Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
איוואן השלישי	איוואן השלישי ואסילייביץ' (רוסית: Иван III Васильевич) (22 בינואר 1440 – 27 באוקטובר 1505), המכונה גם איוואן הגדול – נסיך מוסקבה ושליט רוסיה מ-1462 עד מותו. נחשב ל"מלכד הארצות הרוסיות" משום שכבש שטחים נרחבים, וכן הדף את פלישת פולין-ליטא ושחרר את רוסיה מעולה של אורדת הזהב. בנוסף, ידוע בשל מאמציו לשיפוץ הקרמלין ובשל פרק הזמן הארוך בו שלט על רוסיה – 43 שנים. איוואן השלישי היה סבו של איוואן הרביעי. מלכד נסיכויות רוסיה איוואן השלישי נולד ב-22 בינואר 1440 לנסיך וסילי השני ואשתו, מריה ירוסלבנה. בשנת 1462 הוא עלה על כס הנסיכות, אשר הייתה החזקה שבנסיכויות הרוסיות, כיורשו של אביו והחל במלאכת אבותיו – חיזוק והגדלת תחומי מחוז שלטונו – נסיכות מוסקבה. חשוב לציין שאיוואן, כקודמיו, לא מיהר לעשות זאת והעדיף התפתחות איטית ויציבה על פני סיפוח גדול-ממדים בזמן קצר. כך, בשנת 1463 הוא צירף למוסקבה את נסיכות יארוסלאבל, ובשנת 1474 – את נסיכות רוסטוב. בשנת 1478 (ב-14 בינואר בה) הוא סיפח את העיר החופשית והגאה נובגורוד וסביבותיה. המרד במונגולים בשנת 1480 איוואן מרד בשליט המונגולי, חאן אחמד. הלה בא לתקוף את איוואן ולהשליט עליו את מרותו והגיע לנהר האוגרה, שסימן את הגבול הרוסי, ב-6 באוקטובר 1480, והמתין לצבא בן-בריתו, מלך פולין (אשר לא הגיע). בצדו השני של הנהר עמד הצבא הרוסי. החאן ניסה לחצות את הנהר במספר מקומות, אך נהדף על ידי הרוסים, אשר היו עדיפים עליו גם מבחינה טכנולוגית. ב-11 בנובמבר, עם בוא החורף, החאן הכיר בהפסדו ונסוג. רוסיה הייתה עתה חופשית מהעול הטטרי. רבים מההיסטוריונים אינם מעריכים את איוואן השלישי וטוענים כי הוא הפגין פחדנות בכך שלא תקף בעצמו את חאן אחמד. אולם מצד שני, אילו תקף איוואן, היה נמצא באותה נחיתות טקטית שבה היו הטטרים כשהתקיפו אותו מעבר לנהר; וכן, הצבא הפולני יכול היה לנצל זאת ולעקפו מאחור. לאחר שהשתחרר מעול הטטרים ונפטר מאויב מרכזי, המשיך איוואן להגדיל את נסיכות מוסקבה ולספח אליה נסיכויות נוספות. בשנת 1485 סיפח את הנסיכויות החזקות של טבר, וריה וריאזן. איוואן דיכא מרידות שפרצו בנובגורוד; לשם כך השתמש בשיטה העתיקה של הגליית פרנסי העיר ומכובדיה לערים אחרות בתחומי שלטונו. המלחמות עם פולין וליטא הדוכסות הגדולה של ליטא ופולין חששה מהיווצרותו של גוש פוליטי חזק ומלוכד ליד גבולותיה המזרחיים ולכן עשתה כל שביכולתה כדי לסכל את מאמצי האיחוד של איוואן. איוואן נלחם בליטאים כעשר שנים (בין השנים 1494 ל-1503) ויצא מנצח. הקרב המכריע בשנים אלה היה קרב ודרושה שליד קלוגה ב-14 ביולי 1500. לאחר הקרב והסכם השלום בעקבותיו איוואן סיפח את הערים ויאזמה, נובגורוד-סוורסקי, הומל, צ'רניגוב ובריאנסק והאזורים הסמוכים להן. הישגו הגדול ביותר של איוואן כמאחד של רוסיה לא היה באיחוד עצמו כי אם בשימורו. את זאת השיג בכך שתחילה לא התחלק בשלל המלחמה עם אחיו; ולאחר מכן, על ידי כך שהורה שלאחר מותם של קרובי משפחתו על נחלותיהם לעבור לשלטונו ולא ליורשיהם הישירים. הוראה זו מנעה את פיצולה-מחדש של הממלכה הרוסית העתידה לנסיכויות עצמאיות-למחצה. מדיניות פנים ממוזער\|200px\|איוואן השלישי על האנדרטה המילניום של רוסיה אופי המשטר תחת איוואן השלישי הפך בהדרגה למשטר אוטוקרטי ריכוזי, בין השאר בשל ההגמוניה ההיסטורית של מוסקבה על פני שאר הנסיכויות הרוסיות וגם משום שמוסקבה הייתה מקום מושבו של ראש הכנסייה הרוסית. אשתו השנייה סופיה פלאולוג, שדודה היה הקיסר הביזנטי האחרון קונסטנטינוס האחד עשר, הנהיגה ברוסיה את מנהגי החצר הביזנטית והחדירה יתר פתיחות לתרבות האירופית. נישואיו אלה של איוואן, אשר לאחר נפילת הקיסרות הביזנטית ראה את עצמו כיורש שליטיה, גרמו להכתרתה של מוסקבה ל"רומא השלישית" לאחר רומא וקונסטנטינופול. בהשפעתה של הנסיכה קלטה מוסקבה את מנהגי החצר של ביזנטיון וגם את שאיפותיה האימפריאליות. קשרי האיחוד וההורשה בין מוסקבה לאימפריה ביזנטית הודגשו על ידי איחוד סמלי שתי הממלכות – גאורגיוס הקדוש של מוסקבה והעיט הדו-ראשי של ביזנטיון. העיט הדו-ראשי נותר סמלה של רוסיה גם כיום. הנסיך הגדול החל לנתק את עצמו מהאצולה המסורתית, הבויארים ואט-אט דחק את רגליהם מהשלטון: הוא הוריד אותם ממעמד של יועצים, כמקודם, למעמד של עושי דברו התלויים בו. בנוסף לריכוז השלטון, איוואן הקדיש תשומת לב גם לתרבות הרוסית. בשנת 1479 נבנתה מחדש במוסקבה קתדרלת העלייה לשמים החשובה, על פי תוכניתו של האמן הזר שהוזמן, אריסטוטלס פיורוונטי, ובשנת 1485 נבנה מחדש והורחב הקרמלין. בנוסף לכך, בתקופתו של איוואן תורגמו לרוסית יצירות קלאסיות של העולם העתיק והורכב ה"סודבניק", קובץ החוקים של כלל הנסיכות. בערוב ימיו כהוקרה על פעולותיו לטובת מוסקבה ורוסיה זכה איוואן עוד בימיו לכינוי "הגדול". ליורשו הוא מינה, בלחץ אשתו, את בנה וסילי, תחת נכדו מצד בנו הבכור מאשתו הראשונה (שנפטרה). הוא נפטר ב-27 באוקטובר 1505. קישורים חיצוניים קטגוריה:נסיכי מוסקבה קטגוריה:ילידי 1440 קטגוריה:נפטרים ב-1505	2024-08-28T15:40:24
אמנון (דמות מקראית)	ממוזער\|250px\|שמאל\|"אמנון ותמר" ציור מאת יאן סטיין שמאל\|ממוזער\|250px\|משרתי אבשלום הורגים את אמנון. תחריט צרפתי מתוך ספר משנת 1728 בתנ"ך, אַמְנוֹן היה בנו הבכור של דוד המלך, מאחינועם היזרעאלית. ידוע במיוחד בשל אונס אחותו תמר. מעשה האונס אמנון חשק בתמר, אחותו מאב. על אהבת אמנון לתמר נאמר במסכת אבות: "כל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן." בעצת רעהו, יונדב בן שמעה, התחזה אמנון לחולה, הוביל את תמר למגוריו, אנס אותה – וגירש אותה מביתו בבושת פנים. לאחר היוודע מקרה האונס לדוד, מצוין כי הוא כעס על אמנון אך מעבר לכך לא נקט שום פעולה מעשית כדי לתקן את העוול. את מקומו תפס אבשלום. הוא הכניס את תמר לביתו ונמנע ממגע עם אמנון. המלבי"ם כתב בפירושו, כי לא דיבר אבשלום עם אמנון מרע ועד טוב, בגלל רוב השנאה שהייתה בלבו על הדבר הזה, שאם היה מוכיחו היה לבסוף גם מפייסו. לאחר שנתיים שבהן ישבה תמר בבית אבשלום ארגן אבשלום חגיגה לרגל הגז בבעל חצור, אליה הזמין את כל אחיו הנסיכים למשתה. קודם לכן נתן אבשלום ל"נעריו" הוראה להרוג את אמנון בעת שהוא יהיה שיכור. לאחר שביצע את זממו ברח אבשלום לבית סבו המלך תלמי בגשור. פרשנות מסורתית יש פרשנות הטוענת כי תמר פגעה באמנון בדרך זו או אחרת, על אף שאין לכך אחיזה בטקסט המקראי עצמו. רש"י כתב על פי חז"ל: "נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה", כלומר באמצעות שערה שנקשרה לאבר מינו היא הצליחה לסרס את אמנון. הרלב"ג אומר כי: "שנתעצמה כפי יכלתה לחלוק על רצונו, ואולי הכאיבה אותו בזה ההתעצמות שהיה ביניהם, או אמרה לו דברי חרפות, ולזה שנאה". הרד"ק מפרש את שנאת אמנון כמעשה האלוהים: "זאת השנאה הייתה סבה מאת השם כדי להגדיל החרפה בשלחו אותה מביתו ויהיה אבשלום יותר שונא אותו עד מות עד שחשב להורגו". סיפור מעשה האונס ורצח אמנון מקושר לסיפור הקודם – מעשה דוד ובת שבע – כתיאור אימות נבואת נתן הנביא לדוד "ועתה, לא תסור חרב מביתך" ובתורו מקושר לסיפורים הבאים אחריו. הגרי"ד סולובייצ'יק כותב על אמנון ומעשה האונס: פרשנויות מודרניות בפרשנות מודרנית לסיפור טענה אריאלה דים-גולדברג, סופרת עברית וחוקרת מקרא, כי אונס תמר היה מעשה שכוון גם כנגד אבשלום. לשיטתה, אמנון רצה להפוך את תמר לזונה ואת אבשלום אחיה – לאחי הזונה. דים-גולדברג סבורה כי הטלת פגם בייחוסו של אבשלום נועדה לבטל את הסיכויים להרחבת האימפריה של דוד אל מעבר לגבולות המסורתיים של ישראל ולברית עם השכנים הארמיים. ניסן אררט טוען שסיפור אמנון ותמר משתייך לחטיבת הפרקים י"ג–כ' בשמואל ב' שגיבורם הוא אבשלום ושאבשלום הוא זה שדאג להסית את אמנון לאנוס את תמר כדי לארגן אמתלה לרציחת אחיו הבכור וסילוקו מהקרב על ירושת מלכות אביו. רצח אמנון רצח אמנון מתרחש ב. אבשלום, אחיו של אמנון מאב, רוצח אותו. הרקע לרצח אבשלום היה אחיה של תמר מצדו אמו ואביו, ואחיו של אמנון מצד אביו. לפי המסופר, לאחר מעשה האונס, לקח אבשלום את תמר לביתו כדי להגן עליה, ואחרי שנתיים שבהן שהתה בביתו, החליט להוציא לפועל מעשה נקמה. אבשלום ארגן סעודה לכל אחיו, בני דוד, כדי לחגוג את חג הגז. לפני כן הורה אבשלום לאנשיו להרוג את אמנון כשיהיה שיכור מיין. אנשיו הוציאו את התוכנית לפועל ורצחו את אמנון. המניע לרצח לכאורה, ניתן היה לחשוב כי מאחורי רצח אמנון עומד מניע פוליטי: אבשלום מעוניין להרוג את אמנון משום שהדבר יהפוך אותו מועמד למלוכה. אולם בפועל, נראה שהדבר אינו כך: המספר המקראי מדגיש וחוזר שכוונתו של אבשלום הייתה אך ורק להגן על טובתה של תמר, והוא הונע מתוך סלידה מחוסר הרגישות והצדק סביב מקרה האונס. השלכות הרצח מיד לאחר הרצח, בני המלך דוד שהיו בסעודה ברחו מהמקום כי חששו שאבשלום עומד להרוג גם אותם. לדוד הגיעה שמועה שכל בניו מתו בסעודה, ובתגובה הוא ועבדיו החלו להתאבל על מות בניו. יונדב שומע על כך ומוסר לדוד את החדשות המדויקות, לפיהן אמנון לבדו מת. אבשלום בורח לבית סבו, תלמי מלך גשור, מתוך פחד מתגובת אביו. לפי אחת הפרשנויות, הוא מעדיף להסתתר בגשור מחוץ לבית סבו, מכיוון שהוא חושש שסבו יסגיר אותו לדוד. בני דוד חוזרים אל דוד המלך ומתאבלים ביחד איתו על מות אחיהם אמנון. בתום האבל דוד רוצה לראות את אבשלום שוב, ואינו מעוניין לתקוף אותו. הרצח כביטוי לעונש שניתן לדוד בספר שמואל ב', פרקים יא'–יב', מופיעה פרשת דוד ובת שבע. הפרשה מסתיימת בהופעת נתן הנביא המכריז על שלושה עונשים שבהם ייענש דודו בשל חטאיו בפרשה זו: הבן שייוולד לדוד ובת שבע ימות, בני משפחתו של דוד ירצחו זה את זה, ונשותיו של דוד יילקחו ממנו ויעברו לכל אדם שירצה לקחתן. רצח אמנון מהווה ביטוי לעונש השני: אבשלום בנו של דוד רוצח את אמנון אחיו. יחס משפחתי לפי חלק מהדעות בחז"ל, הייתה תמר בתו של דוד המלך מאשת יפת תואר שהיא גויה שבוית מלחמה שהתגיירה מאוחר יותר. במקרה כזה לפי ההלכה תמר איננה מתייחסת אחר אביה, והיא אחות אבשלום מאמו; על כן תמר הייתה מותרת להינשא לאמנון, כיוון שלא היה אחיה מהבחינה ההלכתית. דעה זו בחז"ל באה להסביר את דברי תמר האומרת . חוקרים מודרניים מציעים שמכיוון שאמנון ותמר היו אחים רק מאב ולא אחים מאם, היו מותרים להנשא בהתאם לחוק המקראי הקדום הנזכר לגבי אברהם האומר על שרה אשתו . שימושים מאוחרים בשמות אמנון ותמר הפרח אמנון ותמר קיבל את שמו מתרגום של שאול טשרניחובסקי לאגדת עם רוסית על אח ואחות נאהבים שנתנו את שמם לפרח. בתרגומו, השתמש טשרניחובסקי בשמות אמנון ותמר המקראיים. הסופר אברהם מאפו השתמש בשמות אמנון ותמר בספרו "אהבת ציון" ונטען שכוונתו הייתה "לתקן" את הרושם של הקשר המקורי המעוות. קישורים חיצוניים רבי שלמה אבן גבירול, אמנון אני חולה חיים חיון, מדוע ביקש אמנון דווקא לביבות? - על הזיקה בין סיפור אמנון ותמר לשיר השירים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:יהודי המאה העשירית לפנה"ס קטגוריה:בני דוד קטגוריה:אישים בספר שמואל קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך	2024-08-29T07:41:04
גטו	שמאל\|ממוזער\|240px\|סמטה בגטו רומא, צוירה על ידי אטורֶה רוסלר פרנץ ב-1880 גטו (בעבר רווח הכתיב גיטו; מאיטלקית: Ghetto) בהקשר ההיסטורי-יהודי הוא הכינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים. מקור המונח "גטו" ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto), ומאז הפך השם לרווח לכל רובעי היהודים באירופה. בנרטיב הציוני קיבל מושג הגטו גם משמעות כללית ומופשטת יותר - כינוי לרעיון הגולה עצמו, שבמרכזו עמדה הסתגרות היהודים, בין מרצון ובין מכורח, מפני העמים האחרים. המילה "גטו" שולבה ביצירותיהם של הוגים ציונים: בנימין זאב הרצל אשר כתב חיבור ספרותי בשם "הגטו החדש" וישראל זנגביל שכתב את "ילדי הגטו". לשני החיבורים הייתה השפעה על בני תקופתם ולאחריה. המונח משמש כיום לציון כל אזור עירוני המובדל או מתבדל תרבותית מסביבתו, ועל פי רוב מוכה-עוני. ימי הביניים עד העת החדשה ממוזער\|200px\|הגטו היהודי בפרנקפורט, 1868 בימי הביניים העדיפו יהודי הגולה לחיות בקבוצה מגובשת ומתבדלת, הן מטעמי שמירת אורחות החיים הייחודיים והן מטעמי ביטחון. בנוסף, במקומות רבים ובתקופות רבות כפו השלטונות עליהם צורת חיים זו, כדי להבדילם או להשפילם, וכדי להגביל את תחומי עיסוקיהם. ההחלטה על כך התקבלה לראשונה בשנת 1179, במועצה הלטראנית השלישית של הכנסייה, אולם לא נכפה עדיין נושא המגורים הנפרדים. בראשית העת החדשה, בשנת 1516, הקצו שלטונות ונציה אזור מוקף חומה ותעלות מים בעיר למגוריה של הקהילה היהודית, בקרבת בית היציקה החדש (באיטלקית: ghetto nuovo). ה"גטו נואובו", ובקיצור גטו, הפך לשמה של השכונה היהודית, ולימים הפך גטו לשם המקובל לכל רובעי היהודים באירופה. בשנת 1555 הורה האפיפיור פאולוס הרביעי על הקמת גטו רומא, ובהמשך גטאות בכל הארצות הנוצריות. גטאות הופיעו בדרום צרפת, כמה מערי גרמניה ומקומות אחרים במרכז אירופה. פיוס החמישי אמר כי בכל מדינות איטליה יש להקים גטאות ובתחילת המאה ה-17 היו גטאות בכל הערים המרכזיות באיטליה מלבד פיזה וליבורנו. רוב הגטאות היו מוקפים בחומה ובה שער אחד או שניים. השערים היו נסגרים לעת ערב ונפתחים בבוקר. בגטו היהודי בוונציה, למשל, התגוררה הקהילה היהודית, שכמה מבניה היו בנקאים חשובים בעיר. היות ששטח הגטאות היה מוגבל ומתוחם, גברה בהם הצפיפות ככל שגדלה האוכלוסייה, והם התאפיינו בתנאי תברואה ירודים ולעיתים בהתפרצויות מגפות. מאידך, היהודים תושבי הגטאות זכו לאוטונומיה דתית, תרבותית וחברתית יחסית. הנהגת האמנציפציה ליהודים במאה ה-18 גרמה לביטול הדרגתי של הגטאות בערי אירופה. הגטו האחרון שנותר היה הגטו שבעיר רומא, שעל ביטולו הוחלט ב-1870, ובפועל נפלו חומותיו ב-1888. ישנם היסטוריונים הסוברים, כי לגטאות שהוקמו ופעלו בראשית העת החדשה, הייתה השפעה על שימור הזהות היהודית והימנעות מטמיעה והתבוללות. גטאות בתקופת השואה שמאל\|ממוזער\|250px\|טרנספורט מגטו ורשה, 1940 במלחמת העולם השנייה השתמשו הנאצים במונח "גטו", כחלק ממדיניות התעמולה וההטעיה, וקראו בשם זה רחובות ורבעים מגודרים, שבהם רוכזו יהודי הסביבה. למעשה היה זה מחנה ריכוז בליבה של העיר. היהודים נאספו על פי צווים שהודפסו בכרוזים, או ששודרו ברדיו אל הגטאות כשלב ביניים לפני שילוחם אל מחנות ההשמדה או חיסולם בדרכים שונות. זאת, כחלק מתוכנית הפתרון הסופי, לא לפני שנוצל כוח העבודה שלהם עד תום. בשנותיה הראשונות של המלחמה, גטאות אלה, שהוקמו בערים רבות במזרח אירופה נודעו בתנאי המחיה הירודים באופן קיצוני - צפיפות רבה, רעב ומחסור, הגבלות בלתי אפשריות, חשיפה להתעללויות, תנאי היגיינה ירודים ועוד. חלק ניכר מיהדות אירופה נספה עוד בשלב הגטאות. לאלה ששרדו את הגטאות, היה הגטו תחנת מעבר בדרך לגורל קשה יותר במחנות ההשמדה. גטו כמונח חברתי כללי שמאל\|ממוזער\|250px\|"גטו" בשיקגו, 1974 מושג הגטו חרג ממשמעותו היהודית-היסטורית, ונפוץ היום בשימוש במקומות שונים בעולם ככינוי למתחם מגורים המהווה, מבחינה תרבותית, יחידה מסוגרת המייחדת את שוכניה ומונעת מהם מגע נרחב עם החוץ. גטו עשוי להיווצר הן מבחירה, והן מאילוץ חיצוני. מקובל מאוד, למשל, השימוש במושג גטו ככינוי לשכונות המאוכלסות באפרו-אמריקאים בערי ארצות הברית, ובעצם לכל גוש אורבני המאכלס, לרוב בתנאי מחיה ירודים, מיעוט מובדל או מתבדל. בארצות הברית קיים גם המונח "גטו כפרי" כדי לציין מעונות קרוואנים, שטחי דיור של עובדי חוות, ושמורות אינדיאנים, כדי להצביע על כך שהאזורים העניים ביותר בארצות הברית לא שוכנים בהכרח בתוך הערים הגדולות. המונח "גטו" משמש גם כביטוי ציורי לציון אזור בו יש אוכלוסייה עם מאפיין מסוים, בלי קשר לרמת העוני שלה. ראו גם גטו עירוני גטאות באיטליה מלאח גטו רומא הגטו היהודי בוונציה היסטוריה של עם ישראל רחוב היהודים לקריאה נוספת רוני ויינשטיין, "מבודדים אך לא דחויים" : היהודים בחברה האיטלקית בתקופת הרפורמציה הקתולית, בתוך: מיעוטים זרים ושונים, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשס"א-2001, עמ' 93–132. רוני ויינשטיין, הגטו היהודי והרובע העירוני בערים האיטלקיות בראשית העת החדשה : בין ריחוק לקרבה, זמנים, 67, 1999, עמ' 12–21. דוד קאסוטו, היבטים ארכיטקטוניים ואורבנים של היישוב היהודי באיטליה, איטליה אברייקה, 2008, עמ' 136–151. שלמה סימונסון, הגיטו באיטליה ומשטרו, בתוך: ספר-יובל ליצחק בער, (עורך: שמואל אטינגר), ירושלים: הוצאת החברה ההיסטורית הישראלית, תשכ"א-1960, עמ' 270–286. אלינה קורן, מחשבות ישראליות על מושג הגטו, סוציולוגיה ישראלית, תשס"ד-2004, עמ' 163–169. גיא מירון ושלומית שולחני, מבוא כללי לאנציקלופדיה של הגטאות בהוצאת מכון המחקר הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם לוסי דווידוביץ',המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982.חלק ב':השואה, חיים וממות בגטאות מזרח אירופה עמ' 212–238. קישורים חיצוניים האנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם גטו, במרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם גטו ובידוד, אסופת מאמרים ומקורות בספרייה הווירטואלית של מט"ח הערות שוליים * קטגוריה:תולדות עם ישראל קטגוריה:עוני קטגוריה:גאוגרפיה עירונית קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית קטגוריה:טרמינולוגיה של תקופת השואה	2024-07-01T00:35:26
סטאלין	REDIRECT יוסיף סטלין	2005-09-02T17:49:22
פרוטוקול קיוטו	שמאל\|ממוזער\|250px\|מדינות החתומות באמנה שמאל\|ממוזער\|200px\|כדור הארץ במבט מאפולו 17 פרוטוקול קיוטו (הידוע גם בשם אמנת קיוטו) הוא תוספת לאמנת היסוד של האומות המאוחדות לשינויי אקלים (אמנת המסגרת של האו“ם בדבר שינויי האקלים UNFCCC), אמנה בינלאומית בנושא התחממות כדור הארץ. הפרוטוקול מאשרר חלקים מאותה אמנה. מדינות שחתמו על הפרוטוקול מתחייבות להפחית פליטת פחמן דו-חמצני וחמישה גזי חממה אחרים וכל עיסוק שעלול להגביר פליטת גזים הקשורים להתחממות כדור הארץ. הפרוטוקול נחתם במסגרת התכנסות ועידת האקלים של האו"ם. השם הרשמי של ההסכם המוצע, שמאשרר חלקים מאמנת יסוד לשינויי אקלים, הוא פרוטוקול קיוטו לוועידת היסוד של האו"ם לשינויי אקלים. הפרוטוקול נדון בעיר קיוטו ביפן בדצמבר 1997, הוצע לחתימה ב-16 במרץ 1998 ונחתם שנה אחת אחר כך, ב-15 במרץ 1999. בוועידה השתתפו 161 מדינות. אף על פי ש-36 מהמדינות המפותחות הפחיתו את הפליטות שלהן (מטרה אותה ביקש הפרוטוקול להשיג), הפליטות העולמיות עלו ב-32% מ-1990 עד 2010. פרטי הפרוטוקול פרוטוקול קיוטו הוא הסכם משפטי המחייב את המדינות המפותחות להפחית את הפליטה המשותפת של גזי חממה בשיעור של 5.2% יחסית לשיעור שנמדד ב-1990. לפי שיעור הפליטה המשוער עבור שנת 2010, המדינות ידרשו להפחתה בשיעור של 29%. יופחת שיעור הפליטה של הגזים הבאים: פחמן דו-חמצני מתאן חמצן דו-חנקני גופרית שש-פלואורידית HFC - תרכובות המכילות מימן ופלואור (hydroflourcarbons) PFC - תרכובות המכילות פחמן ופלואור (perflourcarbons) שיעור ההפחתה יימדד בין השנים 2008 עד 2012. יעדים אזוריים: האיחוד האירופי יפחית 8%, ארצות הברית 7%, יפן 6%, רוסיה לא נדרשה להפחית כלל, ואילו אוסטרליה ואיסלנד הורשו להעלות את שיעור הפליטה ב-8% וב-10%, בהתאמה. הקשיים בתהליך אשרור ויישום האמנה בשנת 1997 עם חתימת האמנה, התחייבה ארצות הברית להפחית את פליטת גזי החממה ב-7 אחוזים מתחת לרמת הפליטה שנרשמה ב-1990. ההפחתה שהייתה מחייבת את החברות העסקיות והצרכנים בארצות הברית להתייעל ולהקטין את צריכת האנרגיה שלהם. ארצות הברית, על-פי האמנה, התחייבה לפעול לשינוי במדיניות האנרגיה שלה שיעודד מעבר משריפת פחם ונפט למקורות אנרגיה שאינם עתירי פחמן. אולם ארצות הברית הפכה למכשול העיקרי בפני יישום האמנה, לאחר שנשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, הודיע באפריל 2001 כי אינו מעוניין ביישום האמנה וכי הוא מושך את חתימת ארצות הברית עליה. זאת משום שביצועה יקר מדי ומשום שמדינות מתפתחות כמו סין אינן מחויבות ליישם אותה. בתגובה ביקר האיחוד האירופי את התנערות בוש מאמנת קיוטו, הודיע שימשיך ליישם את האמנה בכל מקרה, והוביל את המאמצים הדיפלומטיים ליישומה. בעקבות ארצות הברית ראש ממשלת אוסטרליה ג'ון הווארד וממשלת הימין שהוביל, גם הודיעו שימשכו את תמיכתם באמנה, וגם יפן הודיעה כי היא דוחה את החלטתה לגבי האמנה. בספטמבר 2003, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, הודיע כי ייתכן ורוסיה לא תצטרף לאמנה, אך במאי 2004 הבטיח כי יאיץ את ההליכים לאשרורה. לאחר שהאיחוד האירופי הודיע על תמיכתו בכניסתה של רוסיה לארגון הסחר העולמי, אותה התנה האיחוד בתמיכה רוסית באמנת קיוטו. ב-6 ביולי 2005 פתח טוני בלייר, כנס בסוגיית האקלים הגלובלי בלונדון, בהשתתפות נציגים מ-20 מדינות. בלייר קרא למדינות ה-G8 ולמזהמות גדולות נוספות, כמו סין והודו, להשתמש במקורות אנרגיה נקיים יותר, והכריז שכשייפוג תוקפה של אמנת קיוטו ב-2012, תזדקק הקהילה הבינלאומית למסגרת עבודה משוכללת יותר כדי להתמודד עם שינוי האקלים. בדצמבר 2005, חשף העיתון הבריטי "אינדיפנדנט" כי תאגיד הנפט האמריקאי אקסון מוביל מימן שדולה שפעלה להכשלת אמנת קיוטו. השדולה ביקשה לשחזר באירופה את ההצלחה בשכנוע הממשל האמריקאי שלא לחתום על האמנה. בפברואר 2006 נבחרה בקנדה ממשלה שמרנית בראשות סטיבן הרפר, שלה קשרים רבים בתעשיית הנפט במדינה. מיד עם תחילת כהונתה הודיעה הממשלה כי היא לא מחויבת ליעדי האמנה, ובפועל הגדילה קנדה את פליטת הפחמן שלה ב-20% עד שנת 2009 (במקום ירידה של 6% כפי שהתחייבה באמנה), זאת בעיקר בעקבות פיתוח תעשיית הנפט ממרבצי חולות הזפת של אלברטה, שהפקתם גורמת לזיהום ופליטת פחמן רבה. בדצמבר 2011, הודיעה קנדה כי תפרוש מפרוטוקול קיוטו, לאחר שעל פי האמנה היה עליה לשלם קנס של 13 מיליארד דולר על הגדלת הפליטות שלה. ב-23 בספטמבר 2007 החרים הנשיא בוש פסגה שארגן האו"ם בנושא האקלים, בפסגה, שנמשכה שכללה 150 משתתפים, בהם יותר מ-80 מנהיגי מדינות, נאמו בין השאר אל גור, נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, ומנהיגים אחרים. מזכ"ל האו"ם הכריז כי "נחוצה פריצת דרך בשיחות הגלובליות כדי להפחית באופן דרסטי את רמת פליטות גזי החממה בעולם". ברמיזה למדיניותו של ממשל בוש, אמר בפסגה כי "חלף הזמן שבו אפשר היה לפקפק בנושא ההתחממות העולמית, וכי האו"ם הוא הפורום המתאים לשיחות על פעולה גלובלית". כניסת האמנה לתוקף הפרוטוקול חייב כי את האמנה יאשררו לפחות 55 מדינות, בכדי שתיכנס לתוקף. אולם עד תחילת 2002 היא אושררה רק על ידי 47 מדינות. אחרי שנים ארוכות של עיכובים, נכנסה האמנה לתוקף ב-16 בפברואר 2005, בעקבות אישורו על ידי רוסיה ב-18 בנובמבר 2004. בשעת הכניסה לתוקף היו חתומות עליו 141 מדינות. כאשר המדינות המתועשות היו מחויבות להפחית עד 2012 את פליטת גזי החממה שלהן בשיעור של 5.2% בממוצע, ביחס לרמה של 1990. מספר מדינות התחיבו להפחתה גדולה יותר, בהן: גרמניה (21%-), דנמרק (21%-) והממלכה המאוחדת (13%-). ההגבלות חלו על 35 מדינות בסך הכל; אך המחויבות לא כללה את ארצות הברית, המזהמת הגדולה בעולם, בגלל פרישתה מהאמנה ב-2001. ישראל והפרוטוקול ממשלת ישראל אישרה את אמנת האקלים בספטמבר 1996 וחתמה על פרוטוקול קיוטו בשנת 1998. בפברואר 2004 אושר הפרוטוקול על ידי ממשלת ישראל. ישראל הייתה מוגדרת באמנה כמדינה מתפתחת, על כן, לא חלו עליה ההגבלות לעניין פליטת גזי חממה. עם זאת, השוואת פליטות פחמן דו-חמצני בין ישראל למדינות אחרות מראה כי ישראל נמצאת ברמה אחת עם המדינות המפותחות. ראו גם ועידת קופנהגן קלינטק קישורים חיצוניים אמנת המסגרת של האומות המאוחדות בדבר שינויי אקלים הערות שוליים קטגוריה:שינוי אקלים קיוטו קיוטו קטגוריה:קיוטו קטגוריה:מדיניות שינוי אקלים קטגוריה:ישראל: אמנות והסכמים קיוטו קטגוריה:ועידות האומות המאוחדות לשינוי אקלים	2024-02-21T08:31:42
שיתוף קבצים	שמאל\|ממוזער\|300px\|הורדת תוכנות פיראטיות באמצעות רשת שיתוף קבצים מסוג P2P. שיתוף קבצים היא טכנולוגיה המאפשרת למחשב המחובר לרשת מחשבים (כמו האינטרנט) להעתיק קבצים הנמצאים על מחשבים אחרים, או לחלופין לאפשר לאחרים להוריד קבצים ממנו. שיתוף זה הוא בכוונה תחילה וברשות בעלי הקבצים, בניגוד לפריצה למחשבים אחרים שבה יכולים לגזול מבעל המחשב קבצים ללא ידיעתו ונגד רצונו. מטרת תוכנות שיתופי הקבצים היא העברת קבצים בין הגולשים. קבצים אלו יכולים להיות קבצים שהגולש עצמו יצר, או קבצים שאחרים יצרו והגיעו לידי הגולש. ישנן רשתות שיתוף קבצים רבות הפועלות על-פי עקרונות שונים, ועבור רשתות רבות קיימות תוכנות שונות הפועלות עליהן. רבים מהמשתמשים בשירותי שיתוף קבצים עושים זאת תוך פגיעה בזכויות יוצרים הקיימות בקבצים המועברים. זאת הסיבה שרוב הפרוטוקולים של השיתוף פועלים על גבי רשת מבוזרת בשיטת עמית לעמית, ולא בצורה של אתר המאפשר הורדה בשיטת לקוח-שרת. היסטוריה התוכנה הראשונה המוכרת שהוגדרה כמעט כתוכנת שיתוף קבצים הייתה WarezClub אשר אפשרה צפייה בקבצים משותפים על גבי אתרי HTTP, אך בשל תפוצה נמוכה וחוסר עדכון הנתונים על גבי השרת המרכזי הפרויקט נכחד ואחריו התחיל שיתוף הקבצים על גבי המחשבים האישיים. נפסטר נכתב על ידי סטודנט למדעי המחשב בשם שון פנינג בשנת 1999 והיה שרת שיתוף הקבצים הגדול הראשון. נפסטר תמך בשיתופם של קובצי MP3 בלבד, ונסגר לאחר מאבק משפטי עם תעשיית המוזיקה האמריקאית, שבו הותקף פומבית על ידי אמנים שונים (כמו מטאליקה) ונתמך על ידי אחרים (כמו Limp Bizkit). רשת זו הייתה מבוססת על שרת מרכזי שיצר אינדקס של כל השירים אשר כל המשתמשים ברשת שיתפו באותו זמן. עוד לפני תחילת הבעיות המשפטיות של החברה, קהילת המשתמשים יצרה אלטרנטיבה - OpenNap (ראו להלן) - גרסת קוד פתוח של הפרוטוקול שבו השתמש נפסטר, שנוצרה בתהליך של הנדסה הפוכה (Reverse Engineering). רשתות אלו המשיכו להתקיים, אפילו לאחר קריסת נפסטר. לאחר זמן מה הופיעה רשת חדשה הידועה בשם גנוטלה (Gnutella). שרות זה, פרויקט קוד פתוח אף הוא, לא הגביל משתמשים לקובצי MP3 בלבד, אלא אפשר את שיתופם של כמעט כל סוגי הקבצים. רשת זו הייתה בנויה בצורה שונה לחלוטין מנפסטר ולא הייתה מרוכזת סביב שרת מרכזי אחד, אלא כל הקבצים בוזרו בין שרתים רבים. היום, מהוות שתי רשתות אלו, נפסטר וגנוטלה, את שני הקצוות המנוגדים של קשת רשתות שיתוף הקבצים. גנוטלה היא רשת שיתוף חופשית המבוססת על פרוטוקול פתוח ואילו נפסטר הוקמה לתחייה כשירות מוזיקה מקוון בתשלום (בדומה ל-iTunes). מרבית תוכנות שיתוף הקבצים נמצאות בין שני קצוות מנוגדים אלו. רשתות עיקריות אודיו-גלקסי אודיו-גלקסי (Audio Galaxy) נוצר על ידי מיכאל מרהי והיה שרות ממורכז אשר שמר את רשימות הקבצים של משתמשיו. החיפוש התבצע באתר החברה ולא דרך התוכנה. משתמשים רבים, אשר צפו זה מכבר בנפילת נפסטר, נדהמו מתכנון זה של השירות אשר הפך אותו לפגיע מאוד להתקפות משפטיות. באופן אירוני, הצליח השרות להחזיק מעמד ולא להתבע זמן רב יותר מהשירותים המבוזרים, עד שלבסוף הגיע לפשרה עם חברות התקליטים והפך לאתר "חוקי". הישג זה נבע מכך שהחברה הכניסה באופן ייזום מנגנוני סינון לקבצים מוגנים בזכויות יוצרים. למרות שמנגנונים אלו לא מנעו את הפצתם של קבצים מוגנים הם העניקו לאודיו-גלקסי זמן נוסף בעוד ה-RIAA בוחר לתבוע שירותים אחרים. אודיו-גלקסי השתמש בפרוטוקול ייחודי וסגור. אופן-נאפ (נפסטר במקור) אופן-נאפ (OpenNap) הוא שינוי של הפרוטוקול עליו עבדה תוכנת נפסטר בזמנו. הפרוטוקול עדיין מפותח ותוכנות כגון WinMX משתמשות בו. אי-דונקי, אוברנט ורשת קדמליה רשת ה-eDonkey היא רשת פופולרית שבה משתמשות תוכנות כגון eDonkey 2000 ו-eMule. יתרונה במנוע החיפוש המובנה שלה ואילו חסרונה נעוץ במהירויות נמוכות יחסית לפרוטוקול ביטורנט. רשת קדמליה ורשת האוברנט בנויות על פרוטוקול הקדמליה שנכתב על ידי פטר מימונקוב ודוד מזייר, הן מבוזרות לחלוטין (כלומר אין שום שרת מרכזי) וכעת מרבית המשתמשים בהן הם משתמשי תוכנות שפועלות עליהן ועל אי-דונקי במקביל. ביטורנט בפרוטוקול ביטורנט הקבצים מחולקים לחלקים קטנים (בדרך כלל כרבע מגהבייט), וניתן להוריד אותם בכל סדר ולשחזר את הקובץ המקורי בסוף התהליך (גם באידונקי). עקרונית, כל משתמש נותן לאחרים גישה לחלקי הקובץ שכבר נמצאים ברשותו, ומנצל את החיבור המהיר ביותר הזמין לו מבין כל המשתמשים בשירות ברגע נתון. הרעיון מתאים במיוחד להעברת קבצים גדולים. זהו פרוטוקול שיתוף הקבצים הנפוץ היחיד ששולב במנגנוני הפצה של חברות מסחריות (כגון הפצות לינוקס) הרוצות להפיץ קבצים גדולים. ביטורנט הצליחה לפתור את בעיית האיטיות, הנפוצה בפרוטוקולים המסורתיים, ובמיוחד בקבצים מבוקשים: בעוד בפרוטוקולים אחרים הורדת קובץ אחד על ידי משתמשים רבים עלולה לגרום לעומס על השרת, והצריך רוחב פס גדול לשרת, בביטורנט דרישה גבוהה לקובץ מסוים עשויה אף לסייע להעלאת מהירות ההורדה, שכן כל משתמש שסיים להוריד חלק של אותו קובץ, הופך מיד למקור נוסף להורדה. לעומת זאת, הפרוטוקול אינו גמיש כמו האחרים, שכן הוא לא מאפשר חיפוש והוא לא לגמרי פרוטוקול עמית לעמית. גנוטלה וגנוטלה2 פרוטוקול גנוטלה פותח על ידי ג'סטין פרנקל מחברת Nullsoft (יוצרת Winamp) בזמן שנפסטר ניהלה מאבקים משפטיים. גנוטלה הייתה השרות המבוזר האמיתי הראשון והשפיעה עמוקות על עולם שיתוף הקבצים בחידושים שיצרה. גנוטלה2, אשר במקור נועדה להיות שיפור והרחבה של גנוטלה, פותחה על ידי מייקל סטוקס, יוצר תוכנת Shareaza. תוכנות נוספות אשר עובדות עם הפרוטוקול הן Morpheus ,Bearshare ,LimeWire ו-imesh. דירקט קונקט רשת דירקט קונקט (DC) היא רשת וירטואלית הנוצרת בין משתמשים שונים המחוברים לשרת הנקרא האב (hub). ההאב מנתב את התקשורת בין המשתמשים המחוברים אליו, ומאפשר העברת מידע על הקבצים המאוחסנים אצל כל משתמש. לאחר איתור קובץ נדרש, שנעשה בעזרות ההאב, ההורדה מתבצעת בעזרת חיבור ישיר (כשם הפרוטוקול) למשתמש אחר. בשונה מרשת ממורכזת כמו נפסטר, דירקט קונקט יש תקשורת עמית לעמית בין עשרות אלפי מחשבים. להאבים שונים דרישות שונות בנוגע לכמות המידע שעל משתמש מסוים לשתף כדי להתחבר אליהם וחלקם אף מתמקדים בנושאים מסוימים. בנוסף להעברת קבצים מאפשר הפרוטוקול גם צ'אט, מפעילים ברשת מסוגלים לסלק משתמשים טרדנים. התוכנה הראשונה נכתבה על ידי ג'ון הס (מחברת NeoModus) אולם מאז הופיעו תוכנות קוד פתוח (הבולטת שבהן היא DC++‎) שעובדות עם הפרוטוקול, והן נחשבות לנפוצות ואמינות יותר. כיוון שחובת השיתוף היא תנאי קבלה לרשת - הרשת היא אחת הגדולות מבחינת נפח הקבצים והמקורות לכל קובץ ברשת, וכתוצאה מזה מהירות ההורדה ברשת גבוהה. פרוטוקול זה נפוץ גם ברשתות מחשבים קטנות יותר, התעבורה הקשורה לחיפוש תלויה במספר השרתים שהתחברתם אליהם וכל החיפוש מתבצע רק בשרתים אלו. פסט-טרק לעיתים קרובות קוראים לפרוטוקול פסט-טרק בשם התוכנה הראשונה שהשתמשה בו - קאזה. הפרוטוקול דומה לפרוטוקול גנוטלה2. בשנים 2002–2003 הייתה קאזה בעלת מספר המשתמשים הגדול ביותר, אך ירדה עם השנים. הירידה החדה בפופולריות נבעה מהפרוטוקול עצמו שהתקשה להתמודד עם מספר גדול של משתמשים, מהעובדה כי הרשת הייתה מלאה בקובצי דמה ששותפו בכוונה על ידי מחזיקי זכויות היוצרים כדי לפגוע בשיתוף, ומהעובדה כי התוכנה הותקנה עם רוגלה. ניסיון לפתח תוכנה נקייה מרוגלות (כגון Kazaa Lite) נתקל בהתנגדות משפטית מצד מחזיקי זכויות היוצרים של קאזה (Sharman Networks). גם תוכנת iMesh הישראלית עושה שימוש בפרוטוקול זה. רשתות אחרות ישנן רשתות רבות אחרות, פופולריות פחות כגון: Soulseek WinNY WPNP Ares WASTE נושאים אחרים בשיתוף קבצים פגיעה בתעשיית המוזיקה והסרטים מידת הנזק הכלכלי שסופגות תעשיות המוזיקה והסרטים היא נושא שנוי במחלוקת ויש הטוענים כי לא קיים נזק כלל. מצד אחד, ישנם נתונים המראים כי חלה ירידה במכירות התקליטים בארצות הברית (בהשוואה לתחזיות) החל מהשקתו של נפסטר המקורי, ללא שתימצא כל סיבה הגיונית אחרת שיכולה להסביר את הירידה (כגון ירידה בתוצר מקומי גולמי או עליה במחירי המוצרים). מצד שני, המצדדים בשיתוף קבצים טוענים כי שיתוף הקבצים הפיץ את המוזיקה לאנשים רבים מאוד, הפך אותם מודעים ללהקות חדשות ואף הגדיל את בסיס המעריצים. אלה בתורם, ילכו להופעות וחלקם עשוי לקנות דיסקים אחרים של הלהקה. גם טיעון זה הוא נחשב על ידי אנשים מסוימים כמגמתי אבל יש בו כדי להדגיש את הבעייתיות שבהערכת הנזק הכלכלי, שלא נאמד רק בירידה בהיקף המכירות. בעיות משפטיות שירותים אנונימיים (כגון גנוטלה ונפסטר) נעשו פופולריים יותר ויותר בזכות שגשוג האינטרנט המהיר והנפח הקטן (יחסית) של קובצי מוזיקה דחוסים (כגון MP3) או סרטים. למרות היות העיסוק עצמו חוקי, משתמשים רבים (למעשה רובם) משתמשים בטכנולוגיה כדי להוריד ולשתף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים. מתחילת שנת 2000 ניסו חברות תקליטים אמריקאיות לסגור כמה שיותר שירותי שיתוף קבצים. למרות שנפסטר נסגרה בסופו של דבר, המאבק המשפטי הפך לקשה יותר ויותר עם הזמן, שכן נוצר מגוון הולך וגדל של תוכנות ורשתות. הדור השני של השירותים הפסיק להיות תלוי בשרת מרכזי אחד וכך הפכו השירותים לקשים יותר לסגירה בעזרת פעולות משפטיות, שכן לא ברור היכן שוכנת האחריות המשפטית. שינויים במבנה הארגוני, ואף העברת השליטה לחברות הנמצאות במדינות אחרות (כמו שבוצע על ידי קאזה) מקשים גם כן על המאבק המשפטי. כנגד מלחמת החורמה שמנהלת תעשיית הקבצים נגד רשתות שיתוף הקבצים, ניסו ארגונים מסוימים, כגון קרן החזית האלקטרונית, לקדם את רעיון השיתוף, בד בבד עם תשלום פיצויים לאמנים בעבור השימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים. ההיבט החוקי בישראל הטכנולוגיה המאפשרת שיתוף קבצים היא כשלעצמה חוקית, וכאשר היא פועלת באישור של בעל זכויות היוצרים, אין איסור להשתמש בקבצים המופצים. הפצת תוכן המוגן בזכויות יוצרים ללא אישור, אינה חוקית שכן החוק אוסר העמדה לרשות הציבור של יצירות שמוגנות בזכויות יוצרים, ללא קבלת רשות מבעלי הזכויות. המקורות המשפטיים העיקריים בנושא זה הם: פקודת זכויות יוצרים, 1924 חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. ציוני דרך במאבק המשפטי דצמבר 1999 - ארגון ה-RIAA מגיש תביעה נגד נפסטר. מאי 2000 - לארס אולריך, המתופף של להקת מטאליקה, מגיש אישית לנפסטר רשימה של יותר מ-300,000 משתמשים אשר, לטענת מטאליקה, הפרו זכויות יוצרים (ה-3 לחודש). החלטת בית המשפט כי נפסטר תעמוד למשפט ולא תזכה לחסינות כ"צינור מידע בלבד" (ה-8 לחודש) גורמת לחברה לשתף פעולה עם מטאליקה ולחסום כ-300,000 משתמשים. פברואר 2001 - צו בית משפט אמריקאי מורה לנפסטר להפסיק להפיץ שירים מתוך רשימה של כ-250,000 שירים שמגישות חברות התקליטים. יולי 2001 - צו בית משפט אמריקאי מורה לנפסטר לחסום את כל הקבצים המוגנים בזכויות יוצרים וגורם בפועל לסגירתו. אוקטובר 2001 - ארגון ה-RIAA מגיש תביעות נגד מורפיאוס (אופן-נאפ), גרוקסטר (פסט-טרק) וקאזה (פסט-טרק). נובמבר 2001 - בית המשפט ההולנדי מורה לקאזה לנקוט צעדים שימנעו ממשתמשים להפר זכויות יוצרים, החברה מערערת. מרץ 2002 - בית הדין לערעורים של הולנד מקבל את ערעור החברה וקובע שקאזה אינה אחראית להפרות של משתמשיה. אולם עוד קודם לכן, בינואר 2001, החברה נמכרת לכמה חברות הנמצאות בארצות אחרות, בעיקר ל-Sharman Networks הממוקמת באוסטרליה. מאי 2002 - ארגון ה-RIAA מגיש תביעה נגד Audiogalaxy. פשרה מושגת כבר ביוני 2002 והחברה הופכת להיות שרות מקוון בתשלום. אפריל 2003 - בית משפט פדרלי בארצות הברית פוסק לטובת גרוקסטר ומורפיאוס וקובע כי השירותים אינם בלתי חוקיים. ספטמבר 2003 - לראשונה, ארגון ה-RIAA תובע אישית משתמשים כבדים. הראשונים שנתבעו היו משתמשי קאזה. מאז נתבעו קרוב ל-5000 איש, רובם הגיעו לפשרה ושילמו קנס של כמה אלפי דולרים. אפריל 2004 - בית הדין לערעורים בארצות הברית פוסק לטובת גרוקסטר ומורפיאוס, לאחר ערעור שהגיש ארגון ה-RIAA. מרץ 2005 - נפתח המשפט השלישי של גרוקסטר בבית המשפט העליון של ארצות הברית. יוני 2005 - בית המשפט העליון של ארצות הברית משנה את ההחלטה של שתי הערכאות הנמוכות יותר וקובע כי גרוקסטר יכולה להיתבע בגלל ההפרות של משתמשיה. בעיני רבים, זוהי ההחלטה החשובה ביותר בדיני זכויות היוצרים בעשרים השנים האחרונות. משום שהיא מהווה תקדים חשוב ומשפטים עתידיים יסתמכו כנראה עליו ולא על התקדים הקודם - הלכת סוני מ-1984, שהכשירה את מכשיר הווידאו חרף העובדה שהוא יכול לסייע בהפרת זכות יוצרים. ההבדל החשוב הוא שלמכשיר הווידאו שימושים חוקיים מהותיים, בעוד שהשימוש החוקי ברשתות שיתוף קבצים הוא שולי מאד. נובמבר 2005 - בראהאם כהן, בעליו של הביטורנט, מתקפל וחותם עם ארגון אולפני הסרטים האמריקני (MPAA) על הסכם, לפיו יסיר ממנוע החיפוש באתרו קישורים חיצוניים להורדת גרסאות בלתי חוקיות של סרטים. דצמבר 2005 - הפרלמנט הצרפתי אישר הצעת חוק שמתירה שיתוף מקוון של תכנים שמוגנים בזכויות יוצרים, וזאת בניגוד להמלצות ממשלת צרפת וחברות הבידור הצרפתיות. מאי 2006 - האתר מפרץ הפיראטים (שוודיה) מנותק מהרשת בפשיטה של 50 שוטרים. יוני 2006 - האתר טורנט לוקומוטיב עולה לאוויר במחאה על הורדתו של מפרץ הפירטים. יוני 2006 - האתר מפרץ הפירטים חוזר לפעול, כאשר הפעם האתר עצמו ממוקם בשוודיה והעוקב נשאר בהולנד. אוגוסט 2006 - מפלגת מרצ מגישה הצעת חוק לאיסור שיתוף קבצים ובכך גורמת לתגובות נזעמות בקהילת שיתוף הקבצים הישראלית. אפריל 2009 - בשוודיה נחקק חוק חדש המכונה IPRED המחייב את ספקי האינטרנט לחשוף את כתובת ה-IP של משתמש ששיתף קבצים בפני בעל זכויות היוצרים על התוכן ששותף. כשנתיים מאוחר יותר הוכרה על ידי ממשלת שוודיה דת הקופימיזם, אשר מאמיניה דוגלים בשיתוף קבצים כדרך חיים. דצמבר 2011 - סגירת כמה אתרי הורדות ישראלים, ביניהם horadot.net, Idown. הסגירה הייתה עקב פעילות של ארגון זיר"ה (זכויות יוצרים ברשת האינטרנט) אשר מאגד כמה מגופי השידור בישראל. אתר wnet לא נסגר, אך ספקיות האינטרנט הישראליות חסמו בחודש זה את הגישה לאתר על פי צו. ינואר 2012 - אתר שיתוף הקבצים MegaUpload נסגר על ידי ה-FBI, לאחר ששבעה ממפעיליו נעצרו וצפויים להישפט בגין הפרת זכויות יוצריםRapidShare שינו את תנאי השירות והגבילו העלאת קבצים. אחרים פתחו במבצעי מחיקה מסיביים של קבצים חשודים. גם אתרי טורנטים נסגרו מיוזמתם תוך כחודש, ובהם אתר BTJunkei בגלל חשש מההשלכות המשפטיות. ינואר 2012 מספר אתרים מרכזיים מובילים פעולת מחאה כנגד פעילות חקיקה בארצות הברית שנועדה לפגוע באתרים שמפירים זכויות יוצרים. הצעות החוק (חוקי SOPA ו-PIPA), אילו אושרו, היו מאפשרות לבעלי זכויות יוצרים לדרוש מבית משפט לאסור על רשתות פרסום וחברות אשראי לספק שירותים לאתרים הכוללים תוכן פיראטי, וכן היה אפשר אילו אושרו החוקים לאסור על מנועי חיפוש לקשר אליהם, ולאלץ ספקי אינטרנט לחסום את הגישה לאתרים אלה. בנוסף, הצעת החוק הופכת הזרמה (streaming) של תוכן פיראטי לעברה פלילית שדינה עד חמש שנות מאסר בפועל. טענת המוחים היא שמדובר בצנזורה ומניעת חופש ביטוי באינטרנט. בין היתר ויקיפדיה באנגלית "מוחשכת" ליממה, כלומר מונעת גישה אל מאגר המידע שלה, כ-162 מיליון גולשים הגיעו אל העמוד המיוחד בוויקיפדיה שקרא לאזרחי ארצות הברית לפנות אל נציגיהם בקונגרס ולמחות על החוקים. בגוגל הוצבה הפניה בולטת בעמוד הבית לעמוד עם פרטים על הנושא ובעקבות זאת נאספו ארבע מיליון חתימות על עצומה הקוראת לקונגרס לבטל את החוקים, במוזילה (מפתחת פיירפוקס) הוצב עמוד מושחר אשר בו הפניה דומה, וגם בפייסבוק היה עמוד מידע מיוחד. חברת האבטחה קספרסקי פרשה מהתאחדות חברות התוכנה (BSA). למחאה זו הצטרפו גופים נוספים. כתוצאה מהמחאה ההצבעה על החוקים נדחתה - חוקי הפיראטיות האמריקנים הוקפאו. תכנים לא חוקיים פריחתן של רשתות שיתוף קבצים הקלה במידה עצומה על הפצתם של תכנים שנויים במחלוקת או אף בלתי חוקיים כגון: תוכני פדופיליה סרטי סנאף תכנים נאו נאציים, כגון מוזיקה וחומרי תעמולה. שיטת הפצה זו מקשה על המשטרה ללכוד את העבריינים. אף על פי שישנם ניסיונות להילחם בתופעה (כגון איסור על שיתוף קבצים בהאבים שונים ברשת ה-DC למשל) קבצים אלו עדיין מופצים. בנוסף, תוכנות שיתוף הקבצים הן כר פורה להפצת וירוסי מחשב, סוסים טרויאניים ותוכנות רוגלה. התנהגות אנוכית תופעת Leeching (מלשון המילה הלועזית Leech, עלוקה) היא תופעה שבה משתמש מוריד קבצים אולם מסרב לתת לאחרים להוריד ממנו (או לחלופין מגביל את מהירות הורדת הקבצים ממחשבו). תופעה זו גרמה לכך שבשיאה של רשת השיתוף קאזה, 20% מהמשתמשים היו בעלי 80% מהקבצים. התופעה ניכרת במיוחד במדינת ישראל, משום שספקי האינטרנט לא מספקים מהירות העלאה גבוהה ולכן משתמשים מפחדים שמהירות ההורדה שלהם תרד בזמן העלאת קבצים. למפתחי תוכנות שיתוף, ישנן כמה אפשרויות למניעת התנהגות זו: לתגמל משתמשים על שיתוף, למשל באמצעות קידום מהיר יותר בתור לקובץ מסוים. להציב את הדרישה לשתף כתנאי הכרחי לעצם החיבור לרשת. לתכנן את התוכנה בצורה כזאת שמשתמשים יחויבו לשתף חלקים מקבצים שהם מורידים בעצמם. זיהוי קבצים בדיקת שם הקובץ וגודלו אינם מהווים ערובה לכך שקובץ מסוים במחשב מסוים יהיה זהה לקובץ אחר (לדוגמה אם ברצוננו להוריד אותו במקביל מכמה מקורות או שמקור מסוים התנתק). תוכנות שיתוף הקבצים המודרניות (דוגמת אימיול ודירקט קונקט) פותרות בעיה זו בעזרת גיבוב. תוכן הקובץ מוכנס לפונקציית גיבוב ומתקבלת מחרוזת מסוימת שמתארת את הקובץ, שינויים קלים בקובץ יביאו להבדלים עצומים בתוצאה. מחרוזת זו מספקת מאפיין נוסף לקובץ ולכן שני קבצים בעלי אותו גודל ואותה תוצאה זהים בסבירות גבוהה. אלגוריתמי מיפוי מפורסמים בתוכנות השיתוף כוללים: Md4, Md5 ו-SHA1. בעיות טכניות נפוצות אלו המתחילים להשתמש בתוכנות שיתוף קבצים, עלולים להיתקל במספר בעיות, כגון חסימת פורטים על ידי נתב (router) או חומת אש (firewall), הדבר גורם להאטת קצב ההורדה עד להפסקה מוחלטת של ההורדה. על ידי פתיחת פורט מתאים בראוטר, יתאפשרו חיבורים נכנסים למחשב ויהיה ניתן להוריד את הקבצים הרצויים. שיתוף קבצים בישראל כמו בכל רחבי העולם, גם בישראל יש המשתפים קבצים, ובעבר תופעה זו הייתה נפוצה אף יותר. על פי הערכות ספקי האינטרנט בישראל, ב-2006 נוצלו כ-60% עד 70% מהתעבורה במערכות שלהם למטרות שיתוף קבצים. ראו גם שיתוף קבצים ברשתות עמית לעמית Dropbox שיתוף וידאו באינטרנט שיתוף תמונות JumboMail קישורים חיצוניים דיון משפטי – על משפט גרוקסטר ציר זמן מצומצם יותר של המאבק המשפטי מאמרים (באנגלית) – על נושאים משפטיים שונים בשיתוף קבצים. "לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות" – מאמר מ-ynet. שיתוף קבצים - מאמרים וסמינריונים באתר i-law.co.il רן לוי, ההיסטוריה של שיתוף הקבצים , באתר "עושים היסטוריה", 11 באפריל 2016 (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו) הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה * קטגוריה:שירותי אינטרנט	2024-05-26T16:06:38
מי רוצה להיות מיליונר?	שמאל\|ממוזער\|250px\|מדינות בהן שודרה התוכנית על גרסאותיה מי רוצה להיות מיליונר? (באנגלית: ?Who Wants to Be a Millionaire) הוא שעשועון טלוויזיה מצליח המשודר ברשתות טלוויזיה בשפות שונות. הגרסה הבריטית המקורית שודרה לראשונה ב-4 בספטמבר 1998, ברשת ITV בהנחיית כריס טרנט, שהגיש את פרק הסיום שלו ב-11 בפברואר 2014, ולאחריו הופסק שידורה ב-ITV. פורמט התוכנית הוא הפורמט הנמכר ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה ובסך הכל הופקו מעל 100 גרסאות מקומיות, והוא אחד הגורמים לפריחה של תוכניות המציאות בעשור הראשון של שנות ה-2000. היסטוריה את פורמט התוכנית יצרו דייוויד בריגס, מייק ווייטהיל וסטיבן נייט, שיצרו קודם לכן מספר שעשועוני טלוויזיה. תחילה קיבלה התוכנית את השם "Cash Mountain", אך אחר כך הוחלט לקרוא לה על שם שיר של קול פורטר, מתוך הסרט "היי סוסייטי" משנת 1956, בכיכובם של פרנק סינטרה וסלסטה הולם. לאחר שהושקה הגרסה המקורית של השעשועון, מספר אנשים טענו כי הם יצרו את פורמט, וכי חברת ההפקה סלדור (Celador) הפרה את זכויות היוצרים שלהם. חלקם הגישו תביעות משפטיות, אך כולן נדחו. מפיק הטלוויזיה הבריטי, פול סמית', העלה לראשונה את הרעיון למכור את זכויות השידור בשוק הבינלאומי. הוא פיתח סדרה של סטנדרטים עבור גרסאות בינלאומיות שהבטיחו שהם משקפים מקרוב את המקור הבריטי. למשל, כל המארחים נדרשו להופיע על המסך כשהם לבושים בחליפות ארמאני, כפי שעשה כריס טרנט בבריטניה; על המפיקים נאסר לשכור מלחינים מקומיים ליצירת מוזיקה מקורית, במקום להשתמש באותה מוזיקת ליווי בה השתמשה הגרסה הבריטית; ומערכת התאורה ועיצוב התפאורה היו אמורים להיות זהים לגרסה הבריטית. עד סוף שנת 2000 הופקו גרסאות ב-35 מדינות בעולם. בשנת 2003, דעיכה בפופולריות של "מי רוצה להיות מיליונר" פגעה ברווח השנתי של חברת המדיה אווסקו, שהחזיקה ב-49% ממניות "קומפליט קומיוניקיישנס" בעלת חברת ההפקה סלדור. במרץ 2006 הודיע חברת סלדור כי היא מבקשת למכור את הזכויות העולמיות לסדרה, יחד עם שאר ספריית התוכניות הבריטיות שלה, כשלב הראשון של מכירת חטיבות הפורמט וההפקה של החברה, תמורת יותר מ-100 מיליון ליש"ט (173 מיליון דולר). החברה ההולנדית 2waytraffic רכשה בסופו של דבר את הפורמט ואת כל התוכניות האחרות של סלדור. שנתיים לאחר מכן רכשה חברת סרטי סוני את 2waytraffic תמורת 137.5 מיליון ליש"ט. מאז סרטי סוני מחזיקה ברישיון לפורמט התוכנית, ואילו דיסני – ABC טלוויזיה מקומית, חברת המכירות והפצת התוכן הביתי של חברת וולט דיסני שולטת בגרסה האמריקאית ללא תלות בסוני. במהלך 2010 רכשה חברת תיא הישראלית 30% מחברת אווסקו הבריטית, חברה ציבורית שהחזיקה בחלק מהבעלות בחברת סלדור מפיקת "מי רוצה להיות מיליונר?". ביולי 2010, זכתה החברה בתביעה בסך 50 מיליון דולר נגד חברת וולט דיסני בגין אי קיום הסכם. בדצמבר 2013, מימשה תיא את ההשקעה ברווח של 80 מיליון שקל. כללי המשחק התוכנית היא שעשועון טריוויה, שבו על המשתתף לענות על שאלה באמצעות זיהוי התשובה הנכונה מתוך ארבע תשובות שמוצגות לפניו. השעשועון מתחיל בשאלות קלות בסכומים קטנים ועם התקדמותו גדל קושי השאלה, ועימו גדל סכום הפרס הנזקף לזכות המתחרה. אם ענה המתחרה נכונה על השאלה הראשונה, הוא יזכה ב-100 ש"ח (אם מביאים כדוגמה את הגרסה הישראלית), על השנייה 200 וכן הלאה ל-300, 500, 1,000 (תחנת מילוט ראשונה), 2,000, 4,000, 8,000, 16,000, 32,000 (תחנת מילוט שנייה), 64,000, 125,000, 250,000, 500,000 ועד מיליון - הפרס המרבי. בשעשועון זה יש סיכוי וסיכון: בכל שלב יכול המשתתף, לאחר שמוצגת לו השאלה, להודיע שברצונו לסיים את השתתפותו בשלב זה, ולקבל את סכום הזכייה שנזקף לזכותו. לחלופין הוא יכול לבחור לענות על השאלה. אם ענה נכון, יוגדל סכום הזכייה שנזקף לזכותו, ואם טעה, תפסק השתתפותו, והוא יזכה בסכום שנזקף לזכותו בתחנת המילוט האחרונה שבה עבר. לסיוע בבחירת התשובה הנכונה עומדים לרשות המשתתף, לאורך כל התוכנית, שלושה גלגלי הצלה: הקהל (שאלה המופנית לקהל באולפן), 50-50 (מספר התשובות המוצעות קטן מארבע לשתיים) וחבר טלפוני (המשתתף מצלצל לחבר בעל ידע ותוך 30 שניות עליו לסיים להתייעץ איתו לגבי התשובה). בשנת 2006 נוסף "גלגל הצלה" חדש החל משאלה שישית, שאם המתחרה בוחר בו, עליו לוותר על אחד משלושת הגלגלים האחרים. הגלגל החדש הוא האפשרות להחליף שאלה בשאלה אחרת, לאחר שרואים אותה. המשתתף יכול להחליט לגבי סדר ניצול גלגלי ההצלה, ושימוש נכון בהם מגביר את סיכויי המשתתף לשרוד כמה שיותר במשחק ולזכות בסכום גבוה. בגרסה האמריקאית היו בספין אוף מי רוצה להיות סופר מיליונר (פרס של 10 מיליון דולר) שני גלגלי הצלה נוספים, החל משאלה מספר 11: מועצת שלושה - פאנל של שלושה מומחים, אשר אחד מהם זכה במיליון דולר בתוכנית קודמת, דנים בתשובות והמתחרה נעזר בדעתם. ניסיון כפול - לבחור תשובה, ואם היא שגויה לבחור אחרת. המשתתף יושב על כיסא מול מנחה התוכנית, אבל כדי לזכות ולהגיע לשבת מול המנחה, עליו להתמודד תחילה בשלב מוקדם בתוכנית עם עוד תשעה מתמודדים כמוהו, בשאלת זריזות, אשר רק זה שעונה עליה נכונה והכי מהר, זוכה לשבת על כיסא המתחרה מול המנחה. כדי להצליח בתוכנית על המתחרה להיות בעל ידע וכן זריזות בשלב המוקדם, חוש אסטרטגי לגבי אופן השימוש בגלגלים, אינטואיציה וקור-רוח. בסדרת מחקרים שערך על התוכנית "מי רוצה להיות מיליונר?", הראה חוקר התקשורת אמיר חצרוני כיצד במדינות שונות מפיקי התוכנית מתעלמים מההנחיות הנוקשות של מפיצי הפורמט, על מנת שהתוכנית תזכה להצלחה. כך, למשל, בערב הסעודית נמצא כי מרבית השאלות עוסקות בנושאי דת ומסורת. גרסאות ופורמטים עיצוב תוכניות האולפן הבריטי שימש בסיס לבניית כל האולפנים העולמיים, אך אלו נבנו בווריאציות שונות. בעבר, ההמחאה לזוכה ניתנה במהלך התוכנית ונחתמה על ידי המנחה, אך רעיון זה ירד לאחר זמן מה. מספר גרסאות שינו את פורמט המשחק: בגרסה האמריקאית ניתנה בעבר הקצבת זמן לשאלות - 15 שניות לשאלות 1–5, חצי דקה לשאלות 6–10 ו-45 שניות לשאלות 11–14, וזמן מצטבר לשאלת המיליון. לאחר ביטול פורמט זה, הוזז הכיסא ובמקומו הושם שולחן, והמשחק חולק ל-2 סיבובים: הסיבוב הראשון בו 10 שאלות אשר מקומם מוגרל וכן רמת הקושי שלהן, וכך הכסף נערם במצטבר, והסיבוב השני בעל 4 שאלות הנקרא "הסיבוב הקלאסי". הגרסה ההולנדית, למשל, נקראת "לוטו מיליונר", ומשמשת למעשה פרסומת ללוטו, עם כדורי הלוטו וסממנים שונים מפוזרים באולפן. הגרסה האוסטרלית הורידה את המנגינה המקורית של המשחק, והלחינה מנגינה משל עצמה, בפזמון זהה. כמו כן, שווי השאלות השתנה עם השנים, שלא כמו פעם (כמו בגרסה הישראלית), ירד מספר השאלות ל-12 בלבד ובהתאם גם פרסי השאלות. שווי הפרסים השתנה מהפורמט הבינלאומי: ברוסיה הפרס המרבי הוא 3,000,000 רובל רוסי, באוסטרליה 5,000,000 דולר אוסטרלי, בהונגריה 40,000,000 פורינט, בגאורגיה 20,000 לארי גאורגי, באלבניה וקוסובו 50,000 אירו, במקסיקו 3,000,000 פסו מקסיקני, בגאנה הפרס 50,000 סדי גאני (עקב ערכו הנמוך של הפרס, התוכנית נקראת "מי רוצה להיות עשיר?"), בליגה הערבית 2,000,000 ריאל סעודי ובאזרבייג'ן 100,000,000 מאנאט אזרבייג'ני. ספין אוף למשחק מספר ספין אופים. הראשון נוצר באינדונזיה ונקרא "כיסא המיליונר החם", בו שישה מתחרים התחרו בו זמנית על הכסף, כשלעזרתם רק גלגל הצלה אחד והוא "עבור", המעביר את התור להבא בתור. התוכנית מזוהה בעיקר עם אוסטרליה. ספין אוף נוסף של הסדרה הוא "50-50", על שם אחד מגלגלי ההצלה, ונוצר בשוודיה. בעתיד אמור להיות משודר הספין אוף גם בממלכה המאוחדת גרסה אמריקאית "מי רוצה להיות מיליונר" שודרה לראשונה בארצות הברית באוגוסט 1999, ברשת ABC. בעונת השידורים הראשונה שלה הפכה לאחת התוכניות הנצפות ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקאית, כאשר כ-28 מיליון צופים בממוצע צפו בשידור התוכנית. בסוף 2002 הודיעה חברת וולט דיסני (בעלת רשת ABC), כי תוריד את התוכנית מלוח המשדרים בתום עונת השידורים, נוכח ההידרדרות בדירוג התוכנית בטבלת הרייטינג. הסדרה שודרה אחר כך בתחנות מקומיות ולא בפריים טיים. גרסה סינית בשנת 2007 אישרו לראשונה שלטונות הרפובליקה העממית של סין את הפקתה של גרסה מקומית, אך כספי הזכייה היו חייבים להיות מעוברים לצדקה. גרסה ישראלית הגרסה הישראלית עלתה לשידור בשם, תחילה בשם "מיליונר", במסגרת שידורי רשת בערוץ 2, ב-25 בנובמבר 1999, וזכתה תחילה לרייטינג גבוה של כ-27%. לאחר מספר עונות ירדה התוכנית מלוח השידורים באוקטובר 2003. בשנת 2006 רכש ערוץ עשר את הזכויות לפורמט, אך התוכנית זכתה לרייטינג נמוך, ושידורה הופסק לאחר שנה. בשני הערוצים בה שודרה, הנחה את התוכנית יורם ארבל. המשתתף היחיד שזכה בפרס המרבי הוא יזהר נבו, איש מחשבים בעיסוקו ויליד שנת 1972, שעשה זאת באוגוסט 2000. "שאלת חצי המיליון" שלו הייתה: "מבין ארבעת המלכים האנגליים, מי מלך לפני כל האחרים?". נבו נעזר בחברו ההיסטוריון יזהר בן נחום כדי לענות על השאלה נכון. "שאלת המיליון" הייתה "מהו הספר הראשון בסדרת "הספורטאים הצעירים"?". נבו השתמש בגלגל ה-50:50 ונותר עם התשובות: "בעט אלון, בעט!" ו"הכדור בפנים...לא!". אז השתמש נבו בשיטת "עץ או פלי" כדי לבחור בתשובה "בעט אלון, בעט!" ובכך הפך לראשון והיחיד שזוכה במיליון ש"ח בתוכנית. שנים אחר-כך טען נבו בראיון טלוויזיוני, כי למעשה ידע את התשובה על השאלה האחרונה מיד כאשר הוצגה, אולם כדי ליצור עניין בתוכנית, הציג את בחירתו ככזו המבוססת לכאורה על הטלת מטבע. המשתתפת המפורסמת ביותר שלקחה חלק בתוכנית בגרסתה הישראלית, כמשתתפת מן המניין, הייתה הסופרת והעיתונאית עירית לינור שזכתה בסכום של 250,000 ש"ח במאי 2000, שיא מקומי עד אותה תוכנית. היא פרשה בשאלה: "מי אמר במכס שאין לו מה להצהיר אלא רק על גאוניותו?" (התשובה: אוסקר ויילד), וכן השתמשה בחבר הטלפוני נועם זיו בשאלה: "מי כתב את האוטואמנציפציה?" (התשובה: יהודה לייב פינסקר). התוכנית בישראל יצרה תקדים, כאשר בפעם הראשונה בטלוויזיה הישראלית מומש הסעיף בחוזה המשתתפים המתנה את קבלת פרס הזכייה בשידור התוכנית. מספר תוכניות אשר צולמו באולפני הרצליה לא שודרו בשל צניחת רייטינג והזוכים באותן תוכניות לא קיבלו את הפרס. ביולי 2020, בעת התפשטות מגפת הקורונה חודשה התכנית בגרסה חדשה, העונה עלתה לשידור ב-16 ביולי בערוץ קשת 12 והנחה אותה ארז טל. מרמה בתוכנית בגרסה הבריטית התברר שאחד הזוכים במיליון בספטמבר 2001, צ'ארלס אינגרם, נעזר בחברו שיחד עמו היה בין עשרת המתמודדים בשלב הראשון בתוכנית. המתחרה היה חוזר שוב ושוב על התשובות שמוצגות לו, ובכל פעם שאמר את התשובה הנכונה, החבר השתעל בכוונה. באחת השאלות הוא אף נעזר באשתו לצורך מציאת התשובה הנכונה. חקירה נפתחה בעניין, והתוכנית לא שודרה עד לאחר תום המשפט. שלושת הנאשמים טענו לחפותם, אך נמצאו חייבים בדין ונגזרו להם עונשי מאסר על תנאי. מאוחר יותר הופק סרט דוקומנטרי שהראה את התרמית, עם קטעים מצילומי התוכנית, וראיונות עם גורמי מפתח בפרשה. בשנת 2020, רשת השידור הבריטית, itv, העלתה סדרה עלילתית המבוססת על מקרה המרמה, הנקראת Quiz. שאלות עם תשובות שגויות בגרסה הבריטית של תוכנית הטלוויזיה, הוצגה לאחד המתמודדים השאלה: "תאורטית, מהו מספר החבטות הנמוך ביותר בעזרתן ניתן לנצח מערכה במשחק טניס?". האפשרויות שהוצגו בפניו היו 12, 24, 36 ו-48. על פי חישובו של המתמודד נדרשות 4 חבטות כדי לנצח משחקון ושישה משחקונים כדי לנצח מערכה, לכן התשובה היא 24 חבטות. הוא בחר בתשובה זו וזכה ב-64,000 ליש"ט. העיתון הבריטי "דיילי מירור" פרסם למחרת כי תשובתו הייתה שגויה, כיוון שאפשר לנצח את משחקוני ההגשה של היריב מבלי לחבוט בכדור, אם הוא יבצע שגיאה כפולה בכל ניסיון הגשה. לכן, התשובה הנכונה היא 12 חבטות. על אף הטעות, המתמודד שמר את כספי הפרס. קישורים חיצוניים ״מי רוצה להיות מולטי־מיליונר?״ - פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי משחק מחשב המבוסס על השעשועון, באתר "מסע אל העבר" הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:שעשועוני טריוויה בטלוויזיה קטגוריה:רשת: תוכניות וסדרות קטגוריה:ערוץ 2: תוכניות וסדרות קטגוריה:ערוץ עשר: תוכניות וסדרות קטגוריה:סדרות טלוויזיה בריטיות שעלו לשידור בשנות ה-1990 קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: תוכניות וסדרות קטגוריה:מכון הסרטים הבריטי: מאה תוכניות הטלוויזיה הבריטיות הטובות ביותר קטגוריה:זיכיונות: סרטים וסדרות	2024-09-19T04:01:36
הגנת אלכין	הגנת אלכין שייכת לסוג הפתיחות בשחמט ברגלי של המלך, בהן השחור אינו מגיב בצורה ישירה, אלא בדרך עקיפה. בסוג פתיחות זה (משחק חצי פתוח) כלולות גם הגנת קארו-קאן, ההגנה הסיציליאנית וההגנה הצרפתית. הגנה זו נקראת על שם אלוף העולם אלכסנדר אלכין משום שבתחרות בינלאומית בבודפשט בשנת 1921 הוא השתמש בה בהצלחה. אולם פתיחה זו הייתה בשימוש כבר בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19, ורק קרוב לשנת 1920 היא שוכללה על ידי התאורטיקן אהרון נימצוביץ' ובאה לידי ביטוי, כאמור, בתחרות של אלכין בה הוא הצליח לשלב בין הטקטיקה של הגנה זו עם רעיונותיו האסטרטגיים של נימצוביץ'. נימצוביץ יצא נגד הסגנון המסורתי שהעניק חשיבות ראשונה במעלה להסעת הרגלים. הוא טען כי מבחינה טקטית צריך להעדיף את הצבת הרצים במרכז הלוח, משום ששליטתם בערוגות גדולה יותר מזו של הרגלים. בפתיחה זו, השחור גורר את הלבן לפתח את חייליו על חשבון טמפו (זמן מסעים) שאותו השחור מנצל לפיתוח רציו. בהמשך הוא יחליף במרכז על ד6 ויתקיף את הרגלים הנותרים שם. הגנת אלכין מקוטלגת בשיטת אנציקלופדיית פתיחות שחמט בין B02-B05. 1. ה4 פו6 שחור תוקף את הרגלי הלבן. (אמנם הלבן יכול להגן על ידי פג3 ואז ישחק השחור ה5 אלא שאז תתקבל הפתיחה המוכרת בשם הפתיחה הווינאית כאן הלבן אינו מנסה להגן על הרגלי, אלא לתקוף בעזרתו את הפרש): 2. ה5 פד5 3. ג4 פב6 4. ד4 ד6 מטרת השחור במסע האחרון היא ניפוץ השליטה של הרגלים הלבנים במרכז. הלבן ינסה לחזק את הרגלי ה5, ולשם כך נתונות בידיו שתי אפשרויות: תמיכה על ידי הרגלים ותמיכה על ידי רצים. א. תמיכה על ידי הרגלים: 5. ו4 ד6:ה5 6. ו:ה5 פג6 7. רה3 רו5 8. פג3 ה6 9. פו3 פב4 10. צג1 ג5 השחור מעוניין לפתוח את טור ג כדי לתקוף על ידי הצריח באגף המלכה ולהחליש את הרגלי ה5. ב. תמיכה על ידי רצים: 5. פו3 רז4 6. רה2 ג6 והשחור ימשיך בהחלפת רצים: ר:פ, ר:ר ואחר כך יכה פ:ג4. אמנם הרגלי השחור ג6 חוסם את הפרש, אך אסור לשחור להוציא במסע הששי את הפרש לערוגה ג6 משום שהקרב עלול להסתיים לא טוב מבחינתו: 6. --- פג6 7. ה6 ו7:ה6 8. פז5 ר:ר 9. מה:ר פ:ד4 10.מה-ה4 ה5 11. פ:ח7 ובהמשך מאיים מה-ז6+. ללבן מוצעת גם דרך שונה במסע הששי: 6. ה:ד6 ה:ד6 7. רה2 רה7 8. פג3 0-0 9. ב3 צה8 10. 0-0 רו6 11. רה3 פג6 12. צג1 ד5 השחור מתקיף במרכז והלבן נאלץ להתגונן. במסעו האחרון, השחור שואף להחליף על ד5, כך שיישאר לבן מנותק ובודד על ד4, או שלבן יתקדם ג5 ויפצל את הרגלים באגף המלכה. כך או כך השחור מרוויח מהתקפתו במרכז. קישורים חיצוניים הסבר וידאו על הגנת אלכין באתר יוטיוב (כ-10 דקות) הערות שוליים אלכין, הגנת	2023-03-25T08:11:32
הגנה צרפתית	ההגנה הצרפתית שייכת לסוג הפתיחות בשחמט ברגלי של המלך, בהן השחור אכן עוסק בהגנה במובן האמיתי של המילה. בפתיחה זו משתמשים שחקנים שאין להם בעיה לסבול עמדה מכווצת ועמדות פסיביות בתקווה לצאת מהפתיחה עם מבנה רגלים עדיף או לעיתים לצאת למתקפת נגד. פתיחה זו הפכה לכלי נשק מרשים בידי אלוף העולם לשעבר בוטביניק, כמו גם בידי אולמן וקורצ'נוי. עם הזמן משתנות ההערכות לגבי ההסתעפויות העיקריות של הפתיחה כמפורט בהמשך. מהלך הפתיחה הוא כך: 1. ה4 ה6 2. ד4 ד5 מטרתו של השחור היא מניעת התקפה של הלבן על הרגלי השחור. אם ייסע השחור 1...ה5 בפתיחה, יוכל לבן להשיב בשלוש דרכים: א. פו3 ב. ו4 ג. ד4 והשחור ייאלץ להגן על הרגלי ה5. מאידך, כאשר השחור נוסע ה6, הלבן מנצל זאת להצבת שני רגלים במרכז הלוח; אך השחור לא נשאר חייב ובמסעו ד5 הוא מאלץ את הלבן להחליט האם לפצל את כליו, להחליף רגלים, או לתמוך בהם. החלפת רגלים אינה מומלצת ללבן, משום שבכך הוא מוותר על זוג רגלים במרכז ומלבד זאת הוא פותח את מסלולו של הרץ השחור ג8. 3. ה:ד5 ה:ד5 4. ג4 פו6 5. פג3 רב4 6. פו3 0-0 7. רה2 ד:ג4 8. ר:ג4 רז4 אנו רואים בעמדה זו, לאחר המסע השמיני כי ללבן רגלי מבודד במרכז, פיתוח הכלים השחורים טוב יותר ובמקרה הטוב ללבן שוויון. קידום הרגלי (ה4-ה5) הייתה הדרך המועדפת על נימצוביץ', ונקראת ההסתעפות המתקדמת. קידום זה אמנם מציב לשחור קשיים בפיתוח הפרש ז8, ובפינוי דרכו של רץ ג8, אולם שחור יוכל לקחת לידיו את יוזמת ההתקפה ולענות: ג7-ג5 ולהמשיך בהתקפה על ידי פג6 ואחר כך גם מהב-6. דרך מקובלת היא פיתוח הכלים תוך כדי תמיכה ברגלים; לכן הלבן עשוי להמשיך בתמיכה ברגלי על ידי: 3. פג3. מכאן יש לשחור 2 אפשרויות: א. המשך המאבק על המרכז. 3. פג3 ד:ה4 4. פ:ה4 בעמדה זו שחור יכול לשחק 4...פד7 5. פו3 פזו6 6. פ:ו6+ פ:ו6 7. רד3 רה7 8. רז5 0-0 9. מהה2 ועמדת הלבן נראית עדיפה. בעמדה זו שחור יכול גם לשחק 4...רה7 5. פו3 פד7 6. רד3 פזו6 7. פ:ו6 ר:ו6 8. 0-0 ג5 9. ג3 ג:ד4 10. ג:ד4 פב6 11. מהה2 0-0 12. מהה4 ז6 13. רח6 רז7 14. ר:ז7 מ:ז7 והלבן עומד עדיף. להלן דוגמאות למשחקי צמרת שהגיעו להסתעפות זו ב. התקפה באגף המלכה. א1. המשך המאבק על המרכז 3. פג3 פו6 4. רז5 רה7 5. ה5 פה4 6. ר:ר מה:ר מצב זה אמנם מבצר את השחור, אולם הרץ השחור, ג8, אינו משוחרר והרגלי הלבן ה5 מפריע ליוזמת השחור; שחור יכול להמשיך מכאן או בפריצה: ג7-ג5, או הצרחה ואחר כך פריצה מאגף המלך: ו7-ו5. א2. המשך המאבק על המרכז נוסח C11 3. פג3 פו6 4. רז5 ד:ה4 5. פ:ה4 רה7 6. ר:ו6 ר:ו6 7. פו3 0-0 8. רג4 נוסח זה פופולרי במפגשי צמרת של תחילת המאה ה-21. במפגשים אלה ניכרת התקדמות התאוריה ממשחק למשחק. מעמדת בסיס זו יש כמה הסתעפויות קריטיות: א2.1 המשך המאבק על המרכז נוסח C11 8. רג4 ב6 9. מהה2 רב7 בעמדה זו הלבן יכול להצריח באגף המלך, אך לא מובטח לו יתרון בפתיחה. תוכנית זו נוסתה מספר פעמים אך הלבן לא הצליח להגיע ליתרון. יותר מסוכן לשחור היא הצרחה באגף המלכה, הצרחה המלווה בהתקפה על מלך השחור. עם זאת, לשחור סיכויי נגד סבירים גם במקרה זה. להלן דוגמאות למשחקים שבהם פיתח הלבן איומים רציניים, ולצידם משחקים בהם שחור התמודד אתם בהצלחה. הנה דוגמה בה השחור הצליח לגבור על יריבו א2.2 המשך המאבק על המרכז נוסח C11 8. רג4 פד7 9. מהה2 רה7 הרעיון של השחור בסדר מסעים זה הוא לשחק ג5 מיידית כבמשחק המודגם או לשאוף להתפתחות איטית יותר אך מאוד יציבה עם ג6. כמו בהסתעפות הקודמת הלבן יכול להצריח באגף המלך אך לשחור אין בעיות מיוחדות להשוות. במקרה שלהצרחה באגף המלכה השחור יכול לשחק 10...ב6 ולעבור להסתעפות הקודמת בשינוי סדר מסעים. א2.3 המשך המאבק על המרכז נוסח C11 8. רג4 פג6 9. ג3 ה5 10. ד5 המסע פג6 נוסה פעמים רבות ונחשב להסתעפות המרכזית בפתיחה זו, המובילה למאבק מסובך מאוד. בדיאגרמה המוצגת לשחור שלושה מסעים אפשריים עם הפרש, כאשר לכל מסע ישנם חסרונות משלו ואף אחד מהם לא מוביל לשוויון ברור לשחור. 10....פא5 מוצגות שתי דוגמאות למשחק חריף בהסתעפות זו, בהם כנראה הלבן לא מיצה את כל סיכויו. 11. רד3 ב6 12. ח4 / מהג2(נראה שהצרחה קטנה הייתה יותר חזקה ומפעילה לחץ על ה5). 10....פב8 מסע יותר הגיוני מ-פא5 אך נראה שללבן יתרון גם בהסתעפות זו. להלן מספר דוגמאות למאבקים אסטרטגיים בהסתעפות זו. *10....פה7 11. פ:ו6+ ז:ו6 וללבן שני המשכים אפשריים: 12. פח4 עם הרעיון להביא את המלכה ל-ח5, ולשחור בעיות קשות בפתיחה. 12. מהד2 - מסע זה גורם לשחור פחות בעיות, אך הלבן יכול להיאבק על יתרון בפתיחה גם בהסתעפות זו. סיכום: המסע 8...פג6 איננו מבטיח לשחור שוויון, וייתכן שעדיף לשחק 8...פד7 או 8...ב6 המסקנה מהמשך זה היא, שהלבן זוכה בעדיפות עמדתית לעומת התבצרותו של השחור. לכן יש המציעים המשך שונה. ב. התקפה באגף המלכה אופציה זו היא כלי נשק יעיל, משום שהשחור מתקיף במקום להתגונן 3. פג3 רב4 היתרון שיש במסע זה אינו פסיכולוגי גרידא (התקפה על ה4), השחור משיג במהלך זה יתרון גם בפיתוח, משום שהוא מאלץ את הלבן לגלות את כוונותיו, מה בדעתו לעשות עם הרגלי ה4. הלבן מאיים להתקדם ה4-ה5 ולכן הנקודה הטובה ביותר לפרש השחור היא ה7, כך שהוצאתו המוקדמת של הרץ השחור ו8 מונעת את חסימתו על ידי פה7. על התקפתו של השחור, יוכל הלבן להגיב ב-3 דרכים: 1. לחץ באגף המלך 2. לחץ במרכז 3. חיזוק הקצינים. 1. לחץ באגף המלך 4. מהז4 מאחר שהרץ השחור עזב את עמדתו, הלבן מנצל זאת להתקיף את הרגלי ז7. השחור יוכל כעת להמשיך בהתקפה ולהרוויח זמן על ידי התקפת המלכה הלבנה: 4. ---- פו6 5. מה:ז7 צז8 6. מהח6 צז6 7. מהה3 והשחור יכול להחזיר רגלי על ידי 7. ---- פ:ה4 או להמשיך ביוזמה התקפית על ידי ג7-ג5, וכך מרוויח השחור טמפו על ידי התקפות על המלכה הלבנה. 2. לחץ במרכז 4. ה5 פה7 5. רד2 ג5 6. פב5 ר:ר+ 7. מה:ר ג5:ד4! בצעד האחרון של השחור הוא אמנם נתון להתקפה של הפרש הלבן על המלך: 8. פד6+ אך פריצה במרכז עדיפה על פני הצרחה, משום שעל ההתקפה יוכל שחור להמשיך 8. ---- מו8. מאידך, הצרחת השחור תגרור תמיכה של הלבן ברגלי ד4 על ידי ג2-ג3. מכאן ההמשך הוא: 8. פ:ד4 פב-ג6 כעת המצב שווה. גרסה אחרת המונעת חילופים במרכז, הוצעה על ידי התאורטיקנים: 6. א3 ר:פ 7. ב2:ר פב-ג6 8. פו3 מהג7 9. ח4 יתרון הלבן בגרסה זו מתבטא בהחלפת פרש תמורת רץ, כך הרץ הלבן חופשי לפעול באלכסונים השחורים. 3. חיזוק הקצינים 4. פז-ה2 ד:ה4 5. א3 ר:פ+ 6. פ:ר צעדו של הלבן, לכאורה, מפקיר את הרגלי ה4, אך בהמשך לא יוכל השחור להגן עליו. החלפת הרץ בפרש נותנת ללבן יתרון טקטי בפיתוח הקצינים, בעוד שהשחור נותר ללא קצינים במרכז; מאידך הפרש הלבן אינו מנוצל דיו ולכן המשך זה אינו מקובל. נוסח טאראש על מנת למנוע את התקפת הרץ השחור במסע הרביעי, הציע טאראש להניח את הפרש ב1 על ד2. התקפת השחור על ידי הרץ לא תהיה יעילה, לכן הוא ינסה להתקיף על ידי הרגלים באגף המלכה: 3. פד2 ג5 4. ה:ד5 ה:ד5 5. רב5+ רד7 השחור פותח בכך את הנתיב של רג8 ומשתדל להחליף רצים. המשחק נמשך: 6. מהה2+ מהה7 7. מה:מה ר:מה 8. ר:ר+ פ:ר 9. ד:ג5 פ:ג5 10. פב3 פא4 והמצב שווה. לסיכום, ניתן לומר שההגנה הצרפתית מסייעת לשחור לערוך הגנה די מבוצרת נגד התקפות הלבן ולכן היא די פופולרית במשחקים בינלאומיים. הערות שוליים צרפתית, הגנה	2022-01-27T19:47:49
פוליתאיזם	פוליתאיזם (מיוונית: πολύ "פולי" – הרבה, θεός "תאוס" – אל) פירושו אמונה בריבוי האלוהות, אמונה במספר אלים, בניגוד למונולַטְריזם, שמשמעותו אמונה באל אחד תוך הכרה בכך שייתכנו אלים אחרים, ומונותאיזם, שמשמעותו אמונה באל אחד תוך שלילת אלים אחרים. פוליתאיזם היה נפוץ מאוד עד סוף העת העתיקה אך ממשיך להתקיים גם בימינו בדתות שונות. אמונה באלים – פירושה אמונה בישויות עילאיות, אינדיבידואליות ונצחיות. האדם תלוי באלים אלו והוא מחויב לכבד אותם, לירא מהם ולעבוד אותם במשך כל חייו. יש להבדיל בין אלים ולבין שדים או דמונים או רוחות שגם הם ישויות עילאיות ונצחיות אך ישויות אלו שליליות ויש לשנוא אותם ולא לעבוד אותם והאלים (לרוב) גוברים עליהם במלחמה הנצחית בין שני סוגי ישויות אלו. "אלילים" הוא שם זילזול שניתן לאלים המרובים הפוליתאיסטיים על ידי המאמינים באל היחיד של מונותאיזם. התפתחות הפוליתאיזם לפי רוב החוקרים, מקורו של הפוליתאיזם באנימיזם. בזמנים קדומים יחסו נפש חיה לגורמי טבע שונים כמו תופעות מזג אוויר (למשל לברקים ולרעמים), לתצורות נוף כמו הרים, לגרמי שמים כמו השמש והירח לעצים שונים ועוד. האדם חש בתלותו בגורמי טבע אלה ובדינמיקה והשינויים בטבע ועל כן סבר שעבודה של גורמי טבע אלה תוכל להשפיע לטובה על מצבו. מהאנימיזם הלכו והתפתחו, בהדרגה, האלים התפקודיים. תופעות הטבע כבר לא היו אלים בפני עצמן אלא תוצאות פעולותיהם של אלים רבים האחראים על כל תחומי חיי האדם והטבע. כך, הופיעו אלים רבים מספור של גשמים, חריש, ציד, זריעה, הריון, לידה וכו'. אלו היו אלים ערטילאיים, חסרי דמות ייחודית ורובם לא זכו לפולחן מיוחד. לצד אלים אלה הופיעו גם האלים הטריטוריאליים, כלומר לכל יישוב, נווה מדבר, גבעה, יער או מעיין היה אל משלו. התפתחויות פוליטיות, צבאיות וחברתיות גרמו לאיחוד של שבטים ולאומים קטנים ובעקבות זאת גם לאיחוד של האלים הטריטוריאליים. שטחים גדולים ורחבים נשלטו על ידי אל טריטוריאלי אחד. מלחמות וכיבושים הביאו לניצחונות וכיבושים. מנוצחים וכבושים קיבלו עליהם את עול אליהם של המנצחים והכובשים. מאידך, המנצחים "כבשו" גם את אלי המנוצחים וחלקם "עברו" לצד המנצחים והצטרפו לפנתאון שלהם. כך נוצר פוליתאיזם חדש שבו קיימת היררכיה בתוך הפנתאון. אלי המנצחים לשעבר הופכים לאלים ראשיים וחשובים, מקימים להם מקדשים ונוצרים פולחנים סביבם. אלים ראשיים אלו מבליעים בתוכם את האלים הקודמים של השטח הכבוש. דוגמה – האל המצרי רע הבליע בתוכו אלים קודמים של אותו אזור כמו אתום והורוס (ששלטו באזור קודם לרע). במאה הארבע עשרה לפני הספירה ניסה המלך אחנתון להשליט במצרים את פולחן אתון אל השמש כפולחן יחיד ולקעקע את כל פולחני האלים האחרים. מהפכה זו החזיקה מעמד למשך תקופת חייו בלבד ולאחר מכן חזרו המצרים לפולחן ריבוי האלים. בעקבות ניסיון מהפכני זה (לדעת חוקרים מסוימים) או ללא קשר אליו (לדעת חוקרים אחרים) החל להתפתח המונותאיזם היהודי. לאמונה זו הצטרפה הנצרות במאה הראשונה לספירה והאסלאם הצטרף אליה במאה השביעית לספירה. חקר הפוליתאיזם במאה ה-18 קמה קבוצת משכילים ובראשה וולטר שטענה כי המונותאיזם היא אמונה קדומה לפוליתאיזם. האדם הפרהיסטורי האמין באל אחד ורק ההתנוונות של אמונה ראשונית זאת הביאה לאמונה באלים רבים. משכילים אחרים כמו רוסו ויום טענו שהאמונה הקדומה הייתה פטישיזם, דהיינו אמונה באלוהותם של חפצים שונים. ממנה התפתח המונותאיזם שהתנוון לאחר מכן לפוליתאיזם. גם עם התפתחות מדע האנתרופולוגיה בסוף המאה ה-19 היו עדיין חוקרים מהאסכולה המכונה "האסכולה הווינאית", שהביאו הוכחות מחברות פרימיטיביות בנות זמנם למונותאיזם שקדם לפוליתאיזם. אחרים באסכולה זאת טענו שבמצרים הקדומה, לצד האלים המקומיים הרבים, היה גם אל יחיד, אל מורם מאחרים ואוניברסלי ששימש כאל מרכזי וראשי. הנותאיזם תאוריות אלו לא החזיקו מעמד והן נשללות מכל וכל. לעומת זאת מקובלת הדעה של מקס מילר המכונה הנותאיזם. לפי דעה זו בדתות פוליתאיסטיות בעבר וגם בהווה, המאמין פונה לאל מסוים מתוך פנתאון האלים, מתפלל אליו ועובד אותו ומבליע בו תארים ותפקידים של אלים אחרים. מכאן שגם בעולם הפוליתאיסטי האדם מבקש את קרבתו ואת חסותו של אל כוללני אחד, גם אם הוא מודע שקיימים אלים נוספים. יש הרואים בהנותאיזם סוג של "התחנפות" לאל מסוים כדי לזכות בחסותו. יש גם הטוענים שאף במונותאיזם יש לאל היחיד מופעים שונים והמאמין בוחר לו מופע מסוים מתוך ריבוי המופעים ועובד אותו. ישנם חוקרים הטוענים כי המונותאיזם היא אמונה חסרת סובלנות ואכזרית הנלחמת בכל האמצעים, כולל הקשים ביותר, נגד הסוטים מהאמונה ומאידך, הפולתאיזם מאופיינת בסובלנות הבאה לידי ביטוי בכך שהמאמין בוחר לו אל או אלים כרצונו ועובד אותם. פוליתאיזם בספרות המודרנית הפוליתיאיזם נוכח בספרי פנטזיה רבים. כגון "פרסי ג'קסון" של ריק ריירדן ו"אלים אמריקאיים" של ניל גיימן. ספרי פנטזיה מאזכרים לעיתים אלים עתיקים בשמותיהם או במראם, ולפעמים יוצרים אלים חדשים, כמו למשל בספר "מת ברובו" של מקס גלדסטון או טרילוגיית הערפילאים של ברנדון סנדרסון. האיטנטרפרציה לאלים בכל אחד מן הספרים הללו היא שונה. ברוב המקרים האלים הפנטסטיים הם פשוט בעלי שליטה משמעותית על אספקט מסוים בטבע, אך ספרי פנטזיה רבים מעדיפים להציג את האלים כיצורים גרוטסקיים שיש בהם גם מן הביזארי. ראו גם פגניות אחנתון לקריאה נוספת יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית א, ירושלים ות"א תשכ"ט, בעיקר העמודים: 244–245; 299–300; 407–408; 424–425; 437. אלי קדם: הפוליתאיזם בארץ ישראל ושכנותיה מן האלף השני לפנה"ס ועד התקופה המוסלמית, מנחם קיסטר, יוסף גייגר, נדב נאמן, שאול שקד (עורכים), הוצאת יד יצחק בן צבי, 2008. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:עבודת אלילים קטגוריה:רוחניות ואמונה קטגוריה:פגניות	2024-06-18T09:54:17
עופר ברוק	עופר ברוק (נולד ב-1968) הוא שחמטאי ישראלי בדרגת אמן בינלאומי (מ-1990) וחבר נבחרת ישראל לשעבר. ברוק היה אלוף ישראל לילדים עד גיל 14, אלוף ישראל לנוער (עד גיל 20) בשנת 1983, וזכה במדליית זהב במכביה הארבע-עשרה. ברוק השתתף בנבחרת האולימפית של ישראל: שנה לוח מד כושר נקודות תוצאות % מקום 19882 עת 23952 מ-32+ 0= 1-66.7 11 קבוצתי קישורים חיצוניים תוצאות עופר ברוק באולימפיאדה, באתר אולימפבייס קטגוריה:נציגי ישראל באולימפיאדת השחמט קטגוריה:אלופי ישראל לנוער בשחמט קטגוריה:אמנים בין-לאומיים ישראלים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1968	2022-08-02T16:35:22
חיים יבין	חיים יבין (נולד ב־10 בספטמבר 1932) הוא עיתונאי, במאי טלוויזיה, מפיק, עורך וקריין טלוויזיה ורדיו ישראלי. מאנשי התקשורת המובילים בישראל וחתן פרס ישראל לתקשורת לשנת תשנ"ז (1997). כיהן בעבר כמנהל הטלוויזיה הישראלית. יבין שימש כמגיש מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון, "מבט לחדשות", מאז שנכנסו שידורי הטלוויזיה לישראל בשנת 1968 ועד לשנת 2008. הוא מזוהה עם הערוץ הממלכתי של הטלוויזיה הישראלית יותר מכל אדם אחר ולכן זכה לכינוי "מר טלוויזיה". ביוגרפיה יבין נולד בבויטן שבגרמניה (כיום חלק מפולין) בשם היינץ קלוגר. הוא עלה לישראל ב-1933, וגדל והתחנך בקריית בנימין, שכונה שאוחדה לימים עם קריית אתא. למד בבית ספר תיכון בקריית מוצקין, אך נשר מהלימודים, ועבד במסגריה של בית החרושת "פניציה" בחיפה. בצבא שירת בנח"ל, עבר קורס חובשים וקורס מד"סים, ובתקופת השל"ת היה בקיבוץ גונן. הוא השלים בגרויות לאחר שירותו הצבאי. לאחר מכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים ועבד במקביל במספר עבודות מזדמנות. ליבין תואר ראשון בספרות עברית ובספרות אנגלית, והוא למד לתואר שני בספרות השוואתית. בצעירתו שיחק כחלוץ מרכזי בקבוצת הכדורגל הפועל קריית אתא ואחר כך, במהלך לימודיו כסטודנט, שיחק בקבוצת הפועל ירושלים. בשנת 1956, עוד בהיותו סטודנט, החל יבין לעבוד בקול ישראל, תחילה כמגיש חדשות ומגיש תוכניות בידור ומוזיקה. ב-1962 פתח את שידורי "הגל הקל", שלימים הפך לרשת ב'. בהמשך עבר למחלקה הדוקומנטרית של קול ישראל כעורך, כמפיק וכמגיש משדרי תעודה. בין הבולטים בשידוריו היה ריאיון שקיים יעקב בן-הרצל במסגרת התוכנית "יום ביישוב" עם הילדה יפה לוי מבית שאן. אמירתה של לוי: "אני רעבה!" על כך שאין למשפחתה כסף מספיק לאוכל, גרמה לתהודה ציבורית נרחבת בישראל. יבין נמנה עם צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית (לימים - "הערוץ הראשון"), במסגרתה הגיש את מהדורת "מבט לחדשות" הראשונה ב-23 ביולי 1968, שנושאה המרכזי היה מטוס אל על שנחטף לאלג'יריה. מאז הופיעה דמותו על המסך יותר מכל אדם אחר בישראל, זאת במסגרת מהדורות "מבט לחדשות", "יומן השבוע", "מבט שני" ועוד. מלבד הגשה, שימש יבין גם כשליח רשות השידור בארצות הברית בין השנים 1970–1975 ובהמשך כעורך "מבט", מנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה, עורך ומגיש "מבט שני", ועורך סרטי תעודה רבים. בשנים 1986–1990 היה מנהל הטלוויזיה הישראלית ובתפקידו זה היה אחראי ליצירת התוכניות "רואים עולם", "בשידור חוקר", "סיבה למסיבה" ו"שבשבת". ב-1993 שימש תקופה קצרה ככתב רדיו וטלוויזיה בגרמניה, שם עמל על סרטו התיעודי "ברלין - ירושלים וחזרה". לצד הכינוי "מר טלוויזיה" שהפך למזוהה עמו, טבע יבין את המונח "מהפך" שהפך למטבע לשון, במשדר הטלוויזיה שליווה את ליל הבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977, שבהן ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך. במשדר זה נעשה לראשונה שימוש במדגם, ועם סגירת הקלפיות שודרו תוצאות הסקר שלפיו תם עידן שלטון מפא"י הוותיק, שהוביל להקמת המדינה ומשל בה מאז. מספר חודשים מאוחר יותר, לאחר שידור אחד הראיונות עם ראש הממשלה, מנחם בגין, יבין הרים גבה, ובגין עורר פולמוס ציבורי כשאמר בתגובה "פרצופו של מר יבין יישאר עקום עוד הרבה זמן". בעקבות דבריו התעוררה סערה ציבורית, וחבר הכנסת יוסי שריד אף הגיש שאילתא בכנסת: "האם מר בגין יעקם בעצמו את פרצופו של יבין, או שמא ישלח את בריוני הליכוד?". זמן קצר לאחר מכן נפגשו יבין ובגין באירוע של סיעת חרות ובגין ליטף את לחיו של יבין ואמר: "הם איבדו לגמרי את חוש ההומור?". טקסט=ישראל גלילי בבסיס צה"ל משתתף בתוכנית "קלידוסקופ" עם חיים יבין מהטלוויזיה הישראלית, 1969.אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית.\|ממוזער\|ישראל גלילי בבסיס צה"ל משתתף בתוכנית "קלידוסקופ" עם חיים יבין מהטלוויזיה הישראלית, 1969.אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית. במקביל לעבודתו בטלוויזיה, הנחה יבין קורסים לכתבי טלוויזיה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמוסדות נוספים. ב-1997 עבר לתקופה קצרה לערוץ 2, שם יצר, ערך והגיש את תוכנית התחקירים "הערב החמישי" בזכיינית קשת. לאחר עונה אחת בלבד שוחרר מהחוזה ב"קשת" ובספטמבר 1998 שב להגיש את מהדורת מבט בערוץ הראשון. שכרו הגבוה בשידור הציבורי עלה מעת לעת לדיון ציבורי בישראל. בנוסף לעיסוקיו, הקליט בשנות השבעים אלבומי סיפורים לילדים: "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" מאת איאן פלמינג, "סיפורי באבאר הפילון" (עם דליה פרידלנד) מאת ז'אן דה ברונוף, "ג'ק ושיח האפונים", "אלאדין", "מר שמח וידידיו" מאת רוג'ר הרגריבס (עם אסתר סופר) ועוד. בתקליטים אלה שימש כקריין וגם שיחק דמויות וביצע שירים. כמו כן הופיע תחת שמו משחק קופסה ושמו "חידון טלוויזיה". ב-10 במאי 2007 הודיע חיים יבין כי בכוונתו לפרוש מהגשת מהדורת "מבט" לאחר כ-40 שנה בהן הגיש אותה. ב-4 בפברואר 2008 הגיש יבין את מהדורת "מבט" בפעם האחרונה שלו. בסיום אותה המהדורה פוצל המסך לארבעה חלקים, כשמגישי החדשות בשני הערוצים המתחרים מיקי חיימוביץ', יעקב אילון וכן דני קושמרו, הופיעו כדי לברך את יבין לרגל פרישתו, יחד עם מחליפיו בערוץ הראשון מרב מילר וינון מגל. ב-2008 הגיש תוכנית אישית ברדיו ללא הפסקה. סרטי התעודה בין פועליו של יבין בטלוויזיה היו סדרות התעודה אותן ערך והגיש, ביניהן הסדרה "גחלת לוחשת" (1991) על מצבה של יהדות ברית המועצות לאחר נפילת הקומוניזם, סדרות על מערכות הבחירות לכנסת "הנבחרים" (1981), "המהפך השני" (1993) ו"בין המהפכים" (2001) אשר סקרו את הפוליטיקה ואת החברה הישראלית באותה עת, וסדרה על ערביי ישראל בשם "תעודה כחולה" (2008). ב-2005 ביים יבין את הסדרה הדוקומנטרית ארץ המתנחלים בערוץ 2. הסדרה עסקה בסקירת המצב בשטחי יהודה ושומרון, על פי נקודת מבטו. התוכנית הציגה את המתנחלים כאנשים שפטורים מחוקי מדינת ישראל, וחשפה תופעות נפוצות של לאומנות אגרסיבית. גורמים בימין טענו שהסדרה מכפישה ציבור גדול של מתנחלים, ערב ההתנתקות מרצועת עזה. כמו כן נטען, כי לא עולה על הדעת שמגיש חדשות בערוץ הציבורי ינקוט עמדה פוליטית מובהקת. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו דחתה את התלונות ומסרה כי כי יבין נקט גישה "עניינית וישרה", וכי הסדרה משרטטת בבהירות את המחלוקות בנושא ההתנחלויות, תוך מתן ביטוי הולם לכל הדעות עם זאת, לאחר התלונות הרבות על חוסר איזון, נעתרה הזכיינית טלעד וקיימה בסופה של כל תוכנית דיון באולפן. יבין טען כי הוא מקפיד על איזון במשדרי החדשות, אך בסדרה דוקומנטרית ניתן לנקוט עמדה אישית, וכי הוא נתן בה פתחון פה נרחב לנציגי המתנחלים. הסדרה זכתה בפרס הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי לשנת 2006 לסדרת התעודה הטובה ביותר. ב-2011 ביים יבין את הסדרה הדוקומנטרית "צבא העם", סדרה בת שלושה חלקים, שבוחנת את האתוס הצבאי ובודקת האם מחלוקות פוליטיות מפוררות את צה"ל. ב-29 בדצמבר 2016 הוקרן בשידור קשת בערוץ 2 סרטו התיעודי האחרון עד כה, "ירושלים - עיר של חלומות שבורים". חיים אישיים ב-1967 נישא יבין ליוספה לבית קרונפלד. יוספה עבדה בבנק ישראל במשך 25 שנים בתפקידים שונים בנושאי כלכלה ומחשוב, וכיום היא עורכת דין העוסקת בגישור עסקי. לזוג ארבעה ילדים: העיתונאי והסופר יונתן יבין, דפנה ומיכאל - עורכי דין, וחגי - רופא פנימי וקרדיולוג. במשך עשרות שנים התגוררה המשפחה בירושלים. בשנת 1999 העתיקו בני הזוג יבין את מגוריהם לתל אביב. טענות להטרדה מינית בדצמבר 2016 שתי נשים טענו כי הטריד אותן מינית. יבין הכחיש את הטענות. בנובמבר 2017 בעיצומה של פעולת תנועת Me Too, העיתונאית נרי ליבנה טענה בריאיון כי חיים יבין אמר לה: "אם נהיה חברים ממש טובים - אז תהיה לי עבודה טובה בשבילך". יבין הגיב לטענה כי "מדובר בשטויות". פרסים והוקרה ביום העצמאות (1997), זכה יבין בפרס ישראל בתחום התקשורת. ביוני 2003 קיבל פרס על מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, על עריכת חדשות והגשתן, עריכת סדרות וסרטי תעודה ותפקידיו השונים בטלוויזיה בנובמבר 2008 זכה בפרס על מפעל חיים, במסגרת כנס אילת לעיתונות של אגודת העיתונאים בתל אביב. בנובמבר 2009 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ספריו גחלת לוחשת, עם העיתונאי גדעון לוי, תל אביב: הוצאת דביר, 1992. כתב טלוויזיה, ספר לימוד תקשורת אלקטרונית לסטודנטים לתקשורת, 1993. עובר מסך – אוטוביוגרפיה, בהוצאת ידיעות ספרים, 2010. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:זוכי פרס ישראל לתקשורת קטגוריה:אנשי טלוויזיה ישראלים קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים קטגוריה:במאי טלוויזיה ישראלים קטגוריה:הערוץ הראשון: שדרנים ומנחים קטגוריה:סגל האוניברסיטה הפתוחה קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה קטגוריה:עיתונאים ישראלים קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים קטגוריה:מגישי חדשות ישראלים קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים קטגוריה:אנשי העלייה החמישית קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:כדורגלני הפועל ירושלים קטגוריה:רסקו: אישים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1932	2024-10-09T23:39:28
הארי פוטר	הארי פוטר (באנגלית: ) היא סדרת ספרי פנטזיה מצליחה בת שבעה חלקים (הפטלוגיה) שנכתבה על ידי הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג. גיבור הסדרה הוא הנער הארי פוטר. הראשון מבין שבעת ספרי הסדרה, "הארי פוטר ואבן החכמים", יצא לאור בשנת 1997, והאחרון מביניהם, "הארי פוטר ואוצרות המוות", יצא בשנת 2007. כל אחד מספרי הסדרה (מלבד הספר השביעי) מתאר שנת לימודים בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. הסדרה מתאפיינת, בין השאר, ביצירת עולם חדש של מושגים ומונחים פרי דמיונה של הסופרת (אשר שאבה השראה ממיתולוגיות וסיפורי פולקלור שונים). על אף שקהל היעד העיקרי של הסדרה הוא ילדים ובני־נוער, הסדרה מעוררת עניין בקרב בני כל הגילים. הסדרה זכתה להצלחה יוצאת דופן, וספריה נמכרו במאות מיליוני עותקים בעשרות שפות ברחבי העולם. הספרים מופיעים בקביעות ברשימת עשרת הספרים הנמכרים בעולם, והפכו את רולינג לאחת הנשים העשירות בממלכה המאוחדת ולסופרת העשירה ביותר בעולם. סדרת הספרים גיבשה לעצמה קהל מעריצים עולמי – מה שהביא לשיווק מוצרים רבים הנוגעים לדמויות ולפרטי העלילה. הסדרה הוסבה לשמונה סרטי קולנוע, שעד לשנת 2015 היוו את סדרת הסרטים המכניסה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע (שיא שנשבר ב־2015 על ידי "היקום הקולנועי של מארוול"). עלילה רקע גיבור הספר, הארי פוטר, הוא נער רזה ממושקף בעל עיניים ירוקות, שיער שחור פרוע וצלקת בצורת מכת ברק על מצחו. הארי הוא יתום כיוון שבהיותו בן שנה, שני הוריו – לילי וג'יימס פוטר – נרצחו על ידי הלורד וולדמורט, קוסם האופל הגדול בכל הזמנים שהפיל את אימתו על עולם הקוסמים בעשרים השנים שקדמו לכך. באותה ההזדמנות וולדמורט ניסה לרצוח גם את הארי התינוק, אך הארי שרד, ואילו הקללה הנוראה שניסה וולדמורט להפעיל חזרה אליו וגרמה לו לאבד את גופו הגשמי. לאחר מות הוריו עובר הארי להשגחת דודתו ודודו, פטוניה וורנון דרסלי, אשר מגדלים אותו לצד בנם דאדלי (בן דודו של הארי), בביתם בדרך פריווט מספר 4. הארי אינו זוכה ליחס אוהב מפטוניה וורנון – הם משכנים אותו בארון מתחת לחדר המדרגות, נוזפים בו באופן תדיר, ולא מראים לו חיבה. הארי אינו מודע להיותו קוסם עד גיל 11. אז, לאחר שדודו ודודתו מונעים ממנו לקרוא מכתב שנשלח עבורו מהוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות באנגליה, רובאוס האגריד (שמשמש כשומר הקרקעות בהוגוורטס) מעביר אליו ישירות את המכתב המזמין אותו להצטרף לבית הספר ולעולם הקוסמים. במהלך נסיעתו לבית הספר פוגש הארי את שתי הדמויות שיהפכו לחבריו הטובים וילוו אותו במהלך הסדרה: רון ויזלי והרמיוני גריינג'ר. במשך שבע שנות לימודיו בבית הספר לקוסמות הוגוורטס, ובעיקר בשנתו האחרונה בה אינו נמצא בבית הספר, מתרחש מאבק בין כוחות הטוב, שאותם מייצגים הארי פוטר וחבריו רון ויזלי והרמיוני גריינג'ר ובראשם מנהל בית הספר אלבוס דמבלדור, לבין כוחות האופל שמייצגים לורד וולדמורט ואוכלי המוות (תומכיו), כשוולדמורט מנסה לחזור ולהשתלט על קהילת הקוסמים מחדש, לאחר שנפל במהלך הניסיון הכושל להרוג את הארי בעודו תינוק בעריסה. במשך הזמן מגלה הארי פוטר יותר ויותר על עולם הקוסמים, על הוריו המתים ועל המלחמה שהייתה בעבר אל מול וולדמורט ואוכלי המוות. בשנתו הראשונה בהוגוורטס (המתוארת בספר הארי פוטר ואבן החכמים) הארי מתוודע לעולם הקוסמים, מבסס את חברותו הקרובה עם רון והרמיוני ומגלה את כישרונו במשחק קווידיץ'. במהלך שנת הלימודים מנסים הארי, רון והרמיוני לגלות על מה פלאפי (כלב בעל שלושה ראשים) שומר בקומה השלישית. בסוף השנה הארי נלחם בלורד וולדמורט, המנסה לחזור לעולם הקוסמים בעזרת אבן החכמים, שיכולה לייצר את סם החיים שיכול להקנות לו חיי נצח, בעזרת הפרופסור קווירל, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. בשנה השנייה (המתוארת בספר הארי פוטר וחדר הסודות), מנסים הארי וחבריו למצוא את האחראי לתקיפות מסתוריות בבית הספר שגורמות להתאבנות של כמה מתלמידי בית ספר, רוח רפאים והחתולה של ארגוס פילץ', השרת. בסופו של דבר, הארי מתעמת עם האחראי לכך – זיכרון שמור של הלורד וולדמורט שהופיע בתור יומנו של טום רידל (שמו הראשון של וולדמורט ושל אביו) שהשתלט על ג'יני ויזלי, אחותו הקטנה של רון, וגרם לה לשחרר את הבסיליסק (נחש ענק שמבט ישיר בעיניו גורם למוות) שגרם לאיבונים. הארי נעזר אז במצנפת המיון ובפוקס, עוף-החול של דמבלדור.ממוזער\|358x358px\|שבעת ספרי הארי פוטר בהוצאה העברית שלהם. בשורה העליונה – בהוצאה המקורית; בשורה התחתונה – בהוצאה המחודשת לרגל 20 שנה לפרסום הספר ראשון בשנה השלישית (המתוארת בספר הארי פוטר והאסיר מאזקבאן), הארי נחשף לראשונה לסנדקו, סיריוס בלק, אשר ישב שתים עשרה שנה בכלא הקוסמים, אזקבאן, לאחר שהופלל על ידי אוכל המוות פיטר פטיגרו (המוכר גם כ"זנב תולע") שבגד בו ובחבריו, והואשם ברצח 12 מוגלגים וקוסם אחד, ובהסגרת הוריו של הארי לוולדמורט. במקביל מתעמת הארי עם פיטר, שהיה חבר קרוב של הוריו ושל סיריוס, אך הסגיר אותם לוולדמורט. פטיגרו מצליח לברוח, ובכך מונע את זיכויו של סיריוס בידי משרד הקסמים, שתופס אותו ורוצה להשמידו בנשיקת הסוהרסן (מציצת הנשמה דרך הפה, הפיכה ל"קליפה ריקה"). הארי והרמיוני חוזרים בזמן בעזרת מחולל זמן, ומצילים את סיריוס על גבו של ההיפוגריף בקביק, שנידון למוות על תקיפת דראקו מאלפוי מוקדם יותר השנה. בשנה הרביעית (המתוארת בספר הארי פוטר וגביע האש), הולך הארי לצפות באליפות העולם בקווידיץ' שמתרחשת במולדתו, אנגליה, אחרי המשחק, באים אוכלי המוות ותוקפים את כל מי ששם, הארי וחבריו ברחו ליער וראו שם צללית מסתורית, ששלחה כישוף לשמיים, האות האפל – מסימני ההיכר של וולדמורט ותומכיו (המכונים "אוכלי המוות"). הארי הציג את בית ספרו ב"טורניר הקוסמים המשולש" – תחרות בין נציגי שלושת בתי הספר לקוסמות המובילים באירופה: הוגוורטס מבריטניה, בובאטון מצרפת (המתמודדת מבובאטון היא פלר דלאקור) ודורמשטרנג ממזרח אירופה (המתודד מדורמשטרנג הוא ויקטור קרום), דבר שאמור להיות בלתי אפשרי, כי מותר להשתתף בטורניר רק מגיל 17 (הארי בן 14), מישהו שם אותו בתחרות כנגד רצונו, בזמן שהארי מתמודד בטורניר, מתחזק וולדמורט וזומם לשוב למלוא כוחותיו. בסוף הטורניר, כאשר הארי נוגע בגביע יחד עם סדריק דיגורי (תלמיד נוסף מבית הפלפאף שייצג את הוגוורטס), הגביע מתגלה כ"מפתח מעבר" המשגר את הארי וסדריק הישר לידיו של וולדמורט, אשר רוצח את סדריק. וולדמורט בעזרת משרתו, פיטר פטיגרו, משתמש בדמו של הארי כדי להעניק לעצמו גוף חדש ולהשיב לעצמו את כוחותיו. הארי והלורד וולדמורט נאבקים, והארי מצליח להימלט ממנו ברגע האחרון. בסופו של דבר, הארי מבין שהמורה שלו להתגוננות מכוחות האופל פרופסור מודי, הוא בעצם ברטי קראוץ' הבן, אוכל מוות מתחזה (באמצעות שיקוי פולימיצי) שרצח את אביו, ברח מאזקבאן בעזרת אימו, וכעת חזר לשרת את אדונו. בשנה החמישית (המתוארת בספר הארי פוטר ומסדר עוף החול), דמבלדור מקים מחדש את מסדר עוף החול, שהוא ארגון שמטרתו להילחם בוולדמורט ובתומכיו. הארי עומד למשפט באשמת ביצוע קסם פטרונוס (המיועד להרחיק סוהרסנים, יצורים ששואבים את השמחה מסביבתם) שבסופו הוא מנצח (באילוץ רב). הארי פוטר וחברי המסדר מנסים לשכנע את קהילת הקוסמים שוולדמורט חזר לפעול, אך רוב הקוסמים אינם מאמינים להם ואף קוראים להם 'משוגעים'. בינתיים, בהוגוורטס, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל (שמונתה בהמשך למפקחת העליונה מטעם משרד הקסמים), דולורס אמברידג', מאמללת את חייו של הארי ומתעללת בו, ומונעת לימוד מעשי בהתגוננות מפני כוחות האופל. בתגובה לכך, הרמיוני, רון והארי מקימים את צבא דמבלדור, ארגון שמטרתו לימוד כשפים להתגוננות. במהלך השנה מתאהב הארי בצ'ו צ'אנג והם יוצאים לדייט בבית התה של מאדאם פודיפוט, שנגמר בכישלון. אחר כך, וולדמורט משתיל בראשו של הארי חיזיון שקרי, בו מוצג סיריוס עובר עינויים בידי וולדמורט במשרד הקסמים, על מנת למשוך את הארי לשם. הארי וכמה תלמידים נוספים באים "להציל" את סיריוס, אך נקלעים למארב של אוכלי מוות וניצלים רק בזכות הופעתם של חברי מסדר עוף החול וסיריוס ביניהם, בקרב בו הוא מוצא את מותו. קרב נוסף נערך בין וולדמורט לדמבלדור בתוך משרד הקסמים לעיני כל. בתום כל ההתרחשויות דמבלדור מגלה להארי כי טרם לידתו הייתה נבואה אשר אומרת כי וולדמורט והארי פוטר אינם יכולים להתקיים יחד בעולם ואחד מהם חייב למות בידי האחר. בשנה השישית (המתוארת בספר הארי פוטר והנסיך חצוי־הדם), נמצאת המלחמה בין וולדמורט ותומכיו לבין שאר קהילת הקוסמים בעיצומה. הארי ודמבלדור יוצאים לחקור את עברו של וולדמורט כדי לגלות את נקודות התורפה שלו. במקביל, הארי צריך להתמודד עם לימודי כשיפומטרי בשיקויים. הארי תלמיד ממוצע בשיקויים, ונעזר בספר לימוד ישן של ישות מסתורית ששמה "הנסיך חצוי הדם". הארי וג'יני ויזלי מתקרבים והופכים לזוג. לקראת סוף השנה מתחולל מאבק נוסף אל מול אוכלי המוות ובסופו המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, לשעבר המורה לשיקויים, סוורוס סנייפ הורג את דמבלדור. בהמשך נגלה שהוא עשה זאת לבקשת דמבלדור, משום שהיה גוסס גם כך. במרדף אחרי סוורוס סנייפ, הארי מנסה להשתמש בקללה של הנסיך חצוי הדם ומגלה שסנייפ עצמו הוא הנסיך חצוי הדם. בשנה השביעית (המתוארת בספר הארי פוטר ואוצרות המוות; העלילה הראשונה אשר לא מתרחשת ברובה בין כותלי בית הספר) המלחמה בין וולדמורט ואוכלי המוות לבין מסדר עוף החול מגיעה לשיא. עוזריו של וולדמורט מנסים להרוג את הארי כבר כאשר הוא עוזב את הדרסלים לצמיתות. במשך שנה זו הארי, רון והרמיוני עוזבים את בית הספר ומחפשים את שבעת ההורקרוקסים (חפצים שמכילים חלקיק נשמה, וכך מונעים את מות בעליהם) של וולדמורט בעקבות המשימה שהטיל דמבלדור על הארי לפני מותו, על מנת להשמידם ולהביא למותו של וולדמורט אחת ולתמיד. בנוסף, מגלה הארי פרטים חדשים על עברו של דמבלדור וכן הוא מגלה את האגדה על אוצרות המוות – שלושה חפצים קסומים שהאדם שמחזיק בשלושתם הוא אדון על המוות – גלימת ההיעלמות, אבן האוב ושרביט הסמבוק (או שרביט הבכור, מטה הגורל) – השרביט החזק ביותר שקיים. בנוסף, הארי מגלה שגם הוא הורקרוקס, דבר המסביר את החיבור לראשו של וולדמורט ויכולתו לדבר בשפת הנחשים. הארי מת וחוזר הפעם כהארי בלי חלק הנשמה של וולדמורט בתוכו. הוא מאבד בשנה זו חברים קרובים כגון התנשמת הדוויג, רמוס לופין, נימפדורה טונקס, פרד ויזלי, אלאסטור "עין הזעם" מודי, דובי גמדון הבית, קולין קריווי ועוד. כמו כן, הוא מגלה פרטים נוספים על עברה של אימו ועל עברו של סוורוס סנייפ שנרצח על ידי וולדמורט בסוף הספר. בדו־קרב האחרון מביס הארי את וולדמורט (בעזרת נוויל לונגבוטום, שמשמיד את נגיני, הנחשית שהייתה גם היא הורקרוקס). בפרק האחרון שבספר, יש אחרית דבר שמספרת על חיי הארי וחבריו 19 שנים לאחר סיום העלילה: הארי פוטר התחתן עם ג'יני ויזלי ונולדו להם שני בנים ובת. הראשון (ג'יימס סיריוס פוטר השני) כבר התחיל את לימודיו בהוגוורטס, השני (אלבוס סוורוס פוטר) אמור להתחיל ללמוד בבית הספר בשנה הקרובה, והשלישית (לילי לונה פוטר) עוד לא התחילה את לימודיה. הרמיוני גריינג'ר ורון ויזלי התחתנו ונולדו להם בן ובת – רוז והוגו. נוויל לונגבוטום הפך למורה לתורת הצמחים בהוגוורטס (לפי רולינג הוא גם התחתן עם חנה אבוט שהפכה לבעלת הפונדק הקלחת הרותחת) דראקו מאלפוי התחתן עם אסטוריה מאלפוי ונולד לו בן בשם סקורפיו, שהשתתף בעלילה של הארי פוטר והילד המקולל. טדי לופין, הבן של נימפדורה טונקס ורמוס לופין שמתו 19 שנה לפני, מתואר בתור חבר של ויקטואר וויזלי, הבת של פלר דלאקור וביל וויזלי. בסוף אחרית הדבר עולה אלבוס סוורוס (בנו השני של הארי) להוגוורטס אקספרס ומתחיל את שנתו הראשונה בהוגוורטס. הספרים מוטיבים חוזרים ישנן מספר נקודות, החוזרות בעלילות של הספרים השונים. הנה כמה מהן: בסוף כל הספרים הארי יוצא מהוגוורטס, או שנכנס לאזור סודי של הטירה, ואז מתרחש קרב קסמים כלשהו, לרוב עם וולדמורט. הספר השביעי שונה, כיוון שבו לאורך כל הספר הארי מחוץ לבית הספר (במסע לחיפוש אחרי ההורקרוקסים), ובסופו הוא חוזר אליו לקרב המכריע. ברוב הספרים, הארי, רון והרמיוני חושדים במישהו, אך לבסוף מתברר שהפושע הוא אדם אחר, לא צפוי. דוגמאות: בספר הראשון נחשד סנייפ בניסיונות לגניבת אבן החכמים, והאשם האמיתי הוא פרופסור קווירל שתמך וחלק את גופו עם וולדמורט. בספר השני נחשד דראקו מאלפוי בפתיחת חדר הסודות ומאוחר יותר נחשד גם רובאוס האגריד, אך האשמה היא ג'יני ויזלי שמוחה נשלט על ידי הורקרוקס של טום רידל (ההורקרוקס נוצר על ידיו בעודו תלמיד בבית הספר). בשלישי נחשד סיריוס בלק באשמת הסגרת הוריו של הארי לוולדמורט, ורצח פיטר פטיגרו. אך האשם הוא פיטר פטיגרו שפחד והעדיף לבגוד בחבריו ולא למות כפי שהיו עושים למענו. ברביעי נחשד איגור קרקרוף בהיותו אוכל מוות שמנסה לרצוח את הארי, אך הפושע היה ברטמיוס קראוץ' ג׳וניור, בנו של ברטמיוס קראוץ', עובד בכיר במשרד הקסמים, שהתחלף עם אימו וברח מאזקבאן בעזרתה. הוא התחזה להילאי הנודע אלאסטור "עין הזעם" מודי, שבספר זה כבר נחשב מטורף בעיני משרד הקסמים. בספר החמישי נחשד וולדמורט כמי ששלח שני סוהרסנים לתקוף את הארי במהלך חופשת הקיץ, אך מי ששלחה אותם היא דולורס אמברידג' עוזרת בכירה לשר הקסמים והמורה החדשה להתוגננות מפני כוחות האופל. נוסף לכך, לאורך כל הסדרה הארי חושד בסוורוס סנייפ כמי שנותר נאמן לאדון האופל, עד שבסיום הספר השביעי נחשף כי למעשה הוא הגן על הארי כל חייו, כמי שהיה בנה של האישה שאהב יותר מכול. בסופם של כל הספרים למעט השישי נערכת שיחת סיכום בין דמבלדור להארי, ובה מסביר דמבלדור את כל הדברים שנשארו פתוחים בספר. היוצא מן הכלל הוא הספר השישי, שכן בסופו דמבלדור נרצח (ולמרות זאת, בספר השביעי הוא שב ומסכם בתוך ראשו של הארי). הארי ומאלפוי מתעמתים ברכבת בדרך להוגוורטס, בכל הספרים בהם הארי נוסע ברכבת (כולם חוץ מהשני שדרכו לתחנת הרכבת נחסמה על ידי גמדון הבית דובי שניסה למנוע ממנו להגיע להוגוורטס, והשביעי בו הארי כלל לא למד בהוגוורטס). ברוב הספרים קיימת עלילת משנה, הנחשפת לאורך הספר, שמדברת על אירועים שקרו לפני זמן רב. לדוגמה: חייהם הצעירים ומותם של ג׳יימס ולילי פוטר נחשפים אל הארי בספר השלישי, חייו של וולדמורט הצעיר נחשפים בשני ובשישי, ובספר השביעי מתוארים חייו של דמבלדור בצעירותו. בכל הספרים (למעט הראשון), הארי עוזב את הדרסלים לפני תחילת הלימודים שבאחד בספטמבר, והולך למקומות שונים – בעיקר ל"מחילה", בית משפחת ויזלי. בכל הספרים ישנה סצנה במרפאה לקראת סיום. ברוב הספרים מתוארים חלומות או חזיונות של הארי לפרטי פרטים, כאשר הם מדברים על פחדים שיש להארי, רגעים שחווה ואף לפעמים מחשבות ורגשות עזים של וולדמורט (למשל: בספר החמישי הארי רואה בחלומו את ארתור ויזלי מוכש במחלקת המסתורין על ידי הנחשית של וולדמורט, נגיני). בכל הספרים המורים להתגוננות מפני כוחות האופל לא נשארים כמורים להתגוננות מפני כוחות האופל, ולרוב גם לא נראים יותר בהוגוורטס. דוגמאות: בספר הראשון קוויריניוס קווירל המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, אך בסוף הספר מגלים כי הוא היה רשע וחלק את גופו עם וולדמורט. הוא לא נשאר יותר בהוגוורטס. בספר השני גילדרוי לוקהרט היה המורה, ואשר זאת מסתבר בסוף הספר כי שיקר על כל חיוו וסתם היה פחדן ושקרן. היה בבית חולים של הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים ולא נשאר בהוגוורטס. בספר השלישי רמוס לופין היה המורה, ולאחר שבסוף הספר מתפרסם כי הוא איש-זאב, הוא מתפטר. נשאר בהוגוורטס רק לימים בודדים. בספר הרביעי אלאסטור "עין הזעם" מודי היה המורה, ובסוף הספר מתברר כי הוא היה תמיד עם שיקוי פולימיצי ובעצם היה ברטי קראוץ' ג'וניור, וניסה לחבל בהארי. אלאסטור מודי האמיתי חזר להוגוורטס לאחר מכן. בספר החמישי דולורס אמברידג' ממשרד הקסמים הגיעה להיות המורה אך לא נשארה בהוגוורטס. בספר השישי סוורוס סנייפ היה המורה, אך לאחר היותו כאוכלי מוות ולאחר המוות של דמבלדור, הפסיק להיות המורה, והפך להיות מנהל בית ספר הוגוורטס. ממוזער\|250px\|המונים ממתינים מחוץ לחנות הספרים בדלאוור בחצות, ערב יציאתו לאור של הספר השישי בסדרה. תורים מסוג זה, הפכו לאחד מסימני ההיכר המפורסמים ביותר של הארי פוטר. בתחילת פרסום הסדרה, "הארי פוטר" קיבל ביקורות חיוביות רבות, מה שתרם להפיכתו להצלחה מסחררת. על הספר הראשון בסדרה "הארי פוטר ואבן החכמים": בהמשך, לאחר שיצאה לאור כל סדרת הספרים והסרטים, ולאחר שהסתבר באיזו אהבה יוצאת דופן היא מתקבלת בציבור, דנו מבקרים רבים בשאלה מהו סוד ההצלחה של הסדרה. הוצעו מספר תיאוריות, החל מכאלה שתלו הכול בשיווק מסיבי, וכלה בכאלה שהתמקדו באיכות הכתיבה, באיכות העלילה, ובתֵּמָה של הספר – עולם פנטזיה המתכתב עם המציאות היומיומית שלנו. תגובות לסדרת הספרים מספר קבוצות נוצריות בארצות הברית הכריזו כי הספרים פועלים לקידום סגידה לשטן ולכישוף, ולפיכך הוקיעו אותם ואף שרפו אותם בפומבי. בין התגובות לתופעה זו בלט מאמר שפורסם בניו יורק טיימס בשנת 1999 של סופרת הילדים ג'ודי בלום הידועה במאבקה כנגד צנזורה בו יצאה להגנת סדרת הספרים, וכנגד הניסיונות לצנזרם. לעומת זאת, הכנסייה הקתולית הכריזה כי הספרים מלאים בערכים שהנצרות מקדשת, וכי העלילה הקלאסית של "הטוב נגד הרע" ברורה מאליה. עוד מחלוקות היו כשמספר נגזרות ספרותיות בלתי־מורשות של הסדרה נכתבו והופצו ברחבי העולם – כאלו המשתמשות בדמויות עצמן מהסדרה וכאלו המשתמשות במושגים דומים (כך למשל, מפורסמת הסדרה הרוסית על טניה גרוטר, המקבילה הרוסית שנאסרה להפצה מחוץ לרוסיה). ספרות חובבים רבה נכתבה בידי חובבי ומעריצי הסדרה, לרוב בכלי האינטרנט, כמו ה"שוגר קוויל" (עט הסוכר) או "פיקשן־אלי" (סמטת הסיפורת). "קראתי כמה מהם", אמרה בתגובה רולינג על התופעה, "מחמיא לי מאוד שאנשים אוהבים את הדמויות עד כדי כך". בשנת 2015 התגלה עכביש מזן חדש וקיבל את השם אריוביקסיה גריפינדורי על שמה של דמות מהספר. תרגומים בעקבות הצלחת הסדרה זכו הספרים לתרגומים לשפות רבות. הספר הראשון בסדרה תורגם ללמעלה מ־80 שפות, והוכנס לתוכניות לימודי שפות בבתי ספר שונים בעולם. הסדרה תורגמה אף ללטינית, ליוונית עתיקה ולגאלית סקוטית. התרגום לשפות אלה נעשה משיקולים אקדמיים (יצירת חומר קריאה מודרני עבור הלומדים שפות אלו והעוסקים בהן). לעיתים תורגמה הסדרה למספר ניבים של אותה שפה. כך למשל, התרגום שונה בברזיל ובפורטוגל אף ששתי המדינות דוברות פורטוגזית. לחלופין, בספרד תורגמה הסדרה גם לבסקית ולקטלאנית. סדרת הספרים "תורגמה" אף לאנגלית אמריקנית, כלומר, במקומות שבהם יש שימוש במילה או ביטוי שונה בניב האמריקאי הוחלפו מילים מסוימות. בישראל הוצעו למכירה שתי הגרסאות האנגליות. הגרסה העברית תורגמה משפת המקור, אנגלית בריטית על ידי גילי בר-הלל ויצאה בהוצאת ידיעות אחרונות. התרגום היידי של "הארי פוטר ואבן החכמים" יצא לאור בשוודיה תחת השם "הערי פּאָטער און דער פֿילאָסאָפֿישער שטייִן". הסרטים בשנת 1999, מכרה רולינג את הזכויות של הסרט לארבעת ספרי "הארי פוטר" הראשונים לחברת הסרטים האחים וורנר בעלות של מיליון ליש"ט. סטיבן ספילברג קיבל הצעה לביים את הסרט הראשון, אך בסופו של דבר את הסרט הראשון והשני ביים כריס קולומבוס, את השלישי אלפונסו קוארון, את הרביעי מייק ניואל ואת החמישי, השישי והשביעי דייוויד ייטס. בשנת 2000 נבחרו באודישנים מבין אלפי מתחרים, שלושה שחקנים אנונימיים למדי באותה עת – דניאל רדקליף, אמה ווטסון ורופרט גרינט – שגילמו את הדמויות הראשיות: הארי, הרמיוני ורון, בהתאמה. סדרת הטלוויזיה בשנת 2023, הוכרז רשמית כי אולפני האחים וורנר חתמו על חוזה להפקת סדרת טלוויזיה שהפקתה תימשך עשור ותעבד את כל שבעת הספרים לשבע עונות הסדרה. רולינג תשמש כמפיקה. הסדרה תשודר בשירות הסטרימינג Max. ב-24 בינואר 2024 האחים וורנר הכריזו כי כבר בדצמבר 2023 עברו אודישנים בין תסריטאים ולקחת אחד שיכתוב את העונה הראשונה (המבוססת על אבן החכמים). הם הודיעו כי בחרו אחד, אך לא יגידו מי הוא. ב-21 בינואר 2024 האחים וורנר הכריזו בפתיחה קצרה מאוד שלא הרבה שמעו (בישראל שמעו על זה לראשונה ב-22 בינואר בתוכנית "המהדורה הצעירה") כי לתסריטאי יש 4 חודשים לכתוב את התסריט, ובאותו הזמן הם יתחילו את הליהוקים לסדרה, עוד 4 חודשי צילום ועוד 4 חודשי עריכה, ושהתסריט והליהוקים יתחילו מאפריל 2024 עד, לכפי מה שנראה, אפריל 2025. הם גם הודיעו כי הסדרה תצא או במהלך שנת 2025 או במהלך שנת 2026. אטרקציות ב-18 ביוני 2010 נפתח לקהל הרחב "עולם הקסמים של הארי פוטר" בפארק יוניברסל באורלנדו, פלורידה. המתחם מהווה תוספת לפארק יוניברסל ונסוב סביב אטרקציות העוקבות אחר סרטי הארי פוטר. הפארק כולל מתחמים כמו הוגסמיד וטירת הוגוורטס, וכן מתקנים שונים ואטרקציות השאובות מתוך הסרטים. בשנת 2014 נפתח ביוניברסל חלק שני למתחם הכולל העתק של סמטת דיאגון, מתקן "הבריחה מגרינגוטס" וכן העתק של רכבת הוגוורטס אקספרס המדמה נסיעה בין לונדון והוגוורטס כאשר היא מסיעה את המבקרים בין שני חלקי הפארק. באותה שנה נפתח מתחם הארי פוטר גם בפארק יוניברסל יפן ובשנת 2016 נפתח מתחם דומה בפארק יוניברסל בלוס אנג'לס. איך נוצר הארי פוטר הוא סיור מאחורי הקלעים אשר ממוקם בלונדון ומזמין את המבקרים לסיור רגלי בין אתרי צילום אמיתיים ששומשו ליצירת הסרטים, ביקור בסטים מקוריים מהסרט וכן ביקור במוזיאון אביזרים ותלבושות מקוריות אשר לקוחים כולם מסרטי הסדרה. הסיור ממוקם באולפני האחים וורנר בליבסדן, שם צולמו שמונת סרטי הארי פוטר. האטרקציה נפתחה לקהל הרחב בשנת 2012. דמויות תלמידים מרכזיים הארי פוטר – הדמות הראשית בסדרה. רון ויזלי – החבר הטוב ביותר של הארי, יחד עם הרמיוני גריינג'ר. הרמיוני גריינג'ר – החברה הטובה ביותר של הארי פוטר, יחד עם רון וויזלי. ג'יני וויזלי – אחותו הקטנה של רון ויזלי, בסוף הספר השביעי מסופר שהיא התחתנה עם הארי פוטר. דראקו מאלפוי – יריבו המושבע של הארי. נוויל לונגבוטום – חבר של הארי. לונה לאבגוד – מתחברת להארי בספר החמישי ("הארי פוטר ומסדר עוף החול"), ושותפה פעילה בצבא דמבלדור. מורי בית ספר הוגוורטס אלבוס פרסיוול וולפריק בריאן דמבלדור – מנהל בית הספר לקוסמות הוגוורטס, רגוע וחכם, רציני אך יודע לצחוק בזמן הנכון, נרצח בסוף הספר השישי. מינרווה מקגונגל – ראש בית גריפינדור, המורה לשינוי צורה והסגנית של דמבלדור. סוורוס סנייפ – ראש בית סלית'רין, המורה לשיקויים מהספר הראשון ועד החמישי, התגוננות מפני כוחות האופל בספר השישי ומנהל בית הספר לקוסמות הוגוורטס בספר השביעי. לכאורה מתעב את הארי אבל לבסוף מתגלה שהיה מגינו. פיליוס פליטיק – ראש בית רייבנקלו, מורה ללחשים. בעל שורשים גמדיים. מנצח המקהלה של הוגוורטס. פומונה ספראוט – ראש בית הפלפאף, מורה לתורת הצמחים. רובאוס האגריד – שומר הקרקעות בהוגוורטס והחל מהספר השלישי מורה לטיפול ביצורי פלא. סיביל טרלוני – מורה לגילוי עתידות. פוטרה על ידי דולורס אמברידג' בספר החמישי אך ממשיכה ללמד לאחר עזיבתה של אמברידג' את הוגוורטס יחד עם פירנזה הקנטאור. הוראס סלגהורן – מחליף את סוורוס סנייפ בלימוד שיקויים בספר השישי. ראש בית סלית'רין לקראת סוף הספר השביעי. פירנזה – קנטאור, מחליף את סיביל טרלוני בלימוד גילוי עתידות באמצע הספר החמישי, ובהמשך מצטרף אליה כמורה נוסף. פופי פומפרי – האחות במרפאת בית הספר מורים להתגוננות מפני כוחות האופל: בספר הראשון: קוויריניוס קווירל – מורה להתגוננות מפני כוחות האופל בספר הראשון, נושא עמו את וולדמורט כדיבוק, מת ממגעו של הארי בסוף הספר הראשון. בספר השני: גילדרוי לוקהרט – מורה להתגוננות מפני כוחות האופל בספר השני. הוא מציג את עצמו כקוסם מפורסם, אבל בפועל הוא גנב את תהילתו מקוסמים אחרים תוך הטלת לחש זיכרון. בספר השלישי: רמוס לופין – מורה להתגוננות מפני כוחות האופל בספר השלישי. אדם זאב, ובן זוגה של נימפדורה טונקס החל מהספר השישי. בספר הרביעי: ברטי קראוץ' הבן (אלאסטור מודי, עין הזעם) – התחזה באמצעות שיקוי פולימיצי לאלאסטור מודי המכונה עין הזעם, בפועל היה אוכל מוות. בספר החמישי: דולורס אמברידג' – מורה להתגוננות מפני כוחות האופל בספר החמישי. בהמשך מונתה להיות המפקחת העליונה על הוגוורטס ולאחר מכן גם למנהלת עד שהיא תקפה את הקנטאורים של היער האפל והם גררו אותה לתוך היער מה שגרם לה טראומה ודמבלדור הציל אותה לאחר מיכן היא נמלטה מבית הספר בלילה תוך כדי שפיבס הרוח הבדחן של בית הספר מתעלל בה בספר השישי: סוורוס סנייפ, הוראס סלגהורן החליף אותו בתפקיד המורה לשיקויים. בספר השביעי: אמיקוס קארו – אוכל מוות. דמויות נוספות לורד וולדמורט – הנבל הראשי בסדרה. רצח את הוריו של הארי, ג'יימס ולילי פוטר, וניסיונו הכושל לרצוח את הארי הוא הרקע של כל הסיפור. סיריוס בלק – סנדקו של הארי וחברו הטוב ביותר של אביו, נרצח על ידי בלטריקס לסטריינג' (בת דודתו) בספר החמישי. לילי פוטר – אימו של הארי, נרצחה על ידי וולדמורט כשהארי היה בן שנה. ג'יימס פוטר – אביו של הארי, נרצח על ידי וולדמורט כשהארי היה בן שנה. פיטר פטיגרו – חבר לשעבר של ג'יימס פוטר, רמוס לופין וסיריוס בלק. בסוף הספר השלישי מתברר כי הוא זה שגילה לוולדמורט את מיקומם של ג'יימס ולילי פוטר ובכך עזר לוולדמורט לרצוח אותם. בספר הרביעי הפך לאוכל מוות רשמי ובסוף הספר נתן את צלעו לוולדמורט על מנת שוולדמורט יחזור לצורתו האנושית. משפחת ויזלי: ארתור ומולי, ביל, צ'ארלי, פרסי, התאומים פרד וג'ורג', רון וג'יני. משפחתו של רון, חברו הטוב של הארי. משפחת דרסלי: ורנון, פטוניה ודאדלי. קרוביו היחידים של הארי, שבביתם הוא מתגורר. מורים להתגוננות מפני כוחות האופל +שםשנהסיבת עזיבהסטטוס (המשך הסדרה)קווירניוס קווירל1מוות (שירת את וולדמורט)מתגילדרוי לוקהרט2אובדן זיכרוןמאושפז בבית החולים על שם הקדוש מנגורמוס לופין3התפרסמות היותו איש זאבמת בקרב על הוגוורטס בסוף הספר השביעיאלאסטור "עין הזעם" מודי / ברטימיוס קראוץ' הבן4גילויו כמתחזההמתחזה (ברטי קראוץ' ג'וניור) נושק בידי סוהרסן בסוף אותה שנה. מודי נהרג בתחילת הספר השביעי.דולורס אמברידג'5פיטורים על ידי דמבלדורחזרה למשרד הקסמים (נאסרת בסוף הסדרה)סוורוס סנייפ6ברח לאחר שהרג את דמבלדורנרצח בידי וולדמורט אמיקוס קארו7נפילת וולדמורטככל הנראה מת, או במאסר (ראו אוכלי מוות) דמויות לא אנושיות הדוויג – תנשמת לבנה כשלג השייכת להארי, המקבל אותה בתחילת הספר הראשון. הארי נקשר אליה רגשית ומותה בספר השביעי גורם לו לצער רב. פיגווידג'ן – ינשוף קטן (שעיר) השייך לרון החל מהספר השלישי. קיבל אותו במתנה מסיריוס בלק. דובי – גמדון בית המעריץ את הארי. מופיע לראשונה בספר השני ונהרג בשביעי. עד שחרורו על ידי הארי בסוף הספר השני, הוא היה שייך למשפחת מאלפוי. קריצ'ר – גמדון בית השייך למשפחת בלק, שעבר לבעלותו של הארי לאחר מותו של סיריוס בלק, השריד האחרון מהמשפחה. נגיני – נחשית השייכת לוולדמורט שהפך אותה להורוקרוקס. מופיעה עם חזרתו בספר הרביעי ונהרגת מעט לפניו על ידי נוויל לונגבוטום בסוף הספר השביעי. נגיני מופיעה בסרט חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד כאישה המקוללת בקללה שתגרום להפיכתה לנחשית בהמשך חייה. פירנזה – קנטאור. סולק מהיער על ידי הקנטאורים הנוספים. לימד בספר החמישי גילוי עתידות ובהמשך לצד סיביל טרלוני. קרוקשנקס – חתול השייך להרמיוני. נקנה בתחילת הספר השלישי. טרבור – קרפד השייך לנוויל, קיבל אותו מדודו מעט לפני תחילת השנה הראשונה בהוגוורטס. גברת נוריס – חתולה השיייכת לפילץ' שמשמש כשרת בהוגוורסט. דמותתיאורספרים שהדמות מופיעה בהםסיבת המוות (במידה ויש)הספר בו מתה הדמותהדוויגהתנשמת של הארי.1, 2, 3, 4, 5, 6, 7נפגעה מקללה ממיתה ("אבדה קדברה") שנשלחה על ידי אוכל מוות במהלך מרדף.7דובי גמדון הביתגמדון בית שמעריץ את הארי ואוהב אותו.2, 4, 5, 6, 7נהרג לאחר שנדקר בידי סכין שנזרקה עליו על ידי בלטריקס לסטריינג'.7קריצ'רגמדון בית המשרת את משפחת בלאק עתיקת היומין.5, 6, 7 ——נגיניהנחשית של וולדמורט.4, 5, 7ראשה נערף בידי נוויל לונגבוטום באמצעות חרבו של גודריק גריפינדור.7פירנזהקנטאור.1, 5, 6, 7.——פיגווידג'ןהשעירמתואר באחד הספרים בטעות כ"כוס גמדי" של רון.3, 4, 5, 6, 7 ——קרוקשנקסהחתול של הרמיוני3, 7—— יצירות המשך ב־31 ביולי 2016 עלתה הצגה המבוססת על הסדרה, "הארי פוטר והילד המקולל", ויום לאחר מכן תסריטה פורסם. ההצגה מגוללת את סיפורו של הארי 19 שנים לאחר הקרב עם וולדמורט בעוד עברו צף ועולה ובנו אלבוס נקלע להרפתקה חדשה ואפלה. התסריט יצא כספר בתרגום לעברית ב־10 בנובמבר 2016. בשנת 2016 יצא הראשון מבין סדרת פריקוול לסדרת הארי פוטר, המתרחשת כמה עשרות שנים לפני תחילת העלילה של הסרטים – חיות הפלא והיכן למצוא אותן. בשנת 2018 יצא הסרט השני, חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד; ובשנת 2022 הסרט השלישי, חיות הפלא: הסודות של דמבלדור. כמו כן, פרסמה רולינג לאורך השנים מספר ספרונים נלווים לעלילה – רובם כביכול ספרים שמוזכרים בסדרת הספרים (בהם חיות הפלא והיכן למצוא אותן, מעשיות בידל הפייטן וקווידיץ' בראי הדורות). יצירות דומות חובבי קומיקס הבחינו שהמיני־סדרה "The Books of Magic", שנכתבה על ידי ניל גיימן בשנת 1990, דומה מאוד לספריה של רולינג. בסדרה מגלה נער שחרחר וממושקף, ששמו טים האנטר, שהוא כנראה הקוסם החזק ביותר בעולם, לאחר שקוסם מבקר אותו, קונה לו ינשוף כחיית מחמד, ומלמד אותו כיצד להשתמש בכוחותיו. רולינג הכריזה רשמית שהיא לא הייתה מודעת לקיום הסדרה, וגיימן הודה שהוא מאמין שקווי הדמיון הם צירוף מקרים שנובע, ככל הנראה, מאותו אבטיפוס פנטסטי. הספרים בסדרת "הארי פוטר" הושוו לספרים נוספים בסוגת הפנטזיה האפית בהם ל"ארץ ים" של אורסולה ק. לה גווין, ל"שר הטבעות" של ג'.ר.ר. טולקין, לספריה של דיאנה וין ג'ונס, לעבודותיו של פיליפ פולמן ולספר "מיו, מיו שלי" מאת אסטריד לינדגרן. רבים (ובהם הסופרת עצמה) רואים בהם מעין אגדה מודרנית, שבה משמשים בערבוב יסודות מיתולוגיים ויסודות ספרותיים מודרניים. בספרי "הארי פוטר" ניתן למצוא יסודות מיתיים בשימוש בסטריאוטיפ של המשפחה החורגת המרושעת ("סינדרלה"), וכן יסודות ספרותיים – כמו הבעת ביקורות שונות בספרים אלו. ספר נוסף הדומה מאוד הוא אריק רקס המבוסס על הסדרה הארי פוטר. עולם הקסמים (לשעבר Pottermore) פוטרמור נולד כאתר של רולינג שפותח בשיתוף עם סוני ואמור לשמש כעולם הקוסמות של "הארי פוטר" ו"חיות הפלא" באינטרנט. באתר יש כתבי יד רבים של רולינג, הערות שכתבה וקטעים שלא נכנסו לספרי הסדרה. כמו כן, נמכרים באתר (דרך חנות מיוחדת) ספרים אלקטרוניים וספרי אודיו של כל סדרת הספרים ומרצ'נדייז שונים של עולם הקסמים הזה. רולינג התנגדה במשך שנים להפצת ספריה בגרסה אלקטרונית, ולמרות זאת (ויש אומרים שעקב זאת) נחשבו ספריה למובילים ברשימת הורדות הספרים הלא חוקיות. בסופו של דבר, החליטה לעשות את המהלך בעצמה וללא תמיכת החנויות הגדולות. ספריה נמכרים ללא DRM ומוגנים בהגנה חברתית בלבד בצורת חותמת מים (watermark). בשנת 2019, שונתה כתובת ושם האתר ל-wizarding world. רשימת הספרים והסרטים שם תאריך יציאה לאור ספר ספר עברי סרט הארי פוטר ואבן החכמים 30 ביוני 1997 1 בינואר 2000(ספר מוקלט: 27 ביוני 2003) נובמבר 2001 הארי פוטר וחדר הסודות 2 ביולי 1998 15 במאי 2000 נובמבר 2002 הארי פוטר והאסיר מאזקבאן 8 ביולי 1999 3 בספטמבר 2000 יוני 2004 הארי פוטר וגביע האש 8 ביולי 2000 1 באפריל 2001 דצמבר 2005 הארי פוטר ומסדר עוף החול 21 ביוני 2003 11 בדצמבר 2003 יולי 2007 הארי פוטר והנסיך חצוי־הדם 16 ביולי 2005 22 בדצמבר 2005 יולי 2009 הארי פוטר ואוצרות המוות 21 ביולי 2007 5 בדצמבר 2007 חלק ראשון: 18 בנובמבר 2010חלק שני: 13 ביולי 2011 מחלוקות משפטיות סדרת ספרי "הארי פוטר" הייתה בסיס למספר מחלוקות משפטיות מאז יציאתו לאור של הספר הראשון בשלהי שנות ה-90. ג'יי קיי רולינג (מחברת הספרים), המוציאים לאור מטעמה והאחים וורנר, בעלי הזכויות על סרטי הארי פוטר, נקטו בצעדים משפטיים רבים על מנת להגן על זכויות היוצרים שלהם, ומנגד נאלצו להתמודד עם האשמות בהפרת זכויות יוצרים כגון פלגיאט. הפופולריות הגדולה והזמן שמעריצי הסדרה נדרשו להמתין עד ליציאת כל ספר הובילו למקרים רבים שבהם נוצרו ספרי המשך ועבודות נגזרות לא רשמיות, ונעשו מאמצים רבים על מנת להגביל או לאסור לחלוטין את הפצתם. היבט נוסף של המחלוקת המשפטיות סביב הסדרה נגע למאמציהם של רולינג ושל המוציאים לאור מטעמה לאסור לחלוטין על קריאת הספרים לפני תאריך היציאה הרשמי שלהם, שנתקלו לעיתים בביקורת נוקבת ותוארו כבלתי הוגנים או ראויים. להלן דוגמאות למספר מקרים משפטיים הקשורים לסדרה: ב-1999 תבעה הסופרת האמריקנית ננסי סטופר את רולינג בטענה שזו הפרה את זכויות היוצרים שלה על ספריה "אגדה רה והמוגלגים" ו"לארי פוטר וחברתו הטובה לילי", שנכתבו בשנות ה-80. סטופר ביססה את טענותיה על השימוש במושג "מוגלגים" ועל כך שלארי פוטר, בדומה להארי פוטר, הוא ילד ממושקף עם שיער כהה. בתגובה הגישו רולינג, הוצאת סקולסטיק (ההוצאה האמריקנית של הספרים) וחברת האחים וורנר בקשה למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי לא בוצע פלגיאט כלפי סטופר. בית המשפט פסק לטובת רולינג, וקנס את סטופר ב-50,000 דולר ובתשלום הוצאות משפט. התמשכות ההליכים המשפטיים גרמה לעיכוב ביציאתו לאור של הספר החמישי. בשנת 2002 הופץ ברפובליקה העממית של סין ספר בשם "Harry Potter and Bao Zoulong", שהיה למעשה שילוב בין הספר "ההוביט" מאת ג'.ר.ר. טולקין ושמות הדמויות מ"הארי פוטר". רולינג וסוכנה הספרותי כריסטופר ליטל פעלו במהירות כדי למנוע את הפצת הספר, אך עותקים שלו נמכרו ברחבי העולם כולל כספר אלקטרוני באמצעות האינטרנט. בית ההוצאה לאור שהפיץ את הספר אולץ לשלם קנס קטן ולפרסם התנצלות, וזהות המחבר של הספר המזויף לא נחשפה. בשנת 2003 אסר בית משפט הולנדי על מכירת התרגום להולנדית של ספר מסדרת "טניה גרוטר", שנכתב על ידי הסופר הרוסי דמיטרי ימטס ועסק בקוסמת מתלמדת. רולינג וההוצאה לאור תבעו וטענו כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים, אך מנגד טען ימטס ובית ההוצאה לאור המוסקבאי שעמו עבד כי מדובר בפרודיה שמותרת לפי החוק. בית המשפט פסק כי הספרים אינם פרודיה ואסר על מכירתם בהולנד. מאידך, מוציא לאור מבלגיה השכנה, שם לא נאסרה מכירת הספרים, הדפיס מהדורה הולנדית בת 1,000 עותקים של הספרים שעקפה את האיסור כיוון שתושבי הולנד יכלו להזמין את הספרים באמצעות הדואר. בשנת 2005 הציעה חברת האחים וורנר 5,000 דולר אמריקני (ומאוחר יותר 50,000 דולר קנדי) ללהקת הפולק הקנדית "Wyrd Sisters" תמורת הזכות להשתמש בשמם בסרט הרביעי, מאחר שבספר הרביעי שעליו התבסס הסרט הופיעה להקה בשם "Weird Sisters" (תורגם לעברית כ"אחיות הגורל"). הלהקה סירבה להצעה, ואף הגישה תביעת נגד האחים וורנר ונגד ג'רוויס קוקר מלהקת "פאלפ" וג'וני גרינווד ופיל סלוואי מלהקת "רדיוהד", שהיו אמורים לגלם את זמרי הלהקה בסרט. הרעיון להשתמש בשם במהלך הסרט נגנז, אך למרות זאת הגישה הלהקה תביעה נוספת, הפעם על סכום של 39 מיליון דולר אמריקני. בנובמבר 2005 נדחתה התביעה כליל, וביוני 2006 חייב בית המשפט באונטריו את חברי הלהקה לשלם לאחים וורנר הוצאות משפט בסך 140,000 דולר קנדי ותיאר את תביעתם כקנטרנית. הארי פוטר בישראל באוקטובר 2018 זכה התרגום לעברית של סדרת הארי פוטר בפרס רטרו גפן, שחולק לכבוד 20 שנה לפרס גפן, בקטגוריית ספר הנוער המתורגם. בקיץ 2019 התקיים בקניון דיזנגוף סנטר אירוע לציון 20 שנה להגעת סדרת הספרים לישראל. בקניון הוצגה מהדורה חדשה של הספרים שיצאה לכבוד האירוע, וכן הוצגה במקום תערוכה של פריטים מקוריים מסדרת הסרטים. בשנת 2021 החל לפעול פודקאסט "פוטרקאסט". באוקטובר 2023, חנות "הארי פוטר" הראשונה בישראל נפתחה בתל אביב, בקניון עזריאלי שרונה. החנות כוללת עמדות צילום בנושאים שונים בהשראת הסרטים והספרים, מגוון רחב של צעצועים, פריטי אספנות בלעדיים ומוצרי פופ-אפ ופריטים לבית בהשראת הזיכיון. פרסים סדרת הארי פוטר זכתה להכרה בשלל פרסים מאז פרסומו של אבן החכמים, כולל פרס פלטינה מטקס פרסי הספרים הזהב והפלטינה של ויטאקר (2001), שלושה פרסי ספרי סמארטיז של נסטלה (1997–1999), שני פרסים ממועצת האמנויות הסקוטית (1999 ו-2001), פרס ספר השנה של Whitbread (1999), ספר השנה של WHSmith (2006). בשנת 2000, הארי פוטר והאסיר מאזקבאן היה מועמד לפרס הוגו עבור הרומן הטוב ביותר, ובשנת 2001, הארי פוטר וגביע האש זכה בפרס. בנוסף, הסדרה קיבלה ציון לשבח ממדליית קרנגי (1997), והגיעה לשלב הרשימה הקצרה לפרס הגרדיאן לספרי ילדים (1998). בשנת 2007, שבעת כריכות הספרים של הארי פוטר תוארו בסדרה של בולי דואר שהונפקו בבריטניה על ידי הדואר המלכותי. לקריאה נוספת דייוויד קולברט, העולמות הקסומים של הארי פוטר שרית סואל, תחדישים ושמות מומצאים בתרגומי 'הארי פוטר' לעברית: דרכי יצירה במקור ובתרגום בזיקה לפנטזיה, לאמביוולנטיות ולנורמות. עבודת גמר (מ"א), אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח 2007 Clive Gifford, So You Think You Know Harry Potter Barry Trotter and the Unauthorized Parody – Michael Gerber (פרודיה על הספרים) Danielle Gurevitch, Fantastic Literature at the beginning of the Third Millenium: Terror, Religion and the Hogwartz Syndrome In: Through the Looking Gllass, issue 16.3. Winter 2013; קישורים חיצוניים האתר הרשמי של סרטי הארי פוטר כתבות וסיפורים על ספרי הארי פוטר, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית. אתר האינטרנט הרשמי של הסופרת ג'יי קיי רולינג גילי בר־הלל, שאלות נפוצות על הארי פוטר, אתר הבלוג של מתרגמת הסדרה לקסיקון הארי פוטר הארי פוטר באתר פאנדום המסר היהודי בהארי פוטר באתר TOV סרטון ביוטיוב הערות שוליים * קטגוריה:ספרי ילדים ונוער קטגוריה:ספרי פנטזיה אפית קטגוריה:סדרות ספרי פנטזיה קטגוריה:זיכיונות: סרטים וסדרות קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים קטגוריה:יצירות זוכות פרס גפן	2024-10-17T19:46:02
הגנת קארו-קאן	הגנת קארו-קאן (ECO: B10-B19) שייכת לסוג הפתיחות בשחמט ברגלי של המלך, בהן השחור אינו מגיב בצורה ישירה, אלא בדרך עקיפה. בסוג פתיחות זה (ההתמודדות העקיפה) כלולות גם הגנת אלכין, ההגנה הסיציליאנית וההגנה הצרפתית. הגנה זו קדומה בזמנה להגנה הצרפתית; עוד ב-1590 השתמשו בה שחמטאים איטלקיים, אולם מבחינה טקטית היא שיכלול של ההגנה הצרפתית. השינוי העיקרי בה הוא השארת הנתיב של רג8 פתוח, אך חסרונה בולט בהפקרת המרכז ללחץ הכלים הלבנים. הגנת קארו-קאן מתאפיינת בפסיביות לעומת ההגנה האקטיבית-לוחמנית של הצרפתית. 1. ה4 ג6 ההמשך הנפוץ ביותר הוא 2. ד4 ד5 שני החסרונות הבולטים בהגנה זו הם: א. אם השחור ירצה להתקיף באגף המלכה, ייאלץ להסיע את הרגלי ג6-ג5 וזהו בזבוז טמפו לטובת הלבן. ב. הערוגה ג6 - שהיא מקום התפתחותו הטבעי של הפרש ב8 - חסומה על ידי הרגלי. למרות זאת הגנת קארו-קאן נותנת לשחור אפשרות להתבצר בצורה בטוחה. וריאציה קלאסית 3. פג3 (או פד2) ד:ה4 4. פ:ה4 רו5 5. פז3 רז6 המהלכים לעיל נחשבו זמן רב לטובים ביותר עבור שני הצדדים בהגנת קארו-קאן. 6. ח4 ח6 7. פו3 פד7 8. ח5 רח7 9. רד3 ר:ד3 10. מה:ד3 הרגלי הלבן ב-ח5 נראה מוכן לתקוף, אך הוא עלול להוות חולשה לקראת סוף המשחק. השחור לא מתפשר על מבנה הרגלים שלו ומשחק ג5 כדי לאיים על משבצת ד4. בסיום יש לשחור את האפשרות להצריח גם לצד המלכה וגם לצד המלך. ללבן לעומת זאת, לא מומלץ להצריח באגף המלך בגלל הרגלי הפתוח ב-ח5. וריאציית שטייניץ / נימצוביץ' / סמיסלוב 3. פג3 (או פד2) ד:ה4 4. פ:ה4 פד7 הווריאציה נקראת בנפרד על שמם של השחמטאים וילהלם שטייניץ, אהרון נימצוביץ' ווסילי סמיסלוב. וריאציה זו דומה לווריאציה הקלאסית, פרט לכך שלשחור יש יותר חופש פעולה, כי הוא לא נאלץ להזיז את הרץ שלו למשבצת ז6. אולם, חופש זה בא עם מחיר, הלבן שגם נהנה מיותר חופש, משתלט על המרכז ויכול לבחור בין מספר מהלכים, כאשר האגרסיבי מביניהם הוא פז5. גרסה נוספת של וריאציה קלאסית 3. פג3 ד:ה4 4. פ:ה4 פו6 מטרתו של השחור להחליף פרשים על ידי רגלי ז7 ולפתוח את הטור ז' לתנועת הצריח. בהמשך מתכנן השחור לבצע הצרחה גדולה ולהתקיף ה7-ה5. גם הלבן יבצע הצרחה גדולה כדי להתחמק מהתקפת הצריח השחור. הלבן ממשיך ללא חילופין: 5. פז3 ה5 6. פו3 כאן זו תהיה שגיאה להכות 6. ד:ה5, משום שהשחור ישיב 6... מה:מה ואחר כך 7. מ:מה פז4 והשחור בעמדה עדיפה לאחר שמחזיר רגלי. 6. ... ה:ד4 7. פ:ד4 רג5 8. מהה2+ רה7 9. רה3 הלבן יצריח באגף המלכה כדי לאפשר מרחב פעולה לקצינים שיהוו איום למלך השחור, המצריח באגף המלך. קארו-קאן, הגנת	2022-02-18T16:15:36
הגנה סיציליאנית	הגנה סיציליאנית היא פתיחה בשחמט, השייכת לסוג ההגנות החצי פתוחות, וככל הנראה היא המקובלת ביותר. לפתיחה זו מספר נוסחים (וריאנטים) כשהחריף שבהם הוא "נוסח הדרקון". הגנה זו קרויה על שם שחמטאים סיציליאנים, שפיתחו אותה במאה ה-16. ההגנה הסיציליאנית מנסה להשיב מלחמה על ערוגות המרכז דרך אגף המלכה. בכך היא מהווה שיפור של הגנת קארו-קאן, בה אגף המלכה נשלט על ידי הלבן. למעשה, ההגנה הסיציליאנית מנסה לענות גם על בעיית הרץ הסגור ג8, שבהגנה הצרפתית ובקארו-קאן נשאר מאחור ונאבק לצאת. מסע הפתיחה הראשון: 1. ה4 ג5 כבר במסעו הראשון של השחור הוא יוצר עמדה לא-סימטרית ובכך הוא מנסה ליטול מהלבן, מיד עם פתיחת המשחק, את יתרונו במתן הטון במשחק. השחור אינו כובש בצורה ישירה את ערוגת המרכז, אלא שולט עליה בדרך עקיפה על ידי 1. --- ג5. בסוג פתיחות זה (ההתמודדות העקיפה) כלולות גם הגנת קארו-קאן, הגנת אלכין וההגנה הצרפתית. השחור ינסה לתקוף באגף המלכה, בעוד הלבן יפעיל לחץ במרכז ויכוון את התקפתו לאגף המלך. 1. ה4 ג5 השחור מפריע ללבן להציב רגלי על ד4. 2. פו3 פג6 3. ד4 ג:ד4 4. פ:ד4 פו6 העמדה לאחר המסע הרביעי של השחורהשחור תוקף את הרגלי, הלא מוגן, ה4 בעזרת פרשו העמדה לאחר המסע הרביעי של הלבן העמדה לאחר המסע השלישי של השחור העמדה לאחר המסע השלישי של הלבן מטרת הלבן היא פתיחת האלכסונים של הרצים. מסעו הרביעי של השחור תוקף את הרגלי הלא מוגן ה4 בעזרת פרשו ומאלץ את הלבן לבצע צעד הגנתי, בשעה שהוא, השחור, יוכל להתחיל לכבוש את המרכז ולכן אסור לו להניח ללבן להציב את הרגלי ג2 על ג4. מכאן השחור יוכל להמשיך בצורה הגנתית מבוצרת: ה6 --> רה7 --> 0-0 --> א6 --> מהג7. הסתעפות ניידורף הסתעפות פופולרית בפתיחה שבה השחור מקדים ומונע את המסע 6.רב5+ 1. ה4 ג5 2. פו3 ד6(סיציליאנית מודרנית, ולא פג6 וד6 מאוחר יותר-סיציליאנית קלאסית) 3. ד4 ג:ד4 4. פ:ד4 פו6 5. פג3 א6 6. רה2(נוסח אופוסנסקי) ה5 7. פב3 רה7 אפשרויות אחרות הן: 6. רג4 ה6 - התקפת פישר-סוזין. 6. רה3 -ההתקפה האנגלית שיכולה להתווסף בהמשך המשחק. נוסח הדרקון לפתיחה זו יש נוסח אחר: "הנוסח הדרקוני" התוקפני יותר ובו השחור תוקף באגף מלכתו, נוסף על מה שהקדים והתבצר באגף המלך. בנוסח זה הפרש הלבן ישאף להתייצב על ד5 בעוד שהפרש השחור ישאף להתייצב על ג4 הואיל והטור ג' פתוח ללחץ הצריח השחור. 5. פג3 ד6 6. רה2 ז6 7. רה3 רז7 8. 0-0 0-0 שחור מאיים ד6 ד5, לבן ימנע זאת. 9. פב3 רה6 10. ו4 פא5 11. ו5 הלבן מנסה לפרוץ באגף המלך. 11. --- רג4 12. רד3 (לבן אינו זוכה בכלי על ידי פ:פ בגלל ר:ר) הלבן יכול לתקוף באגף המלך, בעוד לשחור יחסרו כלים להתקפה באגף המלכה לאחר חילופי קצינים. 12. --- פ:פ 13. א2:פ ר:ר 14. ג2:ר ד5 15. רד4 ד:ה4 16. ד:ה4 כעת השחור ישאף לחילופי קצינים, גם כדי לשבור את התקפת הלבן וגם כדי להחליש את הרגלים הלבנים. במקום המסע הרביעי של השחור פו6, אפשרי המסע 4... ה5. מתקיף את הפרש הלבן ומנסה לחזור ולשלוט במרכז. 4. --- ה5 5. פ-ב5 ד6 אסור ללבן פב3 בשל רב4 עם התקפה חזקה. לשחור מנגד לא מומלץ א6 למשל, בשל האיום פד6. 6. פב1-ג3 א6 7. פא3 רה7 והשחור עומד טוב. הפרש הלבן על א3 נמצא בפינה והדבר מהווה חיסרון ללבן. משחק ובו לפחות שלושה נוסחים להגנה הסיציליאנית 1. ה4 ג5 ההגנה הסיציליאנית 2. פו3 ה6 נוסח פולסן 3. ד4 ג:ד4 4. פ:ד4 פו6 נוסח אנדרסן 5. פג3 רב4 6. רד3 (עדיף ה5) ... 6. ... ד5 7. ה5 פו-ד7 8. מהז4 ר:ג3 (ההגנה היחידה היא 8. ... ז6) 9. ב:ג3 מו8? (ז6 טוב יותר) 10. רא3+ מז8 11. פ:ה6! (תוך איום כפול: מט או לכידת המלכה) ... 11. ... ו:ה6 12 מה:ה6 x קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה סיציליאנית, הגנה	2022-06-06T07:42:49
ג'.ר.ר טולקין	הפניה ג'. ר. ר. טולקין	2020-11-19T09:31:20
מבנה היקום	מבנה היקום הוא אחד הנושאים בתולדות המדע שבהם תפיסת העולם של האדם עברה שינויי פרדיגמה רבים במיוחד, והוא אחד מהנושאים המרכזיים באסטרונומיה ובקוסמולוגיה. היקום הגאוצנטרי אחת התאוריות הראשונות על מבנה היקום הייתה של דמוקריטוס, שטען כי היקום מכיל עולמות מרובים, אולם טענתו נשכחה ונדחתה בפני המודלים של אריסטו ואפלטון. על בסיס התאוריה של פרמנידס חשב אריסטו, שהיה תלמידו של אפלטון, כי היקום בנוי מספֵירות מושלמות שעליהן יושבים הכוכבים, כאשר כדור הארץ נמצא במרכז. סביב האדמה נמצאים המים, האוויר והאש (בסדר הזה); מסביבם ספֵירות כוכבי הלכת במסלולם, ומסביב לכול, תחום ההרמוניה האלוהית היוצרת את התנועה הסיבובית של מערכת השמים. תצפיות על שינוי בבהירות הכוכבים ומה שנראה כתנועת הכוכבים לאחור (אסטרולוגים רואים בנסיגת ונוס דוגמה למקרה כזה) לא תאמו לתאוריה. בשל כך הורחבה התאוריה לכזו שבה הכוכבים נמצאים על ספירות השוכנות על הספירות המרכזיות. בתאוריה של אריסטו היה שימוש ב-55 ספירות. עוד לפני אריסטו, הפיתוגראים טענו כי השמש נמצאת במרכז היקום. הם הסיקו זאת מסיבות הקשורות לתיאורית ארבעת היסודות. האש נחשבה ליסוד בסיסי יותר מהאדמה ולכן נציגתה, השמש, הייתה צריכה לקבל מקום מרכזי יותר. המודל ההליוצנטרי קופרניקוס שחי באמצע האלף השני, העמיד את השמש במרכז המערכת, כשסביבה אמורים לנוע כדור הארץ ועמו כל כוכבי הלכת השייכים למערכת שעתידה להיקרא ברבות הימים "מערכת השמש". (מערכת השמש כוללת גם גרמי שמים קטנים יותר כגון אסטרואידים, שביטים ועוד) קופרניקוס פרסם את תורתו לקראת סוף ימיו, בספר שנקרא "על הסיבובים" (שנכתב במקור בלטינית); השהיית פרסום הספר נועדה למנוע ממנו עימות עם הכנסייה הנוצרית. הזזת כדור הארץ ממרכזיותו הייתה למעשה קריאת תיגר על הכנסייה, שמרכזיותו של כדור הארץ תאמה את תפיסתה. מכיוון שבמאה ה-13 הכנסייה עברה מהפכה ועברה מהתבססות על אפלטון לאמונה בכתבי אריסטו, היא חששה שערעור הקונספציה הגיאוצנטרית יערער גם את מעמדה המרכזי בקרב ציבור מאמיניה ובציבור הרחב. בעת פרסומו של קופרניקוס היה המודל נחות עדיין מול המודל הגיאוצנטרי, שהניב תחזיות מדויקות יותר למיקומם של כוכבי הלכת, השמש והירח בשמים. קפלר שיכלל את המודל של קופרניקוס בהחלפת המסלולים המעגליים במסלולים אליפטיים ובנסחו את חוקי קפלר. המודל של קפלר הניב תחזיות מדויקות לאין שיעור מאלו של המודל הגיאוצנטרי. תוצאות מדויקות אלו הובילו לאימוץ נרחב של המודל ההליוצנטרי. תורתו ההליוצנטרית של קופרניקוס למעשה מסמלת את תחילתה של תקופה חדשה במישור המדעי ומעבר לו. העברת המרכזיות מהאדמה אל השמש גרמה ל"רעידת אדמה" בחשיבה של ימיו, ובסיס למדענים שבאו אחריו. ג'ורדנו ברונו, שהיה פחות זהיר מקופרניקוס, הרחיב את תורתו וטען כי היקום הוא אינסופי ונטול מרכז, ומכיל מערכות שמש רבות. חוסר זהירות זה, בפיתוח תאוריות שאינן מקובלות על הכנסייה, הוביל להעלאתו על המוקד. אסטרונומיה מכנית - הפיזיקה של המאה ה-17 מי שנתן את הבסיס המתמטי למודל של קופרניקוס היה המדען יוהאנס קפלר, שחי במאות השש-עשרה והשבע-עשרה. שלושת חוקיו בדבר תנועת כוכבי הלכת במסלולם במערכת השמש קידמו מאוד את האסטרונומיה בפרט ואת המדע בכלל. קביעת קפלר כי תנועת כוכבי הלכת סביב השמש אינה במעגל מדויק, כי אם במסלולים אליפטיים, שברה מוסכמות ואמונות. מדענים בונים על קודמיהם ומכינים את ההמשך לבאים אחריהם. כך היה עם גלילאו גליליי, שהמשיך למעשה את גיבוש תפיסת העולם של קודמיו, כשגולת הכותרת של עבודתו המדעית הייתה בניסוי ובצפייה. הוא השתמש בטלסקופ שבנה, ולמעשה הוכיח בתצפיותיו קבל עם ועדה כי "אמיתות מקודשות" המבוססות על הגיגים פילוסופיים ואמונות דתיות, ואפילו חישובים מתמטיים, אינם משתווים לתמונה אחת. בתצפיותיו על השמש ראה לראשונה את הכתמים שעליה, ובזאת הוכיח שגם היא אינה מושלמת. הפילוסוף רנה דקארט שיער שמערכת השמש למעשה אינה ייחודית, וכי קיימות עוד שמשות עם מערכות משלהן (רעיון שפיתח לפניו ג'ורדנו ברונו). אייזק ניוטון, שרואים בו את ממשיכו של גליליאו, יצר למעשה את מדע המכניקה הקלאסית. שלושת חוקיו בדבר יחסי הגומלין בין כוח, זמן ותנועה, יצרו תמונה חדשה של המציאות הפיזיקלית. גילויו את הכבידה ככוח אוניברסלי, הרחיב את אופקיו של המדע והאדם בצורה משמעותית ביותר בין היתר, בפיתוח הרעיון שהכוח המושך את התפוח לאדמה הוא אותו כוח הקיים בין גרמי השמים ומחזיקם במסלול קבוע. עמנואל קאנט היה בעיקר פילוסוף, אך האינטואיציה שלו אמרה שקיימים אינספור עולמות הכוללים שמשות וצבירי שמשות, וחלק מהם משמשים חממה לאינטליגנציות זרות, שהן אולי יותר מפותחות מבני האדם. מי שלמעשה קבע סופית באמצעות תצפית טלסקופית כי קיימים איי עולמות רבים מספור מלבד שביל החלב, שהוא צביר עצום של שמשות שהשמש לה אנו שייכים נמנית עליו, היה האסטרונום אדווין האבל, שעל שמו נקרא טלסקופ החלל הידוע. הוא אף הניח את היסוד למודל של התפשטות כללית של היקום במדידת ההיסט לאדום של גלקסיות רחוקות. תופעה זו היא ביטוי אופטי לתהליך התרחקות הגלקסיות זו מזו, שמוסבר במודל "המפץ הגדול". לפי מודל זה היקום התחיל במצב של צפיפות אינסופית, התלוי בחוקי פיזיקה שעדיין אינם ידועים, תופעה המכונה "ייחודיות". מנקודה זו התפרץ כל החומר שביקום בצורתו הנוכחית ומאז הוא מתרחב. האבל, שחי במחצית הראשונה של המאה ה-20, מסמל את המהפכה שחלה בחשיבה המדעית תוך מחצית אלף אחת, אותה החל קופרניקוס. קישורים חיצוניים מקופרניקוס ועד יוחנן פאולוס ה-2 - מסע בחלל בעקבות התגליות האסטרונומיות, באתר סנונית. ד"ר רבקה ברנד וד"ר ליאת בן-דוד (טיבר), מהתפיסה הגאוצנטרית לתפיסה ההליוצנטרית: הדרך ומשמעותה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח קטגוריה:היסטוריה של המדע קטגוריה:היסטוריה של האסטרונומיה קטגוריה:קוסמולוגיה קטגוריה:היקום	2024-10-01T14:16:00
שדות אליסיום	ממוזער\|שדות אליסיום, ציור מעשה ידי קארלוס שוואב משנת 1903. במיתולוגיה היוונית, שדות אליסיום או מישורי אליסיום (מיוונית: (ν)Ἠλύσιο(ν) Πεδίο, לטינית: Elysium) הוא שם לאזור מסוים בעולם הבא, אליו הגיעו האנשים ההגונים, שהראו צדק וגבורה נשגבת, וקרוביו האנושיים של זאוס. על פי המסורת היוונית, האליסיום נמצא הרחק בקצה המערבי של כדור הארץ, וניתן להגיע אליו רק בחציית נהר האוקיינוס. אטימולוגיה השם 'אליסיום' הוא ליטון השם היווני אליסיון שהאטימולוגיה שלו אינה ידועה. אחת ההשערות - של ההלניסט הגרמני ולטר בורקרט - היא כי מקורה במילה יוונית קדומה אֶנֶלסיון או אֶנֶליסיוס שמשמעה הייתה 'אדם או מקום המוכה ברק'. ייתכן שמילה זו קשורה לזאוס, אל הברק במיתולוגיה היוונית, ומשמעה 'מבורך', כלומר- מבורך (מוכה) על ידי זאוס (ברק). חוקר גרמני אחר, יאן אסמן, טוען כי מקור השם במילה "יאלו" או "יארו" ממצרים העתיקה שמובנה הוא "קנה מצוי". שמו של גן העדן במצרים העתיקה היה "שדות הקנה" - ארץ עליונה ומשגשגת אליה קיוו להגיע המתים ולבלות בה חיי נצח. שדות אליסיום בספרות העתיקה תיאור של השדות האליסיים נמצא ב"אודיסיאה" של הומרוס במילים שהפנה פרוטאוס אל מנלאוס: (בתרגומו של אהוביה כהנא). על פי שירי פינדארוס, שליטה של אליסיום או של אי המבורכים המיתולוגי, הוא קרונוס, אביו של זאוס ושליט תור הזהב לשעבר, ששוחרר מהטרטרוס - החלק התחתון של השאול. פינדארוס תיאר את קרונוס ואת ארצו כך: סופרים אחרים טוענים כי קרונוס מעולם לא שוחרר מכלאו שבטרטרוס, ושופטה של אליסיום היה רדמנתיס. לפי פינדרוס שניהם שלטו ביחד: רדמנתיס כיד ימינו של קרונוס. רדמנתיס היה יחד עם אחיו מינוס ועם איאקוס אחד משלושת השופטים שדנו את הנשמות שהגיעו לשאול במקום הנקרא "שדות ההגעה" ושם החליטו לשלוח כל אחת לחלק שהגיע לה בתוככי העולם התחתון: את אלו שחטאו נגד האלים ועשו מעשי עוולה - לתהום הטרטרוס, את אהובי האלים, את ההרואים - גבורי תור הזהב ואת בעלי המידות הטובות אל שדות אליסיום או איי המבורכים ואת אלה שעשו גם מעשים רעים וגם טובים אל שדות האספודלים שם קיומם היה אוטומטי ומחוק, קצת דומה לזה שחוו על פני האדמה. הומרוס, הסיודוס, פינדארוס וורגיליוס, משוררי התקופה הקלאסית, מתארים את שדות האליסיום בדרכים שונות. הומרוס מתאר את אליסיום כמקום אליו מגיעים קרוביהם המתים של זאוס, ארץ על גבולו המערבי של העולם אותו מקיף נהר האוקיינוס. הסיודוס מתאר את שדות האליסיום כ'איי המבורכים', במי הים המערבי, (יש שזיהו אותם עם האיים הקנריים בעוד שפינדארוס מתאר את שדות האליסיום כאי יחיד - הידוע גם כאי הלבן "לאוקוס" (אותו זיהו, בין השאר, עם אי הנחשים שבים השחור). ורגיליוס, המשורר הרומי, מתאר את מסעו של איניאס אל העולם התחתון, שם הוא פוגש את אביו, אנכיסס. ורגיליוס מתאר את אליסיום כמקום בו נהרות נצח ויערות מוצלים, שם יש שמש וכוכבים השייכים לו. גרסאות של המיתוס היווני מציינות את גלגולי הנשמות של תושבי שדות אליסיון העשויים להיוולד מחדש אחרי תקופת מה (למשל שלשה מחזורי חיים - אצל פינדרוס) על פני האדמה. שדות אליסיום בספרות המאוחרת פעמים רבות ניתן למצוא אזכורים של שדרות אליסיום בספרים ויצירות קלאסיות נוספות ופוסט-קלאסיות שונות. למשל במחזות של ויליאם שייקספיר. במחזה הלילה השנים עשר, שואלת ויולה דה-לספס על מקום הימצאה, וכששומעת שהיא באיליריה, שואלת ויולה "ומה אעשה באיליריה? אחי הוא באליסיום." בספרו של דנטה, הקומדיה האלוהית, מושווה הלימבו לשדות האליסיום, שכן זהו מקומם של הפגנים הווירטואוזים שחיו לפני הולדת ישו. לימבו היא הטובה מבין מעגלי הגיהנום בספרו של דנטה, אך שם שוררת אווירת עצבות- שכן גן העדן כל כך קרוב, אך לא ניתן להשגה. בחליל הקסם של מוצרט, שר פפגנו על נערת חלומותיו: "ליהנות מהחיים כאדם חכם, ולהרגיש כמו הייתי באליסיום." שדות אליסיום כשמות גאוגרפיים השם "שדות אליסיום" ניתן אף לכמה מקומות בעולם וביקום. שדרת השאנז אליזה, למשל, קרויה על שם שדות אלו בצורתו הצרפתית. קיים רובע בשם דומה בעיר ניו אורלינס בארצות הברית המהווה במה למחזה של טנסי ויליאמס חשמלית ושמה תשוקה. אליסיום הוא גם שם שניתן לאזור געשי במאדים. מושגים דומים בתרבויות אחרות גרסאות שונות לאמונה המיתולוגית ב"גן עדן" זה קיימות בדתות ומיתולוגיות רבות, כמו גן העדן במסורות מסוימות ביהדות והולהאלה במיתולוגיה הנורדית. על פי האמונה שדות אליסיום היו הרחק במערב אך היו על פני הארץ. שם נוסף אשר ניתן למקום היה "אי המבורכים". גם באמונה המצרית והנורדית ניתן למצוא מקבילות לאזור זה, ואף באמונה הקלטית. שדות אליסיום במוזיקה בתחום המוזיקה הקלאסית הדוגמה הידועה ביותר לאזכור אליסיום במוזיקה היא "אודת השמחה" של שילר ששימשה לבטהובן בפרק הרביעי של הסימפוניה התשיעית שלו. דוגמאות אחרות: בלדה בשם "אליסיום" Elysium D 584 על מנגינה מאת שוברט :האופרה Die Gezeichneten ("המוכתמים") מאת פרנץ שרקר שבמרכזה מבצר אפל בשם אליזיום ועלילה המתרחשת בג'נובה. עבודת המלחין השוודי מהמאה ה-20, סבן אהלין, "חלום מאליסיום". בתחום המוזיקה ה"קלה", ללא ההקשר המיתולוגי העתיק, ידוע הלהיט של הזמר הצרפתי ז'ו דאסן (1969) על שדרות שאנז אליזה Aux Champs Elysées, לפי מנגינת המוזיקאים האנגלים מייק דיגן ומייק וילש שהוקלטה בארצם במילים "ואטרלו רוד" (על ידי להקת "ג'ייסון קרסט", 1969) להקת Megadeth בשירם Elysian Fields באלבומם השישי Youthanasia משנת 94. להקת Opeth בשירה Elysian Woes, הכלול באלבומה Pale Communion (שנת יציאה: 2014). ראו גם גן עדן אליסיום (סרט) שאנז אליזה קישורים חיצוניים קטגוריה:חיים לאחר המוות קטגוריה:מקומות במיתולוגיה היוונית	2024-02-23T06:53:33
חשמונאים	החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס, ועל שמה נקרא התת־תקופה: תקופת החשמונאים (או בית חשמונאי). הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס. מוצא ורקע היסטורי 250px\|ממוזער\|שמאל\|"מות הקדושים של שבעה האחים ואמם תחת מלך אנטיוכוס הרביעי" (פרנץ יוזף הרמן) - ציור המתאר את סיפור חנה ושבעת בניה. בתקופת שיבת ציון הייתה ארץ ישראל חלק מן האימפריה הפרסית עד שנכבשה בידי אלכסנדר הגדול בשנת 332 לפנה"ס. לאחר מותו נשלטה בידי יורשיו מבית תלמי, מלכי מצרים התלמיית. היישוב היהודי בארץ היה אחד מכמה מרכזים של קיום יהודי. מרכזים חשובים נוספים היו בבבל ובמצרים. יהודי האי יב (אלפנטינוס) אף בנו לעצמם בית מקדש משלהם. המזרח התיכון בתקופה זו היה אזור בעל תרבות הלניסטית, ותרבות זו הייתה לתרבות השלטת, בין אם ישב השליט באנטיוכיה או באלכסנדריה. בשנת 200 לפנה"ס, בימי המלך אנטיוכוס השלישי מהשושלת הסלאוקית, כבשו מלכי בית סלאוקוס את ארץ ישראל מידי מלכי בית תלמי המצרים. בתחילה נקט אנטיוכוס השלישי גישה אוהדת כלפי היהודים, אך יורשיו, סלאוקוס הרביעי ואנטיוכוס הרביעי (אפיפנס), שאפו להפיץ בקרב כל נתיניהם את התרבות ההלניסטית, וגזרו גזירות על קיום הדת היהודית. ההתערבות הסלאוקית החלה בהדחת הכהן הגדול חוניו השלישי ומינויו של יאסון אחיו במקומו. יאסון ביקש להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית ושילם לשלטונות כסף בתמורה למינויו. בסופו של דבר הודח גם יאסון על ידי מתייוונים קיצוניים שסברו שהוא מתון מדי, ובמקומו מונה מנלאוס שבזז את אוצרות בית המקדש והנהיג בו עבודת אלילים. מתתיהו הכהן, בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, היה כוהן ממשמרת יהויריב שעבר מירושלים לכפר מודיעין במאה השנייה לפנה"ס, בימי אנטיוכוס אפיפנס. משפחתו הייתה משפחת כוהנים יהודית משבט לוי. למתתיהו היו חמישה בנים - יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר החורני, ויונתן הוופסי. מתתיהו וחמשת בניו לא יכלו לעמוד שווי נפש אל מול גזירותיו של אנטיוכוס. כאשר הגיע לעירם מודיעין פקיד בשם אפלס, על מנת לכפות את גזירות השמד שהטיל המלך, הרגו מתתיהו ובניו את הפקיד, וכן כמה מן היהודים המתייוונים שביקשו להקריב קורבנות לאלילים. קריאתו של מתתיהו, "כל המקנא לתורה והעומד בברית - יצא אחריי!" - כקריאתו של משה רבנו, "מי לה' אלי!", בעקבות הסגידה לעגל הזהב - הייתה פתיחה לתקופה סוערת בתולדות עם ישראל, תקופה של מרד, של עצמאות ולבסוף של אובדן העצמאות, היא תקופת החשמונאים. מקור השם ופירושו 250px\|ממוזער\|שמאל\|ציור של המכבים, נירנברג בספר מקבים א' נזכרים שמות אבותיו של מתתיהו הכהן: "מתתיהו בן יוחנן בן שמעון", אולם לשם "חשמונאי" אין זכר בארבעת "". הוא מופיע בכתבי יוסף בן מתתיהו, שמוסיף אותו לשמות אבותיו של מתתיהו (יוחנן ושמעון) הנזכרים בספר מקבים א: "מתתיהו בן יוחנן בן שמעון בן חשמונאי". במקומות אחרים, יוסף בן מתתיהו משתמש בשם הזה ככינוי למשפחה כולה: "בני חשמונאי" ו"החשמונאים". כך נראה גם מתוך השימוש בעברית במשנה: "בני חשמונאי"; ובתלמוד: "בית חשמונאי". המונח "חשמונאים" מופיע בספרות חז"ל; בתלמודים ובתרגומים הארמיים, וגם בתפילת "על הניסים". פרופ' שמואל קליין סבור כי מקור השם הוא היישוב חשמון שבנגב יהודה וכי אבותיו של מתתיהו התיישבו שם בשובם מגלות בבל. הסבר אטימולוגי אחר הוא כי מקור המילה הוא חשמן. כך נראה מתוך השימוש בפיוט מעוז צור: "יוונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים". וכך כותב ר' שלמה זלמן הנאו: "חשמנאי מלשון יאתיו חשמנים תהלים ס"ח". ר' דוד אבודרהם כותב: "בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, פירוש יוחנן המכונה חשמונאי". ומסכים עמו ר' שלמה זלמן הנאו: "ודלא כדעה אחת שחשמונאי הוא שמו של גיסו של יוחנן". לא ידוע מה היו שמותיהם המקוריים של "ספרי המקבים". הם מכונים כך בכתבי היד של התרגום היווני למקרא, הספטואגינטה. שמם שאול מכינויו של יהודה המקבי. ייתכן שהשם הזה ניתן לספר מקבים א על ידי המתרגם שלו ליוונית, אולם סביר יותר שניתן על ידי המעתיקים או העורכים של קובץ הספטואגינטה, ואולי אף אלה הנוצרים. בכתבי אבות הכנסייה מופיעים השמות Μακκαβαïκά או Μακκαβαῖοι לכלל ספרי המקבים. אולם השם "מקבים" ברבים אינו מופיע בספרים עצמם וגם לא במקורות יהודים עתיקים אחרים. מנגד, שמואל ספראי כותב שאב הכנסייה אוריגנס בן המאה השלישית ראה את הספר בקרב הקהילה היהודית בא"י וכותב ששמו של הספר בעברית הוא: "מלחמת לוחמי ה'". בנוסף, אב הכנסייה אפיפניוס מסלמיס בן המאה הרביעית מזכיר את הספר בשם: "משנת בני חשמונאי". הספר מצוי בכתיב "מכבים" בספר יוסיפון (המאה ה-10) והיה נפוץ בימי הביניים. יהודה המכבי יהודה המכבי (המקבי) היה השלישי מחמשת בניו של מתתיהו החשמונאי. בשנת 166 לפנה"ס מונה יהודה על ידי אביו למנהיג המרד, כיוון שהיה "איש גיבור ובן חיל מנעוריו" ובעל יכולת פיקוד ומצביאות גבוהה. יהודה למד את שיטות הלחימה של הצבא היווני, והחל ליזום מתקפות פתע שכוונו כנגד נקודות החולשה של הכוחות הסלאוקים. זאת מאחר שלחימה פנים מול פנים מול הצבא היווני המאומן והגדול הייתה חסרת-סיכוי. יהודה ניצל בצורה מתוחכמת את אזורי ההר בהם ניתן להסוות כוחות גרילה, וערך מארבים, פשיטות והתקפות פתע, תוך התמחות בקרבות לילה וניצול הטופוגרפיה ההררית וכך הצליח בשורת קרבות, כאשר הוא מגבש סביבו גרעין של כמה אלפי לוחמים נועזים ומוכשרים ואת אהדת אנשי יהודה. לבסוף הצליח יהודה לשחרר את בית המקדש (אירוע שאותו חוגגים היהודים בחג החנוכה). בהמשך יהודה שלח את שמעון התרסי אחיו לטהר את הגליל, ובעצמו יצא לכבוש הגלעד, הרי אדום ופלשת. תוצאות קרבות אלה אפשרו יצירת ממלכה יהודית בעלת שטח רציף בשליטתם של יהודה ואחיו. יהודה הצליח לנצל באופן מושכל את החולשות הפוליטיות של הממלכה, ואף לכרות ברית עם רומא. בשנת 160 לפנה"ס נהרג יהודה, לאחר שלא הצליח לגייס מספיק לוחמים נגד בכחידס בקרב אלעשה. אף שיהודה הפסיד בקרב, הוא היווה מקור השראה לאחיו ולמורדים שהמשיכו בדרכו. יונתן הוופסי שמאל\|ממוזער\|200px\|יהודה בתקופת יהונתן בשנת 157 לפנה"ס התחדשה המלחמה, ובכחידס הטיל מצור על אנשיהם של יונתן ושל אחיו שמעון, אשר החלו בפעולות גרילה מאזור מדבר יהודה. בכחידס הובס בקרב זה והחליט לעזוב את גבולות יהודה. יונתן הקים את מושבו במכמש, אך לא ישב בירושלים. בארבע השנים הבאות שרר תיקו לא רשמי בין יונתן המנהיג הלא רשמי של יהודה והסלאוקים. מצב זה נמשך כאשר יונתן ממתין לשעת הכושר אשר תוביל אל עצמאותה המלאה של יהודה. בתקופה זו נהרג יוחנן על ידי שבטי נוודים בעת שפעל בשליחות אחיו. בשנת 153 לפנה"ס התחולל המפנה, כאשר הסלאוקים הסתבכו בסכסוכים פנימיים בתוך ממלכתם ושני הצדדים היריבים, המלך דמטריוס הראשון והטוען לכתר אלכסנדר באלאס, פנו אל יונתן בבקשה לכרות עמו ברית. יונתן ניצל את הסכסוך לטובתו, תוך שהוא מצליח לנווט בין הצדדים לסכסוכים הפנימיים של הממלכה הסלאוקית ובכל פעם מקבל מצד אחר לסכסוך יותר הישגים. כך קיבל יונתן רשות לכבוש את ירושלים ולבצר את חומותיה, מקבל מינוי ככוהן גדול מידי אלכסנדר באלאס ונהיה למעשה שליט ואסאל של הממלכה הסלאוקית בחלק משטחי ארץ ישראל. בהמשך, יונתן נתבקש להגיש סיוע צבאי כמתחייב מההסכם בינו לבין באלאס ויונתן נענה ויצא לקרבות באזור יפו, אשדוד ואשקלון. כגמול על עזרתו, ובעיקר על הצלחותיו, העניק באלאס ליונתן את העיר עקרון וסביבתה, ובכך נסללה הדרך להתפשטות טריטוריאלית של יהודה מעבר לגבולותיה המסורתיים. בהמשך המאבק על ראשות השלטון הסלאוקי נחל אלכסנדר באלאס הפסדים מידיו של דמטריוס השני, שביקש לחדש את הברית עם יונתן ומתוך שיקולי תועלת, העניק ליהודה פטור ממסים. יונתן לא נשאר בצד זה זמן רב, אלא עבר למחנהו של מתנגדו של דמטריוס, דיודוטוס טריפון, אשר אישר את מעמדו של יונתן ואיפשר לו למנות את אחיו, שמעון, לנציב על אזור מישור החוף. היה בכך כדי לסמל את ראשית צמיחתה של מלכות בית חשמונאי. שמעון עשה חיל בתפקידו החדש: הוא כבש את בית צור והרחיק ממנה את חיל המצב הסלאוקי. כן ביצר את חדיד בשפלה, ליד לוד. יונתן טיפח ופיתח קשרי חוץ חשובים לחיזוק מעמדה הבינלאומי של יהודה ולעשיית צעדים לקראת ריבונותה. הוא חידש את הברית עם רומא, אותה כרת לראשונה אחיו יהודה, חיזק את ידידותו עם תלמי השישי המצרי ואף רקם קשרים עם בני ספרטה שבדרום יוון. למהלך זה הסתמן, כך דומה, מאפיין פרו-הלני מובהק. מהלכים אלה תאמו את תפישתו המדינית של יונתן: ניצול מלחמות האזרחים בסוריה, שימוש בתפקיד בכיר ("רע המלך") בחצר הסלאוקית ושיגור כוחות לוחמים יהודיים עד לאנטיוכיה הרחוקה. בשעה שניסה יונתן, בפעם השלישית, להשתלט על מצודת החקרא, שבה התבצרו סורים ומתייוונים - הוא עורר חששות וחשדות בליבו של טריפון, שניסה להשתלט על הממלכה הסלאוקית כביכול בשמו של אנטיוכוס השישי הינוקא. הלה הזמינו בעורמה לעכו (היא פטולמאיס) כדי לנהל עמו משא-ומתן. בהגיע יונתן לעכו נלכד במארב חיילי טריפון, הוחזק במעצר ולבסוף נרצח (143 לפנה"ס). כך נפל לבסוף יונתן קורבן למריבות הפנימיות בממלכת הסלאוקים. יש הרואים את תחילת הפילוג הכיתתי בתקופת שלטונו של יונתן, שלקח לעצמו את כתר הכהונה הגדולה, בנוסף לשלטון המדיני, וזאת מכוחם של השליטים הסלאוקים. במעשה זה ריכז יונתן בידיו סמכויות רבות, אולי רבות מדי, ואף עירב את השלטון הזר במינוי הכהן הגדול (-הוא עצמו); היו שראו בכך חזרה למצב של טרום-המרד, ובחרו לפרוש מן המחנה אל המדבר. שמעון על-פי צוואת מתתיהו נועד בזמנו יהודה המכבי להיות מוביל החזית הצבאית של המרד, ואילו המנהיג להלכה ובפועל בתחום המדיני, הייעוצי, אמור היה להיות שמעון ("והוא יהיה לכם לאב" כהתנסחות מתתיהו על-פי ספר מקבים א' ב סד). אלא, שדומה כי נסיבות השעה - ימי החירום והמרד - הותירו את שמעון מחוץ להנהגה עד ש"נגמרו" כל האחים, למעט, כאמור - הוא עצמו. את מקומו של יונתן תפס אחיו שמעון, אשר פתח במלחמה עם טריפון, שנאלץ לסגת מיהודה. במהלך הנסיגה ניסה טריפון להשתמש ביונתן כקלף מיקוח, אך כאשר ניסיונות אלו נכשלו, הרג את יונתן. כאן בפעם הראשונה, מתמנה שמעון להנהגה על ידי אספה חגיגית, מעין ספונטנית, של העם. על פי ספר חשמונאים א' יג, ח-ט, קורא העם "אתה נשיאנו תחת יהודה ויהונתן אחיך. הילחם מלחמתנו וכל אשר תצוונו נעשה". שמעון כרת ברית עם אויבו של טריפון, דמטריוס השני. עקב הברית הוכרזה יהודה לישות כמעט עצמאית וריבונית, שאינה משלמת מס לממלכה הסלאוקית. שנה זו (142 לפנה"ס), שבה קיבלה הממלכה את עצמאותה, נחשבה אז לשנה הראשונה לספירה החדשה, וממנה החלו למנות את השנים בימי ממלכת החשמונאים (שכוננה רשמית זמן מה לאחר מות שמעון. ראו בהמשך), אשר הייתה הממלכה העצמאית הראשונה מאז ימי צדקיהו אחרון מלכי בית דוד. שמעון ניצל את מעמדו החדש והשיג הישגים צבאיים: כיבוש גזר (כיבוש שכלל מצור, הגליית המקומיים, טיהור העבודה הזרה מהעיר ויישוב מחדש על ידי יהודים), יפו (כנ"ל) ופתיחת פתח לים. הישג משמעותי נוסף היה כיבוש מצודת החקרא והכנעת חיל המצב הסלאוקי שישב בה. החקרא הייתה מטרד בלתי פוסק בימי יהודה ויונתן, שניסו לכבשה פעמים רבות ללא הצלחה, ומעוזם האחרון של המתייוונים. עם מעשיו החשובים של שמעון בתחום מדיניות החוץ נמנה גם חידוש הברית עם רומא. בתחום מדיניות הפנים פעל שמעון למתן לגיטימציה לשלטון שושלת החשמונאים, מסוג זה שהייתה בעבר לשלטון בית דוד. בשנת 140 לפנה"ס כינס שמעון את "אספת העם". אספה זו הייתה מכונסת אך במקרים חריגים, בהן נדרשה החלטה קונסנסואלית בעניין הרה גורל. כך למשל כינסה עזרא הסופר על מנת להחליט בעניין "הנשים הזרות", ונחמיה כינסה על מנת להכריז על חתימת "האמנה". בעתיד תכונס האספה בימי המרד הגדול על מנת למנות את "ממשלת המרד". אספה זו כונסה על מנת לתת לגיטימציה לשלטונו של שמעון ושלטון יורשיו. שמעון הוכרז כ"נשיא וכוהן גדול" וכן "שר צבא". אספת העם אישרה איפוא לשמעון את ההנהגה והעניקה לו סמכויות שלטון ביהודה: בתחומי ההנהגה הפוליטית ("נשיא"), ההנהגה הדתית-פולחנית ("כהן גדול") וההנהגה הצבאית ("שר צבא"). סמכויות אלה, מתוך שעברו בירושה למשפחתו של שמעון ולבניו אחריו "לעולם" (כנוסח בעל מקבים א'), העניקו בסיס משפטי רשמי לשושלת בית חשמונאי. הייתה זו מעין מלוכה ללא כתר מלכות רשמי. כמו כן הוחלט שאין לבטל החלטה זו של אספת העם ואין לכנס אותה אלא בהסכמת שמעון. גם ללבושו של שמעון בטקס זה - "ארגמן וזהב" - יש משמעות המצביע על אדרת מלכות שנמסרה לו. תואר "מלך" (וביוונית - "באסיליאוס") לא הוענק לשמעון, מה שמצביע על כפיפותו למלך הסלאוקי. כקודמיו, ובעיקר כבימי יונתן, נהנה שמעון מהמאבקים בחצר המלוכה הסלאוקי ומהשינויים שחלו בתוכה. בשנת 139 לפנה"ס נפל דמטריוס השני בשבי הפרתים ובמקומו עלה אחיו, אנטיוכוס השביעי "סידטס" לכס המלוכה. מתוך שרצה לזכות בתמיכתו של שמעון אישר המלך את מעמדו וזכויותיו ואף העניק לו את הרשות לטבוע מטבעות. באיגרת שכתב סידטס לשמעון הוא מציין כי "וירושלים והמקדש יהיו חופשיים, וכל הנשק אשר בנית, אשר תמשול בהם יישארו לך ..." (מקבים א' יד, ז). רשות ההטבעה הייתה מסימני הריבונות של יהודה, אף על פי ששמעון אולי לא ניצל אותה (טרם נתגלה אפילו מטבע אחד אשר ניתן לייחס אותו לשמעון החשמונאי). במרוצת הזמן הסתכסך שמעון עם יורשו של דמטריוס השני, הוא אנטיוכוס סידטס, אשר שלח צבא כנגדו, צבא שהובס על ידי בניו של שמעון, יוחנן הורקנוס הראשון ויהודה במערכת עקרון שליד אשדוד ב-137 לפנה"ס. כעבור שלוש שנים נרצחו שמעון ובניו מתתיהו ויהודה במזימה שחרש אנטיוכוס בעזרת חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב מיריחו, בחודש שבט 134 לפנה"ס. שלטונם של יונתן ושמעון הוביל את החשמונאים ממעמד של משפחת כוהנים מאזור הררי ונידח של הארץ, המובילה מרד כנגד השלטון החוקי, למעמד של שליטי הארץ (אם כי עדיין נרתעו משימוש בתואר "מלך"), המקובלים הן על השלטון החיצוני והן על העם בכללותו. יוחנן הורקנוס שמאל\|ממוזער\|300px\|שושלת בית חשמונאי. השליטים במלבן מעוגל קצוות בקשתו של תלמי בן חבוב להשתלט אחר הרצח על יהודה סוכלה, ואת כס הנהגת העם ירש יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון, וזאת באישור אספת העם. עקרון ירושת בית חשמונאי, שעליו הוסכם באספת העם של שנת 140 לפנה"ס, התממש אפוא במלואו. בתחילה נלחם הורקנוס כנגד פלישתו של אנטיוכוס סידטס אשר פרץ בראש צבא גדול ליהודה, ונאלץ להיכנע לו בתנאים משפילים. אולם לאחר מותו של אנטיוכוס סידטס במלחמה עם הפרתים (129 לפנה"ס) השתחרר יוחנן מעולו, ביסס את ממלכת יהודה החשמונאית והרחיב במסעות כיבוש את גבולותיה לכל העברים. יוחנן הכניע תחתיו את העמים השכנים (האדומים, הנבטים והיטורים), והנהיג מדיניות חדשה של גיור בכפייה. אין מדובר על גיור של יחידים אלא על גיור של אומה שלמה, וגישה זו הפכה לדפוס הפעולה הקבוע של בית חשמונאי. בכל הקשור לזירה הבינלאומית, יוחנן חידש את הברית של קודמיו עם הרומאים ואף קשר קשרים עם בית תלמי המצרי ועם עמים רחוקים אחרים. החברה ביהודה בימי הורקנוס ימין\|ממוזער\|250px\|מטבע של יוחנן הורקנוס הראשון ככל שהלכה הממלכה הסלאוקית ושקעה בשחיתות ובסכסוכים פנימיים, כך עלתה קרנה של ממלכת החשמונאים וגדל כוחה. ימי יוחנן הורקנוס היו ימי תהילה צבאית וכיבושים חיצוניים, אך גם של התפתחות רוחנית חשובה. לאחר שעול הגזירות החיצוניות הוסר, החל בעם תהליך של מחשבה דתית והגות פנימית, שבא ללבן את שאלות היסוד של הקיום היהודי. בית חשמונאי, שנראה בתחילתו כהתגשמות המאוויים הדתיים, הפך לשלטון כמעט חילוני, בנוסח מלכי האזור. עוד בימי יונתן הפכה להבת אש המרד לחישוב פוליטי ותמרון בין שליטים זרים. שלטונו של יוחנן, על אף שנאמר עליו כי הוא ניחן בנבואה ושבת קול נגלתה אליו וסיפרה לו על ניצחון בניו על אנטיוכוס, לא מילא אחר מאוויי חלק מן העם אשר שאף לקיומה של מלוכה דתית, אשר שלטונו הארצי של יוחנן הלך והתרחק ממנה. המחשבה הדתית בימי יוחנן הביאה להתפלגות העם לכמה כתות: כת האיסיים שהאמינה בחיי פרישות וטהרה; כת הצדוקים עליה נמנו המעמדות העליונים וחלק מן הכוהנים, שהאמינה בקיום מצוות התורה שבכתב אך לא בתורה שבעל פה, והייתה קרובה יותר לחוגים ההלניים ותרבותם, וכת הפרושים שהאמינה גם בקיום מצוות התורה שבעל פה וייצגה את המוני העם הפשוט, ודרשה כי ענייני המדינה יתנהלו על פי פרשנותם למצוות התורה. יוחנן הסתכסך עם הפרושים והחל לנטות אל הצדוקים, ובכך רואים את תחילת ירידת קרן בית חשמונאי בעיני העם. יוחנן היה הראשון מבין המנהיגים החשמונאים שלצד שמו העברי מתנוסס שם יווני, מה שמצביע על תהליך של הלניזציה (התייוונות) בקרב המלוכה החשמונאית. אריסטובולוס הראשון בשנת 104 לפנה"ס מת יוחנן הורקנוס והוא בן שישים, והותיר אחריו את בניו - אריסטובולוס הראשון (הוא יהודה אריסטובולוס), אנטיגונוס הראשון, אלכסנדר ינאי, ואבשלום. יוחנן הורה בצוואתו שמישרת הכהונה הגדולה תימסר לבנו בכורו, אריסטובולוס, ושאר התפקידים והמישרות - השלטון הממלכתי - יעבור לידי אלמנתו. אולי חרד יוחנן מפני ריכוז הסמכויות בידי אדם אחד, בעיקר כשמדובר באישיות כמו אריסטובולוס, שהיה רודף שררה ואכזר, שעלול להרוס במחי יד אחת את כל המפעל שבנו החשמונאים מאז פרוץ המרד בשנת 167 לפנה"ס. הורקנוס, כנראה, לא רצה לפגוע בעקרון השושלתיות של בית חשמונאי, ולכן הפקיד את המישרה החשובה בידי בנו בכורו, שעליו יכולה לפקח האם-המלכה, אלמנתו, אשר כאשה הייתה מנועה מלשמש ככוהנת גדולה. אריסטובולוס לא הסתפק בתואר "נשיא", אלא שם כתר מלכות על ראשו. בתקופתו של אריסטובולוס הגיעה מידת ההתיוונות בחצר המלוכה לשיאים חדשים, והתבטאה בדימוי של מלוכה הלניסטית מקומית בתחום הפוליטי, כלכלי, חברתי, צבאי ואף תרבותי. אריסטובולוס כינה עצמו "פילהלנוס" (אוהב היוונים). כדי לסלק כל מתחרה מדרכו, כלא את אמו בבית הסוהר עד שגוועה שם ברעב, ואת אחיו אנטיגונוס, שחזר לירושלים מנצח מן המלחמה לכיבוש הגליל, רצח. אריסטובולוס המשיך במדיניות קודמיו: הוא השתלט על הגליל, פרט לרצועת החוף המערבי, וכפה את הגיור על שבט היטורים הערבי לאחר שכבש את ארצם. מקץ שנת שלטון אחת הלך אריסטובולוס לעולמו לאחר מחלה. אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה שמאל\|ממוזער\|200px\|ממלכת החשמונאים בשיאה אלכסנדר ינאי לאחר מותו של אריסטובולוס הראשון עלה על כיסאו אחיו, אלכסנדר ינאי, (שאף נשא לאישה כיבם את אלמנתו שלומציון המלכה). מבחינת מדיניות החוץ המשיך אלכסנדר ינאי במדיניות הכיבושים של אביו. עם מותו בשנת 76 לפנה"ס היו גבולות ממלכתו רחבים ביותר, וכללו אף שטחים נרחבים בעמק הירדן אותם כבש מן הנבטים, וכן את הגולן ועמק החולה, ושטחים נוספים כגדר, ועזה. במלחמותיו ידע ינאי עליות וירידות, ולעיתים נזקק לסיוע של זרים, אם ממצרים או שכירי חרב. הצלחתו הצבאית של אלכסנדר ינאי טבעה בים הסכסוכים המהותיים-אידאולוגיים הפנימיים בין הפרושים והצדוקים. הפרושים תבעו מתן סמכויות רחבות יותר לסנהדרין והפרדה בין משרת הכהונה הגדולה לבין משרת המלוכה. ינאי ראה עצמו כשליט יחיד, ואף היה הראשון שטבע מטבעות בהם מופיע הביטוי "מלך" וללא ציון "חבר היהודים". בעוד שהפרושים ראו בסנהדרין ובנציגי העם שותפים מלאים לשלטון, העדיף ינאי לשלוט ללא שותפים. הפרושים ראו בכך סטייה מהחלטת מועצת העם בימי שמעון, אשר היוותה את הבסיס לשלטונו של ינאי. הסכסוכים הפנימיים האלו הובילו בסופו של דבר למלחמת אחים, שכתמריץ לה שימשה העדפתו של ינאי את סיעת הצדוקים, וסכסוך עם גיסו, שמעון בן שטח, ראש סיעת הפרושים. הסכסוך נמשך 6 שנים, ולפי עדותו של יוסף בן מתתיהו הפיל חמישים אלף הרוגים, כשינאי מדכא את ההתקוממות באכזריות רבה בעזרת חיל שכירים. במסגרת הענישה הוא הורה להמית בצליבה כשמונה מאות מורדים. אף על פי שהמספרים נחשבים בעיני חוקרי זמננו כמופרכים מעיקרם, יש בהם כדי להצביע על עוצמת הבעייתיות שבתחומי ממלכתו של אלכסנדר ינאי. צוואת ינאי כאיש מלחמות ניהל אלכסנדר ינאי את ממלכתו, וכאיש מלחמות נהרג בשעה שצר על אחת הערים בעבר הירדן המזרחי. בשנות מלכותו האחרונות ביקש לאחות את הקרע בינו לבין העם, ואף ציווה על אשתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים, כי הבין לבסוף שמלך לא יוכל לשלוט בעם על חודם של כידונים ולהתבסס על חיל שכירים. בשעה שנפטר ינאי, בשנת 76 לפנה"ס, התפלגה ירושתו והתפצלה לשלושה בעלי תפקידים: אשתו שלומציון נטלה את כתר המלוכה, בנה הבכור, הורקנוס השני, היה לכוהן גדול והפיקוד על הצבא נמסר לבן הצעיר, יהודה אריסטובולוס השני. האם הייתה זו צוואתו של ינאי או יוזמתה של שלומציון, אין לדעת בבירור. על כל פנים, שלומציון הייתה מנועה כאשה מלשמש בתפקיד כהונה וגם הפיקוד על הצבא היה זר למגדרה ולהכשרתה. פעולה זו הייתה טובה כדי לקרב את לב הפרושים אליה, שכן עניין זה - האחיזה בשני הכתרים: כתר הכהונה הגדולה וכתר המלכות ואף הפיקוד על הצבא - היה למורת רוחם של הפרושים ועורר את חמתם על בית חשמונאי. יחס שלומציון לפרושים שלומציון, לאור צוואת ינאי ומתוך ראייה פרגמטית, קידמה את סיעת הפרושים: היא הכירה בתקנותיהם והעניקה להם תפקידים מדיניים חשובים, עד כדי כך שהשפעתם על קביעת המדיניות הייתה רבה ביותר. את הפרושים הנהיג שמעון בן שטח, שלפי המסורת היה אחיה של שלומציון. הוא היה נשיא הסנהדרין ומשנה לו היה יהודה בן טבאי כאב בית הדין. ביוזמת שניהם הייתה התקופה מבורכת בפעילות משפטית ותחיקתית. במסכת אבות מובא משמו של שמעון בן שטח המשפט החשוב הבא: "הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר" (אבות א' ט'). שמעון בן שטח ביקש לחזק את חיי המשפחה בישראל ולצורך זה דאג להרמת קרנה של האשה וניסח תקנות וחוקים להבטחת מעמדה. כך למשל, הוא הקשה על גירוש האשה, כדי שהבעל לא יפעל מתוך פזיזות וקלות דעת. כן דאג לגרושות ולאלמנות ואף נתן דעתו לחינוך הילדים בתקנתו: "שיהיו תינוקות הולכים לבית הספר" (תלמוד ירושלמי, כתובות ח' י"א). הצדוקים נדחקים לפינה מגמת קירובם של הפרושים לשלומציון ומסירת ענייני המדינה הפנימיים בידיהם, גרמה לכירסום במעמדם של הצדוקים (האצולה המקורבת לבית חשמונאי). הם הורחקו לאט-לאט מהשפעתם הגדולה, כמו מן הסנהדרין, אבל כדי שלא יראו עצמם מקופחים הפקידה שלומציון בידיהם את רוב המבצרים בשטחי הממלכה וכן הם הוסיפו להחזיק גם בכל המשרות החשובות בצבא. מצב זה גרם לכך שנוצרה ברית אמיצה בין הצדוקים, האצילים ומפקדי הצבא לבין אריסטובולוס, בנה הצעיר של שלומציון. הוא ראה בדאגה את התחזקותם של הפרושים וקיווה כי יעשה יד אחת עם הצדוקים כדי לתפוס את רסן השלטון. הוא ראה בהם, בצדוקים, כמי ששלטו על המבצרים והחזיקו בתפקידים בכירים בצבא, שותפים אידיאליים להתחזקות כוחו. הנה כי כן, מתחת לפני השטח החריפו בימי שלומציון מתחים בין כוחות מתחרים ביהודה, שעתידים להתפוצץ לאחר מותה. מדיניות החוץ של שלומציון בתחום זה הייתה מדיניותה של שלומציון מתונה. היא השלימה את המצור על רגב (השטח היחיד שנוסף לממלכה בזמנה), שבו החל בעלה ודאגה לחזק את ממלכתה ובעיקר את צבאה, ומשום כך, כנראה, לא הותקפה הממלכה על ידי שכניה. שלומציון מנעה את סכנת פלישתו של טיגרנס מלך ארמניה ליהודה. היא העדיפה לפייס אותו במתנות במקום להתמודד עמו בשדה הקרב והצליחה. עם מותה של שלומציון בשנת 67 לפנה"ס באה אל קיצה תקופת הזוהר של בית חשמונאי, והחלה תקופה של ריב אחים ושקיעה. ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי "כשם שהייתה שלומית אלכסנדרה (היא שלומציון) המלכה האחת ביהודה, אשר נשאר שמה לזיכרון כבוד בדברי ימי עמה, כן הייתה גם המלכה האחרונה לעם יהודה החופשי והעומד בזכות עצמו". מלכי חשמונאי האחרונים הריב בין הורקנוס ואריסטובולוס לאחר מותה של שלומציון, נותרו שני בניה הורקנוס השני, הבכור, ואריסטובולוס השני הצעיר. הורקנוס היה לכאורה הזכאי לתואר המלוכה, ואף שירת כבר ככהן הגדול. אך אריסטובולוס, הצעיר והנמרץ ממנו, היה בעל מוטיבציה אדירה לזכות במלוכה. לאחר שאריסטובולוס העלה צבא על ירושלים, נאלץ הורקנוס לוותר על המלוכה. הוויתור נערך במעמד חגיגי בבית המקדש והשניים אף השיאו את בנו של אריסטובולוס, אלכסנדר, לבתו של הורקנוס, אלכסנדרה. נראה כי היה זה מטיבו של הורקנוס, הפאסיבי וחסר השאיפות, לוותר לאחיו, וכי ההדורים יושרו. כאן עולה על במת ההיסטוריה של עם ישראל משפחה אשר לפי דברי ההיסטוריון צבי גרץ נצמדה אל החשמונאים כערפד ומצצה את דמם. אנטיפטרוס היה נכבד אדומי, אשר הפך ליועצו של הורקנוס, ושכנע אותו כי ויתורו על המלוכה היה שגיאה, ועליו לתקנה. שניים אלו חברו אל חרתת מלך הנבטים, ויחד עמו עלו על ירושלים, ושמו עליה מצור. בואו של פומפיוס בעוד אלו רבים ביניהם, מעשים הרי עולם התרחשו באזור: גנאיוס פומפיוס מגנוס, אחד מהאנשים החזקים ברומא, ערך מסע מלחמה נוסף לאסיה הקטנה כנגד מיתרידטס השישי, מלך פונטוס. במסגרת מלחמה זו כבש פומפיוס את ממלכת הסלאוקים, והפכה לפרובינציה בשם סוריה. האחים הניצים, שראו צבא אדיר חונה לידם, פנו אל פומפיוס כי יכריע ביניהם. בפני פומפיוס הופיעו שלוש משלחות. אנשי הורקנוס, אנשי אריסטובולוס, ואנשי "העם" אשר דרשו לבטל את שלטון בית חשמונאי, אשר הפך את שלטון הכוהנים לשלטון מלכים. פומפיוס שמע את המשלחות, אך נמנע מלהחליט. לבסוף, בשנת 63 לפנה"ס חדר עם חייליו אל הארץ, כבש את ירושלים, אסר את אריסטובולוס, חילל את קודש הקודשים, והכריז על הורקנוס כ"אתנרך" דהיינו "נשיא העם", תואר הפחות מן התואר "מלך". אנטיפטרוס הפך לשליט בפועל, וניהל את ענייני הממלכה. חלקים נרחבים מן הממלכה נקרעו ממנה והפכו לפוליס חופשיות, ובהן ערי שפלת החוף, שומרון ובית שאן, וערים רבות בעבר הירדן (קבוצת ערים זו נקראה דקאפוליס). התערבות זו סימנה את סופה של ממלכת החשמונאים העצמאית. אומנם הורקנוס, ולאחריו מתתיהו אנטיגונוס, עוד ישלטו ביהודה, במידה זו או אחרת של עצמאות, אך הדרך אל השיעבוד המלא לעול הרומאים נפתחה. תחת עול הרומאים מחד, ושאיפותיהם של אנטיפטרוס ובנו הורדוס מאידך, הסתמן בבירור סופה של השושלת החשמונאית, ועמו סופו של פרק זה של עצמאות ישראל בארצו. שלטון הורקנוס שלטונו של הורקנוס כ"אתנרך" לא היה יציב. אלכסנדר השני, בנו של אריסטובולוס ונכדו של אלכסנדר ינאי, מרד. יוספוס פלביוס טוען שהמנהיג אלכסנדר גייס צבא גדול וכבש את ירושלים. אלכסנדר לקח לעצמו את משמרת בית המקדש. שמו העברי של אלכסנדר השני היה יונתן, כשם סבו ינאי. אלכסנדר כמעט שם קץ לשלטונו של הורקנוס. הורקנוס ברח מירושלים ואלכסנדר בנה מחדש את חומתה. גביניוס הרומאי חדר לארץ, יצא למלחמה לקראת אלכסנדר ואלכסנדר הסגיר אליו את המבצרים הורקניה ומכוור ואחרי כן גביניוס השיב את הורקנוס לירושלים ונתן לו מחדש את משרת הכהונה הגדולה. לאחר מכן, בימי מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר, ניסה קיסר להחזיר לארץ את אריסטובולוס לשלטון בראש שני לגיונות רומים, אך אריסטובולס הורעל. לאחר מותו של אריסטובולוס, הוצא להורג על ידי נאמני פומפיוס אף בנו אלכסנדר. בתקופה זו התחזק מאוד מעמדו של אנטיפטרוס, וכן של בניו פצאל והורדוס אשר מונו למושלי מחוזות, וחיזקו את כוחם תוך כדי שהם מתמרנים בין שליטי רומא המתחלפים - יוליוס קיסר, מרקוס אנטוניוס ואוגוסטוס, ונאמנותם לשליט קונה להם מעמד ועמדות כוח על חשבון כוחו המידלדל של בית חשמונאי. בצעד שיביא אסון על בית חשמונאי השיא הורקנוס הזקן את נכדתו מרים החשמונאית להורדוס. שלטון מתתיהו אנטיגונוס אחרון מלכי חשמונאי היה מתתיהו אנטיגונוס. בנו הצעיר של אריסטובולוס השני, ראה במותם הטראגי של אביו ואחיו, ובשעבודו של דודו לרומאים ולעושי דברם אנטיפטרוס והורדוס. בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים לסוריה. הורקנוס נלקח בשבי, ונשלח לבבל, לאחר שאוזנו קוצצה, על מנת לפסול אותו מלשמש בכהונה הגדולה. פצאל, אחי הורדוס התאבד בכלאו, ואילו הורדוס נמלט לאדום. אנטיגונוס ישב עתה על כס אבותיו בירושלים, ונשא את התואר מלך. הורדוס מצא את דרכו אל מרקוס אנטוניוס שליט החלק המזרחי של האימפריה הרומית. בהסכמה עם שותפו לשלטון אוגוסטוס, ששלט על החלק המערבי, החליטו השניים למנות את הורדוס למלך יהודה, ושלחו ביחד עם הורדוס צבא על מנת להשליטו על יהודה. לאחר מלחמה עזה נלכד אנטיגונוס והוצא להורג, בשנת 37 לפנה"ס, והורדוס היה למלך יהודה. אלכסנדרה השלישית אחותו של אנטיגונוס, אלכסנדרה (השלישית), קיבצה את תומכי אחיה והשתלטה על מצודת הורקניה. על אף האופי הארעי והמרדני של שלטונה והשטח הקטן שסר למרותה, הייתה אלכסנדרה המנהיגה העצמאית האחרונה מבית חשמונאי. היא הובסה על ידי הורדוס וסביר להניח שהוצאה להורג זמן קצר לפני קרב אקטיום ב-31 לפנה"ס. יוסף בן מתתיהו דיווח עליה בקיצור רב במלחמות היהודים ולא הזכירה בקדמוניות היהודים כלל, ובכך גזר את דינה לשכחה. היא לא הוכללה בכרוניקה שלו על מלכי בית חשמונאי. הכחדת החשמונאים בימי הורדוס 250px\|ממוזער\|שמאל\|זיהוי אפשרי של קברות המכבים. ע"פ חוקרים הקברים מזוהים עם גבעת שיח' ערבווי שמצפון לאל מידיה. בר כוכבא מסכים שהדבר ייתכן, אך סובר שהזיהוי אינו חד משמעי. המקום קובור אל יהוד הוא אתר מהתקופה הביזנטית הורדוס היה למלך יהודה, אך דם החשמונאים טרם נכרת. בחצרו של הורדוס נמצאו עדיין אשתו מרים החשמונאית, סבה הורקנוס השני הזקן, אלכסנדרה בתו של הורקנוס, ולה שאיפות להשליט על הארץ את בנה אריסטובולוס השלישי. הורדוס ידע כי מלכותו, שהייתה בסופו של דבר שלטון של עבד אדומי אשר לקח את מקום מלכי בית חשמונאי בכח הזרוע, כשהוא נשען על חנופה לרומאים, לא תיכון כל עוד יש נצר לבית חשמונאי. בדרכי עורמה הביא את גיסו, אריסטובולוס השלישי, אשר מונה לכהן גדול בגיל 17, אל ארמונו ביריחו, ושם הטביעו, תוך שהוא מסווה את הפשע כתאונה שאירעה תוך כדי משחק בבריכה. לאחר מכן הוציא הורדוס להורג את הקשיש הורקנוס בטענה שזה זמם להורגו. את מרים אשתו הוציא להורג בהתקף של קנאה, ולאחר מכן הרג אף את אמה, אלכסנדרה. מרים הייתה אחרונת החשמונאים שלא נתערב בהם דמו של הורדוס. ילדיה מהורדוס (שלושה בנים ושתי בנות), נחשבים יותר לאנשי בית הורדוס מאשר לאנשי בית חשמונאי. על מנת להכרית את בית חשמונאי כליל רדף הורדוס אף אחר צאצאי בבא, קרובי משפחה לבית חשמונאי, והרגם. אף גורל ילדיהם המשותפים של הורדוס ומרים לא שפר עליהם. אחד הבנים מת בהיותו ילד. הבת שלומציון נישאה לפצאל, בן פצאל אחי הורדוס, והבת קיפרוס נשאה לאנטיפטרוס בן שלומית. משני הבנים הזכרים הנותרים אלכסנדר הבכור נישא לגלפירה בת מלך קפדוקיה אשר באסיה הקטנה, אך הוצא להורג על ידי הורדוס מחשש פן ימרוד בו. צאצאיו שלטו בארצות המזרח הקרוב כארמניה וקיליקיה, תוך שהם מאבדים כל זכר ליהדותם. אריסטובולוס, הצעיר, נישא לברניקי בת שלומית אחות הורדוס. אף הוא הוצא להורג בפקודת אביו. בנו הוא אגריפס הראשון, אשר היה למלך יהודה. בן אחר הוא הורדוס השני, מלך כלקיס. המשנה מספרת כי בעת שקרא אגריפס את פרשת המלך בספר התורה, והגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נוכרי" זלגו עיניו דמעות, והנוכחים במקום קראו לו "אחינו אתה". נכדם זה של הורדוס ומרים נחשב לאדומי יותר מאשר ליהודי. בתו של אגריפס הראשון ברניקי נישאה לדודה הורדוס השני וילדה לו שני ילדים בשם ברניקיון והורקנוס. בנו הוא אגריפס השני (כן היו לאגריפס הראשון שתי בנות נוספות בשם דרוסילה ומרים). שני אלו הלכו אחר טיטוס מחריב בית המקדש ואף הם אינם נחשבים לחשמונאים, ויש הסוברים כי עזבו כליל את היהדות. הטבלה הגנאלוגית המצ"ב משרטטת את הענפים העיקריים של צאצאי מרים והורדוס, וגורלם בקיצורים הכרחיים. הערכה היסטורית של החשמונאים בתולדות המשפחה החשמונאית אנו רואים התפתחות מבית כוהנים עממי, אשר סחף את העם למרידה אל מול האימפריה הסלאוקית, אל שושלת מלכים בעלת סממנים הלניסטיים, שלעיתים מלכה אף כנגד רצון העם, ונאלצה לעיתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. המעבר ממשפחת כוהנים למשפחת מלכים היה רב משמעות, והחשמונאים הלכו ואיבדו את התמיכה העממית לשלטונם. במקביל לכל אלו, החלה המעורבות הרומאית בענייני המזרח הקרוב, שהלכה והתגברה עד לכיבושי פומפיוס, והעלאת הורדוס לשלטון. תחילתה של השושלת במתתיהו הכהן וחמשת בניו, שואפי החירות, וסיומה של השושלת, במרחץ הדמים שערך בה הורדוס, הותירו בתולדות עם ישראל דימוי חיובי של השושלת, וכתקופה שיש להתגעגע אליה בימי החורבן והגלות שבאו בעקבות נפילתם. הציונות רואה עצמה כממשיכת דרכם במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה. שלטון בית חשמונאי היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, אשר לא שבו ליהודים במשך כאלפיים שנה לאחר נפילתם. בכמה מקורות מעריכים את תקופתם כתקופה של זוהר ופריחה חומרית לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המיסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר ואף התחזקות תרבותית ועמידה איתנה למול ההלניזם. בדברי חז"ל החשמונאים הועמדו בשורה אחת עם מנהיגי ישראל שהחזיקו מעמד במצבים קשים ותרמו להישרדותו של העם היהודי. בתקופת הגלות הארוכה, קיומה של המדינה החשמונאית הריבונית עורר תקווה שגלגלי ההיסטוריה יחזרו על עצמן, ועם ישראל יצא שוב משעבוד מלכויות ויהיה עצמאי כמקדם. יחס חיובי לחשמונאים מופיע למשל אצל הרמב"ם והרמב"ן. על פי אוריאל רפפורט "מדינת החשמונאים, שהוקמה על ידי ממשיכי דרכו של יהודה, עיצבה מציאות חדשה בארץ ישראל, בהופכה אותה לארץ של יהודים, ארץ שבה הפכו יהודים למשך מאות שנים היסוד הלאומי הדתי החשוב והחזק ביותר. הקמת מדינת החשמונאים נתנה לעם ישראל, גם אחרי שהיא עצמה נפלה, את העוצמה הדמוגרפית, הגאופוליטית והתרבותית הדתית, שאפשרה לו להתמודד על עצמיותו בשלטון רומא. היא יצרה בסיס כה חזק שלמרות האסונות שפקדוהו אפשר לאומה עצמה להינצל ולהוסיף ולהתקיים בארצה בגלויותיה, בשלטונם של עמים ומעצמות נוכריים." באור שונה מתארת את תקופת החשמונאים רחל אליאור, בספרה "זיכרון ונשייה", העוסק במגילות מדבר יהודה, שבו היא מונה את כל ההתנקשויות הפוליטיות והחלאים הרעים שהיו נגועים בהם חלק משליטי בית חשמונאי כפי שמתוארים אצל יוסף בן מתתיהו. אף שהיסטוריונים כמו מנחם שטרן, בצלאל בר כוכבא ויהושע אפרון מסתייגים מתיאורים אלו שהתבססו על מקורות עוינים לחשמונאים כמו ניקולאוס איש דמשק, וסטראבון. מבחינה רוחנית הייתה זו תקופה של ניסויים חברתיים ורוחניים. הכוהנים לבית צדוק, האיסיים כמו גם הפרושים הביאו עמם לדת היהודית רוחניות ומחשבה דתית עמוקה. מתקופה זו מגיעים אלינו ספרי ההיסטוריה שנותרו במסגרת הספרים החיצוניים (ספר חשמונאים א' וב', ספר יהודית, ועוד), ספרות אפוקליפטית וספרות מוסר כפרקים מספר דניאל, ספר חנוך א' וב', ספר היובלים ועוד, וכן מגילות מדבר יהודה. להלן רשימת שליטי בית חשמונאי, עד לשלטון הורדוס: ממלכת החשמונאים שם מנהיג שנות הנהגה(לפני הספירה) תפקידיו מתתיהו החשמונאי 167 מייסד השושלת ונושא נס המרד. יהודה המקבי (המכבי) 166–160 מצביא. מנהיג המרד. נהרג בקרב אלעשה. יונתן הוופסי 160–143 נשיא וכהן גדול, מצביא ומדינאי. נפל בשבי בעכו והוצא להורג. שמעון התרסי 143–134 נשיא וכהן גדול. הכריז על הממלכה. נרצח על ידי חתנו, תלמי בן חבוב ביריחו. יוחנן הורקנוס הראשון 134–104 נשיא וכהן גדול. הרחיב את הממלכה לשומרון, לאדומיאה, ולמזרח. יהודה אריסטובולוס הראשון 104–103 מלך וכהן גדול. נפטר ממחלה בטרם עת. אלכסנדר ינאי (יהונתן) 103–76 מלך וכהן גדול. איש כיבושים. הוריש את המלוכה לאשתו. מת ממחלה בעיצומו של מצור. שלומציון אלכסנדרה 76–67 מלכה (הכהונה הייתה בידי בנה הורקנוס). אריסטובולוס השני 67–63 מלך וכהן גדול. הורעל בידי תומכי פומפיוס. הורקנוס השני 63–40 מושל וכהן גדול בחסות הרומאים. מתתיהו אנטיגונוס השני 40–37 מלך בחסות הפרתים. הוצא להורג בפקודת הורדוס. במורשת היהודית הציונות רואה עצמה כממשיכת דרכם של החשמונאים במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה. בדברי חז"ל החשמונאים הועמדו בשורה אחת עם מנהיגי ישראל שהחזיקו מעמד במצבים קשים ותרמו להישרדותו של העם היהודי. בתקופת הגלות הארוכה, קיומה של המדינה החשמונאית הריבונית עורר תקווה שגלגלי ההיסטוריה יחזרו על עצמן, ועם ישראל יצא שוב משעבוד מלכויות ויהיה עצמאי כמקדם. יחס חיובי לחשמונאים מופיע למשל אצל הרמב"ם והרמב"ן. במסורת היהודית, עד קום הציונות, דווקא מתתיהו הוא זה שנתפס כדמות המרכזית של מרד החשמונאים, וכמי שהוביל את עיקר המרד. בניגוד למסורת הנוצרית בה הדמות העיקרית היא יהודה המכבי, אשר נחשב כאחד מתשעת המכובדים באירופה הנוצרית. בתפילת "על הניסים" בחנוכה מוזכר רק מתתיהו ולא יהודה, וכן בתלמוד ובמדרשים מוזכר "חשמונאי ובניו" או "מתתיהו ובניו" אך יהודה בשמו לא מוזכר. במגילת אנטיוכוס אף מוזכר שאחר מות יהודה, מתתיהו לוקח את הפיקוד על הלוחמים בעצמו ויוצא להלחםמגילת אנטיוכוס א. עץ משפחה של השושלת ראו גם ממלכת החשמונאים מרד החשמונאים חנוכה ספר מקבים א ספר מקבים ב דם המכבים לקריאה נוספת מקורות עתיקים ספר חשמונאים א', ספר החשמונאים ב', מתוך "הספרים החיצוניים" בעריכת א.ש. הרטום, ת"א 1958 - 1966. יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, (תרגום ד"ר יעקב נפתלי שמחוני), הוצאת מסדה, 1968. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, (תרגום ד"ר אברהם שליט), הוצאת מסדה. מקורות מודרניים מיכאל אבי יונה, שמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966. מיכאל אבי יונה, "הקרבות שבספרי החשמונאים", מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57–68. יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך שלישי: תולדות בית חשמונאי, ירושלים, 1952. בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים, תשמ"ח אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת עמיחי, 1984. אוריאל רפפורט וישראל רונן, מדינת החשמונאים, לתולדותיה על רקע התקופה ההלניסטי, יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ד - 1993 צבי גרץ, דברי ימי ישראל, (תרגום - ש.ל. ציטרון), הוצאת יזרעאל, 1955. מ. וורמברנד, ב.ס. רות, עם ישראל - תולדות 4,000 שנה, הוצאת מסדה, 1966. בן ציון לוריא, מלכי בית חשמונאי, הוצאת דביר, 1985. היסטוריה של ארץ ישראל, ירושלים: כתר הוצאה לאור והוצאת יד יצחק בן-צבי, כרך ג: מנחם שטרן (עורך), התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (322-37 לפני הספירה), 1981. () דוד עמית וד"ר חנן אשל, ימי בית חשמונאי : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר. סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן צבי, המחלקה לחינוך והדרכה, ירושלים תשנ"ו (1995). יחיעם שורק, בין שיעבוד לחירות, תולדות עם ישראל בתקופת בית שני, א', הוצאת עמיחי, 1997 אהוד נצר, ארמונות החשמונאים והורדוס הגדול, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1999 קישורים חיצוניים אוריאל רפפורט, מדינת החשמונאים, הרצאה מצולמת, תולדוט - אתר ההיסטוריה, המרכז לטכנולוגיה חינוכית חשמונאים, לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות, באתר מט"ח דוד פלוסר, מדיניות החשמונאים, באתר דעת, מתוך: מחניים ל"ד, תשי"ח יהושע עמיר, הרעיון המשיחי ביהדות ההלניסטית, באתר דעת, מתוך: מחניים קכ"ד איל רגב, דימויים העצמי של החשמונאים כמנהיגים דתיים, ציון עז (א), 2012, עמ' 5–30 חנוכה, מכבים - מסלול טיול מפורט מאתר טיולים מסלולי טיול יחיעם שורק, סדרת מאמרים על החשמונאים, באתר הידען. ״החשמונאים, גרסת היוונים״ - פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי הערות שוליים * קטגוריה:בתי מלוכה קטגוריה:התקופה החשמונאית בארץ ישראל קטגוריה:יהדות בתקופת בית שני קטגוריה:תולדות עם ישראל בארץ ישראל חשמונאית	2024-10-08T11:51:26
מקבילית המוחות	מקבילית המוחות הוא שעשועון ידע טלוויזיוני נושא פרסים בהפקת הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ששודר בין השנים 1990–1996. בארבע העונות הראשונות הנחה את התוכנית יצחק שמעוני, שאף נתן לה את שמה העברי. בשתי העונות האחרונות הנחה אותה מיכאל דק. התוכנית מבוססת על פורמט בריטי בשם "Mastermind" אשר משודר בערוץ BBC משנת 1972 ועד היום, זכה להצלחה רבה ונמכר לערוצי טלוויזיה רבים ברחבי העולם לאורך השנים. נגינת הפתיחה לקוחה מהקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר בפה מז'ור של דמיטרי שוסטקוביץ'. פורמט כל משתתף בשעשועון עמד בפני שני סבבי שאלות (שתי דקות כל סבב). בסבב הראשון נשאל המתמודד שאלות בתחום ספציפי אותו בחר, ובשני נבחן בידע כללי. משתתף אשר לא ידע תשובה אמר "עבור", והמנחה המשיך לשאלה הבאה, מבלי שיתבזבז זמן. כשענה תשובה לא נכונה היה המנחה אומר לאלתר את התשובה על חשבון זמנו של המשתתף, כך שבמצב של אי ביטחון בתשובה הנכונה עדיף היה שלא לענות. בכל תוכנית השתתפו ארבעה מתמודדים, כשהטוב בכל תוכנית (זה שצבר את מספר הנקודות הגבוה ביותר בשני הסבבים) עבר לשלב גבוה יותר. התוכנית שודרה בערוץ הראשון במשך עונות אחדות, כשבתום שלוש עונות נערך משחק הגמר בו זכה המשתתף משה אנג'ל; במקום השני זכה עו"ד צבי ניר ובמקום השלישי עמוס ארליך. התוכנית שודרה לפני שערוץ 2 עלה לאוויר ופרסים יקרי-ערך עדיין לא היו נהוגים, כך שהמשתתפים ב"מקבילית המוחות" השתתפו יותר למען הפגנת הידע ולא עבור "תלושים לקניית ספרים" – הפרס בעונה הראשונה. בעונה האחרונה, כשהיה הערוץ הראשון צריך כבר להתחרות בשעשועונים של ערוץ 2, הפרס לזוכה העונה היה טיסה ללונדון וחזרה. כמו כן הוכנסו תוכניות חידון שבהן השתתפו בני נוער. את שתי העונות האחרונות שנערכו ב-1995 ו-1996 הנחה מיכאל דק. המשתתף המפורסם ביותר שלקח חלק בתוכנית היה הסופר אתגר קרת. הנושא שבו בחר להתמקד היה: "הסופר קורט וונגוט – חייו ויצירתו". טריוויה מאפיין בולט של התוכנית היה משפט המחץ של המנחה, כשהצלצול הפסיקו בתום שתי הדקות שהוקצבו לכל משתתף: "התחלתי ולכן אסיים!". מקורו של המשפט, אשר בזמנו עורר אסוציאציות קומיות, הוא במשפט שאמר מנחה התוכנית המקורית מגנוס מגנוסון ב-BBC באותה סיטואציה: "I've started so I'll finish". בשנת 1990 תוכנית הסאטירה הישראלית "זהו זה!", עשתה פרודיה על "מקבילית המוחות" בשם "מוח על האש" בה גילם דב גליקמן את דמותו של צחי שמעוני, וגזר על המתמודד שכשל: "השליכוהו אל הבור!". התוכנית "העולם הערב" עשתה גם היא פרודיה על "מקבילית המוחות" בשם "טרפזית השכל" בה גילם ארז טל את המנחה, ואברי גלעד גילם את המשתתף צ'ארלי פותח הגרונות. בחותרים למגע בגלי צה"ל ובהמשך ב"תוכנית הערב" ברדיו תל אביב הציגו שרון טייכר וערן זרחוביץ' גרסאות פרודיות של "מקבילית המוחות" בהן התשובות הן בדיחות בלתי צפויות. גרסאות מקוצרות של הפינה בנושאי מדינות הושמעו כפרסומות לחברת חיוג בינלאומי לחו"ל. קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות קטגוריה:שעשועוני טריוויה בטלוויזיה קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1990 קטגוריה:הערוץ הראשון: תוכניות וסדרות קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות מבוססות על פורמט בריטי קטגוריה:מכון הסרטים הבריטי: מאה תוכניות הטלוויזיה הבריטיות הטובות ביותר	2024-07-22T15:00:53
מתחם התנגשות	שמאל\|ממוזער\|250px\|שילוב של רכזת (hub) ומתג (switch) ברשת תקשורת. מחשבים A, B והמתג (switch) נמצאים באותו מתחם התנגשות, והמחשבים A, B ו-C נמצאים באותו מתחם שידור מתחם התנגשות (באנגלית: collision domain) הוא אזור לוגי ברשת מחשבים, שבו קיימת הסתברות גדולה מאפס, שיותר מתשדורת אחת תמצא ברשת באותה נקודה ובאותו זמן. המתחם עשוי לכלול מחשבים, ותווכי תקשורת (כבלי רשת, סיבים אופטיים וכולי). מתחם ההתנגשות נתחם על ידי רכיבי תקשורת "חכמים" – כאלו המבצעים החלטות ניתוב על בסיס כתובות MAC או כתובת IP. יוצא מזה שרכיבי רשת מסוג של נתב ומתג יכולים להיות רק בגבולות של המתחם. באופן שקול, מתחם התנגשות מוכל, ובעולם המעשי אף זהה, למתחם השידור הקטן ביותר שעדין מכיל אותו. ולמעשה רק מרכזת (hub) ומשחזר (repeater) לא מגבילים את מתחם ההתנגשות. לגודלו של מתחם ההתנגשות יש חשיבות גדולה ברשתות Ethernet, בהן כל מחשב יכול לשדר בכל זמן נתון. ברשתות כאלו - ככל שמתחם ההתנגשות גדל, כך גדל הסיכוי להתנגשות (collision) בין שתי חבילות מידע – מה שמוביל לאיבוד המידע שהיה בשתי החבילות והפסקת התקשורת בכל מתחם ההתנגשות לפרק זמן אקראי (בסדר גודל של אלפיות שנייה). אחת הדרכים לשפר את ביצועי הרשת היא חלוקתה ליותר מתחמי התנגשות, ובכך הקטנת הסיכוי ליצירת התנגשויות. ראו גם מונחים ברשת מחשבים מתחם שידור קטגוריה:ארכיטקטורת רשת	2024-04-05T15:38:08
תוקידידס	שמאל\|ממוזער\|150px\|תוקידידס תוקידידס (ביוונית: Θουκυδίδης; 460 לפנה"ס בקירוב – 395 לפנה"ס) היה היסטוריון יווני איש אתונה, אשר ספרו "תולדות המלחמה הפלופונסית" מתאר את קורות המלחמה שניטשה בין אתונה לספרטה במחצית השנייה של המאה ה-5 לפנה"ס. קורות חייו תוקידידס היה אציל אתונאי ובנו של אולורוס, מלך אחת הממלכות בתראקיה. עושרו בא ממכרות בבעלות משפחתו על חוף תראקיה. הוא היה קרוב משפחה של מילטיאדס הצעיר ושל קימון. תוקידידס חילק את זמנו בין שני בתים: אתונה ותראקיה. קשריו המשפחתיים קרבו אותו אל אותם אנשים שעיצבו את ההיסטוריה שעליה כתב. נאמר עליו שהיה טיפוס יבש, פסימי, ונטול הומור. סביר שהתחנך על ידי הסופיסטים, שהיו מחנכים בני עשירים באתונה של תקופתו. אצלם למד להטיל ספק בדברים ולא לקבלם כפשוטם, כמו גם את טכניקת הכתיבה שלו, ואת כישורי הערכת האמת שלו. עקרונות הכלכלה נעדרים לגמרי מחיבורו, ומכאן שכנראה לא למד דבר על הנושא. לפני שנת 431, לא נטל תוקידידס חלק בולט בענייני הציבור באתונה. בשנות העשרים לחייו פרצה מלחמת הפלופונסוס, והוא שירת בצבא. בשנת 427 לקה במגפה, והחלים. בשנת 424 לפנה"ס, נתמנה סטרטגוס (מצביא העיר). הוא לא הצליח להציל את העיר אַמְפִיפּוֹלִיס מידי המצביא ברסידאס במלחמה שנתמשכה באותה שנה. הוא הוּגְלָה למשך עשרים שנים. משנת 423 עד שנת 404 חי בתראקיה. במשך תקופה זו סבב בפלופונסוס, ונעזר במעמדו כגולה מאתונה כדי להתערב בין בני הברית הפלופונסיים. אפשר שהגיע גם לסיציליה והיה עד למערכה הסיקילית, מה שמסביר את ידיעותיו הרבות על המקום. בתקופה זו ערך חקירות חשובות. בשנת 404 חזר לאתונה, בעקבות חנינה כללית שניתנה אחרי המפלה הצבאית, אך שהה בה רק זמן קצר, וחזר לתראקיה כדי להשלים את חיבורו. ספרו מתאר את קורות המלחמה עד שנת 411. הסוף הפתאומי של החיבור מרמז שאולי מת בפתאומיות, ויש ראיות משכנעות שלא חי מעבר לשנת 399. עצמותיו הוחזרו לאתונה והונחו בחלקת הקבר של משפחתו של קימון. ההיסטוריון ממוזער\|150px\|תוקידידס והרודוטוס בהרמה כפולה עתיקה באוסף פארנזה במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי תוקידידס נחשב כראשון ההיסטוריונים המדעיים, ואחד ההיסטוריונים הראשונים לצד הרודוטוס (שכתב את החיבור "היסטוריות" דור אחד לפני תוקידידס). תוקידידס, בניגוד להרודוטוס, לא מזכיר מעשי אלים וסיפורים מיתיים בחיבורו, אלא מסתמך באדיקות על מסמכים כתובים ועל ראיונות עם עדים לאירועים שהוא מתעד. עם זאת, תוקידידס שם בפי גיבוריו מילים ומשפטים, שלאור פעולותיהם ניתן לשער שנאמרו על ידם באופן כלשהו. על הנאומים שבספרו כתב: "שמתי בפי הנואמים דברים שהיו צריכים, לפי דעתי, להיאמר על ידיהם לפי מצב העניינים וקרובים ככל האפשר לכוונתם הכללית של הדברים שנאמרו באמת". תוקידידס הוא ההיסטוריון הראשון הנוקט גישת ריאליזם פוליטי טהור. הוא מתבונן בדמויות שפועלות בעולם בריחוק של עיתונאי, בניגוד לחמלה של יוצרי המיתוסים והמשוררים. בפרק החמישי של חיבורו הוא מביא דיאלוג בעניין הפלישה לאי מלוס, שיכול לשמש לקח לכל המאמין שמנהיגים פועלים תמיד ביושרה. תוקידידס העריץ את פריקלס ותמך בעוצמתו הבלתי-רגילה מול העם, על אף סלידתו מדמגוגים ככלל. תוקידידס לא תמך בדמוקרטיה בכל לבו, אך חשב שהיא מוצלחת בהינתן מנהיג מוצלח. חיבורו הידוע ביותר של תוקידידס, "תולדות המלחמה הפלופונסית", לא מקדיש זמן לדיון באמנויות או במאפייני החברה של אותה התקופה ומתמקד באירועי המלחמה עצמה. תוקידידס מתאמץ להציג כל אירוע באופן חי ומדויק ככל הניתן. לקריאה נוספת תוקידידס. תולדות מלחמת פילופוניס. תרגם מיוונית והוסיף הערות א"א הלוי. הקדים מבוא א' פוקס. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ט (1959). דוד אשרי. קניין לדורות - היסטוריונים יוונים וכתיבת היסטוריה ביוון וברומא. ערכה דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת מאגנס, תשס"ד. קישורים חיצוניים דונלד קגן, ההיסטוריון הרוויזיוניסט הראשון, באתר מידה. תומר ריבל, "תוקידידס: אתונה, מוסר ומלחמת הפלופונס", באתר e-mago. הערות שוליים קטגוריה:היסטוריונים מן העת העתיקה קטגוריה:היסטוריוגרפיה יוון העתיקה קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית קטגוריה:המלחמה הפלופונסית קטגוריה:אתונאים מן העת העתיקה קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס	2024-05-25T06:19:56
ניגריה	הרפובליקה הפדרלית של ניגריה (באנגלית: Federal Republic of Nigeria, בהאוסה: Jamhuriyar Tarayyar Najeriya, ביורובה: Orílẹ̀-èdè Olómìniira Àpapọ̀ Nàìjíríà, באיגבו: Ọ̀hàńjíkọ̀ Ọ̀hànézè Naìjíríyà) היא מדינה במערב אפריקה והמדינה המאוכלסת ביותר ביבשת. אוכלוסייתה מונה מעל 200 מיליון בני אדם. היא גובלת בבנין במערב, בצ'אד ובקמרון במזרח ובניז'ר בצפון. עיר בירתה, אבוג'ה, שוכנת במרכז המדינה. בניגריה מדברים מעל ל-525 שפות שונות, אך השפות הלאומיות הן האוסה, איגבו, יורובה, ואנגלית (השפה הרשמית). נשיא ניגריה הוא מוחמדו בוהארי. כ-53.5% מאוכלוסיית ניגריה הם מוסלמים, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. היסטוריה חפירות ארכאולוגיות מגלות שניגריה הייתה מיושבת בחלקה לפני יותר מ-9,000 שנה. באותה תקופה שלט בניגריה שבט האוסה. בין השנים 500 לפנה"ס ל-200 פרחה בניגריה תרבות הנוק. מאוחר יותר, בין שנת 700 עד למחצית הראשונה של המאה ה-15, האזור שמכונה היום ניגריה היה תחת שליטת ערי המדינה של שבטי היורובה איפה ואויו אימפריית קנאם בורנו ממלכת בנין ממלכת נארי וערי המדינה של שבטי האוסה קנו וקאטסינה. במאה ה-15 הופיעו בניגריה האירופים הראשונים, מגלי ארצות וסוחרים פורטוגזים, וסחר העבדים בניגריה החל לפרוח. במאות ה-17 וה-18 הגיעו לאזור ניגריה גם האנגלים. בשנת 1807, ביטלה בריטניה את סחר העבדים בניגריה. בשנת 1866 השתייכה ניגריה למושבת החסות הבריטית סיירה לאון. בשנת 1874, עברה לשליטתה של מושבת החסות הבריטית גאנה. בשנת 1886 הייתה ניגריה למושבת חסות בריטית נפרדת. בזמן מלחמת העולם הראשונה ובזמן מלחמת העולם השנייה לא הייתה התעוררות פוליטית משמעותית בניגריה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה החלה דרישה בקרב תושבי ניגריה לעצמאות. בשנת 1957 העניקו הבריטים עצמאות למזרח ולמערב ניגריה וכראש ממשלה נבחר אבובכר טפאווה בלווה, וזמן קצר לאחר מכן הוענקה עצמאות גם לצפון ניגריה. ב-7 באוקטובר 1960 הצטרפה ניגריה לאו"ם כחברה ה-99, ב-1966 נרצח ראש הממשלה בלווה בהפיכה צבאית. ב-1967 הכריז המחוז המזרחי במדינה על פרישתו, ועל הקמת מדינה חדשה בשם ביאפרה. מלחמת ביאפרה, שפרצה מיד בין השלטון המרכזי והמדינה הבדלנית, נמשכה כשנתיים וחצי, וחוללה אסון הומניטרי כבד – כמיליון מתים לפי הערכות שונות. בינואר 1970 נכנעו בני ביאפרה, ושטחיה שולבו מחדש בפדרציה הניגרית. עד 1991 הייתה לאגוס עיר הבירה של ניגריה. ב-12 בדצמבר 1991 הוכרזה אבוג'ה כעיר הבירה. ב-2009 פתח ארגון הטרור האסלאמי בוקו חראם במרד מזוין נגד השלטון. משמעות שמו של הארגון היא "חינוך מערבי הוא אסור". הטרוריסטים חברי הארגון תקפו את כוחות הביטחון ופגעו במוסדות ממשלתיים. בעבר הצהירו ראשי הארגון כי הם שואפים להפוך את חוקי השריעה לחוק המדינה. בדצמבר 2011 נהרגו כ-70 בני אדם במדינת יובה שמהווה את מוקד הקרבות שנערכים בין כוחות הביטחון לבין הטרוריסטים. הארגון תכנן וביצע גם את ההתקפה על מטה האומות המאוחדות באוגוסט באבוג'ה שבמהלכה נהרגו 24 בני אדם. ב-3 במרץ 2013, רצחו טרוריסטים מארגון "בוקו חראם" יותר מ-30 בני אדם שנסעו לחתונה בצפון מזרח ניגריה. בשנת 2012 התרחשה התפוצצות מכלית הדלק באוקובי בה נהרגו מעל ל-120 אזרחים ורבים נפצעו. בניגריה מתקיים סכסוך מתמשך בין האוכלוסייה הנוצרית לבין האוסלוסייה המוסלמית. בשנים 2022 ו-2023 התרחשה סדרה של מעשי טבח באזור פלטו. פוליטיקה ניגריה היא רפובליקה פדרלית המעוצבת על פי דגם ארצות הברית, עם 36 מדינות ובירת אבוג'ה כמחוז עצמאי פדרלי. הסמכות המבצעת מופעלת על ידי הנשיא. הנשיא הוא גם ראש המדינה וגם ראש הממשלה הפדרלית; הנשיא נבחר בהצבעה עממית לכל היותר של שתי קדנציות של ארבע שנים. מושלי המדינה, כמו הנשיא, נבחרים לארבע שנים ויכולים לכהן לכל היותר שתי קדנציות. כוחו של הנשיא נבדק על ידי סנאט ובית הנבחרים, המשולבים בגוף דו-קומתי הנקרא האספה הלאומית. הסנאט הוא גוף בן 109 מושבים עם שלושה חברים מכל מדינה ואחד מאזור הבירה אבוג'ה; החברים נבחרים בהצבעה עממית לכהונה של ארבע שנים. הבית מכיל 360 מושבים, כאשר מספר המושבים לכל מדינה נקבע לפי אוכלוסייה. נשיא ניגריה נבחר בשיטת שני סיבובים שונה. כדי להיבחר בסיבוב הראשון, על מועמד לקבל רוב יחסי של הקולות ויותר מ-25% מהקולות בלפחות 24 מתוך 36 המדינות. אם אף מועמד לא מגיע למכשול זה, מתקיים סבב הצבעה שני בין המועמד המוביל למועמד הבא שקיבל את רוב הקולות במספר המדינות הגבוה ביותר. מועמדים לנשיאות לוקחים "שותף רץ" (מועמד לסגנית הנשיא) שהוא גם מבחינה אתנית וגם מבחינה דתית ההפך מעצמם: מועמד נוצרי מהדרום יבחר בת זוג מוסלמית מהצפון – ולהפך. אין חוק שקובע זאת, ובכל זאת כל המועמדים לנשיאות מאז קיומה של הרפובליקה הרביעית דבקו בכלל זה. מערכת המשפט ממוזער\|300x300 פיקסלים\|בניין הסנאט של ניגריה החוקה של ניגריה היא החוק העליון של המדינה. קיימות ארבע מערכות משפטיות מובחנות בניגריה, הכוללות את המשפט האנגלי, המשפט המקובל, המשפט המנהגי ודיני השריעה: החוק האנגלי בניגריה מורכב מאוסף חוקים בריטיים מהתקופה הקולוניאלית. המשפט המקובל הוא אוסף החלטות שיפוטיות מוסמכות בתחום המשפט האזרחי (מה שנקרא תקדימים) שניתנו במדינה הנוגעת בדבר – במקרה זה ניגריה. (שיטה זו מצויה בעיקר במדינות אנגלו-סכסיות; לעומת זאת ביבשת אירופה שולט המשפט האזרחי המקודם ובמידת האפשר המופשט, כמו בקוד נפוליאון בצרפת). המשפט המקובל נגזר מנורמות ומפרקטיקות מסורתיות של הילידים, לרבות ישיבות ליישוב סכסוכים של אגודות סודיות של אדמות יורובה הקדם-קולוניאליות. חוק השריעה (הידוע גם כחוק האסלאמי) שימש בעבר רק בצפון ניגריה, שבה האסלאם היא הדת השלטת. הוא נמצא בשימוש גם במדינת לאגוס, מדינת אויו, מדינת קווארה, מדינת אוגון ומדינת אוסון על ידי מוסלמים. חוקי העונשין המוסלמיים אינם זהים בכל מדינה והם מבדילים בענישה ובעבירות לפי השתייכות דתית (למשל, צריכת אלכוהול והפצה). בית המשפט העליון בו הוא בית המשפט העליון של ניגריה. יחסי חוץ עם קבלת העצמאות ב-1960, ניגריה הפכה את האחדות האפריקאית למרכז מדיניות החוץ שלה. חריג אחד מהמוקד האפריקאי היה מערכת היחסים הקרובה של ניגריה שהתפתחה עם ישראל לאורך שנות ה-60. ישראל נתנה חסות ופיקחה על בניית בנייני הפרלמנט של ניגריה. מדיניות החוץ של ניגריה הועמדה למבחן בשנות ה-70 לאחר שהמדינה יצאה מאוחדת ממלחמת האזרחים שלה. היא תמכה בתנועות נגד ממשלות מיעוטים לבנים בדרום אפריקה. ניגריה תמכה בקונגרס הלאומי האפריקאי על ידי נקיטת קו נוקשה כלפי ממשלת דרום אפריקה. ניגריה הייתה חברה מייסדת של הארגון לאחדות אפריקאית (כיום האיחוד האפריקאי) ויש לה השפעה עצומה במערב אפריקה ובאפריקה בכללותה. ניגריה ייסדה מאמצי שיתוף פעולה אזוריים במערב אפריקה, ותפקדה כנושאת הדגל של הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (ECOWAS) ו-ECOMOG (במיוחד במהלך מלחמות האזרחים בליבריה וסיירה לאון) – שהם ארגונים כלכליים וצבאיים, בהתאמה. עם עמדה זו הממוקדת באפריקה, ניגריה שלחה בקלות חיילים לקונגו בהוראת האו"ם זמן קצר לאחר העצמאות (והיא שמרה על חברות מאז אותה תקופה). ניגריה גם תמכה במספר גורמים פאן-אפריקאים וממשל פרו-עצמי בשנות ה-70, כולל גיוס תמיכה ב-MPLA של אנגולה, SWAPO בנמיביה, וסיוע להתנגדות לממשלות המיעוט של מוזמביק פורטוגזית ורודזיה. ניגריה שומרת על החברות בתנועה הלא-מזדהה. בסוף נובמבר 2006, היא ארגנה ועידת אפריקה-דרום אמריקה באבוג'ה כדי לקדם את מה שכמה מהמשתתפים כינו קשרים "דרום-דרום" במגוון חזיתות. ניגריה היא גם חברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי ובחבר העמים. ניגריה נותרה שחקנית מפתח בתעשיית הנפט הבינלאומית מאז שנות ה-70, והיא שומרת על חברות ב-OPEC, אליה הצטרפה ביולי 1971. מעמדה כיצרנית נפט מרכזית מהווה גורם בולט ביחסים הבינלאומיים ההפכפכים לעיתים עם מדינות מפותחות, בעיקר ארצות הברית, ועם מדינות מתפתחות. מאז שנת 2000, יחסי הסחר בין סין לניגריה עלו באופן אקספוננציאלי. חלה עלייה בסחר הכולל של למעלה מ-10,384 מיליון דולר בין שתי המדינות משנת 2000 עד 2016.עם זאת, מבנה יחסי הסחר בין סין לניגריה הפך לנושא פוליטי מרכזי עבור המדינה הניגרית. הדבר מומחש על ידי העובדה שהיצוא הסיני מהווה כ-80% מסך נפחי הסחר הדו-צדדיים.זה הביא לחוסר איזון סחר רציני, כאשר ניגריה מייבאת פי עשרה יותר ממה שהיא מייצאת לסין. לאחר מכן, כלכלת ניגריה הופכת להסתמך יתר על המידה על יבוא זול כדי לקיים את עצמה, וכתוצאה מכך לירידה ברורה בתעשייה הניגרית במסגרת הסדרים כאלה. ממוזער\|269x269px\|לוחמי הכוחות המיוחדים של צבא ניגריה בהמשך למדיניות החוץ הממוקדת באפריקה, ניגריה הציגה את הרעיון של מטבע אחד למערב אפריקה המכונה "אקו" בהנחה שהוא יונהג על ידי הנאירה. אבל ב-21 בדצמבר 2019, נשיא חוף השנהב, אלסאן אואטרה, עמנואל מקרון ומדינות רבות אחרות של UEMOA הודיעו כי הן פשוט ישנו את שמו של פרנק ה-CFA במקום להחליף את המטבע כפי שהתכוון במקור. החל משנת 2020, המטבע האקו נדחה ל-2025. כוחות מזוינים הכוחות המזוינים של ניגריה הם הכוחות הצבאיים המשולבים של הרפובליקה הפדרלית של ניגריה. הם מורכבים מצבא ניגריה, הצי הניגרי וחיל האוויר הניגרי. נשיא ניגריה מתפקד כמפקד העליון של הכוחות המזוינים, מפעיל את סמכותו החוקתית באמצעות משרד ההגנה, האחראי על ניהול הצבא ואנשיו. הראש המבצעי של הכוחות המזוינים הוא ראש מטה ההגנה, הכפוף לשר ההגנה הניגרי. עם כוח של יותר מ-223,000 חיילים פעילים, הצבא הניגרי הוא אחד משירותי הלחימה במדים הגדולים באפריקה. לפי "Global Firepower", הכוחות המזוינים של ניגריה הם כוח הצבא הרביעי בעוצמתו באפריקה, ומדורגים במקום ה-35 בדירוג הבינלאומי. מדינות הפדרציה ממוזער\|252x252px\|מפת מנהלית של הפדרציות של ניגריה ניגריה מורכבת מ-36 מדינות ומטריטוריה פדרלית אחת: אבוג'ה (הטריטוריה הפדרלית של הבירה), אבוני, אביה, אדו, אדמווה, אוגון, אויו, אונדו, אוסון, אימו, אנמברה, אנוגו, אקווה איבום, אקיטי, באוצ'י, בורנו, ביילסה, בנו, גומבה, ג'יגווה, דלתה, זמפרה, טרבה, יובה , לאגוס, ניג'ר, נסרווה, סוקוטו, פלטו, קבי, קגן, קדונה, קוארה, קוגי, קנו, קצינה, קרוס ריוור, ריוורס. דרום הארץ במיוחד מאופיין בעיור חזק מאוד ובמספר רב יחסית של ערים. לפי הערכה משנת 2015, יש בניגריה 20 ערים עם יותר מ-500,000 תושבים, כולל עשר ערים עם אוכלוסייה של מיליון תושבים. כלכלה פחות משישים אחוזים מתושבי המדינה מחוברים למים זורמים, או זוכים לשירותי תברואה מינימליים. עונייה של ניגריה נובע בעיקר מניהול לקוי מאוד של כלכלת המדינה ושחיתות של המעמד השליט. המדינה עשירה במשאבי טבע כמו נפט, פחם, זהב, כסף, עופרת, אבץ ועוד. המדינה גם מפיקה את מחצב הקולומביט, ממנו מפיקים את היסוד ניאוביום המשמש לסגסוגות פלדה בלתי חלידות (90% מהתפוקה העולמית של מחצב זה מקורה בניגריה). כמו כן לניגריה גם מכרות בדיל גדולים בדרום המדינה. ממוזער\|גשר יבשתי שלישי על פני לגונת לאגוס עם זאת, כ-60% מתושבי ניגריה עוסקים בחקלאות (כגון בגידול של כותנה, דקל, תירס, קוקוס ועוד; תושבי ניגריה עוסקים גם בגידול בקר וצאן) ועיבוד הקרקע נעשה באמצעים פרימיטיביים, ועל כן התפוקה נמוכה מאוד ומשמשת ברובה לפרנסת החקלאי עצמו ובני משפחתו. הקרקע עצמה מועטה וגם היא מתחלקת לחלקות הולכות וקטנות, בשל הריבוי הטבעי הגדול. ניגריה חברה באופ"ק, ארגון המדינות המפיקות נפט. עתודות הנפט, ברובן בחבל ביאפרה, אינן מנוצלות בצורה יעילה על מנת להעלות את רמת החיים ולתרום לצמיחה כלכלית, ומיעוט קטן בלבד באוכלוסייה נהנה מהרווחים. למרות הניהול הלקוי 95% מההכנסות במטבע חוץ נובעים מענף הנפט וכך גם 20% מהתוצר הלאומי הגולמי. ממוזער\|219x219 פיקסלים\|הרכבת הקלה של אבוג'ה על פי דו"ח של אונסק"ו משנת 2009, תעשיית הקולנוע בניגריה, המכונה "נוליווד", עקפה בכמות את הוליווד האמריקאית – ואף תפסה את המקום השני בעולם (אחרי בוליווד מהודו) מבחינת מספר הסרטים המופקים מדי שנה. בניגריה בתי קולנוע ספורים בלבד, וכל 872 הסרטים שהופקו במדינה בשנת 2006, נעשו בפורמט וידאו. גאוגרפיה ניגריה שוכנת במפרץ גינאה. שכנותיה הן בנין, ניז'ר, צ'אד וקמרון. הגדול בנהרות החוצים את ניגריה הוא נהר הניז'ר. זהו האזור הפורה ביותר בניגריה והוא גם עשיר מאוד בנפט. לרוחב חופי הדלתה יש רצועת חוף עם ביצות גדולות ובהן דגה עשירה אך גם מחלות ומגפות המפילות חללים באוכלוסיית האזור. מן הביצות אל פנים הארץ משתרע מישור המכוסה כולו דקלים, המשמשים מרכיב חשוב בתפוקה החקלאית במדינה. מכאן נישאת רמה מיוערת רחבת ידיים, המכוסה יער גשם טרופי ובה גם הר דימלנג (Dimlang). בצפון המדינה משתרע מדבר צחיח, מישורי ודליל אוכלוסין הקרוי גם סוואנה. האקלים בצפון הוא חם ויבש, וביתר המדינה חם, טרופי וגשום במרבית השנה. דמוגרפיה ניגריה היא המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה ואוכלוסייתה מהווה כחמישית מאוכלוסיית אפריקה. אוכלוסיית ניגריה נאמדת ביותר מ-200 מיליון נפש והיא שביעית בעולם בגודל האוכלוסייה. שיעור הילודה במדינה גבוה ועומד על כ-40.4 לידות ל-1,000 בני אדם. על פי הערכות האו"ם אוכלוסייתה של ניגריה צפויה לגדול עד ליותר מ-700 מיליון בשנת 2100. תוחלת החיים הממוצעת היא 62.6 שנים. תושבי צפון ניגריה הם ברובם מוסלמים, בעוד תושבי הדרום ברובם נוצרים. בתוך הצפון יש להבחין בין הצפון ה"אמיתי" שהוא מוסלמי, ובין הרצועה התיכונה, אשר חלק ניכר מתושביה אינם מוסלמים. בדרום יש להבחין בין המזרח הנוצרי ברובו המוחלט, לבין המערב שבו יש אחוז מוסלמים גבוה (כ-40 אחוז), בנוסף לרוב הנוצרי. שלוש הקבוצות הגדולות ביותר בניגריה המהוות יחד כ-60% מהאוכלוסייה הן: האוסה –פולאני שהיא קבוצה מוסלמית המתגוררת בעיקר באזורי ערבה ומדבר וכוללת כ-60% מהמוסלמים בצפון יורובה שהיא קבוצה נוצרית-אנימיסטית המקיפה כ-70% מתושבי מערב ניגריה איגבו – קבוצה נוצרית כפרית, הנקראת לעיתים איבו ומתגוררת בעיקר באזורים הכפריים של מזרח ניגריה כתוצאה מההשקעה הנמוכה בבריאות ובתברואה, נפוצות בקרב האוכלוסייה מגפות שונות, בהן מלריה, שחפת, אבולה ואיידס. למעלה ממיליון מתושבי ניגריה הם עיוורים, ועוד שלושה מיליון סובלים מבעיות ראייה קשות בשל מגפות כמו גרענת ועיוורון הנהרות. ההשקעה הממשלתית בבריאות, כולל רפואה מונעת, הסברה ותברואה אינה עולה על מחצית האחוז מהתקציב. בשנת 2022 דווח כי במדינה יש רקארבעה רופאים לכל 10,000 תושבים. הגבולות בין חבלי הצפון, המזרח והמערב, כפי שנקבעו ב-1939 בידי הבריטים ניסו לקחת בחשבון את החלוקה האתנית של האוכלוסייה, אך לא תמיד חפפו במדויק את החלוקה האתנית. לדוגמה: בצפון ניגריה היו עד 1967 מאות אלפי יורובה בשטחים שהיו חלק מהאימפריה הפולאנית. דתות האוכלוסייה היא הטרוגנית מאוד ומונה למעלה מ-250 קבוצות שונות הנבדלות זו מזו בדתן, בזרמי אמונתן, שפתן ותרבותן. נכון לסקר אוכלוסין מ-2018, כ-53.5% מאוכלוסיית נינגריה הם מוסלמים, בעוד שכ-45.9% הם נוצרים. היתר מהווים כ-0.6% של בני אמונות שבטיות שונות ואחרות. זוהי תוצאה של הקמת ניגריה על פי החלטה של מדינות אירופה בוועידת ברלין, שנערכה בשנים 1884–1885, ובה נמסר שטחה לשליטת בריטניה, תוך צירוף אזורים שונים ללא קשר עבר ביניהן. יחסי ישראל–ניגריה בין מדינת ישראל וניגריה קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים נכון לשנת 2016, וכן שיתוף פעולה בנושאים שונים. לישראל יש שגרירות רשמית בעיר הבירה הניגרית אבוג'ה, בעוד שלניגריה יש שגרירות רשמית בעיר תל אביב בלבד. ראו גם יהודי האיגבו יחסי ישראל–ניגריה קישורים חיצוניים ניגריה זוכה לעצמאות, 1960, ארכיון הסרטונים של AP "מדינת היהודים 2" – פרק על ההיסטוריה של ניגריה ומאבק הביאפרה בפודקאסט "מינהר הזמן", "כאן", תאגיד השידור הישראלי Why are medical professionals leaving Nigeria? – DW – 08/19/2023 הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:פדרציות קטגוריה:מדינות אפריקה קטגוריה:מערב אפריקה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי קטגוריה:רפובליקות פדרליות קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960	2024-10-01T13:33:12
צ'ארלס דיקנס	שמאל\|ממוזער\|220px\|קריקטורה של צ'ארלס דיקנס חוצה עם ספריו את תעלת למאנש שמאל\|ממוזער\|310px\|במלאת 200 שנה להולדתו, ב-7 בפברואר 2012, שונה לוגו מנוע החיפוש "גוגל" לדודל בהשראת דמויות מספריו של דיקנס שמאל\|ממוזער\|צ'ארלס דיקנס על כריכת ספרו "דייוויד קופרפילד" צ'ארלס ג'ון הפאם דיקנס (באנגלית: Charles John Huffam Dickens; 7 בפברואר 1812 – 9 ביוני 1870) היה סופר, עיתונאי ושחקן תיאטרון אנגלי, בתקופה הוויקטוריאנית. ביוגרפיה דיקנס נולד בעיר הנמל פורטסמות' שבדרום אנגליה. אביו היה פקיד ימי בעל הכנסה נאה, שאפשרה לדיקנס הצעיר להתחנך משך זמן בבית ספר פרטי. בילדותו, עברה משפחתו להתגורר בצ'טהאם שבמחוז קנט, וב-1823 לקמדן טאון שבלונדון. מצבה של המשפחה השתנה כאשר אביו נכלא עקב הסתבכות בחובות, לאחר שבזבז כסף רב מדי על אירוח ושימור מעמדו החברתי. דיקנס בן ה-12 נשלח לעבוד במשך עשר שעות ביום במפעל לייצור משחת נעליים, בבעלותו של אחד מקרוביה של אמו. הוא בילה את זמנו בהדבקת תוויות על צנצנות המשחה והרוויח שישה שילינג לשבוע, מהם היה צריך לממן את דמי מחייתו ומגוריו, ולתמוך במשפחתו שהייתה כלואה במרשלסי, בית הסוהר לבעלי חוב. כעבור כשנתיים נחלצה משפחתו מקשייה, בין השאר הודות לסכום שהגיע בירושה ממשפחת אביו. המשפחה נחלצה מן הכלא, אך אמו לא מיהרה ליטול אותו ממפעל ייצור משחת הנעליים, עלבון שדיקנס לא מחל לה עליו מעולם. כששמע אביו, שהחשיב עצמו כג'נטלמן, שבנו עדיין משמש כפועל פשוט, זעם ואסר עליו להמשיך לעבוד שם. בשנת 1827, כשהוא בן 15, החל דיקנס לעבוד כלבלר משפטי, משרה זוטרה שהיוותה הכשרה מקדימה לאפשרות להפוך לעורך דין. דיקנס לא חיבב את המשרה ולאחר תקופה קצרה כקלדן בבית המשפט, הפך לעיתונאי המדווח על העימותים בפרלמנט ועל מערכות הבחירות הסוערות באותה תקופה באנגליה, והמשיך לכתוב, לתרום ולערוך במגזינים לאורך רוב שנותיו. מסעותיו ברחבי אנגליה משתקפים במידת מה גם בספרו הראשון "מועדון הפיקוויקים", שיצא בשנת 1836. ב-2 באפריל 1836, נישא דיקנס לקת'רין הוגארת', בתו של עורך ה-Evening Chronicle. לזוג נולדו עשרה ילדים. שנות נישואיו לקת'רין הוגארת' היו הפוריות והמוצלחות ביותר לדעת רבים, כאשר דיקנס מפרסם כמעט בזה אחר זה את הרומנים "אוליבר טוויסט", "ניקולס ניקלבי" ו"בית ממכר עתיקות". ב-1850 פרסם דיקנס את הרומן "דייוויד קופרפילד" - רומן חניכה ריאליסטי, בו הדמות של מר מיקאובר מבוססת על דמותו של אביו. את הספר "זמנים קשים" על תחלואי החברה המתועשת, פרסם ב-1854. דיקנס רכש לו שם ופופולריות, והכנסותיו אפשרו לו אף לרכוש (בשנת 1856) בית מידות בכפר הייאם שליד רוצ'סטר שבמחוז קנט, שבילדותו חלף על פניו וחלם לחיות בו. ב-1857 פרסם את "דוריט הקטנה", ספר שעוסק בכוחו המשחית של הכסף. בשנת 1858 נפרד דיקנס מרעייתו. גירושין לא היו מקובלים אז, בפרט לא לאדם ידוע כדיקנס. רעייתו עזבה את ביתם המשותף עם ילד אחד בלבד; כל שאר הילדים נשארו בטיפולה של אחותה, ג'ורג'ינה. דיקנס המשיך לתמוך בפרודתו עד יום מותה. בשנת 1857 כאשר מלאו לו ארבעים וחמש שנה החל בקשר רומנטי עם השחקנית אלן טרנן, בת השמונה עשרה. הקשר ביניהם נמשך עד מותו. דיקנס עצמו שרף את כל התכתובות ביניהם ואף היא על פי בקשתו עשתה כן. בשנת 1859 הוא פרסם את הספר "בין שתי ערים", על אודות המהפכה הצרפתית. מותו בשנת 1865 היו דיקנס ובת-זוגו אלן טרנן מעורבים בתאונת רכבת - אם כי הזוג לא נפגע, אך שטף כתיבתו של דיקנס הידלדל מאוד בשנים האחרונות לחייו. הוא מת בביתו כחמש שנים לאחר התאונה, ונקבר בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר. יצירתו יצירותיו של דיקנס זכו לעיבודים רבים לקולנוע, לטלוויזיה ולבמה. לפי רשומות IMDb היו, נכון לדצמבר 2007, 249 עיבודים שונים לרומנים וסיפורים של דיקנס. הפופולריים שבהם היו "מזמור לחג המולד", "אוליבר טוויסט" ו"תקוות גדולות". בולט במיוחד המספר הגדול של עיבודים לסרטי חג מולד ולמיני-סדרות טלוויזיוניות של הספרים. פופולריות זו אינה מפתיעה נוכח אופיים של הרומנים של דיקנס. רוב הרומנים של דיקנס הופיעו במקורם בחלקים בשבועונים וירחונים ועלילתם, כמתבקש, נפתלת, מלודרמטית, ועתירת תהפוכות (כל פרק היה אמור להסתיים בשאלה מותחת שתגרום לקוראים לשוב ולקרוא את החלק הבא), גדושה סיטואציות קומיות ודמויות בעלות אפיונים פשוטים וחזקים. אחדות מדמויותיו הפכו כה פופולריות עד כי קיבלו חיים וביטויים עצמאיים בתוך השפה האנגלית. אפיון נוסף של כתיבתו של דיקנס היה פתיחותו לדעתם של קוראיו וחבריו לגבי החומר. חברו והעורך הקבוע שלו ג'ון פורסטר קרא את מרבית הטיוטות שלו והשפעתו על דיקנס הייתה משמעותית: הוא הציע לו לרכך את ההגזמות המלודרמטיות, לחתוך פרקים ארוכים מדי, ונתן לו רעיונות לגבי העלילה והדמויות. הסופר הבריטי א.מ. פורסטר מגדיר ב"אספקטים של הרומן" דמות "שטוחה" ככזו שניתן לתאר אותה באופן מלא במשפט אחד. כאשר בוחנים את פייגין, סקרוג', מר מיקאובר (והגברת מיקאובר), אוריה היפ, דורה וויקפילד ודמויות אחרות אצל דיקנס, ניתן לראות כי חלקן אכן "שטוחות", בעלות אפיון עיקרי אחד ומטרתן העיקרית היא לקדם את העלילה, או להאיר את הדמות המרכזית באור מסוים. עם זאת השילוב של דרמה בסטירה ותיאורים קומיים הוציאו את כתיבתו מכלל ההגדרה של רומנים סנטימנטליים. לעומת זאת, טולסטוי וג'ורג' אורוול למשל, היללו את כישרון התיאור הריאלי שלו, את השטף הסיפורי, את ההומור הכובש ואת החשיפה והרגישות של דיקנס לעניים ולילדים כאחד. ס. יזהר, שסגנונו ונושאי סיפוריו שייכים לעולם אחר לחלוטין מאלו של צ'ארלס דיקנס, התוודה מספר פעמים שדיקנס היה המעצב הגדול של כתיבתו. בניית העלילה והמשפט, הריחוק שלו מהדמויות, האירוניה וההומור שלו - השפיעו על יזהר עוד בהיותו ילד שהתפעל מ"כתבים מעזבון בית הוועד הפיקויקי" בהוצאת שטיבל, תרפ"ט. העלילות הגדושות, ההתרחשויות המלודרמטיות המופרכות בחלקן, סצינות סנטימנטליות להפליא ופרודיות שנונות מסבירות את הפופולריות הרבה של דיקנס בעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים. עם זאת, נחשב דיקנס לאחד הסופרים החשובים ביותר, ספריו נקראים עד היום, ויצירתו השלמה הלפני-אחרונה, "תקוות גדולות", נחשבת לאחד מעמודי התווך של הספרות האנגלית. מחלוקת ביחס ליהודים ביצירותיו ישנן דעות סותרות בנוגע לשאלת יחסו של דיקנס לעם היהודי. הוויכוח נסב בעיקר סביב הצגת דמותו של פייגין ב"אוליבר טוויסט" – נוכל יהודי המתואר באופן קריקטורי כבעל אף מעוקל ועיניים חמדניות (סטריאוטיפים אנטישמיים נודעים). נוכח הביקורת על דמותו של פייגין, הסביר דיקנס את מניעיו ב"ג'ואיש כרוניקל: "פייגין ב'אוליבר טוויסט' הוא יהודי, משום שלרוע המזל נכון הדבר שבתקופה שבה מתרחש הסיפור, סוג זה של פושעים היו כמעט תמיד יהודים... ושנית, הוא נקרא 'היהודי' לא בגלל דתו אלא בגלל גזעו." לעומת זאת, ברומן "ידידנו המשותף" , הרומן האחרון שכתב דיקנס, מתוארת דמותו של היהודי ריאה בצורה חיובית יותר. ספריו דפי עזבון של מועדון פיקוויק (1837; תרגום: ישראל חיים טביוב וברוך קרוא בשם כתבים מעזבון בית-הוועד הפיקוויקי, 1922; אריה סיון בשם מועדון הפיקוויקים, 1956; אהרן אמיר בשם רשומות מועדון הפיקוויקים, 1990; תרגום: דפנה רוזנבליט בשם כתבים מן העיזבון של מועדון הפיקוויקים, 2017, הוצאת כרמל) — חברי מועדון לונדוני יוצאים לתהות מקרוב על אורח-החיים האנגלי ונקלעים לאי-הבנות משעשעות אוליבר טוויסט (1838; תרגום: הלל בבלי, 1924; יצחק שנהר, 1935; אליעזר כרמי, 1949; חיים אמיר, 1950; אריה סיון, 1956; יעל רון-לרר, 1995; טל לאופר, 2009; שהם סמיט ואמנון כץ 2011) — תלאותיו של יתום אומלל, שנקלע לכנופיית-גנבים ונתפס, עד שהוא מוצא בית אוהב חייו והרפתקאותיו של ניקולס ניקלבי (1839; תרגום: יונתן רטוש, 1948; יצחק לבנון, 1972; עירית לינור, 2005) — קורותיו של צעיר ישר, הדואג לרווחת אמו ואחותו בית ממכר עתיקות (1840; תרגום: הלל בבלי, 1924; משה בן-אליעזר, 1930; א"ד שפיר, 1970) — פרשת נדודיה של נל הקטנה וסבה מוכר-העתיקות בדרכי אנגליה, עד סופה העגום בארנבי רודג' (1841; תרגום: כרמלה דואק בשם [סודו הנורא של] ברנבי רדג', 1987) — צעיר תמים מעורב בתעלומת רצח בתקופת מהומות גורדון מרטין צ'זלוויט (1843; תרגום: יעקב אורלנד בתוך אשמורת, 1950) — סב ונכדו בעלי שם זהה המסוכסכים ביניהם והנכד נאלץ להפליג לאמריקה מזמור-שיר לחג המולד (1843; תרגום: דוד שחר בתוך מבחר הסיפור האנגלי, 1956) — סיפור אגדי על הקמצן אבנעזר סקרוג' החוזר בתשובה הצרצור מאחורי התנור (1845; תרגום: יעקב סרייסקי, 1925) — מעשייה משעשעת על צרצר גומל חסדים סיפורים לחג המולד (1846. מתוכם תרגם י. ישינבסקי את הילד וכוכבו, קרקוב 1907) דומבי ובנו (1848) — עימות בין איש-עסקים קשה לב ובנו הנדיב דייוויד קופרפילד (1850; תרגום: משה בן-אליעזר, 1921; ברוך קרוא, 1952; ישעיהו לויט, 1955; משה הרפז, 1956; עליזה נצר, 1967; אליעזר כרמי, 1980; מאיר ויזלטיר, 1987) ; לי עברון, 2021)— רומן בגוף ראשון, בעל רקע אוטוביוגרפי, על מאבקיו ונדודיו של יתום צמא לאהבה ולחום, עד בוא אשרו בית קדרות (1853), תרגום אמציה פורת. על מוראות מערכת המשפט האנגלית, ועל האנשים הלכודים בתוכה דברי ימי אנגליה לילד (1854) זמנים קשים (1854; תרגום: אסתר כספי בשם ימים קשים, 1970) — נערת-קרקס נחלצת לעזרת עלמה שאולצה להינשא לגבר אלים בעיר-תעשייה קטנה דוריט הקטנה (1857; תרגום: צ. רון, 1950; תרגום: אופירה רהט, 2002) — תלאות בת-זקוניו של אסיר, שנכלא בגלל חובותיו שתי ערים (לעיתים בשם "בין שתי ערים") (1859; תרגום: יהודה גור, 1905, משה בן-אליעזר, 1929, מ. הרפז, 1961; פ. דצינגר, 1970, א. בירמן, 1974; מרים יחיל-וקס - תרגום חלקי 1990; תרגום מלא פרי עטה: 2011) — סבל, מעצר, הקרבה עצמית והצלה של בני לונדון ופאריס בימי המהפכה הצרפתית תקוות גדולות (1860; תרגום: צ. רון בשם פיפ פעוט, 1950; ק. כצנלסון בשם תקוות גדולות, 1955; יצחק לבנון בשם תוחלת גדולה, 1956; אסתר כספי, 1983) — מגילת-חייו רבת-התהפוכות של יתום, שמיטיב אלמוני מכוון את דרכיו ידידנו המשותף (1865; תרגום: מ. הרפז בשם הידיד הנאמן, 1960) — תופרת שמלות-בובות צעירה נוטלת חלק בפתרון תעלומה כספית דוקטור מריגולד (1865; תרגום: יותם בנשלום, 2019; הוצאת תשע נשמות) — מונולוג של "סוחר בחפצים משומשים" שמאמץ נערה חירשת אילמת אחרי שהתאלמן ושכל את ילדתו צומת מאגבי (1866) אוסף סיפורים קצרים רומנסה חגיגית (1868. נדפס בהמשכים בעיתון-ילדים אמריקני; תרגום: אוריאל אופק בשם שניים נגד שתיים, 1981) — ארבעה סיפורים הכתובים, כביכול, בידי ילדים המפנים ביקורת עוקצנית כלפי המבוגרים תעלומת אדווין דרוד (1870). ספר שלא סיים בחייו סיפורי דיקנס לילדים (1948). תרגום: זלמן שלמה ליבוביץ. הוצאת ש. שרברק כתבים מעזבון בית הוועד הפיקויקי, חלק א ההסבר של ג'ורג' סילברמן (1868; תרגום: לי עברון, 2021; הוצאת תשע נשמות) - דיוקן חייו של ילד יתום מצעירותו ועד בגרותו. לקריאה נוספת <div style="direction: ltr;"> Robert McParland, Charles Dickens's American Audience, Lexington Books, 2010 Maxime Leroy (ed.), Charles Dickens and Europe, Cambridge Scholars Publishing, 2013 Robert Douglas-Fairhurst, Becoming Dickens: the Invention of a Novelist, Belknap Press of Harvard University, 2011 Michael Slater, Charles Dickens, Yale University Press, 2009 Michael Slater, The Great Charles Dickens Scandal, Yale University Press, 2012 Donald Hawes, Charles Dickens, Continuum Press, 2007 Rosemarie Bodenheimer, ''Knowing Dickens Cornell University Press, 2007 Robert L. Patten, Charles Dickens and "Boz": the Birth of the Industrial-Age Author, Cambridge University Press, 2012 Mamie Dickens, My Father as I Recall Him, Cambridge University Press, 1897 John Forster, The Life of Charles Dickens, Cambridge University Press, 2012 Claire Tomalin, Charles Dickens: a Life, Penguin Press, 2011 Diana C. Archibald, Joel J. Brattin (eds.), Dickens and Massachusetts: the Lasting Legacy of the Commonwealth Visits, University of Massachusetts Press, 2015 Jonathan Buckmaster, Dickens's Clowns: Charles Dickens, Joseph Grimaldi and the Pantomime of Life, Edinburgh University Press, 2019 Fred Kaplan, Dickens: a Biography, Johns Hopkins University Press, 1998 Edgar Johnson, Charles Dickens, His Tragedy and Triumph, Simon & Schuster, 1952 </div> צ'ארלס דיקנס – הפרא האציל''' (מאנגלית: יהונתן דיין), דחק, כרך טז, 2023. קישורים חיצוניים מארק פיליפס, Fans celebrate 200 years of Charles Dickens, באתר CBS News, 7 בפברואר 2012 - על האירועים בעולם לציון 200 שנה להולדתו של דיקנס צ'ארלס דיקנס - חייו ויצירתו, באתר "The Victorian Web" Charles Dickens Museum - אתר האינטרנט של מוזיאון צ`רלס דיקנס בלונדון אריק גלסנר, על "בית קדרוּת", של צ'ארלס דיקנס, באתר "מבקר חופשי", 28 במרץ 2014, פורסם במקור במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" , 7 בפברואר 2012 הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:סופרים אנגלים קטגוריה:עיתונאים בריטים קטגוריה:שחקני תיאטרון אנגלים קטגוריה:אוטודידקטים בריטים קטגוריה:לונדון: אישים קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר קטגוריה:פעילים בתנועה לביטול העבדות קטגוריה:אנגליקנים * קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1812 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1870 קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף בריטיים קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית	2024-10-05T00:37:53
הפיליפינים	רפובליקת הפיליפינים (בפיליפינית: Repúbliká ng̃ Pilipinas) היא מדינת איים המורכבת מ־7,641 איים. היא שוכנת במערב האוקיינוס השקט, כ־1,000 ק"מ דרומית מזרחית ליבשת אסיה. נכון ל-2024, מתגוררים בה כ-119 מיליון בני אדם. הפיליפינים היא אחת משתי המדינות היחידות במזרח אסיה שבה רוב האוכלוסייה היא קתולית (לצד מזרח טימור), עדות להשפעת הספרדים ששלטו בה מתחילת המאה ה-16 עד לסוף המאה ה-19. היסטוריה בימי קדם ישבו באיים שבטים נגרואידיים נמוכי קומה, שצאצאיהם נקראים "נגריטו". במאה העשירית, עם בואם של האוסטרונזים שהם רוב האוכלוסייה כיום, הנגריטו נדחקו למרכזי האיים. במאה ה־9 לספירה הוקמה באיי הפיליפינים ממלכת טונדו – הממלכה הראשונה באיים, ולאחריה ממלכת מנילה (שהפכה מאוחר יותר לבירתה של הפיליפינים). במאה ה־13 הגיעה השפעת האסלאם לפיליפינים מכיוון בורניאו וחלק קטן מהאוכלוסייה התאסלם. ב־1521 הגיעו הספרדים אל האיים והכריזו עליהם בעלות. ב-1543 ניתן להם שמם על ידי מגלה הארצות רוי לופס דה וייאלובוס לכבודו של פליפה נסיך אסטוריאס, שהפך מאוחר יותר למלך ספרד. הספרדים החלו בכיבוש האיים ב-1565, תחת הנהגתו של מיגל לופס דה לגאספי, שלטו בפיליפינים במשך 333 שנים והשפיעו רבות על תרבותה. בשנת 1896 החל מרד הפיליפינים נגד השלטון הספרדי במה שכונה המהפכה הפיליפינית. הספרדים המשיכו בשליטתם על האיים עד שהובסו בידי ארצות הברית במלחמת ארצות הברית–ספרד ב־1898. על פי חוזה פריז עברו האיים לשליטתה של ארצות הברית. ב־1935 הפיליפינים קיבלו שלטון עצמי, אולם במלחמת העולם השנייה נכבשו בידי האימפריה היפנית. במהלך המלחמה עמד צבא אמריקני־פיליפיני משותף בפיקודו של הגנרל דאגלס מקארתור במצור בחצי האי באטאן ובאי קורחידור. הגנרל מקארתור שנאלץ לעזוב את האי, לאחר כניעת הכוחות הנצורים, הבטיח לתושבי הפיליפינים כי ישוב (המשפט הלקוני "עוד אשוב" מצוטט עד היום וחקוק באתרים שונים בפיליפינים). תקופת הכיבוש היפני התאפיינה באכזריות ולוותה בשעבוד פיליפינים רבים. מאמצע שנת 1942 עד אמצע שנת 1944 העבירו מקארתור ונימיץ אספקה וציוד לכוחות הגרילה הפיליפינים באמצעות צוללות, על מנת שאלה יוכלו להטריד את היפנים ולהשתלט על האזורים ההרריים ועל הג'ונגל, שהיוו כמחצית משטחו של הארכיפלג. פיליפינים רבים האמינו כי שחרור מעול הכיבוש היפני יניב חופש ועצמאות, אותה הבטיחה להם ארצות הברית. בשנים 1945–1946 פלשו האמריקאים שוב לאיים במסגרת המערכה בפיליפינים. ניצחון אמריקאי הושג לאחר קרבות קשים ועקובים מדם. הכוחות האמריקאים עזבו את הפיליפינים ב-4 ביולי 1946, שהוא התאריך שנקבע עוד לפני פרוץ המלחמה, ולא הושפע ממנה. ב־1946 הפיליפינים הכריזו על עצמאותם. חמישה נשיאים התחלפו עד עלייתו של פרדיננד מרקוס לכס הנשיאות ב־1966. ב־1972 הוא הכריז על משטר צבאי ופיזר את הפרלמנט. אולם ההתנגדות למשטרו גברה ב־1983 לאחר שאחד ממתנגדיו – הסנטור לשעבר בניגנו אקינו הבן, נרצח. העם דרש בחירות מחודשות, וב־1985 נבחרה קורסון אקינו אשת הנרצח לנשיאת הפיליפינים. מרקוס ניסה לזייף את התוצאות אך לבסוף נמלט מהמדינה ונפטר לאחר שנים לא רבות. ב-2009 פגעה סופת הטייפון "קסטנה" בפיליפינים. כ־300 איש נהרגו ומאות אלפי בני אדם פונו מבתיהם, באחת הסופות הקשות ביותר שפגעו בפיליפינים. ביוני 2010 נבחר בניגנו אקינו (השלישי), בנם של קורסון אקינו ובניגנו אקינו הבן, לתפקיד נשיא הפיליפינים. בנובמבר 2013 פגע טייפון האיאן (יולנדה) בפיליפינים. הסופה גרמה לנזק כבד ולמעלה מ-2,000 הרוגים כתוצאה מפגיעות הטייפון. בדצמבר 2014 פגע טייפון הגופיט בפיליפינים. הסופה גרמה לנזק כבד, 19 הרוגים ולמעלה מ-900 פצועים. במאי 2022, זכה בבחירות בנו של פרדיננד מרקוס, פרדיננד מרקוס ג'וניור. סגניתו הייתה שרה דוטרטה-קרפיו, בתו של הנשיא היוצא רודריגו דוטרטה. ממוזער\|מפת הפיליפינים פוליטיקה הפיליפינים היא דמוקרטיה נשיאותית המונהגת על ידי שלטון מרכזי, למעט אוטונומיה מוסלמית בדרום מערב המדינה. הנשיא הוא ראש המדינה, ראש הממשלה וראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים. הנשיא נבחר אחת לשש שנים בבחירות אישיות, והוא ממנה את הקבינט. כמו כן, נבחר סגן-נשיא בנפרד, כך שייתכן שהנשיא וסגנו הם ממפלגות שונות. הקונגרס מורכב משני בתים: הבית העליון, הסנט, הוא בן 24 נבחרים לתקופה של שש שנים, כאשר הנציגים הם נבחרי כלל הציבור ואינם משתייכים לאזורים גאוגרפיים מסוימים. בבית התחתון, בית הנבחרים הוא בן 287 מושבים, כשחלק הם נציגי אזורים וחלק הם נציגי מיעוטים, ארגונים והתאחדויות עובדים. כלכלה כלכלת הפיליפינים נשענת בעיקר על החקלאות, התורמת כ-25 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי ומעסיקה כ-45 אחוזים מכוח העבודה במשק. הגידולים העיקריים הם אורז, תירס, קוקוס, קנה סוכר, בננות, אננס וטבק. יערות הפיליפינים מהווים את הבסיס לתעשיית העץ של המדינה. התעשייה תורמת אף היא כ-25 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי ומעסיקה כ-16 אחוזים מכוח העבודה במשק. המוצרים העיקריים הם שמן קוקוס, קופרת קוקוס, מוצרי מזון, משקאות, מוצרי נפט, טקסטיל ונעליים. בפיליפינים משאבי טבע שונים, כמו נחושת, זהב וברזל, אבל אלה תורמים רק חלק קטן מהתוצר הלאומי הגולמי. מקור הכנסות נוסף וחשוב יותר הוא כספים ששולחים אזרחי הפיליפינים העובדים מחוץ למדינה. גאוגרפיה הפיליפינים היא מדינת איים במערב האוקיינוס השקט. כלולים בה כ־7,107 איים מתוכם רק 800 מאוכלסים. הגדולים באיים הם לוזון (108,612 קמ"ר), מינדנאו (98,681 קמ"ר), נגרוס (13,328 קמ"ר), סאמאר (13,080 קמ"ר), פלאוואן (12,189 קמ"ר), פאנאי (12,011 קמ"ר) ומינדורו (10,572 קמ"ר). כמעט בכל אחד מהאיים הללו עובר רכס הררי המתנשא לגובה של עד 2,000 מטר או יותר. הגבוה בהרים הוא אפו, באי מינדנאו (2,954 מטר מעל פני הים). הארוך בנהרות הוא קגאיאן (505 ק"מ) הנמצא באי לוזון. הארכיפלג ממוקם על טבעת האש המקיפה את האוקיינוס השקט, בהתאם לכך התפרצויות וולקניות הן דבר שכיח באזור, ומתווספות לשאר פגעי טבע רבים שהמדינה סובלת מהם כגון רעידות אדמה, טייפונים, מונסונים, שיטפונות ומפולות בוץ. יש גאולוגים שסוברים שהאיים נוצרו בהתפרצויות געשיות, אך הסברה הרווחת בימינו גורסת שבעבר היוו האיים חלק מגשר יבשתי שחיבר בין סין לאוסטרליה דרך אינדונזיה, בורנאו ופפואה גינאה החדשה. דמוגרפיה הפיליפינים היא אחת המדינות המאוכלסות בעולם, ואוכלוסייתה ב-2024 מונה כ-119 מיליון נפש. בנוסף, הריבוי הטבעי בפיליפינים גבוה מאוד ביחס למערב והוא בין הגבוהים באסיה – 1.8% (2006). האוכלוסייה גדלה פי 11 מאז 1903, גידול מהיר משל שכנותיה (אוכלוסיית אינדונזיה גדלה פי חמישה באותה תקופה). כשני שלישים מן האוכלוסייה מתגוררים באי לוזון, ולמעלה מ־15 מיליון בעיר הבירה מנילה, שהיא הכרך הצפוף ביותר בעולם. שיעור ידיעת קרוא וכתוב באוכלוסייה הבוגרת הוערך ב־2002 ב־92.6%. כ־10 מיליון פיליפינים (עשרה אחוז מהאוכלוסייה) חיים מחוץ לארצם, חלקם כאזרחים וחלקם כתושבים זמניים. קהילות פיליפיניות מצויות במזרח אסיה, בעיקר במלזיה ויפן, במזרח התיכון, בעיקר בסעודיה, ובמערב, בעיקר בארצות הברית שבה חיים כ־2.9 מיליון תושבים ממוצא פיליפיני. גם בישראל ישנם כמה רבבות פיליפינים, העובדים בעיקר בתחום הסיעוד. הרכב אתני שמאל\|ממוזער\|250px\|צעירה בת למיעוט האַטי הזעיר, מצאצאי האוכלוסייה המקורית של הפיליפינים מרבית התושבים הם צאצאים לקבוצות אוסטרונזיות שהגיעו לאזור בשורת גלי הגירה לפני למעלה מאלף שנה מטאיוואן, וקיימת קרבה גנטית בינם לבין האמי שבטאיוואן. הם מתחלקים לחמש קבוצות אתנו־לשוניות עיקריות, שהגדולה בהם, הטאגאלוג, נמנית בכ־28.1% מכלל האוכלוסייה. מספרם של צאצאי האוכלוסייה המקורית של האיים, המכונים "נגריטוס" וכוללים את בני אַטי ובני אָאֵטה, מוערך כיום ב־30,000 איש בלבד. סינים החלו להגר לפיליפינים עוד לפני השלטון הספרדי. הם מונים כיום כשני אחוזים מן האוכלוסייה, ומהווים את הקבוצה הלא־אוסטרונזית הגדולה ביותר. מיעוטים נוספים, מסודרים לפי גודלם, הם האמריקנים, יפנים, בריטים, אוסטרלים, אירופים אחרים (בפרט ספרדים), קוריאנים ובני עמים דרום-מזרח אסייתים. נישואי־תערובת התקיימו במשך השנים בין מהגרים, מקומיים ושליטים קולוניאליים, וחלק ניכר מהאוכלוסייה הם מסטיסים – צאצאים של אוסטרונזים ושל אירופים (בעיקר ספרדים), יפנים או סינים. שפות ברפובליקת הפיליפינים דוברים ביותר מ־170 שפות, רובן שייכות לקבוצת השפות המלאיות-פולינזיות מערביות. משנת 1939 החלה הממשלה לעודד שימוש בשפה רשמית אחת, פיליפינית (המבוססת על שפת טאגאלוג), כדי לחזק את האחדות הלאומית. פיליפינית נלמדת בכל בתי הספר ומשמשת רבות כשפה שנייה לאוכלוסייה בה ריבוי השפות גדול. השפה הרשמית השנייה היא אנגלית ונעשה בה שימוש רב בחינוך, בממשל ובמסחר. דת הדת הרווחת בפיליפינים היא הנצרות, ובעיקר הנצרות הקתולית. על־פי סקר משנת 2000, כ־81% מן האוכלוסייה משתייכים לכנסייה הקתולית, עוד כ־10% משתייכים לכנסיות פרוטסטנטיות שונות, בעיקר אוונגליסטים, או לשתי כנסיות פיליפיניות לאומיות: הכנסייה העצמאית הפיליפינית (הכנסייה האגילפיאנית, על-שם מייסדה), הקרובה ברוחה לקתוליות. כנסיית המשיח, כנסייה פיליפינית הקרובה ברוחה לאוונגליזם, אך בניגוד לרוב זרמי הנצרות דוחה את האמונה בשילוש הקדוש ואף בטבעו האלוהי של ישו. כ־5% מן האוכלוסייה הם מוסלמים סונים, בעיקר במינדנאו ובארכיפלג סולו. מינדנאו היא מוקד של מתיחות בין המוסלמים לנוצרים ולשלטונות. עוד כ־4% מהאוכלוסייה, רובם בני מיעוטים אתניים, משתייכים לדתות אחרות – בודהיזם, הינדואיזם או אנימיזם, או שהם חסרי דת. הקהילה היהודית מונה פחות מ־500 איש. יהדות הפיליפינים יהודים התיישבו באיים החל מהמאה ה־16. כיום יש באיים הפיליפינים קהילה יהודית קטנה בת כ-200 משפחות, אשר מוצאה מכל העולם: ארצות הברית, בריטניה, קנדה, צרפת, ארגנטינה וגם מישראל. רובם אנשי עסקים אשר גרים בבירת האי מנילה מסיבות עסקיות. רק מעטים מיהודי האי הם בני משפחות מדורות קודמים. קישורים חיצוניים עמית עוז, על קהילת הפיליפינים בישראל הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:מדינות איים קטגוריה:אסיה: מושבות ספרדיות לשעבר קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית קטגוריה:טריטוריות שנרכשו קטגוריה:מדינות החברות באיגוד מדינות דרום-מזרח אסיה קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1898 קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1946	2024-09-02T14:29:43
ההגנה הסיציליאנית	REDIRECT הגנה_סיציליאנית	2015-09-26T11:03:43
ההגנה הצרפתית	REDIRECT הגנה_צרפתית	2015-09-26T11:03:44
פיליפינים	REDIRECT הפיליפינים	2003-12-16T19:57:16
אוניברסיטה	ממוזער\|250px\|אלמה מאטר, האנשה של אוניברסיטה אוּנִיבֶרְסִיטָה (מלטינית: Universitas) היא מוסד להשכלה גבוהה ולמחקר המעניק תארים אקדמיים. מקור השם המילה הלטינית universitas מפורשת כגילדה או אגודה המוכרת בחוק כבעלת "אישיות משפטית". המונח אוניברסיטס הוא חלק מהמונח "universitas magistrorum et scholarium" (קהילת המורים והחוקרים) ובמהלך ימי הביניים המאוחרים, במערב ומרכז אירופה, קוצר המונח למילה הראשונה, כלומר universitas. היסטוריה ראשית האוניברסיטאות האקדמיה היוונית, שנוסדה ב-387 לפנה"ס, נחשבת לאוניברסיטה הראשונה. את אוניברסיטה זו ייסד הפילוסוף היווני אפלטון ליד אתונה. באוניברסיטה זו לימדו בעיקר פילוסופיה, מתמטיקה וספורט. האוניברסיטה הוותיקה ביותר שפועלת עד היום היא אוניברסיטת אל-קרוויין בפאס במרוקו שהוקמה בשנת 859. האוניברסיטה האסיאתית החשובה ביותר הייתה נלנדה בהודו. באוניברסיטה זו למד הפילוסוף הבודהיסט נגרג'ונה. התקיימו מוסדות דומים בעולם המוסלמי, בעיקר בקהיר. אוניברסיטאות בימי הביניים האוניברסיטאות האירופיות הראשונות נוסדו בימי הביניים. במאה ה־10 הוקם בעיר סלרנו בית ספר לרפואה, במאה ה־12 הוקם בבולוניה בית ספר למשפטים שהתפתח לאוניברסיטת בולוניה, ובפריז נפתח בית ספר לתאולוגיה ופילוסופיה. הכנסייה זיהתה את האוניברסיטאות כמאגר של אנשים מוכשרים האמונים על פרשנות טקסטים, ואלו היו תחת חסות הכנסייה ונתונים למרותה. מרבית האוניברסיטאות התפתחו מבתי ספר שהתקיימו ליד מנזרים וכנסיות. כאשר בתי ספר אלו כבר לא יכלו לספק את צורכי האוכלוסייה שגדלה כתוצאה מהתפתחות הערים ולנוכח הדרישה לרכוש ידע והשכלה גבוהה, התפתחה האוניברסיטה. התפתחותן של האוניברסיטאות האירופיות הייתה דומה לזו של הגילדות המקצועיות. ברוב המקרים, במקום שכבר קיים היה מרכז לימודי, קיבל זה "כתב זכויות". דרך נוספת להתפתחות האוניברסיטאות הייתה על ידי הגירה של סטודנטים ומרצים מאוניברסיטה קיימת (כך למשל נוסדו אוניברסיטת קיימברידג' ואוניברסיטת לייפציג). האוניברסיטה באירופה בימי הביניים נחשבה מוסד כנסייתי (הסטודנטים נהגו להתהלך בלבוש ובתספורת האופיינים לכמורה, ואף היו מחויבים לשמור על חיי רווקות). העובדה שהאוניברסיטה הייתה מוסד כנסייתי הביאה לכך שהיו בה סממנים אחידים - שפת ההוראה הייתה לטינית, התארים שהוענקו היו אחידים וכך גם מסלול הלימודים. למרות ההכרה באוניברסיטה כמוסד כנסייתי נאלצו האוניברסיטאות לנהל מאבקים להשגת אוטונומיה ומניעת התערבות השלטון המקומי שביקש לשלוט בארגון הפנימי של האוניברסיטה, מינויי המורים ושאר נהלים פנימיים. מאבקן של האוניברסיטאות הוביל, בסופו של דבר, להשגת האוטונומיה המבוקשת - היו לאוניברסיטה שוטרים משלה, והיא זכתה לפטור מתשלום המיסים העירוניים (כמו הכנסייה). אוניברסיטת נאפולי, שנוסדה על ידי הקיסר פרידריך השני בשנת 1224, הייתה הראשונה שהוקמה בחסותה של אימפריה, ואילו אוניברסיטת טולוז, שנוסדה על ידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי בשנת 1229, הייתה הראשונה שהוקמה על ידי צו האפיפיור. אוניברסיטאות אלו היו חופשיות לשלוט בעצמן, בתנאי שלא הפיצו רעיונות שנחשבו לאתאיזם או כפירה. מהמאה ה-13 ואילך הוקמו אוניברסיטאות רבות מהערים העיקריות באירופה. למשך המשך ימי הביניים ועד לסוף המאה ה-18 נבנו ברוב האוניברסיטאות במערב תוכניות לימודים שהתבססו על "שבע האמנויות החופשיות" (Artes Liberales): הטריוויום - האמנויות המכינות של הדקדוק, הלוגיקה והרטוריקה, כמו גם את הקואדריוויום: אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה. בשלב זה תלמידי האוניברסיטה היו גברים בלבד. העת החדשה הרפורמציה הפרוטסטנטית שהתרחשה באירופה במאה ה-16, והקונטרה-רפורמציה שקמה מולה, השפיעו על עולם ההשכלה הגבוהה. במקומות שונים באירופה נפתחו אוניברסיטאות פרוטסטנטיות, ואוניברסיטאות אחרות חידדו את זהותן כאוניברסיטאות קתוליות. מאבקי זהות ואינטרסים גרמו להתמקדות בתכני דת בשני הזרמים הללו, בניסיון של כל זרם להראות לתלמידיו את צדקתו, וכך קרה שמוסדות רבים וחשובים להשכלה גבוהה לא מינפו תגליות ורעיונות חדשים לכדי השכלה. האוניברסיטה המודרנית הראשונה באירופה הייתה אוניברסיטת האלה, שנוסדה כמרכז לותרני בשנת 1694. מוסד זה היה אחד הראשונים שנטש את האורתודוקסיה הדתית מכל סוג שהוא לטובת חקירה אינטלקטואלית רציונלית ואובייקטיבית, והיה הראשון שבו המרצים הרצו בגרמנית - כלומר, בשפה מקומית - ולא בלטינית. חידושיה של אוניברסיטת האלה אומצו על ידי אוניברסיטת גטינגן שנוסדה בשנת 1737, ובהמשך אומצו על ידי רוב האוניברסיטאות בגרמניה ואוניברסיטאות רבות בארצות הברית. ממוזער\|250px\|אוניברסיטת לייפציג במאה ה-19 במאות ה-18 וה-19 איבדה הדת בהדרגה את מקומה ככוח הדומיננטי בהשפעה על הלך הכוח של האוניברסיטאות, ואת מקומה תפסו רעיונות של השכלה ומחקר אמפירי. מגמות אלה זוהו במיוחד עם אוניברסיטת ברלין, שנוסדה בשנת 1809, ובה הניסויים במעבדות החליפו את ההשערות הפילוסופיות; תורות תאולוגיות, עקרונות פילוסופיים ודעות רווחות מימי קדם נבדקו בקפדנות ובאובייקטיביות; סטנדרטים חלוציים של חופש אקדמי החלו להפוך לעקרונות מנחים. המודל הגרמני של האוניברסיטה כמכלול של בתי ספר לתארים מתקדמים, המבצעים מחקר מתקדם וניסויים אמפיריים, היה בעל השפעה עולמית. השינוי התפיסתי הרחב של האוניברסיטאות שינה מהותית את תוכני הלימוד. מדעים כמו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה והנדסה החליפו רעיונות תאולוגים בתוכנית הלימודים; למידה של שפות וספרויות מודרניות מגוונות החליפה במקרים רבים את הלמידה המסורתית של השפה הלטינית; ועד ראשית המאה ה-20 נלמדו גם הדיסציפלינות החדשות יותר של כלכלה, מדע המדינה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. במאה ה-19 וה-20 הקימו האימפריה הבריטית והצרפתית אוניברסיטאות רבות בקולוניות שלהן באסיה ובאפריקה. באמצע המאה ה-20 קיבלו מדינות רבות עצמאות מהשליטה האימפריאלית. רוב המדינות העצמאיות הצעירות הרחיבו את מערכת האוניברסיטאות שלהן על פי מודלים אירופיים ואמריקנים, לעיתים קרובות בסיוע טכני וכלכלי של השליטים הקולוניאליים לשעבר, או בעזרת סוכנויות בינלאומיות דוגמת הבנק העולמי. אוניברסיטאות ביפן, סין ורוסיה התפתחו גם הן עד סוף המאה ה-19 בעקבות לחצים למודרניזציה. על אף שנשים יכלו ללמוד באוניברסיטאות רבות במערב, נחשבו מוסדות אלו עד לאמצע המאה ה-20 כמקום המתאים בעיקר לגברים. בעקבות המהפכה הפמיניסטית ההדרגתית במערב במאה ה-20, במחצית השנייה של המאה החלו הנשים לקבל לגיטימיות הולכת וגדלה לפיתוח קריירה אקדמית. מבנה האוניברסיטה שמאל\|ממוזער\|250px\|אולם הכינוסים הראשי של אוניברסיטת היידלברג, האוניברסיטה העתיקה בגרמניה האוניברסיטה מספקת שני סוגי חינוך: חינוך שלישוני (תואר בוגר אוניברסיטה, המכונה "תואר ראשון") וחינוך רביעוני (תואר מוסמך אוניברסיטה - "תואר שני" - ותואר דוקטור - "תואר שלישי"). מבחינת תלותן במדינה, נהוג לחלק את האוניברסיטאות לשלושה סוגים: הדגם האנגלי – בו האוניברסיטה בלתי-תלויה במדינה. הדגם הצרפתי – בו האוניברסיטה נמצאת בבעלות המדינה והיא עושה בה כבשלה. הדגם הגרמני – בו האוניברסיטה נעזרת במדינה אך היא שומרת על מידה רבה של עצמאות בכל הנוגע לחופש האקדמי של תחומי המחקר, דרכי ההוראה והלימוד. שמאל\|ממוזער\|250px\|אחד מהבניינים הרבים המרכיבים את אוניברסיטת אוקספורד, האוניברסיטה העתיקה בבריטניה בבריטניה, אוניברסיטה נוסדת על ידי המוסד המלכותי באמצעות צ'רטר מלכותי. רק מוסדות בעלי צ'רטר כזה יכולים להעניק תארים מכל סוג שהוא. לרוב, אוניברסיטה מורכבת ממספר פקולטות, בתי ספר ומכונים אשר מחולקים לפי חוגים שונים (כגון: חוג למדעי המחשב, לספרות, לכלכלה, למתמטיקה, לכימיה וכך הלאה). בראש החוג עומדים פרופסורים, תחתם מלמדים מרצים בעלי תוארי דוקטור או פרופסורים אחרים, ותחתם נמצאים עוזרי המחקר והמנהלה. אוניברסיטאות גדולות במיוחד לפעמים נקראות מולטיברסיטה. אופי הלימודים באוניברסיטה שמאל\|ממוזער\|250px\|אוניברסיטה בלאפנראנטה, פינלנד שמאל\|ממוזער\|250px\|הרצאה במתמטיקה באוניברסיטה הטכנולוגית של הלסינקי, פינלנד על הסטודנט באוניברסיטה לעמוד בהתחייבויות רבות, בדומה למצב בבית הספר: כתיבת עבודות, שיעורי בית, נוכחות חובה ובחינות. ההבדל, אם כן, מתבטא בעובדה שבאוניברסיטה על הסטודנט עצמו להיות אחראי לנושאים הללו ולעמידתו בהתחייבויות. כך גם מערכת השעות הגמישה ולמידה רק בחלק מימות השבוע ברוב המקרים שונה מהלימודים בבתי הספר. מבנה הלימודים הלימודים באוניברסיטה מתבצעים דרך קורסים אוניברסיטאיים. ישנן ארבע צורות שונות של קורסים: שיעורים (או: הרצאות) - בשיעור נלמד החומר התאורטי על ידי המרצה. בחלק מהשיעורים באוניברסיטה אין חובת נוכחות, ועל אחריותו של הסטודנט לדעת את החומר הנלמד בשיעור. מספר מרצים מכינים מערכי שיעור הנגישים לסטודנטים (בצורת חוברות מודפסות או כמצגות באינטרנט, למשל), והעוזרים במקרה של היעדרות. במספר מקצועות קיימת חובת נוכחות. לעיתים מוגדר אחוז מסוים מהשיעורים שבהם על הסטודנט חובה להיות נוכח; במקרים אחרים קיימת חובת נוכחות תמידית, עם אפשרות להיעדרות משיעור אחד או שניים. תרגילים/ תרגולים - בתרגול פותרים הסטודנטים בכיתה שאלות ובעיות בנושא החומר התאורטי. או שמציגים את החומר התאורטי מזווית אחרת (בעיקר בפקולטות ההומניות) התרגול נעשה בדרך כלל על ידי סטודנטים מצטיינים לתואר שני או על ידי דוקטורנטים. עבודות מעשיות - עבודה מעשית היא חלק בלתי נפרד מהלימודים בעיקר במדעים המדוייקים ובתארים מכווני מקצוע. כך למשל סטודנטים לפיזיקה, כימיה וביולוגיה, מבלים חלק ניכר מזמנם במעבדה; סטודנטים לחינוך מתנסים בהוראה בבתי ספר, סטודנטים לרפואה מקדישים חלק ניכר מלימודיהם בהתמחות בבתי חולים אוניברסיטאיים, ולסטודנטים לארכאולוגיה וגאולוגיה יש קורסים שלמים של מחקר בשטח. חלק מהעבודה המעשית מתבצע באופן שוטף, כמו במקרה של הסטודנטים למדעים, אשר נדרשים לבצע ניסויים במעבדה במשך מספר שעות בכל שבוע, וחלק באופן ייחודי - סמסטר המוקדש כל כולו לעבודה מעשית, בדרך כלל מחוץ לתחומי האוניברסיטה. גם אם העבודה המעשית מתבצעת בחברה פרטית או במכון או מוסד אשר אינו קשור לאוניברסיטה, הרי שהעבודה נחשבת ללימודים ככל דבר, ועל הסטודנט להגיש עבודות ולהיבחן בנושא העבודה המעשית. סמינרים - "סמינר" הוא שיעור מיוחד ובעל אופי אינטראקטיבי (בהשוואה להרצאה פרונטלית) אשר נועד להקנות לסטודנטים מבט רחב ומעודכן על נושאי המחקר בתחום שאותו בחרו ללמוד. לסמינר מוזמנים לעיתים מרצים אורחים אשר מציגים בפני הסטודנטים את עבודתם. לעיתים דנים הסטודנטים במסגרת הסמינר במאמרים מכתבי עת, בספרים הקשורים לתחום לימודיהם ובאירועים אקטואליים והיסטוריים. לעיתים, בסופו של הסמינר יכולים הסטודנטים להגיש "עבודת סמינר", שהיא לרוב באורך של בין 20 ל-40 עמודים, שבה מציג הסטודנט עבודת מחקר שעשה. לעיתים בעל רכיב מעשי, על אחד מנושאי הסמינר. קבלה ללימודים באוניברסיטה שמאל\|ממוזער\|250px\|תעודת דוקטור מאוניברסיטת פראג, 1905 ממוזער\|שמאל\|190px\|סטודנטים בטקס קבלת התואר. נהוג לחבוש בטקס זה כובע מיוחד המיועד לבוגרי האוניברסיטה. תנאי קבלה משנה לשנה עולה מספר הסטודנטים באוניברסיטאות השונות, כמו גם מספר האוניברסיטאות. עליה זאת נובעת מכמה סיבות: ראשית, כיוון שהתואר מקנה לבעליו שכר או מעמד חברתי טוב יותר. שנית, כיוון שהמדינה עצמה מעוניינת ברמת השכלה גבוהה לאזרחיה, שהרי יש קשר ברור בין השכלה גבוהה לחוסן כלכלי ומדיני של המדינה. למרות זאת, ברוב מדינות העולם הביקוש למקומות לימוד גדול בהרבה מההיצע. לפיכך האוניברסיטאות מפעילות מנגנון סבוך של קריטריונים לסינון המועמדים. על-פי רוב, נתוני הקבלה הנדרשים ממועמדים לתחום לימודים מסוים אינם נקבעים בהתאם לאופי הלימודים באותו חוג, אלא בהתאם להיצע ולביקוש באותו מוסד לימודים. לדוגמה, נתוני הקבלה ללימודי פסיכולוגיה ברבים ממוסדות הלימוד יהיו לרוב גבוהים מנתוני הקבלה הנדרשים ללימודים בחוג למתמטיקה. זאת מכיוון שלימודי הפסיכולוגיה זוכים לביקוש רב יותר, בעוד מספר המקומות הפיזיים בחדרי הלימוד הוא מוגבל. על אדם המעוניין ללמוד באוניברסיטה להגיש מועמדות. בדרך כלל נסגרת ההרשמה מספר חודשים לפני תחילת הלימודים, כדי לאפשר לאוניברסיטה למיין את המועמדים ולסננם. המועמד נדרש לבחור מספר תחומים (בדרך כלל שלושה) אותם הוא מעוניין ללמוד, ולסדרם לפי עדיפות. אם לא ניתן לקבל את המועמד ללימודים בנושא המועדף עליו, ייתכן שניתן יהיה לקבלו לאחת מהאפשרויות האחרות שציין בטופס ההרשמה. לטופס ההרשמה ללימודים נדרש המועמד לצרף מסמכים רבים המעידים על השכלתו הקודמת: תעודת בגרות, ציוני בחינות, תארים אקדמאיים קודמים וכדומה. האוניברסיטה עשויה לדחות את המועמד, לקבלו ללא תנאי, או לקבלו בתנאי שיעמוד בדרישות נוספות. דרישות אלו עשויות להיות, למשל, בחינת כניסה בנושא הלימודים (בניגוד לבחינה הפסיכומטרית, אותה נדרשים רוב המועמדים בישראל לעבור), או ראיון אישי. אוניברסיטאות מסוימות מקנות משקל רב לבחירה אישית של המועמד על סמך אישיותו, המוטיבציה שלו, פעילותו בעבר וכדומה; אוניברסיטאות אחרות מעדיפות להתייחס לנתונים היבשים (ציונים, בעיקר) בלבד. מועמד שהוחלט לקבלו לאוניברסיטה מקבל מכתב קבלה. מימון הלימודים בחלק מהאוניברסיטאות, מלבד אלו אשר נמצאות במדינות רווחה או במדינות אשר מממנות את הלימוד לתלמידיהן (כך, לדוגמה, היה המצב במדינות ברית המועצות הקומוניסטית, וכן המצב בימינו ברוב אוניברסיטאות גרמניה), על הסטודנטים לשלם שכר לימוד אקדמי אם ברצונם להיכנס ללימודים באוניברסיטה; נושא שכר הלימוד, כמותו וכדאיותו שנויה במחלוקת, וישנם פתרונות בשביל סטודנטים אשר אינם יכולים לשלם את שכר הלימוד; אחד הפתרונות הללו היא המלגה, השתתפות של תורמים, האוניברסיטה עצמה או לעיתים מוסד ממשלתי כלשהו במימון שכר הלימוד, אשר ניתנת לעיתים לסטודנטים מוכשרים במיוחד או כאלה שאין ביכולתם לממן את לימודיהם לבדם. בישראל, שכר הלימוד בישראל מהווה רק 16% ממימון האוניברסיטאות. 70% מהמימון מגיע מהמדינה והשאר מתרומות. אוניברסיטאות בישראל 260px\|ממוזער\|ספריית משפטים בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית הכרה בפעילות והרשאה להענקת תארים על ידי מוסד אקדמי ניתנת על ידי המועצה להשכלה גבוהה. בישראל תשע אוניברסיטאות המעניקות תוארי בוגר, מוסמך ודוקטור. הגדולה שבהן היא אוניברסיטת תל אביב. שאר האוניברסיטאות הן האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בבאר שבע, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת אריאל בשומרון, הטכניון בחיפה, אוניברסיטת רייכמן, ו-מכון ויצמן למדע, המתמקד במחקר ומעניק תארים מתקדמים בלבד. ב-1976 הצטרפה אליהן האוניברסיטה הפתוחה, אשר פועלת בשיטת הלמידה מרחוק. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:אקדמיה קטגוריה:ארגוני חינוך קטגוריה:מוסדות לימוד ומחקר	2024-10-06T01:08:59
וילהלם שיל	REDIRECT קרל וילהלם שלה	2004-06-23T06:38:56
וייטנאם	הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם (בווייטנאמית: Cộng hoà xã hội chủ nghĩa Việt Nam) היא מדינה בדרום-מזרח אסיה אשר גובלת ברפובליקה העממית של סין בצפון, בלאוס ובקמבודיה במערב, ובמפרץ טונקין במזרח ובדרום. הרפובליקה במתכונתה הנוכחית קיימת משנת 1976, לאחר תום מלחמת וייטנאם וכיבושה של דרום וייטנאם על ידי צפון וייטנאם. היסטוריה וייטנאם הייתה מאוכלסת עוד בתקופת האבן הקדומה. אתרים ארכאולוגיים במחוז ת'אן הואה מוכיחים קיום של בני אדם באזור לפני כמה אלפי שנים. ארכאולוגים מקשרים את תחילת הציוויליזציה הווייטנאמית לסוף תקופת האבן החדשה ולתחילת תקופת הברונזה. יש עדויות לקיומה של תרבות קדומה בין השנים 2000 לפנה"ס ל-1400 לפנה"ס. גידול האורז והשימוש בברונזה הגיעו לווייטנאם בסביבות 1200 לפנה"ס. כלי ברונזה רבים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות מראים השפעה של אזור דרום-מזרח אסיה בתרבות המקומית באותן שנים. בצפון וייטנאם נמצאו הרבה מכרות נחושת קטנים עתיקים. בשנת 111 לפנה"ס נכבשה אן-וייט על ידי הסינים והפכה למחוז בממלכה. בעקבות כך נערכו מדי פעם מרידות בשלטון הסיני, ביניהן המרד של האחיות צ'ונג, בעקבותיו הפכה אן-וייט לעצמאית למשך כשלוש שנים (בשנים 40–43 לספירה, לערך). בשנת 679 שונה שם המחוז לאן-נאם. בסוף המאה ה-11 התרחשה מלחמה הסינו-ווייטנאמית בה צבא שושלת סונג הסינית הגיע כמעט עד לעיר הבירה האנוי אך נהדף לבסוף. עד למלחמת העולם השנייה הייתה וייטנאם, יחד עם קמבודיה ולאוס, חלק מקולוניה צרפתית שנקראה הודו-סין. במהלך המלחמה נכבשה הודו-סין על ידי האימפריה היפנית. כשזו הובסה חזרה השליטה בהודו-סין לצרפת, אלא שהפעם המציאות הייתה שונה. בזמן הכיבוש היפני התארגנה מחתרת קומוניסטית, "וייט מין" בראשות הו צ'י מין, שהכריז עם סיום המלחמה על הקמת רפובליקת וייטנאם ובירתה האנוי שבצפון הארץ. הקיסר ה-13 והאחרון של שושלת נגויין, באו דאי (Bảo Đại) ויתר ב-1945 בטקס שנערך בהואה בארמון נו מון על תפקידו כשליט לטובת ממשלה קומוניסטית שהוקמה בצפון. הצרפתים לעומת זאת לא הכירו במדינה החדשה ואל שלטונם התנגד הו צ'י מין. לכן ב-1950 תחת השפעתה החזקה של ברית המועצות, החל מאבק בין הצרפתים לבין הווייט מין. ימין\|ממוזער\|200px\| המאבק הפך למלחמה (מלחמת הודו-סין הראשונה) כאשר הצרפתים השקיעו את כוחם בהגנה על אחד השרידים האחרונים של האימפריה הצרפתית. ב-1954 הצליח הווייט מין להביס את הצרפתים בקרב דיין ביין פו ואילץ אותם להעניק עצמאות למדינות הודו-סין. בקיץ 1954, בוועידת ז'נבה הגיעו נציגי המערב, ברית המועצות, סין ווייטנאם לידי הסכם קו הרוחב 17, שחילק את וייטנאם לשתי מדינות: צפון וייטנאם ודרום וייטנאם. כל אלה שרצו לעזוב את צפון וייטנאם ולהגר דרומה יכלו לעשות זאת. מאות אלפי וייטנאמים קתולים היגרו דרומה בעוד האופי הקומוניסטי בצפון התחזק. המשטר בדרום וייטנאם התרכז סביב אישיותו הדומיננטית של נו דין דיים, שניהל משטר אוטוריטרי, מושחת ונפוטיסטי, דיכא בכח את מתנגדיו וסירב לערוך רפורמות בשלטונו. בדרום החלו להתפתח ארגוני גרילה נגד דיים הידועים בשם "וייטקונג", שהחלו לתקוף את כוחות הממשלה. האופוזיציה למשטרו של דיים התגברה, ובנובמבר 1963 אירעה הפיכה צבאית ודיים נרצח. במקביל, החל מסוף שנות ה-50 החלה מעורבות של ארצות הברית בווייטנאם, מעורבות שהלכה וגברה במהלך שנות ה-60. מ-1965 הפכה מלחמת וייטנאם, שהחלה עוד ב-1959, למאבק כולל בין צפון וייטנאם והווייטקונג לבין האמריקנים. לאחר שנים ארוכות של קרבות עקובים מדם, החל הנרי קיסינג'ר, שר החוץ של ארצות הברית, במגעים חשאיים עם נציגי צפון וייטנאם, וב-1973 נחתם הסכם להוצאת הכוחות האמריקניים מווייטנאם. ב-29 במרץ 1973 עזבו אותה אחרוני האמריקנים. עם סיומה של המלחמה, השתלטה צפון וייטנאם על דרום וייטנאם. ב-30 באפריל 1975 נכבשה בירת הדרום סייגון והושלמה ההשתלטות. ב-2 ביולי 1976 אוחדו שתי המדינות רשמית למדינה אחת. פליטים רבים, שחששו משלטון הצפון, נמלטו מהמדינה. מאות אלפים אחרים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם ארצות הברית, הוגלו למחנות לחינוך מחדש בהם עברו עינויים, עבודת פרך, ורבים איבדו את חייהם. בתחילת שנות ה־80 וייטנאם הייתה בצמיחה כלכלית שלילית וצניחה בתל"ג לרמה של פחות מ־200 דולר לאדם. כאשר סין – השכנה הקומוניסטית – החלה לפתוח את כלכלתה אל המערב, וייטנאם ראתה בכך הצדקה לפעולה דומה ובשנת 1986 חוקקה מספר חוקים שעודדו השקעות זרות במדינה, וההשקעות החלו להגיע בשנים שלאחר מכן. לאחר המלחמה, נשענה וייטנאם על הסיוע הכלכלי והצבאי של ברית המועצות, עד לקריסתה בשנת 1991. ב-1978 פלשה וייטנאם לקמבודיה שכנתה, עקב רציחתם של אלפי וייטנאמים גולים על ידי ה"קמר רוז" והטרור שהטיל משטרו של פול פוט, שגרם להצפת וייטנאם בפליטים קמבודים. המדינה שאך זה יצאה מ-30 שנות מלחמה עקובות מדם שעלו לה במיליוני הרוגים, כעת התבוססה בעצמה במערכה ממושכת בקמבודיה שעלתה לה בכ-50,000 חללים. הדמיון הרב של ההתבוססות הארוכה הזאת להתבוססות הארוכה של ארצות הברית בווייטנאם העניק למערכה, אשר הסתיימה רק ב-1989, את הכינוי "וייטנאם של וייטנאם". באותן שנים ממש, סין אשר תמכה במשטר בקמבודיה, פלשה לצפון המדינה עם כ-90,000 חיילים וגרמה לעוד שורה של חללים ופליטים עד אשר וייטנאם הצליחה להדוף את צבאה. החל מ-1986, בעקבות מספר רפורמות פוליטיות וכלכליות שביצעה המפלגה השלטת, החלה המדינה לזכות להכרה בינלאומית מצד מרבית מדינות העולם, ומאז שנת 2000 כלכלתה צומחת בקצב מרשים. פוליטיקה ממוזער\|290px\|שמאל\|מרכז הכנסים הלאומי בווייטנאם שמאל\|ממוזער\|200px\|נערה מהקבוצה האתנית "ה'מונג" בווייטנאם קיים משטר חד-מפלגתי בהנהגת המפלגה הקרויה "הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם". חוקה חדשה התקבלה בשנת 1992, ותפסה את מקומה של זו שהייתה בשימוש משנת 1975. שלטונה המוחלט של המפלגה הקומוניסטית באספקטים של החברה, הממשלה והפוליטיקה - הוטמע מחדש עם כניסת החוקה לתוקף. רק למפלגות המאושרות על ידי המפלגה הקומוניסטית יש זכות להשתתף בבחירות. בין מפלגות אלה קיימת "חזית ארץ האבות הווייטנאמית", ואיגודי פועלים וסחר. אף על פי שבאופן רשמי דוגלת המדינה בסוציאליזם, חלק מעקרונות שיטת הממשל הזו נזנחו החל משנות ה-90. הנשיא הוא ראש המדינה ומפקד צבא וייטנאם. תפקידו במועצה הוא שר הביטחון והשר לביטחון פנים. ראש ממשלת וייטנאם הוא הממונה על הממשלה ומועצת השרים, בה מכהנים 3 סגנים שלו ועוד 26 שרים שונים. האספה הלאומית בווייטנאם היא הרשות המחוקקת והיא הגוף היחיד במדינה שזהו תפקידו. במועצה יושבים 498 חברים. היא ממונה גם על הרשות השופטת והרשות המבצעת במדינה. כל חברי מועצת השרים מגיעים מתוך האספה הלאומית. האספה ממונה גם על בית המשפט העליון, הערכאה הגבוהה ביותר במדינה לערעורים. תחתיו יש בתי משפט מחוזיים ובתי משפט מקומיים. בתי משפט צבאיים במדינה מחזיקים בסמכויות נרחבות למקרים בהם מדובר בביטחון הלאומי. כל חלקי הממשלה הווייטנאמית נשלטים על ידי המפלגה הקומוניסטית. הרוב המכריע של הבכירים בממשלה הם חברי המפלגה. מזכיר המפלגה הוא אחד האנשים החזקים ורבי ההשפעה במדינה בהיותו אחראי על הארגון הלאומי של המפלגה, מינויים מדיניים, וקביעת מדיניות המפלגה. במדינה פועלים מספר פעילים להגדלת חופש המידע וזכויות האדם. בעקבות פעילותה בתחום זה, פעילת זכויות האדם פאם דואן צ'אן נעצרה באוקטובר 2020, ונידונה ל-9 שנות מאסר. צבא "הצבא העממי של וייטנאם" הוא שמם של כל הכוחות המזוינים במדינה. מבנה הצבא שואב השראה מצבא השחרור העממי של הרפובליקה העממית של סין. הצבא מתחלק ביתר פירוט לכוחות היבשה (הכוללים כוחות עורף אסטרטגיים ומשמר גבולות), הצי העממי, חיל האוויר העממי ומשמר חופים. מאז הקמת המדינה תרם הצבא לכלכלת וייטנאם הן בתחום הביטחון והן כחלק מכוח העבודה במדינה. הצבא מסייע בתחומים נרחבים הכוללים: תעשייה, חקלאות, יערנות, דיג ואמצעי תקשורת. לפי ההערכות, משרתים בצבא כ-500,000 קצינים וחיילים. הממשלה גם מארגנת מיליציות מקומיות בפרובינציות וכוחות משטרה מקומיים. מעורבות הכוחות החמושים בחיי החברה במדינה הצטמצמה בהדרגה החל משנות ה-80. כלכלה רוב כלכלתה של וייטנאם מתבססת על חקלאות, אם כי רק רבע משטח המדינה ראוי לעיבוד. הגידול העיקרי במדינה הוא אורז. וייטנאם היא ממגדלות האורז החשובות והגדולות בעולם, ואף שהיא צריכה לדאוג לאוכלוסייתה הגדולה, נשארים לה עודפי אורז ליצוא. בנוסף, מגדלים במדינה גם עצי גומי, תירס, קני סוכר, פלפל, תה, קפה, טבק ובטטות. בערי הצפון, כמו האנוי והייפונג, יש תעשייה כבדה, המבוססת על מרבצי הפחם והברזל באזור. כמו כן בצפון נמצאים מרבצי מתכות אחרות, אך כרייתם נמצאת רק בתחילת דרכה. וייטנאם הייתה אחת המדינות העניות בעולם, מלחמת האזרחים הארוכה בין סוף שנות השישים עד שנות השבעים הכבידה לחלוטין על כלכלתה. היא הייתה נתונה לחרם של ארצות הברית עד שנת 1994. בשנת 1987 חל שינוי בכלכלה של וייטנאם כאשר פתחה את שעריה בפני תיירים. בשנת 2010 נאמד היקף התוצר המקומי גולמי של כלכלת וייטנאם בכ-104 מיליארד דולר, כאשר התוצר במונחי כוח קנייה נאמד בכ-275 מיליארד דולר. בשנים שקדמו למשבר העולמי, בין 2004–2007, צמחה וייטנאם בשיעור ריאלי שנתי ממוצע של למעלה מ-8%. בשנות המשבר (2008–2009) התמתנה הצמיחה בהשפעת הירידה החדה בהיקפי הסחר העולמי, לצמיחה של 6%, כאשר בשנים הבאות צפויה וייטנאם לשמור על גידול עקבי ויציב של קצת למעלה מ-7% צמיחה. יבוא הסחורות הכולל של וייטנאם הסתכם בשנת 2010 ב-79 מיליארד דולר, עלייה של 26% בהשוואה לשנה שעברה. בשנים הבאות צפוי גידול של 14% בהיקפי היבוא, מתון מעט יותר מזה שנרשם השנה ובשנים שקדמו למשבר העולמי (גידול ממוצע של 26% בין השנים 2004–2007) היקף הסחר בסחורות בשנה החולפת הסתכם בכ־150 מיליארד דולר, עלייה של כ־23% לעומת שנת 2009. יצוא הסחורות הסתכם בכ-71 מיליארד דולר, עלייה של 25% בהשוואה לשנה הקודמת. בשנים האחרונות מתמקד הסחר של וייטנאם בעיקר בייצוא של מוצרי טקסטיל, לבוש והנעלה, נפט גולמי, דגה ומוצרי דגה וציוד אלקטרוני, וייבוא של מכונות וציוד חשמלי, מוצרי אנרגיה ופלדה. מדינות היצוא העיקריות (על פי סדר חשיבות) הן ארצות הברית, האיחוד האירופאי, מדינות ה-ASEAN, יפן וסין כשמדינות הייבוא העיקריות הן סין, מדינות ה-ASEAN, דרום-קוריאה, יפן והאיחוד האירופאי. על פי נתוני 2022, סך כל היבוא של וייטנאם עומד על 359 מיליארד דולר והיצוא על 399 (מהם כ-30% מוצרי תקשורת ואלקטרוניקה), נתונים המעמידים את כלכלת וייטנאם במקום ה-20 בעולם. גאוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250px\|מפרץ הא לונג, אתר מורשת עולמית. את וייטנאם ניתן לחלק לשלוש יחידות גאוגרפיות מובחנות: דלתת הנהר האדום ורכס הפנסיפן (צפון וייטנאם). חוף ים סין הדרומי (מרכז וייטנאם). דלתת המקונג (דרום וייטנאם). דלתת המקונג מאופיינת בקרקעות סחף כבדות ופוריות. המקונג, אשר זורם מפסגות ההימלאיה לאורך למעלה מ-4,000 ק"מ הסיע במשך מיליוני שנים מיליוני קוב של סחף עשיר במינרלים. במרכז הדלתא הקדומה ממוקמת העיר הו צ'י מין סיטי. האזור מפורץ במאות פלגי מים וקילומטרים רבים של שדות אורז. דלתת הנהר האדום דומה במאפייניה הגאוגרפים לדלתת המקונג, אך קטנה בצורה משמעותית, כמו כן, מלבד הגיל הגאולוגי הצעיר של הדלתא, גם הנהר האדום שונה - הוא מקבל את מימיו ממרחק של פחות מ 2,000 ק"מ ויש לו תורם מרכזי בשם הנהר השחור. את אגן ההיקוות של שני הנהרות תוחמים רכסי הרים גבוהים ובהם הר פנסיפן - הגבוה ביותר בווייטנאם. האזור ההררי מאופיין במסלע וולקני מותמר ובאזורים הקשים לגישה ושלא נפגעו מהפצצות ארצות הברית, ניתן עדיין למצוא יערות מפותחים. פרובינציות בווייטנאם יש 59 פרובינציות. כמו כן יש בה 5 רשויות מקומיות בשלטון מרכזי הנמצאות באותו דרג ניהולי כמו הפרובינציות. הפרובינציות מתחלקות לרשויות מקומיות פרובינציאליות, מרכזי ערים ומחוזות. הדרג הבא בסולם הוא ערים. הרשויות המקומיות בעלות השלטון המרכזי מתחלקות למחוזות מנהליים ולמחוזות. דמוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250px\|סבתא, בת ונכד משבט בלאק מונג, אחד מהשבטים החיים בצפון וייטנאם. ביום ראשון יום שוק בעיר סאפה בצפון וייטנאם על גבול סין שמאל\|ממוזער\|250px\|ילדים בצפון וייטנאם בווייטנאם חיים 54 מיעוטים אתניים. הקבוצה האתנית העיקרית במדינה היא וייט המהווה 86.2% מהאוכלוסייה (לפי מפקד האוכלוסין ב-1999). קבוצות אתניות משמעותיות אחרות במדינה מורכבות משבט-על המונג, המונה את השבטים פלואר מונג, רד מונג, בלאק מונג, וואיט מונג. שבט-על טאי המונה את השבטים בלק טאי, וואיט טאי ושבטים שונים מקבוצת המון-קמר, שבטים ממוצא סיני ושבטים טיבטים אשר היגרו לווייטנאם רק במאות האחרונות. השפה המדוברת היא וייטנאמית והכתיב המקובל היום הוא כתיב לטיני. בהיסטוריה המוקדמת הכתיב הסיני היה בשימוש. במאה ה-13 פותח כתיב מקומי, צ'ו נומ, שהיה בשימוש במשך יותר מ-300 שנים. בזמן השלטון הצרפתי בווייטנאם פותח כתיב לטיני לשפה המקומית במהלך המאה ה-17. עם הטמעת הכתיב הלטיני הגיעה האוריינות להמונים. נכון לשנת 2004 94% מהתושבים במדינה יודעים קרוא וכתוב. הצרפתית נמצאת עדיין בשימוש אצל התושבים המבוגרים יותר במדינה כשפה שנייה, אך היא מאבדת את הפופולריות שלה בקצב מהיר. על פי סטטיסטיקות משנת 2014 80% מתושבי וייטנאם מגדירים עצמם חסרי דת או שייכים לדת העממית המקומית. 9.6% מגדירים עצמם בודהיסטים מזרם המהאיאנה, וספציפית קהילה גדולה של מתרגלי זן (הנקרא תיאֵן בווייטנאמית). 7.7% מגדירים עצמם נוצרים. תוחלת החיים בווייטנאם היא 70.35 שנים בממוצע. לפי מדד הפוריות לכל אישה יש בממוצע 1.89 ילדים. היחס בין נשים לגברים הוא 0.98 גברים לכל אישה. תחבורה ציבורית וייטנאם מכילה כמה אופציות לתחבורה, רובן לא מודרניות כמו המערב. ההתניידות הממונעת העצמית של התושבים היא לרוב באמצעות אופנועים שהם כלי הרכב הנפוץ ביותר. מלבד התחבורה הממונעת, מרבית התושבים המתגוררים בכפרים, כדוגמת העיר סאפה בצפון המדינה, מתניידים בעיקר בהליכה רגלית מכיוון שאינם מחזיקים כלי רכב או מכיוון שבתיהם בנויים על גבי גבעות שהגישה אליהן היא רגלית בלבד. רכבת בווייטנאם הרכבת מיושנת מאוד ולא מודרנית כמו הרכבות במערב. לאור זאת, התניידות ברכבת היא איטית ויקרה יותר מהחלופות האחרות. ברכבת ישנם קרונות שונים שמחיר הכרטיס לישיבה בהם משתנה לפי דרגתם: Hard seat (בתרגום חופשי: מושב קשה) הוא קרון שמורכב מספסלי עץ קשים, בשל המחיר היקר של הרכבת, הרוב המוחלט של המקומיים נוסעים בקרון זה. Soft seat (בתרגום חופשי: מושב רך) הוא קרון שמורכב מספסלים מרופדים, נוחים יותר מספסלי העץ. בנסיעות ליליות או ארוכות ניתן לרכוש מושבים גם בקרון Hard Sleeper (בתרגום חופשי: שינה קשה) שמכיל שש מיטות בשלוש קומות, כאשר הגבוהה היא הזולה יותר והנמוכה היא היקרה יותר. כמו כן קיים קרון Soft Sleeper (בתרגום חופשי: שינה רכה) שבו קיימות ארבע מיטות וניתן לסגור את הדלת אם רוצים פרטיות. אוטובוס שינה בשל צורת המדינה המוארכת, צורת התניידות נפוצה ומקובלת היא אוטובוסים שנקראים Sleeping Bus (בתרגום חופשי: אוטובוס שינה) ומותאמים לשינת הנוסעים בשל זמן הנסיעה הארוך מיעד ליעד. האוטובוסים מכילים שלושה טורים של מיטות קומתיים צרות וקטנות כשלרוב בכל מיטה יש כרית קטנה ושמיכה, בייחוד אם הנסיעה נמשכת לאורך הלילה. ישנם אוטובוסי שינה המופעלים לנסיעות של 14–15 שעות, כשבאוטובוס יש גם תא שירותים יחיד. אוטובוסי שינה שמופעלים לנסיעה של פחות מ-10 שעות לא תמיד יכילו תאי שירותים, אך ככל הנראה יעצרו בדרך במקומות שבהם ניתן להתפנות. בכניסה לאוטובוס השינה, הנוסעים מתבקשים להוריד את נעליהם ומקבלים מנהג האוטובוס שקית ייעודית בשל כך. חלק מהחברות שמפעילות את אוטובוסי השינה אף מציידות את הנוסעים בבקבוק מים ובשקית חטיפים קטנה. יחסים וסחר עם ישראל בשנת 1977, לאחר איחוד המדינה, נימשו כמה עשרות פליטים שספינתם נסחפה בלב ים, על ידי אוניית משא ישראלית ששייטה באזור וייטנאם, ונקלטו במדינת ישראל בהוראת מנחם בגין, אולם רק מיעוט מהם נותר בישראל. על פי נתוני מכון היצוא היקף הסחר של וייטנאם וישראל גדל משמעותית בשנים האחרונות. בעשור האחרון זינקו היקפי היצוא של ישראל לווייטנאם פי עשרה, כשמאז 2003 לא נרשמה שנה אחת של קיטון בהיקפי היצוא, לרבות 2009, שנת המשבר העולמי הגדול ולמרות הירידה בהיקפי היבוא של וייטנאם בשנה זו. היקף הסחר עם ישראל גדל בשנת 2010 בשיעור של 10% והסתכם בכ-209 מיליון דולר. יצוא הסחורות גדל ב-9% והסתכם בסכום של כ-130 מיליון דולר. ישראל מייצאת בעיקר מוצרי טכנולוגיה עילית מתחומי תעשיות הכימיה, מוצרים רפואיים, מוצרי אופטיקה ומכונות. ישראל מייבאת מהמדינה בעיקר מוצרי חקלאות, מוצרי מזון מעובדים, מחצבים ומעט טקסטיל. היקף הסחר בין המדינות, נכון ל-2011 הוא כ-250 מיליון דולר (יצוא ויבוא). סכום זה הוא רק כחמישית האחוז (0.2%) מהיקף הסחר הכולל של ישראל שהוא כ-117 מיליארד דולר. בנובמבר 2011, ביקר במדינה נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, בראש משלחת כלכלית ודיפלומטית בהשתתפות אנשי עסקים רבים, לצורך קידום היחסים שבין המדינות. לדעתו של שרגא ברוש, כמו בשווקים אחרים במזרח אסיה, קיימים בווייטנאם פערים תרבותיים עמוקים מול התרבות העסקית המערבית. לעיתים קרובות חייבים אנשי עסקים להיעזר בגורמי צד שלישי, פרטיים או ממלכתיים, כדי לגשר על פערים אלו או "לשבור את הקרח" וליצור יחסי מסחר, מפאת היותו של הממשל בווייטנאם ריכוזי ובעל סממנים קומוניסטיים והדרך שבה מנהלת המדינה את עסקיה. יהדות וייטנאם היהודים הראשונים הגיעו לווייטנאם בימי השלטון הצרפתי במאה ה-19. מספר היהודים ב"הודו-סין הצרפתית" נאמד ב-1,000. בשנת 1954 עם הכרזת העצמאות למדינה, רוב היהודים עזבו את המדינה. ריכוז גדול של יהודים היה בעת הנוכחות של צבא ארצות הברית בווייטנאם. הקהילה היהודית הנוכחית מורכבת מבעלי עסקים ומבעלי מקצועות חופשיים, אשר הגיעו מאירופה, ארצות הברית, אוסטרליה ומישראל. הצמיחה המוגברת של כלכלת המדינה משכה אותם להתיישב בבירת המדינה. עיקר הפעילות של הקהילה הוא מסביב לבית חב"ד שבהו צ'י מין סיטי בראשות השליח הרב מנחם הרטמן. "בית חב"ד" מפעילה מסעדה כשרה, בית ספר משלים ללימודי יהדות, בו 15 ילדים ובשנת 2012 הקים את המקווה הראשון בווייטנאם. על תהליך קליטתו של שליח חב"ד בעיר נעשה הסרט גוט שאבעס וייטנאם. בווייטנאם היהדות אינה דת מוכרת ולכן לבית חב"ד אין אפשרות לפעול בקרב התושבים המקומיים, אלא עבור בעלי אזרחות חוץ בלבד. כך למשל האנוי היא אחת מערי הבירה הבודדות בעולם שבית החב"ד הפועל בה לא מדליק בה חנוכיית ענק בימי חג החנוכה. כדוגמה נוספת ניתן למנות את העובדה שהמקווה הראשון שנבנה בהאנוי ניזום על ידי סגן השגריר הישראלי. קישורים חיצוניים סקירה על כלכלת וייטנאם ויחסי הסחר עם ישראל באתר מכון היצוא הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר קטגוריה:מדינות החברות באיגוד מדינות דרום-מזרח אסיה קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1976	2024-10-14T14:19:52
ויאטנם	REDIRECT וייטנאם	2003-12-16T20:33:01
ויטנאם	REDIRECT וייטנאם	2003-12-16T20:33:21
וייטנם	REDIRECT וייטנאם	2003-12-16T20:33:41
וייאטנאם	REDIRECT וייטנאם	2003-12-16T20:34:21
אוקריאינה	REDIRECT אוקראינה	2003-12-16T20:38:00
ג'ול	גּ'וּל (נהגה לעיתים גַּ'אוּל) היא יחידת מידה ממערכת היחידות הבין-לאומית (SI) לאנרגיה ועבודה וסימנה J. היא קרויה על-שם הפיזיקאי האנגלי ג'יימס פרסקוט ג'ול. ג'ול אחד שווה ערך לאנרגיה הנדרשת להפעלת כוח של ניוטון למרחק של מטר כך שניתן לכנותה גם ניוטון מטר. ניתן להמחיש את היחידה כעבודה הנדרשת להרים מסה של 102 גרם לגובה של מטר בהשפעת כוח המשיכה של כדור הארץ. הספק עבודה בת ג'ול אחד לכל שנייה אחת, מוגדר כהספק של ואט אחד. ובנוסחה: ההגייה המומלצת של שם היחידה, על פי מערכת היחידות הבין-לאומית, היא גּ'וּל, אך רבים מבטאים גַּ'אוּל, כפי שביטאו לפעמים בעבר את שם משפחתו של המדען. ראו גם ניוטון מטר יחידות מידה לאנרגיה יחידות מידה על שם אישים קישורים חיצוניים קטגוריה:יחידות מידה: אנרגיה קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית	2024-10-07T09:36:29
אדיפוס	שמאל\|ממוזער\|250px\|אדיפוס העיוור מלווה על ידי בתו אנטיגונה. ציור שמן על קנבס מאת הצייר הפולני אנטוני ברודובסקי ממוזער\|250px\|אדיפוס בקולונס אדיפוס (ביוונית: Οἰδίπους, מבוטא אוֹיְדִיפּוּס) הוא מלך תבאי – דמות טרגית מן המיתולוגיה היוונית. דמותו הולדתו וילדותו ליוס, אביו של אדיפוס, שהה בצעירותו בחצר המלך פלופס, שם התאהב בבנו כריסיפוס, הוא חטף את הנער וברח עמו אל ההרים, אך זה ניסה לברוח מחוטפו, ובניסיונו נפל לתהום ונהרג. המלך פלופס שמע על הדבר, וגזר קללה על ליוס, על שהרג את בנו. בקללה הוא הזהיר אותו שלא יישא לו אישה, פן ייוולד להם בן שירצח אותו, את אביו, ויישא את אימו לאישה. ליוס אכן שמע לאזהרה זו, אך ברבות הימים פגש בחגיגת הקציר את יוקסטה, התאהב בה ונשא אותה לאשה. רק לאחר שנולד להם בן, הוא גילה לה את סודו, ומחשש להתגשמות הנבואה החליטו הוריו להורגו. כאשר נולד הילד, קשרה יוקסטה אימו את רגליו והפקידה אותו בידי יד ימינו של המלך, שציווה להרוג את הילד בהר קיתריון. אך יד ימינו של המלך, שריחם על התינוק, מסר אותו לרועה של פוליבוס, שמסר אותו (את אדיפוס) למלך קורינתוס, שהיה חשוך ילדים. אדיפוס גדל כבנם של המלך והמלכה, והיה בטוח שהם הוריו הביולוגיים. כאשר התבגר, שמע אדיפוס מפי האורקל של דלפי כי עתיד הוא להרוג את אביו ולהינשא לאימו, ואדיפוס, מתוך אמונה שפוליבוס ומרופה הם הוריו, החליט לברוח מחשש שיגשים את הנבואה, והתרחק מקורינתוס לכיוון תבאי. הפיכתו למלך במהלך נדודיו של אדיפוס ביוון, נתקל בקבוצה של שבעה אנשים אשר התווכחו איתו על זכות המעבר. אדיפוס הרג שישה מהאנשים, מבלי לדעת שאחד מההרוגים הוא אביו הביולוגי, ליוס. האיש שלא נהרג היה הרועה טוב הלב שהצילו, ולמעשה חציה הראשון של הנבואה שניסה למנוע, הוגשם. בהמשך דרכו הגיע אדיפוס לתבאי, עיר הולדתו, שם שמע שמלך העיר מת בנסיבות מסתוריות. באותה עת הייתה העיר נתונה במצור על ידי ספינקס, יצור ענקי בעל כנפיים, גוף של אריה וראש של אישה, שהעמיד את פתרון חידתו כתנאי לביטול המצור; חידתו הייתה: "מיהו שבבוקר מהלך על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?" אדיפוס פתר את החידה: האדם, אשר בצעירותו זוחל על ארבע, בבגרותו הולך על שתיים, ובזקנתו מתווספת לו רגל שלישית בדמות מקל הליכה. בכך שחרר את תבאי מן המצור, וכפרס על תושייתו ניתנה לו לאישה אלמנת המלך, הלא היא אימו. בזאת התגשמה הנבואה במלואה. מלכותו לאחר מספר שנים, כאשר לאדיפוס ולאשתו-אימו נולדו ילדים, פרצה בתבאי מגפה נוראה. אדיפוס המלך שלח שליחים לכל רחבי יוון במטרה להבין את סיבת המגפה, והגיע למסקנה שיש חוטא בקרב בני תבאי, ועל מנת לעצור את המגפה יש להעניש את החוטא. בשלב זה של קורות חיי אדיפוס מסתיימת האגדה המיתולוגית ומתחילה זו המחזאית. תחילה חושד אדיפוס בתושבי תבאי השונים, אולם, לקראת סיום המחזה, אדיפוס ואשתו-אימו מבינים את האמת המרה. סופוקלס מתאר צעד אחר צעד את גילוי התעלומה, שבסופה מבין אדיפוס כי העבד השישי שנמלט מידיו בעת העימות עם אביו (שהרי בעימות הרג אדיפוס את ליוס וחמישה ממלוויו, ורק אחד הצליח להימלט ממנו), הוא למעשה הרועה שהציל את חייו בינקותו. יוקסטה מבינה את האמת המרה לפני אדיפוס, ומתאבדת. ואילו הוא עוקר את שתי עיניו בסיכות זהב שהוציא מבגדיה של יוקסטה, ויוצא לגלות יחד עם שתי בנותיו – איסמנה ואנטיגונה, בעוד שני בניו – אטאוקלס ופוליניקס – נשארים בעיר, כדי להיאבק על ירושת אביהם. אדיפוס גוזר על עצמו לנדוד בכל הארץ כקבצן רעב ומנודה. המשך חייו במחזה השני בטרילוגיה, "אדיפוס בקולונס", אדיפוס יושב בחורשת הקודש שבקולונוס, בקרבת אתונה, שם מוצא אותו בנו, פוליניקס, לבקש את עזרת אביו נגד אחיו, אטאוקלס. אדיפוס מקלל את שני בניו שזנחו אותו, ומנבא להם שיהרגו זה את זה במלחמת אחים. אדיפוס עצמו מתקרב לקץ חייו, וגיבור השמש, תזאוס, מלווה אותו אל העולם התחתון, שם ימצא את מנוחתו. מחמת הפצעים שברגליו, אדיפוס נותר צולע כל חייו, ומכאן גם שמו, שפירושו "רגל נפוחה". אדיפוס בתרבות על בסיס האגדה כתב המחזאי היווני סופוקלס את המחזות "אדיפוס המלך" ו"אדיפוס בקולונוס". המלחין איגור סטרווינסקי כתב אורטוריה לסולנים, תזמורת ומקהלת גברים בשם "אדיפוס רקס" (אדיפוס המלך בלטינית), לליברית מאת ז'אן קוקטו. על פי סיפור זה טבע זיגמונד פרויד את המונח תסביך אדיפוס, לאדם המאוהב באמו ושונא את אביו. התסביך המקביל לו (אצל בנות) נקרא תסביך אלקטרה, על שם אלקטרה בתו של אגממנון. הביטוי "נבואת אדיפוס" מתייחס לנבואה המגשימה את עצמה, מכיוון שליוס, אביו של אדיפוס, מסר את בנו כדי לחמוק מגורל הנבואה שלפיה ליוס ייהרג על ידי אדיפוס, אך בזאת בעצם גרם לנבואה להתממש. בשיר the end של להקת הדלתות מתואר בין השאר תסביך אדיפוס עץ משפחה ראו גם תסביך אדיפוס לקריאה נוספת גוסטאב שוואב, אלים וגיבורים, (מגרמנית: חנה לבנת), אור יהודה: דביר, 2007. עמ' 257–275. מעין מזור, אדיפוס – לידתו של מיתוס, הוצאת כרמל, 2011 רות נצר. הקומפלקס האדיפלי - תסביך אדיפוס. מתוך: מסע הגיבור. עמ' 162–165. מודן. 2011. ולדיסלב אוזרוב - עֶדיפ בעיר אתונא - שעשוע־אבל בחמש מערכות. העתקה חֹפשית מאת ישעיה הארילאווסקי. סדרת "סְדָר - לספרות גנוזה", הוצאת 'דחק', 2022. קישורים חיצוניים תכניית ההצגה "אדיפוס תיאור מקרה", תיאטרון "הבימה" הערות שוליים קטגוריה:גיבורים מהמיתולוגיה היוונית	2024-06-28T21:28:40
מאוריציוס	שמאל\|ממוזער\|250px\|האי מאוריציוס רפובליקת מאוריציוס (באנגלית: Republic of Mauritius; בצרפתית: République de Maurice; בקריאולית: Repiblik Moris) היא מדינת אי בדרום מערב האוקיינוס ההודי, כ-900 ק"מ ממדגסקר. מבחינה גאוגרפית, היא משויכת ליבשת אפריקה. היסטוריה השערה מקובלת מייחסת את הגילוי הראשון של מאוריציוס למלחים ערבים ומלאים במאה ה-10, אך אין לכך הוכחות מוצקות. הפורטוגזים גילו את האי ב-1505, אך לא הקימו בו בסיס של קבע. ההולנדים גילו את האי ב-1598 כשסופה אילצה שייטת ספינות הולנדיות שהייתה בדרכה לאיי התבלינים לסטות לנתיב דרומי יותר. ההולנדים נחתו על האי ונתנו לו את השם "פרינס מאוריץ ואן נאסאו-איילאנד" (Prins Maurits van Nassaueiland), על שם הנסיך מאוריץ, נסיך אורנז' (או בשמו בלטינית - מאוריציוס) לבית נאסאו, העוצר (בהולנדית stadthouder – ראש המדינה) של הולנד. בשנת 1638 התיישבו הולנדים באי כשכוונתם לנצל את עצי ההובנה יקרי הערך שבו ולגדל בקר ותבלינים. לשם כך הובאו עבדים ממדגסקר, אך אוכלוסיית המתיישבים הקטנה שמנתה בשיאה כ-100 הולנדים וכמה מאות עבדים לא הצליחה להתבסס באי. אסונות טבע דוגמת ציקלונים, מחלות בקר ובצורות אילצו את ההולנדים לנטוש את האי כמה פעמים, וב-1710 עזבו את האי לתמיד. בתקופתם הושמדו כמה מינים של בעלי חיים מקומיים. הדודו (Raphus cucullatus), סוג של עוף גדול מסדרת היונאים שהיה חסר יכולת תעופה, הוא דוגמה ידועה למין שהוכחד במהלך ההתיישבות ההולנדית. חמש שנים אחרי שעזבו ההולנדים, תבעו הצרפתים בעלות על האי. הם שינו את שמו ל"איל דה פרנס" (Isle de France). המתיישבים הצרפתים הראשונים הגיעו ב-1721, ובעזרת עבדים הקימו מטעים של קנה סוכר שהפכו את האי לקולוניה צרפתית משגשגת. בסוף המאה ה-18 התגוררו באי קרוב ל-60,000 אנשים, רובם עבדים. בדצמבר 1810, במהלך המלחמות הנפוליאוניות, כבשו הבריטים את האי. בחוזה פריז הועברה הבעלות על האי לבריטניה, ושמו הצרפתי, "איל דה פרנס", חזר להיות מאוריציוס. הבריטים שלטו באי עד 1968, אך נשמרו באי השפה, המסורת והחוקים שהיו בו בתקופת השלטון הצרפתי. בשנת 1835 בוטלה העבדות במאוריציוס ובעלי חוות קנה הסוכר הגדולות, שהיו תלויים בכוח אדם זול, שכרו את שירותיהם של עובדים הודיים (המכונים קולים). בתמורה להתחייבות לעבודה אצל מעסיק אחד במשך 10 שנים, התחייב המעסיק לדאוג לשכר, ללינה ולתשלום הנסיעה הביתה של העובד. בתחילה לא היו תנאי חייהם של העובדים ההודים שונים בהרבה מתנאי חייהם של העבדים אותם החליפו, אך בהדרגה שופר מצבם וזרם העובדים מהודו לא פסק. מ-1834 עד 1910, שאז הופסק מנהג יבוא העובדים, עברו באי כ-450,000 עובדים מהודו כשמתוכם 150,000 המשיכו למקומות אחרים. התוצאה הייתה שינוי דרמטי במבנה הדמוגרפי של אוכלוסיית האי. כבר ב-1871 היוו ההודים 68% מהאוכלוסייה, ואחוז זה נשאר דומה עד ימינו. צאצאי המתיישבים הצרפתים, שהיו האליטה הכלכלית והפוליטית של האי, איבדו את הכוח הפוליטי כשהחוקים אפשרו לכל האוכלוסייה להצביע. המתחים הבין עדתיים גרמו מדי פעם לפרוץ מהומות, שבהן היו גם הרוגים. המהומות הגיעו לשיאן לקראת הכרזת העצמאות ב-1968, ובמהלכן נאלץ הצבא הבריטי להתערב על מנת להרגיע את הרוחות. מאוריציוס קיבלה עצמאות מבריטניה ב-12 במרץ 1968. ראש הממשלה הראשון של מאוריציוס היה עורך דין ממוצא הודי, סר סיווסאגור ראמגולם (Seewoosagur Ramgoolam), ראש מפלגת העבודה של מאוריציוס. מאוריציוס הייתה אחת מממלכות חבר העמים הבריטי, ומלכת בריטניה אליזבת השנייה נשאה בתפקיד מלכת מאוריציוס, ומינתה מושלים כלליים מבין תושבי האי. בבחירות שבאו אחרי העצמאות התחזקה המפלגה הרדיקלית ה"תנועה המיליטנטית של מאוריציוס", ובסופו של דבר זכתה לרוב בבחירות, ומנהיגיה הנהיגו את מאוריציוס במשך רוב התקופה מאז. ב-1992 שונה המשטר לרפובליקה בתוך חבר העמים הבריטי. מאז סוף המאה ה-20 מאוריציוס היא דמוקרטיה יציבה, וכלכלתה מבוססת על שירותים פיננסיים, הייטק, חקלאות (בעיקר קנה הסוכר) ותיירות משגשגת. למאוריציוס יש קשר לתולדות מדינת ישראל: הבריטים החזיקו באי את גולי מאוריציוס, מעפילים בעלייה הבלתי לגלית, בשנים 1940–1945. פוליטיקה נשיא מאוריציוס נבחר אחת לחמש שנים על ידי האספה הלאומית, הפרלמנט של מאוריציוס. בפרלמנט יש 70 חברים, מתוכם 62 חברים הנבחרים ישירות בהצבעה עממית המתקיימת מדי 4 שנים במאוריציוס, וכ-8 חברים נוספים הממונים על ידי בית המשפט העליון על מנת להבטיח ייצוג לכלל השבטים. הנשיא נבחר על ידי הפרלמנט לקדנציה בת 5 שנים. בראש הפרלמנט עומדים ראש הממשלה ומועצת השרים. על פי מדד הדמוקרטיה, מאוריציוס היא המדינה היחידה באפריקה, שמוגדרת כ"דמוקרטיה מלאה". כלכלה מאז קבלת עצמאותה ב-1968, מאוריציוס התפתחה מכלכלה המבוססת על חקלאות בשכר נמוך לכלכלה מגוונת בשכר בינוני, עם מגזרים תעשייתיים, כספיים ותיירותיים גדלים. במשך רוב התקופה, הצמיחה השנתית עמדה על 5% עד 6%. ההישג המצוין משתקף בגידול בתוחלת החיים, בירידה בתמותת התינוקות ובפיתוח תשתיות. נכון לשנת 2022, על פי מדד הפיתוח האנושי, מאוריציוס היא המדינה הכי מפותחת באפריקה, עם HDI של 0.802. גאוגרפיה מאוריציוס שוכנת על חלק מארכיפלג איי מאסקרן , שכולל מספר איים באוקיינוס ההודי, מזרחית למדגסקר. ארכיפלג איי מאסקרן כולל גם כמה איים שאינם כלולים במדינת מאוריציוס. האי הגדול ביותר במדינה הוא האי מאוריציוס, המשתרע על פני כ-1,865 קמ"ר. זהו אי געשי. במרכזו רמה שגובהה נע בין 270 ל-730 מ' מעל פני הים. ההר הגבוה ביותר עליו הוא הר פיתון דה פטיט ריווייר נואר (piton de la petite riviere noire), השוכן בדרום-מערב האי וגובהו 826 מ'. חופיו של האי מוקפים ברובם בשוניות אלמוגים. האי השני בגודלו במדינת מאוריציוס הוא האי רודריג, ששטחו 104 קמ"ר. מאוריציוס מאופיינת באקלים טרופי. בהתאם, אין בה הבדלי אקלים משמעותיים במהלך השנה ואין בה תקופות יבשות וגשומות מוגדרות. מזג האוויר נעים במהלך כל השנה. הקיץ, שהוא התקופה החמה, ולרוב גם הגשומה יותר, מתחיל בנובמבר ונמשך עד אפריל. החורף, שהוא לרוב יבש יותר, מתחיל במאי ונמשך עד אוקטובר. בקיץ הטמפרטורות הממוצעות הן 27 מעלות צלזיוס באזור החוף ו-22 במישור המרכזי. בחורף הטמפרטורה הממוצעת באזור החוף יורדת לממוצע של 22 מעלות ולכ-18 מעלות במישור המרכזי. דמוגרפיה שפות השפה הרשמית של מאוריציוס היא האנגלית, אך גם צרפתית מצויה בשימוש נרחב, אף על פי שצרפת איבדה את שליטתה על האי לפני כ-200 שנה. שפה נפוצה נוספת היא שפה קריאולית עם השפעות של אירופאיות, אסיאתיות ואפריקאיות. לשונות נוספים הנהוגים בפי צאצאי העובדים שהובאו מהודו (המהווים כ-70% מתושבי האי כיום) על ידי הבריטים הן השפה ההינדית ושפת האורדו. בשל כך, בין המועדים הנחגגים על האי מאוריציוס הוא יום הגעת ההודים. תרבות תרבות האי מהווה תערובת של תרבויות של המדינות מהן הגיעו רוב תושביו - הודו, בריטניה וצרפת. בין אנשי התרבות הבולטים הקשורים למאוריציוס ניתן לציין את מלקולם דה שאזאל (צייר וסופר בן מאוריציוס) וז'אן-מארי גוסטב לה קלזיו (סופר צרפתי זוכה פרס נובל שנולד להורים יוצאי האי). באפריל 2020 הופק סרט בשם "סגר במאוריציוס", שעסק באירועים שאירעו במהלך הסגר שהוטל במאוריציוס בזמן מגפת הקורונה העולמית. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות איים קטגוריה:מדינות אפריקה קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי קטגוריה:האימפריה ההולנדית קטגוריה:אפריקה: מושבות צרפתיות לשעבר קטגוריה:מושבות האימפריה הבריטית באפריקה קטגוריה:אפריקה: איים קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1968	2024-08-20T13:17:20
נירון קיסר	ממוזער\|שמאל\|220px\|נירון מאת פרנצ'סקו קביאנקה בגן הקיץ נֵירוֹן קְלַאוּדִיוּס קֵיסָר אוֹגוּסְטוּס גֶרְמָנִיקוּס (בלטינית: Nero Claudius Caesar Augustus Germanicus; 15 בדצמבר 37 – 9 ביוני 68) היה קיסר רומאי, החמישי והאחרון מהשושלת היוליו-קלאודית. הוכתר לקיסר באוקטובר 54, לאחר מות דוֹדהּ של אמו, שהיה גם אביו המאמץ, הקיסר קלאודיוס. יצא לו שם כאחד הראוותניים, המטורפים והאכזריים שבשליטי רומא מאז ומעולם. נירון הודח בשנת 68, ומסופר כי התאבד. בתקופת שלטונו פרץ ביהודה המרד הגדול. המקורות ההיסטוריים הראשוניים על תקופה זו הם במיוחד כתבי טקיטוס וסווטוניוס, החשודים בהטיה פוליטית לרעתו של נירון, ומשום כך יש להתייחס בספקנות לכמה מן הסיפורים השליליים המסופרים במקורות אלו אודותיו. מוצא משפחתי נירון נולד באנטיום (כיום אנציו באיטליה), כלודיוס דומיטיוס אהנוברבוס, בנו היחיד של גנאיוס דומיטיוס אהנוברבוס, אציל רומי, בן למשפחה עתיקה ומיוחסת (ובין היתר צאצא למרקוס אנטוניוס), ולאגריפינה הצעירה, נינתו של הקיסר אוגוסטוס, בת למשפחת השליטים מן השושלת היוליו-קלאודית, אחותו של הקיסר קליגולה, ולדברי אחדים מן ההיסטוריונים אף המאהבת של אחיה. חייו לפי סווטוניוס, עם לידתו של נירון התבקש קליגולה לקרוא לו בשם. כבוד זה יכול היה לסמל כי הילד עתיד להיות יורש לדודו, אך קליגולה, שהיה קפריזי כשם שהיה אכזר, הציע לקרוא לילד על שם דודו קלאודיוס. סווטניוס מתאר את ההצעה של קליגולה כבדיחה ומוסיף שאגריפינה לא הסכימה לקרוא לילד בשם זה, משום שקלאודיוס היה מושא לגיחוך. סווטוניוס הוא המקור היחיד לסיפור זה; ואם קליגולה אכן התערב בבחירת השם, ייתכן שהצעתו לא נועדה להעליב, שכן קלאודיוס סבל מהשפלות בחלק המאוחר של שלטון קליגולה, אך בזמן לידתו של נירון התייחסו אליו בכבוד והוא אף מונה לקונסול בשנת 37. היחסים בין קליגולה לאחיותיו תמיד נחשבו לקרובים במיוחד. שלוש אחיותיו של קליגולה הופיעו לצידו באירועים ממלכתיים, ואף על מטבעות הממלכה הרומית. רבים מההיסטוריונים בני התקופה, כיוסף בן מתתיהו, סווטוניוס ודיו קסיוס מדווחים כי הקיסר חי חיי זימה עם שלוש אחיותיו. נירון היה, אם כן, בנה של אישה בעלת השפעה, וידועה לשמצה. אך עד מהרה סר חינה בעיני אחיה. לאחר מות האחות הבכורה, דרוסילה, בשנת 38, מאס קליגולה אף ביתר אחיותיו, ובמשפט ציבורי שנערך לאמיליוס לפידוס, אשר היה בעלה של דרוסילה, והואשם על ידי קליגולה בספטמבר 39 בקשירת קשר לרציחתו, הרשיע אף את אחיותיו, ואגריפינה ביניהן, בהיותן שטופות זימה עם לפידוס ומרעיו, ושותפות לקשר. אגריפינה הוגלתה לאי מרוחק, ונירון, שנתייתם בשנת 40 אף מאביו שמת במחלה, התחנך בבית דודתו, וחי חיי דלות. על אף שאמו הייתה אחותו של הקיסר המכהן קליגולה, עלייתו של נירון לקיסרות לא הייתה צפויה בילדותו - קליגולה היה קיסר צעיר שאך זה החל את תקופת מלכותו, בגיל 25. טירופו של קליגולה טרם היה לנחלת הציבור, ועל פי התקדים של קודמיו אוגוסטוס וטיבריוס (שניהם מתו בשנות השבעים לחייהם) עתיד היה למשול תקופה ארוכה, אשר במהלכה יש להניח כי יביא לעולם יורשים משלו. בינואר 41 נרצח קליגולה בגיל 29 על ידי קושרים שקצו בטירופו ובאכזריותו. המשמר הפרטוריאני אשר היה בעל עניין להמשיך את שלטון הקיסרים, ואשר אנשיו סלדו מרעיון השבת הרפובליקה, הכתיר לקיסר את קלאודיוס, דודם של קליגולה ואגריפינה, והנצר הזמין היחיד לשושלת היוליו קלאודית. קלאודיוס אשר נחשב עד אז לשוטה החצר, בשל פגמים מלידה, היה צולע ומגמגם. אחת מהחלטותיו הראשונות של הקיסר החדש, הייתה ההחלטה על השבת אחיותיו הגולות של קליגולה ממקום גלותן. אגריפינה נישאה במהרה לאדם עשיר בשם פסניוס. הוא מת בין שנת 44 ל-47, ואגריפינה נחשדה בהרעלתו על מנת לרשת את כספו. נירון הפך עתה מיתום אומלל, לבנה היחיד והאהוב של אישה עשירה ורבת השפעה. אימוצו על ידי קלאודיוס הקיסר כאשר היה נירון בן 10 שנים, הוציא הקיסר קלאודיוס להורג את אשתו, מסלינה, אשר זנתה תחתיו, ואשר קשרה קשר לרציחתו. בטרם הוצאה להורג ילדה מסלינה לקלאודיוס שלושה ילדים, גרמניקוס, בריטניקוס וקלאודיה אוקטביה. כאשר ראתה אגריפינה כי משרת אשת הקיסר התפנתה, החלה בפיתויו של הקיסר המזדקן, שהיה אז בן 57 שנים. ב-1 בינואר 49 נשא הקיסר את אחייניתו אגריפינה לאשה. בתחילת שנת 50 הוכתרה אגריפינה על ידי הסנאט כ"אוגוסטה" תואר כבוד שעד אז הוכתרה בו רק ליביה רעייתו של אוגוסטוס. ב-25 בפברואר 50 אומץ נירון באופן רשמי על ידי קלאודיוס הקיסר, ושמו שונה מ"לוקיוס דומיטיוס אהנוברבוס" ל"נירון קלאודיוס קיסר דרוסוס". נירון היה מבוגר מאחיו החורג בריטניקוס, שהיה בנו הטבעי של קלאודיוס, ועם אימוצו הפך ליורשו של קלאודיוס. קלאודיוס חלק כבוד לבנו המאומץ בכמה דרכים. בגיל 14 הוכרז נירון לבוגר, ומונה לפרוקונסול, צורף לשורות הסנאט, ואף נאם בפניו. הופיע בציבור ביחד עם אביו המאמץ קלאודיוס, ודיוקנו עיטר את מטבעות האימפריה. בשנת 53, בגיל 16, נשא לאישה את אחותו החורגת אוקטביה, בתו של קלאודיוס. נירון קיבל את החינוך הטוב ביותר שניתן היה להשיג אז, והפילוסוף הנודע סנקה היה למורו הפרטי. לימים יגמול נירון למורה זה, בכך שירדוף אותו עד כדי כך שהלה שם קץ לחייו. הכתרתו של נירון לקיסר שמאל\|ממוזער\|120px\|מטבע של הקיסר קלאודיוס מת ב-13 באוקטובר 54 (לטענת אחדים כתוצאה מהרעלה בידי אגריפינה). נירון הוכתר במקומו לקיסר. הוא היה בן 17, והאדם הצעיר ביותר שנשא עד אז במשרה זו. בתחילת שנות כהונתו מעריכים ההיסטוריונים כי נירון פעל כחותמת גומי, וכי ההחלטות הממשיות התקבלו על ידי אמו, מורו סנקה ומפקד המשמר הפרטוריאני בורוס. חמש שנותיו הראשונות של נירון היו שנים של שלטון מוצלח, ושל מינהל תקין. ענייניה של האימפריה נוהלו היטב, והסנאט נהנה מתקופה של השפעה מחודשת בענייני המדינה. עם זאת, עד מהרה התגלה הקרע בין אגריפינה תאבת השלטון, ובין שני יועציו של נירון. נירון היה בלתי מרוצה מנישואיו, והזניח את אשתו אוקטביה. הוא החל במערכת יחסים עם שפחה לשעבר בשם קלאודיה אקטי בשנת 55. אגריפינה ניסתה להתערב לטובת אוקטביה ודרשה כי נירון יגרש מעליו את אקטי. בורוס וסנקה תמכו בנירון. נירון ראה בעין לא יפה את התערבות אמו בענייניו, וזו החלה לחפש תחליף לבנה. בריטניקוס, בנו הטבעי של קלאודיוס, היה עתה בן 15, ומתקרב לגיל הבגרות. אם יוחלף נירון בבריטניקוס, סברה אגריפינה כי תוכל להמשיך את אחיזתה בשלטון עוד שנים אחדות. ב-12 בפברואר 55 מת בריטניקוס בפתאומיות, יום לפני הכרזתו הצפויה כבגיר. רבים (וביניהם סווטוניוס) סבורים כי הנער הורעל על ידי נירון בצורה כזאת שמהל את כוס היין של בריטניקוס במים, ורעל המופק מצמח הרוש. השימוש ברעל זה נעשה כדי שלא יהיה ניתן להבחין על פי מראה שהמשקה בכוס מורעל, וגם כדי שיראה שסיבת המוות של בריטניקוס היא מקרית, ולא כתוצאה מהרעלה. כך הלך ודעך כוחה של אגריפינה, בעוד שכוחם של סנקה ובורוס הלך וגבר. שערוריות בעוד שיועציו מנהלים את ענייני המדינה, התמכר נירון להנאות החיים בלווית ידידים קרובים. אחד מהם היה מרקוס סלביוס אותו שיהיה לימים לקיסר לתקופה בת שבועות מספר. אותו היה לידידו האינטימי של הקיסר ההולל, והציג בפניו את פופיאה סבינה . פופיאה התגרשה מבעלה, והתחתנה עם אותו בנישואין פיקטיביים, על מנת שתוכל לבלות את זמנה עם נירון, אך אותו התאהב בפופיאה, ונמלא קינאה כה רבה בשל יחסיה עם נירון, עד שהיה צורך לסלקו, והוא מונה למושל לוסיטניה הרחוקה. פופיאה תוארה כאישה בעלת קסם רב וחוכמה רבה, ועד מהרה תפסה את המקום הראשי בחייו של נירון, אותו המקום שתפסה פעם אמו, אגריפינה. יש הטוענים כי בעבר הייתה אמו של נירון, אגריפינה, אף המאהבת שלו, ויחסים אלו תמו כאשר פגש את פופיאה. עתה הייתה אגריפינה למכשול הן לנירון, הן לפופיאה, והן לסנקה ובורוס. בתחילה ניסה נירון להתנקש באגריפינה באמצעות רעל, באמצעות ספינה שנבנתה באופן שכשתגיע ללב ים תתפרק ותטבע, ואף ניסה למחוץ אותה למוות על ידי משקולות בזמן שהיא שכבה לנוח על הספה, אך כל הניסיונות הללו כשלו. אגריפינה ברחה מהארמון, ושלחה לנירון שליח בניסיון לפייס אותו בטענה שהיא רואה את כל הניסיונות הללו כתאונות ולא כניסיון חיסול, וכך להחזיר אליה את השליטה. מכיוון שכך הורה נירון על הוצאתה להורג בשנת 59, וכאשר באו שליחיו של נירון כדי לחסל את אגריפינה היא ביקשה מהם לדקור אותה ב"רחם שהביא לעולם את זה ששלח לחסלי". וסנקה גייס את כל כישרונותיו הריטוריים על מנת להצדיק מעשה אלימות זה בפני הסנאט בצורה כזאת שהשליח שנשלח על ידי אגריפינה אל נירון נועד כדי להתנקש בחייו, ולכן הוא היה חייב לחסלה. בשנת 62 אירעו שינויים רבים בחייו של נירון. הראשון היה מותו של בורוס, ועליית טיגלינוס במקומו. טיגלינוס היה אדם מושחת, והשפעתו על נירון הייתה רעה, בניגוד לבורוס שהיה אדם בוגר ושקול. נתון להשפעתם של טיגלינוס ופופיאה סילק נירון מעליו אף את סנקה. לאחר הדברים האלו התעברה פופיאה, ונירון, אשר במהלך שנות נישואיו לאוקטביה עדיין לא הביא יורש לעולם, גירש מעליו את אוקטביה, ונשא לאישה את פופיאה. בסמוך לאחר מכן מתה אוקטביה. עתה שילח מעליו נירון כל רסן. בהשפעת טיגלינוס ופופיאה אומצו חוקי בגידה מחמירים, והחלה שרשרת של הוצאות להורג, שנגעו אף למקורביו הקרובים ביותר, ולאלו מקרוביו שנותרו בחיים. שלטון הטירוף בתחילת שנת 63 ילדה פופיאה בת בשם קלאודיה אוגוסטה. נירון חגג את האירוע, אך הילדה מתה כעבור ארבעה חודשים, ונירון נותר ללא יורש. בלילה שבין 18 ביולי ו-19 ביולי 64 פרצה ברומא השרפה הגדולה. השריפה החלה באזורים מאוכלסים בצפיפות, אשר בהם היו בתי מגורים שהתנשאו אף לגובה 3 או 4 קומות, ועשויים מעץ. לדברי היסטוריונים אחדים היה נירון בחופשה בעיר מולדתו אנציו בעת השריפה, ולא מיהר לשוב. האש בערה במשך כשבוע, והחלה השמועה כי בעת השריפה עמד נירון על אחת מגבעות רומא, צפה בשריפה בעודו מנגן בלירה ושר, אך אין ומעולם לא היה בסיס עובדתי לסיפור זה. מאוחר יותר שונה הסיפור ונאמר על נירון שניגן בכינור (אף על פי שהכינור טרם הומצא אז). על פי טקיטוס נירון כלל לא שהה ברומא בזמן שפרצה השריפה, ומצד שני מקורות כסווטוניוס ודיו קסיוס טענו כי נירון הוא שהצית את האש. כיום מקובל על ידי החוקרים שלפני שהפך לקיסר נירון רצה להיות אמן, ולהופיע לפני קהל וביום השריפה נירון בכלל הופיע בפני קהל (על אף התנגדותם של יועציו מאחר שמקצועות כמו אמנים, ושחקנים היו שווים לזנות באותה תקופה) בעודו מנגן בלירה, ושר את קינת העיר טרויה בזמן שרומא עולה בלהבות. ההמונים, אשר חיפשו אשם בשריפה, ראו בנירון את האחראי, כאשר המניע - רצונו בשטח שנשרף לבניית ארמונותיו, ולאחר מכן לקרוא לעיר רומא "נירופוליס" על שמו. על פי טקיטוס, נירון בחר להטיל את האשמה על הנוצרים הראשונים בטענה שהנוצרים מצהירים בפומבי זה זמן רב שרומא תיהרס בגלל זעם האל. הוא הורה על רדיפתם, השלכתם לאריות ולשאר חיות טרף, על צליבתם במספרים גדולים ואף על קשירתם לעמודים ושריפתם בעודם חיים. בשנת 65 היה נירון מעורב בשערורייה נוספת, כאשר היה לקיסר הראשון שהופיע על במה כזמר ונגן. הדבר נחשב לפחיתות כבוד מהדרגה הנמוכה ביותר, על אף שנירון היה משוכנע כי הופעתו בנגינה ובמשחק היא כה משובחת עד שהחל להשתתף בתחרויות בהן הופיעו נגנים מקצועיים. בתחרויות אלו היה נעזר בקהל של חמשת אלפים מוחאי כפיים מקצועיים, שאומנו לשם כך במיוחד. נירון פתח את ארמונותיו להמונים חסרי הבית, וארגן להם אספקת מזון, אך בה בעת תכנן תוכניות להרחיב את ארמונותיו בבניה מונומנטלית משיש באזור שנשרף, וכך איבד את האפשרות לקבל בחזרה את שמו הטוב. פרויקט הבנייה שאותו נירון תכנן לערוך עלה לו הון והכסף שהיה לרשותו עמד להיגמר, לכן הוא מצא פתרון על ידי הקטנת כמות הכסף במטבעות מ-100% כסף טהור ל-80% כסף ו-20% נחושת, מעשה זה היה אסור ונירון ידע שאם הדבר יוודע לעם כל העם יתמרד נגדו. עתה היה נירון מאוס על כל האזרחים. בשנה זו התגלה קשר לרציחתו, בו היה מעורב מורהו הישיש סנקה. נירון הורה לו להתאבד, ואכן סנקה התאבד בחיתוך ורידיו. מסע החיסולים נמשך, ואנשים שאך עלה כנגדם חשד, הוצאו להורג (ביניהם גם אנשי סנאט). על פי המסורת הנוצרית, בשנה זו הורה נירון על צליבתו של פטרוס, ועריפת ראשו של פאולוס. סויטוניוס מספר ש"הוטל עונש מוות על המאמינים בכריסטוס - אלה המאמינים באמונת-הבל של כת חדשה ומושחתה". בשנת 66 מתה פופיאה בעודה הרה, ויש הטוענים כי נירון רצח אותה, ואת עוברה כאשר חש בהתקף זעם על אשתו. הוא עזב את רומא ויצא ליוון, שם התמכר לתחרויות שירה ונגינה, להוללות ולשחיתות מינית. באותה שנה פרץ ביהודה המרד הגדול. הנציב ביהודה גסיוס פלורוס הכביד את עולו על העם, במעשי שוד ורצח. לאחר שהצבא הרומי ביהודה, עליו פיקד קסטיוס גאלוס ניגף בפני המורדים, שלח נירון את אספסיאנוס לדכא את המרד. הדחה והתאבדות נבואות האיצטגנינים, שחזו לנירון "שתבוא השעה וכולם יעזבוהו", נראו שעומדות להתגשם. כמה מהן אף חזו לו את "השלטון על המלוכה בירושלים" אם "יורד מכסאו". נירון שב לרומא לאחר "מסע הופעותיו" ביוון, וגילה כי מושל גאליה, וינדקס, מרד בו. נירון החל במסע טיהורים והוצאות להורג בין אצילי רומא, ואף הורה להרוג את ידידו ונאמנו גלבה שהיה מושל ספרד. גלבה, בלית ברירה, הודיע על נאמנותו לעם הרומי ולסנאט, ועל כי אינו מכיר עוד בשלטונו של נירון, והחל בארגון החילות הדרושים לעליה על רומא. החילות באפריקה מרדו אף הם, והפסיקו את משלוחי התבואה שבהם הייתה תלויה כלכלת רומא. הסנאט הדיח את נירון, שהתאבד ב-9 ביוני 68, כאשר ביקש מעבדו הנאמן שישסף את צווארו, בעודו במנוסה מפני החיילים שחיפשו אותו. לנוכח מותו הקרוב, בכה וקרא: "איזה אמן יאבד בי!" (בלטינית:"!Qualis artifex pereo"). כשהגיעו החיילים הסתבר שההוראה שקיבלו לא הייתה להרוג אותו והם ניסו לעצור את הדימום של נירון, אך נירון אמר "מאוחר מידי; האם זו הנאמנות שלך?". עם מותו באה לסיומה השושלת היוליו קלאודית. נירון קיסר במקורות היהדות במדרש מוזכר בקצרה נירון קיסר כמי ששלט ברומי בתקופת המרד הגדול ומת באמצע המרד, בעת שאספסיאנוס עסק בניסיונותיו לכבוש את ירושלים, וכך התגשמה נבואתו של רבן יוחנן בן זכאי שאספסיאנוס יומלך לקיסר: לבתר תלתא יומין אזל אספסיאנוס מסחי בהדא גפנא, מן דסחא ולבש חד מסן דידיה, אתת בשורה ובשרוהו מית נירון ואמליכוניה בני רומי (תרגום: לאחר שלשה ימים הלך אספסיינוס לשחות בגופנא. אחרי ששחה ונעל את אחת מנעליו, הגיעה בשורה שבישרה לו: מת נירון והמליכוך בני רומי"). המטבע עם דמותו של נירון קיסר מוזכר פעמים מספר במשנה ובתוספתא בשם "סלע נירונית" או בקיצור "נירונית". בנוסף ישנו מאמר חז"ל בתלמוד בבלי, המתאר אדם בשם נירון קיסר כשליח הקיסר שמלך באותם ימים, ולא כקיסר עצמו. לפי אותו מאמר, שלח קיסר רומי את נירון קיסר לכבוש את ירושלים בעקבות הלשנה מאדם בשם בר קמצא, שלפיו אנשי יהודה בוגדים בו. כאשר הגיע נירון קיסר לארץ ישראל, הוא ירה חיצים לארבע רוחות השמים כדי לבדוק איזה מקום לכבוש, וכל החיצים נחתו לבסוף בירושלים. נירון הסיק מכך שהוא ינצח במלחמתו נגד ירושלים. בהמשך הוא ראה ילד שעבר בקרבת מקום ושאל אותו ללימודו, והילד ציטט לו את הפסוק . נירון ראה בכך נבואה כי אלוהים עתיד לנקום בו על כיבוש ירושלים. בעקבות כך ברח נירון, התגייר, ואחד מצאצאיו היה התנא רבי מאיר. אשתו פופיאה הוצגה במקורות כאוהדת של היהודים, ובתלמוד אף הוצגה כמטרוניתא. אזכורים בתרבות הפופולרית הספר "קוו ואדיס" מאת הנריק סנקביץ' הנציח את תיאור הקיסר המטורף החוגג על שריפת העיר ולאחר מכן הופך את הנוצרים המעונים לשעיר לעזאזל. הסרט שנעשה על פי הספר, ובו מגלם פיטר יוסטינוב את נירון, אחראי במידה רבה לדימויו הוויזואלי של הקיסר כיום. תוכנת צריבת הדיסקים הפופולרית "Nero" נקראת על שמו של נירון קיסר. השם הוא משחק מילים, מסלוגן החברה "Nero burning ROM" ניתן להבין ש־ROM, כפי שנכתב, זה קיצור של CD-ROM, או תקליטור בעברית, ולכן משמעות הביטוי "נרו צורב תקליטורים". אך ROM הוא הומונים באנגלית לרומא, ולכן אפשר להבין מתוך הביטוי משמעות נוספת - "נירון שורף את רומא". במשחק המחשב Civilization, נירון הוא התואר הניתן לשחקן בעל הניקוד הנמוך ביותר. נירון הוצג בתור דמות הנבל בפרק "הרומאים" (The Romans) בסדרת המדע הבדיוני דוקטור הו, משנת 1964. בספר "גורלו של אפולו" מאת ריק ריירדן מוצג נירון כנבל שברח מזרועות המוות וצבר את כוחו במשך מאות שנים, וכעת מתכנן לכבוש את אמריקה על מנת למנות את עצמו מחדש לקיסר ולבנות מחדש את ארמונו. הוא עובד לצד שני קיסרים רומיים נוספים ומגייס כספים כוח אדם וחצויים לחצרו בסדרה "באפי ציידת הערפדים" בפרק המחזמר, השד סוויט מזכיר את נירון בשירו, כשהוא טוען שהוא הביא לנירון את הכינור הראשון שלו. אילן יוחסין לקריאה נוספת צבי יעבץ, קלאודיוס ונירון - משיטתיות לחובבנות, הוצאת דביר סווטוניוס, חיי שנים עשר הקיסרים, תרגם מלטינית: אלכסנדר שור, הוצאת מסדה, ת"א, תשט"ו. משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, עמ' 306–340. קישורים חיצוניים חיי נירון, מתוך ספרו של סווטוניוס המקור בלטינית ומתורגם לאנגלית. מתוך ספרו של דיו קסיוס מיכאל הר-סגור, שיחה היסטורית : איזה ארטיסט הולך לעולמו - על נירון קיסר, אתר יוטיוב, 52 דק' הערות שוליים קטגוריה:קיסרי רומא קטגוריה:המרד הגדול קטגוריה:מתאבדים: ראשי מדינות קטגוריה:השושלת היוליו-קלאודית קטגוריה:להט"בים בעת העתיקה קטגוריה:אנשי מלוכה להט"בים קטגוריה:ילידי 37 קטגוריה:נפטרים ב-68	2024-09-07T16:20:14
פול מורפי	פול צ'ארלס מורפי (באנגלית: Paul Charles Morphy; 22 ביוני 1837 – 10 ביולי 1884) היה שחמטאי אמריקאי, מגדולי השחמטאים בכל הדורות, אשר בתקופת חייו נחשב לשחמטאי הטוב בעולם. הוא חבר בהיכל התהילה העולמי של השחמט . מורפי נכנס למד הכושר העולמי בשנת 1849, בגיל 12 ומוקם מיידית במקום השני בעולם. הוא עלה למקום הראשון בשנת 1852 ושמר עליו עד לשנת 1864, עת שיחק את משחקיו האחרונים. מורפי היה אחד מראשוני גאוני השחמט ששיחקו על פי החוקים המקובלים בתקופה המודרנית. ראשית חייו פול מורפי נולד ב-22 ביוני 1837 בניו אורלינס שבמדינת לואיזיאנה בארצות הברית, למשפחה אמידה ומכובדת ממוצא צרפתי־ספרדי. אביו, אלונצו מיכאל מורפי (Alonzo Michael Morphy), היה עורך דין, תובע כללי, ולבסוף גם שופט בבית המשפט העליון של לואיזיאנה. אימו, לואיז תרז פליסיטי לה קרפנטייר (Louise Thérèse Félicité Thelcide Le Carpentier), הייתה מוזיקאית מוכשרת, בת למשפחה צרפתית קריאולית. מורפי גדל בסביבה תרבותית, שבה שחמט ומוזיקה היוו גולת הכותרת של התכנסויות המשפחה בימי ראשון. לדברי דודו, ארנסט מורפי, איש לא לימד את מורפי הצעיר לשחק שחמט, הוא למד מתוך צפייה במשחקים של אחרים. באחת מהפעמים, לאחר שהתבונן במשחק ממושך בין ארנסט ואביו אלונצו, פול הצעיר הפתיע את שניהם בהצהירו שארנסט היה צריך לזכות במשחק. האב והדוד כלל לא ידעו שפול מכיר את המסעים, ובטח שלא את האסטרטגיות. הפתעתם אף גברה כשפול הוכיח את טענתו, לאחר ששִחזר את העמדה ואת המסעים והדגים את הזכייה שדודו החמיץ. ניצחונות בתקופת ילדותו שמאל\|ממוזער\|250px\|פול מורפי לאחר אירוע זה אובחן מורפי על ידי משפחתו כשחקן בעל כישרון מפותח מכפי גילו, והוא עודד לשחק במפגשים המשפחתיים ובסביבה השחמטאית הקרובה. וכבר כשהיה בן 9 נחשב מורפי לאחד מטובי השחמטאים בניו אורלינס. בשנת 1846 ביקר הגנרל וינפילד סקוט בעיר והודיע למארחיו כי הוא מעוניין לבלות ערב של משחקי שחמט עם שחקן מקומי איכותי. סקוט לא התעסק באופן יומיומי בשחמט, אולם החשיב את עצמו כשחקן ברמה גבוהה. להפתעתו, המתחרה שנבחר לשחק מולו היה ילד בן 9 קטן קומה, העונה לשם מורפי. סקוט נפגע, וחשב שהמארחים חומדים לצון. לבסוף הוא הסכים לשחק, אולם רק לאחר שהובטח לו כי משאלתו לשחקן מקומי חזק מולאה במלואה, וכי לפניו נמצא כישרון אמיתי, אשר סקוט לא יוכל להביס בקלות. מורפי ניצח בנקל, לא פעם אלא פעמיים, כאשר במשחק השני הכריז על מט כפוי בחלוף שישה מסעים בלבד. שני הפסדים לילד קטן היו מעל ומעבר לגנרל הגאוותן, ולאחריהם הוא סירב לשחק משחקי שחמט נוספים, פרש לחדרו ולעולם לא הסכים לשחק מול מורפי משחק נוסף. בשנת 1850, כשמורפי היה בן 12, ביקר אמן השחמט ההונגרי יוהאן לבנטל בניו אורלינס. לבנטל היה שחקן מקצועני חזק שלעיתים קרובות הביס שחקנים צעירים ומוכשרים. הוא התייחס למשחק מול מורפי כבזבוז זמן, והסכים רק מתוך רצון טוב ומחווה כלפי השופט המכובד. כאשר מורפי הגיע למשחק, ליטף לבנטל את ראשו כמחווה אבהית. לאחר המסע ה-12 הבין לבנטל כי הוא ניצב בפני שחקן חזק. בכל פעם שמורפי בצע מסע טוב, גבותיו של לבנטל הורמו מעלה באופן שארנסט מורפי תיאר כ"קומי". לבנטל שיחק שלושה משחקים מול מורפי במהלך שהותו בניו אורלינס, והפסיד בשלושתם. לימודיו וקונגרס השחמט האמריקני הראשון שמאל\|ממוזער\|250px\|פול מורפי החל משנת 1850 נטש מורפי את משחק השחמט לזמן מה. הוא למד בשקדנות וסיים את הקולג' במובייל, אלבאמה בשנת 1854. הוא נשאר שנה נוספת, למד מתמטיקה ופילוסופיה וקיבל את התואר בהצטיינות יתרה. לאחר מכן התקבל לאוניברסיטת לואיזינה ללימודי משפטים, שם סיים את לימודיו וקיבל תואר בשנת 1857. נאמר שלקראת הבחינות הוא שינן בעל פה את כל החוקים של מדינת לואיזיאנה. באותן שנים מצא עצמו מורפי פנוי, מאחר שעדיין לא הגיע לגיל החוקי שמאפשר עבודה כעורך דין. הוא קיבל הזמנה להשתתף בקונגרס השחמט האמריקני הראשון שאמור היה להתקיים בניו יורק, בסתיו 1857. בתחילה דחה מורפי את ההזמנה, אבל לאחר לחצים מצד דודו הסכים לבסוף לשחק. הוא הביס את כל יריביו, כולל את האמן הגרמני לואיס פאולסן בסיבוב האחרון. מורפי הוכתר כאלוף השחמט של ארצות הברית, אך הוא לא הושפע מהתהילה הפתאומית. על פי גיליון דצמבר 1857 של Chess Monthly "האופי הלבבי שלו, הענווה והנימוס הג'נטלמני הפכו אותו לחביב הקהל". הנסיעה לאירופה זמן קצר לאחר שחזר לניו אורלינס מורפי קיבל הזמנה לתחרות השחמט הבינלאומית בברמינגהאם, אנגליה, בקיץ 1858. בשנה זו היה מורפי עדיין צעיר מהגיל בו ניתן לעסוק בעריכת דין ולכן קיבל את ההזמנה ונסע לאנגליה. אולם במקום לשחק בתחרות, העדיף מורפי לשחק בסדרה של דו-קרבות מול כל השחקנים המובילים באנגליה, ואת כולם ניצח בקלות. היחיד שסירב לשחק מולו היה הווארד סטאונטון, שכבר היה רחוק משיא יכולתו. זה האחרון הסכים בתחילה להתמודד מול מורפי, אך לאחר שבחן את משחקו של מורפי החליט לבטל את ההתמודדות. מאוחר יותר נמתחה ביקורת על הווארד סטאונטון, עקב ההימנעות מההתמודדות מול מורפי. ידוע שסטאונטון עבד על המהדורה של כתבי שקספיר במקביל, אך זה לא הפריע לו להשתתף בתחרות שחמט בזמן ביקורו של מורפי. סטאונטון טען כי האשמה היא במורפי, והוסיף, בין יתר הטענות, שלמורפי חסרו האמצעים לממן דו-קרב כזה, טענה לא סבירה בהתחשב בפופולריות של מורפי. מורפי חיפש יריבים חדשים, ולכן חצה את תעלת למאנש לצרפת. שם שיחק בקפה דה לה רז'אנס בפריז, מרכז השחמט של צרפת. הוא ניצח בקלות בדו-קרב מול דניאל הארוויץ, שחמטאי מקצועי. בפריז סבל מורפי מהתקף של דלקת במעיים. בהתאם לידע הרפואי של אותם הימים, הוא טופל באמצעות עלוקות, ואיבד כמות ניכרת מדמו עד כדי כך שלא היה מסוגל לעמוד ללא עזרה. למרות זאת התעקש מורפי להתמודד בדו-קרב מול אמן השחמט הגרמני אדולף אנדרסן, שנחשב על ידי רבים כשחקן החזק ביותר באירופה. למרות מחלתו ניצח מורפי בקלות, +7 -2 =2. כאשר נשאל לגבי תבוסתו, טען אנדרסן שהוא לא היה בשיא כושרו אבל הודה שבכל מקרה מורפי חזק ממנו והוא נוצח בדו-קרב הגון. אנדרסן גם העיד, שלדעתו, מורפי הוא השחקן החזק ביותר שאי פעם שיחק שחמט, חזק גם מהשחמטאי הצרפתי הידוע לואי שארל דה לה בורדונה. הן באנגליה והן בצרפת הירבה מורפי לשחק משחקים סימולטניים כולל תצוגות של שחמט עיוור בהן שיחק באופן קבוע מול שמונה מתחרים בו זמנית. ברוב המקרים הביס את כל מתחריו. חלק מהמשחקים התפרסמו בכתובים, כמו המשחק נגד הדוכס מברונסויק והרוזן איזוארד בבית האופרה האיטלקי בפריז המכונה עד היום "משחק האופרה". ההכרזה כאלוף העולם עדיין בן 21, מורפי היה כבר מפורסם למדי. בפריז, בשבתו בחדרו במלון באחד הערבים עם רעו פרדריק אדג', קיבל מורפי אורח לא צפוי. "אני הנסיך גליצין, אני רוצה לפגוש את מורפי" אמר האורח על פי אדג'. מורפי הזדהה לפני האורח וזה קרא "זה בלתי אפשרי! אתה צעיר מדי!". הנסיך הסביר שהוא היה בגבול סיביר כאשר שמע לראשונה על נפלאות מורפי. לאחד מחבריו לסוויטה היה עותק של עיתון שחמט שפורסם בברלין, Schachzeitung, ומאז רצה לפגוש את מורפי. הוא אמר למורפי שהוא צריך לבקר בסנקט פטרבורג, רוסיה, משום שמועדון השחמט בארמון הקיסרי יקבל אותו בהתלהבות. באירופה קראו למורפי אלוף העולם. בנשף שנערך לכבודו בפריז, ב-4 באפריל 1859, הניחו זר דפנה על ראשו של פסל של מורפי, שגולף על ידי הפסל אויג'ן לקן. במפגש דומה בלונדון, לשם חזר באביב 1859, הוכרז מורפי בשנית כאלוף העולם. הוא אף הוזמן לפגישה פרטית עם המלכה ויקטוריה. מורפי היה כה דומיננטי במשחקו עד שגם אמנים לא יכלו לאתגר אותו ללא יתרון בעמדת הפתיחה. במשחק סימולטני מול חמישה אמנים וביניהם ג'ול ארנו דה ריוויאר, שמואל בודן, תומאס וילסון בארנס, יוהאן לבנטל והנרי בירד, זכה מורפי בשני משחקים, הפסיד באחד ובשניים הנותרים סיים בתיקו. דברי הקילוסין המשיכו עם חזרתו של מורפי לאמריקה, שם סייר בערים המרכזיות בדרכו לביתו. באוניברסיטת ניו יורק, ב-29 במאי 1859, סיים בנו של הנשיא מרטין ואן ביורן את ההצגה של מורפי בהכרזה "פול מורפי, אלוף העולם לשחמט". בבוסטון, בנשף בו השתתפו ראש עיריית בוסטון הנרי וואדסוורת' לונגפלו, נשיא אוניברסיטת הרווארד ודמויות נוספות הכריז ד"ר אוליבר ונדל הולמס על מורפי באותן המילים: "פול מורפי, אלוף העולם לשחמט". מורפי, בסיכום, הפך לידוען. עיתונים ביקשו ממנו לכתוב טורי שחמט, יצרנים ביקשו את תמיכתו ומועדון כדור בסיס נקרא על שמו. שמאל\|ממוזער\|250px\|פול מורפי בניו יורק 1859 התמודדויות שנה מיקום המתמודד השני תוצאה1850 יוהאן לבנטל 2.5 מ-3 ניצחון1858 לונדון יוהאן לבנטל 10 מ-14 ניצחון1858 פריז דניאל הארוויץ 5.5 מ-8 ניצחון1858 פריז אדולף אנדרסן 8 מ-11 ניצחון1859 פריז אוגוסטוס מונגרדיין 7.5 מ-8 ניצחון נטישת השחמט לאחר שהביס את כל יריביו הרציניים, הצהיר מורפי כי לא ישחק עוד בדו-קרבות מבלי לתת ליריבו יתרון של רגלי ומסע. לאחר שחזר לביתו הודיע כי פרש ממשחק השחמט, ולמעט כמה אירועים יוצאי דופן, הפסיק מורפי כליל את הופעותיו בהתמודדויות פומביות. לרוע מזלו, תחילת הקריירה המשפטית שלו נקטעה בשנת 1861 עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. מורפי התנגד לפרישה, ולא שירת בצבא הקונפדרציה. במהלך המלחמה חי חלק מהזמן בניו אורלינס וחלק בפריז ובהוואנה, בירת קובה. ייתכן שעקב התנגדותו למלחמה, לא הצליח מורפי לבנות לעצמו פרקטיקה משפטית גם לאחר סיומה. ניסיונותיו לפתוח משרד עורכי דין נכשלו, כאשר לקוחותיו רצו לדבר על שחמט ולא על בעיותיהם המשפטיות. מורפי בילה למעשה את שארית חייו בבטלה. מבחינה כלכלית לא היו לו בעיות עקב הונה של משפחתו, ולחזור לשחמט תחרותי סירב למרות הפצרות מעריציו הרבים. בהתאם להשקפה שרווחה בתקופתו של מורפי, השחמט נחשב לתחביב בלבד ולא לעיסוק רציני. לשחמטאי מקצוען התייחסו כאל מהמר מקצוען. רק עשרות שנים מאוחר יותר הגיע זמנו של השחמט המקצועני. מותו מורפי נמצא מת בגיל 47, בתוך האמבטיה שבביתו. מסקנות הנתיחה שלאחר המוות הראו שמותו נגרם כתוצאה משבץ מוחי, לאחר שנכנס למים קרים לאחר הליכה ממושכת בחום היום. האחוזה של משפחת מורפי, שנמכרה על ידי המשפחה בשנת 1891, הפכה לברנן, מסעדה מפוארת בניו אורלינס. שמאל\|ממוזער\|250px\|מצבתו של פול מורפי סגנון משחקו כיום, חובבים רבים רואים במורפי שחקן תחבולני מדהים ומסחרר, אשר הצטיין בהקרבת מלכתו ובמתן מט ליריביו מספר מסעים מבריקים לאחר מכן. סיבה אחת לרושם זה היא שספרי שחמט נוטים להדפיס מחדש משחקים מבריקים שלו. ישנם משחקים בהם עשה זאת, אך לא זה היה הבסיס של סגנונו השחמטאי. האמנים בני דורו העריכו את סגנונו כשמרני ביחס לסגנונם הראוותני של אמנים כלואי שארל דה לה בורדונה ואפילו אדולף אנדרסן. על כך כתב גארי קספרוב: ניתן להחשיב את מורפי כשחקן המודרני הראשון. אמנם חלק ממשחקיו אינם נראים מודרניים, אך זאת משום שהוא לא נזקק להתפתחות העמדתית האיטית בה נוקטים רבי אמנים מודרניים, או כאלו שהווארד סטאונטון, לואיס פאולסן ולאחר מכן וילהלם שטייניץ פיתחו. יריביו לא שלטו ברזי המשחק הפתוח, ולכן הוא שיחק בשיטה זו נגדם והעדיף עמדות פתוחות שכן הן הביאו אותו להצלחות מהירות. הוא שיחק משחקים פתוחים בצורה כמעט מושלמת, אך התמודד בכל סוגי העמדות, כאשר ההבנה השחמטאית שלו הייתה ברמה שהקדימה את זמנה בשנים רבות. מורפי היה שחקן שידע באופן אינטואיטיבי מהו המהלך הטוב ביותר, ובהיבט זה דומה לו חוזה ראול קפבלנקה. בדומה לקפבלנקה, גם מורפי היה ילד פלא, תכנן את מהלכיו במהירות והיה קשה לנצחו. יוהאן לבנטל ואדולף אנדרסן ציינו מאוחר יותר שהיה קשה לנצחו משום שהוא ידע כיצד להתגונן והיה מסוגל לסיים בתיקו או אף לנצח משחקים בהם נקלע לעמדות קשות. בו בזמן, הוא היה קטלני כאשר קיבל עמדה מבטיחה. אנדרסן העיר במיוחד בנושא זה ואמר שמסע גרוע אחד נגד מורפי שקול לכניעה. "אני מנצח במשחקי ב-70 מסעים, אך מורפי עושה זה ב-20, וזה רק טבעי" אמר אנדרסן, כאשר הסביר את התוצאות הגרועות שלו מול מורפי. משחקים מפורסמים לבן: פול מורפי שחור: הדוכס מברונסויק והרוזן איסוארד עמדה ממשחק שנערך בין מורפי ובין אדולף אנדרסן, בשנת 1858. מורפי הקריב צריח ושיחק 8. ר:ו4. המהלך ממחיש יכולת נדירה של ניתוח וחיזוי מהלך המשחק העתיד להתרחש.. משחק לדוגמה במשחק זה מובאים כל המסעים כולל פרשנות (מורפי לבן) ה4, ה5 פ-ו3, ד6 ד4, ר-ז4 ד:ה5, ר:ו3(למנוע החלפת מלכות וזכייה ברגלי) מה:ו3, ד:ה5 ר-ג4,(איום במט סנדלרים),פ-ו6 מה-ב3!(איום כפול על ו7 ו-ב7),מה-ה7(אם הלבן ימשיך מה:ב-7, השחור יחזיר מה-ב4+ ויסלק את האיום) פ-ג3, ג6(לחזק ההגנה על ב7) ר-ז5(הפרש השחור רתוק),ב5 פ:ב5!(הקרבת הפרש לצורך התקפה חזקה),ג:ב5 ר:ב5+,פ-(ב8)-ד7, 0-0-0,(התקפה על הפרש הרתוק, אין הגנה מספיקה),צ-ד8 צ:ד7(בכל זאת הלבן ינצח),צ:ד7 צ-ד1!(ואיך יציל השחור את הצריח),מה-ה6(שחרור הפרש הרתוק) כאן המסע הטבעי לכאורה ר:ו6 אבל הלבן מפתיע: ר:ד7+!!(על השחור לבחור בין מט לבין איבוד מלכה),פ:ד7.(השחור החובבן לא נכנע עדיין) מה-ב8+(הקרבת המלכה),פ:ב8 צ-ד8 X תחבולות של פול מורפי עמדות אלו ממחישות את סגנון משחקו מלא המרץ, ההעזה והראייה למרחוק. בכל אחת מהעמדות עומד מורפי לבצע את המסע שמבטיח את זכייתו. ניתן לנסות למצוא את המסע או להתבונן בפתרונות המביאים בכל פעם את המשחק המלא, כאשר המסע הזוכה מודגש. לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 1לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 2לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 3 לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 4שחור מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 5לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 6 לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 7שחור מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 8לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 9 שחור מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 10לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 11שחור מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 12 שחור מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 13לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 14לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 15 לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 16לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 17לבן מתחיל וזוכה. פתרון מורפי 18 התייחסויות אל מורפי על גדולתו של מורפי ניתן ללמוד מהתייחסויות של שחמטאים אחרים אליו: אדולף אנדרסן העריך את מורפי כשחקן השחמט הטוב ביותר שהיה מעולם, שחקן שלא עושה טעויות. לדבריו, מורפי היה מנצח לא רק את כל השחקנים החיים אלא גם את לואי שארל דה לה בורדונה, אילו היה זה חי. וילהלם שטייניץ, שהיה אלוף העולם, העריך את מורפי כשחקן החזק ביותר בדורו (ובכך הכריז שמורפי עולה על אנדרסן). אלוף העולם עמנואל לסקר העריך את מורפי כגדול שחקני השחמט שהיו אי פעם. להערכתו, לא רק שמורפי הפנים את רוח המשחק של לה בורדונה, אלא אף התעלה עליו. לדברי לסקר, מורפי היה מורו הרוחני של שטייניץ. לדברי אלוף העולם חוזה ראול קפבלנקה, יכולותיו של מורפי שילבו סגנון משחק כללי, משחק עמדתי, תחבולות טכניקה, אסטרטגיה וטקטיקה. שילוב כל אלו גורם לכך שמורפי נחשב גדול שחקני השחמט. לקריאה נוספת A First Book of Morphy (Paperback) by Frisco Del Rosario Paul Morphy and the Evolution of Chess Theory (Dover Books on Chess) (Paperback) by Macon Shibut Paul Morphy: The Pride and Sorrow of Chess (Hardcover) by David Lawson Morphy Chess Masterpieces (Paperback) by Fred Reinfeld The Exploits and Triumphs in Europe of Paul Morphy the Chess Champion (Paperback) by Frederick Milne Edge Morphy's Games of Chess (Btb Chess Classics) (Hardcover) by Johann Lowenthal Paul Morphy and the golden age of chess (Unknown Binding) by William Ewart Napier Morphy's Games of Chess : 300 Games By the Greatest Chess Player of All (Paperback) by Philip W. ; Reinfeld, Fred ; Morphy, Paul Sergeant Half-hours with Morphy (British chess handbooks) (Unknown Binding) by Edward Ernest Cunnington Paul Morphy & the Evolution of Chess The (Hardcover) by Macon Shibut MORPHY'S GAMES OF CHESS: BEING THE BEST GAMES PLAYED BY THE DISTINGUISHED CHAMPION IN EUROPE AND AMERICA. (Hardcover) Morphy's Games of Chess; Being a Selection of Three Hundred of His Games, with Annotations and a Biographical Introduction By Philip W. Sergeant. Third Edition. by Philip W. Sergeant (Hardcover - 1919) The unknown Morphy: Games, writings, biography by Paul Charles Morphy (Paperback - 1973) Chess Genius of Paul Morphy by Max Lange (Paperback - Jan 2000) קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ילדי פלא בשחמט קטגוריה:אלופי ארצות הברית בשחמט קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת טוליין קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1837 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1884	2024-08-01T01:07:06
רישום	ממוזער\|שמאל\|האדם הוויטרובי, רישום מאת לאונרדו דה וינצ'י. רישום, באמנות, הוא שיטת ציור ובה האמן יוצר תמונה או דימוי על ידי שרטוט שלהם על משטח. מדיית הרישום שונה מן הציור בכך שהוא שם דגש על הקו ועל רישום הנפחיות והצורות בעזרת אור-וצל ולא באמצעות צבע. בכך קרוב הרישום לטכניקות גרפיות כגון הדפס או תחריט. היסטוריה רישום שימש בעבר בעיקר כטכניקה מקדימה (סְקִיצָה) לציור או פיסול, אולם כיום, עם השתנות גבולות האמנות, יש לרישום מעמד הדומה למעמדו של הציור וההבחנה ביניהם נהייתה פחות ברורה, כך שניתן למצוא רישומים בתערוכות, ואף תערוכות המוקדשות לרישום בלבד. אמצעי רישום אמצעי רישום קלאסיים כוללים שימוש בעיפרון, פחם, עט, דיו, גירי פסטל, מכחולים או חרט. על אף שלרוב מבוצעים הרישומים בצבע שחור על גבי נייר לבן, ישנם גם רישומי צבע שצוירו באמצעות עפרונות צבעוניים (בדרך כלל שימוש בגוונים של צבע אחד), ורישומים בגווני אפור שצוירו בעפרונות פחם. לעיתים הרישום נעשה על גליונות נייר קטנים בעלי אופי אינטימי (כמו רישומים בפנקס רישומים), אולם יש רישומים המבוצעים בפורמטים גדולים מאוד. באמנות המודרנית נעשים לעיתים רישומים על מצע השונה מנייר ובטכניקות שונות ואקלקטיות. אומני רישום בין האמנים הידועים בעבודות הרישום שלהם ניתן למצוא את מיכלאנג'לו, את אלברכט דירר, את רמברנדט. בין הציירים המודרניים ידועים הצייר סי טוומבלי והפסל יוזף בויס. בין האמנים הישראלים ידועים ברישומים שלהם האמנים אנה טיכו, רות שלוס, לאופולד קרקואר ואביבה אורי. ראו גם איור קו (ציור) ציור תרשים לקריאה נוספת גיליון המוקדש לנושא "רישום", משקפיים 1, יוני 1987 קישורים חיצוניים רישום+], תערוכת רישומים של ליאוניד בלקלב, [http://www.engel-art.co.il. גלריה אנגל על הרישום של אביבה אורי מתערוכה במשכן לאמנות עין חרוד ניתן לעיין בטכניקת רישום - פחם על נייר של הציירת מיכל שיזף בקישור המצורף סרטוני הדרכה ללימוד רישום באינטרנט קטגוריה:אמנות חזותית קטגוריה:טכניקות ציור	2023-06-04T09:50:55
החוליה החלשה	החוליה החלשה (באנגלית: The Weakest Link) הוא שעשועון טלוויזיה שעלה לשידור לראשונה ב בערוץ BBC Two ב-14 באוגוסט 2000, והסתיימה ב-31 במרץ 2012. בישראל שודר השעשועון המקורי בערוץ BBC פריים. פורמט השעשועון נמכר לשידור ברחבי העולם, כאשר מדינות רבות הפיקו גרסאות משלהן של התוכנית. זהו פורמט הטלוויזיה השני בפופולריות שלו, מאחורי "מי רוצה להיות מיליונר?", פורמט שמקורו גם בבריטניה. הפורמט את המשחק פותחים תשעה משתתפים אשר מציגים את עצמם: שם, גיל, מקצוע ומקום מגורים. המשחק מחולק לתשעה סיבובים (כמספר המשתתפים) שמשכם הולך וקצר. במהלך הסיבוב שואלת המנחה את המשתתפים, לפי הסדר, שאלות טריוויה. אם התשובה נכונה, נצבר סכום כסף לזכות המשתתפים, בשרשרת עולה – בגרסה הישראלית השרשרת מורכבת ממאה ש"ח, 200, 500 וכו' עד 10,000 שקלים חדשים, כאשר הקבוצה יכולה לצבור בסיבוב אחד עד 10,000 שקלים חדשים (בגרסה המקורית הסכום המרבי לסיבוב הוא 1,000 לירות שטרלינג והסכומים בשרשרת הם 20, 50, 100, 200 וכן הלאה). אם משתתף אינו יודע את התשובה, הקבוצה מאבדת את כל הכסף שצברה עד כה בסיבוב זה. חברי הקבוצה יכולים לשמור חלק מהכסף שצברו עד כה, אם יאמרו "בנק" כשמגיע תורם להישאל רק לפני שהשאלה נשאלת, אולם אז מתאפס מחדש סכום השרשרת. אם המשתתפים מצליחים להרכיב את השרשרת עד תומה ולצבור 10,000 ש"ח לפני תום הזמן המוקצה לסיבוב, אזי הסיבוב מסתיים. בתום כל סיבוב שולף כל משתתף שם של משתתף אחר אשר לדעתו (כביכול או שלא כביכול...) הוא "החוליה החלשה". המשתתף נגדו הצביעו מירב המשתתפים האחרים יוצא מן המשחק. במידה ויש שוויון קולות, החוליה החזקה בוחרת מי יצא. מחד גיסא פועלת הקבוצה במטרה משותפת, שהיא להגדיל את קופת המשחק, אבל מאידך גיסא, כל משתתף דואג להשרדותו האישית במטרה להגיע לשלב הגמר ולקחת את הקופה. בשלב ההמתנה להצבעת המשתתפים מודיע הקריין לצופים בבית מי מבין המשתתפים היה, בסיבוב החולף, החוליה החלשה, ומי היה החוליה החזקה. קביעת החוליה החלשה והחזקה הוא שקלול של מספר התשובות הנכונות שנתן המשתתף באותו סיבוב, מספר התשובות השגויות והשאלות שלא ענה עליהן, וכן כמות הכסף שהכניס לקופת הקבוצה על ידי אמירת "בנק". במידה ובהצבעת המשתתפים על החוליה החלשה יש שוויון בין שני משתתפים או יותר, המשתתף שהיה החוליה החזקה באותו סיבוב, מכריע מי מהם יצא מן המשחק. אם הוא שותף לשוויון הוא יכול גם לשנות את ההצבעה שלו. הסיבוב הבא מתחיל תמיד במשתתף שהיה החוליה החזקה בסיבוב הקודם, אך אם הודח, אז המשתתף שהיה החוליה החזקה אחריו מתחיל את הסיבוב הבא. בשלב טרום הגמר, כאשר נשארים שני משתתפים, הם מתחרים בסיבוב בן דקה וחצי. הכסף שהם צוברים בסיבוב זה מושלש ומצטרף לסכום שנצבר עד כה. בשלב הגמר נשאלים המתחרים עשר שאלות – חמש שאלות כל אחד. ומי שצובר יותר תשובות נכונות. במידה ולאחר עשר שאלות נגמר המשחק בשוויון, ממשיכים בשובר שוויון עד שאחד מהם מנצח. רק אחד מהמשתתפים יכול לקחת את הכסף וכל השאר הולכים בלי כלום. לכן במשחק פועלים שיקולים שלעיתים אינם ענייניים, ולעיתים המשתתף בעל ידע רב באופן מופגן לעומת חברי הקבוצה, מודח מהמשחק. כל משתתף שיוצא מן המשחק (בהכרזה של המנחה: "אתה החוליה החלשה! שלום!") צועד את "מצעד הבושה" (באנגלית: The walk of shame) שבו הוא עוזב את המשחק. לאחר מכן הוא מקבל "רגע של חסד" מצולם, שבו הוא שופך את לבו בתגובה להוצאתו. המנחה תפקיד חשוב ומרכזי בשעשועון תופסת המנחה. בגרסה האנגלית מילאה את התפקיד אן רובינסון. תפקידה המרכזי הוא הצגת השאלות למשתתף וארגון מהלך המשחק: הצגת ההוראות, שאילת השאלות, הדחה, הוצאת השחקנים המודחים באמירה המסורתית: "אתה החוליה החלשה, שלום!" (ובאנגלית, שפת המקור, "!You are the weakest link, goodbye") שיחד עם ההתנהגות האדישה לנכונות התשובות של השחקנים היא מבטאת יחס מינימלי ולא אמפתי כלפיהם שיכול להיראות בעיני צופים רבים כזלזול. הגרסה הישראלית בסוף ינואר 2002 עלתה בערוץ 10 הגרסה העברית של התוכנית, אותה הנחתה המשפטנית פנינה דבורין. היא הייתה התוכנית היחידה ששודרה בערוץ 10 מיומו הראשון ברציפות במשך כמעט שלוש שנים. במשך כשנה שודרה התוכנית פעמיים בשבוע ובשנה השנייה הוחלט לשדר אותה אחת לשבוע. התוכנית זכתה לאחוזי צפייה נמוכים מאוד, 2.5% בממוצע, רחוק מאוד מההצלחה של התוכנית הבריטית. עם זאת, שיעורי צפייה נמוכים אפיינו את כל שידורי הערוץ באותה התקופה. באפריל 2003 ירדה התוכנית בהנחיית דבורין מהאוויר. בינואר 2004, התפרסם כי ערוץ 10 לא שילם לחלק מהזוכים את כספי הזכייה, לאחר שנקלע לקשיים כלכליים. החל מ-23 באוגוסט 2004 שימשה כמנחה חנה לסלאו, עד הורדת התוכנית בהמשך אותה שנה. קישורים חיצוניים ביקורות על הגרסה הישראלית הערות שוליים קטגוריה:שעשועוני טלוויזיה קטגוריה:שעשועוני טריוויה בטלוויזיה קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות מבוססות על פורמט בריטי קטגוריה:ערוץ עשר: תוכניות וסדרות קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-2000	2024-07-10T12:12:11
גוסטב דורה	פול גוסטב דוֹרֶה (בצרפתית: Paul Gustave Doré; 6 בינואר 1832 – 23 בינואר 1883) היה צייר ותחריטאי צרפתי שהתפרסם בציורי התנ"ך שלו, אך גם באיוריו לספרים של רבלה, בלזק, דנטה, מילטון, קולרידג' וספרו הקלאסי של סרוואנטס "דון קישוט". בציוריו יש נטייה לפן הדרמטי והגרוטסקי. סגנונו השפיע על ציירים שבאו אחריו, כגון ואן גוך. ביוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250px\|משפחתו של לוט נסה מסדום. אשת לוט נותרת מאחור. מאת גוסטב דורה דורה נולד בשטרסבורג. הוא פרסם את ציורו הראשון בגיל 15. בשנת 1853 נתבקש לאייר את יצירות הלורד ביירון. במהרה צבר פופולריות בבריטניה ואייר מיני יצירות, בהן מהדורה חדשה של התנ"ך ואת ספרו של אדגר אלן פו, "העורב". בשנת 1865 פרסם את תנ"ך דורה. הצלחת הספר הביאה לתצוגה מרשימה בשנת 1876 בלונדון, והקמת גלריית דורה ברחוב ניו-בונד. בשנת 1869 הציע בלאנשרד ג'רולד, בנו של דאגלס ויליאם ג'רולד, כי השניים יעבדו יחדיו כדי ליצור פורטרט מקיף של לונדון. ג'רולד קיבל את השראתו מרעיון המיקרוקוסמוס של לונדון שנוצר בשנת 1808. דורה חתם על פרויקט חמש-שנתי עם המוציאים לאור גרנט ושות', לפיו היה עליו לשהות בלונדון שלושה חודשים מדי שנה. משכורתו עמדה על 10,000 פאונד לשנה. הספר "לונדון: העלייה לרגל", יחד עם 180 גילופיו של דורה, פורסם בשנת 1872. הספר היה להצלחה מסחרית, ודורה קיבל הזמנות ממוציאים לאור בריטים אחרים. חרף הצלחתו המסחרית, מבקרים רבים לא אהדו את הספר. חלקם הוטרדו מהעובדה שהאמן התמקד בעוני שהתקיים בלונדון. דורה אף הואשם, על ידי ביטאון האמנות (Art Journal), שציוריו הם "יותר המצאה מאשר העתקה". Westminster Review טען כי "דורה מעניק לנו איורים בהם מוצגים ההמוניים והגסים שבמאפיינים החיצוניים". עבודותיו המאוחרות כללו את "גן העדן האבוד", "אידיליות המלך", כתבי תומאס הוד ו"הקומדיה האלוהית". עבודתו הופיעה, כמו כן, בחדשות לונדון המאוירות. דורה ביצע תחריטים נוספים של משלי לה-פונטיין המפורסמים, ו"שירת יורד-הים הישיש" של סמואל טיילור קולרידג'. בשנת 1875 צייר כ-100 איורים לספר של ז'וזף-פרנסואה מישו על תקופת מסעי הצלב. דורה המשיך לאייר ספרים עד מותו בפריז, בגיל 51. הוא קבור בבית הקברות פר לשז בעיר. קישורים חיצוניים אסופה של ציורי התנ"ך של גוסטב דורה, באתר "מקראנט" קטגוריה:ציירים צרפתים קטגוריה:מאיירים צרפתים קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1832 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1883	2024-10-06T14:59:13
קיסרי יפן	שמאל\|ממוזער\|200px\|הסמל המלכותי של יפן זוהי רשימה מקובלת של קיסרי יפן, קיסריות מצוינות באותיות נוטות. תאריכי השלטון של 28 הקיסרים הראשונים ברשימה, ובפירוט ה-16 הראשונים, מבוססים על המסורת היפנית. לפני תקופת יאמטו (660 לפנה"ס - 399 לספירה) קיסר שנים גִ'ימוּ 660 לפנה"ס - 585 לפנה"ס סוּיזֶאי 581 לפנה"ס - 549 לפנה"ס אנֶי 549 לפנה"ס - 511 לפנה"ס איטוֹקוּ 510 לפנה"ס - 476 לפנה"ס קוֹשוֹ 475 לפנה"ס - 393 לפנה"ס קואן 392 לפנה"ס - 291 לפנה"ס קוֹרֶיי 290 לפנה"ס - 215 לפנה"ס קוֹגֶן 214 לפנה"ס - 158 לפנה"ס קָאיקַה 157 לפנה"ס - 98 לפנה"ס סוּג'ין 97 לפנה"ס - 30 לפנה"ס סוּינִין 29 לפנה"ס - 70 קֶייקוֹ 71–130 סֶיימוּ 131–191 צ'וּאַי 192–200 אוֹגִ'ין (האצ'ימאן) 270–230 נינטוֹקוּ 313–399 תקופת יאמטו (400-539) קיסר שנה ריצ'וּ 405–400 האנזי 410–406 אינגיו 453–411 אנקו 456–453 יוּריאַקוּ 479–456 סֶאינֶאי 484–480 קנזו, קיסר יפן 487–485 נינקֶן 498–488 בוּרֶטסוּ 506–498 קֶייטַאי 531–507 אנקאן 536–531 סֶנקוּאה 539–536 קיסרים שתקופת שלטונם מתוארכת בוודאות (715-539) קיסר שנות שלטון שנות חייו קימֶאי 571–539 571–509 בידאטסוּ 585–572 585–538 יומֶאי 587–585 587 - ? סוּשוֹן 592–587 592 - ? סוּיקוֹ 628–593 638–554 ג'וֹמֶאי (ג'ומנה) 641–629 641–593 קוֹגיוֹקוּ (סאימאי) 645–642 661–594 קוטוקו (טאיקה) 654–645 654–597 סַאִימֶאי 661–655 661–594 טנג'י 672-661 672–626 קוֹבוּן 672 672–648 טמוּ 686–672 686 - ? ג'יטו 697–686 703–645 מוֹמוּ 707–697 707–683 גנמיי 715–707 722–661 תקופת נארה (781-715) קיסר שנות שלטון שנות חייו גנשו 724--715 748-680 שוֹמוּ 749-724 756-701 קוקן 758-749 770-718 ג'ונין 764-758 765-733 שוֹטוֹקוּ 770-764 770-718 קונין 781-770 782-709 תקופת הייאן (1198-781) קיסר שנות שלטון שנות חייו קאמו 806-781 806-737 הֶאיזֶי 809-806 824-774 סאגה 823-809 842-786 ג'ונה 833-823 840-786 נימיו 850-833 850-810 מוֹנטוֹקוּ 858-850 858-827 סייווה 876-858 881-850 יוזאי 884-876 949-869 קוקו 887-884 887-830 אודה 897-887 931-867 דאיגו 930-897 930-885 סוּזאקוּ 946-930 952-923 מוראקאמי 946-930 967-926 ריזאי 969-967 1011-950 אניו 984-969 991-959 קאזאן 986-984 1008-968 איצ'יג'ו 1011-986 1011-980 סאנג'ו 1016-1011 1017-976 גוֹ-איצ'יג'וֹ 1036-1016 1036-1008 גוֹ-סוּזאקוּ 1045-1036 1045-1009 גו-ריזי 1068-1045 1068-1025 גו-סאנג'ו 1073-1068 1073-1034 שירקאווה 1087-1073 1129-1053 הוריקאוואה 1107-1087 1107-1079 טוֹבּה 1123-1107 1156-1103 סוּטוֹקוּ 1142-1123 1164-1119 קונואה 1155-1142 1155-1139 גו-שירקאווה 1158-1155 1192-1127 ניג'ו 1165-1158 1165-1143 רוֹקוּג'וֹ 1168-1165 1176-1164 טאקאקורה 1180-1168 1181-1161 אנטוֹקוּ 1185-1180 1185-1178 גו-טובה 1198-1183 1239-1180 תקופת קמקורה (1339-1198) קיסר שנות שלטון שנות חייו טסוצ'ימיקאדו 1210-1198 1231-1195 ג'וּנטוֹקוּ 1221-1210 1242-1197 צ'וּקיוֹ 1221 1234-1218 גו-הוריקאוואה 1232-1221 1234-1212 שיג'ו 1242-1232 1242-1197 גו-סאגה 1246-1242 1272-1220 גוֹ-פוּקאקוּסַה 1260-1246 1304-1243 קאמיאמה 1274-1260 1305-1249 גו-אודה 1287-1274 1324-1267 פושימי 1298-1287 1317-1265 גו-פושימי 1301-1298 1336-1288 גו-ניג'ו 1308-1301 1308-1285 האנאזונו 1318-1308 1348-1297 גו-דאיגו 1339-1318 1339-1288 תקופת אשיקאגה (1611-1339) קיסר שנות שלטון שנות חייו גו-מוראקאמי 1368-1339 1368-1328 צ'וקאי 1383-1368 1394-1343 גו-קאמיאמה 1392-1383 1424-? קיסרי החצר הצפונית (1611-1331) קיסר שנות שלטון שנות חייו נציב אשיקאגה 1 - קוגון 1333-1331 1364-1313 נציב אשיקאגה 2 - קומיו 1348-1336 1380-1322 נציב אשיקאגה 3 - סוּקוֹ 1351-1348 1398-1334 נציב אשיקאגה 4 - גו-קוגון 1374-1338 1371-1352 נציב אשיקאגה 5 - גו-אניו 1393-1359 1382-1371 גו-קוֹמאטסוּ 1412-1392 1433-1377 שוקו 1428-1412 1428-1401 גו-האנאזונו 1464-1428 1471-1419 גו-טסוצ'ימיקאדו 1500-1464 1500-1442 גו-קאשיוואבארה 1526-1500 1526-1464 גו-נארה 1557-1526 1557-1497 אוגימאצ'י 1586-1557 1617-1572 גו-יוזי 1611-1586 1617-1572. תקופת אדו (1867-1611) קיסר שנות שלטון שנות חייו גו-מיזוּנוֹ 1629-1611 1680-1596 מֶאישוֹ 1643-1629 1696-1624 גו-קומיו 1654-1643 1654-1633 גו-סאי 1663-1655 1685-1637 רֶאיגֶן 1687-1663 1732-1654 היגאשיאמה 1709-1687 1709-1675 נאקאמיקאדו 1735-1709 1737-1702 סאקוראמאצ'י 1747-1735 1750-1720 מומוזונו 1762-1747 1762-1741 גו-סאקוראמאצ'י 1771-1762 1813-1740 גו-מומוזונו 1779-1771 1779-1758 קוֹקאקוּ 1817-1780 1840-1771 נינקו 1846-1817 1846-1800 קומֶיי 1867-1846 1867-1831 יפן המודרנית (1867 עד היום) קיסר שנות שלטון שנות חייו מוצוהיטו (נקרא ביפן "הקיסר מייג'י") 1912-1867 1912-1852 יושיהיטו (נקרא ביפן "הקיסר טאישו") 1926-1912 1926-1879 הירוהיטו (נקרא ביפן "הקיסר שוֹוה") 1989-1926 1989-1901 אקיהיטו (תקופת שלטונו נקראת הֶייסֶי) 2019-1989 1933-הווה נארוהיטו (הקיסר המכהן ) 2019 ועד היום 1960-הווה * * יפן	2024-09-12T08:49:29
שלמה ארצי	ממוזער\|שלמה ארצי - קיסריה 2018 שלמה חיים ארצי (נולד ב־26 בנובמבר 1949) הוא זמר־יוצר, מוזיקאי, מלחין, פזמונאי, מפיק מוזיקלי, שדרן רדיו ובעל טור ישראלי, מהזמרים החשובים והמשפיעים בתולדות התרבות הישראלית. דרכו המוזיקלית החלה בלהקה שהקים כנער בתנועת הצופים והייתה מופיעה בערבי שישי. ארצי התפרסם לראשונה כסולן בלהקת חיל הים והפך לכוכב עם זכייתו בפסטיבל הזמר והפזמון 1970. מאז ראתה הקריירה המוזיקלית שלו עליות ומורדות. בשנים 1970–1976 הוציא כמה אלבומים, חלקם עם להקת גברת תפוח. בשנים אלו זכה עשר פעמים בתואר זמר השנה בקול ישראל וזכה בפרס כינור דוד, זכה פעם נוספת בפסטיבל הזמר 1974 ונבחר כנציג ישראל באירוויזיון 1975. עם זאת שני אלבומיו הבאים נכשלו מבחינה מסחרית. בשנת 1977, כאשר כמעט היה מוכן לוותר על קריירה מוזיקלית, ביקש להוציא אלבום אחד אחרון, "גבר הולך לאיבוד", ולהפיק אותו בעצמו לפי ראות עיניו וללא התערבות חברת התקליטים. בעקבות הצלחתו של אלבום זה זכה ארצי בהכרה ובפופולריות מחודשת, שהגיעה לשיאה החל משנות השמונים, ועד לעשור השלישי של המאה ה־21. ארצי נבחר להיות חתן פרס ישראל לזמר עברי בשנת 2023, אך סירב לקבלו על רקע המחלוקת בעניין הרפורמה המשפטית בישראל. ביוגרפיה ארצי נולד במושב השיתופי אלוני אבא שבעמק יזרעאל (בעת הולדתו היה זה קיבוץ בשם נוה יער), בנם של מרגלית (מימי) לבית ליקוורניק, ילידת רומניה ניצולת השואה אשר שרדה את מחנות הריכוז אושוויץ־בירקנאו וקליינה שנאו ואיבדה את בעלה הראשון ואת בנה, ושל יצחק (איציו) ארצי (הֶרְצִיג), ניצול השואה יליד רומניה שהיה איש ציבור ולימים חבר הכנסת ה־11. אחותו הצעירה, נאוה סמל, הייתה סופרת שהרבתה לעסוק בנושא הדור השני לשואה. נאוה נישאה למפיק נעם סמל שהיה אמרגנו של ארצי בתחילת הקריירה שלו. רחל, סבתו מצד אימו, הייתה אחותו של הרב מאיר שפירא מלובלין. ב־1956, כשהיה בן שבע, עברה משפחתו להתגורר בשכונת ביצרון שבתל אביב ובשנות השישים עברה משפחתו לצפון החדש. הוא בילה ימים רבים אצל סבתו וסבו רחל וברל ליקוורניק, הורי אימו, בקריית ים ג'. סבו היה החזן הראשי בשכונה וממנו למד שלמה לשיר. כתלמיד בית הספר העממי בלט כשחקן, אך בגיל 12 התחיל לנגן בגיטרה ושר בלהקה בשבט הצופים. כשהיה בן 16 התחיל להתנסות בכתיבת שירים ובהלחנה. עם "צמד סיני", שהקים עם חברתו לספסל הלימודים בתיכון עירוני ד' בתל אביב רבקה מנשה (לימים ריקי גל), הופיע בפני חיילים בסיני, כשם הצמד. להקת חיל הים עם הגיוס לצה"ל עבר ארצי את בחינות הקבלה ללהקה הצבאית, אך בשל פרופיל צבאי גבוה היה חייב להתגייס ליחידה קרבית והוא התקבל לשייטת 13 (הקומנדו הימי). במהלך ההכשרה ליחידה, בה היה צריך לעבור קורס צניחה, פרש בגלל פחדו מגבהים ועבר לחיל התותחנים. כעבור כשנה וחצי, לאחר פציעה וניתוח שעבר וירידה בפרופיל הצבאי, הצטרף ללהקת חיל הים. בלהקה היה שותף לתוכניות "וביום השלישי" ו"רפסודה בכחול", לצד רבקה זהר, דב גליקמן, אבי אוריה וכן שותפתו לשעבר ל"צמד סיני", ריקי גל. בתוכנית הראשונה, שעלתה בשנת 1968, בבימויו של דני ליטאי ובניהולו המוזיקלי של יאיר רוזנבלום, לא בלט, אך בשנייה, שעלתה בשנת 1969, בבימויו של ליטאי ובניהולו המוזיקלי של בני נגרי, היה הסולן הראשי של הלהקה בשני שירים, שניהם בלחניו של רוזנבלום, "המלח גבריאל" למילים של יעקב רוטבליט ו"כשאהיה גדול" (שוטי שוטי ספינתי), למילים של רימונה דינור, שאף זכה לוידאו קליפים בכיכובו, מהראשונים שהופקו בישראל. הצלחה ראשונית: 1970–1974 ממוזער\|שלמה ארצי בשיר "כשאהיה גדול" בשנת 1969 250px\|ממוזער\|שלמה ארצי ונשיא המדינה ראובן ריבלין מקליטים את חלקם לשיר "אהבתיה" של ארצי, במסגרת חגיגות ה־67 למדינת ישראל בשנת 2015 בשנת 1970, בעודו בלהקת חיל הים, הופיע ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון 1970, שבו זכה במקום הראשון עם השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" ("אהבתיה"), שכתבה תרצה אתר, הלחין יעקב הולנדר ועיבד אריה לבנון. השיר הופיע בעיבוד שונה באלבומו הראשון שיצא בשנת 1970, שנקרא "שלמה ארצי". ארצי הלחין שיר אחד לאלבום, "תפילת ערבית", שתרגם יעקב אורלנד לפי שיר של אלן אלכסנדר מילן. בין השירים הבולטים באלבום היו גם "נח"ל ים", שכתב יוסף בכר והלחין קובי אשרת, "האם השלישית", שכתב נתן אלתרמן והלחינה נעמי שמר (שבוצע בשנת 1973 בלחן שונה של יאיר רוזנבלום על ידי להקת גייסות השריון עם הסולנית עירית בולקא), "אנחנו לא צריכים" ("את הגשם תן רק בעתו..."), שכתב אבי קורן והלחין שמואל אימברמן, ו"האם עודך יפה", שכתבה והלחינה דפנה אילת. השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" זכה בתואר "שיר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל, וארצי זכה בתואר זמר השנה. בשנת 1971 ביצע ארצי גיחה חד פעמית אל מסך הקולנוע, כאשר גילם את דמותו של ירון זהבי, מפקד חבורת חסמבה, בסרטו של יואל זילברג "חסמבה ונערי ההפקר". באותה שנה הלחין ארצי את שיר האליפות של קבוצת הכדורגל מכבי נתניה, שכתב אהוד מנור, וארצי גם שר אותו, יחד עם שחקני הקבוצה. בתחילת שנות השבעים הוקרנה בטלוויזיה הסדרה "דנידינה", לה שר ארצי את שיר הפתיחה, שכתב אוריאל אופק והלחין אלברט פיאמנטה. בסוף שנת 1971 הוציא ארצי את אלבומו השני, "על אנשים", שבו כתב והלחין לראשונה את רוב השירים. מהם התפרסמו "נוף ילדות", "אל תשאל ילד", "דנה", "להיות לאחרים", "ארץ הירוק" ולחנו לשירו של טשרניחובסקי "אילאיל". את שירי האלבום עיבדו דוד קריבושי ואלברט פיאמנטה. בשנת 1972 הופיע ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "השיר על ארץ סיני", שכתבה רחל שפירא והלחין מוני אמריליו. באותה שנה השתתף גם בערב שירי משוררים של גלי צה"ל, שעבורו הלחין ושר את השירים "דרך שתי נקודות" של יהודה עמיחי ו"שיר אהבה" ("שני דגים") של דליה רביקוביץ, שאותו שר בדואט עם עדנה גורן. בסוף השנה הוציא את אלבומו השלישי, "פתאום אחר ימים רבים", שבו הקליט שירי משוררים נוספים; לצד "דרך שתי נקודות" ו"שיר אהבה" נכללו באלבום גם השירים "אמא קטנה", שהלחין ארצי עם גידי קורן למילותיו של דוד פוגל, "יופיה אינו ידוע", שכתב נתן זך, ו"יסמין הקטנה", שכתב חיים גורי. באלבום נכללו גם "השיר על ארץ סיני", וכן שני שירים באנגלית: "אנבל לי" של אדגר אלן פו ו"White Bird" ("ציפור לבנה"), שכתב והלחין ארצי. בעקבות האלבום זכה ארצי פעם נוספת בתואר "זמר השנה" בקול ישראל. בשנת 1973 הקים ארצי את להקת גברת תפוח, על בסיס הרכב הנגנים שליווה אותו בהופעות ובהקלטות קודמות: דדי שלזינגר בקלידים, שלמה חממי בתופים, אצ'י שטרו בבס, ויאיר שרגאי בגיטרה. באותה שנה עזב את חברת ישראדיסק שבה הקליט את אלבומיו הראשונים, וחתם על חוזה חדש בהד ארצי, שבה יצאו כל אלבומיו הבאים. באותה שנה השתתף ארצי פעם נוספת בפסטיבל הזמר והפזמון, וזכה במקום השני עם "שיר בבוקר בבוקר" ("פתאום קם אדם בבוקר"), שהלחין עם גידי קורן למילותיו של המשורר אמיר גלבע. באותה שנה השתתף פעם נוספת בערב שירי משוררים עם לחנו לשיר "אומרים ישנה ארץ" של שאול טשרניחובסקי. בסוף השנה הוציאה חברת ישראדיסק אלבום אוסף של ארצי בשם זה, שכלל הקלטות שונות של ארצי שלא מצאו את מקומן באלבומיו הרגילים, בהן "בשל תפוח" ו"הלילה ארבתי" מתוך תוכנית הטלוויזיה "רסיסי לילה תלויים", שהוקדשה לשירי חיים נחמן ביאליק, שיר הנושא של הסרט "מלכת הכביש" וגרסאות כיסוי לשירים "Eleanor Rigby" של הביטלס ו"עיר לבנה" של נעמי שמר. באותה שנה זכה ארצי פעם נוספת בתואר "זמר השנה", במצעדי הפזמונים של קול ישראל ושל גלי צה"ל. בעקבות זכייתו בתואר בגלי צה"ל הקליט את השיר "עכשיו אני יודע" עם "זמרת השנה", אילנית, שכתב "פזמונאי השנה" אהוד מנור והלחין "מלחין השנה" צביקה פיק. במהלך 1973 נסע ארצי לגרמניה בה ניסה את מזלו עם גרסאות כיסוי גרמניות לשיריו בהם "פתאום קם אדם בבוקר", והקליט שם ארבעה תקליטונים שלא זכו להצלחה. בסוף שנת 1973 הוציא ארצי את תקליט הילדים "טיול לארץ התווים", ובו שירים וסיפורים שכתב גידי קורן. באלבום השתתפו מלבד ארצי גם גליה ישי, הצמד "חומה ומגדל" (אלי גורנשטיין וצחי נוי) ורביעיית האחים והאחיות. במלחמת יום הכיפורים הרבו ארצי ולהקת גברת תפוח להופיע בפני חיילים. בעקבות המלחמה הוציא ארצי בליווי הלהקה בשנת 1974 את האלבום "לכל החברים מהמסע מים אל ים". בין השירים הבולטים באלבום היו "זמר לבני" שכתב נתן יונתן לבנו (שנפל במלחמה), "גוגו" שכתב אהוד מנור, "חיים משוגעים", וגרסת כיסוי לשירם של התרנגולים "ככה סתם", שאותו סיים ארצי בתוספת שורה "She loves you, יה בה יה", כשילוב עם שירם של הביטלס "She Loves You". בפסטיבל הזמר והפזמון 1974 רשם ארצי זכייה נוספת, אחרונה. הפעם עם השיר שהלחין יחד עם גידי קורן, לעיבוד של ירון גרשובסקי וכתב בעצמו, "הבלדה על ברוך ג'מילי". הגיבור המציאותי של השיר, ברוך ג'מילי, ישב בקהל, ובעת חלוקת הפרסים קם ונופף בגאווה. היו שמתחו ביקורת חריפה ושלילית על זכיית השיר במקום הראשון, בטענה שיש בבחירת השיר סגידה ל"מלכלך קירות" ועידוד לונדליזם. בשנת 1975 נבחר ארצי לייצג את ישראל באירוויזיון 1975. בתחרות שנערכה בסטוקהולם, בירת שוודיה, שר ארצי את השיר "את ואני", שהלחין למילים של אהוד מנור, והגיע למקום ה־11 מתוך 19 מדינות מתחרות. השיר הפך ללהיט בישראל, ובעקבות הצלחתו דחקה חברת "הד ארצי" בארצי להקליט אלבום חדש, שנקרא גם הוא "את ואני". ארצי ביצע את השיר גם בגרמנית ובאנגלית אך לא זכה להצלחה מיוחדת. האלבום "את ואני" כלל את תרגומיו של ארצי לשירים "Teenage Idol" של ריקי נלסון ו"Things" של בובי דארין, וכן את השיר "את הלכת", שכתב ארצי על פי מנגינת ה"אדאג'יו" של תומאזו אלבינוני. מנור כתב שיר נוסף לאלבום, "מתחת למיטה", וארצי כתב והלחין כמה שירים אחרים, כ"שיר אהבה אחרון" ו"היי ליזה". אמנם ארצי זכה באותה שנה בפעם הרביעית בתואר "זמר השנה", אך שיר הנושא נותר השיר הידוע היחיד מהאלבום. אמצע שנות השבעים: חוסר הצלחה בדיעבד, מסמל האלבום "את ואני" את התחלתה של תקופה רעה מבחינתו של ארצי. האלבומים שהוציא לאחר מכן, שעסקו בעיקר בחיפוש כיוון מוזיקלי, לא הצליחו במכירות, והותירו מעט מאוד להיטים. בסוף 1975 העלה ארצי את המופע "משחקי 26", שנקרא כך משום גילו. בעקבותיו יצא האלבום "משחקי 26". שירי המופע והאלבום תיארו את חייו של כוכב הפופ בן ה־26 שלמה ארצי, וכללו שירי געגוע לילדות כ"שיר התנועה" ו"החברים הישנים", לצד שירים הומוריסטיים כ"המציל", "הבלדה על אפרים" ו"יוסי בן 26", שנכתב כשיר המשך לשירו של ע. הלל "יוסי, ילד שלי מוצלח". את המופע הפיק מוזיקלית אלדד שרים, שגם הלחין עבורו את השירים "בואו ונשחק משחק", "המזדנבות" (הנקרא בשם נרדף "המעריצות") ו"משחקי 26", שכתב ארצי, ואת "שיר אהבה" ("כשלא היה לך בית...") שכתב יהונתן גפן. עוד באותה שנה הוציא ארצי את אלבום הילדים "שלמה ארצי שר ומספר לילדים על יאן הגמד" במשותף עם אילן גלבוע, שגם הלחין חלק מהשירים. חיפוש הכיוון המוזיקלי של ארצי התבטא בעיקר באלבומו "יש לי אישה, ילדה ולמברטה ואני גר בתל־אביב", שראה אור בשנת 1976. האלבום כלל שירי משוררים כ"מקום היסטורי" ו"מותר לומר" שכתב נתן אלתרמן ו"אני רוצה תמיד עיניים" שכתב נתן זך, לצד שירים בסגנונות מוזיקליים שונים, כ"אהבה 1,5,2,5" בסגנון דיסקו או "יש לי אישה, ילדה ולמברטה ואני גר בתל־אביב" בסגנון הסווינג. ארצי כתב והלחין את רוב שירי האלבום, שכלל גם ביצוע מחודש ל"פתאום עכשיו, פתאום היום". את השירים עיבד והפיק מוזיקלית אילן גלבוע. בשנת 1977 הוציא ארצי את האלבום "רומנסה ופיוט", שכלל בעיקר שירים שתרגם משה גיורא מלאדינו על פי לחנים עממיים מתוך "ספר הרומנסות" ו"האנתולוגיה לחזנות ספרדית" של חוקר הלאדינו יצחק לוי. האלבום כלל גם את הפיוטים "לכה דודי" של ר' שלמה אלקבץ ו"יגדל אלוהים חי" של דניאל בן יהודה. עיבוד השירים התחלק בין אריה לבנון, אילן גלבוע ושמעון כהן. האלבום הופץ בעותקים ספורים בלבד, ולימים נחשב לאלבומו הנדיר ביותר של ארצי. מאוחר יותר גנז ארצי את מכירות רוב אלבומיו הראשונים, ובמשך שנים הם לא היו ניתנים למכירה כלל. רק בשנת 2008 "הצילה" חברת "הד ארצי" את המצב, כאשר הוציאה את חלק מהאלבומים על גבי תקליטור, במארז אחד שנקרא "השנים הראשונות". המארז כלל את האלבומים "שלמה ארצי", "על אנשים", "פתאום אחר ימים רבים", "אומרים ישנה ארץ", "לכל החברים מהמסע מים אל ים", "את ואני", "משחקי 26", "יש לי אישה, ילדה ולמברטה ואני גר בתל־אביב" ו"רומנסה ופיוט", בנוסף לתקליטור אוסף אחד של כל האלבומים. בשנת 2010 הוצעו אלבומים אלו לראשונה למכירה גם בנפרד. הצלחה מחודשת: 1978–1983 בשנת 1978, על קצה אמון חברת התקליטים בו, וכמעט מוכן לוותר על קריירה כזמר, הוציא ארצי את אלבומו "גבר הולך לאיבוד" בהפקתו של יאיר שרגאי. אלבום זה הצליח יותר מקודמיו, וסימל את מעברו של ארצי לשירים יותר אישיים. עם זאת, המשיך ארצי בהלחנת שירי משוררים גם באלבום זה, בהם של נתן יונתן ("האיש ההוא", "רק עלה", "כמו ציפור") ושאול טשרניחובסקי ("את אינך יודעת"). האלבום כלל שמונה שירים בלבד, שמתוכם הלחין ארצי שבעה. את השיר "בלילות אני מתגעגע" הלחין חנן יובל למילים של ארצי. אחת התגליות הגדולות של האלבום היה הקלידן משה לוי, שבלט בעיקר בנגינת הפתיחה הארוכה של השיר "גבר הולך לאיבוד". לוי הפך בעקבות האלבום לאחד המוזיקאים הפעילים ביותר בארץ, והוסיף לעבוד עם ארצי מאוחר יותר במספר אלבומים נוספים. באותה שנה כתב והלחין ארצי גם שני שירים לאריק סיני: "שיר פרידה" ו"שכח אותי אמרת". השירים זכו להצלחה, ונכללו מאוחר יותר באלבום הבכורה של סיני, שיצא בשנת 1980. בהדרגה עבר ארצי משירי "ארץ ישראל היפה" ושירי משוררים ליריים לסגנון של פופ ורוק רך עם שירים אישיים ואסוציאטיביים שאת רובם כתב והלחין בעצמו. את מגמה זו החל באלבום "דרכים" משנת 1979, עם השירים "אף פעם לא תדעי", "אחרי הכל את שיר" ו"צוותא", אשר תיאר בצורה סאטירית הופעות של זמרים. באלבום בלטו גם השירים "פתאום כשלא באת" בדואט עם גרי אקשטיין, "שינויי מזג האוויר", "אתמול חלפו הציפורים" שכתב משה בן־שאול ו"שיר חייל" ("אני שומע שוב..."), שהלחין ארצי על פי מכתב ששלח סרן לחברתו לפני שנהרג במלחמת יום הכיפורים. אמנם "גבר הולך לאיבוד" סימן את המפנה החיובי בסגנונו של ארצי, אך היה זה דווקא "דרכים" שחשף אותו לקהל רחב יותר, והרחיב את קהל מאזיניו. הצלחת "דרכים" הביאה לחשיפה גדולה יותר של "גבר הולך לאיבוד", והגדילה את הצלחת האלבום. הסגנון המוזיקלי של "דרכים" נמשך גם באלבום "חצות" משנת 1981, שאותו הפיקו יאיר שרגאי ומשה לוי. באלבום בלטו השירים "לא עוזב את העיר", "יום אחד", "מהן המילים" למילותיו של משה בן שאול, "בואי ונתיר" ו"במטוס סילון". במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' לשנת תשמ"א זכה ארצי פעם נוספת בתואר "זמר השנה". ב־1982 הוציא ארצי שני תקליטי ילדים נוספים, שניהם נקראים בשם "סיפורי התנ"ך לילדים", ובהם הקריא סיפורי תנ"ך שונים כפי שכתב מאיר שלו. באותה שנה הוציא ארצי את האלבום "מקום". באלבום נכללו שירי משוררים, בהם "הרדופים" שכתב נתן יונתן. רוב שירי המשוררים הולחנו על ידי ארצי, למעט "אל הנירים האפורים" ו"ריח הדרים" שהולחנו על ידי סשה ארגוב. באלבום נכללו גם השיר "ברית לא מותרת", דואט עם אסתר שמיר שגם כתבה והלחינה, ושני קטעים אינסטרומנטליים שהלחין ארצי: "מקום" ו"סיום". בשנת 1983 יצא אלבום של הופעה חיה של ארצי בצוותא שהוקלט ב־1982. לאחר צאתו, האלבום נגנז ולא יצא לאור שוב וכיום הוא נחשב לתקליט נדיר. בנובמבר 2013 החליט ארצי להוציא אלבום משולש, ובתוכו כלל גם אלבום הופעה נדיר זה. בפברואר 2024 עבר האלבום רימאסטרינג והופץ מחדש על גבי תקליט ויניל. גיבוש הסגנון המוזיקלי: 1984–1991 ממוזער ממוזער בסוף 1983 הקליט ארצי את האלבום "תרקוד", שיצא בתחילת שנת 1984. את האלבום הפיק לואי להב ועיבד רמי לוין. ארצי כתב והלחין את כל שירי האלבום, שמהם הצליחו השירים "תרקוד", "רוב הזמן את אשתי", "וביחד נזדקן", "צריך להתקדם" ו"מה רצינו להגיד", "איזו התחלה". השיר "תרקוד" נבחר כ"שיר השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' לשנת תשמ"ד, וארצי זכה בתואר "זמר השנה". "תרקוד" סימל את גיבוש סגנונו המוזיקלי של ארצי כפופ־רוק, וכן את המעבר מהופעות באולמות קטנים כ"צוותא" להופעות בפארקים בפני קהל גדול. בשנת 1986 הוציא ארצי את אלבומו הבא, "לילה לא שקט", בהפקתו של להב ובעיבודים של רביב גזית. גם באלבום זה כתב ארצי את כל השירים, שמהם התפרסמו "שדות של אירוסים", "לילה לא שקט" (המתייחס לנפילתו של חברו הטוב, טייס המסוקים סרן במלחמת יום הכיפורים), "הרדיו הישן", "נרקוד נשכח" ו"סייסטה מקומית". האלבום שחזר את ההצלחה של קודמו, ובשנת תשמ"ו זכה ארצי פעם נוספת בתואר "זמר השנה". שירי האלבום עיטרו את פסקול הסרט "לא שם זין" משנת 1987. באלבומו הבא (והכפול), "חום יולי אוגוסט" משנת 1988, החל ארצי לגעת גם בנושאים כואבים, כמו התמודדות עם היותו דור שני לשואה בשיר "בגרמניה לפני המלחמה" ומוות של חיילים בשיר "חום יולי אוגוסט". באלבום ביטא ארצי גם אמירות פוליטיות, מעבר לעיסוקו בנושאים אישיים. בשיר "עבד הממהר" כתב "עוד לא למדנו כלום, כך מתברר" כאשר גיבור השיר, ערבי מקלקיליה, נהרג מאש צה"ל. בשיר "ארץ חדשה" טען "יש לנו ארץ – למה עוד אחת?". גם כיום, ארצי אינו מסתיר את דעותיו הפוליטיות ותמיכתו בשמאל המתון של המפה הפוליטית. שירים נוספים בולטים מהאלבום כללו את "תחת שמי ים התיכון" (הידוע בזכות השורה "כמה זה עולה לנו?"), "נבראתי לך", "לב שבור לרסיסים" ו"טלפני טלפני". בערב יום השואה תשמ"ח העלו ארצי ויהודה פוליקר, לבקשת מנהל מחלקת ההפקות באגף התרבות בעיריית תל אביב-יפו, יעקב מנדל מופע בשם "בגלל המלחמה ההיא" באולם תיאטרון הקאמרי. במופע שולבו שיחות בין שני האמנים בני "הדור השני" עם שיריו של ארצי "בגרמניה לפני המלחמה", "רומניה" ועוד ושירי "אפר ואבק" של פוליקר. את שנות התשעים פתח ארצי עם האלבום "כרטיס ללונה פארק" בהפקתו של לואי להב ובעיבודו של עדי רנרט. ארצי כתב והלחין את רוב השירים באלבום, ובהם "נכנסת לחיי", "רוקר חיי", "מעבר לנהר" (המוקדש גם הוא למירון גרנות) ו"אגדת עשרים ואחת". רנרט הלחין את השיר "סיטואציה" למילים של ארצי. לאחר ההצלחות הגדולות של אלבומיו הקודמים, נחשב האלבום לכישלון מסחרי, ולא השאיר להיטים רבים, אם כי לא עצר את ימי הזוהר של ארצי. בשנת 1990 הוציאה חברת "הד ארצי" שני אלבומי אוסף של ארצי בשם "השירים 1" ו"השירים 2", שכלל ביצוע של השיר "במטוס סילון" בהופעה חיה. בשנת 1991 יצא האלבום "השירים 3 – ביצועים אחרים", ובו הקלטות שונות של ארצי לשיריו, בעיקר מהופעות ומחזרות. נכלל בו גם ביצועו של ארצי ל"שיר ערש" של נתן אלתרמן וסשה ארגוב. ב־1991 נסע ארצי ללוס אנג'לס, שם ניסה שוב את כוחו מחוץ לישראל, הפעם בהצלחה מסוימת, כאשר הלחין את פסקול הסרט "Leather Jackets" בכיכובם של ברידג'ט פונדה וקרי אלווס. שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21: שיא ההצלחה שמאל\|ממוזער\|250px\|ארצי בפסטיבל ערד, 1992 עם שובו לישראל, החל ארצי בעבודה על אלבומו הבא, "ירח", שיצא בשנת 1992. ארצי כתב והלחין את כל השירים באלבום, בהפקתו של יהודה עדר. לראשונה מזה זמן רב לא עבד ארצי עם מעבד מוזיקלי אחד קבוע, אלא עם מספר מעבדים, בהם עדר, רביב גזית, משה לוי, יועד נבו ויאיר מיכאל. האלבום היה גדוש בלהיטים, ובהם "אני בא" עם עמיר לב, "ירח", "ואלס בחמש ושלושים", "תגידי", "כמו אז", "שאלתי מה קרה" ו"אחרת אתה מת". האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה, יותר מכל אלבום אחר של ארצי עד אז, עם מכירות של יותר מ-100,000 עותקים, והופעת בכורה בפסטיבל ערד מול 6,500 איש ב־13 ביולי 1992. בשנת 1993 יצא אלבום האוסף של ארצי "האוסף המשולש", שהיה אלבום האוסף הראשון בישראל שחולק לשלושה חלקים. האלבום זכה להצלחה גדולה והגיע למעמד אלבום זהב. מסע הופעות עם להקה מורחבת ליווה את הוצאת האוסף. באוסף זה "שכתב" ארצי, למעשה, את ההיסטוריה של הקריירה שלו, בכך שנעדרים ממנו לחלוטין הקלטותיו שקדמו לאלבומו "גבר הולך לאיבוד". לאלבומה של חברתו ב"צמד סיני" הוותיק ריקי גל "חפש בי", שיצא באותה שנה, הלחין ארצי את השיר "ראש השנה שלך" למילים של צרויה להב. לאלבומה של ריטה "אהבה גדולה" משנת 1994 הלחין את השירים "האם אתה מאושר" למילותיה של אריאנה הרן הכהן ו"מאוחר מדי" שכתב יאיר לפיד. בשנת 1995 השתתף ארצי בתוכניתו של גידי גוב "לילה גוב", שבה שרו השניים את שירו של אריק איינשטיין "עוף גוזל". כעבור מספר חודשים שרו השניים שוב את השיר, בעצרת לזכרו של יצחק רבין. באותה עצרת שר ארצי את השיר "האיש ההוא" שיצא במקור באלבום "גבר הולך לאיבוד", ושמחברו נתן יונתן הקדיש לרבין. באותה שנה הקליט הזמר שאול צירלין את גרסתו לשיר, אשר זכתה להצלחה יחסית והושמעה פעמים רבות ברדיו, במקביל לגרסתו של ארצי. בשנת 1996 הוציא ארצי את האלבום הכפול "שניים", בהפקתם של גיל פלדמן וליאור טבת. ארצי כתב והלחין את כל השירים באלבום, שרבים מהם היו ללהיטים גדולים. בין היתר בלטו באלבום שיר הנושא שבוצע בדואט עם ריטה, "מנגב לך ת'דמעות", "האהבה הישנה", "היא לא יודעת מה עובר עלי", "זה מה שנשאר", "לאן, לאן, לאן", "דו"ח רצח" (אשר נכתב בעקבות רצח יצחק רבין, על אף שרבין עצמו לא הוזכר בשיר), "מגע אנושי", "סיפור רומנטי", "שישה" ועוד. באלבום זה השתתף לראשונה בנו של ארצי, בן ארצי, כמעבד פעיל באלבום. על אף שהיה זה אלבום כפול, הוא הצליח בצורה חסרת תקדים כמעט, עם מכירות של יותר מ־160,000 עותקים. השיר "שניים" נבחר כ"שיר השנה" ברשת ג', וארצי נבחר, בפעם הראשונה אחרי עשר שנים, כ"זמר השנה". בעקבות ההצלחה יצא ארצי למסע הופעות מצליח, שבו התגלתה נגנית הכינור והזמרת מיקה קרני. אחת ההופעות תועדה על גבי האלבום הכפול "ההופעה 97". בשנת 1998 השתתף ארצי בפרויקט גרסאות הכיסוי "עבודה עברית", שעבורו הקליט את גרסתו לשירה של להקת "רעש" "לעיתים" ("מה את מבינה..."). לאלבומו של פבלו רוזנברג "בין ערביים" שיצא באותה שנה כתב מספר שירים, ובהם שיר הנושא "בין ערביים", שהיה ללהיט גדול. בנוסף השתתף בקולות רקע באלבום הבכורה של בנו הזמר, בן ארצי, "חיים משל עצמי", שבו גם שר איתו את הדואט "שבע עשרה". כעבור שנה ביים ארצי ביחד עם יריב הורוביץ את הסרט "שישה", על מפגש עם חבריו מהצבא, שעליו גם נכתב השיר "שישה" באלבום "שניים". באותה שנה הקליט ארצי גרסה מחודשת לשירו "אנחנו לא צריכים", שנכלל במקור באלבום הבכורה שלו. הגרסה המחודשת זכתה להצלחה גדולה, ודרבנה את ארצי להוציא אלבום חדש. בשנת 2000 הוציא ארצי את האלבום "אהבתיהם", הכולל עיבודים חדשים לשירי עבר שלו. מתוך האלבום הצליחו במיוחד הביצועים החדשים ל"פתאום עכשיו, פתאום היום", "נוף ילדות" (שבו התארחו בקולות רקע פבלו רוזנברג ודוד ד'אור) ו"שיר פרידה", שאותו כתב במקור לאריק סיני, וביצע באלבום בדואט עם בנו בן ארצי. השיר החדש היחיד באלבום היה "עלש – שר לבדי עם הרוח", שבו ביצע ארצי דואט בסגנון מזרחי עם הזמר שמעון בוסקילה. האלבום כלל גם גרסה חדשה לשירו של ארצי שהתחרה בתחרות האירויזיון של שנת 1975, "את ואני". שירים נוספים באלבום היו הדואט עם יעל דקלבאום "לא יודע מה עובר לך בראש" שביצעה במקור ריטה שנה קודם לכן, "מעביר דף" בדואט עם נורית גלרון שביצעה את השיר במקור לבדה באלבומה "המקום ההוא" משנת 1996, "כבר עבר די זמן" עם בן ארצי, "גברים הולכים לאיבוד" בדקלומם של דני סנדרסון, מיכה שטרית, קובי אוז, אריק סיני ודודו טופז, וגרסה עברית לשיר "When You Are a King" של להקת "White Plains", שתרגם ארצי כ"בשבילה אתה מלך העולם". כ־250,000 עותקים נמכרו מהאלבום, ובעקבות תואר אלבום הפלטינה המשושית שקיבל האלבום, יצא ארצי לסיבוב הופעות מצליח נוסף. באותה שנה זכה ארצי שוב בתואר "זמר השנה". לאלבומה של ריקי גל "אין לזה סוף" שיצא ב־2001 כתב ארצי את השיר "במרוץ נגד הזמן". באותה שנה השתתף באלבומו של דני סנדרסון "תולדות המים", שבו ביצע את השיר "כנרת". בשנת 2002 הוציא ארצי את האלבום "צימאון", ששיחזר את הצלחות קודמיו, עם מכירות של כ־150,000 עותקים. כל שירי האלבום נכתבו על ידי ארצי, ואת רובם עיבדו גיל פלדמן, אבי סינגולדה, טל שגב וערן וייץ. באלבום בלטו השירים "על פי תנועת הרכבות", "צימאון", "בשקט בשקט", "כל אחד והסיפור שלו" עם טל שגב, "בדרך" עם שלומי שבת ו"דבר איתי על המצב". ארצי נבחר שוב, ובפעם האחרונה עד כה, כ"זמר השנה" של רשת ג'. בסך הכול זכה ארצי בתואר עשר פעמים, יותר מכל זמר, זמרת או להקה אחרים. המופע "צימאון" החל בהופעה בצוותא ב־21 ביוני 2002 והמשיך בהופעות בפארקים ברעננה, רמת גן, אילת, הופעות מרובות בקיסריה, צוותא ובנוסף קריית מוצקין במהלך קיץ 2002. לאחר האלבום "צימאון" פחת משמעותית קצב היצירה של ארצי. על אף שהמשיך להופיע באופן קבוע, מיעט להקליט חומרים חדשים ולהוציא אלבומי אולפן. באותה תקופה כתב מספר שירים לזמרים אחרים, ובהם "תחזרי", שכתב לאייל גולן, "רק שיר געגועים", שכתב לגלי עטרי, "כשהכול יתבהר", שכתב לריטה, "מחפש חבר קרוב", שכתב לשמעון בוסקילה, ו"ונמריא", שכתב לשרית חדד. בשנת 2003 הוציא ארצי אלבום כפול בשם "שירי אהבה שלי", שכלל בישולים חדשים ועדכניים לחלק משיריו הנודעים כדוגמת "ירח", "רוב הזמן את אשתי", "יופיה אינו ידוע" ועוד. את העיבודים המחודשים יצר המוזיקאי אסף אמדורסקי, למעט השיר "היית איתי הרי" שאותו בישל מחדש וייץ. בין שירי האלבום ראו אור לראשונה הקלטות שטרם הופיעו באלבומיו של ארצי: "פעם תורי ופעם תורך" שכלל גרסה מחדר החזרות עם שמעון בוסקילה ו"הבטחות", שמעולם לא ראה אור קודם לכן. בקיץ 2005 חבר ארצי לסיבוב הופעות מצליח עם שלום חנוך בשם "התחברות", שתועד על גבי אלבום כפול ו־DVD. לכבוד המופע כתבו השניים במשותף שיר חדש בשם "אני רואה אותך". שמאל\|ממוזער\|250px\|ארצי בהופעה, 2007 בשנת 2007 הוציא ארצי את האלבום "שפויים", שמתוכו התפרסמו השירים "האמיתי", "איסלנד", "נצמדנו", הדואט "החיים" עם מוקי ו"תתארו לכם". את שירי האלבום עיבדו בן ארצי, אבי סינגולדה, דניאל סלומון ואודי שמחון. האלבום מכר למעלה מ־60,000 עותקים בשלושה ימים בלבד, הישג יוצא דופן. במאי 2008, במסגרת חגיגות השישים למדינת ישראל, נבחר ארצי כ"זמר השישים" בהצבעות נפרדות שערכו זכיינית ערוץ 2 "קשת" וערוץ 10. במרץ 2009 זכה ארצי בפרס מפעל חיים מטעם אקו"ם. זכייתו בפרס על שם נעמי שמר נומקה על ידי חבר השופטים: "תרומתו של ארצי למוזיקה ולמוזיקה הישראלית היא ייחודית, עצומה וארוכת טווח. אהבת הקהל אליו אינה משקרת. שיריו מוכרים בכל בית בישראל והם חוצי גילים וזמן". נוסף לפעילותו המוזיקלית, שידר ארצי את תוכניתו "עוד לא שבת" בתחנת גלי צה"ל משנת 1980 ועד שנת 2012. העשור השני של המאה ה-21 ביוני 2010 יצא אלבום ההופעה של ארצי "עונת ההופעות", שהורכב משלושה תקליטורים שתיעדו את הופעותיו של ארצי בתיאטרון קיסריה ובמועדון הזאפה. האלבום הגיע למעמד אלבום פלטינה כפולה. החל משנת 2011 כותב ארצי טור במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות". 250px\|ממוזער\|שמאל\|שלמה ארצי ובנו הזמר בן ארצי בהופעה בכרמיאל, ספטמבר 2012 ב־19 במרץ 2012 יצא אלבומו של ארצי "אושר אקספרס" בהפקתו המוזיקלית של פטריק סבג. בפברואר 2012 יצא הסינגל הראשון מהאלבום, "חוזרים הביתה", שאותו שר בדואט עם אריק איינשטיין. הוצאת הסינגל עוררה סיקור תקשורתי נרחב, בעקבות שיתוף הפעולה הראשון בין שני הזמרים. הוא זכה להצלחה מרובה בהשמעות ברדיו, והגיע לראש מצעדי הפזמונים השונים. זמן קצר לפני יציאת האלבום יצא סינגל נוסף, "כל יום", שזכה גם הוא להצלחה. הסינגל השלישי שיצא מהאלבום היה הדואט של ארצי עם אברהם טל "אלוהיי", שהצליח אף יותר מהסינגלים הקודמים והוביל את מצעדי הפזמונים השבועיים במשך מספר שבועות. ביולי 2012 יצא הסינגל הרביעי מהאלבום, "לתת ולקחת", ששר ארצי בדואט עם דודו טסה שגם זכה להצלחה רבה. שני סינגלים נוספים שיצאו מהאלבום הם "שלא ייעלמו הדברים היפים" ו"נדבר מהלב". האלבום נמכר בלמעלה מ־100,000 עותקים. במרץ 2013 הוציא ארצי אלבום אוסף בן שלושה תקליטורים בשם "תתארו לכם". ב־1 ביוני 2013 הופיע שלמה ארצי, בפעם השנייה (לאחר 20 שנה שלא הופיע בה) בתולדות הקריירה, למרגלות המצדה במופע "אושר אקספרס", בו אירח את דודו טסה, אברהם טל ואסתר רדא. ב־26 בנובמבר 2013 הוציא אלבום אוסף משולש ובו מאוחדים ביחד האלבומים "גבר הולך לאיבוד", "דרכים", ו"חצות". לאלה צורף אלבום בונוס מיוחד: אלבום ההופעה הגנוז משנת 1982 שלא ראה אור מעולם. ב־2015 ארצי דיבב את דמות הטייס בגרסה הקולנועית של "הנסיך הקטן". במרץ 2016 יצא אלבומו של ארצי "קצפת", שגם בו שיתף פעולה עם המפיקים בן ארצי ופטריק סבג. שני הסינגלים שקדמו לאלבום הם הדואט של ארצי ודיקלה "מחמל נפשי" והשיר "ואולי". בסמוך ליציאת האלבום יצא גם הסינגל "לנצח יחד", ששר ארצי בדואט עם יובל בנאי. אורחים נוספים באלבום הם ישי ריבו, להקת הגבעטרון ואמיר דדון. האלבום הגיע למעמד אלבום פלטינה מחומשת, על מכירת 170 אלף עותקים בתוך חודש מצאת האלבום. ב־2016 הופיע בפרק השני של סדרת הטלוויזיה "צומת מילר", כשהוא משחק את עצמו. בספטמבר 2016 הוציא ארצי את "אוסף השירים שהסתתרו", הכולל שני דיסקים בהם שירים שלא ראו אור מעולם. ב־2018 הקליט שני סינגלים, "קיץ עשה לי טוב" עם המפיק המוזיקלי ג'ורדי, ו"חוף עזוב מאהבות" בהפקת אייל מזיג. שני סינגלים אלו מצטרפים לדואט "לא הפסקתי לחפש אותך" שביצע עם הזמר עומר אדם, שאותו כתב והלחין ארצי ועיבד יעקב למאי כחלק מאלבומו הבא. עוד באותה השנה הוא נבחר להדליק משואה בטקס המשואות שבהר הרצל. שנות העשרים של המאה ה-21 בינואר 2021, במהלך מגפת הקורונה, הוציא את הסינגל "דבק" העוסק בהשפעות המגפה על התרבות, החברה והפרט. בקיץ באותה שנה יצא סרט האנימציה "תתארו לכם" סביב ילדותו של ארצי. ב־2 בספטמבר 2021 הוציא את אלבום ההופעה "50 שנה בלייב", לציון חמישה עשורים של פעילות. במופע, אשר נערך בלייב פארק ראשון לציון בשנת 2019, התארחו בין השאר מוש בן ארי, נתן גושן, אמיר דדון, ישי ריבו ונורית גלרון. בשנת 2022 יצאה בערוץ 8 הסדרה הדוקומנטרית "וזכרוני הראשון: שלמה ארצי". העוקבת אחר הביוגרפיה של ארצי בהשתתפות ארצי עצמו. באותה השנה, הוציא את הסינגל "לא אבודים" שהוקלט יחד עם הזמרת קרן פלס. ב-1 במרץ 2023, הוציא את השיר "אחים" שהוקלט יחד עם הזמר עידן עמדי. באוקטובר באותה השנה הקליט מחדש את "יותר מזה אנחנו לא צריכים" עם משתתפי "ארץ נהדרת" (עלמה זק, שני כהן, גיה באר גורביץ', ליאת הר לב, יובל סמו, מריאנו אידלמן, אלי פיניש, יניב ביטון, רועי בר-נתן ואמיר שורוש) לזכר הנרצחים ולמען החטופים והנעדרים במלחמת חרבות ברזל. בשנת 2024, הוציא ארצי את הסינגל "נהר הדמעות", שהוקלט יחד עם הזמר פאר טסי בצל מתקפת הפתע על ישראל ומלחמת חרבות ברזל. עוד באותה שנה, החל ארצי לעבוד על מחזמר פרי עטו, המבוסס על סיפורו התנ"כי של שאול המלך. משפחתו ארצי היה נשוי למִילכה ולהם שלושה ילדים: התסריטאית, מבקרת הספרות והסופרת שירי ארצי, הזמר והמלחין בן ארצי ויונתן. לארצי חמישה נכדים. ארצי חי עם בת זוגו מיכל חלד, עימה הקים את עמותת "צימאון", הפועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית ולתמיכה בדור הצעיר. במשך שנים רבות התגורר עם משפחתו בשכונת צהלה שבצפון תל אביב. החל מראשית המאה ה-21, הוא מחלק את זמנו בין עין הוד ורמת גן. השפעה ומורשת ארצי נחשב לאחד הזמרים המשפיעים והמצליחים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. יצירתו, אשר מקיפה מאות שירים והופעות במשך עשורים נחשבת לקלאסיקה ישראלית אשר חוצה פערי דורות ותרבויות. ארצי נחשב לחלוץ ביצירת שיתופי פעולה מוזיקליים, ובמהלך הקריירה שיתף פעולה עם מיטב אמני ישראל: שלום חנוך, אריק איינשטיין, ריטה, אברהם טל, עומר אדם, ישי ריבו, פאר טסי ורבים אחרים. נוסף על שיריו, ארצי כתב והלחין גם לאמנים אחרים, ביניהם: ריקי גל, אייל גולן, שרית חדד, גלי עטרי, אריק לביא ועוד. ארצי נוהג לעבוד עם מעבדים ומפיקים מוזיקליים שונים כמעט בכל אלבום, ביניהם: לואי להב, גיל פלדמן, יהודה עדר, משה לוי, פטריק סבג, ועוד. אמנים רבים בישראל העידו שארצי היה חלק מהשפעתם המוזיקלית. כמה מזמרי הליווי והנגנים שליוו את ארצי במהלך השנים פצחו בקריירות עצמאיות והפכו לזמרים בזכות עצמם, למשל דני רובס, אתי אנקרי, רונית שחר ויעל דקלבאום. התיאטרון הקאמרי הפיק ב־2010 מחזמר המבוסס על שיריו של ארצי בשם "לילה לא שקט" ובשיתוף פעולה עימו. המחזמר, שעלה על הבימה ביוני 2010, היווה הפקת ענק בקנה מידה מקומי, וצוות המחזמר כולל שמות ידועים כמו מיי פיינגולד, אקי אבני, אבי גרייניק, יעל בר זוהר, אפרת גוש, עידו מוסרי ועוד, בבימויה של יעל רונן. המחזמר, שהוגדר פרויקט הדגל של הקאמרי באותה עונה, קיבל ביקורות צוננות. ארצי הוא זוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים לשנת 2009. ב־2012 העניקה לו אוניברסיטת חיפה תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. ב־2018, כחלק מחגיגות שנת ה־70 למדינת ישראל, נבחר ארצי להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. בנימוק הוועדה לבחירתו נכתב כך: "ארצי הוא יוצר מוכשר, מגדולי פזמונאי הארץ. סגנונו הייחודי מבטא את חוויית החיים בישראל, חלק בל ינותק ממורשתה התרבותית של המדינה". ב-2021, זכה בפרס מפעל חיים של אמ"י לשנת ה'תשפ"ב. ב-2023 בחרה בו ועדת פרס ישראל כחתן פרס ישראל לזמר עברי, אך ארצי סירב לקבלו על רקע המחלוקת בעניין הרפורמה המשפטית בישראל ונימק: "בעיתוי הנוכחי, כשהמדינה שלנו פצועה ושסועה, אני מרגיש שקשה לי לקבל את הפרס ולכן אני נאלץ בצער לוותר על הכבוד הגדול הזה". ב-2024 העניקה לו אוניברסיטת תל אביב תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. פרסים והוקרה 1970 – זכייה בפסטיבל הזמר והפזמון 1970 – זמר השנה של "קול ישראל" 1970 – פרס כינור דוד 1972 – זמר השנה של "קול ישראל" 1972 – זמר השנה של "גלי צה"ל" 1973 – זמר השנה של "גלי צה"ל" 1973 – זמר השנה של "קול ישראל" 1974 – זכייה בפסטיבל הזמר והפזמון 1975 – זמר השנה של "קול ישראל" 1976 – זמר השנה של "גלי צה"ל" 1981 – זמר השנה של "קול ישראל" 1984 – זמר השנה של "קול ישראל" 1986 – זמר השנה של "גלי צה"ל" 1986 – זמר השנה של "קול ישראל" 1996 – זמר השנה של "קול ישראל" 2000 – זמר השנה של "קול ישראל" 2002 – זמר השנה של "קול ישראל" 2004 – פרס שבוע הזמר העברי 2009 – פרס אקו"ם על מפעל חיים 2012 – דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה 2018 – הדלקת המשואה 2021 – פרס אמ"י על מפעל חיים לשנת תשפ"ב 2024 - דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב דיסקוגרפיה אלבומי אולפן שלמה ארצי – 1970 על אנשים – 1971 פתאום אחר ימים רבים – 1972 אומרים ישנה ארץ – 1973 לכל החברים מהמסע מים אל ים – 1974 את ואני – 1975 משחקי 26 – 1975 יש לי אישה, ילדה ולמברטה ואני גר בתל־אביב – 1976 רומנסה ופיוט – 1977 גבר הולך לאיבוד – 1978 דרכים – 1979 חצות – 1981 מקום – 1982 תרקוד – 1984 לילה לא שקט – 1986 חום יולי אוגוסט – 1988 כרטיס ללונה פארק – 1990 ירח – 1992 שניים – 1996 אהבתיהם – 2000 צימאון – 2002 שפויים – 2007 אושר אקספרס – 2012 קצפת – 2016 אלבומי ילדים טיול לארץ התווים – 1972 שלמה ארצי שר ומספר לילדים על יאן הגמד – 1976 סיפורי התנ"ך לילדים (עם מאיר שלו) – 1982 מיני־אלבומים חיוכו של ילד (ויניל 7 אינץ', בהוצאת ויצו) – 1970 פתאום עכשיו פתאום היום (ויניל 7 אינץ') – 1970 מממ־נננ\פנדל (עם קבוצת מכבי נתניה) – 1971 ציונות בלי מירכאות (עם חנן יובל) – 1973 Ich kann mich nicht ändern / Ich sah ein Lächeln (גרמנית) – 1973 Lass Deine Sorgen Meine Sein / Sing Bye Bye (גרמנית) – 1974 Du Und Ich / Hey Liza (גרמנית) – 1975 Schuld ist immer nur l'amour / Pflanz einen Baum (גרמנית) – 1975 את ואני (תקליטון 7 אינץ') – 1975 אחרי שנואיבה נגמרה – 1977 אהבתיה – 1994 גבר הולך לאיבוד – 1995 אנחנו לא צריכים – 99 – 1999אלבומי הופעות שלמה ארצי ואצ'י בהופעה חיה בצוותא – 1983 ההופעה 97 – 1997 שלמה ארצי ושלום חנוך בקיסריה – 2005 שלמה ארצי הופעה קטנה בזאפה – 2006 עונת ההופעות – סט משולש – 2010 שלמה אינטימי בצוותא – 2019 50 שנה בלייב – 2021 אוספים ומארזים אוסף שירים מתורגמים לגרמנית – 1975 שלמה ארצי השירים היפים – 1976 השירים 1 – 1990 השירים 2 – 1990 ביצועים אחרים (השירים 3) – 1991 האוסף המשולש (קופסה) – 1993 אוסף שירים נבחרים (עטיפה ברוסית) – 1999 שירי אהבה שלי (אוסף כפול) – 2003 השנים הראשונות (קופסה של תשעת האלבומים הראשונים ודיסק המיטב עם בונוס) – 2008 תתארו לכם (אוסף משולש) – 2013 אלבומי המופת (קופסה של האלבומים: גבר הולך לאיבוד/דרכים/חצות/שלמה ארצי ואצ'י בהופעה חיה בצוותא) – 2013 אוסף השירים שהסתתרו (אוסף כפול) – 2016 פעם תורי, פעם תורך – הדואטים (אוסף כפול) – 2017 אתמול היה טוב – הקלטות נדירות מהופעות – 2019 אלבומים אחרים בהם השתתף וביום השלישי (עם להקת חיל הים) – 1968 רפסודה בכחול (עם להקת חיל הים) – 1969 אברהם אבינו נגד שרה אימנו – 1970 מלכת הכביש (פסקול הסרט) – 1970 פסטיבל הזמר והפזמון – 1970, 1972, 1973, 1974 פסטיבל שירי הילדים – 1970 ממיטב שירי הפסטיבלים החסידיים ערב שירי משוררים – 1972, 1980 תוכנית טלוויזיה של שירי חיים נחמן ביאליק – 1973 משירי זאב ז'בוטינסקי – 1973 אירוויזיון 1975 (עם השיר "את ואני") – 1975 על הדרך עץ עומד – מבחר שירי יידיש מתורגמים – 1976 יוסף וכתונת הפסים המשגעת – 1982 שירים מלילה גוב – 1995 שירים מלילה גוב 2 – 1996 עבודה עברית – 1998 "תולדות המים" – 2001 הפקות נוספות הצגה בשנת 1976 כיכב ארצי במופע "יוסף וכתונת הפסים", בתפקיד יוסף. ספרים "מילים מתחברות לאיש" – 1980 "שירים" – 1984 "לילה לא שקט" – 1987 "שלמה ארצי" – 1991 "122 שירים מתוך תקליטים" – 1996 "שירים +" (כולל "תווים +") – 2005 "עוד לא שבת – ספר רדיו", גלי צה"ל – 2009 סרטים "חסמבה ונערי ההפקר" (1971) – בתפקיד ירון זהבי פסקול הסרט "מלכת הכביש" (1971) פסקול הסרט "Leather Jackets" (1992) "שניים" (1996) "שישה" – ה־DVD (1998) "שלמה ארצי" – ה־DVD (2004) "התחברות" (שלמה ארצי ושלום חנוך בקיסריה) – ה־DVD (2006) "עננים על הדרך" – סרט דוקומנטרי על מסע ההופעות של ארצי בארצות הברית (2010) קישורים חיצוניים אתר פורטל המעריצים של שלמה ארצי ציטוטים מתוכנית הרדיו של ארצי: עוד לא שבת שלמה ארצי באתר Belllino ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת, גיבור תרבות: פודקאסט להאזנה המוקדש כולו לשלמה ארצי וליצירתו מאתר תאגיד השידור הישראלי שלמה ארצי באסופת מלחיני משוררים ישראלים, בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן שלמה ארצי בשיחה עם נתנאל סמריק, בערוץ גל"ץ, ספטמבר 2022 הערות שוליים * קטגוריה:בעלי טור ישראלים קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם קטגוריה:זמרי השנה קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2018 קטגוריה:זמרי פופ ישראלים קטגוריה:זמרי רוק ישראלים קטגוריה:זמרים השרים בעברית קטגוריה:זמרים-יוצרים ישראלים קטגוריה:זמרים-יוצרים בעברית קטגוריה:חברי להקת חיל הים קטגוריה:מגישי ציפורי לילה קטגוריה:מוזיקאים ישראלים קטגוריה:מלחינים ישראלים קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב שלמה קטגוריה:צהלה: אישים קטגוריה:זוכי פסטיבל הזמר והפזמון קטגוריה:משתתפי פסטיבל שירי הילדים קטגוריה:משתתפי אירוויזיון 1975 קטגוריה:נציגי ישראל באירוויזיון קטגוריה:סגל ידיעות אחרונות קטגוריה:זוכי פרס ישראל שסירבו לקבלו קטגוריה:פזמונאים ישראלים קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים קטגוריה:שחקני מחזות זמר ישראלים קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני ד' (תל אביב) קטגוריה:אנשי הדור השני לשואה קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-רומני קטגוריה:אלוני אבא: אישים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1949 קטגוריה:זוכי פרס מפעל חיים של אמ"י	2024-10-09T19:47:10
טיל קרקע-אוויר	ממוזער\|MIM-104 פטריוט, מערכת הגנה אווירית מודרנית ומתקדמת טיל קרקע־אוויר (בראשי תיבות: טק"א; באנגלית: Surface to Air Missile; בראשי תיבות: SAM) הוא שם כולל למערכות הגנה מפני כלי טיס, באמצעות שיגור טילים לעברם על ידי כוחות קרקעיים. רקע טיל נגד מטוסים (נ"מ) נולד כתוצאה מאילוצים היסטוריים שנוצרו בשל שיפור מתמיד במערך המוטס. במהלך מלחמת העולם השנייה, הנשק שהיה בשימוש על מנת להפיל כלי טיס מן הקרקע היו תותחים אוטומטיים. באותה העת, מעבר לכך שטכנולוגיית הטילים לא הייתה זמינה דיה, גם לא היה צורך בה, כיוון שהתותחים גברו על מהירות המטוסים ומיגונם. המצב השתנה לאחר המלחמה, כאשר התחיל עידן הסילון, מעטפת הביצועים של מטוסים גדלה, רום הטיסה עלה, המהירות גברה מאוד וגם הטווח. עקב כך נוצר הצורך במערכת שתתמודד עם מטוסים המצויים מחוץ לטווח הירי היעיל של תותחי הנ"מ. כבר במלחמת העולם השנייה מדענים גרמניים החלו בפיתוח כלי טיס מונחי רדיו שיוכלו לפגוע במטרות אוויריות. בתקופת המלחמה הקרה, במקביל לעלייה ביכולות של מטוסי הקרב וההפצצה, שופרו מכ"מי הגילוי והעקיבה אחר מטוסים ושופרו יכולות החישוב שהן הכרחיות להנחיה של הטיל באופן שהספיק כבר בסוף שנות ה־50 של המאה ה־20 לפיתוח וייצור טילי קרקע־אוויר מבצעיים. במרוצת העשורים שופרו הטילים כך שיכלו ליירט מטרות קטנות יותר כגון רקטות וטילי קרקע־קרקע. דוקטרינות הפעלה יחידת טק"א יכולה להיות מופעלת בצורות שונות, אך יש כמה שיטות מקובלות להפעלתן: הגנה מלאה – מדינות אשר מעריכות את כוחו האווירי של האויב בצורה גבוהה ומאידך מעריכות את יכולתן זו ברמה נמוכה, ישקיעו משאבים בהקמת קו נ"מ נייח על הגבולות המאוימים והוא מהווה את הכוח העיקרי להשגת עליונות אווירית. גישה כזו אימצו מדינות ערב בעבר, במיוחד בשנות ה־70 בתקופת מלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. הגנה חלקית – באופן הפוך מהשיטה הראשונה, מדינות אשר מעריכות ברמה גבוהה את יכולותיהן האוויריות לעומת אויביהן, יפעילו כוחות נ"מ ברמה פחותה כאשר אלו אמורים לשמש כוח זמין לזמן הקצר שבין הופעת האיום לבין הגעת הכוחות המוטסים. דוקטרינה זו מאומצת על ידי צה"ל, אשר מערך הנ"מ בו מצומצם לעומת מערך המטוסים הגדול. הגנה אזורית – כיום, בעידן בו האיום לא נובע רק מחדירה של כלי טיס מאוישים, אלא גם מטילי קרקע־קרקע, רקטות או חימוש מונחה אחר, נולדו מערכות יירוט שנועדו להגן על סביבתן והן מהוות "חגורות הגנה" לאותם אזורים מאוימים. מערכות כמו חץ 2 וכיפת ברזל, ליירוט רקטות וטילים פועלות בצורה זו. טקטיקת ההגנה הגנה ניידת קיימות מערכות טילי נ"מ ניידות, שתפקידן לשמש כחגורת הגנה צרה על מתקנים אסטרטגיים כמו מבני שלטון, מפקדות, שדות תעופה או מתקני גרעין. מערכות מסוג זה מיוצרות גם במערב וגם במזרח ואליהן משתייכים טילי הכתף וטילים גדולים יותר הניצבים על משגרים ניידים. מאפייני מערכת מרכזיים גם כאשר מדברים על טילי כתף כמו FIM-92 סטינגר או 9K32 סטרלה־2 וגם כאשר מדברים על טילים גדולים יותר דוגמת ה־MIM-72 צ'פרל או ה־SA-9, עקרון הפעלתם הוא שיש מכ"ם עקיבה (לאו דווקא ייעודי של המערכת) שמטרתו לחפש את כלי הטיס. המכ"ם מעביר בקשר את המיקום (הכיוון והמרחק) של כלי הטיס והסוללות פונות לסריקה ויירוט. בסוללות חדישות יותר שנבנו בשנות ה־90 יש אפשרות למכ"ם הגילוי להזין נתונים למערכת השיגור של הטילים ובתוכה למכ"ם העקיבה וכך נפתר הצורך בדיווחי קשר והמידע זורם באופן אלקטרוני. בכך, מערכות הנ"מ הקטנות כמעט שלא מאבדות מניידותן, אך מעלות את כושר היירוט שלהן. פריסה במקרה של טילי כתף יש שתי אפשרויות, האחת היא שחיילים יישאו על גבם טילים ויתקדמו עם הכוחות הלוחמים (כמו שריון וחי"ר), או שירכיבו מעין סוללה שמטרתה להגן למשל על מתקן אסטרטגי מסוים או גבול סטטי. הגנה נייחת הגנה נייחת נגד מטוסים נעשית בדרך כלל כשמירה על קווים ארוכים יחסית ולא על מתקנים קטנים. למערכות הנ"מ הגדולות יש טווח גדול בדרך כלל והן לא מתניידות בקלות, אף על פי שיש שיפור כל הזמן גם בתחום זה. אל קבוצה זו משתייכות מערכות כמו MIM-104 פטריוט ו־MIM-23 Hawk האמריקאיות או ה־S-300 וה־S-400 הרוסיות. בשנים האחרונות הפכו מערכות הנ"מ הגדולות לניידות יותר ואף מסוגלות לדלג בין אתרי שיגור ולהתמקם באתר חדש בזמן קצר יחסית, אך עדיין המערכות הקומפקטיות המשתייכות לקטגוריה הקודמת ניידות הרבה יותר. מאפייני מערכת מרכזיים לכל מערכת טילי קרקע אוויר מסיבית, בין אם היא ממוקמת על משגרים ניידים, קבועים או ימיים (המשוגרים מפלטפורמות של אוניות), יש מרכיבים משותפים: מכ"ם גילוי ועקיבה – לעיתים מחולקים לשני מכ"מים שונים כמו במערכת ההוק או ביחידה אחת כמו אצל הפטריוט. המכ"מים שולחים אותות לחלל האוויר, וכאשר האותות נתקלים בעצם הם חוזרים למכ"ם ומראים לו היכן כלי הטיס נמצא, לאיזה כיוון הוא טס ואת מהירותו. קרון או חדר בקרה – בו יושבים המפעילים המפקחים על פעילות המערכת, ורשאים לשגר טיל על איום מתקרב. משגר – מתקן עליו מוצבים הטילים. מקושר (באופן חוטי או אלחוטי) למרכז הבקרה שמעביר לו פקודות שיגור, צידוד או הגבהה. טיל – הטילים של מערכות היירוט הגדולות שונים מאוד מהטילים של המערכות הניידות. הטילים גדולים יותר, בעלי מהירות גבוהה יותר, טווח ורום טיסה גדולים יותר ובעלי ראש קרב גדול יותר. בנוסף, לרוב מצוידים בראש ביות מונחה מכ"ם. פריסה מערכות יירוט גדולות יהיו מחולקות בדרך כלל לסוללות כאשר בכל סוללה יש מספר משגרים. הסוללות יהוו חלק מגדוד נ"מ שיכיל 3–4 סוללות ואשר במערכות נ"מ מסוימות, לאותו הגדוד יהיה מרכז בקרה גדודי. במקרה בו לצבא יש כוחות נ"מ גדולים, אפשרי שיחידות יתאגדו לחטיבה ואף לדיוויזיה (כפי שהיה למשל במצרים בראשית שנות ה־70 של המאה ה־20). טילים נגד טילים ממוזער\|החץ – מערכת הגנה מפני טילים בליסטיים שפותחה בישראל בשני העשורים האחרונים ישנה התעסקות מואצת בבנייה ופיתוח של מערכות ליירוט כלי טיס שאינם מטוסים, כמו טילים ורקטות. הסיבה שטילי נ"מ קונבנציונליים מתקשים בהפלת טילים, היא משום ששטח החיתוך המכ"מי של הטילים הוא קטן יחסית, מה שמקשה על גילויים ובנוסף מהירויותיהם גבוהות הרבה משל מטוסים וטילי הנ"מ הרגילים לא מיועדים להתמודד מול איום כזה. כבר בשנות ה־80 של המאה ה־20 הגה נשיא ארצות הברית רונלד רייגן את הרעיון של מלחמת הכוכבים, אשר לפיו, ארצות הברית וברית המועצות יפתחו טילים שיוכלו ליירט טילים גרעיניים בין־יבשתיים. בפועל עד 2007, לא היו לשתי המעצמות, לא לארצות הברית ובטח לא לרוסיה (ברית המועצות התפרקה שני עשורים קודם לכן) מערכות יעילות ליירוט טילים. ישראל הייתה המדינה היחידה שכבר משנת 2003 הפעילה כוח סדיר ליירוט טילים במסגרת מערכת החץ. העשור הראשון של המאה ה-21 התאפיין בצמיחה מהירה ומשמעותית של כוחות ההגנה האווירית מפני טילים, הדבר התרחש בארצות הברית מההבנה שיותר קל לאויביה להשתמש בנשק תלול־מסלול (רקטות, טילים) מאשר בשריון או במטוסי קרב. בעקבות האיום הגרעיני הגובר ממדינות "סוררות" כמו קוריאה הצפונית או איראן, החליטה ארצות הברית ב־2002 לבטל את האמנה על איסור הייצור של טילים נגד טילים (ABM TREATY), דוגמאות למערכות יירוט: הגנה מרחבית בגובה רב (THAAD). מערכת יירוט טילים AEGIS באמצעות מיירטי SM-3. מערכת החץ – פיתוח ישראלי במימון אמריקאי־ישראלי, כיום מערכת החץ 2 היא מבצעית ואף רשמה הפלה של טיל S-200 בנוסף לטילי קרקע-קרקע ששיגרו החות'ים. החץ 3 היא מערכת הגנה אווירית ישראלית שייעודה הוא יירוט טילים גרעיניים מחוץ לאטמוספירה. המערכת רשמה טבילת אש מבצעית במלחמת חרבות ברזל והפילה טילים בליסטיים רבים ששיגרו החות'ים והאיראנים על ישראל. טילים נגד רקטות בעקבות האיום הגובר על ישראל שמתבטא בשיגורי רקטות קצרות טווח מרצועת עזה ובשיגורי רקטות קצרות וארוכות טווח מגבול לבנון, החליטה ממשלת ישראל לספק מענה לבעיה. במסגרת זו פותחו שתי מערכות נשק: כיפת ברזל היא מערכת הגנה אווירית טקטית שייעודה הוא הגנה מרחבית על תשתיות צבאיות ואזרחיות ואף על ערים שלמות מפני ארטילריה רקטית, פצמ"רים וכלי טיס מנמיכי טוס. המערכת פותחה בישראל וזכתה להצלחה חסרת תקדים מאז שהפכה למבצעית ב־2011. קלע דוד – מערכת שייעודה ליירט רקטות וטילים לטווחים בינוניים, וגם ליירט כלי טיס וטילי שיוט. המערכת רשמה טבילת אש מבצעית במבצע מגן וחץ ומאז הפילה רקטות ארוכות טווח רבות ששיגרו חמאס וחזבאללה. ראו גם נשק מונחה נ"מ טיל אוויר־קרקע רשימת טילי קרקע־אוויר, לפי כינוי נאט"ו מופיעה בקישור שלהלן: List of NATO reporting names for surface-to-air missiles פיתוח המענה לטילי הקרקע-אוויר ולתקיפת שדות תעופה ממלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים, 1970-1973 - מאיר פינקל \ אתר מחלקת היסטוריה קישורים חיצוניים * קטגוריה:טילים קטגוריה:נשק נגד מטוסים	2024-08-02T19:41:28
בעיית שחמט	בעיית שחמט היא חידה העושה שימוש בכללי משחק השחמט, שבה מוצג מצב מסוים על לוח השחמט, ועל הפותר להגיע למצב כלשהו (לדוגמה: מט או יתרון חומרי) תחת הגבלות של כללים מיוחדים, בהתאם לסוג הבעיה. ברוב הבעיות יש הגבלה על מספר המסעים. בעיות שחמט לרוב יצייתו לכללי המשחק, אך יש כאלה שחורגות מהם. למרות זאת, הן שומרות על החוקים הבסיסיים ועוסקות במצבים, ובכך הן נבדלות מחידות שחמט, שבהן משתמשים בלוח ובכלים אך לא במצבים. בעיות שחמט נחשבות כמפתחות את החשיבה הלוגית ואת היכולת במשחק השחמט, אפילו כאלה שמטרתן הפוכה ממטרת משחק השחמט (לדוגמה: מט לדעת), ואף על פי שהמצבים שמוצגים בבעיות שחמט מורכבים ובדרך כלל לא יגיעו במשחק רגיל. בעיות שחמט נחשבות כתחום עצמאי במשחק השחמט. יש ספרות ענפה בנושא, ומתקיימות אליפויות קומפוזיציה (חיבור בעיות) ופתרון בעיות. שחקני שחמט רבים עוסקים בהן. יש המתמקדים בבעיות שחמט, ועוסקים פחות בשחמט רגיל. סוגי בעיות מט בשני מסעים (אלן ווייט 1920). הפתרון: 1.מהא1. מט במספר מסעים - הלבן מתחיל ועליו להנחית מט על השחור במספר מסעים נתון, כאשר הוא יוכל להנחית מט ללא תלות מה יעשה השחור. מט בשני מסעים - (מכונה גם דו-מסעית) לבן מבצע מהלך, כך שבתור הבא יוכל להנחית מט. חידות אלה הן הפופולריות ביותר בגלל פשטותן. מט עזר - השחור מתחיל (בדרך כלל) ומסייע ללבן להנחית לשחור מט. פט עזר - השחור מסייע ללבן להגיע למצב של פט. מט לדעת - הלבן מתחיל וכופה על השחור, נגד רצונו, להנחית ללבן מט. מט רפלקס - בעיית מט לדעת, שבה מי שיכול להנחית מט חייב להנחית אותו. בעיה סדרתית - בעיה שבה אחד מהצדדים משחק כמה תורות ברצף. סיום - חידות "מציאותיות" ללא הגבלה על מספר המסעים. בעיות אלה מתחלקות לשני סוגים עיקריים: "לבן נוסע וזוכה" - על הלבן לשחק כך שיזכה, בהנחה שהשחור משחק בצורה הטובה ביותר. "לבן נוסע וכופה תיקו" - על הלבן לשחק כך שיכפה תיקו, בהנחה שהשחור משחק בצורה הטובה ביותר. ניתוח רטרוגרדי - נתון מצב על הלוח ועל הפותר לגלות מה היה המצב שקדם לו. שחזור - נתון פתרון של בעיה, על הפותר למצוא את הבעיה המקורית. בנוסף, בבעיות שחמט נעשה לפעמים שימוש בכלי שחמט אגדתיים שהם כלים מיוחדים שלא קיימים במשחק רגיל, אך הם משמשים בווריאציות של משחק השחמט ובבעיות. בעיות עם כלים כאלה מכונות "בעיות אגדתיות". סגנונות של בעיות שחמט "כפאי" או מהלך כפוי, אלה בעיות שחמט היוצרות מצב בו כל מהלך תשובה יגרור הפסד. "הכתרה לא צפויה", אלה בעיות שפתרונן טמון בהפיכת הרגלי המגיע לקו הסיום לכלי שאינו המלכה. "הקרבות", אלה בעיות שניתן לפתור על ידי הקרבת כלים למען השגת המטרה הסופית. מוטיבים בדו-מסעיות דוגמה ל"גרימשואו"- מט בשני מסעים ב"דו-מסעיות" (לבן נוסע וכופה מט ב-2) ישנן הזדמנויות למוטיבים מעניינים רבים, כגון: "גרימשואו": רץ וצריח שחורים שבכל אפשרות אחד מהם נע וחוסם את האחר. "switch-back": במסע השני, הכלי שנע חוזר למקומו הקודם ומנחית מט. "אלבינו": במסע השני, בהתאם למסע השחור יש לרגלי הלבן 4 אפשרויות להנחית מט: מסע אחד, מסע כפול, הכאה לימין והכאה לשמאל. בדוגמה משמאל הפתרון הוא 1. מהב1 (מאיים מהב7). על 1...רב2 עונים 2. מה ח1 (כי נחסם צז2) ועל 1...צב2 עונים 2.מהו5 (כי נחסם רה5) "אלומוואנדלונג" ("Allumwandlung"): מוטיב המופיע בבעיות שבהן עומדות לרשות הלבן הכתרות לארבעה כלים שונים. "בריסטול" ("Bristol clearance"): מוטיב שבו מעורבים שני כלים שווי-צבע הנעים על קו זהה (שני צריחים, מלכה ורץ, מלכה וצריח) כאשר כלי אחד נע לאורך הקו ומאפשר לכלי השני לנוע בעקבותיו על הקו. "גוטהרט" ("Goethart"): כלי שחור חוסם את מסלולו של כלי שחור כפות ומאפשר לכלי לבן להסיר את הכפיתה על ידי מסע המט. המט יהיה תמיד מט סוללה. "התעייה" ("Try"): מסע שלכאורה משיג את המטרה, אך נסתר על ידי מסע הגנה (בדרך כלל) אחד, שללבן אין עליו מענה. פרובלמאים ישראלים האיגוד לקומפוזיציה שחמטית בישראל מארגן תחרויות פתירת בעיות וקומפוזיציה, ומוציא לאור בכל ארבעה חודשים כתב עת ששמו "וריאנטים". מדי שנה מתקיימת אליפות עולם בפתירת בעיות שחמט, וישראל זכתה מספר פעמים במקום הראשון. מחברי בעיות ישראלים מפורסמים: ז'אק רוטנברג, עפר קומאי, מרק ארנבורג, יוחנן אפק, אורי אבנר, שלמה זיידר, יוסי רטר, פז עינת, אהרון הירשנזון, מנחם ויצטום, עמנואל נבון, יואל אלוני, הלל אלוני, יהודה הוך, אמציה אבני, גדי קוסטף, לאוניד מקרונץ, דוד רוברט ורטהים ויפים רוחליס. פותרי בעיות ישראלים מפורסמים: עפר קומאי, רם סופר, עומר פרידלנד, לב גליאצנשפיגל ומוטי צ'ובניק. המתמטיקאי היהודי נועם אלקיס הוא מחבר ופותר של בעיות שחמט וזכה באליפות העולם ליחידים בפתרון בעיות שחמט בשנת 1996. רישום סימוני הבעיות מט מסומן ב-#, מט עזר ב-H (קיצור של helpmate) ומט לדעת ב-S (קיצור של selfmate). לידם מוסיפים את מספר המסעים. (לדוגמה: 2# פירושו מט בשני מסעים. 3#H פירושו מט-עזר בשלושה מסעים). רישומי הפתרונות רישומי התנועות לפי הכללים שבערך שחמט. רישום הפתרונות: בבעיות מסוג מט ב-n מסעים רושמים את המסע הראשון, איום (אם יש) ואת כל הווריאנטים באורך מלא, מלבד מסע אחרון של שחור ושל לבן. בבעיות מט עזר רושמים את כל המסעים בכל הפתרונות. בבעיות מט לדעת רושמים מסע ראשון, "איום" ווריאנטים לכל אורכם, מלבד המט של השחור. בסיומים רושמים את כל המסעים עד לניצחון ברור (מט או יתרון חומרי מכריע) או לתיקו ברור, כאשר מספיק לציין את המסעים שבהם משחק השחור בצורה הטובה ביותר (לעיתים די בציון הווריאנט העיקרי). ראו גם חידת שחמט לקריאה נוספת אליהו פשר, הפרובלמאי הישראלי קישורים חיצוניים אתר האיגוד לקומפוזיציה שחמטית בישראל בעיית שחמט יומית אתר המרכז אלפי בעיות שחמט ChessProblems.ca Bulletin dieschwalbe feenschach * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:שחמט קטגוריה:חידות	2024-05-13T15:33:58
לורד וולדמורט	טום ואנדרולו רידל, המוכר בעיקר בכינויו לורד ווֹלְדֶמוֹרְט (באנגלית: Lordבעברית: גְּבִיר. Voldemort, מבוטא /ˈ/ או /'/ - ווֹלְדֶמוֹרְט) הוא דמות בדיונית המופיעה כדמות האנטגוניסט הראשי בסדרת ספרי וסרטי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג, וולדמורט הוזכר לראשונה בספר הראשון בסדרה, הארי פוטר ואבן החכמים, שיצא לאור בשנת 1997. הוא מופיע בכל ספרי הסדרה, למעט הספר השלישי, הארי פוטר והאסיר מאזקבאן, והספר השישי, הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם, בהם הוא רק מוזכר, וכך גם בעיבודים הקולנועיים. וולדמורט נחשב לאחד מהקוסמים החזקים ביותר בעולם הקוסמים, ובספרים נאמר כי היחיד שממנו הוא חושש הוא אלבוס דמבלדור, מנהל הוגוורטס בששת הספרים הראשונים. במשאלים שונים בהם נערכה הצבעה על הדמות המרושעת ביותר בספרות ובקולנוע, זכה וולדמורט במקום הראשון. על פי עלילת הספרים, נולד רידל בשנת 1926 בלונדון לאב טום רידל ולאם מרופי גונט. וולדמורט הוא צאצא ישיר של סלזאר סלית'רין, אחד מארבעת מייסדי הוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות. וולדמורט הוא אויבו הגדול ביותר של הארי פוטר, ולפי נבואה שניתנה שנים אחדות לפני אירועי הספר הראשון, הארי מחזיק בכוח שהלורד וולדמורט לא מכיר, והנבואה ניבאה ש"אחד מהם יומת בידי השני, כי איש מהם לא יוכל לחיות כל עוד השני ימשיך להתקיים" וולדמורט שואף לכבוש לא רק את עולם הקוסמים, אלא גם את עולם המוגלגים, המחוסרים יכולות קסם. הפחד ממנו גדול עד כדי כך שמעט מאוד אנשים מוכנים לומר את שמו, ובמקום זאת מתייחסים אליו בתור "אתה יודע מי" או "זה שאין לנקוב בשמו". גם תומכיו, המכנים את עצמם אוכלי המוות, פונים אליו רק בתואר "". שם בשפת המקור, אנגלית, שמו של לורד וולדמורט (Lord Voldemort) הוא טום מארבולו רידל (Tom Marvolo Riddle), כך שהמשפט "אני לורד וולדמורט" הוא אנגרמה של שמו המקורי. בתרגום לעברית, כדי לשמר את האנגרמה המקורית, החליפה המתרגמת גילי בר-הלל את שמה האמצעי של הדמות ל"ואנדרולו". +האנגרמה בשפת המקורTROMEDLOV DROL MA I16151413121110987654321 ELDDIR OLOVRAM MOT12101171151449862133516 לפי רולינג שמו של וולדמורט הומצא על ידיה ואין לו בסיס היסטורי. בראיון שנערך עמה, היא אמרה ששמו של וולדמורט אמור להיות מבוטא עם ט' אילמת, כפי שמקובל בצרפתית, שכן משמעות השם בצרפתית היא "בריחה ממוות". גרסה זו הייתה בשימוש בארבעת הספרים המוקלטים הראשונים שיצאו לאור בארצות הברית; אולם, עם יציאתו לאקרנים של הסרט הראשון, שבו הדמויות שקראו לו בשמו האמיתי ביטאו את האות ט', שונתה ההגייה בספרים המוקלטים. הגייה זו נותרה בתוקף גם בסרטים הבאים שיצאו לאקרנים. יצירת הדמות בראיון שנערך עמה בשנת 1999, אמרה רולינג שדמותו של וולדמורט הומצאה בתור הנמסיס של הארי פוטר, הגיבור הראשי של הסדרה, וכי לא חשפה את סיפור הרקע שלו כבר בתחילת הסדרה במכוון: "הרעיון הבסיסי [היה שהארי] לא ידע שהוא קוסם... כך שאני בערך הלכתי אחורה מהנקודה הזאת על מנת למצוא כיצד הוא היה יכול להיות, שהוא לא ידע מה הוא באמת... כשהוא היה בן שנה, הקוסם המרושע ביותר מזה מאות שנים ניסה לרצוח אותו. הוא רצח את הוריו של הארי, ואז ניסה לרצוח אותו – הוא ניסה לקלל אותו... הארי היה צריך לגלות, לפני שאנחנו מגלים. ומסיבה מסתורית הקללה לא עבדה על הארי. כך שהוא שרד עם הצלקת הזו בצורת ברק על מצחו, והקללה חזרה אל הקוסם המרושע, שנאלץ להתחבא מאז". בספר השני, חשפה רולינג את הפרדוקס, שוולדמורט תיעב קוסמים שאינם טהורי דם, אף שהוא עצמו חצוי דם. בריאיון ל־BBC בשנת 2000, אמרה רולינג כי וולדמורט הוא למעשה בריון עם שנאה עצמית: "ובכן, אני חושבת שלעיתים קרובות המקרה הוא שהבריונים נטפלים למה שהוא בעצם החולשה הגדולה ביותר שלהם, כפי שהם רואים אותה, והם מטילים זאת ישר על מישהו אחר ואז הם מנסים להשמיד את האחר וזה מה שוולדמורט עושה". באותה שנה היא חידדה את אמירותיה לגבי וולדמורט. היא החלה לקשור בינו לבין עריצים אמיתיים, ותיארה אותו בתור "פסיכופת משתולל, שמגלה אדישות מוחלטת בתגובה לסבלם של אחרים". אולם, בשנת 2004 היא הכחישה כי וולדמורט מבוסס על דמות היסטורית כלשהי. בשנת 2006 היא הוסיפה וגילתה כי לוולדמורט יש פחד מהותי אנושי: פחד מפני המוות. רולינג אמרה "הפחד של וולדמורט הוא מהמוות, מוות משפיל. אני מתכוונת, הוא מחשיב את המוות להשפלה. הוא חושב שזו חולשה אנושית מבישה, כפי שאתה יודע. הפחד הגדול ביותר שלו הוא מהמוות". לאורך כל הסדרה הדגישה רולינג שהשם "וולדמורט" גורם לפחד כה גדול בעולם הקוסמים, עד כדי שאמירתו נחשבת למסוכנת, ורוב הדמויות מסרבות להתייחס אליו בשמו המפורש. בספר השביעי מוטל טאבו על השם, כך שוולדמורט ותומכיו יוכלו, בעזרת קסם, לאתר כל מי שאומר אותו. תפקידו בספרים שלושת הספרים הראשונים הופעתו הראשונה של וולדמורט היא בספר הראשון. בספר זה הוא מוצג בתור אדון האופל שרצח את ג'יימס ולילי פוטר (הוריו של הארי), אך מסיבה בלתי ידועה תינוקם הארי שרד את הקללה הממיתה שוולדמורט הטיל עליו. וולדמורט איבד את גופו הגשמי ונמלט לאלבניה. הארי נושא על מצחו צלקת מסתורית בצורת ברק כתוצאה מהקללה. לאורך כל הספר כושל וולדמורט בניסיון לחזור לגופו באמצעות גנבת אבן החכמים. על מנת להגשים זאת הוא משתלט על גופו של קוויריניוס קווירל, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל בהוגוורטס, ובשיא העלילה מצליח הארי למנוע מוולדמורט להשיג את האבן. בספר השני מוצגת דמותו של טום ואנדרולו רידל, וולדמורט בצעירותו, שהוא כשיקוף דמותו הנמצאת כזיכרון ביומן קסום שהגיע לרשותה של ג'יני ויזלי. בספר זה מתוארת ג'יני כנערה ביישנית המאוהבת בהארי פוטר. היא חשה בדידות ונואשות, מתחילה לכתוב וחולקת את סודותיה ופחדיה הכמוסים ביותר עם טום הסימפתי. בשיא העלילה גורם טום רידל לאותיות השם שלו לארגן את עצמן מחדש ליצירת האנגרמה "אני לורד וולדמורט", ובכך נחשף טבעו האמיתי של הזיכרון והיומן. רידל טען כי הוא התחזק בזכות פחדיה של ג'יני, ולבסוף הצליח להשתלט עליה. הוא השתמש בה על מנת לפתוח את חדר הסודות, לשחרר את הבסיליסק הכלוא שם ולאבן תלמידים אחדים בהוגוורטס. הארי מצליח לגבור הן על רידל מהיומן והן על הבסיליסק. בספר השישי מספר דמבלדור להארי כי היומן היה אחד מההורקרוקסים של וולדמורט (כלי חיצוני המכיל חלק מהנשמה של וולדמורט). דמותו של וולדמורט לא מופיעה בספר השלישי, בין אם בעצמו או בייצוג קסום כלשהו. אולם, כן ניתן לשמוע את הקול שלו כאשר הארי חווה את השפעתם של הסוהרסנים (השדים השומרים על כלא הקוסמים אזקבאן). לקראת סוף הספר מנבאת סיביל טרלוני (המורה לגילוי עתידות) נבואה: "אדון האופל שוכן לבדו, ללא אח ורע, כל חסידיו נטשוהו. משרתו כבול זה תריסר שנים. הלילה, לפני חצות, ינתץ המשרת את כבליו ויצטרף לאדוניו. אדון האופל יעלה ויבוא שנית בעזרת משרתו, גדול ונורא משהיה אי־פעם בעבר. הלילה... לפני חצות... המשרת... ייצא... להצטרף... לאדוניו". אף על פי שבעמודים שלאחר תיאור הנבואה מתואר כי היא מיוחסת ככל הנראה לסיריוס בלק, הממלא את תפקיד האנטגוניסט בספר, מתברר לבסוף כי המשרת הוא פיטר פטיגרו, שמאז נפילתו של וולדמורט הסווה את עצמו בתור סקאברס, עכברוש המחמד של רון ויזלי. הספר הרביעי עד הספר השישי וולדמורט מופיע כבר בעמודים הראשונים של הספר הרביעי, ומבצע את הרצח הראשון בסדרה. מתברר כי ברטמיוס קראוץ' הבן, משרתו של וולדמורט, התחזה למורה אלאסטור מודי ותמרן את אירועי טורניר הקוסמים המשולש. הוא הצליח בהיחבא לצרף את הארי לטורניר ולגרום לו להשתתף בעל כורחו. בכך, שירת את מטרתו של וולדמורט, להביא את הארי לבית הקברות של העיירה הנגלטון הקטנה, בו קבורה משפחת רידל. שם הוא מצליח להשלים את הטקס האפל, באמצעות דמו של הארי, המחזיר אותו לגופו הגשמי ולמלוא כוחותיו. בדיעבד מתברר כי לאחר מכן מסופר כי פיטר פטיגרו ביקר באלבניה ולכד את המכשפה ברטה ג'ורקינס ממשרד הקסמים. ג'ורקינס עונתה על מנת להשיג מידע על המשרד ולבסוף נרצחה. וולדמורט מגלה שאוכל המוות הנאמן שלו, ברטמיוס קראוץ' הבן, עדיין בחיים וכלוא בבית אביו ברטמיוס קראוץ'. בסיועו של פטיגרו יצר וולדמורט גוף קטן וחלש, שהספיק לו על מנת לעזוב את אלבניה ולבצע קסמים. לאחר שוולדמורט חוזר לגופו הוא מזמן את אוכלי המוות לבית הקברות, על מנת לצפות במותו של הארי בדו־קרב ביניהם. אולם, כאשר וולדמורט מנסה לרצוח את הארי, השרביטים שלהם מתחברים באופן קסום כיוון שמקור ליבות הקסם של שניהם הוא מאותו עוף חול. בגלל תופעה זו, הנקראת פריורי אינקנטאטם, מופיעות ישויות (גשמיות יותר מרוחות רפאים, אך פחות מבן אדם) של קורבנותיו האחרונים של וולדמורט (כולל הוריו של הארי), ומנסות להסיח את דעתו על מנת שלהארי יהיה מספיק זמן על מנת להימלט בחזרה להוגוורטס ולקחת את גופתו של סדריק דיגורי, עמיתו לספסל הלימודים, שנרצח על ידי פטיגרו בהוראתו של וולדמורט. בספר החמישי מופיע וולדמורט רק בשיאו של הספר, לאחר שפעל מאחורי הקלעים נגד הארי. בספר זה נאלץ הארי להתמודד עם לחץ רגשי גבוה מאוד, ולפי רולינג היה צורך להוכיח שלהארי יש רגשות ופגיעות של בן אדם, בניגוד לאויבו המר וולדמורט, שאינו פגיע מבחינה נפשית ולפיכך איננו אנושי: "[הארי הוא] גיבור מאוד אנושי, ובכך יש ניגוד ברור בינו, כגיבור מאוד אנושי, לוולדמורט, שבכוונה שלל מעצמו את אנושיותו... והארי, לפיכך, היה חייב להגיע כמעט עד לנקודת השבירה". בספר זה מנצל וולדמורט בחופשיות את סירובו של משרד הקסמים להכיר בשובו. הוא הגה תוכנית לשחרר את בלטריקס לסטריינג' ואוכלי מוות בולטים נוספים מאזקבאן, וניסה בכל כוחו להשיג תיעוד מלא של הנבואה שניתנה על ידי סיביל טרלוני ומתייחסת אליו ואל הארי. וולדמורט שלח קבוצה של אוכלי מוות להשיג את תיעוד הנבואה, אך הם נתקלו בכמה מאנשי מסדר עוף החול שהוקם מחדש על ידי דמבלדור. למעט בלטריקס כולם נלכדים, ואילו וולדמורט עצמו החל בקרב עז עם דמבלדור. הוא ניסה להשתלט על גופו של הארי, אך גילה כי הוא אינו יכול לעשות זאת כיוון שלדברי דמבלדור הארי מלא באהבה כה רבה שוולדמורט לא מסוגל להתקרב אליו. וולדמורט הרגיש כי דמבלדור קרוב לגבור עליו, ונעלם ממשרד הקסמים לא לפני ששר הקסמים קורנליוס פאדג' הספיק לראות אותו, ובכך חשף לעולם הקוסמים כולו את עובדת חזרתו לגופו הגשמי. וולדמורט הכריז מלחמה על משרד הקוסמים בתחילת הספר השישי, והחל לצבור כוח בפעם השנייה. הוא רצח את אמליה בונז שעמדה בראשות המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, ולאחר מכן פנה כנגד חברי מסדר עוף החול. רולינג השתמשה בחלק מהפרקים על מנת לחשוף את סיפור הרקע של וולדמורט. בסדרה של זכרונות, המוצגים באמצעות כלי המכונה "הגיגית", היא מספרת כיצד וולדמורט נולד למכשפה מרופי גונט ולמוגל טום רידל האב. בהמשך מסופר כיצד רידל האב נטש את אשתו לפני שילדה את בנם, וכיצד היא מתה זמן קצר לאחר הלידה. לדברי רולינג טום רידל האב מעולם לא ניסה לאתר את בנו. טום רידל הבן התגורר מאז ילדותו בבית יתומים, ואלבוס דמבלדור היה זה שסיפר לו על עובדת היותו קוסם, וגם ארגן עבורו את הגעתו להוגוורטס. רידל היה תלמיד למופת במבט ראשון, אך למעשה התברר כי היה סדיסט שנהנה לנצל את כוחותיו על מנת לפגוע ולשלוט באנשים. בסופו של דבר הוא רצח את אביו ואת הורי אביו כנקמה על נטישתו. בספר ישנו תיאור של שנאתו של רידל כלפי המוגלגים, שנובעת משנאתו לאביו המוגל, האובססיה שלו להשגת הורקרוקסים, והתשוקה שלו לפצל את נשמתו על מנת להיות בן אלמוות. מטרתו העיקרית של וולדמורט בספר זה הייתה לבצע התנקשות על אדמות הוגוורטס, ולתקוף את דמבלדור עצמו. הוא הטיל את המשימה על דראקו מאלפוי, שבגלל היותו תלמיד בהוגוורטס יכול להגיע קרוב לדמבלדור ולהרגו. דראקו הצליח למצוא דרך לעקוף את ההגנות הקסומות המוגברות שהופעלו מסביב לאדמות הטירה. אוכלי המוות הצליחו לחדור להוגוורטס, פצחו בקרב עם אנשי מסדר עוף החול וכיתרו את דמבלדור. אולם מאלפוי לא הצליח לאזור את האומץ לעשות זאת ועל כן סוורוס סנייפ המורה (והסוכן הכפול) השתמש בקללה ההורגת נגד דמבלדור והרגו. גופתו של דמבלדור נפלה מהמגדל וצנחה למרגלות הטירה. הספר השביעי בספר השביעי וולדמורט מרחיב את החיפוש שלו אחר מקור כוח גדול יותר. הוא משלים בהצלחה את משימת חיסולו של שר הקסמים רופוס סקרימג'ר, ומחליף אותו בפיוס ת'יקנס הנתון לשליטתו באמצעות קללת אימפריוס. הוא מקים מדינת משטרה טוטליטרית, ומתחיל ברדיפתם של בני המוגלגים באשמה שהם "גנבו קסם" מקוסמים "טהורי דם". אולם שאיפותיו הגדולות ביותר של וולדמורט הן לחיות לנצח ולהרוג את הארי פוטר ועל כן הוא ממשיך בחיפושו אחר אוצרות המוות, שעל פי האגדה, זה שמחזיק בהם מתגבר על המוות ובעיקר אחר שרביט הבכור, השרביט החזק ביותר בעולם הקוסמים. וולדמורט מעוניין להשתמש בשרביט זה על מנת להרוג את הארי לאחר שלא הצליח לרצוח את הארי באמצעות שרביטו (בסוף הספר הרביעי) ולאחר מכן גם באמצעות שרביטו השאול של לוציוס מאלפוי (בתחילת הספר השביעי) ומסע החיפוש שלו הוא מסע רצחני שנועד להפוך את וולדמורט לבלתי מנוצח. בתחילת מסעו הוא יוצא לראשונה מאז שחזר לגופו הגשמי מגבולות הממלכה המאוחדת, ומגיע עד לבולגריה שם הוא רוצח את יצרן השרביטים גרגורוביץ'. בהמשך המסע שלו הוא מגיע לכלא הקוסמים נירמנגרד, שם הוא רוצח את הקוסם הרשע לשעבר גלרט גרינדלוולד כיוון שהאמין שיש לו מידע הנוגע לשרביט. כתוצאה מביקורו בנירמנגרד הוא מסיק כי האחרון שהחזיק בשרביט היה אלבוס דמבלדור, ולפיכך הוא מגיע להוגוורטס (שם נקבר דמבלדור בסוף הספר השישי) וגונב את השרביט תוך כדי חילול קברו של דמבלדור. לקראת סוף הספר גילה וולדמורט כי הארי וחבריו הצליחו לגנוב וככל הנראה להשמיד חלק מההורקרוקסים שלו, ותוך זמן קצר גילה גם את אובדנם של שלושה מתוכם (התליון של סלאזר סלית'רין, הטבעת של ואנדרולו גונט והספל של הלגה הפלפאף). הוא הגיע לגבולות הוגוורטס, והציע ליושבי הטירה לחוס על חייהם אם יסגירו לידיו את הארי פוטר. וולדמורט גייס את אנשיו על מנת לפלוש להוגוורטס, שם חיפש הארי את אחד מההורקרוקסים (העטרת של רוונה רייבנקלו). בשלב מסוים במהלך הקרב ציווה וולדמורט על הנחשית שלו נגיני להרוג את סוורוס סנייפ, כיוון שהאמין שבכך הוא יהפוך לאדונו של שרביט הבכור לאחר שהרג את מי שניצח את דמבלדור בדו־קרב. לאחר מותו של סנייפ הכריז וולדמורט על הפסקת אש של שעה אחת, והודיע כי אם הארי לא יסגיר את עצמו הוא עצמו ייכנס לטירה ויהרוג את כל מי שינסה להגן עליו. הוא פוגע בהארי בקללה ההורגת כשזה מגיע למחנה של וולדמורט ביער האסור ומסגיר את עצמו. אולם, מה שוולדמורט לא ידע זה שכאשר ניסה להרוג את הארי התינוק, חלקיק מנשמתו שלו נדבקה בהארי, וכניעתו של הארי נועדה להשמדת החלקיק האחרון, באמצעות הריגתו של הארי עצמו. רק כך ניתן יהיה בסופו של דבר להרוג את וולדמורט. הוא מאלץ את רובאוס האגריד לשאת את גופתו חסרת החיים, לכאורה, של הארי אל הכניסה לטירה כאות ניצחון, שם מתחיל החלק השני של הקרב. בחלק השני של הקרב התמודד וולדמורט מול מינרווה מקגונגל, קינגסלי שאקלבולט והוראס סלגהורן, והצליח להדוף את המתקפה שלהם. וולדמורט פונה לתקוף את מולי ויזלי שחיסלה מוקדם יותר את בלטריקס לסטריינג', סגניתו הנאמנה, אך ההתקפה לא יוצאת אל הפועל עקב לחש מגן שהוטל על ידי הארי פוטר, שחושף את עובדת היותו חי. לפני שהארי וולדמורט מתעמתים בדו־קרב, הארי אומר לוולדמורט כי הוא אינו הבעלים האמיתיים של השרביט. הארי מגלה לוולדמורט שלמעשה דראקו מאלפוי הוא הבעלים האמיתי של שרביט הבכור, כיוון שפרק את דמבלדור משרביטו לפני שסנייפ הרג אותו; הארי, בתורו, הצליח לזכות בנאמנות של השרביט כיוון שגבר על מאלפוי וזכה בשרביט שלו מספר שבועות קודם לכן. וולדמורט מתעלם מדבריו של הארי, ומטיל עליו פעם נוספת את הקללה ההורגת בזמן שהארי מטיל את כישוף הפריקה מנשק בשרביטו של מאלפוי. על פי הספר, שרביט הבכור סירב לפגוע בבעלים שלו, והקללה של וולדמורט חזרה אליו, ובהיעדר הורקרוקסים לאחר הריגתה של נגיני בידי נוויל לונגבוטום, קללתו גורמת למותו הסופי. בסרט לעומת זאת, הארי חושף את עצמו הישר מכתפיו של האגריד וניגש מיד להילחם בוולדמורט לאחר שנוויל משתחרר מקללת נעילת הגוף שהוטלה עליו. בכך הוא גורם למנוסה המונית של רוב אוכלי המוות שהשתכנעו שהארי מת. בניגוד לספר, הדו-קרב בין הארי לוולדמורט ארוך וממושך יותר ומערב מקומות רבים בהוגוורטס, תוך כדי זה הארי מגלה לוולדמורט כי למעשה הוא אינו הבעלים האמיתיים של השרביט. אולם לא מפרט מדוע. (את ההסבר מקבלים הצופים רק בסצנות האחרונות של הסרט, כאשר הארי מספר לרון ולהרמיוני כי דראקו מאלפוי היה הבעלים האמיתי של שרביט הבכור). ברגעים האחרונים של הקרב שמתרחשים ברחבת הכניסה, וולדמורט מטיל את קללת ההרג בזמן שהארי מטיל את כישוף הפריקה מנשק בשרביטו של מאלפוי. לאחר שהקרן של הארי גוברת על זו של וולדמורט, רואים את השרביט עף באוויר לכיוונו של הארי, בעוד וולדמורט מתפרק לאלפי רסיסים, מה שמסמן את תבוסתו הסופית. רולינג אמרה כי אחריתו של וולדמורט היא שיתקיים לאחר מותו בצורת התינוק המעוות שהארי ראה במצב הלימבו (הנראה להארי כמו תחנת קינגס קרוס) שאליו נכנס לאחר שספג את הקללה ההורגת ביער האסור. הסיבה לכך היא שהוא אינו יכול להפוך לרוח רפאים בדומה לקוסמים אחרים, או לעבור הלאה, כיוון שחילל את נשמתו בצורה קשה מדי. המחזה במחזה מתגלה שבלטריקס לסטריינג' לא הייתה רק הסגנית האהובה על וולדמורט, אלא גם המאהבת שלו ונולדה להם בת לחשננית בשם דלפי. במציאות אלטרנטיבית בה סדריק דיגורי רוצח את נוויל לונגבוטום, וולדמורט רוצח את הארי בדו-קרב ביניהם והעולם נשלט על ידי אוכלי המוות וסוהרסנים. בסרטים דמותו של וולדמורט הופיעה ברוב הסרטים (פרט לסרט השלישי), ושישה שחקנים שונים גילמו אותו בצורות השונות שבהן הופיע. בסרט הראשון הוא הופיע בתור פנים על הצד האחורי של ראשו של קוויריניוס קווירל, כאשר אפקט זה מבוצע באמצעות מחשב. איאן הרט, השחקן שגילם את קווירל באותו סרט, דיבב את וולדמורט והפנים שלו היו הבסיס לאנימציה. הוא הופיע גם בסצנה ביער האסור שליד הוגוורטס, בה הוא נראה מוצץ דם של חד־קרן. על מנת למנוע בלבול בין שני התפקידים בוצעו שינויים ממוחשבים בקולו ובפניו המוקלטים של הרט. בסרט זה הוא הופיע גם בפלשבק כאשר הוא הגיע לביתם של ג'יימס ולילי פוטר על מנת לרצוח אותם. בסצנה זו הוא גולם על ידי ריצ'רד ברמר, אך לא ניתן היה לראות את פניו. הופעתו הבאה הייתה בסרט השני בדמותו של טום ואנדרולו רידל בן ה־16, שגולם על ידי כריסטיאן קולסון. בתחילת הסרט הרביעי ניתן היה לשמוע רק את קולו של וולדמורט. אולם, בשיאו של הסרט הוא הופיע בגופו הגשמי לראשונה, וגולם על ידי רייף פיינס. פיינס לבש גלימה שחורה בסצנה זו, ומראהו היה גבוה ומרושע, ללא שיער ועם שיניים צהובות; שרביטו היה בגוון לבן ונראה כי הידית הייתה עשויה מעצם; הציפורניים היו ארוכות ובצבע כחול חיוור, ואילו ציפורני הרגליים נראו כאילו יש בהן דלקת. עיניו היו כחולות ואישוניו לא בצורת נחש, בניגוד לנאמר בספר. המפיק דייוויד היימן הסביר זאת בכך שהאמין כי באופן זה הרשעות של וולדמורט תבלוט יותר. בדומה לספר לא ניתן היה להבחין באף שלו. אפו של פיינס לא נצבע באיפור בסצנה זו, כי אם הוסר באמצעות עריכה ממוחשבת. לדמותו של וולדמורט בסרט זה הייתה גם לשון בצורת מזלג. פיינס חזר וגילם את וולדמורט גם בסרט החמישי. הירו פיינס טיפין, אחיינו של רלף פיינס, גילם את הילד טום רידל בסרט השישי. השחקן פרנק דיליין החליף את כריסטיאן קולסון בתפקיד רידל הנער. תכונות אישיות רולינג תיארה את וולדמורט כ"הקוסם המרושע ביותר מזה מאות שנים". וולדמורט לא היה זקוק לחמלה או ידידות אנושית, ולא היה מסוגל לתפוס מהי חיבה או אהבה כלפי מישהו אחר. וולדמורט האמין כי הוא נעלה בהשוואה לכל מי שמסביבו, עד כי לעיתים הוא מתייחס אל עצמו בגוף שלישי. רולינג התייחסה לכך ואמרה כי וולדמורט הוא "ממש תאב כוח. גזען, באמת". רולינג אמרה שלו היה וולדמורט מביט בראי של ינפתא הוא היה רואה "את עצמו, בעל כוח עצום ונצחי. זה מה שהוא רוצה". רולינג אמרה גם כי העובדה שוולדמורט נולד תחת השפעתו של שיקוי אהבה (שניתן על ידי אימו לאביו) קשורה לחוסר היכולת שלו להבין אהבה; לדבריה זו "דרך סימבולית להראות שהוא הגיע מאיחוד חסר אהבה - אך, הכול היה משתנה אם מרופי הייתה שורדת, מגדלת אותו בעצמה ואוהבת אותו. הכישוף שתחתיו טום רידל הפך לאביו של וולדמורט חשוב כיוון שהוא מראה כפייה, ואין יותר מדי דרכים גרועות מזו להיוולד מאשר כתוצאה של איחוד כזה". שחצנותו של וולדמורט מובילה בסופו של דבר לנפילתו, בדומה לדמויות אחרות מסוגו. הוא סובל מפחד פתולוגי מפני המוות, ומתייחס אליו כחולשה אנושית מבישה. לפי רולינג הבוגארט שלו הוא הגופה שלו. היא אמרה גם כי ההבדל בין הארי לוולדמורט הוא שהארי מקבל את האפשרות שימות, ובכך הופך לחזק יותר מאויבו המר. יכולות וכישורים קסומים לאורך כל הסדרה מדגישה רולינג כי וולדמורט הוא קוסם אופל חזק מאוד, חכם וחסר רחמים. אחת מתכונותיו הידועות היא יכולת גבוהה בביאור ובהלטת הכרה, כך שהוא מסוגל לקרוא מחשבות ולהגן על מוחו מפני חדירה באמצעי קסם. אולם, בספר השביעי הוא מאבד חלק מיכולתו, ומדי פעם מתואר כיצד הארי מצליח לראות את מחשבותיו. כמו כן, לא הצליח לקרוא את מחשבותיו של סוורוס סנייפ, ששימש כסוכן כפול ונאמנותו האמיתית מתגלה רק בסוף הספר השביעי. וולדמורט היה אחד הקוסמים היחידים המסוגלים לעוף ללא תמיכה כלשהי, ועשה זאת לראשונה במרדף אחרי הארי בתחילת הספר השביעי. כמו כן, הוא היה בעל יכולת לדבר בשפת הנחשים (לחשננית), אותה ירש מאבי אבותיו סלזאר סלית'רין. כאשר וולדמורט ניסה לרצוח את הארי בינקותו הוא הפך אותו בטעות להורקרוקס, ולפיכך העניק לו בטעות את היכולת לדבר גם כן בלחשננית. לאחר השמדת חלק הנשמה של וולדמורט ששכן בהארי, איבד האחרון את היכולת לדבר בשפה זו. רולינג כתבה בספרים כי וולדמורט טען שהוא ניסה ודחף את גבולות הקסם מעבר לכל הניסיונות שנעשו בעבר. בספר הראשון אמר דמבלדור כי הידע של וולדמורט בקסמים רחב בהרבה מזה של כל קוסם חי, וכי אפילו הכשפים המגנים החזקים ביותר שלו לא יספיקו ככל הנראה במקרה שוולדמורט יחזור למלוא כוחותיו. דמבלדור אמר גם שוולדמורט היה ככל הנראה התלמיד המבריק ביותר שאי פעם למד בהוגוורטס. אולם, וולדמורט מודה בפני אוכלי המוות שלו שהוא לא הצליח לחזות את הקסם העתיק שלילי פוטר הטילה על בנה כיוון שאהבה אותו ובכך ביצע שגיאה חמורה. רולינג כתבה באתר האינטרנט שלה כי שרביטו של וולדמורט עשוי מעץ טקסוס, שהמוהל שלו רעיל ומסמל מוות. לפי רולינג שרביט זה מנוגד לשרביטו של הארי, העשוי מעץ צינית. לדברי רולינג היא החליטה על סוג עץ זה כיוון שלצינית מיוחסת תכונה של הדיפת רשע. רולינג ביססה לאורך הספרים כי וולדמורט מחובר באופן קסום להארי באמצעות הצלקת בצורת הברק. הוא איבד את גופו הגשמי כשהקללה ההורגת שהטיל על הארי חזרה אליו והותירה אחריה רק צלקת. הצלקת של הארי משמשת בספרים כאמצעי התרעה מפני נוכחותו של וולדמורט: היא כואבת כאשר וולדמורט קרוב להארי או כאשר הוא חש רגשות עזים. לפי רולינג התקיפה של וולדמורט נתנה להארי "כלים שאף קוסם מעולם לא החזיק ברשותו - הצלקת והיכולת שהיא נותנת, החלון הקסום לתודעה של וולדמורט". מראה חיצוני בשנים הראשונות לחייו, כפי שנראה בפלשבקים בספר השני ובספר השישי, טום רידל היה אדם יפה תואר. הוא היה גבוה ובעל עור חיוור, שיער שחור חלק, ועיניים כהות. לרידל היה קסם אישי רב שהשפיע כמעט על כל מי שפגש בו, למעט אלבוס דמבלדור. השינוי למראה שלו כפי שמתואר בספר הראשון נבע ככל הנראה מיצירת ההורקרוקסים, שהפכו אותו לפחות אנושי ככל שהמשיך לפצל את הנשמה שלו. דמבלדור שיער כי מראהו של וולדמורט השתנה כתוצאה מתהפוכות קסומות כלשהן, אך בספרים לא ניתן פירוט לכך. בסרטים (למעט הראשון) עיניו של וולדמורט כחולות ולא אדומות. המראה החיצוני המלא שלו מתואר בפעם הראשונה בסדרה בספר הרביעי: "גבוה ודק כשלד", עם צבע פנים "לבן יותר מגולגולת, עם עיניים רחבות ובוערות בצבע השני, ואף שהיה פחוס כאפו של נחש, בעל חריצים במקום נחיריים...". בהמשך הספר נאמר כי "כפות־ידיו היו כמו עכבישים גדולים ובהירים; אצבעותיו הארוכות ליטפו את חזהו, את זרועותיו, את פניו; העיניים האדומות, בעלות אישונים מחורצים כאישוני חתול, בהקו עוד יותר באפלה". ההורקרוקסים של הלורד וולדמורט בהארי פוטר והנסיך חצוי הדם, מסופר כי הלורד וולדמורט שמר חלקים מהנשמה שלו בשישה הורקרוקסים שונים באמצעות קסם עתיק, מה שמזכיר את הליץ'. בהארי פוטר ואוצרות המוות מתגלה שהלורד וולדמורט יצר בטעות הורקרוקס שביעי: הארי פוטר, מה שאומר שבשביל מותו של וולדמורט נדרש גם מותו של הארי, שכן וולדמורט לא יכול למות כל עוד אפילו אחד מההורקרוקסים שלו ממשיך להתקיים. חלק מההורקרוקסים כבר הושמדו בעבר (היומן של טום רידל בספר השני והטבעת בספר השישי), והיתרה מושמדים בספר האחרון. רק לאחר השמדת כל שבעת ההורקרוקסים ניתן להרוג את הלורד וולדמורט. את הפרטים על יצירת ההורקרוקסים סיפרה רולינג בשיחה עם קוראי הסדרה. הורקרוקסנוצר עם מותו/ה שלזמן ההיווצרותמקום הימצאותנתגלה על ידיהושמד על ידיזמן ההשמדהאופן ההשמדהמקום ההשמדההיומן של טום רידלמירטל המייללת12 ביוני 1943אחוזת מאלפויג'יני ויזליהארי פוטר1993דקירה באמצעות ניב של בסיליסקחדר הסודותטבעת של משפחת גונט שבה משובצת אבן האוב (אחד מאוצרות המוות)טום רידל האבקיץ 1943בית משפחת גונט ההרוסאלבוס דמבלדוראלבוס דמבלדור1996-1997מכה באמצעות חרבו של גודריק גריפינדורמשרד המנהל בהוגוורטסקמיע של סלזאר סלית'ריןמוגל קבצן1946מערהרגולוס ארקטורוס בלקרון ויזלי1997דקירה באמצעות חרבו של גודריק גריפינדוריער דיןספל של הלגה הפלפאףחפציבה סמית'1946הכספת של משפחת לסטריינג' בגרינגוטסהארי פוטר, רון ויזלי, הרמיוני גריינג'ר וגריפהוקהרמיוני גריינג'ר1998דקירה באמצעות ניב של בסיליסקחדר הסודותהעטרת של רוונה רייבנקלואיכר אלבניבין השנים 1946 ל-1956חדר הנחיצותהארי פוטרוינסנט קראב1998נשרף על ידי שלהבת-שדים (קסם להבות מסוכן)חדר הנחיצותהארי פוטרקללת המוות שחזרה אל וולדמורט כשניסה לרצוח את הארי פוטר בהיותו תינוק.31 באוקטובר 1981מכתש גודריקאלבוס דמבלדורלורד וולדמורט1998הושמד על ידי קללת אבדה קדברההיער האסורהנחשית נגיניברטה ג'ורקינסיולי 1994אצל וולדמורטאלבוס דמבלדורנוויל לונגבוטום1998עריפת הראש באמצעות חרבו של גודריק גריפינדורלפני דלת הכניסה להוגוורטס משפחה עץ המשפחה משפחת רידל משפחת רידל הורכבה תומאס ומארי רידל ומבנם, טום רידל (האב). המשפחה החזיקה בבעלותה מחצית מהעמק שבו שכנה העיירה הנגלטון הקטנה, היכן שתומאס היה התושב הבולט ביותר. המשפחה התגוררה בבית גדול מוקף גנים, והייתה מאוד לא פופולרית בקרב שכניה בגלל התנהגותה היהירה. ככל הנראה טום היה הצאצא היחיד של תומאס ומארי, והיה דומה להוריו מבחינת התנהגותו ורצונו להתרועע במעמד הגבוה המקומי. רולינג תיארה בספר השישי כיצד מרופי גונט, סקיבית צעירה, ניסתה להתקרב לטום. אחיה הגדול, מורפין, הבחין בחיבתה לטום והטיל עליו קללה. הפרה זו של חוקי הקסם גרמה, ביחד עם מאבקו האלים בחוקר של משרד הקסמים, הוביל לכליאתם באזקבאן של ואנדרולו (אבי המשפחה) ושל מורפין. לאחר כליאתם, מרופי התקרב לטום ונתנה לו שיקוי אהבה. טום פיתח אובססיה למרופי מיד, והשניים ברחו. שלושה חודשים לאחר חתונתם היא נכנסה להריון, והחליטה להפסיק לתת לבעלה את שיקוי האהבה כיוון שהאמינה כי הוא אוהב אותה בזכות עצמה. תוך זמן קצר התברר כי היא טעתה, כיוון שטום נטש אותה ואת בנם המשותף, וחזר להוריו. מרופי מתה זמן קצר לאחר הלידה. התינוק, טום ואנדרולו רידל, לימים הלורד וולדמורט, נולד ב־31 בדצמבר והושאר לגדול בבית יתומים בלונדון. הקוראים לומדים על גורלה של משפחת רידל בתחילת הספר הרביעי. טום רידל האב והוריו נרצחו על ידי טום ואנדרולו רידל עצמו; אולם, פרנק ברייס (הגנן של המשפחה) הואשם ברצח על ידי רשויות המוגלגים ובעולם הקוסמים מורפין גונט הורשע ברצח. משפחת גונט רוב הרקע של משפחת גונט נכתב בספר השישי באמצעות הצגת זיכרונותיו של דמבלדור. משפחת גונט הייתה אחת החזקות והמשפיעות בעולם הקוסמים, והיא כללה את הצאצאים הידועים האחרונים של סלאזר סלית'רין. אולם, במהלך השנים היא התדרדרה למצב של עוני חמור. בדומה לסלאזר סלית'רין גם בני משפחת גונט יכלו לדבר לחשננית, שפת הנחשים. ואנדרולו גונט היה הצאצא הפטריאכלי האחרון של המשפחה. הוא נדון למאסר קצר של כשישה חודשים באזקבאן בשל תקיפה ביחד עם בנו (שנידון לשלוש שנים) של נציג משרד הקסמים, ובזמן שהיה כלוא סבל מפגיעה משמעותית בבריאותו שבגללה מת זמן קצר לאחר שחרורו. הוא העביר בירושה טבעת עתיקה (שהייתה שייכת לאחים פברל המוזכרים בספר השביעי) לבנו מורפין, שמאוחר יותר מת באזקבאן לאחר שהופלל ברצח משפחת רידל. בסופו של דבר אלבוס דמבלדור חשף את האמת, אך לא הצליח להביא לשחרורו בזמן. כיוון שמורפין היה הזכר האחרון במשפחה היא נכחדה לאחר מותו. מרופי גונט הייתה בתו של ואנדרולו ואחותו של מורפין. בפעם הראשונה שהארי ראה אותה בזיכרון של דמבלדור הוא חשב כי "אף פעם בחייו לא ראה אדם שמקרין כזאת תבוסה". לאחר שבעלה טום נטש אותה, היא נדדה בסמטאות לונדון, ולבסוף מכרה תמורת סכום זעום את התליון המשפחתי יקר הערך שלה, שבעבר היה שייך לסלאזר סלית'רין. לפני מותה בבית היתומים היא ציוותה לקרוא לבנה על שם אביו טום וכן וואנדרולו על שם אביה. למשפחת גונט קשר דם עם הארי פוטר דרך האחים פברל. תגובות וביקורות מספר אנשים השוו בין וולדמורט לבין פוליטיקאים מסוימים. אלפונסו קוארון, שביים את הסרט השלישי, השווה אותו לנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש וטען כי "לשניהם יש אינטרסים אנוכיים והם מאוד מאוהבים בכוח. כמו כן, חוסר אכפתיות לסביבה. אהבה לתמרון אנשים". ג'וליה טרנר מהמגזין סלייט ציינה כי יש קווי דמיון בין אירועי הספר השישי לבין המלחמה בטרור. היא טענה שוולדמורט נוקט בטרור באמצעות השמדת גשרים, רציחת חפים מפשע, וכפייה על ילדים (כגון דראקו מאלפוי) לרצוח את המבוגרים. רולינג עצמה אמרה בעבר כי וולדמורט דומה במידה מסוימת לאדולף היטלר, וכי יש דמיון מסוים בין המתואר בספרים לבין הנאציזם. היא אף השוותה בין וולדמורט לבין יוסיף סטלין. הסופר כריסטופר היטצ'נס כתב בניו יורק טיימס ב-12 באוגוסט 2007 כי בספר האחרון של הסדרה וולדמורט "הופך ליותר מעייף מהנבלים של איאן פלמינג". לפי האתר האמריקני Moviefone וולדמורט הוא הדמות המרושעת ביותר בסרטים, ושמו נכלל ברשימה שבה נמצאים גם חניבעל לקטר (שתיקת הכבשים), דארת' ויידר (מלחמת הכוכבים), וקרואלה דה ויל (על כלבים וגנבים). בתרבות הפופולרית דמותו של וולדמורט היוותה השראת לסדרות ולמערכונים רבים. להלן דוגמאות אחדות: אתר אינטרנט "" המבקר את רשת וולמארט, משתמש בפרודיות על הארי פוטר על מנת להשוות את הרשת לוולדמורט, ומכנה אותה "אדון האופל וולדמארט". דמותו של וולדמורט משמשת רבות בשיריהן של להקות המבססות את עצמן על מוטיבים מסדרת הספרים. בסדרה "משפחת סימפסון", בפרק הבכורה של עונה 13 () דמותו של מונטגומרי ברנז מופיעה בתור "לורד מונטימורט". בסדרה "ההרפתקאות של בילי ומנדי" הופיעה דמות פרודית על וולדמורט בשם "לורד מולדיבוט", יריבו של נייג'ל פלאנטר המהווה פרודיה על הארי עצמו. בכל פעם שמישהו בסדרה אומר את שמו של מולדיבוט קורה לו משהו חסר מזל. במגזין "טיים" תוארו בעבר ספרים שעלילתם מתרחשת לאחר עלילת הספר השביעי. באחד מהם, "Dark Lord of the Dance" (אדון האופל של הריקוד), וולדמורט והארי משתפים פעולה על הבמות של ברודוויי. דמותו של וולדמורט מופיעה בסדרת המערכונים "The Potter Puppet Pals" מאת ניל סיסרגה. במערכון "The Mysterious Ticking Noise" מוצגים סנייפ, הארי, רון, הרמיוני ודמבלדור כשהם נהרגים מפצצה שהונחה על ידי וולדמורט. מערכון זה זכה בפרס "המערכון הקומי הטוב ביותר" לשנת 2007 ביוטיוב, וכעבור שנה דורג במקום ה־17 במספר הצפיות באתר. בפרודיה על הסרטים שהופיעה במד מגזין מופיעה דמות בשם "לורד דראקרמורט", המתייחסת לאחד מהקריקטוריסטים לשעבר, מורט דראקר. בתוכנית המערכונים הבריטית "The Big Impression" הוצג מערכות בשם "Louis Potter and the Philosopher's Scone" (לואיס פוטר וביסקוויט החכמים), שבו שולבה דמותו של וולדמורט בחיקוי של הכדורגלן גארי ליניקר. בסדרת המערכונים Harry Bladder (הארי בלאדר) של התוכנית All That הופך אחד מהחצ'קונים של המנהל פימפל לראשו של "לורד מולדישורטס". במחזמר הפרודי מחזמר מאוד פוטרי וולדמורט מגולם על ידי ג'ו ווקר. הוא דמות טובה-רעה שרק מנסה להיות שמחה. במהלך תקופתו על הראש של קווירל הם מתחברים רבות, הופכים לחברים טובים ולכן כשתוכניתו המקורית של וולדמורט נחשפת לקווירל, להרוג את הארי פוטר וסדריק דיגורי ולהפליל אותו בפשע, החברות מתפרקת ובעקבות הרצון שלו לחזור לקווירל, גם הזוגיות שלו עם בלטריקס מתפרקת. בסוף המחזמר, וולדמורט מת, חוזר לחיים ומתאחד עם קווירל, ובסוף הם גם מתחתנים. ביוטיוב ישנה סדרה מצוירת בשם "villain's pub" של הערוץ "how it should have ended" המהווה פרודיה לסדרה "חופשי על הבר". לצידו של וולדמורט ישנם לוקי והג'וקר מהסרט "האביר האפל" בתור לקוחות, הברמן הוא פלפטין והשרת הוא תאנוס. בסדרה גור ואוח, גור ואוח מאתגרים את וולדרמורט להפוך לכפכף כדי לשלוח אותו כמתנה לטלי הוד שאוהבת את סדרת הספרים הארי פוטר. ראו גם אוכלי מוות קישורים חיצוניים בוויקי הארי פוטר מידע בלקסיקון הארי פוטר הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה וולדמורט קטגוריה:קוסמים בדיוניים קטגוריה:אוכלי מוות וולדמורט	2024-10-09T08:44:57
גרוויטציה	הפניה כבידה	2007-07-23T13:02:32
קן	שמאל\|ממוזער\|220px\|קן קיכלי אדום-חזה עם ביצים. קֵן (ברבים: קִנִּים; בנסמך: קַן־ או קֵן־) הוא מבנה המשמש עופות, דו-חיים וחרקים לשמירה על ביציהם ועל צאצאיהם. לרוב עשוי מחומרים אורגניים כעשב, ענפים ועלים ו/או מבוץ; לעיתים מתווספים לקן (שלא ביודעין) גם חוטי ניילון, כותנה ופיסות מתכת עדינות. לעיתים הקן נבנה מהפרשות של בעל החיים הבונה אותו. כל מין ומין בונה את קנו בצורה הייחודית לו ומתאימה לצרכיו הנוכחיים, למקום קינונו ולאופן גידול הצאצאים. קנים יימצאו בבתי גידול רבים ושונים זה מזה, וצורתם תהיה שונה. על פי רוב קינים נבנים על ידי בעלי החיים המשתמשים בהם. עם זאת, קיימים גם קינים אשר נבנים באופן מלאכותי על ידי בני אדם, לרוב אלה העוסקים בצפרות ומעוניינים לחקור אחר אורח החיים של הציפורים. קן מלאכותי לציפורים עשוי על פי רוב מקופסת עץ עם פתח קטן הממוקמת באזור גבוה ומשמשת כמחסה עבור הצאצאים. עם החרקים הבונים קינים נמנים הצרעות. הביטוי "קן צְרָעות" משמש בהשאלה לציון מקום בו מסתתרים אנשים שליליים או מסוכנים. במקומות מסוימים בעולם נהוג לבשל מרק קני ציפורים. גלריה ראו גם שילוח הקן שודד הקן קישורים חיצוניים קטגוריה:מבני בעלי חיים	2024-09-03T19:39:05
פרס וולף	פרס וולף הוא פרס המוענק בישראל לאנשי מדע ולאמנים נודעים מכל רחבי העולם עבור הישגיהם . הפרס מוענק משנת 1975. פרס וולף ממוזער\|250px\|ימין\|נשיא המדינה ראובן ריבלין לצד מ"מ יו"ר מועצת קרן וולף פרופ' דן שכטמן באירוע ההכרזה על פרס וולף שהתקיים לראשונה בבית הנשיא, פברואר 2018 200px\|ממוזער\|שמאל\|סמליל הקרן הישן כללי הענקת הפרס קבועים בחוק קרן וולף, התשל"ה-1975, שקובע "מדי שנה יוענקו 5 פרסים למועמדים שהצטיינו ביותר בעבודתם, בהמצאתם או בגילוים שהיה בהם משום תרומה לאנושות בשטחים אלה : פיזיקה, כימיה, רפואה, חקלאות ומתמטיקה ; המועמדים ייבחרו רק על סמך הישגיהם, בלי הבדל אזרחות, גזע, צבע, דת, מין או השקפה פוליטית". מדי שנה מוענקים שישה פרסים בתחומים הבאים: במדע ניתנים הפרסים: פרס וולף לחקלאות, פרס וולף לכימיה, פרס וולף למתמטיקה, פרס וולף לרפואה ופרס וולף לפיזיקה. באמנות ניתן הפרס בתחומים: אדריכלות, מוזיקה, ציור ופיסול. בניגוד לתחומי הפרס במדעים מדויקים, באמנות יש סבב בין התחומים כך שיש רק תחום אמנות אחד בכל שנה. הפרס בכל תחום הוא בסך 100,000 דולר, והזוכים נבחרים על ידי ועדות מומחים בינלאומיות, המתמנות מדי שנה בכל אחד מתחומי הפרס. מאז שנת 1978, הוענקו למעלה משלוש מאות פרסים למדענים ואמנים מהעולם. פרס וולף נחשב לשני ביוקרתו לאחר פרס נובל, כאשר למעלה משליש מזוכי הפרס, בתחומים המקבילים, זכו לאחר מכן גם בפרס נובל. בתחומים בהם לא מחולק פרס נובל, פרס וולף הוא מהמובילים בעולם. את הפרס מעניקה "קרן וולף", שנוסדה בשנת 1975 על ידי ד"ר ריקרדו וולף, ממציא, דיפלומט ונדבן, ואשתו, פרנסיסקה סובירנה-וולף (1900–1981) אשר תרמו 10 מיליון דולר לשם הקמת הקרן. במשך השנים נתרמו סכומים נוספים לקרן. כללי הענקת הפרס קבועים ב, שאושר בכנסת בשנת 1975. לפי החוק, ישמש שר החינוך והתרבות בתפקיד יושב ראש מועצת הקרן, והקרן תהיה נתונה לביקורת מבקר המדינה. הפרס מוענק בשם הקרן, על ידי נשיא מדינת ישראל, בטקס חגיגי במשכן הכנסת זוכי פרס וולף לפי שנה שנה כימיה רפואה מתמטיקה חקלאות אמנות פיזיקה 2010 אקסל אולריק שינג-טונג יאו ודניס סאליבן דייוויד בולקומב, פיטר אייזנמן, דייוויד צ'יפרפילד אנטון ציילינגר, ג'ון קלאוזר, אלן אספה 2011 קשישטוף מטייאשבסקי צ'ינג טאנג סטיוארט א' רייסשיניה יאמאנקה ורודולף יאניש האריס א' לוין וג'יימס ר' קוק רוזמרי טרוקל הארלד רוז, מקסימיליאן היידר, קנוט אורבן 2012 צ'ארלס מ' ליבר וא' פאול אליוויסאסטוס רונלד מ' אוונס מייקל אשבכר ולואיס א' קפארלי 2013 רוברט לנקר ג'ורג' מוסטוב ומייקל ארטין יואכים מסינג ו ג'ארד דיאמונד פיטר צולר, חואן איגנסיו סיראק, 2014 נחום זוננברג וצ'י-ווי וונג ויקטור אמברוס וגארי רובקון פיטר סרנק לייף אנדרסון חורחה דובכובסקיאולאפור אליאסון 2015 ג'יימס ג.ארתור ג'ון קאפלר, פיליפה מאראק, ג'פרי ראבץ' ג'יימס ג. ארתור לינדה סאיף ג'סי נורמן (מוזיקה), מארי פרחיה (מוזיקה) רוברט קורשנר וד' ביור קן 2016 סטיוארט שרייבר וקיריקוס ניקולאו רונלד קאהן טרודי מאקאי פיליס למברטיוסף אמרי 2017 רוברט ברמן ג'יימס אליסון ריצ'רד שיין צ'ארלס פפרמן דידייר קואלוז ומישל מיור 2018 עומר יאגהי ומאקוטו פוג'יטה ולדימיר דרינפלד ואלכסנדר ביילינסון ג'ין איזיה רובינזון ז'יל ברסר וצ'ארלס ה' בנט 2019 סטיבן ל. בוכוולד וג'ון פ. הרטוויג וג'פרי פרידמן ג'פרי פרידמןגרגורי לאולר וז'אן פרנסואה לה גאלדוד זילברמן 2020 עמנואל שרפנטייה וג'ניפר דאודנה יעקב אליאשברג וסיימון דונלדסון קרוליין דיןסינדי שרמן אלן מקדונלד, פבלו חריו הררו, רפי ביסטריצר 2021לסלי ליזרוביץ ומאיר להב ג'ואן סטייץ לין מקוואט ואדריאן קריינר סטיבי וונדר ואולגה נויווירת ג'רג'יו פריזי 2022בוני בסלר וקרולין ברטוצי ובנג'מין קרוואט ג'ורג' לוסטיג פמלה רונלד אליזבת דילר וממומויה קאיג'ימה וויושיהארו צ'וקאמוטו פרנץ קראוס ואן ל'ווילייה ופול קורקם2023 ג'פרי קלי, הירואקי שוגה וצ'ואן הא דניאל דרוקר אינגריד דובישי מרטינוס תיאודור "רין" ואן גנוכטן ריצ'רד לונג ופוג'יקו נאקאיה2024בוטונד רושקה וז'וזה-אלן סאהלעדי שמיר ונוגה אלוןונקטסן סונדרסאן, ג'ואן קורי ואליוט מ. מאירוביץג'רג' קורטגמרטין ריס פרסים נוספים של קרן וולף נוסף לפרס וולף, מעניקה קרן וולף גם פרסי מצוינות למדענים ואמנים ישראליים; מלגות לסטודנטים מצטיינים הלומדים לקראת תואר שלישי במוסדות להשכלה גבוהה בישראל; ומקיימת פעילויות חינוכיות, להנגשת הזוכים ותחומי הזכייה שלהם לקהל הרחב. ראו גם ישראלים זוכי פרס וולף קישורים חיצוניים הערות שוליים * וולף וולף קטגוריה:קרנות נדבנות	2024-10-07T19:42:46
תוכנית טלוויזיה	ממוזער\|שמאל\|250px\|סט תוכנית טלוויזיה וצוות הצילום שמצלם את התוכנית בשידור חי ממוזער\|שמאל\|250px\|לארה לוגאן מראיינת את נורטון אלן שוורץ בתוכנית הטלוויזיה החדשותית החוקרת "60 דקות" תוכנית טלוויזיה היא תוכן שידורי-טלוויזיוני, אשר נועד להיות משודר בערוץ טלוויזיה או בשירות סטרימינג בעל אופי דומה. תוכנית טלוויזיה בעלת קו עלילתי רציף נקראת סדרת טלוויזיה. כמו כן ישנם סרטי-טלוויזיה, תכנים אינפורמטיביים, ספיישלים טלוויזיוניים ומיני-סדרות. סביב מפנה המאה ה-21 החלה נקודת מפנה ביחסי הכוחות בין הטלוויזיה לקולנוע, כאשר ההצלחה והרווחים של סדרות הטלוויזיה החלו לעבור משמעותית את אלו של סרטי הקולנוע. פירוט כללי לכל תוכנית או לחלופין סדרה יש חלוקה מסודרת לפרקים, וברוב התוכניות הפרקים מאורגנים במסגרת עונה טלוויזיונית. עונה אחת כוללת מספר לא קבוע של פרקים – מפרקים בודדים ועד מאות פרקים. מספר הפרקים בעונה תלוי בעיקר בסוגה (ז'אנר) ובמדינת המקור. לסדרות מצליחות מופקות עונות נוספות, אך סדרה כושלת עלולה לרדת משידור לפני תום העונה הראשונה. תוכנית או סדרת טלוויזיה יכולים להכיל תוכן מציאותי, כמו במסגרת חדשות, התרחשות דוקומנטרית ותוכנית מציאות או תוכן עלילתי, כמו בסדרות דרמה וקומדיה. לתוכניות ולסדרות טלוויזיה יכולות להיות מספר מטרות, כמו מטרה בידורית, מטרה חינוכית ואף מטרה פוליטית או הבעתית-רגשית. כמו כן, בכל סדרה או תוכנית ישנו צוות הממלא אותן, הן בשחקנים, הן במנחי-טלוויזיה והן, במסגרות מסוימות, במתמודדים, משתתפים, קהל ואורחים. בכל מקרה, כל התוכניות והסדרות לסוגיהן מהוות חלק מרשת, רצועה או ערוץ טלוויזיוניים, גם ערוצים מסחריים (המפסיקים שידורים למטרת פרסומות) וגם בערוצים ייעודיים, בכבלים, בלוויין ובחבילות הערוצים הבסיסיות. התפתחות סדרות הטלוויזיה תעשיית הטלוויזיה כולה, ובתוכה תעשיית הדרמה הטלוויזיונית – צמחה תחת השפעה עצומה של התרבות האמריקאית, כאשר ארצות הברית הייתה בית לסדרות רבות שזכו להצלחה בינלאומית. בשנות ה-30 של המאה ה-20 החלו התנסויות ראשונות בשידור תוכני טלוויזיה לטווח קצר. לאחר מלחמת העולם השנייה, בה השתפרו לצורכי מלחמה גם טכנולוגיות שידור וקליטת האותות, החלו ניסיונות מסודרים יותר לייצר תוכן טלוויזיוני קבוע. בשנות ה-50 גברו משמעותית התפוצה והפופולריות של הטלוויזיה, שהחליפה בהדרגה את הרדיו כאמצעי התקשורת הדומיננטי במדינות מתועשות. בעשור זה קיבל את שמו ז'אנר קומדיית המצבים (והחל השימוש בצחוק מוקלט). גם ז'אנר תוכניות האירוח עלה לראשונה לאוויר בארצות הברית עם תוכנית בכיכובו של ג'ו פרנקלין, והפופולריות של הז'אנר זכתה לדחיפה עם עלייתה של The Tonight Show בשנת 1954 – תוכנית שמשודרת מאז ברצף כבר למעלה מ-6 עשורים. בשנת 1959 צולמה בוננזה, סדרת הטלוויזיה הראשונה שניתנת לשידור בצבע. סדרה זו סימלה את תחילתה של מגמה אשר תגבר משמעותית ברחבי העולם בעשורים הקרובים. באמצע שנות ה־50 החלה תקופת מעבר בתעשיית הטלוויזיה, שמכונה גם "תור הזהב של הטלוויזיה". התעשייה שקודם לכן הייתה מרוכזת ברובה בניו יורק והפיקה יצירות המתבססות על יצירות תיאטרון מקומיות, התפשטה למקומות נוספים, ובראשם לוס אנג'לס, וירידה במחירי הטלוויזיה הגבירה את התפוצה של טלוויזיות בציבור הרחב. תוכניות הטלוויזיה הפופולריות של אותה תקופה היו דרמות עמוסות אקשן וקומדיות אוטופיות שהתייחסו באופן זניח ביותר לסוגיות אקטואליות, לצד שעשועונים, ותכני הטלוויזיה שימשו במידת מה לאסקפיזם, ותוכננו באופן מכוון כך שיעסקו בתכנים שלא יעוררו התנגדות בציבור. התגברות מגמה זו, של שמרנות לגבי התוכן הייתה בין הגורמים המיוחסים לסיום תקופת "תור הזהב". תת-סוגה של הדרמה הקומית שצברה תאוצה באותה עת הייתה קומדיית המצבים, במיוחד כאלו שהציגו משפחות שמרניות מאושרות בחיי פרוורים. הסדרות שנחשבו ליותר מוערכות מאותה תקופה, היו דרמות אנתולוגיות, בהן כל פרק עוסק בעלילה שונה, ואלו התבססו לעיתים על מסורות תאטרליות. בספטמבר 1960 שודר עימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה – בין ג'ון קנדי לריצ'רד ניקסון. עימות זה האיר את הזרקור על השפעתה הרבה של הטלוויזיה, מכיוון שצופי הטלוויזיה הרבים שראו את העימות הסיקו שקנדי ניצח, ואילו המספר המועט יותר של מאזיני הרדיו ששמעו את העימות הסיק שניקסון ניצח. העימות גרם לקנדי לעקוף את ניקסון בסקרים, ושינה את ההסתכלות שהייתה עד אז על חשיבות הייצוגיות בהופעה בטלוויזיה. בשנות ה-60 פרצו שני סגנונות טלוויזיוניים נוספים – הם האנימה והמדע הבדיוני. האנימה החלה למעשה את דרכה כסוגה נפרדת עם יציאת הסדרה אסטרו-בוי, שהייתה הראשונה שאמצה את המראה והסגנון, אשר בהמשך הפכו למזוהים עם סדרות האנימה. בעשורים אלו גם הלכה והתחזקה ההצלחה הבינלאומית של הסדרות המצוירות בהפקה יפנית, אל מול ההגמוניה האמריקאית שהייתה קודם לכן. בסגנון המדע הבדיוני ניתן אמנם היה לצפות כבר בעשורים הקודמים, אך הצלחתה של הסדרה מסע בן כוכבים נחשבת לנקודת תפנית בפופולריות של סגנון המדע הבדיוני בכלל, וסגנון המדע הבדיוני האוטופי בפרט. בשנות ה־60 דרמות רבות הציגו משפחות בחיים כפריים, בהם חיים "אנשים פשוטים", בניגוד לתחכום שאפיין דמויות עירוניות רבות. מסדרות אלו הדרמה־הקומית "המופע של אנדי גריפית'" זכתה להצלחה הגדולה ביותר בתקופתה. עם זאת, תקופה זו המשיכה את המגמה של עשורי הדרמה הראשונים, ובה מקובל להציג גרסה פשוטה ומרוככת יותר של החיים, באופן המתעלם מתסיסתן של מחלוקות חברתיות שהיו על הפרק בשיח הציבורי. תקופה זו שהתאפיינה במינון גבוה של תוכניות בידור ואסקפיזם, החלה את זיהויה של הטלוויזיה האמריקאית בקרב אנשי רוח שונים ככזו המכוונת ל"מכנה המשותף הנמוך ביותר". ביקורת זו נתנה רוח גבית לניסיונות של מספר יוצרים לפתח לצד המגמה השלטת גם דרמות שכן ניסו לעסוק במידת מה בנושאים חברתיים אקטואליים, אולם העיסוק בנושאים שנויים במחלוקת עורר לעיתים ביקורת על סדרות אלו. בסוף שנות ה-60 החלו השידורים הציבוריים בישראל, עם תחילת שידורי הטלוויזיה הלימודית בשנת 1966 והערוץ הראשון בשנת 1968. באמצע המאה ה-20 החלו תמורות חברתיות ליברליות משמעויות במערב, אך לאלו לקח זמן להיכנס אל שידורי הטלוויזיה השמרניים של אמצע המאה. בשנות ה-70 החלה נקודת מפנה כאשר הטלוויזיה החלה לעסוק באופן מנורמל יותר גם בסוגיות חברתיות שהיו פחות מקובלות בעבר. תוכניות הטלוויזיה "בועות" ו"שלושה בדירה אחת" מעשור זה עסקו בנטיות מיניות בשלב בו הנושא לא היה חלק מהשיח המקובל; "המופע של מרי טיילר מור", ששודרה החל משנת 1970, הייתה תוכנית פורצת דרך כאשר הציגה לראשונה בטלוויזיה האמריקנית אישה רווקה ועצמאית בעלת קריירה כדמות ראשית, בניגוד למקובל עד אז להציג לרוב נשים כעקרות בית העומדות בצל בעליהן; למיני־סדרה "שורשים" משנת 1977 השפעה ניכרת על המודעות של החברה האמריקאית להיסטוריה של המגזר האפרו-אמריקאי ולתרבותו. הצלחתה של "שורשים" אף תרמה לשגשוגו של פורמט המיני־סדרות. המגמה התחדשה לקראת סוף שנות ה-80, וסדרות הטלוויזיה המשיכו לסמן על הטמעתם של תהליכים חברתיים, כשסדרות כמו "רוזאן" ו"מי הבוס?" נחשבו לחלוצות בהצגת משפחות אשר ערערו על המוסכמות הפטריארכיות שהיו נפוצות עד אז בטלוויזיה בפרט, ובחברה בכלל, כאשר הציגו נשות קריירה חזקות, שניהלו את הקריירה בהצלחה לצד חיי המשפחה; "רוזאן" ו"נשואים פלוס" היו סדרות חלוציות בכך שעלילתן התמקדה באנשי צווארון כחול קשי יום; "קשרי משפחה" הייתה סדרה יוצאת דופן בכך שהציבה תומך קפיטליזם ושוק חופשי כגיבור הסדרה ולא כנבל. תקופה זו גם התאפיינה במתיחת שעות השיא אל תוך שעות הלילה עם תכנים המיועדים לקהל בוגר. בתקופה זו עלתה לשידור "בלוז לכחולי המדים", הנחשבת לעיתים כסדרה שהחלה את הדיון האקדמי לגבי חשיבותן האמנותית של סדרות הדרמה, שעד אז נחשבו, לצד שאר התוכן הטלוויזיוני כאמנות "ירודה" עם משקל גבוה של שיקולים מסחריים וניסיון לכוון ל"מכנה המשותף רחב". על אף שהסדרה הופקה לערוץ המסחרי NBC, היא הייתה יוצאת דופן לתקופתה בתכניה הפלורליסטים, בביקורת שהפנתה כלפי הממסד ואף בגיוון אתני של השחקנים. הצלחתה של "בלוז לכחולי המדים" עוררה גל של דרמות השואפות להיות איכותיות יותר. בשנים שלאחר הסדרה החלו חוקרי תרבות לדון בהתגבשותה של תת-סוגה מובחנת הנחשבת ל"דרמה איכותית", המתקבלת לרוב כ"אמנות גבוהה" – כזו השואפת להתעלם משיקולים מסחריים ונוצרת, כאידיאל, תוך מחשבה על שיקולי היצירה בלבד. סדרות אלו בדרך כלל גם היו סדרות המשכיות. מי שמזוהה לעיתים עם ראשית תקופה זו היא רשת HBO שניסתה לבדל את עצמה כחברה שיוצרת סדרות טלוויזיה באיכות קולנועית. בשנות ה־80 התפתחה הטלוויזיה הרב־ערוצית, מה שהוביל ליצירת תוכניות וסדרות נישה, בתחומי מוזיקה, ספורט, "לייף סטייל" וכדומה, ואף ערוצים המספקים תוכניות חדשות 24 שעות ביממה, דוגמת CNN. שני העשורים האחרונים של המאה ה־20 עמדו בסימן סוף תקופת "מדורת השבט", בה מרבית הצופים צרכו פחות או יותר את אותם התכנים, באופן שהגביר את השייכות החברתית והתרבותית שלהם. מתקופה זו החל פיצול הולך וגדל באפשרויות העומדות בפני כל צופה, ובכך היטשטש מעין קונצנזוס חברתי שהיה קודם לכן. בשנת 1983 נשבר שיא הרייטינג עד אז על ידי פרק הסיום של הסדרה "מ.א.ש". בפרק צופים 106 מיליון איש (שבעים ושבעה אחוזי צפייה). אמנם השיא של מ.א.ש נשבר רק ב-2010 עם שידור משחק הסופרבול, אך בשנות ה-90 נשברו כמה שיאי פופולריות של סדרות הטלוויזיה. לאורך שנות ה-90 עלתה בארצות הברית ההצלחה וההשפעה של סדרות הטלוויזיה, בשלב זה בעיקר קומדיות מצבים, כאשר "סיינפלד" הייתה אחת הסדרות המשפיעות והמצליחות במהלך העשור. הסדרה משמר המפרץ שצברה פופולריות בשנים אלו, הפכה לסדרה הנצפית ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה. בשנות ה־90 צברו תאוצה גם סדרות הנעורים, בעקבות הצלחתה של "בוורלי הילס 90210". תופעה נוספת שהחלה במפנה המאה ה-21, הן חדירת סדרות האנימציה אל הפריים טיים, בעקבות הצלחתה הרבה של קומדיית המצבים המצוירת "משפחת סימפסון", לצד חידושים שונים שהוזילו את עלות ההפקה של סדרות מצוירים. תופעה זו הובילה לכך שרשתות טלוויזיה נוספות לקחו סיכונים עם סדרות אנימציה אחרות, והפיקו מגוון סדרות אנימציה אשר יועדו לפריים טיים, ובהן: "איש משפחה", "המלך היל" ו"פיוצ'רמה". חלק מסדרות אלו, דוגמת "סאות' פארק" או "ביוויס ובאטהד", מתחו את גבולות הלגיטימיות המקובלים בטלוויזיה, מבחינת תכנים בוטים בשעות הפריים־טיים. העלייה במהירות הגלישה באינטרנט בתקופה זו הגבירה את כמות הסדרות הזמינות לצפייה דרך האינטרנט, ותופעה זו בתורה הגבירה את ההפקות העצמאיות של סדרות רשת. במקביל התפתחויות מהירות הגלישה הובילו לעלייתן של תוכנות פיראטיות להורדת סדרות, שהפרו זכויות יוצרים בתפוצה עולמית רחבה. בתחילת המאה ה-21, תוכניות מציאות, תוכניות גילוי כישרונות ותוכניות בישול הופכות לפופולריות. תופעה נוספת שהחלה לצבור תאוצה במאה ה-21 היא צפיית הבינג', המתאר צפייה בפרקים רבים של סדרה ברצף, במקום להמתין יום או שבוע עד למועד השידור של הסדרה, כבעבר. את התופעה איפשרו התרחבותם של שירותי צפייה על פי דרישה, דוגמת VOD בחברות לוויין וכבלים, או חברות טלוויזיה באינטרנט דוגמת "נטפליקס" ו"הולו". חברות אלו משכו אליהם גם צופים שנהגו לצרוך תוכן באינטרנט באופן פיראטי, וגרמו לירידה בהיקף תופעה זו. שינוי נוסף שהחל בהדרגה בתקופה זו היה בתוכניות החדשות, בהן החלו לצד דיווחי החדשות, להציג פאנל פרשנים כריזמתיים, במטרה למשוך את הצופים להישאר זמן רב גם בתקופות שגרתיות ללא אירועים דרמטיים בקנה מידה גדול. לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21, הפך פורמט השידור HDTV לפופולרי. לקראת סוף העשור השני שידור באיכות Ultra HDTV ברמת 4K החל לצבור פופולריות. לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21, תעשיית חברות הסטרימינג באינטרנט, שהובילה חברת נטפליקס, התפתחה במהירות, ומגוון חברות, ביניהן ענקיות מדיה וטכנולוגיה, פיתחו שירותים אלו והשקיעו סכומים גדולים בתוכניות מקור שזמינות רק עבור המנויים של אותה חברה ספציפית. תופעה זו של תכנים "בלעדיים" רבים שדורשים מנוי מקביל למספר חברות גרמה לעלייה מחודשת בתופעת ההורדות הפיראטיות. סוגי תכנים תוכניות וסדרות טלוויזיה מתחלקות לסוגי תוכן ולז'אנרים בסיסיים שונים: ממוזער\|שמאל\|200px\|לורה בוש מתארחת ב-The Tonight Show, תוכנית האירוח של ג'יי לנו תוכנית טלוויזיה: תוכניות טלוויזיה מתאפיינות בהיעדר התסריט והקו העלילתי. כלומר, הן אכן משלבות צוות, שחקנים, מנחים או אורחים, אך הן אינם נענים לתסריט ולרעיון עלילתי מוקדם. תוכניות טלוויזיה מתפזרות על פני ז'אנרים שונים, בהם תוכנית אירוח, תוכנית מגזין, שעשועון, תוכנית מציאות, תוכנית פאנל, תוכנית תחרותית, תוכנית נוער, תוכנית בוקר ותוכנית תחקירים. דוגמאות בישראל ניתן למצוא בתוכניות כמו "הכוכב הבא", "עובדה", "מאסטר שף", "האח הגדול", "ארץ נהדרת" ועוד. סדרת טלוויזיה: סדרות טלוויזיה מתאפיינות בכך שהן מתוסרטות מבסיסן, ולהן קו עלילתי מתוכנן עד סופן. במסגרתן ניתן למצוא בעיקר שחקנים ובדרנים, ולעיתים אנשים אשר משתתפים בתפקיד עצמם. הדמויות השונות עוברות תהליך מתחילה ועד סיום הסדרה, ונרקמות ביניהן עלילות ומעללות שונים, עליהם אחראים יוצרי הסדרה. סדרות הטלוויזיה מתפזרות על ז'אנרים, רובם מושגיים, כמו סדרות דרמה, קומדיה, מתח ורומנטיקה, סדרות מדע בדיוני, הנפשה וקומדיית מצבים, טלנובלה ואופרת סבון. דוגמאות בישראל ניתן למצוא בסדרות "סברי מרנן", "הנחלה", "בלקספייס", "בת השוטר" ועוד. תוכניות אינפורמטיביות: תוכניות שמטרתם ליידע את הצופים בעניינים מסוימים, כמו מהדורות חדשות, רצועות אקטואליות ומגזינים חדשותיים. חדשות N12 למשל נכללים בקטגוריה זו. סרט טלוויזיה: סרט שנועד לשידור טלוויזיוני במסגרת פרויקטים שונים הנערכים ברשתות ובערוצים השונים. דוגמה לכך ניתן למצוא בישראל בסרט "יוסי וג'אגר" של איתן פוקס. מיני-סדרה: סדרת טלוויזיה המכילה עונה יחידה בלבד במכוון, וכוללת מספר פרקים מועט, לרוב עד שלושה פרקים. בישראל נעשו מספר מיני-סדרות, כמו "בסימן ונוס" ששידרה שלושה פרקים בלבד בהוט 3. ספיישל טלוויזיוני: תוכנית חד-פעמית מיוחדת שבמסגרתה משודר אירוע, טקס או דיווח חגיגי מיוחד, בעיקר בערוצים המסחריים הגדולים. בישראל נערכים ספיישלים מדי שנה, כמו טקס פרסי מסך הזהב וטקס פרסי אופיר. ראו גם סדרת קולנוע – הצורה בה שודרו סדרות לפני שמקלטי טלוויזיה הפכו נפוצים. קישורים חיצוניים TV.com – אתר העוסק במגוון תוכניות טלוויזיה בעולם הערות שוליים * * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:סוגות בטלוויזיה	2024-10-15T09:49:15
רבן גמליאל דיבנה	רַבַּן גַּמְלִיאֵל דְּיַבְנֶה (או: רבן גמליאל השני) חי בסוף המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה. היה מנהיג רוחני, תנא ונשיא הסנהדרין אחרי המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. בן למשפחת הלל הזקן. סבו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. דמותו שמאל\|ממוזער\|250px\|הקבר המיוחס לרבן גמליאל ביבנהשמאל\|ממוזער\|250px\|פנים הקברשמאל\|ממוזער\|250px\|כיפת הקבר מבפנים רבן גמליאל הלך בדרכו של אביו, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, שהיה נשיא הסנהדרין, ונמנה עם מחנה המתונים בפרוץ המרד הגדול נגד הרומאים. למרות היותו מתון, הוא נרדף על ידי הרומאים, שהעדיפו על פניו את רבן יוחנן בן זכאי כנשיא הסנהדרין. הרומאים האמינו שרבן גמליאל הוא צאצא של דוד, וחששו שהיהודים יראו בו משיח. לכן הוא נאלץ לעבור לעכו לפרק זמן מסוים. במשנה מופיע דיאלוג דתי שהתפתח בעכו בינו לבין חכם הלני בעת ששהו יחד בבית מרחץ שהיו בו פסלי אפרודיטה: . רבן גמליאל אמר על עצמו שהוא איסטניס (עדין נפש), ועל פי הגדרה הלכתית זו, מותר היה לו, לצד נימוקים אחרים, לחרוג בכמה עניינים מההלכה המקובלת בזמנו, כגון: להתרחץ כשאשתו נפטרה בתוך ימי ה"שבעה". לשבת על ספסל של גויים בשבת (בדרך כלל אֵין יוֹשְׁבִין עַל סַפְסַלֵּי גוֹיִם בַּשַּׁבָּת מִשּׁוּם דְּמִחֲזֵי(=שנראה) כְּמִקָּח וּמִמְכָּר -פסחים דף נא עמוד א). לשתות יין ישראלי מתוך כלי של גוי. כמו כן קיבל תנחומים על טבי עבדו, אף שפסק שאין לקבל תנחומים על עבד נוכרי שמת, מאחר ש"טבי עבד כשר היה". מאידך, היה נוהג להחמיר על עצמו בדברים בהם הקל לאחרים. מסופר עליו שכשמת בנה של שכנתו והייתה בוכה בלילה, בכה כנגדה רבן גמליאל עד שנשרו ריסי עיניו. כשלא ידע היה אומר "לא שמעתי". מכיוון שבימיו נהגו לתפור למת תכריכים יקרים, מנהג שהיה מכביד על המשפחה עד כדי שהיו מניחים את מתם ובורחים על מנת שלא לתפור לו תכריכים, לפני מותו ציווה רבן גמליאל לקוברו בבגדי פשתן פשוטים, ובעקבות מעשה זה התקבל נוהג חדש של קבורה בכלי פשתן. עלייתו לנשיאות המרד הגדול של היהודים ברומאים פרץ בשנת 66 לספירה. הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל הראשון, השתתף במרד ונהרג במהלכו. על פי המסורת הוצא להורג עם רבי ישמעאל כהן גדול, בין עשרת הרוגי מלכות. הרומאים שללו את הנשיאות ממשפחת הלל הזקן ולא אפשרו לבנו, רבן גמליאל, להמשיך את שושלת הנשיאות, ולכן הנשיאות עברה לידי רבן יוחנן בן זכאי לתקופה מסוימת. רבן יוחנן בן זכאי פעל להעמיד חזרה את שושלת הלל בנשיאות, וכאשר התְנאים אפשרו זאת הוא פרש והעביר את הנשיאות לרבן גמליאל השני, בנו של רבן שמעון בן גמליאל. לפי השערת חלק מהחוקרים, רבן גמליאל הסתתר באותה תקופה, עד שנת 96 בה מת אחרון השושלת הקיסרית הפלאבית – דומיטיאנוס (אחיו של טיטוס שהחריב את המקדש), וזאת משום שדעת השלטון הרומי עד אז על הנשיא ומשפחתו הייתה שלילית. בשנת 96 עלה לכס הקיסרות הרומאית נֶרְוָה, ויחסו ליהודים היה רך יותר מזה של קודמיו, כיוון שלא היה ממשפחת הקיסרים הפלאביים. לעומת זאת, יש הסוברים שרק בחלק מתקופת שלטון שושלת זו נרדף רבן גמליאל ונאלץ לברוח, ופעילותו ביבנה הייתה בחלקה האחר של תקופה זו, ובימי שלטונו הקצרים של נרוה, עד שנאלץ לברוח שוב ללוד בימי טראיאנוס. מעמדו במקורות מסופר שרבן גמליאל עסק בתורה ובהלכה יחד עם חכמי דורו - רבי יהושע, רבי אליעזר ורבי עקיבא. עם זאת, מעמדו כנשיא הסנהדרין היה מתוקף המינוי שקיבל. רבן גמליאל היה נשיא תקיף ביותר, שהטיל את מרותו אף על תנאים חשובים כרבי יהושע. ואף על רבי אליעזר בן הורקנוס במחלוקת הידועה של תנורו של עכנאי, שבה פסקו כנגד רבי אליעזר אף על פי שהוא הסתייע באותות ובמופתים. בפולמוס שהתעורר בשל קידוש החודש שנראה כלפי חוץ מוטעה, לאחר שקיבל רבן גמליאל עדים, רבי דוסא בן הרכינס מבקרו באופן חריף: "עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן! הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ?!", ורבי יהושע מצטרף לדבריו. גם לאחר מכן מנסים החכמים למצוא דרך ולהצדיק את הקביעה של קידוש החודש, ורבי עקיבא דורש: "אשר תקראו אותם", בין בזמנן בין שלא בזמנן, ואילו רבי דוסא בן הרכינס קובע שכל שלשה שיעמדו כבית דין - הרי הם כבית דינו של משה. רבן גמליאל הכיר בגדלותו של רבי יהושע, שכן מסופר שלאחר שרבי יהושע בא לפניו במקלו ומעותיו ליבנה ביום הכיפורים, וקיבל את קביעת התאריך של ראש החודש שהוא קבע, "עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי! רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי". פעולותיו בארץ ובחוץ לארץ הנסיעה של רבן גמליאל לאנטיוכיה הביאה לתמיכה של יהודים מהארץ ומהתפוצות בנשיאות וברבן גמליאל. הוא קיים בהמשך קשרים טובים עם הנציב הסורי ודבר זה עזר לו לבטל גזירות שהרומיים הטילו על היהודים. רבן גמליאל היה מקובל ואהוד מאוד על כל שכבות העם, משום שהוא השתייך לשושלת הנשיאותית של בית הלל (בניגוד לרבן יוחנן בן זכאי) ומשום שמשפחתו התנגדה לכיבוש הרומי - אביו השתתף במרד. רבן יוחנן בן זכאי כמעט שלא נסע בארץ, ואילו רבן גמליאל קיים קשר מתמיד עם יהודי הארץ מכל השכבות. הוא ערך עם הסנהדרין מסעות ברחבי הארץ ומינה בעצמו אנשים לתפקידי מינהלה. מטרתו העיקרית של רבן גמליאל הייתה איחוד עם ישראל תחת הנהגה אחת. מפני שהוא חשש ש"התורה האחת תיעשה לתורות הרבה", לשם כך כינס רבן גמליאל את כל חכמי הדור ליבנה. הוא נסע ברחבי הארץ, והדריך את הרבים בהלכות החדשות שנכנסו לתוקף, ענה לשאלות של העם בארץ וגם בתפוצות, ובדק את ההנהגה של הציבור. רבן גמליאל גם יצר קשר מתמיד עם תפוצות ישראל בגולה. הוא שלח תלמידי חכמים רבים לשליחויות מחוץ לארץ ישראל, ופעולות אלו הביאו אתם הכנסות רבות מתרומות של יהודי התפוצות, וגם עזרו ליצור קשר אישי בין יהודי הגולה לחכמי ישראל. לפעמים גם הוא עצמו היה נוסע לחוץ לארץ אל קהילות היהודים. היצירה ההלכתית ואיחוד ההלכה בתקופת רבן גמליאל ניכרת שאיפה להגיע להחלטה של איחוד ההלכה ולא להשאיר מחלוקות פתוחות. הוא כינס את חכמי ישראל וקבע שההלכה תיפסק על פי הרוב, וחכם שיתנגד לכך יוחרם וינודה. עד תקופתו של רבן גמליאל היו נוהגים שני זרמים שהתנגדו זה לזה – בית הלל ובית שמאי. בתקופת נשיאותו הוחלט לפסוק כבית הלל ולא כבית שמאי (בית שמאי היו בדרך כלל מחמירים, ואילו בית הלל היו מקלים). הוא קבע ש"כל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה", כביכול. קביעה נוספת של החכמים הייתה, שהולכים אחר הרוב של החכמים במקרה של מחלוקת, ולא לפי רמת החכם המתווכח. ממוזער\|הקבר המיוחס לרבן גמליאל דיבנה מבחוץ בימי בית שני היו כתות רבות בישראל, אך בתקופת רבן גמליאל התמזגו רוב הכתות ואוחדו תחת הנהגה אחת. היו מקרים שהגיעו לידי מצבים קיצוניים, כאשר רבן גמליאל רצה - בתוקף סמכותו כנשיא הסנהדרין - לכפות את דעת הרוב על היחיד. כך למשל נהג בתקיפות כלפי רבי יהושע בן חנניה, מגדולי החכמים, והשתתף בהרחקתו של רבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה תלמיד חכם גדול, משום שסירב לקבל את דעת הרוב (תנורו של עכנאי). בעקבות אחת המחלוקות עם רבי יהושע בן חנניה, החליטו החכמים להדיח את רבן גמליאל מתפקידו, ומינו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה. אבל לאחר זמן קצר ביקשו החכמים את שובו של רבן גמליאל לכס הנשיאות. רבן גמליאל היה החלטי בנושא תוקף החלטות הסנהדרין, ולא קיבל שיחלקו על ההחלטות שהתקבלו לפי הכרעת רוב החכמים. לרבן יוחנן בן זכאי היו שני תלמידים חשובים: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה. רבי אליעזר השתייך לגישת בית שמאי, ובדרך כלל דעתו לא התקבלה על החכמים. פעם אחת, בוויכוח בנושא תנורו של עכנאי, רבי אליעזר לא היה מוכן לקבל את דעת החכמים שרבי יהושע ייצגם, ואז החליטו החכמים, ובתוכם רבן גמליאל, לנדותו ולהרחיק אותו מבית המדרש. מסופר כי לאחר הרחקתו של רבי אליעזר מבית המדרש, אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר, שהייתה אחותו של רבן גמליאל, מנעה ממנו להתפלל נפילת אפיים, מחשש שתפילתו בשעת צערו תפגע באחיה, רבן גמליאל. ביום אחד הדבר נמנע ממנה בטעות, וכאשר ראתה את בעלה מתפלל בנפילת אפיים אמרה לו, "קום, הרגת את אחי" (בכוח תפילתך). השתייכותו לבית הלל אף על פי שרבן גמליאל פסק תמיד כבית הלל, היו שלושה דברים שבהם היה מחמיר כדברי בית שמאי. החמיר בהלכות הטמנה מחג לשבת, בכך שאסר הטמנה למי שלא עירב עירוב תבשילין אפילו פת מועטת, וזאת בניגוד לדברי בית הלל שסוברים או שאסר הטמנה למי שלא עירב במיוחד בהטמנה כדעת בית שמאי לפי קבלת חנניה. בנוסף, החמיר לפי דעת בית שמאי ש בניגוד לדעת בית הלל, וממילא מנורה של פרקים שנפלה אסר להחזירה, וכן אסר אפיית פת עבה בחג משום טרחא יתירה. המלחמה במינות כפי האמור, בתקופותו של רבן גמליאל, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, היו בקרב עם ישראל כתות שונות (פרושים, צדוקים, איסיים, בני הכת היהודית-נוצרית ועוד) שהחזיקו בתפיסות שונות ביחס לטיב האמונה הראויה, תפיסות שלעיתים היו לצנינים בעיני חכמים. רבן גמליאל וחכמי יבנה נתנו דעתם על הדבר, ולשם כך תיקנו ברכה נוספת על תפילת שמונה עשרה, היא "ברכת המינים", שבה נאמר: "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה" המונח "מינות" כולל במשמעותו כפירה ביהדות ולחימה כנגד שמירת המצוות. יש מי שמייחס את היוזמה לתיקון ברכת המינים לרבן גמליאל דיבנה, אך אחרים טוענים שתוקנה ביוזמת סבו, רבן גמליאל הזקן (ראו בערך שמואל הקטן). שליח ציבור שדילג על הברכה הזו, נחשד מיד שהוא מין. הלכות הקשורות למקדש כיוון שבית המקדש נחרב, היה צורך לקבוע הלכות שיוציאו את העם מהמשבר של החורבן. רבן גמליאל ושאר רבני הדור קבעו שהחגים, שבהם כל עם ישראל היה עולה לרגל בירושלים, ימשיכו להתקיים גם ללא העלייה לרגל ולמקדש. בפסח, למשל, תיקנו לקרוא "וריאציה מסוימת" של ההגדה של פסח (כאמור במשנה פסחים, פרק י, משנה ה: "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר"). במקום הקרבת קרבנות בבית המקדש, קבעו תפילות בבית הכנסת ואפשר היה להתפלל גם תפילת יחיד, בימים שהקריבו קרבן מוסף כגון שבת וחג, היה חובה להתפלל גם תפילת מוסף. עוד תיקנו להתענות את כל התעניות שהתבטלו בימי בית המקדש השני, וגם לעלות לירושלים בתשעה באב ולבכות על חורבן המקדש. הדחתו של רבן גמליאל בין רבן גמליאל לרבי יהושע בן חנניה אירעו מספר התנגשויות, בעקבות מחלוקות שנתגלעו ביניהם בהלכות בכורות, קידוש החודש ומעמדה של תפילת ערבית. בעקבות המקרה הראשון ישב רבן גמליאל ודרש בבית המדרש והורה לרבי יהושע לעמוד בשעת דרשתו, כיוון שהכחיש לכאורה את דבריו, ובמקרה השני כפה על רבי יהושע לבוא אליו במקלו ובתרמילו ביום הכיפורים שחל לפי חשבונו של רבי יהושע, שהיה מנוגד לחשבונו של רבן גמליאל, ובכך לחלל את יום הכיפורים לשיטת רבי יהושע. בפעם השלישית, כאשר נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע על מעמדה ההלכתי של תפילת ערבית, שוב הורה רבן גמליאל לרבי יהושע לעמוד במשך כל הזמן בו ישב רבן גמליאל ודרש, כיוון שרבי יהושע שוב הכחיש לכאורה את דבריו. מאורע זה הגדיש את הסאה, לאחר המעשים הקודמים, והחכמים שנכחו באירוע זה החליטו להדיח את רבן גמליאל מהנשיאות ומינו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה, שהיה כהן, חכם, עשיר ומיוחס לעזרא הסופר. רבן גמליאל קיבל עליו את דין חבריו, והמשיך לבוא לבית המדרש ולדון עם החכמים כחבר מן המניין. זמן לא רב אחר כך התפייס רבן גמליאל עם רבי יהושע, ובעקבות זאת הוחלט להחזיר את רבן גמליאל לתפקידו כנשיא, ורבי אלעזר בן עזריה כיהן בתפקיד במקביל אליו (אבל תחתיו). לפי המסופר בתלמוד, רבן גמליאל היה דורש שלוש שבתות, ורבי אלעזר בן עזריה ברביעית. יש הטוענים כי רבן גמליאל לא הודח מהנשיאות אלא רק מראשות הישיבה, מכיוון שבאותה תקופה שלטו הרומאים בארץ והם שהחליטו מי יהיה מנהיג היהודים, ולכן כפי הנראה שלא היו נותנים לאדם שהם מאמינים בו וסומכים עליו להיות מודח. קברו ציון קברו העממי של רבן גמליאל נמצא בקצה אזור התעשייה של יבנה. ברשימת קברי צדיקים שערך רבי יעקב השליח במאה ה-13, כתוב כי על קבר רבן גמליאל . (אבו הוריירה היה אחד מבני לווייתו של מוחמד, ואכן בניין הקבר שנעשה על ידי מושל מוסלמי, יוחס לקברו של אבו הוריירה, אף כי זיהוי זה סותר מסורת מוסלמית אחרת ולפיה נקבר אבו הוריירה במדינה שבערב הסעודית). רבי אשתורי הפרחי שעלה לארץ בשנת 1315 כתב בספרו כפתור ופרח אודות קבר זה: . כיום מונחת פרוכת על ציון הקבר המשוער, ועליה נכתב ציטוט של רבן גמליאל: – ציטוט המתייחס להקפדתו של רבן גמליאל לקיים מצוות קריאת שמע גם בשעה שעל פי ההלכה היה פטור מכך. קישורים חיצוניים רבן גמליאל דיבנה, לקסיקון לתרבות ישראל פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ בנושא "תעלומה ביבנה" באתר "כאן" הערות שוליים קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל קטגוריה:בית דוד קטגוריה:נשיאי הסנהדרין קטגוריה:הדור השני לתנאים קטגוריה:שושלת הלל הזקן	2024-10-18T14:47:06
ראדאר	REDIRECT מכ"ם	2005-02-18T00:11:18
קרל וילהלם שיל	REDIRECT קרל_וילהלם_שלה	2015-09-26T11:03:44
מתחם שידור	מתחם שידור הוא טווח הכתובות ברשת מחשבים בו יכול מחשב אחד לתקשר עם אחר על פי הכתובת הפיזית שלו בלבד. באופן שקול, מתחם שידור הוא הקבוצה סגורה של מתחמי ההתנגשות ברשת. כל מחשב (או ליתר דיוק כרטיס הרשת שלו), שומע את כל התשדורות שנמצאות במתחם ההתנגשות שהוא חבר בו. מאחר שתשדורות כאלו יכולות להגיע ממתחמי התנגשות אחרים, מפשטים ואומרים שכל מחשב שומע את כל התשדורות במתחם השידור. הציפייה היא שיתקיים שיתוף פעולה, כך שכל אחד מהמחשבים לא יתייחס לתשדורות שמיועדות לכתובת פיזית שאינה שלו. צורת תקשורת זו איננה יעילה כי המחשבים שומעים תשדורות רבות שלא מיועדות להם. בעיה מרכזית נוספת היא האפשרות של כל אחד מהמחשבים להפר את שיתוף הפעולה המצופה ולהאזין, ואף להגיב, לתשדורות שאינן מיועדות אליו. יתרונה הוא בפריסה הפשוטה שלה, בגלל שנדרש תווך יחיד. על מנת לטפל בבעיית חוסר היעילות משתמשים לרוב ברכיבי רשת מסוג נתבים ומתגים, המאפשרים לפצל את הרשת למתחמי התנגשות נוספים. הצפנה עשויה למנוע ממחשב להבין את המשמעות של תשדורות שאינו יודע לפענח. ראו גם מונחים ברשת מחשבים מתחם התנגשות קטגוריה:ארכיטקטורת רשת	2020-07-02T23:50:00
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו	הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (בצרפתית: République Démocratique du Congo, לשעבר זאיר בין שנת 1971 לשנת 1997; בין 1885–1908 היא נקראה מדינת קונגו החופשית, ובשנים 1908–1960 היא נקראה "קונגו הבלגית" או "קונגו לאופולדוויל"), היא מדינה במרכז אפריקה. לעיתים היא נקראת "קונגו-קינשאסה" על שם עיר בירתה, על מנת להבדילה מהרפובליקה של קונגו ("קונגו-ברזוויל"). המדינה גובלת ברפובליקה המרכז אפריקאית מצפון, דרום סודאן ואוגנדה מצפון מזרח, רואנדה, בורונדי ואגם טנגניקה ממזרח, זמביה ואנגולה מדרום, האוקיינוס האטלנטי והרפובליקה של קונגו ממערב. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא המדינה השנייה בגודלה ביבשת אפריקה לאחר אלג'יריה, כמו גם המדינה שגובלת במספר הרב ביותר של מדינות ביבשת. מאז הקמתה המדינה היא זירה ערה של מאבקים אלימים, ובעקבות סדרה ארוכה של אסונות ומשברים לצד הזנחה של תשתיות, בתחילת שנת 2020 מדורגת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו במקום השני ברשימת מעקב החירום העולמית של ארגון ה-IRC . קיבלה את עצמאותה מבלגיה ב-1960. בין השנים 1971 עד 1996 תחת שלטונו של מובוטו ססה סקו שנולד בשם ג'וסף דיסייר מובוטו, שונה שמה של המדינה ל״רפובליקה של זאיר״ (Republique de Zaire) על שמו הקודם של נהר קונגו – נהר זאיר. אטימולוגיה מקור השם קונגו לא ודאי, במהלך השנים הועלו מספר תיאוריות על משמעות השם ומקורו. לפי התיאוריה של סמואל נלסון, מחבר הספר קולוניאליזם באגן קונגו, מקור המילה קונגו הוא בביטוי מקומי שפירושו ״התאספות״ או ״התכנסות״. תיאוריה נוספת, שהוצעה על ידי אליסה לה גמא, אוצרת במחלקת האומנות של אפריקה, טוענת ששורש המילה קונגו הוא במילה ״אנקונגו״ שהייתה בשימוש באזור קונגו שפירושה המילולי הוא ״צייד״ אך לרוב שימשה ככינוי לאדם הירואי והרפתקן. גרסה נוספת שהוצעה למקור השם, היא של דאגלס הרפר, שטען כי משמעות המילה היא ״הרים״ בשפת הבנטו, שהיא מקור השם של המדינות והנהרות העוברים דרך ההרים של אזור קונגו. השמות שניתנו למדינה הושפעו משמו של נהר קונגו אשר זורם בשטחה, מקור השם נהר קונגו הוא ממלכת קונגו שהתפרסה על שטחי הגדה הדרומית של הנהר, שם הממלכה הוא על שם אנשי הקונגו, שבמאה ה-17 היו ידועים כ"אסיקונגו". הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא אחת מהמדינות באפריקה אשר שינו את שמם בתדירות גבוהה מאוד, כאשר משנת 1855 שם המדינה שונה ארבע פעמים, כשכל השמות הושפעו מנהר קונגו. בשנת 1855–1908 שמה היה מדינת קונגו החופשית, תחת השלטון הקולוניאלי של לאופולד השני, בשנים 1908–1960 תחת השלטון הבלגי באזור שמה של המדינה הוחלף לקונגו הבלגית. בשנת 1960 עם עצמאותה של המדינה שינו את שמה לקונגו אך שם זה נהייה רשמי רק מ-1 באוגוסט 1965 עד 27 באוקטובר 1971. בין השנים 1971 עד 1996 תחת שלטונו של מובוטו ססה סקו שנולד בשם ג'וסף דיסייר מובוטו, שונה שמה של המדינה ל״רפובליקה של זאיר״ (Republique de Zaire) על שמו הקודם של נהר קונגו – נהר זאיר. בשנת 1997 בהפיכה השלטונית בראשות לורן קבילה, שונה שמה של המדינה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שם זה נבחר כדי להבדיל בינה לבין המדינה השכנה הרפובליקה של קונגו. היסטוריה השטח המוכר כיום בשם "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו" אוכלס כבר לפני 80,000 שנים, כפי שמצביעים ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו באזור. במאה התשיעית לפני הספירה, התיישבו באזור שבטים מהבנטו (מאזור ניגריה). בין המאה ה-14 למאה ה-18 התקיימה באזור ממלכת קונגו. בסוף המאה ה-19 הגיעו למקום משלחות מחקר אירופיות. האזור מופה על ידי מגלה הארצות הבריטי הנרי מורטון סטנלי, דבר שאיפשר את הקולוניזציה האירופאית. בועידת ברלין בשנת 1885 קונגו הועברה לרשותו של לאופולד השני מלך הבלגים. הוא הפך אותה לרכושו הפרטי וקרא לה "מדינת קונגו החופשית" וגם החיל במקום את מלחמת הפרופוגנדה של מדינת קונגו החופשית. באותה מדינה "חופשית" הייתה האוכלוסייה המקומית נתונה להתעללות קשה מצד הלבנים במטעי גומי. בתקופה שבין 1885 ל-1908 נהרגו בין 5 ל-15 מיליון שחורים על ידי הבלגים (המספר המקובל הוא כ-10 מיליון). אירועים אלו נחשבים בעיני היסטוריונים לרצח עם. אחרי מספר שנים החלה הקהילייה הבינלאומית, כולל דמויות נודעות כמו הסופר מארק טוויין, להתנגד לשיטותיו האכזריות של המלך לאופולד. ב-1908 הלחץ הבינלאומי היה כה כבד, עד שלאופולד נאלץ למסור את המושבה, שהייתה קודם לכן בבעלותו הבלעדית, לידי הממשלה הבלגית. כאשר קונגו עברה לשליטת הממשלה הבלגית היא קיבלה את השם "קונגו הבלגית". האוכלוסייה המקומית קיבלה הפעם יחס טוב בהרבה מזה שלו זכתה מידי המלך. הבלגים היו המעצמה האירופאית היחידה שבנתה אוניברסיטה במושבתה, והמתיישבים נבחרו בקפידה על ידי הממשלה הבלגית על מנת למנוע ניצול התושבים המקומיים. במהלך מלחמת העולם השנייה צבא קונגו הקטן זכה במספר ניצחונות על הכוחות האיטלקים בצפון אפריקה. ההצלחות האלה פגעו אנושות ברעיונות גזעניים, והתושבים השחורים התחילו בתהליך של השוואת זכויות. קונגו קיבלה את עצמאותה ב-30 ביוני 1960 תחת ראש הממשלה הפופוליסטי פטריס לומומבה, חבר שבט הבאטאטלה. הוא התחנך בבית ספר מיסיונרי ועבד כפקיד דואר. הוא היה לחבר הפרלמנט של הוועידה הכלל אפריקאית ונשיא התנועה הקונגואית הלאומית, מפלגה בעלת השפעה רבה בפוליטיקה המקומית. אחרי המרידה שהתחוללה בינואר 1959, ברח לומומבה מהמדינה על מנת להתחמק ממעצר, אך חזר אחרי תקופה קצרה. מאוחר יותר באותה שנה הואשם בהפרות סדר והמרדה ונכלא על ידי הבלגים, אך שוחרר כבר ב-1960 והשתתף בוועדה שדנה בעתיד קונגו. בוועדה הוא צבר מוניטין כנושא והנותן הראשי מטעם האוכלוסייה הילידית של קונגו. כאשר הוקמה הרפובליקה של קונגו (יוני 1960), לומומבה היה ראש הממשלה הראשון של קונגו העצמאית. זמן קצר אחרי קבלת העצמאות מרד הצבא, הבלגים שלחו כוחות על מנת להגן על אזרחי בלגיה, ומחוז קטנגה הכריז על עצמאותו. לומומבה פנה לאו"ם בבקשת עזרה, וזה שלח כוחות על מנת להשיב את הסדר. בספטמבר, הנשיא ז'וזף קסא וובו, יריבו של לומומבה, פיטר אותו ממשרת ראש הממשלה, ובתגובה טען לומומבה שקסא וובו זכה במשרתו שלא ביושר. זמן קצר לאחר מכן נעצר לומומבה והוחזק במעצר בית על ידי קולונל ג'וזף מובוטו. לומומבה הצליח להימלט, אך נתפס ונשלח לקטנגה (כיום שאבה). בשנת 1961 הוא הוכרז כמת, וכתוצאה מהפרסום התחוללו מהומות במקומות רבים בעולם. ב-1965, לאחר מספר שנים של חילופי ממשלות תכופים, הנהיג מובוטו הפיכה צבאית בתמיכה כלכלית של בלגיה וה-CIA, הדיח את קסא וובו והפך לנשיא ולשליט יחיד. שלטונו של מובוטו היה מושחת אפילו במונחים של העולם השלישי. במאמץ להגדיל את המודעות ללאומנות אפריקאית הוא שינה את שמו למובוטו ססה סקו ואת שם המדינה ל"זאיר" (1971), ותמך ברעיונות אפריקאיים מסורתיים. התמיכה האמריקאית בשלטונו דעכה בעקבות התפרקות ברית המועצות בסוף שנות ה-80. לחצים מבית אילצו אותו להכריז על רפורמות ליברליות, שהתבררו מאוחר יותר כקוסמטיות בלבד. משנת 1994 המדינה הייתה נתונה בעימותים אתניים ומלחמת אזרחים. זרם הפליטים מרואנדה השכנה ערער עוד יותר את המצב הכלכלי הקשה. בנובמבר 1996 קראו שלטונות המדינה לבני הטוטסי לעזוב. במאי 1997 הצליח להגיע לקינשסה הבירה מנהיג האופוזיציה לורן דזירה קאבילה, יחד עם תומכים מרואנדה, אוגנדה ואף מצבא זאיר המקומי, במה שנודע בשם "מלחמת קונגו הראשונה". מובוטו נמלט מן המדינה וקבילה הפך לנשיא החדש, תוך שהוא מחליף את שם המדינה ל"הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו". ממשלו של קבילה היה נתון ללחץ ממורדים, שהתבססו ברואנדה ואוגנדה. בשנת 1998 היה ניסיון להדיחו, אך בעזרת כוחות ממדינות ידידותיות הוא הצליח להתגבר על המשבר. באוגוסט 1998 הורה קבילה לכוחות הזרים לצאת מן המדינה וסילק את כל בני הטוטסי. היה זה אות הפתיחה של "מלחמת קונגו השנייה". אף שהסכם הפסקת אש נחתם ב-10 ביולי 1999, הלחימה נמשכה, במיוחד בחלק המזרחי של המדינה. קאבילה נרצח בינואר 2001 ובנו, ז'וזף קבילה תפס את השלטון. הנשיא החדש ניסה לסיים את המלחמה שקונגו הייתה נתונה בה. בדצמבר 2006, בבחירות דמוקרטיות ראשונות זה עשרות שנים, זכה ז'וזף קבילה בנשיאות קונגו, ותוצאות הבחירות הוכרו על ידי מתחריו. ביולי 2010 התרחשה התפוצצות מכלית הדלק בסאנגה בה נהרגו כ-230 אזרחים. בנובמבר 2011 נערכו שוב בחירות דמוקרטיות במדינה ובדצמבר אשרר בית המשפט העליון של קונגו את תוקף תוצאותיהן ואת בחירתו מחדש של ז'וזף קבילה לנשיא המדינה. אנשי האופוזיציה בראשותו של אטיין צ'יסקדי טענו כי תוצאות הבחירות זויפו ולפיכך אינם מכירים בהן ובנשיאותו של קאבילה. אמצעי התקשורת בעולם הביעו חשש לפריצתה מחדש של מלחמת האזרחים שנערכה במדינה בין השנים 1998 ל-2003. בסוף שנת 2016, אחרי 17 שנות שלטון, קבילה הכריז שהוא דוחה את הבחירות למועד לא ידוע. ההכרזה גרמה לגל מחאות נרחב שדוכא ביד חזקה על ידי כוחות הביטחון. בשנת 2017 הכריז מועמד חדש, אליהו שדי, על רצונו להתחרות בקבילה על הנשיאות אך בגלל הרדיפות כנגד האופוזיציה הוא נאלץ לפעול מחוץ לארץ - מירושלים. מדובר ביליד קינשאסה שהיגר לצרפת, התגייר, עלה לישראל ומשם הוא פועל כנגד קבילה. בשנת 2018 התרחשה התפוצצות מכלית הדלק במבובה בה נהרגו עשרות אזרחים. ב-10 בינואר 2019 הוכרז כי פליקס צ'יסקדי נבחר לנשיא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. הוא הביס את מנהיגי האופוזיציה האחרים, מרטין פיולו ועמנואל רמזאני שדארי, אשר נתמכו על ידי קבילה, אולם יריבו של צ'יסקדי בבחירות - פיולו, וכמו כן הכנסייה הקתולית, דחו את התוצאות בטענה כי חלק מהקולות זויפו, וכי לפי תוצאות ספירת הקולות מטעם הכנסייה הקתולית, יריבו של צ'יסקדי הוא המנצח בבחירות. בפברואר 2021 משלחת בינלאומית הותקפה על ידי כוחות חמושים ושגריר איטליה לוקה אטנזיו נהרג במתקפה. פוליטיקה התנועה הפופולרית של המהפכה (Mouvement Populaire de la Révolution; MPR) הייתה המפלגה החוקית היחידה משנת 1970 עד לשנת 1990. היא הונהגה על ידי הנשיא, מובוטו ססה סקו, והיו לה נציגים בכל ארגון הנהלתי במדינה. המפלגה התפרקה עם סיום תפקידו כנשיא של מובוטו ב-1997. מלחמת האזרחים של קונגו (1998–2003) הסתיימה על ידי הסכם שיתוף כוחות שיצר מעין חוקת מעבר ב-2003, שנתנה כוח לממשלה זמנית שהייתה מורכבת מנציגים של קבוצות מורדים שונות, הממשלה הקודמת, האופוזיציה וארגונים אזרחיים. בפברואר 2006 נכנסה לתוקפה חוקה חדשה שייצבה במעט את המשטר הנשיאותי במדינה. חוקת המעבר משנת 2003 יצרה פרלמנט דו-ביתי עם אספה לאומית (הבית התחתון) ובו כ-500 נציגים, וסנאט (הבית העליון) ובו כ-108 נציגים. החוקה החדשה העניקה כוח רב יותר לשלטון המקומי והחלישה את כוחו של בית המשפט העליון. בשנת 2018, נשיא קונגו ג'וזף קבילה, ששלט במדינה 17 שנה לאחר שהתנקשו באביו ב-2001, בעודו בן 29, הודיע כי יפרוש מהשלטון ולא יתמודד בבחירות שיערכו בדצמבר 2018. שחיתות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו על פי ארגוני שקיפות בינלאומיים, מבוטו ססה סקו גנב מהמדינה מעל לחמישה מיליארד דולרים, דבר אשר הוביל לתארו כמנהיג השלישי המושחת ביותר מאז שנת 1984 והמנהיג המושחת ביותר באפריקה בזמן הזה. ממוזער\|מבוטו ססה סקו ממד תפיסת השחיתות בין 2004 ו-2008 (שקיפות בינלאומית): שנהמקוםמספר המדינות המשתתפותציון20041331452.020051441582.120061561632.020071681791.920081711801.7 ב-2019 הארגון הבינלאומי שקיפות בינלאומית (Transparency International) דרגו את הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו במקום ה-161 מתוך 180 מדינות במדד תפיסת השחיתות. ב-2017 סוכנות הידיעות רויטרס חשפו הונאה שכוללת העלאת מחירי הדרכון הביומטרי למטרת רווח של קרובים לראש הממשלה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ג'וזף קבילה. זכויות אדם ממוזער\|נשים שמבשלות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בשנת 2006, ועידת האו"ם לחיסול אפליה נגד נשים הביעה דאגה לגבי תקופת המעבר שלאחר המלחמה, בה לא ניתנה עדיפות לקידום זכויות אדם לנשים ושוויון מגדרי. במיוחד מזרח המדינה תואר כ"בירת האונס של העולם" ושכיחות האלימות המינית תוארה כגרועה ביותר בעולם. נראה כי אלימות נגד נשים נתפסה בעיני מגזרים גדולים בחברה כנורמלית. ביולי 2007, הוועידה הבינלאומית של הצלב האדום הביעה דאגה לגבי המצב במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. החלה להתפתח תופעה בה אנשים ממהרים בלילה למקום מבטחים. לדברי יקין ארטורק, שליח מיוחד של האו"ם לעניין אלימות נגד נשים שביקר במזרח קונגו ביולי 2007, האלימות במזרח ומערב קיוו היא 'ברוטלית במידה שלא ניתן לדמיין'. ביולי 2019 התקיים דיון באו"ם על זכויות הנשים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בו העלו את נושא האלימות נגד הנשים המדינה, שיעור התמותה הגבוהה שלהן ופער העוני בין נשים לגברים. על פי האו"ם, יותר ממחצית הנשים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו סבלו מאלימות ו-53 אחוז סבלו מאלימות במשפחה ואונס בנישואים, אשר עדיין לא הוצאו מחוץ לחוק. ישראל ומובוטו בשנות ה-80 סיפקה ישראל תמיכה למשטרו של הרודן מובוטו ססה סקו. ישראל חימשה ואימנה את חטיבות העלית של מובוטו שענד בגאווה כנפי צניחה ישראליות. הנשיא חיים הרצוג, שר החוץ יצחק שמיר ושר הביטחון, אריאל שרון, ביקרו בזאיר וכמו כן הוזמן מובוטו לביקור בישראל. חינוך ממוזער\|תלמיד בית ספר בקונגו מאז עצמאותה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ראתה הממשלה חשיבות במערכת החינוך. למרות זאת, שנים של אי יציבות פוליטית גרמו לירידה משמעותית בתקציבה, וכתוצאה מכך לירידה במספר הנרשמים. גם גורמים נוספים כמו גיוס צעירים לצבא ועקורים תרמו למשבר החינוך. ב-2002 הוקמה תוכנית להחזר הגישה לחינוך. חינוך יסודי הוא חובה ומתחיל בגיל שש, אך היה קושי באכיפת חוק זה בעקבות ניהול לקוי של כספי הציבור, חוסר בבתי ספר ומורים. חינוך על-יסודי, שמתחיל בגיל 12 ונמשך שש שנים, לא חוקק כחובה. ב-1971 שלוש האוניברסיטאות קינשסה, קיסנגאני ולובומבאשי התאחדו ל"אוניברסיטה הלאומית של זאיר". אוניברסיטה זו פורקה בחזרה לשלוש אוניברסיטאות אוטונומיות שונות ב-1981, על ידי מפלגת "התנועה הפופולרית של המהפכה". אוניברסיטאות נוספות ברפובליקה הדמוקרטית הן אוניברסיטת קונגו ואוניברסיטת מבוג'י-מאיי, שתיהן הוקמו ב-1990. תרבות בקונגו בקונגו קיימות קבוצות אתניות רבות אשר במהלך השנים פיתחו מגוון רחב של אומנויות כגון ציור, ספרות, פיסול, מוזיקה, ריקוד ועוד. פיסול ואומנות בתחום הפיסול ניתן לסווג את מקור היצירה על פי סגנונה, למשל יצירות מדרום מערב קונגו בדרך כלל מאופיינות בפסלים אשר נקראים פסלי "נקיסי" אשר מיוצרים על ידי אנשי קונגו ועל פי האמונה מכילים גורמים על-טבעיים. אזור זה ידוע מבחינה אומנותית בנוסף במסכות ודמויות של אנשי ה"יאקה". באזור "קובה" לעומת זאת, אשר ממוקם באזור הדרומי של מרכז המדינה סגנון הפסלים המקובל נקרא "נדופ" ואלו פסלים אשר מיוצרים כדי לסמל את אהדת המלך ומשמשים לעיתים כסמל להיעדרו. סוג נוסף של אומנות אשר מקובל באזור הדרומי של מרכז הרפובליקה של קונגו הוא פסלים אשר מיוצרים על ידי קבוצה אתנית שנקראת "לובה". אומנות זו נקראת לעיתים "אומנות לובה" והיא מבטאת את ההשפעה של נשים בחברה על ידי פסלים שמתארים אימהות. ספרות קיימים מספר סופרים וכותבים בולטים מקונגו שקיבלו הכרה בין לאומית וביניהם: "קלמנטין פייק נזוג'י" – משוררת שנולדה ב-21 בינואר 1944 ב-"טשופה" אשר במחוז "קבינדה" שבקונגו הבלגית. "קמה סיור קמנדה" – סופר ומשורר דובר צרפתית אשר נולד ב"לואבו" במחוז "קאסאי" וזכה למספר רב של פרסים בתחומו. לקמנדה יצירות רבות אשר זכו לתהילה כגון היצירות: Kamada tales וגם Les Contes des veillées africaines. מוזיקה מוזיקה בקונגו היא אחד מענפי האומנות אשר מייחדים את המדינה יותר מכל ומזכים אותה בתודעה בין לאומית. ההשפעה של המוזיקה בקונגו מורגשת מאוד באזור שממוקם דרומית למדבר סהרה. סגנון מוזיקה שהשפיע אף על המוזיקה המערבית בצפון אמריקה ובאירופה הוא סגנון ה-"ג'אז האפריקאי" הידוע גם בתור "אוקיי-ג'אז". סגנון זה פותח על ידי מוזיקאים מקונגו שמהבולטים ביניהם: "פרנקו לוומבו" (1938 – 1989) אשר ידוע בתור ייחודו בסגנון הרומבה, וכינויו על ידי מעריציו "מכשף הגיטרה". "פאפא וונדו" (1925-2008) שזכה להצלחה מסחררת שנמשכה שבעה עשורים. הוא ידוע מאוד בשל להיטו "מארי לואיז" משנת 1955. מרכזי תרבות בולטים אחד ממרכזי התרבות הידועים ביותר בקונגו הוא המכון הלאומי לאמנות אשר ממוקם בקינשאסה, עיר הבירה של קונגו. מכון זה הוקם ב-1967 במטרה ליצור זהות תרבותית בין השאר דרך מוזיקה. הוא מציע הכשרה בנושאים כמו ציור, פיסול, ארכיטקטורה ופיסול בקרמיקה. הוא גם מציע לימודי מוזיקה (קלאסית ומסורתית). בנוסף למכון זה ממוקמים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו מוזיאונים וספריות רבות אשר נמצאים ברוב הערים הגדולות שלה. ספורט בקונגו בשל קיומו של נהר הקונגו, שהוא נהר גדול ורחב התפתחו ענפי ספורט הקשורים לנהר כגון מרוץ סירות. בנוסף, ענף ספורט מקובל מאוד בקונגו הוא כדורגל. נבחרת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו בכדורגל מכונה "הנמרים" והיא מוכרת על ידי "פיפא" כ "קונגו די אר". דורגה בשיאה במקום 28 בדירוגי פיפא והיא הקבוצה ה-סאב סאהרית (האזור שממוקם מתחת למדבר סהרה) הראשונה שהעפילה לגביע העולם של פיפא וזכתה פעמיים באליפות אפריקה. כלכלה הכלכלה של הרפובליקה הדמוקרטית הייתה במשבר חמור החל מאמצע שנות ה-80. המלחמה שהתחילה באוגוסט 1998 פגעה עוד יותר בכלכלה. החוב החיצוני גדל, הרעב והמחלות פגעו בכלכלה. ההשקעות הזרות הצטמצמו בשל הסכסוך, היעדר תשתיות ועבודה בסביבה קשה. המלחמה התעצמה בשל בעיות פנים חמורות. בין היתר שחיתות במערכת המשפט והשלטון, אינפלציה ועוד. התנאים השתפרו במידת מה בסוף 2002 עם נסיגת רוב הכוחות הבינלאומיים. אף על פי שהיא נחשבת בין המדינות העשירות ביותר במשאבי טבע, נכון ל-2014, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא המדינה הענייה ביותר בעולם עם תמ"ג לנפש של $365 בלבד, ובעקבות כך "זכתה" להיות אחת משלוש המדינות העניות בעולם, ביחד עם בורונדי והרפובליקה המרכז-אפריקאית בדירוג של הבנק העולמי. בשנת 2018 מצאה חברה קנדית בשם "אייבנהו מיינס", בעלת זיכיון לחיפוש אוצרות טבע בשטחים שונים ברפובליקה הדמוקרטית, שלושה מרבצים משמעותיים בעלי פוטנציאל מסחרי של נחושת. אחד מהם, מכרה קמואה קקולה, מכיל על פי הערכות כ-45 מיליון טונות של נחושת טהורה וניתן להפיק ממנו 300,000 טון מדי שנה, מה שהופך אותו לרביעי בגודלו בעולם. תעשיית הכרייה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו על אף היותה אחת מהמדינות העניות בעולם, קונגו היא אחת מן המדינות העשירות ביותר במשאבי טבע. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא מהמפיקות המשמעותיות של קובלט, יהלומים, נחושת וזהב. תעשיית הכרייה היא נדבך חשוב בהכנסותיה של המדינה וכן מקור הייצוא הגדול ביותר של המדינה. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם של קובלט, כאשר היא מיצאת 55% מכלל היצוא בעולם, לפי דו"ח של המכון הגאולוגי האמריקאי שפורסם בשנת 2013. נכון ל-2012 הרפובלקה הדמוקרטית של קונגו אחראית ליצוא של 21% מכלל היהלומים התעשייתיים ולפניה רק מדינת בוטסוואנה האחראית על יצוא של 31% מכלל היהלומים התעשייתיים בעולם. בנוסף, בקונגו נמצאים מאגרי נחושת ברמת איכות גבוה מאוד, הרבה מעל הממוצע הבין לאומי. דבר זה מאפשר הכנסות גבוהות מכריית המחצב.בקונגו פועלות לערך 24 חברות כרייה שונות, ביניהן חברות בין לאומיות מאפריקה, אירופה, אמריקה והמזרח הרחוק. למרות פעילות הכרייה הנרחבת, המתבצעת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מוערך שגלומים בבטן האדמה מחצבים בשווי של 24 טריליון דולר. זהו סכום שווה ערך לתל"ג השנתי של אמריקה ואירופה יחדיו. ישנן מספר סיבות לניצול הנמוך של משאבי הטבע. העיקריות שביניהן הן חוסר יציבות פוליטית וביטחון במדינה שפגעו בתשתיות בעבר ושמונעות כניסה של חברות בין לאומיות לפעילות במדינה. כמות המחצבים האדירה שקיימת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו מהווה גורם משמעותי ליריבות טריטוריאלית בין המדינה ובין שכנותיה. ב – 1998, שנה בלבד לאחר מלחמת קונגו הראשונה, פרצה מלחמת קונגו השנייה. מלחמה זו מכונה גם מלחמת העולם של אפריקה. בפרוץ המלחמה פלשו צבאותיהם של מדינות אוגנדה, רואנדה ובורודני כבשו שטחים נרחבים מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. לפי דו"ח האומות המאוחדות, במהלך הכיבוש התרחשה בזיזה בקנה מידה נרחב על ידי הצבאות הכובשים של מינרלים, משק החי, קפה, עצים ומשאבי טבע. המשאבים נלקחו על ידי הצבאות והועברו לארצות הכובשות ולארגוני המורדים ובהמשך לרחבי השוק הגלובלי באמצעות מסחר לא חוקי. הצבא המשיך להטיל אימה על השטחים הכבושים וניצל את משאבי הטבע למימון המלחמה ובמקביל חברות בין לאומיות סגרו עסקאות עם גנרלים מקומיים לבניית מכרות. אנשי עסקים מיהרו לרכוש בזול שטחים כבושים נרחבים שבהם היו מרבצים של משאבי טבע. משנת 1998 עד שנת 2001 ניצלו הצבאות של אוגנדה, רואנדה ובורונדי באופן נרחב את משאבי הטבע של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. המדינות ביססו מערכת לוגיסטית ענפה שמטרתה הייתה למכור כמה שיותר משאבים מאדמת קונגו כדי לממן את הוצאות המלחמה ולהגדיל את ההכנסות הכספיות של המדינות. רואנדה ואוגנדה שלטו במרחב האווירי של קונגו וניצלו זאת כדי לדכא את פעילות הייצוא של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ובמקביל פעלו לייצא בעצמן משאבים באופן לא חוקי. הצבאות הבריחו דרך קונגו משאבים ומכרו אותם בשוק העולמי דרך מדינות אחרות. לשם המחשה, קרן המטבע הבין לאומית אף קבעה כי לבורונדי אין זהב, יהלומים, קולטן, נחושת, קובלט או מתכת בסיסית אבל למרות זאת היא החלה לייצא אותם ב-1998. לפי דוח האומות המאוחדות, בשנת 2000 בלבד מדינת רואנדה מימנה יחידות לוחמה בסכום של 70 מיליון דולר ומדינת אוגנדה מימנה פעילות צבאית בהיקף של 110 מיליון דולר. כל זאת מכספים שהמדינות הרוויחו מסחר לא חוקי במשאבי הטבע, מיסים וחלוקות רווחים עם חברות כרייה. בנוסף לפעילות של המדינות גם קבוצות מורדים כמו כוחות רינואל שדדו מכרות וסחרו באופן לא חוקי במשאבי הטבע על מנת לממן את פעילות הלוחמה שלהם. ב-2001 – חלה ירידה משמעותית בניצול הלא חוקי של משאבי הטבע כשמקורות כרייה רבים החלו להתרוקן. המלחמה הארוכה, הקורבנות הרבים והרס התשתיות גרמו לכך שלא היה ניתן לכרות בהיקפים גדולים. בנוסף באפריל 2001 הוקמה ועדה מיוחדת מטעם האומות המאוחדות אשר הייתה אמונה לחקור את אירועי ניצול משאבי הטבע הלא חוקי שהתרחשו. ביולי 2002 חתמה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו על הסכם שלום עם רואנדה ולאחר מכן בספטמבר 2002 נחתם הסכם שלום נוסף בין הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לבין אוגנדה. מתוקף הסכמים אלו, נסגו חיילי צבאות המדינות הכובשות אל גבולות מדינותיהם. ביולי 2003 קמה ממשלת המעבר הראשונה בקונגו. לראשונה מקורות הטבע של קונגו חזרו לשליטה מלאה של המדינה. בסוף המלחמה מצב תעשיית הכרייה היה אנוש עקב חורבן התשתיות שהמלחמה השאירה. התאוששות משמעותית בתעשיית הכרייה החלה ב-2009. ממשלת הרפבוליקה הדמוקרטית של קונגו חתמה על הסכם הלוואה בסך 12 מיליארד דולר עם הבנק העולמי. בנוסף באותה שנה החל תאגיד הפיננסים העולמי לעבוד יחד עם ממשלת קונגו להקל על רגולציות בסחר במשאבי טבע. הכסף הרב הזורם לקונגו עזר לה לשקם תשתיות שניזוקו במלחמה, לפתח תשתיות חדשות ולהשקיע בתעשיית הכרייה. השקעות אלו עזרו להחזיר את קונגו למעמד של אחת מהיצואניות המשמעותיות ביותר של משאבי טבע כמו יהלומים, נחושת וקובלט. תעשיית הכרייה בקונגו שנויה במחלוקת. מצד אחד התעשייה מספקת הכנסות רבות למדינה ולתושבים. מצד שני, חוסר התשתיות והשחיתות הגדולה במדינה גורמת לניצול עובדים בתנאי עבדות. ב–2004 קונגו הוצאה מתהליך קימברלי. הסיבה לכך הייתה שרבים מהילומים המיוצאים למסחר מגיעים ללא רישום, תעשיית היהלומים אינה מוסדרת ובנוסף דיווחים מהשטח סיפרו שתנאי העבודה של הכורים מחפירים עד כדי עבדות. ב–2007 הבטחות של ממשלת הרפבוליקה הדמוקרטית של קונגו לשיפור תנאי העבודה ולמיסוד תעשיית יהלומים רשמית ולגיטימית גרמו לכך שהסכימו חזרה לקבל את המדינה לתהליך קימברלי. למרות הבטחות הממשלה, גם כיום ישנם מכרות רבים שאינם מוסדרים. בחלק ממכורות אלו עובדים כורים תחת איום ממשי על חייהם בתנאי עבודה מחפירים ותמורת משכורת זעומה, חלק מן העובדים הם אפילו קטינים. בשלבי תכנון נמצא פרויקט סכר אינגה הגדול שצפוי לכלול תחנת כוח הגדולה בעולם. גאוגרפיה ממוזער\|שמאל\|300px\|מפת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נמצאת על קו המשווה, במרכזה של יבשת אפריקה. שטחה משתרע על כ-2,345,410 ק״מ רבועים. זוהי המדינה השנייה בגודלה ביבשת (מיד לאחר אלג'יריה) והמדינה ה-11 בגודלה בעולם. קונגו גובלת עם המדינות הבאות: מצפון: הרפובליקה המרכז אפריקאית ודרום סודאן ממזרח: אוגנדה, רואנדה, בורונדי וטנזניה מדרום מזרח: זמביה מדרום מערב: אנגולה, ומצידה המערבי ישנה רצועת חוף של האוקיינוס האטלנטי שאורכה כ-40 ק״מ. ממערב: הרפובליקה של קונגו בירת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא קינשאסה והיא נמצאת על גדת נהר קונגו. קינשאסה היא העיר הגדולה ביותר במרכז אפריקה. קו המשוה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ממוקמת על קו המשווה וכתוצאה מכך ישנם משקעים רבים במדינה. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 1,508.3 מ״מ והיא המדינה בעלת המספר הגבוהה ביותר של סופות ברקים. נאס״א זיהו כי המקום בעל סופות הברקים בעל התדירות הגבוהה ביותר הוא כפר קיפוקה הממוקם בהריה. יער הגשם במרבית שטחה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, לאורך קו המשווה, משתרע יער הגשם של קונגו הנפרש על שש מדינות. שטחו כ-2,000,000 ק״מ רבועים והוא יער הגשם השני בגודלו בעולם מיד לאחר האמזונס. הר הגעש ניאראגונגו במזרח בפארק הלאומי וירונגה, קרוב לגבול, שוכן הר הגעש הפעיל ניאראגונגו שפסגתו מתמרת ל-3,470 מטרים. זהו הר הגעש הגבוה ביותר והפעיל ביותר מבין ארבעת הרי הגעש ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. התפרצות קטלנית, שהתרחשה ב-1977, גרמה למותם של יותר מ-600 בני אדם. ההתפרצות הגדולה בשנת 2002, גבתה מחיר גבוה בנפש של יותר מ-100 הרוגים, ויותר מ-100 אלף, שנותרו ללא קורת גג. באותה התפרצות כיסתה הלבה כמעט את כל החלק המזרחי של גומה, בכלל זה חצי ממסלול הנחיתה של נמל התעופה המקומי. התפרצות נוספת אירעה ב-2012 והיא נמשכה לאורך השנים. ב-22 במאי 2021, התפרץ ההר בעוצמה רבה. בדרכה, החריבה הלבה כפרים, וגרמה לאבידות ברכוש ובנפש, 30 אלף נמלטו מבתיהם, 7,000 ברחו לרואנדה, הלבה נעצרה מאות מטרים מהעיר גומה, שגם רעידות אדמה רבות פקדו אותה, יומיים לאחר ההתפרצות. נהר קונגו נהר קונגו, אשר על שמו נקראו המדינות הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו והרפובליקה של קונגו, הוא הנהר השני באורכו באפריקה (מיד לאחר הנילוס) והחמישי באורכו בעולם. אורכו של הנהר הוא 4,700 קילומטרים. נהר קונגו משמש נתיב סחר מרכזי במרכז אפריקה, דרכו מתבצע מסחר בתבואה, שמנים, מינרלים ועוד. בנהר חיים מינים מיוחדים של דגים שלא חיים באף מקום אחר, והדגה בו מאפשרת לשבטים מקומיים להתקיים באמצעות דיג בנהר. לאורך קטע מסוים בנהר, הוא משמש כגבול בין הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לרפובליקה של קונגו. מחוזות הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מחולקת לעיר עצמאית, שהיא עיר הבירה קינשאסה ולעוד 25 מחוזות. עד 2015 המדינה הייתה מחולקת לאחד-עשר מחוזות. 1. מחוז קינשאסה 2. מחוז קונגו מרכז 3. מחוז קוונגו 4. מחוז קבילו 5. מחוז מאי-נדובו 6. מחוז קאסאי 7. מחוז לולוא 8. מחוז קאסאי מזרח 9. מחוז לוממי 10. מחוז סנקורו 11. מחוז מניאמה 12. מחוז קיוו דרום 13. מחוז קיוו צפון14. מחוז איטורי 15. מחוז אואלה עילית 16. מחוז טשפורו 17. מחוז אואלה תחתית 18. מחוז אובנגי צפון 19. מחוז מונגלה 20. מחוז אובנגי דרום 21. מחוז אקווטור 22. מחוז טשואפה 23. מחוז טנגנייקה 24. מחוז לוממי עילית 25. מחוז לואלבה 26. מחוז קטנגה עילית הערים הגדולות בסוגריים שמן הקולוניאלי המקורי של הערים. באנדודו (באנינגוויל) בוקאבו (קונסטרמנסוויל) ג'וקופונדה (צ'ארלסוויל) אילבו (פורט פרנצקווי) איסירו (פאוליס) קאלמי (אלברוויל) קאנאגה (לולואבורג) קינשאסה (לאופולדוויל) קיסנגני (סטנליוויל) ליקאסי (יאדוטוויל)לובומבאשי (אליזבתוויל) לוקוטו (אליזבתה) לוסנגה (לברוויל) מבאנדקה (קוקווילהאטוויל) במאנזה-נדונגו (תיסוויל) מובה (באודואינוויל) בומבאיה-מבונגו (באנזיוויל) מבואי-מאיו (באקאוונגה) אובונדו (פונתארוויל) צמחייה ועולם החי צמחייה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא אחת המדינות החשובות ביותר באפריקה בתרומתה לשימור המגוון הביולוגי. הצמחייה בה שופעת ומשתנה בין אזורי האקלים בה. ישנם כ-11,000 מינים שונים של צמחי יערות, כ-1,100 מינים המתקיימים אך ורק בשטחי המדינה וכ-69 מינים המצויים בסכנת הכחדה. אגן קונגו מכוסה ביערות הנקראים יערות המשווה (המהווים חלק מיער הגשם קונגו), העצים ביערות יכולים להתנשא לגובה של בין 40 עד 50 מטרים, ונמצא בו מגוון ענק של צמחייה. בעוד האזור הטרופי מאופיין בשטחי עשבייה ועצים רבים, הצמח הדומיננטי באזור החוף של האוקיינוס האטלנטי ובקרבת הביצות שבאזור הוא עץ המנגרוב. באזור המזרחי יש הרבה ערבות, הרים מיוערים, סבך במבוקים וצמחייה אפרו-אלפית בהרים. בין היתר באזור האגן ישנם עצי מהגוני, עצי הובנה, עצי לימבה, עצי וונגה ועצי אירוקו המשמשים לייצור קורות. ישנם גם צמחים המשמשים לרפואה אלטרנטיבית כמו: צמח הצינכונה (המקור לתרופת הכינין), ראוולפיה (המשמש נגד לחץ דם גבוה) ועוד רבים נוספים. סוגים רבים של ירקות ופטריות ראויות למאכל גדלות באזור האגן ביערות ובביצות. עולם החי מגוון בעלי החיים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו עשיר ומגוון, עם מעל ל-400 מינים של יונקים, 1,000 מינים של עופות ויותר מ-400 מינים של דגים. אוקאפי (בעל חיים שחי רק באזור קונגו), שימפנזות מצויות באזור יער הגשם קונגו, גורילות חיות באזור ההרים המזרחי סביב אגם קיוו, שימפנזים ננסיים מצויים באזור גם כן, אך הם נמצאים באזורים נמוכים של יערות הגשם לאורך הגדה הדרומית של נהר קונגו בלבד. פיליים ומינים רבים של קופים וקופי בבון חיים ביערות ובסוואנות, פילי יערות נמצאים ביערות בלבד. היפופוטמיים ותניניים נפוצים מאוד באזור הנהרות והאגמים. ישנם דולפיניים ולווייתנאים שעוברים קרוב לחופי האוקיינוס האטלנטי במהלך תקופת הנדידה שלהם. הנהרות, האגמים והביצות מלאים במגוון מינים של דגים כמו: שפמנונאים, דגי חשמל, צלופחאים, אמנוניים ועוד מינים רבים נוספים. בצפון, סביב יערות בילי, אטורי ואוקפי, ישנם חזירי יערות ואנטילופות. אריות ונמרים חיים בערבות. ברדלס, זאב טלוא, חתול בר, תאו אפריקני, תנים, צבועיים וקרנפיים מפוזרים בשטחי הסוואנות והערבות. ג'ירפות חיות באזור הערבות בצפון-מזרח. ישנם מינים רבים של זוחלים הנפוצים בקונגו כמו: נחשי צפע, נחשי פיתון, נחשי קוברה, לטאות, זיקיתיים, סלמנדרות, צפרדעים וצבים. כמו כן, גם עופות רבים כמו: תוכיים, יוניים, ברווזיים, נשרים, שקנאיים, אווזים, ינשופיים, חסידתיים ועוד. ישנו מספר עצום של מינים וזנים של חרקים, מאות סוגים של פרפרים, יחד הם ממלאים את השמיים כשמתחיל גשם. בנוסף קיימים גם הרבה דבורים, חגבאים, חיפושיות, שפיריות, עקרבאים, נמליים, טרמיטים, יתושים, מרבי רגליים, עכבישאים ועוד. אקלים הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מחולקת לארבעה אזורי אקלים מרכזיים. באזור קו המשווה הטמפרטורות גבוהות, ישנם אחוזי לחות גבוהים, וישנם גשמים לאורך כל ימות השנה. באזור זה ממוצע הטמפרטורות החודשית לעיתים נדירות יורד מ-25 מעלות צלזיוס, באלה עיר הממוקמת באזור זה כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 1,800 מילימטר. מצפון ומדרום לאזור קו המשווה ישנו מזג אוויר טרופי, המאובחן בעונה יבשה וגשומה, העונה היבשה נמשכת בין ארבעה לשבעה חודשים משך העונה תלוי בעיקר למרחק מקו המשווה. לעיתים ישנם גם תקופות חסרות גשם גם במהלך העונה הגשומה. בעיר קננגה השוכנת במרכז המדינה ומדרום לנהר כמות המשקעים בעונה הגשומה יכולה להגיע ל-1,600 מילימטר. באזור החוף המערבי ישנם אקלים אטלנטי, אקלים זה בעיקר מושפע מהגובה הנמוך של האזור וזרם הרוח המגיע מבנגולה. בעיר בננה הממוקמת באזור זה ממוצע הטמפרטורה השנתי לעיתים נדירות יורד מ-28 מעלות צלזיוס, וממוצע המשקעים בה הוא 760 מילימטר. האזור המזרחי המסולע וההררי מאופיין באקלים הררי, אזור זה קר במהלך כל ימות השנה, בעיר בוקאבו ממוצע הטמפרטורה השנתי עומד על כ-15 מעלות צלזיוס, וממוצע המשקעים השנתי הוא כ-1320 מילימטר. דמוגרפיה ממוזער\|שתי נשים עוסקות בגידול שעועית ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו אוכלוסיית המדינה היא 95 מיליון נפש (נכון לשנת 2021). מדובר בצמיחה מהירה (מ־46.7 מיליון בשנת 1997). קונגו מורכבת מלפחות 250 קבוצות אתניות שונות, רובן עמי בנטו. הקבוצות הגדולות ביותר הן: קונגו, לובה ומונגו. בצפון המדינה מתגוררים אנשי האזנדה. היות שיש כ־700 שפות שבטיות, השפה הרשמית היא צרפתית והשפות של הקבוצות הגדולות – קיקונגו, טשילובה, סוואהילי ולינגאלה משמשות כשפות נוספות. כ־80% מהאוכלוסייה הם נוצרים, רובם קתולים. השאר מחזיקים באמונות שבטיות. קישורים חיצוניים אלי אשד, "קונגו מסע אל לב האפלה" אתר המולטי יקום של אלי אשד אלון לוין ויובל בוסתן, ארץ גזירה: פרק שחור נוסף בתולדות קונגו, נובמבר 2008 אספקת הנשק לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מלבה את אסון זכויות האדם, באתר אמנסטי אינטרנשיונל, 12 ביוני 2012 הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אפריקה קטגוריה:קונגו קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960	2024-10-02T08:59:24
זאיר	הרפובליקה של זאיר (בצרפתית: République du Zaïre) הייתה מדינה ריבונית במרכז אפריקה. המדינה הוקמה בעקבות שינוי שמה של הרפובליקה של קונגו (לאופולדוויל), לאחר שג'וזף דזירה מובוטו, ששמו שונה למובוטו ססה סקו ב-1972, מפקד הצבא הלאומי, השתלט על המדינה. היא הפכה שוב לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ב-1997. אטימולוגיה שמה של המדינה, זאיר, נגזר משמו של נהר קונגו, הנקרא לפעמים זאיר בפורטוגזית, אשר בתורו נגזר מהמילה Kikongo nzere או nzadi ('נהר שבולע את כל הנהרות'). נראה שהשימוש בקונגו החליף את זאיר בהדרגה בשימוש באנגלית במהלך המאה ה-18 וקונגו היה השם האנגלי המועדף בספרות של המאה ה-19, אם כי נותקו התייחסויות לזהיר או זאיר, שכן השם בשימוש האוכלוסייה המקומית (כלומר נגזר מהשימוש בפורטוגזית) נשאר נפוץ. רקע ב-30 ביוני 1960 קיבלה קונגו את עצמאותה. עם קבלת העצמאות החלה אנדרלמוסיה במדינה, המחזור הראשון של בוגרי האוניברסיטה שבנו הבלגים סיים את לימודיו רק ב-1956, והתושבים המקומיים לא היו מורגלים בניהול מדינה בסדר גודל כזה. בבחירות הראשונות נבחר לראשות הממשלה מטעם התנועה הלאומית של קונגו, פטריס לומומבה. מיד לאחר הכרזת העצמאות החלה הדמוקרטיה במדינה להתפורר. ב-11 ביולי פרש המחוז העשיר במדינה, מחוז קטאנגה, בהנהגת מואיז צ'ומבה מהמדינה. האו"ם שלח כוח של 20 אלף חיילים על מנת לנסות להשיב את הסדר במדינה, אך באותו הזמן פרש מחוז נוסף מהמדינה. בספטמבר 1960 הסתכסכו הנשיא ז'וזף קסא וובו וראש הממשלה. ראש הממשלה לומומבה פנה לבקשת עזרה לברית המועצות והנשיא ניקיטה חרושצ'וב הסכים לסייע ולשלוח נשק מתקדם ויועצים. ארצות הברית שראתה בסיוע הסובייטי ניסיון לקנות השפעה במדינה החדשה החלה לחפש דרך להחליף את ראש הממשלה לומומבה. היא שלחה נשק ואנשי CIA על מנת שיסייעו לכוחותיו של נשיא קונגו. בדצמבר 1960, בעזרת ארצות הברית, הפילו הנשיא בסיועו של שר הצבא הגנרל מובוטו ססה סקו את הממשלה. ב-17 בינואר 1961 הוצא לומומבה להורג בירייה. שמועות טענו כי נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר עצמו הורה על חיסולו של לומומבה אם כי שמועות אלו לא אושרו מעולם. מנהיג המרד צ'ומבה, הסתיר בתחילה את דבר מותו של ראש הממשלה. בעזרת הסיוע האמריקני הצליחה הממשלה החדשה להשתלט על שני המחוזות הפורשים, אך עד שנת 1965 המשיכה האנדרלמוסיה במדינה. לאחר חמש שנים של חוסר יציבות קיצונית ותסיסה אזרחית, מפקד הצבא ג'וזף-דזירה מובוטו, שהיה בדרגת לוטננט גנרל, הפיל את קסא-וובו בהפיכה שנתמכה על ידי ה-CIA ב-1965. הייתה לו את תמיכת ארצות הברית בשל התנגדותו הנחרצת לקומוניזם, וכוחו לחסום פעילות קומוניסטית באפריקה. מובוטו הכריז על עצמו כנשיא לחמש שנים ועד מהרה ריכז את הכוח בידיו. הוא דיכא התקוממות נגדו ב-1967 ונבחר לנשיא בשנית בשנת 1970. היסטוריה בעקבות קמפיין אנטי אירופי לחיזוק הזהות האפריקאית, שינה מובוטו את שמה של מדינתו לזאיר באוקטובר 1971. אזרחי המדינה האפריקאים נצטוו לשנות את שמותיהם הנוצריים לשמות אפריקאיים והכמרים הוזהרו כי עונש מאסר של 5 שנים צפוי למי שיטביל ילד זאירי בשם נוצרי. לבוש מערבי ועניבות נאסרו, ועל הגברים היה ללבוש חולצה בסגנון מאו שנקראה "אבאקוסט". בשנת 1972 שינה מובוטו את שמו ל"מובוטו ססה סקו קוקו נגבנדו ווה זה בנגה" ("הלוחם רב העוצמה אשר הודות לחוסנו ורצונו הבלתי מתפשר לנצח צועד מניצחון לניצחון ומותיר אש בנתיבו"), ובקיצור: מובוטו ססה סקו. שלטונו של מובוטו התאפיין תחילה בהלאמה של נכסי חברות זרות וגירוש משקיעים ואנשי עסקים אירופים ממדינתו. נכסים אלו נמסרו על פי רוב לבני משפחתו ושאר גורמים אשר מובוטו חפץ ביקרם והביאו להתעשרותם המהירה. לעומת זאת, המדינה שקעה בהאטה כלכלית עד כדי כך שב-1977 נאלץ מובוטו לפנות למשקיעים זרים בתחינה שישקיעו בזאיר. הוא גם חפץ בעזרה בלגית כנגד מתקפות מורדי הקטנגה מאנגולה. למרות המצב הכלכלי הקשה הוא נבחר שוב לנשיא ב-1977, אף מועמד אחר לא התמודד לתפקיד. הונו האישי המשיך לגדול ונאמד בשנת 1984 בכחמישה מיליארד דולרים, רובם היו מופקדים בבנקים שווייצריים. סכום זה היה כמעט שווה לחובה של המדינה, שנאלצה ללוות ב-1989 כספים מבלגיה להחזרת חובותיה. מובוטו ססה סקו נהג באורח חיים מנקר עיניים והחזיק צי של מכוניות מרצדס מפוארות, שבהן נסע בין ארמונותיו המרובים, בעוד בני עמו רעבים למזון. התשתית במדינה התמוטטה כליל ורבים מעובדי המדינה לא קיבלו משכורות במשך חודשים ארוכים. כמעט כל הכסף שעבר בזאיר הגיע לידי מובוטו, משפחתו ומנהיגי הצבא והפוליטיקה. רק המשמר הנשיאותי קיבל את שכרו באופן עקבי. האינפלציה החמורה שגרמה מדיניותו הכלכלית הביאה לשחיקה מהירה בכוח הקנייה של משכורות העובדים, ולביסוס תרבות של שוחד ושחיתות בשירות הציבורי. שלטונו של מובוטו זכה למוניטין המפוקפקים של נפוטיזם מן הבולטים בעולם. הוא גם נהנה מפולחן אישיות בלתי מבוטל בניצוחו של שר התקשורת שלו, דומיניק סקומבי אינונגו. כל מהדורה של חדשות הערב נפתחה בדמותו של מובוטו יורד מן השמיים דרך עננים, כרזות בדמותו נתלו במקומות ציבוריים ופקידי ציבור ענדו מדליונים עם דמותו. עם זאת, משטרים מערביים כזה של ארצות הברית וארגונים כקרן המטבע הבינלאומית תמכו בו ובמשטרו במתן הלוואות נוחות בשל עמידתו העקבית כנגד הקומוניזם. אמונה רווחת הייתה כי המצב בזאיר הוא "מובוטו או כאוס"; משמע, בלעדי משטרו העריץ, זאיר תתדרדר למלחמת אזרחים ומהומות אתניות. מיקומה האסטרטגי של זאיר במרכז היבשת ומרבצי המחצבים העשירים שלה היו סיבות נוספות לרצון בייצוב המדינה. מדיניותו של מובוטו הייתה פרו-מערבית ואנטי-קומוניסטית. יחסיו עם ברית המועצות היו מתוחים, אם כי הוא התיר לה להקים שגרירות ב-1968. מובוטו תמך באינטרסים של ארצות הברית באפריקה ובקבוצות גרילה אנטי-קומוניסטיות כ-FNLA ו-UNITA באנגולה. עם זאת, היו לו יחסים לבביים עם כמה מדינות קומוניסטיות ומנהיגיהן כצ'אושסקו מרומניה, הרפובליקה העממית של סין וקוריאה הצפונית. זאיר הייתה חברה בארגון המדינות הבלתי-מזדהות, ובאופן רשמי מובוטו טען כי הוא אינו נוטה לצד אף גוש, על אף שבפועל הוא צידד במערב ברוב המקרים. במאי 1990, בעקבות בעיות כלכליות ואי שקט במדינה, הסכים מובוטו להסיר את האיסור על קיום מפלגות ומינה ממשלת מעבר שתוביל לקראת בחירות. מהומות של חיילים שלא קיבלו את משכורתם בקינשאסה זירזו את כניסתם של גורמי אופוזיציה לממשלה, אך מובוטו עדיין שימר בידיו את השליטה על מנגנוני הביטחון והמשרדים הראשיים בממשלה. מאבקי כוח בממשלה פיצלו אותה ב-1993 לשני פלגים, אחד תומך במובוטו ואחד מתנגד לו. המצב הכלכלי המשיך להיות גרוע ביותר ושני הפלגים התאחדו חזרה ב-1994. מובוטו מינה את קנגו ווה דונדו, תומך ידוע של כלכלה חופשית, לראש ממשלה. מצבו הבריאותי של מובוטו החל מידרדר, ובאחת מהפעמים בהן נעדר מהמדינה לצורך קבלת טיפולים רפואיים באירופה, השתלטו בני הטוטסי על מרבית מזרח זאיר. מובוטו הודח מהשלטון במהלך מלחמת קונגו הראשונה. בני הטוטסי התנגדו לו בשל תמיכתו בבני ההוטו ברואנדה, שהיו אחראים לרצח העם שם ב-1994. ממשלתו של מובוטו פרסמה בנובמבר 1996 צו האוסר הימצאות בני טוטסי בזאיר ומטיל עונש מוות על טוטסי שיימצא בה, דבר שהביא להתקוממות נרחבת שהחלה במזרח זאיר, בתמיכתו של פול קגמה, שלימים היה נשיא רואנדה. הטוטסי החלו במרד נרחב, גייסו גם קונגולזים שהתנגדו למובוטו, וצעדו לעבר הבירה קינשאסה. הצבא התמוטט בפניהם, שכן לא היה מאומן כלל להגנת המדינה, אלא עסק בעיקר ברדיפת מתנגדי משטר. ב-16 במאי 1997, לאחר כישלון שיחות שלום, נתפסה קינשאסה בידי הטוטסי. זאיר שינתה שמה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ומובוטו יצא לגלות בטוגו ולאחר מכן במרוקו. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1971 קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהתפרקו ב-1997 קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: היסטוריה	2024-03-26T14:27:49
אירן	REDIRECT איראן	2003-12-17T21:15:26
כתובת MAC	כתובת MAC (באנגלית: Media Access Control address; בתרגום חופשי: כתובת בקרת גישה למדיה) היא מזהה ייחודי המוטבע על כל רכיב תקשורת לתקשורת נתונים בעת הייצור. כתובת ה-MAC מוטבעת בדרך כלל בכרטיס הרשת של המחשב או במודם. כתובות MAC נחשבות כחלק משכבת הקישוריות של מודל ה-OSI או השכבה הפיזית של מודל ה-TCP/IP ונקבעות על ידי ארגון ה-IEEE. בעבר הכתובות בשכבת הקישוריות נקבעו ונוהלו באופן ידני על ידי מנהלי הרשת, אך פרוטוקול Ethernet הגדיר תקן לקביעת כתובות MAC ייחודיות. תקן זה הוטמע בהדרגה בפרוטוקולים נוספים בשכבת הקישוריות וכיום הוא משמש ברוב הפרוטוקולים בשכבה זו (לדוגמה Token Ring ו-ATM). כתובת MAC בפורמטים MAC-48 ו־EUI-48 מורכבת מ-48 סיביות, מה שמאפשר כ-2 בחזקת 48 (281 טריליון) כתובות שונות. ה-IEEE מקצה לכל יצרן חומרה קידומת ייחודית בת 24 סיביות שבה עליו להשתמש בכל רכיבי התקשורת שהוא מייצר, מה שמותיר לכל יצרן כ-16 מיליון כתובות אפשריות. נהוג לכתוב את הכתובת כ-6 זוגות של ספרות הקס-דצימליות, המופרדים בנקודתיים או מקפים. לדוגמה: 00-0E-A6-A7-63-F7. כתובת MAC בפורמט EUI-64 מאפשרת להגדיר כתובת IPv6 באופן אוטומטי ללא צורך בשרת DHCP. כמו כן, ניתן להמיר כתובת EUI-48 לכתובת EUI-64 כך שהיא תקבל כתובת IP ייחודית ברשת IPv6. ניתן לאתר את כתובת ה-MAC של רכיב תקשורת על ידי שימוש בפקודת ב-Unix ובמערכות ההפעלה המבוססות עליה, או על ידי ברוב הגרסאות של Windows. אף על פי שכתובת ה-MAC צרובה על רכיב התקשורת, מערכות ההפעלה מסוגלת להשתמש בכתובת שונה. ברוב מערכות ההפעלה ממשפחת Unix ניתן לבצע את השינוי על ידי פקודת . במערכת ההפעלה Windows, ניתן לעיתים לשנות את הכתובת בתפריט המאפיינים המתקדמים של כרטיס הרשת, או על ידי שימוש בתוכנה ייעודית שסופקה עם רכיב התקשורת. רכיב תקשורת המעוניין לאתר את כתובת ה-MAC של רכיב אחר, משתמש ב-Address Resolution Protocol עבור IPv4 או ב-Neighbor Discovery Protocol עבור IPv6. זיוף כתובת MAC זיוף כתובת MAC הוא פעולת האקינג המאפשרת לשנות את כתובת ה-MAC של כרטיס רשת מסוים לכתובת MAC כלשהי. שינוי כתובת ה-MAC עשוי לשמש למספר צרכים: לאפשר לתעבורה היוצאת מכרטיס הרשת לעקוף מנגנוני אבטחה דוגמת רשימות מורשי גישה (Access control lists) המבוססות על כתובות MAC ומיושמות בנתבים ובשרתים שונים. להחביא מחשב ברשת המנטרת את הרכיבים השונים המתחברים אליה. להתחזות למחשב אחר לצורך הוצאת תעבורה או קבלת תעבורה בלתי חוקית. ראו גם מונחים ברשת מחשבים MAC spoofing קישורים חיצוניים מציאת יצרן החומרה לפי הקידומת הערות שוליים קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים קטגוריה:כתובות רשת קטגוריה:קוד מזהה בין-לאומי	2023-08-03T03:10:40
כתובת mac	REDIRECT כתובת MAC	2003-12-17T21:28:17
מלחמת בזק	מלחמת בזק (בגרמנית: Blitzkrieg, "בְּלִיצְקְרִיג") היא אם תורת הלחימה (תו"ל) ההתקפית המודרנית. לוחמה ממוכנת מבוססת תמרונים. עקרונותיה מבוססים על תנועה והתקדמות מהירה תוך ניצול כוח האש הגדול של כלי רכב ממונעים: טנקים ומטוסים, שנועד לשבור את קווי ההגנה של היריב, להשתלט על נקודות מפתח, ובכך להביא להכרעה מהירה של הקרב. העקרונות המודרניים לשיטת לחימה זו הונחו בידי גרמניה לפני מלחמת העולם השנייה בהשראת הקרבות המוצלחים בתחילה במתקפת האביב שבהם נעשה שימוש בטקטיקת הוטיאר על ידי חיילי סער גרמנים (אף שהגרמנים לא השתמשו במושג זה). בהשאלה, יש המשתמשים במושג בְּלִיצְקְרִיג לתיאור ניצחון מהיר בתחומים אחרים, מקום בו בדרך כלל ניטש מאבק ממושך (ספורט, פוליטיקה, תקשורת, משפט). רקע מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה במלחמת העולם הראשונה באו לעולם הטנק והמטוס. עם זאת, גרסאותיהם הפרימיטיביות של כלים אלו, בהן נעשה שימוש במלחמה זו, לא היו כלים שנועדו למשימות הכרעה, אלא למשימות של סיור וסיוע לכוחות החי"ר. המלחמה בחזית המערבית הייתה בעיקרה מלחמת חפירות סטאטית, ולא מלחמת תנועה דינאמית (פרט לחריגים כגון מתקפת לודנדורף ב-1918, שאינם מלמדים על הכלל). השימוש בטנק היה על מנת לעבור את גדרות התיל, החפירות ואש המקלעים, אך לא נעשתה כל חשיבה מה ייעשה בו לאחר שנפרץ הקו (למעט "תוכנית 1919" שנפסלה). לטנק ולמטוס לא הייתה השפעה מכריעה על תוצאות המלחמה. לאחר המלחמה נוצר מצב חדש, שבו הוגבל הצבא הגרמני לסדר כוחות של כ-100,000 חיילים, וחלו הגבלות משמעותיות על חימושו. על הצבא הצרפתי פיקדו בוגרי החפירות של מלחמת העולם הראשונה, אנשים כאנרי פיליפ פטן או מוריס גמלאן, אשר ראו לנגד עיניהם את הגנתה של צרפת כקו ביצורים סטטי חזק, שאכן התגבש לכלל מערכת ביצורים ענקית שנקראה "קו מאז'ינו". בצורת ההגנה הסטאטית שראו לנגד עיניהם מפקדי הצבא הצרפתי לא היה מקום לשימוש בטנקים ובמטוסים אלא לסיוע לכוחות החי"ר, או כמפציצים אסטרטגיים. הקיסר נפוליאון, שבפניו הובאה פעם תוכנית הגנה שלפיה יוצבו חיילים בפריסה שווה לאורך כל הגבול, שאל את מציג התוכנית: "האם אתה רוצה למנוע הברחות?" ואכן, הכשל בהגנה מסוג זה גלוי; בעידן המודרני על הגנה קווית להיות נתמכת בעתודות ניידות לסתימת הפרצות בקו, אם אכן יובקע הקו. דבר זה לא היה ברור להוגים הצבאיים הצרפתים בתקופה שבין שתי המלחמות. התפתחות צבאית בין שתי המלחמות מספר הוגים צבאיים עצמאיים וחריפי מחשבה הגיעו לאותה המסקנה, בשלוש ארצות שונות, בנפרד, עד שנות ה-30 של המאה העשרים. בצרפת, כתב הקולונל (כפי שהייתה אז דרגתו) שארל דה גול את ספרו "לקראת צבא מקצועי", בו הוא ממליץ על צבא המורכב מדיוויזיות שריון ניידות, אשר בכח האש שלהן ובניידותן הן היכולות להכריע את המלחמה. באותו זמן שלטה בצרפת הדוקטרינה של פטן, לפיה תפקידו של השריון הוא סיוע לכוחות החי"ר בהריסת ביצורים ובהתגברות על מכשולים. התפיסה של דיוויזיית השריון ככח עצמאי, נייד ואף מכריע, הייתה זרה לרוחו של הצבא הצרפתי. כתיבת הספר ופרסומו הביאו לדה גול שנים של עיכוב בקריירה הצבאית, לעג ובוז. גורל דומה ציפה לקצין הצבא ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר ולהיסטוריון הצבאי קפטן באזיל לידל הארט, אשר פיתחו תורה של "הבקעה עמוקה" הדומה לרעיונותיו של דה גול. אמנם בשנת 1926 החליט הצבא הבריטי להקים דיוויזיית שריון ניסיונית (כונתה בשם-קוד "הכוח הממוכן הנסיוני") שתאומן על פי רעיונות אלו, אך תוך שנתיים הובא לניסוי קץ. האמונה של הבריטים בעליונות ההגות הצבאית הצרפתית הייתה אז עמוקה מאוד, לאור תוצאות מלחמת העולם. פריצת הדרך המחשבתית של פולר ולידל הארט לא נקלטה בצבא הבריטי השמרני והמאובן. רק במדינה אחת נקלטו רעיונות אלו והובאו לידי פיתוח ומיצוי - בגרמניה הנאצית. הגנרל היינץ גודריאן הביא את התורה לידי שלמות בספרו "זהירות, פאנצר!" שהתפרסם בשנת 1935. גודריאן, שפיקד על טנקי דמה וכוחות מצומצמים, עקב מגבלות חוזה ורסאי, היה הראשון לקלוט ולהבין את מלוא עוצמתה של מכונה צבאית מודרנית ממוכנת ואת כוחה של הבקעה משוריינת המלווה בחיפוי אווירי מאסיבי של מפציצי צלילה. בזכות כך שגרמניה פיתחה אסטרטגיות לחימה סביב הטנק, (בניגוד לצרפת ובריטניה) לחימתה הייתה יעילה הרבה יותר ובזכות כך התאפשרה שיטת הבליצקריג. הגרמנים ניצלו את תקופת הזמן שבין מלחמות העולם על מנת להפיק לקחים ממהלך מלחמת העולם הראשונה ולמעשה יצרו את חיל השריון הראשון. בתקופה זו פיתחו הגרמנים תורת לחימה לשימוש בטנק (הטנק הומצא במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך השתמשו בו במידה מעטה ובצורה שלא ניצלה את מירב יתרונותיו) ושיכללו אותה לרמת אומנות. כך שינו את פני הלוחמה המודרנית ממלחמת חפירות סטטית למלחמה ניידת ומהירה. בעקבות מלחמת העולם השנייה, הצביע לידל הארט על כך שוורמאכט הגרמני אימץ את התאוריות שפותחו על ידו ועל ידי פולר ודה גול, והוא השתמש בהם נגד בריטניה ובעלות בריתה (1939–1945), במה שנודע לאחר מכן כלוחמת בזק, "בליצקריג". תורת הלחימה החדשה זכתה לשם זה כבר באמצע שנות השלושים. מקור השם הוא בכינויו של הסולטאן העות'מאני באיזיט, שנודע בצדק או שלא בצדק כמי שצבאו נע במהלך מלחמותיו לאורך ההיסטוריה במהירות הברק, ולכן צבאו נודע כ"ילדרים" (בטורקית: ברק). בנוסף, היה זה גם שמה של המפקדה שהקימו הטורקים כדי להדוף את הפלישה הבריטית למזרח התיכון. קצינים גרמניים ששירתו במפקדה זו כיועצים, אימצו את המונח וייבאו אותו לגרמניה כ"מלחמת ברק". מלחמת העולם השנייה פולין 1939 הדוגמה הראשונה לשימוש ב"מלחמת בזק" נראתה בעולם עם פלישת הגרמנים לפולין. הצבא הגרמני המודרני, חמוש בטנקים ומסתייע בחיל אוויר מתקדם (הלופטוואפה) נלחם בצבא אמיץ אך עם זאת מיושן. מול חיל שריון גרמני חזק ומיומן עמד חיל פרשים פולני מיושן שלא היווה יריב הולם לכוחות השריון הגרמניים. חיל הפרשים הזה נרמס (תרתי משמע) תחת גלגלי הוורמאכט (הצבא הגרמני) במהירות מבהילה תוך שבועות ספורים. דבר זה הביא לתדהמה בעולם כולו. במערכה זו נראו כל מרכיבי "מלחמת הבזק" כפי שחזרו לאחר מכן בכל מקום שהותקף על ידי הגרמנים במלחמה: התקפה מפתיעה. השמדת חיל האוויר הפולני על הקרקע בתחילת המלחמה. שימוש בעוצבות טנקים ניידות ועצמאיות ליצירת מבקעים עמוקים בהגנת האויב. השגת עליונות אווירית, שימוש במטוסים לשם הטלת אימה, ושיבוש מערכי האויב (למפציצי הצלילה ה"שטוקה" של הלופטוואפה צורף צופר, שאותו הפעילו הטייסים בעת הצלילה להפצצה, על מנת ליצור אפקט פסיכולוגי מרתיע). ניידות של כל הכוחות - חי"ר ממונע, תותחים מתנייעים. שימוש מושכל במערכות לוגיסטיות תומכות לחימה - אספקה, קשר, חימוש, באופן שיאפשר תנועה מהירה של הכוחות. יצירת כיתורים בתנועת מלקחיים, תוך השארת האויב ב"כיס" והמשך התנועה קדימה. ה"כיס" מטוהר לאחר מכן באמצעות שימוש בארטילריה, הפצצות מן האוויר, וכוחות עתודה רגליים. הפצצות טרור על האוכלוסייה האזרחית בעורף על מנת ליצור דמורליזציה בכוחות הלוחמים. היה זה שימוש מחושב בכל האמצעים שהעניקה הטכנולוגיה המודרנית לרשות הצבא הגרמני, וההכרעה - סדרת כיתורים של כוחות פולנים שסיומה בתנועת מלקחיים גדולת ממדים שכיתרה את ורשה - הושגה תוך ימים ספורים ובמינימום של אבדות. אך עדיין, גם לאחר הפגנת עוצמה זו, לא שינו המנהיגים הצבאיים במערב את הקונספציה שלהם בדבר הגנה קווית, וזאת שכן הצבא הפולני, על אף שמנה 35 דיוויזיות, לא היה צבא מודרני ונסמך ברובו על חיל פרשים. במאבק זה בין חרבו של הפרש לטנק, היה ברור כי הטנק ניצח. לא ברור היה מה יקרה כאשר ייתקל הטנק במכשול מבוצר נוסח קו מאז'ינו. צרפת 1940 280px\|ממוזער\|פאנצר סימן 2 ומאחוריו פאנצר סימן 1, צרפת, 1940. בשנת 1940 נבנתה הגנת צרפת על מכשול מלאכותי אדיר ממדים (קו מאז'ינו), ועל מכשול טבעי "משלים", יער הארדנים שנחשב כבלתי עביר לשריון (ולמרות זאת, שימש תוך ארבע שנים וחצי, כזירה לשתי מערכות שריון ניידות, מהגדולות שראה העולם). בנייתו של קו מאז'ינו לא הושלמה עד לים, הן כדי לשמור על אהדתה של בלגיה (אשר שיתוף הפעולה מצידה היווה חלק משמעותי מן התוכנית הצרפתית, המכונה "תוכנית D") ושהתנגדה להקמת ביצורים לאורך גבולה, והן בשל הקונספציה שראתה ביער הארדנים מכשול בלתי עביר. לגרמנים היו עשרים ושש שנים, מאז 1914 לשפר את תוכנית הפלישה ממלחמת העולם הראשונה, שכונתה תוכנית שליפן, ולהתאים אותה לתנאים החדשים שיצרו הטנק והמטוס. תוכניתו של שליפן התבססה על "דלת מסתובבת". כנף שמאלית של הכוח הפולש תעסיק את הכוחות הצרפתים במרכז הגזרה, בעוד שהכנף הימנית תיצור מבקע עמוק וסיבובי דרך בלגיה אל פריז. תוכנית זו הייתה קרובה להשלמה בשנת 1914 ורק הקרבה של החיילים הצרפתים וגבורתם בעת הקרב הראשון על המארן, הם שמנעו את נפילת צרפת. יורשתה של תוכנית זו, נקראה "איבחת מגל" והיא נהגתה על ידי הגנרל הגרמני אריך פון מאנשטיין. הפעם הייתה הדלת אמורה להסתובב בכיוון ההפוך. הכנף הימנית של הכוחות תמשוך את הצבא הצרפתי ואת כוח המשלוח הבריטי עמוק אל תוך בלגיה, בעוד שהכנף השמאלית תבקיע את הקו הצרפתי באזור יער הארדנים, תחצה את נהר המאז באזור העיירה סדאן ותכתר את הכוחות בתוך בלגיה בתנועה סיבובית אל הים. ב-10 במאי 1940 פתחו הטנקים הגרמנים בתנועה. הכנף השמאלית של הכוחות הגרמנים יצרה מבקע עמוק בקו הצרפתי, תוך שימוש בכל מרכיבי מלחמת הבזק - הפצצה מרככת של מפציצי צלילה, אשר בעקבותיה תנועת טנקים מהירה הפורצת מבקע בקו, וטיהור העמדות שנותרו מאחור על ידי אנשי חיל רגלים והנדסה. התקדמות הטנקים הגרמנים הייתה כה מהירה ומוחצת, עד שכבר ב-15 במאי הגיע ראש הממשלה הצרפתי פול ריינו למסקנה כי הצבא הצרפתי נחל תבוסה. וינסטון צ'רצ'יל אשר נפגש באותם הימים עם מוריס גמלאן הרמטכ"ל הצרפתי, מיהר ושאל - "היכן העתודה האסטרטגית?" - היכן כל אותן דיוויזיות ניידות אשר אמורות היו לעצור את המבקע ולהשיב את הקו לקדמותו. שנים של אמונה בעליונות החשיבה האסטרטגית הצרפתית, התנפצו עבור צ'רצ'יל ברגע אחד בו השיב לו הרמטכ"ל הצרפתי - "aucun" - "אין". ברגע שחצו דיוויזיות השריון את הקו, לא היה כל כח שיכול היה לעצרן. ואכן, תוך שישה שבועות נכנעה צרפת לגרמניה. ניסיון שלקח במלחמת העולם הראשונה ארבע שנים של לוחמה, הסתיים עתה בניצחון מזהיר, חד צדדי וחד משמעי, תוך שישה שבועות בלבד. בשלב זה נראה כי הוורמאכט בלתי מנוצח, לא בזכות הציוד או החימוש (שכן לצרפתים היה ציוד וחימוש שווה באיכותו) כי אם בזכות האסטרטגיה. ברית המועצות 1941 החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה שימשה במה למספר מערכות מלחמת בזק, הן מן הצד הגרמני והן מן הצד הרוסי. כך החל "מבצע ברברוסה", הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 בביטחון עצמי ניכר, עם כל מרכיביה של מלחמת הבזק - ארבעה ראשי שריון המבתרים את קו ההגנה הרוסי ויוצרים מבקעים עמוקים ודוהרים קדימה, תוך כיתור הכוחות הרוסים ומניעת נסיגתם לעומק השטח הרוסי. ביום הראשון למבצע התקדמו כוחות הפאנצר של אריך פון מאנשטיין 80 קילומטר בתוך השטח הרוסי. התקדמות דומה הושגה על ידי שאר הכוחות. חיל האוויר הרוסי הושמד בעיקרו כבר ביום הראשון ללחימה - חלקו על הקרקע, חלקו באוויר. ביומיים הראשונים ללחימה איבדו הרוסים 2,000 מטוסים. שיאה של המערכה היה מערכת כיתור אדירה באוקראינה, בה כותרו והושמדו כשש מאות אלף חיילים רוסים, כשליש מן הצבא האדום, ב-16 בספטמבר 1941. עם זאת, הלוחמה במבצע לא נגמרה בכניעה מהירה של הרוסים: זו הייתה רק תחילתה של המלחמה, שנחשבת לאכזרית ביותר בדברי ימי האנושות. הסיבות לכך הן: עומק השטח שהיה על הצבא הגרמני לכבוש יצר בעיה לוגיסטית בלתי פתירה. השריונים המונעים באמצעות זחלים, היו צפויים לשחיקה מהירה בדרכים המשובשות בברית המועצות. בעיות של אספקה, תדלוק וחימוש, ליוו את מסע המלחמה מתחילתו. בניגוד לצרפתים, כח רוסי שכותר לא נכנע מיד והמשיך להילחם בעורפן של דיוויזיות השריון. הדבר יצר עיכובים בלתי צפויים בתוכנית. גם לאחר שכח רוסי נכנע באופן רשמי, עדיין נותרו חלקי יחידות שנלחמו כפרטיזנים ובמהלך כל המלחמה היו שטחים נרחבים באוקראינה ובבלארוס בשליטתם של פרטיזנים. הערכתם המודיעינית של הגרמנים את כוחם המספרי של הרוסים הייתה שגויה. את המערכה במוסקבה באותו החורף הכריעו יחידות רעננות שהוקמו בסיביר, אשר לגרמנים לא היה עליהן כל מושג. כל אלו, בתוספת השפעתו הידועה של החורף הרוסי, היו מעצורים למלחמת הבזק. כישלונם של הגרמנים לכבוש את מוסקבה נבע במידה רבה מן העובדה שאיש במטכ"ל הגרמני לא צפה את האפשרות כי החיילים יצטרכו להילחם בחורף, שכן ההערכה הייתה כי הכוחות הרוסים ייכנעו תוך שבועות ספורים, זאת מתוך אמונה בכוחה של "מלחמת הבזק". הרוסים היו זריזים בלימוד האסטרטגיות החדשות. בשנת 1942 הוכרע הקרב על סטאלינגרד באמצעות שני מבקעים, בדרום ובצפון, אשר ניצלו את הנקודות החלשות בקו ההגנה הגרמני ופרצו אל עורפו של האויב, תוך שהם יוצרים כיתור של הארמייה השישית הגרמנית בתוך סטאלינגרד עצמה. הייתה זו לחימת בזק על פי כל הכללים. ניסיון גרמני אחרון להפעיל שיטה זו בחזית הרוסית היה בקרב קורסק ב-1943, בו ניסו הגנרלים הגרמנים ללכוד כוח רוסי גדול שהגן על בליטה בקו בקרבת העיר קורסק, תוך פריצה בשני ראשי שריון, אשר אמורים היו לכתר את הכח הרוסי. זו הפעם היו הרוסים מוכנים ואזור קורסק היה כה רווי בארטילריה, טנקים ומכשולים לשריון, שהתקדמות כוחות השריון הגרמנים נעצרה כבר בימים הראשונים ללחימה. צרפת 1944 שמאל\|ממוזער\|150px\|הגנרל ג'ורג' פטון ישנם רבים הרואים בגנרל ג'ורג' פטון אשר פיקד על הארמייה השלישית של צבא ארצות הברית, בצרפת ובגרמניה ב-1944 ממשיך ישיר לטקטיקות של מלחמת הבזק. פטון, שהיה מקימו של כוח השריון האמריקאי ואשר לחם בטנקים עוד במלחמת העולם הראשונה, ביצע במהלך חודש אוגוסט 1944 תנועה מהירה מאזור בריטני, לאורליאן אשר על נהר הלואר ומשם מזרחה לפריז. כנגד הכוחות האמריקאים הפעילו הגרמנים בפעם האחרונה במלחמה את טקטיקת "מלחמת הבזק" בקרב הארדנים, בדצמבר 1944. מתקפה זו נכשלה עקב מחסור בציוד, בחמרי לחימה ובכח אדם. התוכנית השאפתנית של היטלר, לפריצה אל מקור האספקה של האמריקנים והבריטים, נמל אנטוורפן, הייתה פשוט מעבר לכוחו של הוורמאכט המקוצץ והמובס בשלב זה של הלחימה. ב-22 במרץ 1945 חצו כוחותיו של פטון את הריין והתקדמו במהירות אל פרנקפורט במבקע אדיר ממדים, שהזכיר מאוד את התקדמות הכוחות הגרמנים במערכות על צרפת וברית המועצות, שנים ספורות בלבד לפני כן. במלחמות ישראל ממוזער\|קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מיג 21 מצרי שהושמד במבצע מוקד צה"ל הוא אחד הצבאות המוצלחים ביישום אסטרטגית מלחמת הבזק, והוא עשה בה שימוש נרחב בעיקר בשתי המערכות הגדולות בחצי האי סיני - מבצע קדש 1956, ומלחמת ששת הימים 1967. מבצע קדש אשר החל בהצנחת גדוד צנחנים בפיקודו של רפאל איתן בסמוך למעבר המיתלה, בעורף הכוחות המצרים, המשיך בהתקדמות של טור משוריין מרפיח אל אל עריש אשר גרמה להתמוטטות החזית המצרית, ולכיבוש חצי האי סיני ורצועת עזה. במלחמת ששת הימים עשה צה"ל שימוש קלאסי בטקטיקת מלחמת הבזק. ראשית, הושמדו חילות האוויר הערבים על הקרקע והושגה שליטה אווירית מוחלטת. אז נעו שלושה טורים של שריון אל תוך חצי האי סיני, תוך שהם פורצים את הקו המצרי באזור אבו עגילה ובג'בל ליבני, מכתרים אלפי חיילים מצרים וממוטטים את המערך המצרי, תוך שהם מונעים את נסיגת הכוחות המצרים לאזור תעלת סואץ, ולמעשה מכריחים אותם להיכנע. לאחר סיום הלחימה בדרום, הועברו כוחות משמעותיים אף לצפון ושם, לאחר כיבוש קו המוצבים הסורי, פרצו כוחות השריון אל עבר קונייטרה וכבשו את רמת הגולן. בחזית המרכז, אי אפשר היה שיחידות ירדניות יפרצו את קו ההגנה הישראלי, ולכן בתחילת המלחמה נע צה"ל קדימה במהירות רבה. במהלכיהן של אוגדות ברן ומגן בכיתור הארמייה השלישית של מצרים במלחמת יום הכיפורים, נעשה שימוש בטקטיקות של תקיפות מהאגפים ומהעורף וכיתורם של אלפי חיילים מצריים, תוך 5 ימים בהתקדמות של 100 קילומטרים לכל הכיוונים עד לסואץ ולע'דביה, שמדרום לסואץ. במלחמות ארצות הברית במלחמת המפרץ (1991) ובמלחמת עיראק (2003) הפגינו האמריקנים טקטיקה חדשה הידועה בכינוי "הלם ומורא" ("Shock and Awe"). זוהי טקטיקה של התקפה אווירית מהירה על מפקדות האויב, תוך כדי השמדת אמצעי השליטה של האויב ויצירת בלבול בקרב הכוחות, המלווה לאחר מכן בהתקדמות מהירה על הקרקע. טקטיקה זו מדגישה את אמצעי התקשורת (הן של המתקיף והן של המותקף) ואת חשיבותה של התקיפה המהירה בכוחות משולבים תוך שימוש בפיקוד מרכזי. שתי הטקטיקות - "מלחמת הבזק" ו"הלם ומורא" מכוונות ליצור בקרב האויב תדהמה ובלבול שיגרמו לו לשיתוק ולאי יכולת לפעול באופן יעיל. אך בעוד ש"מלחמת הבזק" התמקדה בכיתור כוחות קרקעיים על ידי כוחות קרקעיים והשמדה פיזית של האויב על הקרקע, טקטיקת "ההלם והמורא" מתמקדת בלוחמה אווירית, בהפצצות מן האוויר ובפגיעה בשדרת הפיקוד של הצבא המותקף, במקום לפגוע בכוחות עצמם. ובעוד שמלחמת הבזק הדגישה את היזמה ואת שיקול הדעת של המפקד (וגם המפקד הזוטר) בשדה הקרב, מדגישה טקטיקת "ההלם ומורא" את כוחו של הפיקוד המרכזי. ראו גם גרילה מלחמת העולם השנייה קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:טקטיקה צבאית בליצקריג קטגוריה:המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר	2024-07-28T21:35:55
זמר עברי	זֶמֶר עברי הוא מכלול שירי הזמר והפזמונים שנכתבו בשפה העברית. הגדרה מצומצמת יותר של המושג מתמקדת בפזמונים בעלי אופי או תכנים של "שירי ארץ ישראל" או "שירי מולדת". הלחן של שירי הזמר העברי יכול להיות מקורי או לחן של שיר שבמקורו היה בשפה זרה ואשר תורגם לעברית. היסטוריה בתקופת היישוב יסודות של הזמר העברי בארץ הונחו ב"גימנסיה הרצליה", שהיוותה מרכז תרבותי חשוב בתל אביב הקטנה. דמות מרכזית בהתפתחות הזמר העברי הוא חנינא קַרְצֶ'בְסקי (1877–1925), שעם עלייתו ארצה ב-1908 (בתקופת העלייה השנייה) קיבל משרת הוראה ב"גימנסיה הרצליה". קרצ'בסקי הלחין את מילותיהם של חבריו לעבודה, סופרים ומורים לספרות. משום שהיו מעט שירים עבריים באותה התקופה, הרי שכמעט כל שיר חדש נודע תוך זמן קצר בארץ כולה. בנוסף הקים קרצ'בסקי מקהלות ששרו שירי עם ויצירות קלאסיות, ובכך הפיץ את העשייה המוזיקלית. אחד השירים המפורסמים שהפיץ קרצ'בסקי על פי לחן ישן הוא "פה בארץ חמדת אבות", לפי מילותיו של ישראל דושמן, שהיה גם הוא מורה בגימנסיה. ראשיתו של השיר בטיול שערכה הגימנסיה. לימים הפך שיר זה להמנון הגימנסיה. ממוזער\|250px\|לומדים לשיר בגן שמואל התיאטרונים הסאטיריים הקומקום והמטאטא, שאותם ייסד אביגדור המאירי, הרבו גם הם להשמיע שירים מקוריים שהפכו לפופולריים מאוד. חלוצת הלהקות הצבאיות בארץ נוסדה עוד לפני קום המדינה. זוהי הצ'יזבטרון, להקת הבידור של הפלמ"ח, שייסד הפזמונאי חיים חפר (1925–2012) בתקופת מלחמת העצמאות, והוא שכתב את מרבית פזמוניה. את שירי הזמר נהגו בפלמ"ח לשיר מסביב למדורה. כך הופצו עשרות שירים שהפכו לידועים מאוד כמו "הפִינְגָ'אן" ("הרוח נושבת קרירה") ו"צִ'יזְבָּט". חפר בלט כפזמונאי פורה גם שנים רבות לאחר מכן, ושיריו זכו לפופולריות מפי להקות וזמרים רבים. ישראל הצעירה שירי ארץ ישראל המשיכו להיות פופולריים בערש ימי הקמת המדינה, בשנות ה-50 וה-60. תוכני הפזמונים עסקו בנושאי תקוות ציוניות וחלומות ציוניים והיללו את חייהם של בני הנוער היהודי האידיאליסטים המתכוונים לבנות את ביתם ולהגן על ארץ מולדתם. חלק גדול מהשירים הפטריוטים הללו עסקו במלחמות ישראל, והתייחסו לחברות בין חיילים ועצב המוות בזמן המלחמה. הזמר העברי הגיע לשיאו בעשור השני למדינת ישראל ולפסגתו אחרי מלחמת ששת הימים, לקראת סוף 1967. בעקבות הניצחון הצבאי נוצר קונצנזוס של זמר עברי כחלק בלתי נפרד מהתרבות העברית ו"ההסכמה הקיבוצית" של המדינה כולה. בעשור השלישי (1968–1978) אפיינו את הזמר העברי התופעות הבאות: עליית כוחות חדשים בתחומי היצירה והביצוע; גידול ניכר בכמות האירועים המוזיקליים ופרסומם; ועושר של תערובות וסגנונות מוזיקליים. בשנים אלו פרחו פסטיבלים שהניבו יבול של שירים והציבו בקדמת הבמה יוצרים וזמרים חדשים. מבחינה סגנונית ניכר פלורליזם שקיים בכפיפה אחת סגנונות רבים: שירים מזרחיים וים-תיכוניים, יווניים, בלקניים, שירים חסידיים, רוסיים, צרפתיים, מרכז-אירופיים, בריטיים ואמריקניים. פסטיבל הזמר המזרחי "למנצח שיר מזמור" החל בשנת 1971 ובישר על התמקמותו של הזמר הים-תיכוני בלב הזמר העברי. בד בבד התפתח הרוק הישראלי, והסתמנה ראשיתו של הפופ הישראלי עם הקמתה של להקת "כוורת" בשנת 1973. חבורות הזמר ושירה בציבור חבורות הזמר שקמו כמעט בכל יישוב בארץ תרמו תרומה נכבדת להפצת שירי ארץ ישראל. חבורות הזמר שרות בעיקר שירי ארץ ישראל ידועים ולחלקן גם חומר מקורי. החשובה והמוכרת בקרב חבורות-הזמר היא להקת הגבעטרון שלה רפרטואר עשיר ומגוון. מופעי השירה בציבור הפכו גם הם לנפוצים מאוד בארץ: בין ראשוני מובילי שירת הרבים: הפזמונאי והמלחין עמנואל זמיר הסתובב ברחבי הארץ ולימד את שיריו בערבי שירה בציבור, המלחין נחום היימן, אנשי קול ישראל המלחין מאיר הרניק המוזיקאי חתן פרס ישראל גיל אלדמע, המלחין אפי נצר (שהמציא את הקרנת המילים בשקופיות), האקורדיאוניסט יוסי לב שהקים כבר בשנת 1974 מועדון זמר ראשון בבאר שבע, שרהל'ה שרון שהתחילה במועדון הזמר של עמק הירדן ובסוף שנות השבעים כיכבה בתוכנית שירה בציבור בערוץ הראשון, המוזיקולוג והחוקר נחומי הר ציון שמועדון הזמר שלו במועצה האזורית בני שמעון מאז 1984. ב-30 השנים האחרונות צברה שירת הרבים פופולריות רבה ועשרות זמרים ונגנים מובילים מועדוני זמר בכל רחבי הארץ. הלהקות הצבאיות והשפעתן הלהקות הצבאיות תרמו רבות לעיצוב הזמר העברי המתחדש. לאחר קום המדינה התבלטה מאוד להקת הנח"ל עם שלל להיטים חדשים באווירה צעירה ו"שובבה". לאחר מלחמת ששת הימים התבלטו להקות נוספות, בהן להקת חיל הים, להקות פיקוד צפון ומרכז, ועוד. ללהקות הצבאיות תרמו מיטב יוצרי הזמר העברי והן הצמיחו עם השנים עשרות זמרים ובדרנים ידועים. בשנות השישים בלטו מספר להקות של זמרים צעירים, רובם הגדול יוצאי להקות צבאיות, שהמשיכו באזרחות את אותו סגנון מוזיקלי מהלהקה הצבאית: שירים ישראליים קלילים, שירי פופ, שירים משעשעים ברוח צעירה לאותה תקופה ושירי ארץ ישראל. הלהקות הצבאיות השפיעו רבות על הבידור ועולם הזמר העברי במשך כשלושה עשורים. למעט להיטים בודדים, החל משנות השמונים התרחק הסגנון המוזיקלי הנוכחי מזה של הלהקות הצבאיות, וכיום אין להן השפעה מיוחדת ופעילותן מרוכזת במסגרת הצבאית בלבד. מחזות הזמר ותחרויות זמר מחזות הזמר הישראליים הצמיחו גם הם שירים מוכרים, שאותם כתבו מיטב היוצרים. במחזמר העברי הראשון, "שולמית", כיכבה שושנה דמארי. למחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שעלה בשנות השישים, כתבו נתן אלתרמן וסשה ארגוב פזמונים שזכו להצלחה רבה. בסוף שנות השישים כיכב הזמר יהורם גאון במחזמר "קזבלן" עם הלהיטים "כל הכבוד" ו"יש מקום". גאון המשיך להיות זמר פופולרי עוד שנים רבות, עם שירים המשלבים בין מזרח ומערב. פסטיבלי הזמר שארגנה רשות השידור בימי העצמאות בשנים 1960–1980 הצמיחו פזמונים חדשים שחלקם הפכו לפופולריים מאוד ולהם תרמו מיטב היוצרים והזמרים בארץ. את פסטיבל הזמר החליפה תחרות הקדם אירוויזיון. סוגות מוזיקה מזרחית הזמר הישראלי המזרחי והים תיכוני תרם לגוון המוזיקלי מאז השירים בעלי הניחוח התימני של ברכה צפירה ושושנה דמארי. המוזיקה המזרחית נפוצה ומקורותיה נמצאים בעיקר אצל יוצאי מדינות ערב. עד שנות ה-80 של המאה ה-20, מוזיקה זאת הייתה מוזיקה מחתרתית ולא התקבלה כתרבות לגיטימית על ידי מי שכונו בידי הזמרים המזרחיים "האליטה האשכנזית". זמריה כונו בזלזול "זמרי קסטות" (על שום דרך ההפצה העיקרית של יצירתם, בקלטות), והושמעו רק בתוכניות ספציפיות. על אף שהמוזיקה המזרחית בתחילתה ואף גם היום מאופיינת בשירה בהגיית האותיות הגרוניות ח ו-ע בהגיה גרונית על פי כללי השפה העברית המקורית, לא כל שירה שנהגתה כך נחשבה לשירת מוזיקה מוזרחית. כך למשל, שושנה דמארי לא נחשבה כזמרת מזרחית כלל ועיקר, על אף מוצאה העדתי, אלא זמרת מובילה של היישוב בארץ ישראל כולו. מה שנתקבע כמוזיקה מזרחית נקבע לפי אופי רפרטואר מילות השירים שאותם בצעו הזמרים השונים. שושנה דמארי שרה שירי משוררים (לא מה"קאסטה" המזרחית, אלא שירי משוררים דגולים שכתבו על בני עדות אחרות, נתן אלתרמן למשל על בני העדה התימנית ועוד רבים וטובים), שירי ארץ ישראל בתקופת ראשית ההתהוות של מדינת ישראל, ולפיכך נחשבה לזמרת ארצישראלית כללית ולא כשייכת לנישה המזרחית. בסוף שנות השישים החל זמר בשם יוסי לוי (שהיה רזה אז במראה שלו וכונה "דקלון" מלשון "דק") מכרם התימנים להופיע יחד עם הגיטריסט משה בן משה (שכונה "בן מוש"). ההופעות נערכו בתל אביב בחאפלות, באירועים ובמועדונים. דקלון ובן מוש נקראו בתחילה "דקמוש", ולימים הפך הצמד ללהקת "צלילי הכרם". להקת צלילי הכרם הפכה לזרם מרכזי שהניח את היסודות למה שקרוי היום מוזיקה מזרחית. סביב להקת צלילי הכרם, ועל היסודות שהניחה הלהקה, הונחו שכבות על גבי שכבות של מוזיקה שהיום נקראת "מוזיקה מזרחית". מעניין לראות, כי דקלון במשך ימי זמרתו, ביצע שירים רבים שנחשבים לשירי משוררים, ובעצם הביצוע שלהם על ידי זמר זה, היוו מעין "בריח תיכון" המחבר שירי משוררים ידועים לסגנון השירה המזרחי. דוגמה טובה לכך הוא השיר "סורו מני" שנכתב על ידי אלכסנדר פן, שבוודאי לא נחשב לכותב זמר מזרחי. לא פחות מעניין לדעת, כי את השיר "חנה'לה התבלבלה", שחובר על ידי נתן אלתרמן בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 כשיר בעל תוכן ומאפיינים חסידיים, הביא לראשונה לתודעת הציבור הרחב בתפוצת השמעה רחבה ביותר, לא אחר מאשר דקלון בצלילי הכרם. דקלון, כזמר יחידי, לא תמיד נתפס כזמר המבצע זמר מזרחי בלבד, אלא בעל מנעד וורסטילי רחב של סגנון מזרחי וארצישראלי. לא למותר לציין, כי במוזיקה המזרחית לא נכללים שירי קודש ("פיוטים"), כגון שירי שלום שבזי, או שירי המסורת של יהדות חאלב, עיראק וצפון אפריקה כגון הפיוט "יפה ותמה" שחובר בידי הרב שלמה אביטבול ממרוקו באמצע המאה ה-19; וכל זאת ללמדנו שהמוזיקה המזרחית מוגדרת דרך מילות השירים בעיקר, ומהגדרת המוזיקה המזרחית נהוג להחריג את פיוטי הקודש המזרחיים, אשר להם שמור מקום מיוחד ונפרד מן המוזיקה המזרחית כהגדרתה הפשוטה דהיום. גם המוזיקה היוונית החלה לבלוט בארץ מאז שנות השבעים. ניתן בהחלט לראותה כחלק מהזמר המזרחי וגם כנבדלת ממנו. בסגנון זה בלט הזמר אריס סאן בשיריו "נערה ממש אוצר" ו"תל אביב". הזמר והיוצר יהודה פוליקר שילב בשיריו מנגינות יווניות עם מוזיקת רוק. זמר בולט נוסף הוא אייל גולן, אשר החל את דרכו בסוף שנות ה־90 בסצנת המוזיקה המזרחית, אך מאוחר יותר התקרב למיינסטרים של המוזיקה הישראלית, תוך שהוא משתף פעולה עם להקת הפופ הישראלית "אתניקס", וזוכה להצלחה גדולה מאוד בקרב הקהל המזרחי והאשכנזי כאחד. בניגוד לזמרים כמו אייל גולן, המשלבים מוזיקה מזרחית ומיינסטרים, צמח בתוך המוזיקה המזרחית תת-סגנון המכונה מוזיקת דיכאון, אשר פונה אל הקהל המזרחי ה"כבד" ומאופיינת בתכנים דיכאוניים, ויש אף המכנים אותה "מוזיקת בכי", בשל אופן השירה היללני המאפיין את זמריה והמילים, בהן הדובר לרוב מציג את עצמו כקורבן. הזמר עופר לוי היה אחד מהזמרים המאפיינים מוזיקה זו. פופ החל משנות השבעים החל הזמר העברי להיות מושפע מהפופ והרוק. הרוק הישראלי מושפע מהרוק אנד רול הבריטי והאמריקאי, אך מאופיין בצליל פופ אקוסטי. במהפכת הרוק של המוזיקה הישראלית החלו להקות הקצב שפעלו מסוף שנות השישים. מי שהעלו את הפופ והרוק ללב התודעה הם שלישיית החלונות הגבוהים בהנהגתו של חלוץ הפופ הישראלי שמוליק קראוס ולאחר מכן המשיכו במהלך אריק איינשטיין ושלום חנוך. תקליטיהם מסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, "פוזי", "פלסטלינה" ו"שבלול" נחשבים כפורצי דרך בלחנם ובעיבודם המוזיקלי (שהיה רוק עם גיטרות חשמליות) וסימלו לראשונה את המעבר לשירים האישיים במוזיקה הישראלית. שלמה ארצי, שלום חנוך ויהודה פוליקר, שהחלו לפעול גם הם באותן שנים, זוכים להצלחה רבה עד היום ונחשבים למיינסטרים של הרוק הישראלי. הם מאופיינים בכתיבה אישית של שיריהם, לא נרתעים מלעסוק ברגשות, מחשבות ופחדים אישיים וגם בשירי מחאה ותיאור מצבים אקטואליים. זמר נוסף מאותה תקופה הוא בועז שרעבי, אשר רבים משיריו היו לקלאסיקות במוזיקה הישראלית: "לתת", "הלוואי", "אצלי הכול בסדר", ואחרים. אחד הזמרים שהתחילו לפעול בשנות השמונים הוא שלומי שבת. בין שיריו המפורסמים: "בחוף של טרפטוני", "בגלל הרוח", "חתיכת שמים". במהלך שנות האלפיים זוכים אמני פופ צעירים, יוצאי התחרות הטלוויזיונית כוכב נולד, להצלחה גדולה מאוד. הצלחתם גוררת לפעמים ביקורת שלילית מצד אמנים ותיקים יותר, למשל בריאיון מפורסם שהתפרסם בעיתון ידיעות אחרונות ב-2006 בו התבטאה הזמרת חוה אלברשטיין בחריפות כנגד התופעה. בנוסף זכו וזוכים להצלחה גדולה אמני פופ המושפעים מאלילי בני הנוער מחוץ לארץ, כמו "טייק ד'את" ובריטני ספירס. רוק בראשית הדרך, היה הרוק תרבות מוקצה בישראל, שבשנות ה־60 של המאה ה־20 הייתה עדיין חברה מגויסת וסגורה יחסית להשפעות תרבותיות מערביות. חלוץ הרוק הישראלי והראשון שהקליט רוק בעברית היה בצלאל יונגרייז, שבשנת 1962 הקליט את השיר "ילדונת". להקות הרוק הראשונות בישראל היו "להקות הקצב", שהחלו לפעול באמצע העשור במועדוני לילה ודיסקוטקים. לקראת סוף העשור השתכללה סצנת להקות הקצב ואף זכתה למעט לגיטימציה, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים כאשר מוזיקאים מערביים החלו להגיע לישראל והשפעות מהפכת הפופ החלו לחלחל לתרבות המקומית. בגל השני של להקות הקצב התבלטו שלוש להקות עיקריות כמובילות סצנת הרוק המקומית: "הצ'רצ'ילים" שפעלו עתה כהרכב של חמישה נגנים עם הזמר הקנדי סטן סולומון והגיטריסט הבריטי יוצא הטורנדוס רוב הקסלי, היוו את הצלע ההרפתקנית ביותר של הרוק הישראלי עם שילובים חדשניים בין רוק פסיכדלי לבין מרכיבים של מוזיקה ים-תיכונית וערבית. האריות יצרו לרוב פופ מצעדים, אף על פי שגם להקה זו הייתה חדשנית מאוד לזמנה, ובין היתר הייתה הלהקה הישראלית הראשונה שהתנסתה ברגאיי ("Give me"). את משולש הקצב הישראלי של אותן שנים משלימה הסופרגרופ עוזי והסגנונות שנוצרה כשסולן השמנים והרזים עוזי פוקס הצטרף ללהקת הסגנונות בהנהגתו של אבי קרפל. סגנונה היה המגוון ביותר ונשען, מלבד פופ בריטי בנוסח הביטלס גם על סול אמריקני והתאפיין בעיבודים מורכבים ועשירים לכלי נשיפה בנוסח דם, יזע ודמעות, שיקגו ואחרים. בתפר שבין שנות ה-60 וה-70 החלה התעניינות ברוק מצד האמנים המצליחים של הממסד המוזיקלי ורבים מהם השתעשעו בהקלטת שירים בסגנון הרוק ובעבודה משותפת עם להקות הקצב. מי שעשה את הצעד המשמעותי ביותר לקראת אימוץ הרוק כאסתטיקה דומיננטית במוזיקה הישראלית היה אריק איינשטיין, שבשנת 1969 הפך את הצ'רצ'ילים ללהקת הליווי הקבועה שלו בהופעות ובתקליטים. תקליטיו של איינשטיין מאותן שנים נחשבים לפורצי דרך באופן שבו מיזגו לחנים ועיבודים של רוק עם טקסטים בעברית, והיו מהפכניים הן בתפיסה המוזיקלית הרעננה שהציגו והן במעבר שייצגו משירה לאומית מגויסת כפי שהתבטאה בלהיטי הלהקות הצבאיות ששלטו בכיפה בעשור הקודם לשירים אישיים. להקת הרוק המצליחה הראשונה ששרה בעברית, הייתה להקת כוורת, אשר החלה את דרכה בשנות השבעים. כוורת נחשבת כפורצת דרך במוזיקה הישראלית כשהצליחה לשלב בין מוזיקת פופ להומור והעלתה את הפופ והרוק ללב הקונצנזוס. שמאל\|ממוזער\|250px\|ברי סחרוף, כונה "נסיך הרוק הישראלי" בתחום הרוק הכבד בלטה להקת "סטלה מאריס" מחיפה, אשר החלה את דרכה בתחילת שנות התשעים ופרסמה, בין היתר, את הבלדה "נר על החלון", שהפך ללהיט וגם "זה לא מאוחר", "לילה טוב" ו"אישתר" שאף הופיע ב-MTV. יותר מאוחר, השתלבה סטלה מאריס במיינסטרים של המוזיקה הישראלית, כמו גם סולנה שיצא לקריירת סולו, פבלו רוזנברג ששילב פופ ורוק עם נגיעות ספרדיות ורית'ם אנד בלוז. למרות משברים ותקופות שפל בעולם הרוק הישראלי (כמו אסון פסטיבל ערד ב-1995, אחריו ירדה הפופולריות של אירוע זה), במשך העשור הבא הפך הרוק בישראל ליצירה מרכזית ומקובלת, וקמו להקות חשובות כמו המכשפות ומוניקה סקס. ראפ והיפ-הופ מתחילת שנות התשעים, דרך שב"ק ס', נייג'ל האדמו"ר והדג נחש, התחילו סגנונות הראפ והיפ הופ לחדור באיטיות לרדיו הישראלי, שנטה עד אז לשדר רוק, פופ ומוזיקה קלה. שירי ילדים קטגוריה חשובה בזמר העברי היא שירי ילדים. רבים משירי הילדים נוצרו על ידי גננות ומורים לגיל הרך. ברב המקרים נלקחו מנגינות מרפרטוארים רבים שידעו המורות ועליהם נכתבו מילים שהתאימו לילדי הארץ. שירים רבים נלקחו מיידיש, מניגונים חסידיים, ממנגינות של יהודי תימן, יהודי ארצות ארצות האסלאם וכן מנגינות עממיות ערביות שנפוצו בתקופת היישוב בארץ. בשנים האחרונות טושטשו מאוד ההבדלים בין שירים הפונים לילדים ונוער לבין שירים לקהל בוגר יותר. קהל הילדים והנוער החל להעריץ זמרים ומנחים צעירים (למשל מערוץ הילדים ומתחרות "כוכב נולד"), ששיריהם לא נכתבו ספציפית לקהל יעד זה. השפעות בתחילה הזמר העברי היה מבוסס רבות על מלודיות רוסיות. בתקופתו של נחום נרדי נתקבעה התבנית הממזגת בין מזרח למערב כביטוי למיזוג הגלויות שמתחולל בארץ, שכן קיים קשר בין הזמר שהוא ביטוי צלילי למה שמתרחש בפועל בהוויית החיים בישראל. בתחילת שנות האלפיים הכיר הממסד בחשיבות הזמר העברי מהאספקט החינוכי והמורשתי וקבע את "שבוע הזמר העברי" כחג המוזיקה הישראלית, המצוין גם בכנסת. הפופולריות של הזמר העברי באה לידי ביטוי בין היתר גם במסורת של קיום חגיגות ופסטיבלי זמר. הראשון היה פסטיבל ערד שהחלה באמצע שנות השמונים. לאחר מכן צמחו חגיגות זמר נוספות בעיקר בתקופות החגים (כמו "ימי זמר בחולון"), שמפגישות את הקהל עם אמנים ויוצרים בזמר העברי ומשמשות חממה לניסיונות ולהרכבים חדשים וגם במה לחבורות הזמר בארץ. אמצעי נוסף המעיד על הפופולריות של הזמר העברי הוא הפיכת תחנת הרדיו רשת ג' לתחנת מוזיקה ישראלית בלבד בכל הסגנונות ומכל התקופות, שגם זוכה לאחוזי האזנה גבוהים. לעומת זאת, זמר עברי כמעט ואינה זוכה להצלחה מחוץ לישראל מחוץ לקהילות היהודיות, ונראה שאחת הסיבות היא מחסום השפה. השירים העבריים שזכו להשמעה מחוץ לישראל היו בעיקר שירים ישראלים באירוויזיון שזכו במיקומים גבוהים יחסית, אשר זכו לפופולריות בחלק ממדינות אירופה, אם כי ישנם אמנים ישראלים שזכו להצלחה גם מחוץ לישראל, בעיקר כאלה השרים בשפה האנגלית. חוקרי הזמר העברי מאיר נוי אליהו הכהן הרצל שמואלי דן אלמגור נחומי הרציון נתן שחר טלילה אלירם מיכאל וולפה יואב קוטנר (הרוק הישראלי) שי בורשטין אנשי פרויקט זֶמֶרֶשֶׁת דודי פטימר ראו גם שירה בציבור מצעד הפזמונים העברי השנתי מוזיקה קלאסית ישראלית פרס ישראל לזמר עברי לקריאה נוספת יעל רשף, הזמר העברי בראשיתו – פרק בתולדות העברית החדשה, מוסד ביאליק, 2004 נתן שחר, שיר שיר עלה-נא – תולדות הזמר העברי, הוצאת מודן, 2006 טלילה אלירם, בוא, שיר עברי, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2006 נחומי הרציון, "מבנייני האומה עד חולות נואיבה: הזמר העברי בעשור השלישי" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח–תשל"ח, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2008, עמ' 217–230 אפרת שהם, ארץ שיר סיפור, הוצאת מפה, 2011 אדווין סרוסי ומוטי רגב, מוזיקה פופולרית ותרבות בישראל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2014 מבחר מאמרים במדור "זמר עברי" בתוך קובץ המחקרים מוזיקה בישראל, עיונים – סדרת "נושא" (2014), בעריכת מיכאל וולפה, גדעון כ"ץ וטוביה פרילינג, הוצ' מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון נתן שחר, שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער, יד בן צבי, 2018 דוד אסף, שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי, הוצאת עם עובד, 2019 יעל רשף, לשון וסגנון בזמר העברי, הוצאת רסלינג, 2023 קישורים חיצוניים זמרשת – פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם אתר העמותה למורשת הזמר העברי, מייסודו של נחצ'ה היימן פורום מוזיקה עברית ישנה וחדשה בתפוז אנשים מיכל קדם, במחרשתי, מידענות בחינוך, בית ספר עליזה בגין באריאל (אתר לשירי הזמר הראשונים בארץ) יוסף ספיבק, ראשי פרקים בתולדות הזמר העברי באתר דעת, בתוך: הגיגי גבעה ה, תשנ"ז קישור להרצאה על שירי ערש מפחידים שנכתבו לילדים בימי ראשית ההתיישבות ובשנותיה הראשונות של המדינה , 5 בפברואר 2005 , 5 בפברואר 2005 יוסי ואלד, זמר עברי בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, מתוך פרויקט עדות אליהו הכהן, "צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!'", בבלוג עונג שבת, מרץ 2017: חלק א, חלק ב, חלק ג . אמיר בן דוד, טל מלמטה ולבנה מעל, מבית אלפא עד נהלל, באתר זמן ישראל, 8 בספטמבר 2021 הערות שוליים * קטגוריה:זמרה זמר עברי קטגוריה:מוזיקה יהודית קטגוריה:תרבות יהודית קטגוריה:ישראל: היסטוריה תרבותית	2024-08-17T11:04:05
קוריאה הדרומית	שמאל\|300px ממוזער\|200px\|חיילים אמריקאים במלחמת קוריאה שמאל\|ממוזער\|300px\|החל משנות השישים, הפכה קוריאה הדרומית ובירתה סיאול (בתמונה) לכוח תעשייתי בינלאומי מוביל קוריאה הדרומית, או בשמה הרשמי הרפובליקה של קוריאה (בקוריאנית: 대한민국 דה-הָאן מִינְגוּק) היא מדינה במזרח אסיה, במחציתו הדרומית של חצי האי קוריאה. המדינה גובלת רק בקוריאה הצפונית מצפון, ובשאר חלקיה היא מוקפת ים. המדינה זכתה לעצמאות ב-1945 עם כניעת יפן (ושנות העצמאות נספרות מ-1945 ואילך), אולם ממשל עצמאי כונן ב-1948 בשטח הנאמנות האמריקאי בקוריאה שנוצר בעקבות כיבוש חצי האי במלחמת העולם השנייה. קוריאה הצפונית הוקמה בשטח הנאמנות הסובייטי. היסטוריה מ-1910 ועד תום מלחמת העולם השנייה הייתה קוריאה כולה תחת כיבוש יפני. בסיום מלחמת העולם השנייה חולק חצי האי הקוריאני לשני אזורי כיבוש שהגבול ביניהם עבר בקו הרוחב 38. ברית המועצות שלטה בחלק הצפוני, ואילו ארצות הברית שלטה בחלק הדרומי. ב-1948 הוקמו שתי ממשלות תואמות: ממשלה צפונית הנתמכת על ידי ברית המועצות, וממשלה דרומית המושפעת מארצות הברית. בשנת 1950 פרצה מלחמת קוריאה בין שתי השכנות, האו"ם תמך בממשלת הדרום והקומוניסטים תמכו בממשלת הצפון. הסכם שביתת נשק נחתם סופית בשנת 1953 וחילק את חצי האי לרוחב האזור המפורז הקוריאני בקרוב לגבולות המקוריים של שתי הקוריאות לפני המלחמה. בתום המלחמה חוותה קוריאה הדרומית מספר מהפכות פוליטיות: הממשלה האוטוקרטית של נשיא המדינה הראשון, סינגמן רי, הופלה על ידי מהומות סטודנטים ולתקופה קצרה הוקם שלטון אזרחי בשנת 1960 בידי הנשיא הנבחר יון פוסאן. אולם, הפיכה צבאית בראשותו של הגנרל פאק צ'ונגהי בשנה העוקבת גררה את האומה לדיקטטורה שנמשכה 18 שנה, במהלך התקופה השיגה המדינה צמיחה כלכלית רבה. פאק נרצח ב-1979 והגנרל צ'ון דוהוואן תפס את השלטון בהפיכה נוספת. הפגנות סטודנטים מאסיביות באביב 1980 בקוואנגג'ו הסתיימו בשבירת הצבא באירוע שנודע כהתקוממות קוואנגג'ו. כל אותה התקופה גנרלים אמריקאים שמרו על שליטה מבצעית על הכוחות האמריקאים-קוריאנים המשותפים. אי שקט פוליטי שרר במדינה עד שהמחאות הצליחו לסלק את הדיקטטורה, ולבסס צורת ממשל דמוקרטית יותר בשנת 1987, עם בחירתו של נו טהאו לנשיאות. בעשור העוקב, הפכה קוריאה הדרומית לאחת הכלכלות המובילות בעולם. בשנת 1991 בעקבות החלטה 702 של מועצת הביטחון של האו"ם היא התקבלה לארגון. בשנת 1996 היא הצטרפה ל-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי). אף על פי שהאומה סבלה במהלך המשבר הכלכלי של אסיה בשנת 1997, קוריאה הדרומית היא דמוקרטיה מודרנית כיום ואחת מהאומות האסיאתיות המשפיעות ביותר. איחוד קוריאה נשאר נושא חשוב בשיח הקוריאני, וזאת על אף העובדה שעדיין לא נחתם שום חוזה שלום עם הצפון. ביוני 2000 התקיימה פסגה ראשונה מסוגה בין הצפון לדרום, ומאז נחתמו מספר אמנות וחוזים, אך הכל בזהירות מצד שתי המדינות. לאחרונה אף גברו הדאגות של הדרום ומדינות נוספות באזור כמו יפן, סין, וארצות הברית עקב תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית שהחלה להוות איום על המדינות באזור. פוליטיקה "רפובליקת קוריאה" היא רפובליקה דמוקרטית מפותחת ויציבה שבה חולקים הנשיא והרשות המחוקקת את השלטון. ראש המדינה של הרפובליקה הוא הנשיא, שנבחר בבחירות ישירות לקדנציה יחידה בת 5 שנים. בנוסף להיותו הנציג הגבוה ביותר מטעם הרפובליקה והמפקד העליון של הכוחות המזוינים, יש לנשיא כוח ביצועי רב: באישור הפרלמנט הוא ממנה את ראש הממשלה וכן את נציגי "מועצת המדינה" או ה"קבינט" שבראשו הוא עומד. "האספה הלאומית של קוריאה הדרומית" (kukhae) הוא הפרלמנט החד ביתי של המדינה, שנבחריו ממלאים את תפקידם במשך 4 שנים. המועצה המחוקקת מורכבת מ-299 מושבים, כאשר 243 מהמושבים נבחרים על ידי בחירות מקומיות והשאר מחולקים על פי ייצוג פרופורציונלי. הגוף שעומד בראש הרשות השופטת הוא בית המשפט העליון של קוריאה הדרומית. את שופטי השלום ממנה הנשיא, בהסכמת הפרלמנט. מאז 1948 היו לקוריאה הדרומית 6 חוקות. כל חוקה מסמלת רפובליקה דרום קוריאנית חדשה. הממשלה הנוכחית ידועה כרפובליקה השישית תחת חוקת 1988. באוקטובר 2006, נבחר שר החוץ של קוריאה הדרומית, באן קי-מון, למזכ"ל האו"ם, הוא כיהן בתפקיד מ-2007 עד 2017. היחסים עם קוריאה הצפונית מבוססים על מדיניות אור השמש שעליה לקים דה-ג'ונג הוענק פרס נובל לשלום. שלטון מקומי קוריאה הדרומית מחולקת ל-9 פרובינציות, 6 ערי מטרופולין, פרובינציה אוטונומית אחת ועיר מיוחדת אחת: עיר מיוחדת: סיאול ערי מטרופולין: פוסאן טגו אינצ'ון קוואנגג'ו טג'אן אולסן פרובינציות: קיונגי קאנגוואן צפון צְ'הוּנגצְ'הַאנג דרום צ'הונגצ'האנג צפון צַ'אלַּה דרום צ'אלה צפון קיאנגסאנג דרום קיאנגסאנג פרובינציה אוטונומית צ'ג'ו גאוגרפיה שמאל\|ממוזער\|300px\|מפת קוריאה הדרומית קוריאה הדרומית נמצאת בחצי אי בדרום מזרח אסיה, ממזרח לקוריאה הדרומית נמצא הים היפני (בפי הקוריאנים "הים המזרחי") ובמערבה של קוריאה הדרומית נמצא הים הצהוב, מדרום נמצאים מצר קוריאה והים הסיני המזרחי. הנוף הדרומי של המדינה מורכב מהרים מיוערים למחצה המגיעים למזרח, בין ההרים יש וואדיות צרים ועמוקים. חופי המערב והדרום במדינה מיושבים בצפיפות. כ-3,000 איים, רובם קטנים ולא מיושבים נמצאים ממערב ומדרום למדינה. שטחה הכולל של המדינה הוא 99,268 קילומטר מרובע. קוריאה הדרומית היא ארץ הררית. כ-30% משטח המדינה הם שטח מישורי נמוך שנמצא בעיקר במערב ובדרום-מזרח המדינה. ניתן לחלק את קוריאה הדרומית לשלושה חלקים: אזור מזרחי שמורכב מהרים ומרצועת חוף צרה, חלק מערבי המורכב ממישור חוף רחב, נחלים ונהרות ואזור דרומי המורכב מרשת סבוכה של הרים וואדיות. הלסן – הר געש שאינו פעיל יותר – יצר את האי הגעשי צ'ג'ו שבדרום המדינה. ההר הוא הגבוה במדינה וגובהו 1,950 מטר. צ'ג'ו הוא האי הגדול במדינה, ומרוחק כ-100 ק"מ מהחוף הדרומי של קוריאה הדרומית. האי – ששטחו 1,845 קילומטרים רבועים – זכה בשנת 2011 להיכלל ברשימת שבעת פלאי עולם הטבע. דמוגרפיה שמאל\|250px\|ממוזער\|בניין האספה הלאומית של קוריאה הדרומית האוכלוסייה של קוריאה היא אחת האוכלוסיות ההומוגניות ביותר בעולם מבחינת המגוון האתני ומבחינת השפה המדוברת. מרבית האוכלוסייה במדינה הם קוריאנים. המיעוט האתני המשמעותי שקיים במדינה הוא המיעוט הסיני. הקוריאנים חיו במנצ'וריה במשך מאות שנים וכיום הם מיעוט בסין. לאחר מלחמת העולם הראשונה אילץ סטלין אלפי קוריאנים שחיו בקרבת ולדיווסטוק וחברובסק לעבור למרכז אסיה ולשטחים בשליטת ברית המועצות, מפני שפחד כי הם משתפים פעולה עם היפנים. למעשה, מרבית הקוריאנים שחיו ביפן הובאו לשם כדי לשמש כוח עבודה זול במהלך התקופה הקולוניאלית של יפן. לאחר חלוקת חצי האי קוריאה בתום מלחמת העולם השנייה עברו יותר מארבעה מיליון קוריאנים את הגבול לעבר קוריאה הדרומית. במשך ארבעים השנים הבאות התאזן המצב בעקבות הגירה לארצות אחרות, בעיקר לארצות הברית, קנדה, מערב אירופה ודרום אמריקה, בגלל המצב הפוליטי, הכלכלי והסוציאלי הרעוע ששרר במדינה בעשורים הראשונים לאחר הקמתה. מצב זה השתנה לאחר הפריחה הכלכלית של המדינה בסוף שנות השמונים ולקראת תחילת ואמצע שנות התשעים, ומספר המהגרים מהמדינה ירד בצורה חדה. רבים מהקוריאנים שעזבו בעשורים הקודמים החליטו לחזור לקוריאה הדרומית. כיום מספר העוזבים שווה בערך למספר החוזרים. בקוריאה הדרומית מתקיימת תופעת חורף דמוגרפי והילודה בה היא שלילית – ממוצע 0.92 ילדים לאישה. היא מדורגת מקום אחרון בעולם בממוצע ילודה לאישה. תוחלת החיים במדינה היא 83.5 שנים בממוצע והיא מדורגת בין המקומות הגבוהים בעולם. יחד עם זאת, יש לשים לב, שעד החלטת הפרלמנט במדינה בדצמבר 2022, חושב גילו של אדם בקוריאה לפי הכללים בהם האדם נולד בן שנה ובכל 1 בינואר מצרפים לגילו שנה נוספת. השינוי עשוי לשנות את גילם של רבים עד שתי שנות חיים פחות, ויכולה להיות לזה משמעות בשינוי מעמדם החברתי של האזרחים, הנקבע על פי גילם. דת ומאפיינים תרבותיים מבחינה דתית, הנצרות והבודהיזם הן שתי הדתות השולטות במדינה. בודהיזם הגיע למדינה במהלך המאה ה-4, לפי המסורת, מקדש ג'אונדאונסגה הוקם באותה תקופה. אף על פי שבמשך מאות שנים היה הבודהיזם הדת המרכזית במדינה, במאה ה-19 החלה הנצרות להופיע בחצי האי ולמשוך יותר ויותר מאמינים. לקראת סוף המאה ה-20 השתווה אחוז המאמינים בנצרות לאחוז המאמינים בבודהיזם. גם לתורת קונפוציוס השפעה היסטורית רחבה על הלכי הרוח ודרכי החשיבה של הקוריאנים. לפי הנתונים, 56.1% הוגדרו כחסרי דת, 27.6% האמינו בנצרות, 15.5% בבודהיזם קוריאני ו-0.8% אחרים. לאורך ההיסטוריה הקוריאנית הושפעו הקוריאנים הן מהתרבות הסינית והן מהתרבות היפנית, אך יצרו תרבות ייחודית משלהם המתאפיינת במאכלים משלהם, צורת כתב מיוחדת ומאפיינים נוספים. הקוריאנים יצרו דרך ייחודית להיכרות התרבות הקוריאנית במערב, באמצעות דרמות קוריאניות, להקות קיי פופ שמאופיינות בקבוצות של בנים ובנות הרוקדים ושרים גם באנגלית, והפכו פופולריות מאוד במערב, וכן מוצרי קוסמטיקה קוריאנית ועוד. הפופולריות הגואה של התופעה אף הביאה לטביעת המושג ״הגל הקוריאני״. כלכלה כלכלת קוריאה הדרומית נמנית עם הכלכלות המפותחות והמתועשות באסיה, ומדורגת במקום ה-13 בעולם מבחינת התוצר הלאומי הגולמי. קוריאה הדרומית חברה בפורום הG-20, בו חברות 20 הכלכלות הגדולות בעולם, וכן בארגון ה-OECD. חלוקת קוריאה לאחר מלחמת קוריאה, הותירה את רוב האזור המתועש בקוריאה הצפונית ואילו כלכלת קוריאה הדרומית התבססה עד שנות ה-60 של המאה ה-20 בעיקר על חקלאות, תעשייה זעירה, דיג ומעט תעשייה כבדה. אחרי שתקופה ארוכה הייתה קוריאה הדרומית זקוקה לסיוע בינלאומי (ובעיקר אמריקני) על מנת לספק את צרכיה המינימליים, החלה ממשלת פאק צ'ונגהי בתחילת שנות ה-60 ברפורמות כלכליות מרחיקות לכת שהתמקדו בעידוד היצוא ובמפעלי תעשייה קלה הדורשים כוח עבודה רב. הממשלה ערכה רפורמה במטבע של המדינה וחיזקה את המוסדות הפיננסיים. בשנות ה-70 החלה הממשלה להפנות את כספה ואת מדיניותה הכלכלית ליצירת מפעלים של תעשייה "כבדה" ומפעלים כימיים. בנוסף תמכה הממשלה בבניית מפעלי אלקטרוניקה ומכוניות. כך צמחו בקוריאה תאגידי ענק ("צ'בול") בבעלות משפחתית, כגון יונדאי, סמסונג (וסמסונג C&T), LG, דייהו ועוד, שאחראיות עד היום על חלק ניכר מהתוצר הדרום-קוריאני. כאחת מהמדינות המכונות ארבעת "הנמרים של מזרח אסיה" (יחד עם הונג קונג, סינגפור וטאיוואן), הפגינה קוריאה הדרומית רצף מרשים של צמיחה והשתלבות בכלכלה העולמית המודרנית בתחומים כגון תעשייה והיי טק. צמיחה זו הביאה את קוריאה הדרומית לדירוגה ככלכלה ה-12 בגודלה בעולם. זאת על אף המשבר הכלכלי החריף באסיה בשנת 1997 אשר חשף בעיות של תוכנית פיתוח המשק הדרום קוריאני. מראשית שנות ה-60 עד לסוף שנות ה-80 צמחה הכלכלה הדרום קוריאנית בשיעור מרשים של 8.7% בשנה. נכון לאמצע העשור השני של המאה ה-21, התמ"ג לנפש בקוריאה הדרומית שווה ערך לזה שבכלכלות הבינוניות של האיחוד האירופי, ופי 20 מזה שבקוריאה הצפונית. נכון ל-2005, הייתה קוריאה הדרומית בין המדינות המובילות בייצור זיכרונות של מוליכים למחצה, מסכים דקים וטלפונים סלולריים. בנוסף דורגה המדינה ראשונה בעולם בבניית ספינות וחמישית בבניית מכוניות. ההצלחה הכלכלית התבססה בין היתר על יחסים קרובים בין הממשל והמגזר העסקי שכללו: הגבלות על יבוא, מענקים לתעשייה וטיפוח כוח העבודה. הממשלה עודדה יבוא חומרי גלם וטכנולוגיה מתקדמת. בעשור השני של המאה ה-21 מאופיינת קוריאה הדרומית במשק יציב עם אינפלציה בקצב בינוני, אבטלה נמוכה וחלוקה שוויונית יחסית של הכסף בין התושבים. תיירות תיירות פנים היא פופולרית מאוד בקוריאה הדרומית, אך היא לא הפכה עדיין ליעד משמעותי לתיירי חוץ. סיאול היא היעד העיקרי לתיירי חוץ. מונדיאל 2002 שנערך בקוריאה הדרומית וביפן משך תיירים רבים לבקר במדינה באותה התקופה. בשנת 2015 בקרו בקוריאה כ־10 מיליון תיירים. 47% מהם היו סינים (52% אם מחשיבים את הונג קונג). 17% היו יפנים. יחסי ישראל-קוריאה הדרומית בין מדינת ישראל וקוריאה הדרומית קיימים יחסים דיפלומטיים מלאים. הקשרים בין שתי המדינות החלו עוד מראשיתן של שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר החל משנת 1962, שתי המדינות השיקו קשרים דיפלומטיים רשמיים. ישראל וקוריאה הדרומית הביעו ומביעות עניין בחיזוק היחסים ביניהן בכלל התחומים, ובעיקר בתחום ההגנה, וכן בתחומי אנרגיה, מדע וטכנולוגיה, מסחר, והגדלת היקף התיירות בין שתי המדינות. קוריאה הדרומית נחשבת למדינה מפותחת בתחומי הטכנולוגיה. בנובמבר 1994 נחתם בסיאול הסכם לשיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי בין משרד המדע והטכנולוגיה הישראלי למקבילו הדרום קוריאני. במסגרת ההסכם, בוצעו למעלה מ-50 מחקרים משותפים בתחומים של ראייה ממוחשבת, ננו-טכנולוגיה, מוליכים למחצה ומדעי החיים. בשנת 2005 ביקר שר המדע הדרום קוריאני בישראל ובמהלך השנים נערכו כינוסים משותפים בישראל ובקוריאה הדרומית בתחומים מגוונים כדוגמת מידול גאומטרי ממוחשב וגרפיקה ממוחשבת. החל משנת 2010 נערך אחת לשנה "כנס קוריאה לעסקים", שמטרתו הגברת פעילות הסחר, ההשקעות ושיתופי פעולה עסקיים בין המדינות. את הכנס מארגנת קבוצת "Yonaco" בשיתוף עם מכון היצוא. כתוצאה מסדרת הפגישות במהלך הכנס השני, התממשה השקעת הון הסיכון הראשונה של קרן הון סיכון קוריאנית בחברת טכנולוגיה מישראל. בשנת 2012 פורסם קול קורא למחקרים משותפים בתחומים אנרגיה מתחדשת, ננו-מדע וטכנולוגיה בהקשר של מוליכים למחצה. מדי שנתיים מושקעים כ-400 אלף דולר מכל צד במחקרים המשותפים הללו. במאי 2021 פורסם שישראל וקוריאה הדרומית יחתמו על הסכם סחר חופשי. ראו גם יהדות קוריאה הדרומית לקריאה נוספת אלון לבקוביץ, קוריאה: היסטוריה ופוליטיקה ; עריכה: אביעד קליינברג, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, תשס"ג 2003. קישורים חיצוניים ״הקוריאנים״ - המדריך לאנשים ועסקים בקוריאה – מדריך אודות תרבות עסקית ועסקים בקוריאה אילן בכר, קוריאה הדרומית, לגלות עולם חדש, ב-KOISRA - פורטל קוריאה בעברית, 2011 אלי אשד, קוריאה לנצח, באתר אימגו ״סיפור שמתחיל בענק״ - פרק על ההיסטוריה של חצי האי הקוריאני בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי, ״כאן״ לי אברמוביץ' וגדעון אוקו, המשחק האמיתי של דרום קוריאה \| פרק 1 - מדוע הפכה לבירה העולמית לניתוחים פלסטיים? \| פרק 2 - החתירה הקיצונית למצוינות בחינוך \| פרק 3 - התרבות והקולינריה המשובחת של סיאול \| פרק 4 - התחרות הלא נגמרת ומה הם רוצים ללמוד מישראל \| באתר N12, פברואר 2022 הערות שוליים * קוריאה הדרומית קוריאה הדרומית קטגוריה:קוריאה קטגוריה:חברות ה-G20 קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1948	2024-10-18T15:40:33
דרום קוראה	REDIRECT קוריאה הדרומית	2006-08-21T18:33:59
ועידת פוטסדאם	ועידת פוטסדאם היא אחת הוועידות הבינלאומיות שהתכנסו בסוף מלחמת העולם השנייה כדי לכונן הסדרים בינלאומיים חדשים. היא התכנסה ב-17 ביולי 1945 בארמון צציליינהוף בעיר פוטסדאם על אדמת גרמניה הכבושה, לא רחוק מברלין. מועד פתיחת הוועידה היה תשעה שבועות אחרי כניעת גרמניה הנאצית, בשעה שארצות הברית עדיין נלחמה ביפן. הוועידה ננעלה ב-2 באוגוסט. ארבעה ימים לאחר הנעילה הטילה ארצות הברית פצצת אטום על העיר הירושימה, לאחר שבמהלך הוועידה פרסמה ארצות הברית אולטימטום. הוועידה הייתה "סיר לחץ" קשה במיוחד, אף יותר מועידת יאלטה. בוועידת פוטסדאם (לאחר כניעת גרמניה) כבר בא לידי ביטוי המתח הגלוי בין שתי מעצמות העל. לנציגי המעצמות – וינסטון צ'רצ'יל (אשר הוחלף ב-28 ביולי על ידי ממשיכו קלמנט אטלי לאחר שהפסיד בבחירות בבריטניה), מנהיג ברית המועצות סטלין ונשיא ארצות הברית הארי טרומן – היה ברור כי בשאלות העיקריות לא ניתן להגיע להסכם, וכי יש להשאירן פתוחות. סטלין, שכוחותיו שלטו כבר בכל מזרח אירופה, הבין כי שום גורם לא יוכל לדחוק אותו ממעמדו. הוא זעם על הפסקת הסיוע האמריקני, ועל נוכחות הצבא האמריקני במערב ברלין, בתוך שטח הכיבוש של הצבא האדום. סטלין האמין כי רק יד נוקשה תוכל לכופף את עמדת טרומן ואטלי, ואכן ועידת פוטסדאם, כמו ועידת יאלטה, הייתה ניצחון מובהק לסטלין. המערב עדיין לא היה מודע לכוונותיו של סטלין (מלבד וינסטון צ'רצ'יל, שהביע בפומבי את דעותיו על סטלין). למרות זאת, יש היסטוריונים שטוענים כי מטרתה של פצצת האטום השנייה שהוטלה על נגסאקי לאחר סיום הוועידה הייתה איתות לברית המועצות כתוצאה מהדיונים. החלטות שאלת גרמניה – אושרה מחדש חלוקתה לאזורי כיבוש ופעולת ועדת פיקוח משותפת, אך לכל מעצמה סמכות בלעדית על האזור שבפיקוחה. הוחלט על תהליך דה-נאציפיקציה בגרמניה והעמדת פושעי המלחמה למשפט. תשלום פיצויים – הפיצויים לברית המועצות ושאר הארצות שנפגעו מגרמניה יהיה מתוך הרכוש והציוד שבאזורי הכיבוש. גרמניה תחשב "כיחידה כלכלית אחת שלמה" (הדבר לא מומש). עניין פולין – אושרו מחדש הסכמי ועידת יאלטה. פרוסיה תחולק בין ברית המועצות לפולין, גבולה המערבי של פולין הורחק. המערב הכיר במשטר הפרו-קומוניסטי בפולין (בתנאי שיכלול נציגים מן הממשלה הפולנית הגולה). חוזי שלום – שרי החוץ יחלו בדיונים לחתימה על חוזי שלום עם גרורותיה של גרמניה (פינלנד, רומניה ובולגריה) ושילובן במסגרת האומות המאוחדות. יפן – הוחלט להגביר את המלחמה נגדה ולהקים פיקוד ימי משותף כדי לארגן פלישה ליפן, במהירות האפשרית, בשיתוף ברית המועצות. משמעות הוועידה יש הרואים בוועידה ניצחון גדול לסובייטים, כמו ועידת יאלטה, שכן נוכחות ברית המועצות והקומוניזם במזרח אירופה הפכה לעובדה והמערב לא הצליח למנוע זאת. חלוקת גרמניה הפכה גם היא לעובדה כפי שרצה סטלין. גם באשר לפולין יצא סטלין מנצח. המערב יכול היה לזקוף לזכותו את דחיקת הסובייטים מאפריקה (סטלין היה מעוניין במשטר נאמנות סובייטי על לוב) ואת עצירת הסובייטים במרכז אירופה. לקריאה נוספת מייקל דובס, שישה חודשים ב-1945, תרגמה כרמית גיא, ספרית אפקים, עם עובד, 2017. קישורים חיצוניים המנהיגים מתכנסים לוועידת פוטסדאם, ארכיון הסרטונים של AP (התחלה 3:51) ועידת פוטסדאם, אוגוסט 1945, ארכיון הסרטונים של AP Agreements of the Berlin (Potsdam) Conference Truman and the Potsdam Conference Annotated bibliography for the Potsdam Conference from the Alsos Digital Library The Potsdam Conference, July – August 1945 on navy.mil United States Department of State Foreign relations of the United States : diplomatic papers : the Conference of Berlin (the Potsdam Conference) 1945 Volume I Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office, 1945 United States Department of State Foreign relations of the United States : diplomatic papers : the Conference of Berlin (the Potsdam Conference) 1945 Volume II Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office, 1945 European Advisory Commission, Austria, Germany Foreign relations of the United States : diplomatic papers, 1945. Cornerstone of Steel, Time magazine, 21 January 1946 Cost of Defeat, Time magazine, 8 April 1946 Pas de Pagaille! Time magazine, 28 July 1947 Interview with James W. Riddleberger Chief, Division of Central European Affairs, U.S. Dept. of State, 1944–47 "The Myth of Potsdam," in B. Heuser et al., eds., Myths in History (Providence, Rhode Island and Oxford: Berghahn, 1998) "The United States, France, and the Question of German Power, 1945–1960," in Stephen Schuker, ed., Deutschland und Frankreich vom Konflikt zur Aussöhnung: Die Gestaltung der westeuropäischen Sicherheit 1914–1963, Schriften des Historischen Kollegs, Kolloquien 46 (Munich: Oldenbourg, 2000). U.S. Economic Policy Towards defeated countries April 1946. Lebensraum EDSITEment's lesson Sources of Discord, 1945-1945 קטגוריה:ארצות הברית במלחמת העולם השנייה קטגוריה:ארצות הברית: יחסי חוץ קטגוריה:ברית המועצות במלחמת העולם השנייה קטגוריה:ברית המועצות: יחסי חוץ קטגוריה:הממלכה המאוחדת במלחמת העולם השנייה קטגוריה:הממלכה המאוחדת: יחסי חוץ קטגוריה:המלחמה הקרה פוטסדאם קטגוריה:פוטסדאם: היסטוריה קטגוריה:1945 בגרמניה קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1945 קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם השנייה קטגוריה:שלטון הכיבוש של בעלות הברית בגרמניה קטגוריה:יחסי ברית המועצות – הממלכה המאוחדת קטגוריה:יחסי ארצות הברית – ברית המועצות	2024-06-29T16:27:16
שטח	שמאל\|ממוזער\|250px\|שטח של משולש שווה לגובה (מסומן בורוד) כפול הבסיס (אדום) חלקי 2. שטח הוא גודל של תחום דו-ממדי או מישורי. השטח הוא תכונה של יריעה דו־ממדית; בפרט, שטח הפנים של גוף תלת-ממדי הוא שטח השפה, או המעטפת החיצונית, של הגוף. שטח נמדד ביחידות מידה של אורך בריבוע. שטחם של צורות בסיסיות כמו משולש ועיגול ניתן לחישוב באמצעות נוסחאות פשוטות. צורות מורכבות יותר ניתן לפעמים לחלק לצורות בסיסיות בעלות שטח ידוע. שטח כללי ניתן לחשב באמצעות אינטגרל, או באמצעות קירובים (גם בעזרת מחשב) בשיטות שונות. ניתן למדוד שטח באמצעות פלנימטר. מבחינה מתמטית פורמלית, שטח של צורה במישור מוגדר כמידת לבג שלה. שטח של צורות בסיסיות במישור שמאל\|ממוזער\|200px\|שטח של מספר צורות על רשת בגאומטריה ישנן נוסחאות מוכרות לצורך חישובי שטחים: שטח מקבילית שווה למכפלת צלע באנך לה: בפרט: שטח מלבן שווה למכפלת אורכי שתי צלעות סמוכות: בפרט: שטח ריבוע שווה לריבוע צלעו: שטח טרפז שווה למכפלת חצי סכום הבסיסים (שהוא גם אורך קטע האמצעים) בגובה הטרפז: שטח משולש הוא חצי מכפלת בסיס המשולש בגובה: או מחצית המכפלה של שתי צלעות וסינוס הזווית שביניהן: כאשר , הן צלעות במשולש ו- היא הזווית שביניהן. או על פי נוסחת הֵרון: כאשר מייצגות את אורך כל אחת מצלעות המשולש, ו- היא מחצית היקף המשולש: בפרט: שטח משולש ישר-זווית שווה למחצית מכפלת הניצבים: שטח עיגול שרדיוסו הוא . שטח אליפסה שאורכי ציריה הם ו הוא . יחידות מידה לשטח מטר רבוע (מ"ר או מ²) קילומטר רבוע (קמ"ר) = 1,000 מטר כפול 1,000 מטר = 1,000,000 (מיליון) מ"ר סנטימטר רבוע (סמ"ר) = 0.0001 (אחד חלקי עשרת אלפים) מ"ר יחידות מדידה מקובלות לשטחי קרקע מטר רבוע, השטח של ריבוע שאורך צלעו מטר אחד, הוא יחידת מידה בסיסית לשטחי קרקע, השייכת למערכת היחידות הבינלאומית. שטחים קטנים מקובל למדוד ביחידות מידה מתאימות, כמו סנטימטר רבוע (סמ"ר; 10,000 סמ"ר הם מ"ר אחד). בתעשיית המוליכים למחצה נהוג למדוד את שטח השבב במילימטר רבוע. במטר רבוע יש מיליון מילימטר רבועים. שטחי קרקע גדולים מודדים ב"דונם", השווה ל-1,000 מ"ר, או בהקטאר השווה לעשרה דונם. בארצות המערב מקובל למדוד שטחים באקר, השווה לכ-4.047 דונם. שימושים לשטח קרטוגרפיה (מיפוי) היא תחום ידע העוסק במדידת וחישוב שטחים. מהנדסים המודדים שטח בונים רשת טריאנגולציה, שהיא רשת נקודות על פני האדמה שיוצרת משולשים, אשר בעזרתם מחשבים שטחים. המכשיר המשמש במדידות אלו נקרא תיאודוליט. שטח פנים הוא השפה או הקליפה החיצונים של גוף תלת־ממדי. שטח הפנים הוא גודל חשוב למשל בכימיה, שכן הוא שולט על מהירותן של תגובות כימיות. הנאדיות שבריאות בגוף האדם בנויות באופן אשר מגדיל ככל האפשר את שטח הפנים שלהן בנפח הנתון, כדי לזרז את קליטת החמצן בדם. שטח חתך הוא השטח של חתך מישורי בגוף תלת־ממדי. המונח משמש בהנדסה כדי לחשב מאמץ בחומר, למשל כדי שכבל פלדה יעמוד בכפליים משקל, שטח החתך שלו צריך להיות כפול. שיטות לחישוב שטח של צורה כללית במישור בנוסף לנוסחאות שהוצגו עבור צורות פשוטות, ניתן לחשב שטח של צורה כללית באמצעות נוסחאות וכלים, פשוטים לשימוש ידני ומהיר, או מורכבים הדורשים מחשב. חלוקה לרשת קירוב לשטח של צורה כללית ניתן למצוא באופן ידני אם מניחים את הצורה על רשת של קווים במרחק קבוע וידוע זה מזה. סופרים את המשבצות שנמצאות בתוך הצורה, ומחברים את מחצית מספר המשבצות אשר נחתכות בגבול של הצורה. את המספר המתקבל מכפילים בשטח של כל משבצת, כלומר במרחק בין הקווים בריבוע, ומקבלים קירוב לשטח הצורה. הקירוב יהיה טוב יותר ככל שגודל המשבצות קטן יותר. כאשר הצורה היא מצולע שכל קודקודיו נמצאים על הרשת ניתן לחשב את השטח במדויק על פי משפט פיק. ישנה שיטה נוספת שבה סופרים את מספר המשבצות שבתוך הצורה ומכפילים בשטח של משבצת אחת. לאחר מכן מחסרים את מספר המשבצות שמחוץ לצורה ממלבן המכיל את הצורה, ומכפילים את התוצאה בשטח של משבצת אחת. לבסוף משקללים את שני השטחים, והממוצע הוא קירוב של השטח. מהלך אקראי באמצעות מחשב שמאל\|ממוזער\|250px\|חישוב שטח עיגול בשיטת מונטה-קרלו, באמצעות 2000 נקודות המוטלות באקראי. שיטה דומה למשבצות היא תחימת הצורה בתוך ריבוע בגודל ידוע, והצבת נקודות אקראיות בריבוע, הנבחרות באמצעות מחשב (שיטת מונטה-קרלו). שטח הצורה בקירוב הוא מספר הנקודות בתוך הצורה חלקי מספר הנקודות הכולל כפול שטח הריבוע. דיוק השיטה גדל כמו שורש מספר הנקודות. אינטגרל האינטגרל של פונקציה רציפה שווה לשטח בין גרף הפונקציה לציר ה-x. אם ניתן לתאר היקף של צורה סגורה באמצעות שתי פונקציות, אז שטח הצורה הוא הפרש האינטגרלים של הפונקציות. אינטגרל קווי על השפה של צורה סגורה ניתן להפוך באמצעות משפט גרין לאינטגרל כפול של פונקציה קבועה, הנותן את שטח הצורה. אם הצורה הסגורה מלבנית, ניתן לחשב את השטח באמצעות משפט גרין הדיסקרטי. פלנימטר פלנימטר הוא מכשיר מכני המודד שטח של צורה כלשהי, כאשר מעבירים את זרוע המכשיר על פני ההיקף של הצורה. המכשיר פועל בהסתמך על משפט גרין ונוסחת הסקטור של לייבניץ, והומצא בשנת 1814. ראו גם שטח פנים היקף אורך נפח אינטגרל פלנימטר קישורים חיצוניים * קטגוריה:גאומטריה	2024-07-30T06:00:06
דוקטרינת טרומן	שמאל\|ממוזער\|150px\|הארי טרומן דוקטרינת טרומן (באנגלית: Truman Doctrine) היא מדיניות אמריקנית על פיה תתמוך ארצות הברית ב"עמים חופשיים הנאבקים בניסיונות שעבוד על ידי מיעוטים חמושים או כתוצאה מלחץ מגורם חיצוני". במקורה, הייתה הדוקטרינה מדיניות נגד לפעולות ברית המועצות (בעיקר באירופה) ובמיוחד נגד תמיכתה בתנועות הקומוניסטיות באיראן, טורקיה ויוון. ב-12 במרץ 1947 הודיע נשיא ארצות הברית הארי טרומן בנאום בפני הקונגרס האמריקני שיתמוך במדינות שיבקשו סיוע מארצות הברית, כדי לשמור על חירותן (העניק ליוון ולטורקיה סיוע ע"ס 400 מיליון דולר). בזאת תמה סופית תקופת דוקטרינת מונרו והוחלפה בגישה המבוססת על תורת הבלימה של ג'ורג' קנאן. מניעיו של טרומן היו אידאולוגים ופרגמטיים: הצד הפרגמטי היה בלימת התפשטות הקומוניזם בעולם. כוונתו הייתה להציל את יוון וטורקיה מן הקומוניזם הסובייטי, שכן שתי המדינות נחשבו נכס אסטרטגי למערב. טרומן הבין כי בדלנות, הסכמי פירוז גלובליים, הדין הבינלאומי או כל עיקרון אחר המבוסס על "האנושיות המשותפת" לא יוכלו לספק הגנה מתמשכת מפני דיקטטורות שאפתניות ומפני מנהיגים שישתפו איתן פעולה בשתיקה. הצד האידאולוגי היה ביסוס המשטרים החופשיים בעולם כולו, על ידי קיום בחירות חופשיות ודאגה לחופש התקשורת, חופש הדת והגנה על זכויות הפרט. דוקטרינת טרומן היא הכרזה רשמית שבעצם מבטלת את דוקטרינת מונרו הבדלנית מהמאה ה-19 שלפיה פעלה ארצות הברית עד אז - ההתערבות במלחמות העולם נכפתה עליה. כחלק מיישום דוקטרינה זאת, הכיר הארי טרומן בעצמאותה של מדינת ישראל, למרות דעתו של ג'ורג' מרשל, כשנדרש להכריע "בין הנפט הערבי לדם היהודי". בתקופת המלחמה הקרה היעד העיקרי היה בלימת ההתפשטות הסובייטית האנטי-קפיטליסטית. תחילה באמצעות תמיכה כלכלית במדינות אירופה, כמו בתוכנית מרשל. בהמשך ביצירת חזית מדינית-ביטחונית, על ידי רשת בריתות הגנה אזוריות כגון נאט"ו. במהלך שנות החמישים התפתחה תאוריית הדומינו שטענה כי נפילת מדינה אחת לידי הקומוניסטים תביא לנפילת אחרות. בהתאם לתאוריה זו יצאה ארצות הברית למספר מלחמות על מנת למנוע מתנועות קומוניסטיות או הנתמכות על ידי ברית המועצות מלהשתלט על מדינות באסיה: מלחמת קוריאה בתחילת שנות החמישים, ופעילות בדרום-מזרח אסיה שנמשכה עד להתפרצותה של מלחמת וייטנאם בתחילת שנות השישים. ראו גם תוכנית מרשל מברק נוביקוב דוקטרינת אייזנהאואר קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:המאה ה-20 קטגוריה:ארצות הברית: יחסי חוץ קטגוריה:1947 בארצות הברית קטגוריה:נשיאות הארי טרומן קטגוריה:יחסי ארצות הברית – ברית המועצות קטגוריה:המלחמה הקרה: דוקטרינות ואסטרטגיות טרומן	2024-09-23T18:50:10
תוכנית מרשל	מרכז\|40px\| מדינות שהשתתפו בתוכנית מרשל מערב גרמניה בריטניה תוכנית מרשל, או בשמה הרשמי התוכנית להבראת אירופה (באנגלית: European Recovery Program), הייתה התוכנית המרכזית של ארצות הברית לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה והיא באה במקומה של תוכנית מורגנטאו. היוזמה נקראה על שמו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מרשל והייתה בעיקר פרי תכנונם של בכירים במחלקת המדינה של ארצות הברית, כוויליאם קלייטון וג'ורג' קנאן. מימוש התוכנית נמשך כארבע שנים, במהלכן הושקעו כ-13 מיליארד דולר (כ־173 מיליארד דולר ב־2023, במונחים ריאליים) בתמיכה כלכלית ובייעוץ טכני למדינות אירופה שהצטרפו לארגון ה־OEEC (הארגון לשיתוף פעולה כלכלי אירופי, כיום OECD). מדינות הגוש המזרחי לא השתתפו בתוכנית שכן סטלין, מנהיג ברית המועצות, ראה בה איום. מטרות התכנית מבחינת ארצות הברית היו שיקום האזורים שנפגעו במלחמה, הסרת חסמי סחר, מודרניזציה של התעשייה, שיפור הרווחה של תושבי אירופה ובלימת התפשטות הקומוניזם. רקע אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה לאחר שש שנות מלחמת העולם השנייה נותרה אדמת אירופה חרוכה והרוסה. קרבות המלחמה התקיימו לכל אורכה ורוחבה של היבשת וכילו שטח גדול בהרבה מזה שכיסתה מלחמת העולם הראשונה. חלק ניכר מעריה הגדולות של אירופה ניזוק קשות בהפצצות האוויריות, ואזורים תעשייתיים - שהיוו יעד מועדף להפצצות - נהרסו כליל. ערים גדולות ומפותחות ביבשת, כמו ורשה וברלין, היו לעיי חורבות, ואחרות - כלונדון ורוטרדם - נפגעו במידה זו או אחרת של חומרה. כלכלת אירופה הייתה מרוסקת, מיליוני אנשים הפכו לחסרי-בית וההרס הרב באזורים החקלאיים הביא לתנאים שהיו קרובים לרעב בחלק ניכר מן היבשת. התשתית, במיוחד זו של התחבורה, ניזוקה עד מאוד: מסילות רכבת, כבישים וגשרים הופצצו ונהרסו. בעיות אלה לא היו קלות לפתרון, הואיל וקופות המדינות ואוצרותיהן נוצלו עד תום בימי המלחמה הארוכה והקשה. עד 1947 חלה התקדמות קלה בלבד. בצורת באותה שנה ולאחריה חורף קשה רק החמירו את המצב. כלכלת אירופה לא הראתה סימנים של שיקום, כאשר אבטלה גבוהה ומחסור במזון הביאו לשביתות ולאי-שקט במספר מדינות. הכלכלה האירופית הראתה סימנים בודדים של צמיחה ועדיין הייתה במצב גרוע; הייצור החקלאי עמד על 83% מהרמות של 1938, הייצור התעשייתי עמד על 88% והייצוא על 59% בלבד. בעיית המחסור במזון הייתה בעיה חמורה בפני עצמה. לפני המלחמה הסתמכה מערב אירופה על עודפי המזון ממזרח אירופה, אך אלו הפסיקו להגיע עם השתלטותה של ברית המועצות על האזור. המצב היה קשה במיוחד בגרמניה, שם עמדה צריכת הקלוריות הממוצעת ליום על 1,800 קלוריות ליום בלבד, כמות שאינה מספקת בטווח הארוך כדי לשמור על תזונה מספקת. ויליאם קלייטון, היועץ לממשל האמריקאי בעניינים כלכליים, דיווח לממוניו כי "אט-אט גוועים מיליוני אנשים ברעב". בעיה נוספת, חמורה לא פחות, היא המחסור בפחם, שהורגש במיוחד בחורף הקר של 1947–1948; בגרמניה, למשל, לא חוממו הבתים וכתוצאה מכך קפאו מאות אנשים למוות. ארצות הברית סייעה כלכלית לאירופה כדי לתרום לשיקומה גם בשנים אלו, לפני ביצוע תוכנית מרשל, והוציאה כתשעה מיליארד דולר במסגרת זו. חלק גדול מעזרה זו היה עקיף, באמצעות הסכמי השאל-החכר. בנוסף, חיילים אמריקאים סייעו לשיקום התשתית המערב-אירופית ובעזרה לפליטים הרבים. מספר הסכמים לסיוע דו־צדדי נחתמו, ביניהם שליחת סיוע צבאי אמריקאי ליוון ולטורקיה. האו"ם, שהיה בחיתוליו, החל גם הוא בעזרה הומניטרית, שרובה ככולה מומנה בידי ארצות הברית. למאמצים אלה הייתה חשיבות עליונה, אך הם נעדרו כל ארגון או תכנון וכך כשלו במתן מענה לצרכיה הבסיסיים של אירופה באותה התקופה. ארצות הברית שלאחר המלחמה המדינה הגדולה היחידה בה לא נפגעה התשתית הייתה ארצות הברית. שטחה הותקף פעמיים בלבד במהלך כל המלחמה: במתקפת הפתע על פרל הארבור ובהתקפת הטעייה על האיים האלאוטיים שבאלסקה. מאגרי הזהב של ארצות הברית נותרו בלא שינוי והודות לבסיס החקלאי והיצרני העצום שברשותה, היא נהנתה מכלכלה חסונה ובריאה. למרות זאת, כלכלת ארצות הברית נשענה בעיקר על מסחר ושגשוגה הכלכלי היה תלוי בקיומו של שוק אירופאי משוקם. בפני ארצות הברית עמד הלקח שנלמד מהתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. באותה מלחמה ניזוקה כלכלת אירופה קשות, דבר שהביא לחוסר יציבות כלכלית ושפל עולמי עמוק אשר הגיע לבסוף גם לארצות הברית. ארצות הברית נקטה באותן שנים בעיקר במדיניות בדלנית והיה חשש שחזרה על מדיניות זו תביא ל"שפל גדול" חדש. לפיכך, מחלקת המדינה של ארצות הברית, תחת הנהגתו של הנשיא הארי טרומן, פעלה להמשך מדיניות חוץ פעילה מצידה של ארצות הברית, אך הקונגרס היה פחות מעוניין בכך. מלכתחילה, קיוו במדינה כי לא יהיה צורך בעשייה רבה כדי לשקם את אירופה; הצפי היה כי בריטניה וצרפת, בעזרת מושבותיהן, ישקמו במהירות את כלכלותיהן. הפילוג באירופה מניע נוסף לביצוע התוכנית, והבדל משמעותי מהתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, היה תחילתה של המלחמה הקרה. גורמים בממשל האמריקאי הביעו חשדות עמוקים לגבי פעולות ברית המועצות. בזמן שתוכנית מרשל החלה לקרום עור וגידים בריתות המלחמה נותרו שלמות והמלחמה הקרה עדיין לא החלה ממש; החשש מפני האיחוד הסובייטי לא היה בר קיימא בקרב רבים מבין התורמים לקידומה של התוכנית. עם זאת, הכוח והפופולריות של מפלגות קומוניסטיות מקומיות במערב אירופה עוררו דאגה מסוימת. בצרפת ובאיטליה העניק העוני שבא אחרי המלחמה תמריצים למפלגות הקומוניסטיות באזור, ששיחקו תפקיד חשוב בתנועת ההתנגדות למלחמה. מפלגות אלה זכו להצלחה רבה בבחירות שלאחר המלחמה. אף על פי שכיום גורסים מרבית ההיסטוריונים שהצלחת הקומוניסטים בצרפת ובאיטליה הייתה מוגבלת, בכירים בממשל האמריקאי ראו אז את ההתרחשויות בחומרה וייחסו להן חשיבות רבה. ממשלתו של הארי טרומן החלה להיות מודעת לבעיות אלו ב־1946. דוקטרינת הבלימה החלה להופיע, וזו טענה כי יש לסייע למדינות אירופאיות לא-קומוניסטיות כדי לעצור את ההתפשטות הסובייטית מערבה. בנוסף, הייתה גם תקווה כי מדינות מזרח אירופה יצטרפו לתוכנית ובכך יצאו מהגוש הסובייטי. רעיונות ראשוניים עוד בשנים הראשונות לאחר המלחמה העלו מספר דמויות חשובות בממשל האמריקאי את הצורך בשיקום אירופה. מזכיר המדינה, ג'יימס בירנס, הציג גרסה ראשונית של התוכנית במהלך נאום שנשא בגרמניה ב־6 בספטמבר 1946. גם סגנו, דין אקסון, נשא נאום חשוב בנושא, שמרובו התעלמו. בנוסף, הגנרל לושיוס קליי ביקש מהתעשיין לואיס בראון לעקוב אחרי ההתרחשויות בגרמניה ולערוך דו"ח על מצב המדינה ב־1947. הדו"ח כלל עובדות בסיסיות בנוגע לבעיותיה של גרמניה והמלצות לשיקומה. סגן הנשיא אלבן בארקלי גם כן העלה את הרעיון. האלטרנטיבה למימון אמריקאי לשיקום אירופה הייתה לדרוש מגרמניה פיצויים. תוכנית זו נודעה בשם תוכנית מורגנטאו ונקראה על שמו של שר האוצר האמריקאי שהגה אותה, הנרי מורגנטאו. התוכנית הציעה שגרמניה תשלם פיצויי מלחמה כבדים, בהם ישתמשו לשיקום המדינות האירופיות אשר נפגעו על ידה במהלך המלחמה. מטרה נוספת של התוכנית הייתה למנוע מגרמניה להשתקם ולחזור לכוחה. תוכנית ברוח דומה הייתה תוכנית מונה (על שם המדינאי ז'אן מונה), שהציעה להעניק לצרפת את השליטה באזורי הפחם של גרמניה, בחבל הרוהר ובחבל הסאר. ב־1946 הסכימו בעלות הברית להטיל מגבלות חמורות וברורות על התפתחותה של גרמניה ושיקומה, אך הבעיה שהייתה נעוצה בתוכנית לעיכוב התפתחותה של גרמניה הייתה היותה של גרמניה מעצמה תעשייתית באירופה. על כן, ב־1947 הוחלפו ההוראות תחת ההנחה כי "אירופה המסודרת והמשגשגת דורשת תרומתה הכלכלית של גרמניה יציבה ופורה", ולאחר כמה חודשים נכנסה לתוקפה תוכנית מרשל. הצגת התוכנית - נאומו של מרשל שמאל\|ממוזער\|300px\|ג'ורג' מרשל, נושא הנאום מרבית הדיונים על הצורך בשיקום אירופה זכו להתעלמות מכיוון שלא נתפשו כמביעים מדיניות רשמית של הממשל. על מנת להסיר ספק בקשר למדיניות הוחלט כי את הנאום על התוכנית ישא ג'ורג' מרשל, מזכיר המדינה. מרשל נשא את הנאום בפני המחזור המסיים של אוניברסיטת הרווארד ב־5 ביוני 1947. בעודו עומד במדרגות הכנסייה שבחצר הרווארד, תיאר מרשל בקווים כלליים את היערכותה של ארצות הברית למתן עזרה בשיקום האירופי. הנאום, שנכתב בידי צ'ארלס בוהלר, לא כלל פרטים ספציפיים ומספרים. המרכיב החשוב ביותר בנאום היה הקריאה למנהיגי מדינות אירופה להיפגש ולתכנן בעצמם את בנייתה מחדש של אירופה, כאשר ארצות הברית מבטיחה לסייע במימון תוכניתם. הממשל הניח כי התוכנית לא תהיה אהודה במיוחד בקרב הציבור האמריקאי ולכן הוא כוון לציבור האירופי. בניסיון להשאיר את הנאום מחוץ לכותרות העיתונים האמריקאים לא עודכנו העיתונאים האמריקאים מבעוד מועד בכוונה לשאתו. הנשיא הארי טרומן אף קיים באותו יום מסיבת עיתונאים כדי להסב את תשומת הלב מהנאום. לעומת זאת, הוסבה תשומת לבם של עיתונאים אירופאים לאירוע והנאום שודר במלואו ברשת ה־BBC. דחייה סובייטית נאומו של מרשל כלל הזמנה מפורשת לסובייטים, מתוך ההנחה שהתעלמות מברית המועצות תהא סימן ברור מדי של חוסר האמון ששרר בין שתי המעצמות. עם זאת, בכירי מחלקת המדינה האמריקנית ידעו כמעט בבירור כי סטלין לא ירצה להשתתף, וכן כי אין זה סביר שתוכנית שתציע לשלוח לסובייטים סיוע אמריקאי תעבור את אישור הקונגרס. כאשר שמע שר החוץ הבריטי ארנסט בווין את נאומו של ג'ורג' מרשל ברדיו, מיד יצר קשר עם עמיתו הצרפתי, ז'ורז' בידו , כדי לתאם עמדות בהכנת תגובה אירופאית להצעה. השניים הסכימו כי יש להזמין את הסובייטים כבעלי ברית חשובים, אך הבינו מה עמד באמת מאחורי הנאום. על כן, כאשר הוזמן ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, לפריז כדי לעיין בתוכנית, הציבו בפניו תנאים להם לא היה מעז להסכים לעולם. הם העמידו את התנאי כי על כל מדינה שמצטרפת לתוכנית, מוטלת החובה להסכים לביקורת בלתי-תלויה בכלכלתה ולתמוך ברעיון של איחוד כלכלי אירופי. מולוטוב, כצפוי, דחה את התוכנית ועזב את פריז. סטלין חש כי התוכנית עלולה להוות סכנה גדולה לשליטה הסובייטית במזרח אירופה וכי שיתוף פעולה כלכלי עם המערב יעזור לגרורותיו לחמוק משליטה סובייטית. גם האמריקאים ידעו זאת והאמינו כי עזרה כלכלית לאזור תוכל לבלום את ההשפעה הסובייטית הגדלה. על כן ב-12 ביולי, כאשר נערכה פגישה רחבה יותר בפריז, לא הופתעו מכך שמשלחות פולין וצ'כוסלובקיה נמנעו מלהגיע. בתחילה ראשי מדינות אלו דווקא אישרו את הגעתם, אך באחד המפגנים הבולטים ביותר של השליטה הסובייטית באזור, הוזמן שר החוץ הצ'כוסלובקי למוסקבה וננזף על ידי סטלין על עצם המחשבה להצטרף לתוכנית. יתר מדינות מזרח אירופה סירבו מיידית לבקשה. גם פינלנד דחתה את ההזמנה, מחשש להתעוררותו מחדש של המתח בינם לבין הסובייטים. ברית המועצות הציגה כאלטרנטיבה לתוכנית מרשל את מה שנודע כ"תוכנית מולוטוב" ומאוחר יותר כקומקון. משא ומתן לאחר הגישושים הראשונים נפגשו בפריז נציגי 16 מדינות כדי להחליט איזו צורה ילבש הסיוע האמריקאי וכיצד יחולק ביניהן. המשא ומתן התארך והיה מורכב למדי, כאשר לכל מדינה היו האינטרסים שלה. דאגתה העיקרית של צרפת הייתה שגרמניה לא תשוקם חזרה לדרגת כוחה הרב שהיה קודם למלחמה. ארצות השפלה (הולנד, בלגיה ולוקסמבורג), למרות הסבל שעברו תחת הכיבוש הנאצי, היו קרובות מאוד לכלכלה הגרמנית וחשו כי השפע והצמיחה בהן תלויים בשיקומה של גרמניה. מדינות סקנדינביה, במיוחד שוודיה, דרשו כי יחסי המסחר שלהן עם מזרח אירופה לא ייפגעו וכי הנייטרליות שלהן לא תופר. בריטניה ביקשה מעמד מיוחד, מכיוון שעל-פי הקריטריונים שהתייחסו בהם אל יתר המדינות ההרוסות היא לא הייתה מקבלת סיוע משום שלא הייתה תחת כיבוש נאצי. האמריקאים מצידם הדגישו את חשיבותו של הסחר החופשי וכן את החשיבות של יצירת חומה כנגד התפשטות הקומוניזם, בהתאם לדוקטרינת טרומן. ממשל טרומן, שיוצג על ידי ויליאם קלייטון , הבטיח לאירופאים כי הם יכולים לתכנן את התוכנית בעצמם, אך הזכיר להם כי לפני ביצועה של התוכנית עליה לעבור את אישור הקונגרס. רוב חברי הקונגרס תמכו בשיטת המסחר החופשי והשילוב האירופי, אך היססו לגבי השקעה גדולה מדי בגרמניה. לבסוף הגיעו המדינות להסכם ושלחו את תוכניתן להחלטת הקונגרס האמריקאי. האירופים ביקשו סיוע בסך 22 מיליארד דולר; הנשיא טרומן קיצץ סכום זה ל-17 מיליארד דולר לפני הגשת התוכנית לקונגרס. התוכנית זכתה להתנגדות עזה, בעיקר מכיוון המפלגה הרפובליקנית, שהיוותה רוב בקונגרס ודרשה מדיניות יותר בדלנית. ההחלטה עברה בסופו של דבר בקונגרס עקב ההלם מנפילת הממשלה הדמוקרטית בצ'כוסלובקיה בפברואר 1948, וזה אישר סכום של כ־12.4 מיליארד דולר. הנשיא הארי טרומן אישר סופית את התוכנית ב־3 באפריל 1948, ולשם ביצועה הקים סוכנות נפרדת בממשל האמריקאי - המִנהל לשיתוף פעולה כלכלי (ECA - Economic Cooperation Agency). באותה שנה חתמו המדינות המשתתפות על הסכם המקים את "הארגון לשיתוף פעולה כלכלי אירופי" (OEEC), שלימים הפך ל־OECD. מטרת הארגון הייתה להוציא את תוכנית מרשל לפועל תוך תיאום וניהול משותף. יישום שמאל\|ממוזער\|260px\|הדף הראשון של התוכנית המטרה הרשמית של התוכנית הייתה לתת דחיפה לכלכלה האירופית: לעודד את הייצור, לחזק את המטבע, ולקדם את המסחר הבינלאומי (בעיקר עם ארצות הברית אשר לכלכלתה היה צורך במשק אירופאי חזק מספיק שייבא מוצרים אמריקאים). כספי התוכנית הועברו לממשלות המדינות שהשתתפו בתוכנית ונוהלו ופוקחו על ידי השלטונות האזוריים וה־ECA. בכל בירה אירופאית שהה שליח מטעם ה־ECA, בדרך כלל איש עסקים אמריקאי מצליח שיכול היה לסייע ולייעץ בתהליך. חלוקתם של הכספים נעשתה על ידי ועדות שבהן פקידי ממשל, אנשי עסקים ומנהיגי עובדים התכנסו כדי לבחון את כלכלת האזור ולהחליט כיצד לחלק את הסיוע. במקביל לתוכנית הוקמו קרנות בהן הופקדו כספי התוכנית במטבע המקומי. חוקי ה־ECA דרשו ש-60% מכספי הקרנות הללו יושקעו בתעשייה. ב־40% הנותרים של הקרנות הללו השתמשו כדי לכסות חובות, לייצב את המטבע ולהשקיע בפרויקטים לא מתועשים. השקעת כספי הקרנות בתעשייה הייתה משמעותית בגרמניה, בה הקרנות בניהול הממשלה שימשו בעיקרן להלוואות למפעלים פרטיים לצורך בנייה מחדש. כספים אלו מילאו תפקיד מרכזי בתהליך התיעוש מחדש של גרמניה. בשנים 1949–1950, לדוגמה, 40% מההשקעות בתעשיית הפחם הגרמנית נעשו מקרנות אלו. החברות הגרמניות חויבו להחזיר את ההלוואות לממשלה, אשר השתמשה בכספים כדי לתת הלוואות לחברות אחרות. בכספי התוכנית עצמה השתמשו בעיקר כדי לקנות סחורות מארצות הברית. מדינות אירופה מיצו לחלוטין את יתרות מטבע החוץ שלהן בזמן המלחמה, לכן האמצעי היחיד בו יכלו לייבא היה כספי תוכנית מרשל. בתחילת הדרך הופנו המשאבים בעיקר לרכישת מצרכים בסיסיים, כמו מזון ודלק, אולם מאוחר יותר הופנו כספי התוכנית לעבר צורכי השיקום שעבורם יועדו מלכתחילה. בשנים הבאות, תחת לחץ הקונגרס האמריקאי ועל רקע פרוץ מלחמת קוריאה, הופנו סכומים גדולים למטרות שיקום צבאותיהן של מדינות מערב אירופה. יוזמה משמעותית נוספת של ה־ECA, אך יקרה הרבה פחות, הייתה בהפעלתה של תוכנית לעזרה טכנית. תוכנית זו מימנה קבוצות של תעשיינים וטכנאים אירופאים לבוא לארצות הברית ולסייר במכרות, במפעלים ובכורי היתוך לצורכי לימוד והעתקת השיטה האמריקאית לאירופה. במקביל נשלחו מאות יועצים טכניים אמריקאים לאירופה. חלוקת הכספים העזרה שניתנה במסגרת תוכנית מרשל חולקה בין המדינות המשתתפות בהתבסס על מספר תושביהן. סכומים גדולים יותר ניתנו למעצמות התעשייתיות הגדולות, על בסיס הדעה הרווחת שהתחדשותן חיונית לתחיית כלכלת היבשת. עזרה בהיקף גדול יותר יחסית הועברה לאומות שנמנו עם בנות-הברית, ובהיקף קטן יותר למדינות שהיו חברות בציר או שנותרו נייטרליות. הטבלה שלהלן מציגה את העזרה שניתנה במסגרת התוכנית לפי מדינה ושנה (במיליוני דולרים). הטבלה מבוססת על ספרו של מרטין שאיין (The Marshall plan: Fifty Years After), אך אין הסכמה מוחלטת על הסכומים המדויקים, בשל מחלוקת בין החוקרים ביחס לשאלה אילו אמצעי סיוע אמריקאי צריכים להיחשב כחלק מהתוכנית. שמאל\|ממוזער\|300px\|מפת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה; המדינות בירוק קיבלו את הסיוע מתוכנית מרשל והעמודות הכחולות מייצגות את כמות הכסף שהושקעה בהן המדינה 1948/49 1949/50 1950/51 סך הכולימין\|25px אוסטריה23216670488ימין\|25px בלגיה ו־25px לוקסמבורג195222360777ימין\|25px דנמרק10387195385ימין\|25px צרפת1,0856915202,296ימין\|25px גרמניה5104385001,448ימין\|25px יוון17515645366ימין\|25px איסלנד6221543ימין\|25px אירלנד8845–133ימין\|25px איטליה וטריאסטה5944052051,204ימין\|25px הולנד4713023551,128ימין\|25px נורווגיה8290200372ימין\|25px פורטוגל––7070ימין\|25px שוודיה3948260347ימין\|25px שווייץ––250250ימין\|25px טורקיה285950137ימין\|25px הממלכה המאוחדת1,3169211,0603,297 ארגון ה-OEEC היה אחראי על הקצאת הכספים וה-ECA ארגן את העברת הסחורות. הספקים האמריקאים קיבלו תשלום בדולרים, אשר באו מאותו סכום אשר הוקצב למדינה לה סופקו הסחורות. למעשה, ממשלת ארצות הברית היא זו ששילמה על הסחורות לספקים בעוד שהאירופאים אשר קיבלו אותן העבירו תשלום במטבע המקומי שלהם לקרן ממשלתית. התשלום עצמו לא נעשה בבת אחת אלא במספר תשלומים, זאת בהתחשבות במשאבים הכספיים של הקונים האירופאים. הכסף בקרנות אלו שימש את המדינות להשקעות במיזמים נוספים, במטרה לקדם את התאוששות. רוב הממשלות שהשתתפו בתוכנית ידעו מראש כי לא תצטרכנה להחזיר את הכסף אשר צברו בקרנות. בסופו של דבר, הממון השתלב במסגרת התקציב השוטף של הממשלות והסכום פשוט "נעלם". גרמניה הייתה מקרה מיוחד, שכן בתחילה דרשו ממנה לשלם בחזרה את כל הכספים שהושקעו, אך לאחר הסכמים שונים בנוגע לתשלום החובות גרמניה שילמה רק חלק קטן מסכום ההשקעה האמריקאית בה. עד 1953 גרמניה לא ידעה למעשה מה יהיה גודל ההחזר שיהיה עליה לשאת. השלכות שמאל\|ממוזער\|260px\|"בכל מזג-אוויר, עלינו לנוע ביחד". אחד הכרוזים שהופצו באירופה כדי לקדם את תוכנית מרשל תוכנית מרשל הסתיימה, כמתוכנן, ב־1951. ניסיונות אחדים להמשיכה כשלו על רקע העלות ההולכת וגדלה של מלחמת קוריאה, ההוצאה שנדרשה על חימושה מחדש של ארצות הברית והתחזקותה של המפלגה הרפובליקנית, שהתנגדה לתוכנית. עם זאת, סיוע אמריקאי לאירופה המשיך להגיע בצורות רבות ומגוונות. בשנים 1948–1952 עברה אירופה את ההתפתחות והצמיחה המהירות ביותר אי פעם. התוצרת התעשייתית גדלה ב־35% והייצור החקלאי עלה על זה שלפני המלחמה. העוני והרעב שרווחו על פני היבשת מיד לאחר המלחמה, שככו. מערב אירופה נכנסה לתקופה בת שני עשורים של צמיחה כלכלית ועלייה משמעותית ברמת החיים. ההיסטוריונים חלוקים בדעתם באשר לחלקה של תוכנית מרשל בצמיחה מרשימה זו. רובם מתנגדים להשקפה כי תוכנית מרשל לבדה הביאה להתפתחות הזו ולראייה מציגים את התחלתה של הצמיחה באירופה עוד לפני תחילת יישומה של התוכנית. מרביתם מאמינים כי התוכנית האיצה את השיקום, אך לא גרמה בלעדית את התרחשותו. השלכות פוליטיות בזכות ההתאוששות ביבשת הופסקו הצנע והקיצוב במערב אירופה ומורת הרוח מתפקוד הממשלות ירדה באופן דרמטי, עובדה שסייעה ליציבות פוליטית. יחסי המסחר, שקיבלו תמיכה משמעותית בתוכנית מרשל, חיזקו ועיצבו את הברית הצפון אטלנטית, שתעמוד איתנה במהלך המלחמה הקרה. אי השתתפותן של מדינות מזרח אירופה בתוכנית הייתה סימן ברור לכך שהיבשת מחולקת לשני מחנות. בהיבט של יחסי ארצות הברית-ברית המועצות, משמעות התוכנית הייתה החרפה ביחסים. בשנת הקמת התוכנית הוקם ארגון פוליטי קומוניסטי במזרח אירופה בשם הקומינפורם ושנה לאחר מכן הוקם גם ארגון כלכלי בשם הקומקון. תוכנית מרשל נתנה דחיפה לאיחוד המדינות באירופה. הן האמריקאים והן האירופאים חשו כי האיחוד חשוב למען השמירה על השלום והשגשוג האירופי וראו בתוכנית מרשל קו מנחה לעידודו. במובנים מסוימים כשלו מאמצים אלו, שכן ה־OEEC לא הפך מעולם להיות יותר מארגון של שיתוף פעולה כלכלי, על אף שיחד עם הסכם ברטון וודס היא העניקה מנדט לסחר חופשי באזור. תרומתו של ארגון ה־OEEC לאיחוד הסתכמה בהיותו ניסוי ראשוני בשיתוף פעולה. מדינות ללא תוכנית מרשל אזורים נרחבים בעולם שנהרסו במהלך מלחמת העולם השנייה לא נהנו מתוכנית מרשל. המדינה היחידה במערב אירופה שלא השתתפה בתוכנית הייתה ספרד, שלא השתתפה במלחמה אך סייעה במהלכה לגרמניה הנאצית. תחת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו הונהגה מדיניות כלכלית של סיפוק עצמי של הצרכים הכלכליים, הגנה על המטבע ומכסי מגן, אך זו נשאה הצלחה מוגבלת בלבד. עם הסלמתה של המלחמה הקרה שקלה ארצות הברית מחדש את יחסיה עם ספרד וב־1951 הפכה להיות בעלת בריתה. במשך העשור הבא הגיעה עזרה כלכלית ניכרת מארצות הברית לספרד, אך לא כמו שכנותיה תחת תוכנית מרשל. ברית המועצות ומדינות חסותה בעוד החלק המערבי של הגוש הסובייטי נפגע קשות במהלך המלחמה, נשאר החלק המזרחי של האימפריה ללא פגע ברובו ואף עבר תהליך תיעוש מהיר בזמן המלחמה. הסובייטים הטילו תשלומי פיצויים גדולים על מדינות הציר שהיו תחת השפעתם; פינלנד, הונגריה, רומניה ובעיקר מזרח גרמניה אולצו לשלם סכומי עתק ולשלוח כמויות ענק של אספקה לברית המועצות. משמעותם של תשלומי פיצויים אלו הייתה שברית המועצות קיבלה "תמיכה" כלכלית כמעט כמו מדינות מערב אירופה (ולעיתים אף יותר). מזרח אירופה לא קיבלה כספים במסגרת תוכנית מרשל ורק סיוע קטן מברית המועצות. הסובייטים הקימו ארגון כלכלי בשם "קומקון" בתגובה לתוכנית מרשל, אך זה היה הרבה פחות נדיב. השיקום הכלכלי במזרח היה איטי מזה שבמערב ויש האומרים כי מדינות מזרח אירופה לא השתקמו לחלוטין בתקופה הסובייטית. ממשלות שונות במדינות אלה חיזקו את מדיניות הצנע וקיצוב המזון תוך הקצאת המשאבים שנחסכו לעבר השיקום הכלכלי. רק מדינה אחת ממזרח אירופה, יוגוסלביה, זכתה לסיוע כלכלי מארצות הברית בתקופה זו, אך סיוע זה לא נחשב חלק מתוכנית מרשל. קנדה קנדה, כמו ארצות הברית, נפגעה רק במידה מועטה בזמן מלחמת העולם ה־2 ובסיומה הייתה אחת מן הכלכלות החזקות בעולם. עם זאת, הכלכלה הקנדית הייתה תלויה במיוחד בסחר עם מדינות אירופה ולאחר המלחמה נראו בקנדה סימנים של האטה כלכלית. לכן, על אף ההגבלה על סחר עם מדינות אחרות, הוסכם כי מדינות אירופה תוכלנה להשתמש בכספי תוכנית מרשל כדי לסחור עם קנדה. להחלטה זו הייתה השפעה מרחיקת לכת על כלכלת קנדה. ביקורת על התוכנית החוקרים הראשונים של תוכנית מרשל ראו בה הצלחה חסרת תקדים של הנדיבות האמריקאית. ביקורת בולטת על התוכנית החלה להישמע בקרב היסטוריונים רוויזיוניסטים בשנות ה-60 וה-70. לטענתם, תוכנית מרשל היא ביטוי לאימפריאליזם הכלכלי של ארצות הברית ומשקפת ניסיון להשיג שליטה במערב אירופה באופן דומה לשליטת הסובייטים במזרח היבשת. התוכנית, לשיטתם, היא אמצעי להשגת יעדים פוליטיים ולא ביטוי של נדיבות לב. היסטוריונים אחרים מדגישים את התועלת שבתוכנית לתעשיית ארצות הברית. אחת התוצאות של ההרס באירופה בעקבות שתי מלחמות העולם הייתה שלחקלאות ולתעשייה האמריקאים הייתה עליונות עולמית. אך עקב הרס הכלכלה האירופאית המגזר היצרני האמריקאי לא יכול היה למכור את מוצריו. על כן הוא נזקק לפתיחת שווקים חדשים ולהנהגת מדיניות סחר חופשי - דברים אותם סיפקה התוכנית. גורמים אחרים, כמו קרן המטבע הבינלאומית, לא יכלו להתמודד עם הגירעונות בכלכלה האירופאית, על כן התוכנית הייתה נחוצה ביותר. בשנות ה-80 התפתחה אסכולה חדשה של היסטוריונים הטוענים כי לתוכנית מרשל לא היה תפקיד כה מרכזי בשיקום האירופי כפי שהוצג עד אז. המבקרים מאסכולה זו הצביעו על העובדה שצמיחה כלכלית הופיעה באחדות ממדינות מערב אירופה עוד לפני הסיוע הגדול מארצות הברית, ושהצמיחה הייתה מהירה יותר במדינות שקיבלו פחות סיוע כלכלי. אף שאין להתכחש להקלה המיידית שהביאה התוכנית להחלמתם של מגזרי מפתח, הצמיחה שבאה אחרי נקודת השפל הייתה בעיקרה תהליך עצמאי. סוציאליסטים אירופאים טוענים כי משאבי סיוע בהיקף דומה יכלו להגיע מהלאמת רכוש של מספר אירופאים עשירים במיוחד, אשר רובם הפקידו את כספם בבנקים בארצות הברית במהלך המלחמה. גישת אמצע רווחת גורסת כי ארצות הברית פעלה, אכן, מתוך האינטרסים הפוליטיים, הכלכליים והאסטרטגיים שלה עצמה בהפעלת תוכנית מרשל, ובכל זאת הביאה התוכנית לתועלת ולתוצאות חיוביות גם על כלכלת מערב אירופה. ראו גם הנס הכלכלי קישורים חיצוניים הנשיא טרומן קורא לקונגרס להעניק סיוע לאוסטריה, איטליה וצרפת, ארכיון הסרטונים של AP, 17 בנובמבר 1947 קטגוריה:ארצות הברית במלחמת העולם השנייה קטגוריה:ארצות הברית: יחסי חוץ קטגוריה:אירופה: כלכלה קטגוריה:ארצות הברית: כלכלה קטגוריה:המלחמה הקרה קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם השנייה קטגוריה:סיוע בין-לאומי	2024-05-09T06:28:58
קומינפורם	קומינפורם או קומיפורמביורו (ברוסית: Коминформ או Коминформбюро), קיצור של לשכת המידע של המפלגות הפועלים והקומוניסטיות (ברוסית: Информационное бюро коммунистических и рабочих партий) היה ארגון קומוניסטי בינלאומי שהוקם ב-5 באוקטובר 1947 על ידי יוסיף סטלין. כתגובה לתוכנית מרשל הקים סטלין את ה"קומינפורם" במטרה ליצור שיתוף פעולה בין המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, המפלגות הקומוניסטיות שתפסו את השלטון או עמדו להשלים את ההשתלטות על השלטון במדינות מזרח אירופה ובין שתי מפלגות קומוניסטיות חשובות במערב - המפלגה הקומוניסטית הצרפתית והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית שהשתתפו זמנית בממשלות בארצותיהן. להבדיל מה"קומינטרן", לא היה ה"קומינפורם" ארגון עולמי של כל המפלגות הקומוניסטיות. הוא נועד לעזור להנהגת ברית המועצות לעצור את השפעת המעצמות המערביות ה"בורגניות" - בעיקר ארצות הברית ובריטניה - במזרח אירופה ולחזק את השליטה של ברית המועצות באזור. בלגרד שביוגוסלביה נקבעה כמרכז הארגון. הביטאון הרשמי של הקומינפורם היה העיתון "למען שלום מתמשך, למען דמוקרטיה עממית!". בוועידת היסוד של הקומינפורם, ועידת המפלגות הקומוניסטיות האירופיות שנערכה בשקלארשה פורבה, בשלזיה התחתית שבפולין, בין התאריכים 22 ל 27 בספטמבר 1947, השתתפו המפלגות הקומוניסטיות של צ'כוסלובקיה, איטליה (כולל מפלגה קומוניסטית קטנה של אזור טריאסט), צרפת, הונגריה, בולגריה, פולין, רומניה, יוגוסלביה וברית המועצות. המגמה האירופאית של הארגון הוכחה על ידי העובדה שהמפלגות הקומוניסטיות של וייטנאם וסין לא הוזמנו לכנס הייסוד. בשנת 1948, בעקבות קרע בין סטלין לבין טיטו, המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית סולקה משורות הארגון, הוקעה כ"בוגדת" וכ"פשיסטית", ומטה הארגון עבר מבלגרד לבוקרשט. מפלגת העמל האלבנית תמכה בהחלטה זו אבל לא הייתה לחברה ממש בקומינפורם. הארגון פורק באפריל 1956 בעקבות החלטה שהתקבלה בוועידה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות במסגרת מדיניות של "דה-סטליניזציה" ופיוס עם טיטו. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ארגונים בין-לאומיים אזוריים קטגוריה:מפלגות קומוניסטיות קטגוריה:הגוש המזרחי	2023-11-04T11:18:54
מלחמת קוריאה	מלחמת קוריאה התרחשה בשנים 1950–1953 בין שני חלקיה של קוריאה: קוריאה הצפונית, בסיוע צבא סין ובמידה פחותה גם ברית המועצות, וקוריאה הדרומית, שנתמכה בידי האומות המאוחדות בהובלת ארצות הברית. היה זה העימות הראשון בין המעצמות במסגרת המלחמה הקרה. המלחמה גבתה את חייהם של כ-2,500,000 בני אדם, מרביתם אזרחים. הפסקת האש בתום המלחמה הותירה את החלוקה בין הצפון הקומוניסטי לבין הדרום הדמוקרטי, והגבול ביניהן נקבע לאורך קו הרוחב 38. הרקע למלחמה קוריאה היא חצי אי הגובל בסין ומספר קילומטרים בודדים ברוסיה. לאחר מלחמת רוסיה–יפן ב-1905, הפכה קוריאה לאזור השפעה של יפן, וב-22 באוגוסט 1910 המדינה סופחה בידי יפן ונשלטה בידי מושל. השלטון היפני נמשך עד 1945, כשהאימפריה היפנית נכנעה בסוף מלחמת העולם השנייה. כחלק מההסכמים שליוו את לחימת בעלות הברית נגד יפן במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, שוחרר חצי האי הקוריאני וחולק מנדט האומות המאוחדות בקוריאה בין ארצות הברית באזור שמדרום לקו הרוחב 38 וברית המועצות, באזור מצפון לקו הרוחב 38, במבצע סערת אוגוסט, באוגוסט 1945. החלוקה נועדה להיות זמנית מתוך מטרה לאחד את חצי האי למדינה עצמאית מאוחדת במועד מאוחר יותר שלא נקבע מראש. בשתי המדינות נערכו בחירות, כשבקוריאה הצפונית התקיימו בחירות למועצות העם לאחר דיכוי פוליטי אלים של כל התנגדות לשלטונו של קים איל-סונג. בקוריאה הדרומית, המשטרה שהייתה נאמנה לשמרן סינגמן רי וכוחות אחרים התערבו במהלך הבחירות. קיום הבחירות בדרום ובצפון, הביא באופן רשמי לכך שהגבול הזמני הפך לגבול של קבע. בעקבות רצון ממשל טרומן לצמצם את מחויבותו באזורים אותם לא הגדיר בראש סדר עדיפויותיו (מחוץ למערב אירופה), והקטנה בתקציבי צבא ארצות הברית על ידי הקונגרס האמריקאי, הוסגו הכוחות האמריקנים ביוני 1949 מקוריאה הדרומית. בעוד שסין, שהייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים, וברית המועצות, חיזקו את קוריאה הצפונית בנשק וכסף, הותירה ארצות הברית את קוריאה הדרומית, והנהגתה הפוליטית המפולגת, להתמודד עם קשייה הכלכליים לבדה. הממשל האמריקני הגדיר כי קו ההגנה שלו נגד הקומוניזם יימשך מהפיליפינים בדרום, לעבר איי ריוקיו ובמרכזם אוקינווה, משם ליפן, והלאה לעבר האיים הקוריליים ואלסקה. בכך הוצאו קוריאה הדרומית וטאיוואן מקו ההגנה של ארצות הברית, ונולדה הסברה כי מדינות אלו הופקרו לידי הקומוניזם. דבר זה קיבל ביטוי ב-12 בינואר 1950, כשמזכיר המדינה האמריקני, דין אצ'יסון, נשא נאום בו הוא הגדיר את קו ההגנה האמריקני במזרח הרחוק, ונקב בשמן של המדינות אותן רואה הממשל האמריקני כחלק מאותו קו הגנה, ולא כלל את קוריאה כאחת ממדינות אלו. הדוחף למלחמה היה קים איל-סונג, נשיא קוריאה הצפונית, ששאף לאחד את קוריאה כולה תחת הנהגתו. בשל כוחה הצבאי הגדול והמיומן של קוריאה הצפונית הוא היה בטוח כי ניתן יהיה לכבוש את קוריאה הדרומית תוך ימים ספורים. סטלין מנע לאורך זמן מקים איל-סונג לפתוח במתקפה, והדגיש בפניו כי אם הפלישה לדרום תסתבך, יהיה עליו לפנות לסיוע מסין, שכן הוא לא יקבל אותו מברית המועצות. באפריל 1950 העניק סטלין אישור מותנה לקים איל-סונג לפלוש לקוריאה הדרומית. תמיכת סטלין הייתה מותנית בתמיכתו של מנהיג סין מאו דזה-דונג. באמצע מאי הצליח קים איל-סונג להשיג את תמיכת הסינים בפלישה לקוריאה הדרומית, בעת ביקורו בבייג'ינג. מהלך המלחמה תחילת המלחמה ממוזער\|המצב בתחילת המלחמה ב-25 ביוני 1950, בשעה 4:00 לפנות בוקר, פתחו כוחות קוריאה הצפונית באש מרוכזת מכ-1,000 תותחים, והמשיכו במתקפה נרחבת על קוריאה הדרומית. תוך זמן קצר היה ברור כי היתרון של קוריאה הצפונית בנשק וציוד יביא להשמדת צבא קוריאה הדרומית, שהחל לנוס על נפשו במהירות. עיר הבירה של קוריאה הדרומית, סיאול, נכבשה שלושה ימים מפרוץ המלחמה, והכוחות הצפון קוריאניים החלו שועטים לדרום חצי האי. מועצת הביטחון של האו"ם מתחה ביקורת על תוקפנות קוריאה הצפונית, וקראה לברית המועצות לעזור להדוף את המתקפה. קוריאה הצפונית, שעדיין לא הוכרה כמדינה, הוכרזה על ידי מועצת הביטחון כתוקפנית והוקם כוח צבאי בין-לאומי בראשות ארצות הברית שינהיג פעולת שיטור בקוריאה על מנת לשמור על עצמאות קוריאה הדרומית. בשלב זה היו כוחות אמריקנים מעטים באזור, שכן יפן הייתה מדינה שקטה, משגשגת ושוחרת שלום. אמנם היו לגנרל דאגלס מקארתור ארבע אוגדות, אולם הן היו מוקטנות וכושרן הקרבי וציודן היו מועטים כל כך, עד כי ספק אם היו שווים בכוחם לרגימנט. מקארתור מונה למפקד הזירה הקוריאנית, ושלח שתי אוגדות, ה-24 וה-25, על מנת לסייע לצבא קוריאה הדרומית שהתמוטט למעשה. תוך זמן קצר התברר כי לא יהיה בכוחן של שתי האוגדות האמריקניות המדוללות למנוע את התבוסה. משהיה ברור כי רק כוחות גדולים יוכלו לעצור את הצפון קוריאניים, בעקבות החלטה 82 של מועצת הביטחון של האו"ם החלו מדינות האו"ם ובעיקר ארצות הברית לשלוח כוחות צבא לקוריאה. כוחות אלה רוכזו במתחם פוסאן בדרום מזרח קוריאה הדרומית, מתחם שהיה מבוצר כיאות באותה עת, וכן היה בו נמל שהיה מסוגל לקלוט את האנשים והציוד הרבים. הכוחות קובצו תחת הארמייה השמינית בפיקודו של גנרל וולטון ווקר האמריקני. למרות הגדלת הכוח, לא היה די בו על מנת לפרוץ החוצה ממתחם פוסאן ולהדוף את הצפון קוריאנים אחורה, אל מעבר לקו הרוחב ה-38. הקרב על אינצ'ון ממוזער\|המצב עם תחילת מתקפת כוחות האו"ם בשלב זה הגה גנרל דאגלס מקארתור רעיון נועז שעיקרו נחיתה אמפיבית באינצ'ון. תחילה דחו ראשי המטות את התוכנית, שכן נראה כי אינצ'ון הייתה אתר גרוע לנחיתה אמפיבית – מקום צפוף, החסום באי טבעי קטן במרכז המעגן, קל למיקוש וקל לחסימה, אשר אש תותחי אויב המטווחת היטב תוכל להשמיד בנקל כל כלי שיט המתקרב אליו; ואם לא די בכך, היה זה אחד המקומות בעלי נתוני הגאות והשפל הגבוהים בעולם. למעשה, בכל הנותר משנת 1950, היו רק שלושה תאריכים בהם הגאות תהיה מספקת על מנת להכניס אוניות לנמל זה. מקארתור רצה לבצע את המתקפה ב-15 בספטמבר 1950, התאריך הראשון מבין השלושה, אולם הגאות הראשונה בתאריך זה הייתה לפני זריחת החמה, ואילו השנייה באותו היום הייתה לאחר שקיעת השמש. פירוש הדבר היה, כי הכוחות יאלצו לנחות בשני שלבים, כאשר הכוח הראשון ייאלץ להסתדר בעצמו מספר שעות רב ללא כל יכולת סיוע או חילוץ. משלחות רבות נשלחו ליפן על מנת לשכנע את מקארתור כי יש לזנוח רעיון זה, וכי במקרה הצורך ניתן יהיה להעתיקו למעגן אחר, דרומית לאינצ'ון ובמרחק 160 ק"מ מפוסאן. אולם מקארתור טען כי מבצע כזה לא יהיה שווה דבר, שכן לא יאגף את הכוחות הצפון קוריאניים הצרים על פוסאן, ולמעשה יהווה רק סיכון ללא כל רווח. לעומת זאת, הוא טען כי אינצ'ון אינה מבוצרת, הצפון קוריאנים לא מצפים למתקפה שם, וכי פעולה כזאת נעשתה על ידי היפנים הן בשנת 1895 והן בשנת 1904 בדיוק באותו המקום. לבסוף הצליח מקארתור לשכנע את מתנגדי התוכנית בפנטגון, וב-15 בספטמבר נחת הקורפוס ה-10, ובו גם כוחות דיוויזיית הנחתים הראשונה, בפיקודו של ראש המטה של מקארתור, באינצ'ון, בהצלחה מזהירה. הכוחות נחתו בשלושה חופים: "אדום", בו לחמו כוחות הנחתים של קוריאה הדרומית. "ירוק", בו לחמו כוחות מרגימנט הנחתים החמישי של חיל הנחתים האמריקני, ו"כחול", בו לחם רגימנט הנחתים הראשון בפיקודו של קולונל לואיס "צ'סטי" פולר. הנחיתה הצליחה מעל למשוער. לאחר הקרב הודה גנרל מקארתור לכוחות הלוחמים, ואמר כי "חיל הים והנחתים מעולם לא הבריקו יותר מאשר הבוקר". תוך זמן קצר נותק הצבא הצפון קוריאני ממקורות אספקתו, ונלכד בין שתי הזרועות של כוח האו"ם, האחת מאינצ'ון והשנייה מפוסאן. תוך ימים ספורים נפלה גם סיאול בידי כוחות האו"ם וצבא קוריאה הדרומית. גנרל מקארתור נכנס אליה עטור כבוד והחזיר את השלטון לידיו של לי סינג-מן. ניצול ההצלחה של כוחות האו"ם ממוזער\|שיא ההתקדמות של קוריאה הדרומית בתחילה כוחות האו"ם, ובראשם ארצות הברית, רצו רק להחזיר את המצב הקודם ולהדוף את הצפון קוריאנים אל עבר מדינתם. עתה, לאחר מתקפת אינצ'ון המוצלחת והזולה (567 הרוגים בלבד), ונדחפים על ידי התלהמויותיו של סינגמן רי כי יש לאחד את כל קוריאה תחת שלטונו, נתנו אישור למעבר כוחות דרום קוריאניים צפונה מקו הרוחב 38. גנרל מקארתור, אשר זכה לפופולריות בשל הצלחת מבצע אינצ'ון, הכריז כי יש לחצות קו זה על מנת לחסל כליל את צבא קוריאה הצפונית, שאם לא כן, יתחזק האחרון שוב בתוך מספר שנים ויחזור על התקפותיו. גם בוושינגטון החל רעיון הכניסה לתוך קוריאה הצפונית לצבור פופולריות. ממשל הנשיא הארי טרומן הדמוקרטי ספג ביקורת רבה על "איבוד" סין לידי הקומוניסטים של מאו, מצד יריביו הרפובליקנים. גירוש כוחותיו של צ'יאנג קאי שק מסין גופא לטאיוואן בשנת 1949 הכה את הציבור האמריקני בתדהמה, אותה ניצלו חלק מחברי המפלגה הרפובליקנית להאשמת ממשל טרומן ביד חלשה כלפי ההתפשטות העולמית של הקומוניזם. הסנאטור ג'וזף מקארתי ואחרים אף טענו כי בממשל היו חפרפרות קומוניסטיות שהובילו לנקיטת מדיניות פרו-קומוניסטית של הממשל. לכן ראה הנשיא טרומן את הניצחון בקוריאה כחשוב ביותר, וסבר כי יהיה בניצחון זה כדי לחזק את התמיכה בו ובמפלגתו. לפני הפלישה לקוריאה הצפונית ביקש טרומן להפגש עם מקארתור על מנת לדון בהמשך המלחמה וכיוונה. הוסכם כי הפגישה תיערך באי וייק בלב האוקיינוס השקט. שתי המשלחות, של מקארתור ושל טרומן, נפגשו ב-13 באוקטובר 1950, לשיחה בת מספר שעות. עיקרה של שיחה זו נסובה על האפשרות של חציית קו הרוחב ה-38 על ידי כוחות האו"ם, אולם דיון זה נעשה בדיעבד, שכן כשבועיים קודם, באישורו של הנשיא, חדרו חיילי האו"ם לתוך קוריאה הצפונית. אחרי הפגישה, החל מתחילת חודש נובמבר 1950, נכנסו כוחות האו"ם עמוק לשטחה של קוריאה הצפונית, כאשר פיונגיאנג, הבירה הצפון קוריאנית, מצויה הרחק בדרומם. בשלב זה, על מנת להרגיע את סין, החלו חברי הממשלה האמריקנית לומר בפומבי כי הכוחות יעצרו לפני הגיעם לסין עצמה. הסינים לא התרצו, בייחוד לאור הודעותיו של סינגמן רי כי אין לעצור בקוריאה הצפונית אלא יש לפלוש גם לסין, וכן התבטאויות נוספות של רפובליקנים אמריקנים אשר קראו לתפיסת שטח נייטרלי כ-10 מיילים בצידו הצפוני של נהר יאלו, בתוך סין. כניסת סין למלחמה ממוזער\|100px\|המצב עם בלימת המתקפה הסינית שמאל\|ממוזער\|180px\|חיילים אמריקנים בקוריאה ממוזער\|100px\|החזית עם חתימת הסכמי שביתת הנשק שמאל\|ממוזער\|180px\|גנרל דאגלס מקארתור סין החלה לאיים כי תשתמש בכוח על מנת לעצור את כוחות האו"ם. כבר מראשית נובמבר 1950, החלו יחידות מכוחות האו"ם או מכוחות קוריאה הדרומית להיתקל מדי פעם בכוחות חזקים (אז עדיין לא היה ידוע כי הם סינים), אשר היו מראים את כוחם למשך שעות ספורות ואז נסוגים כלעומת שבאו. גנרל מקארתור ביקש את הסכמת הממשלה להפצצות אסטרטגיות בתוך סין על שדות תעופה ותחנות כוח, אולם למרות הסכמת הממשל האמריקני, התנגדו לכך נציגי ממשלות האו"ם הנוספות, והתוכנית נפסלה. בינתיים, המשיכו כוחות האו"ם להתקדם עד שהגיעו אל עמק יאלו. נשמעו קולות אשר טענו כי די בכך, וכי עמדות תותחים מבוצרות היטב יוכלו לשלוט על כל נהר יאלו, ובנסיבות אלו אין צורך להגיע עד הנהר עצמו, אולם דעות אלו הושתקו על ידי מקארתור, אשר רצה להכריע את צבא קוריאה הצפונית לחלוטין. מקארתור התעלם מאזהרות סיניות אשר נשלחו (בעיקר דרך הודו) כמו גם מתפיסת שבויים סיניים ומהתקרבותו של החורף בקוריאה הצפונית. ב-24 בנובמבר החלו יחידות קדמיות של הארמייה השמינית לרדת לכיוון עמק יאלו. מקארתור ידע כי אין לו מספיק חיילים על מנת לכסות את כל רוחבה של קוריאה הצפונית (אז עמדו לרשותו 100,000 חיילי או"ם בלבד), ולכן תכנן שהארמייה השמינית תהיה בחלק המערבי של קוריאה הצפונית ואילו הקורפוס העשירי יהיה בחלק המזרחי. בתווך החליט מקארתור להעמיד את היחידות החלשות יותר של הצבא הדרום קוריאני, כאשר ממש באמצעיתו של קו הגבול של חצי האי תהיה השמירה חלשה ביותר. ב-26 בנובמבר פתחו הסינים בהתקפה עם מאות אלפי חיילים. הסינים, אשר הסתתרו היטב בערוצים במרכז אזור הגבול, תקפו את כוחות האו"ם ואת כוחות קוריאה הדרומית, לא רק מן החזית אלא אף מהאגפים ומהעורף. הארמייה השמינית נסוגה תוך אבדות רבות, ואילו הקורפוס העשירי כותר למעשה, ורק על ידי התחמקות ולחימת מאסף נואשת, הצליח לחמוק אל הים, שם השיטו אותו ספינות הרחק מן האזור. עקב מתקפה זו שינה מקארתור את תוכניותיו, והחל לתכנן את עזיבת חצי האי לחלוטין, לא רק את החלק הכבוש בתוך קוריאה הצפונית, אלא גם את קוריאה הדרומית כולה. במקרה הטוב ביותר, כך סבר, יוכל הוא להחזיק זמן מוגבל כלשהו במתחם המבוצר של פוסאן. המתקפה הסינית הקשה הקימה הרבה מאוד קולות בארצות הברית, אשר חיכו זה זמן רב כדי להתנגח בגנרל. מקארתור התנצח עם העיתונים, עם הממשל וכן עם חברות האו"ם, עד אשר יצאה הוראה מוושינגטון כי אין מפקד מטעם ארצות הברית יכול להתנצח מעל דפי העיתונות עם הכתבים, ואין הוא רשאי להביע את דעתו על החלטותיה של הממשלה. בשלב זה, בעוד כוחות האו"ם נסוגים אחורה, נהרג גנרל ווקר, מפקדה של הארמייה השמינית אשר עתה כללה גם את הקורפוס העשירי, בהתהפכות הג'יפ בו נסע. את תפקידו קיבל גנרל מת'יו רידג'וויי, מפקד דיוויזיה מוטסת במלחמת העולם השנייה, אשר היה עתה סגן יושב ראש המטות המשולבים. גנרל רידג'ווי החל לייצב את מצבו, כבש מחדש את סיאול, וכאשר ערכו הסינים מתקפה חזקה נוספת בערב ראש השנה החדשה, החזיר אותם רידג'ווי אחורה בסדרה של מתקפות נגד. מקארתור החל להפנות את מרצו לעבר החזית. בעקבות הצלחותיו של רידג'וויי, הגה מקארתור רעיון אשר עיקרו הפצצת הגשרים על נהר יאלו, הריסת כל התשתיות במנצ'וריה הדרומית וכן זיהום אזור נהר יאלו בחומר רדיואקטיבי. כך, לטענתו של מקארתור, תחזור שוב הצלחת אינצ'ון אך בקנה מידה גדול יותר, שכן כל הכוחות הסיניים, שעמדו בשלב זה על 484,000 איש (יחד עם הכוחות הצפון קוריאניים), לא יוכלו לסגת, וגם אספקתם תכלה במהירות, עד לתבוסה הבלתי נמנעת. אולם מקארתור כבר המאיס את עצמו בוושינגטון, והצעתו נדחתה בתקיפות. לבסוף, בחודש אפריל 1951, הדיח הנשיא הארי טרומן את הגנרל המרדן. מתקפת הנגד של כוחות האו"ם וייצוב החזית מתקפות הנגד של ריג'ווי ביססו את עמדות הצדדים בקרבת קו הרוחב ה-38, ובמשך השנתיים האחרונות של המלחמה נמשכו קרבות קשים בסביבתו. התקפות אלה לא שינו כמעט את גודל השטח שבידי שני הצדדים, ורק הגדילו את רשימת אבדותיהם במלחמה. באותו זמן, נמשכו שיחות השלום כמעט שנתיים, כאשר סלע המחלוקת העיקרי היה סביב אפשרות של כל שבוי ושבוי לבחור את המדינה אשר ברצונו להתיישב בה. ארצות הברית עמדה על שלה ולבסוף ויתרו הקומוניסטים ועשרות אלפי שבויים סיניים וצפון קוריאנים נשארו בקוריאה הדרומית כאזרחים לכל דבר, ואילו שניים/שלושה חיילים אמריקניים נשארו בקוריאה הצפונית. בקיץ 1953, תחת נשיאותו של דווייט אייזנהאואר, הושגה הפסקת האש הסופית, שנחתמה ב-27 ביולי. שתי הקוריאות נשארו מדינות נפרדות, כאשר ביניהן מפריד קו הפסקת האש, העובר בחלקו המזרחי מצפון לקו הרוחב ה-38, ובחלקו המערבי מדרום לו. הזירה האווירית המלחמה התנהלה בעצימות גבוהה גם באוויר. במלחמה זו התנגשו בפעם הראשונה באופן ישיר חילות האוויר של ארצות הברית וברית המועצות. מטרת כוחות האו"ם הייתה השגת שליטה באוויר והפצצה אסטרטגית של צפון קוריאה. לאחר שכוחות האו"ם התגברו על ההלם הראשוני הוזרמו כוחות אוויריים גדולים לזירה. כוחות אלה הצליחו להתגבר על חיל האוויר הצפון קוריאני. ברית המועצות שביקשה לסייע לבעלת בריתה בלי להסתבך במבצעים קרקעיים עתירי נפגעים שלחה קבוצה גדולה של טייסים, מדריכים ואנשי קרקע כסיוע לצפון קוריאה. משימתם הייתה אמורה להיות חשאית כדי להימנע מהכרזת מלחמה רשמית על ארצות הברית. הלוחמה בזירה האווירית הוכיחה את עליונותו החד משמעית של מטוס הסילון על פני מטוס הבוכנה. בנוסף, הייתה המלחמה זרז משמעותי לשינוי פני הצי האמריקאי וכניסת נושאות מטוסים גדולות וכבדות שהיו מסוגלות לשאת מטוסי סילון גדולים. מורשת המלחמה מלחמת קוריאה הייתה הפעם הראשונה שבה התנסו כוחות האו"ם במלחמה מוגבלת בעידן שלאחר המצאת פצצת האטום. מלחמה זו, על אף שהוכיחה כי ארצות הברית מוכנה להגן על העולם החופשי, הוכיחה בנוסף כי ארצות הברית לא תהיה מוכנה להגיע לידי מלחמה טוטלית על מנת להגן על עולם זה. תאוריית הדומינו, אשר הומצאה במלחמה זו ועיקרה כי אין להניח לאף מדינה ליפול לידיים קומוניסטיות, שכן דבר זה יוביל לנפילתן של מדינות נוספות, הביאה אף לנתינת שופר לתנועות המקארתיזם, לפחד מברית המועצות ומסין, ואף במידה מסוימת לעצם קיומה של מלחמת וייטנאם, כאשר הכוחות האמריקניים פתחו במלחמה מוגבלת על מנת שלא להכניס את הסינים למלחמה, וסופה שעלתה (הן בחיי אדם והן בממון) יותר מאשר מלחמת קוריאה. משלב זה, החלה ארצות הברית להתכונן למעשה לזירות לחימה נוספות עם העולם הקומוניסטי, המלחמה הקרה המשיכה ביתר שאת, טאיוואן וקוריאה הדרומית הוכנסו תחת מטריית ההגנה האמריקנית, וכן נכרתה ברית עם מדינות מזרח אסיה, SEATO, כחלק ממערכת הבריתות שנועדו להבטיח את האינטרסים האמריקנים בעולם. מדי שנה בתאריך 27 ביולי, קוריאה הצפונית מציינת את "יום הניצחון במלחמת שחרור המולדת הגדולה", במועד בו נחתם הסכם שביתת הנשק. ראו גם מלחמת וייטנאם המלחמה הקרה קים איל-סונג לקריאה נוספת Stueck, W., The Korean War: An International History, Princeton, 1997. רוברט דאבס האינל, "ניצחון בשיא הגאות", מערכות, 1980. אורי בר-יוסף, מתקפת פתע: מנהיגות ומודיעין במבחן העליון, כנרת זמורה דביר, 2019 מלחמת קוריאה: 70 שנה של צער – חלק א׳, ד״ר אלון לבקוביץ׳, הבלוג ״הקוריאנים״, 13 ביוני 2020. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קוריאה קטגוריה:קוריאה: היסטוריה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קוריאה קטגוריה:יחסי קוריאה הדרומית – קוריאה הצפונית קטגוריה:יחסי הממלכה המאוחדת – קוריאה הצפונית קטגוריה:מתקפות פתע	2024-10-17T03:13:06
ברית ורשה	ברית ורשה (ברוסית: Варшавский договор) הייתה ברית צבאית בראשות ברית המועצות. הברית הוקמה על ידי מדינות מזרח אירופה ב־14 במאי 1955 לאור משבר ברלין, וכמענה לברית נאט"ו (ובמיוחד לצירוף גרמניה המערבית לברית), כחלק מהמלחמה הקרה. הברית נחתמה בוורשה שבפולין. הברית פורקה לאחר התפוררות הגוש המזרחי בתחילת שנות ה-90. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|ארמון הנשיא בוורשה, בו הוקמה הברית ב-1955, עת נודע כארמון המושל הברית נוצרה כדי לבלום את השפעת ארצות הברית, להתייצב כמשקל נגד לברית נאט"ו ולהגביר את ההשפעה באירופה ואסיה. הברית שלחה נשק למדינות כדי להגדיל את השפעת ברית המועצות בהן, או לאויביהן, כדי שבכל מקרה תהיה לה השפעה באותו אזור. הברית הידקה את הקשרים בין הגרורות בגוש הקומוניסטי ובפועל הייתה כלי לברית המועצות לשליטה במדינות הגוש המזרחי ולאפשר שליטה צבאית. בברית ורשה נכללו המדינות: ברית המועצות, אלבניה, בולגריה, הונגריה, מזרח גרמניה, פולין, צ'כוסלובקיה ורומניה. לברית ורשה הייתה עוצמה צבאית אדירה של כ־300 דיוויזיות, כמות רבה יותר מזו של ברית נאט"ו. ברית ורשה הוסיפה לעימות המזוין הבין־גושי. הברית ניסתה להשתלט על מדינות כמו טורקיה ויוון, שבהן עלה כוחו של השמאל בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. כמו כן דיכא הארגון מרידות אנטי-קומוניסטיות. חוקי הברית קבעו שעל כל חברות הברית חלה חובה לשלוח צבאות במקרה של תקיפה, וזאת בניגוד לחוקי ברית נאט"ו. כך, למשל, נצטוו כל חברות הברית בשנת 1968 להשתתף בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, מדינה שהייתה על סף מהפכה דמוקרטית. הוחלט על הקמת מפקדה משותפת ותוכניות צבאיות משותפות. בראש הברית עמד גוף מדיני עליון וגוף צבאי עליון – המפקדה המאוחדת של הכוחות המזוינים של ברית ורשה. בראש המפקדה עמד מרשל סובייטי. מדי שנה היו נערכים תמרונים צבאיים משותפים. קיימת טענה שעשרים שנה לאחר הקמתה, רקחה הברית את אחד המבצעים הגדולים ביותר שבוצעו עד אותה עת, מבצע "שבעה ימים לנהר הריין". המבצע פירט כיצד בירות וערי אירופה המערבית יופצצו באטום וייכבשו תוך ימים ספורים. המטרה: להגיע לחוף האוקיינוס האטלנטי שבועיים מפרוץ המלחמה, למנוע מארצות הברית ומקנדה לספק תגבורת – ולנצח. ב־1 ביולי 1991, כתוצאה מהתפוררות הגוש הקומוניסטי וברית המועצות בסוף שנות השמונים, פורקה ברית ורשה. החל מ-1999 ובמשך כעשר שנים, הצטרפו בזו אחר זו לנאט"ו מדינות שהיו חברות בברית ורשה. בשנת 2004 הצטרפו לברית הצפון אטלנטית גם המדינות הבלטיות, שהיו חלק מברית המועצות. מדינות שנכללו בברית ורשה הרפובליקה העממית ההונגרית הרפובליקה העממית של אלבניה (פרשה למעשה ב-1961, עזבה באופן רשמי ב-1968) (הצטרפה ב־1956. פרשה ב-1990 לקראת איחודה עם גרמניה המערבית, חברת נאט"ו) מפקדי הכוחות המזוינים המאוחדים של ברית ורשה 1955–1960 – איבן קונייב 1960–1967 – אנדריי גרצ'קו 1967–1976 – איוואן יאקובובסקי 1977–1989 – ויקטור קוליקוב 1989–1991 – פיוטר לושב ראו גם ארגון האמנה לביטחון קולקטיבי נאט"ו שבעה ימים לנהר הריין קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:המאה ה-20 קטגוריה:המלחמה הקרה: בריתות קטגוריה:ורשה: היסטוריה קטגוריה:בריתות צבאיות קטגוריה:כוחות צבא בין-לאומיים קטגוריה:יחסי ברית המועצות – גרמניה קטגוריה:ארגונים בין-לאומיים לשעבר קטגוריה:מזרח אירופה	2024-09-13T08:20:31
הונגריה	שמאל\|ממוזער\|250px\|קטע מתוך הציקלורמה "בואם של המדיארים", שצייר ארפאד פסטי לציון 1000 שנה לפלישה המדיארית 250px\|שמאל\|ממוזער\|הונגריה, 1867–1920 שמאל\|ממוזער\|250px\|ממלכת הונגריה, בוורוד, בתוך האימפריה האוסטרו-הונגרית, 1914. הגבולות באדום הם גבולות 1920 שמאל\|ממוזער\|250px\|בניין הפרלמנט ההונגרי, בודפשט שמאל\|ממוזער\|250px\|שטר בן 500 פורינט הונגרי, הנושא את דיוקנו של פרנץ ראקוצי, נסיך טרנסילבניה הוּנְגַרְיָה (בהונגרית: ) היא מדינה ללא מוצא לים הנמצאת במרכז אירופה. גובלת באוסטריה, בסלובקיה, באוקראינה, ברומניה, בסרביה, בקרואטיה ובסלובניה. הונגריה הייתה מיושבת מזמנים פרהיסטוריים. שטחה נכלל ב, ועם נפילתה הייתה יעד לפלישות של שבטי נוודים. המדיארים השתלטו על הארץ ב והקימו את ממלכת הונגריה. הממלכה, שקיבלה עליה את הנצרות הקתולית, הגיעה בימי הביניים למעמד של מעצמה אזורית, אך נפלה לידי האימפריה העות'מאנית ב-1526 והייתה תחת שלטונם כ-150 שנה, לאחריהן נכבשה בידי אוסטריה ההבסבורגית. ב השיגו ההונגרים אוטונומיה נרחבת בתוך האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר תבוסת האימפריה במלחמת העולם הראשונה הפכה הונגריה, על-פי חוזה טריאנון, למדינה עצמאית. במלחמת העולם השנייה ניצבה הונגריה לימין מדינות הציר ובסופה נכבשה בידי הצבא האדום. ברית המועצות השליטה בהונגריה דיקטטורה קומוניסטית, וסייעה לדכא ניסיון התקוממות ב-1956. המשטר הקומוניסטי, שהיה מתון יחסית למדינות אחרות ב, קרס ללא אלימות ב-1989. בשנת 1999 הצטרפה הונגריה לברית נאט"ו וב-2004 ל. פני השטח ברובם מישוריים. שני נהרות גדולים חוצים את הארץ מצפון לדרום – הדנובה והטיסה. השפה הלאומית, הונגרית, (בהונגרית: Magyar) היא ממשפחת השפות הפינו-אוגריות ואינה קרובה לשפות של העמים השכנים. האוכלוסייה אחידה יחסית מבחינה אתנית: כ-95% מן התושבים הם ממוצא אתני הונגרי (מדיארי), והיקף ההגירה למדינה מצומצם. הבירה, בודפשט, היא העיר הגדולה והמרכזית במדינה, בפער ניכר. כ-20% מתושבי הונגריה מתגוררים בה. היסטוריה על פי המסורת נוסדה הונגריה בידי ארפאד, אשר הוביל בסוף המאה ה-9 את שבטי המדיארים אל תוך מישורי הפרובינקיה הרומאית לשעבר פאנוניה. ממלכת הונגריה נוסדה בשנת 1000 בידי צאצאו של ארפאד אישטוון הראשון (הקדוש). בתחילה נקשרה ההיסטוריה של הונגריה עם זו של פולין ובוהמיה, והשפעה מצד קיסרי האימפריה הרומית הקדושה. הונגריה נחרבה בחלקה במהלך פלישת המונגולים בשנת 1242. הונגריה הפכה בהדרגה לממלכה גדולה ועצמאית, אשר פיתחה תרבות מרכז אירופית משלה עם קשרים לציוויליזציה המערב-אירופית. מתיאש הוניאדי שלט בהונגריה בין 1458 ל-1490. הוא חיזק את הממלכה ואת השלטון. תחת שלטונו הפכה הונגריה (ובמיוחד אזוריה הצפוניים, המהווים כיום את סלובקיה) למרכז תרבותי ואמנותי אשר הצטרף לפריחה התרבותית של תקופת הרנסאנס. עצמאותה של הונגריה הסתיימה עם כיבושה בידי הטורקים העות'מאנים. התאריך הסמלי המקובל לכיבוש זה הוא קרב מוהאץ', שהתחולל בשנת 1526, אולם הכיבוש הושלם רק ב-1541, עם כיבוש בודה. החלקים שלא נכבשו סופחו לתחום שלטונו של ארכידוכס אוסטריה או הפכו לנסיכות טרנסילבניה העצמאית למחצה, אשר שימרה אלמנטים מן העצמאות ההונגרית. לאחר 160 שנות כיבוש טורקי שחררו הכוחות האוסטריים את כל שטחי הונגריה שהיו תחת כיבוש טורקי. בשנת 1686 שוחררה בודה בידי צבאות הליגה הקדושה. ב-1714 שוחררו אחרוני השטחים שהיו תחת שלטון העות'מאנים. האוסטרים, תחת שלטון בית הבסבורג, ניהלו אחר כך מאבקים נגד הכוחות ההונגריים ששאפו להקים ממלכה עצמאית. בשנים 1704 עד 1711 ניסו ההונגרים בהנהגת פרנץ ראקוצי להגיע לעצמאות, אך הובסו. מרד נוסף בשנת 1848, בעת אביב העמים, בהנהגתו של לאיוש קושוט נכשל אף הוא, לאחר שהצאר הרוסי נזעק לעזרת קיסר אוסטריה וסייע בדיכויו. לאחר תבוסות האימפריה האוסטרית במלחמות באיטליה ונגד פרוסיה בשנות השישים של המאה התשע עשרה, הצליחו ההונגרים לקבל אוטונומיה במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית, אשר החזיקה מעמד עד לתבוסתה במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918. בסיום המלחמה נפרדו אוסטריה והונגריה ב-31 באוקטובר 1918. בתום המלחמה עמד בראש המדינה מיהאי קארואי, שביקש לשקם את הונגריה בתנאי תוהו ובוהו בלתי אפשריים. במרץ 1919 השתלטו הקומוניסטים על הונגריה, בהנהגתו של עיתונאי יהודי בשם בלה קון. ממשלת "רפובליקת המועצות" של קון לא האריכה ימים. ביוזמת ברית "מדינות ההסכמה", כבשו הכוחות הצבאיים הרומניים את בודפשט ומסרו את המדינה לידי "הצבא הלבן" הימני בהנהגת האדמירל מיקלוש הורטי. בינואר 1920 נערכו בחירות, ובעקבותיהן הוכרז הורטי כעוצר הממלכה. ב-4 ביוני 1920 נקרעו חלקים גדולים מהונגריה בחוזה טריאנון. הונגריה איבדה שני שלישים משטחה ושיעור דומה מאוכלוסייתה לטובת צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה ורומניה. נתח קטן משטחה אף הועבר לאוסטריה. הסכם טריאנון נחשב בדעת הקהל ההונגרית לאסון לאומי. הוא הביא לתחושת השפלה להתגברותם של יסודות לאומניים בחברה ההונגרית. הורטי הזדהה במידה רבה עם מגמות אלה, אם כי לרוב התנער ממהלכים קיצוניים. הוא שלט כדיקטטור כמעט עד לסיומה של מלחמת העולם השנייה, תוך שמירה על חירויות פוליטיות מוגדרות. במטרה להחזיר לארצו את השטחים שאבדו, כרת הורטי ברית עם אדולף היטלר בשנות השלושים. היטלר סייע להונגריה לקבל חלק מהשטחים שנמסרו לשכנותיה צ'כוסלובקיה, רומניה ויוגוסלביה, אך דרש שהונגריה תצטרף למלחמה בברית המועצות לצדו. במרץ 1944, כאשר נראה היה כי הורטי פועל להוצאתה של הונגריה מן המלחמה, כבשו צבאות גרמניה את הונגריה ב־19 במרץ 1944. אירוע זה הביא לשילוחם לאושוויץ ולמותם של למעלה מארבע מאות אלף יהודים בחודשים אפריל עד יולי 1944 בשואת יהודי הונגריה. באוקטובר 1944 הדיחה גרמניה את הורטי והעלתה לשלטון בהונגריה את פרנץ סלשי, המנהיג הקיצוני של המפלגה הפרו-נאצית "צלב החץ". הורטי נשלח למעצר בגרמניה. סלשי המשיך במלחמת חורמה נגד הרוסים, תוך שהוא טובח ביהודים שנותרו בחיים ובצוענים, עד לכיבוש כל הונגריה על ידי כוחות ברית המועצות יחד עם הצבא הרומני, בחודש אפריל 1945. לאחר המלחמה נתפס סלשי והוצא להורג עם עוד כמה ממנהיגי 'צלב החץ'. עם סיומה של מלחמת העולם השנייה נכנסה הונגריה לשליטת ברית המועצות, והפכה לאחת ממדינות הגוש המזרחי, תחת הנהגתו של מתיאש ראקושי ואחרים. ב-1946 בוטלה המלוכה והונגריה הוכרזה "רפובליקה עממית". ב-1953 התמנה אימרה נאג' לראשות הממשלה. נאג' הוביל רפורמות שהעלו את רמת החיים ואיפשר הקמת משקים פרטיים. הוא אולץ להתפטר מתפקידו עקב היותו מתון וליברלי ועורר מורת רוח במוסקבה. ההמונים בהונגריה, שקיוו שהרפורמות ישימו קץ לדיכוי הפוליטי ויאפשרו משטר בעל מאפיינים יותר דמוקרטיים, לא היו מוכנים לחזור לאחור, ויצאו לרחובות כדי להתנגד לעריצות. ההונגרים, ששנאו את צבא הכיבוש הסובייטי, ראו בכך שעת כושר, ובסוף 1956 פרץ המרד ההונגרי, אולם אז הוחזר נאג' לתפקידו והמהומות שככו. למורת רוחו של המשטר במוסקבה, נסחף נאג' אחרי הלחץ המהפכני ברחוב והצהיר כי בכוונתו לכונן משטר רב-מפלגתי ולפרוש מברית ורשה. כתוצאה, שיגרה ברית המועצות כוחות צבא וכבשה את עיר הבירה. אלפים נהרגו או נמלטו, נאג' הוצא להורג, והונגריה חזרה לחסותה המלאה של ברית המועצות. בין 1956 ל-1988 הונהגה הונגריה בידי יאנוש קאדאר, שהכניס בסוף שלטונו רפורמות מוגבלות מסוימות בכלכלה והרחיב במידת מה את חירויות הפרט. במדיניות החוץ מפלגת הפועלים שבהנהגתו המשיכה להיות נאמנה לקו הסובייטי. במהלך הרפורמות שהנהיג מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות בשנות השמונים הפכה הונגריה למנהיגת התנועה שקראה לפירוק ברית ורשה ועברה למשטר דמוקרטי ולכלכלת שוק. בשנים 1989–2012 המדינה קראה לעצמה "הרפובליקה ההונגרית" והחל משנת 2012 פשוט "הונגריה". לאחר התפרקות ברית המועצות בשנת 1991, הידקה הונגריה את קשריה עם אירופה המערבית, והצטרפה לברית נאט"ו בשנת 1999 ול ב-1 במאי 2004. ב-2006 פרצו מהומות במדינה בעקבות נאום מוקלט של ראש הממשלה פרנץ ג'יורצ'אן שבו התוודה כי מפלגתו שיקרה לבוחרים. ב-2010 עלתה לשלטון מפלגת פידס בראשותו של ויקטור אורבן. בעשור השני של המאה ה-21 ביצע ראש הממשלה ויקטור אורבן מספר מהלכים שחיזקו את המשילות ושצמצמו באופן מכוון מאפיינים של דמוקרטיה ליברלית. אורבן העיד על שלטונו שהוא שואף לבסס בהונגריה "דמוקרטיה לא ליברלית, המבוססת על יסודות לאומיים". ב-30 במרץ 2020, עקב מגפת הקורונה, הונגריה הוכרזה תחת מצב חירום, שבמהלכו שלט אורבן בהונגריה מתוקף צווים אשר יכול היה להוציא ללא צורך באישור או דיון. החוק איפשר לאורבן להאריך את מצב החירום לפי שיקול דעתו. גורמים שונים הטילו ספק באפקטיביות המנגנונים הדמוקרטיים בהונגריה ערב מצב החירום, והאיחוד האירופי האשים את אורבן בשחיקת שלטון החוק והאיזונים והבלמים תחת שלטונו. על רקע נסיבות אלו ארגון זכויות האדם Freedom House שינה את הגדרת הונגריה בדו"ח השנתי שלו מדמוקרטיה ל"משטר כלאיים". ב-16 ביוני 2020, בוטל מצב החירום אך אושר חוק חדש שמאפשר להשיב אותו בקלות. מצב החירום הוארך מספר פעמים מנובמבר 2020 ליוני 2022. הביקורת באיחוד האירופי נמשכה והפרלמנט האירופי הצהיר כי הונגריה לא יכולה להיחשב כדמוקרטיה מלאה, אלא כאוטוקרטיה אלקטורלית. פוליטיקה ב שאפה הנהגת הונגריה בראשות ויקטור אורבן למצב עצמה כחלוצה של מודל של "דמוקרטיה לא ליברלית". אורבן מנהיג את המדינה החל משנת 2010. נשיא הרפובליקה נבחר על ידי הפרלמנט כל 5 שנים והוא משמש בעיקר כתפקיד טקסי אף על פי שאחד מתפקידיו הבכירים הוא מינוי ראש הממשלה. ראש הממשלה נבחר על ידי קואליציה בפרלמנט ואחראי על בחירת השרים לקבינט. כל מועמד לקבינט מופיע בפני ועדה פרלמנטרית (או מספר ועדות) וייעוץ וחייב לקבל אישור רשמי מהנשיא. לאחר הבחירות ב-2010 שונה מנגנון הבחירות על ידי ביטול הסיבוב השני שהיה נהוג שם וצמצום מספר החברים בפרלמנט ב"אספה הלאומית" מ-386 ל-199. האספה הלאומית בית המחוקקים החד-ביתי (בשפה המקומית Országgyűlés). בסמכות הפרלמנט לקבל חוקים לתקן את החוקה ברוב של שני שלישים מחברי הפרלמנט ולמנות מינויים בכירים בשירות המדינה ברוב של שני שלישים מחברי הפרלמנט. שיטת הבחירות כוללת הצבעה בשני פתקים הראשון לנציג שנבחר במחוז בחירה והפתק השני לרשימה ארצית. מתוך 199 חברי הפרלמנט, 106 נציגים נבחרים בבחירות אזוריות ו-93 נציגים נבחרים כחלק מרשימות ארציות. אחוז החסימה לרשימות הארציות הוא 5%. במחוזות בחירה שונים יש מספר שונה של בעלי זכות בחירה, דבר שפוגע בייצוגיות. יש 18 מחוזות שבהם מספר המצביעים גבוה במעל 15% מממוצע המצביעים הארצי במחוזות, ושבעה מחוזות שבהם מספר המצביעים גבוה במעל 20% מהממוצע הארצי של מצביעים במחוזות. מצב זה גורם לגירעון דמוקרטי ופוגע בייצוגיות מכיוון שעל אף שמפלגת השלטון זכתה ב-135 נציגים בפרלמנט מתוך 199 (כשני שלישים מחברי הפרלמנט), שיעור המצביעים הכולל עבורה היה רק 54.13%. במאי 2022 הכריז אורבן על מצב חירום במדינה. חופש ביטוי ועיתונות בשנת 2011 העבירה ממשלת הונגריה את חוק התקשורת, שלפיו כל ערוצי השידור נדרשו לספק "סיקור חדשותי מאוזן", כאשר הגורם המחליט האם הסיקור מאוזן הוא ועדה בשליטת הממשלה. קנסות כבדים למפרים את החוק, וחוסר בהירות לגבי מהו "סיקור חדשותי מאוזן" סייעו לאורבן לקבל את תמיכת התקשורת המקומית. בשנים שלאחר מכן השתמש אורבן בקשריו ובתמריצים שונים כדי למנוע פרסום ומימון מכלי התקשורת שלא שיתפו פעולה עם הממשל. בדיקה של אתר החדשות ההונגרי אטלטזו שעקבה אחר ההצלחה של המהלך מבחינת אורבן, מצאה שבשנת 2015 מספר כלי התקשורת הפרו-ממשלתיים היה 31, ואילו בשנת 2019 הגיע למעלה מ-500, כאשר לאורך הדרך נסגרו כלי תקשורת בולטים אשר היו מזוהים עם האופוזיציה, ביניהם עיתון ה-Nepszabadsag המזוהה ביותר עם האופוזיציה. כלי תקשורת שמשתפים פעולה עם השלטון קיבלו במקביל פריבילגיות שונות, כמו אפשרות בלעדית להשתתף במכרזים, והימנעות מרגולציות שונות שכלי תקשורת אחרים היו כפופים להן, וכן נהנים מפרסום נדיב מטעם מוסדות ממשלתיים. כתבים מכלי תקשורת מחוץ להונגריה מדווחים על לחצים שמופעלים עליהם, וכתבים פורשים מכלי תקשורת מקומיים מספרים על הנחיות להציג את חברי האופוזיציה באור שלילי בלבד. גם אזרחים אשר מביעים מעל במה ציבורית ביקורת כלפי השלטון עלולים לספוג לחצים שונים מצד גופי שלטון, לרבות חשיפת מידע פרטי. מערכת המשפט בתי המשפט בית הדין החוקתי: הוקם בשנת 1989 בעקבות נפילת הקומוניזם בהונגריה. יש בבית הדין החוקתי חמישה עשר חברים אשר נבחרים על ידי הפרלמנט ברוב של שני שלישים לתקופה של שתים עשרה שנים. לפרלמנט יש וועדה שבוחרת המועמדים שמובאים לאישור הפרלמנט. בעבר הוועדה כללה מספר נציגים שווה של כל המפלגות שיוצגו בפרלמנט. לאחר עליית אורבן לשלטון הוא שינה את הרכב הוועדה כך שתייצג את המפלגות בפרלמנט באופן יחסי למספר המושבים בו הם מחזיקים בפרלמנט. עד תיקון החוקה, נהנה בית הדין החוקתי מסמכות רחבה שהועצמה מזכות עמידה בלתי מוגבלת, ביקורת חוקתית מכוח "החוקה הבלתי נראית" ביקורת על היעדר חקיקה שתיישם את עקרונות החוקה והוראות לפרלמנט לחוקק בהתאם. בית המשפט העליון (Curia of Hungary): הוא ערכאת הערעור העליונה בהונגריה. נשיא בית המשפט העליון נבחר על ידי הפרלמנט ברוב של שני שלישים, למשך תקופה של תשע שנים. סגן נשיא בית המשפט העליון מתמנה על ידי נשיא המדינה בהמלצת נשיא בית המשפט המכהן. בתי משפט לעניינים מנהליים הרפורמה בה אישרה ממשלת הונגריה את הקמתה של מערכת בתי משפט חלופית בראשה עמד שר המשפטים ההונגרי, שתעסוק בהליכים מנהליים, שחיתות שלטונית, הזכות למחאה ועוד, בוטלה בעקבות ביקורת בינלאומית. כיום, תיקים מנהליים נדונים במערכת בתי המשפט הרגילה. הסמכות לדון בהליכים מנהליים מוקנית למספר מצומצם של בתי משפט (בערכאות שונות) כאשר בית המשפט העליון הוסמך כערכאת הערעור העליונה. בית המשפט העליון אחראי על ביקורת שיפוטית בנוגע ל – (א) בחירות, (ב) משאלי עם ו (ג) החלטות שנוגעות לחופש ההתכנסות. את ההחלטה מי משופטי בית המשפט ידון בתיקים המנהליים, מקבל נשיא ה-NOJ בהמלצת נשיא בית המשפט הרלוונטי. הסמכות להקצות תיקים מנהליים בבית המשפט העליון נתונה בידי נשיא בית המשפט העליון. ניהול הרשות השופטת ניהול הרשות השופטת נעשה על ידי נשיא ה-NOJ אשר נבחר בידי הפרלמנט כאשר מועצת השופטים צריכה לפקח על עבודתו. National Office for the Judiciary אחראי על ניהול מערכת המשפט. נשיא ה-NOJ ממונה על ידי הפרלמנט ברוב של שני שלישים לתשע שנים ובהמלצת נשיא המדינה. National Judicial Council מועצת השופטים מורכבת מחמישה עשר שופטים (מערכאות שונות). נשיא בית המשפט העליון ממונה לראשות המועצה ושאר ארבע עשרה החברים הנותרים נבחרים על ידי כלל השופטים, בבחירות חשאיות. תפקיד מועצת השופטים הוא לפקח על הניהול האדמיניסטרטיבי של מערכת המשפט על ידי ה-NOJ. במאי 2023 אישר הפרלמנט ההונגרי רפורמה משפטית מתוכננת, שמטרתה לחזק את עצמאותה של מערכת המשפט. המהלך בוצע על רקע האינפלציה הגואה במדינה ובכדי לקבל 13.2 מיליארד יורו מכספי מימון האיחוד האירופי, שנמנעו מהונגריה בעקבות מספר מחלקות מול האיחוד, שבראשן אי עצמאות מערכת המשפט. הרפורמה אמורה לכלול הבטחת שמירה על עצמאות מועצת המשפט הלאומית ולאסור על הממשלה להחליט לבדה לאיזו ערכאה להקצות תביעות ומנסה לצמצם את מעורבות הממשלה בבית המשפט הגבוה. לאחר האישור בפרלמנט, הודיעו באיחוד האירופי שממתינים לקבלת מלוא המידע על הרפורמות המתוכננת, לפני שיחליטו האם ניתן להזרים להונגריה את הכסף המיועד לה. צבא וביטחון צבא הונגריה, או "הכוחות המזוינים של הונגריה", הוא שמם של כלל הכוחות החמושים ההונגריים. לצבא ההונגרי שתי זרועות: חיל היבשה ההונגרי – חיל הרגלים ההונגרי ידוע כ"חיילות ההגנה על המולדת" (Honvédség). חיל האוויר ההונגרי – חיל האוויר ההונגרי הוא הזרוע האווירית של הצבא. כלכלה לפני מלחמת העולם השנייה היה המשק ההונגרי בעיקר משק חקלאי, והייצור של המדינה היה במידות קטנות. המחסור של המדינה במשאבים טבעיים לא תרם לצמיחתה, והמיקום האסטרטגי שלה יצר תלות מסורתית בסחר חוץ. הונגריה של היום, מראה קצב צמיחה כלכלית נמוך יחסית לאחדות מהחברות החדשות של האיחוד האירופי (מאז 2004) עם זאת היא אחת המפותחות באזור מזרח אירופה. הסקטור הפרטי אחראי ליותר מ-80% מהתמ"ג, וההחזקה הזרה של ההשקעות והנכסים במדינה נפוצה מאוד. בשנת 2007 נוצר משבר כלכלי, שהאט בצורה מהותית את קצב הצמיחה במשק, לאחר שראש ממשלת הונגריה הודה בכך שהציג תמונה לא אמיתית לגבי נתונים כלכליים. יחס החוב לתוצר גבוה יותר ממה שפורסם עד לפני שנה. ענפי הכלכלה חקלאות גם כיום כלכלת הונגריה נשענת על חקלאות הודות למבנה הגאוגרפי השטוח במרכזה ושופע מים, הנוח לגידולים ואקלים מתון יחסית. תוצרתה החקלאית המיועדת בעיקר ליצוא מהווה כ-13% מהתוצר הגולמי. הגידולים העיקריים הם חיטה, תירס, חמניות, תפו"א, סלק סוכר, לפתית ומבחר גדול של פירות בהם תפוח, אגס, אפרסק, ענבים אבטיח . המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי שפקד את העולם בסופו של העשור הראשון של המאה ה-21 פגע קשות בהונגריה שהצטרפה ל ב-2004. זאת, הן בשל התלות הכבדה שלה בהון זר למימון כלכלתה, הן בשל העובדה שהגירעון התקציבי של המדינה הוא מן הגדולים באיחוד האירופי. ב-10 באוקטובר 2008 הפורינט נחלש ב-10%. הלוואות רבות בהונגריה נלקחות באירו או בפרנק שווייצרי. ב-22 באוקטובר העלה בנק הונגריה את הריבית ל-11.5%. ב-27 באוקטובר 2008 הגיעה הונגריה להסכם עם קרן המטבע הבינלאומית ועם האיחוד האירופי על הגשת חבילת סיוע בסך 25 מיליארד דולר. סך הוצאות הממשלתיות גבוה. בבעלות המדינה ישנן חברות רבות שלא הופרטו. רישוי עסקים בעייתי, מאחר שהנהלים לא מיושמים בעקביות. על פי קבוצת המחקר האמריקאית The Heritage Foundation דורגה כלכלתה של הונגריה כ-67.2% חופשית ב-2008 מה ששם אותה במקום ה-43 בדירוג הכלכלות החופשיות בעולם. ב-21 בנובמבר 2011 הודיעה קרן המטבע הבינלאומית כי קיבלה פנייה למתן סיוע פיננסי מרשויות הונגריה. ב-25 בנובמבר 2011 הורידה מודי'ס את דירוג האשראי של הונגריה לרמת אג"ח זבל. במועד זה עמד החוב הלאומי של המדינה על שיעור של 193% מהתמ"ג שלה. לאחר מכן נכנסה הונגריה לכמה שנים של מדיניות צנע וקיצוצים, ובאמצע העשור החלה הכלכלה להראות סימני התאוששות. במאי 2022 נדרשו חברות גדולות להעביר "רווחי יתר" כדי לתמוך בתקציב המדינה, שהדלדל עקב הקפאת המימון שהטיל עליו האיחוד האירופי. המטבח ההונגרי המטבח ההונגרי כולל בין השאר את הגולאש (Gúlyásleves), מאפי בצק בהם הנוקרלי (או נוקדלי) (Nokedli), שהם בצקניות קטנות שמוסיפים לגולאש, והנודלי, שהוא גרסה הונגרית לניוקי האיטלקי. קינוח נפוץ בהונגריה הוא הקורטוש (Kürtőskalács) העשוי מבצק שמרים וצורתו גליל חלול. בנוסף, אחראי המטבח ההונגרי לפיתוחו של תבלין הפפריקה, המשמש כאחד מהתבלינים הפופולריים ביותר בעולם. יחסי חוץ לאחר התפרקות ברית המועצות בשנת 1991, הידקה הונגריה את קשריה עם אירופה המערבית, והצטרפה לברית נאט"ו בשנת 1999 ול ב-1 במאי 2004. נכון לתחילת שנת 2020 חברה המפלגה השלטת בהונגריה, הפידס, בקואליציית EEP, מפלגת העם האירופית – איחוד של מפלגות ימין-מרכז. ב תחת הנהגת הונגריה בראשות ויקטור אורבן שאפה למצב עצמה כחלוצה של מודל של "דמוקרטיה לא ליברלית". מודל זה, לצד ניגוד אינטרסים סביב נושא הפליטים, גרר חיכוכים בינה לבין האיחוד האירופי. אולם חיזק שיתופי פעולה שלה בין השאר עם פולין, מקדוניה הצפונית וסלובניה. המחלוקות בין הונגריה לאיחוד האירופי הגיעו לשיא בספטמבר 2019, כאשר הפעיל הפרלמנט האירופי את סעיף 7 באמנת האיחוד האירופי נגד הונגריה – ההליך המשמעתי התקיף ביותר נגד מדינה החברה באיחוד, ששולל מהחברה חלק מזכויותיה – בטענה שממשלת הונגריה מהווה איום שיטתי על הדמוקרטיה ושלטון החוק. אורבן כרת ברית פוליטית עם פולין כדי לנטרל מהלך אפשרי שישלול את זכות ההצבעה שלו. חלק מכלי התקשורת בהונגריה שמשתפים פעולה עם השלטון מפיצים גם תעמולה פרו-רוסית. בעלי דרכון הונגרי יכולים לבקר ב-183 מדינות ללא בקשת אשרת כניסה. גאוגרפיה 200px\|ממוזער\|שמאל\|נוף באגן טפולצה, סמוך לאגם בלטון הונגריה ממוקמת במרכזה של יבשת אירופה, ללא מוצא לים. שטחה הכולל מסתכם ב-93,030 קמ"ר. אורך הגבול הכולל של המדינה הוא 2,009 ק"מ – סלובקיה 515 ק"מ, רומניה 443 ק"מ, אוסטריה 366 ק"מ, קרואטיה 329 ק"מ, סרביה 151 ק"מ, סלובניה 102 ק"מ ואוקראינה 103 ק"מ. הנוף ההונגרי מורכב בעיקר ממישורים, עם גבעות והרים נמוכים בצפון המדינה קרוב לגבול עם סלובקיה. המדינה חולקה לשניים על ידי נהר הדנובה. קיימים עוד שני נהרות גדולים, הטיסה במזרח והדראווה בדרום-מערב, ובחלק המערבי נמצא האגם הגדול במדינה, בלטון. דמוגרפיה על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הונגריה, אוכלוסיית המדינה מנתה 9,689,000 תושבים בשנת 2021, מה שהופך אותה למדינה החמישית באוכלוסייתה במרכז ומזרח אירופה ולמדינה בינונית ב. צפיפות האוכלוסין עמדה על 107 תושבים לקמ"ר, וזה בערך פי שניים מהממוצע העולמי. תוחלת החיים במדינה היא 76 שנים בממוצע. שיעור הפריון הוא 1.52 ילדים בממוצע לאישה. עבור כ־95% מהאוכלוסייה, שמרביתם הונגרים, שפת האם היא השפה ההונגרית. במדינה יש מספר מיעוטים אתניים ביניהם: רומה (3%), גרמנים (1.3%), רומנים (0.3%), סלובקים (0.3%), קרואטים (0.2%), סרבים (0.2%) ואוקראינים (0.1%). הדת הגדולה ביותר במדינה היא הנצרות הקתולית בה מאמינים כ-37% מהאוכלוסייה, כמו כן קיים מיעוט של 11% קלוויניסטים, ומיעוט של 2.2% לותרני. אולם האוכלוסייה ההונגרית היא בעיקרה חילונית, כאשר בערך 18% מגדירים עצמם חסרי דת. המוסלמים מהווים 0.3% והיהודים מהווים כ-0.1% וחיים בעיקר בבודפשט. ישנו מיעוט הונגרי החי מעבר לגבול במדינות השכנות, במיוחד בסלובקיה, רומניה, סרביה, אוקראינה ומיעוטים קטנים באוסטריה, קרואטיה וסלובניה. כמו כן קיימת פזורה הונגרית במערב אירופה בישראל ובאמריקה הצפונית. עיור על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הונגריה, יותר מרבע מהאוכלוסייה התגוררה במטרופולין בודפשט, 6,903,858 תושבים (69.5%). התפלגות האוכלוסייה - חלוקה שווה למדי בכל רחבי המדינה, כאשר אזורים עירוניים מושכים אוכלוסיות גדולות וצפופות יותר. אוכלוסייה עירונית - 72.9% מסך האוכלוסייה (נכון לשנת 2023). שיעור העיור - קצב שינוי שנתי של 0.05% (הערכה לשנים 2020–2025). הערים העיקריות של הונגריה מפורטות להלן מבחינת חשיבות ומספר תושבים. נתוני האוכלוסייה הם משנת 2019. יהדות הונגריה ממוזער\|200px\|חזית בית הכנסת הגדול של בודפשט. בית כנסת זה הוא הרביעי בגודלו בעולם והגדול ביותר באירופה. יהדות הונגריה היא מן הגדולות והמפוארות שבקהילות היהודים באירופה. היישוב היהודי רצוף בהונגריה מימי האימפריה הרומית. תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית שגשגה הקהילה היהודית, וזכתה להתפתחות, הכרה ומתן זכויות, וכללה בעיקר יהודים אשכנזים, כולל מהגרים ממזרח אירופה, ומיעוט של מגורשי ספרד. בזמן השואה הושמדה מרבית יהדות הונגריה (נספו כ-564,500 יהודים, מתוך כ-725 אלף), אם במשלוחם של למעלה מ-400,000 יהודים לאושוויץ על ידי הגרמנים, ואם במחנות ריכוז ומחנות עבודה, בצעדות המוות ובפרעות שנערכו על ידי הפשיסטים ההונגרים, ובהם אנשי מפלגת צלב החץ. ניסיון הירואי שעשו אנשי היישוב העברי בארץ ישראל לסייע לאחיהם בהונגריה במשלוח צנחנים, נכשל, אך הביא למיתוס הגבורה של חנה סנש. בזמן השלטון הקומוניסטי נאסר על הפעילות הציונית והחינוך היהודי, וקיומם של טקסים דתיים נראה בעין צרה. אנשי הקהילה היהודית, אשר ניסתה להשתקם ממוראות השואה, היו נתונים לרדיפות ולגירושים. ההערכות בדבר אוכלוסיית היהודים בהונגריה ב נעו בין 50 ל-120 אלף יהודים, רובם בבירה בודפשט. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אירופה קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות הונגרית	2024-10-01T00:49:02
משבר הטילים בקובה	ממוזער\|250px\|צילום אוויר של משטח שיגור הטילים בקובה משבר הטילים בקובה, ידוע גם כמשבר אוקטובר (בספרדית: Crisis de octubre), המשבר הקריבי (רוסית: Карибский кризис), או בהלת הטילים, היה עימות בן 13 ימים (16–28 באוקטובר 1962) בין ארצות הברית לבין ברית המועצות בסוגיית הצבתם של טילים בליסטיים סובייטיים בעלי ראש נפץ גרעיני בקובה. הנחה מקובלת היא כי מעולם לא הייתה "המלחמה הקרה" קרובה להפוך למלחמה של ממש כמו במהלך משבר זה. כתגובה לפלישה הכושלת למפרץ החזירים (1961) ולהימצאות טילים בליסטיים אמריקניים מסוג PGM-19 Jupiter על אדמת איטליה וטורקיה, כנגד ברית המועצות, כאשר מוסקבה נמצאת בטווח פגיעה, מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, הסכים לבקשת קובה להציב טילים גרעיניים בקובה על מנת להרתיע מפני הטרדות עתידיות מצד ארצות הברית. במהלך פגישה סודית בין חרושצ'וב ופידל קסטרו ביולי 1961, הושג הסכם בעניין, והחלה בנייה של מספר מתקני שיגור טילים. ב-14 באוקטובר 1962, הצליח לראשונה מטוס ריגול אמריקני מסוג לוקהיד 2-U לצלם תמונות של משטח שיגור טילים גרעיניים במערב קובה, והתקבלה החלטה מצד ארצות הברית להטיל סגר ימי על האי כדי למנוע העברה של טילים סובייטיים נוספים. המשבר הסתיים לאחר משא ומתן ארוך ומתוח, אשר בסופו גובש הסכם בין נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי לבין חרושצ'וב. הצד הסובייטי התחייב להתפרק מנשקיו ההתקפיים בקובה בתמורה להצהרה פומבית של ארצות הברית שלעולם לא תפלוש לקובה. בצעד חשאי נוסף, שלא נודע לציבור באותה תקופה, ארצות הברית הסכימה לפרק את מתקני שיגור הטילים שלה באיטליה ובטורקיה אשר, כאמור, היוו איום על ברית המועצות. הרקע למשבר בינואר 1959 הצליח מורד צעיר, פידל קסטרו, להדיח את בטיסטה, ששלט בקובה מאז שנות ה-30 ודגל במדיניות פרו-אמריקנית. בטיסטה היה רודן מושחת, אשר דרדר את כלכלת קובה והביא לפערים גדולים בין העניים והעשירים. נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, הכיר מיד בשלטון קסטרו, אך קסטרו הקים משטר קומוניסטי והחל במגעים עם ברית המועצות. ארצות הברית הגיבה בהטלת חרם על יבוא סוכר מקובה. היחסים הלכו והידרדרו, עד כדי כך ששליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, הכריז כי אם ארצות הברית תאיים על קובה, הוא יגן בכל מחיר על האי, אפילו בנשק גרעיני. אייזנהאואר מיהר לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם קובה. מחליפו, ג'ון פיצג'רלד קנדי, החליט להגיב אף באופן חריף יותר. ב-17 באפריל 1961 ניסו כוחות של גולים קובניים, בסיוע ה-CIA, לנחות בקובה במסגרת הפלישה למפרץ החזירים ולארגן מרד נגד קסטרו. הפולשים התגלו על ידי הקובנים, נהדפו בקלות, והמרד נכשל כישלון חרוץ. קובה, השוכנת במרחק של כ-240 קילומטרים בלבד מחופי פלורידה, הפכה לבסיס טילים סובייטי. ברית המועצות איימה בכך על ארצות הברית מקרוב, כתגובה להצבת טילים אמריקאים בעלי ראשי נפץ גרעיניים באיטליה, וכמו כן בטורקיה (אפריל 1962) השוכנת כ-2,000 ק"מ ממוסקבה ובעלת גבול משותף עם ברית המועצות. התוכנית הייתה לחדור דרך קובה למדינות דרום אמריקה, ולהפוך את המדינה לקלף מיקוח לגבי שאלת ברלין. מהלך המשבר 250px\|ממוזער\|שמאל\|נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי בחדר הסגלגל חותם על צו הסגר הימי על קובה, הבית הלבן 23 באוקטובר 1962 ב-14 באוקטובר 1962 גילו מטוסי צילום אמריקניים כי בקובה נבנים אתרי שיגור טילים מסוג R-14 ו-R-12. ב-19 באוקטובר גילו טיסות הצילום שארבעה אתרים הפכו למבצעיים. בשידור טלוויזיה ב-22 באוקטובר הודיע הנשיא קנדי על הימצאותם של טילים גרעיניים סובייטיים בקובה, וקבע שכל התקפה מצד קובה תיחשב להתקפה מצד ברית המועצות, על כל המשתמע מכך. הממשל האמריקני בראשות קנדי החליט לסלק את הטילים מקובה, אך חשש כי פעולה התקפית, כגון הפצצת בסיסי הטילים, עלולה להידרדר לעימות גרעיני עם ברית המועצות. בהתייעצות עם עוזריו החליט קנדי להטיל על קובה סגר ימי, בו לקחו חלק כ-100,000 חיילים, 40,000 נחתים, 14,500 צנחנים בכוננות, 550 מטוסי קרב ויותר מ-180 ספינות. הסובייטים הודיעו כי ספינותיהם יתעלמו מן המצור, אך למעשה גם הן נעצרו ואולצו לסגת. ב-23 באוקטובר וב-24 באוקטובר שלח חרושצ'וב לנשיא קנדי מכתבים בהם הצביע על אופיים ההרתעתי של הטילים, וטען שפניה של ברית המועצות לשלום. ב-26 באוקטובר הציעה ברית המועצות להוציא את טיליה מקובה, בתמורה להתחייבות של ארצות הברית שלא לפלוש לקובה ולא לתמוך בפלישה כזו. ב-27 באוקטובר העלתה ברית המועצות דרישה נוספת: פינוי בסיסי הטילים האמריקניים מטורקיה. המשבר החריף באותו יום כאשר מטוס צילום אמריקני מדגם יו-2 הופל מעל קובה. באותה עת התקרבו ספינות סוחר רוסיות לאזור המצור הימי. הנשיא קנדי, שלא רצה בעימות חם, הודיע בפומבי שהוא מקבל את התנאי הסובייטי הראשון לסילוק הטילים, ובחשאי קיבל גם את התנאי השני. חרושצ'וב נאות לסיים את העימות. הספינות הסובייטיות פנו לאחור, וב-28 באוקטובר הודיע חרושצ'וב כי הורה להוציא את הטילים מקובה. בעקבות סילוק הטילים הורה הנשיא קנדי, ב-20 בנובמבר 1962, להסיר את המצור הימי מעל קובה; לאחר כמה חודשים קיים גם את התנאי השני בהסכם, והוציא את הטילים האמריקאים מטורקיה. משבר הצוללות שמאל\|ממוזער\|250px\|מסוק אמריקאי מעל צוללת פוקסטרוט B-59 במי קובה, בעת משבר הטילים בקובה, 29 באוקטובר 1962 רק ב-2002 נודע כי הצי הסובייטי שלח ארבע צוללות מדגם פוקסטרוט למימי קובה. משחתות הצי האמריקני הטילו פצצות עומק, אשר בעקבותיהן נאלצו שלוש מהצוללות לצוף על פני המים בין ה-26 ל-29 באוקטובר 1962. באחת הצוללות, שסימונה B-59, היה מוטען טורפדו בעל ראש נפץ גרעיני של 15 קילוטון. עקב זיהוי הצוללות התפתח ויכוח דרמטי בצוללת, כאשר מפקד הכלי, ולנטין סביטסקי, והקומיסר הפוליטי על סיפונה, איוון סמיונוביץ' מדלניקוב, דרשו לחמש את הטורפדו ולהכינו לירי מבצעי בעוד הקצין הראשון, וסילי ארחיפוב, התנגד בנחרצות והצליח לבסוף לשכנעם להימנע מכך. תוצאות המשבר משבר הטילים בקובה היה הישג טקטי אך כישלון אסטרטגי של ברית המועצות. אמנם המשבר גרם לארצות הברית לשנות את הסטטוס קוו בו טילים גרעיניים שלה מוצבים בטורקיה השכנה לברית המועצות, אך הוא גם הוכיח כי ארצות הברית היא עדיין מנהיגת העולם המערבי, ואינה מוותרת לסובייטים. בכך מימשה ארצות הברית את מדיניות הבלימה ונתנה תוקף לדברי קנדי שהזהיר את הרוסים מלפגוע בארצות הברית או בכל מדינה אחרת בעולם המערבי. המשבר חיזק את מעמדו של קנדי כנשיא ארצות הברית, והוכיח כי על אף גילו הצעיר הוא ניחן בשיקול דעת בהתמודדות עם מצבים מסובכים. לעומת זאת היווה המשבר מכה קשה לחרושצ'וב, אשר אף שילם בכיסאו זמן לא רב לאחר מכן: ב-1964 הוא הודח משלטונו בברית המועצות. ככל שהדבר יישמע אבסורדי, משבר הטילים תרם לתחילת ההפשרה ביחסי ארצות הברית וברית המועצות, שכן מנהיגיהן הבינו כמה קרובה עלולה להיות התלקחות גרעינית שתוצאותיה קטסטרופליות. בעקבות המשבר החלו להיווצר קשרים כלכליים בין ברית המועצות לארצות הברית, שהתבטאו במכירת חיטה אמריקנית לברית המועצות ובהתקנת הקו החם מוסקבה-וושינגטון. ראו גם הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני אולג פנקובסקי 13 ימים לקריאה נוספת רוברט פ' קנדי, איך נמנע העימות, מאנגלית: מירי אליאב-פלדון, ספרית אפקים, עם עובד, 1970. אלי אבל, טילים בקובה: מאבק קנדי-חרושצ'וב, אוקטובר 1962, הוצאת מערכות, 1968. Mark J. White, The Cuban Missile Crisis, Macmillan, 1996 Ernest R. May (ed.), Philip D. Zelikow (ed.), The Kennedy Tapes: Inside the White House During the Cuban Missile Crisis, Harvard University Press, 1997 Jutta Weldes, Constructing National Interests: the United States and the Cuban Missile Crisis, University of Minnesota Press, 1999 Alice L. George, Awaiting Armageddon: How Americans Faced the Cuban Missile Crisis, University of North Carolina Press, 2003 David R. Gibson, Talk at the Brink: Deliberation and Decision During the Cuban Missile Crisis, Princeton University Press, 2012 Sheldon M. Stern, The Cuban Missile Crisis in the American Memory: Myths Versus Reality, Stanford University Press, 2012 Alice L. George, The Cuban Missile Crisis: the Threshold of Nuclear War, Routledge, 2013 Jonathan Colman, The Cuban Missile Crisis: Origins, Course and Aftermath, Edinburgh University Press, 2016 קישורים חיצוניים תומר ריבל, משבר הטילים בקובה 1962 יוסי גורביץ, היום בהיסטוריה: משבר הטילים הקובני, נענע חדשות. הערות שוליים קטגוריה:המלחמה הקרה קטגוריה:ארצות הברית: היסטוריה צבאית קטגוריה:ברית המועצות: היסטוריה קטגוריה:ברית המועצות: היסטוריה צבאית קטגוריה:קובה: היסטוריה צבאית קטגוריה:1962 בארצות הברית קטגוריה:יחסי ארצות הברית – קובה קטגוריה:1962 בברית המועצות קטגוריה:ניקיטה חרושצ'וב קטגוריה:נשיאות ג'ון פיצג'רלד קנדי קטגוריה:1962 בפוליטיקה	2024-06-29T08:09:17
צ'כוסלובקיה	צ'כוסלובקיה (בצ'כית: Československo; בסלובקית: Česko‑Slovensko) הייתה מדינה שהתקיימה בעבר כאיחוד השטחים שמרכיבים כיום את המדינות צ'כיה סלובקיה וקרפטורוסיה. נוצרה ב-1918 בעקבות התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1 בינואר 1993 פוצלה המדינה לשתי מדינות עצמאיות: צ'כיה וסלובקיה. שמות רשמיים 1918–1920: הרפובליקה הצ'כו-סלובקית 1920–1938: הרפובליקה הצ'כוסלובקית 1938–1939: הרפובליקה הצ'כו-סלובקית 1945–1960: הרפובליקה הצ'כוסלובקית 1960–1990: הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית אפריל 1990: הרפובליקה הפדרטיבית של צ'כוסלובקיה 1990–1992 הרפובליקה הפדרטיבית של הצ'כים והסלובקים היסטוריה הקמת מדינה צ'כוסלובקיה נוצרה ב-28 באוקטובר 1918 לאחר פירוק האימפריה האוסטרו הונגרית בסוף מלחמת העולם הראשונה. היא כללה את השטחים המתועשים ביותר של הממלכה. צ'כוסלובקיה הורכבה מצ'כיה (בוהמיה ומוראביה) וסלובקיה אליהן צורפה גם רוסיה התת-קרפטית שישבו בה הרוסינים. בין שתי מלחמות העולם המדינה סבלה מבעיות דמוגרפיות עקב הרגשת הקיפוח של המיעוטים הגרמני והסלובקי שלא השלימו עם הדומיננטיות הצ'כית. הגרמנים וההונגרים אף לא הכירו בקיומה. המנהיג העיקרי של תנועת העצמאות היה טומאש מסריק אשר לחץ על מעצמות המערב בתחילת המאה ה-20. מסריק זכה לכינוי "אביה של צ'כוסלובקיה" והיה הנשיא הראשון של מדינתו. מאז ועד 1938 הייתה צ'כוסלובקיה דמוקרטיה, מהיחידות באירופה, לאחר מותו של מסריק ב-1937, ירש את כס הנשיאות תלמידו אדווארד בנש. צ'כוסלובקיה בין שתי מלחמות העולם הייתה מדינה דמוקרטית ומפותחת. היהודים היו בעלי זכויות מלאות, ובמדינה פעלו אישים כסופר קארל צ'אפק, והצייר אלפונס מוכה. הייתה זו תקופה של פריחה ושגשוג. במהלך מלחמת העולם השנייה פירוק צ'כוסלובקיה היה מהמטרות הראשונות של אדולף היטלר. לאחר הסכם מינכן שנחתם ב-29 בספטמבר 1938, ובו נכפה על ממשלת צ'כוסלובקיה בהסכמת המעצמות למסור בתוך 12 יום את חבל הסודטים בו היה רוב לתושבים שמוצאם האתני גרמני לידי הרייך השלישי, נכנס הצבא הגרמני אל החבל. מעצמות המערב, בריטניה וצרפת סברו כי במסירת חבל הסודטים לידי היטלר יהיה משום מיצוי דרישותיו הטריטוריאליות, ומניעת מלחמה כוללת. צ'כוסלובקיה, שלפני אובדן חבל הסודטים הייתה מדינה עצמאית ודמוקרטית, בעלת כוח צבאי ומפעלי נשק, שיכולה הייתה לנסות ולהתמודד ולהגן על עצמה אל מול הוורמאכט שבשלב זה ספק אם היה מוכן למלחמה, איבדה ביחד עם חבל הסודטים את שלמותה הפנימית ואת יכולתה להגן על עצמה. כבר ב-6 באוקטובר 1938 הכריזה מפלגת העם הסלובקית על אוטונומיה מבלי לחכות לאישורה של הממשלה הצ'כוסלובקית. על פי ההסכמות של בוררות וינה הראשונה מ-2 בנובמבר 1938, כבשה הונגריה חלקים מסלובקיה, ואילו פולין כבשה את אזור טשין. ב-14 במרץ 1939 הכריזה סלובקיה על עצמאותה. בעקבות הכרזה זו פלש היטלר אל שארית המדינה הצ'כוסלובקית. והקים בצ'כיה את הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, פרוטקטורט כפוי, שהיה למעשה שם קוד לכיבוש גרמני אכזרי, שכלל משלוחם של מתנגדים למחנות ריכוז, רצח המוני, עבודות כפייה, והשמדת היהודים. משטר אימים זה נמשך עד כניסת הצבא האדום לפראג במאי 1945. לאחר מלחמת העולם השנייה ממוזער\|שמאל\|250px\|צ'כוסלובקיה בשנים 1928–1938ממוזער\|שמאל\|250px\|צ'כוסלובקיה לאחר 1969לאחר מלחמת העולם השנייה, הוקמה המדינה מחדש (להוציא את רוסיה התת-קרפטית, שסופחה לברית המועצות). ב-4 באפריל 1945 הוקמה ממשלה של החזית הלאומית הצ'כוסלובקית בקושיצה, ובמאי 1945 עברה הממשלה לפראג. החזית הלאומית נשלטה על ידי שלוש מפלגות: המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והמפלגה הסוציאליסטית לאומית. המיעוט הגרמני הוגלה לגרמניה. בבחירות שהתקיימו במאי 1946 זכתה המפלגה הקומוניסטית ב-38% מהקולות. אדווארד בנש המשיך לכהן כנשיא הרפובליקה ומנהיג המפלגה הקומוניסטית, קלמנט גוטוולד, התמנה לראש הממשלה. הקומוניסטים החזיקו במספר משרדי מפתח בממשלה, בהם משרד הפנים ומשרד האינפורמציה ופעלו להשתלט על מוקדי הכוח במדינה. הממשלה הגבילה הוצאת עיתונים למפלגות ציבוריות כדי למנוע עשיית רווחים מעיתונות שהיא "שירות ציבורי". בשנת 1947, בלחץ הקומוניסטים, חוקק חוק שחייב עיתונאים להשתייך לאיגוד העיתונאים ואסר על עיסוק בעיתונות בידי מי שאינו חבר באיגוד. חוקי האיגוד נקבעו בידי שר האינפורמציה הקומוניסטי. ב-13 בפברואר 1948 פיטר שר הפנים ואצלב נוסק (שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית) 8 קצינים בכירים ממשטרת צ'כוסלובקיה. הפיטורים גרמו לפרוץ משבר קואליציוני בממשלה. שרים מהמפלגה הלאומית הסוציאליסטית האשימו את שר הפנים בכך שהקצינים פוטרו על רקע פוליטי, מכיוון שלא היו תומכי המפלגה הקומוניסטית. הם דרשו מגוטוולד את פיטוריו של שר הפנים. כאשר תביעתם נדחתה, הגישו את התפטרותם לנשיא. תקוותם הייתה, שכל השרים שאינם חברי המפלגה הקומוניסטית יפעלו כמותם ויתפטרו, הממשלה תתפרק והנשיא יצטרך להכריז על פיזור הפרלמנט ועריכת בחירות חדשות. אך, השרים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית לא תמכו במהלך ולא התפטרו. כתוצאה מכך זכה גוטוולד לרוב בממשלה (14 מתוך 26 שרים). הוא פנה אל הנשיא וביקש מהנשיא לאשר את התפטרות השרים ואישור למנות שרים חדשים. בינתיים ארגנה המפלגה הקומוניסטית שביתות במפעלים והפגנות ברחבי המדינה כאות תמיכה בפעולות של גוטוולד. בסופו של דבר נאלץ הנשיא אדווארד בנש להיכנע ללחץ הקומוניסטים ולאשר את דרישותיו של גוטוולד. השרים המתפטרים הוחלפו בקומוניסטים. במאי 1948 אישרה האספה הלאומית של צ'כוסלובקיה חוקה חדשה אשר התבססה על קווי יסוד מטעם המפלגה הקומוניסטית. הנשיא בנש סירב לחתום על החוקה החדשה והתפטר מתפקידו. מרגע זה הפך קלמנט גוטוולד דה פקטו לשליט צ'כוסלובקיה. ב-14 ביוני 1948 נבחר גוטוולד רשמית לנשיא צ'כוסלובקיה. האביב של פראג ההגמוניה הקומוניסטית הופרה לזמן קצר בחצי הראשון של שנת 1968 כאשר המנהיג, אלכסנדר דובצ'ק הנהיג רפורמות פוליטיות שכונו "האביב של פראג". רפורמות אלו הסתיימו כאשר ב-20 באוגוסט פלשו צבאות ברית ורשה לפראג, ועד מהרה הושלטו על המדינה אנשי הקו הנוקשה בראשות גוסטב הוסאק (על תקופה זו כתב שלום חנוך את השיר "פראג" שבוצע על ידי אריק איינשטיין: "איך נדם קול כיכר הומה בחג. שיר שחלמתי על פראג – שם השחר עוד יבקע"). בינואר 1969 הצית עצמו יאן פאלאך כנגד הפלישה ואדישות העם. מעשה הפגנתי זה היווה סמל להתנגדות לסובייטים במשך שנים רבות. מהפכת הקטיפה לאחר תחילת התפוררות ברית המועצות הפכה צ'כוסלובקיה למדינה דמוקרטית ב-1989 בהפיכה לא אלימה שכונתה "מהפכת הקטיפה". המהפכה החלה ב-16 בנובמבר בהפגנת סטודנטים שקטה בברטיסלאבה, שהובילה למספר הפגנות נוספות עד אשר ב-28 בנובמבר הודיעה המפלגה הקומוניסטית כי היא תוותר על המונופול השלטוני שלה. ב-28 בדצמבר דובצ'ק נבחר ליושב ראש הפרלמנט ולמחרת הסופר מתנגד המשטר ואצלב האוול נבחר לנשיא המדינה. חצי שנה לאחר מכן, ביוני 1990 נערכו בחירות חופשיות ראשונות מאז 1948. פיצול המדינה ב-1992 ניצחו בבחירות לפרלמנט מפלגות צ'כיות וסלובקיות שרצו בפירוק המדינה. במהלך הקיץ, לאחר "מלחמת המקף", הוחלט על הפיצול שבניגוד למה שקרה במדינות אחרות במזרח אירופה לא לווה באלימות ובשפיכות דמים, וכונה "גירושי הקטיפה". ב-1 בינואר 1993 המדינה חדלה מלהתקיים. דמוגרפיה נכון לשנת 1991 חיו בצ'כוסלובקיה כ-15,600,000 תושבים, התפלגות הקבוצות האתניות: צ'כים: 54.1% סלובקים: 31% מורבים: 8.7% הונגרים: 3.8% צוענים: 0.7% יהדות צ'כוסלובקיה יהדות צ'כוסלובקיה הייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות במרכז אירופה. בעידן הבין מלחמתי חיו מרבית היהודים במדינה בשטחי סלובקיה וזקרפטיה (כיום חלק מאוקראינה), אך גם בשטחי צ'כיה של ימינו, לרבות בבירה פראג, חיה קהילה יהודית בולטת ודומיננטית. בשנת 1867 קיבלו יהודי המקום (באותה תקופה: יהודי האימפריה האוסטרו-הונגרית) שוויון זכויות מלא ונפסקו ההשפלות והחוקים המפלים שמהם סבלו. בסוף המאה ה-19 היו יהודים רבים בשורות הלוחמים על עצמאות המדינה, ועם הקמת צ'כוסלובקיה בשנת 1918 אוחדו כל ארגוני היהודים במדינה תחת "המועצה היהודית במדינה הצ'כוסלובקית". על פי מפקד האוכלוסין של 1930, מבין 356,830 אזרחים צ'כוסלובקים שהזדהו כבני הדת היהודית, 57.20% הזדהו גם כבני לאום "יהודי" (בעיקר מחוץ לשטחי בוהמיה), 24.52% כבני לאום "צ'כוסלובקי", 12.28% כבני לאום "גרמני", 4.47% כבני לאום "הונגרי", ו-1.29% כ"אחרים"Yahil, Chaim, et al. (2007). "Czechoslovakia." Encyclopaedia Judaica. Ed. Michael Berenbaum and Fred Skolnik. 2nd ed. Vol. 5. Detroit: Macmillan Reference USA. p. 353-364.. ניכר מכך שיהודי סלובקיה וזקרפטיה נטו להזדהות יותר עם התנועה הציונית או מנגד עם הזרמים החרדיים דוברי היידיש וראו את היהודים כזהות לאומית או כעדה נפרדת, בעוד שיהודי צ'כיה נטו להזדהות יותר עם הלאומים שחיו בקרבם – הצ'כים והגרמנים, ותפסו את היהדות בעיקר כזהות דתית. לצד זאת מאחר שפראג הייתה המרכז הכלכלי, התרבותי וההשכלתי של כלל המדינה, הייתה בה פעילות ציונית רחבה. בשנות ה-30, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, גברה האנטישמיות גם בצ'כוסלובקיה, בעיקר על ידי המיעוטים הגרמניים והסלובקיים במדינה. בתחילת עשור זה גם גדלה אוכלוסיית יהודי המדינה כתוצאה מהגירת יהודים מגרמניה אל צ'כיה. בעקבות הסכם מינכן בשנת 1938 וכיבוש פראג במרץ 1939 על ידי גרמניה הנאצית, הכריזה סלובקיה על עצמאות, אך למעשה הייתה גרורה של גרמניה הנאצית. עם סיפוחה של צ'כיה לשטחי גרמניה הנאצית, נמלטו יהודים רבים מהמדינה. על אלו שבחרו להישאר או שלא הצליחו להימלט הוחלו חוקי נירנברג, כמו על יהודי גרמניה. יהודי צ'כיה שנותרו בה נשלחו למחנה הריכוז טרזיינשטט, רובם לא חזרו משם בחיים. מקהילה בת כ-395,000 יהודים בשנת 1939, נרצחו במהלך השואה כ-250,000 יהודים. בסלובקיה, שהייתה מדינה נפרדת התומכת בגרמניה הנאצית, נחקקו באפריל 1939 חוקים אנטי-יהודיים על פי הדגם של חוקי נירנברג. אמנם בסלובקיה לא הוקמו גטאות, אך יהודים גויסו לעבודת כפייה. ב-4 בנובמבר 1939 אספו שלטונות סלובקיה יהודים חסרי רישיון שהייה ויהודים בעלי נתינות זרה וגירשו אותם. את היהודים ההונגרים לזקרפטיה ואת היהודים הפולנים לגבול הפולני. השלטון ההונגרי לא היה מוכן לקלוט את המגורשים והשלטון הסלובקי לא אפשר להם לשוב לבתיהם וכתוצאה מכך אלפי אנשים נשארו בשטח ההפקר ללא ציוד, מזון או מחסה. את רובם הצליחה התנועה הציונית הסלובקית בסיוע נציגיה בקהילה היהודית להחזיר אחרי תקופה קצרה (מחצית דצמבר) לברטיסלבה, תמורת התחייבות אישית כי הקהילה היהודית תדאג להגירתם אל מחוץ למדינה ועד אז ירוכזו במקום אחד ופרנסתם תהיה על הקהילה. חלק ניכר מבעלי האזרחות הזרה עלו לארץ ישראל. באוגוסט 1940 הגיע לברטיסלאבה דיטר ויסליצני כנציגו של אדולף אייכמן, על מנת לשמש יועץ לענייני היהודים. המפלגה שבשלטון, מפלגת העם הסלובקית של הלינקה (Hlinkova Slovensko Ludoa Strana, HSLS) ארגנה את המתנדבים הסלובקיים לאס אס על מנת לבצע את התקנות נגד היהודים. בשנת 1947 חיו בצ'כוסלובקיה כ-44,000 יהודים, רובם באזורי צ'כיה. עם עליית השלטון הקומוניסטי במדינה, נותקו קשרי הקהילה עם שאר קהילות היהודים בעולם. בין השנים 1948–1950 היגרו מצ'כוסלובקיה כ-26,000 יהודים, מתוכם כ-19,000 למדינת ישראל. מיהדות מפוארת בת 395,000 בשנות השלושים של המאה העשרים, נותרה כיום בצ'כיה קהילה קטנה בת כ-3,000 יהודים, רובם מתגוררים בפראג; ובסלובקיה בין 2,000 ל-3,000 יהודים. בברטיסלאבה, בירת סלובקיה, היו בסוף שנות ה-30 כ-18,000 יהודים. רובם נרצחו בשואה. עם קום מדינת ישראל עלו לישראל כ־4,000 מהניצולים. כיום נותרו בה כ-1,000 יהודים. ראו גם קבוצת העבודה משמר הלינקה צ'כוסלובקיה וישראל שמאל\|ממוזער\|150px\|שלט בפראג אודות הסיוע מצ'כוסלובקיה בעת מלחמת העצמאות עוד לפני הקמת מדינת ישראל היו לצ'כוסלובקיה קשרים טובים עם היישוב העברי בארץ ישראל. זאת בין השאר בזכות פעילותם של יהודים ציונים בצ'כוסלובקיה. נשיא צ'כוסלובקיה טומאש מסריק היה ידיד הציונות, וכמוהו בנו יאן מסריק שהיה אף הוא מדינאי. על-שמו של טומאש מסריק נקראו בישראל כפר מסריק וכיכר מסריק שבתל אביב, וכן בחיפה, הכיכר בצומת הרחובות הרצל, הנביאים ושבתאי לוי. התרומה הגדולה ביותר של צ'כוסלובקיה ליישוב העברי ולמדינת ישראל היא משלוחי הנשק שהתקבלו מצ'כוסלובקיה החל ממרץ 1948 במסגרת מבצע בלק. המשלוחים שינו את פני המערכה במלחמת העצמאות באביב 1948. אולם בסוף שנות הארבעים, עם השתלטות המפלגה הקומוניסטית על המדינה ב-1948, הורעו היחסים בין ישראל לצ'כוסלובקיה, שהפכה לגרורה סובייטית. השלטונות הצ'כוסלובקים החלו במסעי תעמולה אנטי ציונים, שהייתה בהם גם נימה אנטישמית. ב-1951 נעצר הפעיל הסוציאליסטי הישראלי מרדכי אורן בעת ביקור בצ'כוסלובקיה, ונידון למאסר לאחר משפט ראווה שבו הואשם בהיותו סוכן ציוני. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 ניתקה צ'כוסלובקיה, בעקבות ברית המועצות, את היחסים הדיפלומטים עם ישראל, והיחסים לא חודשו אלא זמן קצר לפני פירוקה של צ'כוסלובקיה. ראו גם צ'כיה סלובקיה השפה הצ'כוסולבקית המצעד הצבאי בפראג (2018) לקריאה נוספת משה יגר, צ'כוסלובקיה, הציונות וישראל – גלגולי יחסים מורכבים, ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, 1997 Andrea Orzoff, Battle for the Castle: The Myth of Czechoslovakia in Europe, 1914–1948, Oxford University Press, 2009. יהושע רוברט ביכלר (עורך): פנקס הקהילות – סלובקיה, יד ושם, תשס"ג דאנא אדמס שמידט, "כיצד הודברה צ'כוסלובקיה", הוצאת עם עובד, 1968. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:מדינות לשעבר באירופה קטגוריה:פדרציות לשעבר קטגוריה:מדינות לשעבר החברות באומות המאוחדות קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1918 קטגוריה:מדינות שהתפרקו ב-1939 קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1945 קטגוריה:מדינות שהתפרקו ב-1992	2024-08-17T10:07:13
מאזן אימה	שמאל\|ממוזער\|250px\|מסך חדר המלחמה האמריקאי מציג מטוסים הנושאים פצצות גרעיניות בדרכם לברית המועצות - מתוך הסרט דוקטור סטריינג'לאב מאזן אימה הוא מצב גאופוליטי בו החשש ההדדי של שתי ישויות, בדרך כלל מדינות, מתוצאות הרות אסון של עימות אפשרי, כגון מלחמה, מונע את התרחשותו. על אף שמאזן אימה משמש מנגנון בקרה יעיל למדיניותן של מדינות, טמונה בו סכנה תמידית להידרדרות מהירה ולמימוש האיומים ההדדיים. השימוש העיקרי במושג זה מתייחס להימנעותן של ארצות הברית וברית המועצות ממלחמה ישירה ביניהן, שעלולה הייתה להוביל לאומניסייד, במהלך המלחמה הקרה. מאזן האימה מנע מהמלחמה הקרה להפוך למלחמה של ממש. הסרט "דוקטור סטריינג'לאב" דן במאזן האימה אשר שרר במהלך המלחמה הקרה, ומשמש דוגמה מפורסמת למדרון החלקלק שבקיום מאזן אימה מסוג זה ולסכנה הטמונה בו. בזירה הישראלית, מתקיים מאזן אימה בין מדינת ישראל ובין החזבאללה בדרום לבנון. לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, פרס החזבאללה, בסיוע איראן וסוריה, אלפי רקטות בדרום לבנון רקטות המאיימות על מרבית מדינת ישראל, ובייחוד על צפונה. שני הצדדים מודעים למחיר הרחב שיגבה העימות, ומכלכל בהתאם את צעדיו. התוצאה היא מדיניות הדדית של "הליכה על הסף", הקפדה על היקף מעשי האיבה שלא יסלים לכדי מלחמה כוללת. המאזן נשבר ביולי 2006, עם חטיפת שני חיילי צה"ל בגבול לבנון, שהובילה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. הערות שוליים קטגוריה:ביטחון לאומי קטגוריה:יחסים בין-לאומיים	2024-06-18T18:30:09
המרוץ לחלל	שמאל\|ממוזער\|250px\|משגרי טיטן 2 שיגרו 12 חלליות ג'מיני אמריקניות בשנות השישים. המרוץ לחלל, או "המאבק על כיבוש החלל", הוא כינויה של התחרות בין ארצות הברית לבין ברית המועצות על שיגור חלליות אל מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ. השיגור הסובייטי של הלוויין הראשון בעולם ספוטניק 1, ב־4 באוקטובר 1957, היה אות הפתיחה של המרוץ, ומשימת אפולו־סויוז המשותפת לארצות הברית וברית המועצות, שהחלה ב־15 ביולי 1975, היא סמל לסוף המרוץ. בשנות החמישים של המאה העשרים הובילה ברית המועצות את התחרות. היא שיגרה את הלוויין הראשון ספוטניק 1, את בעל החיים הראשון (הכלבה לייקה) ואת החללית המאוישת הראשונה ובה הקוסמונאוט יורי גגארין (האדם הראשון מחוץ לכדור הארץ). אולם בשנות השישים חלפה ארצות הברית על פני יריבתה: היא פיתחה טכנולוגיות מתקדמות והחלה בתוכנית אפולו במטרה להגיע אל הירח. מטרה זו הוגשמה ב־1969, עם ביצוע תוכנית אפולו 11, ומאז ואילך שמרה ארצות הברית על מיקומה בראש, ובין השאר פיתחה אמצעי חדש למסע בחלל – מעבורת החלל. התחרות בין שתי המעצמות על כיבוש החלל כללה מרכיב של יוקרה. המנצחת בתחרות זו אמורה הייתה להוכיח את עליונותה על פני עמיתתה ואת מעמדה כמעצמה מובילה. הלוויין הראשון, ספוטניק 1, ששיגרה ברית המועצות, גרם לזעזוע בארצות הברית, וחולל מפנה שהתבטא בין היתר בשינוי תוכניות לימודים: האמריקאים החלו לשים דגש על חינוך שיוביל לעליונות טכנולוגית. רקע היסטורי ראשית פיתוח המשגרים הראשון שהציע להשתמש במנוע רקטי כדי להגיע לחלל היה המדען הרוסי קונסטנטין ציולקובסקי. בנוסף לתוכניותיו המפורטות לגבי חקר החלל, הוא פרסם בשנת 1903 תכנון של מנוע דלק נוזלי, אולם רק ב־1926 נבנתה ושוגרה הרקטה הראשונה בעולם המונעת בדלק נוזלי, על ידי רוברט גודרד האמריקאי. רקטה זו עפה במשך שתי שניות וחצי ועלתה רק לגובה של 12.5 מטר, אבל הייתה בכך פריצת דרך משמעותית, והיה זה הבסיס למשגרי הלוויינים והחלליות העתידיים. גודרד ביצע את מחקרו בתחום ההנעה הרקטית ללא חשיפה, בעוד הקהילה המדעית, הציבור ואף אמצעי התקשורת (למשל הניו יורק טיימס) לועגים לו ולעבודתו. גודרד חקר הן את האפשרות של שימוש בדלק מוצק והן את אפשרות השימוש בדלק נוזלי, ומחקריו מהווים את הבסיס לשני סוגי המשגרים המצויים בשימוש: משגר המונע בדלק נוזלי ומשגר המונע בדלק מוצק. למעשה, המנוע הרקטי זכה לפרסום ולשימוש נרחב רק כאשר הותאם, מאוחר יותר, לצרכים צבאיים. היה זה אות לעתיד, וה"מרוץ לחלל" אכן התקשר באופן הדוק לשאיפות צבאיות של המדינות המעורבות, למרות תדמיתו המדעית והשלווה. מאמצי פיתוח הטילים בגרמניה שמאל\|ממוזער\|250px\|ורנר פון בראון, מדען הטילים הגרמני שהיה לדמות מפתח בפיתוח של טכנולוגיית הטילים בגרמניה, ובהמשך בארצות הברית בשנות העשרים של המאה העשרים החלו מדענים גרמנים לערוך ניסויים בטילים שהונעו בדלקים נוזליים, ויכלו להגיע לגבהים ולמרחקים גדולים. בשנת 1927 נוסדה בגרמניה "אגודת טיסות החלל" (Verein für Raumschiffahrt), שכמה מחבריה, כדוגמת ורנר פון בראון, הרמן אוברת, הרמן נורדונג (Hermann Noordung) וולטר הוהמן (Walter Hohmann) עתידים היו לתרום תרומה חשובה לתחום הטילים והטיסה בחלל. ב־1932 החל הרייכסוור, צבא גרמניה שקדם לוורמאכט, לגלות עניין בתחום ההנעה הרקטית לצורכי אש ארטילרית ארוכת טווח. פון בראון, מפתח טילים שאפתן, הצטרף למאמץ ופיתח כלי נשק כאלו לשימושה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. פון בראון למד את תוכניותיו של גודרד ונעזר בהן. הטיל הגרמני A-4 ששוגר ב־3 באוקטובר 1942 היה העצם המלאכותי הראשון שהגיע לחלל. ב־1943, החלה גרמניה בייצור המוני של דגם מבצעי של הטיל, שכונה V-2. הטיל היה בעל טווח של 300 ק"מ, ונשא ראש נפץ במשקל 1,000 ק"ג. הוורמאכט שיגר למעלה מ־3,000 טילי V-2 על מדינות בעלות הברית, ואלו גרמו לנזק ולקטל רב, כ־7,000 הרוגים. ידוע שמספר עובדי הכפייה שמתו בייצור הטילים בעבודת הכפייה במחנה מיטלבאו־דורה עלה על מספר ההרוגים בעקבות פגיעתם, ונאמד בלמעלה מ־20,000 הרוגים. לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, צוותי מחקר אמריקניים, סובייטיים ובריטיים התחרו בניסיון להשיג מודיעין טכנולוגי וללכוד מדענים ממתקן תוכנית הטילים הגרמנית בפנמינדה. לברית המועצות ולבריטניה הייתה הצלחה מעטה, ואילו ארצות הברית הייתה המרוויחה העיקרית מהמאמץ. היא הצליחה לתפוס מספר רב של מדעני טילים גרמנים, רבים מהם חברי המפלגה הנאצית, וביניהם פון בראון עצמו. המדענים הועברו מגרמניה לארצות הברית כחלק ממבצע פייפרקליפ ("אטב נייר"), ובארצות הברית המשיכו המדענים לפתח את הטילים שבהמשך היוו את הבסיס ליכולת השיגור האמריקאית. האמריקאים הבריחו גם כ־300 קרונות עמוסים בחלקי טילי V-2 ממיטלבאו־דורה, וזאת בניגוד להסכמים בוועידת פוטסדאם, לפיהם עתיד היה האזור לעבור לידי הסובייטים, ופירוקם של מפעלים גרמניים שם היה אסור בתכלית. סטלין רגז על נפילתם של בכירי המהנדסים לידי האמריקאים. הוא אמר: עם זאת, עלה בידי הסובייטים לתפוס מאות טכנאים ומהנדסים, את המעבדות בפנמינדה וכן רשימות של ספקי רכיבים לטילים. הטכנאים והמהנדסים הועברו לברית המועצות בשנת 1946. שם הם נחקרו ומסרו פרטים שאיפשרו לסובייטים לבנות את הטילים הגרמניים. עד נובמבר 1953 הוחזרו הטכנאים לגרמניה. לאחר המלחמה פיתחו מדענים בארצות הברית ובברית המועצות את הטילים הגרמניים, והשתמשו בהם, יחד עם אמצעים נוספים, למחקר של התנאים השוררים בגובה רב. הם נעזרו בשידור טלמטריה מהטילים לתחנות קליטה על פני כדור הארץ. הטלמטריה הכילה מידע על הטמפרטורה והלחץ האטמוספירי, וכן מידע על קרניים קוסמיות ונתונים נוספים. פון בראון ותלמידיו, שהפכו לחלק מהמערכת המדעית האמריקאית, נטלו חלק במחקר זה. שורשי המלחמה הקרה של המרוץ לחלל לאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות נכנסו ל"מלחמה הקרה", שבה היה תפקיד חשוב להיבטים של ריגול ותעמולה. טכנולוגיית הלוויינים וחקר החלל גויסו לשימוש לצורכי המלחמה הקרה. ציוד שנישא על לוויין יכול היה לשמש לריגול אחר מדינות אחרות, בעוד הגשמת שאיפות חלל יכולה הייתה לשרת כתעמולה את הכישרון המדעי והפוטנציאל הצבאי של המדינה. הציבור הבין שאותם משגרים שהיו יכולים לשלוח בני אדם למסלול בחלל או לפגוע בנקודה מסוימת בירח, יכלו גם לשמש לשיגור פצצת אטום אל עבר עיר אויב מסוימת. רוב הפיתוח הטכנולוגי שנדרש למסעות בחלל היה שימושי במידה רבה גם לטילים בזמן מלחמה, כדוגמת טילים בליסטיים. בדוח של תאגיד ראנד שהוזמן לבקשת חיל האוויר האמריקאי ב־1946 נכתב: נוסף לאספקטים הצבאיים של מרוץ החימוש, הקידמה בחלל נתפסה כעדות על מיומנות טכנולוגית וכלכלית, שמוכיחה את עדיפות האידאולוגיה של המדינה. לחקר החלל הייתה אפוא מטרה כפולה: הוא יכול היה לשרת מטרות שלום, אך גם לתרום למטרות צבאיות. כל אחת משתי המעצמות עשתה מאמצים להשיג נקודת פתיחה טובה לקראת המרוץ לחלל, אך לא היה ברור מי תירה את יריית הפתיחה. לוויינים מלאכותיים מתחילים את המרוץ ספוטניק שמאל\|ממוזער\|200px\|ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון בחלל ב־4 באוקטובר 1957 שיגרה ברית המועצות בהצלחה את ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון שהגיע למסלול, ובכך החל המרוץ לחלל. עקב המשמעויות הכלכליות והצבאיות של הלוויין, עורר ספוטניק פחד וויכוחים פוליטיים בארצות הברית. באותה עת, שיגור ספוטניק נראה בברית המועצות כסימן חשוב לכישרונותיה ההנדסיים והמדעיים של האומה. הלוויין ותוכנית חקר החלל שבאה בעקבותיו זכו לעניין רב בקרב הציבור. למדינה שעסקה בהשתקמות מחורבן המלחמה היה חשוב ומעודד לראות הוכחה של הכישרון הטכני בעידן החדש. שמאל\|ממוזער\|200px\|בול עם דמותו של סרגיי קורוליוב לפני שיגורו של ספוטניק, האמריקאי הממוצע הניח שלארצות הברית יש עליונות בכל תחומי הטכנולוגיה. מקבילו של פון בראון בברית המועצות, סרגיי קורוליוב, המהנדס הראשי שתכנן את משגר ה־R-7 ששיגר את ספוטניק למסלולו, היה מאוחר יותר המהנדס של משגר ה־N-1, שתוכנן לשיגור קוסמונאוטים לירח. בתגובה לספוטניק, החלה ארצות הברית בהשקעת מאמץ רב לרכישת העליונות הטכנולוגית מחדש. מאמץ זה כלל גם שינוי בתוכנית הלימודים בבתי הספר בתקווה ליצור עוד מדענים כדוגמת פון בראון וקורוליוב. תגובה זו נקראה בשם "משבר הספוטניק". לינדון ג'ונסון, סגנו של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, ביטא את המוטיבציה לניסיונות אמריקאיים אלו במילים: ממוזער\|הקלטת הנאום המפורסם של הנשיא קנדי מ־1962 "אנו בוחרים לטוס לירח" הציבור האמריקאי, שהיה בתחילה מדוכא ומבוהל מספוטניק, הוקסם מהפרויקטים האמריקאיים שבאו בעקבות זאת. תלמידי בית ספר עקבו אחר רצפי השיגורים, ובניית דגמי משגרים הפכה לתחביב פופולרי. הנשיא קנדי נשא נאומים שעודדו את הציבור לתמוך בתוכנית החלל, וניסה בכך להתגבר על הספקנות של רבים אשר חשו שמוטב היה לו מיליוני הדולרים היו מושקעים בפיתוח בכיוונים מוכחים, באמצעי חימוש קיימים, או בלחימה בעוני. בנאום מפורסם שנשא באוניברסיטת רייס ב־12 בספטמבר 1962 הצהיר: קרוב לארבעה חודשים לאחר שיגור ספוטניק 1, שיגרה ארצות הברית את הלוויין הראשון שלה, אקספלורר 1. אולם, בניסיונות הראשונים שעשתה ארצות הברית לשיגור לוויינים לחלל, מספר כישלונות שיגור מביכים אירעו בקייפ קנוורל. בניסיון השיגור הראשון של לוויין אמריקאי לחלל, ואנגרד TV3, ב־6 בדצמבר 1957 התפוצץ המשגר שניות ספורות לאחר השיגור. ניסיון השיגור שודר בשידור חי בטלוויזיה, ובהמשך כינו בעיתונות בלעג את המשגר "קאפוטניק" ו"פלופניק". ניסיון כושל נוסף בתוכנית וונגארד אירע ב־5 בפברואר 1958, ימים ספורים לאחר השיגור המוצלח של אקספלורר 1. הלוויינים הראשונים כבר שימשו למטרות מדעיות. הן ספוטניק והן אקספלורר 1 שוגרו כחלק מהשתתפות המדינות בשנה הגאופיזית הבינלאומית. הלוויין ספוטניק עזר לקבוע את צפיפות האטמוספירה העליונה ומידע מטיסת אקספלורר 1 הוביל לגילוי חגורת ואן אלן על ידי ג'יימס ואן אלן (שאת קיומה צפה ניקולאס כריסטופילוס היווני). לווייני תקשורת לוויין התקשורת הראשון, SCORE, שוגר ב־18 בדצמבר 1958 והעביר הודעה לרגל חג המולד מהנשיא אייזנהאואר לעולם. דוגמאות מפורסמות אחרות של לווייני תקשורת ששוגרו במהלך המרוץ לחלל, או בהשפעתו, כוללות בין היתר את: 1962: טלסטאר, לוויין התקשורת ה"פעיל" הראשון (ניסוי תקשורת טרנס־אוקייני). 1972: אניק 1, הלוויין הראשון לתקשורת פנימית (קנדה). 1974: וסטאר, הלוויין הראשון לתקשורת פנימית של ארצות הברית. 1976: מאריסאט, הלוויין הראשון לתקשורת ניידת. לוויינים נוספים ארצות הברית שיגרה את הלוויין הגאוסינכרוני הראשון, סינקום־2, ב־26 ביולי 1963. הצלחה של סוג זה של לוויין אפשרה להשתמש בצלחת לוויין נייחת, בלי שזו תצטרך לעקוב אחר מסלולו של הלוויין, היות שמסלולו של הלוויין היה גאוסטציונרי. מאז, יכלו אזרחים רגילים לקלוט באופן קבוע שידורי טלוויזיה בעזרת לוויינים. הצלחות סובייטיות נוספות: יצורים חיים בחלל בעלי חיים בחלל שמאל\|ממוזער\|250px\|בול רומני המנציח את לייקה וספוטניק 2 זבובי פירות ששיגרה ארצות הברית על טילי V-2 גרמניים ב־1946 היו לבעלי החיים הראשונים ששוגרו לטיסה תת־מסלולית לצורך מחקר מדעי. בעל החיים הראשון שנשלח למסלול בחלל, כלבה בשם לייקה, נשלחה בחללית ספוטניק 2 הסובייטית ב־1957. באותה עת עוד לא הייתה קיימת הטכנולוגיה להחזרת לייקה לאחר טיסתה, והיא מתה מלחץ ומחום־יתר זמן קצר לאחר שהגיעה לחלל. ב־1960, כלבים רוסיים נוספים, בלקה וסטרלקה, הקיפו את כדור הארץ ושבו בהצלחה. תוכנית החלל האמריקנית ייבאה שימפנזים מאפריקה ושיגרה לפחות שניים מהם לחלל לפני ששיגרה לשם את האסטרונאוט האמריקאי הראשון. בספטמבר 1968, צבים ששיגרה ברית המועצות בזונד 5 הפכו לבעלי החיים הראשונים שטסו סביב הירח. בני אדם בחלל ב־12 באפריל 1961 הפך יורי גגארין לאדם הראשון בחלל עם כניסתו למסלול בחללית ווסטוק 1 הסובייטית. תאריך זה מצוין כיום חג ברוסיה ובמדינות נוספות. 23 ימים לאחר מכן, על החללית פרידום 7, אלן שפרד היה לאמריקני הראשון ששוגר לטיסה תת־מסלולית, אולם רק ב־20 בפברואר 1962 הצליחו האמריקאים לשגר אדם, ג'ון גלן, לטיסה מסלולית בחלל, בחללית פרנדשיפ 7. גלן היה לאמריקאי הראשון שהקיף בהצלחה את כדור הארץ והשלים 3 הקפות. בין 11 ל־15 באוגוסט 1962 שיגרה ברית המועצות שתי חלליות שהקיפו את כדור הארץ במקביל: ווסטוק 3 ווסטוק 4. הקוסמונאוטית הסובייטית ולנטינה טרשקובה הייתה לאישה הראשונה בחלל ב־16 ביוני 1963 בחללית ווסטוק 6. קורוליוב תכנן בתחילה להמשיך את משימות ווסטוק לזמנים ממושכים יותר, אולם בעקבות ההודעה על תוכנית אפולו האמריקאית, דרש מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב פריצות דרך נוספות. הטיסה הראשונה שנטל בה חלק יותר מאיש צוות אחד, הווסחוד 1 הסובייטית, גרסה מותאמת של חללית ווסטוק, המריאה ב־12 באוקטובר 1964 כשעל סיפונה היו הקוסמונאוטים ולדימיר קומארוב, פאוקטיסטוב ויאגורוב. משימה זו הייתה הראשונה שבה הצוות לא לבש חליפות חלל. ב־18 במרץ 1965 ביצע הקוסמונאוט הסובייטי אלכסיי ליאונוב את הליכת החלל הראשונה, כאשר יצא מהחללית ווסחוד 2. משימה זו כמעט שהסתיימה באסון; לאחר הליכת החלל התקשה ליאונוב לחזור לחללית, ומאוחר יותר, בעקבות תקלה במנועי הבלימה, נחתה החללית במרחק כ־1,600 ק"מ מהמטרה, והצוות שנאלץ לשהות במשך הלילה ביער בהרי אורל היה נתון להתקפות של זאבים. באותה עת חרושצ'וב כבר פרש מתפקידו וההנהגה הסובייטית החדשה לא פעלה בתחום החלל באורח נמרץ כבעבר. משימות ירח שמאל\|ממוזער\|250px\|משגרי סויוז סובייטים כדוגמת זה המופיע בתמונה היו לאמצעים האמינים הראשונים להעברת עצמים למסלול סביב כדור הארץ שמאל\|ממוזער\|250px\|"זריחת הארץ", 22 בדצמבר 1968 למרות ההצלחות שהשיגו ארצות הברית וברית המועצות ושהביאו גאווה רבה לאומות אלו, האקלים האידאולוגי הבטיח שהמרוץ לחלל יימשך לפחות עד שאדם ילך על הירח. לפני ביצוע משימה שכזו, נדרשו חלליות בלתי מאוישות שיחקרו קודם את הירח באמצעות צילומים ויוכיחו את יכולתן לנחות בבטחה על פניו. גשושיות לא מאוישות בעקבות הצלחת ברית המועצות בהצבת הלוויין הראשון בחלל, האמריקאים מיקדו את מאמציהם בשליחת גשושית לירח. הניסיון הראשון לעשות זאת נקרא "תוכנית פיוניר". בנוסף לתוכנית פיוניר, היו לאמריקאים שלושה פרויקטים ספציפיים: תוכנית ריינג'ר, תוכנית לונר אורביטר ותוכנית סורוויור במטרה לאתר נקודות נחיתה פוטנציאליות על הירח עבור החלליות של תוכנית אפולו. תוכנית הירח הסובייטית הפכה למבצעית עם שיגור לונה 1 וב־4 בינואר 1959 הייתה לונה לגשושית הראשונה על הירח. תוכנית זונד הסובייטית פעלה במקביל והייתה הראשונה לצלם את הצד הרחוק של הירח. הנחתת אדם על הירח בעוד הסובייטים גוברים על האמריקאים במרבית פריצות הדרך הראשוניות במרוץ לחלל, הם הפסידו בהתמודדות מול תוכנית אפולו האמריקאית להנחתת אדם על הירח. לאחר ההצלחות הסובייטיות הראשוניות, בפרט טיסתו של גגארין, חיפשו הנשיא קנדי וסגן הנשיא ג'ונסון פרויקט אמריקני שישבה את דמיונו של הציבור. תוכנית אפולו התאימה למטרותיהם ומנעה ויכוחים עם פוליטיקאים הן מהשמאל (שהעדיפו תוכניות חברתיות) והן מהימין (שהעדיפו פרויקט צבאי יותר). קנדי וג'ונסון הצליחו לשנות את דעת הקהל הציבורית בארצות הברית: ב־1965, 58% מהאמריקנים תמכו בתוכנית אפולו, לעומת 33% בלבד שנתיים קודם לכן. תמיכתו המתמשכת של ג'ונסון, שהפך לנשיא ב־1963, בתוכנית זו איפשרה את הצלחת הפרויקט. ברית המועצות הראתה דו־ערכיות גדולה יותר לביקור בני אדם בירח. חרושצ'וב לא היה מעוניין הן ב"הפסד" למדינה אחרת והן במחיר הכרוך בפרויקט שכזה. באוקטובר 1963 הוא תיאר את ברית המועצות כ"לא מתכננת לעת עתה טיסות קוסמונאוטים לירח", אך הוסיף שהם לא יצאו מהמרוץ. רק כעבור שנה ראתה ברית המועצות את עצמה מחויבת לניסיון נחיתה על הירח. קנדי הציע תוכניות משותפות, כגון הנחתה על הירח של אסטרונאוטים אמריקאים וסובייטים ולווייני ניטור מזג אוויר משופרים. חרושצ'וב, שחש שזהו ניסיון לגנוב את יתרונה של טכנולוגיית החלל הסובייטית, דחה את הרעיונות. קורוליוב, המתכנן הראשי של סוכנות החלל הסובייטית, החל בקידום חללית הסויוז והמשגר N-1 כך שיהיו בעלי יכולת לנחיתה מאוישת על הירח. חרושצ'וב הנחה את לשכת התכנון של קורוליוב להביא להתקדמות נוספת באמצעות שינוי הטכנולוגיה הקיימת של הווסטוק, בעוד קבוצה שנייה החלה בבניית חללית ומשגר חדשים לחלוטין, פרוטון וזונד, לטיסת ירח מאוישת ב־1966. ב־1964 העניקה ההנהגה הסובייטית החדשה בראשות ליאוניד ברז'נייב את תמיכתה לקורוליוב לניסיון נחיתה על הירח והעבירה את כל הפרויקטים המאוישים תחת פיקוחו. עם מותו של קורוליוב וכישלון טיסת הסויוז הראשונה ב־1967, הסדר של התוכנית הסובייטית לנחיתה על הירח התערער במהירות. הסובייטים בנו חללית נחיתה ובחרו קוסמונאוטים למשימה שתציב את אלכסיי ליאונוב על פני הירח, אך עם כישלונות השיגור הרצופים של משגר ה־N-1 ב־1969, התוכניות להנחתת אדם על הירח סבלו תחילה מדחייה ולאחר מכן בוטלו. אפולו 11 אף על פי שגשושיות סובייטיות לא־מאוישות הגיעו לירח לפני החלליות האמריקניות, ניל ארמסטרונג האמריקאי היה לאדם הראשון שהניח את רגלו על פני הירח ב־21 ביולי 1969, יום לאחר הנחיתה. שותפיו של ארמסטרונג למשימה היו מייקל קולינס, טייס מודול הפיקוד, ובאז אולדרין, טייס מודול הירח. האירוע שודר בטלוויזיה ונצפה על ידי יותר מ־500 מיליון בני אדם ברחבי העולם. הנחיתה על הירח היא אחד הרגעים שעיצבו את פני המאה ה־20, ומילותיו של ארמסטרונג כשנגע לראשונה בפני הירח הפכו במקביל לבלתי נשכחות: () רוברים תוכנית לונוחוד הסובייטית פעלה בין 1969 ל-1977 והנחיתה רכבים בלתי מאוישים עם ציוד מדידה על הירח. ב-1970 לונוחוד 1 שנחת בים הגשמים היה הרובר הרובוטי הראשון שנחת בשלום על גרם שמימי. לונוחוד 2 נחת על הירח בשנת 1973. הרובים הסובייטים ביצעו צילומים ומדידות מדעיות, אשר שוגרו לכדור הארץ. הרוברים פעלו על לוחות סולאריים באור ונכנסו לתרדמת בחושך. הישגים נוספים משימות לכוכבי לכת אחרים ברית המועצות הייתה הראשונה לשלוח גשושיות לכוכבי לכת אחרים, הן לנוגה והן למאדים ב־1960. החללית הראשונה שטסה בהצלחה ליד נוגה, מארינר 2 האמריקאית, עשתה זאת ב־14 בדצמבר 1962. היא שידרה חזרה לכדור הארץ מידע חדש על הטמפרטורה הגבוהה של פני השטח ועל צפיפות האוויר של נוגה. מאחר שהחללית לא נשאה מצלמות, הממצאים שהביאה לא זכו לתשומת לב ציבורית כמו תמונות מגשושיות חלל אחרות. תמונות אלה היו איכותיות יותר מתמונות שניתן היה לצלם בעזרת טלסקופים על פני כדור הארץ. ונרה 7 הסובייטית ששוגרה ב־1971 הייתה לחללית הראשונה שנחתה על נוגה. אף על פי שהמצנח שלה לא פעל כראוי בשלב האחרון, דבר שגרם לנחיתה תוך התנגשות בקרקע במהירות של כ־60 קמ"ש, הגשושית שרדה והייתה לגשושית הראשונה שהחזירה מידע מפני הקרקע של נוגה. באוקטובר 1975, משימת ונרה 9 שידרה מנוגה את התמונות הראשונות מפני השטח של כוכב לכת אחר. שתי חלליות אלו היו רק שתיים מתוך סדרה ארוכה של חלליות ונרה; כמה חלליות אחרות שקדמו להן בסדרה עברו בסביבת נוגה וניסו לבצע משימות נחיתה. שבע חלליות ונרה נוספות שוגרו לאחר מכן. ארצות הברית שיגרה את מארינר 10 שעברה ליד נוגה בדרכה אל כוכב חמה ב־1974, ובכך הפכה חללית זו לראשונה שחלפה ליד כוכב הלכת הפנימי ביותר. חללית מארינר 4 האמריקאית ששוגרה ב־1965 הייתה החללית הראשונה שטסה ליד מאדים והיא שידרה תמונות חשובות של פני השטח. החללית הראשונה שנחתה על מאדים, מארס 3 ששוגרה ב־1971 על ידי ברית המועצות, לא שידרה תמונות בחזרה. חלליות ויקינג האמריקאיות שידרו ב־1976 את התמונות הראשונות מכוכב הלכת עצמו. ארצות הברית שיגרה גם את הגשושית פיוניר 10 שחלפה ליד כוכב הלכת צדק ב־1973, ואת המעבר הראשון ליד שבתאי ביצעה פיוניר 11 ב־1979. ארצות הברית שיגרה ב־1977 את וויאג'ר 1 ואחר כך את וויאג'ר 2 שביצעה את שני המעברים הראשונים, והיחידים, ליד אורנוס ונפטון. ארבע גשושיות אלה כבר יצאו מתחום מערכת השמש. שיגורים ועגינה שמאל\|ממוזער\|150px\|בול שיצא לרגל המפגש בין קוסמוס 186 ו־קוסמוס 188 פגישת החלל הראשונה נערכה בין שתי החלליות האמריקניות ג'מיני 6 וג'מיני 7, אשר נפגשו ב־15 בדצמבר 1965. בשיאה של הפגישה היו החלליות במרחק של 30 ס"מ בלבד זו מזו. החללית שבאה לאחריהן, ג'מיני 8, ביצעה את עגינת החלל הראשונה ב־16 במרץ 1966 ויצרה מגע פיזי עם הלוויין Agena. ב־30 באוקטובר 1967 נעשתה עגינת החלל האוטומטית הראשונה, שחיברה את החללית קוסמוס 186 הסובייטית לחללית קוסמוס 188. אלו היו שתי חלליות סויוז לא־מאוישות, משקל כל חללית היה 6,530 ק"ג. המסלול של "קוסמוס 186" נע בגבהים שבין 179 ק"מ ל־223 ק"מ, ואילו מסלולה של "קוסמוס 188" נע בגבהים שבין 180 ק"מ ל־247 ק"מ. השיגור הראשון מן הים התבצע ב־26 באפריל 1967, כאשר שוגר הטיל סקוט בי האמריקני שנשא לוויין איטלקי מכן שיגור בנמל החלל סן מרקו לא הרחק מחופי קניה. תחנת החלל הראשונה, סליוט 1 הסובייטית, אוישה החל מ־7 ביוני 1971 במשך 23 יום. תחרות צבאית בחלל באופן לא גלוי, אך תחרותי לא פחות, היה מרוץ פיתוחי חלל לצרכים צבאיים, מאמץ שהתקדם במקביל למאמצים המדעיים. עוד לפני שיגור ספוטניק 1, הן ארצות הברית והן ברית המועצות החלו לפתח תוכניות ללווייני ריגול. חללית זניט הסובייטית, שתכנונה הבסיסי היה דומה מאוד לחללית הווסטוק, שימשה כלוויין ריגול. חללית זו התחרתה עם סדרת דיסקברר של חיל האוויר האמריקני. חללית הדיסקברר XIII נשאה עליה את המטען הראשון שהוחזר מן החלל באוגוסט 1960 – יום לפני המטען הראשון שהוחזר לכדור הארץ על ידי הסובייטים. שתי המעצמות פיתחו תוכניות חלל צבאיות גדולות ומקבילות. דפוס נפוץ במרוץ היה שארצות הברית ביטלה תוכניות לאחר השלמת דגם בלבד, בעוד שברית המועצות בנתה, או אף שיגרה את תוצרי תוכניותיה הצבאיות לחלל. שתי המדינות פיתחו תוכניות חלל צבאיות מאוישות. חיל האוויר האמריקני הציע לשגר באמצעות משגר טיטאן את הדאון העל־קולי X-20 דינה־סואר ליירוט לווייני אויב. התוכנית למעבדה מסלולית מאוישת (Manned Orbiting Laboratory) החליפה את דינה־סואר, אך גם תוכנית זו בוטלה. ברית המועצות פיתחה את תוכנית אלמאז לתחנת חלל צבאית מאוישת דומה, שמוזגה עם תוכנית סאליוט. סוף המרוץ לחלל שמאל\|ממוזער\|250px\|הפגישה ב־17 ביולי 1975 של חלליות אפולו וסויוז מסמלת בדרך כלל את סופו של המרוץ החלל בעוד ששיגור החללית ספוטניק 1 יכול להיחשב באופן ברור כתחילת המרוץ לחלל, סופו של המרוץ פחות ברור. ההתמודדות במרוץ נעשתה בלהט רב ביותר במהלך שנות השישים, והמרוץ נמשך כך עד הנחיתה על הירח ב־1969. על אף שלאחר הנחיתה על הירח של אפולו 11, נשלחו עוד משימות לנחיתה על הירח, מדעני החלל האמריקנים פנו לזירות חדשות. בין היתר, הם עבדו על תחנת החלל סקיילאב שתאסוף מידע, ומעבורות חלל שתוכננו לשמש לצורך הצבת ספינות ומכשירים מדעיים בחלל ולהחזרתם עם סיום משימתם. האמריקאים עשויים לטעון כי בכך שהנחיתו את האדם הראשון על פני הירח הם ניצחו במרוץ הלא רשמי, אך לעומתם, הסובייטים מעולם לא הודו בהפסד. בכל מקרה, עם דעיכתה של המלחמה הקרה, וכשמדינות נוספות החלו לפתח תוכניות חלל משלהן, רעיון "המרוץ" בין שתי המעצמות הפך לפחות אמיתי. המרוץ לחלל הואט לאחר נחיתת אפולו, ורבים רואים בה כנקודת שיא המרוץ או אף את סופו. אחרים, רואים את סופו הברור של המרוץ עם משימת אפולו־סויוז המשותפת ב־1975. החללית הסובייטית סויוז 19 פגשה בחלל את אפולו 18 האמריקאית. שתי החלליות עגנו יחד והאסטרונאוטים מהמדינות היריבות עברו ביניהן והשתתפו בניסוי משותף. על אף שהמאמץ בחלל של כל מדינה נמשך, הם הלכו ב"כיוונים" שונים, ורעיון ה"מרוץ" הנמשך בין שתי המדינות היה לנחלת העבר לאחר האפולו־סויוז. בתגובה לתוכנית מעבורות החלל האמריקאית, החלו הסובייטים לעבוד על פרויקט מעבורת החלל בוראן ועל משגר אנרגיה. בשנות השמונים המוקדמות ההתחלה של יוזמת ההגנה האסטרטגית האמריקאית (באופן לא רשמי נודעה גם כפרויקט מלחמת הכוכבים), שבמסגרתה שאפה ארצות הברית להקים מערך הגנה בחלל נגד טילים בליסטיים, הסלימה הלאה את התחרות שאת סופה המוחלט ניתן לציין רק עם נפילת הגוש הקומוניסטי ב־1989. ארגון, מימון והשפעה כלכלית ההוצאות הכספיות העצומות והבירוקרטיה שנדרשה למסע מוצלח בחלל הובילו ליצירת סוכנויות חלל. ארצות הברית וברית המועצות פיתחו תוכניות שהתמקדו אך ורק בדרישות תעשייתיות ומדעיות למאמצים אלו. ב־29 ביולי 1958 חתם הנשיא אייזנהאואר על "חוק נאס"א", והארגון החל את פעולתו ב־1 באוקטובר 1958. נאס"א נבנתה על יסוד ארגון NACA, שקדם לה, והתקציב שלה הועמד על כ־5 מיליארד דולר לשנה, לעומת תקציב שנתי של 5 מיליון דולר בלבד של NACA. עלותה של הנחיתה על הירח במהלך משימת אפולו 11, הנחשבת לנקודת השיא בהישגי נאס"א, מוערכת בסכום של 20 עד 25 מיליארד דולרים. מחסור בסטטיסטיקות מהימנות הופך את ההשוואה בין הוצאות החלל של ארצות הברית לבין אלו של ברית המועצות לקשה, במיוחד בתקופתו של חרושצ'וב. עם זאת, ב־1989, ראש סגל השירותים הסובייטים המזוינים, גנרל מ. מויסייב, דווח כי ברית המועצות הקציבה 6.9 מיליארד רובלים (כ־4 מיליארד דולר) לתוכנית החלל שלה באותה השנה. פקידים סובייטים אחרים מעריכים שסך ההוצאות למשימות חלל מאוישות מסתכמות בסביבות סכום זה לכל אורך תקופתן של התוכניות. הערכות לא רשמיות מצביעות על סכום מעט נמוך יותר של כ־4 וחצי מיליארד רובלים לשנה. בנוסף לחוסר הבהירות בנתונים, השוואות כאלו צריכות לקחת בחשבון גם את השפעת התעמולה הסובייטית, אשר שאפה להציג את ברית המועצות כחזקה ולהטעות את הניתוחים המערביים. עניינים ארגוניים, ובמיוחד תחרויות פנימיות, פגעו אף הם במאמץ הסובייטי. לברית המועצות לא היה ארגון דומה לנאס"א (סוכנות החלל הרוסית נוצרה רק במהלך שנות התשעים). יותר מדי עניינים פוליטיים ויותר מדי דעות אישיות עכבו את ההתקדמות הסובייטית. כל ראש צוות תכנון סובייטי היה צריך להגן על רעיונותיו, בחיפוש תמיכה מפקיד רשמי. ב־1964 פיתחה ברית המועצות 30 תוכניות שונות של משגר ודגם חללית באמצעות ראשי צוותי תכנון שונים. בעקבות מותו של קורוליוב איבדה תוכנית החלל הסובייטית את היוזמה וניסתה רק להתמיד בשוויון עם ארצות הברית. ב־1974 ארגנה ברית המועצות מחדש את תוכנית החלל שלה, והחלה את פיתוח משגר אנרגיה שנועד לשאת לחלל את מעבורת החלל בוראן. אומנם הכלכלה הסובייטית נחשבה לשנייה בגודלה בעולם, אך כלכלתה של ארצות הברית הייתה חזקה יותר. הסובייטים פעלו אפוא בנחיתות כלכלית. בסופו של דבר הארגון הסובייטי הלא יעיל והמחסור בכספים הוביל אותם לאיבוד היתרון שבו החזיקו בתחילה. משקיפים גרסו שהמחיר הכלכלי הגבוה של המרוץ לחלל, יחד עם מרוץ החימוש היקר מאוד, העמיקו בסופו של דבר את המשבר הכלכלי של המערכת הסובייטית במהלך סוף שנות השבעים והשמונים. משבר זה היה כנראה גם אחד הגורמים שהובילו לקריסת ברית המועצות. השפעת המרוץ לחלל השפעות טכנולוגיות טכנולוגיות, ובמיוחד בתחומי הנדסת אווירונאוטיקה ותקשורת אלקטרונית, התפתחו רבות במהלך תקופת המרוץ לחלל. עם זה השפעת המרוץ לחלל חרגה הרחק מעבר לתחומים מדע הטילים, פיזיקה ואסטרונומיה. בטכנולוגיות שונות שפותחו במסגרת מאמציהן של המעצמות המתחרות נעשה שימוש בתחומים מגוונים, בהם בציוד אתלטי, במיכשור רפואי, ובתעשיית המזון. למעלה מ־5,900 מטענים שוגרו לחלל עד ראשית המאה ה־21. במהלך השנים, נוסף על ארצות הברית וברית המועצות, הצליחו מדינות אחרות לפתח יכולת שיגור עצמאית: ב־1965 שיגרה צרפת את הלוויין אסטריקס (נקרא במקור A-1) באמצעות דיאמנט, בפברואר 1970 שיגרה יפן את אוסומי באמצעות המשגר "למדא" וחודשיים מאוחר יותר שיגרה סין את דונג פנג הונג 1 בעזרת לונג מארץ', ב־1971 שיגרה בריטניה את פרוספרו X-3 באמצעות בלק ארו, ב־1979 שוגר CAT 1 במשגר אריאן 1 של האיחוד האירופי, ב־1980 הלוויין ההודי רוהיני 1 באמצעות SLV וב־1988 שיגרה ישראל את אופק 1 באמצעות שביט. מדינות נוספות מחזיקות בלוויינים בחלל ששוגרו בסיוע זר. לאחר המרוץ לחלל גבר שיתוף הפעולה הבינלאומי בתחום החלל, שכלל את תוכנית משותפת של רוסיה וארצות הברית, שבמסגרתה ביקרו מעבורות חלל אמריקניות בתחנת החלל הרוסית מיר, וכן את תחנת החלל הבינלאומית, שהיא מיזם משותף לנאס"א, סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה, הסוכנות היפנית לחקר החלל, סוכנות החלל הקנדית וסוכנות החלל האירופית. השפעות בחינוך המרוץ לחלל השפיע גם על החינוך באמריקה, והדחף לניצחון במרוץ תרם לשינויים בדרכי הוראת המדעים. החשש האמריקני מפני פיגור אחר ברית המועצות במרוץ לחלל, הניע מחוקקים ואנשי חינוך להחלטה על הגדלת הדגש על מתמטיקה ופיזיקה בבתי הספר בארצות הברית. פקודת החינוך לביטחון לאומי (National Defense Education Act) שנחקקה בארצות הברית ב־1958, הגדילה את התקציב למטרות אלה בכל רמות מערכת החינוך. עד היום למעלה מ־1,200 בתי ספר גבוהים בארצות הברית מחזיקים בפלנטריום משלהם, מצב שאין לו מקביל באף מדינה אחרת בעולם. השפעות ביהדות בעקבות נחיתת האדם על הירח והתגברות הסיכויים לקיים בו חיים סדירים התעורר דיון הלכתי האם אדם מחויב במצוות על הירח, ואם אכן יש חיוב, כיצד ניתן לקיים בו את המצוות התלויות בזמני הלוח העברי הארצי. בין הרבנים הבולטים שהשתתפו בדיון היו הרב בנציון פירר, הרב שלמה גורן והרב מנחם כשר. הרב פירר הגיע למסקנה נועזת שהאדם פטור ממצוות אם אינו נמצא על הארץ, בין היתר משום שהתורה מציינת במפורש כי "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות... כל הימים אשר אתם חיים על האדמה". הרב שלמה גורן סבר לעומת זאת שהיות שהמתקנים בחלל תלויים באספקת אוויר ומזון מהארץ, הרי שהמתקנים נחשבים כשלוחה של הארץ והדרים בהם יהיו מחויבים בקיום מצוות התורה. הרב מנחם כשר שלל את עצם הרעיון שקדושתו של היהודי תלויית מקום וזמן. מאז שיגור האפולו 11 בשנת 1969 התפתחה ספרות תורנית שעוסקת בפרטי המצוות בחלל, לאחר שדעתו של הרב פירר על "פטור קוסמי" מהמצוות נותרה במיעוט. בנוסף התעורר קושי דתי־הגותי באמירת הפסוק "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו אויבי לנגוע בי לרעה", הנאמר מדי חודש בברכת הלבנה, תוך דילוג וקפיצה סמלית של המתפללים לעבר הירח כדי להביע את חוסר היכולת לגעת בה. רבנים אחדים פטרו את הקושי בציינם שמדובר בלשון ציורית־פיוטית שבא לעורר ולרגש את המתפלל על ידי הבעת הרעיון של מורכבותו וגודלו של היקום, שאין בכוח האדם עצמו להגיע אליו ללא המערכות המורכבות שבתחנות החלל, ואילו הרב גורן שינה את נוסח הברכה בסידורי צה"ל ל"ואיני נוגע בך", כפי שנאמר בנוסח המקורי במסכת סופרים. רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובביץ' ענה על כך, שכאשר אדם אומר קידוש לבנה כאן בארץ לא יכול להגיע לירח בקפיצה, ואם כן אין בעיה בנוסח כאשר נאמר בארץ, אך אמר שיש לדון מה יעשה אדם שנמצא על הירח בעת קידוש לבנה. אסונות קטלניים במהלך המרוץ לחלל אירעו כמה אסונות. כשחללית אפולו 15 האמריקנית עזבה את הירח, הותירו מאחוריהם האסטרונאוטים מצבת זיכרון לאסטרונאוטים משתי האומות אשר מתו בניסיונות להגיע לירח. בארצות הברית, האסטרונאוטים הראשונים שנהרגו היו וירג'יל גריסום, אדוארד ווייט ורוג'ר צ'אפי. שלושתם נספו בשריפה במהלך ניסוי קרקעי ב־27 בינואר 1967, על כן השיגור של אפולו 1. טיסותיה של ברית המועצות סויוז 1 וסויוז 11 נסתיימו במותם של הקוסמונאוטים. סויוז 1 שוגרה למסלול ב־23 באפריל 1967 ונשאה קוסמונאוט אחד, ולדימיר קומארוב, שנספה כשהחללית התרסקה בעת שובה לכדור הארץ. ב־1971 הקוסמונאוטים של סויוז 11, גאורגי דוברובולסקי, ויקטור פטסאייב וולדיסלב וולקוב נחנקו במהלך חזרתם. אסטרונאוטים נוספים נספו במשימות קשורות, ביניהם ארבעה אמריקאים שנהרגו בהתרסקויות מטוס ה־T-38. הקוסמונאוט הרוסי יורי גגארין, האדם הראשון בחלל, מצא את מותו במוות דומה, כשמטוס מיג־15 שבו טס התרסק ב־1968. הישגים חשובים (1957–1975) תאריך הישג מדינה משימה21 באוגוסט 1957טיל בליסטי בין־יבשתי20px ברית המועצות4 באוקטובר 1957לוויין מלאכותי20px ברית המועצותספוטניק 13 בנובמבר 1957בעל חיים במסלול (הכלבה לייקה)20px ברית המועצותספוטניק 231 בינואר 1958גילוי חגורת ואן אלן20px ארצות הברית – ABMAאקספלורר 117 במרץ 1958הלווין הראשון אשר עשה שימוש בתאים סולריים20x20px ארצות הברית – ABMAואנגארד 118 בדצמבר 1958לוויין תקשורת20px ארצות הברית – ABMAפרויקט SCORE14 בספטמבר 1959גשושית לירח20px ברית המועצותלונה 217 בפברואר 1959לוויין מזג אוויר20px ארצות הברית – נאס"א (NRL)ואנגארד 214 באוגוסט 1959 תצלומי לוויין ראשונים של כדור הארץ מהחלל20px ארצות הברית – נאס"אאקספלורר 618 באוגוסט 1960לוויין ריגול20px ארצות הברית – חיל האוויר האמריקאידיסקברר 1412 באפריל 1961אדם במסלול20px ברית המועצותווסטוק 118 במרץ 1965פעילות חוץ רכבית20px ברית המועצותווסחוד 215 בדצמבר 1965חבירה בחלל בין שתי חלליות20px ארצות הברית – נאס"אג'מיני 6A/ג'מיני 71 במרץ 1966 נחיתת / התרסקות גשושית על כוכב לכת אחר20px ברית המועצותונרה 321 ביולי 1969אדם על הירח20px ארצות הברית – נאס"אאפולו 1123 באוגוסט 1971הקמת תחנת חלל20px ברית המועצותסליוט 115 ביולי 1975משימה משותפת של ארצות הברית וברית המועצות20px ברית המועצות 20px ארצות הברית – נאס"אאפולו-סויוז חידוש המרוץ לחלל יש המכנים גם את פיתוח היכולת להגיע לירח על ידי מדינות נוספות, בשלב מאוחר יותר, בשם "המרוץ לחלל". המרוץ הותנע מחדש בתחילת המאה ה־21 בשל פוטנציאל המחצבים הקיים בירח, שהמעצמות מעוניינות להפיק. בפרט על הירח מצוי מחצב בשם הליום־3 שיכול להוות מקור אנרגיה יעיל, אך נמצא בכמויות מזעריות על פני כדור הארץ. להלן כמה נקודות ציון במרוץ החלל המחודש: בשנת 1990 שיגרה יפן חללית בשם היטן לכיוון הירח. חללית זו הציבה לוויין קטן בשם האגורומו במסלול סביב הירח. שלוש שנים לאחר שיגורה התרסקה היטן על הירח. ב־27 בספטמבר 2003 שוגרה לחלל "סמארט־1" – חללית של סוכנות החלל האירופית שנשלחה למשימת מחקר מסביב לירח. שיטת ההנעה שלה מבוססת על מנוע יונים. ב־14 בספטמבר 2007 שיגרה יפן חללית בשם סלן, שהקיפה את הירח ורוסקה על פניו ביוני 2009. זו החללית הגדולה ביותר ששוגרה לעבר הירח מאז תוכנית אפולו. ב־22 באוקטובר 2008 שיגרה הודו לירח חללית מחקר בשם Chandrayaan-1 שהייתה אמורה להקיף את הירח במשך שנתיים ואף לשלוח אליו גשושית לאיסוף דוגמיות קרקע. בפועל פעלה החללית במשך 312 ימים והשלימה 95% מהמשימות שהוקצו לה. תוכנית החלל הסינית החלה את דרכה בשנת 1968, והלוויין הראשון של הרפובליקה העממית של סין, דונגפאנג הונג 1, שוגר לראשונה בשנת 1970. בשלושים השנים הבאות שוגרו מעל 50 לווייני דונגפאנג הונג. במסגרת תוכנית החלל המאוישת הראשונה של סין שהחלה בשנת 1968 ניסו הסינים להציב אדם בחלל בתחילת שנות ה־70, אך הפרויקט שכונה "פרויקט 714" בוטל. בשנת 1992 ניתן אישור ומימון ל"פרויקט 921" שבמסגרתו התכוונו הסינים לשגר חללית מאוישת לחלל. בשנים 1999–2002 שוגרו ארבע חלליות לא מאוישות במסגרת תוכנית שנג'ואו. השיגור המאויש הראשון התבצע על גבי החללית שנג'ואו 5 שנשלחה לחלל ב־15 באוקטובר 2003 ועליה שהה הטייקונאוט הסיני הראשון – יאנג ליוויי שהקיף את כדור הארץ 14 פעמים. ב־12 באוקטובר 2005 נשלחה לחלל חללית מאוישת נוספת – שנג'ואו 6 שעל סיפונה היו שני אנשי צוות. ב־24 באוקטובר 2007 שיגרו הסינים את רכב החלל צ'אנג־אה 1 (Chang'e 1) שנכנסה למסלול סביב הירח ולבסוף התרסקה על פניו ב־1 במרץ 2009. ב־1 באוקטובר 2010 שיגרה סין את צ'אנג־אה 2 שנכנסה למסלול סביב הירח ועזבה אותו ב־8 ביוני 2011 כדי לחקור את נקודת לגראנז' L2. הגשושית הבאה בתוכנית, צ'אנג־אה 3 נכנסה ב־6 בדצמבר 2013 למסלול סביב הירח וב־14 בדצמבר 2013 נחתה על פניו, לראשונה מאז לונה 24 הסובייטית בשנת 1976. גם בריטניה הודיעה ב־23 בנובמבר 2008 על הצטרפותה למרוץ לירח, עם הצהרת הכוונות לממש משימה בשם MoonLITE, שתכלול רכב חלל שיקיף את הירח וישגר אליו ארבע גשושיות. נכון לשנת 2013 לא דווחה התקדמות של המיזם. ראו גם אדם בחלל חקר החלל קישורים חיצוניים Space Race Exhibition באתר מוזיאון האוויר והחלל הלאומי Paul Lucas, Shadows of the Soviet Space Age ההיסטוריה של ההנעה הרקטית תוכנית "ספוטניק" הסובייטית אתר רוסי המוקדש לחקר החלל עם דגש היסטורי הערות שוליים קטגוריה:המלחמה הקרה קטגוריה:חקר החלל קטגוריה:מדעי החלל קטגוריה:האדם בחלל	2024-08-19T23:14:02
פרסטרויקה	פֶרֶסטרוֹיקה (רוסית: Перестройка - "בנייה מחדש", ) הוא מונח המתייחס למכלול השינויים הכלכליים והפוליטיים שהתרחשו בברית המועצות החל מיוני 1987 עד 19 באוגוסט 1991. את הפרסטרויקה הגה מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב. רקע היסטורי מאז כינונו של המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, היווה התכנון הכלכלי הריכוזי את אחת מאבני היסוד של המשטר. הסובייטים ראו בעיקרון זה את אחד המכשירים העיקריים בידי הממשל ודאגו לפתח ולטפח מנגנונים שמטרתם הייתה להבטיח ציות מוחלט של כל הגורמים היצרניים בברית המועצות להוראות הכלכליות שהגיעו מהשלטון המרכזי. את הקשיים ביישום הפיקוח הזה, ואת העובדה שברוב תקופת השלטון הקומוניסטי בברית המועצות הוא הביא לקשיים כלכליים ניכרים, ייחס הממשל הסובייטי לשני גורמים: הראשון הוא השחיתות במערכות השלטון (שבה האשים כל מנהיג סובייטי את קודמיו), והשני הוא כי עדיין לא הושלם תהליך החינוך מחדש של האדם הסובייטי שאמור להביא לוויתור על אנוכיות וחמדנות. כאשר קיבל ליאוניד ברז'נייב את השליטה בברית המועצות בשנת 1964, הוא ניסה, מסיבות שונות, לבסס את התכנון הכלכלי הריכוזי בברית המועצות על שיטות כלכליות-מתמטיות. בתקופת שלטונו של ברז'נייב התפתח מדע הכלכלה המתמטית בברית המועצות במהירות רבה, כאשר הסובייטים נעזרים בטכנולוגיות עיבוד נתונים אוטומטי ש"נגנבו" מהמערב על מנת לבסס שיטה אובייקטיבית וממוכנת של שליטה מרכזית. בתחילה היה נראה כי השיטה עולה יפה, ובסוף שנות ה-60 היה המצב הכלכלי בברית המועצות טוב מאי-פעם. אולם החל מתחילת אמצע שנות ה-70, הלך המצב הכלכלי בברית המועצות והתדרדר. בסוף תקופת שלטון ברז'נייב, התהליך הואץ עד כדי משבר שלא ניתן היה יותר להתעלם ממנו, בעיקר בעקבות ההסתבכות של ברית המועצות באפגניסטן. למעשה עם מותו של ברז'נייב, הייתה הכלכלה הסובייטית במצב של שיתוק כמעט מוחלט. תוכנית הפרסטרויקה מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות בשנת 1985. כבר בשנתיים הראשונות לשלטונו הוא החל לבצע שינויים במנגנון התכנון הכלכלי המרכזי של ברית המועצות, אך אלו לא כללו צעדים מהפכניים. נקודת המפנה התרחשה במושב הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ביוני 1987. שם הציג גורבצ'וב את "עקרונות הבסיס" שלו, שהתוו את הבסיס הפוליטי לרפורמות הכלכליות שחלו בברית המועצות עד להתמוטטותה ב-1991. חודש לאחר מכן, הסובייט העליון חקק חוק הנוגע לתאגידים ממשלתיים, שאפשר להם לקבוע את כמויות הייצור בהתאם לדרישת הצרכנים ותנאיי השוק, דבר שלא היה אפשרי עד אותה עת. התאגידים עדיין נדרשו לספק את מכסות הייצור הממשלתיות, אך את עודף כושר הייצור היה ניתן לנצל לפי ראות עיניהם. כמו כן, היה על התאגידים לעמוד ברשות עצמם כיחידה כלכלית, ולכסות את הוצאותיהם (שכר, מסים, מימון וכדומה) מרווחיהם, ללא הסתמכות על הממשלה שתציל אותם מפשיטת רגל. לבסוף, החוק הסיט את הפיקוח על התאגידים מהממשלה אל ארגוני העובדים. אחריות הגוספלאן (משרד התכנון הממשלתי) הוגבלה למתן הנחיות כלליות ועדיפויות לאומיות בלבד, ללא התערבות בתוכניות ייצור. שינוי זה היה קשה מאוד לביצוע, משום שהמנהלים באותם תאגידים היו חסרים את הידע הבסיסי ביותר במדעי הניהול, שכן מעולם לא נדרשו קודם לכן לקבל החלטות מהותיות. בסופו של דבר, נאלץ גורבצ'וב להקים ועדות מיוחדות של מומחים שתפקידם היה ללמד את מנהלי החברות הגדולות כיצד לנהל את החברה שבראשה הם עומדים. אולם, יש לזכור שמדובר בחברות שהיו ממילא בלתי יעילות, ולמעשה נדרש ניהול כשרוני ביותר על מנת להציל אותן מהתמוטטות. חוק נוסף בענייני קואופרטיבים, שנחקק באותה שנה, היה המהפכני והרדיקלי ביותר מבין הרפורמות המוקדמות של גורבצ'וב. בפעם הראשונה מאז מדיניות נא"פ בתקופה של לנין הותרה בעלות פרטית על עסקים בתחום השירותים, התעשייה וסחר החוץ. בתחילה הוטלו מיסים כבדים והגבלות תעסוקה על קואופרטיבים פרטיים, אך אלו הוקלו בהמשך ומסעדות קואופרטיביות, חנויות ובתי מלאכה הפכו לחלק מהנוף בברית המועצות. גורבצ'וב ביצע רפורמות נוספות שנחשבו מרחיקות לכת בעיני הכלכלנים הסובייטים של אותה תקופה: הוא ביטל את המונופול על סחר החוץ שהיה בידי המשרד לסחר חוץ, ואפשר למשרדי ממשלה אחרים, ארגונים אזוריים ומפעלים ממשלתיים לסחור ישירות עם מדינות אחרות. המטרה העיקרית של רפורמה זו הייתה תיקון בעיה ארוכת שנים של המשטר הסובייטי - חוסר המגע הישיר של יבואנים ויצואנים בברית המועצות עם לקוחותיהם וספקיהם מחוץ לברית המועצות. הוא אפשר מהלך מהפכני של השקעות זרות בברית המועצות. החוק המקורי מיוני 1987 הגביל את האחזקות הזרות ל-49% וחייב העסקה של אזרחים סובייטיים בתפקיד יו"ר הדירקטוריון והמנכ"ל, אך מגבלות אלו הוסרו לאחר תלונות של משקיעים מערביים. מהלך זה אפשר לברית המועצות להציע כוח עבודה מיומן, תשתית תעשייתית מפותחת ושוק מקומי בעל פוטנציאלי גדול. המשקיע הזר סיפק הון, טכנולוגיה, ניסיון יזמי ובמקרים רבים אפשר תחרות של מוצרים מברית המועצות בשוק העולמי. אף על פי שרפורמות הפרסטרויקה היו מרחיקות לכת בזמנן, הן הסתברו כלא מספקות על מנת להניע את הכלכלה הסובייטית שדשדשה בסוף שנות ה-80. בוצעו כמה התחלות בביזור המשק, אך המבנים הכלכליים העיקריים של מורשת סטלין נותרו על כנם: פיקוח מחירים הדוק, אי-סחירות של הרובל, בעלות מוגבלת על רכוש פרטי ומונופול ממשלתי על מרבית תחומי הייצור. בשנת 1990 החלה הממשלה לאבד את השליטה על הכלכלה בברית המועצות. הוצאות הממשלה גדלו בקצב גבוה, כשמספר הולך וגדל של מפעלים כושלים פנו בבקשות לסיוע, ובו בזמן נמשך סבסוד המחירים לצרכן. ההכנסות ממסים קטנו, עקב ירידת מכירות הוודקה שנבעה מקמפיין אנטי-אלכוהוליזם, ומשום שממשלות הרפובליקות הסוציאליסטיות לא העבירו את כספי המיסים לממשלה הפדרלית של ברית המועצות עקב תחושת אוטונומיה גוברת. הפסקת הפיקוח על הייצור הביאה להתמוטטות קשרי ספק-יצרן ללא שהות לעיצוב קשרים חדשים, ולכן לא פושטו תהליכי הייצור, אלא ההפך התברר כנכון. תוצאות בלתי חזויות של הפרסטרויקה בשיטתו החדשה של גורבצ'וב לא ניכר תכנון מרכזי והיא גם לא הובילה לשוק חופשי. הכלכלה הסובייטית עברה מקיפאון להתדרדרות מהירה. בשנת 1991 נפל התוצר הלאומי הגולמי ב-17 אחוזים, והמשיך לרדת בקצב גבוה יותר. האינפלציה החלה להוות בעיה משמעותית, שכן מחירי הסחורות עלו ב-140% בין 1990 ל-1991. בתנאים אלו, חיי האזרחים הסובייטים הפכו קשים יותר ויותר. מחסור בסחורות בסיסיות כבגדים, מזון ודלק הפך לעניין נפוץ. בהשפעת תחושת השחרור היחסי, קולות המחאה של האזרחים נשמעו בחוזקה רבה יותר מאי פעם בברית המועצות. גם יתרות מטבע החוץ נשחקו במהירות, וברית המועצות שהייתה בעלת מוניטין ללא רבב של תשלום חובותיה, הפכה לבעלת חובות מטבע חוץ רבים. יש הטוענים כי הרפורמות של גורבצ'וב תרמו להתפוררות המהירה של ברית המועצות, חיסלו את כלכלתה הקומוניסטית ש"הדביקה" יחד את הרפובליקות שהרכיבוה, והותירו אחריהן פיסות בודדות שמתוכן רוסיה וחבר המדינות יכלו לבנות כלכלת שוק. עם זאת, נהוג להניח כי הפרסטרויקה אכן החלה את מסעה של רוסיה לעבר רפורמה כלכלית מלאה. כמו כן, ייתכן שהאימפריה הסובייטית הייתה מתפוררת ממילא - משום שהשלטון במוסקבה לא היה יכול להמשיך ולהקצות את המשאבים הנדרשים להחזקתה, בעיקר באמצעות אימת כוחו הצבאי. יתרה מכך החל מסוף שנות השישים החל להיווצר נתק בין העם לשלטון והחלה להיווצר התרופפות אידאולוגית וירד האמון בשלטון ובצדקת דרכו, בעיקר במזרח אירופה. אל מעבר למסך הברזל החלה להיכנס תרבות, ידיעות ומוזיקה מערבית שמולם השלטונות הקומוניסטים לא יכלו להציע אלטרנטיבה אמיתית. במובן זה ייתכן שגורבצ'וב דווקא מנע מהתפוררות זאת להיות טראומטית הרבה יותר משהייתה בפועל. השקפות מאוחרות אלכסנדר יאקובלב, אחד מיוזמי הפרסטרויקה ותומכיה בפוליטביורו, אמר בהרצאה בשנת 1993, שברוסיה קיימות מספר דעות והשקפות לגבי הפרסטרויקה: ביקורת מימין על הפרסטרויקה כמזימה של הסי איי איי והציונים שיש לנקום בהם. הפרסטרויקה הייתה כישלון ובגידה של השיטה הסובייטית. הפרסטרויקה הייתה ניסיון מגושם וטיפשי לרפורמה, מצד מנהיגים שלא היו מודעים לחומרת המצב האמיתי, ולכן נכשלה. יאקובלב עצמו מחזיק בהשקפה אחרת: הייתה זו יוזמה חשובה בקנה מידה היסטורי שהשפעותיה המלאות יתחוורו רק בעוד שנים. עם זאת, הוא מודה כי התגובה הרווחת היא תיוק הפרסטרויקה והקומוניזם כולו כ"לא רלוונטיים". הוא מאמין כי הסיבה העיקרית לכישלונה, הייתה חוסר תמיכה מצד העם, שלא תמך בפרסטרויקה על בסיס סוציאליזם, ולכן הייתה זו "מהפכה כפויה מלמעלה". ראו גם גלאסנוסט כלכלת ברית המועצות קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ברית המועצות: כלכלה קטגוריה:ברית המועצות: היסטוריה קטגוריה:המאה ה-20	2024-07-16T17:43:31
דטאנט	ממוזער\|368x368 פיקסלים\|ביקור ברז'נייב בוושינגטון, יוני 1973. ביקורו סימל את אחד משיאי הדטאנט בין ברית המועצות לארצות הברית דטאנט (דֵטַנְט, Détente מצרפתית) הוא תהליך של הפסקת מתיחות בין מדינות. בהיסטוריה במלחמה הקרה, "הדטאנט" הוא תהליך הפשרת היחסים בין הגוש המערבי לגוש המזרחי והיחלשותה של המלחמה. תהליך זה החל בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 ונמשך עד תחילת שנות ה-80 של אותה המאה. לאחר מכן באה תקופה שנקראה "המלחמה הקרה השנייה". תקופת הדטאנט מאופיינת בין השאר בסחר גובר בין הגוש הקומוניסטי בראשות ברית המועצות לארצות הברית ומערב אירופה, בסובלנות ובניסיונות להימנע ממלחמה גרעינית. עם זאת, לדטאנט היו למעשה מעט מאוד ביטויים על פני השטח. מרוץ החימוש המשיך על אף הסכמי סאל"ט שנחתמו, וברית המועצות וארצות הברית עדיין המשיכו במגמות ההתרחבות שלהן. בין אדריכלי הדטאנט היו ליאוניד ברז'נייב, מנהיג ברית המועצות, וריצ'רד ניקסון, נשיא ארצות הברית. קישורים חיצוניים קטגוריה:מילים וביטויים בצרפתית קטגוריה:נשיאות ריצ'רד ניקסון קטגוריה:ליאוניד ברז'נייב קטגוריה:מושגים ומונחים במלחמה הקרה	2023-03-25T08:16:24
חומת ברלין	חומת ברלין (בגרמנית: Berliner Mauer) הייתה חומה מבוצרת באורך כולל של כ-155 קילומטר, שהקיפה את מובלעת ברלין המערבית ששכנה בליבה של מזרח גרמניה, בין השנים 1961–1989. החומה חילקה את ברלין, בירת גרמניה, לשני חלקים לא שווים: ברלין המזרחית שבשליטת גרמניה המזרחית וברלין המערבית שבשליטת גרמניה המערבית, וכן הפרידה בין ברלין המערבית לשטחי מזרח גרמניה. שורשי החומה בחלוקתה של ברלין בתום מלחמת העולם השנייה לארבעה רבעים, אחד מהם בשליטת ברית המועצות והאחרים בשליטת בעלות הברית המערביות: ארצות הברית, בריטניה וצרפת. כבר מהתחלה הקשו הסובייטים על מעבר של כוחות ואספקה בין שטחי גרמניה שהיו בשליטת מדינות המערב לבין המובלעת של ברלין, שהייתה מוקפת כולה בשטח בשליטה סובייטית. ב-1949 הקימו בעלות הברית המערביות את גרמניה המערבית בשטחי שליטתן, וכתגובת נגד הוקמה גרמניה המזרחית בשטח שבשליטת הסובייטים. ב-1952, לנוכח נטישה המונית של תושבי מדינתם אל גרמניה המערבית, סגרו המזרח גרמנים בהוראתו של סטלין את הגבול בין שתי הגרמניות, על ידי בניית גדר מבוצרת לאורכו. הסגירה ההרמטית של הגבול לא הייתה אפקטיבית, מאחר שהתנועה בתוך ברלין עצמה המשיכה להתנהל באין מפריע, ובריחת תושבים אל המערב, לא רק ממזרח גרמניה אלא גם משכנותיה הקומוניסטיות, נמשכה כל העת וכמעט באין מפריע. ההנהגה המזרח גרמנית בראשות ולטר אולבריכט הביעה באוזני הסובייטים חשש עמוק מהמשך הבריחה למערב, וקיבלה אישור לתוכניותיה לסגור הרמטית גם את מובלעת ברלין המערבית. ב-13 באוגוסט 1961 החלה מזרח גרמניה בבניית החומה, שניתקה כמעט לחלוטין את הקשר בין מזרח למערב, והשפיעה בצורה דרמטית על חייהם של תושבי ברלין משני צדדיה. החומה, שנקראה על ידי השלטונות המזרח-גרמניים "חומת-הגנה אנטי-פשיסטית" (antifaschistischer Schutzwall) ו"גבול מבוצר" (befestigte Staatsgrenze), נחשבה לאחד מסמליה העיקריים של המלחמה הקרה לאורך יותר מ-28 שנים. בפי מתנגדיה נקראה החומה לעיתים "חומת הבושה" (Schandmauer). החומה הפכה בן לילה למחסום שמנע מתושבי ברלין המזרחית לממש את חופש התנועה בעירם, ואלה מהם שניסו לחצותה מצאו את עצמם חשופים לסיכון גבוה להיהרג מכדורי שומרי הגבול המזרח-גרמנים. עם השנים בוצרה החומה ותוגברה באמצעים נוספים, עד שהפכה למחסום כמעט בלתי עביר, ובשל כך נעשו ניסיונות הבריחה נדירים בשנים האחרונות לקיומה. נפילתה של החומה ב-9 בנובמבר 1989 הייתה אירוע מכונן, שסימל יותר מכול את נפילת המשטרים הקומוניסטיים באותן שנים ואת קץ המלחמה הקרה. בעקבות הפלתה אוחדה גרמניה בשנת 1990, וברלין המאוחדת חזרה להיות בירתה של גרמניה. רקע היסטורי ופוליטי שמאל\|ממוזער\|220px\|מפת חלוקת גרמניה. הגבול בין השטח הסובייטי (הצבוע באדום) לשטח יתר המעצמות הפך לגבול בין שתי הגרמניות, למעט המובלעת בברלין, בלב השטח הסובייטי שמאל\|ממוזער\|220px\|מפת חלוקת ברלין. החומה הקיפה את הרבעים המערביים (הצבועים בגוני כחול) והפרידה אותם מהרובע הסובייטי (באדום) ומיתר מזרח גרמניה בועידת פוטסדאם, ביולי 1945, מספר שבועות לפני תום מלחמת העולם השנייה, וכחודשיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית, החליטו ארבע המעצמות המנצחות: ברית המועצות, צרפת, בריטניה וארצות הברית לחלק את גרמניה לארבעה אזורי כיבוש. האזור הסובייטי כלל כשליש מהשטחים שנותרו בגרמניה ונכללו בו מדינות תורינגיה, סקסוניה, סקסוניה-אנהלט, ברנדנבורג ומקלנבורג-מערב פומרניה, כשבמרכזו הבירה ברלין. עוד קודם לוועידת פוטסדאם התריע צ'רצ'יל, שטבע מאוחר יותר את המונח "מסך הברזל", בפני עמיתו האמריקאי, הנשיא הארי טרומן, על הסכנה שבנוכחות הסובייטית בלב אירופה. כאשר נכנעה גרמניה, במאי 1945, נמצאו הכוחות של ארצות הברית הרבה מעבר לקווים שנקבעו כקווי הפרדה; הם הגיעו ללייפציג, האלה וערים נוספות, והבריטים כבשו חלק ממקלנבורג. צ'רצ'יל חתר לכיבוש שטחים נוספים בגרמניה על ידי המערב ולהימנעות מנסיגה משטחים שכבר נכבשו. אך טרומן, שאך זה נכנס לתפקידו, נטה להתפשר עם הסובייטים, וביוני נסוגו הכוחות המערביים לגבול שנקבע, על גדת האלבה, ופינו את מקומם לסובייטים. ברלין, שנכבשה על ידי הצבא האדום באפריל 1945 והייתה בלב אזור הכיבוש הסובייטי, חולקה באופן דומה לארבעה רבעים, כשהאזור שבשליטת הסובייטים גדול בהרבה מהאחרים. במסגרת ההסכם לא נקבעו בכתב סידורי גישה הולמים לכוחות ארצות הברית, בריטניה וצרפת, משטחיהן שבמערב לשטחי ברלין שבאחריותן, מרחק של כמאה ושישים קילומטר בעומק השטח שבשליטת ברית המועצות. כבר מהרגע הראשון הקשו הסובייטים על המעבר החופשי של הכוחות המערביים מהאזורים שבשליטת בנות הברית במערב, דרך השטחים שבשליטתם, לברלין. משלחת אמריקאית ובה שיירה של מאה כלי רכב ומאות חיילים, שהגיעה אל נהר האלבה, ליד דסאו, מיד לאחר ועידת פוטסדאם וניסתה לממש את זכותה למעבר אל העיר המחולקת, נעצרה, רק לחלק ממנה ניתן אישור מעבר, וגם אותו חלק שאושר המשיך בליווי צבאי סובייטי כמעט עד ברלין, אך נאלץ לבסוף לחזור על עקבותיו. ברלין שלאחר המלחמה הייתה הרוסה כמעט לחלוטין, ואוכלוסייתה, שמנתה יותר מארבעה ורבע מיליון בני אדם טרם המלחמה, פחתה בעשרות אחוזים. לאחר המלחמה החלו לזרום אל העיר ההרוסה מיליוני פליטים והמערכות העירוניות התקשו לתפקד. בשנת 1945, מיד לאחר ועידת פוטסדאם, הייתה ההפרדה בין חלקי העיר סמלית בלבד – עמודי עץ בצבעי צהוב ולבן, שהוצבו בגבולות בין ארבעת חלקי העיר, בלא שהיה צורך אפילו ברישיון מעבר כדי לחצותם. ב-1946 החלו שלטונות הכיבוש הסובייטי להגביל את התנועה בין החלק המזרחי שבשליטתם ליתר החלקים, ממש כפי שעשו עוד קודם לכן לגבי המעבר משטחי המעצמות האחרות בגרמניה כולה אל השטח שבשליטתם, לרבות המעבר מהשטחים שבמערב אל ברלין. הסגר על ברלין ב-1948 החליטו שלוש המעצמות המערביות על כינון חוקה חדשה לחלקה המערבי של גרמניה. ביוני אותה שנה הוצא הרייכסמארק מהמחזור בחלק המערבי, ושטרות חדשים של מארק גרמני נופקו כנגד הישנים. בברלין הוחלפו השטרות הישנים בשטרות חדשים שעליהם הוטבעה האות B, לציון ברלין. ב-24 ביוני נקטו הסובייטים צעד חסר תקדים וסגרו במחאה את דרכי הגישה לברלין המערבית, ששכנה עמוק בתוך השטח הסובייטי. היה זה למעשה המשבר הראשון של המלחמה הקרה, והוא בחן את נחישותה של ארצות הברית להגן על בעלות בריתה באירופה. הפתרון האמריקני למשבר היה העברה באמצעות רכבת אווירית של ציוד, מזון ודלק ליותר מ-2 מיליון התושבים הנצורים. לבסוף, כעבור אחד עשר חודשים, הבין סטלין כי לא ירוויח דבר ממצור זה, והסיר אותו מעל העיר במאי 1949. ב-1949 הכריזו שלוש המעצמות המערביות על הקמת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, היא גרמניה המערבית, בשטחם של אזורי הכיבוש שבשליטתן. השטח שבשליטת הסובייטים הפך במקביל לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית). המובלעת המערבית של ברלין אוחדה אף היא, ונקראה מעתה "ברלין המערבית". סגירת הגבול בין הגרמניות ממוזער\|קטע מהגבול בין שתי הגרמניות, שנשמר עד ימינו להמחשה. רחוק משמאל גדר התרעה, במרכז משמאל דרך פטרולים, במרכז דרך טשטוש, מימין מכשולים נגד רכב ומימין להם – חומת הגבול. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה התנועה בין אזורי הכיבוש טבעית לגרמנים, שארצם לא הייתה מחולקת קודם לכן. רוב האזרחים לא חשבו לעזוב את מקום מגוריהם. אך התגבשותה של גרמניה המערבית יצרה מציאות חדשה, וסביב שנת 1950 החל גל של הגירה המונית שלא על מנת לחזור. כ-198,000 איש נטשו את גרמניה המזרחית ב-1950, כ-166,000 ב-1951 וכ-182,000 ב-1952, למרות סגירת הגבול שבוצעה באותה שנה. ההגירה הייתה תהליך פשוט יחסית, שכן מצידו השני של הגבול מצאו המהגרים את אותן התרבות והשפה שהשאירו מאחוריהם. ב-1952 הציע סטלין לשלוש מעצמות המערב לאחד את גרמניה, ובלבד שהמדינה המאוחדת לא תוכל לחבור לברית צבאית שתופנה כלפי אחת מהמעצמות, בכלל זה ברית המועצות. ההצעה נדחתה על ידי הקאנצלר קונראד אדנאואר שבעיניו נראה טבעי כי גרמניה תהיה חלק מגוש מערב-אירופי. בנוסף על כך, קבלת ההצעה הייתה מחייבת את הגרמנים לוותר סופית על השטחים שנלקחו מהם בפולין, שלזיה ופומרניה. בתגובה הורה סטלין למנהיגי מזרח גרמניה לפעול להקמת מדינה עצמאית. הוא סבר כי הגבולות הפתוחים בין שני חלקי גרמניה הם מצב "בלתי נסבל", והתבטא כי "על קו ההפרדה בין מזרח גרמניה ומערבה להפוך לגבול, לא קו-גבול רגיל ככל גבול, אלא גבול מסוכן...". הגבול בין שתי מדינות גרמניה נסגר ב-26 במאי 1952. במבצע שכונה "מבצע שרצים" (Aktion Ungeziefer) פונו אלפי תושבים לאורך הגבול, שגודר בגדר תיל דוקרני שלצידה רצועה מפורזת שרוחבה מספר קילומטרים. בריחת המוחות לאחר סגירת הגבול שמאל\|ממוזער\|220px\|אולבריכט וחרושצ'וב ב-1963 בינואר 1953, משהבינו מנהיגי גרמניה המזרחית שהגישה החופשית מברלין המזרחית למערבית שמה לצחוק את גדר הגבול, החליטו, בעצה אחת עם הסובייטים, להציב שומרים לאורך תוואי הגבול בין שני חלקי ברלין ולהחמיר את הגבלות התנועה ביניהם; סטלין אף נתן לכך את אישורו. עם זאת, מותו של האחרון במרץ 1953 מנע את יישום התוכנית בשלמותה. ההנהגה החדשה של ברית המועצות החליטה להימנע מצעדים שיגררו אחריהם תגובה מערבית חריפה: שר החוץ מולוטוב אמר כי יישומה של התוכנית עלול להביא "להפרה של הסדר הקיים". הגבול עם ברלין המערבית נשאר אפוא אזור החיץ היחיד בין שני הצדדים שלא גודר, והיה האזור היחיד בגרמניה המזרחית שדרכו ניתן היה לעבור לגרמניה המערבית כמעט ללא כל קושי. ב-16 ביוני 1953 פרצה בברלין המזרחית, בעקבות התקוממות דומה בצ'כוסלובקיה, התקוממות של פועלי בניין, שהפכה עד מהרה להתקוממות של כלל פועלי התעשייה, בתגובה למכסות ייצור מוגזמות שהוטלו עליהם. תושבי מערב ברלין חצו את קווי החיץ והצטרפו להפגנות; חנויות בבעלות ממשלתית הוצתו. על שער ברנדנבורג טיפסה קבוצה של מפגינים צעירים ותלשה ממנו את דגל ברית המועצות. בתגובה הכניסו הסובייטים טנקים לתוך העיר, ירו לעבר מפגינים והכריזו על תקנות חירום. לאחר מותו של סטלין חשבו הסובייטים שהפתרון לבעיית הבריחה הוא מתן הקלוֹת בתנאי חייהם של תושבי גרמניה המזרחית, ועל ידי כך הפחתת התמריץ להגר. עם זאת, לא עלה בידם להביא לשיפור המקוּוה. בזמן שגרמניה המערבית, בתמיכת מדינות המערב, הפכה למדינה משגשגת (הנס הכלכלי של גרמניה), נשרכה שכנתה הקומוניסטית, בהנהגת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, מאחור. רמת החיים הלכה וירדה, והדיבורים על "בניית סוציאליזם" בצד מעשים שכללו הפקעת רכוש פרטי ואיסור על מסחר פרטי, הובילו לגל הגירה חסר תקדים: בשנת 1953 ערקו למערב קרוב ל-350 אלף איש, ובשנים הבאות התייצב מספרם על בין 200,000 ל-250,000 בשנה. משנת הקמת גרמניה המזרחית, 1949, ועד לבניית החומה ב-1961 ערקו על פי הערכות שונות, בין 2.7 ליותר מ-3 מיליון מזרח-גרמנים מהמזרח אל המערב – כשישית מתושביה. הייתה זו בריחת מוחות של ממש – רובם היו אקדמאים, מורים, רופאים, מהנדסים או בעלי מקצוע מיומנים; לא רק גרמנים ערקו – גם אזרחים צ'כים ופולנים, שהזדמנו לברלין המזרחית. ב-1958 התבטאו מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, ועושה דברו המזרח-גרמני ולטר אולבריכט בחריפות בשאלת ברלין. אולבריכט, מנהיג גרמניה המזרחית, קבע שברלין על כל גזרותיה היא חלק מגרמניה המזרחית. חרושצ'וב התבטא כי "ברלין היא האשכים של המערב. בכל פעם שאני רוצה לגרום למערב לצרוח, אני לוחץ על ברלין". חרושצ'וב לא הסתפק במילים: ב-27 בנובמבר 1958 הוא העביר למערב אולטימטום לפיו על המערב לחתום על הסכם שלום עם גרמניה בתוך 6 חודשים ולהסכים להפיכת ברלין המערבית ל"עיר חופשית", נטולת "משטר כיבוש", ואם לא יעשה כן, תחתום ברית המועצות על הסכם שלום חד-צדדי עם גרמניה המזרחית ותעביר לה את כל הסמכויות הנוגעות לדרכי הגישה לברלין המערבית ביבשה, באוויר ובים. מועד האולטימטום פג, ודבר לא קרה. בסוף 1960 נבחר ג'ון קנדי לנשיא ארצות הברית. כבר בראשית דרכו הנשיאותית נקלע לעימות עם הסובייטים – הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה באפריל 1961. ברית המועצות, נשענת על הישגיה בחלל ופיתוחיה בתחום הטילים והנשק הגרעיני, חשה ביטחון רב להגיע לסף עימות עם המערב. ב-25 ביולי 1961 נשא קנדי נאום לאומה בו ציין את הנחישות של ארצות הברית להילחם על הזכויות של מעצמות המערב בברלין ועל החופש של אוכלוסיית מערב ברלין: קנדי נרתע, ככל הנראה, מעימות נוסף. ליועצו, וולט רוסטו, אמר כי "אם (חרושצ'וב) יאבד את גרמניה המזרחית, יאבד גם את פולין ואת יתר מזרח אירופה... יהיה עליו לעשות משהו כדי לעצור את זרם הפליטים – אולי חומה, ואנו לא נוכל למנוע זאת". המזרח-גרמנים לא חדלו מלהעלות בפני הסובייטים את עניין הנהירה של תושבי המזרח למערב. שגריר ברית המועצות בברלין, מיכאיל פרווחין, דיווח במאי 1961 לממונים עליו כי בינתיים החליטו שלטונות גרמניה המזרחית על קו נוקשה יותר במעברים בעיר, ובכלל זה הגבלות גם על כניסה של תושבי מערב ברלין, שנהגו להיכנס למזרח על מנת לבלות ולערוך קניות במחירים נמוכים, לעיתים מסובסדים. ממוזער\|250px\|פליטים ממזרח גרמניה במחנה המעבר מריינפלדה, יולי 1961 בחודשים האחרונים שלפני בניית החומה החלו השלטונות להתנכל ל"חוצי הגבול" (בגרמנית: Grenzgänger) – תושבי העיר המזרחית שעבדו בחלק המערבי של העיר וחצו את הגבול מדי יום. הם זומנו לחקירה, ולעיתים הופעל עליהם לחץ לעזוב את מקום עבודתם ולעבור לעבוד במזרח. צעד נוסף נגד "חוצי הגבול" היה דרישה לשלם מראש ובמרקים מערב-גרמניים עבור שכר דירה, חשמל ומים. באזורים הסמוכים לגבול בין ברלין המזרחית למערבית הופעלו גם חיפושים אקראיים ברחובות ובתחנות הרכבת, ביקורות פתע ופשיטות, מעצרים זמניים והחרמת תעודות זהות. תושבי המזרח שניסו לעבור למערב באופן בלתי חוקי (אף על פי שלא עבדו שם) ונתפסו, הוחזרו לבתיהם. עם זאת, השטאזי העריך כי בתקופה שמתחילת אפריל ועד 13 באוגוסט 1961, רק 15 אחוז מניסיונות אלה סוכלו וגם אלה שנתפסו - חזרו וחצו את הגבול. שנתיים לאחר פקיעת האולטימטום של חרושצ'וב למערב, הלך קצב הבריחה מגרמניה המזרחית וגבר. במאי 1961 היגרו כ-18,000 איש, ביוני 19,200. הלחץ הגובר הפך את זרם הבורחים לשיטפון: ביולי 1961 הגיע מספר העוזבים ליותר מ-30,000, מספר שיא מאז יוני 1953, ובשבוע הראשון של אוגוסט ערקו כמעט 10,000 מזרח-גרמנים אל המערב – כ-1,500 ביום, ויותר מ-40,000 בקצב חודשי. ב-12 באוגוסט לבדו הגיע מספר הבורחים ל-2,400. רוב הפליטים שוכנו במחנה המעבר מריינפלדה (Marienfelde) עד לקליטתם במערב. מפעלים ומשרדים שלמים התרוקנו, וברור היה כי ללא צעד דרסטי לסגירת המעברים, גרמניה המזרחית כולה בסכנה. המזרח-גרמנים החלו במסע תעמולה, במסגרתו הציגו את ההגירה למערב כקונספירציה קפיטליסטית, שמשלבת גם חטיפות של אזרחים ופיתוים לערוק בתשלום. בניית החומה שמאל\|ממוזער\|250px\|אולבריכט, יוני 1961: "לאף אחד אין כוונה לבנות חומה" התוכנית לבניית חומה נחשבה בגרמניה המזרחית לסוד מדינה. ב-15 ביוני 1961 התקיימה מסיבת עיתונאים, במהלכה נשאל ולטר אולבריכט, מנהיג גרמניה המזרחית, שהיה היוזם העיקרי לבניית החומה, שאלה שלא התייחסה כלל לחומה: "האם לדעתך הקמתה של עיר חופשית משמעה שהגבול המדיני יוקם בשער ברנדנבורג?". בתשובתו לשאלה זו, שהופנתה אליו מטעם כתבת העיתון המערב גרמני פרנקפורטר רונדשאו, נכשל אולבריכט בפליטת פה כשענה: "לאף אחד אין כוונה לבנות חומה". האזהרות התכופות של אולבריכט נפלו על אוזניים קשובות. הסובייטים הסכימו עקרונית להקמת החומה, ואף גילו מעורבות עמוקה בתכנונה. עם זאת דחו הסובייטים את הצעתו של אולבריכט לסגור את המסדרונות האוויריים משדות התעופה של ברלין המערבית, דרכם הוטסו הבורחים מערבה. ממוזער\|250px\|פועלים בונים קטע מהחומה, דצמבר 1961 אריך הונקר מונה לאחראי על הפרויקט. בתחילת יולי 1961 מינה הונקר מטה, בו שותפו בין היתר אריך מילקה, השר לביטחון המדינה והממונה על השטאזי, וכן שרי הפנים, ההגנה והתחבורה. מתחילת יולי עבד המטה בקדחתנות על התוכניות להקמת הגדר. שיתוף הפעולה של הסובייטים התבטא גם בהזרמת כוחות של הצבא האדום לגרמניה המזרחית לאבטחת המבצע. בסוף יולי נקבע במפה תוואי החיץ בין שני חלקי העיר, ושר הפנים הוציא הוראות לתכנון ולביצוע הפרויקט. החל מתחילת אוגוסט החלו גורמי הביטחון לרכז את הציוד להקמת החומה, ובכלל זה מעל 18,000 עמודי בטון ו-150 טון של תיל דוקרני. כ-400 משאיות שימשו להובלת הציוד, החומרים והעובדים שיועדו לעבוד בסגירת הגבול ובהנחת הגדר. המשאיות נשלחו בנתיבים מפותלים ולא ישירות לברלין כדי לא לעורר חשד. עד הרגע האחרון לא הבינו בשירותי הביון של נאט"ו את גודל האירועים הקרבים. ב-3 באוגוסט 1961 טס אולבריכט לברית המועצות על מנת להשתתף בוועידה של מדינות ברית ורשה במוסקבה. בוועידה קיבל את ברכת הדרך הסופית להקמת החומה, תוך אזהרה שאל לו לנסות ולחדור לתחומי ברלין המערבית במהלך הבנייה. ב-7 באוגוסט הודיע אולבריכט לפוליטביורו של גרמניה המזרחית על האישור שניתן להקמת החומה, ועדכן אותם בתאריך היעד. המועד לביצוע "מבצע ורד", כפי שכונה בפי המזרח-גרמנים, היה הלילה שבין 12 ל-13 באוגוסט. אוגוסט 1961: התחלת הבנייה ממוזער\|250px\|הדור הראשון של החומה, 1961: לוחות בטון ולבנים בגובה של כשני מטרים ומעליהם תיל דוקרני ביום ראשון, 13 באוגוסט 1961, החלו המזרח-גרמנים בהקמת גדר, שהפכה אחר כך לחומה. "מבצע ורד" יצא לדרך. החל משעה אחת בלילה סגרו כוחות צבא ומשטרה מזרח-גרמניים, שמנו כ-15,000 איש, ובהם אנשי קבוצות המאבק של מעמד הפועלים, את הגבולות והמעברים בין החלק המערבי למזרחי, והחלו בהקמת מחסומים לאורך הרחובות. לוחות בטון שעליהם לבנים ותיל דוקרני הונחו לאורך קו הגבול, לאורך 43 קילומטר בקו החיץ בין הרבעים המערביים לבין ברלין המזרחית, ועוד 112 קילומטר מסביב לרבעים המערביים לאורך הגבול עם מזרח גרמניה עצמה. הפעולה כולה בוצעה בפיקוח צמוד של משקיפים צבאיים סובייטיים, אם כי הסובייטים שמרו את הכלים הצבאיים הכבדים במרחק, ולא היו מעורבים במלאכת הקמת הגדר עצמה. המבצע נתקל בהתנגדות מעטה בצד המזרחי, ובהפגנות בצד המערבי שכללו יידוי אבנים וצעקות נגד המשטר הקומוניסטי. קווי הרכבת והתחתית שקישרו בין המערב למזרח פוצלו לשניים, ולא התאפשר עוד לנוסעים מהמערב לרדת בתחנות שבחלק המזרחי של העיר. ממוזער\|ימין\|200px\|איטום חלונות ברחוב ברנאואר, 14 באוגוסט 1961 ברחובות מסוימים שבאזור החיץ, כמו רחוב ברנאואר, עמדו המבנים בצד המזרחי בעוד הרחוב עצמו נכלל בצד המערבי. תושבי רחובות אלה חויבו להיכנס לבתיהם מהכניסה האחורית, כדי לא לעבור דרך הצד המערבי, והמרווחים בין הבניינים נאטמו בקירות של לבנים. חלק מהדיירים ניצלו את קרבתם למערב והצליחו להימלט דרך החלונות הקדמיים. אזרח שניסה לקפוץ מהקומה השנייה של בית ברחוב ברנאואר אל הקהל שעמד מצידו המערבי של אזור הגבול, נאחז בידיו על ידי שוטרים מזרח-גרמנים. צופים מהמערב אחזו ברגליו, ובכוח הכובד הצליחו לחלצו אל החופש. האירוע צולם בידי צלמים שעמדו מול החלון. מזלם של אחרים שניסו להימלט דרך חלונות הבניינים לא שפר עליהם, והם נהרגו במהלך הבריחה (ראו בהמשך: ניסיונות בריחה). עד אוקטובר 1961 פונו תושביהם של בניינים אלה, וחלונותיהם נאטמו. שנים לאחר מכן הם נהרסו ושטחם הפך לחלק מ"רצועת המוות". הקורבן הראשון של החומה הייתה אידה זיקמן, בת 59, שב-22 באוגוסט 1961 ניסתה לקפוץ מחלון דירתה בקומה השלישית ברחוב ברנאואר אל השטח המערבי, ונהרגה. ב-24 באוגוסט נורה ונהרג גינתר ליטפין, בן 24, במהלך ניסיון בריחה, ובכך היה לאדם הראשון שנורה ונהרג בעת ניסיון לחצות את החומה. מקרי המוות לא הרתיעו את שלטונות המזרח. הממשלה המזרח-גרמנית הודיעה על צמצום מספר מעברי הגבול מ-12 לשבעה, החל מ-23 באוגוסט. בנוסף, נדרש כל אזרח מערב גרמני להחזיק אשרת כניסה. מגדר לחומה: 1962 – 1975 250px\|הדור השלישי של החומה: החלפת קטעי גדר תיל בלוחות מתכת גבוהים, 1965. גדר זו הותקנה בטבעת החיצונית של העיר ולא בין שני חלקיה\|ממוזער בשבועות הראשונים של בניית החומה הונחה בעיקר גדר תיל בסיסית, שתוגברה בלוחות בטון בגובה של כשני מטרים ובעמודי עץ. לנוכח הגינויים הפושרים שקיבלו מהמערב, עברו המזרח-גרמנים לשלב הבא – הפיכת הגדר לחומה לאורך התוואי שנקבע. ב-20 בספטמבר 1961 דנו הונקר ומטהו בליקויים שנמצאו בגדר הגבול. בישיבה התגלעו חילוקי דעות בשאלה האם יש לעבור מגדר תיל לחומה מבוצרת. תמיכתו של אולבריכט בעמדתו של הונקר הכריעה את הכף לטובת החומה. מגדל שמירה שהושאר על כנו בכיכר פוטסדאם, 2005\|ממוזער\|120px\|ימין ההצעות שעלו בישיבה - להקים חומת גבול משולבת בתעלות נגד כלי רכב, ליצור "דרך טשטוש" שתקל על איתור נמלטים, ולחסום את מערכות הביוב שגם דרכן עברו הבורחים – כל אלה התקבלו גם כן ויושמו בהדרגה. עוד הוחלט בישיבה על פינוי מוחלט של תושבי הבתים שגבלו בתוואי הגדר, ואלה אכן פונו בשבועות שלאחר מכן. עוד נקבע בישיבה כי ניתן לירות בחוצי הגבול. הוראות הפתיחה באש, שהגבילו את הירי רק לכיוון רגליו של הנמלט, וגם זאת רק לאחר אזהרה מפורשת וירי באוויר, לא יושמו. באוקטובר 1961 עוד הצליחו צעירים ממערב העיר לגזור ולפנות קטע של גדר התיל, ו-22 ברלינאים מהמזרח הצליחו לחמוק מערבה. בסוף 1961 ובתחילת 1962 נעשו מספר ניסיונות לפוצץ את החומה באמצעות TNT, אך הם לא גרמו לנזק ממשי. ב-1962 הוחל בהקמתה של גדר נוספת, משופרת, מקבילה לראשונה, בעומק של כ-80 מטר לתוך הצד המזרח גרמני ("החומה האחורית"), כשהבתים בין שתי הגדרות נהרסו ותושביהם הועברו למקומות אחרים. התווך בין שתי הגדרות הוכרז כשטח סטרילי, שלימים נודע בשם "רצועת המוות". אזור חיץ זה כוסה בשכבת חצץ מגורפת, שנועדה להקל על מציאת עקבות. לאורך הגדר הוצבו מגדלי שמירה שמספרם הגיע בשיאו ל-302. בין השנים 1965 ל-1975 נבנה "הדור השלישי" של החומה, שכלל את הגבהתה והפיכתה למכשול מבוצר, כמעט בלתי חדיר. הדור הרביעי של החומה: מ-1975 ועד נפילתה ממוזער\|320px\| החומה והמחסומים שלצידה החומה ב-1977. ניתן לראות את גדר ההתרעה, פס המכשולים, שיני דרקון ואלמנטים נוספים\|שמאל\|ממוזער\|300px ב-1975 החל השלב הרביעי בבניית החומה, שהסתיים ב-1980. על תוואי החומה הונחו לוחות בטון מזוין ענקיים, בגובה של 3.6 מטרים וברוחב של 1.20 מטר, שכל אחד מהם שקל 2.75 טונות. חלקם העליון כוסה בצינור מעוגל, שהקשה עוד יותר על הטיפוס. הלוחות לבדם עלו לממשלת מזרח גרמניה יותר מ-16 מיליון מארק מזרח גרמני. (כ-3.6 מיליון דולר אמריקאי). לוחות אלה הם החומה המוכרת מהצד של ברלין המערבית. ואולם החומה כללה עוד מספר אלמנטים בצד המזרחי, ברצועה שרוחבה היה עשרות מטרים (במקומות מסוימים, כמו בכיכר פוטסדאם, רוחבה היה מאות מטרים) שטח סטרילי שהיה סגור לאזרחים, ושנקרא בשם "רצועת המוות". האמצעים לעצירת הבורחים כללו: "החומה האחורית" (Hinterlandmauer) – חומת בטון בגובה של כשני מטרים שחסמה את הגישה לרצועת החיץ. העובר אותה היה בגדר נמלט. גדר התרעה (Signalzaun או Kontaktzaun) – גדר רשת ותיל דוקרני משופע, באורך כולל של 127.5 קילומטר, שנועדה למנוע את המשך הבריחה ולהתריע לשומרים, על ידי אזעקה או הפעלת זרקורים, על ניסיון בריחה. גדר זו הייתה מחוזקת בחלקה התחתון כדי למנוע מעבר בזחילה. רצועה בת מספר מטרים שכללה מכשולים שונים, כמו מחסומי מתכת מחודדים (בזנ"טים) שנקראו Hockersperre. מכשול נוסף נקרא רשמית "מחסום פני השטח" ("Flächensperren"), או "מיטת אספרגוס" כפי שקראו לו השומרים, או "המדשאה של סטלין" כפי שנקרא במערב. היה זה משטח שהיה מצויד במסמרי מתכת, שנועדו לפצוע את הנמלטים שקפצו מגדר ההתרעה אל הקרקע, מעין מיטת מסמרים. רצועה שבה עמדו מגדלי שמירה ועמודי תאורה (רצועת "פס האור") דרך פטרולים מוארת דרך טשטוש ("Kontrolstreife") לגילוי עקבות נמלטים ברוחב של שבעה מטרים ובאורך כולל של 124.3 קילומטר. בצמוד לדרך הטשטוש נעו לעיתים כלבי רועה גרמני לאורך כבל שנמתח בגובה של מטר וחצי מעל הקרקע. תעלות נגד מעבר כלי רכב ("Fahrzeugsperren") באורך כולל של 105.5 קילומטר. החומה עצמה – לוחות בטון מזוין בגובה של 3.6 מטר – החומה המוכרת במערב. לאורך החומה הוצבו מגדלי שמירה ובונקרים. לא היו בחומה שני אלמנטים שהיו קיימים בגדר הגבול בין שתי הגרמניות – מוקשים נגד אדם ומקלעים מופעלים אוטומטית (ללא מגע יד אדם). התגובות להקמת החומה ממוזער\|250px\|החומה ברחוב ברנאואר, 1980. כנסיית הפיוס (Versöhnungskirche) עמדה בלב "רצועת המוות". היא נהרסה ב-1985 על ידי שלטונות מזרח גרמניה שמאל\|ממוזער\|250px\|החומה ליד שער ברנדנבורג התגובות הבינלאומיות לבניית החומה היו פושרות. מזכיר המדינה האמריקאי, דין ראסק, הגיב ב-13 באוגוסט בהצהרה רפה, בתיאום עם הנשיא קנדי, כי "הצעדים שננקטו עד כה מכוונים כלפי תושבי ברלין המזרחית וגרמניה המזרחית, ולא כלפי מעמדן של בעלות הברית בברלין המערבית או דרכי הגישה אליה". ראשי המעצמות האחרות, הרולד מקמילן בבריטניה והגנרל דה גול בצרפת, נמנעו מתגובה פומבית מיידית. בריטניה הייתה טרודה בבעיות כלכליות מבית, וצבאה היה עדיין מעורב בסכסוך עם עיראק בשאלת כווית. צרפת הייתה שקועה עד צוואר באלג'יריה. לפיכך, כל עוד לא נפגע מעמדן, העדיפו להתעלם מסוגיית החומה. מפקדי הכוחות המערביים בברלין נפגשו עם וילי ברנדט, ראש עיריית ברלין המערבית. הם ביקשו להוציא הודעה שתביע מחאה על הצעד הסובייטי החד-צדדי, וסולידריות עם תושבי ברלין המערבית, ואולם בשיחת טלפון עם עוזרו של מזכיר המדינה בוושינגטון קיבל המפקד האמריקאי הוראה ברורה לא לפרסם שום הודעה. תושבי ברלין נאלצו להסתפק בהודעת מחלקת המדינה. תגובתו של קנצלר גרמניה, קונראד אדנאואר, הייתה מאופקת להפליא: "יחד עם בעלי בריתנו, אמצעי הנגד הדרושים מיושמים. ממשלת מערב גרמניה קוראת לכל הגרמנים לתת אמון באמצעים אלה. יש חשיבות עליונה להגיב בתקיפות אך בשלווה על הפרובוקציה של המזרח ולא לעשות דבר שיכול להפוך את המצב לקשה יותר מבלי לשפרו". לעומתו, יריבו הפוליטי וילי ברנדט, שסייר לאורך תוואי הגדר ביום הראשון להקמתה, נאם מאוחר יותר לפני הסנאט של ברלין המערבית, שפרסם הודעה המגנה את הפעולה בחריפות: . ההודעה והנאום שנשא ברנדט עוררו את רוגזו של הנשיא קנדי, ששאל: "מי הוא חושב שהוא?". היו שפירשו את התגובה המתונה של ארצות הברית כהשלמה עם ההשתלטות הסובייטית על מזרח ברלין, וכראייה מפוכחת של המציאות: אם הסובייטים בונים חומה בברלין, משמע שאין להם תוכניות להשתלט על העיר כולה, מעין גרסה של ריאלפוליטיק. בפועל, הסתכמה התגובה האמריקאית במשלוח תגבורת מינורית של 1,500 חיילים לכוחותיהם בברלין. בגרמניה המערבית החליטו האיגודים המקצועיים (Gewerkschaftsbundes) על השבתת מחאה של התנועה ושל העבודה למשך רבע שעה ביום שלמחרת, 14 באוגוסט. החיים בצל החומה ממוזער\|250px\|פינת רחוב אקר ורחוב ברנאואר ב-1963 ומראה המקום לאחר 50 שנה. החומה נבנתה בין הבניינים, ששימשו חלק בלתי-נפרד ממנה.שימו לב לחלונות האטומים בצד הפונה למערב ברלין. הבניין שבתמונה, יחד עם יתר הבניינים בתוואי החומה, נהרס בהמשך על מנת ליצור רצועת-חיץ רחבה ("רצועת המוות"). החומה שהוקמה תחתיו הופלה ב-1989, אך הושארה שורת עמודים המציינת את תוואי החומה, והם נראים בתמונה התחתונה. הגדר גרמה לפיצול ברלין לשני חלקים, ולמניעת יכולת המעבר של אזרחים ממזרח העיר למערבה, ולהפך. תושבים גילו לפתע כי אינם יכולים להיפגש עם קרוביהם וחבריהם שגרו רק מספר רחובות מהם. "חוצי הגבול" (ה-Grenzgänger, מזרח גרמנים שבחרו לעבוד במערב), גילו שמקום עבודתם נמנע מהם. לחלקם נמצא מקום עבודה חלופי, אך הם סומנו כאויבי המפלגה, והוגבלו בסוגי המשרות שבהם יכלו לעבוד. חלקם נשלחו לעבוד בפסי ייצור של מפעלים ברחבי המדינה, ללא קשר להשכלתם ולרקע התעסוקתי שלהם. תלמידים שלמדו בכיתות גבוהות במערב הופלו גם הם לרעה, מחשש שישפיעו על חבריהם, ולא יכלו להמשיך ללמוד כרצונם. לאחר הקמת החומה החל במזרח גל מעצרים של מתנגדי המשטר, ששכך עד סתיו 1962. השטאזי, המשטרה החשאית המזרח גרמנית, גדלה מאוד לאחר בניית החומה. בשנות השבעים עבדו בה יותר מ-50,000 איש במשרה מלאה, שהפעילו מאות אלפי מלשינים. המתנגדים למשטר היו חשופים להלשנה אף מצד עמיתים לעבודה, ולעיתים אף מצד קרובי משפחה. כלכלית, הצליח המשטר לאפשר רמת חיים נאותה, בהסתמכו על תמיכות שקיבל ממדינות אחרות בגוש הקומוניסטי, ומשנות השמונים – על הלוואות שנטל מבנקים במערב. רמת החיים הייתה נמוכה במושגים מערביים, אך סבירה באופן יחסי למדינות מזרח אירופיות אחרות. רוב התושבים החזיקו במכשירי חשמל בסיסיים, כמקרר ומכונת כביסה, ומיעוטם אף במכוניות, ברובן טראבנט או מתוצרת רוסית. חינוך ניתן בחינם, וכך גם טיפול רפואי ושירותים אחרים. הדור החדש שנולד בסמוך למועד בניית החומה לא הכיר מציאות שונה מזו שאליה הורגל. כאשר חדרה תרבות הפאנק למדינה בסוף שנות השבעים, בני נוער שלא הלכו בתלם, ובחרו בהתנהגות אנטי-חברתית לטעמו של המשטר, כמו היעדרות מבית הספר, גידול שיער ארוך, או כל סטייה אחרת מהנורמות שהוכתבו, היו מטרה להצקות בלתי פוסקות של חוקרי השטאזי ולעיתים קרובות מצאו את עצמם במוסדות לחינוך מחדש בתנאים מחמירים. על תושבי העיר המזרחית נאסר לעבור למערב, למעט מקרים מיוחדים, ובהם גמלאים (מ-1964), ביקור קרובי משפחה בעניינים משפחתיים דחופים, ואנשי מקצוע בתחומים מסוימים, שהורשו לבקר במערב העיר. תושבי ברלין המערבית לא הורשו להיכנס לחלק המזרחי עד 1972, למעט במקרים מיוחדים. תושבי גרמניה המערבית שאינם תושבי ברלין, וכן תיירים ממדינות המערב, הורשו להיכנס לתחומי העיר המזרחית. לשם כך היה צורך להצטייד באשרה מתאימה מספר שבועות מראש. "אני ברלינאי" שמאל\|250px\|ממוזער\|22 ביוני 1963. הנשיא קנדי צופה אל מעבר לחומה בביקורו בברלין, בו נשא את נאומו המפורסם "אני ברלינאי" בפני המוני ברלינאים ב-1963 ביקר בעיר נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי. הוא הפתיע את תושבי מערב העיר בנאום שנשא מול מאות אלפים מהם, ובו קרא בגרמנית את הקריאה המפורסמת: "אני ברלינאי". הוא תקף את החומה בחריפות שהדהימה את שומעיו, ובמיוחד את ראש העיר ברנדט, ששנתיים קודם לכן כמעט והתעמת עם קנדי באותו נושא, אלא שהפעם השניים התחלפו בגישתם. ברנדט נעשה פרגמטי הרבה יותר וקיבל את החומה בהשלמה. בשנים אלה הגה את "המדיניות המזרחית" – האוסטפוליטיק – שגרסה גישה של הפשרת יחסים עם המזרח. ב-1964 כבר לא היו שלושה מהמנהיגים בתפקידם: קנדי נרצח, אדנאואר פרש וחרושצ'וב הודח. וילי ברנדט, ראש העיר של ברלין המערבית במועד תחילת הבנייה, ומנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שצברה תאוצה, נבחר ב-1966 לשר החוץ של גרמניה. כשר חוץ יכול היה להתחיל ליישם את מדיניות האוסטפוליטיק, תחילה בזהירות, והחל מ-1969, משנבחר לקנצלר מערב גרמניה, ביתר שאת. וכך, מאמצע שנות השישים, החלה גרמניה המזרחית לנוע בנתיב של הכרה כלל עולמית כמדינה גרמנית נפרדת. זליגת האוכלוסייה למערב פחתה לממדים אפסיים. הסכם ברלין ב-1971 נחתם בין המעצמות הסכם ברלין, שבמסגרתו נחתמו מאוחר יותר הסכמים נוספים (ובהם הסכם המעבר – Transit Agreement) בין שתי הגרמניות, ויושמו הקלות שונות על המעבר בין חלקי העיר. גרמניה המזרחית נהייתה, יחד עם שכנתה המערבית, לחברה מלאה באו"ם ב-1973, ושתי המדינות הקימו נציגויות דיפלומטיות זו אצל זו. ההסכם התיר לתושבי ברלין המערבית להיכנס לתחומי המזרח כתיירים, ולהיפגש עם בני משפחותיהם, אך נאסר עליהם ללון בעיר, והם נדרשו לעזוב עד חצות. במעברים הייתה חלוקה ל"תושבי מערב ברלין", "תושבי הרפובליקה הפדרלית" (גרמניה המערבית) ו"מדינות אחרות". ב-1971 הודח אולבריכט על ידי הסובייטים. את מקומו תפס יורשו, אריך הונקר, האיש שהיה אחראי על ביצוע בניית החומה מתחילתה. בזמן כהונתו כמנהיג נבנה הדור הרביעי של החומה (החל מ-1975), מבוצר יותר מאי פעם, וגדר הגבול בין שתי הגרמניות תוגברה במקלעים אוטומטיים, ללא מגע יד אדם, ובשדות מוקשים. בעוד שבמהלך שנות השבעים הפכה החומה למחסום בלתי חדיר ומילאה את ייעודה היטב, בשנות השמונים חל פיחות במעמדה. הסיבה לכך הייתה כלכלית: בשל משבר הנפט והפסקת אספקה של סחורות מסובסדות מברית המועצות, נאלצה גרמניה המזרחית לקחת אשראי מבנקים מערב גרמניים, והגיעה במהלך שנים אלו לרמת חוב של יותר מ-40 מיליארד מארק גרמני (מערבי) (רמת החוב הכוללת הייתה גדולה בהרבה). בתמורה נאלצו השלטונות להגמיש את מדיניות ההגירה ולהתיר את הגירתם של כ-30,000 תושבים למערב ב-1984, ורבים יותר בשנים שלאחר מכן. מספר האישורים שהונפקו עלה משנה לשנה, וב-1987 הגיע מספר הבקשות לצאת ל-112,000. בינואר 1989 הגיעה קבוצה של 20 תושבים ממזרח ברלין לנציגות הדיפלומטית של גרמניה המערבית, לאחר שבקשתם לצאת סורבה, וביקשו מקלט מדיני. הם הורשו לצאת את גבולות גרמניה המזרחית ללא כל סנקציה. מעברי גבול ממוזער\|250px\|צ'ק פוינט צ'ארלי, דצמבר 1961הכיתוב על השלט: "הבה נעבוד יחד למען שלום והבנה. הסכם השלום הגרמני מרסן את המיליטריזם של גרמניה המערבית". בחומה היו שמונה מעברי גבול בין מערב העיר למזרחה, כשהמפורסם שבהם היה מעבר צ'ק פוינט צ'ארלי, ברחוב פרידריכשטראסה. במעבר זה הורשו לעבור צוותי בעלות הברית ואזרחים שאינם גרמנים. בנוסף למעברים אלה היו מעברים בין מערב ברלין לשטחי מזרח גרמניה שלא דרך ברלין המזרחית, בין היתר להוצאת אשפה מתחומי המובלעת על פי ההסכמים שנחתמו ב-1972. קווי הרכבת קווי הרכבת (ה-U-Bahn וה-S-Bahn) שחיברו בין שני חלקי העיר פוצלו לשניים. קווים מסוימים של הרכבת התחתית שקישרו בין יעדים במערב העיר, אשר עברו גם במזרח העיר וכללו עצירה גם בתחנות במזרח, הורשו לעבור תמורת תשלום שנתי. התחנות באזור המזרחי לא היו בשימוש בקווים אלה, כך שהרכבות יכלו רק לחלוף דרכן מבלי לעצור. הנוסעים מהמערב, שחלפו על פני תחנות ריקות אלו במהירות, כינו אותן "תחנות רפאים". התחנות הושמו תחת משמר משטרת התחבורה, כדי למנוע אפשרות בריחה דרכן. תחנת הרכבת ברחוב פרידריכשטראסה, ששימשה את שני חלקי העיר, פוצלה לשתי תחנות שלא היה קשר ביניהן. התחנה שימשה שניים מקווי ה-S-Bahn שעברו במערב העיר, וגם את קו הרכבת התחתית U6. בתחנת פרידריכשטראסה הותר לנוסעים ממערב ברלין לעבור מרציף אחד למשנהו, אך לא הותר להם לצאת מהתחנה לרחוב ללא המסמכים המתאימים. חלק זה של התחנה היה נתון תחת אבטחה כבדה, והיה מנותק לחלוטין מהחלק הקטן יותר של התחנה ששימש את קווי האס-באהן של מזרח העיר. גלריית תמונות: החיים בצל החומה ניסיונות בריחה ממוזער\|תמונתו המפורסמת של קונרד שומן חוצה את הגבול בין מזרח ברלין למערבה 250px\|ממוזער\|שמאל\|אנדרטת זיכרון להרוגי החומה באזור צ'ק פוינט צ'רלי לאחר הקמת הגדר, ובעקבותיה החומה, ניסו תושבי מזרח העיר לחצות אותה למערב, לא תמיד בהצלחה. ראשון החוצים ומהמפורסמים שבהם היה רב"ט קונרד שומן, חייל בן 19 מסקסוניה. ב-15 באוגוסט עמד שומן לבדו מול הפגנה של מערב ברלינאים, שהחלו לצעוק לעברו ולעודד אותו לעבור לצד המערבי. הוא החל לרוץ לעבר הגדר, השליך את כלי נשקו ודילג מעל התיל, כל זאת כאשר קפיצתו מתועדת בידי פטר לייבינג, צלם עיתונות צעיר. התמונה פורסמה למחרת בעיתון בילד, ומייד זכתה לפרסום עולמי. ב-22 באוגוסט אידה סיקמן נהרגה בניסיון לעבור למערב. חציית הגבול נחשבה לעבירה פלילית שגררה סנקציות נגד מבצעיה (החל מ-1968 העונש בגינה היה בין שתיים לחמש שנות מאסר, לפי סעיף 213 לחוק הפלילי המזרח-גרמני, ובהמשך אף יותר). החשש העיקרי של הבורחים היה מתגובתם של השומרים המזרח גרמנים, שהצטוו לירות בבורחים. למרות זאת לא פסקו ניסיונות הבריחה. כ-5,000 ניסיונות בריחה הסתיימו בהצלחה, ומאות אחרים נכשלו. מעריכים שלפחות 136 איש נהרגו בניסיון לחצות את החומה, ויש הנוקבים במספרים גבוהים יותר, אף מעל 200. מתוך 136, 98 היו כאלה שניסו לברוח, 30 נהרגו ללא כוונת בריחה, ו-8 היו שומרים שנהרגו מאש חבריהם, מירי של נמלטים, או מירי שוטרי ברלין המערבית. כ-200 נפצעו קשה. ב-1964 הצליחה קבוצה בת 57 איש לברוח דרך מנהרה באורך 145 מטרים שנחפרה תחת החומה בידי תושבים ממערב העיר. ב-6 בפברואר 1989, כחצי שנה לפני נפילת החומה, נהרג האדם האחרון בניסיון לחצותה. חלק מדיירי הבתים ברחובות ששכנו באזור החיץ נמלטו דרך חלונות בתיהם. חלקם הצליחו, וארבעה מהם נהרגו במהלך הבריחה. עד אוקטובר 1961 סיימו השלטונות לפנות את הדיירים מבניינים אלה, ואטמו את חלונותיהם בלבנים. ב-22 באוגוסט ניסתה אידה זיקמן, בת 59, לקפוץ מחלון דירתה בקומה השלישית ברחוב ברנאואר, ונהרגה. זיקמן נחשבת לקורבן הראשון של החומה. ברנד לינזר בן 22, שניסה ב-4 באוקטובר להשתלשל באמצעות חבל כביסה מגג בניין ברחוב ברנאואר 44, התגלה על ידי שוטרים שדלקו אחריו על גגות הבתים ופתחו לעברו באש. שוטרי מערב ברלין שניסו לחפות על הבורח, פתחו אף הם באש, ומהירי נפצע שוטר מזרח גרמני. כמוצא אחרון, קפץ לינזר מגג בגובה 5 קומות אל יריעת הצלה שמתחו עבורו כבאים, אך החטיא את היריעה ונהרג במקום. גינתר ליטפין, בן 24, שוליית חייטים שעבד בבית אופנה בברלין המערבית, נורה ונהרג בעת ניסיון בריחה ב-24 באוגוסט, ובכך היה לקורבן החומה הראשון שנורה. ליטפין תכנן לברוח עוד לפני ההכרזה על בניית החומה, ואף שכר לעצמו דירה במערב. הוא הגיע לנמל הומבולדט, ליד גשר הרכבת שעבר מעל התעלה המתחברת לנהר שפרה, וקפץ למי התעלה, בהתעלמו מקריאות השוטרים לעצור. אחד השוטרים רץ אחריו לאורך הגשר וירה לעברו צרור ממקלעו. ליטפין נפגע בצווארו, וגופתו נמשתה מהמים מאוחר יותר.עיתונה של מפלגת השלטון, "נויס דויטשלנד", הצדיק את הירי בליטפין. בידיעה שכותרתה "פושע מבקש לברוח" כתב העיתון כי ליטפין לא ציית להוראות לעצור וליריות האזהרה, ולכן נורה. המקרה המפורסם ביותר של אדם שנורה ונהרג בעת ניסיון בריחה, היה זה של פטר פכטר. ב-17 באוגוסט 1962, ניסה פכטר, נער מזרח גרמני, להימלט אל הצד המערבי. הוא נורה ונפצע באגן הירכיים בידי שומרים מזרח-גרמנים. גופו הסתבך בתיל הדוקרני והוא החל לדמם למוות, אל מול עדשות המצלמה של התקשורת העולמית. לא היה ביכולתם של חיילים אמריקאים לחלץ אותו מכיוון שעדיין נותר מטרים אחדים בתוך האזור הסובייטי, והשומרים המזרח-גרמנים לא רצו להתקרב אליו כדי לא להתגרות בחיילים בצד המערבי, שאחד מהם ירה בשומר גבול מזרח-גרמני רק ימים ספורים קודם לכן. רק לאחר שעה חילצו המזרח-גרמנים את גופתו של פכטר. מותו של פכטר, לאחר שגסס שעה ארוכה ללא מושיע, הביא לגלי מחאה נגד שלטונות מזרח גרמניה. הוראות פתיחה באש עוד מראשית בניית הגדר הורה המרשל איבן קונייב, מפקד הכוחות הסובייטיים בברלין, לשר ההגנה של מזרח גרמניה כי על תוואי החומה להיות אזור צבאי סגור, וכי נגד "בוגדים ומפרי גבול" יש להשתמש בנשק חם. הוראות פתיחה באש ("Schießbefehl") שעל פיהם פעלו כוחות הביטחון של מזרח גרמניה עוד לפני הקמת החומה (בעיקר לצורך יישום בגבול בין שתי הגרמניות), קבעו: תחילה יש לצעוק לעבר הנמלט "עצור או שאני יורה" ("Halt, stehenbleiben, oder ich schieße") אם הנמלט לא עצר, לירות יריית אזהרה לבסוף, יש לירות על מנת לפגוע, עדיף ברגלי הבורח בפועל הייתה היד על ההדק קלה הרבה יותר. שומרים שהצליחו לסכל ניסיונות בריחה צוינו לשבח. אף אחד מהם לא הועמד לדין על הריגה או על שימוש בלתי חוקי בנשק. דווקא במקרים בהם הצליחו ניסיונות בריחה נפתחה חקירה נגד האחראים. ולטר אולבריכט עצמו הבהיר בנאום שנשא לפני פקידים של הנוער הגרמני החופשי, כי "אנו נירה בכל מי שמתגרה בנו... רבים אומרים שגרמנים פשוט אינם מסוגלים לירות בגרמנים... גרמנים שמייצגים את האימפריאליזם, ונעשים חצופים, אנו נירה בהם". בשנים הראשונות להקמת החומה היו ניסיונות רבים לחצותה, וכמחצית ממקרי המוות קרו בחמש השנים הראשונות. השיא היה ב-1962 – 22 מקרים, בכללם 4 שומרים שנורו על ידי נמלטים או על ידי משטרת מערב ברלין. בשל הפיכת החומה למכשול כמעט בלתי עביר, פחתו מאוד ניסיונות הבריחה דרכה, ומ-1967 ירד מספרם השנתי של הקורבנות למספר חד-ספרתי. מ-1976, בעקבות חתימת הסכמי הלסינקי והשיפורים הנוספים שהוכנסו בחומה, ירד המספר למקרה אחד או שניים בשנה. גלריית תמונות: ניסיונות בריחה וקורבנות החומה נפילת החומה 250px\|ממוזער\|שמאל\|רונלד רייגן נואם ליד החומה על רקע שער ברנדנבורג, 1987 ב-18 בינואר 1989 אמר אריך הונקר כי "החומה תעמוד חמישים ואפילו מאה שנה אם יהיה צורך בכך". התהליכים ההיסטוריים שהחלו בשנות השמונים בברית המועצות, ועלייתו של מיכאיל גורבצ'וב להנהגה שם, הביאו את החומה לסוף דרכה, דווקא בתקופה בה מילאה את תפקידה בצורה כמעט מושלמת. בחמש השנים שבין 1982 ל-1987 נהרגו בניסיון לעבור את החומה שישה אנשים בלבד, אך לא בשל שינוי מדיניות הפתיחה באש, אלא משום שהמזרח-גרמנים למדו שניסיון לחצות את המכשול הבלתי עביר משול כמעט לניסיון התאבדות. במקום להסתכן בחציית החומה הם הגישו בקשות לעזוב למערב, שמספרן ב-1987 הגיע ל-112,000. נאום רייגן. "מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!" (סוף הדקה ה-11)\|ימין\|ממוזער\|140px ביוני 1987 הגיע נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן לביקור בברלין. בנאומו מול החומה, ליד שער ברנדנבורג, קרא למיכאיל גורבצ'וב להפיל את החומה. ב-1989 החל במדינות מזרח אירופה גל של שינויי משטר שהתגלגל עד מהרה לכדור שלג, תהליך שקיבל מאוחר יותר את הכינוי סתיו העמים: בפולין ניצחה תנועת סולידריות בהנהגתו של לך ואלנסה את השלטון הקומוניסטי בבחירות ב-4 ביוני 1989, במדינות הבלטיות החלה תסיסה, ובהונגריה הונהגה "חבילת הדמוקרטיה". ב-2 במאי פתחה הונגריה את גבולה עם אוסטריה. ביולי התנער גורבצ'וב מ"דוקטרינת ברז'נייב" שהתירה למדינתו להתערב בכל אחת מגרורותיה, והצהיר כי כל מדינה רשאית לבחור את המשטר שיונהג בה. הפגנות המוניות באוגוסט ובספטמבר 1989, בעוד ההנהגה המזרח-גרמנית מתכוננת לחגיגות ארבעים שנה לייסוד המדינה בתחילת אוקטובר, ברחו עשרות אלפים מתושבי מזרח גרמניה למערב דרך הונגריה, בנצלם את הגבול הפתוח עם אוסטריה. אחרים הגיעו למדינות במזרח אירופה ופנו לשגרירות גרמניה המערבית לקבלת מקלט מדיני. המצב הגיע עד כדי סגירת השגרירות בבודפשט בתאריך הסמלי, 13 באוגוסט 1989, שבו מלאו 28 שנים לחומה, בשל אי היכולת להתמודד עם עומס הפונים. השגרירות המערב-גרמנית בפראג התמלאה אף היא בפליטים מזרח גרמניים, כ-4,000 במספר, שישנו באוהלים. ממוזער\|250px\|ההפגנה בלייפציג, 16 באוקטובר 1989. חברי ההנהגה שצפו במתרחש בסתר היו המומים. החל מ-4 בספטמבר פרצו הפגנות בעיר לייפציג. ההפגנות חזרו על עצמן מדי יום שני, כשמספר המשתתפים הולך וגדל. על אף כל אלה הונקר, בן ה-77, שהיה מאושפז במשך שישה שבועות במהלך אוגוסט וספטמבר עקב שני ניתוחים שעבר וגילוי של גידול ממאיר בגופו, עמד בסירובו לכל רפורמה פנימית. המשטר התכונן להצגה הגדולה – חגיגות יום השנה ה-40 להקמת גרמניה המזרחית. ב-6 וב-7 באוקטובר 1989 ביקר גורבצ'וב במזרח גרמניה כדי להשתתף בטקסים, אך את ביקורו ניצל כדי להיפגש עם הפוליטבירו המזרח גרמני ולהמריץ את חברי ההנהגה להסכים לרפורמה. בשיחותיו עם הונקר ניכרו חילוקי הדעות החריפים ששררו ביניהם. הונקר אף הציג את כלכלת מזרח גרמניה כאחת מ-10 הכלכלות המובילות בעולם. גורבצ'וב, שידע היטב כי גרמניה המזרחית על סף פשיטת רגל, היה המום מניתוקו של הונקר מהמציאות. ההפגנה ב-2 באוקטובר בלייפציג, בה השתתפו כ-10,000 איש, הייתה נקודת המפנה. בין הסיסמאות שנשמעו בהפגנה היו "!Wir wollen raus" ("אנחנו רוצים החוצה") ואחר כך גם "!Stasi raus" ("השטאזי החוצה!"). בימים הבאים התפשטו ההפגנות גם לערים אחרות, בהן דרזדן, בדרישה לשינוי פוליטי במזרח גרמניה, והן התקיימו גם בזמן חגיגות ה-40. לאחר שהסתיימו החגיגות, ב-8 באוקטובר, הוציא אריך מילקה צו המורה על פיזור הפגנות לא חוקיות, והשטאזי פתח בגל מעצרים. למרות צעדים אלה הלכו ההפגנות וגברו: ב-16 באוקטובר הגיעו להפגנה בלייפציג 120,000 איש. הונקר ויֶתר חברי ההנהגה שצפו בהפגנה שצולמה בחשאי, היו המומים, אך מלבד הונקר איש לא הציע לפעול נגד המפגינים. למחרת, בישיבת הפוליטבירו, כשברקע התסיסה האזרחית המתמשכת, הודח הונקר על ידי חבריו להנהגה, בידיעתו של גורבצ'וב ובתמיכתו, והוחלף באגון קרנץ. החומה נופלת שמאל\|ממוזער\|250px\|התקהלות המונים עם נפילת חומת ברלין, 1989 הרשויות בגרמניה המזרחית לא יכלו, ואולי גם לא רצו, לחסום את זרם המהגרים לגרמניה המערבית דרך הונגריה, צ'כוסלובקיה ופולין. לפי דו"ח שהגיע אל הפוליטבירו ב-30 באוקטובר 1989 (דו"ח שירר, Schürer-Papier), היה מצבה הכלכלי של גרמניה המזרחית על סף תהום, וכדי לעמוד בהחזר חובותיה למערב היה עליה, על פי הדו"ח, להביא לגידול חד בייצוא, יעד בלתי אפשרי לנוכח מצבה של התעשייה המקומית, על ציודה המיושן ורמת הפריון הנמוכה שלה, ולירידה דרסטית של 30%-25% ברמת החיים - מה שהיה מביא בוודאות לסופו של המשטר. בחלק חסוי של הדו"ח, שהובא רק לידיעתם של קרנץ וראש ממשלתו וילי שטוף, נקבע כי גרמניה המזרחית תלויה לחלוטין בהלוואות משכנתה המערבית, ואם לא תצליח לגייס מדי שנה 8 עד 10 מיליארד מארק, לא תוכל לעמוד בפירעון חובותיה. הדו"ח קבע למעשה כי גרמניה המזרחית היא מדינה חדלת פרעון. בסיכומו של דבר הציע הדו"ח "ליצור עוד במאה הנוכחית תנאים שייתרו את הגבול הקיים בין שתי המדינות הגרמניות", שמשמעותו איחוד הגרמניות. קרנץ עוד ניסה להתמודד עם המצב, אך בפגישתו עם גורבצ'וב במוסקבה ב-1 בנובמבר סורבה בקשתו לסיוע. חמור מכך, ההתנגדות למשטר הקומוניסטי החריפה, והוא איבד את השליטה גם על ההפגנות, שהגיעו כבר לברלין. בתחילת חודש נובמבר נערכה הפגנה ובה השתתפו חצי מיליון בני אדם. בימים הבאים התפשטו ההפגנות בברלין מול בנייני וסמלי השלטון. צעקות כמו "הלאה חזירי השטאזי!", שבזמנים קודמים אזרחים לא היו מעזים לאומרן, היו לדבר שבשגרה. ב-7 בנובמבר התפטרה הממשלה. בבוקר 9 בנובמבר התבשרו חברי הפוליטבירו כי במהלך היממה שחלפה עזבו כ-20,000 מאזרחי המדינה לאוסטריה דרך צ'כוסלובקיה. בהחלטה שהתגבשה בבהילות, על רקע מחאות מהשכנה הקומוניסטית, קבעו חברי הפוליטבירו בין היתר כי: עוד נקבע בהחלטת הממשלה, כי למעט מקרים חריגים, מתן ההיתרים ליציאה יהיה ללא תנאים וללא הוכחת הצורך בנסיעה. ההחלטה הייתה אמורה להיכנס לתוקף החל מ-10 בנובמבר. גינטר שבובסקי, חבר המפלגה הקומוניסטית ודובר הוועד המרכזי, כינס מסיבת עיתונאים ב-9 בנובמבר בשעות הערב ששודרה בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה המזרח גרמניים. כשנשאל לתוקף ההחלטה, ציין בטעות כי היא תקפה מרגע שהתקבלה ללא דיחוי. הידיעה על כך התפשטה כאש בשדה קוצים, והמונים החלו לצבוא על מעברי הגבול בתור להחתמת דרכונים. הלחץ היה כה גדול, ומספר הפקידים מועט, עד כדי סיכון חייהם. בשעה 23:30 פרצו האלפים שניצבו בתור במעבר הגבול את הגדר ברחוב בורנהולמר, הדפו את קומץ השומרים וחדרו לשטח ברלין המערבית. הקצין הממונה על המעבר, אוברסטלויטננט האראלד יגר (Harald Jäger) החליט לוותר על אקט החתמת הדרכונים. תוך פחות משעה נפתחו כל מעברי הגבול, ללא התערבותם של אנשי משמר הגבול, שבנסיבות אחרות היו יורים בנמלטים. מאות אלפי אנשים ניצלו את ההזדמנות החדשה, ופרצות נפרצו בחומת ברלין ובגדרות הגבול עם המערב. ממוזער\|250px\|השריד הארוך ביותר מחומת ברלין, גלריית הצד המזרחי החומה נפלה. לאחר 28 שנות פיצול של העיר ושל המדינה, הייתה נפילתה סמל לסיום המלחמה הקרה, כפי שבעת קיומה הייתה לסמל הסכסוך הבין-גושי. להפלת החומה היו השלכות מרחיקות לכת על גרמניה המזרחית ועל הגוש הקומוניסטי כולו. בדצמבר הוחלף קרנץ, והמונופול של המפלגה הסוציאליסטית בשלטון הסתיים. מאורע זה הוביל להאצה ברפורמות במזרח גרמניה שהביאו עד לאיחוד גרמניה ב-3 באוקטובר 1990. גם מעבר לגבולות גרמניה, ברומניה, השפיעו חדשות אלה על תחילת האירועים, שהובילו למהפכה הרומנית. רבים סברו שיש לציין את 9 בנובמבר כיום האחדות הגרמנית; בתאריך זה גם נוסדה רפובליקת ויימאר בשנת 1918 ונכשל ניסיון הפוטש במרתף הבירה ב-1923. עם זאת, 3 באוקטובר נבחר ליום המציין את האיחוד, שכן ב-9 בנובמבר 1938 התחולל ליל הבדולח, כך שבחירת תאריך זה נחשבה בלתי הולמת. בחג המולד 1989 הופיע המנצח ליאונרד ברנשטיין בקונצרט חגיגי בברלין, בו הושמעה האודה לשמחה של בטהובן. ברנשטיין ביצע משחק מילים והגדיר את היצירה כ"אודה לחופש" על ידי החלפת המילה Freude (שמחה), שהייתה אמורה לשיר המקהלה, במילה Freiheit (חופש). ב-1990 הופיע סולנה לשעבר של להקת פינק פלויד, רוג'ר ווטרס בכיכר פוטסדאם, שלא הרחק ממנה עבר קטע של החומה, באירוע צדקה ששיחזר את מופע החומה, יחד עם אמנים רבים נוספים, ובהם הסקורפיונז, שינייד או'קונור וואן מוריסון. שרידי החומה 250px\|ממוזער\|שמאל\|קטע מן החומה שנותר בכיכר פוטסדאם כמצבת זיכרון ונתיב החומה מסומן על הקרקע, 2009 250px\|ממוזער\|שמאל\|גרפיטי על שרידי חומת ברלין הקטע הצפוני, ציירי גרפיטי מציירים על שרידי הקיר בשוק של יום ראשון חלקים מעטים בלבד מהחומה נותרו ומשמשים אתרי הנצחה. רוב החומה נהרס לחלוטין על ידי ההמונים, אשר מיהרו לקחת פיסות בטון "מקוריות" מהחומה כמזכרת. גם הקטעים שנותרו אינם נראים בעשור השני של המאה ה-21 כפי שנראו בתקופת העיר המפוצלת. בין הקטעים שנשארו קטע הקרוי "גלריית הצד המזרחי", בן 1,300 מטרים, ליד תחנת הרכבת המזרחית (Ostbahnhof), בו הצד המזרחי של החומה מכוסה בציורי קיר של אמנים; דבר זה לא היה מתאפשר בתקופת גרמניה המזרחית – בתקופה זו היה זה דווקא צידה המערבי של החומה שכוסה בגרפיטי. חלקים אחדים מהגלריה עוסקים בביקורת על גרמניה המזרחית. ציור אחד מן החומה מוקדש לישראל, ובו דגל ישראל מצויר על דגל גרמניה. חלקים נוספים של החומה אשר עומדים על תילם ניתן למצוא בכיכר פוטסדאם ובקרבת צ'ק פוינט צ'ארלי. קטע נוסף, ברחוב ברנאואר שבצפון ברלין, הוגדר כאתר הזיכרון הרשמי לחומת ברלין . לאורך קטע מהחומה שוחזרה 'רצועת המוות' במלואה, כולל מגדלי שמירה ותאורה, וניתן לצפות עליה ממגדל שנבנה בסמוך. במגדל יש מרכז תיעוד לתולדות החומה ולאורך הרחוב פזורים שלטים רבים הממחישים נושאים הקשורים לחומה ולבריחה (בין השאר מסומנות באבנים מספר מנהרות-בריחה שנחפרו שם). ב-2011, כחלק מחגיגות 100 שנה להולדתו של נשיא ארצות הברית לשעבר רונלד רייגן, הוצבה פיסה מחומת ברלין המנותצת, לצד פסל שלו, בכיכר גרוונר, בלונדון, ליד השגרירות האמריקאית שם, כאות הכרה בפועלו של רייגן להפלתה של החומה. שרידים מהחומה מונחים גם במקומות רבים בעולם, וביניהם, עין הוד בישראל. גלריית תמונות: הפלת החומה ושרידיה חומת ברלין בתרבות חומת ברלין ומעבר הגבול צ'ק פוינט צ'רלי הפכו גם לסמל בספרות הריגול הקשורה למלחמה הקרה, שהתפתחה במערב בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. החומה זכתה לאזכורים רבים בספרות, מוזיקה ובקולנוע. בספרות בספר "המרגל שחזר מן הכפור" (1963), סמיילי, המסתייג מן המבצע אליו מתנדב לימאס, גיבור הספר, ממתין ללימאס על יד חומת ברלין בעת שזה מנסה לטפס מעל החומה. הספר זכה גם לעיבוד לקולנוע באותו שם. בספרו של אברהם ב. יהושע, "מולכו", מנצלת עולה מברית המועצות, שלא נקלטה בישראל, את ברלין המזרחית כנתיב חזרה למולדתה. גיבור הספר, מולכו, שליווה אותה בנסיעה מישראל לברלין, עובר עמה בחברת תיירים רבים מן המערב למזרח וממתין מן הצד בקבר החייל האלמוני לראות כיצד תתקבל עתירתה לחזור למזרח. בקולנוע בסרט הקומי סודי ביותר! (1984), מתוארים עלילותיו של זמר רוק צעיר אמריקאי שמגיע לפסטיבל בינלאומי בגרמניה המזרחית, אשר נתקל בהשלכות של חומת ברלין על תושבי גרמניה לאורך הסרט. הסרט הגרמני "המנהרה" (2001) עוסק בניסיון בריחה דרך מנהרה שנחפרת מתחת לחומת ברלין. עלילת הסרט הגרמני "חיים של אחרים" מתחילה בשנת 1984, בחקירה של תושב מזרח ברלין החשוד שסייע, או שיודע מי סייע, לתושב אחר לחצות את החומה. לקראת סוף הסרט עובדים זוטרים בשטאזי נוטשים את עבודתם כאשר הם שומעים בחדשות על קריסת החומה. הסרט "להתראות לנין!" (2003) אינו עוסק בחומה עצמה, אלא במעבר פתאומי מהזמן שלפני נפילת החומה לזמן בו החומה כבר נפלה. הגיבורה, סוציאליסטית נאמנה, לוקה באוטם שריר הלב ונופלת לתרדמת למשך שמונה חודשים, שבתומם מקבלים ילדיה הוראות מהרופא למנוע ממנה כל התרגשות. כדי לקיים את הוראות הרופא הם מדמים מציאות שעל פיה החומה כלל לא נפלה והמשטר הוא אותו המשטר ששרר קודם. הסרט שם קוד מ.ל.א.ך, שעוסק בשיתוף פעולה נדיר בין המזרח הסובייטי למערב, נפתח ברקע על המלחמה הקרה והקמת החומה. במהלך הסרט, הגיבור עובר את החומה במעבר צ'ארלי. במוזיקה בספטמבר 1990, הופיע סולן להקת פינק פלויד לשעבר, רוג'ר ווטרס, עם אמנים ידועים רבים בהופעה The Wall: Live in Berlin. בהופעה נוגנו ברצף כל שירי אלבום האולפן The Wall, לציון נפילתה של חומת ברלין 8 חודשים מוקדם יותר. באלבומם האחרון של להקת פינק פלויד, The Division Bell, כלול השיר "A Great Day For Freedom" (1994), שנכתב על רקע נפילת חומת ברלין. בשיר "Nikita" של אלטון ג'ון (ובווידאו קליפ שלו, 1985) מתוארת אהבתו לחיילת ממזרח גרמניה השומרת על חומת ברלין. ברשת ב-10 בנובמבר 2014, לכבוד החגיגות לציון 25 שנה לנפילת החומה, גוגל הוציאה סרטון המתאר בעיקר את שרידי החומה הפזורים בכל רחבי העולם (כולל, כאמור, עין הוד). ראו גם אוסטלגיה הקו העירוני גלריית איסט סייד הגבול בין גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית מר גורבצ'וב, הפל חומה זו! גרמניה המערבית גרמניה המזרחית לקריאה נוספת קישורים חיצוניים מפה אינטראקטיבית של ברלין והחומה כרוניקה של חומת ברלין ו אתר זיכרון לחומת ברלין ו הקמת חומת ברלין, 1961, ארכיון הסרטונים של AP משה ריינפלד, חומת ברלין רקע היסטורי, באתר GoTravel שנה להפלת חומת ברלין; פרסום תעודות משרד החוץ, בבלוג של ארכיון המדינה מעבר ל"מסך הברזל": גרמניה המזרחית ונפילת החומה, באתר הספרייה הלאומית סרטון הסבר מפורט (תרגום מאנגלית) מאתר יוטיוב. הערות שוליים * קטגוריה:המלחמה הקרה ברלין קטגוריה:ברלין: היסטוריה קטגוריה:גרמניה המזרחית: צבא וביטחון קטגוריה:יחסי גרמניה המזרחית – גרמניה המערבית ברלין קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו קטגוריה:1961 בפוליטיקה	2024-10-04T07:27:47
מלחמת וייטנאם	מלחמת וייטנאם היא הכינוי המקובל במרבית העולם המערבי למלחמה שהתנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית והווייטקונג (אשר נתמכו על ידי ברית המועצות וסין) לבין דרום וייטנאם וארצות הברית. המלחמה מכונה גם "מלחמת הודו־סין השנייה", ובווייטנאם היא ידועה בשם "המלחמה האמריקאית". המלחמה החלה ב-1955 והסתיימה בניצחון צפון וייטנאם בשנת 1975 ובאיחודה של וייטנאם כולה תחת שלטון קומוניסטי, כשנתיים לאחר נסיגת ארצות הברית. מלחמה זו נחשבת לחוליה בולטת במלחמה הקרה בין הגוש המערבי-קפיטליסטי לגוש המזרחי-קומוניסטי. מעריכים כי מספר ההרוגים הכולל במלחמה היה קרוב לארבעה מיליון נפש, בהם כ-2 מיליון מאזרחי וייטנאם (צפון ודרום), לאוס וקמבודיה, כ-1.2 מיליון חיילים מצפון וייטנאם וכוחות הוייטקונג, כ-224 אלף חיילים מדרום וייטנאם וכ-58 אלף חיילים אמריקניים. מלחמת וייטנאם היא חלק מרצף מלחמות ופעולות איבה באזור הודו-סין שהחלו בפלישה היפנית להודו סין במהלך מלחמת העולם השנייה בשנת 1940 ונמשכו כמעט ברצף עד 1975. הרקע למלחמה ממוזער\|250px\|מסוקי UH-1D "יואי" בווייטנאם, 1966 במחצית השנייה של המאה ה-19 כבשה צרפת את הודו-סין והפכה אותה למושבה צרפתית. במהלך מלחמת העולם השנייה כבשה יפן את וייטנאם, אך השליטה באזור חזרה לצרפת עם סיום המלחמה וכניעת יפן. מלחמת הודו-סין בספטמבר 1945 דרשה תנועה לאומנית שהנהיג הו צ'י מין לקבל עצמאות מצרפת, וציפתה לקבל תמיכה מארצות הברית, שהבהירה את התנגדותה לאימפריאליזם האירופאי הישן. למרות זאת, בעקבות מותו של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, תחילתה של "המלחמה הקרה", ובשל נטיותיו הקומוניסטיות של הו צ'י מין, בחרה ארצות הברית לתמוך בצרפת, מתוך חשש כי נפילת וייטנאם בידי הקומוניסטים תביא לתופעת דומינו שתוביל להשתלטות קומוניסטית גם בשאר מדינות דרום-מזרח אסיה. צרפת ביקשה מבריטניה, שלחמה באזור בתקופת מלחמת העולם השנייה, לנהל את הזירה הצבאית, ופתחה במלחמה. צרפת ניסתה לכבוש מחדש את וייטנאם ולהפוך אותה למושבה צרפתית. הצבא הצרפתי לחם נגד הוייט מין – המחתרת הלאומנית המקומית, שהפכה לצבא. במהלך מלחמת הודו-סין הראשונה, בשנים 1954–1946, נלחמו מדינות הודו-סין – וייטנאם, לאוס וקמבודיה – על קבלת עצמאות מהשלטון הצרפתי. צבא הווייט-מין הצליח לכבוש את וייטנאם באופן הדרגתי, ובמאי 1954 הביס את צבא צרפת בקרב דיין ביין פו, ואילץ אותה להעניק עצמאות למדינות הודו-סין. הסיבות לפרוץ המלחמה בוועידת ז'נבה ב-1954, שכונסה על ידי המעצמות עם סיום מלחמת הודו-סין הראשונה, הוחלט לחלק באופן זמני את וייטנאם לשני חלקים, כשהגבול נקבע על קו הרוחב 17 מעלות צפון. בחלק הצפוני הוקמה על ידי הוייט מין מדינה קומוניסטית שבירתהּ האנוי בהנהגת הו צ'י מין, ובחלק הדרומי הוקמה קיסרות שמרנית שבירתהּ סייגון בהנהגת הקיסר באו דאי, נצר לשושלת הקיסרות נוּוֵן. הוועידה קבעה שהחלוקה היא זמנית, עד שיתקיימו בחירות למנהיג לאומי, שנקבעו ליולי 1956. עם זאת, כבר באוקטובר 1955 הודח הקיסר באו דאי בידי נו דין דיים, איש עסקים וייטנאמי אנטי-קומוניסט, שזכה לתמיכת ארצות הברית. דיים הפך לשליט דרום וייטנאם וסירב לקיים מערכת בחירות, מתוך הבנה כי בבחירות אלו יעלו הקומוניסטים לשלטון. דיים לא היה פופולרי בארצו מכמה סיבות: להבדיל מהרוב הבודהיסטי בווייטנאם, היה דיים נוצרי קתולי. דיים ייצג את האינטרסים של בעלי האדמות והעשירון העליון במדינה, בה רוב התושבים היו חקלאים פשוטים. הוא הקים ממשל מושחת שבעלי הממון היו יכולים להטות כרצונם. במטרה לנצל מאגר ידע וניסיון, הוא שילב בממשל אנשים שנחשבו כמשתפי פעולה עם הצרפתים. ההתנגדות לדיים הובילה אף להתאבדות מחאה טקסית-פומבית של מספר נזירים בודהיסטים, שהציתו את עצמם ברחובות סייגון. במטרה לחזק את שלטונו של דיים, החלה ארצות הברית להשקיע כסף ולשלוח מומחי מינהל, אנשי צבא ומשטרה לסייגון. במקביל, החלו להתארגן בכפרי דרום וייטנאם יחידות גרילה שכונו וייטקונג (החזית לשחרור לאומי), שהתנגדו למה שנתפס בעיניהם כממשל הבובות הדרום וייטנאמי בסייגון, ושנתמכו בידי צפון וייטנאם הקומוניסטית ובידי רבים מאזרחי דרום וייטנאם. מהלכי המלחמה העיקריים שמאל\|ממוזער\|250px\|חייל מארינס אמריקאי, באזור דה נאנג, 3 באוגוסט 1965. ראשית המלחמה (1959) ממשלת ארצות הברית (שהונעה על ידי "תאוריית הדומינו") וממשלת דרום-וייטנאם טענו שמטרתן בעימות היא מניעה עקרונית ואסטרטגית של התפשטות הקומוניזם. ממשלת צפון-וייטנאם טענה שמטרתה היא איחוד המדינה וסילוק הכובש הזר (ארצות הברית), כהמשך למלחמת העצמאות, בה סילקו את צרפת מארצם. המחתרת הקומוניסטית שפעלה בדרום וייטנאם במטרה לכונן משטר קומוניסטי בדרום, החלה לבצע פעולות גרילה נגד ממשלת הדרום החל משנת 1957. משנת 1959 כונתה המחתרת "חזית השחרור הלאומית" (NLF), והיא החלה לקבל סיוע מסיבי מממשלת הצפון דרך נתיב הו צ'י מין שעבר במדינות השכנות לאוס וקמבודיה, מה שגרם בהמשך לגלישת המלחמה גם למדינות אלו. ממשלת דיים נעזרה ביועצים צבאיים אמריקניים, בפיקודו של הגנרל פול הרקינס, אך איבדה שליטה על אזורים נרחבים מהמדינה. בינואר 1963 החלה מתקפה מוצלחת של המחתרת נגד צבא הדרום, שפרצה בקרב אפ בק. צבא הדרום הובס בקרבות, וממשלתו של דיים עמדה בפני פירוק. המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא קנדי (1961 - 1963) בשנת 1961, בעקבות כישלון הפלישה לקובה במפרץ החזירים, בניית חומת ברלין בגרמניה, והתחזקות התנועה הקומוניסטית בלאוס, היה הנשיא קנדי נחוש בדעתו למנוע ניצחון קומוניסטי בווייטנאם. הוא שלח כוחות שיטור ויחידות לחימה ראשונות – הכומתות הירוקות – במטרה לעזור לממשלת דרום וייטנאם להקים צבא יעיל. בתקופת קנדי אמנם נבנה כוח משטרה יעיל שמנע פעולות גרילה של הווייטקונג, אך השלטון בדרום סבל מסכסוכים פנימיים ומשחיתויות. מנהיג הדרום, דיים, התגלה כמנהיג בלתי ראוי, אחרי שהורה לפזר באלימות קשה הפגנה של מתנגדי שלטון בודהיסטים. שני שלישים מתושבי הדרום היו בודהיסטים, ודיים, הנוצרי-קתולי, נתפס כדיקטטור. ארצות הברית הביעה את סלידתה מדיים בשיחות עם הגנרלים בצבאו, ולקראת שנת 1963 נעשו מספר ניסיונות הפיכה נגד דיים בעידוד סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית (ה-CIA). ב-1 בנובמבר 1963 התרחשה הפיכה, לאחר שדיים נרצח בידי אחד ממתנגדיו. השלטון הצבאי החדש לא היה יציב, והתחלף במספר הפיכות. במקביל הגביר הווייטקונג הקומוניסטי את פעולותיו, תוך ניצול אי יציבות השלטון בדרום. קנדי הורה לחזק את צוות היועצים הצבאיים ביחידות מיוחדות, שביצעו פעולות קומנדו ברחבי המדינה. לאחר רצח קנדי ב-22 בנובמבר 1963, הבהיר מחליפו, הנשיא לינדון ג'ונסון, שארצות הברית תמשיך לתמוך בדרום וייטנאם. אמנם בהתחלה וייטנאם לא עמדה בראש סדר עדיפויותיו של ג'ונסון, אבל הוא לא רצה להיחשב לתבוסתן מול מבקריו הרפובליקנים ופעולות הגרילה בדרום וייטנאם. ביולי 1964 הורה ג'ונסון לשלוח 5,000 יועצים צבאיים נוספים לווייטנאם, ומספר האמריקנים במדינה עלה ל-21,000. התקרית במפרץ טונקין (1964) ב-2 באוגוסט 1964 סיירה המשחתת האמריקנית "מדוקס" במפרץ טונקין שבמים הטריטוריאליים של צפון וייטנאם. המשחתת הותקפה על ידי שלוש סירות טורפדו של צבא הצפון וניזוקה באופן שטחי. בסיוע מטוסים מנושאת המטוסים הסמוכה "טייקונדרוגה" הושמדה סירת טורפדו אחת, ושתי האחרות נפגעו. ב-4 באוגוסט, במהלך סיור דומה במפרץ, דיווחו צוותי המשחתת "מדוקס" ומשחתת נוספת על התקפת טורפדו שנייה, דיווח שהתגלה בדיעבד כשגוי. בעקבות התקריות במפרץ, אישר הסנאט האמריקאי לנשיא לינדון ג'ונסון ב-7 באוגוסט לחזק את הכוח האמריקני בווייטנאם ללא הגבלה. בהמלצת יועציו אישר ג'ונסון תוכנית תקיפה אווירית רחבה בצפון וייטנאם. אוסטרליה, בעלת בריתה הצבאית של ארצות הברית, נאלצה לחדש את גיוס החובה לצבאה בלחץ אמריקני, ונדרשה לשלוח חיילים וציוד צבאי לווייטנאם. מבצע רעם מתגלגל (1965) מבצע "רעם מתגלגל" (Rolling Thunder) היה שם הקוד לפעולות התקיפה האוויריות שביצע הצבא האמריקני בצפון וייטנאם בשנים 1965–1968. מטרותיו העיקריות היו פגיעה מוראלית בצבא הצפון, השמדת מטרות צבאיות, פעולות לדיכוי הגנת נ"מ (טילי קרקע-אוויר), ופגיעה בנתיב הו צ'י מין. התקיפות החלו במרץ 1965, והחריפו בהדרגה במטרה לכפות על ממשלת הצפון להיכנס למשא ומתן על הפסקת הלחימה. למרות הנזק העצום שנגרם לצפון בתקיפות, הוא המשיך להילחם בזכות סיוע שקיבל מברית המועצות ומסין הקומוניסטיות. המבצע הופסק במרץ 1968 בעקבות הסכמת הצפון לגשת למשא ומתן אחרי מתקפת טט. הגברת המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ג'ונסון (1965 - 1968) שמאל\|ממוזער\|מפת דרום וייטנאם משנת 1967, מחולקת לארבעת אזורי הלחימה מפברואר 1965 החל הצבא האמריקני לבצע תקיפות אוויריות עצמאיות בצפון וייטנאם ובדרום וייטנאם, במבצע שכונה "חץ בוער" (Flaming Dart), שהחל כתגובה לפגיעה בבסיס צבאי. בעקבות המבצע, הוצבו בצפון וייטנאם סוללות רבות של טילי קרקע-אוויר מתוצרת ברית המועצות. במרץ 1965 הוצבו בדרום וייטנאם 3,500 חיילים מחיל הנחתים - הכוח הלוחם הקרקעי הגדול הראשון שנשלח לאזור. באותו חודש שהו במדינה כ-25,000 יועצים צבאיים אמריקנים. ביולי 1965 הופל מטוס פנטום ראשון בטיל נ"מ, ובאותו חודש הורה הנשיא ג'ונסון להגדיל את הכוח הצבאי במדינה מ-75 אלף ל-125 אלף חיילים. ב-18 באוגוסט 1965 החל המבצע הקרקעי הראשון של הצבא האמריקני, מבצע "סטארלייט". במהלך המבצע נכבש בסיס של הווייטקונג על ידי 5,500 נחתים, ובעקבותיו החל הווייטקונג להתמקד בלחימת גרילה בלבד. צבא צפון-וייטנאם לחם מול צבא הדרום החל מסוף שנת 1964, וב-14 בנובמבר 1965 ניסה לכבוש את הדרום בפעולה רחבה - אך הובס על ידי הצבא האמריקני, ונאלץ להתמקד בעיקר בפעולות גרילה. באותו יום החל גם קרב יה דראנג. בהמלצת משרד ההגנה, הורה הנשיא ג'ונסון להגדיל את מספר החיילים באזור ל-184 אלף עד סוף שנת 1965. בינואר 1966 החלה מתקפה נגד מחילות קוצ'י בהשתתפות חיל האוויר ואלפי חיילים. בפברואר 1966 נפגש ג'ונסון עם מפקד הכוחות המזוינים האמריקניים באזור, הגנרל ויליאם וסטמורלנד, ועל פי המלצתו הורה להציב בווייטנאם 429,000 חיילים עד אוגוסט 1966, במטרה להגביר את הפעילות ולהגיע להכרעה. משנת 1966 ניהל הצבא האמריקני מבצעים רבים, בעיקר נגד מטרות הווייטקונג. במטרה לאיים על נתיב האספקה הו צ'י מין מהצפון לדרום בלאוס, הוקם בסיס של חיל הנחתים האמריקני בגבול לאוס, ליד העיר קה סאן. הבסיס שימש כנקודת יציאה לתקיפות הנתיב, ונבחר כמטרה מרכזית לתקיפה על ידי צבא הצפון. צבא הצפון ניסה לכבוש את הבסיס בקרב קה סאן מ-21 בינואר עד 8 באפריל 1968, אך נאלץ לסגת לאחר שספג כ-8,000 הרוגים. הבסיס האמריקני קיבל אספקת ציוד ותחמושת שוטפת באמצעות מטוסי תובלה ומסוקים, וכך שרד את ההתקפה. מתקפת טט (1968) לקראת חג השנה החדשה, חג הטט - שהוא החג החשוב ביותר בלוח השנה הווייטנאמי - הושגה הסכמה זמנית להפסקת אש בין הצפון לדרום, במטרה לאפשר לשני הצדדים לחגוג את החג ללא לחימה. אולם, למרות הסכם הפסקת האש, צבא הצפון בחר לתקוף את הדרום בערב החג, בליל 30 בינואר 1968. לכבוד החג אלפי חיילים בצבא דרום וייטנאם שוחררו לחגוג את המועד עם משפחותיהם בעוד שחיילי צבא צפון וייטנאם והוייטקונג חגגו את החג ימים מספר לפני התאריך. מתקפת הפתע של צבא הצפון, בסיוע הווייטקונג, נערכה במטרה לעודד מרד של תושבי הדרום נגד הממשלה והצבא האמריקני, וכללה תקיפות של מעל 100 מהערים הגדולות בדרום, בהן 36 מתוך 44 ערי הבירה של המחוזות השונים. המתקפה כללה כ-80,000 לוחמים והייתה המבצע הצבאי הגדול ביותר שנערך עד אז בשני הצדדים הלוחמים. המתקפה הנרחבת אמנם נכשלה לחלוטין, אך הצבא האמריקני ספג אבדות קשות. הצבא האמריקני וצבא הדרום, בסיוע תושבי הדרום, הצליחו להדוף את התוקפים. הכוונה המקורית של קברניטי המתקפה בצפון וייטנאם הייתה שצבא הדרום יתפורר ושאזרחי הדרום יצטרפו להתקוממות עקב שנאתם לממשל הנוכחי. בפועל, צבא הדרום גילה כושר עמידות מרשים ולא דווחה אף לא עריקה אחת. אזרחי הדרום, מצדם, שנאו יותר את הממשל הקומוניסטי הצפוני מאשר את ממשלם הדרומי, ורובם נשארו בבתיהם. בנוסף, חיילי הצפון והוייטקונג ביצעו אלפי הוצאות להורג של פקידי ממשל דרומיים, אנשי צבא, אנשי רוח וכדומה יחד עם כל משפחותיהם. פשעים אלו הגבירו את שנאת האזרחים הדרומיים כלפיהם. הקרב על עיר הבירה סייגון נמשך שלושה ימים, והקרב בעיר העתיקה הואה (Hue) נמשך כחודש, במהלכו נהרגו כ-2,800 תושבים על ידי הווייטקונג. מספר שבועות לאחר מכן, ב-16 במרץ, הסתיימה פעולה שגרתית של כוח אמריקאי לחיסול לוחמי וייטקונג בכפר סון מי שבמחוז קואנג נגאי, בטבח מי ליי. למרות הכישלון המוחלט של המתקפה, הייתה לה השפעה חזקה על דעת הקהל בארצות הברית. המלחמה בווייטנאם החלה להיתפס כעימות חסר פתרון, שגובה קורבנות מיותרים. בעקבות דרישתו של גנרל וסטמורלנד לכוחות צבא נוספים, הביע שר ההגנה של ארצות הברית, קלארק קליפורד, התנגדות מוחלטת להמשך המעורבות האמריקנית באזור. ביוני 1968 מונה הגנרל קרייטון אברמס, סגנו של וסטמורלנד, למפקד הכוח האמריקני. אברמס, שנחשב למפקד שקול וזהיר יותר, הידק את שיתוף הפעולה עם צבא הדרום והגדיל את חופש הפעולה של התקשורת. באוקטובר 1968 נשלחו 24,000 חיילים אמריקנים לתקופת שירות חובה שנייה בווייטנאם. באותו חודש הודיע הנשיא ג'ונסון שהמשא ומתן לשלום בפריז עומד להביא לסיום מיידי של המלחמה, אך המשא ומתן נכשל והלחימה נמשכה. המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ניקסון (1969 - 1973) בנובמבר 1969 הודיע הנשיא החדש ריצ'רד ניקסון שבכוונתו לסיים את המעורבות במלחמה באופן הדרגתי, על ידי חיזוק צבא הדרום והעברת סמכויות הלחימה אליו עד יציאת האמריקנים. מדיניותו זאת הייתה אבן הפינה למה שיקרא אחר כך דוקטרינת ניקסון, שבהקשר הווייטנאמי נקראה "Vietnamization". המטרה הייתה להעביר בהדרגה לצבא דרום וייטנאם את השליטה ואת יכולת הלחימה העצמאית מול "חזית השחרור הלאומית" וצבא צפון וייטנאם. בנובמבר 1970 הורה ניקסון על ביצוע מבצע חוף השנהב, בו ביצעו הכוחות המיוחדים בפיקוד קולונל ארתור "הפר" סיימונס, פשיטה לחילוץ שבויי מלחמה אמריקנים שהיו מוחזקים במחנה השבויים סון טאי שבקרבת האנוי, צפון וייטנאם. המבצע נכשל משום שמידע אודות הפשיטה דלף, ככל הנראה, והשבויים הועברו מבעוד מועד למקום אחר. במשך אותה תקופה הוציא צבא ארצות הברית חלק מכוחות הלחימה שלו מווייטנאם, תוך קרבות נסיגה. ניקסון המשיך להחזיק במקום כוח תקיפה אווירי להפצצת צבא הצפון, ביחד עם כוח תקיפה בקמבודיה. סיום המלחמה עם השנים, התגברה התנגדות העם האמריקאי למלחמה. הפגנות וסרבנות גיוס נעשו נפוצות יותר ויותר. בשל גל המחאה ההולך וגובר, הוכרזה הפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון ב-31 במרץ 1968. אמנם, ההסלמה במלחמה לא איחרה לבוא, כאשר ריצ'רד ניקסון, נשיאה החדש של ארצות הברית, הורה על הפצצות בלאוס ופלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין בשנת 1970. הסכם שביתת הנשק הושג בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מווייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי. צפון וייטנאם ודרום וייטנאם המשיכו להילחם אחת בשנייה למרות הפסקת המעורבות האמריקאית. בתחילת 1975 פתחה צפון וייטנאם במתקפה מאסיבית על הדרום. כוחות צבא דרום וייטנאם ניסו להתנגד, אך התנגדות זו קרסה במהירות. ב-30 באפריל 1975 נכנסו כוחות צבא צפון וייטנאם לסייגון, בירת דרום וייטנאם, ששמה שונה להו צ'י מין סיטי, והיא קרויה כך עד היום. איחוד דרום וצפון וייטנאם הוכרז באופן רשמי ביולי 1976. לאחר שנה התקבלה וייטנאם המאוחדת כחברה באו"ם. המדינה המאוחדת ניתקה את מרבית קשריה הרשמיים עם מדינות המערב, ובהתאם לכך ניתקה גם את קשריה הכלכליים עם מדינות אלו, מה שהכניס את המדינה למספר שנים של משבר כלכלי. טקטיקות הלחימה של הצדדים הלוחמים שמאל\|ממוזער\|250px\|בסיס צבאי של הוייטקונג עולה בלהבות במהלך פשיטה של הצבא האמריקאי בעיר בדרום וייטנאם. החייל האמריקאי בתמונה אוחז בתותח ללא רתע מדגם M67 שהיה בשימוש הצבא האמריקאי במהלך המלחמה. טקטיקות הלחימה הווייטנאמיות הווייטנאמים לחמו בעיקר בלוחמת גרילה מסועפת, בה בנו בונקרים ומנהרות רבות מתחת לפני השטח, אשר רובו מורכב מיער עד. יתר על כן, כל היציאות מהבונקרים האלו מולכדו והוסוו, מכיסוי עלים ועד יציאות מגזעי עצים. לא פעם אחת קרה שבלב מחנה צבא אמריקאי יצאו מתוך גזעי העצים כמה לוחמים וייטנאמים אשר החלו במתקפת קומנדו. בהמשך, לאחר שחיילי ארצות הברית שילמו מחיר דמים יקר בניסיונות כניסה לבונקרים התת-קרקעיים, הוחלט על הקמת יחידת קומנדו מיוחדת אשר אומנה להיכנס למקומות אלו ולפוצצם. במקרים רבים רשמה היחידה הזו הצלחות טקטיות. נעשה גם ניסיון לשחרור גז ועשן לתוך המנהרות, אך הווייטנאמים הקדימו תרופה למכה ובודדו את המנהרות על ידי אגמים תת-קרקעיים, אשר דרכם נאלצו הלוחמים האמריקאים לצלול כדי להגיע לצד השני. עוד ניסיון לפגיעה בבונקרים היה הפצצה אווירית של פצצות נפאלם, בעיקר, אשר גרמו לשריפות מרובות ולפיצוצים רבים על פני השטח. טקטיקות הלחימה האמריקאיות כניסתם של המסוקים הקלים ללחימה הביאה לפיתוח מהיר של טקטיקה יעילה אשר מיצתה את היתרון הטכנולוגי. הגנרל וסטמורלנד פיתח את טקטיקת "אתר והשמד" (Search & destroy), שמהותה הטקטית הייתה סיורים אוויריים של חטיבות באזורים נרחבים בג'ונגל הדרום וייטנאמי, במטרה לאתר מטרות של הצבא הצפון וייטנאמי והווייטקונג. כשאותרה יחידה מקומית, הנחיתו המסוקים כוחות רגליים שחתרו למגע עם הווייטנאמים במטרה להשמיד אותם. ההיגיון האסטרטגי שמאחורי הטקטיקה היה התשת הצבא הצפון ווייטנאמי. הנחת יסוד של האמריקאים הייתה שהרג נרחב בקרב האוכלוסייה יביא לכניעתה, בדומה לכניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה. תוצאות המלחמה הוכיחו שהן הנחת היסוד והן הטקטיקה שהיא הולידה, היו טעות: האמריקאים אכן גרמו להרג נרחב של וייטנאמים, אך הרג זה לא הביא לכניעה. בנוסף, טקטיקה זו עוררה מספר בעיות פנימיות בתוך הצבא האמריקאי: אחד המאפיינים של הטקטיקה היה נסיגה מיידית משטח שנכבש. מאפיין זה גרם לעיתים לכיבוש חוזר ונשנה של אותו שטח. כך לדוגמה, באתר שכונה המבורגר היל נערכו קרבות מרים כעשר פעמים, כשבאף אחד מהם לא נשאר הצבא האמריקאי במקום לאחר הניצחון הטקטי. אחת הבעיות האסטרטגיות הבולטות ביותר של הכוחות האמריקאים הוא הכנסה לשימוש של רובה M16 כשהמלחמה היוותה את "טבילת האש" הראשונה של נשק זה. רק במהלכה התגלו המגרעות הרבות של הנשק, ובראשן ריבוי חלקיו הקטנים. אלו גרמו למעצורים חוזרים ונשנים במיוחד לאור תנאי השטח הטרופיים (גשמים, ביצות, בוץ וכו') שתרמו את חלקם לחוסר יעילות הנשק במיוחד לעומת נשקם של חיילי האויב (קלצ'ניקוב). המחאה בארצות הברית למעורבות במלחמה ממוזער\|מחאת נגד מלחמת וייטנאם בוושינגטון ב-21 באוקטובר 1967. מפגין מחזיק שלט עם הכיתוב: "צאו לעזאזל מווייטנאם", שממנו משתמע גם: "הוציאו את ההליקופטרים מווייטנאם". קבוצות פציפיסטיות שמאלניות התנגדו למעורבות ארצות הברית בווייטנאם כבר בתחילת הלחימה. רק במרץ 1965, כשצבא ארצות הברית החל להפציץ באופן קבוע את צפון וייטנאם (במבצע רעם מתגלגל), ההתנגדות התרחבה. הדובר הבולט של המתנגדים היה הסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר, שטען שממשל ארצות הברית צריך לעשות כל מה שניתן כדי לתמוך בחיילים, ואם אין כוונה להילחם עד חורמה בצפון וייטנאם - על הצבא לסגת משם בהקדם האפשרי. עם זאת, גם מהצד השני של המפה הפוליטית נשמעו קולות התנגדות למלחמה. הסנאטור הדמוקרטי יוג'ין מקארתי ממדינת מינסוטה נתן פומבי לדיבוריו בגנות המלחמה, שבא בין היתר לידי ביטוי במסע הבחירות שלו לנשיאות ארצות הברית בבחירות לנשיאות 1968. פעילות פמיניסטיות ופעילות בתנועה לזכויות אזרח התנגדו למלחמה כחלק מתפיסת עולמן והתנגדותן לכל סוגי האלימות. נשים אלו הקימו ארגונים או קבוצות משלהן (ליגת נשים בינלאומית לשלום וחרות, שביתת הנשים למען השלום ו-Another Mother for Peace) בגלל התייחסות סקסיסטית ולא שווה של חלק ממנהיגי תנועת המחאה, כשהאחרונים טענו כי הם אלו שחייהם נמצאים בסכנה, ועל כן יש להם את הזכות בהובלת המאבק. נציגות של שביתת הנשים למען השלום ערכו בכל יום ראשון, במשך שמונה שנים, משמרת שלום בין השעות 11 ל-1 בצהריים ליד הבית הלבן. פעולות המחאה של הסטודנטים החלו בתחילת 1965. בחלק מהאוניברסיטאות והמכללות פעלו תאים של סטודנטים למען חברה דמוקרטית: (SDS (Students for a Democratic Society. לתאים אלו היה חלק נכבד בפעילות המחאה בקמפוסים. במרץ 1965 נערכה צעדת מחאה שאורגנה על ידי ה-SDS אל בסיס צבאי באוקולנד ממנו יצאו כוחות רבים לווייטנאם. גם מרצים הצטרפו למחאה וערכו סמינרים בנושא הרקע למעורבות ארצות הברית במלחמה ובנושאים נוספים. הסמינר הראשון נערך באוניברסיטת מישיגן, גם הוא בחודש מרץ. באפריל 1965, ה-SDS ארגן את הפעילות הארצית הראשונה שלו, הפגנת מחאה נגד הפגזות בוושינגטון. בהפגנה השתתפו בין 15,000 ל-20,000 צועדים, דבר שהפתיע אפילו את המארגנים. בעקבות הרג של ארבעה סטודנטים באירוע הידוע בשם הטבח בקנט סטייט באוהיו, במהלך אירוע מחאה במכללה ב-4 במאי 1970, נערכה שביתת סטודנטים ותלמידי תיכון בכל רחבי ארצות הברית, שכללה כ-4 מיליון לומדים. גורם נוסף שהגביר את מחאת הסטודנטים היה העלייה במספר צווי הגיוס שנשלחו. עד אוקטובר 1965 נשלחו 3,000 צווי גיוס בחודש ומאוקטובר נשלחו 3,300 צווי גיוס בחודש. אחת מפעולות המחאה הראשונות של סטודנטים הייתה שריפת צווי גיוס. עם זאת, החוקר א.מ. שרייבר טוען שמספר הסטודנטים שהיו מעורבים במחאה היה קטן יותר ממה שנהוג לחשוב. הפרסום הרחב, המקומי והבינלאומי שהיה להפגנות, לשריפת צווי הגיוס ולפעולות המחאה הנוספות, יוצר לטענתו תמונה לא מדויקת של מספר הסטודנטים שהיו מעורבים. בינואר 1967 מרטין לותר קינג פרסם בעיתון שיקגו דפנדר (The Chicago Defender) מאמר דעה המתנגד למלחמה ותומך בתנועת ההתנגדות. באפריל נאם לפני 3,000 איש, ובנאום הביע את דאגתו לאחוז החיילים האפרו-אמריקאיים שהשתתפו בקרבות ונפגעו וקישר בין התנועה לזכויות האזרח לתנועת השלום. תמיכתו של קינג בתנועת ההתנגדות למלחמה הרחיבה את הדיון הציבורי בדבר נחיצותה. קינג התייחס גם לסוגיית מימון הלחימה, וטען שהכספים המופנים לווייטנאם פוגעים בתוכניות מקומיות לתמיכה בעניים שחורים. בשנת 1967 הוקם ארגון ותיקי וייטנאם נגד המלחמה. נקודת ציון נוספת בהתנגדות למלחמה הייתה הפגנות ענק שנערכו בוושינגטון באוקטובר ונובמבר 1969. באחרונה השתתפו כ-500,000 איש, ועצרות נוספות נערכו ברחבי ארצות הברית. במהלך העצרת הגדולה פיט סיגר שר את שירו של ג'ון לנון Give Peace a Chance. ההשלכות הפוליטיות של תנועת המחאה מתקפת טט, בינואר 1968, עוררה הדים שליליים רבים של הלם וחוסר שביעות רצון בקרב הציבור האמריקאי, והיוותה את הפתיח לתקופה בה הייתה הפעילות האינטנסיבית ביותר של המחאה נגד מלחמה עד אז. בראשית פברואר 1968, סקר גאלופ הראה שרק 35% מהאוכלוסייה תומכים בהתנהלות של הנשיא ג'ונסון במלחמה ואילו 50% סברו שהוא מתנהל בצורה לא אחראית (ל-15% נוספים לא הייתה דעה בנושא). באותה תקופה הצטרפו לתנועת המחאה גם קבוצות של משוחררי המלחמה (Vietnam Veterans Against the War), דבר שפגע עוד יותר בתמיכה בממשל ג'ונסון ובתחושת נחיצות המלחמה בקרב הציבור האמריקאי. הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1968 הושפעו רבות מהמחאה. ג'ונסון הודיע שלא יתמודד לכהונה נוספת ויוברט האמפרי התמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית. במהלך הוועידה הדמוקרטית התקיימו אירועי מחאה בהם כ-10,000 מפגינים הפגינו נגד המלחמה מחוץ לבניין הוועידה בשיקגו. המפגינים התעמתו עם המשטרה שהשתמשה בגז מדמיע ואלות על מנת לפזר את ההפגנה. הירצחם של מרטין לותר קינג ורוברט קנדי במהלך מערכת הבחירות לנשיאות הטו את הכף לטובת מועמד המפלגה הרפובליקנית, סגן נשיא ארצות הברית לשעבר ריצ'רד ניקסון, שזכה בבחירות בפער קטן בקולות הבוחרים אך בפער משמעותי בקרב חבר האלקטורים. ניקסון הבטיח בקמפיין הבחירות שלו "חוק וסדר", כשהוא מתייחס לתנועת ההתנגדות למלחמה ולמהומות שפרצו לאחר ההתנקשות במרטין לותר קינג. כשנתיים וחצי לאחר הבחירות, בינואר 1973, הודיע ניקסון על סיום מעורבות ארצות הברית בדרום מזרח אסיה, כששיקוליו המרכזיים הם מספר הקרבנות הגדול, התנגדות החיילים בשטח ותנועות המחאה. קרבות עיקריים {\| border="1" align="center" cellpadding="2" cellspacing="0" \| שם ומקום הקרב \|\| תאריך \|\| תוצאה \|\| אבדות לצבא הצפון, כולל וייטקונג \|\| אבדות לצבא הדרום, כולל הצבא האמריקני\|- \| קרב אפ בק, בדלתה של נהר המקונג \|\| 2 בינואר 1963 \|\| ניצחון לווייטקונג \|\| 18 (מתוך 350) \|\| 83 (מתוך 1,400) \|- \| קרב יה דראנג, בעמק יה דראנג \|\| 14 עד 17 בנובמבר 1965 \|\| ללא הכרעה \|\| 1,037 (מתוך 4,000) \|\| 234 (מתוך 495) \|- \| קרב לונג טן [1] \|\| 18 עד 19 באוגוסט 1966 \|\| ניצחון אמריקני \|\| 245 (מתוך 1,500) \|\| 18 (מתוך 250) \|- \| קרב קה סאן הראשון, בגבול לאוס \|\| 24 באפריל עד 9 במאי 1967 \|\| ניצחון אמריקני \|\| אין נתון \|\| אין נתון \|- \| קרב דק טו, בגבול לאוס \|\| 3 עד 22 בנובמבר 1967 \|\| ניצחון אמריקני \|\| 1,455 (מתוך 6,000) \|\| 285 (מתוך 4,500) \|- \| קרב קה סאן, בגבול לאוס \|\| 21 בינואר עד 8 באפריל 1968 \|\| ניצחון אמריקני \|\| 15,000 (מתוך 20,000) \|\| 205 (מתוך 6,000) \|- \| מתקפת טט \|\| 30 בינואר עד 24 בפברואר 1968 \|\| ניצחון אמריקני \|\| 35,000 (מתוך 85,000) \|\| 4,324 (מתוך 50,000) \|- \| קרב סייגון הראשון \|\| 31 בינואר עד 3 בפברואר 1968 \|\| ניצחון אמריקני \|\| אין נתון \|\| אין נתון \|- \| מתקפת טט 1969, באזור סייגון ודה נאנג \|\| פברואר 1969 \|\| ניצחון אמריקני \|\| אין נתון \|\| אין נתון \|- \| קרב המבורגר היל, בגבול לאוס \|\| 10 עד 20 במאי 1969 \|\| ניצחון אמריקני \|\| 630 \|\| 70 \|- \| קרב ריפקורד \|\| 12 במרץ עד 23 ביולי 1970 \|\| ניצחון אמריקני \|\| אין נתון \|\| אין נתון \|- \| מתקפת איסטרטייד \|\| 30 במרץ עד 22 באוקטובר 1972 \|\| ניצחון אמריקני \|\| אין נתון \|\| אין נתון \|- \| קרב קסואן לוק, מזרחית לסייגון \|\| 9 עד 20 באפריל 1975 \|\| ניצחון לצבא הצפון \|\| אין נתון \|\| אין נתון \|} הערה [1] - בקרב לונג טן, עיקר הכוח שלחם בווייטקונג היה כוח אוסטרלי, בשילוב כוח אמריקני. מלחמת וייטנאם בתרבות הפופולרית מלחמת וייטנאם הוצגה בהרחבה על במות התיאטרון, בטלוויזיה, בקולנוע ובספרות במדינות המשתתפות. בתרבות האמריקנית הפופולרית הפך "יוצא וייטנאם המוטרף", המונע מטירוף או ממחאה בעקבות חוויותיו מהמלחמה, לדמות מרכזית לאחר המלחמה. בין היצירות המבוססות על מלחמת וייטנאם: המחזמר "שיער" (1967), שנוסח עברי שלו הוצג בישראל בראשית שנות ה-70, והסרטים "הכומתות הירוקות" של ג'ון ויין (1968), "צייד הצבאים" של מייקל צ'ימינו (1978); "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה (1979); "שיער" של מילוש פורמן (1978), "פלאטון" של אוליבר סטון (1986) המבוסס על שירותו בצבא האמריקאי במלחמה; "מטאל ג'אקט" של סטנלי קובריק (1987); "המבורגר היל" (1987); "בוקר טוב, וייטנאם" (1987);"נפגעי המלחמה" (1989); "פורסט גאמפ" (1994). במאה ה-21 יצאו הסרטים "חיילים היינו" (2002) ו"לשרוד עד החופש" (2007). המלחמה השפיעה גם על דור של מוזיקאים וכותבי שירים בארצות הברית, בעיקר אנטי מלחמתיים. דור של אמני שנות ה-60 ביטא ביצירותיו את התנגדותו למלחמה ולמען השלום, והבולטים שבהם היו בוב דילן וג'ימי הנדריקס. גם פסטיבל וודסטוק, שנערך ב-1969, הושפע בחלקו הגדול מהעמדות החברתיות כנגד המלחמה שהחזיקו האמנים והקהל. הנדריקס ביצע שם גרסת רוק בלתי מסורתית של ההמנון האמריקאי, שאומץ בחום על ידי דור מתנגדי המלחמה. מחזמר הרוק המצליח "שיער", שעלה ב-1967, היווה ייצוג בולט למחאת הצעירים, ילדי הפרחים, כנגד המלחמה, על שאיפתם לשלום, שוויון, אהבה, חופש ואחווה בין בני האדם. מחזמר נוסף שנעשה על המלחמה היה "מיס סייגון". ג'ון לנון, מהאקטיביסטים הפעילים נגד מלחמת וייטנאם, פרסם שלושה שירים כנגד המלחמה, שלושתם זכו לפרסום רב, ותרמו במידה מסוימת לשיח הציבורי: Give Peace a Chance (1969), Imagine (1971), Happy Xmas (War Is Over) (1971). ראו גם הילטון האנוי מבצע פניקס פאן טי קים פוק המלחמה הקרה מלחמת קוריאה לקריאה נוספת טל טובי, כמו לאכול מרק בסכין: המעורבות האמריקנית בווייטנאם 1959 - 1973, מערכות, 2006. טל טובי, העיט נגד הלוטוס - מלחמת וייטנאם 1946 - 1975, הוצאת אפי מלצר. משה דיין, יומן וייטנאם (דיין שהה בווייטנאם כפרשן צבאי). ברברה טוכמן, מצעד האיוולת, (תרגום: יוסף אשכול). הוצאת ספרית מעריב, 1986. ג'ו אלן, וייטנאם - המלחמה (האחרונה) שאמריקה הפסידה בה, רסלינג, 2010. מייקל מקליר, וייטנאם - מלחמת 10,000 הימים, מערכות, 1993. אהד לסלוי, המדינאי ואיש המודיעין, הוצאת מודן, 2021. מקס הייסטינגס, וייטנאם: טרגדיה אפית, 1945–1975''', מאנגלית: משה סביליה־שרון, הוצאת מודן, 2021. קישורים חיצוניים מאמר על מלחמת וייטנאם מאת אייל נווה יובל מלחי, To Vietnam and Back – The Incredible Story of Howard Goldin, חלק א', חלק ב', באתר "קטעים בהיסטוריה", אוגוסט 2016 סגן אלוף גדעון שרב וד"ר טל טובי, מבוא למלחמת וייטנאם (פודקאסט), 26 במרץ 2020 ערוץ יו טיוב שמציג את נקודת המבט של דרום וייטנאם הערות שוליים * קטגוריה:המלחמה הקרה וייטנאם וייטנאם וייטנאם וייטנאם וייטנאם וייטנאם וייטנאם וייטנאם וייטנאם	2024-09-26T01:08:05
גחלת	גַּחֶלֶת (אַנְתְּרַקְס, Anthrax) היא מחלה זיהומית חריפה הפוגעת באדם ובבעלי חיים ומשמשת גם כנשק ביולוגי במלחמה. חקר הגורמים למחלה השפיע על התפתחות המיקרוביולוגיה והאימונולוגיה המודרניות. מקור השם "אנתרקס" במילה היוונית Anthrakis, שפירושה "פחם". השם מתאר את הנגע העורי השחור המופיע אצל חולה הגחלת. חיידקי הגחלת יוצרים נבגים, ואלו אחראים להתפתחות המחלה. בקרב בעלי החיים, פגיעים במיוחד אוכלי העשב כגון: חילזון ימי, קררו, קוף חוטם, דרור, גנו כחול, קולירבי אנה, פרוש מצוי, דבורת הדבש, כינמת העלה וטרמיטים, הנחשפים לנבגים העמידים בקרקע. צורות המחלה הגחלת מתגלמת בשלושה אופנים: כמחלה עורית, כמחלה נשימתית וכמחלת מעי. בפרסומי משרד החקלאות שמור השם ״גחלת״ למופע העורי, כאשר המופעים האחרים נקראים ״גַמֶּרֶת״ . בני אדם הבאים במגע עם פגרי בעלי חיים נגועים מצויים בסיכון גבוה לפתח את המחלה העורית. במאה ה-19 זוהתה גחלת של דרכי הנשימה בקרב עובדי מנפטות שעיבדו צמר כבשים ואלפקות שהיו נגועות במחלה. גחלת המעי נדירה ומתפתחת בעקבות אכילת בשר מזוהם שלא בושל דיו. היסטוריה מחלת הגחלת ידועה עוד מימי קדם. הגחלת ממיתה ברבבות ולמגפות שהיא גורמת יש גם פן כלכלי: במאה ה-17 גרמה התפרצות גחלת לתמותה של 60,000 פרות באירופה, ובשנת 1945 מתו כתוצאה ממנה מיליון כבשים באיראן. בשנת 1876 קישר רוברט קוך את מחלת הגחלת העורית לחיידק בצילוס אנתרסיס (Bacillus anthracis), מתג גרם חיובי אארובי. בשנת 1881, כשיצר לואי פסטר את החיסון החי הראשון כנגד גורם זיהומי, היה זה כנגד חיידק הגחלת. בשנת 1937 פיתחה יפן את הגחלת כנשק ביולוגי וניסתה אותו על בני אדם. בשנות הארבעים, ביצעה בריטניה ניסויים בגחלת כנשק ביולוגי על האי גריניארד. האי טוהר רק ב-1990. ב-2 באפריל 1979 ארעה תקלה במפעל לייצור נשק ביולוגי בעיר יקטרינבורג ברוסיה, ונבגים של אנתרקס נפלטו לאוויר הפתוח. הגרסה הרשמית של שלטונות ברית המועצות הייתה שמדובר בהתפרצות טבעית של גחלת שמקורה בבשר נגוע. מספר ההרוגים מוערך במאה. שנים לאחר מלחמת המפרץ הודה המשטר העיראקי בפיתוח החיידק כנשק ביולוגי. בשנת 1993, בפיגוע ביולוגי של קבוצת טרור יפנית בשם אום שינריקיו, פוזר באוויר העיר קמיידו הסמוכה לטוקיו תרסיס המכיל חיידקי גחלת בלתי אלימים. מתקפת האנתרקס בנובמבר 2001 חלו 22 אמריקאים בגחלת עורית לאחר שנחשפו לאבקה שהופצה במעטפות דואר אטומות. חמישה מהם נפטרו לבסוף כתוצאה מהחשיפה לחיידק. לאחר חקירה של ה-FBI, אשר ארכה 7 שנים, נראה שהפרשה באה אל סופה בסוף יולי 2007, כאשר על-פי דיווחים רשמיים של הסוכנות, היא התכוונה לעצור מדען שעסק בחקר האנתרקס בחשד להפצת אותן המעטפות. צוין גם כי בתחילת החקירה של הפרשה, אף נעזרה הסוכנות בשירותיו של אותו אדם. המדען החשוד התאבד קודם להגעת הסוכנים אליו, ככל הנראה לאחר שנודע לו כי הטבעת מתהדקת סביבו. המניע לשליחת אותן מעטפות שבהן הייתה האבקה הנושאת את החיידק נותר בגדר תעלומה. בפברואר 2010 הודיע ה-FBI כי הוא סוגר את תיק החקירה בנושא זה. בהודעה שיצאה על כך מה-FBI נמסר כי באופן סופי הסוכנות מייחסת את שליחת המעטפות לאותו מדען שהתאבד כאשר התכוונו לעוצרו. אקולוגיה ואפידמיולוגיה נבגי חיידק הגחלת עמידים מאוד ושורדים שנים באדמה או בתוצרי חיות מזוהמים. נבגים חיים בעלי פוטנציאל זיהומי שרדו 60 שנות אחסון בטמפרטורת החדר. למרות עמידות זו ניתן לטהר אזור מזוהם באמצעות פורמלין, טמפרטורה גבוהה, קרינה אולטרה סגולה, פראוקסיד (מי חמצן) וכלור. בעולם מדווחים בכל שנה כאלף מקרי גחלת עורית בבני אדם, וכ-20 אלף עד 100 אלף מקרים בשנה בבעלי חיים. המחלה שכיחה באסיה, באפריקה, באירופה ובאמריקה הדרומית. בארצות המערב קיימת ירידה במספר בני האדם הנפגעים. בישראל דווחו מקרים בודדים של הופעה בבקר. ההתפרצות הגדולה האחרונה ארעה בזימבבואה בשנים 1978 עד 1980 ונפגעו בה 9,445 חולים, מהם 140 נפטרו. רובם סבלו מגחלת עורית ורק שמונה חלו בגחלת נשימתית. פתופיזיולוגיה ורעלנים הזיהום, ובעקבותיו המחלה, מתחילים לאחר חדירת הנבגים דרך העור או דרך ריריות מערכת הנשימה ומערכת העיכול. לחיידק שלושה גורמי אלימות עיקריים: קופסית ושני רעלנים. גורמים המהווים את הבסיס הפעיל של הרעלנים הם הגורם הממית וגורם הבצקת; אלו נקשרים לנשא טרנס-ממברנלי (חלבון המעביר חומרים מצידה האחד של ממברנת התא לצידה האחר) ובעזרתו חודרים לתוך התאים, בתהליך הקרוי "טרנסלוקציה". הנשא קרוי "אנטיגן מגן", ושילובו עם הגורמים השונים יוצר את הרעלנים. הרעלן הממית פועל על כל התאים ובעיקר על המאקרופאגים. רעלן הבצקת גורם לבצקת (הצפה של רקמות ואיברים בנוזלים) ופוגע בתפקוד הנויטרופילים וייתכן שגם במאקרופאגים. בגחלת נשימתית נכלאים נבגים בעומק אונות הריאה ונבלעים על ידי מאקרופאגים הנעים אל קשרי הלימפה, שבהם נובטים הנבגים. משם הם פולשים לזרם הדם וגורמים לאלח דם, לדלקת דמית של קרומי המוח, לאי ספיקה נשימתית קשה ולמוות. סכנת חיים נגרמת מחשיפה נשימתית ל-8,000-50,000 נבגים, וזו מתרחשת לרוב בעת טיפול בצמר נגוע ובעיבודו. מחקרים רבים הראו כי אין השפעה כתוצאה מחשיפה, אפילו ארוכה, לכמות מעטה של נבגים. קליניקה גחלת עורית מתפתחת בעקבות חדירת כמות קטנה של נבגים דרך חתך או שריטה בעור. הדגירה נמשכת 5-יומיים עד להיווצרות הרעלנים. פפולה במקום החתך הופכת לשלפוחית המכילה חיידקים. כשמשתנה צבעה לשחור היא פוקעת ונוצר נגע שחור שבקרבתו שלפוחיות משניות ובצקות. לאחר 3-2 שבועות הנגע מתקלף ונושר. ללא טיפול עלול להתפשט הזיהום לקשרי הלימפה, אולם מתן אנטיביוטיקה מקטין את התמותה ל-1%. אין דיווחים על הדבקה מאדם לאדם אך לא ניתן לשלול את האפשרות שהמחלה תועבר במגע ישיר עם נגע המכיל חיידקים. גחלת נשימתית אינה מדבקת ומהווה פחות מ-5% מכלל התחלואה בבני אדם. מחלת גחלת מצורה זו מתחלקת לשני שלבים: השלב הראשון דומה בסימניו לזיהום נשימתי ממקור נגיפי – חום לא גבוה, חולשה, כאבי שרירים, שיעול ללא ליחה ולעיתים לחץ קל בחזה. לאחר 4-1 ימים מתרחשת הקלה בסימנים ובשלב השני מופיעה מצוקה נשימתית קשה, הזעה מרובה ותשישות. תיתכן בצקת חזה וצוואר. שלב זה נמשך יומיים. לעיתים מתפתח כשל רב-מערכתי המסתיים במות החולה. דלקת קרום המוח פורצת ב-50% מהמקרים, בהם ייתכנו אובדן הכרה ופרכוסים. שיעור התמותה מוערך ב-95%. גחלת המעי היא מחלה נדירה ביותר. לאחר יומיים עד 5 ימים מיום אכילת הבשר המזוהם מופיעים בחילה, הקאה, כאב בטן וחום, וכן שלשול דמי ורעלת. המחלה מתאפיינת בהקאות דמיות ובשלשולים רבים. שיעור התמותה עומד על כ-50%. ייתכן מצב בו גחלת נשימתית וגחלת מעי תוקפות יחד (סביר שזה יקרה במקרים של הידבקות מנבגים רבים, למשל במלחמה ביולוגית). מניעת המחלה לאחר חשיפה וטיפול גם לאחר חשיפה למספר רב של נבגים ניתן למנוע את התפתחות המחלה באמצעות מתן טיפול אנטיביוטי. עיתוי תחילת הטיפול המומלץ הוא 24 השעות הראשונות מהחשיפה הנשימתית. הצורך בסעד מהיר נובע מתקופת הדגירה הקצרה. הטיפול בגחלת עורית – ההדבקה העורית נחשבת לקלה בדרך כלל, ואחוזי ההבראה ממנה גבוהים גם ללא טיפול אנטיביוטי. מאחר שקיימת סכנה להתפשטות המחלה למערכת הדם ולעצבים, הטיפול חשוב בכל אופן: פניצילין במתן פומי במקרה הקל, ופניצילין במתן ורידי במינון גבוה במחלה המתקדמת. במקרים של זנים העמידים לפניצילין דווח על טיפול מוצלח בטטראציקלינים. מריחת משחות אנטיביוטיות על הנגע אינה עוזרת להבראתו, אולם מומלצת רחיצתו במים ובסבון. הטיפול בגחלת נשימתית – מומלצת נתינת אנטיביוטיקה מקבוצת הפניצילין לכל חולה עם חום החשוד כחולה גחלת; הטיפול יופסק רק עם שלילת המחלה. באירוע רב-נפגעים מומלץ מתן פומי, באירוע מוגבל מומלץ טיפול תוך-ורידי. בחשיפה למנה גבוהה ביותר או במחלה משתוללת יש להוסיף אנטיביוטיקה נוספת לטיפול. בשנת 2012 דיווח צוות חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו על גילוי תרכובת אנטיביוטית חדשה, מקבוצת המקרולידים (Macrolide), שנקראת Anthracimycin. תרכובת זו נמצאה יעילה מאוד בהשמדת חיידקי B. anthracis. ראו גם פרשת ניסוי האנתרקס בצה"ל קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מחלות חיידקיות שמקורן בבעלי חיים קטגוריה:מחלות דלקתיות של מערכת העצבים המרכזית קטגוריה:שפעות ודלקות ריאות קטגוריה:מחלות בעלי חיים קטגוריה:נשק ביולוגי	2024-10-16T17:48:32
TLS (פרוטוקול)	Transport Layer Security (אבטחת שכבת התעבורה; בקיצור: TLS) או גרסתו המוקדמת Secure Sockets Layer (בקיצור: SSL) הם פרוטוקולי האבטחה הפופולריים והחשובים ביותר של רשת האינטרנט. כמעט כל אתרי האינטרנט המוגנים באמצעים קריפטוגרפיים מסתמכים על פרוטוקולים המהווים חלק מהחבילה SSL/TLS. מסחר אלקטרוני, בנקאות מקוונת, דואר אלקטרוני, VoIP, מחשוב ענן ועוד. TLS נתמך על ידי מרבית הדפדפנים המודרניים. TLS הוא פרוטוקול ורסטילי שמטרתו אבטחת שיחת שרת/לקוח בשיטות קריפטוגרפיות חזקות והוא אמור למנוע ציתות, זיוף, או חבלה (שינוי זדוני) של המידע העובר בין השרת והלקוח. מאפשר חיבור אנונימי, אימות שרת (חד-צדדי) או אימות דו-צדדי, תוך שמירה על דיסקרטיות ושלמות המסרים. שלוש נקודות עיקריות שהפרוטוקול אמור לתת להן מענה הן: פרטיות - המושגת באמצעות הצפנה סימטרית. אימות - המושג באמצעות תעודת מפתח ציבורי. אותנטיות - המושגת באמצעות קוד אימות מסרים. בפרוטוקול תקשורת שתומך במצב מוצפן בTLS כאופציה, על הלקוח ליידע את השרת על רצונו לעבור לתקשורת מאובטחת, דרך אחת היא להשתמש בפורט ייעודי (מקובל להוסיף את האות s) שהוקצה על ידי ICANN כמו פורט 443 של HTTPS או פורטים 989/990 של FTPS. דרך אחרת היא לנצל מנגנון תלוי פרוטוקול ספציפי (כמו בקשת STARTTLS בדואר אלקטרוני) כדי לשלוח לשרת בקשה לעבור למצב של TLS. היסטוריה של SSL גרסאות פרוטוקול שנה SSL 1.0 - SSL 2.0 1995 SSL 3.0 1996 TLS 1.0 1999 TLS 1.1 2006 TLS 1.2 2008 TLS 1.3 2018 פרוטוקול SSL המקורי פותח על ידי חברת נטסקייפ. גרסה 1.0 לא פורסמה מעולם בשל פגמים חמורים. גרסה 2.0 שוחררה בפברואר 1995. היא הסתמכה בעיקר על RSA כמערכת מפתח ציבורי עם תעודה תואמת X.509 וצופן בלוקים כמו DES, DES משולש או RC4 וכן פונקציות הגיבוב MD5 ו-SHA-1. מפני שעדיין הכילה ליקויי אבטחת מידע רבים הוחלט ב-1996 להחליפה בגרסה 3.0 שתוכננה כולה מחדש על ידי צוות מהנדסים בראשות Paul Kocher. בגרסה האחרונה הוחלפו מרבית הפרוטוקולים, נוספה תמיכה ב-פרוטוקול דיפי-הלמן, FORTEZZA (מערכת ההצפנה של ממשלת ארצות הברית) וחתימה דיגיטלית DSA והיא למעשה הבסיס של SSL/TLS המודרני בשינויים אחדים. גרסה 3 המקורית נרשמה ב- למטרות היסטוריות. היסטוריה של TLS פרוטוקול TLS זהה לפרוטוקול SSL גרסה 3, למעט מספר הבדלים מינוריים, בעיקר הטיפול בקוד אימות מסרים (הוספת HMAC) ושיטת גזירת המפתח. ב-TLS מפתח השיחה הוא פונקציה פסאודו-אקראית (PRF) של תוכן סודי אקראי שנוצר על ידי שני הצדדים במשותף. כמו כן מספר אלגוריתמים קריפטוגרפיים הוכרזו כמנדטוריים כמו פרוטוקול דיפי-הלמן, DSA ו-AES. גוף התקינה IETF המליץ על TLS גרסה 1.0 ב-1999 בהצעה כשדרוג של SSL גרסה 3. ב-2006 פורסמה גרסה 1.1 ונכון לשנת 2015, הגרסה העדכנית היא TLS 1.3 לפי שתוקננה באוגוסט 2018, והחליפה את גרסה 1.2 שהוגדרה ב ב-2008. Transport Layer Security 320px\|ממוזער\|שמאל\|מבנה סכמתי של פרוטוקול SSL/TLS לפי מודל ה-OSI פרוטוקול TLS שוכן בשכבת השיחה, בין שכבת התעבורה (4) לשכבת היישום (7). בהקשר של פרוטוקולי האינטרנט המשמעות היא בטווח שבין TCP/IP ל-HTTP ,FTP, SMTP וכדומה. TLS אינו כולל מנגנון סינכרון מובנה ומסתמך על שכבת הקו שתחתיו. הפרוטוקול מתחלק לשתי שכבות עיקריות, כמתואר בתרשים. שכבת לחיצת יד (Handshake layer). שמתחילה תהליך התקשרות, קובעת מספר פרמטרים משותפים כמו מספר גרסה ואלגוריתמים נתמכים (cipher suits). במהלך לחיצת היד המשתתפים משלימים תהליך אימות זהויות ומייצרים את מפתח השיחה. שכבה זו מניחה כברירת מחדל מצב "צופן NULL" שמשמעו ללא הצפנה ואימות כלל. שכבת רקורד (Record layer). בשכבה זו מבוצעת חלוקת המידע העובר בקו לרשומות בגודל לכל היותר בתים. כאשר לכל רשומה צמוד תג אימות HMAC. שכבה זו תומכת בדחיסת נתונים, אם כי מסיבות של זכויות יוצרים לא מצוינת טכנולוגיה ספציפית למעט אלגוריתם NULL מנדטורי שאינו עושה דבר. בכך דחיסה הופכת לאופציה לא תיקנית תלויית מימוש. 450px\|ממוזער\|שמאל\|מבנה רשומת TLS בלחיצת היד משיגים שלושה יעדים: הצדדים מסכמים ביניהם על "חבילת צופן", ערכה של אלגוריתמים קריפטוגרפיים (וגודל מפתחות ההצפנה) שייעשה בהם שימוש לצורך הפרוטוקול. הצדדים מייצרים סוד משותף על מנת לגזור ממנו מפתחות שיחה. הצדדים מאמתים את זהותם. אף על פי ש-TLS תומך באנונימיות, אימות חד-צדדי או אימות דו-צדדי, מקובל בשלב זה לוודא רק את זהות השרת. תמיכה בגרסאות כדי לתמוך במערכות ישנות (legacy) במהלך המשא ומתן בין השרת והלקוח לפני שמתקבלת ההחלטה לגבי גרסת הפרוטוקול, ברירת המחדל היא שהלקוח מציע את הגרסה העדכנית ביותר שהוא תומך בה ואם לחיצת היד נכשלת מתחיל משא ומתן של הורדה בגרסאות (downgrade). למשל אם הלקוח הציע גרסה 1.2 והשרת תומך רק בגרסה 1.0 הלקוח יחזור על בקשת ההתחברות מספר פעמים לפי הצורך עם גרסאות נמוכות יותר עד ששני הצדדים מסכימים. נקודת תורפה כאן היא שלפעמים ההורדה בגרסה עלולה להתרחש שלא במכוון (מבלי שהצדדים הלגיטימיים יהיו מודעים) אם בגלל תקלה או מה שחמור יותר בשל תוקף אקטיבי שמנסה בשיטת התקפת אדם באמצע להתערב כדי להוריד את הגרסה במכוון, כך שהצדדים יתקשרו ביניהם בגרסה שנוח לו לתקוף. תיאור מהלך התקשרות בסיסי התרשים משמאל מתאר את הווריאציות השונות של פרוטוקול TLS. האות S מסמלת משלוח מסרים מאומתים מצד השרת. C מסמן אימות לקוח אופציונלי. E מייצג גרסה שבה משתמשים במפתחות ארעיים של פרוטוקול שיתוף מפתח דיפי-הלמן. R פירושו חידוש שיחה. צמד המסרים ChangeCipherSpec/Finished של הלקוח והשרת מתבצעים בסדר שונה אחד מהשני, אילו של השרת נשלחים מיד לאחר ServerHello. 450px\|ממוזער\|שמאל\|תרשים מסרי פרוטוקול SSL/TLS הלקוח פותח התקשרות על ידי משלוח בקשת ClientHello לשרת, המכילה פרטים מזהים, סוג חבילת הצופן שנתמכת על ידו וכן מספר אקראי client_random. בהתאם למידע שקיבל, השרת קובע את אופן ההתקשרות - סוג חבילת הצופן, מוסיף מספר אקראי משלו server_random ושולח הודעת ServerHello בחזרה ללקוח. חילופי ההודעות נקראים "משא ומתן" (negotiation). שני המספרים האקראיים של השרת והלקוח יהוו חלק מהסוד המשותף של השיחה הנוכחית. השרת מצרף כמו כן "תעודת מפתח ציבורי" (Public key certificate) תואמת X.509 המכילה את זהותו והמפתח הציבורי שלו. בדרך כלל מדובר במפתח RSA, אם התצורה כוללת פרוטוקול שיתוף מפתח מצורפת תעודת DSS שבדרך כלל נושאת מפתח ציבורי ארוך טווח של פרוטוקול דיפי-הלמן. הלקוח מאמת את התעודה שקיבל מהשרת באמצעות תעודת השורש (root certificate) שבדפדפן שלו. אם קיים הבדל היררכי בין תעודת השורש שלו לבין תעודת השרת, השרת נדרש לשלוח רשימה מסודרת של כל התעודות הקשורות והלקוח יבדוק את תקפות שרשרת התעודות שקיבל עד שיתקל בתעודת השורש המובנית אצלו. בסיום שלב האימות נשלח המסר הריק ServerHelloDone. הלקוח מייצר מספר אקראי חדש pre_master_secret, מצפינו באמצעות המפתח הציבורי המאומת של השרת ושולח את התוצאה המוצפנת לשרת במסר ClientKeyExchange. אם נדרש בהתאם לכינון הנוכחי, הלקוח מייצר בנוסף מפתח ארעי (Ephemeral key) לצורך פרוטוקול דיפי-הלמן. אם ברשות הצדדים מפתח ציבורי ארוך טווח של דיפי-הלמן, pre_master_secret יהיה זהה בכל התקשרות. שני הצדדים גוזרים מפתח שיחה משותף בשני שלבים. תחילה משתמשים בפונקציה פסאודו-אקראית (SHA-2 לפי התקן הנוכחי) כדי לייצר ערך גיבוב מהפרמטרים: pre_master_secret, המחרוזת "master secret", המספר client_random והמספר server_random. ערך גיבוב נקרא master_secret. לאחר מכן חוזרים על פונקציית ה-PRF פעם נוספת ומייצרים ערך גיבוב מתוצאה האחרונה master_secret יחד עם הערכים; המשפט "key expansion", המספר client_random והמספר server_random. התוצאה האחרונה נקראת "בלוק מפתח". בהתאם לחבילת הצופן שנבחרה (עם או בלי אימות), בלוק המפתח מחולק לשישה מקטעים (מפתחות); שני מפתחות הצפנה, שני וקטורי אתחול ושני מפתחות אימות, כל זוג עבור הלקוח והשרת בהתאמה. השרת יכול לדרוש אימות הלקוח. במקרה זה השרת שולח בקשת CertificateRequest המכילה את סוגי התעודות המותרות (כמו סוג אלגוריתם חתימה) ורשימה של רשויות מאשרות המזוהות בשמן המפורסם. הלקוח מגיב בהודעת Certificate המכילה תעודת מפתח ציבורי אחת או יותר וכן תמצית (Hash) של כל חילופי המסרים מלחיצת היד, כשהיא חתומה עם המפתח הפרטי המתאים לתעודה. אם פרוטוקול דיפי הלמן (DH) נבחר, אזי המפתחות הארעיים (Ephemeral keys) הציבוריים של שני הצדדים מוטמעים במסרים KeyExchange של כל אחד מהם בהתאמה. יחד עם המפתחות הפרטיים המתאימים, שני הצדדים מחלצים את הסוד המשותף pre_master_secret. אך צריך לזכור שפרוטוקול דיפי-הלמן הבסיסי אינו מספק הגנה מפני התקפת אדם באמצע. שני הצדדים מסיימים את לחיצת היד על ידי שני מסרים נוספים ChangeCipherSpec המציין את המעבר לחבילת הצופן החדשה שהוחלט עליה במהלך לחיצת היד וכן הודעת Finished המציינת כי הם מוכנים לעבור למצב מוצפן ומכאן ואילך כל המסרים של שכבת הרקורד יהיו מוצפנים בהתאם. במקרה של שגיאה או אימות לא מוצלח, תשלח הודעת ההתראה CloseAlert והפרוטוקול והשיחה המשויכת יסתיימו מיד. הודעת חידוש מאפשרת לשני הצדדים לחדש את ההתקשרות בתהליך מקוצר. כשהשרת תומך בכך, הוא מצרף מחרוזת זיהוי שיחה להודעת ServerHello. במקרה זה הלקוח יכול לציין את מספר השיחה בבקשת ההתחברות שלו מבלי צורך לעבור את כל תהליך לחיצת היד עם האימות. אך עליו לצרף מספר אקראי חדש ולכן מפתח השיחה יהיה שונה בהתאם. ערכות הצפנה לפני ששרת ולקוח מתחילים לתקשר ביניהם, עליהם להסכים תחילה על סוג מערכת ההצפנה שישתמשו בה ואורך המפתחות. פרוטוקול TLS תומך במגוון רחב של אלגוריתמים והם מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים; הצפנה, אימות והחלפת מפתחות. לצורך הצפנה TLS תומך במגוון רחב של אלגוריתמים סימטריים, למעט RC4 כולם עדיין בשימוש בדרגות שונות של ביטחון בהתאם לצורך (להלן טבלה שמכילה פירוט של האלגוריתמים). לצורך אימות TLS משתמש בשתי שיטות עיקריות HMAC ו-GOST. כאשר HMAC מגיע בשלוש גרסאות HMAC-SHA1 ו-HMAC-SHA256/384, HMAC-MD5. צופן GOST מקבל מפתח באורך 256 סיביות וגודל בלוק באורך 64 סיביות. +רשימת צפנים נתמכים וביטחונם לפי אורך מפתח צופן סימטרי גרסת פרוטוקול Status סוג אלגוריתם חוזק בסיביות SSL 2.0 SSL 3.0 TLS 1.0 TLS 1.1 TLS 1.2 TLS 1.3צופן בלוקים עם מצב הפעלהAES GCM 256, 128 לא נתמך לא נתמך לא נתמך לא נתמך בטוח בטוח נתמך ב-TLS 1.2 in RFCsAES CCM לא נתמך לא נתמך לא נתמך לא נתמך בטוח בטוחAES CBC לא נתמך לא נתמך תלוי בשיטה בטוח בטוח לא נתמךקמליה GCM 256, 128 לא נתמך לא נתמך לא נתמך לא נתמך בטוח בטוחקמליה CBC לא נתמך לא נתמך תלוי בשיטה בטוח בטוח לא נתמךARIA GCM 256, 128 לא נתמך לא נתמך לא נתמך לא נתמך בטוח בטוחARIA CBC לא נתמך לא נתמך תלוי בשיטה בטוח בטוח לא נתמךSEED CBC 128 לא נתמך לא נתמך תלוי בשיטה בטוח בטוח לא נתמך 3DES CBC 112 לא בטוח לא בטוח חלש חלש חלש לא נתמךGOST CTR 256 לא נתמך לא נתמך בטוח בטוח בטוח הוצע בטיוטת RFCIDEA CBC 128 לא בטוח לא בטוח תלוי בשיטה בטוח לא נתמך לא נתמך הוסר מ-TLS 1.2 DES CBC 56 לא בטוח לא בטוח לא בטוח לא בטוח לא נתמך לא נתמך 40 לא בטוח לא בטוח לא בטוח לא נתמך לא נתמך לא נתמך הוצא משימוש ב-TLS 1.1 ומעלהRC2 CBC 40 לא בטוח לא בטוח לא בטוח לא נתמך לא נתמך לא נתמךצופן זרםChaCha20-Poly1305 256 לא נתמך לא נתמך לא נתמך לא נתמך בטוח בטוח הוצע בטיוטת RFC RC4 128 לא בטוח לא בטוח לא בטוח לא בטוח לא בטוח לא נתמך הוצא משימוש בכל גרסאות TLS 40 לא בטוח לא בטוח לא בטוח לא נתמך לא נתמך לא נתמך ללא הצפנה Null - לא נתמך לא בטוח לא בטוח לא בטוח לא בטוח לא בטוח מוגדר ב-TLS 1.2 ב-RFC לצורך החלפת מפתחות קיימים מספר אלגוריתמים שהם וריאציות של RSA או דיפי הלמן; אלגוריתם שיתוף מפתח RSA (נקרא TLS_RSA), פרוטוקול דיפי-הלמן (TLS_DH), פרוטוקול דיפי-הלמן עם מפתח-ארעי (TLS_DHE) האות E (קיצור של Ephemeral) מייצגת מצב שבו משתמשים במפתחות אקראיים וחד-פעמיים ולא עם מפתחות קבועים, דיפי הלמן בעקום אליפטי (TLS_ECDH), דיפי הלמן עם מפתח-ארעי בעקום אליפטי (TLS_ECHE), דיפי-הלמן אנונימי (TLS_DH_anon), פרוטוקול דיפי-הלמן עם מפתח משותף מראש (TLS_PSK) ופרוטוקול אימות סיסמה בטוח (TLS_SRP). בפרוטוקול האנונימי לא מתבצע אימות לקוח או שרת כלל ולכן מטעמי ביטחון משתמשים בהם לעיתים נדירות. מתוך האלגוריתמים המנויים TLS_DHE ו-TLS_ECDHE מספקים ביטחון לפנים (forward secrecy) במובן שפריצה לא מסכנת מפתחות ששותפו בעבר. בנוסף אורך מפתחות ההצפנה יכול להשתנות בכל אחד מהאלגוריתמים המנויים מה שמרחיב את רמות הביטחון שאפשר להשיג. בעשור הקודם מקובל היה שהמפתחות יהיו באורך של לפחות 768 סיביות, בעקבות גילויים חדשים עם פרוץ פרשת סנאודן, חוקרים סבורים שהמעבר למפתחות חזקים יותר בלתי נמנע. ביולי 2013 הכריזה גוגל ששרתיה יעברו למפתחות באורך 2048 סיביות. Datagram Transport Layer Security פרוטוקול DTLS הוא הרחבה של פרוטוקול TLS לרשת תקשורת מיתוג מנות. הפרוטוקול מעוצב כך שהוא מאפשר זרימה של הנתונים בשיטת דטא-גרם. אבל צריך להביא בחשבון סידור מחדש או איבוד חבילות. הגרסה 1.2 של פרוטוקול DTLS פורסמה ב-2012 בהצעה ונועדה לעבודה עם פרוטוקול UDP. גרסת DCCP מ-2008 נקראת . הצעה עבור פרוטוקול SCTP והצעה לפרוטוקול Secure Real-time Transport Protocol. DTLS 1.1 מבוסס על TLS 1.1 ו-DTLS 1.2 מבוסס על TLS 1.2. ביטחון דניאל בלייכנבכר פרסם ב-1998 התקפת מוצפן-נבחר כנגד SSL שנקראת "התקפת מיליון המסרים". הוא הראה שאפשר לחשוף את המפתח הסודי pre_master_secret בתוך הודעות ClientKeyExchange. הרעיון הוא שתשתית מפתח ציבורי PKCS#1 של RSA שנעשה בה שימוש כחלק מתהליך לחיצת היד, מחייבת ריפוד המסר לפני ההצפנה בהתאם לתקן. אם המסר לא מפורמט נכון מוחזרת הודעת שגיאה כך שהתוקף יכול באמצעות ניסוי וטעייה לנחש את סיביות המפתח רק מהודעות השגיאה החוזרות. ההתקפה תצליח בתנאי שניתן להבחין בהודעת Alert שנוצרה עקב פורמט RSA שגוי לבין תקלות אפשריות אחרות. הפתרון במקרה זה ברור, יש לאפשר לשרת להמשיך לבצע את תהליך לחיצת היד בשלמותו גם אם פורמט RSA שגוי ולהחזיר הודעת שגיאה כללית רק בסוף התהליך. זאת במטרה שלא לאפשר לתוקף להבחין בין סוגי השגיאות. מסיבה זו יישום נכון קריטי להבטחת אמינות הפרוטוקול וחוסנו. התקפת תיזמון התקפות ערוץ צדדי כמו התקפת תיזמון ישימות גם כנגד פרוטוקול SSL/TLS אפילו מרחוק. אם אפשר להשיג הרבה מדידות מדויקות יחסית של פעולות השרת הקשורות למפתח הסודי, התקפה כזו עלולה להצליח. הפתרון הוא בעיקר הוספת השהיות אקראיות, מיסוך באמצעות מספרים אקראיים או קביעת משך זמן קבוע לאלגוריתם ספציפי ללא התחשבות בזמן הביצוע הדרוש בפועל. התקפות להלן רשימה חלקית של התקפות ידועות מהתקופה האחרונה נגד פרוטוקול SSL/TLS והפתרונות שלהן. BEAST התקפת Browser Exploit Against SSL/TLS היא "התקפת גלוי-נבחר" בשיטת אדם באמצע לניחוש מפתח השיחה, שהתגלתה ב-2011 על ידי תאי דואונג וג'וליאנו ריזו. השיטה מנצלת חולשה ב-SSL/TLS גרסת 1.0 שבה וקטור האתחול של חבילות מידע מוצפנות היה תוצאת הצפנה של חבילה קודמת. החוקרים הדגימו באמצעות תוכנת "רחרוח" (sniffing) וקוד JavaScript קצר איך התוקף מחלץ וקטור אתחול מהעוגיות, מזריק מידע כלשהו לבקשות מוצפנות מנסה לנחש טקסטים גלויים כלשהם ומחפש התאמה לטקסט המוצפן בית אחר בית. ההתקפה מוסתרת על ידי מיזוג ההודעות הזדוניות עם הודעות הקורבן. את קוד ה-JavaScript אפשר להסתיר בשרותי פרסום בתוך דף האינטרנט. בתוך כחצי שעה של האזנה לחיבור מוצפן עם כמות מסוימת של טקסטים מוצפנים שמקורם ידוע, התוקף יכול לפצח עוגיות מוצפנות, בקשות מוצפנות ובעצם להשתלט על השיחה. TLS בגרסאות העדכניות אינו מאפשר התקפה זו כיוון שוקטור האתחול נפרד כעת. CRIME CRIME ראשי תיבות Compression Ratio Info-leak Made Easy היא התקפת סייבר שהתגלתה ב-2012 על ידי מפתחי BEAST, המנצלת פרצת אבטחה בעוגיות מאובטחות. כאשר ההתקפה מנוצלת להשגת עוגיות המכילות מידע של אימות זהות סודיות, היא מאפשרת למתקיף לבצע "חטיפת שיחה" על שרת אינטרנט מאובטח, המאפשרת אז לבצע התקפות נוספות. ההתקפה היא שילוב של גלוי-נבחר ודליפת מידע בתהליך הדחיסה של הרשומות. היא מסתמכת על יכולת המתקיף לראות את גודל המידע הדחוס בבתים. על ידי ניתוח שינויים בשיעור הדחיסה של טקסטים שונים שהמתקיף מנחש, אפשר ללמוד על תוכן המידע בשיטת הפרד ומשול. Lucky 13 התקפת Lucky 13 היא התקפת תיזמון נגד יישום פרוטוקול TLS ו-DTLS. היא פורסמה ב-2013 על ידי נדהם אלפרדן וקני פטרסון מ-Information Security Group at Royal Holloway אוניברסיטת לונדון. זוהי גרסה מתקדמת של התקפת אורקל ריפוד שמתמקדת בבעיה בבדיקת ה-MAC של TLS שהייתה ידועה בעבר ותוקנה מספר פעמים על ידי המפתחים ומסתבר שהיא עדיין רלוונטית. שמה נובע מהעובדה שבדיוק 13 בתים מכותר רשומת TLS נכללים בחישוב תג האימות. עיקר החולשה נובעת משיטת האימות לפי פרדיגמה "אימות ואז הצפנה" (MAC then Encrypt) ובעבר פותחו מספר התקפות מוצלחות נגד מבנה זה (ראה הצפנה מאומתת). לא כל הגרסאות של TLS ו-DTLS היו חשופות להתקפה זו אלא בעיקר גרסאות 1.0 ו-1.1 בתצורה המשתמשת במצב הפעלה CBC. וכן ההתקפה תלויה במימוש ספציפי (לטענת מיקרוסופט גרסאות התוכנה שלהם לא היו פגיעות מלכתחילה, אחרים כמו אפל עודכנו כבר בסוף 2012). בזמן פרסום ההתקפה כבר הוצאו מספר פתרונות אפשריים וחלק מהיצרנים הטמיעו את התיקון בגרסאות המעודכנות. פתרונות אפשריים הם: מעבר לצופן זרם RC4. אופציה לא מעשית בשל העובדה שהוא אינו בטוח כיום ולא נכלל ברשימת הצפנים המומלצים של NIST. הוספת השהיות אקראיות לתהליך ההצפנה. מעבר להצפנה מאומתת בשיטת AES-GCM. שינוי מצב הפענוח של CBC באופן שמסיר את מידע תיזמון. POODLE POODLE (ראשי תיבות של: Padding Oracle On Downgraded Legacy Encryption) היא התקפת סייבר שהתגלתה על ידי בודו מולר (Bodo Möller), ת'אי דואונג (Thai Duong) וקריסטוף קוטוויץ' (Krzysztof Kotowicz) מצוות האבטחה של חברת גוגל שדיווחו עליה בפומבי באוקטובר 2014. זוהי התקפה מסוג התקפת אדם באמצע המבוססת על אורקל ריפוד נגד SSL 3.0 והיא ישימה כנגד פרוטוקול TLS בשל אופציית Fallback המאפשרת ירידה בגרסה ל-SSL. ההתקפה ניצלה 256 בקשות SSL כדי לנחש בית אחד מהמסר המוצפן. בין יתר הפתרונות האפשריים, הפתרון הטוב ביותר הוא הסרת התמיכה בגרסה SSL 3.0 הישנה, או אם זה לא אפשרי, הוספת טלאי (patch) שנקרא על ידי גוגל TLS_FALLBACK_SCSV. בעקבות גילוי החולשה כל הדפדפנים המרכזיים הסירו תמיכה בגרסת הפרוטוקול. FREAK במרץ 2015 דווחה ההתקפה FREAK קיצור של Factoring RSA Export Keys. זוהי התקפת אדם באמצע שמתמקדת בתאימות גרסאות SSL. בגלל כשלים חמורים בגרסה 2 של הפרוטוקול, מתאפשר לתוקף לאלץ שימוש בגרסה מוחלשת (ישנה) מה שקרוי "שינמוך" לגרסת ייצוא של מפתח RSA בגודל 512 סיביות שאותה קל לפרק לגורמים בימינו בכוח גס על מחשב רגיל. הדרך למנוע התקפה זו היא להטמיע תבנית ייחודית מסוימת בערך האקראי המשמש לריפוד המסר בגרסה PKCS#1. בדרך זו השרת יכול להבחין בקלות בלקוח המבקש הורדה בגרסה אף על פי שהוא תומך בגרסה מתקדמת יותר. התקפת בר מצווה ברשימת הצפנים של SSL נכלל מסיבות היסטוריות גם צופן RC4. ידוע שצופן זה חלש ואינו מומלץ לשימוש זה זמן רב - כשלוש עשרה שנה (מכאן השם). למרות זאת נכון לשנת 2015 השימוש בו עדיין קיים בכ-30 אחוז מתעבורת SSL בעיקר מסיבות של יעילות. בין יתר החולשות של הצופן ידוע שקיים מספר עצום של מפתחות חלשים לצופן זה, כלומר מפתחות שאם משתמשים בהם חלק מסיביות הטקסט המקורי קלות לניחוש. איציק מנטין הראה במאמר משנת 2015 איך אפשר לנצל חולשה זו כדי לתקוף את פרוטוקול SSL/TLS בתצורה המשתמשת בצופן RC4, לפרוץ עוגיות שיחה ואף לחטוף שיחה על ידי ניחוש סיביות מפתח. בעקבות זאת יצרני הדפדפנים המרכזיים הסירו תמיכה בצופן. Logjam באוקטובר 2015 פרסמו חוקרים בארצות הברית, מספר בעיות באופן יישום פרוטוקול דיפי-הלמן לשיתוף מפתח הצפנה סודי, בפרוטוקול SSL/TLS ובפרוטוקולי תקשורת אחרים כמו HTTPS, SSH, IPSec וכן SMTPS, המאפשרות התקפות המסכנות את ביטחון הפרוטוקול ומאפשרות למתקיף לקרוא ולשנות מידע מוצפן העובר ברשת האינטרנט. התקפת Logjam היא מסוג התקפת אדם באמצע שבה המתקיף מבצע הורדה (downgrade) לגרסה חלשה המשתמשת במפתח 512-ביט שמקלה עליו לפרוץ את הפרוטוקול בכוח גס באמצעות מספר מרובה של מחשבים שפועלים במקביל. גרסה זו שנקראת Export-Grade היא שריד מ-1990, תקופת מגבלות ממשלת ארצות הברית על ייצוא טכנולוגיות הצפנה מחוץ לתחומיה. היא מזכירה במקצת את התקפת FREAK אך בשונה מקודמתה היא מנצלת פגם מבני בפרוטוקול ולא מתמקדת בהיבט היישום או בצופן כלשהו. ההתקפה ישימה נגד כל דפדפן מודרני שמתקשר עם שרת התומך במצב ייצוא DHE_EXPORT. כמעט 8.4 אחוז מהמיליון העליון של שמות התחומים היו פגיעים לפני שהבעיה תוקנה. בעיה נוספת נעוצה בעובדה שמליוני שרתים ברחבי העולם משתמשים במספר מצומצם של מספרים ראשוניים. בדרך כלל הם נבחרים לפי תקן מסוים כמו זה שמפורסם על ידי NIST או ISO. בעבר סברו ששיטה זו בטוחה כל עוד מייצרים מפתח אקראי חדש עבור כל שיחה. אולם השלב הראשון שהוא רובו של אלגוריתם NFS - האלגוריתם הטוב ביותר הידוע כיום לפתרון בעיית דפי-הלמן, תלוי אך ורק במספר הראשוני הזה. אם שלב זה עובר בהצלחה, המתקיף יכול להשתמש במידע שצבר כדי לפתור כל בעיית דיפי-הלמן עם ראשוני זה בקלות גם אם הפרמטרים האחרים שונים. החוקרים הדגימו עם מספר ראשוני באורך 512 ביט אותו הצליחו לשבור בתוך מספר דקות וכן העריכו שאפשר לשבור גם מערכת עם ראשוני באורך 768 ביט באמצעים מוגבלים ברמה אקדמית. ארגון ברמה בינלאומית מסוגל לפרוץ גם מפתח באורך 1024 ביט בזמן סביר. אם ההתקפה מצליחה 18 אחוז מתעבורת הרשת ניתנת לפריצה בקלות. אם פורצים כמה מספרים כאלו, כשני שלישים מ-VPN וכעשרים אחוז מתעבורת הרשת לא בטוחים. לאור החשיפות האחרונות בעקבות פרשת סנודן נראה שנתונים אלה עולים בקנה אחד עם הדיווחים לגבי הישגי ה-NSA בעשור האחרון. מהמסמכים שנחשפו עולה שהם בנו מערכת סודית שנקראת TURMOIL שאליה מעבירים בקשת התחברות IKE (החלפת מפתחות) של שרתי אינטרנט והיא אמורה להחזיר את המפתח הסודי. ההערכה היא שהם עושים זאת באמצעות אלגוריתם NFS ייתכן עם שיפורים סודיים משלהם. הפתרון המוצע הוא הגבלת אורך מפתח מינימלי ל-1024 ביט או 768 ביט למי שחושש פחות. מיקרוסופט, Tor, אפל, מוזילה וגוגל פרסמו תיקונים מתאימים לבעיה באמצעות העלאת אורך המפתח המינימלי. ב-2017 פורסם שהעלה את גודל המפתח המינימלי ל-2048. ראו גם קריפטוגרפיה HTTPS קישורים חיצוניים דיווח על פגיעויות במימושים שונים של TLS, באתר מערך הסייבר הלאומי. אנציקלופדיה לקריפטוגרפיה ואבטחה הערות שוליים קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים קטגוריה:תקנים באבטחת מידע קטגוריה:הצפנה	2024-08-01T01:07:46
Bacillus anthracis	Bacillus anthracis (בתעתיק לעברית: בצילוס אנתרציס) הוא מין של חיידק הגורם למחלת הגחלת (anthrax). מאפייניו: מתג גראם-חיובי (כלומר נצבע סגול בצביעת גראם), אווירני, חסר יכולת תנועה, אינו המוליטי, בעל קופסית ומייצר נבגים בתנאים מתאימים. לזנים האלימים יש קופסית הבנויה משרשרות של D-חומצה גלוטמית המונעת פגוציטוזה על ידי תאים בלעניים. הזנים האלימים מפרישים רעלן בעל שלוש תת-יחידות: האנטיגן המגן (PA - protective antigen), הגורם לבצקת (EF - edema factor) והגורם הקטלני (LF - lethal factor) הדומה במבנהו לרעלן של Bordetella pertussis - החיידק הגורם לשעלת). הגנים המקודדים לרעלן נמצאים על פלסמיד. בתנאים בהם אין לחיידק תנאים טובים להתפתחות, הוא עובר מצורה וגטטיבית לצורה של נבג המתאפיינת בעמידות גבוהה לתנאי הסביבה, ולהישרדות במשך עשרות שנים. כשמתקיימים שוב התנאים הוא חוזר שוב למצב וגטטיבי. החיידק התגלה על ידי רוברט קוך ב-1877, שהוכיח באמצעות העיקרים שלו שהוא הגורם למחלת הגחלת. לואי פסטר "החליש" את החיידק והדגים את יכולת החיסון באמצעות החיידק המוחלש בניסוי המתוקשר שהתקיים בשנת 1882 בחווה חקלאית שב-Pouilly le Fort (צרפת). גידול החיידק בטמפרטורה גבוהה יחסית (45 מעלות) גורם לאובדן הפלסמיד והרעלן, ומאפשר להשתמש בחיידקים חסרי הרעלן כחיסון פעיל. גם זנים חסרי קופסית אינם אלימים ומשמשים לחיסון בעלי חיים. בספטמבר 2001 התרחש אירוע של טרור ביולוגי בו נשלחו, על ידי גורם בלתי ידוע, נבגים של החיידק למשרדי תקשורת וממשל ברחבי ארצות הברית. הנבגים גרמו ל-11 מקרי גחלת נשימתית (חמישה מתוכם מתו) ולתריסר מקרים של גחלת עורית, ובעיקר לפאניקה המונית. עשרות אלפי אנשים טופלו בחומרים אנטיביוטיים. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:חיידקים אמיתיים קטגוריה:Firmicutes קטגוריה:נשק ביולוגי	2023-04-15T17:05:25
אורגניזם אווירני	שמאל\|ממוזער\|300px\|זיהוי באמצעות מבחנות מצע נוזלי של חיידקים אווירניים ואל-אווירניים: 1 - חיידקים אווירניים אובליגטוריים, 2 - אל-אווירניים אובליגטוריים, 3 - חיידקים אל-אווירניים פקולטטיביים, 4 - מיקרואירופילים, 5 - חיידקים אל-אווירניים סובלי אוויר אורגניזם אווירני (ידוע גם בתור: אורגניזם אארובי, ארובי, או אירובי; מאנגלית: Aerobic organism) הוא מונח המתייחס לאורגניזם החי בנוכחות חמצן. יצורים אווירניים נמצאים בכל ממלכות החיים; היצורים בממלכות הפרוטיסטה, הצמחים ובעלי החיים הם כולם אווירניים. יצורים המוכרחים לחיות בנוכחות חמצן חופשי נקראים אווירניים אובליגטוריים, לעומת זאת יצורים המסוגלים או מוכרחים לחיות בהיעדר חמצן חופשי נקראים אורגניזמים אל-אווירניים (Anaerobic organisms), כשרובם המכריע הוא חיידקים אמיתיים או ארכאונים. סוגי אורגניזמים אווירניים אווירניים אובליגטוריים – יצורים שמוכרחים לחיות בנוכחות חמצן. יצורים אלה משתמשים בתהליך של זרחון חמצוני על מנת להפיק אנרגיה בתהליך של נשימה תאית. אל-אווירניים פקולטטיביים – יצורים שמסוגלים לחיות בנוכחות חמצן ולנצלו לצרכיהם המטבוליים, אך גם בהיעדרו (אזי הם משתמשים במסלולים מטבוליים חלופיים). המונח אורגניזמים אווירניים פקולטטיביים נפוץ גם כן ומתאר את אותה קבוצת יצורים בדיוק. מיקרואירופילים – יצורים שזקוקים לחמצן אך בריכוזים נמוכים בהרבה מהרגיל; ריכוזים גבוהים של חמצן (כמו הריכוז הנמצא באוויר – כ-20%) עלולים להורגם. היות שהיצורים המפותחים ביותר הם כולם אווירניים, ניתן להסיק מכך שתהליך הנשימה האווירנית, שבו משתמשים יצורים אלו, יעיל בהרבה מתהליכים אחרים (כגון תסיסה וחיזור סולפט מיקרוביאלי), שבהם משתמשים היצורים האל-אווירניים. האנרגיה המופקת באמצעות ניצול חמצן גבוהה פי כ-15 מזאת המופקת בניצול של חומרים אחרים. לאחר היווצרותו של כדור הארץ כל היצורים היו אל-אווירניים; ההתפתחות האבולוציונית של יצורים אווירניים הייתה מהאירועים המכריעים בעיצוב המגוון הביולוגי הקיים כיום. המעבר לנשימה אווירנית אפשר את היווצרותם של תאים גדולים יותר, ולאחר מכן של יצורים רב-תאיים, וכל זאת בזכות האנרגיה הרבה המתקבלת בנשימה אווירנית. להסבר מפורט בנוגע למקור ההבדל בדרך שבה מתייחסים יצורים שונים לחמצן, ראו ערך אורגניזם אל-אווירני. ראו גם נשימה תאית אווירני אובליגטורי מיקרואירופיל אורגניזם אל-אווירני אל-אווירני פקולטטיבי קישורים חיצוניים קטגוריה:מטבוליזם קטגוריה:אורגניזמים קטגוריה:פוטוסינתזה	2024-08-15T03:57:20
נבג	נֶבֶג (בלועזית: "ספורה" – Spore) הוא גופיף רבייה חד־תאי או בעל תאים אחדים, הקיים באצות, צמחים, פטריות ובמינים שונים של חיידקים. הנבג הוא יחידת רבייה והפצה אל־זוויגית, שאינה תוצר של הכלאה בין פרטים. בפטריות, אצות, טחבים, שרכים וחיידקים, הנבגים משמשים להפצה, בעוד שבצמחים עילאיים הם מנוונים. הנבגה שמאל\|ממוזער\|250px\|מנבגים של טחב נבג הוא תא שפעילותו מינימלית ביותר, המשמש לצורכי רבייה ושרידה בתנאים קשים. כאשר תנאי הסביבה משתפרים הנבג חוזר להיות תא פעיל (למשל בנוכחות מים). ידוע על נבגים בני עשרות ואף מאות שנים שנשמרו בסביבות קשות לקיום עד להשתפרות התנאים. ישנם נבגים המסוגלים לשרוד קרינה רדיואקטיבית, על־סגולה או לחץ אטמוספירי גבוה או נמוך במיוחד. ב־2010 נבחנו נבגים בחשיפה לחלל החיצון והראו יכולת חזרה לחיים. הנבג נוצר בתהליך הנקרא הנבגה. במסגרת התהליך תא חי ופעיל מתחיל "לסגור" פעילויות תוך תאיות, ובמקביל צובר כמויות אנרגיה, חומרי מזון ותשמורת. צורת התא משתנה, והוא הופך לכדור בעל מעטפת חוץ תאית. המעטפת שומרת על הנבג מסביבה חיצונית עוינת כגון טמפרטורה קיצונית, שינויי לחץ, יובש ותנאים חיצוניים אחרים. בתוך המעטפת קיימת שכבה פנימית נוספת המעניקה הגנה ואמצעי מזון וקיום. לאחר הפשרת התנאים התא חוזר לפעילות על ידי שימוש בחומרי התשמורת ופירוק המעטפת. אחרי שהתא חוזר לחיים, מתפקד התא כתא רגיל אך צורך כמות מזון ואנרגיה מועטה מהרגיל – עד לסגירת הפער. נבגים בצמחים בצמחים, הנבג הוא תא הפלואידי יחיד, ממנו מתפתח הגמטופיט בסדרה של חלוקות מיטוטיות. הנבג נוצר במנבג על ידי חלוקה מיוטית של תא אם. במהלך האבולוציה התפתחה דו־צורתיות מורפולוגית בנבגים, וצמחים החלו לייצר במקביל שני סוגים של נבגים: נבגים זכריים ונבגים נקביים. הנבג הזכרי (מיקרוספורה, microspore) הוא נבג הנוצר במנבג זכרי, ממנו יתפתח גמטופיט זכרי המייצר תאי זרע. הנבג הנקבי (מגהספורה, megaspore) הוא נבג הנוצר במנבג נקבי, ממנו יתפתח גמטופיט נקבי המייצר ביציות. ראו גם מנבג ספורוציט קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מורפולוגיה של צמחים קטגוריה:מיקרוביולוגיה קטגוריה:רבייה בצמחים	2024-03-07T21:52:07
פגוציט	שמאל\|ממוזער\|250px\|וידאו המראה שני מקרופאג'ים המעכלים קונידיות שמאל\|ממוזער\|250px\|תמונת מיקרוסקופ אלקטרוני סורק של נויטרופיל (בצהוב) בולע חיידקי אנטרקס פָגוֹצִיט, בעברית נקרא תָּא בּוֹלְעָן הוא תא שבולע גופים קטנים אחרים. מקור השם הוא מיוונית עתיקה: פגוס=אוכל, טורף; ציטוס=תא. הפגוציטים בולעים ללא הבחנה כל גוף זר: חיידקים, נגיפים, פטריות חד-תאיות וגם גופים קטנים לא חיים כגון אבק ופיח. תהליך הבליעה נקרא פגוציטוזה. השלבים בפגוציטוזה: הפאגוציט מזהה גורם זר יצירת קשר בין החיידק לתא הפגוציט החיידק מוקף על ידי התא נוצרת בועית סביב החיידק ליזוזומים מתאחים עם הבועית עיכול החיידק השלם. פגוציטוזה היא צורה של אנדוציטוזה, שבה החלקיק החודר לתא הוא גדול במיוחד. כך נקרא התהליך שבו אמבות ויצורים חד-תאיים אחרים בולעים חלקיקי מזון שאינם מסוגלים לעבור דרך ממברנת התא הבררנית, וכן התהליך שבו הפגוציטים, המשתייכים למערכת החיסון, בולעים פתוגנים וגורמים מזהמים. במערכת החיסון של האדם ישנם שלושה סוגים של תאי דם לבנים המשמשים כפגוציטים: מונוציטים: נמצאים בעיקר בדם. מקרופאג'ים: אלו הם מונוציטים שעברו התמיינות קלה; הם נמצאים בעיקר ברקמות. נויטרופילים: גרנולוציטים שהם רובם של תאי הדם הלבנים. למרות שגם תאים דנדריטיים בולעים פתוגנים, הם אינם נחשבים בדרך-כלל לפגוציטים. בליעת פתוגנים על ידי פגוציטים, וכן בליעת מזון על ידי אמבות, מתרחשת באופן הבא: הפגוציט שולח שלוחות ציטופלסמיות אל עבר הפתוגן (אותו הוא מזהה באמצעות מולקולות סוכר הנמצאות על-גבי ממברנת תא הפתוגן). השלוחות נדבקות אל הפתוגן ומושכות אותו לעבר תא הפגוציט. ציטופלזמת הפגוציט סוגרת אט-אט על הפתוגן ועוטפת אותו מכל הכיוונים. נוצרת בועית, המכילה את הפתוגן בתוכה והנקראה פגוזום. ליזוזום הנמצא בציטופלסמת הפגוציט מתלכד עם הפגוזום ליצירת פגוליזוזום. הליזוזום משחרר את תוכנו: אנזימים מעכלים הגורמים להרס ופירוק הפתוגן. שרידי הפתוגן נפלטים מהפגוציט באמצעות אקסוציטוזה (התלכדות הדרגתית של הבועית המכילה את השרידים עם ממברנת התא, עד להשתלבות מלאה של הבועית בממברנה ופליטת תוכנה אל מחוץ לתא). הפגוציטים ה"נמרצים" ביותר בגוף הם המאקרופאג'ים; הללו מכילים מספר רב מאוד של ליזוזומים, ו"תיאבונם" רב במיוחד. הליזוזום לא משתמש באנזימים בלבד לשם עיכול הפתוגן, אלא משחרר גם נגזרות רעילות של חמצן. לפרטים נוספים על חומרים אלו, ראו: אנארובי. קישורים חיצוניים קטגוריה:מערכת החיסון קטגוריה:תא	2021-11-26T01:22:10
מקרופאג	ממוזער\|350px\|תא מקרופאג (בתמונה בצבע צהוב-כתום) שמאל\|ממוזער\|350px\|תאי מערכת החיסון. התאים הכחולים מהווים את מערכת החיסון המולדת, והאדומים - את מערכת החיסון הלומדת. התאים המוקפים במסגרת צהובה הם פגוציטים. חץ סגול מציין שתא המוצא הופך, או מתמיין, לתא היעד מקרופאג או מקרופאג' (מהמילים היווניות "מקרוס" - גדול, "פאגאין" - לאכול) הוא תא בלען (פגוציט) השכיח בחולייתנים ומשתייך למערכת החיסון. הם מסלקים מנוזלי הגוף חלקיקים זרים ופתוגנים על ידי בליעתם ופירוקם. למקרופאגים תפקיד חשוב מאוד בהתגוננות של הגוף מפני פתוגנים דוגמת חיידקים ותאים סרטניים, וכן בריפוי פצעים והחלמתם. מקרופאגים מצויים ברקמת חיבור, בקשרי הלימפה, בדם, במח העצמות, בטחול ובכבד. המקרופאגים הם מונוציטים שעברו התמיינות. הם משתייכים למערכת החיסון המולדת, כיוון שפעולתם אינה ספציפית - הם בולעים פתוגנים ללא הבחנה, ותגובתם אינה מותאמת בצורה כלשהי לפתוגן אותו הם בולעים. המקרופאג מזהה גורם זר במספר דרכים. אפיטופים אופייניים למספר רב של פתוגנים עשויים להיות מזוהים על ידי המקרופאג. נוגדנים או חלבוני משלים הקשורים לפתוגן מזוהים על ידי המקרופאג ונבלעים על ידיו יחד עם הפתוגן. המקרופאג בולע חלקיקים על ידי שליחת "זרועות" בכיוונו, עטיפה על ידי הזרוע (בדומה לאמבה), ויצירת בועית פנימית (קצה הזרוע מתהפך פנימה כמו גרב) הנקראת "פאגוזום", בתוכה יעוכלו הגורמים הזרים, באמצעות ליזוזומים. מקרופאג בודד יכול לבלוע ולפרק כ-100 חיידקים לפני שהוא מת (מוות תאי שלא מזקנה). תוחלת חייהם של המקרופאגים היא מספר חודשים. המקרופאגים בולעים לא רק חיידקים אלא גם תאים סרטניים, תאים מתים או שבורים, שברי תאים וחלבונים, וכן חלקיקי פסולת. במובן זה, המקרופאגים שומרים על הפעילות התקינה של הגוף ומשמשים גם כמעין "שירותי ניקיון" המפנים מהגוף פסולת פנימית וחיצונית. המקרופאג גם מפריש חומרים המזיקים לפתוגנים שסביבו, וחומרים המתקשרים עם תאים אחרים של מערכת החיסון. המקרופאגים, לצד התאים הדנדריטיים ותאי ה-B, הם תאים מציגי אנטיגן (תאי APC). לאחר שהם בולעים פתוגן ומפרקים אותו, שברי חלבונים מהפתוגן מועברים אל ממברנת המקרופאג, שם הם מוצגים על-גביה באמצעות מערכת חלבוני ה-MHC. מטרת הצגה זו היא לעורר תגובה חיסונית בתאי T. תאי ה-T מצוידים בקולטנים המזהים את האנטיגנים שמערכת ה-MHC מציגה על-גבי ממברנת המקרופאג; לאחר שנוצר זיהוי, מתרחשת סדרת תגובות בתאי ה-T הגורמת להתנעת תגובה חיסונית, להתרבות לימפוציטים ונוגדנים וליצירת דלקת. לפיכך, אף על פי שהמקרופאגים משתייכים למערכת החיסון המולדת, הם גם תורמים ישירות להפעלתה של מערכת החיסון הלומדת (או הנרכשת). תאים מאקרופאג'ים מתחלקים לשני סוגים: תאי M1 שהם תאים אפקטורים המפרישים ציטוקינים דלקתיים (דוגמת IL-12,IL-6, IFNɤ) הגורמים לסטימולציה של מערכת החיסון; ותאי M2, אלו תאים רגולטורים, המפרישים ציטוקינים אנטי-דלקתיים (לדוגמה IL-10 TGF β) ומעכבים את תגובת מערכת החיסון. סוג התאים הראשון שכיח בעיקר בשלב המלחמה בזיהום והסוג השני שכיח בעיקר בשלבי ריפוי הפצע וההחלמה. תהליך הבליעה ממוזער\|400px\|שמאל\| כיצד מקרופאג בולע ומעכל פתוגנים: a. המקרופאג שולח זרוע אל עבר הפתוגן, מקיף אותו ובולע אותו. b. הפתוגן שנבלע נכלא בתוך בועית שנקראת פאגוזום. אל הפאגוזום נצמדים ליזוזומים שמפרישים אנזימים שמפרקים את הפתוגן שבתוך הפאגוזום. c. חומרי הפסולת של הפתוגן המפורק מורחקים החוצה (בתמונה) או נאגרים במקרופאג (לא מוצג בתמונה). חלקים: 1. פתוגנים. 2. פאגוזום. 3. ליזוזומים. 4. פסולת. 5. ציטופלזמה. 6. קרום התא. התהליך בו בולע המקרופאג גופיפים אחרים (כגון פתוגנים ושברי תאים) נקרא "פאגוציטוזה". המקרופאג בולע מגוון רחב של גופיפים וחלקים כולל פתוגנים ובעיקר חיידקים, שברי תאים וחלבונים, תאים שבורים (למשל בפצעים), תאים מתים, תאים סרטניים וחומרי פסולת (כתוצאה מפעילות הגוף או מזיהום חיצוני). ברוב המקרים המקרופאג גם מעכל ומפרק את מה שהוא בולע, ובכך מנטרל את האיום שהוא מציב לגוף. מקרופאג יכול לבלוע ולעכל כ-100 חיידקים לפני שהוא יוצא מכלל שימוש ומת. החלק הראשון בתהליך הבליעה (של חלקיק/פתוגן) הוא לכידתו. את זה הוא עושה באמצעות שליחת זרוע (באופן המזכיר אמבה) שעוטפת את הפתוגן וסוגרת עליו. החלק השני בתהליך הוא עיכולו. הפתוגן נכלא בתוך בועית, הנקראת "פאגוזום", ומועבר לתוך הציטופלזמה של המקרופאג, שם נצמדים לבועית זו ליזוזומים, אברונים המכילים אנזימים המתמחים בפירוק מולקולות ביולוגיות. בדרך כלל אנזימים אלה מצליחים לפרק את מה שהמקרופאג בלע אך יש מספר מיני חיידקים, נגיפים וטפילים שפיתחו עמידות נגד פירוק בשיטה הזו. בסוף תהליך הזה בתוך הבועית יש חומרי פסולת של הפתוגן המפורק והמושמד. המקרופאג או שפולט את הפסולת הזו החוצה או שהוא אוגר אותה בתוכו. באמצעות תהליך זה הוא מנטרל את האיום שמציב הפתוגן ואת הנזק שגורמת הפסולת. קישורים חיצוניים www.macrophages.com The Macrophage Community Website Macrophages News Macrophages News provided by insciences organisation הערות שוליים קטגוריה:מערכת החיסון קטגוריה:מערכת הדם קטגוריה:תא	2024-01-01T12:09:18
פציפיסט	REDIRECT פציפיזם	2004-11-24T19:54:36
פולקלור	300px\|ממוזער\|הפתגמים ההולנדיים, ציור מאת פיטר ברויגל האב, 1559 המונח פוּלקלוֹר (באנגלית: folklore, הלחם של המונחים folk שמשמעותו עם, ו-lore שמשמעותו מסורת או לימוד בעל פה) הוא מונח שטבע החוקר האנגלי (William John Thoms) בשנת 1846, כאשר ייסד את תחום הפולקלור כתחום אקדמי. חקר הפולקלור עוסק בהעברה של מסורות עממיות בצורות מגוונות כגון מנהגים, מאכלים תרבותיים, שירה, לבוש, אמנות, סיפורי עם, לשון, וכדומה. הפולקלור התפתח במקביל למדינות הלאום, התיעוש, והמודרניזציה. התפתחות הלאומים באה יחד עם התפתחויות בזהות עממית וסיפורי עם. התפתחות התיעוש הפך את מעבר המידע הפולקלוריסטי לזמין יותר. לפולקלור שני ז'אנרים עיקריים: ז'אנרים מינוריים: הכוללים יצירות עממיות זעירות, כגון בדיחות, חידות ופתגמים. ז'אנרים מז'וריים: הכוללים יצירות מלאות, כגון סיפור ושירה. חקר הפולקלור מכונה פולקלוריסטיקה. ב-1960, ארגון אונסק"ו הכריז על ה-6 באוגוסט כיום הפולקלור הבינלאומי. הפולקלור הוא ביטוי לתרבות, אך יש ויכוח על הדיסציפלינה האקדמית אליה הוא משתייך. ניתן לראות את הפולקלור כחלק מתחום האנתרופולוגיה, או כחלק מתחום הספרות, אולם אף אחת מהדיסציפלינות הללו לא מוכנה "לאמץ" אותו. יש הצדקה לכך שהפולקלור ייכלל בכל אחת מהן, אך הוא מתאים לכל אחת מהן רק באופן חלקי. בניגוד לאנתרופולוגיה, שבה המחקר מתייחס למרכיבים ממוסדים יותר בתרבויות אנושיות (כלכלה, פוליטיקה, דת וכדומה), חקר הפולקלור מתייחס להיבטים היום-יומיים בתרבות נתונה (למשל, מנהגים, אגדות ובדיחות). ובניגוד לספרות, בה הסיפורים מועברים בכתב, המסורת הפולקלורית עוברת בדרך כלל מפה לאוזן. הבדל בולט נוסף המייחד את הפולקלור הן מאנתרופולוגיה והן מספרות הוא בכך שהפולקלור לא מהווה תרבות "גבוהה". אף על פי שהוא בהחלט משפיע על תרבות האליטה, הפולקלור הוא נחלתו של העם, והוא מייצג את התרבות העממית ה"אמיתית". קטגוריות פולקלור 200px\|ממוזער\|סיפור עממי אירופאי, כיפה אדומה; איור מאת ג'סי וילקוקס סמית, 1911 200px\|ממוזער\|סיפור עם גרמני, הנזל וגרטל; איור מאת ארתור רקהאם, 1909 נהוג לאפיין חמש קטגוריות פולקלור מרכזיות: אמונות, מסורות, נרטיבים, אמרות, ואומנויות. אמונות אמונות טפלות כישוף עממי הגדת עתידות מסורות מנהגי חגים פסטיבלים וחגיגות תקופתיות אוכל מקומי/עדתי משחקים עממיים ריקודי עם תלבושות עממיות נרטיבים סיפורי עם מיתוסים מעשיות אגדות שירה אפית מוזיקה עממית אמרות פתגמים שירי ילדים מטבעות לשון בדיחות עממיות חידות עממיות אומנויות אריגת שטיחים, ציורי קיר, תפירת שמיכות טלאים, וכדומה ראו גם פולקלור - מונחים יידישקייט ספר הבדיחה והחידוד מאת אלתר דרויאנוב מעשיות האחים גרים קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:מסורות	2024-07-30T13:27:56
1900	__TOC__ אירועים 180px\|ממוזער\|שמאל\|אולימפיאדת פריז 180px\|ממוזער\|שמאל\|הוקם מועדון הכדורגל הגרמני באיירן מינכן נולדו 180px\|ממוזער\|שמאל\|אנטואן דה סנט-אכזופרי 180px\|ממוזער\|שמאל\|היינריך הימלר נפטרו 180px\|ממוזער\|שמאל\|פרידריך ניטשה 180px\|ממוזער\|שמאל\|ג'ון שרמן לוח שנה שנת 1900 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-01-14T12:28:45
דואר זבל אלקטרוני	שמאל\|ממוזער\|250px\|דוגמה אופיינית לספאם בתיבת דואר אלקטרוני דואר זבל אלקטרוני (באנגלית: Spam) הוא ביטוי לתוכן הנשלח לנמען בניגוד לרצונו ומהווה בכך מטרד. עיקר השימוש במונח "דואר זבל" מתייחס לתוכן הנשלח באמצעים אלקטרוניים, בעיקר בדואר אלקטרוני אך גם בהודעות באחת מהאפלקציות למסריים מיידים כגון וואטסאפ, במסרונים, בשיחות טלפון אוטמטיות ובפקס. בישראל ובמדינות נוספות החוק אוסר על שליחת דואר זבל באמצעים אלקטרוניים כדוגמת דואר אלקטרוני או מסרונים. החוק האוסר זאת בישראל מכונה "חוק הספאם", ובו אף נקבע פיצוי כספי ללא הוכחת נזק לנמען שקיבל "דבר פרסומת" בלא שהסכים לכך. ספקיות הדואר האלקטרוני וחברות האפלקציות למסרים מיידיים פועלות כל העת על מנת לנטר את דואר הזבל ולמנוע ממנו להטריד את המשתמשים. רקע בעוד שחברות רבות שומרות על קשר מתמיד ורצוי עם הלקוחות שלהן באמצעות דיוור אלקטרוני, מתפתות חברות רבות לשלוח דיוור פרסומי לאנשים אשר לא נרשמו ביוזמתם לקבלת דיוור זה. דיוור מסוג זה ידוע בשם דואר זבל, הסיבה לריבוי דואר הזבל נובעת מהסברה שאפילו אם אחוז קטן מאוד ממקבלי דואר הזבל יקנה מוצר או שירות כלשהו, די יהיה בכך כדי לכסות את העלויות למשלוח הודעות למיליוני אנשים. בגלל העלויות הנמוכות של הדיוור האלקטרוני, והזמינות שלו תופעת דואר הזבל נפוצה מאוד. ובעיית דואר הזבל האלקטרוני מהווה מטרד משמעותי בשימוש בדיוור האלקטרוני. היסטוריה דואר הזבל האלקטרוני הראשון נשלח ב-3 במאי 1978 באמצעות Arpanet, כשגארי תוקרט מחברת ייצור המחשבים DEC רצה לפרסם את הדגמים החדשים של משפחת המיני מחשבים מסוג System-20. הוא שלח ל-357 איש מסר שהכיל הזמנה להגיע להשקת הדגמים החדשים. הודעת הדואר האלקטרוני המסחרית הראשונה הופצה ברשת האינטרנט בתחילת שנת 1994 על ידי בני זוג מפיניקס, אריזונה, עורכי הדין לורנס קנטר ומרתה סיגל, שפרסמו את מומחיותם בנושא מתן שירותים משפטיים למהגרים לארצות הברית ולמבקשי ויזה. בשנת 2004 הוגשה בישראל תביעת דואר הזבל הראשונה. מקור המונח Spam במקור, "ספאם" הוא שמו המסחרי של הלוף (בשר קצוץ משומר) הוותיק של חברת Hormel Foods. השם הוא הלחם בסיסים של Spiced Ham (בשר מתובל), ונעשה בו שימוש בקמפיין השיווקי של החברה מאז 1937. כתוצאה מהקמפיין, הפך המונח שם נרדף לבשר משומר שאינו טעים, מזין ומגרה. השימוש במילה "ספאם" בהקשר של פרסום בדואר האלקטרוני קיים מתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. הכינוי מבוסס על שיר שהופיע בסדרת הטלוויזיה הבריטית הקרקס המעופף של מונטי פייתון, מתוך מערכון שהקדישה החבורה לספאם. במהלכו קבוצת ויקינגים שרה במקהלה "ספאם ספאם ספאם", בקצב גובר שמשתיק את כל הקולות מסביב. דבר זה דומה להתנהגות של דואר הזבל, שכמו במערכון מחריש כל תקשורת אחרת באינטרנט על ידי כך שהוא מציף את תיבות הדואר. הסבר נוסף גורס שהכינוי נטבע על ידי קבוצת מעבדת המחשבים של אוניברסיטת דרום קליפורניה, משום שיש לו מאפיינים משותפים עם המאכל: איש לא רוצה או מבקש אותו; מעדיפים מאכלים אחרים על פניו כשם שמעדיפים לקרוא מכתבים אחרים על פני הודעות זבל; לעיתים רחוקות הוא באמת טעים, כשם שנדיר שדואר זבל הוא באמת מועיל. באנגלית נכתב המונח "ספאם" באותיות קטנות ("spam") כאשר הוא מתייחס לדואר זבל, מתוך כוונה שלא להתבלבל עם הבשר המשומר שמיוצר על ידי Hormel Foods, שנכתב באותיות גדולות ("SPAM"). היקף התופעה ממוזער\|מאגר מודמי GSM, ששימש להפצת מסרוני ספאם חברת סיסקו מערכות דיווחה כי ב-2009, הסתכם הנפח הכולל של דואר זבל של עשר המדינות המובילות בעולם ב-34.7 טריליון הודעות. בראש הרשימה הובילו ברזיל עם 7.7 טריליון הודעות, ארצות הברית עם 6.6 טריליון הודעות, והודו עם 3.6, קוריאה הדרומית: 3.1;טורקיה: 2.6; וייטנאם: 2.5; סין: 2.4; פולין: 2.4; רוסיה: 2.3; ארגנטינה: 1.5. טריליון הודעות. נזקים דואר הזבל גורם לנזקים הן למשתמש הקצה והן לספק שירותי אינטרנט. את המשתמשים הוא מאלץ לקרוא או להתייחס לתוכן פרסומי על חשבון זמנם מבלי שהם בחרו בכך. הוא גורם לטורח ובזבוז זמן שמוקדש לסינון דואר הזבל, אובדן דברי דואר בשל סינון שגוי, חשיפה לתכנים מפוקפקים, ואף עלול לגרום להקטנת השימוש במערכות אלקטרוניות, כדי להימנע מהטרדה שכרוכה בהם. הנזק אצל ספקי האינטרנט גדול עוד יותר, מכיוון שהם צריכים להגדיל את כוח המחשוב ואת נפח החיבור בשל ריבוי הודעות דואר זבל (על פי הערכות מעל ל-70 אחוז מהדוא"לים הנשלחים בעולם הם ספאם). גם בתחומים אחרים של ספאם ישנו נזק למקבלו. בהודעות פקס דואר הזבל גורם לבזבוז של נייר ודיו אצל מקבלו. חקיקה במדינות רבות בעולם ובהן ישראל, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי החוק אוסר על משלוח דואר זבל ומטיל עונשים על מפירי החוק. בישראל, לאחר הליכי חקיקה ארוכים אושר במאי 2008 התיקון לחוק התקשורת (בזק ושידורים) סעיף 30א (שיגור דבר פרסומת באמצעות מיתקן בזק). בדברי ההסבר לחוק נאמר: ולפיכך החוק קובע כי:. 'דבר פרסומת' מוגדר בחוק: כמו כן נקבע בחוק שיכול בית המשפט לפסוק פיצוי של עד 1,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק, לכל הודעת דואר זבל שנשלחה למנוי. תובעים רבים זכו בסכומי כסף שונים, במספר בתי משפט, כפיצוי לפי חוק זה. בתיקון נוסף, שתוקפו מאוגוסט 2016, הוטלה הגבלה זו גם על משלוח בקשת תרומה ותעמולה (למעט תעמולה פוליטית ובקשת תרומה למסע בחירות). בנוסף, התיקון הוסיף את פרט 12 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, המאפשר להגיש תובענות ייצוגיות בגין הפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת. ביולי 2014 נקבעה הלכה בבית המשפט העליון בעניין גובה הפיצוי על כל הודעת זבל. בפסק-דין על שני ערעורים בתיקים שהגיעו מבית-המשפט לתביעות קטנות ונדחתה בקשתם לערעור במחוזי. השופט אליקים רובינשטיין הותיר בידי השופטים את שיקול הדעת להפחית את הפיצוי, כאשר נקודת המוצא היא הסכום המרבי הקבוע בחוק, ממנו יש להפחית במקרים המתאימים. השופט הזכיר שעל-פי החוק, אם הנמען לא אישר את שליחת ההודעות אליו, אסור למפרסם לשלוח הודעות, ולכן גם מבלי שהנמען יבקש את הסרתו מהרשימה, המפרסם עובר על החוק וחייב בפיצויו של הנמען. ב-21.6.15 קבע בית המשפט לתביעות קטנות בקריות, פיצוי שיא של 617 אלף ש"ח בגין הפצת דואר זבל, ב-87 תביעות שאוחדו להליך אחד כנגד חברת "אור הקסם". בפסקי דין אחרים נפסקו פיצויים של עשרות או מאות שקלים להודעה. מאבק בדואר זבל אלקטרוני בנוסף לפעולות החקיקה מתקיימיים כל העת מאמצים רחבים על ידי מספר גורמים למנוע את שליחת וקבלת דואר הזבל ולהטריד את המשתמשים, פעולות אלה כוללות: שמאל\|ממוזער\|250px\|בוטנט - שיטה שמאפשרת לספאמר להשתלט על מחשבים מרוחקים ולשלוח מהם ספאם. 1. בשלב הראשון הספאמר מכין את הקרקע באמצעות שתילת סוס טרויאני במחשבים מרוחקים. 2. הבוט מתחבר לשרת C&C ומאפשר שליטה של הספאמר על המחשב 3. לאחר תשלום 4. הספאמר שולח את הודעות הדואר כפי שביקשו ממנו סינון אוטומטי של דואר נכנס כך שדואר זבל יימחק או יועבר לתיקייה נפרדת (ספאם), ולא יפריע לקריאת דואר לגיטימי. הצורך בהעברת דואר זבל לתיקייה נפרדת (ולא מחיקה מיידית) נובע מן האפשרות של זיהוי שגוי - זיהוי הודעה לגיטימית בתור דואר זבל. הסוואת כתובת הדואר האלקטרוני, כך שזו לא תיפול לידיהם של שולחי דואר זבל. מלכודת ספאם - זיהוי שולחים של דואר זבל. בשיטה הזו משתמשים בכתובות דואר אלקטרוני שלא היו בשימוש זמן רב או שלא היו בשימוש בכלל ומפורסמות באתרי אינטרנט בצורה שבוטים של זבלני דואר אלקטרוני יגלו אותן ויוסיפו אותן לרשימת התפוצה שלהם. כך, כל הודעת דואר אלקטרוני שמגיעה לאחת מהכתובות האלה ניתן לקבוע בוודאות שמקורה בזבלן דואר אלקטרוני. תקיפת השולח של דואר זבל, והפיכתו לקורבן של מתקפת דואר זבל. דיווח לספק שירותי אינטרנט על שולח של דואר זבל המשתמש בשירותיו, לשם חסימתו של שולח זה. מנגד שולחי דואר זבל (ספאמרים) משתמשים כל העת בתכסיסים שונים כדי לעקוף את מסנני הדואר האלקטרוני. לעיתים הם מנצלים פרצות אבטחה בשרתים המאפשרים שליחת דואר אלקטרוני, פרצות דוגמת הזרקת דואר אלקטרוני, ואת מתקפת הבוטנט שבה משתלטים על מחשבי קצה באמצעות תכנת סוס טרויאני. ועוד. ספאמרים משיגים כתובות דואר אלקטרוני בכמה אמצעים: איסוף כתובות מהודעות של Usenet, רישומי DNS, או סריקת אתרי אינטרנט. בעקבות השימוש המתגבר בדואר זבל תוך התחזות לגולשים אחרים, שרתי שליחת דואר רבים הפכו לשרתים מאובטחים, שדורשים אימות באמצעות שם וסיסמה של שולח הדואר האלקטרוני. גם התנהגות לא זהירה של גולשים עלולה לגרום להגברת דואר הזבל, בין ההתנהגות הזו ניתן למנות פרסום של כתובת דואר אלקטרוני באתרי אינטרנט כמו פורומים, שליחת דואר אלקטרוני באמצעות אתרי אינטרנט, או הפניות של דואר אלקטרוני הלאה באופן שכל שרשרת המכותבים יכולה ליפול לידיו של ספאמר. שיחות ספאם צורה נוספת של דואר זבל היא שיחות ספאם - שיחת טלפון שבה מושמעת לנמען הודעה מוקלטת ובה תוכן שיווקי בלא שהנמען הסכים לכך. שיחות הספאם מהוות מטרד למשתמשים בטלפונים שכן הם נדרשים להקדיש מזמנם ותשומת לבם לענות לטלפון במחשבה שמישהו מחפש אותם אך כאשר הם עונים הם מגלים שעשו זאת רק בשביל לשמוע הודעה מוקלטת שיווקית, כמו כן לעיתים שיחות אלו נעשות בשעות לא שגרתיות ומהוות הפרעה כפולה לנמענים. עם עליית השימוש בתוכנות אוטומציה לשיחות היקף התופעה גדל והפך למטרד של ממש. שיחות הספאם למטרות שיווקית נאסרו גם הם בישראל כחלק מחוק הספאם, אך תופעה זו עדיין נפוצה בקרב ארגוני צדקה משום שהם אינם עונים להגדרת חוק הספאם כ'דבר פרסומת'. לעיתים משתמשים המפרסמים בצינתוק כלומר מחייגים לנמען שיחה קצרה ומנתקים, וכאשר הוא חוזר למספר זה מושמעת לו הודעה מוקלטת שיווקית, פעולה זו הוזכרה בחוק הספאם ואסורה על פי חוק. ראו גם מאבק בדואר זבל אלקטרוני דף נחיתה דיוור אוטומטי סימון מתריע לקריאה נוספת דן חי, תורת המסר – בין דיוור ישיר ל'ספאם', ויטל הוצאה לאור, תשע"ב-2012 אלעד שרף "דואר־זבל בישראל — סקירת הדין המצוי והדין הרצוי" משפט ועסקים ג, 425 (2005). קישורים חיצוניים יניב דרוקמן ואחרים, דואר זבל - ההסדרה של דואר אלקטרוני לא רצוי (המרכז למשפט וטכנולוגיה, חיפה, 2004) אבינועם מגן, מדריך לקראת כניסת חוק דואר זבל לתוקף, באתר חדשות מחלקה ראשונה, 26 בנובמבר 2008 סיני גז, דואר זבל כי ימלוך, באתר nrg מעריב, 30 בדצמבר 2009 קטגוריית דואר זבל באתר "PClaw - דיני אינטרנט" - מאמרים וידיעות בנושא דואר זבל , 7 בפברואר 2011 לילך דניאל, עשור לחוק הספאם: האם החוק היה הצלחה או כישלון ומה צופה העתיד?, באתר תקדינט, 13 בדצמבר 2018 פעילות של מיקרוסופט לצמצום הספאם, אתר מיקרוסופט . יורם ליכטנשטיין, חוק הספאם מחייב התמודדות מראש של עסקים, 10 בדצמבר 2019 פסקי דין: פסק הדין תק 2115/07 שמואל בר-זיו נגד ציפי פלד בעניין חוקיות דואר זבל אלקטרוני. החלטת ביהמ"ש לתביעות קטנות ת"א יפו - אחריות מוטלת גם על העסק המפרסם וגם על מי ששלח עבורו את הדואר זבל פסק דין פיצוי של 2,000 ש"ח בגין משלוח 2 פרסומות דואר זבל הלכת גלסברג הלכת חזני הערות שוליים * קטגוריה:דואר אלקטרוני קטגוריה:פשעי מחשב קטגוריה:שיווק באינטרנט קטגוריה:תרבות אינטרנט	2024-05-08T02:16:29
וירוס מחשב	וירוס מחשב (באנגלית: Computer Virus) הוא סוג של קוד זדוני, שמשכפל את עצמו על ידי שינוי קוד של תוכנות מחשב אחרות. אחרי שהשכפול מצליח התוכנה שהקוד שלה השתנתה נקראת "נגועה" בווירוס. מקור השם וירוס הוא בדמיון תוכנות זדוניות אלו לווירוס ביולוגי אשר עקרונות פעולתו בתא הנפגע ודרכי הפצתו בעלות לוגיקה דומה. תוכנות זדוניות מסוג זה עשויות להיכתב מתוך צורך לסיפוק או זדוניות של האקר, כחלק מניסיון לבצע פשע מקוון או למטרות מדיניות כמסייעות באכיפת חוק או בפעולות צבאיות. רקע והיסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|דוגמה לקוד מקור של וירוס מחשב וירוס מחשב הוא סוג איום נפוץ בעולם המחשוב, אך בניגוד לתקלות אחרות, שלרוב נגרמות באקראי, בשל רשלנות או בשל כשלי חומרה, הוא נעשה בזדון ומתוך כוונה להסב נזק. הווירוס הוא תוכנה החודרת למחשב באופן סמוי, משתמשת במשאבי המחשב להעתיק ולהפיץ את עצמה, ולרוב פוגעת בפעולה התקינה של המחשב הנגוע. וירוס המחשב הידוע הראשון נוצר ברשת ה-ARPAnet, כאשר סטודנט ערך ניסוי בהחדרת קוד מכונה בלתי נראה לרשת, והצליח מעל לתחזיותיו. בשנת 1985 היו מוכרים 11 סוגי וירוסים שונים, ובשנת 2008 המספר הגיע למיליון וירוסים שונים. בממוצע מתגלים בכל חודש בין 50 ל־100 וירוסים חדשים. יש וירוסים מתקדמים יותר ופחות. וירוס עלול לגרום נזק בלתי הפיך למחשב – להרוס את מערכת ההפעלה או למחוק קובצי מידע חשובים, בנוסף ליכולותיו להפיץ את עצמו ביעילות מרובה ולהסוות את עצמו בפני תוכנת האנטי-וירוס. בשנת 2004 התגלה הווירוס הראשון לטלפון נייד. הווירוס, שכונה "קאביר", נוצר כדי להראות היתכנות של הדבקה. ב-2007 כבר היו ידועים כמה מאות של וירוסים לטלפונים ניידים. הווירוסים הראשונים לטלפונים ניידים תקפו טלפונים בעלי מערכת ההפעלה סימביאן, שהייתה המערכת הנפוצה בטלפונים חכמים. שתי דרכי הפצה עיקריות בטלפונים ניידים הם באמצעות תקשורת הבלוטות' ובאמצעות מסרי המולטימדיה המהירים MMS. דפוסי פעולה עיקריים של וירוס מחשב על פי רוב, גודל הווירוס הוא מזערי (כמה אלפי בתים של קוד), ובכתיבתו נעשה מאמץ שיהיה קטן במידת האפשר, כדי שיועבר במהירות האפשרית, יוכל להסתוות בקלות ויהיה בעל נוכחות מינימלית. לווירוס מחשב מספר מאפיינים: הסוואה הפצה הדלפה (אופציונאלי) חבלה (אופציונלי) מחיקת נתונים (אופציונלי) הפצה תוכנת הווירוס משכפלת את עצמה למחשבים נוספים באמצעות הדבקת קבצים העוברים בין מחשבים או על ידי ניצול משאבי התקשורת והעברת הווירוס למחשבים אחרים באותה רשת או דרך הדואר האלקטרוני כדי להדביק מחשבים חיצוניים. כתובות הדואר אליהן יישלח הווירוס יילקחו בדרך כלל מתוך ספר הכתובות של המחשב. המחשבים שיריצו את הקבצים יידבקו גם הם ויעבירו את הווירוס למחשבים נוספים. חבלה וירוסים יכולים לחבל בפעילות המחשב. לעיתים מדובר בחבלה חמורה של ממש (כגון מחיקת קבצים או גרימת תקלה בחומרה) ולעיתים נזקי הווירוס מסתכמים בהימצאותו במחשב (בזבוז זיכרון או שטח אחסון). ישנם וירוסים שנועדו להציק למשתמש ולהפחית את יעילותו של המחשב, למשל על ידי האטת פעולת העיבוד שלו, צריכת זיכרון מחשב, הצגת הודעות מטרידות על הצג או שינוי הגדרות. וירוסים אחרים נועדו ליצור נזקים ממשיים, כגון מחיקת קובצי נתונים, פגיעה במערכת ההפעלה, אתחול הדיסק הקשיח של המחשב או גרימת בעיות חומרה שונות. ישנם וירוסים שנועדו להעביר מסרים אישיים או פוליטיים. לעיתים, הפעילות החבלנית של הווירוסים מושהית כדי שיוכלו לצבור מסה קריטית של מחשבים נגועים ובתאריך מסוים להתעורר לפעולה ולתקוף את המחשבים. ישנם וירוסים שמבצעים את הפעילות החבלנית שלהם בתאריך קבוע מדי שנה. מיקום הווירוס במחשב הווירוס צריך לכתוב את עצמו למקום שבו ירוץ בכל הפעלה של המחשב. א. גזרת ה-Boot זהו מקום נפוץ לאחסון וירוסים כיוון שגזרה זו נקראת על ידי הגרעין הראשוני של המחשב, בכל הפעלה של המחשב, וכל תוכנה שרשומה בו מורצת (למשל ב-AutoRun). ב. בתחילת קובץ יישום בתחילת קובץ בינארי. כאשר קובץ כזה מופעל, הווירוס מורץ לפניו, ומתחיל את פעולתו בזיכרון. ג. כקובץ הרצה עצמאי הווירוס משכפל את עצמו כקובץ עצמאי, עם הפנייה להרצה מקובץ אתחול אחר. ד. בקובצי נתונים של תוכנות, שיש להן תמיכה בשפה פנימית בעיקר תוכנות אופיס כדוגמת וורד ואקסל המאפשרות אחסון של פונקציה בקובצי הנתונים. כך אפשר ליצור וירוס מאקרו, המופעל בטעינת המסמך. טכניקות של וירוסים עקיפת ארגז החול של האנטי-וירוס שיטות לעקיפת ארגז החול של האנטי-וירוס משתמשות בחלוקת הווירוס לשני חלקים: החלק הראשון הוא הווירוס עצמו, והחלק השני מטרתו להצפין את הווירוס ולשים את הקוד המוצפן בתוך קובץ טקסט רגיל בכל פעם שמתבצעת סריקה על ידי תוכנת האנטי-וירוס. במקום שהאנטי וירוס ינתח את הווירוס האמיתי ויגלה שווירוס הסתנן למערכת, האנטי וירוס מנתח קובץ מוצפן שלכאורה אינו גורם נזק למערכת. לאחר שהסתיימה הסריקה, המחולל מפענח את הווירוס המוצפן חזרה והווירוס ממשיך לפעול. וירוסים מסוימים מצליחים למנוע מתוכנת ארגז החול של האנטי וירוס לפעול, ובכך למעשה משתקים חלק מפעולת ניטור הווירוסים במערכת. המשתמש יכול לנסות למנוע מווירוסים לסגור את האנטי וירוס באמצעות סיסמה. וירוסים מסוימים (כגון פצצת ZIP) מבצעים התקפת מניעת שירות על תוכנת האנטי וירוס בזמן שהיא מבצעת סריקה. עקיפת חתימת הקובץ בעקבות פיתוח שיטת "חתימת הקובץ" פותחו טכניקות לעקיפתה. אחת הטכניקות לעקוף את בדיקת החתימה מתבצעת בצורה הבאה: בזמן כתיבת הווירוס, נכתבת פונקציה שתפקידה הוא לבדוק מתי מתבצעת סריקה על ידי האנטי-וירוס. כשסריקה כזו מתבצעת הווירוס ינסה לסגור את התוכנה האחראית על אלגוריתם חתימת הקובץ של תוכנת האנטי-וירוס. שיטה זו אינה נפוצה עקב הקושי הרב בסגירת התוכנה הבודקת את חתימת הקובץ. חלק מהווירוסים מצפינים את עצמם כל פעם כשמתבצעת בדיקת חתימות על ידי האנטי-וירוס. שיטה זו עובדת כיוון שחתימתו של קובץ מוצפן שונה מחתימתו של אותו קובץ לא מוצפן, מסיבה זו, האנטי-וירוס לא יצליח לגלות את הווירוס. לאחר שתסתיים בדיקת החתימות, הפונקציה שאחראית על הצפנת הווירוס תיסגר ותפתח שוב עם עליית מערכת ההפעלה. עקיפת הבדיקה הגנרית אין שיטות מוגדרות לעקיפת הבדיקה הגנרית. עקיפת הבדיקה הגנרית היא אתגר קשה, כדי שלא יזהו התנהגות של וירוס, עליו להתנהג כמו משהו שלא נראה כמותו קודם, לכן מציאת טכניקות לעקיפת בדיקה זו נחשבת לערך רב אצל מפתחי הווירוסים. המצאה ופיתוח של שיטות כאלו נחשב למשהו קשה, שכן דרושה מיומנת רבה לשם כך. לדוגמה, אם וירוס יכניס עצמו לערך HKEY_CURRENT_USER\Software\Microsoft\Windows\CurrentVersion\Run (בתוך הרג'יסטרי של מערכת ההפעלה חלונות) הוא יופעל כל פעם מחדש עם עליית מערכת ההפעלה. אפילו בדיקה פרימיטיבית תגרום לאנטי וירוס לחשוד שווירוס הכניס עצמו לשם. אם תהליך מסוים יתחיל להאזין לשער אשר ידוע כשער המשמש סוסים טרויאנים רבים, הבדיקה הגנרית תתחיל לחשוד בכך שהתהליך הוא סוס טרויאני. אוליגמורפיזם אוליגומורפיזם, הוא שינוי באלגוריתם הפענוח של הווירוס, שמצריך במקום שיטת פענוח אחת לווירוס, מספר שיטות שונות בסדר שונה כדי לפענח את הווירוס. כשאנטי וירוס נתקל בווירוס מוצפן שמנסה לחדור למחשב הוא ינסה לפענח את ההצפנה של הווירוס. אם האנטי וירוס לא ישתמש בפענוח הנכון לשיטה שהווירוס בחר בה עבור מחשב זה, הוא לא יוכל לדעת שהווירוס שבו הוא נתקל הוא בעצם וירוס ולא קובץ ג'יבריש סתמי, שכן הוא פשוט ינסה לחקור קובץ מוצפן. כתוצאה מכך הווירוס יוכל לחדור למחשב וללא התנגדות מצד האנטי וירוס. מטאמורפיזם וירוס מטאמורפי הוא וירוס אשר משנה את המבנה הבינארי של עצמו עד-כדי שכתוב כמעט מלא של הקוד; שיטה זו היא בין המסובכות ביותר מבין השיטות לכתיבת וירוסים, הן לכותב הווירוס עצמו והן לחברת האנטי וירוס שצריכה לזהות אותו ולדעת שזהו וירוס אחד שמשנה את עצמו, ולא עשרות וירוסים שונים. בזכות שינוי הקוד החתימה הדיגיטלית של הווירוס משתנה, דרכי הפעולה שלו משתנות בתדירות גבוהה ולרוב הוא גם בעל שיטות הצפנה עצמית כדי להצליח להתחמק מבדיקה. הווירוס המטאמורפי דומה במקצת לרטרו-וירוס, שהוא נגיף שמשתמש בשכפול ושעתוק החומר הגנטי שלו כדי לחמוק ממערכת החיסון ולחדור לתאי הגוף. דוגמה לווירוס מטאמורפי הוא הווירוס Simile. וירוס זה התפרסם לראשונה בגיליון השישי של הקבוצה 29A בתחילת מרץ 2002. וירוס זה הוא אחד הווירוסים המתוחכמים והמסובכים שהופצו אי פעם, 90% מקוד הווירוס הוא מנוע המטאמורפיזם שלו שנועד לשכתב את המבנה הבינארי של הווירוס וליצור עוד עשרות וירוסים דומים. דרכי הפצה כאמור, וירוס הוא תוכנת מחשב, ובשל כך על הווירוס להיטען לזיכרון מחשב הנתקף ולהצליח לרוץ. רק בצורה זו יוכל הווירוס לבצע את משימותיו. לרוב, מחשבים אינם מאפשרים לקוד זר לרוץ עליהם ללא אישור, לכן, על מנת שהווירוס יופץ ויורץ על המחשבים, יש צורך בטכניקות שונות המתגברות על תכנון המחשבים, מערכת ההפעלה ומערכות ההגנה. לדוגמה, כותב הווירוס יכול להיעזר בהנדסה חברתית, כלומר בשיטות הונאה שונות, כדי לשכנע את קורבנות התקיפה להוריד את הווירוס ולהריץ אותו בעצמם. שיטה אחרת תהיה לנצל פגיעות תוכנה, כלומר נקודת חולשה במערכת ההגנה של המחשב הנובעת פעמים רבות מבאג, כדי לעקוף את מנגנוני ההגנה. מפתחי וירוסים מפתחי הווירוסים יוצרים את התוכנות הזדוניות למטרות שונות ומגוונות, באים מרקעים שונים ורמה שונה של הבנה טכנולוגית. עם זאת, ניתן לאפיין מגמות מרכזיות בקרב אוכלוסייה זו. בשנות ה-80 של המאה ה-20, כאשר הופיעו הווירוסים הראשונים, רובם המוחלט נכתב למטרות מחקר או אתגר טכנולוגי. עד היום חלק מסוים ממפתחי הווירוסים פועלים ממניעים אלו, ולא מתוך כוונות זדוניות, אך אחוזם ירד. רוב המפתחים מבינים את פוטנציאל הנזק שווירוס עלול לגרום, גם אם מדובר בנזק שנגרם בטעות. בנוסף, המורכבות של כתיבת וירוס אשר יפיץ את עצמו ויפעל באופן יעיל, עלתה באופן משמעותי, ולכן סף הכניסה לעולם זה גבוה יותר מבעבר, ובכך ירד אחוז המפתחים הללו באופן טבעי. בשנות התשעים ובתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 התפרצו מספר פעמים וירוסים אשר מטרתם הייתה זדונית, אך לא כלכלית. המטרה הייתה הצקה או ונדליזם, ונעשתה פעמים רבות מתוך תסכול או כנקמה. במספר וירוסים התגלו מחרוזות טקסט אשר הכילו מסרים בגנות מורים בבתי ספר תיכונים, מעסיקים לשעבר וכו'. החל מהעשור הראשון של המאה ה-21, ועד היום, עיקר הווירוסים המופצים בקנה מידה רחב מיועדים לטובת רווח כלכלי. הרווחים יכולים לנבוע מגנבת מידע פיננסי, גנבת כסף מחשבון בנק מקוון, שימוש במחשב לטובת הפצת דואר זבל ועוד. מאחורי וירוסים אלו עומדים לרוב ארגוני פשיעה מקוונת (Cyber Crime) או גורמים המפתחים את הווירוס ומוכרים או משכירים אותו לגורמים פליליים. בשנים האחרונות החלה להתפתח מגמה משמעותית נוספת בתחום הווירוסים, בדמות וירוסים המיועדים ללוחמת מידע. וירוסים אלו מפותחים על ידי ממשלות או על ידי גורמים פרטיים המספקים שירותים ומוצרים לארגוני מודיעין וביטחון. וירוסים אלו מאופיינים לרוב בתחכום רב, באופן יחסי לווירוסים המיועדים למטרות פליליות, ומטרתם לרוב איסוף מידע רב או פגיעה פיזית בחומרה או מערכות הנשלטות על ידי מחשב. שתי דוגמאות בולטות לווירוסים אלו הן Stuxnet ו-Flame. הגנה מפני וירוסים תעשיית אבטחת המידע פיתחה לאורך השנים מספר רב של מוצרי אבטחה אשר תפקידם למנוע את הגעת הווירוס למחשב הנתקף, למנוע את התקנתו והתמודדות איתו אם בכל זאת הותקן. קטגוריית המוצרים הידועה והפופולרית ביותר בתחום זה היא מוצרי האנטי-וירוס. מניעת חדירה רשתות מחשב אשר אמינותן אינה ידועה, ובכלל זה גם רשת האינטרנט, חשודות תמיד כמקורות פוטנציאליים להגעת וירוסים. לכן, כאשר מחברים רשת מחשבים לרשת חיצונית נהוג להגן עליה באמצעות חומת אש, IPS או רכיבי אבטחה אחרים אשר תפקידה למנוע מתעבורה זדונית אשר יכולה לשאת וירוסים להיכנס אל הרשת. לעיתים, רשתות רגישות מנותקות לחלוטין מכל רשת אחרת על מנת להוריד סיכון זה. מניעת הרצה רוב הווירוסים משתמשים לצורך התקנתם בפרצות אבטחה מוכרות. התוקפים מצליחים לנצל פרצות אלו כיוון שלרוב עובר זמן רב בין הוצאת עדכון תוכנה ועד להתקנתו אצל כלל המשתמשים. סטטיסטית, תוקף אשר ינסה לנצל מספר רב של חולשות במחשבים רבים, יצליח להתקין את הקוד הזדוני שלו במחשבים רבים, גם אם לא בכולם. על מנת להתמודד עם בעיה זו קיימות תוכנות אשר תפקידן לוודא כי כלל התוכנות המותקנות על המחשב, ובפרט מערכת ההפעלה, מעודכנות לגרסאותיהן החדשות ביותר. בנוסף, תוכנות אנטי-וירוס מסוימות מכילות מנגנונים המנסים לזהות את הפעלת המנגנון המנסה לנצל את פרצת האבטחה, ובכך למנוע את ריצת הווירוס. בנוסף, התקנת וירוסים מסוימים מצליחה אך ורק אם הם מורצים בהרשאות גבוהות, למשל בהרשאות Admin. לכן, מומלץ לרוב לעבוד ולהתקין תוכנות אך ורק בהרשאה הנמוכה ביותר המאפשרת עבודה תקינה. ראו גם תולעת מחשב תוכנת ריגול אבטחת מחשב אישי ברשת סוס טרויאני (תוכנה) נוזקה נוזקות בלינוקס שכפול עצמי לקריאה נוספת רן לוי, קרב מוחות – ההיסטוריה הזדונית של וירוסי המחשב, כתר הוצאה לאור, 2013 קישורים חיצוניים כיצד להסיר וירוס במחשב, מגזין PCTalent פורום אבטחת מידע, באתר "נענע" דוגמה למתקפת מניעת שירות על תוכנת אנטי-וירוס, מאתר סקיוניה מאמר על מטאמורפיזם + השוואה בין פולימורפיזם למטאמורפיזם הסבר על הווירוס simile, על תהליכיו + קוד מקור VirusTotal.com – אתר אינטרנט המאפשר העלאת קבצים או סריקת קישורי אינטרנט (URL) לווירוסים בכ-46 מנועי אנטי-וירוס בו-זמנית * קטגוריה:תוכנות זדוניות קטגוריה:מונחים בתוכנה	2024-10-09T20:22:58
פסיכולוגיה קוגניטיבית	פְּסִיכוֹלוֹגְיָה קוֹגְנִיטִיבִית היא ענף של הפסיכולוגיה המתעסק בהבנת מכלול התהליכים השכליים המעורבים בפעילות האדם באמצעות הפרדיגמה המדעית. מן הצד המתודולוגי ניתן לומר כי בפסיכולוגיה הקוגניטיבית נבחנת הצורה בה קלט חושי מקודד, מעובד, מאוחסן, משוחזר ונעשה בו שימוש על ידי השכל האנושי. היסטוריה המחקר הפסיכולוגי במתכונתו המדעית הוא תחום מחקר צעיר יחסית, אשר ראשיתו נמצאת בשלהי המאה ה-19. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית צמחה מתוך הפסיכולוגיה הניסויית באמצע המאה העשרים תוך הנחת בסיס תאורטי חדש לחקר ההתנהגות, אשר במרכזו נמצא חקר של גורמי תיווך בין גירוי לתגובה. בנוסף לכך פותחו שיטות חדשות המאפשרות לחקור באופן אובייקטיבי תהליכים מוחיים, אשר לא ניתן למדוד אותם באופן ישיר. ראשית הפסיכולוגיה הניסויית בראשית המחקר של התהליכים המנטליים שלטו שתי גישות מרכזיות – הגישה הסטרוקטורליסטית (מבנית) אשר מזוהה עם החוקר וילהלם וונדט, והגישה הפונקציונליסטית (תהליכית) שפותחה על ידי וויליאם ג'יימס. הראשונה דגלה בחקר המרכיבים הראשוניים של החוויה המודעת תוך חלוקה בסיסית לתחושות, רגשות ודימויים בניסיון ליצור מודלים מבניים. השנייה ראתה בפירוק לגורמים של החוויה המודעת משגה, כיוון שמאפיין יסוד של השכל האנושי הוא זרימה רציפה, העוזרת לאדם להשתלב בסביבתו. אי לכך דגלה הגישה הפונקציאליסטית בחקר השימושים במודעות, ובחקר התרומה של המודעות להתנהגות. שתי השיטות השתמשו בדיווחי נבדקים, והניחו כי יש גישה לחקר החוויה והתחושה המודעת באופן ישיר. המתודה הביהביוריסטית אסכולה הביהביוריסטית שנוסדה על ידי החוקרים ג'ון ווטסון וב.פ סקינר דגלה בעמדה שמחקר המבוסס על תחושות סובייקטיביות אינו ניתן לשחזור כיוון שלא ניתן להשוואה בין סובייקטים שונים. אי לכך ניתן להתייחס רק למדידת ההתנהגות הנצפית. ווטסון לא שלל את האפשרות כי ישנם גורמים מתווכים בתהליך מסוים כחלק ממודל תאורטי, אך התנגד נחרצות לאיסוף מידע על המשתנים החבויים, כיוון שלטענתו דבר זה אינו אפשרי בצורה אובייקטיבית. סקינר דגל בגישה יותר רדיקלית לפיה אין צורך כלל בשימוש במשתנים חבויים במודלים כיוון שאין הם תורמים לניבויים חדשים אלא מסבכים את המודל, ולא ניתנים לצפייה. בגישתו, יש צורך לנסח את הידע הנצבר רק בתיאור ההיסטוריה הגנטית והסביבתית של האדם. לפי סקינר שימוש במודלים היפותטיים למניעי התנהגות יכולים לגרום לשגיאות חמורות, כיוון שהחוקר יכול לחשוב שהוא פתר בעיה מסוימת על ידי מודל כאשר הוא אינו אלא מסמל את הבעיה בשם אחר, אשר מהווה משתנה חבוי, ובכך מחליף בעיה בבעיה. ביקורות על הביהביוריזם ממוזער\|הדגמת ההבדלים בהסברת התנהגות החולדה על פי Miller לגישה הביהביוריסטית היו מתנגדים רבים. מהמרכזיים שבהם ניתן למנות את הבלשן נועם חומסקי אשר הדגיש את הצורך במשתנה מתווך מולד על מנת להסביר את הממצאים ממחקרי רכישת שפה. כמו כן תופעות של למידה מרחבית בעכברים שנמצאו במחקר קלסי של החוקר אדוארד טולמן מוסברות בפשטות באמצעות גורם מתווך – זיכרון מרחבי. נוסף על מחקרי מעבדה לאחר ניתוח של התנהגות טייסים בזמן מלחמת העולם השנייה, הודגשו ביתר שאת ההשפעות של הטיות קוגניטיביות אשר לא מוסברות על ידי תאוריות של גירוי תגובה. החוקר ניל מילר הראה כי משתנים מתווכים דווקא מפשטים מודלים, ולא מסבכים אותם כפי שהביהביוריסטים ניסו להציג אותם, אף בהתנהגויות גירוי תגובה. על מנת להבהיר זאת השתמש מילר במשל על חולדה, אשר בלחיצת דוושה היא מקבלת מים. קצב הלחיצות משתנה בהתאם לחסך החולדה במים, כתגובה להאכלה במזון יבש או בהתאם להזרקת מים ישירות למערכת הדם של החולדה. בנוסף לזאת ניתן למדוד בעוד דרכים מלבד קצב הלחיצות את תגובת החולדה. לדוגמה אפשר למדוד את כמות המים שהיא שותה וכן את נכונותה לשתות מים מרים. כדי להסביר מערכת גירוי תגובה זו לפי הנחות הביהביוריזם יש צורך בקשירת קשר סיבתי ישיר בין כל גירוי לכל תגובה, כך שסך הכל ימצאו תשעה קשרים, בעוד שלפי הנחת גורם מתווך כמו צמא, יש צורך בקשירת שלושת הגירויים אליו מכיוון אחד וקשירת שלוש התגובות מכיוון שני, סה"כ שישה קשרים. המתודה הקוגניטיבית לאחר התגבשות הרעיון כי לא די במדידת התנהגות ושימוש בניסוחי גירוי תגובה על מנת להסביר את הממצאים השונים בפשטות, התפתחה מחדש מתודה אשר שמה במרכז את חקר התהליכים המנטליים העומדים בבסיס ההתנהגות. אך בניגוד לשיטות המחקר בראשית הפסיכולוגיה, הפרדיגמה הקוגניטיבית שאבה מן הגישה הביהביוריסטית את השימוש במטלות ככלי מחקר אובייקטיבי, ובכך הפכה את חקר התהליכים המנטליים לניתן להפרכה ושחזור. כמו כן בשונה מגישות ביהביוריסטיות מתונות המכירות בגורמים מתווכים כהסבר לגיטימי, חידשה הפסיכולוגיה הקוגניטיבית את חקר הגורמים המתווכים עצמם, תוך הנחת גורמי תיווך מסדר שני ומעלה. השינוי המתודולוגי הוביל לניבויים חדשים ומגוונים, ולהסבר כוללני של ממצאים רבים. היחס בין נוירופסיכולוגיה לפסיכולוגיה קוגניטיבית והתפתחות מדעי הקוגניציה משמעות תאוריה מדעית היא שאלה פתוחה בפילוסופיה של המדע, וטבעי הדבר כי תעלה שאלת תוקף המחקרים של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. זאת כיוון שהאחרונה מסתמכת על חקר גורמים מתווכים מנטליים, אשר לא נגישים למדידות ישירות, באמצעות מטלות. מבחינה מהותית עומדת בעינה השאלה האם המודלים הקוגניטיביים באים לתאר מציאות מוחית ביולוגית, או שמא באים הם לתת מודל ללא תלות במציאות הביולוגית. שאלה זו מקבלת משנה תוקף עם התקדמות עדויות על בעלי פגיעות ראש, אשר הפגינו פגמים ביכולות קוגניטיביות. בחינה מעמיקה של החולים בעלי האמנזיות הביאה לפיתוחו של תחום המחקר "נוירופסיכולוגיה", אשר שיטת המחקר בו שונה בהיבטים רבים מזו הקוגניטיבית. תחום זה שואף גם הוא למדל את התפקודים המנטליים תוך הישענות על הידע מן החולים. עם התפתחות הכלים המדעיים באמצעות חקר התגובות הפסיכופיזיולוגיות של נבדקים התרחבה השיטה הנוירופסיכולוגית גם לתפקודי אנשים בריאים. במענה לשאלת מהות המודלים, רוב הפסיכולוגים הקוגניטיביים יסכימו כי ישנה שאיפה לתאר את המציאות האובייקטיבית של פעילות המוח. אלא שהמחקר הקוגניטיבי משתמש בשיטה הבוחנת את הממצאים מזווית ראייה גבוהה יותר מהתהליכים הביולוגים, ולא מסתמך על מקרי בוחן בודדים. על אף השוני נשענים התחומים פעמים רבות אחד על השני בפיתוח מודלים. ההצעה כי הזיכרון מחולק לכמה מבנים בסיסיים בדמות זיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך נבעה ממחקר קוגניטיבי טהור. כאשר נחקר חולה בעל פגיעה ביכולת לזכור דברים חדשים בשם HM , השפה והמודלים הקוגניטיביים נתנו לחוקרים בסיס לדיון ולהבנה יותר מדויקת של הפגיעה של HM. לעומת זאת הפירוק של הזיכרון לטווח הקצר לגורמים קטנים יותר כמו זיכרון עבודה, נבעו ממחקר על חולה נוסף בשם KF אשר הפגין יכולת לזכור דברים לטווח הארוך, אך יכולותיו לזכור דברים בטווח קצר נפגעה משמעותית. העובדה כי המידע היה יכול להיכנס לטווח הארוך גם כאשר הזיכרון לטווח הקצר היה פגום חייבה את עדכון המודל בפסיכולוגיה הקוגניטיבית. במחקר המודרני, בעיקר מתחילת המאה ה-21 ואילך, ניתן לראות קיבוץ של תחומים רבים הנוגעים בשאלת התהליכים המנטליים מזוויות שונות תחת קורת גג אחת – מדעי הקוגניציה. כל תחום מחקר משתמש בפרדיגמה השייכת לו, והידע המצטבר בין הדיספלינות השונות מזין זה את זה. בין התחומים המשותפים לשיתוף הידע ניתן למנות את הבלשנות, מדעי המחשב, פילוסופיה, נוירולוגיה ועוד. בניסוי נמצא כי ניתן לבדוק הידרדרות קוגניטיבית באופן אובייקטיבי יחסית, באמצעות שימוש ב-EEG. סוציולוגיה של הפרדיגמה הפסיכולוגית מזווית הסתכלות של סוציולוגיה של המדע ניתן להבחין כי עם השנים עברה שיטת המחקר הפסיכולוגית תהפוכות רבות, אשר נמצאות בקשר עם מגמות בקהילה המדעית מתחומים אחרים. תחומים אלו השפיעו על כלל הצורה בה נתפסת תאוריה, מדידה, תצפית ואמת אובייקטיביות. בתאוריות פיזיקליות קדומות, רוב מהלך החשיבה המדעית התפתח מן הממצאים בעולם עליהם נבנתה התאוריה, ודבר שלא היה ניתן למדוד לא היה נחשב כמדעי. על בסיס זה קמה הביהביוריסטיות לאחר שהתנערה מהפן הלא מדיד עליה התבססה הפסיכולוגיה הקדומה. עם זאת, השינויים שחלו עם התפתחות הפיזיקה המודרנית, הובילו למסקנה בקהילה המדעית כי אין אפשרות למדען להימנע מהטיית התוצאות. לפי תאוריות קוונטיות השפעת הצופה על המדידה היא מהותית ולא נובעת מכלי מדידה פגומים. יתרה מזאת מחקר של אובייקטים חבויים המרכיבים תאוריה נעשה נפוץ יותר ויותר. חקר אובייקטים תאורטיים כדוגמת קווארקים נמצא בלב ליבה של הפיזיקה המודרנית. הפסיכולוגיה לפי ד' זכאי וי' גושן נוסף לכך המצב העולמי לאחר מלחמת העולם השנייה, גרר שלל ניסויים רדיקליים בתהליכי תפיסה וקשב, הכוללים בידוד מוחלט מן הסביבה החיצונית. זאת כחלק מהצורך להעריך את היכולת של חיילים להתמודד עם שבי ובידוד יחד עם טכניקות לשטיפת מוח. כמו כן הייתה השפעה גם לתוכניות הטסת האדם לחלל, אשר דרשו גם הן בדיקה של תפקוד האדם במצבים סביבתיים קיצונים. תחומי מחקר מרכזיים הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מתפרשת על פני תחומי מחקר רבים, אך עם זאת כולם קשורים לתהליכי עיבוד מידע ומתוך כך הם קשורים זה בזה. הגישות המודרניות במחקר הקוגניטיבי רואות את שלל התהליכים הקוגניטיביים רצף אחד, כאשר החלוקה בין התחומים היא מכנית. חלוקה זו נועדה בעיקר צורכי לימוד ומחקר, על אף שאינה קיימת במציאות. תפיסה תְּפִיסָה היא תהליך סיווג ופענוח של גירויים המגיעים דרך החושים, במטרה להעניק משמעות לסביבה. התהליך מסתיים בחוויה המודעת של הסביבה אצל הסובייקט. בתהליך זה המידע שנקלט דרך החושים מקודד בזיכרון ועובר עיבוד קוגניטיבי. על כן כאשר הקלט של החושים לא מכיל מידע חדש, כלומר הוא לא משתנה בזמן, לא מתאפשר לבצע תפיסה. נבדקים אשר נמצאו בסביבה בה כל הקלט הראייתי הוא הומוגני (סביבת גצפלד), כגון חלל עגול ולבן כולו, דיווחו על הפרעות בתפיסה. לדוגמה, הם חשו שהמרחב לא נגמר, ראו ערפל מפוזר ואף דיווחו על היעלמות גמורה של חוויית תפיסה (blank out). כמה ניסויים מקסמו את החסך התפיסתי והרחיבו אותו גם לחושים אחרים באמצעות מכלי מים חשוכים. החוקרים הכניסו משתתפים עם מסכת חמצן למיכלים ולאחר צאתם ערכו להם מבחנים שונים. נמצא כי נבדקים אשר שהו בחסך לאורך זמן חוו ירידה בכישורים מנטליים הכוללים: ירידה ביכולת למקד קשב, לחשוב לוגית ולהתמיד במשימה לאורך זמן. כמו כן, לאחר זמן מה החלו הנבדקים לראות חזיונות שווא בדמות קולות, צלילים, ריחות, מייצגים גאומטריים וחיות. כאשר לפני הופעת חיזיון מורכב, למשל חיה, הופיע חיזיון פשוט, כמו הבזק אור. נוסף לכך נפגמה היכולת לתפוס צבע ותנועה, לתפוס עומק ולתפוס גודל. תהליך עיבוד התפיסה על צורת העיבוד של הקלט החושי ניתן להסתכל מכמה כיוונים, אשר כל אחד מהם חושף מנגנוני עיבוד שונים. עם זאת הבלעדיות של מנגנון אחד על משנהו, או צורת הפעולה המשותפת של המנגנונים השונים נתונה לפרשנות. עיבוד הוליסטי האינטואיציה היום יומית שלנו מעידה על תפיסה של אובייקטים במציאות כפריטים שלמים, לדוגמה, אין אנשים תופשים שולחן כאוסף של קווים ונקודות במרחב המתחברים לכדי אובייקט אחד, אלא רואים את השולחן בחוויה בלתי אמצעית כאובייקט שלם. טענה זו נתמכה בידי אסכולה בשם פסיכולוגיית הגשטלט, אשר חקרה את האופן בו אנו קובעים מהו האובייקט השלם באמצעות אשליות אופטיות, ופרסמה בשנת 1923 מספר חוקים שעל פיהם התהליך מתבצע. אחד מהעקרונות המנחים גישה זו היא כי השלם מקנה לחלקים המרכיבים אותו תכונות נוספות לתכונות החלקים לבדם, עקרון אשר קיבל תימוכין ממחקרים מאוחרים יותר. חוקר בשם אולריק נייסר הגה מנגנון שלם לתפיסה המתבסס על גישת עיבוד הוליסטית הנקרא תאוריית ההתאמה לתבנית. לפי המגנון ישנן בזיכרון תבניות קוגניטיביות כמו סכמות חברתיות, והאדם משווה את הקלט החושי לתבניות אלו. כאשר ההתאמה בין הקלט לתבנית עוברת אחוז מסוים האובייקט מזוהה כאובייקט הנמצא בתבנית. עיבוד אנליטי ממוזער\|דוגמה בהבדלים בהיעלמות האובייקט לפי הגישה האנליטית אל מול הוליסטית. הגישה האנליטית רואה בתפיסה תהליך בו אנו קולטים את הרכיבים הבסיסיים ביותר המרכיבים את האובייקטים שאנו תופסים, כמו קווים ונקודות, מעבדים אותם, ובעזרת מנגנונים שמעורבים בעיבוד אנו מזהים את האובייקט הנתפס. לפי גישה זו כל המידע הנצרך לשם זיהויו של פריט מסוים נמצא ברכיבים הפיזיקליים המגדירים אותו. לאחר עיבוד בכמה שלבים ניתן לקלט הפיזיקלי משמעות. אחת העדויות המרכזיות התומכות בגישה זו מגיעה מתופעה הדימוי המיוצב. תופעה זו מתרחשת כאשר מקרינים על רשתית העין גירוי מסוים, אשר נשאר באותו מיקום על הרשתית גם כשהעין זזה. הייחודיות בתופעה זו היא שהגירוי המוקרן נעלם מן החוויה המודעת תוך כמה שניות. וכן שהעלמות מתרחשת על פי דפוס מסוים,כל פעם נעלם חלק אחד בעל משמעות מן האובייקט. לו היה הגירוי נתפש כדבר שלם, הוא היה אמור להיעלם מהחוויה המודעת בטשטוש כולל, בבת אחת או לחלופין בצורה אקראית ביחס לאובייקט. תהליכי עיבוד מלמעלה למטה המושג עיבוד מלמעלה-למטה TOP DOWN, מתייחס לתהליך שבו הדעת משלימה את הקלט החיצוני באמצעות מידע פנימי משוער על העולם. לפי גישות מסוימות, תהליך ההשלמה על פי השערות על העולם הוא חלק מהותי מהתפיסה, ועליו להופיע בכל המנגנונים המתארים את תהליכי התפיסה. ניתן להדגים צורת עיבוד זאת באמצעות המשולש על שם קניצה , שהוא אשליה תפיסתית אשר ממחישה את העובדה שהדעת משליכה על הקלט החיצוני מידע משוער. כשמתבוננים בתמונה זו נדמה כי קיים משולש, אף על פי שבעצם אין בתמונה אלא שלוש נגזרות עיגול. אפקט דומה ניתן לראות גם בהשלכת של סכמות חברתיות וסטריאוטיפים בסיטואציות חברתיות, באפקט סטרופ ואף בקריאה יום יומית של טקסטים. נמצא שכל עוד המילה הנקראת אינה מסובכת, הקורא לא בוחן כל אות ואות בטקסט, אלא הוא מדלג על כמה אותיות במהלך העיבוד של הקלט תוך השלמה מהזיכרון. קשב ממוזער\|220px\|תאוריית איחוד התכוניות אשר פותחה על ידי אן טריזמן. לפי התאוריה נדרש קשב על מנת לחבר בין המאפיינים השונים של אובייקט לאובייקט עצמו. קֶשֶב הוא היכולת להתמקד באופן מתמשך בגירוי מסוים או בפעילות מסוימת. זהו תהליך הכרתי, במסגרתו מידע המגיע לתודעת האדם דרך חושיו השונים ממוין לצורך עיבוד שכלי ממוקד. עם זאת, אופן וטיב המעורבות של הקשב בתהליך עיבוד המידע נתון למחלוקת. לרוב מתבססות ההגדרות של המונח "קשב" על הצגה פונקציונלית, דהיינו הפעולות שבעזרתו ניתן לבצע. מהמרכזיות שבפעולות עולות: היכולת להתמיד בהתנהגות ספציפית לאורך זמן (Sustained behavior), למשל, שטיפת כל הכלים בכיור עמוס. היכולת למקד באופן יזום את הפניית הקשב קלט החושי (Focusing), למשל הקשבה למרצה תוך כדי התעלמות מרעשי רקע. היכולת לשפר את התפיסה (Perceptual Enhancement), דוגמה אופיינית לכך היא התרכזות מודעת ברדיו אשר פועל בקול חלש, על מנת לשמוע טוב יותר את הצליל הבוקע ממנו. יכולת נוספת היא בחירת תגובה באופן מודע מבין שלל אפשרויות. לדוגמה – אילו מצרכים לקנות בסופר, או איזה חופשה להזמין. הקשב מעורב גם בתהליך הקשירה בין תכונות ואובייקטים שונים (Binding). כלומר, היכולת לחבר בין תכונות של עצם כמו הצבע שלו וצורתו. ללא קשב החיבור עלול להתבצע באופן שגוי, כך שהאדם יקשר צבע של עצם אחד לעצם אחר ולהפך. תאוריות נוספות רואות בקשב סט של כלים המאפשרים לבצע פעילויות מסוימות אשר כל כלי מסוגל לבצע רק משימה אחת בו זמנית. הקשב חיוני לתפקודן של היכולות הקוגניטיביות הגבוהות. על פי תאוריות צוואר בקבוק, הקשב מהווה סנן של הקלט החושי לכדי קלט מצומצם ורלוונטי, ובכך הוא מאפשר את הפונקציות הבסיסיות שלו. תאוריות מאגרים רואות בקשב משאב רציף, אשר בעת ביצוע משימות הוא "מתבזבז". לפי תאוריות אלו המוגבלות בביצוע משימות לא נובעות ממחסום לקלט החושי, אלא ממחסום פנימי של מוגבלות הקשב. זיכרון ממוזער\|תיאור סכמתי של מרכיבי הזיכרון לטווח ארוך, לפי Larry R. Squire, 1987 חקר הזיכרון מתמקד בצורה בה אנחנו שומרים את המידע אשר נקלט בחושים, ולאחר מכן מאחזרים אותו חזרה, בין אם במודע ובין אם לא במודע. במחקר נהוג לחלק את הזיכרון לכמה תתי מבנים עיקריים. ראשית ישנו הזיכרון החושי, זיכרון זה מתאפיין בקיבולת יחסית גדולה אך המידע מתנדף ממנו במהרה. שנית מובחן במחקר הזיכרון לטווח קצר אשר מכיל בין היתר את זיכרון העבודה. זיכרון זה מהווה את היכולת לשמור מידע ברמת הדקות, ומאפשר לנהל שיחה תקינה, לקרוא ספר ולענות על מבחנים. זיכרון העבודה הוא הזיכרון המודע אליו מגיע המידע לאחר שנשלף מן הזיכרון לטווח ארוך. כאשר הידע נשלף לתוך זיכרון העבודה ניתן לבצע עליו מניפולציות ויש המסווגים את הדמיון כחלק מזיכרון העבודה. הזיכרון לטווח ארוך מייצג את המבנה בו נשמר מידע לאחר עיבודו בזיכרון לטווח קצר. בתוך הזיכרון לטווח הארוך נהוג למפות את הזיכרונות לפי זיכרונות סמנטיים, אשר מוגדרים כזיכרון של עובדות, זיכרנות פרוצדורלים אשר מהווים את הידע הלא מודע לגבי עשיית פעולות מסוימות וכן זיכרונות אפיזודיים אשר מייצגים את הזיכרונות שניתן לתת להם יחס בזמן, בזיכרון זה נמצאים זיכרונות הילדות והחוויות היומיומיות אשר הם לא מופשטות אלא מוחשיות. צורת סיווג נוספת היא לפי הזיכרונות אשר ניתן להצהיר עליהם באופן מודע – זיכרונות דקלרטיביים, ולפי זיכרונות אימפליציטים – הזכרונות אשר אי אפשר להצהיר עליהם אלא הם מוטבעים בנו באופן אוטומטי, כמו רכיבה על אופניים. ייצוגים מנטליים ממוזער\|דוגמה לאובייקטים אשר אנשים לרוב מייצגים ויזואלית כפי שנמצא במחקרם של שפרד ומצלר (1971) מידע רב נקלט על ידי החושים, והצורה בה מידע זה מאורגן במיינד נקרא הייצוג המנטלי של המידע. אחד התהליכים הבסיסיים בייצוג המידע הוא ארגונו לקבוצות, קטגוריזציה של המידע. תהליך זה משפיע במידה רבה על האופן בו בני אדם פועלים בעולם, כיוון שהתכונות של הקבוצה אליה משויך המידע החדש מורשות אל המידע, ומשפיעות באמצעות תהליכי TOP DOWN על ההתנהגות ועל פירוש מידע עתידי. לדוגמה שיוך אדם לקבוצת ה "חנפנים" תגרור דפוס התנהגות ופענוח מידע, בשונה משיוך אותו אדם לקבוצת "בעלי לב טוב". צורות נוספות בהן אנו מייצגים מידע הן בתמונות מנטלית או בהגדרה מופשטת של המידע, כאשר צורת שמירת המיידע משתנה בין אדם לאדם, ובין מידע אחד למשנהו. לדוגמה צורות גאומטריות מסוימות נשמרות באמצעות תמונה ראייתית שלהן וגם אותיות האלפבית. לעומת זאת אצל אנשים שהם אינם מומחים, מפות גאוגרפיות נשמרות באמצעות הפשטה של המרכיבים של המפה, דהיינו עפולה נמצאת צפונית לתל אביב וכדומה. קבלת החלטות קבלת החלטות היא תהליך קוגניטיבי של בחירה מבין מספר אפשרויות. התהליך הוא פעולה יום יומית בסיסית לבני אדם הניצבים בפני מגוון אפשרויות פעולה. חקר קבלת החלטות מאפיין את המרכיבים המודעים והלא מודעים המעצבים את תהליך הבחירה. פריצת דרך משמעותית בתחום אשר העמידה תיאוריה מקיפה לאופן עיבוד ערכים התרחשה בסוף המאה העשרים עם תיאור תורת הערך על ידי כהנמן וטברסקי. אינטליגנציה קוגניציה גבוהה – תפקודים ניהוליים, מומחיות ויצירתיות ביקורת על הגישה הקוגניטיבית לפי פרדריק סקינר, הפסיכולוגים הקוגניטיביים, בדומה לביהביוריסטים, עוסקים ביחסים בין ההתנהגות לסביבה, אך במקום לחקור את היחסים ישירות, הפסיכולוגיים הקוגניטיביים ממציאים סוכנים או ישויות כגון: "קשב", "ייצוגים", "זיכרון", "אסוציאציות" וחוקרים אותם שלא לצורך. סקינר טען שמושגים שמרמזים על תהליכים קוגניטיביים כגון זיכרון, תפיסה וכן הלאה, הם בעצם מילים נרדפות לתהליכים התנהגותיים שניתן לחקור באמצעות שיטות מדעיות. ביקורתו של חומסקי על עבודתו של סקינר "התנהגות מילולית"(אנ') נתפסה כלוקה בחוסר הבנה של הביהביוריזם וכי חומסקי התייחס בעיקר לגרסאותיו הראשונות של הביהביוריזם. העובדה שניתוח ההתנהגות היישומי – התחום הטכנולוגי של הגישה הביהביוריסטית – משמש ללימוד שפה של ילדים ונערים על הספקטרום האוטיסטי מעידה בעיני הביהביוריסטים על חשיבות הגישה הזו. המהפכה הקוגניטיבית כמיתוס מרבית החוקרים מאמינים הן במהפכה ביהוויוריסטית והן במהפכה קוגניטיבית כנקודות מפנה אשר שינו את הפרדיגמה במחקר הפסיכולוגי. עם זאת יש המתנגדים לכך, אחד החוקרים החשובים הנושא עמדה זו הוא החוקר תומאס ליהי (Thomas Leahey). לפי ליהי שתי המהפכות לא גררו שינויים רדיקליים של ממש, ולדידו הן לא יותר ממיתוס. מחקר סטטיסטי המבקר את המושג מהפכה קוגניטיבית שנערך בשנות ה-80, בדק את כמות הציטוטים בכתבי עת נבחרים של פסיכולוגיה קוגניטיבית, פסיכולוגיה התנהגותית ופסיכואנליזה בין השנים 1979 ו-1988. מהניתוח הסטטיסטי נמצא כי אכן הייתה עלייה בכמות הציטוטים בכתבי העת של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, אך הייתה גם עלייה בכתבי העת של הפסיכולוגיה ההתנהגותית ועלייה נמוכה יותר בכתבי עת של הפסיכואנליזה דבר אשר סותר את המונח "מהפכה קוגניטיבית". מנגד מאמרים אחרים שביצעו אנליזות לפי קריטריונים מעט שונים, כן מצאו היחלשות משמעותית של דומיננטיות הביהביוריזם בקהילה המדעית בשנות ה-70. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:מדעים קוגניטיביים	2024-08-01T01:07:56
פסיכולוגיה התפתחותית	פְּסִיכוֹלוֹגְיָה הִתְפַּתְּחוּתִית היא ענף של הפסיכולוגיה המתעסק בהבנת מכלול התהליכים המכתיבים את השינויים אותם עובר האדם לאורך חייו באמצעות הפרדיגמה המדעית. טווח הזמנים בהם עוסקת הפסיכולוגיה ההתפתחותית מתחיל טרום הלידה ונמשך עד לזקנה המופלגת. זווית ההסתכלות של התחום מתחלקת בגסות להתפתחות קוגניטיבית, להתפתחות רגשית-חברתית ולהתפתחות היכולות המוטוריות. כאשר מגוון נושאים נבחנים תחת זוויות אלו: התפתחות מוסרית, יכולת פתרון בעיות, רכישת שפת אם, הבנה מוסרית, גיבוש הזהות, למידה, קטגוריזציה, תפקודים ניהוליים ועוד. בישראל התמחות בפסיכולוגיה התפתחותית מוכרת על ידי המדינה, כאשר הפסיכולוג ההתפתחותי מטפל בבעיות התנהגותיות, בעיות חברתיות ונפשיות אצל ילדים. לדוגמה – בעיות הנובעות מהפרעה נוירו-התפתחותית. במקביל, הפסיכולוג ההתפתחותי מלווה גם את הורי הילד במהלך הטיפול. תאוריות וגישות מרכזיות המודל הפסיכוסקסואלי תאוריית ההתפתחות של פיאז'ה החוקר ז'אן פיאז'ה ראה את ההתפתחות כנובעת משני שלבים מרכזיים: הטמעה והתאמה. לפי פיאז'ה, יש בנו תבניות קוגניטיביות, מן סכמות על העולם, אשר ראשיתן ברפלקסים מולדים. כאשר אנו נתקלים בדבר מה חדש אנו מנסים להחיל עליו את הסכמות הידועות לנו בתהליך הנקרא הטמעה. כאשר הסכמות הקיימות אינן מצליחות להתאים למידע החדש אנו מעדכנים אותם או יוצרים סכמות חדשות בתהליך הנקרא התאמה. לפי פיאז'ה, בד בבד עם תהליכי הטמעה והתאמה נוצרים שלבים הנבדלים זה מזה איכותית, ואשר הם אוניברסליים – משותפים לילדי כל התרבויות. את השלבים נהוג לחלק לארבעה שלבים מרכזיים והם הובחנו על ידי יכולתו של הילד לעבור משימות מסוימות באמצעות השיטה הנכונה שהגדיר פיאז'ה: השלב הסנסומוטורי (גילאי 0–2) בשלב זה עיקר פעילותו למידתו והבנתו של הפעוט מתבססת על חישה ותנועה. השלב הקדם אופרציונלי (גילאי 2–7) בשלב זה הפעוט לומד כי העולם הפיסי סביבו מקיים מספר חוקר שימור, ומפתח יכולת שימוש בסמלים כדרך הבעה והבנה של גירויים. את שלב זה פיאז'ה חילק לשני חלקים: חלק 1: החשיבה הסימבולית (2–4) בו מתפתח השימוש באמצעים סמלים, במיוחד במשחקים בו הילדים מדמיינים שותפים ומאנשים חפצים, אך הלד מתאפיין באגוצנטרים: הילד כבול לנקודת המבט שלו. חלק 2: החשיבה האינטואיטיבית (4–7) בשלב זה אליבא דפיאז'ה הילד מפתח יכולות שימור, טרנזיטיביות (הבנת ביטויים מהסוג: ), הבנה כי המציאות יכולה להיות שונה ממה שנתפס בחוש, ויכולת הבחנה קטגוריאלית. שלב האופרציות המוחשיות (7–12) אל שלב האופרציות המוחשיות מגיעים ילדים בני שבע, ונותרים בו עד גיל 12 לערך. בשלב זה הילד מסוגל להבחין בכמה זוויות את הסיטואציה הניצבת מולו, והוא בעל חשיבה לוגית גמישה, יחד עם יכולות סיווג לקטגוריות מורכבות. שלב האופרציות הפורמליות (12+) בגיל 12 או 13 מגיע הילד לשלב של חשיבה פורמלית, כלומר מופשטת. גישת עיבוד המידע תאוריית עיבוד המידע היא תאוריה המשתמשת בעיקר במונחים מתחום מדעי המחשב על מנת לתאר את התפתחות היכולות המנטליות של האדם הגישה מדגישה בניגוד לפיאז'ה את ההתפתחות כתהליך רציף. בגילאים קטנים ניתן דגש רב על פיתוח יכולות הזיכרון ובפרט יכולות זיכרון העבודה בביצוע מטלות, על פיתוח יכולת ההזחה (shifting) ועל פיתוח העכבה (inhabition). התאוריה הסוציו קוגניטיבית טקסט=\|שמאל הפסיכולוג היהודי לב ויגוצקי הדגיש שני מרכיבים עיקריים בניתוח תהליכי ההתפתחות האדם עובר. הראשון הוא שבני אדם ייחודים ביכולתם להשתמש בסמלים ובכלים. יכולת זו נותנת לנו את האפשרות לשתף פעולה בקנה מידה גדול, לתכנן וטווח ארוך וכדומה. אלמנט מרכזי נוסף שהוא פיתח בהגותו היה אזור ההתפתחות המקורב, אזור זה מהווה את התחום בו האדם מתפתח בעזרת אדם נוסף. ויגוצקי הבחין בין שלושה אזורים של ידיעה: הידיעה הנוכחית, הדברים שאדם יכול לפתח לבדו אזור ההתפתחות המקורב ZPD – האזור בו אדם יכול ללמוד באמצעות עזרה. הידיעה שמחוץ לטווח שלו. מייצג את כל מה שהאדם אינו יודע כרגע ואינו יכול בטווח המיידי להגיע עם עזרה. ככל שלאדם יהיה ZPD רחב יותר כך הוא יוכל להקטין את הידיעה שמחוץ לטווח ולהגדיל את הידיעה הנוכחית. גישה זו מדגישה את החשיבות שבראייה רחבה של יכולות ואבחון הידע הפוטנציאלי ולא רק הידע הנתון. כמו כן הוא מדגיש את החשיבות שבשיפור ההוראה ובלמידה קבוצתית. המודל האקולוגי טקסט=\|שמאל\|240x240 פיקסלים לפי הפסיכולוג יורי ברונפנברנר אי אפשר לבחון את התפתחות הילד אלא בהקשר של הסביבה בה הוא מתפתח, ובנוסף כדי לראות תמונה מלאה של התפתחות הילד. לכן הוא פיתח תאוריה בשם המודל האקולוגי אשר ממסדת את סוג המערכות שמשפיעות על הפרט. המערכות הסביבתיות על פי התאוריה הן: הסביבה הקרובה (מיקרו-מערכת) – הגורמים הבאים במגע ישיר עם הילד יחסים בין הקשרים בסביבה הקרובה (מזו-מערכת) – מערכת שממנה את הקשרים בין סביבות ישירות (כמו של בית הילד עם בית הספר); היחסים בין מיקרו-מערכות או קשרים בין ההקשרים – היחס של חוויות משפחה לחוויות בית-ספר, חוויות בית-ספר לחוויות כנסייה וחוויות משפחה לחוויות עמיתים. לדוגמה, ייתכן וילדים שהוריהם דחו או הזניחו אותם יתקשו לפתח מערכת-יחסים חיובית עם מוריהם, כאופי סמכות בוגר. ההקשר החברתי-כלכלי (אקזו-מערכת) – הגדרות סיסטמה חיצוניות שאינן נוגעות לילד במישרין, כגון מקום העבודה של ההורים; החוליה בין רקע סוציאלי בו לאינדיבידואל אין תפקיד אקטיבי לקונטקסט הישיר שלו. למשל, חוויותיהם של בעל או בן בבית עלולות להיות מושפעות מאלו של האם בעבודה. ייתכן שהאם תקבל קידום שדורש יותר נסיעות בעבודה, מה שלא יתאים לאב, ויצור אטמוספירה מתוחה וקונפליקטואלית שתשנה את אורח ההדדיות עם הילד עצמו. ההקשר התרבותי (מקרו-מערכת) – ההקשר הגדול והתרבותי – הערכים והכללים של התרבות שבה נמצא הילד (לדוגמה: ערכי המזרח מול ערכי המערב), כלכלה לאומית, קולטורה פוליטית, תקשורת, תת-תרבות (תרבויות שונות בתוך מדינה אחת); ההשפעה התרבותית, סוציו-כלכלית ומיצבית. כרונו-מערכת – הרובד של אירועים סביבתיים ותעבורות שבמהלך החיים; ההסתגלות ונורמליזציה לשינויים שאולי לא התקבלו היטב או הפתיעו בפרק זמן בו התרחשו. הכרונו-מערכת גם מתייחסת לקונטקסט סוציו-היסטורי – לדוגמה, המשוואה בחילופיות של אתיקה, חקיקה, תנאים וזכויות: כמו ההשפעה הפסיכולוגית של המהפכה המינית או התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. תאוריית הגלים החופפים לפי הפסיכלוג רוברט סיגלר כאשר ניצבת מול ילד משימה מסוימת הוא מפתח אסטרטגיה דומיננטית אשר משמשת אותו לפתרון הבעיה, אבל יחד איתה הוא יכול להשתמש בסט של שיטות המשמשות כולן לפתרון הבעיה. עם הזמן השימוש באסטרטגיה הדומיננטית דועך, ומנגד אסטרטגיה אחרת נהיית יותר דומיננטית. כאשר מייצגים את מידת הדומיננטיות של האסטרטגיות השונות כפונקציה של הזמן הגרף המתקבל נראה כגלים הרודפים זה אחר זה עם אזורי חפיפה. כפועל יוצא מהתאוריה אותה פיתח, סיגלר שולל את תקפותן של חלק מהמסקנות של פיאז'ה. זאת כיוון שהן התבססו על הבחנה אם הילד השתמש באסטרטגייה "נכונה". כחלופה סיגלר מציע לאפיין את מגוון השיטות בהם ילדים משתמשים מלבד האסטרטגיה הדומיננטית על מנת להגיע להבנה טובה יותר של צורת החשיבה שלהם. הגישה הביהביוריסטית אריק אריקסון ממוזער\|אריק הומבורגר אריקסון אֶריק הוֹמבּוּרגֶר אֶריקסון היה פסיכולוג יהודי אמריקאי, הוגה תאוריית השלבים הפסיכו-חברתית. בתיאוריה זו, אריקסון הרחיב את התאוריה של פרויד בדבר התפתחות האדם ומתייחס למושגים ורעיונות פרוידיאנים אך על אף העובדה שאריקסון הושפע מאוד מפרויד הוא שירטט מפה התפתחותית שונה. המאפיינים אליהם התייחס אריקסון בחקר התפתחות האדם, בהשראת התיאוריה של פרויד: אוניברסליות: כל שלבי ההתפתחות אוניברסליים. מבנה המודל ההתפתחותי: המבנה מחולק לשלבים המובחנים מבחינה גילאית ומבחינת יכולות. שלבי התפתחות האדם: במודל ההתפתחות הפסיכוסקסואלי של פרויד, נעצרת התפתחות האדם בגיל ההתבגרות, בשלב המכונה "השלב הגניטלי". על פי פרויד, הדחף המאפיין את "השלב הגניטלי" ממשיך להיות המיקוד עד סוף החיים, בעוד המודל של אריקסון, ממשיך לתאר את ההתפתחות האדם גם אחרי גיל ההתבגרות, כשהמיקוד עובר להיבטים אחרים. עיצוב האישיות: פרויד טען שהאישיות מתפתחת עד גיל חמש שנים, בעוד שאריקסון טען שהיא מתעצבת ומשתנה עד הזיקנה. כמו כן, פרויד הדגיש מאוד את פורקן הדחפים והקונפליקטים הלא מודעים בעיצוב האישיות (האדם הוא יצור ביולוגי) בעוד אריקסון התמקד בקשר בין היחיד לסביבתו כמעצב את האישיות (האדם הוא יצור חברתי). קונפליקט: כמו במודל הפסיכוסקסואלי של פרויד, גם בשלבי ההתפתחות של אריקסון, כל השלבים סובבים סביב קונפליקט להם קרא אריקסון "משבר" (crisis). תוצאה רצויה או לא רצויה בניסיון פתירת הקונפליקט / משבר: על פי פרויד, התוצאה הרצויה בניסיון לפתור את הקונפליקט באחד מהשלבים הוא למידה חיובית ומעבר לשלב הבא. פתרון לא מוצלח על פי פרויד הוא קיבעון = פיקסציה. אך בעוד שפרויד האמין שתיתכן נסיגה למאפייני השלב הילדי בו התרחש פתרון לא הולם, אריקסון שלל לגמרי את המונח קיבעון. הוא לא האמין שבבגרותו יחווה האדם נסיגה לאותן התנהגויות שלא פתר באופן הנכון בילדותו. לדעת אריקסון,כל שלב בהתפתחות מאופיין במידות או מעלות-חיובית מול שלילית וכאשר אדם לא פותר נכונה את המשבר הספציפי של השלב, הוא מאמץ את המעלה השלילית במקום את החיובית. בסופו של דבר, אותן מעלות אותן ירכוש במהלך המודל ההתפתחותי יעצבו את אישיותו, לטוב או לרע. ה"אגו": אריקסון קיבל ראה את ה"אני" (אגו) כישות עצמאית ולא רק כישות המשרתת את צורכי הסתמי (איד) ונותנת לו ביטוי במסגרת כללי החברה (הסופר אגו). להלן שמונת השלבים בהתפתחות אישיות האדם לפי אריקסון: • השלב האוראלי – סנסורי (גיל 0–1) 'אמון מול חשדנות' תקופה זו מקבילה לתקופה האורלית סנסורית אצל פרויד: התינוק רואה את איבר הפה (Oral משמעותו בלטינית פה) כמרכז התחושתי והרגשי. דרך הפה הוא מוזן ומשיג עונג ליבידאני. הדילמה במרכזו של שלב הזה הוא האמון שעל התינוק לתת באם, מכיוון שהיא היא המקור המספק את כל צרכיו הקיומיים. כשהאמון ניתן זהו המצב הרצוי, אך כאשר הטיפול בתינוק אינו עקבי מצד האם יכול התינוק לפתח מצב של חוסר אמון, או 'חשדנות בסיסית' – במקרה כזה תיגרם פגיעה בזהותו של התינוק, מה שיגרום להפרעות במשך כל חייו. אמון בסיסי=תחושה שיש מי שידאג לצרכיי התינוק. כל ילד חווה את הקונפליקט, כיוון שאמו אינה יכולה להיות תמיד עבורו, גם אם תנסה, מאילוצי חיים שונים. החשיבות של הצלחת השלב תלויה באיכות ופחות בכמוץ (כי כאמור, אין אפשרות שהאם תהיה תמיד עבור צורכי הילד ותענה לדרישותיו כל הזמן). במקרי קיצון של אי אמון בעולם, אריקסון טוען שנוצרת מחלת סכיזופרניה לאדם כיוון שהוא מתנתק מהעולם ומחפש תחושת ביטחון ותחושות חיוביות בעולמות אחרים ולכן הניתוק מהמציאות וה"קולות מעולם אחר". מטרה עיקרית של זמן זה: פיתוח התקווה. תקווה שגם אם הסביבה מאכזבת מדי פעם, יש אמון בסיסי שבסופו של דבר, הסביבה טובה ביסודה ותעזור במקרים נחוצים מאוד. גם כשהילד רכש אמון בסיסי יכול להיות שהוא יחוש תחושת אי ודאות וחשד (ההפך מאמון) אך יקווה שכשיצטרך באמת, יבואו לעזרתו. בהקשר זה, אפשר להסביר את האמונה הבסיסית בא-ל שבני אדם לא נוטשים את הדת ברגעי ייאוש. למה? כי הם מאמינים שיש לה’ כוונות טובות ובעתיד, במקרי צורך, הוא ייענה. • השלב השרירי – אנאלי (גיל 1–3) אוטונומיה מול בושה התינוק הגדל מפתח יכולות מוטוריות שונות ובהן גם השליטה על הסוגרים. בשלב זה מתחיל החינוך לנקיון מצד ההורים. כאשר החינוך הוא תומך מחד ונוקשה מאידך, תתפתח אצל הילד תחושה של אוטונומיה, כלומר שליטה בגופו [בצרכים בעיקר] ובסביבה [ריצוי ההורים]. המעלה אותה מקבל האדם מהפתרון הנכון הוא כח הרצון. תוצאה לא רצויה במקרה של חינוך נוקשה מדי תגרום אצל הילד לרגשות של בושה וספק- שלא כביכול לא מסוגל לעמוד במטרות שהוא מציב בפני עצמו, שהוא אינו בוגר ולא יכול לרצות את עצמו בעמידה בגבולות ואת סביבתו. • השלב הלוקומוטורי – גניטלי (גיל 3–6) אינטואיטיביות (יוזמה) מול אשמה שלב זה מקביל לשלב הפאלי אצל פרויד ולתסביך אדיפוס: בעקבות התסביך מפתח הילד רגשות אשמה. הפתרון החיובי הוא הזדהות עם דמות האב וגיבוש הזהות המינית. המעלה אותה מקבל האדם היא המטרה (purpose) – היכולת לקבוע מטרות ולהתמיד בהן ללא הפרעה של רגשות אשם או פחד מענישה. אריקסון הדגיש את הפן החברתי: בגיל זה הילד כבר הולך ורץ בכוחות עצמו, הוא מתחיל להבין שהוא אינו המרכז בתוך המשפחה. הוא אף לומד את ההיררכיה החברתית בה הוא נמצא. בשלב זה, הילד למעשה הוא "חוקר" המגלה את העולם – הורים שיחנכו את ילדיהם חינוך נוקשה מדי יגרמו לילד לאבד את היזמה. • שלב החביון (גיל 6–12) יצרנות מול נחיתות מקביל לשלב החביון לפי פרויד. זהו שלב הלמידה: הילד מוצא את עצמו בתוך מסגרת חברתית מחוץ למשפחה – הוא מבין את חשיבותה של העבודה היצרנית ותוצאותיה, הוא גם מבין את דרישתה של החברה ליצרנות מצידו. פתרון חיובי הוא פתרון בו הילד מרגיש שהוא פרודוקטיבי, הוא מצליח ליצור את התוצאות הרצויות לו ולחברה ולעמוד במטרות אותן הציב לעצמו. המעלה אותה הוא מרוויח היא היכולת. כישלון בשלב זה יגרום לילד לתחושה של נחיתות (inferiority) ולתחושה של חוסר מקום בחברה.יש צורך גובר באהבה והכרה. • שלב ההתבגרות (גיל 12–18) גיבוש זהות מול משבר זהות / בלבול תפקידים בשלב זה נפרדת התאוריה של אריקסון מהשלבים הפסיכוסקסואליים של פרויד. השלב החמישי הוא שלב מסכם לארבעת השלבים הקודמים אותם עבר הילד. כעת, עליו לעבד ולגבש את כל המידע שצבר מהשלבים האחרים על-מנת לגבש לעצמו את האישיות ואת המיניות הרצויה לו. החברה אשר מכירה בצורך זה של המתבגר ובאנרגיות שהשלב צורך, מאפשרת לו מעין "פסק זמן" בו הוא מורשה להתנסות בתפקידים חברתיים שונים מהם לבסוף יגבש את אישיותו. אותה אישיות צריכה לתאום לפי אריקסון הן את הפנימיות של המתבגר, הן את התפיסה של החברה אותו ואת ההתאמה בין שתיהן בצורה מושלמת. בתום המאבק, ההצלחה פירושה גיבוש זהות סופית כשבצידה נרכשת המעלה של הנאמנות – היכולת לעקביות בזהות העצמית ובתוך המסגרות החברתיות העתידיות אותן יקים האדם. כישלון מאידך, עלול לגרום לבלבול זהות, לחוסר יכולת לגבש זהות, להתחמקות ממחויבויות ומהשתייכות למסגרות חברתיות. אותם אנשים אשר לא פתרו בצורה נאותה את השלב החמישי הם אלו אשר נקראים בפי החברה "הילדים הנצחיים" – אלו אשר גם בגילאים מבוגרים עדיין מתנהגים בצורה ילדותית וחסרת אחריות. סיבוך נוסף אפשרי הוא בחירה מכוונת בזהות שלילית – פניה לעבריינות ולצדדים האפלים של החיים. • שלב הבגרות המוקדמת (גיל 18–35) אינטימיות מול בדידות שלב מזה מתחיל עם תום תקופת ההתבגרות וכניסת האדם הבוגר למעגלי החברה. בשלב זה מתבקש האדם להגיע להחלטות חשובות בחייו הן בבחירת המקצוע והן בבחירת בן הזוג איתו יחלוק את חייו. האילוץ נוצר בשל הצורך להתמודד עם הקונפליקט שבין הרצון להיות ייחודי לבין האינטימיות והקרבה של הזוגיות. לפי אריקסון, רק אלו אשר זהותם המינית והאישית גובשה עד תום בשלב הקודם, יוכלו להתמודד עם הפחד מאיבוד הזהות אשר גורמת הכנסה של בן זוג לחיים. ההצלחה תזכה את האדם בהכרה של ערך האהבה, אשר לפי אריקסון מחזקת את כישורי האני שנרכשו בשלבים הקודמים; כל אחד מבני הזוג שומר על זהותו בתוך הקשר תוך כדי חיזוק האישיות של האחר. כישלון מצד שני – כאשר הפחד מאיבוד הזהות חזק מהצורך באינטימיות – יגרום לבדידות ולחוסר יכולת ליצור קשר או להתמיד בו לאורך זמן. • שלב הבגרות (גיל 35–50) פוריות מול קיפאון בשלב הזה העיקר הוא הולדת הילדים והדאגה לעתידם. הקונפליקט הנוצר כאן הוא בין הצורך לעיסוק בעצמי לבין הצורך לוויתור על צרכים ורצונות אישיים ושימת הילד במקום הראשון. התוצאה החיובית של השלב מתבטאת בפוריות, ביכולת של האדם ליצור לעצמו את ממשיכיו הגנטיים, את העתיד. המעלה הנרכשת היא הדאגה – היכולת של האדם לקחת אחריות על כל תחומי החיים כולל ילדיו. כישלון יגרום לקיפאון (מה שנקרא לפעמים גם 'משבר אמצע החיים') בו אין לאדם הבוגר עניין עוד במסגרות החברתיות בעיסוקו ואף לא בהולדה וטיפוח של צאצאים. • שלב הבגרות המאוחרת (גיל 50 – המוות) אחדות האני מול ייאוש זהו שלב הזיקנה. בשלב זה עורך האדם סיכום של חייו בו הוא בוחן את הצלחותיו מול כישלונותיו. האדם בוחן את המטרות אותן הציב לעצמו מילדות דרך הבגרות ועד למצבו הנוכחי. כאשר הסיכום הוא חיובי מגיע האדם ל-'אחדות האני' – האדם המבוגר מקבל בהשלמה ובסיפוק את מפעל חייו, חש שחייו היו בעלי ערך ובעלי משמעות לגביו; כשהוא נינוח ומרוצה הוא מסוגל אף להתמודד ביתר קלות עם עובדת מותו ההולך וקרב. המעלה הנרכשת כאן היא התבונה – היכולת לתחושת השלמות של האני. במקרה של כישלון חש האדם יאוש – מחד הוא מרגיש כי החמיץ את חייו ומאידך הידיעה על כך שהוא בערוב ימיו אינה מאפשרת לו לנסות ולתקן את המעוות. ההשלמה עם המוות במקרה הזה היא קשה ואינה אפשרית. תאוריית ההיקשרות התאוריה של מאהלר מרגרט מאהלר הייתה פסיכואנלטיקאית ילידת הונגריה שלמדה רפואת ילדים וטיפלה בילדים שסבלו מהפרעות נפשיות והתפתחותיות קשות. בספרם של מאהלר ופיין "הלידה הפסיכולוגית של התינוק", משנת 1975, הוצגה לראשונה התיאוריה המכונה ה"לידה הפסיכולוגית". מדובר במושג אותו טבעה מאהלר, שהיה חדשני לתקופתה. מושג זה המחיש את הרעיון כי על אף שהתינוק הרך נולד ונמצא בעולם, עליו לעבור עוד מספר תהליכים ושלבים לפני שיהפוך לאדם נפרד וייחודי. הלידה הפסיכולוגית מתרחשת בשישה שלבים שבהם נרקם תהליך הספרציה-אינדיבידואציה. בטרם נמשיך להעמיק בתיאוריה של מאהלר נגדיר את המושגים ספרציה ואינדיבידואציה. הספרציה מתבטאת בהתרחקות ראשונית מהתלות באם או באב ותחילתה של עצמאות ונפרדות גופנית ונפשית. הביטויים של הספרציה הם, בין היתר, תפיסת העצמי כנפרד מהאם ומהזולת, התגברות היכולת של הפעוט לטפל בעצמו, להרגיע את עצמו ולהתמודד לבד עם אתגרי החיים. אינדיבידואציה (ייחוד) הוא תהליך בו הופך האדם לבעל תכונות ומאפיינים ייחודיים כפרט עצמאי. ששת השלבים בתהליך הלידה הפסיכולוגית מחולקים לשני שלבים מקדימים וארבעה לשלבים המתארים את הלידה הפסיכולוגית עצמה. שני תתי השלבים המקדימים ללידה הפסיכולוגית הם השלב האוטיסטי הנורמלי והשלב הסימביוטי: השלב האוטיסטי הנורמלי: תקופה בת חודש, בה הילד שקוע אך ורק בעצמו ובצרכיו, כל האנרגיה שלו מופנית כלפי פנים, להתפתחות המערכות הגופניות והנפשיות. כדי להמחיש את מעטפת האוטיזם השתמשה מאהלר באנלוגיה של ביצת הציפור. זהו שלב של ניתוק מהעולם, ללא נפרדות ואבחנה באחר (התינוק לא מבחין בין "אני" ל"לא אני", בין גורם חיצוני לפנימי) מצב של חוסר תקשורת, חוסר אונים ותלות מרבית בהורים. האוטיזם הנורמלי בא לתאר את הניתוק הנורמטיבי המאפיין את כל התינוקות בשלב זה. זהו מצב בו לא קיימת עדיין ספרציה או אינדיבידואציה. השלב הסימביוטי: שלב זה מתחיל בחודש השני לחיים. הקליפה האוטיסטית שהגנה קודם על התינוק מתחילה להתפורר ומתפתחת הכרה מעומעמת בעולם החיצון, אך באופן של קשר סימביוטי (תלותי) עם האם. כלומר, התינוק חש שהאובייקט החיצוני – האם – אינה נפרדת ממנו, אלא הם מחוברים בחוויה חסרת גבולות וצורה. בחוויה הסימביוטית, שבה האם והתינוק אחד הם, יש לאם תפקיד מהותי וחיוני. התינוק זקוק לחוויה הסימביוטית אך היא מתאפשר רק אם האם תאפשר את מימושה על ידי השקעה וטיפול בתינוק. עליה להיות בו זמנית גם בוגרת מספיק כדי לתפקד אך גם לוותר מעט על תפקיד הבוגר ועל הספרציה הבוגרת כדי שתוכל לשקוע ב"בועה הסימביוטית" עם התינוק. הדגש הוא על התופעה ההדדית, הדורשת לא רק מהתינוק להיות חסר גבולות אלא גם מהאם להיות כזאת – לאבד גבולות אישיים באופן זמני וחלקי כדי לדעת "לקרוא" את התינוק ולהתאים עצמה לצרכיו. אבחנה: מגיל חצי שנה עד 10 חודשים בערך, מגיע השלב בו התינוק כמו בוקע מ"ביצת הציפור" ונעשה פחות תלותי ופאסיבי. שעות הערנות רבות יותר והיכולות הפיזיות והקוגניטיביות של התינוק מתפתחות – הוא מסוגל לשנות תנוחות, לטפס, לזחול, לזכור, לתפוס וכן הלאה. דרך אינטראקציה משחקית עם האם, מתרחשת האבחנה בין האם לאני, התינוק מבחין בין מה שחיצוני לו ושונה ממנו וכך מתחזקת תחושת הגבולות והספרציה. אחת התופעות האופייניות לשלב הוא העניין של התינוק בחפצים השייכים לאם כתכשיטים, בגדים, משקפיים וכו' החפצים נתפסים ע'י התינוק כשייכים לאם אך ניתן גם לקחתם ולייחס לעצמו, לאני ואז להשיבם לאם. כתוצאה מכך, התינוק מתחיל להכיר באם כנפרדת ממנו ותהליך הספרציה והאינדיבידואציה מתחיל. אימון: גיל 10–15 חודשים. החל מגיל 10 חודשים מופיעה היכולת ללכת ואז חל שינוי דרמטי כיוון שהעמידה משנה את תפיסת העולם של התינוק. הוא עומד על רגליו והאופק נפרס במשמעות כפולה – מבחינה פיזית ונפשית התינוק חש תחושת מסוגלות והתפעלות מיכולות. הפעוט לומד בפעם הראשונה להתרחק מאמו כדי לחקור את העולם. אך למרות הסקרנות הטבעית והשיכרון מיופיו של העולם, התינוק עוד לא הופך עצמאי וההתרחקות גורמת לחרדות שמא לא יסתדר, יפגע יאבד או יישאר לבדו. מסיבה זו, כשהתינוק מתרחק הוא מחפש את מבטה ואישורה של האם – בחיוך, מבט, מגע או מילה. מאהלר תיארה את התייחסות התינוק לאם בשלב זה כאל "בסיס ביתי", ששמנו שואבים כוח לצאת שוב לדרך עצמאית. כאמור, משלב האימון מתחיל שלב הלידה הפסיכולוגית. תפקיד האם בשלב האימון הוא לשחרר את התינוק ממנה מבחינה נפשית ולוותר על גופו שהיה עד אז בבעלותה ועם זאת, לאפשר לו לשוב אליה ואל ה"בסיס הבטוח" שהיא עוד מהווה לו בשלב זה. התקרבות מחדש: 14–24 חודשים. בשלב זה, עולה צורך מחודש בהתקרבות לאם. מצד אחד, התינוק יודע שהוא נפרד ממנה וחש ביטחון גובר ביכולת התנועה שלו ביכולותיו לשחק ולהיפרד ממנה אך מצד שני, ההכרה בנפרדות מבליטה לפעוט את הקושי שלו להתמודד עם העולם בכוחות עצמו ולכן הוא מבקש להתקרב לאם מחדש. בעצם, מדובר בשני תהליכים מנוגדים: האחד, הוא הרצון להמשיך בתהליך הספרציה-אינדיבידואציה והשני הוא פחד מההמשך של התהליך. הצרכים המנוגדים יוצרים תחושת תסכול, זעם ובלבול. אחד הדרכים להתמודדות היא באמצעות רגרסיה (נסיגה) לשלבים המוקדמים, שבהם לא הייתה נפרדות מהאם. הפעוט מנסה לבטל, כביכול, את היפרדותו מהאם ולשוב לשלב הסימביוטי. התנועה על המפתן קדימה ואחורה היא סמלית ותקינה, היא מראה שהתינוק עדיין לא בשל לצאת בביטחון מהסף לעבר העולם ולחזור בעת שיזדקק, לכן אם שתבחר לדחות את התלות המחודשת של הילד בטענה ש"מדובר בילד גדול " תעשה טעות. תפקיד האם הוא כפול – לבטא זמינות רגשית ועם זאת, לדחוף את התינוק בעדינות לעבר עצמאות. אינדיבידואציה ותחילת קביעות אובייקט: גיל שנתיים עד שלוש. בשלב זה מתחיל להיווצר גיבוש של תהליך הספרציה-אידיבידואציה. מדובר בתהליך הנמשך לאורך מעגל החיים כולו ולבטח שאינו מסתיים בגיל 3. האדם הבוגר כמו הפעוט, שואף להגדיר עצמו באופן ייחודי (אינדיבידואציה) ולמרחק ונפרדות מתאימים (ספרציה) בקשרים הסובבים אותו בחברה, בעבודה,עם בן או בת הזוג, עם ההורים ועוד. קביעות האובייקט הרגשית – תהליך שמתחיל מגיל זה וממשיך להתפתח כשבסופו התחושה הפנימית של הפרט היא יציבה וקבועה. בתהליך זה נוצר מצב בו "הבסיס הביתי והבטוח", שקודם סיפקה לו האם, מתקבע בתוך הילד. הוא מסוגל לשאת את האם מבפנים, גם כאשר היא לא נוכחת וכך לפתח יציבות פנימית, ביטחון עצמי, יכולת להתמודד עם קשיים, לשאת תסכולים ובעצם, להסתמך על עצמו. כאמור, התהליך נמשך לאורך כל החיים, כשבגיל 3 אמור להיווצר בסיס ראשוני יציב למאפייני הספרציה-אידיבידואציה. התיאוריה של מאהלר תרמה רבות להבנת הפסיכולוגיה ההתפתחותית, הן התאורטית והן המחקרית ולתחום הטיפול הקליני בילדים. התפתחות קוגניטיבית התחומים בהם עוסקת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית משתנים עם התבגרות האדם, עם התפתחות הפסיכולוגיה ההתפתחותית זוהו מספר תהליכים מרכזיים אשר משפיעים על היכולות הקוגניטיביות. תאוריה של תודעה ממוזער\|שימפנזה, אחד המינים שנמצאו כמסוגלים לפתח תאוריה של תודעה בסיסית. כבר בגילאים מוקדמים מאוד ילדים מפגינים אספקטים מסוימים של תאוריה של תודעה. כבר בגיל 6 חודשים ניתן לראות התחלה של הבנת תאוריה של תודעה. בניסוי שנערך על ידי הפסיכולוגית אמנדה וודוורד, פעוטות נחשפו ליד אנושית אשר מצביעה על תפוח בצבע מסוים ולא על תפוח בצבע אחר. גם לאחר החלפת מיקום התפוח הם עדיין הבינו כי היד תלך ותצביע על התפוח באותו הצבע על אף החלפת המקום. בחודשים 9–12 הילד יכול כבר להבחין בין אנשים אשר מנסים לעזור אך לא מצליחים לבין אלו אשר לא רוצים לעזור. בגיל 14 חודשים הילדים כבר מסוגלים להבחין בין כוונות שונות של אותו אדם. לקראת אמצע השנה השנייה הילד מתחיל להבין באופן בסיסי כי לאחר יכול להיות רצונות השונים משלו. מחקר שהשווה בין פעוטות בגילאי 14 ו-18 חודשים הראה כי ילדים מפתחים את ההבנה שלאחר יכול להיות רצונות שונים מהרצונות אשר יש לפעוט כבר בגיל 18 חודשים. בניסוי הנסיין ביקש מהפעוט שיעביר לו ברוקולי, שהפעוט לא אהב, כאשר מול הפעוט היה קערת ברוקולי וקערת קרקרים. רק הפעוטות בני 18 חודשים העבירו את הברוקולי ולא את הקרקרים. בגיל שנתיים כבר הילד מדבר על מצבים פנימיים, במושגים של עולם פנימי מחשבות ותחושות, כאשר אם הוא גדל בסביבת אחים גדולים התפתחות תאוריה של תודעה מתרחשת אצלו מהר יותר משאר הילדים. עם זאת רוב הילדים מצליחים להגיע להצלחה במבחנים של תאוריה של תודעה מורכבים רק בגילאים 3–5 שנים. יכולות מסוימות של תאוריה של תודעה התגלו גם אצל שימפנזים. יכולות טרום לדתיות צמצום תפיסתי סביב גילאי 8–10 חודשים מתרחשת תופעה כללית המופיעה במגוון הקשרים הנקראת "צמצום תפיסתי". לפני 8–10 חודשים התינוק ניחן בחדות תפיסתית גבוה משל האדם הבוגר וכוללת הבחנה בין פנים של חיות, זיהוי הבדלים דקים בין פונמות אשר הוא לא נחשף אליהם בשפת אמו. קביעות אובייקט היכולת להבין כי אובייקט מסוים נשאר גם כאשר הוא איננו נתפס בחוש היא אינה מולדת, אלא עם ההגעה ל 8–12 חודשים מתפתחת הבנה זו. חקר יכולת השימור הגיע ממחקרים רבים אשר הראו כי כאשר האובייקט נעלם מעיני הפעוט, מתחת ל 8–12 חודשים הוא אינו מחפש את האובייקט כלל. שימור אובייקט האנשה בגילאי 7–11 חודשים פעוטות נוטים לשייך מחשבות רגשות ורצונות לחפצים דוממים. התפתחות תקשורת התהליך של התפתחות שפתית מתחיל סביב אזור חודשיים בו נמצא סינכרוניות קצבית בין התינוק להורה שלב זה מכונה השלב הדיאדי והוא מסתיים באזור תשעה חודשים. בחודשים הראשונים עיקר התקשורת היא בין ההורה לילד כאשר ההורה הוא הדמות היוזמת שמנחה את הסינכרוניות. באזור גיל 4 חודשים הקשר הופך להיות יותר הדדי והילד מפתח את היכולת ליזום אינטראקציה, להתעסק באנשים ובחפצים נוספים סביבו. סביב גיל תשעה חודשים מתרחש שלב קריטי להתפתחות השפתית הנקרא השלב הטריאדי. בשלב זה מתפתחים שלוש יכולות תכונות מרכזיות בתקשורת: מחוות – שימוש בגוף על מנת לתקשר. הילד מתחיל להצביע על דברים על מנת להשג שתי מטרות עיקריות: תשומת לב, ושיתוף האחר. להתפתחות טובה של מחוות יש יכולת לחזות התפתחות שפתית תקינה. ייצוג סמלי – הילד מבין כי השימוש בכלי לא חייב להיות קונקרטי למשמעות הפיזית שלו אלא הוא גם יכול לייצג דבר מה אחר. שפה – הילד לוקח מילים, אובייקטים חסרי משמעות כשלעצמם, ומעניק להם תוכן סמלי. עד גיל שלוש הילד רוכש את כל מרכיבי השפה המרכזיים. רכישת מרכיבי השפה נהוג לחלק את מאפייני השפה לחמישה תחומים: פרגמיטיקה (מיומנויות שיח) – הילד מפתח את היכולת לתת לדובר לענות, ליזום אינטראקציה מילולית, לשמור על השיח באופן פעיל, להתעניין, להשיב באופן הגיוני ונורמות תקשורתיות. בגיל 12 חודשים יש כבר הבנה של משמעות האינטונאציה בשיח. פונולוגיה (תורת ההגה) – הילד רוכש את היכולת להבחין בין צלילים שונים בשטף הדיבור, מבין את הצליל הנקלט ובהמשך לומד להפיק אותו. את יכולת זו הוא רוכש ככל הנראה בזכות סיוע סביבתי הכולל דיבור בטונים גבוהים יותר ואיטי יותר, שימוש במילים ומושגים פשוטים והקצנה של תנועות שפתיים. מלבד זו מתרחשת למידה סטטיסטית של הפונמות בשפה. מבחינת דיבור עד גיל חודשיים ישנם רפלקסים ווקליים בעיקר של אי נוחות. בדרך עד גיל ארבעה חודשים מצטרפים גם קולות המיה (cooing), קולות המבטאים סיפוק. בין 4–6 חודשים ישנו משחק קולי (babbling) קולות חצי נשלטים המאפשרות לתינוק לבחון את טווח הקולות שהוא מסוגל להפיק. בין 6–10 ישנו מלמול קנוני, בשלב זה הדיבור מכיל את כל ההברות של השפה העיקרית בסביבה והדיבור נהיה יותר רציף. מעל 10 חודשים כבר יש ממש מבנה של שיחה בשפת ילדים "ג'יבריש" עם פונמות של השפה ודיבור בתורות. סביב גיל שנה כבר מופיעות המילים הראשונות. מורפולוגיה – צורוני השפה המכילים משמעות דקדוקית. בין 12–30 חודשים הילדים רוכשים את היכולת להשתמש במורפומות על מנת לבטא את עצמם. סמנטיקה (חקר המשמעות) – ילדים מבינים את המשמעות של מילים באמצעות תהליכי השוואה למילים מוכרות, מחוות ומבט של הדמות המטפלת. כמו כן הילד לומד היררכיה של קטגוריות בסיסיות. בשלבי למידת הסמנטיקה ישנם כמה משגים נפוצים שמבצעים ילדים: הראשון הוא הכללת יתר של מילים לדוג: מתייחס לכל המכניות בשם משאית. בנוסף לכך לעיתים מופיע צמצום יתר לדוג: משתמש במילה שולחן לציון השולחן הירוק שבחדרו בלבד. בתקופה בה הילד לומד את מילותיו הראשונות (8–10 חודשים) מילים אלו יכולות להכיל סט שלם של משמעויות לדוג' "בבוק" (בניסיון לומר "בקבוק") יכול ליצג רצון לשתות מים. בגילאי 18–24 חודשים כאשר נרכשות כבר מספיק מילים מופיע דיבור טלגרפי. דיבור זה הוא בעצם משפטים המורכבים משתי מילים בלבד, ללא כל סדר או מילות קישור. מילים אלו גם הן יכולות להכיל מגוון שלם של משמעויות סמנטיות. תחביר – הזמן האידיאלי לרכישת תחביר הוא בין 7–8 חודשים, עם העלייה בגיל יורדת היכולת לרכוש שפה בעקבות הירידה ביכולת לרכוש תחביר. בגיל שנתיים ומעלה מתרחש בפתאומיות פרץ אוצר מילים המייצג מעבר לדיבור מגוון יותר ורציף יותר. מחקרים סוציואקונומים הראו כי למצב הסוציואקונומי השפעה גדולה על אוצר המילים של הילד. ילדים ממצב סוציואקונומי גבוה מכירים כ-1,000 מילים בעוד ילדים ממצב סוציואקונומי נמוך מכירים כ-500 מילים. אינטליגנציה התפתחות חברתית-רגשית גילאי 0–3 תינוקות סמוך ללידה מתחילים לחקות רפלקסיבית הבעות פנים של הסובבים אותם. סביב גיל חודשיים מתחילה להופיע התנהגות סינכרונית עם ההורה, ישנה אינטראקציה לא מילולית ובהמשך באזור שבעה חודשים הוא כבר מתחיל ליזום אינטראקציה בעצמו. שלב זה הנקרא השלב הדיאדי מאופיין בתקשורת הדדית בסיסית בין התינוק לבין אובייקט אחד כל פעם בעולם החיצוני. בהמשך ההתפחות בגיל 9–12 חודשים המעגל החברתי של התינוק מתרחב והוא מגיע לשלב הטריאדי בו כבר האינטראקציה היא בין הילד לאדם נוסף ולאבייקט שלישי. בשלב זה לדוגמה הילד מתחיל לגלגל בחזרה כדור שמושלך עבורו מן ההורה. לפי בוליבי בשלב זה התינוק מפתח את מודל העבודה הפנימי שלו, הקובע את יחסו לסביבה העוטפת אותו. יכולת זיהוי רגשות תינוקות מתחילים להביע מחוות פנים של רגשות כבר בשבועות הראשונים, עם זאת היכולת של מבוגרים להבחין בין רגשות שונים בפניהם של תינוקות היא מוגבלת ביותר. במחקר בתחום נתנו למבוגרים לנסות לזהות איזו רגשות מביעים תינוקות. יכולת ההבחנה של המבוגרים הייתה טובה רק בזיהוי תחושת נינוחות אל מול אי-נוחות אצל התינוקות. באמצעות הביטואציה הראו חוקרים כי כאשר תינוק נחשף לגירוי רגשי הוא יכול בצורה די טובה לזהות את הרגש שבגירוי אם הגירוי כולל מידע ראייתי ושמיעתי כבר בגיל ארבעה חודשים. בגילאי 5 כבר מתחדד יכולת פיענוח הרגש גם מגירויים המכילים פנים ללא קול. חשיבות הרגש תינוקות רותמים את יכולת ביטוי הרגשות על מנת לגייס את דמות המטפל לעזרה. אם לאחר 3–4 ימים הפעוטות לא מצליחים לגייס את תשומת הלב של המטפל כתגובה לבכי, הם מפסיקים לבכות. ניסוי קלאסי בתחום הדגיש את חשיבות הרגש לתינוק. בניסוי על תינוקות בגילאי 6 חודשים ומעלה, תוך כדי משחק אמו של התינוק התבקשה לעטות על פניה מראה קפוא רגשית ולהסתכל על התינוק. כתגובה תינוקות רבים החלו תחילה לצחוק, לנופף בידיים, להשתולל ובמהרה ההתנהגות הפכה לבכי. ניסוי קלאסי נוסף הראה כי כבר בגיל 12 חודשים כאשר ניצב תינוק מול משימה מפחידה, תגובתה הרגשית של האם משפיעה רבות על התנהגותו. נמצא כי כאשר האם חייכה אליו הוא ביצע את המשימה אך כאשר היא הייתה עם פנים זעופות הוא סירב להמשיך בה. גילאי 3–7 בגיל זה מתרחבת הסביבה החברתית של הילד והוא יוצא מהבית אל הגן. כמו כן הוא מראה חיקוי של הוריו כבר מעבר ללמידה אלא גם כאימוץ ערכים והתנהגויות. השליטה העצמית והעכבה מתפתחים עוד והוא כבר נאלץ להיות סבלן ולהתמודד עם תסכול בסיטואציות חברתיות. עם העלייה בגיל גם מתפתחת הכולת לשחק לצד ובהמשך עם אחרים. כאשר עם הזמן המשחקים נהיים יותר מורכבים וכפופים לכללים. יחד עם ההתרחבות כלפי האחר מתפתחת גם הבנה של העצמי מול הסביבה. מושג הגאווה מתפתח סביב גיל 3 כאשר בשלב הראשוני תחושת הגאווה מגיעה עם השגת יעד מסוים, אין זה משנה אם עזרו לילד בדרך. עם זאת בהמשך התפתחותו של העצמי, הילד נוטה להבין כי חלק מהקרדיט ניתן על מאמץ, לכן בשלב זה התערבותו של אדם אחר ביעד אותו הוא רוצה להשיג עלולה להתפרש כמפריעה. באותו אופן מתפתחת אצל הילד בגיל 4 גם ההבנה כי דמות סמכותית האמונה על הכללים היא תלויית סביבה. הדמות האחראית בבית היא האם, ואילו בגן היא הגננת. מגדר בילדות המוקדמת כחלק מהתפתחות העצמי בגילאים אלו, מתפתח גם מושג המגדר. באזור גיל חמש כבר מתקבע מושג המגדר של הילד והוא מבין כי המושג אינו משתנה בהתאמה לפרטים חיצוניים. במאמר סקירה שנעשה בתחום התגלה כי מעל גיל חמש רוב הילדים משחקים עם בני אותו מין. כמו כן בנות משחקות יותר זמן במשחקים דיאדים (שני משתתפים) מאשר בנים, אף על פי שכמות המשחקים הדיאדים של שני המינים שווה. כמו כן לבנים יש רשת חברתית יותר צפופה, עם יותר אינטראקציות בין חברי הרשת ואילו אצל בנות דבר זה פחות היה בולט. סוג המשחקים שבנות שיחקו נטו להיות יותר וורבליים ובייתיים ויותר מבוסס קשרים, יש תפקיד ומתנהלים על פיו במשחק. אצל הבנים המשחקים היו יותר פיזיים, יותר משחקי חצר, ויותר מוכווני סטטוס, דהיינו יש מנצחים ויש מפסידים במשחק. אישיות בילדות המוקדמת עם התפתחות מושג העצמי ויציבות בהתנהגות ניתן בגיל זה כבר לבחון תכונות אישיות ואת היכולת שלהם לנבא התנהגות עתידית. החוקרים Caspi & Silva חילקו שאלונים לגננות שבחן שלוש תכונות אשר נמצא ביניהן קורלציה מעטה: היעדר שליטה: קושי בריכוז, אימפולסיביות וחוסר יציבות רגשית. קרבה: ביטחון עצמי, אמון עצמי, התאקלמות מהירה. איטיות: ביישנות, חשדנות, תקשורת מעטה, פסיביות ורגש שטוח. לאחר ניתוח השאלונים במשך כמה שנים על פני 800 נבדקים זיהו החוקרים חמישה טיפוסים בעלי התנהגות מזוהה: חסרי שליטה, מרוסנים, בטוחים, שמורים וסתגלנים. ואכן התכונות נמצאו מאוחר יותר כבעלות יכולת ניבוי טובה. התפתחות מוסר זיגמונד פרויד כותב בספרו "העצמי והסתמי" כי ילדים מעריצים ובד בבד מפחדים מעקרונות מוסריים. בהמשך ההתבגרות האדם מפנימים את העקרונות לזהותם, באמצעות הפנמה של דמויות הסמכות העיקריות בחייו, האד מאמץ דמות זו ואת ערכיה ומעצב את ערכיו על פיה. גישה זו מדגישה את האספקט האמוציונאלי שבהתפתחות המוסר. למולו טוען פיאז'ה בספרו "המוסר השיפוטי של הילד" כי המוסר הוא חלק מהליך שיפוט בו הילדים רוכשים תפיסה של חוק, של אחריות מוסרית ושל מושג הצדק. פיאז'ה הציג לילדים בני 5–12 דילמות מוסריות ותיעד את תגובתם. כתוצאה מניסויים אלו הסיק כי ישנם רק שני שלבים בהתפתחות מוסרית: מוסר הטרונומי (5–9) בשלב זה תפיסת המוסר מתבססת על כך שיש חוקים מציאותיים חיצוניים לילד, האחריות היא אובייקטיבית מטרת העונש היא גמולית – להכאיב. מוסר אוטונומי / אינסטרומנטלי (9+) בשלב זה מתפתחת הבנה כי מוסר הוא דבר רלטיביסטי, בעקבות כך הכוונות מקבלות מקום יותר מרכזי בשיפוט, ומטרת העונש היא יותר לתקן מאשר להשיב גמול. המחקרים האמפירים הראשונים של מוסר התבצעו על ידי הפסיכולוג לורנס קולברג בשנות השישים. קולברג פיתח שיטה בעלת שש מדרגות בהתפתחות המוסרית של האדם. מול הגישה הקוגניטיבית של פיאז'ה וקולברג יצאו טענות רבות ודווקא הגישה הקישור בין רגש למוסר נתמך עם התפתחות תחום המחקר של קוגניציה ורגש. מוסר בינקות נמצא כי פעוטות בני 6–10 חודשים נמשכים לדמויות אשר מביעות אמפתיה. וכי ילדים בגילאי 5–9 אכן מאמינים בגישה גמולית, מי שעושה טוב יהיה לו טוב, ואפילו מעריכים פחות נתינת משקל לכוונות. בגיל 18 חודשים נמצא כי פעוטות ואף קופים הגישו עזרה לנסיין שנדרש לכך, מה שמעיד על תכונה שטבועה ככל הנראה מלידה להגשת עזרה. מעל גיל 5 כאשר לא נוכח אדם נוסף בחדר הפעילות האלטרואיסטית נעלמת. גילאי 7–12 גיל ההתבגרות שיטות מחקר תצפית מעבדה לפעמים נקראת גם תצפית חצי מובנית. בתצפית החוקר בוחן את התנהגות הנבדק במעבדה. לנבדק ניתנת מטלה ונמדדת ההתנהגות שלו אל מול המטלה. תצפית שדה בתצפית שדה החוקר מגיע לסביבה הטבעית שבה מתרחשת ההתנהגות וצופה בה, תוך כדי תיעוד הפרטים הרלוונטיים לחקר ההתנהגות. יומן אישי כלי המשמש לתיאור מתמשך של ההתנהגות על ידי כתיבת ההתנהגות היום יומית ביומן מחקרי. הביטואציה זמן מה לאחר הקרנת גירוי מסוים לילדים קטנים הם מאבדים עניין בגירוי ומפנים את הקשב שלהם למקומות אחרים. תופעה זו הנקראת הביטואציה ומשמשת רבות במחקרים על ילדים קטנים על מנת לזהות אם ילדים מבחינים בין שתי קטגוריות. לאחר גירוי שעבר הביטואציה ניתן להקרין גירוי חדש. אם הקרנת הגירוי החדש תופסת את קשבו של הפעוט, הדבר מעיד על הבחנה בינו לבין הגירוי הקודם. מיקוד קשב תינוקות ממקדים את הקשב שלהם בגירויים אשר מפתיעים אותם. באמצעות עובדה זו ניתן ללמוד רבות על ציפיותם של תינוקות, כיוון שאם גירוי מסוים מושך מאוד את תשומת ליבם נתן להסיק שהם לא ציפו לו ומכך לגבש תאוריה לגבי מה הם ציפו שיקרה. שימוש ברפלקסים תינוקות נולדים עם מספר רפלקסים החוזרים על עצמם בתבניות רתמיות. דוגמה לרפלקס שכזה הוא רפלקס מציצה. התינוק מוצץ חפצים בקצבים רתמיים קבועים בזמן. כאשר קצב המציצה עולה ההנחה היא כי העניין של התינוק גובר. לכן ניתן להקרין גירויים שונים ולראות אם מידת העניין של התינוק משתנה ובכך להסיק על זיהוי של הגירוי כבעל משמעות. מדידות פיזיולוגיות ממוזער\|נבדק החובש כובע של EEG. בדיקה באמצעות כלים מתחום הרפואה את המדדים הפיזיולוגים כתגובה למטלות מסוימות. המדידות מתבצעות הן על מנת לנטר מדדים פריפריאלים כמו לחץ דם ומוליכות עורית (EDA) והן לתאר את תגובת מערכת העצבים המרכזית באמצעות כלים כמו אלקטרואנצפלוגרם (EEG) ודימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI). מדידות גנטיות בזכות התפתחות יכולות הריצוף הגנטי מתאפשר מחקר ביחס לעבר יחסית זול אשר מרצף גנים על מנת למצוא התאמות בין הבדלים התפתחותיים לבין הרצף הגנטי. לקריאה נוספת Slater, A., & Bremner, J. G. (Eds.). (2017). An introduction to developmental psychology''. John Wiley & Sons. קישורים חיצוניים פסיכולוג התפתחותי, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט" "פסיכואקטואליה": זרקור על פסיכולוגיה התפתחותית, גיליון יולי 2008, הסתדרות הפסיכולוגים בישראל יעקב אופיר, פסיכולוגיה התפתחותית, בלוג-הפסיכולוג שלי Adolescence: Crash Course Psychology #20 – סרטון הסבר על התבגרות והתפתחות לאורך החיים מתוך CrashCourse הערות שוליים * קטגוריה:מחקר הילדות	2024-09-02T20:50:05
סיפור עם	200px\|ממוזער\|סיפור האגדה של ליידי גודייבה בציור מאת ז'ול ג'וזף לפבר מ-1891, מוצגת בסביבה אנכרוניסטית של ימי הביניים. סיפורי עם או אגדות, הם סיפורי פולקלור נפוצים, אשר דרך הפצתם היא לרוב מפה לאוזן. בדרך כלל, המחבר הוא אנונימי ואין מקום וזמן מוגדרים. סיפורי העם, ככל יצירת פולקלור, מהווים חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של תרבות מסוימת. סיפורי עם נהוגים ונפוצים בכל תרבות ידועה, ולרוב מכילים שילוב של מאפיינים כלל אנושיים ומאפיינים ייחודיים לתרבות בה מסופר הסיפור. דוגמה לשילוב כזה בין המקומי לכללי הם האויקוטיפים: סיפורים הקיימים בתרבויות רבות, אך מסופרים באופן שונה בכל תרבות, בהתאם למאפייניה. הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי, נמסר מדור לדור על ידי מסרנים. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. פעולת העברת הסיפור נקראת "היגוד", והיא נעשתה בפני קהל, בסיטואציה עממית (משפחה, בית-ספר, וכדומה). המסרנים היו גם יוצרים, שהתאימו את העלילה לרוח התקופה אך נשארו נאמנים לאמצעים האומנותיים של הסיפור העממי. משמעותם של סיפורי העם נובעת מהסיטואציה בה סיפרו אותם, לא פחות מאשר מתוכנם. חוקרים רבים חקרו את הספרות העממית ומצאו שיש חוקים (יסודות) החוזרים על עצמם בסיפורי העם. חקר סיפורי העם, יחד עם אלמנטים נוספים השייכים לפולקלור, נקרא אתנופואטיקה. חלוקה מקובלת של סיפורי העם לסוגות: סוגות סיפוריות (מיתוס, מעשייה, אגדה, משל, אנקדוטה וסיפור נוסחאי) סוגות שיריות (אפוס, בלדה וליריקה) סוגות קטנות (פתגם, חידה ובדיחה). מעשיה ואגדה 200px\|ממוזער\|סיפור העם מימי הביניים של גנובפה מברבנט. תחריט מ-1854 מאת הוגו בורקנר לפי רישום של יוליוס היבנר מ-1837. 200px\|ממוזער\|פסלו היושב של הדמות האגדית, הולגר הדני, מאת הפסל הנס פדר פדרסן-דן, מ-1907, בטירת קרונבורג. את הסוגה הסיפורית של הסיפור העממי ניתן לחלק לשני ז'אנרים: מעשיה ואגדה. ההבדל העיקרי ביניהם הוא ההקשר ההיסטורי: המעשיות אינן קשורות לזמן, מקום או אנשים מסוימים, לעומת האגדות, בהן מוגדר רקע מסוים להתרחשות. מעשיה מעשיות הן סיפורי עם שבהם מוטיבים רבים החורגים מההתנסות היומיומית, ומוטיבים על-טבעיים שאינם ניתנים לאישור אמפירי. כמו כן, מאופיינית המעשיה בעקרונות נוספים: אלמקום: המעשייה מתרחשת במרחב גאוגרפי לא מוגדר או מוגדר בכלליות גסה בלבד (לדוגמה, "מרכז אירופה"). אל-זמניות: המעשייה מתרחשת בתקופה היסטורית לא מוגדרת או מוגדרת בכלליות גסה בלבד (לדוגמה: "ימי הביניים"). אלמוניות: הדמויות במעשייה הן סתמיות ואינן מוכרות לקהל. דוגמה למעשיות הן מעשיות האחים גרים וסיפורי חכמי חלם. ממאפייני המעשייה: אין נקודת אחיזה גאוגרפית וגם לא נקודת אחיזה בזמן. אין מצפים מהקורא שיאמין שהמעשה התרחש במציאות. יסודות על-טבעיים. הדמויות במעשייה הן טיפולוגיות, הן אינן דמויות היסטוריות, או אפילו דמויות בשר ודם. הן מייצגות תכונות או מעמדות. למעשייה פונקציות רבות: המרכזית היא הפונקציה הפסיכולוגית, פונקציה אסתטית, פונקציה חינוכית. במעשיות ישנם שני סוגים מרכזיים דומים אך בעלי שוני: מעשיית הגיבור והמעשייה הנשית. במעשיית הגיבור, הגיבור הוא גבר שצריך לעבור הרפתקאות ומשימות עד להשגת ידה של הנסיכה. במעשייה הנשית, הגיבורה היא אישה שעוברת הרפתקאות עד להשגת הנסיך. במעשיות הקלאסיות, הנשים עושות זאת על ידי היותן פאסיביות מאוד: הן מצפות ומצפות בתוך חלל סגור לנסיך החלומות שלהן. אגדה אגדה היא האנטיתזה של המעשיה. היא סיפור עממי ריאליסטי בו מוגדרים וידועים לקהל המרחב הגאוגרפי והזמן ההיסטורי. לרוב גם ידועות הדמויות הפועלות, ולעיתים הקהל משער דרכן את המיקום ומועד ההתרחשות. יסוד על-טבעי בסיפור יתפרש כנס. בחברה בה מסופרת האגדה חשוב כי המאזינים יאמינו שהדברים קרו במציאות, וזאת כי לאגדה יש תפקיד דידקטי חשוב. אף על פי שאין באגדה בהכרח יסודות על-טבעיים, אם יש יסוד כזה הוא מוגדר כנס. הדמויות באגדה הן של גיבורים היסטוריים, כמו משה רבנו ורבי עקיבא. ביהדות התופעה נקראת "ספרות שבחים (הגיוגרפיה)". ההגיוגרפיה עוסקת לרוב בשבחים דתיים. לא פעם יש אגדות הקשורות באנשים פשוטים, האגדה היא סיפור חברתי ופחות סיפור משפחתי. המספרים באגדות נוטים להיות גברים באופן מסורתי: דרשנים, רבנים וכו'. סוגי האגדות הן: אגדות היסטוריות, גאוגרפיות, ואגדות קודש. אגדות הקודש מתפצלות לאגדות שכר ועונש ואגדות ביוגרפיות. אגדות השכר והעונש מתחלקות לאגדות שכר ועונש, אגדות צידוק הדין ואגדות קידוש השם. ישנם גם אגדות ביוגרפיות, אשר פורשת ביוגרפיה שלמה של חיי הגיבור. מדובר במחרוזת אגדות, הפורשות את ביוגרפיית הגיבור או הקדוש. קיימת קונבנציה ספרותית שעל פיה נוצרות אגדות על גיבורים, לכן בתרבויות השונות הביוגרפיות של הגיבור מאוד דומות. דוגמאות לאגדות הן אגדות המלך שלמה ואגדות הבעל שם-טוב. צורה מודרנית שלבשה האגדה היא האגדה האורבנית, ממאפייניה: תיאור חוויה מודרנית, יסודות אימה לצד יסודות קומיים, נטייה "להישבע" לעדות אישית אף על פי שהאגדה לא באמת קרתה למספר. הסיפורים משקפים לרוב חרדות (סיפורי בייביסיטר לדוגמה). מאפייני סיפורי העם וחוקי אולריק האתנופואטיקן הדני אקסל אולריק שחקר אלפי סיפורי עם אירופאים, מצא כי לסיפורים אלה מאפיינים משותפים רבים המחולקים לשני סוגים: מאפיינים צורניים-שמיעתיים ומאפיינים תוכניים. מאפיינים צורניים-שמיעתיים: מאפיינים המתייחסים לשפה ולצורת השימוש בה. בסיפור העממי נועדת לפן השמיעתי חשיבות רבה בשל השימוש בהיגוד, אשר אופיו וחיותו מושפעים רבות מן המודעות לשומעים. מאפיינים אלו מקשרים את חקר הסיפור העממי למדע הלינגוויסטיקה, וכן מעניקים חשיבות לבחינת הז'אנרים המינוריים (פתגמים, חידות וכו') בסיפור. מאפיינים תוכניים: מאפיינים המתייחסים לרקע, לעלילה ולתכונות הדמויות בסיפור. מאפיינים צורניים־שמיעתיים כמה מן המאפיינים הצורניים-שמיעתיים המרכזיים הנהוגים בסיפורי עם הם: משחקי מילים, דו-שיח, שילוש, שאלות רטוריות, חזרות ופתגמים. פתיחה בסיפור עם הפתיחה קצרה, ללא תיאורים, ויש לה ביטויים ותבניות קבועות. הפתיחה בדרך כלל רגועה ושלווה כדי לתת פתח להפתעה בהמשך וליצור מתח באשר להמשך הסיפור. פתיחות אופייניות לסיפורי עם הן: 'היה היה…', 'יום אחד…', 'לפני שנים רבות…', 'מעשה באחד ש…', 'פעם אחת…', ועוד. עם הסיום מצפה לקורא סוף טוב – כל הבעיות שהועלו בסיפור נפתרות, משאלות הלב מתגשמות, והדמות השלילית נענשת. אחידות העלילה הסיפור העממי מתרכז באירוע אחד, שסביבו נכתב הסיפור, לא יהיה מידע כלשהו על עלילה שלא קשורה/חשובה להתקיימות העלילה הראשית. הדמויות בסיפור העממי תופענה בדרך כלל שלוש דמויות (שלושה גיבורים). דמות אחת חיובית בתפקיד החכם, העני, הצדיק, הטוב וכדומה. הדמות שנייה – שלילית, בתפקיד הטיפש, העשיר, הרשע וכדומה. הדמות שלישית תהיה דמות נייטרלית, שתפקידה לפשר ולגשר בין שתי הדמויות או להכריע לטובת אחת מהן. במערכה מרכזית בסיפור תופענה שתי הדמויות המרכזיות, הטובה והרעה, כשהדמות השלישית תופיע מאוחר יותר, לעיתים כשהמצב נראה תקוע, ותניע את העלילה. תאומים פירושו פיצול אחד הגיבורים לשניים: שתי דמויות שאין הבדל מהותי ביניהן. מול שני הגיבורים הללו (שהם בעצם אחד) עומד היריב (לדוגמה: אם חורגת ומולה האחים עמי ותמי, שהם גיבור אחד). חוק משחק המילים גם חוק זה נועד למשוך את תשומת לבו של המאזין אל המספר וסיפורו. בסיפור העממי יש ריכוז רב יותר של משחקי מילים, חריזה וכדומה, מאשר בכל סיפור אחר. חוק השאלה הרטורית המספר העממי משתמש באמצעי זה כדי להביא לשינוי הטון, להגביר את המתח בהשהיה, ולשמש כרמז לבאות ("ומה, אתם חושבים, הוא עשה"?). המספר חוזר על הדברים שאותם הוא רוצה להדגיש, לדוגמה: את הגיבור הטוב והחיובי ידגיש על ידי תכונות טובות – חכם, טוב לב, ועוד. המספר משתמש בחזרות רבות, על מילים, עובדות, מעשים וכו'. החזרות הרבות מארגנות את העלילה ותורמות לתחושת הזדהות והנאה של הקורא. החזרה משמשת גם כתבנית קבועה היוצרת רציף קוהרנטי של העלילה: "אבל העני לא הסתפק במה שיש לו". חוק הדו-שיח חוק הדו-שיח הוא אחד החוקים, הנובעים מהצורך להשפיע על המאזין. מכיוון שהמטרה היא לרתק את הקהל ולשתפו בעלילה – משנה המספר את קולו, ומשחק את שתי הדמויות הפועלות. לכן יהיו ביטויים כמו "אמר לה", "ענתה לו" ולא שימוש בדיבור עקיף כמו "היא סירבה לצאת". מאפיינים תוכניים כמה מן המאפיינים התוכניים המרכזיים הנהוגים בסיפורי עם הם מוטיבים אי-רציונליים ולרוב מאגיים, עימות ומשאלה כמוסה. היסוד העל-טבעי נקרא גם בשם מוטיב הפלא. בסיפור העממי קיימת התרחשות של נס או פלא, התרחשות של דברים מעל להיגיון ולטבע האנושי. לדוגמה: מפלצת, קוסם המגשים משאלות, פיות, חיות מדברות וכו'. מעניינת העובדה שסיפורים חסרי אחיזה במציאות לעיתים נשמרים בזיכרון הקולקטיבי טוב יותר מאשר סיפורים ריאליסטיים. חוק העימות נקרא גם בשם יסוד הניגוד, יסוד הקונפליקט. בכל סיפור עם ישנם ניגודים רבים וקיצוניים. הם יכולים להיות ניגודים גילאיים בין זקן לצעיר, ניגודים מעמדיים בין עשיר לעני או מלך לעבד. הניגודים יוצרים מאבקים ועימותים בין הדמויות, בין המצבים ובין האירועים המתרחשים בסיפור. משאלה כמוסה בכל סיפור עם עהולה משאלת ליבו של אדם פשוט ושל החברה שבה הוא חי. המשאלה מייצגת ומדגישה את בעיותיו וכאביו של האדם הפשוט, ולכן הסיפור מביא להזדהות ולתחושת שייכות. את המשאלות המודחקות של הפרט ושל החברה אפשר להעלות מן התת-מודע על ידי השלכה על דמויות בעלי-חיים, על עמים זרים וכדומה. המשאלה היא בעצם המסר שלשמו ספרו את הסיפור. פעמים רבות בהגשמתה או אי הגשמתה של המשאלה יש משום הבעת דעה לגבי טיבה וערכה של המשאלה. משאלות אותן רוצה המספר לסמן כראויות יזכו להגשמה בעוד אלו שאינן ראויות לא יוגשמו בסוף הסיפור. וייתכן שהמביע אותן ילמד על כך שלא היו ראויות מלכתחילה. הגשמת המשאלות בסיפור נועדה לתת תקווה למאזינים. סיפורי העם מהווים מעיין תיקון לעוולות ולמצוקות של חיי היום יום. סיפור עממי הוא בדרך כלל סיפור שאין יודעים מי המחבר והוא בדרך כלל סיפור קצר שיודעים אותו בעל פה וקל לספרו בלי לתכנן. ז'אנרים נוספים בספרות עממית המיתוס - קיימת סברה שזהו הז'אנר הקדום ביותר. שני הסוגים העיקריים הם סיפורי האלים (מיתולוגיה) וסיפורים אטיולוגיים הנותנים סיבה לתופעות הטבע. המיתוס נותן מענה לצורך חשיבתי – הוא עוזר לתת הסברים לתופעות טבעיות. מענה לצורך פסיכולוגי ולצורך פולחני. המיתוסים מתרחשים בזמנים קדומים, ובמקומות שונים. יש ריבוי של יסודות על-טבעיים ובזמנים קדומים אנשים חשבו שכך הדברים קרו – הייתה אמונה במסופר. הנובלה (אין לבלבל את הנובלה העממית עם הסוגה הספרותית הנושאת שם זה) - בספרות עממית הנובלה לוקחת מן המאפיינים של המעשיה ושל האגדה, אך היא לא זו ולא זו. הנובלה דומה למעשיה בכך שמדובר בסיפור מורכב מיסודות רומנטיים/ארוטיים. היא משתמשת במרכיבים ריאליסטיים, כמעט ואין יסודות על-טבעיים. את מקומם של אלה תופסת תכונה אנושית בולטת. למשל במקום שתופיע פיה כמו במעשייה, בנובלה תכונת האנוש היא שתחלץ את הגיבור מן הבעיה. לנובלות תכונות בולטות ועל פיהן הן מחולקות – נובלת חכמה, נובלה רומנטית, נובלת תרמית, נובלת שוטים. החידה - ז'אנר קטן בספרות העממית. החידה מכילה לרוב פרדוקס בולט שיש לפתרו. החידות לרוב משולבות בסיפור העממי ולהן תפקיד דרמטי. ישנם חידות סופרלטיביות, חידות מעשיות ומעשים חידתיים – מעשים אניגמטיים. הסיפור האישי והממורט - שניהם מסופרים בגוף ראשון על ידי מספר שחווה את החוויה בעצמו. ממורט – סיפור אישי שחדר אליו יסוד על-טבעי. ישנם סיפורים של אנקדוטה, סיפור שמועה, סיפור חיים. המשל - אנשי דת וחינוך הבינו את הפוטנציאל שבמשלים – יכולתם להכיל מוסר השכל. הסיפורים היו קיימים בתרבות והפכו למשל עם הוספת המרכיב הדידקטי. המשל הוא כלי חינוכי ממדרגה ראשונה עד היום. למשל שני חלקים, משל ונמשל. הוא לרוב מאוד קצר ותמציתי והדמויות מאוד סטראוטיפיות. ישנה האנשה של הדמויות אשר הם בעיקר בעלי חיים. הבדיחה והסיפור ההומוריסטי - אין הבדל בין בדיחה לסיפור הומוריסטי, בדיחה היא פשוט קצרה יותר. הבדיחה היא הז'אנר הנפוץ ביותר של הסיפור העממי בימינו. זיגמונד פרויד העלה את המשמעויות הנסתרות של הבדיחה ומאז מתייחסים אל ז'אנר זה ברצינות. לבדיחה על פי פרויד שני רבדים, הגלוי-המשעשע, והסמוי – על מה בדיוק צוחקים. פרויד טען שההומור מאפשר לבטא את יצר התוקפנות ואת יצר המין. ישנה רמות שונות להומור, מהרמה הנחותה ביותר שהיא בדיחות סלפסטיק ו"בדיחות קרש", ועד להומור עצמי שנחשב הגבוה ביותר. הפתגם - משפט תחבירי שלם המסכם חוכמת חיים של החברה בנושא מסוים. פופולריות הפתגם נובעת מכך שאנו יכולים לשלבו בהקשרים שונים. ממאפייני הפתגם: חריזה, משחקי מילים, מצלולים. הפתגם שומר על צורה יציבה, הוא מכיל פעמים רבות מילות ציווי או תנאי. הפתגם הופך לעממי כאשר אנו פוגשים בו בהקשרים שונים. יש פתגמים מטאפוריים ויש שאינם. כיום נוצרים פתגמים דרך אמצעי התקשורת, דרך שירים, ובמסגרות חברתיות. ראו גם סיפורי חסידים סיפורי מעשיות (ספר) של רבי נחמן מברסלב עושה פלא – ספר סיפורי עם ידוע ספר המעשיות – סדרת טלוויזיה לילדים המבוססת על סיפורי עם סיפורים מלמדים לקריאה נוספת גיליון המוקדש לנושא "אגדות", משקפיים 6, מאי 1989 קישורים חיצוניים ספר-לי — אגדות בתרגום עברי הערות שוליים קטגוריה:מעשיות ואגדות קטגוריה:פולקלור	2024-10-02T19:47:12
פסיכולוגיה קלינית	שמאל\|ממוזער\|200px\|האות היוונית פסי מסמלת את הפסיכולוגיה. פְּסִיכוֹלוֹגְיָה קְלִינִית היא ענף בפסיכולוגיה העוסק בניתוח, באבחון, בהערכה ובפתרון בעיות נפשיות. היא כוללת מחקר מדעי ויישום של הפסיכולוגיה, למטרות הבנה, איתור, מניעה וסיוע במצוקה או בחוסר תפקוד פסיכולוגי, וקידום התפתחות אישית והרגשת מיטביות. עיסוקים מרכזיים בעבודת הפסיכולוג הקליני הם הערכה פסיכולוגית וטיפול פסיכולוגי. בישראל, פסיכולוג קליני הוא מי שסיים לפחות תואר מוסמך בלימודי פסיכולוגיה קלינית, ביצע התמחות של 4 שנים במוסד המוכר על ידי משרד הבריאות, ועבר בחינת מומחיות. פסיכולוגים קליניים נחשבים כיום למומחים בפסיכותרפיה בתחום התמחותם, ובמהלך לימודיהם ושנות ההתמחות שלהם הם מוכשרים וצוברים ניסיון מעשי בלפחות שתי גישות טיפוליות: טיפול פסיכודינמי, טיפול הומניסטי, טיפול התנהגותי וקוגניטיבי, וטיפול משפחתי או מערכתי. רבים משלבים מרכיבים שונים משיטות טיפול אלו. בשונה ממומחים בפסיכיאטריה, פסיכולוגים אינם רופאים, ולכן אינם מורשים לרשום מרשמים לתרופות, אם כי לבעלי שני המקצועות יש מטרה משותפת של הקלה על מצוקה נפשית. במרפאות רבות, פסיכיאטרים ופסיכולוגים קליניים עובדים בצוותי עבודה משותפים, עם מטפלים מתחומים אחרים כמו פסיכיאטריה, מרפאים בעיסוק, עובדים סוציאליים, דיאטניות ועוד, כדי להעניק מעטפת טיפולית כוללת לסיוע בבעיות מורכבות של מטופלים שונים. היסטוריה נראה כי תחום הפסיכולוגיה הקלינית התחיל להתפתח ב-1896, בפתיחת הקליניקה הפסיכולוגית הראשונה, באוניברסיטת פנסילבניה, על ידי לייטנר ויטמר . במחצית הראשונה של המאה ה-20, התמקדה הפסיכולוגיה הקלינית בהערכה פסיכולוגית, ומעט בטיפול. דבר זה השתנה בשנות ה-40, בעקבות מלחמת העולם השנייה, בה נוצר צורך במטפלים קליניים רבים בעלי הכשרה מתאימה. אז התפתחו בארצות הברית שני מודלים חינוכיים בהכשרת המטפלים - בעלי תואר Ph.D, שעוסקים בעיקר במחקר, ובעלי תואר Psy.D, שעוסקים בעיקר ביישום וטיפול. התמחות מעשית פסיכולוגים קליניים יכולים להציע מגוון שירותים מקצועיים, בעיקר מתן טיפול פסיכולוגי (פסיכותרפיה), ועריכת הערכה ואבחון פסיכולוגיים ופירושם. פסיכולוגים קליניים יכולים לעבוד עם ילדים או מבוגרים; עם יחידים, זוגות ומשפחות (לאחר הכשרות המשך בתחום הטיפול המשפחתי), או קבוצות; במגוון מסגרות, כולל מסגרות פרטיות, ארגונים לנפגעי נפש ועוד. חלק מהפסיכולוגים הקליניים עוסקים גם במתן עדות מומחה (פסיכולוגיה משפטית), בהוראה או בהדרכה. פסיכולוגים קליניים יכולים להתמקצע בתחום ספציפי של הפרעות נפשיות, כגון טראומה, התמכרות, הפרעות אכילה, דיכאון, הפרעות חרדה ועוד. הכשרה והיתר לעסוק במקצוע פסיכולוגים קליניים מחויבים בשנות הכשרה רבות, בישראל הכשרתם כוללת לפחות 9 שנים: 3 שנים של תואר ראשון, 2 שנות לימוד של תואר שני ו-4 שנות התמחות בחצי משרה. בחו"ל ההכשרה אורכת 4-6 שנים, עם התמחות משולבות. זאת כדי לרכוש ניסיון רב ומיומנויות טיפול מתאימות. כמחצית מהסטודנטים לפסיכולוגיה קלינית בארצות הברית לומדים במתכונת של דוקטורט בפילוסופיה (Ph.D), מסלול שקיים באוניברסיטאות ושמדגיש גם מחקר בתחום. המחצית האחרת של הסטודנטים לומדים במסלול דוקטורט בפסיכולוגיה (Psy.D), שמדגיש יותר תכנים יישומיים בתחום (בדומה לדוקטורט ברפואה). שני המסלולים מוכרים על ידי האגודה הפסיכולוגית האמריקאית (APA) וארגונים דוברי אנגלית רבים אחרים של פסיכולוגים. קיים גם מספר קטן של מסלולים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, שנמשך 2-3 שנות לימוד. בבריטניה, פסיכולוגים קליניים לומדים בדרך כלל במסלול דוקטורט לפסיכולוגיה שנקרא D.Clin.Psychol./Clin.Psy.D, שהוא מחקרי ויישומי כאחד. המסלול נמשך 3 שנות לימוד והכשרה באוניברסיטאות, וממומן על ידי שירותי הבריאות הממלכתיים (N.H.S). התחרותיות על הקבלה למסלול זה גבוהה מאוד. דרישות הקבלה הן תואר ראשון בפסיכולוגיה שאושר על ידי אגודת הפסיכולוגים הבריטית, וניסיון מעשי כלשהו, בדרך כלל כעוזר פסיכולוג ב-N.H.S, או כעוזר מחקר באקדמיה. מדי שנה רק כחמישית מהנרשמים למסלול זה מתקבלים, ולכן זה לא נדיר שמועמדים נרשמים למסלול מספר פעמים. כדי לעסוק בפסיכולוגיה קלינית, נדרש ברוב המדינות רישיון מתאים לכך. לכל מדינה בארצות הברית ובעולם יש דרישות והיתרים שונים במעט, אך לרובם יש שלוש דרישות מרכזיות משותפות: סיום לימודים של התואר המתאים ממוסד לימודים המוסמך לכך, השלמת התמחות קלינית מעשית המלווה בפיקוח והדרכה, ומעבר מבחן סיום בכתב (וגם מבחן בעל פה בחלק מהמדינות). הוועד המנהל של מתן הרישיונות במדינות ארצות הברית וקנדה, מורכב מחברים בארגוני הפסיכולוגים האזוריים במדינות אלו, שהם יוצרי המבחנים לניסיון מעשי בפסיכולוגיה (EEEP). חלק מהמדינות מוסיפות למבחן זה גם מבחן בעל פה או מבחן בתורת המשפט (כשמדובר בפסיכולוגיה משפטית). חלק מהמדינות דורשות מספר נקודות זכות של לימודי המשך בפסיכולוגיה, כדי לחדש רישיון, וניתן להשיג אותן על ידי השתתפות בקורסים או סדנאות שאושרו לשם כך. פסיכולוגים קליניים זקוקים לרישיון כדי לעסוק במקצוע, אך קיימים רישיונות דומים שניתן לקבל לבעלי תואר שני בלבד, כמו רישיון למטפל זוגי ומשפחתי (MFT), יועץ מקצועי מורשה (LPC), או עמית פסיכולוגי מורשה (LPA). בישראל קיימות דרישות מעט שונות בהכשרה לפסיכולוגיה קלינית. פסיכולוג קליני נדרש לסיים לפחות תואר שני בפסיכולוגיה במגמה טיפולית קלינית, וכן לקבל היתר על ידי משרד הבריאות, לאחר שעבר בהצלחה 4 שנות התמחות (שלפחות שנה אחת מההתמחות היא התמחות אשפוזית), ובחינת מומחיות. הלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית מתקיימים באוניברסיטת תל אביב, חיפה, בר-אילן, בן-גוריון, האוניברסיטה העברית, המרכז הבינתחומי הרצליה, ובנוסף קיימים מסלולים גם במכללה האקדמית תל אביב יפו, המכללה האקדמית אחוה ובמרכז האקדמי רופין. לחלק ממוסדות הלימוד יש מסלול לימודים נוסף לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד. מספר המקומות במסלולי הלימוד לתואר שני מצומצם יחסית - לכל אחד מששת מוסדות הלימוד מתקבלים 10-20 מועמדים בכל שנה, מתוך מאות מועמדים שנרשמים, ולפיכך התחרות על הקבלה למסלול גבוהה מאוד. דרישות הקבלה של כל מוסד לימודים שונות מעט, אך המשותף לכולן הוא סיום תואר ראשון בפסיכולוגיה בממוצע ציונים גבוה (בדרך כלל לפחות 90), כתיבת קורות חיים או תיאור עצמי, 2-3 המלצות מממליצים בעקבות התנסות מעשית או מחקרית, וציון גבוה במבחן המתא"ם (בחינה לתארים מתקדמים בפסיכולוגיה, שמתקיימת מדי שנה על ידי המרכז הארצי לבחינות ולהערכה, למועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה). חלק מהמועמדים מגיעים במהלך תהליך הקבלה לראיונות עומק על ידי אנשי המגמה, או למרכזי הערכה קבוצתיים של המגמה, ובסיום התהליך מתקבלת החלטה על קבלת המועמד, בהתאם למכלול נתוניו. הלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בישראל נמשכים 2-3 שנות לימוד, ולאחר מכן עוברים מסיימי התואר ארבע שנים של התמחות מעשית בחצי משרה (או שנתיים במשרה מלאה), בפיקוח והדרכה צמודים. בסיומן מתקיימת בחינת מומחיות, ומי שעבר אותה בהצלחה זכאי להירשם כפסיכולוג קליני מומחה ולקבל היתר לעסוק במקצוע ללא חובת הדרכה. הערכה פסיכולוגית אחד מתחומי המומחיות של הפסיכולוגים הקליניים הוא הערכה פסיכולוגית. מטרת ההערכה היא להבין טוב יותר בעיות פסיכולוגיות או התנהגותיות של אדם, ולשער השערות לגביהן. לפיכך, תוצאותיה של הערכה פסיכולוגית הן בדרך כלל התרשמויות כלליות על הבעיה (ולא אבחנה מדויקת), במטרה לפתח תוכנית טיפולים מתאימה. שיטות ההערכה הפסיכולוגית כוללות מבחנים פסיכולוגיים רשמיים, ראיונות, סקירת רישומים ואבחונים קודמים, תצפיות קליניות, ובדיקות פיזיות. קיימים מאות כלי הערכה פסיכולוגית, אך רק לחלקם הוכחו התוקף (המבחן אכן בודק מה שהתכוון לבדוק) והמהימנות (עקביות המדידה). כלים אלו שייכים בדרך כלל לאחד הסוגים הבאים: מבחני אינטליגנציה והישגים (נקראים גם מבחני IQ) - מבחנים שתוכננו למדוד תפקודים קוגניטיביים ספציפיים של הנבדק, בהשוואה לנורמות כלליות. דוגמאות למבחני IQ הן מבחן WAIS-R למבוגרים, WISC-R95 לילדים בגיל בית-ספר, ו-WIPSI לילדים קטנים עד גיל בית-ספר. המבחנים בודקים תפקודים כמו ידע כללי, יכולת מילולית, זיכרון, טווח קשב, הבנה, תפיסה חזותית-מרחבית, ועוד. נמצא במחקרים כי חלק מהמבחנים עשויים לנבא יכולות ביצוע שונות, בעיקר יכולות בית-ספריות. מבחני אישיות - מטרתם לתאר דפוסי התנהגות, מחשבות ורגשות. הם מחולקים לסוגים - מבחנים אובייקטיביים ומבחנים השלכתיים. מבחנים אובייקטיביים, כמו מבחן MMPI, מבוססים על תשובות מוגבלות של הנבדק (סימון תשובת כן/לא, נכון/לא נכון, או סולם מדרגי), שמאפשרות חישוב ציונים שניתן להשוות לקבוצה נורמטיבית. מבחנים השלכתיים, כמו מבחן רורשאך, מאפשרים תשובות פתוחות, ובדרך כלל מבוססים על גירויים עמומים, מתוך הנחה שהם חושפים דינמיקות פסיכולוגיות לא-מודעות. התוקף הסטטיסטי של המבחנים ההשלכתיים נמוך יותר. מבחנים נוירופסיכולוגיים - מורכבים ממטלות שתוכננו למדוד תפקודים פסיכולוגיים ספציפיים שידועים כקשורים למבנים מוחיים או נתיבים עצביים מסוימים. המבחנים משמשים להעריך את הפגיעה או הליקוי, שנגרמו בעקבות פציעה או מחלה שידועה כמשפיעה על תפקודים נוירוקוגניטיביים. מבחנים אלו משמשים גם במחקר, להשוואה בין יכולות נוירופסיכולוגיות של נבדקים בקבוצות ניסוי שונות. תצפיות קליניות - מתוכננות להשגת מידע על האדם מצפייה בהתנהגותו. ראיון ותצפית קליניים הם מרכיב חיוני להערכה, ומסתכלים במהלכם על מראה כללי של האדם, התנהגות, מצב רוח, רגש, הבנה, התמצאות, תובנה, זיכרון ותקשורת. דוגמה שכיחה לראיון קליני רשמי היא בדיקת המצב הנפשי, שמשמשת לרוב ככלי לסריקה ראשונית לקראת טיפול או המשך בדיקה ואבחון. אחרי ההערכה הפסיכולוגית, פסיכולוגים קליניים מגישים התרשמות אבחונית. לרוב הם מסתייעים לשם כך בספר מדריך האבחנות הבינלאומי ICD (גרסה 10), או האמריקאי DSM (גרסה 5). ספרים אלו משתמשים במונחים ועקרונות רפואיים, וכוללים קטגוריות של הפרעות נפשיות שניתנות לאבחון לפי רשימות קבועות של קריטריונים תיאוריים. מערכת הבריאות בארצות הברית ורוב חברות הביטוח האמריקאיות דורשות אבחנה מתוך ה-DSM, כדי לאפשר מימון טיפולים רלוונטיים. ה- DSM משתמש במודל הרפואי הקטגוריאלי, ותופס בעיות פסיכולוגיות במונחים של מחלות מובחנות, שניתן להגדיר על ידי קבוצת קריטריונים מינימלית, כמו: סימפטומים שהנבדק מדווח עליהם ועוצמתם, התנהגויות שונות, משך התופעות, איך הן התחילו ועוד. לאחרונה עולה המודעות לכך שמודל זה אינו הדרך היחידה לתאר ולהבין בעיות פסיכולוגיות. בנוסף, קיימות מעט יחסית הצדקות אמפיריות לגבולות ההגדרות של הקריטריונים, שמבוססים על קונצנזוס קליני ולכן הם שרירותיים בעיקרם. לפיכך, מתקיימים דיונים רבים בשדה הקליני לגבי שיטות חלופיות לאבחון פסיכולוגי. מודלים אפשריים שנדונים הם, למשל, "המודל הממדי", שמבוסס על מודלים בעלי תוקף אמפירי של הבדלים בינאישיים (כמו מודל חמשת הגורמים של האישיות), או "המודל הפסיכו-חברתי", שלוקח בחשבון גם מצבים אינטרסובייקטיביים משתנים. תומכי המודלים האלו טוענים שהם נותנים יותר גמישות אבחונית ותועלת קלינית, ללא הסתמכות על הרעיון הרפואי של מחלה. אך הם גם מודים שהמודלים האלו עדיין לא חזקים מספיק כדי להיות בשימוש נרחב ונפוץ, וצריכים להמשיך ולהתפתח. פסיכולוגים קליניים בריטיים לא נוטים לאבחן, אלא מעדיפים להשתמש בנוסחאות - מיפוי אישי של הקשיים שאיתם מתמודד הנבדק, כולל גורמים שמגבירים את הרגישות הראשונית לקושי, מאיצים אותו, ומשמרים את הקושי. במקרים מסוימים כאשר ישנו גם קושי אבחנתי נשלחים מטופלים (על ידי פסיכיאטרים או עובדים סוציאליים קליניים) לביצוע אבחון פסיכולוגי. אבחון המאפשר קבלת תמונה רחבה יותר בתהליך קבלת ההחלטה והמשך הטיפול. תאוריות והתערבויות קליניות קיימים סוגים שונים של טיפול פסיכולוגי. הזרמים המרכזיים הם טיפול דינמי וטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. הראשון מבוסס על האמונה שמצוקה נפשית נוצרת מאירועים רגשיים, בחלקם לא מודעים. לעיתים מדובר בקונפליקט בין חלקי הנפש השונים, לעיתים בטראומה נפשית או בטראומות מצטברות במהלך הילדות המוקדמת. הטיפול הדינמי מבוסס על שיחות שמטרתן לאתר את מקור הסבל, להבין אותו וליצור שינוי באמצעות הבנה מחודשת, אמפתיה וכלים רבים נוספים. הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי מבוסס על האמונה שמצוקה נפשית מקורה בדפוסי התנהגות וחשיבה שגויים, שמקורם עשוי להיות בגורמים פסיכולוגיים, ביולוגיים וסביבתיים-חברתיים. הטיפול מבוסס על שינוי דפוסים אלה. בחירת סוג הטיפול המתאים צריכה להתבסס על סיבת ואופי המצוקה, וכן הצרכים הנפשיים והמטרות של המטופל. יש לבחור טיפול מבוסס ראיות שהוכח כאפקטיבי עבור הבעיה עימה מתמודד המטופל. אתיקה מקצועית תחום הפסיכולוגיה הקלינית ברוב המדינות מוסדר היטב באמצעות קוד אתי. בארצות הברית, האתיקה המקצועית מוגדרת בהרחבה ב"קוד התנהלות" של ארגון APA. קוד זה משמש את המדינה בקביעת דרישות לרישיונות והיתרים, למשל. הקוד האתי של APA קובע סטנדרטים גבוהים מאלו שנדרשים בחוק, כי הוא נועד להנחות להתנהגות אחראית, להגנה על מטופלים, ולהשתפרות של יחידים, ארגונים והחברה כולה. הקוד מאפשר יישום בכל תחומי העיסוק של הפסיכולוגים, הן במחקר והן ביישום וטיפול. הקוד של APA מבוסס על חמישה עקרונות: רוחב לב ואי פגיעה באחר, נאמנות ואחריות, יושרה, צדק, וכבוד לזכויותיהם ולכבודם של בני אדם. מרכיבי הקוד מפרטים איך לפתור סוגיות אתיות, נושאים כמו כשירות, יחסי אנוש, פרטיות וסודיות, פרסום, תיעוד טיפולים, שכר, הכשרה מקצועית, מחקר, פרסומי מחקר, הערכה וטיפול. בישראל מוסדר תחום הפסיכולוגיה הקלינית בקוד האתיקה המקצועית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (הפ"י). ארבעת העקרונות המנחים של הקוד האתי של הפ"י הם: קידום טובתם ורווחתם הנפשית של הלקוחות, מקצועיות, יושרה, ואחריות חברתית. כללים להתנהגות אתית שקיימים בקוד, מפרטים על יישום כללי האתיקה, מקצועיות, סודיות ופרטיות, הבניית הקשר המקצועי, יחסי פסיכולוג-לקוח, יחסים בין עמיתים, אבחון והערכה, ייעוץ באינטרנט ובאמצעי התקשורת, אתיקה בהדרכה ובהוראה, מחקר ופרסום מדעי, ופרסום. השוואה עם מקצועות בריאות נפשית אחרים פסיכיאטריה פסיכולוגים קליניים ופסיכיאטרים חולקים את אותה מטרה מקצועית בסיסית, הקלה בהפרעות נפשיות, אך קיימים הבדלים רבים בנקודת מבטם, הכשרתם והכלים השונים בהם הם משתמשים להשגת מטרה זו. ההבדל העיקרי הוא בהכשרה, פסיכיאטר הוא רופא, שעבר 7 שנות לימודים והכשרה במקצוע הרפואה, ולאחר מכן עוד 4 שנות התמחות מעשית בפסיכיאטריה. לפיכך, פסיכיאטרים יכולים להשתמש במודל הרפואי כדי לבצע הערכה לבעיות פסיכולוגיות. בטיפול הפסיכיאטרי חלקם נסמכים על תרופות פסיכוטרופיות שהן תרופות המשפיעות על מצב הרוח, כדוגמת תרופות הרגעה, אם כי רבים משתמשים גם בפסיכותרפיה. פסיכיאטרים יכולים לתת מרשמים לתרופות, לבצע בדיקות גופניות, להזמין ולפרש בדיקות מעבדה ו-EEG, ואף להורות על סריקות מוח כמו MRI ,CT או PET. לעומתם, לפסיכולוגים קליניים אין היתר לרשום מרשמים לתרופות, אם כי קיימים ארגונים החותרים לכך שיינתן לפסיכולוגים היתר כזה. לשם כך יצטרכו הפסיכולוגים לעבור לימודים נוספים, הכשרות והדרכות מקצועיות נרחבות. נכון ל-2008, ההיתר לרישום תרופות פסיכוטרופיות, ניתן לפסיכולוגים בעלי הכשרה רפואית מתאימה, רק באי גואם ובמדינות לואיזיאנה וניו מקסיקו בארצות הברית. כמו כן, ישנם מספר רב של מבחנים פסיכולוגיים ממוחשבים אשר בהם נעשה שימוש למחקר והבנה של תהליכים קוגניטיביים ונפשיים. לפסיכולוג קליני יש הכשרה מתאימה יותר בהערכה פסיכולוגית ובפסיכותרפיה יחסית לפסיכיאטרים, אלא אם כן הפסיכיאטר בוחר לעבור הכשרה נוספת מעבר ללימודי הרפואה שלו, למשל הכשרה בבית ספר גבוה לפסיכותרפיה, לפסיכואנליזה או לטיפול קוגניטיבי והתנהגותי. כמו כן, גם הפסיכולוג הקליני יכול להמשיך ולבצע למידה והכשרה נוספת, מעבר להתמחותו והכשרתו, בתוכניות מגוונות. פסיכולוגיה חינוכית פסיכולוגים חינוכיים עסוקים בעיקר במצבם ובתחושותיהם הלימודיות, החברתיות והרגשיות של ילדים ובני נוער בסביבה הבית-ספרית, ובעבודה מערכתית עם צוות הגן ובית הספר. באירופה ובישראל מוכרים פסיכולוגים מסוג זה בשם פסיכולוג חינוכי, בעוד בארצות הברית הם ידועים כפסיכולוג בית-ספר. בדומה לפסיכולוגים קליניים, גם לפסיכולוגים חינוכיים רישוי מתאים למתן שירותי בריאות נפשית (בארצות הברית הם נדרשים לדוקטורט לשם כך) ולרבים מהם יש קליניקות פרטיות בהן הם מסייעים למטופלים. בניגוד לפסיכולוגים קליניים, פסיכולוגים חינוכיים מקבלים הכשרה נרחבת בנושאי חינוך, עבודה מערכתית עם צוות הגן ובית הספר, ופסיכולוגיה של הלמידה. בארצות הברית, רוב הפסיכולוגים החינוכיים הם בעלי תואר מומחה חינוכי (Ed.S), תואר המהווה הכשרה חינוכית נוספת מעבר לתואר השני למי שאינם מעוניינים בדוקטורט. מיעוטם הם בעלי תואר דוקטור לפילוסופיה (Ph.D) או דוקטור לחינוך (Ed.D). בדומה, בישראל רק למיעוטם של הפסיכולוגים החינוכיים יש דוקטורט, בעוד למרביתם תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית, אחריו הכשרתם כוללת 4 שנות התמחות, בדומה לפסיכולוגים קליניים. בשונה מההכשרה בפסיכולוגיה קלינית, בעקבות הצורך הרב שנוצר בפסיכולוגים חינוכיים בבתי ספר בישראל, פסיכולוגים רבים מתחומים אחרים (תעסוקתיים, שיקומיים, רפואיים ועוד) יכולים לעבור התמחות חינוכית ולעבוד כפסיכולוגים חינוכיים, תוך כדי השלמת מספר קורסים בפסיכולוגיה חינוכית (ניתן לעשות זאת גם בפסיכולוגיה קלינית, אך מסלול ההשלמה לקלינית הוא ארוך ותובעני יותר, ודרישות הקבלה אליו גבוהות יותר). תפקיד מרכזי של הפסיכולוגים החינוכיים בגן ובבית הספר הוא אבחון והערכה של תלמידים במטרה לקבוע את התאמתם למסגרת חינוכית רגילה, תכנון הסיוע הנחוץ להם בצורות שונות במסגרת החינוכית, או הקצאת שירותים שונים של שילוב או חינוך מיוחד. האבחון הפסיכולוגי שהם מבצעים נועד להעריך ולמפות את תחומי החוזק והחולשה בהיבטים הקוגניטיביים, הרגשיים וההתנהגותיים, ולתאר את השפעתם על תפקודו של התלמיד בבית הספר ובמסגרות אחרות. האבחון מסייע בבנייה של תוכנית טיפול מקיפה העונה על צרכיו של התלמיד. פסיכולוגים חינוכיים מייעצים למורים ולבעלי תפקידים אחרים בבית הספר, לגבי תכנון וביצוע תוכניות התערבות וסיוע מתאימות לילדים הזקוקים לכך. בנוסף, עוסקים הפסיכולוגים החינוכיים גם בתכנון תוכניות מניעה שונות (למשל מניעת נשירה או אלימות בבתי ספר), תוכניות הערכה בית ספרית, ייעוץ ותמיכה למורים ומנהלים בתחומים שונים (לדוגמה לגבי תחושת המיטביות שלהם או לגבי ייעול העבודה החינוכית הכיתתית והמערכתית) וכן ייעוץ ותמיכה להורים במסגרת פרטנית או קבוצתית. עבודה סוציאלית קלינית עובדים סוציאליים בעלי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, מספקים מגוון שירותים לאוכלוסיות בעלות קשיים סוציאליים תוך ניסיון להבנה ולפתרון בעיות אלו. עובדים סוציאליים רבים בישראל, כמו גם בארצות הברית, מספקים שירותי ייעוץ הנתפסים כפסיכותרפיה לכל דבר. חוק העובדים הסוציאליים, המגדיר את מטרת העיסוק שלהם טוען "לשיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה בדרך של טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה". כדי ליישב סתירה זו עם חוק הפסיכולוגים, נקבע בפסק דין ש"נקודת הכובד אינה בטכניקת הטיפול (פסיכותרפיה), אלא במטרת הטיפול: אם מטרת הטיפול היא טיפול, אבחון והערכה של עניינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי – הרי שימוש בטכניקות הטיפול הפסיכותרפי ליישום מטרות אלו נכלל בגידרו של סעיף 1 לחוק הפסיכולוגים; אם מטרת הטיפול היא שיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה – הרי שימוש בטכניקות הטיפול הפסיכותרפי ליישום מטרות אלו נכלל בגידרו של סעיף 2 לחוק העובדים הסוציאליים והוא מותר לעובד סוציאלי". עובדים סוציאליים הממשיכים ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, מקבלים הכשרה נרחבת בשיטות טיפול שונות, ולגביהם אין כמעט מחלוקות באשר לרישוי הטיפול הקליני שלהם. הם גם יכולים להתקבל להכשרת המשך בבית ספר גבוה לפסיכותרפיה, בדומה לפסיכולוגים הקליניים והפסיכיאטרים. במכונים ומרכזי טיפול רבים עובדים הפסיכולוגים הקליניים והעובדים הסוציאליים הקליניים בכפיפה אחת, עובדים סוציאליים קליניים שבוחרים לעבור ומתקבלים להכשרה בבית ספר גבוה לפסיכותרפיה, שאורך כארבע שנים, הוכשרו מעבר לתוכנית הכשרתם הבסיסית. ההבדלים ביניהם קשורים יותר לתפיסות העולם מהן הם מגיעים. העובדים הסוציאליים הקליניים באים מנקודת מבט חברתית-סוציאלית וכוללנית, המדגישה את חשיבות הסביבה המקיפה את הפרט (משפחה, קבוצה, קהילה) ואת יכולת השפעתה על האדם. הפסיכיאטריים באים ממודל ביולוגי והפסיכולוגים הקליניים רואים מודל אינטרה-פסיכי, השפעות סביבתיות ומודל סביבה-תורשה המקובל כיום. לכן, עבודתם של שלושת מקצועות אלה תחת כיפה אחת היא טובה ומשמעותית לבריאות הנפש הציבורית. דמויות מרכזיות בהיסטוריה של הפסיכולוגיה הקלינית אלפרד אדלר גורדון אולפורט הנס אייזנק מרי איינסוורת' אלברט אליס אריק אריקסון מילטון אריקסון ג'יימס בוג'נטל ג'ון בולבי אלברט בנדורה אהרון בק ג'ון גוטמן סטניסלב גרוף אנדרה גרין קארן הורני לייטנר וויטמר ג'וזף וולף דונלד ויניקוט מרטין זליגמן ארווין יאלום קארל גוסטב יונג רוברט יירקס רונלד דייוויד ליינג מרשה ליינהם רולו מיי אברהם מאסלו אנה פרויד זיגמונד פרויד פריץ פרלס ויקטור פראנקל היינץ קוהוט מלאני קליין אוטו קרנברג אוטו ראנק הרמן רורשאך קארל רוג'רס וילהלם רייך הארי סטק סאליבן מוריטה שומה דייוויד שקאו ז'אק לאקאן ביקורות ונושאים שנויים במחלוקת פסיכולוגיה קלינית היא תחום מגוון, ושאלות רבות עלו לגבי המידה שבה העיסוק המעשי הקליני צריך להיות מוגבל לטיפולים שנתמכים במחקרים אמפיריים. גם לא ברור מהי הוכחה הולמת ל"תמיכה" זו. יש כמה ראיות לכך שכל סוגי הטיפולים העיקריים הם יעילים במידה דומה, אך עדיין קיים ויכוח על היעילות של סוגי הערכה וטיפול שונים. כך למשל, במחקרים נמצא כי שיטות שונות של טיפול קוגניטיבי התנהגותי הן היעילות ביותר עבור הפרעות כגון פוביות והפרעת דחק פוסט טראומטית, אך למרות זאת רק חלק מהפסיכולוגים משתמשים בהם במקרים כאלו, בעוד אחרים משתמשים בשיטות פסיכודינמיות, שקיימות פחות הוכחות מדעיות על יעילותן. ישנה גם ביקורת על היכולת שלנו לחקור את התהליכים הנפשיים בכלים אשר בהם אנו משתמשים כיום. כלומר, האם אנו צריכים להגביל את מה שאנו יודעים לכלי המחקר שלנו או לפתח כלי מחקר מתאימים ומורכבים יותר על מנת לנסות לבדוק מורכביות גדולות יותר. כך או כך, כיום אין ספק כי טיפולים פסיכולוגיים עוזרים במספר רב של בעיות נפשיות וכיום המחלוקת היא אופן החקירה שלהם. ביקורות רבות עולות לגבי הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה, למשל על ידי התנועה האנטי-פסיכיאטרית, סביב הנטייה למודל הביו-רפואי והשימוש הרב בקטגוריות אבחון פסיכיאטריות כמו אלו שמופיעות ב-DSM. אחרים רואים נטייה זו בחיוב. נטען כי הפסיכולוגיה הקלינית בדרך כלל לא חוברת לארגוני צרכנים (מטופלים), וכן שהיא נוטה לייחס את הבעיות הפסיכולוגיות למטופל עצמו, תוך התעלמות מהשפעת גורמים כלכליים, חברתיים ופוליטיים רחבים, שאינם באחריותו של המטופל. כיום מנסים לתת לכך מענה, בארץ ובעולם, מטפלים שדוגלים בגישת הפסיכולוגיה הפוליטית, לפיה יש לדון בגורמים חיצוניים אלו במהלך הטיפול, לעודד את המטופל לנקוט עמדה ולשנות את המרחב הציבורי באופן פעיל, ולא לייחס את הבעיה רק לאישיות המטופל. ביקורת דומה מדגישה את נושא אי השוויון שקשור בטיפול הפסיכולוגי, למשל יחסי הכוחות השונים שקיימים בין מטפל למטופל, וניתן להשתמש בהם לטובה או לרעה. תנועות לפסיכולוגיה ביקורתית טוענות כי הפסיכולוגיה הקלינית נכשלה בניסיונה לקחת בחשבון הבדלים ביחסי הכוחות, מה שעלול ליצור שליטה ופגיעה מוסרית בחלשים והפגועים בחברה. ראו גם פסיכותרפיה קישורים חיצוניים אתר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל החטיבה הקלינית באתר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל פסיכולוג קליני (Clinical Psychologist), פורטל הרפואה של ישראל הערות שוליים *	2024-08-06T06:13:27
פסיכולוגיה חברתית	ממוזער\|150px\|פסיכולוגיה חברתית עוסקת בין היתר בקשרים בין אנשים. פסיכולוגיה חברתית (מאנגלית: Social Psychology) היא ענף מענפי הפסיכולוגיה, תחום מחקרי ויישומי, שבמסגרתו נחקרת השפעת הזולת (יחידים וקבוצות) על מחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו של הפרט. פסיכולוגיה חברתית עוסקת בהתנהגות אנושית שהיא תוצאה של הקשר בין מצבים נפשיים למצבים חברתיים. היא חוקרת את התנאים החברתיים שבהם נוצרות מחשבות, רגשות והתנהגויות, וכיצד משתנים אלה משפיעים על אינטראקציות חברתיות. ככלל, הפסיכולוגיה החברתית מיישמת מונחים וממצאים מתחום הסוציולוגיה יותר מכל תחום פסיכולוגי אחר. היסטוריה מחקרו של נורמן טריפלט משנת 1898 נחשב למחקר האקדמי הראשון בתחום הפסיכולוגיה החברתית. המחקר עסק בהתנהגות קבוצתית אצל ילדים. יש הטוענים כי זה אינו המחקר הראשון בתחום. בשנת 1908 יצאו לאור שני ספרי הלימוד הראשונים בתחום, הראשון מאת הפסיכולוג וויליאם מקדוגל והשני מאת הסוציולוג אדוארד אלסוורת' רוס . דמות נוספת שהשפיעה על התפתחות הפסיכולוגיה החברתית היא פלויד אלפורט, פסיכולוג אמריקאי שנחשב, לעיתים קרובות, ל"אבי הפסיכולוגיה החברתית הניסויית", ומילא תפקיד מפתח בהפיכת הפסיכולוגיה החברתית לתחום לגיטימי במדעי ההתנהגות. תרומתו של אלפורט להתפתחות המוקדמת של הפסיכולוגיה החברתית הייתה שילוב ניסויים מעבדתיים מבוקרים שסיפקו את הקפדנות הדרושה לקידום הפסיכולוגיה החברתית כמדע ומחקר על תופעות קבוצתיות והשפעתן על הפרט כחלק משדה הפסיכולוגיה. עד 1930 ביססה את עצמה הפסיכולוגיה החברתית כתת-דיסציפלינה חשובה בפסיכולוגיה. עם תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 נשלטה הפסיכולוגיה החברתית האמריקאית על ידי הגישה האינדיבידואליסטית בהשראת אלפורט, בעוד שהפסיכולוגיה החברתית האירופית עדיין שיקפה מושגים מוקדמים יותר של תודעה קבוצתית. בין מלחמות העולם חידדו הפסיכולוגים החברתיים קורט לוין ולאון פסטינגר את הגישה הניסיונית לחקר התנהגות, וקידמו את הפסיכולוגיה החברתית כדיסציפלינה מדעית קפדנית. בין ההתפתחויות הבולטות בשנים אלו הייתה פיתוח תאוריית התסכול-תוקפנות, התמקדות המחקר בנושא עמדות בעקבות החשיבות הגוברת של מחקרי דעת קהל בארצות הברית, מחקרם הראשון של דניאל כץ וקנת ברילי בתחום סטיראוטיפים אתניים ועבודתו של ג'ורג' הרברט מיד על צמיחתו של האני בתהליך האינטראקציה החברתית, במיוחד בדרך של תקשורת לשונית. קורט לוין פיתח את תאוריית השדה המסבירה את האינטראקציה בין הפרט לסביבה, והיא מהווה בסיס למחקר על דינמיקה קבוצתית. אחרי מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה ערכו פסיכולוגים חברתיים, ביניהם מוזאפר שריף וסולומון אש, מחקרים בנושא קונפורמיות. כמו כן נערך ניסוי מילגרם בנושא ציות לסמכות, שהושפע ממשפט אייכמן. ניסוי הכלא של סטנפורד הוא נקודת ציון בכללי אתיקה בניסויים בפסיכולוגיה חברתית. הניסוי בחן התנהגות של גברים צעירים בתנאים שדימו חיי כלא. הניסוי נערך באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1971 על ידי צוות חוקרים בראשות הפסיכולוג פיליפ זימברדו. נושא מחקר נוסף שהתפתח הוא תלות הדדית. תאוריית התלות ההדדית מציעה מודל תאורטי לשאלה כיצד תלות הדדית משפיעה על התנהגותם של אנשים ביחס לתוצאות שכל אחד מהם רוצה להשיג. בשנת 1957 הציג לאון פסטינגר את תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, שיש הסבורים שהיא התיאוריה המשפיעה ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה החברתית. ב-1968 הציג וולטר מישל תיאוריה שהשפיעה רבות על הפסיכולוגיה בתחום האישיות. לטענתו, אישיותו של אדם אינה קבועה, אלא תלויה באינטראקציות שבין נטיותיו לבין המצבים שבהם הוא פועל. במילים אחרות, אופיו של אדם משתנה ומתעצב על-ידי סך כל המצבים שבהם הוא התנסה. התנועה לזכויות האזרח שנלחמה לסיום האפליה כנגד אפרו-אמריקאים, השפיעה באופן דרמטי גם על סדר היום המחקרי בתחום. מחקר על הגורמים וההשלכות של דעות קדומות ואפליה הפך לפופולרי, ושימש בסיס תאורטי להתערבויות מאוחרות יותר. ב-1947 נפתחה באגודה האמריקנית לפסיכולוגיה חטיבת הפסיכולוגיה החברתית וכמעט שלושים שנה אחרי, בשנת 1974, הפכה החטיבה לארגון עצמאי: החברה לאישיות ופסיכולוגיה חברתית (Society for Personality and Social Psychology). ב-1996 נוסד האיגוד האירופי לפסיכולוגיה חברתית ניסויית. לצד הקמת ארגונים מקצועיים, כתבי עת אקדמיים החלו להתפרסם בתחום. תיאוריות ומושגי ליבה למידה בני אדם אוספים זיכרונות רבים על חוויותיהם עם אנשים אחרים, ומשתמשים במידע זה כדי ליצור תחזיות לגבי אופן הפעולה של אנשים בעתיד. ידע זה נרכש באמצעות למידה. חקר הלמידה קשור קשר הדוק לאסכולה הביהביוריסטית של הפסיכולוגיה. למידה אופרנטית או התניה אופרנטית היא תהליך של למידה התנהגותית המבוסס על חיזוקים וענישה. ההנחה היא שהתנהגות שמקבלת חיזוקים מגדילה את הסיכוי של הפרט לחזור עליה בעתיד, בעוד התנהגות שמקבלת עונשים מפחיתה את הסיכוי של הפרט לחזור עליה. למידה אופרנטית יכולה לענות על שאלות שקשורות לתחום הפסיכולוגיה החברתית כגון: כיצד נדע מהן התנהגויות שמתאימות למצב חברתי כלשהו? או מהן התנהגויות שמתאימות לאינטראקציות חברתיות מסוימות ואיזה אינן מתאימות לסיטואציה כלשהי? בנוסף ללמידה אופרנטית, הפסיכולוגיה החברתית עוסקת גם בלמידה באמצעות תצפית או חיקוי. למידה באמצעות צפייה היא צורת למידה שאנו משתמשים בה ביכולות הקוגניטיביות שלנו כדי לזכור ולהסיק מסקנות על בסיס ניסיונם של אחרים על מנת שנוכל לשנות את התנהגותנו. אדם צופה בהתנהגותו של אחר בשעה שקיבל חיזוק או עונש, ואחר כך מתנהג באופן דומה למדי או נמנע מפעולה מסוימת. למידה באמצעות תצפית שימושית מכיוון שהיא מאפשרת לבני אדם ללמוד בלי לעסוק בפועל במה שעלול להיות מסוכן. סכמה התוצאה של הלמידה היא ידע, וידע זה מאוחסן בסכמות. במוח, הסכמות שלנו שוכנות בעיקר בקליפת המוח הקדם-מצחית. חלק זה של המוח הוא החלק "החברתי". סכמה קוגניטיבית היא מבנה מנטלי, הכולל מכלול של ידע ועמדות של אדם כלפי נושא מסוים (אובייקטים, אנשים ומצבים). הסכמה מאפשרת לארגן כמויות גדולות של מידע באופן יעיל. בהתאם לכך, הסכמה היא אחד המנגנונים הקוגניטיביים המאפשרים לנו לעצב תפיסת עולם יציבה. הסכמה יוצרת אצלנו ציפיות ומאפשרת לנו לנסות לנבא מה יקרה בעתיד, וכאשר אנו קולטים מידע חדש אנו נוטים לפרש אותו בהשפעת הסכמה שיש לנו אודותיו. יש מספר סוגים של סכמות: סכמת תסריט, סכמת עצמי וסכמת אישיות. תפיסה עצמית תפיסה עצמית היא האופן שבו בני אדם תופסים את יכולותיהם, חולשותיהם, עמדותיהם וערכיהם, לרבות אמונות לגבי תכונות האישיות, המאפיינים הגופניים, היכולות, הערכים, המטרות והתפקידים שלנו בעולם. התפיסה העצמית מורכבת ממערכת של אמונות ותפיסות המאורגנות כסכמה קוגניטיבית. לאורך הילדות וגיל ההתבגרות, התפיסה העצמית הופכת מופשטת ומורכבת יותר ומתארגנת בסכימות. בבגרות, התחושה העצמית גדלה באופן משמעותי. כבוגרים, אנחנו מחזיקים במגוון רחב של סכימות, אנו יכולים לנתח את המחשבות, הרגשות וההתנהגויות שלנו, ומבינים שלאנשים אחרים יש מחשבות שונות משלנו. אחת הדרכים ללמוד על התפיסה העצמית של אדם היא באמצעות שאלון דיווח עצמי. זהו כלי שבו המשיבים עונים על סדרת שאלות או מדרגים הצהרות הקשורות לתפיסה העצמית. למרות שלכל אדם יש תפיסה עצמית ייחודית, אפשר לזהות, מניתוח על בסיס הדיווח האישי, מספר מאפיינים משותפים. למשל, מאפיינים גופניים הם מרכיב חשוב בתפיסה העצמית, והם מוזכרים על ידי רבים כשהם מתארים את עצמם. מאפיינים גופניים חשובים לתפיסה העצמית שלנו, מכיוון שאנו מבינים שאנשים אחרים משתמשים בהם כדי לשפוט אותנו. לעיתים קרובות אנשים מפרטים את המאפיינים הפיזיים הייחודים להם לחיוב או לשלילה ("יש לי עיניים ירוקות", "יש לי משקל עודף"). מאפיין נוסף של התפיסה העצמית משקף את החברות שלנו בקבוצות החברתיות שאנו משתייכים אליהן ואכפת לנו מהן. התייחסויות נפוצות בהקשר זה קשורות למקצוע, דת או ארגון שאליו משתייך הפרט ("אני אמנית", "אני בודהיסט" או "אני סטודנטית באוניברסיטת אמסטרדם"). עמדה בפסיכולוגיה חברתית, עמדה היא הערכה נלמדת ומשפיעה על מחשבה ופעולה. לאורך רוב המאה ה-20, המחקר האמפירי של עמדות עמד בלב הפסיכולוגיה החברתית. עמדות יכולות להיגזר ממידע רגשי (רגשות), מידע קוגניטיבי (אמונות) ומידע התנהגותי (חוויות). לעיתים קרובות מידע מסוגים אלה מנבא בדיוק טוב למדי התנהגות או פעילות מסוימת. הנאה מגלידת שוקולד או תמיכה בערכים של מפלגה פוליטית מסוימת הן דוגמאות לעמדות. עמדות כרוכות בהעדפות, למשל "הוא לא אוהב לקרוא" או "אני אוהבת את אחותי". אמירות כגון אלו מדגישות שעמדות הן חלק חשוב מהגדרת העצמי; העמדות מקשרות את התפיסה העצמית לאובייקט, ולכן הן חלק מהותי ממי שאנחנו. עמדות אינן חשובות במידה שווה. יש חשובות יותר מאחרות, משום שהן מועילות לנו יותר ובכך משפיעות יותר על חיי היומיום שלנו. עוצמת העמדה מוערכת לפי המהירות שבה היא עולה בראשנו. יש עמדות חזקות שמנחות את פעולותינו וכמעט שאיננו משנים אותן. ככל שאנו מבטאים אותן, כך הן מתחזקות. בכל מצב נתון אנשים מושפעים ממספר גורמים ולכן עמדות כלליות אינן תמיד מנבאות היטב התנהגות ספציפית. לדוגמה, אדם עשוי להיות מוטרד מאיכות הסביבה אך ברגע נתון אינו ממחזר בקבוק פלסטיק עקב סיבות מסוימות. אחת התאוריות הידועות במאה ה-20 בתחום העמדות היא תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי. לפי תיאוריה זו, עמדות חייבות להיות עקביות ולוגיות. אי התאמה בין העמדות מוביל לחוסר נוחות או מתח, שעלול להניע שינוי בעמדות או בהתנהגות. אצל בני האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על עקביות בין עמדותיהם ותפיסותיהם לבין התנהגותם בפועל. עמדות קשורות למספר תחומים אחרים של הדיסציפלינה, כגון קונפורמיות, משיכה בין אישית , תפיסה חברתית ודעות קדומות. שכנוע שכנוע היא שיטת השפעה פעילה המנסה באמצעים רציונליים או רגשיים לגרום לאנשים לקבל או לאמץ גישה, רעיון כלשהו או התנהגות מסוימת. שכנוע מסתמך על דיאלוג ולא על הפעלת לחץ משמעותי או כפייה. הניסיון לשכנע יכול להיות יומיומי (לשכנע ילד לצחצח כל יום שיניים) או חד-פעמי (ביום הבחירות, לשכנע מצביעים לבחור במועמד מסוים). תהליך השכנוע מושפע ממשתנים רבים הנחלקים, בדרך כלל, לחמש קטגוריות עיקריות: תקשורת: מתייחסת לאמינות, מומחיות, אמון ומשיכה גופנית מסר: התבססות על היגיון או רגש (למשל, פחד), טיעונים חד-צדדיים או דו-צדדיים ותוכן אינפורמטיבי מסוגים שונים קהל: כולל מגוון של נתונים דמוגרפיים, תכונות אישיות והעדפות אמצעי תקשורת: אינטראקציות פנים אל פנים, רשתות חברתיות, אתרי אינטרנט, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט וכו' הקשר: כולל סביבת הפעילות ודינמיקה קבוצתית. קוגניציה חברתית קוגניציה חברתית היא גישה מרכזית בתאוריה ובמחקר בפסיכולוגיה חברתית, והיא מתמקדת בחקר התפקידים של ייצוגים ותהליכים מנטליים בקביעת התנהגויות ושיפוט חברתי. חלק מהשאלות שקוגניציה חברתית מבקשת לענות עליהן הן: כיצד אנו צוברים ידע על עצמנו, על אחרים ועל מצבים חברתיים? כיצד ידע חברתי זה משפיע על השיפוטים, על ההחלטות ועל ההתנהגויות שלנו? וכיצד משפיעים הרצונות והרגשות שלנו על עיבוד מידע חברתי? התפתחות חברתית מתבססת על תהליכי קוגניטיביים שונים, שבאמצעותם מסוגל הפרט לעקוב אחרי התנהגות של אחרים ולהבינה. קוגניציה חברתית מתייחסת לשרשרת תהליכים הנדרשים כדי שהאדם יוכל להבין אנשים אחרים. היא כוללת יכולות תפיסתיות בסיסיות המאפשרות לנו להבחין בין אנשים לחפצים. ברמה גבוהה יותרף קוגניציה חברתית מאפשרת לנו לעשות אינטגרציה בין מספר רמזים חברתיים שונים (למשל כיוון המבט, הבעת הפנים, אינטונציה של הקול ועוד). ולפרש לפיה את התנהגותו של האחר, ומתוך כך להבין את כוונותיו, אמונותיו ורגשותיו, והאופן שבו הוא מכוון את התנהגותו. זיהוי רגשות היא יכולת חיונית לצורך הבנת מצבים חברתיים ולתפקוד חברתי תקין. זיהוי הבעות פנים רגשיות מהווה מרכיב מרכזי בניהול אינטראקציות חברתיות נוכח התפקיד המשמעותי שיש למידע העובר בהבעות פנים. במחקרים הרבים שנערכו בקרב ילדים ומבוגרים עם אוטיזם, התקבלו ממצאים לא אחידים לגבי היכולת לזהות הבעות פנים. תחומי עיסוק תחומי הפסיכולוגיה החברתית הם רבים, וביניהם: השפעת הסביבה החברתית, תפקוד האדם בקבוצה, גיבוש ושינוי עמדות, הערכה עצמית, קשרים בין-אישיים כמו אהבה רומנטית ועוד. היא נוגעת גם בתחומים כמו פרסום, ויש פסיכולוגים חברתיים המייעצים למשרדי פרסום. פסיכולוגיה חברתית שונה מתחומי מחקר אחרים כמו אנתרופולוגיה או סוציולוגיה מפני שהיא מתמקדת בפרט ומחויבת לרוב למחקר שמבוסס על ניסויים אמפיריים. השפעת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית הפסיכולוגיה החברתית המודרנית הושפעה רבות מן הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. לפי גישה זו, הצורה שבה אדם מפרש את הסיטואציה החברתית והמחשבות שמתעוררות אצלו בסיטואציה זו יקבעו את אופן פעולתו: האדם הוא מעין "מדען" אשר חוקר את סביבתו החברתית ומנסה להבין אותה על ידי ייחוס סיבות להתנהגויות הזולת, ואף לעיתים ייחוס סיבות להתנהגויותיו שלו עצמו. על מנת להבין את מצבו הרגשי של האחר, אנו משתמשים בפעולות המפורשות שאדם עושה, בתוכן דבריו, בזכרונות וידע שיש לנו אודות אותו אדם ואודות מרכיבי הסיטואציה, ברמזים לא מפורשים כגון הבעות פנים ותנועות, ואף בריח. תאוריית הייחוס מנסה לתת מסגרת להבנת הדרך שבה אנו מנסים למצוא היגיון בעולם החברתי. לימודי התחום פסיכולוגיה חברתית איננה נלמדת כתואר ראשון בדרך כלל, אלא כתואר שני. מי שהשלים תואר ראשון בפסיכולוגיה או בתחום קרוב יכול להגיש מועמדות ללימודי פסיכולוגיה חברתית (אם מדובר בתחום קרוב סביר שיידרשו קורסי השלמה). מחקר פסיכולוגיה חברתית עוסקת במחקר מדעי של מחשבות, תחושות והתנהגויות של פרטים במסגרות חברתיות שונות. המחקר עוסק באיסוף נתונים אמפיריים והבנה של תהליכי השפעה הדדיים ומתמשכים בין הפרטים בחברה. נחקרת גם השפעתם של אנשים אחרים על ההתנהגות גם כאשר הם אינם נוכחים באופן פיזי. מבין החוקרים הבולטים בתחום: לאון פסטינגר, סטנלי מילגרם, סולומון אש, דריל בם. דוגמאו לניסויים מפורסמים: ניסוי הכלא של זימברדו, הניסוי של מילגרם, ניסוי בנדורה, ניסוי הקונפורמיות של אש. ראו גם מונחים בפסיכולוגיה חברתית מונחים בסוציולוגיה התנהגות פרו חברתית בגיל הרך לקריאה נוספת פסיכולוגיה חברתית, האוניברסיטה הפתוחה - קישורים חיצוניים יעקב אופיר, פסיכולוגיה חברתית, בלוג-הפסיכולוג שלי פסיכולוגיה חברתית - בפרויקט המדגם אדמיאל קוסמן, העדר האנטישמי, מקור ראשון, 22 ביוני 2012 הערות שוליים * קטגוריה:תקשורת המונים	2024-08-11T10:34:43
דונלד ויניקוט	ממוזער\|240 פיקסלים\|ביתו של ויניקוט בלונדון דונלד וודס ויניקוט (באנגלית: Donald Woods Winnicott; 7 באפריל 1896 – 28 בינואר 1971) היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, מממשיכי דרכם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין. פיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים באמצעות טיפול במשחק, ואת ההבחנה בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב. הוא כתב מספר ספרים שבהם הביע רעיונות מקוריים שסטו הן מהתאוריה הפרוידיאנית והן מזו הקלייניאנית. קורות חייו ויניקוט נולד ב-1896 בעיר פלימות' במחוז דבון שבדרום-מערב אנגליה, למשפחה פרוטסטנטית מתודיסטית מבוססת מהמעמד הבינוני. בגיל ארבע-עשרה עזב את בית הוריו ועבר לפנימיית לייס (Leys) שבקיימברידג'. בעת שהותו בפנימייה, שבר ויניקוט את עצם הצוואר בזמן משחק רוגבי, אירוע שהוביל להחלטתו ללמוד רפואה. הוא החל ללמוד רפואה ב-1916 באוניברסיטת קיימברידג'. במלחמת העולם הראשונה הפכה האוניברסיטה לבית חולים צבאי, וויניקוט עבד שם כאח מסייע. במהלך המלחמה התנדב לצי המלכותי הבריטי (כסטודנט לרפואה היה פטור מגיוס) והוצב במשחתת, שבה שירת כקצין רפואה עד תום המלחמה. ב-1918 חזר ללימודי הרפואה בבית-החולים סנט ברת'ולומיו (St. Bartholomew) בלונדון, שם סיים את לימודיו כרופא ב-1920. ויניקוט התוודע לפסיכואנליזה מקריאה מקרית בספרו של פרויד "פשר החלומות". ב-1923, בתום התמחותו ברפואת ילדים, עבר את האנליזה האישית הראשונה שלו אצל ג'יימס סטרייצ'י , מתלמידיו הישירים של פרויד. באותה שנה קיבל ויניקוט משרה של מנהל מחלקת הילדים הכללית בבית חולים לילדים בפדינגטון שבלונדון. ויניקוט החזיק במשרה זו במשך ארבעים שנה, בהן הפך את המחלקה בהדרגה למחלקה פסיכולוגית לילדים. במהלך חייו עבר אנליזה גם אצל ג'ואן ריבייר (Joan Riviere), שהייתה יד ימינה של מלאני קליין. ויניקוט נפטר בלונדון ב-28 בינואר 1971 לאחר סדרה של התקפי לב. התאוריה של ויניקוט אף שכתב מאמרים רבים, לוויניקוט – בניגוד למוריו, פרויד וקליין – לא הייתה משנה סדורה. הוא עסק רבות בניסיון להבין את עולמו הפנימי של התינוק. הפסיכולוגיה שלו סווגה כפסיכולוגיה של יחסים, במיוחד בין התינוק לאימו. הוא גרס שאין לראות את התינוק כשהוא לעצמו - אלא רק בהקשר של אימו, וטען שתינוק האדם בא לעולם "כחומר ביד היוצר", בעל פוטנציאל, ובמצב של חוסר אינטגרציה. לדבריו, התגבשות התינוק ל"יש" נפשי מותנית בהימצאותה של אם, המאפשרת לתינוקה "להיווצר כיחידה אינטגרטיבית". ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה כזו. כאשר האם מסוגלת להיענות באופן מספק למחוות הספונטניות של התינוק, מבלי להעמיד את צרכיה לפני צורכי התינוק, מתפתח אצל התינוק "העצמי האמיתי". בניגוד לפרויד הוא לא ראה במעשי האדם היצירתיים סובלימציה של דחפים, אלא טען שאלו צרכים מולדים העומדים בפני עצמם. יחידת אם-תינוק אחד מחידושיו של ויניקוט הוא התפיסה שתינוק אינו ישות נפשית עצמאית, אלא חלק מ"יחידת אם-תינוק". כלומר, התהליכים הראשוניים לא מתרחשים בתוך התינוק, אלא בתוך הקשר שלו עם מטפליו. הוא מבטל תאוריות של קודמיו לגבי הנעשה בתוך התינוק, ומתמקד ביחסים של התינוק עם אמו. מתוך אותה תפיסת עולם עולים שני מושגי יסוד נוספים: החזקה (Holding), המדגישה את חשיבותו של הקשר הגופני, אך גם מציינת את חשיבות ההיענות לצרכים רגשיים מורכבים. משמעות הרעיון של אם-סביבה היא שאנו שורדים את הילדות המוקדמת תוך אשליה שהאם והסביבה שהיא יוצרת - הם העולם כולו, כיוון ש"אי בשלות האני מאוזנת באופן טבעי על ידי תמיכת-אני מצד האם". תפיסות אלו הן אבני יסוד בתפיסתו הקלינית של ויניקוט, ובהתייחסותו לטיפול כסביבה היוצרת החזקה, שמאפשרת התפתחות של המטופל בתוך סביבה בטוחה. אם טובה דיה ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. "האם הטובה דיה" מתאימה עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה. בתחילת חיי התינוק ההתאמה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת מסוגלות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה ולפתח בעצמו בוחן מציאות. לעומת זאת, "אם שאינה טובה דיה" אינה מספקת לתינוק סביבה טובה דיה, או כושלת בביצוע התרחקות הדרגתית ממנו, ובכך מחלישה את התפתחותו הרגשית של הילד. ויניקוט מבחין בין שני סוגי כשלים: האחד, חוסר היכולת להיענות לצורכי התינוק כאשר הוא במצב ערות; השני, התערבות במצב מנוחה, בו התינוק מצוי בא-אינטגרציה (unitegration). הכישלונות בטיפול האימהי נחווים על ידי התינוק כהתערבות מפחידה וחודרנית, עלולים להוביל ליצירת עצמי מזויף, ומלווים בתחושת כיליון של העצמי. מושקעות אמהית ראשונית מושקעות אימהית ראשונית הוא תיאור חוויה רגשית של האם בשבועות הראשונים שלאחר הלידה, המאופיינת ברגישות מועצמת. מצב פסיכולוגי זה נמשך מספר שבועות, אותו נוטה האם להדחיק אחר כך. ויניקוט מדמה מצב זה לכעין מחלה, שכן לדבריו צריך להיות בריא כדי להגיע אליו, ובסופו יש להחלים ממנו. מושג זה טבע ויניקוט במאמר מ-1956 בשם זה. המושג השפיע לא רק על השיח בגישת יחסי אובייקט, אלא על השפה הפסיכואנליטית בכלל. בנוסף להשפעתו על השפה, העניק ויניקוט מעמד משמעותי לא רק למצב התינוק בשלב זה, אלא גם לתהליך אותו עוברת האם. לטענתו, גם לאחר הלידה ממשיכה האם להתייחס לתינוק כחלק מגופה, ובכך היא שומרת על אשליית חוסר הנפרדות, דבר היוצר רציפות והמשכיות לחוויית ההריון. כישלון בשלב זה יוצר אצל התינוק תחושת הכחדת העצמי. בניית הארגון הראשוני של "האני" נובעת מאותה תחושה איומה של הכחדה - והחלמה ממנה. החוויה יוצרת ביטחון בהחלמה, ויכולת התמודדות עם תסכול. מצב זה מדגיש גם את חשיבות האם, שנשאה את התינוק ברחמה, בגידול התינוק בשלב זה; ברם, ויניקוט מוסיף ומציין כי גם אם-מאמצת המסוגלת "לחלות" במצב זה, יכולה לבצע התאמה טובה דיה מתוך יכולתה להזדהות עם התינוק. רעיון זה מותח ביקורת על התאוריות של אנה פרויד ומרגרט מאהלר, המתארות תקופה זו כתקופה של סימביוזה בין האם והתינוק. היכולת להיות לבד התאוריה הפסיכואנליטית רצופה ניסיונות להבין את יכולתו של אדם להיות בקשר, אך במאמרו מ-1958 עוסק ויניקוט בשאלה ההפוכה: מסקנתו היא שהיכולת להיות לבד משלימה את היכולת להיות בקשר, והניגוד להן הוא החרדה מלהיות לבד או בקשר. שורש היכולת להיות לבד נבנה במהלך הילדות המוקדמת, והוא אחד הסימנים החשובים לבשלות רגשית. בתהליך התפתחות היכולת להיות לבד הילד הוא חסר בשלות אך הוא נתמך על ידי נוכחותה של האם, ובלעדיה - נוצרת חרדה שמקשה על הימצאות לבד. ויניקוט מדגיש שאין הכוונה להיות האדם לבד במשמעות של היעדר האחר, אלא במשמעות מורכבת יותר של היכולת ליהנות מלבדיות. רעיון זה של ויניקוט יוצא כנגד רעיונותיו של פרויד. לטענתו, ההתייחסות ליכולת זו כנגזרת של החשיפה ליחסי המין של ההורים (הסצנה הראשונית) כפי שטוען פרויד היא "ניסוח פסיכואנליטי שחוק", והוא מפנה את שורשי התפתחות יכולת זו לשלב התפתחותי מוקדם אפילו ביחס לגישתה של מלאני קליין, המתייחסת לרעיון הפנמת האובייקט כיוון שעל פי ויניקוט תהליך זה קודם להפרדה בין פנים לחוץ. רובד נוסף בו רעיון זה נוגד את רעיונותיו של פרויד, נובע מההתייחסות שהתפתחות הפרט אינה נובעת מיצריות מינית (יחסי-סתמי) שעוברת עידון, אלא מתוך הקשר (התייחסות-אני) שמהווה סביבה בטוחה להתפתחות. תופעות מעבר אובייקט המעבר מופיע בשלב שבו התינוק מתחיל להפריד בינו לבין האם. מהיותו ממשי אך בו-בזמן סמל לאם הנעדרת, אובייקט המעבר נמצא באזור הדימדומים שבין הממשי למדומיין. אזור זה נקרא על ידי ויניקוט 'מרחב פוטנציאלי' או 'תופעות מעבר', ויש לו קיום חיצוני ופנימי בו-זמנית. תהליך ההיפרדות של התינוק מאימו כרוך בתסכול גדול מצד התינוק, שחש ומבין שאיננו חלק אינטגרלי מאימו, כפי שהוא דמיין בתחילת דרכו. כדי לפצות את עצמו על התסכול ועל החרדה שהוא חש עקב ניתוקו מאימו והפיכתו לישות נפרדת, הוא מאמץ חפץ כלשהו, כמו חיתול, שמיכה או מוצץ, שמסמל בעיניו את הנוכחות המרגיעה של אימו. על חפץ זה הוא משליך את הרגשות שיש לו כלפי אימו; זהו אובייקט המעבר. תחילת תהליך האימוץ של אובייקט המעבר יהיה בין הטווח של 4 ל-12 חודשים ויכול להמשך עד גיל הגן. עצמי אמיתי ועצמי כוזב כאשר האם מסוגלת להענות למחוות הספונטניות של התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני אלו של התינוק, משמע היא אם טובה דיה, מתפתח אצל התינוק עצמי אמיתי, זהו הארגון המנטלי הראשוני המופיע בינקות. העצמי האמיתי קשור לחיוניות גופנית, מקורו בחיות רקמות הגוף והתפקודים הגופניים. ממנו נובעות המחווה הספונטנית והמחשבה האישית. העצמי האמיתי הוא מקור האותנטיות והיצירתיות והוא בעל תחושת ממשות וחיוניות בעולם. אסור שהעצמי האמיתי יושפע ממציאות חיצונית או יענה לה. עצמי כוזב הוא חזות מזויפת, שהאדם נאלץ לארגן לעצמו, כדי להתמודד עם העולם ולהתאים את צרכיו לאלו של מטפליו. זהו מנגנון הגנה שנועד להגן על העצמי האמיתי שעבר טראומה וכעת יש להגן עליו מפגיעה חוזרת. בניגוד לאם הטובה דיה הנענית לצורכי התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני שלו, האם שאינה טובה דיה היא חודרנית. ישנם שני מצבים של חודרנות: תביעה מהתינוק להגיב כאשר הוא במצב רגוע, או כפייה על התינוק לנטוש את משאלותיו, ולעצב את עצמו לפי מה שמסופק לו על ידי הסביבה. בשני המצבים הללו תוצאת החודרנות המתמשכת היא שברים בחוויותיו של הילד. כאשר האם מכניסה בתינוקה את מחוותיה ואת התנהגויותיה, לא נותר לו אלא להיכנע בפני התנהגותה. כניעות זו היא תחילת התפתחותו של עצמי כוזב. תפקידו של העצמי הכוזב הוא להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו מפני ניצול. הוא עושה זאת באמצעות הענות לדרישות הסביבה. האדם מסוגל ללבוש עצמי כוזב, הגורם נחת לסביבה, בשעה שהוא עצמו מרגיש איום. כאשר מנצלים את העצמי הכוזב ומתייחסים אליו כאל אמיתי, גדלה באדם תחושת ייאוש וחוסר ערך. אך בדברו על התמודדות עם לחצים סביבתיים בגיל ההתבגרות מדגיש ויניקוט שעיבוד הקונפליקט בין דרישות וציפיות הסביבה לרצונות וצרכי האדם, היא משימה המוטלת על המתבגר, ואדם אחר אינו יכול לפתרה עבורו. ויניקוט טוען שהטעם היחידי בניסיון להגדיר את העצמי האמיתי, הוא כדי לנסות להבין את העצמי הכוזב. הוא יוצר הקבלה בין החלוקה שלו לעצמי אמיתי וכוזב לבין חלוקתו של זיגמונד פרויד את העצמי לאיד (הממוקד באינסטינקטים) ולאגו (המכוון כלפי העולם החיצוני). העצמי האמיתי והכוזב ברצף בין הנורמלי לפתולוגי לדברי ויניקוט כל אחד מאיתנו נחלק לעצמי אמיתי ולעצמי כוזב, וישנו רצף בין הנורמלי לפתולוגי: במצב של בריאות העצמי הכוזב עבר סוציאליזציה, הוא מסתגל לסביבה ומאורגן סביב מנהגים חברתיים מקובלים. האדם מסוגל להפטר ברצונו מן העצמי הכוזב, במצבים חברתיים המאפשרים אינטימיות ולהציג בהם את העצמי האמיתי שלו. ההישג החשוב של העצמי הכוזב, הוא רכישת מקום בחברה שלא היה ניתן לרכישה או לשימור, על ידי העצמי האמיתי לבדו. במצב בריא פחות העצמי הכוזב מבוסס על הזדהויות. במצב אף פחות בריא העצמי הכוזב מחפש תנאים, שיאפשרו לעצמי האמיתי לבוא לידי ביטוי, אם לא ימצאו תנאים שכאלו תחוזק ההגנה למניעת ניצול העצמי האמיתי. העצמי הכוזב שכושל מלהגן על העצמי האמיתי, כמוצא אחרון מארגן התאבדות, ובכך בו זמנית הוא מביא כליון על עצמו (המשך קיומו אינו נחוץ אם אינו מסוגל למלא את פונקציית ההגנה) וכליון של העצמי האמיתי (שחדל מלהתקיים, אך בכך גם נמנעת חשיפתו). לכיוון הפתולוגיה העצמי הכוזב מגן על העצמי האמיתי. העצמי האמיתי מוכר כפוטנציאל והוא מנהל חיים סודיים. בדרגה הקיצונית ביותר העצמי הכוזב נחווה כאמיתי על ידי האדם וסביבתו. העצמי האמיתי מוחבא בשלמותו. ביחסים אישיים וביחסי עבודה העצמי הכוזב נכשל לעיתים. בסיטואציות בהן מצופה להציג אדם שלם, לעצמי הכוזב יש חסר בסיסי. במקום אחר טען דונלד ויניקוט שבמצב החמור ביותר, נהפך הפיצול לשבר נפשי, שבשיא עומקו הוא סכיזופרניה. בסכיזופרניה מוצג עצמי כוזב שמסתגל לציפיות הרבדים השונים של סביבת האינדיבידואל. במצב הפתולוגי הקיצוני העצמי האמיתי נמצא בסכנת הכחדה והאינדיבידואל הורס לבסוף את העצמי הכוזב ומנסה להכריז מחדש על העצמי האמיתי, אף על פי שייתכן שזה לא יהיה תואם לחיים בעולם. לדעת דונלד ויניקוט, במקרה זה התמוטטות נפשית היא סימן בריא של ויתור על מנגנון ההגנה של העצמי הכוזב. התאבדות יכולה אף היא להיות הכרזה מחודשת של העצמי האמיתי. ויניקוט אינו מסביר כיצד הפרט עובר משלב אחד לאחר ברצף. ניתן לראות שישנם פרדוקסים וסתירות פנימיות בדבריו. התאבדות היא פתרון במצב הפתולוגי ביותר, אך גם בשלב השלישי ברצף. בראשון ההתאבדות היא הכרזה מחודשת על קיומו של העצמי האמיתי, ובשני היא דרכו האחרונה של העצמי הכוזב להגן על העצמי האמיתי מפני ניצול. ישנו גם פרדוקס בכך שהבאת כיליון על העצמי כולו, היא דרך להגן על העצמי האמיתי מפני כיליון. מספריו ויניקוט פרסם ספרים ומאמרים רבים. כמה מספריו תורגמו לעברית: הילד, משפחתו וסביבתו, תרגמה יהודית כפרי, הוצאת ספרית פועלים, 1989 הכל מתחיל בבית, תרגמה מרים קראוס, הוצאת דביר, 1995 משחק ומציאות, תרגם יוסי מילוא, הוצאת עם עובד, 1996 תינוקות ואמותיהם, תרגמה מרים קראוס, הוצאת דביר, 1998 הילדה פיגי: דו"ח על טיפול פסיכואנליטי בילדה קטנה, תרגמה יהודית גולדברג, הוצאת דביר, 1999 עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תרגמו: אסנת אראל, נעמי בן-חיים, אורה זילברשטיין, מטי נוה, צפורה רמון. הוצאת עם עובד, 2009 הפסיכולוגיה של השיגעון, תרגמה יפעת איתן-פרסיקו, עם עובד, 2018. ראו גם פסיכולוגיה קלינית פסיכואנליזה - מונחים היינץ קוהוט לקריאה נוספת אדם פיליפס, ויניקוט, הוצאת דביר, 1999 קישורים חיצוניים קטעים מתוכניות הרדיו הפופולריות של ויניקוט על הקשר אם-תינוק, מהשנים 1943–1962, באתר BBC בת שבע פנר, ורד סלונים נבו, סקירות ספרים: משחק ומציאות, רווחה וחברה, י"ט (4), 1999 נעמה בר שדה, ויניקוט המפרש: מתוך "משחק השרבוטים (Squiggle game) כמחרוזת של משמעות", מרחבים, גיליון ג', 2012 דניה נבו, תרומתם של לימודי האמנות במערכת החינוך, ניתוח באמצעות התאוריה של ויניקוט, באתר אמנות של משרד החינוך דן לחמן, חרדות פסיכוטיות והכלה, אנליזה אצל ויניקוט / מרגרט ליטל, מגזין אימגו רוני סולן (2007), "חידת הילדות": פרק ז: יחסי אובייקט - מערכת ההתקשרות, באתר פסיכולוגיה עברית איתן טמיר, סקוויגל – משחק השרבוטים, באתר פסיכולוגיה עברית, 25 בספטמבר 2017 הערות שוליים קטגוריה:פסיכואנליטיקאים בריטים קטגוריה:פסיכיאטרים אנגלים קטגוריה:פסיכולוגים התפתחותיים קטגוריה:רופאי ילדים אנגלים קטגוריה:חוקרי התפתחות ילדים קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1896 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1971	2024-07-27T18:37:05

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.