title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
בני ברמן
|
250px|ממוזער|שלטי רחובות על שמם של בני ברמן ואריק לביא
בני ברמן (18 בנובמבר 1938 – 8 באפריל 2002) היה זמר ויוצר שירי עם ישראליים, מהבולטים בזמרי סוף שנות ה-50.
ביוגרפיה
נולד בנתניה למשפחה דתית. בנעוריו למד בבית הספר הימי במכמורת, משם נולד הקשר שלו לשירי ים. את הקריירה האומנותית שלו החל בצה"ל כחבר במספר להקות צבאיות, החל בצוות הווי הנח"ל, אחר כך שימש כאקורדיוניסט בלהקת פיקוד הצפון, ולקראת סוף השירות הצבאי בשנת 1958 כחבר צוות הווי פיקוד דרום.
שיריו עסקו בעיקר בים ובבני אדם. הוא הלחין את מנגינות השיר בעצמו, לרוב שיריו אף כתב את המלים, וליווה את עצמו בגיטרה. בהמשך ערך מסעות בים ביאכטה שלו, והם שנתנו לו השראה לשיריו. כאשר סיים את מסעותיו הימיים, בשנת 1988, המשיך בהקלטות, אך אלבומיו לא זכו להצלחה מסחרית. הוא המשיך להופיע במועדוני זמר, ובמקביל החל לעבוד כצלם עיתונות.
בשנותיו האחרונות חלה בסרטן ונתן פומבי לעובדה זו במספר ראיונות לעיתונות.
לפני מותו התקיים ברדיו מצעד הצדעה למורשתו. הוא נפטר בשנת 2002, ונטמן בבית העלמין שיכון ותיקים בנתניה. על מצבתו נכתב - "זמר ויוצר, מחלוצי הזמר העברי".
על שמו קרוי רחוב בשכונת עיר ימים בעיר נתניה.
בין שיריו הידועים
"שיר הליצן". תורגם גם לגרסה ביידיש (דאָס ליד פֿונעם לץ), בביצוע יוני אילת.
"בפונדק קטן", משתתף בשיר גם אריק מחקה החיות, שהיה אז אחד האמנים הפופולריים במדינה בקולות נץ, אופנוע וים.
"חיי אדם"
"שני קבצנים וחמורון אחד"
"לא כל יום פורים" ("מלך ליום")
"יש כוח יש עבודה"
"פרידת המלח"
"כמה טוב"
"נערה מאיי יוון"
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:חברי להקת פיקוד הצפון
קטגוריה:חברי צוות הווי הנח"ל
קטגוריה:בוגרי בית הספר הימי מבואות ים
קטגוריה:אישים הקבורים בנתניה
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1938
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2002
| 2024-09-05T17:58:43
|
עופות שחדלו לקנן בישראל
|
הפניה:קטגוריה:עופות שחדלו לקנן בישראל
| 2007-02-02T19:05:38
|
בעלי חיים בסכנת היעלמות מארץ ישראל
|
הפניה:קטגוריה:בעלי חיים בסכנת היעלמות מארץ ישראל
| 2007-02-02T19:41:01
|
דמשק
|
דַּמֶּשֶׂק (בערבית: دمشق, דִמַשְׁק; בסורית: ܕܰܪܡܣܘܩ) היא בירתה של סוריה ואחת הערים העתיקות בעולם. העיר ממוקמת בדרום-מערב סוריה, מרחק לא רב מגבול ישראל, ירדן ולבנון. במדינות ערב ובסוריה עצמה קוראים לבירה הסורית גם בשם "א-שאם" (ערבית: الشام), כיוון שבאופן מסורתי הייתה בירת אזור ההשפעה ששמו בילאד א-שאם. אוכלוסיית העיר מוערכת בכ-2,503,000 תושבים נכון לשנת 2022.
העיר הוקמה בסביבות שנת 2500 לפנה"ס וישנן עדויות להתיישבות אנושית באזור כבר מסביבות 6800 לפנה"ס, אך ללא עדויות להתיישבות משמעותית. לאורך המאות שימשה דמשק עיר מסחר ומרכז פוליטי חשוב, היא הייתה לעיר הבירה של ממלכת ארם דמשק, בתקופה היוונית והרומית נחשבה העיר למרכז תרבותי חשוב ומאות שנים לאחר מכן עם התרחבות האימפריה המוסלמית, שימשה מושב השלטון של ח'ליפות בית אומיה ואחת מהערים החשובות בעולם המוסלמי. במאה ה-20, לאחר שסוריה זכתה בעצמאות מידי המנדט הצרפתי בשנת 1946, הייתה דמשק לבירתה של הרפובליקה הערבית של סוריה.
בשנת 2012 התרחש בעיר קרב בין כוחות הביטחון הסוריים וכוחות המורדים כחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. במהלך שלושה שבועות הצליחו המורדים לכבוש כמחצית משכונות העיר ולבסוף הובסו על ידי כוחות צבא גדולים. מספר חודשים לאחר מכן הוגדרו אתרי המורשת העולמית בסוריה בהם גם העיר העתיקה בדמשק, במצב של סכנה, זאת נוכח המשך הלחימה.
נכון ליוני 2023, מעל עשור עבר מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה, העיר דמשק נבחרה לעיר הכי פחות ראויה למגורים מתוך 173 ערים גלובליות בדירוג עולמי.
שם העיר
השם דמשק מקורו בארמית "דר משק" ומשמעותו "מקום מושקה היטב" על אף שקיימת עדות בלוחות שנמצאו באבלה למקום דרום לאבלה הקרוי דמשקי, כך שייתכן שהשם הוא קדום יותר. משמעות השם הערבי "א-שאם" הוא צפון והוא מהווה שם כללי גם לסוריה ולפעמים אף ללבנט כולו. גם בטורקית נקראת העיר בשם "שאם" (Şam).
היסטוריה
העת העתיקה
מחפירות בתל רמד בשולי העיר עולה כי העיר הייתה מיושבת כבר באלף השביעי לפני הספירה, כנראה בסביבות 6,800 לפנה"ס, והיא נחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם. היסטוריון ערבי עלי אבן אל-חסן אבן עסאכר שיער שהעיר נוסדה באלף ה-4 לפני הספירה. למרות זאת העיר לא נודעה בחשיבותה עד להגעתם של הארמים, עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. הארמים הקימו מערכת השקיה שכללה תעלות שהשקו את הסביבה מתוך נהר הברדה; עד היום מהווה המערכת בסיס לאספקת המים לעיר העתיקה על אף ששופרה והורחבה בתקופה הרומית ובתקופה הערבית בארץ ישראל. מלכי הארמים נלחמו פעמים רבות נגד אשור (ר' קרב קרקר) ונגד ממלכת ישראל ומלכם בן הדד השני מוזכר מספר פעמים במקרא. בשנת 732 לפנה"ס הרס מלך אשור, תגלת פלאסר השלישי את העיר והיא איבדה את עצמאותה למאות שנים. לאחר הכיבוש האשורי נכבשה העיר על ידי הבבלים ולאחר מכן על ידי הפרסים.
260px|ממוזער|שרידי מקדש יופיטר שנבנה בתקופה הרומית.
על פי ההיסטוריון ניקולאוס איש דמשק, כתב יוסף בן מתתיהו, כי אברהם אבינו מלך בדמשק בזמן מעברו מאור כשדים לארץ ישראל, ומכאן הביא את עבדו אליעזר. ואכן עד לדמשק הגיע אברהם אבינו ברדפו את ארבעת המלכים. על פי ספר מלכים, המלך אחז ראה את המזבח בדמשק ומיד ציווה לבנות מזבח זהה במקדש ירושלים טרם חזרתו לארץ. אליהו הנביא התבקש על ידי האל להמליך את חזאל למלך על דמשק. מכל הכתובים אלו מתברר כי דמשק הייתה עיר מקדשית שהייתה לה זיקה חזקה לנעשה בארץ ישראל.
אלכסנדר מוקדון כבש את העיר בשנת 332 לפנה"ס כחלק מכיבוש המזרח התיכון. לאחר מותו הפכה דמשק לאזור קרב בין יורשיו של אלכסנדר, בין בית סלאוקוס לבית תלמי עם קביעת בירת הסלאוקים באנטיוכיה ירדה העיר מגדולתה ואיבדה את הבכורה לערים כמו לטקיה בצפון.
בשנת 64 לפני הספירה כבש פומפיוס מצביא רומא את העיר והפך אותה לחלק מקבוצת הערים היווניות-רומאיות באזור שנקראה דקאפוליס. בשנת 37 העביר הקיסר קליגולה את השליטה בעיר לנבטים והעיר הייתה כפופה לבירת הנבטים פטרה. העיר נכבשה חזרה על ידי הרומאים בשנת 106 לספירה. בשנת 222 העיר הוכרזה כקולוניה על ידי הקיסר ספטימיוס סוורוס וחשיבותה עלתה לאור מיקומה על דרכי מסחר מרכזיות ממערב למזרח.
לא נותר הרבה מהתקופה הרומאית למעט המבנה של העיר ומרבית השרידים קבורים כ-5 מ' מתחת לעיר המודרנית.
ימי הביניים
ממוזער|350px|שגרירות ונציה בחצר המושל הממלוכי של דמשק, 1511
בשנת 636 נכבשה העיר על ידי הח'ליפה עומר שהפך אותה לעיר בירתו ולבירה של בית אומיה אימפריה ששלטה בשטחים נרחבים מספרד ועד הודו. בתקופה זו הייתה דמשק בשיא תפארתה ועם העברת הבירה לאזור צפון סוריה של ימינו על ידי מרואן ה-2 בשנת 771 ירדה דמשק מתפארתה. בשנת 750 עברה העיר לשליטת העבאסים ששלטו מבגדאד ועם ירידת כוחם עברה העיר לשליטה של שושלות מקומיות.
צלאח א-דין קבע את דמשק כעיר בירתו, הוא בנה מחדש את המצודה של העיר ובתקופתו מתואר שהפרברים התפשטו והיו גדולים כמו העיר עצמה. הצלבנים שניסו לכבוש את העיר נכשלו ומעולם לא הצליחו. בתקופתם התפרסמה דמשק בפלדה שלה.
שליטת השושלת האיובית הסתיימה עם הכיבוש המונגולי של סוריה בשנת 1260. מיד לאחר נסיגתם השתלטו על האזור הממלוכים ודמשק הפכה לבירה האזורית של הממלוכים ששלטו גם ממצרים.
הנוסע המוסלמי אבן בטוטה ביקר בעיר ב-1326 ותיאר אותה בכתביו ככלבו ענק של סחורות. אוכלוסיית העיר הגיעה לכדי כ-100,000 תושבים, היא הייתה לצומת מסחר חשוב ביותר בין מצרים, איראן, אסיה הקטנה והארצות לחוף הים השחור. העיר עוררה רושם רב על המבקרים בה ואבן בטוטה כתב עליה "דמשק עולה ביופייה על כל הערים בתבל". הוא מתאר את המסגד האומיי הגדול שבנה וליד הראשון כ"מסגד הגדול בעולם, מושלם מבחינה אדריכלית ובולט ביופיו".
אבן בטוטה מספר כי המסגד נבנה בעזרת 12,000 פועלים, בעלי מלאכה, ששלח הקיסר הנוצרי בקונסטנטינופול לחליף וליד. המסגד בנוי על בסיס כנסייה נוצרית קדומה, שחלקה נראה במסגד. אבן בטוטה מתאר את המשא ומתן שהתקיים על מנת לאפשר את קיומה של הכנסייה הנוצרית בתוככי המסגד המוסלמי.
בשנת 1400 כבש המצביא המונגולי טימור לנג את דמשק שוב, הרס אותה והגלה רבים מתושביה לבירתו סמרקנד. רבים מהתושבים שלא הוגלו נרצחו וראשיהם נערמו בערימה בצפון-מזרח החומות. עד היום ישנה כיכר הקרויה בורז' אל-ראס שמשמעותה מגדל הראשים. לאחר הכיבוש המונגולי הקצר העיר נבנתה מחדש והמשיכה לשמש כעיר ממלוכית עד שנת 1516.
התקופה העות'מאנית
260px|ממוזער|איור של העיר דמשק מתוך ספרו של הגאוגרף ההולנדי אולפרט דאפר, 1677260px|ממוזער|צילום של המסגד האומיי והעיר דמשק, 1895
בשנת 1516 מחשש לברית בין הממלוכים לבין הפרסים החלו העות'מאנים במסע כיבוש בממלכה הממלוכית. ב-21 בספטמבר ברח המושל הממלוכי מהעיר וב-2 באוקטובר הוכרז שמו של הסולטאן סלים הראשון במהלך התפילה במסגד האומיי. יום לאחר מכן נכנס הסולטאן לעיר ונותר בה למשך שלושה חודשים.
עם כניסת העות'מאנים לדמשק, החלה בניית בית תפילה ואנדרטה במקום קבורתו של איש הדת הסופי אבן ערבי באזור אל-סַאלחיָה (الصالحية) שמחוץ לחומות העיר, המבנה העות'מאני הראשון שהוקם בעיר כאות להחלפת השלטון וסמל לאימפריה העות'מאנית. תחת השלטון העות'מאני, דמשק בהדרגה התפתחה אל מחוץ לחמות העיר העתיקה, תהליך שהתרחש בעיקרו במהלך המאה ה-19. שיא פריחתה של דמשק העות'מאנית התרחשה בין 1860 ל-1914, כאשר איכות החיים החלה להשתפר, הוקמו בתי ספר רבים, שוקמו ופותחו תשתיות וכבישי העיר והתחזק מעמד הבורגנות הדמשקאי לצד עלייה במספר המשכילים אשר למדו באוניברסיטאות בטורקיה וחזרו למשרות ניהוליות ומקצועיות בדמשק.
העות'מאנים שלטו בדמשק במשך 400 שנים, למעט תקופה קצרה בין השנים 1832–1840 בה שלט בדמשק אבראהים פאשא ממצרים. בגלל היותה של דמשק על אחת משתי הדרכים המרכזיות למכה שהיו חשובות לאור העלייה לרגל המוסלמית החג' העיר זכתה לתשומת לב יותר מגודלה האמיתי. במשך רוב התקופה חלב הייתה העיר הגדולה ומרכז המסחר.
המאה ה-20
בתאריך 1 באוקטובר 1918 כוחות המרד הערבי בראשות נורי א-סעיד נכנסו לדמשק. באותו יום כוחות אוסטרליים מהרגימנט הרביעי והעשירי נכנסו לעיר וקיבלו את כניעתו של המושל הטורקי אמיר סעיד (שמונה כמושל יום קודם לאחר נסיגתו של מפקד הכוחות העות'מאניים). ממשל צבאי בראשות שוקרי פאשה הוכרז ופייצל הראשון מונה למלך סוריה.
250px|ממוזער|כוחות רגימנט הפרשים האוסטרלי הרביעי אל מול בית החולים הטורקי מעט לאחר כניעת העיר.
ב-8 במרץ 1920 הכריז הקונגרס הלאומי הסורי על עצמאות ועל הקמתה של הממלכה הערבית של סוריה, מונרכיה חוקתית תחת הנהגתו של פייצל הראשון. בתקופה קצרה זו שימש האשם אל אתאסי כראש ממשלה. אלא שימיה של מונרכיה זו היו ספורים; בהוציאם אל הפועל את הסכם סייקס–פיקו ואת מנדט חבר הלאומים (ר' גם ועידת סן רמו), פלשו כוחות צרפתיים לסוריה. בשנת 1920 חצו כוחות צרפתים את הרי מול הלבנון ולאחר שניצחו את הכוחות הסוריים הקטנים בקרב מייסלון הפכו את דמשק למרכז השלטוני של שלטונם בסוריה.
בשנת 1925 כאשר המרד הדרוזי מהחוראן התפשט לדמשק, דיכאו אותו הצרפתים ביד קשה, תוך כדי שהם מפציצים את העיר. האזור של העיר העתיקה בין שוק חמדיה לבין שוק מדחת פאשה נשרף עד היסוד ועד היום ידוע בשם "אל-חריכה" (השריפה). העיר העתיקה הוקפה גדרות תיל וכבישים חדשים נבנו כדי להקל על התנועה הצבאית.
בשנת 1945 התקיפו הצרפתים את דמשק פעם נוספת אך בפעם זו התערבו האנגלים והצרפתים הסכימו לסגת דבר שהוביל בסופו של דבר לעצמאות סוריה בשנת 1946. דמשק נותרה בירת סוריה.
ב־17 ביולי 1948 רשם דוד בן-גוריון ביומנו:
במלחמת יום הכיפורים הופצץ המטכ"ל הסורי על ידי מטוסי F-4 פנטום ישראליים כתגמול על שיגור טילי קרקע-קרקע סוריים, ואש ארטילרית ישראלית פגעה במבואותיה.
העיר העתיקה של דמשק הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979. אף על פי כן, אין בדמשק מבנים היסטוריים רבים, האתרים ההיסטוריים המרכזיים הם המסגד האומיי (המסגד הגדול), והמצודה מהתקופה הצלבנית. העיר נבחרה לשמש כבירת התרבות הערבית בשנת 2008.
מלחמת האזרחים בסוריה
ממוזער|250x250px|חייל סורי בעמדת הגנה בעיר, ינואר 2012.
ההתקוממות שהחלה בסוריה פסחה תחילה על העיר דמשק (כמו גם חלב). אך המתח בבירה עלה והממשלה החלה לבצר את הבירה, נוכחות כוחות הביטחון גדלה ובנייני הממשלה מוגנו ושקי חול נפרסו סביבם. במרץ 2012 נערכה הפגנה גדולה בכיכר אל-מיידאן לאחר שגם במהלך הלילה אירעו הפגנות בכמה מוקדים בדמשק.
במשך כשלושה שבועות בין ה-15 ביולי ל-6 באוגוסט 2012, תקפו כוחות המורדים הסורים והצבא הסורי החופשי את מרכזי השלטון וכוחות הביטחון בעיר דמשק. בקרב שזכה לכינוי 'הקרב על דמשק', הצליחו המורדים לכבוש ולהחזיק בכמחצית משכונות העיר כמו גם לפגוע במספר בכירי השלטון הסורי בשורה של פיגועים, בתגובה לכך הכניסו כוחות הביטחון כלים משוריינים, טנקים, מסוקים וכוחות לוחמים רבים כדי לבלום את אחיזת המורדים בעיר. בתחילת אוגוסט 2012, נסוגו כוחות המורדים לפרוורי העיר והלחימה נמשכה מחוץ לעיר בסדרת התקפות של כוחות הביטחון הסורים החל מאמצע אוגוסט.
בשנת 2013, לאור המשך הלחימה, הוכרזה העיר העתיקה בדמשק יחד עם כל אתרי המורשת העולמית בסוריה, כנתונה בסיכון.
גאוגרפיה וחלקי העיר
דמשק נמצאת כ-80 ק"מ מהים התיכון מאחורי הרי מול הלבנון על רמה שגובהה כ-680 מ' מעל פני הים. העיר העתיקה בנויה בגדה הדרומית של נהר ברדה או כפי שכונה בתנ"ך אבנה (אמנה) העיר הנוכחית מתפרשת על שתי גדות הנהר. העיר ממוקמת בדרום סוריה לא רחוק מהגבול הלבנוני וגם מזה הישראלי. למיקום הגאוגרפי המצוין של דמשק היה תפקיד חשוב בהתפתחותה והפיכתה לעיר חשובה כפי שהיא מוכרת לנו היום.
250px|ממוזער|מפה של חלקי העיר
עד למאה ה-19 העיר דמשק התנהלה בין חומות העיר העתיקה, כאשר האזור מסביב היה ברובו חקלאי עם פרדסים ושדות רבים לאורך המעיינות, הנחלים והנהרות של העמק. סביב העיר התפתחו לאורך השנים מספר כפרים שנבנו לאורך הדרכים העיקריות המובילות לעיר, רבים ממתיישבים אלו היו פליטים מוסלמים מתקופת הכיבושים הצלבניים כמו גם פליטים כורדים שהגיעו לאזור העיר, אלו קיבלו את השם 'אל-מוהאג'ירין' (המהגרים) ו-'אל-אכראד' (הכורדים). הכינוי לאזור ההתיישבות של פליטים אלו השתמר בשם השכונה 'מוהאג'ירין' מצפון-מערב לעיר העתיקה.
לקראת סוף המאה ה-19, החלו השלטונות העות'מאנים בבנייה ממערב לעיר העתיקה, באזור שזכה לכינוי אל-מרג'ה (المرجة; 'המרעה'), שם הוקמו מספר מבני ציבור ובתי דירות, אזור זה נקרא 'כיכר אל-מרג'ה' (או בשמה המאוחר יותר 'כיכר השוהדא'; הקדושים). בהמשך התפתחה העיר לכיוון צפון-מערב לאזור 'צאלחיה' (الصالحية) ומרכז העיר עבר בהדרגה גם הוא לאזור זה, כאשר במהלך תחילת המאה ה-20 החלה העיר בתנופת בניין והתפתחות לכל הכיוונים אך בעיקר האזור בין העיר העתיקה להר קאסיון.
העיר מחולקת ל-15 רשויות מקומיות ('בלאדיה'), אלו מחולקות ל-95 שכונות. הרשויות הן:
העיר העתיקה
א-סארוג'ה
אל-קנוואת
ג'ובר
אל-מיידאן א-שאע'ור
קדם
כפר סוסה
אל-מזה
דומאר ברזה
אל-קאבון
רוכן א-דין
א-סאלחיה
מוהאג'רין
תחבורה, כלכלה ומסחר
250px|ממוזער|תחנת הרכבת החיג'אזית.
ממוזער|220px|הגלידרייה המפורסמת "בקדש" בשוק של דמשק, שבה נמכרת גלידת המסטיק המפורסמת ביותר בעולם הערבי.
במרחק כ-20 קילומטרים מדרום-מזרח לעיר נמצא נמל התעופה הבינלאומי של דמשק המשמש נמל התעופה הבינלאומי העיקרי של סוריה, מספר חברות תעופה ממספר מדינות בעולם מקיימות טיסות לנמל התעופה.
הכבישים והרחובות ברחבי העיר אינם לרוב רחבים במיוחד, בעיקר באזורים הוותיקים יותר של העיר, וכך שבמרכז העיר נוטות להיות בעיות תנועה ופקקי תנועה רבים. מדרום תחומה העיר בכביש מהיר אשר מתחבר במספר מחלפים עם כבישים ראשיים ומהירים המתחברים לערים המרכזיות ברחבי סוריה. בין היתר ניתן למנות את הכביש המהיר מס' 1 (כביש דמשק-ביירות) והכביש המהיר מס' 7 אשר יוצאים מהעיר לכיוון מערב, הכביש המהיר M5 והכביש המהיר מס' 110 אשר יוצאים לכיוון דרום, הכביש המהיר M5 עוקף את העיר מכיוון דרום-מזרח (שם הוא נקרא רח' אל-מותהליכ אל-ג'נובי) וממשיך לכיוון ערי החוף מצפון לעיר.
בתקופת השלטון העות'מאני בסוריה, הקימו העות'מאנים את מסילת הרכבת החיג'אזית אשר חיברה את דמשק למדינה. קו הרכבת החדש נחנך בשנת 1908 ומספר שנים לאחר מכן נחנכה תחנת הרכבת החיג'אזית של דמשק אשר שימשה לתחילת הקו, תחנה זו הוקמה במרכז דמשק באזור כיכר מרג'ה ונותרה פעילה רק עד 1920. מבנה התחנה משמש מסוף תחבורה ציבורית ותחנת רכבת אשר משמשת קו פנימי המגיע לתחנת הרכבת הראשית של דמשק בחלקה הדרומי של העיר.
בגלל המיקום המצוין של דמשק היא נחשבה ונחשבת עד היום לעיר מסחר מרכזית, דבר שתרם רבות להתפתחותה. בעת העתיקה היא נחשבה למקום מפגש בין המזרח למערב. אחת המלאכות הדמשקאיות הידועות ביותר היא האריגה, בה מתמחים הדמשקאים. תוצרת סורית מפורסמת נוספת היא הממתקים המזרחיים המסורתיים אשר נמכרים בכל רחבי העיר.
העיר העתיקה בדמשק
ממוזער|שמאל|המסגד הגדול
ממוזער|שמאל|מפת העיר העתיקה
העיר העתיקה של דמשק היא המרכז ההיסטורי של העיר המודרנית, היא מוקפת חומה וכוללת מצודה בפינה הצפון-מערבית. סביב חומות העיר ישנם מספר מגדלים וסך הכל שבעה שערים, כאשר העתיק ביותר (שער שארקי) נבנה בתקופה הרומית. שטחה של העיר הוא בסביבות 1.28 קמ"ר, כאשר ממזרח למערב היא מגיעה לכדי כ-1,200 מטרים ובקו צפון-דרום היא מגיעה לכדי כ-750 מטרים.
במרכז העיר העתיקה, ממזרח למערב עובר 'הרחוב הישר' (ציר דקומנוס מקסימוס) החוצה את העיר, מה שמאפיין ערים רבות בעלות השפעת בנייה רומית. רחוב זה מחבר את השער המזרחי (שער שארקי) לשער המערבי (שלא קיים עוד) ולמעשה חילק באופן היסטורי את העיר לשני רבעים מדרום לו (הרובע היהודי ורובע שאגור ג'והאני) וארבעה רבעים מצפון (הרובע הנוצרי, רובע חדד, רובע אומיה ורובע חאריקה).
מצודת דמשק
המצודה נבנתה בשני שלבים עיקריים, ראשית בתקופה הסלג'וקית תחת שלטונו של עבאק אל-חווראזמי בשנים 1076–1078 ובהמשך שופצה המצודה באופן נרחב בתקופה ההאיובית בשלטונו של אל-עליל הראשון (אחיו של צלאח א-דין) בשנים 1203–1216. ייתכן כי המצודה בנויה באתר בו שכנה מצודה קדומה יותר, ייתכן אף המצודה הרומית, אך טרם נמצאו לכך עדויות.
250px|ממוזער|מצודת דמשק, מבט מבפנים לכיוון החומה הדרומית.
המצודה מצויה בפינה הצפון-מערבית של חומות העיר העתיקה, היא מורכבת מ-12 מגדלים וחומה בין המגדלים. היא מתפרסת על שטח של כ-250 מטרים על כ-150 מטרים ומכילה שלושה שערים לאורך חומותיה, כאשר שער הכניסה הראשי היה השער הצפוני שניצב בצמוד לנהר הברדה וכיום הרוס ברובו. לאורך כמעט אלף שנות קיומה של המצודה היא שימשה פעמים בודדות בלבד ללחימה; במצור על דמשק בשנת 1148, המצור המונגולי בפיקוד קיטבוקה בשנת 1260 והמצור המונגולי-טימורי בפיקוד טימור לנג בשנת 1401. הפעם האחרונה ששימשה המצודה ללחימה הייתה כאשר כוחות המנדט הצרפתי הפגיזו עמדות של מורדים סורים מחומות המצודה במהלך המרד הסורי הגדול בשנת 1925.
עד לשנת 1986 שימשה המצודה את השלטונות הסורים כמחנה צבאי, מרכז פיקוד ובית כלא. למרות הפסקת השימוש במצודה באופן צבאי פעיל, היא לא פתוחה עדיין לציבור ונמצאת בתהליך שיקום וחפירות ארכאולוגיות. בין השנים 2000 ו-2006 נערכו חפירות ועבודות שיקום נרחבות בשיתוף עם צוותים צרפתיים, החל משנת 2007 החלו עבודות שיקום נוספות בשיתוף עם צוותים מאיטליה. כיום לאור חוסר היציבות וקרבות מלחמת האזרחים שהחלה ב-2011, לא ברור מצב עבודות השיקום והחפירה במצודה. כמו שאר העיר העתיקה, מוגדרת המצודה חלק מאתר מורשת עולמית (הוגדרה בשנת 1979) ולאור הלחימה הנמשכת, הוגדרה בשנת 2013 המצודה כמו שאר אתרי המורשת ברחבי סוריה כנתונים במצב סכנה.
חומות, מגדלים ושערי העיר
מתאר חומות העיר כמו גם העיר עצמה, הוא ככל הנראה נצר לתקופה הרומית. החומות כפי שהן נראות כיום שופצו ושודרגו לאורך השנים, אך צורתם הכללית נבנתה במאה ה-13. חומות העיר דמשק מוזכרות בתקופה מוקדמת יותר בסביבות המאה ה-9 לפנה"ס בספר ירמיהו, בתקופת ממלכת ארם דמשק תחת המלך בן הדד:
המסגד הגדול
250px|ממוזער|השער המזרחי של העיר העתיקה (באב אל-שארכי) שנבנה בתקופה הרומית, ממנו מתחיל 'הרחוב הישר' אשר חוצה את העיר העתיקה ממזרח למערב.
המסגד הגדול של דמשק, או המסגד האומיי, נחשב לאחד המסגדים הגדולים והחשובים בעולם המוסלמי. בנייתו הושלמה בשנת 715 מספר שנים אחרי הכיבוש המוסלמי של דמשק. הוא הוקם בחלק הצפון-מערבי של העיר (כיום העיר העתיקה) בין מצודת דמשק לרחוב הישר ושימש המרכז הדתי של ח'אליפות בית אומיה שבירתה הייתה דמשק.
כאשר נבנה הוא נחשב לאחד המבנים הגדולים בעולם, הוא נבנה בהשראת סגנון הבנייה הביזנטי על ידי כ-200 אמנים ביזנטיים. הוא בנוי בצורת מלבן בגודל 157 על 100 מטרים, כאשר במרכזו חצר רחבה ובפאותיו שלושה מינארטים; 'מינארט הכלה' בדופן הצפונית, 'מינארט ישו' בפינה הדרום-מזרחית ו-'מינארט קיטבאי' בפינה הדרום-מערבית.
שווקים
שוק אל-חמידיה: השוק המפורסם ביותר בדמשק, תחילתו ברחוב א-נצר בעיר העתיקה של דמשק והוא משתרע על כ-3 ק"מ מזרחה לכיוון המסגד האומיי. בשוק נמכרות סחורות מכל הסוגים, בדגש על סחורה מתוצרת מקומית, וכן ישנן גלידריות המייצרות גלידה דמשקאית אשר ידועה בעולם הערבי. השוק מסתעף לשווקים רבים נוספים, רבים מהם שווקים המיועדים לתחום מסוים.
שוק מדחת באשא: השוק השני המפורסם ביותר בדמשק, שוק אשר רובו מקורה ונמכרות בו בעיקר סחורות בד ואריגים.
שוק אל-בזוריה: שוק מפורסם נוסף בעיר העתיקה של דמשק, שוק זה מתמחה בעיקר בבשמים וצמחי מרפא, אך יש בו גם תבלינים וממתקים.
יהדות דמשק
250px|ממוזער|בית הספר 'מכתאב ענבאר' בעיר העתיקה, אשר נבנה במהלך המאה ה-19 כבית משפחת ענבאר היהודית והוחרם על ידי השלטונות העות'מאנים כשהמשפחה נקלעה לקשיים כלכליים.
על אליעזר עבד אברהם המופיע בפרשת לך לך מסופר שהיה דמשקאי. בתנ"ך מסופר שדוד המלך כבש את דמשק וסיפח אותה לממלכתו, לאחר מכן בזמן שדמשק הייתה בירת הממלכה הארמית, התקיימו איתה קשרים שידעו תמורות. החל מתקופת בית המקדש השני במאה ה-1 לספירה התחיל להתפתח יישוב יהודי בעיר. בתקופת המרד הגדול כנגד האימפריה הרומית, נהרגו כ-10,000 מיהודי דמשק אך עם זאת המשיכה להתקיים קהילה יהודית בעיר.
בעיר התפתח גם מרכז יהודי קראי חשוב שהתקיים עד המאה ה-19. בשנת 1840 התחוללה עלילת דם (עלילת דמשק) כנגד היהודים בעיר, ובעקבותיה החלה הגירת היהודים ממנה ומסוריה בכלל. מאז ירד בהתמדה מספר היהודים בדמשק. עם זאת במחצית השנייה של המאה ה-19 תנאי החיים בעיר השתפרו, הוקמו בתי ספר חדשים והייתה סובלנות דתית רבה יותר. בשנת 1860 חיו בעיר דמשק כ-4,000 יהודים.
מגמת ההגירה היהודית מסוריה רק התחזקה עם פרעות תרפ"ט- 1929, והקמת מדינת ישראל.
כיום עדיין יש בדמשק מספר קטן של יהודים שסובל מעול השלטון הסורי. בדמשק מספר בתי כנסת ובתי ספר יהודים (בעיקר מיסודה של אליאנס- כל ישראל חברים). עם התמשכות מלחמת האזרחים בסוריה, מספר רב ממבניה של הקהילה היהודית בעיר נפגעו. בשנת 2013, פעל איש העסקים הישראלי-אמריקאי מוטי כהנא לשימור בית הכנסת אליהו הנביא בג'ובר, אשר נפגע חלקית במהלך הקרבות בעיר. כהנא, פעל בשיתוף פעולה עם גורמים באופוזיציה הסורית, על מנת למנוע את הריסתו של בית הכנסת במסגרת הקרבות. כיום ממשיך לעמוד בית הכנסת, תוך שהוא ממשיך להיות מאובטח על ידי אנשי האופוזיציה הסורית.
הרובע היהודי של דמשק נמצא בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה של דמשק. בעבר הייתה בדמשק קהילה שומרונית גדולה, אך היא התחסלה במאה ה-17 ובית הכנסת השומרוני עבר לרשותם של היהודים בעיר.
העלייה הגדולה מהעיר של יהודים כונתה עליית האלף, שם עלו יותר מאלף יהודים, רובם ילדים, לארץ ישראל (אז תחת שלטון בריטי).
אתרים חשובים בעיר
ממוזער|220px|המוזיאון הלאומי של דמשק
המסגד הגדול של דמשק
המוזיאון הלאומי של דמשק המציג ממצאים ארכאולוגים מרחבי סוריה מתקופות שונות. המוזיאון נוסד בשנת 1919.
מוזיאון מלחמת אוקטובר
בית האופרה
מאוזוליאום צלאח א-דין
גלריה
ערים תאומות
רשימת הערים התאומות של דמשק:
ראו גם
נמל התעופה הבינלאומי של דמשק
מרכז סרס
המוסד העליון למדע יישומי וטכנולוגיה (דמשק)
לקריאה נוספת
Ross Burns, Damascus: A History, Psychology Press, 2005.
קישורים חיצוניים
העיר העתיקה בדמשק באתר אתרי המורשת העולמית, אונסק"ו.
"מכון שער בנימין" - האתר הרשמי של יהדות דמשק, היסטוריה ופולקלור.
מפת דמשק, 1929, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, אתר הספרייה הלאומית. אתר ערים היסטוריות.
הערות שוליים
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:דקאפוליס
קטגוריה:אתרי מורשת עולמית בסיכון
קטגוריה:סוריה: מחוזות
קטגוריה:סוריה: ערים
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
*
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:המזרח התיכון: ערי בירה
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-3 לפנה"ס
| 2024-09-10T08:56:33
|
בית הסופר
|
בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי, ברחוב קפלן מס' 6 בתל אביב-יפו, הוא מקום משכנה של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל.
היסטוריה
ב-27 בינואר 1952 אישרה מועצת עיריית תל אביב-יפו את התוכנית להקמת בית הסופר על שם ש. טשרניחובסקי ובחודש ספטמבר 1956 הונחה אבן היסוד להקמתו.
בית הסופר יועד לשמש מרכז לחיי הספרות העברית בישראל, בו ישוכנו משרדי אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, המכון הביבליוגרפי "גנזים" ע"ש אשר ברש, מערכת כתב העת "מאזניים", מערכת הספרייה המקורית וספריית "נפש". בנוסף יועד לשמש כסניף של האקדמיה ללשון העברית.
ב-19 בדצמבר 1957 נחנך בית הסופר. בטקס חנוכת הבית ציין יהודה בורלא, יו"ר אגודת הסופרים, כי לבניין החדש יהיו ארבע מטרות: עידוד היצירה העברית והסופרים הצעירים, הפצת תורה שבעל פה בצורת כינוסים וועידות, הגנה על זכויות הסופר מפני קיפוח ואחדות של כל חוגי הסופרים.
בית הסופר תוכנן על ידי האדריכל דב כרמי. הבניין כלל שתי קומות מעל קומת הקרקע וקומה וחצי חפורה. בשנת 1962 הוגשה על ידי כרמי לעיריית תל אביב-יפו תוכנית הרחבה לבניין, הכוללת הן תוספת קומה והן הוספת אולם בקומת הקרקע בחזית הבניין.
בשנת 2013 רכשה קבוצת "העיר החדשה" את מתחם בית הסופר. במתחם, המשתרע על 1.5 דונם, מתוכנן להיבנות פרויקט יוקרה בשילוב של מגורים ותרבות. בשנת 2015 קנה יצחק תשובה את המבנה מקבוצת "העיר החדשה".
במסגרת הפרויקט האמור ישופץ בית הסופר, הממוקם בחזית רחוב קפלן והוא בניין המיועד לשימור. בתום השיפוץ אמור בית הסופר להמשיך ולשמש בית לאגודת הסופרים, כשבמסגרתו יוקם גם מוזיאון לתולדות הספרות העברית.
בעבר אירח חיים נחמן ביאליק, שהיה בין מקימי האגודה, את פעילותה בביתו שברחוב ביאליק בתל אביב. בבית שכן מכון "גנזים" ארכיון האגודה (שהועבר לספריית בית אריאלה), ובבית מתקיימות סדנאות כתיבה על כל ענפיה, וכן אירועים ספרותיים הפתוחים לקהל הרחב.
כיום יושבים בו גם משרדיו של כתב העת הספרותי "מאזנים".
הבית נקרא על שם המשורר שאול טשרניחובסקי. בית דומה נמצא בירושלים, וקרוי על שם הסופר חיים הזז.
קישורים חיצוניים
אלי אשד, מכון "גנזים" עובר בית?
מיכאל יעקובסון: סיבוב בבית הסופר בתכנון אדריכל דב כרמי, באתר 'חלון אחורי', 9 ביולי 2016
הנחת אבן הפינה לבית הסופר בהרצליה, נובמבר 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:אגודת הסופרים העברים
קטגוריה:תל אביב-יפו: מבנים
קטגוריה:הנצחת שאול טשרניחובסקי
קטגוריה:רחוב קפלן
| 2024-03-17T21:59:11
|
פרדיגמה
|
פָּרָדִיגְמָה (או דְּפוּסָה) היא תבנית מחשבה המגדירה את העמדה של אדם (או של קבוצה חברתית), ומשפיעה על תפיסת המציאות שלו ועל הדרך שבה הוא רואה את העולם. בהקשר המדעי, פרדיגמה מתייחסת לאוסף ההנחות ומושגי היסוד המגדירים את עמדתה של קהילה מדעית מסוימת ביחס למושא המחקר.
היסטוריה
המונח פרדיגמה נטבע בסוף המאה ה-19. בתחילה היה השימוש במילה רווח בשדה הדקדוק. מילונים מתחילת המאה ה-20 מציינים את משמעות המילה רק בהקשר הדקדוקי של השפה או הרטורי, כתחליף למשל. בשדה הבלשנות השתמש פרדינן דה-סוסיר במונח "פרדיגמה" על מנת להצביע על סדרה של אלמנטים לשוניים הדומים זה לזה.
פילוסוף המדע תומאס קון נתן למונח את משמעותו הנוכחית כאשר השתמש בו כדי להתייחס למערך הכולל של העמדות, התפיסות והשיטות המגדירים את החשיבה המדעית בתקופה נתונה. בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות" משנת 1962 טבע קון את המונח "פרדיגמה" בהתייחסו להשקפה הרווחת אצל קהילת מדענים העוסקת באותו תחום בתקופה מסוימת. בעקבות ביקורת שנמתחה על כך שהוא השתמש במונח "פרדיגמה" במשמעויות רבות ושונות זו מזו, שיפר קון את הגדרתו. בנוסף, בשל האינפלציה בשימוש הלא-מדויק במושג המקורי "פרדיגמה" מאז פרסום ספרו, קון אף הציע להחליף את המונח "פרדיגמה" במונח "מטריצה דיסציפלינרית". לפי הגדרתו המשופרת של קון, פרדיגמה, או מטריצה דיסציפלינרית, כוללת ארבעה רכיבים:
הכללות סמליות – המרכיבים הצורניים או הניתנים להצגה בכלים של התאוריה המדעית, כגון נוסחאות מתמטיות, ניסוחי תגובות כימיות וכו'.
התחייבויות מטאפיזיות של קהילת המדענים – ההסכמה בין המדענים על האונתולוגיה של התאוריה, כלומר: העצמים שקיימים בעולם ותכונותיהם.
ערכים – האמונות לגבי מהי תאוריה טובה, מהם ניבויים טובים, מהם באופן כללי המאפיינים של הסבר טוב וכו'.
אקסמפלאר – אוסף דוגמאות משותפות של פתרונות של בעיות, המשמשות מופת ודגם לחיקוי כיצד יש לפתור בעיות דומות.
למונחים "חשיבה קבוצתית" (Groupthink) ו"הלך רוח" (Mindset) ישנה משמעות דומה בהקשר של דוגמאות בקנה מידה גדול יותר וקטן יותר של המחשבה המדעית המאורגנת. מישל פוקו השתמש במונחים "אפיסטמה" ו"שיח", "מאתיסיס" ו"טקסינומיה" בדברו על "פרדיגמה" במובן בו השתמש קון.
מעברי פרדיגמה
לעיתים מעברי פרדיגמה הם דרמטיים ביותר, במיוחד כאשר אין מצפים להם. אחת הדוגמאות היא ההתפתחות שחלה בתחום הפיזיקה בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בסוף המאה התשע עשרה נראתה הפיזיקה כתחום המשלים את מעט הקצוות התאורטיים שנותרו על מנת ליצור מערכת הידועה ומובנת ברובה הגדול. בשנת 1900 לורד קלווין הצהיר את הצהרתו הידועה לפיה "אין מה לגלות בפיזיקה עוד. כל שנותר הוא רק מדידות מדויקות יותר ויותר". חמש שנים לאחר מכן פרסם אלברט איינשטיין את מאמרו על תורת היחסות הפרטית, שקרא תיגר על אוסף הכללים שניסחה המכניקה הניוטונית, אשר שימשו לתיאור כוח ותנועה במשך יותר ממאתיים שנים. במקרה זה, הפרדיגמה החדשה מצמצמת את הישנה לכדי מקרה פרטי (המכניקה הניוטונית משמשת להערכת גדלים פיזיקליים הקשורים במהירויות נמוכות יחסית למהירות האור).
בספר "המבנה של מהפכות מדעיות" כתב קון כי "מעבר מוצלח מפרדיגמה אחת לשנייה דרך מהפכה הוא דרך ההתפתחות הרגילה של המדע הבוגר". רעיונו של קון היה עצמו מהפכני לזמנו, וגרם לשינוי מהותי בדרך בה דיברה הקהילה האקדמית על המדע. כך, הוא גרם ל"מעבר פרדיגמה" בהיסטוריה, בפילוסופיה ובסוציולוגיה של המדע.
שימושים נוספים
השימוש המקובל הנוסף במילה "פרדיגמה" היא במובן של "ראיית העולם" (בגרמנית: Weltanschauung). כך לדוגמה במדעי החברה, משתמשים במושג כדי לתאר סדרה של התנסויות, אמונות וערכים, המשפיעים על הדרך בה היחיד תופס את המציאות ומגיב לתפיסה זו. מדעי החברה אימצו את המונח של קון "מעבר פרדיגמה" על מנת להתייחס לתופעה חברתית מסוימת, מעבר למשמעות אליה התכוון קון.
כן משתמשים במילה על מנת לציין מבנה, סדרה או טיפוס המובדל במובהק מאחרים. בהקשר זה משתמשים לרוב בשדה העיצוב. פרדיגמות עיצוביות, או "ארכיטיפים", יוצרים תקדימים תפקודיים לפתרונות עיצוביים.
בפסיכולוגיה ניסויית, למשל, משתמשים במונח "פרדיגמה" כדי לתאר טיפוס מסוים של ניסוי. כך, לדוגמה, פרדיגמת "Go/NoGo" מתארת ניסויים בהם נבדק מתבקש להגיב רק כאשר הוא מזהה את גירוי המטרה, ולא להגיב עבור כל גירוי אחר.
שימוש נוסף הוא בתחום הקיברנטיקה. כאן המובן הוא, במובן הרחב, תוכנית אב שמטרתה להפחית את הכאוס במערכת מסוימת. פרדיגמה תהיה מעין איסור להמשיך בכל פעולה שתגדיל את כמות האנטרופיה במערכת. על מנת ליצור פרדיגמה כזו, על מערכת סגורה לקבל כל שינוי הנדרש לשם כך. מכאן שפרדיגמה במובן זה יכולה להתרחש רק במערכת שעדיין לא הגיעה לצורתה הסופית.
במדעי המחשב, משתמשים במונח "פרדיגמה" בשביל לאגד אוסף של שפות תכנות בעלות מאפיינים מרכזיים משותפים.
אטימולוגיה ותרגום לעברית
מקור המילה מיוונית Paradeigma, שפירושה: תבנית / מתכונת, או מהמילה היוונית Paradeiknunai, שפירושה: דוגמה / הדגמה. ניתן לתרגם את המונח לעברית כ"עלדגם", ויהודה מלצר אכן שקל לעשות זאת כאשר תרגם את ספרו של תומאס קוּן "המבנה של מהפכות מדעיות" לעברית..
האקדמיה ללשון העברית הציעה את המילה דְּפוּסָה כמונח עברי.
ראו גם
צייטגייסט
המבנה של מהפכות מדעיות
הקהילה המדעית
העידן החדש
מטא-תאוריה
קישורים חיצוניים
עיקרי התאוריה של קון תוך דגש מיוחד למושג הפרדיגמה
פרדיגמות ארגוניות - שימוש במושג הפרדיגמה בסביבה הארגונית לאור עבודתו של קון, באתר דואלוג
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פילוסופיה של המדע
| 2024-02-27T14:25:13
|
קלארק קר
|
קלארק קר (באנגלית: Clark Kerr; 17 במאי 1911 – 1 בדצמבר 2003), סוציולוג וכלכלן אמריקני, מראשי קבוצת חוקרים שעסקה בשוק העבודה במשך יותר משני עשורים לאחר מלחמת העולם השנייה. כיהן כנגיד אוניברסיטת קליפורניה בברקלי וכנשיא אוניברסיטת קליפורניה.
בשנת 1954 טען קר כי בשוק עבודה קפיטליסטי קיימת נטייה לחלוקת שוק העבודה לענפים כלכליים וגאוגרפיים, בכל אחד מהם מתקיים שוק עבודה פנימי. נטייה זו כינה קר בשם בלקניזציה (על שם הפיצול המדיני הרב באזור הבלקן).
קר טוען כי בתוך שווקים פנימיים אלו קיימות הגבלות רבות על גמישות השוק (בניגוד לכלכלה נאו-קלאסית ליברלית, שהזניחה את קשיחות השוק). הגבלות אלו נובעות הן מפעולותיהם הכלכליות של העובדים והמעסיקים (לדוגמה: הגבלת הכניסה לשוק לפי קריטריונים כגון הכשרה ייחודית, חברות בארגון מסוים, תקופת חונכות וכו'), ומהגבלות מוסדיות הפועלות על השוק (חוקים המגבילים את התעסוקה, פעולותיהם של איגודים מקצועיים ושל איגודי מעסיקים וכו').
מנהל ההשכלה הגבוהה של קליפורניה
בשנת 1952 מונה קר כנגיד הראשון של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, עד אז ניהל את הקמפוס נשיא אוניברסיטת קליפורניה (שכלל בשנים אלה עוד שני קמפוסים בדרום קליפורניה) באופן ישיר. בשנת 1958 הוא מונה לנשיא אוניברסיטת קליפורניה. בתפקיד זה היה אחראי להכנת תוכנית האב של ההשכלה הגבוהה בקליפורניה, לפיה חולקו המוסדות הציבוריים (הקיימים ואלה העתידים לקום) לשלוש שכבות: אוניברסיטאות שישתייכו למערכת האוניברסיטה של קליפורניה (היום עשרה קמפוסים) בהם יתקיימו לימודים לכל התארים, מכללות שיישתייכו למערכת "האוניברסיטאות של המדינה" California State University, בהן לא יתקיימו לימודי דוקטורט, ומכללות קהילתיות בהן לומדים שנתיים. למערכת הראשונה יוכלו להתקבל השמינית העליונה של בוגרי התיכון, לשנייה השליש העליון ולמכללות המקומיות כל בוגרי התיכון. התוכנית אף יצרה מסלול מעבר בין המכללות המקומיות למערכות האחרות.
בשנת 1960 אימצה קליפורניה באופן רשמי את התוכנית ופתחה בהרחבה גדולה של מערכת ההשכלה הציבורית שלה שנחשבת בסקרים שונים כטובה בעולם.
בתקופת כהונתו של קר התחוללו הפגנות ומהומות סטודנטים רבות על רקע "התנועה לחופש הדיבור" ומלחמת וייטנאם. תגובתו של קר, שסלד מגירוש סטודנטים מהאוניברסיטה, ספגה ביקורת מחוגים שמרניים שסייעו לבחירתו של רונלד רייגן כמושל. לאחר בחירתו של רייגן בשנת 1967 פוטר קר ממשרתו כנשיא.
קר כיהן בתפקידים שונים הקשורים להשכלה גבוהה בקרן קרנגי.
בשנת 2002 נודע כי ה-FBI בימיו של ג'ון אדגר הובר עקב אחרי קר והדליף אודותיו מידע כוזב לחבר הנאמנים של אוניברסיטת קליפורניה, לרייגן ול.
ראו גם
מונחים בשוק העבודה
קישורים חיצוניים
Clark Kerr, 'One of the Giants,' Dies
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כלכלנים אמריקאים
קטגוריה:סוציולוגים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי מכללת סווארת'מור
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סטנפורד
קטגוריה:בעלות תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות בארצות הברית
קטגוריה:נשיאי אוניברסיטאות בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1911
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2003
| 2024-03-09T11:42:07
|
גיאוגרפיה
|
redirect גאוגרפיה
| 2015-09-26T11:03:36
|
קלרק קר
|
הפניה קלארק קר
| 2009-07-07T18:59:58
|
קלרק קאר
|
הפניה קלארק קר
| 2009-07-07T18:59:02
|
ג'ון דאנלופ
|
ג'ון דאנלופ (באנגלית: John Thomas Dunlop; 5 ביולי 1914 – 2 באוקטובר 2003) היה כלכלן אמריקני שבחן את תהליכי המיסוד של שוק העבודה בחברה קפיטליסטית וכיהן כמזכיר העבודה של ארצות הברית.
ביוגרפיה
ג'ון דאנלופ נולד בקליפורניה וגדל בפיליפינים, שם פעלו הוריו כמיסיונרים. בשנת 1939 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. בשנת 1938 הצטרף כמרצה לכלכלה לאוניברסיטת הרווארד, ובשנת 1950 התמנה לפרופסור מן המניין. כתב ספרים רבים העוסקים בנושאים מתחום יחסי העבודה.
בנוסף לפעילותו האקדמית, השתתף דאנלופ באופן פעיל בהסדרת יחסי העבודה בארצות הברית. עסק בגישור בסכסוכי עבודה, השתתף בוועדות לאומיות שונות בתחום יחסי העבודה, והיה יועצם של רבים מנשיאי ארצות הברית, החל בפרנקלין דלאנו רוזוולט. בשנת 1975 כיהן כשר העבודה בממשלו של הנשיא ג'רלד פורד, והתפטר מתפקידו עקב מחלוקת עם הנשיא על חוק המתיר משמרות מחאה של שובתים.
ב-1957 קבע דאנלופ כי שוק העבודה מורכב מאשכולות עיסוקים, שהם יחידות היסוד של מבנה השכר בשוק. אשכולות אלו מוגדרים בכך שהם קבוצות עיסוקים המשתייכות לאותו ענף כלכלי, הדומים זה לזה בצורת העבודה, בשיוך העובדים ובתנאי ההעסקה (לדוגמה: אשכול המאבטחים, אשכול המורים העל-יסודיים וכו').
על אשכולות אלו פועלים יחידות קובעות שכר: ארגונים הנוגעים ישירות בקביעת השכר באשכול (לדוגמה: הנהלת ארגון מסחרי, איגוד מקצועי וכו'). יחידות אלו נוגעות בכמה אשכולות בו-זמנית, ומקיפות תחום נרחב יחסית של השוק.
פעולת היחידות קובעות השכר על האשכולות השונים יוצרות שערי מפתח לשכר: אמות מידה לקביעת השכר עבור בעיסוקים המרכזיים של כל אשכול. מלבד שערי המפתח קיימים שערים נלווים לשכר: אמות מידה לעיסוקים הלא מרכזיים באשכול. שערים אלו מושפעים מגורמים חזקים כגון מצב השוק, מאבקים מעמדיים, חוקים וכדומה, וכך נקבעים לשערים אלו גבולות מסוימים. גבולות אלו מכונים קווי שכר.
קו שכר (קונטור) מאופיין על ידי הגאוגרפיה, פלח השוק אליו הם משתייכים (ציבורי, עסקי, וכו') והאשכולות המרכיבים אותם. כמו כן, מכיל קו זה את כל היחידות קובעות השכר הקשורות אליו, ויוצר ביניהן קשר הדוק על בסיס מקורות כוח האדם, השווקים הפתוחים אליהם, ועל בסיס הדמיון בתנאי ההעסקה.
לקווי השכר נטייה חזקה למיסוד, שכן הם יוצרים מערכת איזונים המקשרת בין כל היחידות קובעות השכר, האשכולות וקווי השכר סמוכים. קשר זה מתבטא בזהות מסוימת בין הגורמים השונים ובהתייחסות שלהם אחד אל השני כאל קנה מידה לקביעת שערי השכר (לדוגמה: מזכירים במשרד החינוך נוטים להשוות את שכרן לשכר המורים, ולהתייחס אליו בהתאם).
גורם נוסף הקשור בקווי השכר הוא היותם מייצגים של מעמד חברתי, שכן הם מבדילים בין שכבות אוכלוסייה שונות על פי מצבם הכלכלי. עובדה זו מגבירה את הנטייה של קווי השכר למיסוד, שכן כל שינוי כרוך בשינוי מעמדי, שאינו מובן מאליו במערכת.
שינוי קווי שכר מביא ללחצים בשני מובנים:
שינוי זה כרוך בזעזוע המערכת שהתמסדה סביב קווי השכר. זעזוע זה עשוי לקבל מובנים חברתיים רחבים (ואף פוליטיים, מעבר למובנו הכלכלי.
פריצה של קווי שכר מסוימים (כלפי מעלה) מביאה ללחצים גדולים מצד עובדים בקווי שכר סמוכים, אשר באים בדרישה לקיים שינוי מקביל בקווי השכר שלהם (וזאת מכיוון שקבוצות השונות משוות את שערי השכר שלהן זו לזו, ולאו דווקא למצב השוק הכללי).
תהליך זה, לטענת דאנלופ, מגביר את תהליך האינפלציה בשוק, מעבר לגבולותיו המוגדרים על ידי ההיצע והביקוש.
הצורך בהימנעות מלחצים חזקים אלו מוסיפים על נטיית קווי השכר למיסוד, על ידי שמירה על שערי שכר קבועים, בלא קשר למצב השוק החיצוני. בכך חורגת תאוריית קווי השכר מהגדרות הכלכלה הנאו-קלאסית הליברלית.
ראו גם
מונחים בשוק העבודה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מזכירי העבודה של ארצות הברית
קטגוריה:כלכלנים אמריקאים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'רלד פורד
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1914
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2003
| 2024-06-11T08:22:51
|
ערד
|
עֲרָד () היא עיר במחוז הדרום בישראל. היא שוכנת על גבול מדבר יהודה, על רכס כידוד, בגובה של כ-600 מטר מעל פני הים. שטח השיפוט שלה הוא 105,000 דונם. הוכרזה כעיר בשנת 1995.
גאוגרפיה
ערד ממוקמת בדרום מדבר יהודה, על גב רכס כידוד וממזרח לבקעת ערד, 23 ק"מ מערבית לים המלח, וכ-45 ק"מ מזרחית לבאר שבע. המועצה המקומית הקרובה ביותר היא כסיפה. ערד גובלת בשטח השיפוט של מועצה אזורית תמר ממזרח ובשטח גלילי ממערב. דרך ערד עוברים כביש 31 וכביש 3199 למצדה.
ערד ממוקמת בגובה של כ-600 מטרים מעל פני הים; הנקודה הנמוכה ביותר היא 360 מטר, והגבוהה – 630 מטרים, עם נקודת ציון של 600 מ' בהר כידוד. בעיר מספר וואדיות, לרבות ערוצי נחל צאלים, יעלים, נחלי כידוד, חסד, רחמים דומייה, קינה, מלחתה ופראים. בבקעת ערד אדמת לס, וממזרחה סלעי משקע, כגון גיר, צור ודולומיט.
כמות הגשם הממוצעת בערד היא כ-130 מ"מ בשנה. בממוצע אחת לשמונה שנים יורד בערד שלג קל למשך כיממה.
היסטוריה
ערד העתיקה
מקור השם "ערד" מ: . בקרבת ערד החדשה נמצאת העיר העתיקה תל ערד, שבה נחשפו שרידי יישוב מהתקופה הכנענית מלפני כ-5,000 שנה ומהתקופה היהודאית לפני כ-3,000 שנה. העיר ערד של תקופת הברונזה הקדומה השתרעה על כמאה דונם, והוקפה בחומה בצורה באורך כ-1,200 מטרים. היא אחת מהערים הקדומות ביותר בארץ ישראל שבהן רחובות מתוכננים, מבני ציבור ושלטון וחומה.
הקמת ערד
ב-23 בינואר 1921 ניתן אישור מהשלטון המנדטורי לחיילים משוחררים מהגדודים העבריים להקים במקום יישוב. תשעה גברים ושתי נשים הגיעו לאתר, והחלו בבניית יישוב וחיפוש מים. לאחר ארבעה חודשים נכשלה היוזמה - מים לא נמצאו במקום, וההתיישבות ננטשה.
ב-1960 הוחל בתכנון חבל ערד, ובמרכזו העיר ערד כ"עיר המתוכננת הראשונה בישראל", ביוזמת לובה אליאב, שהתמנה לראש צוות ההקמה ומיד החל בארגון הצוות. האדריכל אלכסנדר שר התמנה למהנדס ראשי, ואילנה ברנזון אלרוד התמנתה לראש צוות תכנון ערים לאחר שחזרה מברזיל כחברה בצוות תכנון העיר ברזיליה, בניהולם של לוסיו קוסטה ואוסקר נימאייר.
התכנון נעשה בקריה בתל אביב, תוך חיפוש אחר האתר המתאים להקמת העיר, במרחב שממזרח לבאר שבע, על גבול המורדות לים המלח. ב-1961 עזב אליאב ותחתיו מונה יצחק פונדק. ב-1962, עזבו שר ואלרוד, ובמקומם מונה יונה פיטלסון לראש צוות התכנון. אנשי הצוות שימשו לימים כבסיס למחלקת ההנדסה במועצה המקומית ערד.
לאחר איתור השטח, החליט אליאב, כי תכנון העיר ייעשה באתר עצמו והצוות יגור במחנה קדמי, על מנת לחוש ולהבין את תנאי האזור ואקלימו. כמו כן, ישמש המחנה כעין תקיעת יתד ראשונה במקום. המחנה, שתוכנן על ידי שר ואלרוד, כלל בניין אדמיניסטרציה מרכזי עם קומה ראשונה בנויה אבן כמקום מקלט בשעת הצורך, ולצידו חדר אוכל, משרדים וחדרי מגורים, שנבנו משאריות צריפים ששופצו והותאמו.
עם המעבר למחנה הקדמי ב-1961, הורחב הצוות שכלל אדריכלים ומהנדסים, אנשי אדמיניסטרציה ותפקידים שונים, ובהם אברהם בייגה שוחט, לימים ראש המועצה המקומית (ומאוחר יותר שר האוצר). המחנה הקדמי הפך לבניין משרדי המועצה ובהמשך למשרדי העירייה, וכן שימש מקום למוסדות ציבור נוספים.
בשנת 1962 הגיעו לערד המתיישבים הראשונים, שבאו ברובם למקום ביוזמת מוסדות המדינה. מועד תחילת ההתיישבות במקום נקבע (לאחר דחייה) ליום 21 בנובמבר 1962, אולם משפחה ראשונה הגיעה ליישוב כבר בחודש אוקטובר.
ממוזער|ערד בשנת 1966
כוונת הממשלה הייתה להקים במקום יישוב שתושביו יעבדו בקידוחי גז טבעי ונפט, מפעלי מחצבים באזור ים המלח ומישור רותם, מפעלים שיוקמו באזור תעשייה של העיר ותיירות מרפא בעקבות האוויר היבש והקריר של העיר וסגולות המרפא של בקעת ים המלח. העיירה קמה עם תכנון אדריכלי דקדקני שנמשך כחצי שנה ותכנון דמוגרפי שהסתמך על ילידי ישראל וועדת קבלה שאישרה מכירת דירות רק לבעלי מקצוע שהוגדרו כנדרשים. לאחר שנים, כשהתפתח במקום שוק דירות יד שנייה, נעלמה יכולת השפעתה של הוועדה, והיא בוטלה. מיקומה של ערד נקבע במטרה לאכלס את השטח הריק בצפון-מזרח הנגב. הכוונה הייתה שתשמש מרכז לחבל התיישבותי חדש, הוא חבל ערד (ראה עיירת פיתוח). הסקר הגאולוגי שנערך בטרם הקמתה של העיר נפסק לפני גבולותיה ולא נודע כי העיר יושבת על מרבץ פוספטים גדול (כנראה מהגדולים בארץ), עד לשנות ה-70 של המאה ה-20, דבר שגורם לפעפוע של גז רדון מתחת לחלק משכונות העיר .
התבססות היישוב
בשנת 1967 נערכו לראשונה בחירות למועצת ערד. זאת לאחר מרד התושבים שהתנגדו למינוי ראש החבל ותבעו בחירות דמוקרטיות. לראש המועצה נבחר אברהם בייגה שוחט, שכיהן בתפקיד זה עד 1989, לאחר שנבחר לכנסת בשנת 1986. סגנו, בצלאל טביב נבחר במקומו לראש המועצה, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 2003. לאחריו נבחר ד"ר מוטי בריל אשר הודח ב-2007. תחתיו מונתה ועדה קרואה, בראשות גדעון ברלב, מנכ"ל משרד הפנים לשעבר. ב-2010 נערכו בחירות שלא מהמניין ונבחרה לראשות העיר טלי פלוסקוב. כשנבחרה לכנסת ב-2015 נערכו בחירות בערד ונבחר עו"ד ניסן בן-חמו. ב-2024 נערכו בחירות ונבחר יאיר מעיין.
ב-1983 החל מפעל "פסטיבל ערד", ביוזמתו של שוחט. ביוני 1995 הוכרזה ערד כעיר. ביולי 1995 נהרגו באסון פסטיבל ערד שלושה בני נוער. הפסטיבל הפך מותג בעל שם והאסון הפך לסמל של כישלון בעיר. הפסטיבל נחגג מדי שנה עד היום במתכונת צנועה.
מאז 2004 קבוצת תושבים גדולה מתנגדת לפעילותה של חברת רותם שבבעלות משפחת עופר כדי למנוע הקמת מכרה פוספטים באזור ערד דבר שעלול להגביר את התחלואה בעיר ואף יהרוס את ענף התיירות של העיר, מלבדם היו גם מספר אנשי ציבור שהביעו בקבוצה תמיכה, בהם שרת הבריאות, יעל גרמן שטענה כי "הניסיון שייצבר, לא יוכל לספק ביטחון כי לכריה בהיקף מלא לא יהיו השפעות בריאותיות שליליות".
אוכלוסייה
250px|ממוזער|בית הכנסת שקד בערד
250px|ממוזער|רחוב בערד
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
כבר בשנותיה הראשונות, קלטה העיירה הקטנה עולים חדשים, שהגיעו מרומניה וממדינות אחרות, אולם קצב גידול האוכלוסייה במקום, כמו גם מקורות תעסוקה אפשריים, היה רחוק מן התחזיות. בשלהי שנת 1966 גרו במקום פחות מ-2,500 תושבים, אף שהתחזית הייתה כי באותו מועד יהיו ביישוב מעל 10,000 תושבים. בסוף שנות השישים, הוקם בעיר אולפן ייחודי, בשם מכון ווג'ס, שבו למדו אקדמאים יהודיים מכל העולם, אך בעיקר מארצות דוברות אנגלית. משנת 1971 הגיעו לערד עולים חדשים ממדינות נוספות: ארצות הברית, קנדה, ברית המועצות, דרום אפריקה, ואתיופיה. באותה תקופה התיישבו בעיירה גם כמה משפחות מקהילת העבריים (שמושבה בעיקר בדימונה). כך נוצר בעיר פסיפס רבגוני של תרבויות וגלויות.
בשנות התשעים הגיעו למקום אלפי עולים מברית המועצות לשעבר, ותוך שנים אחדות הורכבה אוכלוסיית העיירה בעיקר מעולים חדשים: יותר מ-50% מהתושבים. בשנת 1995 נפתחו כמה מרכזים לקליטת עולים בשכונת "חלמיש" וליד שכונת "מעוף". המרכז שבשכונת "חלמיש" קלט רק יוצאי אתיופיה ונסגר גם הוא. כיום יוצאי חבר העמים מהווים כשליש מהתושבים בעיר, קהילה של חסידות גור, המהווה כ-20% מהאוכלוסייה, קהילת חב"ד וקהילה קטנה של חוזרים בתשובה - בעיקר חסידי ברסלב, כ-300 מבקשי מקלט מסודאן ואריתראה ועוד.
בעשורים הראשונים לייסודה התאפיינה ערד באוכלוסייה בעלת מעמד חברתי כלכלי גבוה, שבידל את היישוב מיתר עיירות הפיתוח (לצד כרמיאל). לפי מספר חוקרים ובהם בתיה רודד (תושבת העיר ופעילה פוליטית) שקיעתה של העיר נבעה בעקבות שינוי סדר היום הלאומיים בעקבות עליית הליכוד לשלטון, אלפי עולים מברית המועצות שהתיישבו בעיר, העברת מפעלי התעשייה שהיו בערד למדינות העולם השלישי כחלק ממגמה גלובלית של העברת התעשייה למדינות בהן כוח האדם זול יותר, הטשטשו ההבדלים בינה לבין שאר עיירות הפיתוח בנגב. מחירי הדיור הזולים בה משכו אליה כמות נכבדת של חסידי גור שהתיישבו בערד. והובילו לעימותים בין חרדים וחילונים בעיר על אופייה של העיר. כמו כן נוצר בה ריכוז של כ-1,300 פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה שעברו את גבול מצרים (בעקבות נוהל גדרה-חדרה) במהלך ראשית שנות ה-2000 ולאחר שינוי הנוהל נותרו 500 איש. ב-2010 הייתה לעיר הישראלית הראשונה שבה נבחרה יוצאת חבר המדינות - טלי פלוסקוב מ"ישראל ביתנו" - לראשות העירייה. ב-2015 נבחרה פלוסקוב לכנסת ומאז מכהן כראש העיר עו"ד ניסן בן חמו, בן ערד שגדל והתחנך בה.
בעיר פועלים גרעיני התנדבות רבים, הכוללים מתנדבי שנת שירות של הצופים העבריים, קדימה, צמרת ובית"ר. בנוסף על כך, בעיר ישנו כפר סטודנטים וגרעין של תנועת הבוגרים של בני עקיבא ובעבר התקיים בעיר גרעין חיילים של תוכנית "עם וארץ" מטעם מכינת עין פרת.
בעיר פועלות תנועות הנוער הצופים, בית"ר, בני עקיבא והנוער העובד והלומד.
אוכלוסייה בסביבה
ליד העיר ערד שוכן בסיס האימונים של חטיבת הנח"ל.
בסביבתה מכל עבריה, יושבות קהילות בדואיות החיות ביישובים בדואים לא מוכרים (הפזורה). האוכלוסייה מוערכת בכ-15,000 תושבים בדואים (מהם תל ערד, אלפורעה, ר'זה, אל זערורה, בקעת הקנאים ונחל יעלים). לבדואים של אלפורעה יש תביעות בעלות על הקרקע בתחום הקו הכחול של ערד וחלקם יושבים על אדמות אלה. בעקבות המאבק נגד הקמתו של מכרה הפוספט הסמוך לשטח זה, לא תוכנן היישוב אלפורעה על אף שהוכר בשנת 2006 וכך מתגוררים 11,000 נפש על פני אזור זה בלא הסדרה מוסכמת.
אדריכלות
שמאל|ממוזער|250px|מפת ייעודי קרקע, על פי התוכנית המקורית
ההיבט האורבני
200px|ממוזער|תוכנית העיר ערד, על גבי ברכת שנה טובה, 1962
ערד שייכת לדור הערים החדשות אשר הוקמו במדינת ישראל עם ראשיתו של העשור השני להקמתה. התכנון התבסס על עקרונות תכנון הערים המודרני, והושפעה באופן משמעותי מתכנון העיר ברזיליה, ועליהם נוספו רעיונות ייחודיים שפיתחו אדריכלי העיר והשכונות שערכו ניסויים אדריכליים מגוונים. התכנון כלל התפתחות הדרגתית, הפרדה בין שימושים שונים, הפרדה בין תנועה רגלית ותנועה ממונעת והתייחסות לאקלים ולנוף המדברי.
המתכננים יצרו עיר במבנה ליניארי, המותאם להתפתחות הדרגתית של יישוב, שהיה תפיסה חדשה בתכנון הערים בארץ (שם). התכנון אפשר התחלה של יישב חדש וגידולו באופן הומוגני כיחידה שלמה בכל אחד משלבי ההתפתחות, תוך יצירת תמהיל מותאם של מגורים, מבני ציבור, חינוך, מסחר ותרבות באופן פרופורציונלי לגודלו.
התכנון כלל בחלק המרכזי של העיר 6 רבעים, כשבכל רובע מגורים כ־5,000 תושבים. בכל רובע נשמר מקום למבני ציבור ובין הרבעים תוכנן מרכז העסקים העירוני הראשי. מחוץ לאזור המגורים, סביב הצומת והכביש האזורי, מוקמו שטחי תעשייה ומסחר, שהיו אמורים להישען גם על התנועה העוברת באזור. אזור מלונות תוכנן ממזרח לעיר בקצה הרכס, מול הנוף של בקעת ים המלח, הרי אדום ומואב, והיה מיועד לתיירות מכל הסוגים ובעיקר לחולי אסתמה ומחלות ריאה, שאזור זה נחשב כבעל השפעות טובות עליהם.
מערכות התחבורה תוכננו על פי אופנת תכנון הערים של שנות ה־60 של המאה ה־20, שכללה הפרדה מוחלטת בין תנועת הולכי הרגל וכלי הרכב. תנועת כלי הרכב הועברה לכבישים חיצוניים סביב שכונות המגורים, ובמרכז השכונות עברו שבילים רחבים להולכי רגל שחיברו בין המרחבים השונים בשכונות ובינם לבין מבני הציבור ומרכז העיר.
באמצע שנות ה-60 הוחל בתכנון פרויקט מגורים הכולל בתים פרטיים צמודי קרקע סביב הרבעים המרכזיים, שהיווה למעשה אב-טיפוס לשכונות "בנה ביתך" של סוף שנות ה-70.
בשנות האלפיים נמתחה ביקורת על התכנון המודרניסטי של העיר, המפריד בין השימושים השונים ובין המכוניות להולכי הרגל, בטענה שתכנון כזה מקשה על התנועה בין השכונות, מעודד תלות ברכב הפרטי ומונע אינטנסיביות עירונית שתחזק את הכלכלה והמסחר.
ההיבט הארכיטקטוני
על פי הנחיותיה של תוכנית האב לעיר ערד, נדרשה חזית הבניין להכיל לפחות 60% ציפוי באבן מקומית. אלמנט זה הביא לכך שנוצר קו מאחד בין בתיה השונים של העיר, ובנוסף חיבר את הבתים אל המרחב הסובב אותם. ברחבי העיר נעשו מספר פרויקטים ארכיטקטוניים אשר היוו מעין ניסויים במערכות מגורים. דוגמה לדבר ניתן למצוא בשכונת "בתי הפטיו" הממוקמת בלב "רובע יעלים" הוותיק. ייחודן של יחידות דיור אלו, הוא בכך שלכל יחידה הוקצתה חצר רחבת ידיים (פעמים אף בגודל שווה לגודל הדירה עצמה) התחומה מכל עבריה בקירות גבוהים - כך שבבוא היום, עם גידולה של המשפחה, ניתן יהיה לסגור את החלל ולהרחיב את חלל הדירה. פרויקט "בתי הפטיו" נחשב עד היום לאחד מהדוגמאות המובהקות לניסיונות המרתקים שנעשו בארכיטקטורה הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה.
2022 מרכז העיר
תוכנית להתחדשות מרכז העיר וארבע השכונות הוותיקות הסמוכות אליו, בשיתוף האדריכלים "בסט אדריכלים" ו-"אורצקי אדריכלים", זכתה במקום הראשון באות האדריכלים 2022 בקטגוריית תכנון ועיצוב עירוני.
שכונות ורבעים
שמאל|ממוזער|250px|מרכז פיס לנוער
שמאל|ממוזער|250px|בית ספר באבישור
לרוב השכונות בערד ניתן שם הקשור לנושא מסוים, כשכל שמות הרחובות בהן עוסקים בנושא. שכונות יוצאות הדופן הן השכונות הראשונות ושכונות המרכז (ראשונים, נעורים, אבישור, טללים, יעלים ולבאות). שאר השכונות הן: גבים, בה הרחובות קשורים בגופי מים ונחלים, חלמיש – בפירות, מעוף – בציפורים, שקד – בפרחים, רותם – באבנים, חצבים – בנושאי צבא, הרדוף – בגופים גבוהים, ורננים – מוזיקה. מדרום לכביש 31 שוכן אזור התעשייה של העיר, המחולק לאזור תעשייה זעירה בצפון, ואזור תעשייה כבדה, שבמערבו שוכן רובע האמנים "אשת לוט".
רובע יעלים
רובע יעלים היה הרובע הראשון ותוכנן על ידי אדריכלית ברנזון אלרוד. הרובע נקרא על שם נחל יעלים הזורם בסמוך לעיר. וקבל את הכנוי "בתי הפטיו" על שם יחידות דיור אלה שהיה בהן ניסיון למצוא פתרון ארכיטקטוני לבניה רוויה בתנאי המדבר.
המבנה בנוי בצורה פירמידלית כך שלכל דירה שטח פתוח של פטיו המשמש גינה קטנה פרטית הן על הקרקע והן בקומות על ידי תוספת פטיו לכל דירה על הגג של הדירה מתחתיה.
בערב, אחרי שחדרי המגורים בתוך הדירה התחממו במשך היום (בתקופה שלא היה מיזוג אוויר) נוצר שטח חיצוני נעים בשעות הערב. שטח הפטיו מאפשר עם גידול המשפחה ניצול השטח ללא צורך מעבר לדירה גדולה יותר.
הכניסה לדירות לאורך מעבר פנימי מוצל וחדרי מדרגות פתוחים. אזור חניה לכל דיירי הבתים בכניסה למעבר.
רובע האמנים
ברובע זה, הקרוי "אשת לוט", חברו אמנים תושבי ערד לקהילה יוצרת בעלת רגישות חברתית וסביבתית גבוהה. הרובע, המשלב יצירה, אמנות ואווירה מדברית, ממוקם בקצה המערבי של אזור התעשייה, על אם הדרך היורדת אל ים המלח ומצדה. במהלך הקיץ מתכנסים תושבי ערד בימי "חמישי ברובע" כדי ליהנות ממופעים, שוק איכרים והאוויר הקריר והנעים.
אבישור
בלב העיר ערד שוכן רובע אבישור – פנינה ארכיטקטונית המייצגת נאמנה את רוח הארכיטקטורה הישראלית של שנות ה־60 של המאה ה־20. רובע זה תוכנן על ידי האדריכלים אדם אייל ודוד בסט, בהתאם לתוכנית האב. את הרובע, המכיל כ-600 יחידות דיור, חוצה רחוב להולכי רגל, שמצדדיו גני שעשועים, מבני ציבור ועוד. את הרובע מקיף כעין כביש טבעתי, שמפריד בין תנועת כלי הרכב לתנועת הולכי הרגל. טיפולוגיית הבינוי מורכבת מחצרות סגורות, המגנות מפני רוחות המדבר החזקות, ויוצרות הצללה לחצר. את תכנון הנוף לשכונה ביצע אדריכל הנוף צבי דקל, עבודה שעליה זכה בפרס קרוון בשנת 1973. תכנון הנוף מתאפיין בניצול חכם של מערך הבינוי, וכן חשיבה על תנאי האקלים המדבריים.
לבאות
שכונת לבאות ממוקמת במרכז העיר הדרומית, כוללת בניינים בני ארבע קומות לצד רבי קומות ובתי קרקע. בשכונה ממוקמת קופת חולים מכבי, בית הספר לבאות ובית הכנסת הספרדי של העיר. השכונה נגישה גם לקניון ערד ולבית הספר התיכון היחיד בעיר.
שכונת נעורים
שכונת נעורים היא מן השכונות הוותיקות בעיר, בתיה הראשונים של השכונה אכלסו את בוני היישוב בערד, ובכך למעשה חברה לרעותה, השכונה הראשונה, שכונת 'הראשונים' בה התגוררו מייסדי העיר בצריפי אזבסט. נעורים נבנתה בצורה מסודרת, כשחלקה בתים צמודי קרקע, אחידים ברובם, וחלקה בנייה רוויה.
תעשייה
אזור התעשייה של ערד שוכן בדרום מערב העיר, בשטח של 2,854 דונם. שני המפעלים הגדולים שהיו בו נסגרו בשנת 2014, "מגבות ערד" ומפעל "פלקסטרוניקס" (לשעבר "מוטורולה דרום"). בשנים 2015–2019 נוספו חמישה מפעלים חדשים בגודל בינוני. כיוון הפיתוח הכלכלי של ערד הוא יצירת תמהיל של תיירות בוטיק וטיולי טבע, הפיכת העיר למרכז תרבות ואמנות, תעשייה של מפעלים קטנים ובינוניים, פיתוח המנחת למטוסים קלים ושירותי אחסון ושירות למטוסים קלים, פרק מוטורי ופיתוח אנרגטי שישחרר את העיר מהתלות בחברת חשמל (ראו דף הפייסבוק של עו"ד ניסן בן-חמו).
שירותים עירוניים
300px|ממוזער|מרכז רפואי שאלר
בערד סניפי קופות חולים כללית, לאומית ומכבי. על יד בניין העירייה הוקם על ידי הרב חנוך אידלמן והרב אברהם קמינר עסקני קהילת גור בשנות ה-2000 מרכז רפואי על שם לאון ופרדה שאלר מלונדון, ובו חדר מיון. בשנת 2023 נפתח במקום מרכז דיאליזה המשמש את כל תושבי האזור. תחנת מגן דוד אדום ממוקמת בסמוך למרכז הרפואי. בעיר פועלת פנימיית "בית מזור" לילדים ונערים חולי אסתמה אשר משתלבים במערכת החינוך של ערד.
תחנת משטרת ערד (האחראית על גזרת ערד וסדום), בפיקודו של קצין בדרגת רב-פקד, נמצאת גם היא על יד העירייה. בשנת 2007, זכתה משטרת ערד בתעודת הצטיינות על כך שהפחיתה משמעותית את כמות עבירות הרכוש בגזרתה.
הספרייה העירונית ערד הוקמה כחודש לאחר הגעת הגרעין הראשון לעיר. מאז גדלה ועברה בין מבנים שונים עד להגעתה בשנת 1984 למבנה הנוכחי במתנ"ס ערד. הספרייה זכתה בפרס הספרייה המצטיינת של משרד התרבות לשנת 2012.
האקלים התרבותי בערד
בשנות השישים והשבעים התפתחו בה קהילה תוססת ושוחרת תרבות ופעילות עסקית שוקקת. בהיותה "העיר המתוכננת הראשונה בישראל", היא הציתה את דמיונם של רבים, והיו שהכתירו אותה כ"אל דוראדו".
בתחילת שנות השמונים חיו בעיר כ-13 אלף איש. באותה התקופה נרכשו מעל 1,500 מנויים לסדרת התיאטרון השנתי של "תרבות לעם", שהביאה לעיר מדי שנה 6–8 הצגות תיאטרון של מיטב תיאטראות ישראל. תפוסתו של בית הקולנוע "אורון" היא 750 מקומות כך שכל הצגה הועלתה פעמיים.
ב-1981 הועלה על במת "אורון" המחזמר "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", בהפקה משותפת של תיאטרון "הקאמרי" עם קבוצת תיאטרון ערד, תזמורת ערד ואנשי ערד. מטעם הקאמרי השתתפו ששי קשת, תיקי דיין ואלברט כהן. ההצגה עלתה חמש פעמים בערד ואחר כך גם בתל אביב בתיאטרון הקאמרי עצמו.
בסביבה התרבותית הזו פעלו, בין השאר, הבמאי דורון צברי, הסופר גבי ניצן, המשוררת טל ניצן, העורך רן זיו, העיתונאי יובל קרני ורבים אחרים.
אמנות ואומנות
המרכז לאמנות עכשווית בערד מציג תערוכות אמנות מהעיר, מישראל ומשאר העולם, המעלות נושאים הרלוונטיים לחיים בערד ובנגב המזרחי. במסגרת המרכז פועלת תוכנית שהות אמן בינלאומית שמשכה בשנים האחרונות מעל מאה אמנים מכל העולם.
חגיגות הזמר העברי בערד ("פסטיבל ערד"), המתקיימות בעיר מדי שנה מאז 1982, מהוות מוקד משיכה לאלפי מבקרים מדי קיץ.
ברובע האמנים בעיר פועלות מספר גלריות ובערבי חמישי במהלך הקיץ מתקיים בו יריד "חמישי ברובע", בו פתוחות כל הגלריות לקהל הרחב ומתקיימים מופעים והופעות מוזיקליות. ברחבי העיר ערד פועלים אמנים רבים, המציגים את יצירותיהם במרכז לאמנות, בירידי "ארט קפה" המתקיימים מפעם לפעם ובימי "בתים פתוחים" במהלך סוכות. ניתן לבקר במספר בתי גלריה לאורך כל השנה.
ערד משופעת באמנות רחוב ובפסלי חוצות.
עיתונות
בשנת 1966 החלו אלי זיו ורחל (רוחל'ה) זיו, ממייסדי ערד, להוציא לאור עיתון מקומי בשם "כידוד", על שם ההר שעליו הוקמה העיר. "כידוד", שיצא לאור ברציפות עד 1989, נחשב לאחד מחלוצי המקומונים בישראל (קדמו לו רק שני מקומונים באילת). בשיאו הוא הופץ ב-3,000 עותקים מדי שבוע, שחולקו חינם במכולות, בקיוסקים ובמקומות נוספים. אבי בלשניקוב, בעבר מנכ"ל משרד התקשורת ומנכ"ל הכנסת, היה עורך מדור הנוער ב"כידוד" בתקופת לימודיו בתיכון.
כיום מופץ בערד עיתון ה"צבי" למגזר הכללי ועיתון "מידערד" למגזר הדתי והחרדי בעיר.
תיירות
ממוזער|230px|פסל הבולבוסים בעיצוב יונה פיטלסון וגדעון פרידמן המאזכר סימון במרחב בדואי מסורתי
שמאל|ממוזער|260px|פסל סביבתי של יגאל תומרקין במצפה מואב (הקמת הפסל מומנה במקור על ידי תושבי היישוב)
ערד ידועה בנופה המדברי, ובאקלימה היבש הידוע בתכונות המרפא שלו. קרבתה למדבר יהודה מושכת מטיילים רבים שיוצאים ממנה כבסיס. בנוסף לכך, ערד ידועה באוויר הנקי שלה, ומהווה בשל כך מוקד משיכה לחולי אסתמה מכל רחבי הארץ.
בכל שנה בסוכות מתקיים פסטיבל בתים פתוחים של אמנים בערד; בכל קיץ מתקיים פסטיבל הזמר בערד; במהלך חודשי הקיץ מתקיימים ערבי "חמישי ברובע" בקריית האמנים עם אמנים והפעלות; בכל שנה בסוף השבוע הראשון של חודש מאי נערכות הליכות ג'יין בשניים-שלושה מסלולים, המספרים מסיפוריה של העיר.
בשטח העיר, במרחק של 9 ק"מ לכיוון מצדה מערב, נמצא כפר הנוקדים, אתר תיירות בסגנון מקראי.
ספורט
260px|ממוזער|מגרש הטניס בערד
כדורגל
בעיר היו שתי קבוצות כדורגל. הראשונה היא הפועל ערד שמשחקת בליגה ב' דרום. בינואר 2015 הוכרז על הפסקת פעילות הקבוצה עקב קשיים כלכליים. השנייה היא מכבי ערד תמר שנסגרה בשנת 2022 עקב חובות כספיים.
היאבקות
בעיר פועל מועדון היאבקות ששמו "מכבי עמי ערד". המועדון זוכה להצלחות באליפויות ישראל ובתחרויות בינלאומיות. כך למשל, נתנאל בראל הגיע למקום השמיני באליפות העולם בשנת 2015 ובוריס סרולביץ' זכה במקום השלישי באליפות אירופה.
כדורסל
בעיר יש קבוצת כדורסל אחת, הפועל ערד, ששיחקה בליגות נמוכות. בעקבות הפסקת התמיכה הכלכלית של העירייה לקבוצה הופסקה פעילותן של קבוצות הבוגרים והנוער.
ענפים אחרים
בעיר פועלת קבוצת כדוריד בשם "הפועל ערד", המשחקת בליגה הארצית בכדוריד.
ב-2017 הוקם מסלול מרוץ מכוניות בערד.
ערים תאומות
גלריית תמונות
לקריאה נוספת
מנחם תלמי ואפרים תלמי, כל הארץ-לכסיקון גאוגרפי של ישראל, הוצאת עמיחי, ספטמבר 1966, ערך: ערד, עמוד 532–533.
מיכאל יעקובסון, האדריכל שתכנן את בניין העירייה, מנחם כהן - עבודות (על תכנון המרכז העירוני בערד), הוצאה עצמית, 2014
רודד, ב' (2010), ערד בין כסיף לבריר – ממשליות של שליטה מזניחה. א' צפדיה, וח' כץ (עורכים) מדינה מפקירה – מדינה משגיחה / המקום האחר של המדינה (עמ' 143–164). תל-אביב: הוצאת רסלינג.
רודד, ב. ואהרונוביץ', י. (2011). "מנהיגות מקומית בעיר ספר שולית בין הלאומי לגלובלי: המקרה של ערד." בתוך: א. בריכטה, א. ויגודה-גדות וג. פדה (עורכים). עיר ומדינה בישראל: שלטון מקומי לקראת העשור השביעי, עמ' 86–128.
רודד, ב' (2012). תכנון במצב של אי-הכרעה: המקרה של הנגב. תכנון, 9(1): 164-141.
רודד, ב' (2012). התוכנית להתיישבות ב"מבואות ערד" בראי עקרונות של פיתוח בר-קיימא וצדק רב-דורי. אקולוגיה וסביבה 3(1): 116-117.
רודד, ב' (2014). האם ערד שייכת לתושביה? פנים 64: 107-112.
רודד, ב. (2015). הזכות לנופי המקום: מאבקים "מלמטה" על דמותה של ערד, סוציולוגיה ישראלית, טז (2): 119-139.
רודד, ב. (2016). אקטיביזם חברתי בעיירת ספר: המקרה של ערד. בתוך: בארי, א. ורזין, ע. (עורכים). דמוקרטיה מקומית בישראל: ביזור, מקומיות והשתתפות (עמ' 47–67). מחקר י פלורסהיימר, המכון ללימודים עירוניים ואזוריים, האוניברסיטה העברית בירושלים.
רודד, ב. (2017). 1. רודד, ב. (2017). עיר ומכרה פוספט בבקעת ערד – שחקנים במאבק. בתוך: א. גולן ור. דוניץ-קידר (עורכות). עיר תאגיד/תאגיד בעיר (85-114), תל אביב: רסלינג.
רודד, ב., מאיר, א. ובן-ישראל, א. (2018). דרך כמקום-מרחב חברתי: כביש 31 וערד בין חיבור לניתוק. סוציולוגיה ישראלית.
רודד, ב. (2018). התביעה לזכות לעבודה בעיר: המקרה של סגירת מפעל בערד. מגמות נג (2): 216-189.
קישורים חיצוניים
ערד-ליין- פורטל המרכז בתי עסק,חדשות ואירועים קהילתיים בעיר
מפות אזור ערד בשנים הראשונות להקמתה (בעברית) ומפת תכנון אזורית (באנגלית), 1961 עד 1969, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:מדבר יהודה
קטגוריה:ישראל: ערים מתוכננות
קטגוריה:עיירות פיתוח
קטגוריה:ערים במחוז הדרום
קטגוריה:נחלת שבט יהודה
קטגוריה:יישובים באזור ים המלח
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1962
קטגוריה:ישראל: יישובים
קטגוריה:שביל ישראל
| 2024-10-11T03:23:21
|
מחסומי כניסה
|
REDIRECTחסם כניסה לשוק
| 2005-05-09T17:18:19
|
תועלת שולית
|
בכלכלה נאו-קלאסית, ה'תועלת' של מוצר (או שירות) מבטאת את המידה שבה צריכתו מספקת את הצרכים (או התשוקות) של צרכן; והתועלת השולית (בגרמנית, Nutzenfunktion) מבטאת את תוספת התועלת לה יזכה הצרכן מצריכה נוספת של יחידה אחת מאותו מוצר או שירות.
הביטוי תועלת שולית נובע מהמילה שוליים, מתוך הכוונה שמדובר בתועלת האחרונה שנוספה או התועלת הראשונה שנוותר עליה. הביטוי הפך לפופולרי, ככל הנראה, במאה ה-19, עם פיתוחה של התורה הנאו-קלאסית. עם זאת, אסכולות נוספות בכלכלה (ובעיקר האסכולה האוסטרית) השתמשו במושג בדרכים שונות כדי לתאר את השפעותיהן של בחירות כלכליות.
תועלת שולית וגורמי ייצור
התועלת השולית ממוצר נמדדת בתור הגידול בתועלת של הצרכן כתוצאה מגידול של יחידה אחת בתצרוכת של אותו מוצר. דרך נוספת למדוד את התועלת השולית היא הירידה בכמות התועלת כאשר התצרוכת קטנה ביחידה אחת.
מאחורי מושגים אלו עומדת ההנחה שהצרכן מפיק תועלת מצריכה, ומטרתו להגיע למקסימום תועלת: הן בהווה בהינתן ההכנסה הפנויה שלו שתשמש אותו לתצרוכת, והן לאורך זמן בהינתן זרמי ההכנסה שלו, היכולת להעביר הכנסות מתקופה לתקופה והמחירים בכל תקופה.
מובן שלא מדובר בפונקציות שניתן למדוד אותן בפועל, אלא בניסוח פורמלי של דפוסי התנהגות מסוימים של הצרכן.
תועלת שולית וצריכה
התועלת השולית במוצרי צריכה אינה תמיד בת-כימות – ישנן תועלות שהן לא מוחשיות, כגון יוקרה, מעמד או סיפוק אומנותי. מדידת התועלת השולית יכולה להתבצע או באמצעות פרמטרים ממדעים אחרים (כגון רפואה, פסיכולוגיה או סוציולוגיה) או באמצעות השפעתם על תועלות שהן מוחשיות. לדוגמה, רכישת ידע אקדמאי יכולה להימדד באופן פסיכולוגי (התועלת היא הנאה מעצם הלמידה), באופן סוציולוגי (התועלת היא עלייה בסטטוס החברתי) או באופן כלכלי (התועלת היא רכישת עבודה בעלת כושר השתכרות גבוה יותר).
חוק תועלת שולית פוחתת
חוק תועלת שולית פוחתת (Diminishing Marginal Utility) קובע כי כאשר השימוש במוצר מסוים עולה, תוספת התועלת (הנאה) מאותו מוצר פוחתת. מבחינה מתמטית פירוש הדבר הוא שהתועלת כפונקציה של השימוש במוצר היא פונקציה קעורה - נגזרתה הולכת וקטנה (הווה אומר: הנגזרת הראשונה לפי הכמות היא חיובית בדרך כלל, והנגזרת השנייה שלילית).
תופעה זו מקבילה לחוק התפוקה השולית הפוחתת, שלפיה התפוקה השולית (דהיינו, תוספת התפוקה עבור גורם הייצור האחרון) תקטן עם כל הוספה של גורם ייצור, כאשר יתר גורמי הייצור יישארו קבועים. לדוגמה, במפעל בו מספר המכונות נשאר קבוע, ככל שיגדל מספר הפועלים, כך מספר היחידות, שמייצר כל פועל נוסף, ירד. לחלופין, במקום תופעה של תפוקה שולית פוחתת, יכולה להתקיים תופעה של איכות שולית פוחתת. במצב כזה, תוספת גורמי הייצור לא מורידה את כמות היחידות המיוצרות אלא את איכותן.
כדאי לשים לב שחוק התועלת השולית הפוחתת מתייחס לצרכן (הביקוש) וחוק התפוקה השולית הפוחתת - ליצרן (ההיצע).
בצריכה, חוק התועלת השולית הפוחתת קובע כי מנקודה מסוימת, תוספת צריכה של מוצר תוביל להקטנת התועלת השולית מכל יחידת צריכה נוספת מאותו מוצר. לדוגמה, לאדם בעל מספר מכוניות, התועלת השולית מהמכונית הראשונה תהיה גבוהה יותר מהשנייה, התועלת מהשנייה גבוהה יותר מהשלישית וכולי. ממכונית מסוימת, התועלת השולית תהיה שלילית - המכונית הנוספת לא תועיל אלא תזיק (במקרה זה גם הנגזרת הראשונה שלילית).
ראו גם
ביקוש
תפוקה שולית
תפוקה שולית פוחתת
המהפכה השולית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מיקרו-כלכלה
de:Nutzenfunktion#Grenznutzen
| 2023-11-19T09:20:13
|
אוקיינוס
|
ממוזער|300px|גלים באוקיינוס השקט. אוסטרליה
אוֹקְיָנוֹס הוא מקווה מים מלוחים גדול מאוד המפריד בין יבשות. האוקיינוסים מהווים חלק גדול מההידרוספירה של כוכב לכת, ומתוך פני השטח של כדור הארץ, 70.8% הם אוקיינוסים – 361,126,444 קמ"ר. בכדור הארץ מוגדרים, לפי ארגון ההידרוגרפיה הבין-לאומי, חמישה אוקיינוסים: האוקיינוס השקט, האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס ההודי, אוקיינוס הקרח הצפוני והאוקיינוס הדרומי. האוקיינוסים מורכבים בחלקם מגופי מים קטנים יותר, למשל ימים ומפרצים, אשר נחשבים לגופי מים שוליים.
מקור השם
במיתולוגיה היוונית, אוקיינוס הוא אל הנהר הגדול המקיף את כדור הארץ ומעניק חיים לכל דבר הקשור במים. מאחר שאוקיינוס הוא אל הנהר המקיף את כל הארץ, מתייחס המונח אוקיינוס גם לכלל גופי המים המקיפים את יבשות כדור הארץ. התיבה "אוֹקְיָנוֹס" מופיעה בעברית המשנאית בברייתא במסכת תענית "ר' אליעזר אומר כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא, וכן בתלמוד הירושלמי: "כאלו חוט מתוח מקפלריא ועד אוקיינוס".
נתונים
# שם מלא שם מלא באנגלית מיקום משטח כדור הארץ שטח (קמ"ר) נפח (קמ"ק)(הערכה) עומק מרבי (מטר) עומק ממוצע (מטר)1 האוקיינוס השקט Pacific Ocean מאוקיינוס הקרח הצפוני בצפון ועד האוקיינוס הדרומי בדרום, מוקף מאסיה ואוסטרליה במערב, ומאמריקה במזרח 32.4% 168,723,000 622,000,000 11,022תהום צ'לנג'ר שבשקע מריאנה 4,2702 האוקיינוס האטלנטי Atlantic Ocean אירופה ואפריקה ממזרח, ואמריקה ממערב. הוא מחובר לאוקיינוס הארקטי בצפון, לאוקיינוס השקט בדרום מערב, לאוקיינוס ההודי בדרום מזרח, ולאנטארקטיקה או לאוקיינוס הדרומי בדרום 20.9% 85,133,000 354,700,000 8,380 3,3393 האוקיינוס ההודי Indian Ocean מתוחם מצפון על ידי תת-היבשת ההודית וחצי האי ערב (או, באופן כללי יותר, על ידי דרום ומערב אסיה), ממערב על ידי מזרח אפריקה. ממזרח – סין, איי סונדה באוסטרליה, ומדרום – אנטארקטיקה או האוקיינוס הדרומי. 14.4% 70,560,000 292,131,000 8,047 3,8904 האוקיינוס הדרומי Southern Ocean לפי ההצעות השונות הוא מקיף את יבשת אנטארקטיקה, מצפון לו האוקיינוס השקט, האטלנטי, ההודי, אולם אין הסכמה כללית על גבולותיו 4% 21,960,00071,800,000 7,235 4,5005אוקיינוס הקרח הצפוניArctic Oceanבין היבשות צפון אמריקה, אירופה, אסיה, האי גרינלנד ואיים נוספים 2.8%15,558,00018,750,0005,4501,038סך הכל70.9%361,934,0001,359,381,0008026.8 (ממוצע)3407
היווצרות האוקיינוסים וגבולותיהם
300px|ממוזער|שמאל|תרשים המתאר את חלוקת האוקיינוסים בכדור הארץ, בהנחה שהאוקיינוס הדרומי נמצא דרומית לקו הרוחב ה־60
לא ידוע כיצד נוצרו לראשונה גופי המים הגדולים על פני כדור הארץ, אולם ישנן מספר תאוריות באשר למקור המים על פניו. התקררותו של כדור הארץ בהאדן שחררה רכיבים גזיים נדיפים שהוחזקו באטמוספירת כדור הארץ בלחץ שהספיק לייצוב המים בצורה נוזלית. לחלופין, כוכבי שביט, גופים טרנס-נפטוניים ומטאוריטים עשירים במים התנגשו בכדור הארץ והביאו מים שמילאו את האוקיינוסים שבכדור הארץ. תאוריות נוספות כוללות דליפת מים מתוך סלעים הידראטיים וקרינה ששברה קשרים כימיים על פני שטח כדור הארץ ויצרה כך מים.
למעשה, האוקיינוסים הם החלקים של קרום כדור הארץ המכוסים מים, וצורתם של אלה התעצבה לפי תזוזת טקטוניקת הלוחות ונדידת היבשות. מכאן שהאוקיינוסים שינו ומשנים את צורתם בצורה מתמדת. אחד האוקיינוסים העתיקים המשוערים הוא פנתלסה שהקיף את יבשת העל פנגיאה. ים טתיס אף הוא היה אוקיינוס עתיק בעידן המזוזואיקון.
כיום ישנן מספר שיטות חלוקה לאוקיינוסים, מאחר שכולם מחוברים יחד לגוף מים אחד גדול, אולם החלוקה התקפה היא זו של הארגון ההידרוגרפי הבין-לאומי, שלפיה האוקיינוסים מחולקים לחמישה. האוקיינוס הגדול ביותר הוא האוקיינוס השקט המפריד בין אסיה ואוקיאניה לאמריקה. השני בגודלו הוא האוקיינוס האטלנטי המפריד בין אירופה ואפריקה לאמריקה. יש המחלקים שני אוקיינוסים אלה לצפוני ולדרומי ביחס לקו המשווה. האוקיינוס השלישי הוא האוקיינוס ההודי, דרומית לאסיה ובין אפריקה לאוקיאניה. אוקיינוס הקרח הצפוני סובב את הקוטב הצפוני. האוקיינוס הדרומי, לפי ההצעות השונות, מקיף את יבשת אנטארקטיקה, מצפון לו האוקיינוס השקט, האטלנטי, ההודי, אולם אין הסכמה כללית על גבולותיו.
אזורים
שמאל|ממוזער|250px|תרשים עומק של חלקיו העיקריים של האוקיינוס
ממוזער|250px|פני מים רגועים עם עננים באוקיינוס האטלנטי
אוקיינוגרפים מחלקים את האוקיינוס לאזורים כתלות במרחק מן היבשת ובעומק, כאשר לכל אזור מאפיינים פיזיקליים וביולוגיים שונים. האזור הקרוב ביותר ליבשת הוא האזור החופי, נקודת המעבר בין היבשת לאוקיינוס הכוללת את תחומי הגאות והשפל. אזור הים הפתוח, האזור הפלָגי, נחלק לאזור נריטי, שהוא האזור שמעל המדף היבשתי, ולאזור אוקייני. מבחינת שכבות עומק, השכבה העליונה באזור הפלגי היא השכבה המוארת, המגיעה לעומק של 200 מטרים. שכבה זו היא השכבה בעלת המגוון הביולוגי הרחב ביותר מבין שכבות העומק באוקיינוס, בשל האפשרות לקיים בה פוטוסינתזה. שכבה בעומק 100–700 מ' נקראת פסיכרוספירה. בשכבות עמוקות יותר היצורים ניזונים מחומר אורגני השוקע מן השכבה המוארת או שהם מוצאים לעצמם מקור אנרגיה חלופי. מתחת לשכבה המוארת מופיעה השכבה המזופלגית, המובחנת מהשכבה שמתחתיה על ידי תרמוקלינה של 12 מעלות צלזיוס, שבאזורים הטרופיים ממוקמת בעומקים של 700–1,000 מטרים. השכבה הבאה בעומק היא השכבה הבתיפלגית שבה הטמפרטורה נעה בין 4 ל-10 מעלות צלזיוס. שכבה זו מגיעה לעומק של 2,000–4,000 מטרים. מעל המישור המצולי שוכנת השכבה האביסלפלגית שמגיעה לעומק של 6,000 מטרים, ובשקעים האוקייניים מופיעה שכבה נוספת, העמוקה ביותר מבין שכבות האוקיינוס, והיא השכבה ההדלפלגית. בנוסף לשכבות עומק אלה, שכבת האוקיינוס הממוקמת ממש מעל קרקעית הים נקראת אזור בֶּנְתִי , והיצורים החיים בה נקראים בשם כולל – בנתוס.
אקלים
הסערות הגדולות ביותר מתרחשות באוקיינוס בדרך כלל, ונראים בו תנאי מזג אוויר קיצוניים ביותר. באזורים המשווניים מתרחשות סופות טרופיות – הוריקן וטייפון, שהן סופות חמות, בעוד שבאזורים הצפוניים מתרחשות סופות קרות, כמו השקע האטלנטי. זרמי ים משפיעים רבות על האקלים בכדור הארץ.
טמפרטורה
טמפרטורת האוקיינוסים קובעת את האקלים ותבניות הרוח באזורים הסמוכים להם, היא נחשבת ליציבה ביחס לתופעות טבע ואקלים ולכן מהווה מדד לאקלים כדור הארץ. יציבות זו מסבירה מדוע אוקיינוסים אינם קופאים, גם באזורים בהם הטמפרטורה נמוכה דיה כדי לגרום למי ים לקפוא.
מאז 1880 טמפרטורת פני האוקיינוסים הממוצעת נמדדת באופן קבוע על ידי מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי (NOAA).
ממוצע טמפרטורת פני האוקיינוסים של המאה ה-20 עומד על 16.4 מעלות צלזיוס אך בעקבות ההתחממות הגלובלית הממוצע עולה באופן מתמיד. לעומתה, טמפרטורת מי האוקיינוסים נמוכה ויציבה יותר מזו של פני האוקיינוסים, כאשר הממוצע עומד על 3.9 מעלות צלזיוס. עם זאת, אפשר שגם בתחום זה ניתן לראות את השפעותיה של ההתחממות הגלובלית. כך למשל, טמפרטורת מי האוקיינוסים שנמדדה ביוני 2009 למשל הייתה גבוהה ב-1.06 מעלות צלזיוס מעל הממוצע של המאה ה-20 – הסטייה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם.
גורמים משפיעים
זרמים – מאחר שהאוקיינוס הוא מאגר מים אדיר, שתָחום פיזית בין מספר יבשות וימות, הוא נתון להשפעותיהם של זרמים חמים יותר המגיעים מאוקיינוסים שכנים ומפעילות וולקנית בקרקעיתו. עובדה זו משפיעה במידה רבה על גבולותיה המשתנים של אנטארקטיקה, כמעט כפליים, בין עונת הקיץ לחורף (Atlantic Convergence).
מליחות מי הים – מעבר פאזה מנוזל למוצק (או נקודת הקיפאון), יורדת משמעותית כתלות בשבר המסי של המלח במים. נוכחות המלח יוצרת קשרים יוניים איתנים המקשים על היפרדות האטומים בעת חימומם, וגורמת לעלייה בצמיגות הנוזל ובחסינותו לקיפאון. בנוסף, היווצרות של מדפי הקרח באוקיינוס הקרח הצפוני ובאנטארקטיקה, משנה את מאזן המלח בחלקים שאינם קופאים, בהותירם מלוחים יותר וצמיגיים יותר.
קרינה ובידוד – מים צמיגיים הם דחוסים יותר ולפיכך כבדים יותר. בשל כך הם שוקעים לקרקעית ובמקומם עולים מים חמים יותר שנכלאים בשכבה בין מעטה הקרח העליון למעטה הצמיגי התחתון, שנדחס אף יותר בשל עומקו ובשל "עמוד" המים שמעליו. אזור הכליאה משמש כרצועת בידוד שמשמרת את הטמפרטורה בצורה מיטבית, ומאפשרת לקרינת השמש לחמם את חלקה העליון ולמנוע מהקרח להוסיף להתעבות.
לפי הדוח השישי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, האדם גרם להתחממות האטמוספירה, היבשה והאוקיינוסים. קיים סיכון גבוה שהתחממות זו תמשיך.
אקולוגיה
רוב יצורי האוקיינוסים חיים בשכבה האפיפלגית, שעומקה הוא עד 200 מטרים מתחת לגלים. בעומק זה ישנם צורות חיים רבות השוחות ללא הרף או נעות כפלנקטון על זרמי הים. הם עושים זאת הן כדי לחפש מזון בעולם רחב מאוד וחסר חיים ברובו והן כדי לא לשקוע לעומקים חשוכים, קרים ולוחצים בהם קשה לשרוד.
מעבר לעומק 200 מטרים ישנו עולם שונה מאוד ובו חיים יצורים המותאמים לחיים במעמקי הים, המשתמשים בנהורנות ביולוגית כדי למצוא מזון ובני זוג.
האוקיינוסים הם ביתם של צורות חיים רבות, כמו:
פלנקטון ואצות שונים
צורבים ומסרקניות
רכיכות ימיות – דיונונים, תמנונים וחלזונות ימיים
סרטנים שונים ועכבישנים ימיים
זוחלים ימיים
דגים שונים – דגי סחוס, מקריני סנפיר ומצויצי סנפיר
יונקים ימיים שונים: סדרת הלווייתנאים, טורפים ותחשאים.
עופות ימיים, שוכני מים או דואים.
כמו כן יצורי יבשה שונים מצליחים להגיע לאיים נידחים ברחבי האוקיינוסים ולרבים מאפיינים ייחודיים.
בשנת 2019 פרסם האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN) דוח שלפיו כמויות החמצן המומס במי האוקיינוס ירד בצורה דרסטית בשנים האחרונות, ככל הנראה בעקבות פעילות האדם המזהמת. בדוח הובהר כי ירידה מתמשכת כזו עלולה לפגוע אנושות במערכת האקולוגית וביצורים הימיים שמתקיימים באוקיינוס.
גלריה
כלכלה
האוקיינוסים הם הכרחיים לתחבורה: רוב הסחורה בעולם מועברת באמצעות ספינות בין נמלים. בני האדם חיברו אוקיינוסים מסוימים במקומות שלא היה חיבור ביניהם על מנת ליצור מעבר נוח לספינות, כגון תעלת סואץ ותעלת פנמה.
אוקיינוגרפיה
ממוזער|250px|מעשנות בקרקעית דרום האוקיינוס האטלנטי
המדע החוקר את האוקיינוסים נקרא אוקיינוגרפיה. שיט במימי האוקיינוס (בין השאר למטרות חקר) בעזרת סירות החל כבר בזמנים פרה-היסטוריים, אך רק מהמאות האחרונות התאפשר שיט מתחת למים בעזרת צוללות.
הנקודה העמוקה ביותר באוקיינוס (ובעולם בכלל) נמצאת באוקיינוס השקט ליד איי מריאנה הצפוניים, זוהי תהום צ'לנג'ר. בנקודה זו עומק המים הוא כ-11,034 מטרים (לשם השוואה העומק המרבי של הים התיכון הוא 5,267 מטרים). המקום נחקר ונרשם באופן מלא רק ב-1951 על ידי חיל הים הבריטי.
אוקיינוס בכוכבי לכת או ירחים
אין הוכחות על קיומם של אוקיינוסים בעלי מים בכוכבי לכת או ירחים. בירחו הגדול ביותר של שבתאי, טיטאן, קיים אוקיינוס של מתאן. כיום מאמינים כי קיים בירחו של צדק, אירופה, אוקיינוס מתחת למעטה הקרח שעוביו כמה עשרות ק"מ.
עוד לא נמצא כוכב לכת חוץ-שמשי עליו ניתן לזהות קיומם של אוקיינוסים.
קישורים חיצוניים
Coreocean – אגודה לחקר האוקיינוסים בארצות הברית
NOPP – The National Oceanographic Partnership Program – ארצות הברית
חידון האוקיינוסים, באתר לרגו
הערות שוליים
*
קטגוריה:גופי מים
| 2024-09-30T06:29:37
|
17 ביוני
|
17 ביוני הוא היום ה-168 בשנה (169 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 195 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1579 – סר פרנסיס דרייק מכריז על ריבונות אנגליה על שטחי קליפורניה
1789 – המהפכה הצרפתית: האספה הלאומית מתכנסת לראשונה
1885 – פסל החירות מגיע לנמל ניו יורק
1928 – אמיליה ארהארט מצטרפת כנוסעת ואחראית על יומן הטיסה הופכת לאישה הראשונה לטוס מעבר לאוקיינוס האטלנטי
1939 – ההוצאה להורג הפומבית האחרונה בגיליוטינה בצרפת – אויגן ויידמן מוצא להורג באשמת רצח רקדנית אמריקאית
1940 – ברית המועצות כובשת את לטביה
1940 – מלחמת העולם השנייה: שארל דה גול מחולץ מצרפת
1941 – מלחמת העולם השנייה: בריטניה כובשת את סוריה ולבנון מידי צרפת של וישי ומעבירה את השליטה בהן לצרפת החופשית
1944 – איסלנד זוכה בעצמאות מדנמרק והופכת לרפובליקה
1950 – השתלת הכבד הראשונה בעולם מתבצעת על ידי ד"ר ריצ'רד לאולר בשיקגו
1953 – המרד המזרח-גרמני: שביתה כללית פורצת בגרמניה המזרחית
1961 – רקדן הבלט הסובייטי רודולף נורייב עורק למערב, בשדה התעופה "לה בורז'ה" בפריז
1961 – כווית מקבלת הכרה בעצמאותה מהממלכה המאוחדת
1962 – מנצחת את בתוצאה 3 – 1 במשחק הגמר של מונדיאל 1962
1965 – הביטלס החלו להקליט את אלבומם Rubber Soul
1967 – עשרה ימים בלבד לאחר כיבושו, מוסר משה דיין את מפתחות הר הבית לאנשי הוואקף
1972 – תחילתה של פרשת ווטרגייט: חמישה פורצים נלכדים במטה המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית בווטרגייט
1974 – ה-IRA מפוצץ מטען חבלה בפרלמנט הבריטי
1976 – סין עורכת ניסוי ראשון בפצצת מימן
1991 – האפרטהייד בדרום אפריקה מבוטל לאחר 40 שנה, עם ביטול חוק מרשם האוכלוסין, שהיה הבסיס לאפרטהייד
1994 – לאחר מרדף טלוויזיוני מתוקשר, נעצר או. ג'יי. סימפסון בחשד שרצח את אשתו לשעבר, ניקול בראון סימפסון ואת חברה רונלד גולדמן
2010 – בג"ץ בית הספר בית יעקב בעמנואל – תחילת מאסר הורי התלמידות האשכנזיות, מלווה בהפגנות מחאה המוניות
2011 – פיצוץ הגז בנתניה בבניין בכיכר העצמאות בנתניה
2015 – לורטה לינץ' מושבעת כתובעת הכללית של ארצות הברית, האישה השנייה והאפרו-אמריקאית הראשונה בתפקיד זה
2023 – פתיחת הספיישל אולימפיקס בברלין, גרמניה
נולדו
1239 – אדוארד הראשון מלך אנגליה (נפטר ב-1307)
1682 – קארל השנים עשר, מלך שוודיה (נפטר ב-1718)
1747 – מרכוס הרץ, רופא ופילוסוף יהודי-גרמני (נפטר ב-1803)
1811 – יון סיגורדסון, מנהיג התנועה הלאומית האיסלנדית; תאריך הולדתו נקבע כחג לאומי באיסלנד (נפטר ב-1879)
1818 – שארל גונו, מלחין צרפתי (נפטר ב-1893)
1880 – קארל ואן וכטן, סופר וצלם אמריקני (נפטר ב-1964)
1882 – איגור סטרווינסקי, מלחין רוסי (נפטר ב-1971)
1888 – היינץ גודריאן, גנרל נאצי, ממייסדי טקטיקת הבליצקריג (נפטר ב-1954)
1898 – מאוריץ קורנליס אשר, צייר וגרפיקאי הולנדי (נפטר ב-1972)
1900 – מרטין בורמן, בכיר נאצי (נפטר ב-1945)
1920 – פרנסואה ז'קוב, ביולוג יהודי-צרפתי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נפטר ב-2013)
1926 – יחיאל אדמוני, איש ציבור ומנהל ישראלי (נפטר ב-2024)
1927 – משה טאובה, חזן, אקדמאי ומוזיקאי (נפטר ב-2020)
1928 – אלישבע מיכאלי, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלית (נפטרה ב-2009)
1929 – טיגראן פטרוסיאן, אלוף העולם בשחמט (נפטר ב-1984)
1929 – הנס מארק, פיזיקאי ואיש ממשל אמריקאי (נפטר ב-2021)
1929 – חיים ירון, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף, כיהן כראש מחלקת הציוד של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים (נפטר ב-2023)
1931 – ציפורה כגן, חוקרת ספרות ישראלית (נפטרה ב-2021)
1932 – שמואל שי, ממייסדי להקת הנח"ל ושדרן רדיו ב"קול ישראל" (נפטר ב-2023)
1936 – קן לואץ', במאי קולנוע בריטי
1938 – גרטה אניגמן, זמרת דנית, זוכת אירוויזיון 1963 יחד עם יורגן אניגמן כנציגת דנמרק (נפטרה ב-1990)
1939 – מנחם עינן, אלוף בצה"ל, ראש אגף התכנון, ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה
1939 – עלי סייבאו, הנשיא השלישי של ניז'ר (נפטר ב-2011)
1940 – יריב בן אליעזר, חוקר תקשורת המונים ותדמית, ופרשן בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה
1942 – מוחמד אל-בראדעי, דיפלומט מצרי, מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית
1943 – בארי מנילו, זמר אמריקאי
1943 – ניוט גינגריץ', פוליטיקאי אמריקאי
1945 – קן ליווינגסטון, ראש עיריית לונדון
1945 – אדי מרקס, רוכב אופניים בלגי
1946 – יפה ויגודסקי, יו״ר שדולת הנשים בישראל (נפטרה ב-2023)
1952 – מוטי חביב, שדר ספורט ישראלי
1955 – מיקי קם, שחקנית וזמרת ישראלית
1956 – סמדר יערון, שחקנית, מוזיקאית, רקדנית ויוצרת רב תחומית
1959 – יונתן מילר, מוזיקאי ישראלי
1964 – עופר לוי, זמר ישראלי, מלחין ומוזיקאי
1965 – חוסה אוסקר הררה, כדורגלן אורוגוואי
1967 – נורמן עיסא, שחקן ובמאי ישראלי-ערבי-מרוני
1971 – עמנואל מורנו, קצין בסיירת מטכ"ל (נהרג ב-2006)
1972 – יונתן יבין, סופר ועיתונאי
1972 – אדורם קייסי, כדורגלן במכבי חיפה ובנבחרת ישראל
1975 – אלי פיניש, שחקן ובדרן ישראלי
1976 – סקוט אדקינס, שחקן אנגלי ואמן לחימה
1980 – ונוס ויליאמס, שחקנית טניס אמריקאית
1980 – סילה, זמרת-יוצרת טורקייה
1984 – ג'ון גלאגר ג'וניור, שחקן וזמר אמריקאי, זוכה פרס הטוני
1984 – אריאל וולף, שחקן וכוריאוגרף ישראלי
1985 – רפאל סוביס, כדורגלן ברזילאי
1986 – מרי אבג'רופולוס, שחקנית ודוגמנית קנדית
1987 – קנדריק לאמאר, ראפר אמריקאי
1993 – קווין רובין, שחקן, אושיית רשת ויוטיובר ישראלי
1997 – קיי. ג'יי. אפא, שחקן ניו זילנדי
נפטרו
1866 – לואיס קאס, מדינאי אמריקני בכיר (נולד ב-1782)
1933 – חיים ארלוזורוב, מדינאי ופעיל ציוני (נולד ב-1899)
1940 – ארתור הרדן, ביוכימאי בריטי, חתן פרס נובל לכימיה (נולד ב-1865)
1946 – יחיעם ויץ, לוחם פלמ"ח (נולד ב-1918)
1963 – ריכרד בר, מפקדו האחרון של מחנה ההשמדה אושוויץ (נולד ב-1911)
1978 – אלחנן קליין, קצין בצה"ל וקצין הנדסה ראשי (נולד ב-1916)
1981 – יצחק צוקרמן, ממייסדי ומנהיגי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בימי מרד גטו ורשה וממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון בית לוחמי הגטאות להנצחת השואה, הגבורה והמרד (נולד ב-1915)
1984 – משה דנקנר, מראשוני תעשיית היהלומים בארץ ישראל (נולד ב-1898)
1990 – ישראל אבן נור, סופר ועורך ישראלי (נולד ב-1911)
1995 – שאול ישראלי, ממנהיגי הציונות הדתית וחתן פרס ישראל למדעי היהדות (נולד ב-1909)
1996 – תומאס קון, היסטוריון ופילוסוף של המדע (נולד ב-1922)
1999 – גרשון אפפל, קריקטוריסט וגרפיקאי ישראלי יליד הונגריה (נולד ב-1922)
2002 – פריץ ואלטר, כדורגלן גרמני, אשר שיחק בעמדת החלוץ במדי קבוצת פ.צ. קייזרסלאוטרן וכקפטן נבחרת גרמניה אשר זכתה במונדיאל 1954 (נולד ב-1920)
2014 – אשר בן נתן, איש קהילת המודיעין והביטחון ודיפלומט בשירות מדינת ישראל, אשר כיהן כשגריר הישראלי הראשון בגרמניה המערבית (נולד ב-1921)
2015 – רון קלארק, אתלט אוסטרלי (נולד ב-1937)
2015 – סוליימאן דמירל, מדינאי טורקי (נולד ב-1924)
2015 – רוברטו לווינגסטון, קצין צבא ארגנטינאי (נולד ב-1920)
2015 – קלמנטה פינקני, איש דת וסנאטור מדינתי אמריקאי מטעם המפלגה הדמוקרטית (נולד ב-1973)
2019 – גלוריה ואנדרבילט, אמנית, סופרת ומעצבת אופנה אמריקאית (נולדה ב-1924)
2019 – יהודה לוי, פיזיקאי וחוקר יהדות אמריקאי ישראלי (נולד ב-1926)
2019 – מוחמד מורסי, נשיא מצרים (נולד ב-1951)
2020 – ג'ין קנדי סמית', דיפלומטית, אקטיביסטית, הומניטרית וסופרת אמריקאית (נולדה ב-1928)
2021 – קנת קאונדה, פוליטיקאי זמביאני (נולד ב-1924)
2022 – ז'אן-לואי טרנטיניאן, שחקן קולנוע ותיאטרון צרפתי (נולד ב-1930)
חגים ואירועים החלים ביום זה
איסלנד – יום העצמאות
גרמניה המערבית – יום אחדות גרמניה (עד 1990)
היום העולמי למאבק במידבור ובבצורת
16 ביוני – 18 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ו יז
קטגוריה:יוני
| 2024-10-06T18:47:20
|
מישור החוף
|
ממוזער|210px|מישור החוף בישראל
שמאל|ממוזער|250px|חלקו הצפוני ביותר של מישור החוף הצפוני, כפי שהוא נראה מראש הנקרה
שמאל|ממוזער|250px|חוף הים התיכון בצפון הארץ
ממוזער|250px|שפך נחל אלכסנדר
שמאל|ממוזער|250px|חולות ניצנים
שמאל|ממוזער|250px|גבעת כורכר בחוף הרצליה
מישור החוף הוא חבל ארץ מישורי בארץ ישראל המשתרע לאורך חוף הים התיכון, מגבול הצפון (מישור החוף הצפוני) בראש הנקרה ועד לגבול מצרים בדרום (מישור החוף הדרומי), ברצועת עזה.
מישור החוף הוא אזור נוח לפיתוח ולהתיישבות. קרקעות הסחף עמוקות ופוריות, האקלים ממוזג, גשמים עם טמפרטורות נוחות, ומפלס גבוה של מי תהום המאפשר שאיבת מים בקלות יחסית. החלק המישורי נוח לתנועה ולמעבר והסמיכות לים התיכון מהווה מקור פרנסה.
גבולות
מישור החוף נחלק לשלושה חלקים:
מישור החוף הצפוני – מראש הנקרה בצפון ועד נחל תנינים בדרום, נחלק לחוף הגליל המערבי ולחוף הכרמל.
השרון (מישור החוף המרכזי) – מנחל תנינים בצפון ועד נחל הירקון בדרום.
מישור החוף הדרומי – מנחל הירקון בצפון ועד רפיח בדרום וגבול ישראל-מצרים.
היסטוריה
האזור היה שקוע תחת פני הים עד לפני כשני מיליון שנה.
ב, ב, החל חורבנו של מישור החוף. מרכז שלטונם של הממלוכים היה במצרים, ובשל חולשתם הממלוכים בתחום הימי, הם חששו מאפשרות חזרתם והתבססותם של הצלבנים במישור החוף. לכן הם זרעו בו הרס והציפו את שטחיו, שהפכו לביצות, והעתיקו את צירי הסחר ("דרך הים") אל פנים הארץ. השלטון העות'מאני לא תיקן את המצב ושבטים בדווים ניצלו זאת והשתלטו על אזורים במישור החוף. הכפריים המועטים של האזור נדחקו אל שולי אזור ההר, ותושבי ערי החוף נעשו מבודדות. רק במאה ה-18 החל השלטון העות'מאני לנסות לשנות את המצב בהדרגה. במאה ה-19 קמו במישור החוף כפרים חדשים.
במשך מאות שנים הוזנח מישור החוף הארץ-ישראלי, ועד תחילת המאה ה-20 גרה בו מעט מהאוכלוסייה שהייתה בארץ.יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש - מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל, 2010-1860, נתניה, אחיאסף 2013, פרק 11 העות'מאנים לא השקיעו בפיתוח, ואדמת הביצה באזור לא יושבה. שודדים היו נפוצים באזור באותה תקופה, ושילוב הבעיות מנע התפתחות התיישבותית באזור.
למרגלות הרי השומרון והרי יהודה התקיימה אוכלוסייה של ערבים בהתיישבות כפרית מבוססת חקלאות. הערבים ניצלו את האדמות הפוריות הנמצאות למרגלות ההר ועיבדו אותן.
על קו החוף היו ערי נמל קטנות כמו יפו ועכו.
עד ראשית העלייה הראשונה אזור מישור החוף היה דל באוכלוסייה. עם העלייה הראשונה החלה רכישת קרקעות מערביי ארץ ישראל להקמת מושבות חקלאיות במישור החוף.
בהמשך הוקמו גם מושבים וקיבוצים שעד שנות ה-60' התמודדו עדיין עם בעיית הביצות. עם קום מדינת ישראל והעליות הגדולות לארץ ישראל, תאוצת הבנייה במישור החוף גדלה מאוד, ומרבית המושבות התפתחו להיות ערים לכל דבר, כמו פתח תקווה, ראשון לציון, נס ציונה ורחובות.
כיום מרוכזת במישור החוף מרבית אוכלוסיית ישראל.
סוגי קרקעות במישור החוף
בחלקו הצפוני, באזור נהריה, לאורך של כ-15 קילומטרים מישור החוף הוא צר ואילו בחלקו הדרומי באזור חוף הנגב רוחבו מגיע עד 40 קילומטרים.
מרבית שטחו של מישור החוף, בעיקר מישור חוף הכרמל, השרון ואזור מישור חוף הגליל, מכוסה באדמת סחף (קרקעות שירדו מאזור הרי הגליל, השומרון והרי יהודה) וביצה שנוצרו ביצות בעיקר בסמוך לנחלים, כתוצאה מהמחסום הטבעי של רכסי כורכר.
רכסי הכורכר מנעו את זרימת המים לכיוון הים ובמיוחד בעונות הגשומות התרחבו שטחי הביצה באזור נחל הירקון, נחל אלכסנדר, נחל פולג, נחל התנינים ונחל נעמן.
המרזבה
המרזבה היא מישור בחלקו של מישור החוף התיכון והדרומי לרגלי הרי יהודה. הכינוי "מרזבה" בא מן המילה מרזב – צינור לאיסוף וסילוק מים.
באזור זה נמצאת קרקע סחף אשר הגיעה מההרים.
זוהי קרקע פורייה, המתאימה לעיבוד חקלאי. אף על פי שמיקומו לרגלי ההרים, אזור זה לא היה ביצתי שכן הוא משתפל מערבה לכיוון הים התיכון, דבר המסביר את העובדה שאזור זה היה מיושב בצפיפות יחסית כבר בימי קדם, כל עוד הקפידו התושבים על מעברי מים פתוחים.
שטחי החולות
החולות משתרעים לאורך החוף ומופיעים בנוף בצורת רכסי גבעות, הנקראים חוליות (בלועזית – דיונות) ובצורת משטחי חול מישוריים.
במישור החוף הדרומי (מישור יהודה) שטחי החולות גדולים ונרחבים, ואילו במישור החוף התיכון (השרון) שטחי החולות קטנים יותר, ובמישור החוף הצפוני (חוף הגליל) אינם קיימים כלל, והם נמצאים בעיקר בשפכי נחלים.
קרקע החול מורכבת מגרגירים קשים שצבעם זהוב.
הגרגרים עפים בקלות עם הרוח ועוברים ממקום למקום, ולכן הם נקראים חולות נודדים.
רק מינים מעטים של צמחים מסוגלים לגדול ולהתפתח בשטחי החולות הנודדים מכיוון שהמים מחלחלים בקלות בין גרגרי החול ונעלמים במהירות במעמקי האדמה, לפני שהספיקו להשקות ולהרוות את הצמחים וגם החולות נודדים ממקום למקום ולעיתים תוך כדי תנועתם הם מכסים לגמרי את הצמח או שהם מגלים את שורשיו והוא נעקר ממקומו.
החול שבחופי ארץ ישראל נוצר באזורים הרריים במזרח אפריקה, במקורות הנילוס. חלק מהסלעים באזורים אלה (כדרכם של סלעים בטבע) מתפרקים, מתפוררים ונסחפים מן ההרים אל אפיק הנילוס. במהלך המסע שאורכו 6,670 קילומטר עד הים התיכון ובהמשכו הם ממשיכים להתפורר עד שהם הופכים לחול. נהר הנילוס נשפך אל הים התיכון, עם המים נשפך גם החול שהוסע במי הנהר. זרמים בים התיכון מסיעים את החול מחופי מצרים מזרחה ואחר כך צפונה, לכיון חופי ישראל. כאשר החול מגיע לחופי הארץ, גלי הים מעלים אותו אל החוף.
הכורכר
גבעות הכורכר הן רצועת גבעות בודדות של רכסי גבעות הבנויות מסלע כורכר, וביניהן עמקים מכוסים בקרקע סחף.
רוב גבעות הכורכר נמצאות ממזרח לרצועת החולות, אך יש גם גבעות אחדות לאורך חוף הים (ממערב לחולות). לחלק מגבעות הכורכר יש מדרונות תלולים, ולעיתים חלקן העליון בנוי מקירות של סלעים זקופים וגבוהים הנקראים מצוקים.
הכורכר הוא סוג של סלע, העשוי בעיקר מגרגירי חול ומשברי צדפים. בתהליך ממושך התלכדו חומרים אלה והפכו לסלע.
בסלע הכורכר, כמו בקרקע החול, המים מחלחלים במהירות, ולכן גדלים עליו רק מינים מעטים של צמחים.
קרקע הסחף שבין רכסי הכורכר נוצרה מהתפרקות של סלעים. חלקי הסלע שהתפרקו נסחפו ונשחקו במי הנחלים, הפכו לקרקע ושקעו בין גבעות הכורכר. לקרקע זו צבע כהה, והיא עשויה מגרגרים זעירים.
קרקע הסחף היא קרקע פורייה ומתאימה לעיבוד חקלאי, אך בעבר חלקים גדולים של קרקע הסחף במישור החוף התיכון (בשרון) היו מכוסים בביצות רחבות ידיים, ולכן לא היה אפשר לעבד את אדמתם.
עם זאת, בחלק מגבעות הכורכר ישנה פריחה רבה בחורף ובאביב, דבר שהפך אותן למוקד טבע וטיולים במרכז שמאופיין בהתיישבות עירונית צפופה.
בחלק מן המקרים – כגון גבעת האירוסים, גן לאומי גבעות הכורכר נס ציונה וגבעת חומרה – קמו קבוצות תושבים מקומיים הפועלות לשימורן והכרזה עליהן כשמורת טבע.
חמרה
גבעות החמרה (אַחְמָר احمر בערבית – צבע אדום) הן גבעות נמוכות שמדרונותיהן מתונים מאוד.
בין הגבעות יש שטחים מישוריים נמוכים, המכוסים בקרקע סחף, אשר היו מכוסים בעבר בביצות.
הקרקע שממנה בנויות הגבעות נקראת קרקע חול אדום, בשל צבעה האדמדם. מקורן של גבעות החול האדום בגרגירי חול, אשר בתהליך ארוך צופו בחומרים המכילים ברזל, והחלודה נותנת להם את צבעם האדום. בקרקע החול האדום, בדומה לקרקע החול, המים מחלחלים ונעלמים במהירות בתוך האדמה.
חי וצומח
החי והצומח של מישור החוף מותאמים לאדמות כורכר, חמרה וחולות. לצידם נפוצים מגוון בעלי חיים מבויתים ולא מבויתים שהסתגלו לחיים ביישובים, בערים ומשכנות האדם.
בין הצמחים הנפוצים במישור החוף: חצב מצוי, סביון אביבי, סביון יפו, ציפורני-חתול מצויות, לשון-שור מגובבת, מרגנית השדה, כלנית מצויה, צבעוני השרון, אירוס הארגמן, פרג אגסני, חלמית, חרדל השדה, חרצית עטורה, גדילן מצוי וחבצלת החוף.
בעשורים האחרונים נפוצו מאוד בטבע מינים פולשים ופליטי תרבות שהובאו על ידי האדם, בהם חמציץ נטוי (נמצא בארץ ישראל למעלה ממאה שנה), נר הלילה החופי, לנטנה ססגונית, טיונית החולות וכנפון זהוב.
היונקים במישור החוף מותאמים לחיים בחולות.
הם כוללים מספר מיני מכרסמים, קיפוד מצוי וקיפוד החולות, תן זהוב ושועל מצוי.
בערים נפוצים כלב הבית, חתול הבית, עכבר הבית, חולדה מצויה וחולדת החוף.
בין העטלפים נפוצים בעיקר עטלף פירות מצוי, עטלפון לבן-שוליים ואשף מצוי.
על פי סקר מרכז היונקים והזוחלים של החברה להגנת הטבע שנערך בשנים 2001–2006 עולה כי "מינים לא מעטים של בעלי חיים וצמחים נעלמו ממישור החוף", או שהם נתונים בסכנת היעלמות (הכחדה).
הרכיכות הנפוצות במישור החוף הם חלזונות ים, צדפות ושבלולי יבשה. בטבע נפוצים שבלול השדה, דרחול השיח ושבלולון מצוי. בערים נפוצים שבלול הגינה, חרוטית הגינה, רומינה ערופה וכן חשופיות.
ראו גם
חופי ישראל
השרון
רצועת עזה
מישור חוף הכרמל
עמק זבולון
תל אביב
נתניה
הרצליה
חדרה
אשדוד
אשקלון
בת ים
ראשון לציון
השפלה
קישורים חיצוניים
מרכז|ממוזער|387x387px|חלקו הצפוני של מישור החוף הצפוני הים התיכון, תצפית ממזרח
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארץ ישראל: אזורים
| 2024-09-19T16:01:01
|
נאצים
|
הפניה נאציזם
| 2024-01-23T21:28:10
|
סידני
|
שמאל|ממוזער|330px|מרכז סידני ומפרץ סידני
סידני (באנגלית: Sydney) היא עיר הבירה של ניו סאות' ויילס שבאוסטרליה, והעיר הגדולה והוותיקה ביותר באוסטרליה. עם אוכלוסייה מעל לחמישה מיליון תושבים, ובהיותה המרכז הפיננסי של המדינה, לעיתים קרובות נוטים לחשוב בטעות שהיא בירת אוסטרליה כולה – כשלמעשה קנברה היא עיר הבירה של אוסטרליה.
בסידני נמצא בית האופרה, המפורסם במבנה המיוחד שלו, המזכיר צדפה. סידני אירחה את משחקי האימפריה הבריטית 1938 ואת המשחקים האולימפיים של שנת 2000.
סידני דורגה שביעית לצד ונקובר (אחרי ז'נבה ולפני אוסקה) בדירוג הערים שהכי טוב לחיות בהן על פי הסקר השנתי של אקונומיסט וחברת EIU שפורסם ביוני 2024. הסקר מדרג 173 ערים ברחבי העולם ובוחן חמש קטגוריות: יציבות, מערכת הבריאות, תרבות וסביבה, חינוך ותשתיות.
גאוגרפיה
סידני שוכנת בין האוקיינוס השקט ממזרח לבין ההרים הכחולים ממערב. נמצא בה המפרץ הטבעי הגדול ביותר בעולם, ויש בה כ-70 חופים כולל בונדיי ביץ' המפורסם. שטחה העירוני של העיר הוא 1,687 קמ"ר, שטח הדומה בגודלו לשטח לונדון רבתי, אף שבסידני מתגוררים פחות ממחצית ממספר תושבי לונדון רבתי. שטח הפרברים של סידני הוא 12,145 קמ"ר והוא הגדול בעולם, כמעט פי שניים מבייג'ינג ופי שישה מרומא. עם זאת שטח זה כולל מספר פארקים לאומיים אשר נמצאים בגבולות העיר ואזורים בלתי מיושבים. הקואורדינטות הגאוגרפיות של סידני הם 34 מעלות דרום ו-151 מעלות מזרח.
אף על פי שסידני לא סובלת מציקלונים והסכנה לרעידת אדמה בה נמוכה מאוד, האל ניניו ממלא תפקיד חשוב בקביעת מזג האוויר של סידני: בצורות ושריפות מחד, ומאידך סערות ושיטפונות. כמה אזורים של סידני הגובלים ביערות חוו שריפות, כמה מן הבולטות שבהן קרו ב-1994 וב-2002. העיר גם חשופה לסופות ברד וסופות רוח נדירות וחמורות, מדי פעם היא אף עומדת בפני מחסור במים עקב תנאי הבצורת באזור הכולל.
היסטוריה
האזור המקיף את נמל סידני היה בית לשבטים הקדמונים מאז לפני 40,000 שנה או יותר. אף על פי שהעיור השמיד את העדויות להתיישבויות אלו, ישנם עדיין תגליפי אבן במספר מקומות. התעניינות אירופאית החלה עם גילויו של מפרץ בוטאני (Botany Bay) ב-1770 על ידי הקפטן ג'יימס קוק. תחת הנחיה מהממשלה הבריטית, הוקמה במקום מושבת אסירים על ידי ארתור פיליפ ב-1788. במקור נחת פיליפ במפרץ בוטאני, אך מצא אותו כלא מתאים. לאחר שיט קצר צפונה, פיליפ עגן במפרצון סידני (Sydney Cove), במפרץ ג'קסון.
במקור קרא פיליפ למושבה "ניו אלביון" (בריטניה החדשה) אך המושבה רכשה את השם "סידני", על שמו של המזכיר הבריטי תומאס טאונסהנד, לורד סידני. זאת כנראה בגלל העובדה שלורד סידני הנפיק את כתב הזכויות שנתן הרשאה לפיליפ להקים מושבה. ב-1847 האסירים היוו רק 3.2 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
עם עידן הבהלה לזהב באמצע המאה ה-19, הגיעו מהגרים רבים לסידני, ואוכלוסיית העיר צמחה ל-200,000 תוך 20 שנה. הביקוש לתשתיות שיספקו את גידולה המהיר של אוכלוסיית העיר, גרמו לפיתוח מסיבי של מערכת הרכבות והנמלים בעיר בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19. בהמשך, עם גילוי זהב בוויקטוריה, היגרו רבים מסידני למלבורן.
עם התיעוש במאה ה-20 סידני גדלה במהירות, וב-1925 כללה אוכלוסייה של כמיליון איש. השפל הכלכלי הגדול בשנות ה-30 פגע בסידני קשות. במהלך המאה ה-20 סידני המשיכה להתפתח עם גלי הגירה רבים מאירופה ואסיה, מה שהתבטא באווירה קוסמופוליטית בעיר. סידני היא בעלת אוכלוסיית המהגרים השנייה בגודלה מבין הערים הגדולות בתבל, ו-45% מאוכלוסייתה הם מהגרים וילדי מהגרים.
אקלים
תרבות
סידני היא משכנה הקבוע של התזמורת הסימפונית של סידני (SSO), אחת התזמורות הנחשבות ביותר באוסטרליה. בית האופרה של סידני, אחד המבנים המייצגים את סידני, משמש כבית לתזמורת הסימפונית של סידני.
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
בסידני ישנם שש אוניברסיטאות ציבוריות: אוניברסיטת סידני (USYD) (האוניברסיטה הוותיקה באוסטרליה ומוסד הלימודים השני בגודלו במדינה.), אוניברסיטת ניו סאות' ויילס (UNSW), האוניברסיטה הטכנולוגית של סידני (UTS), אוניברסיטת מקווארי, אוניברסיטת מערב סידני והאוניברסיטה הקתולית האוסטרלית (ACU).
כמו כן, חמש אוניברסיטאות ציבוריות מקיימות בעיר קמפוסים משניים: אוניברסיטת נוטרדאם אוסטרליה, אוניברסיטת מרכז קווינסלנד, אוניברסיטת ויקטוריה (VU), אוניברסיטת וולונגונג (UOW) ואוניברסיטת ניוקאסל.
אוניברסיטת צ'ארלס סטרט ואוניברסיטת סאות'רן קרוס (SCU) מפעילות קמפוסים משניים המיועדים רק לסטודנטים בין-לאומיים.
בנוסף, ארבע אוניברסיטאות ציבוריות מציעות תוכניות בסידני דרך ספקי צד שלישי: אוניברסיטת סאנשיין קוסט (UniSC), אוניברסיטת לה טרוב, אוניברסיטת הפדרציה אוסטרליה (FedUni) ואוניברסיטת צ'ארלס דרווין (CDU).
תחבורה
התחבורה בסידני מסופקת על ידי רשת ענפה של כלי תחבורה ציבורית הכוללת: מטרו, רכבת, אוטובוס, מעבורות ורכבת קלה, כמו גם רשת נרחבת של כבישים, מסלולי אופניים ושדות תעופה. לפי מפקד האוכלוסין האוסטרלי 2006, מבחינת נסיעות לעבודה או ללימודים בסידני יש את השיעור הגבוה ביותר של שימוש בתחבורה ציבורית מבין ערי הבירה האוסטרליות, כאשר יותר מ-80% מהנסיעות בימי חול מ/אל מרכז סידני מתבצעות בתחבורה ציבורית. על פי תוכנית המדינה של ניו סאות' ויילס, למדינה יש את מערכת התחבורה הציבורית הגדולה ביותר באוסטרליה. רשת התחבורה הציבורית מוסדרת על ידי Transport for NSW.
בשנת 2019 החלה לפעול הרכבת התחתית של סידני.
אוכלוסייה
אוכלוסיית סידני בשנים שונות
שמאל|ממוזער|250px|בית האופרה של סידני בלילה
ממוזער|250px|קתדרלת מרי הקדושה (סידני)
מרבית תושבי סידני הם בריטים ובעלי רקע אירי. מהגרים חדשים יותר לעיר כוללים איטלקים, לבנונים, דרום אפריקאים, סודנים, טורקים, מקדונים, קרואטים, סרבים, סינים ווייטנאמיים.
1800: 2,540 תושבים
1820: 12,000
1851: 39,000
1871: 205,800
1901: 487,900
1925: 1,039,000
2003: 4 מיליון
יהדות סידני
קהילת סידני היא הקהילה היהודית הוותיקה ביותר באוסטרליה. בשנת 1817 היו בסידני עשרים יהודים אשר יסדו בה חברה קדישא ובשנת 1820 קנו חלקת אדמה בתוך בית הקברות הנוצרי לצורך קבורת יהודים. הקהילה היהודית גדלה ולקראת 1830 היו בעיר שני בתי כנסת. הקהילה התאחדה שוב בשנת 1832, תחת הנהגתו של יעקב מונטיפיורי, בן דודו של משה מונטיפיורי. בשנת 1844 בנתה הקהילה בית כנסת חדש וגדול יותר כדי להכיל את חברי הקהילה הרבים. בשנת 1862 ביקר בסידני הרב יעקב ספיר, שליח מארץ ישראל, אשר דיווח על כחמש מאות יהודים בסידני, רובם מאנגליה ומיעוטם ממחוז פוזנא ומפולין. על פי עדותו של הרב ספיר, רוב היהודים בסידני לא שמרו שבת. כיום חיים בסידני כ-45,000 יהודים.
אחד מבתי הכנסת העיקרים של הקהילה בעיר הוא בית הכנסת הגדול.
600px|מסגרת|מרכז|נוף פנורמי של גשר נמל סידני בלילה, כפי שנראה מפרבר החוף הצפוני של קירריבילי.
ראו גם
גשר נמל סידני
נמל התעופה של סידני
קישורים חיצוניים
מדריך מצולם לסידני, מאת אמנון כרמל (מתוך מגזין מסע עולמי)
סידני בוויקימפיה
סידני מתוך אתר המידע של לוטוס-הזהב
הערות שוליים
*
קטגוריה:אוסטרליה: ערי נמל
קטגוריה:מדינות וטריטוריות אוסטרליה: ערי בירה
קטגוריה:ניו סאות' ויילס: ערים
קטגוריה:אוסטרליה: ערי חוף
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1788
| 2024-10-04T17:16:27
|
1933
|
__TOC__
אירועים
נולדו
טקסט=|ממוזער|150x150 פיקסלים|נינה סימון
ממוזער|200x200px|ג'יימס בראון|טקסט=
טקסט=|ממוזער|212x212 פיקסלים|רומן פולנסקי
נפטרו
30 בנובמבר – ארתור קורי – גנרל קנדי (נולד ב-1875)
לוח שנה
קישורים חיצוניים
| 2024-04-20T21:28:56
|
אפליה
|
שמאל|ממוזער|250px|החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, בין החוקים הראשונים בגרמניה הנאצית שאפשרו אפליה, כפי שפורסם בספר החוקים הגרמני. החוק במהותו אוסר על כל מי שאינו בן הגזע הארי או על מתנגדי המשטר הנאצי לעסוק בתפקיד ציבורי
אפליה (מכונה גם אפליה פסולה) היא מונח סוציולוגי המציין הבדלה בין קבוצות חברתיות שונות, קטגוריות חברתיות או פרטים שונים, הבדלה המעניקה לקבוצה, קטגוריה או פרט מסוימים יתרונות או חסרונות יחסיים בהתייחסות אליהם, מבלי שתהיה הצדקה עניינית לכך.
אפליה עשויה להיות על בסיסים שונים (מגדר, גזע, לאום, דת, גיל, נטייה מינית, מראה חיצוני ועוד) וליתרונות או לחסרונות הנובעים ממנה עשויים להיות ביטויים שונים (כלכליים, פוליטיים וכו'). אפליה עשויה להיות מכוונת (כלומר, בסיס האפליה הוא המניע הישיר לאפליה) או עקיפה (כלומר, בסיס האפליה משפיע על גורם מתווך, שהוא המניע הישיר לאפליה). אפליה על בסיס גזעי קרויה גזענות.
בין בני אדם קיימת שוֹנוּת, ולא כל התייחסות לשונות זו, במעשה אנושי שאינו מביע שוויון מוחלט, היא בגדר אפליה, משום שבמקרים רבים ההבחנה מוצדקת. כאשר יצרן שמלות, למשל, מבקש דווקא אישה לדוגמנות של מוצריו, אין בכך כל אפליה.
אפליה נוצרת בהקשרים אחדים:
הבחנה לא צודקת, כלומר – הבחנה שאינה מתבססת על שוני ענייני המצדיק הבחנה זו, ובכך פוגעת ביכולת האדם להתפתח ולמצות את הפוטנציאל הגלום בו.
דוגמה: דיכוי שחורים על ידי לבנים המונע מהם לרכוש השכלה, תרבות ומיומנויות הוא הבחנה לא צודקת, כלומר אפליה.
הבחנה בין קבוצות או פרטים על בסיס מאפיינים הסותרים את דפוס ההתנהגות המצופה מיוצר האפליה.
דוגמה: מורה, המצופה לתמוך בתלמידיו על בסיס צורכיהם הלימודיים, ייחשב למפלה אם יתמוך יותר בתלמיד על בסיס חיבור רגשי אליו, או על בסיס צבע עור וגזע.
שני מובנים אלו נחשבים ברוב המקרים ללא לגיטימיים בחברה, אך ההתייחסות אליהם היא סובייקטיבית ותלוית הקשר תרבותי. הגדרת האפליה כבלתי צודקת מקשרת אותה למוסר הנהוג בתרבות, והגדרתה כחריגה מההתנהגות המצופה, מקשרת אותה עם הנורמות והחוקים הנהוגים בה.
דוגמה: לרוב, פקיד שמבחין בין לקוחות שונים שלא על-פי נוהלי הארגון אליו הוא משתייך, נחשב בתרבות אליה הוא משתייך למפלה, אך אם יפורסם בעיתונות כי פקיד גילה יחס מועדף למעוטי יכולת, ייתכן שלא ייחשב לכזה (אם כי הפסוק "לא תהדר דל בריבו", המתייחס למשפט צדק, דורש להימנע גם מהעדפת הדל).
סוגי אפליה
ממוזער|"אנחנו מחפשים דיירים לבנים בקהילה הלבנה שלנו". דטרויט, 1942
ממוזער|חוק הדרת הסינים, ארצות הברית, 1882
אפליה הדדית היא מצב שבו כל קבוצה מפלה את הקבוצות האחרות. לדוגמה, אם לבנים מעדיפים לשחק עם לבנים, ושחורים מעדיפים לשחק עם שחורים, אזי זה מצב של אפליה הדדית. אפליה הדדית נפוצה היא על רקע שוביניזם מסוגים שונים – גזע, לאום, תרבות, מגדר, מעמד כלכלי-וחברתי, או העדפה מינית.
אפליה כנגד היא מצב בו כל הקבוצות מפלות את אותה הקבוצה. לדוגמה אם לבנים ושחורים כאחד מעדיפים לשחק עם שחורים, אזי זו העדפה כנגד לבנים (או העדפה בעד שחורים). יש מצבים בהם שוביניזם ודעות קדומות משתרשים בתרבות הכללית, כך שדעה שובניסטית כנגד קבוצה מסוימת הופכת לדבר רווח גם בקרב אותה קבוצה, ואז יש בחברה זו אפליה כנגד. דוגמה לדבר זה הייתה בעבר בקרב חלק מהשחורים וחלק מהנשים שאימצו את הדעות השובניסטיות נגד הקבוצה אליה השתייכו. דוגמאות נוספת לאפליה כנגד הן העדפה של גברים לקבלה לעבודה ותפקידים בפוליטיקה, יחס מועדף לגברים גבוהים בעבודה, אפליה לטובה של אנשים יפים, אפליה כנגד זקנים, ואפליה כנגד שמנים.
אפליה מכוונת ואפליה לא מכוונת – אפליה מכוונת היא אפליה מודעת, שבה אדם באופן מודע ומכוון לא מקבל אדם על פי קריטריון שהוא לא רלוונטי. אפליה לא מכוונת – אדם שמצהיר שהוא נגד אפליה לא רלוונטית, אך באופן ססטימטי מתנהג בצורה מפלה, אף שאינו מתכוון לכך. למשל, במחקר שנעשה צילמו מורות בבית ספר תיכון, וגילו כי המורות הגיבו בצורה שונה (חיוכים והנהונים עמוקים יותר) כאשר תלמידי הכיתה ענו לשאלותיהן, זאת ביחס לתגובותיהן לתשובות התלמידות. תומכי האפליה המתקנת מתמקדים באפליה הלא מכוונת (לא מוצהרת); לטענתם ישנה כמות מאסיבית של אפליה, והרבה מאוד אנשים לא מודעים לכך אפילו.
אפליה אינדיבידואלית ואפליה תרבותית-מוסדית – אפליה אינדיבידואלית היא כאשר הפרט עצמו מפלה. אפליה תרבותית יוצאת אל הפועל דרך הפרטים, אך הכוונה היא למבנה התרבות המפלה מיסודו, למשל בסיפורי האחים גרים תמיד מופיע מוטיב של אישה אסרטיבית כרעה ומכשפה, לעומת האישה הפסיבית שהיא הטובה. לדוגמה, במעשייה "שלגיה ושבעת הגמדים" האמא החורגת של שלגיה היא אישה אסרטיבית, לעומת שלגיה שהיא אישה פסיבית. אפליה תרבותית היא חברתית-מוסדית, מופיעה בנישות התרבותיות כמו אגדות העם, השפה וכדומה. תומכי האפליה המתקנת מתמקדים גם באספקט הזה של האפליה המוסדית.
העדפה מתקנת – התערבות מלאכותית/עזרה פנימית על מנת לתקן חוסר שוויון. ישנן 3 מוטיבציות מקובלות להעדפה מתקנת: האחת, הרצון לפיצוי בני קבוצה מקופחת על סבלם בעבר (הסתכלות היסטורית – היום אנו כחברה "חייבים להם"). המוטיבציה השנייה היא רצון לפיצוי על סבלם וקיפוחם בהווה (ההיסטוריה אינה מעניינת, ההתמקדות היא בכאן ובעכשיו). המוטיבציה השלישית היא הרצון לשנות מצב עתידי, רוצים לשנות את חוסר השוויון לעתיד, ראייה תועלתנית עם הפנים לעתיד. למשל, אם באופן מלאכותי נוסיף שופטות לבימ"ש העליון ניתן ליצור דימוי חברתי שונה ויצירת מודל לחיקוי לאותן נשים שירצו להיות כמוהן. עזרה פנימית – ההנחה היא שאנשים עוזרים לבני הקבוצה שלהם; אם נכניס להנהלה בצורה מלאכותית בשל העדפה מתקנת בני קבוצות מסוימות – הדבר יעורר ייצוג רב יותר של בני הקבוצה המועטה.
בפילוסופיה
העמדה המסורתית רואה אפליה כפעולות, פרקטיקות או מדיניות שיוצרת חיסרון יחסי על בן אדם או בני אדם, בהתבסס על השתייכותם לקבוצה חברתית מובהקת. על-מנת שמשהו ייחשב כ"אפליה", עליו לעמוד אפוא בכל היסודות המנויים לעיל. הגדרה זו אינה מתיימרת לקבוע האם האפליה צודקת או לא, אלא רק לעמוד על טיבה של האפליה.
יסודות האפליה
פעולות או מדיניות: כדי שמשהו ייחשב כאפליה במובנה המסורתי, צריך שיהיה מדובר בפעולות, פרקטיקות או מדיניות, ולא במצב עניינים כשלעצמו. עם זאת, יש הגורסים כי גם מצב דברים כשלעצמו יכול להיות "אפליה מבנית", אך זו אינה חלק מההגדרה המסורתית. כך למשל, למנוע רכישת סיגריות מאדם או מסוג בני אדם היא פעולה או מדיניות.
חיסרון יחסי: על-מנת שהפעולה תהיה מפלה, אין צורך בכך שהיא תהיה "רעה" במובן אובייקטיבי, אלא רק שהיא תהיה רעה באופן יחסי. כך למשל, אם מוכר סיגריות מוכר במחיר יקר יותר עבור מוסלמים, הרי שמדובר באפליה, אף אם המחיר שהוא מציע עדיין משתלם במיוחד. בכיוון השני, אין די בכך שהפעולה פוגעת, אלא יש צורך בכך שהפגיעה תהיה יחסית. אם אדם מסוים בוחר לשקר לכולם באופן שווה, נראה שהנוהג שלו אינו מפלה.
בהתבסס על קבוצה חברתית מובהקת: על-מנת שהפעולה תהיה מפלה, צריך שהיחס הלא שוויוני של הפעולה יתבסס על השתייכות לקבוצה חברתית מובהקת. בתוך כך, אין די בכל קבוצה חברתית, אלא צריך שזו תהיה מובהקת. כך, למשל, "חיילים ששירתו בקריה" אינם קבוצה חברתית מובהקת, ואילו יהודים כן. בנוסף, כדי שהפעולה תיחשב "מפלה", צריך שהיחס המפלה יתבסס על ההשתייכות לקבוצה. למשל, אם מוכר הסיגריות בדוגמה הקודמת מציע את מרכולתו במחיר יקר יותר למוסלמים שכן הפסיד בהתערבות, הרי שהפעולה לא תיחשב כאפליה על-פי העמדה המסורתית.
העמדה המסורתית ספגה ביקורת במגוון רכיביה. כך, למשל, יש הגורסים כי ישנה אפליה מבנית, ולכן אפליה אינה מוגבלת לפעולות או למדיניות. בנוסף, יש החושבים כי אפליה צריכה לכלול תפיסה של הקבוצה המופלה כ"נחותה", גם אם לא באופן מודע. יש מי שחושבים שעל-מנת שמשהו ייתפס כמפלה, אין צורך בכך שיהיה "חיסרון" באופן אובייקטיבי. כך, למשל, אם בחישוב כולל עדיף לאנשים שלא לצרוך סיגריות, ולכן מוכר הסיגריות דווקא מטיב עימם כשהוא מציע להם סיגריות במחיר יקר יותר – עדיין ניתן לומר שישנה אפליה. לבסוף, יש שביקרו את הקריטריון האחרון, וטענו כי אפליה של קבוצות חברתיות מובהקות מהווה פרמטר שיכול להחמיר את עצימות האפליה, אך אינה יסוד הכרחי להתקיימותה.
איסור אפליה בחוקי מדינת ישראל
250px|ממוזער|איסור כניסה למי שאינו דתי או חרדי לחנייה בבת-ים
כבר במגילת העצמאות נקבע כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". באחדים מחוקי מדינת ישראל מופיע איסור על אפליה של אדם על-פי מאפיינים אחדים:
חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951
חוק ההסגרה, התשי"ד–1954
חוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959
חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, התשכ"ג-1962
חוק הירושה, התשכ"ה-1965
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965
חוק קרן וולף, התשל"ה–1975
חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988
חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990
חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992
חוק הכנסת, התשנ"ד-1994
חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996
חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998
חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000
דוגמה לכך היא חוק זכויות החולה, שבסעיף 4 שלו נאמר: "מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית או מטעם אחר כיוצא באלה".
למרות חקיקות אלו, מדינת ישראל מקיימת אפליה מגדרית נגד גברים יהודים, מוסלמים ונוצרים. החוק לתיקון דיני משפחה קובע כי אביו ואמו של קטן חייבים במזונותיו בשיעור יחסי להכנסותיהם, אך הוראות החוק אינן חלות על בני דתות מוכרות בישראל, אלא הדין האישי. הדין האישי היהודי, המוסלמי והנוצרי, שלו ניתנה זכות ההכרעה בסכסוכי מזונות, מטיל את חובת המזונות על האב, בהבדלים שונים בכל מערכת דינים.
ראו גם
אפליה דתית
אנטישמיות
איסלאמופוביה
גזענות
שנאת זרים
גזענות הפוכה
אפליה מינית
טרנספוביה
הומופוביה
אפליית נשים
אפליית גברים
אפליה כלכלית
אפליה בשוק העבודה
אפליה קניינית
סולם אולפורט
האגודה לזכויות האזרח בישראל
התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית
סוגנות
גילנות
פשע שנאה
מוסר כפול
מיקרו-אגרסיה
סטיגמה
אפליה סטטיסטית
דעה קדומה
סובלנות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:ריבוד ואי שוויון
קטגוריה:משפט חוקתי
קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית
| 2024-09-22T09:15:50
|
אפליה בשוק העבודה
|
אפליה בשוק העבודה מוגדרת כהבחנה בין קבוצות חברתיות שונות שלא על בסיס שיקולים כלכליים טהורים (לדוגמה: על בסיס מין או דת), כלומר- כל אפליה שאינה על בסיס מעמד כלכלי. גם הבחנה בה שיקולים כלכליים טהורים הם מתווכים לאפליה עקיפה (לדוגמה: אפליית נשים בשל העובדה כי היריון פוגע בפריון העבודה שלהם) נחשבת לאפליה בשוק העבודה. האפליה בשוק העבודה היא צורה של אפליה כלכלית.
כתוצאה מאפליית עובדים בשוק, יורדת מידת הביקוש (demand) לעבודתם, כפי שמתואר בגרף הבא:
קובץ:DemandshiftoutX.PNG
כתוצאה מירידה בביקוש העובדים המופלים (D0) ביחס לביקוש העובדים הרגילים (D1), נאלצים העובדים המופלים להסתפק בשכר עבודה נמוך יותר (P0) מהשכר הרגיל (P1), או לוותר על העסקתם בשוק המפלה.
קיימות מספר הבחנות בין סוגי אפליה שונים בשוק העבודה. סוגים אלו משתנים מחברה לחברה ובמהלך ההיסטוריה, ונתונים להשפעות רבה מצד תהליכים חברתיים כוללים המתרחשים בחברה.
הבחנה מסוימת נעשית בין אפליה שלילית, המעניקה חיסרון לאוכלוסיית עובדים מסוימת, לבין אפליה חיובית, המעניקה יתרון לקבוצה ייחודית על פני שאר האוכלוסייה.
הבחנה אחרת מבדילה בין אפליות על בסיס השלב בהעסקה בו היא נעשית:
בידול נחשב ליצירת סיכויים לא שווים בכניסה לשוק העבודה ובקבלה למקצוע.
אפליה נחשבת להנהגת שיטות שכר שונות שלא משיקולים כלכליים טהורים.
כמו כן, ניתן להבדיל בין אפליות שונות על בסיס הגורם המפלה:
אפליה אישית היא אפליה בה מעסיק מסוים מחליט, בשל שיקולים שונים המכונים טעמי אפליה, להפלות בין עובדיו. אפליה זו נוטה להיות חלש יחסית, שכן כוחות השוק פועלים כנגדה.
אפליה מוסדית היא אפליה בה נעשית אפליה רחבה וקבועה, על בסיס הסכמה חברתית (רשמית או לא) רחבה. אפליה זו מעניקה לעיתים יתרונות כלכליים לחברי השוק המפלה, שכן הוא מונע כניסה והתבססות של קבוצות אשר עשויות להוות תחרות כלכלית.
אפליה מוסדית בשוק העבודה נפוצה ביותר לאורך ההיסטוריה האנושית, ובעיקר על בסיס משפחה, מוצא ודת, ולרוב נחשבה אפליה זו לליגיטימית ומתבקשת. בתקופה המודרנית, עם התפתחותן של הקפיטליזם (שהעמיד בראש סדר העדיפויות האנושי את שיקולי הרווח הכלכלי) הרציונליזם (שניסה לנסח מודל התנהגות המבוסס על תוצאות מעשיות ואפשריות ולא על סיווג המציאות לפי סטריאוטיפים), האוניברסליות (שיצרה התייחסות כללית אל בני האדם, שלא על בסיס תכונותיהם ואופים) וערכי השוויון, נהפכה האפליה המוסדית בשוק העבודה לגורם שלילי בתודעה האנושית, ואף אסורה על-פי חוק.
תהליך זה הביא לכך שמרבית מהאפליה בשוק הפכה לבלתי-פורמלית, ותלויה בעיקר במוסכמות חברתיות נורמאטיביות.
אפליה בשוק העבודה בישראל
בישראל האוכלוסיות הסובלות מאפליה בשוק העבודה הן החברה הערבית, החרדית, מזרחים, יוצאי אתיופיה ומבוגרים. מאפליה מסוימת, בעיקר בתחום השכר, סובלות גם הנשים.
על מנת לתקן אפליות אלו החוק קבע שיטה שנועדה ליצור עדיפות לקבוצות אלו המכונה 'העדפה מתקנת', ומטרתה לתעדף אוכלוסיות המועדות לאפליה. קיימת ביקורת אקדמית על נחיצות ויעילות אפליה זו.
חוקי העבודה בישראל, כמו במדינות מערביות אחרות, אוסרים על אפליה. הגופים המרכזיים המטפלים במניעת אפליה בשוק העבודה בישראל הם יחידת האכיפה של חוקי העבודה ונציבות שוויון הזדמנויות.
ראו גם
חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה
קישורים חיצוניים
ברק אתירם ואורי וייס, על מס והדרה קהילתית בשוק העבודה, משפטים מ״ב, 481.
הערות שוליים
קטגוריה:יחסי עבודה
קטגוריה:אפליה
| 2024-05-07T11:24:24
|
אפלייה
|
redirect אפליה
| 2015-09-26T11:03:36
|
שוק העבודה - מונחים
|
הפניה שוק העבודה
| 2006-10-08T21:52:30
|
סרדיניה
|
שמאל|ממוזער|250px|המבנה הטופוגרפי של האי
סרדיניה (בסרדו: Sardigna או Sardinna; באיטלקית: Sardegna) היא אי בים התיכון ומחוז אוטונומי בעל מעמד מיוחד באיטליה. יש המשערים כי האי נקרא על שם השרדנה, עם שחי בעת העתיקה.
האי הוא השני בגודלו בים התיכון (אחרי סיציליה), והוא נמצא כ-12 ק"מ דרומית לקורסיקה, כ-200 ק"מ מחופי חצי האי האיטלקי, וכ-200 ק"מ מחופי תוניסיה שבאפריקה. העיר החשובה באי היא קליארי, שהיא גם בירת הפרובינציה הקרויה בשמה. העיר השנייה בחשיבותה בו היא סאסארי.
סרדיניה היא מחוז אוטונומי בעל מעמד מיוחד ברפובליקה האיטלקית לפי החוקה משנת 1948, בשל התרבות בעלת המאפיינים האתניים והלשוניים הייחודיים שבו. הביטוי המעשי של האוטונומיה הוא בהצגה ובהבלטה של אופיו המיוחד של האזור בתחומי המינהל, החינוך והתרבות.
השפות המדוברות באי הן איטלקית וסרדית, שהיא שפה שמקורה בלטינית עם השפעות של שפות נוספות. בצפונו של האי השפה המדוברת היא קורסיקאית. באי סן פייטרו השפה היא עגה של ליגורית, שפת העיר ג'נובה. כ-40% מתושבי העיר אלגרו שבצפון האי מדברים בניב מקומי של קטלאנית.
באי קיימים מספר מכרות זהב וכסף, אולם עיקר כלכלת האי מתבססת על תיירות ועל ייצור יין.
גאוגרפיה
סרדיניה היא האי השני בגודלו בים התיכון, ושטחה 23,821 קמ"ר. אורכו של האי 270 ק"מ ורוחבו 145 ק"מ.
האי, ביחד עם האיים הקטנים שסביבו, מהווה את מחוז סרדיניה, ששטחו הכולל הוא כ-24,821 קמ"ר.
האי שוכן כ-200 ק"מ מערבית לחצי האי האפניני, והים הטירני מפריד ביניהם. כ-200 ק"מ של ים מפרידים גם בין סרדיניה לבין תוניסיה שבאפריקה. מצפון לאי שוכנת קורסיקה, הצרפתית, ובין האיים מפריד מצר בוניפאצ'יו, שרוחבו 12 ק"מ. האי משתרע בין קווי הרוחב 38°–41°, וקו האורך 40° חוצה אותו במרכזו.
מבנה פיזי
סרדיניה היא אי הררי, ולמעלה מ-80% משטחה הוא הרים או גבעות. בסמוך לחופי הים אזורים מישוריים מועטים. הפסגה הגבוהה באי היא פונטה לה מרמורה, שגובהה 1,834 מעל פני הים.
מצפון לדרום מצויים רכסי ההרים הבאים:
לימבארה (Limbara) – גובה 1,362 מטר.
אלא די סרדי (Alà dei Sardi) – גובה 1,090 מטר.
ראזו (Monte Rasu) – גובה 1,259 מטר.
אלבו (Monte Albo) – גובה 1,127 מטר.
סופרמונטה (Supramonte), שבו הר קורסי (Monte Corràsi) והר אוליאנה (Oliena) – גובה 1,463 מטר.
לינס (Linas) – בגובה 1,236 מטר.
איגלינסטבה (Monti dell'Iglesiente), שבו הר מרגנאי (Marganai).
המים הזורמים בנהרות נחסמים בדרכם על ידי סכרים, היוצרים אגמים מלאכותיים, מהם שואבים מים להשקיה. ישנו רק אגם טבעי אחד, מצפון לאלגרו, אגם באראץ. הנהר הגדול ביותר באי הוא הטירזו, שאורכו 151 ק"מ. נהרות נוספים באי הם פלומנדוסה, אל קוז'ינס, ואל סרדינו אל טמו.
לאורך החוף ישנם מעט מפרצים המשמשים לעגינת ספינות ולנופש. רוב החופים מסולעים ואינם נוחים לרחצה. בחופים בדרום האי ובמערבו ישנם משטחי סלעים נמוכים, שאותם הים מכסה והם בעלי חשיבות אקולוגית כבתי גידול לחי ולצומח.
תושבי האי מעבדים 18.5% משטחו. מישורי הגידול החקלאי מצויים באזור קאמפיאנו, בין הרי הצפון להרי איגלינסטבה. אזור מישורי חקלאי נוסף נמצא בפרובינציית נאורה, בצפון מערב האי, בקרבת העיר סאסארי.
מסביב לאי סרדיניה ישנם איים קטנים נוספים, שהבולטים שבהם הם אסינרה, סנט פטר, סנט'אנטיוכו, טבולרה, וארכיפלג מדלנה, הכולל את האי קאפררה.
גאולוגיה
לפי התאוריה הגאולוגית, נסיבות היווצרותו של האי סרדיניה זהות לאלה של האי השכן, קורסיקה. תהליך היווצרות האיים החל בתקופת הקרטיקון התחתון, לפני זמן משוער של 100 מיליון שנה, כאשר התנגשו היבשות לאוראסיה וגונדוואנה. בין שתי היבשות נוצר ים טתיס, לימים הים התיכון.
בתקופת האוליגוקן, לפני 13 עד 35 מיליון שנה, נוצר שקע, שמיקומו הנוכחי הוא ברצועה מחופי קטלוניה שבספרד במערב, עד חופי ליגוריה שבאיטליה במזרח. סלעי הגרניט שמקורם באירוע גאולוגי זה חשופים כיום בספרד, בחוף הצרפתי שבין קאן לפר'גוס, בחוף הדרומי-מערבי של האי קורסיקה, ובצפון וצפון-מערב האי סרדיניה.
בעקבות יצירת שקע זה נוצרו האיים קורסיקה וסרדיניה, וכן האיים הבלאריים. תנועה סיבובית של הפלטה של האיים סרדיניה וקורסיקה הביאה להתרוממות הקרקע בדרום אירופה, שיצרה את הרי האפנינים ואת האלפי אפואנה בצפון איטליה, וגרמה להתרחקות האי מחצי האי האיטלקי. המשך תהליך היפרדות זה הביא ליצירת הים הטירני.
סלעי יסוד, כגון גרניט, נפוצים בסרדיניה, כתוצאה מנסיבות היווצרות האיים. יחד עימם מצויים סלעים מותמרים מסוג צפחה, וישנם באי מבנים ודרכים הבנויים מאבן זו. כן מצויים באי סלעים וולקניים. בדרום מזרח האי יש ריכוז של סלעי שיסט. גם סלעי משקע נוצרו באי, והודות להם ישנם בדרום האי מרבצי פחם באזור העיר קרבונה. התגלו באי גם מרבצי עופרת וכסף, שנוצלו עוד בתקופת רומא העתיקה.
האקלים
באי שורר אקלים ים-תיכוני, הקיץ חם ולח והחורף מאופיין ברוחות חזקות. האקלים בהרים קריר יותר, והשלג שכיח.
היסטוריה
ממוזער|250px|הים התיכון, והאי סרדיניה במרכז חלקו המערבי
להיסטוריה של סרדיניה קשר הדוק למיקומה האסטרטגי במרכז חלקו המערבי של הים התיכון, והיותה בסיס לנתיבי שיט בין הארצות השוכנות סביבה, שהשפיעו על תרבותה. האי היה מיושב עוד בתקופה הפרהיסטורית, ובין העמים שחיו בו בהמשך היו השרדנה, הפיניקים, היוונים, הרומאים, הספרדים ולבסוף האיטלקים.
העידן הפרהיסטורי
תושביו הראשונים של האי, שהגיעו בסירות מהיבשה, היו ציידים-לקטים. באי נמצאו שרידים פלאוליתיים מועטים מאוד ושנויים במחלוקת. מקובל להניח שיישוב האי החל רק בתקופה המזוליתית, לפני כ-10,000–11,000 שנה.
ממוזער|250px|הנוראגה בלוסה
במערת קורבדו שבאולאנה נמצאו שרידים של האדם הקדמון מהתקופה שבין שנת 6000 לפנה"ס לשנת 2700 לפנה"ס. עד אותה עת גרו בני האדם באי במערות פתוחות, גידלו בעלי חיים, השתמשו בכלי צור, צדו עופות ודגו דגים. נמצאה קרמיקה מסוג "קארדיום אדיול", מהתרבות המכונה "ציווילטה קרדיאל" שהתפתחה עד שנת 4500 לפנה"ס. כן התגלו כלים מברונזה המתוארכים לסביבות 1600 לפנה"ס (סוף התקופה הנאוליתית).
באי נמצאו מבני אבן ייחודיים שנקראים נוראגה. הנוראגה הגדול והידוע ביותר הוא סו נוראז'י די ברומיני, שאף הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1997. מבנים אלו ידועים בתור התרבות הנוראגנית. הנוראגים הוקמו בעיקר בתקופת הברונזה, בין 1500 ל-1100 לפנה"ס.
מטמון הברונזה מאתר סנט'אימבניה
סנט'אימבניה
אתר סנט'אימבניה (Sant’Imbenia ) שוכן בצידו הצפוני-מערבי של סרדיניה, באזור אלגרו, ונמצא סמוך לים. לצד האתר נמצא גם נמל פורטו קונטה (porto conte). החפירות באתר סנט'אימבניה התבצעו בשנים 1982-1996 על ידי החוקרת לוס צ'יאבו, שהייתה מפקחת המורשת הארכאולוגית של מחוז ססארי ונואורו. האתר ניצב על גבי שטח שהיה מיועד פיתוח אזורי, ולכן החלו להתבצע חפירות בדיקה מטעמה בשנת 1982. חפירות הבדיקה הובילו לפרויקט רחב ממדים שארך כ-15 שנה, ובו נחשף אתר התיישבות נוראגי. בשנים 2008 - 2010 נערכו חפירות מחודשות בראשות החוקר מרקו רנדלי, בשיתוף פעולה בין אוניברסיטת ססארי ואוניברסיטת קיימברידג.
אתר זה מהווה גורם מפתח חשוב, לתהליך ההתיישבות והפיתוח האזורי- תרבותי. מיקומו של אתר זה מספק בנוסף גם גישה לאזור הפורה של נורה ולמוקדי הכרייה שבו. הוצע שהגישה הנוחה לאזורי הכרייה, הייתה מהגורמים החשובים להפיכתה של סנט'אימבניה לאחד הצמתים המרכזיים של רשת המסחר באי.
מבחינה כרונולוגית והיסטורית עדויות למסחר באתר זה קיימות מסוף המאה ה-9 לפנה"ס עד המאה ה-8 לפנה"ס.
אדריכלות
בתקופה הנוראגית כלל האתר מבנים קטנים סביב שטח פתוח, ומטרתו העיקרית הייתה להוות חלק מתהליך התפתחות עירוני של האזור בתקופה זו. במאות ה-10 וה-9 לפנה"ס עבר האתר שינוי אדריכלי שמובחן גם במקומות נוספים בסרדיניה. השינוי כולל מעבר ממבני יחידים קטנים למבני-על גדולים, החורגים מהשטח שהוגדר קודם לכן על ידי המתיישבים המקומיים. בנוסף התאפיינו המבנים בהגדלת כמות החדרים למבנה הבנויים סביב חצר מרכזית. תוצר הבנייה הציג חלל פתוח אליפטי, עם באר עגולה, בעלות כניסות בודדות בצד הדרום מזרחי וריצוף החללים השונים בלוחות אבן גדולים, שהוגבהו ביחס לתוואי השטח הנתון. על פי הממצאים, האתר רב הממדים שימש כשוק.
תיארוך
העדויות לתיארוך מרכז השוק של סנט'אימבניה לתופעות הקשורות בהצטברות של מתכת במהלך חיי השוק מסופק על ידי תיארוך הבור שבו נמצאו שברי חרסים יווניים במקום. תיארוך שמאפשר למקם את פעילות השוק למהלכו של המאה ה-9 לפני הספירה.
מטמון סנט'אימבניה מחדר 24
מטמון מספר 24 הוא חלק מקבוצת מטמונים נוספים, עקב מחסור בפירוט ממצאים ומידע מטמון 24 הוא המפורט ביותר. בחדר במבנה מעוגל שמספרו 24 בתוך בור מעוצב, קרוב לקירות המבנה מתחת לרצפת המבנה, נמצא קנקן חבוי, שהכיל מכלול חפצי מתכת שמשקלם הכולל נקבע ב-41 קילוגרמים. הקנקן של חדר 24, כלל בתוכו 14 מטילי נחושת עגולים, 19 שברי מטילי נחושת, 8 גרזני ברונזה וחרב מסוג אידדה (idda).
חוקרי מטמון זה, הציעו כי ישנו סדר מתוכנן לאופן הנחת המטילים .נראה כי המטילים הכבדים במשקלם וגסים יותר נבחרו להיות מונחים בתחתית הכלי, ומעליהם הגרזנים והחרב. בנוסף לכך החוקרים ציינו שייתכן וכוונתו של מי שיצר את המחסן (24) הייתה להשתמש בשנית בגרזנים המוטמנים. סימן שנחרט על גבי אחד מהם, פורש כזיהוי אפשרי לסימונו או למשקלו. ניתן להדגיש את נוכחותם של מטמונים, המוצבים בדרך כלל מתחת ללוחות שריצפו את שטחים אלה, ונמצא שאזורי אחסון אלה מלאים לעיתים, המכילים מטילי נחושת ופריטי ברונזה.
סיכום
עדות למטילים רבים, בניה מונומנטלית והתרחבות גבולות אתר סנט'אימבניה, העידה גם על שינוי תפיסות תרבותיות, ויחסה הכלכלי- מסחרי. נוכחות טבעית של מכרות שנמצאו בשפע רב על פני הטופוגרפיה הייחודית לסרדיניה, והמטמון מחדר 24 הציגו לחוקרים תמונה רחבה כיצד המתכות השונות שימשו כחלק אינטגרלי מחיי היום יום של תושבי המקום באי.
העת העתיקה
במאה ה-8 לפנה"ס הגיעו לסרדיניה יורדי ים פיניקים מצור, שהקימו נמלים לאורך חופי האי. הם הקימו עיר בשם "קארליס", כיום העיר קליארי, וכן שלוש ערים נוספות: סולסיס, נורה, וטארוס. במאה ה-5 לפנה"ס עברה השליטה במושבות לידי קרתגו, בעקבות מלחמה בין הפיניקים לבין תושביו הילידים של האי.
ממוזער|250px|אמפיתיאטרון שעדיין בשימוש
מיקומה האסטרטגי של קליארי, בין אפריקה לרומא, ביחד עם הנמל המוגן שלה, הביא את הרומאים להתיישב בה בשנת 238 לפנה"ס.
במלחמה הפונית השנייה (218–201 לפנה"ס), שהתרחשה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו, הייתה העיר מושבו של הפְּרָאיְטוֹר ט. מאנליוס, וממנה ניהל את המערכות נגד התושבים המקומיים, שקיימו קשרים עם קרתגו, וכן נגד קרתגו עצמה. העיר שימשה בסיס ימי בעת המלחמה. ההיסטוריון הרומאי פלורוס כינה את העיר בשם "urbs urbinum" – בירת סרדיניה. בתקופה זו קרליס, שמה החדש של קליארי, הייתה לבירת הפרובינקיה החדשה. מתקופה זו נותרו מבנים כמו האמפיתיאטרון ב"וילה די טיגליו". תושבי העיר הוכרו כאזרחיה של רומא עצמה. עם זאת, עדיין נותרו באי קיני התנגדות לשלטון הרומי, והקיסר טיבריוס גירש אליו כ-4,000 צעירים יהודים במטרה להילחם במורדים ובשודדים, ולהיטמע באוכלוסייה המקומית.
בשנת 456, לאחר מפלתה של רומא, נפלה קליארי, ביחד עם שאר האי, לידי הוונדלים, והם שלטו באי עד לשנת 534, עת נכבש על ידי האימפריה הביזנטית. השלטון הביזנטי באי לא היה אפקטיבי במיוחד, ובין המאה השישית למאה התשיעית התקיימו באי ממלכות עצמאיות של מקומיים תחת השלטון הביזנטי. החל מהמאה השמינית החלו להגיע לאי ערבים וברברים, בעיקר לאחר הכיבוש הערבי של סיציליה ב-832. הביזנטים התקשו מאוד להגן על הפרובינציה הנידחת שבבעלותם. הנציב הביזנטי הכריז על הקמת שלטון עצמאי לחלוטין באי ונמלט חזרה לקונסטנטינופול.
ימי הביניים
בין 900 ל-1410 חולק האי לארבעה אזורים, ובכל אזור מונו רשויות שיפוטיות עצמאיות (Giudicati sardi). עקב המלחמות בין המעצמות הימיות ששלטו בים הטירני, ג'נובה ופיזה, לא היה באי שלטון אחיד.
שמאל|ממוזער|ויטוריו אמנואלה השני – מלך סרדיניה ומלך איטליה
שמאל|ממוזער|250px|בניין העירייה בקליארי מדגים את הסגנון החדש
במאה ה-10 ננטשה קליארי עקב התקפות של שודדי ים מורים שהגיעו מצפון אפריקה. הרפובליקה של פיזה השתלטה על העיר, שחשיבותה הייתה בשליטה על דרכי המסחר בים התיכון. לפיזה, כמעצמה ימית, הייתה חשיבות לכך שתהיה לה נקודת אחיזה בעורקי הסחר הבינלאומי בין איטליה לצפון אפריקה.
במאה ה-14, כבשה ממלכת אראגון את קליארי מידי הרפובליקה של פיזה. לאחר כיבוש קליארי השתלטה אראגון על שאר חלקי האי. קליארי, אשר שמה שונה ל"קאלאר", הייתה למושב המנהלי של תת-ממלכת סרדיניה, שהייתה לאחר מכן לחלק מהאימפריה הספרדית.
העת החדשה
בשנת 1718 הפכה סרדיניה למחוז ממלכתי עצמאי של בית סבויה, ששלט גם בפיימונטה שבאיטליה. הממלכה המאוחדת כונתה "ממלכת סרדיניה" (ולעיתים גם "סרדיניה–פיימונטה"). ב-1793 דרשו בני העם הסרדי עצמאות בתמורה להשתתפותם בהגנת פיימונטה מפני צבאו של נפוליאון. ממלכת סרדיניה–פיימונטה הבטיחה להם אוטונומיה, אך לאחר שהוסר האיום הצרפתי, ההבטחה לא קוימה.
בשנת 1860 הכריז על עצמו ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה, פיימונטה וסבויה כמלך איטליה המאוחדת.
מאז איחוד איטליה ב-1870, מצוי האי בתנופת צמיחה יחסית. הבנייה באי בתקופה זו התאפיינה בשילוב של סגנון אר נובו עם הנוהג הסרדי לקישוט בפרחים. בניין העירייה בקליארי, העשוי שיש לבן, הוא דוגמה לכך.
במלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה, הופצצו הנמלים בקליארי ובאלגרו על ידי בעלות הברית. תושבי הערים פונו לערים ולכפרים קטנים בסביבה. תנועת פינוי זו כונתה בשם "ספולמנטו" בסרדית: נטישה. גם צפון האי נפגע קשות. המעבר הימי בין סרדיניה וקורסיקה, מצר בוניפאצ'יו, היה מעבר חשוב לאוניות בים התיכון. הנמל של לה מדלנה היה בסיס חשוב של הצי הגרמני, והוא נהרס בהפצצות כבדות. סרדיניה הוכרה כנקודת התורפה של איטליה, ואיטליה עשתה הכנות להתמודדות עם פלישה של בעלות הברית. עם זאת, הניח מוסוליני שהמלריה תכה קשות בחיילים הפולשים.
בפברואר 1943 נפתחה מתקפה כבדה של בעלות הברית על סרדיניה, ובמהלך החודשים הבאים הופצץ האי פעמים רבות.
בניגוד לציפיות לא טרחו בעלות הברית לפלוש לסרדיניה. לאחר הסכם שביתת הנשק עם איטליה, ב-8 בספטמבר 1943, השתלט הצבא הגרמני על האי, אך כבר ב-20 בספטמבר 1943 נמסר שהגרמנים פינו את כוחותיהם ממנו, לטענת בעלות הברית בלחץ של חיילים איטלקיים ושל כוחות מקומיים, וכוחות של ארצות הברית ובריטניה כבשו את האי.
צבא ארצות הברית השתלט על בירת האי, קליארי, עקב חשיבותה האסטרטגית בים התיכון ובאזור קליארי, ובאיי מדלנה נבנו בסיסים צבאיים רבים. בסיסים אלה עברו לאחר מכן לנאט"ו. כיום חלקם נמצא בתהליך סגירה, אך הנוכחות הצבאית של הצי האיטלקי עדיין מורגשת היטב בסרדיניה.
אחרי המלחמה
לאחר הקמת הרפובליקה האיטלקית ב-1948, היא החליטה להעניק לאי מעמד אוטונומי מיוחד. בשנים 1983–1985 פעלה באי תנועה בדלנית בשם התנועה המזוינת הסרדינית. ברפורמה משנת 2001, הוכפל מספר הנפות באי מארבע לשמונה. באי מתרחש תהליך פיתוח כלכלי נרחב המבוסס בעיקר על עידוד התיירות.
בשנת 1974 נמצאו על קרקע חקלאית בסרדיניה, בסמוך למונטה פראמה פסלי אבן עתיקים שנוצרו בתקופת התרבות הנוראגית וכונו הענקים של מונטה פראמה, מכיוון שגובה הפסלים נע בין 2 ל-2.5 מטרים.
מינהל ופוליטיקה
שמאל|ממוזער|150px|נפות סרדיניה
סרדיניה היא אחד מחמשת האזורים האוטונומיים באיטליה. עד 2006 היו בה ארבע נפות: אוריסטנו, נואורו, סאסארי וקליארי. באותה שנה הן פוצלו, והוקמו ארבע נפות חדשות: אוליאסטרה, אולביה טמפיו, מדיו קאמפידנו וקרבוניה-איגלסיאס.
כמה מהמפלגות הפועלות בסרדיניה הן בעלות נטייה בדלנית, והן קוראות לעצמאות מלאה. עם מפלגות אלה נמנות אינדיפינדנציה רפובליקה דה סרדיניה ("הרפובליקה העצמאית של סרדיניה") וסרדיניה נציונה ("אומת סרדיניה").
כלכלה
כלכלת סרדיניה היא מהכלכלות המפותחות ביותר באיטליה שמדרום לרומא. החברות הפעילות באי עוסקות בעיקר במסחר (26%), חקלאות (24%) ושירותים (20%). חקלאות היא סקטור חשוב בכלכלת סרדיניה, ועד אמצע שנות השבעים היא הביאה את עיקר ההכנסות לאי.
התמ"ג לנפש הוא 21,700 אירו נכון ל-2021.
יהדות סרדיניה
ימין|ממוזער|150px|מנורות שמן יהודיות מסאסארי בסרדיניה, המאה ה-6
נוכחותם של יהודים באי החלה בשנת 19 לספירה, כאשר הקיסר טיבריוס החליט להגלות לאי 4,000 צעירים מרומא. הם הובאו במטרה לדכא מרידות ולעבוד במכרות להפקת עפרות כסף, ונטמעו באוכלוסייה המקומית. עדויות ארכאולוגיות לנוכחות זו בתקופה הרומית נמצאו בקטקומבות בסנט'אנטיוכו. במוזיאונים לארכאולוגיה בקליארי ובסאסרי מוצגים מנורות שמן עם סמלים יהודיים.
לאחר הכיבוש הספרדי של האי במאה ה-12, גדלה הקהילה בקליארי והוקמה קהילה באלגרו. בשתי הערים ישנם רחובות בשם "רחוב היהודים", המעידים על קהילות אלה. בשנת 1492, עם גירוש ספרד, גורשו היהודים גם מסרדיניה, ומאז חיה בה קהילה יהודית קטנה בלבד.
ראו גם
לאונורה ד'ארבוראה
קישורים חיצוניים
הספרייה הדיגיטלית של סרדיניה
מפות אינטראקטיביות של סרדיניה
Lucia Chiavola Birnbaum, Dark Mother, Dark Others, and a new World Case of Sardinia
European Subcontinental Mantle as Revealed by Neogene Volcanic Rocksand Mantle Xenolith of Sardinia
הערות שוליים
*
קטגוריה:איטליה: מחוזות
קטגוריה:איים בים התיכון
קטגוריה:איטליה: איים
קטגוריה:אזורים בעלי שלטון עצמי
קטגוריה:פיניקים: מושבות
| 2024-07-11T18:22:36
|
אונורה דה בלזק
|
אוֹנוֹרֶה דֶּה בָּלְזָק (בצרפתית: Honoré de Balzac; 20 במאי 1799 – 18 באוגוסט 1850) היה סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי זרם הריאליזם בספרות ואחד מהסופרים המשפיעים והבולטים במאה ה-19. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.
בלזק נולד בעיר טור שבצרפת. נעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא עצמו, אף על פי שנשלח לבית-ספר איכותי, היה שקוע בדמיונות ובקריאה מרובה.
משפחתו רצתה שיהיה עורך־דין. בשנים 1816–1819 עבד בלשכות של פרקליטים, ורכש בהם ידע רחב בחוק הפלילי. עם הזמן נאלצה משפחתו להסכים לכך שבלזק אינו מעוניין לעסוק בתחום זה, ולקבל את רצונו לעסוק בכתיבה.
יצירתו הראשונה, טרגדיה בחרוזים בשם "קרומוול" (Cromwell), נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות, כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים" (Argow le pirate). ניסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.
ב-1825 החל לעסוק במו"לות ובדפוס, עסקים שבהם כשל וכמעט הגיע לכדי פשיטת רגל. הוא נכשל במועמדותו לבית הנבחרים ב-1832, וכשל גם כשניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849.
אחר כך החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" אף על פי שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה הצרפתית בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.
בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות.
יש לציין כי בלזק כתב גם רומנים רומנטיים שנקראו בתקופתו "רומנים למשרתות", ודווקא מאותם רומנים רומנטיים הרוויח לא מעט כסף ואילו ספריו הידועים הכניסו לו מעט מאוד רווח. (שטפן צוייג/בלזק - ראה לקריאה נוספת)
בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולנייה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834.
בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לזכרו.
ביוגרפיה
1799 - 1818
משפחה
בלזק נולד בעיר טור שבצרפת, צאצא למשפחת איכרים שמוצאם בכפר לה-נוגיארי שבמחוז טראן. סבו, ברנאר בלסה, היה בעל שדות וכרמים. אביו, ברנאר-פרנסואה בלסה (Bernard-François Balssa), הבכור מבין 11 אחים ואחיות, שינה את שמו לבלזק לפני שהחל לעבוד במשרד פרקליטים בפריז בגיל 22. בשם זה הוא החל לשמש בשנת 1776 כמזכיר במינהל השלטון המלכותי, ומשם התקדם לתפקיד אחראי על המזונות לאוכלוסייה ולחציר לבעלי החיים, ולתפקיד מנהל אספקת חומרי הגלם לפריז ולצבא. לאחר 1794 הוא הועבר לברסט ולאחר מכן לטור, שם הוא שימש אחראי לתחזוקת הגדודים שנשלחו לדכא את המרד במחוז ונדה.
אמו של בלזק, אן-שרלוט-לור סלמבייה (Anne-Charlotte-Laure Sallambier), הייתה בתו של ראש מינהל בתי החולים בפריז. בעת הנישואים, שנערכו בינואר 1797, היה ברנאר-פרנסואה כבר בן 51, ואילו אן-שרלוט הייתה בת 19 בלבד. שנה ושלושה חודשים לאחר הנישואים נולד לבני הזוג בן ראשון, שנפטר כעבור 33 ימים. כשנה לאחר מכן, ב-20 במאי 1799, נולד אונורה בדירה ברחוב ל'ארמה ד'איטלי (l'armée d'Italie) בעיר טור. הוא נקרא על שם הקדוש הנוצרי הונורטוס מאמיין. אביו החליט שלא להטביל אותו.
כשנה וחצי אחר כך, בספטמבר 1800, נולדה אחותו לור (Laure), שנמסרה, בדומה לאונורה, למינקת כפרית בעמק הלואר. בזיכרונות שכתבה לור מהתקופה היא מספרת כי אונורה היה מגן עליה מפני הזוג הכפרי ונהג לבקש כי יענישו אותו במקומה. שנה וחצי לאחר מכן, באפריל 1802, נולדה במשפחת בלזק אחות נוספת, לורנס (Laurence). באותה שנה נפטר סבו של בלזק מצד אמו, וסבתו, מאדאם סלמבייה, שהתגוררה בפריז עד מות בעלה, עברה לבית המשפחה בטור. שנה אחר כך חזרו אונורה ולור לחיק המשפחה. באותה תקופה התמנה אביו של בלזק למנהל בית החולים הכללי של טור, ולאחר מכן לסגן ראש העיר. בדצמבר 1807 נולד לאונורה אח נוסף, אנרי, ככל הנראה בן לא חוקי, פרי רומן שניהלה אמו של בלזק עם ז'אן דה מרגון, אחד מאורחי הקבע בביתה. בלזק עצמו אישר בשנת 1848 כי אנרי הוא בנו של דה מרגון, שאף הוריש לו בצוואתו 200 אלף פרנק.
נעורים
לאחר שחזר לבית משפחתו בגיל 4, נשלח אונורה הצעיר לפנימייה בעיר. הוא הורשה לבקר את משפחתו רק פעם אחת בשבוע, בימי ראשון. בגיל 8 הוא נשלח לפנימייה בעיר ונדום (Vendôme), 60 קילומטר צפונית מזרחית לטור, בדרך לפריז. קולז' דה ונדום, שנוהל בעבר בידי אנשי דת אך נהפך לחילוני בעקבות המהפכה, נחשב לאחד מבתי הספר הטובים ביותר בצרפת, ונשלחו אליו "הטובים והמובחרים" מערי השדה השונות, בהן טור. ברשומות בית הספר מופיע הרישום הבא בנוגע לבלזק:
שמאל|ממוזער|250px|קולז' דה ונדום. תחריט: א. קרואה (Queyroy). כיום שוכן במקום בית העירייה.
במכתב ששלח בלזק להוריו במאי 1809 הוא מספר כי קיבל ציון לשבח על חיבור בלטינית, אבל בסך הכול נראה כי ציוניו במוסד היו בינוניים למדי, וכך גם התנהגותו. לזאר פרנסואה מרשל, אחד משני הכמרים שניהלו את בית הספר, כתב עליו: "אי אפשר להוציא ממנו כלום, לא בשיעורים ולא בשיעורי הבית. הוא מסרב באופן מוחלט לעסוק בכל עבודה המוטלת עליו". בין מורי בית הספר התחבר בלזק בייחוד עם הכומר היאסנט לורן לפבר, שהיה ממונה על הספרייה העשירה של המוסד. לפבר לימד את בלזק הצעיר מתמטיקה, ועודד אותו לקרוא במהלך השיעורים יצירות ספרותיות. ברומן לואי לאמבר (Louis Lambert) מתייחס בלזק לאותה תקופה, וכותב על לפבר כי "בזכות ברית חשאית שכרתנו בינינו, לא התלוננתי כלל שאיני לומד דבר וגם הוא לא אמר מאומה על השאלת הספרים שלי".
בשנים ששהה בלזק בקולז' דה ונדום התפתחה אהבתו הגדולה למילה הכתובה. הוא קרא ספרים שלמים במהירות מסחררת, בעיקר ספרות דידקטית, וניסה לראשונה את כוחו בחיבור יצירה משל עצמו. הוא הפגין זיכרון מופלא, ודי היה לו לעבור במהירות על הכתוב כדי לזכור כמעט בשלמות את הטקסט שלפניו. בין היתר כתב חיבור בשם "מאמר על הרצון", שהוחרם על ידי מנהל בית הספר.
בתקופת שהותו בבית הספר קיבל בלזק מהוריו דמי כיס של שלושה פרנקים בחודש בלבד, אותם הוציא בחנות בית הספר, שמכרה בין היתר עפרונות, אולרים וספרי תפילה. בשל התנהגותו הבעייתית, נכלא בלזק לעיתים קרובות בתאו שבאולם השינה, או ב"גומחה", תא קטן פרוץ לרוח שנמצא מתחת למדרגות בית הספר. שנים לאחר מכן העיד שמש בית הספר על אותה תקופה: "האם אני זוכר את מסייה בלזק? אני אמור לזכור! היה לי הכבוד ללוותו לצינוק יותר ממאה פעמים". את הזמן שהעביר בתא הכליאה הקדיש בלזק בעיקר לקריאה.
תקופת לימודיו של בלזק בקולז' דה ונדום הסתיימה באקורדים צורמים. הוריו של אונורה קיבלו באפריל 1813 מכתב דחוף מהנהלת המוסד, שבו התבקשו לבוא ולקחת את התלמיד הסורר מבית הספר. לפי מכתב של אחותו לור, "הוא היה נתון במין קהות חושים, שהדאיגה במיוחד את המורים כיוון שלא יכלו למצוא את הסיבה לכך. לדעתם אחי הוא תלמיד עצל, ולכן לא ניתן לייחס את המחלה המוחית שלו לעייפות נפשית. אונורה נעשה רזה וירוד. הוא דמה לאותם סהרורים הישנים בעיניים פקוחות. הוא לא שמע את רוב השאלות שהוצגו לו". כשחזר לביתו במצב גופני זה, העירה סבתו: "ראו איך האקדמיה מחזירה לנו את אלה היפים שאנחנו שולחים אליהם".
לימודים בפריז ועבודה במשרד עורכי דין
בתחילת הקיץ של 1813 נשלח בלזק לפריז, שם התגורר בפנימייה ברחוב תוֹרִינְיִי (rue de Thorigny) שבאזור המארה, ולמד בבית הספר הפרטי קולז' שרלמאן (Collège Charlemagne). באותה התקופה הצליח נפוליאון בונפרטה לנצח את כוחות הקואליציה השישית בקרב דרזדן, אך כחודשיים לאחר מכן, באוקטובר 1813, הפסידו כוחותיו בקרב לייפציג, ונפוליאון נאלץ לסגת בחזרה לצרפת. בינואר 1814 נערך בפריז מצעד צבאי מפואר, שאותו תיאר בהמשך בלזק ברומן אישה בת שלושים, אך למרות מספר ניצחונות, המשיכו כוחות הקואליציה להתקדם לעבר פריז. בתחילת מרץ מיהרה אמו של בלזק להחזירו לטור, ובסוף אותו החודש נכנסו חיילי בעלות הברית לפריז.
בנובמבר 1814 התמנה אביו של בלזק, ברנאר-פרנסואה, לאחראי על האספקה לדיוויזיה הראשונה של הצבא שחנתה בפריז, במשכורת שנתית נאה של 7,500 פרנק. המשפחה מכרה את ביתה בטור ועברה להתגורר ברחוב הטמפל 40 (כיום 122) שבמארה. בתחילת שנת 1815 נשלח בלזק לפנימייה של ז'אק-פרנסואה לפיטר (Lepitre), שנמצאת לא רחוק מבית המשפחה. לפיטר היה מלוכני שהשתתף בעבר בקשר להבריח את מארי אנטואנט מכלאה. לאחר שלטון מאה הימים, שבמהלכו הפגינו תלמידי בית הספר נאמנות לקיסר המודח, וכמה מהם אף יצאו לסייע לתומכי הקיסרות לאחר התבוסה בקרב ווטרלו, החליט אביו של בלזק להחזירו לפנימייה ברחוב תוריניי. בספטמבר 1816 סיים בלזק את לימודיו, עזב את הפנימייה ושב לביתו.
לאחר חופשה קצרה התחיל בלזק לעבוד כפקיד זוטר במשרדו של עורך הדין ז'אן-בטיסט גיונה דה מרוויל (Jean-Baptiste Guillonnet-Merville), ברחוב קוקייר 42. דה מרוויל שימש לאחר מכן כמודל לדמותו של הפרקליט ההגון דרוויל (Derville), שהופיע כאחד השחקנים בקומדיה האנושית. בנובמבר 1816 הציעו הוריו כי יירשם לפקולטה למשפטים. הוא התחיל ללמוד ב"אקול דה דרואה" בסורבון שברובע הלטיני, ובמקביל עבד בלשכות של פרקליטים, תחילה אצל דה מרוויל, ומאפריל 1818 אצל הנוטריון ויקטור פאסה (Victor Passez), ידיד המשפחה, שלשכתו שכנה באותו בית שבו התגוררה משפחת בלזק עצמה ברחוב דו טמפל. בשנים אלה רכש בלזק ידע משפטי רב, שבא לידי ביטוי ברומנים שכתב בהמשך. ב-4 בינואר 1819 עמד בהצלחה בבחינה הראשונה במשפטים, אך מיד לאחר מכן נסגר בית הספר למשפטים בהוראת הממשלה, לאחר שאחד המרצים העלה את השאלה האם המהגרים החוזרים לצרפת עם שובם של הבורבונים לשלטון זכאים לקבל את רכושם בחזרה. למרות הצעה מצד פאסה להצטרף כעורך דין למשרד ובבוא היום להחליף אותו, ניצל בלזק את האירוע כדי להביא לסיומה את הקריירה המשפטית הקצרה שלו, החלטה שציערה מאוד את הוריו. אביו אמר: "ריככו אותו בתענוגות הבל בשעה שהיה עליו לצעוד במסלול העמל והסבל המוביל להצלחה". בלזק עצמו הודיע באופן רשמי על כוונתו להיות סופר, ובקרב בני המשפחה התעורר דיון סוער בעניין. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה: לבלזק הוקצו שנתיים בדיוק להוכיח את יכולתו, ובתקופה זו יקבל מהוריו מענק כספי שיאפשר לו להתקיים בדוחק ולהקדיש את עצמו לכתיבה.
באפריל 1819 הגיע אביו של בלזק לגיל פרישה, וקצבתו השנתית נקבעה ל-1,695 פרנק בלבד. המשפחה נאלצה לצמצם את הוצאותיה, בפרט על רקע ההשקעה הכושלת של ברנאר-פרנסואה בבנק דומרק-את-סי שפשט את הרגל שנתיים קודם לכן, השקעה שעלתה לו ברכוש רב. המשפחה עברה מפריז לכפר וילפריזי (Villeparisis), 25 קילומטר צפון-מזרחית לפריז, שם שכרה בית שנמצא בבעלות בן דוד קרוב של גברת בלזק במחיר נמוך יחסית. עבור בלזק שכרה האם עליית גג סמוך לספריית הארסנאל, ברחוב לדיגייר (Lesdiguières) מספר 9. לידידי המשפחה סיפרו ההורים כי אונורה יצא לבקר קרובים באלבי.
באותה תקופה הוצא להורג דודו של בלזק מצד אביו, לואי בלסה, בטענה כי חנק למוות איכרה שהייתה בחודש השישי להריונה. נראה כי ההרשעה התבססה על עדויות כוזבות ועל שמועות לא מבוססות. במשך כל תקופת המשפט נמנע אביו של בלזק מלפעול למען אחיו, ככל הנראה מחשש לפגיעה בשמו הטוב.
1818 - 1832
ניסיונות ספרותיים ראשונים
עדות על תקופת מגוריו בעליית הגג ברחוב לדיגייר ניתן למצוא ברומן שכתב, "הקמיע (עור היחמור)", שבו מתאר גיבור הסיפור מחויבות דומה שלקח על עצמו:
ימין|ממוזער|250px|אונורה דה בלזק בשנות ה-20 לחייו. הציור מיוחס לאשיל דבריה (Achille Devéria)
באותו רומן מתאר בלזק את עליית הגג שבה התגורר כ"כלוב שהיה ראוי לשמש ב'פיומבי' של ונציה". בשבועות הראשונים לשהותו במקום התלבט בלזק לגבי נושאי כתיבתו. הוא שקל לכתוב מאמרים פילוסופיים, אך בסופו של דבר הגיע למסקנה כי אינם רווחיים מספיק, ועליו להתרכז בכתיבות רומנים ומחזות. במכתב לאחותו לור מ-6 בספטמבר 1819 כתב: "סוף כל סוף החלטתי לקחת את קרומוול כנושא, מכיוון שהוא מספק את החומר המשובח ביותר בהיסטוריה המודרנית". מדובר במחזה בחרוזים בן חמש מערכות, אותו השלים בלזק בשנה שלאחר מכן. מיד לאחר נישואיה של לור עם אז'ן סורוויל (Eugène Surville), באביב 1820, הוזמן בלזק להקריא את יצירתו בפני בני המשפחה וידידיה. לאחר הקראת המחזה השתררה שתיקה של מבוכה בקרב קהל המוזמנים, ואיש לא החמיא למחבר. בעלה הטרי של לור הראה את כתב היד לאחד ממוריו לשעבר ב"אקול פוליטכניק", ובדברי הביקורת שלו נכתב: "המחבר יכול לעשות כל מה שירצה חוץ מספרות". שנתיים לאחר מכן הודה גם בלזק שקרומוול שלו הוא "חסר ערך".
בלזק לא נתן לכישלון של קרומוול לייאש אותו, וזמן קצר לאחר מכן ניסה את כוחו ביצירה נוספת, רומן בשם "פאלתירן" (Falthurne) שעלילתו מתרחשת בנאפולי של המאה ה-10. גיבור הרומן הוא דמות דו-מינית בעלת כוחות על טבעיים, שזוכה לתשומת לב ועניין מצד ראשי הכנסייה הקתולית. לפי סיפור המסגרת, כתב היד תורגם מאיטלקית על ידי מורה בית הספר, מעיזבונו של האב סבונאטי (Savonati). בלזק לא סיים את כתיבת הרומן. במקביל הוא עבד על רומן מכתבים בשם "סטני או המשגים הפילוסופיים" (Sténie ou les erreurs philosophiques), שעלילתו מתרחשת בצרפת. רומן נוסף שבלזק החל לכתוב באותה התקופה ולא השלים, עסק בדמות בשם קורסינו (Corsino), שמחליט למזג בין האנוכיות של הטבע והנוחות של חיי החברה, ומתענג על חיים של אנוכיות מוחלטת בצפון סקוטלנד. כתב היד של רומן זה כולל 15 עמודים בלבד.
בספטמבר 1820 קיבל בלזק פטור משירות צבאי, לאחר שהעלה בהגרלה מספר גבוה דיו. בתעודת השחרור שלו מצוין כי גובהו הוא 1.57 מטר בלבד. תקופת השכירות של בלזק ברחוב לדיגייר הסתיימה בסוף אותה שנה, והוא נאלץ לשוב לבית משפחתו בווילפריזי.
במהלך 1821 התוודע בלזק לאחת הדמויות הבולטות בבוהמה הפריזאית של התקופה, אוגוסט לפואטוון (Auguste Lepoitevin), עיתונאי ומחבר מחזות קלים, שהתמחה ביצירת רומנים פופולריים שנכתבו במשותף על ידי צוות של כותבים. כבר בפגישתם הראשונה התרשם לפואטוון מהערנות ומהיצירתיות של בלזק, והציע לו להצטרף לצוות הכותבים שהעסיק. על ההיכרות עם בלזק סיפר לפואטוון שנים לאחר מכן:
במהלך חמש השנים הבאות כתב בלזק עבור לפואטוון תשעה רומנים תחת כמה שמות בדויים, בהם לורד ר'און (Lord R’ahoone) והוראס דה סנט אובן (Horace de Saint Aubin); שלושה מהרומנים כתב בלזק בשיתוף עם לפואטוון, ושישה על ידי בלזק לבדו. הרומן המשותף הראשון, שנקרא "היורשת מביראג" (L'Héritière de Birague), נמכר למו"ל מפאלה רויאל ביולי 1821 תמורת 800 פרנקים. הרומן השני, "ז'אן לואי או הבת שנמצאה" (Jean-Louis, ou La fille trouvée), נמכר לאותו מו"ל תמורת 1,300 פרנק. ב-23 בנובמבר הודיע בלזק לאחותו כי הוא מקווה להרוויח 2,000 פרנק מהרומן השלישי, "קלוטילד דה לוזיניאן או היהודי היפה" (Clotilde de Lusignan ou le beau juif). ההכנסות מרומנים אלה התחלקו שווה בשווה בין בלזק ללפואטוון.
בתחילת 1822 התחיל בלזק לעבוד כמורה פרטי לבנות משפחת דה בֶּרְנִי, שהתגוררו סמוך לבית משפחת בלזק בווילפריזי. אם המשפחה, לואיז אנטואנט לור, אשתו של יועץ החצר גבריאל דה ברני, הייתה ידידה של אמו של בלזק ומבוגרת ממנה בשנה אחת. למרות פער הגילים של כמעט 25 שנים, התחיל בלזק הצעיר לחזר אחר דה ברני, ושלח לה מכתבי אהבה רבים. על אף שהיא התנגדה תחילה, התפתח בין השניים רומן שנמשך שנים רבות, גם בזמן שבלזק ניהל קשרים רומנטיים עם נשים אחרות. בשנת 1835, לאחר שביקר אצל גברת דה ברני החולה, כתב בלזק: "בכל רגע יכול המוות ליטול ממני מלאך שהשגיח עליי במשך 14 שנה, פרח של בדידות, שמעולם לא הושפע מהחברה ושהיה כוכבי".
במהלך 1822 החל בלזק בכתיבת רומן חדש בשם "ואן כלור" (Wann-Chlore). בתחילת מאי 1822 נסע עם דה ברני לפריז, וחתם על חוזה עם מו"ל בשם שרל-אלכסנדר פּוֹלֶה לכתיבת שני רומנים, "בן המאה או שני הברינגלדים" (Le Centenaire ou les Deux Beringheld) ו"הכומר מהארדנים" (Le Vicaire des Ardennes), תמורת 2,000 פרנק. שני הרומנים נמצאו באותה תקופה בשלב הטיוטות, ובלזק הציע לאחותו לור ולבעלה להשתתף עמו בהשלמת "הכומר מהארדנים", ולהתחלק ברווחים ממכירתו. שני הרומנים התפרסמו בנובמבר 1822 תחת שם העט הוראס דה סנט אובן. "הכומר מהארדנים" - שבין גיבוריו ניתן למצוא אישה שהתאהבה בכומר שייתכן כי הוא בנה ונערה שמאוהבת באדם שהיא מאמינה כי הוא אחיה - עורר ביקורת ציבורית עזה. ב-26 בנובמבר כתב המפקח על הדפוס וההוצאה לאור מכתב בנושא לשר הפנים, שכתב מכתב לראש המשטרה, שהוציא הוראה להחרים את עותקי הרומן ולאסור את הדפסתו. בדו"ח שנכתב על מחבר הספר נכתב כי בלזק הוא אדם בן שבעים, עם ארבעה ילדים והשקפותיו על הדת והמלוכה הן "ללא דופי". ככל הנראה פתח אביו של בלזק את הדלת לבלשים שבאו לחקור את אונורה, והציג את עצמו כמחבר הרומן. בעקבות הדו"ח הופסקו ההליכים נגד הסופר.
זמן קצר קודם לכן עקרה משפחת בלזק בחזרה לפריז, לרחוב רוּאָה דוֹרֶה 7. בלזק התעקש לשלם תמורת המגורים והוצאות מחייתו, וחתם עם אביו על חוזה שלפיו ישלם לו 100 פרנק בחודש. בשנה שלאחר מכן פרסם בלזק בשם בדוי חוברת בשם "זכות הבכורה" (Du Droit d'aînesse), שהיה מעין כתב הגנה לזכות הפאודלית של הבן הבכור לרשת את רכוש המשפחה, וספר על אודות "תולדות הישועים" (Histoire impartiale des Jésuites), וכן רומן בשם "אנט והפושע" (Annette et le Criminel), מעין המשך ל"הכומר מהארדנים". פרסומים אלה לא זכו להתעניינות מצד הציבור. בפריז התחבר בלזק עם חבורה של עיתונאים שכתבו בעיתונים ובכתבי עת שונים, ועסקו בהתנצחויות בעלות אופי רכילותי. מעגל חברתי זה שימש מאוחר יותר השראה לכמה מהדמויות וקווי העלילה ברומן אשליות אבודות (Illusions perdues). בין היתר כתב בלזק ביקורות על הרומנים שלו עצמו.
באמצע 1824 עברה המשפחה בחזרה לווילפריזי, אולם בלזק עצמו שב לפריז באוגוסט של אותה השנה, ושכר לעצמו דירה בקומה החמישית של בניין ברחוב דה טורנון, בגדה השמאלית של פריז. באותה תקופה כתב בלזק בכמה עיתונים בשמות בדויים תמורת שכר נמוך, וערך כמה חוברות פרסומיות ביחד עם חבריו העיתונאים. במקביל החל לכתוב רומן היסטורי בשם "המנודה" (L'Excommunié), סיפור המתרחש בטור במאה ה-14, שאותו נטש כעבור זמן קצר, וחיפש מו"ל שיוציא לאור את "ואן כלור". על רקע הכישלונות הספרותיים והריחוק מאהבתה של גברת דה ברני, נתקף בלזק דכדוך ואף שקל להתאבד. אטיין ארָגוֹ (Étienne Arago), אחד הסופרים שעבדו עם בלזק בסדנה של לפואטוון, סיפר בזיכרונותיו על יום אחד שבו טייל לצד הנהר סן, ונתקל בבלזק על אחד הגשרים עומד ומשקיף על המים, וכששאל אותו מה מעשיו, השיב לו הסופר "אני מסתכל בסן ושואל את עצמי אם איני עומד לשכב בין סדיניה הרטובים". ארגו סיפר כי נזף בבלזק על מחשבות אובדניות אלה, ואז הלכו השניים יחדיו לאכול ארוחת ערב.
שמאל|ממוזער|250px|הדוכסית לור ד'אברנטס
במהלך 1825 הציגה אחותו של בלזק את הסופר בפני הדוכסית לור ז'ינו ד'אברנטס (Laure Junot d'Abrantès), אלמנתו של הגנרל ז'אן-אנדוש ז'ינו (Jean-Andoche Junot), שהתאבד במהלך המלחמה נגד רוסיה. הדוכסית עצמה הייתה בעבר פילגשו של קנצלר אוסטריה, מטרניך. בלזק הציע לדוכסית לכתוב את זיכרונותיה, והתחיל לחזר אחריה. היא סירבה בתחילה, אך לקראת סוף אותה שנה נענתה לחיזוריו של בלזק, ועוררה את קנאתה של דה ברני. באוגוסט 1825 נפטרה אחותו הצעירה של בלזק ממחלה, בגיל 23 בלבד. בספטמבר 1825 יצא לאור "ואן כלור", שהתפרסם בתחילה ללא שם המחבר, ולאחר מכן תחת שם העט סנט אובן. גם רומן זה זכה להתעלמות מצד המבקרים, למעט ביקורת משבחת אחת שנכתבה על ידי הסופר אנרי דה לָטוּש, ידידו של בלזק.
הסופר כאיש עסקים
באמצע 1825 נכנס בלזק למה שהייתה הראשונה בשורה ארוכה של הרפתקאות עסקיות, שרובן ככולן הסתיימו בכישלון. בלזק נכנס לשותפות עם סוחר ספרים בשם אורבן קאנל (Urbain Canel) ושני שותפים נוספים – קצין משטרה בדימוס ורופא מקומי - שתכננו להוציא לאור מהדורה חדשה של כתבי ז'אן דה לה פונטן, ולאחר מכן מהדורה של כתבי מולייר, כשכל מהדורה תצא בכרך אחד בלבד. החוזה בין הצדדים נחתם באפריל 1825, אך השותפים הסירו את תמיכתם מהמיזם, וכחודש לאחר מכן נותר בו בלזק לבדו. לצורך ההשקעה לווה בלזק 9,000 פרנק מדסונווילה דה רוּז'מוֹן (Henri Dassonvillez de Rougemont), ידיד של המשפחה, ועוד 9,000 פרנק מגברת דה ברני, אך מוכרי הספרים לא הסכימו לרכוש מהדורה שהוציא מו"ל לא ידוע, ההוצאות היו בסופו של דבר גבוהות מכפי שציפה, והתוכניות להוציא מהדורות נוספות של כתבי ז'אן רסין ופייר קורניי נגנזו. בסופו של דבר הפסיד בלזק במיזם הכושל כ-14 אלף פרנק.
בדומה לכישלונותיו הספרותיים הראשונים, לא נתן בלזק לתוצאות העגומות של הפרויקט לדכא את רוחו. באמצע 1826 החליט להפוך למדפיס בעצמו, ושכר לצורך כך את אנדרה ברבייה (André Barbier), לשעבר מנהל בבית הדפוס טַסְטוּ (Tastu), שאליו התוודע במהלך ההדפסה של כתבי מולייר. את הרישיונות הנדרשים לצורך הפעלת בית דפוס השיג הודות להמלצה מצד בעלה של דה ברני, שכתב לשר הפנים ולראש המשטרה: "אני מכיר את האיש הצעיר הזה במשך תקופה ארוכה. הרוח הנכונה של דעותיו והידע שלו בספרות הם לפי דעתי ערובה לכך שהוא מודע באופן מלא למחויבויות שיוטלו עליו במקצוע מעין זה".
בית הדפוס הקטן שרכש בלזק שכן ברחוב מארה סן ז'רמן (שם הרחוב שונה מאוחר יותר לדה ויסקונטי), סמוך לבית שבו נפטר ז'אן רסין ב-1699 באזור האודיאון. רישיון המדפיס עלה כ-22 אלף פרנק, ותמורת בית הדפוס עצמו שילם בלזק 8,000 פרנק נוספים. החוזה עם ברבייה העניק למנהל הטכני 12 אלף פרנק כעירבון, שכן זה לא בטח בכישרונותיו העסקיים של מעבידו החדש. כמו כן היו הוצאות שוטפות. מתוך הסכום הנדרש להשקעה גייס בלזק 15 אלף פרנק מהוריו ו-30 אלף פרנק מגברת דֶלַנוּאָה (Delannoy), ידידת המשפחה. כמו במיזם הקודם, ייתרת הסכום הגיעה מגברת דה ברני. ב-4 ביוני 1826 הודיע בלזק לרשויות כי החל לעבוד כמדפיס. הוא עצמו עבר לקומה השנייה באותו בניין, כשגרם מדרגות לולייני הוביל לדירה הקטנה שבה התגורר בשנתיים הבאות. גברת דה ברני, שמכרה בינתיים את ביתה בווילפריזי ועברה להתגורר בסמוך לבלזק בפריז, באה לבקרו כמעט בכל יום.
בסך הכול העסיק בלזק בבית הדפוס כ-30 איש, שעם תחילת פעילותו כבר היה בגירעון כספי של כ-70 אלף פרנק. ב-29 ביולי 1826 הפיק בית הדפוס את פרסומו הראשון, עלון פרסומת בשם "גלולות עמידות נגד נזלת" אותו הזמין רוקח מקומי. לאחר מכן הודפסה חוברת נוספת בשם "המילון האנקדוטי הביקורתי הקטן של שלטי פריז". על החיבור היה חתום "הולך רגל עצל", אך כתיבתו יוחסה לבלזק עצמו. חוברות נוספות בסגנון דומה, כמו "אומנות הקשירה של עניבות", "האומנות של סילוק חובות וריצוי נושים ללא הוצאת כסף" או "האמנות שלא לסעוד בבית לעולם", הודפסו לאחר מכן, וככל הנראה סייע בלזק גם בכתיבתן. בלזק לא דחה כמעט שום עסקה, והדפיס בין היתר שירים, מחזות, מדריכים מקצועיים לקצבים, סוחרי פחם ובעלי מקצוע אחרים, מדריכי דרך, ספרי זיכרונות, ספרי לימוד ולוחות שנה. הפעילות העסקית הפגישה אותו עם כמה מהסופרים הצעירים הבולטים בתקופה, בהם ויקטור הוגו. מבקר האמנות דלקלוז תיאר את בלזק כשראה אותו לראשונה מופיע באירוע חברתי באוגוסט 1826:
בית הדפוס זכה לפעילות רבה בשנת 1827, אך גם חובותיו תפחו, ובלזק נאלץ למכור את בית העסק לצד שלישי ולשכור אותו מחדש תמורת יותר מ-500 פרנק בשנה. למרות הקשיים הקים בלזק באוגוסט 1827 בית יציקה פרטי לאותיות דפוס, והכניס שותף שלישי לחברה (מלבד ברבייה), ז'אן פרנסואה לורן, אך בתחילת 1828 הגיע המיזם לסוף דרכו. דה רוז'מון דרש את הכסף שהלווה לבלזק עבור הדפסת כתבי לה פונטן, ובפברואר נטש ברבייה את העסק. דה ברני השקיעה בעסק 9,000 פרנק נוספים, אך הנושים רדפו אחר בלזק והוא נאלץ לעבור מדירתו שמעל בית הדפוס, תחילה לידידו הסופר אנרי דה לטוש, ולאחר מכן לדירה קטנה ברחוב קסיני 1. ב-16 באפריל 1828 פירק בית המשפט את החברה העסקית, ובנה הצעיר של דה ברני לקח על עצמו את ניהול העסק ביחד עם לורן.
הצלחות ספרותיות ראשונות
בתחילת סתיו 1828 נסע בלזק לפוּזֵ'ר (Fougères) שבחבל ברטאן, ושהה אצל הגנרל בדימוס ז'ילבר דה פומרל (Gilbert de Pommereul), בן לידיד ותיק של אביו. מאוחר יותר תיארה אשתו של הגנרל את האורח שהגיע לביתם:
שמאל|ממוזער|250px|איור עבור הרומן "השואנים", הוצאת הספרים George Barrie & Son בפילדלפיה, 1897
בפוז'ר ערך בלזק מחקרים וטיולי תצפית כהכנה לכתיבת ספר אודות מרד השואנים (Chouannerie) שהתרחש באזור ב-1791. הספר, שבתחילה נקרא "איש צעיר" (Le Gars) ובסופו של דבר "השואנים" (Les Chouans), פורסם במרץ 1829, והיה הרומן הראשון שפרסם בלזק תחת שמו האמיתי. לפי חוזה ההוצאה לאור, שנחתם מול שותפו לשעבר של בלזק, אורבן קאנל, קיבל בלזק 1,000 פרנק. הספר זכה בעיקר לביקורות שליליות, ובאחד העיתונים נכתב כי "יש ביצירה זו עלילה מסובכת הרבה יותר מדי, בלבול, חוסר ניסיון, דמויות שאינן מעוצבות כראוי, ומעל לכל סגנון מופקר שהמחבר רואה בו מקוריות". הספר הודפס ב-1,000 עותקים, אך עד יוני באותה שנה נמכרו רק 300 מתוכם. באותו חודש נפטר אביו של בלזק ונקבר בפר לשז.
למרות הכישלון המסחרי, זכה הרומן "השואנים" לעניין מסוים מצד אמנים ואנשי חברה בולטים בפריז של אותה תקופה. בלזק החל לקבל הזמנות לאירועים חברתיים בכמה מהסלונים הנחשבים בעיר, ונפגש, בין היתר, עם אמנים ידועים כמו אז'ן דלקרואה ודוד ד'אנז'ה (David d'Angers). ב-20 בדצמבר 1829 התפרסם חיבורו "פיזיולוגיה של חיי נישואים" (Physiologie du mariage), שהופיע תחת שם המחבר "רווק צעיר" (jeune célibataire). בספר זה נוקט בלזק עמדה מתקדמת מאוד יחסית לתקופה, ומאשים את מוסד הנישואים ביחס משפיל ומדכא כלפי נשים, שעוברות מבית הוריהן ישר לבית בעלן המיועד, מהיותן נערות תמימות למעמד של שפחות לבעליהן, ואיש אינו מבין אותן מבחינה נפשית וגופנית. בלזק טוען בספר שבעוד שבגידות של גברים נשואים נחשבות לשגיאות קלות ערך, החוק קובע כי בגידה של אישה נשואה היא פשע של ממש. בחיבור מגיע בלזק למסקנה כי מוסד הנישואים, המוצג כמצב העניינים הטבעי, מנוגד למעשה לדרך הטבע, ורק אם הגברים יוותרו על העליונות המסורתית שלהם ויתאמצו להבין את הנשים כיצורים שווי ערך, תיתכן הרמוניה בחיי הנישואים.
"פיזיולוגיה של חיי נישואים" זכה להצלחה מסחרית כה גדולה, שבלזק החליט לחשוף את שמו כמחבר היצירה. ייתכן שההצלחה של החיבור היא זו שדחפה את בלזק להתמקד מעתה ואילך בתיאור אורחות החיים ומנהגי החברה בת זמנו, במקום להשקיע את זמנו בכתיבת רומנים היסטוריים כדוגמת "השואנים". ב-13 באפריל 1830 פרסם בלזק תחת שמו את "תמונות מחיי הפרט" (Scènes de la vie privée) בהוצאת מאם דלונה־ואלה, וקיבל תמורתו 1,200 פרנק. גם חיבור זה, שהתפרסם בשני כרכים, זכה לאהדת הקוראים (ובעיקר הקוראות), ובלזק החל לקבל פניות מצד מו"לים שונים, שהיו מעוניינים בכתיבתו. הוא התחיל לערוך מאמרים עבור כמה מהעיתונים בפריז, ובהם הפגין אהדה כלפי הליברלים לצד חשש עמוק מהקיצוניות המהפכנית. הוא האמין כי על המדינה לשמור על הסדר, אך אסור לה להגיע למצב שבו תיאלץ להפעיל כוח לצורך כך. פשרנות ויכולת להגיע להסכמות רחבות, כך לפי בלזק, הן התכונות הנדרשות מהשלטון ומהאזרחים כאחד. לידידתו זולמה קארו (Zulma Carraud), רפובליקנית מוצהרת, הוא כתב:
באביב 1830 בילה בלזק כמה חודשים בכפר סאן סיר־סור־לואר (Saint-Cyr-sur-Loire) בחברת גברת דה ברני. במהלך חופשתו כתב בלזק חיבור בשם "מאמר על הגנדרנות", מחווה היתולית לאותם טיפוסים פריזאיים שמתייחסים לאופנה כאל אמנות נעלה, גישה פילוסופית לחיים. במהלך שהותו בפרובינציה, טלטלה את צרפת מהפכת יולי 1830, שבה הודח המלך שארל העשירי ובמקומו עלה לשלטון לואי פיליפ, בן דודו של לואי ה-18, שהוכרז כ"מלכם של הצרפתים, בחסדו של האל וברצון העם", לעומת התואר הקודם "מלך צרפת" שנשא שארל העשירי. בספטמבר של אותה שנה חזר בלזק לפריז, לאחר שאמיל דה ז'יררדן (Émile de Girardin) הזמין ממנו סדרה של מאמרים, "מכתבים על פריז" (Lettres sur Paris), שבהם תיאר בלזק את המתרחש בפריז עבור תושבי הפרובינציה שאינם קרובים דיים לאירועים. מאמרים אלה חשפו את החשש הגובר של בלזק מפני המונרכיה של יולי, שהשאירה את דלת העם במצבה העלוב, ותגמלה את מקורבי השלטון והתומכים האופורטוניסטיים של בית אורליאן. במכתב לזולמה קארו מנובמבר 1830 הוא כתב:
באותה שנה, 1830, התחיל בלזק לעבוד על הרומן "עור היחמור" (בעברית התפרסם הרומן בשם "הקמיע"הספר יצא מחדש בשם עור היחמור בשנת 2015 בתרגומה של עדה פלדור), שלאחר מכן ייחשב לרומן הראשון במסכת הארוכה של הקומדיה האנושית. בלזק מכר את הרומן בינואר 1831, לפני שסיים את כתיבתו, תמורת 1,135 פרנק. ברומן זה מופיעה לראשונה דמותו של אז'ן דה ראסטיניאק, גיבור הרומן אבא גוריו. הרומן זכה לביקורות מהללות, ובאחד העיתונים נכתב כי מדובר ב"נס אמנותי קטן, יצירה מבריקה מנוסחת להפליא". המהדורה אזלה במהירות, ובלזק חתם עם המו"ל על חוזה שלפיו יוציא לאור 1,200 עותקים נוספים של הרומן. כמו כן רכש המו"ל את הזכויות לשמונה עד עשרה רומנים וסיפורים של בלזק שכבר התפרסמו בעבר, תמורתם קיבל הסופר 4,000 פרנק. במקביל פרסם בלזק את הסיפור התליין (El Verdugo), שעליו חתם לראשונה "אונורה דה בלזק", והוסיף את קידומת תואר האצולה "דה", שלה לא היה זכאי.
ההצלחה דרבנה את בלזק, והוא החל לעבוד במרץ על סיפורים ורומנים חדשים. במאי 1831 הוא נפצע בנפילה מהכרכרה הדו-אופנית שלו. את תקופת ההחלמה, שבה נאלץ להישאר מרותק למיטתו, העביר בלזק בבית אחותו לור, ברחוב דו טמפל 22 בפריז.
בפברואר ובמרץ 1832 התפרסם בעיתון "ל'ארטיסט" רומן של בלזק בארבעה חלקים. הסיפור, שתחילה נקרא "העסקה" (La Transaction) ולאחר מכן שונה שמו ל"קולונל שאבר" (Le Colonel Chabert), עוסק בגיבור נשכח של המלחמות הנפוליאוניות שמשפחתו ומכריו משוכנעים שנהרג בקרב. הגיבור שב לצרפת ומנסה להחזיר לעצמו את זהותו האמיתית, אך אשתו, שכבר נישאה מחדש לרוזן, מציעה לו סכום כסף נכבד כדי שייעלם מחייה. הקולונל מתקומם נגד ההצעה, ובסופו של דבר מסיים את חייו בעוני, עלוב ונשכח בבית מחסה בפריז. באביב של אותה שנה שהה בלזק עם גברת דה ברני בסן פירמן (Saint-Firmin), ליד יער שנטיי (Chantilly), סיים את כתיבת הרומן אישה בת שלושים, וכתב מתחילתו ועד סופו את הכומר מטור (Le Curé de Tours).
ימין|ממוזער|200px|שאטו דה סאשה. בשנת 1951 נפתח בטירה מוזיאון המוקדש לבלזק
לאחר שובו לפריז נפצע בלזק שוב כשהכרכרה הדו-אופנית שלו התהפכה, והוא נאלץ להיות מרותק למיטתו כשהוא סובל מכאבי ראש ומחבלות. אך כעבור זמן לא רב, ביוני 1832, החליט בלזק להמרות את פי רופאו, ונסע לסאשה (Saché) שבמחוז אנדר ולואר, שם הוא תכנן לחזר אחר קרולין דרברוק (Caroline Deurbroucq), אלמנה צעירה ועשירה שהתגוררה בטירת דה מרה (de Méré) הסמוכה. אלא שדרברוק החליטה לעזוב את האחוזה, והודיעה להוריה כי אין בכוונתה לשוב אליה. בינתיים גדלו חובותיו של בלזק, אך במכתב מיולי 1832 הוא מרגיע את אמו:
באותו זמן עסק בלזק בכתיבת הרומן לואי לאמבר (Louis Lambert), סיפור בעל מאפיינים אוטוביוגרפיים על נער צעיר בעל תבונה עילאית וידע עצום, המסוגל בכוח המחשבה להשפיע על חפצים ועל אנשים. לאחר שהשלים את הגרסה הראשונה של הסיפור נסע בלזק מסאשה לטור, ומשם לעיירה אנגולם, שם שהה אצל משפחתה של זולמה קארו. באנגולם המשיך בלזק לעבוד על כתב היד של הרומן "האישה הנטושה" (La Femme abandonnée), ונהנה מהפופולריות לה זכה, שהגיעה עד העיירה. במכתב לאמו הוא מספר על איש צעיר שחש ברע ושמט את ספריו מידיו כשראה פנים אל פנים את הסופר המפורסם.
באנגולם השלים בלזק נובלה בשם "לה גרנדייר" (La Grenadière) בלילה אחד, וכתב גם את "מאה סיפורים מבדחים" (Les Cent Contes drolatiques), יצירה משעשעת בסגנונו של ראבלה שזכתה לביקורות שליליות ולא נמכרה היטב. בסוף אוגוסט 1832 נסע בלזק לעיירה אקס לה בן במחוז סבואה שבהרי האלפים, שם ביקר את המרקיזה אנרייט דה קסטרי (Henriette de Castries). הקשר בין השניים החל לאחר שהמרקיזה קראה את "פיזיולוגיה של חיי נישואים" וכתבה לסופר מכתב נוזף, אך למרות חיזוריו הנמרצים של בלזק, מעולם לא הפך הקשר ביניהם למערכת יחסים רומנטית. בדרך לאקס לה בן נפצע בלזק בתאונה נוספת: בסיומה של אחת העצירות בדרך הוא טיפס למושבו על גג הכרכרה, אך הסוסים החלו להתקדם לפני שהספיק לתפוס את מקומו, הוא נפל על מדרגת הברזל, ואחד המוטות המקובעים אליה חדר לרגלו והותיר בה פצע עמוק. בעת שהותו בסבואה התחיל בלזק לעבור על הסיפור "רופא כפרי" (Le Médecin de campagne), והתיידד עם הברון ג'יימס דה רוטשילד, שהעניק השראה לדמותו של הברון דה נוסינגן, בנקאי יהודי עשיר שמופיע בכמה מסיפורי הקומדיה האנושית.
בלזק הקדיש לו את ספרו "איש עסקים" (Un Homme D'Affaires) ולאשתו, בטי, הקדיש את "הילד המקולל" (L'Enfant Maudit).
לקראת סוף השנה נסע בלזק לטיול באיטליה עם המרקיזה דה קסטרי, ועם דודה, הדוכס דה פיץ־ז'אם (Le duché de Fitz-James) ואשתו. בדרך עצרו הטיילים עצירה קצרה בז'נבה, שם הבהירה המרקיזה לבלזק כי לעולם לא יהיה מאהבה. בלזק התאכזב, וכיוון שגם לא הצליח לגייס די כסף כדי לממן את הנסיעה לאיטליה, החליט לוותר על הטיול ולשוב לפריז. בדרך חזרה ביקר אצל דה ברני ששהתה בלה בולונייר.
עם חזרתו לפריז החל בלזק תקופה של כתיבה אינטנסיבית במטרה לעמוד בכל התחייבויותיו למו"לים ולנושיו. במהלך 1833 השלים את כתיבת "הרווקה הזקנה" (La Vieille Fille) במשך שלושה לילות, ומכר את כתב היד תמורת 8,000 פרנק, כתב את הסיפור הקצר "פאצ'ינו קאנה" (Facino Cane) בלילה אחד, וסיים את "סודו של רוג'רי" (Le Secret de Ruggieri) בפרק זמן דומה. המלחין רוסיני, שאותו פגש במהלך אותה תקופה של עבודה מאומצת, ניחם אותו בכך שגם הוא עבר תקופה דומה, שאחריה הרגיש כמת. בלזק השיב לו: "לי ממתין רק ארון המתים כמנוחה; אבל העבודה היא בהחלט תכריכים הולמים".
1832 - 1844
הרוזנת אוולין דה האנסקה
ב-28 בפברואר 1832 קיבל בלזק מכתב מאודסה, ששיבח את "תמונות מחיי הפרט" אך קבל על הרמה המוסרית הירודה של "עור היחמור". על המכתב הייתה חתומה "הזרה", שהתגלתה מאוחר יותר כרוזנת פולנייה בשם אוולין דה האנסקה, והייתה מאוחר יותר אשתו של בלזק במשך תקופה קצרה לפני מותו. הרוזנת, בת למשפחה אצולה פולנית, נישאה ב-1819 למרשל וונצסלאס האנסקי, המבוגר ממנה ב-22 שנים, בעל אדמות והון רב שנאמד בכמה מיליוני רובלים.
בתגובה למכתב פרסם בלזק מודעה ב-4 באפריל ב"גאזט דה פראנס", שבה כתב כי "מר דה בלזק קיבל את המכתב שנשלח אליו ... הוא מצטער כי העמידו אותו במצב שמונע ממנו לענות עליו, והואיל ולא זהו המקום לבטא בו את רגשותיו, הוא מקווה כי שתיקתו תתקבל בהבנה". ב-7 בנובמבר קיבל בלזק מכתב נוסף, שבעקבותיו פרסם מודעה ב-9 בדצמבר ב"לה קוטידיין" שבה כתב: "מר ד.ב קיבל את מה שנשלח אליו. רק היום עלה בידו לאשר זאת באמצעות עיתון זה, והוא מצטער על כי לא ידע לאן לשלוח את תשובתו – לז', מא.ב". בעקבות מודעה זו קיבל בלזק מכתב נוסף ב-8 בינואר 1833, וכעבור זמן קצר חשפה הרוזנת את זהותה בפני הסופר.
שמאל|ממוזער|250px|הרוזנת הפולנייה אוולין האנסקה. ציור של פרדיננד גאורג ולדמילר (Waldmüller) מ-1835
בסוף ספטמבר 1833 נפגשו בלזק והרוזנת האנסקה לראשונה בנשטל שבשווייץ. על אותו מפגש כתב בלזק לרוזנת שנים מאוחר יותר:
לאחר שובו לפריז חתם בלזק על עסקה עם גברת שרל-בֶּשֶׁה (Charles-Béchet), שירשה את עסקי ההוצאה לאור של אביה, להוצאת מהדורה מיוחדת של 12 כרכים של "מחקרים בחיי החברה" (Études des moeurs au XIXe siècle), שהייתה הדפסה מחודשת של "תמונות מחיי הפרט", "תמונות מחיי הפרובינציה" (Scènes de la vie de province) ו"תמונות מחיי פריז" (Scènes de la vie parisienne). במסגרת החוזה בין הצדדים קיבל בלזק סכום גדול של 27 אלף פרנק. הוא התחייב לספק לגברת בשה טקסט של 80 עמודים להשלמת הכרך השני של "תמונות מחיי הפרובינציה", וכתב בלילה אחד נובלה ארוכה בשם "גוֹדִיסאר המפואר" (L'Illustre Gaudissart).
בלזק המשיך בקשר מכתבים עם הרוזנת האנסקה, וניהל במקביל רומן עם אישה צעירה ונשואה בשם מריה דו פְרֵנֶה (Maria Du Fresnay), ששמשה בהמשך כמעין מודל לדמות הגיבורה ברומן "אז'ני גרנדה" (Eugénie Grandet), אותו כתב בלזק באותה תקופה. מהקשר בין השניים נולדה ביוני 1834 ילדה לא חוקית, מארי קרולין דו פרנה, שנפטרה בשיבה טובה ב-1930.
בנובמבר 1833 ביקר בלזק בסדנה של הפסל תיאופיל ברה (Théophile Bra), שם הבחין בפסל של מריה וישו התינוק, שבסמוך לו ניצב פסל של שני מלאכים מתפללים. במכתב ששלח מאוחר יותר לרוזנת האנסקה, כתב בלזק שבאותו רגע עלה בראשו הרעיון לרומן "סרפיטה", שנועד להיות מעין המשך לרומן "לואי לאמבר" (Louis Lambert):
תחילתה של הקומדיה האנושית
בתחילת 1834 התחיל בלזק להרהר לראשונה ברעיון לקבץ את כתביו למסגרת של מכלול ספרותי שלם, שיספק תמונה פנורמית של חיי החברה בצרפת באותה תקופה. במכתב לזולמה קארו מ-30 בינואר הוא מתווה את הקווים הכלליים לתוכנית זו:
במהלך 1834 כתב בלזק במקביל את הרומן "אבא גוריו", את "סרפיטה" ואת הנובלה "הנערה בעלת עיני הזהב" (La Fille aux yeux d'or). העבודה על "אבא גוריו" חיזקה את אמונתו בתוכנית הכבירה של "הקומדיה האנושית", ובמכתב לרוזנת האנסקה מאוקטובר הוא כתב: "סבורני כי עד 1838 יהיו שלושת החלקים של היצירה הענקית הזו אם לא גמורים, לפחות סדורים זה על זה".
את כתיבת "אבא גוריו" השלים בלזק בספטמבר 1834, והוא החל לפרסם אותו בחלקים בעיתון "לה רֶווּ דה פארי" (Revue de Paris) בינואר 1835. הקוראים גילו התלהבות מהפרקים הראשונים, ובמרץ יצא לאור הרומן השלם בשני כרכים. באותו חודש גזרה על בלזק ועדת המשמעת של המשמר הלאומי כמה ימי מחבוש, לאחר שלא נענה לזימונים שחייבו אותו להתייצב לשמירה. כדי להימלט מהנושים ומשלטונות הצבא, עבר בלזק מרחוב קסיני לרחוב דה בָּטַאי 13, סמוך לארמון שאיו (Palais de Chaillot), ושכר דירה בשם בדוי. באותה תקופה החל לפרסם ב"לה רוו דה פארי" את הפרקים הראשונים של הרומן "סרפיטה", עוד לפני שסיים את כתיבתו. לה רוו שילם לבלזק 1,900 פרנק תמורת הרומן.
באמצע 1835 נסע בלזק לווינה, כדי לפגוש את הרוזנת האנסקה ששהתה בעיר עם משפחתה. לצורך מימון הנסיעה לווה בלזק כסף מהברון רוטשילד. המסע נמשך שבעה ימים. בווינה זכה בלזק לקבלת פנים קרירה מצד הרוזנת האנסקה, יחס שפגע בו מאוד, אך הוא עורר התלהבות בקרב הציבור הווינאי, ואף נפגש עם מטרניך, קנצלר אוסטריה. ביומנה של הנסיכה מלאני, אשתו השלישית של הקנצלר, נכתב:
ביוני 1835 חזר בלזק לפריז, וכעבור זמן קצר כתב את הנובלה "המיסה של האתאיסט" (La Messe de l'athée) ואת "ביטול זכויות" (L'Interdiction). במקביל החל לעבוד על הרומן "שושנת העמקים" (Le Lys dans la vallée), סיפור על אהבה אפלטונית שמקבלת ממדים של פולחן מקודש. במכתב מ-24 באוגוסט הודיע לרוזנת האנסקה: "איני סבור שכתבתי דבר מה המצייר את הנפש יפה יותר מאשר יצירה זו". למרות ציפיותיו הגבוהות, קטלו הביקורות את הרומן, ובין היתר האשימו את בלזק כי הוא מאריך את סיפוריו יתר על המידה כדי להגדיל באופן מלאכותי את מספר העמודים.
הנושים המשיכו לרדוף אחר בלזק, ובראשם גברת באשה, שאיימה לעכב את התשלומים שהגיעו לו עד שימסור לידה כתבי יד חדשים. בלזק הודיע לה כי ימסור לה בקרוב את כתבי היד של "אוסף העתיקות" (Le Cabinet des Antiques) ושל "אשליות אבודות", וגברת באשה התרצתה והעבירה לו 5,000 פרנק נוספים. בדצמבר 1835 הסתכמו חובותיו של בלזק ב-105 אלף פרנק. במקביל סירב "לה רוו" להמשיך בפרסום "סרפיטה", בעקבות תלונות של קוראים שטענו כי הרומן אינו מובן כלל. באותו חודש פרצה שרפה בבית ברחוב פו־דה־פר (Pot-de-Fer) 14, שבו שמר בלזק חלק גדול מהעותקים של "סיפורים מבדחים", שאותם קיווה למכור כדי להחזיר חלק מחובותיו. במטרה לשפר את מצבו הפיננסי, הקים בלזק ב-24 בדצמבר 1835 חברה שתרכוש כתב עת לספרות בשם "לה כרוניק דה פארי" (La Chronique de Paris), שנקלע לקשיים. הבעלים הקודם, ויליאם דקט (William Duckett), המשיך להחזיק בשמינית מהעיתון, ובעל בית הדפוס שהוציא את העיתון, מקסימיליאן דה בֵּטוּן (Maximilien de Béthune), החזיק בשמינית נוספת. בלזק עצמו הפך לבעלים של שש שמיניות מהעיתון.
ב"לה כרוניק" פרסם בלזק כמה מסיפוריו, בהם "מיסת האתאיסט", "פאצ'ינו קאנה" ו"אוסף העתיקות", ומספר רב של מאמרים פוליטיים שביקרו את שלטונו של לואי פיליפ ואת ממשלתו. ככותבים לעיתון גייס בלזק, בין היתר, את תאופיל גוטייה ואת אלפונס קאר. אך למרות הכותבים המוכשרים, לא הצליח כתב העת כפי שקיווה בלזק, ובששת החודשים הראשונים נרשמו רק 300 מנויים, בעוד שהמעורבים במיזם קיוו להגיע ל-2,000 קוראים קבועים.
ימין|ממוזער|250px|איור עבור הרומן "אשליות אבודות", הוצאת הספרים George Barrie & Son בפילדלפיה, 1897
באותה תקופה עזב בלזק את הדירה ברחוב דה בטאי וחזר להתגורר ברחוב קסיני. ב-27 באפריל 1836 הגיעו לדירתו מפקד המשטרה בליווי שני שוטרים כדי לעצור את הסופר באשמת נפקדות, לאחר שלא מילא את חובות השמירה שהוטלו עליו על ידי המשמר הלאומי. הוא נידון לשמונה ימי מחבוש והשתחרר ב-7 במאי. ביוני נסע לעמק האָנְדְר (Vallée de L'Indre), שבעמק הלואר, שם השלים את כתיבת החלק הראשון של הרומן "אשליות אבודות" בתוך שלושה שבועות. ב-26 ביוני, בזמן טיול בעמק, נתקף בלזק סחרחורת והתעלף בעקבות שטף דם קל במוח. מדובר באירוע קל יחסית, וכבר ביום למחרת התאושש וחזר לכתוב. בתחילת יולי 1836 שב בלזק לפריז, ונאלץ לחסל את עסקיו ב"לה כרוניק". מכירת כתב העת הותירה את בלזק עם חובות של כ-18 אלף פרנק, בתוספת 30 אלף פרנק שלווה מידידים ומכרים.
בסוף יולי יצא בלזק למסע לאיטליה, שם שימש כמיופה כוח מטעם הרוזן ליונל דה בוֹנְוָאל גווידובוני־ויסקונטי, שעם אשתו, פרנסס־שרה (Frances-Sarah), ניהל רומן. באיטליה הוא טיפל בעניינים הנוגעים לירושה המגיעה לרוזן. הוא שב לפריז בסוף אוגוסט 1836. לאחר שובו הוא קיבל מכתב שבישר לו על מותה של דה ברני, שנפטרה חודש קודם לכן לאחר מחלה ממושכת. לפני מותה הורתה לבנה לשרוף את כל המכתבים שכתב לה בלזק במשך השנים. על כך כתב בלזק לרוזנת האנסקה: "גב' דה ברני מתה. אומר לך עוד דבר על כך. אבלי אינו אבל בן יום אחד, הוא ישפיע על כל חיי".
לקראת סוף 1836 השלים בלזק את כתיבת "הרווקה הזקנה", שהתפרסם ביומון "לה פרס" (La Presse) בשנים עשר חלקים יום אחר יום, מ-23 באוקטובר ועד 4 בנובמבר 1836. לאחר מכן יצא הרומן כספר שלם. בלזק היה מרוצה משיטה זו, שאפשרה לו לפרסם את יצירתו לפי קצב כתיבתו. מאותו זמן ואילך התחילו רוב הרומנים שלו את דרכם בעיתונות.
בתחילת 1837 הוגשה נגד בלזק תביעה על ידי דקט, שותפו לשעבר ב"לה כרוניק", בגין חובות הקשורים בכתב העת. בית המשפט עיקל את הכרכרה של בלזק, ופקיד מטעם ההוצאה לפועל הגיע לדירה ברחוב דה בטאי, אליה שב בלזק בסוף 1836, וניסה לפרוץ את הדלת בכוח. בפברואר יצא בלזק לשליחות נוספת לאיטליה עבור משפחת גווידובוני־ויסקונטי, שנגעה לענייני הירושה שבהם כבר טיפל בביקורו הקודם באיטליה. הוא הגיע למילאנו ב-19 בחודש, והתאכסן במלון "לה בלה ונציה", לא רחוק מבניין האופרה "לה סקאלה". במרץ המשיך לוונציה כדי להשלים את הטיפול בעניינים שלשמם נשלח. בנוסף, הוא ביקר בג'נובה ושהה בבידוד שמונה ימים עקב חשש ממגפת הכולרה, ובהמשך גם בפירנצה, בבולוניה, שבה ביקר אצל רוסיני, ולבסוף שב למילאנו.
במאי 1837 חזר בלזק לפריז, אך נאלץ להמשיך להתחמק מנושיו. בני הזוג גווידובוני־ויסקונטי הציעו לו להסתתר בדירתם בשדרות שאנז אליזה, והוא המשיך לעבוד על כתבי היד של "אישה נעלה" (La Femme supérieure) ושל "סזאר בירוטו" (César Birotteau). חיילי משמרת המסחר, שהופקדו על מאסרם של חייבים, איתרו את דירת המסתור שלו. בני הזוג גווידובוני־ויסקונטי הורו למשרתים לומר לכל המתעניין כי בלזק אינו מתגורר בדירה, אך ביולי הגיע חייל שהציג את עצמו כשליח הנושא חבילה בשווי 6,000 פרנק המיועדת לסופר, ובלזק החליט לקבל את פני השליח המתחזה, ונלכד. הרוזנת פרנסס־שרה נחלצה לעזרתו, ושילמה חוב של 3,000 פרנק כדי למנוע את מאסרו.
למרות צרותיו הכספיות רכש בלזק בספטמבר 1837 בית קטן וחלקת אדמה באזור בשם ז'רדי (Jardies), סמוך לכפר ויל ד'אווריי (Ville d'Avray), מרחק נסיעה של שעה וחצי מפריז. לאחר מכן רכש את החלקה הסמוכה וחלקות נוספות. בסך הכול שילם בלזק 6,950 פרנק תמורת שטח של כ-2.5 דונם. ב-20 בדצמבר סיים את כתיבת "סזאר בירוטו", שנמכר עוד קודם לכן תמורת 20 אלף פרנק לכתב העת "לה פיגארו". באותו זמן גם השלים את כתיבת "בית נוסינגן" עבור "לה פרס".
במרץ 1838 יצא בלזק למסע נוסף למרסיי, ממנה המשיך לסרדיניה ולאחר מכן למילאנו, שם החל לעבוד על רומן בשם "דג החשמל", שבסופו של דבר התפרסם בשם "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת". רומן זה מהווה מעין המשך לרומן "אשליות אבודות", ומגולל את המשך סיפורו של לוסיאן דה רוּבַּמְפְּרֶה עד סופו הטרגי. עם הדמויות המוכרות של בלזק שמופיעות ברומן זה ניתן למנות את אז'ן דה ראסטיניאק, הברון דה נוּסִינְגֶן והפושע הנמלט ז'ק קולאן, שמופיע ב"אבא גוריו" בשמו הבדוי ווֹטְרַן. ביוני עזב את איטליה וחזר לביתו בז'רדי.
שמאל|ממוזער|250px|אז'ן פרנסואה וידוק, ששימש השראה לדמותו של ווטרן. רישום של אקיל דוואריה (Devéria)
לקראת סוף 1838 החליט בלזק לפנות לתיאטרון, והחל לעבוד על מחזה בשם "בית הספר לחיי המשפחה" (L'École des ménages). בפברואר 1839 הקריא את המחזה בפני מנהל תיאטרון "הרנסאנס" (Théâtre de la Renaissance), שסירב להציגו. בלזק לא נרתע, והתחיל לעבוד על מחזה חדש שהתבסס על הרומנים שלו והציב במרכז את דמותו של ווטרן, הוא ז'ק קולאן. דמות זו, שכבר הופיעה ברומנים קודמים של בלזק, מבוססת על דמותו של אז'ן־פרנסואה וידוק (Eugène-François Vidocq), פושע לשעבר שייסד ועמד בראש המשטרה האזרחית בפריז, וככל הידוע היה האדם הראשון שהקים וניהל סוכנות בילוש פרטית. וידוק היה מיודד עם בלזק, וסיפק לסופר חומר גלם רב על אירועים הקשורים לעולם התחתון. בינואר 1840 הגיש בלזק את המחזה לאישור הצנזורה, אך הוא נפסל בטענה שהגיבור הלא מוסרי של המחזה עשוי להשפיע לרעה על הצופים. בסופו של דבר אושרה הגרסה השנייה של המחזה הודות להתערבותו של המפקח על התיאטראות, והצגת הבכורה עלתה ב-14 במרץ. האירוע היה כישלון מוחלט, ויום למחרת נאסרה הצגתו של המחזה. ב-18 במרץ ניגש בלזק ביחד עם הסופר ויקטור הוגו לשר הפנים במטרה לשנות את רוע הגזירה, אך ללא הצלחה.
החובות מצטברים
ביוני 1840 הגיעו חובותיו של בלזק ל-262 אלף פרנק. בית המשפט הוציא צו עיקול על ביתו של בלזק בז'רדי, והוא נאלץ לעבור לדירה ברחוב באס (Basse) בשכונת פאסי (Passy), שאותה שכר מקצב בשם אטיין־דזירה גרנדמן (Étienne-Désiré Grandemain). באותה תקופה החליט בלזק לנסות את מזלו שוב בתחום העיתונות, ובשותפות עם ארמאן דוטאק (Armand Dutacq), שניהל כבר כמה עיתונים, ייסד כתב עת בשם "לה רוו פריזיאן" (La Revue parisienne), ירחון בן 125 עמודים שנמכר תמורת פרנק אחד. גם הרפתקאה זו הסתיימה בכישלון צורב, וכתב העת נסגר בספטמבר 1840, לאחר שיצאו שלושה גיליונות בלבד.
ב-16 באוגוסט 1840 נבחר בלזק לנשיא כבוד של אגודת הסופרים שקמה זמן קצר קודם לכן. במסגרת תפקידו ניסה לאחד את סופרי התקופה למאבק משותף בנוגע לזכויות היוצרים על כתביהם, במטרה להניע את השלטון לתקן את החוקים בתחום זה. המאבק נכשל ובלזק ביקש להתפטר מתפקידו, אך אגודת הסופרים סירבה לקבל את התפטרותו.
ב-2 באוקטובר 1841 חתם בלזק על הסכם לפרסום כל כתביו תחת הכותרת "הקומדיה האנושית". כותרת זו עלתה במוחו ובמכתביו כבר בעבר, אבל זו הפעם הראשונה שהיא הוזכרה בחוזה רשמי. החוזה עצמו היה לתקופה של שמונה שנים, כשהמהדורה הכוללת תודפס ב-3,000 עותקים ובלזק עצמו יהיה זכאי ל-50 סנט מהמכירות של כל כרך. בנוסף, קיבל בלזק מקדמה של 15 אלף פרנק.
בנובמבר 1841 מת בעלה של הרוזנת האנסקה. בלזק, שהצטער על מותו של הרוזן אך שמח שאהובתו חופשייה לבסוף מקשרי הנישואים שכבלו אותה עד כה, כתב לאלמנה הטרייה:
ב-19 במרץ 1842 עלה בתיאטרון אודאון קומדיה של בלזק בשם "קינולה בעל ההמצאות" (Les Ressources de Quinola). בהצגת הבכורה היה האולם ריק למחצה, והביקורות קטלו את היצירה. המחזה ירד מהבמה לאחר 19 הצגות בלבד. באותה שנה הוא השלים את הנובלה "צעד ראשון בחיים" (Un début dans la vie) ואת הרומן "אלבר סווארוס" (Albert Savarus), ופרסם בהמשכים את "המוזה של המחוז" (La Muse du département) בכתב העת "לה מסאז'ה" (Le Messager), ואת "אונורין" (Honorine). שתי היצירות האחרונות זכו להצלחה רבה, שבעקבותיה תכנן בלזק להגיש את מועמדותו לאקדמיה הצרפתית, רעיון בו הירהר כבר בעבר. עם זאת, החובות שצבר הסופר הרתיעו את חברי האקדמיה מלקבלו לשורותיהם.
ביולי 1843 יצא בלזק למסע לרוסיה, כדי לפגוש את הרוזנת האנסקה. הוא נסע לדנקרק, ועלה על ספינה אנגלית שהפליגה לסנקט פטרבורג. לקראת סוף החודש הוא הגיע לעיר, שם שכרה עבורו הרוזנת חדר צנוע סמוך למקום מגוריה. הוא עזב את רוסיה לכיוון גרמניה בספטמבר, והגיע לברלין באוקטובר 1843, שם התאכסן במלון בשם "רוסיה". בברלין הוא נפגש עם חוקר הטבע ומגלה הארצות אלכסנדר פון הומבולדט. מברלין המשיך בלזק ללייפציג, ומשם לדרזדן ולמיינץ. במיינץ עלה בלזק על ספינת נהר לקלן, ולאחר מכן המשיך לבלגיה. רק בסוף אותה שנה חזר לביתו ברחוב באס שבפריז.
בדצמבר 1843 כתב בלזק לרוזנת האנסקה כי הוא עדיין מקווה להתמנות לאקדמיה הצרפתית, וכי הוא "עושה מאמצים רק כדי שיידעו כי אני מעוניין להיבחר". לרוע המזל, אחד מחברי האקדמיה שבלזק סמך על תמיכתו נפטר בינואר 1844, והאקדמיה בחרה בסופר סן מארק ז'יררדן (Saint-Marc Girardin).
באותה תקופה חתם בלזק על חוזה להוצאת שני רומנים נוספים, "מודסט מיניון" (Modeste Mignon) ו"הזעיר-בורגנים" (Les Petits Bourgeois). הראשון מבין השניים החל להופיע באפריל 1844 בעיתון "לה ז'ורנל דה דֶבָּה" (Le Journal des débats), עוד לפני שבלזק סיים ללטש את כתב היד הסופי, וזכה לתגובות שליליות מצד הקוראים. על רקע הטענות מיהר העיתון להודיע כי יחל בקרוב לפרסם את "הרוזן ממונטה כריסטו" מאת אלכסנדר דיומא, צעד שפגע בכבודו העצמי של בלזק. הרומן "האיכרים" (Les Paysans), שהחל להתפרסם ב"לה פרס" באותה שנה, זכה לביקורות קטלניות, ובין היתר נטען שבלזק מבזה את חיי הכפר ומציג את עובדי האדמה כעלובי נפש.
1844 - 1850
הכנות לנישואים עם הרוזנת האנסקה
ב-1844 עדיין קיווה בלזק לשאת לאישה את הרוזנת האנסקה. בזמן שחלף הצליחה הרוזנת להסדיר את העניינים הנוגעים לירושת בעלה, אולם כעת ביקשה להשיא את בתה אנה לאציל פולני, וחששה שקשריה עם בלזק עלולים לפגוע בתוכניות אלה. בלזק ניסה להניא אותה מכוונה זו, וטען כי "בתנאי הפוליטיקה העכשוויים, טוב יותר להינשא לבן שלזיה מאשר לפולני".
במהלך שנת 1845 בילה בלזק במסעות עם הרוזנת האנסקה, בתה אנה וארוסה, הרוזן יז'י מְנִישֶׁך (Jerzy Mniszech). באפריל יצא מפריז לדרזדן ונפגש עם השלושה. משם המשיכו לבאד הומבורג ומשם לשטרסבורג. בשטרסבורג נפרדו בלזק, האנסקה ובתה ומהרוזן מנישך, ובתחילת יולי יצאו בכרכרת דואר לפריז. לאחר ביקור קצר בעיר המשיכו לטייל באזור הכפרי של צרפת, ומשם פנו להולנד ולבלגיה, שבהן ביקרו בהאג, באמסטרדם, באנטוורפן ובבריסל. מבריסל המשיכו הרוזנת האנסקה ובתה לקלן, ואילו בלזק שב לפריז. אולם בסוף ספטמבר נסע שוב, הפעם לבאדן-באדן, ובילה עם הרוזנת שישה ימים נוספים. לקראת סוף אוקטובר נסע לפגוש את הרוזנת האנסקה שוב, הפעם בשאלון-סור-סון, עיר בחבל בורגונדי, אליה הגיעו הרוזנת, אנה והרוזן מנישך מבאדן-באדן. משם המשיכו הארבעה למרסיי, ובתחילת נובמבר 1845 עלו על ספינה והגיעו לנאפולי. עם זאת, בשל חובותיו הכספיים הדוחקים, בילה בלזק בנאפולי שלושה ימים בלבד, וב-8 בנובמבר חזר למרסיי והמשיך בכתיבתו.
שמאל|ממוזער|250px|מהדורה בת 16 כרכים של כל כתבי בלזק באנגלית
כהשתתפות מצדה בהוצאות הכרוכות בהשתקעות הזוג בפריז, העבירה הרוזנת האנסקה לבלזק סכום של 100 אלף פרנק, שאותם השקיע במניות של חברת מסילת הברזל הצפונית, שלפי השמועות בקרב מביני עניין, ערכן אמורות לעלות באופן ניכר בשנים הקרובות. במהלך דצמבר 1845 ערך בלזק ביקור ארוך ויסודי בבית הכלא לה קונסיירז'רי, כחלק מהכנותיו לכתיבת הרומן "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת". ב-22 בדצמבר נכח באירוע חברתי במלון פִּימוֹדָן (Pimodan) בפריז, שבו השתתפו גם גוטייה ושרל בודלר. ידוע שהיה חבר במועדון החשישאים. באירוע עישנו כמה מהנוכחים חשיש. בודלר טען לאחר מכן כי בלזק סירב לגעת בחשיש, אולם במכתב שכתב לרוזנת האנסקה יום למחרת טען בלזק כי דווקא כן ניסה את הסם, אך הצליח "להתגבר" על השפעתו:
בפברואר 1846 הזמינה הרוזנת האנסקה את בלזק לבקר אותה ברומא, משם ימשיכו לטייל ביחד. לקראת הנסיעה ניגש בלזק לחייט שלו בפינת הרחובות רישלייה ומונמארטר, אך ביציאה מהחנות מעד בשלולית מים וקרע שריר ברגלו. הפציעה דחתה את הנסיעה בשבועיים, ורק באמצע מרץ הוא יצא למרסיי, ועלה על אונייה לאיטליה. ב-25 במרץ הגיע לרומא, ובילה עם הרוזנת האנסקה, בין היתר, בביקור בחנויות לממכר עתיקות ואצל סוחרי חפצים נדירים. אחרי שלושה שבועות עלו בלזק, הרוזנת האנסקה, בתה אנה והארוס מנישך על אונייה שהפליגה לג'נובה, שם רכש בלזק מיטת אפריון. מג'נובה המשיכו הטיילים לז'נבה, וממנה לברן, שם התארחו אצל שגריר רוסיה, הברון פאוול דה קרידנר (Павел де Крюденер). לאחר מכן ביקרו בבזל, בסולר ובהיידלברג. ב-28 במאי 1846 שב בלזק לפריז.
ביוני 1846 הודיעה הרוזנת האנסקה לבלזק כי היא בהיריון. על אף התנגדותו המוקדמת לגידול צאצאים, וניסיונותיו "לנהוג בזהירות", שמח מאוד בלזק לקבל את הבשורה. הוא היה משוכנע כי ייוולד לו בן, ותכנן לקרוא לו ויקטור-אונורה. במכתבים מאותה תקופה כתב לרוזנת האנסקה:
הרוזנת האנסקה סבלה בתחילה מדיכאון בשל ההיריון, וכדי לעודד את רוחה נסע בלזק ונפגש עמה בפנסיון סמוך לפרנקפורט, שם שהו גם אנה וארוסה. מהפנסיון המשיכו הארבעה למיינץ. בלזק חזר לפריז ב-15 בספטמבר 1846, אך נסע שוב באוקטובר לוויסבאדן כדי להשתתף בחתונתה של אנה האנסקה והרוזן יז'י מנישך.
לאחר שובו לפריז רכש בלזק כבית לו ולרוזנת האנסקה בניין ישן ברחוב פוֹרטוּנֶה (Fortunée) 14 (לימים רחוב בלזק). תמורת הבניין שילם בלזק 32 אלף פרנק במזומן, ועוד 18 אלף פרנק במניות של חברת מסילת הברזל הצפונית. בלזק השקיע עוד כמה עשרות אלפי פרנקים בשיפוצים, ורכש בין היתר ריהוט מפואר ותמונות אמנות לקישוט הבית. ההוצאות הכוללות היו מעל מעבר למה שציפה בלזק, ונותני השירות שהעסיק בעבודות התחילו לדרוש את פרעון חשבונותיהם. על מנת להחזיר את חובו לווה בלזק סכום כסף מהברון ג'יימס דה רוטשילד, ובתמורה משכן לטובתו את מניות חברת מסילת הברזל הצפונית שנותרו בידו. בעקבות קשיים אלה החליטה הרוזנת האנסקה לדחות את נישואיהם בשנה נוספת, החלטה שעוררה התנגדות חריפה מצד בלזק – אך ללא הועיל.
שמאל|ממוזער|250px|ביתו של בלזק ברחוב באס (כיום רחוב ריינואר) בפריז. במבנה פועל כיום מוזיאון המוקדש לסופר
באותה תקופה החל להופיע הרומן "הדודנית בט" (La Cousine Bette) בהמשכים בעיתון "לה קונסטיטוסיונל" (Le Constitutionnel), וזכה לביקורות חיוביות. השמחה לא נמשכת זמן רב, וב-1 בדצמבר 1846 קיבל בלזק בשורה קשה: הרוזנת האנסקה כרעה ללדת טרם זמנה, והתינוקת מתה במהלך הלידה. "איני יכול לתאר את כאבי במילים", כתב בלזק לרוזנת מיד לאחר שנודע לו על הטרגדיה, "כולי המום ומבולבל. רציתי כל כך בילד ממך! הוא היה כל חיי!".
בסוף 1846 סיים בלזק את "גלגולו האחרון של ווטרן" (La dernière incarnation de Vautrin), שנועד להוות את החלק האחרון ברומן "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת", ועבד במרץ על "הדודן פונס" (Le Cousin Pons), שאמור להיות הרומן המשלים ל"דודנית בט". בלזק תכנן לפרסם את שני הספרים תחת הכותרת המשותפת "הקרובים העניים" (Les Parents pauvres).
בתחילת פברואר 1847 נסע בלזק לפגוש את הרוזנת האנסקה בדרזדן, ומשם חזרו בני הזוג יחדיו לפריז. השניים טיילו בבירה הצרפתית, ביקרו במוזיאונים וצפו בהצגות תיאטרון ואופרה. באפריל ליווה בלזק את הרוזנת האנסקה לפרנקפורט, ולאחר מכן שב לפריז. באותה תקופה ירד בשיעור חד ערך המניות של חברת מסילת הברזל הצפונית, דבר שהחריף את קשייו הכספיים של בלזק. ב-5 ספטמבר יצא בלזק לווהלין כדי לבלות זמן נוסף עם הרוזנת האנסקה, ולצורך הנסיעה לווה מהמו"ל איפוליט סוברן (Hippolyte Souverain) 4,000 פרנק. במהלך הנסיעה זכה לכבוד רב מצד פקידים בכירים ואישים רמי מעלה בהם נתקל, והופתע לגלות עד כמה פופולרית יצירתו ברחבי אירופה. בלזק הגיע לווהלין ב-13 בספטמבר. למרות ניסיונות שכנוע מצדו, עדיין נטתה הרוזנת האנסקה לשלול את רעיון הנישואים. במהלך שהותו בווהלין התחיל בלזק לכתוב רומן חדש בשם "איש סוד", ועבד על כתבי היד של "הזעיר בורגנים", "הסופרת" (La Femme auteur), "הציר של מחוז ארסיס" (Le Député d'Arcis) ו"אופיה של אישה", אך בשל מצבו הפיננסי הוא נאלץ בתחילת 1848 לשוב לפריז מוקדם מכפי שתכנן.
בלזק הגיע לפריז ב-22 בפברואר 1848, בזמן שהעיר הייתה על סף התקוממות, כחלק מאירועי "אביב העמים" ששטפו את כל אירופה באותה שנה. הוא כתב לרוזנת האנסקה: "אינך יודעת עדיין, אבל אנחנו עומדים על סף מהפכה. האופוזיציה מנהלת מערכה נגד השלטונות ברחוב. זה יכול להיות הכול או כלום". במכתב אחר הודיע כי חידש את דרכונו, "כיוון שאיני רוצה לחיות תחת שלטון הרפובליקה, גם אם יימשך שבועיים בלבד". למרות האיומים, כאשר לואי פיליפ ויתר על כיסאו והרפובליקה הצרפתית השנייה אכן הוכרזה ב-24 בפברואר, לא עזב בלזק את צרפת או את פריז. במקום זאת יצא לשוטט ברחובות יחד עם ההמונים, נכנס לארמון טווילרי הנטוש, ואף נטל עמו כמזכרת כמה קישוטים ואריגים מלכותיים.
שנים אחרונות
מהפכת 1848 הביאה למשבר כלכלי בצרפת. בפריז נפוצו שמועות כי בכוונת הרפובליקה החדשה להלאים את מסילת הברזל הצפונית, והמשקיעים המודאגים מכרו את המניות של חברת מסילת הברזל שברשותם, והביאו לצניחה בערכן. גם המו"לים ועורכי העיתונים היו מודאגים, ולא חתמו על חוזים חדשים. שוויו של הבית ברחוב פורטונה צנח בעשרות אחוזים באותם חודשים. למרות הקשיים הכספיים שבהם נתקל, החליט בלזק להציג את מועמדותו לאספה המחוקקת בבחירות שהיו אמורות להתקיים באפריל. עם זאת, לא השקיע מאמצים מיוחדים בשכנוע הבוחרים, וזכה ב-20 קולות בלבד. באותן בחירות זכה המשורר אלפונס דה למרטין ב-1.6 מיליון קולות, והתמנה לשר החוץ של הרפובליקה החדשה ולראש ממשלה בפועל.
באותה תקופה עבד בלזק על מחזה חדש בשם "האם החורגת" (La Marâtre). הצגת הבכורה נערכה ב-25 במאי בתיאטרון "תאטר היסטוריק" (Théâtre Historique), והמחזה זכה לשבחים בעיתונות. אך ההתפרעויות ברחובות פריז נמשכו, ואנשים רבים חששו לצאת מהבית. החל מההצגה השנייה הצליח התיאטרון למלא רק רבע מהאולם, וההצגה ירדה מהבמה. בסופו של דבר הרוויח בלזק מ"האם החורגת" 500 פרנק בלבד. ההצגה עלתה מחדש ביולי 1848, אך ירדה שוב כעבור חודש בשל מספרם הקטן של הצופים.
בתחילת יוני 1848 נסע בלזק שוב לסאשה שבמחוז אנדר ולואר שם תכנן להמשיך לעבוד על יצירותיו, אך העייפות הכרונית שתקפה אותו עם הגיעו למקום מנעה ממנו להתקדם בקצב משביע רצון. ב-6 ביולי עזב את סאשה וחזר לפריז. הרוזנת האנסקה שלחה לו 10,000 פרנק, אותם השקיע ברכישת מניות נוספות של חברת מסילת הברזל הצפונית, בציפייה כי ערכן יעלה לקראת השלמת הנחת המסילה, שהייתה צפויה בקרוב. הוא מכר את המחזה "הזעיר בורגנים" לתיאטרון "קומדי פרנסז" וקיבל תמורתו מקדמה של 5,000 פרנק. בספטמבר הוא השאיר לידידו הסופר והמאייר לורן־ז'אן (Laurent-Jean) ייפוי כוח לטפל בכל ענייניו הספרותיים, ולאמו ייפוי כוח כללי להשגיח על נכסיו ועסקיו האחרים, ונסע לבלות עם הרוזנת האנסקה בווהלין.
בווהלין ניכר כי כוחו של בלזק כבר אינו כשהיה. כל מאמץ עייף אותו והוא כבר לא הרגיש את אותה תשוקה לכתיבה. לקראת סוף 1848 כתב לאחותו לור:
בינואר 1849 התמודד בלזק שוב על כיסא באקדמיה הצרפתית, שהתפנה בעקבות מותו של שאטובריאן כמה חודשים קודם לכן. הבחירות נערכו ב-11 בינואר, כששני המתמודדים היחידים הם בלזק והדוכס דה נוֹאַי (Duc de Noailles), שזכה ב-25 קולות, לעומת 4 קולות בלבד שבהם זכה בלזק, בהם קולותיהם של הוגו ולמרטין. שמונה ימים לאחר מכן נערכו בחירות נוספות, שבהן הפסיד בלזק לרוזן דה סן פְּרִיֵסְט (Le comte de Saint-Priest). בנוסף, המשיך בלזק לקבל תביעות לתשלום מפריז מנושים שונים, שהדאיגו את הרוזנת האנסקה והגבירו את היסוסיה בנוגע לנישואים. הוא ניסה למכור מחזה בשם "התככן" (Le Faiseur) לתיאטרון "קומדי פרנסז", שלא הסכים להעלותו מבלי שיוכנסו בו שינויים, ובמרץ 1849 הציע אותו ל"תאטר היסטוריק", אך קיבל תשובה שלילית.
ימין|ממוזער|200px|מצבתו של בלזק בפר לשאז בפריז. את פסל הברונזה על הקבר יצר דוד דאנז'ה
באותה תקופה הידרדרה בריאותו של בלזק, וכל מאמץ קטן גרם לו תחושת מחנק מידית. בעקבות הנחיה מצד שני רופאים בווהלין הוא נמנע מכל עבודה. בינואר 1850 לקה בלזק בדלקת סימפונות חריפה, שהותירה אותו חסר כוחות ועל סף עילפון. לאמו כתב:
למרות מצבו הבריאותי נסעו בלזק והרוזנת לקייב, שם הוא נפגש עם פקידי השלטון כדי להסדיר את מעמדו במדינה כחוק. מזג האוויר החורפי לא הועיל למצבו, והוא הצטנן וחלה שוב. במכתב לאמו סיפר כי לא יצא מחדרו במשך 20 יום, וכי "הארץ הזאת אינה מתאימה לאנשים חמי מזג". למרות מצבו הבריאותי המידרדר, ואולי דווקא בזכותו, הסכימה הרוזנת האנסקה לרעיון החתונה, וב-14 במרץ 1850 נישאו השניים בכנסייה קתולית בברדיצ'ב.
אחרי החתונה שבו בני הזוג לווהלין, שם סבל בלזק מהתקף של קוצר נשימה ופעמת. בתחילת אפריל 1850 הידרדרה ראייתו של בלזק, לדבריו בשל דלקת עיניים שבה לקה בקייב. לאמו כתב: "יש בעיני כתם שחור שטרם נעלם ושמכסה את שדה הראייה שלי". ב-24 באפריל יצאו בני הזוג מווהלין לצרפת, ובדרך עברו בקרקוב, בדרזדן ובפרנקפורט. ב-20 במאי הגיעו לבית ברחוב פורטונה בפריז, וכבר למחרת הוזמן בדחיפות רופא לביתו כדי לבדוק את מצבו של בלזק המרותק למיטתו. בניסיונות להבריא את הסופר הגוסס, המליץ הרופא על הקזת דם, טיפול בעלוקות ובכוסות רוח, וציווה על בלזק להימנע מכל מאמץ ומכל התרגשות. בתחילת יולי הידרדרה בריאותו עוד יותר. ויקטור הוגו, שביקר את הסופר ב-19 ביולי, כתב לאחר מכן: "הוא היה עליז, מלא תקווה, בטוח בהחלמתו, חושף את הנפיחות שלו וצוחק. הרבנו לשוחח ולהתווכח על נושאים פוליטיים. הוא צידד במלוכה והאשים אותי בדמגוגיה". ב-18 באוגוסט הגיע הוגו לביקור נוסף אצל בלזק. באותו ערב, בשעה אחת עשרה וחצי, נפטר בלזק. על ערש מותו צייר אז'ן ז'ירו (Eugène Giraud) את דיוקנו האחרון של הסופר.
ארון קבורתו של בלזק הוצב למשך יומיים בקפלת סן־ניקולה דה בּוֹז'וֹן (Saint-Nicolas de Beaujon). טקס האשכבה נערך ב-21 באוגוסט 1850 בכנסיית סן־פיליפ די רוּל (Saint-Philippe du Roule), ונכחו בו, בין היתר, הוגו, אלכסנדר דיומא ושר הפנים באותה העת, ז'יל בארוש (Jules Baroche). הוגו ודיומא נשאו את הארון בדרך לבית הקברות פר לשז, שם נשא הוגו את דברי ההספד. רוב העיתונים ציינו את מותו של בלזק באיפוק, מבלי להתייחס בהרחבה ליצירתו ומשמעותה. בדירתו של בלזק ברחוב באס, שנקרא כיום רחוב רֵנוּאָר (Raynouard), פועל כיום מוזיאון בית בלזק המוקדש לסופר.
יצירתו של בלזק
היקף הכתיבה של בלזק הוא תופעה יחידה במינה בהיסטוריה הספרותית. הקומדיה האנושית לבדה כוללת 91 יצירות גמורות, בהן רומנים, נובלות ומאמרים, ועוד 46 יצירות שלא הושלמו. בלזק היה מסוגל לעבוד ברציפות במשך זמן רב, ולא היה זה נדיר שיכתוב במשך יותר מעשר שעות ברציפות. הוא עצמו טען כי במקרה אחד כתב במשך 48 שעות רצופות, אם כי נאלץ לנוח במשך שלושה ימים לאחר מכן. הוא לא סבל הפרעות בזמן עבודתו, ונהג לכתוב בעיקר בשעות הלילה. במשך תקופות ארוכות היה נוהג ללכת לישון בשעה חמש או שש אחרי הצהריים, להתעורר בסביבות חצות, ואז להתיישב ולכתוב עד הבוקר או הצהריים של יום המחרת, כשהוא גומע בזו אחר זו כוסות של קפה שחור חזק. הוא אף היה מכין בעצמו תערובות קפה ממרטיניק ומראוניון, אותן היה מרתיח בקומקום קפה.
ריאליזם ספרותי
בלזק נחשב לחלוץ ולמניח היסודות של הזרם הריאליסטי בספרות האירופית של המאה ה-19. הריאליזם של בלזק בא לידי ביטוי בסגנון הכתיבה, בשימוש הנרחב בתיאורים ובאמצעים אמנותיים אחרים במטרה להעניק לדמויות נפח וממשות. אך ההבדל המהותי בין בלזק לסופרים שקדמו לו נובע מעצם הבחירה בחיי היומיום כנושא ספרותי, בהפניית המבט למציאות החברתית הממשית כמושא של היצירה הספרותית.
תקופתו של בלזק סיפקה חומר גלם רב להתבוננות מעין זו: החל מהמהפכה הצרפתית, דרך עלייתו של נפוליאון, תקופת הקיסרות וסופה הדרמטי ב-1815, שובו של בית בורבון לשלטון והדחתו במהפכת יולי 1830, וכל תקופת המונרכיה של יולי. העשורים הראשונים של המאה ה-19 היו תקופה של שינויים דרמטיים, שהשפיעו ושינו סדרי עולם שהיו נהוגים במשך מאות שנים. כל זאת על רקע הגל הראשון של המהפכה התעשייתית, ששינתה באופן עקבי ומתמשך את היחסים החברתיים בין המעמדות השונים באירופה, וחיזקה את כוחה של הבורגנות מול האצולה והכנסייה. כפי שכותב ההיסטוריון אריק הובסבאום בספרו "תקופת המהפכה: אירופה 1789 - 1848":
מלבד כישרונו הגדול והראייה החודרת לתוך נבכי החברה והדמויות המאכלסות אותה, נדמה שמסלול חייו של בלזק הציב אותו בעמדה מצוינת לשמש כמתעד הגדול של התקופה: צאצא למשפחת איכרים, שאביו השכיל לנצל את ההזדמנויות החדשות שיצרו אירועי זמנו על מנת לשפר את מצבו החברתי, והתקדם למעמד הבורגנות המתפתח; סופר מתחיל, שבזכות כישרונו ושאפתנותו התפרסם בכל רחבי אירופה, ואף היה מאהבן של כמה וכמה בנות אצולה; איש עסקים כושל, שבשל החובות שצבר הושלך לכלא לתקופת מאסר קצרה; עיתונאי ועורך, שפעל בשנים בהן החלה העיתונות לגלות את כוחה ואת השפעתה על הזירה הפוליטית והמדינית; אישיות חברתית ומכר של הסופרים והאמנים הידועים של התקופה, שחשפו בפניו את הקנאה, היריבות והתככים של עולם האמנות; כל אלה ועוד סיפקו לבלזק חומר גלם רב, אותו עיצב במיומנות רבה לכדי תמונה פנורמית של המציאות החברתית בצרפת של אותן שנים.
התמונה החברתית המדויקת שהציב בלזק ביצירותיו הקנתה לו מקום של כבוד גם בהגות המרקסיסטית – על אף עמדותיו המלוכניות. הוא היה אחד הסופרים האהובים על פרידריך אנגלס, שבאחד ממכתביו ציין כי:
הסוציולוג ליאו לובנטל, המקורב לאסכולת פרנקפורט, ראה קשר ישיר בין המשימה שלקח על עצמו בלזק לבין התפיסות והנחות היסוד של המעמד הבורגני העולה. לדבריו, "הרצון לייצג, באמצעות נראטיב חובק כול, את החברה בת זמנו על כל המלאי (inventory) החי והמת שלה, משלחי יד, צורות שלטון, תשוקות וריהוט ביתי... נראית מעוגנת באמונה הרציונלית-בורגנית לפיה, באופן עקרוני, ניתן לייצג את העולם באמצעות המחשבה ולהבינו באמצעים אינטלקטואליים".
סגנון כתיבה
מבחינה סגנונית הושפע בלזק מאוד מהסופר ומחבר הרומנים ההיסטוריים וולטר סקוט. בביקורת שכתב על הרומן מנזר פרמה (La Chartreuse de Parme) מאת סטנדל, טען בלזק כי הוא רואה בעצמו מייצג מובהק של אותו זרם ספרותי שוולטר סקוט הוא מייסדו. באותו מאמר קובע בלזק כי אחד המאפיינים הבולטים של זרם ספרותי זה הוא השימוש הרחב בתיאור כאמצעי אמנותי.
סגנונו של בלזק החל להתעצב בתקופת עבודתו בסדנה של לפואטוון, בשנות ה-20 המוקדמות של המאה ה-19. לפואטוון ביקש לנפק בקצב מהיר רומנים פופולריים ונטולי יומרות, שזכו לביקוש גדול באותה התקופה. על מנת לעמוד במטרה זו, התווה לפואטוון כמה כללי אצבע לכותב המתחיל: הגיבורים הם תמיד בני האצולה, הנשים זוהרות, נבונות ונדיבות – ולעיתים קנאיות – הרשע תמיד בא על עונשו, והטוב, בסופו של דבר, תמיד מנצח. העבודה בסדנה של לפואטוון לימדה את בלזק כיצד לפתח את העלילה, להקדיש תשומת לב רבה יותר לפיתולים ולהתפתחויות ולשמור על המתח והעניין של הקוראים לאורך כל הסיפור. עם זאת, העבודה בסדנה גם נטעה בו את הנטייה לכתיבה סנסציונית ולהגזמה, עליה קבלו כמה ממבקריו החריפים ובה הודה אף בלזק עצמו במכתביו לרוזנת האנסקה. ביקורת זו עומדת בבסיס הטענות שהפנה כלפיו הסופר גוסטב פלובר, שהעריץ את יכולת ההתבוננות המעמיקה של בלזק ואת הדיוק בתיאור החיים החברתיים, אך תקף את סגנונו הלוקה בחסר: "איזה אדם הוא היה יכול להיות, אם רק היה יודע לכתוב!".
בלזק עצמו לא החשיב במיוחד את היצירות שכתב במשך רוב שנות ה-20 של המאה ה-19, שנועדו מלכתחילה לספק את הצורך המיידי להתפרנס ולא להגשים את שאיפתו להפוך לסופר ידוע ומוערך. הביוגרף סיינטסבורי (Saintsbury) טען כי על אף שסיפורים אלה הם "גרועים באופן כמעט מקסים", ניתן לזהות בקטעים מסוימים בהם – בדרך כלל בחלקים הראשונים של הסיפור – את סגנונו המאוחר יותר של הסופר. סיינטבורי מוסיף שבתקופה זו התרגל בלזק לעבוד במהירות מבלי להקפיד על אחידות טקסטואלית וסגנונית, נטייה שמאוחר יותר חייבה אותו לבצע אינספור תיקונים ושינויים בכתבי היד שלו, ועלתה לו ולמוציאים לאור כסף רב.
מחשבות על תוכנית כבירה
שמאל|ממוזער|250px|ציור של דנטה, מחבר "הקומדיה האלוהית", מחזיק בידו פואמה. מתוך פרסקו בקתדרלה של פירנצה
התוכנית רחבת ההיקף של "הקומדיה האנושית" התגבשה בראשו של בלזק במשך תקופה ארוכה. בתחילת שנות ה-30 הוא החל לקבץ את כתביו השונים תחת כותרות שונות: הרומנים "גובסק" (Gobseck) ו"סראזין" (Sarrasine) שפרסם באותה תקופה נועדו להיות חלק מהסדרה "סצנות מהחיים הפרטיים", שכללה בהמשך, בין היתר, את הרומנים "אבא גוריו" ו"חוזה נישואים" (Le Contrat de mariage), ואת הסיפור "קולונל שאבר" (Le Colonel Chabert). הרומן "אז'ני גרנדה" נועד להיות החיבור הראשון בסדרה "סצנות מהחיים בפרובינציה", שכלל מאוחר יותר גם את הרומן "אשליות אבודות". בסך הכול תכנן בלזק שש סדרות של סצנות, כולל "סצנות מהחיים הפריזאיים" (Scènes de la vie parisienne), "סצנות מהחיים הפוליטיים" (Scènes de la vie politique), "סצנות מהחיים הצבאיים" (Scènes de la vie militaire) ו"סצנות מחיי בכפר" (Scènes de la vie de campagne).
סדרות אלה נועדו להרכיב את החטיבה הראשונה של "הקומדיה האנושית", שלה קרא בלזק "מחקרים בחיי החברה". החטיבה השנייה נקראה "מחקרים פילוסופיים" (Études philosophiques), ונועדה לכלול כתבים שאינם נוגעים ישירות בחיי החברה, כמו "עור היחמור" ו"סרפיטה"; החטיבה השלישית, המצומצמת יותר, נקראה "מחקרים אנליטיים" (Études analytiques), וכללה בסופו של דבר שני כתבים בלבד, "פיזיולוגיה של חיי נישואים" (Physiologie du mariage) ו"הייסורים הקטנים של החיים במשותף" (Petites Misères de la vie conjugale).
הרעיון לעשות שימוש בדמויות חוזרות, שישובו ויופיעו בקטעים שונים של הקומדיה האנושית, עלה בראשו של בלזק במהלך העבודה על כתב היד של "אבא גוריו". דמותו של אז'ן דה ראסטיניאק, גיבור הסיפור, כבר הופיעה קודם לכן ברומן "עור היחמור", אך שם הוצג ראסטיניאק כאיש זקן. בלזק החליט להשתמש באותה דמות, ושינה בגרסאות מאוחרות יותר של "עור היחמור" את דמותו של ראסטיניאק לצעיר פריזאי המיודד עם הדמות הראשית, ומייעץ לה כיצד להתקדם בחברה. חידוש זה של בלזק העניק לדמויות נפח וממשות שחרגו מעבר למה שהיה יכול להשיג ברומן אחד בלבד. כשדמות מוכרת מופיעה באחד הרומנים המאוחרים של בלזק, כמו הברון דה נוסינגן ב"זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת", הקוראים כבר יודעים במי מדובר, ובמקום להשקיע מאמץ בתיאור הדמות מחדש התפנה בלזק להעמיק ולחזק את קווי האופי וההתנהגות שהתווה ברומנים הקודמים.
"הקומדיה האנושית", שמה של היצירה הכוללת, נחשב כהרמז ליצירתו של דנטה, "הקומדיה האלוהית", ומוזכר לראשונה במכתב ששלח בלזק למו"ל שלו ב-1839. הקומדיה האנושית הופיעה לראשונה במהדורה אחת בשנת 1842. בהקדמה למהדורה זו כתב בלזק:
השפעתו של בלזק
אין הרבה דמויות שהשפיעו על עולם הספרות יותר מאונורה דה בלזק, ונדמה שכמעט כל סופר גדול שבא אחריו נאלץ להתמודד באופן כלשהו עם מורשתו. כבר בחייו נחשב בלזק לאחד הסופרים הבולטים באירופה, והשפעתו חרגה מעבר לגבולות הגאוגרפיים של היבשת ומעבר לזירה הספרותית שבה פעל. בדברי ההספד שנשא בהלווייתו של בלזק, אמר ויקטור הוגו:
ימין|ממוזער|200px|הסופר הצרפתי גוסטב פלובר. דיוקן של יוג'ין גירו (Giraud) מ-1856
בלזק השפיע מאוד על הסופר גוסטב פלובר, ועל אף הביקורת שמתח עליו, נראה כי הרומן הידוע של פלובר, מאדאם בובארי, שואב השראה מספריו של בלזק "המוזה של המחוז" (La Muse du département) ומהרומן "פיזיולוגיה של חיי נישואים". ברומן של פלובר "החינוך הסנטימנטלי" (L'Éducation sentimentale), שבמובן מסוים מהווה ביקורת על תפיסת הרצון והשאפתנות אצל בלזק, מאיץ דֶלוֹרְיֶה (Deslauriers) בפרדריק להפוך לבן בית אצל בנקאי עשיר, ואף להפוך את אשתו למאהבת שלו. כדי לשכנע אותו הוא פונה לאחת הדמויות הידועות של בלזק: "אדרבא, זכור את ראסטניאק בקומדיה האנושית! אתה תצליח, אני בטוח בכך!". אך פרדריק אינו דמות בלזקית, ולמרות השאפתנות שתוקפת אותו לפעמים, הוא אינו מסוגל לרכז את כל כוח רצונו במטרה אחת, ומבזבז את זמנו כשהוא נע בין רחמים עצמיים, תחושת גדלות עקרה ושעמום בורגני.
בלזק היה אחד הסופרים האהובים על פיודור דוסטויבסקי, שהחל לקרוא את הרומנים של בלזק עוד בתקופת לימודיו בבית הספר. עבודתו הספרותית הראשונה הייתה תרגום לרוסית של "אז'ני גרנדה", עליו החל לעבוד מיד לאחר ביקורו של בלזק בסנקט פטרבורג ב-1843. בספרייתו העשירה החזיק דוסטויבסקי את כל כתבי בלזק. חוקר הספרות והפילוסוף ג'רג' לוקאץ' טען כי "רסקולניקוב (הדמות הראשית ב"החטא ועונשו") הוא הראסטיניאק של המחצית השנייה של המאה ה-19". למעשה, את גרעין הדילמה המוסרית שמעסיקה את רסקולניקוב ניתן למצוא כבר ב"אבא גוריו", בדיון שמנהלים ראסטיניאק וביאנשון בשאלה האם יש לאדם זכות ללחוץ על כפתור ולהרוג מנדרין סיני לא מוכר כדי לזכות במיליון פרנק.
שארל בודלייר אמר על הדמויות של בלזק כי הן "קורנות מאותו כוח חיים ששפע ממנו. כל הדמיונות שלו צבעוניים עד לעומקיהם. כל נשמה היא כלי נשק הטעון עד הקצה בכוח רצון". אוסקר ויילד, שטען כי מותו של לוסיאן דה רובמפרה בסיום הרומן "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת" היה אחת הטרגדיות הגדולות של חייו, כתב כי לא מוגזם לטעון כי "מלבד שייקספיר, בלזק הוא מקור הידע החשוב ביותר שלנו על טבעם של בני האדם".
יחסו של מרסל פרוסט היה אמביוולנטי: הוא העריץ את כישרונו של בלזק והשפעה זו ניכרת בכתיבתו, אך גם הפגין יחס ביקורתי כלפי הנטייה של הסופר ל"וולגריות" בכתיבתו וכלפי הגישה הפוזיטביסטית שלו. בקובץ הכתבים של פרוסט שיצא לאחר מותו בשם "נגד סנט-בב" (Contre Sainte-Beuve), הוקדש אחד המאמרים להגנה על בלזק מפני הביקורת שהטיח בו הסופר ומבקר הספרות בן זמנו שארל-אוגוסטן סנט-בב.
גם ש"י עגנון היה ממעריציו של בלזק. במכתב ששלח לשלמה זלמן שוקן מבית החולים בברלין ב-1916, הוא מודה לו על הספרים שדאג כי יהיו בהישג ידו: "הרבה נהניתי מהספרים... מבלזק העומד ומניף את בריותיו על כף ידו ועושה בהן כאיש העושה בשלו ומי יאמר לו מה תעשה? אבל הבריות גדלות, צומחות כטבע יצירים חיים ופתאום הן נעשות כבדות והוא מוכרח להוריד אותן פתאום". השפעתו של בלזק ניכרת עד ימינו, כפי שמעידים דברי השבח של הסופר מישל וולבק:
בלזק בתרבות הפופולרית
עיבודים רבים לקולנוע ולטלוויזיה נעשו על פי הרומנים של בלזק, בהם "השואנים" (1947), "אבא גוריו" בסדרת טלוויזיה של ה-BBC משנת 1968, "הדודנית בט" במיני סדרה טלוויזיונית של ה-BBC משנת 1974 בכיכובן של מרגרט טייזאק והלן מירן, וכן סרט קולנוע משנת 1998 בכיכובה של ג'סיקה לאנג.
גיבור הסרט "400 המלקות" של פרנסואה טריפו רוחש הערצה כמעט דתית לבלזק. בסרט "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה, המשפט המפורסם "אציע לו הצעה שאי-אפשר לסרב לה" לקוח מתוך "אבא גוריו". בסרט "הרומן שלי עם אנני", וודי אלן מתייחס לפוריות כתיבתו הנודעת של בלזק, כאשר הגיבור מעיר לאחר שנפרד מחברתו: "כדברי בלזק, הנה סיימתי עוד רומן".
בלזק הוא דמות בסדרת הספרים "קורותיו של אלווין מייקר" של סופר המדע הבדיוני אורסון סקוט קארד, בהם הוא מוצג כאדם גס אך שנון מאוד ומלא תבונה. הסופר הסיני דאי סיג'י פרסם בשנת 2000 את "בלזק והתופרת הסינית הקטנה" שתורגם לשפות רבות. זהו סיפורם של שני נערים הנשלחים לכפר נידח ל"חינוך מחדש" בתקופת מהפכת התרבות בסין. הם קוראים בהיחבא רומנים של סופרים מערביים ובהם בלזק, ומקריאים את הסיפורים לתופרת הקטנה שהם מנסים לשנות את חייה. ב-2002 עובד הספר לסרט קולנוע בבימויו של הסופר.
להקת הרוק היפנית בלזק קרויה על שמו.
צאצאיו
משלושת ילדיו הידועים שהם: מארי קרוליין דו-פרנסי (סאבארד) (1834-1930), ליונל-ריצ'רד גואדיבוני ויסקונטי (1836–1875) ו-ויקטור-אונורה דה בלזאק (1846-1846) לא נולדו צאצאים, אף על פי ששני ילדיו הגדולים כן נישאו.
ספרים וסיפורים שתורגמו לעברית
ממוזער|שמאל|250px|פסל בלזק מאת אוגוסט רודן. מוצב בגן הפסלים במוזיאון ישראל
מרבית ספריו וסיפוריו של בלזק תורגמו לעברית. התרגומים החלו כבר בשנות העשרים, ונמשכים עד ימינו. להלן רשימת מרבית התרגומים, בחלקם מקובצים מספר סיפורים יחדיו:
גובסק (Gobseck, 1830), פאצ'ינו קאני - בתרגום מ' מזרחי, ספריית מצפה 1928
התליין (1831 ,El Verdugo), הגיוס - בתרגום חיים אברבאיה, הוצאת הקיבוץ הארצי ספריית דורון 1948; הוצאת תרשיש 1960
הקמיע (עור היחמור), (La Peau de chagrin, 1831) - בתרגום מנשה לוין, הוצאת עם עובד 1964
קולונל שאבּר (Le Colonel Chabert, 1844) - בתרגום יצחק שנהר, ספריית תרמיל 1964
הכומר מטור (Le Curé de Tours, 1832) - בתרגום ארזה טיר-אפלרויט, הוצאת כרמל 1999
רופא כפרי (1833 ,Le Médecin de Campagne)
אז'ני גראנדה (Eugénie Grandet, 1833) - בתרגום מנשה לוין, הוצאת עם-עובד 1965; הוצאת ביתן 2003
החיפוש אחר המוחלט (1834 ,La Recherche de l'Absolu)
חוזה הנישואים (Le Contrat de Mariage, 1835) - בתרגום חיים אברבאיה ומריאנה פרל, הוצאת עם עובד 1978
אבא גוריו (Le Père Goriot, 1835) - בתרגום א’ ראובני, הוצאת מצפה 1930, הוצאת מ’ ניומן 1951; בתרגום שמואל שניצר, הוצאת מעריב לעם 1960, הוצאת ברונפמן 1965, ספרי איל 1992; בתרגום יונת סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992; בתרגום אריה אלקלעי, הוצאת אריאל הפקות 1998
סֶזאר בּירוֹטוֹ (César Birotteau, 1837) - בתרגום יהושע קנז, הוצאת עם עובד 2010
אשליות אבודות (Illusions Perdues, 1843) - בתרגום אליהו מייטוס, הוצאת הקיבוץ הארצי 1957, הוצאת ספריית פועלים 1991
האיכרים (Les Paysans, 1844) - בתרגום אליהו מייטוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1957
הדודנית בט (La Cousine Bette, 1846) - בתרגום בבה ינאי, הוצאת דביר 1983
הדודן פונס (Le Cousin Pons, 1847) - בתרגום שאול גורדון ויוסף רביקוב, ספרי זהב 1944; בתרגום יהושע קנז, הוצאת עם עובד 1981
זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת (Splendeurs et Misères des Courtisanes, 1847) - בתרגום עידו בסוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2001
האצילה מפריז (משפט הפסלות) - בתרגום מנחם הרטום, הוצאת מקור
הנערה והכומר - הוצאת דפדפת
הדוכסית מלאנג'י (La Duchesse de Langeais) - יצא בשם "ביתן נשים" בתרגום מנחם הרטום, הוצאת יובל 1955
תאווה וממון - בתרגום ר. זמיר, הוצאת ספרי כיס
אשה בת שלושים (1832 ,La Femme de trente ans) - בתרגום אירית עקרבי, הוצאת עם-עובד 1991
אהבה במדבר, האכסניה האדומה, פאצ'ינו קאני (Une passion dans le désert, L'Auberge rouge, Facino Cane) - בתרגום מ"א ז'ק, הוצאת תרשיש; ספריית תרמיל 1972
הנקמה (La Vendetta, 1830) - בתרגום ז. הלמן, הוצאת שוקן 1946 (ספרי אשל), ספריית תרמיל 1966
הסכנות שבהתנהגות נלוזה (Les dangers de l’inconduite) ועוד שני סיפורים - בתרגום מירי ליטווק, הוצאת עם עובד, נהר ספרים ואמנות לעם 2009
סרזין (Sarrasine, 1831) - בתרגום יהושע קנז, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד 1979
סיפורים נפוליאוניים - בתרגום עדה פלדור, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1999
7 חטאים - בתרגום מירון אוריאל, הוצאת ים סוף 1963
השואנים (Les Chouans, 1829) - בתרגום אליהו מייטוס, הוצאת עידית 1954
פסול דין - בתרגום ארזה טיר-אפלרויט, הוצאת כרמל 2000
נזירים ונזירות - בתרגום מירון אוריאל, הוצאת כרמל 1964
יצירת המופת הנעלמה (Le Chef-d'oeuvre inconnu, 1831) - בתרגום ארזה טיר-אפלרויט, הוצאת כרמל 1998
פיירטה - בתרגום י' הר-אבן, הוצאת שוקן 1946 (ספרי אשל)
כתבי אונורא ד' באלזאק - הוצאת כרמי את נאור 1954
סיפורי באלזאק - ספרי תרשיש 1960 (כולל איורים בידי נפתלי בזם)
סיפורים: קולונל שאבר, האכסניה האדומה, אהבה במדבר, פאצ'ינו קאני - בהוצאת ספרי תרשיש 1943
שלושה סיפורים - בתרגום יהושע קנז ועדה פלדור, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1999 (סדרת עפר אילים)
הפילוסופיה של חיי הנישואים (Philosophie de la vie conjugale), בתרגום ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים, 2014
על החיים האלגנטיים (Traité de la vie élégante), בתרגום אביבה ברק־הומי, הוצאת נהר ספרים, 2014
על הקפה, בתרגום אביבה ברק־הומי, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.
המיסה של האתאיסט, תרגום:ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים, 2019.
מסעו של אריה אפריקני בפריז, מסעו של אנקור פריזאי, תרגום:אביבה ברק-הומי, הוצאת נהר ספרים, 2021.
השושנה שבעמק, מצרפתית: משה מרון, אין מוציא לאור, תשפ"ג 2022 +אהבותיה של לילית בת השטן, הוצאת מקור. 95 עמודים.(אין ציון שנת הוצאה-אין בספריה הלאומית.)
ספרים שלא תורגמו לעברית
סרפיטה, 1834, פריז. סיפור על יכולתה של סרפיטה להופיע בדמות נשית ובדמות גברית בשם "סרפיטוס". לפי מירצ'ה אליאדה, זהו אחד הרומנים החשובים ביותר והבלתי ידועים של בלזק, העוסק באנדרוגינוס. הרומן עובד למחזה שהועלה ב-2010 בתיאטרון Théâtre de l'Île Saint-Louis בפריז, בבריסל, ביוון, בקונגו-ברזוויל ובמכון הצרפתי בחיפה. ב-2012 הועלתה ההצגה בבית בלזק בפריז. ב-2014 באיסטנבול, ובאורוויל שבהודו, בבימויו של הבמאי הישראלי אוריאל זוהר ובעיבוד משותף עם ברברה היימן.
לקריאה נוספת
אנרי טרויה, בלזק, תרגום: חגית בת עדה, הוצאת דביר, 1997.
גרהם רוב, אונורה דה בלזק, הוצאת דביר, 2002.
שטפן צווייג, בלזאק: ביוגרפיה, כרמל, 2016.
Frederick Lawton, Balzac, G. Richards, 1910
Theophile Gautier, Honoré de Balzac, Ligaran Press, 2015
קישורים חיצוניים
מכתב מאונורה דה בלזק לרוזנת אוולין דה האנסקה מ-18 ביולי 1836. מתורגם לעברית באתר רשות הדואר
דברי ההספד של ויקטור הוגו בהלווייתו של בלזק, 20 באוגוסט 1850
La Comédie Humaine ou le projet Balzacien - אתר מקיף המוקדש ליצירתו של בלזק, כולל רשימה של הרומנים והסיפורים בקומדיה האנושית לפי תאריך פרסומם ורשימה של הדמויות המופיעות בכתבים אלה בסדר אלפביתי
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרים צרפתים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1799
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1850
| 2024-10-07T05:40:45
|
קזחסטן
|
שמאל|ממוזער|250px|מסגד חזרט סולטאן בזמן בנייתו בעיר אסטנה
שמאל|ממוזער|250px|הקתדרלה האורתודוקסית נוצרית באוסקמן
שמאל|ממוזער|250px|תזמורת בלבוש מסורתי לחג הנורוז הנחגג במדינה
שמאל|ממוזער|250px| חוף אגם ג'סיביי בצפון המדינה
ממוזער|125px | דרכון קזחי
רפובליקת קזחסטן (בקזחית: Қазақстан Республикасы; ברוסית: Республика Казахстан) היא מדינה השוכנת בחלקה המרכזי של יבשת אסיה, חלקה הקטן ביבשת אירופה והיא המדינה התשיעית בגודלה בעולם מבחינת השטח והמדינה הגדולה ביותר ללא מוצא לים. בעבר קזחסטן הייתה חלק מברית המועצות, וב-16 בדצמבר 1991 הפכה למדינה עצמאית.
חלק מארסנל הנשק הגרעיני של ברית המועצות הוחזק בקזחסטן. עם פירוקה של ברית המועצות ב-1991 הועבר הארסנל הזה לידי רוסיה, וקזחסטן חתמה על האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT).
המדינה גובלת ברוסיה בצפון ובמערב, ברפובליקה העממית של סין במזרח, בקירגיזסטן ובאוזבקיסטן בדרום, בטורקמניסטן בדרום-מערב, בים הכספי במערב וכמעט גובלת במונגוליה במזרח, אך מופרדת ממנה על ידי סין ורוסיה. בנוסף שטחה של העיר בייקונור וסביבתה (כולל מתקן החלל) נמצא בשליטה ומינהל של רוסיה לאחר שזו שכרה אותו עד לשנת 2050.
רוב שטחה של קזחסטן הוא מדבריות וערבות. קזחסטן היא המדינה הגדולה ביותר באזור מרכז אסיה.
השפה הרשמית היא קזחית, ממשפחת השפות הטורקיות, הנכתבת באותיות קיריליות, אך מרבים להשתמש גם בשפה הרוסית המשותפת לכלל חלקי האוכלוסייה. הממשלה החליטה כי בשנת 2025 יוחלפו בכתיבת השפה הקזחית האותיות הקיריליות באותיות הלטיניות. בשנים האחרונות גובר העניין במדינה בלימוד השפה האנגלית.
רוב תושבי קזחסטן הם מוסלמים, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
קזחסטן הייתה בעבר חלק מהקיסרות הצארית הרוסית. היא סופחה לאימפריה במהלך המאה ה-18-המאה ה-19. בעקבות המהפכה הקומוניסטית היא הוכרזה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקזחית, אחת מ-15 הרפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות. במהלך תקופת שלטונו של סטלין הייתה ידועה בעיקר בשל מתקני הענישה שבה. אליה נשלחו עמים מגורשים.
מאוחר יותר התנהלו על אדמת קזחסטן מספר פרויקטים סובייטים שאפתניים. החשוב שבהם הייתה תוכנית החלל הסובייטית שהתנהלה מקוסמודרום בייקונור שנמצאת מזרחית לימת אראל בדרום קזחסטן. מבסיס זה שוגר לחלל ספוטניק הלוויין הראשון בעולם בשנת 1957, וממנו יצא יורי גאגרין למסע הראשון של אדם בחלל בשנת 1961.
קזחסטן הכריזה על עצמאות בשנות התשעים המוקדמות, מיד לאחר התמוטטות ברית המועצות. ב-10 בדצמבר 1997 קזחסטן העבירה את בירתה מאלמטי לאק-מולה, שמאוחר יותר שונה שמה לאסטנה. לאחר הכרזתה כעיר הבירה עברה העיר תנופת בנייה מרשימה של מבני ציבור.
בעשור השני והשלישי של המאה ה-21 פרצו מהומות מחאה כנגד השלטון. במהומות של סוף שנת 2021, שפרצו על רקע שינויים במחירי הדלק, הגדיר השלטון את המוחים כ"טרוריסטים", ביקש וקיבל סיוע צבאי מרוסיה, והנחה את החיילים לפתוח באש חיה על המפגינים. על פי הערכות שפורסמו בכלי בתקשורת, לאחר 9 ימים של מהומות נפצעו כ-1,000 מפגינים ונעצרו כ-8,000. לאחר המהומות, הוצע לשנות את חוקת המדינה.
תחבורה
במדינה יש מערכת של מסילות ברזל ורכבות המובילות לערים ראשיות. נמלי התעופה הבינלאומיים הראשיים של קזחסטן הם נמל התעופה אלמטי ונמל התעופה אסטנה.
חברת התעופה הלאומית של קזחסטן היא אייר אסטנה, בעבר פעלה גם חברת אייר קזחסטן, אך הממשלה סגרה אותה.
פוליטיקה
מאז צאתה לעצמאות, עם התפרקות ברית המועצות, התקיים בה משטר אוטוריטרי למדי, ובמשך 28 שנה, עד ל-2019, היא הונהגה על-ידי השליט נורסולטן נזרבייב. לפני פרישתו מתפקיד הנשיא סימן נזרבייב את קאסים-ג'ומארט טוקאייב כיורשו, ואחר כך הוא מונה לתפקיד.
מקובל לחשוב שקזחסטן היא דמוקרטית יחסית לשאר מדינות מרכז אסיה, עם זאת הקהילה הבינלאומית וארגונים לא ממשלתיים מעלים האשמות על הפרת זכויות אדם מצד השלטון. התקשורת מוחזקת על ידי קרוביו של הנשיא, והם מגבילים את זמן המרקע שניתן למתנגדיו. סוכנות הביון הקזחית "ברלאו" היא מחלקת המודיעין של ק.נ.ב - הוועדה לביטחון לאומי של קזחסטן האחראית לביטחון פנים. זהו השירות החשאי של קזחסטן מאז 1991 והוא החליף את האגף הקזחי של הקג"ב הסובייטי.
בבחירות בשנת 1999, שנערכו שנתיים לפני מועדן המקורי, ניצח נורסולטן נזרבייב בהפרש גדול והמשיך את כהונתו הארוכה כנשיא שהחלה בשנת 1990. רבים האשימו אותו בזיוף ובנקיטת אמצעים לא הוגנים לקידום מועמדותו.
ב-2007 נערכו, לראשונה בתולדות המדינה, בחירות יחסיות לבית הנבחרים. מפלגת השלטון נוּר-אוֹטַאן זכתה בניצחון גורף עם 88% מן הקולות. בבחירות הבאות, ב-2011, גרפה המפלגה 95.54% מהקולות, כאשר אחוזי ההצבעה עמדו על 89.9. הוא נבחר שוב ב-2015, אך במרץ 2019 הודיע על התפטרותו וסמכויות הנשיא הועברו לידי יושב ראש הסנאט הקזחי, קאסים-ג'ומארט טוקאייב.
נזרבייב קיים פעילות בינלאומית בנושאי דת, הכוללת קיום ועידה בין דתית תלת-שנתית בארמון השלום וההתפייסות בבירה אסטנה. השלטון מנסה לקדם ערכים של רב-תרבותיות והבנה בין בני הדתות השונות בגלל אופייה הפלורליסטי של החברה הקזחית.
נזרבייב המשיך להחזיק בהשפעה מתוקף תפקידו כיו"ר מועצת הביטחון ו"מנהיג האומה", תואר המקנה לו סמכויות נרחבות וחסינות מהעמדה לדין. כהונתו כיו"ר נקבעה הכהונה לכל החיים אך הוא הוחלף בטוקאייב בעקבות הפגנות בשנת 2022.
הרפובליקה של קזחסטן מקיימת יחסים דיפלומטיים עם כל מדינות האו"ם. מדיניות החוץ של קזחסטן נקבעת על ידי הנשיא והפרלמנט של המדינה ומיושמת על ידי משרד החוץ.
השותפים הגאופוליטיים העיקריים של קזחסטן הם רוסיה, האיחוד האירופי, סין, יפן, ארצות הברית והנמרים האסיאתיים.
כמו כן, מאז שנת 2005 קזחסטן החלה בתהליכי אינטגרציה תרבותית וכלכלית עם מדינות ומחוזות טיורקיות בפדרציה הרוסית (יאקוטיה, אלטאי, טיבה, חקסיה, אויגוריה וכולי).
קזחסטן היא חברה בארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, בארגון שיתוף הפעולה מרכז אסיה, מועצת המדינות דוברות טורקית, חבר העמים, ארגון האמנה לביטחון משותף, תוכנית השותפות הפרטית עם נאט"ו (מאז 1994), האיחוד הכלכלי האירואסייתי, ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה, פורום התייעצות לשיתוף פעולה באסיה, ארגון הסחר העולמי (מאז 2015) וכולי.
כלכלה
לאחר פירוקה של ברית המועצות נפתחו אפשרויות חדשות למסחר בינלאומי עבור המדינה העצמאית שזה עתה קמה. קזחסטן היא בעלת עתודות נפט גולמי, מינרלים רבים ומתכות שונות. למדינה גם פוטנציאל חקלאי גדול המצוי בערבות שלה שבהן מגדלים תבואה המשמשת לתצרוכת מקומית ולייצוא וגם צאן. בהרים בדרום מגדלים תפוחים ואגוזים.
הסקטור התעשייתי של קזחסטן נשען על כריית מינרלים ועל בניית מכונות כמו טרקטורים, מכונות חקלאיות, ציוד ומכשירים לצורכי צבא. אוצרות הטבע של המדינה כוללים: נפט וגז טבעי, פחם, בריט, טונגסטן, כרומיט, אורניום, נחושת, עופרת, אבץ, מוליבדן, בריליום, טיטניום, זהב וברזל. היא אחת היצואניות הגדולות בעולם של נפט, גז טבעי ואלומיניום. בהתאם להערכות בשטח קזחסטן נמצאים כ-3% מעתודות הנפט העולמי. בהפקת נפט מעורבות מספר חברות מקומיות, חברות בינלאומיות גדולות מארצות הברית ואירופה אך גם חברות קטנות יחסית דוגמת קבוצת אסקום ממולדובה.
פרוק ברית המועצות והצניחה בדרישה למוצרים הכבדים שייצרה קזחסטן הביאו להתכווצות חדה בכלכלתה מאז 1991. ברפורמות שבין השנים 1995 לבין 1997 הפריטה הממשלה במהירות את מרבית נכסיה, שעברו לידיים פרטיות. בשנת 1996 נחתם חוזה להקמת צינור נפט משדה טנגיז שבמערב קזחסטן לים השחור, וכך הבטיחה הממשלה יצוא נפט קבוע לשנים הקרובות. כלכלת קזחסטן צנחה בשנת 1998 עקב ירידת מחירי הנפט והמשבר הכלכלי ברוסיה שהחל באוגוסט באותה שנה - "משבר הרובל".
בשנת 1999 מחירי הנפט היו בעליה. בנוסף, פיחות במטבע ויבול חיטה מוצלח היטיבו עם המדינה. קצב הצמיחה הכלכלי מאז ועד 2008 היה גבוה יחסית. בסוף 2008, עם הירידה במחירי הנפט והסחורות והמשבר הכלכלי העולמי חלה ירידה בהיקף היצוא וירידה חדה יותר בהיקף התמורה לייצוא.
בשנת 2010 נאמד היקף התוצר המקומי גולמי של כלכלת קזחסטן בכ-137 מיליארד דולר, כאשר התוצר במונחי כוח קנייה נאמד בכ-194 מיליארד דולר - בשנה זו צמחה הכלכלה בשיעור של 7% בהשוואה לשנת 2009. בין השנים 2000–2007 גדל התוצר של קזחסטן בשיעור שנתי ממוצע של כ-10%. יצוא הסחורות עלה בשיעור שנתי ממוצע של 23% כשבתוך ארבע שנים בלבד הכפיל את עצמו פי 2.5. לתנודות בשערי הנפט השפעה מתמשכת על חוזקה של הכלכלה במדינה.
בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לפתח גם את תעשיית התיירות בקזחסטן. הוקמו מלונות חדשים ונערכו הקלות בתנאי קבלת ויזת ביקור למדינה.
רמת השחיתות השלטונית במדינה היא גבוהה (בשנת 2004 קזחסטן הייתה במקום 122 מ-146 מדינות ובשנת 2017 במקום 122 מ-180 מדינות). לצורך המלחמה בשחיתות הוקמה הלשכה הלאומית למלחמה בשחיתות.
שרותי תקשורת טלפון ואינטרנט מסופקים על ידי קזחטלקום שהיא חברה ממשלתית ונכללת בין החברות הגדולות במדינה.
גאוגרפיה
קזחסטן משתרעת על פני שני הצדדים של נהר אוראל, שערוצו נחשב כקו המפריד בין יבשת אירופה ליבשת אסיה. לכן, לקזחסטן יש שטח בשתי יבשות: אירופה ואסיה.
קזחסטן ממוקמת במרכז אסיה, אולם כעשירית משטחה נמצא ממערב להרי אורל, בשטח אירופה. הבירה אסטנה ממוקמת במרכז המדינה. מבחינה גאוגרפית היא מהווה חלק מהערבה האירואסייתית.
קזחסטן היא המדינה התשיעית בגודלה בעולם מבחינת שטח, והייתה המדינה השנייה בגודלה בברית המועצות. שטחה הכולל הוא 2,717,300 קמ"ר, מתוכם 2,669,800 קמ"ר אדמה ורק 47,500 קמ"ר מים.
עם שטח של מעל שני מיליון קמ"ר, השווה ערך בגודלו לרוב מערב אירופה - קזחסטן היא המדינה התשיעית בגודלה בעולם. והיא המדינה מוקפת היבשה (ללא מוצא לים) הגדולה בעולם.
בדרומה היא גובלת בים הכספי, שהוא האגם הגדול בעולם, ואין ממנו מוצא למקור מים אחר.
קזחסטן גובלת ברוסיה (גבול באורך 6,467 ק"מ), סין (1,460 ק"מ), קירגיזסטן (980 ק"מ), טורקמניסטן (380 ק"מ) ואוזבקיסטן (2,300 ק"מ).
קזחסטן מחולקת ל-14 אזורים ו-159 מחוזות. במדינה ישנם 8,500 נחלים ונהרות ששבעה מתוכם הם באורך של למעלה מ-1,000 ק"מ, 48,000 אגמים, רובם קטנים, פזורים בכל רחבי המדינה.
האקלים במדינה משתנה בין העונות ונוטה להיות קיצוני. כמו מדינות אחרות באזור מרכז אסיה, החורף הוא קר מאוד ובקיץ חם מאוד.
אוצרות טבע
בקזחסטן יש מגוון של אוצרות טבע. במעמקי המדינה זוהו 99 מרכיבים מהטבלה המחזורית של מנדלייב, נחקרו 70, ויותר מ-60 אלמנטים הופקו.
נכון לעכשיו, ידועים 493 מרבצים המכילים 1225 סוגים של חומרי גלם מינרליים. קזחסטן מדורגת במקום הראשון בעולם בעתודות הידועות של אבץ, טונגסטן ובאריט, במקום השני - כסף, עופרת וכרומיט, השלישי - נחושת ופלואוריט, הרביעי - מוליבדן, החמישי - זהב.
נפט
בתחילת 2009, על פי British Petroleum (BP), היקף עתודות הנפט המוכחות היה 39.6 מיליארד חביות או 6.5 מיליארד טון, המהווה 3.2% של עתודות הנפט בעולם. עתודות הנפט המוערכות בשדות הממוקמים באזור הים הכספי מהצד הקזחי בלבד מסתכמות ביותר מ-17 מיליארד טון. חברות הפקת נפט העיקריות בקזחסטן הן NK Kazmunaygas, Tengizchevroil, CNPC-Aktobemunaygas, Karachaganak Petroleum Operating ואחרות.
גז טבעי
עתודות הגז בקזחסטן בתחילת 2009 מסתכמות ב-1.82 טריליון מ"ק (לפי הערכות BP), המהווה 1.7% מייתרות העולם. החברות הגדולות לייצור גז בקזחסטן הן Karachaganak Petroleum Operating, NC Kazmunaygaz, CNPC-Aktobemunaygaz ואחרות. המרבצים המרכזיים של הגז בקזחסטן הם Karashyganak, Zhanazhol, Kyzyloy ואחרים.
אורניום
מרבצי האורניום של קזחסטן אשר התגלו עד כה מסתכמים ב-1.69 מיליון טון, המהווים 21% של עתודות האורניום בעולם (מקום שני בעולם בשנת 2005). החברה בבעלות המדינה Kazatomprom, שנוסדה בשנת 1997, אחראית על המסחר באורניום במדינה. בשנת 2005, החברה מדורגת במקום השלישי בעולם בכריית אורניום (לאחר Cameco הקנדית ו החברה הצרפתית Cogema). בשנת 2009 קזחסטן הגיעה למקום הראשון בעולם באספקה של אורניום מרוכז לשוק העולמי - הופקו 13.5 אלף טון בשנה, והנתון הזה הקדים את קנדה, אשר הייתה במשך 17 שנים במקום הראשון בתחום. בשנת 2010 היקף כריית האורניום על ידי NAC Kazatomprom הסתכם ב-17,803 טון.
מהומות 2022 בקזחסטן הביאו לעליה עולמית במחירי האורניום.
מחצבי מתכות
בקזחסטן נמצאים מרבצים עשירים במתכות שונות - עופרת, אבץ, כרום, זהב, ביסמוט, נחושת, מוליבדן, אלומיניום, ברזל, מנגן, אלמנטים דליקים נדירים, ואצורת טבע לא מתכתיים - פחם, זרחן וכו'.
מחוזות
דמוגרפיה
בקזחסטן חיים 19,398,331 תושבים (נכון לשנת 2022), כאשר יש יותר נשים מגברים (48.3% גברים, 51.7% נשים). תוחלת החיים במדינה היא 73.76 שנים. שיעור הפריון עומד על כשלושה ילדים בממוצע באישה.
הקבוצה האתנית הראשית במדינה היא הקזחים אשר מהווים כ-70.4% מהאוכלוסייה, ואחריהם רוסים - 15.5%, אוזבקים - 3.2%, אוקראינים - 2%, אויגורים - 1.5%, גרמנים - 1.2% וטטרים - 1.1%.
החברה בקזחסטן היא מגוונת מבחינה דתית. על פי מפקד האוכלוסין של 2021, 69.3% מהאוכלוסייה הם מוסלמים, ברובם סונים, 17.2% הם נוצרים, 0.2% אחרים (בעיקר בודהיסטים ויהודים) ו-13.3% חסרי דת או בחרו לא לענות על השאלה.
השפות בהן מדברים התושבים הן קזחית ורוסית.
בקזחסטן יש גם קהילה יהודית. יש המעריכים כי יהודים ישבו באזור קזחסטן כבר לאחר גלות בבל וכחלק מפיזור היהודים באימפריה הפרסית. יהודים סוחרים נדדו גם באזורים כמו קזחסטן בדרכם מרוסיה להודו וסין. כמו רוב הקהילות היהודיות במרכז אסיה, לא מנתה הקהילה יהודים רבים. בקזחסטן גרים כיום כעשרים אלף יהודים.
יחסים עם ישראל
ב-10 באפריל 1992 מוסדו יחסים בין המדינות בתחילה ברמת קונסוליות. באוגוסט 1992 הוקמה שגרירות ישראל בקזחסטן ובמאי 1996 הוקמה שגרירות קזחסטן בתל אביב. ישראל ראתה חשיבות מיוחדת בכינון יחסים עם מדינה שרוב אוכלוסייתה מוסלמית.
בשנים 1995 ו-2000 נערכו ביקורים רשמיים של נשיא קזחסטן נורסולטאן נזרבייב בישראל. באוקטובר 2006 הגיעה משלחת רשמית לישראל בראשות סגן ראש הממשלה מקסימוב.
בשנים 1995 (כשר חוץ) ו-2002 (כסגן ראש ממשלה) ביקר שמעון פרס בקזחסטן.
על פי מכון היצוא הישראלי היקף הסחר של ישראל מול קזחסטן הסתכם בשנת 2010 בכ-63 מיליון דולר (לא כולל חומרי אנרגיה), עלייה של כ־8.5% לעומת תקופה מקבילה אשתקד. יצוא הסחורות בשנה זו הסתכם בכ-62 מיליון דולר, עלייה של כ-10% בהשוואה לתקופה מקבילה אשתקד, עם זאת נרשמת ירידה בהיקפי היצוא בהשוואה לשנים 2008 ו-2007. יבוא הסחורות של ישראל מקזחסטן נמצא בירידה מתמדת משנת 2008. בשנת 2010 הסתכם בכ-300 אלף דולר, ירידה של כ-66% בהשוואה לתקופה מקבילה אשתקד.
בדצמבר 2016 הגיע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי במדינה.
בינואר 2017 החליטה קזחסטן על ביטול הצורך בוויזה לתיירים ישראליים.
ראו גם
מרכז אסיה
נורסולטן נזרבייב
יהדות קזחסטן
קישורים חיצוניים
קזחסטן, מאת יהודית מצקל באתר מט"ח
ישראל- קזחסטן: יחסי סחר, באתר מכון היצוא הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות טורקיות
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:עמים מוסלמיים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות רוסית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991
| 2024-10-10T16:57:40
|
קזחסטאן
|
REDIRECT קזחסטן
| 2003-12-14T11:59:45
|
קאזחסטאן
|
REDIRECT קזחסטן
| 2003-12-14T12:00:18
|
קזכסטן
|
REDIRECT קזחסטן
| 2003-12-14T12:00:42
|
שוק העבודה בכלכלה נאו-קלאסית
|
שוק העבודה בתאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית פועל על פי אותם הכללים של שוק היצע וביקוש כאשר הביקוש לעבודה (נמדד ביחידות של שעות עבודה) נמדד בביקוש של היצרים לשעות עבודה וההיצע נובע מביקוש של עובדים לעבודה.
הנחות היסוד
כדי לבודד את הכוחות הבסיסיים הפועלים בשוק מניח המודל את כל הנחות היסוד של שוק תחרותי משוכלל, וכולל בין היתר את ההנחות הבאות:
לרשות כל גורם בשוק עומד כל המידע הרלוונטי לפעילותו בשוק (לדוגמה, תנאי שכר, תנאי עבודה במקומות השונים, וכו').
כל שחקן בשוק חותר באופן רציונלי למקסום הרווח הכלכלי שלו.
השוק מפוצל ליחידות קטנות, הן מבחינת המעסיקים והן מבחינת העובדים, כך שלכל יחידה השפעה זניחה על השוק כולו (שלא כמו במצב בו קיימים איגודי עובדים, מונופולים או אוליגופולים).
בשוק העבודה יש אפשרות לניידות חופשית בכל עת בין עבודות, בהתאם לשיקולי רווח והפסד כלכליים.
ביקוש לעבודה
על פי התורה הנאו-קלאסית, היחס בין כמות העבודה אותה ירצה המעסיק לבין השכר אותו הוא ישלם עבור כל שעת עבודה, הוא יחס הפוך (כלומר, עבור כמות עבודה גדולה יותר המעסיק יציע שכר נמוך יותר, כדי לאזן את הוצאותיו).
המחיר אותו יהא מוכן לשלם היצרן יהיה התפוקה השולית של אותו עובד (או שעת עבודה). עקומת הביקוש לעובדים נבנית בהתבסס על תוספת התפוקה שהעובד האחרון ייצר. תפוקה שולית — תוספת התפוקה הנובעת מהעסקת יחידת תשומה (עובד) נוספת. עבור התפוקה השולית מתקיים כלל התפוקה השולית הפוחתת: החל מכמות מסוימת של יחידות תשומה כל יחידה נוספת תניב תפוקה שולית נמוכה יותר. כלומר, התוספת לתפוקה שתתקבל מהעסקת עובד נוסף תהיה קטנה יותר ככל שמספר העובדים הכולל יהיה גדול יותר. לפיכך, המעסיק יעדיף לשכור פועלים נוספים רק עד הנקודה שבה תוספת התפוקה בהעסקת עובד נוסף תשתווה לשכרו. מכאן שעקומת הביקוש לעובדים, בקטע שבו התפוקה השולית פוחתת, תרד משמאל לימין.
לדוגמה: בעל נגרייה מסוגל לפקח על 5 עובדים. עד 5 עובדים, הנגרייה מייצרת 100 כיסאות ביום, כלומר- 20 כיסאות ביום לעובד (20 = תפוקתו השולית של כל פועל עד 5 עובדים). אם ישכור בעל הנגרייה עובד נוסף, יאלץ לפנות חלק מזמנם של העובדים לפעולות תיאום ופיקוח (שכן הוא אינו יכול לעשות זאת בעצמו), ואז תייצר הנגרייה 114 כיסאות ביום. כלומר, 19 כיסאות ביום בממוצע לכל עובד. העובד השביעי יגדיל את תהליכי הפיקוח והתיאום הנדרשים ואולי אף יהפוך את הנגרייה למקום כה מלוכלך, שידרשו שעות עבודה מיוחדות לנקיון, וכך תוספת התפוקה שיביא עמו העובד הנוסף תהיה קטנה מ-14, וכן הלאה. המעסיק ירצה להוסיף עובדים עד שעלותו של כל עובד נוסף תהיה גדולה מהעלייה בתפוקה אשר יביא עמו עובד זה.
היצע עבודה
היצע העבודה על-פי התאוריה הוא השכר אותו ידרוש העובד עבור כל שעת עבודה. היחס הטהור בין שעות העבודה לשכרן הוא יחס ישר. כלומר, ככל שהעובד יעבוד שעות רבות יותר, כך המחיר שידרוש עבור כל שעה יעלה, שכן כל שעה נוספת בעבודה גורעת מזמן הפנאי שלו וצריכה להיות מתומחרת כך שוויתור זה על הפנאי ישתלם. העובד יכול, על כן, להגיע לשתי מסקנות סותרות:
העובד עשוי לסבור כי ככל ששכר עבודתו גבוה יותר, כך מוטב לו לוותר על שעות עבודה על מנת להמיר אותן בשעות פנאי, שכן בהיותו מועסק הוא יכול לממנן.
העובד עשוי לסבור כי ככל ששכר עבודתו גבוה יותר, כך מוטב לו להעלות את מספר שעות העבודה שלו, שכן יכולתו לצרוך פנאי יקר יותר תעלה ועבודתו תהפוך משתלמת יותר.
שמאל|ממוזער|250px|ביקוש והיצע
את עקומות ויחסי ההיצע והביקוש ניתן לתאר כמו בגרף שמשמאל. על–פי הכלכלן הנאו-קלאסי ג'ון היקס בספרו "תורת השכר" משנת 1932, עשויים להתקיים בשוק תהליכים המונעים משוק העבודה להגיע לנקודת שיווי–המשקל. לדוגמה, ייתכן מצב שבו חסר מידע לגבי מצב השוק או שיש חוסר רצון להחליף מקצוע. תהליכים אלו הם חיכוכיים—היינו, זמניים—והשוק נוטה להגיע לנקודת שיווי המשקל, הנקודה שבה כמות העבודה וגובה השכר הם באיזון מושלם מבחינת העובדים והמעסיקים.
ביטוי מרכזי לתהליכים המעכבים את ההגעה לשכר מאוזן במשק הוא גמישות וקשיחות של ההיצע והביקוש. גורמים אלו מבטאים את מידת התגובה שמתאימים העובדים והמעסיקים לשינויים בדפוסי העבודה. לדוגמה, על פי התאוריה, אם מכוננים במשק מסוים חוק שכר מינימום, הוא יגרום לכך שעובדים לא יוכלו להציע את שירותיהם במחיר נמוך ממחיר שכר המינימום ומעסיקים לא יוכלו לשכור שירותי עובדים במחיר הנמוך ממחיר זה. אם גובה שכר המינימום יהיה נמוך במידה משמעותית מנקודת שיווי המשקל, הרי שלא תהיה לו השפעה כלל, שכן גם אם יהיו מעסיקים שישמחו להעסיק עובדים בעלות נמוכה מאוד, אף עובד לא יסכים לעבוד תמורת שכר נמוך יותר. לחלופין, אם שכר המינימום יקבע הרבה מעל לנקודת שיווי המשקל, הוא ייצור קשיחות בשוק: מעסיקים שירצו להעסיק עובדים שהתפוקה השולית שלהם נמוכה משכר המינימום יימנעו משכירת עובדים כאלו וינסו למצוא עובדים בעלי תפוקה שולית גבוהה יותר. כתוצאה מכך, עובדים בעלי מיומנות נמוכה (לא מקצועיים) ייטו להיפלט משוק העבודה במצב כזה.
ראו גם
מונחים בשוק העבודה
כלכלה נאו-קלאסית
קטגוריה:שוק העבודה
קטגוריה:תאוריות כלכליות
| 2023-09-05T07:30:00
|
אוזבקיסטן
|
רפובליקת אוזבקיסטן (באוזבקית: Oʻzbekiston Respublikasi, ברוסית: Республика Узбекистан) היא מדינה השוכנת במרכז אסיה. בעברה הייתה חלק מברית המועצות, וב-1 בספטמבר 1991 הפכה למדינה עצמאית. רוב תושביה מוסלמים, והיא חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
אוזבקיסטן היא מדינה ללא מוצא לים, ואחת משתי המדינות היחידות בעולם שגבולות רק במדינות שגם הן ללא מוצא לים. אוזבקיסטן גובלת באפגניסטן בדרום, בקזחסטן בצפון ובמערב, בקירגיזסטן במזרח, בטג'יקיסטן בדרום-מזרח, ובטורקמניסטן בדרום-מערב. כלומר, עליה לעבור לפחות שתי גבולות לאומיים בכדי להגיע לנמל ימי.
מקור השם
בתחילת המאה ה-11 החלה נדידה של שבטים טורקמנים מקבוצת האוע'וז מאזור הערבה האסייתית, לתוך שטחי האימפריה המוסלמית. שבטים אלו שימשו כשכירי חרב עבור שליטים מוסלמיים מקומיים והשתתפו בפשיטות כנגד ישויות שכנות, שאינן מוסלמיות. התואר שהוענק ללוחמים מהשבטים הללו היה ראזי. במקורות העות'מאניים המוקדמים מכונים שבטים אלו "הטורקים של הספר" – Turks of the Udj ומנהיגיהם כונו Udj Begi. שם החבל ואחר כך הישות המדינית אוזבקיסטן נולד מתואר מנהיגות זה, כאשר אחד ממנהיגי קבוצות השבטים התיישב במקום וניכס לעצמו את הטריטוריה Udj Begi Stan.
היסטוריה
אוזבקיסטן שוכנת על דרך המשי ההיסטורית, ציר המסחר מסין לאירופה. מיקומה הביא מנהיגים גדולים כמו אלכסנדר הגדול, ג'ינג'יס חאן, טמרליין (טימור לנג – טימור הצולע) ורבים נוספים לעבור בשטחה. טמרליין, על אף מסעות המלחמה האכזריים שלו, נחשב לאבי האומה האוזבקית.
הפלישות החוזרות ונשנות לאוזבקיסטן שינו את פניה של התרבות האוזבקית. אפשר למצוא במדינה מאפיינים פרסים, ערבים, מונגולים, מוסלמים ורוסים.
בעת העתיקה, שטח אוזבקיסטן היה מיושב בעמים איראנים והיה חלק מיישות מדינית בשם סוגדיאנה. עם הכיבוש הערבי במאה ה-8 חדר האסלאם לאזור, והכיבוש המונגולי במאה ה-13 הביא להחרבת האזור והפיכתו לטורקי. השליט המונגולי טימור לנג הפך את סמרקנד לבירתו, אך לאחר מותו בשנת 1405 התפוררה האימפריה העצומה שהקים והאזור נחלק לנסיכויות בשלטון צאצאיו. במאה ה-15 נכבש האזור בידי שבטי האוזבקים שהקימו את אמירויות בוכרה, חיווה וקוקנד.
במאה ה-19 נכבשה אמירות בוכרה על ידי האימפריה הרוסית. שנתיים אחרי כינון ברית המועצות (בשנת 1922) הוקמה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית, שהורכבה מחבל טורקסטן וכללה גם את אמירות בוכרה וח'אנות חיווה. הכיבוש תם כשברית המועצות התמוטטה ואוזבקיסטן זכתה לעצמאות (1 בספטמבר 1991). הקומוניסט לשעבר, אסלאם קרימוב, שלט במדינה מיום עצמאותה ועד מותו.
השלטון הסובייטי הותיר את חותמו על המדינה בפיתוח החקלאות והתעשייה, אך גם בדמות האסון האקולוגי בימת אראל.
ימין|ממוזער|250px|צ'וֹר-מינוֹר, בוכרה
במאה ה-21, לאחר קבלת העצמאות, סבלה המדינה מהתערבות של קבוצות מיליטנטיות וטרוריסטיות אסלאמיסטיות בנעשה במדינה. חלק מהקבוצות פעלו משטחי מדינות שכנות כטג'יקיסטן ואפגניסטן ואחרות משטחי המדינה. היו מומחים שראו בהתקפות הטרור תגובה לשיתוף הפעולה של המשטר עם ארצות הברית לאחר אירועי 11 בספטמבר 2001. אחרים – ברוח "תאוריות הקונספירציה" טענו שאסלאם קרימוב, המנהיג האבסולוטי במדינה, "יצר" את הפעילות הטרוריסטית כדי לשמור על שלטונו הנחשב במערב כפוגע בזכויות התושבים ומושחת.
עקב מגמת הדמוקרטיזציה במדינות ברית המועצות לשעבר, גם באוזבקיסטן החלו להישמע קולות להחלפת השלטון שנמצא בידיו של אסלאם קרימוב זמן ארוך. ניסיונות ההפיכה דוכאו ביד קשה על ידי קרימוב (למשל באירועי טבח אנדיג'אן ב-2005), דבר שהציג אותו בעולם כדיקטטור. מצד שני, מדינות המערב לא מצאו סיבה להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה ולתמוך בהחלפת משטר הדיכוי האכזרי עקב אי-רצון לפרק את המשטר החילוני והיציב ביותר במרכז אסיה ולמסור אותו לידי העם שנטיות לבו עלולות לגרום לו להצביע בשעת משבר בעד מפלגות האסלאם הקיצוני.
המעצמות השונות בחרו לחיות בשלום עם הדיקטטורה האוזבקית בגלל אינטרסים שונים – רוסיה מעוניינת לשמר את מעט ההשפעה שעוד נשארה לה במדינה וארצות הברית היא בעלת אחד מבסיסי חיל האוויר הגדולים ביותר בחלק זה של העולם, שסייע לה במאבקה באפגניסטן וגם בעיראק. אולם, גופים בינלאומיים כדוגמת האו"ם נעשים מעורבים יותר ויותר בנעשה במדינה ובמעקב אחרי פעולות של דיכוי אופוזיציה והפרת זכויות אדם.
בשנת 2016 נפטר קרימוב, וסגנו, שבקט מירזייאיב, מונה למנהיג, ובהמשך נבחר לנשיאות. בקדנציה הראשונה שלו שהסתיימה בשנת 2019, הוביל מירזיוייב סדרה של רפורמות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, במטרה לקדם דמוקרטיזציה, פתיחות חברתית וכלכלית, ביניהם מעמד האישה.
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא לשעבר אסלאם קרימוב
לאחר התפרקות ברית המועצות, למרות העצמאות ושינויים רבים אחרים, נותרו מוסדות השלטון במתכונתם הקודמת. במשך 25 השנים הראשונות של העצמאות, שלט באוזבקיסטן אסלאם קרימוב, שהנהיג שלטון רודני. ממשלתו עיכבה את השינויים הדמוקרטיים, וממשיכה המסורת של דיכוי כוחו של הפרלמנט, וחירותם של גורמי האופוזיציה ולתקשורת. את גישתה הצדיקה בשאיפה לתהליך שינוי הדרגתי ובצורך ביציבות.
לאחר פטירתו של קרימוב, עלה לשלטון שבקט מירזייאיב, שנבחר לנשיאות בשנת 2016, מקדם רפורמות רבות ומעודד דמוקרטיזציה. בבחירות בשנת 2019 השפיעו תהליכים שעודד מירזיוייב גם על שיעור הנשים המכהנות בפרלמנט ובסנאט, שכמעט והוכפל בתוך מספר שנים.
יחסי חוץ
אוזבקיסטן תמיד ראתה את הקונפליקט הטג'יקי-אפגני כאיום על הריבונות שלה כיוון שזה השפיע לרעה על היציבות במדינה, ולכן החזיקה כוחות באזור הצפוני של אפגניסטן שנלחמו בכוחות הטליבאן. מאוחר יותר כוחות אלה הצטרפו לקואליציה של ארצות הברית לכיבוש אפגניסטן.
המדינה היא בעלת הברית הגדולה ביותר של ארצות הברית מבין מדינות ברית המועצות לשעבר במרכז אסיה (המכונות בפי זרים "הסטנים"). היא משקיעה מאמצים במלחמה נגד הטרור האסלאמיסטי גם באפגניסטן וגם בעיראק. אוזבקיסטן היא אחת משש החברות של ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה, ומארחת את אחד המרכזים האזוריים שלו נגד הטרור.
דרכון אוזבקי, נכון לדצמבר 2023, מדורג במקום ה-80 במדד הנלי לדרכונים.
כלכלה
אוזבקיסטן הייתה אחד האזורים העניים ביותר בזמן שלטון ברית המועצות, כאשר יותר מ-60% אחוז מהאוכלוסייה גרו בקהילות עירוניות צפופות.
אוזבקיסטן היא יצואנית הכותנה השלישית בעולם, יצרנית גדולה של זהב וגז טבעי, ויצרנית אזורית משמעותית של כימיקלים ומכונות. אף על פי כן, העוני במדינה הוא עצום, כשהמשכורת הממוצעת נעה סביב מאה עשרים דולר בחודש.
בשל האינפלציה, ערכו של הסום, המטבע האוזבקי, נמוך מאוד. אף על פי כן לא הודפסו שטרות עם מספר סום נקוב גבוה – והשטר היקר ביותר ערכו כדולר אחד.
לאחר העצמאות מברית המועצות, ניסתה הממשלה לתמוך בכלכלה הסובייטית שלה על ידי סובסידיות, שליטה על הייצור ופיקוח מחירים הדוק. אולם לאור אחוזי האינפלציה הגבוהים, הממשלה החלה ברפורמה כלכלית באמצע 1994 במסגרתה הפעילה מדיניות מוניטרית הדוקה, הגבירה את ההפרטה, הקטינה במקצת את השליטה הממשלתית בכלכלה ושיפרה את הסביבה עבור משקיעים חיצוניים. בשל השחיתות במדינה, חלק גדול מהחברות המופרטות נמכרו במחירים נמוכים למקורבים לממשל ולגורמים ששיחדו פקידים בכירים. השוחד קיים בצורה נפוצה מאוד בכל אוזבקיסטן, ויצר שכבה עשירה צרה, שמתגוררת בעיקר בטשקנט הבירה, לצד עניים מרודים רבים.
המדינה ממשיכה להשפיע על הכלכלה בצורה דומיננטית, והרפורמות נכשלו כל כך עד שהיה צורך בשינויים מבניים רבים. קרן המטבע הבינלאומית השעתה את ההסכם עם אוזבקיסטן בנוגע ל-185 מיליון הדולר לקראת סוף 1996 בגלל צעדי הממשלה שיצרו אקלים עסקי שלא אפשר להעביר את הסכום.
אוזבקיסטן הגיבה לתנאים החיצוניים השליליים שנוצרו על ידי המשבר הכלכלי האסייתי והרוסי בכך שהידקה את פיקוחה על היצוא והשליטה על המט"ח, בכלכלה שגם כך היא ריכוזית.
ההידרדרות הכלכלית הבריחה מאוזבקיסטן את העילית הכלכלית והמקצועית, שברובה הייתה רוסית במוצאה. אוזבקים רבים ממוצא רוסי העדיפו לעזוב את המדינה לטובת רוסיה, בה המצב הכלכלי טוב בהרבה והשכר הממוצע גבוה פי כמה.
למרות הצהרות רשמיות של הממשלה על צמיחה בשיעור של 4.2 אחוזים בשנה בתוצר לנפש, הצמיחה בפועל מוערכת בכ-2% בלבד. מקור ההבדל הוא באבטלה הגבוהה, עודף כוח עבודה בלתי מנוצל ואבטלה סמויה בעיקר בענף החקלאות, שעדיין מהווה מקור תעסוקה לכ-60% מכוח העבודה במדינה.
שלטון מקומי
מחוזות אוזבקיסטן
אוזבקיסטן מחולקת ל־12 מחוזות ("וילויאטלר"; צורת יחיד "וילויאט"), רפובליקה אוטונומית אחת ועיר ("שאהרי").
בראש כל אחד מהמחוזות עומד מושל ("חכים") בעל סמכויות עצמאיות מסוימות, אך כולם כפופים לממשל המרכזי היושב בבירה טשקנט.
טשקנט (Toshkent Shahar) (*)
מחוז אנדיז'ן (Andijon Viloyati)
מחוז בוכרה (Buxoro Viloyati)
מחוז פרגנה (Farg‘ona (Fergana) Viloyati)
מחוז ג'זך (Jizzax Viloyati)
מחוז נמנגן (Namangan Viloyati)
מחוז נבואי (Navoiy Viloyati)
מחוז קשקדריו (Qashqadaryo Viloyati)
מחוז סמרקנד (Samarqand Viloyati)
מחוז סירדריאו (Sirdaryo Viloyati)
מחוז סרחנדריאו (Surxondaryo Viloyati)
מחוז טשקנט (Toshkent Viloyati) (*)
מחוז חורזם (Xorazm Viloyati)
רפובליקת קראקלפקסטן (Qoraqalpog‘iston) (**)
* טשקנט, בנוסף להיותה עיר בירה, מוגדרת ומנוהלת כ'שאהרי'.
** קאראקלפאקסטן (ארץ [סטאן] אנשי הכובע השחור [קרא-קלפק]) היא רפובליקה אוטונומית שבירתה היא נוקוס.
ערים
בירתה של אוזבקיסטן היא טשקנט שהיא גם בירתו של המחוז הקרוי בשם זה.
מלבד טשקנט, ערים מפורסמות נוספות הן סמרקנד ובוכרה, אשר הוכרו כאתרי מורשת עולמיים על ידי אונסק"ו בשל הכמות העצומה של המסגדים העתיקים והמפוארים והארמונות המרוכזים בהן. ערים תיירותיות נוספות הן חיווה, שאחריסאבז ונוקוס.
גאוגרפיה
אוזבקיסטן היא מדינה השוכנת במרכז אסיה. והיא אחת משתי המדינות היחידות בעולם (יחד עם ליכטנשטיין) שיש להן חסימה כפולה לים, כלומר הן לא רק מוקפות יבשה מכל עבר, אלא גם כל המדינות המקיפות אותן מוקפות יבשה מכל עבר ואין להן מוצא לים הפתוח.
המדינה גובלת עם אפגניסטן בדרום, עם קזחסטן בצפון ובמערב, קירגיזסטן במזרח, טג'יקיסטן בדרום מזרח וטורקמניסטן בדרום מערב. יש למדינה גם ארבע מובלעות בתוך שטח קירגיזסטן, והיא מכילה בעצמה מובלעת קטנה השייכת לטג'יקיסטן.
שטחה הכולל של המדינה הוא 447,400 קמ"ר, ומתוכו מעט פחות מ-5% מהשטח מכוסה מים, בעיקר בימת אראל. מערב המדינה מדברי או מדברי למחצה, ואילו מזרחה הררי ובעמקיו מרוכזת רוב אוכלוסיית המדינה. הנקודה הנמוכה ביותר היא בגובה 12- מטר, בסריקרניש-קולי (Sariqarnish Kuli) והגבוהה ביותר – 4,301 מטר, באדולונגה-טוג'י (Adelunga Toghi).
האקלים השורר ברוב שטחי המדינה הוא אקלים יבשתי יבש, עם כמות משקעים מעטה (100 עד 200 מ"מ גשם בשנה ברוב האזורים) וטמפרטורות קיצוניות. הקיץ חם מאוד (הטמפרטורה עוברת לעיתים את ה-40°C) והחורף קר מאוד (ממוצע הטמפרטורות בחורף נע בין 0°C בדרום ל-8°C מתחת לאפס בצפון, אך הן צונחות לעיתים עד ל-35°C מתחת לאפס). המשקעים המעטים מרוכזים בחורף ובאביב, ובשאר עונות השנה כמעט שאין צמחייה במדינה. רק אחוז אחד מאדמת אוזבקיסטן מעובד עיבוד קבע, ועוד כ-10 אחוזים משמשים אדמת מרעה.
המשאבים הטבעיים הקיימים במדינה הם: גז טבעי, נפט, פחם, זהב, אורניום, כסף, נחושת, עופרת ואבץ.
גבולות
שמאל|250px
גבולות: הרפובליקה של אוזבקיסטן גובלת עם חמש מדינות:
אפגניסטן – בדרום, גבול קצר של 137 ק"מ
קזחסטן – בצפון ובמערב, גבול באורך 2,203 ק"מ
קירגיזסטן – במזרח, גבול באורך 1,099 ק"מ
טג'יקיסטן – בדרום מזרח, 1,161 ק"מ
טורקמניסטן – בדרום מערב, 1,621 ק"מ
אורך הגבולות הכולל הוא 6,221 ק"מ.
דמוגרפיה
אוזבקיסטן מונה מעל 34 מיליון אנשים ונחשבת למדינה המאוכלסת ביותר במרכז אסיה.
ממוזער|שמאל|270px
שמאל|ממוזער|250px|ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד
הקבוצה הגדולה ביותר היא האוזבקים, אך קיימות גם קבוצות אתניות אחרות כמו רוסים (5.5%), טג'יקים (5%), קזחים (3%), קאראקלפאקים (2.5%) וטטרים (1.5%). מקורות אחרים, כגון הטג'יקים, טוענים שבמדינה 30% מהאוכלוסייה הם טג'יקים. החל מ-1 בינואר 1998, נכללו בספירה 1,123,200 קוריאנים החיים במדינה, קבוצה אתנית זו מהווה 4.7% מכלל האוכלוסייה של המדינה.
מבחינה דתית, 88% מהאוכלוסייה הם מוסלמים (רובם סונים), 9% נוספים הם נוצרים אורתודוקסים (בעיקר הרוסים והאוקראינים), ו-3% האחרים מאמינים בדתות שונות (ביניהם גם בודהיסטים מהקהילה הקוריאנית הקטנה שחיה במדינה).
יהדות אוזבקיסטן
יהדות אוזבקיסטן נחשבת לאחת העתיקות מבין קהילות ישראל, ומורכבת מיהודים בוכרים ומיהודים אשכנזים שהגיעו אליה במהלך המאה ה-20. בשיאה מנתה הקהילה יותר מ-200,000 איש. בשנות ה-70 ובשנות ה-90 עלו רובם לישראל, ואחרים היגרו לארצות הברית ואירופה. נותרו במדינה כ-17,500 יהודים בלבד. בטשקנט שני בתי כנסת ובתי ספר של הקהילה היהודית.
מידע סטטיסטי
קבוצות גיל:
0-14 שנה: 34.1% (גברים-4,583,228; נשים-4,418,003)
64-15 שנה: 61.1% (גברים-7,990,233; נשים-8,157,13)
64 שנה ומעלה: 4.8% (גברים-513,434; נשים-748,382) (לשנת 2004)
גידול אוכלוסייה: 1.65% (לשנת 2004)
שיעור הילודה: 26.12 לידות/1,000 תושבים (לשנת 2004)
שיעור התמותה: 7.95 מיתות/1,000 תושבים (לשנת 2004)
יחס מינים:
בלידה: 1.05 גבר/אישה אחת
מתחת לגיל 15: 1.04 גבר/אישה אחת
15-64 שנה: 0.98 גבר/אישה אחת
65 שנה ומעלה: 0.69 גבר/אישה אחת
כל האוכלוסייה: 0.98 גבר/אישה אחת (לשנת 2004)
תמותת תינוקות: 71.3 מיתות/1,000 תינוקות חיים (לשנת 2004)
תוחלת החיים:
כלל האוכלוסייה: 72 שנים
גברים: 70.08 שנים
נשים: 75.2 שנים
שיעור הפוריות: 2.3 ילדים לאישה
מאזן ההגירה: 1.72- מהגרים/1,000 תושבים (לשנת 2004)
שפה
אוזבקית היא השפה הרשמית היחידה, ומאז שנת 1992 היא נכתבת באותיות לטיניות. השפה הטג'יקית נפוצה בערים בוכרה וסמרקנד, בשל השיעור הגבוה של הטג'יקים בערים אלו.
גם לשפה הרוסית יש חשיבות, בעיקר לתקשורת בין קבוצות אתניות שונות בערים. זוהי גם שפת האם של למעלה מ-14% מהאוכלוסייה, ומהווה שפה שנייה לרבים אחרים. נושאים טכניים, מדעיים, ממשלתיים ועסקיים נידונים פעמים רבות ברוסית.
לפי דיווח משנת 2003, למעלה ממחצית מהאוכלוסייה דוברת ברמה זו או אחרת את השפה הרוסית.
למרות השימוש באותיות לטיניות, סימנים ושלטים רבים (כולל שלטים ממשלתיים רשמיים ברחובות) נכתבים עדיין באותיות אוזבקיות-קיריליות שהיו בשימוש בתקופת ברית המועצות.
חינוך
מערכת החינוך הייתה אפקטיבית וזמינה עד תום ההפרדה מברית המועצות, מאז התקציב ההדוק גרר לירידה באיכות ובזמינות שלה.
בדומה לזה, הטיפול בריאותי היה טוב ותוחלת החיים ארוכה, אך לאחר ההפרדה מברית המועצות המשאבים שהוזרמו למערכת הבריאות ירדו וחלה ירידה באיכות טיפולים הבריאותיים, נגישותם והיעילות שלהם.
המשטר האוטוריטרי משגיח שהאוניברסיטאות ישמשו לרכישת מקצוע בלבד, ולא ימלאו את תפקידן כזרוע של החברה האזרחית.
תחבורה
אוזבקיסטן היא מדינה בעלת שטח יחסית גדול ולכן חלק גדול מההשקעה בתשתיות המדינה מיועדת לאפשר הובלת אנשים וסחורות ממקום אחד למשנהו.
במדינה היו ב-1996 81,600 ק"מ של כבישים, רובם הגדול סלולים ומיעוטם דרכי עפר, ו-3,380 ק"מ של פסי רכבת (ללא קווים תעשייתיים). מסילות רכבת מחברות את המדינות לכל שכנותיה.
עיר הבירה טשקנט היא הצומת המרכזי של כבישים ומסילות באוזבקיסטן, ובתוכה פועלות רכבת קלה ורכבת תחתית, היחידה במרכז אסיה.
במדינה מערכת צינורות להובלת נפט גולמי, מוצרי נפט וגז טבעי.
אין לאוזבקיסטן מוצא לים, אך יש בה נמל ימי אחד בעיר טרמז שעל גדות נהר האמו דריה. במדינה היו ב-1996 1,100 ק"מ של נתיבי מים, תעלות ונהרות, המשמשים לתובלה.
חברת התעופה הלאומית של אוזבקיסטן היא אוזבקיסטן איירווייז, שלה צי בן כ-50 מטוסים חדישים. קיימים במדינה שלושה נמלי תעופה בינלאומיים, שהמרכזי שבהם שוכן בטשקנט (בנוסף לעשרות נמלי תעופה אזוריים).
תקשורת
אוזבקיסטן היא מדינה ענייה המתבססת בעיקר על חקלאות ולכן תשתיות התקשורת שלה לא מפותחות וסובלות מבעיות של עומסים, תחזוקה לא הולמת וציוד מיושן.
אף על פי שמספר מקלטי הטלוויזיה, הרדיו, והטלפונים הקווים במדינה עולה בהתמדה, מספרם ביחס לאוכלוסייה הוא קטן יחסית. אולם מספר גולשי האינטרנט כמו כן מספר משתמשי הטלפונים סלולריים זינק באופן מובהק. במדינה קיימות 6 חברות סלולריות שונות המספקות תקשורת סלולרית בטכנולוגיות שונות, וכמו כן מערכת הטלפונים הפנימית מתרחבת ומתפתחת מבחינה טכנולוגית, במיוחד בטשקנט ובסמרקנד.
מערכת הטלפונים של אוזבקיסטן מיושנת ואינה מספקת, המדינה עושה צעדים חיוניים, אם כי לא מספקים, לשיפור תשתיות התקשורת והשקעה בתחום.
מבחינת המערכות הבינלאומיות, אוזבקיסטן מחוברת לעולם, יחד עם עוד מספר מדינות, באמצעות כבל יבשתי וגלי מיקרו-רדיו דרך המתג הבינלאומי של מוסקבה המושכר לה ולמדינות אחרות. אולם המדינה נמצאת בעיצומו של תהליך התנתקות מהתלות במתג הבינלאומי של מוסקבה ומעבר לסיב האופטי הטרנס-אסייתי-אירופי (TAE).
נתונים מספריים
קווי טלפון בשימוש: 1,717,100 (2003)
טלפונים סלולריים בשימוש: 320,800 (2003)
תחנות לשידורי רדיו: (1998)
AM – 20 תחנות
FM – 7 תחנות
shortwave – 10 תחנות
מקלטי רדיו: 10.2 מיליון (1997)
תחנות שידור טלוויזיה: (1997)
4 תחנות מקומיות.
2 נוספות המשדרות שידורי רוסיים, קזקיים, קירגיזים וטג'יקים.
טלוויזיות: 6.4 מיליון (1997)
ספקי אינטרנט: 1 (1999)
משתמשי אינטרנט: 492,000 (2003)
סיומת אינטרנט: UZ
קידומת טלפון בינלאומית: 998
ראו גם
תקשורת באוזבקיסטן
צבא אוזבקיסטן
היסטוריה של אוזבקיסטן
בוכרה
קישורים חיצוניים
פורטל ממשלת אוזבקיסטן
אתר טשקנט
דיווח אוזבקי - אתר חדשות
צור שיזף, מדריך לאוזבקיסטן , באתר המחבר
דני אורבך, המסע הזהוב לסמרקנד- על דרך המשי באוזבקיסטן, ינואר 2012, באתר הינשוף
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות טורקיות
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פרסית
| 2024-09-25T18:33:02
|
ים
|
שמאל|ממוזער|250px|גלים גבוהים במי הים הצפוני בסקוטלנד.
שמאל|ממוזער|250px|חוף הים הקריבי בגוואדלופ
יָם הוא מצבור מים של מים מלוחים המחובר לאוקיינוס. לפי מספר דעות גם האוקיינוס עצמו נחשב ל"ים", כשאין הבדל ברור בין השניים, למעט העומק והקרבה ליבשה. כך למשל ים סרגסו איננו מאופיין בגבול ברור בינו לשאר האוקיינוס האטלנטי, למעט מספר זרמי ים חזקים. כמו כן במונח ים מכוונים גם לחופי הים, אף שהם חלק מהיבשה.
בכל ים זרמים רבים המשפיעים על הביומסה שבו ועל מליחותו כשמספר ימים יכולים להכיל לפעמים מים מתוקים או מליחים, הנשפכים אליהם מנהרות או מקרחונים, אך לרוב יישארו מלוחים. ישנם זרמי עומק המושפעים מגודלו של הים, מהמסה שלו, ומכפיפותו לכוח קוריוליס. ישנם זרמים עליונים אשר מושפעים בעיקר מתנאי האקלים החיצוניים (רוחות, התאיידות) וישנם זרמים עולים ויורדים אשר מושפעים בעיקר מרוחות, כוח קוריוליס, המסוע הימי, והטופוגרפיה התת-ימית של קרקעית הים.
שמאל|ממוזער|250px|שקיעת השמש לחוף הים במלטה.
הימים כיום מהווים בית גידול אקולוגי לצמחי מים, לאצות ולחיות ימיות רבות, אך חלקם נפגעים עקב זיהום הים, דיג יתר והרס החוף לתיירות. השפעה ניכרת גם להתחממות הגלובלית, המשנה את חומם של המים, על מליחותם ועל גובה גליהם.
חופי הים מושכים אליהם אנשים רבים, בין אם לצורך פרנסה ובין אם לצורכי קיט. חלק מחופי הים מוצפים תדיר (למשל בגלל תופעת גאות חזקה) או נפגעים מהוריקנים קשים. בעבר הים נחשב לגבול טבעי לאנושות לפני שנוצרו ספינות חזקות דיין ואף כיום הוא נחשב לגבול מדיני (מים טריטוריאליים).
סוגי ימים
שמאל|ממוזער|250px|סירות בקו פי פי שבים אנדמן.
שמאל|ממוזער|250px|תיירות לחופי הים השחור בסוצ'י, רוסיה.
שמאל|ממוזער|250px|דייגים באלכסנדריה, מצרים.
ים שולי – ים שאיננו מקושר לאוקיינוס אלא לים אחר גדול יותר ומשמש כ"זרוע" שלו, כמו הים האדריאטי. בים זה מוכתבים הזרמים על ידי רוחות.
ים בין-יבשתי – ים המוקף ביבשה מכל צדדיו, כמו הים התיכון. בים זה הזרמים בו מוכתבים בעיקר על ידי שינויים ברמות המליחות והטמפרטורה ולא על ידי הרוחות.
ים פנימי – ים שלמעשה הוא "אגם" או "חצי אגם", אך מכיל בתוכו מים מלוחים, כמו הים הכספי. ים זה אינו עונה להגדה של ים אמיתי, אלא אם פתחו קרוב מספיק לאוקיינוס או לים אחר.
בהשאלה מספר אגמים או "ימות", שאינם מקושרים לים אלא סגורים ביבשה יכולים להיות מלוחים או אף מתוקים ועדיין קרויים בשפה הרווחת "ים" (כמו הים הכספי, ים המלח ואף ים הכנרת). הדבר נכון גם על חלקי אותם אגמים (למשל מפרצים, מיצרים או לגונות).
כמו כן מספר חוקרים מדברים על "ימים" הנמצאים על כמה ירחים מחוץ לכדור הארץ.
האדם והים
שמאל|ממוזער|250px|ספינה שטה במי הים הנורווגי שבנורווגיה.
שיט
שיט ימי נחשב כאחת מדרכי התחבורה הקדומות ביותר. עדויות ראשונות לשיט מגיעות עוד מהתקופה הפרהיסטורית. שייטים ידועים בעולם העתיק היו הפיניקים שהיו מפליגים בסירות משוטים על פני הים התיכון. הוויקינגים בנו סירות מפרש וניצלו את אנרגיית הרוח לשם התקדמות, וכך הגיעו עד אמריקה הצפונית בחיפוש אחר מקומות חדשים להתיישבות ולמציאת משאבים. גם באזורים מרוחקים היה השייט חלק בלתי נפרד מאורח החיים, הפולינזים היו משייטים מאי לאי ברחבי הארכיפלגים של האוקיינוס השקט, האינואיטים היו נעים באמצעות קיאק שהכינו מעורות ועצמות של בעלי חיים והאינדיאנים היו בונים להם קאנו מגזעי עצים גדולים. באפריקה טוענים להמצאת כלי שיט כבר לפני 10,000 שנים כמו סירות עשויות גזעי עצים שמשמשות עד היום בחלק מהשבטים (למשל באתיופיה) וכמו כלי שיט עם מפרשים מעורות בעלי חיים או בדים ארוגים, והספינות של המצרים הקדמונים בסביבות 3,000 לפנה"ס שהשתמשו בקורות עץ ורצועות ארוגות.
עידן התגליות התרחש לאחר מסעות התגלית הימיים הגדולים שערכו ואסקו דה גאמה, ברתולומיאו דיאז, כריסטופר קולומבוס ופרדיננד מגלן בשם ספרד ופורטוגל. כשנודע על שטחי היבשה החדשים החל השייט להתפתח באופן מואץ והאדם החל לייצר מספינות נהר אניות שיוכלו להבקיע את דרכן בין גלי האוקיינוסים. כדי לחצות נהרות החלו בונים מעבורות במקום לבנות גשרים בכל מקום ומקום.
לא חלף זמן רב ועימותים בין מדינות החלו להתקיים גם על פני הים, בקרבות ימיים. אחרי כן החלה להתפתח משנה סדורה של לוחמה ימית. לאורך ההיסטוריה, עמים ומדינות הקימו להן צי במטרה לבסס את שליטתם באזורים מרוחקים. מדינות מקימות ציים של אניות כדי לסחור עם אומות אחרות. כל ארץ השוכנת לחופי ים מקימה לה חיל ים שיגן על חופיה מפני פלישת אויב העשוי להתקיף מדרך הים.
עם התפתחות תחום התעופה הצטמצמה בהדרגה חשיבותו של השייט כדרך תעבורה ותובלה, אך עדיין יש לו תפקיד מרכזי בתחומים אלה.
דיג
האדם למד כבר משחר ההיסטוריה לנצל את הדגה כמקור מזון. הדיג מספק כחמישית מצריכת החלבונים העולמית. התחדשות הדגה קטנה מהיקף הדיג, מה שגורם להכחדה של מינים מסוימים ואיבוד פרנסתם של הדייגים לאחר זמן מה. ניסו למנוע את דילול המינים על ידי קביעת מכסות לארצות וקביעת מכסות בין-לאומיות לים הפתוח.
בשנים האחרונות התפתחה החקלאות הימית המנצלת את הים לגידול מבוקר של דגים ופירות ים. שיטות הגידול מגוונות ובהן הזרמת מי ים לבריכות ביבשה, גידול בתוך כלובים בים, גידול בים פתוח ועוד. כיום החקלאות הימית מתרכזת באצות כי בנוסף לכך שהן מזון חשוב הן יכולות לשמש גם לדישון, לתעשיית התרופות, כמקור דלק, כאמצעי לניקוי זיהומים ועוד.
שימושים נוספים
במדינות בהן אין הרבה מים אך יש גישה לים משתמשים בהתפלה של מי ים לייצור מים לצריכת האדם. בשנת 2013 מים מותפלים היוו כמחצית מצריכת מי השתייה בישראל.
ים משמש בדרך כלל בתור אטרקציה תיירותית ולכן אפשר למצוא מלונות על יד הים. גם כאן ניתן למצוא בעיות: התיירים מלכלכים את הסביבה ופוגעים בבעלי החיים הימיים.
לים יש אנרגיות רבות מתנועת הגלים המתמדת, מזרמי הים ומההפרשים במפלס הים בין הגאות והשפל. מתחת לקרקעית הים יש, בין היתר, נפט וגז טבעי.
הים שימש בעבר כאמצעי תקשורת, זאת באמצעות השלכה של פתק בבקבוק אל מימיו וציפייה שיגיע לקו חוף כלשהו באמצעות הזרמים ויימצא על ידי בני אנוש.
השפעת הים על מצב הרוח
נוף הים נותר ללא שינוי במשך אלפים רבים של שנים. הידיעה שיודע האדם כי הים היה קיים בעבר, מתקיים בהווה וימשיך להתקיים בעתיד, יכולה לנסוך שלווה באדם המודרני המתמודד עם עולם של שינויים מתמידים. המבט אל הים הוא מבט הפונה החוצה, אל יבשות ואיים מרוחקים.
לפי ד"ר מת'יו וייט (Mathew White) מרצה בכיר באוניברסיטת אקסטר ופסיכולוג סביבתי, להימצאות אדם בסמוך לים יש אפקט פסיכולוגי מכריע בהרגעה ובהבאה לשלוות נפש. הוא מוסיף כי בילוי של שהות בקרבת ים מוביל להתפתחות של רגשות חיוביים בקרב האדם, ודיכוי של רגשות שליליים. הוא מסביר את התופעה בקיום חוויה רב-חושית המשלבת את ריח המים המלוחים, הרוח ובעיקר תנועת הגלים המדיטטיבית שחוזרת על עצמה וגורמת לאדם להתנתק ממחשבות טורדניות.
יצורי ים
בים ישנו מגוון גדול של בעלי חיים המותאמים לנצל את גומחות החיים השונות בו. הנפוצים ביותר הם מגוון גדול של חסרי חוליות ימיים וכמעט כל מיני הדגים. בים נפוצים גם חיות יבשה שפנו לעבר הים כמו לווייתנים, כלבי ים, פינגווינים, צבי ים ותניני ים.
חלק מיצורי הים הם כה קטנים שהם צפים במים כפלנקטון. אחרים המכונים נקטון יכולים לצוף. כמה יצורים כמו צדפת ענק ואלמוגים קבועים למקום מסוים כל חייהם.
הים בישראל
במדינת ישראל ישנם 2 גופי מים מלוחים הנחשבים לימים: הים התיכון (הים הלבנטיני) – בו 196 ק"מ של חוף, ים סוף (של מפרץ אילת) – בו חוף של 14 ק"מ, נוסף על 2 נוספים שנקראים ימים אף שהם ימות: ים הכנרת – בו חוף של 56 ק"מ וים המלח – בו חוף של 40 ק"מ (בגבולות הקו הירוק). מרבית שטחי החופים בישראל הם בבעלות ציבורית.
חופי ישראל מצטיינים ברבגוניות ביוטית ובמערכות טבעיות ייחודיות, בנופים תת-ימיים מרשימים בעלי ערכים אקולוגיים ואסתטיים. עם זאת, חופים אלה מאוימים תדיר מזיהום ימי או יבשתי.
הים בהלכה היהודית
טבילה בים
במשנה במסכת מקוואות פרק ה, משנה ד נאמר: וכך נקבע להלכה שכל סוגי הימים והאוקיינוסים, גם הגדולים וגם הקטנים, כשרים לטבילת אדם וטבילת כלים. ולמרות שמי הים זזים עם הרוח שיוצרת גלים, או זורמים בגלל נהרות שנכנסים לתוכם, הים לא נפסל.
ברכת הים הגדול
כשאדם רואה ים גדול במיוחד דוגמת הים התיכון או האוקיינוס עליו לברך ברכה שתביע את התפעלותו מגודל הים ותברך את ה' על יצירתו וברכה זו נקראת "ברכת הים הגדול".
ראו גם
מי ים
ימים ואוקיינוסים
חוף ים
ספינה
מצר ים
מפרץ
מלח ים
גלי ים
גובה פני הים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:גופי מים
קטגוריה:מערכות אקולוגיות
| 2024-10-05T04:10:37
|
ימים ואוקיינוסים
|
300px|ממוזער|נוף הים השחור בחצי האי קרים.
300px|ממוזער|גלים במי האוקיינוס השקט מתנפצים לחופי קליפורניה.
ים הוא גוף גדול של מים מלוחים, המופרד מן האוקיינוס ביבשת, אי או ארכיפלג, אך עדיין מקושר אליו.
אם מקווה מים גדול סגור מכל צדדיו ביבשה, אז הוא נקרא "אגם" ולא ים, אם כי ישנן מספר אגמים אשר נהוג לקרוא להן בשם "ים", כמו למשל ים המלח, ים כנרת והים הכספי.
ישנם ימים אשר מוקפים ביבשה מ-3 צידיהם, ולפיכך עונים גם להגדרת מפרץ. במקרים אלו ההחלטה לכנותם "ים" ולא "מפרץ" נובעת בדרך כלל מהיותם גדולים יותר (ים אוחוצק, הים האגאי) ו/או סגורים יותר (הים האדום, הים השחור). עם זאת, כללים אלו אינם חד-משמעיים, ולעיתים ההחלטה אם לקרוא לגוף מים "ים" או "מפרץ" היא שרירותית. דוגמאות למקרים שסותרים את הכללים הם המפרץ הפרסי (למרות היותו כמעט לגמרי סגור), מפרץ מקסיקו ומפרץ הדסון (למרות שהם גדולים מרוב הימים המוכרים).
ימים מובדלים מאוקיינוסים בגודלם הקטן יותר. במקרה זה, בשונה משתי הדוגמאות הקודמות, אין בלבול בין שני המושגים, שכן רשימת האוקיינוסים קצרה במיוחד וכוללת רק את (מסודרים לפי הגודל) האוקיינוס השקט, האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס ההודי, ואוקיינוס הקרח הצפוני (ארגון ההידרוגרפיה הבינלאומי דן גם בהגדרת האוקיינוס הדרומי, אולם נכון ל-2017 טרם התקבלה החלטה סופית בנושא).
מקרי הגדרה תרבותית או פוליטית
בחלק מהמקרים הסיבה ששם מסוים הכה שורש היא בעיקרה תרבותית: הים האגאי למשל, נקרא בפי העות'מאנים על בסיס שמות מהמיתולוגיה היוונית. הים הערבי מציין את השליטה הערבית הממושכת בסחר דרכו. באופן דומה השתמר שם של ימות (הכנרת, ים המלח, הים הכספי ועוד) בתור ים - תרבות אחת או יותר בעבר התייחסה לגוף המים בתור ים, והשם הכה שורש. דוגמה לוויכוח פוליטי דומה שקיים בימינו היא הקרב שמנהלות חלק ממדינות ערב כנגד השם "המפרץ הפרסי". בתרבות הערבית הוא מוכר בתור "המפרץ הערבי" וכמובן שיש לשם משמעות פוליטית.
דוגמה דומה היא ים סרגסו, שהוא אזור בלב האוקיינוס האטלנטי שמאופיין באוכלוסיית אצות עשירה ואינו עונה להגדרה המקובלת של ים.
ראו גם
גאוגרפיה פיזית - מונחים
קישורים חיצוניים
*
en:Sea#List of seas
an:Mar#Lista de mars
bat-smg:Jūra#Svieta jūras pagal vuondenīnus
be-x-old:Мора#Падзел па акіянах
cs:Moře#Seznam moří podle oceánů
cy:Môr#Rhestr Cefnforoedd a Moroedd
el:Θάλασσα#Κατάλογος θαλασσών που διαιρούνται από ωκεανούς
es:Mar#Clases de mares
eu:Itsaso#Itsasoen zerrenda
fa:دریا#فهرست دریاهای جهان
hr:More#Popis mora podijeljenih po oceanima
hu:Tenger#A Föld tengerei, óceánhoz tartozásuk szerint rendezve
it:Mare#Mari
ja:海#世界の主な海
ka:ზღვა#ზღვები ოკეანეების მიხედვით
lt:Jūra#Pasaulio jūros pagal vandenynus
nds-nl:Zee#Overzicht van Zeeen
nl:Zee#Overzicht van Zeeën
os:Денджыз#Денджызтæ фурдмæ гæсгæ
pl:Morze#Podział według układów oceanicznych
pt:Mar#Lista de mares, divididos por oceano
ru:Море#Моря по океанам
sh:More#Popis mora podijeljenih po okeanima
simple:Sea#List of seas, by ocean
sk:More#Zoznam morí podľa oceánov
sl:Morje#Seznam morij
su:Sagara#Daptar sagara, dibagi dumasar samudrana
ta:கடல்#பெருங்கடல் வாரியாக கடல்களின் பட்டியல்
tr:Deniz#Dünya üzerindeki denizlerin listesi
uk:Море#Моря Світового океану
uz:Dengiz#Dengizlar ro‘yxati
vi:Biển#Danh sách một số biển theo đại dương
| 2023-04-06T19:37:45
|
אבטלה
|
בכלכלה, אַבְטָלָה היא מצב שבו אדם המסוגל לעבוד ורוצה בכך אינו מצליח למצוא עבודה תמורת שכר. מקובל להבחין בין מובטל, בעל כושר עבודה המעוניין לעבוד ואינו מצליח למצוא עבודה תמורת שכר, לבין בלתי מועסק, בעל כושר עבודה שאינו עובד ואינו מעוניין בעבודה, ומבקש עבודה, המחפש עבודה באופן פעיל.
נהוג למדוד אבטלה לפי שיעור האבטלה – מספר כלל האנשים שאינם עובדים אך מעוניינים לעבוד וזמינים לעבוד, מחולק בכלל כוח העבודה. קיים קושי בהגדרת אדם המסוגל ויכול לעבוד, עקב קשיים בליקוט נתונים.
סוגי אבטלה
ניתן להבחין במספר סוגים עיקריים של אבטלה, אם כי בפועל ההבחנה בין הסוגים השונים לא תמיד ברורה, ולעיתים יש יותר מאשר סיבה אחת למצב האבטלה.
אבטלה מחזורית
היא אבטלה המופיעה בתקופות של משבר או שפל כלכלי או כחלק מ"מחזור העסקים". אבטלה כזו הייתה, לדוגמה, בתקופת השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית. במצב של אבטלה מחזורית ישנה ירידה מהירה וחריפה בתעסוקה ודעיכה בהשקעות העשויות להרחיב את היקף התעסוקה.
אבטלה מבנית
אבטלה מבנית נובעת מאי התאמה בין היצע העבודה הקיים במדינה והביקוש לה. אי התאמה זו יכולה לנבוע מהבדלים בין סוגי העבודות המוצעים והמבוקשים או בין השכר המוצע והמבוקש, או בין מי משניהם ואפשרויות אי-עבודה (כמו תשלומי סעד). אבטלה מוגדרת ככרונית כאשר משך זמן האבטלה עולה על חצי שנה. מצבי אבטלה כאלו נראו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, בארצות הברית בתקופת השפל הכלכלי ובמדינות בהן ההגירה מהכפר לעיר מביאה גלי מהגרים חסרי הכשרה מקצועית. דוגמה לאבטלה מבנית היא מצבם של רצענים ומתקיני פרסות אחרי המעבר ממרכבות לכלי רכב.
אבטלה חיכוכית
אבטלה חיכוכית היא אבטלה הנובעת משינויים בשוק הגורמים למעבר של עובדים מתחום אחד למשנהו, אבטלה שבתקופת מעבר בין עבודות שונות, אבטלה בזמן הכניסה לשוק העבודה בפעם הראשונה, וכדומה. השקפות מוקדמות ביחס לאבטלה ראו כל אבטלה כחיכוכית. סוג אבטלה דומה הוא אבטלה טכנולוגית, הנובעת מהליך הסתגלות של שוק העבודה לשכלולים ושינויים טכנולוגיים.
אבטלה עונתית
אבטלה עונתית היא אבטלה הנובעת משינויים עונתיים בשוק העבודה, בהתאם לביקוש המשתנה. אבטלה כזו אופיינית לתעסוקה בתחומי החקלאות והבניין. אבטלה עונתית מסוג ייחודי אופיינית למקצועות בהם מרבים לעסוק צעירים וסטודנטים בראשית דרכם בשוק העבודה. במקצועות כמו שמירה או מלצרות, לדוגמה, הביקוש לעבודה עשוי להיות קבוע או שהשינוי בו קטן יחסית, אך תחלופת העובדים גבוהה מאוד. דוגמה לאבטלה עונתית היא העסקת מציל בים בקיץ בלבד, אותו מציל צפוי לסבול מאבטלה עונתית בחודשי החורף.
אבטלת רווחה
אבטלת רווחה היא אבטלה הקיימת במדינות רווחה, בהן נקוטה שיטה של תשלום דמי אבטלה ו"השלמת הכנסה" (תשלומי העברה). תשלומים אלו מקזזים או מאיינים את הפער שבין שכר העבודה הזמין לכשירים לעבודה, וסך כל תשלומי התמיכה השונים אותם יקבלו אם לא יועסקו (ולעיתים קרובות, בתנאי שלא יועסקו). במצב כזה, מעדיפים רבים מן הכשירים לעבודה להיוותר מובטלים ולהסתמך על תשלומי ההעברה. כתוצאה מכך, נוצרת תופעה של אבטלה כרונית בשיעור ניכר.
אבטלה בלתי רצויה
היא סוג של אבטלה שמתרחשת כאשר אדם מוכן לעבוד ברמת השכר המקובלת בשוק אך בכל זאת הוא מובטל. אבטלה בלתי רצויה נבדלת מאבטלה רצויה שכן במצב של אבטלה רצויה פרטים בוחרים לא לעבוד כי שכר הסף שלהם גבוה מהשכר המקובל בשוק. בכלכלה כאשר יש אבטלה בלתי רצויה יש עודף היצע עבודה ברמת השכר הריאלי הנוכחי. מצב זה מתרחש כאשר קיים כוח המונע משיעור השכר הריאלי לרדת לשיעור השכר הריאלי בשיווי משקל. אבטלה מבנית היא סוג של אבטלה בלתי רצויה.
לכלכלנים יש כמה תאוריות המסבירות את האפשרות שאבטלה בלתי רצויה תתרחש. אחת התאוריות היא מודל השכר היעיל, שפירו-שטיגליץ.
תת-תעסוקה
תת-תעסוקה זה סוג של אבטלה הנובעת ממצב בו עובדים מועסקים בעבודה שאינה ממצה את יכולתם וכישוריהם. כך, לדוגמה, עובד המסוגל לעבוד במשרה בהיקף מלא העובד במשרה בהיקף חלקי, או עובד המסוגל לבצע עבודה מורכבת הנדרש לעבוד בעבודה פשוטה הרחוקה מלמצות את יכולותיו.
אבטלה סמויה
אבטלה סמויה היא אבטלה בלתי-מוצהרת, שבה במקום עבודה כלשהו מועסק מספר אנשים גדול במידה ניכרת מזה הנדרש לביצוע המשימות במקום העבודה. כתוצאה מכך, חלק מהעובדים רשומים כעובדים ומקבלים את שכרם, אך עבודתם מיותרת. אבטלה סמויה אופיינית למקומות תעסוקה שבהם אין המקום נדרש להכנסות או רווחים ובכך מתאפשרת תעסוקת-יתר כזו. נטען כי קומוניזם מקדם אבטלה סמויה.
אבטלה סמויה מתקיימת בשיווי משקל של הזמן הארוך, ללא קשר למצב מחזור העסקים. הרעיון הכלכלי הוצע לראשונה על ידי מילטון פרידמן ואדמונד פלפס.
השפעת האבטלה
שמאל|ממוזער|300px|יותר מאלף מובטלים צועדים באוסטרליה למפגש עם ראש הממשלה, ג'יימס מיצ'ל, 1931
לאבטלה השפעה ניכרת על המובטל, סביבתו ועל הכלכלה בכללה. ישנו תיעוד המצביע על כך שמובטלים סובלים, לבד מהיעדר הכנסות, גם ממגוון בעיות משניות שמקורן במצב זה, כולל בעיות בריאות ואיכות חיים. על הכלכלה במשק משפיעה האבטלה, במיוחד כששיעוריה גבוהים, בדמות ערעור היציבות הפוליטית, עליה בפשיעה ובעוני, עלייה בשיעור המהגרים ועוד.
הפגיעה הישירה והחמורה ביותר שמחוללת האבטלה היא במובטל עצמו. במצב של אבטלה, ישנה אי התאמה בין עלויות והתחייבויות שונות שנטל המובטל על עצמו בתקופה בה היה מועסק, ובין הכנסתו הנוכחית. פערי עלויות אלו עלולים להוביל להידרדרות במצבו הבריאותי של המובטל, לדיכאון בשל תחושת אובדן ערך עצמי ובעקבותיו לנטייה מוגברת לאובדנות ולעיתים אף לפנייה לפשיעה. השפעה נפשית אפשרית נוספת היא על ילדי המובטל, המתמודדים עם לחץ וחרדה מוגברים.
פגיעה אחרת במובטל היא ניתוקו משוק העבודה. ניתוק כזה, כאשר הוא נמשך זמן רב, עשוי לגרום להתיישנות ואובדן ערך של מיומנויות שרכש, מצב שיקשה עליו לשוב ולהשיג לו עבודה, או שיאלץ אותו לחזור ולעבוד תמורת שכר מופחת. בעיה אחרת, דומה, קשורה בגילו של המובטל: ככל שגילו של זה גבוה יותר, כך משתלם פחות לשוב ולהעסיקו, מה שמאלץ את המובטל להיוותר מובטל או לחזור לעבודה בתנאי שכר ומשרה טובים פחות.
תופעה נוספת המיוחדת לאבטלה היא הפחתת ביטחון העבודה של מועסקים. כאשר ישנם רבים המתדפקים על דלתות מקומות העבודה, תחושתם של עובדים רבים היא כי משרתם בטוחה פחות וכי ניתן למצוא להם מחליף, לעיתים בעלות מופחתת, בקלות רבה מאוד. במצב זה מוחלשת לעיתים קרובות עמדתם של איגודי עובדים וגובר הלחץ על עובדים להפחית בשכרם ולהגביר את מאמציהם.
בכיוון ההפוך, מופעלים במצב זה גם לחצים מוגברים להגברת ההגנה על עובדים ומשרות באמצעות מדיניות פרוטקציוניסטית, העלאת מכסים ומחסומי סחר נגד מוצרים מתחרים מחוץ לארץ ולעיתים קרובות גם שאיפה לקצץ בהגירה, לחסום או להגביל עבודה של אוכלוסיות חלשות (בעיקר צעירים, נשים ומיעוטים) או לסלק מן המדינה עובדים מן הדרג הנמוך, שהם פעמים רבות מהגרים או אוכלוסייה חלשה מבחינה פוליטית אחרת.
סיבות לאבטלה
שמאל|ממוזער|שעורי אבטלה במדינות העולם
אבטלה בהגדרתה המודרנית הופיעה עם המהפכה התעשייתית, שפירקה את המסגרות הקודמות של משפחה או פטרונות פאודלית והציבה אנשים כ"סוכנים עצמאיים" בשוק העבודה. בעקבות המהפכה התעשייתית, החל מעבר מהיר של אנשים מתעסוקת-קיום בסיסית בחקלאות, לעבודה בחרושת בערים, כאשר שוק העבודה חווה שינויים ושכלולים מהירים, שהובילו להיווצרות "אבטלה חיכוכית" תכופה ולעיתים קרובות גם "אבטלה משברית" קצרת-טווח.
בתפישה הכלכלית הקלאסית, לא היוותה האבטלה בעיה ממשית, כיוון שהיא נתפשה כזמנית (חיכוכית) וכתוצר לוואי בלתי נמנע של שינויים בשוק העבודה ושיפור הייצור. סניור, ג'ון סטיוארט מיל ואחרים טענו כי התקדמת טכנולוגית אמנם דוחקת את רגליהם של עובדים במגזרים מסוימים, אך בהתאם ל"עקרון הפיצוי" התעסוקה מתאזנת בעקבות ביקוש מוגבר לסחורות ולעובדים בענפי משק אחרים.
קרל מרקס טען, לעומת זאת, כי האבטלה היא, בחלקה לפחות, אחד מהכלים בהם משתמשים מעבידים כדי לשמור על שכר נמוך ולהגן על רווחיותם של עסקים, בהתאם לחוק הדלות הגוברת. לפי מרקס, חיל המילואים של האבטלה הזה הוא תוצר של ירידה ב"הון המשתנה" ועליה ב"הון הקבוע". מרקס טען כי אבטלה זו היא מבנית, לא במשמעותה המקובלת היום, אלא במובן זה שהיא מבנית ליחסי המעמדות תחת משטר קפיטליסטי. אבטלה זו, טען, עתידה לבוא אל קיצה אחרי המהפכה הבלתי נמנעת שתגרום הדלות הגוברת.
שמאל|ממוזער|250px|הפגנה של מובטלים בטורונטו, קנדה, במהלך המשבר הכלכלי העולמי של 1929
במאה העשרים, ובמיוחד על רקע השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית הועלו טענות כי האבטלה המחזורית של השפל נובעת מ"תת צריכה" ו"ביקוש מצרפי" נמוך. לפי תפישתו של קיינס בקפיטליזם הבשל ההזדמנויות להשקעות הון רווחיות דלות יותר ולכן נוצר מצב בו היקף השקעות ההון מפגר אחר היקפי החיסכון ונוצרת אבטלה. פתרונו לבעיה היה באמצעות עידוד האנשים לוותר על חסכונותיהם, יצירת גירעונות ממשלתיים ואינפלציה באמצעות הורדת שער הריבית, שיגרמו להגברת הצריכה ולעידוד התעסוקה. יצוין כי צעדים אלו ננקטו במקומות שונים, אך ללא תוצאה ממשית.
הסברים אחרים לאבטלה דבקים בגישה הקלאסית ורואים בכל אבטלה לא זמנית או קבועה, כמו בשפל מתמשך או אבטלה מבנית, תוצאה לא של היעדר מעורבות ממשלתית אלא דווקא של קיומה. על פי תפישות אלו, פעילות הממשלה פוגעת בתעסוקה ומגבירה את האבטלה בשתי דרכים עיקריות: הוצאות ממשלתיות ותקנות ממשלתיות.
הוצאות ממשלתיות, גם בפרויקטים של עבודות יזומות וגם באמצעות הורדת שיעורי הריבית ו"הדפסת כסף" גורמות להסטת השקעות מערוצים היכולים להגביר את התעסוקה לטובת השקעות כושלות הממומנות בכסף קל, או פרויקטים ממשלתיים.
בניגוד לפגיעה כזו, המתרחשת בדרך כלל בזמני משבר והשפעתה השלילית זמנית, תקנות ממשלתיות כמו שכר מינימום ותקנות תעסוקתיות אחרות, או תמיכות סעד ממשלתיות גורמות להקשחת שוק העבודה והיעדר יכולת שלו להגיב בצורה מהירה להשתנות התנאים בשוק. פגיעה נוספת כאן היא בהתמרת עלויות הכניסה לשוק והעלאת רף ההשקעה הנדרשת (כאשר נותנים לעומס התקנות ביטוי הוני, כלומר, מחשבים כמה כסף עולה למעביד לעמוד בתקנות), הגורמים להגברת הריכוזיות בשוק ולהחלשה נוספת של העובדים החלשים.
פתרונות לאבטלה
יש פתרונות הדואגים לסייע במימון הצרכים הכספיים של המובטלים (ביטוח אבטלה, דמי אבטלה), יש פתרונות הדואגים לספק תעסוקה ושכר (עבודות יזומות). שני פתרונות אלו נחשבים כפחות יעילים לפתרון בעיית האבטלה, היות שאינם נותנים פתרון לטווח הארוך. הפתרון המומלץ הוא הכשרה או הסבה מקצועית למקצוע נדרש, הקניית מיומנויות וכישורים רכים למובטלים, סיוע בשידוך ובתהליך חיפוש העבודה, צמצום עלויות היציאה לעבודה כמו למשל הגדלת מספר מעונות היום, מערכת הסעות והרחבת התחבורה ציבורית. לצד הכלים בתחום היצע העבודה יש כלים המתמקדים בביקוש לעבודה - כהקמת אזורי תעשייה וכסבסוד תעסוקה למשל דרך מסלול תעסוקה בחוק עידוד השקעות.
במדינות שונות כדוגמת מדינות סקנדינביה ואירופה הוחלו מטעם המדינה חוקי מלגות לימודים ולימודי שפות חינם לאזרחי המדינה, בנוסף דמי רווחה, מענק אבטלה ומימון כלל ההוצאות החומריות של תינוק שנולד מרגע לידתו שכולל עריסה, מזון והוצאות לימוד.
אבטלה בישראל
מאז קום המדינה היו מספר גלי אבטלה ותעסוקה מלאה. עם קום המדינה ובמהלך השנים שאחריה לא התאפשר לספק עבודה לכל העולים ולכן פותחו מנגנוני הקצאת עבודה, סידור עבודה בעיקר דרך לשכות עבודה,מלווה אבטלה, עבודות יזומות, הכשרת עובדים והסבת עובדים כך שיתאפשר קיום מינימלי לפי ההגדרות המתאימות לכל תקופה ותקופה.
לקראת אמצע שנות השישים הממשלה צמצמה את השקעותיה במשק בצורה ניכרת כדי להקטין את הגרעון במאזן התשלומים שתפח לרמה מסוכנת בעקבות העלייה וההשקעות המסיביות בעשור בין 1954 ו-1964. כתוצאה מכך החלה תקופת המיתון מ-1965 שגרם להעמקת האבטלה עד ל-10% מכלל המועסקים, ובעקבות כך הקטנת העלייה וגידול בירידה מהארץ. כל זאת עד למלחמת ששת הימים שגרמה לצמיחה מחודשת והקטנת מספר המובטלים למרות קליטת 80 אלף עובדים פלסטינים מיהודה, שומרון וחבל עזה. הגאות הכלכלית נמשכה עד למלחמת יום הכיפורים.
מאז ועד היום יש תקופות בהן האבטלה גוברת ותקופות בהן היא מצטמצמת. בסוף שנות ה-80 כשהחלה העלייה המסיבית מברית המועצות ומאתיופיה האבטלה גאתה שוב, ועובדים רבים נאלצו לעבוד בעבודה שאינה הולמת את השכלתם, ניסיונם וכישוריהם. במחצית שנות ה-90 המצב השתפר והאבטלה ירדה לשיעור 6.5%. באמצע 1996 החל מיתון נוסף שהגיע ב-1999 שוב לכ-10%, כ-200,000 איש, שהתאפיינו בכך שהפעם היו אלה בעיקר ישראלים ותיקים בעלי השכלה נמוכה שנפגעו מהמעבר לתעשיות מתוחכמות וסגירת מפעלים שהעבודה בהם אינה דורשת השכלה גבוהה.
בתחילת שנות ה-2000 ולקראת סוף העשור הראשון של האלף החדש. האבטלה החדשה מתאפיינת בריבוי אקדמאים אשר אינם מועסקים כלל או אינם מועסקים בתחום התמחותם ומשכורתם נמוכה יחסית.
לאחרונה שיעור האבטלה בישראל בירידה ושיפור לאורך שנים. נכון למרץ 2018, שיעור האבטלה עומד על כ-3.6%. שיעור האבטלה בישראל גבוה במיוחד בקרב בעלי השכלה נמוכה ובפרט בקרב המבוגרים שביניהם ובקרב הגברים החרדים והבדואים.
בישראל המובטלים מקבלים דמי אבטלה מהביטוח הלאומי במשך מספר חודשים בהתאם לתנאים שונים, וזאת על פי ב"חוק ביטוח אבטלה" משנת 1973. בנוסף לכך פועל שירות התעסוקה הממשלתי במסגרת משרד העבודה והרווחה המקבל מידע על מקומות עבודה פנויים שאליהם הוא מפנה את המובטלים.
בשנת 2020 בעקבות משבר הקורונה נרשם שיא במספר המובטלים בישראל. נכון ל-1 באפריל 2020 מספר הנרשמים לשירות התעסוקה עלה על מיליון איש, שיעור אבטלה של 24.9%, 89.7% מתוכם בחל"ת. על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, רבים ממובטלי הקורונה היו מעוניינים לשוב לעבודה, אולם בין הסיבות העיקריות שנותרו מובטלים הייתה חוסר יכולתם למצוא עבודה, חרף חיפושים מצידם, סיבות נוספות כללו סגירה של מקום העבודה בעקבות הקורונה, ותקווה כי המעסיק הקודם ישיב אותם לתעסוקה עם חלוף המשבר. בין האוכלוסיות שנפגעו מבחינה תעסוקתית בתקופת משבר הקורונה היו בעלי שכר נמוך ובהם נשים, חרדים, צעירים, עובדים זמניים, וכן סטודנטים. כמחצית מן העובדים שהוצאו לחל"ת היו מתחת לגיל 34. לפי נתוני התאחדות הסטודנטים, בשיאו של המשבר כ-51% מן הסטודנטים איבדו את מקום עבודתם. אוכלוסיית הסטודנטים, אשר בתקופות שגרה מתאפיינת בשילוב של לימודיהם עם עבודות זמניות, חוו קשיים בהשתלבות בתעסוקה קבועה, בין היתר עקב ירידה בהכנסות עסקים וחברות בעקבות הגבלות הקורונה. כמו כן, משך הזמן שלקח לצעירים המובטלים למצוא עבודה התארך ובמקרים רבים הגיע לשנה ואף למעלה מכך, ומספר ראיונות העבודה שעברו עד שהתקבלו למשרה עלה גם הוא.
ראו גם
שוק העבודה
שיעור אבטלה
שיעור התעסוקה בישראל
צעירים שאינם לומדים ואינם עובדים
עקומת פיליפס – כלל המתאר את הקשר בין שיעור האבטלה במשק לאינפלציה
כלל אוקון – כלל המתאר את הקשר בין שיעור האבטלה במשק לתוצר
קישורים חיצוניים
מידע לתובע דמי אבטלה באתר שירות התעסוקה
עבודות יזומות - יישור חולות בצפון תל אביב (1938)
הערות שוליים
*
קטגוריה:עוני
קטגוריה:כלכלה
קטגוריה:סוציולוגיה
| 2024-09-12T19:08:58
|
ג'ון מיינארד קיינס
|
REDIRECTג'ון מיינרד קיינס
| 2003-12-14T14:23:09
|
ג'והן מיינארד קיינס
|
REDIRECTג'ון מיינרד קיינס
| 2003-12-14T14:23:35
|
ג'והן מיינרד קיינס
|
REDIRECTג'ון מיינרד קיינס
| 2003-12-14T14:23:57
|
ארץ ישראל בתקופת המקרא
|
redirect התקופה הישראלית
| 2011-07-05T13:14:15
|
הים התיכון
|
250px|ממוזער|הגדה המזרחית של הים התיכון מראש הנקרה
ממוזער|הים התיכון בישראל
הים התיכון הוא ים בין-יבשתי הנמצא בין היבשות אסיה, אפריקה ואירופה. הים מחובר לאוקיינוס האטלנטי במצר גיברלטר במערב, לים השחור במצרי הדרדנלים והבוספורוס במזרח ולים סוף באמצעות תעלת סואץ בדרום מזרח. שטחו של הים מהווה 3% משטח הימים והאוקיינוסים בעולם.
הים התיכון אינו מתאפיין בגלים גבוהים במיוחד, שכן החיבור לאוקיינוס צר והים קטן מכדי שמערכות מזג אוויר ייצרו בו גלים גדולים מאוד. מחזורי הגאות והשפל חלשים יחסית לאוקיינוסים וכמעט שאינם מורגשים. לאורך חופיו הצפוניים, ים התיכון צלול, עמוק ושקט. ליד חופי ישראל מתאפיין הים במשטר סערות חזקות יחסית ובערבול החול במים, מה שיוצר לעיתים עכירות.
הים התיכון מהווה יעד תיירותי לכשליש מכלל התיירות הבין-לאומית. תיירות זו מתרכזת בעיקר לאורך חופיו המשתרעים על פני 46,000 ק"מ, שמתוכם 25,000 ק"מ הם אזורים אורבניים. לאורך חופי הים התיכון מתגוררים כ־150,000,000 תושבים ובעונת הקיץ מספר זהה של תיירים מבקרים בו.
הים התיכון שימש עורק תחבורה ראשי בעולם העתיק הידוע, וקישר בין התרבויות הרבות שהתהוו לחופיו, בהן תרבויות מצרים, יוון, רומא וכן התרבויות הפיניקיות ותרבויות ארץ ישראל. כיום מתקיימת בו 30% מכלל התחבורה וההובלה הימית בעולם.
אטימולוגיה
המילה העברית תיכון משמעה אמצעי, מרכזי, נמצא בתווך. שמו של הים התיכון נגזר מהמילה הלטינית mediterraneus שמשמעו מֶרְכָּזָהּ שֶׁל הָאָרֶץ או בֵּין יַבָּשׁוֹת כלומר בין אפריקה לאירופה. ניתן לפרק את המילה כאשר medius משמעו מֶרְכָּז, בֵּין או תָּוֶךְ, ו-terra משמעו ארץ או יבשת. ממצאים היסטוריים מצביעים על כך שהרומאים האמינו שהים נמצא במרכז העולם, ולכן העניקו לו שם זה, ביוונית עתיקה הים נקרא Mesogeios ומשמעותו זהה.
הרומאים קראו לו גם "הים שלנו" (Mare Nostrum) וגם "הים הפנימי" (Mare internum) והם היו הישות המדינית היחידה ששלטה על כל חופי הים התיכון.
בימי קדם נודע הים התיכון בשם הים הגדול, והוא נזכר בשם זה לא פעם במקרא, כציון לגבולה המערבי של ארץ כנען. שם נוסף שניתן לים התיכון במקרא הוא הים האחרון, שמשמעו הים האחורי, שנמצא מאחור מנקודת המבט של הצופה מזרחה ("קדימה"). עוד הוא נזכר בכתבי היתדות בשם הים העליון, לעומת הים התחתון, הוא המפרץ הפרסי, שאליו זרמו נהרות הפרת והחידקל. כינויים נוספים הם ים יפו וים פלשתים. התלמוד מכנה אותו ימא דקיסרין, ימה של חיפה וימה של עכו (ייתכן שכינויים אלו לא מכוונים לים כולו, אלא לחלק הסמוך לאותו מקום).
בטורקית קוראים לים התיכון הים הלבן (Akdeniz), היות שבשפה זו רוחות השמיים סומנו בעבר בצבעים: דרום הוא אדום, צפון הוא שחור, מזרח הוא צהוב או ירוק, ומערב הוא לבן. בערבית הים הלבן התיכון (البحر الأبيض المتوسط).
ברוב השפות כיום שם הים נגזר במשמעותו או מהים התיכון או מהים הלבן.
באוקיינוגרפיה מכונה הים בשם הים הבין-יבשתי האירו-אפריקאי (Eurafrican Mediterranean Sea), או הים הבין-יבשתי האירופי (European Mediterranean Sea), כדי להבחינו מימים בין-יבשתיים אחרים בעולם.
מיתולוגיה והיסטוריה
מיתולוגיה
שמאל|ממוזער|200px|מפת הים התיכון בסביבת יוון ואייה והשמות הקלאסיים לימים: האגאי, האדריאטי, היוני והטירני
מיתוסים רבים קשורים לים התיכון, לחופי הארצות שלו ולאיים שבו. הים האגאי נקרא על שם המלך אַייגֵאוּס, שהטיל עצמו אל מימיו בייאושו, כשראה את ספינת בנו תסאוס חוזרת הביתה ומפרשיה שחורים, האות שקבע להודיעו אם ימות בנו במסעותיו. אלא שתסאוס חזר חי, שכח את הבטחתו לאביו ולא החליף את מפרשי הספינה לפני הגיעו לקרבת יוון.
באי כרתים ידוע הסיפור על המינוטאורוס, מפלצת בעלת גוף אדם וראש פר, ששכנה בלבירינת. המלך מינוס גבה מנתיניו מס שנתי של קורבנות אדם להאכילה. את המבוך לשיכון המפלצת בנה הבנאי האומן דיידלוס, וכאשר ציווה המלך מינוס להמיתו בשל גילוי סוד המבוך, עיצב כנפי שעווה לו ולבנו איקרוס כדי להימלט מכרתים. איקרוס לא שמע בקול אביו, המריא גבוה מדי והשמש המסה את כנפיו. הוא צנח אל הים וטבע. דיידלוס הגיע בשלום למחוז חפצו. באי כרתים גדל זאוס, מלך האלים.
אלת היופי אפרודיטה נולדה, על פי האגדה, מקצף גלים ורכבה על קונכייה אל האי קיתרה וממנו אל קפריסין.
"סלע אנדרומדה", אליו לפי האגדה נכבלה אנדרומדה, נמצא בחוף הים של יפו.
במדרשי התורה מציינים שבימי דור אנוש עלה האוקיינוס והציף שליש מהעולם עד עכו ויפו. יש הטוענים לפיכך שהים התיכון לא נוצר בששת ימי בראשית אלא לאחר מכן ובשל כך אין מברכים עליו את הברכה "עושה מעשה בראשית" אלא ברכה מיוחדת לו "שעשה את הים הגדול".
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|הים התיכון בעיר הנמל האיטלקית פורטופינו
מקורו של הים התיכון בשינויים גאולוגים שהפרידו את מפגשן של דרום מערב אירופה ומערב צפון-אפריקה, וגרמו לזרימה אדירה של מים מהאוקיינוס האטלנטי לפני כ-5.3 מיליון שנים. עדויות שונות שמקורן בגנטיקה של חיות ים מצביעות על אפשרות שלפני כ-4.5 מיליון שנים התפצל הים לשני אגנים נפרדים.
מיקומו הגאוגרפי של הים התיכון וריבוי האיים הפכו אותו לגשר שחיבר בין הארצות ששכנו לאורך חופיו. גשר זה התאפשר עם פיתוח הספנות בעת העתיקה. התרבות הראשונה שהייתה לה מסורת ימית משמעותית הייתה התרבות המינואית ששגשגה בכרתים בין 2700 ל-1450 לפנה"ס. אזור הים התיכון מועד לרעשי אדמה, מהם קלים ומהם קשים מאוד ייתכן שאסונות טבע אלה המיטו אסון על התרבות המינואית. בתקופה שבין 1450 ל-1500 לפני הספירה התפרץ הר הגעש סנטוריני, והוא נחרב כליל.
משבר תקופת הברונזה במאה ה-12 לפנה"ס מנע התפתחות נוספת בספנות, אך הים המשיך להיות גשר חשוב. גויי הים (הפלשתים) השתמשו בו כדי לפלוש למזרח התיכון. הפלשתים נעצרו ליד הדלתא של הנילוס על ידי הצי המצרי.
לאחר התייצבות המערכות הפוליטיות, עלו כוחות חדשים על במת הים התיכון. הראשונים שניצלו את מרחבי הים התיכון לאחר משבר תקופת הברונזה היו הפיניקים. אלה הפליגו מחופי צור צידון וערים נוספות באזור לבנון המודרנית מערבה. מטרתם הייתה סחר ובהמשך הקימו תחנות סחר ברחבי הים התיכון. עם הזמן התפתחו חלק מתחנות סחר אלה והפכו לערים, חלקן גדולות, שהחשובה בהן הייתה קרתגו שבחופי צפון אפריקה.
במאה ה-21 התגלו בים מספר מאגרים של משאבי טבע, ביניהם גז טבעי, וסביבם מתפתחת מחלוקת דיפלומטית בין מדינות הים השונות לגבי אופן החלוקה של שטחי הים בריבונותן של המדינות. מחלוקות אלו עומדות בבסיסן של בריתות בין כמה ממדינות מזרח הים התיכון.
במקביל, בשנים אלו התחזקו ענפי דיג במדינות המשיקות לים, ובמקרים רבים נוצרו תופעות של דיג יתר שגרמו נזקים משמעותיים למאזן האקולוגי. כאשר אוכלוסיות רבות של דגים נפגעות, יצורים מהם ניזונים הדגים – אצות, מדוזות וסרטנים לדוגמה – מגיעים לגידול יתר באוכלוסייתם, והטורפים הטבעיים של הדגים – דולפינים, כרישים ולווייתנאים לדוגמה – נתקלים בקשיים למצוא מזון.
גאוגרפיה, אקלים והמערכת האקולוגית
לאזורים מסוימים בים התיכון ניתנו שמות שונים. הים הליגורי ממוקם מצפון לקורסיקה, הים הטירני ממוקם בין סרדיניה, סיציליה ואיטליה, הים האדריאטי ממוקם בין החוף המזרחי של איטליה לבין החוף הדלמטי, הים היוני ממוקם בין איטליה ליוון, הים האגאי ממוקם בין יוון לטורקיה, ים כרתים ממוקם מצפון לכרתים וים מרמרה ממוקם בין הים התיכון לבין הים השחור.
רכס הרים תת-ימי המשתרע בין סיציליה לבין תוניסיה מחלק את הים התיכון במרכזו לאגן מזרחי ולאגן מערבי, קיימים מספר הבדלים בין אגנים אלה.
קיימות מערכות זרמים נפרדות בכל אגן. הזרם באגן המערבי נע ממצר גיברלטר לאורך חופי צפון אפריקה מסביב לקורסיקה והאיים הבליאריים ובחזרה לגיברלטר. אף שהמים בזרם שבאגן המערבי מגיעים מהאוקיינוס האטלנטי, הרדידות של מצר גיברלטר (כ-800 מטרים) מאפשרת מעבר של מים עליונים בלבד, דלים בחומרי מזון (nutrients).
הזרם באגן המזרחי של הים התיכון איטי יותר ונע נגד כיוון השעון לאורך חופי לוב, מצרים, ישראל, לבנון, סוריה, טורקיה ויוון. באגן המזרחי כמעט שאין זרמים אנכיים ועקב כך אין ערבוב בין שכבת המים העליונה לשכבת המים התחתונה. החומרים האורגניים, שמקורם בתמותת בעלי חיים ימיים וכן בסחף המגיע מהנהרות המעטים שבאזור, שוקעים לקרקעית ובהיעדרם נבלמת התפתחות האצות המיקרוסקופיות (ננופלנקטון) המהוות את הבסיס לשרשרת המזון.
כמעט מדי שנה פוקדות את הים התיכון סופות טרופיות הנקראות מדיקיין. הסופות מתחוללות בעיקר במרכז הים התיכון כשבמאה ה-21 התחילו להגיע סופות טרופיות גם לאגן המזרחי.
רייאן (W.B. Ryan), במאמרו על הים התיכון באנציקלופדיית האוקיינוגרפיה כותב: "הים התיכון הוא גוף המים העני, הגדול ביותר על-פני כדור-הארץ". כמות האצות המועטה שבו היא הגורם לכמות הדגים הדלה באגן המזרחי של הים התיכון, אם כי קיימים גם בו הבדלים בין אזורים.
האזור הדרום-מזרחי שבין תל אביב לפורט סעיד היה מושפע מהטין והמינרלים שנסחפו במימי הנילוס. זו הסיבה שמתל אביב דרומה משתרע שטח של מים לא עמוקים ההולך ומתרחב כלפי דרום. כך למשל מול נהריה, במרחק של 8 ק"מ מהחוף, עומק הים הוא 55 מטר, מול תל אביב 45 מטר ומול עזה 31 מטר. המצב השתנה החל בשנת 1971 עת הושלם סכר אסואן. מאז שוקע רוב הסחף באגם נאצר שמדרום לסכר.
באגן המערבי המליחות היא 3.5% ובחופי ישראל היא 3.9%.
האזור הצפון-מזרחי של הים התיכון נהנה ממי נהרות האיתן שמקורם בהפשרת שלגים מהרי הטאורוס באנטוליה שבטורקיה. מי נהרות אלה מביאים סחף ועשירים בחומרים מזינים ולכן כמות הדגה באזור זה גדולה יחסית.
הים מול חופי ישראל עני במיוחד בדגה שכן כמות הגשמים היורדים בארץ קטנה ומרוכזת בעונה קצרה, ולכן כמות המים העשירים בחומרים המזינים הזורמים אל הים היא מועטה. סערות החורף הן גורם מרכזי נוסף לגידול בכמות האצות. הסערה גורמת לגריפת חומרים מזינים מקרקעית הים באזור המדף היבשתי ולכן לאחר שהסערה שוככת, מופיעה פריחה משמעותית של אצות והים מקבל גוון ירוק. החל משנת 2012, הוקם מרכז לאומי בישראל לחקר ים התיכון המאגד את כל המוסדות בישראל העוסקים בכך.
אקלים
שמאל|ממוזער|200px|אי זעיר במימי הים האדריאטי בקרואטיה
שמאל|ממוזער|200px|חוף הים התיכון בצפון ישראל
שמאל|ממוזער|200px|חופי הים התיכון בצרפת
שמאל|ממוזער|200px|הנמל הישן של מרסיי, צרפת
שמאל|ממוזער|200px|מבט על הריביירה הצרפתית
שמאל|ממוזער|200px|קו החוף של תל אביב, ישראל
שמאל|ממוזער|200px|מבט על הים התיכון בין גדות מצר גיברלטר אשר מחבר בין הים התיכון לבין האוקיינוס האטלנטי
האקלים הים תיכוני הוא אקלים מעבר בין האקלים הסובטרופי לבין האקלים הממוזג. בחורף, קר גשום ולעיתים מושלג, ובקיץ יבש וחם בדרך כלל.
טמפרטורת מי הים
באגן המזרחי האקלים חם יותר מאשר באגן המערבי. בחופי ישראל, השוכנת באגן המזרחי, טמפרטורות פני הים בקיץ עשויות להגיע עד ל-C° 31 (בממוצע כ-30) ובחורף לרדת ל-C° 17 (בממוצע כ-18), ואילו באגן המערבי הן מגיעות ל-C° 26 בממוצע בקיץ ויורדות בממוצע ל-C° 11 בחורף.
צמחייה
גידולים ייחודיים של מדינות הים התיכון הם: זיתים, גפנים, תפוזים ומנדרינות, והצמחייה הנפוצה היא חורש ים תיכוני.
איים
האיים הגדולים בים התיכון הם:
שםשטח (בקמ"ר)אוכלוסייה סיציליה25,4605,048,995 סרדיניה24,0901,672,804 קפריסין9,2511,088,503 קורסיקה8,680299,209 כרתים8,336623,666 אביה3,684218,032 מיורקה3,640869,067 לסבוס1,63290,643 רודוס1,400117,007 כיוס84251,936
סיציליה וסרדיניה שייכות לאיטליה, רודוס וכרתים ליוון. קפריסין עצמאי, והשלטון בו מתחלק בין הרפובליקה של קפריסין לבין "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין" שהיא תולדה של פלישת טורקיה לאי ב-1974. סמוך לחופי ספרד נמצאים האיים הבלאריים – מיורקה, מנורקה ואיביזה השייכים לספרד, ובין סיציליה לתוניסיה נמצא האי מלטה, אומנם זעיר, אך עצמאי. האי קורסיקה, מקום הולדתו של נפוליאון בונפרטה, שייך לצרפת. מלבד איים אלה, יש עוד מספר רב של איים קטנים וזעירים, מהם מיושבים, מהם לא, רובם מרוכזים בים האגאי.
מדינות גובלות
21 מדינות ממוקמות לחופי הים התיכון:
אירופה (ממערב למזרח): , , , , , , , , , , , (מזרח תראקיה), .
אסיה (מצפון לדרום): (אנטוליה), , , , (חצי האי סיני).
אפריקה (ממזרח למערב): , , , , .
טורקיה ומצרים הן מדינות טרנס-יבשתיות. גאוגרפית, האיים הדרומיים ביותר של איטליה, איי פלאג'יה, שייכים ליבשת אפריקה.
טריטוריות נוספות גובלות בים התיכון (ממערב למזרח):
30px|border גיברלטר.
30px|border 30px המובלעות הספרדיות סאוטה ומלייה.
30px|border שטחי בסיס ריבוניים של בריטניה – אקרוטירי ודקליה.
30px|border הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין (שרוי במחלוקת).
30px|border רצועת עזה.
גאולוגיה
שמאל|ממוזער|400px|מקרא: 1 – שקע קליפסו; 2 – מצר גיברלטר; 3 – מצר סיציליה; 4 – מזרח הרכס הים-תיכוני; 5 – הים האגאי; 6 – הים הטירני; 7 – הלוח הלבנטיני; 8 – הלוח הערבי; 9 – הלוח האפריקאי; 10 – הלוח האירו-אסייתי; 11 – לוח אנטוליה
נקודות: לבנות – הקשת הגעשית של דרום הים האגאי; צהובות – קשת איים
מבחינה גאולוגית, קרקעיתו היא קרום אוקייני. עומקו הממוצע של הים התיכון כ-1,500 מ' מתחת לגובה פני הים, והנקודה העמוקה ביותר בו היא שקע קליפסו – הנמצא בים היוני, בין דרומן של איטליה ויוון – ועומקו 5,267 מטרים מתחת לגובה פני הים. רכס תת-ימי רדוד בקרקעית מצר סיציליה מחלק את הים התיכון לשני אגנים: האגן המערבי – המכסה שטח של כ-0.85 מיליון קמ"ר, והאגן המזרחי – המכסה שטח של כ-1.65 מיליון קמ"ר.
טקטוניקה
הים התיכון מצוי באזור מפגש של שלוש יבשות: אפריקה, אסיה ואירופה, היושבות על כמה לוחות טקטוניים: בדרום הלוח האפריקאי הנע צפונה לעבר הלוח האירו-אסייתי – הנפגשים במערב במצר גיברלטר, בצפון-מזרח ניצב ביניהם לוח אנטוליה (אסיה הקטנה) המכיל את טורקיה, ובמזרח – לוח ערב, שחלקו המערבי, הלוח הלבנטיני, מהווה את גבולו הדרום-מזרחי של הים.
לים התיכון קדם אוקיינוס קדום, ים טתיס, שנוצר ביורה עת התפרקה יבשת-העל פנגיאה לשני חלקים: לאוראסיה בצפון וגונדוונה בדרום.
מזרח הים התיכון
באמצע המיוקן נוצרה אורוגנזה בין לוח ערב והלוח האירו-אסייתי שהוביל להפרדה הדרגתית של ים טתיס מהאוקיינוס ההודי במזרח. בה בעת התפתח האגן האוקייני נאו-טתיס. תהליך הסגירה במזרח הסתיים בשינויים מהותיים בדפוסי הזרמים, אשר גרמו להתקררות האקלים העולמי. האגן האוקייני התרחב במהלך התנגשויות אלה ונוצרו בו קימוטים ואזורי הפחתה. הקשת הגעשית של דרום הים האגאי – רצועה אורוגנית שבעבר הייתה מנותקת מן הים – התרחבה והתכופפה כתוצאה מתנועה סיבובית שחלה בפליסטוקן: חלקה המזרחי הסתובב נגד השעון וחלקה המערבי הסתובב בכיוון השעון. תנועת הלוח האפריקאי-ערבי צפונה לעומת לוח אירואסיה החלה תהליך של סגירת ים טתיס.
בשנת 2018 מצא מחקר משותף של המכון הגיאולוגי לישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת חיפה כי הים התיכון המזרחי נוצר כ-100 מיליון שנה מאוחר יותר ממה שסברו עד כה.
מרכז הים התיכון
לפני 30 מיליון שנה נפתח גב קשת במרכז האגן האוקייני. פתיחה זו נבעה מהסתובבות נגד השעון של הגוש קורסיקה-סרדיניה שנמשכה עד לפני 16 מיליון שנה, שלאחר מכן התנתק משולי צפון אפריקה. כתוצאה מכך נפתח הים הטירני בין קורסיקה וסרדיניה לבין איטליה.
שמאל|ממוזער|200px|תמונת לוויין של מצר גיברלטר שמחבר בין הים התיכון לבין האוקיינוס האטלנטי
מערב הים התיכון
מאז המזוזואיקון ועד השלישון ובמהלך התכנסות הלוחות בין אפריקה לחצי האי האיברי התפתחה רצועת הרי הבטי-ריף – רצועה הכוללת את הרי הבטים בדרום ספרד והרי הריף בצפון מרוקו. רצועה זו הייתה מחוברת בראשיתה, אולם תנועתה של אפריקה צפונה בסוף המיוקן יצרה לחץ טקטוני על דרום חצי האי האיברי – שהיה אז בקרקעית הים – הרימה אותו וגרמה לסגירת מצר גיברלטר ולהתרחשות האירוע המסיני.
פעילות גאולוגית
אזור הים התיכון פעיל מאוד מבחינה טקטונית, והשלכות של פעילות זו ניכרות בפעילות סייסמית וגעשית. התנגשות הלוחות ניכרת גם בגאומורפולוגיה: מרבית האגן וגבולותיו נכללים באזור הקימוט האלפיני – אורוגנזה שיצרה את האלפים והתרחשה לפני 23–5.3 מיליון שנה במהלך האוליגוקן והמיוקן. שרכסי ההרים הגבוהים של הקימוט האלפיני הנמשכים אל תוך היבשות, תוחמים חלקים גדולים מחופיו. קימוט זה יצר את המפה המוכרת של הים התיכון בקרבו את חצי האי הבלקני ואת חצי האי האפניני לאירופה, התקרבות שיצרה את רכסי הרי הבלקן והרי האלפים בהתאמה.
סייסמולוגיה
בחלקו המזרחי של הים התיכון – בקרקעית ובשוליים היבשתיים – מתרחשות רעידות אדמה רבות, יותר מאשר בחלקו המערבי. הסיבה לכך היא קיום גבולות טקטוניים פעילים רבים יותר באזור זה, בעיקר הגבול שבין העתק צפון אנטוליה המפריד בין לוח אנטוליה – הנע מערבה בקצב של עד 20 ס"מ בשנה, לבין הלוח האירו-אסייתי שמצפון לו. דוגמה לתוצאות הרות האסון של פעילות העתק זה היא רעידת האדמה באיזמיט (1999) במגניטודה 7.4. העתק פעיל נוסף הוא הבקע הסורי-אפריקני, האחראי לתזוזת לוח ערב למרחק של 105 ק"מ צפונית ללוח האפריקאי. אזור נוסף במזרח הים התיכון הנפגע תדיר מפעילות סייסמית הוא חצי האי הבלקני.
וולקנולוגיה
שמאל|ממוזער|200px|מפה טופוגרפית של איי סנטוריני מסביב לקלדרה המרכזית
מפגש הלוחות העיקרי בין הלוח האפריקאי ולוח אירואסיה חוצה את הים התיכון לרוחבו ומצוין בהרי געש. פעילות געשית זו היא תוצאה של אזור הפחתה בו חודר הלוח האפריקאי אל מתחת ללוח האירו-אסייתי.
במרכז הים התיכון נמצאים הרי הגעש של איטליה:
אטנה – הר הגעש הפעיל והגבוה ביותר באירופה ואחד מהרי הגעש הפעילים ביותר בעולם.
וזוב – אחד מהרי הגעש מהאלימים ביותר על פני כדור הארץ. ההתפרצות הידועה ביותר שלו אירעה בשנת 79, וכתוצאה ממנה נחרבו מספר ערים במפרץ נאפולי ובהן פומפיי והרקולנאום.
סטרומבולי – אחד מן האיים הליפאריים המתאפיינים בהתפרצויות תכופות. הר הגעש מתנשא לגובה 926 מטרים ומכונה "המגדלור של הים התיכון" משום פעילותו המתמדת עם הפוגות קצרות בלבד.
בין יוון לטורקיה, נמצאת הקשת הגעשית של דרום הים האגאי. זוהי קשת איים הכוללת רצועה של איים געשיים. אחד מהאתרים הגעשיים הבולטים בה הוא סנטוריני בארכיפלג האיים הקיקלאדיים. סנטוריני הוא קבוצה של איים געשיים: הגדול ביותר בקבוצה נקרא תירה-סנטוריני והאחרים – קטנים ממנו – נקראים תירה-אסיה, נאה-קמני (הר געש תת-ימי פעיל), פלאה-קמני, אספרוניסי ואיי קריסטיאנה. איי הקבוצה הם שרידיו של הר געש קדום שנהרס בהתפרצות אדירה לפני כ-3,600 שנים. ההתפרצות הביאה אסון על התרבות המינואית שהתפתחה במקום ובכרתים. איי סנטוריני מקיפים לגונה מרכזית שעומקה כ-400 מטר, שהיא למעשה קלדרה – לוע געשי שנפער בעקבות אותה התפרצות.
מגוון ביולוגי
בים התיכון כולו תוארו עד כה כ-17,000 מינים, כרבע מתוכם ייחודיים לים התיכון.
תופעת ננסות מזרח ים תיכונית
האגן המערבי של הים התיכון עשיר יחסית בחומרי מזון המגיעים אליו דרך מצר גיברלטר מהאוקיינוס האטלנטי. אולם קומץ מחומרי מזון אלו מגיע לאזור הלבנט, באגן המזרחי של הים התיכון. הקמת סכר אסואן בשנת 1902 בלמה אף היא את הסעת הסחופת העשירה בחומרי המזון מנהר הנילוס אל האגן המזרחי של הים התיכון. מדענים הבחינו כי מינים של יצורים ימיים מגיעים לגדלים מרשימים יותר באגן המערבי לעומת המזרחי, הם שיערו כי תופעה זו קשורה להסעת חומרי המזון ודלותם היחסית באגן המזרחי, להבדלי מליחות ואקלים. כדי להוכיח את קיום תופעת הננסות, התבצע מחקר מדעי בדג נפוץ המופיע בשפע בשני אזורים אלו, מולית אדומה (Mullus barbatus) ובהשוואה של 431 דגימות אקראיות מחופי סיציליה וחופי הים התיכון של ישראל התגלו פערים משמעותיים של דגים בני אותו גיל ואותו מין (זוויג), המבחן הסטטיסטי הראה כי בישראל הגודל נע בין 86.7–146.3 מ"מ ואילו בסיציליה הממוצע נע בין 100.8–191.5 מ"מ (בזכרים). ממצאים אלו אישרו לראשונה את קיום תופעת הננסות במזרח הים התיכון בדגי גרם. דקר חיפני אף הוא מגיע באזורינו לאורך של כ-80 ס"מ ובמערב הים התיכון עשוי להגיע עד 140 ס"מ. תופעה זו מכונה גם בשם ננסות לבנטינית.
מינים פולשים
ממוזער|טריגון נקוד הוא אחד המינים שעברו דרך תעלת סואץ והתבססו במזרח אגן הים התיכון.
פתיחת תעלת סואץ ב-1869 יצרה את המעבר הראשון למי-ים בין הים התיכון לים סוף. ים סוף גבוה יותר, ולכן מימיו הם שזורמים אל הים התיכון. האגמים המרים, המהווים קטע מתעלת סואץ, בלמו את הגירת בעלי החיים והצמחים מים סוף למשך כמה עשורים בשל מליחותם הגבוהה באופן שלא אפשר את הישרדותם, אולם במרוצת הזמן מליחות זו הושוותה בהדרגה למליחות הים האדום בשל זרימת המים בין הימים. כשמחסום ימי זה הוסר בעלי חיים וצמחים היגרו דרך התעלה והחלו לאכלס את מזרח אגן ים התיכון. ים סוף באופן כללי בעל מליחות גבוהה יותר ועני יותר בחומרי מזון (נוטריאנטים) מהאוקיינוס האטלנטי המחובר לים התיכון, כך שלמינים המהגרים מים סוף היה יתרון על המינים המקומיים במזרח אגן ים התיכון, פולשים אלו מותאמים למים דלי נוטריאנטים. כך החלו המינים של ים סוף לפלוש לביוטה של הים התיכון, ולא להפך; תופעה הידועה בשם הגירה לספסית.
בנייתו של סכר אסואן על נהר הנילוס ב-1960 צמצמה את זרימת המים המתוקים הנושאים סחופת עשירה בנוטריאנטים אל מזרח אגן ים התיכון, וכתוצאה מכך דגת הים התיכון נפגעה באופן משמעותי. במקביל שינוי זה יצר תנאים אידיאליים לפולשים מים סוף ובכך תהליך הגירת המינים הפולשים הואץ אף יותר.
מינים פולשים הפכו לרכיב משמעותי במערכת האקולוגית של הים התיכון, ובעלי השפעות המסכנות מינים אנדמיים ים-תיכוניים רבים. בתחילת ההגירה, תצפיות על כמה קבוצות מהמינים האקזוטיים הראו כי יותר מ-70% ממעשירי הרגל הלא מקומיים ו-63% מהדגים האקזוטיים בים התיכון מקורם באזור האינדו-פסיפי, כלומר הגיעו מהאוקיינוס השקט וההודי במעלה ים סוף אל מפרץ סואץ שבקצהו, ודרך התעלה אל הים התיכון. התעלה הופכת למעבר הימי הראשון להגעת מינים פולשים אל הים התיכון. פגיעתם של כמה מהמינים הלספסיים הללו הפכה למשמעותית ביותר כאשר הם דחקו מינים מקומיים והפכו למחזה נפוץ באזור הלבנט.
לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע ומשאביו, אמנת המגוון הביולוגי ואמנת ראמסאר מינים אלו זרים לים התיכון, ונמצאים מחוץ לתחום תפוצתם הטבעי שהוא באזור האינדו-פסיפי. כשמינים אלו מצליחים לבסס אוכלוסיות בים התיכון תוך כדי תחרות ישירה במינים המקומיים ותפיסת מקומם הם הופכים ל"מינים זרים פולשים" ומהווים איום חמור על המגוון הביולוגי המקומי.
הודעת ממשלת מצרים, מאוגוסט 2014, על כוונתה לכרות 35 ק"מ של תעלה חדשה במקביל לקיימת ולהעמיק ולהרחיב 37 ק"מ נוספים מתעלת סואץ מדאיגה ביולוגים ימיים החוששים שמעשה זה רק יחמיר את הפלישה מים סוף לים התיכון. ממצאי מחקר שפורסמו בכתב עת אמריקאי (Diversity and Distributions) קובעים כי במזרח הים התיכון נרשמה התופעה החמורה ביותר של פלישת דגים לעומת שאר העולם, ופלישה זו עלולה לפגוע מאוד במינים מקומיים.
בפברואר 2019, פורסם הדו"ח השנתי של המשרד להגנת הסביבה וממנו עולה כי חלה ירידה משמעותית בנוכחותם של דגים פולשים כגון השפמית הארסית (הידועה גם בכינוי "דג נסראללה"). מאידך, כשליש ממיני הדגים שנדגמו היו מינים פולשים שמקורם בים סוף ואשר נכנסו אל הים התיכון דרך תעלת סואץ.
הגעת מינים אטלנטיים לים התיכון
הגעתם של מינים אקזוטיים מהאזורים הטרופים של האוקיינוס האטלנטי לים התיכון הפכה לתופעה בולטת בעשורים האחרונים. השאלות אודות השפעות הגירה זו נותרו ללא מענה. האם הגירה זו מהווה שלוחה טבעית של האזורים בהם מתקיימים מינים אלו שכעת נכנסים לים התיכון דרך מצר גיברלטר, בגלל מגמת התחממות המים הנגרמת מההתחממות גלובלית; או פשוט בגלל קיומו של מעבר ימי; או בגלל סיבות מדעיות מורכבות יותר שעדיין לא נחקרו. אף על פי שההגירה הזו אינה בעלת השפעה כמו ההגירה הלספסית, הנושא ממתין למחקרים ומענה על שאלות אלו.
סכנות סביבתיות
משבר האקלים והים התיכון
זמן השהייה הקצר של המים בים התיכון הופך אותו לאזור פגיע במיוחד לשינויים הקשורים למשבר האקלים: אלו כוללים את התחממות הים, עלייה במליחות הים, עליית פני הים, ירידה בכמות החמצן בים ועלייה בחומציותו. לאורך החצי השני של המאה העשרים ותחילת המאה ה-21, פני השטח של מזרח הים התיכון התחממו בין ב-2 ל-4 מעלות צלזיוס בעוד שה-pH של פני הים ירד בכ-0.1 יחידות. שילוב של תהליכים אלו מובילים לאובדן של המגוון הביולוגי בים התיכון, ושל בתי גידול תוך הגברת פוטנציאל החדירה של מינים פולשים. ההתחממות העודפת הובילה להתפתחות שיכוב חזק בים התיכון בנוסף, שינויים אלו ושינויים נוספים פוגעים ביכולתו של הים לספוח פחמן דו-חמצני ובכך להאט את ההתחממות הגלובלית. נוסף על כך, ההתחממות של פני השטח המשוכבים מובילה לשחרור של פחמן דו-חמצני מפני השטח חזרה לאטמוספירה ואף ליצירה כימית של גבישי ארגוניט, המאיצים שחרור פחמן דו-חמצני.
עליית גובה פני הים
עליית גובה פני הים בכלל, וכן פני הים התיכון, היא אחת ההשפעות הבולטות של משבר האקלים. הגורמים המרכזיים לעלייה הגלובלית בגובה פני הים הם התחממות האוויר והמסת קרחונים.
קיימות טענות כי מפלס מי הים התיכון עלול לעלות בין 3–61 ס"מ כתוצאה מההתחממות העולמית. דבר זה עשוי לגרום לאפקט הפוך על האוכלוסייה לאורך הים התיכון:
עליית מפלס מי הים תציף חלקים ממלטה, ותפגע באספקת המים המתוקים שמקורם במאגרים תת-קרקעיים.
עלייה של 30 ס"מ תציף 200 קילומטרים רבועים מדלתת הנילוס, ותדחק לעומק היבשה חצי מיליון מאזרחי מצרים.
עליית מפלס המים מאיימת גם על המערכת האקולוגית של החופים, במיוחד באזורים סגורים כגון הים הבלטי, הים התיכון והים השחור. לימים הללו יש מסדרונות צרים ועיקריים כשפתחם פונה למערב, כשתנועת המים היא ממזרח למערב כך שזרמים אלו מסיעים אורגניזמים פחות אל החלקים הצפוניים שבהם.
תנודות בטמפרטורה בשיעור של C° 0.05 עד C° 0.1 בעומק הים מספיקות כדי להשפיע מאוד על העושר הביולוגי.
במחקר, שפורסם ב-2022 ב-Science Advances, נמצא בדגימות מהמערות במיורקה, כי מתחילת המאה ה-20 עלה מפלס פני הים בים התיכון בכ-18 ס"מ.
זיהום
ממוזער|ימין|ברבור מצוי המשתמש בשקיות פלסטיק כחומר קינון
מאחר שהים התיכון הוא ים סגור, הוא חשוף יותר למפגעי זיהום, לכן נחתמה בשנת 1978 אמנת ברצלונה להגנה מפני זיהום הים התיכון. זיהום זה פוגע רבות ביונקים ימיים החיים בים התיכון, ולו השפעות רבות, בהן שינוי המטבוליזם ופגיעה בפוריות. ישנה תאוריה הגורסת כי הזיהום בים התיכון הוא שגורם לעלייתם של יונקים ימיים על החוף, משום שהזיהום מחליש את מערכת הניווט של בעלי החיים; תאוריה זו נתמכת בעובדה שאצל יונקים ימיים שעולים על חופי הים התיכון לרוב נמצאים סימני זיהום. מינים רבים מצויים בסכנת הכחדה, לדוגמה, כלב ים נזירי מצוי החי בים התיכון נחשב לאחד מהיונקים הקרובים ביותר בעולם להכחדה.
הזיהום באזור הים התיכון היה גבוה במיוחד בשנים האחרונות. תוכנית הסביבה של האו"ם מעריכה כי בכל שנה משליכים לים התיכון 650,000,000 טון של שפכים, 129,000 טון של שמן תעשייתי, 60,000 טון כספית, 3,800 טון של עופרת ו-36,000 טון של פוספט.
הים התיכון סובל גם מהשלכת פסולת. מחקר של קרקעית הים משנת 1994 שבוצע באמצעות גרירת מכמורות על הקרקעית בסביבת חופי ספרד, צרפת ואיטליה מצא ריכוז גבוה מאוד של פסולת; 1,935 פריטי פסולת, בממוצע, לקילומטר רבוע. 76% מהפסולת היה פלסטיק ש-94% ממנו היו שקיות פלסטיק (ניילון).
בדו"ח הניטור השנתי של המשרד להגנת הסביבה שפורסם בפברואר 2019 צוין כי קיימים ריכוזי מתכות חריגים בנחלי החוף, לרוב בשל הזרמת עודפי מי קולחין באיכות נמוכה שמקורם במכוני טיהור השפכים בישראל וברשות הפלסטינית, וכן מהזרמות ביוב לא חוקיות אל חלק מנחלי החוף.
תחבורה ימית
ממוזער|שמאל|אוניית משא נפטרת ממי נטל
כמה מנתיבי הים העמוסים ביותר נמצאים בים התיכון. ההערכה היא שבכל שנה עוברות בים התיכון 220,000 אוניות מסחר של מעל 100 טון לאונייה – בערך שליש מכמות אוניות המסחר בעולם. אוניות אלו נושאות לעיתים תכופות מטען מסוכן, שאם יאבד בים יגרום לנזקים חמורים ביותר לסביבה הימית.
שחרור כימיקלים משטיפת מכלים ופסולת שמנים גם לוקחים חלק בזיהום הים. הים התיכון מכיל 0.7% מכלל המים בעולם (הנמצאים מעל הקרקע) ועדיין 17% מכלל פסולת השמן התעשייתי בעולם נשפכת ומזהמת אותו. לפי הערכות, בכל שנה נשפכים במכוון בין 100,000 ל-150,000 טון של נפט גולמי לים התיכון כתוצאה מפעילות אוניות.
אוניות מסיעות בערך 370,000,000 טון שמן בשנה בים התיכון (יותר מ-20% מהכמות העולמית), ובערך בין 250–300 מכליות נפט חוצות את הים התיכון בכל יום. שפיכות נפט כתוצאה מתאונות מתרחשות לעיתים תכופות בממוצע של 10 שפיכות בשנה. שפיכות נפט רציניות עלולות להתרחש בכל רגע ובכל מקום בים התיכון.
דיג יתר
200px|שמאל|ממוזער|דקר הסלעים מהנחשקים ביותר כדגי מאכל, בסכנת הכחדה
כמות המדגה בים התיכון מעוררת דאגה. הסוכנות האירופאית לענייני סביבה טוענת כי יותר מ-65% מכלל סוגי דגי המאכל באזור הם בתוך טווח הסכנה ביולוגית, וסוכנות המזון והחקלאות באו"ם מדווחת כי סוגי הדגים החשובים ביותר כגון טונת אלבקור, טונה כחולת סנפיר, דג החנית, דג חרב, מולית אדומה (ברבוניה) וספרוסיים (כגון סרגוסים ודניס) נמצאים בסכנת קיום.
ישנן אינדיקטורים המצביעים על כך שגודל הדגה ואיכותה ירדה, לעיתים במהירות, ובאזורים רבים מינים גדולים המאריכי חיים נעלמו לחלוטין מהדיג המסחרי.
דגים פלגיים, כמו הטונה, היוו מקור מזון במשך אלפי שנים אולם האוכלוסייה התמעטה בצורה מסוכנת. בשנת 1999 גרינפיס פרסמה דו"ח שחשף כי כמות הטונה כחולת הסנפיר התמעטה ב-80% בים התיכון במשך 20 השנים שקדמו לדו"ח, ומדענים ממשלתיים הודיעו כי ללא התערבות מיידית אוכלוסיית הדג תקרוס לחלוטין.
דיג יתר בישראל
מצב הדגה בים התיכון של ישראל מעורר דאגה רבה בקרב ביולוגים, עסקים שמשלח ידם תלוי בדגה ורבים אחרים. בשנת 2012 מבקר המדינה חשף כשלים חמורים באגף הדיג, מנהל האגף הודח מתפקידו, והוחלט על פירוק האגף. מדינת ישראל בהתקבלה לארגון המדינות המפותחות, במאי 2011, קיבלה על עצמה לממש את הפרוטוקול המפורט לניהול משק הדיג, אולם בפועל בדיקת מבקר המדינה העלתה כי יישום ניהול זה לקוי. על כל רצועת חוף הים התיכון בישראל פועלים כיום 2 פקחים בלבד, המפיקים בממוצע דוח אחד בחודש.
בישראל, בניגוד למדינות המפותחות בעולם, אין מכסה על כמות הדגה, אלא על כמות רישיונות הדיג בלבד. גם אין הגבלה על גודל העין ברשתות, ולכן דייגים מסחריים משתמשים ברשתות עם גודל עין קטן מאוד. כתוצאה מכך, עד כ-80% מהשלל הנתפס ברשתות אלו חסר ערך כלכלי, וכל גוויות הדגים והיצורים הימיים הקטנים הנתפסים בהם מושלכים. בישראל פועלות כ-28 ספינות מכמורת, כמות המוערכת כגדולה מדי לשטח הימי שלה. לשם השוואה, שלל הדיג בישראל קטן בשישית מזה של טורקיה, וגודל הדגים קטן בחמישית עד עשירית מזה של טורקיה. מתוך 14 שמורות טבע ימיות רק אחת הוכרה על ידי אגף הדיג – שמורת ראש הנקרה. שמורות ימיות כחוף דור-הבונים נהנות מהגנה חלקית על ידי רשות הטבע והגנים, ושטחן של השמורות כ-10% מהגודל הנדרש לשמורה ימית.
ראו גם
גאוגרפיה פיזית - מונחים
זיהום מים
זיהום ימי בישראל
האירוע המסיני
מיזם אטלנטרופה
המקורות והסחר בבדיל בעת העתיקה
לקריאה נוספת
הים התיכון: מרחב והיסטוריה, פרנאן ברודל. תרגם מצרפתית יורם מלצר. ירושלים : כרמל, תשס"ב, 2001
הים התיכון והארצות סביבו, ארנון סופר, יפה פוקס. תל אביב: עם עובד, 1997.
רכיכות הים של ארץ ישראל – אורחות חיים, יוסף הלר. ירושלים; הוצאת אלון ספר, 2011.
דניאל הרשנזון, ים השודדים – עבדות, תקשורת וסחר במערב הים התיכון בעת החדשה המוקדמת, הוצאת מאגנס, 2022
קישורים חיצוניים
המרכז הישראלי לחקר ים התיכון
תחזית לטמפרטורת ומליחות מי הים התיכון
רותי רודנר, מה הן מוצאות בו? - המעצמות בים התיכון, 'בין גלים' 170–171 יוני 1987, עמ' 39.
טמפרטורת מי הים התיכון היום
סרט ישראלי אודות דיג היתר בים התיכון הסיפור הישראלי על הים התיכון.
– צוללות מחקר בים התיכון של ישראל
ים התיכון או הים התיכון?, באתר האקדמיה ללשון העברית, 14 בספטמבר 2017
ביאורים
הערות שוליים
*
תיכון, ים
קטגוריה:ים בין-יבשתי
| 2024-10-13T12:28:53
|
עות'מאן הראשון
|
עות'מאן הראשון (בטורקית עות'מאנית: عثمان باک; 1258–1326) היה מייסד השושלת העות'מאנית והעניק לה את שמה. עם מות אביו ארטורול ב-1281, ירש עות'מאן את התואר ביי והיה למנהיג הטורקים העות'מאנים. ב-1299 הוא הכריז על עצמאותו מהסלג'וקים ותחת הנהגתו היו העות'מאנים לאחת הנסיכויות הבייליקיות החזקות באנטוליה.
הרקע להקמת האימפריה
כאשר הפכה אנטוליה, תחת שלטון סלג'וקי, למדינה מוסלמית היא התפצלה לשלוש נסיכויות. הנסיכות הדרומית שכנה לאורך החוף אל מול קפריסין, הנסיכות הצפונית שכנה בצמוד לגבולות האימפריה הביזנטית ולאורך חופי הים השחור והנסיכות המערבית שהתפרשה לאורך החזית הביזנטית מאזור קסטאמונו עד למפרץ מאקרי (Makri) בדרום. כל מחוז היה נתון לשליטתו של מפקד בעל מעמד אמיר. מרבית מנתיני נסיכויות אלו היו שבטים טורקמנים נוודים שהגיעו מהמזרח.
על פי המסורת העות'מאנית הנפוצה ביותר, סבו של עות'מאן היה סולימאן (Suleyman Sah), מנהיג השבט הטוקרמני קאיי, שברח בתחילת המאה ה-13 מפני המונגולים. ככל הנראה הוא טבע במהלך חציית נהר פרת ולאחר מכן התפצלה משפחתו לשניים. שני בנים ורוב המשפחה פנו חזרה לחיות תחת המונגולים, ובן אחד, ארטורול, המשיך עם השאר לתוך אנטוליה. אלו התיישבו בנסיכות המערבית וחברו לסולטנות רום במאבק נגד הביזנטים והמונגולים. בתמורה לעזרתו הצבאית, ניתנו לארטורול שתי ערים על גבול הפרובינציה הביזנטית ביתיניה – דומאניק וסייט.
ממצאים מודרניים יותר מראים כי ככל הנראה אבות השושלת העות'מאנית הגיעו לאנטוליה כבר מהמאה ה-11 כחלק מהשבטים הטורקמנים והטורקיים הנוודים שנפוצו ברחבי אסיה הקטנה. לפי ממצאים אלו, למשך תקופה של שתי מאות, האבות העות'מאנים היו קבוצה של נוודים חסרי מעמד. למרות חילוקי הדעות בעניין זה, הכל מסכימים לעובדה כי עות'מאן הראשון נולד בעיר סייט בשנת 1258, וירש את אביו בשטח שעל גבול מחוז ביתניה בסביבות 1281. במקביל לירושה שקיבל מאביו, האמיר של נסיכות המערב נכנע למאבק מול הביזנטים ונוטש את החזית.
הקשר עם האימפריה הביזנטית
בתחילת דרכו, מטרתו של עות'מאן לא הייתה לחימה כללית נגד הביזנטים ואף ניסה לקשור קשרים עם שליטים ביזנטים באזורו. לאחר כיבוש העיר קראג'אהיסאר, הייתה תקופת רגיעה. בתקופה זו ידוע על קשרים קרובים של עות'מאן עם שליטים ביזנטים כשהבולטים ביניהם הם מושל בילסיק וקוסה מיהל . האחרון עזר לעות'מאן במאבק במורדים ובסופו של דבר התאסלם והצטרף לשורות מפקדיו של עות'מאן.
עות'מאן נתפס תחילה כמנהיג במעמד ביי, של קבוצה דוברת שפה טורקית חצי נוודית. רק כאשר הגיע לנקודה בה איים על הערים הביזנטיות איזניק ובורסה החלו הביזנטים להתייחס אליו כאחד מהשליטים החשובים של אויביהם. בשנת 1301 שלחו הביזנטים לראשונה כוחות שילחמו נגד עות'מאן. נשלחו כ-2,000 לוחמים על מנת למנוע את כיבוש העיר איזניק. עות'מאן וכוחותיו ארבו ללוחמים הביזנטים והחריבו את הכוח שלהם.
כיבושים והרחבת גבולות האימפריה
250px|ממוזער|תחום השיפוט של עות'מאן הראשון
בתחילת 1288, כבש מידי הביזנטים את העיירה קרקאהיסאר, שם יסד את בירתו הראשונה. עם החלפת המאה וכיבוש העיר אסקישהיר, עות'מאן ארגן מחדש את שלטונו. הוא נתן את קראג'אהיסאר לבנו אורהן הראשון והעביר את הבירה לאסיקשהיר. המצב הרע של הביזנטים יחד עם הנזקים בעקבות הצפת נהר הסקריה העניקו יתרון להתקדמותו של עות'מאן. לאחר מיסוד האימפריה באסיקשהיר, הוא מיקד את כוחותיו להרחבת שטחו בשני כיוונים, צפונה לאורך נהר סקריה לכיוון הים השחור ודרומה לאורך הנהר לכיוון ים מרמרה.
הניצחון מול כוחות ביזנטים בדרכם לכיבוש איזניק ב-1301 גרם למהומה בקרב תושבים מקומיים והללו עזבו את בתיהם ונסו דרומה לעיר איזמיט. החל משנה זו, שמו של עות'מאן הופץ למדינות מוסלמיות רבות ומהגרים מעמים טורקיים וטורקמנים החלו למלא את שטחו. שש שנים מאוחר יותר נפלו מבצרים ביזנטים נוספים. בשנת 1308 עות'מאן הצליח להרחיב את שטחו למטרות שהציב ובכך בודד את הערים הביזנטיות החשובות ביותר שנותרו באזור, בורסה ואיזניק.
בחזית הדרומית שלו, נהדפו כוחות מונגולים על ידי בנו אורהן, ובכך הוכיח את התאמתו לרשת את הממלכה. לאחר מכן המשיך אורהן בכיבוש שטחים ממערב לנהר. תחילה כבשו את איזניק, כאשר מבצרי העיר נכבשו אחד לאחר השני בקצב איטי ובטוח, כך שאט אט העיר הוקפה על ידי כוחות עות'מאנים מכל צדדיה. הכוחות נעו למרכז העיר, שם מוקם המבצר המרכזי בו ישב השליט, וכבשו אותו לאחר שכל העיר כבר הייתה בשליטתם, העות'מאנים פעלו באותו צורה גם בכיבוש בורסה.
לאחר שאיזניק נכבשה פנו העות'מאנים לכיבוש בורסה. העיר הצליחה להחזיק מעמד כל עוד הייתה לה גישה לים, שאפשרה ייבוא אספקה מהבירה הביזנטית קונסטנטינופול. בשנת 1321 כבש עות'מאן את נמל מונדיאה ונותק הקשר האחרון של בורסה עם הביזנטים. בשלב זה עזב עות'מאן את המערכה ויצא למלחמות גרילה ארוכות טווח, תוך שהוא השאיר את הפיקוד בידי בנו אורהן ומפקדים נוספים. לאחר חמש שנים, בשנת 1326, העיר בורסה נכנעה מרצון, ללא מלחמה. הם הכריזו על העיר כבירה של הממלכה ושם קבורים מנהגי השושלת עד מהמט השני שכובש את קונסטנטינופול ומכריז עליה כבירה.
כיבוש בורסה היווה נקודת מפנה חשובה עבור העות'מאנים. השלטון הפך מנסיכות נוודית למדינה בעלת בירה, גבולות, ריכוזיות ניהולית גבוהה ואף הכנסת שמו של עות'מאן ולאחר מכן של אורהן לתפילות יום שישי במסגד.
אידאולוגיה של עות'מאן
בניגוד לקבוצות הנוודיות הטורקמניות באזור, עות'מאן פעל בצורה מאורגנת ומסודרת בתור לחימה ראזית, לחימה דתית. נתיניו פעלו בהרגשת שליחות אללא כחלקת ממלחמת הקודש באזורי דאר אל חרב. האגדות העות'מאניות מספרות שההחלטה של עות'מאן להפוך ללוחם ראזי הייתה בהשפעת שיח' אדבאלי שקשר חרב למותנו של עות'מאן חרב עות'מאן כאמירה שעליו להילחם את מלחמתו של אללא.
על פי המסורת העות'מאנית, עות'מאן הראשון הוא בן לשושלת גרמיאנית (גרמיאנואולו) ועל כן היה עליו לנהוג על פי חוקי הלחימה של הגרמאנים ועמוד בראש כוח הלוחמים, בחזית המערכה. נהוג לייחס את עיקרון זה לסיבת ההצלחה של הכיבושים העות'מאנים ושל האימפריה העות'מאנית ככלל.
מבחינה דתית עות'מאן נטה לאסלאם סוני, אך הנהיג שלטון סבלני כלפי הזרמים השונים. הנציגים האורתודוקסיים בשלטון העניקו חופש דתי לקבוצות השונות והללו קיבלו אוטונומיה דתית וחופש פעולה בתחום זה. יחד עם הסבלנות שגילה שלטונו של עות'מאן, הוא ציווה על יורשיו להקים מסגדים בערים שכבשו, גם לאחר מותו.
חלומו של עות'מאן
אחד המיתוסים היסודיים של האימפריה העות'מאנית מספר על חלומו של עות'מאן.
האגדה מספרת שעות'מאן ישן לילה אחד בביתו של אדם קדוש, שיח' אדבאלי. בחלום ראה ירח שעולה מחזהו של אדבאלי וירד לחזה שלו, של עות'מאן. לאחר מכן צמח עץ מטבורו שצלו הקיף את כל העולם. תחת הצל היו הרים ונהרות שזרמו בתחתית ההרים הללו. אנשים שתו מהמים, השתמשו בהם להשקיה ולשימושים אחרים. כאשר התעורר, סיפר עות'מאן לאדבאלי את החלום והוא השיב לו בברכת מזל טוב. השיח' הסביר לו שהאל נתן לו את הכוח לשלוט ושבתו תהיה לו לאישה.
אמנם האגדה הופצה רק במאה ה-15, היא הפכה לאחד המיתוסים הבסיסיים של האימפריה, תוך הענקת הצדקה דתית להצלחת האימפריה. משמעות נוספת שהחלום מעניק היא הגנאלוגיה הדתית על ידי הקשר עם אדבאלי. על פי המסורת אדבאלי, שהיה חלק מקדושי האסלאם, היה קשור בשושלת רציפה עד לנביא מוחמד. הנישואים של עות'מאן עם בתו קושרת את השושלת העות'מאנית לנביא.
חייו הפרטיים ויורשיו
עות'מאן נישא לביתו של אדבאלי, בלהטון.
אשתו השנייה מלהון בתו של אחד ראשי הקהילות של צאצאי אוגוז הייתה אשתו השנייה שהיכר דרך המלחמות נגד המגול והביזנטים כשכל הקהילות הטורקים התאחדו.
ידוע שהיו לעות'מאן מספר בנים, אבל במקורות היסטוריים מוזכרים רק שניים, אורהן ואלאדין. המיתולוגיות מספרות שאורהן הציע לאלאדין את השלטון בממלכה אך הוא סירב משום שלא רצה בכך. אמנם זוהי מיתולוגיה, אך החוקרים מסכימים שאורהן ירש את אביו בלי מאבק ואף יש עדויות לכך שבניו לקחו חלק בתפקידי שלטון בממשל של אורהן.
נוסף לשני בנים אלו ידוע גם על הבן ח'מיד והבן ארטואורול ועל ביתו פאטמה.
לקריאה נוספת
Bagley, F. R. C., The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774 E. J. Brill, Netherlands, 1969
Cook, M. A., V. J. Parry, A History Of The Ottoman Empire, Cambridge University press, London, 1976
Finkel, Caroline, Osman's dream: The Story Of The Ottoman Empire 1300- 1923, Hachette, UK. 2012
Imbar, Colin, The Ottoman Empire 1300-1650: The structure of power, Palgrave Macmillan, USA, 2009
Shaw, Stanford, History of The Ottman Empire and Modern Turkey, volume 1, from: Empire of Gazis: The Rise and Decline of the Ottoman Empire, Cambridge university press, New York 1976
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סולטאני האימפריה העות'מאנית
קטגוריה:מלחמות ביזנטיות-עות'מאניות
קטגוריה:ילידי 1258
קטגוריה:נפטרים ב-1327
| 2024-07-01T23:59:30
|
כלי נשק קדומים
|
הפניה כלי נשק
| 2008-03-15T17:27:36
|
אורהן הראשון
|
אורהן הראשון (טורקית Orhan Gazi; טורקית עות'מאנית اورخان بک, 1281 – מרץ 1362) היה שליט האימפריה העות'מאנית בין השנים 1326 ו־1362. אורהן כבש את רוב מזרח אנטוליה.
אורהן ביי, בנו וממשיך דרכו של עות'מאן, המשיך את מגמת ההתרחבות של העות'מאנים על חשבונה של האימפריה הביזנטית ובכיבושיו הגיע עד הדרדנלים. הוא לטש עיניים גם לעבר שטחיהן של הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה, ונגס בשטחן. הוא השתלט על ניקאה וניקומדיה שהיו לאיזניק ולאיזמיט, וכן על גליפולי, העיר העות'מאנית הראשונה בתראקיה שבאירופה. המעבר לאירופה נעשה כהתערבות בסכסוך פוליטי ביזנטי פנימי ב-1352.
אורהן זכור לטובה בעקבות היסודות שהניח למדינה העות'מאנית. בתקופת שלטונו נראו ניצנים של התנהלות אדמיניסטרטיבית תקינה בניהול אנשי הדת (העולמא). הוא יזם, בין היתר, את שיטת הטימאר, והיה הראשון שהקים מדרסות בשטחי שליטתו (הראשונה קמה בשנת 1331). כמו כן הוא הקים את הדיואן, בהתחלה כמעין מועצה מייעצת לשליט, ובראשה הוזיר הגדול, וטבע מטבע עות'מאני עצמאי ראשון בשם אקצ'ה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סולטאני האימפריה העות'מאנית
קטגוריה:מלחמות ביזנטיות-עות'מאניות
קטגוריה:ילידי 1281
קטגוריה:נפטרים ב-1362
| 2023-04-18T13:39:48
|
בגדאד
|
בַּגְדַאד (, בתעתיק מדויק: בַּעְ'דַאד) היא בירת עיראק ואחת הערים הגדולות במזרח התיכון.
העיר בנויה על שני עברי נהר החידקל ומספר גשרים מחברים בין שני חלקיה. מקור שמה של העיר הוא בשפה איראנית קדומה, ופירושו "דבר הניתן על ידי האל" או "דבר הנברא על ידי האל" ("בגא" אל + "דתא"/"דאד" נתון). בגדה המערבית של נהר החידקל הוקמה עיר עתיקה בצורת עיגול שנקראה גם בשם קריית השלום וכיום ניתן לזהותה בשכונת "א-סלאם" (השלום). בצדו המזרחי של נהר החידקל נמצאת עיר עתיקה נוספת שהוקמה על ידי המוסלמים כובשי בבל העתיקה.
היסטוריה
ייסוד העיר
בגדאד נוסדה על חופו המערבי של החידקל, במסגרת הכיבוש הערבי של מסופוטומיה, על ידי הח'ליפה השני של בית עבאס, ג'עפר אל-מנסור, בשנת 762.
האתר שעליו נבנתה העיר נבחר בשל שיקולים צבאיים, כלכליים ואקלימיים:
השטח מישורי ושכן ליד נהר החידקל שאדמותיו פוריות ומעובדות. הנהר שימש גם כנתיב מסחר שבו יכלו הספינות לשוט מבלי לחשוש מסכנותיו של הים הפתוח.
באזור זה נבנתה רשת תעלות מים לשתייה ולחקלאות.
האקלים של האזור נוח וממוזג (מדרום לבגדאד יורדים רק כ-30 יום גשם)
במקום עברה דרך ראשית, וזו הייתה נקודת מפגש לשיירות סוחרים.
כמו כן, בשל נגישותה הגבוהה, היה ניתן להזרים אליה כוחות צבא במהירות בעתות חירום.
תנאים אלו הבטיחו אספקה סדירה של סחורות ומים לצבאות ולתושבי העיר.
תהליך בנייתה נמשך כ-4 שנים (עד 766 לספירת הנוצרים). על פי העדויות ההיסטוריות, השתתפו בבנייתה כ-100 אלף בעלי מלאכה מרחבי הח'ליפות. לאחר כמה עשרות שנים הפכה לאחת הערים המפוארות והמפורסמות ביותר בעולם הערבי.
בגדאד החליפה את כופה, בירתו של עלי ואת ודמשק בירת השושלת האומיית כבירת האימפריה המוסלמית ועד מהרה האפילה על קטסיפון בירת האימפריה הפרתית והאימפריה הפרסית-הסאסאנית שהייתה במרחק של כ-30 קילומטר ממנה.
עוד בימי שלטונו של הח'ליפה הארון אל-רשיד החלה תקופת הזוהר של בגדאד, ובימיו של הח'ליפה אל-מאמון (יורש כיסאו של הארון אל-רשיד) נודעה בגדאד בכל ארצות ערב כעיר המפוארת ביותר במבניה, כמרכז מסחרי עשיר, וכמקום מגורים לגדולי החכמים והמלומדים הערביים. בגדאד התפתחה במהירות ומספר תושביה הגיע ל-2 מיליון.
ממוזער|230px|מפת העיר העגולה של בגדאד
העיר העגולה של בגדאד
שמאל|ממוזער|250px|המוזיאון הלאומי של עיראק
במרכזה של בגדאד (שם שנגזר מפרסית; בערבית נקראה העיר "מדינת א-סלאם" או "דאר א-סלאם" (עיר השלום או בית השלום) ניצבה העיר העגולה ("אל מַדַוַרה") שבמרכזה ארמון הח'ליף והמסגד הגדול. לידם נמצאו קסרקטיני המשמר ולשכת האוצר. את המבנים הללו הקיפה חומה עגולה ולצידה נבנו בתי מידות של המקורבים לחצר. את העיר חילקו ארבעה רחובות בתבנית צלב, שחיברו בין ארבעה שערים גדולים, שנקבעו בחומה היקפית כפולה. בצפון-מערב שער דמשק, בצפון-מזרח שער ח'וראסאן, בדרום-מערב שער בצרה ובדרום-מזרח שער כופה. הרובע כולו עמד בצילו של מבצר מגן. סביב העיר העגולה התפתחו שכונות, רבעי מגורים ומסחר ותעלות מים רבות שנועדו להגן על העיר מפני התקפות.
תוך זמן קצר של התפתחות מואצת התפתחה העיר גם לגדתו המזרחית של הנהר, עליו נמתחו שלושה גשרים. בגדה המזרחית הוקם רובע פאר שנקרא "דאר אלח'ליפה", בו נבנו ארמונות מפוארים ששימשו את משפחת הברמכים ומקורביהם. בדרום מערב העיר נמצא רובע המסחר והתעשייה הזעירה אלכרח' ("הכרך") ובו חיו יהודים רבים שעברו אליו מאזור שפך תעלת עיסא לחידקל, שנקרא "מחלת אלעתיקה".
בגדאד הייתה מרכז של חיי תרבות והשכלה פורחים. הח'ליפים עודדו את תרגומם של טקסטים פילוסופיים ומדעיים יווניים לערבית, והמלומדים הערבים למדו ופיתחו אותם.
ראשיתה של הפילוסופיה האסלאמית בתנועת התרגומים שיזמה השושלת העבאסית. בגדאד, בירתה של השושלת, שימשה מקום מפלט נוח למלומדים פגאנים ומינים נוצריים שנמלטו מן המערב. באמצעות תרגומים מן היוונית לסורית ולערבית השתמרו כתביהם של גדולי ההוגים הפגאניים של העת העתיקה בנושאים מגוונים: אתיקה, כתבים פוליטיים, מחקרים מתחום פילוסופיית הטבע, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בשילובן של חכמת הודיות ופרסיות פותחו מדעים אלה ושוכללו בארצות שתחת שלטון האסלאם.
בין ההוגים הבולטים של תקופה זו בבגדאד ניתן למנות את אל-פאראבי, אל-ע'זאלי, אל-ראזי.
המוסדות הראשונים בהם התבצע טיפול בהפרעות נפשיות בגישה רפואית נפתחו ככל הנראה במזרח התיכון החל מהמאה השמינית, כאשר ידוע במיוחד בית החולים שנפתח בבגדאד על ידי הפילוסוף והרופא אל-ראזי.
מקור נוסף של ידע בו עשו מלומדי בגדאד שימוש הוא טקסטים הודיים, מהם למדו על הספרה אפס, ופיתחו את השיטה העשרונית.
המושג "אלגוריתם" נגזר משמו של מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי, מתמטיקאי שחי בבגדאד במאה התשיעית.
תחום נוסף שהתפתח בבגדאד היה התאולוגיה. התחוללו בה מחלוקות קשות בין זרמים בשאלת רצונו החופשי של האדם מול כוחו היודע כל של האל. זרם המועתזילה סבר שלאדם חופש בחירה וכי האל אינו יודע מראש במה יבחר, ואילו זרם הקדריה אימץ את הגישה שגורלו של האדם נגזר מראש, וכי אין לו חופש בחירה.
במהלך ימי הביניים ולאחריהם
באמצע המאה ה-11 הגיעה הדומיננטיות הערבית לקיצה הפתאומי עם הגעתם של הסלג'וקים הטורקים למזרח התיכון, לאחר שהיגרו דרומה ממולדתם שבמרכז אסיה. הסלג'וקים כבשו את פרס, עיראק (בגדאד נכבשה ב-1055), סוריה, ארץ ישראל והחג'אז, ואף הביסו את הביזנטים בקרב מנזיקרת וכבשו את אנטוליה. הסלג'וקים שלטו באזור במאתיים השנים הבאות, אף שעד מהרה התפרקה האימפריה הסלג'וקית לכדי מספר סולטאנויות קטן יותר.
בעולם היהודי של המאות ה-12 וה-13 התנהל ויכוח חריף בין הנוטים אחרי הרציונליזם בהשפעת חכמי יוון וערב (כגון הרמב"ם) לבין שוחרי המיסטיקה והקבלה, שהתנגדו בחריפות להסתמכות בלעדית על ההגיון.
באותה תקופה גם נערכו הוויכוחים המפורסמים בבגדאד בין כל חכמי האמונות השונות, וכן גם הוויכוחים הגדולים שהתקיימו כחלק מהפולמוס היהודי-נוצרי.
בתחילת 1258 הגיעו לוחמי האימפריה המונגולית בראשות הולגו חאן לשערי העיר, ואחרי מצור קצר, בגדאד נכנעה ב-10 בפברואר. לאחר נפילת בגדאד, טבחו המונגולים את רוב תושבי העיר, ובראשם הח'ליפה אל-מסתעצם הראשון, וזרעו בה הרס וחורבן. במובן מסוים העיר לא התאוששה מעולם מאותו חורבן ולא חזרה להיות מרכז עולמי.
במאות הבאות החליפה העיר שליטים עד שבשנת 1534 נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית ומאז הלכה ודעכה. תחילת התקופה הייתה מלווה במאבקים עם האימפריה הספווית של איראן, אשר כבשה את בגדאד לתקופה קצרה במאה ה-17.
בעת המודרנית
ממוזער|250px|בגדאד, 1930
ממוזער|250px|בגדאד, 1932
במהלך מלחמת העולם הראשונה, במרץ 1917, נכבשה בגדאד על ידי הצבא הבריטי ושוחררה מידי השלטון העות'מאני, עד להקמת ממלכת עיראק תחת שלטון הממלכה המאוחדת ב-1920, במסגרת מנדט חבר הלאומים שנמסר לבריטניה. מאוחר יותר הוכרזה עצמאות על ידי עיראק ב-1932 ועצמאות מלאה התקבלה ב-1946. אוכלוסיית העיר גדלה מ-145,000 ב-1900 ל-580,000 ב-1950.
במלחמת המפרץ ב-1991 נגרם נזק רב לבגדאד, בפרט לתשתיות התחבורה, החשמל והתברואה שלה. כעשור לאחר מכן, העיר הופצצה בכבדות במרץ ובאפריל 2003 במלחמת עיראק. נזק נוסף נגרם לתושביה מביזה חמורה שהתחוללה בימים שלאחר מכן. עם הדחתו של סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק, העיר נכבשה על ידי כוחות ארצות הברית.
מלבד היותה עיר בירה ומרכז שלטונה של עיראק, משמשת בגדאד כמרכז המסחרי, התרבותי והתעשייתי החשוב ביותר בעיראק.
בשנת 2004 נבנה מגדל בגדאד במקום מגדל טלוויזיה שנפגע במהלך המלחמה.
דמוגרפיה
בשל הריבוי הטבעי ובשל ההגירה המואצת מהכפר אל העיר, חוותה בגדאד עיור מואץ במחצית השנייה של המאה ה-20. ב-1947 התגוררו בעיר 352 אלף תושבים. ב-1965 עלה מספר התושבים לכ-1.5 מיליון תושבים וב-1977 כמעט והוכפלה האוכלוסייה - 2.9 מיליון נפש. לפי אומדן רשמי מתאריך 1 ביולי 2018 מנתה אוכלוסיית העיר 6.71 מיליון נפש.
בשל מגבלות המקום בשטחה המוניציפלי של העיר, עיקר הגידול באוכלוסייה הוא בפרוורים, הכוללים (נכון ל-2010) כ-6.4 מיליון נפש. וכך, אוכלוסיית המטרופולין של בגדאד רבתי כוללת 11.8 מיליון נפש.
רובה הגדול של האוכלוסייה הוא ערבי; חלקה סונית וחלקה שיעית. כמו כן קיים מיעוט כורדי ומיעוטים קטנים יותר: טורקמנים, אשורים וסודאנים.
גידול האוכלוסין
1800 – 80,000
1870 – 100,000
1900 – 145,000
1930 – 250,000
1947 – 352,000
1965 – 1,523,000
1977 – 2,888,000
1987 – 3,841,000
1995 – 4,478,000
2010 – 5,402,000
1 ביולי 2018 – 6,719,476
יהודים
במאה ה-12 ישבו בבגדאד כ-40,000 יהודים. אחרי חורבנה של בגדאד בשנת 1258 בידי המונגולים הייתה בה רק קהילה יהודית קטנה אשר הלכה וגדלה לאורך השנים. למרות התוקפנות כלפיהם הצליחו היהודים להשתלב בקהילה הערבית בבגדאד וחלקם הגיעו לעושר רב.
הקהילה היהודית בבגדאד בפרט ובעיראק בכלל, הייתה ממרכזי התורה החשובים ביותר של יהדות המזרח והעדה הספרדית, והיא הוציאה מתוכה גדולי תורה וגדולי פוסקים. בדורות האחרונים ניתן לציין את הרב עובדיה יוסף, הרב יצחק נסים, הרב מרדכי אליהו, (האחרון נולד בירושלים אך מוצא משפחתו מבגדאד). לפניהם היו מגדולי הדור וגדולי הפוסקים, הרב יוסף חיים מבגדאד (מחבר הבן איש חי, "שו"ת תורה לשמה", "רב פעלים" ועוד) והרב יעקב חיים סופר מבגדאד (מחבר "כף החיים על חלקים או"ח ויו"ד של השו"ע). כמו כן, מי שכונה זקן המקובלים היה הרב יצחק כדורי.
ימין|ממוזער|200px|קבר האחים של הנרצחים בפרהוד
היו יהודים שמילאו תפקיד חשוב בכינון המדינה העיראקית, כדוגמת ששון חזקאל, שהיה שר האוצר הראשון.
בחג השבועות תש"א (1941) התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד", על רקע דיכוי מרד רשיד עאלי אל-כילאני. במהלך הפוגרום נטבחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ־50,000 בני אדם. לצד גילויי השנאה והאלימות, היו מקרים של הצלת יהודים בידי שכניהם ומכריהם המוסלמים. הפּרעות והחוק שהגביל את זכויות היהודים בעיראק, שנחקק ב-1945, שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לישראל במבצע עזרא ונחמיה, במסגרתו נאלצו יותר מ-80,000 יהודים לעזוב את בגדאד ואת עיראק ורובם עלו לישראל. גם לאחר מכן נרדפו היהודים על ידי השלטונות ולאחר שכמה עשרות הוצאו להורג באירועי התליות בבגדאד ובאירועים נוספים, עלו כמעט כל הנותרים לישראל.
ב-2004 נמנו כמה עשרות יהודים בעיר.
שכונות העיר
להלן רשימה חלקית של שכונות העיר:
האזור הירוק
באב א-שרקי
צאדר סיטי
רחובות בעיר
רחוב אל-מתנבי – אחד מהרחובות המרכזיים של העיר בגדאד, מזרחית לחידקל, בסמוך לעיר העתיקה ולרחוב הארון אל-רשיד.
רחוב חיפה – רחוב במרכז בגדאד, מערבית לחידקל, על שם העיר חיפה בישראל.
רחוב אל-כפאח (شارع الكفاح):
נקרא במקור רחוב ע'אזי ( شارع غازي), על שם ראזי, מלך עיראק. מהווה דרך עירונית ראשית באורך 2.5 קילומטר ממזרח לחידקל ובמקביל אליו, במרחק קילומטר אחד ממנו. בין גשר א-סינק (جسر السنك) הקרוי גם גשר א-רשיד (جسر الرشيد) לגשר גשר באב אל-מועט'ם (جسر باب المعظم).
ברחוב זה וברחובות הסמוכים לו התרחש הפרהוד.
מדרום לרחוב שכן שוק העופות (סוק אלג'יג'), וסוק חנוני (שוק חנוני), שהיו שווקים יהודיים.
בצידו הצפוני והמזרחי ביותר של הרחוב שוכן מסגד גדול על שם עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני, ובית ספר על שמו. אל-ג'ילאני היה משפטן פרסי השייך לאסכולה החנבלית, ומגדולי המורים והמיסטיקנים הסופיים. פעל בבגדאד ובסביבותיה ומת בה. בשנת 1535 הסולטאן העותמאני סולימאן הראשון בנה כיפה מעל הקבר, שקיימת עד עצם היום הזה.
שווקים
שוק העופות (סוק אל-ג'יג')
סוק חנוני (שוק חנוני)
שוק אל-אַסְמַ֫אכּ (שוק הדגים)
שוק א-סַּ֗פַאפִ֫יר (שוק הכלים)
שוק אל חארג' (שוק הבדים)
שוק אִל גָ'אזִל (שוק החוטים)
שכונות בהן התגוררו יהודים
תחילה התגוררו מרבית היהודים בתוך העיר הישנה, משום שהייתה מוקפת חומה. מחוץ לחומה היה אזור הפקר ללא שלטון מרכזי, אלא שלטון הנתון בלעדית לחסדיהם של פורעים. השינוי התרחש עם הכיבוש הבריטי של עיראק. הבריטים הצליחו לאכוף שלטון וסדר מעבר לחומה. רק אז החלו היהודים לצאת מעבר לחומה, לקנות אדמות ובוסתנים ולבנות בתים. יהודים רבים בנו שכונות מפוארות ומרווחות גרו בבתים פרטיים מקופים גינות נוי, אך היו גם יהודים שנשארו לחיות בשכונות עוני.
בתאווין (بتاوين)
בעבר נקראה בוסתאן אל-חַ'ס (בוסתן החסה). בשכונה זו היה ריכוז גדול של יהודים, בני המעמד הבינוני-גבוה. בתקופת היהודים השטחים מסביב כמעט לא היו בנויים, השכונה נמצאת בצידה המזרחי של בגדאד, במערב תוחמים את השכונה גשר הרפובליקה (جسر الجمهورية), שכונת באב א-שרקי, כיכר תחריר וכיכר אל-תייראן, במזרח שכונת קראדה, כיכר פירדוס וכיכר אל-אנדלוס, והיא ממוקמת בין רחוב א-סעדון ורחוב א-נידאל.
בית הכנסת מאיר טוויג שוכן בשכונה.
אירועי הפרהוד פסחו על השכונה.
בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20, לאחר הגירת רוב היהודים מעיראק, השכונה התרוקנה כמעט מיהודים, ועברו להתגורר בה נוצרים ומוסלמים. בתחילת שנות השמונים החלו לאכלס את השכונה מהגרים ממצרים וסודאן, ולאחר המלחמה בסוריה ב-2011 התגוררו בבתי המלון ובדירות הזולות משפחות סוריות רבות.
כיום השכונה מוזנחת והיא מוקד לסחר בסמים, זנות ולפשע באופן כללי. בשכונה מתגוררים תערובת של עניים, קבצנים, עיראקים חסרי בית ופליטים סודאנים. האדריכלית הבריטית הנודעת, זַהַא חדיד, נולדה בשכונה.
בשנת 2009 דיווח יומון עיראקי על זכייתה של יהודייה בת למהגרים עיראקים, בתביעה להשבת בית בשכונה שהיה שייך למשפחתה.
אבו סֵיפֵ֫ין (ابو سيفين) – שכונת פרברים יהודית ענייה בצידה המזרחי של בגדאד, ליד כיכר האריות (ساحة السباع – סאחת א-סבאע).
קראדה – רובע יהודי יוקרתי.
באב א-שרקי – בו שכן בית הכנסת "צלאת דינה".
ראו גם
אוניברסיטת בגדאד
העיר העגולה של בגדאד
כיכר החגיגות הגדולות
כיכר פירדוס
המוזיאון הלאומי של עיראק
רחוב חיפה
מגדל השעון של בגדאד
קישורים חיצוניים
משה מעוז, בית עבאס: הח'ליפות העבאסית עד מות אלמאמון (833-750)
בגדאד בהיסטוריה האסלאמית
החברה העירונית בעיראק
סקירה על בגדאד באתר ביטחוני
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:עיראק: ערים
קטגוריה:ערי בירה של יחידות מנהליות
קטגוריה:המזרח התיכון: ערי בירה
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-8
| 2024-08-08T18:29:41
|
זמן מחצית חיים
|
REDIRECTמחצית חיים
| 2003-12-14T18:57:39
|
שיטות הנעה של חללית
|
שמאל|ממוזער|250px|מנוע רקטי RS-68 המשמש את מעבורות החלל
שיטות הנעה של חללית הן שיטות של האצת חלליות מכדור הארץ אל החלל והאצה בחלל עצמו. קיים מגוון גדול של שיטות הנעה, המתאימות לצרכים שונים: מהשלב הראשון של הרמת כלי כבד אל מעבר לאטמוספירה ויציאה מכבידת כדור הארץ או לכניסה למסלול, הדורשת מהירות עצומה, האצת לוויין אל קצוות מערכת השמש, וגם שמירת לוויין במסלול סביב כדור הארץ.
רכבי חלל המשוגרים למסלול, שם מאיצים עד להקפה במסלול. שלב זה דורש את מרבית הדלק וכוח הדחף. לשם כך בדרך כלל משמש מנוע דלק נוזלי, ולעיתים מנוע דלק מוצק ואף מנוע המשתמש בחמצן שבאוויר לשלב הראשון (בטיל הפגאסוס וספייס שיפ 1).
חלק משיטות ההנעה משמשות גם לפעולה ההפוכה, האטה ונחיתה על גרם שמיים של גשושיות (למשל) .
גם בתהליכים אלו משתמשים בשיטות שונות, כיוון שהצרכים שונים, הכלים שונים, המהירויות שונות, ותנאי הכבידה שונים.
שיטות הנעה
דרך מתקף סגולי (שניות) דחף (ניוטון) משך זמן הפעלה דוגמה לשימוש שיטות הנעה קיימות מנוע דלק מוצק 100–400 103- 107 דקותשיגור משגר מכדור הארץ, שימוש כמאיץ טיל היברידי 150–420 דקות Monopropellant rocket 100–300 0.1–100 אלפיות השנייה - דקותמערכות תמרון ושימושים נוספים הדורשים הפעלות מהירות ומדויקות מנוע דלק נוזלי 100–400 0.1–107 דקות מודולות הנחתה על ירח, משגרי לוויינים וחלליות Tripropellant rocket 250–450 דקות Dual mode propulsion rocket Air-augmented rocket 500–600 שניות-דקות Liquid air cycle engine 450 שניות-דקות Resistojet rocket 200–600 10-2–10 דקות Arcjet rocket 400–1,600 10-2–10 דקות מדחף אפקט הול (HET) 800–5,000 10-3–10 חודשים מנוע יונים 1,500–8,000 10-3–10 חודשיםטיסות בין כוכבי לכת, לוויני תקשורת גיאוסינכרוניים Field Emission Electric Propulsion (FEEP) 10,000–13,000 10-6–10-3 שבועותמדחף מגנטו־פלזמי דינמי 2,000–10,000 100 שבועות Pulsed plasma thruster (PPT) Pulsed inductive thruster (PIT) 5,000 20 חודשיםרקטת מגנטו־פלזמה בעלת מתקף סגולי משתנה 1,000–30,000 40–1,200 ימים- חודשים Solar thermal rocket Nuclear thermal rocket 900 105 דקות Nuclear electric rocket As electric propulsion method used מפרשים סולאריים לא זמין 9 עבור קילומטר רבוע (במרחק של 1 יחידה אסטרונומית מהשמש) שניות-שניםטיסה לכוכב אחר (טרם בוצע מעולם) Mass drivers לא זמין לא מוגדר שניות Tether propulsion לא זמין 1–1012 דקות טכנולוגיות עתידיות הנמצאות בפיתוח במעבדה מפרש מגנטי לא זמין לא מוגדר לא מוגדר Mini-magnetospheric plasma propulsion לא זמין לא מוגדר לא מוגדר Gaseous fission reactor 1,000–2,000 103-106 Nuclear pulse propulsion (Orion drive) 2,000–100,000 109-1012 חצי שעהProject Longshot כדרך הגעה לאלפא קנטאורי B Antimatter catalyzed nuclear pulse propulsion 2,000–40,000 ימים-שבועות Nuclear salt-water rocket 10,000 103–107 חצי שעה Beam-powered propulsion As propulsion method powered by beam Nuclear photonic rocket 5x106 1–105 שנים Biefeld-Brown effect (ראו גם ליפטר) לא זמין 0.01–1 (כעת) שבועות, אולי אף חודשים
מערכות הנעה במסע בין כוכבי לכת שונים ובין מערכות שמש
גם חלליות המתוכננות לביצוע מסעות חלל ארוכים צריכות כוח הנעה. חלליות אלו צריכות להשתגר אל מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ, כפי שעושים בשיגור לוויינים אשר נשארים במסלול הקפה סביבו.
למסע בין־כוכבי לכת, חללית חייבת להשתמש במנועיה כדי לעזוב את מסלולו של כדור הארץ. לאחר שעשתה זאת, היא חייבת לעשות בדרך כלשהי את דרכה ליעדה. החלליות הבין־כוכביות בימינו עושות זאת עם סדרה של כוונונים מסלוליים קצרי זמן. בין כוונונים אלו, החללית פשוט נופלת בחופשיות לכיוון מסלולה. הדלק היעיל הפשוט ביותר משמעותו היא לנוע ממסלול מעגלי אחד לאחר עם מעבר המסלול של הוהמן (Hohmann transfer orbit): החללית מתחילה במסלול מעגלי בערך סביב השמש. משך זמן קצר של דחיפה בכיוון של התנועה מאיץ או מאט את החללית למסלול אליפטי סביב השמש שמשיק למסלולה הקודם וגם למסלול של היעד שלה. החללית נופלת בחופשיות לכיוון המסלול האליפטי הזה עד שהיא מגיעה ליעדה, שם משך זמן קצר של דחיפה מאיץ או מאט אותה כדי להתאים אותה למסלול של יעדה. שיטות מיוחדות כמו בלימת אוויר (aerobraking) משמשות לעיתים בכוונוני המסלול האחרונים.
למסע בין־כוכבי, היינו, בין מערכות שמש, כמה שיטות הנעה של חלליות כמו מפרשים סולארים מספקות כוח דחף נמוך מאוד, אך בלתי נדלה; רכב בין כוכבי שמשתמש באחת משיטות אלו ילך לאורך מסלול שונה במקצת; או ידחוף בקביעות נגד כיוון התנועה שלו על מנת להפחית את מרחקו מהשמש או לדחוף בקביעות בכיוון התנועה שלו כדי להגדיל את מרחקו מהשמש. מסע בין־כוכבי כזה טרם בוצע, עם זאת, שיטת המפרש הסולארי כן נבדקה, הוּכחה, ונמצאה עובדת.
שיטות הנעה ספקולטיביות
שמאל|ממוזער|250px|הדמיה של מעבר דרך חור תולעת
בנוסף לשיטות ההנעה הקיימות ומפותחות במעבדה, קיימות שיטות הנעה אשר הוצעו על בסיס תאוריות פיזיקליות, אך לא נמצא כיצד ליישם אותן בפועל.
שיטות המנצלות תופעות מוכרות בפיזיקה טיל היתוך גרעיני מגח בוסארד Antimatter rocket Redshift rocketBlack hole starship שיטות המנצלות עיקרון ספקולטיבי בפיזיקהAlcubierre drive (Warp drive) חורי תולעת Differential sail Disjunction drive Diametric drive Pitch drive Bias drive מכונת זמן
הנעת לוויין בחלל
כאשר לוויין במסלול הרצוי הוא צריך מערכת בקרת מיקום כדי לבצע תיקוני מסלול: הלוויינים מושפעים מחיכוך עם האטמוספירה (שהיא דלילה מאוד בגובה הזה), כך שכדי שיישארו זמן רב במסלול הם צריכים מערכת דחיפה שתפעל מדי פעם ותבצע תיקונים קטנים (מנוע דחף קטן). לוויינים צריכים לפעמים לעבור ממסלול אחד למסלול אחר מפעם לפעם (למשל תיקון מסלול), וגם כאשר לוויין מאבד את יכולתו להסדיר את מסלולו, זמן השימוש בו נגמר, וגם זה דורש כוח הנעה. מערכות ההנעה הללו יוצרות דחף קטן והן שונות מאוד מההנעה בזמן השיגור. נוסף להשפעות האטמוספירה, השפעה כבידתית של גופים אחרים משפיעה על המסלול לאורך זמן, ובמסעות בין פלנטריים יש צורך בתיקוני מסלול, שכן הדיוק שניתן להשיג בשיגור מוגבל. בנוסף, לצורך בקרת כיוון משמשים (לרוב) אמצעים מכניים ללא צורך בדלק, אולם אלו מוגבלים במומנט הכוח שיכולים לספק, ומתרחשת בהם סטורציה, לכן נדרש שימוש במנועים על מנת לסייע בבקרת הכיוון, שהיא הכרחית לצורך תקשורת, מערכות סולאריות ולרוב המשימה עצמה (יצוין כי קיימים אמצעים לא מכניים וללא דלק, הנקראים magno-torquers, אולם אלו מסתייעים בשדה המגנטי של כדור הארץ והם לרוב חלשים ביותר. השימוש בהם פחות נפוץ, וקיים למשל בטלסקופים כמו האבל).
גלריית תמונות
ראו גם
מנוע דלק נוזלי
הנעה רקטית רב־שלבית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חלליות
קטגוריה:משגרי לוויינים וחלליות
| 2023-03-25T08:10:32
|
מוסטפא הראשון
|
מוסטפא הראשון (בטורקית: I. Mustafa; בטורקית עות'מאנית: مصطفى اول, 1592 – 20 בינואר 1639) היה פעמיים סולטאן האימפריה העות'מאנית; בפעם הראשונה בין השנים 1617 ועד 1618 ופעם שנייה בין 1622 ועד 1623. מוסטפא היה אחיו של אהמט הראשון. מוסטפא נחשב למפגר או לכל הפחות לנוירוטי, הודח ונכלא ל-16 שנים בקפס.
ביוגרפיה
המנהג באימפריה העות'מאנית היה כי עם עלייתו לשלטון של סולטאן חדש יוצאו להורג כל אחיו, במטרה למנוע תביעות נוספות לכתר (אביו של מוסטפא, מהמט השלישי, הוציא להורג עם עלייתו לשלטון את 19 אחיו). אולם אהמט הראשון כשמונה לסולטאן בגיל 13, חס על חייו של אחיו בן ה-12 מוסטפא.
הסיבה לכך היא כי בעת עלייתו לשלטון, לא היו לאהמט ילדים, כך שמוסטפא היה יורשו היחיד. אולם גם לאחר שלאהמט נולדו מספר בנים, מוסטפא נשאר בחיים, ככל הנראה בשל בעיותיו הנפשיות הברורות. סיבה נוספת אפשרית היא השפעתה הרבה של קסם סולטאן, אשתו האחרונה של אהמט, שרצתה למנוע את שלטונו של בנו הבכור (מאישה אחרת), עות'מאן.
במשך כל שלטונו של אחיו היה מוסטפא כלוא בקפס, עובדה שייתכן והשפיעה על בריאותו הנפשית אף יותר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סולטאני האימפריה העות'מאנית
קטגוריה:ילידי 1592
קטגוריה:נפטרים ב-1639
| 2023-04-18T11:06:37
|
חוקי קפלר
|
ממוזער|200px|יוהאנס קפלר
חוקי קפלר הם שלושה חוקים אסטרונומיים המתארים את תנועתם של כוכבי הלכת סביב השמש או את תנועתם של כוכבי לכת חוץ שמשיים סביב הכוכבים שלהם. את החוקים ניסח המתמטיקאי, האסטרונום והאסטרולוג הגרמני יוהאנס קפלר (1571–1630), שבחן את תצפיותיו של האסטרונום הדני טיכו ברהה. בערך בשנת 1605 הבין קפלר שהתצפיות התאימו לשני חוקים מתמטיים פשוטים יחסית, וחוק נוסף הקשור לאותן תצפיות התגלה על ידו כעשר שנים מאוחר יותר.
לאחר כ-80 שנה הראה אייזק ניוטון כי חוקי קפלר נובעים מחוקי התנועה והכבידה שהוא עצמו ניסח, ובכך סיפק את ההסבר הפיזיקלי המקובל כיום לתנועת גרמי השמים. הדבר לא היה מקרי, שכן ניוטון הכיר את עבודתו של קפלר וביקש לשלב את החוקים שגילה במסגרת תורה פיזיקלית מאוחדת של תנועה.
חוקי קפלר הם מהתגליות המרכזיות באסטרונומיה מאז ומעולם, מכיוון שהם מתארים היטב את מסלול תנועתם של גרמי השמים.
רקע והיסטוריה
ממוזער|200px|כריכת ספר האסטרונומיה Astronomia Nova, שפורסם ב-1609, ומכיל תוצאות מחקר בן 10 שנים של תנועת כוכב הלכת מאדים בידי קפלר.
תקופת חייו של קפלר, סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17, הייתה תקופה של שינוי מהותי בעולם האסטרונומיה. שינוי זה התרכז בעיקר במעבר מהמודל הגאוצנטרי העתיק למודל ההליוצנטרי שהחל להתבסס. המודל הגאוצנטרי גרס שכדור הארץ הוא מרכז היקום, והשמש וכוכבי הלכת סובבים אותו. מודל זה התערער בעקבות עבודתם של קופרניקוס ושל גלילאו גליליי, שפעל באותה עת באיטליה. על-פי המודל ההליוצנטרי השמש נמצאת במרכז היקום, וכדור-הארץ מקיף אותה יחד עם יתר כוכבי-הלכת.
בעבודתו התבסס קפלר על מדידותיו של האסטרונום הדני המפורסם טיכו ברהה, שהיה ידוע בדיוקו הרב - הדיוק של מדידותיו הגיע לשניית קשת אחת. ברהה התמיד במדידותיו במשך למעלה מעשרים שנה, והן שימשו כבסיס לניתוחים של קפלר. ברהה שימש באותה עת "המתמטיקאי הקיסרי" של רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וחיפש עוזר שיסייע לו לערוך חישובים מתמטיים. קפלר פרסם אז ספר בשם "Mysterium cosmographicum", התומך בתורת קופרניקוס. הספר הגיע לידיו של ברהה, והוא שכר את קפלר לשמש כעוזרו. קפלר עבר לגור בפראג, בירת האימפריה הרומית הקדושה. בתחילה, למרות יחסי הקרבה בין השניים, סירב ברהה לאפשר לקפלר גישה למדידותיו, ורק לאחר שקפלר נואש, החליט לעזוב, וכמעט מת מחוסר כול באכסניית דרכים, מצא אותו ברהה, שכנע אותו לחזור, ונתן לו גישה למדידות שביצע על מסלולו של מאדים.
ברהה הגה מודל משלו באשר לתנועת השמש וכוכבי הלכת, ולפיו כדור הארץ קבוע במקומו (אחרת, לטענתו, היה צריך להיות שינוי במפת השמים), השמש סובבת סביבו, ושאר כוכבי הלכת סובבים סביב השמש. ברהה נפטר ב-1601, וקפלר החליף אותו בתפקיד. קפלר הצליח באותה תקופה לנסח את שני החוקים הראשונים בעזרת ניתוח של תנועת מאדים בשמים. התקופה הפורייה והשלווה בפראג הסתיימה מבחינתו של קפלר בשנת 1611, כאשר בנו בן ה-7 נפטר, ואחריו מתה אשתו ברברה. באותה שנה נאלץ המלך רודולף להעביר את השלטון לאחיו מתיאס, שהיה פחות סובלני כלפי פרוטסטנטים, וקפלר הפרוטסטנטי נאלץ לעזוב את פראג. הוא עבר ללינץ, ושם התחתן בשנית. בלינץ גילה את החוק השלישי.
עבודתו של קפלר הושפעה רבות מתפיסתו: קפלר ביקש לתאר את תנועת כוכבי הלכת באמצעות קשרים מתמטיים, ואת מסלוליהם ביקש לתאר כעקומה מתמטית אחת. את הדחף הזה שאב קפלר מהפילוסופיה של אפלטון ופיתגורס. מאמציו של קפלר, כפי שהתבטאו בניתוח מסלולו של מאדים ובניסוח החוקים הנושאים את שמו, התרכזו בגילוי ההרמוניה הפיתגוראית של העולם.
ניסוח החוקים ופרסומם
שני החוקים הראשונים התפרסמו בספרו של קפלר "Astronomia nova" ("האסטרונומיה החדשה") בשנת 1609. קפלר עצמו כתב שהחוק השלישי התגלה ב-15 במאי 1618, כאשר ספרו "Harmonices Mundi" ("ההרמוניה של העולמות") הגיע כבר לבית הדפוס. קפלר כתב בהרחבה על החוק בפרקים האחרונים של הספר, שיצא לאור ב-1619.
ממוזער|300px|מסלוליהם של כוכבי הלכת אליפטיים, כאשר השמש נמצאת באחד ממוקדי האליפסה (באיור – ). עבור מרווחי זמן שווים () הרדיוסי-וקטור, שמחברים את כוכב הלכת עם השמש, מגדירים שטחים שווים (באיור בסגול – ). האליפסה באיור זה משורטטת בהגזמה, ובמציאות, מסלוליהם של כוכבי הלכת פחות אליפטיים ויותר מעגליים. באשר לחוק השלישי – באיור מסומנים באדום הציר הראשי (האופקי) והציר המשני (האנכי), ובירוק מסומן הציר הסמי-מז'ורי (חצי מהציר הראשי).
שלושת חוקי קפלר הם:
צורת המסלול של כל כוכב לכת היא אליפסה, שהשמש נמצאת באחד ממוקדיה.
חוק השטחים השווים: הקו שמחבר את כוכב הלכת עם השמש מכסה שטחים שווים במרווחי זמן שווים. משמעות חוק זה היא שככל שכוכב הלכת נע קרוב יותר לשמש מהירותו גדלה.
החוק ההרמוני: ריבוע זמן המחזור של כוכב לכת פרופורציוני לחזקה השלישית של מחצית הציר הראשי של האליפסה (הציר הסמימג'ורי). משמעות החוק כפולה: כוכבי הלכת הרחוקים יותר מהשמש הם בעלי זמן מחזור גדול יותר, ומהירותם קטנה יותר.
בהקשר זה יצוין המושג אקסצנטריות. אקסצנטריות של חתך חרוט היא מדד למידת החריגה שלו מצורה מעגלית. כלומר, ככל שהאליפסה יותר "פחוסה", כך האקסצנטריות שלה גבוהה יותר. האקסצנטריות של אליפסה היא פרמטר שערכו נע בין 0 ו-1 (חתך חרוט בעל אקסצנטריות 0 הוא מעגל). כפי שקובע חוק זה, צורת המסלול של כל כוכבי הלכת היא אליפסה, אולם במדידות מודרניות נמצא כי צורת המסלולים קרובה מאוד למעגל, ובניסוח מדויק יותר - ערכי האקסצנטריות של מסלולי כוכבי הלכת נמוכים מאוד (הערך הממוצע הוא 0.06 בקירוב; לנתונים מלאים ראו בערך כוכב לכת). מכאן ניתן להסיק שמדידותיו של ברהה היו כה מדויקות, עד כי קפלר הצליח להבחין באליפטיות של המסלולים על אף היותם קרובים מאוד למעגלים.
גילוי החוקים
קפלר הכיר שלושה מודלים שניסו לתאר את תנועת כוכבי הלכת והשמש. המודל הגאוצנטרי של תלמי הניח שכדור הארץ נמצא במרכז והשמש וכוכבי הלכת סובבים סביבו במסלולים מעגליים שכוללים אפיציקלים (מעגלים קטנים יותר על גבי המעגל הגדול); המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס הניח שכוכבי הלכת וכדור הארץ סובבים את השמש במסלולים מעגליים; והמודל של טיכו ברהה שלפיו השמש סובבת את כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת סובבים את השמש.
קפלר הכיר את התצפיות הקדומות של תלמי, שהיוו את הבסיס האמפירי הן לתורת תלמי והן לתורת קופרניקוס, אך הוא הגיע למסקנה שמדידותיו של טיכו ברהה מדויקות יותר והחליט להשתמש בהן כבסיס לניתוח תנועתו של מאדים. הוא התבסס על 12 מדידות שבהן מאדים היה בניגוד, כלומר בכיוון ההפוך יחסית לשמש. בעזרת ניתוח גאומטרי מדויק, יחד עם הכרת אופי שבירת קרני האור באטמוספירת כדור הארץ, הבין קפלר שהמדידות לא מתאימות לאף אחד משלושת המודלים הקיימים. יתרה מכך, הוא הבין שתנועת מאדים איננה מעגלית, והוא חיפש עקומות אחרות שיתאימו למדידות של ברהה. הדבר לקח לו מספר שנים, ואף על פי שהיה קרוב לרשום את נוסחת האליפסה מתוך המדידות, הוא לא הגיע לכך. בסופו של דבר החליט קפלר ללכת בדרך הפוכה - הוא ניחש שהמסלול מתאים בצורתו לאליפסה, בדק את ההשערה ומצא שהיא אכן מתאימה לתצפיות. בנוסף, הוא בדק את מסלולו של כדור הארץ סביב השמש ומצא שגם הוא לא יכול להתאים למעגל. בעקבות כך, החליט קפלר להכליל את "חוק המסלולים האליפטיים" על כל כוכבי הלכת שנעים סביב השמש, וזאת במסגרת המודל ההליוצנטרי שבנכונותו נוכח קפלר זמן רב קודם לכן.
כאשר הבין קפלר שתנועתם של מאדים ושל כדור הארץ סביב השמש אינה מעגלית, ועוד בטרם ניסח את החוק הראשון, הוא ניסה למצוא ביטוי מתמטי שמתאר את תנועת כוכבי הלכת. הוא ראה שמהירותם משתנה בקטעים שונים של המסלול, ושיער, במונחים של ימינו, שהמהירות הרגעית נמצאת ביחס הפוך למרחק מהשמש באותו רגע. השערה זו לא הייתה מדויקת, אולם ממנה הוא הסיק את "חוק השטחים" המוכר בתור החוק השני של קפלר. לאחר שהמשיך לנתח את נתוני המדידות של ברהה ולחפש קשרים מתמטיים בין גדלים שונים הקשורים למסלול כוכבי הלכת, הוא מצא את החוק השלישי. בנוסף, ניסה קפלר למצוא הסבר פיזיקלי סיבתי לתנועת כוכבי הלכת. הוא הושפע מעבודתו של ויליאם גילברט שעסקה במגנטיות, וסבר שהשמש מפעילה על כוכבי הלכת כוח הדומה לפעולתו של מגנט. כוח הכבידה, המהווה את ההסבר הסיבתי המקובל כיום לחוקי קפלר התגלה על ידי אייזק ניוטון בהמשך המאה ה-17.
משמעות ושימושים
ממוזער|280px|תנועת כדור הארץ סביב השמש, לפי חוקי קפלר. האנימציה מוצגת בהטלה פרספקטיבית – במרחב, השמש נמצאת באחד ממוקדי האליפסה.
מסלולים לא מעגליים
קפלר היה הראשון שהציע שגרמי שמים נעים במסלולים לא מעגליים. עד לזמנו כל המודלים האסטרונומיים באירופה, לרבות המודל הגאוצנטרי של תלמי והמודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, הסבירו את תנועתם של גרמי השמים באמצעות מערכות המבוססות על תנועה מעגלית אחידה. בהציעו שכוכב לכת נע בצורה אליפטית, היה קפלר הראשון שסטה מהתפיסה המקובלת, אותה הניח אפלטון כאלפיים שנה לפניו. עד עבודתו של קפלר, תנועה מעגלית אחידה נחשבה לתנועה טבעית, ואפילו גלילאו גליליי, שתמך במודל ההליוצנטרי, התקשה לזנוח את רעיון התנועה המעגלית האחידה, ובפרט סירב להכיר בחוקי קפלר. גלילאו טען שחפצים מתמידים בתנועתם במעגל ולא בקו ישר, כפי שטען ניוטון אחריו. שבירת הקיבעון בן אלפיים השנה, לתיאור תנועת גרמי השמים בעזרת תנועה מעגלית, הייתה לנקודת מפנה בחשיבה המדעית.
חיזוק המודל ההליוצנטרי
פרסומם של חוקי קפלר החליש בצורה ניכרת את התורה הגאוצנטרית התלמאית ואת הפיזיקה האריסטוטלית, שגרסו שכדור הארץ הוא מרכז היקום. זאת מכמה סיבות:
המודל של קפלר הניב את התחזיות המדויקות ביותר ביחס לתצפיות האמפיריות הטובות ביותר אז, מה שחיזק התייחסות ריאליסטית אליו, כלומר את האמונה שהמודל שלו מתאר את המציאות כפי שהיא, והוא לא רק מכשיר מתמטי נוח לחיזוי. זו הייתה גם השקפתו של קפלר עצמו.
קפלר קבע כי השמש נמצאת באחד המוקדים של האליפסות שבהן נעים כוכבי הלכת, ומכאן שהם מקיפים דווקא אותה ולא את כדור הארץ. גלילאו גליליי, שגילה ב-1610 את ארבעת הירחים של צדק, כלומר גופים המסתובבים סביב צדק, החליש עוד יותר את הגישה לפיה כל גרמי השמים סובבים את הארץ.
המודלים שהסתמכו על תנועה מעגלית, בפרט האריסטוטלי והתלמאי, הניחו שחייבת להיות מחשבה מכוונת מאחורי תנועתו של כוכב לכת במסלולו בתוך מערכת מסובכת של מעגלים הבנויים זה על זה (אפיציקלים ודפרנטים). כלומר, הם הניחו שהכוכב צריך "לדעת" בדרך כלשהי כיצד לנוע, או שמישהו בעל תבונה מניע אותו. בניגוד לכך, המודל של קפלר הוא לא-אנימיסטי, הוא לא נדרש להנחה הזאת, ומספק הסבר מכני באופיו לתנועת כוכב הלכת במסלולו. קפלר סבר שהשמש מניעה את הכוכב באמצעות קרניים שהן מעין חישורים שהיא שולחת אל כוכב הלכת, זאת בדומה לפעולתו של מגנט.
אריסטו סבר שכוכבי הלכת נעים על גלגלי קריסטל, אם כי בקרב האסטרונומים בימי הביניים הייתה מחלוקת לגבי ממשותם של גלגלים אלה. אם חוקי קפלר נכונים, לא יכולים להיות מעגלי קריסטל, משום שכוכבי הלכת הנעים באליפסה מוכרחים לעבור דרכם.
קפלר גילה סדירות מתמטית פשוטה, מה שחיזק את ההשקפה האפלטונית לגבי מרכזיותה של המתמטיקה בטבע. השקפה זו מנוגדת להשקפה האריסטוטלית שדוחה חוקיות מתמטית בעולם (התת-ירחי, אמנם), ומעדיפה הסברים איכותיים.
חיזוק ההשקפה האפלטונית המתמטית חיזק בעקיפין את התפישה ההליוצנטרית, משום שהתפיסה האפלטונית נתנה מרכזיות לשמש כמקור החיים והתבונה.
בסיס ניסויי לעבודתו של ניוטון
ממוזער|250px|ארבעת חתכי החרוט. הצורות הגאומטריות מתקבלות כאשר מישור חותך את החרוט בזוויות וכיוונים שונים.
אייזק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית, הסתמך גם הוא על חוקי קפלר. ניוטון תהה מהו אותו כוח משיכה שמצד אחד גורם לתפוח ליפול מהעץ על פני כדור הארץ ומצד שני פועל בין גופים אסטרונומיים. עד תקופתו סברו המדענים, פרט לגלילאו, שהעולם העל-ירחי נשלט על ידי חוקי תנועה שונים מהעולם התת-ירחי, ואילו ניוטון סבר שמדובר באותו כוח. כדי למצוא את הכוח המבוקש, ביקש ניוטון למצוא חוק בדמות קשר מתמטי שיכלול גם את חוקי קפלר. הוא הסיק כי כוח הכבידה בין שני גופים תלוי במסותיהם. לאחר מכן בדק והגיע למסקנה כי כוח שיהיה פרופורציוני להופכי של ריבוע המרחק יעלה בקנה אחד עם חוקי קפלר. לבסוף הגיע ניוטון לנוסחה של כוח הכבידה האוניברסלי, שפועל בין כל שתי מסות: . כוח הכבידה שמצא ניוטון הוא למעשה ניסוח כללי יותר של חוקי קפלר, וניתן להסיק ממנו את חוקי קפלר. בספרו "היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע", הראה ניוטון כיצד ניתן להסיק את חוקי קפלר בדרך דדוקטיבית מתוך חוקי התנועה שלו ומתוך חוק הכבידה האוניברסלי. ניוטון עשה זאת תוך שימוש באמצעים גאומטריים בלבד, בלי להיעזר בחשבון האינפיניטסימלי שהוא עצמו המציא.
ניוטון לא הסתפק בכך, ומצא כי מסלוליהם של כוכבי-הלכת חייבים להיות אחד מחתכי החרוט האפשריים - מעגל, אליפסה, פרבולה והיפרבולה. הוא מצא כי אם כוכב-לכת יגדיל בצורה מלאכותית את מהירותו עד ערך גבולי מסוים, הוא יעבור ממסלול אליפטי למסלול פרבולי. אם מהירותו תגדל מעבר לערך גבולי זה, מסלולו יהפוך להיפרבולי. המסלולים הפרבולי וההיפרבולי הם מסלולים פתוחים, כלומר כוכבי לכת שינועו בהם יתרחקו מהשמש לבלי שוב.
שימושים מודרניים באסטרונומיה
חוקי קפלר אינם נכונים רק עבור מערכת השמש, אלא עבור כל מערכת של גופים שפועל ביניהם כוח משיכה שפרופורציוני להופכי של ריבוע המרחק ביניהם. כך לדוגמה, הוא נכון עבור מערכות של כוכבים כפולים ועבור ירחים של כוכב לכת. עם זאת, קבוע הפרופורציה בחוק השלישי של קפלר אינו נותר קבוע והוא שונה עבור כל מערכת ומערכת. זאת משום שקבוע זה תלוי במסתם של הגורמים בה, ולכן כאשר המסות שונות - הקבוע משתנה.
שימוש נוסף שנעשה בחוקי קפלר הוא במציאת מסתם של חורים שחורים על-מסיביים המצויים במרכזי גלקסיות. כדי למצוא את מסתו של חור שחור על-מסיבי, ניתן לחשב את מהירותם של כוכבים הנעים קרוב יחסית אליו, ובעזרת חישובים מתאימים לאמוד את מסת הגוף המניע אותם. כך למשל, נערכו חישובים דומים באשר למרכז הגלקסיה שלנו, שביל החלב. מסלוליהם של מספר כוכבים הסובבים את מרכז הגלקסיה נמדדו בדייקנות, ומהירות תנועתם נמדדה בעזרת אפקט דופלר. תוך שימוש בחוקי קפלר נעשו חישובים שגילו כי מסת הגוף (המכונה Sagittarius A*) שנמצא במרכז המערכת שווה ל- מסות שמש. בשקלול עם גודלו של גוף זה, נמצא כי הוא חייב להיות חור שחור על-מסיבי. שימוש זה חייב להיעשות בעזרת כוכבים הנמצאים קרוב מאוד למרכז הגלקסיה, זאת משום שכוכבים רחוקים מהמרכז, וכאלו הנמצאים בשולי הגלקסיה, אינם מקיימים את חוקי קפלר. חריגה זו יוחסה לקיומו של חומר אפל.
חוקי התנועה של גלקסיות שונות מעט מחוקי קפלר עקב התחשבות בחומר האפל. ישנו מודל חלופי לחומר אפל, הנקרא דינמיקה ניוטונית מתוקנת (MOND) והוא נוסח על ידי מרדכי מילגרום ממכון ויצמן למדע.
שימושים בפלנטות מחוץ למערכת השמש
מכיוון שחוקי התנועה של קפלר מדויקים למדי ומתארים היטב את תנועת כוכבי הלכת במערכת השמש, ניתן להחיל חוקים אלו גם על מערכות פלנטריות אחרות.
החוק השלישי של קפלר משמש למציאת מרחקו של כוכב לכת חוץ שמשי מהכוכב שלו, על סמך מדידת זמן המחזור של התנועה, שהוא גודל הניתן למדידה תצפיתית. משימת טלסקופ החלל קפלר, המחפשת אחר כוכבי לכת חוץ שמשיים משתמשת בשיטה זו. תוכנית HARPS (קיצור של High Accuracy Radial Velocity Planet Searcher) בעלת טלסקופים ממוקמים על כדור הארץ מאתרת שינויים בספקטרום פליטה של כוכבים ובכך מוצאת מסה וזמן מחזור של כוכבי לכת המקיפים אותם. מרחק בין כוכב הלכת לבין הכוכב מחושב על סמך החוק השלישי של קפלר.
בנוסף משתמשים בשיטה זו חקר מערכת של כוכבים כפולים. צורת החישוב דומה למקרה של כוכבי לכת, אולם קיים הבדל מהותי אחד: במערכת של כוכב שבת וכוכבי לכת (כמו מערכת השמש), מסת כוכבי הלכת זניחה לעומת מסת הכוכב, לכן הכוכב נחשב ל"קבוע במקומו", ואילו כוכבי הלכת נעים סביבו. לעומת זאת, במערכת של כוכבים כפולים, מסתם של הכוכבים דומה, ולכן מסת האחד אינה זניחה ביחס למסת השני. מסיבה זו, לא ניתן להזניח את מסת אחד הכוכבים, ויש לקחת בחשבון את סך המסות במערכת.
ניתוח מתמטי
החוק הראשון
ממוזער|300px|המחשה של הגדלים המתוארים.
ניסוח החוק הראשון: "צורת המסלול של כל כוכב לכת היא אליפסה, כאשר השמש נמצאת באחד ממוקדי האליפסה".
המשוואה היא:
כאשר הן קואורדינטות קוטביות של כוכב הלכת, הוא מחצית מה-Latus Rectum (מיתר באליפסה שעובר דרך אחד ממוקדיה ומקביל לצירה המשני), ו- היא האקסצנטריות, שערכה קטן מ-1.
כאשר , כוכב הלכת נמצא בפריהליון, כלומר במרחק המינימלי מהכוכב:
כאשר , מתקבל .
כאשר , כוכב הלכת נמצא באפהליון, כלומר במרחק המרבי מהכוכב:
הציר הסמי-מג'ורי (מחצית הציר הראשי; ) הוא הממוצע האריתמטי של הפריהליון והאפהליון:
הציר הסמי-מינורי (מחצית הציר המשני; ) הוא הממוצע הגאומטרי של הפריהליון והאפהליון:
החוק השני
ניסוח החוק השני: "הקו שמחבר את כוכב הלכת עם השמש מכסה שטחים שווים במרווחי זמן שווים". חוק זה ידוע גם בכינוי "חוק השטחים השווים".
לפי חוק זה, כאשר חולפים זמנים שווים, השטח שכיסה הקו המחבר את כוכב הלכת עם השמש במשך כל אחד מזמנים אלו זהה, ללא תלות במיקומו באליפסה. ההסבר לחוק זה נעוץ בכך שככל שכוכב הלכת קרוב יותר לכוכב סביבו הוא נע, כך הכוח שפועל עליו גדול יותר ומהירותו גדולה יותר. באותו אופן, כאשר הוא מתרחק מהכוכב, מהירותו קטנה והוא מואט. קפלר ניסה, בעזרת חוק זה, למצוא את מיקומו של כדור הארץ בזמנים מסוימים, אולם לא הצליח, שכן מהירות כדור הארץ משתנה תדיר. בעיה זו נפתרה עם המצאת החשבון האינפיניטסימלי. כיום, ניתן להסיק את החוק השני מתוך חוק שימור התנע הזוויתי.
החוק השלישי
שמאל|ממוזער|250px|ציור 6 - מסלול אליפטי סביב המוקד המסומן בצהוב. הציר הראשי של האליפסה (שאורכו 2a) מסומן באדום והציר המשני (שאורכו 2b) בכחול. כמו כן מסומנים מרחקים הפריהליון () והאפהליון ()
ניסוח החוק השלישי: "ריבוע זמן המחזור של כוכב לכת פרופורציוני לחזקה השלישית של מחצית הציר הראשי של האליפסה (Semi-major axis)". בניסוח מתמטי:
כאשר הוא זמן המחזור של כוכב הלכת ו- הוא הציר הסמי-מז'ורי (מחצית מהציר הראשי באליפסה). מכאן, שערך הביטוי זהה עבור כל כוכבי הלכת במערכת השמש. כאשר נמדד ביחידות של שנים ארציות ו- נמדד ביחידות אסטרונומיות, ערכו של ביטוי זה הוא 1 עבור כל כוכבי הלכת במערכת השמש.
בתנועה מעגלית, התאוצה הרדיאלית (לכיוון המרכז) פרופורציונית ל-, כאשר הוא הרדיוס. אם מחילים את החוק השלישי של קפלר על תנועה מעגלית, שהיא מקרה פרטי של תנועה במסלול אליפטי, ניתן להסיק כי תאוצת הגוף פרופורציונית ל-, מה שהולם את חוק הכבידה של ניוטון, לפיו כוח המשיכה בין כל שני גופים שווה ל-.
המשוואה הכללית הקשורה לפרופורציה הנתונה שלא הייתה ידועה לקפלר היא: .
כאשר המדובר בשני גופים שמסתו של האחד אינה ניתנת להזנחה מול מסתו של השני, יש להתחשב בתנועתם של הגופים סביב מרכז המסה, ולא אחד סביב השני כפי שקורה במערכות כמו מערכת השמש. במצב זה (כמו במערכות של כוכבים כפולים), המשוואה המלאה היא
קפלר עצמו ראה בחוק השלישי "הרמוניה" דמוית מוזיקה. חוק זה אף מכונה לפעמים "חוק הרמוני".
קישורים חיצוניים
הספר "Harmonices Mundi" המקורי שכתב קפלר, בו מופיע החוק השלישי (בלטינית)
הסבר מפורט על תגליותיו של קפלר
שיטת ההוכחה של קפלר, מאת J.V. Field ב-Plus Magazine
אודות יוהאנס קפלר ואודות חוקי קפלר
חוקי קפלר בקורס "From Stargazers to Starships"
יוהאנס קפלר באתר נאס"א
חישוב מסת כוכב במערכת זוגית תוך שימוש בחוקי קפלר יחד עם ההרחבה של ניוטון, באתר נאס"א
קורס באסטרודינמיקה שעוסק בחוקי קפלר וביישומים שלהם
פרק מקורס בדינמיקה אנליטית קלאסית של אוניברסיטת טקסס באוסטין שעוסק בתנועה פלנטרית. בפרק זה מופיע פיתוח של חוקי קפלר מתוך עקרונות שכיום נחשבים לבסיסיים יותר
כמה מילים על חוק השטחים (מתוך הבלוג "רשימות בפיזיקה עיונית")
הערות שוליים
קטגוריה:אסטרונומיה תצפיתית
קפלר
קטגוריה:המהפכה הקופרניקאית
| 2024-08-13T15:00:48
|
יחסי עבודה
|
יחסי עבודה הם המערכת המשקפת את כל השחקנים במסגרת החברתית הקשורה לעבודה במתכונת של עובד ומעסיק, מערכת שנהוג לכנות אותה במחקר הכלכלי "שוק העבודה". שחקניו מחולקים לשלוש קבוצות:
שכירים.
מעסיקים.
ארגוני עובדים וארגוני מעבידים.
ממשלה ורגולטורים אחרים.
ניתן לפרש יחסי עבודה בצורתם המלאה, הכוללת כל התרחשות כלכלית וחברתית בשוק העבודה, או בדרך המצמצמת, הכוללת מגע על בסיס הסכמי השכר. יש המציינים יחסי עבודה אך ורק כמגע המאופיין בפעילותם של נציגי עובדים שונים.
בכל יחסי עבודה קיים מתח מתמיד בין שיתוף פעולה בין גורמים אלו, לבין היווצרותם של סכסוכי עבודה.
החוקר א' שירום חילק ב-1983 את יחסי העבודה לארבע רמות (מהמצומצמת למקיפה):
דרג קבוצת העבודה
דרג ארגון העבודה
דרג שוק העבודה, הכולל ענפי שוק שלמים
דרג המשק הלאומי
ניתן להבחין בין ארבע גישות עיקריות לחקר יחסי העבודה (כפי שחילק החוקר ג' בליין ב-1978):
הגישה היחידאית רואה ביחסי העבודה יחסים שביסודם מונחים אינטרסים משותפים והרמוניים. על פי גישה זו סכסוכי עבודה מבטאים חוסר יכולת לממש בפועל את השילוב בין הגורמים השונים.
גישת הסכסוך היא גישה המתארת את שוק העבודה כזירה של מאבקים בין מעמדות חברתיים שונים. כאן ניתן להתייחס לשתי גישות משנה:
מרקסיזם, המתאר את המשק כמאבק מקוטב בין שני מעמדות: עליון ותחתון (בורגנות ופרולטריון).
אסכולת פרנקפורט (הקשורה גם לנאו-מרקסיזם) המתארת מאבק בו קבוצות חברתיות רבות ונטיות למיסוד המאבק, במקום הקצנתו.
גישת המערכות
הגישה המדינתית
ראו גם
הנעה לעבודה
פרקריאט
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:שוק העבודה
קטגוריה:מנהל עסקים
| 2023-06-08T19:19:22
|
עמוס מלר
|
עמוס מֶלֶר (1938, עין החורש – 23 בינואר 2007, תל אביב) היה נגן חלילית, מנצח, מלחין ומשורר ישראלי.
ביוגרפיה
עמוס מלר נולד וגדל בקיבוץ עין החורש. בצעירותו בלט בגובה קומתו, והיה שחקן נבחרת ישראל בכדורעף, עמה נטל חלק באליפות העולם בפריז ב-1956.
מלר ניגן והקליט רסיטלים כחלילן סולן, זכה בפרס בינלאומי על יצירתו "פבנה". כתב שמונה ספרים, בהם ספר השירה "בתנועה מתמדת" עליו זכה בפרס רחל לשירה. הוא שימש במקביל כמנצח בחמש מקהלות ושתי תזמורות: מקהלת צדיקוב, גבעתיים, בת ים, נס ציונה ודן, חולון ותזמורת סולני ישראל. כמו כן היה מנצח אורח בארצות רבות ועד סין הגיע כדי לנצח על תזמורתה הפילהרמונית. כמו כן היה מנצחה של התזמורת הקאמרית רמת גן.
מלר עשה רבות לקירוב המוזיקה הקלאסית לציבור, שלא היה בקהל המאזינים הטבעי שלה, כגון תושבי עיירות פיתוח. לשם כך נהג לבצע מוזיקה מזרחית, המוכרת היטב למאזינים, בכלי נגינה מן התזמורת הקלאסית. שנים רבות ערך והגיש קונצרטים של מוזיקה קלאסית ב"בית אלון" בגבעתיים מידי שבת בבוקר בהם הופיעו טובי האמנים ומוזיקאים צעירים. הקונצרטים האלה היו פתוחים לקהל הרחב בחינם.
הפסנתרן אסף זוהר אמר כי מלר קידם מוזיקאים צעירים בתחילת דרכם כשהזמין אותם להופיע עם התזמורת הקאמרית רמת גן, כשהיה מנצחה. בין הנערים שיצאו נשכרים מכך היו אסף זוהר עצמו והפסנתרן דניאל גורטלר.
זכה במקומות ראשונים בפסטיבלי זמר, עם השירים:
"עיר כלה", שיר לו כתב גם את המילים, בביצוע אורי שבח
"ירושלים האחרת" למילים של יוסי גמזו בביצוע הזמר יזהר כהן.
"במרום", לפי מילים מהמקורות.
שירו לזכר יאנוש קורצ'אק ושירו לזכר ראול ולנברג הוקראו בבנין האו"ם על ידי שחקן התיאטרון ג'ורג' בימו, במסגרת אירוע לציון אישים מיוחדים שתרמו לאנושות.
מלר ניצח על התזמורות הפילהרמוניות של סין העממית, צרפת, סנקט פטרבורג, סופיה, אתונה, אנטוורפן, דבלין, וכן התזמורת הקאמרית של אנגליה ובולגריה, והתזמורות הלאומיות של הונדורס וצ'כיה.
מלר היה בן-זוגה של המשוררת עדנה מיטווך-מלר, ואב לשלוש בנות ובן: שיר, ליטל, לארה ואדם.
אחותו היא הזמרת משלישיית המעפיל עירית סנדנר.
ספרי שירתו
אבני ריחים, שירים, ירון גולן, תל אביב, 1995.
בין טיפות הגשם, שירים, בוסתן, תל אביב, 1978.
בתנועה מתמדת, שירים, ירון גולן, תל אביב, 1993.
ילדות במאה ה-20, למבוגר שבילד ולילד שבמבוגר, טרקלין, תל אביב, 1976.
לצלול אל תוך עצמי, שירים חדשים, ירון גולן, תל אביב, 1997.
מחוגת איכות הסביבה, ירון גולן, תל אביב, 1993.
משאלות שאין להן משיב, טרקלין, תל אביב, 1976.
משיריו ... , הוצאת אור תו, 1973.
הסכר, שירים, ירון גולן, תל אביב, 1993.
קישורים חיצוניים
בלפור חקק, הפרטיטורה האחרונה של עמוס מלר, אימגו (גרסה נוספת באתר חדשות מחלקה ראשונה) (הספד)
בלפור חקק, המשורר שהגיע לכאן מן החלל לחניית ביניים - עמוס מלר: על שירתו של עמוס מלר, מעמקים 14 (אדר א' תשס"ח, פברואר 2008), באתר דעת (גרסה נוספת באתר "הרצל ובלפור חקק - זהות כפולה")
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:מנצחים ישראלים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מנצחי מקהלות ישראלים
קטגוריה:נגני חלילית
קטגוריה:נגני כלי נשיפה מעץ
קטגוריה:עין החורש: אישים
קטגוריה:מנצחי מקהלת צדיקוב
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1938
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2007
קטגוריה:אנשי הקיבוץ: אמנים
| 2024-09-22T16:36:10
|
סשה ארגוב
|
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתו של אלכסנדר (סשה) ארגוב ברח' סירקין 35 בתל אביב
שמאל|ממוזער|250px|בול דואר ישראלי משנת 2009 לזכרו של סשה ארגוב
אלכסנדר (סָשָה) אַרגוֹב (26 באוקטובר 1914 – 27 בספטמבר 1995) היה מלחין ישראלי, הנחשב לאחד מגדולי המלחינים בזמר העברי, וחתן פרס ישראל בתחום זה לשנת תשמ"ח (1988).
ביוגרפיה
ארגוב נולד בשנת 1914 במוסקבה בשם אלכסנדר אברמוביץ'. בגיל ארבע החל לנגן בפסנתר ולהלחין, ובגיל שש החל ללמוד מוזיקה בצורה מסודרת. בשנת 1934, כשהיה בן עשרים, עלה לארץ ישראל, עזב את תחום הנגינה ועבר להלחנה. שנה אחרי עלייתו לארץ החל לחבר מנגינות להצגות. כתב יחד עם המחזאי גרשון פלוטקין הצגות מוזיקליות לקיבוצים ולמושבים שהזמינו אצלו לאירועים שונים. בתקופה זו הלחין ארגוב כמאתיים שירים, שמרובם לא נותר תיעוד.
גרשון פלוטקין הזמין אותו להלחין שירים וללוות בפסנתר אירועים שונים של גרעין התיישבות השומר הצעיר "ארץ ישראל ג'" (לימים, קיבוץ חצור אשדוד). שיתוף הפעולה ביניהם נמשך כשתים-עשרה שנה, ובמהלכן חיבר ארגוב מאות שירים להצגות מוזיקליות (ביניהן למחזמר הצרצר והנמלים, שכתב בני רוזנברג).
ארגוב הקפיד, עם זאת, למצוא את פרנסתו לא על המוזיקה, באומרו כי "המוזיקה היא הקצפת, משהו טהור שלא למען כסף". הוא התגורר ברחוב סירקין בתל אביב ועבד (1935–1957) כקופאי בבנק לתעשייה ברחוב מונטיפיורי בהנהלתו של אלוף ליטא לשעבר בשחמט, אלכסנדר מאכט.
מאוחר יותר (1959–1980) עבד בחנות הספרים הרוסיים "בולסלבסקי", ובשעות הערב הלחין את שיריו.
בתקופה בה התגורר עם שותפים ברחוב יהודה הלוי בתל אביב הכיר את רעייתו, נוסיה (אסתר), כשבאה אליו לשיעורי פסנתר. נוסיה נולדה בקרקוב שבפולין, שרדה את השואה ועלתה ארצה עם אמה בראשית 1945.
במלחמת העצמאות הלחין שירים ללהקת הפלמ"ח הצ'יזבטרון, בהם "הרעות" (שיר שהפך לסמל המלחמה) ו"הפלמ"חניק מחפש את המחר". לאחר קום המדינה החל להלחין מוזיקה לתיאטרונים "המטאטא", "לי לה לו" והקאמרי, בהצגות כמו "מלכת שבא", "אסתר המלכה", "דוקטור דוליטל", "הנסיכה טורנדוט", "כתר בראש", "יתוש בראש" "הרפתקה בקרקס" ו"בית-ספר לריקודים", לתסכיתי רדיו ולאחר מכן גם לסרטי קולנוע, בהם "חבורה שכזאת", "סיירים", "הבן האובד" ו"הוא הלך בשדות".
בשנות החמישים והשישים עבד עם מספר להקות והרכבים: להקת הנח"ל, בצל ירוק, התרנגולים והחמציצים. הוא הלחין ללהקות הללו את שיריהם של מיטב הפזמונאים והמשוררים של התקופה: חיים חפר ("שיר השכונה", "השמלה הסגולה", "אדוני השופט", "האם אמרו לך פעם", "דינה ברזילי", "הוא לא ידע את שמה", "שיר אהבה חיילי"), נתן אלתרמן ("אליפלט", "שיר ערש", "הבלדה על חמוריקו"), ע. הלל ("יוסי ילד שלי מוצלח", "ככה סתם"), עמוס אטינגר ("כשאור דולק בחלונך", "חופשה באדום") יורם טהרלב ("שיר פרידה לקיץ", "את מה שרציתי","החולמים אחר השמש"), חיים גורי ("פנס בודד") ועוד. ב-1961 הלחין את שירי המופע "יוסי-חזקי-יונה" וב-1964 הלחין את שירי המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" של נתן אלתרמן, שנחשב עם השנים לאחד המחזות הקלאסיים העבריים. בין השירים במחזמר, שהפכו ללהיטי התקופה, היו "שיר הסנדלר", "שיר המריבה" ו"שיר הפיוס". לאחר מכן המשיך לעבוד עם אלתרמן ועם כוכבי "שלמה המלך", אילי גורליצקי ויונה עטרי, במופע "שוק המציאות" עם שירים כמו "קונצרטינה וגיטרה".
בשנת 1968 יצא התקליט "שירי סשה ארגוב" של עדנה גורן וקובי רכט, להם הלחין ארגוב שירים של אלתרמן ("זמר המפוחית"), חיים חפר ("משעמם") ויעקב שבתאי ("לפנות ערב" ו"אהובתי שלי לבנת צוואר") שזכו להצלחה.
ארגוב הלחין יותר מ-1,200 שירים, כשייחודו כמלחין הוא בהרמוניה ובמנגינה המיוחדת שחורגת במידת מה מהלחן הסטנדרטי, ותמיד יש איזו הפתעה במהלך הליניארי של המנגינה. ארגוב הוציא את לחניו בספרים על מנת לשמר את ההרמוניות שלו לדורות הבאים, שכן הוא נחשב ייחודי לא רק בלחניו אלא גם בהרמוניות שהוא צירף אליהן, והקפיד מאוד על החיבור של שני המרכיבים הללו.
בשנת 1978 פגש ארגוב באורה זיטנר כשהיא מנצחת על מקהלה ומבצעת קטע שירה, והחליט כי הוא רוצה בה כמבצעת שיריו. מאותה עת היא הפכה לפרשנית הרשמית שלו והיא מזוהה יותר מכל זמרת אחרת עם המלחין. תוצאת מפעלם המשותף הייתה שני תקליטים בהם זיטנר מבצעת את שירי ארגוב בליווי פסנתר בלבד. השיר הידוע ביותר בביצועה הוא "שיר ארץ" ("ארץ שיושביה היא אוכלת") למילותיו של נתן יונתן. יוצר אחר שהעיד על עצמו כמי שהושפע מאוד מלחניו של ארגוב הוא מתי כספי, שאף הוציא בשנות השמונים שני אלבומים המוקדשים לשיריו והעלה מופע יחד עם ארגוב בשם "מתתיהו ואלכסנדר". בשנת 1980 הוציא גם אריק איינשטיין אלבום המורכב כולו משירי ארגוב שנקרא "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ד': משירי סשה ארגוב". ארגוב זכה לכמה מופעי הוקרה לשיריו, בהם המופע "תפוח הזהב" ב-1974 וערב מחווה בהיכל התרבות ב-1985.
בשנות ה-80 הקליטה הזמרת סנדרה ג'ונסון, תקליט (שלא יצא בפורמט מסחרי) ובו שירים חדשים שהלחין ארגוב. נוסף לכך, הוא הופיע עם הזמרת טל אמיר, כשנתיים בכל הארץ, כשהוא מלווה אותה בפסנתר.
בשנת 1985 הלחין את השיר "עוד מחכה לאחד" (מילים: אהוד מנור) עבור הזמרת עפרה חזה. ארגוב השתתף אף בהקלטת השיר.
ב-1988 זכה בפרס ישראל בתחום הזמר העברי.
בשנים 1993 ו-1994 המשיך ארגוב להלחין שירים. בהיעדר תמלילן קבוע בתקופה זו, כתב את השירים בצורת קול סופרן בליווי פסנתר, מתוך כוונה שהשירים יזכו מאוחר יותר במילים. ארגוב הראה שירים אלו למלחין הישראלי המתגורר בארצות הברית, רון ידידיה. מעט אחרי מותו של ארגוב, נכתבו ל-12 לחנים מתוכם מילים, בידי נגן הפילהרמונית עוזי שלו. שירים אלו הוקלטו על ידי הזמרת יונית שקד-גולן, באישור משפחת ארגוב.
לארגוב ולרעייתו נוסיה, שני ילדים: איתמר וטלי.
סשה ארגוב נפטר בשנת 1995, בגיל 80. נקבר בבית העלמין ירקון.
ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.
בשנות האלפיים הועלו מספר מופעים שהחיו את יצירותיו של ארגוב, ביניהם המופע "מעבר לתכלת" עם דורית פרקש, בועז פייפר ודוד זבה. כמו כן, מוקדשות לו מדי פעם תוכניות רדיו עם שיריו.
הנצחה
על שמו נקראו רחובות במספר ערים בישראל: בתל אביב, ראשון לציון, רעננה, כפר סבא, רמלה, ובנתיבות.
ב-22 במאי 2009 הנפיק דאר ישראל סדרה של 12 בולי דאר על "מוזיקה ישראלית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של סשה ארגוב שעליו מופיע דיוקנו. האמנית מירי ניסטור סופר עיצבה את הבול. על השובל (בולאות), כיתוב של השורה הפותחת את הלהיט "פנס בודד" שהלחין ארגוב : "היה היה פנס בודד בקצה שכונה".
דיסקוגרפיה
זמרים / זמרות שהוציאו אלבומים משיריו
עדנה גורן וקובי רכט - שירי סשה ארגוב - 1968
נסיעה מדומה - משירי לאה גולדברג - 1971
סשה ארגוב מנגן משיריו; שירה: אורה זיטנר - 1979
אורה זיטנר שרה סשה ארגוב - 1981
אריק איינשטיין - ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ד': משירי סשה ארגוב - 1980
מתי כספי - שר סשה ארגוב - 1982
מתי כספי - מתתיהו ואלכסנדר - 1984
עפרה חזה – "עוד מחכה לאחד" – 1985
רונית אופיר - שרה סשה ארגוב - פתאום געגוע - 1992
שמיניית ווקאל - בראשית - שירי סשה ארגוב - 1995
עדנה גורן וקובי רכט - שירי סשה ארגוב - מהדורה מחודשת - 2003
דורון תבורי - עמוק בלילה - שירי סשה ארגוב - 2005
רונית אופיר - שרה סשה ארגוב - פתאום געגוע - מהדורה מחודשת - 2005
כשאור דולק בחלונך - רוני גינוסר וגון הלוי שרים סשה ארגוב - 2014
קיץ תם - יונית שקד-גולן - שירים מן העיזבון של סשה ארגוב 2005.
אוספים
Sasha Argov-Great Jewish Music-2003
סשה ארגוב - המיטב - סט כפול - 2005
סשה ארגוב - מנגינה מאירה מצלצלת - סט משולש - 2005
משירי סשה ארגוב - פונוקול - 2006
מסע אספלט - ביצועים חדשים לשירי סשה ארגוב - 2011
תפוח זהב - סשה ארגוב - השירים היפים - 1974
ספרים
שיריו
ככה סתם - שירי סשה ארגוב, הוצאת ידיעות אחרונות, 1979.
את מה שרציתי - משירי סשה ארגוב, הוצאת ידיעות אחרונות, 1983.
שירי סשה ארגוב - התווים לפסנתר, הוצאת ידיעות אחרונות.
מעבר לתכלת, הוצאת יוסף שרברק, 2001
לקריאה נוספת
נפתלי וגנר, את המלל את הלחן ואת מה שביניהם: משקל פואטי ומוזיקלי בשירי סשה ארגוב, ירושלים: מוסד ביאליק, 2003.
אילנה איבצן, רֹב נגינות יש וצלילים: סשה ארגוב - חייו ויצירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשע"ד.
חנוך רון, "סאשה ארגוב: איש אחד שהוא סגנון", מוזיקה 5 (1987), 28–33.
נפתלי וגנר, ככה סתם אך לא סתם ככה: עימות בין משקל פואטי למשקל מוזיקלי בשירי ארגוב", מחקרי ירושלים בספרות עברית כ (תשס"ו), 39–51.
קישורים חיצוניים
אתר סשה ארגוב באתר הספרייה הלאומית
סשה ארגוב באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:מלחינים יהודים רוסים
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:הצ'יזבטרון:יוצרים
קטגוריה:תיאטרון המטאטא
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לזמר עברי
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1988
קטגוריה:מוזיקאים ביישוב
קטגוריה:זוכי פרס יגאל אלון
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 1987
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1914
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1995
| 2024-10-03T19:08:38
|
מקסיקו
|
מקסיקו (בכתיב ארכאי: ; בספרדית: México; הגייה: מחיקו ), או בשמה הרשמי המדינות המקסיקניות המאוחדות (בספרדית: Estados Unidos Mexicanos), היא פדרציה בצפון אמריקה הגובלת בארצות הברית מצפון, בגואטמלה ובבליז בדרום-מזרח, באוקיינוס השקט במערב ובמפרץ מקסיקו ובים הקריבי במזרח. מבחינה תרבותית שייכת מקסיקו לאמריקה הלטינית. היא מדורגת במקום ה- בעולם מבחינת גודל האוכלוסייה ובמקום ה- מבחינת שטחה. עיר בירתה היא מקסיקו סיטי.
מקור השם
מקור השם מקסיקו הוא בשפת הנאוואטל, ששימשה כשפה המרכזית של ההאימפריה האצטקית. במקור, השם "מקסיקו" בוטא "משיקו" והיה שמו של עמק בדרום המדינה שקרוי היום "עמק מקסיקו", בו שוכנת הבירה מקסיקו סיטי. ישנן מספר תאוריות אטימולוגיות למקור השם, ואין קונצנזוס בקרב החוקרים.
אחת התיאוריות היא שמקור שמו של העמק הוא "מקומו של משיטל"; משיטל (מנאוואטל: Mexitl) הוא אחד משמותיו של ויצילופוצ'טלי, האלוהות המרכזית באימפריה האצטקית. גם הקבוצה האתנית המרכזית והשלטת באימפריה האצטקית קיבלה את שמה משם העמק, שבט המשיקה.
השם המודרני "מקסיקו" מקורו בשינוי שעברה הספרדית במאה ה-16, לפני השינוי האות X בוטאה כ-"ש" כפי שהיא מבוטאת בפורטוגזית ובקטלאנית עד היום. החל מהמאה ה-16 השתנתה ההגייה של האות X בספרדית לצליל "ח" (ששייך כיום לאות הספרדית J), ולאחר מכן לצליל "קס" המוכר לנו כיום. עם זאת, הצליל "ח" השתמר במספר שמות מאותה תקופה, וביניהם "México", שנהגית בניב המקומי של ספרדית כ"מחיקו".
היסטוריה
העדות הראשונה להתיישבות האדם במקסיקו מתוארכת ל-17,000 שנה לפני זמננו לערך. במשך כ-3,000 שנים התקיימו במקסיקו כמה מן התרבויות האינדיאניות המפותחות ביותר. בין התרבויות שהתקיימו בחבל ארץ זה אפשר למנות את האולמקים, הטולטקים, המאיה והאצטקים. הספרדים, שהגיעו בתחילת המאה ה-16 ותבוסת האימפריה האצטקית בשנת 1521, סימנו את תחילת התקופה הקולוניאלית, שנמשכה כ-300 שנה. בתקופה זו הייתה מקסיקו חלק ממלכות המשנה של ספרד החדשה. בשיא התרחבותה התפרשה מלכות המשנה על שטחים נרחבים בצפון ומרכז אמריקה שכללו גם את מרכז, מערב, וחלק מדרום ארצות הברית של היום בצפון, ואמריקה המרכזית עד קוסטה ריקה בדרום. בנוסף לאלו, כללה הקולוניה גם את האיים הקריביים הגדולים וצפון ונצואלה (בעוד שחלקים אחרים של דרום ומרכז אמריקה נשלטו תחת מלכויות משנה אחרות של ספרד). בירתה של ספרד החדשה הייתה מקסיקו סיטי. השתלטות הספרדים על מקסיקו במסגרת הקולוניזציה האירופית של אמריקה הובילה לחורבן תרבויות האינדיאנים ולמותם של מרבית הילידים המקומיים, חלקם במלחמות ומרביתם ממחלות אירופאיות ואפריקאיות שהכובשים הספרדים נשאו עימם מהעולם הישן, נגדן לא הייתה לאינדיאנים חסינות טבעית.
לאחר פלישתו של נפוליאון לספרד (1808) והיחלשות הקולוניות הספרדיות, הכריזה מקסיקו בשנת 1810 על עצמאותה. ההכרזה הביאה לפרוץ מלחמת העצמאות של מקסיקו שנמשכה עד 1821. לאחר הניצחון המקסיקני במלחמה הוכרזה "האימפריה הראשונה של מקסיקו". לאחר קבלת העצמאות, החליטו מדינות מרכז אמריקה, פרט לצ'יאפס, שלא להצטרף לאימפריה. לאחר נפילת האימפריה והקמת הרפובליקה המקסיקנית, החליטה רפובליקת טקסס ב-1835 להתנתק חד צדדית ממקסיקו. דבר זה גרר מלחמה בת כ-6 חודשים שכונתה בשם "המהפכה הטקסנית" ובסיומה הכריזה טקסס על עצמאותה.
בעקבות סכסוכי גבולות עם ארצות הברית, פרצה ב-1846 מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. ארצות הברית פלשה למקסיקו, והביסה אותה. בסיום המלחמה ב-1848 נחתם הסכם גואדלופה אידלגו, ומקסיקו איבדה כשליש משטחה: את הטריטוריות (לפי הגבולות של היום) של קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, חלקים מוויומינג, קולורדו וניו מקסיקו. הגנרל אנטוניו לופס דה סנטה אנה, שהיה נשיא מקסיקו בין השנים 1853–1855 המשיך למכור לארצות הברית טריטוריות נוספות בצפון המדינה.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 סבלה המדינה מפלישה צבאית נוספת, הפעם מצרפת. הסיבה לפלישה הייתה הרצון להקים אימפריה צרפתית בראשותו של הארכי-דוכס פרדיננד מקסימיליאן מאוסטריה באמריקה הצפונית. הפולשים הסתמכו על תמיכת הכנסייה והשמרנים (בעיקר מקרב הקריאולים - צאצאי צרפתים וספרדים באמריקה). אימפריה שנייה זו קרסה לאחר מלחמה שניהל נגדה העם המקסיקני בראשותו של בניטו חוארס, בן שבט הזאפוטק. את התמיכה הלוגיסטית והדיפלומטית למקסיקו העניקה ארצות הברית, בשל דוקטרינת מונרו (התנגדות לפלישה אירופאית לאמריקה). המנהיג הצבאי היה הגנרל פורפיריו דיאס, גם הוא אינדיאני במוצאו.
שמאל|ממוזער|250px|מופעי ערב מסורתיים ליד הקתדרלה של עיר הבירה המשמרים את מורשת התרבות האצטקית.
אחרי מותו של חוארס, הייתה מקסיקו נתונה לדיקטטורה צבאית של הגנרל דיאז במשך 30 שנה. בין השנים 1910 ו-1921 התחוללה "המהפכה המקסיקנית" שהפילה את הדיקטטורה הצבאית, וההערכות הן שכ-900,000 אנשים קיפחו את חייהם במהלכה. למרות הניצחון על הכוחות הפדרליים, הייתה המדינה נתונה במשברים במשך שני עשורים בשל מאבקים פנימיים בקרב הכוחות הדמוקרטיים, שהתבטאו בין השאר במלחמת הקריסטרוס בין השנים 1926 ו-1929.
במלחמת העולם הראשונה הייתה מקסיקו נייטרלית, אבל קיבלה הצעה מגרמניה להצטרף לצידן של מעצמות המרכז במברק צימרמן. מקסיקו דחתה את ההצעה ולא הצטרפה למלחמה.
בסופו של דבר נוסדו כמה מפלגות, אבל המפלגה המהפכנית הממוסדת (Partido Revolucionario Institucional - PRI), שנוסדה בשנת 1929, שלטה במשך 71 שנה. רק בשנת 2000 הסתיים השלטון של מפלגה זו, כאשר עלו לשלטון ויסנטה פוקס ולאחריו הנשיא פליפה קלדרון, ממפלגת ה-PAN. בדצמבר 2012 עלתה שוב ה-PRI לשלטון ולנשיא המדינה נבחר אנריקה פניה נייטו.
בחציה השני של מלחמת העולם השנייה לקחה מקסיקו חלק פעיל לצידה של ארצות הברית. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה נהנתה מקסיקו מצמיחה כלכלית מואצת, שכונתה "הנס הכלכלי המקסיקני" (El Milagro Mexicano), אך בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 חלה הידרדרות פוליטית במדינה. ב-1 בינואר 1994 הצטרפה מקסיקו לברית NAFTA, שבעקבותיו החל "המרד בצ'יאפס". החל משנת 2006 מתקיים סכסוך מזוין מתמשך בין קרטלי הסמים אשר נלחמים בגורמי אכיפת החוק במקסיקו- "המלחמה בסחר בסמים במקסיקו". מדצמבר 2006 ועד יוני 2011 נהרגו מעל 40,000 אנשים כתוצאה מסכסוך אלים זה.
בפברואר 2020 הגיעה מגפת הקורונה למקסיקו והשפיעה באופן נרחב על הכלכלה והחברה.
פוליטיקה
החוקה המקסיקנית משנת 1917 מפרידה בין הרשות השופטת, הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. באופן מסורתי, הרשות המבצעת היא הדומיננטית במקסיקו. סמכויותיה מופקדות אצל הנשיא, אשר אחראי לבצע את חוקי הקונגרס הפדרלי.
חשיבות הקונגרס עלתה בהתמדה מאז שנת 1997, כאשר מפלגת האופוזיציה זכתה בהישגים משמעותיים, לראשונה זה זמן רב. הנשיא נבחר בבחירות כלליות לכהונה בת 6 שנים ואיננו יכול להיבחר לכהונה שנייה. במקרה שהנשיא איננו יכול להמשיך בתפקידו, נשיא חדש נבחר על ידי הקונגרס.
הקונגרס מורכב משני בתים - הסנאט ובית הנבחרים. בדומה לנשיא, הנבחרים אינם יכולים להיבחר יותר מפעם אחת. הסנאטורים נבחרים לשש שנים וחברי בית הנבחרים לשלוש. בסנאט 128 מקומות, הבחירות לסנאט הם על בסיס של בחירה ישירה ובחירה יחסית. בבית הנבחרים 500 מקומות - מתוכם 300 נבחרים מייצגים מחוזות, ו-200 הנותרים נבחרים בבחירות יחסיות מ-5 אזורי בחירה. הבחירה היחסית נועדה לעזור למפלגות קטנות להיכנס לבית הנבחרים.
הפוליטיקה של מקסיקו שזורה בעל כורחה גם בעולם הפשע המקומי. במהלך קמפיין הבחירות של שנת 2018 - נרצחו 48 מועמדים לקונגרס ו-86 בעלי תפקידים במפלגות השונות, על רקע הצהרות למלחמה בפשיעה ובקרטלי הסמים המקומיים - אליהם נקשרו בתקשורת מרבית הרציחות.
בשנת 2018 נבחר אנדרס מנואל לופס אוברדור לנשיאות מקסיקו.
בבחירות שהתקיימו ב-2024 זכתה בתפקיד הנשיא ד"ר קלאודיה שיינבאום, בהשכלתה פיזיקאית וחוקרת אקלים. שיינבאום היא האישה הראשונה בתפקיד, וכן הראשונה ממוצא יהודי.
צבא וביטחון
כלכלה
כלכלת מקסיקו מתבססת על שוק חופשי, עם תערובת של תעשייה מודרנית ומסורתית. נכון ל-2015, כלכלתה היא ה-11 בעולם מבחינת תמ"ג. החקלאות מהווה חלק חשוב בכלכלה המקסיקנית, ורובה נמצאת בידיים פרטיות.
לצד התעשייה והחקלאות נהנית מקסיקו מהכנסות גבוהות מתיירות נכנסת, וממחצבים ובראשם נפט, שאותו היא מייצאת בעיקר לארצות הברית.
כלכלת המדינה נהנית מהסכמי סחר עם קנדה וארצות הברית שמקילים על היצוא שלה אליהן.
מקסיקו היא אחת המדינות המתוכננות להיות חלק מהסכם ה-TPP, אשר יפתח בפניה יעדי יצוא חדשים במדינות החוף המזרחי של אסיה.
ענף התיירות מהווה חלק חשוב בכלכלת מקסיקו. נכון לשנת 2019 ענף התיירות היווה 8.5% מהתמ"ג המדינה.
מקסיקו היא המדינה השביעית הכי מתוירת בעולם, ובשנת 2019 ביקרו בה 45 מיליון תיירים זרים.
עקב החלת מדיניות של הפרטה, מספר העסקים השייכים למדינה צנח מ-1,000 ב-1982 ל-200 ב-1999. תהליך ההפרטה החל בימיהם של מיגל דה לה מדריד וקרלוס סלינס והמשיך בתקופת כהונתו של ארנסטו סדייו, תוך הגדלת התחרות בנמלי ים רכבות, תקשורת, חשמל, הפקת גז טבעי ושדות התעופה.
היסטוריונים מכנים את מה שקרה למקסיקו בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה כ"נס הכלכלי המקסיקני" (El Milagro Mexicano). בתקופה זו נהנתה מקסיקו מצמיחה כלכלית מואצת, אך זו נעצרה בסוף שנות ה-60 בשל חוסר היציבות הפוליטית במדינה. היצוא הרחב של מקסיקו סייע לה לבלום את המיתון הכלכלי ב-1995, ועד 2002 היא צמחה בקצב מהיר של 5.1% בממוצע. לאחר צמיחה בשיעור של 6.9% בשנת 2000, נכנס המשק המקסיקני למיתון בשנת 2001, בעקבות המיתון העולמי. למרות המיתון הצריכה הפרטית הייתה הקטר המניע את המשק עם הגדלת הדרישה לשירותים ומתן מקומות עבודה, והכלכלה חזרה לצמוח בקצב של כ-4% בשנה. למרות ההתקדמות הרבה, מקסיקו עדיין סובלת ממספר בעיות בתחום הבירוקרטיה ורמת החיים. חלוקת העושר מאוד לא שוויונית, כאשר שני העשירונים העליונים מרוויחים כ-55% מההכנסה.
במדינה נבנתה רשת מסילות ברזל מסועפת שכולל כ-30 אלף ק"מ (מהם כ-12 אלף מנוהלות על ידי חברת Ferromex).
פעילות המדינה בתחום החלל מרוכזת על ידי סוכנות החלל המקסיקנית.
תיירות
שמאל|ממוזער|250px|האתר הארכאולוגי טאוטיווקן.
התיירות מהווה מקור הכנסה חשוב במקסיקו, וב-2012 ביקרו בה כ-23.4 מיליון תיירים, שמרביתם מארצות הברית השכנה. הם מגיעים בעיקר כדי לראות את השרידים ההיסטוריים של הערים והמקדשים של ממלכות רמת מקסיקו ושל ערי המאיה ולנפוש באתרי החוף של חצי האי יוקטן. (בין היעדים העיקריים צ'יצ'ן איצה וטאוטיווקאן), הפסטיבלים הססגוניים והנוף הפראי.
ניתן לחלק את אזורי יעדי התיירות העיקריים של מקסיקו כדלהלן:
תיירות עסקית לערים הגדולות ובעיקר לעיר הבירה מקסיקו
תיירות עממית לנופש בעלויות נמוכות ממדינות דרום מערב ארצות הברית אל אזורי צפון מקסיקו
תיירות נופש חופים לאתרי שלאורך חופי חצי האי יוקטן, ובראשם סביבות העיר קנקון
האתרים הארכאולוגיים של ערי המאיה בחצי האי יוקטן
אתרי תרבויות רמת מקסיקו בעיר הבירה ומצפון לה
שפות
אין למקסיקו שפה רשמית ברמה הפדרלית, אך הספרדית היא השפה השלטת, ו-97 אחוז מהאוכלוסייה דוברים אותה. למרות זאת, "החוק הכללי לזכויות לשוניות של העמים האינדיאניים" (Ley General De Derechos Lingüisticos De Los Pueblos Indigenas) של מקסיקו מקנה תוקף זהה לספרדית ל-68 שפות, מהן 63 ילידיות, ואלו מדוברות בחלקים שונים של מקסיקו. מספר הדוברים בשפות השונות נע מיותר ממיליון (נאוואטל) ועד פחות ממאה. כולן, בנוסף לספרדית, מוגדרות כשפות לאומיות של מקסיקו.
אוכלוסיית דוברי הספרדית במקסיקו היא הגדולה ביותר בעולם - 106 מיליון איש שספרדית היא שפת אמם או שפה זרה ראשונה שלהם. הממשל המקסיקני מעודד לימוד דו-לשוני בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בקהילות ילידיות מרוחקות. כשישה אחוז מהאוכלוסייה דוברים שפה ילידית מסוימת, וחציים (כלומר כשלושה אחוז מהאוכלוסייה) אינם דוברים ספרדית כלל. חלק מהשפות הילידיות הן שפות בסכנת הכחדה - פחות ממאה איש דוברים את שפת לקנדון, למשל.
מקסיקנים רבים מדברים אנגלית, שפה שנמצאת בשימוש במיוחד בעסקים ובאזורים הקרובים לגבול עם ארצות הברית. שפות אירופיות נוספות הנמצאות בשימוש בקהילות מסוימות במקסיקו הן צרפתית, גרמנית וונציאנית.
מדינות
מקסיקו מחולקת ל-31 מדינות (estados) ומחוז פדרלי אחד.
300px|שמאל|States of Mexico
אגואסקליינטס
אואחאקה
אידלגו
באחה קליפורניה
באחה קליפורניה הדרומית
גואנחואטו
גררו
דורנגו המחוז הפדרלי של מקסיקו
וראקרוס
חליסקו
טבסקו
טלקסקלה
טמאוליפס
יוקטן
מורלוס מיצ'ואקאן
מקסיקו
נואבו לאון
נאיאריט
סונורה
סינלואה
סן לואיס פוטוסי
סקטקס פואבלה
צ'יאפס
צ'יוואווה
קואווילה
קולימה
קינטנה רו
קמפצ'ה
קרטרו
גאוגרפיה
ממוזער|300px|שמאל|מפת מקסיקו
מקסיקו נמצאת בצד הדרום מערבי של צפון אמריקה. אורך המדינה מצפון מערב עד דרום מזרח הוא יותר מ-3,000 ק"מ. רוחבה משתנה מיותר מ-2,000 ק"מ בצפון עד ל-200 ק"מ בלבד במצר טוואנטפק (Tehuantepec) בדרום. מקסיקו גובלת במערב באוקיינוס השקט (הכולל את ים קורטס בין היבשת למפרץ קליפורניה. במזרח היא גובלת במפרץ מקסיקו והים הקריבי, שהם חלקים מהאוקיינוס האטלנטי. החופים מישוריים, כאשר החלקים המרכזיים של מקסיקו הן רמות והרים הכוללים הרי געש. הנקודה הגבוהה ביותר היא פיקו דה אוריסאבה (5,610 מ').
האקלים משתנה ממדברי בצפון ליערות גשם טרופיים בדרום. הנהרות הגדולים של מקסיקו הם: ריו גראנדה, ריו גריחאלווה, ריו באלסאס, ריו פאנוקו וריו יאקי.
3 נופים שונים במקסיקו:
דמוגרפיה
מקסיקו היא מדינה דוברת ספרדית המאוכלסת ביותר בעולם ושנייה במספר תושביה באמריקה הלטינית (אחרי ברזיל דוברת הפורטוגזית).
כ-60% מהאוכלוסייה הם מסטיסים - ממוצא מעורב של אירופאים ואינדיאנים מקומיים. 30% הם אינדיאנים, וכ־9% הם ממוצא אירופי. ישנם כמיליון ערבים שמוצאם בלבנון, סוריה, עיראק ופלסטינים.
מקסיקו היא מדינה חילונית ואין בה דת רשמית. עם זאת, הדת הנפוצה ביותר היא הנצרות הקתולית (83%). הדתות האחרות מהוות 0.2% מהאוכלוסייה ו-5% מגדירים עצמם חסרי דת.
עיור
יהדות מקסיקו
היהודים הגיעו למקסיקו ב-1521. כיום יש במקסיקו כ-50,000 יהודים, רובם מתרכזים בעיר הבירה מקסיקו סיטי. הקהילה מאוד מאורגנת, עם למעלה מ-20 בתי כנסת, 15 בתי ספר יהודים, כ-10 תנועות נוער יהודיות, מוזיאון היסטוריה יהודית, מרכז ספורט יהודי ואפילו אוניברסיטה להכשרת מורים יהודים. כ-10 כתבי עת יהודיים יוצאים לאור באופן קבוע.
חינוך ותרבות
מתרבות המקסינית, המריאצ'י.
מקסיקו היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
מדיניות חוץ
מקסיקו הכירה במדינת ישראל בשנת 1950. משנת 1952, יש נוצרו יחסים דיפלומטיים רשמיים בין המדינות. שגרירות מקסיקו בישראל נמצאת בתל אביב.
ראו גם
סינקו דה מאיו
לקריאה נוספת
ראשי פרקים בתולדות מקסיקו (אסופה), תרגם מספרדית: נחום מגד, מקסיקו 1985
קישורים חיצוניים
Gob.mx - פורטל הממשלה
Presidencia - אתר הנשיא
Cámara de Diputados - בית הנבחרים המקסיקני
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:אמריקה הצפונית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית
קטגוריה:חברות ה-G20
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
| 2024-10-11T12:25:47
|
ערב הסעודית
|
שמאל|ממוזער|231x231px|צילום לוויין של חצי האי ערב
שמאל|ממוזער|291x291px|סלמאן בן עבד אל-עזיז, מלכהּ של ערב הסעודית
ערב הסעודית או סעודיה (שמה הרשמי בערבית: – אַל-מַמְלַכַּה אל-עַרַבִּ֫יַּה א-סֻּעוּדִ֫יַּה, בתרגום לעברית: הממלכה הערבית הסעודית. שמה המקוצר בערבית: ٱلسَّعُودِيَّة – א-סַּעוּדִ֫יַּה) היא מדינה בדרום-מערב אסיה, המדינה בעלת השטח הגדול ביותר בחצי האי ערב. היא גובלת בעיראק, בירדן, בכווית, בעומאן, בקטר, באיחוד האמירויות הערביות ובתימן, במפרץ הפרסי בצפון-מזרחה ובים האדום במערבה. כלכלתה נשענת במידה רבה על מרבצי הנפט המצויים בה, והיא מדורגת כיצואנית הנפט הגדולה ביותר בעולם. השפה הרשמית בה היא הערבית, והמשטר בה הוא מסוג מונרכיה אבסולוטית עם מאפיינים של תיאוקרטיה אסלאמית.
כ-40% מתושבי ערב הסעודית, כ-13.5 מיליון תושבים, מרוכזים בארבע ערים בלבד: ריאד, ג'דה, אל-מדינה ומכה.
ערב הסעודית היא חברה בכירה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC), וכן חברה-מייסדת בליגה הערבית.
היסטוריה
אף שיישוב אנושי כבר התקיים בחצי האי ערב מזה אלפי שנים – לרבות הנבטים שפעלו במאה הראשונה לפנה"ס – הייתה זו צמיחתה של דת האסלאם במערב חצי האי בראשית המאה ה-7 אשר הביאה למפנה המכריע בתולדותיו. האסלאם היה לדת השנייה בגודלה בעולם, והערים המקודשות לו ביותר – מכה ומדינה – נמצאו בשטח שעליו תקום בבוא היום הממלכה הסעודית. אותו שטח היה גם נקודת המוצא של הערבים המוסלמים אשר פתחו במסעות כיבושים דתיים מפרס ועד לספרד, באופן שהטביע חותם בל יימחק על היסטוריה של המזרח התיכון כולו.
במאות הבאות הייתה השליטה בחצי האי ערב במוקד מאבקיהם של פולשים זרים, אשר הגיעו לקיצם בשנת 1517 כאשר האימפריה העות'מאנית השיגה דריסת רגל באזור. עם זאת, בהשוואה לטריטוריות עות'מאניות אחרות, נהנו הערבים בחצי האי ערב ממידה רבה של אוטונומיה, שהלכה וגברה במקביל להיחלשותה של האימפריה.
שורשיה של המדינה הסעודית במרכז חצי האי ערב מתוארכים לאמצע המאה ה-18. שליט מקומי בשם מוחמד אבן סעוד איחד כוחותיו עם מוביל הרפורמות האסלאמי מוחמד אבן עבד אל-והאב, באופן שאפשר יצירתה של ישות פוליטית חדשה במרכז חצי האי ערב בחלק ניכר מהאזור המכונה נג'ד. בהדרגה זכתה תורת הוואהביה, הקוראת לשיבה לשורשי האסלאם, למעמד בכורה ברחבי המרחב הסעודי. במאה וחמישים השנים הבאות חוו השליטים לבית סעוד עליות ומורדות, ונאלצו להתמודד עם ניסיונות מצריים, עות'מאניים וערביים להשתלט על חצי האי. לבסוף, ב-1891 הביסה אמירות ג'בל שמר את סולטנות נג'ד, ובית סעוד נמלט לכווית.
בשנת 1901 קם אחד מבני האמאם, עבד אל-עזיז אבן סעוד, והחל במסע לאיחוד חצי האי ערב תחת הנהגתו. כעבור שנה כבש את ריאד, בירתו המסורתית של בית סעוד, והקים את אמירות ריאד. ב-1913 כבש את אל-אחסא וב-1921 כבש את אמירות ג'בל שמר והכריז על עצמו כסולטן נג'ד.
ב-22 בדצמבר 1925 הכניע את ההאשמים, שליטי החג'אז. ב-8 בינואר 1926, הכריז על עצמו כמלך נג'ד וחג'אז.
בהסכם ג'דה, אשר נחתם ב-20 במאי 1927, הכירה הממלכה המאוחדת, המעצמה האירופית הדומיננטית באזור באותה תקופה, בעצמאות ממלכת נג'ד וחג'אז. ב-23 בספטמבר 1932 אוחדו שני האזורים לממלכת "ערב הסעודית", מונרכיה אבסולוטית שדינה הוא הדין האסלאמי (שריעה).
גילוי מרבצי נפט בשטח הממלכה במרץ 1938 הביא לשינויים מרחיקי לכת במעמדה, בכלכלתה ובאופיה. ייצור תעשייתי של נפט החל במהלך מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נותרה הממלכה נייטרלית. ההון האדיר שזרם לתחומיה אפשר לה לקיים שירותי חינוך, בריאות ורווחה מבלי לגבות מיסים מתושביה, וכך הייתה למדינת רנטה מובהקת. ערב הסעודית נמנתה עם מייסדות האו"ם והליגה הערבית ב-1945, ונטלה חלק משני בקואליציה הערבית שלחמה בישראל במלחמת העצמאות, ב-1948.
עם מותו של אבן-סעוד ב-1953 הועברה המלוכה לבנו, סעוד בן עבד אל-עזיז. כהונתו עמדה בסימן דחיית הערביזם הרדיקלי מבית מדרשו של שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר ובהתקרבות לארצות הברית ולמשטרים הערבים המתונים. ב-1964 הודח, בין היתר בשל מתיחות פנים-משפחתית, בריאותו הרופפת ואי-סדרים כלכליים בממלכה, והוחלף על ידי אחיו למחצה, ראש הממשלה ונסיך הכתר פייסל בן עבד אל-עזיז.
בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה, תמורת רצועת חוף של מספר קילומטרים ליד העיר עקבה (ראו גם: יחסי ירדן–ערב הסעודית).
בשנת 1967 הביע המלך פייסל תמיכה במצרים במהלך מלחמת ששת הימים. ההתנקשות בחייו של פייסל ב-1975 זעזעה את המזרח התיכון, אך לא פגעה ביציבות הממלכה. אחיו, ח'אלד בן עבד אל-עזיז, שלט עד מותו מהתקף לב ב-1982, או אז עלה אחיו למחצה, הנסיך פהד בן עבד אל-עזיז, מודרניסט פרו-מערבי אשר ניהל בפועל את ענייני הממלכה בתקופתו של ח'אלד. אחיו-למחצה של פהד, עבדאללה, נבחר לכהן כראש הממשלה ונסיך הכתר.
בשנת 1979 התמודד בית סעוד עם הקרב על הכעבה ומהומות אל-קטיף.
החשש מפני התפשטות הרגש המהפכני-אסלאמיסטי לאחר המהפכה האיראנית הביא את ערב הסעודית לתמוך כלכלית בעיראק של סדאם חוסיין במהלך מלחמת איראן–עיראק (1980–1988). באותן שנים חלה ירידה ניכרת במחירי הנפט, שערערה זמנית את יציבות הכלכלה הסעודית. במהלך מלחמת המפרץ שניהלה ארצות הברית נגד עיראק, נמלטו פליטים כוויתים לסעודיה, ביניהם בני משפחת המלוכה הכוויתית, וכוחות הקואליציה הורשו לפעול מתחומה. נוכחותו של צבא ארצות הברית בשטח הממלכה חוללה מורת רוח רבה בקרב סעודים רבים, ביניהם אוסאמה בן לאדן. האמריקנים נסוגו כמעט לחלוטין בשנת 2003 משטח סעודיה והוצבו בקטר. בשנת 1996 חווה המלך פהד שבץ מוחי חמור, אשר אילץ אותו להעביר את השלטון בפועל לנסיך הכתר עבדאללה. ב-1 באוגוסט 2005 הכריעה אותו מחלתו, והמלוכה הועברה באופן רשמי לידיו של עבדאללה.
פיגועי 11 בספטמבר גרמו לרבים במערב לראות בערב הסעודית – או בממסדה האסלאמי – מעוז של טרור אסלאמי, על אף יחסי המסחר והידידות בין בית המלוכה הסעודי ובין ארצות הברית, קנדה, יפן ומדינות אירופה. 15 מתוך 19 המפגעים היו סעודים במוצאם. בשנים הבאות אירעו מספר פעולות טרור נגד מטרות שלטוניות ומערביות בריאד.
בינואר 2015, לאחר מות עבדאללה, הומלך סלמאן. ב-21 ביוני 2017 הדיח סלמאן את יורש העצר, מוחמד בן נאיף, והציב במקומו את בנו, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד, כיורש העצר הסעודי.
עד 2015 התאפיינה מדיניות החוץ הסעודית בהתחמקות עקבית מעימותים ישירים עם יריבים ובמיקוד המאמץ בתיווך ובדיפלומטיה, אך מאז עליית בן סלמאן אומץ קו אחר שבא ליד ביטוי במעורבות במלחמת האזרחים בתימן מאז 2015 ובמשבר הדיפלומטי הקטרי בין השנים 2017 ו-2021.
פוליטיקה
ערב הסעודית היא מונרכיה אבסולוטית שבה הפוליטיקה כולה סובבת סביב בית המלוכה. בשנת 1992 הוצגה החוקה הראשונה בתולדות הממלכה, אשר הצהירה מפורשות כי ערב הסעודית היא מונרכיה ערבית הנשלטת על ידי בניו ונכדיו של המלך עבד אל-עזיז אבן סעוד, וכי הקוראן הוא חוקתה של המדינה, המתנהלת על פי הדין האסלאמי (שריעה). חל איסור על הקמת מפלגות פוליטיות, ובחירות לאומיות אף הן לא נערכו מעולם.
סמכויותיו של המלך מוגבלות להלכה על ידי השריעה ועל ידי מסורות סעודיות מקומיות. המלך נדרש להשיג קונצנזוס בין משפחת המלוכה הסעודית, חכמי הדת (עולמא) ושאר יסודות חשובים בחברה הסעודית, אך צוויו ופקודותיו אינם כפופים לתהליך אישור דמוקרטי. המדינה דוגלת בדת הווהאביה. פלג אסלאמי פונדמנטליסטי זה, החורט על דגלו את אימוץ האסלאם ככתבו וכלשונו, מנסה לסחוף אחריו את המאמינים על ידי מימון בניית מסגדים ומדרשות קוראניות ברחבי העולם. מנהיגי משפחת המלוכה בוחרים את המלך מקרבם וזוכים לאישורם של העולמא. בית סעוד הוא שליטה הנצחי של המדינה, הנושאת את שמו.
מלכה הקודם של ערב הסעודית, עבדאללה, שימש תשע שנים שליטה בפועל של הממלכה לפני שהומלך ב-1 באוגוסט 2005, בשל מחלתו של אחיו-למחצה המלך פהד. המלך הנוכחי הוא סלמאן, מלך ערב הסעודית.
ב-10 בפברואר 2005 נערכה מערכת בחירות למועצות המקומיות ברחבי הממלכה, הראשונה בסדרה בת שלוש מערכות. הוחלט כי נשים לא יצביעו או יגישו מועמדותן במסגרת הבחירות, אף שכמה נשים הספיקו להגיש מועמדותן לפני שהתקבל האיסור. אומנם, רק מיעוט מהמושבים במועצות המקומיות אכן נבחר, ורוב חברי המועצות מונו על ידי בני משפחת המלוכה. אך לראשונה מזה 40 שנה נערכו בחירות כלשהן בערב הסעודית.
פרופ' גרגורי גאוז מאוניברסיטת A&M בטקסס, מהמומחים המובילים בארצות הברית לענייני סעודיה, פרסם בספטמבר 2018 מאמר ב"Foreign Affairs", ובו הסביר כי בעוד בעבר הפוליטיקה בערב הסעודית התבססה על חיבור בין משפחת המלוכה, הממסד הדתי והאליטה הכלכלית, כיום "כוהני הדת הם עתה פקידים ממשלתיים, לא שותפים שווים בשלטון; והקהילה העסקית אף היא רק שותף זוטר, יותר שדולה מאשר שחקן עצמאי".
יחסים בין לאומיים
ערב הסעודית מפעילה קרן סיוע חוץ סעודי שמעביר כסף בעיקר למדינות מוסלמיות אך גם למדינות אחרות.
יחסים עם איראן
מאז המהפכה האסלאמית-שיעית באיראן, היחסים בינה לבין ערב הסעודית, שבה המשטר הוא אסלאמי-סוני, הפכו למתוחים. בין איראן לערב הסעודית החל מאבק על ההשפעה באזור המזרח התיכון והמפרץ הפרסי ועל המעמד הבכיר בקרב מדינות האסלאם, שכולל הן היבטים גיאו-אסטרטגיים והן היבטים עדתיים. איראן מהווה איום מרכזי עבור ערב הסעודית, הן מפאת רצונה לסלק את המעורבות הגבוהה של ארצות הברית במפרץ הפרסי, והן מפני שאיראן מנסה לתפוס עמדת הנהגה בעולם האסלאמי שתחליף את זו של ערב הסעודית כ"שומרת המקומות הקדושים לאסלאם". איראן מנסה להשיג יכולת גרעינית צבאית, ולהגדיל את כוחה בעקבות יכולת זו, כך שהיא תוכל לקבוע את סדר היום האזורי במזה"ת. הדבר מאיים על ערב הסעודית, הן בשל ההשפעה הפוטנציאלית שתינתן לאיראן בשוק הנפט, והן בשל "הרוח הגבית" שיקבלו השיעים המתגוררים בערב הסעודית בהקשר להפגנות או התקוממות אפשרית מצידם. השיעים בסעודיה אינם איום ממשי על המשטר, אולם מצב זה עלול להשתנות. בתחילת אוקטובר 2011 פרצו מהומות בקרבת מסוף הנפט הגדול בראס תנורה, ונעשה בהן לראשונה שימוש בנשק חם מצד השיעים שחוללו את המהומות. אירוע זה הביא את ערב הסעודית להאשים "מדינה זרה" (הכינוי של איראן) בתכנון המהומות ולדכא אותן תוך הפעלת כוח.
גל המחאות בארצות ערב העלה על פני השטח את העימות שבין ערב הסעודית לאיראן, גם בהיבט התייצבותן בעמדות מנוגדות, בהתאם לזהות האסלאמית העדתית של המפגינים והמתקוממים במדינות השונות. במרץ 2011 העבירה ערב הסעודית כוחות צבא, שסייעו למשטר בית ח'ליפה הסוני של בחריין לדכא את ההתקוממות שהובילו השיעים במדינה. התקוממות זו, על פי שלטונות בחריין וערב הסעודית, תוכננה ונתמכה על ידי איראן, מתוך מטרה להרחיבה גם לאזורים השיעיים במזרח ערב הסעודית.
מן הצד השני, ערב הסעודית תמכה באופן אקטיבי בהפגנות ובהתקוממות בסוריה, שהובילו הסונים נגד משטר מפלגת הבעת' בהנהגת נשיא סוריה בשאר אל-אסד, ששלטונו התבסס על המיעוט העלווי במדינה ועל תמיכתם של איראן ושל ארגון חזבאללה השיעי בלבנון.
בינואר 2016 הוציאה סעודיה להורג 47 אנשים באשמות טרור, כולל את נימר א-נימר, שייח' סעודי שיעי בעל השפעה, שקרא להפלת המשטר הסעודי ("בדרכי שלום"). בעקבות ההוצאה להורג התרחשו באיראן הפגנות אלימות, והוצתה הקונסוליה הסעודית בטהראן. בתגובה, סעודיה ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן.
היחסים עם ארצות הברית
היחסים בין סעודיה לארצות הברית נותרו חזקים ויציבים, למרות פיגועי 11 בספטמבר שגרמו לרבים במערב לראות בערב הסעודית – או בממסדה הדתי – מעוז של טרור אסלאמי, שכן 15 מתוך 19 המפגעים היו סעודים במוצאם. בנוסף, היו גם פעולות טרור שנתמכו במישרין או בעקיפין על ידי סעודיה, כגון פיגועים נגד מטרות שלטוניות ומערביות בריאד. בסוף כהונת ברק אובמה התערערו היחסים, מפני שאובמה חתם הסכם עם איראן, ותפס צד נגד סעודיה בכמה מהאינטרסים שלה, בסוריה, בעיראק ועוד.
צבא וביטחון
הכוחות המזוינים של ערב הסעודית מורכבים מחמש זרועות מרכזיות: הצבא הערבי הסעודי, חיל האוויר המלכותי הסעודי, חיל הים המלכותי הסעודי, כוחות ההגנה האווירית המלכותיים הסעודיים, וחיל הטילים האסטרטגי המלכותי הסעודי. הרמטכ"ל הסעודי המכהן הוא עבד א-רחמן בן צאלח בן עבדאללה אל-בניאן.כיתוב=איור משנת 1750 של מסגד הנביא במדינה ומסגד אל-חראם במכה, שני המסגדים הראשונים בחשיבותם באסלאם, הנמצאים בתחומי ערב הסעודית|ממוזער|חיילים סעודים במצעד צבאי
הכוחות המזוינים של ערב הסעודית מונים כ-200,000 חיילים, ותקציב הביטחון של המדינה נאמד ב-88 מיליארד דולר (10% מהתל"ג). תקציב הביטחון של ערב הסעודית הוא הגדול מבין מדינות המזרח התיכון.
עם תום מלחמת המפרץ השקיעה ערב הסעודית סכומי כסף גדולים ברכישת מערכות נשק מתקדמות, אימון מתקדם ושדרוג מערכות קיימות. מרבית מערכות הנשק נרכשו מארצות הברית ומבריטניה אם כי בשנים האחרונות בוחנת ערב הסעודית את האפשרות לרכוש מערכות נשק מתקדמות מתוצרת רוסיה כגון טנק T-90, מסוקי מיל Mi-35 ומיל Mi-17.
במאי 2017 חתמה סעודיה עם ארצות הברית ותעשיותיה הביטחוניות על עסקת נשק ענקית בשווי של כ-350 מיליארד דולר, הכוללת רכישת מערכות THAAD וסוללות פטריוט, 115 טנקים מסוג אברהמס M1A2, ארבע ספינות מלחמה, 150 מסוקי בלאק הוק ועוד.
סעודיה חתומה על אמנה לאי הפצת נשק להשמדה המונית, אך פועלת לקידום תוכנית הגרעין.
שלטון מקומי
ערב הסעודית מחולקת לשלושה-עשר מחוזות:
מחוז אל-באחה
מחוז אל-חודוד א-שמאליה(הגבולות הצפוניים)
מחוז אל-ג'וף
מחוז אל-מדינה
מחוז אל-קסים
מחוז ריאד7. מחוז א-שרקייה
8. מחוז עסיר
9. מחוז חאיל
10. מחוז ג'אזאן
11. מחוז מכה
12. מחוז נג'ראן
13. מחוז תבוכשמאל|230px|מחוזות ערב הסעודית
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|300px|מפת ערב הסעודית
ערב הסעודית תופסת כשמונים אחוזים משטחו של חצי האי ערב. כיוון שחלק ניכר מגבולותיה המדבריים עם איחוד האמירויות הערביות, עומאן ותימן אינו מוגדר, קיים קושי בסיסי בהערכת גודלה המדויק. אומדן הממשלה הסעודית הוא 2,217,949 קמ"ר, כאשר הערכות נוספות נעות בין 2,149,690 קמ"ר ועד 2,240,000 קמ"ר. כך או אחרת, ערב הסעודית היא מהגדולות שבמדינות העולם, ושטחה הוא כחמישית משטח ארצות הברית.
עם זאת, פחות משני אחוזים משטחה ניתנים לעיבוד חקלאי או למגורי אדם. בראשית שנות התשעים התרכזה עיקר האוכלוסייה באזורי החוף המזרחיים והמערביים, או בנאות המדבר שבמרכז המדינה. יתר השטח הוא רמה מדברית צחיחה ושטוחה יחסית; א-רובע אל-ח'אלי ("הרֶבע הריק"), המשתרע בדרום-מזרח הממלכה, הוא מדבר החול הרציף הגדול בעולם. מדבר חול גדול נוסף הוא מדבר נפוד בצפון המדינה. האזור נעשה הררי מעט יותר רק במקביל לחוף הים האדום שבמערב המדינה. שדרת ההרים גבוהה בצפון, מנמיכה במרכז וחוזרת ומגביהה בדרום. בכל שטח הממלכה אין גופי מים קבועים, ולכן נבנו מפעלי התפלה רבים בקרבת החופים.
האקלים בערב הסעודית מדברי, קיצוני ויבש, עם הבדלי טמפרטורות חדים בין הימים ללילות. שיעורי לחות גבוהים קיימים באזורי החוף. ברוב חלקי המדינה הצמחייה מוגבלת לעשבים ולשיחי מדבר, ובשנים האחרונות חלה עלייה בקצב המִדְבּוּר הסביבתי. בשוניות האלמוגים של הים האדום ישנו שפע של בעלי חיים ימיים.
במשך שנים בגבול הצפוני היה קיים אזור נייטרלי בין עיראק וערב הסעודית. הסדרת הגבולות באזור בוצעה בשנת 1983.
כלכלה
ממוזער|377x377 פיקסלים|השוואה בין התמ"ג של סעודיה לבין מחירי הנפט הגולמי בשנים 1968–2017. ניתן לראות השפעה ניכרת של מחירי הנפט על התמ"ג הסעודי.
הממשלה הסעודית מקיימת פיקוח הדוק על רוב הפעילות הכלכלית בממלכה, המרוכזת כמעט כולה סביב הנפט. ערב הסעודית מחזיקה בכרבע מעתודות הנפט הגולמי המוכרות בכדור הארץ (כמו גם בעלויות ההפקה הנמוכות ביותר), מדורגת כיצואנית הנפט הגדולה ביותר בעולם ומשחקת תפקיד מוביל בארגון אופ"ק ובמשק האנרגיה העולמי בכלל. למרות היותה יצואנית הנפט הגדולה בעולם, כלכלתה מתמודדת עם אתגרים רבים ובפרט הירידה החדה בהכנסה לנפש. תעשיית הנפט, המרוכזת בצפון-מזרח המדינה, מהווה כ-75% מההכנסות התקציביות, כ-45% מהתמ"ג וכ-90% מרווחי היצוא. שותפי הסחר העיקריים של ערב הסעודית הם ארצות הברית, יפן, בריטניה, האיחוד האירופי, סינגפור וקוריאה הדרומית. כחמישה מיליון עובדים זרים – רובם ממדינות ערב, אך גם מדרום-מזרח אסיה – מהווים יסוד חשוב בכלכלה הסעודית, בעיקר במגזרי הנפט והשירותים.
מלבד נפט, ערב הסעודית עשירה בפוספט, מחצבי ברזל, נחושת, זהב, אורניום וגז טבעי.
הממשלה מעודדת צמיחה במגזר הפרטי כדי להפחית את תלותה של הממלכה בנפט, וכן לפתוח הזדמנויות תעסוקתיות עבור האוכלוסייה הסעודית הגדלה בקצב מואץ. בין היתר הכריז נסיך הכתר הסעודי בחודש מרץ כי הממלכה החלה לבחון אפשרות להפיק חשמל באמצעות אנרגיית השמש, ומיזם סולרי גדול יצא לדרך בשיתוף חברת סופטבנק היפנית. המיזם צפוי היה ליצור מקומות עבודה רבים ולהפוך את ספקית הנפט הגדולה בעולם גם לענקית בתחום האנרגיה הסולרית, אולם הוקפא לאחר כחצי שנה בעקבות התקררות היחסים בין המדינה לחברת סופטבנק. למרות זאת, הכריזו שלטונות המדינה כי ימשיכו בפיתוח אסטרטגיות רחבות ופרקטיות לעידוד שימוש באנרגיה מתחדשת. הייצור התעשייתי גבר עם השנים, ופותחו תעשיות מתכות, כימיקלים, פלסטיקה, תרופות ודשנים. ישנו גם מגזר בנקאי-פיננסי גדל, וכך גם התיירות: מכה, אלמדינה ונמל ג'דה הפכו למקורות הכנסה גדולים בשל חשיבותם הדתית; מדי שנה מגיעים מיליוני מוסלמים למכה לרגל מצוות החג'.
בעשורים האחרונים של המאה העשרים חוותה ערב הסעודית ירידה חדה בהכנסות הנפט, עקב ירידת מחיר הנפט, (ב-2001 לכ-25 דולרים לחבית), לצד עלייה משמעותית בגודל האוכלוסייה. ההכנסה השנתית לנפש צנחה מ-25,000$ ב-1980 ל-8,000$ ב-2003. כלכלנים מעריכים כי הצניחה הכלכלית שהתרחשה בין 1980–1999 הייתה החמורה בתולדותיה של מדינת לאום כלשהי מאז ומעולם. בעשור הראשון של המאה העשרים ואחד שוק הנפט התאושש והאמיר (אוגוסט 2004 - 44 דולר לחבית, סוף 2005 - 65 דולר לחבית, סוף 2007 - 94 דולר לחבית) עד שביוני 2008 הוא האמיר למחיר שיא של 135 דולר לחבית. דבר שהביא להכנסות שיא לערב הסעודית.
דו"ח הפיתוח האנושי הערבי מצביע על חופש הפרט המוגבל, מערכת החינוך הנחותה, מדיניות העסקת עובדים שלא בהכרח על סמך יכולות ומידור נשים כעל הסיבות העיקריות לקשיים הכלכליים במדינה.
ערב הסעודית אינה בית חם לחדשנות טכנולוגית. רק 382 פטנטים סעודים נרשמו בארצות הברית בין השנים 1977 ל-2010, פחות מ-12 פטנטים לשנה, בהשוואה לישראל שרשמה באותן שנים 20,620 פטנטים בארצות הברית. עם זאת, בסעודיה מקווים להגדיל את מספר החברות הטכנולוגיות במדינה באמצעות אוניברסיטת המלך עבדאללה למדע וטכנולוגיה שנוסדה בשנת 2009, אשר היא אוניברסיטה בתמיכה ממשלתית הנהנית מתקציבי עתק.
סעודיה מדורגת במקום ה-92 במדד קלות עשיית העסקים. בסעודיה קיימים מספר קשיים בירוקרטיים ומשפטיים שמשפיעים על אנשי עסקים הפועלים במדינה. מערכת המשפט במדינה, המבוססת על חוקי השריעה, אינה מטיבה לכלכלתה. פרנק פוגל, שחיבר ספר על מערכת המשפט הסעודית, כתב על כך:
"קיים דיסוננס בין נורמות מסחריות סעודיות רבות לאלה המצויות כמעט בכל מקום אחר... העובדה שהמלך והממשלה לא הצליחו להחיל פתרון לקושי הרחב והמוכר הזה, הוא מדד ראוי לבדיקת ההשפעה התרבותית והפוליטית של הפיקה, העולמא ועל מרכזיות האידיאל השריעי בחיים הציבוריים והפרטיים."
זרים רשאים להחזיק בחברות בבעלות מוגבלת ברוב הענפים, וכן נדרשים לקבל רישיון השקעות הון זר מרשות ההשקעות הכללית של ערב הסעודית .
שחיתות בערב הסעודית נראית כדבר שבשגרה. עלות אחזקת המשפחה המלכותית מוערכת בכ-10 מיליארד דולר בשנה. סקר שנערך בשנת 2005 על ידי לשכת המסחר של ריאד מצא כי 77% מאנשי העסקים שנסקרו חשו כי עליהם לעקוף את החוק כדי לבצע את פעולותיהם.
עיתונאית העסקים קארן האוס מבקרת את מערכת הבירוקרטיה הסעודית ומלינה על כך שאנשי עסקים המבקשים לפתוח עסק בממלכה נדרשים למלא מספר רב של מסמכים, לעמוד בחוזים ממשלתיים מול משרדי ממשלה שונים, ולבקש עזרה מפטרונים שבתורם גובים כספים רבים עבור המהלך, וכך אנשי העסקים צוברים חובות רבים לפטרונים שונים ולא יכולים לעמוד בתחרות מול חברות שמחוץ למדינה.
ביקורת רבה מופנית כלפי המדינה על כך שאינה מצליחה למגר תופעות של הלבנת כספים ומימון טרור. בדו"ח של ארגון ה-FATF מספטמבר 2018 נאמר:
"ערב הסעודית אינה חוקרת ומעמידה לדין אנשים שעסקו בהלבנת הון בקנה מידה גדול בצורה מקצועית ויעילה, והיא לא מחרימה בפועל הכנסות הנובעות מפשע."
קשה לערוך מחקרים על העוני בערב הסעודית, עקב מדיניות הממשלה המקשה על דיווחים בנושא. הערכות שונות לגבי סעודים מתחת לקו העוני נעות בין 12.7% לבין 25%. בסעודיה לא מצוין קו עוני רשמי, אך הערכות פרטיות משנת 2013 מצביעות על הכנסה של פחות מ-530$ בחודש כעל קו העוני. לשם השוואה, מגזין פורבס העריך את הונו האישי של המלך עבדאללה בכ-21 מיליארד דולר. בדצמבר 2011, כמה ימים לאחר תחילת התקוממויות האביב הערבי, משרד הפנים הסעודי עצר את הכתב פיראס בוקנה ושני עמיתיו, והחזיק אותם במעצר במשך שבועיים, שבהם נחקרו, לאחר שהעלו לאתר יוטיוב סרטון של 10 דק' בנושא העוני במדינה.
שירות אספקת המים במדינה נמצא בשיפור מתמיד, בעיקר עקב השקעות במתקנים להתפלת מים. כ-50% ממי השתייה במדינה מקורם במתקנים להתפלת מים, 40% נוספים מגיעים מאקוויפרים, מקור שאינו מתחדש בקצב שבו נשאבים ממנו מים, וה-10% הנותרים מגיעים ממים על פני הקרקע, בעיקר באזורים ההרריים שבדרום מערב המדינה. מתקני התפלה השוכנים לאורך חופי המפרץ הפרסי מספקים מים גם למקומות מרוחקים – כן נשאבים דרכם מים ומובלים למרחק של מעל 467 ק"מ אל בירת המדינה, ריאד, השוכנת בליבה של הארץ. למרות השיפור המשמעותי באספקת המים, השירות נשאר יחסית גרוע. למשל, בשנת 2011 היו המים זמינים בריאד אחת ליומיים וחצי, בזמן שבעיר החוף ג'דה היו מי שתייה זמינים אחת לתשעה ימים. המים מסופקים כמעט חינם. מי ברז נחשבים לא ראויים לשתייה.
בהיותה יצואנית הנפט המובילה בעולם, ולמרות מיקומה הרגיש לפגעי שינויי האקלים, סעודיה מדורגת כמדינה לא ידידותית לסביבה.
הממשל עושה מאמצים לפתח את התעשייה המקומית. כך למשל בשנת 2003 נבנה מכונית יוקרה ראשונה מתוצאת מקומית Al Araba 1, אך הדבר לא עבר לייצור סדרתי.
דמוגרפיה
אוכלוסייתה של ערב הסעודית מונה כ-38 מיליון נפש, מתוכם 13.5 מיליון תושבים זרים. שיעור גידול האוכלוסייה התמתן בשנים האחרונות לעומת שיעורו לאורך העשורים הראשונים לקיום הממלכה, שהיה גבוה ביותר. ב-1960 מנתה האוכלוסייה כ-4 מיליון נפש בלבד, והיא גדלה פי ארבעה עד 1990 ופי 9 עד 2012. תוחלת החיים של שני המינים עומדת על 74.5 שנים בממוצע.
שיעור הפריון עומד על כ-2.4 ילדים בממוצע לאישה, זאת לעומת 7.5 ילדים לאישה בשנת 1973.
האוכלוסייה בערב הסעודית צעירה ברובה. כ-51% מהתושבים מתחת לגיל 25.
עד שנות השישים של המאה ה-20, רוב תושבי הממלכה היו נוודים או נוודים למחצה; לנוכח הצמיחה הכלכלית ותנופת הבנייה האדירה, חיים כיום יותר מ-95% מהסעודים ביישובי קבע. צפיפות האוכלוסין בערים ונאות מדבר אחדות מגיעה ל-1,000 נפש לקמ"ר ויותר.
רוב הסעודים הם ערבים מבחינה אתנית. אחדים הם בני תערובת, צאצאיהם של טורקים, איראנים, אינדונזים, הודים, אפריקנים ואחרים; רובם היגרו כעולי רגל ומתגוררים באזור החג'אז הסמוך לחוף הים האדום. ישנם פחות מ-100,000 מערביים בערב הסעודית. השפה הערבית שגורה כמעט בפי כל האוכלוסייה.
קיים קושי בחישוב נתונים דמוגרפיים דתיים אודות ערב הסעודית, שכן הממשלה מדווחת על שיעור מוסלמים העומד על 100%. רוב המוסלמים נמנים עם הזרם הווהאבי, אף שישנו מיעוט שיעי המרוכז בצפון-מזרח המדינה. האסלאם הוא דת הממלכה, ודתות אחרות אינן נסבלות בפומבי.
היהודים בערב הסעודית
יהדות ערב הסעודית היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם אשר נכחדה רובה ככולה. היהודים הראשונים הגיעו לאזור ערב הסעודית של ימינו בימי חורבן בית ראשון. כבר מהמאה ה-1 ישנן עדויות כתובות של מצבות קבורה המתארות שמות יהודיים. היהודים חיו בערב הסעודית בשבטים בנאות מדבר לאורכם של נתיבי המסחר השונים. השבטים היהודיים המפורסמים ביותר בחצי האי ערב ישבו בסביבות העיר ית'ריב, והם היו בני שבט בני נצ'יר, שבט בני קוריט'ה ושבט בני קינוקאע. שבט נוסף הוא שבט בני ג'או אשר היגרו לצפון אפריקה. היהודים עסקו בחקלאות, במלאכה, בצורפות ובייצור כלי נשק. על פי דעה אחת, בני ית'ריב היו אלו שהשפיעו על מלך חמיר שצר על העיר ית'ריב להתגייר.
עם עליית האסלאם נערכו פרעות ביהודי האזור שבו תקום מאוחר יותר הממלכה הסעודית; חלקם נרצחו ורבים מהם גורשו. רדיפת הקהילות הללו החלה עוד בימיו של הנביא מוחמד, והיא מוזכרת בקוראן עצמו.
משנת 2019, הרב יעקב ישראל הרצוג, ישראלי יליד ארצות הברית, מבקר תכופות בסעודיה ופועל להעמקת הקשרים עם מנהיגיה המוסלמים של הממלכה, ותמיכה בתיירים יהודים, אנשי עסקים ואנשי צבא אמריקאים. מטרתו היא להקים קהילה יהודית במדינה.
יחסי נשים ומגדר
מעמד האישה בחברה הסעודית נחות מאוד מזה של הגבר, ומתקיימת הפרדה נוקשה בין המינים. על נשים סעודיות חלים איסורים רבים. עד השנים האחרונות, אסור היה לאישה לצאת מביתה שלא בלבוש מלא הכולל עבאיה ורעלה או ללא אישור המופקד עליה (מחרם) ואסור היה לה לעבוד במחיצת גברים. מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 השתנה מעמד האישה בערב הסעודית רבות.
כשהוקמה בשנות ה-50 של המאה ה-20 מערכת החינוך הסעודית, רק הגברים הורשו ללמוד במוסדות ההשכלה הציבוריים. חלקם המשיך אחר-כך לתארים אקדמיים בארצות זרות, בעיקר במדינות ערביות כמו מצרים ולבנון, אך גם באירופה ובארצות הברית. חלק מהלומדים במדינות השונות התחתנו עם נשים זרות בעלות השכלה וחזרו עימן לממלכה. כתוצאה מכך ירד מעמד האישה הסעודית הלא משכילה בהשוואה לנשים המשכילות. מצב זה, שהיה בלתי-נסבל בעבור משפחת המלוכה הביא להקמת בתי ספר לבנות.
בית הספר הראשון לבנות נפתח ב-1962. מטרת בית-הספר הייתה להכין את הנערה הסעודית להיותה אם ורעייה. פתיחת בית-הספר לוותה בהפגנות מצד מתנגדי הרעיון; היו כאלה שקראו להורים שלא לשלוח בנותיהם לבתי-הספר והיו אחרים שעמדו בשערי בית-הספר ואיימו להרוג כל מי שינסה להיכנס. בשל ההפרדה בין המינים, הקמת מערכת החינוך לבנות דרשה להכשיר נשים מקצועיות להעסקה בתחום ההוראה ובמקצועות תומכי הוראה. ראשית, הובאו מורות זרות, בעיקר מצריות, ובמקביל החלו בהכשרת מורות מקומיות. ב-1965 החלה לעבוד המורה הסעודית הראשונה. הנשים החלו ללמוד במספרים הולכים וגדלים. הן התקדמו במעלה מערכת החינוך ואף למדו באוניברסיטאות.
בשנת 2002 פרצה שרפה בחטיבת ביניים במכה, ומצאו בה את מותן 15 תלמידות. לפי דוח של אמנסטי אינטרנשיונל, משמרות הדת סירבו להרשות לתלמידות לצאת משטח בית הספר מכיוון שהתלמידות לא היו לבושות כפי שנדרש מהן כשהן בפרהסיה. בנוסף, אנשי משמרות הדת מנעו את הגעתם של הכבאים מכיוון שכל הכבאים היו גברים.
מאז עלייתו של המלך עבדאללה בשנת 2005, קודמו רפורמות רבות במוסדות הדת, החינוך והמשפט. בעידוד בתו, הנסיכה עאדלה הידועה בפעילותה למען הנשים, הוכנסו שיעורי חינוך גופני לבתי הספר הציבוריים והפרטיים לבנות. כמו כן, הוקמו מועדוני ספורט ובריאות לנשים והותר לנשים להשתתף בתחרויות ספורט מקומיות ובין-לאומיות. בשנת 2009 חנך המלך ליד העיר ג'דה אוניברסיטה למדעים ולטכנולוגיה, המיועדת לשני המינים הלומדים יחדיו. הדבר היווה חידוש עבור מערכת החינוך הסעודית, שפעלה עד אז על בסיס הפרדה מלאה בין גברים ונשים. נאמר אף כי באוניברסיטה החדשה סטודנטיות תוכלנה לנהוג בעצמן במכוניותיהן ברחבי הקמפוס. באוקטובר 2017 פרסם מלך סעודיה צו המתיר לנשים לנהוג.
תרבות ומשפט
תרבותה של ערב הסעודית סובבת כמעט כולה סביב דת האסלאם. כאמור, שתי הערים המקודשות לאסלאם נמצאות בשטחה, והיא רואה בעצמה מולדת הדת הזו וככזו מחויבת לשמש דוגמה בכל העולם המוסלמי. כשלושה רבעים מן האוכלוסייה נמנים עם הווהאבים וזוהי גם הדת הרשמית במדינה. הווהאבים הם תנועה שמרנית, ולפיכך נאסר קיומם של בתי קולנוע ותיאטראות ברחבי הממלכה והתרועעות בין גברים לנשים פנויות אסורה, בטענה שהם אינם עולים בקנה אחד עם האסלאם. ברוח זו נאסרה גם שתיית משקאות חריפים ואכילת בשר חזיר. המאכלים המרכיבים חלק ניכר מהתפריט הסעודי הם לחם ערבי (ח'ובז), עוף צלוי, פלאפל, שווארמה, פול, וקפה.
ספורט בערב הסעודית הוא חלק חשוב מהתרבות הסעודית והמדינה משתתפת בתחרויות ספורט בין-לאומיות רבות.
הלבוש הסעודי הוא מסורתי וסמלי, ומייצג את הקשר של התושבים למדבר, למסורת ולדת. מלבושי הכותנה או הצמר הדקים משקפים את חיי היום יום במדינה מדברית, כמו גם את מגבלות הצניעות שמציב האסלאם. נשים סעודיות נדרשות לעטות מלבושים שחורים (עבאיה) ורעלה (ניקאב) ביוצאן מהבית.
על פי החוקה הסעודית משמש רק הלוח המוסלמי כלוח השנה הרשמי במדינה. בערב הסעודית לא קיימת מערכת חוק חילונית. החוק הסעודי נסמך על השריעה, מערכת המשפט המוסלמית. בתי הדין השרעיים, הדתיים, הם הדנים בכל עניין. במקרים שבהם לא כתובה ההלכה במפורש בספרי הקודש, קובעים השופטים את העונשים לפי פרשנותם האישית על כתבי האסלאם. עונש מוות מקובל במקרים הנחשבים כחמורים, והוצאות להורג עשויות להתקיים גם באופן פומבי בפני קהל. לפי ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל הוצאו להורג בסעודיה בשנת 2011 לפחות 82 בני אדם, רבים מהם באירועים פומביים שבהם נערף ראשם.
בין העונשים בחוקה הסעודית, ניתן למצוא מלקות להומוסקסואלים, כריתת ידיים של גנבים, ועונש מוות למי שהורשע בהפצת אסלאם שיעי, ברצח, בסחר בסמים, באונס, בכישוף או בשוד מזוין. מדי שנה מוצאים להורג בממלכה כמאה אנשים.
האונס בערב הסעודית מוסדר בחוק האסלאמי, השריעה, המהווה את הבסיס למערכת המשפט של ערב הסעודית . לפי החוק האסלאמי, העונש שבית משפט יכול להטיל על האנס עשוי לנוע בין מלקות להוצאה להורג. עם זאת, אין חוק עונשין בסעודיה, ואין חוק כתוב שמפליל באופן ספציפי אונס או קובע את עונשו. בנוסף, אין איסור על אונס בנישואים. לפי החוק הנוכחי קיימים מקרים שבהם קורבן האונס היא זאת שנענשת ולא האנס. מקרים אלו הם כאשר הקורבן נמצאה בחברתו של האנס תוך כדי שהיא עברה על חוקי הפורדה (פרקטיקה דתית וחברתית של הסתגרות נשית ואיסור יציאה מהבית).
המוציא להורג הראשי במדינה הוא מוחמד סעד אל-ביישי , המתיז את ראשי הנידונים למוות בעזרת חרב. לעיתים הוא הורג עשרה אנשים ביום בהוצאות פומביות להורג. בריאיון ל-BBC הוא סיפר שהוא ישן טוב בלילה, שכן לתפיסתו הוא מקיים את רצון אללה.
תיירות
מעל 16 מיליון איש ביקרו בסעודיה במהלך 2017.
רובם המוחלט של התיירים במדינה מגיעים ממניעים דתיים, לצורך קיום מצוות האסלאם (עלייה לרגל) וביקור בשאר מקומות מקודשים והיסטוריים לאסלאם. עם זאת לערב הסעודית פוטנציאל תיירותי ניכר לתייר המערבי, פוטנציאל שהממשלה הסעודית מנסה לקדם. ב-2013 הונהגה לראשונה האופציה להנפיק ויזת תייר אלקטרונית, וקידום התיירות הוא חלק מחזון המדינה לשנת 2030. עם חופים המשתרעים לאורך 2,640 קילומטר, הרים ומרחבי מדבר ריקים מאדם, סעודיה מתחילה למשוך תיירות פנאי למדינה. צלילות לאורך חופי המפרץ והים האדום, ביקור במקומות היסטוריים וחשובים לאסלאם, וחוויות מדבר אותנטיות, הן רק חלק ממה שיש למדינה להציע בתחום התיירותי. עם זאת, גם תיירות זרות המבקשות לבקר במדינה חייבות בלבוש שהולם את התרבות המוסלמית במרחב הציבורי כנהוג בחוקי המדינה, והעלבה או זלזול באסלאם נחשבים לעבירה פלילית שעלולה לגרור ענישה. מסעדות במדינה מחולקות לאזורי גברים בלבד ומשפחות, כנהוג במדינות אסלאמיות רבות.
רוב התיירים מגיעים למדינה בטיסה, אך ניתן להיכנס אליה גם דרך מעברי גבול יבשתיים, אם כי לא מעיראק ומקטר. כמו כן קיים שירות מעבורות פעיל בין סעודיה למצרים. נראה כי חל שינוי מהותי בפתיחות לתיירים שאינם ממניע דת, אך מרבית התיירים הם ממניעי דת, עובדים זרים, ואנשי עסקים.
ב-26 בספטמבר 2019 השיקה הממלכה ויזת תייר לתקופה של 90 יום, לאזרחי 49 מדינות. נכון ל-2021 הכניסה לישראלים אסורה. הרב יעקב ישראל הרצוג נראה בממלכה רוקד בלבוש חרדי יחד עם מקומיים.
ראו גם
בית סעוד
אבן סעוד
מלך ערב הסעודית
חצי האי ערב
המזרח התיכון
האימפריה העות'מאנית
יהדות ערב הסעודית
סחר בבני אדם בערב הסעודית
ערבית חג'אזית
קישורים חיצוניים
מאמרים על ערב הסעודית, באתר הפורום לחשיבה אזורית.
עוזי רבי, סעודיה: ממלכת נפט במבוכי הדת והפוליטיקה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007
סדרת כתבות על סעודיה, מקור ראשון מרץ 2021
דוד וינברג, שיחה עולמית ספטמבר 2018, השילוח, 14 באוקטובר 2018
שאול ינאי, ממדינה שבטית למדינה מודרנית?, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 18 בינואר 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית
קטגוריה:מדינות חצי האי ערב
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית
קטגוריה:חברות ה-G20
קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1932
קטגוריה:מדינות המזרח התיכון
| 2024-10-05T21:17:47
|
סעודיה
|
REDIRECT ערב הסעודית
| 2003-12-14T21:43:27
|
מירנדזית
|
מירנדזית היא שפה המדוברת בצפון-מזרח פורטוגל. בשנת 1999 היא קיבלה מעמד רשמי באזורים בהם מדוברת. לשפה 5,000 דוברים כשפת אם, ועוד כ-10,000 דוברי שפה שנייה. הם מרוכזים בסביבת העיר מירנדה דו דורו.
מירנדזית נחשבת לניב של השפה הלאונית מהאזור הצפוני של ספרד ובכך לשריד האחרון של שפת ממלכת לאון העתיקה.
ראו גם
אסטורית
לאונית
קישורים חיצוניים
Lhéngua i cultura mirandesa
קטגוריה:שפות איבריות מערביות
קטגוריה:פורטוגל: תרבות
| 2022-06-04T12:58:24
|
ברדיה (עיר)
|
בַרְדִיַּה (ערבית: البردية, או בוּרדי: البردي) היא עיר נמל בצפון מזרח לוב, סמוך לגבול עם מצרים.
העיר הייתה המבצר האיטלקי המוגן ביותר בלוב במלחמת העולם השנייה, במלחמתם נגד הבריטים. השלטון בעיר עבר ידיים מספר פעמים, עד שנכבשה לבסוף, בנובמבר 1942 בידי הבריטים.
קישורים חיצוניים
הקרב על ברדיה
קטגוריה:לוב: ערי נמל
קטגוריה:לוב: ערים
קטגוריה:לוב: ערי חוף
| 2023-09-08T00:52:46
|
ועידת ואנזה
|
ועידת ואנזה (בגרמנית: Wannseekonferenz) הייתה התכנסות של נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי, שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 ב"וילה ואנזה" שברחוב "אם גרוסן ואנזה" שבפרבר ואנזה שבברלין. הישיבה נערכה על מנת לבסס את מעמד האס אס בארגון הפתרון הסופי – התוכנית להשמדת יהודי אירופה, תוך תיאום בין כל זרועות הממשל הנאצי.
הרקע לוועידה
250px|ממוזער|שמאל|החזית האחורית של וילה ואנזה
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון בכניסה לווילה ואנזה
250px|ממוזער|שמאל|שלט בכניסה לווילה ואנזה
שמאל|ממוזער|180px|מכתב גרינג
שמאל|ממוזער|250px|חדר האוכל שבו נערכו הדיונים
השמדת יהודים על ידי הנאצים התבצעה כבר קודם לוועידת ואנזה. עם פלישת גרמניה לברית המועצות במבצע ברברוסה התבצע רצח המוני של יהודים על ידי עוצבות המבצע המיוחדות (איינזצגרופן) של המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) שבראשו עמד ריינהרד היידריך.
ב-31 ביולי 1941 הגיש היידריך להרמן גרינג מסמך לחתימה. במסמך, שלא ברור אם נכתב ביוזמת היידריך ואושר על ידי גרינג או שהיידריך הכינו לבקשת גרינג, מונה היידריך לאחראי על ביצוע 'הפתרון הסופי לבעיית כל יהודי אירופה'. היידריך השתמש במסמך החתום בתכתובת עם שאר המשרדים בממשל הנאצי לצורך לגיטימציה של מעשי הרצח שבוצעו על ידי היחידות שבפיקודו, ולהדגשת תפקידו כאחראי על ביצוע הפתרון הסופי. עותק מהמסמך נשלח יחד עם ההזמנות לוועידת ואנזה, ואחריה הם הופצו לכל הרמות הפיקודיות של ה-אס אס.
ב-29 בנובמבר 1941 שלח היידריך באמצעות מחלקה IV B 4 באס אס (המחלקה שטיפלה ביהודים ובראשה עמד אדולף אייכמן) הזמנה לוועידה בנושא הפתרון הסופי לקבוצה של אישים באס אס, במפלגה הנאצית ובמשרדים השונים הקשורים לנושא. הוועידה נקבעה תחילה ל-9 בדצמבר 1941 ואחר כך הוזזה ל-20 בינואר 1942. היידריך היה מעוניין באווירה שתקל עליו לקבל החלטות, ובחר לפיכך בבית ההארחה המפואר שבווילה ואנזה. האורחים הוזמנו קודם לארוחת בוקר בשעה 9, והדיונים עצמם נקבעו לשעה 12.
מהלך הוועידה
ממוזער|200px|הזמנה רשמית לוועידה מאת היידריך למרטין לותר
על פי הזמנתו של היידריך, התכנסו ארבעה עשר נציגים בכירים מה-אס אס, מהמפלגה הנאצית, וממשרדי ממשלה שונים. הנושא היה "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית". המשתתפים היו בכירים בדרג הביצועי-מנהלי. הם לא היו מקבלי ההחלטות או ראשי המדינה הגרמנית. ההחלטה על ביצוע הפתרון הסופי כבר התקבלה, והדיון נועד לתאם דרכי ביצוע. היידריך רצה להשיג שתי מטרות בוועידה: לקבל הכרה במעמדו כאחראי ראשי בנושא גירוש יהודי אירופה (קרי, השמדתם) ובנוסף, לשתף את משרדי הממשלה והמפלגה בביצוע הרצח המתוכנן. המשתתפים הבטיחו את שיתוף הפעולה המלא של המשרדים והמחלקות שעמדו בראשם. בעשותם כך, הפכו את כל הנהגת המשטר לשותפה לפשע.
המשתתפים דנו בנושאים מיוחדים בלבד, והחשוב שבהם היה השאלה סביב גירושם של "בני התערובת". בני תערובת הוגדרו כאנשים להם הורה לא-יהודי והורה יהודי או סב יהודי, וכן כבני זוג שאחד מהם לא-יהודי. לא נתקבלה החלטה בנושא, והוא נדחה לכינוסים עתידיים.
כחלק מההכנה של הוועידה, ערך אדולף אייכמן רשימה של מספר כל היהודים במדינות אירופה השונות (אשר חלקן היו חלק משטח הכיבוש הנאצי). הרשימה כללה שני סוגי מדינות: סוג A - מדינות תחת שלטון הרייך, וסוג B - מדינות שותפות או יריבות לרייך.
מדינה הערות מספר היהודים מדינות Aגרמניהגבולות מקוריים131,800אוסטמארקאוסטריה- המחוז שנכבש על ידי הרייך43,700פוליןטריטוריות מזרחיות שסופחו על ידי הרייך420,000פוליןטריטוריות בשליטת הגנרלגוברנמן - שלטון חסות2,284,000ביאליסטוקמחוז מזרח פולני בניהול אדמיניסטרטיבי אזרחי400,000 בוהמיה ומורביה השלטון הצבאי באזורים צ'כיים74,200אסטוניה"נקייה מיהודים"לטביה3,500ליטא34,000בלגיה43,000דנמרק5,600צרפתאזורים כבושים165,000צרפתאזורים לא כבושים700,000יוון69,600הולנד160,800נורווגיה1,300 מדינות Bבולגריה48,000בריטניה330,000פינלנד2,300אירלנד4,000איטליהכולל סרדיניה58,000אלבניה200קרואטיה40,000פורטוגל3,000רומניהכולל בסרביה342,000שוודיה8,000שווייץ18,000סרביה10,000סלובקיה88,000ספרד6,000טורקיהחלק אירופאי55,500הונגריה742,800ברית המועצותכולל חלקים5,000,000בלארוסלא כולל ביאליסטוק (חלק מברית המועצות)446,484אוקראינה(חלק מברית המועצות)2,994,684
סך הכל 11,000,000.
ניתן גם להשוות את המספרים למסמך קורהר.
עוד צוין בפרוטוקול כי החלוקה המקצועית של היהודים היושבים בתחום האירופי של ברית המועצות הייתה כלהלן, לערך :
בחקלאות - 9.1%
כפועלים עירוניים - 14.8%
במסחר - 20.0%
מועסקים כעובדי מדינה - 23.4%
במקצועות חופשיים – רפואה, עיתונות, תיאטרון וכו’ - 23.7%
אדולף אייכמן ערך את פרוטוקול הישיבה, ועל פיו היידריך אמר למשתתפים כי על בסיס "אישור קודם" שניתן על ידי היטלר, יש להתחיל מיד בגירוש כל יהודי אירופה למזרח אירופה. הפרוטוקול אינו מדבר בגלוי על השמדה אלא על "עבודת כפייה שבה, יש לקוות, ימותו הרוב", אבל רומז שאסור להשאיר בחיים את הנותרים משום שיהוו גרעין להתחדשות. הפרוטוקול שוכפל לכל המשתתפים, והם השמידו את העותקים שבידיהם לקראת סוף המלחמה. אף על פי כן נמצא עותק בארכיון משרד החוץ בשנת 1947, משום שבעליו מרטין לותר היה כלוא בסוף המלחמה (ראו להלן).
תמצית הפרוטוקול
שמאל|ממוזער|250px|מספרי היהודים בארצות השונות על פי הוועידה.
הוועידה הייתה דיון משותף מוקדם בין כל הגורמים לגבי התוכנית לפתרון הסופי למען תיאום קווי הפעולה. האחריות העליונה נמצאת בידי הימלר.
היידריך סקר בקצרה את המדיניות הנאצית עד אז: המרכיבים העיקריים היו דחיקת היהודים מתחומי החיים ומרחב המחיה של העם הגרמני. לביצוע שאיפות אלו הוחשה ההגירה של היהודים מהרייך. לשם כך הוקמה ב-1939 הלשכה המרכזית להגירת יהודים על ידי גרינג בפיקוד היידריך שתפקידיה להכין, לכוון ולהחיש את ההגירה. המשימה נועדה לטהר מיהודים את מרחב המחיה על בסיס חוקי. המגרעות היו ברורות, אך בהיעדר אלטרנטיבות השלימו עמן.
הוצגו הבעיות הטכניות שבפעולות ההגירה: קשיים כספיים, חוסר מקום באוניות וצמצום קבלת יהודים של מדינות שונות. הוצגו מספרי המהגרים היהודים שעזבו (סך הכל 537,000). נאמר שמימון ההגירה נעשה על ידי יהודים או הארגונים הפוליטיים שלהם, והדבר פורט. כמו כן נאמר שהימלר אסר את ההגירה היהודית לאור הסכנות שבכך בימי מלחמה, והאפשרויות במזרח.
הצגת הפתרון החדש במקום ההגירה - פינוי היהודים למזרח (זהו למעשה שם קוד להשמדה), "לאחר הסכמה מוקדמת מתאימה של הפיהרר". מדובר על 11 מיליון יהודים בארצותיהם השונות ומצורפת סקירה מספרית לפי ארצות, כולל ארצות שטרם נכבשו על ידי הנאצים. יש לגייס את היהודים לעבודה במזרח. במהלך העבודה יתרחש "תהליך התמעטות טבעי" שבסופו יישארו החזקים, שלהם "יינתן טיפול מתאים". "תוך כדי הביצוע המעשי של הפתרון הסופי, אירופה תיסרק ממערב למזרח. יש להתחיל בשטח הרייך". היהודים יפונו ברכבות לגטאות-מעבר, ומשם למזרח.
בסיכומו, ס"ס אוברגרופנפיהרר היידריך, הרחיב רבות את חוג האנשים הבא בחשבון. הכוונה היא לא לפנות יהודים בגיל 65 ומעלה, אלא להעבירם לגיטו זקנים המיועד לכך – טרזיינשטט (Theresienstadt). מלבד גילאים אלה – מכלל 280,000 היהודים הנמצאים ברייך הישן ובאוסטמארק ב-31.10.1941, כ-30% הם בני 65 ומעלה – יתקבלו בגטאות היהודיים לזקנים גם יהודים נכי מלחמה בעלי נכות גבוהה ויהודים בעלי אותות הצטיינות במלחמה (EK I (צלב הברזל דרגה I)), שכן יהודים בעלי אותות הצטיינות היו "חסינים" מפינוי מכח חוקי נירנברג, עד אותה עת.
חוקי נירנברג ישמשו חלקית כבסיס לתהליך הפתרון הסופי, אך יש לפתור את שאלת נישואי התערובת ובני התערובת. מרבית בני התערובת מדרגה ראשונה ייחשבו כיהודים, ויטופלו בהתאם. השאר יעוקרו ולאחר מכן יהיו חופשיים מהגבלות. פינוי יהודים המועסקים במפעלים החיוניים למאמץ המלחמתי הוא בלתי אפשרי כל עוד אין להם תחליף, כך שהוא לא יתבצע. נאמר שהגנרלגוברנמן (הממשל הנאצי בפולין הכבושה) רוצה שהפתרון הסופי יתחיל שם ובמהירות גדולה, מכמה נימוקים - אין בעיית הובלה, רוב היהודים אינם מתאימים לעבודה, היהודים הם סכנה בתור נושאי מגפות, היהודים גורמים לנזק כלכלי (על ידי מסחרם בשוק השחור).
תוצאות הוועידה
ב-31 בינואר 1942 שלח אדולף אייכמן מכתבים דחופים לכל דרגי הפיקוד של המשטרה, המשטרה החשאית ושירות הביטחון (SD), ובהם הוראות להכין את גירוש יהודי גרמניה, אוסטריה והשטחים הכבושים בצ'כיה. אייכמן פירט בדקדקנות את סוגי האנשים שיש לגרש, ואלו מקרים נחשבים יוצאי דופן. עם ביצוע הוראות אלו המבוססות על הדיונים שהתנהלו בוועידת ואנזה, החל הגירוש השיטתי והשמדתם של יהודי אירופה.
הקמת מחנות השמדה והפעלתם
בראשיתם שימשו מחנות הריכוז למעצרם של מתנגדי המשטר הנאצי, ועמם יהודים רבים, שנאסרו במסגרת המדיניות הנאצית האנטי-יהודית. עם פרוץ המלחמה הוקמו מחנות ריכוז נוספים, ובהם נכלאו מיליוני יהודים. בפולין הוקמו 300 מחנות עבודה ליהודים בלבד, במטרה לנצל את כוח עבודתם ועל מנת להחיש את מותם. קצת לפני הוועידה הוקם מחנה ההשמדה הראשון ואחריו הוקמו חמישה מחנות נוספים - כולם על אדמת פולין וכולם מיועדים להשמדה תעשייתית של בני אדם.
חיסול הגטאות (אקציה)
החל מאביב 1941 החלו הנאצים בחיסול הגטאות, ויושביהם היהודים נשלחו למחנות ריכוז או למחנות השמדה. חיסול הגטאות נעשה באמצעות "אקציה", קרי, פעולה שהגרמנים היו נוקטים בגטו לריכוז תושבי רובע כלשהו או קבוצת גיל אקראית, ושליחתם להשמדה ללא הודעה מוקדמת. באמצע 1942 קיבל החיסול קידום רציני והפך לפעולה מרוכזת בשם "מבצע ריינהרד". כך חיסלו הגרמנים את רוב גטאות פולין, ועד 1943 חוסלו כמעט כל הגטאות באירופה.
גירוש יהודים ממערב אירופה והשמדתם
ממוזער|מפת גירוש יהודי אירופה למחנות ריכוז והשמדה.
עד ועידת ואנזה היה מצבם של יהודי מערב אירופה טוב מזה של יהודי מזרח אירופה. רובם לא כונסו לגטאות, אם כי נערך רישום מדויק של מיקומם לצורך גירוש בעתיד. מעטים בלבד גויסו לעבודות כפייה. בקיץ 1942, בהתאם להחלטות ועידת ואנזה, גורשו יהודי מערב אירופה אף הם למזרח היבשת להשמדה.
ועידות המשך לשם דיון בנושא היהודים שהיו נשואים ללא-יהודים
ב-26 במרץ וב-27 באוקטובר 1942 התקיימו החלקים השני והשלישי של "ועידת ואנזה", בהם דנו הנאצים שוב ביחס לנישואים בין יהודים לבין בני הגזע הארי וכן לצאצאיהם של הנשואים, בני המוצא ה"מעורב" (Mischlinge). ההצעות כללו גירוש למזרח ועיקור בכפייה. לבסוף לא התקבלה החלטה מחשש שכל אחת מהאפשרויות שנידונו תפגע בקרוביהם הגרמניים הרבים של "בני התערובת".
המשתתפים בוועידה וגורלם
250px|ממוזער|שמאל|תמונות משתתפי ועידת ואנזה בחדר בו התקיימו הדיונים בווילה ואנזה
ריינהרד היידריך (דובר ראשי ויושב-ראש) ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) שכלל את הגסטפו וה-SD. אחראי לגירוש והשמדת יהודי מזרח אירופה. נפצע קשה בהתנקשות של לוחמי מחתרת צ'כים בפראג ב-27 במאי 1942 ומת מפצעיו ב-4 ביוני 1942.
אדולף אייכמן (מזכיר) ראש משרד IV B 4 באס אס (עניינים יהודיים וגירושים) אחראי למשלוח הוראות הגירוש וניהל אישית את גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ. ברח אחרי המלחמה לארגנטינה, נתגלה ונחטף על ידי המוסד, נשפט בישראל, והוצא להורג בשנת 1962 (ראו גם משפט אייכמן).
ד"ר יוזף ביהלר (מזכיר מדינה, משרד מושל קרקוב) סגנו של הנס פרנק, שליט פולין הכבושה. נשפט ונתלה על ידי הפולנים ב-1948.
אוטו הופמן (ראש המשרד הראשי לגזע והתיישבות של האס אס) אחראי לביצוע תוכניות גרמניזציה - הפיכת שטחים ל"גרמנים" על ידי גירוש (והשמדת) האוכלוסייה המקומית ה"נחותה" ויישוב גרמנים במקומה. בוועידת ואנזה הופמן דרש בתוקף לעקר את כל בני התערובת. נשפט ב-1948 ל-25 שנות מאסר בגין פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. קיבל חנינה ב-1954 ועבד כפקיד בגרמניה עד מותו בשנת 1982.
רולנד פרייזלר (מזכיר מדינה, משרד המשפטים) נציג משרד המשפטים של הרייך (המשרד האחראי לחוקי נירנברג) אחראי למותם של אלפי אנשים במשפטי ראווה. נהרג בהפצצת ברלין ב-3 בפברואר 1945.
גרהרד קלופפר (קולונל ב-SS, מזכיר קבוע בהנהגת המפלגה הנאצית, סגנו של מרטין בורמן) בין השאר עסק בהלאמת רכוש יהודי. נכלא עם סיום המלחמה ושוחרר ממאסר ב-1949. שימש כיועץ מס וכעו"ד בעיר אוּלְם. החקירה בענינו עקב השתתפותו בוועידת ואנזה על ידי התובע באולם הופסקה ב-1962. מת ב-1987.
ד"ר פרידריך וילהלם קריצינגר (סגן מזכיר הקנצלר, סגנו של האנס לאמארס בממשל הרייך) בין השאר עסק בחקיקה ששללה אזרחות מיהודי גרמניה וזכות להשתמש בבתי המשפט שלה. נכלא מיד עם תום המלחמה, הודה בהשתתפות בוועידה והעיד על אופייה הנפשע. שוחרר בשל בריאות לקויה. מת ב-1947.
ד"ר רודולף לאנגה (מפקד משטרת המדינה ומפקד "איינזצגרופה A”) אחראי לרציחת 60,000 יהודי לטביה ויהודים שהוגלו ללטביה. לאנגה פיקד בעצמו על פעולות הרצח בפרברי ריגה. בוועידת ואנזה הוא היה "בעל הניסיון" ברצח המוני. נהרג בפוזנן בפברואר 1945.
ד"ר גאורג לייברנדט (מזכיר במשרד הרייך לשטחים הכבושים במזרח) נכלא ב-1945 ושוחרר ממעצר ב-1949. מת ב-1982.
מרטין יוליוס לותר (תת-שר במשרד החוץ). אחראי לקשרים עם ה-אס אס. ארגן את ההכנות הדיפלומטיות לגירוש היהודים מארצות כבושות ומבנות הברית. בוועידת ואנזה הציע לוותר על גירוש יהודים ממדינות הצפון בשל מספרם הנמוך באוכלוסייה לעומת ההתנגדות שתקום ולהתרכז בדרום מזרח ומערב אירופה. נאסר בשל ניסיונו לסלק את יואכים פון ריבנטרופ שר החוץ הנאצי. ושוחרר על ידי הצבא האדום. מת חודש אחר כך בברלין.
ד"ר אלפרד מאייר (מזכיר במשרד הרייך לשטחים הכבושים במזרח) הוזמן לוועידה משום שמשרדו חלש על האזורים ברוסיה שבה כבר בוצעו רציחות המוניות. דרש לטפל בבני התערובת כמו ביהודים. התאבד במאי 1945. גאורג לייברנדט היה נציג נוסף של המשרד בוועידה. תיק נגדו נסגר.
היינריך מילר (מפקד הגסטאפו) אחראי על הפקודות שנשלחו לאיינזצגרופן. עקבותיו נעלמו במאי 1945.
אריך נוימן (מזכיר במשרד התכנון הכלכלי לארבע שנים) ייצג בוועידה את משרדי הכלכלה, העבודה, המזון, התחבורה והתחמושת. כמזכיר תחת גרינג דאג להשפעת הגירושים על כלכלת המלחמה של גרמניה. דרש לדחות גירוש יהודים שהועסקו בחברות חיוניות למאמץ המלחמתי. נכלא ב-1945 ושוחרר בשל בריאות לקויה ב-1948 ומת זמן קצר לאחר מכן.
ד"ר אברהרד שנגארט (קולונל, מפקד המשטרה החשאית בפולין הכבושה). אחראי למותם של 4,000 יהודים במזרח פולין. בוועידה ייצג ניסיון ברצח המוני. נידון למוות על ידי הבריטים בשל רצח שבוי מלחמה ונתלה ב-1946.
ד"ר וילהלם שטוקרט (מזכיר מדינה במשרד הפנים) אחראי על חוקי גזע. בוועידה הציע עיקור לבני התערובת. נשפט אחרי המלחמה לשלוש שנות מאסר. מת בתאונת דרכים ב-1953.
תולדות הבניין
250px|ממוזער|שמאל|מבט על אגם ואן מווילה ואנזה
250px|ממוזער|שמאל|פסלי אריות בחלק האחורי של וילה ואנזה
שמאל|ממוזער|250px|המקום ב-1916
250px|ממוזער|שמאל|הדרכת קבוצת מבקרים באולם דיוני ועידת ואנזה
אגם ואן הגדול (Grosser Wannsee) שלחופו שוכנת הווילה בה נערכה הוועידה, נמצא דרומית מערבית לברלין. האגם משמש עד היום את הברלינאים כאתר נופש וספורט. על שפת האגם לאורך הרחוב הנושא את שמו נבנו על ידי עשירי העיר ווילות ששמשו בעיקר לסופי שבוע.
הווילה והגן נבנו בשנים 1915-1914 עבור איש העסקים ארנסט מרליה. בשנת 1921 מרליה מכר את האחוזה לפרידריך מינו, מנכ"ל הקונצרן התעשייתי סטינס. בשנת 1923, שנת משבר קשה (אינפלציה, כיבוש חבל הרוהר על ידי הצרפתים), הציע מינו למטכ"ל הגרמני שיתוף פעולה כשר בממשלה בעלת אופי רודני שתחליף את רפובליקת ויימר. פגישות חשאיות עם הקושרים התקיימו בווילה ואנזה.
בין השנים 1924–1938, כחבר בדירקטוריון של מפעלי הגז של ברלין מעל מינו בהיקף של 12 מיליון מרקים. הוא נאסר בשל כך בשנת 1940, ובזמן המאסר מכר את האחוזה ל"קרן נורדהאב" שניהלה את הנכסים של שרות הביטחון של האס אס, ה-אס דה.
משנת 1939 ה-אס דה (SD) התמזג עם הגסטפו על מנת ליצור את "המשרד הראשי לביטחון הרייך" (RSHA). מנהיגי ה-אס דה והגסטפו היו מעתה הבעלים החדשים של הווילה והם הפכו אותה לבית הארחה, קזינו ומשכן לוועידות. בשנים 1940–1943 טיפלו בגנים עובדי כפייה יהודים, עד אשר ב-27 בפברואר 1943 גורשו לאושוויץ.
הווילה שימשה כבית הארחה ל-SD עד 1945. בסוף המלחמה שימש הבניין תחילה את הצבא האדום ואחר כך את הצבא האמריקני. תקופה מסוימת היה הבניין ריק וכל הרהיטים בו נשדדו. בשנת 1947 הוקם בבניין מכון אוגוסט בבל של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. משנת 1952 שימש הבניין כאכסניה לתלמידי בתי ספר מאזור ברלין. משנת 1988 החל שיפוץ הבניין והגנים לקראת הפיכת המקום לאתר הנצחה.
ההיסטוריון ולוחם החירות היהודי יוסף וולף ששרד את אושוויץ פרסם בגרמניה את התעוד המקיף הראשון על המשטר הנאצי. בשנת 1965 הוא הציע להקים מרכז לתיעוד בווילה. וולף זכה בתמיכה נרחבת, אבל הסנט בברלין לא היה מוכן לוותר על הבניין. וולף התאבד בשנת 1974, אבל רעיונותיו נקלטו ובשנות ה-80 קבל גרהרד שוננברנר מינוי מסנאט ברלין להכין את אתר ההנצחה והתערוכה הקבועה.
"אתר ההנצחה והחינוך בבית ועידת ואנזה" נפתח ב-1992 ביום השנה ה-50 לוועידה על "הפתרון הסופי לבעיה היהודית".
כיום הבניין מתפקד כמוזיאון, אתר הנצחה ומרכז תיעוד לשואה. הבניין והאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו שליד שער ברנדנבורג הם האתרים החשובים ביותר בנושא השואה באזור ברלין. במוזיאון יש תערוכה קבועה המוקדשת לרדיפת היהודים ולשואה. התצוגה בנושא ועידת ואנזה מתקיימת באולם ששימש כחדר האוכל של הוילה ושבו התנהלה הוועידה. בנוסף יש בבניין ספרייה ומחלקת חינוך המארגנת סמינרים בנושא.
במסדרון הכניסה קבועים על הקיר תמונות וציטוטים של אנשים מהדור השני לשואה כמו יעקב גלעד, יהודה פוליקר ואתגר קרת.
בתרבות
אירועי הוועידה הומחזו במספר סרטים
סרט טלוויזיה גרמני מ-1984 בשם "ועידת ואנזה" (Wannseekonferenz) שאורך 85 דקות, כאורכה המדויק של הוועידה, התסריט נבנה על בסיס הסיכום הכתוב של הפגישה. ב-2022 הופקה עיבוד מחודש באותו שם בהפקת חברת Constantin Film. הופץ בישראל בשם "הוועידה".
סרט של HBO מ-2001 - הפתרון הסופי (באנגלית Conspiracy) השחקנים הראשיים בסרט הם סטנלי טוצ'י בתפקיד אדולף אייכמן וקנת בראנה בתפקיד ריינהרד היידריך. גם סרט זה הוסרט בשיקוף הזמנים המקורי של הוועידה.
ועידת ואנזה שימשה בסיס לעלילת הספר ארץ אבות, רומן מתח משנת 1992 שנכתב על ידי רוברט האריס ושייך לסוגת ספרי ההיסטוריה החלופית. הספר הוסרט לטלוויזיה ב-1994 ושיחקו בו רוטגר האוור ומירנדה ריצ'רדסון.
הוועידה (סרט) - סרט טלוויזיה גרמני משנת 2022
ראו גם
הפתרון הסופי
הפתרון הסופי (סרט)
הפגישה בלשכת הקאנצלר
ועידת אוויאן
לקריאה נוספת
איתמר לוין ושלומית לן, הנדון: השמדה, ועידת ואנזה והפתרון הסופי, הוצאת מודן, 2012.
קישורים חיצוניים
אתר בית ועידת ואנזה
ועידת ואנזה, בתערוכת "פרקים בתולדות השואה", אתר יד ושם
על ועידת ואנזה, בתערוכת האינטרנט "החודש הזה בתקופת השואה", אתר יד ושם
מאמרים על ועידת ואנזה בספרייה הווירטואלית של מט"ח
פרוטוקול ועידת ואנזה – 20 בינואר 1942, באתר של מכללת סמינר הקיבוצים.
כריסטיאן גרלאך, ועידת ואנזה, גורל יהודי גרמניה והחלטתו העקרונית של היטלר להשמיד את כל יהודי אירופה, אתר יד ושם
הערות שוליים
*
קטגוריה:השואה: מסמכים ותיעוד
קטגוריה:ברלין במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ועידות במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:1942 בגרמניה
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1942
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
| 2024-09-20T12:40:40
|
שלושת חוקי קפלר
|
REDIRECT חוקי_קפלר
| 2015-09-26T11:03:37
|
לוב
|
מדינת לוּב (בערבית: , תעתיק: דוּלת לִיבִּיָא) היא מדינה בצפון אפריקה הגובלת בים התיכון, מצרים, סודאן, צ'אד, ניז'ר, אלג'יריה ותוניסיה. עיר הבירה של לוב היא טריפולי. הדת הרשמית של לוב היא האסלאם, ושפתה הרשמית היא הערבית.
עם שטח של כ-1,760,000 קמ"ר, לוב היא המדינה הרביעית בגודלה באפריקה, וה-17 בגודלה בעולם. הבירה, טריפולי, משמשת כביתם של כ-3 מיליון אזרחים לובים מתוך כ-7 מיליון איש החיים בלוב כולה. שלושת החלקים המסורתיים של המדינה הם טריפוליטניה (בצפון המדינה), פזאן (בדרום-מערב), וקירנאיקה (במזרח).
ערב פרוץ מלחמת האזרחים בלוב ב-2011, הייתה לוב המדינה העשירית בעולם מבחינת עתודות הנפט המוכחות שלה והחזיקה בתמ"ג הרביעי הגבוה ביותר ביבשת אפריקה ומיקומה במדד הפיתוח האנושי היה הגבוה באפריקה. מדדי הפיתוח הגבוהים הושפעו בעיקר מעתודות הנפט הגדולות. ב-20 באוקטובר 2011 נרצח מועמר קדאפי, מנהיגה הדיקטטורי של לוב מאז תפס את השלטון ב-1969, על ידי קבוצת מורדים.
במהלך מלחמת האזרחים הקימו המורדים את מועצת המעבר הלאומית, (ערבית: المجلس الوطني الانتقالي) בהנהגת מוסטפא עבד אל-ג'ליל, שהוכרה על ידי האומות המאוחדות. מועצת המורדים כינתה את המדינה "לוב" או "הרפובליקה של לוב" (בערבית: الجمهورية الليبية) ובמשך מספר חודשים פעלה במקביל לממשל מועמר קדאפי, שתחת הנהגתו המדינה נקראה הקהילייה הערבית הלובית הסוציאליסטית העממית העצומה (בערבית: الجماهيريّة العربيّة الليبيّة الشعبيّة الإشتراكيّة العظمى, תעתיק מדויק: אַלְגַ'מַאהִירִיָּה אלְעַרַבִּיָּה אללִּיבִּיָה אלשַּעְבִּיָּה אלְאִשְׁתִרַאכִּיָּה אלְעֻטְ'מַא ) (מוסדותיה באותה עת היו בעיר סירת).
באוקטובר 2020 הקבוצות היריבות מלוב חתמו על הפסקת אש, ובכך נסתיימה מלחמת האזרחים השנייה בלוב שהחלה ב-2014, כשבמרץ 2021 הוקמה ממשלת מעבר.
לוב היא מדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, וכן גם בליגה הערבית.
היסטוריה
ממוזער|מקדש זאוס בעיר היוונית העתיקה של קירנה
התיישבות התקיימה בלוב עוד בתקופה הנאוליתית, החל בערך משנת 8000 לפנה"ס. במאה ה-7 לפני הספירה השתלטו על האזור הפיניקים. טריפוליטניה וקירנאיקה נכבשו במאה ה-1 לפני הספירה על ידי הרומאים ובהמשך עברו לשליטת האימפריה הביזנטית.
בשנת 642 לספירה נכבשה לוב על ידי שושלת בית אומיה המוסלמית. בשנת 1551 היא נפלה לידיה של האימפריה העות'מאנית. בין השנים 1793–1795 נערכה מלחמת אזרחים בין עלי בנגול, השליט העות'מאני, לבין אחמט קרמאנלי, שליט טריפוליטניה, ששלט בה לאחר שלטונו המושחת והלא יעיל כלל של עלי הראשון שמת בשנת 1793. בתחילת המאה ה-19 התקיימה המלחמה הברברית הראשונה בין ארצות הברית לבין חבל טריפוליטניה העות'מאנית (נודעה לאחר מכן כטריפוליטניה האיטלקית).
בעקבות המלחמה האיטלקית-עות'מאנית ב-1911–1912 עברה לוב לשלטון איטליה, וכ-150,000 איטלקים התיישבו, ועבדו במדינה. לוב הפכה לחלק מ"איטליה הגדולה", התרבות האיטלקית הושלטה בלוב בתחומי החינוך, תרבות, מסחר שפה וקולינריה.
במהלך מלחמת העולם השנייה התקיימו בשטחה של לוב קרבות עזים, כחלק מהמערכה בצפון אפריקה בין כוחות איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית לבין בעלות הברית. בין הקרבות הבולטים ניתן למנות את מבצע מצפן, מבצע צלבן, המצור על טוברוק, קרב גזאלה וקרב ביר חכים. בינואר 1943 נאלצו כוחות הציר לסגת לאחר שכוחות בריטיים כבשו את נמל טריפולי.
לוב הכריזה על עצמאותה ב-24 בדצמבר 1951 בתמיכת האו"ם, בעקבות תנאי של בעלות הברית להסכם שלום עם איטליה. לוב הוכרזה כממלכה חוקתית וסידי אידריס הוכרז כמלך לוב. ב-1959 נמצא נפט רב במדינה, והדבר הביא לשינוי במעמד הכלכלי והעניין הבינלאומי בה. ב-1 בספטמבר 1969, קבוצה קטנה של קציני צבא בהנהגתו של מועמר קדאפי ביצעה הפיכה נגד המלך אידריס, שהוגלה למצרים. המשטר החדש ביטל את המלוכה, והכריז על הקמתה של "הרפובליקה הערבית הסוציאליסטית הלובית". מאז הקים קדאפי שלטון רודנות.
ב-14 באפריל 1986 הפציצה ארצות הברית את ארמונו של קדאפי בטריפולי כתגובה לחסות שנתנה לוב לפעולות טרור נגד אזרחים אמריקאים. האו"ם הטיל סנקציות נגד לוב ב-1992 בעקבות הפיגוע במטוס בלוקרבי. הסנקציות הוסרו ב-2003, לאחר שלוב קיבלה אחריות על הפיגוע והסכימה לפצות את משפחות הנרצחים וכן הסכימה לפרק את תוכנית הגרעין שלה. ב-26 בפברואר 2004 הסירה ארצות הברית את החרם שהטילה על לוב במשך 23 שנים, על אף שהגבלות רבות עדיין נותרו במקומן, כמו סנקציות כלכליות ואיסור טיסות מארצות הברית ללוב.
ב-15 בפברואר 2011 החלו הפגנות ענק בלוב, ראשית בעיר בנגאזי ולאחר מכן בערים נוספות, בעקבות המהפכות במזרח התיכון, ובתגובה לאבטלה וחוסר הפיתוח במדינה וכן במטרה להדיח את מועמר קדאפי מתפקידו. עימותים נרחבים התפתחו בין המפגינים לתומכי קדאפי, מאות אזרחים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו. ההפגנות הובילו למלחמת אזרחים למעשה, שהביאה עימה פגיעה נרחבת באזרחים. החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם, מיום 17 במרץ 2011, התירה למדינות החברות לנקוט "בכל אמצעי דרוש" כדי להבטיח את שלום האזרחים בלוב. מועצת הביטחון פירטה רשימה של פעולות שכוללות הקפאת נכסים ואמברגו על מכירת נשק, אך גם התירה שימוש בכוח הזרוע, אם נחוץ. ב-19 במרץ, לאחר מתן אולטימטום יום קודם על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה, החלה התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011). ב-20 באוקטובר 2011, לאחר כחודש של לחימה, כבשו המורדים את המעוז האחרון של קדאפי ועיר הולדתו סירת, לאחר שכבשו את העיירה באני וואליד ב-17 באוקטובר. קדאפי נהרג בעת ניסיון הבריחה שלו מהעיר שבה הסתתר. לאחר מכן החלה מלחמת אזרחים בין הממשלה של לוב לבין מתנגדי קדאפי הקוראים לעצמם "כוחות השריון של לוב". למלחמת האזרחים גם הצטרף בני עם הטוארג.
במאי 2014, החלה מלחמת האזרחים השנייה בלוב, ובנובמבר אותה שנה הצטרפה המדינה האסלאמית אל המלחמה, וכבשה את סירת. בינואר 2015, נערכו פגישות במטרה לבצע פיוס בין הצדדים היריבים בלוב. באוקטובר 2020, שתי הממשלות חתמו על הפסקת אש שסיימה את המלחמה, ובמרץ 2021 הוקמה ממשלת אחדות. בספטמבר 2021 קיים בית הנבחרים הלובי הצעת אי אימון בממשלת האחדות, והקים ממשלה נפרדת.
פוליטיקה
משטר קדאפי
אף על פי ששלטונו של קדאפי נתפס בעולם המערבי כדיקטטורי ורצחני ואף הוטלו עליו לא פעם עיצומים, נהנתה לוב בתקופתו מחוסן יחסי בזירה הבינלאומית. חוסן זה היה מבוסס על שני יסודות - הראשון, היותה של לוב ספקית נפט מרכזית לעולם המערבי והשני, שליטת לוב במעבר פליטים מאפריקה דרכה אל האי האיטלקי למפדוזה הסמוך לחופיה. עובדה זו הניחה איום קבוע לפתחה של אירופה בכלל ואיטליה בפרט, שאם רק היה קדאפי רוצה, היה יכול "להציף אותה בפליטים".
מערכת הממשל של לוב בתקופת קדאפי הייתה יוצאת דופן. רשמית, קדאפי עצמו לא היה "נשיא" או "ראש הממשלה" של מדינתו, ובמקום זאת תיאר את עצמו כסוג של "מדריך" או "מנהיג" העוזר לעם הלובי בסוציאליזם - "מנהיג המהפכה מ-1 בספטמבר". לרבים הוא היה מוכר כ"קולונל קדאפי".
ללוב לא הייתה חוקה, וחוקי המדינה נבעו מחוקי האסלאם ו"הספר הירוק", המכיל את משנתו הפוליטית של קדאפי. הממשל היה קרוי "ג'מאהיריה", שינוי של המילה הערבית "ג'ומהוריה" (רפובליקה) המתורגמת בצורה רופפת כ"מדינת העם".
קדאפי הנהיג בלוב משטר המבוסס על פולחן אישיות בסימן הסיסמה "אלוהים, מועמר (קדאפי) ולוב - זה הכל". חיי אזרחי המדינה וחינוכם היו מוכוונים באמצעות שטיפת מוח לאמונה אישית לאו דווקא באידאולוגיה של קדאפי אלא בו-עצמו ובנאומיו. רוב האזרחים, בעקבות חינוך ארוך שנים, אכן גילו אמונה וביטחון בדמותו של המנהיג.
לאחר נפילת משטר קדאפי
ממוזער|מזכיר ההגנה של ארצות הברית ליאון פאנטה וראש ממשלת לוב עבד א-רחים אל-כיב במסיבת עיתונאים בטריפולי, בדצמבר 2011.
לאחר נפילת משטרו של קדאפי הוקם שלטון זמני של מועצת המעבר הלאומית הפועלת לאיחוד השבטים וניסיון לפייס את השבטים שנותרו נאמנים לדרכו של מועמר קדאפי. ב-7 ביולי 2012 נערכו בלוב לראשונה בחירות דמוקרטיות לפרלמנט זמני שיחוקק לראשונה בהיסטוריה של לוב חוקה חדשה. בבחירות זכתה התנועה הליברלית בראשותו של מחמוד ג'יבריל וזכתה לרוב מוחץ. באוגוסט 2012 נבחר מוחמד מגריף לנשיא לוב בהצבעה שנערכה בפרלמנט.
החל מאוגוסט 2014 מתחרים שני פרלמנטים על הריבונות בלוב: בית הנבחרים הלובי, היושב בטוברוק ושולט בקירנאיקה ופזאן, והקונגרס הלאומי הכללי היושב בטריפולי ושולט בטריפוליטניה.
בסוף 2019 אישר הפרלמנט הטורקי לשלוח כוחות צבא ללוב. כוחות צבא טורקיה החלו להתפרס בלוב לאחר שבוע, בניסיון לתמוך בממשלת טריפולי המוכרת על ידי האו"ם. הפריסה נעשתה בעקבות המתקפות על טריפוליטניה שביצעו כוחות בשליטת גנרל ח'ליפה חפתר.
כלכלה
ממוזער|קידוח הנפט Bouri DP4 של חברת ENI האיטלקית.
כלכלת לוב מבוססת בעיקרה על מספר תחומים: תעשייה, נפט וחקלאות. התעשייה בלוב נשענת בעיקר על תעשיות הטקסטיל, הביגוד והמזון. ישנה גם תעשייה מתפתחת של מפעלים פטרוכימיים.
חלקם היחסי של ענפי הכלכלה השונים בתוצר הלאומי הגולמי:
תעשיות הנפט - אזורה המדברי של לוב עתיר בעתודות נפט והיא ממוקמת בין חמש המדינות בעלות עתודות הנפט הגדולות בעולם. תעשיות הנפט מעסיקות בין 3–5 אחוזים מכוח העבודה במשק הלובי, אולם בחלק היחסי הקטן הזה, מפצה התוצר הלאומי הגולמי, שתעשיות הנפט בלוב מהוות כ-30% ממנו.
חקלאות - מיקומה הגאוגרפי של לוב, במרכז מדבר סהרה, מעיב על החקלאות ומקשה על הגידולים החקלאים באזור, לכן הוקם בלוב "הנהר המלאכותי העצום", מערכת השואבת מים פוסיליים בלב המדבר ומובילה אותם בצינורות אל אזורי החוף המיושבים. למרות זאת, עדיין נאלצת לוב לייבא מזון. החקלאות מהווה כ-5% מהתוצר הלאומי הגולמי של לוב, ומעסיקה כ-20% מכוח העבודה במשק הלובי.
תעשייה - מעסיקה כ-30% מכוח העבודה במשק ומהווה כ-20% מהתוצר הלאומי הגולמי.
הגוף הכלכלי המרכזי בלוב הוא הבנק המרכזי של לוב, המרכז ומווסת את מרבית הפעילות הכלכלית במדינה.
גאוגרפיה
ממוזער|מפת לוב
לוב, המשתרעת על פני שטח של כ-1,759,000 קמ"ר, היא המדינה ה-17 בגודלה בעולם על פי שטח. לוב שוכנת בין מצרים במזרח ובין תוניסיה ואלג'יריה במערב. בדרום מזרח היא גובלת בסודאן, בדרום בצ'אד ובדרום-מערב - בניז'ר. קו החוף של לוב עם הים התיכון נמתח על פני 1,770 ק"מ, ולוב היא אפוא המדינה האפריקנית בעלת קו החוף הארוך ביותר עם הים התיכון. החלק של הים התיכון שמצפון ללוב ושמדרום לכרתים נקרא לעיתים הים הלובי. האקלים ברובו יבש ומדברי. עם זאת החלקים הצפוניים נהנים מאקלים ים תיכוני.ממוזער|תמונת לווין של לוב|ימיןבאביב ובסתיו נושבות בלוב רוחות חזקות עם אבק המגיעות ממדבר סהרה הנקראות "שירוקו" ובלוב מכונות קיבלי (בערבית: قبلي) הנמשכות בין יום לארבעה ימים. בלוב פזורים נאות מדבר, שהחשובים שבהם הם ע'דאמס (غدامس) וכופרה (الكفرة).
בספטמבר 2023 פקדה את לוב הסופה דניאל שגרמה לשיטפונות קשים שהובילו לנזקים כבדים והרוגים רבים.
צבא וביטחון
הכוחות המזוינים של לוב כוללים את צבא היבשה, חיל אוויר, חיל ים ומיליציה עממית (מילואים) הכוללת את יחידת משמרות המהפכה. ערב מלחמת האזרחים הראשונה בלוב מנו כוחות אלה כ-119,000 איש. בנוסף, מפעיל צבא לוב את "הלגיון האיסלמי הפאן-אפריקאי", יחידת עילית למטרות הגנה על השלטון שמורכב בעיקרו משכירי חרב מצ'אד, ניז'ר ומאלי.
ללוב, בניגוד לרוב המדינות האחרות, אין שר הגנה או שר ביטחון והרמטכ"ל כפוף ישירות למנהיג. תקציב הביטחון של לוב עמד ב-2005 על 3.9% מן התמ"ג (לשם השוואה תקציב הביטחון של ישראל באותה שנה עמד על 7.3% מהתמ"ג שלה).
בעוד שעד להתפרקות ברית המועצות נתמך צבא לוב על ידי ברית המועצות והיה צבא משוכלל ומתקדם טכנולוגית (צבא היבשה הוערך כעשירי בכוחו בעולם), הרי שמאז שנות ה-90 התדרדר הצבא בעקבות התיישנות הציוד, הקושי בתחזוקת הכלים בהיעדר מומחים זרים, תקלות בשרשרת האספקה שהתגלו במיוחד בעת הלחימה בצ'אד וחוסר במערך הדרכה מודרני. עקב התקרבות קדאפי למערב בראשית שנות ה-2000, הוסרו מספר מגבלות שאפשרו לקדאפי לרענן את הציוד ולהכניס ייעוץ מומחים.
הפעילות המלחמתית העיקרית של צבא לוב בימי שלטון קדאפי הייתה מול צ'אד. עוד לפני שתפס קדאפי את השלטון פלשה לוב ב-1968 לצ'אד מתוך מגמה למנוע את התפשטות מלחמת האזרחים במדינה אל שטחי לוב ולהשיג שליטה על "הרצועה הכחולה", שטח עשיר במתכות ובאורניום סמוך לגבול. במהלך שנות שלטונו של קדאפי פלש צבא לוב לצ'אד ארבע פעמים: בשנים 1978, 1979, 1980 – 1981 וב"מלחמת הטויוטה" בשנים 1983–1987. התערבות צבא לוב הוגבלה לסיוע אש בארטילריה ובמתן "מטרייה אווירית" לכוחות הקרקעיים של בעלות בריתה בצ'אד.
כחלק מן האידאולוגיה של קדאפי, לפיה יש לאחד את המוסלמים-האפריקאים לכדי ישות מדינית אחת, הוקם ב-1972 הלגיון האיסלאמי הפאן-אפריקאי. הלגיון מורכב משכירי חרב, אזרחי מדינות חבל הסאהל כצ'אד, ניז'ר, מאלי, הרפובליקה המרכז אפריקאית וסודאן. מחנות האימונים של הלגיון שימשו לאימון והדרכה של קבוצות רבות בעולם הערבי ובאפריקה בהם אנשי אש"ף, אנשיו של הרודן הליברי צ'ארלס טיילור, אנשי החזית המהפכנית המאוחדת של פודאי סאנקו מסיירה לאון וכן כוחות צבאיים מלבנון, סוריה ואוגנדה.
עיקר המוטיבציה של קדאפי לפתח את חיל הים שלו בשנות ה-70 נבעה מרצונו להבטיח את תביעתו לשליטה לובית בכל שטח מפרץ סידרה ולאכוף את "קו המוות", שהגדיר את גבול המפרץ כגבול המים הטריטוריאליים.
חלוקה מנהלית
היסטורית, לוב חולקה ל-3 חבלי ארץ - טריפוליטניה, קירנאיקה ופזאן. בשיטה שהוכנסה ב-2007, לוב מחולקת ל-22 מחוזות.
דמוגרפיה
אוכלוסיית לוב מנתה בשנת 2021 כ-6.7 מיליון תושבים. האוכלוסייה דלילה, ומתרכזת ברובה הגדול בערי החוף. שיעור האוכלוסייה העירונית עומד על 88%, הגבוה ביותר בצפון אפריקה.
תוחלת החיים עומדת על כ-73.2 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 2.14 ילדים בממוצע לאישה.
דת והרכב אתני
בלוב רוב מוחלט של 97% מוסלמים סונים, 2.7% נוצרים ו-0.6% בודהיסטים.
עוד לפני איחודה ועצמאותה של לוב ב-1951, היו רוב תושביה ממוצא ערבי ובָּרבֶּרי. השבטים הברברים נטמעו בחברה הערבית במשך השנים ועם עצמאותה של לוב ואיחוד כל מחוזות לוב יחד, אוחדו השבטים הברברים עם מחוזות אלו באופן טבעי. לאחר עליית מועמר קדאפי לשלטון, התחזקו השבטים בעיקר מאזור מוצאו.
לפני מלחמת האזרחים, התגוררו במדינה מהגרים ממדינות שונות: מצרים, טורקים, פיליפינים, הודים, פקיסטנים ועוד.
יהדות לוב
עדויות היסטוריות להתיישבות היהודית בלוב קיימות כבר החל מהמאה ה-3 לפנה"ס. תלמי הראשון ששלט במצרים שלח לאזור לוחמים יהודים שיגנו על הגבול של ממלכתו. יוסף בן מתתיהו בן המאה הראשונה לספירה מצטט בחיבורו "נגד אפיון" מקורות לפיהם המלך תלמי העביר אל לוב יהודים לשמירה על קירנה.
במאה ה-16 נכבשה לוב לסירוגין על ידי ספרד, טורקיה ואחרות. לפי אחד מסיפורי העם, בשנת 1510 הוליך מלך ספרד את יהודי לוב לשבי לנאפולי שבאיטליה "ותִשאר העיר שוממה". לפי תיאור אחר, שמונה מאות משפחות מטריפולי התפזרו והרחיקו נדודים. הספרדים הקימו בטריפולי אינקוויזיציה שגרמה להתפרקות הקהילה היהודית בעיר. באותה תקופה מצא רבי שמעון לביא, שהיה בדרכו מספרד לארץ ישראל, יישוב יהודי בטריפולי, החסר במנהגים יהודיים. הוא החליט להישאר בקהילה והחל בלימוד התורה ומצוות ההלכה ליהודים, ויהודי לוב מייחסים לו את תקומתם הדתית.
במאה ה-18 החלה להתגבש ישות יהודית לובית נפרדת, שלא הייתה קשורה ליהדות תוניסיה. היהודים היו נאמנים לשלטונות, נהנו ממידה של אוטונומיה קהילתית וסובלנות. האוכלוסייה שגשגה ונוספו קהילות יהודיות חדשות בעקבות הגירה יהודית מאיטליה ומתוניסיה.
ב-1835 נכבשה לוב מחדש על ידי האימפריה העות'מאנית, תחת שלטון הפחות. שליטה זו שיפרה את מצב היהודים, אף שהם עדיין סבלו מהתנכלויות מצד המקומיים. בתקופה זו חיו היהודים בתנאים טובים יחסית, מצב שנשתמר גם לאחר כיבוש המדינה על ידי צבא איטליה בשנת 1911.
בשנת 1938, עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה, החלו פגיעות ביהדות לוב. בזמן מלחמת העולם השנייה נערכו פרעות כנגד היהודים. בשנת 1942 החליטו האיטלקים כי יהודי קירינאה יוגלו למחנה הריכוז ג'אדו בהרי נפוסה . עוד הוחלט כי הגברים בגיל העבודה יגויסו לעבודת כפייה. לפי אומדן יד ושם נספו בשואה 712 יהודים מתוך אוכלוסייה של 30,000 יהודים.
בשנת 1943 שוחררה לוב מהכיבוש האיטלקי-גרמני. בשנות השלטון הבריטי, משנת 1943 עד 1952, ולאחר מכן בשנות העצמאות של לוב, סבלו היהודים מפרעות ופגיעה ברכושם. לאחר הקמת מדינת ישראל עלתה רוב קהילת לוב לארץ, אך חלק נכבד ממנה היגר לאיטליה. בשנת 1969, לאחר עלייתו של הקולונל מועמר קדאפי לשלטון, עזבו כמעט אחרוני יהודי לוב את המדינה, למעט מספר קטן שממשיך לשמור על דתם ואינו מצהיר על כך בפומבי. במהלך שנותיו האחרונות בשלטון טען קדאפי כי הוא תומך בחזרתם של יהודי לוב למדינה.
ראו גם
הבנק המרכזי של לוב
לקריאה נוספת
Simons, Geoff (2004). Libya and the West: From Independence to Lockerbie, I.B. Tauris.
Wright, John (1989). Libya, Chad and the Central Sahara, C. Hurst & Co.
קישורים חיצוניים
משרד ראש ממשלת לוב
המשרד לשיתוף פעולה בינלאומי וענייני חוץ של לוב
משרד האוצר של לוב
צור שיזף, לוב - המהפכה של אבא שלי, Shezaf.net, 12 במאי 2011
צור שיזף, הלובים העתיקים, Shezaf.net, 21 בספטמבר 2011
הצלת יהודי לוב - 1949 עד 1952, באתר ההעפלה והרכש
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית
קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות איטלקית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1951
קטגוריה:מגרב
| 2024-10-16T15:39:10
|
עמק הצבאים
|
ממוזער|250px|המאבק על עמק הצבאים כלל מניעים חברתיים - שימור שטח פתוח לרווחת תושבי השכונות הסמוכות. בתמונה קטמון ח' וט' ומאחוריהן עמק הצבאים
ממוזער|250px|צבי ארץ ישראלי, זכר ונקבה
ממוזער|250px|צבאים ליד האגם הגדול, היבש חלקית
עמק הצבאים או עמק פרי הר הוא עמק פתוח המשתרע על שטח של 250 דונם בלב ירושלים, בין שכונות מגורים וכבישים סואנים (בין גבעת מרדכי לגבעת הוורדים, ובין רחוב הרצוג לכביש בגין). לאחר שנים של מאבק ציבורי רחב נגד תוכניות בנייה בעמק, נפתח פארק למבקרים במרץ 2015. בפארק, המנוהל על ידי החברה להגנת הטבע מרכז מבקרים, מסלולי הליכה ואגם, והוא מהפארקים העירוניים הפתוחים הגדולים ביותר בישראל, ופארק הטבע העירוני הגדול בישראל. מלבד 83 הצבאים החיים בו נכון לינואר 2023, מקיים העמק מגוון ביולוגי הכולל מגוון מערכות צומח, מכרסמים, זוחלים וטורפים.
הוא קרוי "עמק הצבאים" על שם עדר צבאים החיים בו, ו"עמק פרי הר" על שם האגודה החקלאית של הקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים. הקיבוצים חכרו את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20, בתמורה לקרקע שהייתה בבעלותם באזור גן סאקר. הקרקע שימשה את הקיבוצים למטרות חקלאיות, עד שהשימוש החקלאי בה הפך לבלתי כדאי מבחינה כלכלית. מאחר שמדובר בקרקע מבוקשת מבחינה נדל"נית ניסו כמה יזמים לשנות את ייעודה למטרות בנייה. לאחר מאבק ארוך של תושבים וארגונים אזרחיים, יוזמת הבניה בוטלה, ובמקומה תוכנן פארק טבע-עירוני לרווחת הציבור.
היום, פארק עמק הצבאים מהווה אתר טבע משמעותי בירושלים, והוא אחד משטחי הטבע היחידים בישראל בהם חיים צבאים ארץ ישראלים בצורה מוגנת ומבוקרת. בפארק מבקרים מאות אנשים ביום, הוא פתוח כל ימות השבוע והכניסה אליו חופשית ובחינם. בשנת 2019, זכה הפארק בפרס קרוון לאדריכלות גנים ונוף. והוצג במסגרת סרטון מטעם ישראל בוועידת האו"ם לפיתוח בר קיימא.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|שלט המוצב בעמק לצורך שיקומו.
החל משנות ה-80 של המאה ה-20 התרחשה בנייה עירונית רבה ופיתוח כבישים סביב השטח אשר יצרה מחסום ברצף השטחים הפתוחים שבין עמק הצבאים לבין השטחים הטבעיים מסביב לעיר. בנוסף לכך, עם סלילת כביש בגין צומצם בהרבה מרחב המחיה של הצבאים, שהשתרע עד אז בין השכונות בית הכרם וגבעת רם, וקיום הכביש יצר חיץ בלתי עביר בין הצבאים לכל שטח פתוח אחר. הסכנה מהכבישים הצטרפה לסכנות נוספות, כגון כלבים משוטטים, פסולת מתכת ועוד ואוכלוסיית הצבאים ושאר בעלי החיים התמעטה בצורה משמעותית. באותה עת עוד היו בעמק מטעי תפוחים ושזיפים ששימשו מחסה לצבאים שהצליחו לשרוד, למרות שכבר לא יכלו לשוטט לעבר המרחב הפתוח שמסביב לעיר.
ביולי 1995 קיבלה מועצת מינהל מקרקעי ישראל את החלטה 727, שעיקרה שיישובים כפריים, מושבים וקיבוצים רשאים לשנות את ייעוד הקרקע, כלומר: אדמות חקלאיות יוכלו לשנות את ייעודן לאדמות לבנייה. עורך הדין שרגא בירן פנה לקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים, להם הוחכר השטח לאחר קום המדינה, והציע להם לקדם תוכנית בנייה בעמק, על בסיס החלטה זו, בעסקת קומבינציה. בירן אף יזם מהלך שבו יגדלו שיעור הפיצוי שיתקבל מהפשרת הקרקע לבנייה.
ביולי 1999 אושרה תוכנית 4967 הכוללת 1,200 יחידות דיור, משרדים, מתחמי היי-טק, מוסדות ציבור ומכללה בבניינים בגובה של חמש עד 12 קומות, בשטח כולל של כ-150 אלף מ"ר בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. התוכנית הביאה למאבק חברתי כנגד תוכניות הבינוי המסיביות שהוצעו בו. בבסיס המאבק עמדה זכות החקלאים לקבל פיצוי בתמורה לקרקע המוחכרת גם אם הוסבה לשימושים אחרים, מול זכות התושבים לתכנון סביבתם, גם אם אין להם זכות חוקית בקרקע. במאבק זה שילבו כוחות, בפעם הראשונה בירושלים, גופים ירוקים, כמו אנימלס, מגמה ירוקה ואדם טבע ודין, עם ארגונים חברתיים, כמו סינגור קהילתי, במקום והקשת הדמוקרטית המזרחית. אליהם הצטרפו רבים מתושבי האזור.
ביולי 2001 קבע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ורדי זיילר, שעל מינהל מקרקעי ישראל לחשוף את חוזי החכירה שלו עם חוכרי הקרקע בעמק פרי הר. החלטה זו באה בעקבות דרישה של אגודת אדם טבע ודין. כמו כן הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים דרשה ממהנדס העיר, אורי שטרית, לספק הבהרות שונות לגבי התוכנית. במקביל החל הליך בג"ץ הקרקעות, עתירה כללית שהגישה הקשת הדמוקרטית המזרחית לבג"ץ נגד החלטה 727 של מינהל מקרקעי ישראל, אך עורך הדין שרגא בירן ניסה להחריג את תוכנית 4967 מהעתירה.
במאבק זה נקבע תקדים, כאשר בפעם הראשונה בארץ הוגשה התנגדות לתוכנית בשם בעלי חיים, הצבאים. ההתנגדות הוגשה על ידי עמותת אנימלס, על בסיס חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), המסמיך ארגון מוכר למען בעלי-חיים, לפעול משפטית בשם בעלי החיים.
עם הגשת התוכניות החל מסע ההתנגדות הייחודי, ששילב מניעים סביבתיים (שימור טבע עירוני) עם מניעים חברתיים (שימור שטח פתוח לרווחת תושבי השכונות הסמוכות, לרבות קטמון ח' וט'). צורת המאבק הייתה ייחודית גם בכך שהתרכזה בהכנת תכנון חלופי, ולא רק בהתנגדות למוצע. ביוני 2002 החליטה ועדת המשנה להתנגדויות שליד הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים, לדחות את תוכנית הבינוי לאחר שהוגשו קרוב ל-1,000 התנגדויות.
במאי 2008 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה בירושלים להפקדה את התוכנית שהגישו התושבים והחברה להגנת הטבע. בהתאם לתוכנית זו יוקם בעמק פארק טבע עירוני שחלקו יגודר ובו יחיו הצבאים, ובחלקו האחר יוקמו מרכז מבקרים, בית קפה, ושבילי הליכה. בנובמבר 2009 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים את התוכנית.
במהלך החודשים האחרונים של שנת 2008 החל מאבק נוסף על גורלו של העמק, לאחר שיזם נדל"ן בשם זכריה קהלני חסם את הכניסה לעמק והחל בעבודות חישוף בשטח בו שוהים הצבאים. לטענת קהלני, בידיו חוזה חכירה ואישור שימוש בקרקע עליו חתם עם הקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים, שהם הבעלים המקוריים של השטח, ובכוונתו להשכיר את השטח לאחרים לשם הקמת חוות חקלאיות אורגניות. בתגובה למודעות ההשכרה שפרסם קהלני, פרסם מינהל מקרקעי ישראל הודעות בעיתונות המבהירות, כי לקהלני אין כל זכויות בקרקע שאותה הוא מתכוון להשכיר. החברה להגנת הטבע הגישה לבית משפט השלום בירושלים בקשה דחופה נגד קהלני לשם הפסקת העבודות, וב-20 בנובמבר 2008 קיבל בית המשפט את הבקשה הזמנית, והוציא צו להפסקת העבודות במקום עד להכרעה בתביעה העיקרית שתוגש. לבקשה צורפו כמשיבים פורמליים מינהל מקרקעי ישראל, עיריית ירושלים, הוועדות המקומית והמחוזית לתכנון ולבניה ירושלים ורשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, שהביעו כולם תמיכה בעמדת החברה להגנת הטבע. בעת מתן ההחלטה הזמנית ועל פי הנאמר בה, עמד מספר הצבאים בעמק על 12. במהלך שנת 2010 פרצה במקום שרפה נוספת במהלכה נספו עוד כמה צבאים ומספר בתים בסמוך לעמק נשרפו.
לאחר דחיית תוכנית הבניה, הובילה החברה להגנת הטבע את תכנון המקום כפארק טבע עירוני, בשיתוף עם התושבים.
במהלך שנת 2013 עתרו מספר תושבים בית המשפט המחוזי בירושלים כנגד פעילות עסקית בתשלום שלכאורה תכננה עמותת החברה להגנת הטבע בעמק הצבאים בנוסף, עתרו התושבים נגד מסירת מבנים בפארק לעמותת החברה להגנת הטבע שלא על פי הנהלים. טענות העותרים נדחו ברובן, ובפסק הדין נקבע שכפי שהתחייבה עיריית ירושלים יופעל הפארק ללא תשלום. כיום הפארק העירוני מופעל על ידי עיריית ירושלים, כאשר החברה להגנת הטבע מפעילה בפארק כזכיין את תחומי שמירת הטבע וההדרכה, ללא גביית תשלום.
לאחר ההכרעה החלה עיריית ירושלים בגיבוש תוכנית לשיקום העמק והחלו עבודות השיקום ונטיעת עצים. שלב א' של הפארק נפתח למבקרים במרץ 2015, ובו אגם מלאכותי גדול ובריכות נוספות, מרכז מבקרים ופעילויות לכל המשפחה, והוא מהפארקים העירוניים הפתוחים הגדולים ביותר בישראל. כיום, הפארק פתוח כל ימות השבוע ללא גביית דמי כניסה או תשלום אחר על שירותים שמציע הפארק. בשעות פעילות מרכז המבקרים, ניתן ללוות בפארק ללא עלות משקפות, מגדירים וחוברות הפעלה למבקרים.
ערכי טבע ותרבות
ערכי טבע ומורשת אדם: מבחינה אקולוגית, עמק הצבאים הוא שטח פתוח המאופיין במגוון בתי גידול המשמשים ותומכים במגוון ביולוגי נרחב של מיני בעלי חיים וצמחים, כל זאת על אף מיקומו הגאוגרפי הייחודי – לב ליבה של עיר מודרנית שוקקת חיים. החי והצומח בעמק הצבאים מהווה צוהר אל עולם החי והמורשת הסביבה המקראית השזורים בדברי הנביאים ומלכי ישראל, מרקם ההולך ונעלם מנופי ארץ ישראל. העמק הוא האתר האחרון בלב העיר בו מתקיימות מספר רב של מערכות טבעיות האופייניות להרי ירושלים. נגישותם והקלות בה ניתן לצפות בהן הופכת את העמק לאתר הטבע העירוני המשמעותי בארץ. מלבד עדר הצבאים, מצויים בעמק מספר רב של מיני בעלי חיים וצמחים שחלקם מוגדרים כמינים בסכנת הכחדה. במקום שרדה תצורת צומח ארץ ישראלית מקומית שכמעט ונכחדה בשל הפיתוח המהיר של במת ההר של ירושלים, יחד עם כמה ממיניה הנדירים.
לשימורה חשיבות רבה הן בשל הייחודיות של מערכת אקולוגית שמורה ומגוונת בלב עיר סואנת. כפועל יוצא עולה החשיבות החינוכית הרבה של עמק הצבאים כפארק טבע עירוני.
גם למורשת הנופים החקלאיים הקדומים האופיינית לאזור ירושלים ביטוי רחב בעמק: שרידי המתקנים החקלאיים, הטראסות ונופי הבוסתן משתלבים באופן מלא עם צמחיית הבר. מבחינת בעלי חיים ניתן למצוא באתר מינים רבים של פרוקי רגליים, זוחלים, יונקים וכ-100 מיני עופות. מלבד שרידי החקלאות העתיקה המצויים במקום קיימות גם מספר מערות קבורה מתקופת הבית השני.
ככלל אתרי טבע עירוני הם משאב עירוני המשרת את כלל האוכלוסייה. בעמק הצבאים מתקיימות פעילויות חינוכיות מגוונות אשר משרתות אוכלוסיות שונות ומעמיקות את הזיקה שבין התושבים לבין טבע עירוני בכלל ועמק הצבאים בפרט.
מערכת המים
בעמק הצבאים עוברים שני אפיקי נחלים, נחל רקפתנ"ב נחל רקפת זה אינו "נחל רקפת" המפורסם, שהוא נחל בכרמל. ונחל רחביה, שניהם נחלי אכזב הזורמים בעיקר בחורף. כחלק מפיתוח הפארק ובמטרה להעשיר את המגוון הביולוגי שבו נבנו מספר סכרים לאורך הנחל השומרים של מי הנגר העילי בשטחי הפארק ולכן מגבירים משמעותית את היצרנות הראשונית. לאורך אפיק הנחל ממוקמות ארבע בריכות היקוות, ולאחריהן אגם גדול במורד הנחל שבשטחי העמק. הקמת אגן ניקוז המים הושלמה באמצעות כיסוי הקרקע באדמה חרסית ובניית סכרים במקומות ההכרחיים. לצורך שימור הזרימה באפיק הנחל, הותקנה בפארק מערכת ניתוב מים, השואבת את המים הנקווים באגם הגדול ומזרימה אותם חזרה לתחילת האפיק בעמק, שם הם ממשיכים לזרום ולהזין את המערכת האקולוגית בפארק. החל מ-2017, מוזרמים לפארק מים מושבים על מנת לשמר את הסביבה המימית עבור בעלי החיים במשך כל עונות השנה.
מערכת הזרימה החוזרת ואגירת המים בפארק היא בעלת ערך עצום עבור שוק המים הירושלמי. השהיית המים באגם מאפשרת חלחול מוגבר למי התהום, אך חשוב מכך, אפיק הזרימה בפארק מהווה מנגנון סינון טבעי למים. המים, המתנקזים אל העמק מרחבי העיר דרך תעלות הניקוז הקיימות, חולפים בכבישים וברחובות ומגיעים לפארק באיכות ירודה ומכילים פסולת רבה. בעיצוב אפיק הנחל נכללו מספר היבטים לצורך טיהור המים:
סינון פיזי: בראשית אפיק הנחל בפארק נמצאת בריכת סינון, בה המים מחלחלים בין אבנים וחלוקי נחל ומשאירים מאחוריהם את הפסולת המקרוסקופית כגון: שקיות, מוצרי פלסטיק, פסולת עץ, חיתולים וכל פיסת אשפה אחרת שנסחפה בזרימת המים. הפסולת נאספת על ידי צוות הפארק וקהל המתנדבים.
סינון תוך זרימה: במהלך הזרימה החוזרת של המים בפארק, המים מתחמצנים ובאים במגע עם השטח, וכתוצאה מכך מתרחש פירוק של חומרי הפסולת על ידי יצורים מיקרוסקופיים שונים ופליטה של מזהמים החוצה מהמים.
טיהור ביולוגי: עולם הצומח בפארק מהווה את הגורם המשמעותי ביותר בטיהור המים, קליטה ופירוק של חומרים מזהמים על ידי צמחי גדה ומים מתרחש מסביב לשעון בכל עונות השנה ומעלה את איכות המים באופן ניכר ואפקטיבי. הצמח הבולט והחשוב ביותר בתהליך הסינון הוא צמח הסוף המצוי: זהו צמח הגדה הנפוץ ביותר בפארק, ומסביב לבריכות ולאגם פזורים עשרות אלפי צמחי סוף. צמח הסוף הוכח כבעל יכולת גדולה לטיהור מים מפסולת כימית וביולוגית, ומערכת המים של עמק הצבאים מתרחש תהליך זה בקנה מידה גדול.
בעלי החיים
עמק הצבאים מהווה מוקד שימור למגוון ביולוגי עצום, הכולל מינים רבים של עופות, יונקים וזוחלים, רבים מהם בסכנת הכחדה. בין מיני בעלי החיים הנמצאים בפארק נמנים:
הצבי הארץ ישראלי (הנתון בסכנת הכחדה חמורה). עם זאת, מספר הצבאים בעמק במגמת עליה בשנים האחרונות. ביולי 2019, נרשמו 45 פרטים, ובאפריל 2021, נרשמו 75 פרטים. העופר הראשון שנולד ב-2021 נקרא "פייזר" ברוח התקופה.
צפרדע הנחלים
קרפדה ירוקה (הנתונה בסכנת הכחדה)
אילנית מצויה
זיקית מובהקת
צב יבשה מצוי (הנתון בסכנת הכחדה)
צב ביצה מצוי
קיפוד מצוי
צולל ביצות (הנתון בסכנת הכחדה חמורה)
לבנית גדולה
לבנית קטנה
אנפה אפורה
אנפת לילה
טבלן גמדי
סופית מצויה
דוכיפת מצויה
נקר סורי
חוגלת סלעים
סרטן הנחלים
תן זהוב
עמק הצבאים כאתר מושך ציפורים
עמק הצבאים מהווה נקודת מעבר וקינון למגוון רחב של ציפורים. העמק, כריאה ירוקה בלב העיר, משמש נקודת עצירה למיני ציפורים רבות בנדידתן לציפורים יציבות ולציפורים חורפות. לעמק פוטנציאל גדול לצפייה במיני ציפורים הנדירות באזור ירושלים. באופן קבוע נראים מינים נדירים במיוחד בעמק, ואף מיני ציפורים שמעולם לא נראו במקומות אחרים בירושלים. בזכות כמה מאפיינים ייחודים הנמצאים בעמק הצבאים, מתאפשר המגוון הרחב כל כך של מיני הציפורים בשטח זה. בעמק זה מקננים מיני שנה עשרות מיני ציפורים, ובשנת 2019 תועד לראשונה קינון של ברווזים מהמין צולל ביצות, הנמצאים בסכנת הכחדה בארץ. מינים מקננים בולטים נוספים הם נקר סורי, בולבול, קאק, ירגזי מצוי, צופית בוהקת, ירקון, תור הצווארון, צוצלת, שחרור, פשוש, עורבני שחור כיפה, חנקן נובי, סבכי שחור ראש, חוגלת הסלעים, סופית מצויה, אגמייה מצויה, טבלן גמדי וסיקסק.
בין הגורמים העיקריים לאטרקטיביות של עמק הצבאים ניתן למנות שלושה עיקריים:
בעמק מגוון עצום של צמחי בר, עשבים, קוצים, עצי פרי ועוד. מגוון זה הוא מעין "נווה מדבר" באמצע העיר המציע שפע מזון בכל השנה.
מערכת המים שבפארק מאפשר מזון ומים בשפע, גם בימות הקיץ. בנוסף, ציפורים הזקוקות למים למנוחה, קינון, לכידת מזון ושימושים אחרים, נמשכות במיוחד לאגמים. החל מקיץ 2017 מערכת המים מוזנת במים נוספים למשך כל העונה היבשה, ולכן ציפורים רבות נצפו מקננות באזור האגם הגדול שבעמק במהלך הקיץ.
סיבה נוספת לאטרקטיביות של שטח זה היא אזור הבתה בצפון העמק, שם נשמרה צמחייה ים-תיכונים, חורש פתוח, בתה וגריגה. סוגי צמחייה כאלו מושכים ציפורים רבות.
כל אלו, בשילוב הצטמצמות האזורים הטבעיים בישראל ובעולם, מעודדים ציפורים רבות לעבור דרך ירושלים ודרך עמק הצבאים.מרכז|ממוזער|750px|עמק הצבאים במבט מצפון מערב. ניתן לראות את שכונת גבעת מרדכי אשר במזרח השמורה.
מרכז|ממוזער|750px|עמק הצבאים במבט מדרום. ניתן לראות את מתחם "הולילנד" בחלקה השמאלי של התמונה
קישורים חיצוניים
אתר עמק הצבאים
עמק הצבאים , באתר עיריית ירושלים
פשרה בפרשת עמק הצבאים בירושלים, חדשות מחלקה ראשונה, 17 בנובמבר 2013
אריאל צבל, צבאים בירושלים: המאבק להגנה על ביתם של צבאים בעמק פריהר, באתר אנימלס
הערות שוליים
צבאים, עמק ה-
קטגוריה:ישראל: אתרי טבע עירוני
קטגוריה:ירושלים: גנים ופארקים
קטגוריה:מאבקים סביבתיים בישראל
| 2024-08-01T01:05:13
|
אגם החולה
|
שמאל|ממוזער|250px|גשר עץ על אגם החולה
ממוזער|250x250 פיקסלים|מבט על אגמון החולה, ברקע הרי גולן
אגם החולה (נודע גם בשם ים סומכי, ים סובכי או מי מרום) (בערבית: بحيرة الحولة) היה אגם מים מתוקים בדרום עמק החולה, שהיווה חלק ממערכת נהר הירדן ויובש בשנות ה-50 של המאה ה-20. האגם השתרע על שטח של כ-14 קמ"ר, ומצפון לו השתרעו ביצות בשטח של כ-30 קמ"ר, ושטחים נוספים שהוצפו בעונת החורף והרחיבו את שטחי הביצות.
האגם וביצותיו היוו בית גידול חשוב למגוון רחב של צמחים ובעלי חיים, רבים מהם אנדמיים לאזור. בתקופת המנדט הבריטי ועד לשנות ה-50, התקיימה סביב האגם פעילות דיג וחקלאות, והשפעות של ההתיישבות האנושית גרמו לשינויים משמעותיים במערכת האקולוגית של האגם.
במהלך שנות ה-50, בוצע ייבוש האגם כחלק מפרויקט לאומי שנועד להרחיב את השטחים החקלאיים ולהקטין את תופעת המלריה באזור. המהלך עורר ויכוחים ציבוריים רבים בשל השפעותיו הסביבתיות והאקולוגיות. בשנים האחרונות, התבצעו מאמצים לשיקום חלקי של האגם ולשחזור חלק מהמגוון הביולוגי שאפיין את המקום בעבר.
כיום, אזור החולה משמש כאתר טבע ותיירות חשוב, המושך אליו מבקרים מכל העולם ומרכזי מבקרים מציעים מידע והדרכה על ההיסטוריה והאקולוגיה של האגם.
יצירה והתהוות
אגם החולה נוצר בשקע שהוא חלק מהבקע הסורי-אפריקני. בסוף תקופת הפליוקן ותחילת הפליסטוקן, היה במקום אגם שהיה מקושר בחלק מהתקופה לאגמים נוספים מדרום לו, באזור הכנרת של ימינו. בתקופה שחונה יחסית, לפני כ-450,000 שנים, ירד מפלס מי האגם והתפתחה בו ביצה. נופו הייחודי של עמק החולה כפי שהוא מוכר לנו כיום עוצב במידה רבה על ידי התרוממות טקטונית של בלוק כורזים מחד, ושקיעתו של גראבן עמק החולה מאידך. התרוממותו של בלוק כורזים, שמדרום לעמק החולה המכוסה בחלקו העליון בבזלת, יצר מחסום בינו לבין הכנרת, ששיאו בגובה כ-270 מטר מעל מפלס הכנרת. הבזלת על בלוק כורזים קדומה להתרוממותו ולחסימת העמק. בעקבות זאת החל השקע להתמלא מחדש במים, ונוצר אגם רחב ידיים, שבשיאו השתרע ככל הנראה עד לקו הגובה 200 מטרים מעל גובה פני הים, ועומקו הגיע לכ-150 מטרים. בשלב מסוים, עקב פעילות העתקה, החל להיווצר פתח צר במחסום, סמוך לגשר בנות יעקב של ימינו, ונוצר ערוץ הירדן שדרכו התנקזו מי האגם וזרמו לעבר הכנרת. במרוצת השנים הצטמצם האגם בשל העמקת מוצא הירדן דרומה, הפחתת הגשמים בתקופות מסוימות ומילוי בסחף נהרות. השטח המישורי שמצפון לאגם הפך בהדרגה לביצה, כשחלקים ממנו התייבשו בקיץ והוצפו בחורף. לפני כ-3,000 שנים התייצב מפלס האגם בגובה שבין 67 ל-69 מ' מעל פני הים, ועומקו פחת למטרים בודדים, כפי שהיה עד לייבושו במאה העשרים.
שמות האגם
בתנ"ך אין אזכור מפורש של אגם החולה. מסורות יהודיות ונוצריות זיהו אותו עם מֵי מֵרוֹם, מקום המערכה בין יהושע בן נון לבין ברית מלכי כנען. אולם הארכאולוג ג'ון גרסטנג חלק על זיהוי זה ובניתוח מעמיק של השטח בהשוואה לתיאור המקראי הגיע למסקנה כי יש לזהות את מי מרום עם אזור מארון א-ראס שבלבנון. זיהוי זה התקבל על רבים מחוקרי ארץ ישראל ופרשני המקרא, בהם יוסף ברסלבי, יחזקאל קויפמן ואחרים. אף על פי כן יש המשתמשים בשם זה גם כיום ככינוי לאגם החולה.
בכתבי יוסף בן מתתיהו נקרא האגם בשם Semachonites שתורגם ל"יאור סמך", וכן Ulatha, חולתא. בתלמוד מכונה האגם "ימה של סיבכי" ובנוסחים אחרים ים סבכו, ים סומכי או ים סמכו, ובתלמוד הירושלמי מוזכר בשם ים של סמכו ובנוסחים אחרים ים סיבוכא או ים סבכי. פרשנים משערים כי השמות נגזרו מסבך צמחי הביצה או מעושר הדגה באגם (המילה "סַ֫מַכּ" בערבית משמעותה "דגים").
השם ימא דחולתא נזכר פעם אחת בתלמוד הירושלמי, ובתלמוד הבבלי נזכרת גם הגרסה ימה של חילת וימה של חילתא. כמו כן, חבל "חולתא" מצוין כאחת הנחלות שנתן אוגוסטוס קיסר להורדוס. סבורים כי מקור השם במילה "חילת", כנראה שם של מין צמח קנה, סוף או גומא. השם הערבי "בחירת אל-חולה" נגזר כנראה משם זה, ונזכר לראשונה בכתבי גאוגרפים ערביים מימי הביניים.
שמות נוספים שהיו לאגם בפי המוסלמים בימי הביניים היו "בחירת קדיס" (אגם קדש) על שם העיר הקדומה קדש הסמוכה ממערב, וכן "ימת בניס" ו"בחירת אל ח'יט". הצלבנים כינו אותו "ימת מלחה". במספר מקורות, גם מודרניים, ניתן למצוא התייחסות אל האגם כ"ימה".
היסטוריה
האגם והביצות היוו במשך ההיסטוריה מכשול בפני פיתוח, הן בשל תנאי השטח והן בשל המחלות שנפוצו סביבם. מסיבות אלו התקיימו רק יישובים מעטים וקטנים סמוך לאגם, וערים גדולות יותר קמו במרחק מה ממנו, ובשטחים גבוהים יותר, כגון חצור ופניאס. יוסף בן מתתיהו מתאר את האגם במידות דומות למידותיו במאה ה-20, ואת השטח הרחב של הביצות מצפון לו:
היישוב תֶּלָה, הנזכר כגבול הגליל העליון אצל יוסף בן מתתיהו, מזוהה עם הכפר הערבי תליל ששכן סמוך ליסוד המעלה של ימינו, ונמצאו בו שרידים של יישוב יהודי מהתקופה הרומית. אולם מלבדו לא היו כנראה יישובים רבים בשטחים הסמוכים לאגם, אלא רק בצפון עמק החולה. מצב זה נמשך לאורך מאות שנים.
בשנת 725 לערך הגיע ויליבלד הקדוש לארץ ישראל ומצא את המריאים (ג'מוסים) משוטטים סמוך לאגם החולה.
במאה ה-19 התיישבו באזורי הביצות ושטחי ההצפה בני שבט הע'וארנה, שהתקיימו מרעיית עזים ותאויים (ג'מוסים), גידול אורז וחיטה וקליעת מחצלות גומא.
באותה תקופה תיאר משה ריישר את האגם כך:
למרות תנאי השטח הקשים החלו יהודי צפת וראש פינה להכיר בפוטנציאל הכלכלי של האגם והקרקעות סביבו. דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, סיפר כי .
ההתעניינות הביאה את בני משפחת עבו מצפת לרכוש שטחים על שפתו הדרום-מערבית של האגם. אולם בשל מחלות המלריה וקדחת שחור השתן שנפוצו בקרבת האגם, עיבדו אנשי ראש פינה את הקרקעות אך נמנעו מלהתיישב בהן. רק כעבור שנים אחדות, ב-1883, נוסדה במקום המושבה יסוד המעלה, שסבלה קשות מהמחלות והתנאים הקשים בשנותיה הראשונות.
שטח אגם החולה נמסר על ידי השלטון העות'מאני בזיכיון, בשנת 1914, לחמד עומר בייתום ולמיכאל סורסוק, סוחרים מבירות, במטרה לנקז את האגם. במרץ 1918 אישר הממשל הטורקי את הזיכיון, ומסר אותו לחברה שנוסדה לצורך כך בשם "החברה האגררית הסורית-עות'מאנית". בינתיים חלק משטח הזיכיון עבר לשליטה בריטית, וחלק לשליטה צרפתית. ובשנת 1919 פנו בעלי הזיכיון לממשלת המנדט בדרישה להכיר בזיכיון שלהם. משרד המושבות הסכים להכיר בזיכיון שלהם אך במשך 10 שנים נמשך המשא ומתן. החוכרים קיבלו לבסוף זיכיון מחודש מידי ממשלת המנדט הבריטי והשטח הועבר לידיהם בתחילת 1929. בשנת 1933 בנו החוכרים את גשר בנות יעקב מחדש ובשנת 1934 בנו סכר על הירדן מצפון לגשר והחלו בהעמקת והרחבת תוואי נהר הירדן. שטח הזיכיון כלל כ-56.5 קמ"ר, שכללו כ-21.5 קמ"ר ביצות, כ-17 קמ"ר אגם החולה וכ-18.5 קמ"ר אדמה. במאי 1933 הושגה הסכמה בין חברת הכשרת היישוב לאחד החוכרים על מכירת הזיכיון לחברת הכשרת היישוב. בספטמבר 1934 אושרה ההעברה על ידי הנציב העליון והשטח הועבר לידי חברת הכשרת היישוב בסוף נובמבר 1934.
ב-1936 נוסד מדרום ליסוד המעלה קיבוץ חולתה, שנשא את שם האגם וכלכלתו התבססה על דיג עד לייבושו. סמוך לדרדרה (אשמורה) שעל שפתו המזרחית של האגם, נוסד ב-1947 קיבוץ אייל. הגישה לקיבוץ הייתה באמצעות שיט באגם, מחולתה. לאחר שספג התקפות קשות של צבא סוריה במלחמת העצמאות, עזבו המייסדים את המקום בשנת 1949 ועברו להתיישב ליד כפר סבא.
שטח העמק הוא 175 קמ"ר, מתוכם 30–60 קמ"ר ביצות. עומק שכבת הכבול הוא 35 מטר.
חי וצומח
אגם החולה והביצות סביבו היו עשירים במגוון ביולוגי ייחודי: ישראל שוכנת בצומת חשוב, בין שלוש היבשות של העולם הישן – אסיה, אפריקה ואירופה. כתוצאה ממיקום מרכזי זה, הארץ מהווה מפגש למיני חי וצומח מאזורי תפוצה שונים בעולם. החולה הייתה גבול תפוצה דרומי לעולם החי והצומח של האזור האירו-סיבירי וגבול תפוצה צפוני לעולם החי והצומח של האזור הסהרו-ערבי והאזור הסודאני.
צמחיית האגם התאפיינה ב"חגורות צומח" שהשתנו בהתאם לעומק המים ולמרחק מהגדה, מצמחים צפים או טבולים שכל חלקיהם במים, דרך צמחים ששורשיהם בקרקעית האגם ותחתית גבעוליהם במים, ועד לצמחי גדה הגדלים באזור הלח מחוץ לאגם ולביצה. בשולי האגם צמחו קנה מצוי, סוף מצוי, אגמון, אירוס ענף ומיני עשבוניים נוספים. שטחים גדולים בביצה היו מכוסים בסבך של גומא פפירוס. בתוך המים הרדודים גדלו צמחים טבולים למחצה, כגון נימפאה לבנה ותכולה ונופר צהוב, ובמים עמוקים יותר צפו נאדיד המים, מיני נהרונית ועוד.
האגם היה עשיר מאוד בבעלי חיים בזכות התנאים שבו: עושר בחמצן בזכות חדירה קלה של חמצן אטמוספירי לכל עומק המים הרדודים, שאליו נוסף חמצן שנוצר במשך שעות היום בתהליך הפוטוסינתזה של צמחי המים, וטמפרטורה נוחה של המים בזכות חדירת קרינת השמש לכל עומקם. תנאים אלו איפשרו התפתחות של אוכלוסיות פיטופלנקטון וזואופלנקטון, אליהם נוספו תוצרי הפירוק האורגני של צמחי הביצה, אשר יחד היוו בסיס יציב למארג המזון שתמך במערכת האקולוגית של האגם והביצה.
בין בעלי החיים באגם נמנו שבעה מינים שונים של דגי אמנוּן, וכן מיני בינית (ברבוס), שפמנון ודגים נוספים. מלבד דגים, חיו באגם, בביצות ובסבך סביבם יונקים כגון לוטרה, תן, תאו, נמיה, חתול ביצות, חזיר בר ומכרסמים שונים, זוחלים כגון מיני צבים, ומיני דו-חיים, בהם המין האנדמי עגולשון שחור-גחון. שפע הדגה ושאר בעלי החיים היווה מוקד משיכה לעופות נודדים, שהפכו את החולה לתחנה חשובה בדרכם מאירופה לאפריקה ובחזרה. בין העופות בלטו הקורמורן, האגמייה, הסופית, ומינים שונים של אנפתיים, חופמאים, טבלניים, ברווזיים ועוד. חלק מהעופות הנודדים אף נשארו לקנן במקום. בין אלו תועדו כעשרים זוגות של מרומית שחורה, מין עוף ממשפחת השחפיתיים, שאזור הקינון הדרומי ביותר שלו, מלבד החולה, היה שפך הדנובה לים השחור, ואשר קינן כאן על "איים" צפים שיצרו צמחי קרנן טבוע במים הרדודים בצפון האגם. בסבך הגומא והקנים חיו ציפורי שיר רבות וכן דורסי יום כזרון הסוף והעיטם לבן-הזנב, שזה היה מקום תפוצתו היחיד בארץ ישראל.
שני אוספים משמרים מגוון של מינים מעולם החי העשיר של אגם החולה: אוסף האוניברסיטה העברית שנאסף על ידי משלחת זואולוגים בתחילת שנות ה-40, ואוסף פוחלצים במוזיאון בית אוסישקין שבקיבוץ דן.
דיג
שמאל|ממוזער|250px|סירת הדיג של קיבוץ חולתה באגם, 1943
זיכיון על הדיג בימת החולה היה בידי סלאם ביי סלאט מביירות. בשנת 1934 שולם לו סכום של 200,000 לירות ארץ ישראליות תמורת הזיכיון ובשנת 1936, עם הקמת קיבוץ "חולתה", הקיבוץ התפרנס מדיג במקום. ניסיונות של אנשי "יסוד המעלה" לדוג גם הם באגם, נתקלו בפעילות אלימה של אנשי חולתה. לאחר קום מדינת ישראל קיבלו אנשי יסוד המעלה רישיון לדוג באגמון החולה, אולם לאחר שנה הרישיון בוטל בלחץ אנשי חולתה. אנשי יסוד המעלה שהמשיכו לדוג במקום אף נדונו למאסר.
במרץ 1952 קבעה ועדה של משרד החקלאות שיש מספיק דגה באגם לדיג של אנשי יסוד המעלה לצד אנשי חולתה, ובעקבות זאת חודש הרישיון של אנשי יסוד המעלה. אולם, אנשי חולתה התנגדו לקביעה זאת, בטענה שלאנשי יסוד המעלה די והותר אדמות חקלאיות לפרנסתם, בעוד 70%–85% מפרנסתם של אנשי חולתה היא מהדיג. ניסיונם של אנשי יסוד המעלה לדוג נתקל בפעילות אלימה של אנשי חולתה, שהטביעו את הסירה של אנשי יסוד המעלה.
הקרן הקיימת הציבה לקיבוץ חולתה אולטימטום שדרש ממנה למנוע פעילות אלימה נגד אנשי יסוד המעלה. באוגוסט 1952, לאחר שאנשי חולתה נדונו למספר ימי מאסר הושג הסדר בין הצדדים ואנשי חולתה הוציאו את הסירה הטבועה מהאגם, תיקנו והחזירו אותה לאנשי יסוד המעלה. בסוף שנת 1955 התעורר שוב הסכסוך כאשר אנשי חולתה התלוננו שאנשי יסוד המעלה מפעילים שתי סירות במקום סירה אחת, בהתאם להסכם. ייבוש החולה הביא לסיום הדיג.
פרויקט הייבוש
שמאל|ממוזער|250px|מפת הכנרת וימת החולה לפני תחילת מבצע ייבוש החולה ב-1951
ההחלטה על ייבוש האגם והביצות נתקבלה על ידי רשויות המדינה, במטרה להרחיב את שטחי החקלאות של יישובי הגליל העליון. הייבוש נערך בין השנים 1951 ל-1958, ובסיומו הפך שטח האגם והביצות למישור רחב ידיים, המנוקז במערכת תעלות.
מבצע הייבוש עורר מאבק ציבורי נרחב שהוליד את החברה להגנת הטבע, ושבעקבותיו הושאר חלק קטן מהאגם והוקמה בו שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בישראל. אולם לא היה די בשמורה כדי לשמור על כל עושר המינים של סביבת האגם והביצה. בעקבות הייבוש נעלמו מנוף הארץ מיני חי וצומח ששכנו בחולה בלבד, ומינים אנדמיים, בהם תת-המין טברנון חולתי, ותת המין לבנון החולה, נכחדו כליל. חלק ניכר מהמינים נעלם מהאזור ואוכלוסיותיהם של אחרים הצטמצמו מאוד. עם זאת, בנובמבר 2011 דווח כי הצפרדע הנדירה עגולשון שחור-גחון, שעד אז סברו כי נכחדה לחלוטין, נצפתה שוב בשמורת החולה.
במהלך השנים לאחר הייבוש הסתבר שחלק גדול מהקרקעות שיובשו אינן טובות לעיבוד, ובנוסף לכך מנע הייבוש שקיעת חומרים אורגניים רבים בביצה, וכעת זרמו חומרים אלו אל הכנרת וגרמו שם לזיהום ופגיעה בדגה ובאיכות המים. בעקבות זאת הוחל בראשית שנות ה-90 בהצפה מבוקרת של חלק משטחי הביצה לשעבר, ויצירת אגמון חולה, תהליך התורם לשובם של חלק מהעופות הנודדים לאזור.
פרויקט ייבוש החולה נחשב כיום על ידי רבים כמשגה היסטורי ומשמש כדוגמה לתוצאות התערבות האדם בטבע ללא תכנון מוקדם, שהשלכותיה עלולות לגרום לנזקים בלתי צפויים העולים על שיעור התועלת המתקבלת ממנה. על אף זאת, במבט לאחור, המטרה להכשיר קרקע להתיישבות על חשבון הביצות הוגשמה, ואכן עד היום את מרבית השטח מעבדים הקיבוצים והמושבים באזור.
בתרבות הפופולרית
100px|ממוזער|שמאל|החולה בבול דואר אוויר של 1956
שמאל|ממוזער|200px|מתוך "שירת האגם הגווע" (1960) מאת פטר מירום.
בשונה מהכנרת הסמוכה, שיש לה חשיבות רבה במסורת הנוצרית ואזכורים רבים בתרבות העברית המתחדשת, אגם החולה נזכר אך מעט במקורות קדומים, בדרך כלל בתיאורים גאוגרפיים בלבד. בעת החדשה, המתיישבים הראשונים ביסוד המעלה הביעו תחילה התפעמות מנוף האגם המוקף הרים, כפי שמעיד השיר שכתב ביומנו אחד המתיישבים, מיכאל דוד גרינקר, עם בואו למקום בסיוון תרנ"ו:
אולם עד מהרה החלו המתיישבים לסבול מהמחלות שנפוצו סביב הביצה, וקורבנות המלריה הרבים הביאו ליצירת שם רע לאגם, שביסס את דימויו כמפגע סביבתי וכונן את ההסכמה הרחבה סביב היוזמה לייבשו. אף על פי כן, נזכר נופו גם בשירו של נתן אלתרמן, "ליל גליל":
לעומת איכרי יסוד המעלה, מתיישבי הקיבוץ השכן חולתה ביססו במידה רבה את משקם על הדגה באגם, ולאחר הדברת המלריה בראשית שנות ה-40 החלו לפרסם דברים בשבח האגם ולא רק בגנותו. ב-1954 פרסם איש הקיבוץ משה גרשוני את הרשימה "מִשׁוּט בחולה" ב"מבפנים", ביטאון הקיבוץ המאוחד, שבה תיאר את האגם ואת הווי הדייגים בו. הצלם איש חולתה פטר מירום הנציח את נופי האגם בצילומיו ותיעד את החיים לחופו ואת ייבושו בקובץ הצילומים "שירת האגם הגווע" (הוצאת דבר, 1960). שנים אחדות לאחר מכן הוציא גם ספר לילדים המלווה בצילומיו, "הרפתקה באגם" (עם סיפור מאת ס. יזהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1963).
ב-2005 נערכה בביתן הלנה רובינשטיין התערוכה "עמק החולה", שבה הציג האמן גל וינשטיין הגדלות של כמה מצילומיו של פטר מירום מתוך "שירת האגם הגווע", שיצר באמצעות הדבקת צמר פלדה על לוחות לבנים. את רצפת קומת הכניסה לאולם המוזיאון כיסה וינשטיין בלוחות עץ מגולפים וחרוטים בדוגמת אדמה יבשה ומחורצת, זכר לאגם שיובש.
ב-2009 נערכה במוזיאון "בית אורי ורמי" בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד תערוכת האמנות ההיסטורית "שירת האגם", שכללה צילומים, סרטים, מיצבים ופוחלצים. בנובמבר 2010 הועברה התערוכה לגלריה לאמנות בבית אבי חי בירושלים.
לקריאה נוספת
יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, הוצאת י"ל מאגנס, 1956
פטר מירום, "שירת האגם הגווע" הוצאת דבר, 1960
מיה דואני, האגם הנעלם: החולה כסמל להשתנות היחס לסביבה במדינת ישראל, יד יצחק בן צבי: ירושלים 2020.
קישורים חיצוניים
"היה היה אגם": חלק א' וחלק ב' - פודקאסט בנושא אגם החולה, במסגרת התוכנית: "פה ושם בארץ ישראל", בהגשת יפתח מזור
תמונות מאוסף זלמן גיחון - ביצת החולה מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
חמישים שנה לרשות הטבע והגנים ולשמורת אגם החולה בלוג-מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט
החולה: ממי מנוחות למי מריבה, סקירה היסטורית. באתר דוגרינט
ייבוש החולה, ינואר 1952, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:עמק החולה
חולה
חולה, ימת
קטגוריה:צפרות
קטגוריה:נהר הירדן
קטגוריה:ארץ ישראל: היסטוריה
קטגוריה:מלריה
חולה
חולה
| 2024-07-27T19:33:59
|
רוחמה רז
|
רוחמה רז (התפרסמה בעבר גם כ"רוחמה"; נולדה ב-13 בינואר 1955) היא זמרת ישראלית, מהבולטות במבצעי "שירי ארץ ישראל".
ביוגרפיה
רז נולדה כרוחמה זרגרי למשפחה בת שבעה ילדים. הוריה עלו מאיראן, ולימים רז תיארה אותם כהורים "מודרניים" ש"הקפידו לדבר עברית ותמכו בנו". גדלה והתחנכה בקטמונים שבירושלים, ולמדה בבית ספר ממלכתי דתי ואחר-כך בתיכון באקדמיה למוסיקה בירושלים. את דרכה כזמרת החלה בילדותה יחד עם אחותה, בצמד שהופיע באירועים בבית הספר ובפסטיבלים בירושלים. ב־1968 השתתפה ב"פסטיבל כישרונות נוער בבירה", שתועד על גבי תקליט, ובו שרה את השיר "לך ירושלים". למדה זמרה קלאסית וגיטרה קלאסית.
בלהקה הצבאית
עם קבלתה ללהקה צבאית, עברתה את שם משפחתה לרז.
בצבא שירתה בצוות הווי פיקוד המרכז, ובין קטעי הסולו שלה בצוות ההווי בלט השיר "אי שם בבקעה".
כשעברה לצוות הווי חטיבת הצנחנים, היה להיטה הגדול כסולנית "בארץ אהבתי השקד פורח" (מילים של לאה גולדברג ולחן של מוני אמריליו), שנשאר מזוהה איתה עד היום.
בהרכב זה הייתה רז סולנית בשירים רבים שהלחין מוני אמריליו: "לכל אחד ירושלים", "אגדת שלושה וארבעה", "למה לא" ועוד, וכן בשיר "צלילי גיטרה" שהלחין סשה ארגוב.
בלהקת פיקוד המרכז, אליה עברה לאחר מכן, שרה כסולנית את השירים "ההר הירוק תמיד" ו"ערב קיץ ויונים", שהלחין אמריליו.
קריירה כזמרת
עם שחרורה מצה"ל זכתה רז במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1977 (תשל"ז) עם השיר "רקפת", שהלחין ועיבד מוני אמריליו למילותיה של תלמה אליגון. שיר זה הפך לשיר הנושא של אלבומה השני, שיצא באותה שנה.
כמו כן התפרסמו ביצועי השירים שלה "פירות חמישה עשר" ("שלג על עירי") ו"בכרמי תימן".
בדצמבר 1978 השתתפה בפסטיבל שירי הילדים מספר 9 עם השיר "יערית" (מילים: שמרית אור, לחן ועיבוד: קובי אושרת).
ב־1979 הוציאה אלבום בשם "חלומות", בו נכלל אחד מלהיטי הסולו הגדולים ביותר שלה, "חלומות", שכתבה רחל שפירא ללחן של יאיר קלינגר. כמו כן נכללו בו השירים "בחופשתו" (רחל שפירא, מוני אמריליו) ו"שיר הלל" (ניסן פרידמן, עממי צרפתי). בדצמבר 1979 השתתפה שוב בפסטיבל שירי הילדים מספר 10 עם השיר "אב לילדתו אומר" (מילים: נחום שגיב, לחן: ניר טנא, עיבוד: אילן וירצברג).
ב־1982 השתתפה בתקליט שירי הילדים "28 שירים ראשונים לגיל הרך".
ב־1983 נישאה ליגאל גוֹטֶסדינֶר, חבר קיבוץ גל-און שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים, אלמן ואב לשלושה. היא עזבה את ירושלים ועברה לקיבוץ, שם נולדו לזוג שתי בנות והיא המעיטה בפעילות מוזיקלית והתרכזה בגידולן.
בתחילת שנות ה-80 הופיעה בסדרה מישל עזרא ספרא ובניו, בתפקיד "זהווה/זהבה", זמרת.
רז חזרה להופיע באמצע שנות השמונים והקליטה את אלבומה "חדשה בעיר", שיצא ב־1988. לראשונה החלה רז לבצע שירים בסגנון פופ ורוק רך. בין השירים הבולטים: "ובלילה", "את מי את אוהבת רוחי", "כל כך דומים" ובעיקר "תמיד אותו מדבר".
את אלבומה "בלב מולדת קטנה", שיצא ב־1991, הפיק שם טוב לוי, שגם הלחין מספר שירים לאלבום. באלבום זה נכללים השירים "כחכות רחל", שנכתב על ידי רחל שפירא, ו"במקום פרידה", שרז כתבה לזכר אחותה הבכורה מרים, שנרצחה בפיגוע בקו האוטובוס 405 ב־1989.
ב־1999 השתתפה רז בשני שירים של להקת כנסיית השכל, "היא הולכת" ו"היינו עושים אהבה", שהופיעו באלבומה של הלהקה, שנקרא "כנסיית השכל".
ב־2003 יצא אלבומה "אתה יקר לי", שהורכב משירי רחל שפירא וזכה לקבלת פנים חמה. באלבום נכללה גרסה מחודשת ל"חלומות".
ב־2004 זכתה במקום השני בפסטיבל הלאדינו, שהתקיים במסגרת פסטיבל ישראל, עם שירה "הכלה" (LA NOVIA).
ב־2005 הוציאה את אלבום הילדים "ספינה משוקולד", שכלל שירים וקטעי קריאה קצרים שכתב אלי רווה. את השירים הלחין רוברט ניסנזון ואלדד ירון עיבד מוזיקלית את האלבום.
ב־2007 השתתפה בהקלטת השיר "רוח האדם" (למילים ולחן של סי היימן, בשמת אדמון והמשוקם סיני מיתקי) יחד עם אמנים רבים, להגברת המודעות לשיקום נפגעי נפש בדרך עמותת אנוש. בחנוכה באותה שנה השתתפה בפסטיבל ילד פלא וזכתה במקום השלישי עם השיר "אוספת בי ימים" (שכתבה נורית בת-שחר צפריר והלחין ליאור דטאוקר). בדצמבר של אותה שנה הוציאה רז אלבום הנקרא "פיסת שמיים", בו היא חידשה כמה משיריה בסגנון קלאסי והוסיפה שירים חדשים. מבקר המוזיקה ישי ויסמן שיבח את האלבום בכתבתו למגזין פנאי פלוס: "האלבום מאופיין בגוון קולי עשיר, את שירתה המדהימה (ואין לי הגדרה אחרת) של רוחמה מלווים אנסמבלים ומקהלות קלאסיות. אלבום נוסטלגי ומתוק כמו געגוע לארץ ישראל התמימה של פעם." על האלבום זכתה רז בפרס אמ"י על שם אהוד מנור, על תרומה לזמר העברי.
ב־2010 הוציאה, בעזרת מרים משולם ובהפקתה, את האלבום "שיר השירים אשר לשלמה", ובו היא מבצעת משירי שיר השירים בלחנים של מרקו בחט.
רז מזוהה עם עיר הולדתה ירושלים, ורבים מהשירים ששרה מוקדשים לעירה, בהם "לכל אחד ירושלים" ו"עיר ואם".
רוחמה מתאפיינת בסגנון שירים שניתן להגדירם כ"שירי ארץ ישראל היפה והטובה". על כך היא כונתה "הזמיר מירושלים".
ב־2011 השתתפה בתוכנית המציאות של ערוץ 24 "היכל התהילה" והייתה הזמרת היחידה שהעפילה לשלב הגמר בתוכנית, שם זכתה להגיע למקום השלישי.
ב־16 באוגוסט 2018 התקיימה הופעתה הראשונה של רז, מאז שעברה ניתוח להוצאת גידול מגזע המוח. בהופעה אירחה רז את יוני רכטר כאורח הכבוד.
ב־2021 הקליטה לאחר תקופה ארוכה שיר חדש שהלחין מוני אמריליו, "בשורה טובה" (אם רק עלה של זית), למילים של לאה נאור.
חיים אישיים
רז נשואה ליגאל ואם לשתיים ומתגוררת ברעננה. בנוסף לקריירה כזמרת, רז היא מורה לפיתוח קול ומלמדת יוגה.
אחותה הבכורה, מרים צרפי, נרצחה בפיגוע בקו האוטובוס 405 (1989). לזכרה כתבה רז את השיר "במקום פרידה".
בשנת 2017 עברה רז ניתוח להוצאת גידול מגזע המוח. בנוסף, עברה טיפולי הקרנות ושיקום ממושך בבית חולים לוינשטיין.
דיסקוגרפיה
עם רוחמה, 1976
רקפת, 1977
חלומות, 1979
חדשה בעיר, 1988
בלב מולדת קטנה, 1991
משירי ארץ אהבתי, 1995 (אוסף שירים)
חוט הלב, 1998
אתה יקר לי, 2003
ספינה משוקולד, 2005
פיסת שמיים, 2007
שיר השירים אשר לשלמה, 2010
המיטב, 2013 (אוסף כפול)
בשנת 2021 הקליטה את הפיוט 'לכה דודי' בלחן של המוזיקאי יניב ליבוביץ'.
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של רוחמה רז, ארכיון האינטרנט
, 1974
יעקב בר-און, רוחמה רז בראיון: "צבט לי שאייל גולן שר את 'חלומות' לנשיא", thepost
הערות שוליים
קטגוריה:זמרות השרות בעברית
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:בוגרות התיכון שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
קטגוריה:בוגרי התיכון שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
קטגוריה:זוכות פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:זוכי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:חברות צוות הווי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:חברי צוות הווי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:חברי צוות הווי פיקוד המרכז
קטגוריה:מתחרי היכל התהילה
קטגוריה:מורות ליוגה בישראל
קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר החסידי
קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר המזרחי
קטגוריה:ירושלים: אישים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1955
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1955
קטגוריה:זוכי פרס מפעל חיים של אמ"י
| 2024-08-21T18:34:36
|
פול מרפי
|
REDIRECTפול מורפי
| 2005-06-06T05:29:13
|
וילהלם שטייניץ
|
וילהלם שטייניץ (בגרמנית: Wilhelm Steinitz; 17 במאי 1836 – 12 באוגוסט 1900) היה שחמטאי יהודי-אוסטרי, ראשון אלופי העולם בשחמט באופן רשמי, לאחר שזכה באליפות העולם בשחמט 1886. ידוע במיוחד בזכות תרומותיו המקוריות לאסטרטגיה השחמטאית, וכן על רעיונותיו לגבי המשחק העמדתי. שטייניץ נחשב על ידי פרשני שחמט רבים כאחד משני מייסדי השחמט המודרני, לצד פול מורפי. שטייניץ חבר בהיכל התהילה העולמי של השחמט .
ביוגרפיה וקריירה שחמטאית
שמאל|ממוזער|250px|וילהלם שטייניץ בשנת 1866
וילהלם שטייניץ נולד ברובע היהודי בפראג, האימפריה האוסטרית (כיום בירת צ'כיה) כבן הזקונים למשפחה יהודית שלה 13 ילדים. אביו היה סוחר סדקית. שטייניץ למד לשחק שחמט בגיל 12. הוא היה אמור ללמוד בישיבה לרבנים, אולם כישורי המתמטיקה שלו הביאו את הוריו לרשמו בטכניון בווינה (k.k. Polytechnisches Institut ). בתקופת לימודיו החל לשחק שחמט בצורה אינטנסיבית בשנות העשרים שלו, ובעקבות פרסומו בתחום זה, הוא זנח את לימודי המתמטיקה לטובת השחמט.
בשנת 1861 זכה בתחרות חשובה בווינה, בעקבותיה נשלח כדי לייצג את אוסטריה בתחרות בלונדון בשנת 1862. שטייניץ סיים במקום השישי, אך אדולף אנדרסן, זוכה התחרות העיר הערות חיוביות על איכות משחקיו. לאחר שניצח בדו-קרב את השחקן האיטלקי סרפינו דובואה שסיים חמישי בתחרות, החליט שטייניץ להפוך למקצוען ולהתחיל בקריירה שחמטאית, כאשר קבע את מגוריו בלונדון.
בשנת 1866 ניצח שטייניץ בדו-קרב את אדולף אנדרסן בתוצאה 6–8, ובכך מיצב עצמו כשחקן הפעיל החזק בעולם. מספר סופרי שחמט מתארכים את היותו לאלוף העולם מתאריך זה אם כי אין עדות שהוא תבע את התואר לעצמו בתקופה זו, הגם שמאוחר יותר טען שהוא הפך לאלוף מאז זכייתו נגד אנדרסן. טוענים ששטייניץ לא יכול היה לתבוע את התואר כל עוד פול מורפי היה בין החיים. מורפי הביס את אנדרסן בפער גדול בהרבה 3–8 בשנת 1858 אך פרש מהשחמט זמן קצר לאחר מכן ומת בשנת 1884.
התוצאות שלו בשנים הבאות היו טובות מאוד: מקום שני בתחרות בבאדן באדן בשנת 1870, מקום ראשון בלונדון 1872, מקום ראשון בווינה 1873 ומקום ראשון משותף עם שמעון אברמוביץ וינוור בווינה 1882.
בדו-קרבות הוא הביס את ג'וזף הנרי בלקברן בהפרשים גדולים בשנת 1872 (+7 −0 =1) ובשנת 1876 (+7 −0 =0), וכן מחץ את יוהנס צוקרטורט (+7 −1 =4) לאחר שצוקרטורט טען להיותו השני בעולם בשנת 1871 לאחר שניצח את אנדרסן בצורה משכנעת.
שטייניץ היטיב לשחק משחק עיוור ובשנת 1867 שיחק שישה משחקים סימולטניים עוורים, מתוכם זכה בשלושה וסיים שלושה בתיקו.
שטייניץ היה נמוך קומה, כ-1.5 מטר, צולע וסובל מארתריטיס, בעל לשון חדה ומזג אלים. כתוצאה מכך התדרדרו יחסיו עם קהיליית השחמט בלונדון, ובשנת 1883 החליט לעזוב את אנגליה ולעבור לניו-יורק, שם חי עד יום מותו.
בשנת 1886 התמודד שטייניץ על אליפות העולם מול צוקרטורט, בתחרות שנחשבת לאליפות העולם הרשמית הראשונה. התחרות התקיימה במספר ערים בארצות הברית (ניו-יורק, סנט לואיס, ניו אורלינס). לאחר חמשת המשחקים הראשונים שהתקיימו בניו יורק הוביל צוקרטורט 1–4 אך בסופו של דבר זכה שטייניץ בפער משכנע 12.5-7.5. הגם שלא היה עדיין אזרח ארצות הברית באופן רשמי, ביקש שטייניץ שדגל ארצות הברית יוצב לצידו בשעת המשחקים (הוא הפך לאזרח ארצות הברית ב-23 בנובמבר 1888, לאחר חמש שנות מגורים בניו-יורק ואז החליף את שמו הפרטי לוויליאם).
מרכז|ממוזער|550px|שטייניץ - צוקרטורט, אליפות העולם 1886
שטייניץ הגן בהצלחה על תוארו בשנת 1889 מול הרוסי מיכאל צ'יגורין. שטייניץ ניצח 10.5–6.5.
מרכז|ממוזער|550px|שטייניץ - צ'יגורין, אליפות העולם 1889
בשנת 1890 התמודד על אליפות העולם מול איזידור גונסברג (אזרח בריטניה שנולד בהונגריה). שטייניץ ניצח 10.5–8.5.
מרכז|ממוזער|550px|שטייניץ - גונסברג, אליפות העולם 1890
לאחר מכן התמודד שוב מול צ'יגורין בשנת 1892. שטייניץ ניצח 12.5–10.5.
מרכז|ממוזער|550px|שטייניץ - צ'יגורין, אליפות העולם 1892
בשנת 1894 הפסיד את התואר לעמנואל לסקר +10 -5 =4 ובכך נהיה לסקר לאלוף העולם השני. ההתמודדות מול לסקר התקיימה בניו-יורק, פילדלפיה ומונטריאל.
מרכז|ממוזער|550px|שטייניץ - לסקר, אליפות העולם 1894
בשנת 1896 הפסיד גם בדו-קרב גומלין מול לסקר, התמודדות שנערכה במוסקבה. 12.5-4.5
מרכז|ממוזער|550px|שטייניץ - לסקר, אליפות העולם 1896
גם לאחר שנושל מכתר אלוף העולם המשיך שטייניץ להשתתף בתחרויות רבות. בשנת 1894 זכה במקום הראשון בתחרות בינלאומית בניו יורק, היה חמישי בהייסטינגס בשנת 1895 (תוך זכייה בפרס היופי עבור משחקו מול קורט פון ברדלבן ובתחרות מרובעת שהתקיימה בסנקט פטרסבורג עם לסקר, צ'יגורין והרי נלסון פילסבורי זכה במקום השני המכובד. לאחר מכן תוצאותיו החלו להתדרדר: מקום שישי בנירנברג בשנת 1896, חמישי בקלן בשנת 1898 ועשירי בלונדון בשנת 1899.
יש הטוענים כי שטייניץ לקה בסיפיליס ומחלתו זו עשויה הייתה להיות הגורם להתמוטטויות הנפשיות שמהן סבל בשנותיו האחרונות. פעילויותיו השחמטאיות לא הניבו הכנסות כספיות משמעותיות והוא מת בעוני בבית החולים במנהטן כתוצאה מהתקף לב ב-12 באוגוסט 1900. נקבר בברוקלין, ניו יורק.
לסקר שזכה באליפות העולם משטייניץ כתב "אני שניצחתי אותו חייב לדאוג לכך שהישגו הגדול ביותר, התאוריות שלו יקבלו את המעמד המגיע להן, ואני צריך לכפר על כל העוולות שנעשו לו". גורלו של שטייניץ, ורצונו העז של לסקר להימנע מלהגיע למצב הפיננסי שאליו הגיע שטייניץ היו בין הסיבות שלסקר נלחם כה קשה לשמור לעצמו את תואר אלוף העולם.
תרומותיו לשחמט
שטייניץ החל לשחק שחמט מקצועני בגיל 26 באנגליה. סגנון משחקו באותן השנים לא היה שונה מזה של בני זמנו: חריף, אגרסיבי ומלא הקרבות כלים. זה היה הסגנון שבו הפך לשחמטאי המוביל בעולם בשנת 1866 בנצחו את אנדרסן, ולאחר מכן אישר את מקומו בניצחון משכנע מול יוהנס צוקרטורט בשנת 1872 ועל ידי זכייה בתחרות הבינלאומית בלונדון ב-1872.
בשנת 1873 חל שינוי במשחקו. הוא הקדיש תשומת לב רבה למה שמכונה בימינו "סגנון עמדתי": מבנה הרגלים, המרחב, מאחזים לפרשים וכדומה. גישה חדשה זו נשאה פירות מידיים כאשר סייעה לשטייניץ לנצח בתחרות על בווינה בשנת 1873, עם רצף של 16 ניצחונות. שטייניץ נכנס במתכוון לעמדות קשות להגנה כדי להדגים את עליונות התאוריות שלו; כמו כן הראה ששיטותיו עשויות להיות בסיס להתקפות מוחצות.
ב-1886 שיחק שטייניץ מול צוקרטורט בהתמודדות הראשונה על אליפות העולם, והיה ברור ששטייניץ משחק ברמה אחרת. הגם שצוקרטורט היה לפחות שקול לשטייניץ בכח ההתקפי, שטייניץ סיכל את תמרוניו בקלות יחסית. התוצאות של שטייניץ במחצית הראשונה של הדו-קרב היו חלשות כי לעיתים לא השכיל לממש את היתרונות העמדתיים כהלכה (למשל במשחק השלישי) אך בהדרגה התגבר על טעויותיו וסיים בניצחון משכנע (+10 -5 =5).
אף על פי ששינה את סגנון משחקו כדי לפתח ולהדגים את גישתו החדשה לאסטרטגיה של השחמט, שטייניץ שימר את יכולתו להתקפות מבריקות עד לסיום הקריירה שלו. בשנת 1895 לדוגמה, בתחרות הייסטינגס (כאשר היה בן 59) הוא זכה בפרס היופי עבור משחקו מול ברדלבן כאשר בשלב מסוים במשחק הפקיר שטייניץ במתכוון את כל הכלים שלו לצורך ההתקפה הסימולטנית על מלך היריב.
שטייניץ כתב בצורה נרחבת על המשחק ובשנת 1885 יסד בניו יורק את הביטאון הבינלאומי לשחמט "International Chess Magazine" שם שימש כעורך הראשי. בשנת 1889 הוא ערך את הספר שתיעד את התחרות הבינלאומית בניו יורק שם לא השתתף.
שטייניץ אימץ גישה מדעית למחקר השחמט, וניסח את התאוריות שלו במונחים מדעיים בעזרת חוקים. אלוף העולם מקס אויבה כתב: "שטייניץ הוא אבי הדרך העמדתית השיטתית של המשחק. נקודת המוצא של התאוריה של שטייניץ היא: הכן תוכנית פעולה בהתאם למאפייני העמדה. כתוצאה מכך שאף שטייניץ להגיע לעמדות עם מאפיינים ברורים, שם היה ניתן ליישם את התאוריה שלו בצורה הטובה ביותר." אלוף העולם ולדימיר קראמניק הדגיש את חשיבותו של שטייניץ כחלוץ בתחום השחמט ואמר: "שטייניץ היה הראשון שהבין ששחמט, חרף היותו משחק מסובך, מציית למספר כללים. אינני יכול להגיד שהוא מייסד התאוריה השחמטאית. הוא היה נַסְיָן והצביע על כך שהשחמט מציית לחוקים שיש להתחשב בהם".
משחקים ראויים לציון
צוקרטורט מול שטייניץ, המשחק התשיעי בדו-קרב על אליפות העולם משנת 1886. גמביט המלכה נדחה., הדגמה טובה של העקרונות העמדתיים של שטייניץ. השחור ממיר את המרכז החזק עבור שני רגלים תלויים בצד הלבן ויוצר לחץ חזק נגדם.
שטייניץ מול צ'יגורין, האוונה 1892, המשחק הרביעי בדו-קרב, ספרדית, האסטרטגיה הכינה התקפה תחבולנית
שטייניץ זכה בפרס היופי על משחקו זה מול קורט פון ברדלבן , תחבולה התקפתית מרשימה. לאחר המסע ה-22 של הלבן, כל כלי הלבן תלויים אך השחור אבוד.
לבן: שמואל רוזנטל שחור: וילהלם שטייניץ וינה 1873
זו אחת הדוגמאות הראשונות שממחישה את יתרון זוג הרצים על פני זוג הפרשים, או יתרון הרץ על הפרש. הרצים של שטייניץ נמצאים ברקע אבל נוכחותם מורגשת. יש להם השפעה בכל רחבי הלוח והרץ היריב המוגבל לערוגות מצבע אחד בלבד נרדף יחד עם הפרש על ידי הרגלים השחורים, עד שמסולק לשולי הלוח.
לבן: וילהלם שטייניץ שחור: בלטימור 1885
משחק זה ממחיש את הפער בהבנה העמדתית בין שטייניץ לבין יריבו. שטייניץ משחק בזהירות, ומבצע תמרון ארוך ומסובך עם הפרש כדי להציבו בסופו של דבר ב-א5, וזאת בתקופה שבה ההתקפה מעל לכל הייתה עקרון, והמסעים המוזרים בהם בחר לא נחשבו לראויים, ורק לאחר רצף הצלחות בשיטת המשחק המוזרה שפיתח, החלו שחמטאים לגלות עניין בעקרונות החדשים שתוארו על ידו.
לבן: יוהנס צוקרטורט שחור: וילהלם שטייניץ סנט לואיס 1886
לבן: וילהלם שטייניץ שחור: עמנואל לסקר ניו יורק 1894
דו-קרבות
שנה מיקום המתמודד השני תוצאה1862 לונדון סרפינו דובוא 5.5 מ-9 ניצחון1862 לונדון ג'וזף הנרי בלקברן 8 מ-10 ניצחון1863 לונדון פרדריק דיאקון 5.5 מ-7 ניצחון1863 לונדון אוגוסטוס מונגרדיין 7 מ-7 ניצחון1864 לונדון וולנטין גרין 8 מ-9 ניצחון1865 ג'יימס רובי 4 מ-5 ניצחון1866 לונדון אדולף אנדרסן 8 מ-14 ניצחון1866 לונדון הנרי בירד 9.5 מ-17 ניצחון1867 דנדי ג'ורג' פרייזר 4 מ-6 ניצחון1870 לונדון ג'וזף הנרי בלקברן 5.5 מ-6 ניצחון1872 לונדון יוהנס צוקרטורט 9 מ-12 ניצחון1876 לונדון ג'וזף הנרי בלקברן 7 מ-7 ניצחון1882 ניו יורק דיון מרטינס 7 מ-7 ניצחון1882 בולטימור אלכסנדר זלמן 4 מ-5 ניצחון1886 ארצות הברית יוהנס צוקרטורט 12.5 מ-20 ניצחון, אלוף העולם1888 הוואנה א. פונסה 4 מ-5 ניצחון1888 הוואנה אנדרס ווסקס 5 מ-5 ניצחון1888 הוואנה צ'לסו גולמייו 5 מ-5 ניצחון1889 הוואנה מיכאל צ'יגורין 10.5 מ-17 ניצחון, המשך כהונת אלוף העולם1889 הוואנה ויסנטה קרוויאל 4 מ-5 ניצחון1890 ניו יורק איזידור גונסברג 10.5 מ-19 ניצחון, המשך כהונת אלוף העולם1890 הוואנה מיכאל צ'יגורין 12.5 מ-23 ניצחון, המשך כהונת אלוף העולם1894 ארצות הברית עמנואל לסקר 7 מ-19 הפסד תואר אלוף העולם1896 רוסטוב על הדון עמנואל שיפרס 6.5 מ-11 ניצחון1896 מוסקבה עמנואל לסקר 12.5 מ-17 הפסד
שונות
שטייניץ הביע את דעתו כי הסיבה שהיהודים כה מוצלחים בשחמט נובעת מהסבלנות שלהם, מהמוצא הטהור שלהם ומאופיים הנוח.
שטייניץ מונצח על בולים.
על שמו קרוי גמביט שטייניץ, וריאנט בפתיחה וינאית.
חיים אישיים
זוגתו הראשונה הייתה קרוליין גולדר (1846–1892), בתם היחידה פלורה נולדה בשנת 1866 אך נפטרה בגיל 21 בלבד בשנת 1888. לאחר פטירת זוגתו הראשונה נישא בשנית ונולדו לו שני ילדים נוספים.
פרסומים
עורך International Chess Magazine בין השנים 1885–1890
חיבר את A Literary Steinitz Gambit. ספר שניתן לקריאה במלואו בקישור הזה
חיבר את The Modern Chess Instructor, בספר זה הפרק השביעי דן בערכם היחסי של הכלים ובעקרונות המשחק.
משחקי וילהלם שטייניץ: אוסף של 1022 משחקים עם הערות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
12 תחבולות של וילהלם שטייניץ ,wtharvey.com
ביוגרפיה מפורטת של שטייניץ
אומדן מד כושר של שטייניץ, באתר edochess
משחקים מוסברים (באנגלית)
1866
Hewitt מול וילהלם שטייניץ, 1866,Steinitz Killed Romantic Chess! Did he now?
1883
ג'וזף הנרי בלקברן מול וילהלם שטייניץ, 11.5.1883, They called him "The Black Death"
1895
וילהלם שטייניץ מול קורט פון ברדלבן, 17.8.1895, Bravest Rook in chess history - Steinitz's Immortal (Battle of Hastings)
וילהלם שטייניץ מול קורט פון ברדלבן, 17.8.1895, Bravest Rook in chess history - Steinitz's Immortal (Battle of Hastings) (גרסה נוספת על אותו משחק)
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים אלופי עולם בשחמט
קטגוריה:שחמטאים יהודים אוסטרים
קטגוריה:שחמטאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:אלופי עולם יהודים
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט יהודים
קטגוריה:יהודי פראג
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1836
קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1900
| 2024-08-01T01:05:23
|
עמנואל לסקר
|
עמנואל לַסְקֶר (בגרמנית: Emanuel Lasker; 24 בדצמבר 1868 – 11 בינואר 1941) היה שחמטאי, מתמטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני, אלוף העולם השני בשחמט. היה אלוף העולם במשך 27 שנים, ונחשב לאחד מגדולי השחמטאים בכל הזמנים. לסקר התמודד בהצלחה בתחרויות חזקות עד גיל 68. נודע כלוחם עז, כטקטיקן מופלא המסוגל לנצח משחקים לכאורה אבודים וכחלוץ השחמט המודרני.
אמר עליו חוסה ראול קפבנלנקה: "אף אחד מהשחקנים הגדולים לא היה כה לא מובן לרוב השחמטאים החובבים ואפילו לאמנים, כעמנואל לסקר". ואמר עליו אלכסנדר אלכין: "עמנואל לסקר היה מורי כל חיי, בלעדיו לא הייתי מגיע לאן שהגעתי". לסקר הוא חבר בהיכל התהילה העולמי של השחמט .
קורות חיים
נולד ב-1868 בברלינכן (Berlinchen) שבברנדנבורג, פרוסיה (כיום בפולין), בנם של החזן אדולף לסקר ואשתו רוזליה, בת משפחת חזנים בשם ישראלסון. סבו של עמנואל, מצד אביו, היה רב בעיר לֶסֶן (Lessen) שבפרוסיה ונחשב לעושה נסים. למשפחה, שהתפרנסה בקושי, היו עוד שלושה ילדים, ברתולד, המבוגר בשמונה שנים מעמנואל והבנות תאופיליה ועמליה. ברתולד לסקר, שלמד רפואה, היה בעצמו שחמטאי מצטיין ובתקופת לימודיו התפרנס משיעורי שחמט ומשחקי קלפים. כשעמנואל חלה, בגיל שמונה, לימד אותו ברתולד לשחק שחמט. עמנואל למד מתמטיקה בארלנגן (Erlangen) וזכה להצלחות בתחרויות שחמט בגיל 21. הוא זכה במקום הראשון בתחרות שנערכה בברלין ואחר כך גם בברסלאו; בעקבות תחרויות אלו הוענקה לו דרגת אמן שחמט. בתחרות הבאה, באמסטרדם, שבה זכה איימוס ברן במקום הראשון, זכה לסקר במקום השני המכובד.
לסקר החל לנצח בתחרויות בינלאומיות, כך ניצח בזה אחר זה את ז'אק מיזס, בירד, בלקברן, גונסברג ומייסון, שנחשבו לשחקנים החזקים ביותר באנגליה. הוא נסע לארצות הברית וניצח גם שם את גדולי השחקנים.
התמודדויות על תואר אלוף העולם
שמאל|ממוזער|250px|עמנואל לסקר
מרכז|ממוזער|550px|שטייניץ - לסקר, אליפות העולם 1894
מרכז|ממוזער|550px|שטייניץ - לסקר, אליפות העולם 1894
מרכז|ממוזער|550px|שטייניץ - לסקר, אליפות העולם 1896
בשנת 1894, בגיל 25, קיבל את הזכות להאבק מול אלוף העולם וילהלם שטייניץ, שהיה אז בן 58 וכושרו היה בסימן ירידה.
בקרבות על האליפות ניצח לסקר +10 - 5 =4, ובכך היה לאלוף העולם השני. לסקר החזיק בכתר 27 שנים (יותר מכל אלוף עולם אחר). ההתמודדות מול שטייניץ התקיימה בניו-יורק, פילדלפיה ומונטריאול.
בשנת 1896 ניצח גם בדו-קרב גומלין מול שטייניץ, התמודדות שנערכה במוסקבה. 12.5-4.5
היו שטענו כי לסקר זכה בניצחון רק הודות למצבו הבריאותי הקשה של שטייניץ. לסקר עצמו נפל למשכב שנה לאחר הקרבות וכאשר חזר לשחק ב-1895 בתחרות בינלאומית באנגליה, הגיע רק למקום השלישי; בדיעבד מסתבר שזה היה כישלונו התחרותי הגדול ביותר. באותה שנה נערכה בסנקט פטרבורג תחרות שבה השתתפו ארבעת שחקני השחמט הטובים בעולם: שטייניץ, מיכאל צ'יגורין, פילסברי ולסקר, ובתחרות זו זכה לסקר במקום הראשון.
לסקר החל להרצות על שיטותיו ברחבי אנגליה; ב-1896 ניצח בתחרות בינלאומית בנירנברג, שבה השתתפו גדולי השחמטאים: שטייניץ, פילסברי, מארוצי, זיגברט טאראש, שלכטר, צ'יגורין ועוד. לסקר פרש מהשחמט למספר שנים אותן השקיע במחקריו המתמטיים, אך ב-1899 הסכים להשתתף בתחרות בינלאומית בלונדון, שם השיג ניצחון בהפרש עצום של 4.5 נקודות מהמקום השני. ב-1904 השתתף בתחרות שבה זכה רק במקום השני, כאשר פרנק מרשל, אלוף ארצות הברית הקדים אותו.
בעקבות תוצאה זו נערך דו-קרב בין השניים בשנת 1907 ולסקר הביס את מרשל 11.5-3.5.
מרכז|ממוזער|550px|פרנק מרשל-לסקר, אליפות העולם 1907
מרשל נקט בהגנה הצרפתית בשחקו בצבע השחור, והשיג ארבע תוצאות תיקו ושלושה הפסדים. מרשל בחר בהסתעפות MacCutcheon בה משחקים 3. פג3 פו6 4. רז5 רב-4. בחירה זו לא הייתה יכולה להפתיע את אלוף העולם, אשר שיחק שני משחקי שחמט בהתכתבות שהחלו מעמדה זו נגד מפתח ההסתעפות, MacCutcheon עצמו. התוצאות היבשות מטעות, שכן מרשל היה קרוב לזכות במשחק השביעי, בו הגיע לסיום זכוי.
בשנת 1908 ניצח לסקר בדו-קרב על אליפות העולם מול טאראש 10.5-5.5.
מרכז|ממוזער|550px|זיגברט טאראש-לסקר, אליפות העולם 1908
בתחרות הבינלאומית החזקה של סנקט פטרבורג 1909, בה השתתפו כמעט כל השחמטאים הגדולים של אותה תקופה, לאחר שצבר רק נקודה וחצי בשלושת המשחקים הראשונים, לסקר הצליח לסיים את התחרות במקום הראשון יחד עם עקיבא רובינשטיין, מנצח את כל המשחקים בהם פתח בלבן.
בשנת 1909 קיים לסקר דו-קרבות על אליפות העולם מול דוד ינובסקי שהסתיימו בתוצאה 4–10.
מרכז|ממוזער|550px|דוד ינובסקי-לסקר, אליפות העולם 1909
מרכז|ממוזער|550px|דוד ינובסקי-לסקר, אליפות העולם 1909
בשנת 1910 קיים לסקר דו-קרב נוסף על אליפות העולם מול ינובסקי, לסקר ניצח 9.5-1.5.
מרכז|ממוזער|550px|דוד ינובסקי-לסקר, אליפות העולם 1910
בשנת 1910 קיים לסקר דו-קרב על אליפות העולם מול קרל שלכטר, שהסתיים בתיקו 5-5, ולכן לסקר שמר על תוארו אך ראה בתוצאה זו כישלון.
מרכז|ממוזער|550px|קרל שלכטר-לסקר, אליפות העולם 1910
בשנת 1914 נערכה תחרות בין לסקר לבין שני שחקנים שטענו לכתר – חוזה ראול קפבלנקה ורובינשטיין. בתחרות השתתפו גם אלכין, טאראש ומרשל והיא התקיימה בסנקט פטרבורג. לסקר זכה במקום הראשון וקפבלנקה במקום השני. תוצאה זו זיכתה אותו בתואר החדש רב-אמן בשחמט.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הופסקו התחרויות, ורק ב-1921 התחדשה הפעילות השחמטאית, כאשר האירוע הראשון היה דו-קרב על האליפות בין לסקר לקפבלנקה. המשא ומתן על דו-קרב זה החל בשנת 1912 אך הופסק עקב מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1920 הציע לסקר לוותר על תוארו לטובת קפבלנקה, אך זה סירב וביקש להתמודד בדו-קרב.
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+ דו-קרב על אליפות העולם בין קפבלנקה ללסקר, מרץ-אפריל 1921 בהוואנה
|-
! !! !!01!!02!!03!!04!!05!!06!!07!!08!!09!!10!!11!!12!!13!!14!!תוצאה
|-
| 1||align=right|חוסה ראול קפבלנקה
||½||½||½||½||1||½||½||½||½||1||1||½||½||1|| 9
|-
| 2||align=right|עמנואל לסקר
||½||½||½||½||0||½||½||½||½||0||0||½||½||0|| 5
|}
קפבלנקה ניצח בקרב בתוצאה 0–4 ו-10 תיקו וזכה באליפות, אך לסקר טען שתנאי המשחק שהתרחש בהוואנה במזג אוויר טרופי הפריעו לו. קפבלנקה השתמט מקרב גומלין וכך לסקר לא הצליח להשיב לעצמו את הכתר, אולם בתחרויות הבאות המשיך לנצח גם את קפבלנקה ואלכין.
הגירה מגרמניה
בשנת 1933 נאלצו לסקר ואשתו מרתה כהן לעזוב את גרמניה בשל יהדותם. הם עברו לאנגליה, ולאחר שהייה קצרה בברית המועצות שם ויתר לסקר על אזרחותו הגרמנית השתקעו בניו יורק.
גם בגיל מבוגר מאוד לשחמטאי (בן 68) הוכיח לסקר כי עדיין כוחו במותניו.
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+ מוסקבה 1936
|-
! !! !!01!!02!!03!!04!!05!!06!!07!!08!!09!!10!!תוצאה
|-
| 1||align=right|חוסה ראול קפבלנקה
|x||1½||½½||1½||1½||½1||½½||1½||½1||11|| 13
|-
| 2||align=right|מיכאל בוטביניק
|0½||x||1½||1½||1½||1½||½½||½½||11||1½|| 12
|-
| 3||align=right|סאלו פלור
|½½||0½||x||1½||½0||1½||½0||11||½0||½1|| 9.5
|-
| 4||align=right|אנדור לילינטל
|0½||0½||0½||x||½½||1½||½1||½½||½1||½½|| 9
|-
| 5||align=right|ויאצ'סלאב רגוזין
|0½||0½||½1||½½||x||1½||½1||0½||0½||½½|| 8.5
|-
| 6||align=right|עמנואל לסקר
|½0||0½||0½||0½||0½||x||1½||½1||½½||1½|| 8
|-
| 7||align=right|גריגורי לבנפיש
|½½||½½||½1||½0||½0||0½||x||10||½½||½0|| 7.5
|-
| 8||align=right|אריך אליסקסיס
|0½||½½||00||½½||1½||½0||10||x||½½||½½|| 7.5
|-
| 9||align=right|איליה קאן אברמוביץ'
|½0||00||½1||½0||1½||½½||½½||½½||x||½0|| 7.5
|-
|10||align=right|ניקולאי ריומין
|00||0½||½0||½½||½½||0½||½1||½½||½1||x|| 7.5
|}
בשנת 1936 הוזמן לתחרות השחמט בנוטינגהאם 1936 הנחשבת עד היום לאחת התחרויות החזקות שהתקיימו אי פעם. זו הייתה התחרות האחרונה בה השתתף לסקר.
יישום שיטות פסיכולוגיות במשחק
על לסקר נאמר כי ניצל שיטות פסיכולוגיות כדי להכריע את יריביו. נטען כי הוא מנתח את האיכויות הסובייקטיביות של היריב, וזאת בנוסף לדרישות האובייקטיביות של העמדה על גבי הלוח. ריצ'רד רטי העריך אף שלעיתים לסקר בוחר במכוון במסע נחות אם הוא סבור שיגרום אי נוחות ליריבו. לסקר הכחיש טענות אלו, ומרבית הכותבים המודרניים מסכימים עם לסקר. המאפיינים שעשו את משחקו מסתורי לבני תקופתו נראים עכשיו לעיתים תכופות במשחקים מודרניים: ההתקפה ז4 כנגד הסתעפות הדרקון בהגנה הסיציליאנית, הקרבות שנועדו להשיג יתרון עמדתי, בחירת המסע המעשי ביותר ולא לנסות למצוא את המסע הטוב ביותר, התקפה נגדית וניסיון לסבך את המשחק לפני שעמדה לא טובה נהפכת לקשה.
Why Lasker Matters דן בנושא. ולדימיר קרמניק אומר "לסקר הבין שסוגים שונים של יתרון ניתנים להחלפה זה בזה: יתרון טקטי ניתן להמיר ליתרון אסטרטגי ולהפך" דבר שנראה מסתורי לבני זמנו שהיו אמונים על התאוריות של שטייניץ או טאראש. ג'ון נאן אומר עליו כי "לכל אלופי העולם הייתה היכולת לעורר טעויות אצל יריביהם. … אם עלינו לסכם את הטכניקה של לסקר במילה אחת, היא תהיה 'misdirection' (הכוונה למקום הלא-נכון). כישרונו היה ביצירת סיטואציות שבהן הכללים הנורמליים ואפני ההערכה של עמדה אינם תקפים. יריביו היו נכשלים בלהבין שמשהו אינו כשורה עד שהיה מאוחר מדי. הטכניקה הזו הייתה כה מוצלחת כך שלא רק יריביו אלא גם מנתחים מאוחרים רבים כשלו בהערכת שיטת הפעולה של לסקר. כתוצאה מכך נוצר מיתוס לפיו שרבים מניצחונותיו של התבססו על הונאה, מזל-טהור או אפילו מהאפקט של הסיגרים שלו. במציאות, לא היה דבר מסתורי או חשאי במשחקיו. הם התבססו על הבנה עמוקה של שחמט, הערכה של עמדות מוליכות-שולל ומעט פסיכולוגיה ממולחת. … כמעט בכל מקרה, הוא שיחק מסעים, שנראו פרובוקטיביים אולם לא היו גרועים מהאלטרנטיבות, אך עם הבדל משמעותי - היה סביר יותר שהם יקדמו טעות."
הניצחון המפורסם שלו נגד קפבלנקה בסיבוב האחרון של התחרות בסנקט פטרבורג בשנת 1914, ניצחון לו היה זקוק כדי לנצח בתחרות, מוצג כעדות לסגנון הפסיכולוגי שלו. במשחק זה שיחק לסקר בלבן, ובחר בנוסח של חילופים בהגנה הספרדית, נוסח שבמרבית המקרים נוקטים בו כאשר מנסים להבטיח תיקו בלבן. קרמניק טוען שמשחקו הוכיח הבנה עמדתית עמוקה, ולא פסיכולוגיה בלבד. מכל מקום במשחק זה ניתן לראות מעין מיקרו-קוסמוס של סגנונו של לסקר: הוא השקיע לימוד מועט של שלב הפתיחה, היה יצירתי ביותר ורב-תושייה בשלב המציעה ושיחק את שלב הסיום ברמה הגבוהה ביותר. גם כשהיה לסקר בשנות ה-60 המאוחרות של חייו, עדיין נחשב ליריב מסוכן ביותר בכל משחק נתון.
אחד המשחקים המפורסמים של לסקר הוא נגד באואר, מתחרות אמסטרדם בשנת 1889, שם הקריב לסקר שני רצים בתמרון שהופיע לאחר מכן במספר משחקים נוספים. מספר הסתעפויות בפתיחה קרויות על שמו, למשל הגנת לסקר בגמביט המלכה (1. ד4 ד5 2. ג4 ה6 3. פג3 פו6 4. רז5 רה7 5. ה3 0-0 6. פו3 ח6 7. רח4 פה4).
בשנת 1895 הציג לסקר חידוש שקטע את השימוש בגמביט אבנס הפופולרי במשחקים תחרותיים. 1. ה4 ה5 2. פו3 פג6 3. רג4 רג5 4. ב4 ר:ב4 5. ג3 רא5 6. ד4 ד6 7. 0-0 רב6 8. ד:ה5 ד:ה5 9. מה:ד8+ פ:ד8 10. פ:ה5 רה6 . החידוש של לסקר מסכל את הכוונות ההתקפיות של הלבן ולדברי ראובן פיין העמדה המתקבלת היא "מדכאת מבחינה פסיכולוגית עבור השחקן הלבן שבחר בגמביט" ובאופן אובייקטיבי היא טובה לשחור, שלו יתרון קל בשלב הסיום.
משחקי מופת
לבן: וילהלם שטייניץ שחור: עמנואל לסקר ניו יורק 1894
לבן: הרי נלסון פילסברי שחור: עמנואל לסקר סנקט פטרבורג 1895
לבן: מוריץ פורגס שחור: עמנואל לסקר נירנברג 1896
אחת הסיבות שלסקר היה יריב שכה קשה לנצחו היא כי הוא השתמש במשחקיו ברעיונות שהתגלו שנים רבות אחר כך על ידי אהרון נימצוביץ' וחברי ההיפרמודרניזם. במשחק זה לסקר מדגים מדוע עמדה מכווצת ומוגבלת איננה בהכרח רעה. מה שקובע בעמדה היא כמות האנרגיה שטמונה בה והאפשרות להוציא את האנרגיה החוצה. בסופו של דבר לסקר משחרר את כל האנרגיה בתוך 10 מסעים שכל אחד מהם מהווה איום על יריבו.
לבן: פרנק מרשל שחור: עמנואל לסקר ניו יורק 1907
חוסה ראול קפבלנקה, אלוף העולם אמר:
In order to improve your game you must study the endgame before anything else; for, whereas the endings can be studied and mastered by themselves, the middlegame and the opening must be studied in relation to the endgame.
Last lectures (1966), p. 19
המשחק הזה בהחלט מלמד על שלב הסיום. לסקר העביר את המשחק מיידית משלב המציעה לשלב הסיום, וניהל אותו בצורה מופתית.
לבן: עקיבא רובינשטיין שחור: עמנואל לסקר סנקט פטרבורג 1909
לבן: עמנואל לסקר שחור: זיגברט טאראש סנקט פטרבורג 1914 ראשון
רגלי בודד, מנותק מיתר הרגלים נראה חלש שכן ניתן להגן עליו רק עם כלים. למרות זאת לא תמיד קל ללכוד רגלי כזה. על כל כלי שמאיים ללכוד אותו, ניתן להביא כלי שיגן עליו. לסקר מוצא דרך לעשות זאת - הוא מתחיל בהתקפה ישירה על הרגלי, ולאחר שזו לא מצליחה הוא פותח בהתקפה על הכלים שמגינים על הרגלי. לאחר שהתקפה זו נהדפת, הוא מתחיל בהתקפה על הרגלים שמגינים על הכלים שמגינים על הרגלי. לאט לאט נוצרות חולשות במחנה המגן, ובסופו של דבר מושג יתרון חומרי. במקרה זה זוכה לסקר בצריח תמורת פרש ושני רגלים, יתרון זעיר, אך די בכך לאלוף העולם כדי להכריע את המשחק.
לבן: עמנואל לסקר שחור: זיגברט טאראש סנקט פטרבורג 1914 שני
בעמדה לאחר המסע ה-14 של השחור, לשחור יתרון רגלים באגף המלכה. במשחק טאראש בכלים השחורים היטיב לשחק, לאחר המסע ה-22 כפה על הלבן את החלפת הצריחים, ובכך הביא לביטוי את יתרון הרצים מול החולשה של הרגלי הכפול בטור ב'. לאחר המסע ה-27 לשחור הייתה עמדה זכויה לחלוטין והמסע 37...רה6+ 38. מו8 ר:ז7+ 39. מ:ז7 ר:ב3 ולשחור עמדה זכויה לחלוטין. השחור בחר באפשרות אחרת ורק המסע האטיודי 41. מז6! אפשר ללבן לסיים בתיקו.
שחמטאים שניצחו את לסקר
רשימה זו מתייחסת לשחמטאים שניצחו את לסקר במשחק תחרותי רגיל (לא סימולטני ולא משחק בו קיבלו יתרון חומרי מלכתחילה):
אלכסנדר אלכין - ציריך 1934
קורט פון ברדלבן - ברלין 1889 דו-קרב +1 -2 =1, הייסטינגס 1895
אוסיפ ברנשטיין - מוסקבה 1914 דו-קרב +1 -1 =0, סנקט פטרבורג 1914
הנרי בירד - ליברפול 1890 דו-קרב +2 -7 =3, לונדון 1892
ג'וזף הנרי בלקברן - הייסטינגס 1895, לונדון 1899
יפים בוגוליובוב - ציריך 1934
מיכאל בוטביניק - מוסקבה 1936
גיולה ברייר - בודפשט 1911
חוסה ראול קפבלנקה - הוואנה 1921 +4 -0 =10, ניו-יורק 1924, מוסקבה 1936
הורציו קארו - ברלין 1890
רודולף שארושק - נירנברג 1896
מיכאל צ'יגורין - הייסטינגס 1895, ברייטון 1903 (דו-קרב +2 -1 =3)
פיודור דוס-חוטימירסקי - סנקט פטרבורג 1909
ראובן פיין - נוטינגהאם 1936
סאלו פלור - נוטינגהאם 1936, מוסקבה 1936
דוד ינובסקי - נירנברג 1896, פריז 1909 (דו-קרב +2 -2 =0, דו-קרב +1 -7 =2)
גריגורי לבנפיש - מוסקבה 1925
אנדור לילינטל - מוסקבה 1936
גיולה מקובץ - גראץ 1890
פרנק מרשל - פריז 1900, ניו-יורק 1940 (דו-קרב +1 -0 =1)
ג'יימס מורטימר - לונדון 1892
אהרון נימצוביץ' - ציריך 1934
הרי נלסון פילסבורי - סנקט פטרבורג 1895/96 (פעמיים), נירנברג 1896, אוגסבורג 1900, קיימברידג' ספרינגס 1904
איגנץ פון פופיל - ברסלב 1889
ויאצ'סלאב רגוזין - מוסקבה 1936
שמואל רשבסקי - נוטינגהאם 1936
עקיבא רובינשטיין - סנקט פטרבורג 1909
קרל שלכטר - קיימברידג' ספרינגס 1904, וינה-ברלין 1910 (דו-קרב +1 -1 =8)
ג'קסון שוואלטר - דו-קרב +2 -6 =2
גדעון סטולברג - ציריך 1934
וילהלם שטייניץ - ניו-יורק, פילדלפיה, מונטריאול (דו-קרב +5 -10 =4), סנקט פטרבורג 1895/96, מוסקבה 1896/97
זיגברט טאראש - הייסטינגס 1895, דו-קרב בדיסלדורף-מינכן 1908 (+3 -8 =5)
קרלוס טורה רפטו - מוסקבה 1925
לואיס ואן פליט - אמסטרדם 1889
דו-קרבות
שנה מיקום המתמודד השני תוצאה1889 ברלין קורט פון ברדלבן 2.5 מ-4 ניצחון1890 לייפציג ג'ק מיזס 6.5 מ-8 ניצחון1890 ליברפול הנרי בירד 8.5 מ-12 ניצחון1890 מנצ'סטר נ. מיניאטי 4 מ-5 ניצחון1890 ווינה ברטולד אינגליש 3.5 מ-5 ניצחון1891 לונדון פרנסיס לי 1.5 מ-2 ניצחון1892 ניוקאסל הנרי בירד 5 מ-5 ניצחון1892 לונדון ג'וזף הנרי בלקברן 8 מ-10 ניצחון1892 ארצות הברית ג'קסון שואוולטר 6.5 מ-9 ניצחון1893 הוואנה צ'לסו גולמאיו 2.5 מ-3 ניצחון1893 הוואנה אנדרס ווסקס 3 מ-3 ניצחון1893 ניו יורק אלפרד אטלינגר 5 מ-5 ניצחון1894 ארצות הברית וילהלם שטייניץ 12 מ-19 ניצחון, אלוף העולם1896 מוסקבה וילהלם שטייניץ 12.5 מ-17 ניצחון, המשך כהונת אלוף העולם1901 מנצ'סטר דוד ינובסקי 1.5 מ-2 ניצחון1903 ברייטון מיכאל צ'יגורין 2.5 מ-6 הפסד1907 ניו יורק פרנק מרשל 11.5 מ-15 ניצחון, המשך כהונת אלוף העולם1908 אמסטרדם אברהם שפייר 2.5 מ-3 ניצחון1908 גרמניה זיגברט טאראש 10.5 מ-16 ניצחון, המשך כהונת אלוף העולם1909 פריז דוד ינובסקי 2 מ-4 תיקו1909 פריז דוד ינובסקי 8 מ-10 ניצחון1910 גרמניה קארל שלכטר 5 מ-10 תיקו, המשך כהונת אלוף העולם1910 ברלין דוד ינובסקי 9.5 מ-11 ניצחון, המשך כהונת אלוף העולם1916 ברלין זיגברט טאראש 5.5 מ-6 ניצחון1921 הוואנה חוזה ראול קפבלנקה 5 מ-14 הפסד תואר אלוף העולם
לסקר המתמטיקאי
לסקר היה גם מתמטיקאי מכובד. את עבודת הדוקטורט במתמטיקה, עשה בשנים 1900–1902 באוניברסיטת ארלנגן, בהנחייתו של דויד הילברט. עבודת הדוקטורט שלו Über Reihen auf der Convergenzgrenze פורסמה בשנת 1901 בכתב העת "Philosophical Transactions".
לסקר היה זה שהציע את המושג אידיאל פרימרי, המכליל את מושג החזקה של מספר ראשוני מן המספרים השלמים לחוגים כלליים. תרומתו החשובה ביותר למתמטיקה היא משפט לסקר-נתר, המספק, עבור כל אידיאל של חוג קומוטטיבי נותרי, פירוק בתור חיתוך של מספר סופי של אידיאלים פרימריים. לסקר הוכיח את המשפט עבור חוגי פולינומים בכמה משתנים מעל שדה; מאמרו בנושא, Zur Theorie der Moduln und Ideale, פורסם בשנת 1905 בכתב העת "Mathematische Annalen". את ההכללה לחוגים קומוטטיביים נותריים, שלהם תפקיד מרכזי בגאומטריה אלגברית, הוכיחה אמי נתר.
צדדים אחרים בחייו
לסקר עסק בפילוסופיה, והיה חבר טוב של אלברט איינשטיין. בשלב מאוחר בחייו היה להומניטר וכתב בלהט על הצורך בהשכלה מובנית ומעוררת השראה לצורך ייצוב והבטחת ביטחון האנושות. הוא החל לשחק ברידג' ונהיה לאמן במשחק זה, בנוסף למשחק הלוח הסיני גו אותו חקר.
הוא המציא את המשחק לאסקה, משחק דמוי דמקה, בו במקום לסלק את הכלים שנלקחו מהלוח מניחים אותם מתחת לכלי הלוכד.
המשוררת אלזה לסקר-שילר הייתה גיסתו, אשת אחיו, ברטולד לסקר, שהיה שחמטאי ורופא.
אדוארד לסקר, אמן בינלאומי לשחמט טען שהוא קרוב משפחה של לסקר. שניהם שיחקו בתחרות הגדולה שהתקיימה בניו יורק בשנת 1924.
ד"ר לסקר עסק רבות בפיתוח "תורת המאבק". הוא שאף להכללה וניסוח מתמטי של רעיון המאבק לצורותיו.
במסגרת זו, בחן משחקי לוח שונים כגון את שיטתו בשחמט סיכם בספר "תורת השחמט", שיצא גם בעברית.
מספריו
שמאל|ממוזער|250px|פרסום של עמנואל לסקר שיצא לאור בין השנים 1904–1907
הגיון פשוט בשחמט, 1895 (12 הרצאות).
מאבק, 1907.
תחרות השחמט הבינלאומית של סנקט פטרבורג 1909 (ניתוח של אחת מתחרויות השחמט החזקות אי פעם, ספר שנלמד פעמים רבות על ידי אלכין).
הבנת העולם, 1913.
הפילוסופיה של הבלתי שלם, 1919.
תורת השחמט (1925), מהדורה עברית: זמורה 1984 (ספר לימוד כללי שהיה מפורסם בחוגי השחמט הן בשל הטון הפילוסופי שלו והן בשל תוכנו).
משחקי לוח של העמים, 1931.
לקריאה נוספת
ז'ק האנאק, עמנואל לסקר, לונדון 1952 (באנגלית).
Schach und Schalom (שחמט ושלום) מאת Ludwig Steinkohl (לודוויג שטיינקוהל) שיצא ב-1995 בהוצאת Rochade Europa, בגרמניה.
קישורים חיצוניים
מבחר תחבולות ממשחקיו,wtharvey.com
משחקים מוסברים (באנגלית)
1904
הרי נלסון פילסברי מול עמנואל לסקר, 3.5.1904,The Man who "Invented" 1.d4
1914
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 28.4.1914,Finally, The World Champion! Capablanca vs Lasker St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 11.5.1914, Stop Trying to Hit Me and Hit Me! Capablanca vs Lasker St. Petersburg (1914)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 18.5.1914, League of Legends Lasker vs Capablanca St. Petersburg (1914)
עמנואל לסקר מול פרנק מרשל, 22.5.1914, Winning Big! Lasker vs Marshall St. Petersburg (1914)
1921
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 15.3.1921, Challenger? Or Champion?? Capablanca vs Lasker WCC Game 1 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 17.3.1921, Basic Chess Principles Lasker vs Capablanca WCC Game 2 (1921)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 19.3.1921, Mixing it Up Capablanca vs Lasker WCC Game 3 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 23.3.1921, Tug-O-War Lasker vs Capablanca WCC Game 4 (1921)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 29.3.1921,End of an Era? Capablanca vs Lasker WCC Game 5 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 30.3.1921, The Wounded Champion Lasker vs Capablanca WCC Game 6 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 3.4.1921, Unassailable! Lasker vs Capablanca WCC Game 8 (1921)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 6.4.1921, A Surprise for Capa Capablanca vs Lasker WCC Game 9 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 8.4.1921, Havana Knights Lasker vs Capablanca WCC Game 10 (1921)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 13.4.1921, I do Not Consider it Good Capablanca VS Lasker WCC Game 11 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 16.4.1921, Running Out Of Time Lasker vs Capablanca WCC Game 12 (1921)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 19.4.1921, Waste of Time... or IS It? Capablanca VS Lasker WCC Game 13 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 20.4.1921, Only One Genius Among Them Lasker vs Capablanca WCC Game 14 (1921)
1925
קרלוס טורה רפטו מול עמנואל לסקר, 25.11.1925,Lasker Against The Windmills - The Mexican Immortal!
1936
מיכאל בוטביניק מול עמנואל לסקר, 27.5.1936, Soviets Organized a Tournament to Show Their Supremacy, But One Man Wouldn't Have It
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 3.6.1936,Clash of Old Rivals Lasker vs Capablanca Moscow 1936.
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים אלופי עולם בשחמט
קטגוריה:מתמטיקאים יהודים גרמנים
קטגוריה:פרובלמאים יהודים
קטגוריה:שחמטאים יהודים גרמנים
קטגוריה:שחמטאים יהודים בשואה
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט גרמנים
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט יהודים
קטגוריה:פרובלמאים גרמנים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1868
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1941
| 2024-08-12T11:24:39
|
הידלדלות שכבת האוזון
|
שמאל|ממוזער|250px|הדמיה של החור בשכבת האוזון מעל אנטארקטיקה, ספטמבר 2006
הידלדלות שכבת האוזון (מכונה: החור באוזון) התרחשה באזור באטמוספירה שמעל אנטארקטיקה וסביבותיה. הידלדלות זו הפכה לאחת הבעיות הבוערות באיכות הסביבה במחצית השנייה של המאה ה־20 בנוגע לאטמוספירה, כשלצידה בולטת התגברות אפקט החממה.
חשיבותה של שכבת האוזון
שכבת האוזון מצויה בסטרטוספירה. לשכבה זו חשיבות רבה בקיום החיים על פני כדור הארץ. שכבת האוזון מסננת את הקרינה האולטרה־סגולה המגיעה מהשמש, קרינה המסכנת את היצורים החיים, גורמת לסרטן העור, ופוגעת בתהליכי הפוטוסינתזה בצמחים. שכבת האוזון בולעת את הקרינה שבאורכי הגל בין 295 ל־320 ננומטר.
על פי מדענים העוסקים בנושא, שכבת האוזון היא זו שאפשרה לבעלי חיים לצאת מתוך האוקיינוס אל פני האדמה ולהתחיל בהתפתחות החיים על היבשה.
החל משנות ה-50 של המאה ה-20 מדענים החלו למדוד ולעקוב אחרי שכבת האוזון שמעל אנטארקטיקה.
בשנת 1982 התגלתה לראשונה הידלדלות מה בשכבת האוזון מעל אנטארקטיקה. ובשנת 1985 התגלה על ידי מדעני הסקר האנטארקטי הבריטי כי שכבת האוזון מעל הקוטב הדרומי (ויבשת אוסטרליה) כבר הידלדלה עד מאוד והקרינה המסוכנת חודרת דרכה. ירידה בעובי שכבת האוזון מאפשרת לקרינה רבה יותר להגיע אל כדור הארץ. הגדלת הקרינה פוגעת באדם (מגדילה את שכיחות סרטן העור, פוגעת במערכות חיסוניות, גורמת לנזקים בראייה), וכן פוגעת בצמחים, בבעלי חיים ובחומרים פלסטיים.
הפגיעה בשכבת האוזון
עם החומרים הפוגעים בשכבת האוזון נמנים:
CFC (ראשי תיבות של "Chlorofluorocarbon") – משפחת תרכובות של כלור, פלואור ופחמן, ששימשה כחומר קירור במקררים ובמזגנים, כממסים וכחומרים לניקוי תעשייתי, כחומרים מקציפים, כחומרים לכיבוי אש וכתרסיסים.
פחמן ארבע־כלורי – משמש כחומר גלם ל־CFC, ממס וזרז לתהליכי ייצור בתעשייה.
HCFC – תרכובות של CFC ומימן ששימשו למשך תקופה מסוימת כתחליפים ל־CFC.
מתיל ברומיד – תרכובת של פחמן, מימן וברום המשמשת חומר הדברה לחיטוי קרקע ולטיפול במוצרים חקלאיים.
האלונים – תרכובות ברום, פלואור ופחמן המשמשים כחומר כיבוי שרפות במטפים.
מתיל כלורופורם – תרכובת המכילה פחמן, מימן וכלור ומשמשת כממס תעשייתי.
חומרים אלה בדרך כלל יציבים מאוד בשכבת הטרופוספירה ומתפרקים רק בסטרטוספירה בהשפעת קרינה חזקה של אור אולטרה־סגול. כאשר מתפרקת מולקולה של חומר כזה, משתחרר ממנה רדיקל חופשי (אטום בודד של כלור או ברום), המתקיף את מולקולת האוזון וגורם להתפרקותה למולקולת חמצן ולאטום חמצן חופשי. אולם אטום הכלור או הברום נשאר חופשי, ופנוי לפרק עוד מולקולת אוזון. דוגמה לפרוק קטליטי של אוזון באטמוספירה:
נחבר את ריאקציות 1 ו־2 והריאקציה נטו
כך נוצר "כדור שלג" - תהליך שבו כל מולקולה של החומרים המוזכרים לעיל יכולה לפרק מספר גדול של מולקולות אוזון. מנגנון זה פועל בעיקר בחלקה העליון של הסטרטוספירה שם מצויים אטומי חמצן חופשיים. להידלדלות האוזון בשכבות הנמוכות של הסטרטוספירה גורמים תהליכים מורכבים יותר.
אטום כלור בודד ימשיך להרוס אוזון במשך כשנתיים עד שישקע חזרה לטרופוספירה. ברום הרסני לאוזון עוד יותר מכלור אלא שהכלור נפוץ יותר. ההלוגנים האחרים: פלואור ויוד הרסניים פחות: פלואור יגיב עם מים או גז מתאן ותתקבל החומצה היציבה HF ואילו תרכובות יוד יישארו בטרופוספירה ולא יגיעו לשכבת האוזון.
סוזן סולומון הייתה הראשונה שהציעה את ההשערה כי ריאקציית הרדיקליים חופשיים של Chlorofluorocarbon היא הגורם להידלדלות שכבת האוזון מעל אנטארקטיקה.
פעולות לשיקום שכבת האוזון
כדי להפסיק את הפגיעה באוזון נחתמה ב־16 בספטמבר 1987 אחת האמנות הגלובליות הראשונות לענייני סביבה – פרוטוקול מונטריאול. האמנה אסרה שימוש בכימיקלים מלאכותיים שאחראים לפגיעה באוזון, בעיקר גזים מסוג פריאון, שבהם נעשה שימוש בתרסיסים ובמקררים. חוקרים שניתחו נתונים שנאספו ב–20 השנים האחרונות על ידי לוויינים ושלושה מתקנים המונחים על הקרקע, מצאו שקצב היעלמות האוזון ירד משמעותית בסטרטוספירה העליונה – החלק העליון ביותר של שכבת האוזון.
הפרוטוקולים הבינלאומיים קבעו שעל המדינות המפותחות להפסיק לייצר את גז ה־CFC-11 עד שנת 1996, ושעל המדינות המתפתחות לחדול מכך עד שנת 2015. על פי הדיווחים של המדינות השונות, הייצור הגלובלי של CFC-11 מתקרב לאפס החל משנת 2006.
על אף שהשכבות העליונות של האוזון נמצאות בדרך לשיקומן, המצב בשכבות התחתונות מורכב יותר. במקרה שלהן, ההתחממות הגלובלית משנה את הטמפרטורות ואת דפוסי הרוחות, והדבר מעכב את השיקום.
ב־4 בינואר 2018 פרסמה נאס"א מחקר המציג הוכחות לכך ששיקום שכבות האוזון מתקיים הודות להפחתת שימוש האדם בכימיקלים המלאכותיים שפוגעים באוזון. למרות זאת, מחקר שנעשה באותה התקופה הראה שהפחתת כמות הכימיקלים היה שונה מהצפוי, וממצאים שונים קישרו את פליטת הגזים לאזור מזרח אסיה ולאזורים נוספים בחצי הכדור הצפוני, והראו שבאופן כללי כמות ה־CFC-11 שנפלטת גדולה משמעותית ממה שמדווח. ממצאים אלו הובילו את החוקרים למסקנה שבמדינות שונות, ובעיקר במזרח אסיה מתקיימת בחשאי פעילות תעשייתית הולכת וגדלה שפולטת כימיקלים אשר אסורים באמנות בינלאומיות. מנהל המחקר העריך שגורמים אלו עלולים לעכב את השתקמות האוזון בפועל לעומת התחזיות בכ־10 שנים. בעקבות הממצאים, חוקרים מיפן, קוריאה הדרומית וסין, מסרו לצוות המחקר שייקחו על עצמם לנסות ולאתר את המיקום המדויק של הפליטות האסורות, וממשלת סין התחייבה לאתר ולסגור אתרים אלו.
בנובמבר 2018 דו"ח של האו"ם שחקר את התאוששות שכבת האוזון מכימיקלים מאז שנת 2000, העריך את קצב התאוששות בכ־3-1% בכל עשור. אם יימשך קצב השיקום, עשויים חלק מהאזורים של האוזון להשתקם במלואם כבר עד שנות ה־30 של המאה ה־21, ואזורים אחרים, אשר משתקמים לאט יותר, עשויים להשתקם עד שנת 2060. עם זאת, הערכות מאוחרות יותר נתנו תחזיות שונות, מאוחרות יותר, לקצב השיקום.
באוקטובר 2019 פרסמה נאס"א שהחור באוזון מעל אנטארקטיקה קטן לרמה הנמוכה ביותר שנצפתה מאז 1982. הירידה מוסברת בעיקר עקב שינוי חריג במזג האוויר - התחממות משמעותית והפחתת מהירות הרוחות בשנה החולפת.
בספטמבר 2022 התפרסם מחקר שמדד כי למעלה ממחצית מהכימיקלים המזיקים לאוזון שנצפו מאז 1980 כבר אינם.
קישורים חיצוניים
זרקור על החור באוזון, באתר מוזיאון המדע בירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:איומים ומפגעים סביבתיים
קטגוריה:אטמוספירת כדור הארץ
| 2024-09-16T13:57:54
|
חוסה ראול קפבלנקה
|
חוסה ראול קפבלנקה (בספרדית: José Raúl Capablanca y Graupera; 19 בנובמבר 1888 – 8 במרץ 1942) היה גדול שחמטאי קובה, רב-אמן ואלוף העולם השלישי בשחמט (1921–1927). קפבלנקה היה ידוע במיוחד בהבנתו האינטואיטיבית, במשחקו הפוזיציוני, במיעוט טעויותיו, ובסגנון משחק טהור. נחשב לאחד מגדולי השחמטאים בכל הזמנים. קפבלנקה היה גם דיפלומט וסופר שחמט מוערך. הוא חבר בהיכל התהילה העולמי של השחמט .
נאמר עליו: עמנואל לסקר: "הכרתי הרבה שחמטאים, אך ביניהם היה רק גאון אחד - קפבלנקה!"; מיכאל בוטביניק: "במשחקיו בולטת מגמה לפשטות, ובפשטות הזו יש יופי מיוחד של עומק גאוני"; אנטולי קרפוב: "האידיאל של שחמט יכול להיות רק תמונה קולקטיבית, אך לדעתי, קפבלנקה הכי התקרב אליו".
ביוגרפיה
חוסה ראול קפבלנקה נולד בהוואנה שבקובה ב-1888. על פי עדותו למד בגיל 4 את כללי השחמט בעת שצפה במשחקי אביו.
הוא סיפר כי ראה את אביו מבצע מסע בלתי חוקי עם הפרש, האשים אותו ברמאות ולאחר מכן הדגים את מה שנעשה. בגיל 5 נלקח קפבלנקה למועדון השחמט של הוואנה, והשחקנים המובילים גילו כי לא ניתן לנצח את הילד הצעיר גם אם נתן ליריבו יתרון של מלכה. שמו של קפבלנקה התפרסם במהרה בקובה, וכבר בגיל 13 נערכה תחרות בינו לבין אלוף קובה, חואן קורזו, בה ניצח קפבלנקה בתוצאה 6–7. שנה לאחר מכן השתתף קפבלנקה באליפות קובה, וסיים במקום הרביעי. הוא החל ללמוד הנדסה כימית באוניברסיטת קולומביה אך לא סיים את לימודיו, והפך את השחמט למקצועו.
בעקבות היותו עילוי שכישרונו בלט מגיל צעיר, היסטוריוני שחמט רבים מתייחסים אליו כאל "מוצרט של השחמט". ריצ'רד רטי אמר עליו "שחמט היה שפת האם שלו".
שמאל|ממוזער|300px|קפבלנקה כילד במשחק מול אביו.
התקדמות מהירה
בשנת 1909, בגיל 20, ניצח קפבלנקה בדו-קרב מול אלוף ארצות הברית פרנק מרשל בתוצאה +8 -1=14 (שמונה ניצחונות, ארבע עשרה תוצאות תיקו והפסד אחד).
זו הייתה תוצאה שניתנת להשוואה להפסדו של מרשל בדו-קרב על אליפות העולם מול עמנואל לסקר +0 -8=7 בשנת 1907. בשנת 1911 הגיע קפבלנקה למקום השני בתחרות ניו יורק, בתוצאה של 9.5/12, מחצית הנקודה לאחר מרשל בהקדימו את צ'ארלס יפה ואוסקר חאייס במחצית הנקודה. בתחרות זו הוא הפסיד רק לרוי טורנבול בלק.
מרשל היטיב לזהות את הכישרון של יריבו והתעקש על מתן היתר לקפבלנקה להשתתף בטורניר החזק והאקסקלוסיבי שנערך בסן סבסטיאן בשנת 1911. בתחרות זו השתתפו רק אמנים מהדרג הראשון שכבר זכו בעבר בתחרות משמעותית. קפבלנקה נכלל חרף מחאות אמני שחמט שונים ובהם אוסיפ ברנשטיין ואהרון נימצוביץ', שהתנגדו לשיתופו משום שלא זכה מעולם בתחרות חזקה. לאחר שקפבלנקה זכה בסיבוב הראשון נגד ברנשטיין, תוך קבלת פרס היופי של התחרות כולה על משחק זה, הכיר ברנשטיין בכישרונו של קפבלנקה ואמר שלא יופתע אם קפבלנקה יזכה בתחרות. קפבלנקה נפגע כאשר נימצוביץ' העיר בשעה שצפה באחד ממשחקי הבזק שלו כי שחקנים שטרם הוכיחו את עצמם צריכים לנצור את לשונם כאשר הם בחברת טובים מהם. קפבלנקה הזמין את נימצוביץ' לסדרה של משחקי בזק שבהם זכה בקלות רבה. האמנים שהתאספו מסביב לשולחן קבעו כי אין שני לקפבלנקה במשחק מהיר, תכונה אותה שמר עד סמוך למותו. קפבלנקה זכה גם במשחק התחרותי נגד נימצוביץ', בהשתמשו בהסתעפות פתיחה שהרשימה מאוד את מיכאל בוטביניק. בסיום התחרות הדהים קפבלנקה את עולם השחמט כאשר זכה במקום הראשון בטורניר, בתוצאה +6 -1=7, לפני כל הצמרת העולמית למעט אלוף העולם לסקר שנעדר מהתחרות. הוא הקדים את עקיבא רובינשטיין, קרל שלכטר וזיגברט טאראש. המשחק היחיד שבו הפסיד, לרובינשטיין, נחשב לאחת היצירות המבריקות בקריירה של רובינשטיין.
שמאל|ממוזער|400px|דף רישום המסעים במשחק אייזנברג-קפבלנקה בכתב ידו של קפבלנקה
בשנת 1911 הציע קפבלנקה ללסקר לקיים דו-קרב על אליפות העולם. לסקר הסכים לאתגר, אך העמיד 17 תנאים לקיום הדו-קרב. קפבלנקה לא הסכים לחלק מהתנאים והדו-קרב לא התקיים. בשנת 1912 ניצח קפבלנקה בתחרות ניו יורק בתוצאה 11/13 בהקדימו את מרשל במחצית הנקודה.
בשנת 1913 שיחק קפבלנקה בעיר הולדתו, הוואנה, והגיע למקום השני לאחר מרשל, בתוצאה 10/14. הוא הפסיד במשחק מול מרשל, הגם שהגיע לעמדה עדיפה בהרבה. במשחק צפו 600 צופים, שהעדיפו את גיבורם המקומי, אבל בהתנהגות ספורטיבית נתנו למרשל מחיאות כפיים סוערות. מרשל תיאר זאת ביומנו וכתב שכאשר שמע את שאגת הצופים חשש שהקהל עומד להרוג אותו, וביקש ליווי של אנשי אבטחה.. ראובן פיין טוען שקפבלנקה הורה לראש העיר לפנות את כל הצופים כדי שלא יראו אותו נכנע. סיפור זה מופיע בספרים רבים וגם באינטרנט, אך וינטר טוען בספרו שאין בסיס לסיפורו של פיין.
בשנת 1913 השיג קפבלנקה את התוצאה הנדירה 13/13 בתחרות ניו יורק, הגם שהשחקן היחיד ברמת רב-אמן היה אולדריך דוראס, השתתפו בתחרות גם שחקנים ברמת אמן-בינלאומי כחאייס ואברהם קופצ'יק. באותה שנה השיג קפבלנקה תוצאה מושלמת נוספת של 9/9 בתחרות בהוואנה.
דיפלומט קובני
בחודש ספטמבר 1913 קיבל קפבלנקה תפקיד במשרד החוץ הקובני. נראה שלא היו לו כל חובות מוגדרים פרט למשחק השחמט, אך דווח שאת זה עשה באופן מצפוני. במשך שנים רבות הוא היה הקובני החי המפורסם ביותר.
בין החודשים אוקטובר 1913 למרץ 1914 נסע קפבלנקה לאירופה בדרכו לקונסוליה של סנקט פטרבורג לשחק בדו-קרבות או במשחקי ראווה נגד האמנים המובילים ברוסיה. במשחקים התחרותיים צבר קפבלנקה 19 ניצחונות, ארבע תוצאות תיקו והפסד אחד. ראשית ניצח את ז'אק מיזס וריצ'רד טייכמן בברלין. לאחר מכן בסנקט פטרבורג שיחק סדרה של שישה משחקים: שניים נגד אלכסנדר אלכין, שניים נגד אויז'ן זנוסקו-בורובסקי ושניים נגד פיודור דוס-חוטימירסקי. מששת המשחקים הוא הפסיד באחד לזנוסקו-בורובסקי וזכה ביתר החמישה. היו אלו שתי ההיתקלויות הראשונות שלו עם אלכין שהיה רמה מתחתיו בשלב זה. לאחר מכן ניצח את נימצוביץ' בסיום אלגנטי של רצים שוני צבע במשחק שהתקיים בריגה. בשנת 1914 ניצח את ברנשטיין במוסקבה במשחק שאנתולוגיות רבות מציגות אותו בזכות המסע הזוכה 29...מהב2!! והאסטרטגיה החדשה. בקייב ניצח את פדור בוגאטירצ'וק, בווינה ניצח את רטי ולאחר מכן ניצח בדו-קרב את סבלי גריגורייביץ' טרטקובר 1.5-0.5. קפבלנקה שיחק גם משחקים סימולטניים רבים שידועים בזכות המהירות שבה הסתיימו ובאחוז הניצחונות הגבוה שצבר בהם.
בתמצית, לא היה מתחרה לקפבלנקה כשחמטאי מהיר, גם בין טובי השחקנים בזמנו, וייתכן שגם בזמנים מאוחרים יותר. אלכין מתאר ביראת כבוד את "מעשה הגבורה של קפבלנקה שמשחק משחק סימולטני מהיר בין סיבובים של תחרות, כאשר הוא מקצה חמש דקות לכל מתחרה ולעצמו רק דקה, ועדיין הוא זוכה".
ב-1914 נערכה בסנקט פטרבורג תחרות גדולה שבה השתתפו טובי השחמטאים בעולם, ובהם לסקר, אלכין, טאראש ומרשל. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התמודד קפבלנקה עם יריבו הגדול לסקר בתנאי תחרות רגילים (ב-1906 ניצח קפבלנקה את לסקר בתחרות משחקי בזק). קפבלנקה צבר יתרון של נקודה וחצי בשלבים הראשונים של התחרות, ולסקר נלחם קשות כדי לחלץ תיקו במשחקים ביניהם. קפבלנקה זכה פעם נוספת בפרס היופי של התחרות במשחקו מול ברנשטיין, וכן היו לו ניצחונות מוערכים במשחקים מול דוד ינובסקי, במשחק
נימצוביץ' - קפבלנקה מוקדמות תחרות סנקט פטרבורג ב-1914 ונגד אלכין. במחצית השנייה של התחרות חזר לסקר לעצמו, ובין היתר ניצח את קפבלנקה במשחק מפורסם. בסיום זכה אלוף העולם לסקר במקום הראשון עם 13.5 נקודות ובמקום השני זכה קפבלנקה עם 13, הרבה לפני אלכין שהגיע למקום השלישי עם 10 נקודות. לאחר תחרות זו העניק הצאר ניקולאי השני לחמשת השחקנים שסיימו ראשונים בתחרות את התואר רב-אמן לשחמט.
שנות המלחמה
החל מפרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914 פסקה למעשה פעילות השחמט ברמה הבינלאומית למשך מעל ארבע שנים. קפבלנקה שהה בשנות המלחמה בעיקר בארצות הברית, ושיחק במספר תחרויות שבכולן ניצח, אך התחרויות לא היו חזקות מאוד. בניו יורק 1915 ניצח עם 13/14 (ביצועי מד כושר 2726), נקודה לפני מרשל. בניו יורק 1916 ניצח עם 14/17 (ביצועי מד כושר 2710), לפני ינובסקי עם 11 נקודות, חאייס עם 10.5, בוריסלב קוסטיץ' וקופצ'יק עם 10. בניו יורק 1918 ניצח עם 10.5/12 (ביצועי מד כושר 2833) לפני קוסטיץ' ומרשל. בתחרות זו שיחק קפבלנקה בכלים הלבנים מול מרשל שחשף את הגמביט שהכין לפתיחה הספרדית. מרשל הציג הקרבת רגלי זו כחידוש במשחק - אך הפסיד, לאחר שקפבלנקה הצליח לסכל את הכנתו הביתית תוך כדי המשחק, בהפגנה מרשימה של הגנה וירטואוזית. לאחר המשחק נפוצה שמועה שמרשל ניתח את העמדה המתקבלת במשך כעשר שנים לפני שהשתמש בגמביט. למרות ההפסד הוכח פעמים רבות ערכו של הגמביט גם ברמות הגבוהות ביותר: פטר לקו ניצח עמו בשחור את ולדימיר קראמניק במשחק השישי בדו-קרב ביניהם על אליפות העולם ב-2004. הרעיון של מרשל הפך לפופולרי, כאשר שחור מקבל סיכויי התקפה טובים ומגיע לתוצאה של כמעט 50%, תוצאה מצוינת לשחור. שחקנים מהשורה הראשונה מכבדים התקפה זו כל כך, שרבים בוחרים להימנע ממנה על ידי מסע "אנטי-מרשל" כגון 8. א4.
עמדת המוצא של התקפת מרשל.
אלוף עולם
בשנת 1919 הביס קפבלנקה את השחקן הסרבי החזק קוסטיץ' 0–5, כאשר לאחר ההפסד החמישי נכנע קוסטיץ' ולא המשיך את הדו-קרב. בשנת 1927 כתב קפבלנקה כי בחמשת משחקים אלו שיחק ברמה הגבוהה ביותר מעודו. בתחרות הייסטינגס 1919 ניצח קפבלנקה עם תוצאה של 10.5/11, נקודה לפני קוסטיץ'.
בשנת 1920 נוכח לסקר כי קפבלנקה הפך לחזק מדי, והחליט לוותר על תואר אלוף העולם ולהעבירו אליו באומרו: "זכית בתואר לא על ידי קריאת תִּגָּר פורמלית, אלא בזכות השליטה המבריקה שלך במשחק". קפבלנקה רצה בכל זאת לזכות בתואר במסגרת דו-קרב, אך לסקר התעקש שהיוצרות התהפכו, והוא יהיה כעת הטוען לכתר.
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+ דו-קרב על אליפות העולם בין קפבלנקה ללסקר, מרץ-אפריל 1921 בהוואנה
|-
! !! !!01!!02!!03!!04!!05!!06!!07!!08!!09!!10!!11!!12!!13!!14!!תוצאה
|-
| 1||align=right|חוסה ראול קפבלנקה
||½||½||½||½||1||½||½||½||½||1||1||½||½||1|| 9
|-
| 2||align=right|עמנואל לסקר
||½||½||½||½||0||½||½||½||½||0||0||½||½||0|| 5
|}
קפבלנקה ניצח בקרב בתוצאה 0–4 ו-10 תיקו וזכה באליפות, אך לסקר טען שתנאי המשחקים, שנערכו בהוואנה במזג אוויר טרופי, הפריעו לו. קפבלנקה השתמט מקרב גומלין וכך לסקר לא הצליח להשיב לעצמו את הכתר, אולם בתחרויות הבאות המשיך לנצח גם את קפבלנקה ואלכין.
לאירוע של זכייה באליפות העולם ללא הפסד לא היה אח ורע עד שנת 2000, כשולדימיר קראמניק זכה 0–2 ו-13 תוצאות תיקו מול גארי קספרוב.
אלוף העולם החדש, קפבלנקה, שלט בתחרות לונדון בשנת 1922 עם 13/15, לפני אלכין (11.5), מילן וידמר (11) ועקיבא רובינשטיין (10.5). היה מספר גדל והולך של שחמטאים חזקים, והייתה תחושה שאל לו לאלוף העולם להתחמק מהשואפים לתוארו, כפי שעשה בעבר. במהלך תחרות זו נפגשו כמה מהשחמטאים המובילים באותו זמן, כולל
אלכין, יפים בוגוליובוב, גזה מארוצי, ריצ'רד רטי, רובינשטיין, טרטקובר ווידמר ודנו על כללים לניהול אליפויות עולם בעתיד. בין היתר, אחד התנאים שהוצעו על ידי קפבלנקה היה שהטוען לכתר יגייס סכום של לפחות 10,000 דולר לפרס הכספי. אלו נקראו 'כללי לונדון'. באותה שנה נתן קפבלנקה תצוגה של משחק סימולטני מול 103 יריבים, המספר הגדול ביותר בהיסטוריה עד אותה עת, זכה ב-102 מהם, סיים אחד בתיקו, וללא הפסד.
קפבלנקה סיים שני עם 14.5 נקודות אחרי לסקר עם 16, בתחרות העל בניו יורק בשנת 1924, אחת התחרויות החזקות שנערכו אי פעם, שוב לפני אלכין שסיים במקום השלישי. בתחרות זו הפסיד קפבלנקה לרטי, הפסד ראשון בשמונה שנים. בתחרות מוסקבה בשנת 1925 סיים קפבלנקה במקום השלישי עם 13.5 נקודות, לאחר יפים בוגוליובוב עם 15.5 ולסקר עם 14. ביצועי קפבלנקה מבחינת מד כושר בתחרות זו עמדו על 2760. קפבלנקה ניצח בתחרות אגם הופאטקונג בשנת 1926 (6/8) לפני אברהם קופצ'יק עם 5 נקודות וגזה מארוצי עם 4.5.
כאלוף עולם עברו על קפבלנקה תהפוכות גם בחייו האישיים. בדצמבר 1921 התחתן עם גלוריה סימוני בטאנקור; לזוג נולד ב-1923 בן, חוסה ראול ג'וניור, ובת, גלוריה, בשנת 1925, אך הנישואים הסתיימו בגירושין.
בשנים הבאות ניסו שני טוענים לכתר, רובינשטיין ונימצוביץ', לגייס את הסכום הנדרש, אך לא הצליחו בכך. הטוען לכתר הבא, אלכין, הצליח להבטיח את הסכום הנדרש כאשר נשיא ארגנטינה ערב לסכום שהושג מקבוצה של אנשי עסקים מארגנטינה.
הפסד התואר
שמאל|ממוזער|250px|קפבלנקה (מימין) במשחק מול אלכין, 1927
לקפבלנקה הייתה הצלחה מסחררת בתחרות ניו יורק 1927 שבה השתתפו ששת שחקני השחמט הטובים בעולם, כאשר כל שחקן שיחק ארבעה משחקים מול כל היתר. קפבלנקה סיים בלתי מנוצח, עם 14/20, 2.5 נקודות מעל אלכין שבמקום השני. הביצועים על פי מד הכושר היו של 2827. לו קפבלנקה היה זקוק לנקודות, היה מסוגל להפוך מספר עמדות עדיפות לזכיות, במקום להסכים לתיקו. במשחק הראשון מול אלכין ניצח קפבלנקה, הוא קיבל את פרס היופי של התחרות בזכות ניצחונו על רודולף שפילמן, וניצח בשני משחקים את אהרון נימצוביץ'.
תוצאות תחרות זו למעשה גזרו את משתתפי הדו-קרב הבא על אליפות העולם בהמשך אותה שנה. אלכין, שמעולם לא ניצח את קפבלנקה, התכונן היטב לדו-קרב, שיחק בסבלנות ובצורה יציבה, והדו-קרב המרתוני שהתקיים בבואנוס איירס הפך למפלה של קפבלנקה.
קפבלנקה הפסיד במשחק הראשון בשחקו ללא ברק ובחוסר חיוניות, לאחר מכן הוביל בהפרש קטן כאשר זכה במשחק השלישי ובמשחק השביעי שני משחקים בהם שיחק בסגנון התקפי אופייני יותר לאלכין מאשר לסגנונו הרגיל, ואז הפסיד במשחקים 11 ו-12. קפבלנקה ניסה לגרום לביטול הדו-קרב לאחר ששני המתמודדים סיימו סדרה ארוכה של משחקים בתוצאות תיקו, אך אלכין סירב ולבסוף ניצח +6 -3=25.
אלכין סירב לקיים דו-קרב גומלין, הגם שזה היה תנאי מוקדם בסיכום על קיום הדו-קרב עמו. למרות המשבר הכלכלי העולמי של 1929, המשיך אלכין להתעקש על תנאי לונדון, עם סך 10,000 דולר שיביא הטוען לכתר כסכום פרסים מובטח. קפבלנקה לא הצליח לספק תנאי זה, משום שכלכלת העולם הייתה נתונה במשבר. במקום זאת קיים אלכין שני דו-קרבות מול יפים בוגוליובוב, שחקן טוב אך כזה שלא היה מסוגל להוות איום ממשי (קפבלנקה ניצח אותו במשך השנים 0–5). במהלך 8 השנים הראשונות של אלכין כאלוף עולם (1927–1935), הוא סירב לשחק בתחרויות שבהן השתתף קפבלנקה, ואף הצליח למנוע את השתתפותו של קפבלנקה בתחרויות בהן רצה להשתתף בעצמו. שנים לאחר שזכה בתואר נשאל אלכין כיצד הצליח לנצח את קפבלנקה; הגם שלא היה אדם צנוע ענה:.
תחרויות לאחר אובדן התואר
לאחר שקפבלנקה הפסיד את התואר, הוא ניצח במספר תחרויות חזקות, בתקווה שהצלחות אלו יאלצו את אלכין להעניק לו דו-קרב גומלין, תקווה שהתבדתה. קפבלנקה ניצח בתחרות סטוקהולם 1928 עם 4/4 לפי אריק לונדין ויסטה סטולץ. בתחרות העל של באד קיסינגן באותה שנה, בה השתתפו תשעה מ-14 השחקנים החזקים בעולם סיים קפבלנקה שני עם 7/11, אחרי יפים בוגוליובוב. קפבלנקה ניצח בתחרות בודפשט 1928 עם 7/9 כאשר פרנק מרשל סיים נקודה אחת אחריו. בתחרות ברלין 1928 בה השתתפו שבעה מ-13 השחקנים החזקים בעולם ניצח בצורה משכנעת עם 9.5/13, שתיים וחצי נקודות לפני המקום השני אהרון נימצוביץ'.
בין השנים 1929 ל-1931 המשיך קפבלנקה לשמור על רמה גבוהה במיוחד ובשבע תחרויות חזקות שהשתתף זכה במקום הראשון בחמש, במקום השני באחת ובמקום שני-שלישי משותף בתחרות החמישית. בתחרות רמסגייט ניצח עם 5.5/7 לפני עקיבא רובינשטיין וורה מנצ'יק. בתחרות קרלסבד 1929, אחת התחרויות החזקות בהיסטוריה של השחמט בה השתתפו 14 מ-17 השחקנים החזקים בעולם חלק מקום שני-שלישי משותף עם רודולף שפילמן עם 14.5/21, מחצית נקודה אחרי אהרון נימצוביץ'. ביצועי קפבלנקה מבחינת מד כושר בתחרות זו עומדים על 2770.
קפבלנקה שלט בתחרות ברצלונה 1929 עם 13.5/14, שתי נקודות לפני סבלי גריגורייביץ' טרטקובר. בבודפשט, באותה שנה ניצח קפבלנקה עם 10.5/13 נקודה לפני עקיבא רובינשטיין וביצוע מבחינת מד כושר של 2746.
בתחרות הייסטינגס 1930 ניצח קפבלנקה עם 6.5/9 לפני מילן וידמר ופרדריק ייטס. בתחרות הייסטינגס 1931 סיים קפבלנקה במקום השני עם 6.5/9 חצי נקודה אחרי מקס אויבה. בתחרות ניו יורק 1931 ניצח קפבלנקה בתוצאה מצוינת של 10/11, נקודה וחצי לפני יצחק קשדן וביצוע מבחינת מד כושר של 2732.
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+ תחרות ניו יורק 1931
|-
! !! !!01!!02!!03!!04!!05!!06!!07!!08!!09!!10!!11!!12!!תוצאה
|-
| 1||align=right|חוסה ראול קפבלנקה
|x||½||1||½||1||1||1||1||1||1||1||1|| 10
|-
| 2||align=right|יצחק קשדן
|½||x||1||½||1||½||1||½||1||½||1||1|| 8.5
|-
| 3||align=right|אלכסנדר קויץ'
|0||0||x||½||0||1||1||½||1||1||1||1|| 7
|-
| 4||align=right|הרמן שטיינר
|½||½||½||x||½||½||0||1||0||½||½||1|| 5.5
|-
| 5||align=right|ישראל הורוביץ
|0||0||1||½||x||½||0||1||0||1||1||½|| 5.5
|-
| 6||align=right|אברהם קופצ'יק
|0||½||0||½||½||x||0||1||½||½||1||1|| 5.5
|-
| 7||align=right|אנטוני סנטאסירה
|0||0||0||1||1||1||x||0||0||0||1||1|| 5
|-
| 8||align=right|איזידור טורובר
|0||½||½||0||0||0||1||x||1||1||½||0|| 4.5
|-
| 9||align=right|אדוארד לסקר
|0||0||0||1||1||½||1||0||x||½||0||0|| 4
|-
|10||align=right|ארתור דייק
|0||½||0||½||0||½||1||0||½||x||0||1|| 4
|-
|11||align=right|פרנק מרשל
|0||0||0||½||0||0||0||½||1||1||x||1|| 4
|-
|12||align=right|מוריס פוקס
|0||0||0||0||½||0||0||1||1||0||0||x|| 2.5
|}
בשנת 1931 התקיים דו-קרב בן 10 משחקים באמסטרדם בין קפבלנקה לבין השחקן ההולנדי מקס אויבה, שבשלב זה היה מדורג שישי בעולם. קפבלנקה ניצח 0–2 ושמונה תוצאות תיקו.
הפרישה והחזרה ממנה
לאחר מכן פרש קפבלנקה משחמט תחרותי, ושיחק רק במשחקים לא מקצועניים במועדון השחמט במנהטן ובמשחקים סימולטניים. לדברי ראובן פיין, הוא (פיין) שיחק ברמה כמעט שווה לאלכין בשחמט מהיר, אך קפבלנקה הביס אותו ללא רחמים בהזדמנויות המעטות שבהן שיחקו. ב-6 בדצמבר 1933 השיג קפבלנקה תוצאה של 9/9 בתחרות בליץ חזקה שבה שמואל רשבסקי ופיין חלקו מקום שני משותף.
בשנת 1934 חזר קפבלנקה לשחק בתחרויות מקצועניות. הוא החל לחזר אחרי אולגה צ'אבודייב, איתה התחתן בשנת 1938, והיא עודדה אותו לשוב ולשחק. התחרות הראשונה שבה השתתף לאחר למעלה משלוש שנים הייתה הייסטינגס 35–1934, תחרות חזקה מאוד שבה סיים רביעי עם 5.5/9, נקודה לאחר שלושת המנצחים מקס אויבה, סאלו פלור וג'ורג' אלן תומאס ולפני מיכאל בוטביניק ואנדור לילינטל.
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+ תחרות הייסטינגס 1934–1935
|-
! !! !!01!!02!!03!!04!!05!!06!!07!!08!!09!!10!!תוצאה
|-
| 1||align=right|מקס אויבה
|x||1||½||½||½||1||1||½||½||1|| 6.5
|-
| 2||align=right|ג'ורג' אלן תומאס
|0||x||½||1||1||1||0||1||1||1|| 6.5
|-
| 3||align=right|סאלו פלור
|½||½||x||½||½||½||1||1||1||1|| 6.5
|-
| 4||align=right|חוסה ראול קפבלנקה
|½||0||½||x||0||½||1||1||1||1|| 5.5
|-
| 5||align=right|אנדור לילינטל
|½||0||½||1||x||½||1||½||½||½|| 5
|-
| 6||align=right|מיכאל בוטביניק
|0||0||½||½||½||x||½||1||1||1|| 5
|-
| 7||align=right|רג'ינלד פרייס מישל
|0||1||0||0||0||½||x||½||1||1|| 4
|-
| 8||align=right|ורה מנצ'יק
|½||0||0||0||½||0||½||x||½||1|| 3
|-
| 9||align=right|ג'ורג' מרשל נורמן
|½||0||0||0||½||0||0||½||x||0|| 1.5
|-
|10||align=right|סטיוארט מילנר ברי
|0||0||0||0||½||0||0||0||1||x|| 1.5
|}
בתחרות מרגייט בשנת 1935, קפבלנקה סיים שני עם 7/9, מחצית הנקודה לאחר שמואל רשבסקי.
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+ תחרות מרגייט 1935
|-
! !! !!01!!02!!03!!04!!05!!06!!07!!08!!09!!10!!תוצאה
|-
| 1||align=right|שמואל רשבסקי
|x||1||½||½||1||1||1||½||1||1|| 7.5
|-
| 2||align=right|חוסה ראול קפבלנקה
|0||x||1||½||1||1||½||1||1||1|| 7
|-
| 3||align=right|ג'ורג' אלן תומאס
|½||0||x||½||1||½||½||1||½||½|| 5
|-
| 4||align=right|ארנסט לודוויג קליין
|½||½||½||x||½||0||1||0||1||½|| 4.5
|-
| 5||align=right|אדוארד סרג'נט
|0||0||0||½||x||½||½||1||1||1|| 4.5
|-
| 6||align=right|בריין פטריק ריילי
|0||0||½||1||½||x||1||½||0||½|| 4
|-
| 7||align=right|ויליאם פיירהורסט
|0||½||½||0||½||0||x||½||1||1|| 4
|-
| 8||align=right|סטיוארט מילנר ברי
|½||0||0||1||0||½||½||x||0||1|| 3.5
|-
| 9||align=right|ורה מנצ'יק
|0||0||½||0||0||1||0||1||x||0|| 2.5
|-
|10||align=right|ז'אק מיזס
|0||0||½||½||0||½||0||0||1||x|| 2.5
|}
קפבלנקה השתתף בתחרות העילית שהתקיימה במוסקבה בשנת 1935, בה השתתפו שמונה מ-18 השחמטאים המובילים בעולם וסיים רביעי עם 12/19, כאשר בוטביניק ופלור חלקו את המקום הראשון עם 13/19, מחצית הנקודה לפני לסקר בן ה-65.
בהמשך שנת 1935 איבד אלכין את אליפות העולם לאויבה. מאוחר יותר האשים את אובדן האליפות בהתמכרותו לאלכוהול. אצל קפבלנקה התחדשה התקווה להחזיר לעצמו את התואר, ובשנת 1936 היו לו תוצאות מעולות. הוא זכה בתחרות מוסקבה 1936, שנערכה בסיבוב כפול והשתתפו בה חמישה מעשרת הראשונים בעולם, בתוצאה של 13/18 וללא הפסד.
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+ מוסקבה 1936
|-
! !! !!01!!02!!03!!04!!05!!06!!07!!08!!09!!10!!תוצאה
|-
| 1||align=right|חוסה ראול קפבלנקה
|x||1½||½½||1½||1½||½1||½½||1½||½1||11|| 13
|-
| 2||align=right|מיכאל בוטביניק
|0½||x||1½||1½||1½||1½||½½||½½||11||1½|| 12
|-
| 3||align=right|סאלו פלור
|½½||0½||x||1½||½0||1½||½0||11||½0||½1|| 9.5
|-
| 4||align=right|אנדור לילינטל
|0½||0½||0½||x||½½||1½||½1||½½||½1||½½|| 9
|-
| 5||align=right|ויאצ'סלאב רגוזין
|0½||0½||½1||½½||x||1½||½1||0½||0½||½½|| 8.5
|-
| 6||align=right|עמנואל לסקר
|½0||0½||0½||0½||0½||x||1½||½1||½½||1½|| 8
|-
| 7||align=right|גריגורי לבנפיש
|½½||½½||½1||½0||½0||0½||x||10||½½||½0|| 7.5
|-
| 8||align=right|אריך אליסקסיס
|0½||½½||00||½½||1½||½0||10||x||½½||½½|| 7.5
|-
| 9||align=right|איליה קאן אברמוביץ'
|½0||00||½1||½0||1½||½½||½½||½½||x||½0|| 7.5
|-
|10||align=right|ניקולאי ריומין
|00||0½||½0||½½||½½||0½||½1||½½||½1||x|| 7.5
|}
לאחר מכן ניצח בתחרות מרגייט 1936 עם 7/9, חצי נקודה לפני פלור. בתחרות העל של נוטינגהאם, חלק עם בוטביניק את המקום הראשון עם 10/14. ביצועי קפבלנקה מבחינת מד כושר בתחרות זו עומדים על 2754.
מרכז|ממוזער|250px|קפבלנקה (משמאל) במשחק מול בוטביניק, 1936
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+ נוטינגהאם 1936
|-
! !! !!01!!02!!03!!04!!05!!06!!07!!08!!09!!10!!11!!12!!13!!14!!15!!תוצאה
|-
| 1||align=right|מיכאל בוטביניק
|x||½||½||½||½||½||½||½||1||1||1||1||1||1||½|| 10
|-
| 2||align=right|חוסה ראול קפבלנקה
|½||x||½||½||1||1||0||½||1||½||½||1||1||1||1|| 10
|-
| 3||align=right|מקס אויבה
|½||½||x||½||1||0||½||0||1||½||1||1||1||1||1|| 9.5
|-
| 4||align=right|ראובן פיין
|½||½||½||x||½||½||½||1||½||1||½||1||1||½||1|| 9.5
|-
| 5||align=right|שמואל רשבסקי
|½||0||0||½||x||1||½||1||1||1||½||1||1||1||½|| 9.5
|-
| 6||align=right|אלכסנדר אלכין
|½||0||1||½||0||x||1||½||½||1||1||½||1||½||1|| 9
|-
| 7||align=right|סאלו פלור
|½||1||½||½||½||0||x||½||1||1||½||0||0||1||1|| 8.5
|-
| 8||align=right|עמנואל לסקר
|½||½||1||0||0||½||0||x||½||1||½||1||1||1||1|| 8.5
|-
| 9||align=right|מילן וידמר
|0||0||0||½||0||½||0||½||x||1||½||½||1||½||1|| 6
|-
|10||align=right|יפים בוגוליובוב
|0||½||½||0||0||0||0||0||0||x||½||1||1||1||1|| 5.5
|-
|11||align=right|סבלי גריגורייביץ' טרטקובר
|0||½||0||½||½||0||½||½||½||½||x||0||0||1||1|| 5.5
|-
|12||align=right|תיאודור טיילור
|0||0||0||0||0||½||1||0||½||0||1||x||½||½||½|| 4.5
|-
|13||align=right|אלכסנדר אודונל
|0||0||0||0||0||0||1||0||0||0||1||½||x||½||½|| 3.5
|-
|14||align=right|ג'ורג' אלן תומאס
|0||0||0||½||0||½||0||0||½||0||0||½||½||x||½|| 3
|-
|15||align=right|ויליאם וינטר
|½||0||0||0||½||0||0||0||0||0||0||½||½||½||x|| 2.5
|}
זה היה המשחק הראשון שקפבלנקה שיחק עם אלכין מאז הדו-קרב ביניהם, וקפבלנקה לא החמיץ את ההזדמנות לנקום את הפסדו. הוא הגיע לעמדה נחותה, אך לכד את אלכין במלכודת כה עמוקה, תוך פיתוי להחליף שלושה כלים קלים תמורת שני צריחים, שאיש משני השחקנים לא הצליח להבין היכן בדיוק טעה אלכין. היחיד שמיד הבין את הטעות היה לסקר. קפבלנקה מתאר אירוע זה בספרו: "מורשתו של קפבלנקה: שעורי השחמט האחרונים של קפבלנקה" בעמודים 111–112, שם הוא מבטא את הערצתו לתובנות של לסקר גם בשנות השישים שלו. קפבלנקה לא מציין שהיריב עמו שיחק היה אלכין. האיבה ביניהם הייתה עדיין עזה, והם לא נראו יישובים באותו השולחן יותר מכמה שניות. כל אחד מהם ביצע את מסעו ולאחר מכן קם והחל מסתובב באולם התחרות.
בשנת 1937, בניגוד להתחמקותו של אלכין מדו-קרב גומלין עם קפבלנקה ומתוך כבוד לאלכין, מילא אויבה את מחויבותו לאפשר לאלכין דו-קרב גומלין, בדו-קרב זה ניצח אלכין. בזאת נגוזו תקוותיו של קפבלנקה להחזיר לעצמו את התואר ואמנם, אלכין לא שיחק יותר בדו-קרבות על אליפות העולם עד יום מותו בשנת 1946. השליטה המלאה שהייתה למחזיק בכתר הייתה תמריץ מרכזי לפיד"ה ליטול לעצמה את השליטה ולנסות להבטיח כי למתמודד הראוי ביותר יהיה סיכוי לזכות בתואר. קפבלנקה חלק את המקום השלישי/רביעי בתחרות העילית זמרינג באדן עם 7.5/14. המנצח בתחרות היה פאול קרס.
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+ זמרינג באדן 1937
|-
! !! !!01!!02!!03!!04!!05!!06!!07!!08!!תוצאה
|-
| 1||align=right|פאול קרס
|x||½½||½½||10||½1||10||½1||11|| 9
|-
| 2||align=right|ראובן פיין
|½½||x||½½||½½||½½||½½||1½||1½|| 8
|-
| 3||align=right|חוסה ראול קפבלנקה
|½½||½½||x||½½||1½||½0||½1||½½|| 7.5
|-
| 4||align=right|שמואל רשבסקי
|01||½½||½½||x||½½||11||½0||10|| 7.5
|-
| 5||align=right|סאלו פלור
|0½||½½||½0||½½||x||1½||½½||1½|| 7
|-
| 6||align=right|אריך אליסקסיס
|10||½½||1½||00||0½||x||1½||½0|| 6
|-
| 7||align=right|ויאצ'סלאב רגוזין
|½0||0½||½0||½1||½½||0½||x||1½|| 6
|-
| 8||align=right|ולדימיר פטרוב
|00||0½||10||0½||1½||½0||0½||x|| 5
|}
קפבלנקה ניצח בתחרות פריז 1938 עם 8/10.
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+ פריז 1938
|-
! !! !!01!!02!!03!!04!!05!!06!!תוצאה
|-
| 1||align=right|חוסה ראול קפבלנקה
|x||1½||1½||½1||1½||11|| 8
|-
| 2||align=right|ניקולס רוסולימו
|½0||x||11||11||½1||½1|| 7.5
|-
| 3||align=right|יוסף צוקרמן
|0½||00||x||11||½1||11|| 6
|-
| 4||align=right|מסימיליאנו רומי
|½0||00||00||x||½1||11|| 4
|-
| 5||align=right|אז'ן זנוסקו-בורובסקי
|0½||½0||½0||½0||x||½1|| 3.5
|-
| 6||align=right|אדוארד אנגלארס
|00||½0||00||00||0½||x|| 1
|}
אחרי תחרות פריז לקה קפבלנקה בשבץ קל במהלך תחרות AVRO 1938, שם הייתה לו התוצאה הגרועה בקריירה שלו, מקום שביעי מבין שמונה, עם 6/14; בתחרות זו ניצחו קרס ופיין. זו הייתה התחרות היחידה בחייו שבה סיים עם פחות מ-50% מהנקודות, והתחרות היחידה שבה לא סיים בין ארבעת הראשונים. גם לאחר שסבל מהשבץ המשיך להצליח בתחרויות בהמשך.
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+תחרות AVRO 1938
|-
! מספר !! style="text-align:right" | שם !! !! 1 !! 2 !! 3 !! 4 !! 5 !! 6 !! 7 !! 8 !! תוצאה
|-
| 1 || align=right|פאול קרס || || XX || 1=||==||==|| 1=||==|| 1=||==|| 8.5
|-
| 2 || align=right|ראובן פיין || || 0=|| XX || 1=|| 10 || 10 || 11 ||==|| 1=|| 8.5
|-
| 3 || align=right|מיכאל בוטביניק || ||==|| 0=|| XX ||=0 || 1=|| 1=||=1 ||==|| 7.5
|-
| 4 || align=right|מקס אויבה || ||==|| 01 ||=1 || XX || 0=|| 0=|| 01 || 1=|| 7
|-
| 5 || align=right|שמואל רשבסקי || || 0=|| 01 || 0=|| 1=|| XX ||==||==|| 1=|| 7
|-
| 6 || align=right|אלכסנדר אלכין || ||==|| 00 || 0=|| 1=||==|| XX ||=1 ||=1 || 7
|-
| 7 || align=right|חוסה ראול קפבלנקה || || 0=||==||=0 || 10 ||==||=0 || XX ||=1 || 6
|-
| 8 || align=right|סאלו פלור || ||==|| 0=||==|| 0=|| 0=||=0 ||=0 || XX || 4.5
|}
בתחרות מרגייט בשנת 1939, קפבלנקה חלק מקום שני שלישי עם 6.5/9, נקודה אחרי קרס.
{| class="wikitable" style="text-align:center;"
|+ תחרות מרגייט 1939
|-
! !! !!01!!02!!03!!04!!05!!06!!07!!08!!09!!10!!תוצאה
|-
| 1||align=right|פאול קרס
|x||½||½||1||½||1||1||1||1||1|| 7.5
|-
| 2||align=right|חוסה ראול קפבלנקה
|½||x||½||1||½||½||1||½||1||1|| 6.5
|-
| 3||align=right|סאלו פלור
|½||½||x||0||½||1||1||1||1||1|| 6.5
|-
| 4||align=right|ג'ורג' אלן תומאס
|0||0||1||x||½||1||½||½||½||1|| 5
|-
| 5||align=right|סטיוארט מילנר ברי
|½||½||½||½||x||0||1||½||½||½|| 4.5
|-
| 6||align=right|מיגל ניידורף
|0||½||0||0||1||x||0||1||½||1|| 4
|-
| 7||align=right|הארי גולומבק
|0||0||0||½||0||1||x||½||½||1|| 3.5
|-
| 8||align=right|אדוארד סרג'נט
|0||½||0||½||½||0||½||x||1||0|| 3
|-
| 9||align=right|ורה מנצ'יק
|0||0||0||½||½||½||½||0||x||½|| 2.5
|-
|10||align=right|ג'ורג' ויטקרופט
|0||0||0||0||½||0||0||1||½||x|| 2
|}
באולימפיאדת השחמט שהתקיימה בבואנוס איירס בשנת 1939, קפבלנקה עשה את התוצאה הטובה ביותר על הלוח העליון בנבחרת קובה, עם 11.5/16 ללא הפסד, לפני אלכין וקרס, ובכך זכה במדליית זהב. אחת מתוצאות התיקו של קפבלנקה הייתה נגד משה צ'רניאק.
שמאל|ממוזער|350px|משה צ'רניאק (משמאל) במשחקו מול קפבלנקה, בואנוס איירס 1939
קפבלנקה סירב לשחק מול אלכין בדו-קרב של קובה נגד צרפת. זו הייתה התחרות האחרונה שבה השתתף. מלחמת העולם השנייה פרצה במהלך האולימפיאדה.
ב-7 במרץ 1942, בשעה שצפה בהנאה במשחק ידידותי במועדון השחמט במנהטן התמוטט קפבלנקה משבץ. הוא הובהל לבית החולים הר סיני שם מת למחרת.
יריבו המר אלכין כתב על מותו:.
התמודדויות
שנה מיקום המתמודד השני תוצאה1900 הוואנה הואן קורסו פרינסיפה 6 מ-10ניצחון1901 הוואנה הואן קורסו פרינסיפה 7 מ-13ניצחון1903 שמואל ליפשוץ 0 מ-1הפסד1909 ניו יורק פרנק מרשל 15 מ-23 ניצחון1919 הוואנה בוריסלב קוסטיץ' 5 מ-5 ניצחון1921 הוואנה עמנואל לסקר 9 מ-14 ניצחון, אלוף העולם1927 בואנוס איירס אלכסנדר אלכין 15.5 מ-34 הפסד תואר אלוף העולם1931 אמסטרדם מקס אויבה 6 מ-10 ניצחון
מורשתו
שמאל|ממוזער|250px|קפבלנקה במשחק ראווה סימולטני בברלין, 1929
במהלך כל הקריירה שלו, קפבלנקה הפסיד פחות מ-40 משחקים בתחרויות מקצועניות. הוא לא נוצח משך למעלה משמונה שנות פעילות ברמה העולמית הגבוהה ביותר, מ-10 בפברואר 1916, כאשר הפסיד מעמדה עדיפה לאוסקר חאייס, ועד 21 במרץ 1924, עת הפסיד לריצ'רד רטי בתחרות הבינלאומית בניו יורק. מדובר על רצף של 63 משחקים תחרותיים, כולל התחרות החזקה בלונדון בשנת 1922 וכן בדו-קרב על אליפות העולם מול לסקר.
למעשה, רק מרשל, לסקר, אלכין ורודולף שפילמן זכו בשניים או יותר משחקים נגד קפבלנקה הבוגר, אך לכולם היה מאזן שלילי מולו: קפבלנקה ניצח את מרשל +20 -2=28 (עשרים ניצחונות, עשרים ושמונה תוצאות תיקו ושני הפסדים), את לסקר +6 -2=16, את אלכין +9 -7=33 והיה מאוזן מול שפילמן +2 -2=8. רק לקרס היה מאזן חיובי מזערי מולו +1 -0=5 והזכייה הייתה כאשר קרס היה בן 22 וקפבלנקה בן 50.
קפבלנקה אהב עמדות פשוטות וסיומי משחקים, וההערכה שלו של עמדות הייתה כה טובה עד שמרבית הניסיונות לתקוף אותו נכשלו ללא כל מאמץ הגנתי נראה לעין מצידו. למרות זאת הוא היה יכול לשחק משחק טקטי משובח כאשר נדרש לכך. ידוע במיוחד משחקו משנת 1918 במועדון השחמט במנהטן מול מרשל, כאשר מרשל שיחק הסתעפות שהוכנה בקפידה וניתח אותה לעומק במשך שנים. קפבלנקה הצליח לסכל את התחבולה תוך אילוצי הזמן של משחק תחרותי רגיל (הגם שמאז נמצאו דרכים לחזק את התקפת מרשל). הייתה לו גם יכולת גבוהה להשתמש במשחק טקטי תוקפני כדי לנצל יתרון עמדתי שאליו הגיע, ובתנאי שחשב שההסתעפות הטקטית בטוחה ומהווה את הדרך היעילה ביותר להגיע לניצחון, למשל במשחקו מול שפילמן מתחרות ניו יורק 1927.
מחקר גילה שקפבלנקה היה המדויק ביותר מכל אלופי העולם בהשוואה לניתוחי מחשב, הגם שנמתחה ביקורת מסוימת על מחקר זה.
קפבלנקה לא השאיר אחריו תלמידים שלמדו ויישמו את שיטתו, אך לסגנונו הייתה השפעה חזקה על אלופי העולם בובי פישר ואנטולי קרפוב. מיכאל בוטביניק כתב אף הוא עד כמה למד מקפבלנקה וציין כי גם אלכין למד רבות מקפבלנקה בכל הקשור למשחק עמדתי, לפני העימות ביניהם על אליפות העולם שהפך אותם לאויבים מרים.
בוטביניק החשיב את ספרו של קפבלנקה "יסודות השחמט" כספר השחמט הטוב ביותר שנכתב מעולם. בספר זה ציין קפבלנקה כי בשעה שרץ בדרך כלל חזק יותר מפרש, מלכה ופרש עדיפים בדרך כלל על מלכה ורץ - הרץ רק מחקה את מסעה האלכסוני של המלכה בשעה שהפרש יכול להגיע מידית למשבצות שאליהן המלכה לא יכולה להגיע. בוטביניק מציין כי קפבלנקה היה הראשון שהגיע לתובנה זו (אם כי מחקר מודרני אינו תומך בגישה זו).
עם צאת ספרו הראשון של קפבלנקה "קריירת השחמט שלי" הוא ספג ביקורת, בעיקר באנגליה, על תיאוריו היהירים של הצלחותיו. מסיבה זו עשה קפבלנקה מעשה תקדימי וכלל כערך לימודי את כל משחקיו התחרותיים כולל הפסדיו בדו-קרבות בספרו "יסודות השחמט", וזאת לצד ניצחונותיו.
בהקדמה לספרו של הארי גולומבק "100 משחקי השחמט הטובים ביותר של קפבלנקה" כתב דו מונט כי הוא הכיר את קפבלנקה היטב והוא יכול להעיד שלא היה יהיר. לדבריו על המבקרים ללמוד את ההבדל בין האדם הכישרוני לבין הגאוניות המיתמרת של קפבלנקה, וההבדל בין הנטייה הבריטית לצניעות מעושה והנטייה הלטינית להגיד "שיחקתי את המשחק טוב ככל שניתן לשחקו" אם הוא בכנות מאמין שזה נכון. דו מונט כותב גם שקפבלנקה היה רגיש לביקורת והיסטוריון השחמט אדוארד וינטר מתעד מספר דוגמאות של ביקורת עצמית בספר "קריירת השחמט שלי".
שחמט קפבלנקה
קפבלנקה המציא וריאצית שחמט המכונה "שחמט קפבלנקה" ובה שני כלים אגדתיים:(קנצלר) chancellor שהוא שילוב של צריח ופרש וarchbishof (ארכיבישוף), שהוא שילוב של רץ ופרש.
המשחק משוחק על לוח 8×10 (בניגוד לשחמט רגיל - 8×8 ולכל צד מצטרפים שני חיילים.
קפבלנקה המציא אותו מכיוון שהוא חשב שבעתיד כל משחק בין שחקני צמרת יסתיים בתיקו.
אטיוד שחמטאי
שבעה אטיודים שחיבר ניתן למצוא באתר ARVES.
אטיוד של קפבלנקה משנת 1908 - לבן מתחיל וזוכה.
פתרון: 1. מג4 מא5 (אם 1..מא3 2. מג3 מא2 3. צב2+ מא3 4. פג4+ מא4 5. צא2+ מב5 6. צא5 מט) 2. מ:ג5 מא6 (אם 2...מא4 3. פג4 ז2 4. צב4 מט) 3. מ:ג6 מא7 (אם 3...מא5 4. פג2 מא4 5. צב4 מא5 6. צב3) 4. פד5 צח2 5. פג3 ו5 (אם 5...צג2 6. צב3 צג1 (6...ז2 7. מג7) 7. מג7 צא1 8. צב7+ מא6 9. צב8 מא7 (9...מא5! 10. צא8+ מב4 11. צ:א1(11. פ:ד5+ מג5) מ:ג3 12. צא3+ מד4 13. צ:ז3 ו5) 10. פב5+ מא6 11. פד4!! צג1+ (11...מא5 12. פב3+) 12. פג6 צ:ג6+ 13. מ:ג6 מא7 14. צב3 ו5 15. צ:ז3) 6. פב5+
6...מב8 7. פד6 מא8
8. צה1 צח8
9. פה8 מב8
10. צב1+ מג8 11. פד6+ מד8 12. צב7 וזוכה. האיום הוא צד7 מט. אטיוד של קפבלנקה משנת 1910 - לבן מתחיל וכופה תיקו.
פתרון: 1. צה3 צו2+ 2. מה5
2...ג2 3. צב3+ מג8 4. צג3 צז2 5. צו6 א5 6. ז6 א4 7. ז7 צו2+ תיקו אטיוד של קפבלנקה משנת 1921 - לבן מתחיל וזוכה.
פתרון: 1. מה2 מה7 2. מה3 מה6 3. מה4 מו6 4. מו4 מז6 5. מה5 וזוכה.
הערה: היום ניתן לפתור סיומים של עד שישה כלים בצורה מלאה בסיוע בסיסי נתונים עצומים המכילים פתרונות מלאים לכל הסיומים. ראו: אטיוד של קפבלנקה משנת 1921 - לבן מתחיל וזוכה.
פתרון: 1. ו4 צז8+ 2. מח4 צו8 3. מז5 צז8+ 4. מח6 צו8 5. צו1 מד7 6. מז7 צו5 7. מז6 צא5 8. צה1 וזוכה. אטיוד של קפבלנקה משנת 1941 - לבן מתחיל וזוכה.
אטיוד זה ממחיש את טכניקת הסיום המעולה שהייתה לקפבלנקה עד למותו.
1. מז4 מז6 2. מו4 מו6 3. ז4 מז6 4. ח3! מו6 5. ח4 מה6 6. מה4 מו6 7. מד5 מה7 8. מה5 מו7 9. מו5 מז7 10. מה6 ח5 11. ז5 מז6 12. מד6!! מו7 13. מד7 מז6 14. מה8 מז7 15. מה7 מז6 16. מו8 וזוכה.
דוגמאות מתוך משחקיו
לבן: פרנק מרשל - שחור: חוסה ראול קפבלנקה ניו יורק 1909
קפבלנקה מדגים במשחק זה את הטכניקה שלו לזכייה במשחק, שנראית נטולת מאמץ. למרות שמרשל לא עשה טעות בולטת, קפבלנקה מצליח להשיג רגלי עודף באגף המלכה לאחר חמישה עשר מסעים בלבד. יתרון עמדתי זעיר זה מספיק לו לצורך הזכייה. ההתקדמות העקבית של הרגלים לקראת ההכתרה מאלצים בסופו של דבר את מרשל להקריב כלי כדי למנוע ההכתרה. בתוך 14 מסעים בלבד מרגע שקיבל רץ נגד שני רגלים מצליח קפבלנקה לטוות רשת מט סביב המלך הלבן.
לבן: עקיבא רובינשטיין שחור: חוסה ראול קפבלנקה סן סבסטיאן 1911
לבן: דוד ינובסקי שחור: חוסה ראול קפבלנקה ניו יורק 1916
במשחק זה מפגין קפבלנקה שליטה במגוון סגנונות - נסיגת הרץ מ-ו5 ל-ד7, ולאחר מכן סגירתו על ידי ה6, היא דוגמה לרעיון אסטרטגי עמוק שהקדים את זמנו. המעבר של ההתקפה מריכוז באגף המלכה עד למסע ה-26 לריכוז כל הכלים באגף המלך במסע ה-31, הקרבת הרגלי במסע ה-32 באגף המלכה כדי לזכות בכלי שבעה מסעים מאוחר יותר, איומי המט עם הצריחים לקראת סוף המשחק - בקצרה - המשחק מבריק במספר הבטים.
לבן: חוסה ראול קפבלנקה שחור: מספר שחקנים תוך התייעצות לונדון 1920
קפבלנקה משיג יתרון זעיר בפתיחה - מלך קרוב יותר למרכז וצריח פעיל יותר. את היתרון הקטן הזה הוא שומר לאורך המשחק, ולבסוף הוא מתביית על רגלי א', מאיים עליו עם כל כליו ולבסוף זוכה בו. מרגע שיש לו יתרון רגלי הוא מנצח בצורה שנראית פשוטה, ואופיינית לקלות בה ניצח סיומים.
לבן: חוסה ראול קפבלנקה שחור: סבלי טרטקובר ניו יורק 1924
משחק זה מופיע באנתולוגיות רבות כמופת של ניהול סיום צריח ורגלים. השתלט על השורה השביעית עם הצריח, ואז קדם את המלך לשורה השישית! קפבלנקה מקריב מספר רגלים כדי להעמיד את המלך והצריח בערוגות המפתח. לאחר שהם הגיעו ליעד הכלים מאלצים את המלך היריב לעסוק בהדיפת איומי מט ולא מאפשרים לו להגן על הרגלים. ארבעה רגלים נופלים בתוך מספר מסעים, ולאחר מכן ההתנגדות של השחור כבר לא קיימת. הצורה השיטתית, הנקייה, בה משחק קפבלנקה כה פשוטה להבנה שהסיום הזה הוא מופת של הדרכה.
בעמדה המוצגת לאחר המסע ה-34 של השחור, ממשיך קפבלנקה עם רעיון מבריק תוך הקרבת שני רגלים. המסע 35. מז3 מאפשר לשחור להכות את הרגלי ג3 תוך התראת שח. יעדו של המלך הלבן הוא ב-6, לשם יגיע לאחר שיעבור דרך ח4.
לבן: יפים בוגוליובוב שחור: חוסה ראול קפבלנקה ניו יורק 1924
העמדה לאחר המסע ה-13 - מבחינה חומרית - היא שקולה. גם ניידות הכלים דומה. לעובדה שהמלכה השחורה ניצבת בעומק מחנה הלבן, ב-א3 אין משמעות משום שקל להבריח אותה משם. היתרון של השחור נעוץ בסיכויי ההתקפה שלו באגף המלכה.
מבנה הרגלים של הלבן באגף המלכה איתן, ומוגן היטב. החולשה היחידה היא בקידום הרגלי ל-ב-3, אחרת היה ניתן לשחק ג3 ולשחור לא הייתה אפשרות ללחוץ על רגלי ג' ולהביא את כליו לטור הפתוח מבחינתו. בעקרון השחור יכול למקם את שני צריחיו ומלכתו בטור ג', ולבסוף להביא גם את הפרש לשם. במסע ה-16 של השחור אנו רואים את נכונותו להחליף רצים גם במחיר רגלי כפול בטור ב'. אמנם הרגלי ב-ב5 ימנע מהלבן את קידום הרגלי ל-ג4 ובכך יסייע להתקפתו העתידית.
לאחר המסע ה-21 של השחור שני הצדדים ריכזו את כל כליהם בטור ג'.שני הצריחים השחורים מאיימים על ג3, הפרש השחור שולט על ג4, שני הצריחים הלבנים מגינים על ג3 והפרש הלבן יכול להגיע ל-ה5 או ל-ג5. לאחר המסע ה-23 של השחור הלבן לא יכול למנוע הפסד רגלי.
לבן: שחור: חוסה ראול קפבלנקה הייסטינגס 1931
ניצחון משכנע של חאן על אלוף העולם לשעבר.
לבן: ורה מנצ'יק שחור: חוסה ראול קפבלנקה הייסטינגס 1931
במשחק זה ורה מנצ'יק, אלופת העולם הראשונה בשחמט לנשים מנסה לכפות תיקו על ידי החלפה של כלים רבים ככל האפשר. קפבלנקה כלל לא מתנגד לכך, ובכל החלפת כלים משיג יתרון זעיר נוסף. כאשר מרבית הכלים כבר אינם על הלוח היתרון העמדתי שצבר משמעותי דיו כדי לזכות ברגלי. די בכך לאמן שלב הסיום לזכות במשחק.
לבן: מיכאל בוטביניק שחור: חוסה ראול קפבלנקה AVRO 1938
ניצחון של אלוף העולם לעתיד על קפבלנקה.
סיומים מתוך משחקיו
סיום משחק שהתקיים בניו יורק, בשנת 1913 בין קפבלנקה בלבן לאריסטיד גרומר בשחור. הלבן מנצל את חולשת הקו האחורי של השחור
1. מהו7! מהג8 (אם 1...צז8 2. צה1 מהז5 3. ד7 ולאחריו מה:ז8) 2. מה:ו8 מה:ו8 3. ד7 ובעקבותיו צה8
סיום משחק שהתקיים במוסקבה, בשנת 1914 בין אוסיפ ברנשטיין בלבן לקפבלנקה בשחור. השחור מנצל את חולשת הקו האחורי של הלבן בצורה מרשימה. 1... מהב2! 2. צג8 מהב1+ 3. מהו1 מה:ו1+ 4. מ:ו1 צ:ג8 וזוכה.
משחקים מוסברים (באנגלית)
1901
חואן קורזו, אלוף קובה מול חוסה ראול קפבלנקה בן ה-12, 19.11.1901, Jose Raul Capablanca The Saga Begins
חואן קורזו מול חוסה ראול קפבלנקה, 6.12.1901, A New Morphy Had Arisen Corzo vs Capablanca Game 8
חוסה ראול קפבלנקה מול חואן קורזו, 11.12.1901, Outplayed Capablanca vs Corzo Game 9
חוסה ראול קפבלנקה מול חואן קורזו, 15.12.1901, Playing d4 Before it was Cool Capablanca vs Corzo Game 11
1909
פרנק מרשל מול חוסה ראול קפבלנקה, 27.4.1909, The Real Challenge Capablanca vs Frank Marshall
חוסה ראול קפבלנקה מול פרנק מרשל, 29.4.1909, Chess? That's Simple! Capablanca vs Frank Marshall Game 6
פרנק מרשל מול חוסה ראול קפבלנקה, 1.5.1909, Marshall Law Capablanca vs Marshall Game 7
חוסה ראול קפבלנקה מול פרנק מרשל, 3.5.1909, Let me be Frank Capablanca vs Marshall Game 8
פרנק מרשל מול חוסה ראול קפבלנקה,11.5.1909, The Move of All Moves Capablanca vs Marshall Game 11
פרנק מרשל מול חוסה ראול קפבלנקה,15.5.1909, I'm Lazy and I Know It Capablanca vs Marshall Game 13
פרנק מרשל מול חוסה ראול קפבלנקה,23.6.1909, Worst Enemies and Best Friends Capablanca vs Marshall Game 23
1911
חוסה ראול קפבלנקה מול אוסיפ ברנשטיין, 20.2.1911, Unworthy Capablanca vs Bernstein San Sebastian (1911)
חוסה ראול קפבלנקה מול איימוס ברן, 23.2.1911, One Does Not Simply Waste a Move Against Capablanca San Sebastian (1911)
זיגברט טאראש מול חוסה ראול קפבלנקה, 24.2.1911, No Way, Jose! Tarrasch vs Capablanca San Sebastian (1911)
חוסה ראול קפבלנקה מול דוד ינובסקי, 27.2.1911, You Only Get One Chance! Capablanca vs David Janowski San Sebastian (1911)
פאול לאונהרדט מול חוסה ראול קפבלנקה, 28.2.1911, A Pawn is All I Need Leonhardt vs Capablanca San Sebastian (1911)
אהרון נימצוביץ' מול חוסה ראול קפבלנקה, 3.3.1911, Your System Needs Work Nimzowitsch vs Capablanca San Sebastian (1911)
חוסה ראול קפבלנקה מול קרל שלכטר, 6.3.1911, Gentlemen's Brawl Capablanca vs Schlechter San Sebastian (1911)
חוסה ראול קפבלנקה מול רודולף שפילמן, 10.3.1911, Magician and the Machine Capablanca vs Spielmann San Sebastian (1911)
עקיבא רובינשטיין מול חוסה ראול קפבלנקה, 13.3.1911, The Great Akiba! Rubinstein vs Capablanca San Sebastian (1911)
מילן וידמר מול חוסה ראול קפבלנקה, 16.3.1911, Finally, Respect! Vidmar vs Capablanca San Sebastian (1911)
1913
חוסה ראול קפבלנקה מול אלכסנדר אלכין, 14.12.1913, Hint of the Future Capablanca vs Alekhine Savorin Cup (1913)
אלכסנדר אלכין מול חוסה ראול קפבלנקה, 23.12.1913, Two Can Play that Game Alekhine vs Capablanca Savorin Cup (1913) Game 2
1914
אהרון נימצוביץ' מול חוסה ראול קפבלנקה, 21.4.1914, Witsch Hunt Nimzowitsch vs Capablanca St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול פרנק מרשל, 22.4.1914, Dangerous Game Capablanca vs Marshall St. Petersburg (1914)
עקיבא רובינשטיין מול חוסה ראול קפבלנקה, 24.4.1914, Champion's Mindset Rubinstein vs Capablanca St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 28.4.1914,Finally, The World Champion! Capablanca vs Lasker St. Petersburg (1914)
אלכסנדר אלכין מול חוסה ראול קפבלנקה, 29.4.1914, The Lazy Cuban Alekhine vs Capablanca St. Petersburg (1914)
אלכסנדר אלכין מול חוסה ראול קפבלנקה, 29.4.1914, Great Day for Alexander! Alekhine vs Capablanca St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול אוסיפ ברנשטיין, 30.4.1914, The Brilliancy Prize! Capablanca vs Bernstein St. Petersburg (1914)
זיגברט טאראש מול חוסה ראול קפבלנקה, 2.5.1914, Strange Doctor Tarrasch vs Capablanca St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול דוד ינובסקי, 3.5.1914, Unstoppable! Capablanca vs Janowski St. Petersburg (1914)
איזידור גונסברג מול חוסה ראול קפבלנקה, 5.5.1914, King's Gambit! Gunsberg vs Capablanca St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול ג'וזף הנרי בלקברן, 6.5.1914, The Black Death Capablanca vs Blackburne St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 11.5.1914, Stop Trying to Hit Me and Hit Me! Capablanca vs Lasker St. Petersburg (1914)
זיגברט טאראש מול חוסה ראול קפבלנקה, 12.5.1914, There's Nothing to Do Here Tarrasch vs Capablanca St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול פרנק מרשל, 14.5.1914, Attack and Defend! Capablanca vs Marshall St. Petersburg (1914)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 18.5.1914, League of Legends Lasker vs Capablanca St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול זיגברט טאראש, 19.5.1914, Game that Haunts Capablanca vs Tarrasch St. Petersburg (1914)
פרנק מרשל מול חוסה ראול קפבלנקה, 21.5.1914, Going All In Marshall vs Capablanca St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול אלכסנדר אלכין, 22.5.1914, This is the End Capablanca vs Alekhine St. Petersburg (1914)
1916
חוסה ראול קפבלנקה מול רוי טורנבול בלק שזכה באליפות ניו יורק בשנת 1914, 17.1.1916, The Queen Hunt! Capablanca vs Black Rice Memorial (1916)
ניואל בנקס מול חוסה ראול קפבלנקה, 18.1.1916, Capa Being Capa Banks vs Capablanca Rice Memorial (1916)
Jacob Bernstein מול חוסה ראול קפבלנקה, 25.1.1916, Triangle of Death Bernstein vs Capablanca Rice Memorial (1916)
חוסה ראול קפבלנקה מול אלברט הודגס, 27.1.1916, Who Dares Question Me? Capablanca vs Hodges Rice Memorial (1916)
Jacob Rosenthal מול חוסה ראול קפבלנקה, 28.1.1916, Afraid of The Legend Rosenthal vs Capablanca Rice Memorial (1916)
חוסה ראול קפבלנקה מול Alfred Schroeder, 29.1.1916, Capablanca is Sad His Opponent Didn't Play the Best Moves Rice Memorial (1916)
אוסקר חאייס מול חוסה ראול קפבלנקה, 7.2.1916, Legendary Streak Begins! Chajes vs Capablanca Rice Memorial (1916)
דוד ינובסקי מול חוסה ראול קפבלנקה, 8.2.1916, Capa's Endgame Lesson Janowski vs Capablanca Rice Memorial (1916)
1918
חוסה ראול קפבלנקה מול Marc Fonaroff,8.6.1918, Capablanca Educates the Nutty Professor :)
חוסה ראול קפבלנקה מול פרנק מרשל, 23.10.1918, Marshall Saved his Famous Weapon for 8 Years Before Using it Against Capablanca
חוסה ראול קפבלנקה מול John Morrison (אלוף קנדה חמש פעמים), 25.10.1918, Simple Over Funny Capablanca vs Morrison New York (1918)
חוסה ראול קפבלנקה מול אוסקר חאייס, 26.10.1918, Not Today! Capablanca vs Chajes New York (1918)
חוסה ראול קפבלנקה מול דוד ינובסקי, 29.10.1918, Congratulations! You Are an Excellent... Capablanca vs Janowski New York (1918)
פרנק מרשל מול חוסה ראול קפבלנקה, 1.11.1918, Every Move, A Lesson Marshall vs Capablanca New York (1918)
חוסה ראול קפבלנקה מול רוי טורנבול בלק, 2.11.1918, Your Honor, I Object! Capablanca vs Black New York (1918)
John Morrison מול חוסה ראול קפבלנקה, 3.11.1918, Way Too Complicated Morisson vs Capablanca New York (1918)
אוסקר חאייס מול חוסה ראול קפבלנקה, 5.11.1918, Now My Grind Begins Chajes vs Capablanca New York (1918)
דוד ינובסקי מול חוסה ראול קפבלנקה, 7.11.1918, When The Strongest Move Just isn't Enough Janovsky vs Capablanca New York
חוסה ראול קפבלנקה מול בוריסלב קוסטיץ', 9.11.1918, Sour Bite to End the Meal Capablanca vs Kostić New York (1918)
1919
חוסה ראול קפבלנקה מול בוריסלב קוסטיץ', 25.3.1919, Zugzwang Symphony Capablanca vs Kostić Game 1 (1919)
בוריסלב קוסטיץ' מול חוסה ראול קפבלנקה, 26.3.1919, Blunders are There to Be Made Kostić vs Capablanca Game 2 (1919)
חוסה ראול קפבלנקה מול בוריסלב קוסטיץ', 29.3.1919, You Only Get One Chance Capablanca vs Kostić Game 3 (1919)
בוריסלב קוסטיץ' מול חוסה ראול קפבלנקה, 2.4.1919, Monster Zugzwang Kostić vs Capablanca Game 4 (1919)
חוסה ראול קפבלנקה מול בוריסלב קוסטיץ', 5.4.1919, Señor Capa Plays Like a God and, my Dear Boris, it is Impossible to do Anything
1921
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 15.3.1921, Challenger? Or Champion?? Capablanca vs Lasker WCC Game 1 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 17.3.1921, Basic Chess Principles Lasker vs Capablanca WCC Game 2 (1921)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 19.3.1921, Mixing it Up Capablanca vs Lasker WCC Game 3 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 23.3.1921, Tug-O-War Lasker vs Capablanca WCC Game 4 (1921)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 29.3.1921,End of an Era? Capablanca vs Lasker WCC Game 5 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 30.3.1921, The Wounded Champion Lasker vs Capablanca WCC Game 6 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 3.4.1921, Unassailable! Lasker vs Capablanca WCC Game 8 (1921)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 6.4.1921, A Surprise for Capa Capablanca vs Lasker WCC Game 9 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 8.4.1921, Havana Knights Lasker vs Capablanca WCC Game 10 (1921)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 13.4.1921, I do Not Consider it Good Capablanca VS Lasker WCC Game 11 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 16.4.1921, Running Out Of Time Lasker vs Capablanca WCC Game 12 (1921)
חוסה ראול קפבלנקה מול עמנואל לסקר, 19.4.1921, Waste of Time... or IS It? Capablanca VS Lasker WCC Game 13 (1921)
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 20.4.1921, Only One Genius Among Them Lasker vs Capablanca WCC Game 14 (1921)
1924
חוסה ראול קפבלנקה מול סבלי טרטקובר, 23.3.1924, Timeless Chess Lesson by Capablanca
1925
חוסה ראול קפבלנקה מול מיכאל בוטביניק, Capablanca Crushed by Unknown 14-year Old
1928
ריכרד רטי מול חוסה ראול קפבלנקה, 29.10.1928, Capablanca Saga The Conclusion!
1929
ורה מנצ'יק מול חוסה ראול קפבלנקה, 7.8.1929,Before Beth Harmon, There Was Vera Menchik!
1930
סולטן חאן מול חוסה ראול קפבלנקה, 31.12.1930, This is Sultan Khan - The Servant who Defeated Champions
1935
אנדור לילינטל מול חוסה ראול קפבלנקה, 1.1.1935, Bobby Fischer Praised Lilienthal for This Victory over Capablanca
1936
תחרות מוסקבה 1936
תחרות מוסקבה, כמו קודמותיה בשנים 1925 ו-1935, נערכה בחסות ממשלתית, כדי לבחון את כוחם של השחקנים הסובייטים המובילים מול אמנים זרים מהשורה הראשונה. היה זה היו"ר רב ההשפעה של מדור השחמט של מועצת כל האיגודים לתרבות גופנית, ניקולאי קרילנקו, שהיה הכוח המניע מאחורי ארגון התחרויות הללו.
קרילנקו, שחמטאי נלהב ועורך מגזין השחמט הסובייטי 64, היה קומיסר למלחמה בממשלה הבולשביקית הראשונה, המפקד העליון של הכוחות הרוסיים לאחר מהפכת אוקטובר, תובע ציבורי של בתי הדין המהפכניים, ועד 1936, קומיסר המשפטים של ברית המועצות. ב-1938 הוא בעצמו נעצר והוצא להורג במהלך הטיהורים של סטלין, אך המוניטין שלו שוקם מאוחר יותר וההכרה הראויה ניתנה בחשיבות הרבה של עבודתו עבור השחמט הסובייטי.
תחרות מוסקבה ב-1936 נועדה להוות מבחן עבור השחקנים הסובייטים - אירוע של סיבוב כפול עם חמישה מהנציגים הסובייטים המובילים שאמורים לשחק מול חמישה שחקנים מערביים מובילים. למעשה רק ארבעה שחקנים מערביים נענו להזמנות: לסקר, קפבלנקה, פלור ולילינטל. קיוו שהחמישי יהיה אמריקאי (רשבסקי, פיין או קשדן), אבל כשהאירוע התנגש באליפות ארצות הברית, זה התברר כבלתי אפשרי ואת המקום מילא אלוף אוסטריה, אליסקסיס. התחרות הסתיימה בניצחון גדול של גאון השחמט הקובני, חוסה ראול קפבלנקה, נקודה לפני השחקן הסובייטי הטוב ביותר, מיכאל בוטביניק. בשנת 1936, נראה היה שקפבלנקה החזיר לעצמו את צורת משחקו הישנה והמדהימה, שחסרה לו מאז הפסד אליפות העולם לאלכין ב-1927.
המקום השני של בוטביניק אולי אכזב את תומכיו, אבל לא היה ספק לגבי עוצמת המשחק שלו: הוא סיים 2.5 נקודות לפני פלור, שכבר ביקש להתמודד על התואר העולמי עם אלכין. שלושה חודשים לאחר מכן, בוטביניק השתווה לקפבלנקה במקום הראשון בנוטינגהאם, לפני כמעט כל צמרת השחקנים הטובים בעולם, באחת התחרויות החזקות ביותר שנערכו אי פעם. המעמד של השחקן הצ'כי השאפתני, סאלו פלור, נהרס בארבע תבוסות - כל אחת לשחקן סובייטי, אבל הכוכב החדש של הונגריה, אנדריי לילינטל, שזכה לתהילת עולם בשנה הקודמת כשהביס את קפבלנקה בהקרבה מבריקה של מלכה, הוכיח את כוחו כשסיים במקום הרביעי.
לאורך כל התחרות, ויאצ'סלב רגוזין נשאר נאמן לסגנונו הנועז והיצירתי ביותר, מושפע מאוד מצ'יגורין, וקיים את המוניטין שלו של "רוצח רבי אמנים", עם ניצחונות מול פלור ולסקר. עד מהרה הפך רגוזין לשותף חשוב לאימונים של בוטביניק, ובשנות ה-50 ניצל את כוחותיו האנליטיים עד תום בזכייה באליפות העולם בשחמט בהתכתבות. הלוחם הזקן, אלוף העולם לשעבר עמנואל לסקר, הציג הופעה יוצאת דופן עבור אדם בסוף שנות ה-60 לחייו. הפילוסופיה שלו שהשחמט הוא מאבק הפכה אותו לפופולרי מאוד ברוסיה. עם סגנון נוטה לכיוון הפוזיציוני, איליה קאן החזיק מעמד בעקשנות וסירב להתרשם מאיכות יריביו, למרות שדי נחלש במחצית השנייה. במהלך השנים הוא נהנה מחיי שחמט פעילים, התחרה עשר פעמים בגמר אליפות ברית המועצות, והיה לו עניין מיוחד בהגנה ובהתקפות נגד, דבר שבא לידי ביטוי בכתביו ובהסתעפות של ההגנה הסיציליאנית הנושאת את שמו. גריגורי לבנפיש הוותיק שיחק שחמט מעניין באופן עקבי וזכה בשני פרסים מיוחדים - על ניצחונו היפה על פלור, ועל משחק הסיום הטוב ביותר של הטורניר, מול אליסקסיס. תלמיד מושבע נוסף של צ'יגורין הגדול, ניקולאי ריומין, שכבר עמדו לזכותו ניצחונות קודמים מול קפבלנקה ואויבה, הפעם לא ממש הצליח לייצר את סגנון ההתקפה המבריק שלו. למרבה הצער הוא היה חולה בשחפת, שהביאה למותו כמה שנים מאוחר יותר. המתחרה הצעיר ביותר, אריך אליסקסיס, הפך בטוח יותר ושיחק חזק יותר ככל שהטורניר התקדם. לחוויותיו החשובות במוסקבה בהחלט הייתה השפעה מועילה על התפתחות סגנון המשחק העמוק והעמיד שלו.
תחרות מוסקבה 1936 הייתה תחרות של צעירים. למעט לסקר, קפבלנקה ולבנפיש, שהתחרו כולם באירועי שחמט ברוסיה המהפכנית, כל המתמודדים היו בשנות ה-20 לחייהם. רוב המשחקים היו קשים ועשירים בתוכן, ובכל זאת לא זכו לפרסום רחב בעיתונות השחמט העולמית. ההערות, לרוב על ידי השחקנים עצמם, מפורטות ומלמדות כאחד.
חוסה ראול קפבלנקה מול ניקולאי ריומין, Revenge That Came Too Easy Capablanca vs Riumin Moscow 1936.16.5.1936,
חוסה ראול קפבלנקה מול ויאצ'סלב רגוזין, 17.5.1936, I'm a Pawn Grabber and I Know it Capablanca vs Ragozin Moscow 1936.
מיכאל בוטביניק מול חוסה ראול קפבלנקה, 22.5.1936, The Primus! Botvinnik vs Capablanca Moscow 1936.
חוסה ראול קפבלנקה מול אנדור לילינטל, 23.5.1936, Fortune Favors The Strong Capablanca vs Lilienthal Moscow 1936.
איליה קאן מול חוסה ראול קפבלנקה, 27.5.1936, Endgame Lesson From Capa Kan vs Capablanca Moscow 1936.
ניקולאי ריומין מול חוסה ראול קפבלנקה, 29.5.1936, Study The Endgame! Riumin vs Capablanca Moscow 1936.
עמנואל לסקר מול חוסה ראול קפבלנקה, 3.6.1936,Clash of Old Rivals Lasker vs Capablanca Moscow 1936.
חוסה ראול קפבלנקה מול אריך אליסקסיס, 8.6.1936, Last Time Someone Crushed the Soviets Until Bobby Fischer Capablanca vs Eliskases Moscow 1936.
1937
אריך אליסקסיס מול חוסה ראול קפבלנקה, 22.9.1937 The Man Who Defeated Fischer and Capablanca!
1938
מיכאל בוטביניק מול חוסה ראול קפבלנקה, 22.11.1938,Botvinnik crushes Capablanca with an Anti-engine Move
1939
חוסה ראול קפבלנקה מול משה צ'רניאק, 4.9.1939, Capablanca's Legendary 12-Move Combination
לקריאה נוספת
A Primer of Chess by José Raúl Capablanca (Preface by Benjamin Anderson. Originally published in 1935. Harvest Books, November 2002,)
Chess Fundamentals by José Raúl Capablanca (Originally published in 1921. Everyman Chess, October 1994,) Revised and updated by Nick de Firmian in 2006,.
My Chess Career by José Raúl Capablanca (Hardinge Simpole Limited, October 2003,)
World's Championship Matches, 1921 and 1927 by José Raúl Capablanca (Dover, June 1977,)
Last Lectures by José Raúl Capablanca (Simon and Schuster, January 1966, ASIN B0007DZW6W)
Schonberg, H. C. (1973). Grandmasters of Chess. New York, NY: W W Norton & Co Inc.
Edward G. Winter (1981). World chess champions London, UK: Pergamon Press.
Irving Chernev (1982). Capablanca's Best Chess Endings. New York: Dover Publications.
Harry Golombek (1947). Capablanca's Hundred Best Games of Chess. London, UK: Bell.
Fred Reinfeld (1990). The Immortal Games of Capablanca. New York, NY: Dover Publications.
Brandreth, D. & David Vincent Hooper|Hooper, David (1993). Unknown Capablanca. New York, NY: Dover Publications.
Irving Chernev (1995). Twelve Great Chess Players and Their Best Games. New York, NY: Dover Publications.
Edward G. Winter (1989). Capablanca: A Compendium of Games, Notes, Articles, Correspondence, Illustrations and Other Rare Archival Materials on the Cuban Chess Genius Jose Raul Capablanca, 1888-1942. Jefferson, NC: McFarland & Company.
Gary Kasparov (2003). My Great Predecessors: part 1. Everyman Chess,.
Warriors of the Mind: A Quest for the Supreme Genius of the Chess Board (Nathan Divinsky with Raymond Keene), 1989, 2002.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה ומשחקים מנותחים של קפבלנקה בעברית באתר השחמט הישראלי ichess
1200 משחקי שחמט של קפבלנקה, באתר 365chess.com
ביוגרפיה מפורטת של קפבלנקה, באתר chesscorner.com
שם כותב, ביוגרפיה מפורטת של קפבלנקה, chessclub
גרסת שחמט שהמציא קפבלנקה על גבי לוח 10*8, באתר passagen
גרסת שחמט שהמציא קפבלנקה, באתר chessvariants.org
וינטר, "הגאון והנסיכה" על חייו של קפבלנקה בסיוע נרחב של אלמנתו, chesshistory.com
50 עמדות קריטיות במשחקי קפבלנקה, באתר wtharvey.com
תחרות השחמט השנתית לזכרו של קפבלנקה, באתר inder.cu
משחקי אליפות העולם 1921 באתר של אנטוניו ראדיץ'
משחקים של קפבלנקה עם הסברים, בקובצי וידאו
הערות שוליים
קטגוריה:אלופי עולם בשחמט
קטגוריה:שחמטאים קובנים
קטגוריה:רבי-אמנים
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט
קטגוריה:דיפלומטים
קטגוריה:הוואנה: אישים
קטגוריה:ילידי 1888
קטגוריה:נפטרים ב-1942
| 2024-08-27T06:50:36
|
אלכסנדר אלכין
|
אלכסנדר אלכסנדרוביץ' אלֵכין (ברוסית: Алекса́ндр Алекса́ндрович Але́хин; שם משפחתו נקרא לפעמים בטעות אליוכין; 31 באוקטובר 1892 – 24 במרץ 1946), רב-אמן בשחמט ממוצא רוסי, שקיבל גם אזרחות צרפתית, היה אלוף העולם הרביעי בשחמט. על שמו פתיחה הנקראת "הגנת אלכין". הוא חבר בהיכל התהילה העולמי של השחמט .
ביוגרפיה
אלכין נולד למשפחה אמידה במוסקבה, רוסיה. בשנת 1920 הוא ניצח באליפות ברית המועצות בשחמט הראשונה. בעקבות המהפכה הרוסית היגר לצרפת והתאזרח בה בשנת 1925. בשנה זו התמודד במשחק סימולטני עיוור נגד 26 יריבים בניו יורק, ולאחר כמה חודשים עשה דבר דומה מול 28 יריבים בפריז. ב-1927 נטל את הכתר מידי האלוף דאז חוזה ראול קאפאבלאנקה הקובני והתחמק ממשחק הגומלין. ב-1933 התמודד בשיקגו נגד 32 יריבים במשחק סימולטני עיוור.
המשחקים הסמויים-סימולטניים גרמו להידרדרות מצב בריאותו, ולהיטותו למשקאות חריפים פגמה בכושרו, כך שב-1935 בדו-קרב עם הד"ר מקס אויבה הפגין אלכין כושר ירוד ואיבד את התואר, להפתעת רבים וביניהם ד"ר אויבה עצמו.
סיבה נוספת להפסדו היה ביטחונו המופרז לקראת הדו-קרב, מה עוד שהתחזק לאחר שכבר במשחק הראשון ניצח את אויבה תוך 30 מסעים בלבד. אולם ד"ר אויבה לא נשבר, וכבר במשחק השני השיב בניצחון נאה והמשיך לזכייה בתואר, כאמור. הפסד זה הניע את אלכין לשנות את חייו ולשפר את בריאותו לקראת דו-קרב הגומלין, ואכן בשנת 1937 הביס את ד"ר אויבה בצורה משכנעת ביותר.
לאחר ניצחון זה, ב-1939 עלה שמו של הכוכב הרוסי הצעיר בוטביניק, וניסו לארגן ביניהם דו-קרב. אלכין אותה שעה היה בבואנוס איירס, ארגנטינה, באולימפיאדת השחמט העולמית - בה שיחק בתור ראש הנבחרת הצרפתית. אולם פרוץ מלחמת העולם השנייה גרם לעזיבתו לצבא הצרפתי. כשכבשו הגרמנים את צרפת ניסה להגיע לארצות הברית אולם בדרכו, בהיותו בליסבון, הגיעו אליו שמועות שאשתו נמצאת בשבי הגרמנים בצרפת. הוא ניסה להשיג רישיון להצטרף אליה. הגרמנים הסכימו להעניק לו רישיון, ביודעם שהוא אלוף העולם וניתן יהיה לנצלו לצורכי תעמולה נגד היהודים.
ואכן בהיותו בצרפת פורסמה בעיתון הגרמני "פאריזר צייטונג" סדרת מאמרים אנטישמיים בחתימתו. מאמרים אלה נתקבלו בזעם רב על ידי העולם שמחוץ לשלטון הגרמני. אולם לאחר המלחמה הצהיר ד"ר אלכין כי אף מילה במאמרים הנ"ל לא הייתה משלו.
אלכין המשיך לחיות בליסבון בעוני, אולם אז הגיע אליו מברק מנשיא הפדרציה הבריטית לשחמט, ובו הודעה שבוטביניק מזמינו לדו-קרב במימון של 10,000 דולר, ממנו היה אמור ד"ר אלכין לקבל כשני שלישים. אלכין קיבל התקף לב ומת בעודו מתכונן לדו-קרב המיוחל. הוא עוד הספיק לשלוח את הסכמתו לדו-קרב.
על שמו נקראה תחרות על בשחמט.
דו-קרבות
שנה מיקום המתמודד השני תוצאה1908 מוסקבה ולדימיר ננרוקוב 0 מ-2הפסד1908 מוסקבה בנימין בלומנפלד 2 מ-2ניצחון1911 מוסקבה אז'ן זנוסקו-בורובסקי 0.5 מ-1 תיקו1912 מוסקבה אז'ן זנוסקו-בורובסקי 0.5 מ-1 תיקו1913 סנקט פטרבורג סטפן לויצקי 7 מ-10 ניצחון1914 סנקט פטרבורג אהרון נימצוביץ' 1 מ-2 תיקו1918 מוסקבה אברהם רבינוביץ 3.5 מ-4 ניצחון1918 אודסה בוריס ורלינסקי 6 מ-6 ניצחון1921 ברלין ריצ'רד טייכמן 3 מ-6 תיקו1921 ברלין פרידריך סמיש2 מ-2 ניצחון1921 מוסקבה ניקולאי גריגורייב 1.5 מ-3 תיקו1923 פריז אנדרה מופנג2 מ-2 ניצחון1926 אמסטרדם מקס אויבה 5.5 מ-10 ניצחון1927 בואנוס איירס חוזה ראול קפבלנקה 18.5 מ-34 ניצחון, אלוף העולם1929 גרמניה יפים בוגוליובוב 15.5 מ-25 ניצחון, המשך כהונת אלוף העולם1934 גרמניה יפים בוגוליובוב 15.5 מ-26 ניצחון, המשך כהונת אלוף העולם1935 הולנד מקס אויבה 14.5 מ-30 הפסד תואר אלוף העולם1937 הולנד מקס אויבה 15.5 מ-25 ניצחון, אלוף העולם1943 גרמניה יפים בוגוליובוב 1 מ-2 תיקו
הופעות באולימפיאדות
אלכין השתתף ב-5 אולימפיאדות שחמט בנבחרת צרפת.
שנה לוח קבוצה מד כושר נקודות תוצאות % מקום 1930 צרפת 9 מ-99+ 0= 0-100 12 קבוצתי 1931 1צרפת 13.5 מ-1810+ 7= 1-75 14 קבוצתי, 1 אישי 1933 צרפת 9.5 מ-128+ 3= 1-79.2 8 קבוצתי, 1 אישי 1935 צרפת 12 מ-177+ 10= 0-70.6 10 קבוצתי, 2 אישי 1939 צרפת 12.5 מ-169+ 7= 0-78.1 10 קבוצתי, 2 אישי
תחרות לדוגמה בה השתתף
תחרות השחמט בנוטינגהאם 1936
משחקים מפורסמים בהדגמת וידאו
אלכין-שטרק 1921, באתר יוטיוב
פוטמקין-אלכין 1912, באתר יוטיוב
סיום מוסבר של אלכין, באתר יוטיוב
אלכין-זאמיש,1923, באתר יוטיוב
מאליפות העולם מול קפבלנקה, באתר יוטיוב
משחקי מופת
לבן: עקיבא רובינשטיין שחור: אלכסנדר אלכין קרלסבד 1911
לבן : אלכסנדר אלכין שחור : פרדריק ייטס לונדון 1922
דוגמה יפה לשליטה של אלכין - מציב את הכלים על ערוגות חזקות, תופס את הטורים הפתוחים, מכפיל צריחים בשורה השביעית ומפעיל את מלכו במרכז ככלי התקפי לכל דבר.
שני משחקי מופת בהם מנצל אלכין את החלשת משבצות המרכז
ויליאם וינטר (בלבן) - אלכסנדר אלכין
המשחק מוצג פעמיים:
א. המשחק כולו כאשר ניתן לראות אותו בצורה רציפה, או לעצור מדי פעם ולקרוא את ההערות למשחק זה.
ב. המשחק מוצג מסע אחר מסע עם הערות מפורטות ברמה בסיסית יותר כך שניתן לעקוב אחר הרעיונות של שני השחקנים.
אלכסנדר אלכין (בלבן) - פרדריק ייטס
משחקים מוסברים (באנגלית)
1913
Rodzynski רודזיניסקי מול אלכסנדר אלכין, 10.9.1913, Alekhine's King Traps the Queen!
חוסה ראול קפבלנקה מול אלכסנדר אלכין, 14.12.1913, Hint of the Future Capablanca vs Alekhine Savorin Cup (1913)
אלכסנדר אלכין מול חוסה ראול קפבלנקה, 23.12.1913, Two Can Play that Game Alekhine vs Capablanca Savorin Cup (1913) Game 2
1914
אלכסנדר אלכין מול חוסה ראול קפבלנקה, 29.4.1914, The Lazy Cuban Alekhine vs Capablanca St. Petersburg (1914)
אלכסנדר אלכין מול חוסה ראול קפבלנקה, 29.4.1914, Great Day for Alexander! Alekhine vs Capablanca St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול אלכסנדר אלכין, 22.5.1914, This is the End Capablanca vs Alekhine St. Petersburg (1914)
1923
ארנסט גרינפלד מול אלכסנדר אלכין, 29.4.1923, Alekhine the Executioner - The Famous Bishop Check!
1924
אלכסנדר אלכין מול לאון קוסמן, 13.1.1924, Alekhine's Three different Mates. That is too much!
1925
אז'ן זנוסקו-בורובסקי מול אלכסנדר אלכין, 13.2.1925, Alekhine's Defense by Alekhine Himself!
ריכרד רטי מול אלכסנדר אלכין, 25.4.1925, Master of the Mystic Arts! Réti vs Alekhine Baden-Baden (1925)
1931
אלכסנדר אלכין מול וסיק Vasic, 10.1.1931, The Legendary Alekhine vs Vasić 11-Move Miniature
לקריאה נוספת
אבשלום יושע, 13 אלופי עולם בשחמט, הוצאת אחיאסף בע"מ, 1988
גארי קספרוב, על קודמי הגדולים חלק א'
קישורים חיצוניים
תחבולות של אלכסנדר אלכין, באתר wtharvey.com
ריאיון קצר עם אלכסנדר אלכין משנת 1938 ל-BBC, באתר יוטיוב
תוצאות אלכין בתחרויות
הערות שוליים
קטגוריה:אלופי עולם בשחמט
קטגוריה:רבי-אמנים צרפתים
קטגוריה:רבי-אמנים רוסים
קטגוריה:שחמטאים רוסים
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מונפרנאס
קטגוריה:אנטישמיות בצרפת: אישים
קטגוריה:צרפתים ממוצא רוסי
קטגוריה:אלופי ברית המועצות בשחמט
קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מהגרים מרוסיה לצרפת
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1892
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1892
קטגוריה:נפטרים ב-1946
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1946
| 2024-07-30T07:27:35
|
מיכאל בוטביניק
|
ד"ר מיכאל מויסיביץ' בוטביניק (ברוסית: Михаи́л Моисе́евич Ботви́нник; 17 באוגוסט 1911 – 5 במאי 1995) היה שחמטאי יהודי-סובייטי בדרגת רב-אמן, ואלוף העולם בשחמט שלוש פעמים. בעבודתו כמהנדס חשמל וכמדען מחשב באותו הזמן, הוא היה אחד משחקני השחמט המקצועיים היחידים שנחלו הצלחה בקריירה אחרת תוך כדי התמודדות בתחרויות שחמט. הוא היה גם אחד מיוצרי תוכנת השחמט. הוא חבר בהיכל התהילה העולמי של השחמט
בוטביניק היה שחקן השחמט הראשון ששיחק ברמה עולמית שנולד בברית המועצות, מה שהעמיד אותו בעמדת לחץ פוליטי אך גם נתן לו את ההזדמנות להשפיע על השחמט הסובייטי. מפעם לפעם הוא הואשם בגין שימוש בהשפעה זאת לצרכיו האישיים, אך לא היו מספיק ראיות כדי להוכיח זאת.
לבוטביניק גם היה תפקיד ראשי בארגון השחמט, ובעזרת זאת הוא תרם רבות למבנה מערכת אליפות העולם בשחמט אחרי מלחמת העולם השנייה. בזאת הוא הפך גם לשופט, מה שנתן הזדמנות לשחקני שחמט סובייטים נוספים להשתתף. כמה מתלמידיו של בוטביניק הם אלופי העולם בשחמט אנטולי קרפוב, גארי קספרוב וולדימיר קראמניק.
קורות חיים
בוטביניק נולד ב-17 באוגוסט 1911, בעיר קואוקלה (כיום רפינו, בסביבות סנקט פטרבורג) שהשתייכה אז לדוכסות פינלנד. הוריו, שניהם יהודים סובייטים, היו רופאי שיניים. כך התאפשרה למשפחתו הזכות לחיות מחוץ לתחום המושב שבו רוב יהודי רוסיה נאלצו לגור בתקופה זו. כתוצאה, בוטביניק התגורר בשדרת נבסקי פרוספקט של סנקט פטרסבורג. אביו אסר על דיבור יידיש בבית, לכן מיכאל ואחיו למדו בבתי ספר סובייטים. בראיונותיו, הוא הגדיר את עצמו כאתאיסט.
ב-1920, אמו חלתה ואביו עזב את המשפחה אבל המשיך בקשר עם ילדיו, גם אחרי נישואיו השניים. בתקופה זו, מיכאל התחיל להתעניין בעיתונות, והפך לקומוניסט.
בסתיו 1923, בגיל 12, חבר של אחיו הגדול לימד אותו שחמט בסט שחמט ביתי, ומאז התפתחה תשוקתו למשחק. בתחרות השחמט הבית ספרית הוא הגיע למקום אמצעי, ביקש עזרה מחבר של אחיו, והבין שהאסטרטגיה שהוא צריך להשתמש בה היא לחשוב על "קונספטים מוחשיים", ומהם לפתח חוקים ואסטרטגיות כלליות. מתוך הבנה זאת, הוא המשיך וניצח את חברו של אחיו. בחורף 1924, בוטביניק זכה בתחרות השחמט של בית ספרו, ושיקר בנוגע לגילו הצעיר על מנת להתקבל לארגון השחמט של פטרוגרד. נשיא הארגון העלים עין ונתן לו להצטרף. בוטביניק ניצח בשתי התחרויות הראשונות של הארגון שבהן השתתף. זמן קצר לאחר מכן, ניקולאי קרילנקו, שחמטאי נאמן וחבר חשוב בניסוח מערכת חוק בברית המועצות לאחר מהפכת 1917, החל בבניית ארגון שחמט לאומי ענק, והארגון של פטרוגרד שינה את שמו ומיקומו.
כדי לבדוק את יכולתם של אלופי השחמט הסובייטים, קרילנקו ארגן טורניר שחמט בינלאומי במוסקבה ב-1925 ( Moscow 1925 chess tournament). ביום המנוחה של האירוע, אלוף העולם חוסה ראול קפבלנקה ערך משחק סימולטני בלנינגרד. בוטביניק היה אחד מהמתמודדים שהוזמן והוא ניצח במשחק (בגיל 14). בשנת 1926, הוא העפיל לשלב הסופי של אליפות לנינגרד. מאוחר יותר באותה שנה, הוא נבחר לייצג את לנינגרד במשחק נגד סטוקהולם, שהתנהל בשוודיה, וזכה בתוצאה של +1 =1 נגד רב הרב אמן העתידי יסטה סטולץ. בדצמבר 1926, הוא התקבל לקומסומול של בית ספרו. בערך באותה תקופה אמו התחילה לדאוג ממבנה גופו השברירי, וכתוצאה הוא התחיל להתאמן בתוכנית אימונים יומית והמשיך בתוכנית זו במשך כל חייו.
הוא ניצח באליפות ברית המועצות בשחמט בשנים 1931, 1933, 1939, 1941, 1945 ו־1952.
ממוזער|בוטביניק-Szabo אליפות השחמט האירופי 1961
בגיל 24 השתלב בוטביניק בצמרת השחמט העולמית, והגיע למקום הראשון בתחרויות שבהן השתתפו טובי השחמטאים בעולם.
ב־1946 קרא לדו-קרב את האלוף אלכסנדר אלכין, אך אלכין מת קודם שהתקיימה התחרות.
ב־1948 נערכה תחרות שבה השתתפו חמשת השחמטאים הבכירים בעולם: בוטביניק (ברית המועצות), סמיסלוב (ברית המועצות), קרס (ברית המועצות), רשבסקי (ארצות הברית), ואויבה (הולנד); בוטביניק ניצח בתחרות וזכה בתואר אלוף העולם בשחמט.
החל מ־1948 החליט איגוד השחמט העולמי לערוך את התחרות על כתר האליפות מדי שלוש שנים (קודם לכן בחר האלוף להתמודד עם מי שרצה), ובשתי התחרויות הבאות ניצח בוטביניק. בתחרות השלישית, בשנת 1957, הפסיד את האליפות לווסילי סמיסלוב.
ב-1958 זכה בוטביניק שוב באליפות העולם, והחזיק בכתר עד 1960, עת הפסיד למיכאל טל. ב-1961 זכה בוטביניק שוב באליפות העולם, והחזיק בכתר עד 1963, עת הפסיד לטיגראן פטרוסיאן.
התקופה הארוכה שבה החזיק בוטביניק בכתר האליפות מוסברת בהשקעתו בניתוח המשחק: הוא השקיע בהכנות לכל משחק ובניתוח המהלכים בתום המשחק יותר מכל קודמיו.
בוטביניק שיפר את הפתיחות צרפתית וקארו - קאן והכניס אותן לאופנה. על שמו קרויה התקפת "בוטביניק - פאנוב" בקארו קאן.
מאמצע שנות השישים צמצם בוטביניק את השתתפותו בתחרויות, והקדיש את זמנו לפיתוח תוכנת שחמט ולהדרכת שחמטאים צעירים. אנטולי קרפוב וגארי קספרוב נמנו עם תלמידיו.
בוטביניק ידוע בלחימתו העיקשת ובסירובו להיכנע (הוא זכה לכינויים רבים בעקבות תכונה זו כגון: "איש הברזל" ו"הבולשביק העיקש"). יעידו על כך העובדה שהוא נקם את הפסדיו לסמיסלוב ולטל והשיג חזרה את התואר פעמיים דבר שאף אלוף עולם אחר לא עשה (אלכין השיג את התואר חזרה פעם אחת בלבד), כמו גם משחקו המפורסם נגד פישר (1962) בו הגן בוטביניק על עמדה קשה מאוד לאורך המשחק כולו והצליח לחלץ תיקו "על חוט השערה".
דו-קרבות
שנה מיקום המתמודד השני תוצאה1933 מוסקבה סאלו פלור 6 מ-12 תיקו1937 מוסקבה גריגורי לבנפיש 6.5 מ-13 תיקו1940 לנינגרד ויאצ'סלאב רגוזין 7 מ-10 ניצחון1951 מוסקבה דוד ברונשטיין 12 מ-24 תיקו, המשך כהונת אלוף העולם1954 מוסקבה וסילי סמיסלוב 12 מ-24 תיקו, המשך כהונת אלוף העולם1957 מוסקבה וסילי סמיסלוב 9.5 מ-22 הפסד תואר אלוף העולם1958 מוסקבה וסילי סמיסלוב 12.5 מ-23 אלוף העולם1960 מוסקבה מיכאל טל 12.5 מ-21 הפסד תואר אלוף העולם1960 מוסקבה מיכאל טל 13 מ-21 אלוף העולם1963 מוסקבה טיגראן פטרוסיאן 9.5 מ-22 הפסד תואר אלוף העולם
הופעות באולימפיאדות
מיכאל בוטביניק השתתף בנבחרתה האולימפית של ברית המועצות.
שנה לוח קבוצה מד כושר נקודות תוצאות % מקום 19541 ברית המועצות 8.5 מ-116+ 5= 0-77.3 1 קבוצתי, 1 אישי 19561ברית המועצות 9.5 מ-136+ 7= 0-73.1 1 קבוצתי, 2 אישי 19581 ברית המועצות 9 מ-127+ 4= 1-75 1 קבוצתי, 3 אישי19602ברית המועצות 10.5 מ-138+ 5= 0-80.8 1 קבוצתי, 1 אישי 19621ברית המועצות 8 מ-125+ 6= 1-66.7 1 קבוצתי 19642ברית המועצות 9 מ-127+ 4= 1-75 1 קבוצתי, 3 אישי
מבחר תחרויות בהן השתתף
תחרות השחמט הייסטינגס 1934–1935
תחרות השחמט בנוטינגהאם 1936
משחקי מופת
לבן: מיכאל בוטביניק - שחור: איליה קאן מוסקבה 1931
בוטביניק השתלט על טור ד', איפשר לכלים שלו לחדור לעמדות היריב, חילופי הכלים סמוך למסע ה-30 השאירו את בוטבניק בסיום צריחים ורגלים שבו לא התקשה לזכות.
לבן: מיכאל בוטביניק שחור: לנינגרד 1934
על קמוש ניתן לקרוא במקורות הבאים:
הערכת העמדה לאחר המסע ה-14 ב-4 היא שללבן עמדה עדיפה. השאלה היא מדוע? מבחינה חומרית העמדה שקולה לחלוטין. לכל צד אותם הכלים ושבעה רגלים. הלבן לא התפתח טוב יותר מהשחור; ניתן אפילו לטעון שעמדת הפרש השחור ב-ה4, במרכז הכוחות הלבנים נראית מאיימת על הלבן. ניידות הכלים של שני הצדדים שקולה לערך. שני המלכים בטוחים בעמדותיהם ולא חשופים למתקפה ישירה.
התשובה היא שעמדת הלבן עדיפה משום שיש לו יתרון במספר הרגלים באגף המלכה.
לשני הצדדים שבעה רגלים אך הם אינם מחולקים בצורה זהה על גבי הטורים בלוח. אם נחלק את הלוח לשלושה חלקים - טורים א'-ג' אגף המלכה, טורים ד'-ה' מרכז הלוח וטורים ו'-ח' אגף המלך נראה שללבן יותר רגלים באגף המלכה שלושה לעומת שניים ובמרכז הלוח לשחור שני רגלים לעומת אחד ללבן. באגף המלך לשני הצדדים מספר זהה של רגלים. הנקודה המרכזית היא שהלבן יכול לכפות יצירה של רגלי חופשי באגף המלכה בשעה שהשחור לא יכול לכפות (בדרך כלל) רגלי חופשי באגף המלך או במרכז הלוח. בעמדה הזו הלבן תמיד יוכל לשחק ב-5 (עם או בלי א4 כמסע מקדים) ולהיות בטוח ביצירת רגלי מעבר.
אם העמדה הייתה בשלב סיום, ללא כלים על הלוח, המלך השחור נמצא מרחק גדול מדי מאגף המלכה ולא יוכל לעצור את התקדמות הרגלים הלבנים בזמן.
בעמדה הזו, יותר קשה ליצור רגלי מעבר לשחור באגף המלך, במיוחד כי הרגלים לפניו מגינים עליו ולכן מסובך יותר לקדם אותם.
לאחר כל הניתוח מעלה, צריך לנצל את היתרון של הרגלים באגף המלכה ונראה איך בוטביניק אלוף העולם בשחמט לעתיד עושה זאת.
המסעים החל מהמסע ה-15 מתחלקים למסעים הגנתיים, שמטרתם למנוע מהשחור פעולה מוצלחת באגף המלך: למשל 15. ז3 מונע מהפרש השחור להגיע ל-ו4 או ל-ח4 ולמסעי הכנה לקראת יצירת רגלי מעבר באגף המלכה כמו 17. א3 או 24. רד7 ו-25 ב-5. הלבן איננו ממהר, ומיישם את תוכניתו בזהירות ובסבלנות.
מקס אויבה אלוף העולם החמישי בשחמט (1935–1937) מסכם את מהלך הפעולות באופן הבא:
א. הערך ונתח את סיכוי הנגד של היריב שלך
ב. הכן בצורה קפדנית את הפעולה שאתה מתכנן
בדוגמה שהובאה מעלה, כל הפעולות שהלבן עשה, הן ההגנתיות והן ההתקפיות נועדו להגיע למסע ה-26 והמכריע - ג6. הרגלי הזה שמיועד להפוך למלכה על טור ג' צריך לקבל מספיק תמיכה מיתר הכלים כדי להתמודד עם כל הגנה אפשרית של השחור.
לבן: מיכאל בוטביניק שחור: חוסה ראול קפבלנקה AVRO 1938
ניצחון של אלוף העולם לעתיד על קפבלנקה.
לבן: מיכאל בוטביניק שחור: ויאצ'סלב רגוזין לנינגראד 1940
לבן: מיכאל בוטביניק שחור: יקטרינבורג 1943
העמדה המוצגת לאחר המסע ה-12 מזכירה מאוד את הדוגמה הראשונה, גם כאן ללבן יתרון רגלים באגף המלכה, כאשר הפרש השחור ב-ה4 איננו מהווה פיצוי מספיק. התוכנית של הלבן דומה - להבטיח את מבנה הרגלים באגף המלכה, לשלוט על ג6 ואולי גם על ג7 ולאחר ב5 להתקדם לג6 עם הרגלי.
המסע ה-13 של הלבן, רב5 מאיים ר:ג6 ולאחריו פה5, פרש חזק ששולט בעומק השטח השחור. השחור מונע זאת על ידי 13...פז5 אבל החילופים שמגיעים מיד לאחר מכן מביאים לעמדה שונה בתכלית לאחר המסע ה-19 ...צ:ה5. ללבן עדיין רוב של רגלים באגף המלכה, אך לשחור רגלי חזק ב-ד5. ללבן יש יתרון חדש - פרש חזק לעומת רץ חלש לשחור, שכן הרגלים של השחור ניצבים כולם על הצבע של הרץ ולכן מגבילים את תנועתו. הפרש יוכל בסופו של דבר להגיע ל-ד4 ויהיה מוגן הן מהרגלים והן מהרץ.
ראה ערך בוטביניק - קפבלנקה אברו 1938
גיאורגי ליסיצ'ין (בלבן) - מיכאל בוטביניק
המשחק מוצג פעמיים:
א. המשחק כולו כאשר ניתן לראות אותו בצורה רציפה, או לעצור מדי פעם ולקרוא את ההערות למשחק זה.
ב. המשחק מוצג מסע אחר מסע עם הערות מפורטות ברמה בסיסית יותר כך שניתן לעקוב אחר הרעיונות של שני השחקנים.
לבן: מיכאל בוטביניק - יצחק בולסלבסקי מוסקבה 1941
בוטביניק מפגין מקוריות בפתיחה, אך החלק המרשים ביותר במשחק הוא האלגנטיות בה הוא מנהל את סיום הצריחים. יתרון של רגלי מספיק לו כדי לנצח בדרך שנראית בהירה לכל.
לבן: מיכאל בוטביניק - שחור: איליה קאן סברדלובסק 1943
בשלב המציעה, כשכל הכלים עדיין על הלוח, מבצע בוטביניק מספר מסעים והעמדה הופכת לעמדת סיום, שבו שני רגלים לבנים קרובים לערוגת ההכתרה. כמה מסעים נוספים של המלך הלבן והעמדה שוב משתנה לגמרי - הרגלים החופשיים נעלמים, ובמקומם נוצרת עמדה פשוטה שבה ללבן מספר דרכים לזכייה.
לבן: מיכאל בוטביניק - מילן וידמר גרונינגן 1946
בוטביניק נוקט בשיטה מקורית בפתיחה ונענה לבקשת היריב להחלפת כלים סיטונאית. במעבר למציעה מקריב בוטביניק טיב ובכך מאפשר לצריח שלו להשתלט על השורה השביעית ולשלוט בלוח. בסיום הפרש הלבן משטה בצריח השחור ומוכיח את עליונותו.
לקריאה נוספת
גארי קספרוב, על קודמי הגדולים כרך שני, עמ' 116–274, מקור תקשורת, 2008.
Botvinnik, M.M, Botvinnik's best games 1947-1970, London: Basford, 1972
בוטביניק - קפבלנקה אברו 1938
קישורים חיצוניים
הרצאה על חייו האישיים והמקצועיים של בוטביניק, באתר יוטיוב (באנגלית)
תחבולות של מיכאל בוטביניק, באתר wtharvey.com
משחקים מוסברים (באנגלית)
1925
חוסה ראול קפבלנקה מול מיכאל בוטביניק, Capablanca Crushed by Unknown 14-year Old
1936
מיכאל בוטביניק מול אנדור לילינטל, 16.5.1936, Slaying The Giant Botvinnik vs Lilienthal Moscow 1936.
מיכאל בוטביניק מול חוסה ראול קפבלנקה, 22.5.1936, The Primus! Botvinnik vs Capablanca Moscow 1936.
מיכאל בוטביניק מול עמנואל לסקר, 27.5.1936, Soviets Organized a Tournament to Show Their Supremacy, But One Man Wouldn't Have It
1938
מיכאל בוטביניק מול חוסה ראול קפבלנקה, 22.11.1938,Botvinnik crushes Capablanca with an Anti-engine Move
1960
מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 15.3.1960, No One Became World Champion by Accepting a Draw Tal vs Botvinnik 1960. Game 1
מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 17.3.1960, Sorry Capablanca, this is Modern Chess Tal vs Botvinnik 1960. Game 2
מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 19.3.1960, Tempting Fate Tal vs Botvinnik 1960. Game 3
מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 22.3.1960, Our Taxi Driver Was Not A Chess Enthusiast Tal vs Botvinnik 1960. Game 4
מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 24.3.1960, The Calm Before The Storm Tal vs Botvinnik 1960. Game 5
מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 26.3.1960, Tal's Greatest Move !
מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 26.3.1960, Storm of the Century Tal vs Botvinnik 1960. Game 6
מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 29.3.1960, Most Unexpected Turn of Events Tal vs Botvinnik 1960. Game 7
מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 31.3.1960, The Gloves Are Off Tal vs Botvinnik 1960. Game 8
מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 2.4.1960, Deadly Sacrifice, BUT Wrong Game Tal vs Botvinnik 1960. Game 9
מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 5.4.1960, Botvinnik 2.0 Tal vs Botvinnik 1960. Game 10
מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 7.4.1960, "You're Here to Win the Match!" Tal vs Botvinnik 1960. Game 11
מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 12.4.1960, Botvinnik's Engine Move Tal vs Botvinnik 1960. Game 12
מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 14.4.1960, Gone in 50 Minutes Tal vs Botvinnik 1960. Game 13
מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 19.4.1960, Master of Home Preparation Tal vs Botvinnik 1960. Game 14
מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 21.4.1960, Who Needs Queens to Attack? Tal vs Botvinnik 1960. Game 15
מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 23.4.1960, The Impossible Checkmate!? Tal vs Botvinnik 1960. Game 16
מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 26.4.1960, “Terrible, Anti-positional, Incredible.” Tal vs Botvinnik 1960. Game 17
מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 28.4.1960, Here I come! Tal vs Botvinnik 1960. Game 18
מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 3.5.1960, The Fall of Leningrad Tal vs Botvinnik 1960. Game 19
מיכאל בוטביניק מול מיכאל טל, 5.5.1960, Don't Bring Your Queen Out Too Early Tal vs Botvinnik 1960. Game 20
מיכאל טל מול מיכאל בוטביניק, 7.5.1960, Champion Of The World Tal vs Botvinnik 1960. Game 21
1962
מיכאל בוטביניק מול בובי פישר, 7.10.1962, The Only Game They EVER Played Mikhail Botvinnik vs Bobby Fischer
1963
מיכאל בוטביניק מול מקס אויבה, 28.12.1963, 2 World Champions Play Mind-boggling Blindfold Game
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים אלופי עולם בשחמט
קטגוריה:שחמטאים יהודים סובייטים
קטגוריה:שחמטאים יהודים רוסים
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור מהפכת אוקטובר
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
קטגוריה:מקבלי עיטור אות הכבוד
קטגוריה:רבי-אמנים רוסים
קטגוריה:רבי-אמנים יהודים
קטגוריה:אלופי ברית המועצות בשחמט
קטגוריה:מהנדסי חשמל יהודים
קטגוריה:מהנדסים יהודים רוסים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין נובודוויצ'יה
קטגוריה:סובייטים שנפטרו מסרטן הלבלב
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1911
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1995
| 2024-07-30T07:24:27
|
גשם חומצי
|
שמאל|ממוזער|250px|השפעותיו של הגשם החומצי על הר איזרה בצ'כיה בשנת 2006
גשם חומצי (באנגלית: Acid rain) הוא השם הנפוץ למשקעים שדרגת החומציות שלהם נמוכה מ-pH 5.5 עקב הימצאותן של חומצות הנפלטות ממפעלים וכלי רכב מזהמים כתוצאה משריפת פחם ודלק אחר. לרוב, מדובר במשקעים המכילים חומצה גופרתית וחומצה חנקתית.
המזהמים העיקריים בגשם החומצי הם הגופרית הדו-חמצנית (SO2) ותחמוצות החנקן השונות (מהצורה NOx). בנוסף, מכיל הגשם החומצי גם פחמן חד-חמצני (CO) ההופך לחומצה פחמתית, וכן מחמצנים אחרים.
החומרים המזהמים מגיבים עם המים ליצירת החומצות הללו, והם נוטים להגיב גם בינם לבין עצמם – ויוצרים חומרים מסוכנים יותר. תרכובות הגופרה (SO3) הנפלטות לאוויר מגיבות עם אדי-המים (H2O) ליצירת חומצה גופרתית (H2SO4). החנקן הדו-חמצני (NO2) מגיב עם המים ליצירת חומצה חנקתית (HNO3). הפחמן החד-חמצני מגיב עם אדי המים, כאמור, ליצירת חומצה פחמתית (H2CO3).
הגילוי והגורמים
תופעת הגשם החומצי כמזהם אובחנה לראשונה בשנות ה-70, לאחר שחוקרים ניסו להסביר את תופעת תמותת היערות שהלכה והתרחבה. החוקרים גילו כי העשן הנפלט מבתי-הזיקוק, מפעלי התעשייה וכלי הרכב הנגרם כתוצאה משריפת דלק אורגני, הוביל להופעתן של תרכובות גופרית וחנקן במי הגשמים כתוצאה מהמסת התרכובות בעננים. תרכובות אלה, ובעיקר גופרית דו-חמצנית, ידועות ברעילותן הרבה ובפגיעתן בבעלי חיים וצמחים.
תרכובות גופרית וחנקן מופיעות בטבע באופן טבעי וגשם חומצי נוצר גם בתהליכים טבעיים שונים. בתהליכי הפירוק של חומרים אורגניים נפלטות תרכובות אלה, וגם כתוצאה משריפות יער והתפרצויות געשיות. אולם בטבע מופיעות תופעות אלה לרוב בקנה מידה קטן יחסית והן מאוזנות על ידי תהליכים טבעיים שונים המפחיתים את שיעור פגיעת הגשם החומצי ה"טבעי" במאזן האקולוגי. אך זיהום האוויר כתוצאה משריפת דלק - תהליך קבוע ומתמשך ששיעורו רק הולך וגדל עם השנים - מפר את האיזון האקו-סיסטמי ומוביל להתגברות תופעת הגשם החומצי והחרפת נזקיה.
הנזקים וההשלכות
שמאל|ממוזער|250px|נזקים של גשם חומצי לפסל אבן
הגשם החומצי גורם נזקים ליערות, לחקלאות, למבנים ולבעלי חיים שונים. הוא גורם לשיתוך (קורוזיה) של מתכות ומסב נזקים רבים לגומחות אקולוגיות שונות מאחר שהוא משבש את התהליכים הטבעיים בהן, ובעיקר בעקבות הפגיעה בצמחייה וזיהום מקורות המים. קרקעות חומציות פוגעות בשורשי הצמחים ופוגעות באספקת המינרלים החיוניים לצמח – מגנזיום, סידן, אשלגן ומינרלים נוספים.
הגשם החומצי הוביל להכחדתם של אורגניזמים שונים, ופגיעה בבית הגידול שלהם. כמה בתי גידול טבעיים בעולם נעלמו לחלוטין כתוצאה מהגשם החומצי, ורבים הצטמצמו בשיעור ניכר. בצמחים, הפגיעה העיקרית היא, כאמור, ביכולתו של הצמח לספוג חומרי מזון מן הקרקע, ומקטינה את כמות העלים, וגם בתפוצת הצמחים ורבייתם.
הגשם החומצי פוגע גם בבריאותם של בני-האדם. מחקרים הראו כי חשיפה לגשם חומצי עשויה להעלות את שיעור הסובלים ממחלות נשימה שונות (אסתמה, לדוגמה) וזיהומים בדרכי הנשימה. עיקר הפגיעה היא בקרב ילדים, קשישים וחולים כרוניים. מאחר שהגשם החומצי משתך מתכות חשופות, הוא מעלה את רמת המתכות הכבדות והרעילוֹת המגיעות למי-השתייה. מתכות אלה גורמות למחלות שונות ומסוכנות, כשהעיקריות בהן – הרעלת עופרת ומחלות ממאירות שונות.
עוד פוגע הגשם החומצי בבניינים ומבנים שונים, וכן בפסלים ואנדרטאות. החומצות המומסות בו מגיבות עם האבן ממנה הם עשויים בתגובת סתירה הגורמת לשחיקה של האבן והתפוררותה. דוגמה לנזקי הגשם החומצי היא הפגיעה בפסל דוד של מיכלאנג'לו שהועבר ממיקומו המקורי בכיכר העיר פירנצה. לאחר שהפסל נאכל על ידי החומצות הוא הועבר לאקדמיה לאמנות של פירנצה, שם הוא מוגן מפגעי הגשם החומצי.
היקף הפגיעה
הגשם החומצי פוגע בעיקר במקומות בהם שורר אקלים לח ורב משקעים. באזורים יבשים, כמו בישראל, היקף התופעה ונזקיה נמוך יותר, אך ככל שעולה שיעור זיהום האוויר הולכות ומתגברות השלכות הגשם החומצי גם באזורי אקלים אלה. כצפוי, התופעה נפוצה בעיקר באזורים מתועשים בכבדות או מקומות בהם קיימים עורקי תחבורה מרכזיים. הגשם החומצי מושפע בין היתר מתופעות אקלימיות שונות, ותנועתם של העננים ממקום למקום עשויה להוביל את החומצות גם למקומות בהם שיעורי הזיהום לא גבוהים במיוחד. כך, עלול הגשם החומצי לפגוע לא רק במקור הזיהום, אלא גם בסביבתו הקרובה והרחוקה.
על פי ההערכות, מגיעים מדי שנה נזקיו של הגשם החומצי למאות מיליארדי דולרים ברחבי העולם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:איומים ומפגעים סביבתיים
קטגוריה:מים
קטגוריה:מטאורולוגיה
קטגוריה:זיהום אוויר
חומצי
| 2024-03-04T18:07:49
|
רדון
|
רדון (או ראדון; Radon) הוא יסוד כימי רדיואקטיבי ממשפחת הגזים האציליים שסמלו הכימי Rn ומספרו האטומי 86. הוא נוצר כתוצאה מהתפרקות רדיואקטיבית של היסוד רדיום המצוי בכל סוגי הקרקעות בריכוזים שונים. לראדון ישנם 38 איזוטופים מוכרים שכולם רדיואקטיביים. היציב שבהם הוא ^222Rn בעל זמן מחצית החיים של 3.8235 ימים.
הגז רדון התגלה על ידי ארנסט רתרפורד בשנת 1899. איזוטופ של רדון, רדון-220, היה הראשון עבורו חושב זמן מחצית חיים, על ידי הארייט ברוקס, ובעקבות ניסויים איתו הונחו היסודות למדע הפיזיקה הגרעינית.
זיהום גז הרדון
גז הרדון הוא גז רדיואקטיבי חסר צבע, טעם וריח, ונשימה שלו עלולה לגרום להתפתחות סרטן. הראדון מוגדר על ידי הסוכנות הבין לאומית לחקר הסרטן (IARC) כחומר מסרטן באופן ודאי.
הגז מופיע בשרשראות הדעיכה הרדיואקטיביות של מספר יסודות רדיואקטיביים המצויים בקרקע, כגון רדיום ואורניום. עם ההתפרקות הרדיואקטיבית של יסודות אלו נוצר הגז, שיכול להתנדף מהקרקע דרך חריצים ולהצטבר במרתפים לא מאווררים. יסודות רדיואקטיביים אלו נמצאים גם בחומרי בנייה המופקים מהקרקע (ובמיוחד מלט) ולכן הגז יכול להיפלט גם מקירות מבנים ובעיקר מקירות המכילים כמות גדולה של בטון. יחד עם זאת, פליטת הרדון מהקירות היא איטית והכמות הנפלטת קטנה. בתנאים של אוורור נורמלי כמות זו אינה מהווה סכנה לבריאות. הרדון כגז או כאטומים בודדים הנספחים לחלקיקי האבק באוויר, חודר למערכת הנשימה ומקרין על רקמות הריאה. ככל שעולה ריכוז הרדון, גדל הסיכוי לחלות בסרטן הריאה. האוכלוסיות הרגישות במיוחד לחשיפה לרדון הם ילדים ומעשנים.
הרדון אחראי לכמחצית מהחשיפה לקרינה רדיואקטיבית טבעית. חשיפה זו אחראית לעשירית ממקרי סרטן הריאות במדינות המפותחות. מסיבה זו ישנם מספר מומחים הממליצים לאוורר מקומות סגורים כגון מרחבים מוגנים ומרתפים, ותמיד להשאיר את החלונות פתוחים.
בדיקות רדון מתבצעות בישראל על ידי חברות פרטיות לרוב. רוב מקרי גז הרדון נמצאים בחדרים מוגנים. על הקבלן המבצע לוודא ולטהר את החדר טרם העברתו לנכנסים לדירה כי לא קיים בחדר גז רדון. על-מנת לבדוק האם קיימת הימצאות גז רדון בחדר מסוים מתקינים למשך חודש מכשיר הבודק את רמת גז הרדון בחדר. במשך תקופה זו אסור לפתוח את החדר או להיכנס אליו.
כאשר תושבי הכפר קאלאצ'י החלו לחלות במחלה לא ידועה שגרמה לשינה רצופה של 6–7 יממות, חשבו שזה תוצאה של חשיפה לרדון, לאחר בדיקות מתקדמות, התברר שזה לא נכון.
ראו גם
איכות הסביבה
לקריאה נוספת
אנתוני נרו, "קרקע, אויר, רדון ובית", פי האטום ד-4, פברואר 1990.
קישורים חיצוניים
רשימת מוסמכים בעלי היתר לבדיקת רדון מטעם המשרד להגנת הסביבה
גז ראדון במבנים, שאלות ותשובות - המשרד להגנת הסביבה, 21 בנובמבר 2006
בדיקות לגילוי גז ראדון באתר המשרד להגנת הסביבה
הערות שוליים
קטגוריה:גזים אצילים
קטגוריה:יסודות רדיואקטיביים
| 2024-08-01T01:05:43
|
ערפיח
|
שמאל|ממוזער|250px|ערפיח מלאכותי, שנוצר לצורך צילום סרט, נועד לשחזר את אווירתה של לונדון הוויקטוריאנית, שהתאפיינה בערפיחים כבדים ותכופים
עַרְפִּיחַ הוא זיהום אוויר אביך הנוצר כתוצאה משילוב בין ערפל ופיח. הערפיח מופיע לרוב באזורים עירוניים צפופים בהם מתרחשת פליטת מזהמים רבים, לרוב כתוצאה מכלי רכב רבים או מפעלי תעשייה.
המזהמים בערפיח הם חלקיקי עשן ואבק, פחמן חד-חמצני ותרכובות חנקן, ואלה גורמים לתגובות כימיות באוויר (ערפיח פוטוכימי) היוצרות מזהמים נוספים כמו האוזון ותרחיפים אורגניים רעילים. כאשר טיפות הערפל סופחות אליהן את חלקיקי המזהמים נוצר ערפל בגוון צהוב, הוא הערפיח. בתנאים רגילים הוא מתפזר במרומי האטמוספירה אולם, בתנאים הפוכים כאשר הלחץ הברומטרי נמוך דווקא בשכבות התחתונות וגבוה בשכבות העליונות, אין הערפיח מתפזר ובמקומות בהם הזיהום גדול במיוחד, הוא אף נעשה קבוע כבערים גדולות בעולם (לוס אנג'לס ולונדון, למשל).
בשל הרכבו הכימי עלול הערפיח להיות גורם קטלני, ומדי שנה בשנה הוא גובה מיליוני קורבנות, במיוחד קשישים או אלה הסובלים מקשיי נשימה. כן הוא גורם למחלות ריאה והתקפות אלרגיה שונות.
כיום ישנן מספר דרכים שביכולתן לצמצם את תופעת הערפיח או למנוע אותה כליל. דרכים אלו מסתכמות בעיקר בצמצום מזהמים על ידי הגבלות על תנועה ברכב באזורים עירוניים או מעבר לצריכת דלק יעילה יותר ופחות מזהמת.
בנוסף על השפעותיו הרעילות, הערפיח מוריד את הראות האטמוספירית.
קישורים חיצוניים
אבישי חאליסי, מהו ערפיח, מגזין אימגו
הערות שוליים
קטגוריה:זיהום אוויר
קטגוריה:איומים ומפגעים סביבתיים
קטגוריה:ערפל
| 2024-03-28T06:42:57
|
שדה בוקר
|
שְׂדֵה בּוֹקֵר הוא קיבוץ בהר הנגב, כ-30 קילומטרים צפונית למכתש רמון וכ-40 קילומטרים דרומית לבאר שבע. הקיבוץ נודע בין השאר כמקום מגוריו של דוד בן-גוריון בערוב ימיו.
על פי הספר "לחלום בעיניים פקוחות: שדה בוקר - השנים הראשונות"לחלום בעיניים פקוחות: שדה בוקר- 50 השנים הראשונות. כתב: עמיקם אוסם. ערך: איתן פאר. מאי 2007, תשס"ז. עמ' 48. "את השם שדה בוקר הציע בודה (יעקב עורב - אחד מעשרת מיסדי "אגודת שדה בוקר- חוה לגידול מקנה"): זה שמו העברי של הר שבערבית נקרא "ג'בל בקרה". המילה "שדה" נגזרה מהשם התנכ"י "שדה מואב" כאשר הכוונה היא לרמה גבוהה".
250px|ממוזער|בתי הקיבוץ ממעוף הציפור
ראשית ההתיישבות במקום
ראשון החולמים למה שיהיה קיבוץ שדה בוקר הוא טקס (ג'סי) סלייד. סלייד הגיע לארץ במסגרת מח"ל. בשירותו בפיקוד דרום פגש את חגי אבריאל ובשירותם ביחד, בשנים 1949-1950 עלה הרעיון להקמת חווה באזור פארן, בדומה לחוות שבארצות הברית.
עם סיום מלחמת העצמאות השחרור מהצבא והחזרה לאזרחות הרעיון הוקפא וחזר ועלה בשנת 1951 במפגשי המיסדים (ללא סלייד שהשתחרר מהצבא וחזר לארצות הברית), בפעילותם ועבודתם בנגב: חגי כקמ"ן בפיקוד דרום, בודה כמנהל תחנת ניסיונות של משרד החקלאות בעין יהב, ואחרים.
ב-10.1.1952 התכנסו אנשי החבורה לאספת יסוד הקמת אגודת "שדה בוקר- חוה לגידול מקנה" בה השתתפו, על פי הפרוטוקול, 10 המיסדים: 1. יעקב עורב. 2. חגי איברל. 3. יורם מיצ'יק. 4. אהרון ברוך. 5. איתן מינץ. 6. צבי וולטר. 7. אמנון רבינוביץ'. 8. רפאל בכרך. 9. דני בוגוסלב. אלקנה פרויליך- הודיע קודם לכן על הצטרפותו לאגודה. את השם "שדה בוקר" הציע בודה והאגודה נרשמה כקואופרטיב חקלאי.
בהמשך, נקבע יום העלייה לקרקע ל-15 במאי 1952 כי "בגלל חגיגות יום העצמאות לא יגיעו לטקס יותר מדי אורחים", אלא שהמיסדים התעלמו מציון יום העצמאות בתאריכו העברי....
לפרנסתם עסקו חברי הקבוצה בחקלאות בעל, לול, פיתוח המדבר, כריית מחצבים, אירוח ושמירה. אורח חייהם הזכיר במאפיינים מסוימים אורח חיים קיבוצי, למשל בתחומי העיסוק. הרכוש, לעומת זאת, נותר בבעלות פרטית. בינואר 1953 הובאו לשדה בוקר 200 כבשים מטורקיה.
בסוף 1952 הוקם סכר ניסיוני לאגירת מים, ובשנת 1955 נחנך במקום אגם עם קיבולת של 200,000 קוב. בשנת 1965 נערכה חפירה ארכאולוגית בתחומי הקיבוץ, והתגלה מסגד מלבני קדום מהתקופה האומיית.
בעת הקמת שדה בוקר, הרחיק הממשל הצבאי על ערביי ישראל את שבטי הבדואים מהאזור. המצב הביטחוני הרעוע באזור נתן אותותיו גם בחברי הקבוצה. בספטמבר 1952 נרצחה ברברה פרופר, חברת גרעין המייסדים, בעת שרעתה עדר עיזים שלטענת הרוצח הוחרם ממנו על ידי צה"ל. באוקטובר 1952, שלושים ימים לאחר הרצח, ניטע במקום העץ הראשון. בדצמבר 1952 נרצח יוסף יאירי בירי ממארב בדרך לשדה בוקר. עקב כך הגיעה למקום מחלקה מהנח"ל, בת כ־60 חיילים, אשר הגדילו באופן משמעותי את מספר החברים. בשנת 1954 הגיעה לחווה מחלקה נוספת של הנח"ל. לאחר תום שירות החיילים בה חיפשו חברי הקבוצה בני גרעין מתנועה לא מפלגתית אשר יסכימו להישאר במקום גם לאחר שירותם הצבאי. בהמשך הגיע למקום גרעין של תנועת "הצופים", אשר הביא לפיתוח ענפים חדשים במשק: הקמת מוסך, מסגריה, נגריה ונטיעת מטע אפרסקים. באוקטובר 1955 החליטו חברי הקבוצה כי שדה בוקר יהיה קיבוץ לא רק באורח חייו אלא גם באופן רשמי.
קיבוץ
רק 10 שנים לאחר העלייה לקרקע, בהצבעה שהתקיימה באפריל 1962, הוחלט על הצטרפות היישוב לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, הקואופרטיב הפך לקיבוץ.
מגורי בן-גוריון
בשנת 1953 התיישבו דוד בן-גוריון ורעייתו פולה בשדה בוקר, לאחר התפטרותו הראשונה מראשות הממשלה, דבר שהביא למשק הכרה ופרסום רב. בשנותיו האחרונות חי בצריף שנקרא על שמו בקיבוץ.
בשנת 1963 יזם בן-גוריון הקמת מדרשה כ-3 ק"מ דרומית לקיבוץ. המדרשה, המכונה "מדרשת בן-גוריון", כוללת מספר גופים: המכון לחקר המדבר (שלוחה של אוניברסיטת בן-גוריון), המכון למורשת בן-גוריון, בית ספר שדה ובית ספר תיכון סביבתי בתנאי פנימייה. קבריהם של פולה ודוד בן-גוריון נמצאים בקרבת מקום הסמוך לנחל צין.
במאה ה-21
250px|ממוזער|מלון "קדמא" בקיבוץ שדה בוקר
שדה בוקר נכלל בקבוצה קטנה של קיבוצים אשר עדיין שומרים על אורחות חייהם הקיבוציים המסורתיים. אוכלוסיית הקיבוץ בתחילת המאה ה-21 מונה כ-450 תושבים מתוכם כ-190 חברי קיבוץ ולראשונה מאז הקמתו 24 מתוכם התקבלו לחברות במהלך שנת 2021 כ"חברים חדשים" בעצמאות כלכלית. מתוך מהלך גדול ושנמשך שנים לא מעטות, במטרה להגדיל ולהצעיר את הקיבוץ.
המשק משתרע על שטח של כ-1,300 דונם וכולל ענפים שונים של חקלאות ותעשייה: מפעל לסרטי דבק, מטעים, לול, שלחין ועוד. צריף בן-גוריון הנמצא בקיבוץ מהווה אתר תיירותי, המושך אליו מבקרים רבים. הצריף מנוהל על ידי המכון למורשת בן-גוריון.
אקלים
גלריה
קישורים חיצוניים
שדה בוקר, באתר מועצה אזורית רמת הנגב
דוד בן-גוריון בשדה בוקר, תצלום באתר חינוך של הספרייה הלאומית
שדה בוקר, באתר החברה להגנת הטבע
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית מצולמת על חדר האוכל בקיבוץ, באתר 'חלון אחורי', 19 בדצמבר 2015
שדה בוקר חוגגת שנה להקמתה,יוני 1953, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1952
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:קיבוצים במחוז הדרום
קטגוריה:הנגב: יישובים
| 2024-10-19T19:57:26
|
אדולף אנדרסן
|
קרל ארנסט אדולף אנדרסן (בגרמנית: Karl Ernst Adolf Anderssen; 6 ביולי 1818 – 3 במרץ 1879) היה אמן שחמט גרמני ידוע, ומן הבולטים שבשחקנים בתקופה הקלאסית של השחמט במאה התשע עשרה. במהלך הקריירה הארוכה שלו נחשב בין השנים 1861-1870 לשחקן הטוב בעולם, למעט בשלוש השנים בהן זרח כוכבו של פול מורפי. אנדרסן נחשב לאלוף העולם הבלתי רשמי ומפורסם עד היום בזכות משחקו המבריק. על פי מד הכושר שחושב בדיעבד על סמך תוצאות משחקים היסטוריים הגיע אנדרסן לשיא יכולתו בשנת 1854 כאשר היה ממוקם שני בעולם. אנדרסן דורג בין עשרת הטובים בעולם בין השנים 1847-1848.
אנדרסן הפסיד בדו-קרבות לפול מורפי בשנת 1858 ולוילהלם שטייניץ בשנת 1866. לעומת זאת זכה בשלוש התחרויות הבינלאומיות החשובות שהתקיימו בימי חייו: לונדון 1851, לונדון 1862 ובאדן-באדן בשנת 1870.
רקע וצעירותו
אנדרסן נולד בברסלאו שבגרמניה (כיום ורוצלב שבפולין) וחי בה רוב חייו. אנדרסן לא נישא מעולם וחי ותמך לאורך השנים באמו האלמנה ובאחותו הלא נשואה. אחרי שהשלים את לימודיו במתמטיקה ופילוסופיה הפך למורה בגימנסיום פרידריך בשנת 1847 (בגיל 29) ולאחר מכן הפך לפרופסור למתמטיקה. אנדרסן חי חיים שלווים, מכובדים ושקטים של מעמד הביניים. הקריירה שלו הייתה הוראת המתמטיקה, בשעה שתחביבו העיקרי היה משחק השחמט.
אנדרסן למד לשחק שחמט בהדרכת אביו בגיל תשע. אנדרסן אמר שכנער הוא למד את האסטרטגיה של המשחק מעותק ספרו של ויליאם לואיס "50 משחקים בין לואי שארל דה לה בורדונה ואלכסנדר מקדונל" משנת 1835. אנדרסן לא היה עילוי שחמטי; התקדמותו הייתה איטית ומסודרת ובשנת 1840, כאשר היה בן עשרים ושתיים, עדיין נפל ברמתו מהאמנים הגרמנים המובילים בארצו כמו לודוויג בלדו, טאסילו פון דר לאסה ווילהלם הנשטיין.
אנדרסן הגיע לתודעת העולם השחמטאי כאשר פרסם מספר בעיות שחמט קצרות ומשובבות בשנת 1842. בשנת 1846 היה לעורך ביטאון השחמט "שחצייטונג" Deutsche Schachzeitung.
קריירת השחמט
בעקבות תיקו שהשיג במשחק עם השחקן המקצועי דניאל הארוויץ בשנת 1848 ועל סמך המוניטין השחמטאי שצבר הוזמן אנדרסן ליטול חלק ולייצג את השחמט הגרמני (החובבני) בתחרות השחמט הבינלאומית הראשונה בעולם בלונדון בשנת 1851. לתחרות זו הוזמנו כל האמנים הגדולים שנטלו חלק בתחרויות רציניות. כל טובי השחמטאים השתתפו בתחרות, למעט הרוסי אלכסנדר פטרוב.
אנדרסן היסס בגלל עלויות הנסיעה הגבוהות, אך השחמטאי האנגלי הנודע האוורד סטאונטון הציע לשלם את הוצאות הנסיעה שלו מכיסו, אם הדבר יידרש, אם אנדרסן לא יזכה בפרס בטורניר. בעקבות הצעה נדיבה זו, נסע אנדרסן לטורניר שם ניצח את ליונל קיזריצקי, יוז'ף סן, סטאונטון ומרמדיוק ויויל ולהפתעת הכול זכה בטורניר. תחרות 1851 נחשבת לעיתים קרובות כאליפות העולם בשחמט, אף על פי שלא היה שימוש במושג זה באותם הימים. מכל מקום, התחרות מיצבה את אנדרסן כשחמטאי המוביל בעולם.
בנוסף לניצחון המרשים בתחרות, אחד מהמשחקים הידידותיים ששיחק בלונדון האפיל על כל ניצחונותיו בתחרות והקסים את עולם השחמט, בזכות תחבולות מרשימות שכללו הקרבה של רץ, שני צריחים ולבסוף מלכה. ליונל קיזריצקי ששיחק במשחק זה בצבע השחור, התלהב מיופיו ואף על פי שהפסיד בו מיהר לשלוח את המשחק באמצעות הטלגרף לעיתונו לה רג'נס, קליג והורוויץ פרסמו אותו בחוברת הראשונה של עיתונם החדש The chess player ובעיתון Wiener Schachzeitung בשנת 1855 פרסם ארנסט פלקבר ניתוח מדוקדק של המשחק וכינה אותו "משחק האלמוות". זהו אחד משניים ממשחקיו שזכו בזכות סגנונם המרשים וההקרבות המרהיבות שבהם לכינוי - בשני, משנת 1852, נגד ז'אן דיפרן הוקרבה שוב המלכה וכן כלי נוסף. משחק זה מכונה "המשחק ירוק-העד".
דו-קרב עם מורפי 1858
לאחר התחרות בלונדון נחשב אנדרסן לשחקן המוביל בעולם, אך על מנת להתפרנס חזר למשרתו כמורה למתמטיקה.
בסוף שנת 1858 הובס ללא תנאי (7-2 ו-2 תוצאות תיקו) על ידי הכוכב האמריקני פול מורפי בדו-קרב שנערך בפריז. באחד המשחקים ניסה אנדרסן הנואש להפתיע את מורפי בכל דרך ונקט במסע הפתיחה א3 (הזזת הרגלי השמאלי ביותר צעד אחד קדימה), שכונה מאז "פתיחת אנדרסן", אף כי השימוש בה בתחרויות היה נדיר.
בשנת 1860 סיים דו-קרב בן 8 משחקים נגד לואיס פאולסן בתוצאת תיקו 4:4.
לונדון 1862
שלוש שנים אחרי תבוסתו למרפי חזר אנדרסן לזירה וזכה בתחרות בלונדון בשנת 1862. זו הייתה תחרות הסבב המלא (תחרות שבה כל מתמודד משחק נגד כל יתר המתחרים) הבינלאומית הראשונה עם תוצאה של 12 ניצחונות מתוך 13 משחקים, עם הפסד בודד לג'ון אוון. בשנה זו מורפי כבר פרש ממשחק השחמט, כך שאנדרסן נחשב שוב למוביל בשחקנים הפעילים בעולם.
בשנת 1862 פאולסן התמודד מול אדולף אנדרסן על תואר אלוף העולם. תוצאת הדו-קרב הייתה תיקו ולכן אנדרסן שמר על תוארו.
מרכז|ממוזער|350px|דו-קרב בין פאולסן לאנדרסן
דו-קרב מול וילהלם שטייניץ
בשנת 1866 הפסיד אנדרסן בדו-קרב צמוד לוילהלם שטייניץ הצעיר, בהתמודדות שנחשבת בעיני חלק מחובבי השחמט לקרב הרשמי הראשון על התואר העולמי (אם כי לא שטייניץ ולא אנדרסן טענו כך, במיוחד לאור העובדה שמורפי עדיין היה בחיים). העימות הוליד כמה רעיונות חדשים בתחום האסטרטגיה השחמטאית. מכל מקום זו נקודת הזמן שממנה ואילך נחשב שטייניץ לשחקן הפעיל המוביל בעולם. מאוחר יותר הפסיד אנדרסן בדו-קרב חוזר נגד שטייניץ.
באדן-באדן - 1870
אחד מהישגיו השחמטאיים הגדולים ביותר של אנדרסן הגיע בשלב מאוחר בחייו. בתחרות בבאדן-באדן בשנת 1870, בגיל 52, הצליח אנדרסן לסיים במקום הראשון בתחרות החזקה ביותר שנערכה עד אז מעולם, כשהוא מקדים את יריבו הוותיק שטייניץ, כמו גם השחקנים הידועים נוימן ובלקברן. אנדרסן נפטר בשנת 1879, בגיל 61. שנתיים קודם לכן, בתחרות החזקה בלייפציג שבגרמניה, נחל ניצחון חשוב אחרון בתחרות שחמט.
לאחר מותו פרסם העיתון Deutsche Schachzeitung הספד בן 19 עמודים על אנדרסן.
דו-קרבות
שנה מיקום המתמודד השני תוצאה1845 ברסלאו לודוויג בלדו 0.5 מ-5 הפסד1845 טאסילו פון דר לאסה 4 מ-6 הפסד1845 ברסלאו דניאל הארוויץ 5 מ-10 תיקו1851 לונדון יוהאן לבנטל 5 מ-6 ניצחון1851 הנרי תומאס באקל 8 מ-15 הפסד1851 טאסילו פון דר לאסה 5 מ-10 הפסד1851 ליונל קיזריצקי 6 מ-16 הפסד1858 פריז דניאל הארוויץ 4.5 מ-7 ניצחון1858 פריז פול מורפי 3 מ-11 הפסד1858 ברלין קארל מאיה 12 מ-14 ניצחון1859 קלן קארסטניין 7.5 מ-11 ניצחון1859 ברסלאו ברטולד שולה 31 מ-48 ניצחון1860 פול יורנוד 3.5 מ-5 ניצחון1860 לרוש 3 מ-5 ניצחון1860 פריז איגנץ קוליש 5.5 מ-11 תיקו1860 פריז ג'ול ארנו דה ריוויאר 2.5 מ-5 תיקו1860 ברלין פיליפ הירשפלד 16.5 מ-29 ניצחון1861 יוהאן לבנטל 2 מ-3 ניצחון1861 לונדון איגנץ קוליש 5 מ-9 ניצחון1861 ז'אן דיפרן 4 מ-5 ניצחון1861 ז'אן דיפרן 2.5 מ-3 ניצחון1862 לונדון לואיס פאולסן 4 מ-8 תיקו1864 ברלין ברטולד שולה 4 מ-8 תיקו1866 ברלין יוהנס מינקויץ' 8.5 מ-12 ניצחון1866 לונדון וילהלם שטייניץ 6 מ-14 הפסד1868 ברלין יוהנס צוקרטורט 8.5 מ-12 ניצחון1870 באדן-באדן לואיס פאולסן 0.5 מ-3 הפסד1871 ברלין יוהנס צוקרטורט 3 מ-7 הפסד1871 לייפציג לואיס פאולסן 4.5 מ-10 הפסד1877 לייפציג לואיס פאולסן 3.5 מ-9 הפסד
מורשתו של אנדרסן
אף על פי שמורפי עלה עליו במידה רבה, ושטייניץ במידה מועטה, אנדרסן מכונה האמן המודרני הראשון.
ארפד אלו, הוגה שיטת הדירוג המכונה על שמו - אלו - חישב רטרואקטיבית את הדירוגים במהלך ההיסטוריה והעריך שאנדרסן היה השחמטאי הראשון שחצה את קו 2600 הנקודות במד הכושר.
אנדרסן ייזכר כשחמטאי סולידי שהתקיף כהלכה והגן בזמן המתאים. למורפי, שטייניץ ואנדרסן הייתה גישה דומה ביחס למשחק השחמט. משחקם נשען על פיתוח נאות עם דגש על ביטחון העמדה, ולא התקפות פשוטות נגד המלך או המלכה ובכך הולידו את השחמט המודרני.
אנדרסן היה אהוב על מתחרים בעולם השחמט ונחשב לאדם ישר והגון. שטייניץ כתב עליו: "אנדרסן היה ישר ומכובד עד לשד עצמותיו. בלי פחד או העדפה הוא חיווה את דעתו בישירות, וכנותו העניינית הייתה עניין כה ברור וגלוי... מילתו לבדה הייתה מספקת בדרך כלל כדי ליישב עימות... משום שלעיתים קרובות הכריע לטובת יריב..."
משחקים מפורסמים
אנדרסן-קיזריצקי 1851 גמביט המלך - משחק האלמוות, באתר צ'סגיימס
אנדרסן - דופרן 1852 גמביט אבנס - משחק ירוק העד, באתר צ'סגיימס
אנדרסן - צוקרטורט 1869 גמביט אבנס, באתר צ'סגיימס
כמה משחקים קצרים של אנדרסן:
Anderssen - Schallopp, Berlin 1864 1.e4 e5 2.f4 d5 3.Nf3 dxe4 4.Nxe5 Bd6 5.Bc4 Bxe5 6.fxe5 Qd4 7.Qe2 Qxe5 8.d4 Qxd4 9.Nc3 Nf6 10.Be3 Qd8 11.O-O h6 12.Bc5 Nbd7 13.Qxe4+! (13...Nxe4 14.Bxf7 mate) 1-0
Anderssen - D. Rosenthal, Vienna 1873 1.e4 e5 2.Nf3 Nc6 3.Bc4 Bc5 4.b4 Bxb4 5.c3 Ba5 6.d4 exd4 7.O-O d3 8.Qb3 Qf6 9.Re1 Nge7 10.Bg5 Qg6 11.Bxe7 Kxe7 12.e5 Kf8 13.Nbd2 Bb6 14.Ne4 Nd8 15.Qa3+ Ke8 16.Nf6+ (16...gxf6 17.exf6+ mates) 1-0
Riemann - Anderssen, Breslau 1876 1.e4 e5 2.f4 exf4 3.Bc4 Qh4+ 4.Kf1 d5 5.Bxd5 Nf6 6.Nc3 Bb4 7.e5 Bxc3 8.exf6 Bxf6 9.Nf3 Qh5 10.Qe2+ Kd8 11.Qc4 Re8 12.Bxf7 Qxf3+ 13.gxf3 Bh3+ 14.Kf2 Bh4+ 15.Kg1 Re1+ 16.Qf1 Rxf1 mate 0-1
J. Zukertort - Anderssen, Breslau 1865 1.e4 e5 2.f4 exf4 3.Nf3 g5 4.Bc4 g4 5.Ne5 Qh4+ 6.Kf1 f3 7.d4 Nf6 8.Nc3 Nc6 9.Bxf7+ Kd8 10.Bb3 Nxe5 11.dxe5 fxg2+ 12.Kxg2 Qh3+ 13.Kf2 Bc5+ 14.Ke1 Qh4+ 15.Kd2 Nh5 16.Rf1 Qxh2+ 17.Qe2 Ng3 0-1
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שחמטאים גרמנים
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט גרמנים
קטגוריה:פרובלמאים גרמנים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1818
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1879
| 2024-01-13T21:28:36
|
פרנסואה אנדרה פילידור
|
פרנסואה אנדרה דאניקן פילידור (בצרפתית: François-André Danican Philidor; 7 בספטמבר 1726 – 31 באוגוסט 1795) היה מלחין צרפתי ואחד מגדולי השחמטאים במאה ה-18.
ביוגרפיה
פילידור נולד בצרפת למשפחה עם רקע מוזיקלי. בין אבות משפחתו רבו המוזיקאים, וגם הוא החל את הקריירה שלו בגיל שש במקהלה של המלך לואי ה-15. יש האומרים, שלואי ה-15 רצה לשמוע את המקהלה מדי יום ביומו ואילץ את הזמרים הצעירים להמתין לו שעות. כדי לשעשע את עצמם בזמן ההמתנה שיחקו הזמרים שחמט, וכך גילה פילידור את התחום שהיה עם הזמן לראשי בחייו. בגיל 11 ניסה את מזלו לראשונה בהלחנה וחיבר שיר, ובין השנים 1750 ל-1770 נחשב למלחין אופרה מוביל בצרפת (בין השאר את "טום ג'ונס", אופרה-קומיק שהתבססה תחילה באופן רופף על הרומן עב הכרס של פילדינג, אך לאחר קבלת פנים קרה מצד הקהל הצרפתי, עובדה יצירתו על ידי מישל-ז'אן סדן ובגרסתה זו הייתה לאחת האופרות-קומיק הפופולריות ביותר בשלהי המאה ה-18). בהמשך נרתע מן התחרות בתחום המוזיקה ובחר להקדיש את חייו לשחמט.
ב-1740 לערך החל לבקר באופן קבוע בבית הקפה דה לה רז'אנס (Café de la Régence), מקום המפגש של כל השחמטאים באותה תקופה. את פילידור לימד השחמטאי לגל דה קרמר, שהיה בכיר שחמטאי צרפת באותה התקופה. כשהיו משחקים, היה נוהג לגל לתת לפילידור צריח כיתרון, אך לאחר שלוש שנות אימונים יכולתו של פילידור כבר עלתה על זו של מורהו. בשנת 1747 ביקר פילידור באנגליה, שם ניצח את פיליפ סטמה בתוצאה שכללה 8 ניצחונות, תיקו אחד והפסד בודד, וזאת אף על פי שפילידור שיחק בשחור בכל אחד מהמשחקים.
פילידור, שהיה חזק מרוב מתחריו בני זמנו, נמנע מלשחק נגדם, משלב זה ועד סוף ימיו, אם לא הסכימו לקבל יתרון של כלי או רגלי. המאורע השחמטאי המשמעותי ביותר של אותה תקופה היה ספר שחמט חדשני, שפילידור חיבר ב-1749, בשם "ניתוח משחק השח" Analyse du jeu des Échecs. הספר הודפס בלמעלה מ-70 מהדורות ותורגם לשפות רבות. פילידור ניתח בספרו לראשונה, בצורה שיטתית, תשע פתיחות בשחמט. השיטה שבה נקט מתקרבת לניתוח מדעי, ומהניתוח הוא הסיק עקרונות כלליים שניתן ליישם במשחק.
הוא היה אחד הראשונים שראו חשיבות בעקרונות של משחק עמדתי, המבוסס על מבנה הרגלים. הוא טען ש"הרגלים הם הנשמה של המשחק, ובהתאם להם תיבנה הצלחת המתקפה או המגננה". דוגמה למימוש אמירה זו היא העמדת הרגלים בקדמת העמדה, ואת הכלים מאחוריהם.
פילידור גילה את העיקרון הנצחי של תיאום הכוחות - "התקפות אמיתיות מנוהלות על ידי המאמץ המאוחד של כלים רבים" (בהיבט זה תלמידו הטוב ביותר היה מורפי) והוא ניסח מספר כללים נוספים בעלי חשיבות:
לעולם לא להתחיל התקפה לפני שהרגלים המובילים אותה יוגנו בצורה יסודית.
רגלים, ובעיקר אלו שבמרכז, שהתקדמו עד לערוגה החמישית, מאבדים חלק מכוחם משום שניתן בקלות להתקיפם על ידי הרגלים של הצד השני מהערוגה השישית. (כך למשל, הגנת אלכין עונה על עיקרון זה).
תמיד מומלץ להחליף את הרגלי בטור ו' עבור הרגלי בטור ה'. החלפה זו מביאה להשתלטות על המרכז ובנוסף לכך נפתח טור עבור הצריח (זו למעשה התפיסה של גמביט המלך ושל הפתיחה הוינאית, שתי פתיחות שהיו פופולריות במאה ה-19).
המשחק, לפי תאוריית הרגלים, התארך לעיתים קרובות, והגיע עד לשלב הסיום (דבר חריג בתקופה זו). הנטייה של פילידור לחקור התבטאה גם בתחום זה, וצעד גדול בתחום ניתוח הסיומים היוו האנליזות של סיומי "צריח ורגלי נגד צריח" או כפי שמקובל לכתוב KRpKR (סיום בן חמישה כלים כשלכל צד מלך וצריח ולצד אחד רגלי - כיום מנותחים סיומים אלו באופן מלא על ידי מחשבים רבי עוצמה).
המשך התקדמות השחמט בתקופת פילידור נפגעה מכך שרמתו של פילידור הייתה במרחק רב מעל יתר מתחריו. איש מלבדו לא היה מסוגל ליישם בהצלחה את העקרונות הללו, ומי שניסה, ביצע תמרונים שלא הניבו תוצאות. עולם השחמט לא היה מוכן לעקרונות הכלליים של משחק עמדתי, במיוחד לא בעמדות סגורות. עד שלהי המאה ה-19 שלטה הנטייה הרומנטית של האסכולה האיטלקית.
ראו גם
עמדת פילידור
הגנת פילידור
קישורים חיצוניים
על יצירותיו המוזיקליות של פילידור
Philidor, musicien, joueur d’échecs et homme de son temps מאמר מאת Dany Sénéchaud
קטגוריה:שחמטאים צרפתים
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט
קטגוריה:מלחינים צרפתים במאה ה-18
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1726
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1795
| 2023-05-12T08:40:49
|
מרטין לותר
|
מרטין לותר (בגרמנית: Martin Luther; 10 בנובמבר 1483 – 18 בפברואר 1546) היה נזיר, כומר, מלחין ותאולוג גרמני, המייסד וההוגה הראשי של הנצרות הפרוטסטנטית ויוצרו של הכוראל.
לותר חולל את הרפורמציה הפרוטסטנטית עם פרסום חיבורו "95 התזות" בו כפר בקיומו של כור המצרף וכפר ביכולתה של הכנסייה למכור שטרות מחילה עקב עקרון הפרה-דסטינציה. בעקבות זאת נודה על ידי האפיפיור לאו העשירי. לאחר ששרף לותר את הבולה האפיפיורית בפומבי, ונעשה לו שימוע בידי הקיסר קרל החמישי, הוטל עליו גם חרם קיסרי. בתגובה ניסח ופרסם לותר את עיקריה הבסיסיים של הפרוטסטנטיות, ששימשו מסד לממשיכיו וגם ליריביו בתוך הזרם במאות הבאות, כולל העיקרון לפיו המקרא ניתן לפירוש עצמאי ללא מסורת הכנסייה, כי הגאולה מושגת באמצעות האמונה לבדה ועוד.
בזכות תרגומו את הברית החדשה, ולאחר מכן גם את הברית הישנה, מלטינית לגרמנית- שהייתה השפה המדוברת, הפכו כתבי הקודש לנגישים יותר לאוכלוסייה דוברת-הגרמנית.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
נולד ב-10 בנובמבר 1483 באייסלֶבֶּן (Eisleben) שבגרמניה, בן למשפחת איכרים - דבר שתמיד הדגיש (על אף שככל הנראה היה מדובר במשפחה אמידה למדי). אביו, הנס לותר, היה מפעיל תנורי התכת נחושת במכרות (יש הגורסים כי היה בעליו של המכרה). ואולם, האב חפץ שבנו מרטין יגדל ויקנה השכלה. מאותו צורך מימן את לימודיו בבית ספר יסודי ובתיכון באזור.
לותר למד במגדבורג בבית ספר שהופעל על ידי "אחי החיים השיתופיים" ("Brüder vom gemeinsamen Leben", בלטינית Fratres Vitae Communis), קבוצה מתוך הזרם של "ידידי אלוהים" שפעלו בארצות השפלה ועמק הריין, ניסו לעשות שינוי בדרך הפולחן הנוצרית, חיו חיי שיתוף ועסקו בהוראה. מתוך הקבוצה הזו צמח תומאס א קמפיס שחיבר את "הליכה בדרכו של ישו" . רמזים להשפעת הקבוצה ניתן למצוא בהטפותיו של לותר כשבגר. מאחי החיים השיתופיים למד שעליו לדאוג שאלוהים יהיה לצדו. האדם הוא קטן ואלוהים גדול, האדם רע והאלוהים טוב. מאחר שאלוהים טוב הוא כועס על הרוע הטמון באדם, ומאחר שהוא גדול כעסו גדול מאוד. גם ישו הוא שופט בעל אמות מידה מחמירות. גורלם של החוטאים לגיהנום. לפי פאולוס הישועה היא באמונה ולא במעשים ולכן לא יעזרו כתבי מחילה למנוע את רוע הגזירה.
בגיל 17 החל לותר ללמוד משפטים באוניברסיטת ארפורט, ובשנת 1505 הוסמך כ"מאגיסטר ארטיום" (תואר שני). בשלב מסוים בלימודיו הגיע לותר למסקנה שהנוצרים אינם נגאלים בכוח מעשיהם שלהם, אלא בזכות "החסד" האלוהי המוענק להם. החסד מוענק לבני האדם בזכות האמונה בלבד (sola fide), אולם בסופו של דבר גם האמונה עצמה היא מתת משמים. יש ויכוח בין החוקרים מתי התרחשה תפנית יסודית זו באמונתו, שסללה את הדרך להתנגשותו עם האמונה הקתולית המקובלת. בקיץ 1505 מכר לותר את ספריו, ונרשם למנזר האוגוסטיני בארפורט. הדבר הפתיע את ידידיו והכעיס מאוד את אביו, שחפץ לראותו מלומד מובחר. האגדה מספרת כי נרשם למנזר לאחר "התגלות" אלוהית שהייתה לו. מאוחר יותר הסביר שמקרי מוות רבים שאירעו בקרבתו באותה עת השפיעו עליו לחשוב על משמעות החיים ולחפש תשובה במנזר. בשנת 1507 הוסמך לכומר.
פרסום 95 התזות נגד הנצרות הקתולית והרדיפה בעקבותיהן
שמאל|ממוזער|250px|95 התזות (בלטינית)
250px|ממוזער|שמאל|גלובוס הרפורמציה בכיכר השוק בויטנברג לרגל 500 שנה לרפורמציה
בשנת 1508 התמנה לותר כחבר צוות באוניברסיטה החדשה של ויטנברג, שנוסדה רק שש שנים קודם לכן. בשנת 1510 ערך ביקור צלייני ברומא, שם הופתע מהאווירה החילונית שאפיינה את העיר. הוא חזר לוויטנברג והמשיך ללמוד עד לקבלת תואר ד"ר לתאולוגיה. לבסוף קיבל משרה באוניברסיטת וויטנברג בקתדרה ללימודי התנ"ך, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו. באותן שנים, אולי עוד ב-1509, החל בלימוד שיטתי של השפה העברית, ששליטתו בה שיחקה תפקיד חשוב בתרגום התנ"ך שערך אחרי כן. לותר העיר פעם אודות תרגומי המקרא שאף הברית החדשה הכתובה יוונית הייתה ספוגה צורות לשוניות עבריות, ועל כן "העברים שותים מן המעיינות, היוונים מן הערוצים והלטינים מן השלוליות" (Ebreos ex fontibus bibere, Graecos ex rivulis, Latinos autem ex lacunis). במקביל, הזהיר מנטייתם של מלומדי עברית נוצרים לקבל את הפרשנות הרבנית כחלק מלימודיהם ולהפיץ בקרב קהלם את מה שראה כהבנה המוטעית של "המורדים באל והמסלפים... אויביו של בן דוד."
ב -31 באוקטובר 1517 פרסם לותר את "95 התזות" שלו. הנושא העיקרי היה התנגדות למכירת ה"אינדולגנציות", בנוסף הוא ערער על הצורך בתפילת המיסה ואמר שמספיקה סעודת האדון, כי ישו אמר "זהו בשרי" ומכאן שלחם הקודש הוא כבר בשרו של ישו ואין צורך שכומר ישא תפילה על מנת להופכו לכזה. גם לגבי היין טען לותר כי ישו אמר "שתוהו כולכם" כולם ולא רק הכומר. לותר צימצם את הסקרמנטים ההכרחיים לשניים, טבילה וסעודת האדון ואילו לדבריו הנישואים, המשותפים לבני כל הדתות אינם סקרמנט. בנוסף, טען שאין צורך בנזירים, התנזרות או מנזרים. וכי את התפילה צריך לערוך בגרמנית, שפת העם.
החיבור נכתב במקור בלטינית, שהייתה שגורה בפי המלומדים ואנשי הכמורה בלבד, כדי שהמסמך יעורר שיח פנים-כנסייתי מבלי לעורר פולמוס ציבורי. חלק ניכר מהחוקרים אינם מקבלים את האמונה הרווחת, לפיה הצמיד לותר את ה"תזות" במסמרים לדלתות הכנסייה שלו, והדבר אף איננו מוזכר בכתביו. התזות נפוצו במהירות רבה בזכות ההמצאה החדשה, מכונת הדפוס, ונודעו ברחבי גרמניה. בעוד ש-95 התזות יכולות אולי להיחשב כקריאת תיגר נגד מנהג פסול אחד בלבד, הרי שבשלוש המסות שפרסם לותר שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1520, ובהם הוא מציג את עיקרי התאולוגיה הלותרנית כבר היה ברור שכוונתו למהפכה דתית טוטאלית. בתגובה לחיבוריו של לותר הוציא האפיפיור לאו העשירי ביוני 1520 כתב גינוי נגדו. בדצמבר באותה השנה שרף לותר בראש חוצות את הבולה האפיפורית, ואף הגדיל לעשות כשהשליך לתוך המדורה את ספר הקאנון של הכנסייה הקתולית. בעקבות האירועים האחרונים הופצו והודפסו ספריו של לותר בגרמנית בכל רחבי גרמניה, כשעימם מופצים תחריטי עץ סאטיריים נגד הכנסייה הקתולית.
במקרים קודמים של ניסיונות למהפכה דתית נלחמה הכנסייה במהפכנים, כמו בפרשת יאן הוס ובפרשת ג'ון וייקליף, בתחילת הפרשה של לותר נמנעה הכנסייה מלנקוט אמצעים נגד המהפכן, משום דרישתו של שליט נסיכות הבוחר מסקסוניה בה התגורר לותר, פרידריך "החכם". פרידריך דרש שלותר יעמוד לדין על אדמת גרמניה וכן שתהיה לו הזכות להגן על עמדתו בפני הקיסר. דרישתו המתריסה נענתה על ידי הכנסייה, כיוון שנסיך סקסוניה היה אחד מהנסיכים הבוחרים את הקיסר המיועד לאימפריה הרומית הקדושה, וכוחו הפוליטי בקיסרות היה רב. לותר הוזמן להופיע באפריל 1521 בפני הדיאטה הגרמנית והקיסר קרל החמישי שנבחר זה עתה. הדיאטה באותה השנה נערכה בעיר וורמס, ובמסעו לשם ליוו את לותר המונים מריעים. לותר התייצב בפני הקיסר ובכירי הכנסייה וסירב לחזור בו. הוא הצהיר שלא יהיה די בסמכות האפיפיור, ואף לא בסמכותה של מועצה כנסייתית, כדי לשכנעו, משום שאלו טעו וסתרו את עצמם מזומנות; רק הוכחה בכח ההגיון הפשוט ועל בסיס כתבי הקודש הייתה קבילה בעיניו. לימים יוחסה לו האמירה המפורסמת: "על זאת אני עומד, אינני יכול אחרת".
הקיסר קרל החמישי הכריע בעד הכנסייה והוציא צו קיסרי ("האדיקט מוורמס") שבו גינה את לותר ודעותיו והטיל עליו את חרם הרייך, שהתיר את דמו לכל. לותר נמלט עם אנשיו והסתתר בטירת וארטבורג, שם גידל את זקנו, התלבש כאביר והתחזה לכזה.
בתקופת שהותו בטירה החל בתרגום התנ"ך והברית החדשה מיוונית לגרמנית. תומכיו עוררו מהומות בוויטנברג, עד שחזר לעיר במרץ 1522 והרגיע את הקהל המתפרע בשורה של דרשות.
מלחמת האיכרים ואחריה
לותר היה מעורב ב"מלחמת האיכרים" שהתחוללה בין השנים 1525-1524, משום שהאיכרים ביקשו להצדיק חלק מדרישותיהם על סמך הגותו. כאשר החלו האיכרים להפגין אלימות, תמך לותר בנסיך שהשליט סדר בכוח, על אף שחשב שחלק מתביעותיהם היו צודקות. הוא הוקיעם בקונטרס "נגד אספסוף-האיכרים השש אלי גניבה ורצח" ואימץ את ידי הנסיכים לדכאם ללא רחם. תמיכתו בנסיכים גרמה לרבים מתומכיו לנטוש אותו. ואולם, לאחר שדיכאו הנסיכים את מרד האיכרים, הייתה בידי אלה שתמכו בלותר, השפעה רבה על התפתחות הלותרניות.
בתוך המהומה נישא לותר בשנת 1525 לנזירה לשעבר, קתרינה פון בורה. אשתו הפכה לתומכת העיקרית בפעילותו הנמרצת. ללותר ואשתו נולדו שישה ילדים. באותן שנים פרסם גם ספרים רבים: "חירותו של האדם הנוצרי" - 1519, "קול קורא לאצולה הנוצרית של האומה הגרמנית" - 1520, "על שבייתה הבבלית של הכנסייה" - 1520, "על הסמכות הארצית" - 1523, ו"על עבדות הרצון" - 1525. כן כתב ספר קצר, שזכה לפופולריות רבה, בשם "קטכיזם" - Catechism - מקראה לדת הנוצרית.
לותר גיבש את עקרונות הרפורמה שלו בוועידת אאוגסבורג בשנת 1530, אך לא הורשה להציג את עמדתו בכינוס הדיאטה הגדולה, בשל החרם שהוטל עליו. הוא השאיר את המשימה בידי חברו הטוב פיליפ מלנכתון, שהיה המנסח השיטתי של הדוקטרינות של הרפורמציה הלותרנית. בשנת 1534 סיים לותר את תרגום התנ"ך לגרמנית. הוא זכה לתמיכה של שליטים ורמי מעמד רבים, כיוון שהעניק להם חופש מפיקוח הכנסייה, ואף הבטיח להם שליטה על קרקעות שהיו ברשות הכנסייה בעבר.
בחורף שנת 1546 הוזמן לותר להכריע בסכסוך בין שני רוזנים באזור מנספילד שבו נולד. הוא נסע לשם ופתר את הסכסוך.
לותר נפטר זמן קצר לאחר מכן, ב-18 בפברואר 1546, באייסלֶבֶּן.
יחסו ליהודים
ב-1523 פרסם לותר את חיבורו "אודות היות ישו יהודי מלידה" (Dass Jesus Christus ein geborener Jude sei), בו האשים את הממסד הקתולי ברדיפה ובהתאכזרות ליהודים וטען כי סירובם להתנצר נובע מהדוגמה הרעה שקיבלו מהכנסייה. "כולי תקווה שעת ינהגו ביהודים בידידותיות ובאחווה, ישובו לאמונת אבותיהם ונביאיהם ויהיו נוצרים טובים... אם השליחים, שהיו כולם יהודים, היו נוהגים בגויים כפי שאנו נוהגים ביהודים, לא היה אף גוי מקבל את הנצרות."
בשנת 1537 הלחץ של חצר האפיפיורות עליו נתן את אותותיו. לותר ייחס ליהודים ניסיון לנצל את הקרע בכנסייה כדי להעלות מחדש שאלות לגבי משיחיותו של ישו. ב-1543 כתב לותר את ספרו "על היהודים ושקריהם", כתב שטנה חריף גדוש בשנאת ישראל, בו נטען כי היהודים הם "מרעילי בארות וחוטפי ילדים". בחלק האחד-עשר של החיבור הוא עונה לשאלה 'מה עלינו, הנוצרים, לעשות ביהודים?':
להעלות באש את בתי הכנסת ובתי הספר שלהם.
להחריב את בתיהם.
לשרוף את ספרי התפילה שלהם ואת התלמוד.
לאסור על רבניהם ללמד.
לאסור עליהם לנוע בדרכים הראשיות.
לעקר את הנשים שלהם
להחרים את רכושם ולאסור עליהם לעסוק במסחר.
כן הוא כתב כתבי פולמוס כנגד האפיפיורות, וכנגד האגף הרדיקלי שבתנועת הרפורמציה - האנאבפטיסטים.
כתבים עיקריים
ממוזער|Tomus secundus omnium operum, 1562
הכתבים הבאים, מהידועים ורבי-ההשפעה שבכתבי לותר, הופיעו בתרגום לעברית, בספר "מרטין לותר: ארבעה כתבים תאולוגיים", בהוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.
"דיון לשם בירור תוקפם של שטרי המחילה ('95 התיזות'), 1517". (שפת המקור: לטינית)
"אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית - על שיפור מצב הנצרות, 1520". (שפת המקור: גרמנית)
"על השביה הבבלית של הכנסייה, פרלוד, 1520". (שפת המקור: לטינית)
"על חירות האדם הנוצרי, 1520". (שפת המקור: לטינית)
השפעות
כמייסד הנצרות הפרוטסטנטית והכוראל, הייתה לתורתו של לותר השפעה מרכזית על תרבות המערב. לותר חולל מהפכה תאולוגית שהעמידה את היחיד במרכז ושחררה אותו ממרותה וסמכותה של הכנסייה. שינוי מהותי זה גרר אחריו שינויים מרחיקי לכת בתפיסות עולם, במבנים חברתיים ובפרט ביחסי הכוח בתוך מבנים אלה.
השפעה על היהודים
אחרי הגירוש הטראומתי מספרד הצטייר כיבושה של ארץ ישראל בידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1517 כתפנית מהפכנית לטובה ביחס ליהודים. יחסו האוהד של השלטון העות'מאני בארץ ישראל לעליית היהודים תרמה להתעוררות של תסיסה משיחית רבתי, מן הגדולות בתולדות עם ישראל. תסיסה זו לובתה גם בהשפעת התמורות המהפכניות שהתחוללו בעולם הנוצרי, בעקבות קריאת התיגר של לותר על הכנסייה הקתולית. הידיעות המרעישות על כך הגיעו אפילו לארץ ישראל, כפי שמעידים דבריו של המקובל רבי אברהם הלוי, שעמד בראש הישיבה הספרדית בירושלים: "והנה עתה מקרוב באו לירושלים יהודים נאמנים מארצות אשכנז ובוהמיה... עניינם מן האיש... אשר שמו מרטין לוטר... שהתחיל שנת הרפ"ד (1524) לחלוק על דת הערלים ולהראות להם כי שקר נחלו אבותיהם".
באופן אירוני אימצו היהודים את אחד מלחניו של לותר לפיוט הידוע המושר לאחר הדלקת נרות החנוכה, "מעוז צור", המדבר על הצלת היהודים מידי אויביהם. למרות, ואולי בגלל עמדותיו האנטישמיות.
ראו גם
לותרניזם
ז'אן קלווין
אדולף שטקר
"על היהודים ושקריהם" - מסה שכתב מרטין לותר
לקריאה נוספת
מרטין לותר, ארבעה חיבורים תאולוגיים, תרגום: רן הכהן, הוצאת רמות, 2001
מרטין לותר, ארבעה חיבורים תאולוגיים, תרגום: רן הכהן ותמר צ'ולקמן, הוצאת מאגנס, 2018
מירי אליאב פלדון, הרפורמציה הפרוטסטנטית, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1997
קישורים חיצוניים
95 התזות (Disputatio pro declaratione virtutis indulgentiarum) בלטינית ובאנגלית
ספרו 'היהודים ושקריהם' בתרגום לאנגלית
מירי אליאב-פלדון, יסודות התאולוגיה הלותרנית, מתוך הרפורמציה הפרוטסטנטית (ישראל: משרד הביטחון, 1997)
Martin Luther - Eine Bibliographie
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי דת גרמנים לותרנים
קטגוריה:הבראיסטים
קטגוריה:אוגוסטינים
קטגוריה:מתרגמי התנ"ך
קטגוריה:מתרגמים לגרמנית
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בגרמניה
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:יחסי פרוטסטנטים–קתולים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:הרפורמציה הפרוטסטנטית
קטגוריה:גרמניה: אנטישמיות
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:הומניסטים גרמנים מתקופת הרנסאנס
קטגוריה:לותרניזם
קטגוריה:ילידי 1483
קטגוריה:נפטרים ב-1546
| 2024-06-01T05:21:09
|
פרוגרסיב מטאל
|
פרוגרסיב מטאל (באנגלית: Progressive Metal; תרגום חופשי: מטאל מתקדם; נקרא גם: פרוג מטאל, Prog Metal) הוא זרם מוזיקלי המשלב בין רוק מתקדם והבי מטאל.
הסימנים הראשונים לז'אנר הופיעו בתחילת שנות ה-70 כאשר אבות ראשונים כמו King Crimson ו-Rush לקחו את הרוק המתקדם לכיוון כבד יותר, המושפע רבות מהבי מטאל והארד רוק. פרוגרסיב מטאל, כסגנון מוזיקלי מובהק, קודם בעיקר על ידי חברי סצנת ההבי מטאל האמריקאית של אמצע שנות ה-80, בעיקר Queensrÿche, Fates Warning ומאוחר יותר על ידי Dream Theater ו-Symphony X.
מאפיינים
פרוגרסיב מטאל משלב את הנגינה הרועשת, מונעת הגיטרה של הבי מטאל וממזגת אותה עם מיומנות טכנית ווירטואוזיות בהשפעת רוק מתקדם. פרוגרסיב מטאל מאופיין בכתיבת שירים לא שגרתית הכוללת הרמוניות מורכבות, קטעים מרובים, כלי נגינה לא שכיחים בהבי מטאל מסורתי כגון קלידים, וכן השפעות מחוץ למוזיקת מטאל. לעיתים קרובות, זמרים מעדיפים שירה נקייה, ומשתמשים בליריקה פואטית ולעיתים מלנכולית הכוללת נושאים כגון רגשות, פילוסופיה, מדע בדיוני ופוליטיקה.
ראו גם
רוק מתקדם
הבי מטאל
קישורים חיצוניים
פרוגרסיב נגד מטאל - מאמר על הז'אנר החדש, וההבדלים בין רוק מתקדם ובין Heavy Metal
הערות שוליים
קטגוריה:סגנונות מטאל
קטגוריה:רוק מתקדם
| 2024-10-02T18:28:43
|
סוכר
|
שמאל|ממוזער|250px|קוביות סוכר
סוכר הוא שם כולל לקבוצה של פחמימות קצרות אכילות בעלות טעם מתוק אופייני, ומבנה גבישי (חד-סוכר ודו-סוכר), וכן שמו הרווח של הדו-סוכר סוכרוז. בטבלת הערך התזונתי של מזונות מציינים את קבוצת החד והדו סכרידים כסוכרים. שרשראות סכרידים ארוכות יותר בדרך כלל לא נקראות סוכרים אלא אוליגוסכרידים ופוליסכרידים.
בשל עלותו הנמוכה, אופיו הממכר וחיי המדף הארוכים שלו, בסוכר נעשה שימוש רב הן בתעשיית המזון והן בתעשיית המשקאות, והוא מהווה מרכיב עיקרי בממתקים, ובמשקאות קלים, ומרכיב בולט באוכל מוכן וברטבים, בעיקר כשאלו משווקים לילדים.
תזונה עתירת סוכרים המוספים למזון נקשרה לבעיות בריאותיות שונות כגון עששת, השמנת יתר ובעיות קוגניטיביות, ובאופן עקיף, סוכרת ויתר לחץ דם.
צריכת מנה גדולה של סוכר (למשל בשתיית משקה ממותק או אכילת קינוח) גורמת לזינוק באנרגיה ובתחושה הכללית, שלאחריו מגיעה נפילת סוכר המלווה בתחושת רעב ובירידה באנרגיה ובמצב הרוח.
אטימולוגיה
המילה "סוכר" היא מילה תועה ש"נדדה" לאורך ההיסטוריה הבלשנית ומקורה במילה शर्करा (Sarkara) בסנסקריט שפירושה "מתוק". היא נכנסה לשפה הערבית כ"סוכר" (سكر) ולשפות אירופיות בהגיות שונות.
הפקת סוכר
קנה סוכר
שמאל|ממוזער|200px|קני סוכר לאחר קצירתם
קנה הסוכר הוא צמח עשבוני, שגבעוליו, המכילים עסיס מתוק, מגיעים לגובה שבעה מטרים. הוא זקוק לחום רב וגדל יפה בקרקע דשנה ולחה. לכן מצויים מטעים נרחבים של קנה סוכר בדרום ארצות הברית, באיי הודו המערבית, בקובה, בהוואי, בג'מייקה, בברזיל ובאוסטרליה.
את קני הסוכר קוצרים בטרם נוצר הפרי, שאם לא כן יעבור הסוכר מן הגבעולים לפירות. קוצצים את הקנים לפיסות קצרות, מנקים, ומעבירים בין גלילים של מכונת ערגול, הסוחטת את המיץ. מה שנותר נשטף במים חמים, הממסים את שאריות הסוכר ומוציאים אותו מן הקנה.
התמיסה המתקבלת היא נוזל בגון ירוק בהיר ומכילה כמה חומצות המשוות לה טעם לוואי חמוץ ומר. תוספת של מי סיד קושרת את חומרי הלוואי, וגורמת להם לשקוע בתחתית המכל. המיץ שנותר, עובר חימום ומועבר למכלי ואקום, שבהם הוא מתעבה לסירופ סמיך. זוהי תערובת של גבישי סוכר ומולאסה. התערובת מוזרמת לתוך תופים מסתובבים, מחוררים בדופנותיהם. תוך כדי כך, נפלטת המולאסה, וגבישי הסוכר נשארים בתוף.
המוצר המתקבל בדרך זו הוא סוכר חום, שבחלקו ישווק בצורה זו לאחר ייבוש חלקי, ובחלקו יעבור עוד תהליכים של זיקוק: תחילה חוזרים וממיסים אותו, ואחר-כך מועברת התמיסה דרך שורה של מסננים ומקבלת טיפול כימי, המסלק את שאריות החומרים הזרים. שוב מעבים את התמיסה, וכאשר נפלטים כל המים, הסוכר מתגבש. צבעו לבן, והוא נמכר בצורת אבקה, גרגירים קטנים, או קוביות. הסוכר הוא אחד המאכלים שאינם נושאים תאריך תפוגה.
שמאל|ממוזער|200px|סלק סוכר
סלק סוכר
סלק הסוכר הוא ירק הדומה מאוד לסלק האדום המצוי, אך צבעו לבן והוא מכיל אחוז גבוה יותר של סוכר. סלק הסוכר הגדל מתחת לאדמה אינו זקוק לאקלים חם וגדל גם בארצות קרות.
לאחר הקציר, מנקים את סלק-הסוכר ופורסים אותו לפרוסות דקות. סילונים של מים חמים מוציאים את הסוכר מן הרקמה הצמחית. ותוספת סיד ופחמן דו-חמצני מסלקת את חומרי הלוואי. לאחר סינון, המשך התהליך דומה מאוד לזה הנהוג בקנה הסוכר.
הסוכרוז המופק מסלק סוכר זהה לזה המופק מקנה סוכר.
סוכר חום
סוכר חום הוא סוכר שלא זוקקה ממנו הדבשה, או סוכר לבן שהוספה לו מולאסה. הוא בעל ערך קלורי מעט נמוך יותר מסוכר לבן, בשל נוכחות המים שבו, שגם הופכת אותו ליותר לח ומעט פחות מתוק. אף על פי שלעיתים הסוכר החום נתפס ומשווק כפחות מזיק מסוכר לבן, נראה כי ההבדל הבריאותי בין הסוגים זניח.
היסטוריה
קנה הסוכר תורבת לראשונה באלף ה-8 לפני הספירה בגינאה החדשה. כ-2000 שנה לאחר מכן הוא התפשט לאיי אינדונזיה ומשם בשתי זרועות צפונה לסין ומערבה להודו. העדות הראשונה להמצאות קני הסוכר בהודו תוארכו לאלף ה-2 לפני הספירה, אך עדויות לייצור סוכר קיימות רק מהמאה ה-4 לפנה"ס. מהודו וסין עבר סוד ייצור הסוכר לפרס לקראת המאה ה-5 לספירה, ומשם, עם הכיבוש המוסלמי במאה ה-7, לצפון אפריקה, לדרום ספרד ולסיציליה, כאשר עדויות ראשונות על ייצוא סוכר מאזורים אלה מתוארכות למאה ה-10.
ההיכרות של בני אירופה הנוצרים עם קנה הסוכר הלכה וגברה עם הכיבוש הנורמני של סיציליה מידי המוסלמים במהלך המאה ה-11 וה-12 ומסע הצלב הראשון בסוף המאה ה-11. ההיסטוריון אלברט מאאכן אשר כתב על מסע הצלב הראשון מִסְפָּר עשורים לאחר התרחשותו, תיאר כך את המפגש של הצלבנים עם הסוכר:
תיאורו של אלברט דן בשלושה גורמים בעלי ערך מכריע בהיסטוריה של הסוכר: היכרות הנוצרים עם הסוכר, העבודה הקשה הדרושה לייצורו וההשפעה הממכרת שלו. ההיכרות של הנוצרים עם הסוכר הכניסה מספר שיפורים טכנולוגים שעל פי המחקר הארכאולוגי הגיעו מאירופה—כדוגמת טחנת המעצרה המונעת מכוח המים—ושיטות ייצור יעילות שהקלו על ייצור הסוכר. השילוב של ייצור קל יותר ביחד עם טעמו הממכר של הסוכר הביאו לעליה בייצור סוכר בממלכה הצלבנית ואף לסחר פורה עם אירופה ומקומות נוספים. עליה בכניסת הסוכר לאירופה הביאה בתורה להקמת מטעים לייצור סוכר ברודוס, במלטה, בכרתים ובקפריסין. הסוכר בתקופה זו היה מוצר יקר ערך ולכן היה בשימוש רק בקרב האליטה החברתית. הוא בעיקר שימש כתרופה, כחומר משמר וכתבלין.
עם נפילת הממלכות הצלבניות במהלך המאה ה-13, איבדו הנוצרים את שטחי הגידול של קני הסוכר במזרח התיכון, דבר שהוביל לנפילה חדה בסחר הסוכר. בעקבות זאת הם החלו במהלך המאות ה-14, ה-15 וה-16 בניסיונות לגדל סוכר במקומות שונים באירופה. ניסיונות אלו נכשלו ברובם בעיקר בגלל תנאים אקלימיים.
ממוזער|שטחים באירופה ואגן הים התיכון בעלי פוטנציאל לגידול קנה סוכר לצורכי סחר
ממוזער|שטחים בעולם החדש בעלי פוטנציאל לגידול קנה סוכר לצורכי סחר
גידול קנה סוכר לצורכי סחר דורש מזג אוויר חם (בערך 30 מעלות צלזיוס) ואספקת מים לאורך רוב השנה, כך שהוא מוגבל בערך לקווי רוחב 36.7N-35S, אזורים אשר ברובם שורר אקלים טרופי וסובטרופי. באזורים בהם הטמפרטורות הן מתחת ל-21 מעלות, קצב הגדילה של קנה הסוכר יורד באופן משמעותי, והוא אינו גדל כלל במקומות שבהם הטמפרטורה נמוכה מ-12 מעלות. השטחים האירופאיים המאפשרים גידול מסחרי של קנה סוכר מצומצמים מאוד — בעיקר רצועות חוף קטנות לחופי הים התיכון, ואכן רק שם הצליחו האירופאיים לגדל קנה סוכר לצורכי סחר.
שינוי קיצוני בסחר הסוכר האירופאי החל במהלך המאה ה-15 וה-16 עם ההתיישבות האירופית באיי האוקיינוס האטלנטי וגילוי העולם החדש. אזורים אלו פתחו בפני האירופאים שטחים עצומים המאפשרים גידול קנה סוכר לצורך סחר. לשם השוואה, בעולם החדש בקו הרוחב הכי דרומי המאפשר גידול סוכר לצורכי סחר נמצאת אורוגוואי, ובקו הכי צפוני נמצאת לאס וגאס. שטחים אלו כוללים חלק מדרום ארצות הברית, את כל מדינות מרכז אמריקה כולל מקסיקו, ברזיל ועוד. במאה ה-15, עוד לפני גילוי אמריקה, החלו ספרד ופורטוגל בגידול קנה סוכר באיים האטלנטיים דוגמת סאו טומה ופרינסיפה, מדיירה והאיים הקנריים. מהר מאוד הפכו איים אלו ליצואני הסוכר המובילים לאירופה על חשבון ייצרני סוכר באגן הים התיכון. קספר פרוטואסו (Gaspar Frutuoso), כומר והיסטוריון פורטוגזי מהמאה ה-16 אשר נולד באי סאו מיגל, כותב על גידול קני הסוכר באיים הקנריים:
קני הסוכר הובאו לראשונה לעולם החדש ב-1493 עם מסעו השני של כריסטופר קולומבוס וגודלו לראשונה בסנטו דומינגו הספרדית. פיטר מרטיר (Peter Martyr), היסטוריון יליד פיימונטה אשר הצטרף לכיבושים הספרדים במרכז אמריקה ואשר תיאר את המאורעות והמקומות אשר ניקרו בפני הספרדים בעשורים הראשונים של המאה ה-16, מתייחס כך לגידול קנה הסוכר ב-1518 באי היספניולה:
ההצלחה הרבה בגידול קנה סוכר באזורים אלו, כפי שבאה לידי ביטוי בכתביהם של פיטר וקספר, הביאה לניסיונות של הספרדים והפורטוגזים לגדל קני סוכר לצורכי סחר באזורים כדוגמת קובה, פוארטו ריקו, ג'מייקה וברזיל. ניסיונות שחלקם צלחו יותר וחלקם צלחו פחות. תוך פחות ממאה שנה הצטרפו לסחר הסוכר צרפת, אנגליה והולנד אשר ייצרו סוכר באיים הקריביים ובמקומות נוספים בעולם החדש.
במאה ה-17 התפתח משולש הסחר האטלנטי בו מוצרים אירופאים מוגמרים נשלחו לאפריקה ונמכרו עבור עבדים, העבדים שהיוו את כוח העבודה העיקרי במטעים השונים שבקולוניות של העולם החדש נסחרו עבור מוצרים טרופים מקומיים (בעיקר סוכר), ואלו נשלחו חזרה למדינות האם האירופאיות לסחר מקומי. תוצר הלוואי של הסוכר—מולאסה—יצר סוג של משולש סחר בפני עצמו: בקריביים היו מייצרים סוכר ומולאסה, את המולאסה היו שולחים לאנגליה החדשה בה היו מייצרים מהמולאסה רום, את הרום היו שולחים לאפריקה ובאמצעותו היו סוחרים בעבדים, את העבדים היו שולחים לקריביים לעבודה במטעי הסוכר. כך חזר מעגל הסחר על עצמו.
ההיצע ההולך וגובר של הסוכר הוזיל את מחירו, דבר שאפשר לשכבות יותר ויותר נמוכות בחברה האירופאית לצרוך אותו וכך גם להגדיל את ביקושו. במהלך המאה ה-18 הסוכר הפסיק לשמש רק כתרופה, חומר משמר ותבלין והפך למוצר פופולרי בתזונה של האירופאים—עשירים ועניים כאחד צרכו סוכר בתה, קפה, סירופים וריבות, בדומה מאוד לשימוש בסוכר כיום.
המטעים בקריביים היוו מוקד מכריע בסיפוק הביקוש האירופי וביצירת הונה של אירופה. הטבלה הבאה מראה את ערך התוצר של מטעים שונים בקריביים הצרפתיים והבריטיים ב-1770 (המספרים בלירה שטרלינג של אותה תקופה, סטרלינג ב-1770 שווה ערך ל-123.8 סטרלינג ב-2014):
מוצר בריטניה צרפת סנטו-דומינגו סוכר 1,553,000 1,816,000 1,280,000 מולסה 8,000 275,000 202,000 רום 899,000 317,000 192,000 קפה 109,000 957,000 614,000 אינדיגו 10,000 289,000 289,000 כותנה 76,000 125,000 82,000 קקאו 14,000 40,000 18,000 סה"כ 2,669,000 3,819,000 2,677,000
הסחר האטלנטי שהחל במאה ה-16, צבר תאוצה במאה ה-17 והגיע לשיא במאות שלאחר מכן, היווה גורם משמעותי בהתפתחות קשרי עסקים, הגירה בינלאומית, צבירה ותחלופה של הון ופיתוח מושבות אירופאיות בעולם החדש, כאשר הסחר בסוכר ותוצריו היוו חלק נכבד מסחר זה כפי שניתן לראות מהדוגמה שבטבלה.
בתחילת המאה ה-19 פיתח פרנץ קרל אכרד שיטות מסחריות להפקת סוכר מסלק סוכר. במהלך המלחמות הנפוליאוניות, כאשר התערערו קשרי המסחר בין אירופה היבשתית למושבות בריטניה בים הקריבי, נעשה סלק הסוכר לתחליף לקנה הסוכר בקנה מידה נרחב. סלק סוכר מהווה מקור חשוב לייצור סוכר גם בראשית המאה ה-21.
תאוריות מרקסיסטיות מסוימות גורסות שהסחר האטלנטי בכלל והחקלאות המבוססת על עבדים בפרט תרמו תרומה מכרעת להתפתחות שיטת הכלכלה הקפיטליסטית באירופה בכך שאפשרו צבירת הון שהושקע בחזרה בייצור וסחר, והחל מהמאה ה-18 וה-19, הושקע בתעשייה ובתי חרושת ממוכנים.
עם התפתחות התעשייה המודרנית והסחר הבינלאומי, עלתה בהדרגה צריכת הסוכר לאורך כל המאה ה-20, למעט ירידות זמניות נקודתיות, למשל, בעת עלייתם של משקאות קלים "דיאט" ובהם תחליפי סוכר בשנות ה-80. עלייה זו המשיכה ואף התחזקה במפנה המאה ה-21, אולם במחצית השנייה של העשור השני של המאה נוצר שינוי מגמה בו למרות גדילה עקבית בכמות התושבים ובסחר הגלובלי, נותרה צריכת הסוכר סביב מספר קבוע של כ-170 מיליון טונות בכל שנה, ואף ירידה בצריכה בשנת 2020. שינוי מגמה זה הגיע לצד שינוי תפיסה נרחב יותר לגבי חשיבות קיום אורח חיים בריא, שבאו לידי ביטוי בין היתר בהמלצת ארגון הבריאות העולמי להפחית את צריכת הסוכרים הפשוטים בשנת 2015, והתבלטותה של מחלת הסוכרת כמגפה עולמית. שינוי תפיסה זה לווה גם בפיתוחן של טכנולוגיות שונות שמאפשרות שמירה על רמת המתיקות תוך צריכת כמות מופחתת של סוכר.
תזונה
אף שסוכרים המצויים באופן טבעי במזון (כגון בפירות וירקות ומוצר חלב) מהווים חלק מתזונה בריאה ומאוזנת, תזונה עתירת סוכר מוסף, מובילה לבעיות בריאותיות שונות כגון עששת והשמנת יתר, המהווה גורם סיכון משמעותי לסוכרת ומחלות לב וכלי דם, ואף נמצאו עדויות לכך שצריכת סוכר בכמות גבוהה גורמת לפגיעה בתפקודים קוגניטיביים שונים, וספציפית בזיכרון. מסיבות אלו המלצות גורמי הבריאות השונים קוראות להמעיט בצריכת סוכרים אלו כחלק מהתפריט.
בין השנים 1970 ו-2005 עלתה הצריכה הקלורית מסוכר וממתקים בארצות הברית בשיעור של 19% והאמריקאי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר מוסף בתזונה שלו, מעבר לסוכרים שנמצאים במזון באופן טבעי. בישראל, עלתה צריכת הסוכר לנפש לאדם מ-56.6 ק"ג בשנה בשנת 1991 ל-65.7 ק"ג בשנת 2005.
ארגון הבריאות העולמי המליץ בשנת 2003 להגביל את צריכת הסוכר המוסף למזון לשיעור הנמוך מ-10% מכלל צריכת הקלוריות ליום. איגוד הלב האמריקאי הנחה להגביל את הצריכה לעד 5–9 כפיות ביום (100–180 קק"ל) בהתאם למין, גיל ורמת הפעילות הגופנית. לשם קנה מידה, בכוס משקה ממותק יש כ-4.5 כפיות סוכר.
אחת הדרכים להפחית בצריכה קלורית של סוכר, היא על ידי שימוש בתחליף סוכר, אשר בו המתיקות גבוהה יותר או הערך הקלורי נמוך יותר.
חששות בריאותיים הקשורים לעודף סוכר בתזונה
בשנת 2021 פרסם הממשל האמריקאי נתונים מהם עלה כי צריכת המשקאות הממותקים הממוצעת של כשני שלישים מהצעירים האמריקאים מתחת לגיל 18 עומדת על לפחות משקה מומתק אחד ביום. מנתוני האיגוד האמריקאי למחלות לב עולה כי האמריקאי הממוצע צורך 17 כפיות סוכר ביום, שהם כ-68 גרם, כאשר המלצת הארגון עומדת על 36 גרם לגברים ו-25 גרם לנשים.
סוכרת
סוכרת מסוג 2 היא אחת הבעיות הבריאותיות הנפוצות במדינות מפותחות ומתפתחות רבות ברחבי העולם, על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בשנת 2015 היו 1.6 מיליון מקרי מוות ישירות כתוצאה ממחלה זו.
בניגוד לסוכר ממזון, הסוכר ממשקאות חודר לגוף מהר ובעקבות זאת במקרים רבים הוא מעמיס על הלבלב ועל הכבד, מה שמוביל לסוכרת בטווח זמן קצר יותר ולמחלות לב.
מחקר משנת 2010 טען שצריכת משקה ממותק אחד עד שניים ביום מעלה את הסיכון לפתח סוכרת ב-26%.
מחלות לב
מחלות לב גורמות ל-31% מכלל מקרי המוות בעולם ולמרות שלמשקה מתוק אחד ביום יש השפעות מינימליות על הלב, לצריכת משקאות ממותקים באופן קבוע מדי יום השלכות ארוכות טווח. מחקר על גברים ששותים משקאות ממותקים בסוכר, העלה כי כל מנה נוספת ביום העלתה את הסיכון לפיתוח מחלות לב ב-19%. מחקר אחר מצא גם סיכונים מוגברים למחלות לב בקרב נשים ששתו משקאות ממותקים מדי יום.
השמנת יתר
השמנת יתר היא דאגה עולמית של מדיניות ציבורית ובריאות, כאשר אחוז האנשים הסובלים מעודף משקל והשמנת יתר ברבות מהמדינות המפותחות ובעלות הכנסה בינונית עולה במהירות.
צריכת סוכר במשקאות ממותקים נמצאה במתאם חיובי עם צריכת קלוריות גבוהה, יחד עם עודף משקל והשמנה.
תוספת סוכר היא תכונה נפוצה של מזונות מעובדים רבים כגון דגני בוקר, שוקולד, גלידה, עוגיות, יוגורטים ומשקאות המיוצרים על ידי קמעונאים. הנוכחות בכל מקום של משקאות ממותקים ופנייתם לצרכנים צעירים הפכו את צריכתם לנושא מדאיג במיוחד אנשי מקצוע בתחום בריאות הציבור. הן בארצות הברית והן בבריטניה, משקאות ממותקים בסוכר הם מקור הקלוריות המוביל בתזונה של בני נוער.
סרטן
מחקר צרפתי שפורסם ב-2019 ב-"British Medical Journal" העלה גם קשר אפשרי בין צריכת משקאות ממותקים (משקאות המכילים יותר מ-5% סוכר) לבין סיכון גבוה או מוגבר לפתח סרטן.
החוקרים אמנם לא הצליחו להוכיח סיבתיות ברורה בין שני הגורמים, אך הם ציינו שניתן לקחת את התוצאות שלהם כאישור לכך ש"הפחתת כמות הסוכר בתזונה שלנו חשובה ביותר".
הגיינת הפה
עששת או חורים בשיניים היא המחלה הלא מדבקת הנפוצה ביותר בעולם וצריכת סוכרים חופשיים גבוהה היא הגורם העיקרי לעששת. הטלת מיסי משקאות ממותקים נדונה כאמצעי פוטנציאלי להפחתת הנטל הבריאותי והכלכלי של עששת.
פרקינסון
ממטא-אנליזה של 15 מחקרי עוקבה עם קרוב ל-30 מיליון משתתפים עולה כי סוכרת וקדם-סוכרת מלוות בסיכון מוגבר למחלת פרקינסון.
בהלכה
לגבי ברכת הסוכר יש הבדל בין סוכר חום המיוצר מקני סוכר, לבין סוכר לבן המיוצר מסלק סוכר: סוכר קנים - נחלקו הפוסקים בנוגע לברכתו יש אומרים שהסוכר נחשב כפרי, וכיון שהוא הפרי העיקרי שלשמו מגדלים את העץ, ברכתו העץ. יש אומרים שהסוכר אינו נחשב לפרי, וברכתו האדמה, ככל מאכל הצומח על עץ ואינו נחשב לפרי. ויש אומרים שכיון שאין ניכר כלל שהסוכר מיוצר מהקנים, שהרי הוא נראה כמלח, ברכתו שהכל. ולמעשה רוב העולם מברכים שהכל, כיוון שבכך יוצא ידי חובה לכל הדעות, ובדיעבד, אם בֵּרך 'העץ' או 'האדמה' - יצא ידי חובתו.
סוכר לבן מסלק סוכר - גם בנוגע לברכתו נחלקו הפוסקים. יש אומרים שהוא נחשב כעיקר הפרי של סלק זה, כי מגדלים אותו לשם ייצור הסוכר, ולכן ברכתו האדמה. ויש אומרים שברכתו שהכל, כיוון שאין ניכר כלל שהוא מיוצר מפרי זה. ורוב העולם מברכים שהכל, כיוון שבכך יוצא ידי חובה לכל הדעות, ובדיעבד, אם בֵּרך 'האדמה' - יצא ידי חובתו. ואם ברך 'האדמה' על מאכל אחר, רשאי לכתחילה לברך 'שהכל' על הסוכר, כיוון שאין דעתו לפטור בברכתו את הסוכר.
לגבי איסור ערלה בקני סוכר, המחלוקת זהה למחלוקת על ברכת הסוכר - יש הסוברים (הרדב"ז) שאין בהם איסור ערלה מכח סברת הרמב"ם שהסוכר דומה לדבש תמרים ודינו כדין זיעה. ויש הסוברים שיש בו איסור ערלה מכוח סברת הטור שהקנים אינם ראויים לאכילה, למעט הסוכר שיוצא מהם, ולכן זה הפרי של האילן.
קישורים חיצוניים
אורי מאיר צ'יזיק, על ההיסטוריה של צריכת הסוכר והמלצות לתזונה נבונה יותר
הערות שוליים
*
קטגוריה:ממתיקים
קטגוריה:תבלינים
קטגוריה:מאכלים שברכתם שנויה במחלוקת
| 2024-10-19T09:51:43
|
נתן אלתרמן
|
נתן אלתרמן (14 באוגוסט 1910, ט' באב ה'תר"ע – 28 במרץ 1970, כ' באדר ב' ה'תש"ל) היה משורר, פזמונאי, עיתונאי, פובליציסט, מחזאי, סופר ומתרגם ישראלי, מהמשוררים החשובים והמשפיעים ביותר בשירה העברית המודרנית. חתן פרס ישראל לספרות לשנת ה'תשכ"ח, 1968.
כמה משיריו הבולטים הם עוד חוזר הניגון, פגישה לאין קץ, מגש הכסף, ליל חניה.
אלתרמן נולד בוורשה לבלה וליצחק אלטרמן, לימים מנהלה הראשון של מחלקת החינוך בעיריית תל אביב. ב-8 באפריל 1925 עלה עם משפחתו לארץ ישראל, ועבר להתגורר בתל אביב. למד בגימנסיה העברית "הרצליה".
כבר כילד ניחן ביכולות כתיבה יוצאות דופן, ובינואר 1921, כשלמד בגימנסיה העברית "מגן דוד" שבקישינב, פרסם בכתב העת של הגימנסיה את שירו הראשון. את כל שיריו בתקופה מעלייתו לארץ ישראל עד פברואר 1927, כ-70 שירים, איגד במחברתו האישית.
ב-1935 נישא לשחקנית רחל מרכוס ולזוג נולדה בת אחת, המשוררת והסופרת תרצה אתר.
אלתרמן לחם במלחמת העצמאות במסגרת חטיבה 8, והשתתף במבצע יואב. הוא שוחרר משירות במלחמה בעקבות חששו של יצחק שדה לחייו של המשורר. על תחושותיו בעת המלחמה כתב בשירו ליל חניה.
לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בשנה האחרונה לחייו חלה במחלת מעיים שממנה נפטר בגיל 59. הוא קבור בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
חלק מארכיונו האישי מופקד במכון גנזים - ארכיון הסופרות והסופרים בישראל שממוקם בבית אריאלה בתל אביב.
קורות חיים
ראשית חייו (1910–1925)
הוריו של אלתרמן היו בלה לבית ליבוביץ, רופאת שיניים (ואחותו של שלמה זלמן אריאל), ויצחק אלתרמן (אלטרמן), לימים מחלוצי גן הילדים העברי והמנהל הראשון של מחלקת החינוך בעיריית תל אביב. האב יצחק נולד באוברוביצ'י, עיירה בדרום-מזרח בלארוס (אז חלק מהאימפריה הרוסית) בת כ-2,000 תושבים, יותר ממחציתם יהודים. האם בלה נולדה בעיירה ז'לובין ב-12 במרץ 1882, לשניאור חיים ליבוביץ ולסטרנה פרידה. סבה מצד אימה היה הרב שניאור זלמן פרומקין.
שנה לאחר חתונתם של יצחק ובלה נולד בנם הבכור נתן בעיר ורשה שבפולין, אז במערב תחום המושב של האימפריה הרוסית. נתן קרוי על שם נתן שניאור, סבו מצד אימו. בילדותו כונה "נונה", כינוי שדבק בו שנים רבות לאחר מכן. ב-15 באוגוסט 1913 נולדה אחותו לאה, שכונתה "לוסה". המשפחה התגוררה בוורשה ברחוב פאוויה. שכנם היה רופא העיניים וממציא שפת האספרנטו, אליעזר לודוויג זמנהוף.
בדצמבר 1914 הודיע מושל ורשה כי מי שאינו תושב קבע בעיר ייאלץ לעזוב אותה. משפחת אלתרמן התגוררה בעיר ללא הסדר חוקי, ולכן נאלצה לעזוב אותה. תחילה נסעה המשפחה ברכבת להומל, שם היה ביתו הקודם של יצחק, אולם כעבור זמן מה עברו למוסקבה. המשפחה התגוררה במוסקבה שלוש שנים עד מהפכת אוקטובר, כשאז הוטלו מגבלות חמורות על יהודי העיר, והם נאלצו לעזוב ב-1918 לקייב שבדרום-מערב רוסיה (באוקראינה של ימינו).
ב-1919 ברחה המשפחה מקייב, ושנה אחר כך התיישבה בקישינב, שם למד נתן בגימנסיה העברית "מגן דוד". מייסד בית הספר היה יהודה לייב צירלסון, שגם עמד באותה תקופה בראש תנועת אגודת ישראל (אגו"י). בלימודיו בבית הספר בלט אלתרמן בכתיבתו, אך הוא התפרסם לראשונה בבית הספר רק לאחר שפרסם מספר שורות מחורזות ב"טל ילדות", כתב עת שעורכיו היו תלמידים. הגיליון הראשון יצא ב-16 בינואר 1921 (ז' בשבט ה'תרפ"א), והופיעו בו מאמרים שהציגו את מטרות אגודת ישראל, ואת המגמה הכללית של כתב העת. בשירו "ירחון ערכנו באגודתנו" בלט כישרונו הספרותי.
אלתרמן איגד את השירים שכתב בעיתוני בית הספר במחברתו האישית, שמנתה 157 עמודים ונכתבו בה 70 שירים, שלושה מהם הוגדרו על ידו כפואמות. רוב השירים נכתבו בקישינב, כמה נכתבו בקייב, אחד נכתב בקמיאנקה ואחד במוסקבה. במחברת כתב כמה שירים העוסקים בחגי ישראל, דוגמת ראש השנה ויום הכיפורים, שההווי והמסורות שלהם היוו חלק מהותי מחיי יהודי קישינב.
העלייה לארץ ישראל (1925)
ב-31 במרץ 1925 סיים אלתרמן את לימודיו ב"מגן דוד". למחרת, נערכה משפחתו לנסיעה לקונסטנצה שבדרום-מזרח רומניה. היא עזבה את קישינב ב-2 באפריל, וב-3 באפריל עלה עם משפחתו על האונייה "אסיה", שהפליגה מנמל קונסטנצה ברומניה. המשפחה נרשמה ברשימת הנוסעים, אך הפקיד שערך אותה רשם את שמה "אלטמן" במקום "אלטרמן".
האונייה עברה בים השחור, חצתה את דרדנלים ולבסוף הפליגה בים התיכון. האונייה הייתה אמורה להגיע לנמל חיפה בליל הסדר של 1925, אולם בשל הקרבה לחג ביקשו מחברת הספנות להקדים את הגעתה ביום, כך שתעגון בנמל בי"ג בניסן ה'תרפ"ה, 8 באפריל 1925.
התיישבותו בארץ והלימודים בגימנסיה הרצליה (1925–1929)
עם הגיעה לארץ ישראל התיישבה המשפחה בתל אביב. תחילה התגוררו בבית משפחת ספיבק שברחוב גרוזנברג 12, אחר כך הצליח יצחק לשכור דירה ברחוב העבודה, שם התגוררו במשך כחצי שנה, בהמשך עברו לרחוב ברנר 18, ובקיץ 1928 התיישבו ברחוב סירקין 11.
ב-1 בספטמבר 1926 החל אלתרמן ללמוד בגימנסיה הרצליה. בהגיעו לגימנסיה שלט היטב בשפה העברית, אך גם ידע היטב את המקצועות הכלליים. הוא לא הרבה להשתתף בשיעורי הגימנסיה, וגם כשהשתתף היה לעיתים מגמגם עקב קשיי דיבור שהיו לו בצעירותו. לעומתו, אחותו לאה לקחה חלק פעיל בתנועות הנוער היהודיות הציוניות, בהתחלה במחנות העולים ולאחר מכן בשומר הצעיר.
בלימודיו בגימנסיה הרגיש אלתרמן זיקה ללשון העברית, לתנ"ך ולציונות. מלבד זאת, הוא בלט בגימנסיה במיוחד בחיבוריו: מורו לעברית בגימנסיה חיים הררי הקריא לא אחת את חיבוריו של אלתרמן בפני כיתתו. מלבד לימודי ספרות, אהב ללמוד תנ"ך, ובין המורים שלימדו אותו היו בן-ציון מוסינזון ודוד שמעוני.
גם בתל אביב המשיך אלתרמן לכתוב שירים במהירות רבה ובחשאי, הן מוריו והן בני כיתתו לא ידעו על כך. חבריו ממגן דוד הביאו לו מחברת שירים זמן קצר טרם עזיבתו את קישינב. את השיר הראשון במחברתו כתב בקונסטנצה ב-2 באפריל 1925, בעת שהמתין להפלגה, ואת השיר האחרון כתב ב-27 באפריל 1927. בסך הכול כתב אלתרמן בתקופה זאת 70 שירים. הוא סיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה ב-18 ביולי 1929.
הלימודים בצרפת (1929–1932)
ב-11 בספטמבר 1929 קיבל אלתרמן דרכון מטעם המנדט הבריטי, וזמן קצר לאחר מכן החל להתכונן ללימודיו באוניברסיטת סורבון שבפריז. הוא קיבל אשרת כניסה לצרפת ב-1 באוקטובר, ולמחרת עזב את הארץ והפליג לצרפת, שלושה ימים לפני ראש השנה. הוא היה אמור להתחיל את לימודיו ב-2 בנובמבר.
הוא שהה על האונייה "פרובידנס" במשך 6 ימים, הגיע לנמל מרסיי, ומשם נסע לפריז ברכבת. על האונייה היה גם חיים גמזו. בין אלתרמן וגמזו נוצר קשר כבר ביום הראשון להפלגה. הם שהו יחד בתא ועלו יחד על הרכבת לפריז. השניים ירדו בתחנת ליון ומשם הגיעו לרובע הלטיני, בו שכנה אוניברסיטת סורבון. את הלילה הראשון בצרפת הם בילו במלון קטן וישן, אך כשהתעוררו קיבלו כתובת למעונות הסטודנטים שלהם במלון ארמיטאז' (Ermitage Hotel).
השניים התעניינו בפוליטיקה הצרפתית, וגם באמנות ובספרות הצרפתית. אלתרמן השתדל לקרוא מדי שבוע את שבועון הספרות הפופולרי אז "" שנכללו בו שירים וסיפורים בעזרתם היה יכול לקבל רושם ראשוני על המצב באזורו.
בעת שלמד בסורבון, העדיף אלתרמן את תחום מדעי הטבע כהכנה ללימודי חקלאות או רפואה. גמזו רצה ללמוד משפטים, אך נרשם לקורסים בתולדות האמנות, בפילוסופיה ובספרות. מנגד, אלתרמן הקדיש את עיקר זמנו לקורסים שעסקו בפיזיקה, במתמטיקה, בכימיה ובפיזיולוגיה. באותה עת ניסה לשפר את הידע שלו בצרפתית באמצעות קריאת ספריהם של סטנדל, ויקטור הוגו, אונורה דה בלזק, שארל בודלר, פול ורלן, ארתור רמבו, גיום אפולינר ופרנסואה ויון, שהרשים אותו במיוחד. הוא ניסה מספר פעמים לתרגם שירים צרפתיים לעברית בעזרת מילון צרפתי-אנגלי, משום שבאותה תקופה לא היו מילונים צרפתיים-עבריים. בין היתר, ניסה לתרגם את שיריהם של ויון ובודלר.
בשהותו בפריז חיבר אלתרמן כמה שירים על העיר. באחד מהם תיאר את גני טווילרי והזכיר את כיכר הקונקורד ואת המקום בו עומד שער הניצחון.
שהותו הראשונה בפריז ארכה תשעה חודשים, מאוקטובר 1929 עד סיום תקופת המבחנים ביולי 1930, כשאז חזר לחופשה בארץ ישראל בהפלגה ממרסיי ליפו. את החופשה בארץ ניצל לקריאת ספרים, עיתונים וכתבי עת ספרותיים. מדי יום קרא את "הארץ", בסופי השבוע הקפיד לקרוא את "דבר", לרוב בשל מוספו הספרותי, ועיין בעיתונים הספרותיים שהיו נפוצים אז, כתובים ומאזנים. גם בארץ המשיך לכתוב שירים בסתר, ורק אביו ידע על כך.
ב-22 באוקטובר 1930 עלה על אונייה שיצאה מיפו למרסיי, ונסע לנאנסי, שם החל ללמוד חקלאות על מנת להיות אגרונום. במחזור שלו למדו 12 סטודנטים מארץ ישראל.
בנאנסי נחשב אלתרמן לתלמיד שקדן וקפדן, והקושי היחיד שחווה היה במטלות המעבדה, בהן נדרשו התלמידים לרשום ולשרטט. הקושי שלו בהזזת יד ימינו כמעט מנע ממנו לעשות זאת, והוא נאלץ לעיתים לבקש עזרה בביצוע המטלות.
בינואר 1931 שלח את שירו "בשטף עיר" לאברהם שלונסקי, שערך את כתב העת "כתובים". שלונסקי מיהר להוציא את השיר בגיליון ה-19 של כתב העת. השיר נכתב בהשראת המשורר הצרפתי שארל בודלר. ב-16 באפריל שלח למערכת "כתובים" שיר נוסף שלו, "בגן בדצמבר". בהמשך פורסם שיר נוסף שלו בכתב העת "יתד". השיר פורסם בשני גיליונות שונים בשל אורכו, חלקו הראשון ב-21 במאי, והשני ב-28 במאי.
בקיץ 1931 ביקר בתערוכה הקולוניאלית הבינלאומית בפריז. התערוכה נמשכה כחצי שנה וביקרו בה כ-33 מיליון איש. אלתרמן כתב רשימה על ביקורו בתערוכה, ושלח גם אותה לשלונסקי לאחר ששב מפריז. שלונסקי בחר לפרסם אותה בעיתון "הארץ", בו עבד מאז 1928, ב-22 וב-23 בספטמבר 1931.
בסוף מרץ 1932 פרסם אלתרמן מאמר בשם "במעגל" בכתב העת גזית, ובו הביע את דעתו בפעם הראשונה בנוגע למחלוקת ספרותית בארץ ישראל. המחלוקת הייתה בעניין אישיותו של חיים נחמן ביאליק. מחלוקת אחרת בעניין ביאליק התנהלה ב-1927, לאחר שביאליק נאם לכבוד שני סופרי יידיש, פרץ הירשביין וי"ל פרץ. ונשמע כאילו הקנה ליידיש ולעברית מעמד שווה, מה שהצית מחלוקת. אולם הפעם דובר על פרסום שירו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שראה אור בכתב העת "מאזנים". ביאליק כתב את השיר בקיץ 1931 בעקבות דיוני הקונגרס הציוני העולמי ה-17 שהתכנס בבזל. "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" היה שיר תוכחה בו הפנה ביאליק את כעסו כלפי ההנהגה הציונית, וטען כי לא טרחה לבדוק את גודל המשבר אליו נקלעו היישוב והתפוצות בראשית שנות ה-30. שלונסקי תקף את ביאליק ברשימה קצרה שפורסמה ב"הארץ", ואחר כך פרסם מאמר בשם "מן הקצה אל הקצה", שחידד את המחלוקת.
אלתרמן הביע את דעתו על השיר ממקום שהותו בנאנסי במאמר בשם "הערות לוויכוח", תוך שהוא מצטט משיר אחר של ביאליק "שחה נפשי". אלתרמן נטה לכבד את מסורת העבר, והטיל ספק בנטייה לחלק את הספרות לאסכולות. על אף שהיה מזוהה עם האסכולה של שלונסקי, הוא לא הצליח לשאת את הביקורות שהוטחו בביאליק. אך גם ראה צורך להגן על שלונסקי, לו רחש כבוד והכיר לו תודה, ודחה במאמרו את ניסיונו של שלמה צמח לשלול לחלוטין את יצירותיו של שלונסקי (הציטוט מ"שחה נפשי" מודגש):
מפרסום "בשטף עיר" ועד פרסום "במעגל", אלתרמן עדיין חשב שיצטרך לעבוד כאגרונום לפרנסתו, אך גם לא היה לו ספק שהכתיבה הספרותית אינה אירוע חולף בחייו. הוא תהה כיצד אפשר לחבר בין השירה לחקלאות. הנושא עלה מספר פעמים במכתבים בינו לבין אביו יצחק. ב-25 ביוני 1932 כתב יצחק לבנו: "בעת האחרונה התחלתי דואג למצוא עבודה בשבילך כאן", ובכך הביע את דעתו שאלתרמן צריך לעבוד כפועל חקלאי, אך מנגד אמר כי צריך שיהיה לו זמן להתכונן לבחינות, כדי שיוכל לעסוק גם בספרות.
בין 4–5 ביולי 1932 ניגש אלתרמן לבחינות בסיום לימודיו בזואולוגיה, בבוטניקה, בכימיה ובגאולוגיה. הוא סיים אותן בהצלחה וציונו הסופי היה AB (עובר). הדיפלומה שלו הונפקה כעבור כשלושה שבועות, ב-22 ביולי.
החזרה לארץ ישראל ונישואיו (1932–1938)
לאחר שסיים את לימודיו החליט אלתרמן שלא להישאר בצרפת. יצחק אביו שלח לו המחאה של 1,750 פרנק צרפתי למימון כרטיס הנסיעה והוצאות נוספות הכרוכות בעזיבתו. בראשית אוגוסט 1932 עלה על אונייה שיצאה ממרסיי. האונייה הגיעה לאלכסנדריה שבמצרים, ומשם המשיכה לנמל יפו.
עם הגיעו לארץ עבר אלתרמן להתגורר בבית הוריו החדש שברחוב אלנבי. ביום חזרתו הופיע גיליון חדש של 'כתובים' עם שני פרסומים שלו שכתב בנאנסי: רשימה בשם "המזרקה" ושיר בשם "שני ימים".
בספטמבר 1932 עבר לעבוד בחווה החקלאית במקוה ישראל. כשהגיע לחווה, קיבל את פניו אליהו קראוזה ושלח אותו לעבוד בפרדס. משימתו הראשונה הייתה לחפור סביב שורשי העצים על מנת שיקבלו רוח ושמש. המשימה הייתה לחפור עד כ-80 עצים בכ-12 שעות עבודה ביום. בבקרים הגיעה רטיבות הטל למכנסיהם של העובדים וגרמה לאי-נוחות. גם בעת שהותו במקוה ישראל המשיך לכתוב פרוזה ושירה. לבסוף עזב את מקוה ישראל כעבור שלושה חודשים בלבד, בדצמבר 1932.
בעת שעבד במקוה ישראל הכיר את הניה זיסלה בעזרתו של מרדכי עובדיהו. למשך תקופה חיזר אלתרמן אחר זיסלה והתאהב בה. אולם לדברי עובדיהו, בשלהי 1933 נפגש אביו יצחק עם בחירת לבו, ורמז לה כי לדעתו אין התאמה ביניהם, וביקש ממנה להיפרד ממנו. הזוג נפרד לבסוף לאחר שהניה גילתה שהוא שתה לשוכרה והחליטה להינשא לעובדיהו.
לאחר שעזב את מקוה ישראל עבר ל"דואר היום", עיתון יומי שערך איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה. אלתרמן עבד בעיתון כמתרגם טלגרמות ולא כתב בו, אך הוא עזב את העיתון כעבור חודשים ספורים, ושוב חיפש עבודה לפרנסתו. לאחר שעזב את "דואר היום", נסע לחיפה בהזמנת יוסף סערוני. סערוני הודיע לאלתרמן שיצחק טריואקס רוצה לייסד עיתון בעיר בשם "בשער", והוא גייס אותו לשם כך. העיתון הודפס לראשונה ב-1 ביוני 1933. למרות התקוות הגדולות של טריואקס, העיתון לא צלח, והודפסו ממנו רק חמישה גיליונות, ובסוף החודש נסגר. באותה שנה החל לכתוב פזמונים לתיאטרון "המטאטא".
מאוחר יותר פגש אלתרמן את עבריה שושני (עופר) בבית הקפה "שלג לבנון" בתל אביב. שושני נולדה בבית-גן, וב-1930, כשהייתה בת 16, עברה לתל אביב לצורך לימודי גננות. לאחר מכן עברה למרחביה, ובקיץ 1933 חזרה לתל אביב. בעת שנפגשו היה אלתרמן עוד בקשרים עם זיסלה, אך למרות זאת עדיין חפץ בעבריה. גם לעבריה היו במקביל קשרים עם חבר אחר. אלתרמן נהג ללוותה לצריף בו התגוררה בתל אביב, שוחח איתה רבות, ועורר בה אמון רב, בין היתר בזכות שנינותו, הידע הרב שלו ויושרתו.
ב-22 בדצמבר 1933 התפרסם ב"טורים" שיר אהבה שכתב ושמו "עץ הפלפל", העוסק בעיקר ביחסים בין אלתרמן לשושני. בשיר מוצגת שושני כמי שמנסה להתחמק ממנו, אך הוא נמשך אליה בכל זאת ובוחר להתעלם מיחסה כלפיו:
רק בראשית 1934 הבין אלתרמן כי עבריה אינה מעוניינת בו. היא רצתה אדם איתן ואמין שיספק לה מגורים וביטחון כלכלי, וזאת בשל הרקע הכלכלי שלה כילדה וכנערה ענייה שהתייתמה מאביה בגיל צעיר. היא פגשה את יוסף אופין, והם עברו להתגורר בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן. אלתרמן המשיך לעקוב אחר חייה של עבריה, ואף נפגש איתה מספר פעמים, וכשנסע לצפון הארץ היה נוהג לעבור דרך קיבוץ אפיקים, שבו נפגש גם עם חבריו ישראל זמורה, אליהו טסלר, יעקב אורלנד ואבות ישורון.
ב-15 בפברואר 1934 פרסם אלתרמן בפעם האחרונה בעיתון "הארץ". חצי שנה אחר כך, ב-20 ביולי 1934, החל לפרסם בעיתון "דבר" טור שירי אקטואלי בשם "סקיצות תל אביביות", שעליו חתם בשם העט "אלף נון". בראשית כל שיר הוא תיאר את הערב שהגיע לתל אביב. באחד השירים תיאר את חוף תל אביב בשיא עונת הרחצה. אורח החיים בשירים הללו הוא חילוני, אף שכיבד את המסורת.
ב-27 ביולי העביר לשלונסקי את "אל תיתנו להם רובים", העוסק בחייל שלחם במלחמת העולם הראשונה המשחזר את סיפורו בשיר. השיר היה יוצא דופן מכל שיריו של אלתרמן עד אז. עד פרסום השיר הוא לא שילב בשיריו מסרים פוליטיים, אם כי בכתביו עבור "המטאטא" ול"סקיצות תל אביביות" שילב חלקים אקטואליים. כמה מהם עסקו ביחסים בין יהודים, ערבים ובריטים, ובמתח בין השמאל לימין. ב"אל תיתנו להם רובים" התנגד אלתרמן למלחמה ולהתחמשות, והביע תמיכה בשלום ושילב בשיר אמירות פציפיסטיות שהיו נפוצות בשמאל באירופה, אך גם ב"יחדיו". נטייה זאת חלה גם ביצירות אחרות שלו בעיתונות, בבלדה ששמה "אבא נלחם לחופש" שפורסמה ב"דבר" הזדהה עם פעילי הרפובליקנישר שוצבונד בעקבות קרבותיהם עם אוסטריה בפברואר 1934. לצד "אל תיתנו להם רובים" הופיעו תרגומיו לשני שירים של אמיל ורהארן שעסקו בסוציאליזם.
ב-2 בנובמבר עזב את "דבר", וב-7 בנובמבר החל לעבוד ב"הארץ". בסך הכול פרסם אלתרמן ב"דבר" 22 טורים של "סקיצות תל אביביות", כשהאחרון שבהם פורסם ב-20 בספטמבר. השיר האחרון שפורסם ב"סקיצות תל אביביות" היה "מותר לומר".
מעברו ל"הארץ" נעשה בעקבות הצעה שהציע לו משה יוסף גליקסון לעבוד בו כעורך לילה ולקבל משכורת קבועה. הוא החל לפרסם ב"הארץ" טור בעל אופי פחות לירי ויותר סאטירי בשם "רגעים". הוא התמיד בכתיבתו ב"הארץ" שמונה שנים, ופרסם בו 297 טורים שעליהם חתם בשם העט "אגב". השירים שכתב היו בעלי אופי פיליטוני. בנוסף, תרגם מברקים שהגיעו מסוכנויות הידיעות. הוא הגיע למערכת העיתון בשעות הערב, ועזב בחצות. בעקבות שני מאמרים שפרסם שמריהו גורליק ב"הארץ", התפתח ויכוח בין העיתון ל"דבר". "דבר" תקף את גורליק ואף האשים אותו בבגידה. אלתרמן נכנס באופן מפתיע לוויכוח שבועיים בלבד לאחר שעזב את "דבר". במאמר בשם "פרוזדורים" שפרסם ב"הארץ", ניסה אלתרמן להגן על גורליק.
לצד כתיבתו האקטואלית הוא הצטרף לקבוצת המשוררים "יחדיו" של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, שהתרכזה סביב כתב העת "טורים" ומרדה בממסד הספרותי של אותה עת, שהיה מזוהה עם חיים נחמן ביאליק.
אלתרמן פגש ב"שלג לבנון" את רחל מרכוס בין אביב לקיץ 1934. בפעם הראשונה שמרכוס פנתה אליו היא ביקשה שיכתוב לה פזמונים או שירים. על אף שאמה סוניה הציעה לה שלא להינשא לו, התחתנו השניים בראשית 1935 ברחוב יבנה בתל אביב. הזוג התגורר בדירה קטנה ברחוב הגליל 9 (כיום רחוב מאפו), בו התגוררו גם אברהם שלונסקי ויעקב הורוביץ.
בדצמבר 1934 החל לכתוב את המדור "רגעים" ב"הארץ", ופרסם בחודש זה שישה שירים. בסך הכול פרסם 333 שירים בשבע השנים שבהן כתב במדור. בממוצע פורסמו במדור בין שניים לשלושה שירים בשבוע. למעשה, המדור "רגעים" היה המשך של המדור "סקיצות תל אביביות" שפרסם ב"דבר". ב-10 במאי 1935 פרסם במדור את השיר "הדרך להיסטוריה", שנכתב בעקבות פרשת חבש שהתרחשה באימפריה האתיופית. במסגרת הפרשה, ממשלת איטליה הפשיסטית בראשות בניטו מוסוליני איימה לכבוש את חבש.
ב-4 ביולי 1935 הוקרן הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה שהופק לצורך גיוס כספים עבור פעולות ההתיישבות בארץ. אלתרמן כתב ארבעה שירים שנכללו בסרט. הסרט זכה להצלחה גדולה בארץ ובתפוצות, וכך גם שיריו שנכללו בסרט. את השירים ביצעו הרכבים מוזיקליים וזמרים, הם נפוצו ביישובים ובתנועות הנוער, הושמעו רבות בתחנות הרדיו, והופצו על גבי תקליטים. גם דניאל סמבורסקי הרבה לשיר אותם בערבי השירה בציבור שניהל.
ב-28 באוקטובר 1935 הזכיר אלתרמן לראשונה את הערבים בשיר "השביתה". הוא כתב את השיר בעקבות השביתה הכללית שקיימו הערבים עקב הודעת ממשלת המנדט כי המשטרה מצאה כלי נשק מוברחים על אונייה שיצאה מבלגיה כדי להביא נפט לארץ ישראל, בעוד שהוועד הערבי העליון טען כי היו אלה היהודים שהבריחו את כלי הנשק. בשיר תיאר אלתרמן באופן נלעג אפנדי הנמצא מול בית הסראייה ביפו, המעשן נרגילה ושובת.
בעת שחברי ועדת פיל הגיעו לארץ ישראל בנובמבר 1936, פרסם אלתרמן שיר בשם "הועדה מסיירת", בו הגן על הציונות. הוא טען כי ניתן להציג בפני הוועדה את החקלאות המפותחת ואת הכבישים שנסללו בארץ ישראל.
"כוכבים בחוץ" (1938)
שמאל|ממוזער|240px|חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה "קנקן", ברחוב דיזנגוף 13 בתל אביב. ראשית שנות הארבעים (מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן, ישראל זמורה, צילה בינדר)
בראשית 1938 פרסם אלתרמן את ספר השירים הראשון שלו, "כוכבים בחוץ", בהוצאת "יחדיו". בסוף יולי 1937 נפגש עם ישראל זמורה, מנהל ההוצאה, שאמר לו כי יוציא את הספר לאור תוך זמן קצר. אלתרמן חשש מאוד, וחשב שיצטער על הוצאתו של הספר. בעת שהופץ לראשונה היה אלתרמן בן 27. בגרסתו הראשונה הכיל "כוכבים בחוץ" 140 עמודים ו-68 שירים שפוצלו לארבעה חלקים, שמרביתם נכתבו במשך שלוש שנים. מאז יציאת הספר הפך אלתרמן לדמות מוערצת ובעלת השפעה בשירה העברית.
לצורך הטיפול בהוצאת הספר יצא אלתרמן לחופשה, ומ-29 בדצמבר 1937 עד 16 במרץ 1938 לא הופיע מדורו "רגעים" בעיתון הארץ.
שבוע לפני שהספר הופץ לראשונה, ב-11 בפברואר 1938, ערך אברהם שלונסקי בביתו נשף ספרותי לכבוד אלתרמן. בנשף השתתפו חבורת "יחדיו", הוריו של אלתרמן יצחק ובלה, וישעיהו קלינוב, מזכיר מערכת הארץ דאז. בתחילת הטקס פתח שלונסקי בדברי הערכה לספר החדש, ומנגד אמר שלא הבין כמה שירים מהספר. גם אביו של אלתרמן, יצחק, אמר דברים דומים. אחריהם דיברו חבריו של אלתרמן בחבורת "יחדיו", מנשה לוין ולאה גולדברג. אלתרמן שתה באותו ערב לשוכרה, וכששכרותו נרגעה מעט הקריא לנוכחים כמה מהשירים בספר.
באותה שנה שיתף אלתרמן פעולה עם המלחין דניאל סמבורסקי, ושניהם יצרו את השיר "זמר הפלוגות", שהיה להמנונן של פלוגות השדה. יצחק שדה ביקש באופן אישי מאלתרמן לכתוב את השיר לכבוד כינוסן הראשון של פלוגות השדה. אלתרמן העריץ את שדה, ואף הגדיר אותו כידיד נפש. בספטמבר 1938 כתב את השיר "תוצרת הארץ".
מות אביו ופרוץ מלחמת העולם השנייה (1938–1942)
בעת פרסום "כוכבים בחוץ" חלה אביו, יצחק, ונאלץ לפרוש מתפקידו כמנהל מחלקת החינוך ב-11 בספטמבר 1936. סבתו של נתן, אמה של בלה, סטרנה פרידה, חלתה אף היא. היא נפטרה מסרטן הכבד ב-25 בנובמבר 1936, ונקברה בבית הקברות נחלת יצחק.
ב-1 בפברואר 1939 סבל יצחק משיתוק בנשימה, איבד את יכולת הדיבור ואושפז בבית החולים הדסה בתל אביב, כשנתן, רחל, בלה וזלמן סועדים אותו במיטת חוליו. הוא נפטר ביום חמישי, 2 בפברואר 1939, בשעות הבוקר, בגיל 57. בעקבות מותו ציווה ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח לסגור את מחלקת החינוך בעיר כאות אבל. הוועד הלאומי של כנסת ישראל הכריז על הפסקת הלימודים בבתי הספר ובגנים ביום שלמחרת החל מ-10:00 בבוקר, והמורים בבתי הספר העממיים ובתיכונים ארגנו משלחות תלמידים להלווייתו של יצחק.
שלושה שבועות לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, פרסם אלתרמן רשימה בשם "רשימה על אותו נושא" בשבועון "השומר הצעיר", בעקבות רשימה שפרסמה לאה גולדברג באותו שבועון ב-8 בספטמבר 1939. הרשימה כללה שלושה שירים שכותרתם הייתה "משירי מכות מצרים". לשירים ברשימה קרא "דם", "צפרדע" ו"כינים". הוא תיאר ברשימה את העיר תבאי במצרים שחוותה אסון, שהוצג על ידיו כעונש על חטא שחטאה בו.
ב-17 באוקטובר 1939 פרסם אלתרמן לראשונה שיר המתייחס לאירועי מלחמת העולם השנייה. השיר, "שלום גרמני", פורסם בטורו "רגעים", והוא רומז בו על מדיניותה של האימפריה הרומית ביחס לכיבושים. אלא שבניגוד לאירועים שקרו אחרי חלוקת צ'כוסלובקיה, דחו בשיר צרפת ובריטניה את ההצעה לשלום מיידי, מה שהפתיע את היטלר, שהורגל למדיניותו הפייסנית של ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין.
אלתרמן המשיך לתקוף את גרמניה הנאצית בשיריו הבאים ב"רגעים", לגנות את האגרסיביות של ברית המועצות כלפי פינלנד, לזלזל במדינות שהפגינו נייטרליות, לעקוב אחרי האירועים במזרח הרחוק ובבלקן, לבקר את הברית שנוצרה בין גרמניה, יפן ואיטליה, ואת החיבור בין מדינות הציר לסלובקיה ולהונגריה. אחד השירים החריגים שפרסם ב"רגעים" בזמן מלחמת העולם השנייה היה "לובלין" ב-27 בנובמבר 1939, בו כתב על מצבה של יהדות פולין. השיר נכתב בעקבות ידיעה שפרסם עיתונאי מלונדון שהופיעה באותו היום בעיתון "הארץ". בידיעה נחשף כי בלובלין הוקם אזור בגודל של 12,000 קמ"ר, שאליו גורשו יהודים ממחוזותיה החדשים של גרמניה הנאצית, ומווינה ופראג. מרבית השירים שכתב אלתרמן בעת מלחמת העולם השנייה הופיעו בכתב העת מחברות לספרות. הגיליון הראשון של כתב העת יצא בינואר 1940, ונפתח בחמישה שירים שחיבר אלתרמן. מלבדו לקחו חלק בגיליון הראשון גם עורך כתב העת ישראל זמורה, יעקב פיכמן, יעקב הורוביץ, אליהו דוד שפיר, סיני אוקו, יונתן רטוש, יוכבד בת-מרים, אבות ישורון ואליהו טסלר.
בכל תקופת המלחמה עסק אלתרמן במתרחש בה. עקב כך, נושאי מדורו "רגעים" ב"הארץ", תאמו את אלה של העיתונות היומית בארץ, שהעדיפה להציג קודם את הדיווחים על מהלכיה של המלחמה טרם הצגת העדכונים על מצבם של היהודים בה.
ב-1939 פורקה חבורת "יחדיו", ואברהם שלונסקי הקים את "דפים לספרות" בשבועון "השומר הצעיר". באותו זמן היה ישראל זמורה עסוק בהכנות לקראת הוצאת כתב עת חדש. אל שלונסקי הצטרפו אלתרמן, יוכבד בת-מרים, אבות ישורון, יעקב הורוביץ, אליהו טסלר, רפאל אליעז ויעקב אורלנד.
ב-5 בדצמבר 1940 נערכה הצגת הבכורה של המחזה "גם הוא באצילים" של מולייר, שאלתרמן תרגם מצרפתית. הצגת הבכורה נערכה בבית ארלוזורוב ובוימה על ידי משה הלוי, ממייסדי תיאטרון האהל. את התפקיד הראשי במחזה, מסיה ג'ורדן, גילם מאיר מרגלית. עיבוד זה של אלתרמן זכה לשלל ביקורות חיוביות, ואף עודד אותו להמשיך בתרגום יצירותיו של מולייר.
בינואר 1941 נולדה בתם היחידה של נתן ורחל תרצה אתר, לימים משוררת אף היא. תרצה הייתה ציפור נפשו של אלתרמן שהתמוגג מהיופי והכישרון שלה ודאג לה. הוא הרגיש גם אשמה על כך שהייתה עדה לתקריות השכרות שלו ועל זה שידעה על הקשר הרומנטי שלו עם צילה בינדר. במקביל לנישואיו עם מרכוס ומגוריו עמה בדירה בשדרות נורדאו עד יום מותו, ניהל בידיעתה יחסי אהבה ממושכים עם הציירת צילה בינדר, אשר איירה אחדים מספרי הילדים שכתב. תרצה הסכימה בשתיקה לקשר זה כיוון שהעריצה את אלתרמן והרגישה שאינה משתווה לו. את צילה הכיר אלתרמן באחד מבתי הקפה בתל אביב לאחר שניסתה להסב את תשומת ליבו אליה. בהמשך היא פגשה אותו בחוף פרישמן וביקשה ממנו ללוותה לביתה. צילה התקשתה להשלים עם העובדה שאינה אשתו החוקית. הוא היה ידוע במצבי רוחו המתחלפים תדירות, בשתיינותו (היה יושב יום יום בקפה "כסית" בתל אביב), בחדות לשונו ובצניעותו החומרית.
בשלהי מרץ 1941 פרסם אלתרמן את ספר השירה השני שלו "שמחת עניים". לכבוד הופעת הספר התקיימה מסיבה שנערכה על ידי ישראל זמורה ורעייתו, עדה. במסיבה קרא אלתרמן את כל הספר מראשיתו ועד סופו. ביום הופעת הספר נתכנסה החבורה לעוד מסיבה, בביתו של אבות ישורון, שהיה אחד ממעריציו הגמורים. ביומנו האישי, כתב ישראל זמורה על אותה מסיבה בביתו של ישורון כי היו בה "מזיגה מצוינת של פראות, פרימיטיביות, בלתי-אמצעיות, עם שירה, הברקות בינה, אהבה מיוחדת, חושנית, לשירה ולמשורר." אלתרמן התייצב בספר כמבשר תאולוגיה הומניסטית, שכללה תכנים חילוניים מובהקים.
באפריל 1941 פרסם ישראל זמורה מאמר ב"מחברות לספרות", שהתפתח לסדרת מאמרים שהתפרסמו במדורו של זמורה "מפנקסו של מבקר". המאמר הראשון התפרס על גבי שני עמודים, בראשית המאמר שיבח זמורה את ספרו של אלתרמן, וכתב כי הוא ייחודי מאוד, מקורי, עממי, חדשני, לשוני ועוד.
ב-27 בנובמבר 1942, לאחר שנודע שמבוצעת השמדה שיטתית של יהודים באירופה, פרסם אלתרמן שיר בשם "מכל העמים", שהעביר מסר של מחאה כלפי אלוהים. המחאה היא למעשה פרודיה על אתה בחרתנו מכל העמים, מילים שאותן העמיד כציר רעיוני ומבני של השיר עקב לימודיו ב"מגן דוד". גם נושא הילדים היהודיים באירופה מוזכר בשיר, וזאת עוד לפני שנודעה כמות הנרצחים בשואה: בבית הרביעי בשיר הוא מתאר ילד החווה פוגרום, ובבית השישי מתוארים כמה ילדים הפונים לאמם ודורשים ממנה לא להביט לעברם, כדי שלא תראה מה מעוללים להם.
הטור השביעי ו"שירי מכות מצרים" (1942–1947)
שמאל|ממוזער|240px|יוצרים ואנשי צבא בקפה מאור בתל אביב. (מימין לשמאל: יצחק שדה ובנו יורם, ישראל זמורה, יצחק שנהר, יעקב הורוביץ, נתן אלתרמן, יודל מרמרי (שלישו של יצחק שדה), צילום: בנו רותנברג, מאוספו של יורם שדה, יפו
בסוף 1942 פנה אלתרמן אל מו"ל "הארץ" גרשום שוקן וביקש ממנו להעלות את שכרו. גם הכנסותיה של אשתו רחל היו נמוכות, וכך גם שכרה של אמו. שוקן סירב, ובינואר 1943 עזב אלתרמן את "הארץ" וחזר ל"דבר". ב"דבר" החל לכתוב את מדורו האקטואלי "הטור השביעי". המדור התפרסם מאז מדי שבוע עד תחילת 1967. רק מאוחר יותר הבין שוקן כי שגה בסירובו לבקשת אלתרמן.
ב-5 בפברואר 1943 פרסם את פרסומו הראשון ב"דבר" - שיר שנקרא "נקודת ארכימדס". השיר התפרסם בטור השביעי של עמוד העיתון, ועל שמו נקרא המדור "הטור השביעי".
חודש לפני כן, ב-7 בינואר 1943, הוצג לראשונה בתיאטרון "האוהל" המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונמן, בתרגומו של אלתרמן. המחזה הוצג בהמשך גם בתיאטרון הקאמרי, החל מ-12 בספטמבר 1964.
ב-1944 הפסיק לכתוב לתיאטרון "המטאטא" והחל לכתוב לתיאטרון "לי-לה-לו".
בפברואר 1944 יצא ספרו השלישי של אלתרמן, "שירי מכות מצרים", בהוצאת צבי, שנקראה על שם בנו של מייסדה, ישראל זמורה. כמה חודשים אחר כך הוציא את ספרו הרביעי, "האפרוח העשירי", שהיה ספר הילדים הראשון שלו.
על הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, כתב אלתרמן בשירו "בזרוח הזרח" שהתפרסם ב-9 ביוני:
ב-12 באוגוסט 1944 נפטר ברל כצנלסון, עורך העיתון "דבר". שישה ימים לאחר מכן, ב-18 באוגוסט, פרסם אלתרמן את השיר "על מות" לזכרו.
ב-30 באפריל 1945 מת אדולף היטלר בפיהררבונקר. 11 ימים אחר כך, ב-11 במאי, פרסם אלתרמן את השיר "ואם יהיה צורך – לבדנו!". בשיר השתמש ברטוריקה של הבריטים במלחמתם נגד הנאצים, והפנה אותה לתיאור מאבקו של היישוב במנדט הבריטי:
בשנה שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, התמקדו שיריו ב"טור השביעי" במצבם של היהודים באירופה. אחד השירים הבולטים בנושא זה היה "על הילד אברם", שנכתב בהשראת מאמר שפרסם שמעון סאמט בעיתון "הארץ". ב-19 באפריל 1946 פרסם סאמט את המאמר "ילדי ישראל בפולין של היום", בו סיפר על פגישותיו עם ילדים ניצולי השואה בעת ביקורו בפולין. באחת משתי התמונות שצורפו למאמר מופיע ילד בשם אברמל'ה (אבראמאק) היושב על גרם מדרגות. שבוע לאחר פרסום המאמר כתב אלתרמן את השיר "על הילד אברם הישן על מדרגות ביתו בפולין מפחד לשכב במיטתו".
ככל שעבר הזמן גברה ביקורתו כלפי ממשלת בריטניה תחת שלטון מפלגת הלייבור. בפרט, הרבה אלתרמן לתקוף את מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים, ארנסט בווין, שביישוב נתפסו עמדותיו כפרו-ערביות, אנטי-ציוניות ואף אנטישמיות. בעת עבודתו ב"דבר" עקב אחר הדיונים והמחלוקות שהתקיימו בפרלמנט הבריטי בנוגע לעתידה של ארץ ישראל.
ב-14 במרץ 1946 הציע לו יוסף אבידר להתלוות אליו ולצפות בעלייה לביריה, עליה הופקד. בסופו של דבר הורדה ביריה מהקרקע, והשטח נתפס והוחזק על ידי הבריטים. לאחר הפרשה שב אלתרמן לתל אביב.
ב-13 באוקטובר 1946 זכה אלתרמן, יחד עם אברהם שלונסקי ועמנואל אולסבנגר, בפרס טשרניחובסקי. אלתרמן זכה בפרס על תרגום המחזות "פדרה" ו"נשות וינדזור העליזות", וזכה בפרס השני על תרגום החלק הראשון של "הקומדיה האלוהית".
ב-21 באפריל 1947 התאבדו מאיר פיינשטיין ומשה ברזני בתאם לפני שהועלו לגרדום. אלתרמן, שהתנגד לאצ"ל וללח"י, פרסם ארבעה ימים לאחר מכן, ב-25 באפריל, שיר לזכרם בשם "בליל ההתאבדות". בשיר הביע את צערו על ההתאבדות, שיבח את גבורתם ותיאר את התאבדותם כמעשה לאומי:
אלתרמן סיקר רבות את פרשת אוניית המעפילים " אקסודוס", ופרסם שלושה שירים בנושא. שירים אלו פורסמו בין סוף יולי לאמצע ספטמבר 1947: השיר הראשון, "מפלת אירופה תש"ז", פורסם ב-25 ביולי. השיר נכתב בעקבות בקשתה של בריטניה לקלוט את פליטי האונייה בצרפת. השיר השני, "העם ושליחו", פורסם ב-5 בספטמבר, ונכתב על רקע ידיעה שעסקה במות תינוק על אחת האוניות שהיו בדרכן לנמל המבורג. השיר השלישי והאחרון, "מהו חג לאומי", פורסם ב-12 בספטמבר, לאחר שהוחלט ביישוב על "יום המבורג" ארבעה ימים קודם לכן. יום זה נועד להבעת הזדהות עם המעפילים שהיו על האקסודוס.
כ"ט בנובמבר, מלחמת העצמאות ו"אלטלנה" (1947–1948)
שמאל|ממוזער|240px|נתן אלתרמן (במרכז), ושלמה טנאי (מימין), בלטרון, אוגוסט 1948. צילום: בוריס כרמי
אלתרמן, כמרבית תושבי ארץ ישראל באותה תקופה, עקב אחרי דיוני האומות המאוחדות בסתיו 1947 בעניין תוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקו"פ. ב-10 באוקטובר כתב על כך בטורו בשיר "מה שידוע לכל או על הסף":
בכ"ט בנובמבר 1947 קיבל האו"ם את הצעת ועדת אונסקו"פ בדבר תוכנית החלוקה, ויום לפני כן, ב-28 בנובמבר, לא הופיע הטור השביעי של אלתרמן, כנראה בשל סערת נפשו ממאורעות הדמים שהיו אז בארץ. יום לאחר כ"ט בנובמבר פרצה מלחמת העצמאות. אלתרמן הגיב לראשונה להחלטת כ"ט בנובמבר ב-5 בדצמבר.
ב-19 בדצמבר 1947 פרסם בטור השביעי את אחד משיריו המפורסמים, "מגש הכסף", שבו התייחס לאירועי שנות המרי של ארגוני המגן העבריים בשלטון הבריטי, שהתגברו בעקבות רדיפות היהודים באירופה במהלך השואה ומלחמת העולם השנייה. בעת כתיבת השיר נאבקו כוחות המגן העבריים על משמר היישובים, ונערכו להתמודדות הצפויה עם יציאת הכוחות הבריטים מהארץ.
בסמוך להכרזת העצמאות פורסם הקובץ הראשון של הטור השביעי, שכלל טורים שהופיעו מהופעתו לראשונה עד שלהי 1947. הספר כלל גם מבחר מהשירים ב"רגעים".
בראשית יוני 1948 סייר אלתרמן במחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין, בביקור בן עשרה ימים שתוכנן בידי לוי שוורץ, מאנשי המוסד לעלייה ב'. כמה ימים לאחר שחזר לארץ ישראל, ב-22 ביוני, הופגזה האונייה אלטלנה בידי צה"ל. שלושה ימים אחר כך, ב-25 ביוני, פרסם ב"טור השביעי" את השיר "אהבת ישראל ושרפת הנשק". בשיר הוא תמך בדעתו של דוד בן-גוריון, לפיה כל ויתור לאצ"ל היה מוביל את מדינת ישראל לאנרכיה.
כאשר אלתרמן החליט להתייצב בלשכת הגיוס בתל אביב, הוצע לו לשרת כקצין תרבות במחלקת התרבות. הוא סירב לכך, ולאחר מאמץ רב והתערבות מצד יצחק שדה, אושר שישרת ביחידה קרבית, וב-29 באוגוסט 1948 הגיע למחנה תל ליטוינסקי והתגייס לצה"ל. עוד לפני המלחמה היה חבר בארגון "ההגנה". הדיווחים על גיוסו פורסמו ב"דבר" וב"מעריב". מספרו האישי היה 122609. יצחק שדה, שהיה אז מפקד חטיבה 8, הורה להציבו בחטיבה, ואלתרמן צורף לגדוד 88, גדוד מרגמות שבחטיבה. לאחר סיום אימוניו הועלה לדרגת טוראי ראשון, והוחלט כי תפקידו יהיה להגיש תחמושת לרגמים.
ביום השני של מבצע יואב, ב-16 באוקטובר 1948, תקפה חטיבה 8 את הכפר עיראק אל-מנשייה. על אלתרמן הוטל התפקיד להגיש את פגזי התקיפה לרגם. לבסוף כשל הקרב. בעת שאלתרמן התייצב בפני יצחק שדה, הודיע לו שדה כי הוא שולח אותו לביתו, עקב גילו ובריאותו. הוא סירב ודרש לחזור לגדוד. שדה סירב ודרש ממפקדת חטיבה 8 להורות לאלתרמן לארוז את ציודו ולחזור לביתו. כשבועיים לאחר תקיפת החטיבה, ב-31 באוקטובר, הגיע למחנה תל ליטוינסקי, שם קיבל את ההודעה הרשמית על סיום שירותו בחטיבה.
ב-31 בדצמבר, חודשיים לאחר סיום שירותו בחטיבה 8, צורף אלתרמן למחלקת התרבות בצה"ל. שלושה חודשים אחר כך, ב-20 במרץ 1949, שוחרר באופן רשמי מצה"ל.
על תחושותיו בעת המלחמה כתב בשיר "ליל חניה".
"על זאת" והסכם השילומים (1948–1955)
240px|ממוזער|שמאל|נתן אלתרמן, ספטמבר 1950
220px|ממוזער|אלתרמן בשנות ה-50 של המאה ה-20
לפי דוד בן-גוריון, הביע בפניו אלתרמן את התנגדותו לפירוק הפלמ"ח בנובמבר 1948, וטען כי הפירוק יגרום להיעלמות ערכיו של הפלמ"ח.
ב-19 בנובמבר אותה שנה, הורה בן-גוריון ליעקב שמשון שפירא לחקור את הטענה לפיה עשרות תושבים נרצחו במהלך הקרב על הכפר דווימה הסמוך לחברון. באותו יום פרסם אלתרמן את השיר "על זאת", העוסק בפשע מלחמה מצד חייל צה"ל. ב-21 בנובמבר פורסם השיר גם בעיתון "הארץ".
בן-גוריון, שהיה בקשרי ידידות עם אלתרמן, שיבח אותו על כתיבת השיר במכתב ששלח אליו. לדברי בן-גוריון, הוא אף הורה להדפיס את השיר ולחלקו לצבא. ימים ספורים אחר כך הודפס השיר בחוברת בהוצאת "אחדות", בצירוף מכתבו של בן-גוריון, והחוברת הופצה באלפי עותקים ליחידות צה"ל.
בשל קרבתו לבן-גוריון, ספג אלתרמן גם ביקורת, ולעיתים אף כונה "משורר החצר", ובהמשך תואר כמשתתף בפולחן אישיות של בן-גוריון (על רקע העסק הביש).
ב-27 במרץ 1949 נמנה אלתרמן עם 35 סופרים, משוררים, פוליטיקאים ואינטלקטואלים (בהם דוד רמז, יהודה לייב פישמן מימון, זלמן שזר ופנחס רוזן, אורי צבי גרינברג ס. יזהר, לאה גולדברג, יעקב פיכמן, בנימין גלאי, אשר ברש, גרשון שופמן, ש. שלום, משה שמיר, חיים גורי, מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן), שנפגשו עם ראש ממשלת ישראל בן-גוריון בקריה בתל אביב כדי לדון בשאלות הקשורות לעיצוב דמותה של מדינת ישראל. לפני הפגישה התייעץ בן-גוריון עם אלתרמן על מי ראוי שישתתף בה. פגישה דומה, בהרכב קטן יותר, התקיימה ב-11 באוקטובר, בנושא קליטת עלייה שהציע אלתרמן.
לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, העריך אלתרמן כי ארצות ערב טרם קיבלו את עובדת קיומה של מדינת ישראל. לקראת כינוסה של מועצת הליגה הערבית, הוא כתב שיר בשם "הסיבוב השני והליגה הערבית", בו תיאר את הדעה המדינית שרווחה אז בקרב המנהיגים הלאומיים.
אלתרמן העריץ את לוחמי צה"ל, אם כי מדי פעם התריע על מעשי עוולה שנעשו כלפי ערביי ישראל מצד צה"ל. ביולי 1949 נערך בכנסת דיון על הצעת חוק "הגנה וביטחון בשעת חירום". בעת הדיון סבר אלתרמן כי אמצעי הביטחון לא יקבעו את ביטחון ישראל.
מראשית ימיה של מדינת ישראל תמך אלתרמן במפא"י, אם כי לא היה חבר בה. זמן קצר לפני הבחירות לכנסת השנייה פרסם טור בשם "הסיסמה והרקע", בו מתח ביקורת על מפלגת הציונים הכלליים, וטען שניהלה תעמולה לוחמנית נגד מפא"י במערכת הבחירות.
ב-16 במרץ 1950 התייחס אלתרמן לראשונה להסכם השילומים, ופרסם שיר בשם "שלושה דברים בעניין התביעה מגרמניה". השיר נכתב בעקבות הודעתו של שר החוץ משה שרת יומיים קודם לכן על הגשת איגרות זהות לארבעת אזורי הכיבוש בגרמניה, ובהן "תביעה בסך מיליארד וחצי כשילומים מגרמניה לעם היהודי". אלתרמן טען כי יש להחליף את המילה "שילומים" במילה אחרת, והציע כחלופה את "החזרת השוד". אלתרמן גרס שיש לתבוע פיצוי כספי על גזל הרכוש בלבד, כי אין פיצוי הולם לדם שנשפך. אך בסוף השיר הוא בירך את נציגי המדינה שקיימו את המשא ומתן על ההסכם, וחשב כי הוא הכרחי. ב-18 בינואר 1951 הבהיר את עמדתו כלפי ההסכם בטור השביעי, ואמר כי הוא תומך בו, אך מתנגד לכך שיושג במשא ומתן ישיר. ב-10 בספטמבר 1952 נחתם ההסכם באופן רשמי בלוקסמבורג. יומיים אחר כך, ב-12 בספטמבר, פרסם בטור השביעי מאמר בשם "אחרי חתימת ההסכם", בו חזר על תמיכתו בהסכם.
לאחר חזרתו של שרת לישראל ב-14 בספטמבר, הוא נשא נאום במסיבת עיתונאים, שבו טען כי מרבית תומכי ההסכם החטיאו את מטרתו האמיתית. אלתרמן חשב כי דבריו של שרת כוונו גם אליו, וב-17 בספטמבר פרסם את תגובתו, בה תקף את שרת וטען כי פירש את עמדותיו באופן שגוי. שלא כמו בן-גוריון, לאלתרמן לא היה קשר אישי עם שרת, אך שרת קרא רבים מטוריו של אלתרמן, ואף תיעד ביומנו את רשמיו מהם לחיוב ולשלילה.
מלבד שרת, אלתרמן היה חלוק בעניין ההסכם גם עם בן-גוריון. בן-גוריון מצדו כינה את אלתרמן "נתן החכם".
יום לפני יום הולדתו ה-43, ב-13 באוגוסט 1953, הגיע משלוח השילומים הראשון מגרמניה באונייה "אתרוג". כבר בבוקר היום כתב אלתרמן שיר בשם "עם בוא האונייה הראשונה", המקדם את פניה. השיר פורסם למחרת בטור השביעי ב-14 באוגוסט, יום הולדתו.
אלתרמן תמך בצירופה של מפ"ם לממשלה, אך לעיתים היה ביקורתי ואף עוין כלפיה בשל תמיכתה הרבה בברית המועצות. לעומתו, אחותו לאה להב הייתה חברת קיבוץ השומר הצעיר תל-עמל וחברת מפלגת מפ"ם.
ב-8 בינואר 1954 פורסם בעיתונו, "דבר", כי בקרוב ייצא הקובץ השני של הטור השביעי. למנויי העיתון הובטח כי מי שישלם לשנה עבור "דבר", יקבל את הספר במהלך חודש פברואר. הספר זכה לתפוצה גדולה.
לצורך פרסום הקובץ לקח אלתרמן הפסקה מכתיבה ב"דבר", ובאפריל חזר לכתוב בעיתון.
שבוע לאחר הפרסום ב"דבר", ב-15 בינואר, פרשה אימו בלה מעבודתה במרפאת השיניים בבית הבריאות ברחוב שטראוס, שם עבדה במשך 15 שנה, החל ממות בעלה. חודש לפני פרישתה שלח לה ראש עיריית תל אביב חיים לבנון הודעה בה הודה לה על שירותה למען העירייה. שנה לאחר מכן, ב-1955, עברה מתל אביב לקיבוץ תל-עמל, בו התגוררה בתה.
1955–1960
ממוזער|טקסט=אלתרמן נואם בקפה כסית, 1955. בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית|אלתרמן נואם בקפה כסית, 1955. בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
ממוזער|240px|לוחית זיכרון בפתח ביתם של נתן אלתרמן, רחל מרכוס ותרצה אתר, בשדרות נורדאו 30 בתל אביב, בו התגוררה המשפחה מאז 1955
אלתרמן ומרכוס התכוננו לעבור לדירה בשדרות נורדאו 30, לאחר 16 שנים שגרו ברחוב בן עמי 7. לראש הממשלה דוד בן-גוריון נודע כי סביבת דירתו של אלתרמן אינה שקטה דיה לצורכי כתיבתו, וביקש מעוזרו שמעון פרס להציע לו לרכוש דירה באזור שנבנה עבור חיילי קבע. אלתרמן סירב להצעה.
ב-7 בפברואר נחתם חוזה המאשר את פרסום מחזותיו של מולייר בשפה העברית, מה שהחל את הקשר בין אלתרמן להוצאת הקיבוץ המאוחד, שעתידה לפרסם את יצירתו המקורית.
בסוף ינואר 1955 הוצאו להורג שניים מ"נידוני קהיר": משה מרזוק ושמואל עזר. הוצאתם להורג נודעה למחרת, ב-1 בפברואר. לאחר מכן נפגש אלתרמן עם מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נחמיה ארגוב, עמו היה ביחסים קרובים. ארגוב רמז לו על פרשת "העסק הביש". אלתרמן היה מהראשונים מבין אלה שלא נשאו במשרה ממשלתית שידעו על הפרשה.
לאחר השיחה כתב אלתרמן שיר על הנושא בשם "הדף הפתוח", שפורסם בטורו ב-11 בפברואר באישור הצנזורה. בשיר הוא שואל "אם היה זה ראוי ונחוץ" ו"אם אמנם עלינו ליתן את הדין על מידת קלות־יד ומידת קלות־ראש שצימחו את הסבך המופרך־המדהים", ומסיים בדרישה ל"מסקנה מעשית".
מספר שעות אחר כך, התייצב ראש המטה הכללי משה דיין בלשכת ראש הממשלה והגן על ראש אגף המודיעין בנימין גיבלי, האיש, שלפי שר הביטחון פנחס לבון, הורה לבצע את הפעולה במצרים. לפי יומנו של משה שרת, דיין ציטט לראשון חלק משירו של אלתרמן, ואמר כי אם ישמע שגיבלי יודח מתפקידו "ברור יהיה לכל כי הקולר תלוי בצווארו". במהלך ישיבת ממשלת ישראל החמישית ב-13 בפברואר, העלה בישיבה שר המשפטים, פנחס רוזן, את מה שאירע בקהיר בעקבות שירו של אלתרמן. למרות זאת, לא נערך דיון בנושא.
שלושה ימים אחר כך, ב-16 בפברואר, במהלך ישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון, אמר רוזן כי מעשיו של לבון נעשו בקלות דעת. בעקבות זאת נסעו גולדה מאיר ומרדכי נמיר לביתו של בן-גוריון בשדה בוקר, וניסו לשכנעו לחזור לתפקיד שר הביטחון. בן-גוריון הסכים, ויומיים אחר כך, ב-18 בפברואר, הודיע לבון על התפטרותו מהתפקיד.
שמונה ימים לאחר מתן פסק הדין במשפט קסטנר, פרסם אלתרמן את השיר "מסביב למשפט", בו פסל את הראייה המקוטבת של השואה, שמבדילה בין אלה שהתנגדו אקטיבית לנאצים לבין ההמון הפסיבי, ובינם לבין אלה שניהלו משא ומתן עם הנאצים. השיר חולל סערה ונכתבו נגדו מאמרי פולמוס מצד משה כרמל, מאיר בן גור ויצחק צוקרמן.
ב-19 בפברואר 1956 שמע אלתרמן על מותו של נתן אלבז שקפץ על רימון. שבוע לאחר מכן, ב-26 בפברואר, פרסם שיר לזכרו ב"טור השביעי", בו העלה על נס את מעשיו של אלבז.
ב-24 ביולי 1956 הזמין משה דיין את אלתרמן להיות עד ל"מבצע גאות", שבמסגרתו פורקו בנמל קישון משאיות, זחל"מים, תותחים ללא רתע ואמצעי לחימה נוספים. למבצע זה היו עדים גם דוד בן-גוריון ושמעון פרס. בעקבות המבצע הסודי חיבר אלתרמן את השיר "עוד יסופר". הוא הביא את השיר לבן-גוריון, שהקריא אותו בישיבת הממשלה. השיר הותר לפרסום יום לאחר מכן, והקלטה של בן-גוריון קורא את השיר הושמעה ב"קול ישראל". באמצע אוקטובר אותה שנה הקריא בן-גוריון את השיר גם בפני מליאת הכנסת.
שלושה ימים לאחר סיום מלחמת סיני, ב-8 בנובמבר 1956, פרסם אלתרמן את השיר "מנגד להר", שהתרכז במפגש בהר סיני, שנחשב לרגע של שיא במלחמה. בעיתונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית "קול העם" כתב על כך ההיסטוריון לימים מיכאל הרסגור: .
ב-7 בדצמבר הקדיש אלתרמן את "הטור השביעי" לטבח כפר קאסם, ונמנה עם הראשונים לגנותו בשירו "תחום המשולש". מיד לאחר מתן פסק הדין של הנאשמים בטבח, ב-17 באוקטובר 1958, פרסם בטורו את השיר "עם פסק-הדין". שבוע לאחר מכן פרסם בטורו שיר נוסף בנושא בשם "הדין וסביביו". לאחר ערעור הנאשמים, חנינתם, ומאוחר יותר שחרורם מהכלא, פרסם ב-13 בנובמבר 1959 את השיר "החנינה". לדברי חיה שחם, הוא לא ראה בחנינת הנאשמים כ"תיקון המעוות", אלא "הפעלה בלתי-ראויה של מידת הרחמים כלפי אלה שמנעו רחמים וחנינה מאותם אנשים שביקשו אותם מידיהם".
אלתרמן היה מכותבי הטקסטים והמתרגמים של "רביעיית מועדון התיאטרון", שפעלה מאמצע שנות ה-50.
לאחר מלחמת סיני נסוג צה"ל מסיני ומעזה, נסיגה שנמשכה עד מרץ 1957. ביום בו הסתיימה הנסיגה, ב-8 במרץ, פרסם אלתרמן את השיר "דינה של החלטה", בו, בין היתר, תקף את אלה שלא תמכו בנסיגה (מפ"ם, אחדות העבודה והציונים הכלליים) ותמך באישור הנסיגה על ידי הממשלה.
ב-14 ביוני 1957 התראיין ישראל זמורה לעיתון "הארץ", והודיע כי ספר נוסף של אלתרמן, "עיר היונה", עתיד לצאת לאור, שיכלול שירים שלו שטרם פורסמו.
השם "עיר היונה" נלקח מהפסוק בספר צפניה: () ומהפסוק בספר ירמיהו: (), אליו מתייחס אלתרמן במישרין בגוף השיר. המילה "יונה" מתפרשת הן כשם הציפור יונה המבשרת שלום, והן כפועל מהשורש י.נ.ה (הציק, לחץ).
חלק מהשירים בספר עוסקים במאבק למען הקמת מדינת ישראל, דוגמת ההעפלה ומלחמת העצמאות.
הספר עורר סקרנות רבה, וזכה לסיקור בעיתונים "למרחב" ו"דבר השבוע".
באמצע דצמבר נודע לאלתרמן כי זכה בפרס ביאליק על ספרו "עיר היונה". את הפרס קיבל ב-2 בינואר 1958.
בקיץ 1958 יצא ספר הילדים שלו "ספר התיבה המזמרת". נעמי שמר הלחינה שניים מהשירים שבספר: "מסעות בנימין מטודלה" ו"ספני שלמה המלך".
באוקטובר אותה שנה התגייסה לצה"ל בתו תרצה, ושירתה בלהקת גייסות השריון. אלתרמן הקדיש עבורה את שירו "אליפלט", שהושר באחד ממופעי הלהקה. המופע זכה לביקורות חיוביות, והשיר "אליפלט" התחיל את שיתוף הפעולה בינו לסשה ארגוב, שהלחין את השיר.
כעבור שנה, ב-1959, יצא ספרו המתורגם "בלדות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד", שזכה לאהדה רבה בישראל.
באביב אותה שנה פרסם נתן זך את מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן", שבו תקף את סגנונו השירי, והאשימו במלאכותיות ובחוסר-רגש. המאמר הופנה נגד אלתרמן, אך למעשה כוון נגד כל חבורת "יחדיו", ועודד שירה עברית צעירה, ללא חרוז ומשקל, על נושאי יומיום, וזאת בניגוד למגמה שהובילו אלתרמן ובני דורו.
המאמר הכה בהלם את ציבור הקוראים, את חובבי אלתרמן, ואת הקהילה הספרותית שהוא היה מרכזה. רבים ראו במאמר תקיפה מצד משורר השואף להתפרסם באמצעות בעיטה בדמות האב, ובשל כך ראו בזך דמות נלעגת ובזויה. לפי ספר שירים שכתב יעקב אורלנד על אלתרמן, הוא עצמו ביקש מאורלנד להיות עד לפגישה אישית בינו ובין זך בקפה "כסית". הפגישה בין השניים התנהלה בנימה שקטה. בפנותו לזך שאל אלתרמן, שנפגע אישית, "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות?". על פי התיאור השירי של אורלנד ותיאור נוסף של דן לאור, במהלך השיחה נכנס לבית הקפה זאב יוסיפון, ידידו ומעריצו של אלתרמן. לאחר זמן מה הבין יוסיפון עם מי יושב ידידו הנערץ. יוסיפון זינק ממקומו בזעם ופנה באופן מאיים אל זך, תוך שהוא זועק לעברו: "אתה אידיוט!". בתגובה, היסה אותו אלתרמן במילים שקטות "הלוואי זה היה אידיוט". לאחר מכן נפרד זך מאלתרמן ועזב את המקום. אלתרמן לא סלח לזך. זך, מצידו, ידע עד כמה אלתרמן נפגע וגילה כלפיו במפגשים חברתיים יחס רחום ומעולם לא התבטא נגדו בפומבי. בהמשך התנהלו בין שני המשוררים יחסים מיוחדים במינם.
במאי 1960 נלכד אדולף אייכמן בארגנטינה. ארבעה ימים לאחר שהדבר הותר לפרסום, פרסם אלתרמן את הטור "מאזני משפט", בו אמר, בין היתר כי הוא מתנגד להטלת צו איסור הפרסום שניתן על המשפט העומד להתקיים בעילת סוב יודיצה. באותו טור סיפר שראה ידיעה על אישה שהתעלפה כשראתה את הדיווח על לכידתו של אייכמן, והובלה לחנות צעצועים שהייתה במקום. הוא כתב לאותה אישה: "קומי על רגליך אישה יהודיה, את פה, בין החיים. והערב הוא ערב ואדולף אייכמן נתפס בידי שלוחיה של המדינה היהודית".
אלתרמן לא סיקר את דיוני משפט אייכמן מירושלים, נהג להקשיב להם מביתו שבתל אביב, קרא את הידיעות עליהם בעיתונים, ולעיתים הגיב עליהן. מתחילת המשפט עד אוגוסט נהג להעלות בטוריו הרהורים על עניינים שונים שעלו במשפט, ולדון בעדויות שנשמעו בו.
1960–1966
באוגוסט 1960 חגג אלתרמן את יום הולדתו ה-50. יום הולדתו צוין לא רק בעיתונו "דבר", אלא גם בעיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות", "למרחב" ואחרים. המוספים לספרות היו גדושים במאמרי ביקורת על יצירתו. כמה מכותבי מאמרי הביקורת היו א.ב. יפה, יעקב בהט, מתי מגד ועוד. דוד בן-גוריון, שבירך גם הוא את אלתרמן, טען כי התבקש על ידי חיים שורר, עורך "דבר" דאז, לכתוב כמה דברי שירה לרגל הופעת המוסף, אך סירב. בברכתו לאלתרמן, כתב בן-גוריון כי לשיריו יש "חשיבות אזרחית עליונה".
זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-50 של אלתרמן, נודע לו ולאשתו על חתונתם הקרובה של בתם תרצה ועודד קוטלר, ששיחק בקומדיה "רוזנים ואביונים", אותה הוא תרגם. אתר וקוטלר נישאו בנובמבר 1960. כעבור חצי שנה עברו השניים לארצות הברית על מנת ללמוד משחק, אך לאחר שנה הוחזרה תרצה על ידי אביה בטרם סיימה את לימודיה, בעקבות משבר אישי וניסיון התאבדות. במכתביו של אלתרמן מניו יורק לרחל מרכוס תיאר שיפור במצבה, וכתב שהיא במצב רוח טוב ונמרץ וכי אינה במתח. עם זאת, מצבה הידרדר שוב, וב-1962 חזרה ארצה עם אביה, בעוד קוטלר נשאר בניו יורק.
מאז 21 באוקטובר 1960 החל אלתרמן להתייחס בטוריו שוב ל"עסק הביש" כאשר פרסם את הטור "כשהדברים על חודם", יום לאחר שפנחס לבון הופיע בפעם האחרונה בוועדת החוץ והביטחון. עד מרץ 1961 הוא פרסם שישה טורים בנושא. עם פתיחת משפט אייכמן באפריל, הוא הפסיק לעסוק בעסק הביש, אך בספטמבר פרסם שני מאמרים נוספים בנושא. הדי הפרשה נשמעו גם בטורים שכתב בעניין הבחירות לכנסת החמישית.
בסוף מאי 1962 נודע כי ייצא לאור הקובץ השלישי של "הטור השביעי": כתבים בארבעה כרכים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
בשלהי 1961 הוצג לראשונה מחזהו החדש של אלתרמן, "כנרת כנרת". במחזה הוא שילב יצירה בדיונית עם תיאור היסטורי של הנוף, וההווי המקומי, תוך שהוא מתייחס לתפיסת המקום והזמן על ידי הקהל העכשווי כמקום אוטופי חדור אידיאליזם.
זהו הראשון במחזותיו של אלתרמן שהועלה על הבמה. הוא הגיש אותו לתיאטרון הקאמרי באביב 1961 עם איוריו של דני קרוון. על אף שמחזהו הראשון, "פונדק הרוחות", נכתב בשלהי 1959, הוא התבקש לכתוב מחזה נוסף על נושא ישראלי מקומי, ולכן המחזה הוצג קודם לכן בהצגת בכורה מיוחדת לחנוכת בית התיאטרון החדש ב-30 בדצמבר 1961. המחזה זכה לביקורות שליליות מצד חיים גמזו ונחמן בן-עמי.
ב-29 בדצמבר 1962 החל לעלות מחזה נוסף של אלתרמן, "פונדק הרוחות", כשנה לאחר הצגת הבכורה של "כנרת כנרת". "פונדק הרוחות" היה המחזה הראשון באורך מלא שכתב. המחזה זכה לביקורות חיוביות מצד יורם קניוק, יוסף ימבור ועוד, וגם לביקורות מעורבות דוגמת זו של עזרא זוסמן. זוסמן שיבח אותו, ומנגד היה ביקורתי ביחס לאופן הביצוע.
בין 1948–1963 הפסיק אלתרמן לכתוב פזמונים, וכתב שירה לעיתים מזדמנות בלבד, לאור עלייתם של משוררי דור תש"ח. הוא שב לכתוב ב-1965 רק כאשר התבקש על ידי שמואל בונים להפוך למחזמר את מחזהו של סמי גרונמן, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", אותו תרגם שנים קודם לכן. ב-12 בספטמבר 1964 הוצג המחזמר בקאמרי לראשונה בעיבודו החדש, 21 שנה לאחר שהוצג בתיאטרון האהל. העיבוד זכה לביקורות אוהדות, גם מצד חיים גמזו, שנודע בביקורותיו השליליות על "כנרת כנרת" ועל "פונדק הרוחות". באוגוסט 1966 הועלה שוב המחזה בתיאטרון הקאמרי לאחר שהתיאטרון הפסיד כסף רב.
לאחר הצלחת המחזמר, העלו יונה עטרי ואילי גורליצקי את המופע "שוק המציאות" כהמשך שיתוף הפעולה ביניהם. המופע ארך כ-90 דקות, וקטעי הקישור בין הפזמונים בוצעו בפנטומימה. תחת הכותרת "חרוזים ישנים וגם חדשים", כתב אלתרמן שמונה שירים חדשים ("שוק המציאות", "בלדה סקוטית", "הצלם", "קונצרטינה וגיטרה", "רגע של בידור", "בובות שעווה", "הבלדה על חמוריקו" ו"זמר מפוחית"), וחידש חמישה שירים ישנים: "אלימלך" (מ'חגיגת פורים' של "המטאטא", 1939), "מי לימון ואדון צלחת" (מילים חדשות למנגינת השיר "על הטיילת" מהתוכנית 'בבקשה לשבת' של 'לי-לה-לו' מ-1946, שלא פורסם בדפוס), "בכל זאת יש בה משהו" (מהתוכנית 'בבקשה לשבת' של 'לי-לה-לו' מ-1946), "צריך לצלצל פעמיים" (מהתיאטרון 'כל הרוחות') ו"גדליה רבע איש", והוסיף שיר אחד של בתו, תרצה אתר, "לו הייתי דג".
ב-1965 פרסם את ספרו החדש "חגיגת קיץ". עם צאתו לאור טלפן אליו שמואל בונים וביקש להעלותו על הבמה. הוא סירב להצעה וניתק את השיחה, אך למחרת התנצל על כך ונתן לבונים את ברכתו להעלאה עתידית של מחזה על פי היצירה. באותה תקופה סבל אלתרמן מכיב עיכולי, מנטייה לסוכרת ומכאבי בטן, זאת על אף שהמעיט לעשן ונגמל מאלכוהול.
לאחר פרסום תוצאות הבחירות להסתדרות, בהן מפא"י איבדה את הרוב המוחלט שלה בארגון, כתב אלתרמן את המאמר "הכלי שנשבר", בו טען שהמפלגה הגיעה לקיצה. בהמשך טען ש"אלה שקמו ופרשו ממנה כיום עשו את המעשה הנכון שחובה לעשותו". המאמר ספג ביקורת מצד זלמן ארן, אז שר החינוך והתרבות מטעם המפלגה, וממרדכי בנטוב ממפ"ם.
ב-2 באוקטובר 1965 הועלה בתיאטרון הבימה מחזהו החדש משפט פיתגורס. אלתרמן, שעבד בדרך-כלל עם התיאטרון הקאמרי, מסר הפעם את המחזה לתיאטרון הבימה. המחזה התקבל בחום, ולהפקתו צוותו שרגא פרידמן כבמאי, אריה נבון כמעצב התפאורה, אהרן מסקין כמנהל, ובנו אמנון מסקין כקולו של פית מאחורי הקלעים, וכן שמואל רודנסקי, רפאל קלצ'קין, שלמה בר-שביט, תרצה אתר, שולמית ירון ואלישבע מיכאלי. המחזה היה אמור לפתוח את פסטיבל ישראל בקיץ 1965. אולם אלתרמן שב ושינה את המחזה תוך כדי החזרות, והצוות לא הספיק לערוך חזרות מספקות, כך שלבסוף בוטלה השתתפות המחזה בפסטיבל ישראל, ובכורתו נדחתה.
בן-גוריון ביקש להיות אורח כבוד בהצגת הבכורה, אך כשנשאל אלתרמן אם יש מישהו שהיה מעוניין לראות בהצגת הבכורה, אמר שהיה מעוניין להזמין את "ויצַק" (WEIZAC: Weizmann Automatic Calculator), המחשב הראשון במדינת ישראל שפעל במכון ויצמן.
הבימה ייחס למחזה חשיבות רבה, ואף הציע לכלול אותו בפסטיבל ישראל החמישי, אך ההצגות שנועדו לפסטיבל בוטלו בשל אי הכנה מספקת של הצוות. ב-18 באוקטובר הוצג המחזה בפעם האחרונה.
ב-10 באוקטובר פרסם אלתרמן בטור השביעי את המאמר "ההיסטוריה של העת החדשה". מאז לא פרסם שוב ב"דבר" במשך יותר משנה.
חודש אחר כך, ב-2 בנובמבר, נערכו הבחירות לכנסת השישית, שעמדו בסימן העימות בין המערך, רשימה משותפת של מפא"י ואחדות העבודה בראשות לוי אשכול, ורפ"י בראשות דוד בן-גוריון. אלתרמן הצטרף לרפ"י. הרקע לכך היה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה", וכן העימות סביב הדחתו של בן-גוריון מהנהגת מפא"י על–ידי "דור הביניים" של המפלגה. בתום מערכת הבחירות התברר כי למרות המאמצים הניכרים שהשקיע בן-גוריון והשקיעו "הצעירים" במפלגה, הצליח דור הביניים להדיח את המנהיג הקשיש בלי שייפגע כוחה של המפלגה. רפ"י זכתה בבחירות בעשרה מנדטים בלבד, וניצחונו של לוי אשכול היה שלם. כישלון זה הביא לקיצו הפוליטי של בן-גוריון, שמעתה ואילך חדל להוות דמות פוליטית בעלת חשיבות.
באכזבתו מתוצאות הבחירות ומהמצב הפוליטי החדש, לא פרסם אלתרמן את "הטור השביעי" במשך תקופה ארוכה. חודש לאחר הבחירות, בדצמבר 1965, פרסם אלתרמן ב"הארץ" את המאמר "התג המבדיל". בחלוף כמעט שנה מהבחירות פרסם בעיתון מאמר נוסף שכתב לכבוד בן-גוריון.
בסביבות מאי-יוני 1965 השלים אלתרמן את כתיבת מחזהו האחרון, אסתר המלכה, שהוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי בפברואר 1966. את המחזה ביים גרשון פלוטקין, שביים קודם לכן את "פונדק הרוחות", והפזמונים הולחנו בידי סשה ארגוב. עלילת המחזה התבססה באופן רופף על עלילת מגילת אסתר, ושאבה ממסורת ה"פורים שפיל" היהודי-אירופי ומעלילות "אלף לילה ולילה". המחזה היה כישלון חרוץ, והועלה 38 פעמים בלבד. בזיכרון הציבורי-תרבותי נותר מהמחזמר שיר אחד, "שיר ערש" ("היכל ועיר נדמו פתע..."), שזכה לביצועים רבים.
שנותיו האחרונות (1966–1970)
החל מאפריל 1966 אושפזה אחותו של אלתרמן, לאה, במרכז הרפואי העמק שבעפולה. מאוחר יותר התברר שלאה חלתה בלימפומת הודג'קין, ולאחר מכן הועברה לתל השומר. באמצע אוגוסט עברה ניתוח, אולם מצבה החמיר, והיא נפטרה ב-12 בספטמבר. למחרת נקברה בקיבוצה, תל עמל. ב-21 במרץ 1967, חצי שנה לאחר מכן, נפטרה אימו, בלה, ששהתה במוסד סיעודי ברמתיים (כיום הוד השרון). ביום מותה תכנן אלתרמן לבקרה, אך התבשר קודם לכן על מותה.
ימים ספורים לאחר מות אחותו, ב-17 בספטמבר 1966, הועלה לראשונה בתיאטרון "הבימה" המחזה "אותלו" של ויליאם שייקספיר, שאלתרמן תרגם לעברית, אולם הוא נעדר מן האירוע.
ב-6 בפברואר 1967 ילדה תרצה אתר את בתה הבכורה, יעל-לאה, נכדתו של אלתרמן.
ב-17 בפברואר, לאחר שלא פרסם את "הטור השביעי" מאז אוקטובר 1965, פרסם אלתרמן ב"דבר" את הטור "אשדוד ומוכיחיה". זאת הייתה הפעם האחרונה שפרסם ב"דבר". חודשיים אחר כך, ב-7 באפריל, פורסם טורו הראשון בעיתון "מעריב". הטור עסק בביקורו של הסופר הגרמני גינטר גראס בישראל ובהחלטת אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל שלא לערוך לו קבלת פנים. מאמריו בעיתון כונסו לאחר מותו בספר "החוט המשולש".
בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, קרא אלתרמן להקמת ממשלת חירום לאומית, וב-26 במאי פרסם מאמר ב"מעריב" התומך בממשלה שכזו. במאמר גם טען כי מדיניותו של אשכול היא הססנית. ב-2 ביוני הצטרפה רפ"י לממשלת אשכול, ולאחר שמפלגות הפועלים הסתייגו מהמהלך, תקף אותן אלתרמן על כך, אם כי טען שההתנגדות תהיה זמנית.
ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. ביומה השני של המלחמה, ב-6 ביוני, נפל יואב צרי, בעלה של אחייניתו של אלתרמן גלי להב, בקרב על גבעת התחמושת.
לאחר הניצחון במלחמה, ב-16 ביוני, פרסם אלתרמן מאמר שכותרתו "מול מציאות שאין לה אח", ובו כתב:
בעקבות מאמר זה יזם צבי שילוח, איש מפלגת רפ"י, פגישה עם אלתרמן ועם הסופר משה שמיר, ובה הציע הקמתה של תנועה שתפעל למען שמירתה של ארץ ישראל השלמה. על פי משה שמיר, בעקבות פרסום מאמרו "אין דרך בחזרה" על עמוד שלם בעיתון "מעריב", שבו היה אז חבר מערכת, התקשר אליו אלתרמן, וביחד הם ייסדו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה. משה שמיר טען כי אלתרמן עמד בראש התנועה, אם כי לא נבחר לתפקיד זה מעולם. את נכונותו של בן-גוריון לוותר על מרבית השטחים תמורת שלום אמת, תיאר אלתרמן כ"היפותטית - אפילו אוטופית". למרות חילוקי הדעות שנוצרו ביניהם, הוא המשיך להעריץ את בן-גוריון, ואף הגיע לברכו ביום הולדתו בשדה בוקר.
ב-19 ביוני אותה שנה התקיימה הצגת הבכורה של המחזה "טורנדוט" שאלתרמן תרגם מרוסית.
ב-22 באוקטובר זכה בשנית בפרס טשרניחובסקי על תרגום יצירות של מולייר.
ביום העצמאות 1968 זכה אלתרמן בפרס ישראל לספרות. כמו בן-גוריון, שוויתר על הפרס בשנה זו, טען אלתרמן כי הוא מילא את חובתו ועל כן הפרס איננו מגיע לו, אך בסופו של דבר קיבל אותו בערב יום העצמאות.
ב-1969 כתב אלתרמן מחזה חדש, שלבסוף נגנז לבקשת שמואל בונים. במקומו ליקטו השניים שירים שכתב למחזה, הוסיפו שירים ותיקים שכתב אלתרמן, ויצרו מופע שנקרא תחילה "ערב פזמוני אלתרמן" שהוצג לראשונה ב-11 ביולי אותה שנה. שם המחזה שונה בהמשך ל"צץ וצצה" בעקבות גיבורו, הספרן "דפדפת", המדפדף בספרים שדמויות שונות צצות מהן.
מותו (1970)
ממוזער|קברו של אלתרמן בבית העלמין קריית שאול, ליד קברו של אברהם שלונסקי.
בשנת 1970 חלה במחלת מעיים. ב-16 במרץ, בשעה 05:25 בבוקר, הובהל לבית החולים איכילוב לאחר שהתלונן על כאבים חזקים בבטנו. למחרת עבר ניתוח מעיים, ובמהלכו לקה בהתקף לב ואיבד את הכרתו. מבין מבקריו בבית החולים היו ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, השרים משה דיין ויגאל אלון, יצחק טבנקין וחיים גורי.
בסופו של דבר הוא לא חזר להכרתו, ונפטר ב-28 במרץ, בשעה 04:15 בבוקר, בגיל 59. עוד כשהובל באמבולנס לבית החולים כתב את צוואתו, בה ביקש שלא להספידו. הלווייתו הייתה ב-30 במרץ 1970, ובשל בקשתו "להיקבר כאחד האדם" הוא נקבר בבית הקברות קריית שאול, ולא בחלקת הסופרים בבית הקברות טרומפלדור. טקס האשכבה נוהל בידי אנשי צבא, ככל הנראה עקב הוראה של משה דיין.
במהלך החודש שלאחר פטירתו התנוסס שמו של אלתרמן בכותרות של עשרות כתבות, בעמודי השער של העיתונים הישראלים, במאמרים, בטורי דעה, בדפים פנימיים ובמוספים שמותגו כמדורי ספרות. ספדו לו בכירי המערכת הביטחונית והפוליטית, יצירותיו נותחו, הוקדשו לו שירים של משוררים ישראלים ידועים, ואף נשלח מכתב למערכת "דבר" שמתח ביקורת על אי־נכונותה של הממשלה לקבור אותו בין גדולי האומה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, בהתעלמות מהוראתו לקבור אותו בטקס צנוע וסמלי, כפי שביקש בצוואתו. ההספד הצנוע שנכתב עליו בעיתון "הארץ" פורסם ללא חתימה, אולם כיום ידוע כי כתב אותו עובד העיתון הסופר יהושע קנז.
לאחר מותו החלה הוצאת הקיבוץ המאוחד בכינוס והוצאה לאור של כל כתביו בעריכת מנחם דורמן, מפעל שארך שנים רבות (1971–2005).
אלתרמן והדת היהודית
אלתרמן היה חילוני, אך סבתו הייתה דתייה, ובמגורי הוריו בתל אביב נהגו לשמור כשרות. בנוסף, הוא למד בגימנסיה "מגן דוד" בה חונכו התלמידים חינוך דתי וציוני. הוא צם ביום הכיפורים, ובימים נוראים היה הולך לבית כנסת. לאחר שאביו נפטר גידל זקן והיה נוכח בבית הכנסת בזמן אמירת קדיש. הוא נהג ללכת עם כמה מחבריו לחגיגת חג הגאולה של רבי שניאור זלמן מלאדי בכפר חב"ד.
יצירתו
יצירתו העשירה של נתן אלתרמן כוללת שירה לירית, פזמונים, שירי ילדים, מחזות, וכתיבה אקטואלית בשירה, בפרוזה ובמאמרים. אלתרמן גם הרבה בתרגום יצירות מופת מספרות העולם.
שירה
ספרו הראשון, "כוכבים בחוץ", הוא הידוע והמוערך ביותר. הוא מתבונן בהתפעלות בבריאה, ומתאר בספר את חוויותיו ממפגשים רבי-היבטים עם אובייקטים שונים בעולם. הספר נפתח בשיר "עוד חוזר הניגון" – מהידועים בשיריו, שאף זכה לכמה לחנים. בשיר מופיעות כמה מהדמויות המלוות את הספר לכל אורכו: ההֶלֶך עובר־האורח והדרך הארוכה שהוא הולך בה, העיר, העצים, הרוח, הגשם והברקים. ברבים משירי הספר שב ההלך ומופיע, ויחסו אל "הדרך" והנופים שסביבה מביע את חוויית העולם של המשורר – התפעמות מהעולם ומעוצמת איתני הטבע, ותחושת החידלון לעומתם.
עם צאתו לאור ב-1938 התקבל הספר בהשתאות מהחדשנות שבו, משפתו העשירה, מהאמצעים הפיגורטיביים שבו – מטפורות, אוקסימורונים וסינסתזיה – ומהמסתורין וריבוי המשמעויות שבשיריו:
השיר גם קיבל ביקורות מעורבות, כמו זו של משה סמילנסקי, שהיה באותה עת עורך כתב העת בוסתנאי, כתב על הדברים המופיעים בספר: שירה לירית רגישה, שלל צירופי מילים, מודרניזציה של פסוקים בתנ"ך וגמישותו של אלתרמן בשימוש בשפה העברית. מנגד טען סמילנסקי כי אלתרמן פוחד להביע את רגשותיו האמיתיים בספר, ובמקום זאת בוחר לברוח מהפשטות, ומייצר, לדבריו, "סממנים מסמאים ולהטי פיוט, כתחליף לרגש חי ותוסס". סמילנסקי טען כי שירתו של אלתרמן היא חנחונית, מפולספת, קופצנית, מצורפת באסוציאציות, פרדוקסלית, ציורית ומרוחקת:
השיר "פגישה לאין קץ", למשל, זכה לפרשנויות רבות בשל העמימות שבו: האם נושא השיר הוא אהובה בלתי מושגת, או שמא השיר הוא פנייה אל העולם או אל הבריאה בגוף שני יחיד, כאל נקבה, פנייה החוזרת גם בשירים נוספים בספר:
את הזדהותו עם גורלם של היהודים הביע בספרו "שירי מכות מצרים", שיצא בתקופת מלחמת העולם השנייה, ותיאר לפרטים את סבלם של אב ובנו הבכור תחת עשר המכות. סמוך לפרוץ המלחמה פרסם את ספרו "שמחת עניים", קובץ שירים מלנכולי וקשה שגיבורו הוא מת הבוחן את עולם החיים שעזב, כולל את רעייתו ואת חבריו. אלתרמן מעולם לא פירש ספר זה. לדבריו, הספר ביטא את יחסו למלחמה: "ראיתי שהעולם הולך לאבדון, ושאלתי את עצמי: מה יישאר ממנו לאחר מכן?".
לאחר קום המדינה התמקד בשירים בעלי נושאים חברתיים ואישיים. שיריו מתקופה זו מאופיינים בהתנגשות ובהתנצחות בלתי פוסקת בין עולם "קדוש" לבין עולם "טמא" (הדבר ניכר במיוחד בתארו נשים טהורות או, לחלופין, שפלות). בספרו "עיר היונה", שיצא לאור ב-1957, מתערב הפן האישי שלו עם הפן החברתי והלאומי.
בשנותיו האחרונות נאחז חרדה לגורל בתו, המשוררת תרצה אתר, בעלת הסגנון הייחודי והדיכאוני. לאחר שניצלה מניסיון אובדני, אחד מני אחדים, כתב עבורה את "שיר משמר" ("שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ"), שלימים הולחן בידי סשה ארגוב; בתגובה היא כתבה לו את "שיר הנשמרת".
מחזות
אלתרמן כתב מספר מחזות תיאטרון. ארבעה מהם הוצגו על במות תיאטראות הקאמרי והבימה במהלך שנות השישים: "כנרת כנרת" עסק בימי ההקמה של קבוצת דגניה; "פונדק הרוחות" מספר על אמן המגלה כי שועבד להצלחה על חשבון זוגתו וחייו הפרטיים; "משפט פיתגורס" הוא מחזה דרמטי פילוסופי על היחס בין ידע אנושי לבין ידע מתוכנת; "[[אסתר המלכה (מחזה)|אסתר המלכה]]" עסק במגילת אסתר.
נוסף על אלה עלה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שאותו אלתרמן תרגם ועיבד למחזמר על פי מחזהו של סמי גרונמן. המחזמר, המספר על חילופי תפקידים בין שלמה המלך לסנדלר פשוט, זכה להצלחה גדולה. שני מחזות נוספים מאת אלתרמן היו "חוף המדוזה" ו"ימי אור האחרונים" - שניהם נגנזו, לא הוצגו, ונמצאו בעזבונו.
עת נכנס אלתרמן לזירת המחזאות המקורית בשלהי שנת 1961, הוא כבר היה ידוע כמתרגם של מחזות קלאסיים ומודרניים, כמשורר וכפזמונאי מחונן, שתרם רבות לזמר הארץ-ישראלי ולתיאטרונים הסאטיריים "המטאטא" ו"לי-לה-לו". עם "כנרת כנרת" פתח אלתרמן דף חדש כמחזאי מקורי. הן מחזותיו שהוצגו והן המחזות הגנוזים שפורסמו לאחר מותו הם מחזות רעיוניים, חלקם היסטוריים וחלקם פיוטיים, המשלבים הגות, שירה, הומור וגרוטסקה. לעומת מחזאים ישראלים אחרים בני התקופה, חתר אלתרמן לאמירה גלויה וישירה, מבחינה ציבורית ורעיונית, לגבי הסוגיות השונות שבהן עסק. מחזותיו הם ברובם אידיאיים-דידקטיים מבחינת המסר המובלע או הגלוי שהם מבקשים לבטא, ובכל אחד מהם ניכר ניסיון לבחינה אנליטית של סוגיות במישור הלאומי או האוניברסלי. על אף שארבעת מחזותיו המקוריים של אלתרמן שהוצגו על הבמות לא זכו להצלחה מבחינת היענות הקהל ותגובות הביקורת, הם מהווים פרק חשוב בתולדות המחזה הישראלי המקורי: הם ביטאו ניסיון לעצב נוסח חדש ושונה של דרמה ישראלית, אשר ביקש לפרוץ את מגבלות נוסח תש"ח ואת המקובל בדרמה הישראלית של שנות החמישים.
תרגומים
אלתרמן תרגם לעברית מחזות ויצירות מאנגלית, מצרפתית, מגרמנית ומיידיש, לילדים ולמבוגרים. תרגומיו כללו מחזות של ויליאם שייקספיר, בהם "אותלו", "יוליוס קיסר" ו"נשי וינדזור העליזות", מחזות של מולייר "הקמצן", "דון ז'ואן", "תעלולי סקפן" ו"החולה המדומה", המחזה "אנטיגונה" של ז'אן אנוי, המחזה "גם הוא באצילים" של ז'אן-בטיסט לולי, והמחזה "פדרה" מאת ז'אן רסין, תרגום שישראל זמורה השווה לשניים מספריו של אלתרמן, "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים". הצלחותיו של אלתרמן הובילו לזכייתו בשנת 1946 בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. כמו כן תרגם בלדות ושירים אנגליים וסקוטיים, בהם הבלדות הסקוטיות "לורד רנדל", "שלושה בני עורב" ו"אדוארד אדוארד".
כתיבה אקטואלית
בטור "רגעים" שכתב אלתרמן ב"הארץ" מסוף 1934 ועד תחילת 1943, עסקו רבים משיריו בעיר תל אביב. אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בעיקר במלחמה ובשואה, ונימתם הייתה של עידוד ונחמה. לאחר מותו קובצו שירי המדור בספר "רגעים" (שני כרכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד).
את השיר "אל תיתנו להם רובים" חיבר אלתרמן בעקבות מותו של החייל האחרון שהשתתף במלחמת העולם הראשונה שהיה קורבן להתקפת גזים. בשיר זה החייל מספר לאחות בבית החולים את חוויותיו מהמלחמה:
בשני בתים אלה החייל משחזר אירוע בקרב: הקרב התרחש באביב, השדות היו בשיא פריחתם, מצב רוחם של החיילים היו טוב, וכמה מהם הורידו את קסדותיהם. אך פתאום שרר באוויר ריח גז, החיילים לבשו מסכות גז וירו לכל עבר ולעיתים אף הרגו את חבריהם מפחד ומתמימות. החייל טוען שהמוות בבית החולים הוא מהוגן ושקט, אך בשדה הקרב זכר החייל את הרצח, את השנאה ואת ריח הגז, ואף מודה כי רצח שלושה חיילים ופצע אחד, ואמר כי אם לא היה להם נשק הקרב לא היה מתרחש. בבית האחרון אומר החייל לאחות את בקשתו האחרונה:
בשירו "היינו כחולמים", שפורסם ב"דבר" ב-31 באוגוסט, התייחס אלתרמן לספינת המעפילים ולוס, שהפליגה מיוון ביולי 1934, ובכך התחילה את ההעפלה. בשיר מתאר אלתרמן את ההתרגשות ואת הסודיות הגדולה בליל הורדת המעפילים, את המצוקה שאליה נקלעו נוסעי הספינה, ואת הפחד מפני איום הבריטים.
בשיר הראשון שחיבר בתום 30 ימי האבל על מות אביו, "שתי התחייבויות", התייחס אלתרמן מצד אחד להתחייבותו של היישוב, וטען שלא יפר אותה, ומצד שני להתחייבות הבריטים ליהודים בהצהרת בלפור, שממשלת בריטניה התכוננה להפר:
לאחר הפצת הספר הלבן ב-19 במאי 1939 כתב אלתרמן:
המסר שביקש להעביר אלתרמן אפיין את השיח אז: המעשה הציוני לחוד, והפוליטיקה של בריטניה לחוד, וטען כי המעשה הציוני הוא זה שיקבע בסופו של דבר.
לאחר שעזב את "הארץ" וחזר לכתוב ב"דבר", הופיעו שיריו האקטואליים במדורו "הטור השביעי", שהתפרסם אחת לשבוע במשך 24 שנים. במהלך השנים קובצו שירי הטור בכמה מהדורות של ספרים הנקראים "הטור השביעי".
רבים משירים אלו הביעו מחאה נגד הבריטים ותמיכה בפלמ"ח וב"הגנה" שלחמו בהם, ובהם השירים "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" ו"מסביב למדורה". אלתרמן נמנה עם המתנגדים לדרכם של האצ"ל והלח"י, ובחלק משיריו הוקיע את מעשיהם.
אחד משירי "הטור השביעי" הידועים ביותר הוא "מגש הכסף", שפורסם ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947, עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, המתאר את הקרבתם של הלוחמים להקמת המדינה ואת מחיר הדמים שנדרשה המדינה לשלם.
גם לאחר הקמת המדינה המשיך בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כבשיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, והשיר "על זאת" שבו ביקורת על פשע מלחמה שביצעו לוחמים ישראלים במהלך מלחמת העצמאות, ובן-גוריון הורה להפיצו לקציני צה"ל. אחד הפרסומים, "יום הזיכרון והמורדים", עורר פולמוס רב כשתבע בו כי לא יבדילו בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל זו של היודנראט.
טור אקטואלי שלו, "שתי שיבולים וחנית", שנועד להתפרסם ב-13 במאי 1949 והביע מחאה על פירוק הפלמ"ח, נפסל לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית. במחאה על הפסילה הקריא חבר הכנסת יצחק בן-אהרן את הטור במליאת הכנסת.
ב-28 ביולי 1950 פרסם אלתרמן את השיר "ניו פומבדיתא", בו תקף את יהדות ארצות הברית, שלטענתו העדיפה את המשך הגלות על פני מימוש הציונות והעלייה לארץ ישראל.
בשירו האחרון, "אז אמר השטן", שנמצא בעזבונו על ידי בתו, מזהיר אלתרמן את העם מפני קטרוגו של השטן על צדקת דרכה המוסרית של המדינה, ובכך יעורר בו רגשות אשם וישכיח את ההיסטוריה: . בשיר אחר, "ארץ ערבית", יוצא אלתרמן נגד טענת ערביי ארץ ישראל, שהם העם הילידי בארץ ישראל: .
פזמונים
אלתרמן היה יוצר פורה גם בתחום הזמר העברי. את פזמוניו, שהיו פופולריים מאוד, כתב לתיאטראות "המטאטא" ו"לי-לה-לו" בשנות השלושים, הארבעים והחמישים (שנודעו במיוחד בביצוע שושנה דמארי), ולאחר מכן למופעי הזמר משיריו בשנות השישים, "צץ וצצה" ו"שוק המציאות" (מופע אותו ביצעו אילי גורליצקי ויונה עטרי). את פזמוניו ניתן לחלק למספר תחומים: שירי אהבת המולדת ("שיר בוקר", "שיר העמק", "שיר העבודה" (כחול ים המים)), שירי המאבק הלאומי לעצמאות ("על אם הדרך", "זמר הפלוגות", "מסביב למדורה", "אליפלט"), שירים "תימניים" ("בכרמי תימן", "שולמית", "גדליה רבע איש", "אני מצפת", "מרים בת ניסים"), שירים רומנטיים ("כלניות", "זמר שלוש התשובות", "רינה", "אוריאנה"), שירי הומור ("פורים פורימאטו", "חנה'לה התבלבלה", "לימון וצלחת"), שירי תל אביב ("בכל זאת יש בה משהו", "צריך לצלצל פעמיים", "אלימלך", "תיבת הזמרה נפרדת"). את פזמוניו הלחינו משה וילנסקי, נחום נרדי, סשה ארגוב, נעמי שמר, יאיר רוזנבלום ומלחינים נוספים.
מספר אלבומים הוקדשו לשיריו של אלתרמן, בהם אלבומי אוסף בביצועם של אמנים שונים, וכן אלבומי אולפן של זמרים, בהם האלבום "תוצרת הארץ" של אריק איינשטיין מ-1985, והאלבום "פגישה לאין קץ - יוסי בנאי מגיש נתן אלתרמן" מ-1999, בו יוסי בנאי הגיש משיריו על רקע מוזיקה.
שירה מולחנת
חלק משיריו הליריים של אלתרמן הולחנו ובוצעו בידי זמרים, אף שלא נועדו להלחנה, בהם "פגישה לאין קץ", "ליל חניה", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" ועוד.ליל חניה הוא שיר שכתב אלתרמן בעקבות מלחמת העצמאות, שבה התנדב להשתתף כלוחם, למרות גילו המבוגר (38), מתוך רצון לתרום למאמץ המלחמתי ולהבין אותו במלואו. באוקטובר 1948, בעקבות מבצע יואב בנגב הצפוני, הוא חווה על בשרו את אימת המלחמה. באותו יום היה קרב קשה, המטרות לא הושגו, והמצרים החזירו אש שפגעה גם בגדוד המרגמות שבו לחם אלתרמן.
השיר מתאר את חיי היום-יום של החייל והמלחמה, המורכבים משילובים של מצבים קיצוניים ותחושות מנוגדות. אלתרמן מדגיש בפנינו שבמלחמת העצמאות של ישראל הייתה המלחמה נשגבת שבעתיים – "לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה". תיאור זה הוא עדין ומדויק, רחוק ממה שבדרך כלל מוצאים בתיאורים של מלחמות – אידיאליזציה ורהב מצד אחד, ומבט צר של החייל הפשוט מצד שני.
תשע שנים לאחר מלחמת העצמאות פרסם אלתרמן את השיר בספר "עיר היונה". הספר הוא תיאורו של אלתרמן את הקמת המדינה. שיר אחר שיר הוא מתאר פרקים בתקומת המדינה, ההעפלה, הגליית ספינות המעפילים לקפריסין, המאבק בבריטים סביב ספינות המעפילים, ומלחמת העצמאות. ליל חניה מתאר את הלילה שלפני הקרב. הוא רואה בכל פרטי ההכנה למלחמה מרכיבים בסיפור הגדול של מהי מלחמה, ומהו עם שיוצא למלחמה על חייו.
השיר לא נכתב למטרת הלחנה, ומבנהו אף הקשה מאוד על מלאכת ההלחנה. למרות זאת, המלחין יאיר רוזנבלום הלחין אותו באפריל 1973, לקראת פסטיבל הזמר והפזמון. ההרכב שנבחר לבצע את השיר היו הזמרים חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר. השלושה התקשו בתחילה בביצוע המילים המורכבות והנמלצות, שחלקן אף היו בלתי מובנות ובלתי נגישות עבורם. בעקבות זאת, התקיימה פנייה מהפקת הפסטיבל לפזמונאי דן אלמגור בבקשה שיכתוב מילים פשוטות ונגישות יותר ללחן של רוזנבלום. בסופו של דבר הצליחו הזמרים להתמודד עם אתגר מילות השיר של אלתרמן, והביצוע שלהם, בעיבודו התזמורתי של ירון גרשובסקי, היה מורכב ומדויק, והעניק ממד נוסף של עומק לשיר.
אף שהשיר לא זכה להצלחה מיידית, הוא הפך לאחר הפסטיבל ללהיט רדיו במצעדי הפזמונים. השירה של אלתרמן הפכה בזכות הלחן והביצוע לזמר נפוץ. "ליל חניה" סגר מעגל כאשר באוקטובר 1973 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הפך השיר למבוקש מאוד בהופעות אמנים במעוזי צה"ל. וכך, שיר שנכתב על מלחמה אחת, הולחן במקרה חצי שנה לפני מלחמה אחרת, קיבל משמעות מחודשת כשהמלחמה השנייה פרצה, והפך לשיר אהוב ומוכר. הסוד שלו הוא בישראליות שעוברת מהמילים של אלתרמן דרך הלחן של רוזנבלום ועד הביצוע של שלושת הזמרים. החיבור בין הטרגיות של הטקסט המלחמתי ללחן ולעיבוד הפסטיבליים, הפכו אותו לשיר פופ שיכול היה להיכתב רק כאן, ורק בנסיבות המאוד ספציפיות שבהן נכתב.
בשנת 2024 התגלתה הקלטה מוקדמת וגנוזה של השיר. זוהי גרסה נדירה שלא פורסמה מעולם של השיר האייקוני, שהתגלתה אחרי 52 שנה, והועלתה ליוטיוב ללא ידיעתם של בעלי הזכויות. ביצוע זה הוקלט על ידי להקת גייסות השריון עם הסולנית רבקה מרקוביץ' ב-1972, חודשים אחדים לפני שהשיר הושמע בפסטיבל הזמר 1973, והוא כנראה הגרסה הראשונה של השיר.נאום תשובה לרב חובל איטלקי הוא שיר העוסק בהעפלה, שפרסם אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-15 בינואר 1946. השיר נכתב בעקבות הגעתה של ספינת המעפילים "חנה סנש" לחוף נהריה ב-25 בדצמבר 1945. 252 מעפילי האונייה הורדו לחוף בעזרתם של אנשי פלי"ם ופלמ"ח, ופוזרו ביישובי הסביבה, כדי למנוע את לכידתם בידי הבריטים. אלתרמן משבח בשיר את רב החובל ואת המסייעים למבצע ההעפלה על תרומתם להצלחת הפעולה. על פי המשתמע משם השיר, הוא נכתב בעקבות נאום שנשא רב החובל האיטלקי בעקבות הצלחת המבצע, ועל פי אחת הסברות היה זה נאום ציוני על זכותו של העם היהודי למדינה משלו. אך יש הסוברים כי הוא נכתב בעקבות נאום דמיוני שיכול היה רב החובל לשאת. בדרכו שלו, מפרט אלתרמן את הפרטים היומיומיים שהרכיבו את מעשי הגבורה של בניית האומה, ומרומם אותם מן היומיומי אל הנשגב: "אֵיךְ נִרְטַבְתִּי בַּחשֶׁךְ כְּמוֹ תַרְנְגֹל, אוֹתוֹ לַיְלָה עַל חוֹף נַהֲרִיָּה", ואז: "אַלְמוֹנִית, קַפִּיטַן, הִיא הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת, וּבַלּוֹיְדִים אֵינָה מְפֻרְסֶמֶת. אַךְ אִם אֵין הִיא כַּיּוֹם רְשׁוּמָה בַּמַּפּוֹת, בַּהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי הִיא נִרְשֶׁמֶת".
השיר הולחן מספר פעמים. גרסה אחת מאת נחום נרדי בביצוע שרה יערי, שנייה מאת מחבר לא ידוע בביצוע רבקה יבין, ושלישית מאת נחום היימן. בשנת 1972 הלחין יאיר רוזנבלום את השיר, והוא בוצע על ידי חברי להקת הנח"ל עם גידי גוב, אפרים שמיר וראובן גבירץ, בתוכניתה של הלהקה "הפלנ"חניק".
שירים ותרגומים לילדים
החל משנת 1932, פרסם אלתרמן שירים וסיפורים לילדים במוסף "לילדים" שצורף לעיתון "דבר" ובעיתון "כלנוע". אחד המפורסמים שבהם הוא "זה היה בחנוכה" שהומחז לרוב בגני ילדים ובבתי ספר.
הוא תרגם קלאסיקות מספרות הילדים העולמית, בהם: "המלחמה לאש" מאת ז"ה רוני, "רדי הזקן", של פרדריק מריאט, שירי הילדים הכלולים בספר פו הדב, "לימפופו" של קורניי צ'וקובסקי, הזמיר של אנדרסן ושירי הילדים ביידיש של קדיה מולודובסקי שיצאו בספר "פתחו את השער".
בשנת 1958 הוציא ספר שירי ילדים בשם "ספר התיבה המזמרת". השירים בספר עסקו בנושאים ציוניים (כמו בשיר "אנשי העלייה השנייה" העוסק באידיאל ההתיישבות והעבודה) ובסיפורים תנ"כיים והיסטוריים (כמו בשיר "ספני שלמה המלך" העוסק בספנים העבריים בעציון גבר בתקופת המלך שלמה, והשיר "מסעות בנימין מטודלה" העוסק בנווד היהודי המפורסם). לדברי חוקרת הספרות זיוה שמיר, אלתרמן הרבה לכלול בשירים בספר זה דיונים ספרותיים מתוחכמים שספק אם ילדים יכלו לקלוט את משמעותם המלאה, וכן אקרובטיות לשונית שבאה "לרמוז לקוראים הצעירים (והמבוגרים) על החשיבות של כל מילה וכל אות וכל תג ניקוד, שכל שינוי בהם יכול לברוא עולם ולהחריבו".
הערכה וביקורת
נהוג לחשוב שהביקורת נגד אלתרמן החלה עם פרסום מאמרו של זך, אך למעשה היא החלה כעשר שנים קודם לכן. בשנת 1945 פרסם אלתרמן בעיתון "מחברות לספרות" את השיר "מריבת קיץ". המשורר יונתן רטוש, שכתב גם הוא בעיתון, פרסם ניתוח של השיר, שבסופו לעג לאלתרמן וכתב: "יודעי שירתה של רוסיה יודעים למצוא השפעות רוסיות גם בשירתו". לדברי זיוה שמיר, דבריו של רטוש הם לא טיעונים, אלא "מניפולציה רטורית".
שנה לפני כן פרסם אלתרמן את השיר "על זאת", שהיו שראו בו שיר תוכחה. כחמישים שנה אחר כך פורסמה פרשנות שלפיה היו מניעים פוליטיים מאחורי כתיבת השיר, פרשנות הנובעת מאימוצו על ידי בן-גוריון, ותגובתו של אלתרמן, שהוסיף בפתח השיר בית על צעדו של בן-גוריון.
יצחק לאור העלה את ההשערה כי "אין להוציא מכלל אפשרות שהשיר הוזמן. מאז ומתמיד חילק השלטון, כל שלטון, את הפשעים לשניים: אלה שנעשו משמו - והם אינם פשעים, ומוטב, ליתר ביטחון, לא לדבר עליהם - ואלה שאינם נעשים משמו ואשר על כן יש להעמיד לדין את מבצעיהם, או לפחות לדרוש כזאת." אל לאור הצטרפו אלי הירש וחנן חבר. זיוה שמיר שללה בתוקף את הפרשנויות של השלושה.
שיריו של אלתרמן זכו לאהדה רבה גם בחייו וגם לאחר מותו. יש הרואים בו את המשורר הלאומי של ישראל, אלא שתואר זה יוחד בעיקר לחיים נחמן ביאליק.
מבקר הספרות מנחם בן נימק את העדפתו את אלתרמן כמשורר הלאומי כך: "ראשית, הוא פשוט הגדול מכולם. בכישרון המשוררי שלו. בשיאים שאליהם הגיעה שירתו. שנית, לאורך כל שנות כתיבתו הוא היה אחוז כולו בגורל הלאומי שלנו והזדהה עם הכיוון המרכזי שלו. אין אירוע לאומי בחיינו שלא מצא הד מרעיד בשירתו של אלתרמן. מהתקומה עד השואה, מהתנכלות המנדט עד התנכלות הערבים, ממלחמת השחרור עד מלחמת ששת הימים, מבן-יהודה עד בן-גוריון, ותמיד תוך שמירה על טוהר מוסרי גדול וגינוי לכל מי שלכלך אותו, מהפוגעים בערבים חפים מפשע ועד לפוגעים בעולים ממרוקו ומתימן. הוא הבין ושימר את הצדק הישראלי מבפנים - צדק ההיאחזות בארץ, צדק הקמת המדינה, צדק מלחמת השחרור, צדק ששת הימים - וניסח אותו טוב יותר משניסח כל משורר אחר."
פרסים
במהלך חייו זכה אלתרמן בפרסים רבים, בהם: פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת ב-1946 על תרגומיו למחזות "פדרה" מאת ז'אן רסין ו"נשות וינדזור העליזות" מאת שייקספיר, וב-1967 על תרגומיו למחזותיו של מולייר. הוא זכה בפרס רופין ב-1947 על "כוכבים בחוץ", "שירי מכות מצרים" ו"שמחת עניים", ובפרס ביאליק לספרות יפה ב-1957 על ספרו עיר היונה.
ב-1968 זכה בפרס ישראל לספרות על מכלול יצירתו.
הנצחתו
ממוזער|250 פיקסלים|דיוקנו של אלתרמן על שטר 200 ש"ח
ממוזער|רחוב נתן אלתרמן, כפר סבא
על שמו של אלתרמן קרויים רחובות ברבות מערי ישראל: חיפה, הרצליה, רחובות, ראש העין, כפר סבא, הוד השרון, שדרות, גן יבנה, ובעירו תל אביב.
דמותו של אלתרמן מעטרת שטר כסף בערך 200 ש"ח, במסגרת סדרת השטרות שהנפיק בנק ישראל החל מ-2014 ומנציחה משוררים. השטר הנושא את דיוקנו של אלתרמן יצא בדצמבר 2015.
על שמו בית הספר העל-יסודי "תיכונט ע"ש אלתרמן" הנמצא בצפון תל אביב, וכן חטיבת הביניים "אורט ע"ש נתן אלתרמן" בקריית השרון שבנתניה.
בשנת 2021 עלה בתיאטרון הבימה המחזה המוזיקלי "עוד חוזר הניגון" על שם שירו, העוסק בחייו של אלתרמן. את המחזה כתב מוטי לרנר, ביים משה קפטן, ומשתתפים בו שלומית אהרון, ריקי גל, מירי מסיקה, רוני דלומי, מאיה מעוז ואחרים.
ערבי מחווה לו וליצירתו מתקיימים מדי פעם, בעיקר בתל אביב.
ב-17 באפריל 1996 הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דואר שנקראה "סופרים עברים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 11 סופרים, ביניהם אלתרמן, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמנית גליה לרך עיצבה את הבול שהוקדש לו ושמה הופיע גם על הבול עצמו.
ספריו
לקריאה נוספת
נתן אלתרמן הוא אחד המשוררים המוערכים מבין משוררי השירה העברית החדשה. באינדקס רמב"י של הספרייה הלאומית, רשומים יותר מ-300 מאמרים על יצירתו. עם החוקרים, המבקרים, המסאים ואנשי הספרות שכתבו על יצירתו נמנים:
מנוחה גלבוע, חדוה דגן, זיוה שמיר, מרדכי נאור, נסים קלדרון, נורית גוברין, דבורה גילולה, שלמה יניב, סבינה שבייד, ראובן שהם, אריאל הירשפלד, רות קרטון-בלום, חנן חבר, דן לאור, ידידיה פלס, אהוד לוז, חיה שחם, יוחאי אופנהיימר, דן אלמגור, דן מירון, חיים גורי, אהרן מגד, אהרון קומם, עוזי שביט, בועז ערפלי, הלל ברזל, מנחם דורמן, מרדכי שלו, עוזי אורנן, גרשון שקד, חמוטל בר-יוסף, הרי גולומב, דב סדן, אלכס זהבי, יוסף האפרתי, יריב בן-אהרן, דינה פורת, יחיעם ויץ, אבידב ליפסקר, ישראל זמורה, שמואל טרטנר, אורציון ברתנא, אברהם בלבן, עמנואל סיון, מנחם רגב, דוד אבידן, נתן זך, ראובן קריץ, רויאל נץ, אמנון נבות, אידה צורית, יאיר צורן, צור ארליך, דרור אידר, אסתר אזולאי ואלישע פורת.
גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית, הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה, עמ' 121–122
דן לאור, השופר והחרב – מסות על נתן אלתרמן, 1983
מנחם דורמן, נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה, 1991
זיוה שמיר, עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם, 1989
משה שמיר, נתן אלתרמן – המשורר כמנהיג, תל אביב: הוצאת דביר, 1998
זיוה שמיר, על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה בשירת אלתרמן, 1999
חנן חבר, פתאום מראה המלחמה – לאומיות ואלימות בשירה העברית בשנות ה-40, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2001
עוזי שביט, שירה מול טוטליטריות – אלתרמן ו'שירי מכות מצרים', אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, תשס"ג
דרור אידר, אלתרמן-בודלר; פריס-תל אביב: אורבניות ומיתוס בשירי 'פרחי הרע' ו'כוכבים בחוץ', ירושלים: הוצאת כרמל, תשס"ד
זיוה שמיר, תיבת הזמרה חוזרת – על שירי הילדים של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
מרדכי נאור, הטור השמיני – מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 2006
עוזי שביט, לא הכל הבלים והבל – החיים על קו הקץ על פי אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ח
שמואל טרטנר, מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן, ספריית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף יד יצחק בן-צבי, תשע"א 2010
זיוה שמיר, הלך ומלך, אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
מנחם פינקלשטיין, 'הטור השביעי' ו'טוהר הנשק' – נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשע"א 2011
(גרסה מוקדמת של הספר)
פייר בומרשה: 'הספר מסביליה', מערכה ראשונה, תמונות א-ב בתרגום נתן אלתרמן, בתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א, 2011
זיוה שמיר. רוצי, נוצה: יצירת אלתרמן בעקבות אירועי הזמן, תל אביב: ספרא, 2013
אורציון ברתנא, החידה הרומנטית של "כוכבים בחוץ"', הוצאת כתר, 2014
זיוה שמיר, המוזה בארץ המראות: הדים ממסורות המערב בשירת ביאליק ואלתרמן - מסות ותרגומים, הוצאת אבן-חושן, 2015
זיוה שמיר, בעיר וביער: טבע ואמנות ביצירת אלתרמן, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2017
מרדכי נאור, הטור התשיעי: אקטואליה ופוליטיקה בטורי העיתונות, השירים הליריים ושירי הזמר של נתן אלתרמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2018
אסתר אזולאי, והירח על קידון הברוש: שירת אלתרמן מציירת, תל אביב: רסלינג, 2021
זיוה שמיר, עד קצווי העברית: לשון וסגנון ביצירת אלתרמן, תל אביב: ספרא, 2021
זיוה שמיר, כלניות: על פזמוניו של נתן אלתרמן, תל אביב, ספרא והוצ. הקיבוץ המאוחד ספרית הפועלים, 2022
דן מירון, במבחן מבטם של האבות: פרקים מתוך אוטוביוגרפיה ספרותית, הוצאת בלימה, 2024
קישורים חיצוניים
שירות הסרטים הישראלי,
ראיונות וידאו על אלתרמן באתר "העברים"
פרויקט יומולדת 100 לאלתרמן, באתר "במחשבה שנייה"
נתן אלתרמן - משורר ההעפלה, באתר ההעפלה והרכש
דן לאור, נתן אלתרמן: הכתיבה והחיים, סדרת הרצאות על חייו ופועלו, באתר אוניברסיטה מצולמת
גילוי המצבה מעל קברו של נתן אלתרמן במלאת שנה למותו, 1971, יומני גבע, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
"אמא מותר כבר לבכות?"- גרסת תשפ"ד לחן לשיר בביצוע של שלומי מתיאס
כתבות
אידה צורית, "אדוני המשורר", על נתן אלתרמן והפער שבין המשורר למחזאי, מגזין ארץ אחרת, גיליון 5
אורי הייטנר, בין שתי דרכים - אלתרמן במחלוקת ההיסטורית על תפקיד היודנראט, באתר נתן אלתרמן, אוגוסט 2010
מיצירתו
האזנה למספר שירי זמר של אלתרמן, באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית
הקלטות של שיריו, באתר הארכיון
שירו של נתן אלתרמן "עַל זֹאת"
מאמרים על יצירתו
אריאל הירשפלד, על 'שירי מכות מצרים' של נתן אלתרמן, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
אלי הירש, על "עיר היונה", ידיעות אחרונות, 9 ביולי 2010
אלי אשד, על שירי הילדים של נתן אלתרמן, באתר "היקום של אלי אשד"
אלי אשד, תולדות המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בתרגומו של נתן אלתרמן, באתר "היקום של אלי אשד"
צור ארליך, לאור ולרוחב בשדות אבינו: על המבנה הפנימי של כמה משירי 'כוכבים בחוץ', הופיע בכתב העת "נתיב"
צור ארליך, שירי הדור שיצא ממצרים, מאמר על שירי הטור השביעי בערבי פסחים שהופיע בעיתון "מקור ראשון", י"א בניסן תשס"ז, 30 במרץ 2007
צור ארליך, איך לאלתר מן: שמחת עניים על פי עוזי שביט, מתוך 'דיוקן', "מקור ראשון", י"א בשבט תשס"ח, 18 בינואר 2008
דרור אידר, פתיחה לספרו "אלתרמן-בודלר, פריס - תל אביב: אורבניות ומיתוס בשירי 'פרחי הרע' ו'כוכבים בחוץ'"
אלישע פורת, לקדמות כתיבתם של שירי מכות מצרים של אלתרמן, באתר אימגו
סדרת מאמרים מאת דן מירון:
אורציון ברתנא, עד כמה אלתרמן משורר לאומי? פרופ' אורציון ברתנא, חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד', חלק ה', חלק ו' ואחרון, בבלוג של רן יגיל, באתר בננות
אורי ש. כהן וגדעון טיקוצקי (עורכים), נתן אלתרמן, סער ופרץ, פרוזה ומאמרים 1931 - 1940, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019
עיונים בספרות ילדים''' גיליון 21 – תשע"ב, גיליון בנושא "אלתרמן – במחזות, בספרות, בספרות ילדים ובמכתבים"
דן מירון, קריאה בארבעה שירי זמר של אלתרמן - "דרך, דרך, נתיבה"; "כלניות"; "זה יעבור"; "לילה לילה" | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | באתר הארץ, ספטמבר-אוקטובר 2022
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:משפחת אלתרמן
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:סופרי דור הפלמ"ח
קטגוריה:מחזאים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ביישוב
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:בעלי טור ביישוב
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1968
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס טשרניחובסקי
קטגוריה:זוכי פרס רופין
קטגוריה:סגל הארץ
קטגוריה:סגל דבר
קטגוריה:חבורת יחדיו
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:תיאטרון המטאטא
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1910
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1970
| 2024-10-20T11:14:11
|
נגב
|
הפניה הנגב
| 2006-09-11T13:03:22
|
קיבוץ יד מרדכי
|
REDIRECT יד_מרדכי
| 2015-09-26T11:03:41
|
אינדונסיה
|
REDIRECT אינדונזיה
| 2003-12-15T16:35:11
|
פקיסטן
|
שמאל|ממוזער|250px|המאוזולאום של רנג'יט סינג בעיר לאהור, 2005
ממוזער|אנדרטת פקיסטן
הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן (באורדו: اسلامی جمہوریۂ پاکستان, תעתיק: אִסְלַאמי גֻ'מְהוּרִיָה פַּאכִּסְתַאן) היא מדינה בדרום-מרכז אסיה, הגובלת באיראן, אפגניסטן, הרפובליקה העממית של סין, הודו, ובים הערבי. עם יותר מ-233 מיליון תושבים, פקיסטן היא המדינה החמישית בעולם מבחינת גודל אוכלוסייתה. בעבר, עיר הבירה של פקיסטן הייתה עיר הנמל קראצ'י, אך כיום הבירה היא אסלאמאבאד. שפותיה הרשמיות של פקיסטן הן אורדו ואנגלית. פקיסטן היא המדינה המוסלמית היחידה בעולם אשר באמתחתה נשק גרעיני.
המדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
מקור השם
השם פקיסטן מורכב מראשי התיבות של המחוזות המרכיבים אותה:
פנג'אב
אפגניה (מחוזות הגבול הצפון-מערביים)
קשמיר
סינד
בלוצ'יסטן
הרעיון הוצע על ידי סטודנט בשם צ'אודהארי ראהמט עלי (Choudhary Rahmat Ali), מייסד "התנועה הלאומית הפקיסטנית". בשפת אורדו פירוש המילה פקיסטן הוא ארץ הטוהר. פירוש הסיומת סטן הוא, כבארצות אחרות באזור בעלות סיומת זו (אפגניסטן, קזחסטן וכדומה) – ארצם של, כלומר ארצם של האנשים הטהורים.
היסטוריה
הארץ המוכרת כיום בשם "פקיסטן" הייתה בעברה חלק מאפגניסטן והודו. בעת העתיקה עבר באזור אלכסנדר הגדול בעת המסע שלו לעבר הודו. צבאו מרד בו והוא נאלץ לחזור לבבל.
מאבק לעצמאות
ההיסטוריה של פקיסטן המודרנית מתחילה בקולוניה הבריטית של הודו. בתקופה זו דרשו המוסלמים מדינה משלהם והתנגדו לשאיפות הבריטים לפיתוח המדינה וקביעת קו הגבול בינה לבין אפגניסטן. התנגדות זו הובילה לסדרה של קרבות שהתחוללו בשלהי המאה ה-19.
בין התומכים הראשונים ברעיון העצמאות היה הסופר והפילוסוף עלאמה מוחמד איקבל, שחשב שיש צורך במדינה המוסלמית בתת-היבשת ההודית, הנמצאת תחת השפעה הינדית חזקה. מוחמד עלי ג'ינה, אשר מכונה בפקיסטן "מנהיג דגול" ו"אבי האומה", הנהיג את הליגה המוסלמית בראג' הבריטי, הציע רפורמה חוקתית בת ארבע עשרה נקודות, לשמירת זכויות המוסלמים בהודו לאחר שתושג עצמאותה.
כבר ב"הצהרת לאהור" מ-1940 אימץ ג'ינה את רעיון הקמת מדינה מוסלמית נפרדת. הליגה המוסלמית קיבלה את רוב קולות המוסלמים בבחירות שנערכו בהודו בשנת 1946, וג'ינה פתח בגל שביתות ומחאות על מנת להוביל להקמת מדינה מוסלמית בחלק של הודו. גל המחאות שהוביל הידרדר לאלימות. כישלון הקואליציה של מפלגת הקונגרס והליגה המוסלמית, הביא את הצדדים לפנות אל הבריטים בבקשה לאשר את חלוקת הודו. כך, הוביל ג'ינה לחלוקת הודו לשתי מדינות נפרדות: הודו ופקיסטן.
עצמאות
פקיסטן הכריזה על עצמאותה ביום בו הסתיים השלטון הבריטי בהודו, 14 באוגוסט 1947. בחודש שאחרי החלוקה, התבצעו חילופי אוכלוסין רוויי דמים בין המדינות, שבהם נהרגו כחצי מיליון אנשים, והתחולל טרנספר של כ-4 מיליון הינדים ומוסלמים, שעברו משני צידי הגבול.
ג'ינה כיהן כמושל הכללי הראשון של פקיסטן, הוביל את מאמצי השיקום של מיליוני פליטים, ועיצב את מדיניות המדינה המוסלמית החדשה עד מותו בשנת 1948.
עד 1971 הורכבה פקיסטן משני אזורים: פקיסטן המערבית, ממערב להודו ופקיסטן המזרחית, ממזרח להודו שהפרידה בין החלקים. ב-1971 התמרדה פקיסטן המזרחית ובעזרת כוחות הודיים הפכה למדינה עצמאית, היא בנגלדש. בשנת 1971 ביצע השלטון הצבאי הפקיסטני רצח עם באזרחיה ההינדים והמוסלמים של בנגלדש הידוע כ"רצח העם הבנגלי". חבל קשמיר (שבו רוב האוכלוסייה היא מוסלמית) הוא אזור הנתון במחלוקת בין הודו לפקיסטן עוד מתקופת הכרזת העצמאות של שתי המדינות, לאחר שמרביתו הועבר לריבונות הודית. כמעט מיד לאחר הכרזת העצמאות פתחו פקיסטן והודו במלחמה על קשמיר, ולאחר מכן נלחמו עליו שוב ב-1965 וב-1971, והשתתפו בעימות מוגבל נוסף ב-1999 (מלחמת קרגיל). על אף שפקיסטן הפסידה ברוב הקרבות, גורל האזור טרם הוכרע. מצב זה גורם לאי-יציבות מתמדת בין הודו לפקיסטן, שהוחמרה לאחר ששתי המדינות השיגו יכולות גרעיניות. בשנות ה-2000 נעשו מספר ניסיונות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום, אך אלו לא נחלו הצלחה.
ההיסטוריה הפוליטית של פקיסטן מתחלקת בין תקופות של רודנות צבאית לבין משטרים דמוקרטיים אזרחיים. אף על פי שפקיסטן הפסיקה להיות דומיניון ב-23 במרץ 1956, עם כינון חוקה והכרזת המדינה כרפובליקה אסלאמית, הצבא השתלט על המדינה ב-1958 ושלט בה במשך 10 שנים. השלטון האזרחי חזר לאחר מלחמת הודו–פקיסטן השלישית, אבל הופסק בסוף שנות ה-70 עם הוצאתו להורג של זולפיקר עלי בהוטו לאחר שהורשע ברצח יריב פוליטי בפסק דין שנוי במחלוקת של בית המשפט העליון של פקיסטן.
בשנות ה-80 קיבלה פקיסטן עזרה רבה מארצות הברית וקלטה מיליוני פליטים אפגניים (בעיקר פשטונים) שברחו מאפגניסטן עקב הפלישה הסובייטית אליה. מספר עצום של פליטים (הגבוה ביותר בעולם) גרם לזעזוע קשה בפקיסטן. השפעת האסלאם העמיקה בזמן שלטונו של הדיקטטור גנרל מוחמד זיא אל-חאק. הוא הרחיב גם את מאגר הנשק הלא-קונבנציונלי של מדינתו. הגנרל נהרג בהתפוצצות מטוס שבו טס בשנת 1988, ופקיסטן חזרה למשטר דמוקרטי.
המשטר הדמוקרטי החזיק מעמד 10 שנים על ידי שני נשיאים: בנזיר בהוטו ונוואז שריף, שניהם נבחרו פעמיים. שניהם הואשמו בשחיתות רבה. הצמיחה הכלכלית התמתנה לקראת סוף שנות ה-90. הגורמים הנוספים למשבר הכלכלי היו המשבר הכלכלי שפקד את אסיה והסנקציות שהוטלו על פקיסטן לאחר ניסויי הנשק הגרעיני בשנת 1998. הניסוי הפקיסטני היה התגובה לניסוי הודי דומה. שנה לאחר מכן העימות בקשמיר איים לסחוף את המדינה למלחמה נוספת עם הודו.
בבחירות של 1997 חזר נוואז שריף להנהיג את המדינה, תוך שהוא נהנה מרוב מוחלט בפרלמנט. הוא התכוון לשנות את החוקה, על מנת לבטל חלק מההגבלות שחלו על הרשות המבצעת. השחיתות הגוברת בממשל והתנהגותו הרודנית של הנשיא גרמה להפיכה צבאית נוספת, הפעם תחת הנהגתו של פרבז מושארף.
מושארף החל בצעדים לדמוקרטיזציה, תוך כדי שהוא מוותר על תפקידו כרמטכ"ל, אך היה זה ויתור סמלי בלבד, והוא המשיך לשלוט על הכוחות המזוינים של פקיסטן. שלטונו היה נתון לאיום מצד פונדמנטליסטים אסלאמים שניסו להתנקש בחייו מספר פעמים בשל תמיכתו בארצות הברית בפלישה לאפגניסטן לאחר פיגועי 11 בספטמבר.
בדצמבר 2007 נרצחה מנהיגת מפלגת האופוזיציה בנזיר בהוטו במהלך פיגוע התאבדות בתום עצרת תמיכה בה. בעקבות הרצחה של בהוטו פרצו מהומות ברחבי פקיסטן על ידי תומכיה של בהוטו, שהאשימו את הנשיא מושארף במותה. בנה בן ה-19, בילוואל ובעלה אסיף עלי זרדארי מונו לראשיה החדשים של המפלגה. בבחירות של 2008 ניצחה מפלגת האופוזיציה של בהוטו המנוחה וכוחו הפוליטי של מושרף נחלש משמעותית. הקואליציה השלטת החלה בצעדים לסילוקו מהשלטון עד שבאוגוסט 2008 הודיע מושרף בנאום מיוחד לאומה על כוונתו להתפטר מתפקידו. יושב ראש הסנאט שימש כנשיא בפועל עד הבחירות בספטמבר 2008, בהן נבחר לנשיאות אסיף עלי זרדארי, אלמנהּ של בהוטו וראש מפלגת העם.
ביולי 2013 נבחר ממנון חוסיין לנשיא פקיסטן.
תוכנית הגרעין הפקיסטנית
פיתוח תוכנית גרעין החל בפקיסטן בשנות ה-70 של המאה ה-20, בעקבות פיתוח תוכנית דומה על ידי הודו השכנה, לאור היריבות ארוכת השנים שבין שתי המדינות, שכללה שלוש מלחמות. במאי 1998 ערכה פקיסטן ניסוי פיצוץ גרעיני מוצהר ראשון. פקיסטן לא הצטרפה לאמנה הבין-לאומית למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). בנוסף לפיתוח נשק גרעיני עוסקת פקיסטן גם בפיתוח אמצעי שיגור, כגון טילים בליסטיים וטילי שיוט בעלי יכולת נשיאת ראשי קרב גרעיניים. דו"חות מחקר עדכניים ב-2011 הצביעו על האצת פיתוח הטילים הללו. סוגי הטילים הבולטים שפיתחה הם ה"גאורי" שמגיע לטווח של 1,300 קילומטרים (ומתבסס על הדגם של הטיל הצפון קוריאני שעליו מתבסס גם ה"שיהאב 3" האיראני), ה"גאורי 2" שמגיע לטווח של 2,000 קילומטרים, וה"שאהין 2" שמגיע לטווח של 2,500 קילומטרים.
השלכות מלחמת ארצות הברית באפגניסטן
לאחר פלישת ארצות הברית לאפגניסטן השכנה ובזמן מלחמת אפגניסטן ובמיוחד קרב טורה בורה ולאחריו, ברחו בכירי ארגוני הטרור האסלאמיסטיים אל-קאעידה והטליבאן אל פקיסטן, שם נהנו מתמיכה של אזרחים רבים. בכך החליפה פקיסטן את אפגניסטן כמקום מקלט ובסיס פעולה לארגוני טרור אלה, שביצעו פיגועים נגד השלטונות של שתי המדינות ונגד כוחות מדינות המערב באפגניסטן. בתגובה, נהגה ארצות הברית לתקוף יעדים לאורך הגבול של פקיסטן עם אפגניסטן, בעיקר באמצעות מטוסים וכלי טיס בלתי מאוישים. בתחילת שנת 2009 נחתם הסכם הפסקת אש בין הטליבאן בפקיסטן לצבא הפקיסטני שלפיו הטליבאן מפסיק לבצע פיגועים, ובתמורה מוחלים חוקי השריעה על עמק סוואט המרוחק כעשרות קילומטרים מהבירה וממתקני גרעין.
לאחר לחץ אמריקני שנבע מהחשש שהטליבאן ינסה להשתלט על מתקני הגרעין, פקיסטן פתחה בתחילת חודש מאי אותה שנה במתקפה לכיבוש עמק סוואט ולחיסול מעוזי הטרור במדינה. הצבא הפקיסטני הצליח להכריע את כוחות הטליבאן ולהבריח אותם עד לצפון מערב המדינה, שם ככל הנראה הסתתרו אוסאמה בן לאדן ושאר בכירי הטליבאן ואל-קאעידה. על מנת להכריע סופית את הטליבאן, הצבא הפקיסטני החל להתכונן לקראת הקרבות בצפון מערב המדינה, ובין היתר יצר קשרים עם השבטים המקומיים, אך לבסוף הוחלט שלא להמשיך עד הסוף את המתקפה, וזאת בשל חיסולו של ראש הטליבאן בפקיסטן, בייטוללה מחסוד, ב-5 באוגוסט על ידי כלי טיס בלתי מאויש אמריקני. בסיום המתקפה הפקיסטנית פורסם כי נהרגו בין כ-1,000 ל-3,000 מחבלי טליבאן וכעשרות חיילים פקיסטנים, בנוסף לנזק רב שנגרם למיליוני אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם ולהפוך לפליטים. בנוסף לכך, כתוצאה ממותו של בייטולה מחסוד, פרצו קרבות בין פלגים שונים בטליבאן על מנת לתפוס את מקומו של מחסוד. בקרבות נהרגו עשרות חיילי טליבאן.
ב-17 באוקטובר 2009 החל הצבא הפקיסטני במתקפה נוספת, הפעם בקנה מידה גדול הרבה יותר, שכלל כ-30,000 חיילים, על כ-10,000 לוחמי טליבאן שנמצאו במעוזים בצפון מערב פקיסטן, וזאת לאחר פיגועים רבים נוספים שביצעו, שבהם נהרגו יותר מ-200 אנשים תוך שבוע. בין היתר, הצליחו מחבלי טליבאן להשתלט גם על מבנה של המטה הכללי של הצבא בפקיסטן. בין המטרות של המתקפה, הייתה תפיסה או חיסול של המפקד החדש של הטליבאן בפקיסטן, חכימוללה מחסוד, ובמידה מועטה יותר, תפיסה או חיסול של מפקדי אל קאעידה שברחו מאפגניסטן.
במסגרת מבצע חנית נפטון ב-2 במאי 2011, חיסל כוח מיוחד אמריקאי של כ-40 לוחמים מצוות 6 של יחידת אריות הים את אוסאמה בן לאדן בשטחה של פקיסטן, במתחם מבוצר בעיר אבוטאבאד, כ-50 קילומטר צפונית לעיר הבירה הפקיסטנית אסלאמאבאד. האחוזה המבוצרת הייתה גדולה פי שמונה מהבית הממוצע בעיר זו, מוקפת חומות וגדרות תיל, במרחק של פחות מקילומטר מבסיס של צבא פקיסטן, האקדמיה הצבאית לקצינים.
ב-10 ביולי 2011 הודיעה ארצות הברית על עיכוב העברת 800 מיליון דולרים לצבא פקיסטן, בעקבות החלטת פקיסטן לגרש משטחה מאמני-צבא אמריקנים, וכן עקב היעדר טיפול פקיסטני משביע רצון לדעתה של ארצות הברית בגורמי הטרור של הטליבאן ואל-קאעידה. הסיוע יינתן לדברי ארצות הברית, רק אם היחסים בין שתי המדינות ישתפרו, ואם פקיסטן תפעל באופן תקיף וחמור יותר למגר את הטרור בתחומה.
ארצות הברית הכריזה על סיום המלחמה באפגניסטן בשנת 2014.
לאחר המלחמה
המלחמה בצפון-מערב פקיסטן הפכה לסכסוך בעצימות נמוכה יחסית. התקיפות האוויריות של ארצות הברית בפקיסטן פסקו בשנת 2018. נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן הושלמה באוגוסט 2021.
ב-10 באפריל 2022, כחלק של המשבר החוקתי הפרלמנט בפקיסטן הדיח את עימראן ח'אן מתפקידו כראש הממשלה בהצבעת אי-אמון. בכך המשיך חאן מסורת פוליטית ארוכת שנים: ב-75 שנות קיומה של פקיסטן, שום ראש ממשלה בה לא השלים את כהונתו. עם זאת, הוא היה הראשון שהודח בהצבעת אי-אמון. אחד נתלה (זולפיקר עלי בהוטו), שנייה (בנזיר בהוטו, בתו של התלוי) יצאה לגלות לפני שחזרה הביתה ונרצחה ושלישי הושלך לכלא לפני שהורשה לצאת לגלות. צבא פקיסטן חזר והתערב, שלוש פעמים בהפיכה מלאה, פעמים אחרות באיומים ובלחץ. הוא הוחלף בשהבז שריף.
ב-9 במאי 2023 נעצר ראש הממשלה לשעבר עימראן ח'אן והוגשו נגדו עשרות אישומים. לטענתו, זוהי הדרך של השלטון החדש למנוע ממנו לחזור לחיים הפוליטיים. בעקבות מעצרו קראה מפלגתו של ח'אן, PTI, לצאת ולהפגין ברחובות. מעצר זה חולל מחאות אלימות שבהן נהרגו 8 בני אדם ו-2,800 נעצרו.
פוליטיקה וממשל
פקיסטן היא רפובליקה אסלאמית ודמוקרטיה פרלמנטרית ופדרציה.
ראש המדינה הוא נשיא פקיסטן הנבחר אחת לחמש שנים על ידי הפרלמנט הארצי ונציגים מן מחוזות המדינה. תפקידו בעיקר סמלי והוא המפקד הרשמי של הכוחות המזוינים של פקיסטן (בפועל ראש ממשלת פקיסטן הוא זה שממנה בעלי תפקידים בצבא). ראש הממשלה הוא אומנם הסמכות הביצועית העליונה, אך הוא חייב להיוועץ עם הנשיא על מרבית ממהלכיו. סמכות נוספת של הנשיא היא חנינת אסירים. לפי החוקה, הנשיא חייב להיות מוסלמי. הפרלמנט יכול להדיח את הנשיא ברוב של שני שלישים מחבריו.
ראש הממשלה הוא לרוב מנהיג מפלגת הרוב או המפלגה הגדולה ביותר באספה הלאומית. ראש הממשלה נבחר על ידי הפרלמנט ומייעץ לנשיא המרכיב את הממשלה. החל משנת 1994 ישנם כ-33 משרדי ממשלה שונים.
הפרלמנט של פקיסטן מורכב משני בתים: הסנאט (הבית העליון) אשר מכיל 103 נציגים הנבחרים בשיטת הקול היחיד הנייד על ידי הפרלמנטים של המחוזות (כאשר לכל מחוז יש ייצוג שווה), והאספה הלאומית (הבית התחתון) אשר מכיל 342 נציגים הנבחרים בשיטה הרובנית אחת לחמש שנים. הנשיא וראש הממשלה יכולים לפזר את הפרלמנט בהתאם לחוקה.
פקיסטן היא פדרציה, ולכן בכל אחד ממחוזות פקיסטן יש פרלמנט וממשלה משל עצמו.
יחסי חוץ
כמדינה המוסלמית השנייה בגודלה בעולם (אחרי אינדונזיה) וכבעלת ארסנל נרחב של נשק גרעיני, לפקיסטן יש תפקיד חשוב בקהילה הבין-לאומית. בשנת 2004 הפכה פקיסטן לשותפה משמעותית של נאט"ו במלחמה העולמית בטרור. לפקיסטן יש יחסים מתוחים מאוד עם שכנתה הודו לאור הסכסוך הטריטוריאלי על קשמיר. בשל מתיחות זו, פקיסטן מקיימת יחסים הדוקים מאוד עם טורקיה ואיראן. מדינה נוספת המקיימת יחסים טובים עם פקיסטן היא ערב הסעודית. פקיסטן היא מדינה בעלת השפעה רבה בסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, למרות שאינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
לאורך המלחמה הקרה פקיסטן החזיקה בעמדות פרו-אמריקניות ואנטי-סובייטיות, אך חיזקה את יחסיה עם רוסיה מאז שנת 1999 ויחסיה עם ארצות הברית חוו עליות ומורדות רבים.
כלכלה
פקיסטן מיושבת בצפיפות וסובלת מבעיות פוליטיות ודתיות קשות. היעדר השקעות חיצוניות והעימות היקר עם הודו גורמים למיתון. בשנים האחרונות, עם החבירה לארצות הברית במלחמתה נגד הטרור, מצבה הכלכלי השתפר וההשקעות הזרות חזרו למדינה. עם זאת היא עדיין סובלת מעוני, משיעור אבטלה גבוה (כ-15%) ומאינפלציה (כ-16%). המטבע בפקיסטן הוא רופיה פקיסטנית. למרות זאת, פקיסטן נמנית עם ה"Next Eleven" – אחת מאחת עשרה הכלכלות שעתידות, לפי השערות אלו, להיות החזקות במאה ה-21. נכון ל-2010, התמ"ג לנפש בפקיסטן עומד על 2,400 דולר. מוצרי היצוא העיקריים שלה הם טקסטיל ושטיחים, אורז, מוצרי עור וכימיקלים.
פקיסטן עוברת כיום ליברליזציה כלכלית, לרבות הפרטת כל התאגידים הממשלתיים, זאת במטרה למשוך השקעות זרות ולהפחית את הגירעונות התקציביים. עם זאת, המדינה ממשיכה להתמודד עם אתגרים כמו אוכלוסייה שגדלה במהירות, אנאלפביתיות גבוהה, חוסר יציבות פוליטית, שכונה עוינת וחובות זרים כבדים.
במשך שנים השקיעו ממשלות פקיסטן בפיתוח תעשיות ביטחוניות. הדבר הביא לכך שברשות צבא פקיסטן יש פצצה גרעינית, טילי שיוט (חאטף-7) וטילים בליסטיים (שאהין) מתוצרת עצמית.
שלטון מקומי
שמאל|200px|פרובינציות של פקיסטן
פקיסטן מחולקת לארבע פרובינציות, טריטוריה פדרלית וכן היא מנהלת את החלק הפקיסטני של קשמיר. ארבע הפרובינציות מחולקות ל-105 מחוזות משנה.
פרובינציות: בלוצ'יסטן, ח'ייבר פח'טונח'ווה (לשעבר: מחוז הספר הצפון מערבי), סינד, פנג'אב.
טריטוריות: טריטוריית הבירה אסאלמאבאד .
האזורים הקשמיריים המנוהלים על ידי פקיסטן: אזאד קשמיר, גילגיט-בלטיסטן.
חלוקה אדמיניסטרטיבית
מספר שם מחוז שם מחוז (אנגלית) אוכלוסייהנכון ל-2017 שטח (קמ"ר) עיר בירה שם בשפת המקור מעמד 1 בלוצ'יסטן Balochistan 12,344,408 347,190 כוויתה بلوچستان פרובינציה 2 ח'ייבר פח'טונח'ווה Khyber Pakhtunkhwa 35,525,047 74,521 פשאוור خیبر پښتونخوا (פשטו)
خیبر پختونخوا (אורדו) פרובינציה 3 פונג'אב Punjab 110,012,442 205,344 לאהור پنجاب פרובינציה 4 סינד Sindh 47,886,051 140,914 קראצ'י سندھ (אורדו)
سنڌ (סינדית) פרובינציה 5 טריטוריית הבירה אסלאמאבאד Islamabad Capital Territory 2,006,572 1,166 אסלאמאבאד وفاقی دارالحکومت טריטוריה פדרלית 6 אזאד קשמיר (קשמיר החופשית) Azad Kashmir 4,045,366 13,297 מוזפראבאד آزاد کشمیر טריטוריה אוטונומית 7 גילגיט-בלטיסטן Gilgit-Baltistan 1,249,000 72,971 גילגיט گلگت-بلتستان טריטוריה אוטונומית
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|300px|מפת פקיסטן
פקיסטן נמצאת בדרום אסיה, בצפון-מערבה של תת-היבשת ההודית, וגובלת בהודו בדרום-מזרח, ברפובליקה העממית של סין בצפון, באפגניסטן בצפון-מערב ובאיראן במערב. בדרום יש לפקיסטן קו חוף באורך של 1,046 קילומטר לאורך הים הערבי הפתוח לאוקיינוס ההודי.
מקור המים העיקרי של פקיסטן הוא נהר האינדוס, שמתחיל בהרי ההימלאיה, זורם כמעט למלוא אורכה של פקיסטן ונשפך לאוקיינוס ההודי בסוף דרכו. בצפון פקיסטן ישנם מספר נהרות גדולים נוספים אשר נשפכים לנהר האינדוס וביניהם תעלות ההשקיה. על נהר ההינדוס נבנה סכר טרבלה הענק. בנייתו התאפשרה בעקבות ההסכם (1960) עם הודו על חלוקת מימי הנהר. בניית הסכר הושלמה ב-1977 אחרי שהערימו למעלה מ-142 מיליון מטר מעוקב עפר (ובכך הפך הסכר לסכר העפר הגדול ביותר לזמנו). גודל האגם המלאכותי הוא כ-40 קילומטר רבוע. האגם, הנהרות והתעלות הללו יוצרים את מערכת ההשקיה הגדולה בעולם.
האזורים הצפוניים וצפון-מערביים של המדינה הם הרריים ובחלק הפקיסטני של קשמיר נמצאת הפסגה השנייה בגובהה בעולם ה-K2. בדרום מזרח, הגבול עם הודו עובר דרך אזורים מדבריים. מחוז בלוצ'יסטן (מזרח חבל הארץ בלוצ'יסטן), הנמצא במרכז החלק המערבי של המדינה הוא מישורי ומדברי בעיקרו. רובה של פנג'אב וסינד הם פוריים והחקלאות היא אחד מענפי הכלכלה החשובים בחבלים אלו.
האקלים במדינה מתאפיין בחורף קר ובקיץ חם. הטמפרטורות משתנות באורח קיצוני בין האזורים השונים במדינה. קו חוף הים בדרום מתאפיין במזג אוויר חם בעוד שהרי ההימלאיה בצפון מכוסי שלג כל השנה. מדרונות ההרים הפוריים מקבלים כמות משקעים נאה, בעוד שחלקים נרחבים במערב המדינה הם מדבר צחיח.
שיטפונות שהחלו ביולי 2010 ונגרמו עקב גשמי מונסון כבדים, פקדו את מחוזות: ח'ייבר פח'טונח'ווה, סינד, פנג'אב ובלוצ'יסטן והביאו לשיטפונות באזורים נרחבים של אגן הניקוז של נהר האינדוס. השטח המוצף הגיע לכ-800,000 קילומטרים רבועים, כחמישית משטחה של פקיסטן. נגרם נזק של 43 מיליארד דולר ונהרגו למעלה מ-1,781 אנשים.
העיירה מורי, שנבתה על ידי הבריטים בתקופה הקולוניאלית כמחנה לחיילים, נחשבת כאתר נופש פופולרי בצפון המדינה.
בשנת 2022, בעקבות סערה קשה, נספו 22 פקיסטנים בדרך למורי. סערת הענק כונתה "חסרת תקדים" ופקיסטן כולה הייתה אבלה. האזור ההררי הייחודי לצפון המדינה הקשה על המטיילים לעלות לעיירה, בליל 8 בינואר התגברה הסערה והפילה עצים על מכוניות המטיילים, כ-1,000 מכוניות נתקעו בשלג ובתנאים הקשים. בבוקר היום למחרת, כשהתבררו ממדי האסון, הוכרז השביל במעלה ההר כאזור אסון.
דמוגרפיה
ממוזער|250x250 פיקסלים|הקבוצות האתניות המרכזיות בפקיסטן (וסביבתה), 1980: בלוצ'ים, פתאנים, ו
פקיסטן היא המדינה החמישית בגודל אוכלוסייתה בעולם עם כ-247 מיליון תושבים. שיעור הפריון עומד על 3.4 ילדים לאישה. נתונים אלה, יחד עם הגידול הטבעי הגבוה של פקיסטן (1.8%), עלולים לגרום להתפוצצות אוכלוסין במדינה. אם קצב הגידול הטבעי ימשיך ברמתו הנוכחית, עד שנת 2030 תהיה פקיסטן המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, ובשנת 2050, המדינה השלישית בגודל אוכלוסייתה בעולם.
תוחלת החיים במדינה היא, נכון לשנת 2021, 68.6 שנים לנשים ו-64 לגברים.
דת בפקיסטן
כ-95% מהפקיסטנים הם מוסלמים. מרביתם סונים, עם מיעוט שיעי שמוערך בכ-10% עד 20% מהאוכלוסייה, וכ-2% אחמדים. יש מספר מצומצם של מיעוטים שונים, בעיקר הינדים (1.6%), נוצרים (1.6%) ומעט סיקים ובודהיסטים.
יהדות פקיסטן
בתחילת המאה ה-20 חיו בעיר קאראצ'י כ-2,500 יהודים ועוד כמה עשרות בעיר פשאוור. רובם המכריע עלו לישראל לאחר הקמת המדינה. קהילה יהודית קטנה מתגוררת עדיין בקראצ'י.
שפה
השפה הרשמית היא אורדו. אנגלית משמשת בתור שפת הממשלה, העסקים הגדולים והאליטה המשכילה. כל האוניברסיטאות במדינה מלמדות באנגלית. אורדו משמשת כשפתם של פשוטי העם. פרט לשפות אלה, כמעט כל הפקיסטנים דוברים שפות נוספות, כגון פאשטו (בעיקר פתאנים) ופנג'אבי.
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|מוכר תבלינים בפקיסטן
התרבות הפקיסטנית מגוונת מאוד. המקור לרב-תרבותיות נמצא בכיבושים הרבים שעברו על האזור הזה. העמים הכובשים השתנו במהלך השנים וכך תרמו מתרבותם לאזור. בין הכובשים ניתן למנות את: ההונים, פרסים, ערבים, טורקים, מונגולים, אנגלים וכמה עמים נוספים.
למרות היחסים המתוחים עם הודו, הסרטים ההודיים פופולריים מאוד בפקיסטן. הקרנת סרטים אלה אסורה על-פי החוק, אך למרות זאת ניתן למצוא רבים מהם בקלות רבה במדינה. תעשיית הקולנוע המקומית נקראת לוליווד (Lollywood), ומייצרת בערך 40 סרטים באורך מלא מדי שנה. המוזיקה גם היא פופולרית מאוד והרוב אוהבים מוזיקה מקומית או מערבית. יש גם ניסיונות לשלב בין השתיים.
הגלובליזציה הגדילה את השפעת המערב על התרבות הפקיסטנית. רשתות מזון מהיר כמו מקדונלד'ס ופיצה האט הקימו סניפים רבים במדינה. בו בזמן קיימות תנועות המתנגדות לגלובליזציה וקוראות לחזרה לערכים הישנים.
פזורה פקיסטנית גדולה חיה בחו"ל, בעיקר בממלכה המאוחדת, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. מספר לא מבוטל של פקיסטנים חי במזרח התיכון. המהגרים משפיעים על פקיסטן בהבאת רעיונות חדשים ובהשקעות-חוץ דולריות.
ענף הספורט החשוב ביותר הוא הקריקט, ונבחרת פקיסטן אף זכתה פעם אחת בגביע בין-לאומי בענף זה. הוקי שדה נמנה גם הוא עם ענפי הספורט הפופולריים.
קישורים חיצוניים
צור שיזף הבית של בן לאדן , כתבת וידאו למבט שני של הערוץ הראשון יוני 2011
נמרוד הורביץ, פקיסטן: החידה ממשיכה לתעתע, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 18 במאי 2013
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:רפובליקות אסלאמיות
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:תת-היבשת ההודית
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1947
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אורדו
קטגוריה:מדינות בעלות נשק גרעיני
| 2024-10-14T20:40:54
|
14 באוגוסט
|
14 באוגוסט הוא היום ה-226 בשנה (227 בשנה מעוברת), בשבוע ה-33 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 139 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
399 – לאחר הירצחו של אחיו, המלך בהראם הרביעי, הופך יזדגרד הראשון למלך פרס ושליט האימפריה הסאסאנית
1040 – מלך סקוטלנד, דאנקן הראשון, נהרג בקרב מול בן דודו מקבת'
1291 – ספינתם של אחרוני הצלבנים בארץ ישראל מפליגה ממבצר עתלית
1385 – קרב אלז'וברוטה בין פורטוגל בראשות ז'ואו הראשון לבין קסטיליה. ניצחון פורטוגלי. סיום מלחמת 1383–1385
1385 – ברית קרבו – הסכם בין פולין לליטא. ליטא מקבל את הנצרות. מלכת פולין נישאת לדוכס ליטא
1900 – בייג'ינג נכבשת על ידי כוחות משותפים של אירופה, יפן וארצות הברית במאמץ לסיים את מרד הבוקסרים בסין
1912 – כוחות הנחתים של ארצות הברית פולשים לניקרגואה כדי לסייע לממשלה הפרו-אמריקאית שהוקמה לאחר התפטרותו של חוזה סנטוס זלייה שלוש שנים קודם לכן
1928 – נערכת האספה הראשונה של ההתאחדות לכדורגל בארץ ישראל/פלשתינה, לימים ההתאחדות לכדורגל בישראל
1947 – בריטניה מעניקה בחצות עצמאות לפקיסטן והודו. הודו חוגגת את יום העצמאות שלה ב-15 באוגוסט
1959 – תצלומי הלוויין הראשונים על ידי הלוויין אקספלורר 6
1969 – כוחות צבא בריטים מוצבים בצפון אירלנד
1972 – מטוס איליושין Il-62 מזרח גרמני מתרסק במהלך ההמראה ממזרח ברלין. 156 איש נספים
1980 – לך ואלנסה מוביל את השביתות במספנות בגדנסק בפולין
1998 – רכבת נוסעים אחרונה עוזבת את תחנת הרכבת ירושלים, והתחנה נסגרת
2003 – הפסקת חשמל בצפון-מזרח ארצות הברית ודרום-מזרח קנדה
2005 – מטוס נוסעים שיצא מקפריסין בדרכו ליוון התרסק, נספו כל 121 הנוסעים ואנשי הצוות של סיפונו
2006 – נכנסת לתוקפה הפסקת האש שמביאה לסיומה של מלחמת לבנון השנייה
2007 – כ-500 מבני המיעוט היזידי נספים בפיגועים בעיירות היזידיות בעיראק
2010 – נפתחו המשחקים האולימפיים לנוער הראשונים בסינגפור
2013 – טבח 14 באוגוסט במצרים – בדיכוי תומכי הנשיא המודח מוחמד מורסי נמנו 638 הרוגים וכ-4,000 פצועים
2017 – קריסת גשר הולכי הרגל במחלף גבעת-שמואל ממשאית שהתנגשה בו
2018 – לאחר יותר מ-52 שנים, ערוץ הטלוויזיה הראשון בישראל – הטלוויזיה החינוכית הישראלית, מסיימת את שידוריה ומוחלפת ב"כאן חינוכית"
2018 – קריסת גשר מוראנדי באיטליה הביאה למותם של 58 איש
נולדו
1714 – קלוד ז'וזף ורנה, צייר צרפתי (נפטר ב-1789)
1777 – הנס כריסטיאן ארסטד, פיזיקאי וכימאי דני (נפטר ב-1851)
1903 – הרצל רוזנבלום, עורך "ידיעות אחרונות" במשך 38 שנה (נפטר ב-1991)
1910 – נתן אלתרמן, משורר ומחזאי ישראלי (נפטר ב-1970)
1924 – יצחק שוה, פיזיקאי ישראלי (נפטר ב-2023)
1925 – חדוה בן-ישראל, פרופסור בחוג להיסטוריה כללית שבאוניברסיטה העברית (נפטרה ב-2023)
1928 – לינה ורטמילר, תסריטאית ובמאית קולנוע איטלקייה ממוצא שווייצרי (נפטרה ב-2021)
1933 – ריכרד ארנסט, כימאי שווייצרי, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-2021)
1936 – שאול מזרחי, מגדולי שחקניה וסמליה של קבוצת בית"ר ירושלים (נפטר ב-2018)
1940 – ג'וזי כץ, זמרת
1941 – דייוויד קרוסבי, זמר-יוצר רוק ופולק אמריקאי (נפטר ב-2023)
1945 – סטיב מרטין, קומיקאי ושחקן
1945 – וים ונדרס, במאי קולנוע
1947 – דניאל סטיל, סופרת
1950 – גארי לארסון, קריקטוריסט
1953 – ג'יימס הורנר, מלחין אמריקאי (נפטר ב-2015)
1954 – סטנלי מק'קריסטל, גנרל בצבא ארצות הברית
1955 – יונתן צ'רצ'י, שחקן תיאטרון ישראלי
1958 – ג'ודי שלום ניר מוזס, עיתונאית
1959 – ארווין "מג'יק" ג'ונסון, כדורסלן
1959 – מרשה גיי הארדן, שחקנית קולנוע אמריקאית
1960 – שרה ברייטמן, זמרת סופרן ושחקנית
1961 – יגאל שדה, שחקן ומדבב ישראלי
1963 – עמנואל ביאר, שחקנית קולנוע צרפתיה ממוצא יהודי
1963 – משה פרסטר, קומיקאי, שחקן תיאטרון וטלוויזיה ויוצר
1966 – האלי ברי, שחקנית קולנוע אמריקאית
1966 – פרדי רינקון, כדורגלן קולומביאני (נפטר ב-2022)
1971 – יעל רייך, דוגמנית, שחקנית ואמנית ישראלית
1973 – קירן פרקינס, שחיין עבר אוסטרלי, אלוף אולימפי, אלוף עולם ושיאן עולם
1974 – שי צברי, מוזיקאי וזמר ישראלי
1975 – ח'אלד מנצור, טרוריסט פלסטיני, מפקד הגזרה הדרומית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה (נפטר ב-2022)
1978 – קייט ריצ'י, שחקנית אוסטרלית
1981 – ריי ויליאם ג'ונסון, בלוגר אמריקאי
1981 – ארז דריגס, שחקן ישראלי
1983 – מילה קוניס, שחקנית קולנוע אמריקאית
1984 – רובין סודרלינג, טניסאי שוודי
1984 – ג'ורג'יו קייליני, כדורגלן איטלקי
1995 – איתי גורביץ', שחיין ישראלי
נפטרו
ממוזער|178x178 פיקסלים| טיבריוס השני
582 – טיבריוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-520)
1040 – דאנקן הראשון, מלך סקוטלנד (נולד ב-1001)
1433 – ז'ואאו הראשון, מלך פורטוגל (נולד ב-1357)
1464 – ה פיוס השני (נולד ב-1405)
1891 – שרה צ'יילדרס פולק, אשתו של נשיא ארצות הברית ג'יימס פולק (נולדה ב-1803)
1928 – אלפרד הנשקה, סופר ומחזאי גרמני (נולד ב-1890)
1941 – מקסימיליאן קולבה, קדוש פולני, הורעב למוות באושוויץ (נולד ב-1894)
1941 – פול סבטייה, כימאי צרפתי, חתן פרס נובל לכימיה (נולד ב-1854)
1951 – ויליאם רנדולף הרסט, איל עיתונות (נולד ב-1863)
1952 – דוד צבי פנקס, פוליטיקאי ושר ישראלי (נולד ב-1895)
1956 – ברטולט ברכט, מחזאי ומשורר גרמני (נולד ב-1898)
1956 – קונסטנטין פון נויראט, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה (נולד ב-1873)
1958 – פרדריק ז'וליו-קירי, פיזיקאי צרפתי וחתן פרס נובל לכימיה (נולד ב-1900)
1972 – אוסקר לבנט, שחקן קולנוע, פסנתרן, מלחין וקומיקאי יהודי-אמריקאי (נולד ב-1906)
1979 – יהושע רבינוביץ, ראש העירייה השביעי של תל אביב, חבר הכנסת ושר האוצר (נולד ב-1911)
1981 – קרל בהם, מנצח אוסטרי (נולד ב-1894)
1988 – אנצו פרארי, מייסד יצרנית המכוניות פרארי (איטלקי) (נולד ב-1898)
1994 – אליאס קנטי, סופר, חתן פרס נובל לספרות 1981 (נולד ב-1905)
1996 – סרג'יו צ'ליבידאקה, מנצח רומני (נולד ב-1912)
2003 – הלמוט ראן, כדורגלן גרמני (נולד ב-1929)
2003 – משה כרמל, אלוף פיקוד הצפון הראשון, שר התחבורה וחבר הכנסת מטעם אחדות העבודה והמערך (נולד ב-1911)
2004 – צ'סלב מילוש, משורר, מסאי ומתרגם פולני (נולד ב-1911)
2007 – טיחון חרניקוב, מלחין סובייטי (נולד ב-1913)
2007 – פנחס גולדשטיין, חבר הכנסת וסגן שר (נולד ב-1939)
2012 – סבטוזר גליגוריץ', שחמטאי יוגוסלבי (נולד ב-1923)
2014 – דפנה בר ציון, זמרת רוק ישראלית (נולדה ב-1965)
2018 – דוד בן-דוד, מוח'תאר כפר עציון (נולד ב-1920)
2020 – ג'וליאן ברים, גיטריסט ונגן לאוטה (נולד ב-1933)
2020 – אנג'לה בקסטון, טניסאית בריטית-יהודייה (נולדה ב-1934)
2021 – סול קימל, פיזיקאי כימאי ישראלי (נולד ב-1928)
2021 – איגור אויסטרך, כנר יהודי-רוסי (נולד ב-1931)
2021 – עמו רוני, זמר ערבי ישראלי (נולד ב-1956)
2021 – אבנר עורקבי, פעיל חברתי לקידום זכויות הנכים בישראל (נולד ב-1959)
2022 – צביקה פיק, זמר ומלחין פופ ישראלי (נולד ב-1949)
2023 – ישראל ברגיל, מנהלם של מספר מוסדות, בהם הרשות לפיתוח ירושלים ומפעלי ביוב וטיהור ירושלים (נולד ב-1934)
2024 – שלומית דקל, אשת חינוך ישראלית (נולדה ב-1928)
2024 – ג'ינה רולנדס, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ובמה אמריקאית (נולדה ב-1930)
2024 – יוסף בודנהיימר, פיזיקאי ישראלי, פרופסור לאלקטרואופטיקה, נשיא ורקטור המרכז האקדמי לב (נולד ב-1941)
חגים ואירועים החלים ביום זה
פקיסטן – יום העצמאות
ארצות הברית – יום דוברי קוד הנאוואחו הלאומי
13 באוגוסט – 15 באוגוסט
אוגוסט
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ח יד
קטגוריה:אוגוסט
| 2024-08-15T07:17:42
|
פאקיסטאן
|
REDIRECT פקיסטן
| 2003-12-15T16:49:20
|
פאקיסטן
|
REDIRECT פקיסטן
| 2003-12-15T16:49:44
|
ציפור
|
REDIRECT עופות
| 2021-09-19T00:17:22
|
אופטימיזציה (מתמטיקה)
|
ממוזער|גרף של פרבולואיד הנתון על ידי הפונקציה . המקסימום הגלובלי נמצא בנקודה המסומנת בכחול
אוֹפּטִימִיזַצְיָה מתמטית, או מִטּוּב, הוא תת-תחום במתמטיקה שימושית שעוסק במציאת הערך האופטימלי של פונקציה תחת מגבלות אילוצים נתונות. בעיות אופטימיזציה מופיעות בתחומים רבים כגון: מדעי המחשב, הנדסה, חקר ביצועים וכלכלה.
בעיות אופטימיזציה יכולות לעסוק בפונקציות ממשיות, בפונקציות במספר משתנים, בפונקציות מרוכבות, בפונקציונלים וגם בפונקציות שמקבלות ערכים בדידים בלבד.
הקביעה איזה ערך נחשב לאופטימלי תלויה בנתוני הבעיה. בבעיות מסוימות הערך האופטימלי הוא הערך המינימלי שמקבלת הפונקציה הנתונה תחת הגבלות האילוצים, ובבעיות מסוימות זהו הערך המקסימלי. הקושי במציאת הערך האופטימלי תלוי בפונקציית העלות המבוקשת ובתחום בו יש לבצע את האופטימיזציה.
הצורה הסטנדרטית
הצורה הסטנדרטית של בעיית אופטימיזציה היא:
החזר את שממזער את
ומקיים את האילוצים:
כאשר:
היא פונקציית העלות שצריך למזער.
היא קבוצת אי השוויונים, שמגדירה אילוצים על תחום הפונקציה.
היא קבוצת שוויונים, שמגדירה אילוצים על תחום הפונקציה.
ו- ביחד נקראות האילוצים (לפעמים גם ההגבלות) של הבעיה.
כאשר , הבעיה נקראת בעיית אופטימיזציה לא מאולצת, כלומר זוהי בעיה של מציאת מינימום גלובלי של הפונקציה במרחב .
כאשר הבעיה היא בעיה של מציאת מקסימום (לדוגמה בעיית תרמיל הגב, שבה נדרש למקסם את שווי המחיר של העצמים בתיק), נוכל להפוך אותה לבעיית מציאת מינימום על ידי החלפת פונקציית העלות בפונקציה כך:
אזי השוויון הבא יתקיים לכל עצמים בתיק ו- עצמים בתיק ששווי מחירם מקסימלי:
ולכן כל נקודת מקסימום של הפונקציה היא נקודת מינימום של הפונקציה , ולכן מציאת מינימום של הפונקציה שקולה למציאת מקסימום של הפונקציה .
היסטוריה
כבר במאה ה-17 הוכיח פרמה את משפט פרמה לזיהוי נקודות קיצון באמצעות נגזרות. לגראנז' הציג את כופלי לגראנז', שנועדו לאפשר מציאת נקודות קיצון מקומיות של פונקציה תחת אילוצים. ניוטון וגאוס היו הראשונים להציג שיטות איטרטיביות שמתכנסות לעבר המינימום. ניוטון הציג שיטה כזו באמצעות הכללה של שיטת ניוטון-רפסון וגאוס הציג את אלגוריתם גאוס-ניוטון, שהוא למעשה תיקון של ההכללה שניוטון עשה קודם לכן לשיטת ניוטון-רפסון.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 פיתח לאוניד קנטורוביץ' את התכנון הליניארי, ובשנות ה-40 פיתח ג'ורג' דנציג את שיטת הסימפלקס. בשנות ה-50 פיתח ריצ'רד בלמן את משוואות בלמן למציאת פתרונות אופטימליים בבעיות בקרה ואת אלגוריתם בלמן-פורד למציאת מסלולים בעלי משקל מינימלי בגרף (מצומת מסוים בו לכל שאר הצמתים באותו גרף). באותה תקופה פרסם רוברט פלויד את אלגוריתם פלויד-וורשאל ודייקסטרה פיתח את אלגוריתם דייקסטרה.
שיטות חישוביות
ממוזער|תרשים של אופטימיזציה איטרטיבית באמצעות Gradient descent (בירוק), ובאמצעות הרחבת שיטת ניוטון-רפסון לאופטימיזציה (באדום).
קיימים אלגוריתמים שונים לפתרון בעיות אופטימיזציה, חלקם מסתיימים לאחר מספר סופי של צעדים, חלקם מבוססים על שיטות איטרטיביות המתכנסות לפתרון וישנם אלגוריתמים שמבוססים על היוריסטיקה שעשוים לתת קירוב לפתרון לבעיה (אך לא מובטחת בהם התכנסות לפתרון).
שיטות אופטימיזציה ישירות
שיטת הסימפלקס - שיטה לפתרון בעיות תכנון ליניארי שפותחה במקור על ידי ג'ורג' דנציג.
הרחבות של אלגוריתם הסימפלקס לפתרון בעיות תכנון ריבועי.
אלגוריתמים לפתרון בעיות זרימה, כגון שיטת פורד-פלקרסון למציאת זרימה אופטימלית בגרף.
אלגוריתמים למציאת מסלולים קלים ביותר מצומת אחד מסוים אל כל אחד משאר הצמתים בגרף. אלגוריתם בלמן-פורד ואלגוריתם דייקסטרה הם אלגוריתמים מוכרים לפתרון בעיות כאלו.
אלגוריתמים חמדניים לפתרון בעיות NP כגון אלגוריתמים לפתרון בעיית הסוכן הנוסע ובעיית הסכומים החלקיים.
שיטות אופטימיזציה איטרטיביות
ממוזער|שלב באלגוריתם פרנק-וולף
אופטימיזציה רציפה
שיטות איטרטיביות נפוצות לפתרון בעיות תכנון לא-ליניארי, וניתן לסווג אותן על פי התבססותן על ערך הפונקציה בלבד, על הגרדיאנט של הפונקציה או על ההסיאן שלה. שיטות המבוססות על הגרדיאנט או על הסיאן עשויות להתכנס מהר יותר עבור פונקציות שיש להן כאלו, אך לעיתים החישוב שלהם מורכב חישובית.
אחת מאמות המידה החשובות בהקשר של שיטות איטרטיביות הוא מספר הפעמים שנדרשים לשערך את ערך הפונקציה, שכן שערוך הפונקציה עשוי להיות יקר. עבור פונקציה בעלת N משתנים, שערוך של הנגזרת עשוי להיות כרוך בלפחות שערוכים של הפונקציה, ואילו שערוך של הנגזרת השנייה (לצורך מטריצת ההסיאן) עשוי להיות כרוך בסדר גודל של שערוכים של הפונקציה. לדוגמה, הרחבת שיטת ניוטון-רפסון לאופטימיזציה שמתבססת על נגזרת שנייה מצריכה בכל איטרציה לשערך את הפונקציה בסדר גודל של פעמים, ולעומתה שיטה המתבססת על הגרדיאנט בלבד מצריכה סדר גודל של שערוכים של הפונקציה. עם זאת, שיטות מבוססות גרדיאנט ידרשו לרוב יותר איטרציות עד להתכנסות.
בין השיטות המשתמשות בחישוב ההסיאן ניתן למצוא את הרחבת שיטת ניוטון-רפסון לאופטימיזציה, ואת אלגוריתם פרנק-וולף שמשמש לפתרון בעיות אופטימיזציה קמורה, ובין השיטות המשתמשות בחישוב הגרדיאנט ניתן למצוא את Gradient descent.
אופטימיזציה בדידה
בין השיטות האיטרטיביות באופטימיזציה בדידה נוכל למצוא את אלגוריתם חיפוש מקומי שבכל איטרציה בוחר את האפשרות הטובה ביותר להתקדם מהמצב הנוכחי עד להגעה למצב שטוב יותר מכל שכניו (כלומר אין למצב שכנים טובים ממנו). אלגוריתמים כאלו יכולים לפתור לדוגמה הרחבה של חידת 8 המלכות בעבור מלכות.
שיטות אופטימיזציה היוריסטיות
בין השיטות שמשתמשות בהיוריסטיקה באופטימיזציה בדידה נוכל למצוא את חיפוש A* לחיפוש בגרף ובאופטימיזציה רציפה נוכל למצוא את אלגוריתם Hill-Climbing.
אופטימיזציית הנחיל ואופטימיזציית הגחלילית הן שיטות אופטימיזציה מטה-היוריסטיות. דהיינו, לא נסמכות על תכונה כלשהי של הבעיה לפתרון אלא מספקות מנגנון כללי למציאת פתרון.
תחומים עיקריים
אופטימיזציה קמורה, מטפלת במקרה שבו פונקציית המטרה היא פונקציה קמורה והאילוצים מגדירים מרחב קמור. באופטימיזציה קמורה כל מינימום מקומי של הפונקציה חייב להיות המינימום הגלובלי, ולכן באלגוריתמים איטרטיבים מובטחת ההתכנסות (שכן לא קיימת האפשרות של היתקעות במינימום מקומי ללא יכולת להשתפר).
תכנון ליניארי, תת-תחום של אופטימיזציה קמורה. כאשר פונקציית העלות היא ליניארית, והאילוצים הם שוויונים ואי שוויונים ליניארים.
תכנון ליניארי בשלמים, הבעיה היא בעיית תכנון ליניארי כאשר הפתרונות חייבים להיות שלמים. תת-תחום של אופטימיזציה בדידה.
תכנון ליניארי בשברים, הכללה של תכנון ליניארי כאשר פונקציית ההפסד היא מנה של שתי פונקציות ליניאריות.
תכנון בשברים, הכללה של תכנון ליניארי בשברים כאשר פונקציית ההפסד היא מנה של שתי פונקציות (שבדרך כלל לא ליניאריות).
תכנון לא-ליניארי, פותרת מערכת משוואות ואי-שוויונות כאשר לפחות אחד מהאילוצים ומפונקציית המטרה אינם ליניארים.
אופטימיזציה קומבינטורית, כאשר מרחב הפתרונות הוא בדיד או ניתן להפוך אותו לבדיד. לדוגמה, מציאת עץ פורש מינימלי בגרף.
אופטימיזציה סטוכסטית, משתמשת במשתנים רנדומליים או במדידות רנדומליות במהלך החיפוש.
חשבון וריאציות, מציאת נקודות קיצון של פונקציונלים.
בקרה אופטימלית, מציאת חוקי בקרה, שביצועיהם מביאים למקסימום או מינימום אינדקס ביצועים כלשהו.
אופטימיזציה הרמונית, משמשת בעיקר בשלב העיבוד המקדים בלמידת מכונה.
שימושים
כלכלה
מיקרו-כלכלה
הניתוח הבסיסי של מיקרו-כלכלה מתבסס על הנחות התחרות המשוכללת, שבה אחת מהנחות היסוד היא התנהגות רציונלית של המוכרים והקונים. כלומר מניחים שמטרת הקונים היא למקסם את התועלת שלהם, בעוד שחברות והמוכרים ינסו למקסם את הרווח שלהן. בהתקיים הנחות אלו, על פי הכלכלה הנאו-קלאסית, השוק יתנהל לפי חוקי הביקוש וההיצע, וישאף להגיע לשיווי משקל וליעילות פארטו באמצעות מנגנון "היד הנעלמה". תחת הנחות אלו אפשר להפעיל שיטות אופטימיזציה כדי לחזות את התנהגות השחקנים בשוק. בעקבות התפתחות הענף של כלכלה התנהגותית שמצביע על כך שהשחקנים פועלים עם רציונליות מוגבלת והטיות קוגניטיביות, כלכלנים פיתחו מודלים של אופטימיזציה סטוכסטית שמתבססים על תאוריית תוחלת התועלת של ג'ון פון נוימן ואוסקר מורגנשטרן, ועל כלים מתורת המשחקים שמסוגלים להגיע לתוצאות אופטימליות תוך התחשבות בתנאי אי ודאות.
בעיות רבות במיקרו-כלכלה הן בעיות אופטימיזציה, לדוגמה: בעיית מיקסום התועלת (כיצד הקונה יכול למקסם את התועלת שלו) היא בעיית אופטימיזציה.
מקרו-כלכלה
במקרו-כלכלה כלכלנים משתמשים במודלים של אופטימיזציה סטוכסטית כדי לתאר את תנודות השוק כתוצאה מהחלטות אופטימליות של צרכנים, מוכרים, חברות וממשלות.
חקר ביצועים
בחקר ביצועים נעשה שימוש באלגוריתמי אופטימיזציה סטוכסטית כדי למדל קבלת החלטות בתנאי אי ודאות. לדוגמה, בתורת ההחלטות. נעשה גם שימוש באלגוריתמי אופטימיזציה בדידה כדי למצוא את הדרך היעילה ביותר לנצל משאבים מוגבלים. לדוגמה, פיזור מיטבי של מוקשיים ימיים או תחנות מכ"ם.
הנדסה
ממוזער|250px|מציאת ארכיטקטורת מסבך אופטימלית ביחס למחיר
תחומים רבים בהנדסה משתמשים בשיטות אופטימיזציה בתכנון העבודה:
הנדסת חשמל
בהנדסת חשמל, שיטות מתקדמות באופטימיזציה מסייעות לשלב בין מודלים פיזיקליים מורכבים שונים (שילובים בין מודל מהיר ולא מדויק למודל איטי ומדויק כדי לקבל מודל מהיר ומדויק). אופטימיזציה משמשת גם ביצור רכיבים, בתכנון מעגלים חשמליים ובתכנון רשתות חשמל אופטימליות (כך שיוכל לעבור בהן זרם מקסימלי גם אם חלקים מהרשת אינם עובדים).
הנדסת מערכות תקשורת
אופטימיזציה משמשת בהנדסת מערכות תקשורת כדי לתכנן רשתות תקשורת אופטימליות (כך שקצב העברת המידע יהיה מקסימלי, וכן שהרשת תדע להתמודד בצורה אופטימלית בשינויים ברמות העומס עליה).
הנדסה אזרחית
אופטימיזציה נמצאת בשימוש נרחב בהנדסה אזרחית. בניהול בנייה כדי ליצור לוחות זמנים אופטימליים וחישוב עלויות אופטימליות, בהנדסת מבנים בתכנון שלדים מבניים וניתוח רכיבי מבנה, בהנדסת תחבורה בשביל תכנון ותפעול דרכים ובהנדסה חקלאית כדי לקבוע מה לגדל ואת התמחור בעבור התוצרת.
ביולוגיה
אופטימיזציה נמצאת בשימוש בביולוגיה מולקולרית, ביולוגיה מתמטית (ובפרט בתתי התחומים שלה: ביואינפורמטיקה וביולוגיה מערכתית), הנדסת חילוף חומרים וגנומיקה חישובית.
שיטות אופטימיזציה נמצאות בשימוש במידול מערכות ביולוגיות , ובפרט בניבוי מבני חלבונים (לדוגמה שיטת Dead-end elimination). תכנון לא ליניארי בשילוב עם סימולציות של מערכות ביוכימיות נמצא בשימוש בחקר של חילופי חומרים. שיטות אופטימיציה סייעו גם ביצירת דגמים בחקר התא ובביולוגיה מולקולרית ובדינמיקה של אוכלוסיות (חיזוי התפתחות של זיהום ומחלות זיהומיות). ולבניית שרשראות מיקרוביולוגיות יעילות, שמשמשות לייצור בין היתר של דלקי מאובנים ותרופות.
למידת מכונה
קיים שימוש בשיטות אופטימיזציה הרמונית בשלב העיבוד המקדים של המידע כדי להוריד את המימד של המידע ולהופכו לנוח יותר לעיבוד.
שיטות אופטימיזציה משמשות גם בכל שלוש הפרדיגמות של למידת מכונה. אולם, יש הבדל בין התחומים שכן אופטימיזציה מנסה למזער את פונקציית ההפסד על הנתונים הידועים (נתוני האימון), ואילו למידת מכונה מנסה למזער את ההפסד גם על נתונים לא ידועים (עקרון ההכללה).
למידת מכונה מונחית
בעיות רבות בלמידה מונחית מוגדרות על ידי מזעור של פונקציית ההפסד. לדוגמה, מכונת וקטורים תומכת מנסה למצוא את המפריד הליניארי אשר יוצר מרווח גדול ככל האפשר בינו לבין הדוגמאות הקרובות לו ביותר, ברגרסיה ליניארית פונקציית ההפסד היא שיטת הריבועים הפחותים והפתרון הוא הישר שממזער את פונקציית ההפסד.
למידת מכונה בלתי מונחית
אלגוריתמים מסוימים בלמידה בלתי מונחית משתמשים באופטימיזציה. לדוגמה, אלגוריתם מיקסום התוחלת מחשב את הפרמטרים כתוחלת לוג הנראות, T-SNE הוא אלגוריתם הורדת מימד שמשתמש ב-gradient descent כדי למזער את דיברגנץ קולבק-ליבלר של התפלגויות של הנקודות בממדים (גם במימד הגבוה וגם במימד הנמוך). קיים גם שימוש באופטימיזציה הרמונית כדי להוריד ממדים (מכיוון שאלגוריתמי אופטימיזציה הרמונית מטילים את מסד הנתונים על גבי מספר קטן של רכיבים).
למידת חיזוק
בלמידת חיזוק בדרך כלל מטרת האלגוריתם היא למצוא את הפעולה או את המדיניות האופטימלית בעבור הסוכן, כדי למקסם את התגמול. לשם כך משתמשים באלגוריתמי אופטימיזציה כגון אלגוריתם Q-learning למציאת מדיניות אופטימלית.
בעיות NP באופטימיזציה
מחלקת בעיות NP באופטימיזציה (ידועה גם כמחלקת סיבוכיות NPO) ניתנת לחלוקה לסוגי הבעיות הבאות:
בעיות במחלקת סכמת קירוב פולינומית מלאה (FPTAS), כלומר ניתן למצוא לבעיות האלו פתרון מקורב ככל שנרצה על ידי אלגוריתם קירוב שסיבוכיותו פולינומית גם בגודל הקלט וגם ב- (כלומר אם הוא גודל או עלות הפתרון האופטימלי עבור קלט זה, האלגוריתם מחזיר תשובה שהיא לפחות עבור בעיית מציאת מקסימום או קטנה מ- בעבור בעיית מציאת מינימום, בזמן פולינומי גם בגודל הקלט וגם ב-). לדוגמה המחלקה מכילה את בעיית תרמיל הגב.
בעיות במחלקת סכמת קירוב פולינומית (PTAS), כלומר ניתן למצוא לבעיות האלו פתרון מקורב ככל שנרצה על ידי אלגוריתם קירוב בסיבוכיות פולינומית לגודל הקלט בהתייחס ל- כקבוע (מה שמאפשר שהאלגוריתם יהיה אקספוננציאלי ביחס ל-).
בעיות במחלקת APX, כלומר ניתן למצוא פתרון מקורב על ידי אלגוריתם קירוב בסיבוכיות פולינומית. לדוגמה המחלקה מכילה את בעיית הספיקות המרבית שאינה מוכלת ב-PTAS.
בעיות שניתן למצוא להן פתרון מקורב בסיבוכיות שתהיה בסדר גודל פולינומי בלוגריתם של גודל הקלט. לדוגמה, לבעיית כיסוי הקבוצות ניתן למצוא באופן יעיל פתרון לבעיה הקרוב לאופטימום, בסיבוכיות שתהיה בסדר גודל פולינומי בלוגריתם של גודל הקבוצה שאותה רוצים לכסות.
ראו גם
אופטימיזציה קמורה
אופטימיזציה הרמונית
תכנון ליניארי
תכנון לא ליניארי
חשבון וריאציות
לקריאה נוספת
Jorge Nocedal, Stephen J. Wright, Numerical Optimization (Second Edition), Springer, 2006,
Panos Pardalos, Christodoulos A. Floudas, Encyclopedia of Optimization, Springer, 2009,
קישורים חיצוניים
Combinatorial Optimization, אוניברסיטת סטנפורד .
Convex Optimization, אוניברסיטת סטנפורד .
פירוט על תחומי אופטימיזציה באתר neos-guide .
הערות שוליים
*
| 2024-07-30T08:38:16
|
מבצע סיני
|
redirect מלחמת סיני
| 2006-05-18T17:45:16
|
מחנות השמדה
|
REDIRECT מחנה_השמדה
| 2015-09-26T11:03:41
|
הזמן הגיאולוגי
|
REDIRECT זמן גאולוגי
| 2005-06-06T18:16:46
|
בנגלדש
|
הרפובליקה העממית של בנגלדש (בבנגלית: গনপ্রজাতন্ত্রী বাংলাদেশ, ) היא מדינה מוסלמית בדרום יבשת אסיה, השוכנת לחופו הצפוני של מפרץ בנגל, במזרח האזור שנודע בעבר בשם "בנגל". לבנגלדש גבול יבשתי עם הודו ועם מיאנמר, והיא קרובה גם לסין, לנפאל ולבהוטן. משמעות השם "בנגלדש" היא "המדינה של בנגל". הייתה בעברה חלק ממזרח פקיסטן, והכריזה על עצמאות ממערב פקיסטן ב-26 במרץ 1971.
מעל ל-90% מאוכלוסיית בנגלדש הם מוסלמים, ואסלאם היא דתה הרשמית של המדינה. היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
עד 14 באוגוסט 1947 הייתה בנגלדש חלק מהודו הבריטית, מושבה בריטית שכללה גם את הודו ואת פקיסטן של ימינו.
ב-1947 תם השלטון הבריטי בתת-היבשת ההודית, והיא חולקה לשתי מדינות עצמאיות (ראו: חלוקת הודו): הודו, שכללה אזורים בעלי רוב הינדי, ופקיסטן, שכללה אזורים בעלי רוב מוסלמי. המדינה המוסלמית, פקיסטן, הייתה מחולקת לשני חלקים מרוחקים זה מזה, שהודו חצצה ביניהם: מזרח פקיסטן (בשטח שמהווה בימינו את בנגלדש) ומערב פקיסטן (בגבולות פקיסטן של היום). בחלק המזרחי של המדינה שרר מרמור הולך וגובר נגד השלטון המרכזי, עקב קיפוח כלכלי, תרבותי ופוליטי מצידו.
ב-1971 פתחה ממשלת פקיסטן ברצח עם שנועד לדכא את השאיפות הלאומיות ואת התרבות ההינדית בבנגלדש (רצח העם הבנגלי). בתגובה הכריזו מנהיגים בנגלים ב-26 במרץ 1971 על עצמאות בנגלדש. מלחמת העצמאות של בנגלדש הסתיימה בדצמבר 1971 בניצחונם של תומכי העצמאות, שהסתייעו בהודו, על הצבא הפקיסטני.
ב-1975 נרצח ראש הממשלה השיח' מוג'יב א-רחמן והתחוללו במדינה מספר הפיכות. וב-1982 עלה לשלטון רמטכ"ל הצבא חוסיין מוחמד ארשאד שהנהיג משטר צבאי.
בשנת 1991 נבחרה חאלדה ג'ייה לראש הממשלה והפכה לאישה הראשונה שמכהנת בתפקיד בבנגלדש והשנייה במדינה מוסלמית. בשנת 1996, נבחרה שק הסינה ואזד, ביתו של מייסד בנגלדש שנרצח ב-1975, כראש ממשלת בנגלדש וכיהנה בתפקיד עד שנת 2001. באותה שנה, נבחרה ג'ייה בשנית. בפברואר 2009, נבחרה ואזד בשנית.
ההפיכה ב-2024
בשנת 2024, הסינה ואזד התפטרה מתפקידה אחרי 15 שנים בשלטון – ולפי הדיווחים נמלטה במסוק צבאי להודו. בשבועות שקדמו להתפטרות היו בבנגלדש הפגנות סוערות נגד השחיתות הפגיעה בזכויות אדם והמשטר האוטוריטרי. מאות מפגינים נהרגו על ידי כוחות הביטחון שהפעילו יד קשה כנגדם. במהלך המהומות שפרצו, החל גל פרעות מוסלמיות נגד הינדים בבנגלדש. לפחות עשרה מקדשים של ההינדו הוצתו באזור הבירה דאקה ומקומות נוספים במדינה, ועוד עשרות חנויות של בני המיעוט ההינדי נבזזו והוצתו. סרטונים שהופצו ברשתות החברתיות הראו מקרים של לינץ' שבוצעו באזרחים הינדים, ושרפה של מקומות פולחן.
פוליטיקה וממשל
הפוליטיקה בבנגלדש מתבססת על דמוקרטיה ייצוגית ורב-מפלגתית. במדינה חלו תהליכי דמוקרטיזציה החל משנת 1990. למרות תהליכים אלו, עדיין יש אלו שמטילים ספקות בהגינותן של מערכות הבחירות, במיוחד זו שהתקיימה בשנת 2014.
ראש המדינה הוא הנשיא, ולו סמכויות טקסיות בעיקר והוא מקיים את תפקידו ממעונו הרשמי בנגבהאבאן. הוא נבחר על ידי הפרלמנט אחת לחמש שנים. ראש הממשלה מתמנה על ידי הנשיא באמון רוב הפרלמנט. ראש הממשלה הוא גם ראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. בפרלמנט עצמו חברים כ-350 נציגים. מתוכם נבחרים 300 בבחירות בשיטה הרובנית, ו-50 שמורים באופן מיוחד לנשים.
יחסי בנגלדש–ישראל
בין מדינת ישראל ובנגלדש לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים או יחסי סחר רשמיים, נכון לשנת 2024.
בנגלדש היא אחת מתוך 29 מדינות החברות באו"ם שאינן מכירות במדינת ישראל. היא גם אחת מקומץ מדינות שאוסרות באופן רשמי על אזרחיהן לנסוע לישראל, ואינן מכירות בתקפותם הדיפלומטית של דרכונים ישראליים. לאחר שבמשך זמן ממושך הוטבע על גב הדרכון הרשמי של המדינה כי דרכון זה תקף לביקור בכל מדינות העולם למעט ישראל, בחודש מאי 2021 הוסרה ההערה מהדרכון.
זכויות אדם
לפי "דו"ח חירות בעולם", בנגלדש מוגדרת כ"חופשית באופן חלקי", כשחופש העיתונות מוגדר כלא קיים בכלל. מדד השלום העולמי דירג את בנגלדש כמדינה השלישית בשלוותה בדרום אסיה (נכון ל-2015). גורמים בין-לאומיים רבים גינו את מנגנוני הביטחון של המדינה על הפרות זכויות אדם, חטיפות והרג ללא משפט. הומוסקסואליות אינה מותרת במדינה, והעונש המקסימלי עליה הוא מאסר עולם.
לפי דו"ח השנתי העולמי לאושר של שנת 2023, בנגלדש היא בין 20 המדינות הלא מאושרות בעולם.
כלכלה
בנגלדש היא בין המדינות העניות בעולם. הכלכלה הבנגלית מבוססת בעיקר על המגזר הפרטי מהווה כ-80% מהתמ"ג במדינה, רבים מהתושבים עובדים במטוויות טקסטיל ובייצור בדי כותנה ומשי. 13.6% מבוסס על החקלאות, המשקים קטנים והאדמה פורייה, ובנגלדש היא המדינה הרביעית בעולם בגודל יבולי האורז. כל היבול נצרך על ידי תושבי המדינה. מימי הנהרות משמשים להשקיה ולהפקת כוח חשמלי. התיירות מהווה 3.02% מהתמ"ג.
מפעם לפעם פוקד רעב כבד את בנגלדש, עקב בצורת או שיטפונות שמשמידים יבולים. בין השנים 1971–1988 נספו מעל 5 מיליון בנגלדשים ברעב. מאז החל מוחמד יונוס לספק באמצעות בנק גרמין אשראי-זעיר לתושביה העניים של המדינה, חל שינוי משמעותי בשיעור העוני במדינה. בשנת 2006 קיבלו יונוס והבנק שהקים פרס נובל לשלום. על פי נתונים שהביא יונוס בספרו "עולם ללא עוני", הצטמצם שיעור העוני בבנגלדש מ-74% בין השנים 1973–1974, ל-57% בין השנים 1991–1992, ל-49% בשנת 2000 ול-40% בשנת 2005 ול-12.9% בשנת 2021. במקביל, ירד שיעור גידול האוכלוסייה במדינה מממוצע שנתי של 3% בשנות השבעים ל-1.5% בשנת 2000. פעולותיו של יונוס ושל אישים וגורמים נוספים המקדמים בבנגלדש ובמקומות אחרים בעולם את תפיסת 'העסקים החברתיים', תרמה לצמיחה הכלכלית שממנה נהנית בנגלדש.
שיעור האנשים בבנגלדש שחיו בעוני קיצוני ב-2020 – כלומר, מתקיימים מפחות מ–1.9 דולר ליום – הוא 6.2% מכלל האוכלוסייה. ב–1991 שיעור העוני הקיצוני היה 44% מהאוכלוסייה.
על פי ספרו של יונוס, כלכלת בנגלדש הייתה ב-2005 הכלכלה השלישית בגודלה באזור לאחר הודו ופקיסטן. בשנות ה-80 עמד קצב הצמיחה השנתי בבנגלדש על 4% בלבד, ולעומת זאת ב-2006 הקצב הגיע ל-6.7%. החקלאות, שהייתה מקור הפרנסה העיקרי בעבר, עמדה על פחות מ-50% מסך הפעילות הכלכלית. על פי נתוני מדד ההתפתחות האנושית של האו"ם שיונוס מביא בספרו, התפתחה אוכלוסיית בנגלדש מהבחינה הזו בין 1980 ל-2004 ב-45%, וזאת לעומת 39% בהודו ו-16% בלבד בסרי לנקה.
גאוגרפיה
בנגלדש היא מדינה קטנה וצפופת אוכלוסין בדרום-מזרח אסיה, על חוף מפרץ בנגל שבאוקיינוס ההודי. היא גובלת במפרץ בנגל בדרום, בהודו ממערב, מצפון וממזרח ובדרום-מזרח יש לה גבול קצר עם מיאנמר. שפת המדינה היא בנגלית, והדת השלטת היא האסלאם.
בנגלדש מחולקת לשבעה מחוזות, שהגדול בהם הוא מחוז דאקה, שבו כ-46 מיליון תושבים (2010) ובו שוכנת עיר הבירה דאקה עם 10.4 מיליון תושבים (2009).
בדרום בנגלדש חיים כמה עשרות מיליוני בני אדם באזור נמוך מפני הים, שהוא פגיע מאוד לעליית מפלס הים. תהליך ההמלחה של מי התהום לאורך החוף כבר החל.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|ילדים בבית ספר כפרי בבנגלדש
אוכלוסיית בנגלדש מונה כ-169 מיליון תושבים. היא מן המדינות המאוכלסות בעולם, אך בניגוד למדינות רבות אוכלוסין אחרות, שטחה קטן, ולכן צפיפות האוכלוסין בה היא מהגבוהות בעולם, ומבין המדינות ששטחן עולה על 1,000 קמ"ר היא הגבוהה בעולם. האוכלוסייה כפרית בעיקרה.
בשל עונייה, מתקשה בנגלדש לכלכל את אוכלוסייתה, דבר המוביל לתעשיית מין רחבה בקרב נשים וילדים. רבע מן האוכלוסייה אינם יודעים קרוא וכתוב ורבע מן הילדים במדינה אינם לומדים בבתי ספר. 13% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני העומד על הכנסה בת 1.9 דולר לאדם ליום.
תוחלת החיים במדינה היא 73.2 שנים. שיעור הפריון עומד על כ-2 ילדים בממוצע לאישה, זאת לעומת 7 ילדים לאישה בשנת 1973.
שפה
הבנגלים מהווים כ-98% מאזרחי המדינה. כמו כך גם השפה הבנגלית המדוברת כשפת אם על ידי 98% מהאוכלוסייה. זוהי השפה הרשמית, אם כי גם אנגלית משמשת רבות למטרות רשמיות. כל החוקים במדינה (ואף החוקה) כתובים גם בבנגלית וגם באנגלית. אנגלית מדוברת במיוחד בקרב המעמד הגבוה והבינוני.
דת
האסלאם הוא הדת הדומיננטית במדינה, והמאמינים בה מהווים כ-86.6% מהאוכלוסייה. רוב מוחלט של המוסלמים הם סונים, ולאחר מכן ישנם גם שיעים ואחמדים. בנגלדש היא המדינה בעלת האוכלוסייה המוסלמית השלישית בגודלה בעולם (אחרי אינדונזיה ופקיסטן), ונמצאת בה הקהילה המוסלמית הרביעית בגודלה בעולם. רבים מהמוסלמים עוסקים בסופיות, שלה מורשת ארוכה באזור. אומנם המדינה מוגדרת כמוסלמית, אך ישנה הפרדה מסוימת בין דת למדינה, וישנו שוויון בין כל הדתות.
הדת השנייה בגודלה היא ההינדואיזם, ומאמיניה מונים כ-12.1% מהאוכלוסייה. הקהילה ההינדית בבנגלדש היא הקהילה ההינדית השלישית בגודלה בעולם אחרי הודו ונפאל. הדת השלישית היא הבודהיזם (0.6% מהאוכלוסייה), ולאחר מכן הנצרות (0.4% מהאוכלוסייה).
טריטוריה
באוגוסט 2015 נפתר סכסוך הגבולות שבין המדינה לבין הודו. ההסכם הסדיר סופית חילופי מובלעות הודיות בבנגל עם מובלעות בנגליות בהודו. אזור הגבול היה מרובה מובלעות לפני ההסדרה. אחת המובלעות ההודיות שכנה בתוך מובלעת בנגלית בתוך מובלעת הודית בשטח בנגלדש.
תרבות
הספורט הלאומי של בנגלדש הוא קבאדי.
ראו גם
רצח העם הבנגלי
קישורים חיצוניים
ממשלת בנגלדש - האתר הרשמי
מרכז מידע חוקתי - אתר פרלמנטרי רשמי
הערות שוליים
*
קטגוריה:תת-היבשת ההודית
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:בנגל
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1971
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות בנגלית
| 2024-10-07T08:58:34
|
חברויות באינטרנט
|
חברויות באינטרנט היא תופעה שהתפתחה כחלק מתרבות האינטרנט, ובה אנשים מכירים זה את זה באמצעות האינטרנט. לפעמים הקשר מגיע גם לכדי חברות בעולם האמיתי.
רקע טכנולוגי
עם התפתחותו של האינטרנט וריבוי המשתמשים בו החל האינטרנט לתפוס מקום מרכזי יותר ויותר ככלי תקשורת וכאמצעי תקשורת.
מכיוון שהרבה מאוד אנשים יוצרים מגע זה עם זה באמצעות האינטרנט החלה להופיע תופעה של חברויות באינטרנט.
לצורך השימוש באינטרנט ליצירת קשרים בין-אישיים יש צורך באוריינות דיגיטלית, הכוללת את המיומנויות המאפשרות להשתמש במחשב ובאינטרנט באופן יעיל ובטוח.
יצירת חברויות באינטרנט
אנשים רבים מוצאים קבוצות אנשים המתעניינים בנושא משותף, אנשים רבים פוגשים זה את זה באמצעות תוכנות מסרים מיידיים, ישנם אתרים לחיפוש בן/בת זוג וישנם אתרי חדשות בהם כל אחד יכול לרשום את תגובתו לכתבה מסוימת.
אנונימיות וזהות וירטואלית
האינטרנט מאפשר שמירה על אנונימיות, כך שבמקרים רבים המשתמש אינו מחויב לחשוף את זהותו האמיתית.
מצב זה יכול להיות מנוצל לרעה. לדוגמה: בחברויות דרך האינטרנט קורה לעיתים קרובות שאנשים מספרים על עצמם דברים לא אמיתיים, במטרה למשוך אנשים להתחבר איתם על בסיס כוזב.
עם זאת, האנונימיות פותחת בפני המשתמשים גם הזדמנויות חיוביות כל עוד הם מקפידים לפעול במסגרת הנטיקה, שהיא אוסף כללי נימוס ונורמות התנהגותיות שהפכו חלק אינטגרלי מתרבות האינטרנט, ומשמשים לצורך תקשורת נכונה וחיובית באינטרנט.
זהות וירטואלית היא זהות חברתית דרכה משתמשי האינטרנט מגדירים עצמם בקהילות מקוונות ובאתרים.
השימוש באווטאר הוא נוהל מוסכם בו המשתמש יכול להציג את עצמו באופן הרצוי לו ללא תלות במאפיינים האמיתיים בעולם האמיתי. משום ששימוש מוצהר וגלוי באווטר הוא חלק מהנורמה של תרבות האינטרנט, אין הוא נתפס בגדר רמייה.
סכנות ושמירה על בטיחות
אחד האירועים הטרגיים שאירעו בגלל חברויות באינטרנט היה רציחתו של הנער אופיר רחום, תלמיד תיכון בן 16 מאשקלון, אשר פותה בראשית שנת 2001 על ידי פלסטינית להפגש עמה למטרות רומנטיות, לכאורה, אך משהגיע לפגישה והמשיך עימה במכוניתה, הסיעה את שניהם למפגש עם שאר חברי חוליית הטרור שרצחו אותו ביריות קלצ'ניקוב בעוד היא צופה מהצד. תיאור מעשה הפיתוי והרצח מפורט באתר האינטרנט "פרחים שבני חלוף" שהוקם להנצחת נפגעי טרור בישראל.
גולשי אינטרנט סיגלו לעצמם מספר כללים על מנת להימנע מתקריות דומות:
אין לתת כתובת או פרטים מזהים אחרים דרך האינטרנט, לרבות פרטי אמצעי תשלום.
אין לקבוע פגישה אלא לאחר התכתבות ארוכה עם האדם, שיחות טלפוניות ובדיקות רלוונטיות אחרות לגבי זהותו וכוונותיו.
לקבוע פגישות במקומות ציבוריים כגון בית קפה, על מנת שיהיו עוד אנשים בסביבה וכך אם לפוגש/ת יש כוונות רעות, תתעורר אצלו/ה רתיעה.
ראו גם
קשרים בין-אישיים
קהילה מקוונת
קישורים חיצוניים
זהירות אינטרנט, באתר "סנונית"
הערות שוליים
קטגוריה:תרבות אינטרנט
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
| 2024-04-10T17:39:41
|
יאיר רוזנבלום
|
שמאל|ממוזער|250px|לוחית זיכרון על ביתו של יאיר רוזנבלום ברחוב קלונימוס 9 בתל אביב
שמאל|ממוזער|260px|יאיר רוזנבלום (בשורה האחורית, במרכז) כמלווה מוזיקלי באקורדיון של שלישיית הגשש החיוור ב-1967
יאיר רוזנבלום (6 בינואר 1944 – 27 באוגוסט 1996) היה מלחין ומעבד ישראלי. נמנה עם חשובי היוצרים בזמר העברי, ומזוהה בעיקר כמלחין הלהקות הצבאיות.
ביוגרפיה
רוזנבלום נולד בתל אביב לבצלאל, יושב ראש ועד העובדים של תנובה, ולפנינה, רואת חשבון ב"מבטחים". בשנותיו הראשונות, התגורר עם הוריו ואחותו הבכורה עליזה בשכונת בורוכוב בגבעתיים. לאחר מכן עברה המשפחה לתל אביב, לרחוב ריינס 3, ובהמשך לבניין מעונות חברת תנובה ברחוב קלונימוס 9. בבית זה גר והלחין יאיר מסוף שנות ה-80 ועד מותו.
כחייל סדיר שירת רוזנבלום כאקורדיוניסט בלהקת הנח"ל, ונשאר מזוהה עם הלהקות הצבאיות, שאיתן הוסיף לעבוד כמדריך ומנהל מוזיקלי. רבים מהשירים שהלחין בכלל וללהקות הצבאיות בפרט הפכו לנכס צאן ברזל בזמר העברי. רוזנבלום גם גילה זמרים כותבים ומוזיקאים רבים שהיו בתחילת דרכם ושלימים הפכו לכוכבים גדולים בזמר הישראלי.
ממוזער|שמאל|250px|להקת "שיר לשלום" מימין: יאיר רוזנבלום, טל טמיר, אלון כליף, קרן רוזנבלום, נגה אלגום, שמעון ויצמן. בעת הקלטת שיר לשלום
ממוזער|שמאל|250px|שותפים להפקת שיר לשלום רחל הרמתי ויאיר רוזנבלום
לאחר שחרורו הלחין לתוכניתה הבאה של הלהקה, "בפעם ה-18" (1964), את השיר "חופשה רבע שנתית" ביוזמתו של שותפו החשוב ביותר לעתיד בכל הקשור ללהקות הצבאיות, במאי הלהקות הצבאיות דני ליטאי, שמספר שנים לאחר מכן ימנה אותו למנהל המוזיקלי של הלהקה. היה זה שירו הראשון שהתפרסם. לתוכנית ה-19 של הלהקה, "מהנח"ל באהבה" (1965), הלחין את השיר "ארבע אחרי הצהריים", למילותיו של יורם טהרלב. השיר היה המפגש הראשון של שני היוצרים, שמאז המשיכו להפיק יחד שירים רבים נוספים, בהם: "ישנן בנות", "היה לי חבר היה לי אח", "אנשי הדממה" ו"גבעת התחמושת".
בשנים אלו כתב את שיריו הראשונים במסגרת מחזמר שהיה שותף לו בקיבוץ נחשון. את המחזמר "ירח בעמק איילון", שנכתב לחג החמש–עשרה לקיבוץ נחשון כתבו רוביק רוזנטל, מירה מאיר ושאולי רוזנטל. את הפזמונים כתבו מירה מאיר ויאיר רוזנבלום.
בין השנים 1967–1977 עבד רוזנבלום עם מיטב הלהקות הצבאיות, בהן להקת הנח"ל, להקת חיל הים ולהקת פיקוד מרכז. הוא נחשב כמי שהכניס ללהקות אלו עיבודים חדשניים של רוק ופופ, אשר לא היו מקובלים עד אז במסגרת הצבאית. בין היתר עשה שימוש בגיטרות חשמליות ובאורגן חשמלי, בעיקר מסוג פרפיסה (שצליליו בולטים במיוחד בשירים כמו "מה אברך"), שהחליפו את צליל האקורדיון הישן.
בהמשך דרכו עבד עם מרבית הפזמונאים בישראל, בהם יוסי בנאי, אהוד מנור, יענקל'ה רוטבליט, ירון לונדון וחיים חפר.
רוזנבלום הלחין שירי משוררים רבים, בראשם של נתן אלתרמן ("אוריאנה", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", "מסביב למדורה", "האם השלישית", "ליל חניה", "המשתה") וכמו כן של אברהם שלונסקי ( "בואי כלה"), חיים גורי ("בלדה ליצחק שדה"), דליה רביקוביץ ("תקופות השנה", "סוף הנפילה"), אברהם בן יצחק ("בודדים אומרים") ועוד.
רוזנבלום גילה את הפזמונאית רחל שפירא והלחין את שירה הראשון, "מה אברך". את השיר מצא בחוברת זיכרון לזכר בן כיתתהּ של שפירא, שנהרג במלחמת ששת הימים. רוזנבלום כתב גם מילים למספר שירים שהלחין. אחד מהם הוא השיר "מיקה", בביצועו של אפרים שמיר שנכתב למיקה מרידור, שהייתה חברה בלהקת פיקוד המרכז, ובמשך מספר חודשים היה להם רומן, אך לבסוף היא נישאה ליגאל בשן. למיקה הוא גם כתב את השיר "סוף כל פרפר". כן כתב את השירים "הללויה" ו"המלך ואני" ללהקת הנח"ל, "מקפלות המצנחים" ו"אני ואתה" ללהקת פיקוד המרכז, ו"אם ייפול הכוכב שלי" לאילנית.
אחד השירים המוכרים ביותר שהלחין הוא "שיר לשלום" שחיבר יענקל'ה רוטבליט, והתפרסם בביצועהּ של להקת הנח"ל עם הסולנית מירי אלוני. תחילה היה השיר שנוי במחלוקת ואף נאסר להשמעות בצה"ל, אך אט אט זכה בלגיטימציה, שהגיעה לשיאה כשהושר על ידי יצחק רבין בעצרת השלום, שבסיומהּ נרצח.
רוזנבלום חיבר שירים ללהקות ולזמרים רבים. שימש כמנהל מוזיקלי לאמנים ולהרכבים שונים, בהם רבקה מיכאלי, יוסי בנאי ולמספר תוכניות של "הגשש החיוור". מיטב שיריו היוו את פסקול סרט הפולחן "הלהקה", להם יצר עיבודים מוזיקליים חדשים. כמו כן הלחין לפסקול הסרט צ'ארלי וחצי את נעימת "בלילה על הדשא".
ב-1972 זכה רוזנבלום בפרס כינור דוד בקטגוריית "מלחין השנה" וב-1996, זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים בתחום הזמר העברי.
בשנים 1987–1990 הלחין ללהקת "דור שני קריית מלאכי" את שיריה.
בשנת 1990, בעת שהתגורר בקיבוץ בית השיטה, הלחין את תפילת יום הכיפורים "ונתנה תוקף". הלחנת הפיוט הוקדשה לזכרם של 11 בני הקיבוץ שנהרגו במלחמת יום הכיפורים, והוא הפך להיות מושר בלחן זה בבתי כנסת רבים. הביצוע המקורי היה של חנוך אלבלק. לימים התקבל הלחן גם בקרב המגזר החרדי, והתפרסמו ביצועיהם של הזמר החסידי אברהם פריד, ומקהלת שירה.
ב-1993 הפיק בשותפות עם רחל הרמתי מופע אישי בשם "שיר לשלום", בו ביצע את מיטב שיריו יחד עם זמרים צעירים, ביניהם בתו קרן. הלהקה הופיעה ברחבי הארץ וזכתה לשבחים, ואף עמדה לנסוע לסיבוב הופעות בארצות הברית, שנקטע עקב מחלתו ומותו.
ב-2003 הופק מחזמר להיטים בבימוי גדי ענבר ובהשתתפות בוגרי בית הספר "בית צבי" בשם "מיקה שלי", על פי שיריו של יאיר רוזנבלום. ביולי 2018 הועלה "מיקה שלי" על הבמות פעם נוספת, והפעם בתיאטרון הלאומי "הבימה", בעיבודו ובבימויו של משה קפטן ובהשתתפותם של יובל דיין, מיקי קם ואחרים.
ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.
חיים אישיים
בשנת 1972 התחתן עם עדנה רמות (ויסברגר), אותה פגש כאשר שירתה כקצינת החינוך בפיקוד מרכז בעת שעבד על תוכניות הלהקה. עדנה הייתה שותפה לחייו של יאיר ב-17 שנות נישואיהם. לימים ניהלה את נציגות משרד התיירות בלונדון, בניו יורק ולאחר מכן את בנייני האומה בירושלים. בשנת 1974 נולדה בתם היחידה קרן רוזנבלום פולק, שלמדה בבית הספר הגבוה למוזיקה "רימון" והופיעה עם אביה בעשרות ההופעות של מופעו "שיר לשלום" בשנות ה-90. יאיר ועדנה התגרשו בשנת 1989.
רוזנבלום למד לתואר ראשון ושני בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית יעקב רז. בשנים 1981 עד 1985, בזמן שהותו באנגליה, הוא כיהן כקונסול התרבות של הפדרציה הספרדית העולמית בלונדון, ובמקביל השלים עבודת דוקטורט בהיסטוריה, בנושא "צבא-חברה-תרבות: יחסי-גומלין".
נפטר ממחלת סרטן הוושט בשנת 1996, בגיל 52, ונטמן בבית העלמין בקיבוץ עינת.
הנצחתו בבול דאר
ב-22 במאי 2009, הנפיק דאר ישראל סדרה של 12 בולי דאר על "מוזיקה ישראלית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של יאיר רוזנבלום שעליו מופיע דיוקנו. האמנית מירי ניסטור סופר עיצבה את הבול. על השובל, כיתוב של שורה מתוך הלהיט "שיר לשלום": "לכן רק שירו שיר לשלום".
משיריו המוכרים
שירים ללהקות הצבאיות
להקת הנח"ל: "שיר לשלום", "קרנבל בנח"ל", "בשמלה אדומה", "שלווה", "ישנן בנות", "הייתי נער", "הבן יקיר לי", "הללויה", "החיים היפים", "חופשה רבע שנתית", "טרנטלה", "מי היה החולם", "בלדה על יצחק שדה", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", "אנחנו ואתם", "שיר רחוב", "ארבע אחרי הצהריים", "בואי כלה", "ללא מילים"
להקת פיקוד מרכז: "גבעת התחמושת", "שירו של צנחן", "מקפלות המצנחים", "יש לי אהוב בסיירת חרוב", "המלווה", "שבחי החושך", "סוף הנפילה", "מסביב למדורה", "בן-גוריון", "תחת עץ האקליפטוס"
להקת פיקוד צפון: "בלילה על הדשא", "בוא איתי אל הגליל", "שני דרורים"
להקת גייסות השריון: "בעקבי הדרך", "הרצל", "האם השלישית"
להקת חיל הים: "מה אברך", "המלח גבריאל", "אנשי הדממה", "כשאהיה גדול", "בוא לים", "אין כבר דרך חזרה", "השמש בפיראוס"
להקת חיל האוויר: "היֵה לי חבר היֵה לי אח", "תמיד עולה המנגינה", "בתוך", "מוכרחים להמשיך לנגן".
שירים לזמרים והרכבים
אלבומים
גשם אחרון - השירים היפים של יאיר רוזנבלום - אוסף כפול. 1996
זה השיר שלך - השירים היפים של יאיר רוזנבלום (חלק ב'). 1997
שלווה - אבי פרץ שר יאיר רוזנבלום. 1997.
שירים הם חברים, משירי יאיר רוזנבלום. עריכה והנחיה - נחום הרציון, ארגון וכתב - אילנה האי, מועדון הזמר האזורי, בני שמעון, קיבוץ דביר, 1994.
"הלהקה", פסקול הסרט על גבי תקליטור, גלובוס יונייטד, 2004.
להקת פקוד דיזנגוף, הנהלה מוזיקלית ועיבודים - יאיר רוזנבלום, 2004.
לקריאה נוספת
קרן רוזנבלום-פולק (עורכת), תמיד עולה המנגינה - משירי יאיר רוזנבלום, ידיעות ספרים, 2013.
קישורים חיצוניים
פיזמונה - יאיר רוזנבלום
יאיר רוזנבלום באתר הספרייה הלאומית
יאיר רוזנבלום: אלכימאי של בידור ומיליטריזם: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
יאיר רוזנבלום באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:מפיקים מוזיקליים ישראלים
קטגוריה:מעבדים מוזיקליים ישראלים
קטגוריה:מנהלים מוזיקליים
קטגוריה:אקורדיוניסטים ישראלים
קטגוריה:בוגרי בית הספר הר נבו (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב: החוג לתיאטרון
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטאות ומכללות בממלכה המאוחדת
קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:חברי להקת הנח"ל
קטגוריה:תל אביב-יפו: אמנים
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:אישים הקבורים בעינת
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1944
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1996
| 2024-10-01T20:35:50
|
אל (אל כנעני)
|
שמאל|ממוזער|200px|"אל" בכתב פיניקי/עברי עתיק
אֵל (באוגריתית: 𐎛𐎍 – אִל, נהגה לעיתים אִלֻ) הוא ראש האלים בפנתאון במיתולוגיה הכנענית. הוא ידוע בעיקר מאפוס השירה שנמצא באוגרית. נקרא גם שור־אל (באוגריתית: 𐎘𐎗𐎟𐎛𐎍) - סמל הכוח והפריון, ו"קדוש" במובן של נשגב ונעלה.
שמותיו, כוחותיו ופעולותיו
אל מכונה באוגרית בכינויים "בני בנות" (=יוצר היצורים, בונה הבניות), "אב אדם" (=אבי האדם) ו"אב שנם" (=אבי השנים). "מלכ יכננה" (=מלך בוראה) ו"לטפן אל בעל הלב" (האל הלטפן בעל הלב, בשל רחמנותו וטוב ליבו), מתואר כאל השמים ואביהם של כל האלים שיושב במקום המרוחק מהיישוב, ב"אפיקי תהומותיים" ובמוצאי הנהרות.
על פי המיתולוגיה הכנענית, אל התחתן עם אשרה והוליד שבעים בני-אלים, ביניהם בעל, עשתרת, ענת, ים, מות ועוד אלים נוספים. כמו כן, על פי שיר הולדת האלים הנעימים והיפים, הוליד מבנות האדם שני בנים-אלים, את שחר - אל הזריחה ואת שלם - אל השקיעה.
אף שהוא מתואר כמלך, בפועל משלו ופעלו בעולם בניו: בעל, מות, ים וענת, כל אחד בטריטוריה נפרדת (שבעים אומות, כמופיע גם במסורת היהודית), והוא היה בתפקיד של שליט עליון, שבשעת משבר בניו נוטלים ממנו עצה ורשות.
אחד מסמלי האל אל, שסימלו גם אלים עליונים בפנתאון המסופוטמי והחתי, הוא .
אל מוזכר בכתובות מממלכת שמאל, ובכתובות ספירה הוא מופיע בשם אל-ועלין (=אל-ועליון). פילון איש גבל מרבה לתאר את Ἡλος (אֵל) ומזהה אותו עם קרונוס היווני. יש ביניהם נקודות דמיון רבות, והמרכזית היא ששניהם נחשבו לאל הזמן ("אַב שנם", אב השנים, היה מכינויי אל בשירה האוגריתית).; יש הטוענים שהפירוש לא סביר מאחר שבאוגרית הריבוי של "שנה" היה "שנות", ומפרשים לפי שכמן ושונם, השונמית וכיוצא בהם, אולם ייתכנו שתי צורות ריבוי לאותה מילה. "אל קנ ארץ" (אל הקונה, היוצר את הארץ) מוזכר בכתובת אזתוד, בכתובת נאו־פונית מלפקי המקדישה לו אכסדרה, ככינוי לאל התדמורי בעל־שמין (בעשמין קנה די רעא), וכן במקרא ( – וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ).
בכתובות מממלכת שמאל מוזכר, בנוסף לאל, גם אלוהות בשם "רכבאל", שמשמעה ככל הנראה ה של האל אל; את רכבאל סימל כנראה צמד סמלים – עול של מרכבה (סמל להיותו רַכָּב) וגלגל השמש המכונף (סמל האל אל, אליו שייך רכבאל).
ארכאולוגיה
בתבליט אבן מאוגרית שנמצא כיום במוזיאון הלאומי של חלב בסוריה, מתואר אל כמלך מזוקן בעל קרניים (סמל הפיריון), היושב על כיסאו ורגליו מונחות על הדום, כאשר מלך אוגרית מגיש לפניו מנחה, ומעליהם גלגל השמש המכונף, סמל האל אל. בצלמית אחרת שנמצאת במוזיאון דמשק, מתואר אל כמי שיושב על כיסא ללא משענת.
בכל הפסלונים הוא ישוב, לבוש בכותונת ארוכה שמגיעה כמעט עד נעליו, רגליו מונחות במקביל על הקרקע או ההדום, ידו הימנית מורמת לשלום, ולראשו כתר גבוה.
בין כתובות חמון התגלו שתי כתובות על פסלי אבן, שניהם מתארים גבר ערום עד לחלציו ועונד שרשרת בסגנון מצרי, מתוארכים לתקופה התלמיית, ומייצגים את האלוהויות אליהן הוקדשו (ולא את המקדיש). על גב כל אחד מהפסלים הקדשה, שתי ההקדשות זהות מלבד האלוהות להן הן מוקדשות – אחת ל"אל" ואחת ל"אס[ר]". "אל" הוא אל הכנעני או אלוהי ישראל, ואילו "אסר", הידוע מכתובות פיניקית אחרות (כמו הקיפוסים של מלקרת) כאוסיר המצרי, הוא פה אולי דווקא אלוהי ארץ אשר, הנזכרת בכתובות מצריות מהמאות ה־14–13 לפנה"ס. כתובת זאת נושאת את הדיו של המיתוס המסובך, בעל האופי האקלקטיסטי העברי־כנעני, וקשורה כנראה באגדות על מייסד קרתחדשת בשם Asoros.
בכתבי אוגרית
על פי השירה האוגרית, מבקש האל בעל לאחר ניצחונו לבנות לו ארמון. הוא מבקש מאחותו ענת שתשכנע את אל להסכים לכך ולתת הוראה לאל האמנות כתר-וחסס לבנות לו ארמון. (לוח אב"ה עמודות ד'-ה'). בסופו של דבר, אשרה היא זו שמשכנעת אותו לבנות את ארמונו של בעל.
באגדת אקהת אל מברך את שופט הצדק דנאל ביורש אקהת, שמאוחר יותר האלה ענת מבקשת ממנו רשות להורגו. ואילו באגדת כרת הוא זה שנותן עצה למלך כרת הערירי, כיצד ליצור לעצמו שושלת חדשה, ואף דואג לריפויו ממחלה חשוכת מרפא באמצעות בריאת תרופה בשם "שעתקת". על פי המתואר בחג ראש היין, שהיה חג הכנת היין הכנעני שנחגג בחודש תשרי, הובאו לכבודו מנחות בציר ענבים. קורבן נוסף שהיה נעשה לכבודו היה של שה.
בלחש עלילת האלים הנאבקים בנחש, הדמות המרכזית "אם פחל" קוראת לאמה, הדמות המרכזית השנייה, שמש, להוביל קול אל אלים שונים במעונותיהם, כדי להודיעם לחש קסם נגד נשיכת נחשים. לכל קריאה לאל מוקדש קטע ביצירה, כאשר ההבדל בין הקטעים הוא רק בשם האל ומעונו; לאל מוקדש הקטע הראשון מבין קטעים אלה, ומעונו הנזכר בלוח הוא מעונו המוכר "מבוך נהרים, בעדת תהומותיים". בלוח הממשיך את הלוח הזה, בשל ערפל שכיסה את הארץ גברה "חמה" (ארס), ובין האלים הרבים שנזכרו (רובם בזוגות) כאוספי ה"חמה" מוזכר שוב אל, הפעם יחד עם חורון.
במחזה הולדת שחר ושלם, לאחר דברי פתיחה, מוצגים אל ונשותיו, בשְדה אשרה ורחמי (כנראה ענת), על שפת הים. אל עוסק בגחלים, ומנסה לקיים יחסי מין עם נשותיו; חלק מהחוקרים מפרשים את הסצנה כחוסר הצלחה לקיים יחסי מין בשל אין אונות, אך אחרים מפרשים את הקטע החזרתי כסיטואציה בה אל מרים ומוריד את איבר מינו, ורואים בו ביטוי לכוחו של אל ויכולתו לשלוט באיבר מינו; לאחר טקס הכולל ירי בציפור וצלייתה על הגחלים, החוזר על עצמו כמה פעמים, "ידו" (איבר מינו) מתוארת כארוכה כים, הוא משגל את הנשים והן הרות. לאחר חודשי ההריון נולדו שחר ושלם. תאבונם רב, והם מתוארים כאוכלים את כל הנקרה בדרכם; אל קורא קריאות צער ומגרשם למדבר קדש לשבע שנים. בשנה השמינית מגיעים למזרע בפאת המדבר, ודורשים מהשומר להיכנס, שיאכילם וישקם, והוא מכניסם ונותן להם לחם ויין. השורות האחרונות לא שרדו, אך נראה שתם סבלם של השניים והם התקבלו בחזרה בקרב האלים.
במקרא
לדעתם של מספר חוקרי מקרא, היישוב הכנעני בית אל נקרא כך על שם אל.
לפי אחת ההבנות, ישנו מקום נוסף בתנ"ך שמוזכר בו "אל" הכנעני. לאחר מלחמת ארבעת המלכים, מסופר שמלכיצדק מלך העיר שלם (שמזוהה כמלך הכנעני של ירושלים), שגם מוזכר ככהן לאל עליון (אל ועלין – שם כפול כפי שהם מופיעים בכתובות ספירה) הוא אל הכנעני, מוציא לחם ויין לאברהם, ומברך את אברהם ואת אל לרגל ניצחונו של אברהם במלחמה (). ראיה אפשרית לכך שאכן מדובר באל הכנעני עולה מהשוואת דברי מלכיצדק לדברי אברהם שם: מלכיצדק אומר , ואילו אברהם אומר בעוד אברהם משתמש במילים 'אל עליון' כתואר לה', מלכיצדק משתמש בהן כשם, ומכאן נראה שמדובר באל הכנעני.
על פי קאסוטו ישנה במקרא התייחסות לאל הכנעני בכמה פסוקים.
ב, בפי המלך הנכרי:
וכן בפסוק הסתום שב:
הפירוש המתקבל יותר על הדעת לדעת קאסוטו הוא שבני יהודה תועים אחר האלים הכנענים אֵל והקדושים חבריו. לדעת קאסוטו, דברי הנגיד הכנעני של העיר צור ב (קינת יחזקאל על צור) מתייחסים כנראה לאל הכנעני או לכל הפחות יש בהם מעין רמז אל אֵל, היושב "בקרב אפיקי תהומותיים":
נקודת דמיון נוספת בין אל הכנעני ליהוה היא בתיאורם המשותף כמלכים היושבים על כסאם:
כמו כן, בחזונו של יחזקאל הנביא מתואר שהוא ראה דמות אדם על דמות הכיסא (). למרות העובדה שאל מתואר כמלך, למעשה הוא לא שלט כמלך בפועל, וקאסוטו משער על פי ניתוח השירה האוגריתית ובדומה לסיפורי המיתולוגיה על קרונוס, שלתפיסת הכנענים בתחילה אל שלט על כל העולם ולאחר מכן בניו (בעל, מות וים) הדיחו אותו משלטונו וחילקו ביניהם את השליטה על העולם. בנוסף, אפשר לערוך אנלוגיה בין נשואי אל לאשרה כמו ה' לאשרה כפי הממצא של "ליהוה ואשרתו" באמונה הפוליתאיסטית הישראלית בתקופת הראשון.
טקסטים נוספים
חוקר המקרא ומצרים העתיקה, דוד שפירא, קיבץ בספרו, "יכין ובועז", מספר ראיות לשמות תאופורים בעלי סיומת "אל" במצרים העתיקה של סביבות המאה ה־13 והמאה ה־14 לפני הספירה, באופן המצביע לדעתו על אמונה מקומית באל אל. שפירא נסמך על ראיות נוספות ומסיק כי הפיכתו של אל לחשוב בפנטאון המקומי הגיעה בהשפעה של קבוצות שהגיעו למצרים מאסיה, כמו החיקסוס.
לקריאה נוספת
נגה וגיא דרשן, המיתולוגיה הכנענית (מסדרת מיתוסים), מפה הוצאה לאור בע"מ, 2009.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלים כנעניים
קטגוריה:ראשי פנתאון
| 2024-10-15T11:51:29
|
כלי נשק מודרניים
|
הפניה כלי נשק
| 2008-03-08T17:23:25
|
אי
|
שמאל|250px|ממוזער|אי בודד באוקיינוס השקט
ממוזער|שמאל|250px|האי ספצס שביוון
ממוזער|שמאל|250px|איי ראש הנקרה
בגאוגרפיה, אִי הוא שטח אדמה אשר מוקף ים מכל קצוותיו אשר קטן מיבשת וגדול מסלע. קיימים איים שנוצרו בתהליכים גאולוגים טבעיים וקיימים איים מעשה ידי אדם שנקראים איים מלאכותיים.
הגדרה
250px|שמאל|ממוזער|אי בנהר סארנאק שבניו יורק
ממוזער|שמאל|250px|אי ליד מדגסקר (בעצמה אי)
ממוזער|שמאל|250px|איי פיג'י
אי הוא יבשה מוקפת מים. ההבחנה בין אי ליבשת אינה קבועה. ההבחנה המקובלת היא שאוסטרליה אינה אי אלא יבשת ומכאן שאי אינו יכול להיות גדול מאוסטרליה.
ההגדרה אם אי צריך להיות מוקף מים כל הזמן, כלומר, האם יבשה, שבזמן השפל מחוברת ליבשה אחרת, אך בזמן הגאות היא מוקפת במים, היא אי, נמצאת במחלוקת.
קבוצה של איים הקרובים זה לזה מבחינה גאוגרפית או גאולוגית נקראים ארכיפלג.
אפשר עדיין לקרוא לאי שחובר באופן מלאכותי ליבשת בעבר כאי, לעומת זאת יבשה שמופרדת מהיבשת על ידי תעלה מלאכותית בדרך כלל לא תחשב כאי.
אי המחובר ליבשה באמצעות רצועת חוף צרה, טבעית (טומבולו) נקרא "אי לכוד".
היווצרות איים
שמאל|ממוזער|250px|האי טברואה שבפיג'י
ממוזער|שמאל|250px|איי פקלינסקי בקרואטיה
שמאל|ממוזער|250px|האי או תאנט, אי מלאכותי בניו יורק
אי יכול להיווצר ממספר אופנים:
על ידי עליית מפלס המים. איים שקרובים ליבשת נמצאים על אותו מדף יבשתי. האיים נוצרו עקב עליית מפלס המים, ולכן סביב איים אלה אין מים עמוקים. דוגמה לכך היא בריטניה הגדולה.
עקב נדידת היבשות. אוסטרליה הייתה בעבר מחוברת לאנטארקטיקה ומדגסקר לאפריקה. עקב היפרדות הלוחות הטקטוניים נפרדה מדגסקר מאפריקה ולמעשה מתרחקת ממנה גם כיום. זהו המצב גם באיי סרדיניה וקורסיקה מול אירופה.
עקב פעילות געשית. איים שנוצרו על ידי הצטברות לבה וטפרה במהלך התפרצות געשית. ישנם איים שנוצרו בגלל פעילות געשית עקב התנגשות בין שני לוחות טקטוניים, כשאחד מהם שוקע מתחת לאחר. איים אלה הם חלק מקשת איים, דוגמת איי מריאנה והאיים האלאוטיים. ישנם איים שנוצרו מעל רכס מרכז אוקייני שהגיע לפני הים. כאלו הם איסלנד שהוא האי הגעשי הגדול בעולם ויאן מאיין. ישנם איים שנוצרו מעל נקודה חמה, כלומר הם נמצאים בנקודה בה ישנה פעילות געשית תוך-לוחית, שאינה קשורה לפעילות טקטונית. כאלה הם איי הוואי.
על ידי אלמוגים. אטול הוא אי שנוצר משונית אלמוגים, שנבנתה על שרידי הר געש השקוע בים. על ידי הצטברות של אלמוגים שיכולה להגיע למאות מטרים, השונית מגיחה מעל פני המים ויוצרת אי חדש. האטולים הם לרוב בצורת טבעת כאשר הלגונה המרכזית, רדודה. האיים המלדיביים הם דוגמה לאטול.
על ידי נהר. איים בנהר מתרחשים בדלתות של הנהרות גדולים. הם נוצרים על ידי תסחיף של המשקעים בנקודות בהן הזרימה של הנהר מאבדת חלק מעוצמתה. איים אלה שטחם משתנה והם אף יכולים להיעלם כאשר נפח המים גדל או מהירות הזרם גדלה.
על ידי פעילות טקטונית. עקב פעילות טקטונית שאינה מתבטאת בגעשיות בה לוח אחד נדחף מתחת לאחר, מתרומם אי מעל פני הים כאשר הלוח העליון מתקמר. דוגמה לכך היא האי ברבדוס.
עקב נסיגת הקרחונים. עם נסיגת הקרחונים והמסתם נוצר תהליך בו הלחץ של הקרחון על קרום כדור הארץ פוחת והקרום שב ומתרומם למצבו המקורי. הדבר יכול לגרום להיווצרות איים. דוגמה לאי כזה הוא האי בורנהולם.
היות שלאי אין גבולות עם מדינות אחרות הוא עשוי להיות מרוחק ומבודד. לדוגמה האי פיטקרן הוא מהאיים המיושבים המבודדים ביותר בעולם. האיים המיושבים הקרובים אליו ביותר הם איי מנגרבה, מרחק של 529 ק"מ, אי הפסחא, מרחק של 2,075 ק"מ וטהיטי במרחק של 2,325 ק"מ. ניו זילנד מרוחקת כ-5,000 ק"מ מהאי, וצ'ילה מרוחקת 5,333 ק"מ מהאי.
האיים הגדולים בעולם
ממוזער|250 פיקסלים|קרחונים בגרינלנד, האי הגדול בעולם.
דירוג שם האי מדינה עיר ראשית שטח בקמ"ר1 גרינלנד נוק 2,130,8002 גינאה החדשה (מערב גינאה החדשה)פורט מורסבי 785,7533 בורנאו (קלימנטן) מזרח מלזיה סמירנדה 743,3304 מדגסקר אנטננריבו 587,0415 באפין איקאלואיט 507,4516 סומטרה מדן 473,6067 הונשו טוקיו 227,4148 ויקטוריה קיימברדיג' ביי 217,2919 בריטניה הגדולה לונדון 216,77710 אלסמיר גריס פיורד 196,23611 סולאווסי (סלבֶס) מקסר 189,21612 האי הדרומי כרייסטצ'רץ 150,73713 ג'אווה ג'קרטה 132,10714 האי הצפוני אוקלנד 114,05015 ניופאונדלנד סנט ג'ונס 108,86016 קובה הוואנה 105,00717 לוזון מנילה 104,68418 איסלנד ריקוויק 102,82819 מינדנאו קגאיאן דה אורו 94,62720 אירלנד (צפון אירלנד)דבלין 84,40621 הוקאידו סאפורו 78,07322 סחלין יוז'נו-סחלינסק 76,40023 היספניולה סנט דומינג 74,70024 בנקס סקס הרבור 70,02825 סרי לנקה קולומבו 65,26826 טסמניה הובארט 64,51927 דבון -דבון זה אי לא מיושב 55,24728 ארץ אלכסנדר אנטארקטיקה (תביעות טריטוריאליות לארגנטינה, לממלכה המאוחדת ולצ'ילה) -ארץ אלכסנדר היא אי לא מיושב 49,070
ראו גם
ענקיות איים
ננסות איים
מדינת אי
איון (גאוגרפיה)
אי בודד
לקריאה נוספת
פרופסור משה ברור, "אי", לקסיקון גאוגרפי, עמוד 3, הוצאת יבנה, ה'תשס"א
קישורים חיצוניים
רשימת 100 האיים הגדולים בעולם
הערות שוליים
*
קטגוריה:צורות נוף
| 2024-06-25T20:24:17
|
נדידת בעלי חיים
|
שמאל|ממוזער|250px|שחפית הקוטב, החיה העוברת את הנדידה המחזורית הארוכה ביותר, מהקוטב הצפוני לאנטארקטיקה ובחזרה.
נדידת בעלי חיים היא תנועה של אוכלוסיות בעלי חיים על פני מרחקים גדולים מבית גידול אחד למשנהו. הנדידה מתרחשת בזמנים קבועים בשנה, וכוללת תנועות דו כיווניות בלבד. בעלי החיים יוצאים ממקום מסוים, עוברים לתקופה מסוימת למקום אחר, וחוזרים לאחר זמן מה לנקודת המוצא. הנדידה נערכת לשם חיפוש אחר מזון, חיפוש אחר אזורי מחיה עדיפים, חיפוש אחר אספקה של מזון זמין או מחיפוש אחר אתרי רבייה. ישנם דפוסי תנועה נוספים, כגון תפוצה או הגירה שבהם גם בעלי החיים עוברים מרחקים ארוכים, אך לא חוזרים לנקודת המוצא.
בעלי חיים נודדים
שמאל|ממוזער|250px|נדידה של אווזי ברנטה לבנת-לחי.
שמאל|ממוזער|250px|עדר גנו נודד חוצה נהר במזרח אפריקה.
שמאל|ממוזער|250px|נדידה של ארבה גדול בישראל. קיבוץ גדול של ארבה יכול לגרום לנזקים קשים.
העופות הם בעלי החיים הידועים יותר מכולם בנדידה שלהם, אך גם יונקים שונים, וחלק מהדגים והחרקים נודדים. בעלי חיים רבים נוהגים לנדוד: פרסתניים אפריקנים רבים, שהידוע שבהם הוא הגנו הכחול, נודדים עם תחילת עונת היובש בסרנגטי לאזורים שבהם קיימת אספקה של עשב טרי, לצד פרסתנים נוספים כדאמאליסק הסהר, בובאל קוקה, צבי תומסון ואימפלה; נדידה זו מכונה "הנדידה הגדולה". גם באסיה פרסתנים כצבי יעלי מונגולי, סאיגה ואנטילופה טיבטית נודדים בשל מחסור במזון או בשל מזג אוויר קפוא ברחבי הערבה האסייתית והרמה הטיבטית. אחת לזמן מסוים, קבוצות גדולות של חגבים יכולות להתקבץ יחדיו ללהקת ארבה המונה מיליוני פרטים ולנדוד בחיפוש אחר טרף. נדידה זו מזיקה מאוד לחקלאות, מפני שהארבה נוהג לחסל כל מקור מזון שהוא נתקל בו תוך זמן קצר יחסית.
נדידת עופות היא תופעה זואולוגית, המתרחשת פעמיים בשנה, כאשר עופות רבים נודדים מאתרי הקינון (בדרך-כלל באזורים קרים יחסית) למעונות-חורף באזורים חמים יותר. העופות נודדים בין אירופה לאפריקה, בין אמריקה הצפונית והדרומית ואף בין הקטבים. רובם של העופות הנודדים האירופאים עוברים במסלול הנדידה דרך ארץ ישראל, ואף שוהים בה לילה או יותר. מיעוטם, כמו השלוים, חוצים את הים התיכון ונוחתים בחוף הצפוני של אפריקה. מספר העופות שנאמד בכל "גל נדידה" שכזה הוא כחצי מיליארד, מהם כחצי מיליון חסידות. שחפית הקוטב היא המיטיבה לנדוד מבין כל העופות וככל הנראה גם מבין כל בעלי החיים, והיא נודדת מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי ובחזרה.
גם מינים שונים של יונקים ימיים, כגון לווייתנאים, נודדים מרחקים גדולים מאוד עם חילוף עונות השנה בחיפוש אחר אספקת פלנקטון טרייה ומזג אוויר מתאים יותר; במהלך נדידה זו לעיתים נעים הלווייתנאים מאזור אחד הקטבים ועד לקו המשווה, ואף יותר מכך. גם טורפים ימיים מסוימים, כגון כלבי ים, נוהגים לנדוד. הפרפרים והעשים הם העיקריים שבין החרקים הנודדים. מיני פרפרים מסוימים, כגון הדנאית המלכותית, נוהגים לנדוד (בעיקר בשל שינויי מזג אוויר). הנדידה תופסת את רוב ימי חייה של הדנאית המלכותית, ובמהלכה היא עוברת מרחק של יותר מ-4,500 קילומטרים, מצפון אמריקה הצפונית למרכז מקסיקו. הסיבה העיקרית לנדידה בקרב דגים, כמו במקרה של הסלמון שחוזר לאתר הולדתו כדי להטיל ביצים ומת בתום מסע זה, היא חיפוש אחר אתרי רבייה.
אורכן של הנדידות שונה ממין למין, במהלך הנדידה יכולים לעבור בעלי החיים מרחקים קצרים או ארוכים, מסיבות שונות: חיפוש אחר מקורות מזון זמינים; נדידה לאזור בו מזג אוויר מתאים יותר; אתרי רבייה, וכיוצא בזה. הנדידה יכולה להתרחש בתקופות שונות: בהתאם לעונת השנה; בהתאם לשלב התפתחותי כלשהו בחייו של בעל החיים; או בהתאם לשינויים החלים בסביבתו או בתזונה שלו.
נדידה בין דורית
אצל בעלי חיים שאורך חייהם קצר, מתקיימת לעיתים נדידה בין דורית. פרט עושה את הדרך הלוך, ותוך כדי הנדידה הלוך מתרבה, וצאצאיו עושים את הדרך חזור.
אחד מהמינים המפורסמים והנפוצים בעולם שעושים זאת הוא נימפית החורשף העובר בדרכו גם בתחומי ישראל.
ניווט
שמאל|ממוזער|250px|בעלי חיים מסוימים משתמשים בשדה המגנטי של כדור הארץ לצורך ניווט במהלך נדידתם
אחת השאלות הגדולות בנוגע לנדידת בעלי החיים, היא כיצד מצליחים בעלי החיים למצוא את דרכם במהלך הנדידה, גם כשאתר היעד נמצא במרחק רב, המגיע לעיתים עד מאות או אלפי קילומטרים מאזור המחיה הרגיל של בעלי החיים? שאלה זו מתחדדת לנוכח העובדה שבעלי חיים רבים, כגון הסלמון והדנאית המלכותית, מבצעים את הנדידה פעם אחת בחייהם בלבד, וכך נפסלה הטענה המסבירה את ההתמצאות במעקב של בעלי החיים הצעירים יותר אחרי אלו שכבר עברו מסעות אלו; יתרה מכך, במהלך נדידה לעיתים עופות צעירים עוקפים עופות בוגרים יותר, שכבר עברו את המסע.
כיום ידוע שבעלי חיים מסוימים, כגון חלק מן העופות והלווייתנאים, מסתמכים על השדה המגנטי של כדור הארץ בנדידתם. אחרים, כגון הפרסתניים האפריקנים, רגישים לקולות בתדרים נמוכים מאוד ומסוגלים לשמוע את קול הגשמים והסערות גם כשזה נמצא במרחק עשרות קילומטרים מהם, וכך מכוונים את כיוון נדידתם. בעלי חיים אחרים, כגון מיני עופות מסוימים, מסתמכים על מיקום השמש והכוכבים בשמים, ואילו אחרים משלבים בין גורמים אלה לבין השעון הביולוגי שלהם או דפוסי הנדידה התורשתיים הטבועים בחומר הגנטי שלהם.
גלריה של חיות נודדות
באוויר:
ביבשה:
בים
ראו גם
הנדידה הגדולה - סדרה של ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק המלווה מינים נודדים ואת האתגרים הכרוכים במסעם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זואוגאוגרפיה
קטגוריה:אתולוגיה
| 2024-06-22T03:30:18
|
בשר עוף
|
שמאל|ממוזער|200px|עוף צלוי
שמאל|ממוזער|200px|עופות למכירה בשוק לה בוקריה בברצלונה
שמאל|ממוזער|200px|נתחי עוף מטוגנים
בשר עוף הוא בשר למאכל שמקורו בעופות, ובעיקר בתרנגול הבית, תרנגול הודו וסוגים נוספים של פסיוניים כמו שליו וחוגלה. בלשון הדיבור קרוי בשר זה "עוף". בשר העוף נחשב לרוב קל להכנה, ואינו דורש עיבוד מיוחד (כמו יישון בבשר בקר).
עופות מאכל
במינוח "בשר עוף" מקובל להתייחס בעיקר לתרנגול הבית. הנפוצים שבעופות המאכל הם תרנגולות, ברווזים, אווזים, תרנגולי הודו, טווסים, יונים ושליו.
חלקי העוף
בשר העוף נחלק למספר נתחים:
חלקים פנימיים
לב
כבד
טחול
ריאות
"קורקבן" - כינוי לקיבת השרירים
כנפיים - בגריל, גם ברוטב, כמו כנפי באפלו
חזה - נתח זה משמש לרוב להכנת שניצלים, מאכלים מוקפצים ועוד. דל בשומן ודורש בישול קצר או טיגון.
כרעיים - זהו צירוף של שוק וירך מחוברים. נקרא בסלנג "רבע עוף".
שוקיים - (פולקע) חלק שומני פחות, מכוסה עור. מכיל עצם. ניתן לבישול וצלייה.
ירכיים - חלק שומני, מכוסה עור. מכיל עצמות. מחלק זה ניתן להוציא את העצמות והעור, והבשר שנשאר מכונה בסלנג: "פרגיות". הפרגיות הן בשר מצוין לצלייה, כנתח או על שיפודים.
גרון - מעין נתח דל מאוד בבשר, משמש בעיקר למרק.
גב - עמוד השדרה של העוף והעצמות המחוברות אליו - משמש להכנת מרק בלבד.
זנב - בתרנגולי הודו, נתח שומני מאוד המתאים לצלייה בתנור.
הכנת העוף למאכל
ממוזער|הכנת העוף למאכל "על האש"
בשר עוף נאכל בדרך כלל לאחר בישול. בשר עוף שאינו מבושל עשוי להכיל חיידקי סלמונלה. ישנן מספר דרכים מקובלות להכנת בשר העוף למאכל: שליקה, אפייה, צלייה או טיגון.
ניתן לבשל עופות בשלמותם (לאחר הוצאת חלקי הפנים), מפורקים או טחונים. לבישול העוף בשלמותו מתאימות שליקה, אפייה וצלייה. עוף שלם ניתן גם למלא. עוף מפורק וחלקי פנים ניתן לבשל גם על ידי טיגון. בשר עוף טחון מתאים בעיקר לשליקה או צלייה, בדרך כלל כקציצות או כמילוי לנקניקיות.
השפעות בריאותיות
תעשיית העופות משתמשת בזרזי גדילה ותרופות המכילות ארסן שאינו אורגני. ארסן הוא חומר רעיל, ואכילת עוף שגודל בצורה זו גורמת להצטברות כמויות גדולות של ארסן בכבד וברקמות השומניות. התוצאה במינון מצטבר עלולה להתבטא במחלות לב וכלי דם, בסרטן, בפגיעה במערכת העיכול ובתפקוד המנטלי והקוגניטיבי. הרשויות במרבית מדינות העולם מתירות שימוש בתרופות אלו, ולכן לעיתים קרובות נמצא בבדיקות מעבדה ריכוז גבוה של ארסן בבשר עוף. כיום אסור על פי חוק במדינת ישראל להשתמש בזרז גדילה לעופות המכיל ארסן.
כשרות
בתורה ניתנה רשימה של עופות אסורים באכילה, וכל היתר הותרו. במשך הדורות נשכח זיהויים של חלק מהעופות האסורים והתעוררו ספקות לגבי עופות שונים. בשל הבלבול ניתנו בספרות ההלכה סימנים שונים לזיהוי עופות טהורים, כך למשל נמסר כי עופות דורסים אסורים כולם, וכן סימנים נוספים. בסופו של דבר נקבע בהלכה כי כל עוף שאין מסורת רצופה על אכילתו אסור באכילה.
הכנתו של עוף לאכילה מצריכה שני שלבים:
שחיטה לפי כללי ההלכה.
הכשרת הבשר באמצעות מליחתו או צלייתו.
קישורים חיצוניים
פרויקט חלוצי - בשר עוף מתורבת בישראל
פרויקט חדש בישראל – בשר עוף מיוצר "במעבדה" (ללא צורך בשחיטה) בפורום בחדרי חרדים
מדריך לפירוק חזה עוף, סרטון הדרכה מאתר המחלקה לפיתוח פדגוגי טכנולוגי.
הערות שוליים
*
עוף
| 2024-06-18T09:28:37
|
נשיקה
|
ממוזער|הנשיקה הגנובה, ציור מאת ז'אן-אונורה פרגונאר
נשיקה היא מחווה גופנית של אהבה, אהדה, קרבה הערצה או מגע מיני, שביטויה הוא מגע של השפתיים, לעיתים תוך יניקה קלה, וכאשר היא מבטאת תשוקה, כרוך בה לעיתים גם שימוש בלשון. פעמים רבות מלווה הנשיקה בחיבוק.
החיבור המקיף ביותר על הנשיקה, "האופוס פוליהיסטוריקום דה אוסקוליס" (opus polyhistoricum de osculis), בן 1,040 העמודים, שנכתב על ידי מרטין ואן קמפה (1642–1683), מונה כ־20 סוגי נשיקות. בין היתר מצוינות בו נשיקות של מאמינים לצלמיות קודש נוצריות, נישוק כף רגלו של האפיפיור, נשיקות אוהבים, נשיקות הערצה, נשיקות ניאוף, נשיקות צביעות, התפייסות ועוד. בפועל הסוגים רבים עוד יותר, מבטאים קשת רחבה של רגשות ומתייחסים לחלקים נוספים של הגוף.
הנשיקה אינה פעולה מולדת, ובתרבויות שונות בעולם איננה בשימוש כלל או שאין לה משמעות ארוטית או טקסית חשובה. כך בחברות אסייתיות שונות, בפולינזיה ובדרום הסהרה. ב־800 השנים האחרונות פחתו משמעויותיה הטקסיות, וגברו אלו הארוטיות.
אבולוציה
הנשיקה התפתחה לפי המחקר בתהליך אבולוציוני. אחת ההשערות לגבי הרצון של בני אדם וקופי אדם להתנשק היא שלתינוקות הן בחברה האנושית והן אצל קופי אדם יש רצון מולד למגע שפתיים וייתכן שהסיבה לכך היא הקשר בין נשיקה להנקה. השערה אחרת מתייחסת לפעילות של חלק מנקבות קופי האדם שמתחברות אל ילדיהן על ידי נשיקות על השפתיים כהכנה מוקדמת של המזון לפני העברתו לתינוק. ממוזער|נשיקה יכולה להביע גם קרבה ללא הקשר רומנטי, כמו ביטוי של אהבה וחיבה בין חברי משפחה או ידידים. בתמונה – אם המנשקת את בנה
מחקר השוואתי חשף קיומן של נשיקות ארוטיות אצל קופי הבונובו הדומה בהתנהגותו המינית לבני האדם, הגילוי מחזק את ההשערה כי לנשיקה יש עקבות ביולוגית-תורשתיות וכי הוא מאפיין של הומו סאפיינס ושל הקרובים לו בקרב קופי האדם.
ההיסטוריה של הנשיקה
טוענים שהתנשקות הייתה מעשה נפוץ וידוע היטב במזרח התיכון, כחלק ממעשה האהבים, לפחות מסוף האלף השלישי לפנה"ס.
נשיקה מוזכרת בשירה השומרית, בה מתואר שאל נשק לאלה. הנשיקה התבצעה רק אחרי יחסי מין, כמשחק מסיים. יש עדויות לנשיקות גם בכתבים אכדיים ובפפירוסים ממצרים העתיקה שהתגלו בחפירות דיר אל-מדינה. התייחסות קדומה לנשיקה מופיעה גם בוודות, קובצי הדת העתיקים של ההינדואיזם. נשיקת פה אל פה מתוארת באפוס ההודי העתיק "מהאבהארטה".
באמצעות צבאו של אלכסנדר הגדול הגיעה הנשיקה מהודו ליוון העתיקה, והרומאים תרמו להפצתה ברחבי אירופה ובחלק מצפון אפריקה.
בתנ"ך
מגילת שיר השירים מתחילה במילים: "שיר השירים אשר לשלמה. ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", ומפרש רש"י: "לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה פה אל פה".
על הנשיקות אמרו חז"ל: . קביעה זו מנומקת בדוגמאות מהתנ"ך:
ממוזער|סרטון של התנשקותנשיקה של גדולה, שהיא נשיקה הניתנת כאות של כבוד: נשיקתו של שמואל לשאול לאחר שמשח אותו: .
נשיקה של פרישות, שהיא נשיקה הניתנת בעת פרידה: נשיקתה של ערפה לנעמי בעת שנפרדו: .
נשיקה של פרקים, שהיא נשיקה הניתנת בין ידידים לאחר פרידה ממושכת: נשיקתו של אהרן למשה:
נשיקה של קריבות, שהיא נשיקה בין קרובי משפחה: נשיקתו של יעקב לרחל בעת פגישתם הראשונה: .
בימי הביניים
בכנסיות ימי הביניים נהוגות היו נשיקות בין המאמינים כדי לבטא קרבה תחת כנפי האל. מנהיגי הכנסייה לא ראו בעין יפה את הנשיקות בין גברים ונשים שהתפללו יחד, ופעלו גם להפריד את הגברים והנשים בתפילות. עם זאת עדיין היה נהוג לנשק צלמיות או להפריח נשיקות באוויר. הפרוטסטנטים הוציאו במאה ה־16 את הנשיקה בכנסייה אל מחוץ לחוק, וגם בכנסייה הקתולית הלכה לחיצת היד והחליפה את הנשיקה כמחוות קרבה טקסית.
סוגי נשיקות
נשיקה צרפתית
250px|ממוזער|שמאל|אישה וגבר מתנשקים בצילום לחתונתם.
במאה ה-18 החלה נשיקת הפה הארוטית להיות מוכרת כ"נשיקה צרפתית" (שם שניתן לה באנגליה). נשיקה זו גם נקראת "נשיקת לשון" או "נשיקה עמוקה" מכיוון שהלשון נוגעת בה בלשון (או בשפתיים) של הצד השני ובדרך-כלל גם חודרת לפיו של הצד השני. הצדדים עשויים להחליף בה רוק, דבר שבדר"כ נחשב לגס בהקשרים אחרים, אבל עשוי להוסיף לרגש ולתשוקה בנשיקה ארוטית. אומנם מרבית מחלות המין לא עוברות על ידי נשיקה, אך החלפת הרוק עלולה להגביר את הסיכויים להידבק במחלות העוברות דרך הפה. מחלה אחת כזו נקראת "מחלת הנשיקה". נשיקה זו מוצגת בסרטים, בדרך-כלל, כדי להצביע על מין מרצון בין זוגות. בדרך-כלל מאהבים משתמשים בה כדי להביע את הרגשות האינטימיים שלהם אחד לשני והיא מקדימה יחסי מין (והרבה פעמים נעשית גם בזמן קיום היחסים).250px|ממוזער|שמאל|זוג גברים מתנשק, מילאנו, 2010.
נשיקה שוודית (אמריקאית)
נשיקה שוודית היא נשיקה בה השפתיים נוגעות בשפתיים אך ללא מגע או קירוב של הלשון.
לעיתים מלוות במציצה קלה של השפה.
נשיקה אנגלית
במקביל חלפה מן העולם הנשיקה האנגלית, נשיקה קלה על השפתיים, גם בין גברים לנשים וגם בין בני אותו המין, ששימשה כברכת שלום. מתן משמעות ארוטית לנשיקת השפתיים העבירה את המנהג הזה מהעולם. בתקופה זו גם נחשבה ההומוסקסואליות לתכונה מגונה ופסולה במיוחד, ועל כן נשיקות בין גברים נעלמו כליל. עם זאת בין נשים היא המשיכה עוד זמן רב, ואף קיימת כיום. נשיקה בין גברים חזרה שוב להיות מקובלת בחצרות האצולה של אירופה במאה ה־19.
נשיקות מפגש ופרידה
ממוזער|220px|שמאל|דניס תאצ'ר נושק את ידה של ננסי ריגן בעת ביקורה בבריטניה, 1988
ממוזער|נשיקה כחלק מטקס קבלת פנים
נשיקות כמחווה בעת פגישה או פרדה מקובלות מאוד בתרבויות רבות, אף על פי שישנן תרבויות שבהן הן מאוד לא מקובלות. נשיקות כאלה הן לרוב נשיקות על הלחי שמבוצעת על ידי מגע שפתיים בלחי של אדם אחר. יש ומגע השפתיים בלחי הוחלף בקירוב השפתיים סמוך מאוד ללחי אך ללא מגע ("נשיקה באוויר"). בחלק מהתרבויות מנושקות שתי הלחיים, כך למשל נוהגים בארצות ערב, בצרפת, ברוסיה, בברזיל וברומניה. בתרבויות אחרות נשיקה כזו מוצמדת ללחי אחת בלבד, כך למשל מקובל בארגנטינה.
בארצות שונות מקובלת נשיקת כף היד כאות של כבוד והוקרה. חלק מהיהודים הדתיים יוצאי ארצות האסלאם, נוהגים לנשק את כף ידו של רב הקהילה או רב חשוב. אחרים נוהגים לנשק את זקנו של הרב.
"הפרחת נשיקה" היא מחווה של פרידה כלפי אדם אהוב, נפוצה כמשחק בין מבוגר לילד, אך נהוגה גם בין בוגרים. הנפרד מנשק את כף ידו שלו ו"מפריח" את הנשיקה לאוויר לכיוונו של השני. לעיתים המנושק מתחזה כתופס אותה.
נשיקה אסקימואית
האינואיטים (אסקימואים) נוהגים להביע ברכה או קבלת פנים באמצעות חיכוך הדדי של האפים של שני האנשים הנפגשים. ביטוי ברכה גופני זה זכה בתרבות המערבית לכינוי נשיקה אסקימואית אך המנהג שכיח גם אצל המאורים בניו זילנד ובתרבויות אחרות.
נשיקת זיוף
נשיקה מזויפת היא נשיקה בה בני הזוג מכניסים את השפתיים לתוך הפה, וכך נוצר קירוב של החלק העליון של הסנטר והחלק שמתחת לאף. אנשים רבים משתמשים בנשיקה זו כשאינם מוכנים להתנשק או כשמנסים להתחזות לזוג. נשיקה זו מוצגת בסרטים רבים ואף זכתה לכינויים רבים.
נישוק עצמים דוממים
בנוסף לנשיקות בין אדם, מקובל גם לנשק עצמים דוממים. ביהדות נהוג לנשק את המזוזה באמצעות נגיעה בה באצבעות ולאחר מכן נישוק האצבעות. כן נהוג לנשק ספר תורה ולנשק את אבני הכותל המערבי. בקרב העולים לארץ ישראל נהוג היה לנשק את עפרה עם הגיעם אליה.
בנצרות נהוגה נשיקה של מאמינים לצלמיות קודש.
סוגיות בריאותיות
באופן כללי, גילויי אהבה מפיגים מתחים וטובים לבריאות. אולם, בנשיקה קיים לצד גילוי האהבה גם העברה של נוזלי גוף. העברת נוזלי גוף בין בני אדם היא בעלת פוטנציאל להעברת גורמי מחלות. וזה אולי כוחה להפגנת אמון מלא בבן הזוג, ולאי חשש או סלידה כלשהי ממנו.
הקיסר טיבריוס בן המאה הראשונה לספירה אסר על נשיקות כליל, משום שחשב שהן הסיבה למגפת פטריית המטאגרה, שגרמה לפגיעות בעור הפנים.
מצביא רומאי בן המאה הראשונה, מחה על "המנהג המחליא של נשיקת פנים מלוכלכות ומכוסות כיבים ופצעים, בין חיילים".
הנשיקה באמנות
שמאל|ממוזער|220px|רוק הדסון וג'ולי אנדרוז מתנשקים בסרט דרלינג לילי (1970)
"לאורך תולדות האומנות רתמו היוצרים את ייצוגי הנשיקות כדי לבטא, לבד מאהבה רומנטית התרוממות רוח ותשוקה אירוטית. הנשיקה פעלה כאמצעי סימבולי טעון, המעצים את הביטוי האומנותי"
פרסקו מאיטליה מהמאה הראשונה מציג את הקיקלופ פוליפמוס נושק לנימפה גלטאה (תצלום של הפרסקו).
נשיקה מופיעה באמנות הפלסטית מאז ימי הרנסאנס. דוגמאות לכך הן ציורו של אניולו ברונזינו משנת 1550 בערך, ונוס, קופידון, הטפשות והזמן , שבו קופידון מנשק את ונוס, ופסלו של אנטוניו קנובה מסוף המאה ה-18, "פסיכה מתעוררת מנשיקת קופידון", המציג את קופידון, אל האהבה והתשוקה המינית בבמיתולוגיה הרומית, מחזיר לחיים את פסיכה אהובתו באמצעות נשיקה.
יצירות מודרניות המציגות נשיקה כוללות, בין השאר, את:
פסלו של אוגוסט רודן, "הנשיקה" , מסוף המאה ה-19.
פסלו של קונסטנטין ברנקושי, "הנשיקה" , משנת 1909.
ציורו של פרנצ'סקו אייץ, "הנשיקה" משנת 1859.
ציורו של גוסטב קלימט, "הנשיקה" משנת 1909.
ציורו של מארק שאגאל, "יום הולדת", משנת 1915.
ציורו של פבלו פיקאסו, "הנשיקה" משנת 1969.
הנשיקה כמחוה ארוטית קיבלה תנופה רבה עם הפופולריות של הקולנוע, בעיקר זה ההוליוודי. הנשיקה הראשונה שהוקרנה בקולנוע הופיעה בסרט הנשיקה אותו הפיק תומאס אדיסון בשנת 1896. מפורסמות במיוחד סצנות הנשיקה בסרטים "חלף עם הרוח" ו"קזבלנקה".
צילום אייקוני של נשיקה הוא "יום הניצחון על יפן בכיכר טיימס". התצלום פורסם בכתב העת "לייף" והפך לאייקון המזוהה עם סיום מלחמת העולם השנייה.
ראו גם
נשיקה אסקימואית
נשיקת יד
לקריאה נוספת
פול ג'ואנידס, סקס עכשיו, פרק הנשיקה, תרגום: אהוד תגרי, בבל, 2000.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחוות גופניות
קטגוריה:אהבה
קטגוריה:זוגיות
| 2024-09-03T12:35:00
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.