שבה נקב גדול (שהיה בעבר פצע קטלני) שנגרם מדוקרן של סטגוזאורוס.
לוחיות הגב שימשו להרתיע את התוקף אך לא היו מערך הגנה יעיל מאחר שהיו שבירות ולא הוצבו על חלקיו החשופים באמת. בעת סכנה נפנף הסטגוזאורוס בזנבו כמעין אלה ועמד בתנוחה שלוחיות גבו יזהרו בשמש. ייתכן גם שהסטגוזאורוס הזרים דם בלוחיות כדי לשנות את צבען. כך נראה בעיני הטורף גדול יותר.
מוחו של הסטגוזאורוס היה קטן במיוחד, בגודל של אגוז ובמשקל של כ-80 גרם, ומבין המוחות הקטנים ביותר ביחס לגודל הגוף הכללי של בעל החיים. מוח זה היה מבין הגורמים העיקריים לסברה שהדינוזאורים היו יצורים טיפשים מאוד ומגושמים - סברה שכיום איננה עוד מקובלת.
הסטגוזאורוס היה צמחוני וניזון מצמחייה נמוכה.
בתרבות
הסטגוזאורוס הוא דינוזאור ידוע וקל לזיהוי, והוא כיכב בתרבות במספר ספרים, סרטים, משחקי מחשב, פארקי שעשועים וצעצועים שונים. בנוסף הוא המאובן הלאומי וגם הדינוזאור הלאומי של קולורדו.
השחזורים הראשונים לשלד הסטגוזאורוס היו שגויים עם לוחיות על הזנב ודוקרנים עבים הדומים למחטי קיפוד מעל הגב וסוף הזנב. בנוסף חשבו שהיצור היה יכול להזדקף על רגליו האחוריות ושהיה יצור איטי ובעל דם קר.
מראהו הפופולרי של הסטגוזאורוס מבוסס על ציוריו של צ'ארלס נייט מ-1891 בהתבסס על השלד. אף על פי שלא היה מושלם, דימוי זה היה הבסיס לסטגוזאורוס שנראה בסרט המפלצות קינג קונג מ-1933. בסרט הוא היצור הראשון שצוות החילוץ פוגש כאשר הם שטים לאי הגולגולת. הסטגוזאורוס שואג שם ומתנהג כמו קרנף עצבני. הוא מסתער על המחלצים ונורה למוות. הסטגוזאורוס היה גם אחד משלושת הדינוזאורים (לצד טירנוזאורוס ואיגואנודון) שהיווה מודל לגודזילה.
הסטגוזאורוס נראה בספרי "העולם שאבד" של ארתור קונאן דויל, בספר "טרזן בבטן האדמה" של אדגר רייס בורוז ובספר "The Shy Stegosaurus of Cricket Creek" העוסק בסטגוזאורוס שנמצא בחווה באורגון וכן בספר "פארק היורה" ו"פארק היורה: העולם האבוד".
בסרט "פנטזיה" מ-1940 נראה סטגוזאורוס איטי שמותקף בידי טירנוזאורוס מרושע, מנסה להיאבק אך נטרף. סצנת הקרב המפורסמת נשמעת לצלילי היצירה "פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי. במוזיאון הטבע והמדע של דנוור ישנו פסל של מאבק זה, אך במקום טירנוזאורוס מוצב אלוזאורוס (שבניגוד לראשון חי באותה תקופה עם הסטגוזאורוס).
הסטגוזאורוס הופיע גם בכל סרטי "פארק היורה" למעט בסרט הראשון, שבו מוחלף סטגוזאורוס חולה המתואר בספר בטריצרטופס (עם זאת ישנו כיתוב על עוברים במעבדה שהם של סטגוזאורוס). בסרטים הוא מוצג מעט גדול מדי ובעל לסת בשרנית ולא דמוית מקור. הוא מופיע גם בסדרה עולם היורה: מחנה הקרטיקון ועולם היורה: תאוריית הכאוס.
סרטים נוספים בהם הסטגוזאורוס בולט הם "כוכב הדינוזאורים", "דינוזאור בחיים!", סרטי "המסע לעמק החלומות" ובתוכנית "הדינוזאורים!" מ-1992.
הוא נראה במספר סדרות טלוויזיה: בפרק הראשון של עונה 4 בסדרה "בראשית" עם אותו דגם של האמבולותריום, באחד מפרקי "דוקטור הו" ובעונה 3 של הסדרה "פרינג'". בנוסף הוא נראה במגוון סדרות דוקומנטריות העוסקים בדינוזאורים: "הולכים עם דינוזאורים", "הבלדה של Big Al", "הכוכב דינוזאור", "מועדון הקרב הג'ורסי", "הדינוזאורים!", "פלאווורלד", "דינו דן" ו"כשהדינוזאורים שוטטו באמריקה".
במספר משחקי מחשב נראה סטגוזאורוס ביניהם: "מלך הדינוזאורים", "zoo Tycoon", "עולם היורה: המשחק", Jurassic World Evolution, פארק היורה 3: בניית פארק, Jurassic World: Alive ומשחקים נוספים של פארק היורה, "Ark: Survival Evolved", "Combat of Giants" ו-"Gone Home".
ב-17 ביולי 2024, שלד סטגוזאורוס גדול, המכונה "איפקס", נמכר ב-44.6 מיליון דולר (34 מיליון ליש"ט) במכירה פומבית של סותבי'ס בעיר ניו יורק - הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם על מאובן.
גלריה
לקריאה נוספת
- עמ' 335–349 ובעיקר עמ' 340
קישורים חיצוניים
איור שלד של סטגוזאורוס מאת סקוט הארטמן
מידע
The Evolving View of Stegosaurus
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1877
קטגוריה:סטגוזאוריים
קטגוריה:דינוזאורים שחיו ביורה עליון באמריקה הצפונית
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי עותניאל צ'ארלס מארש
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1877
קטגוריה:טקסונים שהתפתחו ביורה עליון | 2024-07-19T22:57:26 |
ברונטוזאור | REDIRECT ברונטוזאורוס | 2020-02-15T17:44:37 |
מחצית חיים | ממוסגר|שמאל|סימולציה של אטומים זהים העוברים דעיכה רדיואקטיבית, החל מ-400 אטומים (מימין) או 4 אטומים (משמאל). המספר בראש האיור מציין כמה תקופות של מחצית חיים חלפו. חל חוק המספרים הגדולים: עם מספר גדול יותר של אטומים, הדעיכה הכללית אקראית פחות.
זמן מחצית החיים של איזוטופ רדיואקטיבי הוא הזמן הדרוש למחצית מהאטומים של איזוטופ זה כדי לדעוך ולהפוך לאטומים של איזוטופ אחר. זמן מחצית החיים משקף את מידת היציבות של האיזוטופ. זהו נתון מרכזי בתחום הפיזיקה הגרעינית. דעיכה מעריכית היא אירוע סטטיסטי בעל התפלגות מעריכית: היא אינה מאפשרת לנבא מתי אטום מסוים יתפרק, אלא מה שיעור האטומים שיתפרקו בפרק זמן נתון. זמן מחצית החיים נע בין חלקיקי שנייה במקרה של איזוטופים רדיואקטיביים מאוד לא יציבים ועד מיליארדי שנים לאיזוטופים יציבים במיוחד.
אף שהמושג "זמן מחצית חיים" הוא המקובל בעולם המדע, אין הוא מדויק מילולית, שהרי אין מדובר במחצית אורך חיי החומר (זמן זה הוא אינסופי, שכן ההתפרקות היא תהליך אקספוננציאלי), אלא בזמן שבמהלכו יתפרקו מחצית מהאטומים במערכת, כלומר "זמן חיי המחצית". השימוש במושג "זמן מחצית חיים" התרחב גם לתחומים שמחוץ לרדיואקטיביות: בתהליכים כימיים מסוימים, קצב התהליך מושפע מריכוז החומרים המשתתפים בתהליך, וכך גם בהתפרקות של תרכובת. בהתאם לכך ניתן לדבר על זמן מחצית החיים של חומר ההדברה די-די-טי, שהוא הזמן שבו חצי מהחומר שרוסס בשדה מסוים מתפרק לחומרים אחרים.
"זמן מחצית חיים" שונה מ"אורך חיים ממוצע" (Mean lifetime). אורך חיים הוא ממוצע הזמן הנדרש לדעיכת כל החלקיקים הנתונים, לעומת דעיכת חצי מהם, אליה מתייחס זמן מחצית החיים. השימוש בנתון אורך החיים הממוצע נפוץ יותר בתחום פיזיקת החלקיקים, בין היתר מכיוון שמשך החיים של חלקיקים תת-אטומיים בלתי-יציבים לרוב קצר בהרבה מזה של אטומים בלתי-יציבים. זאת ועוד, פיזיקת החלקיקים מרבה לעסוק במערכות המכילות מספר קטן של חלקיקים תת-אטומיים – לעיתים, רק אחד – כך שאין טעם או אפשרות של ממש לדון בזמן הנדרש לדעיכת חצי מהחלקיקים.
דוגמה
איזוטופ שזמן מחצית החיים שלו הוא יום, כמותו לאחר יום תפחת לחצי מהכמות ההתחלתית. על מנת למצוא כמה אטומים יישארו לאחר 4 ימים, החישוב הוא כדלקמן: לאחר יום תישאר מהכמות ההתחלתית, לאחר יומיים יישאר , לאחר שלושה ימים ולאחר ארבעה ימים .
הגדרות
תהליך התפרקות רדיואקטיבית ניתן לתיאור על ידי אחת משלוש נוסחאות שקולות:
כאן:
הכמות ההתחלתית של האיזוטופ (שניתנת למדידה בגרמים, מולים או מספר חלקיקים).
כמות החומר שנותרה כעבור זמן .
הוא זמן מחצית החיים.
הוא הזמן שלוקח לכמות האיזוטופ לקטון בשיעור של e.
מכונה "קבוע הדעיכה", ומאפיין את קצב ההתפרקות.
הפרמטרים , ו- מקיימים את השוויונות:
כאשר הוא הלוגריתם הטבעי של 2 (וערכו בקרוב 0.693).
זמן מחצית החיים של יסודות הטבלה המחזורית
בטבלה מוצג זמן מחצית החיים של האיזוטופ היציב ביותר של היסוד.
600px|מרכז|ממוזער|
זמן מחצית החיים של יסודות 83 עד 118
כל היסודות בעלי מספר אטומי מעל 82 (עופרת) אינם יציבים. באופן כללי, זמן מחצית החיים יורד עם עליית המספר האטומי, החל מהיסוד היציב כמעט לחלוטין ביסמוט (מספר 83), דרך היסוד בעל זמן מחצית החיים הארוך למדי אורניום (מספר 92) ועד היסוד הכבד ביותר, אוגאנסון (מספר 118), שזמן מחצית החיים שלו פחות מאלפית השנייה. זמן מחצית החיים גדל בתחום היסודות 103 עד 105, יורד ביסוד 106 ועולה שוב קלות ביסודות 110 עד 114, מה שמרמז על התכנות אי של יציבות.
בטבלה מוצג זמן מחצית החיים של האיזוטופ היציב ביותר של כל אחד מהיסודות שמספריהם האטומיים 83 עד 118.
מספר אטומי שם היסוד האיזוטופ היציב ביותר מחצית חיים 83 ביסמוט 209Bi 84 פולוניום 209Po 130 שנים 85 אסטטין 210At 8 שעות 86 רדון 222Rn 3.824 ימים 87 פרנציום 223Fr 22 דקות 88 רדיום 226Ra 1600 שנים 89 אקטיניום 227Ac 21.77 שנים 90 תוריום 232Th 91 פרוטקטיניום 231Pa 32800 שנים 92 אורניום 238U 93 נפטוניום 237Np 94 פלוטוניום 244Pu 95 אמריציום 243Am 7370 שנים 96 קוריום 247Cm 97 ברקליום 247Bk 1380 שנים 98 קליפורניום 251Cf 900 שנים 99 איינשטייניום 252Es 470 ימים 100 פרמיום 257Fm 100.5 ימים 101 מנדלביום 258Md 51.5 ימים 102 נובליום 259No 58 דקות 103 לורנציום 266Lr ~11 שעות 104 רתרפורדיום 267Rf ~1.3 שעות 105 דובניום 268Db 1.3 ימים 106 סיבורגיום 269Sg ~3.1 דקות 107 בוהריום 270Bh 3.8 דקות 108 האסיום 277mHs ~130 שניות 109 מייטנריום 278Mt 7.6 שניות 110 דרמשטטיום 281mDs ~3.7 דקות 111 רנטגניום 282Rg 2.1 דקות 112 קופרניקיום 285mCn ~8.9 דקות 113 ניהוניום 286Nh 19.6 שניות 114 פלרוביום 289mFl ~1.1 דקות 115 מוסקוביום 289Mc 220 מילי-שניות 116 ליברמוריום 293Lv 61 מילי-שניות 117 טנסין 294Ts 78 מילי-שניות 118 אוגאנסון 294Og 890 מיקרו-שניות
ראו גם
פיזיקה גרעינית
רדיואקטיביות
אי של יציבות
תארוך פחמן
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קינטיקה כימית
קטגוריה:פיזיקה גרעינית
קטגוריה:מאונים
קטגוריה:רדיואקטיביות | 2024-10-07T13:35:11 |
טירנוזאור | הפניה טירנוזאוריים | 2007-04-29T06:43:49 |
טירנוזאורוס | ממוזער|250px|דגם של טירנוזאורוס
ממוזער|250px|שחזור של טירנוזאורוס מכוסה חלקית בנוצות.
ממוזער|250px|דגם גדול של טירנוזאורוס.
ממוזער|250px|דגם של טירנוזאורוס.
ממוזער|250px|איור של טירנוזאורוס בסביבתו
טירנוזאורוס (שם מדעי: Tyrannosaurus) הוא סוג של דינוזאור תרופוד טורף ממשפחת הטירנוזאוריים אשר חי בקרטיקון שלפני 68 עד 66 מיליון שנה לפני זמננו וכנראה נכחד בהכחדת הקרטיקון. משמעות שמו מיוונית ולטינית: "עריץ הזוחלים/ הלטאות", מאחר שהוא נחשב במשך שנים לטורף-העל הגדול והמרשים ביותר. הטירנוזאורוס נחשב גם לאחד הדינוזאורים המפורסמים והפופולריים ביותר.
במשך שנים הניחו שהטירנוזאורוס היה הטורף היבשתי הגדול ביותר שידוע למדע, ואף כי נתגלו מספר תרופודים טורפים גדולים יותר כמו הקרכרודונטוזאורוס, הגיגאנוטוזאורוס והספינוזאורוס הוא עדיין אחד הגדולים שבהם וכן הגדול שבבני משפחתו ובטורפי היבשה באמריקה הצפונית: הוא הגיע לאורך של 12–13 מטר ולמשקל של כ-8 טון מטרי. כמו כן היה בעל עוצמת נשיכה עוצמתית יותר מכל חיה יבשתית (למעט מתנינאי ענק), אף יותר מתרופודים גדולים ממנו, אשר הגיעה ל-35,000–57,000 ניוטון (3.6–5.8 טון-כוח), מה שעזר לו להרוג במהירות ולשבור עצמות בנגיסה אחת.
סוג זה על פי כמה מיונים מכיל רק מין אחד: הטירנוזאורוס רקס (Tyrannosaurus rex) הנודע גם בשמו המקוצר טי-רקס (T-rex). שיטות אחרות מצאו לאחרונה עוד מספר מינים מאותו הסוג.
מאובנים
שרידיו של הטירנוזאורוס רקס נדירים, ונכון לשנת 2005 נמצאו 30 מאובנים שלו הכוללים שלוש גולגולות שלמות. הוא נתגלה לראשונה על ידי ברנום בראון בתחילת המאה ה-20 בארצות הברית.
שלד הטירנוזאורוס רקס השלם הגדול ביותר שנמצא נקרא "סו" והוא מוצג במוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע בשיקגו. שלד זה היה שייך לנקבת רקס באורך וגובה של כמעט 4 מטרים. מתוך השלד מומחים גילו שנקבות הטי רקס היו גדולות מהזכרים. על השלד נמצאו חבלות ופציעות רבות המרמזות על החיים הלא פשוטים של הטורף הזה.
ב-2019 הסתיים ניתוח של שלד חלקי שנחפר ב-1994 ועל פי הממצאים הוא היה שייך לפרט גדול במיוחד: אורכו הוערך ב- ומשקלו ב-. מאובן זה זכה לכינוי החיבה "סקוטי".
מראה ואנטומיה
אורכו של הטירנוזאורוס רקס היה 11–13 מטרים, ומשקל של 6 עד 9 טונות לפרט בוגר. בסוף המאה ה-20 שינו המדענים את השערתם לגבי צורת עמידתו. במקום העמידה הזקופה הם משערים שהוא היה בעל גב מאוזן כמו שאר הדינוזאורים הטורפים. במשך שנים נחשב הטירנוזאורוס לתרופוד ולדינוזאור הטורף הגדול ביותר. גילויים של הספינוזאורוס במצרים (שאורכו כ-14–18 מטרים), של הגיגאנוטוזאורוס באמריקה הדרומית (אורכו כ-13–14 מטרים) ושל הקרכרודונטוזאורוס בצפון אפריקה (שאורכו כ-13–14.5 מטרים) הביאו לנישולו מתואר זה. עם זאת, הטירנוזאורוס הוא עדיין הטורף הגדול ביותר הידוע באמריקה הצפונית והיה ללא ספק טורף-על באזורו.
לטירנוזאורוס רקס היו יותר מ-60 שיניים בפה והוא הצמיח שיניים חלופיות כל הזמן, כדי להחליף את אלו שנשרו או נשברו בקרב, מה שעזר לתאוריה שהשתמש בעוצמת הנשיכה המשמעותית שלו לצורך ההרג. אורך כל שן היה כ-20 סנטימטרים, הן היו משוננות כמו סכיני בשר אך צורתם הייתה כמעין בננה עבה עם שורש ארוך מאוד שעיגן את השן חזק אל תוך הלסת. שיניים אלו לא נועדו לחיתוך אלא לדקירה, מחיצה ותפיסת הטרף. שרירים חזקים שהיו מחוברים לקצה גולגולתו של הטירנוזאורוס רקס הניעו את לסתותיו, והוא סגר אותן בעוצמה של פי שלושה מזו של אריה (לפי המדידות כ-35,000–57,000 ניוטון או 3.6–5.8 טון-כוח). כך הוא נהג לרסק את עצמות הטרף ולבלוע אותן. הגולגולת החזקה שלו יכלה לעמוד במאמצי פיתול וטלטול גדולים, ובכך אפשרה לו לקרוע חתיכות בשר מהטרף. קיבתו של הטירנוזאור רקס יכלה להכיל עד 230 קילוגרמים של בשר.
מוחו היה גדול פי 2 ממוחו של קרנזאור ממוצע. מערות האף הענקיות של הטירנוזאורוס הן מהגדולות והמורכבות בעולם הטבע, דבר שאפשר לו לחוש בריח הטרף או בדם ממרחקים גדולים במיוחד.
במשך שנים חשבו הפלאונטולוגים שעורו של הטירנוזאורוס היה עטוי קשקשים כמו עור זוחל רגיל. עם זאת, מציאת דינוזאורים מנוצים רבים בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, בהם דינוזאורים קטנים וגדולים ממשפחת הטירנוזאוריים, הוביל להשערה שגם הטירנוזאורוס היה מכוסה בפלומת נוצות (fluppy proto-feathers). עם זאת, עד כה לא נתגלה מאובן של טירנוזאורוס שבו נשמרה עדות לנוצות אלו.
שלדים משוחזרים של טירנוזאורים:
התנהגות
מחקר שנעשה באוניברסיטת מנצ'סטר מצא שהטירנוזאורוס רקס היה יכול לפתח מהירות של עד כ-30 קמ"ש.
תזונה ושיטות טרף
הטירנוזאורוס הרג את טרפו על ידי נשיכה בעוצמה אדירה ביחס לשאר הדינוזאורים הטורפים, שהייתה כל כך חזקה שיכל לשבור את העצמות ולפגוע באיבריו הפנימיים של הטרף. נראה שעיקר טרפו היו הצרטופסיים וההדרוזאוריים שהיו נפוצים מאוד באמריקה הצפונית באותה תקופה. סברות חדשות (ביניהם של הפלאונטולוג ג'ק הורנר, היועץ המדעי של פארק היורה) טוענות כי הטירנוזאורוס היה גם אוכל נבלות שמצא או ש"גנב" לטורפים קטנים או חלשים ממנו, אבל סביר שהיה טורף פעיל בזכות חושיו החדים והמאפיינים שהפכו אותו לטורף יעיל. רגליו האחוריות החזקות היו משענת נגד לגולגולת הענקית וללסתות המאסיביות, דבר שהקל את קריעת הבשר ופיצוח העצמות במבנה המזכיר את הצבוע. לפי דעת מומחים היה הטירנוזאור שרירי מאוד או אפילו מדי ביחס לטורפים מצליחים אחרים, ככל הנראה מכיוון שטרפו היה חזק ולרוב התנגד או נלחם בו בזמן הציד.
מינים
מאמר מדעי שפרסם גרגורי פול במרץ 2022 הציע לפצל את המין Tyrannosaurus rex לשלושה מינים על בסיס רובסטיות ופרופורציות עצם הירך (femur). שמות המינים החדשים הם T. rex (החסון ביותר מבין שלושת המינים), T. imperator (המיוצג על-ידי סו ומייצג מין קדום יותר ממנו התפצלו שני המינים) ו-T. regina (הכי פחות חסון מבין שלושת המינים). הבדל נוסף שנבחן במאמר הוא מספר השיניים בקדם הלסת העליונה (premaxilla). המאמר עורר מחלוקת עזה והכעיס מעריצי דינוזאורים רבים.
ב-2024 פרסמה קבוצת פלאונטולוגים מאמר בכתב העת Scientific Reports ובו הגדירה מין חדש של טירנוזאורוס: Tyrannosaurus mcraeensis. המין החדש מתוארך ל-73 מיליון שנה לפני זמננו, בתפר שבין הקמפן למאסטריכט, כ-6 מיליון שנה לפני הטירנוזאורוס רקס. המאובנים נתגלו במקסיקו בתצורת הל לייק. הוא היה באותו גודל בערך כמו הטירנוזאורוס רקס (שקל 8–10 טונות) ונבדל ממנו במספר מאפיינים בגולגולת. למאובן זה יש חשיבות בהבנת מוצאם והתפשטותם הגאוגרפית של הטירנוזאוריים.
תפוצה
הטירנוזאורוס חי במערב אמריקה הצפונית, מצפון מקסיקו ועד דרום קנדה, ביבשת שנקראה אז לרמידיה. הוא חי בגיל המאסטריכט, 68–66 מיליון שנה לפני זמננו.
מחקר שהתפרסם באפריל 2021 העריך שבסך הכל חיו כ-2.5 מיליארד פרטים של טירנוזאורוס רקס.
אקולוגיה
את בית גידולו של הטירנוזאורוס חלקו עמו בעלי חיים רבים:
התרופודים טורפים: הדרומאוזאוריים דקוטרפטור ואכירורפטור, הטרודוניים פקטינודון ופרוניכודון, וכן ריצ'רדואסטסיה, וייתכן שגם ננוטירנוס אם יוחלט שזה מין תקף).
אורניתומימיים: אורניתומימוס, סטרותיומימוס
אובירפטורים: אנזו לפטורינכוס ומין הדומה לג'יגנטורפטור
אביאלאה ועופות: אוויזאורוס, ברודאוויס, מינים דמויי הספרורניתס וצימולופטריקס.
צרטופסים: טריצרטופס, טורוזאורוס, לפטוצרטופס וגם נדוצרטופס וטטנקצרטופס אם השניים האחרונים הם מינים תקפים.
פכיצפלוזאורים: פכיצפלוזאורוס, ספרותולוס וגם סטיגימולוק, דרקורקס אם השניים האחרונים הם מינים תקפים.
אנקילוזאורים: אנקילוזאורוס, דנברזאורוס ומין נוסף שקשור לאדמונטוניה.
אורניתופודים והדרוזאוריים: אדמונטוזאורוס (היה נפוץ מאוד), מין שקשור לפרזאורולופוס, תסקילוזאורוס,
יונקים מקבוצות רבות, בהן מטאתריה, יונקי שליה ובעלי שיניים מגובששות.
מרכז|1000px|ממוזער|הפאונה של תצורת הל קריק בגיל המאסטריכט, 66 מיליון שנה לפני זמננו (למעט האדם שנמצא באיור רק לצורך השוואת הגודל). הטירנוזאורוס בצבע בורדו.
בתרבות
הטירנוזאורוס הוא אחד הדינוזאורים המפורסמים והידועים ביותר, גם לאנשים שאינם חובבי דינוזאורים. הסיבות לכך הם גודלו העצום שבעבר נחשב לגדול שבדינוזאורים הטורפים, שיניו הגדולות ושמו הקליט והמלכותי. הוא מופיע במספר גדול מאוד של סרטים, סדרות ומשחקים.
הטירנוזאורוס מופיע בקולנוע מאז 1918, בסרט "The Ghost of Slumber Mountain", שם הוא מופיע בקרב נגד טריצרטופס. הוא הופיע בסרט העולם האבוד, שבוסס על ספרו של ארתור קונאן דויל (אף על פי שבספר לא היה טירנוזאורוס).
טירנוזאורוס מופיע בסרט קינג קונג מ-1933, בו הוא נלחם עם קינג קונג ולבסוף נהרג על ידו. סצנה זו נחשבה לסצנה הקשה ביותר לצילום בסרט. הוא מופיע גם בפנטסיה של וולט דיסני מ-1940.
בכל הסרטים הללו הטירנוזאורוס נראה זקוף מדי ובעל 5 אצבעות בידיו שנראות ארוכות מדי. מראה דומה לטירנוזאורוס אמיתי נראה מהסרט "מפלצות פרהיסטוריות" מ-1984, אף שלא ברור אם מדובר בטירנוזאורוס או בסוג אחר מהמשפחה.
הפריצה הגדולה של הטירנוזאורוס הגיע בסרט מ-1993: פארק היורה. הטירנוזאורוס נראה כיצור שהופק בגרפיקת תלת מימד ממוחשבת ונראה דומה ליצור אמיתי. הטירנוזאורוס היה הדינוזאור המרשים בסרט והוא טורף אנשים וגם מביס שני ולוצירפטורים בסוף הסרט. הטירנוזאורוס הוא אחד הדינוזאורים הבודדים שנראו בכל סרטי פארק היורה: הוא מופיע בסרט ההמשך, בו צבא שלם נשלח ללכוד דינוזאורים אך נאלץ להימלט מזוג טירנוזאורים ובסוף הסרט אחד מהם נתפס עם גורו ומובאים לסן דייגו, שם הטירנוזאורוס זורע הרס. בפארק היורה 3 הוא נראה נלחם עם ספינוזאורוס שהורג אותו, דבר שהכעיס מעריצים רבים. הוא נראה בעולם היורה במאבק עם ה"אינדונימוס רקס" (דינוזאור כלאיים שנוצר מדנ"א שלו), בו הוא כמעט מפסיד אך מצליח לגרור את האינדונימוס אל הלגונה של המוזאזאורוס שטורף אותו. בסרט עולם היורה: נפילת הממלכה נראה טירנוזאורוס שטורף קרנוטאורוס ולבסוף נכלא ומובא לאחוזה בקליפורניה, אך משתחרר. בעולם היורה: עולם חדש הטירנוזאורוס מוצג בהתמודדות נגד הגיגאנוטוזאורוס, אותו הוא מצליח להרוג לצד תריזינוזאורוס. הטירנוזאורוס מוצג גם בעולם היורה: מחנה הקרטיקון החל מהעונה השנייה, אף שהוא מופיע כפתיח העונה הראשונה וגם בעולם היורה: תאוריית הכאוס. הוא נראה גם בפרולוג עולם היורה: עולם חדש.
דמותה של המפלצת היפנית גודזילה מבוססת עליו בנוסף ל-2 דינוזאורים (סטגוזאורוס ואיגואנודון). סרטים יפנים נוספים בהם הוא נראה, כוללים סרטי אנימה על דינוזאורים.
סרטים נוספים בהם נראה טירנוזאור: לילה מוטרף במוזיאון, צעצוע של סיפור, לפגוש את הרובינסונים, הדינוזאור הטוב ועידן הקרח 3: עלייתם של הדינוזאורים.
טירנוזאורוס נראה גם בהרבה סדרות טלוויזיה ביניהן: החברים של ברני (המבוסס על טירנוזאורוס), הסדרה "The Land Before Time" דוקטור הו, בראשית, הדמות גרימלוק ברובוטריקים, דינוזאורים, הסדרות ללכת עם דינוזאורים בפרק האחרון, סצנה שנראתה גם בתחילת הסדרה ללכת עם חיות, מפלצות ים, פלאווורלד, דינו דן, הדינוזאורים!, פארק פרהיסטורי, כוכב פרהיסטורי, "הכוכב דינוזאור" (מתואר בלבד), סופר סנטאי, הסדרות היפניות מייטי מורפין פאוור ריינג'רס, פאוור ריינג'רס עוצמת הדינוזאור, פאוור ריינג'רס מגה פורס, פאוור ריינג'רס דינו צ'ארג' ופאוור ריינג'רס כוח הזמן, בסדרה העולם המופלא של גאמבול ובסדרה דינוטרקס.
הטירנוזאורוס נפוץ גם במגוון משחקי מחשב ביניהם: Jurassic World: Alive, פארק היורה 3: בניית פארק, 3D Monster Maze, "Dino Stalker", טומב ריידר, המשחק "Zoo Tycoon" ומשחק המחשב ההרפתקני "Ark: Survival Evolved" ,Jurassic World Evolution 2, Jurassic Park: Operation Genesis וJurassic World Evolution. במשחק המחשב של פוקימון X ו-Y ישנם שתי דמויות של טירנוזאורים.
הטירנוזאור נפוץ במספר של ספרים וחוברות קומיקס ביניהם בולטים שני הספרים של פארק היורה, ספרי הסדרה בראשית וחברות הקומיקס קלווין והובס ו-"Dinosaur Comics".
הטירנוזאורוס הוא גם הדינוזאור הלאומי של מדינת איווה. על שמו קרויים מחסניות הרובה "577 T-Rex" ולהקת הרוק: טי רקס.
טירנוזאורוס נגד טריצרטופס
ממוזער|250px|שמאל|הציור המפורסם של צ'ארלס נייט ב-FMNH המתאר קרב בין שני טירנוזאורים לטריצרטופס
ממוזער|250px|גולגולת של טירנוזאורוס מוצגת מול גולגולת של טריצרטופס, כשמעליהן שחזור ראש של טירנוזאורוס. תצוגה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בווינה.
נושא פופולרי מיוחד בקשר לטירנוזאורוס, בייחוד בספרי ילדים על דינוזאורים ותוכניות טלוויזיה, הוא "דו-קרב הענקים" בין הטירנוזאורוס רקס האימתני לבין הטריצרטופס, הדינוזאור הצמחוני הגדול בעל הקרניים הארוכות והחדות. ב-1942 צייר צ'ארלס נייט ציור גדול ומפורסם המתאר עימות בין השניים במוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע (FMNH) בשיקגו עבור נשיונל ג'יאוגרפיק. ציור זה טבע את חותמו בתרבות וקיבע את מעמדם של הטריצרטופס והטירנוזאורוס רקס כאויבים קלאסיים. הפלאונטולוג בוב בקר (Bob Bakker) אמר על היריבות בין שני הדינוזאורים: "שום קרב בין טורף לטרף לא היה כה דרמטי. זה ראוי ששני גיבורים ענקיים אלה חיו את היריבות הקו-אבולוציונית ביניהם עד סוף הימים האחרונים של הפרק האחרון בעידן הדינוזאורים". מאז ניסו סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה ותוכניות מדע פופולרי לשחזר את הקרבות האדירים שאולי התרחשו בין השניים.
השאלה האם טירנוזאורוס רקס וטריצרטופס אכן נלחמו זה בזה הייתה הרבה זמן פתוחה. אין ספק שהטירנוזאורוס היה ניזון בין השאר מפגרים של טריצרטופסים מתים וצד פרטים צעירים או זקנים של טריצרטופס, אך השאלה האם הוא תקף טריצרטופסים בוגרים ובריאים נותרה פתוחה. על אף שהסברה הייתה שהם אכן נלחמו זה בזה, זמן רב לא נמצאו לכך ראיות במאובנים, אך גולגולת של טריצרטופס שמצא הפלאונטולוג ג'ון האפ במונטנה כללה קרן שנשברה על ידי נשיכה וצלקת עם סימני שיניים בעטרה שזוהו כשיניו של הטירנוזאורוס רקס – הוכחה לכך שהטירנוזאורוס אכן תקף טריצרטופס והשניים נלחמו. פצע הנשיכה בעטרה החלים, דבר המעיד שהטריצרטופס שרד את ההתקפה, וכנראה ניצח בקרב או הרג את הטירנוזאורוס התוקף.
למרות המוניטין שיצא לטירנוזאורוס כטורף קטלני, הפלאונטולוג פיטר דודסון מעריך דווקא שהיתרון בדו-קרב בין טריצרטופס בוגר לטירנוזאורוס רקס, נטה בבירור לטובת הטריצרטופס – שקרניו הארוכות יכלו בקלות לפצוע קשה ואף להרוג כל טורף שאיים עליו.
מחקר הראה שהטירנוזאורוס לא נהג לתקוף חיות ששקלו יותר ממנו עצמו, וזאת על מנת להבטיח ניצחון די ברור בקרב. אם סברה זו נכונה ניתן להבין שטירנוזאורוס בוגר תקף טריצרטופס בוגר רק לעיתים נדירות, שכן הטריצרטופס שקל בין 2 ל-4 טון יותר ממנו, והיה חזק ומסוכן מספיק כדי לפצוע ואף להרוג את הטירנוזאורוס התוקף. לכן סביר להניח שהטירנוזאור נהג לתקוף טריצרטופסים צעירים, זקנים, חולים או פצועים ומהם ניזון, ולא טריצרטופסים בוגרים בריאים שיכלו לו.
ראו גם
טרבוזאורוס
סו (טירנוזאורוס) - השלד השלם ביותר של טירנוזאור רקס, מוצג במוזיאון FMNH בשיקגו.
סטן (טירנוזאורוס) - אחד השלדים הגדולים והשלמים ביותר, מוצג בסמית'סוניאן המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע
סקוטי (טירנוזאורוס) - המאובן הגדול ביותר של טירנוזאורוס
קישורים חיצוניים
הטירנוזאור רקס סו באתר ה-Chicago Field Museum
הלן תומפסון, Five Things We Don’t Know About Tyrannosaurus Rex, מגזין הסמית'סוניאן, 15 באפריל 2014
The Life and Times of Tyrannosaurus rex, with Dr. Thomas Holtz, הרצאה של ד"ר תומאס ר. הולץ הבן בערוץ היוטיוב של מוזיאון ברק, 2013
יונתן קפשוק, מתברר שלטורף המפחיד בהיסטוריה היו מיליארדי אחים, באתר N12, אפריל 2021
תמונות ואיורים (אמנות פלאונטולוגית)
ולאד קונסטנטינוב, שחזור ב-CGI של טירנוזאורוס רקס עם פלומת נוצות, אתר DeviantArt
ציורים מאת Mohamad Haghani מוחמד האגאני (https://www.deviantart.com/haghani/)
טירנוזאורים נגד טריצרטופסים ב-DeviantArt
טירנוזאורוס אחרי שהרג טריצרטופס ב-DeviantArt
שני טירנוזאורים נלחמים זה בזה ב-DeviantArt
טירנוזאורוס רקס ב-DeviantArt
טירנוזאורוס רקס הורג טריצרטופס ב-DeviantArt
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1905
קטגוריה:טירנוזאוריים
קטגוריה:ארצות הברית: מאובנים
קטגוריה:דינוזאורים שחיו בקרטיקון עליון באמריקה הצפונית
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הנרי פיירפילד אוסבורן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1905 | 2024-09-19T08:39:00 |
טרבוזאורוס | טרבוזאורוס (שם מדעי: Tarbosaurus; משמעות שמו: "לטאה מדאיגה") הוא סוג של דינוזאור ממשפחת הטירנוזאוריים, שחי במזרח אסיה בשלהי הקרטיקון, שלפני 70 מיליון שנה (בגיל המאסטריכט). הוא השתייך למשפחת הטירנוזאוריים יחד עם הטירנוזאורוס רקס, הדספלטוזאורוס ואחרים. המאובנים שלו התגלו באזור מונגוליה וסין.
מאפיינים
הטרבוזאורוס סווג לראשונה ב-1955 בידי הפלאונטולוג הרוסי יבגני מליב. בסוג זה נכלל מין אחד - טרבוזאורוס באטאר (Tarbosaurus bataar), אם כי מינים נוספים מהסוג הועברו לסוגים אחרים או התבטלו. במראהו דינוזאור זה דמה לטרנוזאורוס ובעבר אף השתייך לסוג טירנוזאורוס וכן לסוג אליוראמוס.
הטרבוזאורוס היה טורף גדול מאוד. הוא הגיע לאורך 10–12 מטרים ולמשקל עד 5 טונות והיה טורף-על באזורו. הוא נמצא באזור מדבר גובי, אשר בשעתו הכיל מישור הצפה קבועים, בהם נמצאו מיני דינוזאורים רבים, ביניהם מינים של זאורופודים כמו הנמגטוזאוריים, אנקילוזאורים, מספר הדרוזאוריים כמו הזאורולופוס, הדיינוכירוס והתריזינוזאורוס ועוד. כל אלה שימשו כנראה מזון לטורף הענק שהשתמש בנשיכתו העוצמתית כדי להכניע את טרפו.
בתרבות
הטרבוזאורוס ידוע בתרבות בעיקר בסרטים וסדרות טלוויזיה שונות, בהם הוא דומה לקרובו הטירנוזאורוס, כשבדומה לקרובו הוא מוצג לעיתים קרובות בצורה לא מעודכנת:
בסדרה נרדף בידי דינוזאורים של נייג'ל מארוון נראה טרבוזאורוס בסוף הפרק הראשון בו נייג'ל בורח מפרט אחד ובהמשך נראה פרט המנסה לטרוף תריזינוזאורוס אך מוכה ממנו ועוזב.
בסדרה כוכב פרהיסטורי טרבוזאורוסים מופיעים בפרק על המדבריות, בהם הם מושכים לטאות המנצלים אותם להרתעת טורפים קטנים. בהמשך טרבוזאורוס נראה ליד בור מים סמוך לטרף אך מתמקד רק בשתייה.
טרבוזאורוס הוא גיבור הסרט הדרום-קוריאני "Speckles: The Tarbosaurus", בו פרט בשם "כתם" ובת זוגו "כחולת-עין" מאוימים בידי טירנוזאורוס גדול בשם "חד-עין" שלבסוף נטרף בידי טילוזאורוסים. הזוג וצאצאם מופיעים גם בסרט ההמשך: "Dino King 3D: Journey to Fire Mountain", בו כתם הצעיר נחטף בידי חבורת דיינוניכוסים למען טורף מסתורי המכונה "החיה".
הוא מופיע גם בסרט נוסף בסדרה: "Tarbosaurus: The Mightiest Ever", בו נראים הטרבוזאורוסים באורח מציאותי יותר.
טרבוזאורוס מופיע בסרטי פארק היורה בסרט עולם היורה: נפילת הממלכה אך רק בדיורמה בה נראים 2 פרטים. הוא נראה גם במשחקי המחשב: עולם היורה: המשחק, פארק היורה 3: בניית פארק וJurassic World: Alive.
הטרבוזאורוס מופיע בסרט ה-IMAX דינוזאור בחיים!, כשהוא תוקף טרכיאה.
הטרבוזאורוס נראה בתוכנית האמת על דינוזאורים רצחניים בעודו מנסה לצוד פינקוזאורוס ובתוכנית "Animal Armageddon".
הוא מופיע במספר משחקי מחשב כמו: ללכת עם דינוזאורים, "Fossil Fighters" ו-"Prehistoric Kingdom".
גלריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1955
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יבגני מליב
קטגוריה:טירנוזאוריים
קטגוריה:דינוזאורים שחיו בקרטיקון עליון באסיה
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1955
קטגוריה:מונגוליה: מאובנים | 2023-04-02T00:58:44 |
טירנוזאוריים | טירנוזאוריים (שם מדעי: Tyrannosauridae, ביוונית: "לטאות עריצות") היא משפחה של דינוזאורים תרופודים טורפים גדולים בקבוצת הקלורוזאורים, שחיו בקרטיקון העליון כ-83 מיליון שנה לפני זמננו ועד הכחדת קרטיקון-פלאוגן כ-66 מיליון שנה לפני זמננו. הם חיו בחצי הצפוני של כדור הארץ ומאובניהם נתגלו רק באמריקה הצפונית ובאסיה, וכללו שרידים שלמים יחסית, ולעיתים אף שרידים של רקמות רכות.
מאפיינים
הטירנוזאוריים התאפיינו בגוף גדול והלכו על שתי רגליים. גפיהם הקדמיות התנוונו לזרועות קטנות בנות שתי אצבעות כל אחת. זנבם היה ארוך וקשיח ונועד לאזן את גופם שרכן קדימה, בייחוד בזמן מרדפים. צווארם היה עבה ושרירי ונשא גולגולת חזקה בעלת מלתעות אימתניות המצוידות בשניים חרוטיות חדות דמויות פגיון. הם היו טורפים מטילי אימה אשר ניזונו הן על ידי טרף (כגון של צרטופסיים והדרוזאוריים) והן על ידי אכילת פגרים. הטירנוזאוריים היו משפחה מוצלחת ביותר, והיוו טורפי על בתחומי תפוצתם.
רוב חברי המשפחה היו גדולים למדי (מעל 7 מטר) והגדול שבמשפחה היה הטירנוזאורוס רקס שהגיע לאורך של כ-12.8 מטר ומשקל של עד כ-6.5 טון. הקטן שבהם היה הננוטירנוס שהגיע לאורך של 5-7 מטרים ומתוך כך שיטות הציד שלו היו שונות מרוב המשפחה, כנראה הייתה מבוססת על מהירות במקום על גודל ועוצמה.
מיון
במשפחה נמצאים הסוגים הבאים:
תת-משפחה Albertosaurinae
סוג אלברטוזאורוס (Albertosaurus)
סוג גורגוזאורוס (Gorgosaurus)
תת-משפחה Tyrannosaurinae
סוג אליוראמוס (Alioramus)
סוג צ'יאנשוזאורוס (Qianzhousaurus)
סוג דינמוטרור (Dynamoterror)
סוג דספלטוזאורוס (Daspletosaurus)
סוג תנטותריסטס (Thanatotheristes)
סוג ליתרונקס (Lythronax)
סוג ננוטירנוס (Nanotyrannus)
סוג נאנוקזאורוס (Nanuqsaurus)
סוג רפטורקס (Raptorex)
סוג טרבוזאורוס (Tarbosaurus)
סוג טראטופונאוס (Teratophoneus)
סוג טירנוזאורוס (Tyrannosaurus)
סוג זוצ'נגטירנוס (Zhuchengtyrannus) ממוזער|390px|השוואת גדלים של טירנוזאוריים לעומת אדם. קנה מידה: החץ האופקי הוא באורך 10 מטר והחץ האנכי הוא בגובה 3 מטר. מפתח צבעים: אדום - טירנוזאורוס רקס צהוב - טרבוזאורוס באטאר ירוק - אלברטוזאורוס סרקופגוס כתום - דספלטוזאורוס טורוסוס כחול - גורגוזאורוס ליברטוס
גלריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1906
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הנרי פיירפילד אוסבורן
*
קטגוריה:טקסונים שהתפתחו בקרטיקון עליון | 2023-06-17T14:37:57 |
אלברטוזאורוס | אלברטוזאורוס (שם מדעי: Albertosaurus) הוא סוג של דינוזאור ממשפחת הטירנוזאוריים. פירוש שמו הוא "לטאת אלברטה" והוא נקרא על שם פרובינציית אלברטה שבקנדה, שם נתגלה ב-1905 על ידי הנרי פיירפילד אוסבורן. יש המשייכים את הגורגוזאורוס לסוג זה. הסוג כלל מין יחיד - אלברטוזאורוס סרקופגוס (Albertosaurus sarcophagus).
מאפיינים
האלברטוזאורוס היה דומה מאוד לטירנוזאורוס אולם קטן ממנו, ושקל פחות משתי טונות. בניגוד לו, תקופת התפתחותו הייתה קצרה יותר ונמשכה רק כ-10 מיליוני שנים.
מאז גילויו ב-1884 נמצאו מאובנים של יותר מ-30 פרטים, אשר סיפקו למדענים מידע נוסף אודות האנטומיה של האלברטוזאורוס, יותר מרוב הטירנוזאורים האחרים. גילוים של 26 פרטים באתר אחד תרמה להכרה באלברטוזאורים כבעלי התנהגות של להקה.
האלברטוזאורוס היה קטן מחלק הטירנוזאורים האחרים, כדוגמת הטרבוזאורוס והטירנוזאורוס. אורך גופו של האלברטוזאור הגיע עד ל-, ואורך הירך עד ל-2.5 מטר. מראה גופו של האלברטוזאורוס היה דומה לזה של טירנוזאורים אחרים. הוא התהלך על שתיים, והיה לו זנב ארוך לאיזון ראשו הענק. גולגולתו גדולה הגיעה עד לכדי אורך של מטר. רגליו הקדמיות היו קטנות מאוד ביחס לגודלו, ובהן היו רק שתי אצבעות. ברגליו האחוריות ארבע בהונות, אחת מהן קצרה, ורק שלוש נוגעות בקרקע. האלברטוזאורוס נע במהירות של 14–21 קמ"ש.
בתרבות
אלברטוזאורוס מופיע בסדרה בראשית: עולם חדש בתור הנבל הראשי, לאחר שפרט שיצא מסטייה טרף את ברוק - אשתו של אוון קרוס והכניס אותו לפחדים ותחושת אשמה קשה. בפרק האחרון מופיע אותו פרט מקורי יוצא מסטייה בלונדון ובסוף אוון יורה בו למוות, לאחר שהוא משתחרר ממכולה ופוגע בקולונל הול. האלברטוזאורוס מוצג בעל זרועות וקרניים בולטות.
הוא מופיע בסרט נדידת הדינוזאורים בתור אחד האויבים הראשיים בנדידה של האדמונטוזאורוס והפכירינוזאורוסים הצעירים. פרט אחד מתקיף בוגר בעל גידול במוח ושניהם נופלים למותם מקצה צוק.
הוא מופיע בפרק האחרון של פארק פרהיסטורי של נייג'ל מארוון. מספר פרטים הורגים פרזאורולופוס אך הוא נחטף להם בידי התנין הגדול ביותר מעולם - הדיינוסוכוס.
בסדרה מועדון הקרב הג'ורסי נראים אלברטוזאורוסים מתקיף קבוצת פכירינוזאורוסים ודוחקים אותם אל הנהר השוצף ופרטים רבים נהרגים בו.
בתוכנית "Dinosaurs: Messages in Stone" מתואר האלברטוזאורוס.
הוא מוזכר בפרק השלישי של הכוכב דינוזאור.
האלברטוזאורוס מופיע בסדרות הילדים רכבת הדינוזאורים ודינו דן.
בזיכיון פארק היורה לא מופיע אלברטוזאורוס, למעט באיורים בסדרה עולם היורה: מחנה הקרטיקון. עם זאת הוא מופיע במספר משחקי מחשב של הסדרה ביניהם בפארק היורה 3: בניית פארק, Jurassic Park Builder, Jurassic World Evolution, Jurassic Park: Operation Genesis, "Warpath: Jurassic Park", "Jurassic Park: Trespasser" ו-"Jurassic Park: Explorer".
הוא נראה גם במשחק המחשב של הסרט דינוזאור.
בנוסף הוא הופיע בסדרה פלאווורלד.
גלריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1905
קטגוריה:טירנוזאוריים
קטגוריה:קנדה: פלאונטולוגיה
קטגוריה:דינוזאורים שחיו בקרטיקון עליון באמריקה הצפונית
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הנרי פיירפילד אוסבורן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1905 | 2023-04-02T01:23:30 |
תרופודה | 250px|ממוזער|השלד "סו" של טירנוזאורוס רקס
תרופודה (שם מדעי: Theropoda) היא תת-סדרה של דינוזאורים דו-רגליים מסדרת בעלי אגן דמוי לטאה. התרופודים היו אחת מקבוצות הדינוזאורים המגוונות ביותר שכללה טורפים (כגון טירנוזאורוס), אוכלי דגים (כגון ספינוזאורוס), צמחוניים (כגון תריזינוזאורוס), ואוכלי-כל. כיום הדעה השלטת בקהילה המדעית היא שהעופות הם צאצאי התרופודים. התרופוד (ואולי אף הדינוזאור) המפורסם ביותר הוא הטירנוזאורוס רקס, ששנים נחשב לטורף היבשתי הגדול ביותר.
מאפיינים
תרופודים הופיעו בטריאס עליון, כ-230 מיליון שנה לפני זמננו. בגלל מחסור במאובנים לא ידוע הזמן המדויק של הופעתם ומתי התפצלו בעלי אגן דמוי לטאה לתרופודים ודמויי זאורופודים (Sauropodomorpha, קבוצה הכוללת את הזאורופודים ואת אביהם הקדמונים). מאובניהם הם מן הטריאס עליון ועד שלהי הקרטיקון. למעשה, התרופודים לא נכחדו כליל. העופות הם צאצאיהם של ענף מסוים בתרופודה וחיים עד היום. עם זאת, התרופודים שאינם עופות נכחדו בהכחדת קרטיקון-שלישון כ-66 מיליון שנה לפני זמננו.
הם התאפיינו ברגליים אחוריות ארוכות וחזקות, המסתיימות בכפות רגליים דמויות רגלי ציפורים, בעלות שלוש אצבעות ומצוידות בטפרים חדים מאוד. הזרועות של רובם דקיקות או קטנות. החזה קצר למדי ומוצק. היה להם זנב ארוך ושרירי שאיזן את גופם בגובה האגן. צווארם לרוב היה מעוקל בעיקול חד וגמיש מאוד, וראשם היה מצויד בעיניים גדולות ובלסתות ארוכות, שבהן קבועות כמעט תמיד שיניים חרוטיות חדות. אצל אחרים, בעיקר אורניתומימיים, הפה היה חסר שיניים ובמקומם היה מצויד במקור. בעשור השני של המאה ה-21, עם התגלותם של עוד ועוד מאובנים וממצאים, נוצרה הסכמה רחבה במחקר שהתרופודים היו אבות הציפורים ואף יותר מכך, משערים שרוב התרופודים היו מכוסים לגמרי או חלקית בנוצות כלשהן. אפילו לטירנוזאור רקס המפורסם היו קצת נוצות על גופו. התרופודים הראו הרבה התנהגויות "ציפוריות" כגון מנוחה כשהגפיים הקדמיות משוכות לאחור והראש מונח ביניהן וסגירת ביצים.
מיון
סוג ללא מקור דמונוזאורוס (Daemonosaurus)
סוג Eodromaeus
סוג אאורפטור (Eoraptor)
סוג Tawa
סוג Nhandumirim?
סוג Velocipes
קבוצה נאותרופודה (Neotheropoda)
סוג ליליינשטרנוס (Liliensternus)
סוג Tachiraptor
סוג זופאיזאורוס (Zupaysaurus)
סוג Shuangbaisaurus
משפחה דילופוזאוריים (Dilophosauridae)
על-משפחה צלופיזואידה (Coelophysoidea)
קבוצה אוורוסטרה (Averostra)
קבוצה צרטוזאוריה (Ceratosauria)
קבוצה טטנורים (Tetanurae)
בני משפחת ההררזאוריים ודינוזאורים טורפים נוספים מתור הטריאס כמו האאורפטור דומים בצורתם לבני קבוצה זו אך כנראה שהיו שייכים לבעלי אגן דמוי לטאה לפני הפיצול בין התרופודים לזאורופודים הענקיים.
גדלים של תרופודים
התרופודים הגדולים ביותר:
שם מדעי שם בעברית משפחה אורך (במטרים) מוערך משקל (בטונות) מוערך הערות Spinosaurus ספינוזאורוס ספינוזאוריים 14.3–18 7–20 - Giganotosaurus גיגאנוטוזאורוס קרכרודונטוזאוריים 12–13.2 6.5–13.8 יש המעריכים את אורכו המקסימלי כ-14 מטר Carcharodontosaurus קרכרודונטוזאורוס קרכרודונטוזאוריים 12–13.2 6.1–15.1 יש המעריכים את אורכו המקסימלי כ-15 מטר Tyrannosaurus טירנוזאורוס טירנוזאוריים 13 מטר 6–9.5 כנראה הדינוזאור המפורסם ביותר Oxalaia אוקסלאיה ספינוזאוריים 11–14 5–7 - Saurophaganax זאורופגנקס אלוזאוריים 10.5–13 3 יש פלאונטולוגים המסווגים אותו כמין של אלוזאורוס Mapusaurus מפוזאורוס קרכרודונטוזאוריים 10.2–12.6 3 הערכה Acrocanthosaurus אקרוקנתוזאורוס קרכרודונטוזאוריים 12 6 Allosaurus אלוזאורוס אלוזאוריים 9–12 1.5–4 - Deinocheirus דיינוכיירוס דמויי-אורניתומימיים 11 6 היה ככל הנראה אוכל-כל ולא טורף מובהק 700px|מרכז איור המשווה בין גודלי התרופודים השונים. לחצו על התמונה להגדלה.
גלריה
ראו גם
צרטוזאוריה
קלורוזאוריה
פאראווס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1881
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי עותניאל צ'ארלס מארש | 2023-11-06T22:40:49 |
בעלי אגן דמוי לטאה | ממוזער|מודל של אגן הירכיים של בעלי האגן דמוי הלטאה.
בעלי אגן דמוי לטאה או זאוריסקיה (שם מדעי: Saurischia) היא סדרה של דינוזאורים אשר נעו ברובם על שניים והיו בעלי אגן ירכיים המופנה בחלקו קדימה ובחלקו אחורה. מבני קבוצה זו התפתחו העופות המודרניים. כמו שאר הדינוזאורים הם חיו בין תור הטריאס לתור הקרטיקון והם הכילו את חיות היבשה הגדולות ביותר מעולם.
הזאוריסקים מאופיינים לפי צורת אגן הירכיים שלהם. האגן כולל 3 עצמות עיקריות: בחלק העליון עצם הכסל (ilium) ומתחתיו עצם השת (ischium) הנוטה אחורה ועצם החיק (pubis) הנוטה קדימה (ראו איור). בזאוריסקים האגן היה דומה לזה של לטאה ובו עצמות השת והחיק נטו כל אחת לכיוון שונה (אחורה וקדימה בהתאמה) ויצרו זווית ביניהם.
הזאוריסקים כללו מגוון גדול של דינוזאורים: בתרופודה - טורפי ענק דוגמת אלוזאורוס וטירנוזאורוס, טורפים קטנים וזריזים דוגמת דיינוניכוס וולוצירפטור, דינוזאורים אוכלי כל דמויי יען (אורניתומימיים), דינוזאורים מנוצים מהם התפתחו העופות, בזאורופודה - זוחלי ענק כגון אפטוזאורוס וסופרזאורוס הארוך והרזה בעל הזנב דמוי השוט, דינוזאורים בעלי צוואר גבוה דוגמת ברכיוזאורוס, דינוזאורים גדולים בעלי שריון כמו סלטזאורוס וענקים כבדים וארוכים דוגמת ארגנטינוזאורוס ופטגוטיטאן.
מיון
סוג אלווקריה (Alwalkeria)
סוג אאורפטור (Eoraptor)
קבוצה Eusaurischia
משפחה הררזאוריים (Herrerasauridae)
תת-סדרה תרופודה (Theropoda) - רוב בני קבוצה זו היו טורפים.
אינפרא-סדרה צרטוזאורים (Ceratosauria)
אינפרא-סדרה טטנורים (Tetanurae) - חלק מהם היו דינוזאורים מנוצים, מהם התפתחו העופות.
תת-סדרה דמויי זאורופודים (Sauropodomorpha) - אלה היו צמחוניים.
משפחה גואייבסזאוריים (Guaibasauridae)?
אינפרא-סדרה פרוזאורופודה (Prosauropoda)
אינפרא-סדרה זאורופודה (Sauropoda) - דינוזאורים ענקיים בעלי צוואר וזנב ארוכים, אוכלי צמחים.
גלריה
ראו גם
בעלי אגן דמוי עוף
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1888
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הארי גובייר סיילי
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1888 | 2023-04-02T05:46:30 |
בעלי אגן דמוי עוף | ממוזער|250px|אגן אופייני של בן הסדרה. שתי עצמות האגן נוטות לאחור
ממוזער|250px|צרטופסיים הייתה אחת המשפחות המגוונות והאחרונות של בעלי אגן דמוי עוף
ממוזער|250px|השוואת גדלים של דינוזאורים: טריצרטופס (כחול), סטגוזאורוס (כתום) ושנטונגוזאורוס (אדום) שייכים לאורניתסקיה.
בעלי אגן דמוי עוף (שם מדעי: Ornithischia) היא סדרה של דינוזאורים, הקרובה לסדרה בעלי אגן דמוי לטאה. בני קבוצה זו היו ברובם אוכלי צמחים, הולכי על ארבע גפיים ובעלי עצם חיק הנוטה אחורה לצד עצם השת, מה שמקביל לעצמות העופות. עם זאת העופות התפתחו למעשה מתרופודים בני הקבוצה בעלי אגן דמוי לטאה.
מיון
סוג ללא מקור צ'ילזאורוס (Chilesaurus)?
סוג Eocursor
סוג גרנוזאורוס (Geranosaurus)?
סוג אמטוזאורוס (Amtosaurus)?
סוג לסוטוזאורוס (Lesothosaurus)
סוג פיסנוזאורוס (Pisanosaurus)?
משפחה פברוזאוריים (Fabrosauridae)?
משפחה הטרודונטוזאוריים (Heterodontosauridae)
קבוצה גנאזאוריה (Genasauria)?
תת-סדרה תיראופורה (Thyreophora)
אינפרא-סדרה סטגוזאוריה (Stegosauria)
אינפרא-סדרה אנקילוזאוריה (Ankylosauria)
תת-סדרה נאורניתיסציה (Neornithischia)
משפחה ג'יהולוזאוריים (Jeholosauridae)?
משפחה ננוזאוריים (Nanosauridae)
משפחה פארקוזאוריים (Parksosauridae)
קבוצה Clypeodonta
משפחה היפסילופודוניים (Hypsilophodontidae)
קבוצה צרפודה (Cerapoda)
אינפרא-סדרה אורניתופודה (Ornithopoda)
קבוצה מרגינוצפליה (Marginocephalia)
אינפרא-סדרה פכיצפלוזאורים (Pachycephalosauria)
אינפרא-סדרה צרטופסים (Ceratopsia)
מאפיינים
האורניתיסקים היו דינוזאורים צמחוניים בעלי שיניים בצידי הלסת וכלל לא בקדמת הפה. לחלקם הפכו עצמות הפה למעין מקור כפי שמופיע אצל הצבים. בניגוד לבעלי אגן דמוי לטאה, לבני סדרה זו אגן ירכיים ארבע-קרני; אצלם, עצם החיק נטתה אחורנית במקביל לעצם השת, ולחיזוק המבנה ולהרמת המבנה ולהרמת הקרביים התפתחה עצם נוספת, המכוונת קדימה בבסיס החיק והמשווה לאגן את הצורה הארבע-קרנית. הירך הנטויה לאחור היא כפי שאצל העופות בשל אבולוציה מתכנסת. העופות עצמן התפחתו מבעלי אגן דמוי לטאה ולא מסדרה זו.
האורניתיסקים התפתחו בשלהי הטריאס אך תפסו גומחות אקולוגיות מרכזיות רק בתור היורה המאוחר. הסטגוזאורים התפשטו על פני שטחים נרחבים (שהיום כוללים מספר יבשות). לשיאם הם הגיעו בקרטיקון הן במגוון והן בכמותם. לצד פכיצפלוזאורים ואנקילוזאורים שהיו נדירים יחסית, במזרח אסיה ובאמריקה הצפונית ההדרוזאוריים והצרטופסים היו הדינוזאורים הנפוצים ביותר. האנקילוזאורים היו אוכלי צמחיים משוריינים היטב במעטי עצם ודורבנים שהגנו עליהם כמעט לחלוטין מפני טורפים. ההדרוזאוריים היו אוכלי צמחים יעילים והגיעו לאורכים של 9–15 מטר ומשקל של כמה טונות. הם חיו בעדרים גדולים ונדדו בעקבות המזון. בשלהי הקרטיקון הצרטופסיים בעלי הקרניים היו מבין הדינוזאורים הנפוצים ביותר באמריקה הצפונית, והגיעו לשיאם בגילאי הקמפן והמאסטריכט (80-65 מיליון שנה לפני זמננו). בשלהי הקרטיקון היה הטריצרטופס הדינוזאור הנפוץ ביותר בתחום מחייתו.
קליידוגרמה
ז'נג 2009
הקליידוגרמה הבאה מבוססת על ניתוח מ-2009 של ז'נג ועמיתיו.
באטלר 2011
הקליידוגרמה הבאה מבוססת על ניתוח של באטלר ועמיתיו מ-2011. בקליידוגרמה זו הקלייד אורניתופודה כולל את היפסילופודון ואחרים.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1887
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הארי גובייר סיילי
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1888 | 2023-04-14T11:40:59 |
יסוד כימי | שמאל|ממוזער|250px| אלוטרופ גבישי של גופרית cyclo-S8. הגביש בנוי מולקולות מעגליות, שכל אחת מהן מכילה שמונה אטומי גופרית. בגביש זה, אין שום אטום שאינו אטום גופרית. דהיינו, לכל אטום ואטום בגביש הזה יש בדיוק 16 פרוטונים, הוא מספרו האטומי של הגופרית.
שמאל|ממוזער|250px|תיאור סכימתי של המבנה האטומי של מולקולת cyclo-S8 מלמעלה. כל כדור מייצג אטום גופרית, וכל קו, קשר קוולנטי
בכימיה, יסוד כימי (או יסוד) הוא קבוצת כל האטומים, שמספר הפרוטונים בהם זהה: מספר הפרוטונים נקרא המספר האטומי והוא קובע את שמו של האטום ואת עיקר תכונותיו הכימיות. אטומים מורכבים מפרוטונים, נייטרונים ואלקטרונים, אולם וריאציות במספרם של שני המרכיבים האחרונים לא נחשבות לשינוי היסוד. לדוגמה, המספר האטומי של חמצן הוא 8, כלומר בכל אטום חמצן ישנם בדיוק 8 פרוטונים; מספר הנייטרונים בגרעין החמצן משתנה בין איזוטופים שונים של חמצן, אך בצורה הנפוצה ביותר מצויים בו 8 נייטרונים.
ידוע על 118 יסודות שנצפו ונחקרו, אך רק 92 מהם הם יציבים דיים כדי להתקיים בטבע. שאר היסודות מעבר לאורניום, שמספרו האטומי 92, אינם מצויים כיום בטבע והם נוצרו בצורה מלאכותית במעבדות. לרוב זמן מחצית החיים של יסודות אלה קצר.
שני היסודות הנפוצים ביותר ביקום הם מימן והליום, אך היסודות הנפוצים ביותר על כדור הארץ הם החמצן והצורן.
יסודות מכונים כך כיוון שהם אבני הבניין הבסיסיות של כל החומר הידוע לנו (למעט מקרה קיצון כמו פלזמת קווארקים-גלואונים), ויסוד אחד אינו משתנה לאחר בתהליכים כימיים, אלא רק בתגובות גרעיניות או תהליכים רדיואקטיביים.
שמות היסודות הכימיים
סמל כימי
סמל כימי הוא קיצור שמו של יסוד, המייצג אותו בטבלה המחזורית ובנוסחאות כימיות. שם זה ניתן לו לפי שמו באנגלית או בלטינית. לדוגמה: ברזל נקרא בלטינית Ferrum, ועל כן הסימן הכימי של היסוד ברזל הוא Fe. לכל יסוד סמל כימי ייחודי. לכל היסודות סמל כימי בן אות אחת או שתיים.
דוגמה: חמצן מיוצג על ידי הסמל הכימי O ומימן על ידי H. לכן נתאר את התגובה הכימית בה חמצן ומימן יוצרים מולקולת מים כך:
אך מאחר שמולקולות מימן וחמצן מופיעות בטבע כ-) התגובה שמתרחשת היא
.
האות הראשונה של הסמל תמיד תהיה אות גדולה ואם קיימות אותיות נוספות, תמיד יהיו קטנות (לדוגמה: Fe, ולא FE).
שמות יסודות בתנ"ך ובחז"ל
הפסוק שמרכז שישה מתוך שבעת היסודות המוזכרים בתנ"ך, נמצא בספר במדבר פרק ל"א פסוק כ"ב: "אַךְ אֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַכָּסֶף אֶת-הַנְּחשֶׁת אֶת-הַבַּרְזֶל אֶת-הַבְּדִיל וְאֶת-הָעֹפָרֶת". יסוד נוסף שמוזכר בתורה הוא הגופרית, למשל, בספר בראשית פרק י"ט כד : " וַיהוָה, הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה--גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת יְהוָה, מִן-הַשָּׁמָיִם. ". ובספר דברים כ"ט ב' : "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפת סדום ועמורה אדמה וצבוים אשר הפך ה' באפו ובחמתו".
הכספית מכונה בראשונים 'כסף חי'.
שמות יסודות בעברית המודרנית
בעת תחיית הלשון העברית ניתנה ליסודות כימיים מסוימים הסיומת ־ָן; כך למשל מימן, חמצן ופחמן. מקובל לייחס סיומת זאת לרב יחיאל מיכל פינס, אשר טבע את חידושיו אלו בתרגומו ל"ספר הכוח".
מאפיינים פיזיקליים של היסודות הכימיים
המאפיינים הפיזיקליים של היסודות הכימיים מסייעים להבדיל בין יסוד ליסוד.
מספר אטומי
מספר אטומי (atomic number) הוא התכונה הבסיסית ביותר של היסוד הכימי. תכונה זו מתארת את מספר הפרוטונים שבגרעין האטום ולכן גם את מספר האלקטרונים שבאטום במצבו הנייטרלי. אופיו הכימי של האטום נקבע לחלוטין על ידי מספר זה. לדוגמה: המספר האטומי של מימן הוא 1 והמספר האטומי של דרמשטטיום הוא 110.
משקל אטומי
המשקל האטומי הוא הממוצע המשוקלל של מסות האטומים של כל האיזוטופים של אותו יסוד, על פי שכיחותם בטבע. יחידת המסה הבסיסית במדידת משקל אטומי היא יחידת מסה אטומית מאוחדת, הקרויה גם "דלטון". ערכה של יחידת מסה אטומית מאוחדת אחת הוא בדיוק של מסת אטום פחמן.
טמפרטורת התכה ורתיחה
בדומה לכל חומר, גם ליסודות הכימיים יש טמפרטורות שבהן הם עוברים ממצב צבירה אחד לאחר, טמפרטורות אלו נקראות נקודת ההתכה – למעבר ממוצק לנוזל, ונקודת רתיחה – למעבר מנוזל לגז. בדרך כלל מודדים נקודת התכה ורתיחה במעלות קלווין. טונגסטן הוא היסוד הכימי בעל נקודת ההתכה הגבוה ביותר (3695 מעלות קלווין שהן 3422 מעלות צלזיוס) ורניום הוא בעל נקודת הרתיחה הגבוהה ביותר (5869 קלווין שהן 5596 מעלות צלזיוס).
אלקטרושליליות
אלקטרושליליות (או אלקטרונגטיביות, Electronegativity) היא מידת יכולתו היחסית של אטום למשוך אלקטרונים אליו בקשר קוולנטי. מערך האלקטרונים באטום הוא אשר קובע את האלקטרושליליות – האטומים הקרובים להשלמת קליפתם החיצונית למבנה של גז אציל (ניאון למשל) על ידי הוספת אלקטרונים, הם בעלי אלקטרושליליות גבוהה יותר מאשר אלו המגיעים לקליפה חיצונית שלמה בעזרת מסירת אלקטרונים. אלקטרושליליות נמדדת תמיד בערכים חיוביים והאטום בעל האלקטרושליליות הגבוהה ביותר הוא הפלואור – אנרגיית יינון גבוהה וזיקה אלקטרונית גבוהה, בעל ערך אלקטרושליליות 4. למתכות לעומת זאת, יש נטייה למסירת אלקטרונים ולכן הן מקבלות את הערכים הנמוכים ביותר של אלקטרושליליות – לדוגמה פרנציום, מתכת אלקלית, מקבלת ערך 0.7, הנמוך ביותר.
קיבול חום סגולי
קיבול חום סגולי (או חוֹם סגולי) (מקובל לסמנו באות ) של חומר מסוים הוא מונח המתאר את כמות החום () שיש להשקיע ביחידת מסה של אותו חומר על מנת להעלות את הטמפרטורה שלו במעלה אחת. ביחידות קלוריה לגרם למעלה (צלזיוס או קלווין). החום הסגולי של מים הוא 1.
ביחידות סטנדרטיות מודדים קיבול חום סגולי בג'אול לקילוגרם למעלות (צלזיוס או קלווין).
מוליכות חשמלית
מוליכותו החשמלית של חומר מסוים היא מידת היכולת של זרם חשמלי לעבור בחומר (נמדדת על ידי יחידת סימנס או MHO). ככל שמוליכות של החומר תהיה גבוהה יותר, היכולת של הזרם לעבור בו תהיה גבוהה יותר, ככל שמוליכותו של החומר תהיה קטנה יותר, היכולת של הזרם לעבור בו תהיה קטנה יותר. היפוכה של המוליכות החשמלית היא ההתנגדות החשמלית (נמדדת ביחידת המידה אוהם מסומן ב-Ω). המוליכות החשמלית של חומר נובעת מכמות נשאי מטען חשמלי החופשיים הקיימים בו (לרוב, אלקטרונים), כיוון שנשאי המטען הם המאפשרים יצירת זרם חשמלי.
מוליכות תרמית
מוליכות תרמית היא כמות החום המועברת בחומר בעקבות שיפוע הטמפרטורות ביחידת זמן ובתנאים קבועים בניצב לפני השטח, כאשר העברת החום תלויה רק בשיפוע הטמפרטורות. יחידת המידה התקנית של המוליכות הטרמית היא ואט למטר קלווין
אנרגיית יינון
יינון הוא תהליך שבו מוצא אלקטרון מהרמה האחרונה של האטום. האנרגיה הדרושה לתהליך זה מכונה אנרגיית יינון. המדד ההפיך של היינון הוא הזיקה האלקטרונית – האנרגיה הדרושה להכנסת אלקטרון לאטום. אפשר להוציא יותר מאלקטרון אחד. לדוגמה הוצאת האלקטרון השני במערך נקראת אנרגיית היינון השנייה וכן הלאה. אנרגיית היינון גדלה ככל שמתקדמים ימינה ולמעלה במערכה המחזורית.
הטבלה המחזורית
שמאל|ממוזער|250px|הטבלה המחזורית של דמיטרי מנדלייב
הדרך המקובלת ביותר להציג את רשימת היסודות היא הטבלה המחזורית של היסודות (הנקראת לפעמים גם טבלת היסודות וטבלת מנדלייב.) לפי הטבלה אפשר לראות איזה סוג, באיזה מצב צבירה בטמפרטורת החדר ובאיזה קבוצה נמצא כל יסוד: ליסודות הנמצאים באותה השורה יש מספר זהה של קליפות אלקטרונים, כשהקליפה החיצונית של היסודות בקצה השמאלי של הטבלה מכילה אלקטרון בודד, ואילו זו של היסודות בקצה הימני מכילה 8 אלקטרונים (המספר המקסימלי האפשרי; כלומר, קליפתם מלאה לגמרי באלקטרונים). לדוגמה, ליתיום וניאון מכילים שניהם שתי קליפות אלקטרונים, כיוון ששניהם מצויים בשורה השנייה של הטבלה; הקליפה החיצונית של ליתיום מכילה אלקטרון בודד, וזו של ניאון – 8 אלקטרונים.
ליסודות הנמצאים באותו הטור (מכונה בהקשר זה קבוצה) יש מספר זהה של אלקטרונים בקליפה החיצונית. היות שלמספר האלקטרונים בקליפה החיצונית השפעה מכרעת על התכונות הכימיות של היסוד, מגלים כל היסודות באותו הטור תכונות דומות ומהווים ברוב המקרים קבוצה מוגדרת בעלת שם (הלוגנים, מתכות אלקליות ועוד). לכלל זה (בנוגע למספר האלקטרונים בקליפה החיצונית) יש יוצאים מן הכלל במתכות המעבר.
הטבלה המחזורית מחולקת לשלוש קבוצות עיקריות (מתכות, מתכות למחצה (מטלואידים) ואל מתכות) ולמספר קבוצות משנה.
מתכות אלקליות
מתכת אלקלית (ליתיום, נתרן, אשלגן, רובידיום, צזיום ופרנציום) היא יסוד מתכתי, לרוב מוצק בטמפרטורת החדר, רך ופעיל מאוד. המתכות האלקליות הן המתכות הנמצאות בטור הראשון בטבלה המחזורית. מתכות אלה לא נמצאות אף פעם בטבע כיסוד אלא הן תמיד בצורת תרכובת עם יסודות אחרים. מתכות אלה הן בצבע כסף, רכות (במיוחד כאשר יורדים בטבלה המחזורית), בעלות צפיפות נמוכה ומתרכבות במהירות רבה. לכולן יש אלקטרון אחד ברמה האחרונה, כך שעדיפותם האנרגטית היא לאבד את האלקטרון. המימן אמנם נמצא גם באותו הטור, אך הוא אינו שייך לקבוצת המתכות האלקליות. המתכת האלקלית הבאה בתור, ושטרם יוצרה, היא אונונניום.
מתכות אלקליות עפרוריות
המתכות האלקליות-עפרוריות (בריליום, מגנזיום, סידן, סטרונציום, בריום ורדיום) הן יסודות מוצקים ובעלי צבע אפור עם ברק מתכתי אופייני. יסודות אלו מוליכים חשמל וחום וניתנים לריקוע. לקבוצה זו משתייכים ששת היסודות הנמצאים בטור השני של הטבלה המחזורית. היסוד האחרון בקבוצה – רדיום – הוא רדיואקטיבי. בשל נטייתן החזקה של המתכות האלקליות עפרוריות להגיב עם יסודות אחרים הן אינן נמצאות בצורתן החופשית בטבע. בימי הביניים האלכימאים התייחסו לחומרים שאינם מסיסים במים ושאינם משתנים בבעירה כאל "חומרי אדמה", עפר, ומכאן השם.
מתכות מעבר
שמאל|ממוזער|250px|מתכת מלובנת
מתכת מעבר היא יסוד כימי המורכב מאטומים שלאלקטרונים שלהם, אשר נמצאים ברמה האחרונה, אנרגיית יינון נמוכה. כתוצאה מכך חלק או כל האלקטרונים של הרמה האחרונה נמשכים בצורה חלשה לגרעין האטום. קבוצת מתכות המעבר כוללת 25 יסודות: (סקנדיום, איטריום, טיטניום, ונדיום, כרום, מנגן, ברזל, קובלט, ניקל, נחושת, מוליבדן, ניאוביום, צירקוניום, רודיום, רותניום, פלדיום, כסף, הפניום, טנטלום, טונגסטן, רניום, אירידיום, אוסמיום, פלטינה, זהב ) 3 היסודות בטור ש"מימין" למתכות המעבר (הטור ה־12) אבץ, קדמיום וכספית אינם מתכות מעבר מבחינת תכונותיהן המטלורגיות ומבחינת הקישור הכימי אך לשם פישוט צורתה של הטבלה המחזורית נרשמות באותו גוש כך שבטבלה המחזורית בצורתה המקובלת מתכות המעבר משתרעות על 10 טורים. יש גם כ-10 מתכות מעבר אשר יוצרו במעבדה (טכנציום, רתרפורדיום, דובניום, סיבורגיום, בוהריום, האסיום, מייטנריום, דרמשטטיום, רונטגניום וקופרניקיום).
מתכות מעבר עמידות
מתכות מעבר עמידות היא קבוצה של מתכות, שבטבלה המחזורית משתרעת על 3 קבוצות (5 קבוצות אם מחשיבים גם את היסודות שטרם התגלו). המתכות הן: אלומיניום, אינדיום, בדיל, גליום, תליום, עופרת וביסמוט. שאר המתכות שיוצרו במעבדה הן: ניהוניום, פלרוביום, מוסקוביום, ליברמוריום, טנסין ואוגאנסון.
מתכות למחצה
המתכות למחצה (בורון, צורן, גרמניום, ארסן, אנטימון, טלור, פולוניום) הן אחד משלושת הסוגים של היסודות, שכוללים גם מתכות ואל מתכות. למתכות למחצה (נקראות גם מטלואידים), תכונות ביניים בין מתכות ואל מתכות. אין דרך מיוחדת להבדיל בין מתכת למחצה למתכת רגילה. ההבדל העיקרי הוא שמתכות למחצה הן בדרך כלל גם מוליכות למחצה, בעוד מתכות רגילות הן מוליכות. לעיתים מוסיפים מתכות למחצה לסגסוגות. בטבלה המחזורית, המטלואידים חוצים בקו אלכסוני את הגבול בין מתכות ואל מתכות.
אל מתכת
האל-מתכות (מימן, חנקן, חמצן, פלואור, כלור, ברום ויוד) הן דו-אטומיות. יש עוד 13 אל מתכות, אבל הן רב-אטומיות. האל-מתכות נמצאות בצד הימני העליון של הטבלה המחזורית. יוצא דופן הוא המימן, שמופיע בדרך כלל בצד השמאלי העליון יחד עם המתכות האלקליות, אבל הוא מתנהג ברוב המקרים כאל-מתכת. שלא כמו מתכות, שמוליכות חשמל, רוב האל-מתכות הן מבודדות או מבודדות למחצה. אל-מתכות יכולות ליצור סריג יוני עם מתכות, או לחלופין קשר קוולנטי עם אל-מתכות ומתכות אחרות. תחמוצת של אל-מתכת יוצרת חומצה.
הלוגנים
הלוגן הוא כל יסוד השייך למשפחת ההלוגנים: קבוצת יסודות אל-מתכתיים, רעילים, המאכלסים את העמודה ה-17 והלפני אחרונה בטבלה המחזורית. ההלוגנים הם: פלואור, כלור, ברום, יוד ואסטטין. ההלוגנים מצויים בטבע בצורת מולקולות דו-אטומיות ובתרכובות רבות. להלוגנים יש שבעה אלקטרונים ברמת האנרגיה החיצונית (7 אלקטרוני ערכיות); דבר זה גורם להלוגנים להיות פעילים במיוחד, ולהגיב בעוצמה עם חומרים רבים. פלואור, בנוסף, הוא היסוד האלקטרושלילי ביותר בכל הטבלה המחזורית; גם עובדה זו אחראית לכך שזהו אחד היסודות הפעילים ביותר.
גזים אצילים
שמאל|ממוזער|125px|גז אציל
גזים אצילים הם יסודות כימיים שלהם קליפה חיצונית מלאה של אלקטרונים, ולכן אינם מתרכבים בקלות עם יסודות אחרים (השם גזים אצילים ניתן להם בזמן שהדעה הייתה שאינם מתרכבים כלל). יסודות אלה הם: הליום, ניאון, ארגון, קריפטון, קסנון ורדון. כל היסודות הללו הם גזים בטמפרטורת החדר, ולהם נקודות היתוך ונקודות רתיחה נמוכות מאוד. הגזים האצילים מופיעים בטור ה-18 בטבלה המחזורית.
יסודות נדירים
לנתנידים
קבוצת הלנתנידים היא קבוצה של 15 מתכות מעבר נדירות ביותר, הדומות מאוד אחת לשנייה והנמצאות לעיתים קרובות אחת ליד השנייה. קבוצת הלנתנידים מכילה את היסודות לנתן, צריום, פרסאודימיום, נאודימיום, פרומתיום, סמריום, אירופיום, גדוליניום, טרביום, דיספרוסיום, הולמיום, ארביום, תוליום, איטרביום ולוטציום, אשר נמצאים בטבלה המחזורית במקומות 57 - 71 ומסודרים בשורה נפרדת מתחת לטבלה הראשית, שורת הלנתנידים.
אקטינידים
סדרת האקטינידים היא סדרה כימית של 15 יסודות דומים ביותר. הסדרה כוללת את היסודות אקטיניום, תוריום, פרוטקטיניום, אורניום, נפטוניום, פלוטוניום, אמריציום, קוריום, ברקליום, קליפורניום, איינשטייניום, פרמיום, מנדלביום, נובליום ולורנציום. האקטינידים נמצאים בטבלה המחזורית במקומות 89 - 103 והם מרוכזים בשורה נפרדת מתחת לגוף הטבלה, שורת האקטינידים. היסודות האקטינידים מאופיינים ברדיואקטיביות ומשך חיים קצר למדי; רק אורניום ותוריום לא נוצרו באופן מלאכותי (במעבדה), וכל האקטינידים מוצקים בטמפרטורת החדר.
יסודות מלאכותיים / סינתטיים
קיימים כ-30 יסודות כימיים מלאכותיים (הידועים גם בשמותיהם "יסודות סינתטיים" או "יסודות טרנס אורניים") אשר נוצרו במאיצי חלקיקים. מתוכם עשרה הם מתכות מעבר, חמש Poor Metals, הלוגן אחד, לנתניד אחד ו-13 אקטינידים.
ראו גם
שמאל|ממוזער|250px|יוד
הטבלה המחזורית
רשימה של יסודות כימיים
מתכת
לחץ
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-09-01T02:23:14 |
חנוך לוין - מחזות | חנוך לוין כתב 62 מחזות, קברטים ורביואים. 42 מהם הועלו (ובנוסף אסופה של כתביו שנערכה והועלתה לאחר מותו), ואילו 20 מכתביו הערוכים עוד לא הועלו.
רשימת המחזות שהועלו
(על פי סדר אלף-ביתי, במחזות עם ערכים משל עצמם מופיע קישור בלבד)
אורזי מזוודות
המחזה עלה בתיאטרון הקאמרי ב-1983 (עם תיקי דיין, דב רייזר וזהרירה חריפאי), וב-2011 (עם חנה מרון, רבקה מיכאלי ודרור קרן).
איחש פישר
המחזה הועלה לראשונה בקאמרי באוקטובר 2010 בבימויו של רוני פינקוביץ.
ובהשתתפות: שמואל וילוז'ני, אלברט כהן, מוטי כץ, קרן מור, סיימון קריכלי, יוסי רחמני, וערן שראל.
איש'ל ורומנצקה
מחזה שמבוסס על מערכון מתוך הספר "החולה הנצחי והאהובה", עלה לראשונה במועדון "צוותא" ב-2019, בכיכובם של דרור קרן וגוני כנעני, בשיתוף “תזמורת התיאטרון הישראלית” בניצוחו של יוסי בן נון.
האשה המופלאה שבתוכנו
אשכבה
הבכיינים
ההולכים בחושך
הופס והופלה
הועלה לראשונה בתיאטרון "הבימה" ב-23 בנובמבר 1991 בבימויו של אורי פסטר.
תפאורה ותלבושות: בוקי שיף
מוזיקה: אורי וידיסלבסקי
קרבות במה: אילן גזית
תאורה: אבי-יונה בואנו (במבי)
בהשתתפות: ארז שפריר, לאורה ריבלין, רמה מסינגר, רוזינה קמבוס, יגאל נאור, סנדרה שונוולד, שמואל אייזר, צפנת דגן, סמדר הרץ, איליה דובוסרסקי, איליה מגלניק, ויטלה פודולסקי, חיים גורביץ.
הוצאה להורג - אופרטה אכזרית
הועלה לראשונה בנובמבר 1979 בהפקת התיאטרון הקאמרי על בימת "צוותא" בבימויו של חנוך לוין
תפאורה ותלבושות: רות דר
מוזיקה: פולדי שצמן
בהשתתפות: יוסי פולק - כתמים צהובים; יצחק חזקיה - זיעה קרה; דב רייזר - צמרמורת פח; ששון גבאי - אלף עיניים; ישראל גוריון - מתוק מר המוות; ששי סעד - זוהי חזירות; דפנה ארמוני - חיוכי סתיו; טל אמיר - שלוות הטבע; אסתי קוסוביצקי - והשמיים צחקו; זהרירה חריפאי - האם; יוסף כרמון - האב; תיקי דיין - האשה; דן שמר - שמש
מקהלה: דבורי בורשטיין/ננסי גלפנד, יעל ארז/ליאורה לוי, ורדה שילה/מריאן פרגר, אבי שילה/דרור גרין, רענן שפע/אריה בורשטיין
נגנים: מישה בלכרוביץ' - ניצוח ופסנתר; עדנה בוכמן - נבל; מנשה רגיב - חצוצרה; מיקי דור - טרומבון; בני קדישזון/עופר שלחין - תופים; נפתלי גורביץ'/חיים קגן - צ'לו
הלוויה חורפית - בורלסקה בשמונה מערכות
הועלה לראשונה בספטמבר 1978 בתיאטרון "הבימה" בבימויו של חנוך לוין
תפאורה ותלבושות: משה שטרנפלד
מוזיקה: פולדי שצמן
בהשתתפות: שמואל סגל - לצ'ק בובצ'יק; שושנה דואר - אלטה, שחמנדרינא; ליא קניג - שרציה; אברהם רונאי - רשס; סנדרה שדה - ולווציה; שלמה בר-שביט - ציצקיבא; מוסקו אלקלעי - ברגונצלא; דוד שטרן - פופוצ'נקו; ישראל בקר - קיפרנאי; פסח גוטמרק - רוזנצווייג; נתן וולפוביץ' - ליכטנשטיין; גדעון זינגר - סמואלוב; מירב גרי - פשושיציה
ההצגה הועלתה 39 ערבים.
הרטיטי את ליבי
הזונה הגדולה מבבל
הועלה לראשונה באפריל 1982 בתיאטרון הקאמרי בבימויו של חנוך לוין
תפאורה ותלבושות: רות דר
מוזיקה: פולדי שצמן
בהשתתפות: יוסף כרמון - בראדך; חוה אורטמן - אשימא; רזיה ישראלי - בגווי; יהודית ינאי - איטיס; דב רייזר - ציחא ציחא; ששון גבאי - שוחט; נורית כהן - מיילדת; ששי סעד - איכר; רוז משיחי - מריק שפכים; ירמי עמיר - טבח; אלי גלזר - סריס דקדקן; ילון לוריא, יהודה דרי, תמיר רוזניס, דורון ברבי - עבדים
נגנים: מישה בלכרוביץ' - פסנתר; בני קדישזון/עופר שלחין - כלי הקשה; מורטון קם - קלרינט, סקסופון, חליל; מנשה רגיב - חצוצרה; מיקי דור - טרומבון; תמי אשל - זימרה
הזונה מאוהיו
הקיסר- על פי 'איון' לאוריפידס
הועלה לראשונה בבכורה עולמית בינואר 2020 בסטודיו למשחק מייסודו של יורם לוינשטיין. בבימוי יאיר שרמן.
מוזיקה: אלדד לידור | תאורה: נדב ברנע | תפאורה: שובל שלוי | תלבושות: יובל לוי.
בהשתתפות: רם רחמים גואטה- פודרגה | טל מאיר/שי כהן נאמן- מלכה | אורי מחרז- נער | מתן בן עמי- טחורים | דניאל אביטל/אריאל יגן- אולקוס / מצחק בבשר | אלון ליאור- מלך| אודיה ירון/שני שטיינגרט - נסיכה / שיפחה.
הקיסר גוק - מחזה בחמש מערכות ואפילוג
המחזה היה אמור לעלות בתיאטרון גשר בשנת 2010, אך לא הופק לבסוף. הועלה לראשונה בגודמן - בית ספר למשחק בנגב בדצמבר 2019 בבימויו של אריאל וולף.
מוזיקה מקורית: שלומי ברטונוב;
תאורה: חני ורדי;
תלבושות ותפאורה: ליה חוזה.
בהשתתפות: דניאל קדוש - גוק, נעה אוחיון - יאזווה, אלון בראל - קלאפטי; תומר פאר - ליטוטריפטר, טוק טוק; שיר אשכנזי - בספצ׳י, קומא; אורן אלימלך - בטוקס, רטמאוס, צ׳פטר; עידן ארגוב - אהף, בורודום; עדי שפרן - תהה, צ׳יבו; יארא אזרייק - הזמרת.
חפץ - מחזה בשתי מערכות
הועלה לראשונה בתיאטרון העירוני של חיפה במרץ 1972 בבימויו של עודד קוטלר
בהשתתפות: נתן מייזלר - טיגלך; מרים גבריאלי - כלמנסע; לאורה ריבלין - פוגרא; אילן תורן - ורשביאק; אמנון מסקין - חפץ; מרדכי בן-זאב - אדש ברדש; הלן קופילביץ' - חנה צ'ארליץ'; גדליה בסר - שוקרא.
יאקיש ופופצ'ה - קומדיה עגומה
יסורי איוב
הילד חולם
יעקובי ולידנטל
כולם רוצים לחיות - קומדיה
הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי במרץ 1985 בבימויו של חנוך לוין
תפאורה ותלבושות: רות דרורינסקוביץ'
סאונד דפקט: שנירגול מרליפו
מוזיקה: יוני רכטר
תנועה: אושרה אלקיים
תאורה: בריאן האריס
בהשתתפות: יוסף כרמון - פוזנא; ג'יטה מונטה - פוזנבוכא; ששון גבאי - במבה; רזיה ישראלי - ציצי; עדנה פלידל - האם; אבנר חזקיהו - האב; אילן דר - גולגלביץ'; יצחק חזקיה - מווצקי, מגיד עתידות זקן; דרור טפליצקי - רחמנינוף, שחקן נודד, גיבן; יהודה מור - זקן גוסס, מגיד עתידות צעיר; יונתן צ'רצ'י - קיטע, קברן, אורח בנשף; נטע אורן - מצחצח נעליים, פוזנסמרק, אורחת בנשף; יהודית ינאי - גולגלה, אשה זאב, אורחת בנשף; רוני בליץ - מצורע, אורח בנשף, משרת; אסתי חיים - עיוורת, אורחת בנשף, פוזנסמרק; לשה רוזנברג - נערה בוכה, אורחת בנשף; יוני חן - בעל זפקת, אורח בנשף; אלינור מואב - זקנה גיבחת, אורחת בנשף, אלמנה, זמרת
כריתת ראש
מחזה-גרוטסקה בשתי מערכות, עם פרולוג, אפילוג ותמונת ביניים. הועלה לראשונה בתיאטרון "הבימה" ב-13 בינואר 1996 בבימויו של חנוך לוין
תפאורה ותלבושות: רקפת לוי
מוזיקה: אורי וידיסלבסקי
תאורה: אבי-יונה בואנו (במבי)
הדרכה קולית: רחל הוכמן
בהשתתפות: ג'יטה מונטה - המלך; רוזינה קמבוס - המלכה; נאוה אורבך - הנסיכה; רבקה נוימן - שוליית גורף הביבים; עופר זוהר - המענה; דינה בליי - שוליית המענה; אייל נחמיאס - הסוהר; קטיה זימבריס - שוליית הסוהר; אמיתי יעיש - הגמד, המשורר; מיכאל כורש - הרופא; רבקה גור - הטבחית; סנדרה שונוולד - הגיבנת; ערן לביא, סם קליימן, שוקה ברגמן, אלי דיקר, רמברנדט, זיו בליסיאנו - אנשי שרת בארמון; גלית דדון, אתי קארי - זימרה
נגנים: רן בנגו - פסנתר; אורי וידילסלבסקי - תוף
המדמה
הועלה לראשונה ב-12 בפברואר 2005 בתיאטרון האוניברסיטה של אוניברסיטת תל אביב, בבימויה של שיר גולדברג.
תפאורה: סונה הארוטיוניאן-קורצר
תאורה: תמר אור
מוזיקה: שי אלון ודן שפירא
ייעוץ ווקאלי: יונתן בן כנען
בהשתתפות: אפרת קרמזין - המדמה; נילי סחר - הכוזבת/נסיכה/סריס אומנת; סימה גורן - האמיתית/סריס שוט; אפרת בורוכובסקי - סריס המשכב/המפקד; ניר בלאסן - "הנסיכה"/יורש העצר; מיכל מוזר - סמל רפובליקה/סריס שער/סריס צעצוע; שירה קליין - כהן חצר/קצין רפובליקה; שירי אלרז - סריס נחרד/רופא/ילד/סריס צעצוע; יואב אמיר - סריס נבעת/נושא התלבושת; רועי שולברג - הכוזב/סריס האסלה; יוני גוטליב - האמיתי/"הקיסרית"; שירי גורפינקל - סריס השער; דן שפירא - זקן הסריסים; נתלי פיינשטיין - הקיסרית; ליאת קיסלוביץ' - סריס נרעש/חייל/סריס צעצוע/ילד קבר; קרן שכטר - סריס מתפלץ/ילד/סריס צעצוע; ליאת רוחם - סריס נבהל/נושא התלבושת.
מוריס שימל - קומדיה
מלאכת החיים
מתאבל ללא קץ - דרמה פיוטית
המתלבט - קומדיה
הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי בנובמבר 1990 בבימויו של חנוך לוין
תפאורה ותלבושות: בוקי שיף
מוזיקה: דן הנדלסמן
תאורה: הת'ר קארסון
תנועה: דניאלה מיכאלי
בהשתתפות: מוני מושונוב - קוקלוש; אורלי זילברשץ-בנאי - פיילה; ענבל אברהם - מונט-בלאן, הימאלייה; רות סגל - מרידנה; אלכס מונטה - ביינקס; נגה פז - משכנתה; יעקב כהן- ללקו; אליעזר אפלבוים - פוצ'ס; יוסף כרמון - שפאק; מירי פביאן - הויסה; יעל עמית - קישטא; צביקה שוורצברג - דובר נשיא ארצות הברית; עופר גולן - נשיא ארצות הברית; דוד קורן - קברן; עדי כהן, שרון כהן, שרה גילאון, ליאור מסורי, ענת אפרתי, מיכל דדשוב, שרון שר - רופאים, סניטרים, אחיות, אנשי פמליית נשיא ארצות הברית
נגנים: סמדר הנדלסמן - פסנתר וקלידים; מיקו נרונסקי - קלידים; אברהם פלדר/איתמר ארגוב - חצוצרה
נכנע ומנוצח - קומדיה
הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי בינואר 1988 בבימויו של חנוך לוין
תפאורה ותלבושות: רות דר
מוזיקה: דן הנדלסמן
תאורה: בריאן האריס
בהשתתפות: ג'יטה מונטה - בברה; תחיה דנון - חוטק; משה איבגי - ברוך; אברהם שושנר - בולא; שמוליק לוי - שפליצקה; יהויכין פרידלנדר - איצהו; יעקב כהן - משרת
נגנים: יעקב פורמן - כינור; מורטון קם - קלרינט, קלרינט בס; סמדר הנדלסמן/דן הנדלסמן - קלידים
נעורי ורדה'לה - מחזה בשתי מערכות
הועלה לראשונה בפברואר 1974 בתיאטרון הקאמרי בבימויו של חנוך לוין
תפאורה: אודרי ברגנר
מוזיקה: אלכס כגן
בהשתתפות: רונית פורת - ורדה'לה; יהודה פוקס - האב; מרים גבריאלי - האם; יוסי גרבר - גנן; אלברט כהן - טבח; זהרירה חריפאי - מטפלת; שמעון בר - מורה לצרפתית; יוסף כרמון - נהג; הלן קופילביץ' - אשת הנהג; יצחק חזקיה - אהוב; אסתר גרינברג-שבק - אם האהוב
הנשים האבודות מטרויה - מחזה על-פי אוריפידס
הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי בפברואר 1984 בבימויו של חנוך לוין
תפאורה ותלבושות: רוני תורן
מוזיקה: פולדי שצמן
תאורה: בריאן האריס
בהשתתפות: יוסף כרמון - אגממנון; יונתן צ'רצ'י - אודיסאוס; יצחק חזקיה - מנלאוס; דב גליקמן - נאופטולמוס; אלברט כהן - טלתיביוס; זהרירה חריפאי - הקובה; רבקה נוימן - קסנדרה; ג'יטה מונטה - אנדרומכה; יהודית ינאי - אסטיאנקס; פביאנה מיוחס - הלנה; רונית אופיר - שבויה א'; חני נחמיאס - שבויה ב'; חנה פיק - שבויה ג'
סוחרי גומי
סולומון גריפ
פופר - קומדיה עם פזמונים
הועלה לראשונה בבמה 2 של תיאטרון חיפה ב-13 ביוני 1976 בבימויו של חנוך לוין
תפאורה ותלבושות: רות דר
מוזיקה: אלכס כגן
תאורה: יחיאל אורגל
תנועה: טוביה טישלר
בהשתתפות: ישראל גוריון - שורץ; רות סגל - שורציסקה; אלכס מונטה - פופר; אלברט כהן - כץ; רבקה גור - קולפה
פסנתר: מישה בלכרוביץ'
עוזרת במאי: נורית יערי
פעורי פה - מחזה בשתי מערכות, פרולוג ואפילוג
הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-28 באוקטובר 1995 בבימויו של רוברט סטורואה
תפאורה ותלבושות: מירון שבלידזה
מוזיקה: יוסף ברדנשווילי
תאורה: רוברט סטרואה, מירון שבלידזה
בהשתתפות: אירינה סלזניובה - האם, המלכה; תומי יואל-פינקוביץ' - הילד; יוסי ידין - האיש; שולי רנד - פעור-פה; יונתן צ'רצ'י - לוטש-עין; עפרון אטקין/אורי הוכמן - סריס; ארז שפריר - מוודה; שמעון מימרן - מענה; יוסף כרמון - זעוף-גבות; אביתר לזר - שמוט-ראש; אלכסנדר כהן - קברן; שמואל אדלמן, ניר ארז, איתן נווה, רמי עמית - שליחים
קרום - מחזה עם שתי לוויות ושתי חתונות
הועלה לראשונה בתיאטרון חיפה בדצמבר 1975 בבימויו של חנוך לוין
תפאורה ותלבושות: רות דר
בהשתתפות: אילן תורן - קרום; פני ליוביץ - האם; שמואל וולף - שקיטא; אלכס מונטה - תוגתי; מרדכי בן-זאב - דולצ'ה; רות סגל - פליציה; אילן דר - תכטיך; חנה רוט - טרודה; רחל דובסון - דופה; מאיה רוטשילד - צוויצי; שמואל קלדרון - ברתולדו; גיורא שמאי - ד"ר שיבויגן; שלמה בר-אבא - ספר, צלם, קברן; מכרם ח'ורי - סניטר, חתן; דליה כהן - כלה, אחות; יוסי קלמן - סניטר ב'
רווקים ורווקות - קומדיה
הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-2002 בבימויו של אלדד זיו.
תפאורה ותלבושות: רות דר
מוזיקה: דני סנדרסון
תאורה: פליס רוס
בהשתתפות: נדב אסולין; רמי ברוך; אורנה בנאי; אלון דהן; עירית קפלן
עלה שוב ב-2019 בתיאטרון גשר בבימויו של עמית אפשטיין.
רומנטיקאים
הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-2002 בבימויו של מיכה לבינסון
תפאורה ותלבושות: רוני תורן
מוזיקה: אלון אולארצ'יק
תאורה: מישה צ'רניאבסקי
בהשתתפות: זהרירה חריפאי; יוסף כרמון; גבי עמרני; מישה בלכרוביץ - קלידים
רצח
שוזס ובז'ז'ינה
עלה בחודש מאי 2012 בתיאטרון מיקרו הירושלמי בבימויה של אירינה גורליק, עם אילן חזן בתפקיד שוזס ואולגה קטאייבה בתפקיד בז'ז'ינה.
שיץ - מחזה מוזיקלי
הועלה לראשונה בבמה 2 של תיאטרון חיפה בינואר 1975 בבימויו של חנוך לוין
תפאורה: ארטור גולדרייך
מוזיקה: אלכס כגן
בהשתתפות: ליה דוליצקיה - צשה; אילן דר - צ'רכס; יוסי ידין - פפכץ; חנה רוט - שפרכצי
נגינה בפסנתר: מישה בלכרוביץ'
השמשים
הועלה לראשונה בתיאטרון הסמטה ב-2005 בבימויו של יובל זמיר
תפאורה ותלבושות: דלית ענבר
מוזיקה: יוסי בן נון
תאורה:אלון שטמפקה
בהשתתפות: דורי אנגל - צ'ווצ'וואדזה/שוליקר; מאיר אשרף - נינו המצביא; אורן יאדגר - שמקדרולי/בוזס/חושט/חריאלתי; מיכל כהן - זאזא; אלחי לויטפפ - כרתלינה/ארצ'יל/רוחו של שוליקר; שגית סול - פוטי; סאמי קורן - קשקה/ רוחו של פוטי.
רשימת קברטים ורביואים שהועלו
את ואני והמלחמה הבאה
הג'יגולו מקונגו - גלויות מהחיים
הועלה לראשונה במועדון "צוותא" בתל אביב ב-7 ביולי 1989 בהפקה משותפת של "צוותא" והתיאטרון הקאמרי, בבימויו של חנוך לוין
תפאורה: משה שטרנפלד
תלבושות: עפרה צדיק
תאורה: חני ורדי
מוזיקה : מיקי גבריאלוב
בהשתתפות: גידי גוב, תיקי דיין, יוסי פולק
נגנים: רון דרויאן - קלידים; אלכס פולק - גיטרה; מורן אפשטיין - סקסופון
מלכת אמבטיה
הפטריוט
קברט לוין
הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-2001 בבימויו של ישראל גוריון
תפאורה ותלבושות: רקפת לוי
מוזיקה: יוסי בן-נון
תאורה: מישה צ'רניאבסקי
בהשתתפות: נדב אסולין/אלון נוימן; מירב גרובר; לימור עובד; תמר קינן; דרור קרן
המופע הורכב ממבחר מערכוניו של חנוך לוין, כאשר לעיתים מערכונים אחרים פרי עטו הוספו או הוסרו, או נתווספו שחקנים וזמרים אורחים.
קטשופ
איש עומד מאחורי אישה יושבת
המופע הורכב ממבחר מערכונים מתוך מלכת אמבטיה, הג'יגולו מקונגו ורביואים אחרים, המחזות של קטעי פרוזה מאת חנוך לוין, (הכוללים את קטע הפרוזה הפותח את הספר "איש עומד מאחורי אישה יושבת", אשר נותן למופע את שמו), כמו גם את השיר "הקומדיה הגדולה".
הועלה לראשונה באולם נחמני בתל אביב ב-2011 בבימויו של אהרון לוין.
מוזיקה: איתמר גרוס
שחקנים: נעמה ארמון, דניאל סבג
קריינות: דב רייזר
תפאורה ותלבושות: ליהי זוהר
אוי אליאס אליאס
מופע שהורכב ממבחר מערכונים של לוין, עלה בהפקה עצמאית במועדון "צוותא" בסוף 2013 לכבוד יום ההולדת השבעים של לוין.
בימוי ומשחק: מוני מושונוב, ליליאן ברטו ודרור קרן
ניהול מוזיקלי: טל בלכרוביץ'
פסנתר: טל בלכרוביץ' / מיכל סולומון
הפקה וניהול הצגה: עינת בסר
מחזה ילדים
מסע הדוד מקס
הופק על ידי תיאטרון אגדה חדשה, הוצג לראשונה בפסטיבל להצגות ילדים בחיפה ב-1987 בבימויו של צביקה קורמן-כרמון
עיבוד הספר המקורי מאת לוין נעשה על ידי גיל הר אבן. מוזיקה מאת עדי כהן.
המחזה מספר את סיפורו של מקס הליצן שעוזב את הקרקס בו נולד ויוצא למסע במטרה לפגוש אנשים חדשים ולהכיר את העולם האמיתי להפתעתו הוא מגלה שבעולם מתנהלת מלחמה נוראה אשר הולכת ומכחידה כל דבר טוב מקס מחליט לגלות מי אשם במלחמה במטרה לעצור אותה, מכאן הופך מסעו למירוץ של לך ושוב בין דמויות שונות שכל אחת מאשימה את השנייה ומתנערת מחלקה באשמה אבל מקס לא מוותר ולאחר מאמצים רבים מצליח להביא לסיום המלחמה
ולהשכנת שלום בעולם.
שחקנים:קרן מור/קטיה זימבריס, כץ/יוסי אשדות, זרה ורתניין, אמנון בעהם, משה מלכה, יוסי סמדג'ה
ההצגה זכתה במקום השני בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים בחיפה 1987.
מחזות שטרם הועלו
(על פי סדר אלף-ביתי)
האיש עם הסכין באמצע.
אלמו ורות - קומדיה.
ונשיקה לדודה - קומדיה בארבע עונות.
חייב להיענש - קומדיה.
חרד ומבוהל - בורלסקה.
הכובש.
כל הנערים.
כלודוג המלך האומלל - בעקבות 'אדוראד ה-2' למרלו ועיבודו של ברכט.
מבויש עד תום - קומדיה.
המביט.
משפט אונס - חזיון כלימה.
משרת מסור לגברת מחמירה - קומדיה.
הנאחזים - מחזה בשתי מערכות.
עווית והתפתלות - מחזה בשתי מערכות.
תיאופנו היפה.
קישורים חיצוניים
אתר חנוך לוין, המכיל את מכלול יצירותיו במלואן
הערות שוליים
* | 2024-02-11T07:26:37 |
פייר קירי | פייר קירי (בצרפתית: Pierre Curie; 15 במאי 1859 – 19 באפריל 1906) היה פיזיקאי צרפתי, חלוץ במחקר קריסטלוגרפיה, מגנטיות ורדיואקטיביות, וחתן פרס נובל לפיזיקה (יחד עם אשתו מארי קירי ועם אנרי בקרל).
ביוגרפיה
פייר קירי נולד בפריז והתחנך בביתו על ידי אביו. כבר בשנות העשרה לחייו הראה יכולת גדולה בתחומי המתמטיקה והגאומטריה. ב-1878, בגיל 19 השלים לימודי פיזיקה בסורבון המקבילים לתואר שני בימינו, והחל לעבוד כמדריך במעבדה. בשנת 1895 קיבל תואר דוקטור למדעים והתחיל ללמד. בשנת 1900 קודם לדרגת פרופסור.
ב-1880 הוכיחו פייר ואחיו המבוגר ממנו ז'אק, שמתח חשמלי נוצר כשמופעל לחץ על גבישים. אחר כך הם פיתחו את התאוריה המתמטית של הסימטריה ובעזרתה הוכיחו את המקרה ההפוך, שגבישים שמופעל עליהם שדה חשמלי מתעוותים. בשנת 1894 הוא ניסח את עקרון קירי.
קודם לדוקטורט הידוע של פייר קירי בתחום המגנטיות, הוא תכנן ושיפר מכשיר למדידת מקדם המגנטיות. פייר קירי גילה את השפעת הטמפרטורה על מגנטיות במה שידוע היום כ"חוק קירי". קבוע החומר בחוק קירי ידוע כ"קבוע קירי". הוא גם גילה שחומרים מגנטיים טבעיים מאבדים את יכולת המגנוט שלהם מעל טמפרטורה מסוימת הידועה כיום כ"נקודת קירי".
פייר קירי עבד עם אשתו מארי קירי על זיקוק וזיהוי היסודות פולוניום ורדיום. הם היו הראשונים שהשתמשו במונח "רדיואקטיביות", והיו חלוצים במחקר בתחום זה. עבודתם, כולל עבודת הדוקטורט המהוללת של מארי קירי, עשתה שימוש במכשור מדויק שתוכנן ונבנה על ידי פייר קירי ואחיו ז'אק.
פייר ואחד מתלמידיו אחראים לתגלית הראשונה של אנרגיה אטומית, בעזרת זיהוי פליטת החום המתמשכת מחלקיקי רדיום. הוא חקר את הקרינה הרדיואקטיבית ובעזרת שימוש בשדות מגנטיים, הראה שחלק מהקרינה טעון במטען חיובי, חלק טעון במטען שלילי, וחלק היה נייטרלי (קרינת אלפא, בטא וגמא בהתאמה).
בשנת 1903 זכה בפרס נובל לפיזיקה יחד עם אשתו מארי קירי ועם אנרי בקרל בזכות תגליותיהם בתחום הרדיואקטיביות.
פייר קירי נדרס למוות על ידי כרכרה ב-19 באפריל 1906, כשחצה את רחוב דופן בזמן סופת גשם החליק על הקרקע ונדרס. בכך כנראה נמנע ממנו מוות מקרינה כפי שאירע לאשתו.
פייר ומארי קירי קבורים יחדיו בקריפטה שבפנתאון של פריז.
על שמם היחידה הקודמת למדידת רדיואקטיביות הקירי, וכן קרוי על שמם היסוד קיריום (Curium).
בתם של הזוג, אירן ז'וליו-קירי, הייתה גם היא כימאית ידועה בתחום הרדיואקטיביות, וזכתה בפרס נובל לכימיה (יחד עם בעלה, פרדריק) בשנת 1935.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
מאדאם קירי (סרט)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:פיזיקאים צרפתים
קטגוריה:מגלי יסודות כימיים
קטגוריה:זוכי פרס נובל צרפתים
קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פריז
פייר
קטגוריה:רדיואקטיביות
קטגוריה:אישים שעל שמם יסודות כימיים
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:זוכי מדליית דייווי
קטגוריה:הרוגי תאונות דרכים בצרפת
קטגוריה:זוכי מדליית אליוט קרסון
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1859
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1906 | 2024-09-14T06:36:49 |
זמן מחצית החיים | redirectמחצית חיים | 2003-12-06T10:19:57 |
יהושע חנקין | שמאל|ממוזער|250px|יהושע חנקין נוטע עץ בעמק יזרעאל
ממוזער|250px|דף מתוך "ספר הברית", שנחתם על ידי מייסדי רחובות בוורשה, 1890. המסמך מציין כי אדמות המושבה נרכשו מאת יהושע חנקין (המסמך המקורי מוצג בארכיון רחובות).|טקסט=
שמאל|ממוזער|250px|פתח מערת הקבורה של יהושע ואולגה חנקין בשוליו של עמק יזרעאל
שמאל|ממוזער|150px|בול המנציח את יהושע חנקין
יְהוֹשֻׁעַ חַנְקִין (26 בדצמבר 1864 – 11 בנובמבר 1945) היה פעיל ציוני מאנשי הציונות המעשית, מנהלה של הכשרת היישוב. רכש כ-750,000 דונם של קרקעות בארץ ישראל ובמיוחד בעמק יזרעאל, עבור ההתיישבות היהודית, מתוך כ-2 מיליון דונם קרקע פרטית שהיו בבעלות יהודית ערב מלחמת העצמאות.
חנקין התגלה כבעל כישרון בתחום גאולת הקרקע. הוא התמצא היטב בחוק המקרקעין העות'מאני, שלט בעגה הערבית הארץ ישראלית, הכיר את מנהגי הערבים וקשר קשרים ענפים עם בעלי קרקעות. אשתו הייתה אולגה לבית בלקינד, מיילדת במקצועה, שיילדה בין היתר את נשותיהם של בעלי הקרקעות הערביים.
ביוגרפיה
חנקין נולד בכ"ז בכסלו תרכ"ה לשרה ויהודה לייב חנקין בכפר קטן בסמוך לקרמנצ'וג, בפלך פולטבה שבדרום האימפריה הרוסית (ב"תחום המושב" היהודי; כיום אוקראינה).
במשפחה היו שבעה ילדים - ארבעה בנים ושלוש בנות. אביו עסק בחקלאות, בניגוד לרוב היהודים בסביבתו, שהיו סוחרים ובעלי מלאכה. בנוסף לכך, היה אביו מעורה בחוגי ההשכלה, מה שמסביר את ההחלטה הלא שגרתית לשלוח את יהושע - בן הכפר - לגימנסיה בעיר הסמוכה. בגימנסיה התוודע יהושע לתרבות הרוסית ולספרותה. כמו רבים מחבריו בגימנסיה, חלם יהושע על שחרור העם הרוסי משלטונו העריץ של הצאר והטבת מצבם של האיכרים הרוסים. יהושע התכונן יחד עם חבריו למרד בשלטון הצאר, ובמקביל עזר לאביו בעבודת האדמה, שם התחשל והתחנך להגנה עצמית.
כשהיה חנקין בן שש-עשרה פרצו פרעות "הסופות בנגב". עקב כך, הצטרפה משפחתו ל"חובבי ציון", ובחורף 1882 עלתה לארץ ישראל והתיישבה ביפו.
לאחר העלייה לארץ
ביפו החל אביו של חנקין לתכנן עלייה להתיישבות חקלאית, הקים שם את "ועד חלוצי יסוד המעלה" והיה מעורב ברכישת קרקעות בעיון קרא (עליהן קמה המושבה ראשון לציון) שלא יצאה לפועל על ידי הוועד. מיפו עברה משפחת חנקין לראשון לציון, שם הייתה באפשרותה היכולת להגשים את חלומה לעבד את אדמת הארץ. ביתו היה הבית הראשון שהוקם במושבה. ידיעותיו בחקלאות איפשרו לאביו להישאר עצמאי בנחלתו ולא לשקוע בחובות, כמו יתר האיכרים, שנכנעו לתכתיבים של פקידי הברון רוטשילד. בראשון לציון התעמתה משפחת חנקין עם פקידות הברון, כשסירבה לחתום איתם על הסכם ולהיות כפופה למרותם. מאוחר יותר הסתכסכו איכרי ראשון לציון עם פקידי הברון, והמשפחה הצטרפה לאיכרים המורדים. המרד הסתיים בפיטוריו של אחד מהפקידים, לאחר שהאיכרים שטחו בפני אשתו של הברון (שבאה לפשר בין הצדדים) את הקשיים שמערים עליהם הפקיד. הפקידים האחרים, שזעמו על פיטוריו של הפקיד, דרשו מכל האיכרים במושבה לחתום על ההסכם כתנאי להישארותם במקום. משפחת חנקין, שעמדה בסירובה לחתום על ההסכם, לא הייתה מוכנה לעזוב את המושבה. אך בעקבות פנייה של נציג "חיבת ציון" לאולגה בלקינד, ארוסתו של יהושע חנקין, בבקשה לשכנע את המשפחה לעזוב, עברה המשפחה למושבה גדרה, שלא פעלה בחסות הברון ופקידיו, שם נישאו בני הזוג.
בגדרה יצרה המשפחה קשרים טובים עם הערבים בסביבה. יהושע למד ערבית והיה אורח קבוע אצל הפלאחים ובעלי הקרקעות הערבים, למד את מנהגיהם והכיר אותם מקרוב.
יחד עם משפחת חנקין באו לגדרה משפחות פיינברג ו שייצרו מחנה לעומת יתר אנשי גדרה. החלו ויכוחים סוערים ומריבות בין שני המחנות. עלייה גדולה מרוסיה הביאה באותו זמן להאמרת מחירי הנחלות ביפו וביתר המושבות הקיימות. לכן החליט מחנהו של חנקין לנצל את המחירים הגבוהים, למכור את נחלותיהם בגדרה ולעבור ליפו.
חנקין החליט לחזור ליפו ולפעול משם למען גאולת האדמות – כלומר קניית אדמות מערבים ומכירתן לצורך התיישבות יהודית. הקרקע הראשונה שרכש חנקין הייתה שטח של 10,000 דונם בח'ירבת דוראן. הוא קנה את הקרקע בכסף רב, שאותו התחייב להחזיר בזמן קצר. אהרון אייזנברג, חברו של חנקין, התגייס לעזרתו ופנה אל נכבדי היישוב החדש בבקשה להיות מעורבים במכירת הקרקעות; אך אלו גילו התנגדות לרעיון "גאולת האדמות", והציבו תנאים שונים להצטרפות ליוזמת מכירת הקרקעות. חנקין ואייזנברג לא הסכימו לתנאים, ובתגובה הם פרסמו את כוונתם לעלות על הקרקע בפורים. בפורים התקיים טקס העלייה לקרקע, שבו נאמו מספר נכבדים, ואנשים מכל הסביבה באו וטיילו על הגבעות. בתום הטקס קנו מספר אנשים חלקות אדמה מחנקין. למזלו של חנקין, באותה תקופה הגיע לארץ אליהו זאב לוין אפשטיין, שליח החברה "מנוחה ונחלה", שחיפש קרקע כדי להקים מושבה. על אף קשיים מסוימים במשא ומתן עם החברה, הצליח חנקין בסופו של דבר למכור את האדמות ל"מנוחה ונחלה", וזו הקימה עליה את המושבה רחובות בשנת תר"ן-1890.
פועלו במסגרת גאולת האדמות
ב"אני מאמין" שלו הגדיר חנקין את משימת חייו:
ב-1890 קנה 10,000 דונם בח'ירבת דוראן, שעליהם הוקמה רחובות.
ב-1891 רכש ממשפחת ח'ורי 30,000 דונם של ביצות, שעליהן הוקמה חדרה ושם קבע את ביתו.
ב-1909 רכש 10,000 דונם שעליהם הוקמו הקואופרציה והמושבה במרחביה.
ב-1915 הוגלה על ידי שליטי האימפריה העות'מאנית לטורקיה. בתום מלחמת העולם הראשונה שב לארץ ישראל.
ב-1920 רכש, בתמיכת קק"ל, 51,000 דונם בעמק יזרעאל. על אדמות אלו הוקמו היישובים נהלל, כפר יחזקאל, תל יוסף, עין חרוד וגבע.
בשנות ה-20 רכש, בסיועו של ארגון ציוני קנדה, את אדמות עמק חפר.
בשנים 1930–1931 רכש במכירה פומבית בסביבות 120 דונם בין כפר סבא הערבית לקלקיליה, עליהם הוקם משק האוצר.
ב-1932 התמנה למנהל חברת הכשרת היישוב.
באמצע שנות ה-30 נקנו על ידי יהושע חנקין ומשה סמילנסקי כשלושים אלף דונם באזור עסלוג' שבנגב עבור החברה להכשרת היישוב. על אדמה זו הוקם, בשנת 1943, קיבוץ רביבים.
ב-20 שנות חייו האחרונות היה מעורב ברכישתן של קרקעות בהיקף של כ-600,000 דונם.
לחנקין ורעייתו אולגה לא היו ילדים.
חנקין נפטר בתל אביב, ונקבר ליד רעייתו אולגה, על הר הגלבוע. אתר הקבורה שלו כלול היום בתוך גן לאומי מעיין חרוד.
הנצחתו
על שמו כפר יהושע בעמק יזרעאל ורחובות בחדרה, ברעננה, בתל אביב, ברחובות, בהרצליה, בהוד השרון, בעפולה, בראשון לציון, בקדימה, בחולון, בפתח תקווה וחיפה. גבעת אולגה, שהיא שכונה בחדרה, נקראת על-שם אשתו. בשנת 2003 הנפיק דואר ישראל בול עם דיוקנו.
בשנת 1966 נשרף ארכיונו הפרטי של חנקין בשריפה בבית צים בתל אביב.
לקריאה נוספת
אות מאבשלום, נאוה מקמל-עתיר. מספר את סיפורו של אבשלום פיינברג שהיה אחיינה של אשתו אולגה (היא גם יילדה אותו בהיותה מיילדת). אבשלום גר עם יהושע חנקין בחדרה אותה הקים. הספר מספר גם על הקשיים שהיו לחנקין עם תושבי חדרה שהאשימו אותו בכל סבליהם ובמיוחד המלריה אותה התחייב למגר בעזרת ייבוש הביצות.
קישורים חיצוניים
ט. גרקן, ראשיתו של עמק, באתר TheMarker, (מאורכב בוייבאק מאשין), רשימה היסטורית על המסע שנערך מאחורי הקלעים עד יום ההתיישבות הראשון בעין חרוד.
ביוגרפיה של יהושע חנקין באתר "לחיות את ההיסטוריה"
זאב גלילי, גאולת קרקע בארץ ישראל, באתר "היגיון בשיגעון"
שמונים שנה לרכישת זיכיון החולה ופועלו של חנקין בעניין זה מנקודת מבטו של אשכול. בבלוג ארכיון המדינה.
אבי הרטמן - קבוצת חובבי היסטוריה .
יהושע חנקין, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
יום הולדת 70 לחנקין, 1935, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסייה הארצישראלית
קטגוריה:אנשי העלייה הראשונה
קטגוריה:גואלי אדמות בארץ ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:ראשון לציון: אישים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:חברי ועד חלוצי יסוד המעלה
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1864
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1945 | 2024-09-08T15:53:52 |
פיצוץ הליפקס | 250px|ממוזער|מראות ההרס
פיצוץ הליפקס היה פיצוץ עז שאירע ב-6 בדצמבר 1917, בשעה 9:05 בבוקר, שהחריב כ-1,600 בתים בעיר הנמל הליפקס בפרובינציית נובה סקוטיה שבקנדה. הפיצוץ גרם למותם של 1,635 אנשים ולפציעתם של אלפים. פיצוץ זה היה הפיצוץ החזק ביותר עד פיצוץ הפצצה הגרעינית מעשה ידי אדם, והוא הפיצוץ הבלתי-מתוכנן החזק ביותר מעולם.
במהלך מלחמת העולם הראשונה המה נמל הליפקס מאוניות שהובילו חיילים וציוד אל אירופה. בבוקר ה-6 בדצמבר עזבה את הנמל הספינה הנורווגית "אימו" (Imo) לכיוון ניו יורק. באותו זמן, יצאה מפתח הנמל ספינת התחמושת הצרפתית "מון בלאן" (Mont Blanc) במטרה להצטרף לשיירה שעזבה לעבר אירופה. ספינה זו נשאה 2,147 טון של חומצה פיקרית, 223 טון טי אן טי, 56 טון בנזול (בנזין וטולואן) ו-56 טון ניטרוצלולוזה.
ה"מון בלאן" לא הניפה דגלי אזהרה שמוטענים עליה חומרי נפץ וחומרים מסוכנים אחרים, בשל החשש כי תהווה מטרה לצי הגרמני הקיסרי. היא איחרה לצאת ולכן נקלעה למחסום ליד איי מקנאבס שבכניסה לנמל הליפקס; גם הספינה הנורווגית יצאה מאוחר מדי ונקלעה למחסום.
בסביבות השעה 8:45, התנגשו שתי הספינות. ההתנגשות הסיטה את המון בלאן אל הרציף, תוך שהיא בוערת. צופים רבים נקבצו כדי לחזות בספינה הבוערת, בעוד אנשי צוותה מנסים, ללא הצלחה, להזהיר אותם מפני הסכנה. מכבי האש של הליפקס הגיעו תוך זמן קצר, אך ב-9:05 התפוצצה הספינה. למעלה מ-2.5 קמ"ר מהעיר הליפקס הוחרבו עד היסוד מן הפיצוץ האדיר. הפיצוץ אף ניפץ חלונות בעיר טרורו, מרחק 100 ק"מ משם. העוגן של הספינה מון בלאן נמצא חמישה ק"מ מהנמל. הפיצוץ יצר צונאמי מלאכותי במפרץ הליפקס, אשר עקר עצים, עיקם פסי רכבת והרס בניינים וכלי שיט.
האסון גרם למותם של כ-1,635 בני אדם (למעלה מ-1,000 איש נהרגו באופן מיידי) וכ-9,000 פצועים (6,000 פצועים קשה). שטח עירוני בגודל של כ-1.3 קמ"ר הושמד לחלוטין והותיר 1,500 איש חסרי בית.
מלחי ה"מון בלאן" שהיו היחידים שהבינו את גודל האסון המתקרב עוד לפני הפיצוץ נמלטו ממנה. בדרכם פגשו בפקח רכבות בשם וינסנט (וינס) קולמן והסבירו לו את הסכנה. קולמן, שכבר חשב להימלט, נמלך בדעתו ושלח הודעות דחופות לרכבות המתקרבות לתחנת הליפקס לבל יגיעו למקום. קולמן נספה בפיצוץ, אך פעולתו הצילה מאות נוסעי רכבות שיכלו להכלל במניין ההרוגים.
ראו גם
הפיצוץ בוואנגונגצ'אנג - הקטלני בהיסטוריה
ההתפוצצות בנמל בומביי
אסון טקסס סיטי
התאונה בבסיס חיל האוויר המלכותי פולד
הפיצוץ בנמל ביירות
קישורים חיצוניים
אתר הבית של פיצוץ הליפקס
הערות שוליים
הליפקס
הליפקס
קטגוריה:אסונות בקנדה
קטגוריה:1917
קטגוריה:נובה סקוטיה | 2023-09-14T08:40:41 |
בראכיוזאורוס | הפניה ברכיוזאורוס | 2010-10-15T09:30:32 |
אפטוזאורוס אז'קס | הפניה אפטוזאורוס | 2014-09-07T14:28:07 |
אפאטוזאור | הפניה דיפלודוקיים | 2007-04-29T05:57:31 |
ולוצירפטור | ולוצירפטור (שם מדעי: Velociraptor; משמעות השם: גנב זריז) הוא סוג של דינוזאורים ממשפחת דרומאוזאוריים שהתקיים בתקופה קרטיקון עליון, לפני 70–83 מיליון שנה. מאובנים של ולוצירפטור נמצאו במרכז אסיה, במונגוליה ובמונגוליה הפנימית.
מאפיינים
הוולוצירפטור היה דרומאוזאור בגודל בינוני. אורכו של בוגר הגיע עד ל-, גובהו ל- ומשקלו עד . הוא היה טורף דו-רגלי עם זנב מוקשח וטופר דמוי מגל בכל אחת מרגליו האחוריות, ששימש ככל הנראה להריגת טרפו. ניתן להבחין בין ולוצירפטור לסוגים אחרים של דרומאוזאוריים בשל גולגולתו הארוכה והנמוכה, המסתיימת בחוטם הפוך.
הוולוצירפטורים היו ככל הנראה דינוזאורים פיקחים ביותר, שכן היחס בין גודל מוחם לגודל הגוף היה גבוה יחסית לדינוזאור. בניגוד למה שנהוג לחשוב לא היה הוולוצירפטור מן הדינוזאורים המהירים בתקופתו אך יכול היה לקפוץ לגובה רב.
אחד המאובנים המפורסמים ביותר של ולוצירפטור הוא "דינוזאורים נלחמים", מאובן שהשתמר היטב בחול דק ובו השתמרו ולוצירטפטור ופרוטוצרטופס במאבק לחיים ולמוות.
בתרבות
הוולוצירפטור נראה במספר סרטים, סדרות וכן בצעצועים שונים, ספרים ומשחקי מחשב:
הוולוצירפטור ידוע בעיקר מהסרט מ-1993 "פארק היורה" של סטיבן ספילברג (שם כונה בקיצור "רפטור"). הוולוצירפטור הופיע גם בשאר סרטי פארק היורה. בעוד בסרטים הראשונים הרפטורים מוצגים כאנטגוניסטים טורפניים החל מהסרט "עולם היורה" הופיעה חבורה של ארבע נקבות וולוצירפטורים, שלכל אחת ניתן שם אחר (בלו, צ'ארלי, דלתה, אקו), אשר אולפו חלקית על ידי אוון גריידי ויועדו (ללא ידיעת מנהלי הפארק) בין השאר למטרות לחימה. הרפטורים בוגדים באוון כשהם משוחררים לצוד את האינדונימוס אך מקבלים את מנהיגותו בסוף הסרט. האינדונימוס הורג שניים מהם ועוד אחד נהרג מפיצוץ מרקטה נגד טנקים, כך שרק בלו שורדת. היא נראית גם בסרט "עולם היורה: נפילת הממלכה" ומגוננת על אוון מהיבריד חדש - האינדורפטור. בעולם היורה: עולם חדש "בלו" נראית קרוב לבקתה של אוון, לאחר שהצלחה להרות מבלי התעברות גורה בשם "בטא". "בטא" נחטפת בידי צוות "ביוסין" לצד מייזי אך מייזי מצליחה לשחרר אותה ואוון מרדים אותה ומחזיר אותה לבסוף לאמה. הוא מופיע גם בסדרה עולם היורה: מחנה הקרטיקון ובעולם היורה: תאוריית הכאוס.עם זאת, הוולוצירפטור שהופיע בסרט שונה מזה שהיה קיים במציאות: ולוצירפטורים היו נמוכים יותר, צרים יותר, ראשם היה מוארך יותר והם היו מכוסים נוצות. למעשה הרפטורים הנראים בסרטים מבוססים על הדיינוניכוסים שהיו מעט גדולים יותר מהולוצירפטורים.
בסדרה נרדף בידי דינוזאורים נראית להקת ולוצירפטורים הצדה פרוטוצרטופס ביער ובהמשך מנסה לתקוף את נייג'ל מארוון. בסדרה בראשית נראים רפטורים לא מזוהים שדומים לוולוצירפטור של פארק היורה.
בנוסף נראה וולוצירפטור בעונה 3 לצד נייג'ל מארוון וגיגאנוטוזאורוס.
בכוכב פרהיסטורי נראים להקת וולוצירפטורים צדים לטאות ובהמשך פטרוזאורים מקננים ליד מפל.
ב-1994 החלה להיקרא קבוצת ה-NBA הקנדית בשם "טורונטו ראפטורס", על שם דינוזאור זה.
בנוסף הוא מופיע במשחקי המחשב של פארק היורה כמו Jurassic Park: Operation Genesis, פארק היורה 3: בניית פארק, Jurassic World: Alive וJurassic World Evolution 2.
גלריה
ראו גם
דיינוניכוס
מיקרורפטור
דינוזאורים מנוצים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1924
קטגוריה:דרומאוזאוריים
קטגוריה:דינוזאורים שחיו בקרטיקון עליון באסיה
קטגוריה:מונגוליה: מאובנים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הנרי פיירפילד אוסבורן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1924 | 2024-05-28T16:15:38 |
דיינוניכוס | ממוזער|250px|דגם של דיינוניכוס
דיינוניכוס (שם מדעי: Deinonychus; מיוונית: "טופר נורא") הוא סוג של דינוזאור ממשפחת דרומאוזאוריים. הדיינוניכוס חי כ-100 מיליון שנה לפני זמננו, בתור הקרטיקון, ומאובניו נתגלו בחפירות במונטנה, ארצות הברית.
הדיינוניכוס היה טורף קטלני, הידוע בשל הטופר הענקי בצורת מגל שנמצא על כל אחת מבהונותיו והעניק לו את שמו.
גילויו סימן את תחילת "רנסאנס הדינוזאורים" ואת עלייתה של התפישה המדעית הנוכחית את הדינוזאורים כייצורים פעילים, זריזים ובעלי מטאבוליזם גבוה. בנוסף הוא חיזק את ההכרה שמוצא העופות הוא מדינוזאורים הקרובים לדיינוניכוס.
תיאור
הדיינוניכוס היה דינוזאור בגודל בינוני, אך חזק וזריז ביותר ביחס לגודלו. הוא שקל כ-80 ק"ג והתנשא לגובה של 1.2 מטרים במותניו. אורכו הכולל היה שלושה מטרים ואילו אורך הגולגולת שלו היה 410 מ"מ. בזנבו היו לדיינוניכוס עצמות שיכלו להינעל ביחד וליצור מוט רציף וקשיח שהחזיק את הזנב. כך יכול היה הדיינוניכוס להשתמש בזנבו בשביל לייצב את גולגולתו הגדולה ולנווט תוך שהוא מנהל מרדפים במהירות גדולה.
גולגולת הדיינוניכוס הייתה גדולה בהשוואה לגופו, ובעלת שקעי עיניים גדולים - דבר הגורם לחוקרים להאמין שהייתה לו ראייה חדה כשל עיט. לסתו הכילה 70 שיניים חדות המעוקלות פנימה ושרירים עצומים שסייעו לו לסגור את לסתו בכוח אדיר. זרועותיו היו ארוכות יחסית לתרופודים אחרים וסייעו לו להתלות על הטרף כאשר שיסף אותו בשיניו וטפריו.
רוב החוקרים סבורים שהדיינוניכוס היה דינוזאור טורף שנהג לצוד את טרפו בלהקות והיה בעל אינטליגנציה מפותחת. הוא היה בנוי לריצה במהירויות גדולות. מבנה גופו היה אווירודינמי ועצמותיו היו חלולות כדי להפחית במשקל מיותר. מתוך שרידי גידים של שרירים ועצמות הרגל, הפליאונטולוגים מאמינים שלדיינוניכוס היו שרירים חזקים שאפשרו לו לפתח מהירות ריצה של כ-60 קילומטר לשעה.
בשנים האחרונות הועלתה סברה שהדיינוניכוס היה מכוסה בנוצות בדומה לקרוביו, אך עניין זה עדיין שנוי במחלוקת.
גילוי ומחקר
הדיינוניכוס התגלה על ידי ג'ון אוסטורם וגרנט מייר בדרום מונטנה בשנת 1964. הם גילו מאות עצמות של הדיינוניכוס. גילויו של הדיינוניכוס היה נקודת מפנה מכרעת בחקר הדינוזאורים שגרם לשינוי פרדיגמה שנקרא "רנסאנס הדינוזאורים". עד אז סברו המדענים שהדינוזאורים היו יצורים כבדים, מגושמים וטיפשים בעלי דם קר שרוב הזמן רבצו בשמש כדי להתחמם. מאובני הדיינוניכוס הראו שהוא היה דווקא דינוזאור מהיר, זריז ופעלתן ומגודלה של קופסת המוח הסיקו המדענים שהוא כנראה היה גם חכם למדיי, יותר מהזוחל הממוצע (אך עדיין פחות מעופות) - רחוק מאוד מהדימוי של לטאה טיפשה ומגושמת. מאובנים נוספים העידו שהוא לא היה הדינוזאור היחיד בעל מאפיינים אלה. הפלאונטולוג ד"ר בוב בקר לקח את התזה הזאת צעד אחד קדימה והעלה השערה שכל הדינוזאורים היו יצורים חינניים, מהירים, זריזים ופעלתנים - ויתרה מזאת: הם היו בעלי דם חם.
שיני דיינוניכוס נמצאו ליד שלדי דינוזאורים צמחוניים, כגון הטנונטוזאורוס, שהיוו, ככל הנראה, חלק מטרפו.
בתרבות
בסדרת הסרטים "פארק היורה" נראים ולוצירפטורים גדולים שמוצגים כיצורים טורפים גדולים ואינטליגנטיים. הם נראים בכל הסרטים והספרים, אך ככל הנראה הם מבוססים על הדיינוניכוס שהיה גדול מהם. ייתכן שהסיבה לכך היא שבעבר הוכר המין Deinonychus antirrhopus כ-Velociraptor antirrhopus, כך שחשבו שמדובר באותו הסוג. בסרט "עולם היורה" הם מוצגים במחשב כיצורים שחיו בפארק (לצד הוולוצירפטורים), אך לא נראו. ככל הנראה הם נכחדו לאחר נפילת הפארק.
הדיינוניכוס נראה גם בסרט "Dinosaur!" מ-1985, בסרט "The Land Before Time VII" ובמשחקי המחשב "Zoo Tycoon 2", "Jurassic Park Builder", "Jurassic World Evolution 2", "Jurassic Park: Operation Genesis" ו"Jurassic World Evolution".
הופעה נוספת של ההדיינוניכוס הייתה בסדרה "מועדון הקרב הג'ורסי" ("Jurassic Fight Club") של ערוץ ההיסטוריה, שם הוא נראה נלחם עם טנונטוזאורוס.
ההדיינוניכוס מופיע גם בסדרות "מפלצות חוזרות לתחייה" ו"פלאווורלד".
ראו גם
יוטרפטור
ולוצירפטור
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1969
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אוסטרום
קטגוריה:דרומאוזאוריים
קטגוריה:דינוזאורים שחיו בקרטיקון תחתון באמריקה הצפונית
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1969 | 2023-04-02T06:05:30 |
איגואנודון | איגואנודון (שם מדעי: Iguanodon; מילולית: "שן איגואנה") הוא סוג של דינוזאור ממשפחת האיגואנודונטידים שבאינפרא-סדרת האורניתופודים. היה זה הדינוזאור הראשון שנתגלה והשני שתואר וקיבל שם (הראשון היה התרופוד מגלוזאורוס).
מאפיינים
האיגואנודון חי לפני 120 מיליון שנים (בתור הקרטיקון) במזרח אמריקה הצפונית ובמערב אירופה (בבלגיה, גרמניה, ספרד ואנגליה).
כיום מאמינים המדענים כי האיגואנודון הילך על ארבע גפיו (ולא על שתי רגליו האחוריות כפי שחשבו כאשר התגלה לראשונה) כשגבו בתנוחה אופקית וזנבו מונף ישר מאחור. האיגואנודון חי על גדות הנהרות. ברגליו הקדמיות הייתה בוהן גדולה דמוית-דוקרן ששימשה לחפירה ולאכילת צמחים ושורשים, והיו כמה מדענים שסברו שעצם זו היא קרן קטנה שהייתה ממוקמת בקצה האף. הוא נדד בעדרים מעורבים עם דינוזאורים אחרים. לאיגואנודון היו רגלים אחוריות עבות ורגלים קדמיות קלות.
אורכו היה כ-, כאשר פרטים גדולים במיוחד יכלו להגיע כנראה גם ל-13 מטר, ומשקלו כ-3 טונות.
בתרבות הפופולרית
האיגואנודון הוא אחד הדינוזאורים הבולטים בתרבות: פסלים שלו מ-1825 נבנו בארמון קריסטל פאלאס בלונדון, אם כי הם לא מדויקות כשהאיגואנודונים נראים בעלי קרן של קרנפים ומהלכי על ארבע, בניגוד לדימוי הרווח כיום. הצייר הגרמני היינריך הרדר הוציא ב-1910 בולים עליהם איורי איגואנודון. כמו כן האיגואנודון הוא אחד משלושת הדינוזאורים (לצד הטירנוזאורוס והסטגוזאורוס) שהיווה מודל לגודזילה.
האיגואנודון מופיע בהרבה ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה:
בסרט דינוזאור הדמויות הראשונות הם איגואנודונים בראשם אלאדר, נירה ואחיה קרון (אם כי הוא נחשב לעיתים למוטבורזאורוס) וברוטון.
בספרו של החוקר רוברט בקר "Raptor Red" מוצגים איגואנודונים כטרפו של היוטרפטור.
פרטי איגואנודון הופיעו בסרטי המסע לעמק החלומות ובסדרות הדינוזאורים!, פלאווורלד ורכבת הדינוזאורים.
בסדרת ה-BBC ללכת עם דינוזאורים מוצגים איגואנודונים צפון-אמריקאים (הנחשבים כיום לדקטודונים) וכן איגואנודונים אירופאים, המשמשים טרף ליוטרפטור (שלמעשה התקיים באמריקה הצפונית).
הוא מופיע גם בסדרה של נייג'ל מארוון: נרדף בידי דינוזאורים בפרק "ארץ הענקים", אך גם שם כנראה הדינוזאור מזוהה בטעות כ"איגואנודון" ולמעשה הוא מקרוגריפוזאורוס. איגואנודון מופיע גם באחד מספרי הסדרה בראשית.
האיואנודון מוצג בספרו של ארתור קונאן דויל: העולם שאבד וכן בסרטים שונים המבוססים עליו, ביניהם ב"העולם שאבד".
איגואנודון נראה בסרט התיעודי של דייוויד אטנבורו מ-2014: המוזיאון להיסטוריה של הטבע בחיים.
איגואנודון נראה בסדרה הדינוזאורים של בריטניה מ-2015.
בסדרה כוכב הדינוזאורים מוצגים איגואנודונים כטרפם של הפירורפטור ושל הטאראסקוזאורוס אך למעשה הדינוזאור הוא רבדודון, הקרוב לאיגואנודון.
בסרטי פארק היורה מופיע איגואנודון הן בפרולוג עולם היורה: עולם חדש והן בעולם היורה: עולם חדש, כשהוא עומד להיטרף בידי גיגאנוטוזאורוס אך טירנוזאורוס המגיע מאחוריו מסיח אותו והוא נמלט משני הטורפים. מספר איגואנודונים בורחים משריפה ב"עמק ביוסין". הוא גם נראה בציור בפארק היורה) ומופיע במשחקי מחשב של הסדרה כמו פארק היורה 3: בניית פארק, עולם היורה: המשחק, Jurassic World Evolution, Jurassic World Evolution 2 וב-Jurassic Park Builder והוא נחתך מהמשחק Jurassic Park: Operation Genesis. בנוסף הוא מופיע במשחק Jurassic World: Alive ובמשחק Ark: Survival Evolved ובמשחק "Dinosaur Simulator".
בעידן הקרח 3: עלייתם של הדינוזאורים מוצגים פרטי איגואנודון שבדומה לשאר הדינוזאורים נראים גדולים בהרבה מגודלם האמיתי. הוא מוצג גם במשחק המחשב עידן הקרח 3: עלייתם של הדינוזאורים.
כמו כן פסלי איגואנודון מופיעים בממלכת החיות של דיסני. בחלל נקרא אסטרואיד "9941 Iguanodon" על שם הדינוזאור.
גלריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:איגואנודוניים
קטגוריה:דינוזאורים שחיו בקרטיקון תחתון באירופה
קטגוריה:ספרד: מאובנים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי גדעון מנטל
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1825 | 2023-04-02T07:59:03 |
טריצראטופס הורידוס | הפניה טריצרטופס | 2007-04-29T07:06:52 |
פכיצפלוזאורוס | פכיצפלוזאורוס (שם מדעי: Pachycephalosaurus) הוא סוג של דינוזאור ממשפחת פכיצפלוזאוריים שחי בתקופת הקרטיקון המאוחר באמריקה הצפונית. זהו דינוזאור צמחוני בעל אגן דמוי עוף, המאופיין בגולגולת עבה במיוחד. פירוש שמו: "לטאה בעלת ראש עבה". אורך גופו הגיע 4.5 מטר והמשקל ל-450 ק"ג.
מאפיינים
הפכיצפלוזאורוס הילך על שתי רגליים והיה בעל עצם עבה במיוחד, דמוית כיפה, בראש הגולגולת, שהגיעה בשיאה לעובי של כ-15 ס"מ. אין עדיין הסכמה מלאה לגבי מטרת הגולגולת העבה, אך ההשערה המקובלת היא שהכיפה שימשה את הזכרים שהתנגחו ביניהם בחיזור אחרי נקבה או במאבק על טריטוריה. ייתכן שהגולגולת העבה שימשה גם כנשק לנגח טורפים. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות נוטים לשלול השערה זו, בטענה שעצמות הצוואר שלו לא היו עומדות בעוצמת הנגיחות. שלד שלם של המין לא נמצא, אך העצמות שכן נמצאו מעידות שמדובר במין "פרימיטיבי" יחסית לתקופתו, בעל מאפיינים של תקופות קדומות יותר.
בתרבות
בסרט פארק היורה: העולם האבוד הופיע פכיפצלוזאורוס (המכונים בסרט "פאטצ'י") בסצנה בה הוא נראה קטן יותר מהמציאות, לאחר שחברת אינג'ן לכדה מספר פרטים אך הם השתחררו. הוא הופיע גם בקטע מתוך עולם היורה והוזכר בתוך רשימת בעולם היורה: נפילת הממלכה. הוא נראה על ספרים ואיורים גם בעולם היורה: מחנה הקרטיקון.
כמו כן הוא מופיע במשחקי מחשב של הזיכיון, כולל ב-"פארק היורה 3: בניית פארק", "Jurassic Park: Operation Genesis", "Jurassic World Evolution" ובJurassic World: Alive.
קבוצת פכיפצלוזאורוסים הופיעה בסרט המסע לעמק החלומות, כאשר קבוצה שלהם תוקפת את סרה, לא ברור אם כטורפים או כשומרים על שטחם, אך הם נמלטים כשרואים את החבורה כצללית גדולה. הם מופיעים גם בעוד מסרטי המסע לעמק החלומות.
בסרט עידן הקרח 3: עלייתם של הדינוזאורים נראים פרטי פכיצפלוזאורוס, המוצגים כגדולים בהרבה מגודלם האמיתי. הם מוצגים גם במשחק הווידאו הנלווה עידן הקרח 3: המשחק.
בזיכיון ללכת עם... מופיע פכיצפלוזאורוס במשחקי המחשב ללכת עם דינוזאורים ו-"Walking with Dinosaurs: Inside Their World".
ייתכן שהוא מופיע בסדרה מהפכת הדינוזאורים, אך הדגם שלו מבוסס על ספיירות'ולוס או פרנוצפל.
הוא מוצג בסדרה "Age of the Great Dinosaurs", כשאחד הפרטים נטרף בידי טירנוזאורוס. הוא מופיע גם בסרט "Tirano's Claw" מ-1994.
כמה פרטים מופיעים בזיכיון קינג קונג, בסדרה קונג: סדרת האנימציה וכן בסרט "Kong: Return to the Jungle".
פרטים שלו נראים בכמה מפרקי סדרת הילדים רכבת הדינוזאורים, ג'ייגנטו והדינוזאורים, "Dink, the Little Dinosaur" וכן בסדרה "Dino-Riders".
פכיצפלוזאורוס בשם בונטהד מופיע בסדרה "Dinosaucers". זהו דינוזאור טיפש לרוב, אך בעל יכולת להגדיל את ממדיו לגודל עצום.
בסרטי רובוטריקים הדמויות הארדהד ודינטרון יכולים להפוך לדינוזאור פכיצפלוזאורוס. גם בסדרה היפנית "Dinozaurs" מופיעה דמות דינוזאור פכיצפלוזאורוס בשם פאטצ'י.
במשחקי פוקימון יהלום ופנינה שתי דמויות, קראנידוס ורמפרדוס מבוססות על פכיצפלוזאורוס.
כמו כן דמויות המבוססות על פכיצפלוזאורוס מופיעות בפאוור ריינג'רס עוצמת הדינוזאור ובפאוור ריינג'רס דינו צ'ארג'.
הוא מופיע בסדרת המדע הדינוזאורים! ובסדרה "Nova", שניהם של ערוץ PBS ובתוכניות של נשיונל ג'יאוגרפיק "Dinosaurs Decoded" ו-"Bizarre Dinosaurs".
הפכיצפלוזאורוס הופיע בסדרה פלאווורלד.
הפכיצפלוזאורוס מופיע במשחקי הווידאו הבאים: מלך הדינוזאורים, "Ark: Survival Evolved", קרניבורים, "Savage Quest", "Jurassic: The Hunted" וב-"Saurian".
להקת הרוק Showbread הוציא באלבום "Age of Reptiles" עם שיר בשם "Pachycephalosaurus". למרות שמו הוא אינו קשור כלל לדינוזאור.
גלריה
קישורים חיצוניים
תמונה ותיאור נוסף
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1943
קטגוריה:פכיצפלוזאוריים
קטגוריה:דינוזאורים שחיו בקרטיקון עליון באמריקה הצפונית
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ברנום בראון
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1943 | 2024-04-19T12:09:15 |
הומלוספל | הפניה צרפודה | 2007-04-29T07:06:42 |
10 בספטמבר | 10 בספטמבר הוא היום ה-253 בשנה בלוח הגרגוריאני (254 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 112 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
954 – לותר, מלך צרפת מתחיל את כהונתו
1349 – יהודים ששרדו את הטבח בקונסטנץ (גרמניה) מועלים על המוקד, כחלק מגזירות ק"ט
1565 – אבירי מלטה מסירים ממלטה את המצור הגדול של האימפריה העות'מאנית
1721 – נחתם חוזה נישטאד, בין רוסיה הצארית לבין שוודיה; סיום מלחמת הצפון הגדולה
1725 – קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ממנה את רבי יששכר בר אסקלס מווינה לרבה של אייזנשטאדט ומדינת הונגריה
1785 – פרוסיה חותמת על הסכם סחר עם ארצות הברית
1823 – סימון בוליבר מוכרז נשיא פרו
1845 – הנסיך ווילם השני פותח את הבורסה לניירות ערך באמסטרדם
1846 – אליאס האו מקבל פטנט על מכונת התפירה
1847 – התיאטרון הראשון בהוואי נפתח
1872 – קארל מרקס נואם באמסטרדם
1898 – אליזבת, קיסרית אוסטריה ומלכת הונגריה, אשתו של פרנץ יוזף, נרצחת על ידי לואיג'י לוקני בז'נבה, שווייץ
1905 – ספינת הקרב היפנית מיקאסה מתפוצצת
1919 – סין מתקבלת כחברה בחבר הלאומים
1919 – אוסטריה ובעלות הברית חותמות על חוזה סן-ז'רמן המכיר בעצמאותן של פולין, הונגריה, צ'כוסלובקיה וממלכת יוגוסלביה
1923 – אירלנד החופשית מצטרפת לחבר הלאומים
1923 – ייסוד הרשות הבינלאומית לשיטור פלילי (International Criminal Police Commission) בווינה, שתקרא מאוחר יותר האינטרפול
1926 – ברית קובלנץ בין בעלות הברית לגרמניה נחתמת
1939 – קנדה מכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית
1940 – ארמון בקינגהאם בלונדון נפגע מהפצצה גרמנית
1942 – חיילים בריטיים נוחתים במדגסקר
1942 – חיל האוויר המלכותי מטיל 100,000 פצצות על דיסלדורף
1942 – מלחמת העולם השנייה – הוורמאכט מנתק את כל דרכי הגישה היבשתיות לסטלינגרד
1943 – מלחמת העולם השנייה: כוחות גרמניים משתלטים על רומא
1943 – הצי האיטלקי עוגן במלטה
1945 – וידקון קוויזלינג נדון למוות בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים
1951 – בריטניה מטילה חרם כלכלי על איראן
1952 – נחתם הסכם השילומים בין ממשלת ישראל לגרמניה
1956 – בריטניה מבצעת ניסוי גרעיני במרלינגה, אוסטרליה
1961 – ברית המועצות מבצעת ניסוי גרעיני בנוביה זמליה
1963 – 20 סטודנטים שחורים נכנסים בפומבי לבתי ספר באלבמה
1964 – צבא השחרור הפלסטיני מוקם
1967 – תושבי גיברלטר מצביעים בעד הישארותם כמושבה בריטית ונגד סיפוח לספרד
1974 – גינאה ביסאו זוכה בעצמאות מפורטוגל
1977 – בצרפת מתקיימת ההוצאה להורג האחרונה באמצעות הגיליוטינה
1990 – אליס איילנד נפתח כמוזיאון
1990 – איראן מסכימה לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם עיראק
2002 – שווייץ מצטרפת לאו"ם
2003 – מיכאילו מיכאילוביץ' דוקר את שרת החוץ של שוודיה אנה לינד. היא מתה למחרת
2008 – נחנך מאיץ החלקיקים LHC בז'נבה המאיץ אלומות פרוטונים
2021 – נשיא וראש ממשלת לבנון הכריזו על הקמת ממשלה חדשה
נולדו
ממוזער|235x235px|אורי אבנרי
1487 – יוליוס השלישי, אפיפיור (נפטר ב-1556)
1547 – גאורג הראשון, רוזן הסן-דרמשטאדט (נפטר ב-1596)
1638 – מריה תרסה, נסיכת ספרד, רעייתו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת (נפטרה ב-1683)
1659 – הנרי פרסל, מלחין אנגלי (נפטר ב-1695)
1714 – ניקולו יומלי, מלחין איטלקי (נפטר ב-1774)
1753 – לואי פיליפ, רוזן סגור, דיפלומט והיסטוריון צרפתי (נפטר ב-1830)
1787 – ג'ון קריטנדן, התובע הכללי של ארצות הברית, חבר בית הנבחרים והסנאט של ארצות הברית ומושל קנטקי (נפטר ב-1863)
1890 – פרנץ ורפל, סופר גרמני (נפטר ב-1945)
1892 – ארתור קומפטון, פיזיקאי אמריקאי (נפטר ב-1962)
1901 – חה פנגשאן, חסיד אומות העולם, קונסול סין בווינה, שהציל יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1997)
1920 – קליאמפודי ראדאקרישנה ראו, סטטיסטיקאי הודי-אמריקאי (נפטר ב-2023)
1923 – אורי אבנרי, חבר הכנסת, עיתונאי ואיש שמאל ישראלי (נפטר ב-2018)
1923 – שמואל נח אייזנשטדט, סוציולוג ישראלי, חתן פרס ישראל לסוציולוגיה (נפטר ב-2010)
1925 – מארת גוטייה, רופאת ילדים וחוקרת צרפתייה (נפטרה ב-2022)
1928 – אוטו קרנברג, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי יהודי ממוצא גרמני
1931 – פיליפ בייקר הול, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2022)
1932 – חיים יבין, במאי טלוויזיה, מפיק טלוויזיה, עורך, קריין טלוויזיה ורדיו וחתן פרס ישראל לתקשורת, כיהן כמנהל הטלוויזיה הישראלית
1933 – קרל לגרפלד, מעצב אופנה גרמני ובעלי מותג האופנה שאנל (נפטר ב-2019)
1933 – חנה אהרוני, זמרת ישראלית
1935 – מרי אוליבר, משוררת אמריקאית זוכת פרס הספר הלאומי ופרס פוליצר (נפטרה ב-2019)
1935 – חיים זכות, גינקולוג ישראלי
1937 – ג'ארד דיימונד, ביולוג, פיזיולוג וביו-גאוגרף אמריקאי של תורת האבולוציה
1937 – רפאל אדרי, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל (נפטר ב-2024)
1941 – סטיבן ג'יי גולד, פלאונטולוג אמריקאי (נפטר ב-2002)
1943 – הורסט-דיטר הוטגס, כדורגלן גרמני
1944 – איתן בן-אליהו, מפקד חיל האוויר הישראלי
1945 – חוזה פליסיאנו, זמר פוארטו-ריקני
1948 – בוב לניר, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2022)
1950 – ג'ו פרי, גיטריסט להקת אירוסמית'
1952 – מדיאה בנימין, פעילת שמאל יהודיה-אמריקאית
1953 – איימי אירווינג, שחקנית קולנוע אמריקאית
1953 – דורין כספי, שחקנית וזמרת ישראלית
1956 – אילת מזר, ארכאולוגית ישראלית (נפטרה ב-2021)
1956 – אריק שיבק, מאמן כדורסל
1957 – סמדר שיר, סופרת ישראלית
1958 – כריס קולומבוס, במאי סרטים אמריקאי
1959 – בני קניאק, בכיר במשטרת ישראל ונציב בתי הסוהר
1960 – קולין פירת', שחקן בריטי
1961 – יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר
1964 – אורי רביץ, שחקן ישראלי
1965 – אדוה עדני, שחקנית ישראלית
1968 – גאי ריצ'י, במאי סרטים בריטי
1969 – דן שצברג, במאי דיבוב, מפיק דיבוב ומדבב ישראלי
1970 – יוסי אבוקסיס, כדורגלן ישראלי
1972 – גידי רף, במאי קולנוע וטלוויזיה, תסריטאי וסופר ישראלי
1974 – בן וולאס, כדורסלן אמריקאי
1980 – אבירם זינו, עיתונאי ופרשן ישראלי
1986 – מגי אזרזר, שחקנית ישראלית
נפטרו
ממוזער|152x152px|צ'ין שה-חואנג
ממוזער|194x194px|הקיסרית מתילדה
ממוזער|199x199 פיקסלים|לאיוש הגדול
ממוזער|203x203px|פדריקו דה מונטפלטרו
210 לפנה״ס – צ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון (נולד ב-258 לפנה״ס)
918 – בלדווין השני, רוזן פלנדריה (נולד ב-865)
954 – לואי הרביעי, מלך צרפת (נולד ב-920 או 921)
1167 – מתילדה הקיסרית, טוענת לכתר אנגליה (נולדה ב-1102)
1197 – אנרי השני, רוזן שמפאן (נולד ב-1166)
1382 – לאיוש הראשון, מלך הונגריה ופולין (נולד ב-1326)
1419 – ז'אן הראשון, דוכס בורגונדיה (נולד ב-1371)
1482 – פדריקו דה מונטפלטרו, דוכס אורבינו (נולד ב-1422)
1504 – פיליברטו השני, דוכס סבויה (נולד ב-1480)
1591 – ריצ'רד גרנוויל, ספן אנגלי, רב חובל ומגלה ארצות (נולד ב-1542)
1607 – לוצאסקו לוצאסקי, מלחין, נגן עוגב ומורה איטלקי בשלהי תקופת הרנסאנס
1669 – הנרייט מארי, נסיכת צרפת, רעייתו של צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה (נולדה ב-1609)
1749 – אמילי דה שאטלה, מדענית וסופרת צרפתיה (נולדה ב-1706)
1797 – מרי וולסטונקראפט, סופרת פמיניסטית (נולדה ב-1759)
1889 – איימי לוי, מסאית, משוררת וסופרת בריטית פמיניסטית ולסבית (נולדה ב-1861)
1898 – אליזבת, נסיכת בוואריה, אשת הקיסר האוסטרי (נולדה ב-1837)
1933 – ג'וזפה קמפרי, נהג מרוצים איטלקי (נולד ב-1892)
1935 – יואי לונג, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1893)
1948 – פרדיננד הראשון, מלך בולגריה (נולד ב-1861)
2001 – שרון עמרני, במאי קולנוע ותסריטאי ישראלי (נולד ב-1970)
2009 – אריה גיסין, מהנדס ומנהל ישראלי (נולד ב-1926)
2012 – חגי רון, גאולוג וגאופיזיקאי (נולד ב-1944)
2014 – ריצ'רד קיל, שחקן אמריקאי (נולד ב-1939)
2014 – סלים אל נור, מלחין, מעבד ונגן עוד (נולד ב-1920)
2018 – יעקב שליש, עיתונאי בסוכנות הידיעות עתי"ם, לוחם פלמ"ח וממקימי קיבוץ שובל (נולד ב-1925)
2019 – יובל אליצור, עיתונאי ישראלי, סופר ודיפלומט (נולד ב-1927)
2019 – דניאל ג'ונסטון, מלחין, כותב שירים וזמר אמריקני (נולד ב-1961)
2020 – דיאנה ריג, שחקנית אנגלייה (נולדה ב-1938)ש
2020 – יעקב בלידשטיין, פרופסור בחוג למחשבת ישראל שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חתן פרס ישראל לשנת תשס"ו (נולד ב-1938)
2020 – אהרן מונדשיין, חוקר תנ"ך, מרצה במכללות ומרצה מן החוץ באוניברסיטת בר-אילן (נולד ב-1944)
2021 – ז'ורז'ה סמפאיו, הנשיא ה-18 של פורטוגל (נולד ב-1939)
2022 – שמעון שפירא, אדריכל ישראלי ומורה לאדריכלות (נולד ב-1930)
2023 – ריקי מנור, זמרת ופזמונאית (נולדה ב-1950)
2023 – ניקו לדניס, שף צרפתי (נולד ב-1934)
חגים ואירועים החלים ביום זה
העדה הדרוזית בישראל חוגגת את חג הנביא סבלאן בנבי סבלאן ליד הכפר חורפיש
היום הלאומי של גיברלטר
היום העולמי למניעת התאבדויות
9 בספטמבר – 11 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ט י
קטגוריה:ספטמבר | 2024-10-09T10:42:09 |
30 ביוני | 30 ביוני הוא היום ה-181 בשנה (182 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 184 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
296 – מרקלינוס מתמנה לאפיפיור
1520 – הספרדים נסוגים מהבירה האצטקית טנוצ'טיטלאן
1908 – הרס סביבתי עצום נגרם באירוע טונגוסקה כאשר מטאוריט פגע בכדור הארץ באגן נהר טונגוסקה הסלעי, בלב יער הטונדרה בסיביר
1934 – "ליל הסכינים הארוכות" בגרמניה
1936 – מוצא לאור הספר "חלף עם הרוח" מאת מרגרט מיטשל
1937 – ייסוד הקיבוץ טירת צבי
1948 – עצמאות ישראל – פינוי הבריטים את נמל חיפה – אחרוני החיילים הבריטים מפנים את הנמל והנהלתו נמסרת לעיריית חיפה. מוקם בסיס חיפה של חיל הים הישראלי
1948 – מאיר טוביאנסקי הוצא להורג לאחר שבית־דין שדה, בהרכב של שלשה קצינים, הוציא פסק־דין מות נגדו באשמת ריגול לטובת האויב
1960 – הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו זוכה בעצמאות מבלגיה
1966 – בטי פרידן, פולי מארי ו-15 פעילות פמיניסטיות נוספות נפגשות בחדר מלונה של פרידן כדי לייסד את ארגון הנשים הלאומי
1971 – שלושת אנשי צוותה של החללית הסובייטית סויוז 11 נמצאים מתים לאחר חזרתה לאטמוספירה עקב תקלה באחד משסתומי האוויר
1981 – הליכוד בראשות מנחם בגין זוכה בבחירות לכנסת העשירית
1986 – ראה אור אלבומה של מדונה "True Blue"
1989 – כת צבאית שבראשה עומד אל-בשיר מבצאת הפיכה בסודאן
1990 – מיזוג כלכלות מזרח ומערב גרמניה
1997 – סין מקבלת בחזרה את הריבונות על העיר הונג קונג, לאחר שזו הייתה מושבה בריטית במשך 156 שנים
1997 – "הארי פוטר ואבן החכמים", הספר הראשון בסדרת "הארי פוטר", יוצא לאור
2001 – משגר דלתא 2 משגר את לוויין המחקר WMAP האמריקאי לסקור את קרינת הרקע הקוסמית השיורית מן המפץ הגדול
2002 – מנצחת את בתוצאה 2 – 0 במשחק הגמר של מונדיאל 2002
2005 – ספרד מעגנת בחוק נישואים חד מיניים
2012 – מוחמד מורסי הושבע לנשיא מצרים
2014 – צה"ל מוצא את גופות שלושת הנערים החטופים (אייל יפרח, גיל-עד שאער ונפתלי פרנקל)
2017 – נחל אשלים זוהם בחומצה ממפעל רותם אמפרט בנגב
2019 – המראת הטיסה האחרונה משדה דב
נולדו
1470 – שארל השמיני מלך צרפת (נפטר ב-1498)
1685 – ג'ון גיי, משורר ומחזאי אנגלי (נפטר ב-1732)
1789 – הוראס ורנט, צייר צרפתי (נפטר ב-1863)
1893 – ולטר אולבריכט, מדינאי מזרח גרמני (נפטר ב-1973)
1911 – צ'סלב מילוש, משורר, מסאי ומתרגם פולני (נפטר ב-2004)
1912 – אביגדור דגן, דיפלומט וסופר ישראלי (נפטר ב-2006)
1917 – סוזן הייוורד, שחקנית ודוגמנית אמריקאית זוכת פרס אוסקר (נפטרה ב-1975)
1917 – לינה הורן, זמרת, רקדנית ופעילת זכויות אזרח אפרו-אמריקאית שהוספה לרשימה השחורה של הוליווד (נפטרה ב-2010)
1924 – עמוס חורב, מפקד בפלמ"ח ואלוף בצה"ל
1926 – אוריאל אופק, סופר ילדים ישראלי (נפטר ב-1987)
1926 – פול ברג, ביוכימאי יהודי אמריקאי, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-2023)
1929 – סמירה חורי, פעילה פמיניסטית, חברתית ופוליטית
1930 – אחמד זכי ימאני, פוליטיקאי סעודי (נפטר ב-2021)
1931 – אלן ג'יי, סייף בריטי-יהודי (נפטר ב-2023)
1932 – שמעון גליק, רופא ישראלי
1936 – אסיה ג'באר, שם העט של הסופרת והבמאית האלג'יראית פטימה זוהרה עימאליינה (נפטרה ב-2015)
1936 – ג'קי, קריקטוריסט ישראלי (נפטר ב-2023)
1937 – גדעון עזרא, שר וחבר הכנסת מטעם הליכוד וקדימה (נפטר ב-2012)
1938 – מיכאל נודלמן, חבר הכנסת ופרופסור לכלכלה ולמתמטיקה (נפטר ב-2018)
1938 – מירקו נובוסל, כדורסלן ומאמן כדורסל קרואטי (נפטר ב-2023)
1939 – גיורא לב, ראש עיריית פתח תקווה השביעי, תת-אלוף בצה"ל
1943 – דניאלה שמי, סופרת, עיתונאית וסאטיריקנית ישראלית (נפטרה ב-2016)
1943 – דני ליטני, זמר ושחקן ישראלי
1947 – ידידיה יערי, מפקד חיל הים הישראלי
1948 – רבקה זהר, זמרת ישראלית
1949 – גליה אלבין, אשת עסקים, סופרת, שחקנית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1953 – עירית דגן, מדבבת ושחקנית תיאטרון ישראלית
1954 – פייר צ'ארלס, ראש ממשלת דומיניקה (נפטר ב-2004)
1962 – נעמי שמואל, סופרת, אנתרופולוגית ומנחת הורים ישראלית
1963 – ינגוויי מלמסטין, גיטריסט ומוזיקאי שוודי
1965 – מיץ' ריצ'מונד, כדורסלן אמריקאי
1966 – מייק טייסון, מתאגרף אמריקאי
1971 – יובל פרידמן, תסריטאי קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1979 – סילבן שאבנל, רוכב אופני כביש צרפתי
1982 – שרי שביט, סופרת, משוררת ועורכת ספרות
1985 – מייקל פלפס, שחיין אמריקאי
1986 – פרדי גוארין, כדורגלן קולומביאני
2004 – קלייר קורזן, שחיינית אמריקאית
נפטרו
1139 – אוטו מבמברג, בישוף גרמני (נולד ב-1060 או 1061)
1708 – תקלה היימנות הראשון, קיסר אתיופיה
1924 – יעקב ישראל דה האן, קורבן הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה (נולד ב-1881)
1948 – מאיר טוביאנסקי, הוצא להורג (נולד ב-1904)
1973 – ננסי מיטפורד, סופרת אנגלייה (נולדה ב-1904)
1984 – ליליאן הלמן, מחזאית אמריקאית, ידועה בשל סירובה להיחקר על ידי הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית והוספתה לרשימה השחורה של הוליווד (נולדה ב-1905)
1990 – ע. הלל (הלל עומר), משורר ואדריכל נוף ישראלי (נולד ב-1926)
1995 – יעקב מרידור, מפקד האצ"ל, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1913)
2003 – סנדו דוד, פעיל פוליטי, משורר ומתרגם ישראלי (נולד ב-1922)
2011 – דינה גולן, זמרת ושחקנית תיאטרון ומחזות זמר ישראלית (נולדה ב-1946)
2012 – מרים ברטוב, סופרת ילדים, ציירת ומאיירת ישראלית (נולדה ב-1914)
2012 – יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל השביעי (נולד ב-1915)
2014 – פול מזורסקי, במאי, תסריטאי, מפיק קולנוע ושחקן יהודי אמריקאי (נולד ב-1930)
2017 – סימון וייל, עורכת דין ופוליטיקאית צרפתייה (נולדה ב-1927)
2020 – אידה הנדל, כנרת בריטית-יהודייה ילידת-פולין (נולדה ב-1928)
2024 – אריקה (רבקה) באומינגר, פיזיקאית ניסויית ישראלית (נולדה ב-1927)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום העצמאות הקונוגלזי
יום הלימודים האחרון בבתי הספר היסודיים בישראל לפני חופשת הקיץ (החופש הגדול)
יום האסטרואיד
29 ביוני – 1 ביולי
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו ל
קטגוריה:יוני | 2024-07-14T15:00:14 |
6 במאי | 6 במאי הוא היום ה-126 בשנה (127 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 239 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1211 – החלה בניית קתדרלת ריימס, בסגנון גותי בשל
1527 – ביזת רומא (1527), רומא נבזזת על ידי חיילי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
1682 – לואי ה-14 מעביר את חצרו מפריז לורסאי
1840 – החל השימוש בבול דואר. בתחילה בבריטניה ולאחר מכן בעולם כולו
1889 – מגדל אייפל נפתח לציבור הרחב, במסגרת פתיחת התערוכה העולמית של פריז (1889)
1937 – אסון ספינת האוויר (צפלין) הגרמנית "הינדנבורג" בניו ג'רזי
1942 – מלחמת העולם השנייה – כוחות אמריקאים נכנעים ליפנים בקוריגידור
1945 – מלחמת העולם השנייה – מתחיל הקרב על פראג
1947 – אלכסנדר רובוביץ נרצח על ידי רוי פאראן
1954 – האצן רוג'ר בניסטר קובע הישג היסטורי והופך לראשון שרץ מייל בפחות מארבע דקות
1968 – ניל ארמסטרונג מצליח להפלט מהמדמה נחתת ירחי (Lunar Landing Research Vehicle) שניות לפני שהחללית התרסקה
1974 – קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט מודיע על התפטרותו לאחר שהתגלה שעוזרו ריגל לטובת גרמניה המזרחית
1985 – נחיתת מעבורת החלל צ'לנג'ר STS-51-B לאחר שהות בחלל של 7 ימים, ו-8 דקות
1991 – נחיתת מעבורת החלל דיסקברי STS-39 לאחר שהות בחלל של 8 ימים, 7 שעות ו-22 דקות
1993 – נחיתת מעבורת החלל קולומביה STS-55 לאחר שהות בחלל של 9 ימים, 23 שעות ו-39 דקות
1994 – נחנכת מנהרת התעלה המחברת בין צרפת לבריטניה
2001 – במהלך ביקורו בסוריה, מבקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני במסגד. הוא האפיפיור הראשון שמבקר במסגד
2001 – נחיתת החללית סויוז TM-31 אשר הייתה הראשונה לעגון בתחנת החלל הבינלאומית והביאה את המשלחת הראשונה לשהות ממושכת בתחנה
2002 – לאחר שכבר חתמה על חוקת רומא, המכירה בסמכות בית הדין הפלילי הבינלאומי לדון פושעי מלחמה, ארצות הברית מסרבת לאשררה
2002 – פים פורטאון פוליטיקאי הולנדי מהימין הלאומני, נרצח בעת מסע בחירות
2004 – משודר בארצות הברית הפרק האחרון של הסדרה הפופולרית חברים
2012 – פרנסואה הולנד זכה בבחירות לנשיאות צרפת, לאחר שגבר על הנשיא המכהן ניקולא סרקוזי
2023 – טקס הכתרת צ'ארלס השלישי וקמילה, למלך ומלכת הממלכה המאוחדת
נולדו
1758 – מקסימיליאן רובספייר, ממנהיגי המהפכה הצרפתית (הוצא להורג ב-1794)
1856 – זיגמונד פרויד, חוקר ונוירולוג אוסטרי יהודי מייסד הפסיכואנליזה (נפטר ב-1939)
1875 – ויליאם ד. ליהי, מפקד סגל הפיקוד העליון של צבא ארצות הברית (נפטר ב-1959)
1879 – בדז'יך הרוזני, מזרחן ובלשן צ'כי (נפטר ב-1952)
1895 – רודולף ולנטינו, שחקן קולנוע איטלקי (נפטר ב-1926)
1904 – משה פלדנקרייז, ממציאה הישראלי של שיטת הריפוי פלדנקרייז (נפטר ב-1984)
1906 – אנדרה וייל, מתמטיקאי צרפתי, זוכה פרס וולף (נפטר ב-1998)
1910 – בנימין הלוי, שופט ופוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-1996)
1915 – אורסון ולס, במאי קולנוע אמריקאי, מגדולי יוצרי הקולנוע (נפטר ב-1985)
1916 – אדריאנה קסלוטי, שחקנית, מדבבת וזמרת אמריקאית (נפטרה ב-1997)
1919 – חיים בן-דוד, אלוף בצה"ל, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ראש אגף כוח האדם, שגריר באתיופיה (נהרג ב-1967)
1921 – אברהם ורדיגר, פוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2013)
1921 – הלגה קלר, פסלת וקולנוענית ישראלית (נפטרה ב-2013)
1922 – אוטמר זואיטנר, מנצח אוסטרי (נפטר ב-2010)
1922 – חאזם נוסייבה, פוליטיקאי ודיפלומט ירדני ממוצא פלסטיני (נפטר ב-2022)
1928 – אלי רוזנברג, גאולוג ויזם ויועץ בתחום קידוחי גז מסחריים בישראל, בים התיכון ובעולם (נפטר ב-2020)
1929 – נחום גרנות, מהנדס מים ישראלי, מנכ"ל מרכז הבנייה הישראלי, מייסד ומנכ"ל הרשות הלאומית להסמכת מעבדות
1930 – מוטה גור, הרמטכ"ל ה-10 של צה"ל (נפטר ב-1995)
1931 – יצחק אופק, יו"ר הוועד האולימפי בישראל, יו"ר ההתאחדות לספורט בישראל ומזכ"ל "הפועל" (נפטר ב-2015)
1934 – נחום היימן, מלחין ישראלי (נפטר ב-2016)
1934 – ריצ'רד שלבי, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הרפובליקנית, סנאטור מטעם מדינת אלבמה
1935 – אורי דן, עיתונאי ופרשן צבאי ופוליטי ישראלי (נפטר ב-2006)
1937 – איאן פרומן, טניסאי ישראלי, חתן פרס ישראל לספורט ותרבות הגוף (נפטר ב-2024)
1942 – מרק שטיינר, פרופסור במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים (נפטר ב-2020)
1945 – מישה בלכרוביץ', מלחין, מעבד מוזיקלי, מנהל מוזיקלי, מנצח ופסנתרן ישראלי
1946 – ארצי בן-יעקב, כדורגלן ישראלי ויו"ר בית"ר תל אביב
1946 – משה רומנו, כדורגלן ישראלי
1947 – זאב טנא, יוצר, משורר, שחקן, פזמונאי וזמר רוק ישראלי
1951 – נחמן (נמר) וולף, ספורטאי נכה ישראלי (נפטר ב-2022)
1953 – גריים סונס, שחקן ומאמן כדורגל
1953 – טוני בלייר, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת
1955 – אברהם גרנט, מאמן כדורגל ישראלי
1961 – ג'ורג' קלוני, שחקן קולנוע, במאי ותסריטאי אמריקאי, זוכה פרס האוסקר
1968 – מיכאל טפליצקי, במאי ושחקן תיאטרון ישראלי
1971 – אסף קרן, מוזיקאי, כותב, מלחין, זמר ושדרן רדיו ישראלי (נפטר ב-2002)
1971 – שאנן סטריט, מוזיקאי ישראלי, סולן להקת ההיפ הופ הדג נחש
1976 – איתמר בן גביר, חבר הכנסת ה-24 והשר לביטחון לאומי
1979 – נטשה מוזגוביה, עיתונאית, מתרגמת ומגישת טלוויזיה ישראלית
1983 – דני אלבס, שחקן כדורגל ברזילאי
1985 – כריס פול, שחקן כדורסל אמריקאי משחק בלוס אנג'לס קליפרס
1985 – תמר אלקן, שחקנית ישראלית
1988 – מתן בראשי, כדורגלן ישראלי
1986 – רומן קרויציגר, רוכב אופני כביש צ'כי
1993 – נעמי סקוט, שחקנית וזמרת אנגלייה
2019 – הנסיך ארצ'י מסאסקס, בנם של הנסיך הארי, דוכס סאסקס ומייגן, דוכסית סאסקס
נפטרו
680 – מועאויה הראשון, מייסד בית אומיה (נולד ב-602)
1527 – שארל השלישי, דוכס בורבון, איש צבא צרפתי (נולד ב-1490)
1859 – אלכסנדר פון הומבולדט, חוקר טבע ומגלה ארצות גרמני (נולד ב-1769)
1862 – הנרי דייוויד תורו, סופר ופילוסוף אמריקאי (נולד ב-1817)
1910 – אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת (נולד ב-1841)
1919 – ליימן פרנק באום, סופר אמריקאי (נולד ב-1856)
1947 – אלכסנדר רובוביץ, ישראלי צעיר פעיל בלח"י, נרצח בידי אנשי צבא בריטים (נולד ב-1929)
1949 – מוריס מטרלינק, משורר ומחזאי בלגי, זוכה פרס נובל לספרות (נולד ב-1862)
1950 – אלבר לברן, נשיא צרפת (נולד ב-1871)
1952 – מריה מונטסורי, רופאה, מחנכת וסופרת איטלקייה (נולדה ב-1870)
1992 – מרלן דיטריך, שחקנית קולנוע גרמניה (נולדה ב-1901)
2002 – פים פורטוין, פוליטיקאי הולנדי, נרצח במהלך מסע בחירות (נולד ב-1948)
2005 – אורי לוטן, סופר, מתרגם, עיתונאי ושדרן רדיו ישראלי (נולד ב-1951)
2013 – דליה כהן, מוזיקולוגית ומורה ישראלית (נולדה ב-1926)
2016 – פטריק אקנג, כדורגלן קמרוני (נולד ב-1990)
2020 – נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" שבמעלה אדומים, ופוסק ציוני דתי בולט (נולד ב-1928)
2021 – יצחק ארד, לוחם במחתרת כנגד הנאצים, איש הפלמ"ח, קצין בדרגת תת-אלוף בצה"ל, היסטוריון ויושב ראש הנהלת יד ושם (נולד ב-1926)
2023 – מנחם פרסלר, פסנתרן ישראלי-אמריקאי (נולד ב-1923)
2024 – איאן גלדר, שחקן אנגלי (נולד ב-1949)
חגים ואירועים החלים ביום זה
חיילי משמר הוותיקן מהמשמר השווייצרי מושבעים ביום זה לתפקידם
5 במאי – 7 במאי
מאי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ה ו
קטגוריה:מאי | 2024-09-09T07:11:48 |
7 במרץ | 7 במרץ הוא היום ה-66 בשנה (67 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 299 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1788 – שריפות ענק בקיוטו מכלות כ-183,000 בתי אב
1788 – נוסדה העיירה סקרסדייל שבניו יורק
1799 – נפוליאון כובש את יפו
1876 – מאושר הפטנט של אלכסנדר גרהם בל על הטלפון
1918 – ייסוד מפלגת הפועלים הגרמנית, שממנה תצמח מאוחר יותר המפלגה הנאצית
1924 – ברית המועצות מקימה את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוטונומית מולדובה
1936 – גרמניה הנאצית מכניסה כוחות צבאיים לחבל הריין, בניגוד להסכם ורסאי והסכם לוקרנו
1941 – מלחמת העולם השנייה, המערכה באוקיינוס האטלנטי – מוטבעת הצוללת U47 בפיקודו של גונתר פרין, מן המפקדים המפורסמים של צי הצוללות הגרמני. הצוללת הוטבעה על כל צוותה בידי משחתות של הצי המלכותי הבריטי
1945 – מלחמת העולם השנייה – הארמייה האמריקאית הראשונה חוצה את נהר הריין
1945 – מלחמת העולם השנייה – ארצות הברית משחררת את קלן
1965 – המרגל הישראלי וולפגנג לוץ נתפס במצרים
1988 – הפיגוע באוטובוס האמהות
2001 – אריאל שרון מציג את ממשלתו בפני הכנסת, ומתחיל לכהן כראש ממשלת ישראל
2004 – ג'ין רובינסון נכנס לתפקידו כבישוף התשיעי של הכנסייה האפיסקופלית, מהלך שיביא לפיצול הכנסייה על רקע נטייתו המינית
2009 – שוגר טלסקופ החלל קפלר, שמשימתו היא לגלות לראשונה כוכבי לכת דמויי ארץ החגים סביב שמשות אחרות (6 במרץ שעון מקומי)
נולדו
ממוזער|218x218 פיקסלים|ג'ון הרשל
ממוזער|172x172 פיקסלים|פיט מונדריאן
ממוזער|251x251 פיקסלים|ריינהרד היידריך
189 – גטה, קיסר רומא (נרצח ב-211)
1481 – בלדסרה פרוצי, צייר, ארכיטקט ומעצב תפאורות איטלקי (נפטר ב-1536)
1765 – ניספור נייפס, ממציא צרפתי, מחלוצי הצילום (נפטר ב-1833)
1792 – ג'ון הרשל, אנגלי שהיה מתמטיקאי, אסטרונום, כימאי ומחלוצי הצילום (נפטר ב-1871)
1837 – נולד הנרי דרייפר, רופא אמריקאי, ואסטרונום חובב. ידוע בעיקר מצילומיו של גרמי חלל. (נפטר ב-1882)
1850 – טומאש מסריק, הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה (נפטר ב-1937)
1872 – פיט מונדריאן, צייר הולנדי (נפטר ב-1944)
1875 – מוריס ראוול, מלחין צרפתי (נפטר ב-1937)
1900 – מליטה שיפר, אמנית, ממייסדי עין הוד (נפטר ב-1991)
1904 – ריינהרד היידריך, פושע מלחמה נאצי (נרצח ב-1942)
1908 – אנה מניאני, שחקנית איטלקיה (נפטרה ב-1973)
1912 – יוסף נחמיאס, המפכ"ל השני של משטרת ישראל (נפטר ב-2008)
1915 – ז'אק שבאן-דלמאס, פוליטיקאי צרפתי שכיהן כראש ממשלת צרפת בשנים 1969 – 1972 (נפטר ב-2000)
1921 – דן הופנר, צייר ואמן, מנהל בצלאל במשך חמש עשרה שנים (נפטר ב-2000)
1922 – אולגה לדיז'נסקיה, מתמטיקאית רוסייה, ידועה בשל עבודתה בתחום משוואות דיפרנציאליות ודינמיקת הזורמים (נפטרה ב-2004)
1926 – אריה גיסין, מהנדס ומנהל ישראלי (נפטר ב-2009)
1930 – סטנלי מילר, כימאי אמריקני-יהודי (נפטר ב-2007)
1930 – נתן ארד, לוחם הפלמ"ח במלחמת העצמאות, ממקימי קיבוץ יראון, מנכ"ל משרד האנרגיה והתשתית ויושב ראש מועצת המנהלים של בתי הזיקוק לנפט (נפטר ב-2022)
1937 – אבי הר-אבן, חתן פרס ביטחון ישראל, מנהל סוכנות החלל הישראלית ומבכירי התעשייה האווירית (נפטר ב-2021)
1938 – אלבר פר, פיזיקאי צרפתי, חתן פרס נובל לפיזיקה
1938 – דייוויד בולטימור, ביולוג יהודי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1939 – אריה זיתוני, ראש המועצה המקומית בנימינה והמועצה המאוחדת בנימינה-גבעת עדה (נפטר ב-2024)
1942 – מייקל אייזנר, איש עסקים אמריקאי-יהודי
1948 – אהרן זאבי-פרקש, אלוף במיל', לשעבר ראש אמ"ן
1952 – סמדר ברנר, שחקנית קולנוע ישראלית
1952 – ויליאם בויד, סופר בריטי יליד גאנה
1955 – אל-וליד בן טלאל, נסיך מבית סעוד, משפחת המלוכה הסעודית
1956 – בריאן קראנסטון, שחקן אמריקאי
1957 – רוברט האריס, עיתונאי, כתב טלוויזיה וסופר אנגלי
1958 – ריק מייאל, קומיקאי, שחקן וכותב בריטי (נפטר ב-2014)
1960 – איוון לנדל, טניסאי צ'כוסלובקי-אמריקאי
1962 – מיכאלה עשת, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלית
1967 – שי שטרן, מפיק טלוויזיה, מראיין וסופר ישראלי
1967 – רן מלובני, עיתונאי ושדרן ספורט ישראלי
1968 – ג'ייסון אלטמייר, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית ולוביסט
1970 – פפי תורג'מן, כדורסלן ישראלי
1970 – רייצ'ל וייס, שחקנית בריטית
1971 – טל בנין, שחקן כדורגל ישראלי
1971 – פיטר סארסגארד, שחקן קולנוע אמריקאי
1974 – ג'נה פישר, שחקנית אמריקאית
1975 – מיכל אמדורסקי, רקדנית, שחקנית וזמרת ישראלית
1980 – לורה פרפון, שחקנית קולנוע אמריקאית
1981 – הילה מצקר-הלוי, שחקנית ישראלית
1985 – אסתר רדא, שחקנית וזמרת ישראלית
2000 – עומר חזן, שחקן קולנוע וטלוויזיה, מנחה ודוגמן ישראלי
נפטרו
ממוזער|256x256 פיקסלים|אנטונינוס פיוס
ממוזער|264x264 פיקסלים|תומאס אקווינס
ממוזער|207x207 פיקסלים|סטנלי קובריק
161 – אנטונינוס פיוס, קיסר רומא (נולד ב-86)
1274 – תומאס אקווינס, פילוסוף ותאולוג איטלקי (נולד ב-1225)
1517 – מריה מאראגון, מלכת פורטוגל (נולדה ב-1482)
1550 – וילהלם הרביעי, דוכס בוואריה (נולד ב-1493)
1786 – פרנץ בנדה, כנר ומלחין בוהמי (נולד ב-1709)
1833 – רחל ורנהגן, סופרת גרמנייה ממוצא יהודי (נולדה ב-1771)
1913 – אברהם אבל אדולף ארליך, רב בלטביה ובפרוסיה (נולד ב-1837)
1925 – גאורגי לבוב, מדינאי רוסי (נולד ב-1861)
1932 – אריסטיד בריאן, מדינאי צרפתי, חתן פרס נובל לשלום (נולד ב-1862)
1937 – פאול בקר, מבקר מוזיקה גרמני נודע (נולד ב-1882)
1939 – יהודה לייב מטמון-כהן, מחנך, מייסד גימנסיה הרצליה וממייסדי תל אביב ורמת גן (נולד ב-1869)
1942 – לוסי פרסונס, פעילת זכויות האדם, כתבת ומארגנת עבודה אפרו-אמריקאית (נולדה ב-1853)
1944 – עמנואל רינגלבלום, היסטוריון ופוליטיקאי יהודי-פולני (נולד ב-1900)
1954 – ויל הייז, איש מינהל אמריקאי, נשיא איגוד מפיקי ומפיצי הקולנוע, ומי שעל שמו נקרא קוד הייז (נולד ב-1879)
1965 – לואיז, נסיכת בטנברג, רעייתו השנייה של גוסטב השישי אדולף, מלך שוודיה (נולדה ב-1889)
1968 – יעקב בן דב, צלם וצלם קולנוע, מחלוצי הצלמים היהודים בארץ ישראל (נולד ב-1882)
1968 – יהודה רובינשטיין, מראשוני השחקנים בתיאטרון הבימה (נולד ב-1890)
1971 – המטרופוליט קיריל, חסיד אומות העולם, על חלקו בהצלת יהודי בולגריה (נולד ב-1901)
1975 – מיכאיל בכטין, חוקר ספרות רוסי (נולד ב-1895)
1981 – בוזלי קראות'ר, מבקר קולנוע אמריקאי (נולד ב-1905)
1988 – דיוויין, שחקן קולנוע (נולד ב-1945)
1992 – משה רוזטי, מזכיר הכנסת משנת 1948 עד 1968 (נולד ב-1903)
1997 – אדוארד מילס פרסל, פיזיקאי אמריקאי, זוכה פרס נובל לפיזיקה בשנת 1952 (נולד ב-1912)
1999 – סטנלי קובריק, במאי קולנוע אמריקאי (נולד ב-1928)
2006 – גורדון פארקס, צלם עיתונות ובמאי קולנוע אפרו-אמריקאי (נולד ב-1912)
2010 – שלום עירון, קצין תותחנים ראשי בצה"ל בדרגת אלוף-משנה (נולד ב-1919)
2010 – מאיר גבאי, משפטן ישראלי (נולד ב-1933)
2012 – ולודז'ימייש סמולארק, כדורגלן פולני ששיחק בעמדת החלוץ (נולד ב-1957)
2019 – גיל רונן, פובליציסט, איש תקשורת ופעיל חברתי ישראלי (נולד ב-1964)
2020 – יצחק אוחיון, ראש העירייה השמיני של פתח תקווה (נולד ב-1945)
2021 – מרדכי בר-און, היסטוריון ודוקטור להיסטוריה, ראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין וקצין חינוך ראשי (נולד ב-1928)
2021 – אברהם שטרנבוך, ראש ישיבת באבוב בלונדון (נולד ב-1929)
2021 – דמיטרי בשקירוב, פסנתרן ומורה רוסי (נולד ב-1931)
2021 – יחזקאל ראטה, פוסק חסיד סאטמר, רב בית המדרש "קהל יראי ה' קרלסבורג" בשכונת בורו פארק שבניו יורק ונשיא בית תלמוד להוראה (נולד ב-1935)
2022 – מוחמד רפיק תאראר, פוליטיקאי ושופט פקיסטני שכיהן כנשיא פקיסטן התשיעי בין השנים 1998–2001 (נולד ב-1929)
2022 – אברהם הירשזון, שר האוצר וחבר הכנסת מטעם קדימה (נולד ב-1941)
2022 – ג'רמי צ'יילד, שחקן אנגלי (נולד ב-1944)
2024 – טוביה כץ, צייר (נולד ב-1936)
2024 – נילי טל, במאית ומפיקה ישראלית של סרטי תעודה (נולדה ב-1944)
חגים ואירועים החלים ביום זה
6 במרץ – 8 במרץ
מרץ
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ג ז
קטגוריה:מרץ | 2024-09-03T17:36:08 |
הולנד | הוֹלַנְד (בהולנדית: Nederland; ) היא מדינה בצפון מערב אירופה, הגובלת במערב ובצפון בים הצפוני, במזרח בגרמניה ובדרום בבלגיה. הולנד היא החלק העיקרי והגדול ביותר בממלכת ארצות השפלה ("ממלכת הולנד"), הכוללת גם כמה איים בים הקריבי. הולנד היא אחת המדינות הצפופות ביותר באירופה ובעולם כולו, ובין החברות המייסדות של האיחוד האירופי וברית נאט"ו.
אמסטרדם, העיר הגדולה בהולנד, היא עיר הבירה הבלעדית של הולנד. מעמדה כבירת הולנד קבוע בסעיף 32 של חוקת הולנד. כל מונרך ממלכת ארצות השפלה (כולל הולנד) מחויב להישבע אמונים באמסטרדם הבירה עם מועד המלכתו. רוב מוסדות המדינה הרשמיים והשגרירויות וכן ארמון המלוכה שוכנים בעיר האג (Den Haag). בשונה מהמחלוקת העולמית סביב העיר ירושלים כבירת מדינת ישראל, הערים אמסטרדם והאג אינן-נחשבות לסוגיות השנויות במחלוקת סביב הולנד.
שם המדינה
הולנד הוא שמה הרשמי של המדינה בעברית ובווריאציות שונות בכל השפות שאינן גרמאניות ורומאניות. השם ״הולנד״ התייחס במקור לאזור במערב המדינה שחולק בהמשך למחוזות צפון הולנד ודרום הולנד. בכל שפה, כולל בהולנדית ובאנגלית, ניתן להשתמש בשם הולנד גם לאזור המצומצם וגם למדינה כולה.
בהולנדית מכנים את המדינה בדרך כלל נדרלנד (Nederland), שמשמעו בעברית "ארץ השפלה". גם בשפות הגרמאניות האחרות המדינה מכונה באופן רשמי בווריאציות של נדרלד, למשל Netherlands באנגלית ו-Niederlande בגרמנית. בשפות הרומאניות נהוג לכנות את המדינה באופן רשמי ״ארצות השפלה״, למשל Pays-Bas בצרפתית ו-Países Bajos בספרדית.
היסטוריה
הולנד הוקמה בשם איחוד שבעת המחוזות ב-1581, במהלך מלחמת שמונים השנה (1568–1648). בתקופה ההיא הייתה הולנד תחת שלטונו של קרל החמישי, מלך ספרד, אבל רק עם סיום המלחמה הכיר בה פליפה השני (בנו ויורשו של קרל החמישי) כישות מדינית עצמאית. המדינה החדשה הלכה והתפתחה במאה ה-17 למעצמת סחר ימית, הקימה קולוניות וקיימה קשרי מסחר עם אזורים מרוחקים מאירופה. תקופה זו נזכרת עד היום כתור הזהב של הולנד.
הולנד נכבשה על ידי צרפת בתקופת המלחמות הנפוליאוניות, ועצמאותה הוחזרה לה ב-1813. בחזרת העצמאות התווספו להולנד יתרת ארצות השפלה האוסטריות (ממלחמת הירושה הספרדית), המהוות כיום את בלגיה ולוקסמבורג. בלגיה קיבלה את עצמאותה מהולנד כבר ב-1830. לוקסמבורג לעומתה קיבלה עצמאות מלאה רק ב-1867. אף על פי שהמהפכה התעשייתית של המאה ה-19 לא פסחה על הולנד, היא התפתחה באיטיות ביחס למדינות מערב אירופה האחרות.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הולנד שמרה על נייטרליות ולא הצטרפה ללחימה. גם במלחמת העולם השנייה ניסתה לשמור על מעמד נייטרלי, אך גרמניה הנאצית פלשה אליה במאי 1940, כבשה אותה בתוך ימים ספורים והנהיגה בה משטר כיבוש שנמשך כמעט עד כניעת גרמניה הנאצית, במאי 1945. הולנד הייתה המדינה בה אחוז היהודים שגורשו ונרצחו היה הגבוה ביותר במערב אירופה (יותר מ-80%). קהילת יהודי הולנד, שהייתה גדולה יחסית, וכללה יהודים ספרדים ואשכנזים, נכחדה כמעט לגמרי במהלך המלחמה. שנים רבות לאחר המלחמה חקרה ממשלת הולנד את החשד שההשמדה היעילה נבעה גם משיתוף פעולה רב עם הנאצים מצד אזרחים וגורמים שונים. בראש החקירה עמד החוקר וההיסטוריון היהודי ז'אק פרסר, שהגיע למסקנה שאכן היה שיתוף פעולה אזרחי עם הנאצים שייעל את ההשמדה. עם זאת, בהולנד היה מספר גדול יחסית של חסידי אומות העולם.
לאחר המלחמה הולנד שיקמה את עצמה במהירות. היא הייתה בין המדינות שהקימו את איחוד המכס בנלוקס (בלגיה-נדרלנד-לוקסמבורג), הקהילה הכלכלית האירופית ונאט"ו. הולנד הייתה גם בין המדינות שהקימו את האיחוד האירופי ב-1992.
פוליטיקה
מאז הקמתה ב-1581 ועד שנכבשה על ידי נפוליאון ב-1806 הייתה הולנד רפובליקה. מאז קונגרס וינה (1815) ועד היום הולנד היא מונרכיה חוקתית. בראש המדינה עומד המלך וילם-אלכסנדר, שאחראי באופן רשמי על מינוי הממשלה. בפועל, לאחר שנודעות תוצאות הבחירות לפרלמנט מתחילים מגעים קואליציוניים, ולאחר שהורכבה ממשלה בעלת רוב היא ממונה באופן רשמי על ידי המלך.
הפרלמנט של הולנד מחולק לשני בתים – הבית התחתון (Tweede Kamer, החדר השני) בו מכהנים 150 חברים הנבחרים בבחירות כלליות מדי ארבע שנים (או פחות), והסנאט (Eerste Kamer, החדר הראשון) בו מכהנים 75 חברים הנבחרים מתוך הפרלמנטים של המחוזות השונים מדי ארבע שנים, לאחר הבחירות המחוזיות. שני הבתים ביחד נקראים Staten Generaal (הרובע Staten Island בניו יורק קרוי על שם הפרלמנט ההולנדי).
בנוסף לשני בתי הפרלמנט, הקבינט והמלך, קיים ארגון שנקרא מועצת המדינה. המועצה מתמנה על ידי המלך ושרי הממשלה, ומשמשת כגוף מייעץ לממשלה בעניינים שונים. המועצה כוללת כ-25 חברים (מספרם משתנה משנה לשנה). תפקידיה העיקריים הם: מתן עצה או דעה לגבי חקיקת חוקים חדשים או תיקונים לחוקים קיימים וייצוג שאלות הנוגעות לקונפליקטים שבין האזרח או גופים פרטיים לבין המדינה.
הולנד כמדינה ליברלית
הולנד נחשבה ועדיין נחשבת למדינה ליברלית ביותר. האיסור על שימוש בכמה סמים הנחשבים "קלים" אינו נאכף, בשל מדיניות רשמית של העלמת עין. הזנות במדינה ממוסדת, היחס לפורנוגרפיה הוא סובלני. ממשלת הולנד הייתה ראשונה להנהיג נישואים חד-מיניים (בשנת 2001), והחוק בה מאפשר המתות חסד (באופן מוגבל). היא גם הייתה בין המדינות הראשונות בעולם להכיר בזכות הבחירה לנשים – לאחר מספר חוקים חלקיים, ב-18 בספטמבר 1919 העביר הפרלמנט חוק אשר נחתם באותו יום על ידי המלכה וילהלמינה.
הליברליות ההולנדית הייתה ידועה גם בעבר, בעיקר במאה ה-17, והביאה פילוסופים ידועים כמו דקארט לפרסם את ספריהם באמסטרדם, מתוך הנחה שבמקומות אחרים הם יצונזרו. גם הפילוסוף ההולנדי היהודי שפינוזה נהנה מחופש יחסי בהבעת רעיונותיו שנחשבו אז שנויים מאוד במחלוקת.
מדיניות הסובלנות כלפי סמים קלים בהולנד שנויה במחלוקת; הולנדים רבים מביעים אי-נחת מכניסת זרים שכל מטרתם עישון סמים.
צבא וביטחון
הולנד נמנית עם מייסדות ברית נאט"ו ב-1949.
כלכלה
הולנד מנהלת כלכלה משגשגת, והתערבות הממשלה בשוק ההון היא מתונה, ופוחתת בהדרגה מאז שנות השמונים של המאה ה-20. התעשייה מפותחת בעיקר בתחומי עיבוד המזון, כימיה, עיבוד נפט ומיכון חשמלי. החקלאות מתבססת על מיכון חקלאי ומועסקים בה פחות מ-4% מכוח העבודה, אך למרות זאת החקלאות מספקת את רוב צורכי המזון של המדינה ואף מייצאת את העודפים למדינות אחרות. ההולנדים ממוקמים במקום השלישי בעולם בייצוא חקלאי, אחרי ארצות הברית וצרפת.
על פי נתוני 2022, הולנד עומדת במקום ה-6 בעולם בסך כל נפח היצוא (674 מיליארד דולר) והיבוא (770 מיליארד דולר). שותפות הסחר המרכזיות שלה כוללות את בלגיה, גרמניה ובריטניה.
בתור אחת מהמדינות שהקימו את גוש האירו, הולנד החליפה ב-1 בינואר 1999 את הגילדן ההולנדי באירו, המטבע האחיד של מדינות האיחוד האירופי, שהפך למטבע הרשמי של המדינה. בפועל הוחלפו השטרות והמטבעות הישנים באלו החדשים רק ב-1 בינואר 2002.
תחבורה
להולנד רשת כבישים מפותחת באורך כולל של 116,500 קילומטרים. עם אורך כולל של 2,808 קילומטרים של רכבות, רשת הרכבות ההולנדית היא העמוסה ביותר באירופה.
גאוגרפיה
הולנד נמצאת במערב אירופה וגובלת בים הצפוני, בבלגיה ובגרמניה.
שטחה הכולל של הולנד הוא 41,526 קמ"ר, ומתוכם 33,883 הם אדמה והיתר מים. אורך הגבולות היבשתיים הכולל של הולנד הוא 1,027 ק"מ, מתוכן 450 עם בלגיה ו-577 עם גרמניה. אורך קו החוף של המדינה הוא 451 ק"מ. המשאבים הטבעיים העיקריים של הולנד הם גז טבעי, נפט ואדמה למטרות עיבוד.
הולנד נחלקת לשני חלקים:
האזור הנמוך, בצפון ובמערב המדינה – אזור שחלקים ניכרים ממנו יובשו מהים ומאדמת ביצות והם נמוכים מפני הים.
האזור הגבוה, בדרום ובמזרח המדינה – זהו אזור מישורי ברובו, ורק בחלקו הדרומי מעט גבעות.
בשטחה של הולנד זורמים ארבעה נהרות גדולים – הריין, הוואל, המאס והסכלדה, שכולם נשפכים אל הים הצפוני.
הולנד היא ארץ שטוחה למדי – כמחצית מפני השטח נמצאים פחות ממטר מעל פני הים, מתוך זה הרוב נמצא מתחת לפני הים. גובהה הממוצע הוא 30 מטרים. הנקודה הגבוהה ביותר, הפאלסרברך, שהיא גם הנקודה הדרומית ביותר במדינה ונקודת מפגש של שלוש מדינות, נמצאת בגובה של 321 מטרים מעל פני הים. רוב האזורים הנמוכים מוגנים על ידי מערכת של סכרים המונעים ממי הים להציף אותם. רבים מן האזורים האלו הם אזורים שההולנדים "כבשו", היו בעבר מכוסים בים ויובשו על מנת לאפשר התיישבות.
יחסי הולנד וישראל
בין ישראל והולנד ישנם יחסי ידידות קרובים, שראשיתם בפועלו של הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן, שהעמיד לרשותם של הרצל והתנועה הציונית את קשריו הפוליטיים והיה לקונסול הולנד הראשון בארץ ישראל. הולנד היא אחת מהידידות הקרובות ביותר של מדינת ישראל. ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, ידוע בתור תומך נלהב של ישראל. שגרירות ישראל בהולנד נמצאת בעיר האג ואילו שגרירות הולנד בישראל שוכנת ברמת גן ויש לה קונסוליה באילת.
דמוגרפיה
הולנד היא אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם, עם יותר מ-400 תושבים לק"מ רבוע. ההולנדים ידועים כאנשים סובלניים, וידועים בעיקר בזכות קשרי מסחר, טחנות הרוח, הפרות ההולנדיות, הגבינות וקבקבי העץ. בעשורים האחרונים התפרסמה הולנד גם בזכות המדיניות הליברלית שלה בנושאי סמים וזנות. אמסטרדם במיוחד נחשבת לעיר ליברלית. בניגוד למה שנטען לעיתים, אין בהולנד נישואין מיוחדים לזוגות חד-מיניים; חוק הנישואים הקיים הורחב כך שלא חל רק על בני שני מינים שונים. עם זאת, היא איננה מחייבת מדינות אחרות להכיר בנישואין בין בני אותו המין המתקיימים בשטחה, כמתחייב מאמנת האג.
בהולנד שתי שפות רשמיות כלליות, הולנדית ופריזית, שתיהן שפות גרמאניות מערביות (לקבוצה זו שייכות גם אנגלית, גרמנית, יידיש ואפריקאנס). הולנדית היא השפה הרשמית בכל המדינה, ופריזית מדוברת בנוסף להולנדית במחוז פריסלנד. בנוסף להולנדית ופריזית, הוכרו לאחרונה שתי שפות אזוריות: גרמנית תחתית ולימבורגית. ניבים סאכסוניים שונים מדוברים במזרח ובצפון-מזרח הולנד. הלימבורגית מדוברת במחוז לימבורג שבקצה הדרום-מזרחי של הולנד ובמחוז בעל שם זהה בבלגיה, ממערב ללימבורג ההולנדית.
קיימת שפה אזורית שלישית, זיילנדית, שמדוברת בדרום-מערב הולנד ופלמית מערבית שמדוברת במערב בלגיה, שניהם ניבים מאותה שפה. אלא שרוב התושבים של אזורי תפוצה של שפה זו – בהולנד ובבלגיה – מדברים בניב הולנדי מקומי ולא בשפה האזורית. על כן, השפה לא הוכרה כשפה אזורית. שפה זו היא שפת-בת של הולנדית, כמו האפריקנית ובניגוד ללימבורגית, הסאכסונית והיידיש שהן שפות-בת של הגרמנית. השפה הפריזית היא אחות להולנדית, לאנגלית ולגרמנית.
הפלמית הכללית, שמדברים בה מרבית תושבי בלגיה, אינה שפה אלא ניב של השפה ההולנדית. גם במחוז צפון בראבנט, שבדרום הולנד, מדברים בניב הולנדי שמזכיר את הניב הפלמי.
בשנות ה-2000 הוקשחו מדיניות ההגירה והפיקוח על הפשע ומתקיים שיח ציבורי נגד ההגירה, בעיקר על ההגירה המוסלמית.
עיור
בהולנד אזור המכונה ראנדסטאד, המעוגן על ידי הערים אמסטרדם, רוטרדם, האג ואוטרכט, הוא האזור המאוכלס ביותר. הצפון נוטה להיות פחות צפוף, אם כי ניתן למצוא קהילות גדולות בכל המדינה. אוכלוסייה עירונית – 93.2% מסך האוכלוסייה (נכון לשנת 2023). שיעור העיור – קצב שינוי שנתי של 0.59% (הערכה לשנים 2020–2025).
דת
לפי נתוני הלשכה הסטטיסטית של הולנד מ-שנת 2015, 50.1% מן ההולנדים לא משייכים עצמם לדת כלשהי, 43.8% מאוכלוסיית הולנד הם נוצרים – 23.7% קתולים ו-15.5% פרוטסטנטים (רובם קלוויניסטים), 4.9% מוסלמים, 1.1% בני דתות אחרות (הינדואיזם, בודהיזם ויהדות). במחוזות הדרומיים ניכרת נוכחות רבה יותר לקתולים, בעוד שבמחוזות הצפוניים מרבית האוכלוסייה אשר מגדירה את עצמה כנוצרית היא פרוטסטנטית.
הלשכה הסטטיסטית ערכה סקר במסגרתו התבקשו התושבים לדרג את מידת מעורבות הדת בחייהם, ובו עלה ש-72% השיבו כי אינם פוקדים כנסיות או אסיפות דתיות כלל כי 11% הולכים לכנסייה (או משתתפים באסיפות בעלי אופי דתי או פילוסופי) לפחות פעם בשבוע, 4% הולכים לכנסייה פעמיים או שלוש פעמים בחודש, 4% פעם בחודש, ו-9% פחות מפעם בחודש.
יהדות הולנד
התעודה הראשונה על אודות היהודים בהולנד היא מהמאה ה-12. בימי הביניים היו בה מספר קטן של יהודים אך למרות זאת תעודות מתקופה זו מבטאות עוינות כלפיהם. במאה ה-17 נוסדו בה קהילות אנוסים, רובם מפורטוגל וספרד, שישבו באמסטרדם, רוטרדם, אלקמאר והארלם. באמסטרדם נוסדה קהילת נווה שלום ואפילו נבחר לה רב. בשנת 1619 החליטה הולנד שכל עיר רשאית לחוקק חוקים ייחודיים ליהודים. לאחר מכן הגיעו יהודים אשכנזים להולנד בעיקר מגרמניה, פולין וליטא והקימו את קהילתם הראשונה בשנת 1635.
אף על פי שהוטלו מגבלות שונות על היהודים, הם הצליחו להגיע לעצמאות כלכלית מסוימת עד כדי כך שיהודים ספרדים היו בעלי מניות בחברת הודו המזרחית ההולנדית וליהודים היו עמדות חשובות בכמה ענפי כלכלה, ביניהם ענף היהלומים (עם הזמן נוצר מונופול יהודי בענף זה).
בשנת 1626 הקים מנשה בן ישראל בית דפוס עברי באמסטרדם ולימים הייתה העיר למרכז של הדפוס העברי. באותה עת היו הקהילות היהודיות בהולנד מרכז תרבות גדול בלימודי יהדות ולימודים כלליים. במאה ה-17 התחוללו בקהילה היהודית מספר משברים בן המתבוללים לאורתודוקסים, אשר הידועות שבהן היא פרשת אוריאל ד'אקוסטה ופרשת החרמתו של שפינוזה. במאה ה-18 הורע מצב היהודים והיקף המסחר שלהם הידרדר בעקבות הכיבוש הצרפתי. באותה תקופה, 54% מיהודי אמסטרדם תוארו כאנשים שזקוקים לתמיכת הקהילה. רבים ביהדות הולנד נתפסו לרעיונות המשיחיים של שבתי צבי.
ב-1796 הוכרז שוויון זכויות ליהודי הולנד והשלטונות השתדלו לשלבם בחיי המדינה. בשנת 1810 היו בהולנד 49,973 יהודים אשכנזים וכ-5,000 יהודים ספרדים. המלך וילם ה-1 התעניין בקהילה היהודית ואף הוציא צווים שנגעו לענייניה הפנימיים. בתקופה המודרנית היגרו להולנד יהודים ממדינות אחרות. הולנד הייתה מדינה ליברלית בה נהנו היהודים מתחושת שוויון.
יהודי הולנד בתקופת השואה
ערב מלחמת העולם השנייה היו בהולנד 140,000 יהודים ועליהם נוספו 30,000 פליטים יהודים מגרמניה הנאצית. מיד לאחר כניסת הכוחות הגרמנים אל הולנד ב-10 במאי 1940, ב-15 במאי הולנד נכנעה. ב-5 באוקטובר 1940 הוצא צו שכל עובדי המדינה ההולנדים צריכים לחתום על תעודת 'אריות' (בהולנדית: arierverklaring) בה עליהם להצהיר שהם, בני או בנות זוגם, ארוסיהם, שני ההורים, והסבים משני הכיוונים 'לא היו שייכים אף פעם לקהילת המאמינים היהודים' (בהולנדית: de Joodse geloofgemeenschap) וכך התחילו להטיל על היהודים צווים והגבלות. כ־2,000 מהם ברחו וחלק מהאחרים הסתתרו. רבים נשלחו למחנות ריכוז בגרמניה ואל מחנות השמדה במזרח אירופה. בהולנד, על פי תעודות גרמניות, שהה כוח מוגבל של הוורמאכט, הצבא הגרמני.
מרבית ההולנדים שיתפו פעולה באופן מלא עם המדיניות הנאצית, יותר מבכל מדינה אחרת באירופה. עם זאת, קבוצת קומוניסטים הכריזה ב-25 בפברואר 1941 שביתה בעיר אמסטרדם במחאה על מדיניותם של הנאצים כלפי היהודים. זו הייתה יוזמה של ארגונים קומוניסטיים באמסטרדם והיא הייתה פעולת המחאה הסולידרית היחידה בהולנד, אם כי מינורית, היא דוכאה אחרי יומיים. בכל שנה נערך טקס זיכרון באמסטרדם בכיכר בה נאספו היהודים למשלוח למחנות.
אלפי הולנדים סייעו ליהודים להסתתר מפני הנאצים. על פי הערכות שונות כ-12 אלף יהודים בהולנד ניצלו מידי הנאצים הודות לסיוע זה. בהולנד תועדו מקרים רבים במיוחד של מסירות נפש למען היהודים. כך למשל, היחס בין מספר חסידי אומות העולם ההולנדים לבין גודל האוכלוסייה גבוה זאת בשל הכפר ניולנדה, שאנשיו הסתירו יהודים באופן מאורגן. ביתר חלקי הולנד כמעט ולא נרשמו מקרי הצלה של יהודים על ידי חסידי אומות עולם. על אף הצלת יהודים רבים על ידי תושבי הכפר ניולנדה, כ-90 אחוז מיהודי הולנד נרצחו במלחמת העולם השנייה. באחוזים, יותר יהודים נשלחו אל מותם מהולנד מאשר מכל מדינה אירופית אחרת.
אנה פרנק יהודייה ממוצא גרמני נתפסה באמסטרדם והיא אחת הנערות המפורסמות מתקופת השואה. הבית בו הסתתרה ונתפסה הוא היום מוזיאון שואה בהולנד וקרוי בית אנה פרנק.
הנאצים הקימו מספר מחנות ריכוז אליהם גורשו היהודים: במזרח הולנד ובצפונה במחנה וסטרבורק ליד העיר חרונינגן אליה גורשו היהודים על ידי "המשטרה הירוקה" (בהולנדית: Groene Politie). רובה של יהדות הולנד נספתה בשואה – 107,800 נפש מ-120,000 נפש (90%), על פי האומדנים האחרונים.
כיום מתגוררים בהולנד כ־30,000 יהודים.
חלוקה מנהלית
הולנד מחולקת ל-12 מחוזות (פרובינציות):
חרונינגן (Groningen)
פריסלנד (Friesland)
דרנתה (Drenthe)
אוברייסל (Overijssel)
פלבולנד (Flevoland)
חלדרלנד (Gelderland)
אוטרכט (Utrecht)
צפון הולנד (Noord-Holland)
דרום הולנד (Zuid-Holland)
זיילנד (Zeeland)
צפון בראבנט (Noord-Brabant)
לימבורג (Limburg, הגייה מקומית: לימבורך)
כל מחוז מחולק לרשויות מקומיות (gemeenten), ובסך הכול הולנד מחולקת ל-352 רשויות מקומיות בחלקה האירופאי (נכון ל-1 בינואר 2021).
ממלכת הולנד כוללת גם מספר איים בים הקריבי, שהיו בעבר קולוניות הולנדיות ובשנים 1954–2010 נקראו האנטילים ההולנדיים. כיום ארובה, קוראסאו, האי סנט מארטן והולנד עצמה הן ארבע טריטוריות שמרכיבות את ממלכת ארצות השפלה, בעוד שהאיים בונייר, סאבא וסנט אוסטטיוס הפכו לרשויות מוניציפליות מיוחדות השייכות להולנד והמכונות הולנד הקריבית.
תרבות
בהולנד נולדו ציירים מפורסמים רבים. מבין ציירי המאה ה-17, תור הזהב של הרפובליקה ההולנדית, התפרסמו רמברנדט, יאן ורמיר, ואן סטין ואחרים. במאות ה-19 וה-20 התפרסמו וינסנט ואן-גוך, פיט מונדריאן, מאוריץ קורנליס אשר והאן ואן מיגרן. פילוסופים מפורסמים כוללים את ארסמוס מרוטרדם וברוך שפינוזה. אף רנה דקארט התגורר בהולנד כמה עשרות שנים.
+חגים תאריך שם עברי שם מקומי הערות 1 בינואר תחילת השנה החדשה Nieuwjaar מרץ/אפריל פסחא Pasen ממנהגי החג: משחק בביצים צבועות ואכילת שוקולד. הנוצרים הדתיים מקיימים טקסים מיוחדים בכנסיות. 27 באפריל יום המלך Koningsdag יום חג לכבוד מלך הולנד. זהו יום חופש שבו נושא המלך נאום לאומה. מקובל ביום זה לקיים ירידים ולפתוח שוקי רחוב עממיים. 4 במאי יום הזיכרון Dodenherdenking יום השנה לכיבוש הולנד בידי גרמניה הנאצית (1940). זהו יום הזיכרון לחללי מלחמת העולם השנייה. 5 במאי יום השחרור Bevrijdingsdag יום השנה לשחרורה של הולנד מהכיבוש הנאצי בידי בעלות הברית (1945). בחצות הלילה מסתיים האבל של 4 במאי ומתחילות חגיגות לציון השחרור. 40 יום לאחר הפסחא חג העלייה Hemelvaartsdag שבעה שבועות לאחר הפסחא פנטקוסט Pinksteren רק הולנדים נוצרים חוגגים את פנטקוסט (שבועותא) (יומיים). 5 בדצמבר סינטרקלאס Sinterklaas חג מתנות/ילדים מקומי. נוצרים אדוקים מעדיפים לוותר על החג הזה ולשלב את מנהגיו בחג המולד. 25 – 26 בדצמבר חג המולד Kerstmis חג מרכזי בקרב ההולנדים הנוצרים. יתר ההולנדים מציינים אותו בצנעה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות הולנדית
קטגוריה:מדינות שהחזיקו בנושאת מטוסים
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו | 2024-09-10T12:14:51 |
וויליאם שייקספיר | REDIRECT ויליאם שייקספיר | 2003-12-06T22:01:32 |
ג'ון מיינרד קיינס | ג'ון מיינרד קיינס (באנגלית: John Maynard Keynes; 5 ביוני 1883 – 21 באפריל 1946) היה כלכלן ופילוסוף בריטי מודרני, אבי אסכולת הכלכלה הקיינסיאנית. משנתו הכלכלית הוצגה בספר "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" ב-1936, שנכתב בהשפעת המשבר הכלכלי העולמי (השפל הגדול) שפרץ בשנת 1929.
רבים רואים בתורתו של קיינס מהפכה במחשבה הכלכלית של הקפיטליזם. שלא ככלכלנים ליברליים, כמו אדם סמית (מפתח עקרון "היד הנעלמה"), קיינס טען כי כדי להבטיח צמיחה כלכלית יש צורך בהתערבות ממשלתית פעילה בשוק.
ביוגרפיה
קיינס נולד בקיימברידג' שבאנגליה למשפחה אמידה. אביו, ג'ון נוויל קיינס, היה כלכלן חשוב בזכות עצמו. קיינס הבן למד מתמטיקה, לקח קורסים בכלכלה בקיימברידג', והורה בקינגס קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג'. מלבד היותו איש אקדמיה בולט, קיינס צבר הון בעסקיו הפרטיים במסחר במטבע חוץ ובסחורות. קיינס היה אדם רב-גוני ובמשך תקופה ארוכה הוא נמנה עם חוג האינטלקטואלים והאמנים הלונדוני שנודע בשם "קבוצת בלומסברי". הוא היה ביסקסואל, וניהל פרשות אהבים הן עם גברים (בהם הצייר מארק גרטלר והסופר ליטון סטרייצ'י) הן עם נשים, ולאחת מהן – הבלרינה הרוסיה הנודעת – היה נשוי.
קיינס חזה את מלחמת העולם השנייה שנים לפני פריצתה. מעורבותו בענייני ממשל הובילה אותו להיות חבר במשלחת הכלכלית של בריטניה במשא ומתן לשלום בוורסאי בתום מלחמת העולם הראשונה. ואולם הוא התפטר מתפקידו זה לאחר שהרגיש כי הסכם הפיצויים שנכפה על גרמניה היה בלתי סביר ודרקוני. מיד עם פרישתו מהמשלחת כתב את ספרו רב-המכר "ההשלכות הכלכליות של השלום", ובו התריע על כך שתנאי הכניעה שנכפו על גרמניה בחוזה ורסאי יתרמו ליצירת משבר כלכלי חמור במדינה זו, מה שיוביל לדעתו למלחמה נוספת באירופה, כפי שאכן קרה.
ראשי מדינות כצ'רצ'יל וכרוזוולט הסתייעו בו רבות, ומעורבותו בניסוח הסכם ברטון וודס לאחר מלחמת העולם השנייה הניחה את התשתית להקמת קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. באותה ועידה ביקש להסדיר את יחסי הסחר הבינלאומי בעולם ואת שערי המטבע באמצעות מנגנון חלופי לסטנדרט הזהב – יצירת מטבע על לאומי, בנקור, ומוסדות שיאזנו את הסחר הלאומי למניעת מצב בו מדינות חזקות מרוששות מדינות חלשות.
משנתו הכלכלית
קיינס בחן את התאוריה המוניטריסטית שלפיה כוחות הביקוש וההיצע של שוק חופשי מאזנים זה את זה ויוצרים משק יציב במצב צמיחה (לאורך זמן).
קיינס טען, באופן תקדימי, שלמקרו-כלכלה חוקיות שונה מלמיקרו-כלכלה. לדוגמה, שלא כמשפחה ממוצעת (כלכלת מיקרו) שבה קנייה של חבר משפחה אינה משפיעה על הכנסתו של חבר משפחה אחר, ההשפעה הרבה של הגורמים השונים במשק אחד זה על זה יוצרים פונקציה שונה, מכיוון שכשהמגזר הפרטי (משפחות שצורכות) מחליט להקטין את כמות הקניות נחלש המגזר העסקי ובאופן ישיר יורדת כמות ההכנסות של המגזר הפרטי.
קיינס טען שהשיעור היחסי של החיסכון במשק עולה עם עליית רמת ההכנסה, ואילו הגידול בהשקעות קָטָן מהגידול בחיסכון. הכספים הנשמרים כחיסכון מקטינים את כוח הקנייה הכללי במשק, ולפיכך נוצר פיגור יחסי בביקוש לסחורות ולשירותים, אם כי במספרים מוחלטים ביקוש זה נמצא בעלייה. עודפי ההיצע על הביקוש יוצרים עודפים, ועמם אבטלה גדלה והולכת. לטענתו, הדרך היחידה לצאת ממצבי משבר, בהם שיווי המשקל בין ההיצע לביקוש אינו מצב של תעסוקה מלאה, היא מעורבות ממשלתית.
קיינס טען שהממשלה צריכה ליצור גירעון, ובאמצעותו להשקיע במשק כדי ליצור צמיחה מחודשת. לפי קיינס, חיסכון ממשלתי מגביר את המיתון, והדרך הנכונה ליציאה מחובות היא על ידי השקעת כסף רב אף יותר. הנחות המודל הקיינסיאני שימשו בתקופות מאוחרות יותר לפיתוחה של עקומת פיליפס, הגורסת שיש יחס הפוך בין שיעור האבטלה לשיעור האינפלציה. בעיקרה האסכולה הקיינסיאנית מנחה ממשלות להתערב בכלכלה כדי ליצור מצב של שיווי משקל בין הפרמטרים השונים במשק. לפיכך, אמנם קיינס קרא לגירעון ממשלתי בשנות מיתון כלכלי, אבל באותו זמן קרא גם לממשלות ליצור עודף תקציבי בעתות של גאות כלכלית (אם כי הנחיה זו של תורתו מיושמת בימינו באופן נדיר למדי). מטרת דפוס התערבות ממשלתית זה (גירעון ממשלתי בעיתות שפל ועודף בעיתות גאות) הוא החלקת התנודתיות של המחזור הכלכלי ובכך ליצור תנאים נוחים לעידוד צמיחה כלכלית עקבית לאורך זמן.
ספריו שתורגמו לעברית
התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף הוצאת מאגנס, תרגום: יצחק טישלר, מוסד ביאליק וידיעות אחרונות, נובמבר 2006
ראו גם
מונחים בשוק העבודה
ניו דיל
מילטון פרידמן
אבא לרנר
קישורים חיצוניים
ג'ון מיינרד קיינס, התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף , marxists.org
רוי הטרסלי, הגארדיאן, Economic return, 5 בספטמבר 2009
ריצ'רד פוזנר, How I Became a Keynesian, Second Thoughts in the Middle of a Crisis, ניו רפובליק, 23 בספטמבר 2009
הערות שוליים
קטגוריה:כלכלנים בריטים
קטגוריה:בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:נשיאי האגודה האקונומטרית
קטגוריה:ביסקסואלים בריטים
קטגוריה:בוגרי איטון קולג'
קטגוריה:סופרים להט"בים בריטים
קטגוריה:פילוסופים להט"בים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1883
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1946
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-06-17T18:56:48 |
שוק חופשי | REDIRECTכלכלת שוק | 2003-12-06T23:01:05 |
ניו דיל | ממוזער|שמאל|295px|משמאל למעלה: החתימה על חוק רשות עמק טנסי. מימין למעלה: הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. למטה: ציור מתקופת הניו דיל
הניו דיל (באנגלית: New Deal; מילולית: עסקה חדשה) הוא כינוי כולל לסדרת תוכניות כלכליות בארצות הברית בין השנים 1933 ל-1936. התוכנית כללה פרסום צווים נשיאותיים והעברת חוקים במהלך כהונתו הראשונה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. התוכנית הייתה כתגובה לשפל הגדול, והתרכזה במה שנקרא "שלושת ה-R-ים": הקלה, שיקום ורפורמה (Relief, Recovery, and Reform), כלומר הקלה למובטלים ולעניים, שיקום הכלכלה לרמה סבירה, ורפורמה במערכת הפיננסית לשם מניעת שפל עתידי.
הניו דיל יצר תקופה פוליטית חדשה בארצות הברית, בה שלטה המפלגה הדמוקרטית בבית הלבן. בסיסי כוחו של הניו דיל היו הליברלים, הדרום הלבן, הדמוקרטיים המסורתיים, הערים הגדולות, איגודי עובדים ומיעוטים. הרפובליקנים היו חלוקים ביחסם כלפי הניו דיל: השמרנים טענו שהוא פוגע בעסקים ומעכב את הצמיחה, ואילו הליברלים הסכימו לקבל חלקים ממנו והבטיחו לייעל את התוכנית. מתנגדי התוכנית שלטו בקונגרס מ־1936 עד 1937.
מ-1934 עד 1938, רוזוולט נעזר בקונגרס כדי להעלות את ההוצאה הציבורית במה שכונה "הניו דיל השני".
היסטוריונים מבחינים בין הניו דיל "הראשון" (מ-1933 עד 1934) ובין הניו דיל "השני" (מ-1935 עד 1938), שהיה יותר שנוי במחלוקת. הניו דיל הראשון עסק בבנקים, בתעשייה, בחקלאות ובארגוני מסילות הרכבת, כדי לעזור להם לשרוד כלכלית. המנהל הפדרלי לסיוע חירום סיפק 500 מיליון דולרים לשיקום ערים במהלך התוכנית, ואילו מנהל העבודות האזרחי סיפק תקציב לרשויות מקומיות כדי לבצע עבודות ציבוריות.
הניו דיל השני עסק בחקיקה: חקיקה לקידום איגודים מקצועיים, הפיכת הממשל הפדרלי למעסיק, יצירת הביטוח הלאומי ותמיכה בחוואים ובמהגרים. בנוסף, התוכנית כללה את יצירתן של רשות השיכון של ארצות הברית ומנהלת החקלאות האמריקנית ב-1937. בנוסף נחקק חוק שכר מינימום.
הידרדרות כלכלית בין השנים 1937–1938, וחילוקי דעות חריפים בין פדרציית העבודה האמריקאית לבין איגודי התעשיינים הוביל לניצחונות רפובליקניים בקונגרס, וליצירת קואליציית נגד לניו דיל. ב-1942 וב-1943 הקואליציה השמרנית הצליחה לחסום חוקים ליברליים, ולבטל את תוכניות מינהל קידום העבודות וחיל השימור האזרחי. רוזוולט עצמו הפנה את מירב תשומת לבו למלחמת העולם השנייה בשנים אלו. בית המשפט העליון קבע שמנהל השיקום הלאומי וחוק התיאום החקלאי נוגדים את החוקה, אולם חוק התיאום החקלאי נכתב מחדש ואושר. דווייט אייזנהאואר, הנשיא הרפובליקני הראשון לאחר הניו דיל, לא ביטל את הרפורמות ואף הרחיב אותן. בשנות ה-60, הנשיא לינדון ג'ונסון קידם תוכנית בשם "החברה הגדולה", שהמשיכה להרחיב את מדיניות הניו דיל. תוכנית זאת נשמרה גם בימי הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון. ב-1974, ירדה קרנו של הניו דיל והחלו להישמע קריאות להקטנת המעורבות הממשלתית. בשנות ה-90 בוטל חוק הבנקים חוק גלאס-סטיגל שנחקק בימי הניו דיל. למרות זאת, ישנם גופים שנוסדו במהלך הניו דיל ועדיין פעילים כיום, כגון התאגיד הפדרלי לביטוח פקדונות ורשות עמק טנסי.
מקורות
קריסה כלכלית
בין 1929 ל-1933, התפוקה התעשייתית ירדה בשליש. המחירים ירדו ב-20%, ובכך נגרמה דפלציה שהקשתה על אנשים להחזיר את חובותיהם. האבטלה זינקה מ-4% ל-25%. בנוסף, שליש מכל העובדים שעוד נשארו במשרותיהם סבלו מירידה בהיקף משרתם ובקיצוץ במשכורתם. בסך הכל, כמעט 50% מכוח העבודה לא נוצל כראוי.
לפני הניו דיל לא היה ביטוח לחסכונות בבנק. כתוצאה מכך, סגירתם של אלפי בנקים הובילה לאיבוד של 15% מחסכונות האזרחים, בתקופה שבה לא הייתה רשת ביטחון לאזרחים, תשלום דמי אבטלה או ביטוח לאומי. המשפחות, ארגוני הצדקה הפרטיים והרשויות המקומיות היו אחראיים לרווחת העניים, אולם מערכות אלה קרסו בעקבות העלייה במספר המובטלים.
ממוזער|295px|התוצר המקומי הגולמי של ארצות הברית בשנות השפל הגדול (בוורוד).
השפל פגע במדינה באופן חמור. ערב כניסתו של רוזוולט לתפקיד ב-4 במרץ 1933, מושלי המדינה סגרו כל בנק ברחבי המדינה כך שאף אחד לא יכול היה לפדות המחאות או להוציא את חסכונותיו. שיעור האבטלה היה בגובה 25%. הכנסות החקלאים ירדו ב-50% מאז תחילת השפל. 844,000 משכנתאות של אנשים עובדים עוקלו במהלך אותה תקופה מתוך 5 מיליון. מנהיגים פוליטיים ועסקיים חששו מאנרכיה והתמרדות. ג'וזף קנדי טען שנים אחר כך שהיה מוכן לוותר על מחצית מהונו על מנת להיות בטוח שהחוק והסדר יאפשרו לו לשמור על החצי השני.
הניו דיל
ממוזער|295px|האבטלה של ארצות הברית בשנות השפל הגדול (בוורוד). ב-1939 החלה מדידה רשמית.
רוזוולט הבטיח תוכנית לפתרון המשבר מהיום בו נבחר להיות המועמד הדמוקרטי לנשיאות. רוזוולט לא נכנס לתפקידו עם רעיונות מוגדרים, ונשמע בעיקר ליועציו שהתייחסו להתערבות ממשלתית בכלכלה כדבר חיובי. מינוייה של פרנסס פרקינס לתפקיד מזכירת העבודה של ארצות הברית העלה סדר עדיפויות מסוים לתוכנית: שבוע עבודה בן 40 שעות, שכר מינימום, מתן פיצויים לעובדים, דמי אבטלה, חוקים נגד העסקת ילדים, תוכניות תעסוקה ממשלתיות, ביטוח לאומי וביטוח בריאות.
הניו דיל הראשון, מ-1933 עד 1934, קידם מגוון נושאים. השלב הראשון כלל שמרנות פיסקלית ונקיטת צעדים שונים, בחלקם סותרים זה את זה, כניסיון לפתור את המשבר. תוכניות מסוימות, כמנהל השיקום הלאומי, נתפסו ככישלונות. מיזמים אחרים שרדו למשך עשור ומיזמים מסוימים נהיו גורמים קבועים בכלכלה האמריקנית. תקופת כהונתו הראשונה של רוזוולט התאפיינה בצמיחה מהירה של התוצר. ההידרדרות הקצרה במצב הכלכלי בין השנים 1937 ל-1938 עוררו מחלוקת בנוגע לתרומתו של הניו דיל.
עיקר ההתנגדות לניו דיל באה מכיוון שמרנים, שטענו כי רוזוולט פוגע בחופש שלהם (ארצות הברית נתפסה כמדינה שבה הממשל אינו אמור להתערב בחיים הפרטים של האנשים (ראו ערך קפיטליזם)). ליגת החירות האמריקנית נוצרה ב-1934 בידי דמוקרטים שמרנים כג'ון דייוויס ואל סמית'.
הניו דיל הוביל להגדלת המעורבות הממשלתית בכלכלה, לתוכניות פיתוח ממשלתיות ולהגברת כוחם של איגודי עובדים.
המצב העולמי
הגורמים לשפל הגדול שנויים במחלוקת. הוגי דעות מרקסיסטים טענו שהכלכלה החופשית הובילה לאי שוויון כלכלי שגרם לשפל. אנשי האסכולה האוסטרית כפרידריך האייק ומארי רות'בארד טענו שהשגשוג המונע מאשראי במהלך שנות ה-20 היה חייב להסתיים בשפל קצר, שהתארך בעקבות ההתערבות הממשלתית. למרות זאת, הרברט הובר שמר על תקציב מאוזן, והחל להתערב בכלכלה רק בסוף תקופת נשיאותו עם חקיקת חוק חירום לעזרה ובניין. כשתוכנית הניו דיל החלה, האבטלה החלה לרדת ועלתה שוב רק במהלך המיתון ב-1937, בו הופסקה הזרמת הכספים. כשהזרמת הכספים חודשה, האבטלה ירדה לרמות נמוכות יותר משל שנות ה-20. הוגי דעות קיינסיאניים ומוניטריסטים כמילטון פרידמן וכבן ברננקי טוענים שהגורם לשפל היה ההיצמדות העיקשת לתקן הזהב. ג'ון מיינארד קיינס היה אחד הכלכלנים הראשונים שטען בזכות הרחבה מוניטרית. אולם בניגוד למוניטריסטים, הקיינסיאניים טוענים שהשווקים לא תמיד יוכלו לנקות את עצמם, כתוצאה מביקושים נמוכים ואבטלה גבוהה שרק מעורבות ממשלתית תוכל לפתור.
תגובה בינלאומית
אירופה
בריטניה לא הצליחה לקדם תוכניות מרכזיות לעצירת השפל. דבר זה הוביל לקריסת ממשלת הלייבור והחלפתה ב-1931 בידי קואליציה לאומית שנשלטה בידי השמרנים. אולם השפל השפיע על בריטניה פחות מאשר על שאר המדינות בעקבות נטישתה של בריטניה את תקן הזהב ב-1931.
בצרפת, שלטה מ-1936 עד 1938 ממשלה הסוציאליסטית בתמיכת הקומוניסטים שנקראה "החזית העממית", בראשות לאון בלום. הממשלה קידמה כמה רפורמות חברתיות. המדינה הייתה חלוקה בנוגע לרפורמות אלו.
בגרמניה, רפובליקת ויימאר התאוששה מהמשבר הכלכלי שעבר עליה ושגשגה בסוף שנות ה-20. השפל פגע בה וגרם למהומות אלימות במדינה, שסופן בעליית המפלגה הנאצית לשלטון בבחירות ב-1933. ההתאוששות הכלכלית נכפתה דרך אוטרקיה, לחץ על שותפים כלכליים, שליטה בשכר ובמחירים, עבודות ציבוריות והגדלת תקציב הביטחון.
ספרד סבלה ממשברים פוליטיים שהובילו למלחמת האזרחים בספרד.
באיטליה הפאשיסטית של בניטו מוסוליני, השליטה בכלכלה הקורפורטיבית הודקה. הכלכלה לא שגשגה מלכתחילה.
ברית המועצות הייתה מבודדת מהסחר העולמי בשנות ה-30.
הניו דיל הראשון
מאה הימים הראשונים
ממוזער|כוח העבודה בארצות הברית מ-1920 עד 1940, לא כולל חוות והמנהל לקידום עבודה
הציבור האמריקני מאס בכלכלה הרעועה, באבטלה ההמונית, בשכר וברווחים שצנחו ובעיקר ממדיניותו של הובר, כמו חוק המכסים סמוט-האולי וחוק ההכנסה של 1932. רוזוולט נכנס לתפקידו עם תמיכה פוליטית רחבה. אמריקנים מכל קצוות הקשת הפוליטית דרשו פעולה מידית, ורוזוולט הגיב בכמה תוכניות חדשות במאה הימים הראשונים שלו בתפקיד. במאת הימים הללו, הקונגרס העביר כל חוק שרוזוולט ביקש ומעט חוקים שרוזוולט התנגד להם (כמו החוק להסדרת חשבונות בנקים). לטענת עיתונות התקופה, במאת הימים הראשונים נעצרו מהומות שהתפשטו בפברואר.
במרץ 1933 הכלכלה הגיעה לשפל ומאז התחילה להתרחב. הכלכלה התייצבה בימים הראשונים של מרץ והחלה להתאושש. מדד הייצור התעשייתי, שהגיע לשפל של 53 נקודות ביולי 1932, הגיע כבר כעבור שנה ל-85 נקודות, עליה של 57% בתוך ארבעה חודשים. עד 1937, ההתאוששות הייתה יציבה. מלבד אחוזי האבטלה, הכלכלה ב-1937 עקפה את כל הפרמטרים של הכלכלה בסוף שנות ה-20. המיתון ב-1937 היה משבר זמני. התעסוקה במגזר הפרטי, במיוחד בענף הייצור, חזרה לרמתה משנות ה-20 אך רק במלחמה הצליחה לצמוח שוב.
מדיניות פיסקלית
החוק הכלכלי הועבר ב-14 במרץ 1933. החוק נועד לאזן את התקציב הפדרלי בעזרת קיצוץ בשכר במגזר הציבורי ופנסיה ליוצאי צבא ב-15%. החיסכון היה כ-500 מיליון דולר בשנה. דבר זה הבטיח שהנשיא החדש יפעל בתוך מסגרת תקציבית. רוזוולט טען שאמנם התקציב ה"רגיל" צריך להיות מאוזן, אולם תקציב החירום, כדי לנצח את השפל, צריך להיות גירעוני לזמן מה.
רוזוולט תמך בתחילה בתקציב מאוזן, אך מהר מאוד נאלץ ליצור גירעון כדי לממן את התוכניות שלו. לואיס ויליאם דאגלס, אחראי התקציב, סירב להכיר בהפרדה בין התקציב הרגיל למיוחד והתפטר ב-1934 כשהוא מבקר את הניו דיל. רוזוולט התנגד למתן כספים במזומן לחיילי מלחמת העולם הראשונה, אולם למרות הווטו שלו, הקונגרס העביר את החוק ב-1936. משרד האוצר נאלץ לחלק מיליארד וחצי דולר במזומן כבונוס לפני הבחירות ב-1936.
אנשי הניו דיל לא קיבלו את הטיעון הקיינסיאני לפיו רק הוצאה ממשלתית מוגברת תתניע את הצמיחה. רוב הכלכלנים, כמו הנרי מורגנטאו (הבן) דחו טענות אלו והעדיפו תקציב מאוזן.
רפורמה בבנקאות
ממוזער|קהל מול בנק שפשט רגל בניו יורק
בתחילת השפל הגדול, הכלכלה התערערה הודות לקריסות בנקים. הפסדים בהשקעות ומשיכת מזומנים גרמו לפשיטות רגל של הבנקים כנבואה שהגשימה את עצמה: ככל שאנשים משכו את המזומנים שלהם יותר מפחד שהבנק לא יעמוד במחויבות שלו כלפיהם, מאגרי הכסף של הבנק הידלדלו ויותר אנשים משכו ממנו כסף. בין 1929 ל-1933 40% מהבנקים פשטו רגל.
הרברט הובר כבר שקל לסגור את הבנקים כדי לעצור את המעגל, אך חשש לזרוע פאניקה בציבור. רוזוולט, לעומתו, נשא נאום לרדיו כ"שיחה ליד האח", והסביר לציבור במונחים פשוטים את הגורמים למשבר בבנקאות, מה הממשלה תעשה בנידון וכיצד הציבור יכול לעזור. הוא סגר את כל הבנקים ברחבי המדינה ושמר עליהם סגורים עד שהעביר חוק חדש.
ב-9 במרץ, רוזוולט שלח לקונגרס חוק חירום לטיפול בבנקים, שנוסח ברובו בידי יועציו של הובר. באותו היום החוק הועבר. החוק איפשר לבנקים היציבים להיפתח שוב תחת פיקוח של משרד האוצר, ואיפשר הלוואות פדרליות לבנקים. שלושה רבעים מהבנקים נפתחו בתוך שלושה ימים. מיליארדי דולרים בשטרות ובזהב זרמו אליהם בתוך חודש כשמערכת הבנקאות מתייצבת. בסוף 1933, 4,004 בנקים מקומיים קטנים נסגרו ואוחדו עם בנקים גדולים. השקעותיהם הסתכמו ב-3.6 מיליארד דולר. המשקיעים איבדו 540 מיליון דולר וקיבלו 85 סנט על כל דולר שהשקיעו. לעומת זאת, מיתוס טוען שהמשקיעים לא קיבלו כלום. חוק גלאס-סטיגל הגביל את פעילויות הבנקים המסחריים בניסיון לווסת ספקולציות במניות. החוק גם ביטח את הפיקדונות של אזרחי ארצות הברית, ואישר הוצאות של עד 2,500 דולר, תוך כדי מניעה של משיכת מזומנים המונית.
בעוד שבשנות ה-20 יותר מחמש מאות בנקים קרסו כל שנה, לאחר 1933 פחות מעשרה בנקים קרסו כל שנה.
רפורמה מוניטרית
תחת תקן הזהב, ארצות הברית שמרה על המרת הדולר לזהב. הבנק הפדרלי היה זקוק למדיניות מרחיבה כדי להילחם בדפלציה ולהזריק עוד כספים למערכת הבנקאית – אולם מצד שני שיעורי ריבית נמוכים היו מביאים לבריחת זהב. תחת תקן הזהב מדינות שמרו על ירידת מחירים ועל שער חליפין נוקשה. כל עוד הבנק הגן על תקן הזהב, הוא נאלץ לשבת בצד ולצפות במערכת הבנקאות קורסת.
במרץ ובאפריל, לאחר מספר חוקים, הממשלה ביטלה את תקן הזהב. רוזוולט אסר על ייצוא זהב מלבד באישור ממשרד האוצר. כל מי שהחזיק בכמויות חריגות של זהב נאלץ למכור אותו לממשלה במחיר שהיה קבוע בתקן. האוצר לא שילם בזהב על דולרים, והזהב כבר לא היה הילך חוקי.
הורשה לשער החליפין של הדולר להתנדנד ללא מחיר בזהב. לאחר חוק מאגרי הזהב ב-1934, שיעור הזהב הפך מ-20.67 דולר לאונקיה ל-35 דולרים. הממשלה יכלה להעלות את כמות הכסף בכלכלה בעזרת צעדים אלה. השווקים הגיבו טוב לכך, בתקווה שהירידה במחירים תסתיים. חוקרים טוענים שהמדיניות העלתה את התוצר התעשייתי ב-25% עד 1937 וב-50% עד 1942.
רפורמה בביטחונות
לפני נפילת הבורסה, לא הייתה רגולציה לגבי הביטחונות של התושבים. אפילו פירמות שנסחרו בבורסה לא היו מחויבות לפרסם דו"חות, ואף יכלו לפרסם דו"חות כוזבים. כדי למנוע זאת, נוצר חוק הביטחונות של 1933. החוק דרש פרסום ציבורי של מאזן הכספים, הרווחים וההפסדים, שמות התורמים והעובדים של איגודים ציבוריים. הדו"חות היו צריכים להיכתב בידי עורכים עצמאיים. ב-1934 הוקמה ועדת הביטחונות והמסחר כדי לפקח על שוק המניות ולמנוע מכירת ביטחונות.
חוק היובש
כדי להוסיף עוד פופולריות לניו דיל, רוזוולט החליט להפסיק את אחד מהחוקים הכי שנויים במחלוקת משנות ה-20. הוא חתם על החוק שאישר מכירה וייצור של אלכוהול, כלומר ביטול חוק היובש, ועיגן אותו בחוקה (התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית). המדינות הצליחו לקבל הכנסה חדשה ממסים על אלכוהול, ורוזוולט השיג פופולריות במקומות שהתנגדו לחוק היובש.
הקלה
אחד מעקרונות הניו דיל היה לעזור לשליש מהאוכלוסייה, אותו שליש שנפגע מהשפל. בנוסף ההקלה נועדה לעזור לאמריקנים מובטלים.
ממוזער|סכר בונוויל, פרויקט ממשלתי
עבודות ציבוריות
כדי לחתוך את האבטלה, אנשי הניו דיל יצרו את מנהל העבודות הציבוריות, שנועד לבנות בניינים ממשלתיים, נמלי תעופה, בתי חולים, בתי ספר, כבישים, גשרים וסכרים. עד 1935, 3.3 מיליארד דולר הוצאו לטובת ארגונים פרטיים שבנו 34,599 פרויקטים.
תחת רוזוולט, מובטלים רבים הועסקו בעבודות ציבוריות, כשהם בונים גשרים, נמלי תעופה, סכרים, משרדי דואר, בתי משפט וסוללים אלפי מילין של כבישים. בעזרת הסכרים, שטחים נרחבים הוצלו מסחף והריסה. הניו דיל הטביע את חותמו על אמריקה, תרתי משמע.
תוכניות חוואים
אמריקה הכפרית הייתה חשובה לרוזוולט ולשר החקלאות, הנרי וולאס. התפיסה של רוזוולט הייתה שהתאוששות כלכלית תלויה בהתאוששות החקלאות, ושיש להעלות את מחירי התוצרת החקלאית, אפילו אם זה אומר מחירים גבוהים לתושבי העיר.
אנשים רבים בכפר חיו בעוני חמור, במיוחד בדרום. לפיכך נוצרו כמה תוכניות לצורכיהם, כמו מנהל היישוב מחדש, מנהל החשמול הכפרי, תוכניות רווחה, מנהל הנוער הלאומי, שירות היערות, ארוחות בבתי הספר, בניית בתי ספר חדשים, סלילת דרכים לאזורים מרוחקים, ייעור ורכישת קרקעות להקמת יערות. ב-1933, הממשלה הקימה את רשות עמק טנסי, פרויקט שתכנן הקמת סכר בקנה מידה חסר תקדים כדי לעצור שיטפונות, לייצר חשמל ולעזור לחוות העניות להפוך למודרניות. תחת חוק ההתאמה החקלאית של 1933, הממשלה שילמה לחקלאים שהפחיתו תפוקה והעלו מחירים. כתוצאה מכך, שכר החקלאים כמעט הוכפל עד ל-1937.
בשנות ה-20, התיעוש העלה את התפוקה החקלאית ולכן החקלאות נפגעה. השפל פגע בחקלאים אף יותר. בתחילת 1933 כמעט כל השווקים החקלאיים קרסו. מחירי החקלאים היו נמוכים עד שחיטה הרקיבה בשדות כי היה בלתי אפשרי לקצור אותה ולהרוויח מכך. באורגון כבשים נשחטו והושארו לעופות דורסים כיוון שמחירי הבשר לא הצדיקו שינוע הבשר לשווקים.
רוזוולט התעניין בבעיות החקלאים ורצה להחזיר להם את השגשוג. תוכניות שונות כוונו אליהם. במאה הימים הראשונים, חוק ההתאמה החקלאית העלה מחירים חקלאיים בעזרת הפחתת התפוקה. מנהל ההתאמה החקלאית נוצר ב-1933. הוא לקח עודפי כותנה, תירס, מוצרי חלב, חזירים, אורז, טבק וחיטה כדי להעלות את המחירים. בנוסף, חקלאים קיבלו סובסידיה עבור כך שלא יעבדו חלק מהשדה שלהם, כשהכסף בא ממס על ייצור אוכל. שיחי כותנה נשארו להרקיב ושישה מיליון חזירים נשחטו.
הרעיון היה שהחקלאים יקבלו "מחיר הוגן" עבור המוצרים שלהם. ההכנסות של החקלאים אמנם עלו, אולם מחירי המזון נשארו מתחת לשיא של 1929.
מנהל ההתאמה החקלאית מיסד את תכנון החקלאות. הוא אמנם לא שילם לחקלאים שעמדו לאבד את עבודתם, אך היו תוכניות ניו דיל אחרות עבורם.
רוב האמריקנים התנגדו למנהל ההתאמה החקלאית, ובית המשפט העליון החליט שהוא אינו חוקתי, כיוון שהוא משתמש באמצעים שהם מעבר לכוחו של הממשל הפדרלי. המנהל הוחלף בתוכנית דומה שזכתה לתמיכת בית המשפט. במקום לשלם לחקלאים על אי גידול, החקלאים קיבלו כסף על שתילת גידולים מעשירי אדמה כמו אלפלפה, שלא יימכרו בשוק. תכנון החקלאות עדיין מיושם, במתכונת שונה, גם ב-2012.
חוק החוות מ-1937 היה החוק המשמעותי האחרון בניו דיל בנוגע לחוות. הוא יצר את מנהל הביטחונות לחוות, שהחליף את מנהל ההתיישבות.
תוכנית תלושי המזון נוסדה ב-1939 כדי למסור תלושי מזון לאנשים שיוכלו להשתמש בהם כדי לרכוש מזון במחיר מוזל. ב-1943, עם השגשוג של המלחמה, התוכנית הופסקה, אולם ב-1961 היא מוסדה שוב. התוכנית שרדה עד המאה ה-21, אולם ספגה מחלוקת כי נתפסה כעוזרת לעניים הכפריים, יצרני המזון, מוכרי המזון והחקלאים. התוכנית קיבלה תמיכה מליברלים ומשמרנים. ב-2013, אנשי תנועת מסיבת התה דרשו לסיים את התוכנית, והסנאט נלחם לשמירתה.
שיקום
עוד עיקרון בניו דיל היה לנסות להבריא את הכלכלה. רוב המדדים כלכליים מסיקים שמטרה זו הושגה ב-1937, מלבד האבטלה, שנשארה גבוהה באופן עיקש עד מלחמת העולם השנייה.
קמפיין "הנשר הכחול" של מנהל השיקום הלאומי
ממוזער|"הנשר הכחול" של מנהל השיקום הלאומי
יועציו של רוזוולט האמינו שתחרות מוגזמת הובילה לתפוקת יתר והורידה את השכר והמחירים, מה שגרם, לטענתם, להפחתת הביקוש והתעסוקה (דפלציה). לטענתו, תכנון ממשלתי יפתור את הבעיה.
מ-1929 עד 1933, הכלכלה החלימה מדפלציה. לוביסטים קראו למדיניות נגד הדפלציה ולאיגודי סחר כדי לייצב את המחירים בתעשייה שלהם. חוקים נגד מונופולים אסרו על כך, אולם עסקים מאורגנים היו מקובלים תחת ממשל רוזוולט.
כלכלני הניו דיל טענו שהתחרות הבלתי מרוסנת פגעה בעסקים וכשהמחירים צנחו ביותר מ-20%, הדפלציה מגדילה את החוב הלאומי ומונעת שיקום. הם דחו מהלך שיגביל את שבוע העבודה ל-30 שעות. במקום, הם שיתפו פעולה עם איגודים גדולים כדי ליצור את מנהל השיקום הלאומי. מטרתו הייתה להגדיל מחירים, להגדיל את כוח איגודי העובדים (כדי שהעובד יוכל לרכוש יותר) ולהפחית תחרות "בזבזנית". גנרל יו ג'ונסון, שהיה אחראי על הכלכלה במלחמת העולם הראשונה, עמד בראש המנהל. הוא קרא לקוד משותף לכל העסקים: שכר מינימום בין 20 ו-45 סנטים לשעה, שבוע עבודה מרבי של 35 עד 45 שעות, והפסקת עבודת הילדים. לטענתו קוד זה יגדיל את כוח הרכישה של הציבור ויגביר את התעסוקה.
כדי לגייס תמיכה פוליטית למנהל השיקום הלאומי, ג'ונסון פתח ב"קמפיין הנשר הכחול". מנהיגים מכל מגזרי התעשייה מיסדו חוקים עבור התעשיות שלהם – מחיר מינימום למוצרים, והסכמים לשמירה על התפוקה והתעסוקה. בתוך זמן קצר, המנהל השיג הסכמים עם כל תעשייה משמעותית במדינה. במרץ 1934, התפוקה התעשייתית הייתה גבוהה ב-45% ממה שהייתה שנה קודם לכן.
עם סיום תפקיד המנהל, במאי 1935, התפוקה הייתה גבוהה ב-55% ממה שהייתה שנתיים לפני כן. בנוסף, מעל 2 מיליון מעסיקים קיבלו את התקנים החדשים, שכללו שכר מינימום ויום עבודה של שמונה שעות, יחד עם חיסול עבודת הילדים. בית המשפט העליון מצא את המנהל לא חוקתי והפסיק את פעילותו.
התעסוקה במגזר הפרטי חזרה לרמתה מסוף שנות ה-20 כבר ב-1937, אולם לא גדלה עד המלחמה, שהקפיצה את מספר העובדים מ-11 מיליון ב-1940 ל-18 מיליון ב-1943.
דיור
הניו דיל השפיע מאוד על הדיור. הוא המשיך בתוכניות הובר וניסה להעלות את מספר בעלי הבתים. הניו דיל הקים שתי סוכנויות דיור חדשות שפישטו את הליכי המשכנתא ויצרו תקנים אחידים לשיפוצי בתים.
הניו דיל העלה את מספר האמריקנים שהחזיקו בבתים. לפני הניו דיל, רק 40% מהאמריקנים החזיקו בבתים כי המשכנתא הממוצעת נמשכה בין 5 ל-10 שנים בריבית של עד 8%. דבר זה הגביל את הנגישות לבתים לרוב האמריקנים. בעזרת הניו דיל, לאמריקנים הייתה גישה למשכנתא בת 30 שנה, ושוק הדיור נפתח ליותר אמריקנים.
רפורמה
הרפורמה התבססה על ההנחה שהשפל נגרם בגלל חוסר יציבות בשוק, ושהתערבות ממשלתית דרושה על מנת לייצב את הכלכלה. הרפורמה ניסתה למנוע חזרה של השפל.
ליברליזציה בסחר
ההיסטוריונים מסכימים שמדיניות פרוטקציוניסטית, במיוחד חוק המכסים סמוט-האולי ב-1930, פגעו בכלכלה והחמירו את השפל. רוזוולט דיבר נגד החוק במהלך הבחירות של 1932. ב-1934 חוק מכסי הגומלין נוסח. הוא נתן לנשיא כוח לחתום על הסכמי סחר עם מדינות אחרות. כך רוזוולט יכול היה לשחרר את מדיניות הסחר האמריקנית מכבלי המכסים. מדיניות זו נשמרת עד היום.
פוארטו ריקו
חוקים שונים חוקקו בפוארטו ריקו, תחת מנהל השיקום של פוארטו ריקו. החוקים קידמו רפורמה בקרקעות ועזרו לחוות קטנות. החוקים עודדו שיתופי פעולה בין חוות, גיוון חקלאי ועזרו לתעשייה המקומית.
הניו דיל השני (1935–1938)
באביב 1935, כתגובה לפסקי הדין נגד הניו דיל, ספקנות בקונגרס ודרישה לפעולה קיצונית יותר, ממשל רוזוולט החליט על שורת צעדים חדשים. ההיסטוריונים מתייחסים אל צעדים אלה כאל ה"ניו דיל השני", שהיה יותר ליברלי ושנוי במחלוקת מאשר ה"ניו דיל הראשון" בין 1933 ל-1934.
חוק הביטוח הלאומי
ממוזער|פוסטר לקידום הביטוח הלאומי
עד 1935, רק שתים עשרה מדינות ביטחו את אוכלוסיית הקשישים, בתוכניות שהיו במימון נמוך ולא יעילות במיוחד. רק בוויסקונסין הייתה תוכנית ביטוח. ארצות הברית הייתה המדינה המתועשת המודרנית היחידה שבה אנשים היו חשופים לשפל הגדול בלי מערכת של ביטוח לאומי. גם תוכניות העבודה של הניו דיל היו זמניות בלבד.
החוק הכי חשוב שעבר ב-1935, ואולי בכל הניו דיל, היה חוק הביטוח הלאומי. החוק ביסס מערכת של ביטוחי פנסיה, דמי אבטלה ועזרה לנכים וילדים נזקקים במשפחות ללא אב. החוק הניח את היסודות למערכת הרווחה האמריקנית. רוזוולט טען שהמיסים יממנו את החוק ולא התקציב הכללי.
בהשוואה למערכות הביטוח הלאומי במדינות מערב אירופה, החוק היה שמרני. לעומת זאת, בפעם הראשונה הממשל קיבל אחריות על האוכלוסייה הנזקקת, הקשישה, הנכה והמובטלת.
יחסי עבודה
חוק יחסי העבודה הלאומיים של 1935, שידוע גם כחוק וגנר, הבטיח לעובדים זכות למשא ומתן קיבוצי דרך איגודי העובדים. החוק גם יצר ועידה ליחסי עבודה כדי להשיג הסכמי שכר. החוק לא חייב את המעסיקים להגיע להסכמים עם העובדים אבל פתח את האפשרות. התוצאה הייתה גדילה של החברות באיגודי העובדים, במיוחד במגזר לייצור המוני.
חוק תקני העבודה ההוגנים של 1938 קבע שעות עבודה מרביות (44 שעות לשבוע) ושכר מינימום (25 סנט לשעה) עבור רוב העובדים. עבודת ילדים מתחת לגיל 16 נאסרה, ולילדים מתחת לגיל 18 נאסר לעבוד במקומות מסוכנים. כתוצאה, שכר של 300,000 איש עלה ושעות העבודה של 1.3 מיליון אנשים הופחתו. החקיקה הייתה החקיקה המשמעותית האחרונה בניו דיל לפני שהרפובליקנים והדמוקרטים השמרנים השתלטו על הקונגרס באותה שנה, והשיגו את האפשרות לחסום את רוזוולט.
מינהל קידום העבודות
ממוזער|פוסטר של מינהל קידום העבודות שמקדם את נמל התעופה לה גוארדיה
רוזוולט מינה את חברו הקרוב, הארי הופקינס, לראש מנהל קידום העבודות. המינהל יצר מיזמים של עבודות ציבוריות, שרוזוולט התעקש שיעזרו לטווח הארוך ולא יתחרו במגזר הפרטי (לכן, העובדים היו חייבים לקבל שכר קטן יותר). המינהל נוצר כדי להחזיר את המובטלים אל כוח העבודה, ומימן הקמת בתי חולים, בתי ספר וסלילת כבישים, כשהוא מעסיק יותר מ-8.5 מיליון אמריקנים.
שניים ממיזמי המינהל היו מנהרת לינקולן ונמל התעופה לה גוארדיה. המינהל שיתף פעולה עם מינהל החשמול הכפרי כדי להביא חשמל לאזורים כפריים. מינהל הנוער הלאומי היה עוד תוכנית של המינהל עבור צעירים. לינדון ג'ונסון, האחראי על המינהל בטקסס, שאב השראה מכך עבור תוכניות "החברה הגדולה" שלו כנשיא בשנות ה־60. המינהל היה מחולק לפי מדינות, ולניו יורק סיטי היה ענף משלה שיצר משרות עבור כותבים, מוזיקאים, אמנים ואנשי תיאטרון. המקום היה נוח לאיתור עובדים קומוניסטים בשנות ה־50.
מדיניות מס
ב-1935, רוזוולט חוקק חוק מס על ההון. החוק קבע מס של 79% על הכנסות מעל 5 מיליון דולר. כיוון שזאת הייתה הכנסה גבוהה במיוחד באותן שנים, בפועל שיעור המס הגבוה ביותר הוטל אך ורק על אדם אחד – ג'ון ד. רוקפלר. החוק הוסיף רק 250 מיליון דולר לתקציב, והוא היה יותר ליחסי ציבור. רוזוולט הודה שהמטרה הייתה לקחת תומכים מיואי לונג, שניסה לאתגר אותו על המועמדות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. החוק גרם להתמרמרות בקרב העשירים שטענו שרוזוולט "בוגד במעמד שלו" ומכתים אותם.
ב-1936, הוטל מס על תאגידים. המטרה העיקרית הייתה לממן תשלומי 2 מיליארד דולר לחיילי מלחמת העולם הראשונה. החוק מיסה רווחי תאגידים, כדי לפזר את ההון בקרב יחידים. הקונגרס ריכך את החוק, קבע את שיעורי המס בין 7% ל-27%, ופטר עסקים קטנים מחובת התשלום. הצעה למס על דיבידנדים בוטלה.
חוק הדיור של 1937
אחת מהרשויות האחרונות שהוקמה בניו דיל הייתה רשות הדיור האמריקנית, שנוצרה ב-1937 בתמיכה רפובליקנית כדי לחסל את שכונות העוני.
חוק בתי המשפט
עם כניסתו של רוזוולט לתפקיד, רוב מתוך תשעת השופטים בבית המשפט העליון מונו בידי נשיאים רפובליקנים. ארבעה שופטים שמרנים במיוחד (שכונו "ארבעת הפרשים" – פירס באטלר, ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, ויליס ואן דוונטר וג'ורג' סאת'רלנד) הצליחו לשכנע את השופט החמישי, אוון רוברטס, לעצור חקיקה פרוגרסיבית. מולם עמדו "שלושת המוסקטרים" – השופטים לואי ברנדייס, בנג'מין קרדוזו והרלן סטון. רוזוולט התחיל לראות את המצב בבית המשפט כמצב שבו רשות שלא נבחרה ביטלה את מעשיה של רשות שנבחרה באופן דמוקרטי. בתחילת 1937, הוא ביקש מהקונגרס להעביר את חוק הארגון מחדש של בית המשפט. החוק היה אמור לתת לנשיא למנות שופט חדש כששופט ותיק הגיע לגיל שבעים ולא פרש תוך חצי שנה. רוזוולט קיווה ששיטה זו תעזור להמשך החקיקה. אולם חברי הקונגרס התנגדו לכך וחששו שרוזוולט ינסה להפריש גם חברי קונגרס שיגיעו לגיל שבעים. הם החשיבו את ההצעה ללא חוקתית וגרמו לה להיכשל.
אולם במובן אחד, ההצעה הצליחה: רוברטס עבר לצד שתמך בניו דיל, וכך יצר רוב ליברלי בפסקי דין ונתן לממשלה יותר כוח כלכלי. הצעת החוק לשינוי בתי המשפט פגעה ברוזוולט מבחינה פוליטית.
כשוויליס ואן דוונטר פרש, הרכב בתי המשפט החל לעבור יותר לצידו של רוזוולט. רוזוולט אמנם לא הצליח להעביר את החוק אבל זכה (בצורה חוקתית לגמרי) בשליטה בבית המשפט העליון. כיוון שנשאר בתפקידו יותר משתים עשרה שנים, הוא מינה שמונה מתשעת השופטים בבית המשפט. ויליאם רנקוויסט, נשיא בית המשפט העליון, טען שבצורה זאת החוקה מספקת אחריות עליונה על בית המשפט לענפי הממשלה.
מיתון 1937 והתאוששות
ממשל רוזוולט היה חשוף לביקורת במהלך כהונתו השנייה של רוזוולט, כשבסתיו 1937 התרחשה החמרה בשפל שנמשכה במשך רוב 1938. התפוקה והרווחים ירדו בחדות. האבטלה קפצה מ-14.3% ב-1937 ל-19% ב-1938. ניתן לייחס את ההחמרה במצב הכלכלי למחזור העסקי. אולם עד 1937 רוזוולט הצהיר שמדיניותו הכלכלית מצוינת, והמיתון החמיר את מצבו.
שמרנים תומכי עסקים הסבירו את המיתון בכך שטענו שהניו דיל, בין 1935 ל-1937, פגע בהתרחבות העסקית, גרם להתקפות נגד תאגידים גדולים וסייע לשביתות. השמרנים טענו שההתאוששות הייתה שגורמים אלו פחתו לאחר 1938. הניסיונות לשבור מונופולים הפסיקו ואיגודי העובדים החלו להילחם זה בזה ולא בתאגידים. בנוסף, מדיניות המס התחילה לסייע לצמיחה לטווח ארוך.
ממוזער|בצריף חקלאי, יולי 1939
כשסקר של גאלופ שאל ב-1939 "האם אתה סבור שגישת ממשל רוזוולט לעסקים דוחה את התאוששות העסקים?" שני שלישים מהציבור האמריקני טענו שכן, והקהילה העסקית תמכה בטענה אף יותר. 39% מהאמריקנים חשבו שהממשל מערער את ביטחון העסקים, ו-37% חשבו שלא. בנוסף, הדעות בנוגע לעניין היו תלויות בעיקר במעמד כלכלי. סקרים אחרים טענו ש-57% מהציבור האמריקני האמין שגישת העסקים כלפי הממשלה מונעת התאוששות, ו-26% סבורים שלא. לטענת חוקרים, ניסוח שונה של השאלות גרם לתשובות השונות.
כלכלנים קיינסיאניים טענו שהמיתון של 1937 נגרם כתוצאה מניסיון מוקדם של הממשלה לקצץ בתקציב ולאזנו. רוזוולט נזהר לא לגרום לגירעונות כבדים, וב-1937 הוא הגיש תקציב מאוזן. לכן, לטענתם הקיינסיאניים, הוא לא ניצל את הגירעון. בין 1933 ל-1941 הגירעון הממוצע בתקציב היה 3% לשנה.
בנובמבר 1937, החליט רוזוולט שהעסקים הגדולים מנסים להרוס את הניו דיל בגרימה לשפל נוסף שאליו יגיבו המצביעים באמצעות בחירה ברפובליקנים. רוזוולט טען שמדובר ב"שביתת הון", וציווה על ה-FBI לחפש קונספירציה בין בעלי העסקים (שלא נמצאה). רוזוולט נטה שמאלה והתחיל לנאום נגד המונופולים, שלטענתו גרמו למשבר החדש. לטענתו האשמים היו הנרי פורד, עסקי הפלדה ושישים משפחות עשירות ש"גרמו לאוליגרכיה תעשייתית בארצות הברית". דבר זה עשוי היה לגרום ל"אמריקה שמלאה בעבדות – אמריקה פאשיסטית ותאגידית". הוא מינה את רוברט ג'קסון לאחראי המחלקה נגד מונופולים, אבל ברגע שמלחמת העולם השנייה החלה, העסקים נאלצו להפיק במהירות תוצרים למלחמה והניסיון לפגוע בהם נעצר. אולם תגובתה האחרת של הממשלה למיתון של 1937 שעיכבה את ההתאוששות הובילה לתוצאות מוחשיות יותר.
כנגד הפצרות משרד האוצר ובתגובה לקיינסיאניים ולאחרים בממשלה, רוזוולט החליט לנטוש את עמדתו בדבר תקציב מאוזן והוציא 5 מיליארד דולר באביב 1938 כדי להעלות את כוח הרכישה של הציבור. בשיחה ליד האח, רוזוולט הסביר לציבור האמריקני שעל הממשלה "ליצור התאוששות כלכלית" בכך שהיא "תוסיף לכוח הרכישה של האומה".
מלחמת העולם השנייה ותעסוקה מלאה
ממוזער|עבודת נשים במפעל בקליפורניה
בדצמבר 1941, לאחר כניסתה למלחמת העולם השנייה, ארצות הברית השיגה תעסוקה מלאה. בעזרת תקציב עצום התוצר הלאומי הגולמי הוכפל. קיינסיאניזם צבאי הביא לתעסוקה מלאה. חוזרים פדרליים הובילו לעוד עלויות. במקום להתחרות כדי לגרום למחירים נמוכים, הממשלה נתנה חוזים שהבטיחו תשלום הוצאות ורווח נאה. מפעלים העסיקו את כל מי שיכלו למצוא, בלי קשר לכישורים. הם פישטו את העבודות והכשירו עובדים, כשהממשלה שילמה על הכל. מיליוני חקלאים עזבו את תפקידם, תלמידים עזבו את בית הספר ונשים הצטרפו לכוח העבודה.
הדגש היה על אספקה מלחמתית, בלי קשר לעלותה. התעשייה ספגה את כוח העבודה העודף ואף הזדקקה לעוד עובדים. ככל שהצבא גדל, נדרשו עוד עובדים ל-12 מיליון האנשים ששירתו בצבא. התעמולה דרשה מאנשים לעבוד במפעלים למלחמה. המחסומים שהוטלו על נשים נשואות, מבוגרים, לא מוכשרים ועל מיעוטים הוקטנו.
ב-1929, ההוצאה הציבורית הייתה רק 3% מהתוצר. בין 1933 ל-1939 היא הייתה פי שלושה מכך, ללא שינוי משמעותי בחוב הלאומי. אולם ההוצאה על הניו דיל הייתה פחותה מההוצאה על המלחמה, שהגיעה ל-40% מהתוצר הלאומי ב-1944. כלכלת המלחמה גדלה מהר לאחר שהפסיקה תעשיות חופשיות וגרמה לשליטה נוקשה במחירים ובשכר, כתוצאה משיתוף פעולה ממשלתי-עסקי, כשהממשלה מסבסדת את העסקים.
למרות שליטה שמרנית בקונגרס בתחילת שנות ה-40, העסקים תמכו בכמה חקיקות פרוגרסיביות, כמו חוקים להגנת כורי הפחם ולהגנת אנשי הצבא. מעונות יום סובסדו עבור אמהות עובדות. ב-1944 הועבר חוק ביטוח בריאות ממלכתי שהעלה את ההוצאה על בריאות.
הניו דילרס תמכו בהטבות לכולם לפי צורכיהם, אבל השמרנים הציעו הטבות רק על פי שירות לאומי, וגישתם ניצחה. 16 מיליון אמריקנים שחזרו מהמלחמה זכו להטבות כדיור, חינוך, ותעסוקה. דבר זה הרחיב את מעמד הביניים לאחר המלחמה.
בעקבות התעסוקה המלאה בשכר גבוה התרחשה ירידה חדה וקבועה באי שוויוניות ההכנסה. הפערים בין העשירים והעניים הצטמצמו בתחום התזונתי, כשהשליטה במחירים הובילה למתן מזון במחיר נמוך לכולם. עובדי צווארון לבן לא זכו לתשלום על שעות נוספות ולכן הפער בינם לבין הפועלים הצטמצם. משפחות עניות וגדולות בשנות ה-30 זכו לעוד משכורות ולעוד הכנסה. השעות הנוספות הובילו לתוספת שכר בתעשיות המלחמתיות, ורמת החיים עלתה בקביעות, כשהשכר הריאלי עולה בארבע שנות המלחמה ב-44%. כמות המשפחות עם הכנסה שנתית של פחות מ-2,000 דולר ירדה משלושה רבעים מהאוכלוסייה לרבע.
ב-1941, 40% מהמשפחות האמריקניות השתכרו פחות מ-1,500 דולר לשנה, שנחשב לרמה שמספיקה למחיה. השכר החציוני היה 2,000 דולר לשנה, ו-8 מיליון אמריקנים הרוויחו פחות משכר מינימום. בין 1939 ל-1944, השכר הוכפל ויותר, כשתשלום שעות נוספות הוביל לעלייה של 70% במשכורת השבועית הממוצעת במהלך המלחמה. החברות באיגודי עובדים עלתה ב-50% בין 1941 ל-1945, ועובדים חדשים קיבלו תנאים טובים יותר ושכר גבוה יותר.
כתוצאה מהשגשוג החדש, ההוצאה עלתה ב-50%, מ-61.7 מיליארד בתחילת המלחמה עד ל-98.5 מיליארד ב-1944. החסכונות עלו פי שבעה במהלך המלחמה. ההכנסה שהוחזקה בידי 5% מרוויחי השכר העשירים ביותר ירדה מ-22% ל-17%, כשארבעת העשירונים התחתונים השיגו יותר הכנסה. בנוסף, כמות האמריקנים שהרוויחו פחות מ-3,000 דולר (במונחי 1968) ירדה בחצי.
מורשת
ממוזער|הניו דיל נתן השראה לתוכנית "החברה הגדולה" של הנשיא ג'ונסון (מימין)
האנליסטים מסכימים שהקואליציה הפוליטית של הניו דיל שמרה על המפלגה הדמוקרטית כמפלגת הרוב עד לשנות ה-60.
לעומת זאת, ישנה אי הסכמה בנוגע לשאלה האם הניו דיל שינה את ערכי החברה. יש הטוענים שאמריקה תמיד הייתה אינדיבידואליסטית מאוד, ולכן הניו דיל לא היה מחויב לרווחה. אחרים טוענים שקבלת גישה זאת תחסל כל רצון לשינוי פוליטי. הניו דיל, לטענתם, לא מת מוות טבעי: הוא חוסל בשנות ה-70 בידי קואליציה עסקית.
ההיסטוריונים מסכימים שכוחה של הממשלה עלה בחדות במהלך תריסר שנותיו של רוזוולט בתפקיד. הוא גם ביסס את הנשיאות כמרכז הסמכות של הממשל הפדרלי. בנוסף נוצרו רשויות גדולות שהגנו על העובדים, החקלאים והמובטלים. ממשל רוזוולט יצר מוסדות שנשמרו במשך עשורים. עד לשנות ה-80 הניו דיל נשמר בקונצנזוס, כשהארי טרומן ולינדון ג'ונסון הושפעו ממנו בתוכניות הרווחה שלהם.
התמיכה בניו דיל עודדה את קבלתו בקרב רפובליקנים מתונים וליברלים. הנשיא דווייט אייזנהאואר ניסה לשנות את הניו דיל במקצת אך הסכים להרחבת הביטוח הלאומי. הוא תמך בשכר מינימום ובדיור ציבורי, ובהרחבת תקציב החינוך. לטענתו, כל מפלגה שתנסה לבטל את החוקים הללו תיעלם לחלוטין.
ב-1964, בארי גולדווטר, שהתנגד לניו דיל, התמודד לנשיאות מטעם לרפובליקנים ותקף את הניו דיל. לינדון ג'ונסון ניצח אותו בקלות והרחיב את הניו דיל אף יותר עם תוכנית ה"חברה הגדולה" שלו. אולם תומכי גולדווטר התבססו במפלגה הרפובליקנית והצליחו לגרום להיבחרו של רונלד רייגן ב-1980. רייגן, שתמך בתחילה בניו דיל, התחיל להתנגד לו וכשנבחר הדגיש שהממשלה היא הבעיה ולא הפתרון.
הערכת הניו דיל
לרוב נוטים היסטוריונים מהמחנה "הליברלי" לתמוך ב'ניו דיל' בעוד היסטוריונים ממחנה השמרנים נוטים להתנגד לו. לעומתם, טוענים היסטוריונים מה"שמאל החדש" שה'ניו דיל' לא היה מקיף מספיק. לאור חוסר הסכמה זו, אין הרבה נקודות ב'ניו דיל' שזוכות לתמיכה והסכמה רחבה, מלבד התמיכה בחיל השימור האזרחי והתנגדות למנהל השיקום הלאומי. בשנות ה-50 טענו רוב ההיסטוריונים שה'ניו דיל' החזיר את אמריקה ה"אמיתית", שכללה קפיטליזם ליברלי והזדמנות כלכלית ליחידים. היסטוריונים ליברלים טוענים שרוזוולט השיב את התקווה למיליוני אנשים נואשים והציל את הקפיטליזם, בעוד הוא שומר על הדמוקרטיה בארצות הברית בזמן שבמדינות אחרות הדמוקרטיה נפלה.
מורשת השפל הגדול והניו-דיל
לקריאה נוספת
יערה גיל גלזר, ספר הצילום התיעודי: ביקורת חברה ותרבות בארצות הברית בתקופת השפל הכלכלי והניו-דיל, תל אביב: רסלינג, 2013.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:השפל הגדול
קטגוריה:נשיאות פרנקלין דלאנו רוזוולט | 2024-05-13T05:10:57 |
הניו-דיל | REDIRECT ניו דיל | 2004-06-15T21:03:18 |
המערך החדש | REDIRECT ניו דיל | 2004-06-15T21:06:31 |
ניו-דיל | REDIRECT ניו דיל | 2004-06-15T21:04:02 |
קאפיטליזם | REDIRECTקפיטליזם | 2003-12-06T23:45:24 |
מוניטריזם | מוניטריזם היא אסכולה כלכלית נאו-קלאסית בכלכלה המודרנית המבקרת שימוש במדיניות מוניטרית כאמצעי לוויסות הביקוש המצרפי ושוללת התערבות פיסקלית ישירה של הממשלה בכלכלה.
עיקרי הכלכלה המוניטריסטית
התפיסה מנוגדת לכלכלה קיינסיאנית. בעוד שהכלכלן הנאו-קיינסיאני מאמין ביכולתה של מדיניות פיסקלית להשפיע על התוצר ורמת האבטלה ורואה בהוצאות הממשלה כלי מקרו-כלכלי חשוב, הכלכלן המוניטריסט רואה בהתערבות ממשלתית כזו תופעה מזיקה שאין ביכולתה לגרום לתוצאות המיוחלות, משום שהגידול בביקוש לכסף והאינפלציה יבטלו את השפעותיה.
במקום התערבות פיסקלית, דוגלת הכלכלה המוניטריסטית בפיקוח הדוק על היצע הכסף מצדו של הבנק המרכזי על מנת להשיג יציבות מחירים, וכתוצאה ממנה שגשוג כלכלי.
שורשיה של התאוריה בשתי אסכולות כמעט סותרות: הגישה אל הכסף של הכלכלנים הקלאסיים בני המאה ה-19, כדוד ריקרדו, ולעומתה התאוריה הקיינסיאנית של הכסף, המתייחסת לשוק הכסף בדגש על צד הביקוש שמניע את הכלכלה.
מוניטריסטים בולטים
אבי המוניטריזם המודרני הוא הכלכלן האמריקאי רב ההשפעה מילטון פרידמן. ב-1963 הוציאו פרידמן והכלכלנית אנה שוורץ את ספרם "ההיסטוריה המוניטרית של ארצות הברית 1867-1960", סקירה של גלי הגאות והשפל הכלכליים של כמאה שנים מנקודת מבט מוניטריסטית התולה אותם בעודפי או חוסרי היצע בשוק הכסף בהתאמה.
מוניטריסט אחר הוא נגיד הבנק הפדרלי לשעבר פול וולקר.
התפתחות היסטורית
מוניטריזם הפך להיות פופולרי בראשית שנות השבעים כאשר הכלכלה הקיינסיאנית כשלה בניסיון להסביר כיצד ייתכן מצב של סטגפלציה, אינפלציה המלווה במיתון ובאבטלה. נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר מינה את פול וולקר לנגיד הבנק הפדרלי וזה הטיל מגבלות משמעותיות על היצע הכסף והשיג יציבות מחירים, גם אם במחיר של מיתון חריף.
מאז ראשית שנות התשעים חל פיחות מסוים במידת הקבלה של התאוריה בקרב כלכלנים וקובעי מדיניות ברחבי העולם, אם כי היא עדיין גורם מוביל בארצות רבות, בעיקר בקרב הבנקים המרכזיים.
אסכולת שיקגו
"אסכולת שיקגו" הוא כינוי לקבוצה של כלכלנים מהזרם הניאוקלאסי שמקורה באוניברסיטת שיקגו. האסכולה דוחה את הכלכלה הקיינסיאנית ומקדמת על פניה את המונטריזם. באמצע שנות ה-70 אנשי האסכולה פנו לקדם את הכלכלה הניאוקלאסית המבוססת על ציפיות רציונליות. כלכלנים בולטים הנמנים עם אנשי האסכולה הם: ג'ורג' סטיגלר, מילטון פרידמן, גארי בקר ויוג'ין פאמה.
ראו גם
מדיניות מוניטרית
מדיניות פיסקלית
קישורים חיצוניים
מוניטריזם באתר ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית
קטגוריה:תאוריות כלכליות
קטגוריה:קפיטליזם
קטגוריה:מקרו-כלכלה | 2024-05-08T08:13:51 |
25 בדצמבר | 25 בדצמבר הוא היום ה־359 בשנה (360 בשנה מעוברת) בשבוע ה-52 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 6 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
354 – האפיפיור ליבריוס קובע את 25 בדצמבר כיום הולדתו של ישו
800 – קרל הגדול מוכתר לקיסר על ידי האפיפיור לאו השלישי, בעת מיסת חג המולד ברומא
1000 – אישטוון הראשון מקים את הונגריה כממלכה נוצרית
1066 – ויליאם הראשון מוכתר במנזר וסטמינסטר
1492 – האוניה "סנטה מריה" עולה על שרטון ומאלצת את כריסטופר קולומבוס לשוב לאירופה
1599 – ייסוד העיר נאטאל בברזיל
1868 – נשיא ארצות הברית, אנדרו ג'ונסון, מעניק חנינה לחיילי צבא הקונפדרציה
1926 – הירוהיטו הופך לקיסר האימפריה היפנית במקומו של יושיהיטו
1941 – כניעת הונג קונג ליפנים במהלך מלחמת העולם השנייה
1945 – העפלה, חנה סנש (אוניית מעפילים) נוחתת בחוף נהריה, המעפילים מוחבאים בישובי הסביבה
1960 – "ועדת השבעה" מגישה את מסקנותיה בעניין העסק הביש
1963 – יצחק רבין מתמנה לרמטכ"ל
1969 – יציאת חמש ספינות שרבורג של חיל הים הישראלי מנמל שרבורג שבצרפת בדרכן לישראל
1974 – העיר דרווין שבאוסטרליה נחרבת בסופת ציקלון
1977 – מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, נפגש במצרים עם אנואר סאדאת, נשיא מצרים
1979 – פלישת ברית המועצות לאפגניסטן
1988 – מוקם המשרד לאיכות הסביבה
1989 – נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו מוצא להורג יחד עם אשתו
1991 – מיכאיל גורבצ'וב מתפטר מתפקיד נשיא ברית המועצות
1991 – רוסיה מכריזה על עצמאותה בעקבות התפרקות ברית המועצות
1995 – דורית ביניש, לימים נשיאת בית המשפט העליון של ישראל, מושבעת לכהונת שופטת בבית המשפט העליון
2003 – 4 הרוגים בפיגוע בתחנת אוטובוס במחלף גהה בפתח תקווה
2003 – החללית מארס אקספרס של סוכנות החלל האירופית מגיעה למאדים, והנחתת ביגל 2 מנסה לבצע נחיתה מוצלחת על מאדים. ביגל 2 נחתה, אך אבד עימה הקשר
2016 – התרסקות מטוס טופולב Tu-154 של משרד ההגנה הרוסי
2021 – שוגר בהצלחה טלסקופ החלל ג'יימס וב של נאס"א, הנחשב ליורשם המדעי של טלסקופ החלל האבל וטלסקופ החלל שפיצר
נולדו
ממוזער|223x223 פיקסלים|מוחמד עלי ג'ינה
ממוזער|208x208 פיקסלים|לואי שברולה
ממוזער|255x255 פיקסלים|יגאל מוסינזון
ממוזער|213x213 פיקסלים|אנואר סאדאת
1564 – יוהאן בוקסטורף, הבראיסט קלוויניסטי (נפטר ב-1629)
1583 – אורלנדו גיבונס, מלחין ונגן עוגב אנגלי (נפטר ב-1625)
1583 – אנטואנט דה בורבון, אשתו של קלוד, דוכס גיז (נפטרה ב-1583)
1584 – מרגרטה מאוסטריה, מלכת ספרד (נפטרה ב-1611)
1642 – אייזק ניוטון, פיזיקאי ומתמטיקאי אנגלי, אשר נחשב לאחד המדענים הגדולים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. (נפטר ב-1726/7)
1821 – קלרה ברטון, אחות צבאית ומייסדת הצלב האדום האמריקאי (נפטרה ב-1912)
1876 – מוחמד עלי ג'ינה, מייסד פקיסטן (נפטר ב-1948)
1878 – לואי שברולה, מייסד "שברולט" (נפטר ב־1941)
1881 – ג'ון דיל, איש צבא בריטי (נפטר ב-1944)
1883 – מוריס אוטריו, צייר צרפתי (נפטר ב-1955)
1883 – חנה מייזל שוחט, מחלוצות העלייה השנייה וממייסדות ומנהיגות תנועת הפועלות בארץ ישראל (נפטרה ב-1972)
1886 – פרנץ רוזנצווייג, פילוסוף גרמני ממוצא יהודי (נפטר ב-1929)
1895 – סטפן רובצקי, איש מחתרת פולני, מנהיג הארמייה קריובה (נרצח ב-1944)
1899 – המפרי בוגרט, שחקן (נפטר ב-1957)
1906 – אברהם אבן-שושן, מילונאי עברי ישראלי מהבולטים בתחומו, מחבר "המילון החדש", חתן פרס ישראל ללשון עברית (נפטר ב-1984)
1908 – קוונטין קריספ, סופר וציניקן בריטי (נפטר ב-1999)
1911 – לואיז בורז'ואה, פסלת אמריקאית ילידת צרפת (נפטרה ב-2010)
1917 – יגאל מוסינזון, סופר ישראלי (נפטר ב-1994)
1918 – אנואר סאדאת, נשיא מצרים בשנים 1970–1981 (נרצח ב-1981)
1918 – אברהם ניניו, שחקן ובמאי בתיאטרון הבימה (נפטר ב-1985)
1924 – יוסף אבני, לוחם אצ"ל, מפקד יחידת החבלנים של האצ"ל בירושלים (נפטר ב-2021)
1925 – קרלוס קסטנדה, סופר אמריקאי ממוצא פרואני, נודע בשל סדרת ספריו על דון חואן (12 ספרים) (נפטר ב-1998)
1925 – גאולה כהן, חברת הכנסת מטעם התחייה (נפטרה ב-2019)
1927 – ראם נאראיאן, מוזיקאי הודי
1934 – חיים שירן, במאי טלוויזיה וקולנוע (נפטר ב-2022)
1935 – ראובן בר יותם, שחקן ישראלי (נפטר ב-2021)
1936 – מאשה לובלסקי, מזכ"ל נעמת וחברת הכנסת מטעם העבודה
1938 – צבי גבאי, דיפלומט ישראלי שכיהן בין היתר כשגריר ישראל בדבלין וכסמנכ"ל משרד החוץ (נפטר ב-2018)
1939 – דן בירון, במאי, עיתונאי, מוזיקאי, איש בידור, רדיו וטלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2024)
1943 – בנימין נויברגר, חוקר בתחום מדע המדינה ופרופסור במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה (נפטר ב-2022)
1944 – ז'אירזיניו, כדורגלן ברזילאי
1945 – יהודה שהרבני, כדורגלן ישראלי
1949 – סיסי ספייסק, שחקנית קולנוע זוכת פרס אוסקר
1949 – מירי אלוני, זמרת ישראלית
1950 – יהודה פוליקר, זמר ישראלי
1950 – קארל רוב, יועץ פוליטי אמריקאי
1951 – בתיה קריסטל, רופאה ישראלית
1952 – מתי סרי, שחקן, מנחה טלוויזיה, מדבב וזמר ישראלי
1954 – אנני לנוקס, מוזיקאית וזמרת בריטית
1958 – אלנה מיילס, זמרת-יוצרת אמריקאית
1959 – מייקל פ. אנדרסון, לוטננט קולונל בחיל האוויר של ארצות הברית, פיזיקאי ואסטרונאוט בנאס"א (נפטר ב-2003)
1960 – טלב א-סאנע, חבר הכנסת מטעם מד"ע ורע"מ
1961 – אינגריד בטנקור, פוליטיקאית קולומביאנית שנחטפה בשנת 2002 על ידי מחתרת "צבא העם" בעודה מתמודדת על נשיאות קולומביה
1964 – גארי מקאליסטר, כדורגלן סקוטי
1964 – הרן שגיא, שחקן טלוויזיה וקולנוע ישראלי
1967 – ירון כפכפי, מלחין, מחזאי ובמאי ישראלי
1976 – תואומס הולופאינן, מוזיקאי פיני, משורר, המלחין והקלידן של להקת נייטוויש
1979 – יעקב זדה-דניאל, שחקן ישראלי
1985 – דריטן אבאזוביץ', ראש ממשלת מונטנגרו
נפטרו
ממוזער|261x261 פיקסלים|יושיהיטו
ממוזער|213x213 פיקסלים|צ'ארלי צ'פלין
795 – האפיפיור אדריאנוס הראשון (נולד ב-700)
820 – לאון החמישי, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-775)
1156 – סוורקר הזקן, מלך שוודיה (נולד ב-1100 בערך)
1406 – אנריקה השלישי, מלך קסטיליה בין השנים 1390 – 1406 (נולד ב-1379)
1553 – פדרו דה ואלדיביה, קונקיסטאדור ספרדי והמושל הראשון של צ'ילה (נולד ב-1497)
1834 – דוד פרידלנדר, איש תנועת ההשכלה, ממנהיגי הקהילה היהודית בברלין (נולד ב-1750)
1840 – חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה, מנהיגה הראשון של פרגוואי העצמאית, ושליטה ללא עוררין בשנים 1814–1840 (נולד ב-1766)
1926 – יושיהיטו, קיסר האימפריה היפנית (נולד ב-1879)
1938 – קארל צ'אפק, סופר צ'כי (נולד ב-1890)
1956 – רוברט ואלזר, סופר שווייצרי (נולד ב-1878)
1961 – אוטו לוי, פרמקולוג יהודי-גרמני, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, מגלה האצטילכולין (נולד ב-1873)
1963 – טריסטן צארה, משורר יהודי ממוצא רומני, ממיסדי תנועת הדאדא (נולד ב-1896)
1963 – חיים טהרלב, סופר, מחזאי ומשורר עברי (נולד ב-1915)
1977 – צ'ארלי צ'פלין, שחקן ובמאי (נולד ב-1889)
1983 – ז'ואן מירו, אמן ספרדי (נולד ב-1893)
1986 – אומרם מיכאל איבנהוב, מורה רוחני (נולד ב-1900)
1989 – ניקולאה צ'אושסקו, שליט רומניה (נולד ב-1918)
1991 – קורט בואה, שחקן גרמני (נולד ב-1901)
1995 – דין מרטין, זמר, קומיקאי ושחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1914)
1995 – עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי-צרפתי (נולד ב-1906)
2006 – ג'יימס בראון, זמר אמריקאי בסגנון גוספל והרית'ם אנד בלוז ונחשב לממציא מוזיקת הפאנק (נולד ב-1933)
2016 – ג'ורג' מייקל, זמר ומלחין פופ אנגלי (נולד ב-1963)
2016 – ורה רובין, אסטרונומית אמריקאית יהודייה (נולדה ב-1928)
2018 – ורנר בראון, צלם עיתונות, צלם תת-מימי וצלם-אמן (נולד ב-1918)
2018 – ננסי גרייס רומן, אסטרונומית אמריקנית, בין הנשים הראשונות שהגיעו לתפקיד מנהלי בנאס"א (נולדה ב-1925)
2018 – מיכאל נודלמן, חבר הכנסת ופרופסור לכלכלה ולמתמטיקה (נולד ב-1938)
2019 – פטר שרייר, זמר טנור ומנצח גרמני (נולד ב-1935)
2020 – קיי. סי. ג'ונס, כדורסלן ומאמן ב-NBA (נולד ב-1932)
2021 – ריצ'רד מרסינקו, קומנדר בצי האמריקאי אשר הקים את צוות 6 של אריות הים של צי ארצות הברית (נולד ב-1940)
2022 – חיים דרוקמן, רב, ח"כ וסגן שר מהמפד"ל וראש ישיבות בני עקיבא (נולד ב-1932)
2023 – יהושע בן אריה, גאוגרף ישראלי, פרופסור לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל בתחום חקר ארץ ישראל (נולד ב-1928)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ממוזער|150px|עץ חג מולד מקושט
חג המולד – יום לידתו של ישו על פי המסורת (לא מקובל על ידי חוקרים). בכנסיות מזרחיות מסוימות נחגג לפי הלוח היוליאני, דהיינו 7 בינואר בין השנים 1900—2100
ניטל – כינויו של ליל חג המולד בפי יהודים מארצות אשכנז אשר נוהגים בין היתר להימנע בו מלימוד תורה
פקיסטן – יום הולדתו של אבי האומה, מוחמד עלי ג'ינאח
מסתיים מטר אורסידים
24 בדצמבר – 26 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל כה
קטגוריה:דצמבר | 2024-05-01T03:02:48 |
החוג האנטארקטי | שמאל|ממוזער|250px|החוג האנטארקטי מסומן באדום
החוג האנטארקטי הוא הקו המעגלי הדמיוני המקיף את הקוטב הדרומי, ואשר מדרומה לו השמש אינה זורחת בשיא החורף בחצי הכדור הדרומי (ה־21 ביוני), ואינה שוקעת בשיא הקיץ בחצי הכדור הדרומי (ה־21 בדצמבר). בחוג האנטארקטי עצמו, השמש משיקה לאופק ב־21 בדצמבר ועולה שוב.
החוג האנטארקטי נמצא בקרוב בקו רוחב 66.5° דרום - בהתאם לזווית בין ציר הסיבוב של כדור הארץ למישור המילקה.
ראו גם
חוג הקוטב - הסבר מפורט על התופעה.
החוג הארקטי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קווי רוחב | 2022-02-26T08:10:38 |
13 באוקטובר | 13 באוקטובר הוא היום ה-286 בשנה (287 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 79 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
54 – נירון קיסר עולה לכס השלטון ברומא
1307 – מלך צרפת פיליפ היפה תוקף בו-זמנית את כל מעוזי הטמפלרים בצרפת, עוצר את כל אנשיהם ובכך ממוטט את מסדר אבירי היכל שלמה, אולי הידוע ביותר מבין כל מסדרי האבירים שקמו בעקבות מסעי הצלב
1479 – ההונגרים מביסים את הטורקים בטרנסילבניה, שלב חשוב במלחמות עם הטורקים
1792 – בוושינגטון, מונחת אבן הפינה למשכן נשיאי ארצות הברית, שנקרא מאוחר יותר (1818) הבית הלבן
1843 – ארגון בני ברית מוקם בניו יורק
1845 – תושבי רפובליקת טקסס מחליטים לאשר את החוקה המוצעת, אשר תהפוך אותם לחלק מארצות הברית
1923 – אנקרה הופכת לבירת טורקיה, במקום איסטנבול
1943 – מלחמת העולם השנייה: הממשל האיטלקי החדש מצטרף לבעלות הברית ומכריז מלחמה על גרמניה
1944 – מלחמת העולם השנייה – הצבא האדום כובש את ריגה מידי גרמניה הנאצית
1946 – צרפת מאמצת את חוקת הרפובליקה הצרפתית הרביעית
1963 – רעידת אדמה באזור איי קוריל. חוזקה מוערך בכ-8.5
1970 – אנג'לה דייוויס נעצרת על ידי ה-FBI לאחר מרדף של חודשיים, על סמך האשמות בשוד, חטיפה ורצח, מהם זוכתה במשפט
1983 – הטלפון הסלולרי והרשת הסלולרית הראשונים מופעלים לראשונה בשיקגו על ידי חברת Ameritech Mobile
1990 – סיום מלחמת האזרחים בלבנון. הצבא הסורי כובש את מזרח ביירות ומסלק את הגנרל מישל עאון מתפקידו
2010 – חולצו בשלום כל 33 הכורים אשר היו לכודים בעומק של 700 מטר מתחת לאדמה במשך 69 יום בשל תאונה שארעה במכרה נחושת-זהב בסן חוסה שבצ'ילה
נולדו
ממוזער|236x236 פיקסלים|מרגרט תאצ'ר
1499 – קלוד, נסיכת צרפת (נפטרה ב-1524)
1719 – מרקו קולטליני, לבריתן אופרה ומדפיס איטלקי (נפטר ב-1777)
1821 – רודולף וירכו, מדען גרמני שחקר חיידקים, אנתרופולוג, מחשובי המדינאים בתקופת פרוסיה ומנהיג מפלגת הקדמה הגרמנית שהייתה באופוזיציה לביסמרק (נפטר ב-1905)
1920 – יוסל ברגנר, צייר, אמן ואומן, מאייר ספרים, צייר תפאורות ומעצב תלבושות לתיאטרון ישראלי (נפטר ב-2017)
1921 – איב מונטאן, שחקן קולנוע וזמר צרפתי (נפטר ב-1991)
1923 – הנרי אורנשטיין, ניצול שואה, ממציא ומפתח עסקים, שחקן פוקר מקצועי אמריקאי ממוצא יהודי פולני (נפטר ב-2021)
1923 – פאס וילקס, כדורגלן הולנדי (נפטר ב-2006)
1925 – לני ברוס, קומיקאי אמריקאי (נפטר ב-1966)
1925 – מרגרט תאצ'ר, מדינאית בריטית (נפטרה ב-2013)
1926 – יהונתן דותן, תת-אלוף, מפקד פיקוד הנח"ל וראש מינהל הסגל (נפטר ב-2014)
1927 – לי קוניץ, מלחין ונגן ג'אז אלטו-סקסופון אמריקאי-יהודי (נפטר ב-2020)
1929 – אדאלט אאולו, סופרת ומחזאית טורקייה (נפטרה ב-2020)
1932 – דושאן מקבייב, במאי ותסריטאי קולנוע סרבי (נפטר ב-2019)
1933 – מארק זכארוב, במאי תיאטרון ותסריטאי סובייטי ורוסי ממוצא יהודי (נפטר ב-2019)
1934 – עקיבא ברקין, במאי קולנוע ומורה לקולנוע ישראלי, מייסד סינמטק תל אביב (נפטר ב-2014)
1934 – ננה מושקורי, זמרת יוונייה
1935 – משה שפריר, משורר וחוקר, גאולוג ומרצה ישראלי
1936 – שלמה אהרונסון, היסטוריון, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר שואה ישראלי (נפטר ב-2020)
1937 – מנחם דיגלי, מפקד סיירת מטכ"ל (נפטר ב-1998)
1939 – גדעון טיש, כדורגלן ישראלי
1940 – פרעה סנדרס, נגן סקסופון ג'אז (נפטר ב-2022)
1941 – פול סיימון, מוזיקאי יהודי אמריקאי
1945 – כריסטוף, זמר צרפתי (נפטר ב-2020)
1949 – בן ציון נשר, רב שכונת טרומפלדור והמרכז הקהילתי "איחוד שיבת ציון" בתל אביב ואב בית דין לדיני ממונות
1949 – גד אורון, מפיק ישראלי, המנכ"ל והבעלים של חברת "גד אורון הפקות"
1951 – מרי למברט, במאית וידאו קליפים אמריקאית
1952 – רונית ידעיה, סופרת ישראלית
1961 – דורון שפע, כדורסלן ישראלי
1962 – קלי פרסטון, שחקנית אמריקאית ודוגמנית (נפטרה ב-2020)
1965 – סרגיי גראסימץ, כדורגלן סובייטי ובלארוסי ממוצא אוקראיני (נפטר ב-2021)
1965 – יוהאן מוזיאו, רוכב אופני כביש בלגי
1967 – קייט וולש, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית
1967 – חאבייר סוטומאיור, שיאן עולם בקפיצה לגובה קובני
1967 – עליזה בלוך, ראשת עיריית בית שמש
1971 – בילי בוש, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו אמריקאי
1971 – סשה ברון כהן, קומיקאי יהודי בריטי
1974 – שירז טל, דוגמנית אופנה ומנחת טלוויזיה ישראלית
1976 – גיל ריבה, עיתונאי ומגיש טלוויזיה ישראלי
1977 – פול פירס, כדורסלן אמריקאי
1978 – ג'רמיין אוניל, כדורסלן אמריקאי
1980 – הילה נחשון, דוגמנית ומנחת טלוויזיה
1980 – קווה שפרן, עיתונאי, איש רדיו וטלוויזיה ישראלי
1982 – איאן ת'ורפ, שחיין אוסטרלי
1985 – רותם אור, מוזיקאית ישראלית
1985 – דנה גרוצקי, מנחת טלוויזיה, דוגמנית ועורכת טלוויזיה ישראלית
1988 – גיא הוכמן, שחקן, תסריטאי, קומיקאי וידוען רשת ישראלי
1995 – ג'ימין, זמר דרום קוריאני
2001 – קיילב מק'לאפלין, שחקן וזמר אמריקאי
נפטרו
ממוזער|224x224 פיקסלים|קלאודיוס
ממוזער|230x230 פיקסלים|אד סאליבן
54 – קלאודיוס, קיסר רומא (נולד ב-10 לפנה"ס)
1093 – רובר הראשון, רוזן פלנדריה (נולד ב-1035)
1240 – רדיה סלטאנה, שליטת דלהי והאישה היחידה לשלוט בשם עצמה בתקופת הסולטנות או באימפריה המוגולית (נולדה ב-1205)
1812 – אייזק ברוק, תת-אלוף בצבא הבריטי (נולד ב-1769)
1825 – מקסימיליאן הראשון יוזף, מלך בוואריה (נולד ב-1756)
1928 – דאגמאר, נסיכת דנמרק (מריה פיודורובנה), רעייתו של אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה (נולדה ב-1847)
1966 – אברהם יערי, ביבליוגרף, חוקר הספר העברי, תולדות היישוב ותולדות יהודי המזרח (נולד ב-1899)
1973 – אברהם מנדלר, מפקד אוגדה בסיני (נולד ב-1929)
1974 – אד סאליבן, מנחה טלוויזיה אמריקני (נולד ב-1902)
1990 – לה דק טהו, מהפכן, גנרל, דיפלומט ופוליטיקאי וייטנאמי (נולד ב-1911)
2003 – ברטרם ברוקהאוז, פיזיקאי קנדי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1918)
2006 – יעקב פלג, תת-ניצב במשטרת ישראל, כיהן כראש מטה אגף החקירות והמודיעין ומפקד יחידת אתג"ר (נולד ב-1952)
2008 – גיום דפארדיה, שחקן קולנוע צרפתי (נולד ב-1971)
2016 – פומיפון אדוניאדט, מלך תאילנד (נולד ב-1927)
2016 – דאריו פו, במאי איטלקי זוכה פרס נובל (נולד ב-1926)
2021 – פול קדר, מראשוני טייסי חיל האוויר הישראלי (נולד ב-1925)
2021 – ויקטור בריוחאנוב, מנהל הבנייה של תחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל ומנהל תחנת הכוח בשנים 1970–1986 (נולד ב-1935)
2021 – עדית פאנק, ציירת, פזמונאית וסופרת ישראלית (נולדה ב-1952)
2022 – ג'יימס מקדיוויט, בריגדיר גנרל בחיל האוויר של ארצות הברית, טייס חלל בתוכנית אפולו וג'מיני (נולד ב-1929)
2023 – לואיז גליק, משוררת אמריקאית, המשוררת הלאומית בשירות ספריית הקונגרס, זוכת פרס פוליצר (נולדה ב-1943)
2024 – צבי דקל, אדריכל נוף ישראלי (נולד ב-1929)
חגים ואירועים החלים ביום זה
היום הבינלאומי להפחתת נזקי אסונות
12 באוקטובר – 14 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י יג
קטגוריה:אוקטובר | 2024-10-13T08:55:32 |
13 באפריל | 13 באפריל הוא היום ה-103 בשנה (104 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 262 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
שמאל|ממוזער|175px|הקברים ההמוניים ביער קאטין כפי שהם נראים כיום
1111 – היינריך החמישי, השליט האחרון מהשושלת הפרנקונית מוכתר על ידי האפיפיור לקיסר האימפריה הרומית הקדושה
1605 – פיודור השני יורש את מקומו של בוריס גודונוב כצאר של רוסיה
1829 – הפרלמנט הבריטי מעניק חופש דת לקתולים בבריטניה
1873 – בטבח קולפקס, כוח של כ-140 גברים לבנים הורג לפחות 62 תושבים שחורים בקולפקס שבלואיזיאנה
1919 – טבח אמריטסר: חיילים בריטיים הורגים 379 אנשים בהודו, ופוצעים עוד למעלה מאלף
1941 – נחתם הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני, הנחתם כדי להבטיח נייטרליות בין ברית המועצות לאימפריה היפנית בתחילת מלחמת העולם השנייה
1943 – גרמניה הנאצית מדווחת על מציאת קבר המונים של קצינים פולנים בסמוך לעיירה קאטין ומאשימה בכך את ברית המועצות
1945 – מלחמת העולם השנייה – הצבא האדום משחרר את וינה
1948 – מלחמת העצמאות – כוחות ערבים תוקפים את שיירת הדסה
1970 – מכל חמצן מתפוצץ על סיפון אפולו 13 בדרכה לירח. החללית מצליחה לחזור בשלום לכדור הארץ אחרי ארבעה ימים
1975 – מלחמת אזרחים פורצת בלבנון
1984 – תחילתה של פרשת השב"כ: בפעולת חילוץ של אוטובוס קו 300 שנחטף יום קודם, נהרגת אחת החטופות ונהרגים שניים מהחוטפים. שני מחבלים אחרים שהוצאו חיים מהאוטובוס, נהרגים על ידי אנשי השב"כ, לאחר לכידתם ובעת שהיו כבולים
1994 – פיגוע התאבדות באוטובוס בחדרה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 5 הרוגים ו-30 פצועים
2004 – הפועל ירושלים ניצחה את ריאל מדריד וזכתה בגביע יול"ב
2010 – רעידת אדמה ברפובליקה העממית של סין, בדרגה 6.9 בסולם ריכטר בעיר צ'ינגהאי, גרמה למותם של לפחות 2,000 בני אדם ולפציעתם של 10,000
2014 – בליגה הנורווגית הראשונה עלה להופעת בכורה השחקן הצעיר ביותר ששיחק בנורווגיה, מרטין אודגור שהיה רק בן 15
2015 – במים הטריטוריאליים של לוב טבעה ספינה שעל סיפונה כ-550 מהגרים בדרכם לאיטליה, כ-150 מהם חולצו בשלום והשאר לא נמצאו
2016 – קובי בראיינט, שחקן לוס אנג'לס לייקרס מליגת ה-NBA, שיחק את משחקו האחרון בליגה, בו קלע 60 נקודות
2017 – ארצות הברית משתמשת לראשונה בפצצה הלא-גרעינית הגדולה ביותר בארסנל שלה על מתחם מנהרות של דאעש במחוז ננגרהאר שבאפגניסטן
2024 – המתקפה האיראנית על ישראל באפריל 2024
נולדו
1519 – קטרינה דה מדיצ'י, מלכת צרפת (נפטרה ב-1589)
1570 – גאי פוקס, חייל אנגלי, אחד הקושרים במזימת אבק השרפה (הוצא להורג ב-1606)
1743 – תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית, ומחבר הראשי הכרזת העצמאות של ארצות הברית (נפטר ב-1826)
1808 – אנטוניו מאוצ'י, ממציא איטלקי, ממציא הטלפון על פי החלטת הקונגרס של ארצות הברית זאת לאחר לחצים של הלובי האיטלקי (הנושא עדיין במחלוקת) (נפטר ב-1889)
1888 – עמנואל אולסבנגר, משורר, מתרגם, חוקר פולקלור, פעיל ציוני, נואם ובלשן (נפטר ב-1961)
1894 – ארתור פאדן, ראש ממשלת אוסטרליה ה-13 (נפטר ב-1973)
1901 – ז'אק לאקאן, פסיכואנליטיקאי צרפתי (נפטר ב-1981)
1906 – סמואל בקט, מחזאי אירי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1969 (נפטר ב-1989)
1907 – משה מן, מפקדה הראשון של חטיבת גולני (נפטר ב-2004)
1909 – יודורה ולטי, סופרת אמריקאית זוכת פרס פוליצר ומדליית החירות (נפטרה ב-2001)
1919 – מדלין מארי אוהייר, פעילה אתאיסטית אמריקאית (נפטרה ב-1995)
1920 – ליאם קוסגרייב, פוליטיקאי אירי שכיהן כטישך (ראש ממשלת אירלנד) (נפטר ב-2017)
1920 – מרתה כהן, ניצולת השואה צרפתייה, אחות ומרגלת
1923 – דן בן אמוץ, סופר, עיתונאי, תסריטאי ושחקן קולנוע ישראלי (נפטר ב-1989)
1923 – רחל הראל, חברת המחתרת ההולנדית שלחמה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה (נפטרה ב-1989)
1924 – סטנלי דונן, במאי קולנוע, כוריאוגרף ומפיק (נפטר ב-2019)
1930 – אמנון יריב, פיזיקאי אמריקאי ממוצא ישראלי
1932 – יוסי בנאי, זמר, שחקן, פזמונאי, הומוריסטן, בדרן, קריין, במאי קולנוע וטלוויזיה ישראלי, חתן פרס ישראל (נפטר ב-2006)
1935 – אשר עלמני, כדורגלן ישראלי (נפטר ב-2018)
1938 – קטלינה בוזויאנו, במאית תיאטרון ואופרה רומנייה (נפטרה ב-2019)
1939 – שיימוס היני, משורר אירי, חתן פרס נובל לספרות (נפטר ב-2013)
1939 – זיסי סתוי, עורך ספרותי ומנחה מפגשי ספרות ומוזיקה ישראלי (נפטר ב-2021)
1943 – פיליפ נורמן, סופר, ביוגרף, עיתונאי ומחזאי
1946 – קלייב פונטינג, חוקר וסופר בריטי בתחום ההיסטוריה ומדע המדינה (נפטר ב-2020)
1946 – אל גרין, זמר ומפיק מוזיקלי אמריקאי
1949 – ז'אן ז'אק פאבייה, מהנדס ואסטרונאוט צרפתי (נפטר ב-2023)
1951 – יואכים שטרייך, כדורגלן גרמני (נפטר ב-2022)
1951 – פיטר דייוויסון, שחקן בריטי
1955 – סאפט סושיץ', כדורגלן ומאמן כדורגל בוסני
1959 – צרויה שלו, סופרת ועורכת ספרים ישראלית
1959 – שלמה אילוז, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת הבלם בהפועל באר שבע ובנבחרת ישראל
1960 – רודי פלר, שחקן ומאמן כדורגל גרמני
1962 – הלל סלובק, מוזיקאי רוק אמריקאי ממוצא ישראלי, חבר הלהקה "רד הוט צ'ילי פפרז" (נפטר ב-1988)
1963 – גארי קספרוב, רב אמן שחמטאי רוסי, נחשב לגדול השחקנים בעולם
1963 – מו ג'ונסטון, כדורגלן סקוטי, מאמן כדורגל ומנהל ספורטיבי
1972 – ארון לואיס, נגן גיטרה אקוסטית וחשמלית וסולן להקת האלטרנטיב מטאל "סטיינד"
1977 – יאיא כהן אהרונוב, מוזיקאי ישראלי, ממקימי להקת הדג נחש
1978 – קרלס פויול, כדורגלן עבר, קפטן ברצלונה ושחקן נבחרת ספרד
1980 – רותם כהן, זמר, פזמונאי ומלחין ישראלי
1982 – נלי מקיי, זמרת, פזמונאית ושחקנית אמריקאית
1985 – כרמן קררה, אישיות טלוויזיה ואקטיביסטית אמריקאית
1985 – טיי דולה סיין, ראפר, זמר, פזמונאי ומפיק מוזיקלי אמריקאי
1988 – אנדרסון, שחקן כדורגל, קשר אינטרנסיונל ונבחרת ברזיל
1996 – קריסטופר האלבורסן, רוכב אופני כביש נורווגי
2000 – KHEA, ראפר וזמר טראפ ארגנטינאי
נפטרו
799 – פאולוס הדיאקון, נולד בשנת 720 לערך
814 – קרום (שליט בולגריה) (נולד ב-755)
1605 – בוריס גודונוב, צאר רוסי (נולד ב-1551)
1635 – פחר א-דין השני, לוחם מרוני (נולד ב-1572)
1695 – ז'אן דה לה פונטן, משורר צרפתי (נולד ב-1621)
1941 – אנני ג'אמפ קאנון, אסטרונומית אמריקאית הידועה עבור פיתוח שיטת קטלוג הכוכבים (נולדה ב-1863)
1944 – ססיל שמינאד, מלחינה ומוזיקאית צרפתייה (נולדה ב-1857)
1959 – אדוארד ון ביינום, מנצח הולנדי (נולד ב-1901)
1964 – פייט הרלן, במאי קולנוע גרמני נאצי (נולד ב-1899)
1975 – פרנסואה טומבלבי, נשיאה הראשון של צ'אד העצמאית ומנהיג המדינה משנת 1959 ועד לרציחתו (נולד ב-1918)
1995 – אהרון נחשון, מפקד בפלמ"ח ובהגנה ואלוף-משנה בצה"ל (נולד ב-1925)
2000 – ג'ורג'ו באסאני, משורר איטלקי (נולד ב-1916)
2006 – מיכאל שיר, סופר ישראלי (נולד ב-1923)
2015 – גינטר גראס, סופר ומשורר גרמני (נולד ב-1927)
2018 – מילוש פורמן, במאי קולנוע ממוצא צ'כי (נולד ב-1932)
2018 – צבי אלדרוטי, פוליטיקאי ומנהל ישראלי שכיהן כראש המועצה המקומית מגדל העמק (נולד ב-1934)
2019 – פול גרינגרד, נוירולוג אמריקאי ממוצא יהודי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1925)
2019 – איווט ויליאמס, אתלטית רב-גונית מניו זילנד, אלופה אולימפית ושיאנית עולם בקפיצה לרוחק (נולדה ב-1929)
2019 – ברוך ארבל, קצין המשטרה הצבאית הראשי (נולד ב-1931)
2020 – דני צוקרמן, יוצר, גיטריסט ובסיסט ישראלי (נולד ב-1964)
2020 – נתנאל, זמר ישראלי ששר בסגנון הזמר המזרחי (נולד ב-1965)
2021 – בובי לאונרד, כדורסלן ומאמן אמריקאי (נולד ב-1932)
2021 – זאב יפת, מו"ל וכותב מדריכי התיירות "פספורט לאירופה", עיתונאי-חוקר בשבועון "העולם הזה" ובעיתון "הארץ" (נולד ב-1935)
2022 – אלכס גלעדי, איש תקשורת ישראלי (נולד ב-1942)
2022 – פרדי רינקון, כדורגלן קולומביאני (נולד ב-1966)
2024 – פיית' רינגולד, ציירת, פסלת, אמנית תקשורת מעורבת, סופרת, מורה ומרצה אמריקאית (נולדה ב-1930)
חגים ואירועים החלים ביום זה
12 באפריל – 14 באפריל
אפריל
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ד יג
קטגוריה:אפריל | 2024-10-01T19:32:22 |
17 בדצמבר | 17 בדצמבר הוא היום ה-351 בשנה, (352 בשנה מעוברת) בשבוע ה-51 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 14 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1862 – הגנרל יוליסס ס. גרנט מוציא צו גירוש ליהודי טנסי, מיסיסיפי וקנטקי. הנשיא לינקולן ביטל את הצו כעבור מספר ימים
1903 – האחים רייט עורכים את הטיסה הראשונה בכלי טיס כבד מהאוויר
1959 – דוד בן-גוריון מציג את ממשלת ישראל התשיעית בפני הכנסת
1968 – ספרד ביטלה את החוק (מאז 1492) לגירוש יהודי ספרד
1989 – שידור הפרק הראשון של משפחת סימפסון
1992 – 415 פעילי חמאס מגורשים ללבנון
2010 – מוחמד בועזיזי הצית עצמו במחאה על סגירת דוכן הירקות בו עבד. לאחר מעשה זה פרצו מהומות שהביאו לנפילת השלטון בתוניסיה; המהומות פתחו גל מחאה בארצות ערב וברחבי העולם
2012 – המקפות של תוכנית GRAIL של נאס"א מסיימות את משימתן למפות את שדה הכבידה של הירח ומתרסקות עליו
נולדו
ממוזער|204x204 פיקסלים|לודוויג ואן בטהובן
ממוזער|216x216 פיקסלים|פרנציסקוק
1637 – ברנרדו פאסקוויני, מלחין איטלקי (נפטר ב-1710)
1706 – אמילי דה שאטלה, מדענית וסופרת צרפתיה (נפטרה ב-1749)
1750 – ג'יימס וולאס, פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית (נפטר ב-1823)
1770 – לודוויג ואן בטהובן, מלחין גרמני (נפטר ב-1827)
1778 – האמפרי דייווי, כימאי בריטי (נפטר ב-1829)
1797 – ג'וזף הנרי, פיזיקאי אמריקאי (נפטר ב-1878)
1871 – אליעזר לָזָרוּס גולדשמידט, חוקר יהדות ומזרחן יהודי-ליטאי, מתרגם התלמוד הבבלי לגרמנית (נפטר ב-1950)
1887 – ארנסט טוך, מלחין אוסטרי (נפטר ב-1964)
1894 – ארתור פידלר, מנצח תזמורת הטיילת של בוסטון (נפטר ב-1979)
1911 – אנדרה קלאבו, זמר צרפתי, זוכה אירוויזיון 1958 כנציג צרפת (נפטר ב-2003)
1921 – אברהם אילוני, אלוף-משנה בצה"ל, ממייסדיה של יחידה 8200 (נפטר ב-2000)
1924 – יוחאי בן-נון, מפקדו השישי של חיל הים הישראלי (נפטר ב-1994)
1926 – נסים אלשיך, מוזיקאי ומנצח תזמורת כלי הנשיפה באר שבע
1929 – מיכאל שורץ, מזרחן ישראלי ומתרגם ה"מורה נבוכים" (נפטר ב-2011)
1931 – אביגדור משאלי, שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב ובנצרת (נפטר ב-2009)
1934 – ריי וילסון, כדורגלן אנגלי (נפטר ב-2018)
1936 – פרנציסקוס, האפיפיור ה-266 למניין
1937 – ז'יימה לרנר, אדריכל ומתכנן ערים יהודי-ברזילאי (נפטר ב-2021)
1938 – פיטר סנל, אתלט ניו זילנדי (נפטר ב-2019)
1939 – אריה אורגד, שדרן רדיו, קריין טלוויזיה ובמאי טלוויזיה ישראלי, ממקימי הטלוויזיה הישראלית
1942 – גדעון גכטמן, פסל ישראלי (נפטר ב-2008)
1944 – ברנרד היל, שחקן קולנוע ותיאטרון בריטי (נפטר ב-2024)
1944 – ויאצ'סלב גנלין, מוזיקאי, מלחין ופסנתרן ג'אז ואוונגארד ישראלי
1946 – פול פרטור, צייר בלגי (נפטר ב-1981)
1946 – חופני כהן, זמר ובדרן ישראלי (נפטר ב-2023)
1946 – יוג'ין לוי, שחקן קנדי-יהודי
1951 – רוזינה קמבוס, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלית, זוכת פרס אופיר (נפטרה ב-2012)
1955 – אדם קלר, פעיל שמאל רדיקלי ישראלי
1955 – דני אילון, דיפלומט ופוליטיקאי ישראלי
1958 – דונלד פיין, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2024)
1962 – ארי פולמן, במאי קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1967 – הרצי הלוי, הרמטכ"ל ה-23 של צה"ל
1969 – מרב בטיטו, עיתונאית ותחקירנית ישראלית
1970 – לאדו גורגנידזה, ראש ממשלת גאורגיה
1971 – שרון טייכר, תסריטאי, קומיקאי ושדרן רדיו ישראלי
1971 – מיכל קפטה, שחקנית ודוגמנית ישראלית
1972 – נועה ברקאי, שחקנית ישראלית
1973 – פולה רדקליף, אתלטית בריטית, שיאנית העולם בריצת מרתון
1974 – שרה פולסון, שחקנית אמריקאית
1974 – ג'ובאני ריביסי, שחקן אמריקאי
1975 – שיקו חייק, זמר מוזיקה מזרחית פופולרי, מעבד מוזיקלי ואמן קלידים
1975 – מילה יובוביץ', שחקנית
1976 – ניר דוידוביץ', כדורגלן ישראלי
1977 – קתרין ויניק, שחקנית קנדית
1978 – הילה רביב-צור, שחקנית ישראלית
1982 – לוסי דובינצ'יק, שחקנית ישראלית
1987 – הדר עוזרי, זמרת, שחקנית ומנחת טלוויזיה ישראלית
נפטרו
ממוזער|234x234 פיקסלים|סימון בוליבר
ממוזער|249x249 פיקסלים|עוזי נרקיס
942 – ויליאם הראשון, דוכס נורמנדיה (נולד ב-893)
1187 – האפיפיור גרגוריוס השמיני (נולד ב-1100)
1273 – ג'לאל א-דין רומי, משורר, משפטן ותאולוג פרסי סופי (נולד ב-1207)
1562 – לאונור דה טולדו, אשתו של קוזימו הראשון דה מדיצ'י (נולד ב-1522)
1797 – ז'אן-בטיסט אניבאל אובר דה בייה, גנרל ופוליטיקאי צרפתי (נולד ב-1759)
1830 – סימון בוליבר, מחשובי המצביאים בדרום אמריקה (נולד ב-1783)
1897 – אלפונס דודה, סופר צרפתי (נולד ב-1840)
1907 – ויליאם תומסון, פיזיקאי, ממציא סולם קלווין (נולד ב-1824)
1909 – לאופולד השני מלך הבלגים (נולד ב-1835)
1968 – שארל וירולו, ארכאולוג ואשורולוג צרפתי, החופר הראשון של אוגרית (נולד ב-1879)
1986 – מרי ורגהיס, רופאה הודית, מחלוצות הרפואה השיקומית בהודו (נולדה ב-1925)
1997 – עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים (נולד ב-1925)
1998 – יוסף יריב, מפקד בפלמ"ח ובפלי"ם, מראשי קהילת המודיעין הישראלית (נולד ב-1923)
2004 – צבי לם, איש חינוך ישראלי (נולד ב-1921)
2009 – אמין אל-חאפז, נשיא סוריה (נולד ב-1921)
2011 – קים ג'ונג-איל, שליט קוריאה הצפונית (נולד ב-1941)
2011 – סזריה אבורה, זמרת מכף ורדה, מלכת ה"מוֹרֶנָה" (נולדה ב-1941)
2013 – ג'נט דוויסון ראולי, גנטיקאית אמריקאית (נולדה ב-1925)
2016 – הנרי היימליך, רופא אמריקאי, ממציא תמרון היימליך (נולד ב-1920)
2018 – יצחק שלזינגר, חוקר פסיכולוגיה ופסיכולינגויסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל לשנת תשע"ח (נולד ב-1926)
2018 – פני מרשל, שחקנית, במאית ומפיקת קולנוע אמריקאית (נולדה ב-1943)
2018 – רונה רמון, פעילה ציבורית ישראלית, אלמנתו של אילן רמון (נולדה ב-1964)
2020 – אורי אליעז, צייר, פסל ויוצר תפאורות ישראלי (נולד ב-1931)
2020 – גנאדי קרנס, פוליטיקאי אוקראיני-יהודי, ששימש כראש העיר של חרקוב (נולד ב-1959)
2021 – חוסה פבלו פיינמן, סופר, פילוסוף ומסאי מארגנטינה (נולד ב-1943)
2021 – יצחק פטרבורג, רופא, מומחה ברפואת ילדים, פרופסור ומנהל ישראלי (נולד ב-1951)
חגים ואירועים החלים ביום זה
בהוטן – היום הלאומי
מתחיל מטר אורסידים
מסתיים מטר ג'מינידים
16 בדצמבר – 18 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל יז
קטגוריה:דצמבר | 2024-05-10T17:53:01 |
14 בפברואר | 14 בפברואר הוא היום ה-45 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 320 ימים (321 בשנה מעוברת).
אירועים היסטוריים ביום זה
1349 – שריפת כ-2,000 יהודים בשטרסבורג, צרפת
1797 – הבריטים מביסים את הספרדים בקרב כף סנט וינסנט
1857 – מוקמת העיר הראשונה בקנזס, טופיקה
1859 – אורגון מצטרפת לארצות הברית
1879 – עם פרוץ מלחמת האוקיינוס השקט, צ'ילה כובשת את אנטופגסטה מידי בוליביה
1896 – בנימין זאב הרצל מפרסם את "מדינת היהודים"
1900 – מלחמת הבורים השנייה: הבריטים פולשים למדינת אורנג' החופשית
1912 – אריזונה מצטרפת לארצות הברית
1918 – רוסיה הסובייטית מאמצת את הלוח הגרגוריאני (עד אז השתמשה בלוח היוליאני)
1919 – המלחמה הפולנית-סובייטית: עימות מזוין ראשון בין צבא פולין לבין הצבא האדום
1924 – חברת (Computing Tabulating Recording (CTR משנה את שמה ל-IBM
1949 – ישיבתה הראשונה של האספה המכוננת. יומיים לאחר מכן תשנה האספה את שמה לכנסת
1950 – סין וברית המועצות חותמות על אמנה להגנה הדדית
1961 – גילוי היסוד הכימי לורנציום
1966 – הדולר האוסטרלי הופך למטבע הרשמי באוסטרליה
1972 – במסגרת תוכנית לונה הסובייטית, שיגור לונה 20, גשושית ונחתת לירח שהביאה בהצלחה דגימות מהירח
1983 – ממשלת ישראל מחליטה להעביר את אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון, לאור ההמלצות בעניינו בדו"ח ועדת כהן שפורסם ב-7 בפברואר הוא ממונה לשר בלי תיק, ומוחלף בתפקיד שר הביטחון על ידי משה ארנס
1989 – האייתולה חומייני מוציא פתווה המורה להוציא להורג את מחבר "פסוקי השטן", סלמאן רושדי
1989 – שיגור ראשון למשגר דלתא 2, אשר הביא בהצלחה לווייני GPS למסלולם
1990 – הגשושית וויאג'ר 1 מצלמת רצף תמונות הנקראות הדיוקן המשפחתי אשר כוללות שישה כוכבי לכת והשמש, ממרחק של 6 מיליארד ק"מ. מתוך אלו נוצרה התמונה המפורסמת נקודה כחולה חיוורת
1992 – "ליל הקילשונים" – שלושה חיילים נרצחים על ידי ערבים ישראלים בבסיס טירונים ליד קיבוץ גלעד
2000 – הגשושית NEAR Shoemaker נכנסת למסלול סביב האסטרואיד ארוס. היא תבצע נחיתה עליו שנה אחר כך
2005 – ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי נרצח, יחד עם אנשים נוספים, בפיצוץ מכונית תופת בביירות
2018 – בטבח בבית הספר מרג'ורי סטונמן דאגלס בפלורידה נרצחו בירי 17 בני אדם
נולדו
ממוזער|244x244 פיקסלים|פרדריק דאגלס
ממוזער|278x278 פיקסלים|אלכסנדר פן
ממוזער|176x176 פיקסלים|ג'ימי הופה
1404 – לאונה בטיסטה אלברטי, איש אשכולות איטלקי (נפטר ב-1472)
1483 – באבור, השליט המוגולי של הודו (נפטר ב-1530)
1652 – קאמי ד'אוסטן, דוכס טאלאר (נפטר ב-1728)
1763 – ז'אן ויקטור מארי מורו, גנרל צרפתי נודע (נפטר ב-1813)
1768 – הברון גורני, שופט ובריסטר בריטי (נפטר ב-1845)
1818 – פרדריק דאגלס, לוחם זכויות האדם ומדינאי אפרו-אמריקני (נפטר ב-1895)
1894 – ג'ק בני, שחקן וקומיקאי אמריקאי (נפטר ב-1974)
1895 – מקס הורקהיימר, פילוסוף וסוציולוג גרמני (נפטר ב-1973)
1896 – מקס בוכמן, מומחה ברפואה פיזיקלית, שיקום וראמטולוגיה (נפטר ב-1972)
1902 – תלמה ריטר, שחקנית אמריקאית (נפטרה ב-1969)
1906 – אלכסנדר פן, משורר ישראלי (נפטר ב-1972)
1909 – אברהם משה קליין, משורר יהודי קנדי (נפטר ב-1972)
1913 – ג'ימי הופה, ראש איגוד נהגי המשאיות בארצות הברית (נעדר מאז 1975)
1921 – אריה רוטמן, צייר, מאייר ואמן תחריט ישראלי (נפטר ב-2006)
1921 – הייזל מקקליון, פוליטיקאית קנדית, כיהנה כראש העיר של מיסיסוגה באונטריו (נפטרה ב-2023)
1926 – אלפרד קרנר, כדורגלן ומאמן אוסטרי (נפטר ב-2020)
1929 – יוחנן זראי, מלחין ישראלי (נפטר ב-2016)
1929 – ויק מורו, שחקן ובמאי יהודי אמריקאי (נהרג ב-1982)
1929 – אלי ברקוביץ'-גרוס, סופרת ומשוררת יהודייה-אמריקאית (נפטרה ב-2022)
1930 – שולמית הראבן, סופרת, מתרגמת ומסאית ישראלית (נפטרה ב-2003)
1930 – יואל כהן, מגדולי המשפיעים בחסידות חב"ד (נפטר ב-2021)
1932 – משה עמיר, קצין בדרגת אלוף-משנה בצה"ל (נפטר ב-2002)
1933 – גדליה גל, חבר הכנסת מטעם העבודה
1937 – יהואש ביבר, סופר עברי, עורך ומורה (נפטר ב-1992)
1937 – שלמה ארבלי, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה, כיהן כמפקד חטיבה וסגן מפקד אוגדת שריון
1938 – יוסי גמזו, משורר, מתרגם ופזמונאי ישראלי, פרופסור לספרות עברית (נפטר ב-2020)
1942 – מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק
1944 – אלן פארקר, במאי קולנוע ותסריטאי בריטי (נפטר ב-2020)
1944 – קארל ברנסטין, עיתונאי אמריקאי, מחושפי פרשת ווטרגייט
1945 – הנסיך הנס אדם השני מליכטנשטיין
1947 – טים באקלי, זמר (נפטר ב-1975)
1949 – סטיב טיש, מפיק סרטים ואיש עסקים יהודי-אמריקאי
1950 – צבי רבנר, דיפלומט ישראלי שכיהן כשגריר ישראל בפולין
1951 – דני פאר, מוזיקאי, מעבד מוזיקלי ופסנתרן ישראלי (נפטר ב-2019)
1951 – קווין קיגן, כדורגלן ומאמן כדורגל אנגלי
1952 – סושמה סוואראג', פוליטיקאית ועורכת דין הודית (נפטרה ב-2019)
1952 – אילן דה-פריס, קולנוען, מפיק ישראלי ומנהל הערוץ הראשון
1955 – בילי מיליגן, נידון במשפט שזכה לפרסום רב באוהיו בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 (נפטר ב-2014)
1955 – אביב גלעדי, איש עסקים המתרכז בתחומי ההפקה והיזמות של תחום התקשורת והבידור
1957 – רפי קישון, וטרינר, סופר, מרצה ואיש תקשורת
1958 – מרדכי ורדי, רב הקיבוץ ראש צורים, וכן ראש מגמת תסריטאות וראש בית המדרש בבית הספר לקולנוע מעלה
1960 – מחמוד אל-מבחוח, בכיר חמאס (חוסל ב-2010)
1965 – עזרא קדם, שף ומסעדן ישראלי
1967 – אפי שושני, מלחין, מעבד, מפיק ומנהל מוזיקלי
1968 – אילן רבינוביץ', פסיכיאטר מומחה, פסיכותרפיסט ואיש תקשורת ישראלי
1969 – בועז יהונתן יעקב, צלם קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1970 – סיימון פג, שחקן בריטי
1971 – גאורגה מורשאן, כדורסלן עבר רומני
1973 – ליאון רוזנברג, שחקן ישראלי
1973 – יוקה סאטו, מחליקה אומנותית, לשעבר אלופת יפן ואלופת העולם בהחלקה אומנותית
1979 – מיכל לוי, שחקנית ישראלית
1983 – אסף אברבוך, זמר-יוצר, כותב, מלחין, מפיק מוזיקלי ושחקן ישראלי
1985 – הילי ילון, שחקנית וזמרת ישראלית
1988 – אנחל די מריה, כדורגלן ארגנטינאי
1991 – קרול ג'י, זמרת קולומביאנית
1992 – פרדי היימור, שחקן אנגלי
1993 – אלה ארמוני, שחקנית ומדבבת ישראלית
1994 – בקי היל, זמרת-יוצרת בריטית
נפטרו
ממוזער|221x221 פיקסלים|ריצ'רד השני
ממוזער|213x213 פיקסלים|ג'יימס קוק
ממוזער|169x169 פיקסלים|הכבשה דולי
ממוזער|231x231 פיקסלים|רפיק אל-חרירי נרצח
869 – קירילוס, תאולוג ביזנטי (נולד ב-826)
1400 – ריצ'רד השני מלך אנגליה (נולד ב-1367)
1440 – דיטריך, רוזן אולדנבורג (נולד ב-1398)
1549 – איל סודומה, צייר איטלקי (נולד ב-1477)
1780 – ויליאם בלקסטון, משפטן אנגלי (נולד ב-1723)
1779 – ג'יימס קוק, מגלה ארצות בריטי (נולד ב-1728)
1808 – ג'ון דיקינסון, עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, מושל דלאוור ופנסילבניה (נולד ב-1732)
1891 – ויליאם שרמן, ממפקדי צבא הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית (נולד ב-1820)
1943 – דויד הילברט, מתמטיקאי גרמני (נולד ב-1862)
1943 – דורה גרשון, זמרת קברט ושחקנית קולנוע יהודיה-גרמניה (נולדה ב-1899)
1964 – ויליאם אורמסבי-גור, שר המושבות הבריטי בעת המרד הערבי הגדול (נולד ב-1885)
1976 – חנוך גבתון, עיתונאי ואיש רדיו, מראשוני "קול ישראל" והמנכ"ל הראשון של רשות השידור (נולד ב-1917)
1995 – או נו, ראש ממשלת בורמה (נולד ב-1907)
1996 – בוב פייזלי, מאמן כדורגל אנגלי (נולד ב-1919)
2003 – הכבשה דולי, היונק המשובט הראשון בעולם (נולדה ב-1996)
2004 – מרקו פנטאני, רוכב אופניים איטלקי (נולד ב-1970)
2005 – רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון (נולד ב-1944)
2006 – שושנה דמארי, זמרת ישראלית (נולדה ב-1923)
2008 – חיים גיל, במאי טלוויזיה ישראלי ויוצר סרטים תיעודיים לטלוויזיה (נולד ב-1933)
2013 – נורית כהן, שחקנית ומדבבת ישראלית (נולדה ב-1939)
2015 – לואי ז'ורדאן, שחקן קולנוע צרפתי (נולד ב-1921)
2015 – תובל פטר, אקורדיוניסט ומוזיקאי ישראלי (נולד ב-1939)
2016 – טוביה קץ, אדריכל ישראלי (נולד ב-1927)
2018 – מורגן צ'נגיראי, פוליטיקאי זימבבווי, מנהיג האופוזיציה לשלטון רוברט מוגאבה (נולד ב-1952)
2019 – זיוה להט, ספרנית ישראלית ואשת מי שהיה ראש עיריית תל אביב במשך כ-20 שנה, שלמה להט (נולדה ב-1931)
2020 – אהרון אפריל, אמן, צייר ופסל (נולד ב-1932)
2020 – ג'ון שרפנל, שחקן אנגלי (נולד ב-1942)
2020 – מיכאל נתנזון, שחקן שש בש מקצועי, שנודע בכינויו "פלאפל" (נולד ב-1969)
2021 – יון מיכאי פצ'פה, לוטננט גנרל והקצין הבכיר ביותר בשירותי הריגול של מדינות הגוש הסובייטי שערק למערב (נולד ב-1928)
2021 – קרלוס מנם, נשיא ארגנטינה (נולד ב-1930)
2021 – שלמה גרוסמן, פרופסור לביוכימיה בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן, יו"ר ות"ת, נשיא המכללה האקדמית אשקלון ויו"ר ועד ראשי המכללות (נולד ב-1938)
2022 – נעמי כהן, חוקרת במחשבת ישראל והיסטוריה יהודית (נולדה ב-1930)
2022 – בוריסלב איבקוב, שחמטאי סרבי בדרגת רב אמן (נולד ב-1933)
2022 – שאול קנז, אמן, קריקטוריסט וצייר ישראלי (נולד ב-1938)
2023 – עמי פזטל, שדרן ספורט ישראלי, מקים מחלקת הנוער של מועדון הכדורגל שמשון תל אביב ושופט בבית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל בישראל (נולד ב-1935)
2024 – דני קורן, חוקר מדע המדינה וחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה בשלהי הכנסת ה-16 (נולד ב-1945)
חגים ואירועים החלים ביום זה
ממוזער|261x261 פיקסלים|יום ולנטיין
הנצרות הקתולית מציינת את יום ולנטינוס הקדוש, והעולם החילוני חוגג את יום ולנטיין כיום האהבה
13 בפברואר – 15 בפברואר
פברואר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ב יד
קטגוריה:פברואר | 2024-10-19T08:15:14 |
נצרת | 200px|ממוזער|שמאל|סמל נצרת ובו מעיין מרים
נָצְרַת (בערבית: أَلنَّاصِرَة, תעתיק מדויק: אלנָּאצִרַה, תעתיק חופשי: א-נָּאסִירַה; בלטינית: Nazara, נהגה ונכתב בערבית ספרותית; נְּיצְרַת וכן נְּסִּרְאַתַּ וכן נשּׁראתּ או נְּשִּׂרְאַתַּ) היא עיר עתיקה במחוז הצפון שבמדינת ישראל, וכיום היא העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל אחרי העיר הבדואית רהט. מתגוררים בנצרת כ-77,800 תושבים, רובם ככולם מהמגזר הערבי – מרביתם, כ-72% מאוכלוסיית העיר נצרת מהווים כיום רוב מכריע של ערבים-מוסלמים, לצד מיעוט משמעותי של כ-27% ערבים-נוצרים בקרב תושביה.
נצרת היא מרכז כלכלי, פוליטי, תקשורתי ותרבותי ראשון במעלה בקרב ערביי ישראל, והיא סמן חשוב להלך הרוח במגזר הערבי בישראל. מדי שנה מהווים אירועי יום האדמה הפלסטיני, והפגנות האחד במאי כתזכורות לעובדה זו, וחלק ניכר מאירועי אוקטובר 2000 התחולל בעיר.
אזור נצרת היה מיושב כבר בתקופה הפרהיסטורית כפי שמעידים ממצאים שהתגלו במערת קדומים על הר הקפיצה שבדרום העיר. בתקופת בית שני התקיים בנצרת יישוב קטן, ועד לתקופה הביזנטית היא הייתה עיר יהודית. עם הכיבוש הצלבני עלתה חשיבותה של העיר, היא הייתה לבירת דיוקסיה קתולית וקמו בה כנסיות. לאחר מכן ידעה העיר עליות ומורדות, וזכתה לתקופת שגשוג של ממש רק במהלך המאה ה-19, כאשר מעצמות אירופה החלו מגלות בה עניין. בתקופה זו ובמהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 הוקמו בעיר כנסיות, מנזרים ומוסדות חינוך ובריאות רבים.
לפי הברית החדשה התגוררו מריה, אם ישו ובעלה יוסף הקדוש בנצרת, בה ניתנה הבשורה ובה הגיע ישו לבגרות. מסיבה זו שוכנים בעיר מספר אתרים קדושים לנצרות, שבראשם אתרים המזוהים עם הבשורה.
על אף שבנצרת מתגוררים בעשורים האחרונים בעיקר ערבים-מוסלמים בקרב תושבי העיר, העיר היא יעד תיירותי פופולרי של צליינים נוצרים מרחבי העולם, וכן מאז קום מדינת ישראל, פקדו אותה שלושה אפיפיורים: פאולוס השישי ב-5 בינואר 1964, יוחנן פאולוס השני בחג הבשורה ב-25 במרץ 2000, והאפיפיור בנדיקטוס השישה עשר ערך בה מיסה המונית ופקד את בזיליקת הבשורה ב-14 במאי 2009.
מספר ערים ברחבי תבל קרויות נצרת על-שמה של העיר. אף שכנתה בישראל, העיר נוף הגליל (نوف هچليل), נקראה בעברה נצרת עילית (نتسرات عيليت) עד לשנת 2019.
אטימולוגיה
הצירוף בית אוצר בספר זכריה יא פסוק יג מופיע בהוראת - "בית היוצר", כמו בפסוק - "וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהוָה אֶל-הַיּוֹצֵר".שם זה קרוב למשמעות הפועל נ-צ-ר במשמעות שמר, שממנו בא אף באכדית "בית נִצִרְתַ" - בהוראה זו. רק באכדית, ולא בעברית או בארמית (שבמקום נ-צ-ר מופיע השורש נ-ט-ר) בא חילוף הגאים כזה, של האותיות מ'-ו', שיוכל לבאר למשל מבטא בבלי כגון "וָֹצַרְתֻ" במקום מֵצַרְתֻ (=משורש נ-צ-ר). (ועל כן יש להניח, כי השם העברי אוצר (ות) וכן בערבית דרומית וצר, שאולים מבבל. מעין המילים המשמשות בהוראה קרובה במקרא :"בֵּית נְכוֹת ומִסְכְּנוֹת" (=במשמעות "בית אוצר"), השאולות גם הן מבבל או מאשור".
מקור השם "נצרת" אינו ידוע בוודאות, אך בהיות היישוב העתיק במקום יהודי, סביר שהשורש הוא עברי, או למצער שמי. ייתכן שמדובר בשם שמקורו במילה "נצר" (במשמעות של חוטר, ענף), והנוצרים רואים בכך רמז לכך שישו הוא נצר לבית דוד. אפשרות אחרת היא שמדובר בשורש "נ.צ.ר." במשמעות שמירה, שכן ההר שעליו נמצאת העיר משקיף על עמק יזרעאל, ויכול לשמש עמדת הגנה מפני צבאות זרים. שמה של העיר העניק לנצרות ולנוצרים את שמם בעברית.
מיקום ומתאר עירוני
ממוזער|יום קניות בשוק בנצרת צולם בינואר 2016
נצרת שוכנת על רכס הרי נצרת בגליל התחתון, בגובה של כ-350 מטר מעל לפני הים. היא ממוקמת בעמק מוקף בהרים מכל צדדיו שגובהם כ-500 מטרים מעל פני הים, ועד 575 מטרים בהר יונה. ממזרח לעיר נמצא הר כסולות שעל מורדותיו שוכנת נוף הגליל, מדרום הר הקפיצה, ממערב הר צמרת ומצפון הר אביהוא. על המורדות המערביים של עמק זה שוכנים רובע העיר העתיקה והרובע הלטיני, שהם ברובם מבוך של סמטאות להולכי רגל. העיר המודרנית התפשטה מאזור זה לכל הכיוונים, אך מרכזה שוכן ממזרח ומדרום לרובע העתיק, ומעט נמוך ממנו.
רחובה הראשי של העיר הוא רחוב פאולוס השישי, שיחד עם המשכו הצפוני, המכונה רחוב הגליל, חוצה את העיר בכיוון כללי מדרום-מערב לצפון-מזרח. רחוב חשוב נוסף הוא רחוב אל-בישארה (البشارة - "הבשורה") המקביל לו ממערב, והמוליך מכיכר העיר בדרום, צפונה דרך העיר העתיקה ועד לכיכר המעיין ולכיכר הכנסייה בצפון. מכיכר העיר יוצאים שני רחובות ראשיים נוספים - רחוב תאופיק זיאד לכיוון דרום ורחוב איכסאל לכיוון דרום-מזרח. מדרום, ממזרח ומצפון מקיף את העיר כביש ראשי בין-עירוני המסומן ככביש 75 והמשכו המסומן ככביש 700, ובין היתר הוא מבדיל בין נצרת לנוף הגליל. לרוב רחובותיה של העיר לא הוענקו שמות והם מסומנים במספרים.
בדרום העיר שוכנת מובלעת קטנה השייכת לנוף הגליל ובה נמצאים בסיס מחוז צפון של פיקוד העורף ובית מלון.
בשנת 2000, הוחל בתכנון תוכנית מתאר מקומית חדשה לאזור נצרת. התוכנית אושרה ביוני 2009.
היסטוריה
פרהיסטוריה
בתקופה הפרהיסטורית היה אזור נצרת מיושב, מה שניכר במערות הרבות בסביבת העיר ומספר מעיינות שהידוע בהם הוא מעיין מרים. המערה הידועה ביותר היא מערת קדומים (מערת הקפיצה) השוכנת למרגלות הר הקפיצה שמדרום למרכז העיר. חפירות במקום נערכו בשנת 1933 ובהפסקות גם בין 1965 ל-1979. מקום התגלו כירות אש, כלי אבן מהתרבות המוסטרית, עצמות אדם ועצמות בעלי חיים, שמעידים כי המערה שימשה הן כמקום מגורים והן כאתר קבורה.הממצאים כללו 13 שלדים שלמים, שישה מהם שייכים למבוגרים והשאר לילדים. חמישה מבני האדם נקברו באופן מסודר בקרקע המערה, ושניים מהם נקברו מסיבה כלשהי עם קרני אייל. השרידים מתוארכים ל-85,000 עד 100,000 שנים לפני זמננו.
העת העתיקה
ממוזער|250px|שרידים בחפירות הארכאולוגיות בבזיליקת הבשורה נצרת עצמה אינה מוזכרת בתנ"ך או בכתביו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו משלהי המאה ה-1 לספירה, ואף לא בתלמוד. אין ראיה לכך שהעיר עצמה הייתה מיושבת בתקופה שקדמה לימי בית שני, ובתקופה זו היו יפיע מדרום-מערב לעיר וכפר כנא מצפון-מזרח לה היישובים החשובים באזור.
בסוף תקופת בית שני (המאה ה-2 לפנה"ס והמאה ה-1 לפנה"ס) שכן במקום כפר קטן.במקום נתגלו ממגורות רבות, שאחדות מהן תוארכו לתקופה הישראלית. הן היו חצובות בסלע, האחת על גבי רעותה. כן נתגלו במקום בורות מים, מעצרות שמן, גתות ואבני ריחיים. ממצאים אלו מצביעים על אופייה החקלאי של נצרת, שסיפקה ודאי את תוצרתה החקלאית גם לערים הסמוכות-יפיע וציפורי (יישוב עתיק).
ממצא חשוב התגלה על ידי מיכאל אבי יונה בחפירות שנערכו בקיסריה בשנת 1962, בדמותה של אבן שיש אפורה שעליה מופיע השם "נצרת" ולאחר שחזור, נתברר הכתוב - "ירמ מליך פיצץ נצרת תחיה תכלה ערב מגדל נוניא" ; הממצא מתוארך למאה ה-3 לאחר מרד בר כוכבא רבים מן הנמלטים היהודים מירושלים יישבו את הגליל ואתם נמנו כהנים מבית משפחת פיצץ. בפיוטים מהתקופה הביזנטית מוזכר יישוב בשם נצרת, כאחד מן הכפרים שבהם התיישבו סיעות כוהנים אחרי המרד הגדול. בנצרת התיישבה משמרת הכהונה "הפצץ", והפייטן אלעזר בירבי קליר הזכיר אותה, עת קונן על גורלן של משפחות הכהונה הגולות. נצרת הייתה ככל הנראה כפר לוויין של ציפורי, ואוכלוסייתה בתקופה זו מוערכת בכחמש מאות תושבים.
על פי הברית החדשה הייתה נצרת ביתם של מרים, אם ישו ושל בעלה יוסף הקדוש. בה התרחשה הבשורה למרים עת בישר לה המלאך גבריאל כי היא נושאת ברחמה את בן האלוהים, והיא המקום שבו גדל ישו מינקות ועד לתחילת משרתו. כמה היסטוריונים מפקפקים בכך, וטוענים כי נצרת לא הייתה מיושבת בתקופת ישו. לשיטתם מדובר בשיבושים בתרגומים ליוונית, וכי "ישו מנצרת" אינו מן העיר נצרת, כי אם נצר לבית דוד. בכל אופן, גם לפי הברית החדשה הייתה נצרת מקום נידח, כפי שעולה מדברי נתנאל מקנה (השליח ברתולומאוס הקדוש):
ימי הביניים
שמאל|ממוזער|250px|פסיפס המתאר את בתי נצרת ואת הר הקפיצה; כנסיית כוֹרָה (כיום מוזיאון קארייה) באיסטנבול (תחילת המאה ה-14)
אפיפניוס מסלמיס, שמת בשנת 402, קבע כי עד לזמן הקיסר קונסטנטינוס במאה ה-4 הייתה נצרת מיושבת ביהודים בלבד. כך היה גם בכפר כנא הסמוך לעיר מצפון. רק במאה ה-5 החלה העיר למשוך צליינים נוצרים וקמו בה הכנסיות הביזנטיות הראשונות - בזיליקת הבשורה בשנת 427 ובמאה ה-6 כנסיית גבריאל הקדוש הראשונה ליד מעיין מרים.
הנוסע אנטונינוס מפלקנטיה מספר בשנים 560–570 על ישוב יהודי בנצרת.
בשנת 614 כבשו הסאסאנים את ארץ ישראל, ויהודי נצרת סייעו להם במעשי הטבח באוכלוסייה הנוצרית המקומית. כאשר שבו הביזנטים וכבשו את ארץ ישראל בשנת 630, הורה הקיסר הרקליוס על גירוש יהודי העיר, והיישוב היהודי במקום פסק.
עם הכיבוש הצלבני בשנת 1100 לערך, עלתה קרנה של נצרת, ובשנת 1108 הקים בה בלדווין הראשון דיוקסיה קתולית עצמאית והפך אותה לעיר-מחוז. הארכיבישוף של נצרת חלש על העיר ועל עשרה מכפרי הסביבה, בין ציפורי לכפר כנא.
באתר בזיליקת הבשורה הוקם מבנה חדש ומפואר מקודמו, והנוצרים האורתודוקסים נושלו ממעמדם והתיישבו באזור כנסיית בית הכנסת. נצרת התפשטה לכיוון צפון וכנסיית גבריאל הקדוש בסמוך למעיין מרים נבנתה גם היא מחדש. אך למרות חשיבותה של העיר, נותרה נצרת קטנה והיא לא בוצרה.
בעקבות קרב קרני חיטין ב-1187 כבש צלאח א-דין את נצרת ללא התנגדות, והורה על גירוש הכמורה הקתולית מהעיר, אך ב-1192 היא הורשתה לשוב אליה בעקבות הסכם יפו. לאחר מכן התחדשה גם תנועת הצליינים אל העיר, ובשנת 1229 הושבה נצרת לשלטון הצלבנים מכוח הסכם יפו בין פרידריך השני לסולטאן המצרי אל כאמל. עם זאת העיר הוגדרה כאזור מפורז מנוכחות צבאית ורוב תושביה היו נוצרים בני העדות המזרחיות. העלייה לרגל אל העיר החלה נושאת אופי טקסי והכנסייה הקתולית העניקה מחילת עוונות למשתתפים בה.
ב-1263 נכבשה נצרת על ידי הסולטאן הממלוכי ביברס, אשר הורה להרוס את כנסיית הבשורה ואת כנסיית גבריאל הקדוש. תנועת עולי הרגל אל נצרת התמעטה, והעיר ירדה מגדולתה והייתה לכפר עני.
התקופה העות'מאנית
שמאל|ממוזער|250px|מפה עתיקה של נצרת משנת 1657
שמאל|ממוזער|250px|מפה עתיקה של נצרת משנת 1681
שמאל|ממוזער|250px|נצרת ב-1842 כפי שהתרשם ממנה דייוויד רוברטס. במרכז נראית כנסיית הבשורה הקודמת
התקופה העות'מאנית בארץ ישראל החלה ב-1517, וסימנה שינוי לטובה בארץ ישראל כולה וגם בנצרת. כאשר כבש הנסיך הדרוזי פחר א-דין השני את הגליל ב-1610, החלה תקופת שגשוג בנצרת. פחר א-דין נודע באהדתו לאוכלוסייה הנוצרית, ואפשר לה חופש פולחן מלא. הוא מסר לחזקת המסדר הפרנציסקני את מערת הבשורה, והתיר לנזירים להקים במקום כנסייה ומנזר. בתקופה זו התיישבו בעיר מרונים מלבנון ובעיר נוסדה קהילה מרונית. בעקבותיהם הגיעה לנצרת משפחה נוצרית יוונית אורתודוקסית מירדן. לאחר מותו של פחר א-דין ב-1635 שוב התדרדר מצבה של העיר עד שכבש אותה דאהר אל-עומר ב–1735. יחסו של עומר אל הנוצרים היה דומה לזה של פחר א-דין, והוא ראה בהם גורם נאמן למשטרו. הוא סיים את המחלוקת בין העדות הנוצריות בעיר וחילק ביניהן את כנסיותיה, מצב שהשתמר עד היום. הקתולים שמרו על חזקתם בכנסיית הבשורה, האורתודוקסים זכו בכנסיית גבריאל הקדוש, ליוונים-הקתולים נמסרה כנסיית בית הכנסת ולמרונים ניתנה הרשאה להקים כנסייה משל עצמם.
דאהר אל-עומר הקים את בית הסראייה בעיר בסביבות שנת 1740, ובו שכנו דירתו של אל-עומאר, אורוות ובית מעצר. מאחר שבעת הקמת המבנה טרם היה בעיר מסגד, שימש חלק ממנו כמקום תפילה מוסלמי. בתקופה זו הייתה לעיר עדנה והיא זכתה להגנה מפני מסעות הביזה של הבדואים ואנשי הר שכם. את מקומו של אל-עומר תפס אחמד אל-ג'זאר בשנת 1775. תחילה נותר מצבה של נצרת ללא שינוי, ואל-ג'זאר אף התיר לפרנציסקנים להקים קפלה באתר שבו הוקמה לימים כנסיית מנזה כריסטי, אולם בעקבות סכסוכו עם הסוחרים הצרפתים בעכו ב-1791, הכביד את זרועו על נתיניו האירופים ועל הנוצרים בכלל. תושבי העיר צידדו בנפוליאון כאשר ניסה לכבוש את עכו מידיו של אל-ג'זאר ב-1799, והראשון אף שהה בעיר לאחר קרב תבור. כשנפוליאון נסוג ביקש אל-ג'זאר לטבוח בתושבי העיר, ורק התערבות בריטית מנעה זאת. תחת זאת העלה אל-ג'זאר את המיסים ודילדל את כלכלת העיר. תקופת שלטונו של סולימאן פאשה (1805-1819) שוב עמדה בסימן של שגשוג לעיר, ובניית המסגד הלבן הסתיימה ב-1812. אולם בימיו של השליט הבא עבדאללה פאשא שוב סבלה העיר הנוצרית.
שמאל|ממוזער|250px|נצרת בתחילת המאה ה-20. על הרכס נראית הכנסייה הסלזיאנית ומשמאל לה בית היתומים (כיום בית הספר הטכנולוגי דון בוסקו). בקדמת התמונה משמאל נראית בזיליקת הבשורה הקודמת ומימין לה המינרט של המסגד הלבן
בהמשכה של המאה ה-19 השתפר המצב בעיר לאין ערוך, היא גדלה והתרחבה ושמשה כבירת נפה בסנג'ק עכו. חדירת המעצמות האירופיות לארץ ישראל חיזקה את מעמד נתיניהן אשר זכו לזכויות יתר (קפיטולציות). בעיר קמו 12 כנסיות ומספר מנזרים, ולצידם קמו מוסדות חינוך, שני בתי חולים (בית החולים הצרפתי סן ונסן דה פול ובית החולים האיטלקי המשפחה הקדושה שהוקם ב-1882), בתי יתומים, בתי-מלון ואכסניות לשירות הצליינים (בהן ה"קאזה נובה" שליד המנזר הפרנציסקני וה"מוסקוביה" הרוסית שנבנתה החל ב-1904).
הקונסול הבריטי בירושלים באמצע המאה ה-19, ג'יימס פין, תיאר בספרו את הנשים בעיר: "נצרתיות אלו בריאותן איתנה כל כך עד כי לא די שהן עושות את המלאכה המוטלת על נשים בכל מקום במזרח, מלאכת שאיבת המים ונשיאתם, אלא אפשר גם לראותן מהלכות בחבורות ובידיהן גרזנים כבדים, לשעות את עבודתם השנייה...בחטיבת עצים ביערות הירוקים שסביב התבור".
בין 1873–1875 נסלל כביש חיפה-נצרת, והעיר הפכה למוקד מסחרי וכלכלי ליישובי האזור. אוכלוסיית העיר גדלה מכאלף תושבים בתחילת המאה ה-19 לכ-8,000 איש בסופה. בעיר התגבשו שלושה רבעים - הרובע היווני (חרת א-רום) בצפונה, הרובע הלטיני (חרת אל-לטין) בצידה הדרום-מערבי והרובע המוסלמי (חרת אל-אסלאם) במזרחה (כיום מכונה "השכונה המזרחית").
במלחמת העולם הראשונה שכנה בנצרת המפקדה המשולבת של צבא גרמניה והצבא העות'מאני. העיר נכבשה בידי הצבא הבריטי ב-20 בספטמבר 1918.
המנדט הבריטי
בשנת 1926 התגוררו בנצרת כ-8,000 תושבים, כשליש מהם מוסלמים, והיתר נוצרים. יהודים בודדים בלבד גרו בעיר, ועפולה שנוסדה ב-1925, שימשה כמרכז העירוני היהודי באזור. העיר נקלעה לקיפאון וקצב הגידול שלה היה איטי ביחס לערים ערביות אחרות בארץ ישראל. למרות זאת קמו בעיר מספר מבנים חדשים ובהם בית החולים האנגלי שנחנך ב-1924 והכנסייה הסלזיאנית שבנייתה הסתיימה ב-1923, והיא חוברה בכביש לעפולה. בשנות ה-30 התחדשה צמיחתה של נצרת והשלטון הבריטי הפך אותה לבירת נפה וב-1944 לבירת מחוז הגליל. ב-1947, ערב מלחמת העצמאות, התגוררו בעיר כ-17,000 תושבים. באותה העת, העיר העתיקה של נצרת יושבה בעיקר על ידי תושביה העשירים ביותר.
לאחר עצמאות ישראל
שמאל|ממוזער|250px|הבחירות הראשונות לכנסת בנצרת, 1949
שמאל|ממוזער|250px|מצעד יום העצמאות בנצרת, 1954
ממוזער|צעדת האחד במאי 2023
במלחמת העצמאות שכנה מפקדתו של פאוזי קאוקג'י בתחנת המשטרה מדרום לעיר. במסגרת מבצע דקל ב-16 ביולי 1948 כבש כוח צה"ל של חטיבה 7 בפיקודו של בן דונקלמן את העיר בסיוע חטיבת כרמלי וחטיבת גולני. כיבוש העיר מוטט את מערך ההגנה הערבי בגליל התחתון והביא לכניעת כפרים ערבים רבים ללא קרב.
למרות הקרבות שניטשו בעיר ובסביבתה בעת כיבושה, נשארו תושבי העיר במקומותיהם. לאחר כיבוש העיר, הכילה נצרת כ-15,000 תושבים מקומיים וקרוב ל-20,000 פליטים. בשבועות שלאחר הכיבוש, הותר לחלק ניכר מהפליטים לחזור לכפריהם.
נצרת הייתה העיר הערבית הגדולה במדינה, מיום הכרזתה כעיר. בשנת 1957 הוקמה בצמוד לנצרת העיר נצרת עילית (נוף הגליל), על מנת שתשמש לה כמשקל נגד יהודי. עיר זו אמורה הייתה להיות בירתו החדשה של המחוז, מבחינה מנהלית. הקמת העיר החדשה במזרח נצרת לוותה בהפקעת אדמות, שגרמה להתמרמרות בקרב תושבי העיר הנתונים בממשל צבאי. כחלק מכך הידרדרו הפגנות האחד במאי בשנת 1958 למהומות אלימות, בהן נפצעו שלושים שוטרים ואזרחים רבים נעצרו, ביניהם סמירה חורי, לימים חברת מועצת העיר.
הד למקומה המרכזי של העיר במגזר הערבי, ניתן לראות בעובדה שארבעה משבעת ראשי העיר שכיהנו בה מאז קום המדינה, כיהנו גם כחברי כנסת. ראש העיר השני של העיר, אמין-סלים ג'רג'ורה כיהן בכנסת הראשונה, לפני שנבחר למשרה. יורשו, סיף א-דין א-זועבי, כיהן בתשע הכנסות הראשונות, ובמקביל, משך שש שנים, שימש גם כראש העיר. קרוב משפחתו, העיתונאי עבד אל-עזיז א-זועבי, כיהן בכנסת השישית, השביעית והשמינית, ואילו המשורר וחבר הכנסת תאופיק זיאד, נבחר בשנת 1975 לתפקיד ראש העיר מטעם רק"ח, ושימש בתפקיד זה עד למותו בשנת 1994. בין היתר היה זיאד ממובילי הכרזת השביתה הכללית של ערביי ישראל בשנת 1976, ממנה התפתחו אירועי יום האדמה. ב-1974 נבחרה לראשונה אישה, סמירה חורי, למועצת העיר.
בשנת 1995 הוחלט על הקמת ועדת היגוי שתתכנן את תוכנית "נצרת 2000", שנועדה להכין את העיר לקראת אירועי שנת האלפיים להולדתו של ישו, ליצור תשתית מתאימה לבואם של תיירים רבים לאזור וליצור מקומות תעסוקה ומיזמים תיירותיים. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בעיר בחג הבשורה, ב-25 במרץ 2000, והתפלל בבזיליקת הבשורה. על אירועי שנת ה-2000 העיב ויכוח שפרץ בין נוצרים למוסלמים בעיר, בשל כוונת המוסלמים לבנות מסגד במקאם שהאב א-דין השוכן מול בזיליקת הבשורה. הפרשה שזכתה לכינויים "מסגד המריבה" או "כיכר המריבה", הייתה מוקד לעימותים וחיכוכים בלתי פוסקים בין שני חלקי האוכלוסייה, החל באישור התוכנית על ידי הממשלה ב-1997, דרך ביטולה בשנת 2002 ואף לאחר מכן.
באירועי אוקטובר 2000 הייתה העיר זירה לאירועים קשים במהלכם נהרגו שלושה תושבים. האירועים החמורים ביותר התרחשו ב-8 באוקטובר בגבול שבין נצרת לנצרת עילית ובמהלכם נהרגו שניים מתושבי העיר. אתר הנצחה להרוגים הוקם בקרבת מקום, ברחוב א-שוהדאא שבמזרח העיר.
במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 נורו לעבר העיר מספר רקטות. מטח קטלני גרם למותם של שני ילדים בשכונת צפפרה בצפון העיר.
ב-3 במרץ 2006 הגיעו חיים אליהו חביבי, אשתו ובתו לבזיליקת הבשורה, ופוצצו נפצים במרכזה. האירוע עורר מהומה בעיר נצרת במיוחד עקב חשד שמדובר בניסיון פיגוע במקום כה מקודש לנצרות. חלק מתושבי העיר ניסו לערוך לינץ' כנגד משפחת חביבי, ובמהומה נפצעו כ-30 איש, מחציתם שוטרים ומחציתם אזרחים. לאחר כחצי שנה נשפטו בני-הזוג חביבי ונמצאו אשמים במעשה.
ממוזער|מראה פנורמי של נצרת מראש הר הקפיצה.
ב-14 במאי 2009 ביקר האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר בנצרת. הוא ערך מיסה המונית על הר הקפיצה וביקר בבזיליקת הבשורה. לקראת הביקור בוצעו ברחבי העיר עבודות בנייה ושיפוץ בהיקף נרחב, בעלות של 20 מיליון ש"ח.
ביולי 2016 פורסמו תוצאות מכרזים להקמת שכונה חדשה בעיר בה יוקמו כ-491 יחידות דיור במסגרת שיטת מחיר למשתכן.
פרשת הבחירות לעירייה בשנת 2013
בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בשנת 2013, זכה עלי סלאם, סגנו של ראש העיר המכהן ראמז ג'ראיסי במשך 15 שנים ויריבו בבחירות, ב-43.21% מהקולות, וניצח את ג'ראיסי בהפרש של 22 קולות בלבד. ג'ראיסי ערער על תוצאות הבחירות בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, וביום 23 בדצמבר 2013 הורה זה על ספירה מחודשת של 47 מעטפות שנפסלו בשל כך שלא נחתמו על ידי חבר ועדת הקלפי. סלאם הגיש ערעור מטעמו על ההחלטה, ובטרם זה הוכרע, ביום 8 בינואר 2014, נערכה ספירת המעטפות שבמחלוקת, והסתבר כי ג'ראיסי גבר על סלאם בתשעה קולות. ביום 11 בפברואר 2014 הורה בית המשפט העליון, במסגרת החלטתו בבר"ם 582/14 שהוגשה על ידי סלאם, על עריכת הבחירות בעיר מחדש, ושר הפנים גדעון סער, קבע כי אלה יתקיימו ב-11 במרץ 2014. בבחירות גבר סלאם על ג'ראיסי ונבחר כראש העיר. עם ניצחונו של סלאם בבחירות לראשות העירייה באו לסיומן 38 שנות שלטון של חזית נצרת הדמוקרטית (אחד ממרכיבי חד"ש) בעיריית נצרת.
שלטון וכלכלה
150px|ממוזער|שמאל|סמל העיר נצרת על בול ישראלי משנת 1965
שמאל|ממוזער|250px|מראה כללי של העיר מכיוון צפון-מערב: במרכז נראית בזיליקת הבשורה.
משמאל לה המנזר הפרנציסקני וכנסיית יוסף הקדוש הניכרת במגדל הפעמונים שלה. לפניהם נראה המסגד הלבן הניכר בכיפה הירוקה ובמינרט הנושא צריח ירוק, ומימין לו ולעץ שבמרכז התמונה נראית הכיפה נושאת הצלב של כנסיית בית הכנסת החדשה. מימין לבזיליקת הבשורה נראית הכנסייה האנגליקנית הבלתי גמורה, ומעליה הקאזה נובה
שמאל|ממוזער|250px|"מרכז מרים הבינלאומי" - בניין בו ממוקמת תצוגה המתארת את חיי מרים אמו של ישו
ממוזער|250px|בית התרבות והאמנות
העיר משמשת כמרכזו של גוש נצרת, מרכז מטרופוליני ערבי, שליבו היא נצרת, ואליו מחוברות ברצף עירוני העיירות יפיע, ריינה, עילוט, כפר כנא, עין מאהל, משהד ואכסאל. השכונות הסמוכות בנוף הגליל מאוכלסות בחלקן בערבים ונחשבות אף הן חלק מרצף זה. סך הכל מתגוררים בגוש עירוני זה כ-195,000 תושבים (ללא תושביה היהודים של נוף הגליל), דהיינו, כעשירית מכלל ערביי ישראל. אורכו של השטח הבנוי הרציף הוא כ-12 ק"מ ורוחבו המקסימלי מגיע לשישה קילומטרים.
העיר נצרת היא מרכז שלטוני וכלכלי לסביבתה, ואף שנוף הגליל היא בירת מחוז הצפון ובה שוכנים משרדי הממשלה ובתי המשפט, הרי שקריית הממשלה של מחוז הצפון נמצאת למעשה על קו הגבול בין שתי הערים. בנוסף, מטה מחוז הצפון של משטרת ישראל שוכן במתחם ה"קישלה" בצפונה של העיר, סמוך לבית העירייה, ובשטחה נמצאת מפקדת מחוז הצפון של פיקוד העורף.
בעקבות אירועי אוקטובר ותחילת האינתיפאדה השנייה נגרמה לכלכלת העיר, התלויה במידה רבה בתיירות, פגיעה קשה, הן בשל היעלמותם הכמעט מוחלטת של התיירים והן בשל הימנעותם של יהודים מלפקוד את העיר. המלון הגדול בעיר (כיום מלון גולדן קראון) אף הוסב למשך מספר שנים לבית מעצר לשוהים בלתי חוקיים. מאז מתאוששת כלכלת העיר באיטיות. נוסף על התיירות, עוסקים התושבים במסחר, בהסעדה ובמתן שירותים.
תחבורה
דרך הים, הדרך ההיסטורית העיקרית בין מצרים לסוריה עברה בעמק יזרעאל לרגלי הר תבור והרי נצרת. גם כיום שוכנת נצרת בצומת כבישים מרכזי, על גבולם של עמק יזרעאל ושל הגליל התחתון. את כביש 60 המוביל ממרכז העיר דרומה לכיוון עפולה, דרך קטע מפותל ותלול, מחליף קטע חדש המכונה "כביש מנהרת איכסאל". כביש זה אשר ירש את סימונו של כביש 60, עובר במנהרה דרך הר הקפיצה ועוקף את הקטע הבעייתי ממזרח. הוא מתחבר אל התוואי הישן של הכביש במחלף איכסאל שבעמק יזרעאל. כביש 75 מוביל מנצרת מערבה לכיוון מגדל העמק, קריית טבעון וחיפה, ומצפון לו יוצא מהעיר כביש 79 המחבר את העיר אל שפרעם ואל הקריות. העיר מחוברת באמצעות כביש 754 אל כפר כנא, משהד וצומת בית רימון.
שירותי אוטובוסים מאוחדים נצרת היא חברת האוטובוסים המפעילה את שירותי התחבורה הציבורית העירונית באזור נצרת, נוף הגליל ובסביבתן. החברה שייכת במלואה לחברת הנסיעות והתיירות נצרת המפעילה שירותי תחבורה בין עירוניים אל העיר וממנה, לצידן של אגד וסופרבוס. תנועת האוטובוסים מרוכזת מתחנה מרכזית נצרת.
כמו כן חברת ג'י. בי. טורס מפעילה 21 קווי תחבורה ציבורית בעיר וסביבתה
באוקטובר 2016 החלה פעילות של רכבת העמק, קווי האוטובוס של סופרבוס הפועלים בעיר נוסעים עד לתחנת הרכבת עפולה ונותנים שירות בין נוף הגליל ונצרת לרכבת העמק.
תרבות ותקשורת
נצרת משמשת כמרכז תרבותי ותקשורתי ראשון במעלה לאוכלוסייה הערבית בצפון ישראל. בצפונה של העיר שוכן "בית התרבות והאמנות" העירוני המקיים פעילויות תרבותיות שונות ומציג תערוכות מתחלפות. בנצרת פועלים מספר מוזיאונים ובהם "בית הפולקלור אלסיבאט", המציג את החיים בעיר במאה ה-19, ו"כפר נצרת" המשחזר את החיים בארץ ישראל בתחילת השלטון הרומי כמו כן בעיר מספר גלריות לאמנות. תזמורת נצרת למוזיקה ערבית פועלת בעיר מאז שנת 1991. משנת 2010 נערך בעיר בחודש דצמבר פסטיבל חג המולד, במסגרתו הואר בשנת 2012 עץ חג המולד הגדול במזרח התיכון. בכל שנה נערכת ב-24 בדצמבר תהלוכת חג המולד המסורתית, המושכת תיירים רבים מישראל ומהעולם.
בשנת 2007 נוסד בעיר תיאטרון שוליים. כמנהלו האמנותי משמש השחקן הישאם סלימאן, שגם נולד בעיר.
מכבי אחי נצרת היא קבוצת כדורגל ששיחקה בעבר בליגת העל, ונכון לעונת 2020/2021 משחקת בליגה הלאומית. קבוצות כדורגל נוספות מהעיר הן בית"ר אל-עמל נצרת והפועל בני נצרת. בעיר פועל מועדון הכדורסל מכבי ימק"א נצרת.
בעיר שוכנות מערכות העיתונים "כל אל-ערב" ו"א-סינארה", שהיה העיתון הפרטי הראשון במגזר הערבי בישראל. רדיו א-שמס, הרדיו הפרטי הערבי היחיד בישראל, משדר מכפר החורש הסמוך לעיר.
חינוך
בין השנים 2009–2014 פעלה בעיר המכללה האקדמית הערבית הראשונה, המוסד האקדמי נצרת.
בריאות
בעיר שלושה בתי חולים מרכזיים:
בית החולים האיטלקי המשפחה הקדושה נמצא כיום ברשותן של נזירות איטלקיות. בערבית הוא מכונה "אל-נמסאווי" ("האוסטרי") שכן הוקם ב-1882 על ידי "מסדר האחים של יוחנן התאולוגי האוסטרי". הוא שוכן בשכונת נמסאווי בצפון-מזרחה של העיר.
בית חולים אי.מ.מ.ס הסקוטי, המכונה גם "בית החולים האנגלי", הוקם בשנת 1861 על ידי "החברה הרפואית המיסיונרית מאדינבורו" ושוכן דרומית-מערבית למרכז העיר, בית החולים זה הוא הוותיק והמרכזי בעיר ונקרא "בית חולים נצרת" במקביל לבית החולים, ישנו בית הספר לסיעוד בתחומי בית החולים, כך שעם סיום הלימודים מוענקת לסטודנטים תעודת אח מוסמך המותנית במבחן הרישוי של משרד הבריאות.
בית החולים סן ונסן דה פול הידוע בשמו "בית החולים הצרפתי" השוכן מדרום למרכז העיר, סמוך לבית החולים האנגלי.
ב-7 ביולי 2011 חתמו שלושת בתי החולים על הסכם לשיתוף פעולה בין בתי החולים בעיר, לאחר שבמשך שנים התחרו ביניהם.
ממוזער|249x249px|הארת עץ חג המולד בעיר נצרת
אוכלוסייה
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בעיר מאז 1922:
בנצרת כבכל ישראל, נמצא אחוז הנוצרים בקרב האוכלוסייה הערבית בירידה מתמדת. בעוד שבשנת 1949 היוו הנוצרים 60% מכלל אוכלוסיית העיר, בשנת 1972 מנו 53% ובשנת 1983 הפכו למיעוט בעיר, עת מנו 40% בלבד מכלל האוכלוסייה. בשנת 2007 היו 69.4% מקרב תושבי העיר מוסלמים, והיתר נוצרים
נכון ל-2017, הרוב המכריע של תושבי נצרת הם ערבים-מוסלמים המהווים 71% מתושבי העיר, בעוד הערבים-נוצרים הם מיעוט ומהווים 29% מהתושבים בלבד.
אתרי נצרת
כנסיות ואתרים נוצרים
שמאל|ממוזער|250px|בזיליקת הבשורה מוארת
שמאל|ממוזער|250px|כנסית אנטוניוס הקדוש המרונית מקושטת בדגלי הוותיקן לרגל ביקורו של האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר בנצרת בשנת 2009
שמאל|ממוזער|250px|כיכר העיר בנצרת
בזיליקת הבשורה, הידועה בדרך כלל בכינוי כנסיית הבשורה, היא בזיליקה קתולית במרכזה של העיר, השוכנת באתר שבו על פי המסורת הנוצרית ניצב ביתה של מרים הבתולה, אמו של ישו, ובו בישר לה המלאך גבריאל את הבשורה. מבנה הבזיליקה הנוכחי תוכנן על ידי ג'ובאני מוציו עבור הקוסטודיה הפרנציסקנית, ונחנך בשנת 1969. הבזיליקה היא אחת הכנסיות החשובות בעולם, והיא הייתה לסימן ההיכר המזוהה ביותר עם העיר.
כנסיית יוסף הקדוש היא כנסייה נאו-רומנסקית שהוקמה במתחם בזיליקת הבשורה ב-1914. לפי מסורת מימי הביניים, היא הוקמה במקום שבו שכנה הנגרייה של יוסף הקדוש, בעלה של הבתולה, ולפי גרסה מאוחרת יותר גם ביתו.
המנזר הפרנציסקני הוא מבנה גדול מידות השוכן בין בזיליקת הבשורה מדרום לכנסיית יוסף הקדוש מצפון, ובו מנזר פרנציסקני, בית הספר הקתולי "טרה סנטה", בית הדין הדתי של העדה הקתולית בעיר, ומוזיאון קטן.
כנסיית גבריאל הקדוש או כנסיית הבשורה היוונית-אורתודוקסית היא כנסייה יוונית-אורתודוקסית מאמצע המאה ה-18. היא ניצבת ליד מעיין מרים ומתחתיה קריפטה צלבנית שבה נובע מעיין מרים.
מעיין מרים הוא סביל שאליו תועלו מימי המעיין הסמוך. המעיין הנובע ליד כנסיית גבריאל הקדוש הסמוכה, שימש את תושבי העיר מימי קדם, ועל פי אחת המסורות הנוצריות, בסמוך לו ניתנה הבשורה למרים. המעיין אומץ כסמל העיר.
הכנסייה הסלזיאנית או כנסיית ישו הנער שוכנת על הגבעה הגבוהה שמצפון-מערב למרכז העיר. הכנסייה הוקמה בין השנים 1906–1923 והיא מתאפיינת בחזית רומנסקית מרשימה. לידה שוכן בניין בית היתומים הסלזיאני המשמש כיום כבית ספר הטכנולוגי דון בוסקו.
כנסיית בית הכנסת - כנסייה יוונית-קתולית השוכנת בשוק העירוני, במבנה אשר שימש בית כנסת עתיק. לפי המסורת, במקום זה נהג ישו ללמוד ולהתפלל, ובו הכריז בפני המתפללים כי הוא המשיח. בעקבות הכרזה זו הוציאו אותו המתפללים מהעיר וביקשו לדחוף אותו מראש הר, אך הוא קפץ אל העמק, וההר נודע כהר הקפיצה.
כנסיית מנזה כריסטי - כנסייה פרנציסקנית לא פעילה, שהוקמה ב-1861 במקום שבו ניצב שולחן אבן שאליו הסבו ישו והשליחים, עת נגלה אליהם בקומו מן המתים.
הכנסייה האנגליקנית היא כנסייה אנגליקנית שנחנכה בשנת 1871, ונותרה ללא הצריח המחודד שתוכנן לה בשל מחסור כספי.
כנסית אנטוניוס הקדוש המרונית שוכנת במבנה מודרני העשוי מבטון חשוף, בקצה המערבי של העיר. הכניסה אל הכנסייה היא דרך דלת הקבועה במגדל הפעמונים שלה, ואשר צורתו כשל פירמידה קטומה. בראש המגדל ניצב פסל הבתולה ופעמוני הכנסייה נראים דרך חלונות בצורת מלבן המתרחב בחלקו העליון לקשת. בצידה המזרחי של הכנסייה ניצבת כיפה בצורת כדור ועליה צלב.
כנסיית הבשורה הקופטית נמצאת ליד מסגד השלום, ממזרח לעיר העתיקה. הכנסייה הוקמה בשנת 1952 ועבודות הבנייה נעשו על ידי בני העדה בהתנדבות. המבנה עשוי אבן ובחזיתו שני מגדלים בני ארבע קומות, הנושאים גגות אדומים בצורת חרוט. בין שני המגדלים ניצב צלב גדול.
הר הקפיצה או הר קדומים - הר השוכן בדרומה של העיר ומשקיף לעבר עמק יזרעאל מגובה של 397 מטר מעל פני הים. במערת קדומים השוכנת על ההר ואשר העניקה לו את אחד משני שמותיו, נמצאו שרידים של האדם הקדמון. מקורו של השם האחר הוא במסורת לפיה ישו קפץ מההר אל העמק עת עזב את העיר. מסורת זו שוב איננה מקובלת כיום. ב-14 במאי 2009 נערכה על ההר מיסה המונית שנוהלה על ידי האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר.
כנסיית ההשלכה הידועה גם ככנסיית ארמון הבישוף, היא כנסייה חרבה מהמאה ה-19 הצופה לעבר הר הקפיצה.
הבישופות היוונית-אורתודוקסית - משכנו של הבישוף היווני-אורתודוקסי של נצרת שוכן סמוך לכיכר הבישוף בעיר העתיקה, והוא הוקם ב-1860 על ידי הבישוף ניפון. בבניין שצורתו כשל האות ח שוכנת כנסיית אל-קילאי שנחנכה ב-1863 והוא מוקף חומה. במקום שוכן בית-הדין של העדה. מתחת לבניין נמצאו שרידי מערות, ככל הנראה מהתקופה הרומית, אשר קישרו בין אזור המעיין מצפון למבנה ובין הגרעין העתיק של העיר העתיקה שמדרום לו. במערות נתגלתה כנסייה עתיקה הפונה לכיוון צפון, ואף על פי שאין בה איקונוסטאזיס היא הוכשרה לפולחן בידי הבישוף.
בעיר מספר מנזרים ובהם מנזר האחיות הלבנוניות, מנזר בית אראם, מנזר האחיות יוסף הקדוש, מנזר הנזירות הכרמליתיות, מנזר נזירות נצרת, מנזר האחיות הקלריסיות, מנזר האחיות מרים, מנזר שארל דה פוקו ומנזר הנזירות הפרנציסקניות.שמאל|ממוזער|250px|רחוב פאולוס השישי בנצרת עם בוקר
מסגדים ואתרים קדושים לאסלאם
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה לשוק העירוני
המסגד הלבן - המסגד העתיק ביותר בעיר שוכן בשוק העירוני ומכונה גם "המסגד הישן". בנייתו הסתיימה ב-1812 והוא מנוהל על ידי משפחת אל-פאהום כהקדש משפחתי.
מסגד השלום (ג'אמע א-סלאם) או המסגד החדש, הוקם בשנות ה-60 ממזרח לעיר העתיקה.
מקאם א-נבי סעין - שוכן על הגבעה שבמערב העיר, לא הרחק מהכנסייה הסלזיאנית. זהו מבנה קבר קדוש שהורחב ונוסף לו מינרט, והוא הוסב למסגד. לא ברור למי מיוחס הקבר שכן באסלאם אין נביא בשם סעין.
מקאם שהאב א-דין - קברו של שהאב א-דין, אחיינו של צלאח א-דין, שמצא את מותו בקרב קרני חיטין ב-1187. המקום נמצא מול חאן אל-באשה בדרום השוק העירוני וסמוך לבזיליקת הבשורה. הוא ניצב בלב המחלוקת בין הנוצרים והמוסלמים בעיר, בשל כוונת האחרונים לבנות בו מסגד. במקום שוכן מבנה קטן ובו חדר בודד הנושא כיפה ירוקה ומתפקד גם כמסגד.
מקאם א-שייח עאמר - קבר שייח השוכן במבנה משנת 1911 בסמוך לכנסייה האנגליקאנית. שייח זה היה אחיו של שהאב א-דין, וגם הוא נהרג בקרב קרני חיטין ונקבר בנצרת.
אתרים אחרים
שמאל|ממוזער|250px|מראה במטחנת הגליל
שמאל|ממוזער|250px|רחוב הבשורה
שמאל|ממוזער|250px|מכסה ביוב בשוק העירוני
ממוזער|בקלווה מסוג בורמה
שמאל|ממוזער|250px|חזיתו של בית הארחה בעיר העתיקה
השוק העירוני - ראשית השוק במאה ה-17 אך הוא התפתח בעיקר במאה ה-19. בעבר היה מחולק לשוקי משנה שעסקו בתחומים מוגדרים, כמו "שוק הירקות", "שוק הנגרים" ו"שוק הפחחים", אך בהווה שרדו רק השמות.
מטחנת הגליל - חנות ומטחנת התבלינים הוותיקה שוכנת בעיר העתיקה, ובה למעלה מאלף סוגי תבלינים, עשבים ומוצרי מזון נוספים. המטחנה נוסדה על ידי משפחה טמפלרית בשלהי המאה ה-19 וסיפקה שירותי טחינה ואחסון לאיכרי האזור. המטחנות הונעו בכוח הקיטור, ולכן דבק במקום השם "אל-באבור", מהמילה הצרפתית vapeur (קיטור). לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, נאלצו הטמפלרים לעוזבה, והאתר נרכש על ידי תושב העיר בשם ג'רג'ורה קנאזע שהמשיך להפעילו. מנועי הקיטור הוחלפו במנועי דיזל ולאחר מכן הוסבו לשימוש בחשמל, וכיום מנהלים את המקום נכדיו של ג'רג'ורה.
בית הסראייה - המרכז השלטוני של העיר מתקופתו של דאהר אל-עומר ועד סוף המאה ה-20. מעליו ניצב אחד משבעת מגדלי השעון שהוקמו בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 לציון יובל 25 שנות שלטונו של הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני (יש החולקים על כך שהמגדל נבנה במסגרת זו).
המוסקוביה - מתחם עירוני השוכן בסמוך לכיכר המעיין, אשר נבנה על ידי הכנסייה הרוסית ונחנך ב-1907. הוא שימש אכסניה לעולי רגל רוסים שפקדו עד מלחמת העולם הראשונה את כנסיית גבריאל הקדוש. האכסניה הייתה יכולה לשכן עד אלף צליינים. המתחם שנרכש מברית המועצות תמורת תפוזים שימש בית משפט השלום עד שנת 1999, ומאז הוא אינו בשימוש.
בית המרחץ העתיק - בית מרחץ עתיק המתוארך לתקופה הצלבנית וייתכן שאף לתקופה הרומית. בית המרחץ נמצא בכיכר המעיין בצפונה של העיר העתיקה, והוא התגלה באקראי בשיפוצים שנערכו בשנות ה-90 בחנות בכיכר.
חאן אל-באשה - חאן בדרומו של השוק העירוני, הנחשב לגדול ולעתיק שבין חמשת החאנות בעיר. הוא קרוי על שמו של סולימאן פאשה, מושל עכו אשר שיקם את המבנה בשנת 1814. מועד הקמתו של החאן אינו ידוע. כיום הוא נמצא ברשות הווקף המשכיר את חדריו כמשרדים.
בית הקברות לחיילים הגרמנים בנצרת - בית קברות שבו נטמנו שרידיהם של 261 חיילים גרמנים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה. הוא נבנה לאחר מכן ונחנך בשנת 1935. בית הקברות נמצא בבית החולים האיטלקי "המשפחה הקדושה" בצפון-מזרחה של העיר.
אקלים
ראשי העיר
בנצרת כהנו שמונה ראשי עיר מאז שנת 1948, ובשתי הזדמנויות נוהלה העיר בידי ועדה קרואה:
יוסוף מוחמד עלי אל-פהום (11 במאי 1948 - 30 ביוני 1954)
אמין-סלים ג'רג'ורה (15 ביולי 1954 - 24 באוקטובר 1959)
סיף א-דין א-זועבי (28 בדצמבר 1959 - 20 בדצמבר 1965)
עבד אל-עזיז א-זועבי (21 בדצמבר 1965 - 2 במאי 1966)
ועדה קרואה (3 במאי 1966 - 18 בדצמבר 1967)
מוסא כתילי (19 בדצמבר 1967 - 3 במרץ 1971)
סיף א-דין א-זועבי (5 במאי 1971 - 13 במאי 1974)
ועדה קרואה (14 במאי 1974 - 9 בדצמבר 1975)
תאופיק זיאד (9 בדצמבר 1975 - 5 ביולי 1994)
ראמז ג'ראיסי (4 באוגוסט 1994–2013)
עלי סלאם (2013 - מכהן)
ערים תאומות
.
.
.
לקריאה נוספת
אמנון גופר, סודות גליליים, עם עובד, 2007, עמ' 230–259
קישורים חיצוניים
עמותת נצרת לתרבות ולתיירות
מפת העיר
נצרת באנציקלופדיה קתוליקה
נצרת באתר Bible Places
חיי היומיום בעיר נצרת, 1920, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ערים לא-יהודיות
קטגוריה:ארץ ישראל: ערים עתיקות
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:ערים במחוז הצפון
קטגוריה:ישראל: אזורים מפורזים
קטגוריה:אתרי הברית החדשה | 2024-08-11T22:16:23 |
מאיה בז'רנו | מאיה בז'רנו (נולדה בישראל ב-23 בפברואר 1949) היא משוררת וסופרת ישראלית.
ביוגרפיה
מאיה בז'רנו נולדה בקיבוץ אילון בשנת 1949 ללאה בז'רנו, אחות ילדים, ולאון בז'רנו, יליד בולגריה, פעיל השומר הצעיר ומנהל מכון הרנטגן ביפו. בז'רנו גדלה בכפר חיטים וביפו, ובגיל 11 עברו הוריה לבת ים. בילדותה למדה מוזיקה ונגינה בכינור וחליל צד אצל מורים פרטיים כחנוך תל אורן ושם טוב לוי.
בתום לימודיה בתיכון עירוני א' התגייסה לצה"ל ושירתה בחיל האוויר. בהמשך החלה ללמוד באוניברסיטת בר-אילן, שם רכשה תואר ראשון ותעודת הוראה בספרות כללית, עברית ופילוסופיה. עם מוריה אז נמנו אסא כשר, חיים שהם וברוך קורצווייל.
עם סיום חוק לימודיה התיישבה בירושלים ולימדה ספרות בתיכוני ערב, אז גם החלה בלימודי ספרנות באוניברסיטה העברית, במקביל לעבודתה בבית הספרים הלאומי בגבעת רם.
בגיל 28 פגשה את פרופסור גבריאל מוקד, עורך כתב העת "עכשיו", שהכיר בכישרונה ככותבת ופרסם את ספר שיריה הראשון "בת יענה" (1978). מאז 1978 הוציאה לאור תשעה ספרי שירה נוספים. ב-1989 הוציאה הזמרת שלומית אהרון אלבום בשם אישי ואהובי, שבו שמונה משיריה של בז'רנו, שהולחנו בידי ירון בכר ויובל דור.
כיום עובדת בספריית בית אריאלה, ובמסגרת זו מעבירה הוראת שירה והדרכה בסדנאות. מתגוררת בתל אביב ואם לבת.
פרסים והוקרה
בשנת 1986 פרס ראש הממשלה לספרות
בשנת 1987 פרס ברנשטיין לשירה על הספר "רצף השירים"
בשנת 1994 פרס ראש הממשלה בשנית על הספר "מזמורי איוב"
בשנת 2002 פרס ביאליק על מכלול שיריה (במשותף עם חיים באר, יואל הופמן, מרים רות)
בשנת 2016 קיבלה את פרס יהודה עמיחי לשירה.
בשנת 2021 קיבלה את פרס נוימן לספרות.
מספריה
בת יענה, 1978
עבוד נתונים 52 : שישה מאמרים ומאמר על מוסד, הוצאת אל"ף, 1983
שירת הציפורים, הוצאת עכשיו 1985
רצף השירים, עיבודי הנתונים ושירים אחרים, עם עובד, 1987
קול, סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987
לוויתן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990
השמלה הכחולה וסוכן הביטוח, סיפורים ומחזה, כתר הוצאה לאור/עכשיו, 1992
מזמורי איוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993
הפרח הסקרן, סיפור ילדים, הוצאת ירון גולן, 1993
אנסה לגעת בטבור בטני, שירים 1992–1997, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998
דורסי לילה, עם ציורים מאת יגאל תומרקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
היופי הוא כעס, שירים 1994–2000 עם איורים מאת יעקב דורצ'ין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001
תדרים - מבחר מקיף של כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
"מדריך תיירים בעיר זרה" ירושלים: הוצאת כרמל, 2007
התעוררתי בליבו של אלכסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
גרגרים, קשב לשירה, 2010.
פגישה עם שחקנים, הקיבוץ המאוחד, 2014
חלונות הזמן של אביגיל : אוטובידיוגרפיה, הוצאת ספרא, 2016 - רומן.
לקריאה נוספת
גבריאל מוקד, ארבעה־עשר אטיודים על שירת מאיה בז'רנו ומבחר משיריה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019.
נוית בראל, "כל סיפור הוא עיר זרה", עתון 77, גל' 323 (אב-אלול תשס"ז, אוגוסט 2007), עמ' 6.
מאיה בז'רנו, וידוי כפירה, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 387–388, הוצאת כרמל, 2017.
קישורים חיצוניים
מאיה בז'רנו, באתר "שירשת".
- ריאיון עם מאיה בז'ראנו
אלי הירש, על "התעוררתי בליבו של אלכסון", ידיעות אחרונות, 19/6/09
רן יגיל, שירה בציבור: מאיה בז'רנו, nrg , 30 באוגוסט 2010
אלי הירש, על "גרגרים", ידיעות אחרונות, 10.12.10
מאיה בז'רנו באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית באתר של נילי דגן
זיוה שמיר, ראשית הקיץ- על "בצל מחלה" של מאיה בז'רנו, אתר מב"ע, יולי 2024
משירי מאיה בז'רנו:
אני
מאיה בז'רנו, המלט בתל אביב, באתר כתב העת אורות, 2007
הערות שוליים
קטגוריה:משוררות ישראליות
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:זוכות פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס הרי הרשון
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:בוגרות תיכון עירוני א' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני א' (תל אביב)
קטגוריה:ספרני הספרייה הלאומית
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1949
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1949 | 2024-09-04T17:14:23 |
רפובליקת ויימאר | שמאל|ממוזער|250px|הכרזת הרפובליקה ב-9 בנובמבר 1918
רפובליקת ויימאר (בגרמנית: ) הוא השם שנתנו היסטוריונים לתקופה שלטונית בתולדות גרמניה, במהלכה התנהלה המדינה על בסיס חוקה שנוסחה בעיר ויימאר (זה מקור השם. בפועל גרמניה נקראה גם לפני תקופה זו, גם במהלכה וגם אחריה "הרייך הגרמני").
תקופת רפובליקת ויימאר החלה ב-9 בנובמבר 1918, עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. פיליפ שיידמן, המדינאי הסוציאל-דמוקרט, הכריז על הקמת רפובליקה גרמנית סוציאליסטית, וראש המפלגה הסוציאליסטית פרידריך אברט התמנה לנשיא הראשון. במרבית התקופה התנהלה גרמניה כרפובליקה דמוקרטית, גם אם בלתי יציבה ככל שנקף הזמן.
סופה של הרפובליקה הגיע קצת יותר מ-14 שנים לאחר מכן: ב-30 בינואר 1933 עלה אדולף היטלר לשלטון, ופחות מחודשיים אחר כך, ב-23 במרץ 1933, הוא הביא לקצהּ של הרפובליקה עם חקיקת חוק ההסמכה. חוק זה הפך את הרפובליקה לדיקטטורה, ועמו החלה תקופת גרמניה הנאצית.
כינון הרפובליקה
לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה מונה האריסטוקרט הליברל מקס פון באדן לקנצלר גרמניה (ראש ממשלה). מינויו של פון באדן היה כפי הנראה עקב המוניטין שלו כאדם מתון, המסוגל לנהל משא ומתן עם מדינות חוץ, וזאת לנוכח התבוסה במלחמה, שהייתה כבר עובדה מוגמרת בשלב זה. קודמיו של פון באדן בתפקיד היו בובות של אילי המלחמה ששלטו בפועל בגרמניה - הגנרלים מן המטה הכללי ובראשם פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף. פון באדן, בניגוד לקודמיו, החליט לגלות עצמאות, והכריז על שורת רפורמות ועל צעדים במישור מדיניות הפנים. לראשונה הוקמה ממשלה שבה ישבו נציגים סוציאליסטים. הקנצלר הפך לאחראי בפני הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) ונקבע שרק הוא יכול להכריז על מלחמה, שוחררו אסירים פוליטיים, ומשרת הקייזר (קיסר) הפכה לייצוגית בלבד.
אלא שצעדים אלו היו דלים ולא מספקים לנוכח התוהו ובוהו הפוליטי ששרר בגרמניה בתחילת נובמבר 1918. מלחים גרמנים בעיר קיל מרדו וסירבו לבצע התקפת התאבדות על הצי הבריטי, התפשט כמעט מרד בגרמניה, פועלים יצאו לרחובות והוקמו "מועצות חיילים". כדי למנוע הרס מוחלט, ברח הקייזר מגרמניה להולנד, וב-9 בנובמבר מסר פון באדן את ראשות הממשלה לפרידריך אברט, מנהיג הסוציאל-דמוקרטים. היה זה תמרון שנועד להבאיש את ריחו של השמאל, ושל המבנה השלטוני החדש שיקום לאחר המונרכיה. הגנרלים והמונרכיה הם שנקטו במדיניות המיליטריסטית וחסרת האחריות שגרמה לתבוסה במלחמה, אך אנשי השמאל הם שיחתמו על הכניעה. הייתה זו תחילתה של אגדת תקיעת הסכין בגב שלפיה השמאל והיהודים הם האשמים בתבוסתה של גרמניה, והם שבגדו בעם ברגע המכריע.
יומיים לאחר חילופי השלטון, מול מצור ימי של צבאות בריטניה, צרפת וארצות הברית, רעב ותהפוכות פוליטיות מבית, השיגו הגנרלים שביתת נשק ובכך הביאו לסיום מלחמת העולם הראשונה. חצי שנה מאוחר יותר, ב-28 ביוני 1919, חתמה גרמניה על חוזה ורסאי, שלא היה תוצאה של משא ומתן אלא הוכתב לגרמניה על ידי המדינות המנצחות במלחמה.
אברט לא ידע בתחילה מה לעשות עם השלטון שהוטל לידיו ככלי אין חפץ בו. בתחילה סבר כי יש להמשיך במונרכיה אף לאחר הימלטותו של הקייזר, אך עד מהרה התברר כי הממשלה החדשה עומדת בפני מרד המוני של פועלים, שהונהגו על ידי ליגת הספרטקיסטים, פלג מרקסיסטי מהפכני, שחתר להכריז על רפובליקה קומוניסטית. אברט ושותפיו הסוציאל-דמוקרטים בממשלה כבר ראו עצמם ממלאים את התפקיד ההיסטורי שמילא לפני זמן מה אלכסנדר קרנסקי ברוסיה, של כינון ממשלת ביניים מתונה שימיה קצרים ומרים, המהווה אך שלב מעבר בין מונרכיה אבסולוטית ודיקטטורה קומוניסטית. תחת רושם זה יצא הסוציאליסט פיליפ שיידמן אל חלון הרייכסטאג, והכריז בפני ההמון שהתקבץ שם על הקמת הרפובליקה הגרמנית.
הממשלה הזמנית השיגה את הסכמת רוב "מועצות החיילים והפועלים" לקיים בחירות דמוקרטיות כדי לכנס אספה לאומית. במקביל דיכא אברט באמצעות חיילי הצבא ומיליציות הפרייקור את "מרד הספרטקיסטים" וכן מרידות שמאל בכל גרמניה, ובמיוחד במינכן, שם הוכרזה רפובליקה סוציאליסטית עוד בטרם התפטר הקייזר. דיכוי מרידות השמאל היה אכזרי, וגרם למאות קורבנות בנפש. בין היתר נרצחו מנהיגי השמאל רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט. היה זה שיתוף פעולה יחיד במינו בין הצבא ויסודות הימין הקיצוני האנטי-דמוקרטי, ובין הממשלה הסוציאל-דמוקרטית. מאורעות העתיד יראו כי שיתוף פעולה זה נמשך רק כל עוד הדם שנשפך הוא דמם של תומכי השמאל. רבים טוענים כי בהסכימו לדיכוי המרידות באופן בו בוצע, חנק אברט את הדמוקרטיה הצעירה כבר בראשיתה.
בינואר 1919 הלכו תושבי גרמניה לבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדות גרמניה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ניצחה, הוקמה ממשלת קואליציה, ואברט מונה לנשיא.
הצעד הבא שננקט על מנת לייצב ולבסס את השלטון היה כינון חוקה, היא חוקת ויימאר. הממשלה אימצה את הנוסח של פרופסור הוגו פרויס, והחוקה נחתמה והתקבלה ב-11 באוגוסט 1919.
החוקה קבעה כי המדינה היא רפובליקה, וכי הסמכות הפוליטית נובעת מהעם. לחוקה היו שתי מגמות: להינתק מהרוח הפרוסית המיליטריסטית ולשמור על אחדות גרמניה כיחידה מדינית ולא כאוסף של ממשלות מקומיות, בלי לבטל את המבנה הפדרלי של גרמניה. במסגרת המגמה הזו הוכרזו בחוקה עקרונות ליברליים, כדוגמת שוויון בפני החוק, שמירת חירות הפרט, חופש הדיבור וכיוצא בזה. חוקת ויימאר נחשבת כאחת ההצהרות הנעלות ביותר בדבר זכויות האדם וחירויותיו. אלא שהיה פער גדול בינה לבין המציאות העגומה בפועל, כפי ששררה בהמשך במהלך שנות קיומה של הרפובליקה. במסגרת המגמה השנייה נשמר המבנה הפדרלי של גרמניה - 18 מדינות שהן עצמן רפובליקות. לממשלה המרכזית בברלין היו סמכויות נרחבות. המשטר הוא פרלמנטרי: ברייכסטאג, שנבחר בבחירות כלליות ויחסיות, יושבים נציגי המפלגות, וברייכסראט יושבים נציגי המדינות. הנשיא נבחר על ידי העם לשבע שנים ויכול להוציא צווי חירום כאשר הממשל הפרלמנטרי אינו מתפקד.
מדיניות החוץ
פעולותיה של גרמניה כלפי חוץ נבעו מתוך דחיית חוזה ורסאי – כל העם הגרמני על כל שכבותיו (לרבות אנשי השמאל), האמין כי חוזה ורסאי מהווה השפלה, וכי תנאיו אינם הוגנים. במשך התקופה הקצרה בה נוהלה הייתה מדיניות החוץ של הרפובליקה בבחינת מאמץ להתמודד עם תוצאות חוזה ורסאי, הן מן הבחינה המדינית, והן מן הבחינה הכלכלית - שכן מעבר לאובדן השטחים וקיצוץ הצבא, הטיל החוזה על המדינה נטל כספי עצום בתשלום פיצויי מלחמה, שקשה מאוד היה להתמודד עמו.
על פי הוראות החוזה הוצהר כי גרמניה לבדה הייתה אחראית למלחמה, וכי עליה לשלם פיצויים על כל הנזקים שגרמה במלחמה. כמו כן נאלצה גרמניה להעביר אדמות לצרפת ולפולין. עוד נקבע שמספר החיילים בצבא הגרמני לא יעלה על מאה אלף חיילים ושלגרמניה לא יהיו צוללות ולא מטוסים.
מצד שני, אחד הסעיפים בחוזה שביתת הנשק היה שגרמניה אינה מודה בתבוסה, ושהצבא לא יפורק מנשקו. לגנרל האמריקני ג'ון פרשינג אשר עמד בראש חיל המשלוח האמריקני למלחמה, היו טענות נגד הסכם זה. הוא טען שעדיף היה לו אם הגנרלים הגרמנים היו מודים בתבוסתם, אך הבריטים והצרפתים הסכימו שגרמניה לא תהווה סכנה יותר.
מנהיגי הרפובליקה עשו כל מאמץ להימנע מתשלום הפיצויים הרבים שנקבעו בחוזה ורסאי על מנת לפצות על הנזקים שנגרמו ב"אשמתה" של גרמניה, ויש הטוענים שעשו זאת באמצעות גרימת אינפלציה מכוונת. רק לאחר כיבוש עיר התעשייה המרכזית דיסבורג על ידי צרפת ובלגיה במרץ 1921 וכיבוש כל חבל הרוהר, עליו הייתה מבוססת 80% מכלכלת גרמניה, בינואר 1923, נענתה ממשלת הרפובליקה לדרישות, תוך הסכמה לשיתוף פעולה עם האמריקאים בתוכנית דוז ותוכנית יאנג, במטרה להסדיר את שאלת הפיצויים לפי יכולתה של גרמניה. התוצאה הייתה פשרות ופריסת החובות לעשרות שנים, דבר שתרם לחיזוק הקשר בין כלכלת גרמניה לבין כלכלת בעלות הברית ובעיקר ארצות הברית. מאידך, ראו לאומנים רבים את עצם הסכמתה של ממשלת גרמניה (הסוציאל-דמוקרטית) לתשלום הפיצויים בגידה במולדת ובעם, דבר שהאיץ את הקצנתם של חוגים ימניים רבים וחיזוק כוחה של המפלגה הנאצית.
לפי חוזה ורסאי נאלצה גרמניה למסור שטחים רבים לפולין. בכך ראו הגרמנים השפלה גמורה, אפילו יותר מהחזרת אלזס ולורן לצרפת. לאומנים ומתונים כאחד חיכו ליום שבו יוכלו להחזיר שטחים אלו ולנקום בפולנים. מעבר לכך, בשל חוזה ורסאי וההשפלה, מנהיגי גרמניה שמו לב (שלא כמו לפני המלחמה) למיעוטים הגרמניים השוהים במדינות השונות ברחבי אירופה והחלו לדבר על "פולקיזם, על "גרמנים אתניים" (פולקדויטשה) ועל "הדם הגרמני".
במקביל לניסיונות ההתחמקות מביצוע החוזה, ניסתה הרפובליקה לשפר את יחסיה עם שתי המעצמות הגדולות החדשות - ארצות הברית וברית המועצות - הן בשל מעמדן הבכיר והן בשל מעורבותן החלקית במלחמת העולם הראשונה (ברית המועצות פרשה לפני סופה וארצות הברית הצטרפה רק לקראת הסוף). מטרתה העיקרית הייתה להחזיר את הלגיטימציה הבינלאומית ובכך להתקבל לחיק המדינות המפותחות, ואף לשוב ולהיות מעצמה.
לאחר המלחמה ברית המועצות ורפובליקת ויימאר היו בבידוד פוליטי, והיה ביניהן שיתוף פעולה סודי (בין הצבא הגרמני לבין הצבא הסובייטי), שלפיו התאמן צבא גרמניה והקים בסיסים צבאיים משותפים על אדמת ברית המועצות (דוגמת בית הספר לטנקים בקאזאן), ברית המועצות תעזור באימון טייסים ואף תייצר נשק כגון טנקים וצוללות, על אף האיסור על גרמניה בחוזה ורסאי. ב–1922 נחתם חוזה רפאלו (באותה שנה נחתם גם חוזה גנואה עם צרפת – הדן בבעיות המדינות) בין שתי המדינות שבו ברית המועצות מצהירה כי היא איננה רוצה פיצויים מגרמניה וגרמניה לא רוצה לקבל רכוש גרמני מברית המועצות, והוחלט על פתיחת קשרי מסחר גרמניים-רוסיים. ב–1926 נחתם חוזה נייטרליות בין גרמניה לבין ברית המועצות.
שר החוץ של הרפובליקה, גוסטב שטרזמן (1923– 1929, כיהן ב-1923 גם כראש הממשלה), עשה הכול כדי להשתלב בחבר העמים ולשפר את יחסי גרמניה עם מדינות הברית. הוא האמין ב"אווירה פייסנית" ו"ברוח טובה" שתקדם את ענייני גרמניה (שגשוג כלכלי). לאחר יציאת צרפת מחבל הרוהר (בלחץ בריטניה) פיצו את גרמניה בחוזה דאוס - בו היא מקבלת הלוואות. בנוסף היו את הסכמי לוקרנו (שבשווייץ) ב–1925, שלפיהם בריטניה, איטליה, צרפת וגרמניה היו ערבות לביטחון הגבולות בין גרמניה לצרפת ובין גרמניה לבלגיה (בהם גרמניה הכירה). בשנת 1926 הצליחה גרמניה בהשגת לגיטימציה בכך שהתקבלה לחבר הלאומים.
במשך כל התקופה צבא גרמניה שוקם באיטיות. אף על פי שלפי חוזה ורסאי אסור היה לו להחזיק מעל 100,000 חיילים, מטוסים וצוללות, הוא הקים קבוצות "צבאיות" גדולות שהמשיכו להתאמן, ונתמך על ידי ברית המועצות, כפי שנאמר לעיל (אימונים ונשק). הגנרלים שאסור היה להם לחזור לצבא בעקבות המלחמה, הוסוו בתוך היחידות. כך אף על פי שלכאורה הכול נראה כסדרו, הצבא הגרמני הצליח לשמר את עצמו ואף חזר לצמוח.
המצב הפוליטי
הבחירות היחסיות הביאו להתחזקות מפלגות קטנות ולפיצול פוליטי וחברתי. מפלגות רבות התנגדו לקיום רפובליקה בגרמניה ודגלו בשיטות אחרות. שני צידי המתנגדים - מהימין הלאומני עד לשמאל הקומוניסטי - לא בחלו גם באלימות ורציחות פוליטיות וכך נוצרה אווירה אנטי דמוקרטית מעוררת פחד. כדי להחליט על פעולה כלשהי היה צורך בפשרה עם מספר רב של גורמים, כך שהפעולה הייתה לעיתים חסרת תוכן ותכלית.
הקומוניסטים האשימו את הרפובליקה שהיא "קפיטליסטית". בראש המתנגדים עמדה קבוצה שנקראה "הספרטקיסטים", שבראשה עמדו רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט. בינואר 1919 (תחילת דרכה של הרפובליקה) הם פתחו במהומות בברלין. ראש-הממשלה אברט שלח כוחות צבא לדכא את המרד ובמשך "שבוע הדמים", או בשמו "מרד הספרטקיסטים", נהרגו כ-1,000 איש עד לדיכוי המרד. עם זאת, המפלגה הסוציאליסטית, על שלל פלגיה, המשיכה לפעול ולעיתים לחתור תחת הרפובליקה.
לעומתם מפלגות הימין סברו שהרפובליקה סוציאליסטית מדי. העובדה כי הגנרלים לא נאלצו להודות בתבוסתם בחוזה ורסאי קיבלה משמעות עמוקה בעתידה של גרמניה. אף על פי שמספר החיילים בצבא הוקטן, הורגש מבחינה פוליטית כוחו של הצבא הדוחף את ללאומנות הגרמנית ולא לדמוקרטיה. הגנרלים והלאומנים הגרמנים החזיקו בדעה כי הצבא לא הפסיד בשדה הקרב, ויכול היה לנצח בקרב אילולא נבגד מבית, רעיון שכונה הסכין בגב האומה, על ידי קבוצת הפוליטיקאים אשר חתמה על הסכם שביתת-הנשק בנובמבר, שכונו "פושעי נובמבר". בגלל מצבה הרעוע של גרמניה - אבטלה, כלכלה בשפל, מורל נמוך - הרעיון הפך לפופולרי בקרב חוגים רבים, שקשה היה להם לבלוע את הגלולה המרה של תבוסה, והאשימו בכך את האקדמאים ואינטלקטואליים יהודים מרקסיסטים - וכך שלטה בתודעה תאוריית קשר על המרקסיזם.
הרפובליקה נתקלה גם בהתנגדות מתוך מערכותיה - מבכירי הממסד, דרך פקידות המדינה, ואף מערכות החינוך והמשפט - הן היו רגילות למסורת הקיסרית ולכן לעיתים קרובות היו אנטי-דמוקרטיות. מעל לכל, המערכת החזקה ביותר לשמירה על המשטר, הצבא הגרמני "רייכסווהר" שמר על "נייטרליות" בין הימין לשמאל ולא תמך ברפובליקה כשהייתה זקוקה לו. הדבר בא לידי ביטוי בפוטש של קאפ.
ב-13 במרץ 1920 נכנס גדוד של מיליציית הפרייקור לברלין, והשתלט על העיר, על מנת להשליט בגרמניה שלטון דיקטטורי ימני בראשות פעיל הימין וולפגאנג קאפ. ממשלת ויימאר עזבה את ברלין, כך שקאפ מינה עצמו לראש ממשלה ומיד ביטל את חוקת ויימאר. שאר הצבא שאמור להיות נאמן לממשלה ולחוקה, לא התערב. המרד נכשל עקב שביתת מחאה כללית של הפועלים ברחבי העיר והארץ. התוצאה הייתה שהרפובליקה לא תפקדה. קאפ נאלץ להימלט ולהיכנע. הממשלה החוקית חזרה לתפקד והעבירה חוק חנינה כללי כדי שהשובתים לא יפגעו, אולם מכך יצאו גם המורדים ומנהיגי הפוטש בלא עונש. מנהיג המורדים, זקט, נהפך לראש הצבא הגרמני ובנה אותו בצורה יעילה ועצמאית כך שהוא יפעל לפי רצון הממשלה (דבר שיעזור להיטלר בעלייתו לשלטון). מניסיון השתלטות זה ניתן להסיק כי הצבא הגרמני לא הוכיח את עצמו בעת משבר, וכי האופוזיציה הימנית הייתה חזקה במיוחד ויכלה לאיים על שלמות הרפובליקה.
אף על פי שרוב דרכה של הרפובליקה הייתה רצופה בעיות, הייתה תקופת שגשוג אחת – בהנהגת גוסטב שטרזמן - מסוף 1923 עת נבחר לראשות הממשלה, עד לסוף 1929 עת סיים תפקידו כשר החוץ של גרמניה. שטראזמן פעל ביד חזקה כלפי פנים ובמתינות כלפי חוץ:
הוא הורה לחדש את תשלום הפיצויים לצרפת ולהפסיק את השביתה בחבל הרוהר.
המשטרה דיכאה את המרידות בבוואריה. הצבא, ובראשו הגנרל פון זקט, עמד לצד השלטון.
המשטרה השתלטה על הפוטש במרתף הבירה - הצבא מנע מהיטלר ואנשיו להשתלט על בכירי ממשלת בוואריה במרתף בירה במינכן ומשם להכריז על מהפכה. המורדים נעצרו ונשפטו.
ב-1925 נחתמו הסכמי לוקרנו.
ארצות הברית הסכימה לתת לגרמניה הלוואות ותנאי אשראי נוחים.
שטראזמן חיזק את התעשייה, עצר את האינפלציה והביא לייצוב המטבע הגרמני, המארק.
ב-1925 מונה פאול פון הינדנבורג, שפיקד על צבא גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה, לנשיא במקום אברט, שנפטר. מינויו, בתמיכת המרכז והימין, היה אמור להעניק יציבות ורגיעה לרפובליקה. אבל הינדנבורג לא הצטיין באהבת הרפובליקה, והרבה להשתמש בצווי חירום, דבר שנגד את רוח הדמוקרטיה והחלישה. מאז ששטראזמן עזב את השלטון לא נמצאו מדינאים אחרים (בין שלושת הקנצלרים שאחריו) בעלי נאמנות עמוקה לרפובליקה ומוכשרים כמוהו, שינווטו את הרפובליקה בזמן משבר. גם הינדנבורג הישיש לא היה חזק מספיק לעמוד מול הכוח העולה של הנאצים. אף על פי שסלד מהם ומרעיונותיהם, ובמיוחד סלד באופן אישי מהיטלר, אותו כינה "הטר"ש הצ'כי" נגרר הינדנבורג בעל כרחו, בתהליך שנמשך מספר שנים, להסכמה לשותפות של הנאצים בשלטון, ולהכרזת היטלר כקנצלר.
מפלגות המרכז והשמאל לא התאחדו נגד כוחו העולה של הימין ובמיוחד המפלגה הנציונל-סוציאליסטית. מצבה הכלכלי של גרמניה והאבטלה הקשה גרמו לכך שבספטמבר 1930 הנאצים, ששלהבו את הגרמנים ברגשות פטריוטיים ולאומיים היו המפלגה השנייה בגודלה. ביולי 1932 הפכה המפלגה הנאצית לגדולה במפלגות (37% ברייכסטאג). שאר המפלגות לא השכילו ליצור אופוזיציה מאוחדת נגדם, ובינואר 1933 נאלץ הינדנבורג לפטר את שלייכר ולמנות את היטלר לקנצלר.
במהלך שנות רפובליקת ויימאר התקיימה מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה. המפלגות הפוליטיות המרכזיות החזיקו מיליציות חמושות ותנועות נוער צבאיות-למחצה שהתגוששו ברחובות במסגרת הפגנות, תהלוכות, מצעדים, עצרות-בחירות והתקלויות ספונטניות. המיליציות העיקריות היו החזית האדומה והצבא האדום של חבל הרוהר של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, קסדת הפלדה של הלאומנים והמלוכנים שהייתה בעלת זיקה למפלגת העם הלאומית הגרמנית, האס אה של המפלגה הנאצית וכן מיליציה יוצאת-דופן, רייכסבאנר שחור-אדום-זהב, שהקימה הממשלה הרפובליקאית הדמוקרטית, על מנת שלא להפקיר את הרחוב לכוחות אנטי-דמוקרטיים.
המצב החברתי והכלכלי
גרמניה חסרה מעמד בינוני-בורגני יציב, שמהווה משענת לדמוקרטיה, כיוון שנחלש מהמשבר ומהאינפלציה. בנוסף, לחברה הגרמנית מסורת מונרכית של מאות שנים, שלא יכולה להמחק ב-14 שנות דמוקרטיה. בעקבות סילוק הקיסר חלה אי יציבות בדפוסים והערכים השמרניים של הגרמני הפשוט. מיתוס המלחמה, "פולחן החייל המת" שמהווה חלק מהתרבות הגרמנית לאורך הדורות, דווקא התחזק בעקבות התבוסה וגרם לריאקציה - שאיפה לחזור לעבר, לשלטון היחיד והלאומנות הכלל-גרמנית.
האינפלציה (בין אם מכוונת ובין אם לאו) שלאחר המלחמה גרמה לירידת ערך השכר, שחיקה עד דק בערך החסכונות ואף רעב, מלבד שאר הקשיים כלכליים האופייניים למצב זה. המשבר הכלכלי דרדר עוד יותר את המורל הלאומי, שגם כך היה ירוד עקב התבוסה במלחמה. נוסף על כך, המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות והסוציאליסטיות נחלשו יותר מאחרות בשל המשבר. עקב כך לא היה מי שיתנגד ליצירת מונופולים ובעלי הון חזקים מאוד.
המצב הכלכלי החל להתאושש בתחילת שנות העשרים. אך באפריל 1923 בעלות הברית, ובעיקר צרפת ואנגליה, הגישו לממשלת גרמניה תביעה על סך 33 מיליארד דולר לתשלום פיצויים עבור המלחמה שגרמניה החלה בה. התביעה הייתה צעד שהביא לתחילתה של היפר-אינפלציה, שהפכה למאפיין בולט של רפובליקת ויימאר - ערך המרק הגרמני ירד מ-4.2 מארק לדולר בראשית מלחמת העולם הראשונה, ל-75 מארק לדולר בתחילת שנת 1921.
ממשלת גרמניה בקשה דחייה אך הצרפתים דחו את הבקשה. ממשלת גרמניה לא עמדה בתשלומים ושבה והמציאה תירוצים. לכן בינואר 1923 השתלט הצבא הצרפתי על חבל הרוהר, המפורז לפי חוזה ורסאי. אזור זה עשיר במחצבים ותעשייה - למשל, מכרות הפחם מהווים 80% מכלל הפחם והברזל של גרמניה - ולכן חיוני למשק הגרמני. ממשלת ויימאר הורתה לגרמנים בחבל לשבות, ושלחה להם עזרה כספית ככל שיכלה כדי שיחזיקו מעמד. השבתת האזור החשוב ביותר לתעשייה הגרמנית ושליחת העזרה גרמו להחרפת הירידה בערך המטבע. המארק הגרמני המשיך לצנוח, ביולי 1923 הוא עמד על 160,000 מארק לדולר, ובאוגוסט על מיליון ועד נובמבר 1923 ערכו ירד ל-4,000 מיליארד מארק לדולר אחד.
אזרחים גרמנים אבדו את כל חסכונותיהם, למשכורות ששולמו לא היה ערך מפאת ירידת ערכו של המארק, מוצרי מכולת עלו מיליארדים, והתפרעויות בגלל מזון החלו ברחובות. אולם רוב האזרחים עמדו לצד הממשלה בהתנגדותה לשלם לצרפתים. בספטמבר 1923 עשתה הממשלה הגרמנית צעד שנחשב כמשגה חמור, כאשר החליטה להמשיך לשלם לצרפתים. התנגדות עזה עלתה בעם, וגרמה לקבוצות קיצוניות להתחיל במהומות, תוך כדי הבאת גרמניה לעברי פי פחת.
היה מדובר באינפלציה שטרם הייתה כדוגמתה. אנשים איבדו את חסכונות חייהם ברגע. המשכורת שהייתה משולמת לעובד בבוקר, הייתה חסרת ערך בערב. אנשים קיבלו משכורותיהם במריצות מלאות כסף, אך עד מהרה הייתה המריצה שווה יותר מן הכסף שהובל בה. הביטחון האישי והוודאות הכלכלית, ואף הידיעה הפשוטה כי יהיה למשפחה ממוצעת מן המעמד הבינוני די משאבים לקיים את צורכי החיים הפשוטים - כל אלו היו כלא היו. השפעתה הפסיכולוגית של האינפלציה הייתה כמכת מוות לרעיונות הדמוקרטיים. ההמון נדחק לפתרונות פוליטיים קיצוניים- מימין ומשמאל.
מסוף שנת 1923 החל ממשלו של שטראזמן לייצב את המשק הגרמני. האבטלה צומצמה והאינפלציה קיבלה ממדים סבירים. המפעלים הגדולים בגרמניה כבר לא היו בחובות, הייצור ממפעלים אלה הלך וגדל ואנשי עסקים בעיקר מארצות הברית החלו להשקיע כספים בגרמניה. גם ממשלת ארצות הברית הלוותה כסף רב לממשלת גרמניה כדי לעזור לגרמנים לשקם את ארצם.
המכה הבאה הייתה המשבר הכלכלי העולמי ב-1929. ב-29 באוקטובר 1929 קרסה הבורסה של ניו יורק. כתוצאה מכך, בכל העולם חברות פשטו את הרגל, בעקבותיהם בנקים פשטו את הרגל, אנשים איבדו את חסכונותיהם. אבטלה ורעב פשטו בעולם, וממשלות עמדו חסרות אונים נוכח התמוטטות כלכלת העולם. השפל הגדול הגיע.
הכלכלה של גרמניה הייתה רגישה יותר, והייתה תלויה ברובה על סחר חוץ ויצוא שאף מדינה לא רצתה בו כרגע. התמוטטות המשק האמריקאי פגעה במיוחד בגרמניה מפני שתמיכתו והשקעתו הנמשכת שם תרמו את עיקר הצמיחה למשק הגרמני. עתה נדרשה גרמניה לשלם את כל ההלוואות שקבלה בעבר. פסי הייצור בגרמניה נעצרו.
בגרמניה החלו פיטורין נרחבים של עובדים. בנקים בכל רחבי המדינה פשטו את הרגל באבדם את כל חסכונותיהם של התושבים. האינפלציה שוב הרקיעה שחקים, מקשה על האזרחים לקנות מזון. כך כמעט בן לילה אורח החיים של אזרחי גרמניה, בני המעמד הבינוני, השתנה ללא שהייתה להם כל שליטה על מהלך האירועים. השפל הגדול החל והאנשים הוטלו אל תוך עוני ומסכנות. האנשים החלו לחפש פתרון, "כל פתרון למצב".
המצב התרבותי
הקשיים הכלכליים הביאו לפריחת תרבות הדוניסטית סוערת כמו תיאטרון הקברט. העם - הן המעמד הנמוך והן הגבוה - קיוו לברוח מבעיותיהם היומיומיות לבידור והוללות לילית.
הפריחה התרבותית ברפובליקה של ויימאר הייתה בכל התחומים, ובתקופה הקצרה בה פרחה הרפובליקה, עלו אנשי תרבות אשר יצרו יצירות בלתי נשכחות בכל תחומי החיים - בתיאטרון ובשירה - המשורר ברטולט ברכט והמלחין קורט וייל, הבמאי מקס ריינהרדט בספרות - אלפרד דבלין אשר ספרו "ברלין, אלכסנדרפלאץ" הוא ביטוי מדויק לרוח התקופה, הסופר אריך מריה רמארק אשר תיעד את חוויות דור החפירות האבוד של מלחמת העולם, העיתונאי קורט טוכולסקי אשר שיקף את המאורעות בטור אישי נוקב, הנקרא אף כיום כאילו נכתב זה עתה, הצייר ג'ורג' גרוס, אשר ציוריו אף הם נותנים ראי נאמן לתחושות של בני הדור ההוא, והקולנוע אשר העלה יוצרים כפריץ לאנג, ואף מרלן דיטריך, ויצר זרם אקספרסיוניסטי של קולנוע ניסיוני ועז מבע, שבמרוצת השנים השפיע על הפילם נואר ההוליוודי, והביא לעולם סרטים כ"הקבינט של ד"ר קליגרי", מטרופוליס ו-M. בין היוצרים הגרמנים בתקופה זו - פרידריך וילהלם מורנאו, ארנסט לוביטש, וגיאורג וילהלם פאבסט. באדריכלות הייתה זו תקופת התפתחותו של סגנון הבאוהאוס הייחודי, אשר, בין היתר, מקנה ל"עיר הלבנה" בתל אביב את חדשנותה וייחודה והביא להכרזה על שימורה כ"עיר מורשת תרבות עולמית" בידי ארגון אונסק"ו.
היה זה פרץ של יצירתיות אשר נבע מרווחה ושלום שאפשרו מבט לעבר חוויות העבר הקשות - המלחמה והתבוסה שבעקבותיה, המאבק המעמדי האלים בין השמאל והימין לאחר המלחמה, אי הביטחון האישי והכלכלי בימי האינפלציה הגבוהה, השחרור האישי והפוליטי לעומת החברה הפרוסית הנוקשה והנוטה למיליטריזם.
לכל אלו הושם סוף עם נפילת הרפובליקה, כאשר אלו מן אנשי היצירה והתרבות אשר בחרו להישאר בגרמניה (מרבית האומנים המוזכרים למעלה עזבו את גרמניה או ברחו ממנה) נאלצו להיכנע לקו המפלגתי המעורב של תרבות "מטעם" וכמכשיר תעמולה וחיברות, תוך דגש על האדרת אתוס ה"עם הגרמני" ועליונותו.
סופה של הרפובליקה - עליית היטלר לשלטון
כבר ב-9 בנובמבר 1923 ניסו היטלר ומפלגתו לבצע פוטש בבוואריה. היטלר נדון לחמש שנות מאסר, אך קיבל חנינה ושוחרר לאחר תשעה חודשים. במהלך תקופת מאסרו כתב את ספרו "מיין קאמפף" - "מאבקי". בינתיים ירדה מפלגתו למחתרת. היטלר החליט לנסות ולתפוס את השלטון בדרך דמוקרטית.
ב-1928 זכתה המפלגה הנאצית ב–12 צירים בפרלמנט. ב–1929 מנתה המפלגה 100 אלף איש. באותה שנה הכה בעולם השפל הכלכלי הגדול ומצבה של גרמניה היה גרוע: אבטלה גדולה, התמוטטות חברות ומפעלים, גירעון תקציבי ועוני שהלך והתפשט ברחבי המדינה. באוקטובר 1929 נפטר ראש הממשלה שטראזמן. אחריו עלו עוד שלושה ראשי ממשלה שהתקשו בפתרון הבעיה הכלכלית, והכשירו את הקרקע להיטלר, שעלה ב–1933.
בשנת 1928 פורסם איור מפורסם של פאול ובר, המוכתר בכותרת - "היטלר - גורל גרמני", מראה המון אדם הצועד, כשהוא נושא את דגל צלב הקרס, ונופל לקבר ובו ארון מתים ענק המקושט אף הוא בצלב הקרס. בהמשך פאול ובר הפך לתומך השלטון הנאצי.
השפל הגדול גרם לפילוג בין המפלגות, דווקא כאשר נדרשה אחדות לפתרון הבעיות שהיו גדולות מכפי מידתה של כל מפלגה בודדת. ב-30 במרץ 1930 נבחר היינריך ברינינג לראש ממשלה. למרות הצורך הגדול בתוכנית כלכלית, נתקל ברינינג בהתנגדות גדולה מצד האופוזיציה. כדי לצאת מהמצב שאליו הגיע, הוא ניגש לנשיא וביקש ממנו להפעיל את סעיף 48 לחוקה, במסגרתו הוכרז מצב חירום ובהתאם לו שלטון באמצעות צווי חירום. בקשה זו גרמה למהומה גדולה בגרמניה והאופוזיציה דרשה שמצב החירום יבוטל לאלתר.
כמוצא אחרון, ביולי 1930 פנה ברינינג לנשיא הינדנבורג וביקש ממנו לפזר את הרייכסטאג וללכת לבחירות חדשות. התאריך לבחירות החדשות נקבע ל-14 בספטמבר 1930. הציבור הגרמני שכבר היה עייף מהמשבר הפוליטי בברלין ומהעוני והרעב, פנה לפתרון קיצוני - המפלגה הנאצית. היא קיבלה 107 צירים, ובכך הפכה למפלגה השנייה בגודלה. הדבר הוביל להתחזקות התעמולה הנאצית ברחבי גרמניה.
בפני הרפובליקאים עמדה בעיה נוספת: בשנת 1932 עמדו להיערך בחירות לנשיאות, אך הינדנבורג, שהיה הדבק שעדיין החזיק את הדמוקרטים בשלטון, הלך והזדקן ולא היה מעוניין בכהונה נוספת. אפילו אם ניתן היה לשכנעו לרוץ לכהונה נוספת, הוא יהיה בן 92 בסיומה. אם ימות לפני תום הכהונה, מה שלא היה בלתי סביר, היטלר שנמצא אחריו בתור יהיה הנשיא ללא בחירות. למרות כל אלו רץ הינדנבורג לכהונה נוספת. מולו התמודד היטלר, אשר הצליח לכפות סיבוב שני, כיוון שהינדנבורג קיבל פחות ממחצית הקולות. בסיבוב השני הינדנבורג אמנם זכה ברוב המיוחל, אך כוחו של היטלר עלה - 36 אחוז מן הבוחרים הגרמנים נתנו לו את קולם.
ברינינג סולק מראשות הממשלה ב-29 במאי 1932 לטובת פרנץ פון פאפן, פוליטיקאי שמרני, מן הספסלים האחוריים במפלגתו של ברינינג, אשר "הוכתר" על ידי הינדנבורג ויועץ הסתרים שלו קורט פון שלייכר. פאפן שלט מ-1 ביוני 1932 עד ה-2 בדצמבר 1932. הוא הרכיב את הממשלה מתומכי הימין והאריסטוקרטיה השמרנית. הוא פירק את הממשלה הפרוסית וביטל את האוטונומיה הפרוסית. פאפן הורה על עונשי מוות למי שיפעל באלימות וטרור, אך התקשה לאכוף את הוראותיו. בבחירות לרייכסטאג באותה שנה זכתה המפלגה הנאצית ב-230 צירים, ואופוזיציה חזקה בהנהגת היטלר הביאה להתפטרות פאפן.
גנרל שלייכר, אשר החליף את פאפן, שלט מ-3 בדצמבר 1932 עד 29 בינואר 1933. הוא פתח בניסיון לרפורמות כלכליות, מה שהוביל לביקורת חזקה על מדיניותו מצד היונקרים ואנשי התעשייה. פון פאפן ראה בכך הזדמנות להפיל את שלייכר ודרש את שיתוף היטלר בשלטון, על מנת להחזיק בהגה השלטון בעצמו (כסגן הקנצלר, והשולט ברוב השמרני בממשלה הנאצית). שלייכר התפטר לאחר שהנשיא סירב לדרישתו לפזר את הפרלמנט, ולהכריז על המפלגה הנאצית ועל המפלגה הקומוניסטית כבלתי חוקיות. נראה כי איש מלבד היטלר לא יכול היה להשתלט על המצב ולכן, לאחר שקיבל הכשר מפון פאפן, ומבנו של הינדנבורג, אוסקר, אשר היה בעל השפעה ממשית על אביו, הוזמן היטלר למשרדו של הינדנבורג. ב-30 בינואר 1933 הפך היטלר לקנצלר גרמניה.
, כתב אז גנרל לודנדורף להינדנבורג. לודנדורף ידע על מה הוא מדבר. רק תשע שנים לפני מינויו של היטלר לקנצלר, עמדו לודנדורף והיטלר כתף אל כתף בניסיון המרידה המכונה "הפוטש במרתף הבירה". לודנדורף היה אז גיבור המלחמה, מפקד הצבא האגדי, והשליט בפועל של המדינה בימי המלחמה. היטלר היה אך תועמלן בווארי נודד ממוצא מפוקפק, איש ללא שם וללא מקצוע. מאז עמד לודנדורף היטב על טיבו של היטלר, ומכתבו להינדנבורג היה מבוסס על ניסיונו האישי המר.
ואכן, תחזיתו של לודנדורף מיהרה להתגשם: מינויו של היטלר לקנצלר ב-30 בינואר היה עדיין במסגרת החוקתית של "רפובליקת ויימאר", עם רייכסטאג שנבחר בבחירות כלליות רב-מפלגתיות, בעל סמכויות שלטוניות נרחבות שאמנם הושעו בעקבות הכרזת מצב החירום, אך טרם בוטלה האפשרות החוקתית להחזירן. אלא שהיטלר החל מיד להשתמש בסמכויותיו החדשות כצעדים להפיכת גרמניה לדיקטטורה: מינוי אנשיו לתפקידי מפתח, שימוש בצווי חירום להשעיית חירויות יסוד (למשל כדי למנוע מחאה ציבורית נגדו), נטילת סמכויות שלטון שעד אז בוזרו במבנה הפדרלי של גרמניה וריכוזן בידיו ובידי אנשיו, שימוש באנשיו להטיל אימה על הציבור (כולל בזמן הבחירות ב-5 במרץ) וכיוצא באלה. העמקת המאפיינים הדיקטטוריים, הריכוזיים והטוטליטריים נמשכו לתוך שנות שלטונו כשליט גרמניה הנאצית, אך המאורע שהפך רשמית את גרמניה לדיקטטורה הוא העברת חוק ההסמכה ב-23 במרץ 1933, פחות מחודשיים מיום מינויו לקנצלר.
לקריאה נוספת
ארתור רוזנברג, הריפובליקה הגרמנית - לידתה ושקיעתה, (תרגום מגרמנית: יעקב שמעוני), תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ג-1943.
בעז נוימן, להיות ברפובליקת ויימאר, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2007.
גדעון ראובני, לקרוא את גרמניה: תרבות קריאה ותרבות צריכה בגרמניה לפני 1933, ירושלים, תשס"ז.
עופר אשכנזי, הליכה אל עבר הלילה: רציונליות וזהות בקולנוע הגרמני לפני עליית הנאציזם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2010.
אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010.
ירון ג'אן, רעשי המודרניות: חוויות של שמיעה בגרמניה 1914-1945, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2011.
Berlin in Lights: The Diaries of Count Harry Kessler, 1918-1937 - יומניו של הרוזן הארי קסלר
קישורים חיצוניים
רפובליקת וויימאר
חוקת רפובליקת ויימר ו"אביה" הוגו פרויס באתר הספרייה הלאומית
ביקורת על ברלין, אלכסנדרפלאץ מאת אלפרד דבלין, על החיים ברפובליקת ויימאר, מאת ד"ר גדעון גרייף, באתר יד ושם
סקירת סרטים העוסקים ברפובליקת ויימאר, באתר יד ושם
זהות יהודית-גרמנית בתקופת רפובליקת ויימאר ברומן בית קרנובסקי מאת ישראל יהושע זינגר, באתר יד ושם
הערות שוליים
*
קטגוריה:גרמניה: היסטוריה
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מדינות לשעבר בתחומי גרמניה
קטגוריה:פדרציות לשעבר
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1918
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1919
קטגוריה:מדינות שהתפרקו ב-1933 | 2024-07-24T20:10:21 |
קונקורד | קונקורד היה מטוס נוסעים על-קולי שפותח בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי בריטניה וצרפת, והופעל בשנים 1976–2003 בחברות התעופה בריטיש איירווייז הבריטית ואייר פראנס הצרפתית, בעיקר בקווי טיסה מלונדון ומפריז לניו יורק ולוושינגטון. משנת 1969 עד שנת 1979 יוצרו בסך הכל 20 מטוסים, מהם 14 הופעלו בשירות מסחרי.
הקונקורד הוא אחד משני מטוסי הנוסעים העל קוליים היחידים שנבנו מעולם, לצד הטופולב Tu-144 הרוסי.
היסטוריה
פיתוח המטוס
ממוזער|200px|הטיסה הראשונה של קונקורד 001, בשנת 1969
ראשיתו של פרויקט הקונקורד היא ביוזמה משותפת של בריטניה וצרפת, בשנות ה-50 המאוחרות, לבנות מטוס נוסעים על קולי לטיסות מסחריות. חברת British Aircraft Corporation (BAC , כיום BAE Systems ) הבריטית וחברת סוד אוויאסיון הצרפתית, פיתחו שתיהן אבות טיפוס שונים בנפרד. אב הטיפוס של חברת BAC היה מטוס לטווח ארוך אשר יכול להכיל כמאה נוסעים, והגרסה הצרפתית הייתה גרסה לטווח בינוני.
אבות הטיפוס הושלמו כבר בראשית שנות ה-60, אך עלותם הייתה גבוהה וחייבה מימון ממשלתי. ממשלת בריטניה התנתה את הסיוע בצירופן של מדינות נוספות כמממנות. חברת BAC פנתה למספר מדינות, אך רק צרפת הביעה התעניינות ממשית. הסכם בין בריטניה לצרפת לפיתוח מטוס BAC (הקונקורד) נחתם ב-28 בנובמבר 1962. טרם ההסכם נקבעו קנסות כבדים למדינה המפרה אותו, במטרה להבטיח המשך הפיתוח.
הקונקורד טס במהירות כפולה ממהירות הקול ובגובה 60,000 רגל, תוך שהוא מקצר את זמן הטיסה לכמחצית מזה של מטוס נוסעים רגיל המשייט במהירות אופיינית של כ-0.8 מאך. טיסת המבחן הראשונה שלו נערכה בטולוז (צרפת), ב-2 במרץ 1969. טיסות מסחריות סדירות הופעלו על ידי בריטיש איירוויז ואייר פראנס החל מה-21 בינואר 1976 ועד ל-24 באוקטובר 2003.
למרות ההישג הטכני החשוב, הקונקורד נחל לימים כישלון כמיזם מסחרי. מלאכת תכנונו הייתה מסובכת מכיוון שמנועי הקונקורד תוכננו להספק כוח עצום ועיצוב אווירודינמי שאילץ תכנון תא נוסעים צר במיוחד (ארבעה מושבים לרוחב וביניהם מעבר אחד). בשל כך, תפוסת הקונקורד הייתה כמאה נוסעים בלבד, ללא מחלקת עסקים או מחלקה ראשונה, אם כי המושבים היו מרווחים יחסית ונוחים. "טיסת הפרישה", טיסת הנוסעים האחרונה של המטוס, נערכה ב-26 בנובמבר 2003.
הקונקורד היה מטוס הנוסעים העל קולי השני בעולם, לאחר הטופולב Tu-144 הרוסי, שהמריא לראשונה חודשיים לפניו. המטוס הסובייטי הטיס מטען לפני הקונקורד, אך החל להטיס נוסעים רק כשנה אחריו.
ממוזער|200px|תמונה של מטוס קונקורד של בריטיש איירוויז בעת נחיתתו
הפעלת המטוס
טיסות הקונקורד החלו ב-1976 בקווים לונדון-בחריין ופריז-ריו דה ז'ניירו. מגבלות אמריקאיות על טיסות על-קוליות מנעו פתיחת קווים לארצות הברית, אך ב-1977 הוכרעו ההתנגדויות ונפתחו קווי טיסות מפריז ולונדון לנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי שבניו יורק ולוושינגטון די. סי.
ב-16 באוגוסט 1995 קבע מטוס הקונקורד F-BTSD את שיא המהירות העולמי בהקפת העולם מזרחה, ללא תדלוק באוויר: מהירותו הממוצעת הייתה 1,305.93 קילומטר לשעה. הקונקורד הגיע לגובה של 60,000 רגל (כ-18 קילומטר), ויכול היה לשאת עד 110 נוסעים לטווח של 6,200 קילומטר במהירות מרבית של 2.04 מאך (לשם השוואה, מטוס נוסעים סילוני רגיל טס בגובה 35,000 עד 40,000 רגל ובמהירות של כ-800 קילומטר לשעה (0.67 מאך)). כך יכול היה המטוס לטוס מלונדון לניו-יורק, למשל, בשלוש שעות וחצי בלבד (לעומת 7–8 שעות במטוס נוסעים רגיל).
העלות הגבוהה של תחזוקת והפעלת המטוס, והרעש הרב שיצרו מנועיו, הרתיעו את חברות התעופה מלרכוש את הקונקורד. הטיסות לא היו מעולם רווחיות, אך נחשבו למקור יוקרה עבור בריטיש איירווייז ואייר פראנס, שהיו החברות היחידות שהפעילו אותו. במטוס טסו בעיקר אנשי עסקים, מאחר שמהירותו קיצרה את זמן הטיסה בצורה ניכרת. מחירו של כרטיס טיסה טראנס אטלנטי בקונקורד היה כ-10,000 דולר.
ב-25 ביולי 2000 התרסקה טיסת אייר פראנס 4590 בגונס, צרפת, מעט לאחר המראתה. כל נוסעי המטוס וארבעה אנשים על הקרקע נהרגו. סיבת ההתרסקות הייתה תקר שנגרם בצמיג המטוס מפיסת מתכת שנפלה ממטוס אחר על המסלול, וניקבה את צמיג הקונקורד ומכלי הדלק שלו. התאונה הזו הובילה לקרקוע המטוסים למשך זמן רב. לאחר תיקונים, חזרו המטוסים לפעול ב-2001, עד להפסקת הטיסות הסדירות של מטוסי הקונקורד ב-2003, בשל כישלונם המסחרי.
מבנה
ממוזער|200px|תא הטייס של הקונקורד
הקונקורד נבנה בתצורת כנף דלתא (Delta Wing), כלומר כנפיים צרות וארוכות בצורת משולש, על מנת להשיג אווירודינמיות גבוהה ככל האפשר, ארבעה מנועי סילון בעלי מבער אחורי (מדגם זהה לאלו שבמפציץ אוורו וולקן), חרטום בזווית משתנה ומערכת טוס-על-חוט (Fly-by-wire) אנלוגית, הראשונה שהותקנה במטוס נוסעים.
באזור המנועים הייתה לקונקורד מערכת Variable Air Intakes (כונסי אוויר משתנים): מכיוון שבטיסה במהירויות על קוליות יש צורך בכוח מנוע רב, נדרשו כונסי אוויר (פתחי כניסת אוויר) גדולים במיוחד; המערכת כוונה לפי מספר מצבים קבועים שניצלו את כיווני זרימת האוויר ואופן פעולת המנוע במצבים האלו, כדי לחסוך דלק וכוח. היא הגנה על המנוע מפני זרמי אוויר חדים שנוצרים משינוי מהירויות קיצוניים. מערכת נוספת הייתה מערכת ה-Fly By Wire הראשונה בעולם, שהוצגה בקונקורד - היא איפשרה שליטה קלה על המטוס ללא מאמץ. לקונקורד היה חרטום מוארך ייחודי, שנועד לשפר את האווירודינמיקה: החרטום המוארך והחד יצר מעין "חור" באוויר, שלתוכו "הוכנס" שאר המטוס בהדרגה. אולם, חרטום במבנה זה פגע בראות של הטייסים בעת ההמראה והנחיתה, ולפיכך פותחה מערכת שהורידה את החרטום בנחיתה ובנסיעה על המסלול, והרימה אותו בחזרה לאחר ההמראה.
גוף הקונקורד הורכב ברובו מחלקים שלמים, כדי למנוע שקעים בין הרכיבים ולשפר את האווירודינמיות. גוף המטוס הורכב ברובו מאלומיניום קל כדי לחסוך משקל, מה שהיווה בעיה, כי האזורים הקרובים למנוע התחממו מאוד ויכלו לגרום להתכת הגוף.
את מערכת ה-Pitch, שמאפשרת טיסה בקצב אחיד (גובה לא משתנה) על ידי איזון של משקלים בקצה הכנף במהירויות שונות, החליפה מערכת מיוחדת שהעבירה חלק מהדלק מסביב לכנף, על מנת לשנות את מרכז הכובד ולגרום לאותה תגובה כמו במערכת Pitch הסטנדרטית.
שמאל|200px|ממוזער|פנים המטוס
במהלך הבנייה של הקונקורד היו בעיות רבות: במרכזי הכבידה במטוס, במנועים, בבלמים (הקונקורד המריא ונחת במהירויות גבוהות ולפיכך נדרשה התקנה של מערכת בלמים מיוחדת - הקונקורד היה המטוס הראשון ששולבה בו מערכת ABS שמונעת נעילת גלגלים בבלימה ומאפשרת שליטה במטוס בעת בלימה על המסלול. מערכת זו מקצרת את מרחק הבלימה במשטחים חלקים), בעיות במבנה (עקב המהירות הגבוהה היו מצבים בהם הגוף התעקם), לחץ אוויר בקבינה, ומגבלת ראות בשל החרטום הארוך (שנפתרה בעזרת החרטום המתכוונן).
הקונקורד טס בגובה כפול מזה שבו טס מטוס רגיל, וניתן היה לראות ממנו את קימור כדור הארץ. בנוסף, הקונקורד רעד בגבהים אלו לעיתים נדירות. מהירותו של הקונקורד איפשרה לו לטוס מלונדון לניו-יורק בשלוש שעות וחצי בלבד, ובכך גבר על מהירות סיבוב כדור הארץ.
במטוס הקונקורד הותקנו בדרך כלל כ-100 מושבים בלבד, 4 בשורה עם מעבר באמצע. אף על פי שהיה מטוס פאר, הוא היה צפוף: גובה התקרה במעבר המרכזי היה כ-1.8 מטר, ולא היה מקום למטען יד או אמצעי בידור כלשהם. חסרונות אלו היו בעיני חלק מהנוסעים משמעותיים יותר מיתרונו העיקרי של המטוס - זמן הטיסה הקצר.
התרסקות טיסה 4590 של אייר פראנס
ב-25 ביולי 2000, טיסה 4590 של אייר פראנס, F-BTSC, התרסקה בגאנס, צרפת. ההתרסקות ארעה זמן קצר לאחר ההמראה מנמל התעופה שארל דה גול בפריז בדרכה לנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי בניו יורק. בהתרסקות נהרגו כל 100 הנוסעים ו-9 אנשי צוות, ובנוסף נהרגו ארבעה אנשים על הקרקע. זו הייתה התאונה הקטלנית היחידה שבה היה מעורב הקונקורד.
על פי החקירה הרשמית, ההתרסקות נגרמה מרצועת טיטניום שהתנתקה ממטוס אחר שהמריא דקות ספורות קודם לכן. רסיס מתכת זה נקב את צמיג הבוגי השמאלי של הקונקורד בעת ההמראה. הצמיג התפוצץ, וחתיכת גומי פגעה במכל הדלק המרכזי. הפגיעה גרמה באופן עקיף לפיצוץ מכל דלק שבאחת הכנפיים, וגרם לדליפת דלק ממנו, אשר הוצת מאוחר יותר על ידי החיווט החשמלי.
הצוות כיבה את מנוע מספר 2 בתגובה לאזהרת האש, והמשך ההמראה התבצע בעזרת מנוע מספר 1 בלבד. המטוס לא הצליח להשיג גובה ומהירות מספיקים, הסתחרר שמאלה והתרסק כאשר זנבו פוגע במלון Hotelissimo.
ב-6 בדצמבר 2010, חברת קונטיננטל איירליינס והמכונאי ג'ון טיילור, נמצאו אשמים בהריגה בשוגג, אך ב-30 בנובמבר 2012 ביטל בית משפט צרפתי את ההרשעה וקבע כי במעשיהם של קונטיננטל וטיילור אין די כדי לייחס להם אחריות פלילית.
בעקבות ההתרסקות הופסק השימוש במטוסי הקונקורד לתקופה ממושכת, ובוצעו בהם תיקונים. המטוסים שבו לפעילות ב-7 בנובמבר 2001, לפני שהופסקו סופית הטיסות המסחריות ב-2003.
שימור
ממוזער|מטוס קונקורד במוזיאון הרכב והטכנולוגיה בזינסהיים, גרמניה
דגמים ספורים של המטוס שומרו ומוצגים במוזיאונים ברחבי העולם:
פרטים ספורים של המטוס, ששירתו באייר פראנס, שמורים במוזיאון האוויר והחלל הצרפתי אשר בשדה התעופה לה בורז'ה סמוך לפריז. אחד מהדגמים במוזיאון מתוחזק כך שניתן להפעיל מספר מערכות טכניות שלו להדגמה, כמו העלאת והורדת החרטום.
מטוסים נוספים בצרפת שמורים במוזיאון "אירוסקופיה" בטולוז, סמוך למפעל של איירבוס; בשדה התעופה אורלי ליד פריז; ובנמל התעופה שארל דה גול, פריז.
פרטים ספורים של המטוס שהופעלו על ידי בריטיש איירוויז שמורים כיום בהאנגרים במספר שדות תעופה בבריטניה, ומפעם לפעם עולות כוונות עתידיות של חובבי תעופה לשחזר את אחד מדגמי המטוס כך שיוכל לנוע על המסלול בכוחות עצמו. המטוסים בבריטניה שמורים בנמל התעופה הית'רו, לונדון; בשדה התעופה בבריסטול; בנמל התעופה מנצ'סטר; במוזיאון התעופה הלאומי בסקוטלנד; במוזיאון ברוקלנדס במחוז סארי; בסניף של מוזיאון המלחמה האימפריאלי בדקספורד, סמוך לקיימברידג'; ובמוזיאון חיל האוויר במחוז סאמרסט.
המטוס שנשא את הסימול F-BVFB מוצג במוזיאון הרכב והטכנולוגיה בזינסהיים במדינת באדן-וירטמברג, גרמניה. טיסתו האחרונה של המטוס הייתה בין פריז לבאדן-באדן ולאחר מכן הוא הועבר למוזיאון באמצעות השטה על דוברה והוסע דרך היבשה בתהלוכה רבת רושם.
המטוס שנשא את הסימול G-BOAD והופעל על ידי בריטיש איירוויז, מוצג כיום במוזיאון אינטרפיד אשר בניו יורק, ארצות הברית. המטוס שנשא את הסימול G-BOAG מוצג במוזיאון תעופה פרטי במדינת וושינגטון, ארצות הברית.
מטוס נוסף מצוי סמוך לנמל התעופה גרנטלי אדמס בברבדוס.
מפעילות
ארצות הברית
בראניף אינטרנשיונאל איירווייז (חוזה לטווח קצר)
בריטניה
בריטיש איירווייז
צרפת
אייר פראנס
סינגפור
סינגפור איירליינס (חוזה לטווח קצר)
מפרט
אפיון כללי
אנשי צוות: שלושה (קברניט, קצין ראשון ומהנדס טיסה)
תכולת נוסעים: 92 עד 128
אורך: 61.66 מטר
מוטת כנפיים: 25.6 מטר
גובה: 12.2 מטר
שטח כנף: 358.25 מ"ר
משקל ריק: 78.7 טון
משקל מרבי: 186.88 טון
הנעה: ארבעה מנועי סילון מתוצרת רולס-רויס/סנקמה, בעלי דחף של 32,000 ליברות כל אחד
ביצועים
מהירות מרבית: 2,330 קילומטר לשעה
מהירות שיוט: 2,006 קילומטר לשעה
טווח: 7,250 קילומטר
סייג רום: 18.3 קילומטר
קצב טיפוס: 25.41 מטר/שנייה
ראו גם
טופולב Tu-144
בואינג 2707
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מטוסי נוסעים
קטגוריה:מטוסי נוסעים בריטיים
קטגוריה:מטוסים צרפתיים
קטגוריה:הקפת כדור הארץ
קטגוריה:בריטיש איירווייז
קטגוריה:אייר פראנס-KLM
קטגוריה:כלי טיס בעלי כנף דלתא
קטגוריה:יחסי הממלכה המאוחדת – צרפת | 2024-06-29T22:13:25 |
נזיר | ממוזער|250px|פסלים של נזירים נוצרים קתוליים. הנזירים נראים עוסקים במלאכה הידועה ביותר בה הועסקו הנזירים בימי הביניים בהיעדר מכונות דפוס וגם כמצווה – העתקת ספרות קודש
נזיר הוא אדם הנוטל על עצמו לתקופה קצובה או לכל חייו סייגים הקשורים בתענוגות החיים; סייגים אלה משתנים בין תרבויות ודתות. בחלק מהמקרים קיימת הבחנה בין סגפן, החי בחברה אך מוותר על הנאות שונות לבין נזיר הפורש במידה חלקית או מלאה מהחברה, אך זו אינה קיימת בכל המקרים, לדוגמה – הנזיר ביהדות אינו נדרש כלל לפרישה מהחברה.
בדתות המזרח
בדתות המזרח מטרת הנזירות לרוב אינה סגפנות או קרבן עצמי, אלא ניסיון לייצר צורת החיים התומכת במאמצים הרוחניים ובשאיפה להגיע להארה בכך שהיא מסירה מהנזיר דאגות יום-יומיות. בדתות ההודיות מטרת הנזירות היא הימנעות מצבירת קארמה רעה.
בודהיזם
הנזירים הבודהיסטים נשמעים לקוד התנהגות הנקרא וינַאיָה. הבודהיזם אינה דת בעלת הנהגה ריכוזית ולכן קיימים נוסחים רבים לוינאיה, המפורסמים בהם הם הנוסחים של כל אחד משלושת זרמי העל בבודהיזם. מטרתה של הוינאיה לפי הבודהיסטים היא לאפשר לנזיר לחיות חיים הממוקדים במאמץ הרוחני להגיע להארה אישית או קולקטיבית, ולא סיגוף או הימנעות מעונג.
הוינאיה של הטהרוואדה אוסרת על אחזקת רכוש פרטי ודורשת מהנזיר לחיות בשיתוף במנזר המתכלכל בקבצנות מהקהילה, לכן בפאלי נזירים מכונים "קבצנים" וחברי קהילה שלא לקחו על עצמם נדרים נקראים "בעלי בתים". פרט להחזקת רכוש, הוינאיה דורשת גם להימנע מלקיחת חיים, מנישואין ומקיום יחסי מין. הוינאיה של זרם המהאיאנה מתירה אחזקת רכוש באופן משותף (כלומר רכוש של המנזר) מכיוון שהקבצנות נראתה בעין שלילית במדינות מזרח אסיה בה נהוגה המהאיאנה. בנוסף באזורים בהם קשה להחזיק בדיאטה צמחונית, למשל במדינות רכס ההימלאיה, הוינאיה מתירה אכילת בשר, ובמקומות מסוימים נדרי הנזיר לא מונעים נישואין והעמדת צאצאים.
רוב הנזירים הבודהיסטים מתחילים את דרכם במנזר בגיל שבע, בו הם מתחנכים, חיים חיי שיתוף ומקדישים את עצמם לעבודה רוחנית ולמדיטציה, אך ניתן להצטרף ולעזוב את שורות הנזירות בכל גיל ובכל מגדר. ישנם מנזרים שמשלבים אמנויות לחימה עם הלימוד והמדיטציה הבודהיסטית (לדוגמה מנזר השאולין), במטרה לחשל את הנפש ולשלב פעילות גופנית המקלה על שגרת הלימוד והמדיטציה. הבודהיזם אינו דת בעלת סמכות מרכזית ברורה, ולכן באזורים ובזרמים שונים הנזירות תופסת צורות שונות.
הינדו
על פי שיטת ורנאשרם, השיטה החברתית המקובלת בהינדואיזם, מומלץ לקיים אורח חיים נזירי בשלב הברהמצ'אריה, השלב הראשון בחיים בו על הצעיר להיות עסוק בלימודיו. לאחר מכן הוא מתחתן וחי חיי משפחה. בגיל זקנה מומלץ לאדם לקחת נדר נזירות נוסף הקרוי סניאסה בו הוא פורש לחלוטין מהחברה האנושית. ישנם זרמים מסוימים ביוגה הממליצים על ברהמצ'אריה, על נזירות, לכל החיים.
כמו כן, קיימות בהינדואיזם כתות נזיריות שונות, אשר החשובות שבהן הן הכת הווייסנאביסטית והכת הסאיוויסטית. ככלל, הכתות האלה הן לגברים בלבד, אף שכיום חלק מהקבוצות מקבלות לשורותיהן גם נשים. אף שבין כת לכת ישנם הבדלים מסוימים בנדרי הנזירות, המשותף לכולן הוא התנזרות מבעלות על כל קניין שהוא, למעט קערה, ספל, שני מערכי ביגוד ועזרים רפואיים; איסור על מגע בכסף או דברי ערך בכל צורה שהיא; איסור על אכילה לשם ההנאה; איסור על מגע, מבט, חשיבה והימצאות באותו מקום עם נשים; ואיסור על קיום קשרים אישיים.
ממוזער|180x180 פיקסלים|נזיר ג'ייני מזרם הדיגמברה, בו נהוג עירום וטאטוא הקרקע
אחרות
בשונה מההינדואיזם והבודהיזם, בסיקיזם הנזירות לא רק שאינה קיימת כמוסד, אלא אסורה. בדאואיזם לא הייתה נהוגה נזירות עד שלב מאוחר, ולכן מנהגי הנזירות בדת זו דומה למנהגים הבודהיסטים. בג'ייניזם מנהגי הנזירות הם בין הקיצוניים בדתות העולם, נזירים ג'יינים נודרים שבועת אהימסה מחמירה הדורשת מהם להימנע מהרג אף בטעות, דבר הגורר כיסוי הפה כדי להימנע מבליעת חרקים וטאטוא הקרקע מחשש לדריכה על חרקים. בנוסף, נזירים מזרמים מסוימים בדת זו נמנעים מלבישת בגדים וחיים בעירום מוחלט מכיוון שבגדים נתפסים כרכוש, דבר האסור על הנזירים הג'יינים.
ביהדות
ביהדות, הנזיר קובע תקופה מוגדרת מראש לצורך ההתנזרות, בה הוא מחויב להימנע מצריכת כל מוצר הקשור בענבים ויין (כגון חומץ, וצימוקים), להימנע מטומאת מת (לדוגמה מגע במתים או קברים) ושלא לספר או לגלח את שיער ראשו. להבדיל מדתות אחרות, ביהדות הנזיר אינו אסור ביחסי אישות, ולמעשה הוא מחויב בכך (ככל אדם, מטעם מצוות פרו ורבו). קבלת איסורי הנזירות היא לפי תקופת זמן שהנזיר בוחר מראש, כאשר תקופת הנזירות יכולה לנוע בין נזירות מינימלית למשך חודש, ועד קבלת נזירות לכל החיים, שמקבלה קרוי "נזיר עולם". בתום תקופת הנזירות, הנזיר מצווה לגלח את כל שיער ראשו ולהקריב שלושה קורבנות.
היחס לנזיר או לנזירה בקרב חז"ל נע בין שבח לנזיר, לבין נקיטת עמדה שלילית על ההימנעות מדברים רבים מעבר לצווי התורה.
כך למשל, יש שפירשו את הסיבה שהנזיר מביא קורבן חטאת בסיום תקופת נזירותו, בכך שמדובר בכפרה על שאסר עצמו דברי היתר. לעומת זאת, לפי דעות אחרות, הקרבן הוא כפרה על שיורד הנזיר ממדרגתו העליונה וחוזר למצבו הרגיל (מדרש רבה במדבר פרשה י).
בספר שופטים מתואר סיפורו של שמשון, נזיר מבטן, כפי ציווי המלאך לאמו.
לאחר חורבן בית המקדש השני, הפכה תופעת הנזירות ביהדות לנדירה, כיוון שללא בית מקדש אין אפשרות להקריב את הקרבנות ההכרחיים לצורך סיום תקופת הנזירות והתרת איסורי הנזיר, ועל כן אין הנזירות יכולה להסתיים (אלא אם הנזיר יתיר את נזירותו). למרות זאת תופעת הנזירות קיימת אצל בודדים, בין המפורסמים ביניהם נמנה הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", מחשובי תלמידיו של הרב קוק שאף נהג להנזר גם מאכילת בשר.
נזירות מינימלית אינה למשך חודש אלא למשך 30 יום. מסכת נזיר פרק א' משנה ג.
בנצרות
הנזירים בנצרות נודרים, לרוב, שלושה נדרים: צייתנות, פרישות ועוני. לעיתים, נודרים נדר רביעי; יציבות - התחייבות להישאר בשטחי המנזר כל החיים. יש הבדלים ביישום וההבנה של הנזירות בזרמי הנצרות ועל פי רוב, פרוטסטנטים לא מכירים בנזירות, כך בתקופת הרפורמציה מנזרים לעיתים הושחתו ורכושם הרב הועבר לידי הכתר (אנ׳). בראשית ימי הנצרות – ובמידה פחותה יותר גם לאחר מכן – רוב הנזירים היו אנשים מתבודדים שהסתובבו במדבריות. רק במאה ה-4 לספירה החלו הנזירים להתקבץ במקומות מסוימים – במנזרים. מייסדי מוסד הנזירות היו אנטוניוס הגדול במזרח, שנחשב גם כאב הנזירות הנוצרית בעולם, ובנדיקטוס הקדוש במערב. זה האחרון ייסד לא רק מנזר אחד כי אם מסדר שלם של נזירים, בכך שחיבר תקנון שעל-פיו פעלו מספר מנזרים. מאוחר יותר, תקנון זה היווה את הבסיס למסדרים נוספים שקמו.
רקע היסטורי
המקום הראשון שבו התקיימה הנזירות הנוצרית הוא המדבר המצרי. הנזירוּת הנוצרית התקיימה על ידי אחד מאבות הכנסייה הנוצרית, אנטוניוס הגדול (251–356), נזיר מצרי שנחשב כקדוש על ידי הכנסייה הקופטית אליה השתייך, וגם על ידי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית. הוא נחשב גם כאב הגדול של כל הנזירים. המקום הראשון שאליו פנה אנטוניוס על מנת לחיות את חיי הנזירות הוא מדבר שידוע כיום בשם (בערבית: وادي النطرون ובלטינית ). עד לימינו אנו עדיין קיימים שם כמה מנזרים.
מאז התפשט רעיון הנזירות בכל רחבי מצרים וכמות הנזירים הלכה וְגָדְלָה.
מקום נוסף בו התקיימה נזורה היא סוריה רבתי. שחי בשנים 393–460 כתב בספרו Historia Religiosa על נזירים שראה או שמע עדויות מהימנות עליהם.
רעיון הנזורה הגיע בשנת 340 למערב על ידי אתנסיוס הקדוש, הפטריארך של אלכסנדריה, שהגיע לרומא ואיתו שני נזירים אמן ואיסידור, תלמידיו של אנטוניוס. "חיי אנטוני הקדוש" או בלטינית "וויטא אנטוני" שנכתב על ידי אתנסיוס תורגם ללטינית ואיפשר לאנשים להיחשף לחיי הנזורה המצרית.
הנזירים האיטלקים הראשונים כמו הירונימוס, רופינוס ופאולה הלכו למצרים על מנת לחיות את חיי הנזירות כמו הנזיר הראשון והגדול – אנטוניוס.
שיטת חיי הנזירים
קיימים מספר סוגי נזירים, נזיר מסתגף, נזיר מתבודד ונזיר רגיל. נזיר מסתגף הוא כזה המונע מעצמו חומריות ומקדיש עצמו למטרה מסוימת (לדוגמה: נזיר במנזר נוצרי: לעיתים פועלים למטרת רפואת אנשים, ולעיתים לתפילה ומיסיון), נזיר מתבודד הוא נזיר המקדיש את כל כולו ללימוד, התחברות והכרת העצמי (לדוגמה: בודהיסטים) כששני סוגי נזירים אלו לרוב גם מתנזרים מנישואים וחיי משפחה – לעיתים רק לתקופות זמן מוגבלות.
נזירים החיים במנזר כפופים בכל לאב המנזר, שכפוף בעצמו לראש המסדר הכפוף לאפיפיור, ומחויבים לציית לחוקים נוקשים. ככל שנזיר מסוים או חבר בארגון מסוים מצליח לגייס יותר נכסים ואנשים למטרות הארגון, כך מקדמים אותו יותר. לרוב הנזירים נודרים שלא להחזיק רכוש פרטי, מעבר לחפצים אישיים מועטים: גלימה, ברדס, סכין, מחט, לוח כתיבה וכלי כתיבה. עליהם להשתתף בתורנויות בעבודות הביתיות של המנזר, לעסוק בשעות היום בעבודות כפיים שונות ובשעות מסוימות לקרוא את כתבי הקודש. חייהם צנועים מאוד, מה שמתבטא, למשל, בזה שהם מכינים בעצמם את מאכליהם. חלק מרכזי מחיי הנזירים הוקדש לשימור כתבים עתיקים ולהעתקתם בעידן שלפני המצאת הדפוס.
הנזירות בימי הביניים
למרות צניעות חייהם של הנזירים עצמם, המסדרים והמנזרים צברו במהלך ימי הביניים אדמות רבות ורכוש עצום. עושר זה גרם לביקורת רבה בתוך הכנסייה והביא להקמת מסדרי הקבצנים (כגון הפרנציסקנים והדומיניקנים), אלא שגם הם הסתאבו והתעשרו עם הזמן. עושר זה היה אחד הגורמים לרפורמציה ולהריסת המנזרים והחרמת הקרקעות על ידי מלכים ונסיכים שתמכו בה במאה ה-16.
באסלאם
האסלאם, ככלל, אינו מכיר בנזירות ובסגפנות ואף רואה בה חטא. בקוראן נכתב, שהמוסלמים אינם מצווים על ההתנזרות. עם זאת, חסידי הסופיזם, אחד מזרמי האסלאם האיזוטריים, מנהלים אורח חיים צנוע ונזירי ובמועדים מסוימים אף מלקים עצמם עד זוב דם. כמו כן, ישנן באסלאם כתות אשר טוענות להיות ממשיכי דרכם של אישים חשובים באסלאם כגון אבו בכר והחליף עלי, אשר מנהגיהן דומים לכללי הנזירים הנוצריים.
לקריאה נוספת
האנציקלופדיה הקתולית: הנזירות המערבית
האנציקלופדיה הקתולית: הנזירות המזרחית
הגב' בוטצ'ר (1897), היסטוריית העם הקופטי – הכרך הראשון
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:רוחניות ואמונה | 2024-07-22T09:16:29 |
פרס ברנשטיין | פרס ברנשטיין הוא פרס ספרותי שנתי המוענק ליוצרים צעירים בתחומי השירה, הספרות והמחזאות. כספי הפרס נובעים מעזבונו של מרדכי ברנשטיין, שהוריש את כספו להקמת קרן על שמו לעידוד יוצרים בראשית דרכם.
הפרס מוענק החל משנת 1978 ליוצרים בשלוש קטגוריות נבחרות:
רומן עברי מקורי. (מחולק בכל שנה, הפרס בשנת 2023 עמד על סך של 25,000 ש"ח)
עיון עברי מקורי. (מחולק בכל שנה, הפרס בשנת 2023 עמד על סך של 25,000 ש"ח)
נוער עברי מקורי. (מחולק בכל שנה, הפרס בשנת 2023 עמד על סך של 10,000 ש"ח)
בשנים קודמות הוענק הפרס לקטגוריות אחרות:
ספר שירה עברי מקורי. (מחולק אחת לשנתיים, פרס בסכום של 25,000 ש"ח)
מחזה עברי מקורי. (מחולק אחת לשנתיים, פרס בסכום של 25,000 ש"ח)
ביקורת ספרותית. (מחולק אחת לשנתיים, פרס בסכום של 15,000 ש"ח)
בכל קטגוריה קיימת ועדה המורכבת מאנשי מקצוע והיא קובעת את שמות הזוכים.
הפרסים מוענקים על ידי "האגודה להענקת פרס ספרותי על שם מרדכי ברנשטיין", המנוהלת על ידי "התאחדות בעלי הוצאות הספרים בישראל".
בשנת 2022, לאחר הפסקה של חמש שנים, הוענק פרס ברנשטיין לראשונה במסגרת ״שבוע הספר העברי״ במתחם שרונה בתל אביב.
רשימת הזוכים בקטגוריית רומן עברי מקורי
תשל"ח (1978) – יעקב שבתאי, על ספרו זכרון דברים.
תשל"ט (1979) – לא חולק
תש"מ (1980) – חיים באר, על ספרו "נוצות".
תשמ"א (1981) – יצחק בן-נר
תשמ"ג (1983) – עמוס עוז, על ספרו מנוחה נכונה.
תשמ"ד (1984) – תמר ברגמן, על ספרה הילד משמה
תשמ"ה (1985) – דויד גרוסמן
תשמ"ז (1987) – לא חולק.
תשמ"ח (1988) – דוד שיץ
תשמ"ט (1989) – מאיר שלו, על ספרו רומן רוסי.
תשנ"א (1991) – אלברט סויסה, על ספרו עקוד.
תשנ"ג (1993) – דויד גרוסמן
תשנ"ה (1995) – לא חולק.
תשנ"ו (1996) – אלאונורה לב, על ספרה הבוקר הראשון בגן עדן.
תשנ"ז (1997) – גידי נבו, על ספרו עד כאן ויעקב בוצ'ן, על ספרו ילד שקוף.
תשנ"ט (1999) – אלונה קמחי, על ספרה סוזנה הבוכיה ויוכבד רייזמן, על ספרה ציפור ישנה.
תשס"א (2001) – יובל שמעוני, על ספרו חדר.
תשס"ג (2003) – סמי ברדוגו על ספרו ככה אני מדברת עם הרוח
תשס"ה (2005) – דרור בורשטיין על ספרו אבנר ברנר.
תשס"ו (2006) – ערן בר-גיל על ספרו פרסה וכינור.
תשס"ז (2007) – אסף שור על ספרו עמרם.
תשס"ח (2008) – לא חולק.
תשס"ט (2009) – רונית מטלון על ספרה קול צעדינו.
תש"ע (2010) – לא חולק.
תשע"א (2011) – סייד קשוע על ספרו גוף שני יחיד.
תשע"ב (2012) – מתן חרמוני על ספרו היברו פבלישינג קומפני.
תשע"ג (2013) – אסף גברון על הגבעה.
תשע"ד (2014) – דרור משעני על ספרו אפשרות של אלימות.
תשע"ה (2015) – דורית רביניאן על ספרה גדר חיה ולילך נתנאל על ספרה המולדת הישנה.
תשע"ו (2016) – ישי שריד על ספרו השלישי.
תשע"ז (2017) – יערה שחורי על ספרה אקווריום.
תשפ"ב (2022) – כרמית סחר על ספרה תורת הקבוצות.
תשפ"ג (2023) – אושרת אסייג לופז על ספרה על משכבי בלילות.
תשפ"ד (2024) – מאירה וייס על ספרה משחקים מסוכנים.
רשימת הזוכים בקטגוריית ספר עיון
תשפ"ג (2023) – יאלי השש על ספרה בת של מי את.
תשפ"ד (2024) – יוסי יובל על ספרו עטלפים.
רשימת הזוכים בקטגוריית ספר נוער
תשפ"ג (2023) – לידור דוידוב על ספרו הקו החם לאהבה.
רשימת הזוכים בקטגוריית ספר ילדים מאויר
תשפ"ד (2024) – הסופרת ננו שבתאי, והמאייר איתי בקין על ספרם הלטאה.
רשימת הזוכים בקטגוריית מחזה עברי מקורי
תשנ"ט (1999) – צדוק צמח ורועי רשקס
תשס"ג (2003) – חגית יערי
תשס"ו (2006) – לאה איני
תשס"ח (2008) – שמעון בוזגלו
תש"ע (2010) – צפריר קולת
תשע"ב (2012) – עודד ליפשיץ
תשע"ד (2014) – נתי ברוקס
תשע"ו (2016) – מירי פריי כהן
רשימת הזוכים בקטגוריית ספר שירה עברי מקורי
תשנ"ז (1997) – יורם ורטה וחביבה פדיה
תשנ"ט (1999) – דליה פלח
תשס"א (2001) – רחל אשד ויוסף שרון
תשס"ג (2003) – ענת שרון
תשס"ו (2006) – בנימין שבילי
תשס"ח (2008) – טל ניצן
תש"ע (2010) – אלמוג בהר
תשע"ג (2013) – שירה סתיו
תשע"ה (2015) – עדי קיסר, תהילה חכימי ורועי חסן
תשע"ז (2017) – אנה הרמן
רשימת הזוכים בקטגוריית ביקורת ספרותית בעיתונות היומית
1988 - חנה הרציג
תשנ"ז (1997) – מנחם בן
תשנ"ט (1999) – יורם מלצר
תשס"א (2001) – אלאונורה לב
תשס"ה (2005) – רנה ורבין
תשס"ז (2007) – אריק גלסנר
תשס"ט (2009) – שירה סתיו
תשע"א (2011) – עמרי הרצוג
תשע"ג (2013) – עמר לחמנוביץ
תשע"ה (2015) – תמר מרין
תשע"ז (2017) – יוני ליבנה
קישורים חיצוניים
קרן ברנשטיין באתר התאחדות הוצאות הספרים בישראל
הערות שוליים
*
ברנשטיין | 2024-06-24T14:21:08 |
מרדכי ברנשטיין (מו"ל) | מרדכי ברנשטיין (15 במאי 1893, כ"ט באייר ה'תרנ"ג – 28 במרץ 1983, י"ד בניסן ה'תשמ"ג) היה סופר, מחזאי, מו"ל ואיש ציבור ביישוב ובתקופת המדינה.
קורות חיים
ברנשטיין נולד ברוסיה (באזור אוקראינה של ימינו) בשנת 1893. ב-1911 עלה לארץ ישראל ולמד בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב. עם תום לימודיו עבד שנה בחקלאות, ואז גורש על ידי העות'מאנים והגיע לארצות הברית. שם למד באוניברסיטת קולומביה, ניהל בית ספר עברי, ובהמשך היה למנהל הוצאת הספרים "קדימה". כעבור שנתיים וחצי התנדב לגדוד העברי, ובשנת 1918 שב איתו לארץ.
בארץ שימש ברנשטיין כמזכיר גימנסיה הרצליה. עם העברתה של הוצאת דביר לארץ ישראל, מינה אותו ביאליק לנהל אותה, וברנשטיין היה מנהלה במשך שנים רבות, עד פרישתו לגמלאות.
הוא כתב טרילוגיה על החיים בארץ, וחיבר כשלושה-עשר מחזות, שאף תורגמו לשפות אחרות.
היה איש ציבור רב פעלים: שימש בהתנדבות כנשיא "התאחדות הוצאות הספרים בישראל", יו"ר הוצאת "יחדיו", חבר דירקטוריון נייר חדרה ועוד.
ברנשטיין היה ממייסדי רמת גן (אז עיר-גנים) כחלק מקבוצת ה'קנדים'.
בצוואתו הקדיש את כספו לקרן לעידוד יוצרים צעירים בתחומי הספרות השירה והמחזאות. האגודה להענקת פרסים על שמו היא שאחראית על הענקת פרס ברנשטיין.
נפטר ב-28 במרץ 1983, בן 90 במותו. נקבר בבית הקברות טרומפלדור.
קישורים חיצוניים
על מרדכי ברנשטיין באתר התאחדות הוצאות ספרים בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:מחזאים כותבי עברית
קטגוריה:מחזאים ביישוב
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:מו"לים ביישוב
קטגוריה:מו"לים ישראלים
קטגוריה:אנשי חינוך שוחרי השפה העברית
קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים
קטגוריה:הגימנסיה העברית הרצליה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:רמת גן: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1893
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1983 | 2024-05-31T00:13:04 |
ז'ול ורן | ממוזער|המגדלור בסוף העולם נחשב לאחד הרומנים הטובים ביותר בבמה הספרותית של ורן.
ז'וּל וֶרְן (בצרפתית: Jules Verne; 8 בפברואר 1828 – 24 במרץ 1905) היה סופר צרפתי הנחשב לאחד מחלוצי סוגת המדע הבדיוני בספרות. אחדים מספריו תורגמו ל־148 שפות.
ביוגרפיה
ז'ול ורן נולד ב־8 בפברואר 1828 בעיר נאנט שבצרפת. הוא היה הבכור בין חמישה ילדים. ילדותו עברה עליו עם משפחתו על אי בנהר הלואר. בדידות זו חיזקה את דמיונו, ואת קשריו עם אחיו פול. בגיל 9 נשלחו ז'ול ורן ואחיו לבית ספר, שבו למד ורן לטינית (הוא השתמש בשפה זו באחד מסיפוריו הקצרים).
האגדה מספרת כי בשנת 1839, בגיל 11, ורן השיג בחשאי מקום כנער סיפון על ספינת סוחר מסוג מפרשית תלת-תרנית בשם קוראלי, תוך שהוא מתכוון להפליג להודו ולחזור עם שרשרת אלמוגים לבת דודתו קרולין. הספינה הייתה אמורה לצאת להודו באותו ערב, אבל עצרה תחילה בנמל פמבף , אליו הגיע אביו, פייר ורן, בדיוק בזמן כדי לתפוס את בנו ולגרום לו להבטיח שאת מסעותיו הבאים יערוך רק בדמיונו. כיום ידוע כי האגדה היא סיפור מוגזם (אם כי יכול להיות מבוסס על מקרה אמיתי) שהומצא על ידי אחייניתו של ורן, מרגריט, שכתבה את הביוגרפיה שלו.
בתום לימודיו עבר ורן לפריז, כדי ללמוד משפטים. בשנת 1848 החל לכתוב תמלילים לאופרטות, וכעבור זמן מה גילה את כישרונו הגדול: כתיבת סיפורי מסעות והרפתקאות, שהכנה מדעית וגאוגרפית מפורטת העניקו להם אמינות.
כאשר גילה אביו שז'ול עוסק בכתיבה ואינו לומד משפטים, הפסיק לתמוך בו כלכלית. ורן נאלץ לפרנס עצמו מכתיבה, וגילה שאין זה פשוט. בתקופה זו פגש את הסופרים אלכסנדר דיומא וויקטור הוגו, שהעניקו לו מניסיונם.
ורן נישא להונורין דוויאן, אלמנה עם שתי בנות. בעצת אביו מצא עבודה כברוקר, אך בעידודה של אשתו המשיך לכתוב. בשנת 1861 נולד לו בן, מישל ז'אן פייר.
פגישה עם טייס כדור פורח והאזנה לסיפוריו הניבו את הרעיון לספר על מסע בכדור פורח באפריקה. אולם הספר נדחה על ידי מו"לים אחרים בטענה שהסיפור "מדעי יתר על המידה". מצבו של ורן השתפר כאשר פגש את המו"ל ז'ול הצל, שהיה, בין השאר, המו"ל של ויקטור הוגו ושל ז'ורז' סאנד. בסיועו של הצל שיכתב ורן את הסיפור, ובשנת 1863 הוציאו לאור סיפור בשם "חמישה שבועות בכדור פורח". הסיפור זכה להצלחה רבה ותורגם לשפות אחדות. ורן נעשה עשיר ומפורסם.
משלב זה ואילך, במשך קרוב ל־25 שנה, פורסמו סיפוריו של ורן בהמשכים דו־שבועיים במגזין של הצל ועם תום השנה הוצאו לאור כספר. במשך אותה תקופה, לא חלפה שנה מבלי שהצל פרסם ספר מאת ז'ול ורן. המצליחים ביותר שבהם כללו את "מסע לבטן האדמה" (1864), "מהארץ לירח" (1865), "עשרים אלף מיל מתחת למים" (1869) ו"מסביב לעולם בשמונים יום" (1872).
כמו סופרים רבים מתקופתו שהתחנכו בחברה הקתולית הבורגנית, ורן נקט לעיתים בטון אנטישמי בספריו. סיווגו כאנטישמי נובע בעיקר מתיאור דמותו של היהודי יצחק החבוט מהספר "הארץ שנתלשה", אם כי בזמנו מדובר היה באנטישמיות מסורתית, ולא באנטישמיות מודרנית והמשמעות שקיבל המושג לאחר השואה.
ז'ול ורן נפטר בעקבות מחלת הסכרת ממנה סבל, באמיין, אליה עבר ב־1872, ב־24 במרץ 1905 והוא בן 77. שמו של הרחוב שהוא גר בו הוסב לשמו. בנו, מישל, המשיך לכתוב חלק מספריו שלא ראו אור טרם מותו, תוך שהוא משכתבם. כתביו המקוריים של ורן, אשר לא ראו אור, פורסמו בסוף המאה ה־20.
מורשתו
ז'ול ורן היה מבשר של ספרות המדע הבדיוני בעולם. כונה לפעמים "אבי המדע הבדיוני", (לצד ה.ג'.ולס או הוגו גרנסבק)
אחרי 1979 ורן היה הסופר המתורגם ביותר בעולם אחרי אגתה כריסטי ולפני ויליאם שייקספיר בשנות ה-2010 היה המחבר הצרפתי המתורגם ביותר בעולם.
המצאות בספריו
ממוזער|שמאל|ז'ול ורן על בול ישראלי
אחד ממאפייני ספריו של ורן הוא תיאור של המצאות בדיוניות, שהתממשו ברבות הימים. ברוב המקרים התבסס ז'ול ורן על המצאות דומות שהיו ידועות גם בתקופתו.
בספר "רובור כובש השחקים". מתוארת "אלבטרוס" - ספינה הכבדה מן האוויר המסוגלת לרחף ואפשר לכוונה לכל צד. צורתה כשל אונייה ו־74 מדחפים הביאו להתרוממותה. כוח הנעתה בא מ־37 מצברים חשמליים שגלי הים סיפקו להם אנרגיה. הספינה לא הייתה מצוידת בגלגלים ובמקומם הונחו קפיצים חזקים לבל תינזק הספינה בנחיתתה בקרקע. תיאור הספינה "אלבטרוס" דומה לא מעט למסוק של ימינו, ותיאורה הושפע מפגישה של ורן עם מהנדסים שתכננו מכונה דומה. מכונות מוטסות תוארו גם בספר נוסף שלו, "עיר בלב מדבר".
בספר "עשרים אלף מיל מתחת למים" מתוארת הצוללת "נאוטילוס", הצוללת השתמשה בכוח חשמלי, ובמכשור חשמלי משוכלל.
בספר "כוכב הדרום" מתוארת יצירת יהלומים מלאכותיים. יהלומים מלאכותיים יוצרו לראשונה בשנת 1953, זמן רב לאחר מותו של ז'ול ורן.
בספר "מהארץ לירח" מתוארת חללית.
בספר "עיר בלב מדבר" מתוארת המצאה דומה לטלוויזיה.
בספר "פריז במאה העשרים" מתואר עולם מפותח ובו גורדי שחקים, מכונות למיזוג אוויר, מכוניות המונעות בדלק, רכבות מהירות, מחשבונים ורשת תקשורת טלגרפית המזכירה את האינטרנט.
ספריו
(כולל תרגומיהם לעברית)
חמישה שבועות בכדור פורח (1863. תרגום ש. אברמוביץ' וי"ל בינשטוק ליידיש בשם דער לוּפְטְבּאַלאָן, ז'יטומיר 1868; יעקב גורדון בשם ברום שמים או המגדל הפורח באוויר, ורשה 1894; יצחק ציטרון בשם חמישה שבועות בכדור מעופף, 1953; צבי אורבך בשם מסע נועז בכדור פורח, 1960; אביטל ענבר בשם חמישה שבועות בכדור פורח, 1985; מיה גולן, 2001; עמיחי הדרי, 2002) — שלושה אנגלים חוצים בבלון "ויקטוריה" את יבשת אפריקה.
מסע אל הקוטב הצפוני (1864. תרגום יצחק ספיבק בשם מסעו ופגעיו של הקפיטן הטרס, פרנקפורט 1924; ח. זילברשטיין בשם מסע אל הקוטב, 1963) — קורות קברניט אנגלי, שהקדיש את חייו לגילוי הקוטב הצפוני.
פריז במאה העשרים — צעיר החי בפריז בעולם מודרני ומפותח, אך הצעיר לא מצליח למצוא אושר. הצל, המו"ל, חשב שהספר המתאר מציאות בלתי אמינה ובעל האופי הפסימי, יפגע בקריירה המתפתחת של ז'ול ורן, והציע לו לגנוז אותו לעשרים שנה. ורן הניח את הספר בכספת עד שנתגלה בשנת 1989, ויצא לאור כעבור ארבע שנים.
מסע אל בטן האדמה (1864. תרגום ישראל־זאב שפרלינג בשם בבטן האדמה, ורשה 1878; ג. בן־חנה, 1950; שרגא גפני בשם מסע אל כדור־הארץ, 1981; אביטל ענבר, 1984; בינה אופק, 1999; מיכל מילר, 2002) — סטודנט גרמני מספר על מסעו עם דודו הפרופסור ללב כדור־הארץ.
מן הארץ אל הירח (1865. תרגום דוד צמח, 1924; יוסף אחיטוב, 1962) — שלושה אסטרונאוטים בתוך קפסולה נורים לעבר הירח מתוך תותח ענק שנבנה בפלורידה.
ילדי רב־החובל גרנט (1867. תרגום עקיבא רוזנבוים, ורשה 1923; ג. בן־חנה בשם רב־החובל האבוד, 1953; אליעזר כרמי, 1980; אביטל ענבר, 1981; מיכה פרנקל, 1994; בינה אופק, 1999) — בנו ובתו של קברניט אבוד מצטרפים למשלחת המקיפה את כדור־הארץ בחיפושים אחריו.
עשרים־אלף ליגות מתחת לים (1869. תרגום ישראל־זאב שפרלינג בשם במצולות ים, ורשה 1877; אוריאל הלפרין בשם שמונים־אלף מיל מתחת למים, 1930; זאב הרטבי בשם קפיטן נמו, 1953; נ. פורת, 1965; שלומית קדם, 1976; עדית זרטל, 1977; אביטל ענבר, 1990; בינה אופק, 1999; איטלה רימיני, 2002; עמיחי הדרי, 2005) — מדען צרפתי מספר בגוף ראשון על מסעו בעל כרחו בצוללת "נאוטילוס" שבנה הקפיטן נמו.
גיבורי הירח (1870. תרגום יוסף אחיטוב בשם גיבורי הירח, 1962) — גיבורי מן הארץ אל הירח מקיפים את הלבנה ושבים בשלום ארצה.
העיר השטה (1871. תרגום ג. בן־חנה, 1946) — חציית האוקיינוס בכלי־שיט ענקי, המצויד בכל שכלולי הטכניקה.
הרפתקאות שלושה רוסים ושלושה אנגלים באפריקה החמה (1872. תרגום ג. בן־חנה, 1946) — שישה גברים יוצאים למדבר קלהארי למדוד את קו האורך ה־24 של כדור־הארץ.
ארץ הפרווה (1873. תרגום ג. בן־חנה בשם הקצין גובסון, 1955) — תחנה שהקימו סוחרי פרווה על קרחון־ענק בצפון קנדה "נתלשת" ומשייטת ברחבי האוקיינוס.
מסביב לעולם בשמונים יום (1873. תרגום אליעזר בן-יהודה בשם סביב הארץ בשמונים יום, 1901; ל. אליאב, 1924; חיים תרסי, 1964; אטילה רימיני, 1967; שרגא גפני, 1979, אליעזר כרמי, 1980; אביטל ענבר, 1985; בינה אופק, 1998; סמדר קוגו, 2002; לי עברון, 2019) — הג'נטלמן הבריטי פוג מתערב ומוכיח שאפשר להקיף את כדור־הארץ בשמונים יום.
אי המסתורין (1875. תרגום יצחק לייב ברוך בשם אי התעלומות, 1930; י"ד תנעזר, 1953; משה הרפז בשם אי התעלומה, 1959; עדינה בסון, 1982; דורית קלינגר, 1984; בינה אופק, 1998) — חמישה גברים נמלטים משביים באמצעות כדור פורח, נוחתים באי שומם והופכים אותו לגן פורח.
השנסלור (1875. תרגום ג. בן־חנה, 1955; דליה טסלר בשם רפסודה בלב ים, 1968) — יומנו של אחד מניצולי מפרשית טרופה, שעלו על רפסודה והפליגו לבלתי־נודע.
דוקטור אוקס (1874 תרגום דורי מנור בשם חזיון התעתועים של ד"ר אוקס, 2004) — נובלה למבוגרים אודות מדען מסתורי המאיר עיירה פלמית בגז פרי המצאתו וממיט עליה שואה.
דרמה באוויר (1874. תרגום מ"ז זינגר בשם מחזה באוויר, ברדיצ'ב 1895) — ארבעה צעירים טסים בכדור פורח המונהג בידי מדען מטורף.
חורף בלב הקרחונים (1875. תרגום י. קשטן בשם בין קרחי הצפון, ורשה 1924) — אב מפליג לים־הקרח למצוא את בנו האובד.
מיכאל סטרוגוב (1876. תרגום יצחק לייב ברוך, 1930; רפאל אלגד, 1957; עדינה בסון, 1981; אביטל ענבר, 1987) — איש חיל־הרצים הרוסי יוצא בשליחות רבת־סכנות לסיביר, עם איגרת לאחי הצאר.
הודו השחורה (1877. תרגום שלמה סקולסקי, 1960) — מהנדסי מכרה פחם חוזרים כעבור שנים למכרה הנטוש ומגלים בו משפחה הגרה במרבץ שופע עושר.
אקטור סרוואדק (1877. תרגום ג. בן־חנה בשם הארץ שנתלשה, 1954) — קצין צרפתי ומשרתו היהודי מאבדים הכרתם בשל טלטלת־אדמה מסתורית, מתעוררים ומגלים כי אזורם נתלש מכדור־הארץ.
קפיטן בן חמש־עשרה (1878. תרגום יהושכר כרכי בשם הקברניט הצעיר, 1947) — הנער הבריטי דיק נוטל פיקוד על ספינת־סוחר, הנטרפת ליד חופי אפריקה.
חמש־מאות המיליונים של הבגום (1879. תרגום ברוך קרופניק - קרוא בשם קריית שטן, 1954; שלמה סקולסקי בשם הירושה הגדולה, 1962; ג. אשד בשם ירושת המיליונים, 1963) — רופא צרפתי וכימאי גרמני מנצלים, כל אחד בדרכו שלו, ירושה עצומה של נסיכה הודית.
תלאותיו של סיני בארץ סין (1879. תרגום י. סערוני בשם הרפתקאותיו של סיני בקיסרות השמים, 2001) — סיפור משעשע־מקאברי על סיני משועמם, המורה לטוב בידידיו להורגו וכל מה שקורה איתו אחר־כך.
מגלי עולם (1880. תרגום יוסף רביקוב, 1961)
בית הקיטור (1880. תרגום יוסף רביקוב, 1967) — צבא בריטי יוצא לדכא מרד בהודו, כאשר מולו נעה שיירת קרונות־בתים הנגררת על ידי פיל־קיטור רב־עצמה.
הז'נגדה (1881. תרגום אוריאל שלח, 1956; א. זמירי, 1965) — כפר שלם על בתיו שט על רפסודה ענקית במורד האמזונס, ותושביו עוברים בה הרפתקה, שמעורבים בה כתב־סתרים ונאשם חף־מפשע.
בית־ספר לרובינזונים (1882. תרגום ישראל שף, 1927) — הרפתקאותיו של צעיר עשיר, שחפץ לטעום חוויה רובינזונית לפני נישואיו.
הקרן הירוקה (1882) (תרגום מיכל מילר, עופרים, כפר מונש, 2001) — מעשה בעלמה אנגלית, המסרבת להינשא בטרם תראה במו עיניה את הקרן הירוקה האגדית.
קרבאן העקשן (1883. תרגום יוסף רביקוב, 1965) — טורקי המסרב לשלם אגרת־מעבר כדי לחצות את הבוספורוס מקושטא לסקוטרי, מחליט להגיע למחוז־חפצו על ידי הקפת הים השחור, ושב לביתו בדרך קצרה, מהירה ומפתיעה.
כוכב הדרום (1884. תרגום שלמה סקולסקי, 1958) — מדען צרפתי העובד במכרה־יהלומים בדרום־אפריקה מצליח ליצור יהלום סינתטי ענקי ויקר־ערך.
הארכיפלג בלהבות (1884. תרגום שלמה סקולסקי, 1952) — קצין צרפתי מתנדב למלחמת־העצמאות היוונית ונקלע לפרשת בגידה ואהבה.
מתיאס סנדורף (1885. תרגום ג. בן־חנה בשם שלושת המורדים (חלק א' בלבד), 1960; א"ב צבי בשם נקמת המורד (חלק ב' בלבד), 1960; רונית איתן, 1963) — לוחם־חירות, שניסה לארגן מרד הונגרי נגד קיסרות אוסטריה, נמלט מכלאו ויוצא לנקום במסגיריו.
אסופי מאניית "סינטיה" (1885. תרגום שמואל יזרעאלי, 1968) — דייג מאמץ פעוט שניצל מספינה טרופה, ולאחר שהאסופי גדל הוא יוצא לגלות את זהותו.
רובור הכובש (1886. תרגום ג. בן חנה (גדליהו אמיתי), 1945) — שני יריבים אמריקנים נחטפים ומוצאים עצמם במכונה מעופפת הקרויה "אירונף", שמטיסה הוא רובור הכובש. תרגום מיכה פרנקל, 1992 בשם רובור הכובש בשחקים.
כרטיס ההגרלה (1886) — נערה נורווגית מצפה לשווא לשובו של ארוסה הדייג שהפליג ללב ים, עד שנמשה מהים בקבוק ובו כרטיס פיס.
הצפון נגד הדרום (1887. תרגום יצחק לייב ברוך, 1943; מיכה פרנקל, 2002) — קורותיה של משפחה דרומית בעת מלחמת־האזרחים האמריקנית.
הבריחה לצרפת (1887) — פרש צרפתי מתיידד בעת קרב ואלמי עם טירון גרמני שנמלט ממפקדו האלים, והשניים נתפסים ונידונים למוות.
חופשה בת שנתיים (1888. תרגום שלמה סקולסקי בשם שנתיים באי בודד, 1959) — קבוצת תלמידים יוצאת לטיול־פגרה ונקלעת לאי שומם.
עליונים למטה (1889. תרגום יהודה גור בשם עולם הפוך, 1923; ג. בן־חנה, 1960; שלמה סקולסקי בשם הפוך על פיו, 1961) — מדען ועוזרו קונים את הקוטב הצפוני כדי לפוצצו ולחדור לאוצרות הטמונים במעמקיו.
משפחה בלי שם (1889. תרגום יוסף רביקוב, 1965) — קשר של יושבי חבל קוויבק הקנדי נגד השלטון הבריטי נכשל על ידי בוגד, הממיט קלון על משפחתו.
כיבוש הקוטב הצפוני (1889. תרגום מיכל מילר, 2004) — קבוצת חברים מנסה לכרות פחם מהקוטב הצפוני.
צזר קסקאבל (1890. תרגום יצחק לבנון בשם המסע הנועז או הרפתקאות משפחת קסקאבל, 1966) — נדודיה של משפחת אמני קרקס.
מרת ברניקאן (1891) — קורותיה של אישה, היוצאת לחפש את בעלה, שעקבותיו אבדו בלב ים.
הטירה בקרפטים (1892. תרגום יוסף רביקוב בשם המצודה על הרי הקרפטים, 1966) — איכרים בלקניים מגלים עשן מיתמר מארובת טירה נטושה, והתעלומה גדלה כשבוקע מתוכה קולה של זמרת שמתה.
קלודיס בומבארנאק (1893) — קורות עיתונאי, שנשלח לדווח על מסע מאסיה הקטנה לסין ברכבת הטרנס־אסיאנית (הבדיונית), שזה אך נחנכה.
ברנש קטן (1893. תרגום ג. בן־חנה בשם הנער מאירלנד, 1950) — תלאותיו של יתום אירי, שאומץ על ידי איכרים נדיבים.
הרפתקאותיו המופלאות של החובל אנטיפר (1894. תרגום ג. בן־חנה בשם האוצר הגנוז, 1956) — ימאי צרפתי יוצא לאתר את מקומו של מטמון פיראטים, שהוא אחד מיורשיו.
אי המדחף (1895) — קבוצת מוזיקאים שנחטפה מוצאת עצמה אורחת רצויה באי סינתטי גדול, המונע על ידי מדחף ענק ושמתגוררים בו מיליונרים אמריקניים.
למען הדגל (1896. תרגום צבי שולינדר בשם ההמצאה השטנית, 1959; שלמה סקולסקי בשם דגל המולדת, 1961) — מדען צרפתי, שהמציא "ברק־נפץ" רב־עצמה, מאושפז במוסד לאחר שהמצאתו נדחתה, עד שלבסוף נמצא מי שמנצל אותה למטרות פירטיות.
קלוביס דארדנטור (1896. תרגום יוסף רביקוב, 1968) — עשיר חשוך־ילדים מבקש לאמץ לעצמו יורש ומתנה שהלה חייב תחילה להציל את חייו.
ספינקס הקרח (1897) — צעיר אמריקני מארגן משלחת־חיפוש ויוצא איתה אל אנטארקטיקה, למצוא את אחיו האובד.
האורינוקו המופלא (1898. תרגום יוסף רביקוב בשם על גדות האורינוקו, 1964) — הרפתקאות משלחת שיצאה לחקור את נתיב הנהר הדרום־אמריקני.
צוואתו של תמהוני (1899) — הון־עתק מובטח לזה שיצליח להגיע במהירות הגדולה ביותר למספר נקודות ברחבי ארצות־הברית.
מולדת שנייה (1900. תרגום יוסף רביקוב, 1964) — הרובינזונים השווייצרים הופכים את האי שלהם ליישוב מתועש ומשוכלל.
כפר באוויר (1901. תרגום יוסף רביקוב בשם ביערות אפריקה, 1966) — ציידי פילים מגלים יצור דמוי קוף מדבר, והם נחטפים אל כפרו, הבנוי על צמרות העצים.
נחש הים (1901. תרגום ז. זמירי, 1964) — ספן צרפתי שב להפליג בים ונפגש עם מפלצת־מעמקים.
האחים קיפ (1902. תרגום ש. ערב, 1953) — אחים הולנדים, שספינתם טבעה, מועמדים לדין בטסמניה על רצח מצילם.
מלגה למסע (1903. תרגום יוסף רביקוב בשם פרסים למסעות, 1968) — סטודנטים צרפתיים מסיירים באיים האנטילים הודות למלגה.
שר העולם (1904. תרגום א. בן־לוי, 1951) — רובור הכובש ממציא כלי־רכב רב־תכליתי ומקווה ליהפך בעזרתו לשליט תבל.
דרמה בליבוני (1904. תרגום רונית איתן בשם מסתורין בליבוניה, 1964) — תעלומת שוד ורצח נפתרת על רקע מאבק העמים הבלטיים.
פלישת הים (1905. תרגום אברהם סלמן, 1953; שלמה סקולסקי בשם ים בסהרה, 1953) — מהנדס צרפתי עורך תוכנית נועזת להקוות בסהרה ים שיפריח את המדבר.
מגדלור בקצה העולם (1905. תרגום שמואל יזרעאלי, 1964) — כנופיית פיראטים פושטת על מגדלור שהוקם בחוד ארץ האש.
וולקן הזהב (1906. תרגום יוסף רביקוב בשם געש הזהב, 1963) — שני דודנים יוצאים אל קלונדייק, לחקור את ערכה של ארץ הזהב.
סוכנות תומפסון ושות' (1907) — תלאות תיירים שהפליגו אל האיים האנטילים.
ציד המטאור (1908. תרגום שלמה סקולסקי בשם ציידי המטאורים, 1958) — מדען מודיע שהוריד ארצה מטאור־זהב באמצעות קרן מגנטית.
ספן הדנובה (1908. תרגום י"ד תנעזר בשם איש המסתורין, 1953; ג. בן־חנה בשם הספן המסתורי, 1955) — זוכה מסתורי בתחרות־דיג מתגלה כמנהיג תנועת־מחתרת הלוחמת בטורקים.
ניצולי הספינה "יונתן" (1909) — אנרכיסט שואף להקים בפטגוניה חברה שוויונית בלא חוק וממשלה.
סודו של וילהלם סטוריץ (1910. תרגום ז. זמירי בשם סודו של מדען גרמני, 1965) — מדען ירש מאביו האלכימאי סוד המעניק לו עצמה קסומה.
היום ומחר (1910) — סיפורים קצרים, רובם על נושאים עתידניים.
הרפתקאותיה המתמיהות של משלחת ברסאק (1920. תרגום שלמה סקולסקי בשם עיר בלב מדבר, 1961) — משלחת שיצאה לאפריקה נחטפת ומובאת לעיר מסתורית, הנשלטת בידי עריץ המצויד באבזרים משוכללים.
אדם הנצחי, מצרפתית: אביבה ברק־הומי. דיסטופיה, סוף העולם, כל הערים, העיירות, הכפרים, הארצות והיבשות היו לעיי חורבות. הציוויליזציה המערבית נכחדה והייתה לזיכרון עמום. בנימינה: הוצאת נהר, 2014.
ספר נוסף מיוחס לז'ול ורן אך מעולם לא נמצאה גרסה בצרפתית — הקצין והרוזן (1867. תרגום ג.בן חנה, יוסף שמעוני, תל אביב, 1958).
הנצחה
1910 - הפסל ז'ורז בארו עיצב פסל של ורן בעיר הולדתו, נאנט.
1948 - הר באנטארקטיקה נקרא על שמו
על שמו נקראת אוניברסיטת פיקרדיה.
בשנת 1961 נא"סא קראה למכתש גדול בצידו האפל של הירח על שמו של ורן.
בשנת 1978 נפתח מוזיאון ז'ול ורן על שמו של ז'ול ורן ובו מוצגים חייו, כתביו ושאר מידע על הסופר הידוע. המוזיאון נמצא בעיר נאנט שבצרפת.
בשנת 2008 שוגרה חללית מטען (ATV) רובוטית ראשונה עם אספקה לתחנת החלל הבינלאומית (ISS), ונקראה על שמו.
שלוש צוללות של צי ארצות הברית נקראו "נאוטילוס". השלישית - ב-1954 - הייתה צוללת הגרעינית הראשונה.
1995 - אסטרואיד 5231 Verne נקרא על שמו
1999 - נבחר ורן אחרי מותו בהיכל התהילה של המדע הבדיוני
2000 - הוקם מועדון הספרותי "ז'ול ורן" בגרמניה המוקדש לקליטת יצירותיו של ורן בגרמנית
איגוד צרפתי בשם "Jules Verne Aventures" ("ז'ול ורן הרפתקאות") הוקדש לחקר כדור הארץ ועוררות דעת הקהל בנוגע לצורך בשימור מיני בעלי חיים בסיכון הכחדה.
2005 - במלאת מאה שנה למותו שנת 2005 הוכרזה בצרפת "שנת ז'ול ורן".
2012 - מטבעת פריז הנפיקה מטבע כסף של 10 אירו עם דיוקנו, כחלק מהאוסף "אירו לפי אזורים". המטבע מייצג את חבל פיקרדיה שבו חי הסופר את שנותיו האחרונות.
הפרס ז'ול ורן - Trophée Jules Verne - תחרות סירת המפרשים המהירה ביותר הנדרשות לבצע מסע סביב כדור הארץ בפחות מ-80 יום ללא תחנת ביניים וללא סיוע.
רכבת הרים קטנה בצפון האי פוססיון שבאיי קרוזה באוקיינוס ההודי כונה על שמו
דמותו ואזכורו במדיה האמנותית
בטרילוגיית סרטי הקולנוע בחזרה לעתיד קיימת התייחסות לדמותו של ז'ול ורן. בסיום הטרילוגיה, מציג הגיבור הראשי ד"ר אמט ברואן את שני בניו, להם בחר לקרוא ז'ול וורן, בשל האהדה הרבה שרוחשים הוא ואשתו לסופר.
ספריו עובדו לעיתים קרובות לקולנוע ולטלוויזיה, חלקם בהוליווד. כמו כן עובדו לקומיקס
גיבוריו הפכו לדמויות איקוניות בדמיון המוני בני אדם, למשל - פיליאס פוג, הקפטן נמו או מיכאל סטרוגוב.
ראו גם
ספרי ז'ול ורן שנכתב עבורם ערך בוויקיפדיה
קישורים חיצוניים
הטקסט המלא של אחדים מספריו של ז'ול ורן, בצרפתית ובאנגלית
כתבות ומאמרים על ז'ול ורן וספריו, מתוך בלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית.
אתר עם רשימה של תרגומי יצירות ז'ול ורן לעברית
רותי רודנר, של דמיון בעקבות ז'ול ורן, 'בין גלים' 170–171 יוני 1987, עמ' 63.
- המסעות המופלאים של ז'ול ורן - תרגומים לעברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרים צרפתים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער צרפתים
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני צרפתים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1828
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1905 | 2024-10-09T12:41:02 |
הסכסוך הישראלי-פלסטיני | הסכסוך הישראלי־פלסטיני (בערבית: النزاع الفلسطيني-الإسرائيلي - הסכסוך הפלסטיני־ישראלי, או القضية الفلسطينية - "הסוגיה הפלסטינית") הוא סכסוך בין תושביה היהודים של ארץ ישראל (היישוב), ובהמשך גם מדינת ישראל שהקימו לבין ערביי ארץ ישראל (פלסטינים). העמדה המקובלת היא שראשיתו של הסכסוך בהצהרת בלפור הבריטית ב-1917. ואולם, יש המחשיבים שההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תחילתה בשנת 1860, אז הוקמה משכנות שאננים - השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. כך למשל נמנים באופן רשמי נפגעי פעולות האיבה, החל משנה זו. אך זאת על אף שהיהודי הראשון שנרצח בידי מתנקשים ערבים בשטחי ארץ ישראל הוא הרב אברהם שלמה זלמן צורף שנרצח בשנת 1851.
סכסוך זה בין שני חלקי האוכלוסייה היושבים בארץ ישראל, יהודים וערבים, החל לפני הקמת מדינת ישראל, והמשיך בעוז לאחריה. אף שהמונח "פלסטינים" במשמעותו המקובלת כיום לא היה בשימוש לפני הקמת המדינה – מורחבת כיום משמעות הביטוי "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" אף לתחילתו של הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ ישראל. והוא כולל גם את המאבק בין יהודי ארץ ישראל לבין ערביי ארץ ישראל במהלך שלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ותקופת המנדט הבריטי.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אף במשמעותו המורחבת כאמור, הוא למעשה לבו של הסכסוך הישראלי-ערבי הרחב יותר.
שש סוגיות עיקריות, העומדות כיום במוקד המחלוקת בין הצדדים הן - גבולות הקבע, מעמד הפליטים הפלסטינים (זכות השיבה), השליטה בירושלים ובהר הבית, חלוקת משאבי המים, ההתנחלויות והסדרי הביטחון.
במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים ליישוב הסכסוך, כגון תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. מרבית ההצעות ניסו לקדם פתרון קבע אשר כרוך ביצירת אוטונומיה פלסטינית (למשל תוכנית האוטונומיה) או מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית עצמאית (עד 1948) או לצד מדינת ישראל (אחרי הקמתה), הידוע כפתרון שתי המדינות. פתרון אחר שהוצע ליישוב הסכסוך הוא "פתרון מדינה אחת" שלפיו כל ארץ ישראל המערבית כולל רצועת עזה ויהודה ושומרון תהפוך למדינה דו לאומית, תוך שליטה מוגברת של אחד הצדדים או שלטון שוויוני. הניסיונות לא צלחו בשל חילוקי דעות בתחומים רבים על אופי הפתרון וכן בשל אי אמון הדדי בין הצדדים. מאפיין בולט בסכסוך הוא גילויי הטרור הקשים מהצד הפלסטיני, אשר קיימים כמעט לכל אורכו של הסכסוך. הלחימה מבוצעת על ידי צבאות סדירים, כוחות צבאיים למחצה, תאי טרור ויחידים. הסכסוך הוביל לאורך השנים למספר רב של הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית בשני הצדדים.
גורמים בינלאומיים בולטים מעורבים בניסיונות לפתרון הסכסוך. שני הגורמים העיקריים המעורבים במשא ומתן הם ממשלת ישראל וארגון אש"ף, קודם הקמת הרשות הפלסטינית, והרשות מאז הקמתה. מתווכים בין הצדדים נציגות בינלאומית המכונה הקוורטט לענייני המזרח התיכון אשר מורכב מנציגים מארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם.
הסכסוך ידע עליות ומורדות והגיע לשיאו לאחר מתקפת הפתע של חמאס על ישראל, מתקפה שהובילה למלחמת חרבות ברזל.
החל מ-1996
במאי 1994 נסוג צה“ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינים ברצועת עזה והעביר את השליטה באוכלוסייה והמרחב שבה התגוררה לרשות הפלסטינית שזה עתה הוקמה. בינואר 1996 הסיגה ישראל את כוחותיה מהאזורים המאוכלסים ביהודה ושומרון - המרחב הכלול בשטחי A ו-B. ב-20 בינואר נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, וזמן קצר לאחר מכן בוטלו המִנהל האזרחי והממשל הצבאי, באזורי A ו-B והוחלפו במנגנון התיאום והקישור. מינואר 1996 עת בוצעה ההיערכות מחדש בחברון, נמצאים למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביו“ש תחת שליטה פלסטינית.
היסטוריה
תקופות
על ציר הזמן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כחלק מהסכסוך היהודי-ערבי, נחלק לשבע תקופות, שונות מהותית זו מזו:
תקופת השלטון העות'מאני, שבה ראו ערביי ארץ ישראל את עצמם כחלק מהשטח הערבי הכולל הנתון לשליטת האימפריה. סכסוכים באותה תקופה היו על רקע דתי ולא על רקע לאומי.
תקופת המנדט הבריטי, שבה היו שני הצדדים לסכסוך כפופים לשלטון המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על "פלשתינה-(א"י)". בתקופה זו, לא כל שכן בתקופות קודמות, לא נעשה שימוש במונח "סכסוך ישראלי-פלסטיני" והוא כונה בפי כל "הסכסוך היהודי-ערבי" בארץ ישראל.
התקופה שבין הכרזת מדינת ישראל לבין מלחמת ששת הימים, שבה היו הצדדים לסכסוך בשלוש ישויות מדיניות נפרדות: מדינת ישראל, רצועת עזה בשליטתה של מצרים והגדה המערבית שסופחה לירדן.
התקופה שממלחמת ששת הימים ועד הסכמי אוסלו, שבה נמצאים הצדדים לסכסוך, בכל שטחה של ארץ ישראל בשליטתה של מדינת ישראל.
התקופה מהסכמי אוסלו ועד האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000), שבה קיימת מדינת ישראל ולצידה ישות מדינית, הרשות הפלסטינית.
התקופה מתחילת האינתיפאדה השנייה ועד יישום תוכנית ההתנתקות (קיץ 2005), שבה נסוגה ישראל באופן חד-צדדי מרצועת עזה.
2005 עד היום: השתלטות ארגון החמאס על רצועת עזה ב-2007 והעימותים בין ישראל לחמאס – מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, מבצע שומר החומות, מבצע עלות השחר מבצע מגן וחץ ומתקפת הפתע על ישראל ב-2023. הרשות הפלסטינית פעלה בנפרד מחמאס.
סוגיות שנויות במחלוקת
העמדות המתוארות לעיל הן הרשמיות של הצדדים ואולם שני הצדדים אינם עשויים כמקשה אחת. גם אצל הישראלים וגם אצל הפלסטינים קיימים גופים פשרניים וקיצוניים, יוניים ונציים.
בישראל יש הרואים את הפלסטינים כמי שמתכננים את כיבושה המלא של ארץ ישראל ואת טענותיהם הרשמיות כאסטרטגיה זמנית - תוכנית השלבים של אש"ף. הם מביאים כהוכחה לכך את עליית החמאס, שאמנתו מחייבת מרחב איסלמי מן הירדן לים, את ספרי הלימוד הפלסטיניים שמדינת ישראל נעדרת ממפותיהם, את הפיגועים בתוך הקו הירוק, ואת דבריהם של המנהיגים הפלסטינים כמו נאום השלבים. מאידך, יש פלסטינים הסבורים שישראל אינה מעוניינת באמת בהסדר, אלא בכל השטח מן הים התיכון ועד הירדן ואף למעלה מכך, עד גבולות ההבטחה. הם מביאים כהוכחה את הרחבת ההתנחלויות בימי שלטון השמאל, את הטענה שתמיד הייתה זאת ישראל שכבשה שטחים במדינות ערב, את כניסת צה"ל לערים הפלסטיניות בזמן האינתיפאדה, וכן ציטוטים של אנשי ימין ודת ישראלים בזכות ארץ ישראל השלמה וטרנספר.
בשל ריבוי הקולות והפרשנויות, עצם השאלה לגבי הדרישות האמיתיות של הצד השני היא עמדה פוליטית שעליה חלוקים רבים בישראל, אך גם ברשות הפלסטינית.
סוגיות הליבה
ירושלים
סוגיית שייכותה של העיר ירושלים והאתרים הקדושים לדתות השונות. חלק מרכזי הוא השליטה בהר הבית, ששני הצדדים טוענים לריבונות בו. נושא זה רגיש מאוד לשני הצדדים. כמו כן, ישראל לא רואה בשכונות הישראליות במזרח ירושלים התנחלויות אלא שכונות של ירושלים כאחיותיהן במערב העיר.
גבולה של ירושלים היא סוגיה רגישה במיוחד בשל כך ששני הצדדים טוענים לבעלות על העיר. ישראל טוענת כי העיר לא אמורה להיות מחולקת וצריכה להישאר מאוחדת תחת שליטה ישראלית. הפלסטינים טוענים לבעלות על חלקי העיר לפי גבולות 4 ביוני 1967.
משרדי הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון, ממוקמים בחלקה המערבי של העיר החדשה מאז שנת 1949. במלחמת ששת הימים שחררה מדינת ישראל את מזרח ירושלים והחילה עליו את ריבונותה. בשנת 1980 נחקק "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" אשר הכריז בסעיף 1: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".
במהלך פסגת קמפ דייוויד ופסגת טאבה אשר נערכו בשנים 2000 ו-2001, ארצות הברית הציעה תוכנית בה החלקים בהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית בירושלים יכללו בהסכם העתידי כחלק מהמדינה הפלסטינית, בעוד שהחלקים בהם מתגוררת אוכלוסייה יהודית בירושלים יישארו בידי ישראל. כל העבודות הארכאולוגיות תחת הר הבית יערכו בשיתוף פעולה בין ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית. שני הצדדים, קיבלו את ההצעה באופן עקרוני, אף על פי שבסופו של דבר שתי הפסגות נכשלו.
בישראל קיים חשש לשרידותם של המקומות הקדושים ליהודים ולשמירת זכויות הפולחן הדתי לבני כל הדתות אם יעברו לשליטה פלסטינית, כך למשל, ב-1996 במהלך בנייה בלתי חוקית בהר הבית- מסגד אורוות שלמה, חפרו הפלסטינים כ־12,000 טון מילויים רוויי עתיקות ושפכו אותם לנחל קידרון. בשנת 2000, המון פלסטיני השתלט על קבר יוסף אשר נחשב קדוש גם ליהודים וגם למוסלמים, בזז ושרף את המבנה והפך אותו למסגד.
ישראל, לעומת זאת, חסמה לעיתים נדירות בלבד את הגישה למקומות הקדושים בפני הדתות האחרות. סוכנויות הביטחון הישראליות מנהלות מעקב אחר גורמים קיצוניים פנימיים ובעבר אף עצרה תכנון לפגיעה בהר. כתוצאה מכך לא היו כמעט אירועים רציניים באזור זה במהלך עשרים השנים האחרונות. יתרה מזאת, ישראל העניקה אוטונומיה כמעט מלאה לוקף על הר הבית.
ישראל הביעה דאגה בדבר ביטחונם של תושביה אם שכונות ירושלים יעברו לשליטה פלסטינית. ירושלים מהווה יעד עיקרי לטרור מאז שנת 1967. בעבר התבצע ירי לעבר שכונות יהודיות שונות מן האזורים בהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית. אם האזורים הללו יהיו חלק ממדינה פלסטינית, הקרבה לשטחי האוכלוסייה הערבית תהווה איום על ביטחונם של תושביה היהודים של העיר.
הפלסטינים הביעו בעבר את דאגתם מכך שהמקומות הקדושים לנוצרים ולמוסלמים נמצאים תחת שליטה ישראלית. הם מציינים מספר התקפות אשר התרחשו במסגד אל-אקצא משנת 1967 על ידי גורמים יהודים קיצוניים, שרפה קשה אשר הוצתה על ידי נוצרי בשנת 1969 והרסה את האגף הדרומי, וכן את הגילוי בשנת 1981 של מנהרות עתיקות מתחת למבנה המסגד אשר ארכאולוגים מוסלמים סבורים שגרמו להחלשת יציבות מבני רחבת מסגד אל אקצא.
בעיית הפליטים וזכות השיבה
הפלסטינים דורשים פתרון של בעיית הפליטים של 1948 ו-1967, פיצויים על ידי ממשלת ישראל, ואת זכות השיבה. ישראל אינה מוכנה ליישוב פליטים בשטחה אלא רק בשטחי הישות הפלסטינית שתקום, ומסרבת לקחת אחריות להיווצרות בעיית הפליטים.
מדינת ישראל וגורמים בינלאומיים דורשים כי במסגרת משא ומתן להשגת שלום צודק ובר קיימא תועלה גם תביעה בשם כ-900,000 פליטים יהודים ממדינות ערב ואיראן להכרה והם יפוצו בגין הלאמת רכושם על ידי ממשלות מדינות ערב לרבות רכוש שהיה בבעלות הקהילות היהודיות, כתמיכה בתביעה זו נחקק החוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן, התש"ע-2010.
מספר הפלסטינים אשר גורשו או ברחו מישראל לאחר הקמתה הוערך בשנת 1949 בכ-711,000. משום שההגדרה של אונר"א לפליטים הפלסטינים כוללת את כל צאצאי הפליטים, בניגוד להגדרה של נציבות האו"ם לפליטים שאיננה מעניקה זכויות פליט לצאצאי פליטים. על פי אונר"א, נכון ל-2015, מספר הפליטים הרשומים עומד על כ-5.15 מיליון. רוב האנשים הללו נולדו מחוץ לישראל אך הם טוענים לזכות שיבה לארץ ישראל. גורמים פלסטינים אשר השתתפו לאורך השנים בתהליך המשא ומתן מול ישראל, אשר הבולט בהם היה יאסר ערפאת, התעקשו על העיקרון לפיו לפליטים הפלסטינים הזכות לחזור אל המקומות שם חיו לפני 1948 ולפני 1967, ותיקפו את תביעתם בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובהחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם.
גורמים פלסטיניים ובינלאומיים שונים העלו לאורך השנים מספר טענות בדבר הצדקת מתן זכות השיבה לפליטים הפלסטינים:
גורמים שונים, בהם ההיסטוריונים החדשים, ציינו כי הפליטים הפלסטינים נרדפו או גורשו מארץ ישראל כתוצאה מפעולות של ההגנה, של הלח"י ושל האצ"ל.
נקודת המבט המסורתית הישראלית לפיה המנהיגים הערבים עודדו את התושבים הפלסטינים לברוח מארץ ישראל גם כן שנויה במחלוקת בקרב ההיסטוריונים החדשים, אשר במקום זאת הציגו ראיות המעידות על כך שהמנהיגים הערבים הורו לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית להישאר באזור.
יש החושבים כי חוק השבות הישראלי אשר מעניק אזרחות לכל יהודי באשר הוא יהודי חוטא באפליה כלפי האוכלוסייה הישראלית אשר איננה יהודית, ובמיוחד כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, משום שהם אינם יכולים להגיש בקשה לאזרחות ישראלית והם אינם רשאים לחזור למקום ממנו הם גורשו או עזבו.
הבסיס המשפטי העיקרי לסוגיה זו היא החלטה 194 של האו"ם, אשר התקבלה בשנת 1948 וקובעת כי "...הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית, בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבין-לאומי וכי ישולמו פיצויים בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ועבור אובדן או פגיעה ברכוש לפי עקרונות המשפט הבינלאומי, אשר צריכים להתבצע על ידי הממשלות או הרשויות האחראיות." החלטה מס' 3236 שהתקבלה בשנת 1974 קבעה מחדש כי אין להעביר את זכותם של הפלסטינים לחזור לבתיהם או לרכוש אשר ממנו הם גורשו או אשר עזבו וקוראת להחזרתם". החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם מאשרת את נחיצות "השגת הסדר צודק לבעיית הפליטים", עם זאת, החלטה 242 איננה מציינת בפירוש כי "הסדר צודק" חייב או צריך להיות כולל את זכות השיבה הפלסטינית.
יש ישראלים המוכנים להתפשר בנושא בעיית הפליטים, באמצעים שונים כגון מתן פיצויים כספיים כפי שהוצעו על ידי אהוד ברק בפסגת קמפ דייוויד בשנת 2000. אחרים, עם זאת, התנגדו לכך. הטענות הנגדיות הנפוצות ביותר הן:
ממשלת ישראל טענה כי בעיית הפליטים נגרמה, במידה רבה, כתוצאה מסירובן של כל הממשלות הערביות מלבד ירדן להעניק אזרחות לערבים-הפלסטינים אשר מתגוררים בתוך אותן המדינות. גורם זה הוביל להיווצרות רוב מקרי העוני והבעיות הכלכליות של הפליטים, על פי מסמכי משרד החוץ הישראלי.
בעיית הפליטים הפלסטינים מנוהלת על ידי רשות נפרדת מפליטים אחרים, כלומר, על ידי אונר"א ולא על ידי נציבות האו"ם לפליטים. רוב האנשים אשר מזהים עצמם כפליטים פלסטינים היו משתלבים במדינה הנוכחית בה הם גרים ולא היו שומרים על סטטוס הפליטים אם היו קיימות ישויות נפרדות.
הפליטים הפלסטינים נהנים מיחס מועדף על פני שאר הפליטים ברחבי העולם בשל העובדה שהם זוכים לרשת את מעמד הפליט חרף העובדה שנולדו לאחר המלחמה. לטענת ישראל היחס המפלה לטובה בא על חשבונה.
לגבי מוצא הפליטים הפלסטיניים, הגרסה הרשמית של ממשלת ישראל היא כי במהלך מלחמת העצמאות הוועד הערבי העליון וארצות ערב עודדו את הפלסטינים לברוח, על מנת שהכוחות הצבאיים יוכלו להביס את המדינה היהודית ביתר קלות, או שהם עשו זאת על מנת לברוח מהקרבות מתוך פחד. הנרטיב הפלסטיני הוא כי הפליטים גורשו ונושלו מרכושם על ידי מיליציות יהודיות ועל ידי הצבא הישראלי, בהתאם לתוכניות אשר גובשו עוד לפני המלחמה. הסיבות להגירתם של הפליטים הפלסטינים בשנת 1948 עדיין נמצאות במחלוקת בקרב ההיסטוריונים.
משום שאף אחד מ-900,000 הפליטים היהודים שרובם נאלצו לברוח ממדינות ערב בעקבות מעשי אלימות אשר כוונו כלפיהם, לא פוצה או הורשה לחזור למולדתו במדינות בהם הם נהגו לגור לפני כן - תקדים אשר לפיו נקבע למעשה כי האחריות לשלב את הפליטים היא של האומה אשר קולטת אותם.
אף על פי שישראל מוכנה לקבל את הטענה בדבר זכותם של הפליטים הפלסטינים לחזור למדינה פלסטינית לכשתקום, ישראל עומדת על כך שחזרתם לתוך שטחי מדינת ישראל תסכן את יציבות המדינה וכי נהירה של פליטים פלסטינים תוביל למעשה להשמדתה של מדינת ישראל, ולכן אינו ישים.
התנחלויות ביהודה, שומרון ורצועת עזה
הפלסטינים דורשים את הפסקת הבנייה בהתנחלויות ופינוין. ישראל מוכנה לדון על פינוי חלק מההתנחלויות אך מתנגדת בתוקף לפגיעה בגושי ההתנחלויות ובבקעת הירדן. בפועל, מאז הסכמי אוסלו כמות המתנחלים הוכפלה ונבנו מאחזים שונים, שגם עליהם מתרעמים הפלסטינים.
בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, ובעיקר במהלך תהליך השלום בשנות התשעים, ישראל בנתה מחדש יישובים אשר הוחרבו ב-1948 וב-1929 וכמו כן הקימה התנחלויות חדשות רבות באזורי יהודה, שומרון ורצועת עזה. בהתנחלויות הללו גרים נכון ל-2016 כ-421,400 איש. רוב ההתנחלויות ממוקמות בחלק המערבי של יהודה ושומרון, ואילו התנחלויות אחרות ממוקמות בעומק השטח ליד יישובים פלסטינים ומשקיפות על הערים הפלסטיניות.
עד 2005 סוגיית ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית וברצועת עזה סומנה על ידי התקשורת הבינלאומית ועל ידי גורמים פוליטיים בינלאומיים רבים (לרבות ארצות הברית, בריטניה, והאיחוד האירופי) כמכשול מהותי בדרך לפתרון הסכסוך בדרכי שלום. גורמים אלו ציינו גם כי ההתנחלויות הישראליות הן בלתי חוקיות לפי המשפט הבינלאומי, יתר על כן, בית הדין הבינלאומי לצדק וארגוני זכויות האדם בינלאומיים וישראליים רואים את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. אף על פי כן, ישראל מערערת על מחלוקת זו. אף על פי שסוגיה זו נמצאת גם במחלוקת בקרב מספר רב של חוקרים ופרשנים, הפולמוס לא שינה את השקפת הקהילה הבינלאומית וארגוני זכויות האדם.
עד שנת 2006, התגוררו 267,163 ישראלים באזורי יהודה ושומרון (לא כולל מזרח ירושלים שסופחה לישראל) שמעבר ל"". הקמת והרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית וברצועת עזה סומנו על ידי מועצת הביטחון של האו"ם במספר החלטות כהפרות של אמנת ז'נבה הרביעית. האיחוד האירופי וכן העצרת הכללית של האומות המאוחדות רואים את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. המצדדים בהתנחלויות מצדיקים את חוקיותן באמצעות נימוקים אשר מתבססים על סעיף 2 ו-49 של אמנת ז'נבה הרביעית, כמו גם החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. ברמה המעשית, טיעוני הנגד אותם מעלים הפלסטינים הם שההתנחלויות משתמשות במשאבים הנדרשים לערים הפלסטיניות, כגון קרקע, מים, ומשאבים אחרים, וכן, כי עצם קיומן של ההתנחלויות בגדה המערבית אינו מאפשר לפלסטינים לנוע בחופשיות בכבישים המקומיים בשל שיקולים ביטחוניים.
בשנת 2005 יושמה במלואה תוכנית ההתנתקות החד צדדית של ישראל, צעד אותו יזם ראש ממשלת ישראל אריאל שרון. במהלך תוכנית ההתנתקות כל תושביה היהודים של רצועת עזה פונו וכל בנייני המגורים נהרסו.
לאורך השנים מגוון מתווכים אשר היו מעורבים בתהליך המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, הציעו במסגרת ההסכמים השונים מידה מסוימת של פתיחות לכך שישראל תמשיך להחזיק בחלק קטן מההתנחלויות בגדה המערבית. פתיחות זו מבוססת על מגוון רחב של שיקולים, כגון, הרצון האמיתי למצוא פשרה טריטוריאלית בין הישראלים לפלסטינים, העמדה הישראלית אשר גורסת כי היא צריכה לשמור על חלק מהקרקעות וההתנחלויות בגדה המערבית כאזור חיץ במקרה של תוקפנות עתידית, ועמדת ישראל לפיה ההתנחלויות הן חלק לגיטימי מישראל, משום שהם נבנו בהיעדר הסדר דיפלומטי, ולכן הם לא הפרו כל הסכם.
נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש ציין כי הוא לא מצפה שישראל תחזור באופן מוחלט לגבולות 1949 משום ש"קיימת מציאות חדשה בשטח כיום". אחת מהצעות הפשרה העיקריות אשר הובאו מצד ארצות הברית במהלך הקדנציה של ביל קלינטון הייתה כי ישראל תמשיך להחזיק במספר התנחלויות בגדה המערבית, במיוחד גושי ההתיישבות הגדולים ליד גבולות 1967. בתמורה, הפלסטינים יקבלו מספר זיכיונות על קרקעות שונים באזורים אחרים של מדינת ישראל. מרבית המתנחלים אולם לא כולם מסרבים לדון ברעיון זה.
האמנה הלאומית הפלסטינית, שהיא המסמך המכונן של אש"ף, שוללת השארת יהודים בשטחם ודורשת כי השטח הנמסר להם ינוקה מיהודים, למעט יהודים שיוכלו להוכיח זיקה למקום לפני 1918, בחברון למשל. (האמנה הפלסטינית מציינת כי רק יהודים שגרו בארץ לפני 1917 יורשו להישאר בה).
ביטחון
הפלסטינים תובעים נסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו ב-1967. ממשלות ישראל האחרונות הודיעו כי הן מוכנות לוותר רק על חלק מהשטחים, מוכנות העולה בקנה אחד עם החלטה 242 של מועצת הביטחון, ללא גושי ההתנחלויות ובקעת הירדן. התייצבות גבולה של מדינת ישראל על הקו הירוק מתווה מדינה שרוחב מותניה 14 ק"מ, ושכל תשתיותיה הביטחוניות והאזרחיות במישור ושפלת החוף פגיעות באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תביעתה של ישראל לגבולות בני הגנה - מהעקרונות המנחים את תפיסת הביטחון של ישראל.
ירי תלול מסלול ובכינון ישיר על ידי חמאס מרצועת עזה, לפני ההתנתקות וביתר שאת לאחריה, המשתק את כל דרומה ומרכזה של ישראל הוא המחשה לתרחיש דומה העלול להתרחש מכיוון יהודה ושומרון.
ולכן ישראל תובעת המשך שליטה ביטחונית בשטחי יהודה ושומרון בהינתן כל הסדר.
ישראל לעיתים דורשת את הריבונות על בקעת הירדן בין השאר משום תביעתה לגבולות בני הגנה מפני סכנת התקפה ממזרח.
מעמד בינלאומי
בהסכמי פריז (שהיוו את הפרק הכלכלי בהסכמי אוסלו) סוכם על כך שישראל תשלוט במעברי הגבול בין השטחים הפלסטיניים עם ירדן ומצרים וזאת כתוצאה מדרישתה של ישראל בתמורה לכך שהשטחים הפלסטינים יהוו יחידה כלכלית אחת עימה (מצב אליו שאפו הפלסטינים על מנת להקל על הייצוא והיבוא שלהם כמו גם על גביית המיסים).
הפלסטינים דורשים שהמדינה הפלסטינית העתידית תכיל טריטוריה רציפה אשר תשבור את הרצף הטריטוריאלי של מדינת ישראל. במסגרת הסכמי הביניים אליהם הגיעו הצדדים בהסכם אוסלו א', הרשות הפלסטינית קיבלה שליטה אזרחית וביטחונית מלאה בערים (שטחי A), בעוד שהאזורים הכפריים עברו להיות תחת שליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של כוחות הביטחון הישראלים (שטחי B) או תחת שליטה ישראלית מלאה (שטחי C). בהמשך ישראל בנתה כבישים עוקפים נוספים על מנת לאפשר לישראלים לחצות אזורים בעייתיים מבלי להיכנס לערים הפלסטיניות. האזורים אשר נמצאים תחת שליטת הרשות הפלסטינית הם רבים ואינם רציפים. השטחים השתנו לאורך הזמן בשל תהליך המשא ומתן בין הצדדים אשר התנהל בהמשך וכלל בין השאר את הסכם אוסלו ב', הסכם ואי, והסכם שארם א-שייח'.
ההשתלטות של חמאס על רצועת עזה וההפרדה בינו לבין הרשות הפלסטינית גורמת לבעיות בנושא זה.
לטענת הפלסטינים, המציאות הנוכחית בה הטריטוריות שבשליטתם מופרדות, גורמת לכך שהקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא איננה אפשרית ובנוסף לכך מצב זה איננו מספק את צרכיו הביטחוניים של העם הפלסטיני.
חלוקת המשאבים
לשם היתכנותה של מדינה בת קיימא הפלסטינים דורשים "מדינה בעלת מרחב אדמה הולם, עם רציפות גאוגרפית, ובעלת יכולת לקלוט את כלל אזרחיה, בהם גם פליטים... תהיה לה שליטה מלאה במקורות המים שלה, בגבולותיה, בעלת יכולת לפתח כלכלה עצמאית משלה".
במזרח התיכון, מים שאינם מהתפלה הם משאב במחסור המחריף משנה לשנה. חלק גדול מהמים שישראל שואבת מקורם בשני אקוויפרים (שכבות סלע תת-קרקעית המשמשת כמאגר מים) הנמצאים לאורך הקו הירוק. חלוקת השימוש במקורות המים הללו היא סלע מחלוקת עיקרי. משום שחלק מהבארות אשר משמשים לשאיבת המים נמצאים בשטחי הרשות הפלסטינית, יש טענה בינלאומית השוללת את החוקיות של השימוש במשאבי המים הללו לצרכים ישראלים. המצדדים בזכותה של ישראל לנצל את מימי שני האקוויפרים לצרכיה מציינים שכ-40 מלמ"ק (מיליון מטר מעוקב) בשנה מהמים הנשאבים על ידי ישראל מסופקים לגדה המערבית ומהווים כ-77% מאספקת המים של הפלסטינים בגדה המערבית. הצריכה הישראלית של מקורות המים הללו נמצאת בירידה קלה מאז 1949, אולם ישראל עדיין צורכת את מרבית המים הללו: בשנות החמישים ישראל צרכה 95% ממשאבי המים באקוויפר המערבי, ו-82% ממשאבי המים באקוויפר הצפוני. אף על פי שהשאיבה ממקורות המים הללו אשר התבצעה לפני 1967 התבצעה בצד הגבול הישראלי (באותה העת), מקור משאבי המים הללו הוא באגן ניקוז מי-תהום אשר שוכן גם בגדה המערבית וגם בישראל. עד 1999, המספרים הללו ירדו ל-82% ו-80% בהתאמה.
במסגרת ההסכם אוסלו ב', שני הצדדים הסכימו לשמור על "ניצול הכמויות הקיימות של המשאבים." ובשל כך, הרשות הפלסטינית נתנה את הסכמתה לשאיבת מים על ידי ישראל באזור השרון והשומרון הגובלים בקו הירוק. ישראל התחייבה בהסכם זה לספק מים לתעשייה הפלסטינית, וכמו כן הסכימה לאפשר לפלסטינים לבצע קידוחים באקוויפר המזרחי. פלסטינים רבים טוענים מנגד שהסכם אוסלו ב' היה אמור להיות זמני ולא היה מיועד להישאר בתוקף למעלה מעשור לאחר מכן.
בעיית מים חמורה ביותר קיימת ברצועת עזה הנמצאת באזור חצי מדברי שרק חלק קטן מאקויפר החוף נמצא בשטחו. המלחת מי בארות עקב שאיבת יתר מאז יישום הסכמי אוסלו כמו גם הידרדרות חמורה של הצנרת מאז בשל חוסר טיפול (בעיה הקיימת גם ביהודה ושומרון) גורמת למחסור הולך ומחמיר במים הנדרשים לרצועת עזה.
הסכם אוסלו העניק לרשות הפלסטינית את הזכות לחקור ולבצע קידוחים של גז טבעי, דלק ונפט בשטחה ובמים הטריטוריאליים אשר נמצאים בשטחה.
סוגיות נוספות אשר שנויות במחלוקת
הכרה במדינה פלסטינית - הפלסטינים מעוניינים בהקמת מדינה עצמאית לחלוטין, בעלת כל הסממנים המאפיינים מדינה ריבונית, בישראל מעדיפים גוף ריבוני מפורז עם פחות סמכויות מאשר למדינה.
הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית וזכותה להתקיים - הפלסטינים לא מכירים באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וביהדות אינם מכירים כלאום אלא כדת. נטען כי בכירים ברשות הפלסטינית ואש"ף כולל משרדי החינוך והתקשורת הפלסטיניים מטיפים להשמדת ישראל{{הערה|מבט לתקשורת הפלסטינית] פרסם בעבר כי רשות השידור הפלסטינית משדרת תכנים הרואים בשטחי ישראל כולה את "פלסטין הכבושה" ומעודדים גזענות{{הערה|ראו [http://arabicmedia.co.il/ערבים-גוזזים-פאות-יהודים-מחמוד-עבאס/'' גזיזת פאות של יהודים בתוכנית ברשות השידור הפלסטינית ] אתר חדשות העולם הערבי}}, אלימות וטרור נגד יהודים}}. במסגרת הסכמי אוסלו עם אש"ף, התחייבה הרשות הפלסטינית לבטל את האמנה הפלסטינית הקוראת לחיסולה של ישראל, אך לטענת הימין הישראלי לא עשתה זאת.
גדר ההפרדה - הפלסטינים דורשים שגדר ההפרדה תוקם על הקו הירוק ולא בשטח שנכבש במהלך מלחמת ששת הימים, אותו הם רואים כשלהם. לטענת ישראל, הפלסטינים מתנגדים לכל בנייה של גדר בינם לבין ישראל, וטענתם זו היא לצורכי תעמולה. בפורומים משפטיים, ישראל מציגה את הגדר כ"מכשול ביטחוני זמני".
ההסתה - ישראל דורשת שהרשות תפסיק הסתה ועידוד טרור נגדה.
המעבר הבטוח - מעבר יבשתי מיהודה ושומרון לעזה שיהווה תחליף לרצף טריטוריאלי. ישראל והפלסטינים מסכימים עקרונית למעבר יבשתי, אך חלוקים על הדרך, בדבר הבקרה על המטענים והנוסעים ועל סוג הנוכחות הישראלית במעבר, מרבית הדרישות כוללות הקמת קו רכבת או כביש שיחבר בין יהודה ושומרון לרצועת עזה.ארגוני הטרור - ישראל דורשת את הפסקת האלימות נגדה ואת פירוק ארגוני הטרור כתנאי להסדר הקבע, הפלסטינים מסרבים לפרקם עד שישראל תקיים את הצד שלה בהסכם, לטענתם.
בעיית האסירים - ישראל מחזיקה אסירים רבים, חלקם מהתקופה שלפני חתימת הסכם אוסלו, שהשתתפו בפיגועים נגד ישראלים ונמצאים בכלא זמן רב. הפלסטינים ובני משפחות האסירים דורשים לשחררם.
הפסקת פעילות צה"ל ביהודה שומרון וחבל עזה - הפלסטינים דורשים יציאה מוחלטת של צה"ל מיהודה, שומרון וחבל עזה והפסקת הסיכולים הממוקדים. ישראל רואה בסיכולים מהלך הגנתי ומוכנה לצאת רק ממרכזי הערים.
פירוז המדינה הפלסטינית - ישראל דורשת שהפלסטינים יחזיקו רק גוף משטרתי (ולא צבאי) אחד עם נשק קל (אקדחים לשוטרים, ולא רובים לחיילים) במספרים קטנים ככל האפשר.
נמל ימי ונמל תעופה - הפלסטינים דורשים נמל ימי בעזה ונמל תעופה ללא פיקוח ישראלי. ישראל מסרבת, על מנת למנוע מעבר נשק ומחבלים.
מעברי גבול - הפלסטינים דורשים מעברים בפיקוחם, בגבולות עם ירדן ומצרים. ישראל מסרבת, כדי למנוע מעבר נשק ומחבלים.
הצעות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני
ראו גם :קטגוריה:יוזמות שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני
ועדת פיל
תוכנית החלוקה
תוכנית אלון
הסכמי אוסלו
היוזמה הישראלית (המתווה האזורי לשלום) של בני אלון
תוכנית הקנטונים
מדינה דו-לאומית ומתן אזרחות מלאה לכלל תושבי יהודה ושומרון (הקרוי פתרון המדינה האחת)
ערי מדינה בקונפדרציה עם ירדן
היפרדות חד-צדדית, כגון תוכנית ההתנתקות
מסמך קהיר
יוזמת השלום הערבית
תוכנית ההרגעה של נפתלי בנט
יוזמת ז'נבה
תוכנית ההכרעה
אמנת חמאס קוראת לפתרון הסכסוך בעזרת ג'יהאד
תוכנית הטרנספר
התמקדות ב"ניהול הסכסוך" - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.
תוכנית השלום של טראמפ
תוכנית האמירויות הפלסטיניות של המזרחן ד"ר מרדכי קידר
הצעת מכון טרומן משנת 2020 למפה אופטימלית במסגרת פתרון שתי המדינות
מיתוסים
במהלך הסכסוך, החלו החברות בצדדים לסכסוך להאמין במיתוסים הנוגעים לסכסוך. למיתוסים, אף שיש להם גרעין של אמת, ישנו מרכיב בדיה משמעותי, המביא להתגבשות השיח הציבורי וההאמנות של הציבור ומקבלי ההחלטות. שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, מתלכדות סביב המיתוסים, ואלה הפכו לחלק משמעותי מההאמנות שלהן.
בחברה הפלסטינית
בחברה הישראלית
ביחס לתוכנית ההתנתקות, רווח בקרב הציבור הישראלי "מיתוס סינגפור", הישראלים מאמינים שההתנתקות הייתה מהלך של רצון טוב שהעניק לפלסטינים הזדמנות לשגשג ואף "להפוך את עזה לסינגפור". המסר הדידקטי במיתוס מבקש לראות בתוצאות תוכנית ההתנקות אישוש לסברה לפיה הפלסטינים אינם מעוניינים בשלום, אלא מנצלים כל הזדמנות על-מנת להסלים את הסכסוך. בפועל, ההתנתקות בוצעה כמהלך חד-צדדי ובמנותק מההסכמים המדיניים שקדמו לו, ומבלי תיאום מול הרשות הפלסטינית בראשות עבאס. ההתנתקות נתפסה בציבור הפלסטיני, בהתאם, כהישג למאבק המזוין של תנועת החמאס, על פני דרך המשא ומתן של אש"ף והרשות, והחלישה את התמיכה בדרך זו בהתאמה. ההיסטוריון שאול אריאלי מסביר כי בתנאים אלו, ניצחון חמאס בבחירות ברצועה היה צפוי, וכי ישראל אף הקלה על חמאס את העבודה בסנקציות שהטילה על הרשות, שהותירו את אנשיה בלא יכולת להתמודד מול חמושי הארגון האסלאמי. אריאלי סבור כי מטרתה של ההתנתקות הייתה ליצור בידול בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית, על-מנת לאפשר בבוא העת את התנאים לסיפוח הגדה המערבית.
עלות כלכלית
לפי דו"ח של קבוצת המחקר "Strategic Foresight Group", עלות הקונפליקט במזרח התיכון בין השנים 1991–2010 עומדת על 12 מיליארד דולרים. הדו"ח חישב את עלות התמ"ג של המדינות במזרח התיכון על ידי השוואת התמ"ג הנוכחי לתמ"ג הפוטנציאלי ההיפותטי בעת שלום. משמעותו הדבר היא שאילו היו שלום ושיתוף פעולה בין ישראל לבין מדינות ערב, משנת 1991 ההכנסה הממוצעת לנפש בישראל הייתה כמעט מוכפלת והייתה עומדת על 44,000 דולרים עד לשנת 2010, במקום 23,000 דולר ב-2009. עבור הפלסטינים ההכנסה הממוצעת לנפש הייתה עומדת על 2,400 דולר עד לשנת 2010 במקום 1,220 דולר.
לעלות עקיפה זו יש להוסיף את העלויות הישירות של הלחימה (כלי נשק, שימוש בתחמושת, משכורות לחיילים וכדומה).
אבדות
לאורך השנים, עשרות אלפי בני אדם נהרגו ממלחמות ומפיגועים. על פי מאמר מאת גונאר היינסון ודניאל פייפס, שפורסם ב-"Front Page Magazine.com" ב-8 באוקטובר 2007, מתוך כ-51,000 אבדות מאז 1950, כ-32,000 נגרמו בלחימה בין מדינות ערב לישראל, וכ-19,000 כתוצאה ישירה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מתוך אלה, מספר הקורבנות הערביים מגיע לכ-35,000 ומספר הקורבנות היהודיים ל-16,000.
האינתיפאדה הראשונה אשר נמשכה החל מה-9 בדצמבר 1987 עד שנת 1993 גבתה 164 הרוגים מצד ישראל, ו-1,491 הרוגים פלסטינים.
האינתיפאדה השנייה אשר נמשכה החל מה-28 בספטמבר 2000 עד שנת 2005 גבתה 1,115 הרוגים מצד ישראל. באותה תקופה נהרגו 2,952 פלסטינים.
מרכז|ממוזער|500px|גרף המציג את מספר ההרוגים השנתי מפעולות טרור בישראל ובמנדט הבריטי, בשנים 1920 - 2021
במתקפת הפתע על ישראל ספגה ישראל 1,145 הרוגים וכ-2,500 פצועים. המתקפה הובילה לפתיחת מלחמת חרבות ברזל, שבה נהרגו אלפי מחבלים פלסטינים ועשרות אלפי אזרחים פלסטינים.
שפה וסיקור באקדמיה ובתקשורת
סיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני לוקה לעיתים קרובות בהטיה בטרמינולוגיה, כך נטען. פיטר ביינארט אף הציע שיש דפוס של "הונאה לשונית ותרבות של יופמיזם אורווליאני" בסיקור הסכסוך. למעשה, לכל צד יש את קבוצת מילות התיאור המועדפת עליו. במחקר שנעשה על משדרי חדשות של התקשורת הבריטית על האינתיפאדה השנייה התגלתה העדפה לפרספקטיבה הישראלית; הסברים היסטוריים, האופי הצבאי של הסכסוך, והשקפתם של הפלסטינים כי הם נלחמים נגד כיבוש, לרוב הושמטו. המילה "כיבוש", אינה בשימוש בכלי התקשורת המרכזיים של ארצות הברית, והפכה כמעט לטאבו.
מצד שני, יש המחזיקים בדעה הפוכה; בנוסף לערוצי ההסברה הישראלית, שמטרתה להתמודד עם יחסי ציבור שליליים למדינה, ישנם גם ארגונים פרו-ישראליים פרטיים רבים, בהם Camera, Flame, Honest Reporting, מבט לתקשורת פלסטינית, Canary Mission והליגה נגד השמצה הטוענים כי דיווחים רבים מעוותים נגד ישראל, והמונח פאליווד (הלחם פלסטינים-הוליווד) הומצא על ידם כהגדרה של תעמולה במסווה תיעוד, במכוונה להשמיץ את ישראל.
איכות הסיקור התקשורתי של הסכסוך הערבי-ישראלי, כמו גם המחקר והוויכוחים בקמפוסים באוניברסיטאות, הפכו יעד לניתוח ומחקר אינטנסיביים. בהקשר לנעשה בקמפוסים ואוניברסיטאות, ארגונים כמו קמפוס ווטש מדווחים מקרוב ומוקיעים את מה שהם רואים כעמדות "אנטי ישראליות". במקביל, נעשו ניסיונות להשתיק כמה מבקרים בעלי שם רב על מדיניות ישראל בשטחים, בהם טוני ג'אט, נורמן פינקלשטיין, ג'וזף מסאד, נדיה אבו אל-חאג' וויליאם רובינסון. מבקרי ישראל מואשמים באופן תדיר באנטישמיות.
מחקרים ישראליים טענו כי סיקור העיתונות הישראלית הוא ברובו שמרני, ומשקף בעיקרו את ראייתם של הממסד הפוליטי והצבאי, כשהטיות דומות צוינו בדיווח הפלסטיני. תמר ליבס, שכיהנה כראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, טענה כי ישראלים העובדים כעיתונאים ומוציאים לאור "רואים את עצמם כשחקנים בתנועה הציונית, ולא כגורמים חיצוניים ביקורתיים".
ראו גם
המאבק הפלסטיני במכירת קרקעות ליהודים
יחסי הרשות הפלסטינית–ישראל
הנרטיב הדואלי (הסכסוך הישראלי-פלסטיני)
לקריאה נוספת
שמואל כ"ץ, אדמת מריבה - מציאות ודמיון בארץ ישראל, הוצאת כנרת זמורה ביתן
ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם - מקורות הסכסוך היהודי ערבי על א"י, הוצאת הקיבוץ המאוחד
אמנון לין, אגרת בכחול לבן מס' 2 - האמת על מהות האיבה הערבית הבלתי מתפשרת עם זכות הקיום של מדינת ישראל יהודית דמוקרטית, הפורום לחשיבה מדינית על שם ד"ר ראובן הכט, חיפה.
אמנון לין, בטרם סערה - יהודים וערבים בישראל בין תקוות לאכזבות, הוצאת קרני, 1999
בני מוריס, קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 2001-1881, הוצאת עם עובד, 2003
יחזקאל רחמים ודניאל בר-טל (עורכים), רק על הסכסוך לדבר ידעתי - סוציאליזציה לסכסוך בחברה הישראלית-יהודית. מכון וולטר לבך לחינוך לדו-קיום, אוניברסיטת תל אביב, 2006
אייל ארליך, הודנה - הרפתקה מדינית, הוצאת אריה ניר, 2006
בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין, הוצאת עם עובד, 2012
שאול אריאלי, גבול בינינו וביניכם, הסכסוך הישראלי פלסטיני והדרכים לישובו, עליית הגג - ידיעות ספרים, 2013
ניר ברעם, הארץ שמעבר להרים, תל אביב: עם עובד, 2016
קישורים חיצוניים
שלמה סבירסקי, מחיר הכיבוש - נטל הסכסוך הישראלי-פלסטיני: תמונת מצב 2012, בהוצאת מרכז אדוה
מסמכים הקשורים לתהליך השלום, באתר משרד החוץ
רון שלייפר, מאוסלו לעופרת יצוקה 15 שנה של לוחמה פסיכולוגית פלסטינית בהוצאת מרכז אריאל לחקר תקשורת וביטחון, תשע"א - 2011
כבר לא מדברים על שלום | ד"ר ליאור להרס, ד"ר דרור מרקוס, פרופ' דן מיודובניק, פרופ' שאול שנהב, פרופ' תמיר שפר, 2022
אודי דקל, "הרשות הפלסטינית משחקת במגרש הנורמליזציה", 23 באוגוסט 2023, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)'''
הערות שוליים
*
קטגוריה:סכסוכים מתמשכים | 2024-08-20T07:51:12 |
יוזמת ההגנה האסטרטגית | שמאל|ממוזער|250px|לוגו יוזמת ההגנה האסטרטגית
יוזמת ההגנה האסטרטגית (באנגלית: Strategic Defense Initiative, SDI), הידועה יותר בשמה הלא רשמי: פרויקט מלחמת הכוכבים, הייתה יוזמה שאפתנית של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן לפיתוח מטריית הגנה הרמטית מפני טילים, במטרה לנטרל איום גרעיני סובייטי על ארצות הברית. מרכיב עיקרי בתוכנית זו היה אמור להיות לוויינים המצוידים במערכות לייזר, שנועדו ליירט טילי אויב. הקונספט ההגנתי שבבסיס התוכנית היווה חידוש, בהיותו תפיסת עולם שלא הייתה מקובלת בארצות הברית. המערכת כללה בנוסף למרכיב החללי לייזרים קרקעיים רבי עוצמה וטילים נגד טילים.
בין תומכיה הנלהבים של יוזמה זו היה הפיזיקאי אדוארד טלר, "אבי פצצת המימן" וכן קספר ויינברגר, מזכיר ההגנה של ארצות הברית דאז.
מבקריה של התוכנית טענו כי המערכת יקרה מדי ובלתי ניתנת לייצור. התוכנית השאפתנית לא מומשה בסופו של דבר, ונעצרה בתקופתו של ביל קלינטון, בעיקר משום שהצורך בה הצטמצם, עקב התפרקותה של ברית המועצות. התוכנית עלתה לארצות הברית לא פחות מ-25 מיליארד דולר, אולם היוותה זרז משמעותי ביותר לפירוקה של ברית המועצות וניצחונה של ארצות הברית במלחמה הקרה.
בימיו של ג'ורג' בוש הבן עלה יישום התוכנית על הפרק שוב, בייצור טיל אמריקני לירוט טילים בליסטיים. כדי לממש את התוכנית הזו, ארצות הברית הייתה צריכה לחזור בה מאחד מהסכמיה עם רוסיה, דבר שנעשה בהסכמה בין בוש לבין ולדימיר פוטין.
אף שהפרויקט לא מומש כפי שנחזה, הוא קידם את ארצות הברית מבחינה טכנולוגית, ופיתוחם של אחדים מהרעיונות שעלו במסגרת מלחמת הכוכבים נמשך עד עתה, ובהם גם מערכת "חץ 2" הישראלית שרוב מימונה הוא אמריקני, מערכת "נאוטילוס" ליירוט טילים קצרי טווח באמצעות קרן לייזר, שבפיתוחה שותפה ישראל, ופרויקט THAAD.באפריל 2022 השלימה ישראל סדרת ניסויים מוצלחים במערכת מגן אור מה שמהווה פריצת דרך טכנולוגית משמעותית במערכות אלו.
ראו גם
הסוכנות להגנה מפני טילים
לקריאה נוספת
רן לוי, הפנטזיה של רייגן: על יוזמת 'מלחמת הכוכבים', הידען, 2 במרץ 2011
דייוויד פרנס, "היבטי תוכנה במערכות הגנה אסטרטגית", מעשה חושב, אפריל 1986. תרגום לעברית של Software Aspects of Strategic Defense Systems
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ארצות הברית: היסטוריה צבאית
קטגוריה:אמצעי לחימה אמריקאיים
קטגוריה:הגנה נגד טילים
קטגוריה:לוחמת חלל
קטגוריה:המלחמה הקרה
קטגוריה:שנות ה-1980 בארצות הברית
קטגוריה:נשיאות רונלד רייגן
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – ברית המועצות | 2024-07-27T20:08:20 |
יאן ורמיר | ממוזער|250px|מוזגת החלב, בערך 1658
יאן וֵֶרמֶר (או יוהאנס וֵרמִר; בהולנדית: Johannes Vermeer; 31 באוקטובר 1632 – 15 בדצמבר 1675) היה צייר הולנדי, שהתמחה בסצינות פנים ביתיות של חיי המעמד הבינוני. רוב ציוריו מתארים דמויות בתוך ביתן, עוסקות בשיחה, בנגינה או בעבודה. מעט מאוד ידוע על חייו מלבד העובדה שגדל ופעל בדלפט. במשך שנים חסתה יצירתו בצל ציירים הולנדים גדולים כמו פיטר דה הוך או רמברנדט, אך מאמצע המאה ה־19, ובמיוחד במאה ה-20, קנה את מקומו בין גדולי הציירים, בין השאר בזכות משפט מפורסם בעקבות זיוף יצירותיו. נודע בעיקר בשל ציורו "נערה עם עגיל פנינה" אשר זכה לכינוי המונה ליזה ההולנדית.
ביוגרפיה
ממוזער|שמאל|250px|נוף העיר דלפט, כנראה 1658–1660
ציורו הנודע "נוף העיר דלפט" מציג את הכנסייה החדשה (ניווה קרק), שבה כנראה נטבל, ואת הכנסייה הישנה (אאודה קרק), שבה נקבר. ביניהן, בעיר הולדתו, התנהלו כל חייו. אלו הפרטים היחידים הידועים עליו בוודאות של ממש.
ורמיר גדל במהלך תקופת הפריחה הגדולה ביותר של הציור ההולנדי, "תור הזהב" שאחרי מלחמת העצמאות של הולנד ושחרורה משלטונם של ספרד ובית הבסבורג. בתקופה קודמת צמח שם רמברנדט, ובתקופתו של ורמיר עצמו גדלו ציירים דגולים כיאן סטיין, פיטר דה הוך, חריט דאו , קרל פבריציוס, יאקוב ואן ראוסדאל, חיררד טר בורך , פרנס האלס ורבים אחרים.
230px|ממוזער|ימין|כוס היין יצירה משנת 1660 מוצג בגמלדה-גאלרי, ברלין
ורמר נולד כפרוטסטנטי, ככל הנראה, אך המיר את דתו לקתוליות בגיל 21, כנראה כדי לשאת באותה שנה (1653) את קתרינה בולנס שמוצאה היה ממשפחה קתולית בורגנית. לזוג נולדו 11 ילדים. באותה שנה הצטרף לגילדת האמנים של לוקאס הקדוש בעיר והגיע למעמד בכיר בה. בשנים 1662 ו-1669 נבחר לעמוד בראשה.
פרנסתו של ורמר נמצאה רוב השנים בדוחק, ממכירת תמונותיו וממסחר בתמונות. במהלך הקריירה הלא ארוכה שלו, בשנים 1654–1670 (תיארוכי התמונה הראשונה והאחרונה שלו) יצר רק כ-35 תמונות. לאחר מותו מכרה אלמנתו את כל תמונותיו שנותרו בידיה למועצת העיר בתמורה לקצבה זעירה.
תהילה מאוחרת
אחרי מותו נשכח ורמר כמעט מיד. במשך כמאתיים שנה הוא נחשב לצייר זניח, אם בכלל הוזכר, ורבות מיצירותיו יוחסו לציירים בולטים וידועים יותר באותה תקופה, ובמיוחד לפיטר דה הוך או לקרל פבריציוס. בשנת 1866 טען היסטוריון האמנות הצרפתי תאופיל תורה (שם עט של וו. בורגר) כי גילה צייר דגול חדש (וייחס לוורמיר 76 תמונות). אחרים, ביניהם ידוע מרסל פרוסט, שעשה ביצירה "נוף העיר דלפט" שימוש בכרך "השבויה" מתוך "בעקבות הזמן האבוד", היללו גם הם את הצייר שהתגלה מחדש.
ממוזער|250px|נערה עם עגיל פנינה, בערך 7–1666
בשנים האחרונות זכה ורמר להד מרשים בזכות הספר "נערה עם עגיל פנינה" מאת טרייסי שבלייה. הספר ניסה לבנות "רומן" בין ורמיר לנערה המוצגת בציורו "נערה עם עגיל פנינה" (באוסף מאוריצהויס שבהאג) והבליט תימות פמיניסטיות ורומנטיות אנכרוניסטיות בסיפור. הספר הפך לסרט בשם זה בשנת 2003.
זיופי יצירתו
תעלומת חייו של ורמר הציתה את הדמיון, לא רק של חוקרי ואוהבי אמנות, אלא גם של זייפנים. הידוע מכולם היה הצייר ההולנדי האן ואן מייחרן (1898-1947). הזיוף הראשון של ואן מייחרן נחשף לאוויר העולם (כיצירה מקורית, לא מזויפת) על ידי החוקר אברהם ברדיוס בשנת 1937. ברדיוס, מומחה עולמי ליצירות ורמיר, טען כי גילה יצירה לא ידועה של ורמר בשם "ישו באמאוס" . אף כי ציירים מקצועיים שצפו בו חשו כי משהו אינו כשורה ("לוורמר היה כנראה יום חלש מאוד", העירה ציירת הולנדית אחת שצפתה בציור) איש לא העז לערער על סמכותו של ברדיוס והוורמיר החדש נתלה במוזיאונים "בוימאנס" ברוטרדם והפך לאטרקציה הגדולה של המוזיאון.
עם סיום מלחמת העולם השנייה נעצר ואן מייחרן באשמת שיתוף פעולה עם האויב. הוא הואשם במכירת יצירה מקורית של ורמיר לפילדמרשל הנאצי הרמן גרינג. מול האשמה חמורה זו, שעונשה היה מוות באותה תקופה, בחר ואן מייחרן בהגנה מקורית: הוא טען כי התמונה שמכר, "ישו והנואפת", לא הייתה של ורמיר אלא זיוף שלו. יתר על כן, מאחר שהוא מכר את הוורמיר המזויף בתמורה ל-200 ציורים הולנדיים אמיתיים שהיו ברשות גרינג, הרי שיש לראות בו גיבור לאומי ולא משתף פעולה. ואן מייחרן טען גם כי צייר חמישה "ורמירים" נוספים שהופיעו בשוק האמנות אחרי 1937.
במשפט שנמשך שנתיים הוכיח ואן מייחרן, בין השאר באמצעות יצירת זיוף נוסף כי צדק בטענותיו והמוזיאונים הנכבדים של הולנד, כמו גם הממשלה ההולנדית ואספנים חשובים כמו ואן בנינגן (שאוספו אוחד מאוחר יותר עם זה של הבוימאנס), נפלו בפח של צייר בינוני, שכיוון שלא יכול היה להשתמש בדוגמנים בעת הציור, חזר ויצר אותה קומפוזיציה (גנובה מקאראווג'ו) מספר רב של פעמים, בווריאציות מזעריות. בצר לו, לא בחל ואן מייחרן גם בהעתקה ישירה של דמויות מציורים מאוחרים יותר של ורמיר. ואן מייחרן גרף מן המכירות סכום השווה לכ-50 מיליון דולר בערכים של היום. הוא זוכה מאשמה ומת מהתקף לב, כגיבור לאומי, כמה שבועות לאחר סיום המשפט.
בעידן של אחרי ואן מייחרן נבחנו יצירותיו של ורמיר בקפידה יתרה ורבים מהציורים שיוחסו לו נפסלו. תהילתו הרבה של הצייר, תורמת בשנים האחרונות לניסיונות שונים, למרות החשש מזיופים, לייחס לוורמיר תמונות נוספות. כך, לדוגמה, הוחלט באחרונה לייחס את התמונה "עלמה ליד הוירגינל" לוורמיר, אף שגם בבחינה שטחית דומה כי ידו של ורמיר לא הייתה בציור זה.
יצירתו
שמאל|ממוזער|250px|ישו בבית מרתה ומרים
ממוזער|250px|הרחוב הקטן, בערך 61–1657
ידועים כמה ציורים מוקדמים של ורמר שעסקו בנושאים מיתולוגיים או דתיים. היום ניתן למנות ביניהם בוודאות רק את "דיאנה ומלוויה" משנת 1654, "ישו בבית מרתה ומרים" מהשנים 1654–1655, ובמידה מסוימת את "האתנן" משנת 1656. בציורים אלו בולטים צבעי אדום וחום עמוקים בהרבה מאלו שיהיו מקובלים ביצירתו המאוחרת יותר של ורמר, והם מייצגים ככל הנראה את ניסיונו לעסוק בתימות מיתולוגיות או תימות "בתי מרזח", כמקובל באותה תקופה.
המעניין בציורים הוא "ישו בבית מרתה ומרים", שהיה ככל הנראה סקיצה ראשונית לא שלמה. משיכות המכחול כאן חופשיות ומהירות, כאילו מדובר במאסטר ותיק בשנות הבשלות שלו, ולא באמן בן 24. הצבעים פשוטים, נקיים וזוהרים וורמיר מפגין שימוש נועז, בעיקר במשחקי האור והצל ובצללים הצבעוניים על פני האנשים. ציור זה כולל לראשונה גם כמה מן התמות החוזרות שיהפכו דומיננטיות בציוריו המאוחרים יותר: אור הזורם מחלקה השמאלי של התמונה ומשחק על פני הדמויות והעצמים.
בתוך זמן קצר להפליא, כשהוא עדיין באמצע שנות העשרים שלו, גיבש ורמיר את אסופת הרעיונות שתלווה כמעט את כל ציוריו מכאן ואילך. רוב ציוריו מציגים פנים ביתי (ככל הנראה של שני חדרים ומטבח בביתו), עם אור השוטף אותו מבעד לחלון בצידה השמאלי של התמונה. בציור מופיעות נשים, לבדן או בלווית גבר, לעיתים מנגנות או לצד כלי נגינה, קוראות, כותבות או עובדות. בשני ציורים מופיע גבר לבדו (ככל הנראה, דיוקן האמן) עסוק במדידה או באסטרונומיה ושני ציורים נוספים ("נוף העיר דלפט" ו"הרחוב הקטן" (1657-61) הם ציורי נוף.)
מוגבלים לא פחות האביזרים בציוריו. כמעט בכל ציור ניתן למצוא את אותם חלונות, כיסאות, שטיח וכיסוי שולחן, מפות, כלי מים, וכן הלאה. ורמר, כך נדמה, מגלה בהם עניין דומה ואף גדול מזה שהוא מגלה בדמויות האנושיות המופיעות בציורים. סלסילת הלחם או האסטרונום, כך נדמה, מעניינים אותו באותה מידה ומאותה נקודת התייחסות: שניהם עבורו פיסות חומר שהאור מאיר אותן, משתקף בהן וחודר דרכן. האור הוא האלוהים, כל הדברים האחרים הם החפצים שהוא משתקף בהם.
במובנים מסוימים, אפשר לראות בוורמר את אביהם הרוחני של האימפרסיוניסטים. אף על פי שהטכניקה של ורמיר היא אולי ההיפוך הגמור לספונטניות הנלהבת של האימפרסיוניסטים, ורמיר שותף להתעניינותם באור ובהשתקפותו בחפצים וכמוהם, גם הוא שואף להעביר את תחושת רגעיותו של האור: חדירתו למקומות הבלתי צפויים, השתנותו הבלתי פוסקת וצבעיו העזים. הגשם היורד על פני המים מענן חולף ב"נוף העיר דלפט" אינו נופל על כל האלמנטים בתמונה במידה שווה. קרני שמש דקות מלוות את הנשים העומדות בגדה הקרובה, קרניים עזות יותר נופלות על הבתים בימינה ואילו הגגות בשמאלה עדיין משקפים את לחות הגשם שירד זה עתה.
הצללים אצל ורמר, לראשונה בציור האירופי, חדלים מלהיות גוונים של צבעי אדמה והופכים להיות גרסאות שונות של אחיהם המוארים. עינו אינה מחמיצה דבר. ב"נערה בכובע אדום" משתקפים צבעי בגדיה וכובעה של הנערה בפניה ובתוך לובן עיניה, אפה המואר מימין הופך שקוף מעט, כדרכם של אפים באור. ב"נערה עם עגיל פנינה" עיניה ועגילה של הנערה משקפים את הטורבן ואת צווארונה הלבן.
רבים עסקו בשנים האחרונות בניסיונות להראות כי ורמיר השתמש ב"לשכה אפלה" (קמרה אובסקורה) בבניית הפרספקטיבה של ציוריו ואף הסתייע בהקרנה מלשכה אפלה כזו בעת הציור עצמו, דבר הניכר בכמה אלמנטים טיפוסיים לציוריו.
אין ספק כי ורמיר אכן השתמש בלשכה אפלה, שכן עין אדם אינה מסוגלת ללכוד בדיוק מושלם את ההתרחשות הפרספקטיבית. בנייה של תמונותיו של ורמיר מחדש (באמצעות שחזור) מוכיחה כי הדיוק הפרספקטיבי שלו מושלם. אלא שהשימוש בלשכה אפלה אינו מעלה ואינו מוריד כלל. ורמיר השתמש בלשכה אפלה כדי להשיג פרספקטיבה מושלמת, אך הקומפוזיציה של הציור - שנאמנות לה הייתה המטרה אליה חתר באמצעות השימוש בלשכה אפלה - והמבחר הטונלי שבו לא היו תוצר של הלשכה האפלה.
"מוזגת החלב" של ורמיר, לדוגמה, אינה תוצר אקראי. ורמיר לא הציב את משרתת הבית, הורה לה למזוג חלב וצייר את מה שראה בלשכה האפלה. כל פרט בציור מתוכנן בקפידה כדי לתרום לקומפוזיציה שהיא, בו בזמן קפואה ו"נצחית" לחלוטין אך גם רגעית לגמרי. המסמרים על הקיר, החלון השבור במקצת, השולחן שאינו רבוע, האביזרים הפתוחים והסגורים, הזוהמה שעל החלון ועל הקיר ואפילו המסמרים הנעוצים (או עקורים) בו משרתים כולם את הקומפוזיציה הוורמירית המושלמת.
גרסאות שמו
בגלל מיעוט המידע עליו והעובדה כי בתקופתו לא היה נהוג שימוש בשמות משפחה, ישנן גרסאות רבות לשמו של ורמר. על פי רוב חתימות ציוריו, שמו היה ככל הנראה יאן או יואנס מר או יאן או יואנס ור-מר, שכן הוא מצרף לעיתים תכופות את האות I לחתימתו ולעיתים אף מוסיף סימון המצביע על V לפני השם מר (הקיים תמיד). היו שנטו, במיוחד בתקופות מוקדמות יותר, לצרף גם סיומת "מדלפט". ברישום בודד, המציין את חברותו בגילדת האמנים של לוקאס הקדוש בדלפט מופיע שמו בנוסח Joannes ver meer (יואנס ור-מר). הצירוף "יאן ורמר", מכל מקום, אינו מופיע בחתימתו של ורמר אף פעם.
ראו גם
המרדף אחר ורמר - ספר המבוסס על ציוריו של ורמיר.
נערה עם עגיל פנינה
נערה עם עגיל פנינה (ספר)
הקונצרט (ורמיר)
נגנית הגיטרה - עוד ציור של ורמיר
לקריאה נוספת
נורברט שנידר, ורמיר : 1632-1675 רגשות מצועפים, הוצאת ספרי טאשן, 2008.
קישורים חיצוניים
האתר המקיף ביותר העוסק בוורמיר
תמונותיו של ורמיר עם הסברים (באנגלית)
טענותיו של דייוויד הוקני על שימוש בקמרה אובסקורה אצל ציירים מתקופת הרנסאנס ואילך
פיליפ סטדמן על שימוש ב"קמרה אובסקורה" אצל ורמיר
״הזייפן האמיתי״ - פרק של חייו של ורמר והזייפן האן פאן מחרן בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
Stolen Vermeers, Google Arts & Culture, 2019
יאן ורמיר באתר Web Gallery of Art
הערות שוליים
*
קטגוריה:ציירים הולנדים
קטגוריה:ציירי תור הזהב של הולנד
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:הולנדים שנולדו ב-1632
קטגוריה:הולנדים שנפטרו ב-1675
קטגוריה:ציור בארוק | 2024-10-10T07:24:08 |
נעל עץ | נעלי עץ או קבקבים (בהולנדית: Klomp, או Klompen עבור צמד נעליים) הן נעליים, העשויות מעץ.
נעלי עץ הן אחד מסימני ההיכר של ההולנדים, וניתן עדיין לראותן בשימוש יומיומי באזורים הכפריים ובאזורים המיועדים לתיירות. הולנדי עירוני ממוצע לא ינעל את קבקבי העץ ביומיום, אלא רק באירוע מיוחד או אירוע מסורתי.
שלושה ייעודים לקבקבים:
מונעים הירטבות כפות הרגליים במהלך עבודת החקלאי ההולנדי מאחר שהאדמה בוצית ורטובה, והחקלאי בא במגע עם הקרקע הרטובה. הקבקבים עשויים מעץ צפצפה מיוחד שאינו חדיר למים.
מונעים דריכה לא נעימה של הפרה על כף הרגל של החקלאי המטפל בה או חולב אותה.
יש מן ההולנדים המקומיים אשר טוענים כי נעלי העץ, על פי מסורת הולנדית בת מאות שנים, נועדו כדי להרעיש ולהפר את הדממה ששררה באזור באמצעות הליכה בקבקבים. כמו כן, ישנם ריקודים הולנדים מסורתיים אשר בהם נהוג היה לרקוע בקבקבים עם קצב המנגינה והריקוד.
שתי שיטות להכנת הקבקבים:
הישנה: מעצבים צורת נעל חיצונית מגזרי עץ שנחתכים בגיליוטינה ידנית. את החלק הפנימי (חור) מפסלים במפסלת ביד. כך ניתן להכין בממוצע 4–6 זוגות ליום עבודה (שעתיים לזוג). לאחר מכן צובעים ומקשטים.
המודרנית: עיצוב וחיתוך החלק החיצוני מגזרי עץ בגיליוטינה והקצעה במקצוע. משרים במים לריכוך במשך 4 שעות. אחר כך משתמשים במכונה לעיבוד חיצוני בשיטת השכפול על ידי שבלונה (בדומה לתהליך שכפול של מפתחות). העיצוב הפנימי הוא על ידי כרסום במפסלות מסתובבות במהירות גבוהה ואחר כך צביעה וקישוט. כך ניתן להכין עד כ-100 זוגות ביום. מכונות ממוחשבות מסוגלות להכין עד 4,000 זוגות ליום.
היסטוריה
נעלי עץ ננעלו בחלקים ניכרים של אירופה בזמנים קדומים ובעיקר מאז ימי הביניים, קשה לתארך במדויק כי עץ נוטה להרקב עם הזמן. נעלי העץ העתיקות ביותר שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בסכר החדש (Nieuwendijk) באמסטרדם הן בערך מ-1230. ברחבי אירופה ואסיה נעלו מיני סוליות עץ עם רצועות רכות יותר, הרומאים נעלו גם הם סנדלים עם רצועות עור ובד. מהסנדל בעל סוליית העץ התפתחה נעל שלמה. נעל העץ נפוצה עוד יותר במאה ה-15 כשמצאו שאפשר ליצרה מפיסת עץ אחת, מה שהפך אותה ליציבה וחזקה. מאז אפשר למצוא סימנים שהיא הייתה נפוצה מהאוקיינוס האטלאנטי עד הים הצפוני מספרד ועד סקנדינביה. עד המאה ה-19 נעשו ביד, ועם המיכון התחילו ליצרם במכונות. פעם היא הייתה עם חוד בחלקה הקדמי, אך עם הזמן התעגל החלק הקדמי, אפשר להשיגה בכל המידות ויצרן הנעליים ידע לשייפה שתחזיק את הרגל היטב. בחורף נהגו להוסיף אניצי צמר או קש כדי לבודד את הרגל מקור. בתקופות שונות נהגו בהולנד לתת לזוג בחתונה שני זוגות נעלי עץ מעוטרות באותן הדוגמאות, כדי לברך את הנישואים. בשנות ה-50 ירד הביקוש לנעליים במידה ניכרת.
בהולנד יש שירי ילדים על נעלי העץ, והן מופיעות בכמה ציורים של אמנים הולנדים.
גלריה
קישורים חיצוניים
נעל עץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
הערות שוליים
קטגוריה:סוגי הנעלה
קטגוריה:העץ בשירות האדם | 2024-10-09T09:24:48 |
כיבוש הים (הולנד) | שמאל|ממוזער|250px|כיבוש הים בהולנד
שמאל|ממוזער|250px|ייבוש הים על ידי טחנת רוח
כיבוש הים הוא מושג המתייחס לייבוש אדמות הולנד שהיו בעבר מכוסות במי ים.
בעבר, כ-40% משטחה של הולנד היה מכוסה במי ים. צפיפות האוכלוסין והצורך בשטחים למחיה ולחקלאות גרם להולנדים לנהל "מלחמות" אין-ספור כנגד הים. הצורך בפתרון יסודי וסופי התעצם לאחר האסון של 1953, כאשר כ-2,000 איש טבעו בשיטפונות הים הצפוני.
פרברי העיר אמסטרדם מורכבים גם הם מאדמה מיובשת (פולדר) מן הים, אדמה שבעבר הייתה מכוסה באגמים, ביצות או ים.
"פולדר" (Polder) בהולנדית הוא אזור אדמה מוקפת סכרים. האזור המכוסה באופן טבעי במים ומוקף בסכרים ויוצר שקע סגור באופן מלאכותי. בתוכו רמת המים נקבעת באופן מלאכותי באמצעות מערכת הידראולית (טחנות רוח, תחנות קיטור וכדומה). זהו בעצם אזור של אדמה שנלקחה מן הים, מאגם או ביצה והוא שוכן מתחת לגובה פני הים.
שם אחר לפולדר הוא דייק (באנגלית: dike. בהולנדית: dijke), מעין סוללת אדמה, עפר, בטון או מוצק אחר שנועדה למנוע הצפות שטחים.
יצירת פולדר מחייבת מספר שלבים: בביצות ולאורך נהרות יש פולדרים בודדים המוגנים בסכר אחד (שמות ערים המסתיימות ב"דם" מעיד על סגירת פלג מים על ידי סכר). הם נבנו כדי לספק הגנה מפני הגאות ולייבוש שטחי אדמה אחדים. עודפי מים מפולדרי סכר מכוונים חזרה לים או לנהר בעזרת כוח המשיכה ועל ידי סכרים בשעת השפל.
השלב הבא הוא פולדרי ניקוז שם נבנה סכר סביב אגם. מעבר לו יש תעלה טבעתית ובסמוך לה סכרים שמקיפים פולדרים קרובים. בפולדר יש שתי וערב של תעלות קטנות המחוברות ביניהן באמצעות סעיפי תעלות. כאשר דרגת המים עוברת את המידה הרצויה המים נשאבים חזרה אל תוך סעיפי התעלות ולאחר מכן החוצה אל התעלה ההיקפית ואל רשת שלמה של אגמים או תעלות המשמשים כמאגרים זמניים. בעבר הם הונעו על ידי טחנות הרוח והקיטור.
השלב הבא הוא שכלול של השלב שני: הקפת אזור של ים בסכרים וניקוזו באמצעות שאיבה בלבד. זהו מפעל אדיר שלוקח זמן רב ודוגמה לכך היא "פלבולנד", קבוצה של פולדרים שנוצרו בצפון מזרח הולנד החל בשנת 1950 ועד שנת 1986, עת הוקם מחוז בשם זה.
ניקוז אזורים בתוך הארץ הנמצאים מתחת לפני הים היה חייב להתבצע בהתערבות אנושית. פיתוח טכניקות לניקוז הוא פרק יוצא דופן בהיסטוריה של הולנד, תחנות פולדרים תוכננו לשאיבת מים וזו הפעם הראשונה שמשאבים טכניים הצליחו לשלוט ביסודות הטבע. פני הים עלו והאדמה הונמכה באמצעות ניקוז של ביצות כבול (העברת מים מאזורי הביצות לים).
טחנות הרוח שניצבו בשורה היו מסוגלות לנקז אזור של פנים הארץ. פריצת הדרך בתחום זה הייתה על ידי ארכיטקט ומהנדס מים נודע בשם יאן אדריאנסון לייכווטר שבניהולו ובאמצעות 40 טחנות רוח נוקז אגם ביימסטר בצפון העיר אמסטרדם. הצלחה זו עודדה את ההולנדים והם המשיכו במאמציהם להקים פולדרים נוספים בעיקר בצפון הולנד. האגמים הגדולים בצפון הולנד הפכו לאדמה חקלאית פורייה כיוון שהגשם שטף ממנה את שארית המלחים. ההון לביצוע המפעלים הללו בא מסוחרי אמסטרדם העשירים.
בסך הכל יובשו בהולנד מאז המאה ה-13 7,050 קמ"ר של אדמה, מהם 4,000 הודות לבניית סכרים חופיים.
פרויקטים חשובים
ניקוז הזאודרזיי - החל בשנת 1667 והסתיים רק במאה ה-20.
הקמת קהילות הידראוליות אוטונומיות - הוקמו כבר במאה ה-18 וקיבלו אחריות לאחזקת ובניית סכרים, תעלות וסכרים. הן קיימות עד היום ונתמכות על ידי משרד המים והעבודות הציבוריות.
מכונות קיטור - בשימוש כבר בסוף המאה ה-18 למטרות שאיבת המים ופרוש הדבר שהעבודה לא הייתה תלויה ברוח. משנת 1848 החלה תקופה מדהימה של ניקוז בקצב מהיר, נוקז אגם הארלמרמיר (אגם עצום שמכסה שטח של 183 קמ"ר שהיווה איום מתמיד על אמסטרדם. ליכווטר הציע לנקזו באמצעות טחנות רוח, עבודה שבוצעה 200 שנה מאוחר יותר באמצעות משאבות קיטור), ולאחר מכן האייסלמיר (באמצעות הקמת סוללת הענק על הים בשנת 1932).
מאז האסון בשנת 1953 הופעלה תוכנית דלתא שתוכננה באמצעות חוק והבטיחה אמצעי בטיחות מרחיקי לכת הכוללת סדרה של תוכניות הנדסה הידראוליות.
ראו גם
שיטפון הים הצפוני (1953)
ביימסטר
טחנות הרוח בקינדרדייק-אלסהאוט
תחנת השאיבה ד. פ. ואודה
סכוקלנד
אחזור קרקע
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:הולנד: גאוגרפיה | 2024-08-12T07:04:08 |
שמואל רוזן | שמאל|ממוזער|250px|שמואל רוזן (משמאל) יחד עם הבולט שבמשתתפי חידוניו, שמואל חביבי, 2011
שמאל|ממוזער|250px|אולפן רשת א' על שם שמואל רוזן, במתחם רשות השידור ליד שרונה, תל אביב
שמואל (שמוליק) רוזן (3 בדצמבר 1925 – 28 במרץ 2015) היה חידונאי, פזמונאי ואיש רדיו ישראלי.
ביוגרפיה
שמואל רוזן (במקור: רוזנבליט) בנם של אנה (לבית שטרן) ורופא הילדים ד"ר ליאו רוזנבליט, נולד בירושלים וגדל בראשון לציון. למד בבית הספר חביב.
לאחר סיום לימודיו בתיכון שירת בנוטרות. למד שנה באוניברסיטה העברית בירושלים ואחר כך בבית הספר לתיאטרון של ארווין פיסקטור בארצות הברית (יחד עמו למדו טוני קרטיס, רוד סטייגר והארי בלפונטה). שירת ב"להקת הכרמל" וב"צ'יזבטרון" והיה בין מקימי התחנה הצבאית "גלי צה"ל".
התחיל את עבודתו ברדיו המנדטורי ב-1945, ועם קום המדינה ערך ב"קול ישראל" תוכניות על סרטים, תיאטרון, ספרות ושירה, אך הוא מזוהה בעיקר כאיש החידונים. לחידונאות נחשף בזכות חידוניו של אליעזר אֲבִיָעֵל בקול ירושלים. במשך השנים ערך והגיש תוכניות חידונים רבות: "נשאל ונענה", "עשרים מי יודע", "ושיודע לשאול", "החידון לעקרת הבית", "בתקווה שתבין את הרמז", תוכנית החידונים לילדים "בארץ הלמה", "קפד ראשו" ועוד. את התוכנית "קפד ראשו" המשיך להגיש שנים רבות לאחר צאתו לגמלאות, ועד מותו.
רוזן עסק גם בכתיבת פזמונים. פזמונו המפורסם ביותר "שוב לא נלך" (מוכר כ"ראי רחל, ראי") נכתב אחרי מלחמת ששת הימים והיה לאחד השירים המזוהים עם התקופה, בביצועו של אריק לביא. שיר מפורסם נוסף שכתב הוא "להתראות", שהלחין יעקב הולנדר וביצעה להקת פיקוד הדרום.
חיבר שלושה ספרי חידונים, רומן אוטוביוגרפי: "איש קטן אשה גדולה, או: המין הגבוה" וספר ילדים: "על עלים ושבלולים".
מהדורה של חידוניו הופיעה במשחק קופסה בשם "128 מי יודע?" שכדי לענות בו על שאלה היו מכוונים מחוג מגנטי על מראה, והיא הציגה את התשובה הנכונה. המשחק הצליח מאוד בשעתו, וכיום נחשב פריט אספנים נדיר.
בכנס הרדיו שנערך בספטמבר 2008 זכה רוזן בפרס על מפעל חיים.
רוזן נפטר ב-28 במרץ 2015 בביתו שברעננה, בגיל 89. נטמן בבית העלמין העירוני כפר נחמן ברעננה.
משפחתו
רוזן היה נשוי מ-1958 ועד מותו למרים (לבית הירש), ילידת צרפת, שהכיר על סיפון האונייה "תיאודור הרצל" בתקופה שבה שימש כקצין בידור בהפלגות צים. היה אב לשניים: עמנואל רוזן, עיתונאי, ודנית דרימר.
אחיו רפי רוזן התפרסם בתחום הטיפול בשיטת ה"ביורגונומי"; דודו, אחי אביו, היה פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל; דודנו היה הפסל יצחק דנציגר; דודו - בעלה של אחות אביו, היה ד"ר פליקס דנציגר, רופא כירורג שייסד וניהל את בית החולים דנציגר, דודנו דן רוזן הוא חתן פרס ביטחון ישראל לשנת 1978 על פיתוח טיל אוויר-אוויר "פיתון 3".
ספריו
מי יודע?; ציורים: פרידל שטרן, תל אביב: צבר, תשי"ח, 1958. (מחידותיו מרשות השידור)
בסימן שאלה; ציורים: פרידל שטרן, תל אביב: קוץ, 1960
איש קטן אשה גדולה; צייר: זאב, תל אביב: טרקלין (ליד עקד), 1972. (סיפור)
איש קטן אשה גדולה, או: המין הגבוה, תל אביב: י. גולן, 1990. ("רומן שגרסתו הראשונה נכתבה ב-1972, מופיע כאן לראשונה בשלמותו")
על עלים ושבלולים: וגם פילים ואריות וכל מיני חיות ציירה: נורית יובל, י' שרברק, תשל"ז 1977. (סיפורים מחורזים לילדים בחרוזים)
בתקוה שתבין... רמזים בחרוזים` איורים: יעקב גוטרמן, תל אביב: בוסתן, 1978. (מחידותיו מרשות השידור)
הנצחתו
ביוזמתה של רויטל עמית, שהייתה שנים רבות קריינית בתוכנית של רוזן, נקרא על שמו אולפן רשת א' של "קול ישראל" בתל אביב, ביולי 2015.
לקראת יום השנה הראשון לפטירתו העלתה המשפחה לרשת את היישומון (לאנדרואיד) "רזי רוזן", ובו מבחר חידות בנושאים שונים, מתוך האלפים ששידר ברדיו במשך 50 שנות שידורי חידוניו.
ראו גם
קפד ראשו
חידות לשוניות
שמואל חביבי
קישורים חיצוניים
"שמוליק רוזן - חידונאי" - אתר מקיף על רוזן ופועלו
"קפד ראשו" - החידונאי שמוליק רוזן חוגג באיחור יום הולדת 85!, רבקה מיכאלי באה לשבת, רדיו ללא הפסקה, 11 בפברואר 2011
, "מבט" עם יעקב אילון, 29 במרץ 2015, בערוץ היוטיוב של רשות השידור
רועי רובינשטיין, החידונאי שמוליק רוזן הלך לעולמו בגיל 89, local רעננה, 30 במרץ 2015
נתן ברון, על שמואל רוזן ז"ל, באתר אגודת העיתונאים בירושלים
נתן כוגן ושמוליק רוזן בסרטו של נתן גרוס "הנעלם הגדול" (6:41 דקות)
חידון מילים (מימין לשמאל ומשמאל לימין) בשידור חי של שמוליק רוזן
קטע משידור חי של "קפד ראשו"
, בערוץ היוטיוב של רשות השידור
הערות שוליים
קטגוריה:חידונאים ישראלים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
שמואל
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:חברי להקת הכרמל
קטגוריה:חברי להקת הצ'יזבטרון
קטגוריה:בוגרי בית הספר חביב
קטגוריה:סגל צים
קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות כפר נחמן
קטגוריה:סגל גלי צה"ל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1925
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2015 | 2024-02-05T21:19:36 |
פינלנד | ממוזער|שמאל|250px|פינלנד 1920–1940
שמאל|ממוזער|250px|מדרגות הפרלמנט הפיני בהלסינקי
שמאל|ממוזער|250px|ימה בפינלנד
רפובליקת פינלנד (בפינית: Suomen tasavalta, בשוודית: Republiken Finland) היא מדינה בצפון אירופה, התחומה על ידי הים הבלטי בדרום־מערב, המפרץ הבוטני במערב והמפרץ הפיני בדרום. לפינלנד גבול ארוך בן 1,340 ק"מ עם רוסיה במזרח, וגבולות נוספים עם נורווגיה בצפון ועם שוודיה בצפון־מערב. פינלנד היא חלק מברית נאט"ו.
שמה של פינלנד בשפת תושביה הוא סואומי (Suomi), השם פינלנד מקורו בשפה השוודית. הסימול הבינלאומי המקוצר של פינלנד הוא SF, ראשי התיבות של שני שמות המדינה.
אקלימה של פינלנד מאופיין בטמפרטורות קרות, כמעט ארקטיות, אך עדיין מתונות יחסית בזכות השפעתם של הים הבלטי ואגמיה הרבים – 187,888 אגמים. פני השטח נמוכים ומישוריים ברובם, עם גבעות קטנות.
אוכלוסייתה של פינלנד מונה כ־5.5 מיליון בני אדם (נכון לפברואר 2021), ומרוכזת ברובה במישור החוף שבדרום ובדרום־מערב המדינה. היא מורכבת מרוב פיני יציב, ממיעוט שוודי וממיעוט סאמי. כ-10% מהתושבים הם רוסים, סוחרים ברובם. רוב אזרחיה הם נוצרים לותרנים, אך ישנו גם מיעוט של נוצרים אורתודוקסים וחסרי דת.
אטימולוגיה
המקורות הכתובים הראשונים המכילים את השם פינלנד מתוארכים בקירוב למאה העשירית. שני כתבים אשר נמצאו במחוז אופסלה שבשוודיה והכילו צורה מעוותת של השם – פינלונטי. לוח שלישי מהמאה ה-13 נמצא באי גוטלנד שבמזרח שוודיה ועליו חרוט השם פינלנדי. משערים שהשם מקושר לשבט הפינים אשר מוזכר לראשונה בשנת 98 לספירה אולם משמעותו אינה ידועה.
היסטוריה
פינלנד הייתה מיושבת בדלילות החל מסוף עידן הקרח. נראה כי השבטים הדוברים את השפות הפינו־אוגריות הגיעו לפינלנד במהלך תקופת האבן. הללו עסקו בעיקר בדיג ובציד, אם כי לקראת סוף האלף הרביעי לפנה"ס החלו השבטים שבדרום הארץ לעסוק בחקלאות. שנות תקופת הברונזה (1500 –500 לפנה"ס) ותקופת הברזל (500 לפנה"ס – 1200 לספירת הנוצרים) התאפיינו במגעים נרחבים עם סקנדינביה, צפון רוסיה והאזור הבלטי.
בשנת 1154 ניצח אריק התשיעי, מלך שוודיה את פינלנד ואת תושביה הפגאניים ברובם, והביא להשתלטות שוודית על הארץ, שארכה קרוב ל־700 שנים. במהלך התקופה חלחלו התרבות והשפה השוודית לאזור, במה שדחק את השפה הפינית לשימוש המעמדות הנמוכים. במהלך המאה ה־18 הפכה פינלנד לזירת התגוששות בין האימפריה הרוסית לבין שוודיה על השליטה בצפון אירופה, תוך שהפינים משלמים את מחיר המאבק בדמות רעב ומגפות. בשנת 1809 כבש הצאר אלכסנדר הראשון את פינלנד משוודיה וסיפח אותה לקיסרות רוסיה בתור "דוכסות גדולה". במהלך 109 שנות הכיבוש הרוסי נתחזק מעמדה של השפה הפינית, עד כי בשנת 1892 שבה ותפסה את מקומה כשפה הרשמית (לצד שוודית). ב־6 בדצמבר 1917, זמן קצר אחרי מהפכת אוקטובר שהתרחשה ברוסיה והביאה לקץ שלטון הצארים, הכריזה פינלנד על עצמאותה. השלטון הסובייטי החדש ברוסיה הכיר תוך כחודש בעצמאות פינלנד, והסכם שקבע את הגבול בין המדינות נחתם ב־1920.
בשנת 1918 ידעה פינלנד מלחמת אזרחים קצרה, שעתידה הייתה לקבוע את הצביון שתקבל המדינה החדשה. המלחמה התנהלה בין "הלבנים", שהיו ברובם בורגנים עירוניים, ליברליים ומשכילים, לבין "האדומים", האיכרים הכפריים, הפועלים והקומוניסטים. סיוע מערבי הביא לניצחון הלבנים, ועד סמוך למלחמת העולם השנייה הייתה פינלנד לדמוקרטיה בדלנית הדוגלת בנייטרליות. באביב 1939 פנתה ברית המועצות לפינלנד בדרישה למסור לידיה שטחים בדרום המדינה, בהם עיר הנמל האנקו הסמוכה להלסינקי, בטענה כי הדבר הכרחי לצורך הגנה על העיר הסובייטית לנינגרד. משסירבה פינלנד למתן דריסת־רגל סובייטית בשטחה, פלשה ברית המועצות לפינלנד ב־30 בנובמבר 1939 ופתחה במלחמת החורף.
הצבא הפיני הקטן אך המיומן בלוחמת שלג התגונן היטב והסב אבדות כבדות לסובייטים, תוך שהוא מסתייע באקלים ובתנאי הקרקע הביצתיים של מזרח פינלנד. אולם בתום 100 ימי לחימה הכריעה העדיפות המספרית את הכף לזכותו של הצבא האדום, והפינים ביקשו הפסקת אש. בהסכם שנחתם באביב 1940 העבירה פינלנד לברית המועצות את המצר היבשתי קרליה (השייך לרוסיה עד היום). כעבור שנה נפתח סיבוב נוסף במלחמה, בו הפינים הצטרפו לגרמניה הנאצית במהלכיה בחזית המזרחית, תוך שהם נמנעים מלהכריז מלחמה על שאר בעלות הברית, ופלשו לברית המועצות בכוונה להחזיר את השטחים שאיבדו במלחמת החורף .
פינלנד הייתה המדינה הפחות ידועה בין מדינות הציר במלחמת העולם השנייה. השותפות הפינית־גרמנית התבססה כמעט במלואה על אויב משותף בדמותה של ברית המועצות. פינים רבים סלדו מהיטלר ומהנאציזם, אך ניסיון העבר הוכיחם כי אין בכוחם להיאבק בסובייטים ללא תמיכה חיצונית כלשהי. ראייה נוספת לכך היא העובדה כי לאחר התבוסה ב־1944, לחם הצבא הפיני בכוחות הגרמניים במטרה להוציאם מארצו, מערכה המכונה מלחמת לפלנד. בנוסף, יחסה של פינלנד ליהודיה היה טוב, והיא לא הסגירה אותם לידי הגרמנים. יהודי פינלנד אף שירתו בצבאה שלחם בברית המועצות. רק שמונה מהם, אזרחים זרים, נמסרו ליד הנאצים, ולזכרם הוקמה אנדרטה בהלסינקי. היישוב "יד השמונה" ליד נווה אילן בהרי ירושלים אף הוא קרוי על שמם. המגויסים היהודים הפינים היו היהודים המוצהרים היחידים שנלחמו לצד הנאצים במלחמת העולם.
שמאל|ממוזער|250px|מלחמת האזרחים הפינית
בשנת 1944, כאשר גורל המלחמה נטה בבירור לניצחונן של בנות־הברית, חתמו הפינים על הסכם כניעה שאישר מחדש את גבולות 1940 ואף העביר לברית המועצות את נמל פטסאמו, שהעניק לפינלנד גישה לאוקיינוס הקרח הצפוני. בנוסף לאובדן השטח נדרשו הפינים לפצות את ברית המועצות במוצרי עץ, וכן לקלוט את חצי מיליון הפינים הפליטים מקרליה הדרומית שסירבו לחיות תחת שלטון סובייטי.
במהלך השנים הבאות הייתה פינלנד למדינה היחידה מבין שכנותיה של ברית המועצות שהשתתפו במלחמה אשר שמרה על עצמאותה ועל נייטרליותה. למרות זאת, ועל אף העובדה שלא הייתה מדינה קומוניסטית ולא השתייכה לברית ורשה, חתמה פינלנד על "הסכם ידידות, שיתוף פעולה וסיוע הדדי" עם ברית המועצות, אשר חייב התייעצויות הדדיות בכל הנוגע לשינויים במדיניות החוץ והביטחון של פינלנד. היחסים המיוחדים שנרקמו בעקבות הסכם זה זכו לכינוי פינלנדיזציה, והיוו מכשול בדרך להתקרבות פינית למערב. נפילת ברית המועצות בשנת 1991 הפתיעה את פינלנד וגרמה לנסיגה כלכלית קצרה, אולם פינלנד התאוששה משמעותית, השתחררה מכבלי העבר וניצלה את ההזדמנות ההיסטורית על מנת להצטרף לאיחוד האירופי בשנת 1995 ואף להנהיג את האירו כמטבע.
ב־12 במאי 2022, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, הכריזה ממשלת פינלנד כי בכוונתה להצטרף לברית נאט"ו תוך זמן קצר. בתגובה פרסם סגן נשיא המועצה לביטחון לאומי הרוסי מדבדב איום מרומז ללא הזכרה מפורשת של פינלנד "עימות פתוח וישיר בין נאט"ו לבין רוסיה נושא עמו סיכון להפוך למלחמה גרעינית מלאה."
ב־17 במאי הצביע הפרלמנט הפיני על הצטרפות המדינה לנאט"ו: 188 חברי פרלמנט הצביעו בעד ההצטרפות ושמונה התנגדו. בתגובה הודיע ארדואן, נשיא טורקיה, על התנגדותו למהלך, ואף טען שעל פינלנד ושוודיה (שגם היא פתחה בהליך הצטרפות במקביל) "להפסיק לתמוך בטרור". לאחר ששינתה טורקיה את דעתה, הצטרפה פינלנד לנאט"ו כחברה מלאה, ה-31 במספר, ב-4 באפריל 2023.
פוליטיקה
בפינלנד קיימת מערכת נשיאותית־למחצה במקביל לדמוקרטיה פרלמנטרית. נשיא פינלנד נושא באחריות למדיניות החוץ של המדינה, אולם רוב הסמכות הביצועית היא בידי הקבינט ("מועצת המדינה") בראשות ראש הממשלה שנבחר על ידי הפרלמנט.
האדוסקונטה, או הפרלמנט הפיני, מונה 200 חברים והוא הרשות המחוקקת העליונה בפינלנד. בסמכותו לשנות את החוקה, להביא לנפילת "מועצת המדינה" ולהטיל וטו־נגדי על וטו נשיאותי. החלטות האדוסקונטה אינן נתונות לביקורת או לשינוי משפטי. חרף ההשפעה הסובייטית, המערכת הפוליטית בפינלנד נותרה דמוקרטית לכל אורך המלחמה הקרה.
מערכת המשפט בפינלנד מחולקת בין בתי משפט בעלי סמכות שיפוטית אזרחית ופלילית לבין בתי משפט מנהליים, שבסמכותם לדון בסכסוכים בין בודדים לבין גוף ממשלתי כלשהו, למשל: הורים המערערים על החלטת מערכת החינוך המקומית לשבץ את ילדם בבית ספר מסוים. קיימים בתי משפט מקומיים, מחוזיים וכן בית משפט עליון. באשר לבתי המשפט המנהליים, לא קיים דרג ביניים, וישנו בית משפט מנהלי עליון. בפינלנד קיימים מספר בתי משפט מיוחדים, כשהבולט שבהם הוא "בית המשפט העליון לענייני הדחה", הדן באישומים פליליים כנגד נשיא הרפובליקה, שופטי בתי המשפט העליונים, שר המשפטים ויו"ר הפרלמנט.
חוקת פינלנד ויחסה למערכת המשפט חריגה בכך שלא קיים בית משפט לענייני חוקה, ובכך שלבית המשפט העליון אין סמכות מפורשת להכריז כי חוק כלשהו הוא בלתי חוקתי. מידת החוקתיות של חוקים בפינלנד נקבעת בהצבעה ברוב פשוט בפרלמנט. ועדת החוקה בפרלמנט עורכת סקירה וממליצה על תיקונים, והיא זו שממלאת בפועל תפקיד של בית משפט לענייני חוקה.
טקסט=באמת|ממוזער|כנסייה בפינלנד
בנובמבר 2014 אישר הפרלמנט הפיני נישואים חד-מיניים ולא מגדריים.
כלכלה
כלכלת פינלנד מאופיינת באיגודים מקצועיים חזקים המקיפים כ־80% מכוח העבודה. הממשלה הפינית והביטוח הלאומי הפיני הם בעלי חלק ניכר מהתעשייה הפינית. שוויוניות חלוקת ההכנסה הפנויה בפינלנד גבוהה מאוד ועומדת על 0.21 על פי מדד גיני.
עד לשנות ה־80 של המאה ה־20 הייתה פינלנד מדינה נחשלת במושגים אירופאיים, ופיגרה בהרבה אחר שכנותיה הסקנדינביות. מאז פינלנד היא מדינה מתועשת ועשירה, בעלת כלכלת שוק בעיקרה ועם זאת מפעילה מערכת רווחה מפותחת המתפקדת היטב כיאות למדינת רווחה סוציאל־דמוקרטית. התעשיות המרכזיות בפינלנד הן תעשיות העץ והנייר, המתכות, האלקטרוניקה והטלקומוניקציה. המסחר הבינלאומי ממלא תפקיד חשוב בכלכלה הפינית, כאשר הייצוא מהווה קרוב לשליש מהתמ"ג.
עקב האקלים הקשה, החקלאות בפינלנד מוגבלת ולא נועדה לייצוא, אלא רק לסיפוק צורכי תחזוקה יעילה של שוק המוצרים הבסיסיים במדינה. בשנת 2003 נכנסה פינלנד למיתון עקב המצב הכלכלי בעולם אך יצאה ממנו במהלך 2004.
מבחינה חברתית דומה פינלנד למדינות הסקנדינביות. נהוגה בה תמיכה סוציאלית רחבה, וחוקי העבודה נוטים לטובת העובדים. פינלנד נחשבת במקומות רבים למופת בנושא זה, כאשר מצד אחד כלכלתה פתוחה ומפותחת, ומצד שני יש בה תמיכה נרחבת לאזרחים מוחלשים ולעובדים.
בשנת 2012 נכנסה פינלנד למיתון שנמשך עד לחודש יוני 2014, לאחר קריסת המפעל הלאומי נוקיה שתרם כ־4% מדי שנה לתמ"ג המדינה. לאור התוצאות, בחודש יוני התפטר ראש הממשלה יורקי קאטאינן, ואלכסנדר סטוב החליפו לאחר הצבעה בפרלמנט. סטוב הכריז על מספר רפורמות בהן העלאת גיל הפרישה, העלאת מיסים, פתיחת שערי פינלנד להגירה מוגברת וקיצוץ קטן של מערכת הרווחה.
ב־2014 ירד דירוג האשראי של פינלנד ממושלם (AAA) לרמת "כמעט מושלם" (AA+) בעיקר עקב החוב הציבורי הגדול. עם זאת, האופק הכלכלי של המדינה הועלה מ"שלילי" ל־"יציב".
בבחירות הכלליות שנקבעו לאפריל 2015, למרות תחילת צמיחה כלכלית, הודחה מפלגת השלטון. בראשות הממשלה זכה יוהה סיפילה. במהלך חודש נובמבר 2015 הוחלט לבצע ניסוי ראשון מסוגו של משכורת קבועה על בסיס אזרחי שתפתור את בעיית האבטלה שממנה סבלה המדינה בעת המשבר הכלכלי. מטרת התהליך הייתה לפשט את מערכת הרווחה הפינית כך שתהיה נגישה לכל, ובשלב הראשון של הניסוי הוחלט כי הקצבה תינתן לנשים חד הוריות עם ילדים ולמובטלים שאיבדו עבודתם בערי הפריפריה של פינלנד כך שהרשויות יוכלו לבחון כיצד הדבר מקדם את החברה ובאיזה אופן הוא ישים.
במהלך הרבעון הראשון של שנת 2016 צמחה פינלנד מעל לצפוי, בכ־1.6%, עקב רפורמות רבות והתחזיות העידו על הפשרת הקיפאון הכלכלי בו הייתה המדינה שרויה בשנים קודמות. באפריל 2018 הוחלט לבטל את הניסוי.
מדינת רווחה
פינלנד דוגלת במדיניות סוציאל־דמוקרטית הכוללת מעורבות סוציאלית חלקית של הממשלה למען כלל אזרחיה, בדומה למדינות סקנדינביה.
בפינלנד קיימים כמה חוקי יסוד חברתיים, בהם חוק ה"חינוך חינם" המאפשר לכל ילד ללמוד מיום לידתו ללא תשלום ואף לקבל סיוע מהמדינה בעת לימודיו. פינלנד נחשבת קרוב לעשור למדינה עם החינוך האיכותי ביותר על פי מבחני פיז"ה העולמיים.
שרותי הבריאות בפינלנד ניתנים ללא תשלום. בסוף המאה ה־20 עברו שרותי הבריאות בפינלנד רפורמות מקיפות, לאחר שפיגרו בהשוואה לשכנות הסקנדינביות, ומאז ניכר שיפור ברמת השירותים, נכון לשנת 2019 פינלנד נחשבת למדינה עם מערכת הבריאות הטובה בעולם ואחת מהמתקדמות בעולם.
אזרחי פינלנד זכאים לדמי אבטלה גבוהים (80% מגובה הכנסה הקודם שלהם) ול־25 ימי חופש בתשלום על ידי המדינה. בנוסף לכך, אימהות בפינלנד זכאיות ל־500 ימי חופשת לידה בתשלום והאבות יכולים לחלוק את החופשה גם כן.
השכר הממוצע בפינלנד עומד על כ־2,950 אירו לחודש. השכר הממוצע לעובד יצור (APW) הוא כ־33,000 אירו בשנה.
בתחילת שנת 2020, ראשת ממשלת פינלנד סאנה מרין, הצהירה כי היא תהיה מעוניינת לקדם יוזמה וניסוי חברתי שבו ייבחן שבוע עבודה קצר יותר הכולל 6 שעות עבודה יומיות שנפרסות על כארבעה מימות השבוע.
זאת לאחר החלת יוזמת חוק עבודה גמיש יותר לעובדים שמעניק לעובדים את האפשרות לבחור מתי להגיע לעבודה ובמידת האפשרות מעודד עבודה מהבית.
נכון לשנת 2024, פינלנד נחשבת למדינה המאושרת ביותר בעולם. בדו"ח האושר העולמי, שמשקף את התקופה שבין 2021 ל-2023 ופורסם במרץ 2024 מדורגת פינלנד, בפעם השביעית ברציפות, בראש הרשימה. בקרב צעירים בני 30 ומטה, מדורגת פינלנד במקום השביעי בעולם.
גאוגרפיה
פינלנד היא מדינה בעלת אלפי אגמים ואיים, וליתר דיוק, 187,888 אגמים ו־179,584 איים. אחד מהאגמים הללו – אגם סאימה – הוא החמישי בגודלו באירופה. הנוף הפיני מישורי ברובו, וכולל מעט גבעות. הנקודה הגבוהה ביותר היא הר האלטיטונארי הנמצא בצפון לפלנד, אשר מתנשא לגובה של 1,328 מ'. מלבד האיים והאגמים, קרוב ל־68 אחוזים מאדמת פינלנד מכוסה יערות, והאדמה ברובה איננה ניתנת לעיבוד חקלאי. רוב האיים מרוכזים דרומית־מערבית לפינלנד־גופא, כחלק מהארכיפלג של איי אולנד, וכן לאורך החוף הדרומי במפרץ פינלנד. פינלנד היא אחת המדינות הבודדות בעולם ששטחן ממשיך לגדול: הודות ללחץ הדוחף את הקרקע שכוסתה שכבה עבה של קרח בעידן הקרח האחרון כלפי מעלה, שטח המדינה גדל בסביבות שבעה קמ"ר בשנה.
ממוזער|230px|נוף פיני
האקלים בדרום פינלנד הוא אקלים צפוני ממוזג. בצפון פינלנד, ובמיוחד בפרובינציה של לפלנד, שורר אקלים תת-ארקטי, המאופיין בחורפים קרים ואף סוערים, ובקיצים חמימים למדי. הטמפרטורה המינימלית שנרשמה בפינלנד היא מינוס 51 מעלות צלזיוס (בחורף 1999).
כרבע משטחה של פינלנד ממוקם מעל החוג הארקטי וכתוצאה מכך ניתן לחזות באור היום גם בחצות הלילה. בנקודה הצפונית ביותר של פינלנד, השמש אינה שוקעת קרוב ל־73 ימים ברציפות בקיץ, ואינה זורחת קרוב ל־51 ימים ברציפות בחורף.
צפון פינלנד הוא אזור הררי אף על פי שפסגת האלטיטונארי מגיעה רק ל־1,328 מטר.
עולם החי והצומח
בפינלנד יותר מ־300 מיני עופות, בהם עגורים ועופות דורסים שפעמים רבות מתאימים את עצמם לסביבה בזכות כסות נוצות לבנה, המתאימה לסביבה המושלגת ומתחלפת לרוב עם בוא הקיץ; מלבד העופות, בפינלנד איילים, כשהמוכר בהם הוא אייל הצפון שעליו התבססו הלאפים כמעט לחלוטין בחייהם; הם אכלו את בשרו, שתו את חלבו, והשתמשו בעורו כחומר דלק וכיסוי לבניית אוהלים, וכן קיפודים, בונים, ארנבון מצוי ולמינגים. בין הטורפים הנפוצים בפינלנד ניתן למנות את חתולי בר וחתוליים וסמוריים אחרים, כשהגדול מן הטורפים הוא הדוב החום. רוב יערותיה של פינלנד מחטניים (טייגה), כמו בשאר האזורים בסקנדינביה, ונפוצים בהם בעיקר האורן, הארזית האשוחית, הליבנה, וכן עוד עצים מחטניים, רבים מהם גבוהים מאוד.
צבא וביטחון
כוחות ההגנה של פינלנד (בפינית: Puolustusvoimat; בשוודית: Försvarsmakten) הם הכוחות המזוינים של פינלנד שנוסד בסביבות 1918, והוא מורכב מארבע זרועות עיקריות:
חיל האוויר הפיני
חיל הים הפיני
צבא היבשה של פינלנד
משמר הגבולות
ממוזער|199x199 פיקסלים|סמל הכוחות המזוינים של פינלנד
בצבא הפיני יש גיוס חובה רק לגברים והנשים רשאיות להתגייס בהתנדבות. הצבא הפיני מונה כ־100,000 חיילים, כ־200 טנקים וכ־50 מטוסי קרב.
בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה בתחילת 2022, גבר אחוז המצדדים בהצטרפות לנאט"ו באופן משמעותי. ראש ממשלת פינלנד, סאנה מארין, הכריזה באמצע אפריל שהצטרפות לארגון תידון בפרלמנט בשבועות הקרובים. ב־18 במאי 2022, בוצע שינוי היסטורי במדיניות ההגנה של פינלנד. ביחד עם שוודיה, היא הגישה באופן רשמי לארגון נאט"ו מסמך בקשת הצטרפות לארגון, ואושרה כחברה בו ב-4 באפריל 2023.
דמוגרפיה
ימין|ממוזער|220px|כנסייה שנבנתה בסגנון פיני מסורתי; ניכר במיוחד השימוש המרובה בעץ
ישנן שתי שפות רשמיות בפינלנד: פינית (Suomalainen), השגורה בפיהם של 92% מהתושבים, ושוודית, שמהווה שפת האם של כ־5.5% מהאוכלוסייה. פינים ופינים שוודים נתפסים בדרך כלל כמשתייכים ללאום זהה. הפינים־שוודיים מרוכזים בעיקר באזורי החוף; ישנו הבדל תרבותי דק בין תרבותם לבין זו של הפינים "האתניים", המופנמת יותר. השוני, עם זאת, אינו מהותי ואינו גדול מההבדל שבין התרבות המערב-פינית לתרבות המזרח-פינית. שפות מיעוט נוספות הן רוסית ואסטונית. בלפלנד הצפונית מרוכזים כ־7,000 בני הסאמי (לאפים), והם דוברים ניב פינו־אוגרי סאמי.
לאחר מלחמת החורף היה צורך ליישב מחדש 12% מאוכלוסיית פינלנד. פיצויי מלחמה, אבטלה וחוסר וודאות באשר לסיכויה של פינלנד לשרוד כמדינה ריבונית תחת צלה של ברית המועצות הביא לגל הגירה מחוץ לפינלנד. עד שנות השבעים היגרו כחצי מיליון פינים אל מחוץ לגבולות המדינה, ובעיקר לשוודיה, אף על פי שכקרוב למחצית מהם שבו לפינלנד בסופו של דבר.
החל משנות ה־90 המאוחרות פתחה פינלנד את שעריה בפני פליטים ומהגרים בקצב השווה לזה של שאר מדינות סקנדינביה, אף על פי שמספרם הכולל של הפליטים בפינלנד נותר נמוך. חלק ניכר מהמהגרים הגיע מברית המועצות לשעבר; אולם מאז קבוצות המהגרים השונות בפינלנד דוברות יותר מארבעים שפות.
בתחילת המאה ה־21 אחוז המהגרים בפינלנד נמוך יחסית לשכנותיה, ועומד על 5% מכלל האוכלוסייה. הממשלה מנסה לקדם הקלות וחוקים המיטיבים עם מהגרים על ידי תמריצים והטבות שונות. בעשור השני של המאה ה־21 הכריזה הממשלה על רפורמות רבות בנושא על מנת להוביל הגירה לפינלנד.
עיור
מאז ומתמיד התרכזה אוכלוסייתה של פינלנד בחלקים הדרומיים של המדינה, וביתר שאת אחרי תהליכי העיור שחלו במאה ה־20. הערים הגדולות והחשובות ביותר בפינלנד הן הלסינקי, טמפרה, טורקו, ואואולו. אוֹאוּלוּ היא העיר היחידה הממוקמת בצפון־מרכז פינלנד שאוכלוסייתה עולה על 200,000 תושבים.
דת
רוב תושבי פינלנד (70%) משתייכים לכנסייה הלותרנית של פינלנד, ואילו אחוז אחד משתייך לכנסייה האורתודוקסית הפינית. 27% אינם רואים עצמם כמשתייכים לדת כלשהי. יתר התושבים משתייכים לקבוצות פרוטסטנטיות שונות, קתוליות, בודהיזם, יהדות ואסלאם.
בפינלנד, ישנו חוק האוסר על רישום דתו של אדם, לכן מספרי הקהילה הדתית משתנים בין סקר לסקר.
בתחילת המאה ה־21 ישנה נטייה בקרב צעירים לעזיבת הדת והצהרה כ"חסרי דת". מעמד זה מקובל בפינלנד וכבר שנים רבות הממשלה מנסה לקדם הפרדת שרותי הדת מהמדינה. כך למשל פינלנד הייתה המדינה הסקנדינבית הראשונה שהפרידה בין הנצרות הלותרנית לבין המדינה, באמצע המאה ה־19.
אסלאם בפינלנד
ההתיישבות המוסלמית הראשונה בפינלנד צוינה כבר במאה ה־19. הקבוצה הגדולה הראשונה של המוסלמים שהגיעו לארץ היו הטטרים ובשקירים. הקהילה הורכבה מסוחרים וחיילים ששרתו בצבא האימפריה הרוסית בפינלנד כאשר הייתה תחת שליטתה. במהלך התקופה הוקם בית קברות מוסלמי ובית תפילה לחברי הקהילה. חלק החיילים ומשפחותיהם נשארו בארץ לאחר סיום השלטון הצאר ואף אוזרחו כאזרחי המדינה שנים ספורות לאחר עצמאותה של פינלנד. בשנת 1925 הוקם "האיגוד האסלאמי הפיני", ארגון שבפועל מקבל לשורותיו כחברים תושבים ממוצא טטרי. בשנות השמונים חודשה ההגירה המוסלמית ונאמדה בכאלף מהגרים ובמהלך שנות התשעים אף הוכפל מספר המהגרים לעשרות אלפים אשר מוצאם ממדינות אסיה, אפריקה ומדינות יוגוסלביה לשעבר. כיום דת האסלאם היא השנייה בגודלה בפינלנד, עם כ־2% מוסלמים (כ־70,000 איש) על פי הערכות.
יהדות פינלנד
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת
ממוזער|250px|פנים בית הכנסת
יהודים הורשו להתיישב בתחומי פינלנד של היום רק במחצית השנייה של המאה ה־19, בתקופת השלטון השוודי הותר ליהודים להתגורר רק בשלוש ערים מרכזיות בשוודיה, אך לא בשטח פינלנד. לאחר כיבושה של פינלנד בידי הרוסים הותר לחיילים היהודים (קנטוניסטים), ששירתו בפינלנד להישאר בפינלנד עם משפחותיהם לאחר שחרורם, והם קיבלו זכויות כחיילים. בקהילה מספרים שאת נשותיהם הביאו החיילים ממקומות מגוריהם המקורים בסיוע הקהילות שם חיילים אלה הם אשר בנו את תשתית הקהילה הקיימת עד היום. בית הכנסת הראשון נבנה בשנת 1906. באותה תקופה גרו בפינלנד כאלף יהודים. בהמשך הצטרפו יהודים ממקומות נוספים. במאה ה־20 זכו היהודים בפינלנד בזכויות אזרחיות.
בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר פינלנד נלחמה לצד גרמניה הנאצית נגד רוסיה, נלחמו היהודים בשרות הצבא הפיני, תחת מרותו של הצבא הגרמני. למרות השותפות עם הגרמנים לא נפגעו יהודי פינלנד מאירועי השואה ולמעט גירוש של מספר פליטים יהודים מאוסטריה ומהמדינות הבלטיות שמרה ממשלת פינלנד על זכויותיהם המלאות של אזרחיה היהודים.
בנובמבר 1942 גורשו שמונה פליטים אוסטרים יהודים לגרמניה הנאצית לאחר שראש המשטרה הפינית הסכים להסגירם. שבעה מהיהודים נרצחו מיד.
נכון ל־2007, מנתה הקהילה כ־1,500 איש. רובם מתגוררים בהלסינקי ומיעוטם (כ־200) בעיר טורקו. הקהילה מורכבת מצאצאי מקימי הקהילה, מהגרים מרוסיה וכן ישראלים שנישאו לבני זוג מקומיים. בית הכנסת בן מאה השנים, שופץ ושומר והקהילה מנהלת בית ספר בו לומדים כ־120 תלמידים, מחציתם ממשפחות ישראליות.
שפה ותרבות
השפה הפינית שייכת למשפחת השפות הפינו־אוגריות. השפות הקרובות ביותר לפינית הן קבוצת הלשונות הפינו־בלטיות, שהידועה בהן היא הלשון האסטונית.
האפוס הלאומי של הפינים הוא ה"קאלוואלה", והיא חשובה אצלם כמו ה"איליאדה" אצל היוונים (ראו גם בערך מיתולוגיה פינית).
האמירה הפינית "זו ממש עברית!" (Se on täyttä hepreaa) מקבילה לאמירה העברית "זה סינית בשבילי". הפינים הם ממציאי הסאונה והיא חלק חשוב מאוד בדתם הקדומה ובתרבותם עד ימינו אנו.
השפה השנייה בתפוצתה בפינלנד, השפה השוודית, משמשת את האוכלוסייה הפינו־שוודית שמונה 5.5% מכלל האוכלוסייה, דוברי השוודית מתרכזים בעיקר בחוף המערבי של פינלנד, בצד אשר קרוב לשוודיה, מרבית הפינו־שוודים הם משוודיה במקור, לשוודית מעמד שווה לפינית ואף קיימת חובה שכל משרד או משרתי ציבור יחזיקו בעובד שמדבר שוודית על מנת שיוכל לסייע לדוברי השוודית.
השפה הפינית והשוודית נלמדות כלימודי חובה בבתי הספר הפיניים. ללא בגרות בשוודית התלמיד לא זכאי לתעודת גמר.
ספרות
יוהני אהו היה סופר פיני חשוב אשר פעל במפנה המאות ה־19 וה־20, וספרו ״יוהה״ תורגם לעברית וראה אור בארץ בשנת 2012. גם הספר "מסילת הברזל" שכתב אהו תורגם לעברית, והוא ראה אור בארץ בשנת 2021. אחת מסופרות הילדים החשובות ביותר במאה ה־20 היא טובה ינסון, פינית דוברת שוודית, שכתבה ואיירה את הספרים על־אודות עמק המומינים, פרי דמיונה. "שבעה אחים", ספרו של אחד מגדולי הסופרים של פינלנד, אלקסיס קיווי, תורגם לעברית לפני שנים רבות ונחשב לקלאסיקה ספרותית.
מאז העשור האחרון של המאה ה־20, ראו אור בעברית יותר מעשרים ספרים פיניים. בהוצאת כרמל תורגמו מספר יצירות בידי רמי סערי, ביניהן "היונה והפרג" (2002) ו"השיר על ילדי סיביר" (2005) מאת טימו ק. מוקה, "מהר, לבד ועכשיו" (1999), "עמוק בלב היער" (2006) ו"כנסיית כלבים" (2016) מאת סירקה טורקה, "מעגן" (2017) מאת פנטי הולפה, "שיבת הבן" (2000) ו"טבילת הדרקון" (2003) מאת אווה טיקה, "אהבה קטנה" (1999) מאת אילה פננן, "החבל" (2001) מאת ויו מרי, "דלת לחלום" (2003) מאת אונו קיילאס, "כשסבא גלש לפינלנד" (2009) מאת דניאל כץ, "החתול שלי, יוגוסלביה" (2019) מאת פייטים סטטובצי, "צלול, אפלולי, צלול" (2020) מאת אווה-ליסה מנר, "נקודת ההיעלמות" (2017) מאת יואל האהטלה, "הפרפר חוצה את הכביש" (2007) מאת אווה קילפי, "האי" (2004) מאת ראיה סייקינן ו"שחורי/כף־דבש" (2005) מאת משוררה הלאומי של פינלנד, אינו לינו. כמו כן התפרסמו בתרגומו של סערי הספרים "טאבו" (1998) מאת טימו ק. מוקה בהוצאת ידיעות אחרונות, "שנת הארנב" (2004) ו"הטוחן המיילל" (2015) מאת ארטו פאסילינה בהוצאת עם עובד ו"אסירים בגן העדן" מאת אותו סופר ברימונים הוצאה לאור, "נוף הירח" (2014) ו"גבר זר בא למשק" (2006) מאת מיקה ולטרי בהוצאת הקיבוץ המאוחד ו"הטיהור" (2009) מאת סופי אוקסנן בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן.
ראו גם
שליטי פינלנד
מחוזות פינלנד
אזורי פינלנד
יחסי ישראל–פינלנד
משטרת פינלנד
קישורים חיצוניים
סרט: למה פינלנד היא המדינה הראשונה בעולם בהצלחת החינוך? באתר יוטיוב
אנדרו סטטפורד, כיצד ישפיע המהפך בפינלנד על אירופה, נשיונל רוויו, 5 באפריל 2023
אוסף יהודי קהילת פינלנד, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:סקנדינביה
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:חברות המועצה הנורדית
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו | 2024-07-30T11:05:46 |
סולריס (מערכת הפעלה) | הפניה סולאריס (מערכת הפעלה) | 2014-06-03T13:22:09 |
מערכת ההפעלה סולריס | הפניה סולאריס (מערכת הפעלה) | 2014-06-03T13:22:13 |
סולריס-מערכת הפעלה | הפניה סולאריס (מערכת הפעלה) | 2014-06-03T13:22:18 |
גאורג קנטור | גאורג פרדיננד לודוויג פיליפ קנטור (בגרמנית: Georg Ferdinand Ludwig Philipp Cantor; 3 במרץ 1845 – 6 בינואר 1918) היה מתמטיקאי גרמני, אבי תורת הקבוצות העומדת בבסיס המתמטיקה המודרנית.
ביוגרפיה
גאורג קנטור נולד בסנקט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית, כבן בכור מבין שישה ילדים. אביו, גאורג ווֹלדמר קנטור, היה אזרח דני, בן של הסוחר יעקב אברהם קנטור מהקהילה היהודית פורטוגזית בקופנהגן שהמיר את דתו לפרוטסטנטיות לותרנית. אמו, מריה אנה בוהם, הייתה מוזיקאית קתולית ששורשיה מצד אביה במשפחה יהודית מהונגריה. סבו של קנטור מצד האם היה הכנר יליד הונגריה פרנץ לודוויג בהם, ודודה של אמו היה יוזף בהם, גם כן כנר ומנהל הקונסרבטוריון למוזיקה בווינה. עד שהגיע לגיל 11 התגוררה משפחת קנטור בסנקט פטרבורג, בה היה האב סוחר ואחר כך ברוקר מצליח וגאורג גדל כלותרן. עקב בעיות בריאות של אביו, עברה המשפחה ב-1856 לגרמניה, בהתחלה לוויסבאדן ומאוחר יותר לפרנקפורט ולדרמשטאדט. בשנות לימודיו בבית הספר הריאלי ואחר כך בבית הספר למסחר בדרמשטאדט, הצטיין קנטור במתמטיקה, במיוחד בטריגונומטריה, אך גם גילה עניין בתאולוגיה ובפילוסופיה. ב-1862 סיים בהצטיינות את בית הספר. לאור בקשת אביו שילמד הנדסה הוא החל ללמוד בפוליטכניקום של ציריך. לאחר סמסטר אחד החליט ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת ברלין, שם למד, בין השאר, אצל קארל ויירשטראס, אצל ארנסט קומר ואצל לאופולד קרונקר. במשך סמסטר אחד בקיץ 1866 למד באוניברסיטת גטינגן. הוא השלים דוקטורט בתורת המספרים ב-1867. ב-1869 הצטרף לסגל אוניברסיטת הַאלֶה (Halle) בגרמניה, שם עבד עד שנת 1913.
ב-9 באוגוסט 1874 נישא לוואלי גוטמן, ידידה יהודיה של אחותו, ולזוג נולדו שישה ילדים.
קנטור סבל מאפיזודות של אופוריה ודיכאון. התקפי הדיכאון שהיו משמעותיים יותר, היו פורצים בדרך כלל בסתיו ומסתיימים באביב או בקיץ. קרוב לוודאי הוא סבל מסוג של הפרעה דו-קוטבית.
ב-1884 חווה התקף דיכאון, התקף מתועד ראשון בסדרה של התקפי דיכאון שימשיכו לייסרו במשך שארית חייו. בין התקף אחד למשנהו המשיך לפתח תאוריות מתמטיות מזהירות. עם זאת, הדיכאונות פגעו בעבודתו המתמטית. ב-1894 פרסם מאמר מוזר למדי, בו וידא את נכונותה של השערת גולדבך עבור המספרים הזוגיים הקטנים מ-1,000. היות שכארבעים שנה קודם לכן ההשערה כבר נבדקה עבור המספרים הזוגיים הקטנים מ-10,000, עבודה זו מעידה כפי הנראה על מצבו הנפשי של קנטור באותה תקופה.
בשנותיו האחרונות הידרדרה בריאותו הנפשית של קנטור, והוא אושפז מדי פעם בבתי חולים לחולי נפש. עבודתו המתמטית כמעט ופסקה, והוא עסק בעיקר בפילוסופיה, בתאולוגיה ובספרות. בין השאר, ניסה להוכיח כי מחזותיו של ויליאם שייקספיר נכתבו למעשה על ידי פרנסיס בייקון (ראו שאלת זהותו של מחבר מחזות שייקספיר). הוא פרש ממשרתו ב-1913, ונפטר מהתקף לב בעת שהיה מאושפז בבית חולים בהאלה בשנת 1918.
עבודתו המתמטית
180px|ממוזער|שמאל|צילום מסביבות שנת 1870
בתחילה, התמקד מחקרו של קנטור בסדרות טריגונומטריות. ב-1872 פרסם מאמר בו הגדיר את המספרים הממשיים באמצעות סדרות קושי של מספרים רציונליים; הגדרתו (השקולה) של ריכרד דדקינד את המספרים הממשיים באמצעות "חתכי דדקינד" פורסמה מעט מאוחר יותר באותה שנה, ובמאמר המתאר אותה מוזכר מאמרו של קנטור.
ב-1873 הוכיח קנטור כי הן המספרים הרציונליים והן המספרים האלגבריים הם בני-מנייה, דהיינו, קיימת התאמה חד-חד ערכית ועל ביניהם לבין המספרים הטבעיים. בדצמבר 1873 פרסם את הוכחת האי-מנייה הראשונה שלו, לפיה המספרים הממשיים אינם בני מנייה, ופרסם את תגליתו ב-1874. משתי הוכחות אלה נובע כי כמעט כל המספרים הם מספרים טרנסצנדנטיים, שעצם קיומם הוכח רק כעשרים שנה קודם לכן. כמו-כן קנטור הוכיח כי מספר הנקודות על קו ישר "גדול" מאשר מספרם של המספרים הטבעיים, שהוא המספר האינסופי ה"קטן" ביותר.
ב-1877 הוכיח את התוצאה נוגדת-האינטואיציה, כי קיימת התאמה חד-חד ערכית ועל בין קבוצת המספרים הממשיים שבקטע [0,1] לבין המרחב הממשי ה-n ממדי (כאן n מייצג מספר טבעי כלשהו). על כך קנטור אמר: "אני רואה זאת, אך איני מאמין!".
ב-1891 פרסם לראשונה את הוכחת האלכסון של קנטור ואת משפט קנטור. השיטה אותה הגה לצורך ההוכחה קרויה לכסון, ונעשה בה שימוש מרובה מאז, בעיקר במדעי המחשב (למשל להוכחת אי-כריעות בעיית העצירה).
ב-1895 וב-1897 פרסם את שני מאמריו החשובים האחרונים. אף על פי שחלפו רק שישה חודשים בין זמני כתיבתם של מאמרים אלה, קנטור עיכב את פרסום המאמר השני משום שקיווה לכלול בו הוכחה של השערת הרצף עליה עבד, ללא הצלחה, במשך שנים רבות. הוא לא מצא הוכחה זו (כיום ידוע כי השערת הרצף היא עצמאית ביחס למערכת שבה עבד קנטור, ולכן לא קיימת לה הוכחה במסגרתה), אך המאמר השני תיאר את תורתו בדבר קבוצות סדורות היטב ומספרים סודרים. בשנת 1897 פרסם את ספרו החשוב ביותר על אודות קבוצות המספרים האינסופיים. הוא פיתח חשבון של מספרים אינסופיים בדומה לחשבון הקיים בקבוצות של מספרים סופיים. את העוצמה של המספרים הטבעיים סימן באות העברית (קרי: אָלֶף אֶפֶס), ואת עוצמת הרצף סימן באות , שהם הסימונים המקובלים בקרב המתמטיקאים עד היום.
יחס עמיתיו המתמטיקאים
הוכחתו של קנטור, לפיה יש גדלים שונים של אינסוף וכי קבוצות שמספר איבריהן אינסופי יכולות להיות שונות זו מזו ב"מספר איבריהן", הייתה תחילתה של פעילות ענפה בתחום זה. עבור המתמטיקאים בני זמנו היה האינסוף דבר מה מעורפל, שהבנתו בלתי ניתנת להשגה. כתב העת שאליו שלח את מאמרו שהתפרסם בשנת 1874 סירב לפרסמו וקנטור נתקל בהתנגדות עזה מצד מתמטיקאים רבים בני זמנו, ובמיוחד מצד לאופולד קרונקר. לבסוף ראו אור כל רעיונותיו בדבר האינסוף, אולם אלה נותרו שנויים במחלוקת עוד שנים אחדות, בטענה שנושא זה חורג מן המתמטיקה אל המטאפיזיקה. ההתנגדות גרמה לכך שהוא נאלץ להסתפק כל חייו במשרה אקדמית באוניברסיטה מהדרג השלישי (אוניברסיטת האלה). רק בערוב ימיו הוכרה תרומתו האדירה למתמטיקה, עליה אמר המתמטיקאי דויד הילברט: "אף אחד לא יגרש אותנו מגן העדן שקנטור יצר".
על אופי המחלוקת בין קנטור לבני דורו עמד אי"י פוזננסקי:
"המחלוקת שפרצה בין אנשי האין-סוף הפוטנציאלי לבין קאנטור הייתה חריפה ביותר ולא-אחת קיבלה צביון של ויכוח תאולוגי מימי-הביניים. אמנם לא הייתה צפויה לקאנטור הסכנה להישרף חיים, אבל הוא נפגע אישית קשות, נתקל במכשולים בפרסום עבודותיו, הוחרם על ידי חלק בלתי מבוטל של ציבור המתימטיקנים (וביניהם גדולי המקצוע), ונמנעה ממנו קתדרה באוניברסיטה מרכזית, בה היה יכול לנצל את כל האפשרויות של עבודה מדעית וחינוכית. מלחמת חורמה זו, שנוהלה נגדו בכל האמצעים המותרים והאסורים, כמעט שהעבירה את קאנטור על דעתו, הביאה אותו עד לסף מחלת רוח, ולבסוף גרמה להפסקת פעילותו המתמטית עשרים שנה לפני פטירתו."
משפטים ורעיונות על שמו
משפט קנטור לרציפות במידה שווה - משפט הקובע שפונקציה רציפה בקטע סגור רציפה בו במידה שווה.
משפט קנטור-שרדר-ברנשטיין - משפט הקובע שאם קיימות שתי התאמות חד-חד ערכיות מקבוצה לקבוצה ומקבוצה לקבוצה , אזי עוצמת שתי הקבוצות שווה.
האלכסון של קנטור - ההוכחה שקבוצת המספרים הממשיים אינה בת מנייה.
משפט קנטור - משפט הקובע שעוצמת כל קבוצה קטנה מעוצמת קבוצת החזקה שלה.
משפט החיתוך של קנטור - משפט המגדיר תנאי מספיק והכרחי לכך שמרחב מטרי נתון יהיה מרחב מטרי שלם.
הלמה של קנטור - מקרה פרטי של משפט החיתוך של קנטור עבור .
משפט קנטור-בנדיקסון - משפט הקובע שכל קבוצה סגורה בישר הממשי היא איחוד זר של קבוצה מושלמת וקבוצה בת-מנייה.
הפרדוקס של קנטור - סתירה שהתגלתה בתורת הקבוצות הנאיבית.
קבוצת קנטור - דוגמה לפרקטל בעל תכונות טופולוגיות מעניינות.
פונקציית קנטור - פונקציה פתולוגית המבוססת על קבוצת קנטור.
פרסים ואותות הוקרה
1889 - מונה לחבר באקדמיה לאופולדינה בעיר האלה.
1904 - קיבל את מדליית סילבסטר של החברה המלכותית בלונדון.
היה היושב-ראש הראשון של איגוד המתמטיקאים הגרמנים.
הנצחה
1990 - איגוד המתמטיקאים הגרמנים DMV התחיל להעניק כל שנתיים מדליית קנטור על תרומות מדעיות יוצאות דופן בתחום המתמטיקה.
2011 - על בית הולדתו של קנטור בסנקט פטרבורג הוצב לוח זיכרון.
בעיר האלה רחוב וגימנסיה נקראו על שמו.
לקריאה נוספת
אמיל פוירשטיין, יהודים מפורסמים במדע, 1956. עמ' 248–255.
Joseph W. Dauben Georg Cantor's Creation of Transfinite Set Theory: Personality and Psychology in the History of Mathematics, Annals of the New York Academy of Sciences, vol. 321 Papers in Mathematics p.27-44
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מתמטיקאים גרמנים
קטגוריה:מתמודדים עם מגבלה נפשית: גרמנים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת האלה-ויטנברג
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה הטכנית של דרמשטאדט
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1845
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1918 | 2024-09-04T05:47:02 |
ז'ול וורן | REDIRECT ז'ול ורן | 2003-12-08T18:22:15 |
שמוליק רוזן | הפניה שמואל רוזן | 2023-12-26T22:03:48 |
קלימטולוגיה | קְלִימָטוֹלוֹגְיָה הוא מדע העוסק באקלים וחוקר את התופעות והגורמים הקשורים בו. השדה המדעי המודרני הוא ענף של מדעי האטמוספירה ושל גאוגרפיה פיזית, שהיא אחד ממדעי כדור הארץ. הקלימטולוגיה מכילה אספקטים של אוקיינוגרפיה וביוגאוכימיה .
שיטת המחקר המרכזית שבה משתמשים קלימטולוגים היא ניתוח תצפיות ומודלים של חוקי הטבע שקובעים את האקלים. נושאי המחקר העיקריים הם השתנות אקלים, מנגנוני שינוי אקלים ושינוי האקלים המודרני.
מקור השם הוא במילה היוונית κλίμα, klima שפירושה מקום או אזור, כלומר חקר מזג האוויר באזור מסוים.
ראו גם
אקלים
מטאורולוגיה
סינופטיקה
מפה סינופטית
מזג אוויר
חיזוי מזג אוויר
מודלים לחיזוי מזג אוויר
אטמוספירת כדור הארץ
לחץ אטמוספירי
טמפרטורה
מפל הטמפרטורה באטמוספירה
משקעים
יציבות האוויר
זיהום אוויר
קרינת השמש
השירות המטאורולוגי הישראלי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מדעי כדור הארץ
קטגוריה:גאוגרפיה פיזית
קטגוריה:מדעי הסביבה | 2023-02-08T10:12:14 |
19 בדצמבר | 19 בדצמבר הוא היום ה־353 בשנה (354 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 12 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1387 – קרב גשר רדקוט: כוחות של אצילים מורדים כולאים את המלך ריצ'רד השני, מלך אנגליה, עד שיסכים להחליף את יועציו
1506 – זיגמונד הראשון, מלך פולין מוכתר
1835 – ארצות הברית מכירה בעצמאותה של הוואי
1909 – הוקמה קבוצת הכדורגל בורוסיה דורטמונד
1945 – אוסטריה הופכת לרפובליקה
1946 – פרוץ מלחמת הודו-סין הראשונה. הו צ'י מין תוקף כוח צרפתי בהאנוי
1961 – גואה מסופחת להודו
1963 – זנזיבר זוכה בעצמאות מהממלכה המאוחדת והופכת למונרכיה חוקתית תחת הסולטאן
1972 – אפולו 17, החללית המאוישת האחרונה שנחתה על הירח (נכון ל-2021), שבה לכדור הארץ
1973 – בדיחה של ג'וני קארסון בטונייט שואו לגבי מחסור בנייר טואלט הופכת לנבואה המגשימה את עצמה כאשר מיליוני אנשים נבהלים מהאפשרות, ממהרים לקנות מלאי וגורמים בכך למחסור
1984 – בריטניה וסין חותמות על הסכם שעיקרו החזרת הונג קונג לשליטה סינית ב־1997
1997 – בכורה בארצות הברית לסרט "טיטניק"
2005 – המועמד הסוציאליסט אבו מוראלס זוכה בבחירות לנשיאות בוליביה
2009 – Guns N' Roses מופיעים בטוקיו דום, בהופעה שנמשכת 3 שעות ו37 דקות. זאת ההופעה החיה הארוכה ביותר בתולדות האצטדיון, ומהארוכות אי פעם
2013 – משגר סויוז 2 משגר את טלסקופ החלל גאיה
2016 – בפיגוע הדריסה בברלין, שנערך בשוק חג המולד בעיר, נרצחו 12 אנשים ונפצעו 48
נולדו
ממוזער|251x251 פיקסלים|ברז'נייב
ממוזער|255x255 פיקסלים|אחמד טיבי
1683 – פליפה החמישי, מלך ספרד (נפטר ב-1746)
1778 – מארי תרז, נסיכת צרפת (נפטרה ב-1851)
1814 – אדווין סטנטון, התובע הכללי ומזכיר המלחמה של ארצות הברית (נפטר ב-1869)
1852 – אלברט אברהם מייקלסון, מודד מהירות האור והאמריקני הראשון שזכה בפרס נובל (נפטר ב-1931)
1886 – ויליאם ארצ'יבלד קנת' פרייזר, קצין בכיר בצבא הודו הבריטית בתקופת מלחמת העולם השנייה ומפקד דיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-10 בתקופת המלחמה האנגלו-עיראקית (נפטר ב-1969)
1894 – פאול דסאו, מלחין ומנצח יהודי-גרמני (נפטר ב-1979)
1906 – ליאוניד ברז'נייב, שליט ברית המועצות (נפטר ב-1982)
1910 – ז'אן ז'נה, סופר צרפתי (נפטר ב-1986)
1915 – אדית פיאף, זמרת צרפתיה (נפטרה ב-1963)
1924 – סיסלי טייסון, שחקנית אמריקאית (נפטרה ב-2021)
1926 – יצחק אלידר, איש חינוך, מורה ומנהל (נפטר ב-2023)
1927 – נחום לאם, רב אורתודוקסי מודרני אמריקאי, מחבר ספרים ומנהיג קהילתי יהודי (נפטר ב-2020)
1929 – לורנצו בופון, כדורגלן איטלקי ששיחק בעמדת השוער
1943 – נילי ארד, משפטנית ישראלית
1944 – ריצ'רד ליקי, אחד מחשובי החוקרים בתחומי הפלאונטולוגיה והארכאולוגיה (נפטר ב-2022)
1944 – דוד בן בסט, איש רדיו ותקשורת ישראלי
1948 – מרגלית צנעני, זמרת ישראלית
1949 – ארנה ברי, מדענית, יזמת היי-טק, אשת עסקים, מנהלת בכירה במגזרי המדע והטכנולוגיה בישראל
1953 – דן נדיב, קצין תחזוקה ראשי בצה"ל
1954 – אמנון סופרין, תת-אלוף במילואים בצה"ל, שירת כקצין חיל מודיעין השדה הראשון
1955 – גיורא ענבר, תת-אלוף בצה"ל, מפקד יק"ל
1956 – צביקה שוורצברג, שחקן ומדבב ישראלי
1957 – קווין מקהייל, כדורסלן אמריקאי, מאמן ומנהל בליגת ה-NBA
1958 – אחמד טיבי, חבר הכנסת מטעם תע"ל
1960 – דן ביטון, אלוף בצה"ל, ראש אט"ל
1962 – עינת שרוף, מנחת טלוויזיה, שחקנית, זמרת ומוזיקאית ישראלית ומנחת ערבי שירה בציבור
1962 – מיכה שטרית, זמר-יוצר ומפיק מוזיקלי ישראלי
1964 – ארווידאס סאבוניס, כדורסלן ליטאי
1965 – מוסי רז, מזכ"ל מרצ, חבר הכנסת מטעמה
1970 – ליאור פרחי, זמר ישראלי (נפטר ב-2024)
1971 – שרונה נסטוביץ', זמרת ישראלית
1972 – אליסה מילאנו, שחקנית אמריקאית
1977 – חורחה גרבאחוסה, כדורסלן ספרדי
1980 – רועי עוז, שחקן, וכוכב ילדים ישראלי אשר ידוע כילד הג'ונגל "רוי בוי"
1980 – ג'ייק ג'ילנהול, שחקן קולנוע אמריקאי
1987 – כרים בנזמה, כדורגלן צרפתי
1988 – אלכסיס סאנצ'ס, כדורגלן צ'יליאני
1991 – קיינן לונסדייל, שחקן, רקדן וזמר-יוצר אוסטרלי
1992 – מורגן סוללה, זמר-יוצר נורווגי
נפטרו
ממוזער|221x221 פיקסלים|ויליאם טרנר
ממוזער|246x246 פיקסלים|אמנון ליפקין-שחק
401 – האפיפיור אנסטסיוס הראשון
1111 – אל-ע'זאלי, פילוסוף ומתקן דת מוסלמי (נולד ב-1058)
1370 – האפיפיור אורבנוס החמישי (נולד ב-1310)
1385 – ברנבאו ויסקונטי, שליט מילאנו (נולד ב-1323)
1442 – אליזבת מלוקסמבורג, בתו של זיגיסמונד (נפטרה ב-1409)
1741 – ויטוס ברינג, יורד ים דני שפעל בשירות האימפריה הרוסית (נולד ב-1681)
1848 – אמילי ברונטה, סופרת אנגליה (נולדה ב-1818)
1851 – ג'וזף טרנר, צייר אנגלי (נולד ב-1775)
1945 – ג'ון אמרי, בוגד בריטי בשירות התעמולה של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה (נולד ב-1912)
1966 – גדעון שוחט, טייס בחיל האוויר הבריטי ואל"ם בצה"ל (נולד ב-1912)
1972 – שמואל אדמון, קצין בדרגת אלוף-משנה, ממייסדי חיל התותחנים בצה"ל ומפקדו הראשון (נולד ב-1914)
1986 – ו. ס. אנדרוז, סופרת אמריקאית שכתבה את רב המכר פרחים בעליית הגג (נולדה ב-1923)
1996 – מרצ'לו מסטרויאני, שחקן איטלקי (נולד ב-1924)
1997 – רפי עמרם, איש חינוך ישראלי (נולד ב-1946)
2000 – דן גלברט, קריקטוריסט ומעצב גרפי ישראלי יליד גרמניה (נולד ב-1918)
2008 – גדעון הירש, מנכ"ל הוועד למלחמה באיידס (נולד ב-1960)
2012 – אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל ה-15 של צה"ל ושר בממשלת ישראל (נולד ב-1944)
2016 – אנדריי קרלוב, שגריר רוסיה בטורקיה (נולד ב-1954)
2020 – רוזלינד נייט, שחקנית אנגלייה (נולדה ב-1933)
2021 – אליעזר ולדמן, ראש ישיבת ההסדר "ניר קריית ארבע", ממייסדי ההתנחלות בחברון וחבר הכנסת מטעם התחיה (נולד ב-1937)
2021 – רוברט גרבס, כימאי אורגני אמריקאי, חתן פרס נובל לכימיה (נולד ב-1942)
2021 – ג'וני אייזקסון, פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כמייצגה של מדינת ג'ורג'יה בסנאט של ארצות הברית (נולד ב-1944)
2023 – אהוד לוז, פרופסור בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה ובסמינר אורנים (נולד ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
18 בדצמבר – 20 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל יט
קטגוריה:דצמבר | 2024-09-28T08:21:05 |
3 במרץ | 3 במרץ הוא היום ה-62 בשנה (63 בשנה מעוברת), בשבוע ה-9 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 303 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1353 – ברן מצטרפת לקונפדרצית שווייץ
1845 – פלורידה היא המדינה ה-27 שמצטרפת לארצות הברית
1849 – נוסדה מחלקת הפנים של ארצות הברית
1857 – צרפת ובריטניה מכריזות מלחמה על סין
1878 – בולגריה זוכה בעצמאות מהאימפריה העות'מאנית
1886 – בבוקרשט נחתם חוזה שלום בין סרביה לבולגריה
1912 – נוסדה הדסה, הסתדרות נשים ציוניות באמריקה
1918 – ברית המועצות מכירה בתנאי חוזה ברסט-ליטובסק
1923 – יוצא לאור הגיליון הראשון של ה"טיים מגזין"
1924 – הפרדת הדת מהמדינה בטורקיה
1933 – צונאמי שנגרם בידי רעידת האדמה סנריקואוקי, פוגע בחוף המזרחי של צפון הונשו, והורג כ-3,535 בני אדם
1931 – הקונגרס מאשר את "הדגל זרוע הכוכבים" כהמנון ארצות הברית
1938 – נפט מתגלה בערב הסעודית
1941 – מוצא הצו המורה על הקמת גטו קרקוב
1942 – מלחמת העולם השנייה: מטוסי קרב יפנים מפציצים את ברום שבאוסטרליה המערבית. ישנם למעלה מ-100 הרוגים
1956 – מצרים מעניקה זכות בחירה לנשים
1958 – "פוג'י תעשיות כבדות בע"מ" מכריזה על הדגם הסובארו הראשון, ה"סובארו 360 מיניקאר"
1959 – במסגרת תוכנית פיוניר האמריקאית, שיגור פיוניר 4 לביצוע יעף ליד הירח, והכנסה למסלול הליוצנטרי
1961 – חסן השני מוכתר למלך מרוקו
1962 – מוקמת הטריטוריה הבריטית באנטארקטיקה
1969 במסגרת תוכנית אפולו האמריקאית, שיגור משימת אפולו 9, המשימה הראשונה בה היה רכב ירח מאויש
1972 – שיגור החללית פיוניר 10 לחקור את צדק (2 במרץ זמן מקומי)
1985 – מסתיימת שביתת הכורים בבריטניה
1986 – חברת IBM מתחילה להפיץ את המחשב הנייד (לפ-טופ) הראשון
1996 – 19 ישראלים נרצחים בפיגוע התאבדות של חמאס באוטובוס מספר 18 בירושלים
2005 – הטייס וההרפתקן סטיב פוסט השלים, לראשונה בהיסטוריה, טיסה סביב העולם ללא עצירות וללא תדלוק ביניים. המסע שאורכו 40,234 ק"מ הושלם תוך 67 שעות ו-2 דקות
2018 – כוחות הביטחון של בחריין עצרו 116 חשודים בפעילות טרור שקיבלה הדרכה ותמיכה ממשמרות המהפכה של איראן וחזבאללה, במהלך מבצע רחב היקף
נולדו
ממוזער|220x220 פיקסלים|אלכסנדר גרהם בל
1455 – ז'ואו השני, מלך פורטוגל (נפטר ב-1495)
1709 – אנדריאס זיגיסמונד מרגרף, כימאי גרמני (נפטר ב-1782)
1756 – דייוויד קולינס, קצין נחתים בריטי ופרקליט ניו סאות' ויילס (נפטר ב-1810)
1803 – אלכסנדר-גבריאל דקאן, צייר צרפתי (נפטר ב-1860)
1823 – דיולה אנדראשי, מדינאי הונגרי (נפטר ב-1890)
1831 – ג'ורג' פולמן, תעשיין ממציא ויזם אמריקאי (נפטר ב-1897)
1845 – גאורג קנטור, מתמטיקאי גרמני (נפטר ב-1918)
1847 – אלכסנדר גרהם בל, ממציא (נפטר ב-1922)
1862 – סיידי אמריקאן, ממקימות המועצה הלאומית של נשים יהודיות (נפטרה ב-1944)
1911 – ג'ין הארלו, שחקנית קולנוע אמריקאית (נפטרה ב-1937)
1923 – אלברט אלמוזנינו, אמן ישראלי רב-תחומי (נפטר ב-2020)
1924 – טומיאיצ'י מוריאמה, ראש ממשלת יפן
1924 – ליס אסיה, זמרת פופ שווייצרית יהודיה, זוכת אירוויזיון 1956 (האירוויזיון הראשון) כנציגת שווייץ (נפטרה ב-2018)
1925 – צבי זמיר, אלוף פיקוד הדרום בשנים 1962–1965 וראש המוסד בשנים 1968–1974 (נפטר ב-2024)
1926 – אברהם גרינזייד, יושב ראש ארגון ותיקי הַוֵּטֵרָנִים בישראל, חבר מועצת העיר רחובות (נפטר ב-2024)
1929 – מרדכי אליהו, הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי (נפטר ב-2010)
1930 – יון איליאסקו, נשיא רומניה
1933 – לי רדזיוויל, אשת חברה אמריקאית, מנהלת יחסי ציבור ושחקנית (נפטרה ב-2019)
1934 – דליה דורנר, שופטת בית המשפט העליון
1935 – ז'ליו ז'לב, פוליטיקאי וסופר בולגרי (נפטר ב-2015)
1937 – חיים לוין, כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת השוער (נפטר ב-2024)
1939 – אדיר זיק, שדרן רדיו ועיתונאי ישראלי (נפטר ב-2005)
1941 – ולאדו מילוניץ', אדריכל ממוצא קרואטי שהתגורר בפראג (נפטר ב-2022)
1943 – תרצה יובל אלחנתי, עורכת האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל (נפטרה ב-2000)
1945 – ג'ורג' מילר, במאי קולנוע אוסטרלי
1946 – רפי אדר, מסעדן, קולנוען ומוזיקאי ישראלי
1947 – אוסקר טבארס, כדורגלן ומאמן אורוגוואי
1948 – אהובה עוזרי, זמרת ומוזיקאית ישראלית (נפטרה ב-2016)
1948 – דובי גל, שחקן, קומיקאי ובמאי קולנוע ישראלי
1949 – גרשון היימן, פסל וצייר ישראלי
1949 – יואל קנדה, שחיין ישראלי
1949 – בוני דנבאר, אסטרונאוטית אמריקאית
1951 – קני דלגליש, מאמן כדורגל סקוטי
1953 – זיקו, כדורגלן ברזילאי
1953 – יקיר אביב, שדרן רדיו
1953 – סבאח אל-ח'אלד א-סבאח, ראש ממשלת כווית
1956 – זביגנייב בונייק, כדורגלן פולני
1958 – מירנדה ריצ'רדסון, שחקנית אנגלייה
1961 – זאב נחמה, סולן להקת אתניקס
1965 – אלחי לויט, שחקן ישראלי
1965 – דראגן סטויקוביץ', כדורגלן ומאמן סרבי
1966 – היידי סוודברג, שחקנית אמריקאית
1970 – ג'ולי בואן, שחקנית אמריקאית
1973 – דיאן בודירוגה, כדורסלן עבר סרבי
1980 – אפרת אברמוב, קומיקאית, תסריטאית, עיתונאית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1982 – ג'סיקה בייל, שחקנית אמריקאית
1986 – מיכאל מושונוב, שחקן, זמר, מוזיקאי ומנחה טלוויזיה ישראלי
1994 – ג'וי ריגר, שחקנית
1994 – כרמל לוטן, שחקנית ישראלית
1997 – גיל בלנק, שחקן ישראלי
1997 – קמילה קביו, זמרת אמריקאית
1998 – איתמר בירן, גולש סקי אלפיני אולימפי ישראלי
1998 – ג'ייסון טייטום, שחקן NBA בבוסטון סלטיקס
נפטרו
ממוזער|202x202 פיקסלים|רוברט הוק
ממוזער|170x170 פיקסלים|הרז'ה
1554 – יוהאן פרידריך הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה (נולד ב-1503)
1578 – סבסטיאנו ונייר, הדוכס ה-86 של ונציה (נולד ב-1496)
1703 – רוברט הוק, פיזיקאי אנגלי (נולד ב-1653)
1879 – אדולף אנדרסן, אמן שחמט גרמני (נולד ב-1818)
1938 – שלום שוורצבארד, רוצחו של סימון פטליורה (נולד ב-1886)
1958 – וילהלם צייסר, ראש השטאזי (נולד ב-1893)
1959 – לואיס פראנסיס קריסטלו, בדרן אמריקאי מהצמד אבוט וקוסטלו (נולד ב-1906)
1961 – פאול ויטגנשטיין, פסנתרן אוסטרי (נולד ב-1887)
1983 – ארז'ה, צייר קומיקס בלגי (נולד ב-1907)
1983 – ארתור קסטלר, סופר, הוגה דעות פוליטי ופילוסוף (נולד ב-1905)
1987 – דני קיי, שחקן, זמר וקומיקאי אמריקאי (נולד ב-1911)
1993 – אלברט סייבין, רופא אמריקאי, מפתח חיסון לפוליו (נולד ב-1903)
1994 – יהודה גבאי, שחקן תיאטרון "האהל", סופר ילדים ומייסד מוזיאון התיאטרון בתל אביב (נולד ב-1906)
2002 – אליהו סבירסקי, אנטומולוג ישראלי וחתן פרס ישראל (נולד ב-1921)
2005 – רינוס מיכלס, מאמן כדורגל הולנדי (נולד ב-1928)
2017 – רמון קופה, כדורגלן צרפתי (נולד ב-1931)
2020 – הנרי קוב, אדריכל אמריקאי (נולד ב-1926)
2021 – מדאה אברהמיאן, צ'לנית ארמנית (נולדה ב-1932)
2021 – ניקולה פאג'ט, שחקנית אנגלייה (נולדה ב-1945)
2021 – מיקי קאופמן, יועץ שיווק ותקשורת, כותב ומספר סיפורים (נולד ב-1950)
2022 – יונה פישר, אוצר ומבקר אמנות ישראלי, חתן פרס ישראל (נולד ב-1932)
2023 – אלכס זילוני, מראשוני שירות האוויר של ההגנה וממייסדי חיל האוויר הישראלי (נולד ב-1916)
2023 – קנזאבורו אואה, סופר יפני חתן פרס נובל לספרות (נולד ב-1935)
2024 – בוב הריסון, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1927)
חגים ואירועים החלים ביום זה
בולגריה – יום השחרור
גאורגיה – יום האם
יפן – הינה מאצורי: פסטיבל הבובות הלאומי (נודע גם כ"יום הנשים")
2 במרץ – 4 במרץ
מרץ
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ג ג
קטגוריה:מרץ | 2024-10-02T05:50:52 |
נורווגיה | שמאל|ממוזער|275px|אגם בונדהוס בפארק הלאומי פלוגפונה
שמאל|ממוזער|275px|נורווגיה מוכרת בפיורדים המרהיבים שלה. בתמונה ייראנגרפיורד, שיחד עם נרייפיורד הם אתרי מורשת עולמית.
שמאל|250px|פיורד רומסדלס, והעיירה אונדלסנס|ממוזער
ממוזער|275px|נורווגים ביום החוקה, 17 במאי 2005
שמאל|ממוזער|275px|הפרלמנט הנורווגי – הסטורטינג, באוסלו
נורווגיה (נקראת רשמית ממלכת נורווגיה; בנורווגית: Kongeriket Norge בנורווגית ספרותית; Kongeriket Noreg בנורווגית חדשה) היא מדינה נורדית בסקנדינביה שבצפון-מערב אירופה. לנורווגיה צורה מוארכת וקו חוף נרחב לאורך האוקיינוס האטלנטי הכולל את הפיורדים המפורסמים שלה. היא גובלת בשוודיה, רוסיה ופינלנד. היא חברה מייסדת של המועצה הנורדית ושל ברית נאט"ו.
נורווגיה היא מדינה מודרנית מתועשת וכשכנותיה היא מובילה שוק חופשי המלווה במדיניות רווחה נדיבה, לצד מעורבות ביחסים בין-לאומיים ובדגש על נושאי זכויות האדם והגנת הטבע והסביבה. יוקר המחיה בה הוא מהגבוהים בעולם, ובסקר של דירוג ערים לפי מדד יוקר המחיה לשנת 2011 הגיעו עיר הבירה אוסלו ועיר הנפט סטוונגר, למקומות השני והרביעי בעולם (בהתאמה), ולמובילות רשימת ערי יבשת אירופה. בבדיקה שבוצעה על ידי האו"ם, דורגה נורווגיה כמדינה שהכי טוב להתגורר בה בין השנים 2001–2006 ושוב בין 2009–2011. בנוסף, נורווגיה משמרת מורשת תרבותית ענפה, שמקיימת בתוכה גם ייצוג ניכר למיעוט הסאמי המתגורר בעיקר בצפון המדינה.
על פי האטימולוגיה המודרנית, משמעות השם נורווגיה (Norge) היא "הנתיב הצפוני" (Nor = צפוני, gen = דרך).
היסטוריה
עדויות לנוכחות בני אדם בנורווגיה תוארכו לסביבות שנת 8,000 לפנה"ס. מאותה תקופה התגלו עדויות של כלי אבן, כלי חרס ואף ציורי קיר המתארים את חברת הציידים של הנורווגים הקדמונים. בסביבות 3,000 לפנה"ס החל בחבל ארץ זה המעבר לעיסוק בחקלאות, כחלק מהמהפכה החקלאית.
התקופה הוויקינגית (מהמאה ה־9 עד למאה ה־11) הייתה תקופה חשובה של איחוד לאומי והתרחבות. הוויקינגים הנורווגים פשטו על שטחים נרחבים במערב אירופה, הם הקימו קשרי סחר נרחבים והתיישבו בחלק מן האזורים שאליהם הגיעו. בתקופה זו הייתה נורווגיה מחולקת למספר רב של ממלכות קטנות. במשך למעלה מ־200 שנים נמשך תהליך האיחוד של נורווגיה. מלכי ויקן (Viken), האזור הסובב את הפיורד של אוסלו, מילאו תפקיד משמעותי בתהליך האיחוד, תוך שהם משתלטים באופן הדרגתי על עוד ועוד שטחים, ממלכות, ערים וקהילות. עד שנת 1060 נראה כי תהליך האיחוד הגיע לסיומו.
במהלך המאה ה־14 קטנה האוכלוסייה בנורווגיה בשל המגפה השחורה ובעיות אקלימיות, וכתוצאה מכך החלה הידרדרות במצב הכלכלי באזור. חולשה כלכלית זו נוצלה על ידי אצילים דנים וגרמנים שהחלו תופסים עמדות כוח בתוך היבשת הסקנדינבית. טקסי נישואין שנערכו בין חברי שושלות מלכים הובילו לאיחוד המשולש של מדינות נורווגיה, דנמרק ושוודיה – איחוד קאלמאר – החל מ־1450. האיחוד עוגן בחתימת המדינות על אמנה. תקופה זו תוארה באופן לאומי־רומנטי כ"ליל 400 השנים". ב־1521 פרשה שוודיה מהאיחוד אולם נורווגיה נותרה מאוחדת עם דנמרק.
לאחר שדנמרק־נורווגיה תמכה בנפוליאון בתקופת המלחמות הנפוליאוניות, נמסרה נורווגיה למלך שוודיה שניצל את חברותו בקואליציה נגד נפוליאון על מנת לתקוף את דנמרק, שותפתה של צרפת, ולהרוויח את נורווגיה כשלל נוסף. בינואר 1814 נכנעה דנמרק ללחצי השוודים ומסרה לידיהם את נורווגיה. בזמן שהצבא השוודי היה במערכה צבאית ביבשת אירופה, אימצה לעצמה נורווגיה חוקה, הכריזה על עצמאות ובחרה לעצמה מלך ב־17 במאי 1814, כל זאת כאקט של התרסה כנגד האיחוד החדש שנכפה עליה. שוודיה, בתמיכת בעלות בריתה מתקופת המלחמות הנפוליאוניות, שיגרה כוח צבא לנורווגיה על מנת לכפות את האיחוד. המהלך צלח ונורווגיה ושוודיה אוחדו באיחוד הקרוי לעיתים שוודיה־נורווגיה. למרות האיחוד זכתה נורווגיה למידת מה של אוטונומיה.
המאות ה־20 וה־21
בשנת 1905 החל משבר עם שוודיה וממשלת כריסטיאן מיכלסן התפטרה. בהמשך בוטל האיחוד בין הממלכות, ושוודיה הכירה בעצמאות נורווגיה. ממשלת נורווגיה הציעה את כתר נורווגיה לנסיך הדני קרל. לאחר משאל עם שאישר את המונרכיה, בחר הפרלמנט בקרל למלך פה אחד. קרל שינה את שמו להוקון השביעי (Haakon VII) על שם מלכי נורווגיה העצמאית של ימי הביניים.
נורווגיה הייתה נייטרלית במלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם השנייה פלשו לנורווגיה כוחות גרמניה הנאצית ב־9 באפריל 1940. ההתנגדות בנורווגיה נמשכה כחודשיים והכיבוש הנאצי הושלם ב־10 ביוני. המלך והממשלה המשיכו במאבק ממקום גלותם בממלכה המאוחדת (בריטניה). הגרמנים הקימו ממשלת בובות תחת הנהגתו של וידקון קוויזלינג. הכיבוש הסתיים עם כניעת הגרמנים בנורווגיה, ב־8 במאי 1945. הכיבוש הנאצי של נורווגיה הפך את הנורווגים לספקנים לגבי מדיניות הנייטרליות.
נורווגיה הייתה בין המדינות שחתמו על אמנת נאט"ו ב־1949 ובין החברות המייסדות של ארגון האומות המאוחדות אך היא אינה חברה באיחוד האירופי, לאחר שפעמיים (בשנים 1972 ו־1994) נדחתה הצעה זו במשאל עם בפער קטן.
לקראת סוף שנות השישים של המאה העשרים התגלו מאגרי נפט בים הצפוני, ונורווגיה הפכה למפיקה העיקרית שלהם. עקב כך, החלה צמיחה כלכלית במדינה ועלייה ברמת החיים. העלייה התבטאה בשיפור מערכות החינוך והרווחה, והפיכתן למתקדמות בעולם, בנוסף להגדלת קצבאות הזקנה והאבטלה יחד עם מתן שירותים רפואיים וחינוך גבוה חינם.
ב־22 ביולי 2011 אירעה מתקפת טרור בנורווגיה שכללה פיצוץ מכונית תופת בסמוך לקריית הממשלה שהביא למותם של 8 בני אדם ולנזק רב למבנים, ופיגוע ירי כשעתיים לאחר מכן, שבו נהרגו כ־69 בני נוער ועשרות נפצעו במחנה קיץ של מפלגת העבודה הנורווגית.
גאוגרפיה
ממוזער|250x250 פיקסלים|הנוף הנשקף ממלון סטלהיים מציג את הצמחייה של אתר המורשת העולמית נרייפיורד, האופיינית למרחבי הטבע של נורווגיה.
שטחה של נורווגיה מונה 385 אלף קילומטר רבוע כולל האיים המרוחקים מהיבשת (ששטחם הוא 60 אלף קמ"ר).
פני השטח של נורווגיה הם הררים ברובם המכוסים בקרחונים. אורכו של קו החוף הנורווגי הוא למעלה מ־20,000 קילומטר (האורך המדויק תלוי במדידה). קו החוף משופע בלשונות חוף רבים ועמוקים הידועים בשם פיורדים. סוגנפיורד הוא הפיורד השני באורכו בעולם (204 ק"מ) והשני בעומקו. בנורווגיה למעלה מ־400 אלף אגמים, בהם אגם הורנינדל שהוא העמוק באירופה.
בנוסף לפיורדים משופעת נורווגיה באיים ואיונים רבים. מספר האיים הוא 239,057 ואם לוקחים בחשבון גם את אורך קו החוף שלהם, מתקבל כי לנורווגיה קו חוף בעל אורך כולל של 100,915 קילומטר (שני באורכו רק לקנדה). נורווגיה שוכנת לחופיו הצפוניים של האוקיינוס האטלנטי ומתוחמת על ידי שלושה ימים שונים: הים הצפוני מדרום מערב, הים הנורווגי ממערב וים ברנץ מצפון מזרח. ההר הגבוה בנורווגיה הוא גלדהפיגן (Galdhøpiggen) המתנשא לגובה של 2,469 מטר. הקרחון הגדול ביותר במדינה ואף באירופה הקונטיננטלית הוא יוסטדאלסבריין (Jostedalsbreen). אורך הקרחון כמאה קילומטר, שטחו כארבע מאות ותשעים קמ"ר והנקודה הגבוהה בו (Høgste Breakulen) מתנשאת לגובה 1,957 מטרים מעל פני הים. באי טורגט נמצא הר טורגהאטן, הנודע בחור המוזר שבמרכזו.
האיים הסמוכים, סניה, סבאלבּרד ויאן מאיין מצויים תחת ריבונותה ונחשבים כחלק מהממלכה. לעומתם, האיים בּוּבֶה שבדרום האוקיינוס האטלנטי והאי פטר הראשון שבדרום האוקיינוס השקט הם שטחי חסות נורווגיים ולא נחשבים כחלק מהמדינה על ידי הקהילה הבין-לאומית. לנורווגיה תביעות טריטוריאליות גם בנוגע לארץ המלכה מוד שבאנטארקטיקה.
נורווגיה ידועה בכינוי "ארץ שמש החצות", משום שחלקה הצפוני שוכן מצפון לחוג הארקטי, היכן שבקיץ השמש אינה שוקעת ובחורף רוב העמקים נותרים באפלה לתקופות ארוכות. בשל מצב ייחודי זה, היישובים הצפוניים של המדינה ובראשם טרומסה אינם מתנהלים על פי היממה המוכרת בכל העולם אלא על פי זמני עגינת והפלגת המעבורות.
האקלים הנורווגי מגוון ומתחלק לכמה סוגים:
אקלים ממוזג אוקייני – במיוחד לאורך החופים וזאת תחת השפעת זרם הגולף.
האקלים בתוך היבשה נוטה להיות קשה יותר ומתחלק בין האקלים היבשתי לח בעיקר בדרום.
האקלים הסובארקטי ברוב חלקיה הפנימיים.
ובאזורים צפוניים וגבוהים הוא אף הופך לאקלים ארקטי.
הודות לאקלים ולטופוגרפיה שלה נמצאים בנורווגיה מספר רב של בתי גידול, ובה ובסביבתה הימית חיים כ־60,000 מינים. הטורף הגדול ביותר במי נורווגיה הוא ראשתן גדול-ראש, ובסביבתה חי גם הכריש הענק. הטורף הגדול ביותר על פני היבשה בנורווגיה הוא דוב הקוטב או בגבולות נורווגיה היבשתית הדוב החום.
פוליטיקה וממשל
נורווגיה היא מונרכיה חוקתית בעלת מערכת שלטון פרלמנטרית. תפקידי המלך הם טקסיים ברובם, אולם הוא עדיין בעל השפעה כסמל לאחדות לאומית. למרות זאת, החוקה של 1814 מעניקה למלך תפקידים ביצועיים בעלי חשיבות, אלה מופעלים על ידי מועצת המדינה (הממשלה) בשמו של המלך (מועצת המלך). מועצת המדינה (היא הממשלה) או קבינט המונה את ראש הממשלה וחברי המועצה, הממונים על ידי המלך. מאז 1884, השיטה הפרלמנטרית מבטיחה שלקבינט חייבת להיות תמיכת הפרלמנט, דבר שהופך את המינוי מהמלך להליך פורמלי בלבד.
השיטה הפרלמנטרית הנורווגית היא שיטה המונה בית מחוקקים בודד הוא הסטורטינג (Storting). בסטורטינג יושבים 169 חברים, הנבחרים לכהונה של 4 שנים על ידי תושבי 15 המחוזות המוניציפליים המרכיבים את נורווגיה. חברי הסטורטינג נבחרים לפי שיטת הייצוג היחסי. החוק הנורווגי אינו מאפשר פיזור של הפרלמנט, והממשלה זקוקה לתמיכת הפרלמנט במהלכיה (כנהוג בדמוקרטיה פרלמנטרית). עד שנת 2009 חולק הסטורטינג לאחר הבחירות לשני בתים, האודלסטינג (Odelsting) והלגסטינג פורטה (Lagsting Forte), אך הדבר הופסק עקב הדמיון הרב מדי בעמדות הפוליטיות של נציגי שני הבתים. בבחירות שנערכו בשנת 2021 המפלגה הגדולה ביותר מפלגת העבודה זכתה ב־48 מושבים. המפלגה האדומה של נורווגיה הגדילה את מספר מושביה מ־1 ל־8.
מערכת המשפט הנורווגית כוללת את בית המשפט העליון, ההויסטרטט (Høyesterett) המונה 15 שופטים קבועים ונשיא, בית משפט לערעורים, בתי משפט מחוזיים ועירוניים ובית משפט לעבודה. שופטים ממונים על ידי הממשלה לאחר ששר המשפטים מציע את מועמדותם.
חלוקה מינהלית
נורווגיה מחולקת ל־18 מחוזות, והבירה אוסלו נחשבת הן כמחוז והן כנפה.
# סמל שם המחוז בירה שם בשפת המקור אוכלוסייהנכון לשנת 2016 שטח בקמ"ר118pxאסטפולסארפסבורגØstfold290,4004,183218pxאקרסהוסאוסלוAkershus596,7004,917318px|אוסלואוסלוOslo661,000454418px|הֵדמרקהאמארHedmark195,40027,388518px|אופלנדלילהאמרOppland188,90025,191618px|בוסקרודדראמןBuskerud278,00014,927718px|וסטפולטנסברגVestfold245,2002,216818px|טלמרקסקיאןTelemark172,50015,313918px|מזרח אגדרארנדלAust-Agder115,9009,2121018px|מערב אגדרקריסטיאנסנדVest-Agder182,9007,2811118px|רוגלנדסטוונגרRogaland470,9009,3261218px|הורדלנדברגןHordaland517,60015,6341318px|סון או פיורנהלייקנגרSogn og Fjordane109,60018,6191418px|מרה ורומסדלמולדהMøre og Romsdal265,20015,1041518px|נורדלנדבודוNordland fylke243,33538,4561618px|טרומסטרומסהTroms161,80025,8771718px|פינמרקוודסוFinnmárkku75,20048,6181818px|טרנדלגסטיינקיירTrøndelag418,50041,260
יחסים עם ישראל
נורווגיה תמכה בישראל בעקביות מאז הצבעת כ"ט בנובמבר באו"ם בשנת 1947. ב־1961 הוקמה בתל אביב שגרירות נורווגית. עם השנים נוצרו גם קשרי מסחר, תיירות ותרבות. יחסי המדינות נפגעו בעקבות פרשת לילהאמר ב־1973, בה התנקשו סוכני מוסד ישראלים בחייו של מלצר מקומי שטעו בזיהויו. באופן כללי, תדמיתה של ישראל בנורווגיה הייתה חיובית עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה, אולם הדיווחים מהנעשה בשטחים פגמו בתדמית הישראלית. בשנות ה־90 לקחו דיפלומטים נורווגים, מונה יול ובעלה טריה לארסן יחד עם שר החוץ הנורווגי יוהאן יורגן הולסט, חלק בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. הללו תיווכו בין ישראל לנציגי אש"ף, למה שהתפתח להסכם אוסלו אשר נחתם באוסלו בסוף 1993. אי הגעה להסדר קבע, יחד עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, העצימה את הרגשות העוינים לישראל, בין היתר עם גידול אוכלוסיית המהגרים המוסלמים במדינה. בשנת 2004 ספינות סוחר ישראליות אף נתקלו בהתנגדות לפריקת מטענן בנמל אוסלו. במקביל, החלו להתפרסם בעיתונות הנורווגית כתבות אנטי ישראליות, בחלקן אף בעלות נימה אנטישמית. כנגד תופעה זו פועל הארגון "המרכז למאבק באנטישמיות" (SMA).
צבא וביטחון
נורווגיה נמנית עם מייסדות ברית נאט"ו ב־1949. בנורווגיה מופעל חוק גיוס חובה שבמסגרתו על גברים (6–12 חודשים) ונשים לשרת בצבא.
כלכלה
הכלכלה הנורווגית, כמו כלכלתן של שאר מדינות סקנדינביה, היא כלכלה המבוססת על תפיסה סוציאל-דמוקרטית, לפיה יש לשלב את מודל מדינת הרווחה הסקנדינבית, בכלכלת שוק ומעורבות ממשלתית. הממשלה שולטת בשווקים מרכזיים כגון שוק הנפט והאנרגיה החיוני למדינה וזאת באמצעות שלושה תאגידים ממשלתיים. נורווגיה עשירה במשאבים טבעיים כגון: נפט, כוח הידרואלקטרי, דגה, עץ ומינרלים.
במהלך שנות ה־60 של המאה ה־20 החלו להתגלות מאגרי נפט בים הצפוני בשטחים הנמצאים במים הכלכליים של נורווגיה. הכלכלה הנורווגית מסתמכת במידה רבה על משק הנפט כמקור הכנסה מרכזי (35% מכלל היצוא הכלכלי בשנת 1999 היו נפט וגז). משום כך תלוי המשק הנורווגי במידה רבה בתנודות שוק הנפט העולמי, בביקוש, בהיצע ובעיקר במחירו. נורווגיה אינה חברה באופ"ק.
בשל הסתמכות זאת על ענף הנפט כמקור הכנסה לא התפתחה התעשייה הנורווגית והיא בעיקר מסתמכת על יבוא מוצרי תעשייה.
על אף רמת החיים הגבוהה בנורווגיה החלה הממשלה בנקיטת צעדים על מנת לדאוג לעתיד בו ידלדל מלאי הנפט הנורווגי ועל כן שומרת הממשלה רזרבות נפט המוערכות ב־114 מיליארד דולר אמריקני, וכן הוקמה קרן השקעות ריבונית אליה מופרשים חלקים מהכנסות המדינה מנפט.
נורווגיה בחרה להישאר מחוץ לאיחוד האירופי בשני משאלי עם שנערכו במדינה, ב־1972 וב־1994. נורווגיה חברה באיגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), מסגרת מקבילה לאיחוד שהוקמה בשנת 1960. רוב מדינות האיגוד, ונורווגיה ביניהן, מסדירות את קשרי הסחר שלהן עם האיחוד האירופי במסגרת הקרויה "האזור הכלכלי האירופי" (EEA), המבטיחה למדינות החברות בה חופש של תנועה לאנשים, סחורות, שירותים והון, אך אינה מטילה על מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי את החובות המוטלות על חברות האיחוד.
עיקר סחר החוץ של נורווגיה מתבצע עם מדינות האיחוד האירופי.
על פי נתוני 2022 סך כל היצוא של נורווגיה עמד על 285 מיליארד דולר, 154 מהם (54%) גז פחממני מעובה (גפ"מ), ו-59 מיליארד נפט גולמי. המוצר הבא ברשימה הוא דגים טריים (9 מיליארד דולר). סך כל היבוא של נורווגיה עומד על 106 מיליארד, כשבראש הרשימה מכוניות (7%). נורווגיה היא היצואנית הגדולה בעולם של שמן דגים (563 מיליון דולר) ושל ספינות דיג (160 מיליון דולר). שותפות הסחר המרכזיות הן גרמניה, בריטניה, צרפת, שוודיה, סין דנמרק והולנד.
דמוגרפיה
אוכלוסיית נורווגיה מונה 5.4 מיליון (נכון ל־2022) איש וגידול האוכלוסייה עומד על 0.8% לשנה. שיעור הילודה הוא, בדומה לארצות רווחה אחרות, כ־1.8 צאצאים לאישה.
רוב תושבי המדינה הם נורווגים אתניים. המיעוטים בצפון הם הסאמים או הקוון (Quen). מאז תחילת המאה ה־21 אחראית ההגירה למעלה ממחצית מגידול האוכלוסין, כש־12.2% מהאוכלוסייה הם מהגרים (נכון ל־2010): כ־5.7% ממוצא אירופי, כ־4.3% ממוצא אסיאתי (בעיקר מפקיסטן, עיראק וטורקיה) ו־5.5% ממוצא אפריקני. הגידול במספר המהגרים גרם למחלוקת פנימית בנורווגיה בדבר מדיניות ההגירה.
נכון ל־2019, כ־68.6% מתושבי נורווגיה חברים בכנסייה האוונגלית-לותרנית של נורווגיה, שהיא הכנסייה הרשמית של הממלכה. הקתולים מהווים כ־3%, וכנסיות נוצריות אחרות מונות כ־3.8% מתושבי נורווגיה. בין הדתות הלא־נוצריות האסלאם היא הדת הגדולה ביותר (כ־3.4%) ודתות אחרות מונות כ־0.7%. לכ־18.3% אין דת, כולל 1.85% מתושבי נורווגיה שמזדהים כהומניסטים חילונים.
יהדות נורווגיה
בנורווגיה, קהילה יהודית המונה כ־1,500 יהודים בלבד, המרוכזים באוסלו וטרונדהיים (שם נמצא בית הכנסת הצפוני ביותר בעולם). המיעוט היהודי השתלב היטב במדינה, ואחדים הגיעו לעמדות בכירות ובולטות במדינה, ביניהם ג'ו בנקוב, שהיה מנהיג המפלגה השמרנית ונשיא הסטורטינג. בנורווגיה – חל איסור מסיבות הומאניות על שחיטה כשרה – ולפי-כך נאלצים בני הקהילה היהודית לייבא בשר כשר.
אף על פי שיהודים הגיעו לנורווגיה, ככל הנראה, לפני כ־800 שנה, הם הורשו להציג את עצמם כיהודים בגלוי רק בסוף המאה ה־15. בשנת 1687 גורשו היהודים מנורווגיה, ועד שנת 1814 חל איסור על כניסת יהודים אשכנזים לנורווגיה, אף על פי שליהודים ספרדים הותרה הכניסה בדרך כלל. בשנת 1814, נקבע בחוקה החדשה של נורווגיה איסור מוחלט על כניסת יהודים למדינה, אך לחץ ציבורי הביא בשנת 1851 לביטול האיסור ולמתן אזרחות ליהודי נורווגיה. טרם הפלישה הנאצית לנורווגיה היו במדינה כ־1,800 יהודים. 758 יהודים, כולל הרב הראשי של יהודי נורווגיה הושמדו באושוויץ, ורוב היהודים האחרים ברחו למדינות שכנות או רחוקות יותר. נכון ל-2024, מתגוררים בנורווגיה כ-1,500 יהודים.
שפות
השפה הנורווגית היא שפה צפון־גרמאנית. תחת האיחוד עם דנמרק, החליפה שפת הכתיבה הדנית את הנורווגית אך לאחר התמוססות האיחוד, יצר חוקר השפה איבר אאסן שפת כתיבה נורווגית חדשה שהתבססה על הדיאלקטים הנורווגים.
מאוחר יותר, עברה גם שפת הכתיבה הדנית תהליך של נורווגיזציה. כתוצאה מכך, נורווגיה היא כיום בעלת שתי שפות פורמליות עיקריות: נורווגית בעלת ניב בוקמול המבוססת על שפת הכתיבה הדנית ועל שפת הדיבור הדנית־נורווגית, ונורווגית בעלת ניב נינורשק המבוססת על עבודתו של איבר אאסן. בנוסף, קיימת גם תפוצה לסוג נוסף של נורווגית – נורווגית ריקסמול שמהווה וריאציה של בוקמול.
בבתי הספר בנורווגיה ובמוסדות להשכלה גבוהה מתבצעים הלימודים גם בבוקמול וגם בנינורשק.
מרבית תושבי נורווגיה (85%) עושים שימוש בבוקמול בחיי היום יום ושפה זו נפוצה בעיקר בערים הגדולות ואילו נינורשק מדוברת בעיקר באזורים הכפריים.
הדומיננטיות הרבה של הבוקמול בחברה הנורווגית מיוחסת בעיקר לעובדה שזוהי השפה העיקרית שבשימוש אמצעי התקשורת בנורווגיה.
תרבות
התרבות הנורווגית המפותחת הולידה כמה וכמה אישים שרכשו להם מוניטין בין-לאומיים. בתחום האמנויות הפלסטיות התבלטו הפסל גוסטב ויגלנד והצייר אֶדוַורד מונק, שנולד במחצית השנייה של המאה ה־19, ופיתח סגנון ייחודי. באותה תקופה פעל המלחין הנורווגי הנודע אדוורד גְריג. עם הסופרים המפורסמים של נורווגיה נמנים המחזאי הֶנריק איבסֶן, המשורר הנריק ארנולד ורגלנד וקנוט האמסון, חתן פרס נובל לספרות ב־1920. במוזיקה המודרנית נודעת נורווגיה במוזיקאי הג'אז שלה, כגון הסקסופוניסט יאן גרברק, המתופף יון כריסטנסן, הבסיסט ארילד אנדרסן והגיטריסט טריה ריפדאל. הסופר והמחזאי יון פוסה הוא חתן פרס נובל לספרות ב-2023.
גם להקת הפופ רוק א-הא היא מנורווגיה.
בנוסף, נחשבת נורווגיה כארץ המקור של הז'אנר המוזיקלי, הבלאק מטאל.
ספורט
הספורט בנורווגיה הפופולרי ביותר, בדומה למרבית מדינות אירופה והעולם, הוא הכדורגל.
ענפי ספורט בקטגוריות סקי וחורף מאוד פופולריים, ופעמים רבות ספורטאים של נורווגיה בענפים הללו מניבים הצלחות מתמשכות.
ראו גם
המלוכה הנורווגית
המועצה הנורדית
סקנדינביה
ברית נאט"ו
יחסי ישראל–נורווגיה
קישורים חיצוניים
מידע אודות נורווגיה – האתר הרשמי (אנגלית)
מידע אודות נורווגיה – עברית
אליהו בירנבוים, משפחה בצפון הרחוק – מקור ראשון – על יהדות נורווגיה – דצמבר 2007
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:סקנדינביה
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:חברות המועצה הנורדית
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו בשנות ה-870
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1814
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1905 | 2024-08-30T20:04:24 |
מכ"ם | 280px|ממוזער|שמאל|אנטנות מכ"ם של האונייה קראון איריסמכ"ם (ראשי תיבות של מגלה כיוון ומרחק), או רדאר (באנגלית: RADAR, ראשי תיבות של Radio Detection And Ranging או Radio Direction And Ranging), הוא מערכת אלקטרונית לגילוי ומעקב אחר מיקומם של עצמים במרחב באמצעות שימוש בגלי רדיו. המכ"ם יכול לשמש בין השאר לאיתור כלי טיס ושיט, טילים וחלליות, ואף הר, להקות ציפורים ומערכות מזג אוויר. מלבד מיקום העצם הנצפה, בדרך כלל ביכולת המכ"ם להפיק מידע אודות כיוון תנועתו ומהירותו אם הוא בתזוזה, ואף גודלו וצורתו של העצם.
לרוב מערכות מכ"ם מורכבות ממשדר המייצר את גלי הרדיו האלקטרומגנטיים, אנטנה המשדרת אותם לכיוון הרצוי, אנטנה הקולטת את גלי הרדיו החוזרים (לעיתים רבות אנטנה אחת משמשת הן לקליטה והן לשידור) ומקלט ומערכת לעיבוד גלי הרדיו החוזרים, המספקת מידע אודות העצמים הרלוונטיים. גלי הרדיו המשודרים מהאנטנה יוצאים למרחב ופוגעים בעצמים בו. לאחר פגיעות אלו הם חוזרים אל המכ"ם ונקלטים במקלט לאחר שנקלטו באנטנה. לפי אורך הזמן שעבר מרגע שידור האות לחזרתו, ולפי שיטות נוספות, מסוגל המכ"ם לחשב את מרחקו וכיוונו של העצם הנסרק ממקור השידור ועל ידי כך לאתר את מיקומו.
תחילה פותח המכ"ם לצרכים צבאיים על ידי מספר מדינות בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. השימוש הצבאי במכ"ם נועד בעיקר לאיתור ויירוט מטוסי קרב, טילים וספינות מלחמה של האויב. בראשית דרכו של המכ"ם, ההתקדמות המכרעת בהתפתחותו הטכנולוגית אירעה בבריטניה. המונח האנגלי למכ"ם, RADAR, נטבע בשנת 1940 על ידי הצי האמריקאי. בימינו משמש המכ"ם לשימושים מגוונים לרבות בקרת תעופה אווירית אזרחית, חיזוי מזג אוויר, מחקר אסטרונומי אודות גרמי השמיים, ומחקר גאופיזי וגאולוגי על מערכות תת-קרקעיות. המכ"ם יכול להוות מתקן נייח היושב על הקרקע, או מתקן נייד על בסיס כלי רכב, כלי שיט וכלי טיס.
היסטוריה
כבר ב־1904 הדגים הממציא כריסטיאן הילסמייר (Christian Hülsmeyer) כיצד אפשר להיעזר בגלי רדיו כדי לאתר ספינות. הוא אף הוציא פטנט על מכ"ם פרימיטיבי, שיכול לגלות נוכחות של ספינות בטווח 3 ק"מ (ומאוחר יותר 10 ק"מ), אך עקב חוסר עניין מצד מפקדי הציים בעולם, המצאתו מעולם לא נכנסה לייצור.
באוגוסט 1917 ניסח הפיזיקאי ניקולה טסלה את העקרונות התאורטיים של המכ"ם והציע את השימוש בגלים אלקטרומגנטיים על מנת לגלות את תנועתם של עצמים רחוקים. טסלה גם הציע שיטות למדידת מהירות באמצעות מכ"ם. טסלה אף המליץ על המכ"ם כמכשיר לגילוי צוללות ובכך חזה במידה רבה את הסונאר האקטיבי.
ב־1922 החלו מעבדות המחקר של צי ארצות הברית בפיתוח מכ"ם. ב־1930 הצליח ל.א. איילנד לגלות מטוס באמצעות מכ"ם התאבכות גל רציף. ב־1934 וב־1935 התבצעו ניסויים במכ"ם פעימות.
ב־12 בפברואר 1935 שלח רוברט ווטסון־ואט למשרד האווירייה הבריטי מזכר בנוגע ל"גילוי ואיתור מטוסים באמצעות רדיו" ("Detection and location of aircraft by radio methods") אחרי ניסיון שצבר בתחום בהיותו מטאורולוג וחובב רדיו. ב־26 בפברואר הדגים ואט בפני ועדה את המצאתו ואיתר באמצעותה מפציץ בטווח 8 מיל. הדגמה זו, שכונתה The Daventry Experiment, הובילה לפיתוח מכ"ם מבצעי בבריטניה ופרישׂתו להגנת החופים בזמן מלחמת העולם השנייה (60 עמדות שנקראו צ'יין הום).
המכ"ם נכנס לשימוש מבצעי נרחב במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הבריטים, בשלב הראשון באמצעות הקמת רשת של מערכות מכ"ם לאורך החופים כדי להתריע על מטוסים מתקרבים. יש הסוברים שהשימוש שעשו בעלות הברית במכ"ם תרם תרומה משמעותית לעמידת בריטניה ולהבסת הלופטוואפה. חוקרים מייחסים גם את הכרעת הקרב בין הצוללות הגרמניות לאוניות הסוחר ששטו מאנגליה לארצות הברית במהלך המלחמה להופעת מטוסים עם טווח שאיפשר לחפש את הצוללות לאורך כל הנתיבים מאנגליה לארצות הברית ומכ"מים מוטסים באורך גל קצר שאיפשר גילוי מוקדם של הצוללות מבלי שלגרמנים הייתה יכולת לדעת שגילו אותם. גם הצבא הגרמני הכניס לשימוש מערכות מכ"ם אך לא בהיקף שבוצע בבריטניה.
ברית המועצות ערכה סדרת ניסויים בתחום המכ"ם החל משנת 1934 אך למרות הישגים תאורטיים ומספר מערכות שנבנו בסמוך לפריצת מלחמת העולם השנייה לא הייתה בידי הצבא האדום מערכת מכ"ם ראויה לשמה. המערכת המבצעית הראשונה הייתה RUS-1, ממנה נבנו 45 יחידות שלא הוכיחו עצמן במהלך המלחמה. רק בשנת 1945, לאחר כניעת גרמניה הנאצית, הכניס הצבא האדום לשירות את מערכת P-3 – מכ"ם גילוי אווירי המבצעי הראשון.
לקראת תום המלחמה, בשנת 1945, פורסם דבר קיומו של המכ"ם ברבים.
מבנה עקרוני
כל מערכת מכ"ם כוללת לפחות רכיבים אלו:
משדר – תפקידו לשדר את אות המוצא של המכ"ם. על המשדר להיות בעל עוצמה גבוהה, מכיוון שהאות מונחת בעוברו באטמוספירה.
אנטנה – תפקידה להמיר את האות המשודר מהמשדר לגל אלקטרומגנטי לאוויר, וגם להמיר את הגל החוזר לאות חשמלי ולנתב אות זה למקלט. במקרים רבים תפקיד האנטנה הוא גם למקד את אנרגיית הרדיו לאלומה צרה.
מקלט – תפקידו לקלוט את ההחזרים. המקלט צריך להיות בעל ספרת רעש נמוכה ובעל הגבר גבוה.
מעבד אות – תפקידו לבצע את העיבודים המתמטיים למשל לחלץ את האות מתוך רעשי הרקע, להפריד את האנרגיה הנקלטת לפי תדרי הדופלר כדי לחלץ את האות החוקי מהמטרה, כאשר המטרה נמצאת על רקע של הקרקע וכיוצא בזה. במכ"מים מודרניים, מכ"מים של "מערכים מנוהלי פאזה" מעבד האות הוא מרכיב קריטי בביצועי המכ"ם כולו כמערכת שלמה.
ניתן לסווג מערכות מכ"ם שונות לפי הזווית הביסטטית שהיא הזווית שנוצרת בין המשדר, המטרה והמקלט. במכ"ם תקני כל הרכיבים נמצאים במיקום יחיד ואינם מפוזרים במרחב ולכן הזווית היא אפס. מכ"ם מסוג זה נקרא מכ"ם מונוסטטי. מכ"ם שבו המשדר והמקלט מופרדים גאוגרפית יכול להיות בעל זווית ביסטטית קרובה לאפס, ואז הוא ייקרא מכ"ם פסאודו־מונוסטטי או זווית משמעותית גדולה מאפס, ואז הוא ייקרא מכ"ם ביסטטי אם ההפרדה היא על פני שני מיקומים שונים, או מכ"ם מולטיסטטי אם על פני למעלה משניים. מרבית המכ"מים הם מונוסטטיים בשל נוחות התכנון והתפעול ובשל המורכבות החישובית שבאיתור מטרות באמצעות מכ"ם שבו הקליטה אינה מתקבלת באותו מקום כמו השידור (להסבר ראו ערך טווח ביסטטי).
משדר
דרישות מרכזיות:
עוצמת שידור: מכיוון שהאות המשודר אמור להיקלט לאחר "מסע" ארוך באטמוספירה, ולאחר חזרת רק חלק קטן ממנו מהעצם אותו רוצים לגלות, המוצא חייב להיות חזק. עוצמת השידור היא פרמטר חשוב בקביעת טווח הגילוי של החיישן. עוצמות השידור הן סביב 30Kw.
שמירת מופע (פאזה): לצורכי עיבוד מסוימים האות המשודר חייב להיות בפאזה.
אות שידור בעל צורה מוגדרת.
מכיוון שבניית משדר שעונה על הדרישות וגם בעל הספק רב היא קשה, ברוב מערכות המכ"ם משתמשים במשדר חלש ואחריו מגבר חזק.
סוגי משדרים עיקריים למכ"ם:
משדר+מגבר שפופרת: קיימים מספר סוגים של משדרים המבוססים על שפופרת רדיו. את השפופרת מזינים במתח גבוה ואות חלש (ממתנד גביש). השפופרות הן התקנים גדולים (בעייתי במכ"ם מוטס) ובעלי נצילות נמוכה.
משדרי מצב מוצק: טרנזיסטורים שמסוגלים לשדר בתדרי רדיו. בעלי הספק נמוך אך נצילות טובה. בדרך כלל מחברים מספר רב של משדרי מצב מוצק ביחד על מנת ליצור את ההספק הדרוש.
אנטנה
ממוזער|אנטנה של מכ"ם הגילוי האווירי P-14 שאורכה 33 מטרים
תפקיד האנטנה הוא לקשר בין המשדר לאוויר כך שמירב אנרגיית הרדיו תעבור לאוויר. בנוסף האנטנה מעצבת את אלומת אנרגיית הרדיו ובכך מגבירה את יעילות המכ"ם. רוב המכ"מים קובעים את הכיוון למטרה על פי כיוון האלומה, לכן חשוב לייצר אלומות צרות.
קיימים שני סוגי אנטנות למכ"ם: אנטנה פסיבית ואנטנה פעילה (phase array).
באנטנה פסיבית ("רגילה") מבנה האנטנה מכתיב את הצורה של אלומת המכ"ם. הסריקה מבוצעת באמצעים מכניים (סיבוב האנטנה). כיוון האנטנה מצביע על כיוון המטרה. יצירת אלומות צרות באמצעות אנטנה פסיבית דורשת אנטנה בעלת ממדים גדולים (יחסית לאורך הגל).
אנטנה אקטיבית משתמשת בעקרון הסחת הפאזה על מנת לייצר אלומות צרות. באנטנה אקטיבית ניתן לשנות את כיוון האלומה באופן אלקטרוני, ולכן לא חייבים לסובב את האנטנה כדי ליצור סריקה גיזרתית. אנטנות אקטיביות יכולות להיות קטנות ועדיין להיות מסוגלות לייצר אלומות צרות. אנטנות אקטיביות נמצאות בשימוש נרחב במכ"מים מוטסים. אנטנות אקטיביות קשות לבניה ויקרות במידה משמעותית מאנטנות פסיביות.
מקלט
תפקידו לקלוט את ההד המוחזר מהמטרה. המקלט מפענח את האות הנקלט, קובע את מרחקו מהמכ"ם (בעזרת חישוב זמנים). על המקלט להיות מסוגל לקלוט אותות חלשים מאוד, וכן עליו להיות דל רעש. חשיבות מיוחדת יש לדרגת ההגברה הראשונה, מגבר קדם שצריך להיות בעל יחס אות לרעש גבוה וכן עם הגבר גבוה. רעשים מיותרים במקלט עלולים לגרום להתראות שווא.
ברוב המכ"מים בנויה גם מערכת עיבוד אות מבוססת מחשב.
עקרונות פעולה
החזרה
ממוזער|250px|בוהק מציין את מידת ההחזרה מעצמים כפי שניתן להתרשם מתמונת מכ"ם מזג האוויר שצולמה ב־1960. התדר של המכ"ם, אופי הפולס, והאנטנה קובעים באילו עצמים הוא יכול להבחין.
גלים אלקטרומגנטיים מוחזרים (מתפזרים) בשל כל שינוי חריף במקדמים הדיאלקטריים או הדיאמגנטיים.
משוואת מכ"ם
ההספק Pr הנקלט באנטנה הקולטת מבוטא באמצעות המשוואה :
כאן
Pt = הספק המשדר
Gt = הגבר האנטנה המשדרת
Ar = מִפְתָּח אנטנה (שטח)
σ = שטח חתך מכ"ם, או מקדם הפיזור של המטרה
F = pattern propagation factor
Rt = מרחק מהמשדר למטרה
Rr = מרחק מהמטרה למקלט
במקרה הנפוץ שבו המשדר והמקלט נמצאים באותו מיקום Rt = Rr והגורם Rt2 Rr2 יכולים להיות מוחלפים על ידי R4, כאשר R הוא הטווח.
הצבה נותנת את הביטוי:
זה מראה שההספק הנקלט קטן כלומר ההספק המוחזר מהמטרה המרוחקת קטן ביותר.
המשוואה לעיל כאשר F = 1 היא הפשטת המודל למקרה של ריק ללא הפרעות. מקדם החלחול אחראי לתופעות המסלול המרובה ומיסוך ותלוי במאפייני הסביבה. בעולם האמיתי, הפסדי מסלול צריכים להילקח בחשבון גם כן.
פיתוחים מתמטיים אחרים בעיבוד אותות של מכ"ם כוללים ניתוח זמן־תדר וכן את התמרת צ'ירפלט שעושה שימוש בעובדה שהמכ"ם משדר "chirp" (שינוי בתדר כפונקציה של הזמן).
שימוש באפקט דופלר
משוואת הפעולה הבסיסית של המכ"ם לא מביאה בחשבון החזרי רקע. מכיוון שחוץ מהאונה הראשית של האנטנה, ישנן "אונות צד", כלומר, שידור וקליטה מתקבלים לאו דווקא מהכיוון הראשי אליו האנטנה תוכננה – המכ"ם קולט רעשי רקע שמקורם בדרך כלל מהקרקע גם כאשר הוא "מסתכל" לכיוון אחר מהקרקע באונה הראשית שלו.
כאשר המכ"ם מסתכל עם האונה הראשית לכיוון הקרקע, כאשר יש הרים מאחורי המטרה, לדוגמה, או, במקרה של מכ"ם מוטס, כאשר מסתכלים כלפי מטה – אל מתחת לאופק, מתקבל אות מאוד חזק מהקרקע שלא יאפשר לגלות את המטרה במצב עניינים רגיל.
סינון רעשי הרקע נשען על בסיס ניתוח מטריצות טווח - דופלר. מכיוון שהקרקע לא זזה, אפשר לדעת מה יהיה התדר שהיא תחזיר. לדוגמה, עבור מכ"ם קרקעי, תדר ההחזר מהקרקע יהיה תדר הגל הנושא של השידור, ללא שינוי. מכיוון שכך, ניתן לשים, במישור הקליטה, מסנן תדר ש"ינחית" את האות בתדר השידור וכך גם מטרה שנמצאת קרובה מאוד לקרקע (ולכן היא תהיה בטווח דומה לטווח מהקרקע שברקע) כן תתגלה, מכיוון שההחזר ממנה יכלול מרכיב שינוי תדר הנובע מהמהירות הרדיאלית של המטרה כלפי המקלט־משדר על פי אפקט דופלר.
במכ"מים מוטסים מתקדמים, נהוג לממש "חלון דגימה" במישור הטווח תדר ולהגדיר "מטרה חוקית" מצב בו בתא טווח־תדר מסוים, האנרגיה הנקלטת גבוהה בקריטריון סף מסוים, יחסית לאותו חלון ולא לכלל מטריצת הטווחים – תדרים. שיטה זו מאפשרת לשמור על "יחס גילויי אמת לגילויי שווא" קבוע, גם כאשר רעש הרקע של הקרקע משתנה. במכ"מים אלה, טווח הגילוי בהסתכלות אל מעל האופק יהיה גדול יותר מאשר טווח הגילוי כאשר המכ"ם מסתכל כלפי הקרקע, בצורה דינמית ואוטומטית, מבלי שמפעיל המכ"ם נדרש לפעולה כלשהי ותוך כדי שמירה על יחס מטרות אמת למטרות שווא קבוע.
השינוי בתדירות עקב אפקט דופלר נתון על ידי המשוואה להלן, כאשר היא תדירות דופלר, היא התדירות המשודרת היא המהירות הרדיאלית ו- היא מהירות האור:
מכ"ם פסיבי נתון על ידי:
רק הרכיב הרדיאלי ישים. כאשר מחזיר נע בזווית ישרה ביחס לאלומה, אין לו מהירות יחסית. פלטפורמה או מזג אוויר הנעים במקביל לאלומה מייצרים אפקט דופלר מקסימלי.
שימוש באפנון תדר ושינוי המרווחים בין דפקים
חלק מהמכ"מים משתמשים בתדר גל נושא תלוי בזמן. שימוש כזה מאפשר לחלץ את נתון הטווח למטרה על ידי חקירת שינויי התדר ולאו דווקא על ידי מדידת הזמן בין שידור הדפק לקליטתו. טכנולוגיה זו יכולה להיות יותר מדויקת למימוש מעשי ובכל מקרה, יש לה תרומה לפתרון "רב משמעויות בטווח" – מצב הנוצר כאשר עקב מרווח בין הדפקים קטן בהרבה מהטווח אל המטרה, לא ברור איך לשייך דפק נקלט מסוים, לדפק שידור מסוים.
טכניקה נוספת לפתרון "רב משמעויות בטווח" היא שימוש ב"רכבות" משתנות בזמן של מרווחים בין דפקים בצורה שכן תאפשר לעשות שיוך בין דפק מסוים בקליטה לדפק מסוים בשידור.
הגברת הרזולוציה של המכ"ם
הרזולוציה (כושר הפרדה) של מערכת איכון כלשהי מוגדרת כמרחק המינימלי בין שתי מטרות שמעליו עדיין ניתן יהיה להבחין ביניהם. בהתייחס למערכות מכ"ם נהוג להפריד בין רזולוציה בטווח לרזולוציה זוויתית. הרזולוציה הזוויתית תלויה ברוחב הזוויתי של האלומה המשודרת וניתן להגביר אותה באמצעות הגדלת האנטנה המשדרת, בהתאם לקשר: . הטכנולוגיה שמאפשרת הגדלה בכמה סדרי גודל של הרזולוציה הזוויתית נקראת מכ"ם מפתח סינתטי, ונעזרת במספר רב של "תמונות" מכ"ם עוקבות כדי לבנות תמונה מרחבית ברזולוציה גבוהה מאוד של תוואי הקרקע.
הרזולוציה בטווח מתייחסת להבדל המינימלי בין הטווחים של שתי מטרות שמתחתיו לא ניתן יהיה להבדיל ביניהם. בשידור בתדירות קבועה, כושר ההפרדה בטווח תלוי באורך הזמני של הדפק ; זמני ההגעה של החזרים ממטרות שונות "יחפפו" במקצת בהתאם לאורך הדפק, כך שלא ניתן יהיה להפריד בין שני ההחזרים מהמטרות. תאי הרזולוציה בטווח המתקבלים בצורה הזאת יחסיים לאורך הדפק (כלומר ככל שהדפק קצר יותר, הרזולוציה טובה יותר), ומתקיים: . הבעיה העקרונית בקיצור אורך הדפקים היא שכדי לקבל רזולוציה טובה בטווח צריך לשדר דפקים קצרים כל כך שהאנרגיה שלהם תהיה כה זעומה שלא ניתן להבחין בין ההחזרים לרעשי הרקע (יחס האות לרעש יהיה נמוך מאוד). באמצעות שידור דפקים מאופננים, בטכניקה שנקראת דחיסת פולס (דפק), ניתן בקליטת הדפקים לדחוס את הדפקים לגודל קצר בהרבה מהגודל המשודר שלהם, וכך להגביר את כושר ההפרדה בטווח מבלי לפגוע ביחס האות לרעש. הרזולוציה בטווח המושגת בדרך זו לא תלויה בתדירות הממצעת המשודרת אלא רק ברוחב הפס B של הדפק, בהתאם לקשר: .
חישובי "עקיבה" ותצוגה סינתטית
בכמעט כל המכ"מים המודרניים, מחשב המכ"ם מנסה לעשות שיוך אוטומטי בין גילויים שונים. אם לדוגמה המכ"ם סורק 60 מעלות לכל צד (סה"כ 120 מעלות), ובכל סריקה כזו מתגלה אותה מטרה בטווח של נניח 48 מייל, מחשב המכ"ם, לאחר מספר קטן של גילויים ועל בסיס שימוש באלגוריתמיקה מתאימה, "יבין" שמדובר באותה מטרה בכל גילוי כזה. במצב זה, מחשב המכ"ם יציג למפעיל TRACK עקיבה ולא את הגילוי הגולמי. TRACK עקיבה, בדרך כלל יכלול גם נתונים מחושבים ולא רק מידע גולמי; למשל, מהירות המטרה, גובה המטרה, מידת התמרון שלה, כוון הטיסה שלה וכדומה.
תצוגה סינתטית הרבה יותר נוחה לקריאה על ידי המפעיל ובהתאם היא מאפשרת למצות מידע רב מאותו מכ"ם, אם כי הצגת "טרקים" בלבד, בהכרח גורמת לאובדן חלק מהמידע הגולמי.
פרמטרים אלקטרוניים אופייניים למכ"ם
מלבד התדר, למכ"ם מספר פרמטרים אלקטרוניים נוספים:
PRI (Pulse Repetition Interval) – מצביע על המרווח בין כל פולס שידור של המכ"ם (בדרך כלל נמדד במיקרו־שניות).
PW (Pulse Width) – מצביע על רוחבו של כל דפק שידור של המכ"ם (בדרך כלל נמדד במיקרו־שניות).
קיטוב – מצביע על קיטוב השידור של המכ"ם (אופקי, אנכי, מעגלי).
איפנון בתוך הפולס.
מספר פולסים בתדר קבוע, עבור מכ"ם שקופץ מתדר לתדר.
סריקת של קרן המכ"ם (לדוגמה, סריקה סיבובית, סריקה גזרתית, סריקה אנכית,) הסריקה יכולה להיות מכנית, כלומר האנטנה נעה במרחב, או אלקטרונית, האנטנה אינה זזה פיזית אך כיוון הקן נע באמצעות הסחה אלקטרונית של קרן המכ"ם (לדוגמה, באמצעות יצירת אלומת קרן המכ"ם מסיכום אלומות, וניהול הסחות הפאזה החשמלית של כל אחת מאלומות אלו).
קיטוב
בכל קרינה אלקטרומגנטית (כאשר מתרחקים ממקור הקרינה), כיווני השדות המגנטי והחשמלי ניצבים לכיוון ההתפשטות. מתוך כיווני השדות והיחס ביניהם ניתן להגדיר את הקיטוב של הגל. באות המשודר ממכ"ם הקיטוב ניתן לשליטה כדי לקבל אפקטים שונים. מכ"מים משתמשים בקיטוב אופקי, אנכי, ליניארי ומעגלי כדי לגלות סוגי החזרה שונים. לדוגמה, קיטוב מעגלי משמש להפחית את השפעות ההפרעה הנוצרת כתוצאה מגשם. החזרות של קיטוב ליניארי, בדרך כלל מצביע על משטחים מתכתיים.
קיטוב אקראי מצביע על משטח לא אחוד כגון סלעים, אדמה ומשמשים מכ"מי ניווט.
גורמים מגבילים
נתיב וטווח האלומה
אלומת מכ"ם תנוע בקו ישר בריק, אולם במציאות היא מבצעת מסלול עקום באטמוספירה עקב מקדם השבירה של האוויר, מה שגורם להתרחקות "אופק המכ"ם" ולשיפור ביצועי המערכת. גם כאשר האלומה משודרת במקביל לקרקע, היא תנסוק עקב צלילת פני כדור הארץ בכיוון האופק. בנוסף, האות נחלש בתווך בו הוא עובר והאלומה מתפזרת.
הטווח היעיל המרבי של מכ"ם יכול להיות מוגבל על ידי מספר גורמים:
קו ראייה (Line of Sight) אשר תלוי בגובה מעל פני הקרקע. ללא קו ראייה נתיב האלומה חסום.
טווח מרבי יעיל שנקבע על ידי תדר הישנות הפולסים. הטווח בו העמימות מתחת לערך הסף הוא המרחק אותו יכול לעבור האות לפני שמשודר האות הבא.
רגישות המכ"ם ועצמת האות המחושבת במשוואת המכ"ם. היא כוללת משתנים כמו פרמטרים סביבתיים וגודל המטרה.
רעש
בתחום האותות האלקטרומגנטיים רעש הוא מקור פנימי של שינויים אקראיים באות אשר נוצרים על ידי רכיבים אלקטרומגנטיים.
אותות מוחזרים דועכים במהירות עם גדילת הטווח, לכן רעש מציג הגבלה משמעותית למערכת מכ"ם. רצפת הרעש והיחס אות לרעש (SNR) הם שתי מדידות של ביצועים המשפיעות על יעילות לטווח. מחזירים רחוקים מדי מייצרים אות קטן מכדי לעבור את סף הרעש ולכן אינם מתגלים על ידי המכ"ם. גילוי דורש אות בעצמה הגבוהה מסף הרעש בלפחות היחס SNR.
רעש מופיע בתצורות אקראיות על האות המוחזר המתקבל במכ"ם. ככל שעצמת האות נמוכה יותר כך קשה יותר להבדיל אותו מהרעש. ספרת הרחש (Noise Figure) היא מדידה של הרעש המיוצר על ידי מקלט בהשוואה למקלט אידיאלי, ובאופן טבעי השאיפה היא למזער אותה ככל שניתן.
רעש שוט נוצר על ידי אלקטרונים לאורך אי רציפות, אשר מאפיינת את כל המקלטים. רעש שוט הוא הרעש הדומיננטי ברוב המקלטים. במעבר אלקטרונים דרך מכשיר הגברה נוצר גם רעש פליקר , אשר מטופל על ידי הגברה הטרודינית . סיבה נוספת לעיבוד הטרודיני היא שעבור רוחב הפס נתון, רוחב הפס הרגעי עולה ליניארית עם התדירות. על ידי כך מקבלים שיפור ברזולוציית הטווח. יוצא דופן בולט למערכת מכ"ם הטרודינית הוא מכ"ם תחום רחב סרט (UWB). כאן מחזור אחד או גל טרנזיאנטיבי משמש בדומה לתקשורת UWB.
רעש נוצר גם ממקורות חיצוניים, החשוב ביניהם הוא הקרינה התרמית של הרקע מסביב למטרה. במערכות מכ"ם מודרניות, הרעש הפנימי שווה או נמוך מהרעש החיצוני, להוציא מקרים שבהם המכ"ם מכוון ישירות למעלה והסביבה "קרה" עד כדי כך שהיא מייצרת רעש רקע נמוך.
הפרעות רקע
שמאל|ממוזער|250px| הפרעת רקע נפוצה: הדי מכ"ם שמוחזרים ממטרה ולאחר מכן מוחזרים מהקרקע או מהיונוספירה גורמים ל"רוחות רפאים" להופיע על תצוגת המכ"ם. במקרה זה המטרה האמיתית היא המטוס ונלוות אליה שתי ההשתקפויות של המטוס בקרקע וביונוספירה. סוג זה של הפרעות רקע מטריד במיוחד שכן הדמויות של המטרה נראות נעות באותה מהירות יחד עם המטוס כך שלא ניתן להשתמש באפקט דופלר כדי לסנן. מערכת מכ"ם משוכללת צריכה לדעת להבחין בין מטרות אמיתיות למטרות מדומות.
מערכות מכ"ם צריכות להתגבר על אותות לא־רצויים כדי להתמקד במטרה בה היא מתעניינת. מקורות האותות יכולים להיות פנימיים או חיצוניים, פעילים או סבילים. היכולת של מערכת מכ"ם להתגבר עליהם מגדירה את היחס אות־רעש (SNR) של המכ"ם.
SNR מוגדר כיחס בין עצמת האות הרצוי לעצמת הרעש בתוך אות נתון. הוא משווה עצמת האות הרצוי לרמת רעש הרקע הקיימת, כגון רעש אטמוספירי ורעש פנימי של המקלט. ככל שה־SNR גבוה יותר, כך גבוהה יכולתו לבודד את האות הרצוי מהאותות האחרים.
סוגי מכ"ם
ניתן לחלק מכ"מים למספר סוגים לפי אופי הפעולה:
מכ"ם פעימות (דפקים) – המכ"ם משדר אנרגיית רדיו בדפקים קצרים בזמן ואחר כך מחכה לקבלת ההד החוזר מן המטרה. בזמן שידור המקלט חסום לקליטה, לכן למכ"ם כזה יש "טווח מת" שבו הוא לא יכול לגלות מטרה. מיקום המטרה נמדד לפי כיוון האנטנה ומרחקה לפי מדידת זמנים. זהו סוג המכ"ם הנפוץ.
מכ"ם גל רציף (Continuous Wave, נקרא בקיצור CW) – מכ"ם מסוג CW משדר תמיד, השידור מתבצע בתדר משתנה (מבצעים מעין דפקים של תדר), וכך ניתן למדוד טווח. מכ"מים מסוג CW דורשים שימוש בשתי אנטנות (אחת לשידור והשנייה לקליטה) אין לו טווח מת. יותר קל לבצע עיבוד דופלר במכ"ם CW.
רוב המכ"מים המודרניים מבצעים עיבוד דופלר. בעזרת עיבוד זה ניתן לגלות גם את המהירות (בכיוון המכ"ם) של המטרה. לצורך עיבוד דופלר נדרש לאסוף כמה דפקים, ונדרש שבין הדפקים המופע יישמר.
שימושים במכ"ם
מכ"ם התרעה/גילוי/בקרה אווירית
תפקיד מכ"ם זה לגלות מטוסים במרחב אווירי נתון. מכ"ם כזה יהיה תמיד מכ"ם שסורק את כל המרחב (בדרך כלל בעל אנטנה מסתובבת). מכ"מי גילוי ובקרה אווירית קיימים בכל שדות התעופה על מנת לספק יכולת בקרה אווירית למטוסים הנוחתים והממריאים מהשדה.
מכ"מי התרעה בדרך כלל בעלי אנרגיה גבוהה וטווח גדול, משמשים להתרעה מפני חדירה אווירית למרחב.
מכ"מים אלה מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות:
מכ"מי גילוי אזוריים – מכ"מי ענק, בעלי טווח גילוי של מאות קילומטרים מול "מטרה אופיינית". מכ"מים אלו משרתים את יחידות הבקרה האזוריות (יב"אות) ותכליתם לאפשר הגנה אווירית ממטוסים חודרים (מכ"מים צבאיים) או בקרה של התנועה האווירית (מכ"מים אזרחיים). בעשרים השנים האחרונות התחילו להופיע לצרכים אלו גם מכ"מים הנישאים על בלון וגם מכ"מים נישאים על מטוסי התרעה מוקדמת, אם כי תצורות אלו בדרך כלל משרתות רק צבאות.
מכ"מים מקומיים לפיקוח – מכ"מים קטנים יותר המשמשים לפיקוח "הדוק" במרחב אווירי המפוקח על ידי "מגדל פיקוח" – מרחב אווירי בעל מאפיינים ייחודיים המשמש מטוסים בשלבי ההצטרפות לנחיתה, נחיתה, המראה ועזיבת מרחב שדה התעופה.
מכ"מים להנחיה צמודה של מטוסים לנחיתה, תוך בקרה מלאה מהקרקע – אלו מכ"מים בעלי אונה צרה מאוד, מכ"מים סטטיים שתכליתם לאפשר לפקח טיסה שהוכשר לכך לתת הנחיות רדיו בדיבור לטייסים הניגשים לנחיתה בתוך ענן. בעשורים האחרונים, מערכות אלו יוצאות משימוש ומוחלפות על ידי מערכות ILS ובשנים האחרונות גם מערכות GPS.
מכ"ם מוטס
מכ"ם מוטס הוא מכ"ם שמורכב על כלי־טיס. קיים ברוב מטוסי הקרב, ובנוסף במטוסי נוסעים חדישים. שונה מאוד ממכ"ם קרקעי באופי העבודה ובאילוצים טכניים (משקל קטן, הספק נמוך).
במטוסי הנוסעים המכ"ם מספק נתוני מזג אוויר (עננות, גשמים) ואף בחלקם מיפוי בסיסי של הקרקע. במטוסי הקרב המכ"ם משמש כאמצעי גילוי, אמצעי להרכשת מטרות ולבסוף כאמצעי בקרת אש לטילי אוויר-אוויר וטילי אוויר-קרקע.
ברוב מטוסי הקרב המתקדמים ניתן להשתמש במכ"ם גם לצורך מיפוי הקרקע וגילוי מטרות נייחות באמצעות מצבי SAR (מכ"ם מפתח סינתטי), וגילוי ועקיבה אחרי מטרות נעות באמצעות מצבי GMTI.
מכ"ם מערך סריקה אלקטרוני (Active Electronically Scanned Array)
חלק מהמכ"מים המוטסים משתמשים באנטנות קבועות ובטכנולוגיה של הסחת פאזה באנטנה על מנת ליצור אלומה. יכולת זו, נכון ל־2014, נחשבת מתקדמת ביותר, וידועות מספר קטן מאוד של חברות שמסוגלות לייצר אנטנות כאלה. באופן מבצעי, אנטנות "מערך מנוהל פאזה" מובצעו כמעט רק במטוסי דור חמישי (F-35, F-22 ובחומש הקרוב, מספר מדינות שוקלות לשלב יכולת זו גם ב-F-15, F-16). אחת החברות הבודדות בעולם שמסוגלת לייצר מכ"מים כאלה היא חברת "אלתא מערכות" מאשדוד, ישראל.
למכ"ם AESA יש מספר תכונות, מאפיינים ותפקידים ייחודיים ובכלל זה:
מכיוון שניהול מיקום האלומה במרחב מתבצע אלקטרונית, ללא הזזת האנטנה, ניתן בכל נקודת זמן, להחליט על מצב עבודה שונה; לדוגמה, מרגע שנתגלתה מטרה, ניתן "לחקור" אותה על ידי השתהות קצרה עליה, ככל הנדרש לטיוב הנתונים. מרגע שיש עקיבה, אין צורך שהמכ"ם ישתהה ברציפות על המטרה (כלומר, יהיה "נעול" עליה), אלא שאפשר לשלב בין המשך חיפוש מטרות לבין "עקיבה" שרובה יכול להתבצע רק חישובית.
ניתן להקצות חלק ממשאבי המכ"ם לביצוע משימות גילוי קורנים ולאו דווקא לקליטת דפקים שהמכ"ם עצמו שידר. מצב זה מאפשר למכ"ם לעשות תפקידים שבאופן מסורתי היו משויכים ל"מערכות התראה ממכ"ם" (RWR).
מכיוון שהיכולת לשדר ולקלוט באמצעות אנטנה שטוחה מרובת רכיבי שידור או קליטה היא הכרחית, הרי שמכ"מי AESA "מטבעם" מתאימים גם לביצוע חסימות לוחמה אלקטרונית בתחום התדר הישים עבורם. מצבים אלו מאפשרים למכ"ם לעשות תפקידים שבאופן מסורתי היו שייכים למערכות לוחמה אלקטרונית אקטיביות ייעודיות (ECM).
מכיוון שהאנטנה סורקת את המרחב בצורה אלקטרונית, במהירות רבה, ניתן לשלב מצבים ייעודיים להתמודדות עם לוחמה אלקטרונית (ECCM). למשל, כאשר המכ"ם מזהה חסימה מכיוון מסוים, הוא יכול לא לשדר יותר רק בכיוון הזה, או להפך, לשדר לכוון הזה "צירוף של צורת גל ותדר" שתהווה פיתיון לחוסם להישאר "נעול" על הפיתיון ותאפשר למכ"ם לעבוד בתדרים אחרים.
המכ"ם יכול לשלב בין מצבי אוויר־אוויר למצבי אוויר־קרקע, "בו־זמנית" בראיית המשתמש.
אוסף התכונות שלעיל מחייב מעבד אות ויכולת מחשובית גבוהה מאוד. מרגע שיכולות אלו ישנן, אפשר גם להכניס שיטות פעולה חדשניות כמו ניהול מסד נתונים רחב על מספר גדול של מטרות בו־זמנית, טכניקות שתכליתן לזהות מטרות ולא רק לגלות אותן ועוד.
במטוס ה-F-35 האמריקאי, הצירוף של יעילות מכ"ם ה-AESA ביחד עם שטח החתך המכ"מי הנמוך שלכאורה יש למטוס הביאו את המתכננים האמריקאים להחלטה שלא לשלב בכלל מערכות ללוחמה אלקטרונית, אקטיביות, מחוץ למכ"ם.
מכ"ם ימי
ממוזער|250px|מסך השליטה והבקרה של מכ"ם ימי טיפוסי המותקן על גבי אוניות.
מכ"ם ימי מותקן באוניות ומשמש לגילוי אוניות ולהתרעת התנגשות. אופן פעולתו דומה לפעולת מכ"ם אווירי, אבל בגלל האופי השונה של הים (רעשים שונים) נדרש תכן מיוחד למכ"ם ימי.
קיים הבדל משמעותי בין מכ"ם ימי צבאי למכ"ם ימי אזרחי.
שימושי מכ"ם ימי אזרחי (Maritime Radar)
מכ"ם ניווט לספינות. ספינות קטנות נדרשות למכ"ם ניווט אחד (בתחום תדר X), ספינות גדולות יותר נדרשות ל-2 מכ"מי ניווט (אחד בתחום תדר X והשני בתחום תדר S)
מכ"ם בקרת שייט לנתיבים ימיים, נמלים וחופים
שימושי מכ"ם ימי צבאי (Naval Radar)
מכ"ם חפוש שטח, (Surface Surveillance Radar) מכ"ם בסיסי לספינות לגילוי מטרות שטח, קווי חוף, מכשולים וכדומה
מכ"ם חיפוש אויר/שטח (נקרא Primary Surveillance Radar בניגוד למערכת הזע"ט (זיהוי עמית טורף) או IFF הקרויה Secondary Surveillance Radar) משמש לגילוי מטרות אוויר ומטרות שטח
מכ"ם בקרת אש תותחים (Fire Control Radar) לרוב מכ"ם בתחום תדר X המקבל ציון מטרה מהמכ"ם הראשי ומבצע עקיבה על המטרה לצורך הכוונת תותח. ציון המטרה יכול להיות בצירי טווח /זווית או גם מהירות אם המכ"ם הראשי הוא בעל יכולת עיבוד דופלר.
מכ"ם בקרת טילים (Missile Control Radar) לרוב מכ"ם בתחום תדר X וגבוה מזה כתלות בדיוק הציון הנדרש על ידי הטיל. ישנם מספר סוגי טילים בשימוש על ספינות, עם סוגי ניהוג שונים ולכן גם המכ"מים הנדרשים הם שונים:
טיל עצמאי – לא נדרשת הנחיית מכ"ם, רק קואורדינטות ראשוניות של המטרה לראש הביות
טיל חצי אקטיבי – המכ"ם מספק עקיבה והארה קבועה של המטרה והטיל סוגר אליה
טיל אקטיבי – פיקוד רצוף של הטיל אל המטרה
מכ"ם AESA, כמו המקביל היבשתי יש גם מכ"ם ימי
מכ"מים ימיים של אלתא
מכ"ם דגון – היה בשימוש בשנת 70–90, הייתה לו גם גרסה קרקעית
מכ"ם שעון מעורר – החליף את הדגון בשנות ה-90 וסיפק יכולת גילוי טילים בגובה נמוך לכל ספינות סער 4. בספינות סער 5 הייתה גרסת 3D של המכ"ם
מכ"ם STGR – מכ"ם בקרת אש לטיל ברק 1 וגם לתותחים
מכ"ם STAR – מכ"ם 3D עם אנטנה פלנרית (שטוחה) שנמכרה לייצוא בלבד
מכ"ם אדיר – מכ"ם AESA דיגיטלי, לרוב 4 קירות כאשר גודל הקיר מותאם לדרישה המבצעית ולגודל התורן
מכ"ם אלפא – גרסה קלת משקל של מכ"ם אדיר עם קיר אחד מסתובב או 4 קירות קטנים
מכ"ם בקרת אש
משמש אמצעי בקרה לטילי אוויר־אוויר או טילי קרקע־אוויר (טק"א), על מנת להנחות את הטיל לפגיעה או לתמוך את שלבי ניווט הביניים שלו, עד שהוא ננעל בעצמו על המטרה. הדרישות ממכ"ם זה שונות, ביניהן דיוק גבוה וקצב דגימה גבוה של המטרה. רוב המכ"מים המשמשים לבקרת אש משתמשים באנטנות הסחת פאזה, ובאלגוריתמים מתוחכמים של עקיבה אחר מטרות על מנת לייעל את עבודתם.
גם במערכות הגנה אקטיבית, מערכות להפלת טילים בליסטיים באמצעות יירוט שלהם על ידי טילים־מיירטים, הגילוי הראשוני, סווג המטרות והמידע הנדרש למיירט עד לשלב בו הוא ננעל עצמאית על המטרה, מתבצעים על ידי מכ"ם בקרת אש ייעודי. נכון ל-2014, כל מערכות ההגנה האקטיבית המוכרות בעולם עושות שימוש במכ"ם "מערך מנוהל פאזה" מהסוגים המתקדמים ביותר שהטכנולוגיה מאפשרת. תחום זה, במובנים מסוימים "מוביל", את התקדמות המכ"מים המודרניים.
מכ"ם בקרת שטח
מכ"ם בקרת שטח משמש לזיהוי עצמים בתנועה. המכ"ם מזהה תנועה לפי הסטת דופלר של העצמים. מכ"ם זה אינו מדויק בתנאי מזג אוויר קשים עקב עיוותים של הגשם וכן תנועת צמחים ברוח חזקה. בישראל מכ"ם מסוג זה משמש את הצבא לגילוי תנועת אנשים ורכב בגבולות המדינה. חברת אלתא היא מובילה עולמית בתחום ופיתחה מכ"ם בוהה המספק מידע מדויק ויכולת עקיבה אחר מטרות.
מכ"ם מִפְתָּח סינתטי (SAR)
מכ"ם מִפְתָּח סינתטי, SAR, הוא מכ"ם אווירי המשתמש באנטנה סינתטית לצורך יצירת תמונה של פני הקרקע בכל מזג אוויר. המכ"ם משתמש בתנועת המטוס על מנת לייצר אנטנה סינתטית מההדים שחוזרים לאורך מסלול הטיסה. המכ"ם משתמש באינטרפרומטרית רדיו על מנת לשרטט תמונה ברזולוציה גבוהה של פני השטח, ללא תלות במזג האוויר.
מכ"ם לגילוי מטרות נעות (Ground Moving Targets Indication – GMTI)
אחת המשימות העיקריות של צבאות, היא היכולת לתת התרעה מוקדמת על כוחות עתודה המוזרמים אל חזית הלחימה. לצורך זה בעיקר, בחלק מהמכ"מים המוטסים ישנו מצב פעולה ייעודי שתכליתו לתת חיווי על מטרות נעות על הקרקע. משימה זו היא משימה לא פשוטה למכ"ם מכיוון שבהגדרה, המשימה מתבצעת כאשר האונה הראשית של המכ"ם מסתכלת אל הקרקע ובטווח שבו מצפים למצוא מטרות. מימוש מוצלח של מצב זה מחייב לכן יכולת הפרדה טובה מאוד בתדר כדי מצד אחד "לנקות" את רעשי הקרקע ומצד שני, להצליח לבודד מטרות נעות כמו טנקים בנסיעה. פרמטר מרכזי לאיכות של מצב זה היא המהירות המינימלית שבה עדיין ניתן לגלות מטרה נעה. נכון ל-2014, קיימות מספר תוכניות פיתוח שתכליתן לשלב מצבי "מכ"ם מפתח סינתטי" ביחד עם מצבים ייעודיים לזיהוי מטרות נעות כך שניתן יהיה לקבל את "תמונת הקרב הקרקעי", הן בהיבטי מיפוי והן בהיבטי מטרות נעות, על גבי אותה תצוגה. מכיוון שהמכ"ם עובד גם "דרך" עננים נכון לייחס לאפשרויות אלה חשיבות רבה. לארצות הברית ישנו מטוס ייעודי לצורך זה – E-8 JSTARS.
מכ"ם חודר קרקע
מכ"ם לטווחים קצרים (מטרים עד עשרות מטרים בודדים) המאפשר מיפוי תת־קרקע כולל חשיפת עצמים, חללים וסדקים. משמש לביצוע חקר במסגרת מדעי כדור הארץ.
מכ"ם Through The Wall
מכ"ם לטווחים קצרים (מטרים בודדים) המשמש לחדירה של מכשולים דוגמת קירות והריסות מבנים. מכ"ם כזה מאפשר לתת מידע דו־ממדי ואף תלת־ממדי של האובייקטים הנמצאים מאחורי המכשול. המכ"ם משתמש בתדרים גבוהים לרוב בין מאות מגה־הרצים למספר אלפים. בישראל פותח מכ"ם כזה למטרות צבאיות ולחילוץ והצלה על ידי חברת "קמרו־טק".
מכ"ם Over-the-horizon
ממוזער|הצורה בה מכ"ם מסוג OTH פועל: באמצעות שידור גלים אלקטרו-מגנטיים אל האטמוספירה והחזרה שלהם ממנה ניתן לגלות איומים מעבר לקו-האופק.
הוא מכ"ם לטווחים ארוכים מאוד, בדרך כלל מאות ואלפי קילומטרים, המשמש לאיתור של איומים מעבר לקו האופק (קו ראייה). מכ"ם מסוג זה משדר גלי קול אל האטמוספירה אלו מוחזרים לארץ ומאתרים איומים ממרחק. השידור לאטמוספירה והחזרה לארץ מאפשר לעקוף את הצורה הכדורית של כדור הארץ ולראות "דרכו". בשנת 2023 הכריזה אלתא מערכות, חברת בת של התעשייה האווירית, על מכ"ם מסוג זה פרי פיתוחה בשם OTH-B (ELM-2040).
תדרים אפשריים
מקור השמות של התדרים בשמות קוד שנתנו להם במלחמת העולם השנייה. השמות אומצו בארצות הברית על ידי IEEE ועל ידי ITU. לרוב המדינות יש תקנות נוספות לשליטה בתדרים שיוקצו לשימוש אזרחי ולשימוש צבאי.
+ תחומי תדרים ושימושים במכ"םתחום תדרתדריםטווח אורך הגלהערות
<div style="direction: ltr;">HF3-30 MHz10-100 mת"ג – 'תדר גבוה', מערכות מכ"ם חופים, "מעבר־לאופק".P< 300 MHz1 m+האות "P" מציינת את המילה האנגלית "previous (קודם)". השם לרוחב פס זה ניתן במחשבה לאחור על מערכות מכ"ם מוקדמות.VHF50-330 MHz0.9-6 mתג"מ – תדר גבוה מאוד. טווח ארוך מאוד, עוקף מכשולים.UHF300-1000 MHz0.3-1 mתא"ג – תדר אולטרה גבוה. עוקף מכשולים, כולל עצים. טווח ארוך מאוד – משמש לגילוי מוקדם של טילים בליסטיים.L1-2 GHz15-30 cmטווח ארוך. משמש לבקרה אווירית ומעקב. האות "L" מציינת את המילה "long (ארוך)".S2-4 GHz7.5-15 cmבקרה אווירית, חיזוי מזג אוויר ארוך טווח, מכ"ם ימי ; האות "S" מציינת את המילה "short (קצר)".C4-8 GHz3.75-7.5 cmמשיבים של לוויינים; מזג אוויר.X8-12 GHz2.5-3.75 cmביות טילים, מכ"ם ימי, מיפוי ברזולוציה בינונית ומעקב קרקעי, בתחום הצר 10.525GHz ±25 MHz משמש מכ"מים של שדות תעופה. מסומן X כיוון שתחום התדרים הוגדר כחשאי במהלך מלחמת העולם השנייה.Ku12-18 GHz1.67-2.5 cmמערכות נשק, מיפוי ברזולוציה גבוהה, מדידת גובה לוויינים. השם Ku נבחר מכיוון שתדר זה הוא מתחת (under) לרוחב פס KK18-27 GHz1.11-1.67 cmמוגבל בשל עיוותים הנגרמים מאדי מים וטיפות מים באוויר. משמש לאיתור עננים על ידי מטאורולוגים וכגלאי מהירות על ידי המשטרה. גלאים אלה פועלים בתחום 24.150GHz 0.100 MHzKa27-40 GHz0.75-1.11 cmטווח קצר. משמש למיפוי וכפיקוד למצלמות תנועה המיועדות לגלות נהגים החוצים צומת ברמזור אדום.mm30-300 GHz10 mm - 1 mm גלים מילימטריים – אורך גל של מילימטרים בודדים או פחות מכך. מחולק לתחומי משנה בשורות הבאות. לאותיות אין משמעות ככל הנראה, ולעיתים משתמשים באותיות אחרות לסמן תחומים אלה.Q40-60 GHz7.5 mm - 5 mm תקשורת צבאיתV50-75 GHz6.0 - 4 mm ספיגה משמעותית באטמוספירהE60-90 GHz6.0 - 3.33 mmW75-110 GHz2.7 - 4.0 mmמשמש לתצפית מטאורולוגית ברזולוציה גבוהה, לדימות ולחיישנים חזותיים במערכות אוטונומיות.
התמודדות מול פעולת המכ"ם
המכ"ם מהווה איום רב על מטוסי קרב, סיור, או ריגול, היוצאים למשימה בשטח המנוטר על ידו. זאת משום שהוא מאפשר לצד המותקף לקבל התרעה מוקדמת על פלישה לתחומו האווירי, להתגונן מפניה ולנסות לסכל אותה. חשיבות מיוחדת יש למכ"ם המשמש להנחיית טילי קרקע־אוויר ליירוט המטוסים התוקפים. במשך השנים פותחו שיטות שונות להתרעה מפני פעילות מכ"ם ולשיבוש פעולתם של מכשירי מכ"ם:
לוחמה אלקטרונית: זו כוללת התגוננות סבילה והתגוננות פעילה. התגוננות סבילה כוללת קליטה וניתוח של שידורי מכ"ם באמצעות מיכשור מיוחד הנמצא על סיפון המטוס הפולש, לצורך הצגתם של איומי המכ"ם הפעילים בשטח בפני צוות המטוס. התגוננות פעילה כוללת שיבוש יכולת החישוב של המכ"ם באמצעות שידור יזום של אותות הטעיה אלקטרוניים מסוג אלה שמכשיר המכ"ם משדר וקולט, והמונעים ממנו להבחין בין האותות שהוא עצמו שידר לבין אותות ההטעיה.
הטעיה פיזית: פיזור מוץ מתכתי באוויר גורם למכשיר המכ"ם לטעות ולזהות את המוץ כמטרה.
תקיפה: הכוח התוקף משגר פצצות או טילים המתבייתים על אותות המכ"ם, ובכך מביא להשמדתה של תחנת המכ"ם או להפסקת פעולתה מחשש שתתגלה.
הקטנת חתימת המכ"ם של המטוס: תכנון מטוסים בעלי ארכיטקטורת מבנה וחומר המקשים על גילויים באמצעות מכשירי מכ"ם. מטוסים מסוג זה, כגון F-117, שפותחו על ידי ארצות הברית, קרויים "חמקנים".
ראו גם
לוחמה אלקטרונית
IRST (מערכת חיפוש ועקיבה תת־אדום) – מערכת לגילוי ועקיבה אחר עצמים הפולטים קרינת תת־אדום כגון מטוסי סילון ומסוקים.
מכ"ם ביסטטי
סריקה קונית
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מידע כללי
עולם המכ"ם – אתר מקיף על תולדות המכ"ם דרכי פעולת
סגן מנחם, המכם – מבנה ושימוש ימי, 'מערכות ים' 110, נובמבר 1972, עמ' 15.
אנני אלרועי, המכ"ם הימי – העיניים של הספינה, 'בין גלים' מאי 2014, עמ' 38.
היסטוריה של המכ"ם
מדענים וממציאים: חלוצי המכ"ם – סקירה תמציתית של תרומתם של אישים שונים להתפתחות המכ"ם
דרכי פעולת המכ"ם
מכ"ם – מגלה כוון ומרחק, באתר "שער לים"
מכ"ם – תנועה יחסית, באתר "שער לים"
יסודות המכ"ם – אתר מקיף על דרכי פעולת המכ"ם
כריס וודפורד, איך מכ"ם עובד, באתר ExplainThatStuff, אוקטובר 2017
טארון אגרוול, מכ"ם – יסודות, סוגים ויישום, באתר EL-PRO-CUS
איך מכ"ם עובד, באתר Commonwealth of Australia: Bureau of Meteorology
שימושים במכ"ם
סרטון תדמית, OTH-B (ELM-2040) an innovative Backscatter Radar System, תעשייה אווירית-אלתא מערכות.
הערות שוליים
*
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: המצאות
קטגוריה:איכון
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-10-12T13:03:51 |
זיאוס | REDIRECT זאוס | 2007-07-08T08:09:14 |
קליפורניה | קליפורניה () היא מדינה בארצות הברית השוכנת בחופה המערבי, והיא המדינה המאוכלסת ביותר בארצות הברית והשלישית בשטחה, אחרי אלסקה וטקסס. קליפורניה גובלת באורגון בצפון, בנבדה בצפון-מזרח, באריזונה בדרום-מזרח, במקסיקו בדרום ובאוקיינוס השקט במערב. בקליפורניה גם שוכן המחוז המאוכלס ביותר בארצות הברית, מחוז לוס אנג'לס, וכן המחוז הגדול ביותר בשטחו, מחוז סן ברנרדינו. הערים הגדולות במדינה הן לוס אנג'לס, סן דייגו, סן חוזה וסן פרנסיסקו. בירתה היא סקרמנטו, השוכנת בעמק המרכזי.
קליפורניה היא מדינה מגוונת מבחינה גאוגרפית, ומשתרעת מרכסי ההרים סיירה נבדה במזרח לאוקיינוס השקט במערב, מיערות סקוויה נאה-אשוח דאגלס שבצפון-מערב לאזורי מדבר מוהאבי בדרום-מזרח. המדינה כוללת את ההר הגבוה ביותר (הר ויטני) בשטחה היבשתי של ארצות הברית (ללא אלסקה) ואת העמק הנמוך ביותר (עמק המוות). מרכז המדינה מכיל בעיקר את הסנטרל ואלי, אחד האזורים החקלאיים הפוריים ביותר בעולם.
לקליפורניה השפעה מרכזית על התרבות הפופולרית הגלובלית נוכח היותה מרכז תעשיות הבידור והייטק העולמיות. על כן חלקים מרכזיים מכלכלתה הם תעשיית התרבות בהוליווד וטכנולוגיה בעמק הסיליקון. לו הייתה מדינה עצמאית, הייתה קליפורניה הכלכלה השישית בגודלה בעולם והמדינה ה-35 מבחינת אוכלוסייתה. כ-9 מערי קליפורניה נמצאות בין 50 הערים הגדולות בארצות הברית, והיא המדינה עם הערים הרבות ביותר ברשימה.
שמה של מדינת קליפורניה נשאב ככל הנראה מרומן ספרדי שנכתב במאה ה-16 והיה פופולרי בשעתו. כשחוקרי הארצות של האימפריה הספרדית החלו לחקור באותה תקופה את חופי האוקיינוס השקט של אמריקה הצפונית, הם סברו שקליפורניה היא למעשה אי. לכן בספר מופיעה "קליפורניה" כאי בדיוני עשיר באוצרות טבע אשר מיושב על ידי נשים שחורות בלבד. ככל הנראה מתייחס השם לאקלימה של המדינה, שכן Calor בספרדית פירושו "חום" ו-Forno, "כבשן".
הכינוי הרשמי של המדינה הוא "המדינה המוזהבת" ("The Golden State"), כינוי המזכיר את הבהלה לזהב של שנת 1849.
היסטוריה
קליפורניה יושבה כבר לפני 10,000 שנים, והייתה לאחד האזורים המגוונים תרבותית ומבחינה לשונית בתקופה הפרה-קולומביאנית. הערכות באשר לאוכלוסיית הילידים באזור באותה עת נעות בין 100,000 ל-300,000, אשר היוו כשליש מן אוכלוסיית הילידים בשטח שלימים יהפוך לארצות הברית המודרנית.
מגלה הארצות האירופי הראשון שחקר את אזור החוף של קליפורניה היה הפורטוגזי חואן רודריגס קבריו בשנת 1542. פרנסיס דרייק חקר את כל חוף המדינה ומיפה אותו בשנת 1579.
החל מראשית המאה ה-18 החלו הספרדים להתיישב לאורך החוף ובהמשך המאה הקימו את פרובינציית קליפורניה שהשתרעה על שטח נרחב שכלל את רוב דרום מערבה של ארצות הברית של ימינו ואת חצי האי באחה קליפורניה כחלק ממלכות המשנה של ספרד החדשה. בתחילת המאה ה-19 פוצלה הפרובינציה לאלטה קליפורניה (קליפורניה עילית) שכללה את המדינות קליפורניה, נבדה, ויוטה, וחלקים מהמדינות אריזונה, ויומינג, קולורדו וניו מקסיקו של היום, ובאחה קליפורניה (קליפורניה תחתית) בחצי האי באחה. לאחר קבלת עצמאותה של מקסיקו מספרד במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה האזור, כולל המיסיונים בקליפורניה, בשליטת ממשלת מקסיקו.
בשנת 1846, ערב מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, נוסדה רפובליקת קליפורניה. רפובליקה זו נכבשה על ידי ארצות הברית, כאשר ג'ון סלואוט הפליג לתוך מפרץ סן פרנסיסקו והכריז על קליפורניה כעל שטח השייך לארצות הברית. בעקבות המלחמה חולקה קליפורניה בין מקסיקו (שקיבלה את באחה קליפורניה) לבין ארצות הברית.
בשנת 1848 מרבית האוכלוסייה, כ-4,000 תושבים, הייתה ספרדית-מקסיקנית. עם גילוי הזהב במדינה ותחילת הבהלה לזהב, החלה הגירה מאסיבית של אזרחים אמריקאים לבנים ממזרח ומרכז ארצות הברית לקליפורניה, וכן של סינים ומהגרים אחרים, וכך החלה התיישבות גדולה בה. עיקר המהגרים היו חקלאים מהמערב התיכון ומדרום ארצות הברית, וכן גם כורי פחם ואנשי עסקים.
באותה תקופה התרחש רצח העם של האוכלוסייה הילידית בקליפורניה. גודלה של אוכלוסייה זו ירד מכ-150,000 איש בראשית הבהלה לזהב ל-30,000 איש ב-1870 ועד ל-16,000 איש בראשית המאה ה-20. תהליך זה אירע עקב רעב, מחלות, שיעבוד ומעשי טבח שמספר הקורבנות המצטבר שלהם בכל התקופה נע בין 9,000 ל-16,000 איש.
השפעות הבהלה לזהב היו משמעותיות. סן פרנסיסקו גדלה מיישוב קטן של 200 תושבים ב-1846 לעיר מתפתחת במהירות בעלת 36,000 תושבים בשנת 1852. כבישים נסללו, כנסיות ובתי ספר נבנו, וערים רבות נוסדו ברחבי קליפורניה. בשנת 1849 נכתבה חוקה למדינה, מושל ובית מחוקקים נבחרו, וקליפורניה הצטרפה בשנת 1850 כמדינה של האיחוד כחלק מפשרת 1850, ובה העבדות נאסרה, כך שהיא מנעה את התפשטות העבדות לחוף המערבי. ב-1854 נקבעה סקרמנטו כבירת קליפורניה.
המפלגה הדמוקרטית שלטה בפוליטיקה של קליפורניה בראשית דרכה, ועל אף שדרומיים דמוקרטים, שתמכו בפרישתה של המדינה מן האיחוד, היו מיעוט – הם היוו רוב בדרום קליפורניה ובמחוזות אחדים במרכזה. ב-1861, כשהחלה מלחמת האזרחים האמריקנית, ניסו תומכי הקונפדרציה של מדינות אמריקה להוביל לפרישתן של קליפורניה ואורגון מן האיחוד, ללא הצלחה. דרום קליפורניה, יחד עם תושבים דוברי ספרדית שלא היו מרוצים, כבר הצביעו עבור הקמת ממשלה חלופית ועצמאית וכן הקימו יחידות צבא, אך נמנעו מלממש זאת לאחר תקרית פורט סאמטר ולאחר שנשלחו למדינה כוחות צבאים פדרליים. עם המשך המלחמה שלחה קליפורניה בעיקר חיילים לצבא האיחוד, שהגיעו ברובם מן המחוזות התומכים בהישארותה שבצפון. עם פיצולה של המפלגה הדמוקרטית בצל המלחמה, בין תומכי האיחוד לבין תומכי הקונפדרציה, ניצלו זאת הרפובליקנים ותומכי לינקולן והשתלטו על הקונגרס של קליפורניה, וכן נשלחו כוחות על מנת לכבוש את האזורים הדרומיים תומכי הפרישה, כך שהותירו אותם ללא סמכות מעשית. עם זאת, כמה מתושבי הדרום הצליחו לחמוק מסיורי השמירה של האיחוד, ויצאו מזרחה על מנת להילחם עם צבאות הקונפדרציה.
בשנת 1869 נבנתה מסילת הרכבת הבין-יבשתית הראשונה אשר קישרה את החוף המערבי עם החוף המזרחי והקלה על המעבר וההתיישבות בקליפורניה. החקלאות והחוואות התפשטו ברחבי המדינה כדי לספק את צורכי המתיישבים החדשים. המתיישבים גילו כי אקלים המדינה טוב במיוחד לחקלאות, והחלו לגדל מגוון רחב של פירות הדר (בעיקר תפוזים) וכרמי גפן. שיטות תחבורה חדשות פותחו כאשר ספינות קיטור החלו בשירות סדיר.
הגירה לקליפורניה הואצה עם תחילת המאה העשרים, עם השלמתם של כבישים יבשתיים מרכזיים רבים המקשרים בין המדינה לשאר ארצות הברית. משנת 1900 לשנת 1965 גדלה אוכלוסיית קליפורניה מקצת יותר ממיליון תושבים לכך שהפכה למדינה המאוכלסת ביותר בארצות הברית. לפי משאל האוכלוסין שנערך ב-1940, רובה המכריע של אוכלוסיית המדינה הייתה לבנה (89.5%) יחד עם מיעוט היספאני ואסייתי. לצד זאת, בשל המשיכה לאקלים ים-תיכוני המתון ששרר במדינה, לקרקע הזולה ולגאוגרפיה המגוונת שלה, יוצרי קולנוע הניחו את התשתיות לאולפני סרטים בהוליווד במהלך שנות העשרים.
לאחר קבלת החלטת Deportation Act בנוגע להגלייה מרצון של תושבים ואזרחים ממוצא מקסיקני בשנת 1929, הוגלו כ-400 אלף תושבי קליפורניה (מתוך סך של 500–700 אלף גולים בכל מדינות דרום ארצות הברית) בין השנים 1929–1944. בשנת 2006 הייתה למדינה הראשונה לפרסם התנצלות על הגירוש, ובשנת 2012 הוגדר יום זיכרון לגירוש התושבים בלוס אנג'לס.
אל העשור השני של המאה ה-21 נכנסה קליפורניה עם גירעון של כ-60 מיליארד דולר, אך לאחר שעשתה רפורמה מנהלית, שכללה שורה של קיצוצים בהוצאות המדינה, הצליחה להגיע נכון לשנת 2017 לעודף תקציבי של מיליארד דולר.
לאורך עשור זה, תחת כהונתו של ג'רי בראון, ניסתה למצב עצמה קליפורניה כאחת המדינות המובילות את החזית הליברלית והסביבתית בעולם בכלל ובארצות הברית בפרט, וכך בשנת 2014 קליפורניה הייתה המדינה הראשונה שאוסרת על חלוקה חינמית של שקיות פלסטיק במרכולים משיקולים סביבתיים. בשנת 2017 הפכה למדינה הראשונה בארצות הברית שמכירה במגדר שלישי, ובשנת 2018 למדינה הראשונה בארצות הברית שמחייבת תאגידים למנות נשים לדירקטורונים שלהם.
באוקטובר 2018 מדינת קליפורניה הציבה עצמה בעיצומה של סערה תקשורתית סביב ביטול נייטרליות הרשת של ארצות הברית, כאשר המדינה החליטה לא לכבד את ההחלטה הפדרלית ולחוקק חוק מדינה שימשיך בה את נייטרליות הרשת. בעקבות החקיקה נתבעה קליפורניה על ידי ממשלת ארצות הברית.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מפה טופוגרפית של קליפורניה
קליפורניה גובלת במערב באוקיינוס השקט, בצפון במדינת אורגון, במזרח בנבדה ואריזונה, ובדרום במדינת באחה קליפורניה במקסיקו. המדינה היא השלישית בגודלה מבין מדינות ארצות הברית, ושטחה 410,000 קמ"ר.
במרכז המדינה נמצא עמק מרכזי גדול, הסנטרל ואלי, אחד האזורים הפוריים ביותר לחקלאות בעולם, שבו כמה מאזורים החקלאיים המניבים ביותר בקליפורניה, אשר מצטיינת בכמות תוצר החקלאי שלה. הוא מוקף במערב בהרי החוף הפאסיפי ובמזרח ברכסי ההרים סיירה נבאדה (מרחבים מושלגים בספרדית), ברכס קסקייד בצפון ובהרי טהצ'אפי בדרום. בסיירה נבדה נמצאת הנקודה הגבוהה בארצות הברית (למעט אלסקה) – הר ויטני שגובהו 4,421 מטר, ואזור זה כולל את עמק יוסמיטי ואת אגם המים המתוקים העמוק אגם טאהו, הגדול ביותר במדינה בנפחו, שגבול קליפורניה-נבדה עובר בו. ממזרח לסיירה נבדה שוכנים עמק אוונס ואגם מונו – אזור מרכזי לנדידת ציפורים. באזור הצפון-מערבי של המדינה שוכן , אגם המים המתוקים הגדול ביותר מבחינת שטח בקליפורניה. אף על פי שאגם טאהו גדול יותר, שטחו מחולק בין קליפורניה לנבדה.
בהרי סיירה נבדה נמצא הפארק הלאומי יוסמיטי, שבו שוכן הר הגרניט הגדול בעולם, ודרומית לו נמצא הפארק הלאומי סקוויה וכן העצים הגדולים בעולם, בהם העץ הכי גדול בעולם מבחינת נפח. דרומית לפארק זה נמצא הפארק הלאומי קינגס קניון. שלושת הפארקים מהווים רצועה אחת רצופה של רכסי סיירה נבאדה, אך כדי להגיע מיוסמיטי לסקוויה אין אפשרות לנסוע בתוך הפארקים, וכן ניתן למצוא חלק קטן מעצי הסקוויה ביוסמיטי ובאגם טאהו.
דרומית לעמק, בהרי טרנסוורס, נמצא האגם המלוח ימת סלטון ודרומית לו מדבר מוהאבי ובו הפארק הלאומי עמק המוות. בעמק המוות נמצאת הנקודה הנמוכה ביותר והחמה ביותר באמריקה הצפונית.
קליפורניה ידועה ברעידות האדמה התכופות הפוקדות אותה בשל שבר סן אנדראס. לפי מחקרים במדינה מדי שנה ישנן 37,000 רעידות אדמה אם כי רובן כלל אינן מורגשות. בקליפורניה מספר הרי געש פעילים ובהם הר מאמות' ופסגת לאסן אשר התפרץ בשנים 1914–1921.
במהלך המאה העשרים התרחשו בקליפורניה שני אסונות טבע גדולים, ב-1906 אירעה רעידת אדמה בסן פרנסיסקו בה מתו כ-3,000 אזרחים. ב-1928 אירעה סמוך ללוס אנג'לס תקלה בסכר שסיפק את מרבית תשתית המים לאזור, והשיטפון גבה את חייהם של כ-431 בני אדם.
אקלים
שמאל|250px|ממוזער|עמק המוות הנמצא במדבר מוהאבי
קליפורניה מגוונת אקלימית. ברוב שטחי המדינה ישנו אקלים ים תיכוני עם חורפים גשומים וקיצים יבשים, בשל השפעתו של האוקיינוס. בעוד שהטמפטורות סביב החוף יציבות לאורך כל השנה בין 15 ל-25 מעלות צלזיוס, בעמק המרכזי החורפים קרים יותר והקיצים חמים יותר. בצפון-מערב המדינה ישנו אקלים ממוזג (380–1,020 מ"מ גשם בשנה). בעמק המרכזי של קליפורניה שורר אקלים ים תיכוני, ובהרי סיירה נבאדה אקלים הררי עם חורפים מושלגים וקיצים ממוזגים.
בשל גובהם של ההרים ישנה תופעת מדבר צל גשם, ממזרח להרים שורר אקלים מדברי. המדבריות ממזרח להרים הם מדבר סונורה ומדבר מוהאבי. חלקו הצפוני של מדבר מוהאבי הוא עמק המוות – המקום החם ביותר בחצי הכדור המערבי, בו נמדדו טמפרטורות של 56.7°C ב-10 ביולי 1913. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה במדינה הייתה ב-1937, -43 מעלות צלזיוס מתחת לאפס.
בתחילת 2013 החלה בצורת חריפה ברחבי קליפורניה. באוגוסט 2014 הוכרזו מעל 50% משטחה של קליפורניה כאזור תחת בצורת בדרגה החמורה ביותר. עקב הבצורת שהוכרזה בצפון אמריקה באוגוסט 2020, נרשמה בקליפורניה השנה היבשה ביותר מאז שנת 1924. ב-19 באוקטובר 2021 הכריז המושל ניוסם על מצב חירום בכל מחוזות המדינה, תוך החלת צו חיסכון והגבלת שימוש במי שתייה לצרכים שאינם חיוניים לבריאות הציבור וביטחונו. זאת, אחרי שב-12 באפריל, 10 במאי ו-8 ביולי 2021 הוכרזו הגבלות חלקיות במחוזות שונים.
תופעה חוזרת בקליפורניה היא שרפות ענק שהופכות נפוצות בתקופות מסוימות. אלו נגרמות גם בגלל רוחות סתיו חזקות שמביאות במהירות חום מבעד לרכסי ההרים של המדינה. ביולי 2018 התפרצה בקליפורניה השריפה המתועדת הגדולה ביותר, ובשנת 2020 במצטבר עלה באש השטח הגדול ביותר בסיכום כלל השריפות. מרכז וודוול לחקר האקלים קישר בין העלייה בשריפות הקיצוניות לבין משבר האקלים.
חי וצומח
קליפורניה מתגאה בכמה סופרלטיבים באוסף שלה: סקוויה נאה ואורן האצטרובל הזיפני.
בקליפורניה מספר רב של מינים אנדמיים, המצויים בסכנת הכחדה בשל הכרייה, כריתת העצים והבנייה. ברחבי המדינה יש אזורים נרחבים של צ'פארל.
אזור המשולש האדום מתאפיין בסכנה לתקיפת כרישים.
ממשל ופוליטיקה
ממשל מקומי
שמאל|ממוזער|250px|בניין קפיטול קליפורניה שבסקרמנטו
קליפורניה היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת – מושל קליפורניה, מחוקקת – המורכבת משני בתים: האספה המדינתית והסנאט של קליפורניה, ושופטת, שבראשה עומד בית המשפט העליון של קליפורניה. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק.
הרשות המבצעת בקליפורניה מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר (State treasurer), מבקר המדינה (State Controller), המפקח על הביטוח (Insurance Commissioner) ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים ומוגבלים לשתי קדנציות בלבד. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן.
המושל הנוכחי הוא גווין ניוסם מהמפלגה הדמוקרטית.
בבית המחוקקים 40 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-80 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות מתקיימות מדי שנתיים ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות. למפלגה הדמוקרטית רוב בשני בתי המחוקקים במדינה. בבית המשפט העליון של קליפורניה שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
מחוזות
אמנם כיום, בירת המדינה היא סקרמנטו, אך בעבר שימשו כבירה מונטריי (1775–1849), סן חוזה (1849–1851), ואלחו (1852–1853), בניסיה (1853–1854) וסן פרנסיסקו בשנת 1862. בשנת 1852 הועברה הבירה זמנית לסקרמנטו מאחר שלא הספיקו לבנות את בית המחוקקים בואליחו, ב-25 בפברואר 1854 נעשתה רשמית ולתמיד עיר הבירה, פרט לארבעה חודשים בשנת 1862 בהם הייתה סן פרנסיסקו עיר הבירה בשל שיטפון בסקרמנטו.
במדינה ישנם 58 מחוזות. 27 ממחוזות קליפורניה הוקמו לראשונה בפברואר 1850. 16 מחוזות נוספים הוקמו בהמשך ב-1860, וארבעה מחוזות נוספים הוקמו ב-1865. עשרה מחוזות נוספים בסוף המאה ה-19, ולבסוף, הוקם מחוז אימפריאל בשנת 1907. הגדול שבמחוזות קליפורניה הוא סן ברנרדינו (52,070 קמ"ר), הקטן שבהם הוא מחוז סן פרנסיסקו (122 קמ"ר), שהוא למעשה עיר עצמאית, והמאוכלס שבהם הוא מחוז לוס אנג'לס (כ-9,818,605 תושבים). עיר הבירה, סקרמנטו, נמצאת במחוז סקרמנטו.
פוליטיקה וייצוג פדרלי
קליפורניה היא מדינה ליברלית באופייה, ומאז מערכת הבחירות של שנת 1992 היא מצביעה באופן קבוע למפלגה הדמוקרטית. קודם לכן נטו תושביה להצביע למועמדים רפובליקנים. עם זאת, בבחירות המקומיות נבחרו גם מושלים רפובליקנים, כגון ארנולד שוורצנגר. הפוליטיקאים הרפובליקנים בקליפורניה מתונים יחסית לרמה הארצית, וליברלים יותר בסוגיות חברתיות.
לקליפורניה 54 קולות (אלקטורליים) – 2 סנאטורים ו-52 חברי בית הנבחרים, בבחירות לנשיאות ארצות הברית.במפקד האוכלוסין של שנת 2020 ובמסגרת חלוקת המחוזות מחדש בוטל מחוז בחירה אחד של קליפורניה ועבר לטקסס מאחר שלקליפורניה מספר התושבים הגדול ביותר בארצות הברית, זהו מספר האלקטורים הגדול ביותר ומספר הנציגים הגדול ביותר במדינות ארצות הברית. כיום, מתוך 52 הנציגים, 40 מהם הם חברי המפלגה הדמוקרטית. בין חברי הקונגרס המייצגים את קליפורניה בבית הנבחרים נמצאים ננסי פלוסי, יושבת ראש בית הנבחרים לשעבר וקווין מקארתי, יושב ראש בית הנבחרים לשעבר גם הוא.
הסנאטורים המייצגים את המדינה הם אלכס פדייה הדמוקרטי. פדייה נכנס לתפקידו לאחר שקמלה האריס נבחרה לסגנית נשיא ארצות הברית. פיננשטיין נפטרה במהלך כהונתה השישית בסנאט ב-28 בספטמבר 2023, וטרם מונה לה מחליף להשלים את תקופת הכהונה על ידי המושל.
בית המשפט העליון של קליפורניה ביטל את האיסור על נישואים חד מיניים במאי 2008, אך פסיקה זו בוטלה במשאל עם שנתיים לאחר מכן. עם זאת בית המשפט העליון של ארצות הברית החזירה ביוני 2013 – עוד לפני החלת נישואים אלו כזכות חוקתית בכל 50 המדינות בפסק דין אוברגפל נגד הודג'ס.
ביולי 2019 הוכרז מצב חירום במדינה בעקבות רצף של שתי רעידות אדמה שגרמו לסדרת אסונות כמו שריפות, דליפות גז ועקורים, ומושל קליפורניה הביע אכזבה מהסיוע הפדרלי הדל שהם קיבלו מהממשל. באפריל 2020, כאשר קליפורניה התמודדה עם מגפת הקורונה, הצהיר גווין ניוסם כי הוא מאוכזב מהסיוע הרפואי הפדרלי, וכי בכוונתו להשתמש בכוח הקנייה של קליפורניה "כמדינת לאום" כדי לרכוש ציוד לבתי החולים דבר שהממשלה הפדרלית לא הצליחה לספק.
כלכלה
קליפורניה מייצרת 14% מהתל"ג של ארצות הברית. התוצר של קליפורניה הוא 2,622 מיליארד דולר אמריקאי (נכון ל-2016). ענפי הייצור העיקריים כוללים חקלאות (גידולי פירות, ירקות, מוצרי חלב ויין), המפיקים את התוצר הגבוה ביותר לענף מכל מדינה אחרת בארצות הברית; שירותי מקרקעין ושירותים ממשלתיים; תעשייה אווירית ותעשיית חלל, ענפי בידור (הוליווד – טלוויזיה ותעשיית הסרטים), וכן טכנולוגיה – תוכנה וחומרה למחשבים, בעיקר מעמק הסיליקון. יותר מ-50 חברות בדירוג ה-500 של דירוג החברות של כתב העת Fortune שוכנות במדינה. בקליפורניה יש מכרות בוראקס.
ההכנסה הממוצעת לנפש (2003) הייתה $33,403 (מקום 12 בארצות הברית). פערי השכר במדינה גבוהים במיוחד, כאשר מהגרים העובדים בחקלאות מקבלים פחות משכר מינימום. נכון ל-2016 שיעור האבטלה במדינה עמד על 5.5%. התפלגות העושר במדינה מטעה מאוד, חלק מהאזורים העשירים ביותר בארצות הברית נמצאים בקליפורניה, גון ב-La Jolla ליד סן דייגו, בוורלי הילס ליד לוס אנג'לס, ניופורט ביץ' במחוז אורנג' וסן פרנסיסקו. מחיר הבית הממוצע במדינה הוא כ-500,000 $ אך במקומות אלה קרוב ל-2 מיליון דולר. במדינה יש גם כמה אזורים עניים מאוד, במיוחד חלקים מהעמק המרכזי הם בין העניים ביותר בארצות הברית. בקליפורניה שיעור עוני של 23.5%, הגבוה ביותר במדינה כלשהי בארצות הברית. עם זאת, בשימוש במדד הרשמי שיעור העוני היה 13.3% בלבד משנת 2017. בשנת 2019 היו במדינה 1,042,027 משקי בית המוגדרים כמיליונרים, יותר מכל מדינה אחרת במדינה. בשנת 2010 דורגה המדינה במקום הראשון מבין מדינות ארצות הברית בדירוג ציון כרטיסי האשראי של תושביה.
אילו הייתה קליפורניה מדינה עצמאית, הייתה כלכלתה השישית בגודלה בעולם.
דמוגרפיה
350px|שמאל|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת קליפורניה
מפקד האוכלוסין מעריך את אוכלוסיית קליפורניה נכון לשנת 2019 בכ-39,512,223 תושבים. מספר התושבים בקליפורניה הוא הגדול מבין מדינות ארצות הברית, ואילו הייתה קליפורניה מדינה עצמאית, היא הייתה ה-33 בעולם מבחינת מספר תושביה. 12% מתושבי ארצות הברית חיים בקליפורניה.
נכון לשנת 2011, 9,400,000 (26.5%) אינם ילידי המדינה (תושבי מדינות אחרות או אזרחים זרים), וכ-2,720,000 (7.3%) הם מהגרים בלתי חוקיים, זהו אחוז המהגרים הבלתי חוקיים השלישי בגובהו ממדינות ארצות הברית.
בקליפורניה אין אף קבוצה אתנית אחת המהווה רוב מוחלט. קבוצת הלבנים שאינם היספנים היא הקבוצה הגדולה ביותר מבחינה יחסית. ההיספנים מהווים כשליש מתושבי המדינה, אולם ישנן הערכות כי הם צפויים להפוך לרוב במדינה (עד שנת 2040) בשל ההגירה מאמריקה הלטינית וקצב גידול האוכלוסייה בקרב אוכלוסייה זו.
מבחינת המספרים הכוללים, בקליפורניה יש את האוכלוסייה הגדולה ביותר של אמריקנים לבנים בארצות הברית, לפי הערכות 22,200,000 תושבים. במדינה יש את האוכלוסייה החמישית בגודלה של אמריקאים אפריקאים בארצות הברית, לפי הערכות 2,250,000 תושבים. אוכלוסיית האסיאתיים בקליפורניה נאמדת בכ-4.4 מיליון, המהווים שליש מכלל האומה.
דת
הקבוצות הדתיות הגדולות בקליפורניה היו ב-2014 נוצרים קתוליים (28%), נוצרים אוונגלים (20%) ונוצרים פרוטסטנטיים מזרמים אחרים (12%). 27 אחוז דיווחו שאינם דתיים.
סקר שהתבצע ב-2008 הראה כי קליפורניה היא מדינה פחות דתית משאר מדינות ארצות הברית. 62% מהתושבים השיבו שהם "בטוחים לחלוטין" באמונתם באלוהים, בעוד שבשאר מדינות ארצות הברית שיעור המשיבים כך היה בממוצע 71%. כמו כן, הסקר הראה כי 48% השיבו שהדת חשובה להם בעוד בשאר מדינות ארצות הברית 56% טענו כך.
יהדות קליפורניה
בקליפורניה חיים כמיליון ו-200 אלף יהודים. מה שהופך את קליפורניה למדינה עם כמות היהודים הכי גבוהה אחרי מדינת ניו יורק. מתוכם כ-600 אלף באזור לוס אנג'לס, כ-300 אלף סביב סן פרנסיסקו ועמק הסיליקון ועוד כ-100 אלף בסן דייגו.
קבוצות דתיות בקליפורניה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 20% פרוטסטנטים אחרים 12% קתולים 28% מורמונים 1% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות יהודים 2% בודהיסטים 2% הינדים 2% מוסלמים 1% אחר 3% חסרי סיווג דתי 27% קבוצות גזעיות בקליפורניה לבנים לא-היספאנים 40.1% היספאנים 37.6% אסייתים 13% שחורים 6.2%ילידים אמריקאים 1.4% מעורב 4.9% קבוצות מוצא אתני בקליפורניה גרמנים 8.9% אירים 6.9% אנגלים 6.2% איטלקים 4% אמריקאים 2.3% צרפתים 2.2% שפות מדוברות בקליפורניה אנגלית 56.3% ספרדית 28.9% אחר 14.8%
הערים הגדולות
הערים הגדולות בקליפורניה (נתוני 2018) דירוג שם העיר מטרופולין חלק ממטרופולין 1 לוס אנג'לס 3,990,456 לוס אנג'לס 2 סן דייגו 1,425,976 סן דייגו-קרלסבד 3 סן חוזה 1,030,119 סנטה קלרה 4 סן פרנסיסקו 883,305 סן פרנסיסקו-אוקלנד 5 פרזנו 530,093 פרזנו 6 סקרמנטו 508,529 סקרמנטו 7 לונג ביץ' 467,354 לוס אנג'לס 8 אוקלנד 429,082 סן פרנסיסקו-אוקלנד 9 בייקרספילד 383,579 בייקרספילד 10 אנהיים 352,005 לוס אנג'לס 11 סנטה אנה 324,528 לוס אנג'לס 12 ריוורסייד 303,871 אינלנד אמפייר 13 סטוקטון 291,707 סטוקטון 14 צ'ולה ויסטה 243,916 סן דייגו-קרלסבד 15 פרימונט 214,089 סן פרנסיסקו-אוקלנד 16 אירוויין 212,375 לוס אנג'לס 17 סן ברנרדינו 209,924 אינלנד אמפייר 18 מודסטו 201,165 מודסטו 19 אוקסנארד 197,899 ונטורה 20 פונטנה 196,069 אינלנד אמפייר 21 מורנו ואלי 193,365 אינלנד אמפייר 22 גלנדייל 191,719 לוס אנג'לס 23 הנטינגטון ביץ' 189,992 לוס אנג'לס 24 סנטה קלריטה 176,320 לוס אנג'לס 25 גרדן גרוב 170,883 לוס אנג'לס 26 סנטה רוזה 167,815 סנטה רוזה 27 אושנסייד 167,086 סן דייגו-קרלסבד 28 ראנצ'ו קוקמונגה 165,269 אינלנד אמפייר 29 אונטריו 163,924 אינלנד אמפייר 30 לנקסטר 156,633 לוס אנג'לס 31 אלק גרוב 153,015 סקרמנטו 32 פאלמדייל 152,750 לוס אנג'לס 33 קורונה 152,374 אינלנד אמפייר 34 סלינאס 150,441 סלינאס 35 פומונה 149,058 לוס אנג'לס 36 טורנס 145,538 לוס אנג'לס 37 הייוורד 144,186 סן פרנסיסקו-אוקלנד 38 אסקונדידו 143,911 סן דייגו-קרלסבד 39 סאניווייל 140,081 סן חוזה 40 פסדינה 137,122 לוס אנג'לס 41 פולרטון 135,161 לוס אנג'לס 42 אורנג' 134,616 לוס אנג'לס 43 טאוזנד אוקס 126,683 ונטורה 44 ואיסייליה 124,442 ואיסייליה-פורטוויל 45 סימי ואלי 124,237 ונטורה 46 קונקורד 122,067 סן דייגו-קרלסבד 47 רוזוויל 118,788 סקרמנטו 48 סנטה קלרה 116,468 סן חוזה 49 ואייחו 115,942 ואייחו-פיירפילד 50 ויקטורוויל 115,903 אינלנד אמפייר 51 אל מונטה 113,475 לוס אנג'לס 52 ברקלי 112,580 סן פרנסיסקו-אוקלנד 53 דאוני 111,772 לוס אנג'לס 54 קוסטה מסה 109,960 לוס אנג'לס 55 אינגלווד 109,673 לוס אנג'לס 56 ונטורה 106,433 ונטורה 57 וסט קובינה 106,098 לוס אנג'לס 58 נורווק 105,549 לוס אנג'לס 59 קרלסבד 105,328 סן דייגו-קרלסבד 60 פיירפילד 105,321 ואייחו-פיירפילד 61 ריצ'מונד 103,701 סן פרנסיסקו-אוקלנד 62 מורייטה 103,466 אינלנד אמפייר 63 ברבנק 103,340 לוס אנג'לס 64 אנטיוק 102,372 לוס אנג'לס 65 דיילי סיטי 101,123 סן פרנסיסקו-אוקלנד המטרופולינים הגדולים בקליפורניה (נתוני 2018) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 לוס אנג'לס 13,291,486 דרום קליפורניה 2 סן פרנסיסקו-אוקלנד 4,729,484 מפרץ סן פרנסיסקו 3 אינלנד אמפייר 4,622,361 דרום קליפורניה 4 סן דייגו-קרלסבד 3,343,364 דרום קליפורניה 5 סקרמנטו 2,345,210 העמקים 6 סן חוזה 1,999,107 מפרץ סן פרנסיסקו 7 פרזנו 994,400 העמקים 8 בייקרספילד 896,764 העמקים 9 ונטורה 850,967 החוף המרכזי 10 סטוקטון 752,660 מפרץ סן פרנסיסקו 11 מודסטו 531,997 העמקים 12 סנטה רוזה 500,292 מפרץ סן פרנסיסקו 13 ואיסייליה-פורטוויל 458,198 העמקים 14 סנטה מריה-סנטה ברברה 440,668 החוף המרכזי 15 סלינאס 431,344 החוף המרכזי 16 ואייחו-פיירפילד 431,131 מפרץ סן פרנסיסקו 17 סנט לואיס אוביספו 279,083 החוף המרכזי 18 סנטה קרוז 271,804 מפרץ סן פרנסיסקו 19 מרסד 266,353 העמקים 20 שיקו 224,241 העמקים 21 רדינג 179,804 העמקים 22 אל סנטרו 179,091 דרום קליפורניה 23 יובה סיטי 169,813 העמקים 24 מדרה 154,548 העמקים 25 הנפורד-קוקורן 150,269 העמקים 26 נאפה 141,667 מפרץ סן פרנסיסקו
תרבות
ממוזער|250px|שלט הוליווד משמש כסמל לתעשיית הסרטים האמריקאית
תרבותה של קליפורניה היא מערבית, וכפי הנראה שורשיה נטועים בתרבות האמריקאית, אך היא גם, היסטורית, בעלת שורשים היספנים רבים. כמדינת גבול השוכנת לחוף המערבי, הושפעה תרבותה של קליפורניה רבות על ידי מספר קבוצות אוכלוסייה שהיגרו אליה, ובפרט על ידי אלו מהגרים מאמריקה הלטינית ואסיה.
המדינה היא מולדת תעשיית הקולנוע האמריקאית ושל תרבות הנגד ההיפית. להקות כגון ביץ' בויז, האיגלס ורד הוט צ'ילי פפרז אפיינו את תרבות המוזיקה בקליפורניה.
סן פרנסיסקו היא ביתם של כמה מכלי התקשורת והמדיה החברתית הגדולות ביותר, הם כוללים שלוש מחברות "החמש הגדולות" בטכנולוגיה, אפל, פייסבוק וגוגל, כמו גם שירותי מדיה אחרים כגון: נטפליקס, פנדורה, טוויטר, Yahoo! ויוטיוב.
לארבע רשתות השידור האמריקאיות הגדולות (ABC,CBS, Fox ו-NBC) לכולן מתקני ייצור ומשרדים במדינה. לכל הארבע, בנוסף הרשתות הגדולות בשפה הספרדית (Telemundo ו-Univision).
ספורט
למדינה מספר רב של קבוצות ספורט, הבולטות שבהן הן שלוש קבוצות פוטבול ב-NFL, ארבע קבוצות בייסבול ב-MLB, ארבע קבוצות כדורסל ב-NBA, שלוש קבוצות כדורגל ב-MLS, שלוש קבוצות הוקי קרח ב-NHL ועוד.
+קבוצהענףליגהלוס אנג'לס ראמספוטבולNFLלוס אנג'לס צ'רג'רספוטבולNFLסן פרנסיסקו 49'פוטבולNFLלוס אנג'לס דודג'רסבייסבולMLBאוקלנד אתלטיקסבייסבולMLBסן דייגו פאדרסבייסבולMLBסן פרנסיסקו ג'איינטסבייסבולMLBגולדן סטייט ווריורסכדורסלNBAלוס אנג'לס קליפרסכדורסלNBAלוס אנג'לס לייקרסכדורסלNBAסקרמנטו קינגסכדורסלNBAלוס אנג'לס ספארקסכדורסלWNBAאנהיים דאקסהוקי קרחNHLלוס אנג'לס קינגסהוקי קרחNHLסן חוזה שארקסהוקי קרחNHLלוס אנג'לס גלאקסיכדורגלMLSסן חוזה ארת'קווייקסכדורגלMLSמועדון הכדורגל לוס אנג'לסכדורגלMLS
תחבורה
ממוזער|שמאל|250px|גשר הזהב שבסן פרנסיסקו, אחד מסימני ההיכר של קליפורניה
שטחה הגדול של קליפורניה מרושת בכבישים מהירים רבים, חלקם הקטן כבישי אגרה. שדות התעופה העיקריים של קליפורניה הם נמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס ונמל התעופה הבינלאומי סן פרנסיסקו, השוכן דרומה לעיר בסמוך לעמק הסיליקון. ישנם עוד תריסר שדות תעופה מסחריים קטנים במדינה.
למדינה שני נמלי ים גדולים – נמל לוס אנג'לס, דרכו עוברת רבע מתנועת המכולות של ארצות הברית, וכן נמל אוקלנד בצפון המדינה.
ממוזער|שמאל|220px|מחלף בלוס אנג'לס
הערים מקושרות באמצעות רכבות אמטרק. הן ללוס אנג'לס והן לסן פרנסיסקו מערכת רכבת תחתית או רכבת מהירה בעיר, וכן מערך של חשמליות ורכבות קלות.
השכלה
יוזמה אזרחית מ-1988 הוסיפה לחוקת המדינה סעיפים, כך שאחוז קבוע בחוק מהכנסות המדינות צריכות להיות מושקעות בחינוך, אחוז זה משתנה בשנים שבהן יש צמיחה כלכלית או גידול במספר הסטודנטים.
החינוך העל-תיכוני הציבורי בקליפורניה מאורגן בשלוש נפרדות:
הטובה באוניברסיטאות המדינה היא מערכת אוניברסיטת קליפורניה (UC), בה מועסקים יותר זוכי פרס נובל מכל מוסד אקדמי אחר בעולם.
לאוניברסיטה עשרה קמפוסים:
סך הכל לומדים באוניברסיטת קליפורניה כ-300,000 סטודנטים, נכון לשנת 2023.
מערכת (CSU) הכוללת 23 קמפוסים ולומדים בה מעל ל-400,000 סטודנטים.
מערכת הכוללת 116 קולג'ים ולומדים בה מעל 2 מיליון סטודנטים.
במדינה גם אוניברסיטאות פרטיות רבות הכוללות בין היתר את אוניברסיטת סטנפורד, אוניברסיטת דרום קליפורניה (USC), והמכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech).
סמלי המדינה
סמלי מדינת קליפורניה דגל סמל מוטו כינוי דגל קליפורניהFlag of California סמל קליפורניהSeal of California מרכז|130px מרכז|100px "אאוריקה""Eureka" "מדינת הזהב""The Golden State" עץ פרח ציפור חיה דג (מים מתוקים) סקוויה ענקיתGiant Sequoia פרג קליפורניהCalifornia poppy שליו קליפורניCalifornia quail דוב גריזליGrizzly bear טרוטה זהובהCalifornia golden trout מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
הבהלה לזהב (קליפורניה)
מחוזות קליפורניה
קישורים חיצוניים
אתר מנהל האוכלוסין של ארצות הברית
הספר A Natural History of California ("ההיסטוריה הטבעית של קליפורניה") בתצוגה מקוונת מוגבלת
היסטוריה של קליפורניה ב-13 דקות, סרטון יוטיוב מאויר באתר Knowledgia
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי | 2024-10-14T19:20:54 |
מכה | מֶכָּה (בערבית: مَكَّة الْمُكَرَّمَة; בתעתיק מדויק: מַכַּה אלְמֻכַרַּמַה) היא בירת מחוז מכה במערב ערב הסעודית. בתור מקום הולדתו של מוחמד, היא העיר החשובה ביותר לאסלאם, ושוכן בה מסגד אל-חראם, המסגד הראשון בחשיבותו באסלאם, שבו ניצב מבנה הכעבה, הכולל את האבן השחורה.
כל מוסלמי מצווה לעלות לרגל לעיר (חג') לפחות פעם בחייו, ומדי שנה עולים אליה לרגל כ-17 מיליון מוסלמים. כיום מכה היא עיר מודרנית, קוסמופוליטית ומגוונת מבחינה אתנית. לפי מפקד האוכלוסין האחרון משנת 2022, אוכלוסיית העיר מונה כ-2.38 מיליון בני אדם, והיא העיר השלישית בגודלה בערב הסעודית לאחר הבירה ריאד ועיר הנמל ג'דה.
על פי החוקים הסעודיים, הכניסה למכה מותרת רק לבני דת האסלאם.
מקור השם
שמה המלא של העיר הוא מַכַּה אלְמֻכַרַּמַה (مكة المكرمة) או בעברית – מכה המכובדת. שמה העתיק של העיר הוא "בַּכָּה". שם זה מופיע ביחס לעיר בקוראן: "הבית הקדוש הראשון אשר נועד לבני אדם הוא זה שנמצא במקום הנקרא בַּכָּה, אשר בעיר מכּה, והוא מקור של ברכה והדרכה לבני עולם ובו אותות ברורים על היותו "המקום" של אברהם. כל הנכנס אליו מוגן מרודפיו וכל מי שבאפשרותו חייב לעלות אליו לרגל". המילה "מכה" מופיעה בסורה 48: "אללה הוא אשר עצר בהם ובכם מלהמשיך במלחמה בתוך העיר מכּה לאחר שהשתלטתם עליהם". בערבית דרומית – השפה העתיקה של דרום חצי האי ערב – האותיות "בּ" ו-"מ" ניתנות להחלפה. במקומות אחרים בקוראן נקראת מכה "אֻם אל-קֻרַא" (أم القرى) – אם הערים.
האזור בו נמצאת מכה נקרא "פאראן" ומתייחס למדבר פארן המוזכר בתנ"ך. המסורות הערביות והמוסלמיות גורסות כי גבולות מדבר פאראן הם גבולות החג'אז וכי ישמעאל השתקע במקום שבו עומדת מכה כיום. יאקות אל-חמאווי, הגאוגרף הסורי מהמאה ה-12, כתב כי פאראן היא מילה עברית שהומרה לערבית וכי היא אחד משמותיה של מכה המוזכרים בתורה. ייתכן וטענות יאקות אל-חמאווי והמסורות המוסלמיות הגורסות כי גבולות מדבר פאראן הם גבולות החג'אז, מקורן בניסיון לראות את הכתוב בספר דברים, 33: 2-3 שבתנ"ך כנבואה מהתנ"ך על הנביא מוחמד( כפי שנטען בפרשנות העדה האחמדית, הפסוק עוסק במשה ישוע ומוחמד). אחת הגבעות שבפאתי העיר נקראת "תל פראן". ר' סעדיה גאון מזהה את "מֵשָׁא" המקראית עם מכה.
היסטוריה
מקורות אסלאמיים מייחסים למכה חשיבות גם בתקופה הקדם-אסלאמית, כמקום שבו בנו אברהם וישמעאל את הכעבה כמקדש לאלוהים. בנוסף, מקורות אלה נוהגים לייחס לה חשיבות כמוקד מסחר עולמי בתקופה שלפני עליית האסלאם. עם זאת, מקורות חיצוניים, כלומר כאלה שנכתבו על ידי אנשים חיצוניים לאסלאם, אינם מזכירים את מכה כלל. מחקרים מודרניים מראים כי אין כל עדויות לקיומו של מסחר דרך מכה, אלא דווקא דרך המפרץ הפרסי תחת הסאסאנים.
לאחר ההג'רה לעיר אל-מדינה, שינה מוחמד כמה מהוראותיו הקודמות, שניתנו במכה, ובהן גם כיוון פניהם של המוסלמים בשעת התפילה ("קִִיבלה"). עד אז פנו לכיוון ירושלים, ואילו מעתה, אחרי ההכרה בקדושתה של מכה ואכזבתו מעמדת היהודים שנפגש איתם במדינה, פנו למכה.
הכעבה הייתה בתקופה שלפני האסלאם מקדש אלילי. ב-629 צעד מוחמד עם 2,000 איש למכה, הקיף את הכעבה 7 פעמים, נגע במקלו באבן השחורה ואמר: "אין אלוה מבלעדי אללה". ההתנהגות המכובדת של אנשי מוחמד עשתה רושם על חלק מבני שבט קורייש והם החליטו למנותו למצביא עליהם. אז הבין מוחמד שבידו לכבוש את מכה. הוא חזר לאל-מדינה וב-630 יצא עם 5,000 לוחמים למכה, בטענה שאחד השבטים הפר את הסכם שביתת הנשק. אבו סופיאן הבין שאין טעם להתנגדות ופתח את שערי מכה. מוחמד הרג רק את ראשי אויביו וניפץ את הפסילים בכעבה, אך השאיר את האבן השחורה וציווה כי מעתה רק מוסלמים יוכלו להיכנס למכה.
עם התרחבות האסלאם לאחר מותו של מוחמד הפכה העיר לחשובה ביותר בדת האסלאמית ונהרו אליה עולי רגל רבים. השליטה עליה הייתה מקור לעימותים ולסכסוכים בין שליטים מוסלמים שונים. בשנת 1916 חוסיין בן עלי הכריז על עצמו כעל מלך חג'אז והפך עצמו לח'ליפה.
ב-12 באוקטובר 1924 נכבשה מכה בידי אבן סעוד מידי השושלת ההאשמית, ששלטה עד אז בעיר, וחוסיין הוברח מממלכתו.
עלייה לרגל - חג'
החג' (ערבית: حجّ) הוא מונח באסלאם המתאר עלייה לרגל למכה. החג' הוא העלייה לרגל השנתית הגדולה ביותר בעולם כיום. הוא החמישי מבין "חמשת עמודי האסלאם" באסלאם הסוני ואחד מאחד עשר ענפי הדת באסלאם השיעי. על פי החג' כל מוסלמי בריא בגופו מחויב לעלות לרגל למכה לפחות פעם אחת בחייו, אם יש לו המשאבים הכספיים הנדרשים. כל זאת כדי לחזק את האחדות המוסלמית ואת הכניעה שלהם בפני אלוהים. מוסלמי אשר ביצע את מצוות החג' זוכה בתואר "חג'", ולעיתים כינוי זה אף מתווסף לשמו. העלייה לרגל מתבצעת בין היום השמיני ליום השנים עשר של חודש ד'ו אל-חיג'ה, החודש השנים עשר בלוח השנה המוסלמי.
כיוון שכיום ישנם בעולם כ־1.6 מיליארד מוסלמים, העיר מכה מוצפת בקהל עצום בזמן העלייה לרגל. בחודש החג' מגיעים למכה עד 4 מיליון עולי רגל. זרם עצום זה מכביד מאוד על העיר, שאינה תמיד מצליחה למנוע צפיפות גדולה, או לספק מקום מגורים לכל האורחים. מצב זה הביא לתאונות קשות וגם למקרי מוות רבים ולפציעות, בעיקר כתוצאה מרמיסה בשל צפיפות. אלו שמתים במהלך הטקסים נחשבים לקדושים שמתו על קידוש שם אללה. בשנת 1990 נרמסו למוות 1,426 אנשים במהלך מהומה שפרצה במנהרה בעיר. במהלך 16 השנים שלאחר אסון 1990 אירעו במכה עוד שבעה אירועים במהלך הח'ג , שבהם נרמסו למוות עשרות עד מאות אנשים תחת רגלי הקהל. ב-12 בינואר 2006 נהרגו לפחות 346 אנשים. האסון החמור ביותר מסוג זה התרחש ב-24 בספטמבר 2015, ובו נספו לפחות 2,121 עולי רגל.
ערים תאומות
הערים התאומות של מכה הן:
קישורים חיצוניים
מכה אז ועכשיו, 128 שנות צמיחה - גלריית תמונות היסטוריות של מכה, באתר המגזין The Atlantic
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערב הסעודית: ערים
קטגוריה:ערב הסעודית: אתרי עלייה לרגל (אסלאם)
קטגוריה:ערים קדושות
קטגוריה:מחוזות ערב הסעודית: ערי בירה | 2024-08-04T03:08:16 |
האדס | שמאל|ממוזער|200px|האדס, אל השאול, וכלבו קרברוס
האדס (ביוונית עתיקה: ᾍδης – "בלתי נראה") הוא אל השאול, העושר ומעמקי האדמה במיתולוגיה היוונית. בקרב הרומאים הוא נודע בשם פלוטו או דיס-פאטר.
לפי התאוגוניה האדס הוא בנם של הטיטאנים קרונוס וריאה, אחיהם הצעיר של הסטיה (הבכורה), דמטר, הרה ואחיהם הבכור של פוסידון וזאוס (זאוס הצעיר ביותר).
החשבתו של האדס כאחד מהאלים האולימפיים שנויה במחלוקת, מכיוון שהגדרת המונח "אל אולימפי" לא אחידה בקרב כולם. ישנם הרואים בו כאל אולימפי, מכיוון שמבחינתם אל אולימפי הוא אל מהדור שבא אחרי הטיטאנים. גישה אחרת לשאלה אומרת שישנם 12 אלים אולימפיים בלבד והאדס הוא אחד מהם. מנגד, יש הרואים באל אולימפי אל שמתגורר באולימפוס ויש לו כס באולם האולימפוס. האדס אינו עונה לדרישות אלה, לכן לטענתם לא נחשב לאל אולימפי. גם הם מסכימים שיש 12 אלים אולימפיים, אך האדס הוא לא אחד מהם בהתאם להגדרה המקובלת עליהם.
ביוון העתיקה השם "האדס" התייחס בתחילה רק לאל השאול, אך בהמשך הוא החל לשמש גם כשמה של ממלכת המתים, משכנו של האל. ממלכה זו כללה בתחומיה מספר מדורים, לרבות שדות האליסיום (המקבילים לגן עדן) (ובתוכם איי המבורכים) לשם נשלחים גיבורים ואנשים טובים, שדות הייסורים (המקבילים לגיהנום) לשם נשלחים הנבלים ושדות אספודל שלשם נשלחות הנשמות הרגילות והסתמיות. ישנו גם הגיהנום של האלים, התהום אליה הושלכו חלקיו של קרונוס והמפלצות החזקות ביותר- טרטרוס, הנמצא בתוך שדות הייסורים.
דמותו של האדס
האדס שלט על ממלכת המתים בקפדנות, אכזריות ועוצמה. הוא אסר על נתיניו לעזוב את השאול, ואם מישהו ניסה להמרות את ציווי זה, האדס היה זועם ומגרשו בחזרה למקומו. כן חמתו של האדס הייתה בוערת בו להשחית אם מישהו ניסה לשלול ממנו את קורבנותיו - נפשות המתים - השייכים לו על-פי החוק והצדק. אף על פי שהאדס לא איפשר למתים לעזוב את השאול, הוא התיר למספר אנשים חיים, כולם גיבורים ואנשי שם, לבוא אל תחומי ממלכתו. ואכן, המיתוסים מספרים שהרקולס, אודיסאוס, איניאס (והסיבילה שנלוותה אליו), אורפאוס ותסאוס שהו זמן-מה בעולם התחתון, אך אף אחד מהם לא נהנה ממה שראו עיניו שם. האדס שלט בממלכתו בעזרתן של מספר דמויות מעוררות אימה, דוגמת כארון, מפעיל המעבורת שהיה אחראי על העברתן של הנשמות המתות את הנהר אכרון; תנטוס - התגלמות המוות; היפנוס - התגלמות השינה, האריניות - אלות הנקם, וכלב הציד המפלצתי קרברוס, שומר השאול.
האדס העביר את רוב זמנו בממלכתו אשר מתחת לפני האדמה, יחד עם אשתו פרספונה, עוזריו הדמוניים ורוחות המתים. סיבה אפשרית לכך היא סלידתם של האלים ממנו ומאורחות חייו. גם בני האדם לא חיבבו אותו, והוא נחשב לאחד מהאלים האולימפיים הפחות אהודים. האדס הצטייר כאל קר וחסר רגש שאינו מרבה בגילויי רחמים וחמלה, אך עם זאת גם כאל צודק. הרוחות היחידות שנענשו וסבלו היו אלה שפגעו באלים, דוגמת סיזיפוס שניסה להערים על האדס וטנטלוס שפשע כנגד כל האלים. כמו כן, האדס נודע גם כלוחם עז ותקיף בשדה הקרב, שהוכיח את אכזריותו ועזותו במלחמות הטיטאנים כנגד האלים האולימפיים.
כיוון שהאדס היה שליט השאול, הוא הפך למזוהה עם המוות, ולכן בני האדם נחרדו מדמותו ומשמו, אך, למעשה, האדס לא היה המוות עצמו - תנטוס, כאמור, היה התגלמות המוות.
האדס תואר יושב על כס מלוכה מעץ הובנה ומעצמות, ומחזיק בידיו שרביט מלכות. על פי רוב, שרביט זה תואר כמזלג עצום בעל שתי שיניים, שבעיתות כעס ומשבר שימש גם ככלי הנשק של האדס, בדומה לקלשונו של פוסידון. סמלו המוכר ביותר הוא קסדה מכושפת, שהוענקה לו על ידי הקיקלופים, ושהפכה את כל מי שחבשהּ להיות בלתי נראה, בלתי שמיע ונתנה לו יכולת לעבור דרך דברים. פעמים מספר השאיל האדס את הקסדה הזו לאלים ולבני-אדם, בין היתר לשליח האלים הרמס ולגיבור היווני פרסאוס. בין סמליו הידועים של האדס ניתן למנות גם את מרכבתו הנוראה הרתומה לארבעה סוסי עצם שחורים כפחם, שזרעה אימה בלבבות אלו שחזו בה; את מפתחות השאול ואת הכלב התלת-ראשי קרברוס. הצמחים המקודשים לו היו הנרקיס והברוש.
האדס בחברה
ממוזער|300px|"חטיפתה של פרספונה"; ציור מאת רמברנדט. הציור מתאר את המיתוס הידוע ביותר אודות פלוטו ופרוסרפינה, הם האדס ופרספונה היווניים
היוונים הקדמונים חששו והתייראו מהאדס, עד כדי כך שהם העדיפו להימנע מלהגות את שמו. הם כינו אותו, לחלופין, "פלוטון" (Πλούτων, מהמילה היוונית ל"עושר"); משם זה נובע השם הרומאי לאל - "פלוטו". מקורו של שם זה הוא בתפיסה המייחסת להאדס גם את השליטה על אוצרותיה של בטן האדמה, דוגמת מחצבים יקרים, מתכות, אבני חן ועוד. סופוקלס העלה סיבה אחרת לעושרו האגדי של האדס, בקובעו שהאדס העגמומי מתעשר מאנחותיהם ומדמעותיהם של בני האדם. יתרה מזאת, האדס זכה לכינויים נוספים, כגון: קלימנוס ("ידוע לשמצה"), פולידגמון ("שמקבל הרבה") ואובולאוס ("מנחש היטב").
היוונים הקדמונים התייחסו להאדס כאל עיסקם של המתים והרוחות בלבד, ולכן עבודות הפולחן לכבודו היו מעטות ביותר. כאשר היוונים הקדמונים התפללו אליו, הם נהגו לחבוט עם ידיהם על האדמה, כדי שייטיב לשמוע אותם וייענה לתפילותיהם ולבקשותיהם. לכבודו של האל הוקרבו בעלי חיים שחורים, בעיקר כבשים, שדמם ניגר אל תוך בורות באדמה, כדי שיוכל להגיע אליו. על מביא הקורבן נאסר להביט במחזה זה, והוא נאלץ להטות את פניו. אחת למאה שנים נערכו חגיגות לכבודו של האדס.
האדס באמנות
ביחס לאלים ודמוית מיתולוגיות אחרות, האדס ומקבילו הרומאי פלוטו, מופיע מעט מאוד ביצירות אמנות הן מימי יוון ורומא והן מתקופות מודרניות יותר, כמו תקופת הרנסאנס והנאו-קלאסיציזם. יצירות האמנות הבודדות שמציגות את דמויותיהם מתארות, על פי רוב, את חטיפתה של פרספונה.
האדס ברומא
ממוזער|250px|האדס ופרספונה, כד יווני, 430 לפנה"ס לערך
בפי הרומאים, האדס היווני נקרא פלוטו. אולם, בשונה מהאדס, פלוטו במקורו לא היה אל העולם התחתון, אלא היה אל הזהב, הכסף והעושר. (אל השאול הרומי המקורי היה אורקוס) מכיוון שחומרים אלו נכרו מבטן האדמה, פלוטו הפך להיות מזוהה עם העולם התחתון ובהדרגה היה לשליט המתים ולאדון השאול.
אשתו של פלוטו ומלכת השאול הייתה פרוסרפינה, היא פרספונה בפי היוונים.
על שמו של האל הרומי קרוי פלוטו, כוכב לכת ננסי המצוי בחגורת קויפר, שהתגלה ב-18 בפברואר 1930.
סלעים פלוטוניים (מחדר) הם סלעים המגיעים מבטן כדור הארץ, כביכול איפה שהיה השאול של פלוטו.
מיתוסים מרכזיים
לידה, מלחמה וחלוקת השלטון
האדס היה בנם של הטיטאנים קרונוס וריאה, ואחיהם של זאוס, פוסידון, הסטיה, הרה ודמטר. עם הוולדו, אביו בלע אותו שלם אל תוך בטנו, כמו את שאר ילדיו וילדותיו (למעט זאוס) בשל חששו מהנבואה שאחד מילדיו ידיח אותו ויתפוס את מקומו כבכיר האלים. על אף תוכניתו של קרונוס, הנבואה הוגשמה בסופו של דבר על ידי זאוס, שגרם לאביו להקיא את אחיו ואחיותיו, על ידי האכלתו בתערובת חרדל, מי-ורדים, יין ואמברוסיה.
זאוס, יחד עם אחיו ואחיותיו המשוחררים, יצא למלחמה כנגד אביו ושאר הטיטאנים. בסופו של דבר, הוכרע קרונוס, הורד מכיסאו ונכלא, והשלטון בעולם ובסדרי היקום עבר לידי האלים הצעירים, הם האלים האולימפיים. אולם, בתחילה התעוררו מחלוקות בין שלושת האחים בשאלת חלוקת השלטון: האדס ופוסידון לא הסכימו שזאוס יהיה השליט היחיד, כיוון שהם אחיו הבכירים, שסייעו לו במלחמתו נגד הטיטאנים.
על פי עצתו של הטיטאן החכם פרומתאוס חולק השלטון בעולם בין שלושת האחים על ידי הגרלה: זאוס קיבל את השמים והארץ והיה לשליט האלים, לפוסידון ניתנה השליטה בימים ובאוקיינוסים, ואילו האדס קיבל את העולם התחתון ונעשה אל השאול.
חטיפתה של פרספונה
פרספונה, אלת האביב, בתם של זאוס ושל אלת התבואה והפריון דמטר, הייתה נערה יפה ביותר שהכל אהבוה, אך היא לא חיה על הר האולימפוס כמו הוריה, אלא העבירה את ימיה על פני האדמה, קוטפת פרחים ונוטעת צמחים יחד עם חברותיה. אולם, האדס התאהב בה וחמד אותה לעצמו, ועל כן החליט לחוטפהּ ולהביאהּ לממלכתו אשר מתחת לאדמה. יום אחד, בשעה שפרספונה טיילה כהרגלה על פני האדמה, האדס מימש את תוכניתו: הוא פרץ רכוב על מרכבתו מבקע באדמה, תפס את הנערה ההמומה, ולקח אותה איתו לשאול תחתיות. אף אחד, פרט לזאוס ולהליוס, השמש הרואה הכל, לא הבחין במאורע.
לאחר שנעלמה פרספונה, דמטר אמהּ לא ידעה את נפשה מצער: היא שקעה בגעגועים לבתה והזניחה את האדמה, שחדלה לתת את תנובתה ולהצמיח את פריה, היא בכתה כל-כך שגשמים הציפו את כל העולם.
בסופו של דבר, נאלץ זאוס לפעול על מנת למנוע את האסון הממשמש ובא: הוא שלח את הרמס, שליח האלים, להאדס כדי שישיב את פרספונה לאמה. האדס אמנם החזיר את פרספונה, אך בטרם הלכה נתן לה לאכול מספר גרעיני רימון. גרעינים בודדים אלו היו פירות השאול, ובשל אכילתם נאלצה פרספונה לשוב לשאול לשלושה חודשים מדי שנה בשנה. אולם, בשאר חודשי השנה הותר לה לשוב לאולימפוס, ולבלות יחד עם אמה ועם יתר האלים. בזמן שהותה של פרספונה מתחת לאדמה הייתה אמה מתעטפת עצב וגוזרת כליון על האדמה, אך מששבה פרספונה לאמה, היא הייתה מתנערת מעצבונה ומאפשרת לתבואה לפרוח ולהבשיל.
לכן, על פי המיתוס, מגיעים מדי שנה שלושה חודשי חורף, בהם האדמה הופכת קשה ואינה נותנת פרי, אך לאחריהם מגיעים חודשי האביב והקיץ, בהם פרספונה שבה מן השאול, ודמטר שוב מפרה את האדמה.
פרספונה והאדס היו אחד מזוגות האלים הבודדים שלא הביאו ילדים לעולם (כך גם אפרודיטה והפייסטוס).
אורפאוס ואורידיקה
פעם אחת בלבד האדס ופרספונה, בשבתם כמלכי השאול, גילו רחמים, וזאת משום שנגינתו הענוגה והעצובה של אורפאוס ריככה את לבם. הם התירו לאורפאוס להחזיר את רעייתו המתה אורידיקה אל ארץ החיים בתנאי שילך לפניה כל הזמן, ולא יסב את ראשו אליה, עד צאתם מהשאול. אולם, אורפאוס לא התאפק וברגע האחרון הציץ בפניה של אהובתו, הן מפני הגעגועים, והן משום שאולי לא באמת האמין בחסד שנטו לו. ברגע שהסתובב אחורנית, אהובתו נמוגה כעשן, והוא איבדה לעד.
מאהבות
בדומה לאֶחיו זאוס ופוסידון, האדס לא נודע בנאמנותו לאשתו החוקית, והוא ניהל מספר פרשיות אהבה עם בנות זוג שונות. אחת ממאהבותיו הידועות הייתה הנימפה מינטה, שהצליחה לעורר את זעמה של פרספונה, וזו הפכה אותה לצמח המנטה. בדומה לכך, פרספונה הפכה מאהבת אחרת של האדס לעץ צפצפה.
תסאוס ופיריתואוס
תסאוס ופיריתואוס היו גיבורים יווניים ידועים וחברים טובים שהתחייבו להינשא רק לאחת מבנותיו של זאוס. תסאוס בחר בהלנה, והוא וחברו חטפו אותה והחליטו להחזיקה עד שתהיה מבוגרת מספיק להינשא. פיריתואוס, מאידך, בחר להינשא לפרספונה. הם השאירו את הלנה עם אמו של תסאוס, בזמן שהם טיילו לעולם התחתון. האדס העמיד פנים כי הוא מארח אותם לסעודה, אך ברגע שהשניים התיישבו, נחשים התפתלו סביב רגליהם והשאירוהם שם.
בסופו של דבר, הרקולס שחרר את תסאוס, אך כשניסה לשחרר את פיריתואוס האדמה רעדה, תהום של אש נפתחה סביבם, ופיריתואוס נאלץ להישאר בשאול.
הרקולס
מטלתו השתים עשרה והאחרונה של הרקולס הייתה להעלות ממעמקי השאול את קרברוס. בעזרתם של אתנה והרמס, הרקלס הגיע אל ממלכת המתים, ושם הוא התייצב לפני דודו האדס וביקש ממנו רשות להעלות את קרברוס אל האדמה. האדס נעתר לבקשתו, בתנאי שלכלב הנורא לא יאונה כל רע. יחד עם זאת, גרסאות אחרות של המיתוס מספרות שהאדס לא אפשר זאת להרקלס, והאחרון נאלץ להיאבק באל ובכלבו ולירות חץ בהאדס על מנת להשלים את סך משימותיו.
בתרבות
בספרות
בספר פרסי ג'קסון וגנב הברק מאת ריק ריירדן האדס נחשד לגנב הברק.
בספר אלי הניאון מאת קייטי רוברט מסופר סיפור אהבה של האדס ושל פרספונה, בצורה קצת שונה מהמקור, פרספונה בורחת אל העיר התחתית מזאוס לאחר שאמה דמטר מכריחה אותה להתחתן עימו.
באמנו
בקולנוע
נתן דטנר מדבב את האדס בדיבוב העברי של הסרט המצויר "הרקולס".
סטיב קוגן גילם את האדס בסרט "פרסי ג'קסון וגנב הברק".
רייף פיינס גילם את האדס בסרט "התנגשות הטיטאנים" ובהמשכו "זעם הטיטאנים".
בטלוויזיה
האדס מופיע בסדרות הפעולה והפנטזיה "זינה הנסיכה הלוחמת" ו"הרקולס: המסעות המופלאים".
האדס מופיע בסרט הטלוויזיה "היורשים 3" של ערוץ דיסני כאביה של מאל, בתה של מליפיסנט.
דמותו של האדס מופיעה במחציתה השני של עונתה החמישית של סדרת הפנטזיה "עד עצם היום הזה" בתור האנטגוניסט הראשי, ומגלם אותו השחקן גרג גרמן. גרסה זו מבוססת על האדס מ"הרקולס".
במשחקי וידאו
בשנת 2020 יצא המשחק האדס (Hades) בו בנו שלו האדס זגראוס מנסה לברוח מהעולם מהעולם התחתון של אביו. המשחק זכה בפרסים ובביקורת חיובית רבה.
ראו גם
האנשה של המוות
האזור ההאדלי
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלים אולימפיים
קטגוריה:אלים כתוניים
קטגוריה:אלי מוות
קטגוריה:אלים יווניים
קטגוריה:אלי שאול | 2024-10-19T18:47:45 |
סקנדינביה | סְקַנְדִּינַבְיָה היא אזור הנמצא סביב חצי האי סקנדינביה בצפון אירופה, הכולל את שטחיהן של המדינות נורווגיה, שוודיה ודנמרק. לעיתים נעשה שימוש במונח סקנדינביה לתיאור "המדינות הנורדיות", הכולל גם את פינלנד, איסלנד, אולנד ואיי פארו, והמרחיקים נוהגים לכלול בו גם את גרינלנד. תושבי סקנדינביה מכונים סקנדינבים.
טרמינולוגיה ואטימולוגיה
השימוש במונח "סקנדינביה", כמונח המתאר את שטחיהן של ממלכות דנמרק, נורווגיה ושוודיה, הוא חדש יחסית, ולדעת רוב החוקרים נעשה בו שימוש לראשונה במהלך המאה ה-18, עם עלייתה של התנועה הפאן-סקנדינבית, שהייתה פעילה באותה התקופה. לפני כן, היה המונח "סקנדינביה" מוכר בעיקר לחוקרים קלאסיים כדוגמת חוקר הטבע הרומאי פליניוס הזקן, ושימש לתיאור האזור הדרומי של חצי האי, בדגש על סקאניה. כאמור עם עליית התנועה הפאן-סקנדינבית במהלך המאה ה-18, והתבססותה במאה ה-19, החל המונח לשמש כמתאר את שטחיהן של ממלכות דנמרק, נורווגיה ושוודיה. דבר זה התבטא במיוחד בשיריו של המשורר והסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן בשירים כמו "אני סקנדינבי" (1839). לאחר ביקור בשוודיה, הפך אנדרסן לתומך נלהב של התנועה הפאן-סקנדינבית. במכתב ובו שיר שנשלח לאחד מחבריו, הוא כתב:
לאורך הזמן חוקרים רבים נהגו לראות את סקנדינביה כאזור הכולל את האזורים בצפון אירופה אשר היו קשורים בקשר היסטורי עם דנמרק, נורווגיה ושוודיה. בין המאה ה-12 למאה ה-18, בהפסקה של כמאה שנים במהלך המאה ה-15 במסגרת איחוד קאלמאר, שלטה שוודיה בפינלנד. בדומה לכך, האיים איסלנד ואיי פארו נשלטו על ידי ממלכת נורווגיה (872–1397) ולאחר מכן, בין המאה ה-16 למאה ה-19 היו נתונים לשליטה דנית. תושבי האי אולנד הם שוודים, והוא נתון לשליטה פינית החל משנת 1917. כל אזורים אלו, כאמור נחשבים היום כחלק מסקנדינביה.
מחוץ לצפון אירופה, ישנם אזורים נוספים אשר היו נתונים במהלך ההיסטוריה לשליטה סקנדינבית כמו טירת אוסו של דנמרק בגאנה ושוודיה החדשה של שוודיה בצפון אמריקה. אזורים אלו לא נכללים בסקנדינביה משתי סיבות, הסיבה הראשונה היא שהקשר ההיסטורי בין אזורים אלו לסקנדינביה התמצה בלא יותר ממספר עשורים של שליטה פוליטית סקנדינבית, וממעט התיישבות כזאת. הסיבה השנייה היא שאזורים אלו אינם מהווים חלק מצפון אירופה.
גרינלנד, הייתה נתונה לשלטון דני ממושך לאורך מאות השנים האחרונות, ונשארה כזאת עד ימינו, אם כי מאז 1979 היא נהנית מאוטונומיה חלקית. יש הכוללים את גרינלנד בסקנדינביה, אך יש גם שלא עושים זאת. נימוק המתנגדים העיקרי הוא, שאזור גרינלנד אינו שייך לאירופה אלא לצפון אמריקה.
אם נסכם, נציין שסקנדינביה היא מונח היסטורי וגאוגרפי כאחד, הכולל את כל האזורים בצפון אירופה, אשר היו בקשר פוליטי מובהק עם דנמרק, נורווגיה או שוודיה.
גאוגרפיה
אקלים
בשל מיקומה הצפוני של סקנדינביה, נהנים תושביה משעות אור רבות בחודשי הקיץ. באזוריה הצפוניים השמש אינה שוקעת כלל בתקופה זו. לעומת זאת, בחודשי החורף המצב הפוך - שעות האור מעטות, ובאזורים הצפוניים השמש אינה זורחת כלל.
היסטוריה
פרהיסטוריה והעת העתיקה
מבנה היסטורי-פוליטי
המאה היסטוריה פוליטית של סקנדינביההמאה ה-20דנמרקאיסלנדנורווגיהשוודיהפינלנד המאה ה-19דנמרקהאיחוד השוודי-נורווגיפינלנד הרוסית המאה ה-18דנמרק-נורווגיהשוודיה המאה ה-17 המאה ה-16 המאה ה-15איחוד קאלמאר המאה ה-14דנמרקנורווגיהשוודיה המאה ה-13 המאה ה-12חבר העמים הפאוריחבר העמים האיסלנדינורווגיהעמי סקנדינביהדניםפארואזיםאיסלנדיםנורווגיםשוודיםפיניםאולנדים
כלכלה
כלכלת מדינות סקנדינביה מתאפיינת בצורה של מדינת רווחה ושלטון שנקרא סוציאל-דמוקרטי.
אורח חיים ייחודי
המושג הסקנדינבי לבילוי בטבע הוא פרילופטסליב (Friluftsliv) שמשמעו חיים במרחבי הטבע. את המונח ביסס בשנות ה-1850 המחזאי והמשורר הנריק איבסן שהדגיש את חשיבות השהייה באזורים טבעיים מרוחקים לחוסן נפשי וגופני.
ראו גם
פנוסקנדיה
המדינות הנורדיות
המועצה הנורדית
נורדים
סקנדינבים
קישורים חיצוניים
סקנדינביה, באתר "גאוגרכיף"
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירופה: חצאי איים | 2024-10-15T05:48:43 |
בנלוקס | שמאל|260px
בֶּנֶלוּקְס (Benelux) הוא איחוד כלכלי ופוליטי במערב אירופה הכולל את המדינות בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. שם האזור נוצר מצירוף ההברות הראשונות של השם של כל מדינה (הולנד בהולנדית - Nederland, ומכאן: בלגיה, נדרלנד ולוקסמבורג), והוא נוצר כאיחוד כלכלי שיצרו המדינות (האיחוד הכלכלי של הבנלוקס). היום משתמשים במונח באופן כללי יותר, ולא רק כשמתכוונים לאיחוד הכלכלי. המילה "בנלוקס" נטבעה כפי הנראה על ידי כתב האקונומיסט בבלגיה באוגוסט 1946.
האיחוד הכלכלי של הבנלוקס הוקם בשנת 1958, והוא פעל לקידום התנועה החופשית של עובדים, שירותים וסחורות באזור. כמו כן, הקמתו תרמה מאוחר יותר להקמת האיחוד האירופי.
שטח אזור הבנלוקס: 74,102 קמ"ר. אוכלוסייתו מונה כ-30 מיליון נפש.
היסטוריה
הסכם ראשון בין הולנד, בלגיה ולוקסמבורג נחתם בשנת 1932 ונקרא הסכם אוצ'י. בהסכם זה נקבע תהליך של הורדת מכסים בין המדינות. באוקטובר 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, חתמו הממשלות הגולות של המדינות על הסכם לקביעת שער החליפין בין גילדן הולנדי ופרנק בלגי וקבעו מנגנוני תמיכה במטבעות במקרה הצורך. בספטמבר 1944 חתמו הממשלות הגולות על הסכם ליצירת איחוד מכסים של המדינות. ב-14 במרץ 1947 נוסף על ההסכם פרוטוקול האג וב-3 במרץ 1958 נחתם חוזה בנלוקס שקבע מעבר חופשי של עובדים, סחורות, שירותים והון בין המדינות.
ראשי המדינות ניסו גם לנהל יחסי חוץ מתואמים בנושאים שעמדו על סדר היום העולמי, כמו היחס לישראל ב-1948, ודיוני נאט"ו.
כן ניהלו חברות בנלוקס דיונים משותפים עם מדינות אחרות על הסכמי סחר ופטור מאשרות באופן משותף. במקרים מיוחדים, מורשות רשויות השיטור של כל אחת מהמדינות לעבור למדינה אחרת ללא אישורים רבים.
ראו גם
ארצות השפלה
קישורים חיצוניים
האיחוד הכלכלי של בנלוקס - האתר הרשמי (בהולנדית וצרפתית)
הערות שוליים
קטגוריה:אירופה
קטגוריה:אירופה: כלכלה
קטגוריה:בלגיה: גאוגרפיה
קטגוריה:הולנד: גאוגרפיה
קטגוריה:לוקסמבורג: גאוגרפיה
קטגוריה:בלגיה: כלכלה
קטגוריה:הולנד: כלכלה
קטגוריה:לוקסמבורג: כלכלה
קטגוריה:אירופה: אזורים | 2024-03-17T06:50:39 |
20 בדצמבר | 20 בדצמבר הוא היום ה־354 בשנה (355 בשנה מעוברת), בשבוע ה־51 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 11 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1334 – בנדיקטוס השנים עשר התמנה לאפיפיור אחרי שיוחנן העשרים ושניים מת
1803 – ניו אורלינס עוברת לידי ארצות הברית כחלק מרכישת לואיזיאנה
1851 – לואי נפוליאון מעביר את השינויים בחוקת צרפת על ידי משאל עם
1860 – קרוליינה הדרומית פורשת מארצות הברית ובכך מתחילה מלחמת האזרחים האמריקנית
1939 – הקמת מרכז המחקר איימס, אחד ממרכזי החלל של נאס"א
1952 – מטוס חיל האוויר האמריקני מתרסק באגם מוזס שבוושינגטון, 87 בני אדם נהרגו
1976 – יצחק רבין מפטר את שרי המפד"ל מהממשלה, עקב הימנעותם בהצבעת אי אמון בכנסת על חילול השבת בהבאת מטוסי F-15 לארץ. באותו יום מגיש רבין את התפטרותו לנשיא המדינה, מה שמוביל להקדמת הבחירות ל-17 במאי 1977 ולמהפך
1983 – יאסר ערפאת מתפנה סופית מלבנון בעקבות מרד בשורות הפת"ח
1987 – טביעת המעבורת MV דונה פאז, 4386 בני אדם קיפחו את חייהם באסון הימי הקטלני ביותר בהיסטוריה בעתות שלום
1989 – ארצות הברית פולשת לפנמה במטרה להדיח את מנואל נורייגה
1995 – נאט"ו מתחילה בשמירת השלום בבוסניה
1995 – מטוס בואינג 757 מתרסק לתוך הר בקולומביה, 160 בני אדם נהרגים
1999 – מקאו מועברת לריבונות סין
1999 – שיגור משימת מעבורת החלל דיסקברי STS-103 למשימת השירות השלישית לטלסקופ החלל האבל
2009 – שיגור החללית סויוז TMA-17 עם משלחות 22/23 לתחנת החלל הבינלאומית
נולדו
ממוזער|256x256 פיקסלים|אורי גלר
ממוזער|184x184 פיקסלים|חיים הכט
ממוזער|202x202 פיקסלים|טל פרידמן
1496 – יוסף הכהן, רופא והיסטוריון יהודי (נפטר ב-1575)
1537 – יוהאן השלישי, מלך שוודיה (נפטר ב-1592)
1894 – רוברט מנזיס, ראש ממשלת אוסטרליה ה-12 (נפטר ב-1978)
1897 – נתנאל הוכברג, אגרונום ומומחה לגידול גפן, זוכה פרס ישראל לחקלאות לשנת תשט"ו (נפטר ב-1983)
1920 – אהרן יריב, אלוף בצה"ל, ראש אמ"ן ושר בממשלת ישראל (נפטר ב-1994)
1920 – ואינו לינה, סופר פיני, אחד מהסופרים הפינים המשפיעים ביותר במאה ה-20 (נפטר ב-1992)
1922 – רנדולף ל. ברהם, היסטוריון ופוליטולוג אמריקאי יהודי (נפטר ב-2018)
1922 – בוורלי פפר, ציירת ופסלת יהודייה אמריקנית (נפטרה ב-2020)
1926 – משה מרזוק, רופא יליד מצרים ממוצא קראי, אחד מ"נידוני קהיר", שעמדו לדין במצרים בעקבות "העסק הביש" (נפטר ב-1955)
1929 – סלים אל-חוס, פוליטיקאי לבנוני שכיהן כראש ממשלת לבנון (נפטר ב-2024)
1930 – רפאל בשן, עיתונאי ומראיין ב"מעריב" ואחר כך ב"ידיעות אחרונות" (נפטר ב-2001)
1932 – ג'ון הילרמן, שחקן אמריקאי זוכה פרס גלובוס הזהב ופרס אמי (נפטר ב-2017)
1934 – אלעזר ברק, קצין חימוש ראשי (נפטר ב-2008)
1942 – בוב הייז, אצן ושחקן פוטבול אמריקאי (נפטר ב-2002)
1942 – ז'אן-קלוד טרישה, בנקאי צרפתי, אשר שימש כנשיא הבנק המרכזי האירופי
1943 – ירמי אולמרט, איש צבא, פוליטיקאי ועסקן ספורט ישראלי
1944 – חדוה עמרני, זמרת ישראלית
1946 – אורי גלר, התפרסם ברחבי העולם כמי שמעיד על עצמו כבעל כוחות על-טבעיים
1947 – ג'יליולה צ'ינקווטי, זמרת איטלקייה, זוכת אירוויזיון 1964 כנציגת איטליה
1948 – חיים לפיד, סופר ישראלי
1948 – מוטי פליישר, זמר ושחקן ישראלי
1950 – חיים הכט, מנחה טלוויזיה, שדרן רדיו וכן מייסד ומנהל תחנת "רדיו קול רגע"
1953 – ג'קי אלקיים, זמר ומוזיקאי, יוצר ומלחין ישראלי (נפטר ב-2024)
1954 – שמואל זעפרני, ראש ישיבת המאירי בירושלים וסגן ראש מכללת ליפשיץ בירושלים (נפטר ב-2022)
1955 – נילי אושרוב, תסריטאית, סופרת, משוררת, עורכת לשונית וסאטיריקנית ישראלית
1959 – קז'ימייז' מרצינקייביץ', ראש ממשלת פולין, ראש העיר ורשה
1961 – שרון ליפשיץ, זמרת ויוצרת ישראלית
1963 – בועז כהן, שדרן רדיו ישראלי, מוזיקאי ומרצה בנושאי תרבות
1963 – טל פרידמן, שחקן וקומיקאי ישראלי
1963 – יוסף קליינר, רב, פסיכולוג, שחקן ואיש רוח ישראלי ממוצא ארגנטינאי
1964 – קלרה רוחאס, קולומביאנית, מנהלת קמפיין הבחירות של אינגריד בטנקור, שנחטפה ב-2002 בידי מחתרת ה-FARC
1965 – ליאור זוהר, שחקן ומדבב ישראלי
1966 – עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר הישראלי
1969 – בובי פילס, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2000)
1970 – רונן נויבירט, ממייסדי ארגון "בית הלל" והמנכ"ל הראשון של הארגון (נפטר ב-2021)
1972 – מייקל הרפז, זמר ישראלי
1984 – בוב מורלי, שחקן אוסטרלי
1993 – יעל חוטומלנסקי, שחקנית ישראלית
1994 – ג'וליו צ'יקונה, רוכב אופני כביש איטלקי
1998 – קיליאן אמבפה, כדורגלן צרפתי
נפטרו
ממוזער|210x210 פיקסלים|סטפן אורוש הרביעי דושאן
ממוזער|232x232 פיקסלים|קרל סייגן
217 – זפירינוס, אפיפיור
860 – אתלבאלד מווסקס, מלך אנגליה בשנים 860-856 (נולד ב-831)
910 – אלפונסו השלישי, מלך אסטוריאס (נולד ב-848)
1340 – יוהאן הראשון, דוכס בוואריה (נולד ב-1329)
1355 – סטפן אורוש הרביעי דושאן, מלך סרביה (נולד ב-1308)
1590 – אמברואז פרה, כירורג צרפתי (נולד ב-1510 בערך)
1704 – שארל פלומיה, בוטנאי ומגלה ארצות צרפתי (נולד ב-1646)
1849 – ויליאם מילר, כומר בפטיסטי אמריקאי (נולד ב-1782)
1921 – יוליוס ריכרד פטרי, מיקרוביולוג גרמני (נולד ב-1852)
1925 – חנינא קרצ'בסקי, מחלוצי הזמר העברי בארץ ישראל (נולד ב-1877)
1937 – אריך לודנדורף, גנרל גרמני, ממנהיגי גרמניה במלחמת העולם הראשונה ומתומכיו המוקדמים של אדולף היטלר (נולד ב-1865)
1943 – יורי טיניאנוב, סופר, תסריטאי, מבקר ספרות וחוקר קולנוע יהודי-סובייטי (נולד ב־1894)
1961 – ארל פייג', ראש ממשלת אוסטרליה ה-11 (נולד ב-1880)
1968 – ג'ון סטיינבק, סופר אמריקאי (נולד ב-1902)
1973 – לואיס קאררו בלאנקו, ראש ממשלת ספרד (נולד ב-1904)
1977 – הנרי טנדי, חייל בריטי, הטוראי הבריטי המעוטר ביותר במלחמת העולם הראשונה (נולד ב-1891)
1982 – ארתור רובינשטיין, פסנתרן (נולד ב-1887)
1985 – נחום שדמי, חלוץ, מבכירי ארגון "ההגנה", אלוף-משנה בצה"ל, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים (נולד ב-1898)
1990 – גרשום שוקן, עורכו הראשי והמוציא לאור של עיתון "הארץ" (נולד ב-1912)
1996 – קרל סייגן, אסטרונום יהודי אמריקאי (נולד ב-1934)
2009 – בריטני מרפי, שחקנית וזמרת אמריקאית (נולדה ב-1977)
2010 – אברהם טמיר, אלוף בצה"ל, ראש אגף התכנון (נולד ב-1922)
2013 – דידי מנוסי, עיתונאי, פזמונאי וסאטיריקן ישראלי (נולד ב-1928)
2017 – דוד סלמן, מנכבדי העיר ירושלים ומבוניה. בשנת 1984 זכה ביקיר העיר ירושלים (נולד ב-1918)
2019 – רולנד מאתס, שחיין מגרמניה המזרחית (נולד ב-1950)
2021 – דוד אלטמן, סגן נשיא המכללה האקדמית נתניה, סגן נשיא ומנכ"ל אוניברסיטת בר-אילן (נולד ב-1941)
2022 – ראובן כהן, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
19 בדצמבר – 21 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל כ
קטגוריה:דצמבר | 2024-09-08T22:51:18 |
F15 | הפניה מקדונל דאגלס F-15 איגל | 2021-04-08T12:19:26 |
23 בדצמבר | 23 בדצמבר הוא היום ה־357 בשנה (358 בשנה מעוברת) בשבוע ה־51 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 8 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
619 – בוניפקיוס החמישי נעשה לאפיפיור
1672 – ג'ובאני קאסיני מגלה את ריאה, ירח של שבתאי
1888 – וינסנט ואן גוך מעניק חלק מאוזנו לזונה צרפתיה
1909 – אלברט ה־1 מומלך על בלגיה
1913 – נוסד הבנק המרכזי של ארצות הברית, הפדרל ריזרב
1936 – איטליה שולחת "מתנדבים" למלחמת האזרחים בספרד
1947 – לראשונה מודגם הטרנזיסטור
1954 – השתלת הכליה הראשונה מתבצעת בבית חולים בבוסטון
1972 – מעל 10,000 הרוגים ברעידת אדמה שפוקדת את ניקרגואה
1977 – קט סטיבנס (סטיבן דימיטרי ג'ורג'יו) משנה את שמו ליוסוף אסלאם
1990 – במשאל עם בסלובניה מצביעים 88% מהתושבים בעד עצמאות מיוגוסלביה
2004 – האסטרואיד אפופיס מקבל דרגה 2 בסולם טורינו ועד שנחזה מסלולו המדויק הגיע אף לדרגה 4, דרגת הסיכון הגבוהה ביותר שגוף קרוב ארץ קיבל אי פעם
נולדו
ממוזער|203x203 פיקסלים|אלכסנדר הראשון
ממוזער|227x227 פיקסלים|ג'וזף סמית' הבן
1173 – לודוויג הראשון, דוכס בוואריה (נפטר ב-1231)
1525 – יוהאן אלברכט הראשון, דוכס מקלנבורג (נפטר ב-1576)
1714 – רניירי דה קלצאביג'י, משורר איטלקי (נפטר ב-1795)
1771 – שלום הכהן, משורר עברי יליד פולין, איש תנועת ההשכלה (נפטר ב-1845)
1777 – אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה (נפטר ב-1825)
1805 – ג'וזף סמית' הבן, איש דת אמריקאי, מייסד "כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים" הידועה ככנסייה המורמונית (נרצח ב-1844)
1867 – מאדאם סי ג'יי ווקר, אפרו אמריקאית, ממציאת מחליק השיער, האישה הראשונה שהרוויחה מיליון דולר בכוחות עצמה (נפטרה ב-1919)
1886 – אלברט ארנשטיין, סופר ומשורר יהודי-אוסטרי (נפטר ב-1950)
1902 – צ'אראן סינג, ראש ממשלת הודו החמישי (נפטר ב-1987)
1907 – אברהם שטרן (יאיר), מייסד ארגון המחתרת הלח"י ומשורר (נהרג ב-1942)
1907 – אליהו מני, שופט בית המשפט העליון (נפטר ב-1993)
1908 – יוסוף קארש, צלם קנדי (נפטר ב-2002)
1918 – בלה ברעם, שדרנית רדיו, במאית וסופרת ילדים ישראלית (נפטרה ב-2006)
1918 – הלמוט שמידט, קנצלר גרמניה בשנים 1974–1982 (נפטר ב-2015)
1921 – הלנה רקוצקי, מתעמלת פולניה, אלופת עולם ובעלת מדליית ארד אולימפית (נפטרה ב-2014)
1923 – הלמה קיסנר, פושעת מלחמה גרמנייה מתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה
1923 – יהודה תג'ר, לוחם של המוסד שהועמד לדין בעיראק באשמה שהיה שותף לביצוע הפיגועים בבגדאד (נפטר ב-2024)
1926 – רוברט בליי, משורר, סופר ומתרגם אמריקני (נפטר ב-2021)
1928 – רוג'ר ג'פסן, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הרפובליקנית (נפטר ב-2020)
1929 – צ'ט בייקר, מוזיקאי אמריקאי (נפטר ב-1988)
1930 – אמנון מרינוב, פיזיקאי ישראלי (נפטר ב-2011)
1931 – מריה טיפו, פסנתרנית איטלקייה
1932 – אברהם שריר, חבר הכנסת ושר משפטים והתיירות בממשלות יצחק שמיר (נפטר ב-2017)
1933 – משה לרר, עיתונאי ספורט ישראלי (נפטר ב-2006)
1933 – אקיהיטו, קיסר יפן
1936 – פרדריק פורסט, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי (נפטר ב-2023)
1937 – יוסי סגל, שחקן ומדבב
1938 – אהרן דמסקי, חוקר ומרצה לתולדות ישראל, זוכה פרס ביאליק
1938 – ז'רמן אוניקובסקי, שחקנית תיאטרון וקולנוע ישראלית
1940 – ממנון חוסיין, נשיא פקיסטן ה-12 (נפטר ב-2021)
1940 – אלי רהב, תת-אלוף בחיל הים, ראש מספן הים
1943 – אדיב ג'השאן, שחקן קולנוע ותיאטרון, במאי ומדבב ערבי-ישראלי
1943 – סילביה סומרלאת, מלכת שוודיה
1945 – ישעיהו הרצל, רבה של נוף הגליל ורב קהילת חב"ד במקום
1947 – יעל גרמן, מוזיקאית ישראלית
1954 – חנה גולדברג, פזמונאית וסופרת ישראלית
1954 – תמי אולמן, עורכת דין ישראלית
1964 – יוסי בבליקי, זמר ישראלי וסולן להקת פונץ'
1964 – אדי ודר, סולן להקת פרל ג'אם
1971 – קורי היים, שחקן קנדי-יהודי (נפטר ב-2010)
1975 – נעה ידלין, סופרת, עיתונאית ומרצה ישראלית לכתיבה יוצרת
1975 – יסמין לוי, זמרת לאדינו ויוצרת ישראלית
1977 – קובי מאור, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1984 – דודו אהרון, זמר, יוצר, מוזיקאי, מלחין ופזמונאי ישראלי
1993 – שלומית מלכה, ישראלית
1993 – פליקס גרוסשארטנר, רוכב אופני כביש אוסטרי
נפטרו
910 – נאום הקדוש, מלומד בולגרי (נולד ב-830 בערך)
918 – קונראד הראשון, מלך פרנקיה המזרחית (נולד ב-881)
940 – א-ראדי, ח'ליף עבאסי (נולד ב-909)
1304 – מתילדה מהבסבורג, בתו של רודולף הראשון, מלך גרמניה (נולדה ב-1253)
1392 – אינפנטה איזבלה מקסטיליה, אצילה (נולדה ב-1355)
1588 – אנרי הראשון, דוכס גיז (נולד ב-1550)
1834 – תומאס מלתוס, כומר אנגלי, דמוגרף וכלכלן פוליטי (נולד ב-1766)
1873 – שרה גרימקה, מתנגדת עבדות, סופרג'יסטית וסופרת אמריקאית (נולדה ב-1792)
1888 – לורנס אוליפנט, דיפלומט בריטי שהגה את התוכנית ליישוב יהודים בארץ ישראל (נולד ב-1829)
1938 – הרב אהרון הפנר, רבם של הקהילות קוזמין וירוצין , ד"ר לתאולוגיה והיסטוריון יהודי גרמני (נולד ב-1865)
1948 – קוקי הירוטה, ראש ממשלת יפן (נולד ב-1878)
1948 – הידקי טוג'ו, גנרל וראש הממשלה של האימפריה היפנית בזמן מלחמת העולם השנייה (נולד ב-1884)
1953 – לברנטי בריה, פוליטיקאי ומפקד המשטרה החשאית הסובייטית ה-נ.ק.ו.ד. (נולד ב-1899)
1970 – בסי אברמוביץ' הילמן, סוציאליסטית ומנהיגת פועלים יהודיה-אמריקאית (נפטרה ב-1889)
1972 – אברהם יהושע השל, תאולוג, משורר, פילוסוף ולוחם למען זכויות האזרח (נולד ב-1907)
1998 – מארק צ'טפילד, שחיין אמריקאי שהתמחה בסגנון חזה (נולד ב-1953)
2000 – מינה בן צבי, ממקימי חיל הנשים של צה"ל (ח"ן) והמפקדת הראשונה שלו (נולדה ב-1909)
2003 – דב רפל, פרופסור ורב, חוקר נודע בפילוסופיה של החינוך, של תולדות עם ישראל ומחשבת ישראל (נולד ב-1916)
2004 – פ"ו נרסימהה ראו, ראש ממשלת הודו התשיעי (נולד ב-1921)
2004 – ראובן אדיב, שחקן תיאטרון וקולנוע ומורה לאמנות הבמה (נולד ב-1930)
2007 – אוסקר פיטרסון, פסנתרן ג'אז קנדי (נולד ב-1925)
2009 – יצחק (אייק) אהרונוביץ', רב חובל ישראלי, שימש כרב החובל של אוניות המעפילים "אקסודוס" ו"קיבוץ גלויות" (נולד ב-1923)
2013 – מיכאיל קלשניקוב, גנרל ומעצב נשק רוסי שנודע בזכות פיתוח רובה ה-AK-47 הנקרא על שמו (נולד ב-1919)
2019 – צ'ארלס רוביה, פוליטיקאי קנייתי (נולד ב-1923)
2019 – יונתן בן-נחום, סופר ישראלי (נולד ב-1941)
2020 – ריקה זראי, זמרת ישראלית (נולדה ב-1938)
2020 – צדוק נאווי, ראש עיריית עפולה בשנים 1991–1998 (נולד ב-1944)
2021 – גרייס מיראבלה, העורכת של המגזין ווג (נולדה ב-1930)
2021 – ג'ואן דידיון, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1934)
2022 – ג'ורג' כהן, כדורגלן אנגלי ששיחק בעמדת המגן הימני (נולד ב-1939)
2022 – מקסי ג'אז, מוזיקאי, ראפר, זמר-יוצר ודי. ג'יי. בריטי (נולד ב-1957)
2022 – וילי סימס, כדורסלן אמריקני-ישראלי (נולד ב-1958)
2023 – אהוד אפרת, קצין בדרגת אלוף-משנה, שמילא תפקידים בכירים באגף המודיעין (נולד ב-1924)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יפן – יום הולדתו של הקיסר אקיהיטו
שוודיה – יום ההולדת של סילביה, מלכת שוודיה, המהווה גם את יום הדגל
22 בדצמבר – 24 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל כג
קטגוריה:דצמבר | 2024-06-19T16:55:48 |
נייטרון | נֵיטְרוֹן (Neutron; מלטינית: "שאינו נוטה לשום צד". ידוע בעברית גם באיות ובשמות: ניוטרון, נויטרון) הוא נוקליאון חסר מטען חשמלי. מסת המנוחה שלו היא כ-939.6 MeV, או כ-1.008665 יחידות מסה אטומית מאוחדת, מעט יותר מזו של הפרוטון, שמסתו כ-938.3 MeV.
הגרעין של כל סוגי האטומים, למעט האיזוטופ הנפוץ של מימן, המורכב מפרוטון אחד בלבד, מורכב מפרוטונים ונייטרונים. בתוך הגרעין, הנוקליאונים חווים תנודה (oscillation) בלתי פוסקת בין נייטרונים לפרוטונים, המותמרים מאחד לשני על ידי פליטה וקליטה של פאיונים. כאשר שני אטומים הם של אותו יסוד כימי (כלומר, הם בעלי מספר אטומי זהה) אך לכל אחד מהם יש מספר שונה של נייטרונים (כלומר, הם בעלי מספר מסה שונה), הם מהווים איזוטופים שונים של אותו יסוד.
מחוץ לגרעין, הנייטרון בלתי יציב ובעל אורך חיים ממוצע של כ־880 שניות בלבד. דעיכת נייטרון מתרחשת גם בגרעינים של אטומים לא יציבים, כלומר, רדיואקטיביים.
הנייטרון מכיל שלושה קווארקי ערכיות (valence quarks), שני קווארקי למטה (d) וקווארק למעלה (u) אחד. לפיכך, הנייטרון הוא באריון. בדעיכת בטא מינוס, אחד הקווארקים מסוג d שבנייטרון — שמסתו גדולה ממסת קווארק u — דועך לקווארק u ול. בוזון ה- דועך תוך כ- שניות לאלקטרון ולאנטי-נייטרינו אלקטרוני.
למרות שגם האטום במצבו הרגיל נטול מטען חשמלי, האטום גדול פי 10,000 לערך מהנייטרון ומורכב ממערכת מסובכת של אלקטרונים, בעלי מטען חשמלי שלילי, המפוזרים במסלולים נרחבים סביב גרעין טעון חיובית. חלקיקים בעלי מטען חשמלי, כגון פרוטונים, אלקטרונים וחלקיקי אלפא (גרעיני הליום), כמו גם קרינה אלקטרומגנטית (כגון קרינת גמא), מאבדים אנרגיה במעבר דרך חומר. הם מפעילים כוחות חשמליים המייננים את אטומי החומר דרכו הם עוברים. האנרגיה הנלקחת לצורך יינון שווה לאנרגיה שאבדה לחלקיקים הטעונים במעבר החומר, דבר הגורם להאטה, או על ידי קרינת גמא הנספגת. לעומת זאת, הנייטרון אינו מושפע על ידי כוחות אלו. הוא מושפע רק מהכוח הגרעיני, בעל טווח הפעולה הקצר מאוד, המשחק תפקיד רק כשהנייטרון מתקרב מאוד לגרעין האטום. לפיכך, נייטרון חופשי נע בדרכו ללא הפרעה עד שהוא מתנגש ישירות עם גרעין האטום. מכיוון שהנפח שתופס גרעין האטום הוא קטן מאוד, התנגשויות אלו קורות לעיתים נדירות והנייטרון עובר מרחק רב לפני ההתנגשות.
במקרה של התנגשות אלסטית, כללי ההתמדה הרגילים פועלים כבמקרה של התנגשות אלסטית בין כדורי ביליארד. אם הגרעין שבו התנגש הנייטרון הוא כבד, הוא צובר מהירות מעטה יחסית, אך אם ההתנגשות הייתה עם פרוטון שמסתו שוות ערך למסת הנייטרון, הפרוטון נזרק קדימה במהירות קרובה למהירות המקורית של הנייטרון, שבמקביל מואט בהתאם. התנגשויות משניות כתוצאה מכך ניתנות לאיתור מכיוון שהחלקיקים המושפעים מהתנגשויות אלו טעונים במטען חשמלי וגורמים ליינון.
טבעו נטול המטען של הנייטרון מקשה על השליטה עליו, בנוסף להיותו קשה לאיתור. ניתן להאיץ, להאט או להסיט חלקיקים טעונים באמצעות שדות חשמליים או מגנטיים, אבל לאלו אין השפעה על נייטרונים. הדרך היחידה שבידינו לשלוט על נייטרונים חופשיים היא להציב גרעינים בנתיבם כך שהם יואטו, יוסטו או ייספגו בהתנגשויות. לתופעות אלו חשיבות מעשית גדולה בכורים גרעיניים ובנשק גרעיני.
היסטוריה
ב-1930, צמד חוקרים גרמנים, ולתר בותה והנס בקר, גילו שכאשר חלקיקי אלפא הנפלטים מפולוניום, שהם בעלי אנרגיה רבה, פוגעים ביסודות קלים מסוימים כגון בריליום, בור או ליתיום, מופקת קרינה חודרנית ביותר. בתחילה הניחו שמדובר בקרינת גמא, למרות שלקרינה הייתה יכולת חדירה חזקה מזו של כל קרני הגמא הידועות, ולא ניתן היה לפרש את תוצאות הניסויים על בסיס השערה זו.
התרומה המשמעותית הבאה דווחה על ידי בני הזוג אירן ופרדריק קירי בפריז. הם הראו שאם קרינה בלתי-מוכרת זו פוגעת בפרפין, או בתרכובות אחרות המכילות מימן, הן פולטות פרוטונים בעלי רמת אנרגיה גבוהה. כשלעצמה, לא הייתה בעובדה זו סתירה להתנהגות קרינת גמא שהניחו שהיא הקרינה הבלתי-מוכרת, אבל ניתוח כמותי מפורט של המידע לא התאים להשערה זו.
בשלהי 1932, ביצע הפיזיקאי האנגלי ג'יימס צ'דוויק סדרת ניסויים שהפריכו סופית את השערת קרינת הגמא. הוא הציע השערה, על פיה הקרינה היא מסוג חדש ומורכבת מחלקיקים חסרי מטען, שמסתם קרובה למסת הפרוטון. צ'דוויק ערך סדרת ניסויים, שכללו את מדידת הפיזור של פרוטונים שנפלטו מאטומי מימן אשר נחשפו לקרינת אלפא. ניסויים אלו אימתו את השערתו. חלקיקים בלתי-טעונים אלו קרויים כיום נייטרונים. על גילוי זה זכה צ'דוויק בפרס נובל לפיזיקה ב-1935.
ראו גם
האדרון
באריון
פרוטון
אלקטרון
כוכב נייטרונים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נוקליאונים
קטגוריה:חלקיקים מרוכבים | 2023-02-08T06:40:43 |
נויטרון | הפניה נייטרון | 2023-12-26T22:04:00 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.