title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
דאגלס אדמס
|
דאגלס נואל אדמס (באנגלית: Douglas Noël Adams; 11 במרץ 1952 – 11 במאי 2001) היה סופר מדע בדיוני אנגלי. ידוע כמחבר סדרת ספרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
בגיל 26 כתב אדמס סדרת 20 תסכיתי רדיו בשם מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ששודרו ברשת ה-BBC האנגלית בשנת 1978. פרקי הסדרה הפכו לספר בשם זה, שיצא לאור ב-12 באוקטובר 1979. הספר הצליח מאוד והפך לסדרת ספרי מדע בדיוני מהמצליחות בעולם. הספר השני בסדרה המסעדה שבסוף היקום הופיע בדיוק שנה לאחר מכן, באוקטובר 1980, והספר השלישי החיים, היקום וכל השאר יצא באוגוסט 1981.
ב-1981 הופקה ב-BBC סדרת טלוויזיה בת שישה פרקים באותו שם המבוססת על סדרת התסכיתים. בנוסף, כתב אדמס שני ספרים בסדרת עלילותיו של הבלש ההוליסטי, דירק ג'נטלי, ושני ספרים נוספים בסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, "היו שלום ותודה על הדגים" (1984) ו"לא מזיק ברובו" (1992), החלק החמישי והאחרון.
אדמס פעל למען איכות הסביבה, ובפרט למען מינים נעלמים. במסגרת פעילות זו, כתב את הספר "הזדמנות אחרונה לראות".
דאגלס אדמס נפטר מהתקף לב ב-11 במאי 2001, בגיל 49. שנה לאחר מותו, בחודש מאי 2002, יצא לאור ספרו "סלמון הספק" ("The Salmon of Doubt"), המכיל סיפורים קצרים, מאמרים ומכתבים שנמצאו במחשביו. בשנת 2005 תורגם ספר זה לעברית.
ביוגרפיה
ילדות
אדמס נולד ב-11 במרץ 1952 בקיימברידג' שבבריטניה. אדמס, שהיה ידוע בכינוי DNA (ראשי התיבות של שמו), התגאה בעובדה שנולד שנה בלבד לפני שווטסון וקריק גילו את מבנה ה-DNA באותה עיר. המצב הכלכלי של משפחתו של אדמס היה "גרוע למדי", והם עברו מקיימברידג' לפאתי מזרח לונדון שישה חודשים לאחר הולדתו.
לאחר גירושיי הוריו (ג'אנט אדמס וכריסטופר דאגלס אדמס) בשנת 1957, עבר אדמס יחד עם אחותו סוזן, אמו והוריה של אמו, לברנטווד שבאסקס. סבתו של אדמס הפכה את ביתה למקלט לבעלי-חיים פצועים, שלפי דבריה הזיקו לאדמס, וגרמו לו להתקפי חום ואסתמה.
ב-1959 התחיל ללמוד בבית הספר ברנטווד, ונחשב לתלמיד מבריק. עם זאת אמר: "ימי בית הספר זכורים לי במעורפל. הם היו הדבר שהתרחש ברקע, כשאני ניסיתי להקשיב לביטלס". הגורם השני שהשפיע על אדמס היה מונטי פייתון. אחרי שנים של האזנה לתוכניות רדיו שלהם, הוא מתאר כהתגלות דתית את הרגע שבו הבין "שאנשים אינטליגנטיים יכולים להתבטא דרך צחוק - ובו בזמן להשתטות עד מאוד".
כאשר היה בן 13, התחתנה אמו בשנית, ועברה לגור בדורסט. בעקבות עזיבתה הפך אדמס מתלמיד יום בבית הספר לתלמיד פנימייה. את חייו בפנימייה תיאר כך: "נראה לי שהם מבלים יפה (תלמידי הפנימייה), ואכן נהניתי מאוד מחיי בפנימייה. יש בי חלק שאוהב לחשוב בחיבה על הפן המתבודד והמורד שבי, אבל מדויק יותר לומר שאני אוהב להתחכך כנגד איזה ממסד חמים ונעים. אין טוב מכמה איסורים שאפשר לבעוט בהם בנוחות."
עבודות ראשונות
חלק מכתביו המוקדמים של אדמס התפרסמו בזמן לימודיו, בבית הספר שבו למד (כגון מחזה סוף סמסטר שכונה "Doctor Which", והיווה סאטירה לסדרה "Doctor Who"). במסגרת בית הספר העניק לו המורה שלו לאנגלית, פרנק הלופורד, 10 מתוך 10 בכתיבה יצירתית. היה זה ה-10 מתוך 10 הראשון שנתן במשך כל קריירת הלימוד שלו. אדמס אמר שהוא זכר זאת במשך כל חייו, ושהדבר עזר לו להתמודד עם מחסומי כתיבה בהמשך.
בגיל 16 העלה אדמס עם כמה מחבריו את המחזה "יוליוס קיסר". לאחר ההופעה, התבדח אדמס על גובהו (אדמס התנשא לגובה של 1.83 מטר כבר בגיל 12, והפסיק לגדול כאשר היה בגובה של 1.96), ואמר שעדיף היה לו אחת הדמויות הייתה אומרת במקום המשפט: "ניפגש מתחת למגדל השעון", את המשפט: "ניפגש מתחת לאדמס".
אוניברסיטה
בשנת 1971, לאחר התיכון, עבר אדמס לאוניברסיטת סנט ג'ון בקיימברידג'. אדמס טען שבחר באוניברסיטה זו בעקבות אהבתו למונטי פייתון, ורצונו להצטרף ל-Footlights Dramatic Club בו היו בעבר כמה וכמה סופרים אנגלים. לאחר שלא הצליח להתקבל למועדון, התחיל לכתוב ולהופיע בהצגות תיאטרון עם ויל אדמס (אין קשר משפחתי) ומרטין סמית'. ביחד הם הקימו קבוצה בשם אדמס-סמית'-אדמס. לאחר מספר הופעות התקבל אדמס למועדון. בשנת 1974 סיים אדמס תואר ראשון בספרות אנגלית.
חייו הבוגרים
שמאל|ממוזער|250px|דאגלס אדמס בכנס בסן פרנסיסקו, 2000
בשנת 1974, התפרסמו חלק מהדברים שכתב בזמן האוניברסיטה (לאחר עריכה), בטלוויזיה, בערוץ ה-BBC2. באותה שנה, עלתה בלונדון גרסה של ההצגה. גרהאם צ'אפמן, גיבור הילדות של אדמס וחבר בצוות מונטי פייתון, ראה את ההצגה ויצר איתו קשר. כשנפגשו ביקש צ'אפמן מאדמס עזרה בסיום תסריט שהיה צריך לגמור עד הצהריים. נוצרה ביניהם שותפות כתיבה קצרה, במהלכה, בין השאר, הרוויח אדמס זכויות כתיבה על הפרק ה-45 בסדרה "הקרקס המעופף של מונטי פייתון". הוא הרוויח את זכויות הכתיבה בזכות טיוטה שכונתה "Patient Abuse", ומספרת על אדם שנדקר על ידי אחות, וכאשר הוא מגיע אל הרופא שלו, בעודו מדמם מהבטן, זה נותן לו למלא מספר טפסים לפני שהוא מתחיל בניתוח (מכאן הוא לקח גם את הבדיחה על "הווגונים" בהמשך). אדמס עזר גם לתכנן את הפוסטר לסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש".
בנוסף, היו לאדמס שתי הופעות קצרות בעונה הרביעית של הסדרה של מונטי פייתון. פעם אחת, בתחילת פרק 42, בתפקיד רופא לבוש מסכה, ופעם שנייה, בפרק 44, כשהוא מעמיס טילים על עגלה הנהוגה בידי טרי ג'ונס.
בשנת 1975, אחרי שנפרד מצ'אפמן, נתקל אדמס בקשיים במכירת הדברים שכתב. הוא המשיך לכתוב מערכונים, אבל לא הצליח להתפרנס מכך. כתוצאה מהקושי להתפרנס כתסריטאי, עבד אדמס במגוון עבודות שונות ומשונות, כגון מנקה לולי תרנגולות, ושומר ראש של משפחתו של אחד משליטי קטר (עבודה אליה הגיע בעקבות מודעה בעיתון). בזמן העבודה כשומר ראש לקה אדמס בדיכאון, וכשנסע לבקר את אמו בחג המולד, נשאר אצלה במשך שנה.
ב-1978 יצאה סדרת הרדיו של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. ב-1979 יצאה גרסת הספר לתסכיתים. ב-1980 יצאה גרסה חדשה לתסכיתי הרדיו, יחד עם הספר "המסעדה שבסוף היקום", ספר המשך ל"מדריך". בשנים אלו כתב את הסיפורים ״כוכב הפיראטים״, ״עיר המוות״ (יחד עם גראהם ויליאמס) ו״שאדה״ (שמעולם לא הופק) לסדרת המד״ב דוקטור הו.
שמאל|ממוזער|150px|קברו של דאגלס אדמס בלונדון
למרות כל הספרים המצליחים בשנות השמונים מצבו הכלכלי הידרדר. הוא הפסיק להפיק הנאה מהכתיבה, והתחיל להתעניין בגאדג'טים ובמאבק למען איכות הסביבה. לפי דבריו, הסיבה להתדרדרות הכספית היא זאת: "משלמים לך המון ואתה לא מרוצה, הדבר הראשון שאתה עושה הוא לקנות דברים שאתה לא צריך ולא רוצה - ובשביל זה אתה צריך עוד כסף".
ב-1981 יצא "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" כסדרת טלוויזיה, אבל היא לא הצליחה כמצופה.
ב-1983 יצא הספר "The Meaning of Liff", שנכתב בעקבות משחק שנהג לשחק עם ג'ון לויד. במהלך המשחק, כל אחד אומר שם של עיר, והאדם השני צריך להמציא משמעות לאותה מילה (כך למשל, משמעות המילה "woking" היא "התחושה שאתה מרגיש כשאתה עומד במטבח ותוהה למה בדיוק באת לשם").
ב-1984 הוא סיים את "היו שלום ותודה על הדגים", הספר הרביעי בסדרת ה"מדריך". באותה שנה יצא גם משחק מחשב לפי הסיפור של מדריך הטרמפיסט. ב-1987 וב-1988 יצאו שני הספרים בסדרת דירק ג'נטלי, "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" ו"שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש". ב-1987 הוציא אדמס משחק מחשב בשם "בירוקרטיה".
ב-1990 הוא הוציא לאור את "הזדמנות אחרונה לראות" ספר העוסק בחיות נכחדות, ובמסעו של אדמס מטעם ה-BBC, יחד עם הזואולוג מארק קרווארדיין, לראות אותן בפעם האחרונה.
ב-1991 סיים לכתוב את "The Deeper Meaning of Liff" (ספר ההמשך לספר "The Meaning of Liff"). ב-1992 יצא "לא מזיק ברובו", הספר החמישי בטרילוגיה של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה.
באמצע שנות ה-90 הפסיק לכתוב מכיוון שלפי דבריו: "נתקעתי לגמרי באמצע כתיבת רומן, ואפילו שזה נשמע כפוי טובה, המחשבה שאצטרך לחתום על אינספור ספרים עוררה בי כעס ודיכאון".
ב-1997 הוציא משחק מחשב בשם "ספינת החלל טיטניק".
ב-2002 יצא ספרו האחרון "סלמון הספק", שהורכב מקטעים שונים שכתב במהלך חייו, כולל חלק מתוך הספר השלישי של "דירק ג'נטלי" אותו מעולם לא סיים לכתוב.
אדמס היה אתאיסט, ואף על פי שאינו מבטא עמדה זו בפירוש ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ניתן לזהות בחלקים מכתיבתו עיסוק משועשע ולעיתים אירוני בענייני אלוהים ודת.
אדמס נישא ב-1991 לפרקליטה ג'ין בלסון, וב-1994 נולדה לזוג בת.
דאגלס אדמס נפטר ב-11 במאי 2001 מהתקף לב.
הנצחה
ב-9 במאי 2001, יומיים בלבד לפני מותו הפתאומי, נקרא אסטרואיד, אשר התגלה כבר ב-7 בפברואר 1998, על שם הגיבור המבולבל מסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ארתור דנט (שמו המדעי של האסטרואיד - 18610 Arthurdent).
ב-25 בינואר 2005, פרסם האיגוד האסטרונומי הבינלאומי רשימת גרמים שמימיים חדשים, הכוללת אסטרואיד חדש על שם דאגלס אדמס. שמו המדעי הוא 2001 DA42 אשר תואם את שנת הפטירה שלו, ראשי התיבות של שמו, והמספר הגורלי - 42.
ב-25 במאי חל יום המגבת לזכרו של אדמס, תאריך שנקבע כשבועיים לאחר תאריך פטירתו. ביום זה מעריצי הסופר ומוקירי זכרו לוקחים עימם מגבת לכל מקום שאליו הם הולכים. מקור המנהג בסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, בה מתוארת המגבת כפריט בעל השימוש הרב ביותר שטרמפיסט יכול לשאת עמו בעת שיטוטיו ברחבי הגלקסיה.
ב-2006 הקדיש הביולוג והסופר ריצ'רד דוקינס את ספרו רב המכר "יש אלוהים?" לזכרו של אדמס.
קולדפליי הקדישו את השיר 42 לזכרו של דגלס אדמס.
ספרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (The Hitchhiker's Guide to the Galaxy") (1979")
המסעדה שבסוף היקום (1980) ("The Restaurant at the End of the Universe")
החיים, היקום וכל השאר (1982) ("Life, the Universe and Everything")
היו שלום ותודה על הדגים (1984) ("So Long and Thanks for All the Fish")
לא מזיק ברובו (1992) ("Mostly Harmless")
שלושת הספרים הראשונים בסדרה תורגמו לעברית על ידי מתי ונגריק ודנה לדרר; שני האחרונים תורגמו על ידי גבי פלג.
לאחר מותו השלים אואן קולפר ספר סיום לסדרה מתוך כתבי היד של אדמס, שמו של הספר הוא "ועוד משהו". הספר תורגם לעברית על ידי עמנואל לוטם.
כל הספרים בסדרה יצאו לאור בהוצאת "כתר".
הספרים בסדרה "דירק ג'נטלי"
סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי (Dirk Gently's Holistic Detective Agency") (1987"). תרגום לעברית: דפנה ארנולד-עמית. הוצאת כתר, 1989
שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש (1988) ("The Long Dark Teatime of the Soul"). תרגום לעברית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר, 1991.
ספרים נוספים
The Meaning of Liff (עם ג'ון לויד): בספר מופיעים שמות של יישובים, בעיקר באיים הבריטיים אך לא רק בהם, וניתנת להם משמעות חדשה, כך שישמשו לתיאור רעיונות שלא זכו למילה משלהם בשפה.
The Deeper Meaning of Liff (עם ג'ון לויד): גרסה מורחבת של The Meaning of Liff, ובה גם היישוב Ashdod (הלא הוא אשדוד), ששמו נבחר לתאר כל עצם שבו מעשן מקטרת מקיש במקטרתו כדי לרוקנה מאפר הטבק (אפר, באנגלית Ash).
הזדמנות אחרונה לראות (יחד עם מארק קרווארדיין): עוסק במינים הנמצאים בסכנת הכחדה. תרגום לעברית: ירון בן עמי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004.
סלמון הספק: תופסים טרמפים בגלקסיה בפעם האחרונה, תרגמה מרב זקס-פורטל, הוצאת כתר, 2005.
פרויקטים נוספים
ספינת החלל טיטניק, משחק מחשב שנוצר ונכתב על ידי אדמס.
ספינת החלל טיטניק, ספר שנכתב על ידי טרי ג'ונס ועלילתו מתבססת על משחק המחשב באותו השם.
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה: הסרט, המבוסס על עלילתו של הספר הראשון בסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" יצא לאקרנים בארצות הברית, ב־29 באפריל 2005, ובישראל ב־12 במאי 2005.
בשנת 2009 פורסם הספר ועוד משהו... שנכתב על ידי אואן קולפר באישור אלמנתו של אדמס. מדובר בחלק שישי לסדרת ספרי מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה.
בשנת 2016 הופיע עיבוד טלוויזיוני לסדרת הספרים סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי שהופק והופץ על ידי נטפליקס, על ידי BBC אמריקה (חברה-בת של ה-BBC) ומספר חברות נוספות. יוצר הסדרה הוא מקס לנדיס. עונה שנייה לסדרה הופצה במהלך 2017.
קישורים חיצוניים
דפנה לוי, בחזרה לעתיד - ראיון אישי עם דאגלס אדמס (1998), באתר "רשימות"
ימי הרדיו של דאגלס אדמס - מאת אלי אשד באתר בלי פאניקה.
מאמר על ספרי מדריך הטרמפיסט - באתר e-mago.
דאגלס אדמס, האם קיים אלוהים מלאכותי?, "רעיונות", 24 בספטמבר 2012
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
*
קטגוריה:אתאיסטים בריטים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:מדריך הטרמפיסט לגלקסיה
קטגוריה:פעילי איכות הסביבה
קטגוריה:פעילי זכויות בעלי חיים בריטים
קטגוריה:יוצרי איגיון
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני בריטים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1952
קטגוריה:אנגלים שנפטרו ב-2001
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הייגייט
| 2024-10-17T05:10:12
|
אורסון סקוט קארד
|
אורסון סקוט קארד (באנגלית: Orson Scott Card; נולד ב-24 באוגוסט 1951) הוא סופר אמריקני, שנודע בעיקר בזכות ספרי המדע הבדיוני שחיבר. הוא נמנה בין חמשת הסופרים הבודדים שזכו ביותר מפרס הוגו אחד, לאחר שזכו בפרס ג'ון קמפבל עבור הסופר החדש הטוב ביותר (האחרים הם קרולין צ'רי, אליזבת בר, ספיידר רובינסון וטד צ'יאנג).
ביוגרפיה
בנם של פגי ג'יין (לבית פארק) ושל וילארד ריצ'רדס קארד, השלישי משישה ילדים. קארד נולד בריצ'לנד שבמדינת וושינגטון, וגדל בסנטה קלרה שבקליפורניה, במסה שבאריזונה ובאורם שביוטה. שירת כמיסיונר מורמוני בברזיל, ולמד באוניברסיטאות בריגהאם יאנג ויוטה. כמו כן למד שנה בתוכנית לדוקטורט באוניברסיטת נוטרדאם. תקופה מסוימת במהלך שנות ה-70 עבד כעורך שותף ב-"Ensign" , מגזין הכנסייה המורמונית.
ספריו
המשחק של אנדר
ספרו המוכר ביותר, שזכה בפרסי הוגו ונבולה, הוא "המשחק של אנדר" (1985). אחריו כתב קארד שתי סדרות המשך, אף הן מאוד מפורסמות, העוקבות אחר דמויות מספר זה.
הסדרה הראשונה מתחקה אחר אנדר בתקופה שלאחר עלילת "המשחק של אנדר". הסדרה כוללת את הספרים:
קול למתים
קסנוסייד
ילדי המחשבה
הסדרה השנייה מתחקה אחר בין, דמות משנית במשחק של אנדר (ההופכת לדמות הראשית בסדרתה שלה), וכן אחר פיטר ויגין, אחיו הבכור של אנדר. הסדרה, שנודעה כ"סדרת הצל", כוללת את הספרים:
הצל של אנדר
הצל של ההגמון
בובות צללים
הצל של הענק
מעוף הצללים
קארד חיבר אוסף של סיפורים קצרים הנקרא "First Meetings in the Enderverse", המתאר אירועים הקשורים לדמויות שונות מסדרת הספרים. בנוסף הוא כתב ספר המספר על בית הספר לקרב שבו למד אנדר הנקרא "A war of Gifts".
בשנת 2009 פורסם "אנדר בגלות" המתארת את קורותיו של אנדר בתקופה שבין סיום עלילת המשחק של אנדר, לבין תחילת עלילת "קול למתים".
בשנת 2021 יצא הספר "הצל האחרון" (The Last Shadow) שמאחד את עלילת שתי הסדרות, ומהווה המשך וסיום לשתיהן.
מלחמת הפורמיקים
בשנת 2012 פורסם "והארץ אינה יודעת" כספר ראשון בסדרת "מלחמת הפורמיקים הראשונה". הספר נכתב בשיתוף עם אהרון ג'ונסטון, והוא מתאר את הרקע לספר "המשחק של אנדר". יצא לאור בעברית ב-2014 בתרגומו של בועז וייס. בשנת 2013 פורסם "הארץ בלהבות" כספר השני בסדרה. הספר נכתב גם הוא בשיתוף עם אהרון ג'ונסטון, והוא יצא לאור בעברית ב-2016 בתרגומו של בועז וייס. בשנת 2014 פורסם "הארץ מתעוררת", הספר השלישי, שנכתב גם הוא בשיתוף ג'ונסטון, ויצא בעברית בשנת 2016 בתרגום בועז וייס.
בשנת 2016 יצא הספר הראשון מתוך טרילוגיית המשך של מלחמת הפורמיקים השנייה.
סדרה זו טרם תורגמה לעברית
הספר הראשון יצא ב 2016 ונקרא The Swarm
הספר השני יצא ב 2019 ונקרא The Hive
הספר השלישי ייקרא The Queens, אין עדיין צפי לתאריך ההוצאה.
כתיבה נוספת
מאז החל קארד להוציא מגזין עצמאי לסיפורי מדע בדיוני, טרח לכלול בכל גיליון (שמונה בסה"כ, נכון ליוני 2008) סיפור קצר או נובלטה המתרחשים בעולם של אנדר, רובם עוסקים באירועים או דמויות מהספר הראשון או מטילים אור עליהם, אך חלקם עומדים כיצירות עצמאיות.
בחודש יוני 2008 הודיע מגזין המדע הבדיוני הישראלי מרקורי שהגיע להסכמה על פרסום אחד הסיפורים האלה - Pretty Boy, העוסק בילדותו של בניטו מדריד לפני הגעתו לבית הספר ללחימה - בעברית במסגרת אחד מגליונותיו הקרובים.
רבים מספריו תורגמו לעברית והוא היה אורח הכבוד בפסטיבל אייקון 2003 שנערך בתל אביב.
Homecoming
סדרת ספרים נוספת שכתב קארד היא סדרת Homecoming, המספרת על קבוצת אנשים שהמחשב המפקח של כוכב הרמוניה, שאליו ברחה האנושות אחרי שהשמידה את כדור הארץ, קורא להם לחזור לכדור הארץ המשוקם. הסדרה כוללת את הספרים:
The Memory of Earth
The Call of Earth
The Ships of Earth
Earthfall
Earthborn
הסדרה טרם תורגמה לעברית.
The Worthing Series
סדרת ספרים נוספת שכתב קארד, העוסקת בעולם עתידני (Capitol) שבו העלית של האוכלוסייה מסוגלים להאריך את חייהם באמצעות כניסה לתרדמת הנגרמת באמצעות סם מיוחד (Somec), שבמהלכה אינם מתפקדים, אך הזמן איננו מתבזבז מאורך החיים הכולל שלהם. הם יכולים להקיץ בכל זמן כלשהו בעתיד, באותו מצב נפשי וגופני שבו נכנסו לתרדמת. למעשה, המנגנון הזה מתפקד בדומה לטיסה בחלל במהירות האור למשך זמן רב, המוכר מסדרת אנדר.
מוטיב נוסף בסדרה הוא היותם של אנשים מסוימים (Swipe) בעלי כוח טלפתי המאפשר להם לקרוא את מחשבותיהם של אחרים. יכולת זו מתפתחת במשך הדורות כך שהיא מאפשרת להם להתערב במחשבותיהם של אחרים וגם במציאות הממשית, ללא הגבלות של מרחק. בשלב כלשהו מייסדים אנשים כאלה מושבה על כוכב לכת מרוחק, משם הם שומרים על תושבי הכוכבים האחרים מכל סוג של נזק. קארד משתמש במוטיב הזה כדי לחקור שאלות על משמעותם של הבחירה החופשית, אי-הידיעה והייסורים.
במסגרת הסדרה פורסמו ארבעה ספרים:
(1979) Capitol
(1979) Hot Sleep
(1982) The Worthing Chronicles
(1990) The Worthing Saga
למעשה, השלישי (Chronicles) אינו אלא עיבוד של השני (Hot Sleep), וכלול בעצמו, ביחד עם הקטעים הנבחרים מן הראשון (Capitol) ומעט תוספות נוספות בספר הרביעי - The Worthing Saga, כך שמוצדק להתייחס אליו ככולל את כל הסדרה (מה גם שהספרים האחרים אזלו מן הדפוס).
כל הספרים טרם תורגמו לעברית.
קורותיו של אלווין מייקר
בסדרת בת שבעה ספרים מספר קארד על ארצות הברית טרום מלחמת האזרחים כסיפור פנטזיה אשר בו אגדות הפולקלור והאמונות התפלות האמריקניות קיימות ביומיום. אלווין, גיבור העלילה, הוא בן שביעי לבן שביעי והוא בעל כישרון מיוחד לברוא. הוא יוצא למסע ללמוד איך לבנות עיר מקריסטל ולמלא אותה באנשים שלומדים לברוא כמוהו.
הסדרה מפגישה דמיון ומציאות. דמויות דמיוניות לחלוטין פוגשות דמויות מההיסטוריה האמריקנית של המאה ה-18 והמאה ה-19 ומשפיעות על מהלך ההיסטוריה.
הסדרה כוללת:
Seventh Son (1987)
Red Prophet (1988)
Prentice Alvin (1989)
Alvin Journeyman (1995)
Heartfire (1998)
The Crystal City (2003)
Master Alvin (forthcoming)
הסדרה טרם תורגמה לעברית.
עוד מיצירותיו
אומן השיר, 1979, תורגם לעברית בידי יעל אכמון בהוצאת אופוס בשנת 2005.
מפות במראה, 1990, תורגם לעברית בידי רחביה ברמן בהוצאת אופוס בשנת 2002. אוסף סיפורים קצרים שנכתבו במהלך השנים - החל מפרסומיו הראשונים בסוף שנות השבעים ועד סוף המילניום, כולל הסיפור הקצר המקורי שהורחב מאוחר יותר לספר המשחק של אנדר.
תצפית עבר, 1996, תורגם לעברית בידי רחביה ברמן בהוצאת אופוס בשנת 1999, ספר העוקב אחר חייו של כריסטופר קולומבוס וחבורת מדענים החוזרת בזמן כדי לשנות את פני ההיסטוריה שנוצרה בעקבות גילוייו של קולומבוס ולמנוע את שעבוד תושבי יבשת אמריקה המקוריים (האינדיאנים) ואת הטבח שטבחו בהם האירופאים.
כבלי קסם, 1999, תורגם לעברית בידי חגי אברבוך בהוצאת אופוס בשנת 2011. סיפור פנטזיה המערב מסע בזמן, ובו סטודנט בן זמננו מעיר בנשיקה את ה"יפהפייה הנרדמת" ונכנס עימה למאה העשירית על מנת להתחתן עימה.
עבור חברת מארוול קומיקס, סקוט-קארד כתב קומיקס בליין האולטימייט על איירון מן. פרט לכך, החברה שחררה קומיקס פרי עטו העוסק באנדר.
חיים אישיים
קארד הוא מורמוני, ומתגורר בגרינסבורו שבצפון קרוליינה, עם אשתו קריסטין ממנה נולדו לו חמישה ילדים. אחד מבניהם, צ'ארלס בנג'מין, היה בעל שיתוק מוחין ונפטר לאחר הגעתו לגיל 17, ואחת מבנותיהם, ארין, מתה בלידתה.
השקפותיו ופעילותו הפוליטית
קארד חבר בהמפלגה הדמוקרטית ומגדיר את עצמו "כלב כחול", כינוי שניתן לפלגים במפלגה השואפים למרכז. למרות זאת, ב הביע תמיכה בדונלד טראמפ וקרא למצביעים דמוקרטים להצביע לו לנשיאות, תחת הסלוגן "hold your nose, vote trump". גורמים עיתונאיים שונים הגדירו את עמדותיו הפוליטיות כנאו-שמרניות. בראיון עם בן שפירו הוא התייחס לתווית זו, ובחר להגדיר את עצמו כ "שמרן בתחום המוסריות", מכיוון שהוא מחזיק במספר עמדות הנחשבות ליברליות בארצות הברית, למשל בהגבלת הזכות להחזיק נשק, ביטול עונש המוות, וחוקי הגירה מקילים.
להט"ב
קארד הביע תמיכה בחקיקת חוקים האוסרים על הומוסקסואליות ונישואים של זוגות מאותו המין והקים ארגונים הנלחמים בזכויות להט"ב. לפי דעתו של קארד יש לשמור ולהגן על החוקים המגדירים יחסי מין הומוסקסואלים כעברה פלילית, ולהפוך את פסיקת באוורס נגד הארדוויק. לטענתו של קארד, כשחוקים אלו יחזרו לספר החוקים של ארצות הברית ניתן יהיה להשתמש בהם באופן סלקטיבי כדי להשתיק את אלו המפרים את החוזה החברתי באופן גלוי, לא כדי לאכוף אותו באופן שיטתי כנגד כל ההומוסקסואלים.
קישורים חיצוניים
רשמיו של קארד מביקורו בארץ
ילדת מים סיפור קצר מאת אורסון סקוט קארד באתר בלי פאניקה
פרקים ראשונים מתוך הצל של אנדר
פרקים ראשונים מתוך הצל של ההגמון
סקירה מקיפה על אורסון סקוט קארד ועל ביקורו בארץ
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס נבולה
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס הוגו
קטגוריה:מורמונים
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות בארצות הברית
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס גפן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בריגהאם יאנג
קטגוריה:הומופוביה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1951
| 2024-10-03T13:54:30
|
סיפור-עם
|
REDIRECTסיפור עם
| 2003-12-18T22:59:56
|
ספור עם
|
REDIRECTסיפור עם
| 2003-12-18T23:00:38
|
תו (מוזיקה)
|
שמאל|ממוזער|250px|תווי נגינה
שמאל|130px|ממוזער|התו לה
תו מוזיקלי הוא סימן גרפי מוסכם המסמן צליל. תווים משמשים לרישום מוזיקה ולהפצתה.
בימינו, תווים נכתבים על חַמְשָׁה כעיגולים בגבהים שונים – כל עיגול מציין את גובהו ומשכו של צליל יחיד. מלבד התווים עצמם, המציינים את הצלילים, כתב התווים כולל עוד סימנים רבים המורים על אופן ביצוע המוזיקה במובנים של עוצמת הנגינה, מהירותה, וכלי הנגינה. ניתן לנגן בעזרת התווים במגוון כלים שונים ביניהם: גיטרה, פסנתר ועוד.
שמות התווים
המוזיקה המערבית מחלקת את האוקטבה לשנים עשר צלילים. מסיבות היסטוריות, ישנם שבעה צלילים "טבעיים", ועוד חמישה צלילים שנחשבים כשינוי של הצלילים הטבעיים, שהם הדיאזים והבמולים.
שמות הצלילים ברוב העולם הם: דוֹ, רֶה, מִי, פַה, סוֹל, לַה, סִי, אולם במספר ארצות (בעיקר ארצות דוברות אנגלית) משתמשים בסימונים C, D, E, F, G, A, B בהתאמה.
ממוזער|250px|נגינה לפי תווים
שמות תווי הביניים משתנים לפי סוג הסולם. לדוגמה, התווים דו דיאז ורה במול, שהם אותו תו בדיוק ונקראים אחרת לפי סוג הסולם. בסולם לה מז'ור קיים דו דיאז, הוא נקרא כך ולא רה במול משום שבסולם זה מנוגן התו רה (לא רה במול או דיאז) ולא נהוג לרשום צליל מאותה משפחת הצלילים של תו מסוים, כלומר, לעולם לא יִמָצאו בסולם גם רה וגם רה במול. ומשום שלא קיים בסולם זה דו רגיל, וגם לפי נוסחת הטונים בסולם המז'ורי, הדו יהיה דו דיאז ולא רה במול. היחס בין צלילים שכאלה נקרא אנהרמוניה.
הגבהה של חצי טון (למשל מדו לדו דיאז) מחושבת על ידי הכפלתו ב-1.05946309 () כאשר החישוב מתחיל בדרך כלל מ-442 הרץ לתו לה. הגבהה של טון שלם תהיה הכפלה ב-1.12246204 (הכפלה פעמיים של חצי טון). התדירות של התו מוכפלת במעבר לאוקטבה הבאה. תדירותו של התו מי, למשל, היא כ-330 הרץ, ובאוקטבה שמעליה תדירותו כ-660 הרץ.
הסימנית (דיאז) מורה לנגן את התו יותר גבוה בחצי טון מאשר התו הנתון.
הסימנית (במול) מורה לנגן את התו יותר נמוך בחצי טון מאשר התו הנתון.
הסימנית x (דיאז כפול – דוּבֶּל דיאז) מורה לנגן את התו יותר גבוה בטון שלם מאשר התו הנתון.
הסימנית (במול כפול – דוּבֶּל במול) מורה לנגן את התו יותר נמוך בטון שלם מאשר התו הנתון.
כאשר ייראה דיאז או במול בתיבה מוזיקלית מסוימת, כל תו זהה שיבוא לאחר מכן באותה התיבה יהיה גם הוא במול או דיאז בהתאמה, גם אם לא כתוב לידו הסימן. על-מנת לבטל דיאז או במול באותה התיבה, ישתמש המלחין בסימן (בקר).
על כיצד לבטל דיאז כפול או במול כפול אין הסכמה גורפת: יש שייכתבו סימן של דיאז רגיל ולידו סימן של בקר, ובכך יבטלו חצי עלייה בדיאז הכפול, ויש שייכתבו שני סימני בקר על מנת לבטל את הדיאז או הבמול הכפול, ויש שייכתבו סימן בקר אחד על מנת לבטל את הדיאז או הבמול הכפול.
לעיתים גם תו רגיל נכתב כדיאז כמו בסולם "דו דיאז מז'ור", שהתו השלישי בסולם לא ייכתב בתור פה, אלא בתור מי דיאז, בהתאם למרווחים של הסולם העולה בסקונדות: דו דיאז, רה דיאז ומי דיאז. כיוון שבין מי ל-פה קיימת סקונדה קטנה (חצי טון), המרווח בין שני הקלידים הללו איננו מכיל קליד שחור ועלייה של חצי טון תביא את מי דיאז אל פה.
כפי שניתן לראות בפסנתר, יש מחזוריות לתווים: כל רצף של 12 קלידים (כלומר, כל אוקטבה) חוזר על עצמו לאורך הפסנתר, כך:
ררררררר-ררררררר-ררררררר (ר="רגיל", ="דיאז"). ושמות התווים זהים בכל אוקטבה, התו הראשון בכל רצף הוא דו, התו השני הוא דו-דיאז, וכן הלאה.
ההבדל בין תו באוקטבה אחת לאותו תו באוקטבה שמעליו, או מתחתיו, הוא הבדל בגובה הצליל (הכפלת תדר הצליל בשניים או הפחתתו בחצי).
רישום התווים
ממוזער|250px|עיון בתווים
שמאל|ממוזער|250px|כיכר התווים בראש העין
לרישום התווים של מנגינה מסוימת משמשת החמשה.
התווים יכולים להיות מונחים בחמשה ישרה על פסיה או בין קוויה. לדוגמה: אם התו מונח על הקו העליון, במפתח סול, התו תמיד יהיה "פה". אם התו מונח בין הקו העליון לקו שמתחתיו, התו תמיד יהיה "מי".
אם התו מונח על הקו העליון, ולידו מצויר הסמל "דיאז", התו תמיד יהיה "פה דיאז" יש גם אפשרות שיהיה כתוב "דו בקר" שזה דו רגיל. אם יש צורך בתו הגבוה או נמוך מכמות הקווים הקיימים בחמשה, ישורטט קו נוסף החוצה את התו עצמו, על מנת להקל על הקריאה של התווים.
על מנת להקל את קריאת התווים בחמשה, ישנם מספר מפתחות עיקריים אשר משמשים לפיענוח התווים: מפתח סול, מפתח פה ומפתח דו. לכל מפתח כזה ישנם כמה סוגים, למשל מפתח דו אלט (לויולה, למשל), ומפתח דו טנור (למנעד האמצעי של הצ'לו) הם שני מפתחות שונים ולהם מקום שונה על החמשה.
המפתח בתמונה הוא מפתח סול, והעיגול האמצעי שלו מורה על הקו עליו מונח התו "סול".
על מפתח פה ישנן שתי נקודות, שהקו שעובר ביניהן הוא תמיד יהיה התו פה.
על מרכזו הקעור של מפתח דו תמיד יהיה מסומן הקו דו.
מפתח סול משמש כלים בעלי מנעד גבוה, כגון כינור, חליל, אבוב וכו'.
מפתח פה משמש כלים בעלי מנעד נמוך יותר, כמו הצ'לו או הבסון.
מפתח דו משמש כלים בעלי מנעד אמצעי, כגון הויולה. מפתח דו הוא מפתח נדיר יחסית. בשונה ממפתחות סול ופה, שמיקומם על החמשה קבוע, מפתח דו יכול להיכתב בכל מקום על פני החמשה, והקו שיעבור באמצעו יישא תמיד את התו דו.
בכלי נגינה בעלי מנעד רחב כמו פסנתר ונבל, יהיו מצוירות שתי חמשות: אחת (העליונה) עם מפתח סול, ואחת (התחתונה) עם מפתח פה. המפתח יכול להשתנות במהלך יצירה, על מנת להקל על קריאת התווים.
לא תמיד התו בחמשה הוא אותו התו לכל כלי הנגינה: לדוגמה, אם יתבקשו נגן צ'לו ונגן קונטרבס לנגן מאותה החמשה את אותו התו, ינגן נגן הקונטרבס את הצליל באוקטבה אחת נמוך יותר מהתו שינגן הצ'לו, אף על פי שזהו אותו מפתח בדיוק, זאת כדי להקל על הנגן.
יש כלים כגון חצוצרה, או קלרינט המנגנים בטרנספוזיציה, כלומר שהתו דו שלהם הוא התו סי במול של נגן הפסנתר. לכלי אחד יכולות להיות כמה סוגים ולכל אחד טרנספוזיציה שונה, למשל קיימת חצוצרה בסי במול (כלומר כל דו של חצוצרה שווה סי במול של פסנתר), וחצוצרה בדו. קיים גם קלרינט בסי במול, בלה, ובמי במול. על המעבד המוזיקלי לבחור את הכלי בהתאם, בטרנספוזיציה המתאימה לסולם של היצירה, כדי שיהיה נוח לנגן לנגן את התווים, למשל על מנת להשיג את התו דו – על נגן הקלרינט בסי במול לנגן את התו רה, ועל נגן הקלרינט בלה לנגן מי במול. בשל כך, על המעבד לשלוט בקריאה וכתיבת תווים לכלי זה כדי לכתוב את התווים הנכונים.
המקצב-משך התו, מצוין על פי אופן רישומו: עיגול ללא מילוי מציין שלם, ארבע פעמות; עיגול ללא מילוי עם רגל מציין חצי, שתי פעמות; עיגול מלא עם רגל מציין רבע, פעמה בודדת; עיגול מלא עם רגל ודגל או חיבור לתו צמוד מציין שמינית, חצי פעמה; שני דגלים או שני חיבורים, משך התו הוא אחד חלקי שש עשרה, רבע פעמה ( דגלים/חיבורים גוררים מהשלם ו־ מהפעמה). נקודה לצד התו מוסיפה לו מחצית מהמשקל הצמוד הקודם.
ראו גם
תאוריית המוזיקה – מונחים
גווידו ד'ארצו
נוימה
אקורד גיטרה
טבלטורה לכלים שונים
קישורים חיצוניים
תווים נט – אתר התווים העברי המכיל תווים לשירים עבריים
אתר הCDPL המאחסן תווים של יצירות אשר פגו זכויות היוצרים שלהן
התפתחות התיווי באתר ארנולד דולמטש אונליין Dolmetsch online
הערות שוליים
קטגוריה:סימנים מוזיקליים
קטגוריה:תאוריית המוזיקה
| 2024-10-06T19:46:53
|
ספור-עם
|
REDIRECTסיפור עם
| 2003-12-18T23:01:06
|
סיפור עממי
|
REDIRECTסיפור עם
| 2008-01-16T16:23:57
|
ספור עממי
|
REDIRECTסיפור עם
| 2003-12-18T23:02:05
|
סיפורת עממית
|
REDIRECTסיפור עם
| 2003-12-18T23:02:30
|
ספורת עממית
|
REDIRECTסיפור עם
| 2003-12-18T23:03:17
|
אוקטבה
|
שמאל|350px|ממוזער|סדרת תווים באוקטבות שונות.
במוזיקה, אוקטבה היא מרווח בין שני צלילים שתדירותו של האחד מהם היא חצי (או פי 2) מתדירותו של השני. מרווח זה שקול ל-6 טונים, (או 12 חצאי טונים, 12 צלילים) בין תו לאותו תו ברצף (במחזור) הבא. אוקטבה היא המושלמת מבין המרווחים המושלמים, שכן היא מהווה הרמוניה בין תו למופע זהה של עצמו. מבחינה פיזיקלית, כאמור, גובה הצליל של תו הגבוה באוקטבה מתו אחר הוא פי 2 בתדר, ולפיכך מתלכד עם כל תדרי הצד שלו ויוצר הרמוניה חזקה עמו.
מקור השם "אוקטבה" הוא במספר שמונה, ובמוזיקה המערבית אוקטבה אכן מציינת מרווח בן שמונה תווים (למשל, מדו אחד לדו הבא אחריו: דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו).
האוקטבה שייכת לקבוצת המרווחים הזכים, ואיתה גם הפרימה, הקוורטה והקווינטה.
אוקטבה כתוחמת מנעד
נהוג לתחום כל סדרה של 12 חצאי טונים מהצליל דו על ידי הכללתם באוקטבה בעלת שם מסוים. כלומר, כל הצלילים בין הצליל דו, לצליל סי שמעליו יכללו באותו תחום של אוקטבה. האוקטבות מסודרות באופן הבא: האוקטבה הראשונה היא זו שמתחילה מהדו האמצעי בפסנתר ועד לסי שמעליו, והיא נקראת אוקטבה ראשונה. האוקטבה הבאה בסדר היא האוקטבה השנייה, וכן הלאה. מתחת האוקטבה הראשונה נמצאת האוקטבה הקטנה. מתחתיה האוקטבה הגדולה, ומתחתיה האוקטבה הנגדית. האוקטבה שמתחת לאוקטבה הנגדית, זו שבפסנתר סטנדרטי מהווה את שלושת קלידיו התחתונים, היא האוקטבה התת-נגדית. על-פי שיטת ספירת האוקטבות האמריקאית, האוקטבה הראשונה היא האוקטבה הנגדית בשיטה שהוזכרה לעיל, וספירת האוקטבות מתחילה ממנה. לפי שיטת זו, האוקטבה הרביעית בשיטה המוזכרת לעיל היא האוקטבה השביעית לפי השיטה האמריקאית. השיטה האמריקאית לרוב אינה בשימוש בשיח האקדמי בישראל.
חלוקת המנעד לפי אוקטבות עוזרת בהגדרתו המדויקת של גובה הצליל; ניתן למשל, לתאר את הצליל לה (440 הרץ) אשר איתו מכוונים תזמורת כ-לה ראשון, כלומר, לה אשר נמצא באוקטבה הראשונה. הצליל לה באוקטבה שמתחתיו הוא לה קטן, וכן הלאה. ניתן גם תיאר גובה מדויק של צליל בעזרת אותיות באופן הבא:
לה ראשון - 'a) a היא האות הלועזית של הצליל לה)
לה שני - "a עם שני גרשיים
לה שלישי - "'a עם שלושה גרשיים, וכן הלאה.
כלפי מטה:
לה קטן - a
לה גדול - A
לה נגדי - AA
לה תת-נגדי - AAA
תווי האוקטבה במיתולוגיה ההינדית
כל אחד מהתווים הבסיסיים באוקטבה, משויך במיתולוגיה ההינדית לצבע ולקול או לקריאה הטבעית של חיה:
דו משויך עם ירוק וטווס, רה עם אדום ועפרוני, מי עם זהב ועז, פה עם לבן צהבהב ואנפה, סול עם שחור וזמיר, לה עם צהוב וסוס וסי עם שילוב של כל הצבעים ופיל.
ראו גם
מונחים בתאוריית המוזיקה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תאוריית המוזיקה
קטגוריה:מרווחים
| 2023-05-04T04:52:26
|
מקס מילר
|
פרידריך מקס מילר (בגרמנית: Friedrich Max Müller; 6 בדצמבר 1823 - 28 באוקטובר 1900) היה פילולוג, אוריינטליסט וחוקר תרבות גרמני, שעסק בחקר מיתולוגיה, דת ופולקלור. ממייסדי תחום המחקר האקדמי על ההיסטוריה והתרבות ההודית וכן תחום הדת ההשוואתית. על תחומים אלו כתב ספרות מחקרית ופופולרית כאחד, וכן היה אחראי על הצוות שהוציא את "Sacred Books of the East", סדרה של חמישים תרגומים לאנגלית של ספרות בתחומים אלו. ברוב חייו האקדמיים חי באנגליה.
נולד בדסאו למשורר הרומנטי וילהלם מילר. ב-1841 החל ללמוד באוניברסיטת לייפציג, ב-1843 קיבל תואר דוקטור עבור עבודת מחקר על האתיקה של שפינוזה ועבר לברלין ללמוד אצל פרידריך וילהלם שלינג, עבורו תרגם חלק מהאופנישדות מסנסקריט. עבר ללמוד אצל פרנץ בופ (Franz Bopp). הוא גם גילה כישרון לשפות קלאסיות, ולמד יוונית, לטינית, ערבית, פרסית וסנסקריט.
שלינג ניתב את מילר מהיסטוריה של השפה להיסטוריה של הדת. בשלב זה פרסם מילר את תרגומו לספר האגדות ההודי היטופדשה . ב-1845 עבר לפריז ללמוד סנסקריט אצל אז'ן ברנו .
בשנת 1850 מונה מולר לסגן פרופסור טיילוריאני לשפות אירופיות מודרניות באוניברסיטת אוקספורד באנגליה. בשנה שלאחר מכן, לפי הצעתו של תומאס גייספורד , הוא זכה לתואר M.A לשם כבוד וחבר בקולג' של כריסט צ'רץ', אוקספורד. לאחר שהצליח לזכות בתפקיד הפרופסורה מלא בשנת 1854, הוא קיבל את התואר המלא של M.A בצו כינוס. ב-1858 הוא נבחר למלגה לכל החיים באול סולס קולג'
בהיותו למומחה להודו הוא היה מתנגד חריף לתאוריה של ניקולאי נוטוביץ' על כך שישו התגורר תקופה מסוימת בהודו. לדעת מילר, מסמכים שהיו בידי נוטוביץ' היו מזויפים.
מדע הדת
ב-1870 נשא מולר הרצאה בשם "מדע הדת". ב-1873 הוא הרחיב את ההרצאה ל"מבוא למדע הדת". הוא הציג סקירה היסטורית של חקר הדת במאמץ להפוך את המחקר למדעי יותר. בהצגתו הוא חשב שניתן יהיה לחקור תופעות דתיות בצורה מדעית אמיתית תוך בחינה מדוקדקת של השערות ואימות או דחייה שלהן על סמך ראיות זמינות. הוא טען שהיוונים ניסו להציע תיאוריות, ואילו לאחר מכן הנוצרים ראו בדתות אחרות כ"שגויות" ולא ראויות למחקר רציני. הראיה שלו הייתה שבמשך מאות השנים הצטברו ראיות לכך שתרבויות אחרות, היו מתקדמות ומעודנות למדי, וקיימו את עצמן ללא מערכת האמונות והערכים היודו-נוצריים. יתר על כן, היו עדויות נרחבות לכך שהנוצרים נלחמו זה בזה עד מוות במלחמות דת ואזרחים. לטענתו "האמת" של הדת חייבת להמצא מעבר למריבות ולייחודו של המערב.
במאה השמונה עשרה התפתחה אמונה שיכולה להיות דת אחת, בסיסית ומקורית, שכל בני האדם יכולים להגיע אליה באמצעות שימוש בהיגיון ולהגיע למין הרמוניה כוללת. היא תתקבל באמצעים טבעיים ולא תהיה התייחסות או הסתמכות כלשהי על התגלות על-טבעית כלשהי. לימים אמונה זו זכתה לכינוי דאיזם ונחשב שזו תהיה הדת הטבעית לכל המין האנושי. המאמינים בכך חשבו תהיה לה אמונה באלוהות אחת ותחזיר את הצורה המקורית, או האמונה המקורית. קיוו שדבר זה יגרום לכך שכל בני האדם יוכלו לחיות בשלום ובהרמוניה.
מולר, בדומה לדאיסטים, האמין שניתן לפתח מחקר מדעי של הדת שדרכו ניתן יהיה:
להסביר את כל הדתות
להסביר הכל באמצעות חקירה של דת שהיא מחקר היסטורי
ניתן יהיה לגלות את הרעיונות והמנהגים הדתיים המוקדמים ביותר ולאחר מכן להתחקות אחר התפתחותם לצורות של ימינו. עוד הוא חשב, שמחקר כזה יחשוף או ימצא "חוקים" מדעיים שיסבירו את התפתחותם של הבדלים וצורות שונות לאורך זמן.
בשנות השבעים טען כי חקר דתות חייב להיות השוואתי אחרת איננו מדע. כשם שטען גתה כי ידיעת שפה בודדת אינה מספיקה להבנה מהי שפה, כך טען מילר לגבי דתות.
קישורים חיצוניים
ירון כהן צמח, יסודות מדע הדתות, חלק א', חלק ב', אתר אימגו
קטגוריה:אנתרופולוגים גרמנים
קטגוריה:פולקלוריסטים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:פילולוגים גרמנים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לייפציג
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1823
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1900
| 2024-08-29T07:26:31
|
תאוריית השיירים
|
תאוריית השיירים היא תאוריה אנתרופולוגית העוסקת בהיווצרותם של סיפורי עם. תאוריה זו גובשה עקב פרסום ספרו של האנתרופולוג אדוארד טיילור ב-1871, "התרבות הפרימיטיבית: מחקרים בהתפתחות של מיתולוגיה, פילוסופיה, דת, אומנות ומנהגים".
על פי תאוריית השיירים, סיפורי עם שונים הם למעשה שיירים של מיתוסים קמאיים. התאוריה מניחה כי יסודות אשר נראים צורמים לכאורה בתרבות מפותחת יחסית, הם שיירים של סיפורים רלוונטיים לתקופות קדומות יותר, אשר שרדו למרות אי התאמתם למציאות המשתנה. בכך מבטאים סיפורי העם את "האני היוצר" של חברות קמאיות (לדוגמה: מעשייה המתארת אכילת בנים על ידי אבות מתארת מנהג קדום אשר אבד עליו הכלח).
ראו גם
מונחים בפולקלור
קטגוריה:פולקלור
| 2019-06-12T17:19:06
|
ניל גיימן
|
ניל ריצ'רד מק'קינון גיימן (אנגלית: Neil Richard MacKinnon Gaiman; נולד ב-10 בנובמבר 1960) הוא קומיקסאי, סופר, משורר ותסריטאי יהודי-בריטי מסוגת הפנטזיה והמדע הבדיוני, שהתפרסם לראשונה בעקבות כתיבת הקומיקס "סנדמן".
קורות חיים
משפחתו של גיימן היגרה בשנת 1916 מהולנד לאנגליה, שם הקימה רשת של חנויות מכולת. אביו, דייוויד גיימן, עבד באותה הרשת, ואמו שילה (לבית גולדמן) עבדה כרוקחת. ניל גיימן התחנך וגדל כיהודי המאמין גם בסיינטולוגיה.
ניל גיימן נהג לקרוא בילדותו ספרים רבים של ג'.ר.ר. טולקין, ק.ס. לואיס, מייקל מורקוק, רוג'ר זילאזני וג'ין וולף. בצעירותו עבד כמבקר ספרים וכעיתונאי עבור מגזינים בריטיים. ב-1984 כתב ביוגרפיה על הלהקה "דוראן דוראן", ומספר ספרים נוספים. בשנות ה-80 כתב מספר קומיקסים, וב-1989 החל לכתוב את הקומיקס סנדמן שפורסם בוורטיגו, ובעקבותיו זכה להכרה ופרסום. המשיך לכתוב את הקומיקס עד 1996.
גיימן היה שותף בהפקת הגרסאות באנגלית של סרטי האנימה היפניים "הנסיכה מונונוקי" ו"המסע המופלא".
גיימן שואב את השראתו מפולקלור, מיתולוגיה, היסטוריה, תאולוגיה, אגדות ילדים וסיפורי עמים.
ניל גיימן ביקר בישראל במסגרת פסטיבל אייקון 2006.
בשנת 2011 הופיע גיימן בתפקיד עצמו בפרק השישי של העונה ה-23 בסדרה משפחת סימפסון "The Book Job". במהלך הפרק הומר ובארט מארגנים חבורה שתכתוב ספר פנטזיה לנוער, גיימן מצטרף אליהם אך בסופו של דבר מוצג כמחבר היחידי אף על פי שלא השתתף כלל בכתיבה, והוא אף מצהיר בסיום הפרק "אני אפילו לא יודע לקרוא" (I don't know even how to read).
גיימן נישא למרי מקגרת בשנת 1985. לזוג נולדו שלושה ילדים, מייקל, הולי ומיידלין. הם התגרשו בשנת 2007, ומאז נישא לזמרת האמריקאית אמנדה פאלמר. השניים הכריזו על אירוסיהם ב-2010, ונישאו בינואר 2011. ב-16 בספטמבר 2015 נולד ילדם הראשון אנתוני. בנובמבר 2022, הזוג הודיע, בהצהרה משותפת, שהם מתגרשים.
בשנת 2023 הופיע ברשימה השנתית טיים 100 של מגזין טיים.
מספריו וכתביו
קומיקס
Violent Cases - צויר על ידי דייב מקין (1987).
Black Orchid - צויר על ידי דייב מקין, פורסם על ידי DC קומיקס (1988).
#1-75 Sandman - הקומיקס אשר הביא לגיימן את רוב פרסומו. אוּיר על ידי אומנים מתחלפים ופורסם בוורטיגו (1991-1997).
Miracleman #17-24 - גיבור-על של DC קומיקס (1992).
Books of Magic סדרת קומיקס שגיימן יצר בשנת 1991 המספרת על ילד ממושקף שנקלע לעולם של קסמים וכשפים (1991)
Death: The High Cost of Living #1-3 - ספין-אוף של הסנדמן, על האחות מוות (Death). אוּיר על ידי כריס בצ'לו ופורסם ב-DC קומיקס.
Death: The Time Of Your Life #1-3 - ספין-אוף של הסנדמן, השני על האחות מוות (Death). אוּיר על ידי כריס בצ'לו ופורסם בDC קומיקס.
Neil Gaiman's Midnight Days - אסופת סיפורים מוקדמים של גיימן. פורסם בורטיגו, DC קומיקס.
Marvel 1602 עיבוד קומיקס של יקום מארוול לעידן האליזבתני. אוּיר על ידי אנדי קיוברט ופורסם במארוול קומיקס.
#27 Hellblazer - חוברת בודדת, מאוירת על ידי דייב מקין.
Endless Nights - שבעה סיפורים קצרים שיצאו כנובלה גרפית, העוסקים במשפחתו של הסנדמן.
Eternals - מבוסס על הקומיקס של ג'ק קירבי, פורסם במארוול קומיקס. (2006).
Marvel 1602 #1-8, סדרת מוגבלת על גרסת ימי הביניים של יקום מארוול
Batman: Whatever Happened to the Caped Crusader?, 2009
פרוזה
שמאל|ממוזער|200px|גיימן וכלבו, 2009
בשורות טובות (1990) - יחד עם טרי פראצ'ט
(Angels and Visitations (1993 - אוסף סיפורים קצרים
לעולם-לא-עולם (1996) - סדרת טלוויזיה שגיימן כתב ל-BBC, ולאור אכזבתו מהתוצאה הסופית, כתב ספר על פי עלילת הסדרה. ב-2005 יצאה לאור אדפטציית קומיקס של הספר, בעיבוד של מייק קארי.
עשן ומראות (1998) - אסופת שירים וסיפורים קצרים
אבק כוכבים (1999) - אגדה על נער היוצא למסע בממלכת הפיות למצוא כוכב שנפל. בהוצאת הכורסא,2021
אלים אמריקאים (2001)
קורליין (2002) - אגדת ילדים הכוללת מאפיינים המזכירים את הסיפור המפורסם של לואיס קרול "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ואת "האריה, המכשפה וארון הבגדים" של ק.ס. לואיס.
A Walking Tour of the Shambles (עם ג'ין וולף) (2002)
בני אנאנסי (2005)
בין-עולם (2007) - יחד עם מייקל ריבס.
דברים שבירים (2008) - אוסף סיפורים קצרים.
בין-עולם (2008) - ספר מדע בדיוני אשר נכתב בשיתוף עם מייקל ריבס.
ספר בית הקברות (2008)
אוקיינוס בקצה המשעול (2013)
Trigger Warning (2015) - אוסף סיפורים קצרים.
מיתולוגיה נורדית (2017), יצא לאור בעברית, הוצאת כורסא, 2019
ילדים
"זאבים בקירות" - באיור דייב מק'קיין
"היום בו החלפתי את אבי בעבור שני דגי זהב" - באיור דייב מק'קיין
"למרבה המזל, החלב" - באיור סקוטי יאנג
פילמוגרפיה
לעולם-לא-עולם (1996) - מיני-סדרה שכתב ל-BBC
הנסיכה מונונוקי (1997) - עיבד את התסריט לגרסה האנגלית של הסרט
סרט קצר על ג'ון בולטון (2003) - סרט קצר שכתב וביים אודות המאייר ג'ון בולטון
מסכת המראה (2005) - סרט באורך מלא שכתב
ביוולף (2007) - סרט הרפתקאות באנימציית מחשב, מבוסס על סיפור העם העתיק ביותר בשפה האנגלית. ניל גיימן כתב את התסריט והפיק בפועל.
קורליין ודלת הקסמים (2009) - על פי אגדת הילדים שכתב
דוקטור הו - "The Doctor's Wife", "Nightmare in Silver" - שני פרקים
קישורים חיצוניים
על ניל גיימן באתר של פסטיבל אייקון 2006, שבמסגרתו ביקר בישראל
שני הפרקים הראשונים של קורליין
המחיר, סיפור מתוך עשן ומראות באתר בלי פאניקה (בעברית)
ניל גיימן, מזכרות ואוצרות סיפור קצר (בעברית)
ניל גיימן, הניצוץ: סטיבן קינג מופתע מכך שהוא אייקון תרבות, באתר nrg מעריב, 1 ביוני 2012
אלי אשד, ניל גיימן בארץ הקודש, ניתוח יחסו לדת ולתנ"ך, באתר "רשימות"
סיגלית בן-ישראל, על הספר 'לעולם לא עולם', nfc, 30 במאי 2008
נאומו של נייל גיימן בטקס סיום הלימודים של בוגרי תארים לאמנויות באוניברסיטת פילדלפיה, צרו אומנות טובה, באתר Beautiful.co.il (מתורגם לעברית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:סופרים יהודים בריטים
קטגוריה:סופרי פנטזיה יהודים
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני יהודים
קטגוריה:סופרי פנטזיה בריטים
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני בריטים
קטגוריה:קומיקסאים יהודים
קטגוריה:קומיקסאים בריטים
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס הוגו
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס גפן
קטגוריה:זוכי מדליית קרנגי
קטגוריה:זוכי מדליית ניוברי
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס נבולה
קטגוריה:תסריטאי קולנוע יהודים בריטים
קטגוריה:תסריטאי טלוויזיה יהודים
קטגוריה:תסריטאי טלוויזיה בריטים
קטגוריה:בריטים ממוצא יהודי-פולני
קטגוריה:יהודים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:בריטים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1960
| 2024-05-12T05:50:03
|
בשורות טובות (ספר)
|
בשורות טובות: נבואותיה הנחמדות והמדויקות של אגנס נאטר, מכשפה (באנגלית: Good Omens: The Nice and Accurate Prophecies of Agnes Nutter, Witch) הוא ספר פנטזיה הומוריסטי קומי שנכתב במשותף על ידי הסופרים הבריטים טרי פראצ'ט וניל גיימן, ונחשב בידי רבים לסיפור האפוקליפסה המצחיק ביותר שנכתב מעולם.
עלילתו של הספר היא קומית, ובמידה מסוימת מהווה פרודיה על הסרט "אות משמיים" משנת 1976 (וכן גם על ספרים וסרטים אחרים מאותו הז'אנר), ומתייחסת ללידתו של בן השטן (האנטיכריסט), בואה של אחרית הימים וניסיונותיהם של המלאך אזירפאל (Aziraphale) והשד קרואולי (Crowley) למנוע זאת, לאחר שהסתגלו למעמדם הנוח בעולם בני האדם.
עלילת המשנה מתארת את התכנסותם של ארבעת פרשי האפוקליפסה - מלחמה, רעב, זיהום (מגפה פרש בעקבות המצאת הפניצילין) ומוות (אשר תיאורו מזכיר את דמותו של המוות המופיעה בספרי עולם הדיסק שכתב פראצ'ט) המכנה את עצמו עזראל.
העלילה, המתרחשת בבריטניה של סוף המאה ה-20, משמשת רקע לסאטירה חברתית נוקבת האופיינית לפראצ'ט, ומקיפה את כל תחומי החיים. הספר מעמיד את המלחמה הנצחית בין הטוב לרע במרכז הדיון הפילוסופי של הספר, אך למרות הדיונים המעמיקים, נשאר ספר קולח בזכות ההומור הבריטי של השניים, שמפוזר בנדיבות לאורכו ולרוחבו. נושאים של דת, מסורת ואמונה מושכים את עיקר חיצי הביקורת המחודדים של שני הסופרים, אך עדיין נשאר גם מקום לאירוניה עצמית בריטית (כדוגמת ההערה בדבר שיטת המטבעות הבריטית הישנה), וביקורת חברתית בנושאים נוספים.
תהליך הכתיבה
במשך השנים רבו הספקולציות איזה חלק בסיפור כתב כל סופר. בניסיון לפתור את הסוגיה, אמר ניל גיימן: "שנינו גרנו באנגליה כאשר כתבנו זאת. בהערכה מלומדת, על אף שאף אחד מאיתנו לא ספר, אני יכול לשער, שבנוסח ההתחלתי טרי כתב בערך 60,000 מילים, ואני כתבתי 45,000 מילים, ובהן, באופן כללי, טרי מדבר יותר על העלילה של אדם וההם, ואני מטפל בדברים שמשיקים יותר לסיפור - רעיון שנפל מהר למדי, וכשהתקרבנו לעבר הסוף התחלפנו בדמויות, כך ששנינו כתבנו על כל אחד במשך הזמן, אבל אז גם כתבנו מחדש והוספנו הערות שוליים לחלקים של האחר, והפשלנו שרוולים כדי להעביר את הטיוטה הראשונה לטיוטה שנייה (די הרבה מילים), וכשסיימנו עם זה, אף אחד מאיתנו לא היה בטוח מי כתב מה. הסיפור אכן נרקם במהלך שיחות טלפון יומיומיות ארוכות, והיינו שולחים דיסקטים ["דיסקים גמישים"] (וזה היה בשנת 1988, כאשר דיסקים אכן היו גמישים) הלוך וחזור".
תוכן הספר
גן העדן והגיהנום מוצגים כמעצמות יריבות שבראשן עומדים אלוהים והשטן בהתאמה, במעין אלגוריה על המלחמה הקרה. שניים מנציגי שני הצדדים עלי אדמות, המלאך אזירפאל והשד אנתוני קרואולי התרגלו במשך הזמן לחיות את חייהם הנוחים במסווה של בני אדם, והחלו לחבב את העולם האנושי. במרוצת הזמן הם מתיידדים ולכן כשהם מתבשרים על התוכנית לממש את מלחמת גוג ומגוג ואת האפוקליפסה (ולהחריב אגב כך את העולם) הם מחליטים לשתף פעולה כדי למנוע זאת, בניגוד גמור לציפיות הממונים עליהם. הם מנסים לסכל את תוכניתו של השטן לגדל את בנו, האנטיכריסט, על כדור הארץ (על פי המסורת הנוצרית, תנאי לביאת יום הדין) כבנו של דיפלומט אמריקאי המוצב בבריטניה. המלאך והשד מנסים להתערב בגידול הילד כך שבבגרותו לא ימלא את התפקיד שנועד לו, אולם העלילה מקבלת תפנית בלתי צפויה. כתוצאה מהחלפה בחדר הלידה, האנטיכריסט האמיתי נמסר למשפחה אנגלית טיפוסית, וגדל כאדם יאנג (Young) בעיירה אנגלית חסרת ייחוד.
אחת עשרה שנה לאחר שנמסר להוריו, אדם מתחיל להשתמש בכוחותיו ושני הצדדים מבינים כי חלה טעות ופותחים במירוץ לאיתור בנו האמיתי של השטן. ארבעת פרשי האפוקליפסה (המתוארים כאופנוענים, בהתאם לתקופה המודרנית בה מתרחשת העלילה) יוצאים לדרכם (שעל פי המסורת הנוצרית מבשרת את תחילת האפוקליפסה).
קו נוסף של העלילה כולל את אנתימאה דוויס (Device) שהיא צאצאית ישירה של אגנס נאטר, מכשפה זקנה שהועלתה על המוקד מאות שנים קודם לכן, וספרה שעבר בירושה במשפחה מנבא אירועים אלו. זהו העותק היחיד של הספר, ואגנס נאטר היא הנביאה היחידה שהוציאה את הספר שלה, אולם היא הדפיסה אותו רק בשביל העותק שהמחבר מקבל, כל שאר הספרים הושמדו. במהלך הסיפור, הספר מגיע לידי אזירפאל.
גרסה קולנועית
התסריט נכתב, וטרי גיליאם התכוון לביים את הסרט, בו ג'וני דפ היה מיועד לגלם את דמותו של קרואולי. במשך הזמן רבו קשיי המימון, ובשנת 2006 נראה כי הסרט לא עומד להגיע לאקרנים, ופרטיו הוסרו מ-IMDb.
הדרך המסורבלת בה נוהל הפרויקט והתנסויות דומות עם הפקת סרטיו השונים, ביניהם סדרת סנדמן, הובילו את גיימן לגישה צינית כלפי הוליווד, אשר בולטת בבלוג שלו, וכן בכמה מסיפוריו הקצרים.
טלוויזיה
בתחילת שנת 2017 אישרה חברת אמזון כי תפיק מיני סדרה המבוססת על הספר בשיתוף עם רשת BBC הבריטית. הסדרה בשורות טובות עלתה לשידור ב-31 במאי 2019 בפריים וידאו בסדרה משחקים דייוויד טננט ומייקל שין והיא כוללת שישה פרקים אותם כתב ניל גיימן.
קישורים חיצוניים
הבלוג של ניל גיימן
תרגום לעברית של הבלוג של גיימן - התרגומים הפסיקו בשנת 2007 ומאז האתר לא מעודכן.
Good Omens Annotations
Pratchett interview page with more on who did which bit
A collection of quotes from Good Omens
Temptation-A Shrine to Anthony J. Crowley
Crowley and Aziraphale's 2006 New Year's resolutions
Review by Tom Knapp
Dreams: Good Omens
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי פנטזיה
קטגוריה:ספרי ניל גיימן
קטגוריה:ספרי טרי פראצ'ט
קטגוריה:ספרי 1990
קטגוריה:ספרי הוצאת אופוס
קטגוריה:ספרי הוצאת הכורסא
| 2024-06-15T19:05:35
|
טרי פראצ'ט
|
סר טרנס (טרי) דייוויד ג'ון פּרָאצֶ'ט (באנגלית: Terence David John Pratchett; 28 באפריל 1948 - 12 במרץ 2015) היה סופר בריטי, שכתב ספרי פנטזיה מלאי הומור וביקורת חברתית.
פראצ'ט ידוע בעיקר כמחבר סדרת ספרי "עולם הדיסק" (1983–2013), המונה 41 ספרים, והספר "בשורות טובות" (1990), שחיבר עם הסופר ניל גיימן. ספריו תורגמו ל-37 שפות ונמכרו ביותר מ-85 מיליון עותקים.
קורות חיים
טרי פראצ'ט נולד ב-1948 בעיירה האנגלית ביקונספילד, כבן יחיד להוריו דייוויד ואיילין. בבית הספר התיכון היה חבר בקבוצת הדיונים של התיכון, וכתב סיפורים לעיתון בית הספר. פראצ'ט העיד על עצמו שהעניין שלו בפנטזיה החל בגיל 13, אז קרא את שלושת ספרי שר הטבעות תוך יממה אחת.
בגיל 17 החל בקריירה עיתונאית, כמתמחה בעיתון "באקס" בו פרסם למעלה משמונים סיפורים במדור הילדים (חלק מהדמויות בהם מצאו את דרכן לספרו "אנשי השטיח"). לאחר סיום התיכון עבר ללמוד במועצה האנגלית לעיתונאות, שם קיבל ציונים גבוהים.
בשנת 1968 התחתן עם לין פורבס. באותה שנה גם צעד את צעדו הראשון בקריירה, כשראיין את פיטר ואן-דורן, שותף בהוצאת הספרים הקטנה קולין סמית', וציין שיש ברשותו כתב יד של ספר. ואן-דורן הוציא לאור את הספר - אנשי השטיח - שזכה לביקורות חיוביות (אם כי מעטות), ובהמשך שני ספרים נוספים: הצד האפל של השמש וסטראטה. בשנת 1973 נולדה בתו ריאנה, כיום סופרת בעצמה.
לאחר מספר תפקידים עיתונאיים שונים, הפך פראצ'ט בשנת 1980 לדובר ספקית שירותי החשמל סאות'ווסטרן (CEGB), שהייתה אחראית על ארבע תחנות כוח גרעיניות. בשנת 1983 הוציא את הספר הראשון בסדרת עולם הדיסק, צבע הכשף, שבהמשך שודר כתסכית ב-BBC. ב-1987, לאחר פרסום הספר הרביעי בסדרה, עזב את עבודתו כדי להתפרנס באופן בלעדי מכתיבה. באותה תקופה ספריו נמכרו יותר ויותר, ורבים מהם הפכו לרבי-מכר. על פי ה'טיימס', היה הסופר המרוויח ביותר באנגליה בשנת 1996.
בשנת 1990 הוציא יחד עם ניל גיימן (אותו הכיר בעקבות ראיון שערך איתו גיימן לאחר הוצאת "צבע הכשף"), את הספר בשורות טובות.
בשנת 2007 הודיע פראצ'ט שהוא סובל ממחלת אלצהיימר, ויצר תוכנית בשיתוף ה-BBC שעקבה אחר השנה הראשונה של התפתחות המחלה בחייו. במרץ 2015 נפטר מהמחלה.
פרסים ותארים
בשנת 1998 קיבל את תואר קצין מסדר האימפריה הבריטית. בשנת 2009 קיבל גם תואר אבירות.
ספרו "מוריס המדהים ומכרסמיו המלומדים" (The Amazing Maurice and His Educated Rodents) זכה במדליית קרנגי לשנת 2001 עבור ספר הילדים הטוב ביותר.
בשנת 2010 זכה בפרס הפנטזיה העולמית על מפעל חיים.
כתיבתו
פראצ'ט היה סופר פורה מאוד, שכתב בתקופות מסוימות שלושה ספרים בשנה. בין השאר היה ידוע במוסר הכתיבה הגבוה שלו: ניל גיימן סיפר שפראצ'ט היה כותב 400 מילים ביממה, ובאחת הפעמים סיים את הרומן שכתב, ומכיוון שלא סיים את מכסת המילים היומית מיד כתב את מאה המילים הראשונות של רומן חדש. סופר הפנטזיה גאי גבריאל קיי סיפר שראה את פראצ'ט יושב בשורה הראשונה בטקס עם מחשב פתוח, וכותב ספר; כשנקרא לדבר הוא עלה אל הבמה, וכשסיים את הנאום שב לכתוב.
הפנטזיה של פראצ'ט סאטירית מאוד, ומשמשת ככלי להעברת ביקורות כלפי החברה. כך, למשל, בספר אומה הוא משווה בין תרבות מערבית לתרבות "פרימיטיבית" של ילידי אי; באיש הקציר עוסק בשאלה מה יקרה לחיים אם המוות יפסיק; באנשי המשמר הוא משווה בין שיטות ממשל; ובבשורות טובות דן במאבק בין הטוב והרע בתפיסה הנוצרית.
בכתיבתו נושאי פארודיה רבים: ביניהם דמויות מדע בדיוני ופנטזיה, רעיונות ומליצות, סרטי אינגמר ברגמן, מחזות ויליאם שייקספיר, אוסטרליה, החיים בעיר גדולה מעורבת ושוקקת חיים, כלכלה, תעשיית הסרטים, הוצאת עיתונים, מוזיקת רוק, דת, פילוסופיה (בעיקר פילוסופיה יוונית), היסטוריה מצרית, איגודים מקצועיים, מונרכיה ותפיסות מגדריות.
עולם הדיסק
סדרת עולם הדיסק, המכילה 41 ספרים, היא עבודת פנטזיה הומוריסטית וסאטירית. ספרי הסדרה מתרחשים בעולם שצורתו דיסק, והוא מונח על גבם של ארבעה פילי ענק הנתמכים על ידי צב ענק, א'טואין הגדול, השוחה את דרכו בחלל. העולם מלא בדמויות הפנטזיה הקלאסית - קוסמים ומכשפות, טרולים, גמדים ושדים. דווקא לאחר ש"התרחק" מהמציאות על ידי יצירת עולם מופרך ודמיוני כל-כך, פראצ'ט עוסק בנושאים המוכרים ביותר, ומרשה לעצמו למתוח ביקורת על מוסכמות ולהציע אלטרנטיבות למציאות, מתוך עולם רחוק-כביכול.
עולם הדיסק רווי בכשף ומה שבני אדם מאמינים בו באמת מתרחש. בספר "איש הקציר" כותב פראצ'ט: "אמונה אולי לא יכולה להזיז הרים, אבל היא יכולה לברוא מישהו שכן יכול".
רבים מהספרים מתרחשים סביב העיר הדמיונית אנק-מורפורק. בתיאורו את דרך ניהולה יוצא הדופן של העיר, סונט פראצ'ט במוסכמות חברתיות רבות. דוגמה אחת מני רבות היא המהפכה שהנהיג האבלוק וטינרי, שליט העיר, ביחס לגנבים: וטינרי מייסד גילדת גנבים רשמית וחוקית, ומושיב את ראשה במועצת העיר. הגילדה אחראית בדרכיה שלה להעניש ביעילות רבה כל גנב שאינו עומד בתקנון הגילדה. הכנסות הגילדה מגיעות ישירות מכספי הביטוח; שהרי, כפי שטוען פראצ'ט בספר "שומרים! שומרים!", לגנבים קל הרבה יותר לשבת ולא לעשות מאומה, מאשר לעירייה להשקיע בתגבור המשטרה ובהקמת חברות ביטוח.
אחת הדמויות הידועות של "עולם הדיסק" היא הדמות מוות (Death) - שלד נושא חרמש המהווה פארודיה אוהדת על האנשה של המוות בתרבות האנושית. מוות מתגלה כבעל אישיות ומפתח סקרנות מהולה בחיבה כלפי האנושות, עליה הוא מגן מפני משגיחי המציאות (מאזיני המציאות). למוות יש משפחה: הוא אימץ בת בשם איזבל והעסיק שולייה בשם מורט, ואלה ילדו לו נכדה - סוזאן. יש לו גם משרת בשם אלברט (הרב-מג האשף אלברטו מאליך) וסוס לבן בשם בינקי.
ספרים
ספרי עולם הדיסק
צבע הכשף (The Colour of Magic)
אור מופלא (The Light Fantastic)
פולחני כשף (Equal Rites)
תרועת מוות (Mort)
מעשי קסמים (Sourcery)
אחיות הגורל (Wyrd Sisters)
פירמידות (Pyramids)
שומרים! שומרים! (Guards! Guards!)
Eric
ראי-נוע (Moving Pictures)
איש הקציר (Reaper Man)
מכשפות בחוץ לארץ (Witches Abroad)
Small Gods
Lords and Ladies
אנשי המשמר (Men At Arms)
Soul Music
Interesting Times
Maskerade
Feet of Clay
Hogfather
Jingo
The Last Continent
Carpe Jugulum
The Fifth Elephant
The Truth
Thief of Time
The Last Hero
מוריס המדהים ומכרסמיו המלומדים (The Amazing Maurice and his Educated Rodents)
Night Watch
בני החורין הקטנים (The Wee Free Men)
Monstrous Regiment
כובע מלא שמיים (A Hat Full of Sky)
מהומה רבה על לא דוור (Going Postal)
Thud!
חרש החורף (Wintersmith)
קומדיה של מטבעות (Making Money)
Unseen Academicals
אלבש חצות ליל (I Shall Wear Midnight)
Snuff
Raising Steam
כתר הרועים (The Shepherd's Crown)
ספרים נוספים
אנשי השטיח (The Carpet People)
Strata
טרילוגיית הננסים: (The Bromeliad Trilogy)
ננסי המשאית (Truckers)
ננסי המכרות (Diggers)
ננסי הכנפיים (Wings)
טרילוגית ג'וני מקסוול: (The Johnny Maxwell Trilogy)
Only You Can Save Mankind
Johnny and the Dead
Johnny and the Bomb
אומה (Nation)
הבהוב מסך (A Blink of a Screen)
שיתופי פעולה
בשורות טובות (Good Omens) - (יחד עם ניל גיימן) (מופיע בחלק מהתרגומים כ"טרייסי פראצ'ט")
ספרי היקום הארוך, יחד עם סטפן בקסטר
כדור הארץ הארוך (The Long Earth)
המלחמה הארוכה (The Long War)
מאדים הארוך (The Long Mars)
האוטופיה הארוכה (The Long Utopia) (פורסם לאחר מותו)
הקוסמוס הארוך (The Long Cosmos) (פורסם לאחר מותו)
קישורים חיצוניים
פורום טרי פראצ'ט בתפוז
תיאטרון אכזרי: סיפור קצר מסיפורי עולם הדיסק באתר בלי פאניקה
מאמר מאת טרי פראצ'ט באתר בלי פאניקה, למה גנדלף לא התחתן מעולם
ביקורת על ספרו "אנשי המשמר"
The L-Space Web - A Terry Pratchett / Discworld Web Site
איתי אהרה, הפנטזיה של טרי פראצ'ט
בעקבות מותו:
האם טרי פראצ'ט היה פמיניסט?, באתר Gender Focus, 13 במרץ 2015 (באנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:סופרי פנטזיה בריטים
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:קצינים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:זוכי מדליית קרנגי
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס גפן
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1948
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-2015
*
| 2024-05-04T07:03:20
|
אתנופואטיקה
|
אתנופואטיקה הוא המדע המודרני אשר חוקר סיפורים עממיים, מונח שהשימוש בו התפתח בשנות ה-60 של המאה ה-20.
בזכות מחקר אנתרופולוגי, אתנולוגי ובלשני רחב (עיוני ומחקרי שטח), הופרכו ההנחות שהיו קיימות קודם לכן, כי התרבות הקמאית היא סטטית, וכי קיימים סמלים אוניברסליים (כלל אנושיים) רבים. לפיכך, מתייחס המחקר האתנופואטי להקשר התרבותי והכלל-חברתי בו צמחו סיפורי העם.
האתנופואטיקה מדגישה ביותר את מקומו של מספר הסיפור וההיגוד (= סיפור בעל פה מול קהל) שלו. כך מודגש המספר כ"מסרן", אמן המעביר ומפיץ את התרבות אליה הוא משתייך, בעיקר לדור הצעיר (במסגרות שונות כגון משפחה, מוסד חינוכי וכו').
על פי התיאור האתנופואטי, בהיגוד הסיפור העממי המספר אינו משתף את הקהל בחייו הפרטיים ובהשקפת עולמו, ולכן אינו מביא לפגיעה במעמדו או לעורר התנגדות הקהל כלפיו. יתרון זה מקנה חשיבות רבה למספר, הן בעיני הקהל והן בעיני עצמו, בכך שהוא הופך למייצג של הפולקלור והמרקם התרבותי הרב-דורי. חשיבות זו, שעולה לעיתים על חשיבותם של מנהיגים אחרים (אנשי דת, מחנכים וכו'), הופכת את המספר לשולט בקהלו, אשר אותו אסור לאכזב.
לכך מצטרפת תופעת המשאלה הכמוסה: שאיפה נסתרת של המאזין (עושר, ידידות, שלווה וכו'), הבאה לידי הגשמה סמלית במהלך הסיפור. המשאלה הכמוסה מעצימה את התלות שיש לקהל במספר, ומדגישה את האופי הקסום של ההיגוד.
תופעות אלו מצטרפות ומביאות את המספר לפיתוח דמיון יוצר: יכולת לעשות שימוש אומנותי במאפייניו הצורניים והתוכניים של הסיפור, על מנת לשלוט בקהל שומעיו ולספקם. בתהליך זה משנה המספר את הסיפור עצמו, ומתאימו לתקופה המשתנה.
התפתחות התקשורת בעידן המודרני הביאה לקשר בין אתנופואטיקנים רבים, קשר אשר בשילוב עם הגיוון הרב השורר בחקר הסיפורת העממית, יצר אסכולות אתנופואטיות שונות.
אסכולות מרכזיות כאלו הן:
אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית (ראו בהמשך)
אתנופואטיקה פסיכולוגית
האסכולה הפורמליסטית (פורמליזם רוסי) שהתפתחה ברוסיה של שנות ה-20 של המאה ה-20
אתנופואטיקה מאטריאלסטית (ראו בהמשך)
פולקלוריסטיקה פונקציונליסטית
בנוסף, קיימת גישה הוליסטית המשלבת אסכולות שונות
אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית
אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית המכונה גם אתנופואטיקה השוואתית וגם אתנופואטיקה פינית, היא גישה אתנופואטית החוקרת סיפורי עם על סמך שתי שאלות מחקר עיקריות:
שאלה גאוגרפית: היכן חובר הסיפור ומהי תפוצתו הגאוגרפית
שאלה היסטורית: מתי חובר הסיפור
על פי גישת האסכולה הפינית (הגישה המונוגנזית), סיפורי העם נוצרו במקום מסוים ובזמן מסוים והופצו במהלך השנים על ידי בני אדם. השערתם של ראשוני האסכולה הייתה שסיפורי העם המוכרים בתרבות המערבית הגיעו כולם מתת-היבשת ההודית במהלך הפצתה של השפה הפרוטו-הודו-אירופית עם גלי הגירה של עמים הודו-אירופיים.
הגישה ההיסטורית-גאוגרפית מבקשת למצוא נוסחי סיפור שונים, ולסווגם. גישה זו פותחה בפינלנד על ידי המורה אליאס לינרוט וצוותו בעבודתם לקראת העלאתו על הכתב של האפוס הפיני קאלוואלה ב-1835. מיזם זה הושפע רבות ממאמציהם של האחים גרים.
ב-1908 ניסח החוקר אקסל אולריק, שנחשב לאחד מאבות הגישה, את החוקים האפיים המאפיינים את רוב סיפורי העם, על בסיסם נעשה המיון.
עם הזמן זכתה הגישה להיות המובילה בתחום האתנופואטיקה, ופותחו במסגרתה שיטות מיון רבות ונוצרה שפת מיון בינלאומית (כדוגמאות מרכזיות ניתן לציין את מפתח הטיפוסים הסיפוריים של א. אארנה וס. תומפסון, הלסינקי, 1961, ואת מפתח המוטיבים הסיפוריים שפיתח ס. תומפסון, קופנהגן-בלומינגטון, 1958-1955), וייסוד ארכיונים רבים בתחום (כדוגמת ארכיון הסיפור העממי בישראל הפועל באוניברסיטת חיפה מ-1955 וכולל למעלה מ-20 אלף סיפורי עם).
מפעלי הגישה ההיסטורית-גאוגרפית משמשים את חוקרי האתנופואטיקה, ומהווים את עיקר בסיסה המחקרי.
הביקורת על גישה זו מתמקדת בעיקר במוגבלותה ליצור מודל אוניברסלי (כלל אנושי) מסכם לגבי הסיפור העממי ומולה ניצבת הגישה הפוליגנזית המניחה שהסיפור העממי נוצר במקביל במספר רב של מקומות.
אתנופואטיקה מאטריאלסטית
אתנופואטיקה מאטריאליסטית, המכונה גם אתנופואטיקה מרקסיסטית, היא אתנופואטיקה שצמחה כחלק מן החשיבה המרקסיסטית, אשר מבליטה את הקונפליקט החברתי המובע בסיפורי עם. גישה זו חוקרת את הדמויות והעלילה כמשל להתנהלות המאקרו-חברתית, ובדגש על יחסם של הקבוצות החברתיות זו לזו.
לפי גישה זו, מכיוון שהסיפורת העממית ידועה לעם כולו, היא משמשת בידי חבריו (ובייחוד בני המעמדות הנמוכים הרחבים) ביטוי לשאיפותיהם החברתיות (לדוגמה: יחסי אדון ומשרת במעשיה עשויים להיות משל ליחסי אציל-איכר והתעשרות של המשרת עשויה להתפרש כשאיפה לשיפור מעמדם של האיכרים). כמו כן, עשויים סיפורי העם לשמש מנוף בידי העם למימוש שאיפות אלו ובכך מהווה שימוש במורשת העבר למטרת עיצוב פני העתיד.
תהליכים אלו מתרחשים הודות לשינויים הנעשים בסיפורי העם על פי ההקשר החברתי שלהם, וכן באים לידי ביטוי גם בסיפורים חדשים אשר אינם בהכרח מסורתיים. גישה זו השפיעה רבות על חקר "המעשיות העירוניות" בשל הלגיטימציה שהיא מעניקה להן (שכן הן ממלאות את אותו התפקיד בעיצוב החברה).
גישה זו, שהייתה נפוצה בעולם הקומוניסטי עד שנות ה-80 של המאה ה-20, נתערערה עקב נפילתו של עולם זה, אך עדיין זוכה למעמד בלתי מבוטל בחקר האתנופואטי.
ראו גם
מונחים בפולקלור
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פולקלור
| 2023-09-26T09:08:43
|
קבלת החלטות
|
ממוזער|300 פיקסלים|ישנן החלטות המשפיעות בצורה משמעותית על מהלך חייו של האדם, כגון בחירה של מקצוע או תחום התמחות. בתמונה – דיוקן עצמי על ההיסוס בבחירה שבין אמנות המוזיקה לציור משנת 1791.
קבלת החלטות בפסיכולוגיה, היא תהליך קוגניטיבי של בחירה מבין מספר אפשרויות. תהליך זה יכול להיות רציונלי (מבוסס על בדיקה יסודית של כל האופציות והפעלת שיקולי רווח והפסד), או לא רציונלי (מבוסס על שימוש בהיוריסטיקות אינסטינקטים ואינטואיציה). למעשה, תחום מחקר זה, בוחן כיצד אנשים שוקלים את החלופות ומקבלים את החלטותיהם. לעיתים קרובות ההחלטה שנתקבלה על ידי היחידים מושוות למודל אידיאלי או אופטימלי (למשל של "האדם הרציונלי"). המחקר העוסק בתהליך ותוצאת קבלת ההחלטות (Decision theory) הוא תאורטי ואקלקטי, ופרוס על פני דיסציפלינות רבות, ביניהן: הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, מדע המדינה, תורת המשחקים, מנהל עסקים, הפילוסופיה, כלכלה, סטטיסטיקה, מתמטיקה, אמונה דתית, ערכים מוסריים ותחומים נוספים. בשנים האחרונות באוניברסיטאות רבות בעולם התפתח תחום אקדמי עצמאי המכונה, 'מדע ההחלטה' (Decision Science), המסונף בדרך כלל לבתי ספר למנהל עסקים. אדם מבוגר מקבל כ-35,000 החלטות בכל יום.
סוגים של קבלת החלטות
ממוזער|250px|ישנם
מקרים שבהם קבלת ההחלטות מערבת בחירה מתוך מגוון רב של חלופות אפשריות.
ממוזער|250px|ישנם מקרים שבהם האדם נדרש לקבל החלטה מתוך מספר מצומצם של חלופות אפשריות.
יש מספר דרכים לסיווג תהליכים של קבלת החלטות:
כמות האנשים המעורבת בתהליך קבלת ההחלטה – אחד ההיבטים המבדילים בין סוגים שונים של קבלת החלטות הוא ההקשר החברתי שבו הן מתבצעות. החלטה יכולה להתקבל על ידי אדם יחיד, בעקבות תהליכים שמתרחשים בינו לבין עצמו. החלטה יכולה להתקבל גם על ידי קבוצות חברתיות כמו משפחה, ועד בית, שכונה, עיר או מדינה. בנוסף, החלטות יכולות להתקבל גם ברמה הכלל עולמית, כפי שהיא מיוצגת במוסדות כמו האו"ם.
מידת ההשפעה והחשיבות של ההחלטה על האדם או הקבוצה המקבלים אותה – ישנן החלטות המתקבלות בנוגע לעניינים של מה בכך ולעיתים מתקבלות החלטות בסוגיות הרות גורל. דוגמה להחלטה הרת גורל באה לידי ביטוי בהתלבטותו הנודעת של המלט "להיות, או לא להיות". לצד זאת החלטות פשוטות שאין להן השפעה מהותית על חייו של מקבל ההחלטה, יכולות לכלול החלטה לאכול חביתה ולא קורנפלקס לארוחת בוקר.
כמות החלופות שבנוגע אליהן יש לקבל את ההחלטה – ישנם מקרים שבהם יש לבחור מתוך מספר מצומצם של חלופות. לדוגמה – תשלום במזומן או אשראי, או בחירה בין שימור החיים להמתת חסד. במקרים אחרים ההחלטה מתקבלת מתוך מספר רב של חלופות. לדוגמה, בחירת מקצוע, בן/ת זוג או רכישת דירה.
תהליך קבלת החלטות
ממוזער|250px|תהליך קבלת ההחלטות יכול לערב איסוף ועיבוד של נתונים על ידי מכשירים מלאכותיים מסוגים שונים, כמו חיישן או מחשב.
ממוזער|250px|תהליך קבלת ההחלטות יכול לכלול קבלת ייעוץ מאדם המתמחה בתחום הידע הרלוונטי.
תהליך קבלת ההחלטות וביצוען באופן יעיל ומקובל חברתית, כרוך ביכולת של האדם לשמור על תשומת הלב ובקיום של מערך עכבות תקין.
תהליך קבלת ההחלטות יכול להכיל מספר שלבים. לדוגמה:
איסוף מידע – איסוף המידע המשמש בסיס לקבלת ההחלטה. לעיתים מדובר במידע הזמין מיידית למחליט, בהתאם לניסיון חייו – ידע. ידע מסוג זה מאוחסן בזיכרון סמנטי שהוא חלק מזיכרון מפורש וניתן לשלוף אותו באופן מודע. לעיתים מדובר במידע המצריך השקעה רבה באיסופו, למשל בכלים של מודיעין צבאי או מודיעין עסקי.
היתוך מידע – תהליך עיבוד של המידע שנאסף במטרה למצוא קשר או קורלציה. בתהליך זה מחברים ומצליבים מידע כדי לקבל הערכה טובה יותר של המצב.
גיבוש חלופות – הצגה שיטתית של החלופות העומדות על הפרק.
שקילת החלופות השונות – השוואה בין האפשרויות באמצעות בדיקת יתרונות וחסרונות של כל אחת מהן. שקילת החלופות היא לעיתים פעולה אינטואיטיבית, ולעיתים נעשית בצורה שיטתית ומורכבת, למשל באמצעות שקילת כל חלופה לפי רשימה של פרמטרים, מתן משקל לכל פרמטר, מתן ציון לכל חלופה בכל פרמטר, וחישוב ציון משוקלל לכל חלופה. לעיתים מסייעת בתהליך זה מערכת תומכת החלטה או יועץ מקצועי. בשלב זה יכול להתבצע גם ניתוח עלות-תועלת או ניתוח סיכון-תועלת, בהתאם לכמות ומהימנות המידע הקיים.
בחירת חלופה – קבלת ההחלטה על ידי בחירת החלופה המועדפת.
דוגמה לתהליך קבלת החלטה: אדם נכנס למכולת כשברשותו 20 שקלים בלבד ורשימת קניות שמחיר סך כל המוצרים בה הוא יותר מ-20 שקלים. ההחלטה במקרה זה תהיה אילו מוצרים מתוך הרשימה לקנות. במקרה זה איסוף הנתונים יתייחס לכמות הכסף הנמצאת ברשות האדם, מחירי המוצרים השונים וחשיבות כל מוצר ברשימת הקניות. בשלב גיבוש החלופות יכולות לעלות אפשרויות כמו קניית מוצר אחד יקר אבל חשוב, קניית מספר מוצרים זולים, דחיית הקניות למועד אחר. לאחר שקילת החלופות השונות, תגיע בחירת החלופה שלפיה הקונה יחליט אילו מוצרים לקנות.
מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים בקבלת החלטות
המוח מעריך את הערך והסבירות של תוצאות אפשריות ומנחה את ההחלטות של האדם לעבר המצב המיטבי נכון לאותו הרגע.
קליפת המוח הקדם-מצחית מאפשרת גמישות מחשבתית.
להבדיל מאזורים אחרים באונה המצחית, אזור זה פחות מעורב בשליטה על התנועה ויותר בגיבוש של תוכניות עבודה ואסטרטגיות פעולה. הוא נחשב למקור של פעולות רצוניות.
לקליפת המוח הקדם-מצחית הדורסו-לטראלית אשר נמצאת בקליפת המוח הקדם-מצחית יש תפקיד בקבלת החלטות הרגישות לסיכון. פגיעה בקליפת המוח הקדם-מצחית מובילה לתגובות אימפולסיביות וקשיים בקבלת החלטות.
קבלת החלטות בקבוצה
לשם קבלת החלטות בקבוצה קיימות גישות אחדות:
החלטת רוב שוויונית: כל אחד מחברי הקבוצה זכאי להביע את דעתו, וההחלטה מתקבלת ברוב קולות. דוגמאות: משאל עם, בחירות.
החלטת רוב תוך התחשבות במשקלו של כל חבר: לעיתים ניתן משקל גבוה יותר לחלק מחברי הקבוצה, עד כדי מתן זכות וטו. בהצבעה של בעלי מניות, למשל, משקלו של כל מצביע הוא כחלקו היחסי בהון המניות הכולל.
החלטת נציג מוסמך: כאשר מדובר בקבוצות גדולות, בירור דעתם של כל חברי הקבוצה הוא תהליך מורכב מדי, ולכן פעמים רבות מתקבלות ההחלטות על ידי מי שהוסמך לכך. ברמה הלאומית משמשים לכך בית הנבחרים והממשלה. ברמה מצומצמת יותר, ועד הבית מקבל החלטות שוטפות בשם כל דיירי אותו בית, ובארגונים מקבל את ההחלטה העומד בראש היחידה הארגונית.
קבלת החלטות בקונצנזוס או פה אחד: דוגמה לכך היא החלטתו של חבר מושבעים, שחובה לקבלה בהסכמה בין כל חברי חבר המושבעים.
החלטה שהתקבלה איננה בהכרח סוף פסוק. במנגנוני קבלת החלטות משולב פעמים רבות מנגנון של ערעור, המאפשר להביא את ההחלטה לדיון נוסף, אצל בעל סמכות גבוה יותר בהיררכיה. דוגמה נפוצה לכך הוא הערעור במערכת המשפטית. גם בארגונים ניתן פעמים רבות לערער על החלטתו של גורם מסוים, באמצעות פנייה לממונה עליו.
כשלים בקבלת החלטות
כשלים בקבלת החלטות יכולים לנבוע מבעיות באחד או יותר משלבי התהליך.
שלב איסוף הנתונים יכול להוביל לכשלים בקבלת החלטות כאשר הן מתבססות על מידע חלקי, מוטה או שגוי. GIGO הן ראשי התיבות של: Garbage In Garbage Out. זהו עקרון מעולם מדעי המחשב שלפיו תוכנית מחשב או פונקציה המקבלת קלט שגוי, דינה להחזיר פלט שגוי גם הוא. המונח משמש בהשאלה גם לתיאור של תהליכים, מלבד תוכנת מחשב כדי לציין שאין לצפות לקבלת החלטה אופטימלית על בסיס של נתונים שגויים או חסרים.
אחד הגורמים שיכולים להשפיע לאורך כל שלבי תהליך קבלת ההחלטות הוא הטיה קוגניטיבית, שהיא דפוס או נטייה שיטתית (לא אקראית) של בני אדם לטעויות בתפיסה, בזיכרון, בחשיבה או בשיפוט. דוגמה לכך הוא התקבעות של דפוס חשיבה הכולל קבוצת הנחות, שיטות או סממנים שנטמעו עמוק אצל אדם או קבוצה, והתבססו עד כדי כך עד שאותם אנשים מנועים להמשיך ולאמץ או לקבל גישות התנהגות, בחירות או כלים שונים.
"פרדוקס המבחר" – בניסוי הציבה שינה איינגר עמדה לטעימת ריבה בקליפורניה. בחלק מהעמדות היו 6 סוגי ריבות שונים ובחלק היו 24 טעמים. הסתבר שכאשר היו 6 טעמים אחוז הלקוחות שרכשו את הריבה עמד על כ-30 אחוז, בעוד שכאשר הוצעו 24 טעמים, אחוז הלקוחות שרכשו ריבה עמד על 3 אחוז בלבד.
כמו כן, ישנם מצבים מסוימים העלולים לפגוע בתהליך קבלת ההחלטות של האדם.
לדוגמה, אבוליה באה לידי ביטוי בשיתוק כוח הרצון, איבוד המוטיבציה, איבוד היכולת ליזום פעולות מונחות מטרה, לקבוע מטרות ולהחליט החלטות.
תנאי אי-ודאות
קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות היא תהליך שאורבים בו כשלים רבים למקבל ההחלטה. במצב שבו ייתכנו תוצאות אחדות, שלכל אחת מהן הסתברות משלה, ניתן לקבל את ההחלטה על-פי תוחלת התוצאה. שיטה זו רלוונטית בהימורים מסוימים שבהם כל התוצאות שוות בחשיבותן מבחינתו של המהמר. כאשר המהמר מייחס משקל שונה לתוצאות שונות, התבססות על התוחלת לבדה תביא להחלטה כושלת. נמחיש זאת בסיפור הבא (על-פי רודולף קארנאפ):
ביל, שהוא אדם שעושרו נאמד במאה מיליארד דולר, החליט בבוקר קיץ נאה לצאת לטיול רגלי. לאחר שלוש שעות של טיול עלתה השמש למרומי השמים, וביל חש עייפות רבה. בשלב זה גילה שהדרך היחידה לחזור לביתו היא נסיעה באוטובוס, שמחירה דולר אחד. בכיסו היה בדיוק דולר אחד. בעודו ממתין בתחנה, ניגש אליו אדם, והציע לו הימור: על ביל לבחור מספר בין אחד לאלף. אם האדם ינחש נכונה את המספר הנבחר – יתן לו ביל דולר, ואם יטעה – ביל יקבל מהאדם דולר. על-פי שיקולי תוחלת, זהו הימור נפלא מבחינתו של ביל, משום שזכייתו כמעט ודאית. בחינת משקלה של התוצאה משנה כליל את ההחלטה. זכייה בדולר, שיצטרף אל עושרו העצום של ביל, היא חסרת כל משמעות, ואילו הפסד של דולר, אף שהוא צפוי רק בסבירות נמוכה להפליא, פירושו שעל ביל לחזור ברגל לביתו, וזהו נזק משמעותי, שמצדיק את דחיית ההימור המוצע.
תורת ההחלטות היא תורה מתחום המתמטיקה הגובלת בפילוסופיה וסטטיסטיקה ועוסקת בזיהוי ערכים להחלטות שונות בתנאי אי ודאות, במטרה להגיע לקבלת החלטה אופטימלית. זהו תחום קרוב מאוד לתורת המשחקים.
תורת הערך היא ענף של פסיכולוגיה חברתית ושל כלכלה התנהגותית המתאר התנהגות אנושית בקבלת החלטות תחת סיכון (אי-ודאות). התורה פותחה על ידי דניאל כהנמן ועמוס טברסקי. בתורת הערך ישנן שתי פונקציות המרכיבות את תהליך קבלת ההחלטה:
פונקציית הערך (ν) – לפיה במהלך קבלת החלטות, אנשים אינם מתמקדים בסכום כסף מסוים, אלא מתייחסים לשינוי בהון שלהם. פונקציה זו מכילה נקודת התייחסות והערך שיוצב בפונקציה הוא השינוי מנקודה זו.
פונקציית המשקלים (π) – לפיה לכל חלופה יש הסתברות. ההסתברות איננה זו שנלקחת בחשבון, אלא משמשת כערך שיוצב בפונקציה זו. הערך המתקבל מייצג את כמות ההשפעה על כדאיות ההחלטה.
שיפור תהליכי קבלת החלטות
שיפור תהליכי קבלת החלטות יכול להתבצע ברמת הפרט כמו גם ברמת הקבוצה או הארגון.
שיפור תהליכי קבלת החלטות ברמת הפרט
תפקודים ניהוליים חיוניים לצורך תכנון וקבלת החלטות, כמו גם איתור ותיקון טעויות, למידה של מצבים או פעולות חדשים, התמודדות מול מצבים מסוכנים או מסובכים, התגברות על הרגל מושרש היטב או התנגדות לפיתוי. על כן שיפור שלהם יכול להוביל לשיפור ביכולת קבלת ההחלטות.
הסקת מסקנות היא השלב האחרון בפעולת החשיבה המביאה לכדי יצירתו של מידע חדש, כתוצאה מניתוח של מידע קודם בתהליך של עיבוד מידע. פיתוח יכולת הסקת המסקנות יכול לשפר את יכולת קבלת ההחלטות, בכך שהוא מאפשר לבסס את הבחירה על פי ניתוח מיטבי של המידע הקיים.
פעולת האלתור מעודדת אנשים לשבור דפוסי חשיבה קיימים ועל כן יכולה לשפר את יכולת קבלת ההחלטות של האדם.
שיפור תהליכי קבלת החלטות ברמת הקבוצה או הארגון
בארגונים שונים מובנת חשיבות תהליך קבלת ההחלטה ונעשים ניסיונות לשפר את יכולת קבלת ההחלטות של גורמים בארגון. לרוב, נעשים ניסיונות שיפור אלו באמצעות העלאת שלבי התהליך למודעות מקבל ההחלטה. תחקור החלטות לאחר שנודעה השפעתן מקובל אף הוא, כשיטה לשיפור תהליכי קבלת ההחלטות. במקרים קיצוניים, של החלטות בעייתיות ברמה הלאומית, מוקמת ועדת חקירה לתחקור תהליך קבלת ההחלטות (ולעיתים גם למציאת אשמים).
היסטוריה והתפתחות תאורטית
לתחום קבלת ההחלטות יש היסטוריה ארוכה בתולדות המחשבה המערבית. כך למשל ניתן לראות את הפרדוקס המכונה חמורו של בורידן, ששורשיו בהגותו של אריסטו, כסוגיה בקבלת החלטות. באמצע המאה ה-20 התבסס התחום בחוגים למדע המדינה ולמנהל עסקים, מתוך ניסיון להציב גישה מדעית לקבלת החלטות רציונלית. המודלים הנורמטיביים פותחו על בסיס הלוגיקה והסטטיסטיקה, ולאחר מכן על התחום המתפתח של תורת המשחקים המנתח מצבי עימות או שיתוף פעולה בין מקבלי החלטות בעלי רצונות שונים (דילמת האסיר היא בעיה ידועה בתחום זה).
פריצת הדרך בתחום הגיעה כאשר מחקרים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית הראו כי בני האדם אינם נוטים להחליט כפי שראוי על פי המודלים הרציונליסטיים. במסגרת זו, הוענק פרס נובל לכלכלה לשנת 2002 לדניאל כהנמן על מחקריו עם עמוס טברסקי אודות תהליכי קבלת החלטות בתנאי אי ודאות. השניים הציעו את תורת הערך (Prospect theory) כחלופה לתורת התועלת, לתיאור תהליכים אלה.
הגישה הרציונליסטית מבקשת לתאר איך תהליך קבלת החלטות צריך להיערך, ואילו הגישה הפסיכולוגית-קוגניטיבית מבקשת להציג על בסיס ניסויים את האופן שבו בני אדם מקבלים החלטות במציאות. עם זאת, מתגלעת ביקורת נוקבת על גישות אלו, בעיקר בתחום החשיבה הארגונית, בטענה שהן הגישה הרציונליסטית והן הגישה הפסיכולוגית מתקשות לתאר את מורכבות תהליך ההחלטה בתפקידי ניהול. כנגד גישות אלו נוצרו גישות אלטרנטיביות כגון מודל פח האשפה וגישות הבנייתיות המתייחסות לאופן שבו ארגונים ומנהלים מקבלים החלטות וכיצד ניתן לסייע להם בטיוב החלטות אלו. לפי גישות אלו, האתגר המרכזי בקבלת ההחלטות איננו ברירת החלופות לאור המידע הקיים, אלא יצירת ההבנה המייצרת את החלופות, ולבסוף מכווינה את בחירת החלופה הרצויה.
מחקרים
בשנת 2017 פורסם מחקר על ידי שני חוקרים מאוניברסיטת ווטרלו שבדקו את התופעה של הפחד מהחמצת בחירה טובה יותר, מה שנקרא באנגלית FOBO – Fear of Better Option. במחקר נבדקו קבוצת אנשים שהוגדרו כ"ממקסמים" בתחום קבלת ההחלטות, מלשון מקסימום (Maximum). אנשים אלה יתקשו בקבלת החלטות לפי קריטריונים ראשוניים ויבצעו מחקר מעמיק לפני כל בחירה, כדי לבחור לבסוף באפשרות הטובה ביותר לדעתם.
במחקר הועלתה השערה כי קבוצה זו מחולקת לשני תת-קבוצות: ממוקדי-קידום (promotion focus) ואלו שמצויים במצב הערכה (assessment mode). לפי המחקר, שתי הקבוצות פועלות להגיע להחלטה המקסימלית. עם זאת, ממוקדי-קידום לא מתקשים להתקדם הלאה לאחר ביצוע ההחלטה, מכיוון שהיה להם קריטריון דומיננטי שהוביל אותם לביצועה. לעומתם, אלו שמצויים במצב הערכה תמיד יבחנו את כל החסרונות והיתרונות של ההחלטה בסיטואציה הספציפית ולכן יסבלו מספק וחרדה תמידיים באשר לאופי החלטתם.
ראו גם
תאוריית פער-ידע לקבלת החלטות
היוריסטיקה
תורת הערך
חשיבה מתכנסת
חוכמת ההמונים
טכניקת הקבוצה הנומינלית
מודל פח האשפה
פונקציית תעדוף
אינרציה של אי-פעולה
לקריאה נוספת
אירוינג ל. ג'ניס וליאון מאן, תהליך קבלת החלטות- ניתוח פסיכולוגי של קונפליקט, בחירה ומחויבות, הוצאת משרד הביטחון, 1980.
דניאל כהנמן, רציונליות, הוגנות, אושר, מבחר מאמרים מאת דניאל כהנמן ואחרים, בעריכת מיה בר-הלל, אוניברסיטת חיפה וכתר הוצאה לאור, 2005.
דניאל כהנמן, לחשוב מהר, לחשוב לאט, תרגום: יעל סלע-שפירו ועידית נבו, עורכת: מיה בר-הלל, הוצאת מטר בשיתוף הוצאת כנרת, 2013.
ריצ'רד ת'יילר, ככה לא מתנהגים: לידתה והתפתחותה של הכלכלה ההתנהגותית (Misbehaving) עורכת: מיה בר-הלל, הוצאת מטר, 2019.
יוסי יסעור, גם לכם לא היו מים חמים? מדריך למניעת כשלים בקבלת החלטות, הוצאת מטר, 2010.
יוסי יסעור, היגיון ורגש בקבלת החלטות ובלקיחת סיכונים, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 2005.
דן אריאלי, לא רציונלי ולא במקרה, הוצאת מטר, 2008.
יהודה אלון(2013), תהליכי קבלת החלטות צבאיים, צבא ואסטרטגיה, כרך 5 גיליון 2.
קישורים חיצוניים
דן אריאלי, כיצד ניתן להשפיע על קבלת ההחלטות של אנשים בהווה למען מטרות עתידיות רחוקות? – הרצאה מאתר "12 דקות"
רות צ'אנג: איך לבחור בחירות קשות – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסיכולוגיה קוגניטיבית
קטגוריה:מדיניות ציבורית
קטגוריה:קוגניציה
| 2024-07-13T13:54:38
|
ג'ון אנדרסון (פסיכולוג)
|
ג'ון רוברט אנדרסון (בשם מלא באנגלית: John Robert Andersom; נולד ב-27 באוגוסט 1947) הוא פסיכולוג קנדי, מפתח מודל ה-ACT-R לרכישת מיומנות בפסיכולוגיה קוגניטיבית. מכהן כפרופסור לפסיכולוגיה ומדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי מלון בפנסילבניה, ארצות הברית.
קורות חייו
נולד בוונקובר שבקולומביה הבריטית. סיים תואר ראשון באוניברסיטת קולומביה הבריטית ב-1968, ותואר דוקטור בפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד ב-1972. בסטנפורד גם הכיר את לין רדר, לה נישא ב-1973, ולהם שני בנים. אנדרסון היה מרצה באוניברסיטת ייל החל מ-1976, וב-1978 עבר לאוניברסיטת קרנגי מלון, שם הוא מרצה וחוקר עד היום. בשנים 1988–1989 כיהן גם כנשיא האגודה למדעים קוגניטיביים.
על פי מודל ACT-R שפיתח אנדרסון, אנשים עוברים שלושה שלבים בעת רכישת מיומנות חדשה: השלב הקוגניטיבי, שלב הקומפילציה, השלב האוטונומי. בשלב האחרון יש שיפור רב במיומנות גם מבחינת הזמן שנדרש לצורך ביצוע הפעולה וגם מבחינת מספר הטעויות המבוצעות. אנדרסון וקבוצת חוקרי ACT-R עורכים כיום מחקרים רבים על מודל ממוחשב שנועד לאשש את טענות המודל התאורטי של ACT-R.
מספריו
Anderson, J. R. (1976). Language, memory, and thought. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum Associates.
Anderson, J. R. (1980). Cognitive psychology and its implications. San Francisco: Freeman.
Anderson, J. R. (1983). The architecture of cognition. Cambridge, MA: Harvard University Press.
Anderson, J. R. (1990). The adaptive character of thought. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum Associates.
Anderson, J. R. (2007). How can the human mind occur in the physical universe? New York: Oxford University Press.
ראו גם
למידה
מונחים בפסיכולוגיה קוגניטיבית
קישורים חיצוניים
הדף של ג'ון אנדרסון, באתר אוניברסיטת קרנגי מלון
ג'ון אנדרסון - ביוגרפיה מורחבת, באתר קבוצת ACT-R
קטגוריה:פסיכולוגים קנדים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת סטנפורד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קרנגי מלון
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ייל
קטגוריה:קנדים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:קנדים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:זוכי פרס רומלהארט
קטגוריה:זוכי מדליית בנג'מין פרנקלין
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1947
| 2023-07-18T07:05:40
|
אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית
|
הפניה אתנופואטיקה#אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית
| 2010-12-23T06:37:59
|
אלן באדלי
|
אלן באדלי (באנגלית: Alan Baddeley; נולד ב-23 במרץ 1934) הוא פסיכולוג בריטי ואבי מודל זיכרון העבודה בפסיכולוגיה קוגניטיבית.
ביוגרפיה
באדלי סיים את לימודי התואר הראשון שלו ב-1956 בקולג' האוניברסיטאי של לונדון, ואת התואר השני בפסיכולוגיה סיים שנה מאוחר יותר באוניברסיטת פרינסטון. ב-1962 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת קיימברידג'. מאז הוא מרצה וחוקר במוסדות אקדמיים שונים בבריטניה, כגון אוניברסיטת ססקס, סטירלינג, קיימברידג' ובריסטול. מ-2003 משמש כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת יורק בקנדה.
ב-1974 פיתח באדלי, בשיתוף עם עמיתו גרהם היץ', את מודל זיכרון העבודה. למודל הייתה השפעה רבה על חקר הזיכרון ברחבי העולם, והוא תרם באופן משמעותי להבנת אופן העיבוד והאחסון של מידע בזיכרון לטווח קצר. באדלי פרסם מאות מאמרים בנושא, וכן מספר ספרים, כגון "הזיכרון שלך: מדריך למשתמש" (1982) ו-"זיכרון עבודה, מחשבה ופעולה" (2007).
באדלי עסק גם בבניית מבחנים נוירופסיכולוגיים שונים, כגון מבחן CN REP (Children's Test of Nonword Repetition), ריאיון זיכרון אוטוגרפי AMI (Autographical Memory Interview), מבחן דפוסים חזותיים VTP (Visual Patterns Test), מבחן עיבוד מהירות ויכולת שפתית SCOLP (Speed and Capacity of Language Processing Test), ומבחן ריברמיד לזיכרון התנהגותי RBMT (Rivermead Behavioural Memory Test).
מודל זיכרון העבודה של באדלי
באדלי התנגד לגישת המחסנים של אטקינסון ושיפרין, שרווחה בתקופתו, לפיה הזיכרון לטווח קצר מכיל מחסן לאחסון פריטי המידע. באדלי טען כי הזיכרון לטווח קצר הוא למעשה מערכת שכוללת עיבוד מידע בנוסף לאחסון המידע. על פי המודל המקורי של באדלי, לזיכרון העבודה קיימים שלושה רכיבים: לולאה פונולוגית, שבה מתבצע שינון ועיבוד של שפה; לוח חזותי-מרחבי, שבו מתבצע עיבוד מידע ויזואלי ומרחבי, ומהווה את מרחב המידע; ומעבד מרכזי, שמווסת את העבודה לשני הרכיבים האחרים וכן מעביר מידע אל הזיכרון לטווח ארוך וממנו. בשנת 2000 הוסיף באדלי למודל מרכיב רביעי - החוצץ האפיזודי, המבוסס על סדרתיות בזמן והקשר סמנטי. זאת בעקבות מחקרים שהעלו כי נפגעי אפזיה שלא הצליחו לשנן מידע חדש מסוגים שונים או שקיבולת הזיכרון שלהם נמוכה מאוד דווקא הצליחו לזכור סיפורים, ומחקרים אחרים שהראו כי גם תחת הפרעה להפקת הגאים נבדקים מצליחים לזכור כ-5 מילים, הרבה מעל לצפוי. לפיכך עלתה ההשערה כי מרכיב נוסף זה מקושר לזיכרון לטווח ארוך.
מרכיבי המודל של באדלי:
מעבד מרכזי (central executive) – מנגנון זה מבקר על פעולת החלקים שלהלן, ומקצה משאבי קשב לפי הצורך.
לולאה פונולוגית (phonological loop) - (מעין "מחסנית" השומרת מידע פונולוגי) הלולאה ממירה מידע חזותי למידע צלילי ומשננת מידע על ידי "דיבור פנימי".
לוח חזותי-מרחבי (visuo-spatial sketchpad) - לוח זה אוגר מידע חזותי–מרחבי ומעבד אותו.
חוצץ אפיזודי (episodic buffer) - מרכיב שהוסף על ידי באדלי למודל המקורי בשנת 2000; מאפשר קישור מידע חזותי, מרחבי ומילולי עם יכולת סדרתית והקשר של זמן (כמו סיפור או אפיזודה בסרט קולנוע). מקושר לזיכרון לטווח ארוך ולזיכרון סמנטי.
הגישה המקובלת כיום היא כי קושי בזיכרון העבודה ובתפקודי הלולאה הפונולוגית נחשב כמנבא קיומה של דיסלקסיה התפתחותית.
לקריאה נוספת
Baddeley, A. (1982), Your memory; a users guide. Middlesex: Penguin Books
Baddeley, A. (2007). Working memory, thought and action. Oxford: Oxford University Press.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגים אנגלים
קטגוריה:בריטים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1934
| 2023-07-11T07:21:55
|
אתנופואטיקה היסטורית-גאוגראפית
|
הפניה אתנופואטיקה#אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית
| 2010-12-23T07:49:40
|
אתנופואטיקה היסטורית גיאוגראפית
|
הפניה אתנופואטיקה#אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית
| 2010-12-23T07:49:51
|
אתנופואטיקה הסטורית גיאוגראפית
|
הפניה אתנופואטיקה#אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית
| 2010-12-23T07:50:02
|
אתנופואטיקה היסטורית-גיאוגראפית
|
הפניה אתנופואטיקה#אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית
| 2010-12-23T07:50:10
|
אתנופואטיקה השוואתית
|
הפניה אתנופואטיקה#אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית
| 2010-12-23T07:50:23
|
31 ביולי
|
31 ביולי הוא היום ה-212 בשנה (213 בשנה מעוברת), בשבוע ה-32 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 153 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
432 – נבחר האפיפיור סיקסטוס השלישי
781 – ההתפרצות הרשומה הראשונה של הר פוג'י
904 – סלוניקי נופלת לידי הערבים, שהורסים את העיר
1009 – נבחר האפיפיור סרגיוס הרביעי
1191 – פיליפ השני מלך צרפת מסיים את חלקו במסע הצלב לארץ ישראל לאחר שהשלים את כיבוש עכו
1422 – קרב כרבה (מלחמת מאה השנים) – האנגלים מביסים את הצרפתים
1492 – גירוש ספרד: אחרוני היהודים עוזבים את ספרד
1498 – במסעו השלישי לחצי-הכדור המערבי הופך כריסטופר קולומבוס לאירופאי הראשון שמגיע לאי טרינידד
1655 – הצבא הרוסי כובש את וילנה במהלך מלחמת רוסיה-פולין
1667 – נחתם חוזה ברדה במסגרתו החליפו ההולנדים את ניו אמסטרדם במושבה הבריטית הקטנה סורינאם, שבאמריקה הדרומית, ובאי ראן באיי מאלוקו שבאינדונזיה
1703 – דניאל דפו מושם בעמוד קלון לאחר שהורשע בהוצאת לשון הרע זדונית בשל העובדה שפרסם עלון של סאטירה פוליטית, אך במקום לזרוק עליו ירקות ופירות רקובים, משליכים עליו העוברים ושבים פרחים
1751 – שרפה הורסת למעלה מ-1,000 בתים בסטוקהולם
1777 – הקונגרס האמריקאי מעביר החלטה המקבלת את שירותיו של המרקיז דה לה פאייט ומעניקה לו דרגת מייג'ור-ג'נרל של ארצות הברית
1790 – הפטנט הראשון נרשם בארצות הברית לזכות הממציא סמואל הופקינס
1856 – קרייסטצ'רץ', ניו זילנד מוכרזת כעיר
1882 – נוסדה המושבה ראשון לציון ביוזמת "ועד חלוצי יסוד המעלה"
1913 – מסתיימת מלחמת הבלקן השנייה בהסכם שלום שנחתם בבוקרשט
1914 – לאומן צרפתי יורה למוות בז'אן ז'ורס
1914 – נפט מתגלה באגם מרקאיבו בוונצואלה
1919 – האספה הלאומית הגרמנית מאמצת את חוקת ויימאר (נכנסה לתוקף ב-14 באוגוסט)
1922 – שביתה כללית באיטליה כנגד האלימות הפשיסטית
1934 – ההעפלה – הגעתה של ולוס, אוניית המעפילים השנייה במאה ה-20 והראשונה מאירופה, לחוף כפר ויתקין (אוניית המעפילים הראשונה אי פעם הייתה כוכב, שהגיעה ממצרים כחצי שנה לפני כן)
1940 – השפלת אולקוץ', מרכזים את יהודי העיירה ברחבת הכיכר, ומתעללים בהם במשך שעות רבות תוך תיעוד ההתעללות. לא ידוע אם היו הרוגים במאורע זה, ובה תמונה מפורסמת של תפילין מבוקעות על ראשו של יהודי
1941 – הרמן גרינג, מראשי המשטר הנאצי, דורש מריינהרד היידריך לספק תוכנית מפורטת לפתרון סופי לבעיה היהודית
1945 – פייר לאוואל, המנהיג הנמלט של רפובליקת וישי, נכנע לידי חיילי כוחות מעצמות הברית באוסטריה
1951 – נוסדת חברת התעופה הלאומית של יפן ג'פאן איירליינס
1958 – התקוממות אנטי סינית בטיבט
1958 – מרד האסירים בכלא שטה
1961 – המהגר המיליון מגיע לישראל
1964 – תוכנית ריינג'ר: החללית ריינג'ר 7 משדרת לכדור הארץ תמונות תקריב של הירח. התמונות חדות פי 1,000 מכל תמונה שצולמה בעבר על ידי טלסקופים על פני כדור הארץ
1965 – איסור על פרסומת לסיגריות בטלוויזיה הבריטית
1971 – תוכנית אפולו: האסטרונאוטים של אפולו 15 הם הראשונים להשתמש ב"מכונית הירח"
1973 – מטוס של חברת דלתא איירליינס מתרסק במהלך נחיתה בשדה התעופה לוגן בבוסטון. 89 איש נספים
1975 – בדטרויט שבמישיגן מוכרז כנעדר נשיא ארגון נהגי המשאיות ג'ימי הופה
1976 – נאס"א מפרסמת את תצלום "הפנים במאדים" שצולם על ידי החללית ויקינג 1
1976 – יום העצמאות של איי סיישל
1987 – התרחשה תקרית מכה, בה נהרגו מעל ל-400 איש מהתנגשות אלימה בין אנשי ביטחון סעודים לעולי רגל איראנים
1988 – חוסיין, מלך ירדן, מודיע על ניתוק הזיקה בין הגדה המערבית לירדן
1992 – מטוס איירבוס A300 של חברת Thai Airways מתרסק לתוך צלע הר מדרום לקטמנדו שבנפאל. 113 איש נספים
1999 – נאס"א מרסקת בכוונה את החללית Lunar Prospector על פני הירח, ובכך מביאה לסיום את משימת הגשושית למצוא מים קפואים על פניו
2000 – משה קצב נבחר לנשיא השמיני של מדינת ישראל
2002 – הפיגוע באוניברסיטה העברית: מטען חבלה מתפוצץ בקפיטריית פרנק סינטרה בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. תשעה הרוגים וכ-80 פצועים
2016 – ספר חדש בסדרת הארי פוטר, "הארי פוטר והילד המקולל", יצא לאור
2024 – איסמעיל הנייה ראש השלכה המדינית של חמאס נהרג בתקיפה המיוחסת לישראל בטהראן בירת איראן
נולדו
ממוזער|איתמר בן אב"י
1143 – ניג'ו, קיסר יפן (נפטר ב-1165)
1396 – פיליפ השלישי, דוכס בורגונדיה מ-1419 (נפטר ב-1467)
1526 – אוגוסט הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה (נפטר ב-1586)
1527 – מקסימיליאן השני, מלך בוהמיה משנת 1562, מלך הונגריה משנת 1563 וקיסר האימפריה הרומית הקדושה משנת 1564 (נפטר ב-1576)
1598 – אלסנדרו אלגארדי, פסל איטלקי (נפטר ב-1654)
1882 – איתמר בן-אב"י, בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן-יהודה והילד העברי הראשון (נפטר ב-1943)
1904 – אלפונס הימלרייך, צלם ישראלי יליד גרמניה (נפטר ב-1993)
1912 – מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה 1976 (נפטר ב-2006)
1914 – לואי דה פינס, שחקן וקומיקאי צרפתי (נפטר ב-1983)
1918 – פול בויר, ביוכימאי אמריקאי, חתן פרס נובל לכימיה (נפטר ב-2018)
1919 – פרימו לוי, סופר יהודי איטלקי וכימאי (נפטר ב-1987)
1924 – אברהם יכין, צייר ופסל ישראלי (נפטר ב-2020)
1925 – חיים טאוב, כנר ומורה ישראלי
1926 – נח קליגר, עיתונאי, איש ספורט וסופר ישראלי, ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ, שהתמחה בנושא השואה (נפטר ב-2018)
1928 – אמל נסראלדין, פוליטיקאי דרוזי-ישראלי
1929 – חוסה סנטמריה, כדורגלן אורוגוואי ששיחק בעמדת הבלם, ומאמן כדורגל, שאימן בין היתר את נבחרת ספרד בטורניר מונדיאל 1982
1929 – דון מארי, שחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2024)
1929 – לין ריד בנקס, סופרת בריטית (נפטרה ב-2024)
1931 – קני בורל, גיטריסט ומלחין מוזיקת ג'אז
1932 – ג'ון סרל, פילוסוף אמריקאי
1936 – עוזי יאירי, מפקד סיירת מטכ"ל ומפקד חטיבת הצנחנים (נהרג ב-1975)
1937 – נתן שחר, מוזיקולוג, מעבד, מלחין ומנצח מקהלות ישראלי (נפטר ב-2021)
1938 – רוברט סטורואה, במאי תיאטרון גאורגי-סובייטי
1939 – אקיס צוחאדזופולוס, פוליטיקאי יווני (נפטר ב-2021)
1939 – מתילדה כהן-סראנו, סופרת, חוקרת ומשוררת ישראלית (נפטרה ב-2024)
1941 – ג'ורג' קנאזע, פרופסור, מופקד הקתדרה לחקר ולטיפוח השפה והספרות הערבית על שם בן-חביב בחוג לערבית ושותף לקתדרה של אונסק"ו לדיאלוג בין תרבותי באוניברסיטת חיפה (נפטר ב-2021)
1944 – ג'רלדין צ'פלין, שחקנית אמריקאית
1949 – אצ'י שטרו, בסיסט ישראלי ומפיק סרטים הוליוודי
1951 – נתן כהן, מוזיקאי ישראלי
1952 – פיי קלרמן, סופרת אמריקאית
1954 – ענת רפאלי, פרופסור ישראלית לתעשייה וניהול
1957 – יהודה דרעי, רבה הראשי של באר שבע וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל (נפטר ב-2024)
1962 – וסלי סנייפס, שחקן
1962 – משה פייגלין, חבר הכנסת התשע עשרה מטעם "הליכוד", סגן יושב ראש הכנסת, מייסד תנועת "זו ארצנו"
1962 – אילן שס, מוזיקאי, מלחין, עורך מוזיקאי, מנהל אמנותי ומנחה ישראלי
1964 − סי. סי. קאץ', זמרת גרמנייה
1965 – ג'יי קיי רולינג, סופרת בריטית מחברת ספרי הארי פוטר
1973 – שרון פרנס, שחקן ודוגמן ישראלי
1973 – רינת גבאי, זמרת, מוזיקאית, מלחינה, כותבת, מדבבת ושחקנית ישראלית
1973 – אורת בש, שחיינית ורוכבת אופניים ישראלית
1975 – סייד קשוע, עיתונאי, תסריטאי, סופר ופובליציסט ערבי-ישראלי
1976 – שי טובלי, מורה רוחני, מרצה, סופר ועיתונאי
1981 – דוד חכם, שדרן רדיו ישראלי חרדי
1983 – ליאור פריד, תסריטאי ופרסומאי ישראלי
1986 – יבגני מלקין, שחקן הוקי קרח רוסי
1989 – ויקטוריה אזרנקה, טניסאית רוסייה
1990 – טל שמאי, חזאי ומגיש תחזית בחדשות 10
1993 – בנצי מושל, כדורגלן ישראלי
נפטרו
ממוזער|אנטואן דה סנט-אכזופרי
450 – פטרוס כריסולוגוס, הבישוף של רוונה (נולד ב-380)
1099 – רודריגו דיאז דה ויוור ("אל סיד"), לוחם ספרדי (נולד ב-1045)
1330 – מיכאיל שישמן, קיסר בולגריה, מהאימפריה הבולגרית השנייה
1508 – נהואד, קיסר אתיופיה
1556 – איגנטיוס הקדוש מלויולה, מייסד מסדר הישועים (נולד ב-1491)
1729 – ניקולא היים, לבריתן אופרה איטלקי (נולד ב-1729)
1784 – דני דידרו, פילוסוף צרפתי (נולד ב-1713)
1840 – הרב נחמן קרוכמל, היסטוריון והוגה דעות, מראשי תנועת ההשכלה בגליציה (נולד ב-1785)
1875 – אנדרו ג'ונסון, נשיאה ה-17 של ארצות הברית (נולד ב-1808)
1886 – פרנץ ליסט, מלחין ופסנתרן הונגרי (נולד ב-1811)
1914 – ז'אן ז'ורס, מנהיג סוציאליסטי צרפתי (נולד ב-1859)
1944 – אנטואן דה סנט-אכזופרי, טייס, סופר, משורר ועיתונאי צרפתי, שנודע בעיקר בזכות ספר הילדים שלו "הנסיך הקטן" (נולד ב-1900)
1953 – קורנל מקושינסקי, סופר פולני (נולד ב-1884)
1962 – שלמה רוזובסקי, מלחין ומוזיקולוג יהודי שפעל ברוסיה, בארץ ישראל המנדטורית ובארצות הברית (נולד ב-1878)
1986 – צ'יאונה סוגיהארה, קונסול יפני וחסיד אומות העולם (נולד ב-1900)
1992 – עוזי פרס, במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע ישראלי (נולד ב-1951)
1993 – בודואן, מלך הבלגים (נולד ב-1930)
2001 – פול אנדרסון, סופר מדע בדיוני (נולד ב-1926)
2014 – יהושע דורפמן, קצין תותחנים ראשי ומנכ"ל רשות העתיקות (נולד ב-1950)
2017 – ז'אן מורו, שחקנית צרפתייה (נולדה ב-1928)
2019 – דן פרץ, מהנדס ישראלי (נולד ב-1942)
2020 – פנחס לביא, דיפלומט ישראלי (נולד ב-1935)
2020 – אלן פארקר, במאי קולנוע ותסריטאי בריטי (נולד ב-1944)
2022 – זאב עופר, קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה, שירת כמפקד חטיבת ירושלים ומפקד פיקוד ההדרכה (נולד ב-1927)
2022 – פידל ראמוס, נשיאה ה-12 של הפיליפינים (נולד ב-1928)
2022 – ביל ראסל, שחקן כדורסל אמריקאי (נולד ב-1934)
2022 – איימן א-זוואהירי, טרוריסט ממוצא מצרי (נולד ב-1951)
2024 – אסמאעיל הנייה, מנהיג פלסטיני (נולד ב-1962)
חגים ואירועים החלים ביום זה
הוואי – יום הדגל
חגיגת איגנציוס הקדוש מלויולה
30 ביולי – 1 באוגוסט
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
https://www.onthisday.com/events/july/31
ז לא
קטגוריה:יולי
| 2024-10-05T06:00:44
|
אתנופואטיקה פינית
|
הפניה אתנופואטיקה#אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית
| 2010-12-23T07:50:34
|
אתנופואטיקה פסיכולוגית
|
אתנופואטיקה פסיכולוגית היא אסופת גישות אתנופואטיות, אשר הבולטת בהן היא הפסיכואנליזה, המבקשות למצוא את הקשר בין סיפורי עם לחלקים הלא מודעים של נפש האדם, כפי שהיא באה לידי ביטוי במחקר הפסיכולוגי. גישות זו מהווה חיבור בין האתנופואטיקה לבין הפסיכולוגיה ועל כן שונות מקבילה לשונות התאוריות הפסיכולוגיות העוסקות בסיפורי עם.
האתנופואטיקה הפסיכולוגית חופפת במקרים רבים את הסמיוטיקה (חקר הסמלים) המודרנית, כאשר נידונים סמלים שונים (מוטיבים, ביטויים צירופי מילים סתמיים לכאורה וכו') בסיפורי העם.
לגישות אלו הצלחות רבות בתחום הריפוי, אך רבים מערערים על תוקפן ומשווים אותן לתאוריות הסיפורת העממית של המאה ה-19.
ראו גם
מונחים בפולקלור
קטגוריה:פולקלור
קטגוריה:פסיכואנליזה
קטגוריה:פסיכולוגיה בתרבות
| 2023-09-19T07:46:28
|
אתנופואטיקה מאטריאליסטית
|
הפניה אתנופואטיקה#אתנופואטיקה מאטריאליסטית
| 2010-12-12T20:02:27
|
אתנופואטיקה מאטריאלסטית
|
REDIRECT אתנופואטיקה#אתנופואטיקה מאטריאליסטית
| 2010-12-12T20:04:17
|
אתנופואטיקה מטריאליסטית
|
REDIRECTאתנופואטיקה#אתנופואטיקה מאטריאליסטית
| 2010-12-12T20:04:42
|
אתנופואטיקה מארכסיסטית
|
REDIRECTאתנופואטיקה#אתנופואטיקה מאטריאליסטית
| 2010-12-12T20:05:29
|
אתנופואטיקה מרכסיסטית
|
REDIRECTאתנופואטיקה#אתנופואטיקה מאטריאליסטית
| 2010-12-12T20:05:54
|
אתנופואטיקה מרקסיסטית
|
REDIRECTאתנופואטיקה#אתנופואטיקה מאטריאליסטית
| 2010-12-12T20:06:21
|
אתנופואטיקה מארקסיסטית
|
REDIRECTאתנופואטיקה#אתנופואטיקה מאטריאליסטית
| 2010-12-12T20:06:45
|
אינטליגנציה מלאכותית
|
הפניה בינה מלאכותית
קטגוריה:מונחים בתוכנה
| 2017-02-26T18:56:00
|
זכרון
|
REDIRECT זיכרון
| 2015-09-26T11:03:45
|
פולקלוריסטיקה פונקציונליסטית
|
REDIRECT פולקלור - מונחים
| 2006-03-08T20:25:11
|
אקסל אולריק
|
ממוזער
אקסל אולריק (בדנית: Axel Olrik; 3 ביולי 1864 – 17 בפברואר 1917) היה אתנופואטיקן דני, מאבות האתנופואטיקה ההיסטורית-גאוגרפית.
מחקרו
אולריק פרסם ב-1908 את המחקר הקלאסי אודות החוקים האפיים בסיפור העממי, במסגרתו חקר אלפי סיפורי עם אירופיים. במחקרו הצביע על מספר כללים אופייניים לז'אנר זה. חוקיו מבוססים על מאות סיפורי העם שחקר ועל המאפיינים המשותפים שמצא בהם.
חוק הפתיחה - הסיפור נפתח בהתקדמות משלווה להתרגשות. הפתיחה תהיה רוגעת ושלווה, יוצגו בה הדמויות, הזמן והמקום.
חוק הסיום - בסיום תהיה חזרה לעולם השלו שהוצג בפתיחה, הסיום בדרך כלל טוב והסדר שהופר חוזר על כנו.
חוק החזרה - החזרה בסיפור תבוא בדרך כלל להדגשת חשיבות המוזכר, כל מעמד מרשים המתרחש בסיפור – חוזר, החזרה יוצרת מתח ועוצמה בעלילה.
חוק השילוש - שלוש הוא מספר נוסחאי, מספר שהפך לסמל בחברה, הוא המספר הגדול ביותר של אנשים ועצמים המופיעים בסיפור המסורתי. (שלוש דמויות, שלוש פעולות, שלושה עצמים ועוד)
המשאלה הכמוסה - הרצונות הכמוסים (החבויים, הנסתרים) של החברה המספרת את הסיפור. המשאלה הכמוסה בדרך כלל אינה הגיונית ומתאימה למציאות, ולעיתים היא מתממשת בעולם הסיפורי בלבד בעזרת היסוד העל-טבעי.
חוק הניגוד (הקיטוב) - הסיפור העממי תמיד יציג עולם קוטבי ומנוגד – חזק מול חלש, יפה מול מכוער, עני מול עשיר, צעיר מול זקן, הניגוד חל לא רק על דמויות אלא אף על מעשים ותוצאותיהם.
חוק הירכתיים (ירכתיים – קצה, סוף, גבול) - חוק זה מתקשר לדמויות. כשיש שלוש דמויות המוצגות בפתיחה לסיפור, הרי שהדמות שתוצג אחרונה תהיה המשמעותית ביותר, אהדת השומעים תהא נתונה לה והיא תצליח לזכות ברצוי לה בעקבות התפתחות העלילה.
עלילה - הסיפור העממי הוא תמיד סיפור עלילתי המאופיין בתיאורים דינמיים, קצב מהיר, ריבוי פעלים ועשייה. במרכז העלילה סיבוך ופתרון (התרה), זה מול זה ניצבים שני גיבורים יריבים, האחד מייצג את הכוח השלילי שהמאזינים רוצים בכישלונו והאחר – את הכוח החיובי אשר המאזינים מזדהים עמו וחפצים בניצחונו.
היסוד העל-טבעי, היסוד הפלאי - כל יסוד שאין לו אחיזה במציאות הממשית.
חוק הדו-שיח: חוק זה נובע מהצורך להשפיע על המאזין. כיוון שהמטרה היא לרתק את השומעים לסיפור המעשה, לשתפם בעלילה ולפתח בהם תחושת מעורבות במתרחש והרגשת הזדהות עם הדמויות, משנה המספר את קולו ומשחק את תפקידי שתי הדמויות הפועלות.
חוק העל-מקום והעל-זמן: בסיפור לא מוזכר מקום ולא מוזכר זמן.
חוק שמות הגיבורים: לדמויות אין שמות.
קישורים חיצוניים
אקסל אולריק: חוקים אפיים של סיפורת עממית, באתר מס"ע. תרגם והעיר יואל פרץ, מן התרגום האנגלי משנת 1965.
קטגוריה:אנתרופולוגים
קטגוריה:מדענים דנים
קטגוריה:פולקלוריסטים
קטגוריה:דנים שנולדו ב-1864
קטגוריה:דנים שנפטרו ב-1917
| 2021-03-28T05:32:31
|
פולקלור - מונחים
|
פולקלוריסטיקה: חקר הפולקלור
פולקלוריסטיקה פונקציונליסטית: היא גישה פולקלוריסטית, השואפת להשתמש בפולקלור על מנת לעצב את פני החברה העתידיים. גישה זו משלבת באופן מודע ובמכוון את הפולקלור על ענפיו הרבים בתחומי אמנות וחינוך שונים בחברה.
אפוס: סוג של שירת פולקלור אשר מגולל סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים.
סיפור עממי: (סיפור עם) סיפור המהווה חלק מן הפולקלור
אגדה: (legend) סיפור המוגדר בזמן ובמרחב, לרוב על דמות היסטורית, ולעיתים כולל אלמנטים על-טבעיים.
מעשייה: סיפור עממי במרחב בלתי מוגדר, הכולל מוטיבים החורגים מגדר ההתנסות היומיומית ואלמנטים של פנטזיה.
מספר: האדם המעביר סיפור עם בעל-פה.
היגוד: העברת סיפור עם לקהל עממי בעל-פה על ידי מספר.
דמיון יוצר : עיצוב תוכנו וצורתו של הסיפור העממי על ידי שליט בהיגוד של המספר.
משאלה כמוסה: שאיפה נסתרת של קהל סיפור עם אשר באה על סיפוקה הסמלי במהלכו.
אלמקום: מאפיין של מעשיות הקובע כי המרחב הגאוגרפי של המעשייה אינו מוגדר או כללי ביותר.
אלזמן: מאפיין של מעשיות הקובע כי התקופה ההיסטורית של המעשייה אינה מוגדרת או כללי ביותר.
אויקוטיפ: ייחוס מעשייה אוניברסלית לתרבות מסוימת.
אתנופואטיקה: חקר הסיפור העממי על בסיס הרקע התרבותי-חברתי.
חוקים אפיים: כללים החוזרים על עצמם ביצירות פולקלור רבות.
רפרודוקציה: התאמה של יצירות פולקלור לתרבות ההווה.
אלגוריזציה: השלכה של תוכנה של יצירת פולקלור על תרבות ההווה.
מיסטיפיקציה: יצירת יסודות על-טבעיים ליצירת פולקלור.
רציונליזציה: התאמה של יצירת פולקלור לאופן החשיבה הקיים.
קטגוריה:מונחונים
*
| 2023-03-28T22:36:26
|
תאוריית המוזיקה - מונחים
|
שמאל|ממוזער|420px|תזמורת סימפונית מנגנת
תאוריית המוזיקה היא תחום המחקר העוסק בהבטים המופשטים של המוזיקה: קצב, הרמוניה, מלודיה, מבנה ומרקם.
תאוריית המוזיקה היא חלק מתחום המוזיקולוגיה, הכולל בתוכו גם מחקר היסטורי, אנתרופולוגי, ופסיכולוגי של המוזיקה.
בערך זה מפורטים כל המושגים הידועים והענפים בתאוריית המוזיקה (או, לפחות, רובם המכריע) בצורה רחבה ושימושית.
סגנונות מוזיקה
מוזיקה מערבית
מוזיקת ימי הביניים: (Medievals)
משך: 476–1450
תקופת הרנסאנס: (Renaissance)
משך: 1450–1600
תקופת הבארוק: (Baroque)
משך: 1600–1750
התקופה הקלאסית: (Classical)
משך: 1740–1830
התקופה הרומנטית: (Romantic)
משך: 1815–1910
מוזיקה בתקופה המודרנית (20th Century)
סגנונות נוספים
מוזיקה ערבית
מוזיקה אנדלוסית
מוזיקה יוונית
מוזיקה ים תיכונית
מוזיקה הודית
ג'אז
thumb|להקת הגשר, פראג, הרכב ג'אז
כלים
סוגים של כלי נגינה
כלי מיתר: משפחה בה הצליל מופק על ידי מיתר רוטט. כמעט בכל כלי המיתר קיימים אמצעים להגברת הצליל, כשהשכיח ביותר הוא תיבת התהודה, הקיימת בכל הגיטרות וכלי הקשת (שאינם חשמליים).
כלי קשת: בהם קשת המועברת על המיתרים גורמת להפקת צליל. ניתן גם למרוט (pluck) על המיתרים בשיטה הנקראת פיציקטו (pizzicato; ע"ע).
שמאל|ממוזער|120px|מבנה כלי הקשת
החלקים בכלי הקשת הם: 1. הצמרת – מסתיימת בצורה של "שבלול", צורה זו זהה בכל כלי הקשת (למעט ויולה דה גמבה שבה אין צורה קבועה לצמרת, וניתן לגלף גם צורות אחרות כגון פרצופים), ונועדה בעיקר בשביל היופי, אך גם היא משפיעה על טיב הצליל המופק מכלי הקשת. לכל כלי הקשת יש בצמרת מפתחות כיוון (ע"ע); 2. הצוואר – הצוואר עשוי משני חלקים אחד מהם הוא הגב – חתיכת עץ מחט לרוב מצופה בלק צורתה היא כמו חתך רדיוס של גליל וישנו השחיף זו חתיכה הנמצאת מעל הגב ועשויה מעץ שחור. על השחיף לוחצים בעזרת ארבע אצבעות, כשמאחור מניחים את האגודל. קיצור המיתרים, הנגרם כתוצאה מהלחיצה משנה את גובה הצליל; 3. הגוף – בקצה חלקו האחורי של הצוואר ישנה בליטה, והנגנים מנצלים אותה במעברי הפוזיציות. בסמוך לשקעים, ישנם שני חתכים המקבילים זה לזה הדומים לצורת S או f. החתכים גורמים לכך שהצליל יצא מתיבת התהודה אל חלל החדר. חתכים אלה נמצאים בכל כלי הקשת, והם הפכו לסימן היכר המאפיין את כלי הקשת. צורתם של החתכים השתנתה מעט לאורך ההיסטוריה.
בין כלי הקשת המוכרים ניתן למנות: כינור, ויולה, צ'לו, קונטרבס, קמנצ'ה.
כלי פריטה: בהם הנגן פורט על המיתרים באצבעותיו או באמצעות מפרט.
לכלי הפריטה שקיימים, יש יותר מ־3 מיתרים, ומשנים את גובה הצליל שלהם בעזרת האצבעות (ראו אצבוע). מיתרי הבס תמיד עבים, ומיתרי הסופרן דקים, ובחלק מכלי הפריטה גם קצרים. לכלי הפריטה ישנם מפתחות כיוון, מפתח לכל מיתר. בניגוד לכלי קשת, שבהם יש גם בורגי כיוון, בכלי הפריטה מכוונים את הצליל רק בעזרת מפתחות הכיוון משום שהמפתחות מסתובבים בקלות. מפתחות הכיוון של כלי הפריטה עשויים מתכת. המפתחות מחוברים למוט, שעליו מלופף המיתר, וכאשר מסובבים את המפתח, הוא משפיע על מתח המיתר.
בין כלי הפריטה המוכרים ניתן למנות: גיטרה, נבל, מנדולינה, קאנון ועוד.
ממוזער|150px|צ'מבלו פרנקו־פלמי, בעל שתי מקלדות, על פי רוקרס, נבנה על ידי טיטוס קריינן, 2004
כלי מקלדת: משפחת כלי נגינה להם מערכת קלידים, אשר צריך ללחוץ עליהם כדי ליצור צליל.
כלי מקלדת בעלי מיתרים: בהם הקלידים גורמים להפעלת מערכת מנופים, שבסופה פטיש המקיש או מפרט הפורט על מיתר.
כלי מקלדת בעלי מיתרים מוכרים: פסנתר (בפסנתר כנף ניתן גם למרוט את המיתרים כדי ליצור אפקטים מיוחדים), צ'מבלו, וירג'ינל, קלאויקורד, ספינט.
כלי מקלדת של הקשה: דומים לכלי המיתר, אך הפטישים מקישים על גופים שאינם מיתרים, כמו פעמונים או מוטות מתכת.
כלי מקלדת הקשתיים מוכרים: צ'לסטה, קסילופון.
כלי מפוח: בהם הקלידים גורמים להזרמת אוויר דרך צינורות, פיות או ממברנות בגדלים שונים.
כלי מפוח מוכרים: אורגן (עוגב), הרמוניום, אקורדיון, מלודיקה.
כלים אלקטרוניים: בהם הקלידים שולחים אותות חשמליים, המעובדים על ידי מחשב המתרגם אותם לצלילים.
כלים אלקטרוניים מוכרים: סינתסייזר, אורגן חשמלי, פסנתר חשמלי.
כלי נשיפה: מפיקים צליל כאשר נושפים בהם. האוויר הננשף אל תוך הכלי יוצר בו רטט וכך מופק הצליל. כלי נשיפה מוכרים: חמת חלילים.
ממוזער|שמאל|150px|מרכיבי החצוצרה לדוגמה
כלי נשיפה ממתכת: הצליל שנוצר בכלי הנשיפה ממתכת מקורו בתדר העצמי של הכלי והאוברטונים שלו. כלומר בלי לשנות דבר בכלי עצמו ניתן להפיק מספר גדול של צלילים במרווחים משתנים בין צליל אחד לשני. את הצלילים בין הצלילים הללו ניתן לקבל בעזרת הכפתורים המעטים הקיימים בכלי. הפייה אינה יוצרת את הצליל כמו בכלי נשיפה מעץ אלא עוזרת לתאם בין השפתיים לכלי המגביר אותו ונותן לו את גוון הצליל. האוויר לא יוצא משום חור מאז שנכנס דרך הפייה ועד שיצא מהפעמון. בניגוד לכלי עץ בהם האוויר יוצא דרך חורים הנמצאים בגוף הכלי.
כלי נשיפה ממתכת מוכרים: ביוגל, קרן יער, חצוצרה, בריטון, טרומבון טובה, קורנית, מפוחית.
כלי נשיפה מעץ: לכלי העץ הרבה חורים לאורך כל הצינור המכוסים בכפתורים דמויי מכסים ומופעלים על ידי האצבעות. אחד ההבדלים בין כלי העץ לכלי המתכת הוא שבכלי העץ הצינור הוא ישר וארוך, ולא מסתלסל רבות כמו בכלי המתכת. חלק מהכלים הללו אמנם עשויים כיום ממתכת, אך פעם היו עשויים מעץ. כלי העץ מסווגים לפי הפייה שלהם, השונה מכלי הנשיפה ממתכת, מה שגורם לצלילם להיות רך במעט.
כלי נשיפה מעץ מוכרים: חליל, אבוב, בסון, קלרינט, חלילית, סקסופון.
כלי הקשה: מפיקים צליל כאשר נוקשים עליהם.
כלי הקשה מוכרים: תופים, מצלתיים, קאסטאנייטה, טימפני, קסילופון.
מרכיבי הכלים
גשר: נמצא בין שני החתכים ועליו מונחים המיתרים. אצל כלי הקשת הגשר גבוה ומעוגל, כדי שהנגן יוכל לנגן על כל מיתר בנפרד, ובכלי פריטה כמו גיטרה הגשר שטוח. הגשר בעל צורה קבועה בכל כלי הקשת, והוא לא מודבק לכלי, אלא מוחזק באמצעות הלחץ הרב של המיתרים המתוחים – כ־50 קילו. הגשר עשוי עץ ומונח בצורה אנכית לכלי. את הגשר לא מורחים בלכה, כמו את שאר הכלי, משום שתפקידו הנוסף של הגשר הוא להעביר רטט לגוף הכלי, ולכן הוא צריך להיות מונח כשכל בסיסו בא במגע עם הכלי. משום שאינו מצופה לכה, הגשר מתבלה מהר יותר משאר הכלי ומחליפים אותו מדי כמה שנים. על הגשר ישנם ארבעה חתכים דקים שעליהם משעינים את המיתרים. החתכים מקבעים את המיתרים למקומם. מיקומו של הגשר קבוע, על תיבת התהודה ישנם שני "חצים" קטנים, ביניהם יש לשים את הגשר. לשם הדיוק שבהפקת הצליל, חשוב שהגשר ימוקם במרכז הכלי.
חורי הוצאת רוק: כאשר נושפים לתוך הכלי עובר גם רוק, רוק זה חוסם את הצינור ומונע מהאוויר לנוע בחופשיות ובכך יוצר צליל מעוות. על כל כלי המתכת יש מספר חורים (בדרך כלל שניים) המכוסים בכפתורים דמויי מנוף הנלחצים בעזרת האצבעות. כדי להוציא את הרוק מתוך הכלי, הנגן לוחץ על אחד הכפתורים האלו ונושף לתוך הפייה.
מפתחות כיוון: בעזרתם מותחים את המיתרים על מנת לשנות את גובה הצליל המופק מהם. הם לא מחוברים לצמרת הכלי (כמו בגיטרה, למשל), אלא תפוסים לצמרת הכלי בעזרת לחץ. כאשר מסובבים את המפתחות, המוט מסתובב ומביא למתיחת המיתר ולהרפייתו. כך ניתן לשלוט על גובה הצליל.
מִשְחָל: המיתרים מסתיימים בחלק הנקרא מִשְחָל, שהוא תוספת לכלי הקשת, המתוח בעזרת פלסטיק אל תחתית הכלי. חלק זה צר בתחתיתו, והולך ומתרחב, ובמעלהו ישנם 4 ברגים, 'בורגי הכיוון' עליהם מלופפים המיתרים. ברגים אלה עוזרים לכיוון המדויק של הצליל, בחלקיקי־הטון. יש הסבורים כי המשחל משפר את הצליל המופק מכלי הקשת, ויש החולקים עליהם וטוענים כי המשחל פוגע בצליל.
עמעם: סוג של משקיט שאפשר לחבר לכלי נגינה במטרה לשנות את חוזק וגוון הצליל.
פייה: פייה היא החלק שדרכו נושפים. ברוב כלי המתכת יש פייה הניתנת להסרה. ישנם גדלים, צורות וסגנונות שונים של פיות, המתאימים לפעמים לכלי מתכת שונים. לחצוצרה מתאים בדרך כלל פית בצורת ספל, בעוד שלקרן היער מתאימה פייה משולשת.
פעמון: משמש בדומה לתיבת תהודה בכלי מיתר. לכל כלי מתכת יש גודל פעמון אחר. בדרך כלל, ככל שהפעמון קטן יותר, כך מנעד הצלילים יותר גבוה. הטובה בעלת הפעמון הגדול ביותר והחצוצרה בעלת הפעמון הקטן ביותר וכך גם מנעדם.
פְרוֹש: (גרמנית: צפרדע, בגלל צורתו) נמצא בקצה הימני של הקשת, והוא תורם למשקלה של הקשת. הפרוש משמש גם לאחיזת הקשת בידו הימנית של הנגן.
צבע: רוב כלי המתכת צבועים בצבע דמוי זהב, כלי המתכת הנחשבים יקרים ואכותיים יותר צבועים בכסף. ישנם גם כלי מתכת הצבועים בצבעי מתכת פשוטים שונים ומשונים, כמו כחול, אדום, שחור וירוק, הם נחשבים זולים יחסית ופחות איכותיים.
צינור: בכל כלי המתכת, בין הפייה לפעמון ישנו צינור המוביל את האוויר, ככל שהאורך הכולל של הצינור גדול יותר כך הצליל נמוך יותר ולהפך. בטובה האורך הכולל של הצינור הוא הגדול ביותר מכל כלי המתכת, וצלילה של הטובה נמוך מאוד. הצינור בכלי המתכת אינו עקבי. כלומר, הוא אינו באותו קוטר בכולו, הצינור מתחיל בפייה בקוטר קטן, ומתרחב עד הפעמון.
צינורות כיוון: בדומה לחלקת של הטרומבון, לכל כלי המתכת יש צינורות כיוון, המאפשרים לכוון את אורך הצינור הכולל ובכך לכוון את גובה הצליל בחלקי הטון. לכל כלי מתכת יש מספר צינורות כיוון, אחד ראשי – המשמש לכיוון הכללי וכמה משניים המשמשים לכוון את הכלי בזמן הנגינה. על צינורות הכיוון המשניים יש בדרך כלל טבעת או חצי טבעת שבה מכניסים את האצבע כדי לכוון את הצינור בזמן הנגינה.
שמאל|ממוזער|400px|תרשים של הקשת
קשת: כלי שבעזרתו מנגנים על כלי קשת. איננו יודעים מתי התחילו להשתמש בקשתות כדי להפיק צלילים ממיתרים מתוחים, אך ללא ספק מדובר בפרקטיקה קדומה, והיא קיימת בתרבויות עתיקות רבות סביב העולם. הקשתות המוקדמות ביותר היו דומות לקשתות ציד, וייתכן מאוד שאותה הקשת שימשה לשתי המטרות. הקשת המשמשת היום לנגינה בכלי קשת מערביים מקורה במאה ה־19, והיא פיתוח של קשתות מוקדמות יותר. כיום עשויה הקשת מעץ גמיש, בקשתות מקצועיות – מעץ הפרנמבוקו, עליו רצועה של שיער זנב סוס. בכל אופן, קשתות מתקופות אחרות ותרבויות אחרות בנויות ממגוון רחב של חומרים אחרים.
תיבת תהודה: מתחילה מתחת לצוואר ותפקידה להגביר את הצליל ולהוסיף נפח בצליל. בכינור, למשל, תיבת התהודה קטנה ולכן הצליל המופק פחות עמוק, ולעומת זאת לקונטרבס יש תיבת תהודה ענקית, ולכן צלילו עמוק יותר, ישנן עוד תוספות לכלים שמאזנות הבדל זה. לתיבת התהודה יש שוליים הבולטים החוצה לכל אורך תיבת התהודה, ומחזקים את הכלי כדי שלא יתפרק.
מונחים במוזיקה
מונחים בסיסיים
גובה הצליל: התדר הבסיסי של גל הקול שמפיק כלי נגינה (שאר התדרים הם כפולות שלמות של התדר הבסיסי)
חמשה (staff): חמשה היא מערכת של חמישה קווים אופקיים מקבילים, הרחוקים מרחק שווה זה מזה, שעליהם רושמים את התווים. ניתן לרשום תווים על הקווים או ביניהם. גובה התו על גבי החמשה מצביע על גובהו יחסית לשאר הצלילים בחמשה.
אם רוצים לסמן תו בגובה הנמוך יותר מהקו התחתון של החמשה, או גבוה יותר מהקו העליון של החמשה, ניתן להרחיב את החמשה לאותו תו ספציפי, ולהוסיף לו קווים צרים, הנקראים קווי עזר.
טון: הביטוי לגובה או תדירות הצליל.
מפתח: סימן הגובה של הצלילים, תמיד רשום ראשון על החמשה, לפני כל הסימנים כמו המשקל, וסימני ההֵיתֶק (במולים או דיאזים), ורשום לאורך כל השורות.
מפתח סול: המפתח הגבוה ביותר שקיים. מפתח סול הוא המפתח הפופולרי ביותר בשימוש; משתמשים בו לכלים גבוהים, ומשום שמספר הכלים הגבוהים גדול יחסית, כך גם יותר כלים משתמשים במפתח סול. מקומו של התו סול בעיגול שבאמצע.
מפתח פה: במפתח זה משתמשים בצלילים הנמוכים יותר. מקומו של התו פה בין הנקודות שהוא מסמן.
מפתח דו אלט: מפתח דו אלט נחשב למפתח האמצעי במוזיקה, שהוא בין מפתח פה הנמוך, לבין מפתח סול הגבוה, והוא גם מקביל לקול האלט. במפתח דו משתמשים בויולה, למשל. בניגוד למפתחות סול ופה, שמקומם על החמשה קבוע ובלתי משתנה, מפתח דו נייד ואפשר להציבו על כל קו של החמשה. הקו שעובר בין שני חלקי המפתח קובע היכן יימצא הצליל דו.
מפתח דו טנור: מפתח דו טנור מקביל לקול הטנור, ועל כך גם שמו. מפתח זה נחוץ לכלים הנמוכים, ומאפשר נוחות קריאה, משתמשים בו בצ'לו, למשל לצלילים האמצעיים.
מפתח טבעי (נייטרלי): משמש לכלי נגינה חסרי מנעד, כדוגמת כלי הקשה. כל שורה יכולה לייצג כלי מסוים בתוך סט, כמו מערכת תופים. בתמונה למטה נמצאים שני סגנונות של אותו מפתח.
50px50px60px80pxמפתח סולמפתח פהמפתח דומפתח טבעי
סולם מוזיקלי: רצף תווים בעל סדר ספציפי, כאשר בין כל תו ישנו מרווח מוזיקלי
מודוס – סולם עתיק, בעבר עשו במודוסים שימוש נרחב אך עם הזמן הוא פחת.
סולם דיאטוני – סולם המשתמש רק בחלק מהתווים האפשריים במוזיקה המערבית.
סולם טונים שלמים – סולם המורכב ממרווחים של טון בין כל צליל.
סולם כרומטי – סולם מוזיקלי שהמרווח בין כל צליל לצליל בו הוא של חצי טון.
סולם מוקטן – סולם שמורכב משמונה צלילים ואינו מושך לטוניקה מסוימת.
סולם מז'ורי – אחד מהסולמות הדיאטוניים אשר מקורם במוזיקה מערבית.
סולם מינורי – אחד משני סוגי הסולמות העיקריים במוזיקה מערבית קלאסית.
סולם פנטטוני – סולם או מודוס מוזיקלי המורכב מחמישה (=פנטה ביוונית) צלילים באוקטבה. זהו הסולם הבסיסי המשמש בבלוז וברוק.
מקאם - מעין סולם המשמש כמבנה במוזיקה הערבית.
נובה - כמו מקאם רק במוזיקה האנדלוסית.
תו מוזיקלי: גורם המסמן את גובה הצליל המוסכם המשויך לו. המוזיקה המערבית משתמשת בשבעה סימוני תווים (דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי) וביכולת להגביהם או להנמיכם בחצאי טונים (על ידי הסימן # לדיאז להגבהה וסימן b לבמול להנמכה)
תיבה: מעין יחידת מידה בסיסית במוזיקה. על פי יחידה זו מתחלקות בקביעות יצירות מוזיקליות. התיבה משמשת בעיקר לנוחיות המבצע והמלחין לשם התמצאות בחלקי היצירה. אך גם להדגשת התו הראשון בכל תיבה. בכל תיבה סך קבוע של משכי זמן, הנקבע על ידי המלחין. לרוב, מצוין משכה של תיבה בתחילת היצירה, לאחר סימני ההיתק שבמפתח. על כל שינוי במשכה הקבוע של תיבה מודיע המלחין מראש.
הרמוניה ומלודיה
מלודיה: קו מנגינה, להבדיל מהרמוניה שהיא הליווי.
הרמוניה: חיבור בין שניים או יותר צלילים בו זמנית או ברצף מסוים שנועד בדרך כלל להתווסף למנגינה כליווי.
הומופוניה: שני קולות או יותר שנעים בקו מלודי אחד
מונופוניה: הימצאותו של קול בודד, או קול מלודי אחד עם ליווי הרמוני
פוליפוניה: הימצאותם של שני קולות או יותר בו־זמנית, כשלכל קול יכולה להיות עצמאות ריתמית ומלודית.
סולו: נגינה של קול בודד, עם או בלי ליווי.
סולי: נגינה של סקציה.
דואט: נגינה של שני קולות בו זמנית.
טריו: נגינה של שלושה קולות בו זמנית.
טוטי: כאשר כל הכלים מנגנים יחדיו.
הירמון – פעולה במוזיקה, ובה לוקחים מנגינה, ומוסיפים לה הרמוניה.
אוניסון: כשקבוצת כלים מנגנת את אותם התווים, בדיוק באותו הקצב ובדיוק באותו זמן.
תזמור: הדרך שבה הצלילים שביצירה מוזיקלית מחולקים בין כלי הנגינה השונים.
מרווחים
המושג "מרווח" מייצג את היחס בגובה בין שני צלילים.
ישנם מספר סוגי מרווחים:
פרימה: מרווח הכולל דרגה אחת ו־0 טונים. פרימה היא מרווח קונסוננטי מושלם.
סקונדה: ישנם שני סוגי סקונדות; סקונדה קטנה – מרווח הכולל שתי דרגות וחצי טון. סקונדה גדולה – מרווח הכולל שתי דרגות וטון אחד.
טרצה: ישנם שני סוגי טרצות: טרצה קטנה – מרווח הכולל שלוש דרגות ו־1.5 טונים. טרצה גדולה – מרווח הכולל שלוש דרגות ושני טונים.
קוורטה: מרווח זך הכולל ארבע דרגות ו־2.5 טונים. קוורטה היא מרווח קונסוננטי מושלם.
טריטון: מרווח הכולל 3 טונים שלמים, שווה-ערך לקוורטה מוגדלת או קווינטה מוקטנת. טריטון הוא מרווח דיסוננטי, הדורש פתרון.
קווינטה: מרווח זך הכולל חמש דרגות ו־3.5 טונים. קווינטה היא מרווח קונסוננטי מושלם
סקסטה: ישנם שני סוגי של סקסטות; סקסטה קטנה – מרווח הכולל שש דרגות וארבעה טונים. סקסטה גדולה – מרווח הכולל שש דרגות ו־4.5 טונים.
ספטימה: ישנם שני סוגי ספטימות; ספטימה קטנה – מרווח הכולל שבע דרגות וחמישה טונים. ספטימה גדולה – מרווח הכולל שבע דרגות ו־5.5 טונים.
אוקטבה: מרווח זך הכולל שמונה דרגות וששה טונים. אוקטבה היא מרווח קונסוננטי מושלם.
ביצוע המוזיקה
ביצוע מוזיקה הוא נגינה או שירה של מוזיקה, לרוב בפני קהל כלשהו או ציוד הקלטה. לביצוע מוזיקה כלית נדרשים כלי נגינה בהרכבים מוזיקליים שונים, מכלי בודד (סולו), דרך הרכב קאמרי עד תזמורת סימפונית מלאה. תיאור כלי הנגינה מופיע בפירוט בערכים של כל כלי בנפרד. בעידן המודרני גם המחשב יכול לשמש ככלי נגינה או כמבצע. לביצוע מוזיקה קולית, נדרשים קולות אנושיים, לרוב זמרים, בהרכבים שונים, מזמר אחד (סולן), דרך הרכב זמרים קאמרי ועד מקהלה גדולה או תזמורתית.
שמאל|ממוזער|הרביעייה הישראלית החדשה. משמאל: אלכסנדר טל
מוזיקה כתובה במבנים מוזיקליים שונים, החל ביצירות לכלי סולו (לדוגמה, סונאטה) או לקול יחיד, עם ליווי או בלעדיו (לדוגמה, ליד) דרך מוזיקה קאמרית לסוגיה עד לסימפוניה וקונצ'רטו או אופרה ואורטוריה, הכוללות גם מקהלה. סוגי הצורות המוזיקליות מופיעים ב:קטגוריה:מבנים מוזיקליים וב:קטגוריה:צורות מוזיקליות.
מילון מונחים
מילון מונחים מקיף זה מכיל את כל (או, לפחות, רובם המכריע) המונחים הקשורים בהוראות ביצוע, עוצמה, מקצב וכדומה.
A
a, à (צרפתית) – "ל־", "ב־", "בשביל", "בסגנון של"
a battuta – חזרה לטמפו הקודם אחרי קטע חופשי ad libitum
aber – "אבר" (גרמנית) – "אבל"
a cappella – "א־קאפלה" – במקרה של מוזיקה קולית, ללא ליווי של כלי נגינה
accelerando "אצ'לרנדו" – האצה הדרגתית של הקצב.
accentato – "אצ'נטאטו" – בהדגשה
accompagnato – "אקומפניאטו" – מלווה
adagietto – "אדאג'טו" – באיטיות, בין אדאג'ו ללנטו.
adagio – "אדאג'ו" – איטי
adagissimo – "אדאג'יסימו" – איטי מאוד
addolorato – "אדולוראטו" ביגון, מתוך עצבות, בשל צער.
affettuoso – "אפטואוזו" – בעדינות, בחיבה, באהבה
adirato – בזעף, שוצף וקוצף
ad libitum – "אד ליביטום" – על פי רצון, כרצונך. זוהי הוראה המתייחסת למבצע בין אם מנצח או סולן, כי הבחירה ניתנת בידיו לסטות מהטמפו שנקבע; לנגן או לשמוט את הקטע בין אם קול או כלי נגינה; לנגן או לשמוט פרק שלם ביצירה או לנגן קדנצה במקום שסומן על פי רצון המבצע.
affrettando – "אפרטאנדו" – בחיפזון, במהירות גדלה והולכת
agile – "אג'ילה" – בזריזות
agitato – "אג'יטאטו" – מוסער, משולהב, בהתרגשות
al, alla – "אל ה־", "בעניין ה־" (al לפני פעלים מגוף זכר, alla לפני נקבה)
alcuna או Alcuni – "אלקונה" או "אלקוני" – במקצת.
al fine – "אל פינה" – עד לסיום או עד הסוף. בעיקר נקשר מונח זה לביטוי: דה קאפו, מההתחלה ועד הסוף.
alla breve – "אלה ברווה" – שני חצאי טון בתיבה המהירים יותר מארבעה רבעי טון 2/2.
alla marcia – "אלה מרצ'ה" – בסגנון מרש, שיר לכת
allargando – "אלארגאנדו" – מתרחב, נהיה איטי יותר
allegretto – "אלגרטו" – מהיר אך לא ביותר
allegro – "אלגרו" – במהירות, שמח, עליז.
als – "אלס" (גרמנית) – "מ־"
altissimo – "אלטיסימו" – גבוה מאוד
amabile – "אמאבילה" – חביב, נעים
amoroso – "אמורוזו" – מבטא אהבה
andante – "אנדנטה" – בקצב הליכה
andantino – "אנדנטינו" – מעט מהיר יותר מאנדנטה
anima – "אנימה" – בחדוות התעוררות.
animato – "אנימאטו" – לעודד, מעודד, בדרך כלל עם שהטמפו מואץ.
animoso – "אנימוזו" – באומץ לב, בתעוזה.
antiphon – "אנטיפון" – מוזיקה ליטורגית לשתי מקהלות או לסולן מול מקהלה
apaisé – "אפאזה" (צרפתית) – רגוע
a piacere – "א פייאצ'רה" – כרצונך; מצביע על כך שהנגן לא חייב לציית להוראות באדיקות. הוראה זו ניתנת בעיקרה לסולנים המנגנים על כלי מיתר, כלי נשיפה שונים וקולות האדם. בנגינה על פסנתר, הן סולו והן חלק מקונצ'רטו ואף בפרטיטורה ליצירה תזמורתית נכתבת ההוראה: אד ליביטום
appassionato – "אפאסיונאטו" – בתשוקה, בהתלהטות הרגש.
appoggiatura – "אפוג'אטורה" – סמיך; תו קישוט הנשען על התו שאחריו ותופס מעט מהמשקל הקצבי שלו
a prima vista – "פרימה ויסטה" – "קריאה ראשונה", קריאה מהדף, נגינה בקריאה מהירה
aria di sortita - "אריה די סורטיטה", אריית יציאה - האריה הראשונה של הזמר/ת ביציאה אל הבמה.
arietta – "ארייטה" – אריה קצרה
arioso – "אריוזו" – שירתי
arpeggio – "ארפג'ו" – מילולית: כמו נבל. אקורד שצליליו אינם מנוגנים בו־זמנית אלא בזה אחר זה (מהנמוך לגבוה). ארפג'ים הם גם תבניות ליווי.
arco – "ארקו" – מנוגן בקשת, ההפך מפיציקטו; נוגע לכלי קשת
assai – "אסאיי" – "מאוד"
assez – אָסֶז" (צרפתית) – מספיק, די והותר; לעיתים בעל משמעות זהה ל־assai
a tempo – "א־טמפו" – "בקצב"; מצביע על כך שהנגן צריך לחזור אל הקצב המקורי של היצירה (לדוגמה, לאחר אצ'לרנדו או ריטרדנדו); נמצא גם בשילוב עם מונחים כגון a tempo giusto ("א־טמפו ג'וסטו" – בזמן המדויק) או a tempo di menuetto ("א־טמפו די מנואטו" – בקצב המינואט)
attacca – "אטאקה" – מילולית: התקפה. הוראה בסוף פרק למעבר מיידי אל הפרק הבא ללא הפסקה או עצירה
auftakt – "אאופטאקט" (גרמנית) – קַדְמָה, יחידה מטרית על הפעמה הקלה, הלא־מודגשת, בסוף תיבה, הנמשכת אל הפעמה הכבדה של התיבה הבאה.
Ausdruck – "אאוסדרוק" (גרמנית) – הבעה
ausdrucksvoll – "אאוסדרוקספול" (גרמנית) – בהבעה
avec – "אוֳק" (צרפתית) – "עם"
B
barbaro – "ברברו" – ברברי
basso continuo – באסו קונטינואו – בס המנוגן ברציפות לאורך יצירה כדי ליצור מבנה מוזיקלי; שימש בעיקר בתקופת הבארוק
beat – "ביט" – 1. פעמה, הקצב המבוטא, 2. תו יחיד המבטא את הקצב
bellicoso – "בליקוזו" – "לוחמני", אגרסיבי
ben – "בן" – "כראוי" (כמו ב־ben marcato, מסומן כראוי)
bewegt – "בֵוֶגט" (גרמנית) – מונע, מומהר
bis – "ביס" – שוב, קריאה להדרן
bisbigliando – "ביזביליאנדו" – "לוחש"; אפקט משולש מיוחד בנבל בו חוזרים במהירות על אותו תו בשקט
bocca chiusa – "בוקה קיוזה" – בפה סגור
brillante – "בריליאנטה" – בהברקה, עם ניצוץ
brio – "בריו" – בהתלהבות; בדרך כלל con brio (ראו למטה)
brioso – "בריוזו" – con brio – בעוצמה, בלהט
broken chord – אקורד שבור, ראו arpeggio
bruscamente – "ברוסקאמנטה" – בגסות
C
calando "קאלאנדו" – מנמיך; מואט ומוחלש בו בזמן, שילוב בין דימינואנדו לריטרדנדו
cambiare – "קאמביארה" – לשנות; כל שינוי שהוא, כגון בכלי נגינה
cantabile "קנטאבילה" – שירתי
capo – "קאפו" – מילולית: ראש. התחלה
capriccioso – "קפריצ'וזו" – קפריזי, גחמני
cédez – "סֵדֵז" (צרפתית) – להמעיט
cesura "סֳזוּרָה" – או caesura (מקור לטיני) – הפסקה לנשימה, בעברית: פסק
chiuso – "קיוזו" – "סגור", קורא לנגן קרן יער לסגור את פתחה
coda – "קודה" מילולית: זנב. קטע הסוגר את החלק
codetta – קודה קצרה (ראה אחרון)
col, colla "קוֹל" – "עם ה־" (col לפני פועל בגוף זכר, colla לפני נקבה; ראו את הבא לדוגמה)
col legno – "קול לניו" "עם העץ"; נגינה על מיתרי כלי קשת, כגון כינור, בצד ההפוך, העשוי מעץ, של הקשת; ראו גם battuta col legno
coloratura "קולורטורה" – "צביעה"; משמעו שינוי והארה של מנגן, בעיקר סופרן המסוגל להעניק מורכבות לקולו
colossale – "קולוסאלה" – בעוצמתיות
col pugno – "קול פּוּניוֹ" – "עם האגרוף"; לחבוט בפסנתר באגרוף
come prima – "קומֶה פּרימה" – "כמו [הפעם] הראשונה", בקצב הראשון של הקטע (ראו את השורה להרחבה)
come sopra – "קומה סופּרָה" – מילולית: כלעיל. חזרה לקצב הקודם, שלפני הנוכחי בקטע
comodo – "קומודו" – נוח, בקצב מתון
con – "קון" – "ב־"
con allegrezza – "קון אלגראצה" – בעליזות, בחְיוּת
con amor – "קון אמור" – באהבה, בעדינות
con affetta – "קון אפֵטָה" – ברגש
con brio – "קון בריו" – בהתלהבות, בלהט
con effetto – "קון אפטו" – באפקטיביות
con fuoco – "קון פואוקו" – משולהב
con moto – "קון מוטו" – בתנועה
con slancio – "קון סלנצ'ו" – בהתלהבות
con sordino – "קון סורדינו" – עם עמעם
coperti – (מילולית: מכוסה) מורה לנגן התוף לכסות את הכלי כדי לעמעם את צלילו
D
da capo – "דה קאפו" – מההתחלה
D.C. al coda או dal capo al coda – "דה קאפו אל קודה" – מההתחלה (ראו לעיל) אל הקודה; מהנקודה בה כתוב מונח זה הנגן חוזר אל תחילת היצירה, ובסימן הקודה הוא פונה אל חלק נפרד שמסיים את היצירה
D.C. al fine – "דה קאפו אל פינֶה" – מההתחלה אל סימן הסוף; הנגן חוזר מהנקודה בה מסומן המונח אל ההתחלה עד הנקודה בה מסומן fine (סוף), ושם מסיים לנגן
deciso – "דצ'יזו" – בהחלטיות
decrescendo – "דקרשנדו" – ראו diminuendo
delicatamente – "דליקָטָמֱנטה" – בעדינות
détaché – "דטָשֶה" (צרפתית) – מנותק. מורה להפריד את התו מהבא אחריו
devoto – "דבוֹטוֹ" – בדבקות
diminuendo, dim. "דימינואנדו" – או decrescendo – מתמעט; העוצמה מונמכת בהדרגתיות; ההפך מ־crescendo
dissonante – צורם, דיסוננטי
divisi או div. – "דיביזי" – מילולית: "מחולק". הוראה למספר נגנים, בעיקר בכלי קשת, המנגנים בדיוק אותם תווים, לפצל את הקטע המסומן ביניהם. המונח המסיים קטע divisi הוא unisono (ראו למטה)
dolce – "דולצֶ'ה" – במתיקות
dolcissimo – "דולצ'יסימו" – במתיקות רבה
dolente – "דולֶנטֶה" – בתוגה
doloroso – "דולורוזו" – ביגון, בכאב
D.S. al coda או dal segno al coda "דאל סֶניוֹ אָל קודה" – "מהסימן אל הקודה": פירושו של דבר לחזור אל מקום ביצירה המסומן ב"סימן" (S אותו חוצה קו עם שתי נקודות משני הצדדים) ולהמשיך עד למעבר ישירות אל הקודה, קטע סיום נפרד (ראה coda)
D.S. al fine או dal segno al fine "דאל סניו אל פינה" – "מהסימן אל הסוף": פירושו של דבר לחזור אל מקום ביצירה המסומן ב"סימן" (ראו מונח קודם) עד הסיום במקום המסומן ב־fine
dur – "דוּר" (גרמנית) – מז'ור. משמש בסולמות, לדוגמה, A-dur פירושו לה מז'ור
E
Empfindung – "אמפְּפינדוּנג" (גרמנית) – הרגשה, תחושה
encore – "אנקור" (צרפתית) – "פעם נוספת"; פירושו לחזור על הקטע מתחילתו ועד סופו, קריאה ל"הדרן" (ראה "ביס")
enfatico – "אנפטיקו" – מודגש, מוטעם
eroico – בהרואיקה, בנשגבות
espirando – "אספירנדו" – משתנק, דועך
espressivo – "אספרסיבו" – בהבעה, ברגש רב
estinto – "אסטינטו" – מילולית: כבוי. חסר חיים, חרישי ככל האפשר
F
facile – "פאצ'ילה" – בקלות
feroce – "פֶרוצֵ'ה" – אכזרי, פראי
fieramente – "פייראמֳנטה" – בגאווה
fine – "פינֵה" – "הסוף"; מופיע תכופות במונחים כגון al fine (עד הסוף)
flebile – "פְלבּילֵה" – באבל
focoso – "פוקוזו" – בתשוקה
forte – "פורטה" – חזק fortissimo''' - חזק מאוד
fortepiano (fp) – "פורטה־פיאנו" – 1. חזק, ומיד לאחריו חלש; 2. פיאנו־פורטה מוקדם.
forzando או fz "פורצאנדו" – ראו sforzando fresco – "פרסקו" – ברעננות
fuoco – "פואוקו" – "אש"; con fuoco פירושו "עם אש"
furioso – "פוריוזו" – בפראות
G
gaudioso – "גאודיאוזו" – בשמחה, בהנאה
gentile – "ג'נטילה" – בעדינות
geschwind – "גשְוִינד" (גרמנית) – במהירות
getragen – "גטראגן" (גרמנית) – בהשהייה
giocoso – "ג'וקוזו" – בעליזות
giusto – "ג'וסטו" – בנוקשות, בדיוק
glissando – "גליסנדו" גלישה מתמשכת מגובה אחד לשני (גליסנדו "אמיתי"), או סקלה אקראית מתו אחד למשנהו (גליסנדו "אפקטיבי"); להרחבה ראה גליסנדו
grandioso – "גרנדיוזו" – ברחבות, בהדר
grazioso – "גרציוזו" – חינני
gustoso – "גוסטוזו" – ברוב הבעה, בהתלהבות או בהנאה
H
Hauptstimme – "האופטשטימה" (גרמנית) – "חלק ראשי", פירושו הדגשת הקו הקונטרפונקטי; ההפך מ־Nebenstimme hervortretend – "הרפורטרינד" (גרמנית) – בולט
I
immer – "אימֶר" (גרמנית) – תמיד
imperioso – "אימפּריוזו" – בשליטה
impetuoso – "אימפטואוזו" – בפזיזות
improvisando – "אימפרוביזאנדו" – אלתורי
in altissimo – "אין אלטיסימו" – נגינה באוקטבה גבוהה יותר
incalzando – "אינקלצאנדו" – הגברת עוצמת הצליל ומהירותו בעת ובעונה אחת, שילוב של crescendo ו־fortissimo; ההפך מ־calando in modo di – "אין מודו די" – בסגנון של
infurianto – "אינפוּריאנטו" – בזעם
intimo – "אינטימו" – אינטימי
irato – "איראטו" – בכעס
K
kräftig "קראפטיג" (גרמנית) – בחוזק
L
lacrimoso – "לקרימוזו" – מילולית: בדמע. בעצבות
lamentando – "למנטאנדו" – מתלונן
lamentoso – "למנטוזו" – באבל
langsam – "לָנְגֳזַם" (גרמנית) – באיטיות
larghetto – "לארגטו" באיטיות מסוימת; לא ארוך וממושך כמו largo largo – "לארגו" – איטי ורחב
lebhaft – "ליבהאפט" (גרמנית) – נמרץ, חי
legato – "לגאטו" – קשור, מחובר
leggiero – "לג'רו" – בקלילות, בעדינות
lent – "לנט" (צרפתית) – באיטיות
lento – "לנטו" – באיטיות
libero – "ליבַּרו" חופשי, בחופשיות
loco – "לוקו" – נגינה בגובה הכתוב, בדרך כלל נכתב לשם ביטול העלאה או הורדה באוקטבה
lugubre – "לוּגוּבְּרה" – מדוכא, מדוכדך
luminoso – "לומינוזו" – זוהר, מואר
lusingando – "לוּזינגָנדוֹ" – מפתה, משדל
M
ma – "מא" – "אבל"
ma non troppo – "מא נון טרוֹפּוֹ" – "אך לא יותר מדי"
maestoso – "מאֵסְטוֹזוֹ" – "במלכותיות, בהוד
magico – "מאג'יקו" – בקסם
magnifico – "מגניפיקו" – מרהיב
malinconico – "מלינְקוֹניקוֹ" – מלנכולי, בעצבות עמוקה
mano destra (M.D, m.d) – "מאנו דֶסְטְרָה" – [מנוגן ב]יד ימנית
mano sinistra (M.S, m.s) "מאנו סיניסטרה" – [מנוגן ב]יד שמאלית
marcatissimo – "מַרְקטיסימו" – בטעם ובהדגשה רבה
marcato – "מרקאטו" לנגן כל תו בהדגשה ובטעם
marcia – "מרצ'ה" מרש, שיר לכת; alla marcia פירושו "במקצב המרש"
martellato – "מרטלאטו" – מגובש
marzial – "מרציאל" – צבאי
mässig – "מיסיג" (גרמנית) – במתינות
MD – ראו mano destra
melancolico – מלנכולי
measure "מיז'ר" – תיבה היא יחידת הזמן ביצירה מוזיקלית המכילה את המשקל הקבוע מראש; לדוגמה, בתיבה של 4/4
meno – פחות; ראו לדוגמה meno mosso
mesto – "מסטו" – אבֵל, עצוב
meter – "מטר" תבנית הקצב של יצירה מוזיקלית עם פעמות חזקות וחלשות
mezza voce – "מֵצָה ווֹצֳ'ה" – מילולית: חצי קול. עם עוצמה מתונה או משנית
mezzo – "מצו" – "חצי"; משמש בהרכבים כמו mezza forte שמשמעו "חצי העוצמה"
mezzo-soprano – זמרת בעלת מנעד של בדרך כלל מלה קטן עד פה אחד־עשר. לְמצו־סופרנות יש בדרך כלל טון ווקאלי אפל יותר מסופרנות, ומנעדן הווקאלי הוא בדרך כלל בין זה של סופרן לזה של אלטו
mobile – "מובילה" גמיש, ניתן לשינוי
moderato – "מודראטו" – מתון (כהוראת קצב); תכופות בא עם צירופים כגון allegro moderato
modesto – "מודסטו" – צנוע
moll – "מול" (גרמנית) – מינור; משמש בצירופים כגון A-moll שפירושו "לה מינור"
molto – "מולטו" – "מאוד", "ביותר"; בא בצירופים כגון molto ritardando שפירושו "האטה גדולה"
morendo – "מורנדו" – דעיכת עוצמת הצליל
mosso – "מוסו" – תנועה; משמש אחרי "più" או "meno" (ראו ברשימה) ל"מהר יותר" ו"לאט יותר" בהתאמה
MS – ראו mano sinistra
moto – "מוטו" – תנועה; תכופות נצפה בצירוף con moto שפירושו "עם תנועה" או "במהירות"
munter – "מונטר" (גרמנית) – באופן חי, משולהב
N
narrante "נאראנטה" – באורח סיפורי
naturale, nat. "נַטוּראלה" – חזרה לאופן הנגינה המקורי; ההוראה החשובה הזו, אשר דומה באופנה ל־a tempo (חזרה למקצב המקורי של היצירה), דרושה להפסקת אפקטים מיוחדים כגון col legno, sul tasto, sul ponticello או נגינה הרמונית
Nebenstimme – "נֱבֱּנשטימה" (גרמנית) – "חלק תחתון"; חלק משני קונטרפונקטי, המתרחש תמיד בו זמנית עם, ובסיוע, ה־Hauptstimme
nicht zu schnell – "נישט צו שנל" (גרמנית) – לא מהר מדי
nobile – "נובילה" באופן אצילי
notes inégales – "נוטה אינְאֵגָלֶה" (צרפתית) – מילולית: תווים לא שווים. הוראה האופיינית לתקופת הבארוק, המורה על נגינה בשינויי קצב מסוימים של תווים בזה אחר זה
O
omaggio – "אומג'ו" – כבוד, הוקרה
ossia – "אוסִיָה" – מציין דרך אלטרנטיבית לביצוע מעבר, אשר נכתב תכופות בהערת שוליים, תווים מוקטנים נוספים או חמשה נוספת
ostinato – "אוסטינאטו", "עקשני" – תבנית מוזיקלית קצרה אשר חוזרת על עצמה לכל אורך יצירה מוזיקלית מסוימת או חלק ממנה
P
passionato – "פאסיונאטו" בתשוקה
pesante – "פיזאנטה" – כבד ומהרהר
peu à peu – "פא אה פא" (צרפתית) מעט מעט
piacevole – "פּיאצ'ווֹלֶה" – נעים וחביב
piangevole – "פּיאַנגֶ'ווֹלֶה" – אבֵל, בסגנון קינה
pianissimo (pp.) – "פיאניסימו" – מורה לנגן חרש־חרש, עוד יותר מ־piano. ההוראה הזו יכולה להתרחב; ככל שיותר p כתובים, מתבקשת נגינה חרישית יותר, מכאן pianississimo (ppp.) יהיה חרישי יותר מ־pp.
piano – "פיאנו" – חלש
più – "פּיוּ" – "עוד"; לדוגמה ראה mosso
pizzicato (pizz.) – "פיציקטו" – טכניקת נגינה בכלי מיתר או בכלי קשת, על ידי פריטה על מיתריו באמצעות האצבעות
pochettino (poch.) – "פּוקֶטינו" – קטן מאוד
poco – "פּוקו " – "מעט יותר"; דוגמה נמצאת במונח poco più allegro (מעט יותר מהר)
poco a poco – מעט מעט, בהדרגה
poi – "פּוֹי" – "אז"; מורה על הוראה משנית ברצף; דוגמה: diminuendo poi subito fortissimo ("נחלש בהדרגה ואז לפתע חזק מאוד")
portamento – "פּוֹרטָמֱנְטו" – 1. בדרך כלל, גלישה הדרגתית מתו אח למשנהו (בעיקר בשירה; בכלי נגינה מכונה תכופות יותר גליסנדו); 2. במוזיקת פסנתר, חיתוך בין לגאטו וסטקטו, ראה portato
posato – "פּוזאטו" – מיושב
precipitato – "פְּרצ'יפּיטאטו" – מזורז, מואץ
prestissimo – "פּרסטיסימו" – "מהר ביותר", במהירות ככל האפשר
presto – "פרסטו" – במהירות רבה
prima volta – "פרימה וולטה" – "הפעם הראשונה"; לדוגמה, prima volta senza accompanimento ("הפעם הראשונה ללא ליווי")
primo או prima – ראשון
Q
quasi – כאילו, כמעט
R
rallentando (rall.) – "ראלֶנטנדו" – להאט בהדרגה
rapido – "ראפּידו" – מהר, נמרץ
rasch – "ראָש" (גרמנית) – מהר
recitativo – "רֶצ'יטטיבו" – דִקלומי – קול יחיד שר או מנגן, בלי ליווי
reduction – רדוקציה – צמצום כל תפקידי הכלים בפרטיטורה תזמורתית לביצוע בפסנתר לצורך חזרות עם סולנים על ידי קורפטיטור
religioso – "רליגיוזו" – באופן דתי
repente – "רפֶנטה" – לפתע
restez – "רֶסְטז" (צרפתית) להישאר על התו או על המיתר
rinforzando (rf) – "רינפורצאנדו" – מנוגן בכוח פתאומי; כמו קרשנדו פתאומי בתו יחיד
ripieno – "ריפיאנו" – נגינה יחד בכל הכלים (ראה tutti)
risoluto – "ריזולוטו" – בהחלטיות; מנוגן בהדגשה
ritenuto (riten. או rit.) – "ריטנוטו" – מרוסן, איטי; (איטיותו מודגשת יותר משל ritardando), ומתייחס לתו אחד לעיתים, בניגוד לריטרדנדו
roulade – (צרפתית) משפט ווקאלי (קוֹלי) סלסול, תרוצת צלילים מהירה
S
sanft – "זאנפט" (גרמנית) – בעדינות
scherzando – "סקרצנדו" – דרך משחק, בבדיחות דעת
scherzo – סקרצו (מילולית: "בדיחה"; ברבים: scherzi); צורה מוזיקלית, במקור ובדרך כלל מאופיין במקצב משולש מהיר, ולעיתים תכופות החליף את המינואט בתקופה הקלאסית המאוחרת והתקופה הרומנטית, בסימפוניות, סונאטה, רביעיות כלי מיתר וכדומה; במאה ה־19 סקרצי מסוימים היו קטעים עצמאיים לפסנתר וכדומה
schnell – "שְנֵל" (גרמנית) – מהר
schneller – "שנלר" (גרמנית) – מהיר יותר
scordatura – "סקורדאטורה" – כוונון אלטרנטיבי המשמש למיתרי כלי הקשת
secco – "סקו" – יבש
sehr – "זֶהר" (גרמנית) – מאוד
sempre – "סֶמְפְּרה" – תמיד
senza – "סנוצה" – מלבד, בלעדֵי
senza sordino – "סנצה סורדינו" – בלי עמעם
serioso – "סריוזו" – ברצינות
Sequence – "סקוונצה" – חזרה על קטע מוזיקלי קטן בגובה שונה. סוג זמרה במאה ה־9
sforzando (sfz) – "ספורצאנדו" – מתייחס לתו אחד; ביטוי חזק מאוד ופתאומי, נגינת תו אחד המסומן בהלמה חזקה ככל האפשר
silencio – "סילנציו" – שקט
simile – "סימילה" – "זהה"; מיישם את ההנחיה של הקטע הקודם במעבר הנוכחי
smorzando (smorz.) – "סמורצאנדו" – מילולית: דועך. לחנוק את התווים
soave – "סואבה" – חלקות
solo (ברבים: soli) – "סולו" – "לבד"; מנוגן על ידי כלי יחיד. ההוראה soli דורשת יותר מנגן אחד; בביג בנד בג'אז הוא מתייחס לקטע שלם המנוגן בהרמוניה
sostenuto – "סוסטנוטו" – מושהה
sotto voce – "סוטו ווצ'ה" – מילולית: "קול תחתון". טונים רכים; משמש ככיוון להוראה לזמר/ת או לנגן/ית כלי הנגינה להמשיך באופן נגינה משני או מהוסה
spiccato – "ספּיקאטו" – מילולית: "מֻבחן". "מובדל". דרך בניגון כלי קשת (כדוגמת הכינור) על ידי קפצוץ הקשת על המיתרים; מעניק אפקט סטקטו מאפיין, הפרדת כל תו משכניו
spiritoso – "ספיריטואוזו" – ברוחניות
stanza – "סטאנצה" – בית בשיר
staccato – "סטקטו" – נגינת התו באופן קצר וקופצני
staccatissimo – "סטקטיסימו" – נגינת התו באופן קופצני ביותר
strepitoso – "סטרֶפּיטוזו" רעשני
stretto – "סטרטו" – מילולית: "צמוד", "צר". מהיר יותר; בנוסף, מעבר בפוגה בו מרקם הקונטרפונקט הוא דחוס וצפוף יותר, בעל כניסות פתאומיות ופעמיות של הנושא בקולות שונים; בהרחבה, הוא דומה בקירוב למעברים חקייניים ביצירות אחרות
stringendo – "סטרינג'נדו" – מילולית: "נהיה stretto". בעל האצה קדימה או החשה שח הקצב
subito – "סוּבּיטו" – "לפתע", פתאומי
sul ponticello – "סוּל פּונטיצ'לו" – בנגינת מיתרים, הוראה לנגן בקשת, או לפעמים לנגן בפיציקטו קרוב מאוד לגשר, ובכך מפיקים צליל זכוכיתי מאפיין, המדגיש את ההרמוניות הגבוהות בהרחבת הפונדמנטל (התו הבסיסי ביותר בהרמוניה); ההפך מ־sul tasto
sul tasto – "סול טאסטו" – בנגינה בכלי קשת, הוראה לנגן בקשת או לעיתים בפיציקטו מעל צוואר הכלי; ההפך מ־sul ponticello
T
teneramente – "טנראמנטה" – בעדינות
tranquillo – "טראנקואילו" – בשקט, ברוגע
tremendo – "טרמנדו" – ברטט, בפחד
tremolo – "טרמולו" – [אני] רועד/מרעיד
tre corde (tc) – "טרה קורדה" – מילולית: "שלושה מיתרים". הוראה לשחרר את הפדל הרך (בפסנתר). ראה una corda
troppo – "טרופּו" – "יותר מדי"; תכופות נראה כ־non troppo, שפירושו "במתינות", או בשילוב עם מונחים אחרים, "לא יותר מדי", כדוגמה ב־allegro [ma] non troppo (מהר אך לא יותר מדי)
triplet – "טריפלט" (טריולה/שלישונית) – פיצול של התו לשלושה תווים אחרים. כלומר, רבע יהפוך ל־3 שמיניות טריולה, חצי יהפוך לשלושה רבעי טריולה וכן הלאה. לטריולה יש נטייה להשמע כיציאה מהקצב אך הדבר אינו כך.
tutti – "טוטי" – מילולית: "כל". "הכל ביחד", משמש בדרך כלל ביצירה קולית או תזמורתית כשהתזמורת או כל הקולות נכנסים באותו הזמן; נצפה גם במוזיקת הבארוק כששני כלים שותפים לנגינת אותה מוזיקה אחרי שכלי אחד נפרד לנגינה עצמאית; שניהם חוזרים לנגן יחד בנקודה המסומנת ב־tutti. ראה ripieno
U
un, uno, או una " "אוּן" או "אונה" – "אחד"; ראה דוגמאות במונחים הבאים
una corda – "אונה קורדה" (מילולית: "מיתר אחד") הוראה בפסנתר למוזיקאי ללחוץ על הפדל הרך, לשנות, ולהנמיך את עוצמת הצליל. בפסנתרים מסוימים, השלכותיו הישירות הן בהלמה במיתר אחד יותר מבשניים או בשלושה. (בנוגע לרוב התווים במוזיקה המודרנית, תוצאותיו הן למעשה הלמה בשני מיתרים יותר מבשלושה). הקונטרפונטל שלו, tre corde ("שלושה מיתרים"; ע"ע), הוא ההפך: צריך לשחרר את הפדל הרך
un poco – "און פּוקו" "קצת"
unisono או unis – "אוניסונו" (צרפתית) – "יחדיו"; מספר נגנים בקבוצה מנגנים בדיוק אותם התווים בתפקיד הכתוב להם, בניגוד לפיצול התווים הסימולטניים בין הנגנים. תכופות מסומן כדי לחזור מ־devisi (ע"ע)
V
vibrato – "ויבראטו" – הרטטה קלה החוזרת על עצמה במהירות, פחות או יותר בגובה (pitch) התו, מיועד להעשיר את גון הצליל ואת מבעו. תכופות טועים בינו לבין tremolo (ע"ע), המתייחס או לווריאציות דומות ב"עוצמת" התו, או בחזרה נמרצת של תו אחד
vittorioso – "ויטוריוזו" – בניצחון
vivace – "ויוואצ'ה" – מלא חיים, בקצב מהיר
vivacissimo – "ויוואצ'יסימו" – תוסס, משולהב ומלא חיים
volante – "וולאנטה" – מעופף
volti subito (V.S) – "ווֹלטי סוּבּיטו" – "להפוך הדף במהירות"; נמצא תכופות בפרטיטורה לתזמורת
W
wolno – "וולנו" (פולנית) – "רפוי" או באיטיות. משמש לעיתים רחוקות, אך ידוע בשימושו בקטע "הפיל" (l'Elephant) מתוך קרנבל החיות מאת קאמי סן-סנס
Z
zögernd – "צֶגְרֶנְד" (גרמנית) – מלא ספקוּת
Zeitmaß – "צאייטמאס" (גרמנית) – מקצב
ראו גם
מודולציה (מוזיקה)
תזמורת
מקהלה
הרמוניה
מפתח (מוזיקה)
תו (מוזיקה)
סולם (מוזיקה)
הוראות ביצוע מוזיקליות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מונחונים
| 2024-08-01T01:08:16
|
רוקי (סדרת סרטים)
|
רוקי (באנגלית: Rocky) הוא זיכיון של סדרת סרטי קולנוע הכוללת שישה סרטים מסוגת דרמת ספורט ומגוללת את סיפורו של המתאגרף רוקי בלבואה. הסרטים נכתבו על ידי סילבסטר סטאלון שמהווה גם את השחקן הראשי בסדרת הסרטים. תפקיד זה תרם רבות להזנקת קריירת המשחק שלו. הזיכיון הוליד גם סדרת סרטי ספין אוף הנושאים את השם "קריד".
הזיכיון החל ב-1976 עם יציאת הסרט "רוקי" והמשיך עם הסרטים "רוקי 2" (1979), "רוקי 3" (1982), "רוקי 4" (1985), "רוקי 5" (1990) ולאחר הפסקה ממושכת "רוקי בלבואה" (2006). סדרת סרטי הספין אוף החלה ב-2015 עם יציאת הסרט "קריד" והמשיכה עם "קריד 2" (2018) ו "קריד 3" (2023), שהיה האחרון בסדרה.
סילבסטר סטאלון כתב את תסריט הסרט הראשון אחרי שצפה בקרב אגרוף על תואר האליפות שהתקיים ב-1975 בין מוחמד עלי וצ'אק וופנר, כאשר בקרב זה, בניגוד לציפיות, צ׳אק וופנר הצליח לשרוד 15 סיבובים נגד עלי. בינואר 1977, במהלך ראיון טלוויזיוני לתאגיד השידור BBC על יצירת הסרט הראשון, סטאלון סיפר כי כתב את התסריט תוך כשלושה וחצי ימים, בזמן שהתמודד עם קושי כלכלי. עבור התסריט הוצע לו תשלום של כ-265,000 דולר, ובתנאי ששחקן אחר ומוכר ילוהק לתפקיד הראשי במקומו. סטאלון סירב להצעה ושכרו הישיר עבור השתתפותו בסרט היה לפי תעריף שכר המינימום שנקבע על ידי גילדת שחקני המסך באותה העת, כ-620 דולר בשבוע.
ספיישלים
בשנת 2016 יצא הסרט:"רוקי: הסיפור האמיתי", בשיתוף לייב שרייבר ששיחק את תפקיד צ'אק וופנר, המתאגרף. בסרט זה נפרשת ההיסטוריה של רוקי, וההשראה לדמותו.
בשנת 2021 הכריז סילבסטר סטאלון כי ב-11 בנובמבר של אותה שנה יצא הסרט "רוקי 4" מחדש, אשר יהיה ארוך מהסרט המקורי ב40 דקות (כלומר, אורכו של הסרט המחודש יהיה 127 דקות), בגרסה זו הוכנסו סצנות שירדו בעריכה בשנת 1985. הסרט זכה לשם שונה, "רוקי 4: רוקי נגד דראגו". במהלך עריכת הסרט סטאלון הוסיף והשמיט סצנות, ואף ערך טריילר חדש.
הסרט החדש יצא לאקרנים בארצות הברית במועד עליו התחייב סטאלון (11 בנובמבר 2021) ובינואר 2022 הסרט ירד מהאקרנים (לאחר כשלושה חודשים).
רשימת הסרטים
תקציר עלילת סדרת סרטי רוקי
רוקי (1976)
שמאל|ממוזער|205px|כרזת הסרט "רוקי" (1976)
הסרט מגולל את סיפורו של רוקי בלבואה (סילבסטר סטאלון), אמריקאי ממוצא איטלקי שמתגורר בפילדלפיה. הוא גדל ברחובות כאדם חסר עתיד, משמש כגובה חובות, ומתאגרף כתחביב תחת הכינוי סוס ההרבעה האיטלקי ("Italian Stallion").
רוקי, אשר חולם להיות מתאגרף מקצועי ביום מן הימים, מקבל הזדמנות מקרית להילחם מול אלוף העולם במשקל כבד, אפולו קריד (קארל ות'רס) על התואר. בו בזמן הוא מתאהב בבחורה שעובדת בחנות החיות המקומית, אדריאן, ומחזר אחריה במרץ. בלבואה מתכונן אל הקרב מול אפולו כאל קרב חייו, בעוד שקריד מתייחס לקרב כאל בדיחה. מטרתו של בלבואה היא אפילו לא לנצח, אלא רק להישאר עומד במשך 15 סיבובים - דבר שאף מתאגרף אחר לא הצליח לעשות כנגד קריד בעבר. בסיבוב הראשון קריד לא מתאמץ, עד שבלבואה כמעט וגורם לו לנוקאאוט. מאותו רגע קריד מתחיל לתת את כל כולו. קריד מוביל בנקודה על בלבואה ומנצח בקרב, אך האחרון מצליח להישאר עומד במשך 15 סיבובים והקרב נגמר בהכרעת שופטים על פי ניקוד לפי חוקי האיגרוף (הכרעה מפוצלת). הסרט נגמר בהכרזה על קריד כמנצח. על אף ההפסד, הקרב פתח את הדרך לרוקי, שלפני כן היה אלמוני לחלוטין.
הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר, בקטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והעריכה הטובה ביותר. סטאלון עצמו זכה במועמדויות כשחקן ראשי וכתסריטאי.
רוקי 2 (1979)
שמאל|ממוזער|205px|כרזת תקליטור ה-DVD של הסרט "רוקי 2" (1979)
הסרט ממשיך באותה נקודה שבה הפסיק הסרט הראשון (מוטיב שחוזר על עצמו לאורך כל סרטי הסדרה, למעט בסרט האחרון שמתחיל כ-20 שנה אחרי הקודם) - סיום הקרב בין רוקי לאפולו. השניים נלקחים לאותו בית חולים, ואפולו מתעצבן על רוקי שכיוון לריאות שלו בכוונה, והוא דורש קרב חוזר.
רוקי מציע נישואין לאדריאן, היא מסכימה והם מתחתנים. במקביל, הוא מקבל הצעות רבות לעבודה בפרסום, אך לא מצליח בהן, ומבזבז את כספו ללא היכר. על סף ייאוש, הוא מתחיל לעבוד במפעל הבשר שבו עובד גיסו פולי (אחיה של אדריאן), אך בהמשך מפוטר משם בגלל קיצוצים. אדריאן (טליה שייר) נכנסת להריון, ובמקביל רוקי מקבל הזמנה לקרב חוזר נגד אפולו קריד. רוקי לא חד כמו בסרט הקודם ואפילו מאמנו מיקי (ברג'ס מרדית') לא מצליח להכניס אותו לכושר מנטלי. סיבוכים בהריונה של אדריאן מקשים עליו עוד יותר והוא מפסיק את אימוניו. אדריאן בסופו של דבר יולדת אך נכנסת לתרדמת, ורוקי לא מסכים לראות את בנו עד שאדריאן מתעוררת, כדי לראות אותו ביחד איתה. אחרי חודש מאז הולדת בנו רוברט, אדריאן חוזרת להכרה ורוקי זוכה לראות בפעם הראשונה את בנו. הוא מתייעץ עם אדריאן לגבי הקרב מול אפולו, ואז היא אומרת לו את המשפט המפורסם: "אני רוצה ממך רק דבר אחד - תנצח". מנקודה זו בסרט, רוקי מתחיל את אימוניו ברצינות, אך עדיין מושפע מהולדת בנו ומבקשתה של אדריאן.
הקרב החוזר פחות צמוד, וקריד מוביל בפער גדול.
בסיבוב ה-15 אפולו מוביל, ושניהם על סף תשישות מכים זה את זה עד שרוקי מכה בו בחוזקה ושניהם נופלים. בסוף ספירת השופט רוקי מצליח לאזור כוחות ולקום בעוד אפולו נכשל בכך, מה שהופך אותו למנצח בקרב מנוקאאוט, ולאלוף העולם החדש באיגרוף במשקל כבד. בסיום הוא צועק בשידור חי "אדריאן, עשיתי את זה!"
רוקי 3 (1982)
שמאל|ממוזער|205px|כרזת תקליטור ה-DVD של הסרט "רוקי 3" (1982)
הסרט נפתח בהצגת הפרסום והתהילה שלהם זוכה רוקי, לאחר שהפך לאלוף העולם. הוא מצליח להגן על התואר שלו כנגד מתאגרפים רבים, מה שגורם לעלייה בפופולריות וההערצה אליו.
רוקי אף נרשם לקרב צדקה לא שגרתי נגד המתאבק "טנדרליפס" (האלק הוגאן). לאחר הקרב מגיח מתאגרף אנונימי בשם קלאבר לאנג (מיסטר טי), שמשמיץ את רוקי בתקשורת ומשכנע אותו להיאבק בו. הפעם רוקי מבצע את הטעות של קריד דאז, ולא לוקח את לאנג ברצינות. הוא לא מתכונן כראוי, מזלזל בקרב, ובסופו של דבר מפסיד לו את התואר. כעבור זמן קצר מאמנו הזקן והאהוב של רוקי - מיקי - נפטר, מה שגורם לרוקי לשקוע בדיכאון עמוק אף יותר. לאחר ההלוויה של מיקי, רוקי כועס והולך למכון כושר שבו מיקי אימן אותו, שם הוא פוגש באפולו קריד שאומר לו שהוא רוצה לאמן אותו, אך מציב תנאי: לאחר שהוא יאמן אותו, הוא רוצה דבר מה ממנו, שאותו הוא לא מגלה. אפולו עוזר לרוקי למצוא את התאווה לניצחון, ובסופו של דבר מצליח להכניס את רוקי לכושר. הוא עוזר לרוקי לפתוח באימון ראוי, ובקרב הבא שלו מול לאנג, רוקי מנצח ומחזיר לעצמו את התואר. בסופו של הסרט אפולו אומר לו שהגיע הזמן שהוא יחזיר לו את הטובה, והטובה היא קרב חוזר ביניהם במכון הכושר, רק שניהם, ללא התקשורת.
שיר הנושא של הסרט, Eye of the Tiger, הפך ללהיט והיה מועמד לפרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר.
רוקי 4 (1985)
שמאל|ממוזער|205px|כרזת הסרט "רוקי 4" (1985)
איוון דראגו (דולף לונדגרן), מתאגרף סובייטי בעל נתונים פיזיים מדהימים, מגיע לאמריקה ובטוח שהוא יכול לנצח כל מתאגרף אמריקאי. אפולו קריד, שמחפש קאמבק באותו זמן, נענה לאתגר. הוא מגיע לקרב כשהוא בטוח בניצחונו ועושה בתחילתו הצגה אחת גדולה. קריד שורד שני סיבובים בלבד ובמהלך הסיבוב השני סופג מהלומות קשות מדראגו, שהביאו למותו בזירה. רוקי, מזועזע מהמוות של חברו ואכול אשמה על כך שלא עצר את הקרב בעקבות בקשתו של מאמנו הקודם של קריד עוד במהלכו, קורא תיגר על דראגו. מכיוון שאיגוד האיגרוף העולמי אינו מאשר את הקרב, זהו אינו קרב על התואר. רוקי מגיע לברית המועצות ופותח באימון הקשה ביותר שהוא עבר אי פעם. הסרט מלא ניגודים - הוא מהווה למעשה קרב בין ארצות הברית לבין ברית המועצות, בזמן המלחמה הקרה. רוקי מתאמן באמצעים פרימיטיביים למדי, בעוד שדראגו משתמש במכשור המתקדם ביותר ובמעבדות החדישות ביותר, ואף נוטל סטרואידים (על אף שאשתו ומאמניו טענו בתקשורת שלא). רוקי נמצא כמעט לבדו, בעוד שבדראגו תומכת מדינה שלמה. לבסוף, רוקי נכנס לכושר הטוב ביותר שבו היה אי פעם. במהלך הקרב דראגו והקהל הרוסי משנים את נקודת מבטם כלפי רוקי. בחלק השני של הקרב דראגו מתוסכל מכך שרוקי עדיין לא נכנע, למרות המהלומות הקשות שחטף במהלך רוב הקרב. בעוד שהקהל הרוסי מרגיש סימפתיה כלפי רוקי, ומתחיל לעודד אותו, דראגו מתחיל להבין שייתכן כי הוא יכול להפסיד. לראשונה גם דראגו מציג את דעתו האישית, כשהוא צועק לראש הפמליה הרוסית, שלא כל כך מרוצה מהקרב ומיכולתו של דראגו, שהוא נלחם רק למען עצמו. לבסוף רוקי גובר על דראגו, וזוכה לתשואות ארוכות מהקהל המקומי, שבתחילת הקרב נראה מאוד עוין. על סרט זה אמר רוקי: "בזירה, המנצח זה לא מי שמחטיף יותר, אלא האחרון שנשאר על הרגליים בסוף הקרב".
רוקי 5 (1990)
שמאל|ממוזער|205px|כרזת תקליטור ה-DVD של הסרט "רוקי 5" (1990)
רואה החשבון של רוקי מאבד את כל כספו, ורוקי נותר חסר פרוטה. בנוסף, הוא מגלה שבעקבות קריירת האיגרוף שלו, גולגולתו ספגה נזק קשה בלתי הפיך, וקרב נוסף עלול לפגוע בו לצמיתות. הוא חוזר לגור בשכונה בה גדל, יחד עם אשתו אדריאן, בנו רוברט וגיסו פולי. בנו אינו רגיל לחיות בשכונת מצוקה ואף נרדף על ידי שני ילדים. רוקי מתחיל לאמן מתאגרף צעיר ומבטיח בשם טומי גאן, ובמקביל בנו מתחיל לקנא ביחסו של רוקי אל גאן. גאן בוגד באמונו של רוקי, מחליף מאמן ומנצח בקרב האליפות נגד המתאגרף יוניון קיין. רוקי מבין את הטעות שעשה ומתחיל להתקרב אל בנו. מאמנו החדש של גאן דוחף אותו לנסות לשכנע את רוקי להסכים לקרב רשמי על תואר האליפות ובסוף הסרט רוקי נאלץ להיאבק בקרב רחוב נגד גאן, ומנצח. בסצנה האחרונה לסרט רואים את רוקי ובנו עולים על המדרגות שרוקי עלה בהם בסרט הראשון, והם מסתובבים מול פסלו של רוקי. (שנחשף בסרט השלישי).
בסרט הופיע סייג' סטאלון, בנו הבכור (המנוח) של סילבסטר סטאלון, בתור בנם של רוקי ואדריאן.
הסרט לא אהוב במיוחד על חובבי הסדרה ונחשב לסרט המאכזב ביותר בה. בטקס ה-11 של פרס פטל הזהב, שמוענק עבור ביצועים גרועים בתעשיית הקולנוע, הסרט היה מועמד בשבעה קטגוריות: הסרט הגרוע ביותר, השחקן הגרוע ביותר, השחקנית הגרועה ביותר, שחקן המשנה הגרוע ביותר, הבמאי הגרוע ביותר, התסריט הגרוע ביותר והשיר המקורי הגרוע ביותר.
רוקי בלבואה (2006)
שמאל|ממוזער|205px|כרזת הסרט "רוקי בלבואה" (2006)
הסרט השישי והאחרון בסדרה יצא 16 שנים לאחר הסרט הקודם לו, ו-30 שנה בדיוק לאחר הסרט הראשון. הוא עוסק בשאלה מי הוא המתאגרף הגדול ביותר בכל הזמנים, שהתעוררה במסגרת תוכנית המציגה סימולציות של קרבות בין מתאגרפים מתקופות שונות. הסרט מראה בתחילתו את השינויים שעברו מאז תקופתו של רוקי כמתאגרף, ובעיקר בספורט האיגרוף, שאיבד מקסמו ומשמש בעיקר לראווה. רוקי עצמו פרש מזמן מהאיגרוף, ופתח מסעדה בדרום העיר בשם "אדריאן" - על שם רעייתו המנוחה שנפטרה מאז הסרט הקודם. אלוף העולם הנוכחי, מייסון דיקסון (הצעיר מרוקי בשנים רבות) אינו אהוד, ומזמין את רוקי לקרב שיקבע אחת ולתמיד מי הוא המתאגרף הגדול ביותר בכל הזמנים. רוקי, שמתמודד עם אבלו הגדול על מותה של רעייתו אדריאן ועם יחסיו הבלתי יציבים עם בנו רוברט (שלא אוהב את החיים בצל אביו המפורסם) נענה לאתגר, ופותח באימונים מפרכים שמהווים לו קושי גדול יותר מאשר בעבר, עקב גילו המתקדם. בקרב כנגד דיקסון רוקי מצליח להחזיק מעמד עד לסופו של הקרב ואף להפיל את דיקסון על הרצפה במהלכו, דבר שמעולם לא קרה לו בעבר. בסופו של הקרב דיקסון מנצח על פי החלטת השופטים. זהות המנצח לא זוכה לחשיבות אצל הקהל, שמריע לרוקי ושמח על ההזדמנות לצפות שוב במתאגרף האגדי בפעולה.
הסרט הצליח יותר מקודמו בסדרה "רוקי 5", ונחשב כממשיכו של הסרט הראשון, כאשר גם כאן מתמודד רוקי כנגד כל הסיכויים.
תקציר עלילת סדרת סרטי קריד
קריד (2015)
חברת מטרו גולדווין מאייר הפיקה ספין אוף לסרטי רוקי בשם קריד. בסרט זה רוקי אינו מתאגרף אלא משמש כמאמן וכמנטור עבור מתאגרף שחור ואלמוני שהוא בנו מחוץ לנישואין של אפולו קריד. את בנו של קריד משחק מייקל בי. ג'ורדן וסילבסטר סטלון משחק את רוקי בלבואה, החולה בסרטן וסובל מבעיות בריאות, הוא מנסה להחדיר בו את האמונה והמוטיבציה שהוא יכול להיות מתאגרף בזכות עצמו ולשאת בגאווה את שמו של אביו. במאי הסרט הוא ראיין קוגלר. הסרט יצא לאקרנים בארצות הברית ב-25 בנובמבר 2015.
סילבסטר סטאלון זכה בפרס גלובוס הזהב לשחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסרט והיה מועמד לפרס האוסקר באותה קטגוריה.
קריד 2 (2018)
בסרט ההמשך לקריד, אדוניס קריד נלחם בוויקטור דראגו, בנו של איוון דראגו, מהסרט רוקי 4.
קריד 3 (2023)
ב-2019 הוכרז סרט המשך לקריד 2. סילבסטר סטאלון הכריז שלא יופיע בסרט, ולכן זה צפוי להיות הסרט הראשון בסדרת רוקי בלבואה ללא סטאלון. מייקל בי. ג'ורדן שמגלם את אדוניס קריד יביים את הסרט, וזה יהיה סרט הבכורה שלו בתור במאי. הסרט יצא לאקרנים ב-3 במרץ 2023.
שחקנים ודמויות
דמות סרטים רוקי (1976) רוקי 2 (1979) רוקי 3 (1982) רוקי 4 (1985) רוקי 5 (1990) רוקי בלבואה (2006) קריד (2015) קריד 2 (2018)רוקי בלבואה סילבסטר סטאלוןפולי פנינוברט יאנגטוני "דיוק" אוורס טוני ברטון טוני ברטוןאדריאן פנינו טליה שייר טליה שייר (קיבלה קרדיט)טליה שייר (תמונה)מיקי גולדמיל ברג'ס מרדית' ברג'ס מרדית'''
|ברג'ס מרדית'
|ברג'ס מרדית'|colspan="2" style="background-color:#D3D3D3;" |
|-
|אפולו קריד
|colspan="4" |קארל ות'רס
|colspan="2" style="background-color:#D3D3D3;" |
|קארל ות'רס|colspan="1" style="background-color:#D3D3D3;" |
|-
|מרי אן קריד
|colspan="1" | לאוול רובי
|colspan="1" | סילביה מילס
|colspan="1" style="background-color:#D3D3D3;" |
|colspan="1" | סילביה מילס
|colspan="2" style="background-color:#D3D3D3;" |
|colspan="2" | פלישיה רשאד
|-
|מרי
|colspan="1" |ג'ודי לטיסיה
|colspan="4" style="background-color:#D3D3D3;" |
|colspan="1" | ג'רלדין יוז
|colspan="2" style="background-color:#D3D3D3;" |
|-
|ספיידר ריקו
|colspan="1" |פדרו לוול
|colspan="2" style="background-color:#D3D3D3;" |
|colspan="1" | פדרו לוול|colspan="1" style="background-color:#D3D3D3;" |
|colspan="1" | פדרו לוול
|colspan="2" style="background-color:#D3D3D3;" |
|-
|רוברט בלבואה ג'וניור
|colspan="1" style="background-color:#D3D3D3;" |
|colspan="1" | סרג'יו סטאלון
|colspan="1" | איאן פרייד
|colspan="1" | רוקי קרקוף
|colspan="1" | סייג' סטאלון
|colspan="1" | מיילו ונטימיליה
|סייג' סטאלון (תמונה)|colspan="1" | מיילו ונטימיליה
|-
|קלאבר לאנג
|colspan="2" style="background-color:#D3D3D3;" |
|colspan="1" | מיסטר טי
| colspan="3" | מיסטר טי|colspan="2" style="background-color:#D3D3D3;" |
|-
|איוון דראגו
|colspan="3" style="background-color:#D3D3D3;" |
| דולף לונדגרן
| colspan="2" |דולף לונדגרן'' דולף לונדגרןטומי גאן טומי מוריסוןמייסון "הקו" דיקסון אנטוניו טרווראדוניס קריד מייקל בי. ג'ורדןביאנקה טיילור טסה תומפסוןריקי "היפה" קונלן טוני בלוודני "הפעלולן" ווילר אנדריי ווארדטוני "דוק הקטן" אוורס ווד האריסויקטור דראגו פלוריאן מונטינו
הערות לטבלה
הטבלה מציגה את הדמויות והשחקנים ששיחקו אותם במהלך סדרת הסרטים
כתב נטוי מסמל שהשחקן לא קיבל קרדיט על תפקידו ומופיע רק בפלאשבקים על ידי חומרים מסרטים קודמים
תא בצבע אפור כהה מסמל שהדמות לא השתתפה בסרט
רשימת הקרבות של רוקי
מ'ס קרבסרטדמות הקרבגילום הדמותשנת הקרב1"רוקי"אפולו קרידקארל ות'רס19762"רוקי 2"אפולו קרידקארל ות'רס19793רוקי 3"קלאבר לאנגמיסטר טי19824רוקי 4"אייון דראגודולף לונדגרן19855"רוקי 5"טומי גאןטומי מוריסון19906"רוקי בלבואה"מייסון "הקו" דיקסוןאנטוני טרוור2006
הכנסות הסרטים
סרט תאריך יציאהסכום הכנסות ארצות הברית ארצות הברית מחוץ לארצות הברית כלל עולמי רוקי 21 בנובמבר 1976 $117,235,147 $107,764,853 $225,000,000 רוקי 2 15 ביוני 1979 $85,182,160 $115,000,000 $200,182,160רוקי 3 28 במאי 1982 $125,049,125 $144,950,875 $270,000,000 רוקי 4 27 בנובמבר 1985 $127,873,716 $172,500,000 $300,373,716 רוקי 5 16 בנובמבר 1990 $40,946,358 $79,000,000 $119,946,358 רוקי בלבואה 20 בדצמבר 2006 $70,269,899 $85,450,189 $155,720,088 קריד 25 בנובמבר 2015 $109,767,581 $63,800,000 $173,567,581קריד 221 בנובמבר 2018$115,715,889$98,500,000$214,215,889קריד 3 סכום כולל $802,039,875 $866,965,917 $1,669,005,792
קישורים חיצוניים
"רוקי: מסרטי הספורט המשפיעים ביותר": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
הערות שוליים
קטגוריה:רוקי
קטגוריה:סרטים זוכי פרסי איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס
| 2024-10-05T09:59:32
|
מוריס קורנליוס אשר
|
REDIRECT מאוריץ קורנליס אשר
| 2008-10-18T15:17:32
|
אנגולה
|
רפובליקת אנגולה (בפורטוגזית: República de Angola) היא מדינה בדרום-מערב אפריקה, הגובלת בנמיביה בדרום, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בצפון, ברפובליקה של קונגו ממובלעת קבינדה בצפון ובזמביה במזרח. בירת המדינה היא לואנדה. אנגולה הייתה עד 1975 מושבה של פורטוגל, ולאחר שחרורה פרצה בה מלחמת אזרחים שנמשכה כמעט 30 שנים וגרמה נזק עצום למדינה. אנגולה עשירה באוצרות טבע, בהם נפט ויהלומים.
מקור השם
השם אנגולה הוא הטיה פורטוגזית של המילה "נ'גולה" משפת הבנטו. "נ'גולה" היה תוארם של השליטים הילידים בממלכת קווימבונדוס במאה ה־16, עת החלו הפורטוגזים להתיישב באזור.
היסטוריה
תושבי האזור המקוריים היו שבטי ציידים-לקטים. הם הוחלפו על ידי שבטי בנטו. דוברי הבנטו ישבו בשטח אנגולה עד אשר באו הפורטוגזים לראשונה לאזור.
עידן הקולוניאליזם
הפורטוגזים התיישבו לראשונה ב-1483 בשטחה העכשווי של אנגולה, בנהר הקונגו, אז שטחה של מדינת הקונגו נדונגו ולואנדה. מדינת הקונגו השתרעה מגבון העכשווית בצפון לנהר קוונזה בדרום. פורטוגל הקימה ב-1575 מושבה בלואנדה, שהתבססה על סחר בעבדים. הפורטוגזים השתלטו בהדרגה על כל החוף במהלך המאה ה-16 על ידי סדרה של הסכמים ומלחמות וכך הקימו את מושבת אנגולה. ההולנדים כבשו את לואנדה החל ב-1641 וכלה ב-1648 ותמכו במדינות אנטי-פורטוגזיות.
ב-1648 כבשה פורטוגל מחדש את לואנדה והחלה בתהליך כיבוש צבאי באזור הקונגו ונדונגו, אשר הסתיים בניצחונם ב-1671. שליטה אמיתית על האזור לא הושגה עד תחילת המאה ה-20.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 גיבש הדיקטטור הפורטוגזי אנטוניו סלזר אידאולוגיה קולוניאלית בשם "לוזוטרופיקליזם", הכוללת חזון של קהילה רב-גזעית גלובלית, הקשורה בזיקה רוחנית לפורטוגל. ב-1951 המושבה עוצבה מחדש כמחוז חיצוני, אשר נקרא גם "מערב אפריקה הפורטוגזית", תוך טענה שהשלטון מנסה ליצור מיזוג תרבותי אמיתי עם התושבים, אף שלמעשה הסווה ניצול ודיכוי של התושבים המקומיים.
לאחר מלחמת העולם השנייה דחתה פורטוגל בתוקף את הדרישות לדה-קולוניזציה, ועודדה הגירת פורטוגלים לאנגולה. המהגרים, שמספרם הגיע ל-350,000, היו ברובם דלי השכלה והעדיפו להתיישב בערים. בכך דחקו לשוליים את האליטות המקומיות ואת מעמד הביניים המקומי. בשנות ה-50 החלה מחאה עממית שהתפשטה בשנות ה-60 להתקוממות אלימה. בתגובה שלחה פורטוגל כוחות צבא גדולים שפעלו לדכא את המרד ביד קשה. מתוך המאבק צמחו שלוש תנועות עיקריות יריבות שחתרו לעצמאות:
החזית העממית לשחרור אנגולה (Movimento Popular de Libertação de Angola, MPLA), עם מרכז אתני בקרב שבט הקימבונדו ועלית אינטלקטואלית מלואנדה. לתנועה זו היו קשרים למפלגה הקומוניסטית בפורטוגל ולגוש המזרחי.
החזית הלאומית לשחרור אנגולה (Frente Nacional de Libertação de Angola, FNLA), עם מרכז אתני באזור באקונגו הצפוני וקשרים לארצות הברית ולממשל מובוטו ססה סקו בזאיר.
האיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה (União Nacional para a Independência Total de Angola, UNITA), אשר הונהגה על ידי ז'ונאס מאיירו סאווימבי, והייתה בעלת מרכז אתני בלב המדינה באזור אווימבונדו.
מלחמת האזרחים
לאחר מלחמת גרילה בין השנים 1961 ל-1974 נגד הכוחות הפורטוגזיים הקולוניאליים, כתוצאה ממהפכת הציפורנים בפורטוגל (1974), זכתה אנגולה בעצמאות ב-11 בנובמבר 1975. מיד לאחר מכן פרצה מלחמת אזרחים בין שלוש המפלגות MPLA, UNITA ו־FNLA, שנמשכה עד 2002 עם הפוגה קצרה. FNLA פרשה מהסכסוך בשל חולשתה היחסית בשדה הקרב. פרישתה השאירה את MPLA ואת UNITA להילחם זו בזו על השליטה במדינה. לבסוף, ב־1991, הסכימו הצדדים להפוך את אנגולה למדינה רב-מפלגתית, אך לאחר שהנשיא, ז'וסה אדוארדו דוש סנטוש מ־MPLA, נבחר בבחירות שהיו תחת השגחה, UNITA טענה כי הייתה זאת תרמית – והקרבות פרצו מחדש. מלחמת האזרחים פגעה קשות בכלכלת אנגולה והחריבה את התשתיות במדינה. על פי הערכות, עד לסיומה בשנת 2002, גבתה המלחמה את חייהם של כ-500,000 בני אדם.
בפברואר 2002, בעזרת מזל"טים שסופקו לצבא MPLA על ידי ממשלה זרה הצליח הצבא לכתר את כוחותיו ולהרוג את ראש צבא UNITA, ג'ונאס מאיירו סאווימבי. צבא MPLA הציג את גופתו המנוקבת של סאווימבי בתקשורת המקומית והעולמית, ומשחיילי UNITA ראו זאת, נכנעו מיד לכוחות ה-MPLA ומלחמת האזרחים הסתיימה כשמפלגת ה-MPLA, בראשות דוס סנטוס, תפסה את השלטון ללא עוררין.
בתום המלחמה צבא ה-UNITA התפרק מנשקו, חלק מן הלוחמים פרשו לחיים אזרחים וחלק אחר חבר לצבא ה-MPLA שהפך לצבא היחיד של אנגולה. כיום UNITA היא מפלגה פוליטית בלבד ששותפה לשלטון באנגולה, שחלק מראשיה משמשים כשרים וחברי ממשל במדינה.
על אף שנראה שהמדינה עברה תהליך שיקום, הנשיא דוש סאנטוש עדיין לא התיר הליך דמוקרטי לבחירות. בין בעיותיה המרכזיות של אנגולה נותרו משברים הומניטריים ושדות מוקשים רבים, כתוצאה מהמלחמה הארוכה. לאחר מלחמת האזרחים עסוקה אנגולה בשיקום תשתיות וכלכלת המדינה. היא נעזרת בסיוע ממדינות וחברות עסקיות מכל העולם, בהן: ברזיל (אנרגיה), פורטוגל (בנייה), סין (תשתיות) וישראל (חקלאות וביטחון).
פוליטיקה
הזרוע המבצעת של השלטון מורכבת מהנשיא, ראש הממשלה ומועצת השרים. הכוח הפוליטי מתרכז בנשיאות. מועצת השרים, אשר מורכבת מכל שרי הממשלה וסגניהם, נפגשת על בסיס קבוע כדי לדון בסוגיות פוליטיות. המושלים של 18 המחוזות ממונים על ידי הנשיא ומשך כהונתם נתון לשיקולו. החוקה מכתיבה את מבנה הממשלה בקווים כלליים ואת זכויות וחובות האזרחים. המערכת המשפטית מבוססת על זו הפורטוגזית וחוק מסורתי מקומי, אבל מערכת זו חלשה ביותר ובתי משפט פועלים רק ב-12 מתוך 140 רשויות הערים. בית משפט חוקתי איננו קיים על אף שאישורו בחוק נקבע זה מכבר.
מלחמת האזרחים הקשה הרסה את המוסדות הפוליטיים והציבוריים במדינה. האו"ם מעריך ש-1.8 מיליון פליטים קיימים, כאשר האומדן המקובל של קורבנות המלחמה הוא 4 מיליון בני אדם. התנאים היום-יומיים בכל הארץ ובעיקר בלואנדה (בעלת אוכלוסייה בת 4 מיליון) משקפים את התמוטטות התשתית השלטונית ומוסדות הרווחה. המצב הכלכלי הגרוע אשר נמשך זמן רב, מונע תמיכת הממשלה בשירותי הרווחה. בתי חולים חסרים תרופות וציוד בסיסי, בתי ספר חסרים ספרים ועובדי ציבור חסרים לרוב את הציוד הדרוש להם לעבודתם היום-יומית.
בשנת 1992 נערכו בחירות לנשיאות ולאסיפת המחוקקים. להלכה אמורות להיערך בחירות מדי חמש שנים, אך הבחירות שנועדו להיערך ב-1997 נדחו מאז שוב ושוב. הבחירות האחרונות לאספת המחוקקים נערכו ב-2008. ב-2010 היו צפויות להיערך בחירות לנשיאות, אך בתחילת אותה שנה אישרה האספה הלאומית חוקה חדשה, שלפיה הנשיא אינו נבחר עוד בבחירות כלליות אלא על ידי הפרלמנט. הנשיא יכול לכהן לכל היותר שתי תקופות כהונה, כל אחת בת חמש שנים. עם זאת, שלושים השנה שבהן מכהן דוש סנטוש אינן נכללות בתקופה זו, ולכן יוכל לכהן למשך עשר שנים נוספות שנספרות החל מהבחירות האחרונות לאספה הלאומית, שהתבצעו ב-2012.
בשלהי אוגוסט 2017 נבחר לורנסו לנשיא אנגולה, לאחר 38 שנות שלטונו של דוש סנטוס.
הכוחות המזוינים של אנגולה כוללים 110 אלף חיילים.
יחסים עם ישראל
נשיאה לשעבר של אנגולה, ז'וזה אדוארדו דוש סנטוש, נחשב כנשיא ידידותי לישראל ואף ביקר בישראל בשנת 2005. היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לאנגולה חודשו, לאחר נתק במשך תקופה מסוימת, בשנת 1993. שנתיים מאוחר יותר פתחה ישראל שגרירות באנגולה ושגרירתה הראשונה במדינה הייתה ד"ר תמר גולן, אשר אחר כך גם שימשה כיועצת לנשיא דוש סנטוש. בשנת 2000 פתחה אנגולה את שגרירותה בישראל. קשריה של ישראל ואנגולה הם בעיקר קשרים עסקיים, אך מעבר לכך היחסים הדיפלומטיים בין המדינות עוסקים גם בתחומי הסיוע בחקלאות, בחינוך, בבריאות וגם בפעילות הומניטארית.
פן אחר של יחסיו של דוש סנטוש עם ישראל הוא בכל הקשור לסחר בנשק וביהלומים. כאשר חודשו יחסיה של ישראל עם אנגולה, בשנות ה-90 החלו עסקאות נשק בין המדינות. באחת העסקאות הידועות בשם "אנגולה גייט" (L'Angolagate) אשר התרחשה בין השנים 1993–2000, בסדר גודל של כ-790 מיליון דולרים, השתתף איש העסקים הרוסי-ישראלי ארקדי גאידמק. 42 האנשים שהיו מעורבים בפרשה זו הועמדו לדין בצרפת בגין מכירה לא חוקית של נשק לנשיא דוש סנטוש במהלך מלחמת האזרחים.
לאחר תום מלחמת האזרחים, בשנת 2006 הייתה אמורה להתבצע עסקת נשק בשווי של כמיליארד דולר בין ישראל לאנגולה בתיווך איש סוחר נשק ישראלי וגנרל צבאו של דוש סנטוש, אך בסופו של דבר, היא לא יצאה אל הפועל.
איש עסקים ישראלי נוסף הידוע בקשריו עם הנשיא דוש סנטוש הוא היהלומן לב לבייב, אשר הוגדר בשנת 2004 על ידי נשיא החברה הלאומית האנגולית "אינדיאמה" (Indiama) המנהלת את כריית היהלומים באנגולה בתור המשקיע הבולט מבין כל החברות הזרות בתחום היהלומים באנגולה. בשנת 2005 הקים לבייב, בשיתוף החברה הלאומית, את המפעל הראשון באנגולה לליטוש יהלומים בה יעובדו כ-40% מתפוקת הגלם של יהלומיה.
בשנת 2018 נערך לראשונה באפריקה, חידון התנ"ך בלואנדה בשיתוף פעולה עם משרד החינוך הישראלי.
שלטון מקומי
אנגולה מחולקת ל-18 מחוזות:
1 בנגו
2 בנגלה
3 ביאי
4 קבינדה
5 קואנדו קובאנגו
6 קואנזה נורטה
7 קואנזה סול
8 קואנה
9 וואמבו 10 ווילה
11 לואנדה
12 לונדה נורטה
13 לונדה סול
14 מאלאנג'
15 מושיקו
16 נמיב
17 וויג'
18 זאירשמאל|200px|מחוזות אנגולה
כלכלה
כלכלת אנגולה איננה מסודרת עקב מלחמות כמעט בלתי-פוסקות במשך העשורים האחרונים. למרות המשאבים הטבעיים השכיחים בה, התוצרת לנפש היא בין הנמוכות בעולם. ייצור נפט (שכ-60% נמצא במובלעת) ופעילויות קשורות חיוניים לכלכלה ותורמים כ-45% לתל"ג ומהווים 90% מהיצוא.
על אף חתימת הסכמי השלום, מיליוני מוקשים נותרו פזורים באדמה, אלימות באזורים הכפריים עדיין קיימת וחקלאים רבים אינם רוצים לחזור עוד לשדותיהם. כתוצאה, חלק ניכר מהמזון עבור המדינה עדיין מיובא. למרות התפתחות השלום במדינה לקראת סוף 1998, הכלכלה צמחה בשיעור של 4% בלבד ב-1999.
הממשלה הכניסה למחזור הכספי שטרות חדשים ב-1999, כולל שטרות עבור 1 קוונזה ו-5 קוונזה. יחד עם הסכמי השלום ב-2002 נחתמה שותפות אסטרטגית עם סין, וכך חברות סיניות מימנו השקעות ענק באזור, במיוחד בתחום התשתיות והמתכות. בינואר 2007 התקבלה אנגולה כחברה בארגון אופ"ק.
מאז 2005 אנגולה היא מדינה בה הצמיחה הכלכלית היא מהגבוהות והמהירות באפריקה, בעיקר בזכות הנפט והיהלומים שבשטחה.
התעשייה תורמת כ-60% מהתוצר הלאומי הגולמי ומעסיקה כ-15% מכוח העבודה. הענף המרכזי הוא ענף המכרות. באנגולה אוצרות טבע שונים, ובהם שדות נפט המצויים בשליטת הממשלה (יצוא של 246 מיליון חביות נפט בשווי של כ־8 מיליארד דולר), יהלומים (מכירה של 764 מיליון קרט בשווי של כ־764 מיליון דולר), עפרת ברזל, פוספטים, אורניום וזהב. מוצרי תעשייה חשובים כוללים מוצרי מזון, משקאות, סוכר, טקסטיל ומוצרי טבק.
החקלאות תורמת כ-7% מהתוצר הלאומי הגולמי ומעסיקה כ-85% מכוח העבודה. הגידולים העיקריים הם בננות, קנה סוכר, קפה, תירס, כותנה, קסאווה, טבק וירקות. היערות של אנגולה המכסים כ-43% משטחה, מהווים את הבסיס לתעשיית העץ שלה. ענף חשוב נוסף הוא ענף הדיג.
מאז חתימת הסכם השלום עושה ממשלת אנגולה מאמצים לשיקום המדינה וזאת באמצעות:
הגדרת סדרי עדיפויות
הנעה מחדש של מגזרים יצרניים
השבת הפליטים למקומם המקורי
יצירת תנאים חוקתיים המציעים יתרונות וערבויות למשקיעים זרים בתחומי הכלכלה השונים
תחבורה
נכון לשנת 2002 היו באנגולה 243 שדות תעופה, מהם 32 סלולים ו־211 לא סלולים. באנגולה יש 2,761 קילומטרים של מסילת רכבת, ושלושה נמלי ים מרכזים, לואנדה, לוביטו ונמיבֶה.
חברת דגל של התעופה האנגולית היא חברת TAAG נתיבי אוויר אנגולים.
גאוגרפיה
אנגולה בעלת חוף מערבי לאוקיינוס האטלנטי. רצועת החוף היא צחיחה ונמתחת מנמיביה ללואנדה. בפנים הארץ ישנה רמה לחה. סוואנה יבשה נמצאת בדרום ובדרום-מזרח. יער גשם טרופי נמצא בצפון ובקאבינדה. מקורו של נהר הזמבזי ושאר פלגים של נהר הקונגו באנגולה. באנגולה יש מגוון של בעלי חיים כמו זברות, אריות, אנטילופות, ג'ירפיים, פיליים, נמרים וצבועיים.
למדינת אנגולה יש רק שני איים בתחומה האחד הוא האי קוואנדה (באנגלית: Kawanda Island) שמשמש כעיר מנהלית העוסקת בנושאי הנפט של המדינה, והשני הוא האי באיה דוס טיגריס (באנגלית: Baia dos Tigris) שבעבר היה חצי-אי שמחובר ליבשה ברצועת חוף צרה אשר הוטבעה על ידי האוקיינוס בשנות ה-70. בגלל הנזק שנגרם כל תושבי הישוב טיגריס שנמצא על חצי-האי פונה משם בין לילה וכיום מדובר ביישוב ובאי רפאים.
דמוגרפיה
באנגולה שלוש קבוצות אתניות מרכזיות, כל אחת מהן דוברת שפה מקבוצת שפות הבנטו: אווימבונדו (37%), קימבונדו (25%) ובאקונגו (13%). קבוצות אתניות אחרות כוללות צ'וקווה, גנגואלה, נהאניסה-הומבה, אמבו, הררו וזינדוגה. ישנם מיעוטים בני אחוז עד שניים של בני תערובת אנגולים-אירופים ולבנים, בעיקר פורטוגזים. הפורטוגזים הם המיעוט הלא-אנגולי הגדול ביותר ומונים כ-30,000 נפשות. פורטוגזית היא השפה הרשמית והמדוברת ביותר במדינה.
רוב התושבים הם ממוצא בנטו ומעטים הם ממוצא מעורב, בנטו-קונגולזים. בדרום מזרח ישנם מספר שבטי בושמנים. השבט הידוע ביותר מבין הבנטו הוא בא-קונגו, שאנשיו שוכנים בעיקר בצפון. האבונדה שוכנים בעיקר במרכז. בשבט זה ישנם בני תערובת רבים ממוצא מעורב פורטוגזי ובנטו.
שבטי המושי-קונגו והבא-קונגו משמרים מספר מסורות נוצריות אשר למדו במהלך המאות ה-16 וה-17. צלבים משמשים כקמיעות וסמלים בעלי כוח ומועברים מראש-שבט לראש-שבט. לכל בן שבט יש שם נוצרי ובעל קידומת "דום" או "דונה". בתי הילידים הם בדרך כלל בקתות קטנות ופשוטות ביותר, המשמשות בעיקר לשינה. במהלך היום הם יושבים מחוץ לבקתה, מוגנים מהשמש בעזרת חופת עלי דקל או עלים אחרים. הדת הקתולית היא השליטה באזור.
ראו גם
אנגולה-גייט
לקריאה נוספת
תמר גולן, תמר רון, גורילות ודיפלומטיה – מפגשי אדם וטבע באנגולה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2006
קישורים חיצוניים
אלי פנגס, לבן בחלום שחור (חלק א'), (חלק ב'), "בלייזר"
"אנגולה אוסרת את דת האסלאם במדינה", באתר הימין HAYAMIN.ORG, ב-24 בנובמבר 2013.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פורטוגזית
קטגוריה:אפריקה: מושבות פורטוגזיות לשעבר
קטגוריה:מדינות החברות בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית
קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1975
| 2024-10-05T18:22:45
|
שמואל פרידמן
|
שמואל פרידמן (נולד ב-1951) הוא אמן שחמט וברידג'.
קריירה
ייצג את ישראל בענף השחמט באולימפיאדת השחמט 1972 שהתקיימה בסקופיה, ובאולימפיאדת הסטודנטים בגראץ (אוסטריה 1972). פרידמן שחמטאי בדרגת אמן-בכיר, חלק מקום שני באליפות ישראל ה-16, וכן חלק את פרס היופי בתחרות בינלאומית ב-1973, במשחקו בו זכה נגד לוחם החופש הצ'כי, רב אמן לודק פאכמן.
פרידמן היה חבר הנבחרת הלאומית של ישראל בברידג', שהשתתפה באליפות אירופה לאומות בקילארני (אירלנד) ובאליפות אירופה לנבחרות צעירים בקופנהגן
(1974) ובלוּנד (שוודיה) (1976). משחק ששיחק ככרוז בנבחרת הלאומית הישראלית באליפות השוק המשותף באתונה 1991 זכה בפרס הביצוע היעיל והיפה ביותר ששוחק בעולם באותה שנה.
הופעות באולימפיאדות
שמואל פרידמן השתתף בנבחרתה האולימפית של ישראל באולימפיאדת סקופיה ב-1972.
שנה לוח קבוצה נקודות תוצאות % מקום19726 ישראל 7.5 מ-106+ 3= 1-75.0 18 קבוצתי
קישורים חיצוניים
20th Chess Olympiad: Skopje 1972
הערות שוליים
קטגוריה:שחקני ברידג' ישראלים
קטגוריה:נציגי ישראל באולימפיאדת השחמט
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1951
| 2023-04-11T12:07:21
|
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (סדרת ספרים)
|
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (באנגלית: The Hitchhiker's Guide to the Galaxy) היא סדרת מדע בדיוני קומית שנוצרה על ידי הסופר האנגלי דאגלס אדמס. היא החלה את דרכה בשנת 1978 כסדרת תסכיתי רדיו בת 20 פרקים ששודרה ברשת הרדיו של ה-BBC, הופיעה לאחר מכן כסדרת ספרים, כהצגת תיאטרון, וכסדרת טלוויזיה בת שישה פרקים שהופקה בשנת 1980. סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", או בכינויה המקוצר "מדריך הטרמפיסט" או פשוט "המדריך", הפכה עם השנים לפופולרית מאוד בקרב גילאים שונים ובמדינות רבות בעולם והפכה למושא הערצה ופולחן של ממש. בשנות ה-80 של המאה ה-20 יצאו מספר גרסאות של משחקי מחשב המבוססים על הסדרה, שלוש סדרות בנות שלושה חלקים של חוברות קומיקס ובשנת 2005, שנים בודדות לאחר מותו של אדמס, יצא לאקרנים גם סרט קולנוע בשם זה המבוסס על עלילת הספר הראשון בסדרה.
הסדרה מגוללת את סיפור הרפתקאותיו של אדם אנגלי ממוצע בשם ארתור דנט, יחד עם עוד מספר דמויות מגוונות, ברחבי החלל והזמן. הסיפור, המסופר בסגנון איגיון ומתאפיין בהיגיון אבסורדי רב, מתאר את החיים מנקודת מבט הומוריסטית ומתייחס גם בהומור ובציניות לכל היבטיה הנשגבים מבינתו של האדם הממוצע של הפיזיקה המודרנית והאסטרופיזיקה. הסדרה עוסקת לכל אורכה ברוח היתולית זו בסוגיות עיוות המרחב והזמן ובשאלת השאלות כפי שמוגדרת על ידה: "החיים, היקום וכל השאר". לשאלת משמעות "החיים, היקום וכל השאר" גם נמצאת תשובה אשר הבנתה והניסיון להבין את עצם השאלה, יוצרים עלילה מתמשכת, ובחלקה גם אבסורדית, המתוארת דרך חוויותיו של ארתור במסע ביקום ובזמן וכוללת בתוכה גם את בריאתו והשמדתו של כדור הארץ.
הסדרה קרויה על שמו של מדריך טיולים המופיע בה – מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, אנציקלופדיה אלקטרונית המספקת מידע רב אך חסר חשיבות ברובו אודות הגלקסיה. על גבי המדריך מופיעה הכותרת "DON'T PANIC" (בלי פאניקה!), צמד מילים אשר הפך למושג כשלעצמו בקרב מעריצי הסדרה. תסכיתי הרדיו, כמו גם הספרים וסרט הקולנוע, מלווים בציטוטים מתוך המדריך המספק מידע אנציקלופדי על מקומות, מושגים ויצורים שונים בגלקסיה. המדריך כולל מידע רב ולכן מקום קטן ככדור הארץ לדוגמה, מתואר באופן תמציתי במיוחד בשתי מילים בלבד: "לא מזיק". הגדרתו גם שונתה בהמשך העלילה ל"לא מזיק ברובו".
הדמויות
דמויות ראשיות
ארתור דנט – גיבור הסדרה, בן אדם אשר נאלץ לראות את כדור הארץ מתפוצץ, ומאז מסתובב ברחבי הגלקסיה בחיפוש אחר חיים שלווים.
פורד פרפקט – חייזר מכוכב לכת קטן במערכת ביטלג'וז שנתקע למשך שנים רבות בטעות בכדור הארץ. חברו הטוב של ארתור, מציל אותו מכדור הארץ המתפוצץ, ומסתובב ברחבי הגלקסיה ללא משמעות וכותב עבור המדריך לטרמפיסט. את שמו אימץ לעצמו לפני הגעתו לכדור הארץ, מתוך טעות בזיהוי צורת החיים השולטת בכדור הארץ.
זאפוד ביבלברוקס – נשיא הגלקסיה שלו שני ראשים ושלוש זרועות. מחפש תהילה וחיים חסרי דאגות. בן דודו החורג של פורד.
טרישה (טריליאן) מקמילן – אישה נוספת מאנגליה במקור, המתלווה לביבלברוקס ואינה מהססת לומר לו את דעתה עליו.
מרווין – רובוט רב עוצמה ודיכאוני, המדוכדך מהניצול המועט של יכולותיו. משמש כעוזרו של זאפוד ביבלברוקס. מכונה לפעמים "האנדרואיד הפרנואיד".
דמויות משניות
שני עכברים מדברים בכוסות מרטיני – ישויות היפר-אינטליגנטיות ופאן-ממדיות.
סלארטיברטפאסט – ארכיטקט, מעצב עולמות.
ראשתן גדול-ראש ועציץ נקמני – קשרם לעלילה רחב מהנדמה במבט ראשון.
דג בבל – דג שנעיצתו באוזן מאפשרת שמיעה חופשית של כל שפה, ללא קשיי תרגום, פרט לשפות פרימיטיביות במיוחד.
ליבת הזהב (במקור האנגלי "לב הזהב") – חללית המונעת על ידי "מחולל אי סבירות", השואב את כוחו מפרסת זהב, ומאפשר ביצועים בלתי סבירים בעליל – להימצא בכל נקודה בחלל ובכל זמן, בו בזמן. לחללית זו יש מחשב מרכזי העונה (יותר מדי) לשם אדי, ונודע בעליצותו הבלתי נדלית עד להכעיס, ויכולתו לשיר לנוסעים שירי עידוד במצבים אובדניים.
אקראית – בתם של טריליאן וארתור מתרומת זרע, טריליאן בחרה לגדל את אקראית לבדה במשך כ-20 שנה, לאחר מכן באה אל ארתור כדי שישמור על אקראית בזמן שיש לטריליאן לחץ בעבודה כמגישת חדשות. טריליאן ידעה שארתור הוא האב מכיוון שהוא ההומו ספיינס היחידי ביקום חוץ ממנה לאחר שכדור הארץ הוחרב על ידי הווגונים כדי לפנות מקום לדרך על-חללית.
תסכיתי הרדיו
סדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה החלה בבריטניה כסדרת תסכיתי רדיו אשר שודרו ברשת ה-BBC החל מה-8 במרץ 1978. תסכיתי הרדיו סיקרו עלילה שלאחר מכן נכנסה בעיקר לשני הספרים הראשונים בסדרה, אם כי בגרסה מעט שונה בפרטיה. הקריין והמספר המדבר היה פיטר ג'ונס, סיימון ג'ונס – ארתור דנט, ג'פרי מק'גיוון – פורד פרפקט, סוזן שרידן – טריליאן. מנגינת הנושא נלקחה מהקטע האינסטרומנטלי "Journey of the Sorcerer" של להקת האיגלס.
כמקור הסדרה, תסכיתי הרדיו זוכים לפופולריות רבה מאוד עד היום, אף יותר מסדרת הספרים, בקרב מעריציה המושבעים של הסדרה. אלו המעדיפים דווקא את התסכיתים מוצאים בהם לכידות (שלטענתם הולכת ונעלמת מהספר לקראת שני כרכיו האחרונים) ועלילה מתוחכמת ועדינה יותר. לדעתם, דווקא מהתסכיתים, ופחות מהספרים, אנו מבינים הרבה יותר את התשובה הצינית והאלטרנטיבית של אדמס למשמעות האמיתית של החיים, היקום וכל השאר.
מהדורה עברית מוקלטת של תסכית הרדיו יצאה לאור על ידי הוצאת ספרים מדברים בשנת 1997. התסכית הוא בעיבודה ותרגומה של אסנת אדר ובקולו של אברי גלעד.
בשנים 2004–2005 שידר ה-BBC תסכיתי רדיו חדשים המבוססים על שלושת הספרים האחרונים של הסדרה. התסכיתים עובדו על ידי דירק מגס (Dirk Maggs) וזכו לברכתו של אדמס עצמו עוד לפני שנפטר, ואף להשתתפותו בתור אגרג'אג – אחת מדמויות המשנה בסדרה. כמעט כל השחקנים של התסכית המקורי שיחקו את דמויותיהם גם בתסכית החדש, למעט פיטר ג'ונס (המספר) שנפטר בשנת 2000.
הספרים
החל מ-1979 החל אדמס להוציא לאור ספרים המבוססים על תסכיתי הרדיו. שלושת הספרים המאוחרים נכתבו כחומר מקורי בהמשך הסדרה. הסדרה כונתה על ידי המחבר "טרילוגיה בארבעה חלקים" (השגיאה במקור). לאחר זמן נוסף גם הספר החמישי, והסדרה כונתה מאז "טרילוגיה בחמישה חלקים" (במקום פנטלוגיה). על כריכת הספר השישי מופיע הכיתוב "חלק 6 מתוך 3" (במקום הקסלוגיה).
בסדרת הספרים של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" נכללים הספרים:
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (1979)
המסעדה שבסוף היקום (1980)
החיים, היקום וכל השאר (1982) – התבסס על תסריט לסדרת הטלוויזיה דוקטור הו, שלא צולם.
היו שלום ותודה על הדגים (1984)
לא מזיק ברובו (1992)
ועוד משהו... (2009) (נכתב על ידי אואן קולפר באישור אלמנתו של אדמס)
ב-1986 יצא סיפור קצר נוסף בסדרה, בשם 'Young Zaphod Plays It Safe' (בתרגום לעברית: זייפוד הצעיר הולך על בטוח). הסיפור נכלל בספר "The Utterly Utterly Merry Comic Relief Christmas Book" ובגרסת הספר המלאה המכילה את כל חמשת הספרים שכתב אדמס, יחד עם סיפור זה. ניתן למצוא את הסיפור בתרגום לעברית כחלק מאסופת כתביו של אדמס בספר, "סלמון הספק", שיצא אחרי מותו של אדמס ובמהדורה המחודשת של היו שלום ותודה על הדגים.
ב-1997 יצא לאור הספר ספינת החלל טיטניק המבוסס על משחק מחשב באותו השם. את הספר כתב טרי ג'ונס (לשעבר מחבורת מונטי פייתון). הספר (כמו גם משחק המחשב) מתבססים על קטע קצר בספר השלישי שבו מתוארת היעלמותה של ספינת החלל טיטניק מיד עם תחילת מסעה הראשון בגלל אי הבנה לגבי אופן פעולתו של מנגנון ההינע האי-הסתברותי המתואר בספר. הספר אינו קשור באופן ישיר לסדרה הקאנונית.
סדרת הטלוויזיה
בעקבות ההצלחה ברדיו, הפיק ה-BBC סדרת טלוויזיה קצרה בת שישה פרקים בשנת 1981. סדרת הטלוויזיה לא חפפה את עלילת תסכיתי הרדיו ונעשו בה ניסיונות ליצור אפקטים מיוחדים. האפקטים שאז נחשבו למתקדמים במיוחד (למעט ראשו השני של זאפוד ביבלברוקס שנתלה מראשו באופן לא משכנע) נחשבים כיום לירודים ביותר. ויכוח ניטש בין מעריצי "מדריך הטרמפיסט" האם הייתה סדרת הטלוויזיה הברקה או שמא מדיום זה היה דווקא המוצלח פחות לעומת תסכיתי הרדיו, הספרים וסרט הקולנוע.
ביולי 2019, Hulu הכריזה על הפקת סדרת טלוויזיה בשיתוף פעולה עם קרלטון קיוז וג'ייסון פוקס כתסריטאי, בהפקת ABC Signature וחברת Genre Arts. הסדרה מיועדת לעלות לשידור בשנת 2021, כשההפקה תצא לדרך בקיץ 2020. הסדרה הוזמנה לשתי עונות. בעקבות מגפת הקורונה ההפקה נדחתה וזו החלה לבסוף במאי 2021.
הסרט
ממוזער|לוגו הסרט|350x350 פיקסלים
הסרט, שהוקרן ברחבי העולם בשנת 2005, יצא לפועל לאחר תכנונים רבים שהחלו עוד מאז שנת 1982. למרות שאדמס נפטר בשנת 2001, הוא הספיק לכתוב את רוב התסריט עבור הסרט. כמו בשאר המעברים למדיומים, גם כאן העלילה השתנתה רבות, ואף נוספו דמויות חדשות. רבות דובר על הליהוק של השחקן השחור מוס דף לתפקיד פורד, ורבים מתנגדים לכך, בטענה כי הליהוק הזה הוא תוצאה של העדפה מתקנת.
את תפקיד ארתור דנט שיחק מרטין פרימן, זאפוד ביבלברוקס גולם על ידי סם רוקוול וטריליאן על ידי זואי דשנל. שחקני קולנוע מוכרים שיחקו תפקידים נוספים בסרט: אלן ריקמן דיבב את הרובוט מרווין, ביל ניי גילם את יוצר הכוכבים סלארטיבארטפאסט, הלן מירן דיבבה את המחשב "הרהור עמוק" והומה קאבולה (דמות חדשה שנוצרה במיוחד עבור הסרט) גולם על ידי ג'ון מלקוביץ'.
התופעה והשפעתה
תוך כמה שנים מתחילת שידורי תסכיתי הרדיו של הסדרה, הפך "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" לתופעה בינלאומית. תסכיתי הרדיו המקוריים שודרו גם מחוץ לאנגליה ובחלקם תורגמו למספר שפות ושודרו במדינות שאינן דוברות אנגלית. גם סדרת הטלוויזיה שודרה במספר מדינות וברחבי העולם נמכרו ונמכרים עד היום גרסאות מוקלטות של התסכיתים וסדרת הטלוויזיה. ספריו של דאגלס אדמס תורגמו אף הם ליותר מ-30 שפות.
ברחבי העולם ובעיקר באנגליה, קיימים מועדוני מעריצים רבים של הסדרה. גדולתו של אדמס ביצירת מדריך הטרמפיסט היא בהצלחתו להטביע בתרבות מספר ביטויים חדשים וכן לתת משמעות חדשה למושגים יום-יומיים שונים. מגבת, שעל פי המדריך היא החפץ השימושי ביותר ביקום ואף מוזכרת בו פעמים רבות, הפכה מקור למחוות רבות שנעשו למדריך הטרמפיסט וקיבלה משמעות חדשה ומשעשעת בקרב המעריצים. לציון מותו של אדמס נחגג לזכרו יום המגבת ברחבי העולם, ב-25 במאי. המספר 42, שהוא על פי הספר התשובה לחיים, היקום וכל השאר, זכה אף להתייחסות מיוחדת בעקבות הספר. בנוסף לאלו אומצו ביטויים רבים ומושגים בדיוניים רבים המבוססים על הסדרה. מערכת Trillian נקראה על שם אחת הדמויות בסדרה.
ראו גם
יום המגבת
התשובה לחיים, היקום וכל השאר
נסיעה בטרמפים
היגיון אבסורדי
הומור בריטי
קישורים חיצוניים
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, איתי אהרה.
מדריך הטרמפיסט בעולם הרדיו והקולנוע, אלי אשד.
מידע רב נוסף, כולל מבחר תמלילים של תסכיתים ישנים וחדשים
שירלי רוזנברג-כהן, התשובה היא 42, מה השאלה?, בירחון "הבטים בהוראת מדעי המחשב" (גיליון יוני 2005, עמודים 62–63) בהוצאת משרד החינוך ומטה המרכז להוראת המדעים.
תסכיתי הרדיו של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, מאמר מאת אלי אשד באתר בלי פאניקה
"H2G2", אתר אשר מוצג כ"מהדורה ארצית" של המדריך.
הערות שוליים
*
קטגוריה:דאגלס אדמס
קטגוריה:רומן פיקרסקי
קטגוריה:רומנים על מסע בזמן
| 2024-08-01T01:08:26
|
חולון
|
250px|ממוזער|שמאל|מזרקה בקאנטרי חולון
חוֹלוֹן היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי. היא גובלת בצפון עם תל אביב, מקוה ישראל ואזור; בדרום ובמזרח עם ראשון לציון; ובמערב עם בת ים.
שטח השיפוט שלה הוא 19,200 דונם ואוכלוסייתה מונה 197,193 תושבים. העיר נוסדה בשנת 1940 כאיחוד של חמש שכונות: גרין, מולדת, אגרובנק, קריית עבודה ושכונת עם. חולון הוכרזה כעיר בשנת 1950. העיר חברה בארגון פורום ה-15. חולון היא העשירית בגודל אוכלוסייתה בישראל והעיר השלישית בגודלה במחוז תל אביב.
שם וסמל
שמה של העיר סמלי, והוא ניתן לה בשל מיקומה על חולות הים התיכון, ובזיקה לשמן של שתי ערים מקראיות בשם זה, האחת בדרום הר חברון והשנייה בעבר הירדן:
סמל העירייה עוצב בשנת 1946 בידי הציירת אסתר ברלין-יואל, אשתו של הרופא חיים ברלין, והוא מציג את עץ השקמה העומד בכניסה לעיר (צומת חולון).
היסטוריה
ממצאים ארכאולוגיים
250px|ממוזער|שמאל|תיאטרון חולון ויד לבנים בחולון בשדרות קוגל
במהלך שנות קיומה של חולון, התגלו בה ממצאים ארכאולוגיים רבים מתקופות פרה-היסטוריות, המעידים על כך שהאזור היה מיושב בתקופות קדומות:
באזור התעשייה: קברים חפורים וקברי סלע מהתקופה הכלקוליתית ומתקופת הברונזה (הקדומה והתיכונה); בשטח שממזרח לרחוב המלאכה ומצפון לרחוב המשביר נמצאו שרידים מהתקופה הפלאוליתית התחתונה ("התרבות האשלית"). במקום נמצאו עצמות בעלי חיים ובהם של פילים (נתגלה חט שלם של פיל), סוסים, היפופוטם, איילים, צבי ובקר. בשטח שקצהו המזרחי הוא פינת הרחובות המשביר והסתת, שרידים מהתקופה הפלאוליתית התחתונה.
רחוב הסנהדרין וארבע הארצות בשכונת ג'סי כהן: גבעה מלאכותית וסביבתה, שרידי יישוב וחרסים מתקופת הברונזה הקדומה, התיכונה והמאוחרת, מהתקופה הפרסית, התקופה ההלניסטית, התקופה הרומית והתקופה הביזנטית, וכן כלי צור.
תל גיבורים: קברי פיר מתקופת הברונזה התיכונה.
היסטוריה מודרנית
בראשיתה של העיר (1933–1937) לא היה לה שם, והיו שקראו לה בשם מולדת (השכונה השנייה) או "דרומיה" או "דרום תל אביב".
אחרים קראו לשכונות שהוקמו מדרום ליפו בשם: "שכונות הדרום".
בדוח ועדת פיל שפורסם בשנת 1937, ישנה התייחסות להקמת העיר כדוגמה לעיר יהודית שקמה "על שטח עקר ושומם" ולא מיושב.
חולון כמועצה מקומית הוקמה לאחר איחוד חמש השכונות שהיו במרחב ב-19 ביוני 1940 (שכונת גרין, מולדת, אגרובנק, קריית עבודה ושכונת עם). נראה שקדמה להתיישבות בשכונות הללו התיישבותו ב-1930 של אברהם שפילר, "מוזיקנט" מיפו, שהתיישב בבית ערבי נטוש בלב החולות ומשנוכח שאין איש בסביבתו קם וחזר ליפו.
שכונת גרין (1924)
שמאל|ממוזער|250px|מגדל המים בשכונת מולדת
ראשיתה של חולון בשנת 1924, אז רכש שלמה גרין, סוחר ועמיל מכס יפואי, אדמות על החולות מדרום-מזרח ליפו. לימים נקראה השכונה הראשונה על שם מייסדה, "שכונת גרין". היא ממוקמת סמוך לכניסה הצפונית לעיר, ליד רחוב הלוחמים, ממזרח לרחוב המעפילים. צירה המרכזי הוא רחוב החשמונאים (מצפון לשדרות דב הוז).
גרין הקים את צריף המגורים הראשון והיה לתושב הראשון. בשנת 1931 החל לשווק את הקרקעות שרכש, שמחיריהן היו זולים ממחירי הקרקעות בתל אביב הצעירה. לאחר זמן מה הקים צריף לבית כנסת, נחפרה באר מים ונוספו עוד כמה צריפי מגורים. בשנים הראשונות חי בבדידות, עד לבואם של תושבים חדשים (1932) וכמה משפחות (1933). בשנת 1936, הוקם בשכונה בית הכנסת "אברהם אבינו". הוקם ועד שנטל על עצמו את ארגון השמירה, בסיועם של גפירים מתל אביב. הגישה לשכונה הייתה באמצעות כרכרה רתומה לבהמות, ומאוחר יותר באמצעות אוטובוס (שֶכּוּנה "הציפור הכחולה") שרכש גרין. בשנת 1945 היו בשכונה כ-140 יחידות דיור במבני קבע, והגנו עליהן שומרים ששכר גרין.
שכונת מולדת (1930)
שמאל|ממוזער|250px|שרידי מבנים הרוסים במולדת
שמאל|ממוזער|250px|הכתובת "אגרובנק" על אבן שפה ברחוב ז'בוטינסקי בחולון
250px|ממוזער|שמאל|בית הכנסת הגדול בחולון
250px|ממוזער|שמאל|אנדרטת השואה "ששה מיליון אורות" בחולון
שכונת מולדת היא השכונה הדרומית ביותר, בגבול רצועת החולות, מדרום וממזרח לשכונת קריית שרת. במרכזה היה מגדל המים. אדמותיה נרכשו (1930) על ידי חברת 'המזרח', שבראשה עמד מהנדס בעיריית תל אביב, אלכסנדר (סשה) חיסין, יליד רוסיה 1890. בנם של פניה וחיים חיסין הביל"ויים עלה עם משפחתו ארצה בשנת 1905 למד הנדסה בננסי שבצרפת. נפטר ב-26 בדצמבר 1946 ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. מייסדיה היו שמונה משפחות של יוצאי תימן, שכירי יום ובעלי מלאכה. שמונה המשפחות הקימו צריפי מגורים (1934), בית כנסת ומקוה, שנבנו באקראיות וללא תכנון מוקדם. במקום הוקם ב-1935 בית חרושת לעיבוד עורות ('קונקורדיה'); כמו כן עבדו בני השכונה במפעל עורות בשם 'בלנגה' ובפרדסים באזור. בסוף 1934 גרו בשכונת מולדת כ-100 משפחות.
דרך חלופית לדרך יפו–ירושלים, שכונתה "דרך הביטחון", נסללה בתחילת שנת 1948 מתל אביב אל מושבות הדרום וירושלים ועברה בשכונת מולדת, וכך חוברה השכונה לבסוף ליישובים אחרים. עם הרעת המצב בדרכים הראשיות, הלכה והפכה הדרך לחשובה יותר ויותר.
השכונה הייתה מרוחקת מהיישובים והשכונות היהודיות האחרות, והיישובים הקרובים ביותר אליה היו הכפרים הערביים יאזור ובית דג'אן. במאורעות המרד הערבי הגדול (1936) נפגעה השכונה בידי ערביי יפו וננטשה כמעט לחלוטין. תושביה עברו כולם אל מחסה בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל". בית החרושת המשיך לפעול עוד מספר שנים, תחת שמירה הדוקה של 'גפירים'. עם סגירתו נותרו בשכונה תושבים בודדים.
שכונת אגרובנק (1934)
יעקב מירנבורג ושמעון יעבץ, שני בנקאים יוצאי רוסיה, מראשי בנק "אַגְרוֹבַּנְק (בנק לחקלאות ולבניין לא"י)", חלמו להקים שכונה תעשייתית ורכשו בשנת 1934 כ-3,000 דונם של אדמות חול בלב אזור החולות (מרכז העיר חולון, בין רחוב חנקין, רחוב סוקולוב ומקוה ישראל). מיד החלו בתכנון השכונה, בשיתוף עם החברה ההסתדרותית "שיכון עובדים". בשנת 1934 החלו בהכשרת תשתיות לבנייה ובסלילת כביש, שיחבר את השכונה לכביש תל אביב–ירושלים. ניתן להבחין כי על אבני השפה ברחובות ז'בוטינסקי וקראוזה חקוק השם "אגרובנק", בעברית ובאנגלית.
שלא כמקובל באותם ימים, רק לאחר שסיימו להניח את התשתיות המלאות לשכונה (למשל מגדל המים (שכונת אגרובנק)) הוחל בשיווק המגרשים לבנייה. כדי למשוך אנשים לשכונה החדשה, הוקצה בפאתי השכונה, בסמוך כיכר צמרת, בצומת שדרות קוגל ורחוב סוקולוב, שטח ללא תמורה לשם העברת בית החרושת לטקסטיל "לודז'יה" ממקום משכנו ברחוב נחמני בתל אביב. אריה שנקר, מחלוצי התעשייה בארץ ישראל, הקים שם את המפעל החדש, שסיפק מקומות עבודה רבים לתושבי השכונות החדשות ופעל בניהול אחיינו של אריה שנקר, בן ציון שנקר, שלימים הפך ליו"ר ועד השכונה, פעל לאיחוד השכונות למועצה מקומית ולאחר ייסודה היה חבר בה עד מותו. על שמו של בן ציון שנקר נקרא בית הספר היסודי ״שנקר״.
אריה (לייב) שנקר נפטר בתל אביב ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בשנת 1959.
בשנת 1935 החל לפעול באופן סדיר קו תחבורה ציבורית של חברת "דרום יהודה" מתל אביב לאזור השכונה, ובכך הקל במידת-מה על הריחוק מהעיר העברית הראשונה.
הקמת המפעל ושיפור התשתיות והתחבורה מתל אביב גרמו לעלייה במחירי הקרקעות באזור; הדבר גרם להאטה בקצב הגידול של השכונה, ועודד בעלי משפחות ממעמד הביניים להתיישב בה.
שכונת קריית עבודה (1936)
שכונה זו נמצאת בין הרחובות ביאליק וארלוזורוב, ויצמן וההסתדרות. "גן הרצל" חוצה אותה לכל אורכה. הקרן הקיימת לישראל מימנה עבור חברת "שיכון - חברה לשכונות עובדים בע"מ" ההסתדרותית את רכישת האדמה מחברת 'אגרובנק'. בשלב הראשון רכשה "שיכון" כ-3,000 דונם באזור החולות שמדרום לתל אביב. קבוצות מאורגנות של פועלי בניין, פקידי ציבור וחברי משקים מרחבי הארץ הצטרפו ליוזמה. חלקם קיבלו הלוואה והחזירו אותה בימי עבודה. הם היו הבנאים הרצפים ועוד. מכאן גם שמה "קריית עבודה". הסיבה העיקרית להקמת הקריה הייתה הצורך במציאת פתרון למצוקת הדיור של הפועלים העירוניים, חברי ההסתדרות המאורגנים שהתגוררו בתנאים קשים בתל אביב. ואכן, מייסדי השכונה ראו בה מודל לשכונה ברוח עקרונות הסתדרות העובדים.
ב-27 בפברואר 1936 הונחה אבן הפינה לשכונה. בשכונה המתוכננת נסללו כבישים, הונחו תשתיות מים וחשמל, נבנו מוסדות ציבור, בית ספר וצרכניות קואופרטיביות, וניטעו גנים. מתכנן השכונה היה מהנדס עיריית תל אביב יעקב שיפמן (בן סירא), עזר לידו המהנדס יוסף רינגס. כדי להקל על התחבורה אל השכונה וממנה, נסלל כביש המחבר בין השכונה לכביש יפו–ירושלים, על שטח שהקצה לכך מקוה ישראל. הכביש התחבר אל רחוב שנקר וממנו אל רחובות הקריה. תושבי השכונה ראו חשיבות רבה בהשקעה בחינוך ברוח ערכי תנועת העבודה; לאחר שקמה השכונה, הוקמו בה מוסדות חינוך ותרבות כגון בית החינוך לילדי עובדים (בית ספר ביאליק, 1938, הראשון שהוקם בחולון), קונסרבטוריון וספרייה ציבורית. בקריה התקיימו הרצאות של חוקרים בכירים ומנהיגי היישוב, ונערכו בה מדי שנה חגיגות אחד במאי.
השכונה נוהלה על ידי "האגודה השיתופית של קריית עבודה". אגודה זו הייתה גוף עצמאי ובו ועד שנבחר באספה כללית. רוכשי הבתים בשכונה התחייבו לחתום על תקנון מחמיר: בין השאר נאסר על החברים להחזיק בית במקום אחר בארץ, והיה עליהם להיות חברים בחברת העובדים. הקרקעות כולן נרשמו על שם האגודה, ונקבע בתקנותיה כי לכל חבר יוחכר רק מגרש אחד ועליו יוקם רק בית אחד, וכן תקנות מגבילות אחרות, שנועדו לשמור על צביונה הסוציאליסטי של השכונה.
הטיפול בענייני הביטחון בשכונה (נושא שהיה קריטי באותם הימים, לאור הקרבה לכפרים ערבים עוינים), פרנסה, הסברה ותרבות נמסר בידי סניף מפא"י. כמו כן, הוקמו בקריה גם סניפים של מפלגות פועלים אחרות כמו מפ"ם ואחדות העבודה. מועצת הפועלים דאגה לענייני תעסוקה, רווחת הפועלים, ביטחונם הסוציאלי, אך גם לענייני השתלמויות, לימוד עברית, סיורים, פעילויות הסברה, תרבות ואמנות לחברי השכונה.
שכונת עם (1937)
שכונה זו, ממערב לשד' קוגל, הוקמה בקיץ 1937 על ידי חברת "שיכון עממי", ומתיישביה היו יוצאי תימן, פולין, עיראק, רוסיה וגרמניה - מרביתם פועלי בניין, עובדי פרדסים ומיישרי חולות, חלקם עולים חדשים וחלקם תושבי תל אביב שהתגוררו בה בתנאים קשים.
השטח שבו הוקמה השכונה נמצא בין שכונת קריית עבודה ושכונת גרין, והיה חשש כי הערבים ישתלטו עליו, מה שנתפס כאיום על השכונות היהודיות החדשות שהוקמו באזור. לכן בניית השכונה הייתה חפוזה (כדי להימנע מהתערבות הבריטים לטובת הערבים במריבה), בוצעה ללא תכנון מקדים, ונעשה שימוש בחומרים זולים באיכות נמוכה. השכונה יושבה ב-1937 על ידי למעלה מ-140 משפחות, כולן ממעמד סוציו-אקונומי נמוך: רובן מבני עדות המזרח שבאו מתל אביב, ומיעוטן עולים חדשים מאירופה.
חרף החיפזון בבניית השכונה, הוקם בה במהרה ועד שאמור היה לנהל את ענייניה, ובראש ובראשונה ענייני הביטחון. ועד השכונה החל לפעול בתחומי הביטחון, החינוך, התרבות, תשתיות המים והתברואה, אך בשל מצבם הכלכלי הקשה רוב תושבי השכונה לא שילמו דמי ועד, ולכן מרבית הנושאים הבסיסיים לא טופלו. כיוון שלא היו מים זורמים ואף לא הייתה באר בשכונה, נאלצו התושבים להביא מים מהשכונות הסמוכות, שכונת גרין וקריית עבודה; כמו כן, משום שלא היו בשכונה מבני ציבור רבים ואף לא בית-ספר, נאלצו התושבים לשלוח את ילדיהם ללמוד ב"בתי החינוך לילדי עובדים" של קריית עבודה הסמוכה, שהייתה שונה מאוד ברוחה ובצביונה משכונת עם. הדבר גרם למתיחות בין תושבי שתי השכונות בשנותיהן הראשונות.
האיחוד
ממוזער|341x341px|חולון בשנות ה-40 של המאה ה-20 (כיכר השלושה), הבניין בצד ימין הוא סוקולוב 86א' והבניין לשמאלו הוא חנקין 50. עקב הרחבת הצומת, הכיכר נהרסה בשנת 1965.
במשך השנים הראשונות להקמת השכונות, שהיו סמוכות זו לזו (פרט לשכונת מולדת המבודדת), קיימו התושבים חיים נפרדים, בעיקר בגלל ההבדלים התרבותיים והאידאולוגיים בין האוכלוסיות (למשל, שכונת אגרובנק על אוכלוסייתה הבורגנית לעומת שכונת קריית עבודה על אוכלוסייתה הסוציאליסטית).
עם זאת, הצורך הבסיסי ביותר של השכונות היה הצורך בביטחון. בשנת 1936 פרץ המרד הערבי הגדול, והשכונות, שהיו מוקפות ביישובים ערביים קטנים, סבלו מאוד מהתקפות חוזרות ונשנות על השכונות ועל הדרכים המובילות אליהן ומהן. תושבים רבים ברחו לתל אביב ולמקוה ישראל הסמוכות, ואנשי ההגנה הגיעו כדי להגן על השכונות והדרכים (בין השאר, נסלל הכביש לשכונת מולדת, שבידודה עד אז הקשה מאוד בהגנה עליה). במהלך המרד הערבי חזרו לשכונות רוב התושבים והוקמה תחנת נוטרים; עם הזמן הצטרפו לפעילות הלוחמתית בעיר גם אנשי האצ"ל.
לחצים חיצוניים הופעלו על ועדי השכונות העצמאיות, הן מצד שלטונות המנדט הבריטי שעודד אותן להתאחד על בסיס קרבה טריטוריאלית, והן מצד "ההגנה" בגלל הצורך להבטיח עליונות יהודית באזור שבין תל אביב ליפו, שתאפשר תנועה חופשית בכביש ירושלים–תל אביב. ואכן, בחסות מושל מחוז לוד, מושל המחוז קרוסבי, החלו במרץ 1940 בחיבורה של חוקה משותפת לחמש השכונות. החוקה כללה לראשונה מיסוי פרוגרסיבי על כלל התושבים, הרחבת מעגל בעלי זכות הבחירה לכל אזרח שהתגורר בשכונות, בין אם הוא בעל בית או דייר, וחידושים נוספים. הדיון הפוליטי הקשה סביב עקרונות החוקה גרם לסערה ציבורית בכל רחבי היישוב היהודי בארץ ישראל, כי גורמים בימין חששו כי עקרונות אלה ייושמו גם ביישובים אחרים, ואילו רוב גורמי השמאל תמכו בה.
ב-19 ביוני 1940 אוחדו חמש השכונות ונקראו "חולון". השם "חולון" נקבע כבר ב-9 באפריל 1937, על פי הצעתו של ד"ר חיים הררי. מקור השם הוא מספר יהושע (טו, נא), והוא מתאר את אחת הערים שחולקו לנחלות בני ישראל. ככל הנראה, העיר המקראית לא שכנה באזור חולון המודרנית, ושם זה נבחר כדי לתאר את גבעות החול שעליהן נבנו השכונות הראשונות, ולאחר מכן כל העיר. כמו כן, השם התאים לתחושת החלוציות שאפפה את התיישבותם של ראשוני העיר. ניתן להבחין ברוח זו בסמל המועצה החדשה, שהוא סמל העיר חולון עד היום, ובו עץ שקמה גדול וחולות רבים שמהם עולים כמה בתים קטנים באמצע השממה. הכתובת "אף על פי כן ולמרות הכול" מסמלת את הקשיים הרבים שהיו כרוכים בהקמת השכונות הראשונות.
המועצה המקומית חולון
ממוזער|330x330px|חולון בשנות ה-40 של המאה ה-20
ב-8 ביולי 1940 כונסה לראשונה המועצה המקומית חולון. הישיבה התקיימה ב"קפה סבוי" בעיר. המועצה הראשונה נבחרה לקדנציה בת 18 חודשים וחבריה היו: ד"ר חיים קוגל (נשיא המועצה), יהודה חובארה, שלמה לבקוביץ, חיים שטיין, בן ציון שנקר, משה לכטמן, שמעון סליטרניק, משה סנטו, אלכסנדר ספיבאקוב, ד"ר יצחק שינין ומרדכי שנקר. בבית הקפה נאספו כמאתיים נוכחים, ביניהם סגן מושל המחוז הבריטי, קצין המחוז י' קופרמן, מייסדי השכונות, נציגי המוסדות, חברות הקרקע ומוזמנים שונים. ביום היווסדה של המועצה, אזור שיפוטה של חולון היה בן 16 אלף דונם.
ד"ר קוגל פתח את הישיבה, שנערכה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בנאום שבו שיבח את הכוחות הבריטים הנלחמים למען החופש והצדק. בדברים נרגשים הזכיר את חללי העם היהודי שנפלו על קידוש הארץ, ואת אלו שנפלו באירופה תחת הכיבוש הנאצי. לאחר מכן נאמו יו"ר קק"ל, מר טויבמן, גולדה מאיר (אז מאירסון) בירכה בשם הוועד הפועל של ההסתדרות, ל' קופמן בשם "שיכון", אליהו קראוזה, מנהל בית הספר מקוה ישראל, שפסל מירנבורג, מראשי "אגרובנק" ואחרים. קוגל סיים את הישיבה בנאום תודה, ובירך את אריה שנקר, מחלוצי התעשייה בארץ ישראל, אשר תרם רבות לפיתוח התעשייה בעיר החדשה. הישיבה הסתיימה בשירת התקווה.
המועצה החלה בעבודתה המעשית ב-20 באוגוסט 1941 והעבירה לרשותה את כל השירותים מ-1 באוקטובר אותה שנה.
ב-12 באפריל 1942 התקיימו הבחירות הראשונות. לתפקיד ראש המועצה נבחר חיים קוגל, והמועצה כללה 11 חברים.
בשנות כהונתה של המועצה המקומית, הוקמו מספר שכונות נוספות כדי לענות על הצורך הגובר בפתרונות דיור, בעיקר עקב העלייה בשנים אלה. השכונות הן: "שכונת אביב", שהוקמה ב-1943; שכונת "בלוקונים", שהוקמה ב-1944; ושכונות רסקו א' ו-ב', במחצית השנייה של שנות ה-40.
למרות התבססות העיר המאוחדת, ענייני הביטחון המשיכו להיות הדאגה העיקרית; בפברואר 1946 אירעה בשכונת אגרובנק התקפת כוחות לח"י: אנשי לח"י התקיפו את חיילי הגדוד האפריקאי הבריטי, שחנה בסמוך לשכונת אגרובנק. בתגובה, חיילי הגדוד התקיפו את האזרחים בשכונת אגרובנק. בהתקפה נהרג בן-ציון שנקר (אחיו של התעשיין אריה שנקר), שמואל פרלמן ואליהו יודאיוב, ורבים נפצעו. "כיכר השלושה" בשכונה נקראת על שמם.
חולון במלחמת העצמאות
שמאל|ממוזער|250px|הפילבוקס בתל גיבורים (תל א-ריש)
ממוזער|300x300px|המרכז הרפואי ע"ש אדית וולפסוןממוזער|300x300px|מבט מכיוון דרום, לרחוב "מנחם בגין", קריית פנחס אילון, בחולוןבשנת 1948, בפרוץ מלחמת העצמאות, הייתה חולון מבודדת בין הכפרים הערבים, וחשופה לצליפות וירי יומיומי. בחולון הוקם באותה עת כוח של "ההגנה" שניסה לכבוש את הגבעה ואת המבצר שבו התבצרו הצלפים מהכפר הערבי הסמוך תל א-ריש. לבסוף, לאחר קרבות עקובים מדם, שוחררה הגבעה על ידי כוח של חטיבת קרייתי בערב פסח 1948, במסגרת מבצע חמץ, והכפר תל א-ריש נכבש.
לימים ניטע פארק רחב ידיים על גבעה זו וקיבל את השם פארק הפילבוקס; המבצר משמש אתר זיכרון לחללי מלחמת העצמאות. למרגלות הגבעה נבנתה שכונת "תל גיבורים" על שם משחררי העיר חולון במלחמה.
לאחר קום המדינה
בתום המלחמה, ובמהלך השנים הבאות, נבנו בחולון שכונות חדשות והיא גדלה בהתמדה, עד שב-1950 קיבלה מעמד של עיר והייתה לעיר ה-16 במדינת ישראל. חיים קוגל מונה לראש העירייה הראשון.
בשנת 1953, לאחר מותו של קוגל, מונה פנחס אילון לראש העיר, וכיהן בתפקיד 34 שנה. בימי כהונתו צמחה העיר והתפתחה ונבנו שכונות חדשות. מספר תושביה הוכפל מספר פעמים והיא הייתה העיר הרביעית בגודלה בארץ באותם הימים. בשנת 1954 נחנכה בעיר נווה-פנחס, שכונה שומרונית. כמו כן התפתח אזור התעשייה בעיר והיה שנים רבות השני בגודלו בישראל, אחרי חיפה.
בעקבות גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 קלטה העיר חולון 34,000 עולים חדשים.
בשנת 1993 נבחר מוטי ששון לראשות העיר. תחת ניהולו של מוטי ששון עברה חולון שינוי תדמית: היא נפטרה מהדימוי הרווח של עיר נחשלת עם אוכלוסייה ממעמד נמוך, ובאמצעות שיווק עירוני מיתגה את עצמה מחדש כ"עיר הילדים" הישראלית. על מנת לבסס תדמית זו הוקם מוזיאון הילדים חולון והוקמו גני סיפור ברחבי העיר (גני משחקים עם מוטיבים עיצוביים מספרי ילדים). בנוסף לכך הוקמו פארק פרס, המדיטק וקניון חולון. חולון זכתה במשך חמש שנים ברציפות לציון של "חמישה כוכבי יופי" מטעם המועצה לישראל יפה, ובשנת 2000 זכתה בתחרות "דגל היופי". בשנים שלאחר מכן זכתה העיר מספר פעמים נוספות ב"חמישה כוכבי יופי". בשנת 2008 זכתה חולון (יחד עם כרמיאל, ראשון לציון, רמת גן ומועצה מקומית כפר תבור) בתואר "עמית קריה יפה", המוענק על זכייה ב"חמישה כוכבי יופי" במשך 15 שנה ברציפות.
בשנת 2012 נכנסה חולון לראשונה לקו האש של ארגון חמאס במהלך מבצע עמוד ענן. כיפת ברזל יירטה את רוב הרקטות שנורו לכיוון מחוז תל אביב. במהלך אחד היירוטים נפל רסיס אחד על רכב סמוך לבית חולים וולפסון השוכן בצפון העיר. במקום פרצה דלקה ונגרם נזק לרכב. בשנת 2014 בחודשים יולי אוגוסט נכנסה העיר שוב לטווח האש. העיר סבלה ממטחי רקטות וטילים חוזרים ונשנים כל יום. לא היו נפגעים בנפש עקב הצבת כיפת ברזל סמוך לעיר. במאי 2021 במסגרת מבצע שומר החומות נכנסה העיר שוב למעגל האש. רקטות פגעו ישירות באוטובוס ובכלי רכב בעיר, 6 אזרחים נפצעו במצב בינוני, ואחת אנוש (ששרדה לבסוף).
אוכלוסייה
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בעיר מאז קום המדינה:
עיריית חולון
ממוזער|בניין עיריית חולון
עיריית חולון היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית חולון בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שירותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. ראש העירייה הנוכחי הוא שי קינן.
נכון לעשור השלישי של המאה ה-21 נמצאות בשליטת עיריית חולון חברות עירוניות:
החברה הכלכלית לפיתוח חולון בע"מ – היא חברה-בת של עיריית חולון העוסקת בייזום, תכנון, ניהול, ביצוע ופיקוח על פרויקטים עירוניים. החברה פועלת להשבחת נכסי העירייה ומנהלת את נכסי העירייה המניבים. החברה מקימה מבני ציבור חדשים ומשפצת מבני ציבור קיימים. כל זאת בהתאמה למדיניות הפיתוח העירונית כפי שנקבעה ואושרה על ידי ראש העיר, הנהלת העירייה, מועצת העירייה ודירקטוריון החברה. בשנים האחרונות הקימה החברה את המנהלת להתחדשות עירונית.
החברה לבילוי ולבידור חולון בע"מ – הזרוע ביצועית של עיריית חולון הפועלת לרווחת התושבים ושמה לה ליעד להעלאת איכות החיים בעיר חולון. החברה מפעילה בעיר מספר מרכזים וביניהם מתקני נופש, ספורט, תרבות, בילוי, פנאי, קידום בריאות, אירועים ופסטיבלים ברמה הגבוהה ביותר.
חינוך
שמאל|ממוזער|250px|קניון חולון
העיר חולון הייתה אחת מהזוכות בפרס החינוך היישובי לשנת ה'תשס"ה. בעיר פועלות תנועות נוער אחדות ובהן שני קנים של הנוער העובד והלומד (קן חולון וקן תל גיבורים), "הבית למדע ועמדה" של הנוער העובד והלומד בשכונת נאות רחל, סניף "המחדשים של הנוער העובד והלומד – האיגוד המקצועי לנוער וצעירים" בקריית שרת, מרכז "הפוך על הפוך", סניף בית היוצרים "הדיונה" של תנועת תרבות (שכונת ח' 300), סניף של תנועת הנוער המכבי הצעיר בקמפוס נוער, שני סניפים של בני עקיבא (סניף ג'סי כהן וסניף חולון), שלושה שבטים של תנועת הצופים (שבט ארנון, שבט עומר ושבט עתיד), שלושה קינים של השומר הצעיר (ג'סי כהן, בן-גוריון וקריית שרת), סניף של ארגון הנוער צמר"ת. בעיר גם פועל מעו"ז (סניף) של תנועת בית"ר, שנקרא על שם רועי קליין, סניף כנפיים של קרמבו בשכונת ג'סי כהן, סניף של הנוער הלאומי בסוקולוב, ו-2 מוקדים של נוער לתת בקמפוס נוער ברחוב הס ובמתנ"ס מנש"ה. תנועת הנוער הייחודית של חולון היא תנועת הנוער חצ"ב (חולונים צעירים בפעולה) והיא פועלת בכמה מתנ"סים שונים בעיר. בעיר מופעלים מרכזי נוער העוסקים בתחומים שונים כגון מוזיקה ומחשבים. המפורסם שבהם הוא בית המדיטק.
בעיר חולון פועל גם מסלול מחוננות בבית הספר היסודי "א. ד גורדון" ועד חטיבת הביניים והתיכון "פנחס איילון".
ממוזער|מבט מהאוויר על קניון חולון ומרכז נתנאל בשדרה
בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות בעיר חולון קיימים כ-20 מרכזי קש"ת (קשר, שיתוף ותובנה) המיועדים לתלמידים עם לקויות למידה או הפרעת קשב הלומדים בחינוך הרגיל. במרכזים לומדים בקבוצות קטנות אסטרטגיות למידה ועוברים תהליך העצמה במטרה להעלות את תחושת המסוגלות העצמית. זוהי תוכנית ייחודית לעיר בעידודו של ראש העיר מוטי ששון.
גני ילדים
כ-9,000 ילדים מלידה ועד גיל 6 כוללת מערכת הגיל הרך בחולון, ובה 185 כיתות גן במסגרת העירונית, וכ-100 כיתות גן במסגרת פרטית, מעונות ומשפחתונים.
ממוזער|בית ספר יסודי ביאליק
החינוך היסודי
מערכת החינוך היסודי בחולון מונה כמעט 15,000 תלמידים: מעל 12,000 ב-26 בתי ספר ממלכתיים, מעל 1,000 ב-2 בתי ספר ממלכתיים-דתיים, מעל 200 ב-2 בתי ספר ממלכתיים-חרדיים ומעל 1,000 ב-5 בתי ספר חרדיים (מוכר שאינו רשמי).
בתי ספר יסודיים בהם:
ממוזער|בית ספר יסודי בן-גוריון
ממלכתי: בית הספר ביאליק, שנקר, אריאל שרון, יצחק שמיר, רביבים, מגינים, כצנלסון, אשלים, אמירים, בן-צבי, ישעיהו, הס, עלומים, אשכול, התבור, דינור, שז"ר, בן-גוריון, גורדון, יחד, שרת, ניצנים, ניב וגולדטק.
ממלכתי-דתי: בית הספר ישורון, שער האריות, ודביר.
החינוך העל יסודי
ממוזער|תיכון אורט חולון
מעל 12,000 תלמידים לומדים במערכת החינוך העל יסודי של חולון, ב-14 בתי-ספר ממלכתיים, ממלכתיים דתיים ותלת-שנתיים בהם:
אורט חולון, תיכון איילון, הגימנסיה ע"ש חיים הרצוג, הגימנסיה ע"ש יצחק נבון, תיכון עתידים, תיכון קוגל, גימנסיה אפרים קציר, קמפוס קריית-שרת, תיכון פרס ברוח HTH (בית הספר הראשון בארץ שהלמידה בו מבוססת פרויקטים), קריית החינוך הראל בני עקיבא ותיכון יבנה לבנות.
גיוס לצה"ל
בשנים האחרונות נמצאת חולון בטבלת "ליגת הערים" השנתית של אגף כוח האדם של צה"ל בה נמדדים הערים בהם יש אחוזי גיוס גבוהים.
בשנת 2022 סגרה חולון את טבלת העשירייה כאשר שיעור גיוס היה (80.6%), מיצוי ללחימה (40.0%), מיצוי לקצונה (5.2%), ציון - 75.13.
בשנת 2023, חולון נמנתה על המקום ה-8 בליגת הערים.
ממוזער|שלט ברחבת I Love Holon המדיטק
תנועות נוער
בחולון למעלה מ-4,500 חניכים הפועלים ב-15 סניפי תנועות הנוער, 9 סניפי חצ"ב (תנועת הנוער החולונית) ו-9 מוקדים לארגוני הנוער. התנועות פועלות במבנים עצמאיים לרוב ואילו הארגונים פועלים במרכזי הנוער, אשר במרכזים הקהילתיים ובבתי הספר.
כיום פועלים הארגונים והתנועות בקרב כלל מגזרי האוכלוסייה בישראל וכן בחינוך המיוחד. האוכלוסייה הדתית על כל גווניה מוצאת אף היא מענה הולם לילדים ולנוער.
בין תנועות הנוער בעיר: הנוער הלאומי בית"ר, הנוער העובד והלומד, שבטי עתיד, עומר וארנון של הצופים, חצ"ב, אחריי!, השומר הצעיר, מכבי צעיר, כנפיים של קרמבו, נוער חב"ד, נוער מד"א, מש"צים ובני עקיבא.
מועצת הנוער העירונית
מועצת נוער חולון היא הגוף הנבחר, המייצג והרשמי של בני ובנות הנוער בחולון. פעילות הארגון מושתת על ערכי הדמוקרטיה והוא נשען בבסיסו על תקנון העל של מועצת התלמידים והנוער הארצית בישראל.
המועצה פועלת למען שיפור איכות החיים של הנוער בעיר, וכן מייצגת ומשמיעה את קולם של בני הנוער המתגוררים והלומדים בעיר, אל מול מקבלי ההחלטות בעירייה, במשרד החינוך, ובמועצת התלמידים והנוער של מחוז תל אביב.
מועצת הנוער העירונית כוללת ועדות בהן מתקבלות הצעות להחלטות המובאות לשולחן ההצבעות במליאת המועצה. המליאה מורכבת מתלמידי ז'-י"ב, נציגים ופעילים מהחינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי בעיר, שנבחרים מדי שנה בבחירות דמוקרטיות.
אקדמיה
בחולון פועלים המוסדות האקדמיים הבאים:
ממוזער|אחד מבנייני המכון הטכנלוגי HIT
HIT מכון טכנולוגי חולון – מכון טכנולוגי חולון נוסד ב-1969 והוא מוסד אקדמי מוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), המכון עוסק בתחומי המדעים, הנדסה וטכנולוגיה, ניהול טכנולוגיה, טכנולוגיות למידה ועיצוב ועוסק במחקר עיוני ויישומי, מתוך ראייה רחבה ורב-תחומית של הטכנולוגיה המתקדמת – מהיבטיה המדעיים המקצועיים, הכלכליים והתרבותיים ומקדם קשרים בינלאומיים ענפים עם 135 אוניברסיטאות ומוסדות בחו"ל מ-35 מדינות.
מכללת תלפיות – מוסד ותיק, המכשיר מורות וגננות ברוח החינוך הממלכתי-דתי, בגישה פלורליסטית. בשנת תשנ"ה (1995) הוכרה המכללה כמוסד להשכלה גבוהה הרשאי להעניק תואר ראשון בהוראה. מסלולי לימודים המכשירים מורות וגננות בנושאי התמחות שונים, מאפשרים להן להשתלב בהצלחה במגוון תפקידים במוסדות החינוך בארץ ובתפוצות. במכללה פועלות שתי מדרשות תורניות: "מדרשת אביב" ו"מדרשת בינת", שבנו להן מעמד מיוחד במכללה. בנוסף פועל במכללת "תלפיות" המרכז ללימודי המשך והשתלמויות שהכשיר אלפי מורים במהלך שנות קיומו.
מסחר ותעשייה
ממוזער|250px|פארק ההיי-טק עזריאלי חולון. בניינים 3,4 בבנייה
250px|ממוזער|בניין מטה חברת בזק
ממוזער|פארק ההיי טק עזריאלי חולון
ברחובותיה הראשיים של חולון (כגון סוקולוב) חנויות רבות המשרתות את תושבי העיר. מדרום לעיר נמצא אזור מב"ת (מסחר, בילוי ותעשייה) מערב של ראשון לציון שבו קניונים רבים המשרתים גם את תושבי חולון. בצפון מזרח חולון נמצא אזור תעשייה גדול ובו מפעלים כ"וישי", קבוצת "אורד", מוסכים ובתי מלאכה רבים. באזור התעשייה נמצאים גם בתי כל-בו (סופרמרקטים) גדולים המשרתים את תושבי האזור. בין הרשתות שפתחו סניף באזור זה ניתן למצוא את: "שוק העיר", "חצי חינם", "שופרסל" ועוד. עליהם נוסף מרכז עזריאלי הכולל מגדלי משרדים ורחבת הסעדה לרשות הציבור, וכן אזור בילוי הנושא את השם "לה-פארק", וכולל מסעדות ומסחר בתחום פארק פרס.
החל מאמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 מסתמנת מגמה של התחדשות ומתיחת פנים לאזור התעשייה. השינוי מתבטא בפתיחת מרכזי קניות חדשים, כגון הפרמיום סנטר ברח' המלאכה ומרכז דוד (סיירים סנטר) ברח' המרכבה, הקמת בנייני משרדים חדשים מוכווני היי-טק (מרכז גב-ים, מרכז עזריאלי גורד השחקים אמות, פרויקט b פארק מגדל שער העיר). התהליך מלווה בפיתוח סביבתי ושיפוץ תשתיות בכלל אזור התעשייה.
קניון חולון, שנפתח בשנת 1998, משרת את כל תושבי האזור, כמו כן ישנם מרכזים מסחריים רבים כמו - מרכז נאות רחל (בשכונת נאות רחל), מרכז סאדאב ומרכז דר-גת (בשכונת קריית בן-גוריון), מרכז קריית שרת (בשכונת קריית שרת) ועוד.
ממוזער|300x300 פיקסלים|פינת כושר במסלול הריצה העירוני, ברקע נראה מגדל השעון של קניון חולון
רבים מתושבי חולון, בדומה לתושבי ערים נוספות הסמוכות לתל אביב, מוצאים את פרנסתם בתל אביב.
תרבות
300x300px|ממוזער|מוזיאון העיצוב חולון
250px|ממוזער|מוזיאון הילדים
250px|ממוזער|המוזיאון לקומיקס
מוזיאונים ומרכזי אומנות
המשכן לאמנות בית מאירוב – גלריה עירונית לאמנות
מוזיאון העיצוב חולון – מוזיאון ראשון מסוגו בישראל המתמקד בעיצוב נפתח בינואר 2010. בניין המוזיאון תוכנן על ידי המעצב והאדריכל רון ארד ומהווה נקודת ציון באדריכלות המקומית.
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית – הוקם במטרה לקדם ולהפיץ את אמנות המדיה והווידאו בישראל ומהווה חוליה מקשרת בין שדה האמנות העכשווית והקהילה. המרכז מחויב לתפיסה דינאמית של עולם האמנות והתרבות העכשווית ולשיקוף ההשפעות הטכנולוגיות על התרבות והאמנות.
מוזיאון הילדים חולון נחנך בשנת 2001, שוכן בפארק פרס בדרום-מזרחה של העיר, ובו ארבעה מסלולי ביקור עיקריים לילדים, וכן שתי תערוכות קבועות למבוגרים יותר: "דיאלוג בחשיכה" – מסלול סיור בחשיכה, בלוויית מדריכים עיוורים או מוגבלי ראייה, "הזמנה לשקט", מסלול בהדרכת חירשים, "דיאלוג עם הזמן" – תערוכה ייחודית במינה העוסקת בנושא הזקנה מנקודת מבט ייחודית שו של הזקנים.
המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס – מוזיאון המציג עבודות של אומנים ישראלים בנושאי הקומיקס והקריקטורה. במקום כמה תערוכות קבועות ותערוכות מתחלפות בנושא.
ממוזער|250x250 פיקסלים|ספריית "מדיטק", חולוןמדיטק – הספרייה המרכזית והתיאטרון לצעירים – הספרייה הציבורית הגדולה והמשוכללת בארץ, כוללת גם את הספרייה למוזיקה, מתחם "שעת סיפור" ייחודי בצורת ביצה ועוד. חלקה השני הוא תיאטרון לצעירים שמעלה הצגות וגם חדר חזרות לאומנים צעירים. המקום נפתח באפריל 2004. בספריית המדיטק נמצאת גם "ספריית החומרים" היחידה בישראל, שמטרתה להראות סוגים שונים של חומרים ואת הנעשה איתם.
מוזיאון הרכב ההיסטורי – מכיל אוסף נדיר של האוטובוסים ההיסטוריים של "אגד", חלקם מלפני קום המדינה. כל האוטובוסים משוחזרים למצבם האותנטי וכשירים לנסיעה. המוזיאון ממוקם בשטח חניון "אגד" חולון בדרום העיר, בקריית בן-גוריון.
המרכז לתיאטרון בובות – המרכז כולל מוזיאון בובות תיאטרון, אולם הצגות ובית ספר לבובונאות. אחת לשנה מתקיים בו הפסטיבל הבינלאומי להצגות וסרטי בובות.
תיאטרון
תיאטרון חולון, התיאטרון העירוני של חולון, מעלה מופעים והצגות ומארגן כל שנה פסטיבלים כגון "פסטיבל אישה", "פסטיבל ימי זמר" ו"פסטיבל מספרי סיפורים". מדי שנה מתקיים "החגיגטרון", שבו תלמידי מגמות התיאטרון מעלים הפקות. כמו כן, אירח התיאטרון את "פסטיבל ישראל" והועלו בו הצגות מחוץ לישראל. מבנה התיאטרון מאכלס גם את "בית יד לבנים". כמו כן, ממוקם בו בית ספר למשחק.
מאז שנת 2014 התיאטרון נמצא בשיפוץ מקיף אשר בסיומו לתיאטרון תיווסף קומה נוספת ורחבתו החיצונית תשופץ.
עם זאת, ברחבי חולון פזורים מספרי תיאטראות קטנים יותר המשמשים בעיקר להצגות ילדים:
"בית שטיינברג" אשר נמצא בשכונת קריית שרת.
"תיאטרון לצעירים" אשר נמצא בתוך ספריית המדיטק.
"מרכז פיס קריית רבין/קציר" אשר נמצא בשכונת קריית רבין.
בתי קולנוע
בחולון פעלו בעבר שישה בתי קולנוע:
"גיל" – ברחוב פרופסור שור.
"ארמון" – ברחוב שנקר.
"רינה" – בשדרות קוגל בחולון.
"רון" – ברחוב התנאים שבשכונת ג'סי כהן.
"מגדל" – בפינת הרחובות ההסתדרות וויצמן.
"סבוי" – בפינת הרחובות סוקולוב וחנקין.
במהלך שנות ה-80 וה-90 נסגרו כל בתי הקולנוע בחולון בדומה לתהליך עירוני שאפיין ערים נוספות בישראל, ומבניהם נותרו נטושים עד היום פרט לחלקם התחתון המשמש לרוב כמרכז מסחרי שכונתי. קולנוע "גיל" נהרס, ובמקומו הוקמו מגדלי מגורים יוקרתיים.
ב-15 בדצמבר 2011 פרצה שרפה בקולנוע "ארמון" והוא נהרס סופית ב-2018.
כאשר הוקם קניון חולון, בשנת 1998, נפתח בתוכו בית קולנוע של רשת "גלובוס מקס" שכלל שישה אולמות צפייה.
בית הקולנוע כונה "גיל" והיה הקולנוע היחיד בחולון במהלך שנות הפעלתו. עם זאת, גם קולנוע זה היה בסכנת סגירה עקב קשיים כלכליים הנובעים מהתמעטות בכמות הצופים בשנים האחרונות מחד, ומאידך חוסר היכולת להתחרות במתחמי הענק בתצורת מגה-פלקס שנפתחו ברחבי המדינה במהלך העשור הראשון של המאה ה-21. לבסוף, בתחילת חודש ינואר 2009, לאחר כ־11 שנות פעילות בלבד, נסגר בית הקולנוע בעקבות החלטת הנהלת הקניון על פתיחת חנות של המשביר לצרכן בשטחו.
החל מ-23 ביולי 2008 פועל בעיר סינמטק, במסגרת מרכז המדיטק בשם "סינמטק חולון". הסינמטק פועל במתכונת הרצה ומקרין כמה סרטים מדי שבוע. השקתו הרשמית הייתה באוקטובר 2008.
מחול
להקות המחול הורה רעים - חולון מייצגות את העיר במופעים, אירועים ופסטיבלים בישראל ובעולם ברפרטואר של ריקודים פולקלוריסטים ישראליים.
מוזיקה
בין השנים 2001–2007 פעלה בעיר תזמורת הבמה הישראלית.
בחולון שוכן קונסרבטוריון שטיינברג – מרכז המוזיקה העירוני, בפיקוח משרד החינוך, הפועל גם במסגרות הפורמליות בבתי הספר בתוכנית בתי ספר מנגנים.
הקונסרבטוריון משתתף באירועים קהילתיים והרכביו מייצגים את חולון בארץ ובעולם.
מנהל הקונסרבטוריון החל משנת 2021 הוא המוזיקאי עומר גבאי, גבאי הוא מוזיקאי פעיל ומחנך מוזיקלי הנחשב למנהל קונסרבטוריון מוערך מאוד.
אתרים היסטוריים ואתרי הנצחה
250px|ממוזער|המצודה בחוסמסה
בית הרצפלד – ארכיון ומוזיאון לתולדות חולון. נמצא בביתו של אברהם הרצפלד שתרם אותו למטרה זו.
מוזיאון חוסמסה יד ל"הגנה" – מצודה ובראשה מגדל תצפית ששימש את אנשי ההגנה לאימונים ולמסתור נשק. במלחמת העצמאות שימש כנקודת תצפית ואיתות מלחמה נגד הערבים, וכתחנה בדרך הביטחון אשר עברה מתל אביב לירושלים והנגב. במקום נמצא מבנה בסגנון הבינלאומי שכיום משמש כמוזיאון באתר. במוזיאון תערוכת קבע המתארת את אימוני חברי ה"הגנה" בחולות חולון בתקופת המנדט, את בניית חמש שכונות חולון הראשונות (גרין, מולדת, אגרובנק, קריית עבודה ושכונת עם) ואת המאבק במלחמת העצמאות, הקרב על "הפילבוקס" והאירועים שהתרחשו לאורך "דרך הביטחון".
בית יד לבנים – בבניין התיאטרון העירוני של חולון שוכן "בית יד לבנים" להנצחת החללים תושבי העיר חולון ובו לוח אלקטרוני המציג מידע על כל אחד מהחללים.
שרידי שכונת מולדת סמוך מדרום לפארק פרס. במקום מגדל מים, הריסות מבנים ושלטי הסבר אודות השכונה ודרך הביטחון. מעט מזרחה משם, ליד מחלף חולון מזרח, נמצאת עמדת הבטון שהגנה על השכונה.
פארק הנוער, ה"פילבוקס" והמצודה הערבית – פארק ירוק ורחב ידיים המשתרע על גבעה בצפון מערב העיר. אתר היסטורי המסמל את המאבק להישרדותה של העיר בזמן מלחמת העצמאות. המצודה הערבית משמשת בתור אתר זיכרון לחללי מלחמת העצמאות שלחמו להגנת העיר מפני הערבים.
אנדרטה לנופלים במערכות ישראל – מאת מיכאל קארה, במרכז העיר, מול בית העירייה.
המיצדית הטורקית – מבנה בן קומה אחת הנמצא מדרום לכביש יפו-ירושלים הישן (כביש 44). המבנה ניצב על גבי גבעת כורכר נישאה. המיצדית נבנתה באמצע המאה ה-19 על ידי השלטון העות'מאני, כחלק מניסיונם לשפר את הביטחון בדרך העולה אל ירושלים. במקור נבנו 17 מיצדיות כאלה, היום נותרו רק שלוש: המצדית בחולון, חורבת חרסיס בשער הגיא (מצפון לתחנת הדלק) ומבנה משטרת מחנה יהודה (לשעבר) הנמצא ברחוב יפו 107 בירושלים. בכל מיצדית כזו ישב משמר טורקי שעסק באבטחת הדרך ובעיקר באבטחת תנועת הצליינים ועולי הרגל.
אנדרטת השואה – שישה מיליון אורות של רחל כספי ברחוב המלאכה פינת שדרות ירושלים.
אנדרטה לילדים שנספו בשואה – מיליון וחצי גולות ביוזמת ציפי קיכלר ברחוב משה שרת.
גנים ופארקים
230px|ממוזער|מראה בגן היפני
230px|ממוזער|פסלי טוטם בגן הקוריאני
גן הרצל – גן גדול שממוקם במרכז העיר, ונמתח מצפון לדרום במקביל לרחוב ויצמן. בגן ישנם פסלי ענק שפוסלו בידי פסלים ישראלים המשמשים כמתקני משחקים לילדים.
פארק פרס – הפארק הגדול ביותר בחולון. נקרא על-שם שמעון פרס בעודו בחיים. ממוקם מדרום לשכונת קריית שרת. במרכזו אגם מלאכותי עם מגוון סירות לשיט, מפל ואמפיתיאטרון בו מתקיימים מופעים. בשנת 2015 נחנך בתחום הפארק מרכז בילוי ומסחר הנושא את השם "לה-פארק", ובו מסעדות וחנויות. מוזיאון הילדים חולון, היכל הספורט טוטו חולון ומתחם ההחלקה על הקרח Ice Peaks נמצאים אף הם בתחום הפארק.
הגן היפני – הגן אשר עוצב על ידי האדריכל חיים כהנוביץ מעוצב כגן יפני מסורתי וכולל מוטיבים עיצוביים מהמזרח הרחוק. נמצא בשדרות ירושלים.
גן הקקטוסים – הגן מכיל אוסף גדול של קקטוסים, סוקולנטים ושאר מינים קרובים. נמצא בשדרות ירושלים פינת משה שרת.
גן פסלים מיצירותיו של הפסל הישראלי יגאל תומרקין – ממוקם ברחוב ויצמן 61, בסמוך למבנה בו נפתח המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס. הגן הוקם בשנת 1971 ועוצב כשורה של חללים התחומים בקירות בטון, ביניהם פזורים כ-20 מיצירותיו של תומרקין.
הגן הקוריאני – נמצא ברחוב ברקת פינת לבון. זה גן יחיד במינו ובתוכו 13 פסלי טוטם. הגן נחנך ב-2003 כביטוי לקשרי הידידות שנוצרו בין העיר חולון והעיר אנדונג בקוריאה. פסלי העץ המגולפים מאפיינים את המסורת הקוריאנית.
גן יסעור הסמוך לתיאטרון חולון מנציח את זכרם של 54 חללי אסון הנ"ד משנת 1977.
גני סיפור
בעיר קיימים 51 גני סיפור הפרושים בכל רחבי העיר. הגנים הוקמו בין השנים 2000–2016. כל גן סיפור מוקדש ומפוסל לפי סיפור ילדים ישראלי, כדוגמת גינת הגמדים, הכינה נחמה, דירה להשכיר, דודי שמחה, המפוזר מכפר אז"ר ושמוליקיפוד. רק שלושה גנים (הנסיך הקטן, העץ הנדיב, המומינים) קשורים ליצירות של כותבים זרים.
ברחוב מוטה גור בקריית פנחס אילון נמצא אשכול ובו שמונה סיפורים.
בחורשת היובל (רחוב משה דיין) נמצא אשכול ובו ארבעה גנים: הנסיך הקטן, הדינוזאור של דודו, המטריה הגדולה של אבא, איתמר פוגש בארנב.
בין הרחובות שנקר והשומרון נמצא אשכול ובו ארבעה גנים: האריה הרעמתן והג'ירפה גם, הזיקית, האוצר של צ'מבלו, "מה לעשות עם חתולה שכזאת?".
ספורט
301x301px|ממוזער|היכל טוטו חולון, אולם רב תכליתי המשמש כביתה של הפועל חולון בכדורסל החל משנת 2015.
250px|ממוזער|שמאל|ימית 2000
כדורגל
בעיר פועלות קבוצות הכדורגל: הפועל צפרירים חולון אשר שיחקה בעבר בליגה הבכירה ומייצגת את שכונת תל גיבורים, אגודת ספורט חולון המייצגת את שכונת ג'סי כהן, עוצמה חולון ומועדון כדורגל חולון ירמיהו.
כדורסל
קבוצת הפועל חולון בכדורסל נוסדה בשנת 1947 והיא אחת משמונה קבוצות הייסוד של ליגת העל בכדורסל, כשזו הוקמה בראשית שנות ה-50. ברוב שנות פעילותה משחקת הקבוצה בליגה הבכירה, ואף הייתה מועדון צמרת בשנות השמונים והתשעים, והיוותה מוקד של גאווה עירונית. בראשית שנות ה-2000, לאחר שורת משברים כספיים ומקצועיים, ירדה הקבוצה לליגה הלאומית ואף לארצית. בעונות שלאחר מכן הצליחה הקבוצה להשתקם, ובעונת 6–2005 עלתה חזרה לליגת העל, אך בהיעדר תמיכה מן העירייה לא הייתה יכולה להשתתף בה ונשארה בלאומית. בסוף עונת 06–07, חולון עלתה לליגת העל בפעם השנייה ברציפות, והפעם מימשה את זכותה לשחק בה. בעונת 08–2007 זכתה הפועל חולון באליפות ליגת העל בכדורסל, לראשונה בתולדותיה. עונה לאחר מכן ב-2008–2009 זכתה הקבוצה לראשונה בתולדותיה בגביע המדינה.
ובעונת 2017–2018 היא זכתה שוב בגביע המדינה.
בעונת 2021–2022 זכתה הקבוצה באליפות ליגת העל לכדורסל בפעם השנייה.
אליצור חולון, קבוצה בעלת עבר מפואר בכדורסל נשים, התדרדרה ונמצאת כיום בצמרת הליגה הבכירה.
כדוריד
קבוצות הגברים והנשים של מועדון כדוריד חולון משחקות בליגות הבכירות בכדוריד. קבוצת הנשים היא קבוצת צמרת ומועמדת קבועה לאליפות.
אתרי ספורט
מרכז הספורט "בריזה" חולון – מרכז ספורט מהגדולים בארץ, כולל אולם כושר בגודל 1,000 מ"ר, מגוון רחב של חוגים ומספר בריכות שחייה.
האצטדיון העירוני – באצטדיון זה משחקות מועדון כדורגל חולון ירמיהו ועוצמה חולון, מכיל 3,500 מקומות ישיבה.
אצטדיון הלוחמים – באצטדיון זה משחקת הפועל צפרירים חולון, מכיל 3,000 מקומות ישיבה.
פארק המים "ימית 2000" – פארק מים מהמשוכללים בארץ, כולל 3 בריכות שונות – אולימפית פתוחה, בריכה מקורה, ובריכת מנויים. עוד ישנן מגוון של 20 מגלשות אקסטרים למבוגרים וילדים.
היכל טוטו חולון – היכל ספורט רב תכליתי בעל קיבולת של 5,500 מושבים, הממוקם בפארק פרס בעיר. משמש כאולמה הביתי של הפועל חולון בכדורסל החל משנת 2015.
היכל הכדורסל אחד במאי הידוע בתור אולם הפחים – אולם הכדורסל המקורה הראשון בארץ, הממוקם ברחוב אחד במאי 38. שימש כאולמה הביתי של הפועל חולון בכדורסל בין השנים 1953–2015.
היכל הקרח "Ice Peaks" – זירת החלקה על הקרח בה מתקיימים משחקי חטיבת המרכז של ליגת ההוקי קרח הישראלית ותחרויות החלקה על הקרח.
תחבורה
ממוזער|מיצג עץ השיקמה בחולון. הפסל הוא ישראל פרימו
ממוזער|200x200 פיקסלים|הכניסה לחולון מדרך המלאכה
שמאל|ממוזער|250px|שדרות קוגל בכניסה הצפונית לעיר
שמאל|ממוזער|250px|כיכר הלוחמים - מעגל התנועה הגדול בכניסה הצפונית לעיר
אוטובוסים
חולון היא עיר נוחה למדי מבחינת תחבורה ציבורית. כ-22 קווי אוטובוס של חברת אגד, כ-9 קווים של חברת דן וכ-7 קווים של חברת מטרופולין משרתים את העיר ומחברים אותה עם ערי הסביבה. בנוסף, ישנם 4 קווים פנימיים העוברים ברוב השכונות בעיר כאשר שניים מהם מופעלים על ידי אגד והשניים האחרים על ידי מטרופולין.
החל מקיץ 2009 הופעל בעיר קו לילה לתל אביב, כחלק מפרויקט של משרד התחבורה. נכון לשנת 2010, ישנם 2 קווי לילה הפועלים בעיר, ומכסים את רוב שטחה. שני הקווים מופעלים על ידי חברת אגד.
רוב האוטובוסים בחולון, יוצאים משכונת קריית שרת, אשר שם נמצא מסוף קריית שרת. לשם יוצאים ומגיעים 2 אוטובוסים פנימיים למסוף וולפסון, אוטובוסים לתל אביב, אזור, בת ים וראשון לציון.
רכבת
מסילת תל אביב – פלשת, שנפתחה לתנועת נוסעים ב-2011, עוברת בתוואי כביש מס' 20, בין חולון לתל אביב ובין חולון לבת-ים. ארבע תחנות רכבת בקו זה משרתות את העיר: צומת חולון, חולון-וולפסון, בת-ים יוספטל ובת-ים קוממיות.
כמו כן, במסגרת פרויקט הרכבת הקלה המתוכננת בגוש דן, ישרת את העיר הקו הירוק של הרכבת הקלה ויחבר אותה עם תל אביב. בחולון יהיו לקו שתי שלוחות: אחת שתחצה את העיר מצפון לדרום ותסתיים בקניון הזהב בראשון לציון, ושלוחה שנייה שתעבור ברחובות סוקולוב ושד' ירושלים.
כבישים בין-עירוניים
חולון תחומה בין שלושה כבישים בין-עירוניים:
כביש 4 ("גהה") – עובר בגבולה המזרחי של העיר. בקיץ 2010 נפתח חלקו הראשון של מחלף השקמה (מחלף חולון מזרח), המחבר את העיר ישירות לכביש ומהווה כניסה נוחה לעיר ולאזור התעשייה ממזרח. חלקו השני של המחלף, המאפשר כניסה לחולון מכביש 4 מצפון, נפתח בפברואר 2011. יציאה מהמחלף לכביש 4 בכיוון צפון טרם הוקמה, ונמצאת בשלב התכנון.
חלקו הדרומי של כביש מספר 20 (נתיבי איילון) – עובר לאורך הגבול המערבי של העיר. מאז סלילתו מהווה הכביש את עורק התחבורה העיקרי לבאים וליוצאים מחולון. הכביש רצוף מחלפים לכל אורכו, דבר ההופך את התנועה בו לנוחה ומהירה.
דרך השבעה (כביש 44) – עובר בגבול הצפון-מזרחי של העיר ומחבר אותה עם לוד, רמלה וצריפין.
כיכרות
כיכר הלוחמים היא מעגל תנועה בצפונה של העיר, המוכר בכינוי "כיכר הדמעות", בשל היותו גורם משמעותי בכישלון תלמידים במבחני נהיגה מעשיים הנערכים באזור. הכיכר היא אחד ממעגלי התנועה העמוסים בארץ.
כיכר סטרומה נמצאת במרכז העיר חולון, בצומת הרחובות דב הוז, סוקולוב, הנרייטה סאלד והאחד במאי. היא תוכננה ונבנתה בתחילת שנות הארבעים של המאה ה-20, זמן קצר לאחר הקמת המועצה המקומית חולון. הכיכר הוקדשה בזמן הקמתה לזכרם של חללי אסון אוניית המעפילים סטרומה, ובשנת 1968 הוצבה במרכזה אנדרטה לזכר המעפילים שטבעו בים השחור.
שכונות בעיר
אגרובנק – נבנתה בשנות ה-30, כוללת את מרכז העיר, רחוב סוקולוב, ז'בוטינסקי וכיכר השבעה, הקרויה על שם שבעה נוטרים שנהרגו במלחמת העצמאות. מפעל לודז'יה המפורסם, היה ממוקם בה עד שנות ה-60, עת נהרס, ובמקומו נבנה מרכז מסחרי "צמרת", כיכר עירונית (כיכר צמרת) וקבוצה של בניינים רבי קומות. בשכונה גם מגדל מים מימי יסודה.
קריית עבודה – נבנתה בשנות ה-30, במרכזה נמצא רחוב ויצמן וגן הרצל הוותיק, ששוקם ונבנה מחדש בשנת 1996.
גרין – השכונה הראשונה של חולון, נמצאת ממזרח לרחוב המעפילים. בין הבתים הפרטיים שבה, ניתן למצוא עד היום כמה מבתיהם של מייסדי העיר, ביניהם ביתו של שלמה גרין, שנשמרו כמעט בשלמותם.
שכונת עם – נבנתה בשנות ה-30, ממזרח לשכונת גרין וממערב לשד' קוגל. בשכונה נמצאת "כיכר סטרומה" ובה אנדרטה לנספים באוניה סטרומה, מעשה ידי הפסל אנדריי רבס.
ממוזער|180px|"מחווה לאלירן", פסל של מימי רוזנברג, כיכר קראוזה, חולון.
שיכון "המפדה האזרחי" (מפדה) - נבנה על ידי חברת "המפדה האזרחי" בשנים 51–1950 ובו 500 יח' דיור צמודות קרקע בבתים דו-משפחתיים על שטח של כחצי דונם לכל משפחה. הרב המכריע של תושבי השכונה המקוריים היו עולים חדשים יוצאי פולין והשפה הפולנית הייתה השפה השלטת בשכונה בשנותיה הראשונות. במרכז השכונה נמצא "הגן הכחול" שנקרא כך על שם הצמחייה שנטעה בו ושברובה כללה שיחים ועצים בעלי פרחים כחולים. האגם המלאכותי שהיה קיים בגן בשנותיו הראשונות נסתם ומולא בחול מאוחר יותר. בפתח הגן ברח' טהון נמצא ה"קיוסק" שבו מכרו גזוז בטעמי פטל ולימון ומיני מתיקה שונים. השכונה תחומה ברחובות יהושע טהון מצפון ופרופ' שור מדרום ומצד מערב בשד' ירושלים. רבים מהבתים המקוריים שהורחבו עם השנים, נהרסו מאוחר יותר ובתים חדשים וגדולים בהרבה נבנו במקומם, אבל איסור בנייה גבוהה שימר את האופי המיוחד של השכונה - בתים נמוכים טובלים בירק, וסמטאות רבות לאורך הרחובות הראשיים, בדומה לשכונת נווה ארזים הסמוכה. על פי עדותם של תושבים ותיקי השכונה האזור שנחשב למפדה האזרחי כלל גם את השיכונים בצד המזרחי של רחוב פרופסור שור, עד צומת רחוב הנביאים בצפון, וכל מה שממזרח להם, קרי מתחם הצריפים הגרמנים [כיום "וילות"], ובנוסף השיכונים בצד הצפוני של רחוב הנביאים, עד הקו הדמיוני, דרום-צפון, שגובל במרכז הקהילתי נווה ארזים. ממזרח לגבול זה, כולל השיכונים שסביב רחוב ישעיהו וירמיהו - נחשב לנווה ארזים [פעם - בלוקונים].
שיכון פרוגרסיבים - שכונה של בתים דו - קומתיים בעלי כניסה אחת או שלוש שנבנתה באמצע שנות ה-50 ונקראה כך על שם המפלגה הפרוגרסיבית שביתה היה בשכונה. השכונה נתחמת על ידי שד' ירושלים ממערב, רח' יהושע טהון מדרום ובית הספר החקלאי "מקוה ישראל" מצפון.
רסקו א',ב',ג' – צפונית לרח' ההסתדרות ומשני צידי רחוב גאולים המחלק את השכונה ל-ב', ול-א' ו-ג', מסמלת את ההתפתחות המואצת של העיר, בשנות ה-60. נקראה על-שם חברת רסקו שבנתה את השכונה.
ממוזער|כיכר צמרתתל גיבורים – נבנתה בשנות ה-50 סביב גבעת הפילבוקס, לזכר הלוחמים שנפלו במלחמת העצמאות בקרב לשחרור הגבעה. בהמשך ניטע פארק הפילבוקס שמהווה את הפארק השני בגודלו בעיר ואחד היפים בה. קבוצת צפרירים חולון הוותיקה הוקמה בשכונה ואימוניה התקיימו ב"מגרש הפחים" האהוב שבמרכז השכונה, במשך שנים רבות. במהלך השנים התרכזה בשכונה אוכלוסייה דלת אמצעים. בשנות ה-90 התקיים ניסיון מוצלח לשקמה באמצעות מיזמי מגורים "חולון הירוקה", "חולון הצעירה", ועוד מיזמי נדל"ן נוספים שבמסגרתם נבנו בשכונה מספר רב של בניינים חדשים עם פתרונות דיור משתלמים ולא יקרים. כמו כן, שכונת תל גיבורים מוכרת בזכות משרד הרישוי אשר נמצא מזרחית לפילבוקס. במזרח השכונה, בסמיכות לנתיבי איילון ומשרד הרישוי נמצא ה"קאנטרי קלאב" של חולון. כמו כן, המרכז הרפואי וולפסון נמצא בגבולה המערבי של השכונה עם העיר בת ים. על פי השנתון הסטטיסטי של עיריית חולון לשנת 2004, התגוררו בשנת 2003 בתל גיבורים 13,103 נפש.
מולדת / גבעת חולון – מולדת הייתה אחת השכונות הראשונות בחולון, הוקמה בחולות שבדרום מזרח העיר, אך ננטשה בסוף שנות ה-40. במרחק לא רב משרידי "מולדת" ההיסטורית, מדרום לשכונת קריית שרת, הוקמה שכונה מבודדת, המורכבת מקומץ בתים חד-קומתיים, שקיבלה את הכינוי "גבעת חולון". אל השכונה מוביל כביש סלול היוצא מרח' דוד אלעזר. מדרום לשכונה ממוקם בית המטבחיים של העיר, ולצידו עובר כביש אספלט שהתחבר בעבר לשכונת נווה אליהו בראשון לציון, אך עקב הזנחה כוסה בחולות, ואינו בשימוש יותר. עתידם של דיירי שתי השכונות הללו להתפנותעל פי הוראות תוכנית ח' 500, לשם יצירת פארק חולות עירוני.
ג'סי כהן – נבנתה בשנות ה-50 כשכונה לשיכון עולים. במשך שנים רבות בגלל אוכלוסיית העולים שבה, רכשה השכונה מעמד של שכונת מצוקה. בסוף שנות ה-90, נבנתה בצידה המזרחי שכונה חדשה בשם "נאות בן-גוריון" שמהווה למעשה את ג'סי כהן החדשה. מקס וג'סיקה כהן היו עסקנים ונדבנים יהודים מארצות הברית, שתרמו למטרות שונות בחולון בתחילת שנותיה של המדינה. על שמם נקראה השכונה שנבנתה על ידי אגף השיכון במשרד העבודה, ונמסרה לטיפולה של חברת עמידר.
נווה-פנחס – שכונה שומרונית, נוסדה ב-1954. שוכנת דרומית מזרחית לקריית שרת, סמוך לנווה ארזים ונאות יהודית.
נאות רחל – נבנתה בשנות ה-60 בגבול המערבי של חולון, כשבמרכזה מרכז מסחרי גדול. על פי השנתון הסטטיסטי של עיריית חולון לשנת 2004, התגוררו בשנת 2003 בנאות רחל 17,372 נפש.
קריית שרת – השכונה הדרום-מזרחית בחולון, נבנתה בשנות ה-50. על פי השנתון הסטטיסטי של עיריית חולון לשנת 2004, התגוררו בשנת 2003 בקריית שרת 24,930 נפש, ולפיכך היא השכונה הגדולה ביותר בחולון. השכונה נקראת על שם ראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת. את השכונה חוצה רחוב קרן היסוד ממזרח למערב. הרחובות המרכזיים בשכונה הם רחוב דוד אלעזר, שמהווה את הגבול עם שכונת פנחס אילון, רחוב אלופי צה"ל ורחוב מפרץ שלמה. האתרים המרכזיים בשכונה הם בית שטיינברג (תיאטרון וספרייה), מרכז פיס קריית שרת, מנש"ה - מרכז הנוער שער האריות, פארק פרס, ימית 2000 - פארק המים הגדול בישראל והמרכז מסחרי קריית שרת. בשכונה יש שלושה בתי ספר יסודיים, ו-3 בתי ספר על - יסודיים של "קמפוס קריית שרת" הכוללים 2 חטיבות ביניים, ותיכון במרכז השכונה. בשכונה נמצא מסוף אוטובוסים גדול אשר אליו מגיעים ויוצאים אוטובוסים לתל אביב, לראשון לציון, לאזור, לבת ים, וכן 2 קווים פנימיים.
קריית בן-גוריון – שכונה גדולה בדרום העיר חולון, הגובלת באזור התעשייה המערבי של ראשון לציון. השכונה הוקמה בתחילת שנות ה-80 ונחשבה לשכונת יוקרה. לפי השנתון הסטטיסטי של עיריית חולון, נכון לשנת 2003, התגוררו בקריית בן-גוריון 18,096 תושבים, והיא אחת השכונות הצפופות באזור המרכז.
נאות שושנים – שכונה קטנה מדרום לרחוב ההסתדרות. נבנתה בשנות ה-70.
נאות יהודית – שכונה קטנה המונה רק שלושה רחובות: מרבד הקסמים, מעלות ואנה פרנק. נבנתה בסוף שנות ה-70 ונמצאת כחוצץ בין קריית שרת לנווה ארזים. בתחום השכונה נמצא גן הקקטוסים המפורסם של חולון שנחשב לאחד מגני הקקטוסים המגוונים בעולם.
נווה ארזים – השכונה מהווה מובלעת בתוך אזור התעשייה, במרכזה עמדה בשנות ה-50 המעברה הגדולה בחולון ומהגדולות בארץ ("הבלוקונים") ובה שכנו עולים חדשים מעיראק, פרס ותימן. בהקמתה מנתה 600 משפחות ובשיאה - 1000. כיום נווה ארזים היא ברוב שטחה שכונת וילות, אך כוללת גם בנייני שיכון ברחוב המרכזי של השכונה - רחוב ירמיהו. שמות הרחובות בשכונה לקוחים משמות אישים בתנ"ך - דוגמת אבשלום, יעל, ישעיהו, דבורה וכו'.
קריית מיכה - מובלעת בשטח העיר בת ים, השייכת לחולון, ובה נמצאת קריית ספורט והאצטדיון הדרומי של העיר. עד לסלילת כביש איילון דרום, השכונה הייתה מחוברת ישירות לחולון דרך רחוב התנאים. השכונה החלה להתפתח בשנות ה-90 של המאה ה-20, וכיום מתגוררים בה כמה מאות תושבים. בשכונה מספר רחובות והראשי שבהם רחוב התנאים, שבמרכזו ניצב גשר להולכי רגל המקשר אותה עם שכונת ג'סי כהן שמעבר לנתיבי איילון. עקב ניתוקה של השכונה משאר חולון, עלו בשנים האחרונות הצעות להעבירה לבת ים, או לסלול דרך שתחבר אותה מחדש עם חולון.
קריית רבין – בנייתה החלה בסוף שנות ה-90, ועדיין לא הסתיימה. ממוקמת מצפון לקריית בן-גוריון וממזרח לשכונת ג'סי כהן.
נווה רמז – השכונה נמצאת בין שכונת קריית רבין לבין קריית פנחס אילון. בחלק המזרחי שלה נמצא בית הספר ע"ש גולדה מאיר ומועדון "בריזה". בחלקה המערבי היא גובלת עם רחוב אהרונוביץ', ובצפון היא גובלת עם רחוב הופיין. על פי השנתון הסטטיסטי של עיריית חולון לשנת 2004, התגוררו בשנת 2003 בנווה רמז 7,136 נפש.
קריית פנחס אילון (ח'-300) – שכונה חדשה בחולון, משתרעת על פני שטח גדול - מצפונית לשד' מנחם בגין ומרח' דוד אלעזר מערבה ועד מתחם ביאליק הנמצא דרומית לביטוח לאומי החדש, כמחצית משטח השכונה נבנה עד כה בבנייני מגורים בני 10 קומות ומעלה. במרכזה נמצא קניון חולון והמדיטק, השכונה תחומה במסלול ההליכה ושביל האופנים המכונה "גולדה".
שיכון ותיקים – השכונה נמצאת בין שכונת ג'סי כהן לבין נאות רחל והמרכז. היא כוללת בעיקר בתים פרטיים. בחלקה המערבי היא גובלת עם רחוב אילת ובמזרח עם רחוב אהרונוביץ', בצפון עם רחוב הופיין ובדרום עם רחוב ג'סי כהן. בשכונה נמצא מוזיאון תיאטרון הבובות ובית הספר גורדון.
ח'-501 (מגדלים בשדרה) – רוב השכונה כבר בנויה אך עדיין נמצאת בתהליכי בנייה. היא תחומה בין הרחובות שד' גולדה מאיר, פיכמן, ההסתדרות ודגניה. השכונה כוללת בניינים רבי קומות משני צידיה של שדרה שתשתרע מצפון לדרום. בקצה השכונה, מול קניון חולון, נבנה מרכז מסחרי חדש בשם "נתנאל בשדרה".
ח'-370/4 "קריית רבין מזרח" – השכונה נמצאת בדרום מערב העיר, בין הרחובות ברקת ממערב, משה דיין מדרום, פנחס אילון ממזרח ושדרות בגין מצפון. שטח התוכנית 169 דונם. את השכונה תחצה שדרה אלכסונית שתתחבר לפארק החולות המתוכנן במסגרת תוכנית ח'-500.
שכונות בתכנון:
ח'-500 "דרום חולון" – תוכנית מתאר לעתודות הקרקע המשמעותיות האחרונות בדרום העיר. חלקה הצפוני של התוכנית גובל בשכונת קריית אילון (ח-300), בדרום גובלת התוכנית עם ראשון לציון, במערב בבת-ים ובמזרח - בכביש 4. שטח התוכנית כ-4070 דונם. כ-1000 דונם יתפסו השטחים הפתוחים, מתוכם על כ-400 דונם ייבנה "פארק החולות", שבו יישמר השריד האחרון של החולות הנודדים שהעיר בנויה עליהם.
נתוני האוכלוסין מבוססים על המפה "אוכלוסיית חולון שנת 2003 לפי אזורי שירות" מהשנתון הסטטיסטי של עיריית חולון לשנת 2004.
ערים תאומות
שמאל|ממוזער|250px|המזרקה בגן ערים תאומות בחולון
שמאל|ממוזער|250px|גן ערים תאומות בחולון, הממוקם בכיכר הלוחמים. בגן סמליהן של חולון וארבע הערים התאומות שלה, ללא אנשאן, אשר הברית עמה נחתמה לאחר הקמת הגן. מימין לשמאל: מיטה-ברלין, דייטון, חולון, סירן, האן-מונדן
(הכיכר המרכזית בשכונת נאות רחל, כיכר סירן, נקראת על שם העיר התאומה)
.
(הסכם שיתוף פעולה)
בשנות ה-60 של המאה ה-20 הייתה חולון בקשרי ערים תאומות עם ג'קסונוויל בפלורידה וטומאסינה במדגסקר.
ראשי העיר
מס'שםתקופת כהונה1ד"ר חיים קוגל1940–19532פנחס אילון1953–19873חיים שרון1987–19894משה רום1989–19935מוטי ששון1993–20246שי קינן19 במרץ 2024–
רבני העיר
הרב ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ – רב העיר בין השנים 1963–1976.
כיום מכהן בעיר הרב אליהו יוחנן גוראריה, עד שנת 2017 כיהן כרב הספרדי הרב אברהם יוסף, ב-2017 הורשע בשתי עבירות של הפרת אמונים ונידון בהסדר טיעון לחמישה חודשי מאסר על תנאי. עוד הוסכם בהסדר שיתפטר מתפקידו ולא ישוב לחיים הציבוריים במשך 7 שנים.
ראו גם
התקפת לח"י בחולון
תוכנית ח-500 חולון
מי שיקמה
לקריאה נוספת
קרישק, אריה, נכתב בחול, סיפורה של חולון, הוצאת "רשפים", 1984
יעקובוביץ, מרדכי (עורך), חולות ותל: סיפורה של ה"הגנה" בחולון ובמקוה-ישראל, ארגון חברי ה"הגנה" בחולון, 1994
אהרוני, רמי, גני סיפור בחולון: גנים מפוסלים מסיפורי ילדים, עיריית חולון, 2016
קישורים חיצוניים
אזור התעשייה והעסקים חולון
פרופיל סטטיסטי של עיריית חולון, שנת 2005, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
אתר הילדים של עיריית חולון
אתר שבוע הנוער 09
טרמינל - גיליון בסימן חולון
שכונת קריית עבודה חוגגת עשור להקמתה, יומני כרמל 1946 (התחלה 5:53)
תערוכת עשור לחולון, יומני כרמל ספטמבר 1950 (התחלה 0:56)
הנשיא יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית בן צבי מבקרים בחולון, יומני כרמל אפריל 1954
מפות אזור חולון, המחצית הראשונה של המאה העשרים. הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:פורום ה-15
קטגוריה:ערים במחוז תל אביב
קטגוריה:גוש דן
קטגוריה:יישובים במחוז תל אביב
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1936
| 2024-10-03T16:29:06
|
רשימת פועלי ישראל
|
רשימת פועלי ישראל (רפ"י) הייתה מפלגה ישראלית בראשותו של דוד בן-גוריון שפעלה בין השנים 1965 ל-1968 וצורפה לממשלתו של לוי אשכול בזמן מלחמת ששת הימים.
רפ"י הוקמה בשנת 1965, לפני הבחירות לכנסת השישית, על ידי יוצאי מפלגת פועלי ארץ ישראל, ובראשם דוד בן-גוריון. הסיבה העיקרית להקמת רפ"י, כפי שהוצגה על ידה ועל ידי בן-גוריון, הייתה שלוי אשכול, יורשו של בן-גוריון בתפקיד ראש ממשלת ישראל, סירב להיענות לדרישת בן-גוריון שלא לקבל את הזיכוי שהעניקה ועדת שרים לפנחס לבון מן האחריות על "העסק הביש", מבלי שהדבר ייחקר בוועדת חקירה משפטית.
בנוסף לכך, ברקע הדברים עמד המאבק הבין דורי במפא"י - תחושת המנהיגים בני דור העלייה השלישית כי לפיד ההנהגה עובר מדור בני העלייה השנייה כדוד בן-גוריון, אל ה"צעירים" כשמעון פרס ומשה דיין מבלי שניתנה להם האפשרות להשמיע את קולם ולקבל את הנהגת המדינה.
על אף שרבים מתומכי המפלגה צפו כי תצליח לגרוף קולות רבים, הם נחלו אכזבה מתוצאות הבחירות לכנסת השישית. רפ"י זכתה בעשרה מנדטים והייתה לסיעת אופוזיציה. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה הסיעה לקואליציה, ומשה דיין מונה לשר הביטחון בממשלתו של לוי אשכול. בינואר 1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון במסגרת מפלגה חדשה, "מפלגת העבודה". בכך חזרו רוב חברי רפ"י למסגרת מפלגתית משותפת עם חברי מפא"י. דוד בן-גוריון לא הצטרף לאיחוד, והקים את "הרשימה הממלכתית", שלאחר מותו נמנתה עם המפלגות שהקימו את הליכוד (חירות, הליברלים, הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה (הבלתי מפלגתית) למען א"י השלמה).
על אף שתקופת קיומה של רפ"י כמפלגה עצמאית הייתה קצרה, עם הפעילים בה נמנו דמויות בולטות בתולדות מדינת ישראל כדוד בן-גוריון, שמעון פרס, משה דיין ויצחק נבון. יש הרואים במפלגה "מפלגת אווירה", אשר כמפלגות דומות - ד"ש ומפלגת המרכז, גוועה זמן קצר לאחר הקמתה, עם שוך הסערה שהביאה לייסודה. נראה כי בשנת 1965, עת נוסדה המפלגה קצרת הימים, לא היה הציבור בשל עדיין לסיום ההגמוניה של מפא"י במוסדות המדינה, הגמוניה שהחלה בשנות השלושים. כתריסר שנים לאחר מכן חל השינוי הזה עם המהפך, אשר הדיח מן השלטון את מפלגות הפועלים ההיסטוריות, ובהן את שרידי רפ"י, והעלה לשלטון את הליכוד, ובתוכו שרידים אחרים של רפ"י.
ממוזער|שמעון פרס, בן-גוריון ומשה דיין בוועידת הייסוד של רפ"י. 1966, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
ממוזער|דוד בן-גוריון נואם בוועידת רפ"י, 1965
רקע היסטורי – המאבק הבין דורי במפא"י ו"העסק הביש"
המאבק הבין דורי במפא"י
בחמש עשרה שנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל, היה דוד בן-גוריון הדמות הדומיננטית ביישוב העברי ובמדינה. בן-גוריון כראש מפא"י שלט במדינה ביד רמה. גם בתקופה שבה פרש מן החיים הפוליטיים, היווה ביתו בשדה בוקר מקום עלייה לרגל לפוליטיקאים והאמונה שרווחה באותם ימים (כמו גם אצל חוקרי התקופה) הייתה שחלק ניכר מן ההחלטות הפוליטיות והמדיניות במדינה התקבלו בשדה בוקר ולא בירושלים.
לקראת סוף שנות החמישים החלו להתגבש במפא"י שתי קבוצות, אשר חזו את היום שבו יפרוש בן-גוריון באופן סופי וניסו לשפר את מעמדן במפלגה ובממשלה, על מנת לקבל את חלק הארי בירושתו של בן-גוריון. קבוצות אלו נחלקו באופן גס לפי גיל. ה"ותיקים", בעיקר אנשי "העלייה השלישית" ושרידי "העלייה השנייה", ניצבו מול "הצעירים", תומכי בן-גוריון ברובם. הדעות חלוקות בנוגע לעומק ההבדלים האידיאלוגיים בין ה"וותיקים" ל"צעירים". ה"צעירים" נטו פחות להשקפות הסוציאליסטיות המסורתיות ונקטו בדרך כלל בעמדה "אקטיביסטית" יותר (אם כי היו בין ה"וותיקים" נצים כפנחס לבון וגולדה מאיר ובין ה"צעירים" היו גם בעלי נטיות פחות נציות).
אנשי העלייה השלישית – דור הביניים
בן-גוריון היה איש העלייה השנייה. במהלך שנותיה הראשונות של המדינה צמחה תחת הנהגתו קבוצה של אנשי העלייה השלישית, אשר שלטה בעמדות מפתח, ובתהליך ארוך הפכה להנהגה אלטרנטיבית להנהגתו של בן-גוריון. בין בן-גוריון לבין חברי הקבוצה התפתחה טינה רבת שנים, אם בשל יחסו של בן-גוריון למשה שרת, שאת רגליו דחק מן הממשלה, ואם בשל העסק הביש שעירב את אחד החברים הבולטים בקבוצה, והוביל אותו שוב ושוב למסלול התנגשות אישי עם בן-גוריון.
ניתן להסביר את ההבדלים הפרסונליים בין בן-גוריון ובין אנשי "העלייה השלישית" כנובעים מההבדלים בין הפרופיל של איש העלייה השנייה והפרופיל של איש העלייה השלישית. אנשי העלייה השנייה, נולדו ברובם בשנות השמונים המאוחרות של המאה ה-19, ובאו ברובם מבלארוס וצפון אוקראינה. הם היו ברובם בעלי השכלה אקדמית, ונטו לעיסוקים שברוח. מעת שהגיעו לארץ היו הגורם הדומיננטי בשליטה במוסדות תנועת העבודה, במוסדות היישוב ולבסוף במדינת ישראל.
לעומתם, אנשי העלייה השלישית, נולדו כעשור ואף למעלה מכך לאחר חברי העלייה השנייה, ובאו ממקומות שונים, לעיתים מפולין או ממזרח האימפריה האוסטרו הונגרית, מגליציה. הישגיהם כקבוצה היו מרשימים, ועלו אף על הישגי קודמיהם, אנשי העלייה השנייה. ייסוד גדוד העבודה וייסוד ההסתדרות הם שניים מן הבולטים בשורת הישגים. אנשים אלו לא היו אנשי רוח בולטים כקודמיהם, ולא הצליחו להצמיח מתוכם הוגי דעות מרכזיים כדוגמת ברל כצנלסון. אפיונם הכללי הוא כאנשי מעשה שלא ניחנו ביכולת דיבור מרשימה, או באינטלקט חד, אך כיחידים וכקבוצה נחנו ביכולת ארגון וביכולת פוליטית, שהיו לסימן ההיכר שלהם. עם קבוצה זו נמנו, בשנות החמישים, גולדה מאיר, מרדכי נמיר, זלמן ארן, פנחס ספיר ופנחס לבון. אנשים אלו ראו בעיניים כלות כיצד מחזיק בן-גוריון במוסרות השלטון זה למעלה מעשור, ומטפח לצידו קבוצת "צעירים" המיועדים לרשת את ההנהגה, כאשר כוחה של הביולוגיה, כמו גם ההתפרקות מהערכים שבהם החזיקו בתקופה שקדמה לקום המדינה ובתקופת ראשית ימי המדינה, יביאו לכך שאיש מהם לא יגיע להנהגת המדינה. לקבוצה זו לא היה מנהיג טבעי. פנחס לבון, אשר סיפק לקבוצה את הברק האינטלקטואלי ואת המניע האישי, לא יכול להנהיג את הקבוצה בשל "העסק הביש", ואילו השאר, גם בשנות השישים לחייהם, נחשבו כ"צעירים" ו"בלתי מנוסים".
הצעירים
אל מול אנשי העלייה השלישית, עמד דור "הצעירים". המדובר באנשים שנולדו בשנות העשרה ובשנות העשרים של המאה ה-20, ואשר היו בני גיל עשרים עד שלושים כאשר קמה המדינה, ובסוף שנות החמישים היו בתחילת שנות הארבעים לחייהם. דמויות בולטות בקרב ה"צעירים" היו שמעון פרס, אשר שימש בכהונת סגן שר הביטחון לאחר שהיה שנים רבות מנכ"ל משרד הביטחון, והיה נתון בסכסוך עם גולדה מאיר וקבוצתה, משה דיין, רמטכ"ל מבצע קדש וכן טדי קולק, אבא אבן, יצחק נבון ואחרים.
תחושתם של "הצעירים" היא כי הם הדור שחושל בקרב, הם הדור שהקים בדמו את המדינה, וכי השולטים במנגנון המפלגתי הם "ירחמיאלים" (כלשון התקופה) שעבר זמנם. בוועידה של "הצעירים" בדצמבר 1958, מעט לפני מסע הבחירות לכנסת הרביעית, נשא דיין נאום, ובו פירש באופן בלתי משתמע לשתי פנים, את עמדת "הצעירים" כנגד "דור הביניים":
הנאום חולל סערה. פנחס לבון השיב לדיין במילים חריפות, גינה את הנאום שנשא דיין כנאום מיליטריסטי ותאב שלטון, ועל הצעירים אמר:
קווי המאבק
בכך סומנו קווי המאבק האידאולוגיים והאישיים, בין אלו שראו עצמם כשומרי הגחלת של ערכי תנועת העבודה ונתפסו על ידי הצעירים כעסקנים שזמנם חלף, לבין אלו שתפסו את עצמם כמייצגי הדור הצעיר וכמקימיה האמיתיים של המדינה (בדומה לסופרי דור תש"ח) ונתפסו כחבורת לובשי מדים, שברצונם להשתלט על המוסדות שהוקמו בעמל רב. הוויכוח הסתיים בשנת 1958 בכך ששני הצדדים נצרו את נשקם, וניגשו ביחד למערכת הבחירות, שהייתה מוצלחת ביותר. אך ברקע הדברים המשיכו ללחוש גחלי המחלוקת, ככל שהמאבק על משרות הנהגה החריף, וככל שגילו של בן-גוריון התקדם והלך.
אין לדעת לאן היה מגיע סכסוך זה, אלמלא אופיו העיקש של בן-גוריון, אשר טען כי הוא מנהל מאבק עקרוני ויש לברר עובדות במסגרת ועדת חקירה משפטית ולא בוועדת שרים, בעוד הציבור הרחב, כולל אנשים ממפלגתו, סבר כי הוא שם לו לדגל ולמטרה את חשיפת חלקו של לבון ב"עסק הביש". עניין זה, שאינו שולי כלל ועיקר, הפך אצל בן-גוריון לאובססיה אישית, אשר הייתה מניע עיקרי לפעולותיו ומהלכיו משנת 1960 ואילך. "הצעירים" הרתומים לעגלתו הפוליטית של בן-גוריון, נאלצו אף הם להפוך עניין זה לדגלם.
העסק הביש
"העסק הביש" אירע בשנת 1954, בעת שבן-גוריון פרש לשדה בוקר, משה שרת כיהן כראש הממשלה ופנחס לבון - שר הביטחון. לצעירים יהודים שפעלו במחתרת במצרים ניתנה הוראה להטמין פצצות במוסדות מערביים על מנת ליצור סכסוך בין מצרים ובין ארצות הברית ובריטניה ולמנוע את הלאמת תעלת סואץ. הפעולה נסתיימה במעצרם של הצעירים - חלקם הוצאו להורג, וחלקם שהו שנים ארוכות במאסר. אף שפרטי הפרשה היו חסויים במשך שנים, השאלה "מי נתן את ההוראה?" ריחפה מעל הפוליטיקה הישראלית כצל מאיים. לבון התפטר מתפקיד שר הביטחון, אך המשיך לטעון בתוקף כי לא נתן את ההוראה. בן-גוריון, שהחליף את לבון כשר ביטחון, ולאחר מכן את שרת כראש הממשלה, הגיע בהדרגה (בעקבות ידיעות שקיבל על הוראות דומות אחרות של לבון שסוכלו על ידי דיין ופרס בטענה שאינן ניתנות לביצוע) ככל הנראה, למסקנה כי, לבון אכן נתן את ההוראה, אולם עמדתו המוצהרת הייתה כי אין לחייב (או לזכות) את לבון באחריות למתן ההוראה ללא חקירה משפטית.
הפרשה עברה מספר גלגולים ומספר חקירות. הכוח המניע מאחורי העלאת העניין שוב ושוב, היה, תביעתו החוזרת של לבון לקבל זיכוי מאחריות ל"עסק הביש". באוקטובר 1960 הגיעו העניינים לכלל משבר, לאחר שבן-גוריון תבע הקמת ועדת חקירה משפטית לבדיקת העניין. ביוזמת שר המשפטים פנחס רוזן, ובמעורבותו מאחורי הקלעים של לוי אשכול הוקמה ועדה של שבעה שרים, שכונתה "ועדת השבעה" בראשותו של רוזן. לדברי רוזן בישיבת הממשלה, הוועדה "תחליט, לעת עתה על הפרוצדורה" והוסיף כי ייתכן שתוכל לומר את המלה האחרונה. אומנם, רוזן מפקפק אם כך יהיה, אבל זה ייתכן. בן-גוריון ניהל את הישיבה בה הוחלט על הקמת הוועדה, אולם, לא השתתף בדיון ובהצבעה. ברור היה כי אם יטוהר לבון, יהיה זה ניצחון אנשי דור הביניים על הצעירים ויאפשר לדחוק אותם לפינה. מבחינה פוליטית, היה המראה של לוי אשכול, המעביר בממשלה הצעה בניגוד לדעתו של בן-גוריון, איתות להחלשות מעמדו של בן-גוריון במפא"י ולאפשרות סיום קרוב של ימיו בראשות הממשלה.
ב-25 בדצמבר מסרה הוועדה את הדו"ח לבן-גוריון, ובו קבעה מפורשות כי "לבון לא נתן את ההוראה והמעשה לא בוצע בידיעתו". הדבר יצר משבר ממשלתי חריף. בן-גוריון יצא ל"חופשה" וב-31 בינואר 1961 התפטר מראשות הממשלה. אנשי מפא"י, שחששו לפעול ללא מנהיגם, הדיחו את לבון מתפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות. בחירות חדשות, הבחירות לכנסת החמישית, נערכו באוגוסט. הממשלה החדשה שהוקמה לא נשענה על הרוב הגדול שהיה לממשלה הקודמת, והייתה תלויה בשותפים קואליציוניים שיכלו להפילה. לוי אשכול הוא שהביא להקמת הממשלה, והיה לבעל תפקיד מפתח. בן-גוריון, שעמד בראש הממשלה החדשה נראה מותש ונקמני. הממשלה והעומד בראשה התקשו להתמודד עם הבעיות שעמדו לפיתחה של מדינת ישראל - משבר המדענים הגרמנים במצרים, המאבק עם ארצות הברית בעניין הכור הגרעיני בדימונה ובעיות נוספות. מעל לכל אלו ריחפה "הפרשה" כעניין בלתי פתור, כנושא שנקבר באופן זמני, אך עדיין לא הגיע לכלל מיצוי.
ממשלתו של אשכול
ב-16 ביוני 1963 התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, ונשאר חבר בכנסת. הוא נימק את התפטרותו ב"מניעים אישיים". נראה כי המדובר בהצטברות גורמים, ובהם "הפרשה". ישנה גרסה כי אחת הסיבות להתפטרות הייתה לחץ כבד מממשל קנדי שחשף את התוכנית הגרעינית הסודית של ישראל והפעיל לחץ לא מתון בנושא זה. למחליפו של בן-גוריון מונה לוי אשכול. אשכול, שמזה זמן רב סומן כ"איש שיהיה ראש ממשלה" (כפי שהכריזה כותרת ראיון בעיתון ידיעות אחרונות עם אשכול, כשבוע לפני התפטרות בן-גוריון) היה אמנם מאנשי "דור הביניים", אך נחשב לנאמנו של בן-גוריון ולממשיך דרכו. אשכול מינה את פנחס ספיר לשר האוצר, התפקיד בו נשא הוא בטרם מונה לראש ממשלה, אך כבן-גוריון, שמר לעצמו את תואר "שר הביטחון".
תדמיתו של אשכול הייתה של עסקן אפרורי, מאלו "היושבים בקומה החמישית". המועמדים הטבעיים למשרת שר הביטחון היו שמעון פרס ששימש שנים רבות כמנכ"ל המשרד, ולאחר מכן כסגן שר הביטחון, ושהיה בעל שורת הישגים ביטחוניים, ובמיוחד קידום הקשרים הביטחוניים עם צרפת והקמת הכור בדימונה, ומשה דיין, רמטכ"ל מבצע קדש, ובאותם הימים האישיות הביטחונית הראשונה במעלה. השארת תיק הביטחון בידי אשכול סימנה להם, כמו גם לבני דורם, כי דרכם אל ההנהגה חסומה, כל עוד דורו של אשכול, דור העלייה השלישית, בין החיים.
בתחילה התפטר דיין, אך לאחר משא ומתן חשאי שב לממשלת אשכול, "על מנת למנוע זעזועים", בתפקיד שר החקלאות. פרס המשיך בתפקיד סגן שר הביטחון.
אנשי "דור הביניים" ביצרו את מעמדם. זלמן ארן חזר לשרת בממשלה כשר החינוך והתרבות, פנחס ספיר מונה לשר האוצר, לאחר ששימש בתפקיד שר המסחר והתעשייה, וגולדה מאיר אף היא הייתה בעלת השפעה רבה. פרט לאבא אבן שמונה לסגן ראש הממשלה, נותרו "הצעירים" בעלי השפעה מועטה, רגליהם נדחקו, ומנהיגם, בן-גוריון, היה מחוץ למעגלי ההשפעה הפוליטיים.
בן-גוריון מחדש את המאבק
פרישתו של בן-גוריון שפורשה כתוצאה של "הפרשה" איפשרה לו להשקיע את עיקר מאמציו בעניין זה, שהפך למעין דיבוק אישי. באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את הנושא באוזני ראש הממשלה לוי אשכול, זאת על סמך בדיקתם של העיתונאי חגי אשד, עורך הדין אהרן חטר-ישי (לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי) ועורך דין יצחק טוניק (לשעבר התובע הצבאי הראשי ולעתיד ראש לשכת עורכי הדין בישראל ומבקר המדינה), כי ועדת השבעה עיוותה את הדין. הייתה זו יריית הפתיחה במאבק שעתיד היה לפלג את מפא"י, ולהביא להקמת רפ"י, אך קדם לה מאבק ממושך מאחורי הקלעים.
אשכול, אשר עם מינויו לראשות הממשלה פעל בתיאום עם בן-גוריון ולפי הקווים שהתווה, הלך והתרחק מבן-גוריון. עם הצגת ממשלתו בכנסת, ב-24 ביוני 1963, הכריז אשכול כי הממשלה היא "ממשלת המשך" ודיבר על בן-גוריון במילים חמות כ"אחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו בכל הדורות", אך עד מהרה החל לפעול באופן עצמאי, ועורר עליו את זעמו של בן-גוריון. פעולות כפיוס עם תנועת חרות, שנואת נפשו של בן-גוריון האחראי לסיסמה "בלי חרות ומק"י" שבאה לידי ביטויה הבולט בהעלאת עצמות ז'בוטינסקי וקבורתו בטקס ממלכתי, הראו עד כמה התרחק אשכול מבן-גוריון.
הקרע הסופי הגיע בעת שנדונה הליכה ברשימה משותפת לכנסת עם אחדות העבודה, מה שעשוי להביא לצירופה למפא"י ואולי לחיזוק מעמדו של לבון ואף להשבתו למפא"י יחד עם קבוצת "מן היסוד". צירוף אחדות העבודה - פועלי ציון למפא"י היה צפוי גם לחזק את בני דור הביניים במפא"י במספר משמעותי של אישים, שהיו זהים עמם מבחינת הגיל או ההשקפה הפוליטית - ישראל גלילי, יצחק בן-אהרן, ישראל בר-יהודה ומשה כרמל וכן היה הדבר מביא לקדמת הבמה הפוליטית את יגאל אלון, יריבם המר של "הצעירים" במפא"י, ומתחרה על ההנהגה העתידית.
ככל הנראה, הפריעה לבן-גוריון ההתחברות לאחדות העבודה מן הסיבות המנויות לעיל, אולם, הפגיעה העיקרית הייתה בציפור נפשו של בן-גוריון, שינוי שיטת הבחירות, לה הטיף זה מכבר, אשר האיחוד בין אחדות העבודה ובין מפא"י הביא, למעשה, לזניחתה. כאשר פנה בן-גוריון אל אשכול בעניין "הפרשה" באוקטובר 1964 כבר היו השניים מסוכסכים, ובעלי היסטוריה קצרה אך רועמת של חילופי מכתבים זועמים, האשמות ומאמרים משמיצים.
ההתנגשות בין אשכול ובן-גוריון
כאמור באוקטובר 1964 חידש בן-גוריון את המאבק. חמוש בדו"ח המשפטנים, פנה בתחילה לאשכול, ולאחר מכן לשר המשפטים, דב יוסף, כי יחקרו הן את השאלה "מי נתן את ההוראה" והן את "ועדת השבעה". אשכול, שהיה הרוח החיה מאחורי כינוס "ועדת השבעה", לא יכול היה להסכים לכך.
על פי ההיסטוריון שבתי טבת, בספרו "עונת הגז", נבעו חילוקי הדעות בין אשכול ובין בן-גוריון בעניין זה, מן העובדה שידידתו האינטימית של אשכול, דליה כרמל, אשר שימשה בזמן שירותה הצבאי כמזכירתו של בנימין גיבלי, סיפרה לאשכול כי זייפה מסמך, לבקשתו של גיבלי, אשר שימש כבסיס לזיכויו של גיבלי בוועדות השונות, ולהטלת האשמה על לבון. אשכול לא רצה לספר זאת באופן מפורש לבן-גוריון, אלא רמז כי "אחד מסר לו סוד, שהוא משנה כל הדבר", ובן-גוריון מצידו סבר כי "אם רק הוא שמע סוד - אינו קיים בשביל העולם".
לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, מרדכי בן זאב, חיווה דעתו כי ועדת השבעה קיבלה על עצמה לקבוע עובדות בעניין שנוי במחלוקת מבלי שיהיה לה מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה אינה בעלת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהרכיבו אותה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י על מנת שיחליט על חידוש החקירה.
משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חופשי להחליט ברצונו בעניין ממלכתי, הוא הקמת ועדת חקירה משפטית. ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון. עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון, שהיא בבחינת "יקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול. רובם בחרו באשכול. לאחר הפצרות השרים, ולאחר שנשיא המדינה הטיל על אשכול להרכיב ממשלה, שב אשכול והרכיב את הממשלה, בהרכבה הקודם, בתוך שבוע ימים לאחר התפטרותו.
ועידת מפא"י בפברואר 1965
עתה נותר לבן-גוריון רק פורום אחד שבפניו יכול להביא את עניינו, והוא ועידת מפא"י. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן-גוריון הם במיעוט. מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, שרגא נצר, להביא לכדי פשרה בין הניצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. אנשי המיעוט, ביניהם משה דיין, שמעון פרס, יוסף אלמוגי, אבא חושי ואחרים לא כללו את כל מחנה "הצעירים" וכמה מנאמניהם לא עמדו לצידם, כאבא אבן, אריה אליאב, אברהם עופר ואשר ידלין. בפגישה דרמטית במלון "שרתון" בתל אביב, עשה אף נשיא המדינה, זלמן שזר, מאמץ להביא לפיוס בין אשכול ובין בן-גוריון, אך נכשל בכך.
בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון - "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית. הוועידה עסקה אף בעניין המשא ומתן עם אחדות העבודה. הצעת אנשי המיעוט הייתה כי המשא ומתן ינוהל בתנאי שתהיה הסכמה כי הדבר לא יפגע ביוזמה לשינוי שיטת הבחירות. גם הצעה זו נדחתה ברוב קולות.
היה ברור כי עתה הייתה מפלגת השלטון בשלה לתת גט כריתות למנהיגה מזה שלושים שנה, אך בן-גוריון עדיין לא ויתר. ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול.
הקמת המפלגה
שמאל|ממוזער|180px|תעודת חבר ברפ"י
הסכסוך בין אשכול ובין בן-גוריון, הביא בסוף מאי 1965 לפרישתם של יוסף אלמוגי ושל שמעון פרס מן הממשלה, לאחר שמשה דיין כבר היה מחוץ לממשלה מאז חודש נובמבר 1964.
ב-26 במאי 1965 נערך כנס של אנשי "המיעוט", באביחיל. יזהר סמילנסקי אשר היה הנואם המרכזי, הזהיר מפני "הרתיעה מוויכוח פומבי וחופשי, אי הסובלנות, להיפטר מבעלי דעה אחרת". על אף שמינויו של אשכול כמועמד מפא"י לראשות הממשלה היה עדיין רחוק מספר ימים, נראה כי כלה ונחרצה עם חברי המיעוט לפרוש ממפא"י.
חילופי הדברים בין בן-גוריון ובין אשכול הפכו לקשים ואישיים. בישיבת מזכירות מפא"י ב-13 במאי אמר אשכול על בן-גוריון כי "יש דברים שהאיש הזה, איתו עבדתי בממשלה 12 שנים, לא היו בסדר אצלו, אבל הוא אינו מגלה הכל. משום כמה נימוקים, ובעיקר משום כבוד עצמנו, וכבוד חמישים השנים, ואף למעלה מחמישים שנים, לא אטפל בזה". הדברים נוצלו לניגוח פוליטי של התנועה המפורדת כפי שבא לידי ביטוי בהצעתו של מנחם בגין מנהיג חרות, לפיה תוקם ועדת חקירה ממלכתית "לחקור הדברים שלא בסדר אצל ראש הממשלה הראשון, לפי דבריו של ראש הממשלה הנוכחי".
לקראת ראשית חודש יולי, כבר היו אנשי "המיעוט" מגובשים, ואף חילקו ביניהם את התפקידים במפלגה העתידית. כהצעת פשרה ברגע האחרון הועלתה מועמדותו של חיים צדוק לראשות הממשלה, במקום בן-גוריון ואשכול, אך הצעה זו לא הגיעה לשלבים מעשיים.
ב-29 ביוני, לאחר ישיבה שהתקיימה בביתו של בן-גוריון, הייתה המפלגה החדשה עובדה מוגמרת. על אף שאנשיה טענו כי אינם מקימים מפלגה חדשה, וכי הם מפא"י "האמיתית", קמה ונהייתה המפלגה החדשה. חבריה המרכזיים היו בן-גוריון יוסף אלמוגי, גדעון בן-ישראל, עמוס דגני, חנה למדן, יזהר סמילנסקי ושמעון פרס.
משה דיין התלבט תקופה ארוכה בהקשר להמשך דרכו הפוליטית. לאחר התפטרותו מן הממשלה, בנובמבר, עסק ב"פיתוח הדיג בים סוף" במסגרת הנהלת החברה לדיג "יונה", ורמז כי הוא כנגד פילוג, וכי לא יתמודד בבחירות הבאות מטעם רפ"י או מטעם מפא"י. הניסיונות להעבירו למחנה זה או אחר נמשכו כשלושה חודשים. בסופו של דבר התייצב דיין לימין בן-גוריון, אם כי הצטרפות זו לא נעשתה בלב שלם.
כנגד "המורדים" הוגשה לבית הדין של מפא"י תביעה ל"דין חברים". ב-2 בספטמבר 1965 החליט בית הדין של מפא"י על הוצאתם של דוד בן-גוריון, יוסף אלמוגי, שמעון פרס וחנה למדן מן המפלגה, וזאת בשל כך ש"הם הודו בהקמת רפ"י; הם הודו בהקמת סיעה נפרדת בכנסת; הם הודו בפעילותם ברפ"י; בן-גוריון הודיע בשמם כי אינם מקבלים את ההחלטה כפי שהחליט עליה הרוב בוועידה הקודמת; הם מופיעים בבחירות הקרובות כסיעה נפרדת". בן-גוריון, שהנהיג את המפלגה במשך עשרות שנים והביא אותה לגדולים בהישגיה, גורש ממנה.
מערכת הבחירות לכנסת השישית
העילה המרכזית להקמת רפ"י, כפי שהובנה על ידי רוב הציבור, הייתה "הפרשה" ונראה היה למרבית הציבור כי העיסוק ב"פרשה" מיותר וזמנה עבר. אך תוכניתו של בן-גוריון בהקמת המפלגה המתחרה למפא"י הייתה קשורה ל"פרשה" רק באופן רופף. הנחתו הייתה כי המפלגה עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון "המערך" (הראשון), דבר שיאפשר לו לעמוד בראש הקואליציה שתקים את הממשלה הבאה. לאחר מכן, שאף להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תטוהר מתומכי לבון ואשכול. בממשלה החדשה שתוקם בראשותו, כשלצידו הצעירים, והיא נקייה מאנשי "דור הביניים" השנואים, שאף בן-גוריון לתקן את המשטר במדינה לפי דרכו, ולשנות את שיטת הבחירות. לדעת חוקרים רבים הייתה זו תוכנית בלתי ריאלית ומנותקת מן המציאות.
בהקמת המפלגה ובמערכת הבחירות התעלם בן-גוריון מסקרים, מדויקים למדי, שערכה ד"ר רבקה בר יוסף מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ואשר העניקו למפלגה החדשה כ-8% מן הקולות. דעתו של בן-גוריון הייתה נחושה, והוא לא נתן לתחזיות להפריע לו בקו הפעולה שעליו החליט. דיין אף הוא היה פסימי, ולימים יאמר כי ביקש להרשם במקום השביעי ברשימת המפלגה לכנסת, שכן העריך כי המפלגה תקבל שבעה מנדטים.
המפלגה החדשה שידרה תדמית צעירה, טכנוקרטית ואקטיביסטית. פעילותה הייתה רבה בקרב הסטודנטים ובקרב העולים. המפלגה הייתה ל"מפלגה האופנתית", וידיעות בעיתונות פרסמו על "אנשי מדע ידועי שם" שהצטרפו לשורותיה, ועל "התעוררות בקרב האינטליגנציה". אנשים כשמעון פרס שידרו יעילות, נחישות, וקו מדיני תקיף ואקטיבי, וזאת אל מול הרפיון שיוחס ל"דור הביניים" במפא"י. אנשי רפ"י לא היו מחויבים לקווים האידאולוגיים או לדרכי הפעולה של מפא"י, ולא היו מחויבים לעקרונות הסוציאליזם. המפלגה הוציאה ביטאון בשם "מבט חדש" (בעריכת ד"ר אברהם וולפנזון) אשר ביטא רעיונות שייצבו את המפלגה מבחינה רעיונית לא בשמאל כי אם במרכז, אם לא ימינה מכך.
ברשימה לכנסת שהציגה רפ"י היו שמות נוצצים, רמטכ"לים לשעבר כמשה דיין וצבי צור, ו"צעירים" כיצחק נבון, טדי קולק ושמעון פרס, שלכאורה נראו כמורדים היוצאים מול המנגנון המפלגתי המפא"יניקי שנתפס כמסואב ובירוקרטי (על אף שבן-גוריון שאף להתאחד בסופו של דבר עם מפא"י).
לעומתם נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א, אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית. באופן אירוני נמנה עם הפעילים באת"א בנימין גיבלי, שהיה בין המעורבים העיקריים ב"פרשה", ואשר עיקרו של הסכסוך בין בן-גוריון ובין אשכול היה בכך שבן-גוריון רצה להסיט את כובד האחריות מגיבלי אל לבון כנותן "ההוראה".
העימות בין הצדדים היה חריף ביותר. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, איש מפא"י, התבטא כי רפ"י היא "קבוצה נאו פשיסטית". משפגש בן-גוריון בשר בכור-שלום שטרית במסדרונות הכנסת סירב ללחוץ את ידו. תקריות אלו העיבו על מערכת הבחירות, אשר הייתה, כלשונו של בן-גוריון ביומנו, "מערכת הבחירות המכוערת ביותר שהתקיימה בישראל".
הבחירות ותוצאותיהן
ממוזער|טקסט=מטה רפ"י לאחר היוודע תוצאות הבחירות, בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית|מטה רפ"י לאחר היוודע תוצאות הבחירות, בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965, זכתה רפ"י ב-10 מנדטים.
חברי הכנסת שכיהנו מטעם המפלגה היו: יוסף אלמוגי, אריה בהיר, דוד בן-גוריון, מרדכי בן-פורת, מטילדה גז, עמוס דגני, משה דיין, יצחק נבון, מרדכי סורקיס, יזהר סמילנסקי, שמעון פרס וצבי צור. (במהלך כהונת הכנסת השישית פרשו מן הכנסת צור וסמילנסקי, ובמקומם באו בהיר ודגני).
כישלונה של רפ"י היה חרוץ. לא רק שלא הצליחה לקבל את מספר המנדטים המקווה, אלא שיריבותיה, מפלגות הפועלים מפא"י ואחדות העבודה (שרצו במשותף) ומפ"ם עלו בכוחן, ולא נזקקו לה על מנת להרכיב ממשלה. הישגה היחיד של רפ"י היה העמדתו של טדי קולק בראש עיריית ירושלים, במקום מרדכי איש שלום ראש העירייה מטעם מפא"י.
שנות האופוזיציה
לאחר הבחירות נותרה רפ"י באופוזיציה. הכישלון בבחירות היווה את נקודת המפנה האישית אצל בן-גוריון. מכאן ואילך ישקע בחוסר רלוונטיות פוליטית, ולא תהיה לו עוד השפעה על מהלך העניינים. משה דיין, אף הוא לא ראה עצמו משתלב בכנסת כאופוזיציונר, ובילה את זמנו במסע לווייטנאם, משם כתב סדרת כתבות לעיתוני העולם. עם שובו, בקיץ 1966, ביקש לשחררו מתפקידו כיושב ראש הסיעה בכנסת.
אחד המהלכים העיקריים שביצעה הסיעה כסיעת אופוזיציה, הייתה תקיפתו של אשכול בשל "מחדל ביטחוני" עלום שבו הואשם אשכול על ידי בן-גוריון ופרס, בנובמבר 1966. נראה כי המדובר ב"פרשת בן ברקה" בה יוחס לסוכני המוסד סיוע לרצח האופוזיציונר המרוקני מהדי בן ברקה בפריז. עניין זה הביא למהומה רבה מאחורי הקלעים של הממסד הביטחוני בארץ ולחילופי האשמות בין איסר הראל, שהיה יועצו של אשכול לענייני מודיעין, ובין ראש המוסד מאיר עמית, באופן שהזכיר מאוד את "העסק הביש". שמועות בעניין זה החלו עוד בתחילת שנת 1966, לאחר שפרטיו התפרסמו במגזין פורנוגרפי בשם "בול", דבר שהביא למעצרם של עורכיו ולהחרמת העיתונים מעל הדוכנים. עם זאת, יש האומרים כי אותו "מחדל ביטחוני" הוא הסכמתו של אשכול, עוד בשנת 1963 להאט את קצב פיתוח פצצת הגרעין הישראלית, ובתמורה לקבל מארצות הברית סיוע בנשק קונבנציונלי.
לבסוף נעלם העניין כלעומת שבא, לאחר שדיין הציע לבן-גוריון כי זה יחשוף בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את הפרטים הידועים לו. בן-גוריון סירב, וכתוצאה מכך ביקש דיין מבן-גוריון שלא להזכיר עוד את העניין, ואף דרש ממנו שלא להעמיד את סיעת רפ"י בפני עובדות.
הכניסה לממשלת האחדות ומלחמת ששת הימים
המשבר שקדם לפרוץ מלחמת ששת הימים הביא להכרה הציבורית כי הגיעה העת להכניס את אנשי רפ"י אל הממשלה. במיוחד רבה הייתה הביקורת על אפרוריותו של אשכול ועל אופיו הלא אקטיביסטי בעיקר בתפקיד שר הביטחון, והציבור חש כי הוא אינו האיש המתאים לכך.
עוד ב-23 במאי 1967 פנו אנשי המפד"ל ובראשם חיים משה שפירא אל אשכול, בדרישה לצרף את אנשי רפ"י ואת אנשי גח"ל אל הממשלה. הדרישה נדחתה על הסף. עם זאת נמשכו המגעים במשך הימים שלאחר מכן. ברית חדשה ומפתיעה בין מנחם בגין ובין דוד בן-גוריון לחצה להקמת ממשלת ליכוד לאומי. אל מולם ניצבו אנשי "דור הביניים" כגולדה מאיר, נחושים מתמיד למנוע את עמדות הכוח מיריביהם, וכן אנשי מפ"ם אשר ראו באנשי רפ"י מתנגדים ל"תנועת הפועלים".
נראה היה כי העמדתו של בן-גוריון, בן ה-81, בעמדת הנהגה לאומית, אל נוכח המשבר, אינה עוד ריאלית, והתקוות של אנשי רפ"י, כמו גם של רוב הציבור, הופנו אל משה דיין. עם פרוץ המשבר, קיבל דיין מאשכול רכב צבאי, ולבוש בדרגות רב-אלוף ביצע סיורים בקווים, על מנת לעמוד על המצב. בשלב מסוים אף הסכים להתמנות ל"מפקד חזית הדרום".
המפנה אירע ב-27 במאי עת נשא אשכול נאום לאומה ברדיו. עקב תקלה, הוחלף בהדפסה המשפט "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות", ל"כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות", והוא לא הצליח להשלים את המשפט מבלי להסס ולגמגם. הציבור שהאזין מרותק לנאום במקלטי הרדיו נחרד ונבהל, ניתן חיזוק לאפרוריותו של אשכול ולטענות על תפקודו הלקוי כשר ביטחון. בישיבת הממשלה שנערכה לאחר מכן הופעל על אשכול לחץ כבד להורות על פתיחה במלחמה, לחץ שלווה באווירה הציבורית הכללית. תחת לחץ האלופים ובהם עזר ויצמן, יגאל ידין אותו מינה כעוזר מיוחד, ואף מנחם בגין ממנו ביקש להצטרף לממשלתו, נאלץ אשכול להסכים למינוי אדם אחר כשר ביטחון. נטיית לבו הייתה למנות את יגאל אלון לתפקיד, אך הלחץ הציבורי עשה את שלו, והמינוי נמסר לדיין, ב-1 ביוני 1967. דיין ביקש להביא עמו אל הממשלה את אנשי רפ"י. אשכול הבהיר לדיין כי המינוי הוא אישי, אך כי יסכים לצירוף אנשי רפ"י אל הממשלה אם אלו יסכימו לכך.
בדיון שנערך באותו הערב, הסכים בן-גוריון לכניסת רפ"י לממשלה. המתנגד היחיד היה יוסף אלמוגי, שטען כי אל לה לרפ"י להצטרף לממשלה בראשות אשכול כנגדו נאבקו כל השנים, וכי "אנחנו מדביקים מזוזה על כנסייה". אך דעתו של שמעון פרס הכריעה את הכף, ורפ"י נכנסה לממשלת הליכוד הלאומי. הממשלה החלה לפעול בהרכבה החדש (לממשלה הצטרף דיין מטעם רפ"י, וכן חברי הכנסת מנחם בגין ויוסף ספיר מטעם גח"ל), עוד בטרם פרצה המלחמה. ביום פרוץ המלחמה, ב-5 ביוני 1967, אישרה הכנסת את הרכבה החדש של הממשלה, לאחר הקראת הודעת ראש הממשלה לוי אשכול על השינויים שחלו בהרכב הממשלה.
האיחוד של מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י
ממוזער|טקסט=כנס רפ"י, 1969|כנס רפ"י, 1969, מימין לשמאל:מרדכי סורקיס, משה דיין, שמעון פרס, גד יעקבי
לאחר מלחמת ששת הימים, נראה היה כי אין כל מניעה מצד אנשי רפ"י להתאחד עם מפא"י. הדוחף למהלך זה היה חבר הכנסת שמעון פרס. בן-גוריון שלל את האיחוד עם מפא"י מבחינה אישית, אך הבין אותו מבחינת חברי רפ"י האחרים. הוא תמך באיחוד, אך, מבחינת יחסיו עם אשכול ועם מנהיגות מפא"י, נשרפו הגשרים. במכתב לשמעון פרס כתב:
עם בן-גוריון הביעו עמדות נגד האיחוד גם יזהר סמילנסקי, יצחק נבון, מתילדה גז, נתן אלתרמן, מאיר אביזוהר, יוסף יזרעאלי ויגאל הורוביץ.
ב-12 בדצמבר 1967 נערכה ועידת רפ"י שבה הוחלט על האיחוד. בן-גוריון נמנע מלהצביע, וברוב גדול הצביעה הוועידה על האיחוד עם מפא"י ועם אחדות העבודה. 9 מחברי הכנסת של רפ"י הצטרפו אל מקימי מפלגת העבודה (יחד עם מפלגות המערך הראשון, מפא"י ואחדות העבודה), שהוקמה באופן פורמלי ב-21 בינואר 1968. בן-גוריון נותר לבדו מחוץ למפלגת העבודה והקים את הרשימה הממלכתית. חלק מהמתנגדים נשארו איתו, בעוד אחרים קיבלו את הכרעת הרוב והצטרפו למפלגת העבודה.
נציגי המפלגה בכנסת
הכנסת החמישית (1961)
8 מנדטים: יוסף-אהרן אלמוגי, דוד בן-גוריון, גדעון בן-ישראל, עמוס דגני, משה דיין, חנה למדן, יזהר סמילנסקי, שמעון פרס
הכנסת השישית (1965)
10 מנדטים: דוד בן-גוריון, יזהר סמילנסקי. שמעון פרס, מטילדה גז, יוסף-אהרן אלמוגי, יצחק נבון,
משה דיין, צבי צור, מרדכי סורקיס, מרדכי בן-פורת, עמוס דגני, אריה בהיר,
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת התשיעית (1977)
3 מנדטים: יגאל הורביץ, יצחק פרץ, זלמן שובל
הכנסת העשירית (1981)
מנדט אחד: יגאל הורביץ
הכנסת האחת עשרה (1984)
מנדט אחד: יגאל הורביץ
גורלם הפוליטי של יוצאי רפ"י
הרשימה הממלכתית
בן-גוריון רץ בבחירות לכנסת השביעית בראש הרשימה הממלכתית, מפלגה שהקימו אנשי המיעוט ברפ"י, שהתנגדו לאיחוד עם מפלגת העבודה. מפלגה זו זכתה לארבעה מנדטים, ובמהלך כהונת הכנסת השביעית פרש ב"ג מן החיים הפוליטיים, והודיע, כי אילו היה ממשיך בפעילות פוליטית, היה מצטרף למפלגת העבודה. הוא בילה את שארית ימיו בשדה בוקר בכתיבת זכרונותיו. שלושה מחברי הכנסת שנותרו במסגרת "הרשימה הממלכתית" לאחר פרישתו של בן-גוריון חברו בשנת 1973 לאריאל שרון, להקמת הליכוד, ואילו חה"כ מאיר אביזוהר הצטרף, בראש קבוצת המיעוט ברשימה הממלכתית, למפלגת העבודה, ברוח הכרזתו של בן-גוריון.
בשנת 1981, במהלך כהונת הכנסת התשיעית, פרשו חברי הכנסת יגאל הורביץ, זלמן שובל ויצחק פרץ מן הליכוד וקראו לסיעתם החדשה "רפ"י - הרשימה הממלכתית". סיעה זו החזיקה מעמד כארבעה חודשים, כאשר לאחריהם הצטרפו חברי הכנסת שובל והורביץ לסיעתו של משה דיין תל"ם, ואילו חבר הכנסת פרץ שב והצטרף לליכוד. בשנת 1983 הקים יגאל הורביץ מחדש מפלגה בשם רפ"י ולקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 שונה שמה ל'אומץ' והיא כללה ברשימת המועמדים שלה את הורביץ ושובל. הרשימה זכתה במנדט אחד בלבד והורביץ נבחר מטעמה לכנסת וכיהן כשר בלי תיק בממשלת הרוטציה, בתחילה כתומך של המערך ואחר כך עבר לתמוך בליכוד ולקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 הצטרף לליכוד עם מפלגתו.
מפלגת העבודה
אנשי רפ"י היו לחלק בלתי נפרד ממפלגת העבודה, ששבה וצרפה יחד את כל הפלגים ההיסטוריים של מפא"י, ושבו אל חיקה של מפלגת האם, ממנה פרשו בזעם כה רב, כאילו לא היו דברים מעולם. משה דיין היה לאחד ממנהיגיה המובהקים של המפלגה, אם כי בשל הנסיבות ההיסטוריות לא זכה מעולם בתפקיד ראש הממשלה אליו ייעד את עצמו. שמעון פרס היה לראש הממשלה מטעם המפלגה, ולמנהיגה במשך שנות דור, משנת 1977, בהפסקות מסוימות, עד 2005, בה פרש מהמפלגה ועבר למפלגת "קדימה" של אריאל שרון. יצחק נבון שימש כנשיא מדינת ישראל, ואף לאחר סיום תקופת כהונתו שב לחיים הפוליטיים וניסה לקבל את מועמדות המפלגה לראשות הממשלה לפני הבחירות לכנסת האחת עשרה. הוא נכשל בכך, ושימש זמן מה כשר החינוך בטרם פרש.
מורשתה של רפ"י
בזמן קיומה הקצר לא הותירה רפ"י, לדעת רבים, כל חותם מבחינה פרלמנטרית או מעשית. אף בנושא שהיה קשור לעילת קיומה, חקירת "הפרשה", לא הביאה לשינויים כלשהם. ועדת חקירה משפטית לא הוקמה, והנושא נזנח, והפך לנחלתם של היסטוריונים, ולא לנושא שנמצא על סדר היום הפוליטי.
אולם, בשאלה העקרונית שהעלה בן-גוריון, ניצחה גישתו, לפיה יש להפקיד הכרעה בשאלות עובדתיות, ובמיוחד בדבר אשמתו או חפותו של אדם, בידי גורם משפטי ולא בידי ועדה של פוליטיקאים.
במאבק שבין הדורות במפא"י הכריעה לבסוף הביולוגיה, ובאמצע שנות השבעים, לאחר מלחמת יום הכיפורים היה דור העלייה השלישית מחוץ לשדה הפוליטיקה, והמאבק הפוליטי בתוך מפלגת השלטון התקיים בין "צעירים" כשמעון פרס, יגאל אלון ויצחק רבין.
רפ"י תיזכר כאחד הניסיונות הראשונים להקים "מפלגת מרכז", ניסיון שכשל, כמספר ניסיונות שבאו אחריו. ד"ש בראשות יגאל ידין ומפלגת המרכז של יצחק מרדכי היוו ניסיונות דומים, להקים מפלגה, תוך פיצול ממפלגת האם השלטת, ולהשתלט מן המרכז הפוליטי על שדה המערכה הפוליטי במדינת ישראל. בראשית מערכת הבחירות לכנסת השבע עשרה ב-2006 טענו רבים, בעיקר מתנגדיה, כי מפלגת קדימה לא תנצח (על אף סקרים שבישרו לה ניצחונות גדולים, בדומה לרפ"י) ותהפוך למפלגת ביניים קטנה (בסופו של דבר ניצחה קדימה וזכתה ב-29 מנדטים). סיבות הכישלון והפירוק תוך זמן קצר של שלוש המפלגות שונות. יש שיאמרו כי רפ"י, שחרתה על דגלה את חקירת "הפרשה", לדרישתו המפורשת של בן-גוריון, הייתה קורבן לעיסוקו האובססיבי של בן-גוריון בעניין זה, בניגוד לדעת הקהל, ובניגוד לאינטרס הפוליטי של אנשי המפלגה. עניין זה שלווה בתפיסת "יקוב הדין את ההר", גם הוא חלק ממורשתה- ההתעקשות על דין היסטורי. לעומת זאת, יש אומרים, כי רפ"י נפלה קורבן לשיתוף אינטרסים של כל המפלגות יריבות מפא"י, שרצו לפגוע בה ובמנהיגה ההיסטורי, יחד עם מתנגדי בן-גוריון בתוך מפא"י, וכי בן-גוריון הקדים את זמנו בדרישה שזיכוי שר מאחריות לא ייעשה על ידי ועדת שרים אלא בוועדת חקירה משפטית (בדומה לוועדת כהן ולוועדת אגרנט המאוחרות יותר).
לקריאה נוספת
דוד בן-גוריון, דברים כהוויתם, עם הספר, 1965.
דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, עם עובד, 1969.
מיכאל בר-זוהר, החודש הארוך ביותר, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1968.
מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, עם עובד 1977.
שבתי טבת, משה דיין, הוצאת שוקן, 1972.
שבתי טבת, עונת הגז, איש דור, 1992.
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, ירדן הוצאה לאור, 1988.
דוד שחם, ישראל - 40 השנים, עם עובד, 1991.
נתן ינאי, קרע בצמרת: המשבר שזעזע את מפא"י והביא להקמת רפ"י, תל אביב: א' לוין-אפשטין, 1969.
זכי שלום, כאש בעצמותיו: דוד בן-גוריון ומאבקיו על דמות המדינה 1963–1967, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004.
קישורים חיצוניים
קטלוג החטיבה - רפ"י באתר ארכיון מפלגת העבודה https://archavoda.keysofthost.com/
ועידת רפ"י, יומני כרמל, דצמבר 1967 (התחלה 4:25)
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ישראל: מפלגות היסטוריות
קטגוריה:מפלגות ציוניות
קטגוריה:ישראל: מפלגות שמאל
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-13
| 2024-10-08T14:22:54
|
רשימת רפי
|
REDIRECT רשימת_פועלי_ישראל
| 2015-09-26T11:03:48
|
הטרדה מינית
|
שמאל|ממוזער|250px|שלט על רציף תחנת רכבת ביפן המציין כי חלק זה של הרציף מיועד לנשים בלבד, במטרה להגן על נשים מפני הטרדה מינית.
הטרדה מינית היא התנהגות של כפייה בהקשר מיני, לרבות הבטחה בלתי הולמת לתגמול תמורת אינטראקציות מיניות.
הטרדה מינית יכולה לכלול הערות ומגע מיניים במסגרת אינטראקציה לא מינית, כמו הטרדות מילוליות או פיזיות בהקשר הגוף והזהות המגדרית. לעיתים הערה בודדת תיחשב להטרדה מינית ולעיתים דפוס של שתי הערות ויותר בפרק זמן נתון ייחשבו להטרדה מינית. הדבר תלוי בעיקר עד כמה כל הערה היא מינית, באיזה אופן נאמרה והאם מטרתה לכפות אינטראקציה מינית.
מגע כפוי באיבר גוף הנחשב למיני (לרוב המפשעה, הישבן והשדיים) נחשב בדרך כלל להטרדה מינית. לעיתים יש קושי בזיהוי הטרדה מינית בגלל העמימות המובנית בהגדרת מושגים כמו רומנטיקה, חיזור ומשיכה מינית, לכן התנהגות אשר נתפסת אצל האחד כחיזור עלולה להיתפס על ידי האחר כהטרדה, ופעולה שהייתה יכולה להיתפס כפעולה רומנטית כאשר קיימת הדדיות, נתפשת על פי החוק כהטרדה מינית כאשר אחד מהצדדים איננו מעוניין בה.
למרות החוקים המקיפים בהקשר להטרדה מינית, הם בדרך כלל אינם אוסרים על הערות והקנטות פתאומיות או מקרים בודדים וקטנים - כלומר, הם אינם מכסים "קוד נימוס כללי". במקום העבודה, הטרדה עלולה להיחשב לבלתי חוקית כאשר היא תכופה או חמורה ויוצרת סביבת עבודה עוינת או פוגעת, או גורמת להחלטה שלילית על ההעסקה. לדוגמה: כשהקורבן מחליט להתפטר עקב ההטרדה, או שמורידים אותו דרגה או שמפטרים אותו עקב כך.
ההבנה המשפטית והחברתית של הטרדה מינית, לעומת זאת, משתנה לפי התרבות בין חברה לחברה ואף משתנה עם הזמן. לדוגמה, בעבר טפיחה על ישבן אולי לא הוגדרה באופן כולל בחברה כהטרדה מינית כפי שהיא עלולה להתפרש כיום, אלא כביטוי של חיבה (כמו אצל שחקני כדורסל למשל).
הטרדה מינית היא סוג של אפליה בלתי חוקית בתעסוקה במדינות רבות, והיא סוג של התעללות מינית ופסיכולוגית ובריונות.
החוק למניעת הטרדה מינית בישראל
איסור על הטרדה מינית בעבודה נקבע בשנת 1988 בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ובמסגרתו הופיע לראשונה המושג "הטרדה מינית" בחוקי מדינת ישראל. בשנת 1998 נחקק בישראל החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. החוק מגדיר שישה סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית ועוולה אזרחית. המעשים שלפי החוק הם בגדר הטרדה מינית:
סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.
מעשים מגונים, כלומר מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני שהמוטרד אינו מסכים להם.
הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (כאשר ההצעות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול - המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).
התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (כאשר ההתייחסויות המיניות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול - המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).
התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.
הפצת תמונות או סרטונים בעלי תוכן מיני של אדם אחר ללא רשותו באינטרנט, (לפי תיקון החוק בשנת 2014).
אף על פי שהחוק הוא במסגרת הדין הפלילי ולפיכך עובר בתווך של תלונה ומשטרה והגשת כתב אישום כנגד התוקף, קיימת עבור נפגעי ונפגעות הטרדה מינית בעבודה גם האפשרות לתבוע את הפוגע או הפוגעת בתביעה אזרחית ולקבל פיצויים גם בלי להוכיח נזק ממשי שנגרם להם.
סטטיסטיקת ההטרדות המיניות בישראל
מסקר שערך המשרד לביטחון פנים בינואר 2012, עולה כי אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה. מסקר זה, אשר מדד בין השאר את תחושת הביטחון של הנשים בישראל, עולה כי 67% מהנשים היהודיות ו-79% מהנשים הערביות חיות בחרדה מתמדת מפני תקיפה מינית. גם במערכות הממשלתיות ובמשטרת ישראל מוגשות תלונות על הטרדות מיניות, ויש להניח כי לא כולן מדווחות.
כמו כן, בסקר שבוצע על ידי הרשות לתכנון כוח אדם בשנת 2003, עולה כי שיעור הנשים שהוטרדו מינית היה גבוה במיוחד בקרב גרושות; כאשר 21% מהגרושות דיווחו על הטרדה, לעומת 14.3% מהרווקות ו-11.8% מהנשואות. בנוסף, שיעור הנשים שהוטרדו בקרב עולות חדשות היה 16.8%, לעומת 12.1% בקרב ישראליות ותיקות. מבחינת משלחי יד, השיעור הגבוה ביותר של נשים שהוטרדו, פיזית ומילולית, נמצא בענף האירוח וההאכלה, ואילו הקבוצות המועדות ביותר להטרדה היו מוכרות, 15% מהן דיווחו על הטרדה, מזכירות 14.7%, מטפלות סיעודיות 14.2% ועובדות ניקיון 14.1%.
מחברת קובץ המידע עבור הרשות, רונית הריס-אולשק, מציינת כי יש לשער שהיקף ההטרדה המדווח מוטה כלפי מטה מסיבות שונות. אלו כוללות בין השאר חוסר בדיווח בקרב נשים דתיות וערביות, כמו גם הבדלי חינוך ותרבות, אשר במקרים מסוימים עשויים ליצור מצב בו התנהגות אשר נחשבת על פי חוק כהטרדה, אינה נחשבת כזו על ידי הקורבנות. בנוסף היא מדגישה כי ההתייחסות בסקר נוגעת להטרדה במקום העבודה ולא במסגרות אחרות, שבהן ידוע על היקפים גבוהים של הטרדה, כגון צבא.
בנוסף לכל אלו, מרכזי הסיוע לנשים מציינים כי מדי שנה מתקבלות במרכזים כ-40 אלף פניות, מחצית מהן דיווחו כי נפלו קורבן לאונס, לניסיון אונס או לאונס קבוצתי. מרכזי הסיוע מציינים כי 30% מהפניות למרכז בשנה הן מצד מתלוננות שנפלו קורבן לעבירת מין כשהיו מתחת לגיל 12, אולם החליטו להתלונן רק בגיל מאוחר יותר.
תאוריות
התאוריה האבולוציונית
הגישה האבולוציונית מתרכזת בעניין המיני, בגלל מרכזיות הברירה המינית ביחסים בין גברים ונשים. למעשה הגישה הפמיניסטית מנבאת ניבוי הפוך בהקשר המיני. אם מטרת התוקף היא להטיל חיתתו על הנשים, סביר שיטריד ויתקוף דווקא את הנשים הפחות פתוחות מינית כי אלו יהיו הנשים שתפגענה הכי הרבה. לעומת זאת על פי הגישה האבולוציונית, אם המטרה המרכזית היא לקיים יחסי מין עם האישה, עדיף לפנות לנשים פתוחות יותר מינית כי הסיכוי להצליח לשכב איתן גדול יותר ויהיה פחות עניין לחזר אחרי נשים סגורות יותר מינית.
חלק מההטרדות המיניות יכולות לנבוע מהערכה לא נכונה של הגברים לגבי כוונות הנשים, ומבחינתם מדובר בניסיון חיזור לגיטימי, מבלי להבין שהאישה חשה מוטרדת. ההטרדות (בדיוק כמו תקיפות מיניות) אינן מתבצעות נגד נשים אקראיות, רוב ההטרדות מבוצעות כלפי נשים בגילאי פוריות, לרוב צעירות בסוף שנות העשרה תחילת שנות ה-20. שיעור גבוה של קורבנות הטרדה מינית הן רווקות, כאלו שעובדות בעבודות שירותיות ובאות במגע עם קהל. הממצאים הללו עולים בקנה אחד עם הגישה האבולוציונית, השמה דגש על המיניות והפוריות.
מחקר העלה כי התנהגות מינית ליברלית יותר של גברים ונשים עלולה לגרום להם להטריד מינית – וגם להיות קורבנות של הטרדה מינית. פרשנות החוקרים היא שפתיחות מינית מסמנת לאחרים לבוא ולחזר, מה שיכול להוביל להטרדות מיניות בגלל פירוש לא נכון של הפתיחות המינית, והבנתה כזמינות מינית. כמו כן נמצא שגישה חופשית למין היה המנבא הטוב ביותר ללהיות מוטרד מינית, במיוחד החלק ההתנהגותי במדד הסוציו-סקסואלי שבודק התנהגויות בפועל (מספר הפרטנרים המיניים, מספר הפעמים שאותו אדם קיים יחסי מין חד פעמיים, וכו’), ופחות העמדות המתירניות כלפי מין (הרצון לשכב עם כמה שיותר נשים, הסכמה עם המשפט "זה בסדר לקיים יחסי מין ללא אהבה", וכו’). הממצאים הללו נכונים לשני המינים. הממצאים הראו שרוב ההטרדות היו של גברים כלפי נשים, אך עם זאת היו לא מעט דיווחים על הטרדות של נשים כלפי גברים, כמו גם הטרדות כלפי אותו המין (גברים שהטרידו גברים אחרים ונשים שהטרידו נשים). המנבאים הטובים ביותר להטרדה מינית של אחרים (מכל הסוגים) היו החלק ההתנהגותי במדד הסוציו-סקסואלי, וחשיפה לפורנוגרפיה.
הוכח ממחקרים מדעיים שההטרדה המינית בעבודה לא נובעת מסקסיזם ומפטריארכליה. הפסיכולוג האבולוציוני קינגסלי בראון, לדוגמה, טוען שהמפגש בין גברים לנשים בשוק העבודה מוביל לשני סוגים של הטרדות מיניות. הראשון הוא לחץ מצד המעסיק על העובדת שלו לשכב איתו בתמורה לקידום או לכך שלא יפטר אותה, והשני הוא אווירה מינית מדי המביאה לעיתים להטרדה מינית ולאי-נוחות. בשונה מהגישה הפמיניסטית הטוענת שהטרדות מיניות לא כוללות מרכיב מיני, ומטרתן של ההטרדות היא אלימות גברית ושמירה על עליונות גברית, בראון טוען שהמטרה של ההטרדות היא מינית לחלוטין, וניצול הכוח, כמו בסוג הראשון של ההטרדות המיניות, הוא רק האמצעי שמוביל למין. הדבר דומה לניצול כוח, כמו סטטוס גבוה, ממון, או יופי חיצוני, כדי להשיג מין בדרכים חוקיות. בנוגע להטרדות המיניות מהסוג השני, הנובעת מאווירה לא נעימה, טוען בראון שהשפלות אלו נובעות מתחרותיות בין יריבים בעבודה, השפלות אלו נעשות גם נגד גברים ונעשו גם בעבר לפני כניסת הנשים לשוק העבודה. לכן אין מדובר במזימה גברית נגד המין הנשי, וכלל לא מדובר במעשים היוצרים אפליה.
התאוריה הפמיניסטית
על פי התאוריה הפמיניסטית הטרדה מינית היא תוצאה של המערכת הפטריארכלית אשר מאפשרת לגבר להפעיל כוח מיני ולהביע באמצעותו את הדומיננטיות הגברית, כגון הבוס המטריד את העובדת הכפופה לו. בהתאם לנקודת מבט זו, הטרדה מינית נובעת מתהליך של סוציאליזציית המגדר, אשר יוצר ומשעתק הבדלי כוחות בין גבר לאישה בחברה. תהליך הסוציאליזציה של המגדר מניח את היסודות לסטריאוטיפים על בסיס מיני ומעמד חברתי. שכיחות המקרים בהם המטריד היה בעל סטטוס נמוך משל המוטרד היא נמוכה ובד בבד שכיחות המקרים בהם יחס המעמדות הפוך, גבוהה. משמע, ההטרדה נפוצה יותר כאשר המטריד הוא בעל סטטוס רם יותר משל המוטרד.
הטרדה מינית במסגרת יחסי מרות
במצב בו יש ניצול של יחסי כוח, כמו מרות בעבודה, חינוך, טיפול או סמכות ציבורית, החוק בישראל מעניק הגנה יתרה (). כאשר אדם מנצל יחסי כוח כדי להציע הצעות מיניות חוזרות ונשנות, או כדי להתייחס שוב ושוב למיניותו של אדם הכפוף לו, החוק קובע שזו הטרדה מינית גם אם המוטרד לא העז להראות למטריד שהוא אינו מעוניין, ולא העז לבקש ממנו שיפסיק. זאת בהשוואה למצבים שאין בהם יחסי כוח פורמליים, בהם התנהגות הופכת להטרדה מינית רק אחרי שהמוטרד הראה למטריד שהוא אינו מעוניין בהתנהגותו.
במקצועות מסוימים נקבעו גם כללי אתיקה, האוסרים על קשרים לא הולמים (גם בהסכמה) בין בעל המקצוע ללקוחותיו, ומגדירים את הסנקציות הנלוות לכך.
הטרדה מינית במסגרת יחסי השפעה
בפסק דין משנת 2022 קבע בית הדין הארצי לעבודה דוקטרינה משפטית אותה כינה "יחסי השפעה" בית הדין קבע כי יחסי השפעה נמצאים בתווך שבין יחסי מרות והיעדר מרות. יחסי השפעה יכולים להתבטא בהיבטים מקצועיים ומעמדיים. מבחינה מקצועית כאשר נתונים המקצועיים של המטריד מקנים לו ביטחון במקום העבודה. במקרה שהעובד המנוסה הטריד מינית את העובד המנוסה פחות, פערי הכוחות ביניהם עשויים להשפיע על עתיד המשך עבודת המוטרד ככל שלא ישתף פעולה. מבחינה מעמדית כאשר עובד המטריד נמצא בדרגה גבוהה יותר מהמוטרד, הוא מבוגר יותר מהמוטרד או שיש לו ותק רב יותר במקום העבודה מהמוטרד, פערי הכוחות יכולים להפוך את האחד כבעל השפעה על השני. בית הדין קבע כי ככל שיחסי ההשפעה משמעותיים יותר, כך רף הראיות הנדרשים להוכחת התנגדותו של המוטרד להתנהגות המטריד נמוכים יותר.
הפולמוס סביב האשם התורם של המוטרד
טיעון הגנה שגור של מואשמים בהטרדה מינית הוא ערעור אופייה של המתלוננת, ולמעשה היפוך היוצרות והעמדתה שלה למשפט באישום החברתי של מופקרות מינית. טענת הגנה אופיינית של המואשם בהטרדה מינית היא שמעשיו נגרמו בשל התנהגות פרובוקטיבית של המוטרדת. ההקשר המשפטי שבמסגרתו מתעוררת הטענה הוא, בדרך כלל, במסגרת טענה של טעות הנאשם בדבר שאלת ההסכמה של הקורבן: הנאשם מוכיח, כביכול, על סמך התנהגותה המתירנית של הקורבן כי היא הסכימה למעשיו או לפחות כי טעותו בשאלת ההסכמה היא סבירה. לגישה זו יש תומכים בציבור. כך למשל אמרה המשפטנית יפה זילברשץ, בבואה להגן על אחד מעמיתיה שהורשע בהטרדה מינית:
טיעונים מסוג זה, כי הקורבן אשם, סופגים ביקורת, בנימוק שהם מבליעים בתוכם את ההנחה כי האישה המוטרדת מינית מביאה זאת על עצמה לעיתים קרובות. מבקרים אלו טוענים כי נורמות חברתיות המקשרות בין התנהגות פרובוקטיבית להרשאה משתמעת של האישה להשתמש בגופה לשם עינוגו של גבר משפיעות על שופטים, ולכן פושעי מין בישראל זוכים לעונשים קלים יחסית. כך, מחומרת המעשים הנידונים בבתי המשפט, הנושא הופך לדיון בלבוש האישה או בשאלה "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?".
במשפט
לגישה השמה דגש באשמת הקרבן ישנו ביסוס גם בתאוריה של המשפט הפלילי. כך, למשל, המשפטנית ורה ברגלסון (אוניברסיטת רטגרס) טוענת כי בנסיבות מסוימות יש לשקול את הפחתת האחריות הפלילית של העבריין, לעיתים עד כדי הסרת אחריות מלאה, במקרה בו הקורבן צמצם במעשיו את זכותו שלא להיפגע. ברגלסון מתבססת על "עקרון התניה על זכויות", לפיו להתנהגותו של הקורבן, המבטא את הוויתור על זכויותיו, ישנה השפעה על התחייבותו של העבריין להימנע מפגיעה בו. תזה זו היא מכנה בשם דוקטרינת 'האשמה השוואתית' (Comparative Culpability) היוצרת מיתאם בין צמצום זכותו של הקורבן שלא להיפגע ובין ירידה של אחריות העבריין למעשה הפגיעה. למשל: אם הקורבן עשה מעשה פרובוקטיבי כדי להשפיל את העבריין, כמו הכאה או יריקה - ייחשבו מעשיו אלו כמעין ויתור מסוים על זכותו שלא להיפגע. יש אף שמגדירים זאת כ'פיתוי' או 'קינטור' כלפי העבריין. ברגלסון נוטלת דוגמאות אלה וצועדת עמם צעד נוסף, כך שהיא רואה בלבוש פרובוקטיבי של אשה מעין ויתור של הקורבן על זכותה שלא להיפגע, משום שלבוש זה נבחר תוך ידיעה שהוא עלול להסיט את תשומת הלב הבלתי-רצויה של הנאשם. ברגלסון מדגישה כי הגנתו של הנאשם במקרה זה איננה הגנה מסוג הצדק (defense of justification), כגון הגנתו של שוטר שהפעיל סמכות חוקית, כי אם הגנה מסוג הפטר (defense of excuse), כמו הגנתו של הבלתי שפוי. בתזה זו היא מתבססת בין השאר על יבוא אל המשפט הפלילי של גישת האשם התורם, המקובלת בדיני הנזיקין.
לעומת זאת, יש הסבורים כי אסור לקשור בין מעשיו של הקורבן המוטרד לבין חומרת העונש שעל העבריין לשאת. המשפטן אלון הראל (האוניברסיטה העברית בירושלים), למשל, אינו חולק על "עקרון התניה על זכויות", לפיו מעשיו של אדם יכולים להשפיע על זכויותיו – אך מבחין בין מקרה כגון מעשה תקיפה, בו מבטא התוקף את ויתורו על זכותו שלא להיפגע אם בתגובה לתקיפתו יותקף בחזרה על ידי הקורבן במסגרת 'הגנה עצמית', לעומת מקרה בו הקורבן עושה מעשה פרובוקציה (בין השאר, על ידי לבושו) ואינו מוותר בכך על זכותו שלא להיפגע. ההבדל בין העמדות הוא היקף החלתו של "עקרון התניה על זכויות". לפי השקפתו של הראל, המבטאת את העמדה המקובלת בחוגים רחבים, יישום עקרון ההתניה על זכויות ימנע מנשים את ההגנה שהן ראויות לה, כמי שסובלות לעיתים מזומנות מפגיעה בשל מינן בלבד.
במחקר
מחקר שנעשה באוניברסיטת צפון טקסס מראה כי הן וגברים והן נשים מאמינים כי סביר יותר שנשים בלבוש חשוף יחוו הטרדה מינית. עם זאת מחקר ממכללת תל חי שלא עבר ביקורת עמיתים, בוצע בשנת 2009 על מנת לבדוק את אמיתות האשמת הקורבן בישראל. תוצאות מחקר שוללות את קיומו של קשר בין מאפייניה של האישה, כמו הביטחון העצמי שלה, החושפנות של בגדיה או העמדות שלה, לבין הסיכון שתהיה מוטרדת מינית. לפי מחקר זה, נשים הנוהגות להתלבש באופן צנוע היו חשופות להטרדה באותה מידה כמו נשים המתלבשות באופן מתירני, ונשים חסרות ביטחון עצמי היו חשופות להטרדה כמו נשים בעלות ביטחון עצמי גבוה.
השפעת הארגון על הטרדה מינית והשפעת הטרדה מינית על הארגון
יש הטוענים שכוח הוא מרכיב מרכזי בהבנת הטרדה מינית. במיוחד יש הטוענים שעובדים במערכת יחסי עבודה בנסיבות של יחסי מרות נמצאים בעמדת חולשה ועל כן מהווים מטרה להטרדות מיניות.
השפעת הארגון על הטרדה מינית
ממטא-אנליזה שבוצעה על מחקרים רבים עולה כי אקלים ארגוני (סובלנות הארגון, מדיניות, פרוצדורות, יישום וכו') וסביבת העבודה הכרחיים להבנת התנאים בהם יותר סביר שתתרחש הטרדה מינית וכיצד הקורבנות ישופעו מן ההטרדה. עם זאת, אין מספיק מחקר לגבי מדיניות ופרוצדורות ספציפיות, אסטרטגיות מניעה ומודעות. מרכיב נוסף שמגדיל את הסיכון להתרחשותה של הטרדה מינית הוא ההקשר המגדרי של מקום העבודה (job gender context) מעט נשים בסביבת העבודה הקרובה או עיסוק בתחום שאינו טיפוסי לנשים.
לפי המשפטנית אורית קמיר, הדרך היעילה ביותר למנוע הטרדות מיניות במסגרת העבודה וכך גם להשפיע על האווירה הציבורית היא שהמעביד יאמץ מדיניות ברורה השוללת הטרדה מינית ויבהיר אותה לעובדיו. עוד מוסיפה קמיר, כי נשים רבות מעדיפות להתלונן במקום העבודה, ולסמוך על פתרון פנימי, מאשר "להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה" ולהיתפס כבוגדת על ידי עמיתים, ממונים ומעסיקים. רבות מעדיפות פתרון פרגמטי שיפסיק את ההטרדה וימנע מגע עתידי עם המטריד לעומת פניה למשטרה. על הקושי להפוך פגיעה לפניה לבית משפט ניתן לקרוא במאמרם של (1981) Felstiner & Sarat, המתאר שלושה שלבים שעל הנפגע (בכל תחום) לעבור על מנת לפנות למערכת המשפט: הענקת שם לפגיעה (naming) היכולת להעניק לפגיעה הגדרה משפטית, שלב הטלת האשמה (blaming) שעיקרו ההבנה מיהו הגורם האחראי לפגיעה בזכויות וההתייצבות מולו ולבסוף שלב הפניה לערכאות (claming). בעבירות מין קיים קושי אדיר של הקורבנות לעבור את השלבים הנ"ל, ככל שהיחסים בין התוקף והנתקף קרובים יותר (לעומת למשל סכסוך בין תאגידים), הקושי לעבור כל שלב גדול יותר.
השפעת הטרדה מינית על הארגון
הטרדה מינית גורמת לעלויות לארגון: עלויות משפטיות, פרסום לא רצוי, השפעות שליליות על גיוס עובדים ושימור עובדים קיימים, חוסר יעילות, היעדרויות וימי מחלה. נמצא קשר שלילי בין הטרדה מינית לסיפוק בעבודה, מחויבות לארגון ויעילות הקבוצה. נמצא קשר חיובי בין הטרדה מינית לנסיגה/הימנעות מעבודה וממקום העבודה (למשל, לא לבצע משימות, לאחר לעבודה ורצון לעזוב את מקום העבודה). הטרדה מינית משפיעה על בריאות ורווחה, נמצא קשר שלילי בין הטרדה מינית לבריאות פיזית ונפשית ותחושת סיפוק מהחיים וקשר חיובי עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD).
הטרדה מינית במשפט העברי
ממוזער|אשת פוטיפר אוחזת בבגדו של יוסף בניסיון לשכנעו לשכב עימה.
אחד התיאורים הקדומים ביותר של הטרדה מינית של בעל מרות כלפי מי שנתון למרותו מופיע בסיפור יוסף ואשת פוטיפר בספר בראשית פרשת וישב, בו ניסתה אשת פוטיפר לפתות את יוסף. המעשה מתאר את לחצה של אשת שר הטבחים של פרעה, כאשר, כדרכם של מקרי הטרדה מסוג זה, המטריד אינו חדל מנסיונותיו ואינו מרפה מקרבנו עד שמזדמנת לו שעת כושר:
סופו של המקרה הוא במאסרו של יוסף, עליו העלילה אשת פוטיפר כאילו ביקש ממנה ואף כפה עליה לשכב עמה.
מעשי ההטרדה המינית נמצאו בקהילות יהודיות במהלך הדורות, כשם שנמצאו בכל חברה אנושית אחרת. בספרי השו"ת באות לידי ביטוי שאלות מעשיות בדבר ההתייחסות המשפטית למקרי הטרדה מינית. כך, לדוגמה, נדרש הריב"ש, רבי יצחק בר ששת (מגדולי ההלכה בספרד וצפון אפריקה במאה ה-14), לשאלה שהפנו אליו הממונים על אכיפת דיני העונשין של קהל אלגזירה, העוסקת במעשה הטרדה מינית:
ההלכה היהודית מוטרדת מבעיית ההטרדה המינית בהקשר שונה מזה שבמשפט הפלילי. הדגש במשפט העברי איננו בשאלת ההחפצה של בני אנוש, כלומר, ההשפלה שבעשייתם כלי להגשמת מאוויו של הזולת, אלא בקושי לשמור על המגבלות על פעילות מינית שנקבעו בדין תורה. משום כך, ובניגוד לדעה המקובלת בהגות הפמיניסטית-רדיקלית, ההטרדה המינית שהמשפט העברי מתייחס אליה איננה אופיינית להטרדה (של נשים או גברים) בידי גברים, דווקא, והחומרה שבה איננה נעוצה בשעבודן של נשים לגברים, כי אם בפריצת גדרי הפעילות המינית המותרת.
הטיפול בתלונה על הטרדה מינית
בישראל, ובמדינות אחרות, הטרדה מינית היא עבירה פלילית שעונשה מאסר, ולכן דרך המלך בטיפול בה הוא הגשת תלונה למשטרה, ובירור התלונה במסגרת מערכת המשפט. עם זאת, ההערכה היא שהסטטיסטיקה הפלילית הרשמית, לפי תלונות שהוגשו למשטרה, רחוקה מלשקף את היקף ההטרדה המינית בפועל. עקב הרתיעה של קורבנות הטרדה מינית מפנייה למשטרה, פועלים גם מנגנונים נוספים, המאפשרים טיפול הקודם לפנייה למשטרה או בא במקומה.
מנגנון עיקרי נקבע בתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות המעביד), התשנ"ח-1998, שבהן נקבע שעל מעביד למנות אחראי על מניעת הטרדה מינית בעבודה (רצוי אישה) לטיפול בתלונות של עובדיו על הטרדה מינית בעבודה, ובמסגרת זו "קיום בירור לשם מתן המלצות למעביד בדבר הטיפול במקרה של הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה" וכן "מתן ייעוץ, מידע והדרכה, לעובדים הפונים אליו". במקום עבודה שבו יש הסדר משמעת, יש לקבוע שהטרדה מינית היא עבירת משמעת חמורה, המאפשרת העמדה של המטריד לדין משמעתי.
במגזר הדתי-לאומי הוקם מנגנון נוסף, "פורום תקנה", המיועד לטיפול בתלונות על הטרדה מינית מצד בעלי סמכות בציבור הדתי-לאומי. למנגנוני האכיפה הקהילתיים יתרונות וחסרונות מנקודת מבטם של המדינה ושל קורבן העבירה.
בחברות שונות בארצות הברית מדיניות הטיפול שהונהגה לתלונות של הטרדות מיניות במקום העבודה הייתה לחייב את העובדים להימנע מתביעות פיצויים ולפנות להליך בוררות חשאי בתוך החברה. בשנת 2018 פרשת הטרדה מינית בחברת גוגל עוררה מחאה עולמית, שדרשה לשנות את חוזי ההעסקה כך שיאפשרו לעובדים שהוטרדו מינית לתבוע את המטרידים בבית משפט, אם יחפצו בכך. המחאה גרמה לחברות שונות, ביניהן גוגל ופייסבוק, לבטל את חובת הבוררות הפנימית ולשפר את הטיפול בתלונות.
ראו גם
אחת מתוך אחת
הכצעקתה (יוזמה חברתית)
לקריאה נוספת
נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי, הטרדה מינית - תאוריה ופרקטיקה (2017).
אורית קמיר, פרק י"ב, "כבוד האדם: הטרדה מינית", בספרה פמיניזם, זכויות ומשפט, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002.
אורית קמיר, זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית, הוצאת כרמל והקיבוץ המאוחד, 2009.
אביגיל מור, אורטל בארי, הטרדה מינית - תוצר תרבות או אישיות בתוך סוגיות חברתיות בישראל 13, 2012 תשע"ב (בגיסטאר)
רחל בנזימן, "הטרדה מינית בעבודה", בספר מעמד האשה בחברה ובמשפט, בעריכת פרנסס רדאי, כרמל שלו ומיכל ליבן-קובי, הוצאת שוקן, 1995. (מאמר זה נכתב לפני חקיקת החוק הישראלי, ולכן אינו מתייחס אליו).
קישורים חיצוניים
אורית קמיר, 1998, איזו מין הטרדה: הטרדה מינית - פגיעה בשוויון או בכבוד האדם?, משפטים כ"ט תשנ"ח
אינה לוי, שרה בן-דוד ושרית עמרם-כץ, תופעת ההטרדה המינית ומקומה בארגון הצבאי , יוהל"ן - יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, נובמבר 2002.
אביעד הכהן על עבירות מין ואיסור הטרדה מינית באתר "דעת"
אופיר צומן, 2011, הטרדה מינית - מניעה וטיפול.
קוד וולונטרי למניעת הטרדה מינית במקומות עבודה, באתר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
ארגונים העוסקים בדרכי התמודדות ומניעת הטרדות מיניות
1202 - איגוד ומרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
מתערבים: תנועה להתמודדות עם הטרדות מיניות במרחב הציבורי
"לילה טוב״ - מאבק בהטרדות ובתקיפות מיניות בחיי הלילה
הערות שוליים
*
קטגוריה:עבירות מין
קטגוריה:אלימות מינית
| 2024-09-24T17:48:40
|
עצמי אמיתי
|
REDIRECT דונלד ויניקוט#עצמי אמיתי ועצמי כוזב
| 2011-09-11T20:44:47
|
עצמי מזויף
|
REDIRECT דונלד ויניקוט#עצמי כוזב
| 2010-01-23T16:24:55
|
חלוקת תפקידים במשפחה
|
חלוקת תפקידים במשפחה הוא גורם מקובל הפועל ברוב התרבויות בעולם ובהיסטוריה. חלוקה זו מתארת את הדיפרנציאציה התפקודית בתוך המשפחה.
לרוב חלוקת תפקידים במשפחה היא חלק בלתי נפרד של המסורת, ולכן היא מאפיין תרבותי. חלוקת תפקידים שכזו תלויה הן במבנה החברתי הקיים, המפעיל את החלוקה, והן בחינוך לחלוקה שכזו.
בתחום זה משקלו של החינוך רב, שכן המשפחה היא גורם בעל חשיבות עצומה עבור ההתפתחות המוקדמת של האדם, בה נעשה רוב החינוך, ולכן חלוקת תפקידים במשפחה יוצרת דפוסי חשיבה תואמים בכל אדם אשר גדל במשפחה מחולקת שכזו.
המודל הקלאסי
"המודל הקלאסי" לחלוקת תפקידים אותו הציע הסוציולוג טלקוט פרסונס מגדיר חלוקת תפקידים במשפחה לפי מאפייני מגדר וגיל. מודל זה מתייחס לתא משפחתי פשוט, המוגדר בעיקר על ידי אב אחד, אם אחת וילדים המתרחקים מהתא המשפחתי עם הגיעם לבגרות מלאה. המודל תקף בעיקר עבור התא המשפחתי בחברה המודרנית.
עיקר חלוקת התפקידים, על-פי מודל זה, בין גברים ונשים היא, שגברים אחראים על ביצוע המשימות האינסטרומנטליות, כשהחשובה בהן היא התמיכה הכלכלית במשפחה ובניית היוקרה שלה, בעוד הנשים אחראיות על ביצוע המשימות האקספרסיביות, ביניהן טיפול בילדים ואחזקת הבית. המבוגרים אחראים על אספקת המשאבים, הסחורות והשירותים הנחוצים למשפחה בעוד הילדים משמשים כצרכנים של שירותים וסחורות אלו.
מודל זה היה מקובל בחברה המערבית במשך מאות שנים. יש המתנגדים למודל הקלאסי, וטוענים שהוא מפלה נשים על ידי שיעבוד האישה כך שתהיה חלשה יותר ותגרום לגבר להרגיש גברי יותר. בעשורים האחרונים של המאה ה-20 קיימת שבירה הדרגתית של המודל, בעיקר בתחום היחס בין הגבר לאישה.
מודלים אחרים
משפחות אשר מבנן אינו תואם את המודל של אב-אם-ילדים לא בוגרים, יוצרות חלוקת תפקידים שונה.
ברוב התרבויות נהוג כי נערים ונערות מסייעים גם הם לתחזוקת התא המשפחתי, בהתאם למינם. תהליך זה, שאינו נפוץ בעולם המודרני, נחשב לחלק בלתי-נפרד הן מחינוך הילדים והן מצורכי המשפחה. קיומן של משפחות גדולות מעודד לרוב תהליך זה, בעוד שגיל עזיבה מוקדם של הילדים מצמצם אותו.
היפוך תפקידים במשפחה
התנהגות טיפולית שמפגין ילד שטרם הגיע לגיל 18 שנים, כלפי סביבתו, כתוצאה מתנאים סוציו-אקונומיים בביתו, נקראת "ילד הורי". מונח נוסף המוכר בספרות המקצועית הוא "היפוך תפקידים" (role reversal), המתאר התנהגות של ילד שבמסגרתה הוא מתפקד כבן הזוג של ההורה או כהורה בעצמו על יתר בני המשפחה. ניתן לסווג את מאפייני הילד ההורי למספר קטגוריות, בהן ביטוי יישומי ורגשי של הילד, מאפייני המבנה והתפקוד המשפחתי שבו חי הילד ההורי וסגנון ההורות בהם ניחנו הורי הילד ההורי. התנהגות הורית יכולה להתבטא בשתי דרכים עיקריות: האחת היא הורות אינסטרומנטלית, הכוללת תפקידי משק בית כמו עזרה בשטיפת כלים, השכבת האח הקטן לישון, הלבשת ההורה או האחים, בישול, ניקיון הבית וכדומה; השנייה היא הורות אמוציונאלית, שכוללת היבטים רגשיים של הילד כלפי בני משפחתו, כגון ניחום, עידוד, הרגעה וכדומה. הביטוי האמוציונאלי לרוב קשה יותר עבור הילד ההורי מאשר הביטוי האינסטרומנטלי.
בתרבויות מסוימות קיים משק בית פעיל סביב המשפחה הגרעינית, הכולל קשרים לא משפחתיים (עבדים, משרתים וכו') או משפחתיים מסוג שונה (כגון פילגש). קשרים אלו מותירים לרוב את ניהול משק הבית בידי הגבר והאשה (או הנשים) שהם בעלי הבית, בהתאם לחלוקת התפקידים הבסיסית, בעוד שהנספחים למשפחה הם המבצעים בפועל את דרישות בעלי הבית.
ילדים יכולים להפגין התנהגות הורית לא רק כתוצאה ממצב סוציו-אקונומי, תרבותי או מבנה המשפחה, אלא גם כתוצאה מחוויית מצבי עקה כגון מחלת הורה, התעללות מינית, גירושי הורים, סגנון התקשרות לא בטוח, התמכרויות של ההורה לחומרים, אבטלת הורה או הזנחתו את הילד. עם זאת, קיימים מספר יתרונות להתנהגות הורית בקרב קטינים, שהם בין היתר רגישות יתר, יכולת הכלה גבוהה של יחסים בין אישיים ושל אינטימיות.
לפי תאוריית ההתקשרות, סגנונות התקשרות לא בטוחים (כגון, התקשרות לא מאורגנת, התקשרות אמביוולנטית או התקשרות חרדתית-נמנעת) מהווים לגורם עיקרי בהתפתחות מאפיינים הוריים בילדים. התקשרות לא בטוחה מערערת את ביטחונו של הילד בדמות ההתקשרות, עד כדי שהילד כבר לא סומך על זמינותו של ההורה ומפתח התנהגויות טיפוליות ועצמאיות בעצמו, ככל הנראה על מנת לפצות על חוסר הזמינות. הילד לומד שכדי להשיג את זמינות ההורה אליו, עליו להיות חיוני עבור ההורה.
להשלכות היפוך תפקידים, לפיו הילד מקבל על עצמו את תפקידי ההורות, שתי פנים עיקריות; מצד אחד, יש בהורות של ילדים אמפתיה ואחראיות, הילד יכול להרגיש את האחר ומגיע ליכולת זו בשלב מוקדם. מצד שני, כשהאחריות והסמכות שניתנות לו הופכות להיות תלותיות, הן פוגעות בהתפתחותו האישית, גוזלות ממנו כוחות או מביאות אותו למקום שאין הוא אמור להיות בו, שכן ילדות אמורה להיות נטולת אחריות.
ראו גם
סוציולוגיה
תפקידי מגדר
כלכלת המשפחה
תאוריית ההתקשרות
קישורים חיצוניים
חלוקת התפקידים במשפחה בישראל - הסקר החברתי 2009, עמ' 45, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
שירלי רקח, 2009, לאבא שלי יש סולם...וגם בקבוק וחיתול: כיצד המדיניות משפיעה על הגבר כמטפל במשפחה?, עבודת תזה, האוניברסיטה העברית בירושלים
שריל סנדברג: מדוע יש מעט מדי נשים מנהיגות – השפעה של חלוקת התפקידים במשפחה. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
הערות שוליים
Byng-hall, J. (2002). Relieving Parentified Children Burdens in Families with Insecure Attachment Patterns. Family Process, Vol. 41, No. 3
Earley, L., & Cushway, D. (2002). The parentified child. Clinical child psychology and psychiatry, 7(2), 163-178
היפוך תפקידים – דור, קורן – הורים וילדים, 221: 70-74, 2006
קטגוריה:מגדר
קטגוריה:משפחה
קטגוריה:הורות
| 2023-09-22T06:04:10
|
גירושים
|
שמאל|ממוזער|320px|טקס גירושין יהודי. נירנברג, 1724
גירושים (מקובלת גם הצורה "גירושין" מארמית) הם הסיום הפורמלי של קשר נישואים בין שני בני זוג. קודם לגירושים קורה שבני הזוג חדלים לגור יחד, ולמעשה חדלים לתפקד כזוג נשוי (מצב הקרוי פרוד), אך הגירושים הם האקט הפורמלי המסיים את הנישואים.
זכויות שמעניקה המדינה לאנשים שאינם נשואים ניתנות לעיתים גם לבני זוג נשואים החיים בנפרד, גם ללא גירושים, אך לאקט הגירושים משמעות כבדת משקל מבחינות שונות. במדינות שבהן אסורה ביגמיה, רק לאחר הגירושים רשאי בן הזוג להינשא לאחר.
לרוב כרוכים גירושים בהסדר פירוק שיתוף כלכלי ולעיתים קרובות גם בהסדר משמורת ומזונות לגבי ילדים משותפים. הסדרים אלו, כמו כל הסדרי פירוק שיתוף, יכולים להיכפות על ידי בתי דין או להתבצע בהסכמת הצדדים, לעיתים עוד בהסכם טרום נישואים, אולם המדינה מותירה לעצמה את הקביעה הסופית בכל הקשור לגירושים והורות לאחר גירושין או פרידה, והסכמים לגביהם כפופים לאישור בתי הדין המוסמכים.
גירושים אזרחיים
במדינות שונות קיימים חוקים שונים הנוגעים לגירושים. לעיתים החוקים משתנים בין המחוזות בתוך המדינה. בארצות הברית, למשל, בכל מדינה יש דיני גירושים שונים.
ברוב המדינות התרת נישואי בני הזוג נכנסת לתוקפה רק לאחר אישור של בית משפט לענייני משפחה. בית המשפט לוקח בחשבון הסדרי משמורת ומזונות לגבי ילדים משותפים, הסכמי ממון והסכמים נוספים שנעשו בין בני הזוג.
גירושים אזרחיים הם בדרך כלל מסוג "גירושים ללא אשם" (כמפורט להלן). אחד מבני הזוג, או שניהם, פונים לבית המשפט לענייני משפחה ומבקשים להתגרש. בית המשפט בוחן את הסדרי המשמורת והמזונות לגבי ילדים משותפים, הסכמי ממון והסכמים נוספים שנעשו בין בני הזוג, ולאחר מכן מאשר את הגירושים. לאחר אישור בית המשפט ניגשים בני הזוג לבניין העירייה, שם הם נרשמים כגרושים.
גירושים ללא אשם
גירושים ללא אשם הם הנפוצים ביותר במדינות המערב, בהן כל מדינות אירופה, אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה וכל מדינות ארצות הברית, וכן במדינות רבות נוספות, בהן הודו, הרפובליקה העממית של סין, מלטה ורוסיה. גירושים אלה מתאפשרים עבור בני זוג המתגוררים בנפרד, או אם אחד מבני הזוג מצהיר כי קיימים ביניהם הבדלים שאינם ניתנים לגישור. לא נדרשת עילה כלשהי לגירושים. בן הזוג המבקש להתגרש אינו צריך לספק ראיות כלשהן לכך שהצד השני הפר את ההסכמות ביניהם.
גירושים מהירים
בפורטוגל ובמספר מדינות אחרות (בהן חלק ממדינות ארצות הברית) קיים הליך לגירושים מהירים, המאפשר לקבל אישור מיידי לגירושים אם מתקיימים מספר תנאים, בהם:
משך נישואים קצר, עד חמש שנים
לזוג אין ילדים
לזוג אין נכסי מקרקעין
ערך הרכוש המשותף נמוך יחסית (עד כ-$35,000, לא כולל כלי רכב)
קיימת הסכמה על חלוקת הרכוש המשותף
גירושים עם אשם
עד לשנות ה-70 של המאה ה-20, ברוב המדינות שהתירו גירושים נדרשה עילה לגירושים, כלומר הוכחה שאחד מהצדדים ביצע מעשה שאינו תואם את רוח הנישואים. העילות הנפוצות היו נטישה, אכזריות וניאוף. עילה זו כונתה לעיתים "אשם", וזו הייתה הדרך היחידה לסיים את הנישואים.
שיטת גירושים זו גרמה למספר תופעות בעייתיות, ולכן חדלו להשתמש בה:
במקרים רבים אחד מבני הזוג היה צריך לבדות עילה לגירושין, ולהעיד עדות שקר. למשל, אם בני זוג מעוניינים להתגרש בהסכמה הדדית, אחד מהם נאלץ להעיד בפני בית המשפט כי בן הזוג השני היה אלים או בוגדני.
במקרים של אלימות כלפי נשים, האישה המוכה נאלצה להעיד בבית המשפט שבעלה היה אלים כלפיה. נשים רבים נמנעו מלהעיד, בגלל החשש מתגובת הבעל ובגלל קושי נפשי. כתוצאה מכך, הן נאלצו להישאר בקשר הנישואים, כבולות בלי אפשרות להשתחרר ממערכת יחסים אלימה.
המשפטנית נימקה מדוע עדיפה שיטת הגירושים ללא אשם: "ברגע שאתה מתיר לבתי המשפט לקבוע מתי רצונו של אדם לעזוב הוא לגיטימי, אתה פותח את הדרך להחלטות שרירותיות על מה סביר או צריך להיות סביר במערכת יחסים. החלטות אלה מתקבלות על ידי שופטים, שלא קשורים כלל לחייהם האמיתיים של בני הזוג."
החל משנות ה-70 נוסף לרוב חוקי המדינות סעיף הנקרא "גירושים ללא אשם", המאפשר גירושים אם אחד מבני הזוג מצהיר כי קיימים ביניהם הבדלים שאינם ניתנים לגישור, ללא צורך להוכיח דבר.
גירושים פיקטיביים
גירושים פיקטיביים הם מקרים בהם בני זוג נשואים מתגרשים רשמית, אך בפועל ממשיכים לקיים חיי זוגיות בצורה כזו או אחרת מבלי להודות בכך בפני הרשויות או חלקים מהחברה. הדבר נעשה במקרים בהם נמצא אחד מבני הזוג בחובות וקיים חשש להפקעת נכסים שברשותו על מנת לשלם את החוב, ואותם נכסים מועברים לבן הזוג לאחר הגירושים הפיקטיביים על מנת למנוע את הפקעתם. סיבה נוספת לגירושים פיקטיביים היא כאשר הטבות הניתנות לשני אנשים הגרים בנפרד גבוהות יותר מהטבות הניתנות לזוג נשוי, ובני הזוג מעוניינים להשיג הטבות אלה.
בנצרות הקתולית
הדת הקתולית אינה מאפשרת לבני זוג להתגרש. בעקבות זאת, במדינות קתוליות רבות לא הייתה אפשרות חוקית להתגרש. אולם מדינות קתוליות רבות שינו את החוקים שלהם ואפשרו לזוגות להתגרש, בניגוד לדת הקתולית. באירלנד חוקק חוק הגירושין בשנת 1996. בשנת 2005 חוקק בצ'ילה חוק המאפשר גירושין לבני זוג אשר חיו בנפרד במשך יותר משנה, בשנת 2011 לאחר משאל עם הותרו הגירושים במלטה ובכך נותרו קריית הוותיקן והפיליפינים המדינות היחידות אשר בהן אין תוקף חוקי לגירושים.
ביהדות
ביהדות נעשים הגירושים בכך שהבעל נותן לאשה גט. ביהדות התלמודית הייתה דרך לגבר לגרש את האשה בעל כורחה, אולם, בעקבות תקנות חרם דרבנו גרשום שעשה רבנו גרשום מאור הגולה, ונתקבל בכל עם ישראל, כבר למעלה מאלף שנה שאסור לגרש אשה בעל כורחה וכן אסור לקחת אישה שנייה טרם הגירושים מהאישה הראשונה.
בדת היהודית, לא רק שאסור לאשה נשואה ולגבר שאינו בעלה לקיים יחסי מין, אלא שצאצאי יחסים אלו הם ממזרים. אדם שבן או בת זוגו מסרב להתגרש ממנו קרוי מסורב גט. אם הבעל נעלם או טס לחו"ל טרם נתינת הגט האישה מוגדרת עגונה.
מרגע שגבר מגרש את אשתו, עליה להמתין 90 יום בטרם יותר לה להינשא מחדש עם אדם אחר.
אצל בני הזוג בקרב יהודי אתיופיה המבקשים להתגרש, קיים הביטוי "איהיל ווהאצ'ין אלקוואל" (באמהרית ובשפות אתיופיות נוספות). הביטוי בתרגום מילולי לעברית: "מזוננו ומימינו אזלו". המזון והמים משמשים משל לזוגיות, וכך משמעות הביטוי היא כי יסודות הזוגיות נמוגו.
באסלאם
החוק האסלאמי הנהוג בנושא גירושין שונה מאוד בין הפלגים האסלאמיים השונים. באסלאם הסוני והשיעי, הזכות להחליט על גירושין שמורה לגבר בתחילה, אם אין שום חלק בנושא מתוך הסכם הנישואין הקובע אחרת.
נשים יכולות לבקש גירושין רק מול בית משפט מוסלמי על ידי שכנוע הקאדי - (השופט הדתי) להעניק להן גירושין.
בדרך כלל, כאשר הבעל מבקש להתגרש האישה הגרושה שומרת לעצמה את הנדוניה שהביא הבעל וגם את כל הרכוש שהיה רשום בהסכם הנישואין. האישה גם תקבל לידיה את התינוק אם הוא נזקק להנקה עד שהשגחתו של הילד תיושב על ידי בני הזוג או בית המשפט. זכויות הנשים בנושא הגירושין לעיתים מוגבלות בצורה קיצונית בהשוואה לגברים. בעוד שגברים יכולים להתגרש בקלות, נשים נתקלות במכשולים חוקיים וכלכליים. לדוגמה, בתימן נשים יכולות לבקש גירושין רק אם הגבר אינו יכול לתמוך בהן כלכלית, בעוד שגבר יכול להתגרש מאשתו אם הוא מכריז 'אני מתגרש ממך'. אם בני הזוג התגרשו והתחתנו פעם נוספת וכך הלאה, בפעם הרביעית אסור להם להתחתן. חוק זה נועד להרתיע גברים מלצאת בהכרזות חפוזות ולהיות עדינים וסבלניים כלפי נשותיהם.
גירושים בישראל
שמאל|ממוזער|250px|תעודת גירושים שהונפקה בישראל בשנת 1951
במדינת ישראל, הדיון בהתרת קשר הנישואים ובהגדרת היחס לילדים שנולדו במסגרת הנישואים מתקיים בבית דין דתי על פי דתם של בני הזוג או בבית המשפט לענייני משפחה. אם בני הזוג שניהם יהודים בית הדין הדתי הוא בית הדין הרבני. את הדיון בחלוקת הרכוש המשותף ניתן לעשות בבית הדין הרבני או בבית משפט לענייני משפחה, בעבר לפי מרוץ סמכויות בהתאם להחלטתו של בן הזוג הראשון המבקש זאת ועתה כבר בצורה יותר מאוזנת.
ישנן צורות רבות של גירושים בהסכמה, ללא מעורבות בית משפט, המרכזיות בהן הן "גירושים בשיתוף פעולה" ו"גישור בגירושים". הליך "גירושים בשיתוף פעולה" נעשה על ידי צוות מומחים מתחומי המשפטים והטיפול. הליך "גישור בגירושים" נעשה על ידי איש מקצוע נייטרלי שמסייע לבני הזוג להגיע להסכמות.
היקף הגירושין בישראל גדל בשנת 2008 לעומת שנים קודמות. בשנה זו התגרשו 13,569 נשים וגילם הממוצע עמד על 38.1 שנה. מקרב הזוגות היהודים שנישאו בישראל בין השנים 1968–1971, כ-7 אחוז מהן התגרשו לאחר שמונה שנות נישואים; ומקרב הזוגות שהיו נשואים במשך כ-30 שנה התגרשו כ-13 אחוז. עבודות אחרות מראות על בסיס נתונים מ-2006 ל-2011 ששיעור הגירושין הכולל בישראל במהלך החיים עומד על כ-26%-27%, בהשוואה ל-35% במדינות האיחוד האירופי. השיעור מעט גבוה יותר בקרב יהודים, ונמוך יותר בקרב מוסלמים ודרוזים.
בשנת 2017 שיעור הגירושים השנתי היה 1.7 לאלף נפשות מכלל האוכלוסייה, 1.8 בקרב היהודים, 1.4 בקרב המוסלמים, 1.0 בקרב הדרוזים ו-0.8 בקרב הנוצרים.
מחקרים שונים העלו כי בישראל חלה עליה בבחירת בני זוג על בסיס השכלה ולא על בסיס דתי, אתני ולאומי, וכי חלה עליה באי יציבות הנישואים ועליה בשיעורי הגירושים.
חוק המהו"ת
חוק המהו"ת (מידע, היכרות ותיאום) התקבל כהוראת שעה בדצמבר 2016. החוק אושר בכנסת ללא מתנגדים או נמנעים, ומאז מוארך מעת לעת. מטרת החוק לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית, מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של הילדים.
החוק נשען על תפיסה "משפטיפולית", הרואה חשיבות בקיומה של מערכת טיפולית לצד המערכת המשפטית ובשיתוף פעולה עימה, לצורך ניהול מיטבי של הסכסוך המשפחתי. חוק המהו"ת קובע שבסכסוכים משפחתיים, במקום הגשת תביעה לערכאה שיפוטית, מוגשת תחילה "בקשה ליישוב סכסוך" מבלי שמפורטים נושאי הסכסוך או הטענות כנגד הצד השני לסכסוך. הערכאה השיפוטית מזמנת את הצדדים למפגש מהו"ת ראשון ביחידת הסיוע השייכת לה. יחידת הסיוע מקיימת עד ארבעה מפגשי מהו"ת עם הצדדים, במטרה לתת לצדדים מידע רלוונטי ליישוב הסכסוך, לערוך היכרות ראשונית עם המשפחה (אינטייק) כדי להמליץ לצדדים על דרך מתאימה עבורם לניהול הסכסוך, ולצורך תיאום המשך ניהול הסכסוך במשפחה. רק לאחר מפגשי המהו"ת ביחידות הסיוע, הצדדים יכולים להחליט אם להגיש תביעה לערכאה שיפוטית, או ליישב את הסכסוך בהסכמה בכלים שאינם משפטיים-אדברסריים.
החוק קובע שכל פגישות המהו"ת יתקיימו בתוך 45 ימים מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך עם אפשרות להארכת התקופה ב-15 ימים. בתום עשרה ימים מיום פגישת המהו"ת האחרונה, על הצדדים להודיע ליחידת הסיוע אם הם מעוניינים להמשיך בהליך חלופי ליישוב הסכסוך או לפנות להליך של הכרעה שיפוטית. מפגשי המהו"ת אינם מהווים תהליך של גישור וחוק המהו"ת אינו מחייב את הצדדים לנהל את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט.
נישואים מחדש בין בני הזוג הגרושים
ביהדות, מחזיר גרושתו הוא מי שגירש את אשתו ולאחר מכן נושא אותה בשנית. אם בינתיים נישאה לאיש אחר, והתאלמנה או התגרשה ממנו - אסור לה לחזור לבעלה הראשון; אם טרם נישאה לאחר - היא רשאית להינשא בשנית לבעלה הראשון, אלא אם הוא כהן. פוסקי ההלכה נחלקו בשאלה האם יש מצווה ועדיפות מיוחדת בהחזרת גרושתו על פני נישואין לאשה אחרת.
באסלאם רשאי גבר לשאת מחדש את גרושתו, רק לאחר שנישאה לאחר והתגרשה או התאלמנה ממנו. אם המגרש רצה לשאת את גרושתו טרם שהתקיים תנאי זה, היה עליו למצוא אדם שישאנה ויגרשנה למענו. ערביי ארץ ישראל נהגו לגייס למטרה זו אדם זקן, רצוי עיוור, שכונה "תיש מושאל" או "מתיר".
פרשני המקרא מביאים כי טעם האיסור בתורה הוא כדי למנוע חילופי זוגות. המשפטן דניאל פרידמן משער שבשתי הדתות נועדו כללים אלה להרתיע מפני גירושים חפוזים, אך מציין שהנימוק שניתן לכך במקרא () הוא קיום טומאה בדבר.
ראו גם
מזונות
השפעת גירושים על ילדים בגיל הרך
אין דבר שבערווה פחות משניים
עמותת הורות משותפת = טובת הילד
גירושים ברומא העתיקה
גירושים פיקטיביים
לקריאה נוספת
רבין, ק. (2010) הגירושין החדשים-שינוי חיובי בתקופת המעבר ואחריה. אבן יהודה: הוצאת אמציה
הורות ביחד - זוגיות בנפרד, מתוך חברה ורווחה (עמ' 311–323), סאיד תלי וחגית פריידס, יוני 2010, באתר משרד העבודה והרווחה
ענת בארט ועדיטל בן ארי, אחרי שמזבח מוריד דמעות: התמודדות אישית וחברתית עם גירושין בחברה החרדית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2014
אריאל דרור, חלוקת רכוש בהליך גירושין, הוצאת בורסי, 2015
רפאל קרויזר, הגירושין בהלכה, 2023
קישורים חיצוניים
מידע על גירושין, באתר עמותת עתים
אליאב שוחטמן, כפייה בגט, באתר "דעת"
"גירושין והילדים" ו"איך להתגרש נכון?", באתר עמותת הורות משותפת = טובת הילד
רונית כהן זמורה, השלכות הגירושין על הילדים על פי גילם וכיצד ניתן לעזור להם, באתר בטיפולנט, 25 ביולי 2012
גירושין והשלכותיו, גיליון אפריל 2013 של "פסיכואקטואליה", עמ' 8–28, באתר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל
סטטיסטיקות על גירושין במדינות שונות, באתר DivorceMagazine
הערות שוליים
*
קטגוריה:דיני משפחה
| 2024-09-30T09:30:11
|
הנעה לעבודה
|
ממוזער|250px|"", כרזת הנעה לעבודה משנת 1943, ארצות הברית
הנעה לעבודה היא מכלול המניעים אשר גורמים לעובד להתמיד ולבצע את עבודתו, בהתאם לדרישות הארגון המעסיק אותו. כלומר, מכלול הגורמים אשר מביאים את העובד להיות מועיל למעסיקו.
חקר הנעת העבודה הוא בחלקו תאורטי, ובחלקו מדידה של המתרחש בפועל. הבנת ההנעה בעבודה קשורה באופן הדוק להבנת תהליכים נפשיים וחברתיים בשוק העבודה.
התאורטיקן הראשון שהתייחס להנעה בתחום העבודה הוא קרל מרקס. מרקס טען שהעבודה היא פעילות תכליתית. כלומר, עבודה היא פעילות אשר ערכה אינו טמון בתוצריה, אלא בגורם כלשהו המושג בזכות התוצרים. לדוגמה: נגר המכין כיסאות על מנת למכור אותם, אינו מעוניין בעצם קיומם של הכיסאות. לכן, אין ערכה של פעולת הנגר טמון בייצור הכיסא. הנגר מעוניין בגורם חיצוני, שהוא, על פי ניתוחו של מרקס, התשלום עבור הכיסאות. אי לכך, פעולת הכנת הכיסאות הא פעולה תכליתית עבור הנגר.
לפיכך, כל עבודה היא פעילות תכליתית, וההנעה לעבודה היא השכר אותו מקבל העובד עבור עבודתו. למעשה, מקור ההנעה הוא בניכור העבודה - הפיכת העבודה לפונקציונלית חסרת ערך פנימי.
בהתייחסותו של מרקס, השכר הוא גורם ההנעה היחיד לעבודה. חוקרי הנעת העבודה מאוחרים יותר אמנם יצאו מתוך הנחה ראשונית כי התיאור התכליתי של העבודה אכן נכון (גם אם לא השתמשו במונח זה או התבססו על מחקריו של מרקס), אך תיארו גורמים רבים המשפיעים על הנעת העובד מלבד עצם השכר הכספי.
החוקרים השונים התבססו על תחומים שונים הקשורים להנעה לעבודה. ממצא חשוב בתחום זה הוא העובדה כי מלבד גורם ההנעה הבסיסי בעבודה - השכר - קיים ערך מוסף לעבודה, אשר משתנה מאדם לאדם.
שאלת הפיס: את קיומו של ערך מוסף זה ניתן למצוא על ידי ניסוי מחשבתי בשם "שאלת הפיס" – האם האדם היה ממשיך בעבודתו גם היה זוכה בהגרלה בממון המספק לכל ימי חייו. תשובה חיובית מראה כי אכן יש בעבודה ערך מוסף מלבד השכר, על-אף שהשכר נשאר המגדיר של העבודה, והגורם הראשון אשר קובע את הנעת העובדים בה.
המחקר הראשון שנעשה בתחום "שאלת הפיס" היה של החוקרים נ' מורס וד' וייס ב-1955, ועד סוף המאה ה-20 ענו במחקרים אלו יותר משני שלישים מהנשאלים בחיוב. החל מראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חלה ירידה במספר העונים בחיוב, ושיעור זה גבוה יותר בקרב עובדי צווארון לבן.
התחום העיקרי בו נעשית ההתעסקות הוא דרך קביעת השכר והקריירה. שאר התחומים מתייחסים לתנאי העבודה השונים: יחסים בין-אישיים, התנהלות בלתי-פורמלית, תנאים פיזיים, שעות העבודה, נוחות, הרגשת הזדהות וכו'.
בכל התחומים הללו נעשים ניסיונות להגדיל את התפוקה מהעובדים על ידי שימוש משופר באמצעי ההנעה העיקרי (השכר) ובאמצעים נלווים (תחושת הזדהות, נוחות וכו'), וזאת כפיתוח המודל הבסיסי בו העובד אינו מעוניין באופן ישיר בקיום תוצרי עבודתו, אלא מבצע אותה על מנת לזכות בתגמולים שונים (חומריים או רוחניים), גדולים ככל הניתן.
מחקר בתחום עשוי לתרום באופן משמעותי להגברת התפוקה והעלאת הרווחים של המעסיקים, ואכן ההתעניינות בנושא החלה עם המהפכה התעשייתית. מסיבות אלו תחום זה הוא בעל חשיבות רבה עבור ניהול משאבי אנוש. על בסיס חקר הנעת העבודה, נוסחו שיטות רבות המייצגות שינויים ארגוניים על מנת להגדיל את רווחי הארגון מעבודתם של העובדים.
גישות בהנעת עובדים
בתחילת התפתחותה של ההתייחסות להנעת עובדים, היו קיימות שתי גישות עיקריות להנעה זו:
הניהול המדעי התייחס אל הביטוי הכספי כביטוי המרכזי של הנעת עובדים. על פי גישה זו, העובד מחשב באופן רציונלי את הגמול הכספי אותו הוא מקבל ביחס למאמץ ולזמן שהוא משקיע בכל עבודה מסוימת.
מסיבה זו, חישוב השכר, כגורם היחיד המשמש להנעת העובדים, נעשה באופן מחושב יחסית למאמץ ולמשך כל פעולה בנפרד, באופן אוניברסלי הנכון לגבי כל עובד בכל ארגון שהוא.
תאוריית הניהול המדעי, שכונתה גם 'טיילוריזם' על שם מפתחה, הייתה התאוריה השלטת במשך רוב המאה ה-19.
תאוריה אחרת, משנית יותר, באותה תקופה הייתה פטרנליזם מודרני, תאוריה אשר סברה כי התייחסות כמו-משפחתית וקהילתית אל העובדים ואל מקום מגוריהם ומשפחותיהם, היא הביטוי הנכון ביותר ליישום הנעת העובדים. גישה התייחסה אל העובד בצורה כוללנית, ותיארה את מניעיו בעבודה כמניעים שעשויים להיות קשורים בכל תחומי חייו באופן שאינו מנותק מהם.
המאה ה-20 הולידה תאוריות רבות בנוגע להנעת העובדים. גישה מרכזית שהתפתחה בתקופה זו היא יחסי אנוש בניהול - גישה שטענה כי הנעת העובד מורכבת מגורמים רבים, הקשורים לתנאי העבודה ולשכרה. גישה זו סברה כי פירושו של ניצול נכון של הנעת העובדים הוא שיפור ההתייחסות אל העובד, ומתן תמריצים שאינן מוגדרים אך ורק על פי משך העבודה והמאמץ המושקע בה.
גישת יחסי האנוש העניקה דגש רב, בין היתר, לשביעות רצון בעבודה. הנחת היסוד הייתה כי גורם זה עשוי להיות משמעותי ביותר עבור הנעת העובדים.
גישות אלו אינן ממצות את כל ההתייחסות להנעה בעבודה. בתחום ניהול משאבי האנוש קיימים מודלים והתייחסויות רבות אחרות המתארות את ההנעה בעבודה וניצולה לטובת המעסיק.
גישות רבות מתייחסות לפיתוח הקריירה הארגונית - השתנות תפקידיו של עובד מסוים עם הזמן במסגרת ארגון עבודה - כמפתח להנעת העובדים.
כמו כן, התפתחו גישות המתייחסות לנושא השכר עצמו בצורות שונות, ונוסחו מודלים רבים המתארים את מערכת קביעת השכר אשר תוכל לנצל את העובדים באופן מיטבי.
גישות אחרות שואפות ליישם תהליכים בלתי-פורמליים לשיפור הנעת העובדים. גישות אלו מכונות גישות סוציוטכניות.
תאוריות בהנעת עבודה
תאוריית הנעת עבודה היא תיאור מלא של מערכת הגורמים אשר משפיעה על העובד בעבודה. קיימות תאוריות רבות ושונות, אשר לרוב חופפות אלו את אלו בתחומים מסוימים. מספר תאוריות הן למעשה איחוד של תאוריות חלקיות קודמות.
התאוריות השונות מחולקות לשני סוגים:
תאוריות תוכן
תאוריות אלו מתארות את סך כל הצרכים להם אדם זקוק. על פי תאוריות אלו, הנעת העובדים תעשה על-בסיס מענה לצרכים אלו, בהתאם לחשיבותם ומשמעותם.
כל התאוריות יוצאות מתוך נקודת מוצא כי צרכים אלו סתמיים, כלומר- אינם נגזרים ממערכת ערכים, אמונה באמת מסוימת או מההקשר החברתי, אלא מתוך רצונות בלתי תלויים אשר האדם מנסה באופן אנוכי וצר להגשימם.
תאוריות תוכן בולטות בהנעת עבודה:
תאוריית שני הגורמים של פרדריק הרצברג
תאוריית הצרכים של מאסלו
תאוריית קיום-השתייכות-צמיחה של אלדרפר
תאוריות תהליך
תאוריות אלו עוסקות בתהליך בו מנסים בני האדם לבטא את צורכיהם בפועל, וכיצד הם מודדים את הגשמתם של צרכים אלו.
תאוריות תהליך בולטות בהנעת עבודה:
תאוריית ההוגנות של אדמס
תאוריית הציפיות של ויקטור ורום
תאוריית הציפיות המורחבת של פורטר ולולר
תאוריית המטרה של לוק
תוכניות להנעת עובדים
ניהול באמצעות יעדים – MBO
שיטת "ניהול באמצעות יעדים" היא תוכנית בה מציבים יעדים בשיתוף עם העובדים. היעדים צריכים להיות ברורים, ברי אימות ומדידים. השיטה פותחה על ידי פיטר דרוקר כאמצעי לשימוש ביעדים על מנת להניע אנשים במקום לשלוט עליהם.
בשיטת MBO מטרות הארגון יורדות במורד הארגון כמו במפל. המטרות הכלליות של הארגון מתורגמות למטרות ספציפיות ברמת מחלקות הארגון, ולאחר מכן ברמת עובדים בכל יחידה.
כמו כן, מכיוון שמנהלי המחלקות הנמוכות משתתפים בקביעת היעדים שלהם, מטרות הארגון עולות גם מלמטה-למעלה. כך בעצם נוצרת היררכיה של מטרות בארגון המקשרת מטרות ברמה אחת, לרמה מתחתיה והעובדים מקבלים מטרות ביצועיות אישיות.
תוכניות "ניהול באמצעות יעדים" מכילות ארבעה מרכיבים: יעדים ספציפיים, קבלת החלטות משותפת, תקופת זמן מוגדרת לביצוע המטלה ומשוב על ביצוע.
היעדים צריכים להיות מתוארים בתור משפטים מתומצתים לגבי ההישגים המצופים. לדוגמה: יעד "קיצוץ בעלויות" יתורגם ל –" קיצוץ של 15% בעלויות".
כמו כן, היעדים אינם צריכים להיות יעדים קלים מדי לביצוע. השיטה אפקטיבית כאשר היעדים קשים מספיק אך לא בלתי אפשריים בהתאם לתאוריית הצבת יעדים.
היעדים בשיטת MBO לא מוגדרים באופן חד צדדי על ידי המנהל. המנהל והעובדים בוחרים ביחד את היעדים ומסכימים על אופן המדידה שלהם.
לכל משימה מוגדרת תקופת זמן מסוימת בה יש לבצע אותה. כך המנהלים והעובדים יכולים לעקוב אחר המשימות ולסיים אותם בזמן.
שיטת MBO טוענת שיש לתת משוב מתמיד על ביצוע לכיוון המטרה. המשוב ניתן לעובד בזמן העבודה שלו, כך שהוא יוכל לנטר ולתקן את הפעולות שלו. בדרך כלל זה מבוצע באמצעות הערכות מנהלים תקופתיות.
MBO היא שיטה מאוד פופולרית בתעשייה. ניתן למצוא אותה בעסקים, רפואה, חינוך, ממשלה וארגונים ללא כוונת רווח.
עם זאת, ללא מחויבות ההנהלה ונכונות מצידה להקצות משאבים למתן מענקי ביצוע, השיטה לא מצליחה להשיג את מטרותיה.
העיקרון ה-11 בספרו של דמינג, "לצאת מהמשבר", היה לבטל ניהול לפי יעדים. דמינג טען שהעובדים יעשו הכל על מנת לעמוד ביעד, דבר אשר עלול לגרום לאיכות נמוכה של המוצרים המיוצרים.
תוכניות הכרת הישגי עובדים
תוכניות הכרת הישגי עובדים הן תוכניות בהן המנהל נותן פרסים או משבח את העובד או הצוות על הישגים יוצאי דופן בעבודה. הישגים אילו יכולים להיות: סיום פרויקט מוקדם מהצפוי, חדשנות בעבודה, לקיחת סיכונים הפחתת עלויות, שירות לקוחות יוצא דופן ועוד. הפרסים בהם משתמשים בדרך כלל הם בונוסים, כרטיסים לסרטים, חופשות ועוד. ניתן בנוסף גם לשבח עובד בשיחה פרטית, או לשלוח מייל בארגון שמציין את ההישגים של העובד.
תוכניות להכרת עובדים קשורות לתאוריית החיזוקים. בדומה לתאוריה, מתן פרס והכרה על התנהגות תעודד חזרה על התנהגות מסוג זה. התוכנית תורמת לצורכי הגשמה העצמית של העובד ולצורכי השייכות החברתית שלו (שלבים בתאוריית הצרכים של מאסלו). כאשר מפרסמים את הישגי העובד בארגון, הצרכים החברתיים של העובד מסופקים. כמו כן, מתן הכרה לצוותים מעלה את המוטיבציה שלהם ואת לכידות הצוות.
בניגוד לאמצעים ממריצים אחרים, תוכנית כזאת עולה פחות כסף ולכן משתמשים בתוכניות כאלה באופן נרחב בתעשייה.
דוגמה ידועה לתוכנית מסוג זה היא מערכת הצעות לשיפור. העובדים מציעים הצעות כיצד ניתן לשפר תהליכים ולהביא להפחתת עלויות בארגון ובתמורה הם מקבלים בונוס כספי. במפעל יפני לרכיבים אלקטרוניים כל עובד מייצר 47 הצעות כאלה בשנה, וכל עובד מקבל על כך 35 דולר.
דוגמה נוספת ניתן למצוא באנגליה, שם מחולקים פרסי WOW! Awards לעובדים בארגוני שירות. לקוח שקיבל שירות יוצא דופן יכול לציין זאת באתר, ופעם בשנה נבחרים עובדים מארגונים שונים על השירות יוצא הדופן אותו סיפקו ללקוח. הדבר מגביר את ההנעה בקרב העובדים, מחזק את מחויבותם לארגון ומקטין התנהגויות נסיגה בקרב העובדים בארגון.
תוכניות שכר משתנה
תוכניות אילו מספקות תגמולים אקסטרינזים שונים, כגון: תמריצי שכר, חלוקת רווחים, בונוסים ועוד, בתמורה לשיפור בביצועי המועסק. התגמולים המוזכרים ניתנים על בסיס ביצוע ועל כך הם משתנים בהתאם בתקופות שונות.
מטרתן המרכזית של תוכניות אילו היא לקשר בין ביצוע לתגמול ובכך להגביר מוטיבציה בקרב העובדים ולשפר את ביצועיהם.
בנוסף שימוש בתוכניות אילו מקטין את ההוצאות הקבועות של החברה ומגדיל את ההוצאות המשתנות, זאת משום שסכום המענקים גמיש.
גמישות זאת מהווה תכונה חשובה להנהלת החברה, מכך שהיא מאפשרת הקטנת עלויות עבודה מהירה הרבה יותר מאשר בתוכניות שכר קבועות.
לחברות שנעזרות בתוכניות מסוג אלה יכולת מהירה יותר להקטין בהוצאות.
מחקרים רבים מראים שאכן רווחי החברה גדלים בשימוש בתוכניות שכר משתנות.
החיסרון בתוכניות אילו, נובע מחוסר היציבות שלהן עבור המועסק.
מועסק שמשתכר בכל חודש סכום קבוע, יכול לתכנן רכישות עתידיות בהתאם למשכורתו ולהעריך בצורה מדויקת יחסית את יכולתו לממן הוצאות אילו. אולם כאשר מועסק משתכר בסכום שונה בכל חודש, אין הוא יכול לבצע הערכות מדויקות על יכולותיו הפיננסיות.
כמו כן, מועסק שהיה רגיל לקבל בונוס שנתי ברצף של 3 שנים, יצפה לקבל בונוס נוסף השנה הרביעית, אם הבונוס לא יגיע, תיווצר אכזבה ומרמור בקרב אותו מועסק.
הקשר בין תאוריית הציפיות לתוכניות שכר משתנה
תאוריית הציפיות מהווה חיזוק לשימוש בתוכניות שכר משתנה ולפיה עובדים שצופים עלייה במשכורת בעקבות ביצועים, ישאפו לשפר ביצועיהם ולעומתם עובדים בתוכניות שכר קבועות יודעים מראש את משכורתם ולכן חסרה להם המוטיבציה להגברת מאמצים.
תוכניות שכר מבוססות כישורים
תוכניות מסוג זה נועדו לקדם רכישת כישורים שונים בקרב העובדים, כך שכל עובד יהיה בעל מספר כישורים ויוכל לתרום בביצוע מטלות שונות בחברה.
חברות שנעזרות בתוכניות אילו מתגמלות עובדים לפי מספר הכישורים אותם רכשו במרוצת הזמן.
מצד ההנהלה היתרון המרכזי בשימוש בהן הוא גמישות בחלוקת משאבי כוח אדם בצוותים השונים.
כאשר חברות מצמצמות כוח אדם, יש צורך רב יותר בעובדים בעלי הכשרה כללית יותר, מאשר בעלי התמחויות ספציפיות.
יתרון נוסף מתבטא בכך שרכישת כישורים נוספים מאפשר לעובדים להכיר טוב יותר את תפקידי העובדים האחרים ובכך לשפר את התקשורת בארגון.
מבחינת עובדים שאפתנים שאינם צפויים לקבל קידום, תגמול מבוסס כישורים מהווה חיזוק מוטיבציוני משמעותי שעוזר להתמודד עם אפשרויות הקידום המוגבלות.
החסרונות בשיטה הן שלעיתים הכישורים מפסיקים להיות רלוונטיים, אך עדיין ניתנת תוספת שכר עבורם. כמו כן, ישנם מצבים בהן למועסק יש מספר כישורים רב, אך בפועל חלקם לא הכרחיים ואין המועסק נעזר בהם לביצוע עבודתו.
חיסרון נוסף נובע מכך שאין קשר בין ביצוע המועסק לגודל התגמול, אלא רק למספר הכישורים ולכן העובדים יתרכזו בהשגת כישורים חדשים, אך לא בהכרח יתנו ביצועים מספקים.
הקשר בין תאוריות מוטיבציה לתוכניות שכר מבוססות כישורים
תוכניות אילו עקביות עם מספר תאוריות מוטיבציה שונות. זאת משום שהן מעודדות למידה, הרחבת כישורים וצמיחה. לפי תאוריית ERG, עבור עובדים אשר צורכיהם בשכבות היותר נמוכות מסופקים, צמיחה מהווה גורם מוטיבציוני מובהק.
כמו כן, ישנו קשר בין תוכניות שכר אילו לבין תאוריית החיזוקים. תוכניות אילו מעודדות את העובד לפתח גמישות, ללמוד ולעבוד בשיתופיות עם שאר העובדים בחברה.
רמת ההתפתחות לה מצפים ההנהלה מהעובדים אמורה להוות גורם חיזוק.
אלמנט נוסף נגזר מתאוריית ההוגנות. כאשר עובדים עושים השוואת השקעה מול תגמול, יש נטייה להסתכל על השקעה בהכשרה בתמורת תשלום בצורה הוגנת יותר מאשר בהסתכלות על ותק או השכלה.
מעורבות עובדים
אחת הטכניקות להנעת עובדים היא הגברת מעורבותם של העובדים בנעשה בארגון ובהחלטות הקשורות אליהם.
מעבר לשיפור במוטיבציה של העובדים, הגברת מעורבות העובדים צפויה גם לשפר את הפריון ואת שביעות רצונם ממקום העבודה.
מעורבות העובדים לא מסתכמת בשיתופם בלבד במידע, אלא מצריכה דברים נוספים (כגון: הגדלת סמכויות, קיום התייעצויות ולקיחת חלק פעיל בקבלת החלטות שנוגעות להם).
כמו כן, מעורבות העובדים תורמת לחיזוק המחויבות הארגונית שלהם להשגת הצלחה.
להלן דוגמאות ל-4 שיטות להגברת מעורבות העובדים:
א. ניהול שתפני (Participative Management) – ניהול מסוג זה מושתת על התחשבות, פתיחות ויתר דמוקרטיה ביחסים הבינאישיים שבין העובדים לבין מנהליהם. בניהול זה, משתפים את העובדים בתהליך קבלת החלטות ולוקחים את דעתם בחשבון.
מחקרים אודות שיטה זו מציגים ממצאים סותרים בנוגע לקיומה של השפעה חיובית על שביעות רצון העובדים, פריון והגברת המוטיבציה.
ב. שיתוף נציגי עובדים (Representative Participation) – בגישה זו העובדים מיוצגים על ידי ועד עובדים שמקשר בין העובדים לבין הנהלת הארגון. לחלופין, ישנם ארגונים שבמסגרת גישה זו משלבים עובדים בוועד המנהל של הארגון (דירקטוריון).
מחקרים מוכיחים כי הערך שיש לשיטה זו לשיפור הפריון, המוטיבציה, ושביעות רצון העובדים – הוא מינימלי
.
ג. חוגי איכות (Quality Circles) – במסגרת שיטה זו מרכיבים קבוצה בת כעשרה חברים, המורכבת מעובדים ומנהלים, אשר נפגשת לעיתים תכופות (מדי שבוע למשל) ודנה בבעיות בעבודה ובשיפור
איכות המוצר או השירות שמספקת אותה קבוצה. במסגרת הדיונים חברי הקבוצה מנתחים את הסיבות לבעיות הקיימות, מציעים דרכי פתרון, ומספקים פידבק פנימי לביצועיהם.
מחקרים מוכיחים כי לשיטה זו עשויה להיות לעיתים השפעה חיובית על פריון העובדים
, אך היא אינה משפיעה על שביעות רצון העובדים.
ד. הקצאת אופציות לעובדים (Employee Stock Ownership Plans) – בשיטה זו מקצים לעובדים אופציות שמקנות להם את הזכות לממש מניות של הארגון במועדים ובמחירים קבועים. בכך נוצרים אינטרסים משותפים בין בעלי המניות לבין מקבלי האופציות (עובדי הארגון), וכמו כן העובד מקבל תמריץ להתמיד בעבודתו בארגון לאורך זמן, שכן מימוש האופציה מותנה בדרך כלל בתקופת הבשלה של מספר שנים. מחקרים מוכיחים כי שיטה זו משפרת את שביעות רצון העובדים
, אך ההשפעה על ביצועיהם אינה חד-משמעית.
הטבות גמישות
במסגרת תוכנית זו העובד יכול לבחור את ההטבות המועדפות עליו מבין חבילת ההטבות שהמעסיק מציע (במסגרת התקציב שנקבע לאותו עובד).
בניגוד לעשרות השנים האחרונות, בהן ארגונים נהגו להעניק לכל העובדים תוכנית הטבות אחידה, תוכנית ההטבות הגמישות מאפשרת לעובד לתפור לעצמו תוכנית הטבות אישית שעונה על צרכיו הספציפיים.
ההתאמה הטובה שבין ההטבות לבין צרכיו של העובד מגדילה את ערך ההטבות, כפי שהוא נתפס בעיני העובד, ולכן ע"פ תאוריית הציפיות, מגדילה את רמת ההנעה של העובד וצפויה לשפר את ביצועיו.
ראו גם
הנעה
מונחים במבנה ארגוני
מונחים בשוק העבודה
הנעה לעבודה בקיבוץ
קישורים חיצוניים
הרחבה אודות תוכניות שכר משתנות
הרחבה אודות תוכניות שכר מבוססות כישורים
ספר בנושא דרכים להכרת הישגי עובדים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסיכולוגיה ארגונית
קטגוריה:סוציולוגיה ארגונית
קטגוריה:יחסי עבודה
קטגוריה:מנהל עסקים
| 2024-10-02T04:43:13
|
תאוריית הצרכים
|
שמאל|ממוזער|450px|פרשנות של תאוריית הצרכים של מאסלו, מיוצגת כפירמידה עם הצרכים הבסיסיים בתחתית
תאוריית הצרכים היא תאוריה של הפסיכולוג אברהם מאסלו, העוסקת במדרג הצרכים של אדם בחייו. לתאוריה זו השלכות על תחומים רבים, ביניהם ניצול מוטיבציית עבודה. עם זאת, רבים שוללים את התאוריה מכיוונים שונים, והיא לא הוכחה באופן חותך על ידי מחקר מתאים. מחקר מקיף שכלל כ-60 אלף משתתפים מ-123 מדינות הראה כי אכן קיימים צרכים אנושיים אוניברסליים, אך אין ביניהם היררכיה והם פועלים במקביל. תאוריה זו היא אחת מארבע תאוריות המתארות את הגורמים למוטיבציה בקרב בני אדם: תאוריית הצרכים של מקללנד, תאוריית x ותאוריית y של מקגרגור, ותאוריית שני הגורמים של הרצברג.
התאוריה שוכללה על ידי הפסיכולוג האמריקאי קלייטון אלדרפר , שפיתח את תאוריית קיום-השתייכות-צמיחה.
יסודות התאוריה
תאוריית הצרכים מניחה כי קיימים צרכים אוניברסליים המשותפים לכל בני האדם, המניעים אותם. צרכים אלו עשויים לבוא לידי ביטוי באופנים שונים, בהתאם לסיטואציה התרבותית המסוימת.
הרעיון בתאוריה אומר שקיימת היררכיה של צרכים, אשר מאורגנים על-פי סדר חשיבות. התאוריה מניחה כי רמה מסוימת של צורך עשויה לבוא לידי מימוש, ואז לא תפעל עוד כגורם המניע את האדם. עם זאת, כאשר רמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה.
חמשת השלבים בתאוריה נובעים משני סוגי מניעים בסיסיים: מניעי החסך ומניעי הגדילה.
מניעי החסך פועלים כדי למלא חסך מסוים בדברים שהם חיוניים לקיומו הפיסי והפסיכולוגי של האדם, כגון מזון, ביטחון ואהבה. מניעים אלה פועלים להפחתת מתח בלתי נעים הקיים באדם בעקבות צורכי החסך, ופועלים להחזרתו למצב של רגיעה, להומיאוסטאזיס.
כאשר האדם חופשי מלספק את צורכי החסך, מופיעים מניעי הגדילה, אשר אינם חיוניים לעצם קיומו של האדם, אבל מספקים לו את התוכן שבשבילו כדאי לחיות. דוגמאות לכך הן הצורך באומנות, ביופי, יצירתיות, והענקת אהבה. מניעים אלו אינם פועלים להפיג מתח, אלא יוצרים מצב של מתח נעים. מניעים אלה פועלים על עקרון ההטרוסטאזיס - אדם שסיפק את רעבונו לא ירצה להמשיך לאכול, אבל אדם שנוסע לארץ רחוקה לראות תרבות שונה משלו ונהנה מכך, ירצה לנסוע לעוד ועוד ארצות.
הרעיון הבסיסי של התאוריה, כפי שניסח אותה מאסלו, קובע כי לא ניתן לעבור לרמה עליונה יותר של צורך, בלי סיפוק צרכים ברמה תחתונה יותר. עם זאת, מבקרי התאוריה טוענים כי קביעה זו איננה מדויקת, וקיימים מקרים יוצאי דופן בהם מספיק סיפוק מרבי (אך לא מלא) של צרכים מרמה מסוימת על מנת לעבור רמה. למשל, אדם שאין לו ביטחון בקיומו היום יומי, לא יחשוב על הקמת מפעלים לעזרה לזולת.
כך, נוצרת פירמידת הצרכים (מדרג) - הצרכים מסודרים כך שבתחתית הפירמידה נמצא את הצרכים הבסיסיים, צורכי החסך ובראש הפירמידה נמצא את הצרכים העליונים, צורכי הגדילה.
תאוריה זו אינה מתארת את הכלים השונים להגשמת כל רמה וייתכן כי כלי מסוים ישרת עבור שני בני אדם שונים ברמת הצרכים שלהם מטרות שונות. המדרג מתחיל בצורך הבסיסי ביותר של האדם, הצורך לקיום פיזי הוא המזון, ומסתיים בקודקוד הפירמידה, שהוא הצורך במימוש עצמי. מאסלו טען כי .
שלבי התאוריה של מאסלו
תאוריית הצרכים של מאסלו מוצגת לעיתים קרובות כ"פרמידה של צרכים" כאשר הצרכים הבסיסיים והחשובים ביותר נמצאים בתחתית הפרמידה, והצרכים שקשורים בצורך למימוש עצמי ולהתעלות נמצאים בראש הפירמידה. במילים אחרות האדם חייב לקיים את הצרכים שבתחתית של הפרמידה כדי שהוא יקבל מוטיבציה להגשים את הצרכים שברמות הגבהות יותר.
אף על פי שהרעיון שמאחורי התאוריה הוא רעיון של מאסלו הפרמידה עצמה לא מופיעה בשום מקום בעבודתו המקורית של מאסלו.
רמה ראשונה - צרכים פיזיולוגיים
הצרכים הביולוגיים של האורגניזם, המאפשרים את קיומו (הומאוסטזיס), תופסים את החשיבות העליונה. אלה מורכבים בעיקר מ:
הצורך לנשום
הצורך לשתות ולאכול - שכן הרעב הוא יצר קיומי הדורש סיפוק מיידי שבא לידי ביטוי בתחושה ראשונית ביולוגית, אשר אינה תלויה בשום אובייקט.
הצורך לסלק פסולת והפרשות
הצורך לישון
הצורך לוויסות טמפרטורת הגוף
הצורך בקיום יחסי מין
הצורך להגנה מפני התקפות מיקרוביות (היגיינה)
רק לאחר מילוי הצרכים הביולוגיים מסוגל האדם למלא את הצרכים הנוספים.
רמה שנייה - צורך בביטחון
ברמה הזאת, האדם שואף לרגיעה ונוחות. כדי להשיג צורך זה, מנסה האדם להבין את העולם ולהפוך אותו למובן וצפוי. האדם מנסה עוד מינקותו למצוא סדר בעולם, ועם התבגרותו הוא מאמץ לעצמו תפיסות עולם ופילוסופיות חיים, שנועדו ליצור סדר בעולם. העדר סיפוק של צורך זה, יוצר חרדתיות, ואף דיכאון.
השגת צורכי הביטחון עשויה להתבטא ביומיום למשל בהשגת יציבות תעסוקתית, ביתית, משפחתית ועוד. היציבות בתחומי חיים שונים מאפשרת יכולת צפייה וניבוי מסוים של העתיד להתרחש, ויוצרת תחושת ביטחון.
רמה שלישית - צורך בהשתייכות
צרכים חברתיים. צורך להיות מקובל, להיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב. בשלב הזה האדם לומד להכיר את עצמו ולגבש זהות עצמית. צורך זה בא לידי ביטוי רק כאשר הצרכים הנמוכים יותר באים לידי ביטוי. חסכים בשלב זה יכולים להביא לבדידות, חרדה חברתית ודיכאון.
רמה רביעית - צורך בהערכה חברתית
צורך להרגיש מכובד על ידי אחרים, צורך לכבוד עצמי ולכבד אחרים. אלה יכולים למצוא ביטוי דרך מעמד, הכרה חברתית, הערכה מצד הסביבה והכרה בעבודה. חסכים בשלב זה יכולים להוביל לערך עצמי ירוד ותסביכי נחיתות.
רמה חמישית - צורך במימוש עצמי
הצורך של האדם להשתמש בכישורים הייחודיים לו כדי להגיע למימוש היכולת האישית הטמונה בו. זוהי הרמה הגבוהה ביותר ועל פי מאסלו לא רבים זוכים להגיע אליה.
עקרונות התאוריה של מאסלו
השלבים בנוים בצורת פירמידה על מנת להמחיש את סדר השלבים, וגם על מנת להמחיש כי אחוז האוכלוסייה המגיע לכל אחד מהשלבים הולך וקטן. כלומר מספר האנשים הנמצאים בשלב הצרכים הפיזיים בעולם גדול מאלו הנמצאים בשלב השייכות, למשל, ובהתאם לכך רק מעטים מאוד מגיעים לשלב האחרון.
מניעי החסך משותפים לכל בני האדם, והם כרוכים בסיפוק החסר בעזרת מקורות חיצוניים. מניעי הגדילה לעומת זאת, שונים מאדם לאדם, מכיוון שהם כרוכים בהגשמת טבעו הייחודי של כל פרט. כדי לספקם האדם שואב מכוחותיו הפנימיים ואינו תלוי במקורות חיצוניים.
אם צורך מסוים אינו מסופק, לא תהיה אפשרות להתקדם בפירמידה ולפעול למימוש צרכים גבוהים יותר.
בשלבים שונים בחיים או בגלל אירועים חיצוניים יכולה להתרחש רגרסיה לאחד השלבים המוקדמים יותר. דוגמה: אדם שאיבד בעקבות שיטפון את ביתו ואת כל רכושו, יחזור לעיסוק בצרכיו הפיזיים.
העיקרון המהותי הוא, כי בהינתן תנאים שווים - כל בני האדם שואפים בצורה אינסטינקטיבית להתקדם במעלה הפירמידה.
ביקורות על התאוריה
אחד ממקרי המבחן הידועים ביותר שקראו תיגר על התאוריה היה השואה. ידוע שבגיטאות, ואף במחנות ההשמדה, אשר בהן היהודים חיו בתת-תנאים בסיסיים (רעב תמידי, אי-ביטחון, ועוד) - ועם זאת, קיימו חיי תרבות והגשמה עצמית כגון תיאטראות, לימודים אקדמאים, ולימוד תורה. מקרה המבחן הזה הוכיח שגם אדם שלא מקיים את השלבים הבסיסיים של הפירמידה יכול לקיים גם את השלבים העליונים שלה.
ראו גם
פסיכולוגיה הומניסטית
קישורים חיצוניים
המאמר המקורי של מאסלו - תיאורה של המוטיבציה האנושית
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכולוגיה הומניסטית
קטגוריה:הנעה (פסיכולוגיה)
it:Bisogno#La piramide di Maslow
| 2024-03-20T10:59:42
|
תאוריית ההוגנות
|
תאוריית ההוגנות היא תאוריה העוסקת בתהליך של הנעה לעבודה. פותחה על ידי הפסיכולוג ג'ון סטייסי אדמס ב-1963. תאוריה זו מבוססת על הרעיונות של דיסוננס קוגניטיבי ותאוריית החליפין החברתי.
עקרונות התאוריה
התאוריה מניחה כי האדם הוא רציונלי, ושופט את מעשיו על-פי מדידה אנוכית של יחסי שוק. כלומר, האדם מבדיל בין תשומות (השקעות, עלות), שהן כל מה שהאדם משקיע בעבודתו (זמן, מאמץ, השכלה, ניסיון, כישורים וכו'), לבין תפוקות (תגמול, תועלת), שהן כל מה שהאדם מקבל בתמורה (שכר, קידום, הערכה וכו').
הפרדה מוחלטת זו של הקיום האנושי לשני תחומים נפרדים היא נגזרת של הצורך האנושי לתפקד בעולם בו מתקיימת מערכת תחרותית, ועל כן ערכן של התפוקות והתשומות נקבע על פי הערכים הניתנים להן בחברה הנגישה לאדם.
הוגנות, על פי תאוריה זו, הוגנות היא המצב בו היחס בין תפוקות האדם לתשומותיו שווה לזה של אדם אחר, כמתואר בנוסחה:
תפוקות האדם תפוקות האחר
----------- = -----------
תשומות האדם תשומות האחר
עת ביצוע ההשוואה האדם יוצר שתי משוואות סובייקטיביות של עלות-תועלת, האחת עבורו והשנייה עבור אדם אחר כלשהו. למרות הסובייקטיביות הרבה בהשוואות מסוג זה, הן מהוות את המציאות עבור האדם.
כעת האדם מבצע הערכה האם היחס שלו הוא זהה או קרוב ליחס שהתקבל עבור האדם השני. אם היחסים דומים אזי המצב מבחינתו אינו דורש תיקון. אולם, אם המצב אינו כך - עלולה להיווצר תחושה של חוסר הוגנות.
עד שתוחזר הרגשת ההוגנות האדם סובל ממתח נפשי, וככל שהמתח גדול יותר עולה המוטיבציה לפתור מתח זה. הפתרון הוא בפעולה שעשויה להחזיר את ההוגנות לסיטואציה.
רקע
תאוריית ההוגנות היא תאוריה שנולדה בשנות ה-60. התאוריה בנויה על בסיס שלוש תאוריות:
תאוריית ההשוואה החברתית - פותחה על ידי לאון פסטינגר בתחילת שנות ה-50. הומנס טען כי אנו נוטים להשוות את עצמנו לסובבים אותנו. אנו מרגישים את מצבנו לפי מה שקורה עם אחרים. המוטיבציה שלנו והאנרגיה שלנו מושפעת גם ובעיקר ממה שקורה לאחרים.
תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי – פותחה על ידי Festinger בשנת 1957. התאוריה של פסטינגר גרמה למהפכה תפיסתית בפרמטרים רבים. פסטינגר דיבר על הלימה, על קשר חיובי. הוא דיבר על התאמה בין הרגש, ההתנהגות והחשיבה. בין החלק האמוציונאלי, ההתנהגותי והקוגניטיבי. במחקר נבדקו שתי קבוצות של סטודנטים: כל אחת מהן קיבלה את אותה מטלה, שהייתה משעממת ביותר. בתום המטלה, קיבלה קבוצה אחת 20 דולר והשנייה דולר אחד בלבד. באופן מובהק, בכל אחד מהמחקרים שנעשו הקבוצה שקיבלה דולר אחד בלבד עבור המטלה שביצעה, הגיבה באופן הרבה יותר חיובי למטלה. הסיבה לכך היא הבדלי תפיסה, אצל סטודנט שקיבל דולר אחד הדיסוננס היה גדול יותר מאצל סטודנט של 20 דולר ולכן בתפיסתו המשימה תיראה מעניינת יותר.
תאוריית החליפין החברתי - הגורסת כי האדם שואל את עצמו האם יש תמורה להשקעה, התפיסה של תמורה והשקעה היא אישית ולא בהכרח אובייקטיבית.
סוגי השוואות
השוואה של עצמי לאחר בארגון שלי
השוואה של עצמי לאחר בארגון אחר
השוואה של עצמי ביחס למצבי בתפקידים קודמים
השוואה של עצמי למישהו הנמצא במצבי במקום אחר
ותק - עובדים ותיקים נוטים להשוות את עצמם לוותיקים אחרים בארגון, ועובדים חדשים נוטים להשוות את עצמם לעצמם בתפקידים קודמים בארגון או מחוצה לו.
דרגה - בכירים נוהגים להשוות את עצמם לבכירים בארגונים שונים
חוסר
במצב בו האדם מרגיש חוסר הוגנות בשל מצבו, נוצר פער בין מה שאני עושה (מידת ההשקעה) לבין התוצאות (התגמול), הוא יבקש לצמצם את הפער. אדמס מונה שש אפשרויות בסיסיות בהן יכול האדם לבחור:
שינוי התשומות, על מנת שיתאימו לתפוקות.
ניסיון לשנות את התפוקות, על מנת שיתאימו לתשומות. תהליך זה הוא מורכב יותר שכן התפוקות אינן תלויות בו באופן ישיר.
שינוי התפיסה של העצמי - שינוי ההערכה הכמותית של התפוקות או התשומות של האדם עצמו.
שינוי תפיסת האחר המשווה - שינוי ההערכה הכמותית של התפוקות או התשומות של האדם האחר.
החלפת ה"אחר" הלא מתאים ב"אחר" מתאים.
עזיבת הסיטואציה.
בחירת אחת או יותר משש אפשרויות פעולה אלה תחזיר את הרגשת ההוגנות ותפוגג את המתח. כל עוד אין הוגנות, קיים מצב של תשלום חסר, בו יחס העלות-תועלת נוטה לרעת האדם, או מצב של תשלום יתר, בו הוא נוטה לטובת האדם. בעוד מחקרים רבים תומכים בתוקפה של התאוריה עבור תשלום חסר, תוצאותיהם אינן ברורות בנוגע לתשלום יתר.
עודף
במצב שבו עובד מרגיש שהוא מתוגמל יותר מעובדים אחרים, בטווח הקצר הוא יגיב ברצון "לפצות" את הארגון על ידי הגדלת התפוקות שלו. אך בטווח הארוך, התאוריה גורסת שהעובד יראה בתגמול הגבוה כתגמול לגיטימי עבורו וישנה את התפיסה שלו בהתאם. במקרים מסוימים, עודף התגמול יגרור תסכול ותחושת עליונות ואמונה שהוא ראוי לתגמול אפילו יותר גבוה.
ביקורת על התאוריה
על פי אדמס, יש ליצור "מערכות הוגנות", אך הוא אינו מפרט ביחס למה ולמי עליהן להיות הוגנות. עשוי להיווצר קושי ביישום התאוריה, משום שתמיד יש מי שמרוויח יותר או פחות ומי שעובד יותר או פחות.
ביקורת נוספת היא כי התאוריה מתקשה לנבא האם העובדים יפעלו כדי להקטין את הדיסוננס הקוגניטיבי שלהם, באופן אקטיבי או פסיבי.
בנוסף, נטען שאדמס לא התייחס להוגנות תהליכית (הדרך בה נקבעים התגמולים לעובדים), אלא רק להוגנות הקצאתית (תוצאות תהליך קביעת התגמולים).
לקריאה נוספת
Adams, J.S. (1963) Towards An Understanding of Inequality. Journal of Abnormal and Normal Social Psychology. (67), pp. 422-436.
Adams, J.S. (1965) Inequality in Social Exchange in Advances in Experimental Psychology, L. Berkowitz (ed.), Academic Press, New York, NY. pp. 267-299.
קטגוריה:הנעה לעבודה
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
| 2024-08-21T18:41:03
|
הנעה לעבודה בקיבוץ
|
תחום ההנעה לעבודה בקיבוץ עורר לאורך השנים עניין מחקרי, כלכלי וחברתי מיוחד. זאת בשל המבנה הכלכלי הייחודי של הקיבוץ בישראל, המשפיע על ההנעה לעבודה בו.
רקע
ביסוד הקיבוץ כתופעה מהותית (כפי שהוא בא לידי ביטוי בעשורים הראשונים לקיומו), ביצוע "עבודה" על ידי חברי הקיבוץ לא התאימה להגדרה של "ביצוע פעילות תמורת תגמול"; זאת משום שבאופן תאורטי, חברי הקיבוץ לא עובדים על מנת לקבל גמול, אלא משום שהם מעוניינים בקיום תוצאות פעילותם. לדוגמה: חבר קיבוץ אשר גידל גידול חקלאי כלשהו, עשה זאת על מנת שיהיה מזון לו, לחברי הקיבוץ, ולכלל העם בארץ ישראל הנבנית (בעשורים הראשונים לקיום הקיבוץ הייתה משמעות רבה לבניית יסודותיה החומריים של המדינה העתידית הצעירה).
רעיון זה מכונה "ביטול העבודה", והוא קיים את הקיבוץ כצורה חברתית שיתופית. עם זאת, הרעיון היה תאורטי ביותר, ובמציאות היו מעורבים גורמים שונים בעלי מאפייני עבודה בקיבוץ. כך למשל הייתה ההתייחסות אל הקיבוץ כולו כאל ישות שעליה לבצע עבודה, כלומר - למכור תוצרת למען רווח כלכלי. אמנם ניתן להתייחס במקרה זה אל התגמול כמניע לעבודה עבור הישות הקיבוצית, אך קשה להתייחס אל ההנעה לעבודה עבור חבר קיבוץ מסוים, שכן החבר לא זכה לתגמול אישי עבור עבודתו האישית.
מניעים אפשריים לעבודה בקיבוץ
במערכת המוטיבציה הקולקטיבית (כלומר, בבחינת הגורמים המביאים אדם לפעולה בהקשר חברתי) נבחנים שלושה ממדי מוטיבציה: הממד הכלכלי (תגמול חומרי עבור פעילות), הממד הערכי (פעולה המונעת על ידי ערכי האדם העובד) וממד הזהות וההזדהות (פעולה הנובעת משיתוף פעולה בהקשר חברתי).
רמת המוטיבציה לפעול בהקשר חברתי תלויה בקשר בין תגמולים כלכליים, המידה בה התרומה לארגון מחזקת את ערכי הפרט, ומידת חיזוק הזהות האישית באמצעות הזדהות עם הארגון.
כדי להתייחס למוטיבציה לעבודה בקיבוץ במסגרת רעיון "ביטול העבודה", נדרשת ההנחה כי חבר הקיבוץ מזוהה עם הקיבוץ והוא בעל מערכת ערכית תואמת (כלומר קולקטיביסטית ולא אינדיבידואליסטית או אחרת). הזהות עם הקיבוץ חשובה, שכן בלעדיה אין הפרט מסוגל לתפוס את מטרת פעולותיו, מלבד תגמול.
למשל, על מנת שחקלאי בקיבוץ לא יתעניין בתגמול עבור פעולותיו אלא בעצם קיומו של המזון שהוא מגדל, עליו להיות בעל מערכת ערכים שיתופית ולא אחרת (כלומר, שיעניק משמעות להקשר החברתי באופן לא מעשי), וכן עליו להיות מזוהה עם הקיבוץ. רק על ידי הזדהות עם הקיבוץ, אשר צורך את המזון אותו הוא מגדל, יוכל החקלאי לרצות בגידול המזון על מנת שייאכל, ולא על מנת שיביא לחקלאי תגמול.
השינויים במניעים לעבודה בקיבוץ
הקיבוץ אופיין שנים רבות כתרבות שבה ממדי הערכים וההזדהות היו בעלי עוצמה מוטיבציונית גבוהה יותר ביחס לממד הכלכלי במוטיבציה הקולקטיבית. אך עם השנים נתערערו יסודות ערכיים שהיוו בסיס למוטיבציה של חברי הקיבוץ ולהזדהות עם הקיבוץ ועם ערכי "ביטול העבודה".
בעקבות התרופפות הממדים השיתופיים, חל ריחוק בין ערכי הפרט בקיבוץ לבין הערכים המכוננים. אלו הוחלפו במערכות עבודה הנפוצות בחברות שאינן שיתופיות, שגם חשופות לבעיות מוטיבציה ולניסיונות שונים של תגמול כדי להגביר את הפריון במקומות העבודה ולמנוע עזיבה של אנשי מקצוע.
כיום מנסה לעיתים הקהילה הקיבוצית אשר איבדה ממאפייניה השיתופיים, לתגמל את חבריה עבור מאמציהם באמצעות סולידריות, אחריות משותפת, ביטחון חברתי ועשייה משותפת רלוונטית. גורמים אלו תלויים גם במידה בה קיים "ביטול עבודה" בקיבוץ. אך אלו גורמים המאפשרים את "ביטול העבודה" ואת צורת החיים השיתופית, ולא גורמים המשמשים כמניע עיקרי לעבודה בקיבוץ.
הרעיונות שעומדים מאחורי עקרונות אלו הם:
סולידריות - היחיד חש כי החברים מוכנים להירתם ליעדים המשותפים ושניתן לסמוך על העזרה ההדדית, על שיתוף הפעולה והתמיכה המצופה מהם.
אחריות משותפת - קיימת אחריות משותפת על גורלו של כל חבר, וקיימת בקרב הפרט תחושה כי ציבור החברים מעוניין בטובתו ומוכן לתמוך בו במאמציו לבנות חיים עשירים ומשמעותיים, ולא מנסה להכשילו.
ביטחון חברתי - היחיד חי בסביבה המעניקה אמון וביטחון, הוא אינו חשוף בודד מול הפתעות ואיומים ויודע שבעת מצוקה יש על מי לסמוך ובמי להיעזר.
עשייה משותפת רלוונטית - יוצרת תחושה קהילתית וחמימות, תוך עיצוב אלטרנטיבה חברתית מתקדמת ואטרקטיבית בתוכנה ובמשמעותה.
במידה ועקרונות אלו לא מתקיימים, צפויה ירידה בנכונות החברים להתמסר לטובת הקהילה, וצורת החיים הקיבוצית עשויה לאבד חלק ניכר ממשמעותה. לשינויים המתרחשים בחברה הקיבוצית יש השפעה רבה על עקרונות אלו.
לקריאה נוספת
Putterman L, Incentives and the Kibbutz: Toward an economics of communal work motivation. Journal of Economics 1983;43:157-188.
Day HY, Motivation to Work and Recreate: A Comparison of Israeli Kibbutzim and Canada. International Journal of Comparative Sociology 1992;33:197-207.
Leviatan U, Determinants of Work Motivation and Work Satisfaction among Kibbutz Aged Workers. Canadian Journal of Community Mental Health 1992;11:49-64.
קישורים חיצוניים
י. כהן, מוטיבציה לעבודה בקיבוץ. מפנה 2007; 55: 45-49.
קטגוריה:הנעה לעבודה
קטגוריה:הקיבוץ
| 2020-07-05T23:05:24
|
פסיכולוגיה בין תרבותית
|
פסיכולוגיה בין-תרבותית היא דיסציפלינה חדשה יחסית בפסיכולוגיה המבקרת את הפסיכולוגיה הכללית על כך שהיא "עיוורת לתרבות" (אינה מתייחסת להקשר התרבותי שבו היא פועלת) ו"תלוית תרבות" (תאוריות וממצאים רבים אינם ניתנים להכללה לתרבויות אחרות). הפסיכולוגים הבין תרבותיים טוענים כי הפסיכולוגיה העכשווית יכולה להיקרא "פסיכולוגיה מערבית", ואין להניח כמובן מאליו כי עקרונות הפסיכולוגיה כפי שנמצאו במחקרים על אנשים לבנים במערב, תקפים גם לתרבויות אחרות.
פסיכולוגיה בין תרבותית ניצבת בין פסיכולוגיה אבולוציונית אשר מנסה למצוא את המוטיבציות ואת מקורות ההתנהגות המשותפים לכלל האנושות, ובין פסיכולוגיה תרבותית אשר טוענת כי אין אפשרות להשוות בין תרבויות, וכי כל תרבות צריכה להיחקר בעזרת מושגיה הפנימיים.
פסיכולוגיה בין-תרבותית בוחנת עקרונות פסיכולוגיים בתרבויות שונות, ומנסה להגיע למסקנה האם עקרונות אלו הם כלל עולמיים, משמע נכונים לגבי כל התרבויות, או תלויי תרבות (נכונים רק לגבי חלק מהתרבויות).
תחום נוסף שבו עוסקת הפסיכולוגיה הבין תרבותית הוא תחום של מפגש בין תרבויות. האופן בו אנשים מסתגלים לתרבות חדשה, מחקרים אודות אנשים בעלי יותר ממהות תרבותית אחת וכדומה.
ראו גם
אנתרופולוגיה
הבדלים בין-תרבותיים
קישורים חיצוניים
פסיכולוגיה בין-תרבותית
קטגוריה:תחומים בפסיכולוגיה
| 2023-12-12T09:00:25
|
זיכרון
|
זיכרון הוא יכולתו של יצור לאגור מידע בצורה בלתי-מוחשית (כלומר, בניגוד לכתיבה, למשל). תהליך קידוד המידע בזיכרון מאפשר שימוש עתידי בו על-ידי פעולה של שליפה. בעוד שתהליך זה אינו תהליך רצוני, הרי שעבור בני-אדם מוכרות טכניקות המעודדות אכסון ושליפה יעילים יותר מהזיכרון.
מבחינה לשונית, המילה "זִכָּרוֹן" יכולה להתייחס לחלופין גם ליכולת אגירת המידע וגם למידע הנאגר עצמו. המידע הנאגר בזיכרון עשוי להגיע מהסביבה החיצונית דרך החושים או מעולמו הפנימי של האדם. היכולת הקוגניטיבית לאחסן, לשלוף ולעבד פרטי מידע שונים עומדת בבסיס תהליכי הלמידה של כל יצור חי.
בבעלי-חיים מצוי הבסיס הביולוגי של הזיכרון במארג תאי העצב במוח. מנגנון יצירת הזיכרון ושליפתו אינו מובן במלואו, אך נראה כי יצירת זיכרון קשורה בדרך יצירת המבנה הפיזי של מארג רשתות העצבים בינם לבין עצמם ושליפת הזיכרון קשורה בתוצאת זרימת החשמל דרך מארג זה. לאור חשיבותה המכרעת של מערכת הזיכרון בתפקודו של היצור החי, קיימת חשיבות רבה למספר היבטים בהבנייתה הביולוגית:
גמישות מערכת בניית הזיכרון מאפשרת שימור מידע בין אם נקלט ישירות על-ידי החושים ובין אם רק חלף במחשבה, בין אם מדובר במידע קונקרטי ובין אם מדובר במידע אמורפי.
זמינות בכל עת הן מערכת בניית הזיכרון והן מערכת שליפת הזיכרון חייבות להיות זמינות בכל עת, בניגוד למערכות ביולוגיות אחרות התלויות במצב ערנותו של היצור או בתהליכים ביולוגיים מחזוריים כלשהם.
אכסון מידע "חשוב" בלבד המוח החשף ל"מבול" בלתי-פוסק של מידע מהחושים ומחשבות. לאור זאת, בניית הזכירון מתעלמת מגירויים סתמיים ולכן לא כל המידע שנקלט בחושים מאוחסן בזיכרון. בזמן אמת, ההגדרה מה מהווה "מידע חשוב" שאותו יש לזכור היא מעט בעייתית ולעיתים נוצר זיכרון של מידע שנראה שאין לו חשיבות, לכל-הפחות במישור המודע.
שכחה לאחר שהזיכרון "נקלט" לתוכה, מסוגלת המערכת למחוק אותו, או להפחית ב"חשיבותו", אם לא נעשה בו שימוש לאורך זמן.
התנהגות הזיכרון האנושי נחקרת במסגרת הפסיכולוגיה קוגניטיבית והתחומים המשיקים לה, כמו מדעי העצב.
מערכות מחשב עושות גם-כן שימוש במערכת זיכרון, המאפשרת אכסון לאורך זמן ושליפה של מידע, אך הן נבדלות ממערכות הזיכרון של יצורים חיים בכך שהן מאכסנות ושולפות מידע 'מוגדר-היטב' בלבד והשימוש בהן מדויק ואבסולוטי.
היסטוריה
הגישה הפסיכואנליטית טוענת שקיימות שלוש רמות שבהן מיוצג הזיכרון: רמת המודע, רמת הקדם מודע (שממנה ניתן לשלוף זיכרונות על פי צורך) ורמת הלא-מודע (שבה מאוחסנים זיכרונות על ידי מנגנוני הגנה שמונעים את הגישה עליהם). על פי זיגמונד פרויד מטרת הטיפול הפסיכואנליטי הוא להעלות זיכרונות מהתת-מודע למודע כדי להתמודד איתם על ידי ניתוח של חלומות, פליטות פה והיפנוזה. עם זאת, עצם קיומים של זיכרונות מודחקים טרם הוכח מבחינה מדעית.
הרמן אבינגהאוס נחשב כחוקר הראשון שחקר את מנגנון הזיכרון האנושי. את המחקר הוא ניהל על עצמו כאשר הטיל על עצמו ללמוד בעל פה צירופי הברות חסרי משמעות.
בשנים האחרונות החלה להתפתח גישה חדשה החולקת על מודל שלושת המאגרים. תומכי הגישה טוענים שאין הפרדה ברורה בין זיכרון העבודה לזיכרון לטווח ארוך. הם מציעים מודל אלטרנטיבי - מודל הרמות. לפי מודל זה קיימות רמות רבות של זכירה. זיכרון נקרא "עקבה", וככל שהוא יהיה עמוק יותר (משמעותי יותר, בולט יותר, או שחשוב לאדם לזכור אותו), כך הזמן שיידרש לו כדי להימחק יהיה ארוך יותר.
למרות העניין הגדול שהיה תמיד למדענים, כמו גם לציבור הרחב, בתיאור המנגנון הביולוגי של הלמידה והזיכרון, ההתקדמות שנעשתה בפענוחו הייתה לא גדולה עד לעשורים האחרונים, ועד היום רב הנסתר על הגלוי בשרשרת התהליכים היוצרים את הזיכרון ומשמרים אותו. הסיבה לעיכוב זה נעוצה בין היתר בשני מכשולים גדולים העומדים בפני החוקרים. המכשול הראשון הוא בעיית היחס שבין האות לרעש, או במילים אחרות השינוי החל בפעילות תאי המוח בעת שנוצר בו זיכרון חדש קטן מאוד ביחס לשינויים שיצרו זיכרונות קודמים וביחס לפעילות הרקע הקיימת בו. במשך זמן רב סברו רוב המדענים כי שינוי כזה הוא קטן מידי לאיתור. המכשול השני הוא בעיית המיקום: היכן בדיוק במרחבי המוח אגורים הזיכרונות? נמצא כי אין אתר יחיד בו נשמרים כל זיכרונותינו, אלא זיכרונות שנרכשו בעזרת קלטים חושיים שונים יאגרו באזורי מוח שונים. כך למשל, זיכרון דמותה של סבתך שמור במקום אחר מאשר ריחן של העוגיות אותן נהגה לאפות בערב שבת. זאת, אף על פי שריחן של אותן עוגיות דיו לפעמים כדי להעלות את דמותה לנגד עיניך. בעיה זו של מציאת מיקומו של זיכרון נתון מוסיפה נדבך נוסף לקושי: לא ניתן לחקור את השינוי המושרה בקבוצת תאים אם מיקומה אינו ידוע.
כדי להתגבר על שני מכשולים אלו נקטו בתחילה הנוירו-ביולוגים בשתי אסטרטגיות עיקריות. האחת היא למקד את מחקריהם בפענוח מנגנוני הזיכרון בבעלי חיים פשוטים כגון רכיכות ימיות, להם מערכת עצבים פשוטה בהרבה משל מוחות היונקים ולכן גדול יותר הסיכוי לאתר בהם את קבוצת התאים המשתתפת ביצירה ואגירה של זיכרון נתון. השנייה הוא יצירתם של שינויים בתאי המוח מזוהים של יונקים בעזרת גירוי חשמלי בעוצמה ותדר גבוהים, בהנחה ששינויים ארוכי-טווח כאלו דומים לפחות במידה כלשהי לשינויים המושרים בעת יצירת הזיכרון. התוצאות שהושגו בניסויים אלו, בעיקר ברבע האחרון של המאה הקודמת, סללו את הדרך בפני ניסויים מאוחרים יותר הנערכים בעיקר בשני העשורים האחרונים בתאי עצב ממוחות של יונקים בעקבות אימון החיות במטלות המחייבות למידה. השימוש בשלוש דרכי מחקר אלו נעשה כיום במקביל.
כלל מרכזי לאורו הולכים חוקרי הביולוגיה של הזיכרון נוסח בספרו הידוע של הפסיכולוג דונלד הב (Donald Hebb The organization of behavior) שפורסם ב-1949. כלל זה קובע בקצרה כי הקשר בין שני תאים הקשורים ביניהם בקשר סינפטי יתחזק אם יפעלו יחדיו. חיזוק זה יבוא לידי ביטוי בכך שהפעלתו של תא הפלט תגרום לפעילות מוגברת בתא הקלט. ואכן חיזוק כזה של הגברה בקשר הסינפטי נצפה אחרי למידה, כמו גם אחרי גירוי חשמלי. סוג אחר של שינוי תלוי-למידה שנצפה הוא הגברה בפעילותם החשמלית של תאי עצב, הנובע לא משינוי בעוצמת קשרים הסינפטיים אלא משינויים פנימיים בתאים עצמם, המגבירים את יכולת העירור שלהם ולכן גם את פעילותם החשמלית. קל לראות כי שני סוגי שינויים אלו ישפיעו אחד על השני: הגברה בעירור תאי העצב תעלה את פעילותם ולכן תתרום לחיזוק הקשרים הסינפטיים שביניהם. התמונה המצטיירת ממחקרים אלו מאפשרת לתת תיאור ראשוני של שורת התהליכים היוצרים זיכרונות ארוכי טווח במוח היונק.
ההתקדמות המהירה החלה בפענוח מנגנוני הזיכרון בבעלי חיים ובבני אדם פותחת פתח לתקווה כי נוכל בעתיד להציע תשובות לשתי בעיות בהן נתקל כל אדם מתישהו במהלך חייו. האחת היא כיצד נוכל להגביר את יכולתנו לאגור זיכרונות רצויים, בעיה שבדרך כלל הולכת ומחריפה עם הגיל. השנייה היא כיצד נוכל להיפטר מזיכרונות בלתי רצויים, כאלו המפריעים למהלך חיינו התקין. התשובות לשתי שאלות אלו נראות כבר באופק, אם כי אינן מצויות עדיין בהישג ידינו.
"היפרתימזיה" היא מצב רפואי נדיר בו אנשים זוכרים כל פרט ופרט בחייהם למשך שנים רבות. הם מסוגלים להזכר בפרט בודד ממידע זה באופן מדויק ותוך שניות בודדות. נכון ל-2011 ידעו על פחות ממאה אנשים בהם מתקיים המצב הרפואי הזה.
מבנה ואופן הפעולה
מודל שלושת המאגרים
הזיכרון שאליו מתייחסים רבות כמונח יחיד, מורכב למעשה ממספר מרכיבים השונים זה מזה במאפייניהם. לפי "מודל שלושת המאגרים", שהוצע לראשונה על ידי אטקינסון ושיפרין בשנת 1968, הזיכרון האנושי מורכב משלושה מאגרים: זיכרון חושי, זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח ארוך. מאגרים אלו מתארים את מסלול קידוד המידע בזיכרון, שהוא הפוך למסלול השליפה של מידע מהזיכרון.
שלב ראשון – זיכרון חושי
פעולת הזיכרון החושי היא כאשר גירוי חיצוני גורם ליצירת דפוס פעולה פיזיולוגי במערכת החישה ועותק של גירוי זה נשמר בזיכרון החושי לזמן קצר מאוד. הזיכרון החושי הוא הזיכרון בעל הטווח הקצר ביותר, למשך מספר שניות, אך הוא מאגר בעל קיבולת בלתי מוגבלת, כשהמידע בו נקלט מהחושים ונשמר באופן פסיבי ולא מודע, כאשר ניתן לשלוף את המידע גם לאחר הסרת הגירוי המקורי. זמן זה מאפשר לתהליכים קוגניטיביים לסנן את הפרטים החשובים מתוך שלל הגירויים מהסביבה, כך שרק המידע הנבחר עובר באופן זמני אל השלב הבא של הזיכרון לטווח קצר. הזיכרון החושי מסביר את התופעה לפיה כאשר מתבוננים לרגע בשורה ובה 12 ספרות ועוצמים עיניים – רוב האנשים יוכלו לדווח על 4 או 5 בממוצע; חוקרים הוכיחו אפוא שספרות רבות יותר נקלטות במוח, אולם השכחה כל כך מהירה, שעד שהאדם מדווח על הספרה הרביעית או החמישית, הוא כבר אינו זוכר ספרות נוספות.
ישנם מספר סוגים של זיכרון חושי, בהתאם לכל אחד מחושי האדם. הנחקרים ביותר הם:
זיכרון איקוני (זיכרון תמונתי) – מתייחס לחוש הראייה. ניתן לחוש בהשפעה שלו כאשר סביבה חשוכה מוארת באופן פתאומית וקצר כמו שקורה בסופת ברקים לילית. במצב כזה ההמשכות החזותית יכולה להגיע למספר שניות.
זיכרון הדהודי (זיכרון אקואי) – מתייחס לחוש השמיעה. הזיכרון האקואי דועך במשך זמן איטי יותר מהזיכרון האיקוני, דבר זה מסייע בתפיסה של גירויים קוליים שלרוב מופיעים לזמן קצר יותר מהגירויים החזותיים ונוטים להתחלף במהרה בגירויים קוליים אחרים (כמו בזמן דיבור). כך ניתנת למערכות עיבוד המידע שהות נוספת לעבד גירויים אלו.
שלב שני – זיכרון לטווח קצר
זיכרון קצר מועד (או גם זיכרון ראשוני) ומתבסס על פעילות אלקטרו־כימית של נוירונים מעוררים. לעיתים קרובות נעשה שימוש בזיכרון מסוג זה לשם ביצוע משימות כמו זכירתו של מספר טלפון לצורך הקלדה חד פעמית. הזיכורן לטווח קצר הוא חיוני לפעולות הדורשות חשיבה מודעת; מכיוון שהמידע בו נשמר בדרך כלל עד כ־20 שניות, אם לא יעבור דחף עצבי נוסף במסלול הזיכרון הנוצר בזיכרון לטווח הקצר, הזיכרון יישכח. בזיכרון לטווח קצר מאוחסנים באופן זמני פרטי מידע שהתקבלו מהזיכרון החושי והם מקודדים לרוב על בסיס צלילי־פונולוגי, המבוסס על השמיעה. מידע זה מיוצג על ידי השינוי הזמני שחל בפעילות החשמלית של נוירונים במסגרת תהליך הלמידה, מכיוון שזוהי החזקה פעילה של המידע במודעות, ישנה גמישות במשך הזמן שניתן לשמור את המידע, ובכמותו, על ידי שינון. המידע הנשמר לטווח קצר יכול להתגבש ולעבור לזיכרון לטווח ארוך; כשממנו יוכל להישלף שוב לזיכרון לטווח הקצר בתהליך של היזכרות.
אחד ממרכיבי הזיכרון לטווח הקצר הוא זיכרון העבודה. יש שונות לגבי התפיסה וההגדרה של זיכרון העבודה בתחומי מחקר שונים. בפסיכולוגיה הקוגניטיבית מתייחסים אליו כמודל מורכב של הזיכרון לטווח קצר, אשר מתמקד בתפקיד שלו בביצוע פעולות מנטליות. להבדיל מכך, במדעי המוח מתייחסים אליו באופן הדומה יותר להגדרה הקוגניטיבית של קשב.
שלב שלישי – זיכרון לטווח ארוך
זיכרון לטווח ארוך הוא מאגר מידע לא מוגבל המכיל את המידע שעבר סינון מהזיכרון לטווח קצר. חלק מתהליך הבניית הזיכרון לטווח הארוך הוא המרת המידע המידי (נקראת גם "התגבשות"), תהליך זה דורש זמן רב אך מוביל לייצוב ועמידות הזיכרון אל מול גורמים חיצוניים וגירויים שונים (כמו פציעות, מחלות ותמותה נורמטיבית). ככל שיחזור אדם על אותו מידע מספר רב יותר של פעמים, רשת הקשרים הכימיים המרכיבה את פיסת המידע במוחו תתחזק, ויגדל הסיכוי שמידע זה יעבור לזיכרון לטווח הארוך; על כן, יותר לאחזר מידע שקשור לידע קודם מאשר לבנות ידע חדש לחלוטין. לרוב, הזיכרון לטווח ארוך מבוסס על חוויות הקשורות לרגשות האדם או זיכרונות הנשמרים באמצעות שינון. על פי רוב, המידע מקודד בזיכרון לטווח ארוך בקוד סמנטי המייצג משמעות מופשטת והוא מאוחסן כחלק ממערך של זיכרונות ומידע שכבר היה קיים באותה מערכת זיכרון.
נהוג לחלק את הזיכרון לטווח ארוך באופן הבא:
זיכרון מפורש – נקרא גם זיכרון מוצהר או דקלרטיבי, משום שהוא מכיל מידע שניתן להצהיר עליו. הוא מתאפיין בכך שאת הידע המאוחסן בו ניתן לתאר בקלות במילים והוא נשלף באופן מודע וגמיש, כך שיכול להיות מובע באופן השונה מזה שבו הוא נרכש. לידע דקלרטיבי יש נטייה גבוהה יחסית לשכחה. הזיכרון המפורש מאפשר זיהוי והכרת מילים ריחות קולות שמות והכרת עובדות עולמיות כמו "אדמה נמצאת למטה". זיכרון מחולק לשני מרכיבים:
זיכרון סמנטי – מאחסן סוגי ידע כללי כמו: שפה, עובדות ומושגים. לכן הוא מקושר למושג הידיעה. זהו זיכרון ראשוני יותר מבחינה אבולוציונית וניתן למצוא אותו גם אצל בעלי חיים. שליפה של ידע סמנטי יכולה להיות אוטומטית או מכוונת. היא מאופיינת במודעות נואטית לידע, שאינה כוללת את החוויה האישית המלווה אותו. הידע הסמנטי מאפשר להבין את המשמעות של הגירויים השונים המתקבלים מהחושים ולהחליט כיצד להגיב אליהם.
זיכרון אירועי – הנקרא גם אפיזודי וכולל זכרונות אישיים בעלי אופי אוטוביוגרפי. זיכרון זה הוא ייחודי לאדם, הוא מאפשר לו להיזכר בעבר ולתכנן את העתיד. הידע האפיזודי ניתן לרכישה באופן חד פעמי, אך הוא רגיש במיוחד לשכחה. קידוד מידע חדש בזיכרון האפיזודי מסתייע בידע קודם הקיים בזיכרון הסמנטי. ניתן לשנות את המידע החדש המקודד באופן זה כדי שיתאים לידע הקודם. כדי לשלוף מידע מהזיכרון האפיזודי יש צורך במצב מיוחד של מודעות אוטונואטית לידע כחוויה אישית בה האדם כולל את עצמו בזיכרון.
זיכרון מרומז – נקרא גם זיכרון לא מוצהר או לא דקלרטיבי. את הזיכרון המאוחסן בו ניתן להביע באמצעות הפגנת מיומנות. קשה להביע אותו באופן מילולי או במערכת השונה מזו ששימשה ללמידתו. הזיכרון המרומז כולל:
זיכרון תהליכי – שנקרא גם זיכרון פרוצדורלי. זהו מנגנון הזיכרון המרכזי של הזיכרון המרומז המתייחס לידע הקשור לאופן הביצוע של פעולות שונות. הוא שומר את הידע הקשור בביצוע מיומנויות והוא נרכש מתוך תרגול והתנסות. הידע שמאוחסן בו לא נשלף באמצעות חשיבה המתורגמת לדיבור (בדומה לזיכרון המפורש), אלא באמצעות התנהגות גלויה והוא יכול לבוא לידי ביטוי באופן אוטומטי בהיעדר קשב מכוון. הוא כולל סכמות ביצוע של מיומנויות מוטוריות תפיסתיות, קוגניטיביות או סנסומוטוריות. ידע פרוצדורלי משתמר לאורך זמן וקשה לשכוח אותו. אחת התופעות המעניינות היא שזיכרון זה לא נפגע לעיתים גם אצל חולים שלקו באמנזיה קשה בשל פגיעות מוח. דבר זה מעיד על כך שחלקים אחרים במוח מפעילים אותו. לזיכרון זה משתייכות היכולת לנהוג במכונית (לכן כמעט שאי אפשר לשכוח אותה כליל), היכולת לרכוב על אופניים, אבל גם יכולות מילוליות פשוטות, ובלבד שאין הן מודעות. למשל, היכולת לקרוא מילה הפוך.
מודל זיכרון העבודה
בשנת 1974 הציעו החוקרים אלן באדלי וגרהם היטץ את מודל זיכרון העבודה, שהיה אמור לענות על הביקורת שהופנה כלפי המודל המודלי. מודל זיכרון העבודה נבדק בעיקר באופן שהוא מסביר את מבנה ותפקיד הזיכרון לטווח קצר. זיכרון עבודה הוא הזיכרון המודע ברגע נתון (זיכרון העבודה כשלעצמו אינו מאריך יותר מדקה). אדם זוכר דברים רבים, אולם רק חלקם הקטן מצוי בתודעתו ברגע נתון. דרך משל, אדם יכול להיות בה בעת מתמטיקאי, בעל ואבא. ברור שהזיכרון המודע שלו מכיל מידע שונה כאשר הוא פותר משוואות, סועד עם אשתו בארוחה רומנטית, או קורא לילדו סיפור. מצד שני, הרי גם בעת שהמתמטיקאי קורא סיפור, הוא יכול, אם ירצה, להעלות בדעתו את חישוביו האחרונים. דבר זה מעיד על כך שהם מאוחסנים במוחו במקום כלשהו. מקום זה הוא הזיכרון לטווח ארוך.
זיכרון העבודה הוא מוגבל וקיבולתו נעה בין חמישה לתשעה פריטים. המילה "פריט" מטעה, שכן פריט יכול להיות גדול למדי בהיקפו. אפשר להמחיש זאת בדוגמה פשוטה: הסדרה 1,1,9,2,0,0,1,1,1,2,0,0,0 נראית לכאורה כסדרה של 13 פריטים, וככזאת בלתי ניתנת לאחסון בזיכרון העבודה, אולם ניתן בנקל לראות אותה כצירוף שני הפריטים - 1.1.2000 (היום הראשון של שנות האלפיים), וכ-11.9.2001 (יום הפיגועים במגדלי התאומים). אלו, אם כך, שלושה עשר פריטים, שכל אדם יוכל להציג אותם במוחו כשתי יחידות מידע בלבד, אשר כל אחת מהן מכילה מספר פריטים. התאוריה הקוגניטיבית רואה ביכולת לזקק פריטי מידע רבים לגוש מידע אחד אשר ניתן להשתמש בו בזיכרון העבודה את אחד ממאפייניה העיקריים של המומחיות. זיכרון עבודה קטן נחשב לאחת הסיבות לכך שתינוקות מתקשים להתמודד עם בעיות מורכבות. על פי הגישה הקוגניטיבית, זיכרון העבודה מורכב משלושה חלקים:
הלולאה הפונולוגית – הלולאה ממירה מידע חזותי למידע צלילי ומשננת מידע על ידי "דיבור פנימי".
הלוח החזותי מרחבי – לוח זה אוגר מידע חזותי – מרחבי ומעבדו.
מנגנון בקרה מרכזי – מנגנון זה מבקר על פעולת שני החלקים האחרים ומקצה משאבי קשב לפי הצורך.
סיווג לאופן שימור המידע
ישנן דרכים שונות של ייצוג ידע:
זיכרון חזותי – חלק מהזיכרון, האוגר מידע שהתקבל ממערכת הראייה.
זיכרון אידטי – הזיכרון האידטי הוא תת-סוג של זיכרון העבודה, והוא נבדל מזיכרון העבודה המילולי הרגיל בטיבו, וגם במרכזי המוח שהוא מפעיל. סוג זה של זיכרון משמש לזיכרון תמונות. המושג זיכרון צילומי מתייחס לעיתים למושג של זיכרון אידטי, אך לעיתים משמש גם באופן שגוי לייצוג רעיון בו אדם יכול לזכור כל מה שהוא רואה.
הזיכרון המרחבי מקושר לאונת המוח הימנית, ואילו המילולי – לזו השמאלית. גודלו של ההיפוקמפוס במוח מהווה מנבא טוב להפתיע לזיכרון המרחבי, ואף נמצא שהוא גדול יותר אצל נהגי מוניות. על אף שאין בכך בלבד כדי לקבוע את הסיבה והמסובב (האם עבודה כנהג מונית מפתחת את ההיפוקמפוס, או שאנשים שאינם בעלי היפוקמפוס גדול מראש לא יפנו לעבודה כנהגי מונית), יש כמה ראיות המצביעות על נכונותה של האפשרות הראשונה. הזיכרון המרחבי טוב יותר אצל בני תרבויות שבהן יכולת ההתמצאות במרחב חשובה. וגם האבוריג'ינים ידועים בזיכרון המרחבי המעולה שלהם.
ביולוגיה ופיזיולוגיה
המוח ומערכת העצבים
הזיכרון מתאפשר הודות לפלסטיות של מערכת העצבים, שהיא היכולת של מערכת העצבים להשתנות בהתאם להתנסות של האורגניזם בסביבה. הפלסטיות מאפשרת למערכת העצבים להתאים את פעילותה לשינויים בתנאים הסביבתיים, על סמך ניסיון קודם. זהו המנגנון המאפשר למידה ושינוי בהתנהגות בעקבות מפגשים עם הסביבה. ההיפוקמפוס והאזורים המידיאליים הקרובים אליו באונה הרקתית חשובים לרכישה של זיכרונות חדשים אודות עובדות ואירועים. האזורים הצדיים והתחתונים של האונה הרקתית יחד עם אזורים אסוציאטיביים תחושתיים ("sensory association areas"), חשובים לאכסון ושליפה של זיכרונות לטווח ארוך. גרעיני הבסיס חשובים לרכישה של מיומנויות מוטוריות. הפנמה של מיומנות מוטורית מאפשרת לאדם להשתמש בה על ידי הפעלה של גרעיני הבסיס ולכן אינה דורשת פעילות מרובה של קליפת המוח הקדם-מצחית. זאת הסיבה לכך שהתנהגויות אוטומטיות מצריכות פחות משאבי קשב עם התקדמות תהליך הלמידה. האמיגדלה אחראית על הפן הרגשי של הזיכרון.
רשתות עצביות
הגורם העיקרי המאפשר את יכולתו של המוח לבנות זיכרונות ולאגור אותם לטווח ארוך הוא מספרם העצום של תאי העצב שהוא מכיל, סדר גודל של כמאה מיליארד, ומערכת הקשרים הענפה שתאים אלו מקיימים זה עם זה. קשר בין תאי עצב קרוי סינפסה וקיומו גורם לכך שפעילות חשמלית בתא הפלט (התא הקדם-סינפטי) תחולל בתנאים מסוימים פעילות בתא הקלט (התא האחר-סינפטי). השפעתו של תא הפלט על תא הקלט כרוכה בדרך כלל בהפרשה של אחד מקבוצת חומרים הקרויים מתווכים עצביים (neurotransmitters) על ידי תא הפלט וקשירתו לקולטן בתא הקלט. רוב התאים במוח מקושרים בקשרים סינפטיים כאלו לאלפים רבים של תאים אחרים, ולחלקם אף קשר עם מאות אלפים משכניהם. מערכת קשרים ענפה זו מאפשרת את יצירתן של קבוצות פעולה של תאים, הקרויות רשתות עצביות.
במאה ה-21 סבורים כי הזיכרון אגור בתבניות הפעולה של אותן רשתות. רשתות אלו פרושות על פני כל המוח, אם כי קיימים אזורי מוח שונים שלפעילותם מיחסים חשיבות יתירה בשרשרת התהליכים המובילים ליצירת הזיכרון ושמירתו.
התגבשות הזיכרון
ניתן לחלק את תהליך יצירת הזיכרון ושמירתו לשני שלבים לפחות, שלב יצירת הזיכרון לטווח קצר ושלב הזיכרון לטווח ארוך. סוג אחד של קשר סינפטי הנפוץ בין תאי מוח, הקרוי קשר סינפטי מעורר, מתווך בעזרת החומצה האמינית גלוטמט. פעילות חשמלית בתא הקדם-סינפטי גורמת להפרשת גלוטמט הנקשר לקולטנים מסוג AMPA בתא האחר סינפטי. בדרך כלל קשירתו של מתווך עצבי זה לקולטן שלו מעוררת זרם חשמלי אל תוך התא האחר סינפטי, הגורם לשינוי הנמשך כמה עשיריות של אלפיות השנייה במתח החשמלי של קרום התא. לתא העצב יש יכולת לסכום שינויי מתח כאלו כאשר הם מתחוללים בו זמנית במקומות שונים על פניו, או כאשר הם מתחוללים באותו מקום בזה אחר זה במרווחי זמן קצרים דיים. בשל סכימה זו תתורגם הגברה בכמות הקלטים או בתדר בו הם מגיעים לעליה הולכת וגוברת במתח הקרום. כאשר העלייה במתח הקרום גדולה דיה הוא מאפשרת את כניסתו לפעולה של קולטן נוסף של גלוטמט, מסוג NMDA. קולטן זה מיוחד בין היתר בשל העובדה שהוא מאפשר כניסה מסיבית של יוני סידן לתוך התא. לכניסתם של יוני הסידן תפקיד מכריע ביצירתם של שינויים קצרי וארוכי טווח בחוזק הקשר הסינפטי. השינוי הראשון המתחולל הוא עליה בעוצמתם של קשרים קיימים. עליה זו עשויה להיות מתווכת הן על ידי עליה בכמות הקולטנים מסוג AMPA בתא הקלט והן על ידי הגברה בהפרשת גלוטמט מתא הפלט. יצירת ההגברה ושמירתה למשך שעות אחדות אינה תלויה ביצירה של חלבונים חדשים. שינוי שמתחולל מאוחר יותר הוא עליה במספר הקשרים הסינפטיים בין התאים. שינוי זה מחייב בנייה של חלבונים חדשים ומעורבת בו הפעלה של מערכת הגנים של התא. מקובלת כיום המחשבה שניתן למצוא הקבלה בין שלב חיזוק הקשרים הקיימים לבין יצירת הזיכרון לטווח קצר ובין יצירתם של קשרים חדשים לבין יצירת הזיכרון לטווח ארוך. באנלוגיה לפעולתו של מחשב, שבדרך כלל אינה עושה חסד עם המוח, נוכל לתאר זיכרון לטווח קצר כמקביל לשינוי בתוכנה בעוד זיכרון לטווח ארוך מקביל לשינוי בחומרה.
השפעת המשמעות האישית
תהליך הזיכרון מושפע מהחשיבות שהאדם מייחס לדברים, כלומר, לא עוצמת הגירוי החיצוני בלבד משפיעה על הסיכוי שמאורע אליו נחשפנו ייחרט בזיכרוננו. חשובים גם הריגוש שעורר בנו הגירוי ואם יש בכוונתנו לזכרו. מקובלת כיום הסברה כי במצבים כאלו מופרשים במוח חומרים מקבוצה הנקראת בקרים עצביים (neuromodulators). בקרים אלו מופרשים ממרכזים מוגדרים ויכולים להשפיע בו זמנית על אוכלוסיות גדולות של תאי עצב. השפעה זו יכולה להתחולל הן בדרך של השפעה על הפעילות הסינפטית והן בשינוי רמת העירור של התאים, כך שתוגבר רגישותם לגלוטמט. דוגמה לבקר עצבי כזה הוא אצטיל כולין החשוב ביותר ללמידה, ומקובלת כיום הסברה כי חסרונו הוא גורם חשוב בהתפתחות הפרעות הזיכרון אצל חולים במחלת אלצהיימר. נוכל אם כך לומר כי כדי שאירוע יישמר בזיכרוננו צריכים להתקיים שני תנאים בסיסיים. התנאי הראשון הוא שרמת הפעילות ברשתות העצביות תעבור סף מסוים. התנאי השני הוא שמוחנו יעריך שהאירוע אותו הוא חווה הוא בעל חשיבות מספקת כדי שנזכור אותו. אז מופרשים במוח מתווכים ובקרים עצביים המקלים על התאים ברשתות העצביות לשנות את תכונותיהם ואת עוצמתם ומספרם של הקשרים ביניהם.
תופעת הזיכרון אינה יכולה להיות מוסברת בחיזוק קשרים סינפטיים והגברת עירור התאים בלבד. תהליכים אלו חייבים להיות מלווים בהחלשה של קשרים סינפטיים אחרים והגברה גם ביכולת העירור של תאים שתפקידם הוא לעכב את פעילותם של שכניהם. המנגנון העומד בבסיס פעולות אלו הוא נושא למחקר במעבדות ברחבי בעולם.
חשיבות תפקודית ואבולוציונית
לזיכרון חשיבות מכרעת כמעט בכל פעילות קוגניטיבית והוא הכרחי ליכולת ההישרדות. הזיכרון חיוני ליכולת הלמידה בכך שהוא מאפשר לצבור ניסיון וידע מחוויות העבר. בכך הוא מאפשר להבין ולפרש חוויות חדשות. יכולות ההסתגלות ופתרון הבעיות מבוססות על תפקוד הזיכרון. כמוהן גם תהליכי קבלת ההחלטות אשר מנחים את ההתנהגות.
קשיים בשימור ושליפה
תהליך הזיכרון מתייחס לאחסון הידע ולשימוש בו בהתאם לצורך. עם זאת, הזיכרון אינו חסין מטעות; כשל זיכרון יכול להיות כשל בהכנסת מידע לזיכרון, באחסונו או בשליפתו וקיימים סוגים רבים של כשלים בזיכרון. גם כאשר בבריאות תקינה מתבצע תהליך טבעי המנפה את הזיכרון. בעיות בזיכרון עלולות להיווצר גם כתוצאה מפגיעה פיזית בתאי מוח או בקשר ביניהם כתוצאה ממחלות, מטראומות מוחיות או בעקבות גיל. ניתן לסווג את אופי הפגיעה על פי הכרת תפקיד החלק הפגוע בתהליך יצירת הזיכרון כושר הזכירה תלוי בגורמים שונים, כמו: מצב הגוף (עייפות ומחלות), בשקט הנפשי, במידת ההתעניינות וכו'. בנוסף, הנמכה נורמלית ביכולת הזיכרון חלה בעקבות ההזדקנות. יכולת הזיכרון עולה עד גיל 25 ולאחר מכן פוחתת באופן הדרגתי, כך שלזיכרונות מוקדמים מימי הילדות ישנה נטייה להשתמר טוב יותר ביחס לזיכרונות חדשים.
כמו כן, ישנו קשר בין איכות השינה לבין כושר הזיכרון, במיוחד לשלב החלומות.
קידוד, אחסון ושימור
כשל בקליטת המידע או בקידוד
ישנם מספר סוגים של כשלים מסוג זה:
"שכחה כביכול" – מידע שאדם אינו מצליח לזכור משום שלא התרכז כשהיה אמור לקלוט מידע זה ולא הכניס אותו מלכתחילה אל הזיכרון לטווח הארוך.
זכירה לקויה בגלל תפיסה לקויה – עיוות כביכול בזיכרון משום שמלכתחילה הוכנס אליו מידע שגוי. מקרה כזה שכיח בהיזכרות באירועים קצרים שלא היו צפויים כגון אירוע אלים קצר שהאדם עד לו.
תהליך טבעי של ניפוי הזיכרון – תהליך זה עלול להיגרם בעקבות קידוד לא נכון, מיעוט קשרים, סתירה בין מידע נקלט וכן הלאה.
ידועים מקרים שבהם עדים זיהו אדם בוודאות גמורה כפושע, ולבסוף התברר שטעו. טעות שכיחה במיוחד כאשר הסביבה שבה נוצר הזיכרון בתחילה הייתה דו משמעית ולא אופטימלית.
כשל באחסון ובשימור
הכשל הנפוץ ביותר הוא שכחה מסוג "דעיכה" – הזיכרון של מידע מסוים מתעמעם עם הזמן בשל אי שימוש במידע זה. יש להבדיל בין דעיכה לבין הדחקה. על פי תורת הפסיכואנליזה, הדחקה היא שכחה מכוונת של מידע שמאיים על שלוות נפשו של האדם, הנעשית על ידי מנגנון הגנה תת־מודע. כשל אחר, הוא שינוי הזיכרון כך שיתאים למידע אחר שיש לאדם. כגון מידע שהגיע לאדם אחרי היווצרות הזיכרון, שהתערבב עם הזיכרון עצמו. בהקשר זה התברר כי העלאת זיכרון בתודעה לעיתים קרובות לאו דווקא משפרת אותו, אלא עלולה להכניס לתוכו מרכיבים זרים שלא היו בו בתחילה.
במסגרת מחקר של הפסיכולוגית האמריקנית אליזבת לופטוס אודות זיכרון כוזב השתכנעו 25% מהנבדקים כי הם זוכרים אירוע מילדותם שבמהלכו הלכו לאיבוד בקניון, לאחר שסופק להם תיאור קצר של האירוע שניתן לכאורה על ידי בני משפחתם. למעשה נבדה האירוע על ידי החוקרות. רבים מהנבדקים אף "זכרו" פרטים נוספים מעבר לאלה שנמסרו להם. בארצות הברית נסוב בשנים האחרונות פולמוס סוער סביב אמינותן של טענות גברים ונשים, שנזכרו, לאחר טיפול פסיכולוגי, בהתעללות מינית שחוו בילדותם. אולם טענות אלו הן בעייתיות בשל הקלות שבה אפשר להשתיל זיכרונות (באחד המקרים התברר שהחקירה המשטרתית גרמה אפילו למתעלל כביכול להאמין שאכן ביצע דברים שלא היו ולא נבראו). במקרים אלה אנשים עברו שכנוע אגרסיבי על ידי בעלי סמכות והתחילו להאמין שהם הדחיקו זיכרונות של אירועים שלא היו מעולם. מבחינה חוקית, מידע ששוחזר מהדחקה בעזרת טיפול פסיכואנליטי הוא מידע קביל משפטית. אולם, מידע ששוחזר מהדחקה בעזרת היפנוזה ומידע ששליפתו השתפרה בעזרת היפנוזה, אינו קביל משפטית.
שליפה והיזכרות
השליפה היא העברת הזיכרון חזרה מהזיכרון לטווח ארוך אל זיכרון העבודה. ייתכן שמידע אגור במוח, אך שליפתו לא תצלח. עובדה זו קל להוכיח בניסוי. נותנים לאנשים סדרת שאלות טריוויה פתוחות על חומר שמצפים מהם לדעת ובכל פעם שהם לא מצליחים להיזכר בתשובה, משנים את השאלה לשאלה רב בררתית. כאשר אנו לא מצליחים להיזכר בתשובה הנכונה אבל כן מצליחים לזהותה בין התשובות המוצעות בשאלה הרב בררתית, אנו מדגימים קשיי שליפה.
הכול מכירים את התחושה כאשר דבר מה "מצוי על קצה הלשון", אך אין מצליחים לזוכרו במדויק. רמזים מועילים רבות לשליפה. ואכן, קל הרבה יותר לענות על השאלה "האם אתה מכיר ילדים בשמות דניאל, ירון ויואב?" מאשר על ההוראה "מנה את שמות הילדים שאתה מכיר". הקשר הוא אחת מהדרכים לשליפה מוצלחת יותר. ברגע שאדם יהיה בעת שליפה באותו מקום בו הצפין את המידע יהיה לו קל יותר לשולפו.
כשלים בזיכרון התקין
כשלים מפגיעה פיזית
הפרעה נוספת בזיכרון עלולה להיגרם כתוצאה מפגיעה פיזית, למשל חבלת ראש קשה. אך, במרבית המקרים, כאשר האדם שנפגע מחלים הפרעת הזיכרון חולפת אף היא ולא נחשבת לחמורה.
כשלים מגורם ביולוגי
קיימים גם כשלים בזיכרון כתוצאה מפגיעה תלוית־גיל בכמות הנוירוטרנסמיטרים הנגרמים כתוצאה מהצטברות של סידן בתאי המוח ומוות של נוירונים בהיפוקמפוס. בתהליך ההזדקנות, הפרשת יתר של קורטיזול גורמת לאיבוד יכולת ספיגת מידע באופן מהיר. כשל זיכרוני כתוצאה מפגיעה חמורה בהיפוקמפוס בקרב חולי אלצהיימר, מובילה לפגיעה בייצור זיכרונות הן לטווח הארוך והן לקצר, אך עדיין באפשרותם לרכוש מיומנויות פיזיות (מיומנויות פיזיות הן חלק מתהליך הלמידה המתאפשר באמצעות הזיכרון המוטורי) אם הם יחזרו על פעולות אלו מספיק פעמים.
מקרים נוספים של הפרעות בזיכרון עלולים להיגרם כתוצאה מהפרעה באספקת דם למוח. במצב זה (כתוצאה מהתקף לב למשל) תיווצר פגיעה מוחית אשר תוביל להפרעה בזיכרון. ניתן להוסיף כי גם שבץ מוחי (הנפוץ בקרב מבוגרים), גידולים במוח, אלכוהוליזם ופרכוסים עלולים להוביל לפגיעות מוחיות וכן גם להפרעות בזיכרון.
הפרעות זיכרון
אמנזיה
אמנזיה היא אחת מהפרעות הזיכרון השכיחות בתחום הנוירולוגיה אשר במרבית המקרים נקשרת עם אירוע כלשהו שחווה האדם. אדם הלוקה באמנזיה יתקשה לזכור פרטים חדשים או אף לשלוף מידע הקיים בזיכרונו. לעומת זאת, בדרך כלל אין לאדם הלוקה באמנזיה קושי לזכור את פרטיו האישיים. אמנזיה אינה משפיעה על האינטליגנציה של האדם אן אף על יכולותיו הקוגניטיביות. דמנציה לעומת זאת, היא מקרה המשלב הפרעות בזיכרון והפרעות ביכולות הקוגניטיביות. תהליך זה בדרך כלל מתרחש בהדרגה. כמו כן, אמנזיה והפרעות זיכרון מאפיינים במקרים רבים גם מצבים פוסט-טראומטיים. במקרים אלו, כאשר אדם עד או קורבן לאלימות (כגון חיילים במלחמות) הוא יתקשה לזכור את האירוע הטראומתי במדויק.
לקות בזיכרון האוטוביוגרפי
לקות בזיכרון האוטוביוגרפי היא מצב בו קיימת חוסר יכולת לזכור את היום הקודם, כלומר הכרת החיים בהווה בלבד.
קריפטומנזיה
קריפטומנזיה היא מצב בו הסובל ממנה מתקשה להבדיל בזכרונו בין דברים שחווה בעצמו ובין דברים עליהם שמע או קרא.
שיפור ושיקום הזיכרון
שיטות וטכניקות
לאנשים שונים יש יכולות זיכרון שונות. ישנן מספר דרכים להטמעת מידע והתגבשותו בזיכרון. חלק מהדרכים מיועדות לזכירה של פרטים ספציפיים (כמו למידה של חומר עיוני לקראת מבחן) וחלקן לשיפור כללי של יכולת הזיכרון (כמו מניעה או טיפול בדמנציה). לדוגמה: חשיבות המידע או העניין שיש לאדם במידע יובילו לשליפה מהירה יותר. כמו כן, גם קשר אישי או עניין אישי והקדשת תשומת לב למידע בזמן שנקלט על ידי האדםקשתן ומינץ, 1998..
הזיכרון מושפע מכמה גורמים:
אימון מוחי – מיועד לפיתוח של מיומנויות קוגניטיביות רבות ויכול לשפר את יכולת הזיכרון.
מנמוניקה – אמצעי או שיטה חזותיים או מילוליים העוזרים לזכור דברים.
שינון – אסטרטגיה ללמידה של מידע ספציפי. השיטה הנפוצה ביותר לאימון הזיכרון היא שיטת השינון, המבוססת על חזרות מרווחות של המידע. כל מידע שהאדם משנן (חוזר עליו) ייטיב להיטמע בזיכרונו בייחוד אם יחזור עליו פעמים רבות עם הפסקות (מרווחים) קבועים מראש. לכן, עדיף ללמוד מידע חדש, כגון נאום שעל הפרט לדעת בעל פה, במשך שעה אחת לאורך שלושה ימים ולא במשך שלוש שעות רצופות. כלומר, כדאי לחלק את הלמידה למרווחים שונים בזמן במקום לרכזם.
שינון בסירוגין – זו שיטת למידה שמשלבת הגדלת מרווחי זמן בין ביקורת עוקבת לבין חומר שנלמד כדי לנצל את השפעת הפיסוק הפסיכולוגית.
אסוציאציות – שיטה נוספת שלפיה, על מנת להטמיע בזיכרון מידע חדש, על האדם לקשר אליו אסוציאציה מסוימת אשר מזכירה לו אותו.
ארגון הסביבה – ארגון סביבת חייו של האדם בתבניות שונות אשר מובילות לעיבוד עמוק יותר של המידע הנכנס ובכך מקלות על אחסונו בזיכרון ושליפתו בעת הצורך. ארגון הסביבה בא לידי ביטוי בהתנהלות היומיומית של האדם, החל מבחירת מקומות קבועים להנחת חפצים ועד לחלוקת רשימת הקניות לתתי נושאים שונים. פעולות אלה הן שגרתיות ולא דורשות השקעת מאמץ רב ותכליתן היא הכנסת מידע מאורגן למוחנו על מנת שיהיה נגיש בעת הצורךב. אייל, 2010..
ראשי תיבות – זהו כלי עזר לזכירת רצף של כמה מילים שונות.
שיטת הסיפור – שיטה בה על מנת לזכור רשימת פריטים, שוזרים אותם בתוך סיפור. בזמן בו נדרשים לשליפה מריצים את הסיפור בזיכרון העבודה, כאשר הפריטים השזורים בו נשלפים יחדיו עם העלילה.
רצוי לשלב את סוגי הטיפול המתוארים לעיל עם גירוי מתמיד של המוח על מנת לשפר את כל יכולותינו השכליות. כאשר אדם נחשף למגוון רחב של גירויים כגון משחקי חשיבה המצריכים פתרון בעיות (שח מט, דמקה, תשחצים, שחור ופתור וכולי), הוא יוצר קשרים עצביים חדשים במוחו כך שמעבר הכימיקלים בין הנוירונים מתרחש ביתר מהירות וביתר קלות. ניתן להיעזר בכלים חיצוניים לשיפור הזיכרון, כלומר, ניתן לאמן את המוח כשם שמאמנים שרירים בחדר הכושר. אם המוח לא ייחשף לגירויים ומאמץ מנטלי מצד האדם, תחלש גם יכולתו המנטלית של המוח.דומיניק, 2000; שגיא 2017
שימור מידע לימודי
בהקשר של למידה למבחנים קיימות מספר דרכים לשפר את הזיכרון. מומלץ מאוד להשתמש בכל החושים בעת הלמידה, כדי לקודד את הזיכרון בכמה שיותר מקומות במוח. ראייה – ניתן להיעזר בתמונות ותרשימים, צבעים מיוחדים ומיפוי החומר הנלמד. ניתן גם לדבר בקול רם, להקריא את הטקסט או להלחין אותו, כדי לשתף את חוש השמיעה. ניתן לעשות שימוש גם בחוש הריח כקישור למידע בזיכרון – ניתן להריח כדור צמר גפן טבול בבושם כאשר לומדים נושא מסוים (רצוי לקחת את כדור צמר הגפן לבחינות ולהריח אותו וזה יעזור להיזכר בחומר הנלמד). שימוש בחוש המישוש – אפשרות זו מתמקדת במגע במקומות בגוף תוך למידת נושא מסוים למשל כאשר הלומד ייגע באותו מקום בזמן המבחן יתבצע קישור בין הזיכרון לחוש המישוש וזה יוביל להיזכרות בחומר הנלמד.
תזונה נכונה
באמצעות טיפול תזונתי ושיפור או שינוי הרגלי התזונה האדם יכול להוביל לתהליך הארכת חיי המוח. אימוץ אורח חיים בריא הכולל תזונה נכונה ומגוונת, פעילות גופנית ומחשבתית, מהווה תנאי הכרחי לשיפור יכולת הזיכרון.
פעילות גופנית מיטיבה עם זרימת הדם והחמצן למוח, משפיעה באופן חיובי על רוב המערכות הפיזיות, ובאופן ספציפי גם על הזיכרון. מאכלים עשירים בנוגדי חמצון (אנטי-אוקסידנטים) ובוויטמינים, עשויים לעזור למערכת העצבים ולתרום לפעולה טובה יותר של המעגלים העצביים במוח ששולטים על הזיכרון. כמו כן שינה קבועה של 7–8 שעות בלילה יכולה לשפר את הזיכרון באופן דרמטי. במהלך השינה, המוח מקבע את הזיכרון של מידע חדש שהתקבל במהלך היום. טכניקות הירגעות לפני השינה יכולות לעזור ליכולות הקוגניטיביות בכלל ולזיכרון בפרט. גורמים נוספים הם בקרת מתח, קיום פעילות גופנית ונטילת תרופות, כאשר כל הגורמים חשובים לתהליך זה.
ויטמין B12 מסייע ביצירת כדוריות דם אדומות, מונע עייפות ואנמיה ומשפר תהליך זיכרון חיוני.
התמודדות עם שכחה
ניתן להשתמש בתזכורות דיגיטליות ובטכנולוגיות, כגון: טלפון נייד, יומן עם תזכורות, רישום פתקים וכולי על מנת להתמודד עם שכחה. בנוסף, מומלץ להשתמש בנייר כזיכרון העבודה. השימוש בנייר יפחית את המתח תוך כדי שיחה. פתרונות אלו אינם משפרים את הזיכרון עצמו.
רגשות וזיכרון
למצב הרוח ולרגשות יש השפעה על הזיכרון, ישנם פריטי מידע הנשמרים בשל השפעתם הרגשית. אחד החוקרים תיאר אותם כ"מותירי צלקת ברקמות הזיכרון". עם זאת, יש הסבורים שגם פריטי מידע מעוררים רגשית נשמרים בעיקר בשל נטייתו של האדם לשוב ולחשוב עליהם. אירועים טראומטיים נחרטים במוח כנראה בשל פעילותם של הורמוני לחץ. אחת הדרכים למנוע זיכרון פוסט טראומתי היא להזריק, סמוך למועד הטראומה, נוגדים לפעילות ההורמונלית. גם רגשות חיוביים מסייעים באחסון בזיכרון, כנראה בשל פעילותם של נוירוטרנסמיטרים. אחת הדרכים לשפר אחסון זיכרון היא שימוש בלמידה מהצלחות. לא כל רגש יעודד זיכרון. חרדה עלולה ליצור גם עומס קוגניטיבי ובשל כך לפגוע בתהליכי זכירה והיזכרות (דבר זה יכול להוביל, למשל, לפגיעה בהצלחה במבחן). בתרבויות שבהן מקובל לזכור ולא להעלות מידע על הכתב, הזיכרון טוב יותר. באופן כללי, ככל שיש יותר מוטיבציה לזכור, הזיכרון מאוחסן זמן רב יותר. כך למשל, לפני המצאת הטלפון הסלולרי, כל אחד זכר עשרות ואולי אף מאות מספרי טלפון, אולם מאז הפכו הטלפונים הסלולריים לנפוצים, נדיר למצוא אדם הזוכר יותר מכמה מספרים ספורים. האדם הממוצע כמעט ואינו נדרש לכך לאור זה שרוב מספרי הטלפון מאוחסנים במכשיר הנייד.
זיכרון תלוי מצב רוח
זיכרון תלוי מצב רוח (Mood-dependent memory) הוא כשהזיכרונות הנגישים לשליפה במצב רוח מסוים תלויים בין היתר בדברים שנלמדו כאשר אותו מצב הרוח נחווה בעבר. כלומר, ישנה סבירות גבוהה יותר שזיכרון שקודד במצב רוח טוב יישלף כאשר האדם נמצא שוב במצב רוח טוב. השפעה זו אינה קשורה לאופי או לתוכן של הזיכרון עצמו, אלא לעובדה שהאדם נמצא באותו מצב רגשי שבו קודד הזיכרון בעבר.
אפקט ההלימה
אפקט ההלימה (Congruence effect) הוא כשמצב הרוח משפיע גם על אופי הזיכרון שיקודד או יישלף. כלומר, כאשר אדם נמצא במצב רוח חיובי סביר יותר שהוא יזכור מידע חיובי וכשהוא במצב רוח שלילי סביר יותר שהוא יזכור מידע בעל אופי שלילי.
ראו גם
תופעות הקשורות בזיכרון
הטרמה
דז'ה וו
כל הקצר קודם
תסמונת הזיכרון השגוי
אפקט זייגרניק
אפקט מנדלה
הפרעות הקשורות בזיכרון
אמנזיה
מחלת אלצהיימר
מחלת הנטינגטון
הפרעת דחק פוסט-טראומטית
זיכרון והזדקנות
סוגי זיכרון
זיכרון סלקטיבי
יחידת זיכרון ביולוגי
זיכרון פרוספקטיבי
זיכרון קולקטיבי
שיטות וכלים לשיפור הזכרון
אנקי (תוכנה)
רשימה של תוכניות כרטיסי זיכרון
שינון בסירוגין
מערכת לייטנר
לקריאה נוספת
ניצה אייל, מסע אל הזיכרון, הוצאת ספרית מעריב, 1994, 315 עמ'
רגשות וזיכרון. (אין תאריך). בתוך ויקיפדיה. אוחזר 23 יולי, 2017, מתוך רגשות וזיכרון
פרדס, א'. (איך תאריך). סקירה פסיכולוגית לסרט "הקול בראש" (inside out). אוחזר מתוך http://www.pardess.info/?p=1174
ניצה אייל, נפלאות הזיכרון ותעתועי השכחה, הוצאת אריה ניר, 2004
דניאל ל. שכטר, שבעת החטאים של הזיכרון - איך המוח זוכר ושוכח, הוצאת אריה ניר, 2005
ערן כץ, סוד הזיכרון המצוין, הוצאת מודן, 1999
מדליין בורלי אלן, פיתוח מיומנות זיכרון בעסקים, הוצאת אור עם, 1994
ג'ושוע פויר, הליכת ירח עם איינשטיין, מאנגלית: דפנה לוי, הוצאת מודן, 2011
ידין דודאי, אוניברסיטה משודרת, ביולוגיה של זיכרונות: פרקים במחקרן של למידות פשוטות-יותר ופשוטות-פחות
דורון פישלר, המובן מאליו - זכרון, פודקאסט בנושא
קישורים חיצוניים
יעקב אופיר, פסיכולוגיה קוגניטיבית, בלוג-הפסיכולוג שלי, מרץ, 2019
שמואל לביא, הפרעות זיכרון - סימפטום ולא מחלה - ריאיון עם ד"ר תרז טרבס, באתר "starmed"
ניצה אייל, פרקים נבחרים מהספר "נפלאות הזיכרון ותעתועי השיכחה", באתר פסיכולוגיה עברית
דרור פימנטל, מזיכרון הדברים אל זכר הדבר, היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 12 - הזמן: בין מדע לאמנות, אפריל 2009
How We Make Memories - סרטון הסבר של Crash Course Psychology על יצירה ושליפה של זיכרונות דרך מאגרי הזיכרון השונים
Types of Memory באתר BrainHQ
How to Unlock Your Amazing Memory - The Memory Institute
יעקב אופיר, איך לשפר את הזיכרון?! יוטיוב, ינואר, 2019
The Origin of Consciousness – How Unaware Things Became Aware - על התפתחות התודעה והמודעות של אורגניזמים לסביבה מתוך יכולת התנועה והצורך במזון. הסרטון כולל הסברים על שלבים שונים של התפתחות התודעה כמו ראייה ותפיסה חזותית, ייצוג מידע, זיכרון, קביעות, תפיסת זמן, דחיית סיפוקים, תאוריה של תודעה ושפה
זיכרון, סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל | ורד ויניצקי-סרוסי, זיכרון קולקטיבי | ענת מריל, מנוירון לזיכרון - כיצד המוח זוכר | יהודית אהרון-פרץ, הפרעות בזיכרון ומחלות שכחה | ערן רולניק, לזכור עם פרויד - תפיסת הזכרון על פי הפסיכואנליזה | אורן גזל-אייל, מעמדו המשפטי של הזיכרון | שרון גבע, היעדרן של נשים מהזיכרון ההיסטורי | עלי יסיף, הסיפור שבעל פה - אגדה וזיכרון היסטורי | דנה אריאלי, הפנטום הנאצי - התמודדות עם הזיכרונות הטמונים במבני הרייך השלישי | בועז חגין, הזיכרונות המודחקים של הקולנוע האמריקאי | דן ערב, עיצוב הזיכרון בטלוויזיה הישראלית | מיכאל בירנהק, זיכרון דיגיטלי והזכות להישכח | יאיר ברק, עדות וזיכרון צילומי | עורכת ראשית מאיה גייר, יוני 2019
הערות שוליים
קטגוריה:למידה
קטגוריה:מדעים קוגניטיביים
קטגוריה:זיכרון
קטגוריה:קוגניציה
| 2024-10-06T09:04:43
|
הערכה
| 2021-09-16T08:59:55
|
|
הערכה חלופית
|
הערכה חלופית היא גישה חדשה בתורת המבחנים. המושג מתייחס לאופן הערכת המסגרת החינוכית את הפרט הלומד בה. הערכה זו נקראת בשפה המקצועית "הערכה חלופית" מכיוון שהיא מהווה חלופה להערכה המסורתית והמקובלת, המבוססת על מבחנים.
ההערכה החלופית בודקת את יכולות התלמיד שאינן נבדקות במבחן רגיל. בשיטת הערכה זו נבדקת מידת יכולתם של תלמידים ליישם את הידע, את המיומנויות ואת ההבנה שרכשו – בתנאים הקובעים של "העולם האמיתי" שמחוץ לבית הספר ולא רק באמצעות בחינות.
לגישת "ההערכה החלופית" יש ביקורת על הגישה המסורתית של מבחנים. עיקר הביקורת היא על מבחנים בעלי שאלות סגורות. הגישה שבה השתמשו בשנות ה-90 של המאה ה-20, טוענת כי מבחן בצורתו המוכרת, כלומר מבחן שבו נעשה שימוש במכשירי כתיבה כמו נייר ועיפרון, אינו מכסה את כל סוגי הלמידה שראוי שיוערכו. ההערכה המסורתית באמצעות מבחן אינה מודדת את כל יכולות התלמיד, אלא לרוב את יכולת זכירת החומר ויציקתו לתשובה מובנית, שלא כמו ההערכה החלופית שדורשת מהתלמידים מיומנויות חשיבה גבוהות כמו: תכנון, ארגון ומיזוג מידע, הסקת מסקנות, ביקורתיות וכדומה.
בהערכה החלופית נעשה שימוש נרחב במטלות ביצוע ובעבודות כגון: כתיבת עבודת חקר, תלקיט עבודות, הכנת משחק, הכנת דגם ועוד.אבני דרך בהוראה משמעותית, קובץ שפורסם על ידי משרד החינוך, 2014 עם זאת, אין היא זונחת לחלוטין את העקרונות הבסיסיים של ההערכה, כמו תוקף ומהימנות, שנעוצים בתורת המבחנים המסורתית. בנוסף, ההערכה החלופית שלא כמו השיטה המסורתית מתמקדת בתהליך הלמידה ולא רק בתוצר.
ההערכה החלופית אינה זונחת עקרונות בסיסיים כמו תוקף ומהימנות, שמהווים את העיקר בתורת המבחנים המסורתית.
ישראל
במסגרת רפורמת "ישראל עולה כיתה" של משרד החינוך שולבה גישה זו באופן נרחב. במסגרת התוכנית נקבע כי על בתי הספר לגבש דרכים מגוונים להערכת התלמידים ולצד בחינות יונהגו שיטות הערכה כגון עבודות חקר, הצגה בעל פה של עבודות ונאומים. ההערכה החלופית בתוכנית זו באה לידי ביטוי גם בבחינות הבגרות והיא מהווה 30 אחוזים מהציון הסופי. מתכונת ההערכה נקבעת על ידי שיקולי בתי הספר. בין היתר, מטרות שיטות ההערכה החלופיות הן להכין את התלמידים בתיכון לקראת אתגרים בלימודים האקדמיים בהמשך חייהם, וכן לספק להם כלים להתמודדות עם אתגרים חברתיים עכשוויים.
כפלטפורמה ייחודית להערכה חילופית יכול להוות אמצעי מיטבי:
לביטוי מלוא כישורי התלמיד
לטובת קידום מטרות תחומי הדעת.
נקודות מרכזיות בביקורת
מטלות סינתטיות – הנושאים לא לקוחים מהחיים.
המטלות מבוססות על שינון.
לצורך תשובה נדרשת אינטגרציה מועטה בלבד בין תחומים שונים.
תנאי הבחינה מלאכותיים – במציאות נוכל להתייעץ עם אנשים.
הערכה של התוצר בלבד – אין משוב על התהליך.
משוב מצומצם – אין מידע על מה בוצע טוב יותר ומה פחות.
הפרדה בין הוראה להערכה – ההערכה צריכה לשרת את ההוראה.
הפרדה בין הלומד לתהליך ההערכה – מוטב שהלומד יעריך את עצמו גם.
צמיחתה של תרבות הערכה
המונח הרווח בשנים האחרונות בתחום של הערכת הישגים בעולם המערבי ובעיקר בארצות-הברית הוא הערכה חלופית (alternative assessment) והוא כולל בתוכו מושגים כהערכת ביצוע, הערכה ישירה, הערכה שקולה, הערכה מעוגנת בהוראה, מטלות אותנטיות, תלקיטים (portfolios) ועוד. המושג 'הערכת חלופית' נוצר כאמירה ששיטה זו היא חלופה להערכה המסורתית, שהתבססה על מבחנים סגורים מסוג ברירת תשובה, ששלטו בכיפה בארצות-הברית במשך חמישים השנים האחרונות. בישראל כיום, ידועים מבחנים אלו בשם 'מבחנים אמריקאים'. מבחנים אלו שימשו בעיקר להערכת התפקוד הלימודי של הלומדים ושל המערכת.
בעקבות הביקורת הרבה שספגה 'תרבות הבחינות', התפתחה תרבות הערכה אחרת שבמרכזה ניצבת ההערכה החלופית. בתרבות ההערכה החדשה הושם הדגש בעיקר על שילוב ההערכה בתוך ההוראה עצמה. במקום בחינות המנותקות מתהליך ההוראה בכיתה, נעשה שימוש בבחינות המחוברות לתהליכי ההוראה בכיתה ומקדמות אותם. בחינות אלו משקפות את תהליכי החשיבה של הלומדים ואת תהליכי הקישור שהם מבצעים בין החומר הנלמד למציאות הקיימת.
כבר משנות השבעים, כתוצאה מאי שביעות רצון מהחינוך המסורתי ושיטת המבחנים הסגורה, עלה הצורך בהערכה חלופית ואיתו מה שמכונה 'החינוך החדש'. עובדה זו בלטה במיוחד בארצות הברית, שם רווחה הדעה שמבחנים אלו מנותקים ואינם קשורים להוראה מפני שהם מחוברים על ידי גופים חיצוניים, מסחריים המעסיקים מומחים למדידה חינוכית שאינם מלמדים בכיתות. במערכת החינוך הביזורית בארצות הברית, מבחנים אלה מהווים מקור חשוב לבקרה על איכות בית-הספר. בתקופה זו, הציבור הפגין נגד המבחנים הסגורים. עיקר הביקורת עליהם התמקדה בשאלת התוקף שלהם, בעיוותים בדיווח התוצאות ובאי שמירה על טוהר הבחינות.
הערכה מסורתית
ממוזער|הגישה המסורתית
הגישה המסורתית להוראה, למידה והערכה התפתחה לפני מאות שנים עם הקמת בתי הספר הפורמליים. גישה זו מבוססת על ההנחה כי קיימת מציאות אובייקטיבית והלומד צריך לגלותה. לאור גישה זו ההוראה נתפסת כדרך להעברה הידע אל התלמיד, ולכן היא קשורה בשינון החומר הנלמד. ההערכה מתמקדת בכישורי השינון וביכולות של הלומד לזכור בעל פה, ומגדירה תלמיד טוב כמי שמסוגל לזכור ולשנן. הערכה נעשתה בעיקר על ידי מבחנים הכוללים שאלות רבות ברירה. תפקידו של המורה היה ללמד, וההערכה הייתה באחריותם של מומחים למדידה.
פאולו פריירה (1981), מחנך ברזילאי ידוע, תיאר את הגישה המסורתית להוראה: "היא הופכת את התלמידים לכלי קיבול שעל המורה למלאם תוכן. ככל שהוא ממלא את כלי הקיבול הללו יותר, הוא מורה טוב יותר. ככל שכלי הקיבול הללו מוכנים להתמלא בצייתנות רבה יותר, הם תלמידים טובים יותר"
חוקרים מתחום המוטיבציה טוענים כי ציונים גורמים לירידה באיכות הלמידה. לפי דעתם, ציונים מעודדים למידה בשל מוטיבציה חיצונית – כלומר עשייה למען פרס או עונש חיצוניים. דוגמה לכך היא לימוד לשם קבלת ציון 'עובר' או גבוהה, ולא לשם עניין, הבנה או רכישת ידע חדש. ברגע שתלמידים אלו יסיימו להבחן, הם עלולים לאבד עניין ואף לשכוח את כל החומר הנלמד. בנוסף, הציון המספרי אינו מספק לתלמידים משוב לפיו יוכלו להבין לעומק מה יש לשפר ומה יש לשמר. יתרה מזאת, גם אם נכתב משוב מפורט, ברגע שיש ציון על העבודה או המבחן – תלמידים יתעלמו מהמשוב ברוב המקרים.
מבחנים עתירי סיכון
מאז שנות השמונים של המאה העשרים התפשטה במערכות חינוך ברחבי העולם, תופעה של מבחנים מערכתיים מסוגים שונים ובצדה דרישה מתמדת לשפר את ההישגים שמבחנים אלה מודדים. מבחן עתיר סיכון הוא מבחן שתוצאותיו משמשות לקבלת החלטות חשובות המשפיעות על תלמידים, מורים, מנהלים, קהילות, בתי ספר ומחוזות. מדובר על החלטות בדבר עלית כיתה, כניסה לתיכון ולפעמים משכורות מורים ומנהלים והחלטות לגבי קביעות במערכת החינוכית. בנוסף לכך השפעותיהן של התוצאות גדלות מפני שהן מדווחות לציבור.
בפרדיגמה הרווחת כיום, במיוחד בארצות הברית ההערכה מתבצעת דרך מבחנים שתוצאותיהם מתבטאות בציון מספרי יחיד, בהצמדת סנקציות להישגים נמוכים ולעיתים גם במתן תגמול חיובי על הישגים גבוהים. שאלת ההשפעה של מבחנים אלה על תוכניות הלימודים נידונה רבות בשדה המחקר החינוכי. טיעון מרכזי נוגע להנחה שמבחנים אלו משפיעים על ההוראה בכיתה וכך פוגעים בחינוך. הסיבה לכך היא שהניסיון הבית ספרי להצליח במבחנים, מצמצם את תוכניות הלימודים ומגביל את יכולתם של המורים להיענות לצרכים חברתיים-תרבותיים של תלמידיהם.
מכאן שלאנשי חינוך יש אינטרסים כבדי משקל בכל הכרוך בהתייחסות למבחנים. לפיכך מקובל לומר כי המבחנים המערכתיים מהווים עבורם מבחנים עתירי סיכון, כלומר לתוצאות המבחנים יש השפעות מרחיקות לכת על עתידם. לציונים נמוכים במבחנים עלולות להיות תוצאות לא נעימות. החל בנזיפה, בושה או מעמד חברתי נמוך, עבור בסנקציה כספית וכלה בפיטורין. לתוצאות גבוהות יהיו השפעות הפוכות: שבח, גאווה, הכרה חברתית המלווה במעמד גבוה, ובמקומות מסוימים אף פרס כספי.
מעבר להערכה חלופית
הערכת הישגים לפי הגישה המודרנית התחילה בארצות-הברית בשנות העשרים של המאה העשרים והתבססה על מבחנים אובייקטיביים שכללו שאלות סגורות ומדדו תוצרי למידה ללא התייחסות לתהליך הלמידה. המאה העשרים ואחת מאופיינת בשינויים מהירים ודרמטיים בתחומי הכלכלה, המדע, החברה והאמנויות. חלק מהשינויים הללו הפכו לביטויי מפתח במערכות החינוך, במטרה להכשיר את הבוגר לתפקוד אישי וחברתי שיתאים לשינויים הצפויים. כך למשל, גישות בהוראה שרווחו בשנות החמישים, שהיו מושתתות על תפיסות התנהגויות, פינו את מקומן לגישות מתקדמות, קונסטרוקטיביסטיות במהותן.
לפי הגישה הקונסטרוקטיביסטית, הלומד מטמיע בדרך אקטיבית ידע חדש בישן, מעבד, מאחסן, מרחיב ומפרש את הידע ולמעשה בונה את הידע שלו. הגישה מדגישה את הלמידה בהקשר חברתי תרבותי. לומד שנמצא באינטראקציה חברתית פעיל יותר, חושב, מגיב, שואל ועונה ומטמיע את החומר הנלמד בדרך משמעותית יותר. התפיסה הקונסטרוקטיביסטית מחייבת שינוי משמעותי ביעדי בית הספר ובדרכי למידה והוראה חדשות, והערכות שונה גם בתחום ההערכה.
למידה בגישה של ההערכה החלופית מוגדרת כתהליך הכולל מגוון של שיטות איסוף, סינתזה ופרשנות של ראיות ומידע על הלמידה של התלמיד, ולשיפוט של התקדמותו בלימודים. לפי גישה זו מעורבים המורים במידה רבה בתהליך ההערכה, וניתנת להם הזדמנות למתן משוב משמעותי. כחלק מהלמידה על פי הגישה, תלמידים לוקחים חלק בפעילויות המעוררות מחשבה ורפלקציה. תפקידם של המורים הוא לעודד אותם להתייחס לנקודות החוזק והחולשה של למידתם ולצייד אותם בכלים שיעזרו להם לערוך תכנון לטווח ארוך, לקראת פעילויות שיבואו מאוחר יותר.
במאה העשרים והעשרים ואחת העולם מתאפיין בשלטון דמוקרטי ולכן בית הספר צריך להכין את הילדים לחיים אזרחיים בעולם שכזה. לפי גישה ההערכה החלופית, לא ניתן להתייחס לתלמידים כחסרי ידע, כחסרי יכולת החלטה וכחסרי אחריות. כפועל יוצא, גישה זו מתייחסת לתלמידים כאחראים לתהליך הלמידה האישי שלהם. ההערכה החלופית רואה בתלמיד שותף מלא לקביעת דרכי ההערכה והקריטריונים להערכה, ומאפשרת לו לפתח עצמאות מחשבתית ואחריות ללמידה.
פיתוח כישורים אצל התלמידים
מתוך הצורך להכשיר את הלומדים לאתגרי המאה העשרים ואחת, בה העולם הטכנולוגי משתדרג ומתקדם בקצב מהיר, הוגדרו מחדש הכישורים שיש לפתח אצל התלמידים. להלן מספר כישורים בהם דנו:
כישורים קוגניטיביים: פתרון בעיות, חשיבה ביקורתית, חשיבה לוגית, הבעה בכתב ובעל פה, הגדרת נושא, שאילת שאלות, ניסוח שאלות מחקר, התבוננות, תצפיות, ניתוח נתונים, הסקת מסקנות, שיפוט והערכה.
כישורים מטה-קוגניטיביים: תכנון מהלך הפעולה, פיקוח על ההבנה, הערכה עצמית (רפלקציה), בחירת אסטרטגיה מתאימה.
כישורים בניהול משאבים: חיפוש מידע, ניהול לוח זמנים.
כישורים חברתיים: תקשורת עם הסביבה, ניהול דיון, עבודה בצוות, שיתוף פעולה, סובלנות, כיבוד הזולת.
כישורים אלו אינם כישורים שניתן להעריך באמצעות מבחנים. מאחר שבעבר לא נמצאו אמצעים שיכולו להעריך נכונה את כישורים אלו עלה הצורך לפתח שיטות וכלים להקנייתם ולהערכתם. חלק מהכלים שפותחו להערכת כישורים אלו, נכללים בסקלת ההערכה החלופית.
עקרונות הערכה חלופית
הבסיס העומד מאחורי ההערכה החלופית הוא שלא ניתן לקבוע על פי אמצעי הערכה אחד את רמת התלמיד מתוך קבוצה בגלל הבדלים רבים כגון: ביטחון, שליטה בנושא, הבדלי תרבות, יכולת לימוד ועוד. לכן, על מנת לקיים שוויון בין כלל התלמידים דרכי הערכה חלופיות לוקחות בחשבון סגנונות למידה שונים של תלמידים ומציעות את הרעיון של מספר אמצעי הערכה שונים.
ההערכה החלופית תהיה חלק מתהליך הלמידה ותשולב במהלכה. הערכה מסוג זה אינה חייבת להיות מסכמת, היא יכולה להתבצע כתהליך מתמשך שבו הלומדים משפרים את הישגיהם.
ההערכה החלופית עשויה לתת תמונת מצב לא רק על היכולות המחשבתיות ועל יכולות הלימוד של התלמיד, אלא גם על יכולות אחרות אותן לא היה ניתן לבדוק דרך אמצעי הערכה סטנדרטי, כמו: יחס בין אישי, יחס לזולת והיבטים רגשיים.
באמצעות הערכה חלופית ניתן להעריך את התהליך שעשו התלמידים לאורך השנה, התקדמותם, יכולתם הרפלקטיבית וביצועיהם, ולא רק על פי התוצר הסופי.
הערכה חלופית מתבצעת על ידי מספר גורמים: המורה, התלמיד, עמיתים, ועוד. כמו כן, התלמידים שותפים פעילים, הנוטלים חלק בקביעת הסטנדרטים להערכה ובהערכה עצמה של מידת התקדמותם בלימוד. הם עורכים רפלקציה עצמית, ומודעים לתהליך הלמידה שלהם, מקיימים דו-שיח מתמיד עם המורה בנושאי ההערכה, וכן משתתפים בהערכת ההישגים של חבריהם.
בדרך הערכה מסורתית התלמיד מקבל טופס בחינה ולאחר זמן מסוים חייב להחזירו למורה לבדיקה. לעומת זאת, בהערכה חלופית התלמיד שותף ופעיל בתהליך ההערכה. התלמיד מכיר את הקריטריונים להערכה ומקיים דיאלוג עם המורה לגבי ההיבטים השונים שבהערכה.
משימות הערכה חלופית הן אותנטיות ורלוונטיות לחיי התלמידים.
בדרך הערכה מסורתית התלמידים יקבלו ציון מספרי או הערכה מילולית קצרה. לעומת זאת בדרך הערכה חלופית התלמיד יקבל מהמורה פרופיל ביצועי מפורט של יכולותיו. התמונה המתקבלת מהפרופיל היא מעמיקה ומצביעה על צדדים רבים באישיותו של התלמיד.
השוואה בין תרבות הערכה מסורתית לתרבות הערכה חלופית
הממדים להשוואה הערכה מסורתית הערכה חלופיתמידת ההסכמה שניתן להשיג לגבי משמעות היעדים החינוכייםמבוססת על הנחה כי קימת משמעות אוניברסלית להישגים לימודים - כלומר, ציון מסוים במבחן הוא בעל אותה משמעות לגבי כל תלמידמבוססת על ההנחה כי בחברה מרובת תרבויות, הבדלים וניגודים בפרספקטיבות הם בלתי נמנעים, לא תיתכן ואף אינה. רצויה תמימות דעיםהקשר שבין הוראה להערכהניתוק בין הוראה להערכההערכה משולבת בהוראההיכולות המוערכותמוערכות יכולות קוגניטיביות בלבד. יש דגש רב, בעיקר על יכולת לוגית ויכולת לשוניתמוערכות יכולות בתחום הקוגניטיבי, וכן גם בתחום החברתי והאישי/רגשי יש דגש על יכולות נוספות כגון: יכולת מוזיקלית, מרחבית, אישית, של אינטליגנציות מרובותבאילו כלים?באמצעות מבחן בלבדבאמצעות פורטפוליו, הכנת משחק, הצגה, בניית דגם, כתיבת עבודה, סיכוםסוג המטלותסינתטיותאותנטיות, רלוונטיות לחיי התלמידים, לקוחות מן החיים ה"אמיתיים" מחוץ לכותלי בית הספרמעריכיםרק תוצריםגם תהליכים וגם תוצרים וכן יכולת הרפלקציה, הרהורים על החשיבהמי המעריך?המורה או המומחיםהתלמיד עצמו, עמיתים, מורה, מומחים, הורים, אנשים מהקהילה וכדומה. לצורך הערכה נדרש דיאלוג בין התלמיד למורה.הקריטריונים להערכהנסתרים מהתלמידמגובשים עם התלמידים בדיאלוג משותףמי אחראי להערכה?המורה אחראי להערכההתלמיד והמורה שותפים לאחריות ההערכהדיווח הערכהציון מספריפרופיל ביצוע מפורטתפקיד/מטרת הערכהפיקוח חיצוני על המערכתהערכה קובעת סטנדרטים ובכך מציבה יעדים ברורים להוראה
ביקורות ומחלוקות
תומכי השיטה
מחקרים שעוסקים במערכות חינוך, מציגים ביקורת רבה כלפי שיטות המדידה הסטנדרטיות הנהוגות ברחבי העולם. תרבות המבחנים והשפעתה, מתגברות מאד בעשורים האחרונים וגורמות להוראה של ידע מקוטע וחסר הקשרים ולמעורבות רגשית נמוכה או שלילית של התלמידים. אחת מהטענות היא כי מבחן עלול ליצור מצבי לחץ ו/או מצבים של חרדה בקרב חלק מהנבחנים. תופעות אלה פוגעות ביכולת הביצוע שלהם, וכתוצאה מכך עלולה להיגרם הטיה במהימנות הערכתם.
עיקר הביקורת היא על מבחנים בעלי שאלות סגורות. הגישה שבה השתמשו בשנות התשעים של המאה העשרים, טוענת כי מבחן בצורתו המוכרת, כלומר מבחן שבו נעשה שימוש בכלי כתיבה כמו נייר ועיפרון, אינו מכסה את כל סוגי הלמידה שראוי שיוערכו. ההערכה המסורתית באמצעות מבחן אינה מודדת את כל יכולות התלמיד, אלא לרוב את יכולת זכירת החומר ויציקתו לתשובה מובנית, שלא כמו ההערכה החלופית שדורשת מהתלמידים מיומנויות חשיבה גבוהות כמו: תכנון, ארגון ומיזוג מידע, הסקת מסקנות, ביקורתיות וכדומה.
טענה נוספת בביקורת, בהקשר זה היא האמונה שציון במבחן אחד אומר לנו את כל מה שאנו צריכים לדעת על הישגיהם של התלמידים ועל איכות בית הספר. תוצאות מבחנים אינן מספקות בדרך כלל מדד ישיר ושלם להישגים בחינוך. מבחנים סטנדרטיים - כלומר מבחנים שמקפידים בהם במיוחד על תנאים אחידים לכלל הנבחנים (בכל המבחנים ניתנות מטלות זהות, המבחן מועבר בתנאים אחידים ונבדק באותה דרך) - מסוגלים למדוד רק חלק קטן מהמטרות המורכבות של החינוך.
הערכה חלופית מאפשרת צורת הסתכלות, הבנה ויחסים סימטריים הן בין המורה והתלמידים, הן בין תלמידי הכיתה ובפרט בין התלמיד לבין חוויית הלמידה שלו. כמו כן, המורה יכול לראות את התקדמות התלמיד בכל שלב ושלב ולקדם אותו לשלב הבא תוך מחשבה כיצד הלומד מתקדם, מבין, זוכר ומעבד יותר טוב את התכנים בשלב הבא. בנוסף, בצורת ההוראה וההערכה החלופית התלמיד מקבל אחריות רבה שאינה רק מתודית. הוא מבין שהוא באמת חלק מעולם המחקר ו/או הפרשנות והמחשבה שממשיכים להתהוות ולהתחדש בכל עת. בנוסף, ישנה מוטיבציה של הלומדים להקשבה והשתתפות בשיעור שאינה קשורה בהכרח למבחן שיבוא אחר כך. כאשר ניתנות לתלמידים הזדמנויות לבחון את עבודתם כנגד קריטריונים ידועים וסטנדרטים של ביצוע, הם מתחילים לעבור מתפיסה הדוגלת ב"מה הבנתי " ? לתפיסה הדוגלת ב"עכשיו אני יודע מה אני צריך לשפר".
מתנגדי השיטה
יש הטוענים כי העידן החדש מערער את סמכותו של המורה. מצד אחד, דוגל ביחסים שוויוניים יותר בין המורה לתלמיד ומצד שני, ההערכה החלופית מבוססת על מנהיגותו של המורה בכיתה. הקונפליקט בו נמצא המורה, מנהיג חינוכי בעל אחריות, מול תלמיד העלול לנצל לרעה את הגישה הרואה בו שותף לקביעת דרכי ההערכה, הופך את ההערכה החלופית קשה ליישום, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית.
יש הרואים בשימוש במבחנים יתרון רב על שיטת הערכה החלופית. להלן נקודות חוזק שציינו חלק מהמתנגדים לשיטה:
אובייקטיביות: מבין כלי הערכה הרווחים במערכת החינוך המבחן הוא הכלי האובייקטיבי ביותר המאפשר למורים לדרג הישגים מנקודת מוצא נייטרלית, ולא על פי התרשמות חלקית ו\ או סובייקטיבית.
תנאים מבוקרים: המבחן הוא הכלי היחידי המאפשר לבדוק את הישגי הלומדים בתנאים מבוקרים כמו למשל, מקום, זמן, סיטואציה וכדומה.
רלוונטיות להערכה: במהלך תכנון המבחן המורה בונה מדגם של פריטים רלוונטיים לביצועי הלמידה שאותם הוא רוצה לבדוק.
תנאי בדיקה שוויוניים: הלומדים מקבלים מבחנים אחידים כלומר, אותו מבנה של מבחן, אותם מרכיבים, דרגת קושי זהה, סוגי פריטים זהים וזמן אחיד.
מדגמי התנהגות רחבים: השימוש במבחנים מאפשר להעריך היקף רחב של ביצועי הבנה.
ההערכה החלופית יקרה מאוד: היא גוזלת זמן רב ודורשת עבודה מאומצת. שימוש בהערכה חלופית דורשת הכשרה מעמיקה של מורים כמובילי תהליך, והכשרת קהלי היעד, תלמידים והחברה כולה. בחוסר הכשרה מתאימה עלולים לאמץ רק את הסממנים החיצוניים של ההערכה החלופית, ולאבד את יתרונות העומק שלה.
סוג ההוראה: סוג ההוראה שצריך לתמוך ולסייע להערכות חלופיות חסר בכיתות רבות. בסביבה שתגמלה עבודה מהירה ומסודרת, מורים רבים, כמו התלמידים, זקוקים לאישור רב לכך שיש להם זמן לחקור ולדון בתפיסות חדשת, להשתתף בתהליכים של ניסוי וטעייה, ואף לעשות טעויות לאורך הדרך.
קריאת נתוני תוצאות: ההערכה החלופית מורכבת ורב ממדית. מכיוון שההערכה היא שלב בתהליך הלמידה, יש להקצות בהמשך משאבים אנושיים וחומריים הנובעים מממצאי ההערכה, להמשך הלמידה.
ההערכה החלופית חייבת להתאים לאופי תהליך ההוראה. כלומר, מדובר כאן על שינוי התפיסה החינוכית ולא רק על שינוי דרך ההערכה.
סוגי הערכה חלופית
ממוזער|למידה באמצעות משחק|185x185 פיקסלים
הערכה החלופית, שמתרחשת בצורות רבות, מתאפיינת בעזרים ובכלים למדידת הביצועים האמתיים של התלמידים. המטלות שניתנות לתלמידים הן מטלות המתבצעות במצבים אמיתיים או בהדמיה של מצבים כאלה ומטרתן לבחון רמות חשיבה גבוהות. מטרות נוספות של מטלות אלו הן לאתגר את התלמידים ולעורר בהן עניין. הערכת הביצוע כוללת גם את התהליך וגם את התוצר. בנוסף, גם דרכי הדיווח של התוצאות השתנו: במקום ציון בודד, משרטטים ביצוע מפורט. כלומר, ישנו מעבר ממספרים לתיאורים. ההערכה החלופית נעשית בשימוש במגוון של כלים ושיטות, ביניהם: מטלות ביצוע, תלקיטים, יומנים, עבודות צוות, תערוכות, תצפיות, ראיונות, בחינות בעל פה, הערכות עמיתים וכדומה.
בניית משחק: בניית המשחק הלימודי מביאה את התלמיד לרמות חשיבה גבוהות ולשילוב מיומנויות שונות שרכש בעבר (ידע קודם), במיומנויות חדשות שירכוש תוך כדי הבניית ידע.
מטלת ביצוע אותנטית: מטלת ביצוע אותנטית היא אחת החלופות האטרקטיביות לדרך למידה והוראה. מטלת הביצוע היא משימה מאתגרת ומעניינית עבור הלומדים שאינה מתרחשת בלחץ של זמן. המטלה היא פתוחה ומורכבת הקשורה לחיי היום-יום שלהם ומאפשרת להם לבטא אינטליגנציות מרובות וכן מרחב אישי רחב. מטלות הביצוע מאתגרות ומעודדות מגוון של פתרונות תוך שילוב מיומניות בתכנים ובכך עשויה לתרום לפיתוח לומד עצמאי הפעיל בפתרון בעיות ובהבניית ידע המעורב בהכוונת הלמידה וההערכה. בתחילת ביצועה הלומדים נדרשים לתכנן את מהלך עבודתם ולהפעיל שיקול דעת בבחירת התכנים המתאימים. המשכה של עבודת הלומדים בחקירה ובמתן פתרונות שונים, התבוננות על בעיות מנקודות מבט שונות ושימוש בתהליכי חשיבה מורכבים על מנת להביא לידי ביטוי את הידע שרכשו. מטלת הביצוע המשמשת לצורך הערכה תורמת להעלאת הרמה של ההוראה והלמידה ומעריכה את יכולתם של הלומדים ביישום התכנים שנלמדו תוך כדי שהם מפעילים מיומנויות חשיבה גבוהות כמו: הסקת מסקנות, תכנון, ארגון ומיזוג מידע, ביקורתיות וכדומה.
יומן למידה (תיעוד): התיעוד בכתב הוא תהליך רפלקטיבי של התבוננות עצמית. בתהליך זה הלומד סוקר את תוכני הלימוד שרכש ואת תהליך הלמידה שבו התנסה. מטרת הרפלקציה הכתובה היא לסייע בבניית משמעות, שכן הכתיבה מאפשרת לבחון את המחשבות. היומן מספק ראיות בעלות ערך הערכתי רב. אפשר להעריך באמצעותו את איכות הידע של הלומדים וכן את כשירותם הרפלקטיבית. התיעוד ביומן מאפשר ללמוד על האסטרטגיות המטה - קוגניטיביות שהפעילו הלומדים במהלך הלמידה, על הקשיים שבהם נתקלו ועל האופן שבו התגברו עליהם, על הרגשתם לגבי המטלה, החלקים שהיו קלים עבורם ועוד. הסקירה נעשית מהיבט כישורי חשיבה (היבט קוגניטיבי) ומהיבט חוויתי – רגשי (היבט אפקטיבי). כמו כן, בתהליך זה התלמיד מזהה ומפענח מצבים חדשים המתפתחים במהלך הלמידה, מעמיק בהבהרת התהליך שעבר בלמידה, ומפתח צפי בנוגע לכיווני למידה מועדפים.
תלקיט (פורטפוליו): אחד הכלים המומלצים ליישום העקרונות של ההערכה החלופית הוא תיק העבודות. תיק כזה מוגדר כאוסף מכוון של עבודות (בתהליך או גמורות) של התלמיד, המציג את מאמציו, התקדמותו והישגיו בתחום מסוים או בכמה תחומים. ניתן לראות בפורטפוליו כלי המאחד שלושה תהליכים הוראה, למידה והערכה, כך שרכיב ההערכה על פי תפיסה זו נתפס כחלק רחב של למידה. על פי תפיסה זו, הלומד הופך להיות מעריך של עצמו, חושב על למידתו ויודע להעריך את עצמו.
למידה בדרך החקר: מושג החקר הוכנס לראשונה לשדה החינוך על ידי דיואי (1938) שהסביר כי החקר הוא "תהליך שבו הבלתי מוגדר והבלתי ידוע הופך באורח מכוון ומבוקר לשלמות אחידה וברורה". התבוננות בשלבי תהליך החקר מעידה על הקשר ההדוק שלו עם תהליכי חשיבה, שכן ביצוע השלבים השונים מצריך שימוש במגוון אסטרטגיות חשיבה כגון שאילת שאלה, תכנון שלבי הפתרון, ניסוח השערה, ניתוח, סינתזה של מידע מכמה מקורות, הסקת מסקנות, כתיבת טיעון מנומק, הערכה, חשיבה רפלקטיבית ועוד. זו הסיבה שהוראה בדרך החקר נחשבת לאחת הדרכים המרכזיות להוראה עתירת חשיבה
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
הערכה לשם למידה
בית הספר ברנקו וייס רמלה
למידה משמעותית
הערכה לשם למידה
תורת המבחנים
לקריאה נוספת
ברקוביץ, א' (2003). הנהגת יומני למידה אצל תלמידים: ניתוח מקרה. בתוך ד' מענואל א' ברקוביץ כ' גינת וא' שולמן (עורכים), טיפוח לומד בעל הכוונה עצמית: פדגוגיה של ספרות מקרים. (264-301). תל אביב: מופ"ת.
בירנבוים, מ' (2004). יחידה ד: משוב והערכה בכיתה. מתוך: בירנבוים, מ, יועד, צ. כ"ץ, ש. וקימרון, ה, בהבניה מתמדת – סביבה לפיתוח מקצועי של מורים בנושא תרבות הל"ה המטפחת הכוונה עצמית בלמידה. ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט.
קישורים חיצוניים
מי יאבחן את תלמידי בית הספר? כתבתה של ד”ר שושי דורפברגר על משמעות האבחונים ותרומתם לתהליך ההוראה בבתי הספר.
למידה מבוססת פרויקטים - תלמידי כיתה א'.
למידה בדרך חקר
דוגמה לשיקוף של תלמידה
הערות שוליים
קטגוריה:מבחנים
קטגוריה:פדגוגיה
| 2024-08-01T01:08:36
|
תורת המבחנים
|
תורת המבחנים היא התחום החוקר את השימוש במבחנים השונים, ומקדם אותו.
ניתן לחלק את תורת המבחנים לשתי גישות מרכזיות:
תורת המבחנים בפסיכולוגיה (פסיכומטריקה): המטרה היא להשוות בין אנשים שונים, ולכן היא מעוניינת למדוד הבדלים בין אישיים. במבחני אישיות, מבחני אינטליגנציה, הבחינה הפסיכומטרית ומיון לעבודה – אמורה להתקבל שונות רבה, כלומר פיזור רב של הציונים. גישה זו משתמשת בנורמות קבוצה.
תורת המבחנים בחינוך פורמלי (אדיומטריקה): המטרה היא לבחון מהו מיקומו של הפרט ביחס לנורמה או קריטריון מסוים (רמת ידע או מיומנות נדרשת), ולכן התורה מעוניינת למדוד הבדלים תוך אישיים. הבודק מעוניין לדעת האם התלמיד השתפר בתחום מסוים, ומה מיקומו ביחס לרמה הנדרשת בגיל. לפי גישה זו, המטרה במבחן היא לכלול פריטים שרגישים לשינוי, שיוכלו להעיד שהתרחשה למידה. גישה זו היא מרכז התחום של הערכה ומדידה בחינוך פורמלי, והשימוש העיקרי בה הוא בנורמות תוכן.
שני גורמים חשובים בתורת המבחנים הם מהימנות ותוקף. זאת משום שהם משפיעים על דיוק ונכונות של המדידה.
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
שגיאות מסוג I ו-II
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פסיכולוגיה קוגניטיבית
קטגוריה:אינטליגנציה
קטגוריה:מבחנים
| 2021-12-03T05:53:40
|
מבחן
|
שמאל|ממוזער|250px|תלמידים בשעת מבחן בהודו
שמאל|ממוזער|250px|סטודנטים בשעת מבחן באוניברסיטת וינה
ממוזער|תלמיד בית ספר בישראל בזמן מבחן
מבחן, בחינה או מבדק הוא כלי מדידה או תהליך שיטתי שנועד לבחון תכונה (כמו: טיב הידע או הביצוע, כישורים, אופי) של אדם בתחום מסוים, לרוב באמצעות שאלון עליו הוא נדרש לענות בזמן מוגבל. טיב הביצוע יכול להימדד ביחס לביצועי שאר האנשים או ביחס לחומר הלימודי, על פי קריטריונים קבועים מראש.
מהות המבחן
כל מבחן בודק, למעשה, משתנה מסוים, האמור להצביע תכונות של על משתנה אחר. למשל, מבחן אינטליגנציה (IQ) אמור להצביע על מידת התבונה של אדם, בעוד שלמעשה הוא מודד משתנה אחר, אשר, אמנם, קשור במשתנה האינטליגנציה אך אינו זהה לו. כך גם מבחנים פסיכוטכניים, האמורים לנבא את יכולותיו של אדם, אולם, תוצאות המבחן, גם אם מצביעות על היכולות, אינן נותנות תשובות, שהן נכונות בהכרח בכל המקרים, לגבי היכולות האמיתיות.
תחומי יישום של מבחנים
מבחנים לגבי בני אדם משמשים בתחומים שונים, כמו: בפסיכולוגיה קלינית (מבחני אישיות), בתחום החינוך, בו המבחן הוא הכלי העיקרי בו נעשות הערכה ומדידה בחינוך פורמלי, בתחומי התעסוקה והקבלה לעבודה ועוד.
חקר המבחנים ותכנונם נעשה במסגרת תורת המבחנים.
סוגי מבחנים
ממוזער|250px|סימון תשובות במבחן אמריקאי (רב ברירה)
מבחן רב-ברירתי (מבחן אמריקאי)
במבחן רב-ברירתי משתמשים בשאלה ובמספר תשובות אפשריות ("מסיחים") שאחת מהם היא התשובה הנכונה לדוגמה:
כמה כוכבי לכת מונים במערכת השמש?
א) 6
ב) 7
ג) 8
ד) 9
לפעמים אף אחת מהתשובות נכונות או שכולן נכונות ויש תשובות בנוסח: "אף תשובה אינה נכונה" או "תשובות א' ו ד' נכונות" או "כל התשובות נכונות".
מבנה זה מאפשר את מתן התשובה הנכונה גם ללא כל הבנה בנושא. למעשה, תוחלת הציון במבחן המכיל תשובה נכונה ושלושה מסיחים (כלומר, כמו בדוגמה, 4 אפשרויות) היא 25, בניגוד לתוחלת 0 במבחן התשובות החופשיות המקביל. כדי לבטל את כדאיות הניחוש נבנו מבחנים בהם הניקוד לתשובה שגויה הוא שלילי. סוג זה של מבחן מכונה מבחן סיבירי, כנראה בגלל אפשרות קבלת ציון הנמוך מ-0. גרסאות נוספות של המבחן מתירות הקפה של יותר מתשובה אחת בכל שאלה וגם בהן תוחלת הציון של נבחן חסר ידע היא 0.
תשובות חופשיות
מבחן בשאלות חופשיות קשה יותר לבדיקה אך קל יותר להכנה (לרוב האנשים) ולא מאפשר ניחוש בניגוד למבחן אמריקאי.
יש מבחנים שדורשים תשובה בת מילים ספורות, לעיתים אפילו מילה אחת בלבד, ויש הדורשים מענה ארוך ומפורט.
דוגמאות:
מהי בירת אנגליה? - (דוגמה לשאלת מילה אחת)
ממוזער|שתי נערות סיניות חוזרות על חומר לימודים לקראת מבחן בנסיעה ברכבת בשנחאיכתוב על התרבות האנגלית - (דוגמה לשאלה שבה צריך לפרט)
מבחן מעשי
מבחן הנעשה מול עיני הבוחן מתאים למבחני נגינה, משחק (מבחן בד), שפה, נהיגה ועוד, שבהם יש לעמוד על יכולתו המעשית של הנבחן.
גם המבחן המעשי נחלק לכמה סוגים: מבחן שהנבחן עובד בזמנו החופשי ונבדק בסוף על ידי הבוחן ומבחן שהבודק מסתכל על אופן הביצוע.
מבחן פסיכוטכני: מהותו לבחון את רמת היצירתיות והחשיבה של האדם.
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
מטלת ביצוע
טסטולוגיה
רשימת מבחנים
קישורים חיצוניים
מי יאבחן את תלמידי בית הספר? כתבתה של ד”ר שושי דורפברגר על משמעות האבחונים ותרומתם לתהליך ההוראה בבתי הספר.
*
| 2024-06-09T17:58:21
|
מדידה והערכה
|
במדעי החברה, מדידה היא התאמה של ערכים מספריים לתכונות או לגדלים על פי כללים.
יש שוני מהותי בין המדידות הנערכות במדעי המדויקים (כגון פיזיקה וכימיה), בין מדידות והערכות הנערכות במדעי החברה ובין מדידות והערכות הנערכות בחינוך הפורמלי. שוני זה מתבטא קודם כל בהגדרת המדידה במדעים המדויקים שהיא השוואת גודל לא מוכר לגודל מוכר (השוואה אל יחידת מידה או כפולותיה). יש גם תחומים שבהם חלק מהמדידות דומות לאלה שבמדעים המדויקים וחלק לאלה שבמדע החברה או שהמדידות בהן בעלות מאפיינים חלקיים של המדידות מהמדעים המדויקים. תחומים אלה הם מדעי הרפואה, ביולוגיה וככל הנראה גם מדעי כדור הארץ. המדידות במדעים המדויקים הן בעלות איכויות גבוהות שהחשובה בהן היא האובייקטיביות הכמעט מוחלטת שלהן. אולם לא כל גודל או תכונה אפשר למדוד או קל למדוד בסטנדרטים גבוהים כל כך. ערך זה יסביר את מאפייני המדידות במדעי החברה ובמדעי הרפואה ואת ההליכים הדרושים כדי להקנות להן איכות גבוהה עד כמה שאפשר. בנוסף יוסבר פה מושג ההערכה.
מדידה היא התהליך בו נתקבל המידע הגולמי אודות התכונה המבוקשת. תהליך המדידה מחייב כלי מדידה: מכשיר (פנימי או חיצוני למודד) המאפשר את קבלת הנתונים. כמו כן נחוצה אמת מידה: היכולת להשוות את התכונה הנמדדת להגדרה ידועה מראש. מדידה עשויה להיות מדויקת (לרוב כאשר כלי המדידה חיצוני למודד) או גסה (לרוב כאשר כלי המדידה פנימי למודד).
דוגמה: מדידת משקל היא התהליך בו מתקבל הנתון הגולמי אודות משקלו של עצם. לצורך כך משתמשים בכלי למדידת משקל, כגון מאזניים (כלי חיצוני למודד) או תחושת-כובד בעת הרמת או הזזת העצם (כלי פנימי למודד). אמת המידה עשויה, במקרה זה, להיות "קילוגרם" (מספר קילוגרמים מדויק), או ידיעה גסה בדבר "הרבה" או "מעט" קילוגרמים ביחס לנורמה כלשהי.
להערכה שתי משמעויות אפשריות:
הערכה עשויה להיות התהליך בו נקבע ערכה של התכונה הנמדדת. תהליך ההערכה אינו מובדל בהכרח מתהליך המדידה, אך הוא מחייב מעורבות אקטיבית של המעריך, ומחייב סובייקטיביות, כלומר - התבססות על נורמות וערכים השייכים למעריך.
בדוגמה הקודמת: ניתן להעריך עצם כ"כבד" או "קל", וזאת בהתאם לנורמות ולערכים הסובייקטיביים של המעריך. כך סבל ופקיד יעריכו בצורה שונה משקלי עצמים (התאמה לנורמות של המעריך), וכן השימוש של העצם קובע עד כמה הוא קל או כבד (התאמה לערכי המעריך).
הערכה עשויה להיות מדידה גסה.
סולם מדידה
אחת הסיבות לשוני בהגדרת המושג מדידה בין המדעים המדויקים לבין מדעי החברה הוא שמדעי החברה משתמשים ביותר סולמות מדידה מאשר המדעים המדויקים. ישנם ארבעה סולמות מדידה: שמי, סדרי, ריווחי ומנתי. המדעים המדויקים מודדים ערכים בשני הסולמות האחרונים בלבד.
אמינות לעומת חוסר הטיה
מדד בעל אמינות נמוכה הוא מדד בעל שגיאות מדידה מקריות גדולות. לשגיאות כאלה יש אותו סיכוי להגדיל ולהקטין את תוצאת המדידה. דרך מקובלת להתגברות על שגיאות כאלה היא עריכת מדידות רבות וקבלת ממוצע התוצאות שלהן כתוצאת המדידה הסופית.
בניגוד לזה, מדד בעל הטיה הוא מדד בו השגיאות שיטתיות ונוטות בעיקר להגדיל או בעיקר להקטין את התוצאה. עריכת מדידות רבות וקבלת הממוצע שלהן כתוצאה סופית לא תעזור להתגבר על ההטיה. התגברות על הטיה מחייבת הבנה של גודל ההטיה וכיוונה. לדוגמה: אם מד טמפרטורה מוטה בשתי מעלות למעלה, יש להפחית מכל התוצאות של מדידותיו שתי מעלות.
לעיתים אפשר להבין את ההטיה מתוך ניתוח התוצאות. למשל, אם מודדים את משקלם של מאה ילדים ואחרי הילד העשרים ושבע, נשפך קפה על מכשיר המדידה והחל מהילד העשרים ושמונה ממוצע משקל הילדים עולה בעשרה קילוגרם, ניתן להניח שהקפה גרם להטיה במכשיר המדידה. במקרה כזה, החל מתוצאת מדידת הילד העשרים ושמיני, יש להוריד עשרה קילוגרם מכל תוצאה ותוצאה.
הטיה וחוסר אמינות של תשובות בשאלונים יש לגלות במערך ניסויים המשווה את תשובות השאלונים לתוצאות מדידה שיש להניח שהיא אובייקטיבית יותר. לדוגמה: מיקלסן (2007) השווה שאלון על זמן השימוש היומי הממוצע במחשב בכלל ובמקלדת ובעכבר בפרט למדידות יותר אובייקטיביות של משתנים אלה (המדידות האובייקטיביות יותר עדיין לא אובייקטיביות מספיק עבור מדעים מדויקים). הוא גילה מה ההטיה ומה חוסר האמינות של שלוש השאלות: "במשך כמה שעות ביום אתה משתמש במחשב?", "במשך כמה שעות ביום אתה משתמש במקלדת?" ו-"במשך כמה שעות ביום אתה משתמש בעכבר?". לשלוש השאלות יש מידת הטיה וחוסר אמינות שונה. בניגוד לשתי השאלות האחרות, השאלה "במשך כמה שעות ביום אתה משתמש בעכבר?" התבררה כחסרת אמינות עד כדי כך עד שהמדגם הדרוש לאמינותה בסקר הוא כה גדול שמומלץ פשוט לא לשאול אותה בסקרים. שתי השאלות האחרות אמינות יותר ואם משלבים אותן בסקר, יש להביט במחקרו של מיקלסן כדי לדעת איזה ערך להחסיר מהתוצאות שלהן.
תקפות מדידות
תוקף הוא התשובה לשאלה "האם הכלי מודד את מה שהוא אמור למדוד?". על השאלה הזאת ניתן לענות בדרכים רבות ומגוונות, וממנה נגזרות כמה דרכים מקובלות להתייחסות: תוקף מבנה, תוקף תוכן, תוקף המדידה, תוקף פנימי, תוקף חיצוני ותוקף המסקנה הסטטיסטית.
ישנן מספר דרכים לתאר את היחסים בין סוגי התוקף השונים. הדרך המקובלת היא להתייחס לתוקף המבנה התאורטי של המשתנה הנמדד כאל סוג התוקף הרחב ביותר, ולסוגי התוקף האחרים כאל היבטים שונים בתיאור תוקף המבנה.
לשאלת התוקף קודמת שאלת המהימנות, ששואלת "האם בשימוש בכלי המדידה המסוים, נקבל תוצאות עקביות?". כלי שאינו מהימן אינו יכול להיות תקף, ולכן על החוקר להוכיח טרם השימוש בכלי המדידה את מהימנות התוצאות שנאספות באמצעותו.
תקפות תוכן
תקפות תוכן (Content Validity) היא ההתאמה בין הערך שאתה מודד לבין מה שאתה מנסה לדעת. במדעי החברה והרפואה אנו מעוניינים במדידת ערכים רבים שמדידתם הישירה מסובכת או בלתי אפשרית. לכן אנו מודדים ערך אחר שאנו מאמינים שהוא קשור בהם. אמונה זו יכולה להיות מאוששת על ידי התאוריה או על ידי מחקרים קודמים אך כל זמן שאין בה ביטחון מוחלט על החוקר להעריך אותה או לבדוק אותה בניסוי.
דוגמה מוכרת לשאלות התוקף של המדידה כזו היא הבחינה הפסיכומטרית לקבלה לאוניברסיטאות שלכאורה אמורה לשקף את יכולת המועמד תלמיד להצליח בלימודי התואר הראשון שלו, אך הספר שונות כיד המקרה/יופה מדווח על ניסוי שמערער לחלוטין את תקפות התוכן שלה. התהליך של בניית התוקף, כמו כל תהליך במחקר אקדמי, הוא כזה שבנוי ממחקרים ומחקרי נגד, כאשר מבחן טוב הוא כזה שהטיעונים בעדו ונגדו הם לפחות שקולים בכמותם ובאיכותם.
דוגמה מוכרת אחרת היא תוקפה של מדידת טמפרטורת הפה (אחרי מנוחה) כדי להעריך את חומרתו של זיהום חיידקי או זיהום נגיפי. מדידת הטמפרטורה בפה מעניינת אותנו בתור אינדיקציה בריאותית. מכיוון שידוע לנו שלעיתים טמפרטורת הגוף גבוהה ומצב הבריאות תקין, ולהפך, הרי שתוקפה של מדידה זו כאינדיקציה יחידה למצב הבריאות אינו מושלם. זאת בניגוד למדידת חום מי האמבט בו מושרות המבחנות בניסוי בביוכימיה. בניסוי בביוכימיה אנו מעוניינים בטמפרטורה כשלעצמה ולא כאינדיקציה.
מסיבה זאת נהוג להשתמש בסוללות מבחנים לצורך קבלת החלטות לגבי המשתתפים במדידה ולא להסתמך על מדד יחיד. למשל, בדוגמת המיון ללימודי תואר ראשון, הבחינה הפסיכומטרית אינה משמשת מדד יחיד, ובנוסף למבחני הבגרות היא משוקללת יחד עם מידע נוסף, לפי החלטת המחלקה האקדמית. מידע זה יכול להיות סוללת מבחנים שלמה (כמו במקרה של מבחני מו"ר ומרק"ם במיון ללימודי רפואה), ראיונות אישיים, משתנים סוציואקונומים וכולי.
תקפות התוכן של מדידת הטמפרטורה בפה כאינדיקציה לחולי היא די מוצלחת לגבר גורמי מחלות רבים אך הבנה לקויה לעובדה שמדידת טמפרטורה אינה "מדידת בריאות" עלולה לעלות למטופל שלך בחייו במקרה שהוא נדבק בגורם מחלה אלים שאינו מפתח חום גבוה. מקרה כזה מדווח בספר Smart but Feeling Dumb/Levinson. במקרה זה הגיע אל בית החולים אדם מבולבל מאוד שהנוירולוג שלח שוב ושוב אל הפסיכולוג בטענה שאם אין לו חום סימן שהבלבול שלו נובע מבעיות פסיכולוגיות ולא מדלקת קרום המוח. שגיאתו של הנוירולוג התבררה רק לאחר שכבר היה מאוחר מדי לתת לו אנטיביוטיקה.
תוקף נראה
תוקף נראה (Face Validity). התייחסות זו למדידה שואלת את השאלה "האם המשתתפים במדידה מרגישים שהיא תקפה". סוג תוקף זה עשוי להיתפס כלא משמעותי, משום שהוא עוסק בחוויה הסובייקטיבית של הנמדדים, אך למעשה, הוא אחד מסוגי התוקף החשובים ביותר. מבחן בעל תוקף נראה נמוך לא יעבור את מבחן השימוש הציבורי בו, וגם אם הוא עומד בסוגי מבחני התוקף והמהימנות האחרים, הסיכוי להשתמש בו בפועל - נמוך.
סוגי תקפות אחרים
סוגי תקפות אחרים קשורים לתקפותן של מסקנות מחקריות ולא לתקפות המדידות.
מקצועות וענפי מדידה במדעי החברה והרפואה
הערכה ומדידה פורמליות
מדידה פורמלית היא תהליך שבו מתקבל תיאור כמותי של תכונה או יכולת מסוימת. לדוגמה, לצורך מדידה פורמלית של ביצועי תלמיד במטלה מסוימת (מבחן, עבודה וכו'), נציין מספרים שנבחרו לפי כללים מסוימים המעידים על ביצועי התלמיד במטלה האמורה.
הערכה פורמלית היא מונח כולל לקבלת מידע, למשל אודות הלמידה של תלמיד והשיפוט לגבי התקדמותו בלימודים.
מדידה בשירותים חברתיים
מדידת תוצאות בשירותים חברתיים היא הערכה שיטתית אשר נועדה לענות על השאלות: האם, באיזו מידה ועבור מי הושגו השינויים שבמוקד תהליך ההתערבות או תוכנית הפעולה. במילים אחרות, מדידת התוצאות מאפשרת מענה לשאלת מועילּות התוכנית עבור משתתפיה. אמצעי ההערכה האפשריים מגוונים, ונעים ממדידה בכלים סטנדרטיים, כגון שאלונים וראיונות מובנים, ועד לדרכים יצירתיות, כגון ציור או משחק. אפשר לערוך מדידה איכותנית או כמותית. מדידה כמותית מאפשרת גם איגום של נתונים מלקוחות שונים והשוואה לפי חתכים שונים של מאפיינים וצרכים לצורך זיהוי מגמות, גיבוש מדיניות ופיתוח מענים מתאימים. מדידת תוצאות מחייבת תמיד ניטור אחר יישום התפוקות וזאת כדי לבסס קשר בין ההתערבות לבין שינויים שחלו בעקבותיה. מדידת תוצאות ההתערבות או התוכנית יכולה להיעשות כחלק מהמהלך עצמו, ולשרת גם את תהליך שינוי. מדידת תוצאות יכולה להיעשות גם עבור תוכנית לשינוי ברמת הארגון. למשל, ניתן למדוד באיזו מידה חלה הפחתה בשחיקת העובדים או גבר התיאום ושיתוף הפעולה בין הגורמים המטפלים.
קיימים ארבעה תנאים מקדמים המעכבים תהליך של מדידה והערכה: המידה בה יש עניין במדידה והערכה בקרב אנשי המקצוע ביחידה, המידה בה יש אקלים ארגוני התומך במדידה והערכה, המידה בה יש תשתיות התומכות בלמידה והערכה, המידה בה יש תנאים מערכתיים אשר מקדמים תהליכי מדידה והערכה.
פסיכומטריה ותועלתה הרפואית והחברתית
פסיכומטריקה היא תורת המדידות בפסיכולוגיה. רוב המדידות בתחום זה נעשות על ידי מילואי שאלונים. דוגמאות למדידות פסיכומטריות מפורסמות: בחינות IQ (מנת משכל) הנותנות הערכה לאינטליגציה של הנבחן ובוחן כתמי הדיו של רורשאך שבודק יצירתיות ושפיות.
מבחנים פסיכולוגיים נועדו לסייע במשימות שבהן נדרש איתור אנשים המתאימים למשימה מסוימת, כגון:
מציאת עובדים המתאימים לאיוש משרה מסוימת,
מיון חיילים ליחידות צבאיות.
מיון מועמדים ללימודים אוניברסיטאיים, באמצעות הבחינה הפסיכומטרית.
מטרה נוספת של הפסיכומטריקה היא אבחון מחלות ולקויות נוירולוגיות ופסיכיאטריות, שטרם נמצאו להן כלי אבחון ומדידה מוצלחים מתחום מדעי הטבע. דוגמאות מנוירולוגיה: נכון לינואר 2008, ליקויי הלמידה הספציפיים, הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות ורוב תסמונות הקשת האוטיסטית מאובחנות באופן פסיכומטרי. מקצועות פרא-רפואיים, כגון אספקת טכנולוגיה מסייעת עשויים גם הם להיעזר במבחנים מתחום הפסיכומטריה כגון "מדד קבק לשינוי איכות החיים בעקבות שימוש בפריט ציוד טכנולוגיה מסייעת".
מידת הצלחתן של בחינות פסיכומטריות במשימת הניבוי המוטלת עליהן נמצאת בבחינה מתמדת, ולעיתים שנויה במחלוקת. מדידת התוקף והמהימנות של המבחן היא תהליך שנשען על גוף מחקרי תאורטי, ומתבסס על שימוש בכלים ושיטות סטטיסטיות.
מדידות גסות
מדידות הנעשות מהר, אינן דורשות הכשרה מיוחדת ואינן מדויקות במיוחד. מדידות כאלה עשויות להיות מועילות מאוד. דוגמאות:
מדידות גסות בטראומטולוגיה (תורת החבלות) ובטיפול נמרץ כגון מדד גלאזגו לחוסר הכרה והמדדים לעומק ושטח כוויה יכולים לספק בתוך שניות מידע שקובע את טקטיקת ההחייאה. מדידה מדויקת יותר תיתן תוצאות מאוחר מדי.
מדידות גסות שאין להן תחליף כמו מדידת עוצמת כאב על ידי הדרישה שהמטופל ידרג את עוצמת הכאב שהוא חש בין 0 לבין 10 או הפעלת צוות מריחים לקביעת עוצמת מטרד ריח. צוות מריחים מורכב מחמישה אנשים בעלי חוש ריח מוצלח המנוסים בדירוג מטרדי ריח שכל אחד מהם נותן ציון בין 0 לחמש לרמת הסרחון במקום מסוים. בניגוד לריכוז חומר כימי באוויר, למידת המטרד של החומר אין מדידה אחרת.
ראו גם
מדידה במדעים המדויקים
מדדים לבדיקות אבחון ברפואה
מדד בסטטיסטיקה וכלכלה
הערכת ביצוע
שאלון
הערכה לשם למידה
לקריאה נוספת
יצחק פרידמן, מדידה והערכה של תוכניות חברתיות וחינוכיות, הוצאת מכון הנרייטה סולד, 2004.
Trochim, W.: The Research Methods Knowledge Base, 2e. Atomic Dog Publishing. 2001
קישורים חיצוניים
מדריך להערכה ומדידה חברתית, באתר הפורום לחברה האזרחית
הערות שוליים
קטגוריה:שיטות מחקר במדעי החברה
קטגוריה:רפואה
| 2024-02-20T07:32:45
|
כלי הערכה במדעי החברה
|
הפניה מדידה והערכה
| 2013-08-25T18:09:08
|
תצפית (מדעי החברה)
|
הפניה תצפית (מדע)
| 2008-12-24T08:53:50
|
סקר
|
סקר הוא מדידה של תכונה או מצב באמצעות מדגם המייצג סטטיסטית אוכלוסייה שלמה. במידה וייצוגיות המדגם אכן נשמרת, ניתן להשליך את הממצאים על כלל האוכלוסייה דרך מדדים סטטיסטיים. סקרים נעשים כאשר מדידת האוכלוסייה כולה (למשל מפקד אוכלוסין), או עריכת ניסויי מעבדה אינם אפשריים, אינם מעשיים או אינם מועדפים. ניתן לערוך סקר באוכלוסייה של פרטים דוממים (בדיקה אם מדגם של גפרורים המיוצרים במפעל מסוים אכן נדלקים), בחיות בר (לכידת מדגם עופות בר ומדידת הכולסטרול בדמן), בחיות חקלאיות (בדיקת תנובת החלב של מדגם פרות) ובאוכלוסייה אנושית (כמה מכוניות חדשות עלו על הכביש בשנה מסוימת או מהן רמות ההכנסה בקרב שכירים במשק או מהן ההוצאות למשק בית בשנה נתונה וכו').
חלק מהסקרים הנעשים באוכלוסייה אנושית נעזרים במדידות רפואיות (כגון סקר על השמנת יתר) וחלק בדיווחים של הנשאלים. חלק מהסקרים הנעזרים בדיווחי הנשאלים הם סקרי דעת קהל - סקרים הבוחנים את דעות הנשאלים. סקרים אלה נערכים בתחומי מדע המדינה והפרסום. אולם, סקרים אחרים בתחום מדעי החברה ומדעי הטבע הנעזרים בדיווחי המשתתפים עשויים לבדוק עניינים אחרים. סקרים עשויים לשאול על הרגלי הבריאות של האוכלוסייה (כמה פעמים בשבוע הנבדקים אוכלים פירות, כמה שעות בשבוע הם משקיעים בספורט) על משפחותיהם (כמה אחים ואחיות יש להם), על פשיעה (כמה פעמים בחודש האחרון ראית אדם גונב) או על כל נושא אחר. למרות השימוש הנפוץ בסקרים, קיימת כלפיהם גם ביקורת.
יש הטוענים כי קיום סקרים מדויקים ונכונים הוא מרכיב חשוב בדמוקרטיה. במאמר דעה מצד פרנק ניופורט נטען כי סקרים מספקים דרך מבוססת ראיות לנבחרי ציבור כדי לשמור על קשר עם הדעות של האנשים שהם מייצגים. כמו כן סקרים יכולים לאפשר לפוליטקאים דרך להבין מה היא דעתם של אנשים שמסיבות שונות אינם מצביעים. אחוז האנשים שמצביעים בבחירות הוא קטן יותר מסך האוכלוסייה, ודבר זה משמעותי עוד יותר ביחס בחירות מקדימות. טיעון נוסף הוא שהציבור עצמו יכול להנות ממידע על מה אנשים אחרים חושבים או מרגישים. לדעתו לדבר זה יש משמעות גדולה יותר בשנים האחרונות כאשר קיטוב פוליטי והשפעה של רשתות חברתיות עלולים להוביל לכך שאנשים נמצאים בתוך "בועת מידע" כך שהם שמים לב רק לחדשות ודעות שקרובות לדעתם. הארגון American Association for Public Opinion Research פרסם מסמך על החשיבות של סקרים לדמוקרטיה בשנת 2013.
סקר דעת קהל
סקר דעת קהל הוא כלי מדידה פורמלי במדעי החברה, בו נשאלת קבוצה גדולה ומדגמית של אנשים שאלות מסוימות. הסקר נועד איסוף עמדות ודעות מוּדעוֹת של אנשים.
שיטות איסוף נתונים
ניתן לערוך סקרים במגוון דרכים, ולכל אחת מדרכים אלו יתרונות וחסרונות בתחומים שונים.
השיטהמהירותמשאבים נדרשיםאחוז היענותאופי השאלוןהערותריאיון טלפונימהירהרבים - סוקרים, עלות טלפוןגבוהנדרשות שאלות קצרות ושאלון קצרריאיון פנים מול פניםמהירהרבים מאוד - סוקריםגבוה מאודאין הגבלותשאלון למילוי עצמי בדואראיטית - עד חודשיםמעטיםנמוךשאלות מובנות מאליהןשאלון למילוי עצמי - חלוקה ידניתמהירבינוניגבוה מאודשאלות פשוטות יחסיתבעייתי לרוב סוגי המדגמיםשאלון מקוון (באינטרנט או בדואר אלקטרוני)מהירמעטיםבינונישאלות מובנות מאליהןמתאים לאוכלוסיות מסוימות בלבדשאלון סלולרי מהירמעטיםלא ידועשאלות קצרותדורש טלפון נייד
בחירת מדגם
קביעת אוכלוסיית המדגם היא צעד חשוב ביצירתו של סקר אמין. רק לעיתים רחוקות נערך הסקר בקרב כל האוכלוסייה שאת עמדותיה עליו לשקף (מפקד האוכלוסין והדיור, שאותו עורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדי עשר שנים בערך, הוא דוגמה לסקר כזה). הסיבה לכך היא שעלותו של סקר כזה גבוהה מאוד. בדרך כלל נערך הסקר בקרב אוכלוסיית מדגם, שאמורה לשקף, ברמת אמינות גבוהה, את התוצאות שהיו מתקבלות לו נערך הסקר בקרב כל האוכלוסייה. בחירת אוכלוסיית מדגם נאותה היא הבסיס לסקר מוצלח.
דוגמאות של סקרי דעת קהל
גורם מרכזי העורך סקרים אודות האוכלוסייה בישראל הוא הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בנוסף לו נערכים סקרים על ידי מכוני מחקר פרטיים, ובהם סקרי דעת קהל, סקרי שוק ועוד. במסגרת האוניברסיטאות נערכים סקרים ככלי מחקר במדעי החברה.
סקר שזוכה לתהודה רבה הוא המדגם הנערך ביום הבחירות לכנסת על ידי ערוצי הטלוויזיה, ומטרתו לספק תחזית על תוצאות הבחירות ברגע שבו מסתיימת ההצבעה (הסקר הראשון נערך על ידי חנוך סמית בשנת 1977). זהו סקר פשוט מאוד מבחינת השאלות שהוא מציג, משום שיש בו שאלה אחת בלבד. הסקר פשוט פחות מבחינת קביעת אוכלוסיית המדגם, כך שהתוצאה שתתקבל בסקר תשקף בצורה המדויקת ביותר את תוצאות האמת. קודמים לסקר זה סקרים שנערכים בתקופה הסמוכה לבחירות, ומטרתם לשקף את התוצאות הצפויות ואת הלך הרוח של הבוחרים. יש טוענים שסקרים אלה לא רק משקפים את תוצאות הבחירות אלא אף משפיעים עליהן, משום שיש בוחרים המשנים את דעתם בהתאם לתוצאות המתפרסמות (ובוודאי שיש מועמדים המסירים מועמדותם ברגע האחרון לאחר שמתברר להם שאפסו סיכוייהם לזכות).
כללי אתיקה בסקרי דעת קהל
האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה והמועצה הציבורית לסטטיסטיקה ניסחו כללי אתיקה מקצועית לעוסקים בסטטיסטיקה, החלים גם על סוקרים ועורכי סקרים. עם זאת, כללים אלה אינם מחייבים והעמידה בהם היא וולונטרית.
השפעת המראיין על סקר דעת קהל
בוחני מתודלוגיית סקרים השקיעו רבות בניסיון קביעת מידת ההשפעה של המראיין על תשובותיו של המרואיין, בהקשר של מאפיינים פיזיולוגיים של המראיין.
תכונות מרכזיות של מראיין שהשפיעו על תשובות המרואיין הם: גזע, מין ומשקל. השפעה זו באה לידי ביטוי בייחוד כשהשאלות שהפנה המראיין למרואיין
קשורות לתכונות המוזכרות לעיל. כך למשל גזע המראיין השפיע על תגובות המרואיין כאשר נושא השאלות היה על עמדות גזעניות. תופעה זו הופיעה גם בסקרים שבוצעו פנים מול פנים וגם בסקרים ללא מגע פיזי בין מראיין למרואיין.
כשלים בבחירת מדגם
פעמים רבות ישנן סיבות שונות שעלולות להקשות על יצירת מדגם בעל מתאם גבוה לאוכלוסייה במגוון תחומים. בסקרים המתקיימים בישראל נפוצה בעיה לסקור אוכלוסיות קבועות כאוכלוסייה, ובמיוחד ערבים או חרדים, וכן עולים מברית המועצות ואוכלוסיית הגיל השלישי. הסיבות להיעדר הייצוג של האוכלוסיות הללו בסקרים עלול לנבוע ממספר סיבות, ביניהן שימוש בכלים אינטרנטיים או טלפוניים שציבורים שלמים לא חשופים אליהם, או קושי לפנות לאוכלוסייה שאינה דוברת עברית בשפתה. חוסר ייצוג שכזה עלול לגרום, למשל, לכך שכותרת הסקר תכריז שהסקר מייצג את "הציבור הישראלי", כאשר בפועל הוא מייצג, למשל, רק 80% ממנו, או אף פחות. לעיתים ישלימו הסוקרים את פער המידע בעזרת הערכות, שלווא דווקא מבוססות על דגימה בפועל, וכך עלולות להחמיר בעיות בניסיון לחזות את דעת הקהל בציבור הרחב.
סקרי בחירות בישראל
בחוק הבחירות (דרכי תעמולה), החל על הבחירות לכנסת ועל הבחירות לרשויות המקומיות, יש הוראות בנוגע לסקרי בחירות ופרסומם. על פי החוק, הראשון שמשדר לציבור על תוצאותיו של סקר בחירות ומי שמשדר כאמור בתוך 24 שעות מאז שתוצאות הסקר נמסרו לציבור לראשונה, יציין בצד התוצאות את כל אלה:
שמו של הגוף שהזמין את הסקר;
שמו של הגורם שערך את הסקר;
התאריך או התקופה שבה בוצע הסקר;
האוכלוסייה שמתוכה נלקח מדגם המשיבים לסקר;
מספר האנשים שהתבקשו להשתתף בסקר ומספר האנשים שהשתתפו בו בפועל;
מרווח הטעות לגבי הנתונים שהושגו.
המפרסם בכתב לציבור על תוצאותיו של סקר בחירות יפרט גם את השאלות שנשאלו בסקר. כן קובע החוק כי מי שמשדר או מפרסם לציבור בכתב, על תוצאות של סקר בחירות שלא מבוססות על שיטות סטטיסטיות מוכרות לעריכת סקרים, יציין בהבלטה שהסקר לא התבסס על שיטות סטטיסטיות מוכרות, ולפיכך אי אפשר להסיק ממנו מסקנות לגבי דפוסי הצבעה או עמדות של הציבור.
בנוסף יש להעביר לוועדת הבחירות המרכזית, בהקדם האפשרי, לעיון כל דורש, בנוסף למידע הנדרש ממפרסם הסקר, את הפרטים האלה באשר לסקר:
מידע על השיטה שהשתמשו בה כדי לאסוף את הנתונים שמהם הופקו תוצאות הסקר, לרבות:
שיטת הדגימה;
גודל המדגם ההתחלתי;
סוגי האוכלוסייה שנדגמו;
מספר האנשים שהתבקשו להשתתף בסקר והמספר והאחוז מהם אשר השתתפו בסקר בפועל, סירבו להשתתף בסקר או לא התאימו להשתתף בסקר;
התאריכים והשעות של הראיונות;
מרווח הטעות לגבי הנתונים שהושגו.
בעיות בסקרים
השימוש בסקרים טומן עמו בעיות רבות:
הטיות דגימה: בשל סירוב של רבים לענות על סקרים, הסקר בפועל מיצג מדגם לא מיצג של האוכלוסייה. אלא מדגם של אלו אשר מסכימים לענות על הסקר. רוב הסקרים, גם אלו המפרטים את המתודולוגיה שלהם, לא מראים את אחוז הסירוב למענה.
הטיות מכוונות: יש נשאלים אשר אומרים לסוקר תשובה השונה מדעתם האמיתית. אם זה כי נסקרים מתביישים לענות תשובה שמנוגדת לתפיסת עולמם של הסוקרים, או בהטיה מכוונת ממניעים פוליטיים. להרחבה ראו אפקט בראדלי.
שאלות מכוונות: לעיתים סוקרים עושים מניפולציות בשאלות אותם הם שאולים על מנת להשיג את התוצאה הרצויה להשערת המחקר: למשל ניסוח מעורפל של ביטויים אותם ניתן לפרש בכמה אופנים. למשל כאשר מבקשים מנסקרים לתת ציונים כמותיים, כמו לדרג שביעות רצון מ-1 עד 5 או 1 עד 10. המשמעות של מספר מסוים מצד אלמוני, שונה מזאת של פלוני. או שימוש בביטויים כמו "הדעה הרווחת היא.." מביאה להטיה של מודעת של סקרים.
סקרים אשר מנסים לחזות התנהגות אנושית מבוססים על דיווחים המושפעים לעיתים מעיוותי זיכרון (השפעה לא רצויה על הנתונים).
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
סוקר
מכון מחקר
קישורים חיצוניים
סקרי דעת קהל במדריך למועמד הפוליטי
יוסי לוי - אוסף מאמרים בנושא הסקרים - אתר נסיכת המדעים
אודות > סקרים בלמ"ס, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
דפנה ליאל, למה הסקרים מזייפים? - ריאיון שנערך עם עדי טימור ומארק מלמן, 7 במאי 2017
שאולי שארף, מדבר סקר תרחק?, באתר JOKOPOST.COM
הערות שוליים
קטגוריה:סטטיסטיקה
קטגוריה:שיטות מחקר במדעי החברה
קטגוריה:דעת קהל
| 2024-09-22T09:20:06
|
ראיון אישי
|
הפניה ראיון עומק
| 2019-09-11T16:01:25
|
שאלון
|
שמאל|ממוזער|250px|חוקרים מסכמים מידע מערמת שאלונים
שאלון הוא סדרת שאלות שתוכנן, ניסוחן ותוכנית סדר הצגתן קבוע במדויק מראש. מקומה של שאלה בשאלון, או עצם הצגתה, עשוי להיות תלוי בתשובה לשאלה אחרת ועדיין תוכנית סדר השאלות קבוע מראש.
בניגוד לשאלון, סדרת שאלות שאינה מקיימת את התנאים המוזכרים למעלה מכונה ריאיון. בריאיון יכולים חלק מהניסוחים, חלק מהתכנים או סדר השאלות להיות ספונטניים.
מטרות
כלי מדידה פורמלי המשמש למחקר במדעי החברה ובחלק ממקצועות הרפואה והמקצועות הפרא-רפואיים.
כלי אבחון במקצועות טיפוליים.
כלי לאפיון ומיון כוח אדם.
מבחן בקיאות בחינוך ממלכתי הוא לרוב שאלון.
בקבלה למקומות עבודה ושירות ביחידות צבאיות.
במתן אישורי כניסה למדינה זרה.
סוגי השאלות בשאלון
שאלון יכול לכלול שאלות פתוחות, סגורות או סגורות עם סעיף פתוח. בשאלות סגורות על המשיב לבחור בין התשובות הקבועות מראש. בשאלות פתוחות הוא מספק תשובה משלו. שאלות סגורות עם סעיף פתוח הן לרוב שאלות בהן הנשאל מתבקש להסביר בסעיף הפתוח מדוע אף אחת מהתשובות המוצעות לא מתאימה לו, או שהוא מתבקש להרחיב את תשובותיו הקודמות ולהסביר מדוע הוא השיב כפי שהשיב.
יתרונן של השאלות הסגורות הוא בקלות השוואת המידע מכמות גדולה של שאלונים על ידי הפיכתו למידע כמותי. יתרון נוסף הוא מהירות וקלות קריאת המידע מהשאלונים. העתקת המידע משאלוני נייר לבסיס מידע ממוחשב על ידי קלדן מהירה יותר מאשר העתקה של תשובות מילוליות ארוכות בשלל סגנונות. מעבר לזאת, את המידע משאלוני נייר עם שאלות סגורות אפשר להעביר בסיס המידע בעזרת סורק ותוכנת OCR מבלי להעסיק בכלל קלדן.
יש נושאים ששאלות פתוחות מספקות להן תשובות מדויקות יותר (כגון תאריך לידה או נימוק לדעה על תפקודו של פוליטיקאי זה או אחר) ואילו נושאים אחרים מקבלים תשובות מדויקות יותר בשאלות סגורות (כגון בחירת הפקולטה בה הנשאל מעוניין ללמוד). לא תמיד המשתתפים עונים על כל השאלות. חלק מהשאלות עשויות לפנות רק אל חלק מהנשאלים ואם השאלון אינו מעוצב כהלכה, הנשאלים עשויים שלא להצליח או לא לרצות לענות על חלק מהשאלות. מסיבה זו יש לייחס חשיבות גבוהה לבנייה נכונה של השאלון, באופן אשר ינתב את המשיב לחלקים בשאלון ולשאלות הרלוונטיות לו ויימנע מלהציג לו שאלות שאינן רלוונטיות למצבו.
דרכי הצגת השאלון
שאלונים יכולים להינתן בכתב, להיות מוקראים על ידי מתשאל או להיות מוצגים על ידי מחשב. לכן שאלונים מוצגים בדרכים הבאות:
החוקר מקריא לנשאל את השאלות וכותב את תשובותיו
בפגישה אישית פנים אל פנים
בפגישה קבוצתית פנים אל פנים
בשיחת טלפון
המשיב מגיע למקום בו ניתנים שאלונים
שאלון נייר
שאלון בתוכנת מחשב ייעודית לשאלונים
שאלון בתוכנת מחשב שנועדה לצרכים רבים ושונים כמו מעבד תמלילים
המשיב מקבל את השאלון לביתו או מקום עבודתו
בדואר נייר (או דואר חבילות במקרים נדירים בהם השאלון מלווה במכשיר מדידה שהעונה צריך להפעיל)
בקובץ ממוחשב בדואר האלקטרוני או בהורדה מאתר אינטרנט
בדפי אינטרנט אינטראקטיביים
יתרונות השיטה
למעט שאלונים הממולאים פנים אל פנים, העברת השאלונים היא זולה, דורשת מעט זמן ונסיעות מהמשתתפים ומהחוקר. לכן מחקר בעזרת שאלון ניתן לביצוע בקנה מידה רחב.
למעט שאלוני סקר בדואר נייר שאחריהם צריך להקליד או לסרוק הרבה נתונים אל תוך המחשב, סיכום הנתונים וניתוחם – מהירים.
שאלונים שאינם נערכים פנים אל פנים או בטלפון, לא דורשים צוות מתשאלים או תצפיתנים מיומנים ולמעשה, לא דורשים מתשאלים בכלל.
יתרונות השאלון הם שהופכים אותו לכלי מדידה בהערכה ומדידה בחינוך פורמלי, בצורת מבחן
חסרונות השיטה
לא מתקבל מידע שלא הוכנס מראש לשאלון.
בשאלון שלא נערך פנים אל פנים, אין אפשרות לקבל הבהרה על תשובות מעורפלות.
מילוי השאלון דורש ידיעת קרוא וכתוב ודורש ממי שמעצב את השאלון להתאים אותו לרמת ושפת הקריאה של אוכלוסיית היעד. גם דרך הצגת השאלון צריכה להתאים לקהל היעד. אין טעם בעריכת שאלון אינטרנט המיועד לחסרי בית או להתקשר ביום שישי ב-8:00 בערב ולתשאל אנשים על הרגלי הבילוי שלהם.
שאלות שאינן מנוסחות היטב עשויות לקבל פירוש שונה אצל משיבים שונים, להעליב או להכעיס חלק מהמשיבים או לדרוש דרישות שרק משיבים בעלי מוטיבציה גבוהה ביותר יבצעו (כמו: סכם בבקשה את הפרשי ההכנסה שלך בחודשי אוגוסט של 4 השנים האחרונות).
הבנת איכות השאלון, הן מבחינת אמינות (שגיאות מקריות), הן מבחינת הטיה (שגיאות שיטתיות) והן מבחינת קבילות תוכן (האם אנו מודדים בפועל מה שאנחנו חושבים שאנו מודדים) דורשת סדרת ניסויים.
עריכת שאלון איכותי דורשת התמצאות במחקר על אודות עיצוב שאלונים לצד ההתמצאות בתחום אותו מעוניין החוקר לבדוק. זאת על מנת לא לשאול שאלות מוטות (כגון "האם אתה סובלני?" על שאלה זו כמעט כל אדם עונה "כן" ואין טעם לשלבה בשום שאלון).
בעיות אתיות עם שאלוני מחקר
ריבוי סקרים הוא מטרד. בין אם אלה בסקרים בדואר האלקטרוני, בדואר נייר, בטלפון או שאלונים שממלאים מתשאלים המבקשים את רשותך לענות עליהם ברשות הרבים. יש להקפיד לשלוח שאלוני סקר רק אל מי שמעוניין לקבלם.
שאלונים רבים עוסקים בחקירת ייעול פרסומות, הבעיה האתית עם קיום מחקר מסוג זה הוא שהמשתתף בו מספק מידע שעשוי להביא לו נזק – לגרום לו לקנות מוצרים שהוא לא צריך.
המידע שנאסף בשאלונים צריך להיות מוגן היטב, כשל באבטחת המידע יכול לגרום למשיבים נזק חברתי ולפעמים אפילו להפליל אותם.
יש להקפיד שהניסוח של השאלות לא יתברר בדיעבד כמעליב, חטטני או מכעיס. במקרים קיצוניים שאלון יכול להפגיש את המשיבים עם עובדות שהם בחרו להדחיק.
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
מדידה והערכה
שאלון מקוון
קישורים חיצוניים
Frary, R.B.: A Brief Guide to Questionnaire Development
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שיטות מחקר במדעי החברה
קטגוריה:רפואה
| 2024-08-01T01:08:56
|
מהימנות (שיטות מחקר)
|
מהימנות היא מונח בשיטות מחקר, המסמל את היכולת של כלי המדידה לאמוד משתנה באופן עקבי ובעל הדירות. מדד נחשב למהימן, ככל שהוא משקף את הערכים האמיתיים שאותם הוא מיועד למדוד. כלומר, ככל שהוא מדויק יותר ושיש בו פחות טעויות מדידה.
טעות מדידה היא הפער ההיפותטי בין הציון הנצפה לבין הציון האמיתי בהערכה מסוימת.
טעויות מדידה פוגמות בשימושיות של המדידה, משום שהן מגבילות את מידת ההכללה של התוצאות מעבר למדידה הספציפית.
המהימנות נמדדת לצד התוקף של המחקר או המבחן.
במקרים רבים מתייחסים למהימנות כמאפיין עצמאי של הנתונים המופקים מכלי המדידה. למעשה המהימנות היא אחד מההיבטים של התוקף, משום שרמת המהימנות מצביעה בסופו של דבר על מידת השימושיות והאמינות של הפרשנות המתבצעת על נתונים אלו.
שימוש במחקר
מדידה בעלת מהימנות מלאה היא מדידה מדויקת אשר תפיק תוצאות זהות בבדיקות חוזרות של אותם נבדקים.
הצורך בבדיקת המהימנות נובע מההנחה שבכל מדידה של מדעי ההתנהגות יש טעות כלשהי, היכולה להיגרם מסיבות הקשורות למטרת המדידה או מצב הנבדק. זאת אומרת שכלי המדידה יכולים להפיק נתונים שונים, גם כאשר המדידות החוזרות נערכות בתנאים מבוקרים מאוד. זאת משום שהמערכת האנושית היא מורכבת ומסובכת, כך שאינה מאפשרת בידוד מושלם של המרכיבים שמבקשים למדוד. בנוסף, על פי רוב המדידה נעשית באופן עקיף שיכול ליצור משתנים מתערבים המשפיעים על הביצוע של הנבדק ואינם בשליטת הבוחן.
מאחר שלמהימנות יש השלכות לגבי השימושיות של תוצאות המדידה, הצורך בדיוק גדל ככל שחשיבות ההחלטות המבוססות עליהן גדלה.
הערכה סטטיסטית של המהימנות
בניגוד לתוקף, מהימנות ניתנת להערכה סטטיסטית.
לגבי מחקר או מבחן מהימן, ניתן להסיק בעזרת כלים סטטיסטיים שהתוצאות בו אינן מקריות, ויחסית אינן מושפעות מגורמים חיצוניים לבחינה (כגון מזג האוויר, היום בשבוע, שעה, עייפות וכו'). מידת המהימנות נמדדת בעזרת "מקדם המהימנות", הנע בין 0 (חוסר מהימנות) ל-1 (מהימנות מושלמת) ומשקף את המידה בה הערך הנצפה מושפע מהמשתנה הלטנטי (חבוי) שאותו אנו מודדים, לעומת השפעות אחרות, המכונות "רעש". מקדם המהימנות מוגדר כיחס שבין שונות המשתנה האמיתי לבין שונות המשתנה הנצפה (הנמדד באמצעות המכשיר שמהימנותו עומדת לבחינה):
כאשר: σt סטיית תקן משתנה אמיתי; σo סטיית תקן משתנה נצפה; σe סטיית תקן משתנה הטעות. כאשר אין שום טעות מדידה, שונות משתנה הטעות היא 0 ומקדם המהימנות שווה 1. כאשר אין שונות במשתנה האמיתי וכל השונות של המשתנה הנצפה נובעת מטעויות מדידה, שונות משתנה הטעות שווה לשונות המשתנה הנצפה ולכן מקדם המהימנות שווה 0. לרוב השאיפה היא למקדם מהימנות של 0.8 ומעלה. הבעיה העיקרית היא שאין דרך לדעת את גודל השונות של המשתנה האמיתי. הערכים העומדים לרשותו של החוקר הם מטבע הדברים רק ערכי המשתנה הנצפה. לכן ההגדרה התאורטית כשהיא לעצמה אינה ישימה, ובפועל נעשה שימוש בשיטות מקורבות כמפורט להלן.
שיטות מעשיות לבדיקת מהימנות
ישנן מספר שיטות לבדיקת מהימנות:
מהימנות מדידה: קריטריון המעריך את אמיתות הערכים שהתקבלו במדידה. אם המדידה מהימנה, הרי שחזרה עליה באותם תנאים תניב תוצאות זהות.
מהימנות מבחן חוזר: (Test-Retest) העקביות של התוצאות בין מועדים שונים.
מהימנות טפסים מקבילים: מהימנות השוואת ההישגים של אותם נבדקים בשני מבחנים מקבילים.
מהימנות בין שופטים: עקביות תוצאות כלי מדידה פורמלי עבור מודדים שונים.
מהימנות בין שופטים נמדדת על ידי בדיקה של קבוצת תשובות או תוצרים של מבחן על ידי שני מעריכים והשוואת תוצאות הבדיקה. הגורם הנבדק הוא המתאם בין הציונים שניתנו על ידי שני המעריכים. אין צורך לבדוק מהימנות בין שופטים במבחנים המורכבים משאלות סגורות, שכן באלו אין השפעה למעריך על הציון.
מהימנות פנימית: מידת ההומוגניות של המבחן. אחת הדרכים למדוד מהימנות זו היא בעזרת מדד אלפא של קרונבך, הבודקת את המהימנות הפנימית של המבחן על ידי בחינת המתאם הפנימי של הפריטים שבו. לרוב, השאיפה היא לקבל "אלפא" של 0.7 לפחות. בהנחה שהפריטים הנבדקים מתואמים זה עם זה חיובית, מהימנות האלפא של קרונבך אמורה לגדול ככל שמספר הפריטים בשאלון גדל.
מבחן יכול להימצא מהימן בסוג מהימנות אחד ולא מהימן בסוג אחר – כל סוגי המהימנות חשובים, לא מספיק לקבל מהימנות גבוהה בסוג אחד ונמוכה באחר. לא ניתן לקבל החלטות על סמך נתונים מכלי-מדידה לא יציב (לא מהימן).
הגברת מהימנות בעת מבחן
כדי להגביר מהימנות של מבחנים, מומלץ לבצע את הדברים הבאים:
לבנות מבחן עם מספר רב יחסית של שאלות.
לבחון כל נושא באמצעות מספר פריטים.
לצמצם את הסיכוי להצליח באמצעות ניחוש או העתקה.
לבדוק שאלות פתוחות (וגם עבודות) לפי קריטריון קבוע.
אם נערך מבחן חוזר (מועד ב', מבחן נוסף למי שנכשל וכיוצא בזה) יש להקפיד על:
מבנה בחינה זהה (מספר השאלות וסוגן, יש/אין בחירה של שאלות).
צורת בחינה זהה (שימוש/אי שימוש בחומר עזר, משך הזמן).
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
מונחים בשיטות מחקר
תורת המבחנים הקלאסית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שיטות מחקר במדעי החברה
pl:Rzetelność (metodologia nauki)#Rzetelność w psychometrii
| 2023-05-02T07:15:25
|
מהימנות טפסים מקבילים
|
בתורת המבחנים ובשיטות מחקר ישנם מספר סוגי מהימנות.
מהימנות טפסים מקבילים היא השוואת ההישגים של אותם נבחנים בשני מבחנים מקבילים – כל טופס מבחן מכיל פריטים המייצגים את אותו התוכן ורמת הקושי (גרסה א' וגרסה ב' או מועד א' ומועד ב'). הפריטים בשני הטפסים צריכים להיות זהים במספרם, בסוג הפריטים, ברמת הקושי ובהוראות. השאלות נלקחות מאותו מדגם, ולכן ההצלחה בשני המבחנים צריכה להיות דומה.
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
קטגוריה:שיטות מחקר במדעי החברה
| 2020-10-29T23:12:03
|
מהימנות בין שופטים
|
REDIRECT מהימנות (שיטות מחקר)
| 2009-11-06T17:35:51
|
מהימנות פנימית
|
בתורת המבחנים ובשיטות מחקר ישנם מספר סוגי מהימנות. במהימנות פנימית נבדק האם המבחן הומוגני: האם כל הפריטים בודקים את אותו תחום התוכן או אותה מיומנות. דרך אחת לבדוק זאת היא באמצעות חישוב מתאם בין שני חצאים של המבחן. דורש העברה אחת בלבד של המבחן. מבחן לסיכום יחידת הוראה שהשאלות בו הן ברמת קושי דומה, יהיה בעל מהימנות פנימית גבוהה.
מהימנות הניסוי = דיוק. למעשה בוחן האם הצליחו למדוד באופן עקבי את מה שניסו למדוד.
1. מהימנות בין שופטים – שינוי בגורמים השיפוטיים לא ישנה את המסקנה. בודק למעשה את מידת השפעת האדם הבודק על הניסוי. ככל שנקבע קריטריונים אחידים ואובייקטיביים - המהימנות מעבר לשופטים תעלה. בדיקה על ידי מעריכים שונים צריכה לתת אותה התוצאה.
2. מהימנות מעבר לזמן – אין השפעה לזמן בו נערך הניסוי, התוצאה תהיה דומה בכל זמן נתון. בשתי מדידות בזמנים שונים נצפה לקבל אותה תוצאה.
3. מהימנות פנימית מעבר לפריטים – הקשר בין השאלות השונות שבודקות את אותו המשתנה. מתאם גבוה בין השאלות שמודדות את אותו משתנה (בעייתי במקצת שעה שמודדים אנשים, משום שלעולם לא נגיע לאותה מידה של מהימנות בין ניסוי לניסוי). לדוגמה: אם בתוך שאלון יש 5 שאלות שתשובה גבוהה עליהן תגדיר את האדם כפרפקציוניסט, נצפה לתשובה דומה בכל אחת מחמש השאלות. או לדוגמה השלמת משפטים שחוזרת על עצמה. למעשה מהימנות פנימית מורידה את מימד המקריות ומעלה את מהימנות הניסוי.
מדד מקובל להערכת המהימנות הפנימית הוא מדד אלפא של קרונבך.
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
קטגוריה:שיטות מחקר במדעי החברה
| 2023-01-15T07:25:12
|
תוקף (מחקר)
|
תוקף הוא מונח בשיטות מחקר, המסמל את המידה שבה כלי מדידה פורמלי מודד את מה שהוא נועד למדוד במסגרת המחקר, וכן המידה שבה המסקנות והפעולות הננקטות על סמך ההערכה אכן מתאימות ומדויקות.
בהתאם לכך, התקפות היא השיקול החשוב ביותר בפיתוח ובשימוש של כלי מדידה או הערכה. זאת במיוחד עבור מקרים שבהם היא משמשת לצורך קבלת החלטות חשובות.
התוקף נמדד לאחר המהימנות של המחקר, כאשר המהימנות מהווה חסם עליון לתוקף ותנאי מקדים לו. אופן אמידת תוקפו של מבחן הוא מצטבר, כלומר הוא מבטא איסוף מדדים שונים לגבי המבחן אשר יוצרים תמונה כוללת לגבי המידה שבה המדד מודד את הדבר אשר הוא נועד למדוד.
תהליך התיקוף
התיקוף הוא תהליך של בניית טיעון מדעי מבוסס, התומך בפרשנות הנתונים המופקים באמצעות כלי המדידה ובפעולות המוצעות בהתבסס עליהם. בנוסף, תהליך התיקוף שולל את כל ההסברים החלופיים והמשתנים המתערבים שיכולים להתקבל על הדעת.
משום שתהליך התיקוף נעשה עבור ההיסקים והפעולות המבוססות על הנתונים ולא על כלי המדידה עצמם, יש לתקף כל סוג של שימוש אשר רוצים לעשות בכלי הערכה נתון. כלומר, גם אם נמצא שכלי מסוים תקף עבור מטרה מסוימת אין זה מבטיח שהוא יהיה תקף למטרות אחרות שעבורן ניתן לעשות בו שימוש.
לצורך יצירת התיקוף יש לקבוע באופן ברור את ההיסקים שמעוניינים בהם והפעולות שמבקשים לבצע על סמך הנתונים שיופקו מהכלי. בנוסף, יש לבנות מסגרת תאורטית ברורה שתשמש לקביעת הנחות היסוד או לניסוח השערות.
סוגי תוקף ממצאי מחקר
בפרק בספר על פסיכולוגיה ארגונית-תעשייתית משנת 1979 פרסו החוקרים דונלד ט' קמפבל ותומאס ד' קוק, ארבעה קריטריונים לשיפוט תוקף מחקרים סיבתיים: התוקף הסטטיסטי, התוקף הפנימי, תוקף המבנה והתוקף החיצוני. מונחים אלו הפכו לאבן דרך לבחינה של תוקף מחקרים במדעי החברה בכלל, ובפרט בפסיכולוגיה.
התוקף הסטטיסטי מספק את הבחינה המדוקדקת של קיום הקשר בין המשתנה התלוי למשתנה הבלתי תלוי, אשר מהווה את התופעה הנצפית. תוקף זה נבחן באמצעות בחינת המתודולוגיה הסטטיסטית שבה השתמשו החוקרים כדי לתמוך את טענותיהם. בהקשר זה ראוי לציין שימוש רחב במונח p value (מילולית: ערך ה-p) אשר מבטא את ההסתברות לקבלת הממצאים תחת השערה שבה לא מתקיים הקשר אותו רוצים החוקרים להראות. השערה זו נהוג לכנות בעגה מקצועית השערת האפס, ולסמנה , כאשר את השערת החוקרים נהוג לסמן ב-. נהוג לומר שקשר קיים או במילים אחרות מובהק או תקף, אם הסתברות זו קטנה מ-5%, כלומר ערך ה-p קטן מ-0.05. נוהג זה מקיים שמרנות מחקרית בכך שהוא מעדיף את השערת האפס כל עוד לא התקבלו נתונים המראים שהנתונים שנאספו מאוד לא סבירים אם היא נכונה. מונח נוסף אשר עם התפתחות כוח המחשוב נהיה יותר ויותר פופולרי במחר הוא גורם בייס (BAYES FACTOR). גורם זה, המבוסס על סטטיסטיקה בייסיאנית מחשב את ההסתברות לקבלת הנתונים חלקי הסתברות קבלת הנתונים תחת .
התוקף הפנימי דן במידה שבה קיימים הסברים אחרים לתופעה הנצפית, השונים מזה שמנסים החוקרים להראות. לדוגמה בוחנים האם קיימים משתנים נוספים המשפיעים על התופעה בניסוי, אשר החוקר לא חשב עליהם בתכנון הניסוי.
תוקף המבנה דן במידת ההכללה של התופעה מעבר למימוש של המונחים התאורטיים שהשתמשו בו החוקרים. בהקשר זה נפוץ השימוש במושג תוקף מבנה מתכנס (Convergent) – מושג המתאר מצב בו קיימים מתאמים גבוהים בין ההגדרות התצפיתיות המודדות את אותו המושג. באופן דומה, נפוץ השימוש במושג תוקף מבנה מבחין (Discriminant) מתאר מצב שבו הגדרות תצפיתיות שונות מההגדרות תצפיתיות אחרות המודדות מושג תאורטי אחר. כלומר התוקף המבחין בוחן את השאלה האם ההגדרה התפעולית גולשת לתופעות נוספות שאינן קשורות. על מנת לתקף את הניסוי מצופה מן החוקרים להראות כי המתאם בין המשתנים הרלוונטיים להשערה לבין משתנים המודדים משתנה אחר (אך דומה) יהיה נמוך.
התוקף החיצוני דן במידת ההכללה לאנשים השונים מן האנשים שנבחנו במחקר. בהקשר זה נהוג לבחון עד כמה אוכלוסיית המחקר שונה מהאוכלוסייה לגביה רוצים להסיק את מסקנות המחקר. לדוגמה מחקר על אוכלוסייה מאוד ייחודית, כמו חולים לאחר התקף לב, יהיה בעל תוקף חיצוני נמוך לגבי השערה הנוגעת לכלל אוכלוסיית העולם.
מעבר לארבעת המושגים שטבעו קמפבל וקוק, נפוץ השימוש במונח תוקף תוכן. תוקף זה מתאר את המידה שבה התוכן של המבחן משקף ומייצג את ההיבטים השונים של תחום ההערכה. ככל שתחום ההערכה מיוצג יותר בניסוי, כך תוקף התוכן גבוהה יותר. לרוב תוקף זה נבחן באמצעות פרוטוקול פיתוח קפדני, ובאמצעות שיפוטי מומחה.
מטריצה רב-מתודית-רב-משתנית
מטריצה רב-מתודית-רב-משתנית (Multitrait-multimethod matrix) או בקיצור MMTM היא גישה לבחינת תוקף המבנה אשר פותחה על ידי קמפבל ופיסק ופורסמה בשנת 1959. מטריצה זו מסדרת את ציוני המהימנות, התוקף המבחין והתוקף המתכנס בצורה המאפשרת בחינה נוחה של תוקף המבנה הכללי של המדד אותו מעוניינים לתקף.
ב-MMTM נמדדים לפחות שני מושגים פסיכולוגים, לפחות בשתי שיטות. המטריצה מסודרת בצורה סימטרית כלפי האלכסון, כך שהעמודות או השורות מסודרות כפי המוצג בטבלה הבאה:
Testמושג 1 שיטה 1מושג 1 שיטה 2מושג 2 שיטה 1מושג 2 שיטה 2מושג 1 שיטה 1מהימנות (מצפים שיהיה קרוב ל-1)מושג 1 שיטה 2מתאם בין אופרציונליזציות שונות של אותו מושג
[מצפים שיהיה הכי גבוה בטבלה למעט מהימנות]מהימנות (מצפים שיהיה קרוב ל-1)מושג 2 שיטה 1מתאם בין מושגים שונים הנמדדים באותה שיטה
[מצפים שיהיה נמוך יותר ממדידה של אותו מושג בשיטות שונות]מתאם בין מושגים שונים הנמדדים בשיטות שונות
[מצפים שיהיה הנמוך ביותר בטבלה]מהימנות (מצפים שיהיה קרוב ל-1)מושג 2 שיטה 2 מתאם בין מושגים שונים הנמדדים בשיטות שונות
[מצפים שיהיה הנמוך ביותר בטבלה]מתאם בין מושגים שונים הנמדדים באותה שיטה
[מצפים שיהיה נמוך יותר ממדידה של אותו מושג בשיטות שונות]מתאם בין אופרציונליזציות שונות של אותו מושג
[מצפים שיהיה הכי גבוה בטבלה למעט מהימנות]מהימנות (מצפים שיהיה קרוב ל-1)
הקשר בין תוקף למהימנות
המשמעות של כלי מחקר אשר אינו מהימן, היא שהוא אינו מודד תכונה יציבה. על מנת שכלי ימדוד את מה שהוא אמור למדוד, עליו למדוד תכונה יציבה. מכאן נובע כי מהימנות מהווה תנאי הכרחי לתוקף. עם זאת, אם מבחן הוא מהימן תוצאותיו לא בהכרח גם תקפות. ייתכן למשל כי כלי ימדוד תכונה יציבה אך היא אינה התכונה המבוקשת.
תוקף של תחום מקוצץ
במקרים רבים בחינת תוקפו של כלי באמצעות קריטריון נעשית על מדגם משתתפים אשר נופו על סמך ציונם באותו הכלי. במקרה זה נאמר כי מבחן התוקף הוא מבוסס מדגם בעל קיצוץ תחום (range restriction). דוגמה לכך היא תיקוף ציון הפסיכומטרי כמנבא לסיום תואר ראשון. במקרה זה, סיפי הקבלה לתואר הראשון עלולים להיות מבוססים על ציון הפסיכומטרי, בין היתר. בכך, מדגם של בעלי ציון פסיכומטרי שהחלו את התואר הראשון יכיל טווח מצומצם או שונה של ציון הפסיכומטרי בהשוואה למדגם הבוחן את טווח הציונים של כל האוכלוסייה. בחינת תוקף על מדגם מקוצץ תחום ללא התייחסות לקיצוץ התחום, עלולה להביא למסקנות שגויות לגבי גודלו של תוקף הכלי. לשם התמודדות עם בעיה זו, הוצעו בספרות מספר פתרונות אשר שונים בין היתר בהנחותיהם לגבי האופן בו קוצץ התחום, כמו גם לגבי המידע הזמין לחוקר אשר מבצע את מבחן התוקף. ביצועי התיקונים תלויים ביחס הברירה, כלומר ביחס בין כמות הדגימות שיש לחוקר לאחר הקיצוץ לבין כמות הדגימות לפני הקיצוץ. ככל שיחס הברירה גבוה יותר, כך ביצועי התיקונים טובים יותר, זאת משום שיש לחוקר יותר מידע ככל שיחס הבירה גבוה יותר.
לדוגמה עבור משתנה רציף X המנבא מתנה רציף Y המשמש כקריטריון, ניתן להגדיר את התוקף באמצעות עוצמת הקשר הנמדדת על ידי מתאם פירסון.
אם קיצוץ התחום מתבצע על בסיס ציוני X בלבד, נאמר כי תחום זה מקוצץ באופן ישיר (Direct). קיצוץ מסוג זה תואר בספרו של אדוארד לי ת'ורדנדייק "Personnel selection: Test and measurement techniques" כמקרה מספר 2, ומאז נהוג בעגה המקצועית להתייחס למקרה זה גם בשם 'מקרה ת'ורנדייק 2'. ממוזער|287x287px|דוגמה לקיצוץ תחום ישיר כאשר .
איור זה נבנה באמצעות דגימה אקראית של 1000 צמדי ערכים (X, Y) כאשר , ו-
לתיקון קיצוץ תחום זה ניתן להשתמש בנוסחה אותה הציע ת'ורנדייק:
כאשר מבטא את היחס בין שונות המשתנה המנבא לפני הקיצוץ לבין שונות אותו המשתנה אחרי הקיצוץ, ו- זה תוקף המשתנה על המתחם המקוצץ.
דוגמה גרפית לסוג קיצוץ זה ניתן לראות בתמונה משמאל. בתמונה זו המתאם באוכלוסייה שווה ל - 0.76, המתאם בקטע המקוצץ הוא 0.28, היחס בין השונויות 2.73=, ולפיכך לפי התיקון שווה ל-0.63.
אם קיצוץ התחום מתבצע על בסיס ציוני z, אשר מתואם עם x, y או עם שניהם אזי נאמר כי תחום זה מקוצץ באופן עקיף. מקרה זה ידוע בשם 'מקרה ת'ורנדייק 3'. נוסחת התיקון שהציע ת'ורנדייק למקרה זה היא:
עם התפתחות יכולת החישוב כיום משמשות גם טכניקות מבוססות השלמה של ערכים חסרים (אימפיואיטציה - Imputation). בפרט, כאלה המסכמות סימולציות ממוחשבות רבות של הנתונים החסרים על מנת להתמודד עם קיצוץ התחום, תוך התחשבות במידת אי-הוודאות שיש לחוקר לגבי ההשלמה. לדוגמה שימוש באלגוריתם MICE - multiple imputation by chained equations. שימוש בשיטות אלו מאפשרות להתמודד עם מצבים בהם הנחות היסוד הסטטיסטיות עליהן מבוססות השיטות הפרמטריות הקלאסיות אינן מתקיימות כמו גם עם ניבוי מידע שאינו רציף.
ראו גם
שיטות מחקר - מונחים
הערכה פורמלית - מונחים
תורת המבחנים
לקריאה נוספת
ר' בייט-מרום (2005), "שיטות מחקר במדעי החברה עקרונות המחקר וסגנונותיו", תל אביב : האוניברסיטה הפתוחה.
Sackett, P. R., & Yang, H. (2000). Correction for range restriction: an expanded typology. Journal of Applied Psychology, 85(1), 112.
הערות שוליים
קטגוריה:שיטות מחקר במדעי החברה
| 2024-08-05T08:42:32
|
תחום הערכה (תורת המבחנים)
|
תחום הערכה הוא תחום בתורת המבחנים, המכיל את כל הפריטים או המטלות הרלוונטיות שמתוכם ניתן לדגום שאלות או מטלות למבחן או לכלי מדידה פורמלי אחר.
תחום ההערכה בכל כלי מדידה שכזה הוא מצומצם ומוגדר, שכן קיימת מוגבלות טכנית להעריך תחום רחב. כמו כן, תחום ההערכה יתאים לרוב לרמת המוערכים.
לדוגמה, אם אנחנו מעוניינים לבחון את הבנת הנקרא של התלמידים, תחום ההערכה יהיה כל מטלות הקריאה המתאימות לגילם, ולא יכלול מאמר אקדמי, או מטלות קריאה של כיתות נמוכות יותר. מכיוון שלא ניתן למדוד את הביצוע של התלמידים בכל מטלות הקריאה שהן חלק מתחום ההערכה, יש לדגום מטלות מתוך אותו התחום.
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
תוקף
מהימנות
קטגוריה:שיטות מחקר במדעי החברה
| 2023-11-28T05:56:12
|
שיפוט חיצוני
|
שיפוט חיצוני הוא שיטת הערכת מבחנים המבוצעת על ידי גורם שאינו קשור ישירות למבחן.
בתורת המבחנים שיפוט חיצוני יכול להעלות את תוקף התוכן של המבחן. צוות שופטים עובר וקובע עד כמה כל פריט במבחן שייך לתחום ההערכה שהמבחן נועד למדוד. השיפוט ניתן לגבי תוכן הפריט, טיב המדידה של הפריט את אותו הנושא (ייתכן פריט ששייך לתחום ההערכה, אך כתוב לא טוב, או שואו ברמה קלה/קשה מדי).
לדוגמה – מורה למדעים כתבה מבחן ונתנה לחבריה לצוות המדעים בבית הספר לתת ציון על מידת השייכות של כל פריט לתחום ההערכה.
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
קטגוריה:שיטות מחקר במדעי החברה
| 2020-03-28T16:00:50
|
נורמות קבוצה
|
נורמות קבוצה משמשות בתורת המבחנים כאשר ציונו של התלמיד מפורש ביחס לביצועי תלמידים אחרים שעברו את המבחן בעבר. קבוצת התלמידים שעברה את המבחן בעבר נקראת "קבוצת הנורמה". כאשר מחנך יאמר שתלמיד קיבל ציון במאון ה-90 במבחן הישגים ארצי, הכוונה היא שביצועי התלמיד עלו על ביצועיהם של 90% מחברי קבוצת הביקורת. ביצועי התלמיד מושווים לביצועי תלמידים אחרים.
"קבוצת הנורמה" אינה הכיתה או בית הספר אליהם משתייך הילד. הכוונה היא לקבוצת תלמידים שעליהם נבנה ותוכנן המבחן, שמהווים מדגם מייצג של תלמידי האזור או המדינה.
כדי לקבוע ביתר דיוק את מיקומו של התלמיד ביחס לקבוצת הנורמה (מדגם תיקנון) יש להפוך את ציון הגלם למדד יחסי. המאפשר להשוותו לאחרים, וכן להשוות בין הישגים של אותו התלמיד במבחנים שונים.
הציונים היחסיים הנפוצים ביותר הם ציוני תקן, שמבטאים את המרחק שבין ציון הגלם של התלמיד לבין הממוצע ביחידות של סטיות תקן. כל ציון גלם ששווה בדיוק לממוצע הקבוצה מקבל את הציון אפס. מי שציונו הוא סטיית תקן אחת מעל לממוצע יקבל את הציון +1, ומי שציונו חצי סטיית תקן מתחת למוצע יקבל את הציון 0.5-. מכיוון שהערכים השליליים יוצרים קושי בדיווח הציונים (וכן קושי פסיכולוגי), בדרך כלל מבצעים טרנספורמציה (ממוצע 500 וסטיית תקן היא 100, כמו בבחינה הפסיכומטרית).
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
קטגוריה:פסיכולוגיה קוגניטיבית
קטגוריה:אינטליגנציה
| 2020-07-08T15:04:59
|
נורמות תוכן
|
נורמות תוכן הן כלי עיקרי בתורת המבחנים. בכלי זה ציונו של תלמיד מפורש ביחס לתחום התוכן שבו הוערכו ביצועיו. עד כמה התלמיד שולט בתחום ההערכה או בתחום התוכן, כפי שזה מיוצג על ידי המבחן.
לדוגמה, נפרש את הציון 85%, כך שהתלמיד הצליח ב-85% מתוכן המבחן ומכך נעריך שהוא שולט ב-85% מתחום התוכן שהוערך.
ככל שתחום ההערכה/תוכן מוגדר ביתר דיוק, הפרשנות שלנו את הציון מבחינת נורמות תוכן תהיה ברורה ופשוטה יותר. עמימות בהגדרת תחום ההערכה תוביל לפרשנות לא תקפה, וכן מבחן קצר מדי (לא תקף) יוביל לפרשנות מוטעית.
ניתן לדווח הישגים ביחס לתחומי תוכן שונים, כגון סוג פעולות חשבוניות שהתלמיד יודע לבצע, אוצר המילים שרכש ורמת קושי חומר הקריאה שהוא מסוגל להבין.
סוג נוסף של מבחנים שמפורשים ביחס לתוכן מכונים מבחנים תלויי קריטריון או מבחני שליטה, שמשמעותם: מבחנים שמטרתם לבדוק האם התלמידים עמדו בקריטריון מסוים, או האם הנבחן שולט במיומנות או לא (זוהי חלוקה דיכטומית של כן/לא). המשותף הוא ששני הסוגים מתייחסים לתוכן כמסגרת ההתייחסות החשובה (לדוגמה: במבחנים לקבלת רישיון נהיגה ומבחני לשכת עורכי הדין, חשוב לנו לדעת בכמה מתחום הידע שולט המועמד).
שימוש מסוג זה נעשה במערכת החינוך לשם חלוקת הילדים להקבצות שונות.
בנורמות התוכן נעשה שימוש מרכזי בהערכה ומדידה בחינוך פורמלי.
ראו גם
מונחים בהערכה פורמלית
קטגוריה:שיטות מחקר במדעי החברה
| 2020-03-28T16:00:48
|
כוח אפור
|
כוח אפור (שם מדעי: Varanus griseus) הוא מין של זוחל ממשפחת הכוחיים והלטאה הגדולה בישראל. כוח זה הוא שוכן מדבריות בעיקרו, מה שנתן לו את שמו האנגלי (desert monitor). הוא נפוץ לאורך צפון אפריקה, המזרח התיכון והודו.
מאפיינים
הכוח האפור הוא הגדול והכבד שבלטאות ישראל: אורכו 120–150 ס"מ ומשקלו 2–3 ק"ג. צבעו משתנה לצורך ויסות החום: מאפור-צהבהב כשקר עד לצהבהב בהיר כשחם. בכך מתאים את עצמו לסביבת מחיתו המדברית. הגוף מוכתם בכתמים בהירים ואת הזנב מעטרות טבעות שחורות. צבעו הצהבהב מסייע לו להסתוות מפני אויביו, שהם בעיקר עופות דורסים ויונקים מסדרת הטורפים. על גבו וזנבו של הכוח הצעיר פסי רוחב שחורים, הדוהים עם הגיל ואינם בולטים אצל הבוגר. הכוח מגן על עצמו מפני אויביו בצליפות מהירות וחזקות של זנבו הארוך, וגם בנשיכות.
בקיץ מטילה נקבת הכוח האפור 5–12 ביצים בתוך גומה שחפרה בחול הלח. הצעירים, המגיחים מן הביצים באביב, כשמונה חודשים לאחר ההטלה, שונים בצבעם מן הבוגרים: גופם בצבע אפור בהיר מוכתם בכתמים שחרחרים-צהבהבים.
הכוח האפור הוא פעיל יום וחובב חום והוא הלטאה היחידה בישראל השוקעת בתרדמת חורף, הנמשכת עד חצי שנה.
הכוח האפור מצוי במערב אסיה, פקיסטן, הודו ובצפון אפריקה באזורים חמים לרבות במדבריות, ונפוץ גם בישראל בנגב, הערבה ומישור החוף הדרומי. כוח זה נזקק לטריטוריה גדולה יחסית, שגודלה 20–50 קמ"ר, ולכן אוכלוסייתו אינה מרובה ומצויה בצפיפות גבוהה, מה שגורם לכוחים להיפגש זה עם זה לעיתים קרובות וגורם לקרבות. צמצום שטחי החול הטבעיים במישור החוף ובנגב מסכנים את אוכלוסיית הכוח האפור.
מקום חיותו אדמות קלות ואזורים חצי-מדבריים. הכוח חופר לעצמו מחילות עמוקות ומתגורר בהן.
הכוח האפור ניזון ממכרסמים מדבריים, מחלזונות, מחרקים, מנחשים, מצבים, מעופות ומלטאות קטנות. את טרפו הוא בולע בשלמותו, תוך הזזת הגוף קדימה ואחורה. עונת הרבייה בקיץ. הנקבה חופרת גומה ומטילה בה 5-20 ביצים. הצעירים בוקעים כעבור 8-10 חודשים.
אזכור בתנ"ך
ממוזער|שמאל|ראשו של כוח אפור צעיר המציץ ממאורתו בחולות ניצנה.
לפי זיהוי הרס"ג, הכוח האפור הוא "והכח", מתורגם "ואלורל"https://www.sefaria.org.il/Tafsir_Rasag%2C_Leviticus.11.30?lang=he ב"תפסיר" בערבית-יהודית, משמונת השרצים שנזכרו בתורה לעניין דיני מאכלות אסורים משום דיני טומאה וטהרה:
קריאה נוספת
אביעד בר, גיא חיימוביץ ואמיר ארנון, זוחלים ודו-חיים בישראל - מדריך שדה, מהדורה שלישית 2022. , עמודים: 137-139
קישורים חיצוניים
כח אפור - מידע על המין באתר עמותת מן השדה
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1803
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרנסואה מארי דודין
קטגוריה:כוחיים
קטגוריה:ארץ ישראל: לטאות
קטגוריה:מרוקו: זוחלים
קטגוריה:אלג'יריה: זוחלים
קטגוריה:תוניסיה: זוחלים
| 2024-07-22T22:34:10
|
אי הפסחא
|
אִי הַפַּסְחָא (בשפת הרפה נוי, שהיא שפת האי, הוא נקרא: רַפַּה נוּי; בספרדית: Isla de Pascua) הוא אי בדרום-מזרח האוקיינוס השקט. זהו האי המיושב המבודד ביותר בעולם. נקודת היישוב הקרובה אליו ביותר הוא האי פיטקרן במרחק של 2,072 קילומטרים, והנקודה היבשתית הקרובה ביותר שוכנת בחוף אמריקה הדרומית במרכז צ'ילה במרחק של 3,658 קילומטרים. האי נודע במאות פסלי האבן הגדולים שבו, המכונים מואי (Moai), שנחצבו בידי תושביו הפולינזים לצורכי פולחן, ככל הנראה בין המאה ה-13 למאה ה-15.
התושבים הפולינזים שהתיישבו באי הפסחא בין שנת 800 לשנת 1200 יצרו תרבות משגשגת כפי שמעידים פסלי המואי, פטרוגליפים, ממצאים ארכאולוגיים נוספים, וכתב ייחודי המכונה רונגו רונגו. כשהאירופאים הראשונים הגיעו לאי ב-1722 התגוררו באי בין 2,000 ל-3,000 תושבים. מחלות שהביאו לאי מלחים אירופאים ופשיטה של סוחרי עבדים מפרו באמצע המאה ה-19 הקטינו את אוכלוסיית האי ל-111 תושבים בלבד ב-1877.
האי הוא טריטוריה במעמד מיוחד של צ'ילה, שסיפחה את המקום ב-1888. מנהלית האי שייך למחוז ולפראיסו (Región de Valparaíso), וליתר דיוק הוא הקומונה היחידה בפרובינציה אי הפסחא (Isla de Pascua). במפקד האוכלוסין של 2017 נמנו באי כ-7,750 תושבים, כ-45% מהם ממוצא פולינזי.
ב-1935 נקבע חלק גדול משטח האי כפארק לאומי בשם הפארק הלאומי רפה נוי (Parque Nacional Rapa Nui), וב-1995 הכריז ארגון אונסק"ו על הפארק כאתר מורשת עולמית.
במשך שנים רבות, מאז שהתגלה על ידי האירופאים, עורר האי את סקרנותם של חוקרים בשל כמה סוגיות שהתקשו להסבירן: מה מקור תושביו הראשונים של האי, המרוחק אלפי קילומטרים ממקומות מיושבים אחרים? כיצד נוצרו פסלי המואי הענקיים שמשקלם עשרות טונות? כיצד הובלו הפסלים הכבדים למרחק של קילומטרים רבים מהאתר המרכזי שבו נחצבו, ואיך הוצבו על הבמות המיוחדות המכונות "אהו"? ולאחר שהוצבו, כיצד הצליחו התושבים להציב על ראשי הפסלים גוש אבן גדול נוסף שאף הוא שוקל מספר טונות? הדבר מפתיע במיוחד לאור העובדה שהטכנולוגיה שעמדה לרשות התושבים הייתה פרימיטיבית ביותר, ולא היו להם כלי עבודה ממתכת. תעלומה נוספת מהווה העובדה שאי קטן ומבודד הוא המקום היחיד בכל פולינזיה שבו נוצר כתב (שהחוקרים טרם הצליחו לפענח).
שם האי
השם "אי הפסחא" ניתן לאי על ידי האירופאי הראשון שביקר בו, מגלה הארצות ההולנדי יאקוב רוחבן, משום שהוא גילה את האי בחג הפסחא (5 באפריל 1722), שעה שחיפש את האי אותו תיאר הבוקניר אדוארד דייוויס (Edward Davis) ב-1687. רוחבן קרא לאי Paasch-Eyland, שפירושו, בהולנדית של המאה ה-18, "אי הפסחא". גם שם האי בספרדית, אחת משתי השפות הרשמיות של האי, Isla de Pascua, פירושו "אי הפסחא".
שמאל|ממוזער|250px|אבן עגולה באתר "טבור העולם" בצפון האי
הילידים מכנים את האי "רַפַּה נוּי" (Rapa Nui), שפירושו "רַפַּה הגדול". השם "רפה נוי" הוא גם השם שבו מכנה האוכלוסייה המקומית את עצמה ואת הניב של השפה הפולינזית שאותו היא דוברת. קיימת מחלוקת על מקור שם זה. הדעה המקובלת היא ששם זה נקבע בשנות ה-60 של המאה ה-19 בעת שהתושבים שנחטפו לעבדות בפרו החלו לחזור דרך טהיטי. הצרפתים שדאגו לשחרר אותם לא ידעו מה שם האי שממנו באו. על מנת להבדיל בינם לבין ילידים נוספים שהוחזרו שהגיעו מהאי רפה בקבוצת איי באס שבארכיפלג של איי אוסטרל, הם החלו לכנות את האי רפה בשם רפה איטי (רפה הקטן) ואת אי הפסחא בשם רפה הגדול. דעה אחרת היא של האתנוגרף הנורווגי תור היירדאל שטען כי השם רפה נואי היה השם המקורי של האי, והשערה נוספת היא שמלחים פולינזים מודרניים כינו את האי בשם זה אחרי ששמו לב שלאי יש צורה של משוט גדול (בפולינזית רפה נואי).
טענה מקובלת נוספת היא שבטרם קיבל האי את כינויו הנוכחי כינו הילידים את האי בשם "טֶה פּיטוֹ אוֹ טֶה הֵנוֹאָה" (Te Pito O Te Henua), שפירושו "טבור העולם". כינוי זה הופיע בספרו של האתנוגרף הצרפתי אלפונס פינאר (Alphonse Pinart; 1911-1852) "מסע לאי הפסחא" (Voyage à l'Île de Pâques), שיצא לאור ב-1877, ובספרים נוספים. בספרו על אי הפסחא (Easter Island; the Rapanui speech and the peopling of southeast Polynesia), שיצא לאור ב-1912, סיפר האתנולוג האמריקני ויליאם צ'רצ'יל (William Churchill; 1920-1859) שילידי האי אמרו לו כי ביטוי זה מתאר את כל אחד משלושת הכפים בקצוות האי, בדומה לכף המכונה לנדס אנד ("Land's End" - "סוף האדמה") בקצה של קורנוול. הוא לא הצליח לגלות שם פולינזי לאי, והגיע למסקנה שכנראה לא היה לאי שם.
בספרו על אי הפסחא (Das achte Land: Die Entdeckung und Besiedlung der Osterinsel nach Eingeborentraditionen) מ-1974 מספר האתנולוג הגרמני תומאס ברתל (Thomas Sylvester Barthel; 1997-1923) כי על פי מסורת שעברה בעל פה היה האי קרוי "טה פיטו או טה קאינגה א האו מאקה" (Te pito o te kainga a Hau Maka) שפירושו "פיסת אדמה קטנה של האו מאקה". עם זאת, יש בשפת רפה נואי שתי מילים המבוטאות כ"פיטו", האחת שפירושה "סוף" והשנייה פירושה "טבור", ובכך משמעות הביטוי יכולה להיות "טבור העולם". שם פולינזי נוסף לאי הוא "מאטה קי טה ראנגי" (Mata ki te rangi) פירושו "עיניים צופות לשמיים", שיש הקושרים אותו לאגמים בלועות של הרי הגעש המשקפים את השמים, ויש הקושרים אותו לכך שחלק מעיני הפסלים מביטות לשמיים.
גאוגרפיה
מיקום
אי הפסחא מהווה את קודקוד הבסיס המזרחי של המשולש הפולינזי, כשקודקוד הבסיס המערבי הוא האיים של ניו זילנד וקודקוד הראש הוא הארכיפלג של איי הוואי. האי שוכן בדרום-מזרח האוקיינוס השקט דרומית לחוג הגדי, בנקודת המפגש בין קו הרוחב ’9 27° דרום לקו האורך '26 109° מערב. זהו אחד מהאיים המיושבים המבודדים ביותר על פני כדור הארץ. היישוב האנושי הקרוב אליו ביותר ובו פחות מ-100 תושבים שוכן על האי פיטקרן, 2,075 קילומטרים מערבית לאי הפסחא. האי הקרוב ביותר הוא סאלס אי גומס (Isla Salas y Gómez), אי בלתי מיושב הבנוי משני איונים המחוברים במצר יבשה צר בשטח של 150 דונם, כ-391 קילומטרים מזרחית לאי הפסחא. היבשת הקרובה ביותר היא אמריקה הדרומית, והנקודה היבשתית הקרובה אליו ביותר היא במרכז צ'ילה, סמוך לקונספסיון במרחק של 3,512 ק"מ מזרחית לאי. האי נמצא על הלוח הטקטוני לוח נסקה (Nazca) בנקודה חמה מבחינה געשית.
טופוגרפיה
מרכז|750px|מפת אי הפסחא
אי הפסחא הוא אי קטן בצורת משולש, שאת קודקודיו יוצרים הרי געש כבויים. אורכו המרבי 24.6 ק"מ ורוחבו המקסימלי 12.3 ק"מ. שטח האי הוא 163.6 קמ"ר. הנוף מורכב בעיקר מגבעות בעלות שיפועים מתונים, שנקטע מדי פעם על ידי חרוטים געשיים ומישורי לבה מכוסים בצפיפות בגושי סלע רופפים. הנקודה הגבוהה ביותר היא הר הגעש הכבוי מאונגה טרוואקה (Maunga Terevaka) המתנשא לגובה של 507 מטר מעל פני הים.
אין באי נהרות או נחלי איתן, לכל היותר זורמים פלגים עונתיים מפסגת הר הגעש הכבוי "מאונגה טרוואקה". אגמי מים מתוקים מצויים בלועות (אגמי לוע) של שלושה הרי געש כבויים: "ראנו רארקו" (Rano Raraku), "ראנו ארוי" (Rano Aroi), בסמוך לפסגת מאונגה טרוואקה, ו"ראנו קאו" שבלועו שוכן האגם הגדול שבהם, בקוטר של 1.5 ק"מ.
לאורך החוף מצויים אלמוגים, אך לא קיימת שונית אלמוגים רצופה שתוכל להגן על קו החוף, ולכן חתרו גלי הים בסלע ויצרו צוקים מבותרים מסביבו. קרקעית הים סביב האי צונחת במהירות לעומק של 3,000 מטרים. צוקים גבוהים יותר נוצרו בקטעי חוף הבנויים מסלעים שמורכבים מאפר געשי, ונמוכים יותר אם מקורם של הסלעים הוא בזרימת לבה. צינורות לבה ומערות געשיות הן מהמאפיינים המיוחדים לאי. החופים החוליים היחידים נמצאים בשני אתרים בצפון האי. בקצה הדרום מערבי של האי, כמו גם במזרח, בכף המזרחי שמהווה הר הגעש הכבוי פויקה, מתנשאים הצוקים לגובה של 300 מטרים מעל פני הים.
סביב האי ישנם כמה איונים קטנים בלתי מיושבים. דרומית מערבית לו שוכנים מוטו נואי (Motu Nui, גודלו כ-40 דונם), מוטו איטי (Motu Iti, גודלו כ-16 דונם) ומוטו קאו קאו (Moto Kau Kau, גודלו פחות מדונם); ממערב נמצאים מוטו קו אפוקו (Motu Ko Hepoko, גודלו פחות מדונם) ומוטו טאוטרה (Motu Tautara, גודלו פחות מדונם); וממזרח שוכן האיון מוטו מרוטירי (Motu Marotiri, גודלו פחות מדונם).
גאולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|נוף טיפוסי באי הפסחא; כיפות של הרי געש כבויים המכוסים בצמחייה נמוכה
שמאל|ממוזער|250px|תצפית מאורונגו על האיונים מוטו נואי ומוטו איטי
אי הפסחא הוא אי גבוה טיפוסי לאוקיינוס השקט, אי געשי הבנוי בעיקר משלושה הרי געש כבויים שהתמזגו: מאונגה טרוואקה, פויקה וראנו קאו. טרוואקה, הפסגה הגבוהה ביותר באי הפסחא (כאמור, 507 מטרים מעל פני הים), מהווה את עיקר המסה של האי, בעוד ששני הרי הגעש הנוספים יוצרים את הכפים המזרחי והדרומי ומעצבים את צורתו המשולשת של האי. פויקה וראנו קאו מתוארכים לפליסטוקן, בעוד שטרוואקה, מתוארך לתקופה שבין הפליוקן לפליסטוקן. על פי תיארוך אשלגן/ארגון, הר פויקה הוא בן שלושה מיליון שנים, הר הגעש טרוואקה הוא בן 300,000 שנים, וראנו קאו – אף שלא תוארך – נוצר בין שניהם.
סחיפה ימית ממושכת צמצמה את שטח הר פויקה לחצי אי באורך 5 קילומטרים ממזרח למערב וברוחב 3.5 קילומטרים מצפון לדרום. פסגת ההר בגובה 370 מטרים היא לוע רדוד. צוקים בגובה 100 מטרים מקיפים את חצי האי. הצוקים בחלק הצפוני הם בזלת או הוואיט פורפיריים המשובצים בשפע פנוקריסטים של פלגיוקלז, בעוד שהרכב הלבה של הצוקים הדרום-מזרחיים אחיד. על המדרון הצפוני של הר פויקה יש שלוש כיפות טפילות הבנויות טרכיט לבן. פויקה היה פעם אי נפרד עד שהלבה שזרמה מטרוואקה חיברה אותו לאי המרכזי.
בדומה לפויקה גם ההר ראנו קאו עבר סחיפה משמעותית מכל צדדיו, למעט צדו הצפוני, ומה שנותר ממנו הוא צוק רחב באורך ארבעה קילומטרים לאורך חלקו הדרומי-מערבי של אי הפסחא. הצוקים באורונגו בצד הדרומי הם בגובה 300 מטרים מעל לים – שכמעט ופרץ אל תוך הלוע הרחב. קוטר הלוע 1.5 קילומטרים, ובתחתיתו אגם שנתן את השם להר (ראנו קאו בשפת רפה נוי פירושו: "אגם עצום"). לפי סימנים שונים היה פעם החרוט גבוה הרבה יותר, וככל הנראה חלה שקיעה והלוע הרחב בצורתו הנוכחית הוא בעצם קלדרה.
בנוסף לשלושת הרי הגעש המרכזיים פזורים באי עוד כ-70 חרוטים געשיים קטנים יותר ומבנים געשיים אחרים, כולל הלוע ראנו רארקו (Rano Raraku), חרוט האפר פונה פאו (Puna Pau), מערות געשיות רבות וצינורות לבה. המרכיב הבולט במסלע של האי הוא קילוחי בזלת והוואיט העשירים בברזל, הקרובים בהרכבם הכימי לסלעי היסוד של איי גלאפגוס.
אי הפסחא והאיונים המקיפים אותו, כגון מוטו נואי (Motu Nui) ומוטו איטי (Motu Iti), מהווים פסגה של הר געשי גדול המתרומם לגובה של יותר מ-2,000 מטרים מעל לקרקעית הים. ההר הוא חלק מרכס סאלס אי גומס (Salas y Gomez Ridge), הקרוי גם רכס סאלה אי גומס (Sala y Gomez Ridge) – רכס הרי געש (שרובו תת-ימי) הכולל עשרות הרי מצולה, שנוצר על ידי הנקודה החמה של אי הפסחא. הרכס מתחיל בהר המצולה פוקאו ואחריו הר המצולה מואי – שניהם ממערב לאי הפסחא – והוא נמשך לאורך 2,700 קילומטרים מזרחית עד לרכס נסקה. הרכס נוצר כאשר לוח נסקה, לוח טקטוני ימי, עבר מעל לנקודה החמה של אי הפסחא. התנועה של לוח נסקה ולוח פרלון – לוח טקטוני היסטורי – מעל לנקודה החמה של אי הפסחא, יצרה רכס תת-מימי ארוך שקצהו המזרחי עובר הפחתה מתחת לפרו. רק באי הפסחא והאיונים סביבו ובאי הקטן סאלס אי גומס בולט רכס סאלס אי גומס מעל פני המים.
פוקאו, מואי ואי הפסחא נוצרו ב-750,000 השנים האחרונות, והם ההרים הצעירים ביותר ברכס. ההתפרצות האחרונה ביותר התרחשה לפני מעט יותר מ-100,000 שנים.
הפעילות הגעשית האחרונה באי התרחשה לפני כ-2,000 שנים, בפליטת קילוח הלבה בהיווה-היווה (Hiva-Hiva). עם זאת, במחצית הראשונה של המאה ה-20 דווח על פליטת קיטור מקיר הלוע של ראנו קאו.
קרקע האי היא בעיקר חרסית עשירה ברקבובית. סחף קרקע מהווה בעיה, בין השאר עקב בירוא היער הקדמון. אחד המקורות הגאולוגיים החשובים ביותר לתרבות האי הוא הר הגעש "ראנו רארקו" (Rano Raraku) – לוע געשי של אפר דחוס או טוף, שממנו נחצבו הפסלים המונוליתיים הקרויים "מואי". אתר גאולוגי חשוב נוסף הוא הר הגעש "ראנו קאו" שממנו שאבו ילידי האי מים אל כפריהם.
אקלים
על פי שיטת קפן מוגדר האקלים באי הפסחא כאקלים סובטרופי גשום (Cfa) על גבול אקלים טרופי לח (Af - משקעים בכל עונות השנה). השפעת זרם הומבולדט הקר ממתנת את אקלים האי, והטמפרטורה השנתית הממוצעת היא C° 20.6. החודש החם ביותר הוא פברואר שבו הטמפרטורה המקסימלית הממוצעת מגיעה ל-C° 28, שיא הקיץ בחצי הכדור הדרומי, והחודשים הקרים ביותר הם יולי ואוגוסט שבהם הטמפרטורה הממוצעת היא C° 18, שיא החורף בחצי הכדור הדרומי. אקלים האי לח, וגשמים יורדים באי 140 ימים בשנה בממוצע. כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא 1,147 מילימטרים. החודשים הגשומים ביותר הם מרץ עד יוני, כשאוגוסט עד דצמבר נחשבים כחודשים היבשים ביותר, אם כי גשם כבד יכול לרדת כל השנה (לרוב בלילה). ערפל הוא תופעה נפוצה, וגשם קל יורד לעיתים קרובות. בלילות חסרי גשם נוצר בדרך כלל טל רב.
באי נושבות רוחות דרך קבע, כשבין אוקטובר לאפריל נושבות בעיקר רוחות הסחר הדרום מערביות. מכיוון שהאי שוכן בסמוך לאזור לחץ האוויר הגבוה הקרוי באנגלית South Pacific High, ומחוץ לטווח של אזור ההתכנסות הבין-טרופי, לא מתחוללים באזור אי הפסחא ציקלונים או הוריקנים.
הטמפרטורה הממוצעת של מי הים שסביב האי היא C° 18.
אוכלוסייה
שמאל|ממוזער|250px|נערה, פסטיבל טפאטי 2013
ההערכה המקובלת היא שבתקופה שבה שגשגה תרבות אי הפסחא במאות ה-16 וה-17 התגוררו באי כ-10,000 תושבים. כתוצאה מהאסון האקולוגי שנגרם ככל הנראה כתוצאה מפעילות אנושית מוגברת, מחסור במזון ועימותים מזוינים, הצטמצם מספר זה לבין 2,000 ל-3,000 תושבים לפני שהאירופאים הגיעו לראשונה לאי. חטיפת תושבים על ידי סוחרי עבדים מפרו צמצמה את האוכלוסייה לכ-900 תושבים ב-1868, והמחלות שהביאו החטופים כשהוחזרו צמצמו את האוכלוסייה עוד יותר. ניצול האי למרעה כבשים על ידי קונצרן אירופאי והגבלת שטח המגורים של התושבים עקב כך, גרמו לקבוצה בת 168 תושבים להגר מהאי בעזרת מיסיונרים. ב-1877 דווח שבאי נותרו 111 תושבים בלבד. במשך השנים הבאות האוכלוסייה התאוששה באיטיות, וב-1888, השנה בה סופח האי לצ'ילה, התגוררו באי 178 תושבים.
בתחילת המאה ה-20 שרר רצון נרחב, בייחוד בקרב הצעירים, לעזוב את האי. עם זאת, המשטר הצבאי הצ'יליאני עצר ניסיונות אלו. רק בשנות ה-50 של המאה ה-20 השתפרו תנאי המחיה, והאוכלוסייה גדלה. ב-1960 כבר התגוררו באי כ-1,000 תושבים.
על פי מפקד האוכלוסין של שנת 2017 התגוררו באי 7,750 תושבים, צפיפות אוכלוסייה של 47.3 תושבים לקילומטר רבוע. ב-1988 התגוררו באי 1,938 תושבים, ב-1992 התגוררו באי 2,767 תושבים, ב-2002 התגוררו באי 3,791 תושבים, וב-2012 5,806 תושבים. הגידול באוכלוסייה בין 2002 ל-2017 היה 104%, בין הגבוהים בצ'ילה. הגידול המשמעותי במשך שנים אלו נבע בעיקר עקב הגירה מצ'ילה. כתוצאה מכך ההרכב הדמוגרפי של אוכלוסיית אי הפסחא השתנה ומשקלם של הילידים הפולינזיים באוכלוסייה הפך לקטן יותר. ב-2002 תושבים ילידים אלו היוו 60% מכלל אוכלוסיית האי מול 39% תושבים ממוצא אירופאי (רבים מהם תושבים זמניים, כדוגמת פקידי ממשל, אנשי צבא, מדענים ובני משפחותיהם) ו-1% של צ'יליאנים ממוצא אינדיאני. על פי המפקד של 2017, הפכו הילידים הפולינזיים של אי הפסחא למיעוט (כ-45%) במולדתם.
המגמה בעשורים האחרונים הייתה לא רק של הגירה אל האי אלא גם הגירה ממנו. במפקד של 2002 נמצא כי בתחומי צ'ילה גופא מתגוררים 2,269 ילידים שמוצאם מאי הפסחא. באמצע המאה ה-19 היו באי שישה יישובים מרכזים: אנקנה, טונגריקי, ואיהו (Vaihu), וינאפו, מאטאוורי והאנגה רואה. כיום התושבים מרוכזים סביב היישובים האנגה רואה ומאטאוורי בדרום מערב, שגדלו עד שכיום ניתן להתייחס אליהם כאל יישוב אחד. באזורים הנותרים של האי מתקיימים מעט מקומות יישוב קטנים.
השפה הרשמית באי היא ספרדית, שפתה הרשמית של צ'ילה. עם זאת, בחיי היום יום מדברים התושבים ניבים שונים של השפה לאחר שאלמנטים מהספרדית חדרו לשפה הילידית (הקרויה שפת רפה נוי), במקביל לכך שאלמנטים משפת רפה נוי חדרו לספרדית המדוברת באי.
אקולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|ניסיון לשחזר את נוף האי הקדום. בתמונה למטה מראה בראנו רארקו כיום. בתמונה למעלה שחזור דמיוני של הנוף לפני שהאדם הגיע, יערות טרופיים ועצי דקל
שמאל|ממוזער|250px|ערבת עשב וצמחייה נמוכה האופיינית לאי כיום
שמאל|ממוזער|250px|טורומירו
שמאל|ממוזער|250px|פריחת הטוטורה
כיום רוב האי הוא ערבות דשא, אך בעבר, לפני שהתיישב בו האדם, היה אי הפסחא ברובו מיוער. שינוי זה מיוחס לפעילות הרסנית של המתיישבים, שכרתו את עצי היער מסיבות שונות. מעבר לאובדן המקור לעץ, גרמה פעולת הכריתה הרחבה לאובדן ההגנה שהעניקו העצים ואדמת האי נחשפה לסחיפת קרקע נרחבת.
צמחייה
אי הפסחא הוא אחד האיים העניים ביותר במיני צמחייה בפולינזיה. באי יש כיום פחות מ-30 מינים מקוריים של צמחי זרע (Spermatophyta). עובדה זו נובעת ממיקומו המבודד, האי לא היה מחובר אף פעם ליבשת. המרחק הגדול מאיים אחרים או מהיבשת הקרובה ביותר הגביל את השפעת הגורמים הקלאסיים להפצת זרעים: עופות, רוחות וזרמי ים.
הגורם הראשי בהפצת צמחייה לאי הוא לכן האדם. המתיישבים הראשונים הביאו צמחים מבויתים, כפי שמספרת האגדה על הוטו מאטואה. צמחים מבויתים רבים היו על האי בטרם הגיעו האירופאים לראשונה לאי, כפי שמעידים הדיווחים המפורטים של חוקרי הארצות הראשונים, כדוגמת יאקוב רוחבן. אלו כללו, לדוגמה: בננה, בטטה, קנה סוכר, יאם (Dioscorea alata), טארו (Colocasia esculenta), תות נייר, ו-Cordyline fruticosa. קרוב לוודאי שהמתיישבים הביאו איתם מינים נוספים שלא התאימו לאקלים הקר יחסית של האי ולכן לא צלחו דוגמת דקל הקוקוס ועץ הלחם. האירופאים הביאו לאי מינים רבים נוספים של צמחים, לדוגמה מינים שונים של עשב שנועד לשמש למרעה של צאן ובקר. על פי מחקר מ-1991 יש באי 150 מיני צמחים שמתוכם 45 מינים נחשבים מקוריים.
הצמחייה השלטת כיום באי אינה הצמחייה המקורית, אלא תוצאה של התערבות אנושית מסיבית במערכת האקולוגית. אי הפסחא, יחד עם שכנו הקרוב, האי הזעיר והבלתי מיושב, סאלס אי גומס, 391 קילומטרים מזרחית לאי הפסחא, מוכרים על ידי אקולוגים כאזור אקולוגי (ecoregion) המכונה "היערות הסובטרופיים של עצים רחבי עלים של רפה נוי" (Rapa Nui subtropical broadleaf forests). היערות הסובטרופיים הלחים של עצים רחבי עלים ששגשגו פעם באי הפסחא אינם עוד, אבל מחקרים פלאובוטניים של אבקה מאובנת ושל תבניות עצים שנשארו חקוקות בזרמי לבה, מעידים כי האי היה מיוער בצפיפות בעבר, והיה בו מגוון רחב של עצים, שיחים, שרכים ועשבים.
הביוגאוגרף הניו זילנדי ג'ון פלנלי (John Flenley) ביצע באי הפסחא מחקרים באמצעות פלינולוגיה (המדע העוסק בחקר אבקת הפרחים, הנבגים וגרגירי האבקה המאובנים) בשנים 1977 ו-1983. ניתוח של אבקת פרחים בקידוח של קרקעית אגמי הלוע שבאי, שביצע הוכיחו שהעץ הבולט ביותר בנוף היה מין דקל גדול שנכחד, שקיבל את השם המדעי Paschalococos disperta, שמשערים כי היה קרוב משפחה של דקל היין הצ'יליאני (Jubaea chilensis). על פי מחקרם של אנדריאס מיית (Andreas Mieth) והאנס רודולף בורק (Hans-Rudolf Bork) גדלו באי למעלה מ-16 מיליון דקלים ממין זה. על סמך העדויות, בעיקר אבקה מאובנת ואגוזים ריקים, אבל גם יציקות של גזעי עצים שנקברו בלבה של הר טרוואקה, וסימני השורשים, משערים כי קוטר גזע העץ עלה על שני מטרים ובזמן שהיה קיים היה הדקל הגדול בעולם. קרובו, עץ הדקל הצ'יליאני, נזקק לקרוב למאה שנה של צמיחה על מנת להגיע לגובהו המקסימלי, בין 25 ל-30 מטרים כשקוטר הגזע עד 180 סנטימטרים. ייתכן גם שהדקלים היו מקור חשוב למזון, שכן הדקל מצ'ילה מניב אגוזים אכילים והגזע מפיק שרף מתוק שאפשר להתסיסו ליין, או להכין סוכר, סירופ ותחליף דבש. על פי המחקר הועלו השערות שונות מה גרם להיעלמות העץ. טענה נפוצה היא שהחולדה הפולינזית שהובאה לאי יחד עם המתיישבים הראשונים מנעה צמיחה מחודשת בכך שכרסמה את האגוזים המכילים את הזרע. אבל בדיקה מדוקדקת של המאובנים מעלה שעל פחות מ-10% מהאגוזים יש סימני שיניים של החולדה, ומלבד זאת ביערות המקבילים בצ'ילה של דקל היין הצ'יליאני חיים העצים והחולדות בשווי משקל אקולוגי. שרידים של גזעי דקלים מהתקופה בין 1250 ל-1500 במקומות שונים מוכיחים שבני אדם הפילו את העצים משום שבמקומות רבים הגדמים של העצים מראים חיתוך מכוון. ובמקרים מסוימים שרפה מכוונת. הועלו כמה השערות מדוע כרתו התושבים את העצים: לפנות מקום ליישובים ולשדות, להגיע אל לב הדקל האכיל בתקופה של מחסור במזון, לבנות סירות למטרת דיג או שהגזעים שימשו כגלילים שעליהם הסיעו את פסלי המואי למקומם.
הארכאולוגית הצרפתייה קתרין אורליאק (Catherine Orliac) זיהתה באמצעות רסיסי עץ מפוחמים שנלקחו מתנורים ומגלי אשפה באי הפסחא 16 מיני עצים נוספים הקרובים או זהים למיני עצים נפוצים במזרח פולינזיה כיום. בהם:
Alphitonia zizyphoides ממשפחת האשחריים, עץ המגיע לגובה של עד 25 מטרים
Elaeocarpus rarotongensis ממשפחת Elaeaocarpaceae, עץ המגיע לגובה של 15 מטרים
Psydrax odorata ממשפחת הפואתיים, עץ בעל גזע ישר המגיע לגובה של עד תשעה מטרים.
Syzygium malaccense ממשפחת ההדסיים, עץ נושא פרי ראוי למאכל המכונה "תפוח מלאי"
Thespesia populnea ממשפחת החלמיתיים – עץ בעל עצה קשה במיוחד המגיע לגובה של עשרה מטרים
אובדן יערות הדקלים שהגנו על היבולים מפני הרוח הנושבת באופן קבוע, ומפני יובש, גרמה לסחיפת קרקע נרחבת, שככל הנראה גרמה לפגיעה משמעותית בייצור המזון ולהתמוטטות מהירה של האוכלוסייה באי.
הטורומירו (Sophora toromiro) (שם מדעי: Sophora toromiro) – עץ (לעיתים שיח) ממשפחת הקטניות שהיה אנדמי מהפרהיסטוריה לאי הפסחא, נכחד מהאי בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 וקיים כיום רק במספר גנים בוטניים בעולם. עצי הטורומירו נוצלו על יד התושבים להסקה, לבניין, ליצירת כלי בית ולבניית סירות (אך לא, כפי שטענה המסורת המקובלת, ליצירת לוחיות העץ עליהם חקקו את הכתובות בכתב הייחודי לאי הפסחא, הרונגו-רונגו). גני קיו בלונדון והגן הבוטני בגטבורג בגטבורג בשוודיה, שאליהם הובאו זרעים מהעץ האחרון בטרם נכרת על ידי התושבים, עושים מאמץ להחזיר את העץ לאי מחדש.
אגמי הלוע ראנו רארקו וראנו קאו מכוסים במרבדים גדולים של צמח מים שהילידים מכנים בשם "אנגאטו" (Nga'atu). צמח זה מוכר יותר כטוטורה (Totora), כינוי מקובל באמריקה הדרומית לאותו המין הגדל גם על גדות אגם טיטיקקה בהרי האנדים בגבול שבין פרו לבוליביה וממנו בונים את האיים הצפים של בני האורו. שמו המדעי של המין היה בעבר Scirpus riparius, אלא שמחקרים פילוגנטיים משייכים אותו כיום לסוג Schoenoplectus וכיום הוא מכונה Schoenoplectus californicus. ילידי אי הפסחא השתמשו בצמח כסכך לבתים בצורת סירות ("הארה פאנגה"). תור היירדאל טען כי קיומו של צמח זה באי הפסחא מעידה על כך שהמתיישבים הקדומים של האי הגיעו מאמריקה הדרומית והביאו את הצמח איתם, אבל מחקרים פלאובוטניים מוכיחים שהצמח גדל באי לפני למעלה מ-30,000 שנים, הרבה לפני שכף רגלו של האדם הראשון דרכה על אדמת האי.
מספר מיני השרכים באי קטן. נתגלו רק 15 מינים שמתוכם ארבעה אנדמיים: Diplazium fuenzalidae, Doodia paschalis, Elaphoglossum skottsbergii ו-Polystichum fuentesi, דגימה של האחרון נאספה בפעם האחרונה ב-1911, וככל הנראה נכחד. מספר זה קטן מאוד בהשוואה לאיים אחרים בדרום האוקיינוס השקט (למשל איי מרקיז שבהם 27 משפחות של שרכים, הכוללות 55 סוגים ובהם 117 מינים).
שמאל|ממוזער|250px|פריחה של Triumphetta semitriloba (האו-האו)
צמח מקורי נוסף, Triumfetta semitriloba, שיח עצי המכונה באי האו-האו (מין במשפחת החלמיתיים קרוב של עץ התרזה) שמקליפתו אפשר לייצר חבלים, ושימש ככל הנראה מקור לרשתות הדיג ולחבלים שאיתם משכו את פסלי המואי, נחשב כי נכחד אבל נתגלה מחדש באי ב-1988. בתחילה שיערו כי המתיישבים הביאו אותו איתם, אבל מאובנים של האבקה מוכיחים כי הצמח היה קיים על האי לפחות 35,000 שנים.
נוף אי הפסחא כיום מאופיין במשטחי עשב נרחבים. משפחות הצמחים הנפוצים ביותר הם דגניים וגמאיים (Cyperaceae), שמהם רק ארבעה מינים היו באי במקור, ובהם Axonopus paschalis, Danthonia pascahlis ו-Paspalum forsterianum. משפחת צמחים נפוצה נוספת היא מורכבים, שכיום כל המינים השייכים לה הובאו לאי בידי האדם. בדרום מערב האי יש שטחים גדולים של גויאבה. כמו כן בשנת ה-40 וה-50 של המאה ה-20 ניטעו באי שטחים נרחבים של אקליפטוס, ובחוף אנקנה ניטע מטע של דקלי קוקוס. החקלאים מגדלים בטטות, בננות, אננס, טארו, יאם, קנה סוכר, דלעת, פלפלת ופירות סובטרופיים.
החוקרים האירופאים הראשונים שהגיעו לאי דיווחו כי גידול היבולים התבצע בחלקות מטופחות היטב. ז'אן-פרנסואה לה פרוז, שביקר באי ב-1787, העריך שכעשירית משטח האי, בייחוד באזורים הנמוכים הקרובים לחופים היו מעובדים. שטח זה, המוערך בכ-20 קילומטרים רבועים, הספיק על מנת לכלכל אוכלוסייה בת כמה אלפי נפשות.
האדמה ממוצא געשי של אי הפסחא הצטברה בתוך מספר צינורות לבה. כתוצאה מהסחיפה התמוטטה התקרה של צינור הלבה ונוצר צוהר שהתמלא בהדרגה בהומוס. מכיוון שהרוחות הנושבות בקביעות פוגעות באפשרות לגדל יבולים גבוהים, השתמשו החקלאים בשקעים מוגנים מרוח אלו, המכונים מנאוואי (Manavai), לשם גידול צמחים גדולים, בעיקר בננות. חלק משקעים אלו עדיין בשימוש, למשל בקרבת וינאפו (הרחבה על המנאוואי ושיטות החקלאות העתיקות בפרק ההיסטוריה).
בעלי חיים
שמאל|ממוזער|250px|לטאה (מוקו – Cryptoblepharus poecilopleurus), מגולפת בעץ טורומירו כדמות אנושית
ממוזער|250px|שחפית הפיה
להתערבות האנושית הייתה השפעה מכרעת על הפאונה של אי הפסחא. חפירות ארכאולוגיות לפני יישובים פולינזים איתרו 25 מינים מקוריים של עופות ים בהם: אלבטרוסים, סולות, פרגטות, יסעורים, שחפיות ופתונים ושישה מינים מקוריים של עופות יבשה: מין של אנפה, שתי רליות, שני תוכיים ותנשמת. על האי עצמו (להוציא האיונים הקטנים סביבו) מקננים שלושה מינים של עופות ים וארבעה מינים של עופות יבשה, אף אחד מהמינים אינו מקורי או אנדמי.
לא היו באי קודם לבוא האדם יונקים, אבל היו בו חרקים (מין חדש אנדמי נתגלה במערה רק ב-2010), ולפחות סוג אחד של זוחלים. כל היונקים באי כיום הם חיות מחמד וחיות משק מיובאות: סוסים, כבשים, בקר וחזירים. חלק מהסוסים הפכו לסוסי פרא ומהווים כיום מטרד. הם עוזרים להפיץ את שיח הגויאבה באמצעות אכילת פירותיו והפרשת הזרעים בגללים במקום אחר. הם גם נוהגים להתחכך בפסלים הנטושים וגורמים לבלייה מהירה יותר. החולדה הפולינזית (Rattus exulans), שקרוב לוודאי הובאה לאי בידי המתיישבים הראשונים כמקור מזון נכחדה או שנעלמה כשהגיעה לאי החולדה המצויה הגדולה והתוקפנית. אין באי הפסחא חיות מסוכנות לאדם או הנושאות מחלות מידבקות.
בין הזוחלים באי הפסחא מצוי החומט Cryptoblepharus poecilopleurus. שמו בשפת רפה נוי מוקו אורי אורי (moko uri uri). הלטאה החומה זהובה באורך כ-12 סנטימטרים זכתה ככל הנראה למעמד דתי משום שיש כמה פסלונים שלה מעץ טורומירו מגולפים בפרוטרוט כצלמיות בעלות מאפיינים אנושיים. צלמיות אלו שימשו כחפצים פולחניים וחלקם מוצגים במוזיאונים (דוגמת המוזיאונים המלכותיים לאמנות והיסטוריה - Musées d'Art et d'Histoire Royaux בבריסל).
האיונים הקטנים (מוטו) שממערב לאי משמשים אתר קינון לעופות ים כולל: פרגטה, יסעור, סולה, שחפית כהה ושחפית הפיה.
על צוקי הלבה לא נוצרו שונית אלמוגים, אבל קיימים בחופיו שישה סוגים של אלמוגים, מהם שניים אנדמיים (כלומר קיימים רק באי הפסחא). אלמוגים שובצו בפסלי המואי בתור עיניים. משום שלא נוצרה שונית אלמוגים גם לא יכולה הייתה להיווצר המערכת האקולוגית העשירה בבעלי חיים של ים האלמוגים. עם זאת נתגלו ב-1970 במימי האי שני מיני דגים אנדמיים השייכים למשפחת הפיתיונאיים (Antennariidae), חלק מסדרת החכאים: Antennarius randalli ו-Antennarius moai. בקרבת אי הפסחא נמנו 164 מיני דגים, כולל 107 מינים של דגי חוף. יחסית זהו מספר נמוך מאוד. בים שסביב איי פיג'י חיים מעל ל-1,000 מיני דגים. ג'יימס קוק, שביקר באי במרץ 1774, כתב ביומנו:
העוני היחסי במיני הדגים יכול להיות אחד הגורמים להצטמצמות האוכלוסייה ולנסיגה בתרבות של אי הפסחא.
שמאל|ממוזער|250px|שלט זיכרון בפורטוגזית ברזילאית באי הפסחא: "כאן נלקחה בינואר 1965 דוגמת הקרקע שאיפשרה להשיג את הרפמיצין"
לעיתים נדירות ניתן לצפות מהאי בלווייתנים מהמין ראשתן גדול-ראש. כמו כן משערים שבמעמקים שוכן דיונון ענק. בים העמוק יש את הריכוז הגדול ביותר של מעשנות שחורות (סוג של נביעות הידרותרמיות), נביעות געשיות פעילות שמהם נפלטים מים לוהטים מבעבעים עשירים במינרלים שסביבם נוצרו חבורות בעלי חיים יוצאי דופן. ב-2005 נתגלה במרחק של 1,500 קילומטרים מדרום לאי הפסחא ובעומק של 2,200 מטרים מין סרטן חדש שקיבל את הכינוי סרטן היטי.
מין אנדמי של חלזון ימי ששמו המדעי Erosaria englerti על שם האב אנגלרט, שוכן רק בסמוך לאי הפסחא ולאי הבלתי מיושב סאלס אי גומס, כ-391 קילומטרים מזרחית לאי הפסחא.
גילוי התרופה רפמיצין
ב-1975 התגלה בדגימת אדמת האי, שנאספה כעשר שנים קודם לכן, חיידק בשם Streptomyces hygroscopius, המפיק את התרופה רפמיצין, הקרויה על שם אי הפסחא. התרופה נחשבה תחילה לאנטי-פטרייתית בלבד; לאחר מכן היא התגלתה גם כמסייעת למניעת דחיית שתלים בהשתלת איברים. בהמשך הסתבר שהיא פועלת גם נגד סוגי סרטן מסוימים ונגד סוכרת ועוד מחלות קשות אחרות, ולאחרונה, לפי מחקר מ-2009, הוכחה כתרופה המסוגלת להאריך את תוחלת החיים המרבית של יצור חי, באופן משמעותי ביותר.
היסטוריה
היסטוריה של מחקר האי
שמאל|ממוזער|250px|קתרין רטלג' ב-1919
מהפעם הראשונה שאירופאים הגיעו לאי הפסחא ב-5 באפריל 1722 התעורר עניין רב בהיסטוריה של האי. הגורם לכך היה בעיקר התעלומה כיצד חברה פרימיטיבית קטנה ומבודדת הצליחה לגלף פסלי ענק, להוביל אותם מרחק רב, ולהעמידם על במות מוגבהות, וכל זאת מבלי שהיו בידיה לכאורה הכלים הנדרשים למשימה כבירה זו. העניין בהיסטוריה גבר משהתגלה שהאי ככל הנראה חווה אסון אקולוגי מהגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, ובכל זאת תושביו שרדו, ואף הצליחו לפתח כתב, המקום היחיד בכל רחבי פולינזיה.
ראשית המחקר באי תועד על ידי המשלחות הראשונות שהגיעו אליו, החל מהמשלחת ההולנדית בראשות יאקוב רוחבן (1722), דרך המשלחת הספרדית (1770), ומשלחותיהם של הקפטן הבריטי ג'יימס קוק (1774) והרוזן הצרפתי ז'אן-פרנסואה לה פרוז (1786). כל אלו השאירו תיעוד חשוב על האתנולוגיה, הביולוגיה והארכיטקטורה של האי.
המחקרים הארכאולוגים הראשונים באי נערכו על ידי הגרמנים. בספטמבר 1882 הגיעה לאי ספינת התותחים הויאנה (SMS Hyäne). בהוראת מפקדת הצי הקיסרית ערך הסגן וילהלם גייסלר (Wilhelm Geiseler) מחקר מדעי עבור מחלקת האתנוגרפיה במוזיאון הפרוסי המלכותי בברלין. גייסלר הכין תיאורים מפורטים של המנהגים, השפה והכתב של אי הפסחא, והכין שרטוטים של מואי, של מבני המגורים ושל אתר הפולחן באורונגו.
ארבע שנים אחר-כך, ב-1886, הגיע לאי הסלופ המלחמתי האמריקני מוהיקן (USS Mohican). בשהות בת אחד עשר הימים של הסלופ באי ערך ויליאם תומסון (William Thomson), קצין האפסנאות והשלם של הספינה, סיור מקיף באי והכין תיעוד מקיף על הביולוגיה והארכאולוגיה של האי. הוא גם צילם לראשונה את פסלי המואי.
במרץ 1914 הגיעו לאי קתרין רטלג' (Katherine Routledge) ובעלה ויליאם על סיפון הסקונר מנה (Mana) בשליחות המוזיאון הבריטי על מנת לתעד את הארכאולוגיה והמסורות של התושבים. השניים שהו באי במשך שנה וחצי. הם סקרו אתרים ארכאולוגיים ורשמו סיפורים מפיהם של תושבי האי. בשל המחקר המעמיק נחשבת רטלג' לחוקרת החשובה הראשונה של הפרהיסטוריה והאתנולוגיה של האי. ב-1919 פרסמה רטלג' את אחד הספרים החשובים ביותר להבנת ההיסטוריה של האי, "המסתורין של אי הפסחא".
האתנולוג השווייצרי אלפרד מטרו הגיע לאי הפסחא כחלק מהמשלחת הצרפתית-בלגית בין השנים 1934–1935. מטרו קיבץ אגדות, מסורות ומיתוסים ומידע על האמנות השימושית של התושבים, ובמקביל ביצע הארכאולוג הבלגי אנרי לוושרי (Henry Lavachery) חפירות. ספריו של מטרו הפכו למקור תקני על ההיסטוריה של האי.
שמאל|ממוזער|250px|המוזיאון האתנוגרפי על שם סבסטיאן אנגלרט באי הפסחא
ב-1935 הגיע לאי הכומר הגרמני סבסטיאן אנגלרט (Sebastian Englert) ממסדר הקפוצ'ינים. אנגלרט חי באי עד מותו ב-1969 ונקבר בו. אנגלרט לא הסתפק בתפקידו כרועה רוחני אלא גם עסק בנושאים חברתיים, שירותי בריאות וחינוך. במקביל הוא אסף ממצאים בתחום הארכאולוגיה, הבלשנות, התרבות, ההיסטוריה והביולוגיה. אוסף המוצגים השיטתי שלו היווה את הבסיס למוזיאון על שמו באי.
בשנים 1955–1956 פעלה באי משלחת ארכאולוגית נורווגית בראשות האתנולוג תור היירדאל. היירדאל סיכם את מחקריה בספר אקו אקו (יצא לאור בעברית בהוצאת הדר). אף שהיירדאל הגיע נחוש להוכיח את תיאורית ההתיישבות של פולינזיה על ידי ילידים מאמריקה הדרומית, ותוך כדי כך נהג להתעלם מעובדות שסתרו תאוריה זו, יש למשלחת שעמד בראשה חשיבות גדולה בהגדלת המודעות בעולם לאי הפסחא, בחשיפת ממצאים, בהדגמת תהליך חציבת הפסלים ובהעמדתם ובהצלת עץ הטורומירו.
בין חברי המשלחת הנורווגית היה גם האנתרופולוג האמריקני ויליאם מולוי. באי הוא פגש את סבסטיאן אנגלרט ותרגם את ההרצאות שהאב אנגלרט נשא בספרדית על הפרהיסטוריה של האי והוציא אותן כספר "אי במרכז העולם" (Island at the Center of the World). הוא שב לאי פעמים רבות, ותוך שיתוף פעולה עם חוקרים מילידי האי עזר לשחזר כמה מהאתרים הידועים ביותר, כדוגמת אהו אקיווי. מולוי מת בטרם עת ב-1978 ונקבר לפי בקשתו באתר אהו טאהאי באי הפסחא.
לקראת סוף המאה ה-20 בוצעו מחקרים מגוונים שחשפו צדדים שונים בפרהיסטוריה של האי. בין החוקרים החשובים ביותר: הביולוגים ג'ון פלנלי (John Flenley) ושרה קינג (Sarah King) שבחנו ב-1983 ליבות משקעים מקרקעית אגמי הלוע וזיהו את העובדה שבעבר היה האי מכוסה ביער עצי דקל; הארכאולוגית קתרין אורליאק (Catherine Orliac) שזיהתה בפחמי העץ מינים רבים של עצים שצמחו בעבר באי; הפלאונטולוג דייוויד סטדמן (David Steadman) והארכאולוגים קלאודיו קריסטינו (Claudio Cristino) ופטריסיה ורגס (Patricia Vargas) שערכו ב-1994 חפירות בתעלה לפני האהו בחוף אנקנה שמהן התבררו ממדי האסון האקולוגי, והתקבל תיארוך לגבי ההתיישבות הראשונה באי; הארכאולוג כריסטופר סטיבנסון (Christopher Stevenson) שחקר את שיטות החקלאות הקדומות; אריקה הגלברג (Erika Hagelberg) וחוקרים נוספים שמיצו DNA משלדים על מנת לזהות את מקורם או נטלו דגימות דם מאנשים חיים; הארכאולוגית ג'ו אן ון טילבורג (Jo Anne Van Tilburg) שחוקרת ומתעדת החל מ-1982 את פסלי המואי; והאנתרופולוג טרי האנט (Terry L. Hunt) והארכאולוג קארל ליפו (Carl Lipo) שחפרו באי בשנים 2004–2005 והגיעו לתוצאות שונות מקודמיהם בנוגע לתיארוך ההתיישבות הראשונה, ולגבי ההערכה שבאי היה אסון אנושי.
פרהיסטוריה
את ההיסטוריה הקדומה של אי הפסחא קשה לשחזר, כיוון שעדויות בכתב לא קיימות מתקופה זו. עקב כך קיימות דעות והשערות שונות לגבי מועד ההתיישבות, מקור התושבים, גודל האוכלוסייה, אשמתה בבירוא יער עצי הדקל הגדול שהיה באי בטרם בואם, והאם היה אסון אקולוגי שגרם למחסור במזון ועקב כך לרעב, מלחמות פנימיות, ואף לקניבליזם.
מועד ההתיישבות אנושית באי
שמאל|ממוזער|250px|הארכאולוג ויליאם מולוי ליד אהו אקיווי ששחזר, צולם ב-1961
קיימות כמה השערות לגבי השאלה מתי יושב אי הפסחא לראשונה. ההשערה המדעית הראשונה נקבעה על ידי הארכאולוג האמריקני ויליאם מולוי שהגיע לאי כחלק מהמשלחת הארכאולוגית שארגן האתנוגרף הנורווגי תור היירדאל ב-1955. מולוי קבע שמועד ההתיישבות הראשונה באי היה בשנת 400 לספירה. זו גם ההשערה הנפוצה ביותר בספרות הפופולרית על האי (שלעיתים מקדימים אותה למועד כלשהו בין שנת 300 לשנת 400 לספירה). השערה זו הסתמכה על גלוטוכרונולוגיה, חישוב ההבדלים בין הניב הפולינזי המדובר באי הפסחא לבין הניב המדובר במנגארווה, נקודת היציאה המשוערת לאי הפסחא. כמו כן הסתמכה השערה זו על תיארוך פחמן-14 משלושה מקומות: פחמי עץ מאהו טה פאו, מהחפירה בפויקה, וממשקעי אגם. מרבית החוקרים המודרניים של תולדות האי חולקים על השערה זו. ראשית, ידוע שהאיים המזרחיים ביותר בפולינזיה השוכנים מערבית לאי הפסחא יושבו בין 600 ל-800 לספירה. מועדים אלו עומדים בסתירה להשערה על יישוב אי הפסחא מוקדם יותר, בהנחה שגל ההגירה של תושבי פולינזיה היה ממערב למזרח. שנית, המומחים מטילים ספק בחישובים הגלוטוכרונולוגיים, משום שהן שפת אי הפסחא והן השפה המדוברת כיום במנגארווה עברו שינויים שנבעו ממפגש והתיישבות עם מתיישבים אחרים, ושלישית, התיארוכים באמצעות פחמן-14 נעשו בשיטות מיושנות.
הפלאונטולוג דייוויד סטדמן והארכאולוגים קלאודיו קריסטינו ופטריסיה ורגס ערכו ב-1994 חפירות בתעלה לפני האהו בחוף אנקנה. הם חשפו בשכבות הארכאולוגיות הקדומות ביותר שבהן הייתה עדות לנוכחות אדם פחמי עץ ועצמות, בעיקר עצמות דולפינים, עצמות עופות יבשה, עצמות של החולדה הפולינזית, כמו גם מעט עצמות דגים ותרנגולות. תיארוך פחמי העץ נע בין שנת 660 לספירה לשנת 900 לספירה. חוף אנקנה הוא המקום הכמעט יחיד שניתן להנחית עליו סירות באי הפסחא, וסביר ששימש כנקודת ההתיישבות הראשונה באי.
לעומת זאת, תיארוך הממצאים בחפירות שביצעו האנתרופולוג טרי האנט מאוניברסיטת הוואי והארכאולוג קארל ליפו מאוניברסיטת המדינה של קליפורניה ב-2004, גם הן בחוף אנקנה, מגלה תאריך אפילו מאוחר עוד יותר, 1200 לספירה. "תיארוך באמצעות פחמן של השכבות הסטרטיגרפיות המוקדמות ביותר באנקנה באי הפסחא וניתוח של תיארוכים קודמים באמצעות פחמן-14 מרמזים שהאי יושב מאוחר יותר, בערך בשנת 1200 לספירה. ההשפעות האקולוגיות המשמעותיות וההשקעות התרבותיות הראשיות בארכיטקטורה המונומנטלית ובפסלים החלה אם כן מיד לאחר תחילת ההתיישבות". תאריך זה מקביל למועד התיישבות הראשונה של פולינזים באיי הוואי.
מקור האוכלוסייה
שמאל|ממוזער|250px|כנהוג בפולינזיה, נהגו התושבים לקעקע את גופם. שרטוט קעקע זה נעשה בשנת 1891
שמאל|ממוזער|250px|ויליאם מולוי בחפירות בווינאפו
גם לגבי השאלה מניין הגיעו התושבים הראשונים, והאם היה גל הגירה אחד לאי או כמה גלי הגירה קיימת מחלוקת.
השערה אחת, שנושא דגלה היה האתנוגרף הנורווגי תור היירדאל, היא שהיו כמה גלי הגירה לאי, ושחלק מהתושבים הגיעו מיבשת אמריקה הדרומית. עשרים שנים קודם לבואו לראשונה לאי הפסחא התגורר תור היירדאל במשך כשנה באי פאטו היווא בקבוצת איי מרקיז לאחר שסיים את לימודיו בזואולוגיה. מפי הילידים באי שמע את הטענה שאבות אבותיהם הגיעו ממזרח, כלומר מיבשת אמריקה הדרומית. היירדאל ניסה להוכיח כי מסע כזה אפשרי בכך ששחזר ב-1947 מסע מפרו לפולינזיה על רפסודת בלזה, אותה כינה קון-טיקי. כחלק נוסף מהניסיון להוכיח שתושבי פולינזיה הגיעו מאמריקה הדרומית ארגן היירדאל משלחת ארכאולוגית לאי הפסחא בשנים 1956-1955. חברי המשלחת, ובהם הארכאולוג האמריקני ויליאם מולוי, ערכו מחקר ארכאולוגי מעמיק באי. בסופו הגיע היירדאל למסקנות הבאות:
האי אוכלס בשני גלים של הגירה. ראשונים הגיעו על גבי רפסודות, ילידים מאמריקה הדרומית שנהגו להאריך את תנוכי אוזניהם על ידי משקולות וכונו לפיכך "ארוכי האוזניים". אחריהם הגיעו מפולינזיה בסירות ילידים שכונו "קצרי האוזניים". "ארוכי האוזניים" שיעבדו את "קצרי האוזניים" והכריחו אותם לבנות את הפסלים. בסוף המאה ה-17 מרדו "קצרי האוזניים" והרגו את כל "ארוכי האוזניים" למעט אחד, שצאצאיו חיים עד היום. כחלק מהמרידה הפילו "קצרי האוזניים" את כל הפסלים שהוכרחו לבנות.
העובדות עליהם הסתמך היירדאל לתמיכה בתאוריה זו היו:
הממצאים הארכאולוגיים, בין אלו שנתגלו בחפירות שביצעה המשלחת בראשותו, או שהגיעו לידיו מהתושבים.
קיומם של כמה צמחים באי, שאין ספק שמקורם ביבשת אמריקה הדרומית (הבטטה והטוטורה, צמח המים הגדל באגמי הלוע)
אגדות הילידים ששמע בעצמו או כפי שנאספו קודם לכן במסע המחקר של קתרין רטלג' באי הפסחא בשנים 1915-1914
התיאור של ההולנדי, יאקוב רוחבן, שהיה האירופאי הראשון שהגיע לאי, ותיאר כי פגש באי כמה קבוצות ילידים שונות במאפייניהם הפיזיים, וכי ראה ילידים שהאריכו את תנוכי אוזניהם.
במשך שנים רבות הייתה השערה זו התאוריה המקובלת. כך למשל מופיעה תאוריה זו כעובדות היסטוריות בערך על אי הפסחא באנציקלופדיה תרבות משנות ה-60 של המאה ה-20, אבל מרבית החוקרים בנושא כיום דוחים תאוריה זו.
ההשערה הנוכחית היא כי המתיישבים המקוריים היו פולינזים. כבר כאשר מגלה ארצות האנגלי ג'יימס קוק ביקר באי ב-1774 הצליח אחד מאנשי צוותו, פולינזי שנולד בבורה בורה לשוחח עם הילידים בפולינזית. קרסי הדיג, גרזני האבן ושאר הכלים בהם השתמשו הילידים היו פולינזיים טיפוסיים, הצמחים אותם גידלו התושבים הם גידולים פולינזיים טיפוסים וגם בעלי החיים שהביאו עמם, התרנגולת והחולדה הפולינזית מקורם בפולינזיה. המסורת שעברה בעל פה בין הילידים מספרת על המנהיג "הוטו מאטואה" (Hotu Matu'a) שהוביל את קבוצת המתיישבים הראשונה מקבוצת האיים האגדתית "היבא" (Hiva), ככל הנראה קבוצת איי מרקיז, בהם סיומת שמות שלושה איים היא היבא. משערים לכן שהתושבים המקוריים הגיעו בגל הגירה אחד באמצעות סירות קאנו או קטמרן ממנגארווה בקבוצת איי גמבייה במרחק של 2,600 קילומטרים מאי הפסחא או מקבוצת איי מרקיז במרחק 3,200 קילומטרים מאי הפסחא. מחקר השפה מגלה שהשפה הקרובה ביותר לשפתם של ילידי אי הפסחא היא הפולינזית המדוברת במנגארווה, כשבערך כ-80% מאוצר המילים של שתי השפות זהה. מסע ממנגארווה לאי הפסחא על סירה פולינזית משוחזרת ב-1999 ארך 19 יום.
אף שהתאוריה של היירדאל על הגירה מאמריקה הדרומית אל האי נדחתה על ידי החוקרים הסתבר בעשור הראשון של המאה ה-21, שיש בה גרעין של אמת. ראשית, כל החוקרים מסכימים כי מקורה של הבטטה, ירק מאכל פופולרי במשך מאות שנים בקרב הפולינזים, הוא באמריקה הדרומית. שנית, בחפירה ארכאולוגית שבוצעה באתר אל ארנל בצ'ילה (El Arenal) ב-2007 נתגלו עצמות תרנגולת שתוארכו בין 1321 ל-1407, למעלה ממאה וחמישים שנים לפני שהספרדים, שעד תגלית זו נחשבו כמי שהביאו לראשונה את התרנגולת לאמריקה, הגיעו לאזור. חפירות באי מוצ'ה הסמוך לחופי צ'ילה חשפו עצמות תרנגולת וגולגולות בעלות מאפיינים פולינזיים, ושלישית, במחקר גנטי של 27 ילידים באי הפסחא נתגלה כי אף שמרבית מקור ה-DNA הוא פולינזי (כ-75%), יש בו גם מקור אירופאי (כ-15%), ודרום אמריקאי (כ-10%). האחרון מקוטע מאוד וסטטיסטית הוא הצטרף למאגר הגנים לפני 19 עד 23 דורות, מה שהוביל למסקנה שהיחסים בין שתי האוכלוסיות התרחשו בין 1280 ל-1495. המקור האירופי לפי המחקר הוא מהתקופה שבין 1850 ל-1895, שהוא מתאם מושלם לעובדות ההיסטוריות הידועות. המסקנה המתבקשת מעובדות אלו שהיה קשר בין פולינזיה לאמריקה הדרומית, אבל הפוך לתאוריה של היירדאל. לא אינדיאנים הגיעו לפולינזיה, אלא בני פולינזיה הגיעו לאמריקה הדרומית, השאירו שם תרנגולות, ולקחו עמם את הבטטה ונשים מקומיות. מחקר שהתפרסם ב-29 בספטמבר 2017 בכתב העת Current Biology ובדק DNA של תושבים קדומים באי הפסחא לא גילה שום מקור מלבד פולינזיה, ובכך סתר לכאורה את המחקר הקודם. המחקר מיצה DNA מצלעות של חמישה שלדים המתוארכים בין השנים 1445–1945, שנחפרו באי בשנות ה-80 של המאה ה-20 ונשמרו במוזיאון קון-טיקי באוסלו, ולא מצא בו מקור אירופאי או דרום-אמריקאי. עם זאת, מבקרי מחקר זה מציינים שהדגימה (חמישה פרטים) קטנה מכדי להוות הוכחה.
החברה הקדומה
שמאל|ממוזער|250px|שחזור של "הארה פאנגה"
מהמסורות שנמסרו בעל פה למיסיונרים בשנות ה-60 של המאה ה-19 ומהחפירות הארכאולוגיות עולה כי החברה הקדומה חולקה בצורה חדה למעמדות חברתיים. האי חולק ל-11 או 12 טריטוריות בבעלות שבט או משפחה מורחבת. לכל טריטוריה היה קטע חוף וכל השטח מהחוף ועד לב האי. בראש כל טריטוריה עמד ראש שבט, ותחתיו היו משפחות מכובדות שהתגוררו בבתים המפוארים יותר המכונים "הארה פאנגה" (hare paenga), ופשוטי העם שהתגוררו בבתים פשוטים המכונים "הארה אוקה" (hare oka). בראש האי עמד צ'יף המכונה אריקי (ariki), שלמרותו סרו כל ראשי השבטים. תפקיד זה עבר בירושה לבכור מבין הצאצאים הישירים של הוטו מאטואה, המייסד האגדי של ההתיישבות באי. לכל שבט היו במות ועליהן פסלי מואי, וככל הנראה התחרו השבטים ביניהם ביצירת פסלים גדולים יותר ויותר. עם זאת, התחרות לא נשאה אופי אלים, להפך. מעצם העובדה שהמחצבה לפסלים נמצאה בשטח טריטוריה אחת, ועם זאת הפסלים הגיעו לכל חלקי האי, ובדרך אל יעדם הסופי הם חייבים לחצות שטחים של טריטוריות אחרות, למדים שהיה שיתוף פעולה בין כל הטריטוריות. בדומה הפאות שהושמו על ראש הפסלים נחצבו בשטח טריטוריה אחרת וגם הן הגיעו לכל חלקי האי.
משערים כי המואי ייצגו אבות קדומים שהועלו לדרגת אלים. כפי שנכתב ב-National Geographic: "מרבית החוקרים משערים שהמואי נוצרו על מנת לחלוק כבוד לאבות הקדומים, ראשי השבטים או דמויות חשובות אחרות, עם זאת, אין לאי היסטוריה כתובה וההיסטוריה שהועברה בעל פה מועטה, כך שבלתי ניתן לאמת זאת". משערים גם שהתושבים האמינו שבינם לבין אבותיהם הקדמונים המתים יש יחסים סימביוטיים. המתים העניקו לחיים כל מה שהם נזקקו לו (בריאות, פוריות ומזל), והחיים העניקו למתים מקום טוב יותר בעולם הרוחות באמצעות מנחות. לשם כך הוקמו פסלי הענק המכונים מואי שייצגו את האבות הקדמונים שהועלו לדרגת אלים. פסלי אבות אלו הועמדו כשפניהם כלפי צאצאיהם וגבם לעולם הרוחות שבים.
לא ניתן לתארך במישרין את מועד יצירת הפסלים או הבמות עליהם ניצבו, אבל באמצעות תיארוך האלמוגים ששימשו כעיניים של הפסלים ושל פחמי העץ שנמצאו בבימות משערים כי הפסלים הראשונים נוצרו במאה ה-12 והאחרונים בתחילת המאה ה-17, וניתן לזהות שיפור מתמיד באיכות הפיסול ובמקביל הפסלים נעשו גדולים יותר ויותר. הפסל המכונה פארו שהיה הפסל הגדול ביותר שהוצב על במה ושקל כ-75 טון היה בין האחרונים.
אסון אקולוגי
שמאל|ממוזער|250px|שחזור דיגיטלי של האי כפי שנראה לפני שהאדם הגיע לאי, יערות טרופיים ועצי דקל
כשהגיעו המתיישבים הראשונים לאי הוא היה מכוסה ביער עבות מגוון. מחקרים באמצעות פלינולוגיה של קידוחים באגמי הלוע, וניתוח רסיסי עץ מפוחמים שנלקחו מתנורים ומגלי אשפה באי הפסחא הוכיחו כי באי גדלו בעבר לפחות 21 מינים של עצים שנכחדו מהאי. העץ העיקרי היה מין דקל גדול (Paschalococos disperta) שמשערים כי היה קרוב משפחה של דקל היין הצ'יליאני (Jubaea chilensis). על פי הערכה גדלו על האי 16 מיליון עצים ממין זה. משערים שהדקלים היו מקור חשוב למזון, שכן הדקל מצ'ילה מניב אגוזים אכילים והגזע מפיק שרף מתוק, כמו כן כפות הדקלים יכולים לשמש לסכך, ולקליעת סלים ומחצלות. גם המינים האחרים שנעלמו היו שימושיים: מהגזעים של ה-Alphitonia zizyphoides וה-Elaeocarpus rarotongensis אפשר להכין סירות קאנו לדיג, מה-Psydrax odorata אפשר להכין תרנים לסירות או צלצלים, הפירות של ה-Syzygium malaccense אכילים, והעצה הקשה של ה-Thespesia populnea שימשה לגילוף.
בנוסף לצמחייה השופעת קיננו באי גם שפע עופות. הזואוארכאולוג דייוויד סטדמן גילה בגלי האשפה עצמות של לפחות שישה מינים של עופות יבשה: מין של אנפה, שני מינים של רליות, שני מינים של תוכיים ומין של תנשמת, ו-25 מינים של עופות ימיים: אלבטרוסים, סולות, פרגטות, יסעורים, שחפיות ופתונים.
במאה ה-18 כשהגיעו האירופאים לאי לא היה זכר לעצים, כל שטח האי היה ערבת עשב זרועה בסלעים, והעופות היחידים היו התרנגולות שהמתיישבים הביאו איתם. על השאלה מה גרם להכחדת העצים והעופות אין הסכמה בין החוקרים. מרביתם מסכימים כי לאסון האקולוגי אחראים התושבים. ההוכחות לכך נמצאות בשרידי התנורים שבהם ניתן היה להיווכח כי הילידים נהגו להסיק את התנורים בעצים וכיצד בהדרגה משרפה של מיני העצים השונים עברו הילידים לשרוף עשב.
שמאל|ממוזער|250px|החולדה הפולינזית
מתי אם כן נעלמו היערות ומה הכחיד אותם ואת בעלי החיים הקדומים? רוב התיארוכים המבוססים על פחמן-14 של אגוזי הדקלים הם מלפני שנת 1500, מכאן שהדקל כנראה הוכחד זמן קצר אחר-כך. בחפירות בחצי האי פויקה נתגלה שהדקלים נעלמו סביב שנת 1400 ותיארוך פחמי עץ מוכיחים כי שאר מיני העצים נעלמו בסביבות 1440. הבדיקות של פחמי עץ מגלי האשפה ומהתנורים מראים כי התושבים הפסיקו להסיק בעצים ועברו להסיק בעשב אחרי 1640. תיארוך היעלמות אבקת הפרחים של העצים והחלפתם בעשבים במשקעים שנלקחו מקרקעית האגמים נע בין שנת 900 ל-1300, מכל אלו ומעדויות נוספות עולה שהיעלמות היערות החלה זמן קצר לאחר ההתיישבות הראשונה באי, הגיעה לשיאה בשנת 1400, והסתיימה (במועדים שונים במקומות שונים) בין תחילת המאה ה-15 לסוף המאה ה-17. רוב החוקרים סוברים שהתושבים היו אחראים ישירות לבירוא היערות המוחלט שהתרחש באי. בין אם השתמשו בעצים להסקה (אקלים האי קר למדי בחורף), להכנת המזון בתנורים השקועים שנמצאו באי ליד כל בית, לשריפת גופות (מנהג פולינזי מקובל), ששרידי אלפים בדמות אפר עצמות אדם נמצאו מאחורי במות הפסלים, או לפנות מקום לגני ירק. העצים שימשו ככל הנראה גם לבניית סירות ולהכנת הקורות והחבלים שנדרשו לשינוע והעמדת פסלי הענק. עם זאת, קיימות גם הוכחות שהחולדה הפולינזית שהגיעה יחד עם המתיישבים כנוסעת סמויה, או שהובאה בכוונה כמקור מזון מן החי, נהגה לכרסם את האגוזים של הדקלים, ובכך למנוע מהדקלים להתחדש, וייתכן שבצורה דומה היא פגעה גם בעצים האחרים. החוקרים טרי האנט וקארל ליפו טוענים שהחולדה היא הגורם העיקרי להיעלמות יער הדקלים. קצב ההתרבות של החולדות גדול מאוד והן מסוגלות להעמיד דור חדש כל 47 יום. בתנאים ששררו אז באי הפסחא, שפע מזון והיעדר אויבים טבעיים, מסוגל זוג חולדות בודד להתרבות לכמה מיליוני פרטים בתוך שנים מעטות ואז השפעתן על הסביבה הרסנית. לחיזוק התאוריה מסתמכים האנט וליפו על מחקר באיי הוואי שהוכיח כי יער ה-Pritchardia (סוג של דקל) שכיסה את אזור השפלות באיים נעלם אחרי שהחולדה הובאה לאזור ובטרם התיישב בו האדם. אולם חוקרים אחרים מעלים את הטענה שהדקל בהוואי הוא בעל זרעים קטנים ופירות בשרניים, ולא ברור אם הייתה לחולדות השפעה דומה על הדקל באי הפסחא, שהיה בעל קליפה פנימית קשה. בדקל היין הצ'יליאני (שקרוב לדקל אי הפסחא), שחיקה מכנית דווקא מקלה על נביטת זרעים, והארכאולוגים מיית ובורק שבחנו סברה זו שוללים אותה מכל וכל. זרעי טורומירו הם קרוב לוודאי רעילים מאוד (כרגיל במינים בסוג Sophora) ולא סביר שנאכלו בכמויות גדולות על ידי החולדות.
שמאל|ממוזער|250px|מראה אופייני לאי כיום
המצב דומה גם לגבי בעלי החיים המקורים ששכנו באי. כשנדגמו גלי האשפה והתנורים וזוהו העצמות שנתגלו בהם אפשר היה לבנות תמונה של מקורות המזון מן החי של התושבים. בעל החיים הנפוץ ביותר בשכבות הקדומות היה הדולפין המצוי, כמעט שליש מסך כל עצמות החולייתנים. הדולפין חי בלב ים והדרך היחידה לצוד אותו היא בדיג בצלצל מתוך סירות קאנו, שנבנו ככל הנראה מהעצים שהוזכרו לעיל. כאמור נמצאו בשכבות הקדומות עצמות של מינים רבים של עופות יבשה וים, נמצאו גם עצמות דגים (כ-23%), מספר זה נמוך מאוד בהשוואה לשאר פולינזיה (כ-90%) ונובע מהעובדה שהים סביב האי עמוק ואין בו שוניות אלמוגים, ולכן לא ניתן כמעט לדוג מהחוף. וכמו כן זוהו שרידים של אריות ים, וצבי ים. בעל חיים נוסף שעצמותיו נמצאים בשפע בגלי האשפה הוא החולדה הפולינזית. השוואה בין השכבות הקדומות לשכבות המאוחרות יותר מדגימה היטב את האסון האקולוגי. הדולפינים ודגי מים עמוקים כמו הטונה נעלמו לגמרי, במקביל להיעלמות העצים שאפשרו את בניית הסירות שנדרשו לשם הדיג. עופות היבשה והים שעצמותיהם נמצאו בשפע בשכבות הקדומות נעלמו כליל, ככל הנראה עקב הציד, בירוא היערות וטריפת ביצים על ידי החולדות. אי הפסחא הוא האי היחיד בכל האוקיינוס השקט שבו הושמדו כליל כל העופות שהיו בו. רק באיונים הקטנים שמול האי מקננים תשעה מינים של עופות ימיים (מתוך ה-25 שהיו על האי במקור) במספר קטן. לפי גלי האשפה משנת 1500 אבדו לתושבים כל מקורות המזון מן הבר: העופות, הדולפינים, דגי המים העמוקים, האגוזים והתפוחים. נותרו מעט דגים קטנים שניתן היה לדוג מהחוף והחולדה הפולינזית שכמותה לא השתנתה. תופעה זו, של השמדה כמעט טוטלית של הסביבה הטבעית, מכונה אקוסייד.
מכאן ואילך היו התושבים תלויים לחלוטין במה שהצליחו לגדל בעצמם.
חקלאות
המתיישבים הראשונים הביאו איתם צמחי גידול פולינזיים טיפוסיים כגון בננה, בטטה, קנה סוכר, יאם (Dioscorea alata), טארו (Colocasia esculenta), תות נייר, ו-Cordyline fruticosa. קרוב לוודאי שהמתיישבים הביאו איתם מינים נוספים שלא התאימו לאקלים הקר יחסית של האי ולכן לא צלחו דוגמת דקל הקוקוס ועץ הלחם. התנאים לחקלאות באי אינם טובים. מלבד האקלים הקר יחסית והרוחות העזות פעלו נגד המתיישבים גורמים נוספים: כמות הגשמים הממוצעת באי, 1,300 מ"מ בשנה, היא כמות גדולה יחסית, אבל הגשמים עונתיים, ובלתי צפויים. אדמת האי נקבובית, והמים מחלחלים במהירות, עקב כך אין באי אף נחל. גם האדמה עצמה ענייה במינרלים משום שהפעילות הגעשית שבה נפלט אפר געשי עשיר במינרלים אירעה בעבר הרחוק של האי ומאז נשטפו המינרלים בגשמים. כל עוד קיננו על האי העופות, הם העשירו את האדמה מחדש בלשלשת שלהם, הדשן הטבעי העשיר ביותר המכונה גואנו, אבל מקור זה חוסל כאמור על ידי המתיישבים. חיסול היערות גם חשף את האדמה לסחיפת קרקע. ולמרות תנאים אלו הצליחו התושבים לקיים חקלאות אינטנסיבית. הילידים השתמשו בשתי טכניקות עיקריות: האחת, מעגלי אבן המכונים מנאוואי (Manavai) והשנייה דישון באמצעות סלעים (rock-mulch).
שמאל|ממוזער|250px|עצי בננה בתוך מנאוואי
המנאוואי הם מכלאות עגולות קטנות יחסית מוקפת בגדר אבנים בגובה שבין חצי מטר לשני מטרים ולעיתים בור מדופן באבן. גדר האבנים יכולה להיות חומה בודדה או חומה כפולה כשבין שתי דפנותיה יש חצץ. המנאוואי יכול להיות מבנה בודד או סדרת מבנים צמודה דמוית חלת דבש. בתוך המנאוואי גידלו בננות, טארו, קנה סוכר ותות נייר שמקליפתו יצרו בדים. המנאוואי הגן על הצמחים בפנים מפני הרוחות, ובנוסף נהגו להעשיר את האדמה שבתוכו בזבל אנושי ואשפה. על הצלחת השיטה מעידה העובדה שגם כיום התושבים מגדלים בתוך מנאוואי. סקר ארכאולוגי שהשתמש בצילומי לוויין זיהה מעל 2,500 מנאוואי, מרביתם קרוב לחופים, כשהם תופסים עשירית משטח האי.
דישון באמצעות סלעים היא טכניקה שבין השאר נועדה להתגבר על הקרקע הסחופה והדלה במינרלים של אי הפסחא. בטכניקה זו תיחחו את האדמה וערבבו בה בכוונה תחילה סלעים שנשברו ואז כיסו את פני השטח בסלעים. שטח הפנים של הסלעים שנשברו, בין אם נקברו בקרקע או כיסו את הקרקע, מהווים מקור לשחרור איטי של מינרלים (בעיקר זרחן). לטכניקה זו יתרונות נוספים. הסלעים שעל פני השטח שומרים על הלחות בקרקע ומונעים את התנדפות המים בשמש וברוח, הם ממתנים את השינויים בטמפרטורה בכך שהם סופגים את חום השמש ביום ופולטים אותו לאט בלילה, והם מגינים על הקרקע מסחיפה. שיטה זו לא ייחודית לילידי אי הפסחא, גם הנבטים בנגב והאנסאזי, באזור שכיום הוא דרום-מערב ארצות הברית, השתמשו בשיטה זו. בניסויים הוכח כי שיטה זו מניבה יבול פי ארבעה עד פי 50 מגידול בשטח שנוקה מסלעים. סקר ארכאולוגי מצא שמחצית משטח האי טופלה בצורה זו.
סימן נוסף לחקלאות האינטנסיבית הוא 1,233 לולי התרנגולות הבנויים מאבן המכונים הארה מואה. רוב הלולים היו באורך שבעה מטרים ברוחב שלושה מטרים ובגובה שני מטרים עם פתח קטן לכניסה ויציאת העופות. לולים אלו הוקפו בחומה שנועדו למנוע את בריחת העופות או גנבתן.
השערת האסון האנושי
לקראת סוף המאה ה-20 הופיעו מאמרים והתפרסמו ספרים שבהם הטענה המרכזית היא שבמקביל לאסון האקולוגי התחולל על אי הפסחא גם אסון אנושי. החוקר והסופר הבריטי קלייב פונטינג טען בספרו משנת 1991 - "היסטוריה ירוקה של העולם" (A Green History of the World: The Environment and the Collapse of Great Civilizations) כי קיים קשור הדוק בין השמירה על הטבע ובין רווחת המין האנושי, והביא את אי הפסחא כדוגמה למקום שבו עקב האסון האקולוגי התרחש גם רעב גדול שהוביל למלחמות ואף לקניבליזם. באוגוסט 1995 כתב הביולוג האמריקני ג'ארד דיימונד מאמר בשם "סופו של אי הפסחא" (Easter Island's End) שהתפרסם בכתב העת Discover (תורגם לעברית והתפרסם בכתב העת גליליאו) "אי הפסחא – סוף הדרך" ובו תיאר את מה שהתרחש באי על סמך מחקרים של ארכאולוגים וביולוגים. הוא חזר לנושא ואף הרחיב אותו בספרו התמוטטות משנת 2005, שנושאו התמוטטות של תרבויות, שתורגם לשפות רבות (בהן עברית), ובו הפרק השני מוקדש לאי הפסחא, והוא מצייר את התמונה הבאה:
בד בבד עם היעלמות המינים המקוריים של הצמחייה ובעלי החיים הלכה וגדלה אוכלוסיית האי והגיעה ככל הנראה לשיאה בסוף תקופת הקמת הפסלים. קיימת מחלוקת בין הארכאולוגים מה הייתה צפיפות האוכלוסייה באי הפסחא בשיאה. האומדנים נעים בין 6,000 ל-30,000 תושבים והתבססו על ספירת יסודות הבתים, על הנחה ששליש מכמות הבתים הייתה מיושבת דרך קבע, ועל ההנחה שבכל בית התגוררו בין 5 ל-15 נפשות. שיטה אחרת ניסתה לאמוד את כוח האדם הנדרש להקמת הבמות והפסלים שהוצבו עליהם. שיטה אחרת הסיקה מתוך העדויות על החקלאות האינטנסיבית כמה אנשים היא נועדה לכלכל. ג'ארד דיימונד מסתמך בספרו התמוטטות על כמה מהארכאולוגים המובילים במחקר אי הפסחא שטוענים כי בשיא בסוף המאה ה-16 התגוררו באי כ-15,000 תושבים.
שמאל|ממוזער|250px|מואי קוואקווה – הפסלונים של הדמויות השדופות
בהדרגה החלו היבולים החקלאיים להצטמצם, אם בשל סחיפת הקרקע שהתגברה לאחר השמדת היער, או הידלדלותה עקב אובדן צמחי הבר ששימשו לדישון. עדות לכך התגלתה בחפירות בחצי האי פויקה שהוכיחו שהחקלאות שם ננטשה סביב 1400 לספירה, התחדשה סביב שנת 1500 וכעבור מאה שנים ננטשה כליל. היבולים החקלאיים כבר לא הספיקו לכלכל את האוכלוסייה הגדולה והתושבים החלו לסבול מרעב. עדויות לכך מוצאים בפסלונים המגולפים בעץ המכונים מואי קוואקווה (mo‘ai kavakava) המתארות דמויות שדופות, שצלעותיהן בולטות, בתיאור של חוקר הארצות ג'יימס קוק שביקר באי ב-1774 ותיאר את תושביו כ"קטנים, צנומים, חרדים ואומללים", ובעובדה שמספר יסודות הבתים בשפלת החוף, הצטמצם בכ-70% בין המאה ה-16 למאה ה-18. המחסור במזון מן החי גרם לתושבים לחפש תחליפים, ובגלי האשפה של תקופה זו מתחילים למצוא עצמות מפוצחות (כדי להגיע ללשד) של מקור מזון חדש מן החי: בני אדם. חיזוק לכך זו ניתן למצוא בקיומם של ביטויים רבים בשפת התושבים הקשורים לקניבליזם. השערה זו על הידרדרות התרבות של אי הפסחא התקבלה כעובדה וצוטטה בספרים ובמאמרים רבים. כך למשל כותבת ברברה וסט (Barbara A. West) בספרה על העמים של אסיה ואוקיאניה שיצא לאור ב-2009: "זמן מה לפני בואם של האירופאים לאי הפסחא, חשו רפאנואי תהפוכות גדולות במערכת החברתית שנגרמו מהשינוי באקולוגיה של האי... כאשר הגיעו האירופאים ב-1722 הצטמצמה אוכלוסיית האי ל-3,000-2,000 משיא של בערך 15,000 מאה אחת בלבד קודם".
הרעב לווה בתהפוכות חברתיות. שליט האי, ראשי השבטים והכוהנים כבר לא יכלו להצדיק את מעמדם הרם בכך שהם מהווה קשר לאבות הקדומים המעטירים שפע על התושבים והם הודחו. צץ מעמד חדש של מנהיגים צבאים המכונים מָטָטוֹאֶה (matatoa) שכלי נשקם היה חניתות שלראשם הוצמדה זכוכית געשית המתאפיינת בקצוות חדים מאוד הקרויים מטאה (mataa). החלו מלחמות אזרחים ומשפחות רבות שחשו חוסר ביטחון החלו להתגורר במערות שהורחבו, ופתחיהן הוסוו. במערות נמצאו עדויות בדמות כלים המעידות שהמערות היו בשימוש למגורים במשך זמן רב. לקראת סוף המאה ה-18 עברה האוכלוסייה מסגידה לפסלים לאכזבה מהם והחלה תקופה של הפלת הפסלים המכונה "הורי מואי" (huri mo'ai -הפלת הפסלים). ייתכן גם שהפלת הפסלים הייתה חלק מהתחרות בין שבטים, כשכל שבט מפיל את הפסלים של יריביו. ג'יימס קוק שביקר באי ב-1774 מצא שחלק מהפסלים עומדים וחלק מופלים, הדיווח האחרון על פסל עומד היה משנת 1838 ובשנת 1868 דווח כי אף פסל לא נשאר זקוף. במקביל החלו הילידים לפרק את הבמות ולהשתמש באבניהן למעגלי האבנים לחקלאות (מנאוואי), או להקים תאי קבורה. זו אחת הסיבות לכך שמרבית הבמות כיום נראות כגל אבנים.
תיאור היסטורי זה של ההידרדרות של תרבות אי הפסחא מחברה משגשגת לחברה שבה שולטים רעב ומלחמה קיבל הד נרחב, ואי הפסחא הוצג כדוגמה בולטת כתמרור אזהרה ללקח שיש ללמוד מכך שאי השמירה על הסביבה ממיטה חורבן על התרבות האנושית.
בתחילת המאה ה-21 החלו חוקרים לפקפק בתיאור זה. בולטים בהם טרי האנט וקארל ליפו שחפרו באי וסיכמו את ממצאיהם בספרם "הפסלים שהלכו: פתרון תעלומת אי הפסחא" (The statues that walked: unraveling the mystery of Easter Island). האנט וליפו טוענים שלא התרחש באי אסון אנושי, ושצפיפות האוכלוסייה התאימה לכמות המזון שהופק בחקלאות האינטנסיבית. עוד טוענים השניים שלא היו מלחמות, וכי הכלים מזכוכית געשית שנמצאו בשפע באי ויוחסו על ידי החוקרים לחודי חניתות נבחנו במעבדה והתגלו עליהם שרידי צמחים בלבד, ואף פעם לא דם, ולכן מדובר בכלים חקלאיים גרידא. התושבים לא הפילו את הפסלים אלא הם נפלו כתוצאה מרעידת אדמה. בסופו של דבר התמונה המצטיירת על ידם היא של סיפור הצלחה ולא אסון. למרות הרס הסביבה (שאותו הם מייחסים לחולדה הפולינזית) הצליחו תושבי האי להפיק יבולים שהספיקו לצורכי האוכלוסייה, וזאת למרות תנאי הטבע הקשים (קור, רוחות, אדמה דלה). האסונות היחידים שהתרחשו על התושבים החלו רק כתוצאה מהמפגש עם האירופאים החל מתחילת המאה ה-18. מחקר של האנתרופולוג האמריקני דאגלס אוסלי (Douglas Owsley) מ-1994 מחזק חלק מטענותיהם. הוא טען שכמעט שאין שום עדות ארכאולוגית להתמוטטות החברה קודם לבואם של האירופאים. בבדיקת מדגמית של עצמות אדם מהתקופה המדוברת ניתן לייחס את מותם של מעט מאוד אנשים למוות באלימות. חוקר נוסף שמטיל ספק בסיפור האסון האנושי הוא הביולוג ההולנדי יאן באורסמה (Jan J. Boersema) בספרו משנת 2015 "ההישרדות של אי הפסחא" (The Survival of Easter Island).
פולחן איש הציפור
שמאל|ממוזער|250px|שחפית כהה, ציפור שביציה היו המרכז לפולחן איש הציפור
שמאל|ממוזער|250px|האיון מוטו נוי, חלק מפולחן איש הציפור
התמוטטות הסדר הישן והמצוקה הביאו לפריחתו של פולחן חדש שנועד לחלק את המשאבים הבודדים שנשארו, פולחן איש הציפור (tangata manu). בספרה "להמציא את אי הפסחא" ('Inventing 'Easter Island) כתבה בוורלי האון (Beverly Haun): "התפיסה של מאנה (כוח) שניתנה בעבר למנהיגים שתוארם עבר בירושה השתנתה ועברה לדמותו של איש הציפור, ככל הנראה החל ב-1540, במקביל לסוף תקופת הקמת הפסלים". פולחן זה התבסס על האמונה שאף שהאבות הקדומים עדיין דאגו לצאצאיהם, המדיום שדרכו יכלו החיים להתקשר עם המתים כבר לא היה יותר הפסלים, אלא בני אדם שנבחרו בתחרות. האל שאחראי ליצירת בני האדם, מאקה-מאקה, שקודם לכן היה רק אחד האלים הרבים בפנתאון של אי הפסחא, קיבל תפקיד מרכזי בפולחן. מרכז הפולחן היה בכפר אורונגו שעל השפה הצפון-מערבית של הקלדרה של ראנו קאו. התחרות נערכה פעם בשנה, כנראה בסביבות חודש ספטמבר. מכל שבט נבחר נציג (על ידי המנהיגים) שהיה צריך לשחות במים הקרים לאיון "מוטו נוי" (Motu Nui) שנמצא כשני ק"מ מול הקצה הדרום מערבי של האי, כדי להביא ביצה של שחפית כהה (Sterna fuscata), סוג של עוף ימי המקנן שם, שנקרא בפי אנשי האי בשם Manutara (מאנוטרה). הראשון לחזור עם ביצה שלמה הוכתר כ"איש הציפור", ולמשך שנה שלט על המשאבים של האי לטובת שבטו. אומנם היה לאי מלך רשמי שכונה "אריקי" (Ariki), אך פולחן זה הפך אותו לדמות ייצוגית בלבד. המסורת הייתה קיימת בעת המפגש הראשון עם האירופים, ונמשכה עד סוף המאה ה-19. הפעם האחרונה שהטקס נערך היה ב-1867 וצפו בו מיסיונרים צרפתיים שהגיעו לאי ב-1864.
במקביל לפולחן התפתח סגנון אמנותי חדש של גילוף בסלעים. פטרוגליפים מצויים בכל רחבי אי הפסחא, כולל על פסלי מואי לאחר שהופלו, אבל הריכוז הגדול ביותר שלהם מצוי במרכז פולחן איש הציפור בכפר אורונגו. הנושאים העיקריים בפטרוגליפים הם איברי מין נשיים, איש הציפור, האל מאקה-מאקה, ועופות. הפטרוגליפים דומים לפטרוגליפים שנתגלו באיי הוואי, ולכן ככל הנראה הגיע הרעיון של גילוף בסלעים יחד עם המתיישבים הראשונים, אבל רעיון התחרות שבבסיס פולחן איש הציפור ייחודי לאי הפסחא.
מגילוי האי על ידי האירופאים ועד ימינו
המאה ה-18
הקשר המתועד הראשון של האירופאים היה ביום ראשון של חג הפסחא ב-5 באפריל 1722, כאשר הנווט ההולנדי יאקוב רוחבן הגיע לאי בראש שייטת בת שלוש ספינות שנשלחה מטעם חברת הודו המערבית ההולנדית. רוחבן חיפש את האי אותו תיאר הבוקניר אדוארד דייוויס (Edward Davis) ב-1687. רוחבן קרא לאי Paasch-Eyland, שפירושו בהולנדית של המאה ה-18, "אי הפסחא". הוא מצא אי שעל פי תיאורו שממרחק דמה למדבר, ואלו דבריו: "ממרחק חשבנו שאדמת אי הפסחא האמור היא חולית. העשב היבש, הקש והצמחייה החרוכה נראו לנו כמו חול", אבל התמונה השתנתה ברגע שנחת על האי:
מן המפגש עם הילידים שקידמו את פניו קיבל רוחבן את הרושם כי תרבותם פרימיטיבית. רובם היו ערומים, וגופם כולו היה מכוסה ציורי קעקע אמנותיים. אחרים עטו גלימות אדומות וצהובות של אריג עשוי מקליפת עץ. התושבים התגוררו בבקתות ארוכות, נמוכות, עשויות קנים, נטולות רהיטים למעט מחצלות ואבנים ששימשו ככרים. בכל האי היו סירות מעטות, עשויות קנים קלועים, שלא היו אטומות, דבר שהכריח את השייטים לרוקן מים מהסירה ללא הפסק. תדהמתו של רוחבן הייתה גדולה כשנתקל בפסלי הענק שעמדו בסתירה לרושם העלוב שהותירו בו הילידים. רוחבן ראה כ-400 תושבים, אם כי מהעובדה שכמעט לא נראו נשים היה ברור לו שחלק מהאוכלוסייה מסתתר. ההולנדים ראו את הילידים בבוקר המחרת שרועים על האדמה, מדליקים מאות מדורות וסוגדים לזריחת השמש. רוחבן שהה באי כשבוע והעריך את האוכלוסייה בין 2,000 ל-3,000 תושבים. ייתכן שהמספר היה גדול יותר, מאחר שחלקם נחבא בעקבות אי הבנה שהתפתחה לתקרית שבה הרגו אנשיו של רוחבן 12 ילידים ופצעו כמה נוספים.
שמאל|ממוזער|250px|ציורו של ויליאם הוג'דס, "מבט על המונומנטים של אי הפסחא", בערך 1775–1776
שמאל|ממוזער|250px|מפת האי כפי ששורטטה בביקורו של ג'יימס קוק באי.
חמישים שנה אחר כך, בשנת 1770, שלח המושל של מלכות המשנה של פרו, המשנה למלך, דון מנואל דה אמאט אי חוניינט (Manuel de Amat y Junient), משלחת לאי הפסחא, במטרה להשתלט עליו בטרם יעשו זאת הבריטים או הצרפתים. בראש המשלחת עמד פיליפה גונסלס אי אאדו (Felipe Gonzalez y Haedo). המשלחת הגיעה לאי ב-15 בנובמבר בשתי ספינות: "סאן לורנסו" (San Lorenzo) ו"סנטה רוסליה" (Santa Rosalia). הספרדים עלו לחוף בלוויית שני כמרים ויחידת חיילים גדולה. בטקס רב רושם שכלל הנפת דגלים וירי בתותחים הם נטעו שלושה צלבים על שלושה חרוטים געשיים בהר הגעש פויקה בחלק המזרחי של האי, הכריזו על האי כטריטוריה ספרדית, ונתנו לאי שם חדש "אי סן קרלוס" (Isla de San Carlos), לכבודו של מלך ספרד קרלוס השלישי. הספרדים דיווחו שהאי ברובו בלתי מעובד, ושחופו זרוע בפסלי אבן. הם העריכו שהילידים שבהם פגשו הם אנשים מוכשרים שעל נקלה ניתן לתרבתם, והחתימו את ראשי הילידים על הסכמתם להפוך לנתינים של מלך ספרד. כשהם מרוצים מהתוצאה עזבו הספרדים את האי. בדיעבד הייתה זו הפעם האחרונה שבה ביקרו נציגים מהאימפריה הספרדית באי הפסחא.
ארבע שנים אחר-כך בין ה-13 ל-17 במרץ 1774 ביקר חוקר הארצות ג'יימס קוק באי הפסחא. היה זה במסגרת מסעו השני, עם הספינות רזולושן (Resolution) ואדנווצ'ר (Adventure). הוא דיווח שהפסלים הוזנחו וחלקם הופלו. לא היה זכר לצלבים שהשאירו הספרדים. בספינה היה מתורגמן מטהיטי שיכול היה להבין חלקית את שפתם של התושבים, כיוון שהייתה ניב של פולינזית. קוק העריך שכמות התושבים נעה בין שש מאות לשבע מאות נפש. את רשמיו מהאי סיכם קוק במילים:
עם זאת, השהות של קוק באי הניבה פירות בדמות מידע משמעותי על הגאולוגיה, הצמחייה, האוכלוסייה והפסלים שבאי. את המידע אספו הבוטנאי הגרמני יוהאן ריינהולד פורסטר (Johann Reinhold Forster), ובנו, יוהאן גאורג אדם פורסטר (Johann Georg Adam Forster), שהשתתפו במשלחתו של קוק. במשלחת השתתף גם הצייר ויליאם הודג'ס (William Hodges), שציור שלו נחשב בין המוקדמים ביותר של האי.
ב-9 באפריל 1786 הגיע לאי הרוזן הצרפתי ז'אן-פרנסואה לה פרוז בראש משלחת בת שתי ספינות, אסטרולב (Astrolabe) ובוסול (Boussole). מטרת המשלחת הייתה להקיף את כדור הארץ במצוות מלך צרפת לואי החמישה עשר. הוא שהה באי יום אחד ערך תצפיות, והעריך שכעשירית משטח האי מעובד. הוא השאיר לתושבים בעלי חיים וצמחים לגידול (שנאכלו מיד).
המאה ה-19
שמאל|ממוזער|250px|הנחיתה של המלחים מהספינה הרוסית רוריק באי הפסחא, 1816
ביקורי האירופאים באי הלכו ותכפו, והם דיווחו בהדרגה על פסלים שנפלו.
ב-1804 ביקר את האי חוקר הארצות וקצין הצי הרוסי יורי ליסיאנסקי (Ю́рий Фёдорович Лися́нский) על גבי הנייבה (Нева) ודיווח כי ראה רק עשרים פסלים עומדים.
ב-1816 ביקר באי החוקר הגרמני אוטו פון קוטצבו (Otto von Kotzebue) על גבי הספינה רוריק בשירות הצאר הרוסי.
ב-1825 ביקרה באי הספינה הבריטית בלוסום (HMS Blossom) ואנשיה דיווחו כי לא ראו פסלים עומדים.
ב-1830 דיווחו מלחים שעל סיפונה של הספינה סרינגאפטם (HMS Seringapatam) כי ראו רק שמונה פסלים עומדים.
ב-1838 דיווח קצין הצי הצרפתי אבל אובר דופטי-תואר (Abel Aubert Dupetit-Thouars) כי ראה רק ארבעה פסלים עומדים על החוף המערבי של האי.
ב-1868 דיווח לינטון פלמר (J. Linton Palmer), הרופא על סיפון הספינה הבריטית טופז (HMS Topaze) שאין אף פסל עומד על הבמות ברחבי האי.
המפגש עם האירופאים היה הרסני לתושבי האי. האירופאים הביאו מחלות, שגרמו למותם של ילידים רבים שלא נחשפו אליהן מעולם. היחס של נשים באי למין היה חופשי, ועקב כך התפשטו מחלות מין. ב-1830 חששו רבי חובלים מלעגון באי בגלל תפוצה רחבה של עגבת. ב-1836 יש אזכור ראשון למחלת אבעבועות שחורות באי. ב-1805 החלה תופעה שתלך ותגבר של חטיפות על ידי סוחרי עבדים. תחילה היה זה סוחר עבדים אמריקני, שחטף כמה גברים ונשים, אבל השיא היה בשנות ה-60 של המאה ה-19 ובעטיים האוכלוסייה הצטמצמה מאוד. בדצמבר 1862 תקפו את האי סוחרי עבדים מפרו. הם חטפו תושבים וחזרו על כך במשך כמה חודשים, ובסופו של דבר לכדו כ-1,500 גברים ונשים, כמחצית מתושבי האי, לשם עבודה במכרות הגואנו או בחקלאות. בין הנחטפים היה שליט האי, יורשו, ואלו שידעו לקרוא ולכתוב את כתב הרונגו רונגו, הכתב היחיד שנוצר בפולינזיה. רוב הנחטפים מתו במחלות או מהעבודה.
לחץ בינלאומי אילץ את סוחרי העבדים להחזיר לאי את התושבים שחטפו מאי הפסחא ומאיים אחרים בפולינזיה שנותרו עדיין בחיים, אלא שחלק מהתושבים שחזרו היו נגועים באבעבועות שחורות. עקב כך פרצו מגפות קטלניות באי הפסחא ובאיי מרקיז. האוכלוסייה באי הצטמצמה עד כדי כך שחלק מהמתים לא נקברו.
המיסיונר הנוצרי הראשון באי, הצרפתי אז'ן אירו (Eugène Eyraud) הגיע בינואר 1864 ושהה באי במשך מרבית שנה זו, אבל הוא נמלט מהאי לאחר שהתושבים בזזו את כל רכושו והוא שרד בקושי. התושבים המירו את דתם רק אחרי שחזר ב-1866 עם האב איפוליט רוסל (Hippolyte Roussel), אבל זמן קצר אחרי שהשניים הגיעו בלוויית הקפטן ז'אן-בטיסט דיטרו בורנייה (Jean-Baptiste Dutrou-Bornier), חלה אירו בשחפת שהובאה לאי על ידי ציידי לווייתנים. ב-1867 התפשטה באי מגפת שחפת שגרם למותם של כרבע מילידי האי, כולל הצאצא האחרון של משפחת המלוכה. אירו מת מהשחפת באוגוסט 1868, ובמועד זה כבר כל התושבים קיבלו על עצמם את הנצרות הקתולית.
ז'אן-בטיסט דיטרו בורנייה, שהביא את שני המיסיונרים לאי ב-1866, היה קצין תותחנים במהלך מלחמת קרים, ואחר כך נעצר בפרו באשמת סחר בנשק, נידון למוות ושוחרר בהתערבות הקונסול הצרפתי. הוא חזר לאי ב-1867 במטרה לגייס עובדים למטעי הקוקוס בטהיטי, ואז הגיע במטרה להישאר לתמיד באפריל 1868, ושרף את היכטה שבה הגיע. דיטרו בורנייה עתיד היה להשאיר חותם מתמשך על האי.
שמאל|ממוזער|250px|הפגישה ב-1877 בין החוקר אלפונס פינאר ל"מלכה האם" קורטו, ובנותיה, קרולין והארייט
דיטרו בורנייה הקים את ביתו במאטאוורי, כשמטרתו לפנות את רוב האי מהתושבים ולהפוך אותו לחוות כבשים. הוא נשא לאישה אחת מבנות המקום, קורטו שמה, ומינה אותה למלכה. הוא ניסה לשכנע את צרפת להפוך את האי לפרוטקטורט, וגייס לצדו קבוצה של ילידים שהתיר להם לשוב לדתם הקודמת. עם הקבוצה שצוידה ברובים, וחבריה שרפו בקתות של מתנגדים, הוא שלט על האי במשך כמה שנים.
דיטרו בורנייה רכש את מרבית שטח האי, מלבד השטח שהיה שייך למיסיונרים סביב האנגה רואה. הוא שלח כמה מאות ילידים לטהיטי לעבוד עבור המשפחה שמימנה את פעולותיו. עם הזמן הוא הסתכסך עם המיסיונרים, ובשלב מסוים שלח את תומכיו לשרוף את מבני המיסיון. המיסיונרים החליטו לעזוב את האי ב-1871. יחד איתם עזבו 275 תושבים לטהיטי ומנגארווה. על האי נותרו 230 תושבים. אלו שנשארו מאחור היו בעיקר זקנים. שש שנים מאוחר יותר חיו על אי הפסחא 111 תושבים בלבד, ורק ל-36 מהם בלבד היו צאצאים.
בינתיים המשיך דיטרו בורנייה לשלוט באי ביד רמה. ב-1875 כללו נכסיו מעל ל-80% משטח האי, ומעל ל-4,000 כבשים, ובנוסף, בקר, סוסים, חזירים ותרנגולות. ב-1876 נרצח דיטרו בורנייה במארב שהכינו לו שלושה מבני האי שעה שנכנס לביתה של התופרת שהכינה שמלה לאשתו "המלכה", ככל הנראה מה שהניע את רוצחיו היה הנוהג שלו לחטוף ילדות שהגיעו לבגרות מינית.
מכאן ואילך החלה אוכלוסיית האי להתאושש. אבל מכיוון ש-97% מתו או עזבו את האי בתוך פחות מעשור, אבד מרבית הידע על תרבות האי.
אלכסנדר סלמון הבן (Alexander Ariʻipaea Vehiaitipare Salmon) היה בנם של סוחר יהודי בריטי ואחותה המאומצת של מלכת טהיטי ואחיה של מלכת טהיטי, וחבר במשפחת הסוחרים סלמון-ברנדר שמימנה את פעולותיו של דיטרו בורנייה. הוא הגיע לאי ב-1878 עם קבוצה שכללה ילידים מאי הפסחא שחזרו וילידי טהיטי וניהל בפועל על האי במשך עשור. הוא קנה את כל אדמות האי למעט אדמות המיסיון ופעל לפתח תיירות לאי. מעבר לייצור צמר הוא עודד את התושבים לעסוק בגילוף וביצוע עבודות אמנות, תחום תעסוקה הפעיל עד היום. תקופתו מקובלת כתקופת התאוששות ובמהלכה עברה השפה המדוברת שינויים לשפת רפה נוי המודרנית המושפעת מהשפה המדוברת בטהיטי.
שמאל|ממוזער|250px|פוליקרפו טורו
בינתיים נכנס גורם חדש לתמונה. על רקע ההתפשטות הכלכלית, הצבאית והטריטוריאלית של הרפובליקה של צ'ילה במחצית השנייה של המאה ה-19, שהגיעו לשיאם בניצחון צ'ילה על פרו ובוליביה במלחמת האוקיינוס השקט, שכנע קצין הצי הצ'יליאני פוליקרפו טורו (Policarpo Toro Hurtado) את ממשלתו שהאי יכול לשמש בסיס ימי בעל חשיבות אסטרטגית. הוא ניהל משא ומתן עם סלמון שמכר את הנכסים שלו באי, חוות הכבשים של מזון-ברנדר (Mason-Brander, החברה המשותפת לסלמון ולגיסו, הסקוטי ג'ון ברנדר), לממשלת צ'ילה ב-2 בינואר 1888. החווה כללה את האדמות שנרכשו מהצאצאים של ילידי האי שמתו במגפות, למעשה כמעט כל שטח האי. ב-9 בספטמבר של אותה שנה סיפח פוליקרפו טורו את האי לרפובליקה של צ'ילה באמצעות "הסכם סיפוח האי" (Tratado de Anexión de la isla). על הסכם הסיפוח של האי לצ'ילה חתמו על הספינה אנגמוס (Angamos) 12 ממנהיגי התושבים, בהם אטמו טקנה (Atamu Tekena), שהוגדר כ"מלך האי". הם חתמו על המסמך משום שהאמינו שממשלת צ'ילה תגן עליהם מהתקפות. גם סלמון חתם כעד על המסמך ושב לטהיטי בדצמבר. עד היום חולקים חלק מילידי האי על תוקפו החוקי של המסמך.
המאה ה-20
ב-1896 חכר אנריקה מרלט (Enrique Merlet), סוחר מוולפראיסו את כל אדמות האי והקים בה חוות כבשים. העובדים ששכר בנו חומה (pirca) בגובה שלושה מטרים שהקיפה את האנגה רואה שמעבר לה היה אסור לתושבים לעבור לחלק אחר של האי, אלא אם היה זה במסגרת עבודתם עבור החווה. השכר שקיבלו העובדים בחווה חזר לבעלי החווה כאשר הם קנו מוצרים במחירים מופקעים מהחנות שהחווה ניהלה. ב-1903 אילצו קשיים כספיים את מרלט למכור את נכסיו באי לחברת המסחר הבריטית ויליאמסון ובלפור (Williamson, Balfour & Company), בעלי העסק התחלפו, אבל מבחינת התושבים דבר לא השתנה במשך חמישים השנים הבאות שבהן שלטה החברה באי. התקופה הארוכה שבה שימש רוב שטח האי מרעה לכבשים פגעה קשה באקולוגיה של האי. הכבשים חיסלו את מרבית הצמחייה המקורית, כולל עצי הטורומירו, וחשפו את האדמה לסחיפת קרקע.
בתחילת המאה ה-20 פרצה באי מחלת הצרעת. את המחלה הביא אחד מהילידים שפוליקרפו טורו החזיר מטהיטי. היא התפשטה במהירות ועשור אחר-כך הוקמה באי מושבת מצורעים על מדרון הר הגעש טרוואקה. בשנות ה-40 היו באי 40 חולים. המחלה חוסלה לאחר שכל התושבים חוסנו בשנות ה-60 וה-70.
שמאל|ממוזער|250px|אנגטה – מנהיגת המרד הקצר ב-1914
בתחילת 1914 פרץ מרד באי. מובילת המרד הייתה אנגטה (Angata), ילידית האי שהייתה קתולית אדוקה. היא חלמה שאלוהים החזיר את האי לתושביו. התושבים פשטו מעבר לחומה, שחטו בעלי חיים, ובזזו מחסנים. על קבוצה קטנה של זרים הוטל מצור עד שספינה קרב צ'יליאנית השיבה את הסדר. עם זאת, מפקד הספינה ביקר קשות את ניהול החווה, ושיבח את התושבים שלא פגעו לרעה במנהל. המרד נפסק כשאנגטה מתה.
צ'ילה הייתה מדינה נייטרלית בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אבל המלחמה לא פסחה על אי הפסחא. צי מזרח אסיה הגרמני, שכלל הסיירות המשוריינות "שרנהורסט" ו"גנייזנאו" וספינות עזר בפיקודו של מקסימיליאן פון שפה, ניסה להגיע מנמל הבית בטסינגטאו (כיום צ'ינגדאו) בסין לגרמניה דרך האוקיינוס השקט. הצי הגיע לאי לאחר הפגזת פפאטה, בירת טהיטי, לצורך אספקה, ושהה בו בין ה-12 ל-19 באוקטובר 1914. משם הצי הפליג לצ'ילה, השמיד שתי סיירות בריטיות בקרב קורונל והושמד בדצמבר 1914 בקרב איי פוקלנד. ב-23 בדצמבר 1914 הטביעה אניית הפשיטה הגרמנית פרינץ אייטל פרידריך (Prinz Eitel Friedrich) את ספינת הסוחר הצרפתית ז'אן (Jean) מול האנגה רואה. צוות הספינה הושאר על האי. ב-1917 עלתה ספינת הפשיטה הגרמנית זייאדלר (Seeadler) על שונית במופליה שבאיי החברה. צוות מהספינה הצליח להשתלט על הספינה הצרפתית לוטסה (Lutece), שינה את שמה לפורטונה (Fortuna) והפליג לאי הפסחא. הספינה עלתה על הסלעים מול אי הפסחא וטבעה. הצוות שהה באי ארבעה חודשים בטרם הועבר למעצר בצ'ילה.
עד שנות ה-60 הוגבלו התושבים להאנגה רואה, יתרת האי הייתה מחוץ לתחום עבורם והוחכרה לחוות הכבשים של חברת ויליאמסון-בלפור עד 1953. מ-1953 ועד 1966 ניהל הצי של צ'ילה את האי תחת משטר צבאי, ורק אז הוסרו הגבלות התנועה באי. ב-1966 קיבלו תושבי האי אזרחות צ'יליאנית.
ב-22 במאי 1960 התחוללה רעידת האדמה בוואלדיביה שעל חוף האוקיינוס השקט בצ'ילה, רעידת האדמה העוצמתית ביותר שנמדדה מעולם. הרעידה יצרה גלי צונאמי שפגעו בחוף הדרומי של אי הפסחא. במת הפסלים של אהו טונגריקי שרק שנים לפני כן שוחזרה בעמל רב נהרסה כליל. הגלים סחפו את פסלי המואי הכבדים 100 מטרים לתוך האי. במימון יפני בוצע שחזור מחודש, והבמה חזרה כיום למצבה המקורי.
שמאל|ממוזער|250px|גנרל פינושה יחד עם נערה מבנות האי
בעקבות ההפיכה הצבאית ב-1973 שבה הודח ומת הנשיא הנבחר סלוודור איינדה ושהעלתה לשלטון את הרודן אוגוסטו פינושה הוצב אי הפסחא תחת משטר צבאי. לפינושה היה יחס מיוחד לאי. הוא ביקר בו ב-1974, הנשיא הראשון של צ'ילה שעשה זאת וחזר שוב ב-1980 וב-1987. אומנם התיירות כמעט שפסקה, והפיחות במטבע הצ'יליאני פגע בתושבים, אבל תחת שלטונו הושקעו משאבים ניכרים לשיפור התשתית, כולל הקמת בית חולים מודרני ובית עירייה חדש. והוא מינה ב-1984 את המושל הראשון של אי הפסחא שהיה יליד האי, הארכאולוג סרחיו ראפו (Sergio Rapu).
לאחר הסכם בין צ'ילה לארצות הברית הוארך מסלול הנחיתה בנמל התעופה הבינלאומי מאטאוורי ונחנך ב-1987. המסלול הוארך ב-423 מטרים ל-3,353 מטרים, המסלול הארוך ביותר בפולינזיה, במטרה שיוכל לשמש אתר חירום למעבורת החלל.
המאה ה-21
ב-9 במאי 2006 אימצו תושבי האי דגל חדש. הדגל מורכב מרקע לבן, שעל גביו ראימירו אדום, קישוט מסורתי שנהגו נשות האי ללבוש על חזיהן.
ב-30 ביולי 2007 העניקה רפורמה חוקתית לאי הפסחא ולאיי חואן פרננדס מעמד של "טריטוריות מיוחדות" («territorio especial»). מכיוון שהאמנה טרם אושרה, ממשיך האי להיות חלק ממחוז ולפראיסו כקומונה היחידה בפרובינציה אי הפסחא.
קיימת התמרמרות של ילידי האי כנגד "הפלישה" של מהגרים מצ'ילה. באוגוסט 2010 היא התבטאה כאשר קבוצה התנחלה בשטח המלון היוקרתי Hangaroa Eco Village and Spa, בטענה שהשטח שעליו עומד המלון נלקח בעורמה מאבותיהם. בדצמבר השתמשה המשטרה בכוח בניסיון לפנות את המתנחלים והשתמשה בכדורי גומי. במהומה נפצעו 25 איש. חמשת המתנחלים האחרונים פונו בכוח משטח המלון בסופו של דבר בפברואר 2011.
בשרפה שפרצה באזור ראנו רארקו ב-6 באוקטובר 2022, ניזוקו חלק מפסלי המואי. ראש העיר של האי אמר בראיון כי "את הנזק שנגרם מהשרפה לא ניתן לתקן".
תיירות
תחבורה
שמאל|ממוזער|250px|שדה התעופה מאטאוורי
ממוזער|250px|צלילה סמוך לפסל המואי השקוע
תיירות בקנה מידה משמעותי החלה רק ב-1967, כאשר החלו טיסות תעופה סדירות לאי. גם כיום הדרך הכמעט יחידה להגיע לאי היא בטיסות של חברת התעופה "LATAM צ'ילה" המקיימת טיסות יומיות מסנטיאגו דה צ'ילה (צ'ילה) לאי הפסחא (נכון ל-2019 באמצעות בואינג 787). בנוסף יש טיסה שבועית אחת הממשיכה לפפאטה בטהיטי ובחזרה. חברת בת, LATAM פרו, הפעילה גם היא טיסות עונתיות לאי מלימה, בירת פרו, אבל טיסות אלו לא התחדשו מאז 2013. עם זאת, מספר התיירים המגיע לאי נמוך משמעותית בהשוואה למספר התיירים המגיעים לאיים אחרים שבהם יש אתרי נופש. הטיסות מגיעות לנמל התעופה הבינלאומי מאטאוורי באי הפסחא שהורחב במידה ניכרת על ידי נאס"א בשנת 1986, כאתר לנחיתת חירום עבור מעבורת החלל. אורך מסלול שדה התעופה הוא 3,318 מטר.
לאי הפסחא יש נמל שבו יכולות לעגון ספינות קטנות בלבד. ספינות טיולים גדולות יכולות לעגון בתחנת עיגון בקרבת האנגה רואה. והנוסעים מורדים לחוף בסירות, שיטה לא נוחה בדרך כלל בשל הים הסוער כמעט תמיד.
אף שהים סביב האי עני יחסית בדגים ובאלמוגים, הפכה צלילה בים סביב האי לספורט פופולרי. בנמל פועלות כמה חברות המשכירות ציוד צלילה. המים צלולים מאוד בשל היעדר פלנקטון וניתן לראות למרחקים גדולים. אתר צלילה פופולרי הוא אתר פסל המואי, 20 מטרים מתחת למים. הפסל הוא מודרני ונבנה בשנות ה-90 של המאה ה-20 כחלק מסדרת הטלוויזיה יורנה והושקע במים.
תשתית תיירותית
מקומות הלינה נעים משהות בתשלום בבתים פרטיים ועד בתי מלון ברמת שלושה כוכבים. עם זאת, מרבית התיירים שוהים באי כיומיים עד שלושה ימים בלבד. המחירים באי יקרים בשל העובדה שכמעט הכול, למעט כמה מוצרי חקלאות, מיובא בעלות גבוהה מצ'ילה. מכיוון שמרבית האוכלוסייה מתפרנסת כיום מתיירות, יש באי מדריכי תיירות הדוברים כמה שפות. ההגעה לאתרי התיירות נעשית ברכבי שטח, בטרקטורונים ברכיבה על סוסים או ברגל למטיילים מנוסים.
למרות ריחוקו של האי ממרכזי התיירות העולמים גדל מספר התיירים המגיעים אליו מדי שנה בצורה מרשימה. אם בשנת 2000 הגיעו לאי 12,000 תיירים, בשנת 2010 כבר עלה מספר התיירים על 70,000, ומשרד העבודות הציבוריות של צ'ילה העריך שמספרם יגיע ל-200,000 בשנת 2020. במטרה לצמצם הן את הנזק האפשרי לאי מתיירות ומהגירה מצ'ילה החליטה ממשלת צ'ילה ב-2018 להגביל את מספר הימים שבהם יכולים לשהות תיירים באי מ-90 ל-30 ימים, ומסוף 2019 החלה לחייב כל תייר למלא טופס באינטרנט (הנבדק לפני עלייה על הטיסה מסנטיאגו) המוכיח כי ארגן באי מקום לינה מסודר וטיסה חזרה.
אתרי התיירות העיקריים
שמאל|ממוזער|250px|תקריב של הבנייה המדויקת באהו טהירה במתחם וינאפו
שמאל|ממוזער|250px|פונה פאו, האתר שבו נחצבו ה"פאות" של פסלי המואי
וינאפו (Vinapu) - מתחם ארכאולוגי ובו שלושה אהו. הבולט בהם הוא אהו טהירה (Ahu Tahira) שבו יש במה שבה יש התאמה מדויקת של גושי סלעי בזלת בגדלים שונים שמשקלם מגיע עד שבעה טון. תור היירדאל טען שבנייה זו זהה לחומות האבן מתקופת האינקה באמריקה הדרומית בעיקר החל מהמאה ה-15.
ואיהו (Vaihu) - כפר משוחזר, הכולל את בתי סירה, לולי תרנגולת, וחלקות חקלאות מסורתית.
אקהאנגה (Akahanga) - שרידי בימה ופסלים, מקום קברו המיתולוגי של השליט הראשון.
ראנו רארקו (Rano Raraku) – הר געש כבוי שהוא אתר החציבה של פסלי המואי. בלוע הר הגעש, על מדרונותיו, וסביבו יש כ-300 פסלים בגדלים שונים ובשלבים שונים של חציבה.
אהו טונגריקי - בימת הפסלים הגדולה ביותר באי ועליה 15 פסלים גדולים. האתר שוכן במפרץ קרוב לראנו רארקו.
טו פיטו או טה הנוא (Te Pito o te Henua – "טבור העולם") (למעשה: "טו פיטו קורה" – הטבור האדום) הוא אתר טקסי סביב סלע כדורי, שמקורו ככל הנראה טבעי, שמיוחסות לו תכונות על טבעיות. בין השאר נטען שכדור הסלע זהה לסלע שהביא הוטו מאטואה, המנהיג האגדי של ההגירה הראשונה של הפולינזים, מהאי היבא. כריסטיאן ולטר (Christian Walter), אנתרופולוג המתגורר באי, טוען שהאתר נבנה בשנות ה-60 של המאה ה-20 למען תיירים נאיביים. עובדה היא שתור היירדאל, שערך מחקר ארכאולוגי מקיף באי באמצע שנות ה-50 אינו מזכיר את האתר. באהו טונגריקי יש כדור סלע נוסף, אבל אין ספק שהוא גולף על ידי התושבים. בסמוך נמצא אהו נוסף והפסל המכונה פארו, הפסל הגדול ביותר שהוצב. האהו והפסל לא שוחזרו.
אנקנה (Anakena) – החוף היחיד באי שבו ניתן לרחוץ בים. החוף עשוי מחול לבן שנוצר מבלייה של אלמוגים. יש בחוף כמה מתקני תיירות ובחורשת הדקלים הסמוכה מכינים ארוחות לתיירים. שתי במות אבן נמצאות באנקנה, אהו נאונאו ואטורה הוקי.
הלוע של ראנו קאו (Rano Kau) – לוע הר געש (בפועל קלדרה) בקוטר 1.5 קילומטרים הכולל אגם מים מתוקים שבהם צומחים שיחי טוטרה. משולי הלוע יש נוף מרהיב של שלושת האיונים בדרום-מערב האי. בסמוך נמצא הכפר הטקסי של אורונגו, ובו יש גם פטרוגליפים, אם כי ב-2019 נסגרה הגישה אליהם בשל חשש מהתמוטטות.
פונה פאו (Puna Pau) – מחצבה במדרונות ראנו קאו, שבו חצבו את הפאה מאבן סקוריה אדמדמה שהוצבה על ראשם של פסלי המואי.
אהו אקיווי (Ahu Akivi) - אהו ועליו מוצבים 7 פסלים, היחידים באי הפונים לים.
הורי אה אורנגה (Uri A Urenga) - אהו ועליו פסל מואי משוחזר, מאחוריו אתר שריפת גופות.
טאהאי (Tahai) - אתר ובו שלושה אהו משוחזרים, כשבאחד מהם פסל המואי היחיד עם עיניים משוחזרים.
המוזיאון האנתרופולוגי על שם האב סבסטיאן אנגלרט (Museo Padre Sebastian Englert Antropologico) – שוכן בצפון היישוב האנגה רואה. המוזיאון צנוע בהשוואה למוזיאונים אנתרופולוגיים בעולם, אבל הביקור בו מומלץ. הממצא המעניין ביותר הוא עין של מואי שנתגלתה ב-1978 באנקנה.
תרבות אי הפסחא
מיתולוגיה
שמאל|ממוזער|200px|
המיתולוגיה של אי הפסחא מתייחסת למיתוסים, סיפורי עם ואמונות דתיות של הילידים הפולינזים של האי. המרכיבים החשובים ביותר במיתולוגיה זו הם:
האמונה שאי הפסחא יושב לראשונה על ידי קבוצה שהגיעה מהאי שלא זוהה המכונה היבא (קרוב לוודאי באיי מרקיז) שהונהגה בידי הוטו מאטואה (Hotu Matu'a), הנחשב כמלך הראשון של האי (ariki mau). בניו הקימו את המשפחות המורחבות שהתיישבו ברחבי האי, וחיו בבדידות עד שהגיעו האירופאים במאה ה-18.
האמונה שבין התושבים החיים לבין אבותיהם הקדמונים המתים יש יחסים סימביוטיים. המתים העניקו לחיים כל מה שהם נזקקו לו (בריאות, פוריות ומזל), והחיים העניקו למתים מקום טוב יותר בעולם הרוחות באמצעות מנחות. לשם כך הוקמו פסלי הענק המכונים מואי שייצגו את האבות הקדמונים שהועלו לדרגת אלים. פסלי אבות אלו הועמדו כשפניהם כלפי צאצאיהם וגבם לעולם הרוחות שבים.
אגדת "ארוכי האוזניים" (Hanau eepe) – מתוארים כבני עם שהתגוררו באי בעבר ונהגו להאריך את תנוכי אוזניהם. על פי סיפורי העם פרצה מלחמה בינם לבין בני העם השני שהתגורר באי המכונים "קצרי האוזניים" (Hanau momoko). במלחמה שהתחוללה בין המאה ה-16 למאה ה-18, קרוב לוודאי בשלהי המאה ה-17, הושמדו כל ארוכי האוזניים.
פולחן איש הציפור (Tangata manu) – פולחן זה החליף את האמונה במואי, כאשר פרצה מלחמה בין השבטים באי על משאבי הטבע המדלדלים ובניית הפסלים נעצרה. הפולחן דעך בשלהי המאה ה-19 לאחר שהאוכלוסייה קיבלה על עצמה את הדת הקתולית, אבל הזיכרון והפופולריות של הפולחן לא נמחקו ועדות להם נמצאת בקישוטים בכנסייה שבאי.
מאקה-מאקה (Makemake) - יוצר האנושות, אל הפריון, והאל הראשי בפולחן איש הציפור.
אקו-אקו (Aku-aku) – הרוחות המגנים על המערות הקדושות של המשפחה.
סיתות באבן
שמאל|ממוזער|250px|אחד מפסלי המואי הבודדים שגולף בבזלת ומוצג כיום במוזיאון הבריטי
שמאל|ממוזער|300px|שרטוט סכמתי של חציבת פסלי המואי
שמאל|ממוזער|250px|אחד מפסלי המואי שעל האי
שמאל|ממוזער|250px|תקריב של פסל באהו טאהאי שבראשו שוחזרו העיניים מאלמוג לבן וסקוריה אדומה
כמו בשאר איי פולינזיה, הייתה תרבותם ילידי אי הפסחא שייכת לתקופת האבן והם עשו שימוש נרחב בכמה סוגים של אבן מקומית:
בזלת – אבן קשה, צפופה שממנה הכינו את הנקרים (toki) ששימשו לסיתות המואי, ובמקרה אחד לסיתות מואי (המואי Hoa Hakananai'a המוצב כיום במוזיאון הבריטי).
אובסידיאן – זכוכית געשית המתאפיינת בקצוות חדים מאוד. שימשה כחוד החניתות של בני האי (mataa), ושובצה כאישונים השחורים של עיני המואי.
סקוריה אדומה מחרוט האפר של פונה פאו (Puna Pau), אבן אדומה קלה מאוד ששימשה להכנת הפאות שעל ראשי המואי (pukao) ולגילוף כמה מואי.
טוף מהלוע הגעשי ראנו רארקו, אבן שקל לעבד אותה בהשוואה לבזלת. מרבית המואי גולפו מאבן זו.
פסלי המואי
האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, הקרויים מואי (moai). בסך הכול נמנו 887 פסלים מונוליתיים על האי, במחצבה ובאוספי מוזיאונים בעולם. מתוכם 288 הובלו בהצלחה והועמדו על הבמות שיועדו לכך והמצויות לאורך כל חופי האי. 92 פסלים מוטלים בדרך מהמחצבה ומעל ל-400 נמצאים במחצבה בשלבים שונים של גימור.
כל הפסלים הופלו על ידי הילידים עד אמצע המאה ה-19, ובתקופה המודרנית הוצבו מחדש כ-50 פסלים. הפסל הראשון שהוצב היה על אהו אטורה הוקה (Ahu Ature Huke) בחוף אנקנה ב-1958. הפסל הוצב תוך שימוש בשיטות מקוריות במהלך משלחת היירדאל.
אף שלעיתים קרובות מתייחסים אליהם כ"ראשים מאי הפסחא", יש לפסלים גו, ומרביתם מסתיימים בקצה הירכיים, אף שמספר הן דמויות שלמות הכורעות על ברכיים כפופות כשראשם מעל לבטנם. חלק מהמואי הניצבים כוסו עד צווארם בחולות הנודדים.
כמעט כל (כ-95%) מהמואי נחצבו מהאפר הגעשי הדחוס והמוצק (טוף) שקל לעבד אותו המצוי באתר אחד בצד החרוט הגעשי הכבוי ראנו רארקו. 13 פסלים גולפו בבזלת, 22 בטרכיט ו-17 בסקוריה אדומה שבירה. ילידי האי חצבו את הפסלים תוך שימוש בנקרים מאבן קשה (בעיקר בזלת) המכונים "טוקי" (toki), שכמה אלפים מהם מפוזרים במחצבה. את נקר האבן חידדו על ידי פיצול הקצה, כאשר הקצה נעשה קהה. בזמן הפיסול נהגו להתיז מים על האבן הגעשית על מנת לרכך אותה. עם סיום הגילוף נהגו העובדים לשפשף את גוף הפסל בפומיס. לחלק מהפסל שובצו עיניים, כאשר לתפקיד לובן העין השתמשו באלמוגים לבנים ואת הקשתית יצרו מזכוכית געשית (אובסידיאן) שחורה או מסקוריה אדומה. על מנת להשלים מואי אחד נדרש צוות של חמישה או שישה אנשים במשך כשנה, וככל הנראה עבדו צוותים רבים על פסלים שונים באותו זמן. כל פסל ייצג את ראשו של אב קדמון.
על סמך מאות הפסלים שנמצאים בשלבים שונים של יצירתם במחצבה בראנו רארקו ניתן לשחזר את תהליך היצירה (ראו בשרטוט הסכמתי משמאל). הפסל נחצב על ידי צוות בן כמה אנשים על המדרון של ההר. תחילה הוסר החלק העליון של הסלע, אחר-כך סותתו חלקו העליון של הפסל ושני צדדיו. החלק התחתון סותת בצורה גסה עד שגוף הפסל היה מחובר בשדרית בלבד לסלע מתחתיו (A בשרטוט). בשלב מסוים נותק הסלע מהשדרית והוא החליק במדרון עד שנחת כשהוא עומד בתוך בור שהוכן מראש בתחתית המדרון. בנקודה זו הושלם סיתות חלקו האחורי של הפסל (B בשרטוט). בשלב זה היה הפסל מוכן לשינוע אל הבימה (אהו) המיועדת לו באמצעות דרכים שהוכנו מראש. על התאוריות השונות לצורה בה הובלו הפסלים ששקלו מספר טונות למרחק שעלה לפעמים על עשרה קילומטרים ראו בהמשך. אחת התאוריות המבטיחות, שאף נוסתה באמצעות דגם מוקטן, מתבססת על ההנחה שהפסל עמד כבר בתחילת הדרך (C בשרטוט). הנחה סבירה ביותר בהתחשב במספר הרב של הפסלים העומדים בתוך בורות סביב המחצבה (D בשרטוט), שכיום בעקבות הסחף מכוסים עד לצווארם בעפר, מה שגרם לדימוי המקובל שהפסלים הם ראשים בלבד.
כאמור, בחלק משקעי העיניים של הפסלים שובצו אלמוגים ששבריהם נתגלו מתחת לחלק מהפסלים. בהיותם ממקור אורגני ניתן לתארך אותם באמצעות תיארוך פחמן-14. בהנחה שהמועד שבו נאספו מהים קרוב למועד שבו השתמשו בהם לשיבוץ בפסלים ניתן לתארך את התקופה שבה נחצבו הפסלים. על פי שברי האלמוגים שנתגלו, הפסלים נחצבו בין 1021 ל-1635.
הפסלים קיימים במידות שונות. הפסל הגדול ביותר מצוי עדיין במחצבה. גובהו 21 מטר ומשקלו כ-160 טון. המואי הגדול שהוצב על במה מכונה "פארו" ("Paro"). גובהו 9.89 מטרים ומשקלו 82 טון, אך בממוצע רוב הפסלים הם בגובה של 4 מטרים. הפסלים מתארים חצי גוף עליון של גבר שאת ראשו עוטרות אוזניים ארוכות. על ראשם של חלק מהפסלים נוספה "פאה" גלילית מאבן אדמדמה שנחצבה מהר הגעש "פונה פאו", המכונה בשפת רפה נואי פוקאו (pukao). הפאות הגדולות ביותר שוקלות קרוב ל-10 טון, כאשר רוחבה של הפאה שהוצבה על ראשו של פארו היה כשני מטרים, גובהה 1.7 מטרים והיא שוקלת 11.5 טון. משערים כי על מנת להוביל את פארו למקומו נדרשו בין ארבע מאות לחמש מאות איש. כמה פסלים שמשקלם דומה הועברו לכמה במות בחופים הצפוניים והדרומיים.
רק רבע מהפסלים הוצבו, כמחציתם נשארו עדיין במחצבה בראנו רארקו והיתרה מפוזרים בשטח, ככל הנראה בדרכם לאתרים המיועדים. בין התאוריות שהוצעו לדרך שבה הובלו הפסלים מהמחצבה לאתר המיועד ההשערה שהפסלים הועברו על גבי מזחלת בצורה האות הלטינית Y שבין זרועותיה נמתחו קורות המכונה "מירו מאנגה ארואה" (miro manga erua). המזחלת נמשכה באמצעות חבלים עשויים מהקליפה הקשה של עץ האו האו (Triumfetta semitriloba), שנקשרו סביב צוואר הפסל. נדרשו בין 180 ל-250 איש למשוך את הפסל, תלוי בגודל המואי.
שיטה אחרת שבה הובילו את הפסלים הייתה למשוך אותם כשהם ניצבים, כאשר החבלים שנקשרו לפסלים נענעו אותם, וכאשר הפסל נטה קדימה למשוך אותו. תאוריה זו מתאימה לסיפורי האגדה על כך שהמואי "הלכו" עד ליעדם הסופי. שיטה זו מאפשרת לצוות קטן הרבה יותר (כ-15 איש) להוביל את הפסל. תאוריה זו נתמכת על ידי העדויות הבאות:
הראשים שהמואי במחצבה נוטים קדימה בעוד שהראשים של הפסלים שהובאו ליעדם הסופי ישרים. הנטייה יכולה הייתה לעזור בהובלה משום שהיא מייצרת מרכז כובד טוב יותר.
לפסלים שנתגלו לאורך נתיבי ההובלה יש בסיסים רחבים יותר מאשר לפסלים שהוצבו על הבמה. בסיסים רחבים מאפשרים הובלה יציבה יותר. מחקרים גילו סדקים בבסיס הפסלים שנתגלו בדרך. סדקים אלו היו יכולים להיווצר מטלטול הפסל קדימה ואחורה ויצירת לחץ גדול על קצות הבסיס. לפסלים שנתגלו כשהם כבר מוצבים על הבמה אין בסיסים רחבים ושברי אבן שנתגלו באתרים מעידים שהפסלים עברו גילוף נוסף באתר שבו הוצבו.
הפסלים הנטושים המופלים שנתגלו בסמוך לנתיבי ההובלה נמצאו (הרבה מעבר לצפוי מנפילה מקרית) כשפניהם כלפי מטה כאשר כיוון ההובלה היה במדרון, ועל גבם כאשר הכיוון היה במעלה גבעה. חלקם תועדו כשהם ניצבים לאורך הדרכים העתיקות. למשל על ידי חבורה מהמשלחת של קפטן קוק שנחה בצל פסל עומד. עובדה זו עולה בקנה אחד עם תיאורית ההובלה בניצב.
משהגיעו ליעדם הוצבו הפסלים על הבמות כשגבם אל הים, מלבד הפסלים באהו אקיווי שעומדים כשפניהם אל הים.
במות אהו
שמאל|ממוזער|250px|אהו אקיווי, מכיל את פסלי המואי היחידים הפונים לים
במרווחים שווים לאורך כל חופי הים באי, למעט בלשונות היבשה של ראנו קאו ופויקה ועל המדרון המערבי של הר טרוואקה, ניתן למצוא כיום במות אבן מוארכות הקרויות אהו (Ahu). לפי עדויות משנות ה-80 היה אהו גם על הצוקים של ראנו קאו ועל גביו כמה מואי, אלא שהוא ככל הנראה נפל לים לפני העשור הראשון של המאה ה-20. גודלן ומבנן של הבמות משתנים ממקום למקום. גובהן בדרך כלל כמטר וחצי, רוחבן בין שלושה לחמישה מטרים ואורכן משתנה. במות רבות עברו שינויים במהלך ולאחר תקופת הפלת פסלי המואי. אבנים נלקחו מבמות רבות ושימשו לקבורה כגלוסקמאות, אחת הבמות פוצצה בדינמיט ואהו טונגריקי נסחף לתוך האי עקב הצונאמי שנגרם בשל רעידת האדמה בוואלדיביה ב-1960 בצ'ילה, כאשר הפסלים שעל גבו נסחפו במים כ-100 מטרים לתוך האי.
מתוך 313 במות האהו הידועות, רק 125 נשאו פסלי מואי. במות אחרות נשאו כנראה פסלי עץ שלא נשתמרו. רוב הבמות הכילו מואי אחד בודד, כנראה בגלל התקופה הקצרה של ייצור המואי והקשיים בהעברתם. אהו טונגריקי (Ahu Tongariki), קילומטר מ"ראנו רארקו" (בצפון מזרח האי), מכיל את המואי הגדולים והרבים ביותר, 15 במספר. אהו בולטים אחרים הם אהו אקיווי (Ahu Akivi, במרכז האי), נאו נאו (Nau Nau) בחוף אנקנה (צפון האי), וטאהאי (Tahai, בצפון היישוב האנגה רואה).
המרכיבים הקלאסיים של תכנון האהו הם:
יישור השטח ליצירת רחבה
קיר תומך אחורי בגובה מטר וחצי, בדרך כלל פונה לים.
קיר קדמי בנוי מגושים מרובעים של בזלת המכונים "פאנגה" (paenga)
את החלל בין שני הקירות מילאו בשברי אבנים, חלקם מקומיים וחלקם שברי מואי ישנים.
כרכוב עשוי מסקוריה אדומה מעל לקיר הקדמי (במות שנבנו אחרי שנת 1300)
כבש נטוי בשיפוע בחלק הפונה אל פנים האי, ומתפשט לצדדים כמו כנפיים
אבנים מסודרות לפני הכבש
רחבה מרוצפת לפני האהו הקרוי מאראה (marae)
האהו התפתח מהרחבה הטקסית הפולינזית המכונה מאראה (marae), המצויה בכל איי פולינזיה. בהקשר המקורי האהו היה מבנה קטן שלעיתים כוסה בסכך ושבהם אחסנו חפצים מקודשים, כולל פסלונים. האהו היה צמוד למאראה שבה התנהלו הטקסים, אם כי באי הפסחא האהו והמואי התפתחו לממדים גדולים בהרבה, והמאראה הייתה בסך הכל הרחבה המרוצפת לפני האהו. האהו הגדול ביותר הוא אהו טונגריקי שאורכו 220 מטרים והועמדו עליו 15 פסלים שכמה מהם הגיעו לגובה של תשעה מטרים.
ב-2019 התפרסם מחקר של צוות חוקרים בראשות רוברט ג'. דינאפולי (Robert J. DiNapoli) שבדק את המיקומים שנבחרו להקמת במות האבן והגיע למסקנה כי הגורם שקבע את בחירת האתרים היה קרבה למקור של מים מתוקים. מכאן הסיק דינאפולי שהאהו הוקמו במטרה לקבוע שליטה טריטוריאלית על המשאב היקר והנדיר יחסית באי.
ממוזער|מרכז|550px|זריחה בטונגריקי
גילוף תבליטים
שמאל|ממוזער|250px| פטרוגליף ב"אורונגו", בדרום מערב האי. מתאר את מאקה-מאקה, האל הראשי והבורא על פי המסורת של אי הפסחא
תבליטים מגולפים על סלע (פטרוגליפים) מצויים בכל מקום באי הפסחא שבו יש משטחי סלע מתאימים. המקומות המועדפים הם משטחי לבה חלקים או משטחים חלקים על גבי סלעי בזלת. רוב המקומות מצויים לאורך החופים ולעיתים קרובות הם חלק מאתרי פולחן. בסך הכל נמנו כ-1,000 אתרים ובהם למעלה מ-4,000 פטרוגליפים, אחד האוספים העשירים ביותר של פטרוגליפים בכל פולינזיה. כחלק ממבנה כמה מבמות הפסלים החשובות יש אבני בזלת מסותתות באלגנטיות ועליהן פטרוגליפים. הצורות והדמויות גולפו בסלע ממגוון סיבות: על מנת ליצור טוטם, לסמן טריטוריה או להנציח אדם או מאורע. פטרוגליפים נעשו גם על גבי המואי, וכך למשל יש במחצבה בראנו רארקו מואי שעל חזהו חרותה ספינה בעלת שלושה תרנים, מה שמעיד כי הפטרוגליף נעשה לאחר המפגש עם האירופאים. המקום שבו ריכוז התבליטים הרב ביותר (ראו בתמונה) הוא הכפר הטקסי "אורונגו" והוא מצוי על שפת הר הגעש "ראנו קאו" בנקודה הדרום-מערבית של האי. האתר, הקרוי גם "כפרם של אנשי הציפור", שימש כבסיס לפולחן השנתי של "איש הציפור" (ראו לעיל). מרבית הפטרוגליפים הם של איש הציפור, ובחלק מהמקרים בוצעו החריתות על גבי פטרוגליפים ישנים. מוטיבים נוספים הם של בעלי חיים, דוגמת צבי ים, לווייתנים, וכרישים, קומארי (Komari – פות) ומאקה-מאקה, האל הראשי בפולחן איש הציפור האחראי על הבריאה שגולף כמסכה בעלת עיניים גדולות במיוחד.
חומות אבן
שמאל|ממוזער|250px|שחזור של "הארה מואה" (hare moa – "בתי תרנגולות") ששימשו כלולים או כמחסני מזון
עוד דוגמה ליכולות גבוהות במלאכת האבן באי הפסחא הן החומות האחוריות של אהו טהירה במתחם וינאפו (בחצי האי אורונגו), ובוואי מאטה (Vai Mata) על החוף הצפוני, אשר נבנו בבנייה יבשה, (ללא שימוש במלט) ועל ידי התאמה של גושי סלעי בזלת בגדלים שונים, שמשקלם מגיע עד שבעה טון, כך שיתאימו זה לזה באופן מדויק. תור היירדאל טען שבנייה זו זהה לחומות האבן מתקופת האינקה באמריקה הדרומית, בעיקר החל מהמאה ה-15, כהוכחה לטענה בדבר הקשר הקדום בין אי הפסחא עם אמריקה הדרומית, אבל בחינה מדוקדקת פסלה את הטענה, הן על בסיס מועד הקמת החומות, ובעיקר בשל צורת גושי הסלע.
בתי אבן
שני סוגים של בתים ידועים מהעבר של האי: "הארה פאנגה" (Hare paenga), בית שצורת יסודותיו סגלגלה עשוי מגושי בזלת ומכוסה בסכך שדמה לסירה הפוכה, ו"הארה אוקה" (hare oka), מבנה אבן עגול. מבני אבן קשורים המכונים "טופה" נראים דומים מאוד להארה אוקה, אלא שבטופה התגוררו הכוהנים והחוזים בכוכבים והם נבנו בסמוך לחוף, מקום שם ניתן לצפות בקלות בתנועות הכוכבים. היישובים כללו גם מבנים הקרויים "הארה מואה" (Hare moa – "בתי תרנגולות"), שהגג שלהם היה מכוסה בלוחות אבן, ששימשו כלולים לתרנגולות או כמחסנים למזון. הבתים בכפר הטקסי אורונגו היו ייחודיים בכך שצורתם הייתה כשל הארה פאנגה, אך היו בנויים מלוחות בזלת שמקורם בלוע הר הגעש הכבוי ראנו קאו. הכניסה לכל סוגי הבתים הייתה נמוכה מאוד, והיה צורך לזחול כדי להיכנס אל הבית ולצאת ממנו.
קברים
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה למערת אנא קאי טנגאטה (Ana Kai Tangata), המכונה "מערת אוכל האדם"
בתקופות קדומות שלחו התושבים של אי הפסחא את המתים לים בסירות קאנו קטנות מיוחדות לקבורה, כפי שנהגו לעשות ילידים באיי פולינזיה האחרים. מאוחר יותר הם החלו לקבור את המתים במערות סודיות במטרה למנוע את חילול העצמות על ידי אויבים. במהלך המאבקים של שלהי המאה ה-18, החלו ילידי האי לקבור את מתיהם במרווח שבין הבטן של פסל המואי שהופל והקיר הקדמי של האהו. בתקופה שפרצו מגפות נקברו המתים בקברי המונים שמעליהם מבני אבן בצורת פירמידה קטומה.
מערות פולחן
האופי הגעשי של האי גרם להיווצרות מערות בצינורות לבה. במערות השתמשו כאתר פולחן, כפי שמוכיחים ציורי המערות הרבים. המוטיבים העיקריים קשורים לפולחן איש הציפור. תור היירדאל מצא במערות פסלוני אבן רבים ומגוונים: דמותו של איש הציפור, מואי, פסלי ראשים, דמויות אנושיות ודמויות בעלי חיים ואף ספינות מפרש. המערות הסודיות הוקצו למשפחות מסוימות. הידע על מיקומן הועבר בעל פה לחברים נבחרים מהדור הבא. עצמות שנתגלו במערות מוכיחות כי המערות שימשו גם לקבורה אם כי רק בשלבים מאוחרים. המערות שימשו את הילידים כמקלט בתקופות של נסיגה תרבותית ומלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה. מערת פולחן שבה ציורי סלע רבים שאותה נוהגים לפקוד תיירים לעיתים קרובות היא אנא קאי טנגאטה (Ana Kai Tangata), המכונה "מערת אוכל האדם" במאטאוורי בחוף המערבי.
שימוש בעץ
שמאל|ממוזער|190px|דוגמה של כתב הרונגו-רונגו
שמאל|ממוזער|190px|דמות אב קדמון, סביב 1830, מאוסף המוזיאון לאמנות של לוס אנג'לס
רונגו-רונגו
בשנת 1864 דיווח המיסיונר הצרפתי אז'ן אירו (Eugène Eyraud; 1868-1820) במכתב לממונה עליו כי הוא ראה ב"כל הבתים" שבאי הפסחא, מאות לוחיות עץ ומוטות חקוקים באלפי סמלים הירוגליפיים. שנתיים אחר כך אותר רק קומץ מהם. רובם נשרפו, הוחבאו או שימשו לבנייה. באותה תקופה, אמרו כמה ילידים כי הם מבינים את הכתב. אך על פי המסורת רק המשפחות השולטות והכוהנים היו אוריינים, ואיש מהם לא שרד את פשיטות סוחרי העבדים והמגפות שבאו בעקבותיהן.
הכתב שקיבל את השם רונגו-רונגו (ככל הנראה שלום-שלום) הוא הכתב המקורי היחידי באוקיאניה שלפני המאה העשרים. הכתב משלב סמל פונטיים עם תמונות. הכתב כתוב בשורות והוא סוג של בוסטרופידון. כל שורה נכתבת בכיוון מנוגד לשורה מעליה. הכתב נקרא משמאל לימין ובקצה השורה יש לסבוב את הלוח ב-180 מעלות. תחילת הכתב היא בקצה התחתון השמאלי. התווים בגובה ממוצע של כסנטימטר מראים סמלים גרפיים: אנשי ציפור, אנשים, חיות, חלקי גוף, צורות אסטרונומיות וחפצי יום יום (סירה, בית, חנית, גרזן אבן, משוט). עם זאת כתב התמונות איננו פיקטוגרפים המייצגים חפצים אמיתיים יחד. תומאס ברתל (Thomas Barthel), הנחשב לבר הסמכא ביותר של כתב אי הפסחא, טוען כי מדובר בסוג של תזכורת שסביב הרעיונות הבסיסים המובאים בכתב יש להוסיף מילים וביטויים מהזיכרון.
הארכאולוג קנת אמורי (Kenneth P. Emory) מ בהונולולו בהוואי מייצג דעה שונה לחלוטין. מהעובדה שכל לוחות הרונגו רונגו המועטים ששרדו תוארכו לשנים שבין 1722 ל-1868 הוא הסיק שהילידים בסך הכול ניסו לחקות את המסמכים הכתובים של האירופאים.
הפענוח המלא של הכתב של אי הפסחא נחשב במשך שנים ארוכות כבעיה בלתי ניתנת לפתרון, משום שכה מעט לוחיות רונגו רונגו שרדו, ובייחוד משום שזו הייתה התרבות היחידה בדרום האוקיינוס השקט שפיתחה כתב ולא היה למה להשוות אותה. רק השוואה שיטתית יחד עם ידע במועדי השנה ושימוש במסורות שעברו בעל פה סיפקו לראשונה גישות ראשונות לפירוש משמעותי. כבר תומאס ברל ניחש בחלקו שהלוחית הקרויה לוחית מאמרי (Mamari) או לוחית C (כיום בארכיון של מסדר הכמרים הקתולי Congregazione dei Sacri Cuori ברומא) היא לוח שנה ירחי, משום ששורות 6 עד 9 כוללות מספר רב של סמלים אסטרונומיים וסמלי ירח. מסקנה זו מקובלת כיום.
כיום נותרו בעולם רק 26 לוחיות המקובלות כאותנטיות לכתב זה. הן מפוזרות במוזיאונים ברחבי העולם, מסנקט פטרבורג ועד סנטיאגו דה צ'ילה, אך אף אחת מהן לא נותרה באי הפסחא עצמו. בנוסף ללוחיות נתגלה הכתב גם על אביזרי קודש אחרים (פסלונים, ראימרו בלונדון ומטה טקסי בסנטיאגו). מרבית לוחיות העץ גולפו מעץ טורומירו. את התווים חרתו ככל הנראה באמצעות שברי אובסידיאן או שיני כריש. קנת אמורי טוען כי השתמשו בכלי מתכת ממוצא אירופאי.
הכתב טרם פוענח אם כי נעשו ניסיונות רבים לפענח אותו, בייחוד משום שגם חובבים רבים מנסים את ידם. ההסברים הסבירים לטקסטים הקיימים נעים בין רשימות גנאלוגיות לשירים טקסיים. אבל אין הצלחה בפענוח הטקסט שורה אחר שורה.
גילוף בעץ
עץ היה חומר גלם נדיר על אי הפסחא במאות ה-18 וה-19, ועם זאת כמה עבודות ייחודיות של גילוף בעץ שבהן היה דגש על פרטים קטנים מצאו את דרכן למוזיאונים בעולם. צורות בולטות כוללות את:
ראימירו (Reimiro נכתב גם Rei Miro, בשפת רפה נוי "חרטום הסירה"), קישוט לצוואר בצורת סהר המעוטר בדמות ראש בעל זקנקן בשני קצותיו או בקצה אחד בלבד. עיצוב זהה מופיע על הדגל של רפה נוי. על שני ראימירו במוזיאון הבריטי חקוקה כתובת ברונגו רונגו.
100px 130pxפסלון שדוףפסלון שמנמן בלתי טיפוסי
מוקו מירו (Moko Miro) – אדם בעל ראש לטאה. המוקו מירו שימש כאלה כשהרגליים של הדמות עוצבו כידית. כשלא אחזו בו ביד נהגו רקדנים לתלות אותו סביב צווארם בזמן חגיגות. המוקו מירו הוצב ליד פתח הדלת להגן על הבית מכל צרה. נהגו לתלות אותו מהגג או להעמידו כשבסיסו קבור בקרקע. בצורתו המקורית היה לפסלון עיניים מצדפה לבנה, והאישונים היו עשויים מאובסידיאן.
מואי קוואקווה (Moai Kavakava) – פסלוני גברים, מואי פאפי (Moai Paepae) – פסלוני נשים. פסלוני אנשים גרוטסקיים המעוצבים בפרוטרוט אלו גולפו מעץ הטורומירו, ומייצגים אבות קדמונים. לעיתים שימשו פסלונים אלו בטקסי פריון. בדרך כלל השתמשו בהם בחגיגות הקטיף: "הפירות הראשונים שנקטפו נתלו סביבם כמנחות". כשלא השתמשו בפסלונים נהגו לעטוף אותם בבד מקליפת עץ ולשמור אותם בבית. במקרים מועטים דווח שילידי האי החזיקו את הפסלונים כמו שמחזיקים בובות ורקדו אתם. הפסלונים המוקדמים ביותר נדירים ובדרך כלל הם מציגים דמות גבר בעל זקנקן תיש וגוף כחוש. הצלעות של הפסלונים (קוואקווה בשפת רפה נוי פירושו "צלעות") ועמוד השדרה חשופים ובמרבית הפסלונים יש סמלים חרותים על חלקי הגוף, ובעיקר על הפדחת. דמויות הנשים, נדירות בהשוואה לדמויות הגברים, מציגות גוף שטוח ולעיתים קרובות כשיד הדמות מגולפת לרוחב הגוף. הפסלונים, אף שחלקם היה גדול למדי, נענדו כחפצי קישוט סביב צווארם של גברי השבט. כשכל שהאדם ענד יותר דמויות כך, היה מעמדו נכבד יותר. לפסלונים יש פטינה מבריקה שהתפתחה מהטיפול הקבוע בהם והמגע עם ידיים אנושיות.
חפצים נוספים שגולפו בעץ כוללים את: אאו (Ao) - משוט ריקוד גדול, שחלקו העליון מגולף בדמות פנים צבועות באדום, כשהעיניים משובצות באובסידיאן; רפה (Rapa) – משוט ריקוד קטן שלא היה צבוע וגם חלקו העליון גולף בצורה המרמזת על פני אדם; פאואה (Paoa) – אלת לוחמים שהידית שלה גולפה כראש אדם בעל שני פנים, ומזכירה את הפאטו (Patu) - אלת הלוחמים של המאורים בניו זילנד; ואוה (Ua) – מטה המנהיגים, מטה ארוך (עד מטר וחצי) שקצהו העליון גולף כראש אדם בעל שני פנים והיה סמל למנהיגים.
תרבות האי במאה ה-21
שמאל|ממוזער|250px|מחול מתוך פסטיבל טפאטי 2014
מאז 1975 נערך באי בשבועיים הראשונים של פברואר פסטיבל שנתי שנועד לחוגג את התרבות של אי הפסחא הקרוי טפאטי (Tapati), שבו יש אירועים של מוזיקה ריקודים ותחרויות ספורט. באי התפתחה מסורת מוזיקלית שהיא שילוב בין השפעות פולינזיות ודרום אמריקניות. פעילויות תרבותיות נוספות כוללת גילוף בעץ. יש לאי קבוצת כדורגל המשחקת באצטדיון בהאנגה רואה, וב-2009 שיחקה והפסידה לקבוצת קולו-קולו מסנטיאגו דה צ'ילה, אלופת צ'ילה, במסגרת תחרויות הגביע של צ'ילה.
אי הפסחא בתרבות
המסתורין שאופף את אי הפסחא בדמות פסלי הענק מצא את ביטויו גם בספרות, בקולנוע ובין חסידי העידן החדש:
קולנוע:
ב-1994 צולם באי הסרט ההוליוודי רפה נוי, שהפיק קווין קוסטנר. הסרט המבוסס על הנרטיב של תור היירדאל בדבר גזע האדונים ארוכי האוזניים וגזע העבדים קצרי האוזניים, מתייחס להקמת והובלת הפסלים, האסון האקולוגי ופולחן איש הציפור.
אחת הדמויות בסרט לילה מוטרף במוזיאון בכיכובם של בן סטילר ורובין ויליאמס הייתה פסל המואי המוצב במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בעיר ניו יורק.
בסרט "הפלישה ממאדים" ישנה סצנה בה בני המאדים מגלגלים כדור ענקי לעבר פסלי המואי ומפילים אותם כמו במשחק באולינג.
שמאל|ממוזער|150px|עטיפת הספר נשות האי
טלוויזיה – על האי נוצרו סרטי תעודה רבים שבהם בדרך כלל מנסים מדענים שונים להציג את הפתרון שלהם לשאלת הקמת הפסלים, דרך הובלתם והעמדתם על הבמות.
בעונת 1998/1997 הציגה הטלוויזיה בצ'ילה את הטלנובלה "יורנה" (Iorana) המתרחשת בחלקה באי. הסדרה פרסמה את האי בצ'ילה והכפילה את מספר התיירים הצ'יליאנים באי.
סקווידוויד טנטקלז מסדרת הטלוויזיה "בובספוג מכנסמרובע" גר בתוך פסל מואי.
ספרות – הספר נשות האי (במקור באנגלית Easter Island) מאת ג'ניפר ונדרבס (Jennifer Vanderbes), תורגם לעברית בידי נורית לוינסון בהוצאת מודן. הרומן מספר במקביל את סיפורן של שתי נשים שגורלן משתלב בגורל האי. הספר משלב דמויות ומאורעות אמתיים כדוגמת מקסימיליאן פון שפה ומסעו מסין כשדמותה של אחת הגיבורות מבוססת באופן רופף על דמותה של קתרין רטלג' שאכן פגשה באי את פון שפה.
העידן החדש – יש בין אנשי העידן החדש המאמינים כי אי הפסחא הוא השריד האחרון של ממלכת למוריה האגדית.
תור היירדאל מספר בספרו אקו אקו על כך שאנשי העידן החדש טענו שהוכחה לכך הן הדרכים באי הפסחא שמגיעות עד קו המים ולטענתם נמשכות הלאה מתחת למים והן חלק מיבשת מו (אחד השמות הקודמים של למוריה) העתיקה ששקעה. צולל שהיה בצוותו הפריך את הטענה כי הדרכים נמשכות מתחת למים.
אריך פון דניקן, מחבר הספר "מרכבות האלים", טען שהפסלים נוצרו בידי חוצנים שנקלעו לאי, וכי הגילופים האמנותיים בסלע (פטרוגליפים) המפוזרים ברחבי האי נעשו באמצעות קרני לייזר.
לקריאה נוספת
תור היירדאל, אקו אקו. סיכום משלחת המחקר של 1955 באי הפסחא
ג'ארד דיימונד, התמוטטות, פרק 2
יוסי מזרחי, 'אלף שנים של בדידות - חידותיו של אי הפסחא'. הוד השרון: אסטרולוג, 2002
Boerseman, Jan J. The Survival of Easter Island: Dwindling Resources and Cultural Resilience, Cambridge University Press, 2015,
Bahn, Paul and Flenley, John. The Enigmas of Easter Island, Oxford University Press, UK, 2003,
Erickson, Jon D. and John M. Gowdy (2000). "Resource Use, Institutions, and Sustainability: A Tale of Two Pacific Island Cultures.” Land Economics 76(3): 345–354.
Hunt, Terry and Lipo, Carl. The Statues that Walked: Unraveling the Mystery of Easter Island, Simon and Schuster, 2011,
in Google Books
Treister, Kenneth; Vargas Casanova, Patricia and Cristino, Claudio. Easter Island's Silent Sentinels: The Sculpture and Architecture of Rapa Nui,
קישורים חיצוניים
National Geographic Live! - Terry Hunt and Carl Lipo: The Statues That Walked - הרצאתם של טרי האנט וקארל ליפו שבה הם סותרים לגמרי את התמונה שמצייר דיימונד במאמר שמעל.
A crazy sport created by isolation על פסטיבל טפאטי באתר ה-BBC
ניסיונות שונים לתאר איך הובלו הפסלים
Easter Island Foundation
כתב הרונגו-רונגו באתר אוניגלוט
ביאורים
הערות שוליים
*
פסחא
פסחא
פסחא
קטגוריה:אסונות סביבתיים
קטגוריה:מקומות יישוב נידחים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:מחוז ולפראיסו
קטגוריה:רעב המוני
קטגוריה:האזור האוקיאני
| 2024-09-23T16:19:14
|
עשרה בטבת
|
260px|ממוזער|ציור מהמאה ה-14, המתאר את הרעב הנוראי בימי המצור:
עשרה בטבת הוא יום תענית קבוע בתאריך י' בטבת, אחד מארבע תעניות קבועות מדי שנה לזכר חורבן בית המקדש. ביום זה, בשנת 588 לפני הספירה, הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה ושישה חודשים, בט' בתמוז (או בי"ז בתמוז), כאשר נפרצו חומות ירושלים. תקופת המצור מתוארת במקורות כזמן של סבל אכזרי וחסר תקדים עבור החברה היהודית. מספר שבועות לאחר פריצת החומות וסיום המצור, בט' באב, נחרב בית המקדש הראשון, תמה ממלכת יהודה והחלה גלות בבל.
מאז שנת תש"ט (1949), בעקבות החלטת הרבנות הראשית לישראל, י' בטבת הוא גם יום הקדיש הכללי לזכרם של חללי השואה שיום פטירתם לא נודע.
המצור על ירושלים
הטלת המצור
על פי המסופר בתנ"ך, בספר מלכים ובספר ירמיהו, המצור על ירושלים הֵחֵל בעשרה בטבת, בשנה התשיעית של מלכות צדקיהו. על פי הכרונולוגיה המקובלת, היה זה בשנת 588 לפנה"ס. על פי הכרונולוגיה המסורתית, היה זה בחודש ינואר, 424 לפנה"ס, שנת ג'של"ז. בתנ"ך האירוע מתואר כמתרחש "בחודש העשירי בעשור לחודש" מכיוון שבימי המקרא מנו את חודשי השנה החל מחודש ניסן, כך שטבת היה החודש העשירי.
בספר יחזקאל מסופר שבאותו יום חווה הנביא יחזקאל התגלות נבואית שבה אלוהים סיפר לו על שהתרחש בירושלים. יחזקאל צווה לסמן את התאריך של עשרה בטבת ולמסור לעם משל שבו ירושלים, הקרויה במשל "עיר הדמים", היא סיר ואנשיה הם נתחי בשר. הנבואה מובאת להלן בקיצור:
על פי המסופר בספר ירמיהו, המצור נמשך כשנה וחצי, עד להבקעת החומה שהקיפה את העיר בתאריך ט' בתמוז, אחת עשרה שנה למלכות צדקיהו (586 לפנה"ס). כעבור חודש בדיוק, בט' באב, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים.
צום העשירי
בעקבות חורבן בית המקדש נקבעו ארבעה צומות, שעליהם מסופר בספר זכריה:
"צום הרביעי" הוא צום בחודש תמוז לציון היום שבו נכבשה העיר, "צום החמישי" הוא צום בחודש אב לציון היום שבו נחרב בית המקדש, ו"צום השביעי" הוא צום גדליה בחודש תשרי לציון היום שבו אבדה גם שארית הפליטה לאחר החורבן. לגבי "צום העשירי" נאמרו בתוספתא שתי פרשנויות שונות: לדעת רבי עקיבא הכוונה לעשרה בטבת שבו החל המצור; לדעת רבי שמעון צום העשירי מוזכר אחרון בפסוק מכיוון שהכוונה לציון מאורע מאוחר יותר, שאותו הוא מזהה עם אירוע המוזכר בספר יחזקאל, בו כתוב כי בתאריך ה' בטבת הגיעה בשורת החורבן ליחזקאל בבבל:
יום הקדיש הכללי
260px|ממוזער|הרב אברהם בכר, רב הקהילה הבולגרית ביפו מדליק נר לזכר הנספים בשואה, בין 1952 ו-1954
בי"ב בכסלו תש"ט (14 בדצמבר 1948) החליטה הרבנות הראשית לישראל שמעתה ואילך יום עשרה בטבת בכל שנה יהיה גם "יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. על פי תקנת הרבנות הראשית, אומרים בבתי הכנסת את תפילת אל מלא רחמים לזכר חללי השואה, לאחר קריאת התורה שבתפילת שחרית. בנוסף לכך, קבעו שכל יתום מאב או מאם יאמר ביום זה קדיש יתום לזכר הנספים בשואה שלא נשאר שריד ממשפחתם, ולכן אין מי שיאמר אחריהם קדיש.
החלטה זו של הרבנות הראשית באה בעקבות התנגדותם הנחרצת של הרבנים החרדיים המרכזיים לקבוע יום תענית נפרד לזכר השואה. גם החלטת הפשרה הזו לציין את זכר השואה במסגרת התענית הקיימת בעשרה בטבת, לא התמסדה באופן משמעותי בציבור החרדי. שנתיים לאחר החלטה זו, כשקבעה הכנסת תאריך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, פעלו נציגי הציונות הדתית למען בחירת התאריך של עשרה בטבת. גם לאחר שעמדתם לא התקבלה, לא הסכימה הרבנות הראשית לבטל את ציון יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, והממסד הדתי המשיך לפעול למען חיזוק יום הזיכרון בעשרה בטבת. עם השנים הפך יום הקדיש הכללי ליום שמצוין בעיקר על ידי הציונות הדתית.
הלכות הצום
כמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, שני ימי צום נוספים לזכר החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה, בניגוד לתשעה באב ויום הכיפורים, שבהם קיימים איסורים נוספים. צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל בחורף בחצי הצפוני של כדור הארץ, הוא קצר יחסית.
על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת הוא היחיד מבין התעניות שיכול לחול ביום שישי, והדבר קורה בכ-20.1% מהשנים (בשנים מסוג השא, השג, זחא, זחג). כאשר התענית חלה ביום שישי, יש דעות בתנאים ובראשונים שהתענית מסתיימת מעט לפני כניסת השבת, מספיק זמן לאכילה ושתייה בנחת, כדי "שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה". בפועל מקובל לנהוג כדעות החולקות ואוסרות לסיים את התענית לפני צאת הכוכבים.
על פי הלוח העברי הנוהג כיום, התאריך י' בטבת לא יכול לחול ביום שבת עצמו. עם זאת, האבודרהם כתב שבניגוד לכל שאר הצומות שחיובם מדרבנן, אילו עשרה בטבת היה חל בשבת, התענית הייתה דוחה את השבת ולא נדחית ליום אחר. טעמו של האבודרהם הוא פסוק ביחזקאל בו נאמר לגבי עשרה בטבת הביטוי "עצם היום הזה", כפי שנאמר בתורה לגבי יום הכיפורים שדוחה שבת. לעומת זאת, הרמב"ם ורש"י כתבו שהתענית נדחית כשאר התעניות. רבי יוסף קארו כתב בבית יוסף על דברי האבודרהם האלו: "לא ידעתי מניין לו זה".
סדר התפילות
בדומה לשאר התעניות הקלות, סדר התפילה כולל את תפילת עננו המתווספת בתפילת שמונה עשרה וקטעי סליחות המתאימים לעשרה בטבת. על פי מנהג אשכנז אומרים בסליחות בין היתר את הפיוט "אבותי כי בטחו" המתאר את אירועי היום:
ממוזער|טקסט=מפת המצור משנת 1732, אוירה בידי הנזיר הצרפתי אוגוסטין אנטואן קלמה. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית|מפת המצור משנת 1732, אוירה בידי הנזיר הצרפתי אוגוסטין אנטואן קלמה. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
רוב יהודי תימן מדלגים על הסליחות בתעניות הקלות, מדוחק הזמן. ברוב קהילות האשכנזים הנהיגו בתקופה מאוחרת להוסיף גם את תחינות אבינו מלכנו. לאחר הסליחות קוראים בתורה "ויחל משה" (), בה מסופר על י"ג מידות הרחמים.
בתפילת מנחה קוראים בתורה שוב את קריאת "ויחל משה" וי"ג מידות. לאחר קריאת התורה במנחה, נהגו בני אשכנז לקרוא את הפטרת "דרשו ה' בהמצאו" () העוסקת בקריאת ה' אל העם לחזור אליו, "בהיותו קרוב". ברוב הקהילות של עדות המזרח לא נהגו להפטיר, אך בחלק מקהילות צפון אפריקה נהגו להפטיר את הפטרת "שובה ישראל" ().
כאשר עשרה בטבת חל ביום שישי, ערב שבת, נדרשים שינויים בתפילת מנחה. המנהג המקובל הוא שקוראים בתורה בפרשת "ויחל" כמו בתענית רגילה, אבל לא אומרים תחנון. מכיוון שכך, גם לא אומרים בתפילת מנחה את תחינות אבינו מלכנו שנלוות בהרבה קהילות אל התחנון בימי צום.
אירועים נוספים המוזכרים בעשרה בטבת
בדברי חז"ל במגילת תענית מוזכרות תעניות נוספות על אירועים שהתרחשו בסמוך לעשרה בטבת. עקב סמיכות האירועים זה לזה, הוחלט שלא להתענות בכל שלושת הימים ולכלול את ציון כל המאורעות בתענית עשרה בטבת. מאורעות אלה נזכרים גם בחלק מהסליחות שנכתבו לעשרה בטבת.
ח' בטבת, תרגום התורה ליוונית:
, וגם: . אף על פי שתרגום התורה לשפה מרכזית באותה עת יכול היה לעזור בהפצתה ושימורה, התרגום נתפס כפעולה העלולה לשנות את משמעות התורה, להפוך אותה לחכמה כלל אנושית ובכך לפגוע בקדושתה האלוהית שהיא החכמה והלשון המיוחדת רק לישראל.
ט' בטבת, צום תשעה בטבת:
. נאמרו השערות שונות בדבר, ואחת הנפוצות שבהן היא מותו של עזרא הסופר. עזרא היה הדמות המרכזית בשיבת ציון ובשיקום התורה והרוח בתקופת בניין בית המקדש השני.
ראו גם
שבעה עשר בתמוז
יום הזיכרון לשואה ולגבורה
קישורים חיצוניים
מתיה קם, עשרה בטבת, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
עשרה בטבת באתר כיפה
עשרה בטבת, באתר ישיבה
הרב אליעזר מלמד, הלכות עשרה בטבת באתר פניני הלכה
עשרה בטבת, באתר הידברות
מאמרים בנושא יום הקדיש הכללי, באתר ישיבה
מאמרים על עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי באתר מרכז ישיבות בני עקיבא
שיעורים על עשרה בטבת באתר מכון מאיר
חומרים חינוכיים לעשרה בטבת, באתר יד ושם
הקשר בין חורבן המקדש ליום הקדיש הכללי באתר יד ושם
יחזקאל כ"ד במיזם 929 - תנ"ך ביחד
יום הקדיש הכללי בהר ציון, 1952, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
נטעאל בנדל, פסק הלכה: בשל הכחשת השואה - גם הדור השלישי יאמר קדיש, אתר כיפה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תעניות
קטגוריה:ישראל: מועדים לאומיים
קטגוריה:ימי זיכרון
קטגוריה:ימי זיכרון לשואה
קטגוריה:אירועים בחודש טבת
קטגוריה:ישראל: ימי זיכרון
קטגוריה:מלחמת בבל–יהודה
קטגוריה:דברי קבלה
| 2024-05-05T17:48:04
|
חגיגות הזמר העברי בערד
|
חגיגות הזמר העברי בערד היו פסטיבל מוזיקה בעיר ערד.
הפסטיבל נערך החל מ-1982 ומשך קהל של עשרות אלפי בני נוער בעיקר למספר ימים במדבר.
ב-1995 נהרגו שלושה בני נוער באסון פסטיבל ערד, שלאחריו הצטמצמה הפעילות של הפסטיבל. ב-2006 נעשה ניסיון להחזיר את הפסטיבל, ניסיון שחזר על עצמו ב-2009 וב-2011. כיום מתקיים הפסטיבל במתכונת מצומצמת.
היסטוריה
השנים הראשונות
הפסטיבל הראשון התקיים בחג סוכות ספטמבר 1982, ביוזמת זכריה לירז וראש המועצה אברהם בייגה שוחט, בסיוע האגף לתרבות ולאמנות במשרד החינוך, המועצה המקומית ערד, מועצת פועלי ערד, עמותת אמנות לעם והמתנ"ס המקומי. הפסטיבל הראשון היה צנוע ונמשך יומיים בלבד, השתתפו בו 150 זמרים ונגני רחוב ו-30 חבורות זמר. בסיום הפסטיבל הוענקו פרסי הוקרה לוותקי הזמר העברי: טובה פירון, ג'טה לוקה, אסתר גמליאלית, נעמי צורי, דורותיאה ליביו, אלכסנדר יהלומי ושמואל גוגול. המנהל האמנותי הראשון היה נחום היימן. בעקבות הצלחת הפסטיבל הוחלט להופך אותו לאירוע שנתי. מאז הפך במשך השנים לאירוע תרבות מרכזי בתחום הזמר העברי.
הפסטיבל השני נערך ב-13 ו-14 באוגוסט 1984, בהשתתפות קהל של כמה עשרות אלפים, ולראשונה נערך מופע של מוזיקת רוק בבריכת השחיה של העיר עם שלום חנוך. תקציב הפסטיבל היה 75 אלף דולר. במופע הנעילה, נעשה מעין ניסיון לחדש את מסורת פסטיבל הזמר ללא תחרות, הושמעו בו 12 שירים חדשים וישנים. שבין מבצעי השירים היו שלום חנוך, ריקי גל, שרי, חני ליבנה, ונתן כהן.
הפסטיבל השלישי נערך ב-5 ו-6 באוגוסט 1985, במופע המרכזי באצטדיון העירוני הופיעה חוה אלברשטיין והפרברים. במסגרת מופעי הרוק בבריכת השחיה עלה המופע "קולות שלובים" בו השתתפו שלמה גרוניך, יהודית רביץ, אלון אולארצ'יק, יצחק קלפטר, גידי גוב, אריאל זילבר ושם-טוב לוי. בנוסף הופיעו מיקי גבריאלוב, קורין אלאל ולהקות צעירות. להקת הברירה הטבעית העלתה מופע במאהל בדואי. הכניסה לכל המופעים הייתה בחינם, למעט המופע "קולות שלובים".
הפסטיבל הרביעי נערך ב-4 ו-5 באוגוסט 1986, השתתפו בו 3,500 אמנים במופעי זמר, מחול ותיאטרון. בסל הכל נערכו 151 מופעים ואירועים שונים ב-18 מוקדים בעיר. תקציב הפסטיבל היה 120 אלף דולר.
באפריל 1987, הוכרז כי לקראת הפסטיבל החמישי, יחליף יאיר רוזנבלום את נחום היימן בתפקיד המנהל האמנותי. רוזנבלום הודיע על מספר שינויים במתכונת הפסטיבל, ביניהם קיצוץ במספר חברות הזמר המשתתפות לטובת שיפור האיכות וחידוש של פסטיבל הזמר והפזמון במסגרת הפסטיבל.
הפסטיבל החמישי נערך במשך שלושה ימים (20–22 ביולי 1987), במסגרתו אמורה הייתה להיערך תחרות פסטיבל הזמר הישראלי 1987, באולם אורון, בהנחיית נעמי שמר. אך התחרות בוטלה עקב שביתה ברשות השידור, שהפיקה את האירוע ואמורה הייתה לשדר אותו בשידור ישיר. לאחר השביתה נקבע מועד חדש לתחרות, ה-9 בספטמבר. מופע הרוק שווק בנפרד תחת הכותרת "רוק רטוב", פסטיבל רוק שנמשך 48 שעות. ביום הראשון הופיעו טובה גרטנר עם שירי אלבום הבכורה שלה "קת תום", אהוד בנאי ולהקת הפליטים (מספר חודשים לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם), הזמר אדם ולהקת משינה. ביום השני של "רוק רטוב" הופיעו קורין אלאל עם שירים מאלבומה "פירות אסורים" (שיצאה לאור בסוף 1986), אריאל זילבר ויהודית רביץ במופע "באה מאהבה".
שנות השיא של הפסטיבל
הפסטיבל השישי נערך במשך שלושה ימים (5–7 ביולי 1988), היה הגדול עד אז, לכבוד חגיגות שנת ה-40 למדינת ישראל, והוא שולב עם אירועי "אל הנגב". חגיגות שנערכו ברחבי הנגב, במטרה למשוך לנגב רבבות מבקרים, במסגרתם נערך גם פסטיבל בינלאומי של בלונים פורחים בתל ערד. בשנה זו נערך לראשונה מופע לילי למרגלות המצדה המסתיים עם הזריחה. בשנה זו הופיע במצדה יהודה פוליקר.
בפסטיבל השביעי, הפכו חגיגות הזמר לאירוע שעיקרו פסטיבל רוק. אלפי בני נוער הגיעו לערד וישנו בשקי שינה ברחבי העיר. יהודה פוליקר חזר להופיע לרגלי המצדה, במופע משותף עם גידי גוב, שלמחרת הופיע במצדה דני רובס. בבריכה של ערד היו שני ערבי "רוק רטוב", הראשון של יהודית רביץ וקורין אלאל, ובשני הופיעו רמי פורטיס, החברים של נטאשה, נוער שוליים וליליה. באצטדיון ערד נערך מופעה הצדעה לאהוד מנור, "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר", בו השתתפו, בין השאר, מתי כספי, אילנית, חנן יובל, רבקה זוהר, להקת נוער שוליים, נורית הירש וגידי גוב, שגם הנחה.
בפסטיבל התשיעי, ביולי 1991, הגיע מספר המבקרים לפסטיבל לכ-250,000, השתתפו בו כשלושת אלפים אמנים ואנשי צוות והפקה, ונערכו כ-320 מופעים. הפופולריות הרבה שצבר הפסטיבל גם הביאה להקפצת הדרישות הכספיות של האמנים המשתתפים. המנהל האמנותי באותן השנים היה יאיר שרגאי. המופע המרכזי בשנה זו היה ערב הצדעה לנעמי שמר. בערב נטלו חלק, בין השאר, שולי נתן, מרגלית צנעני, מיקי קם, גבי ברלין, שרה׳לה שרון ועוד. במצדה הופיעו שלמה גרוניך ושלמה יידוב במופע משותף, במופע המרכזי באצטדיון הכדורגל כיכבו, להקת נושאי המגבעת, בעקבות צאת אלבומה "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" וגידי גוב בעקבות יציאת אלבום רב-המכר שלו "אין עוד יום".
בפסטיבל העשירי (13–16 ביולי 1992), הוחלט להאריך את משך הפסטיבל לארבעה ימים. כל הזמרים המובילים של ישראל השתתפו בפסטיבל ונערכו בו הופעות בכורה של מספר אלבומים חדשים שיצאו לקראת הפסטיבל. להקת משינה ערכה מופע של האלבום "מפלצות התהילה", שלמה ארצי ערך מופע של שירי האלבום "ירח", דני ליטני ערך מופע של שירי האלבום "תקופת החיץ", יעל לוי הופיעה עם שירי האלבום "אל תקנה לי ורד", דוד ד'אור ערך מופע עם שירי אלבום הבכורה שלו, שלמה גרוניך ערך מופע משותף עם מרגלית צנעני, שמוליק קראוס חזר להופיע לאחר הפסקה של כמה שנים, במצדה הופיעו אהוד בנאי וערב אחר כך מאיר בנאי אחר כך הופיע אביב גפן משנת 1993 עד שנת 1998 עם קרח תשע.
לאחר האסון שאירע בפסטיבל 1995, בו נספו שלושה בני נוער, הוטל ספק בהמשך קיומו של הפסטיבל. בסופו של דבר הפסטיבל המשיך להתקיים אך במתכונת שונה. מספר הצופים צומצם להופעות של עד כ-1,000 איש, ולא נערכו הופעות רוק. בני הנוער החלו להדיר את רגליהם מהפסטיבל והוא הפך במהרה לאירוע קטן הפונה לאוכלוסייה מבוגרת יותר.
בשנות ה-2000
ביולי 2006 חגג הפסטיבל חצי יובל, ואירוח שורה של מופעי הצדעה ליוצרים ואומנים. בין הופעות ההצדעה היו: "אין כבר דרך חזרה" מופע משירי יורם טהר לב, "אביב אחד למעני" זמרות שרות שירי לאה גולדברג, "כחולה כחלום"- עם נורית הירש ושיריה בביצוע חבורות זמר, "הצדעה ליוצאי להקת כוורת" בהשתתפות אפרים שמיר, "בלילה על הדשא"- מופע משירי יאיר רוזנבלום עם דורית ראובני. במסגרת הפסטיבל נערך גם טקס הענקת פרסי שר התרבות בתחום הזמר העברי.
בחג סוכות באוקטובר 2009 חזר הפסטיבל למתכונת של פסטיבל רוק, במסגרת "ווליום" ערד בחסות סלקום. במסגרתו פקדו אלפי צעירים שבע במות שהוקמו בעיר. בפסטיבל נערכו שתי הופעות מרכזיות. בהופעה הראשונה הופיעו הלהקות: איפה הילד?, היהודים, מוניקה סקס, מופע הארנבות של ד"ר קספר ושב"ק ס'. המופע השני היה ערב ים תיכוני ובו הופיעו דודו אהרון, ליאור נרקיס, שלומי סרנגה, משה פרץ ושלומי שבת. בפסטיבל הושקעו יותר מ-14 מיליון שקל, על ידי חברת סלקום ונותני חסות אחרים. האירוע אורגן בקפידה עבר בשלום, אך המארגנים לא יזמו פסטיבל נוסף, לאחר שמספר המבקרים לא עמד בציפיות.
שנתיים אחר כך, באוגוסט 2011 שוב נעשה ניסיון למשוך קהל צעיר עם מופעים של להקות דוגמת הדג נחש. בערב הפותח של הפסטיבל הופיע על הבמה המרכזית מיקי גבריאלוב שארח את שלומי סרנגה, ערב לאחר מכן ארח דני סנדרסון בבמה המרכזית את מזי כהן.
ראו גם
אסון פסטיבל ערד
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אירועי זמר בישראל
קטגוריה:ערד: תרבות
קטגוריה:ישראל: פסטיבלי מוזיקה
קטגוריה:רוק ישראלי
קטגוריה:ערד: היסטוריה
| 2024-07-31T07:47:19
|
מדע תקני
|
הפניה המבנה של מהפכות מדעיות
| 2007-08-11T06:42:33
|
אורקל
|
אוֹרקל (מלטינית: Orare, "לדבר") הוא נביא או כת, פגניים בדרך כלל, המתנבאים על העתיד לבוא בהשראת האל.
בדומה לשאר העמים בעולם העתיק, היוונים והרומאים נמשכו לתחום ניבוי העתיד. שליטים ופשוטי העם ביקשו לעמוד על כוונות האלים ולנהוג בהתאם להן. במקדש זאוס באולימפיה ובמקדש אפולו האיסמני בתבאי, התקיימו ניחושים. אורקל קדום ומפורסם היה בדודונה, וניחשו שם לפי רשרוש העלים בחורשה הקדושה.
להשפעה יתרה זכה האורקל מדלפי שבו דיבר האל מפיה של פיתיה, כוהנת שהייתה ממלמלת דברי נבואה סתומים.
ישנם חמישה סוגים שונים של אורקלים:
האורקל של דלפי(דוברת הנבואות של אפולו), האורקל של חורשת דודונה, האורקל של מערת טרופוניוס, האורקל של מערת הסיבילה מארית'רה(שנהגה לתת נבואות בתור תשבצים) וספרי הסיבילות שהקיסר טרקווינוס סופרבוס נהג לנעוץ בהם בשעת סכנה.
אזכור האורקל בתרבות
אורקל מופיע בספר "הסיפור שאינו נגמר", מאת מיכאל אנדה. הנער אטריו משבט ירוקי העור נשלח אל האורקל הדרומי, כדי לקבל שם את המענה שיציל את הקיסרית הילדותית ועמה את כל ממלכת פנטסיה מן החידלון המכלה אותה. האורקל הדרומי בסיפור הוא קול בלבד, ללא גוף, המזמר בחרוזים ומבין רק שאלות המוצגות גם הן בחרוזים. אטריו מצליח לקבל מן האורקל את התשובה האחרונה, לפני שהחידלון מכלה גם אותו.
האורקל מופיע בסדרה "מכושפות", שם הוא אישה צעירה המסייעת לנבל הראשי.
האורקל מופיע בסדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים" כישות נקבית המתגוררת בעליית גג של מחנה החצויים. כאשר כמה מחברי המחנה יוצאים למסע חיפושים המנהיג של המסע עולה לעליית הגג פיתיה מנבאת נבואות בחרוזים.
בסדרת הסרטים "מטריקס" מופיעה האורקל כישות מסתורית במטריקס המסייעת להתנגדות האנושית.
בספרי "הארי פוטר" מופיע המושג "אורקל החלומות" בשיעורי חיזוי העתיד עם הפרופסור טרלוני, והוא ספר עב-כרס המשמש כמעין מילון מושגים לפירוש חלומות.
בספר "האורקל הנסתר" שכתב ריק ריירדן, העלילה מתבססת על אורקל שנעלמה.
בסרט "אלאדין ומלך הגנבים", האורקל מופיעה בתור מתנה שאלאדין ויסמין קיבלו כמתנת חתונה - מגדת עתידות שנראית כהולוגרמת אור שעונה על שאלות - והיא אומרת: "שאלה אחת, תשובה אחת..."
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אתרי עלייה לרגל
קטגוריה:יוון העתיקה: דת
קטגוריה:ניבוי עתידות
קטגוריה:נבואה
| 2024-02-27T07:16:49
|
טיל קרקע-קרקע
|
שמאל|ממוזער|250px|משגר סקאדטיל קרקע-קרקע (בראשי תיבות: טק"ק) הוא טיל שנורה מנקודת שיגור קרקעית לעבר מטרה קרקעית מרוחקת, ויכול לשאת חומר נפץ או נשק כימי או ביולוגי.
הטילים השונים נבדלים במספר נקודות:
טווח הטיל: מבחינים בין רקטות שמגיעות עד ל-50 ק"מ לבין טילים שטווחם מאה ק"מ או יותר לבין טילים בין-יבשתיים המסוגלים לשאת ראשי קרב למרחק של מאות או אלפי קילומטרים.
מערכת הניווט וההנחיה של הטיל: מבחינים בין יכולת דיוק הפגיעה של הטילים על בסיס מנגנוני ניווט והנחיה בהם (גירוסקופ, מד תאוצה, ראש ביות וניווט לווייני ועוד).
כושר הנשיאה של הטיל: יכולת לשאת ראש קרב גדול ומכאן גם הרסני יותר (כאשר מדובר בראש קרב קונבנציונלי).
שימוש בטילים בקרב
בעולם
הסינים השתמשו ברקטות פרימיטיביות בקרב כבר לפני 80 שנה. במלחמת העולם השנייה פיתחו הגרמנים את טיל ה-V-2, שאותו שיגרו החל משנת 1944 לעבר בריטניה, ואחר כך לעבר שטחים שנכבשו על ידי בעלות הברית באירופה.
כ-6,000 בריטים נהרגו מהטילים הגרמניים.
במזרח התיכון
מתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 היו ניסיונות של מדינות באזור להצטייד בטילי קרקע-קרקע. המצרים ניסו לבנות יכולת ייצור טילים באמצעות מדענים גרמנים. ישראל ראתה בתוכנית זו איום והתנקשה בחלק מהמדענים. לבסוף, בהתערבות ממשלת מערב גרמניה הוחזרו המדענים הללו לגרמניה והפרויקט הופסק.
גם סוריה עשתה מאמץ לאורך השנים לבנות ארסנל של טילי קרקע-קרקע. כיום יש ברשותה מגוון גרסאות של טילי סקאד משופרים, טילי טוצ'קה (SS-21) סובייטיים ורקטות פרוג. במלחמת יום הכיפורים שיגרו הסורים רקטה קצרת טווח מסוג פרוג לעבר בסיס חיל-האוויר ברמת דוד, אך פגעו גם במגדל העמק. גם המצרים שיגרו רקטות פרוג לעבר הכוחות הישראליים באותה מלחמה ללא פגיעה משמעותית.
השימוש המאסיבי ביותר בטילי קרקע-קרקע במזרח התיכון היה במהלך מלחמת איראן–עיראק.
העיראקים והאיראנים שיגרו עשרות טילים אחד על השני ביניהם טילי סקאד עיראקים ששוגרו לעבר טהראן.
כעבור מספר שנים, במלחמת המפרץ, שיגרה עיראק 42 טילי סקאד ואל-חוסיין לעבר ישראל, ועוד 44 טילים מאותם דגמים לעבר סעודיה, בעיקר נגד הכוחות האמריקאיים. אחד הטילים פגע במגורי חיילים בדהראן ו-37 חיילים אמריקאים נהרגו. בישראל נהרג איתן גרונדלנד בשכונת רמת חן שברמת גן, מפגיעת טיל סקאד בביתו. האמריקאים עשו שימוש באותה מלחמה בטילי שיוט ששוגרו ממטוסים ומספינות, אך לא מהקרקע.
במלחמת חרבות ברזל שוגרו פעמים אחדות טילי קרקע-קרקע לעבר ישראל. ב-13 באפריל 2024 שיגרה איראן 110 טילי קרקע-קרקע לישראל, וכמעט כולם יורטו בהצלחה. בנוסף שוגרו טילי קרקע-קרקע אחדים בידי החות'ים מתימן ובידי חזבאללה מלבנון. מרבית הטילים יורטו בלי שגרמו נזק. ב-1 באוקטובר 2024 שיגרה איראן 181 טילי קרקע-קרקע לישראל, כמעט כולם יורטו בהצלחה.
בישראל
לישראל ארסנל של טילי קרקע-קרקע, בין היתר מסוג "יריחו", שהגרסה הראשונה שלו פותחה על ידי צרפת וגרסאות מתקדמות שלו פותחו על ידי ישראל. על-פי האתר הנחשב GlobalSecurity.org, שלוש טייסות של טילי "יריחו" מוצבות בבסיס חיל האוויר המכונה כנף 2 הנמצא בסמוך למושב שדות מיכה מערבית לבית שמש.
כמו כן, סיפקה ארצות הברית לישראל טילי קרקע-קרקע טקטיים מסוג לאנס (מנפץ) בשנות השבעים. לטיל זה טווח של כ-130 ק"מ וייעודו הוא טקטי בעיקר.
לפי הדיווחים, חיל התותחנים של צה"ל מפעיל רקטות קרקע-קרקע מתקנות מסלול, בעלות דיוק של טיל ביחס למטרות נייחות (CEP של פחות מ-10 מטר). אלו כוללות את הרקטות אקסטרא ונץ דורס של תעש מערכות, שהן בעלות טווח של 150 ק"מ ו-300 ק"מ בהתאמה. לפי פרסומים זרים ודיווחים סורים, ייתכן שנעשה שימוש ברקטות אלו במהלך הסכסוך האיראני-ישראלי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, כאשר סוריה התייחסה אליהם כ"טילי קרקע-קרקע".
יתרונות הטק"ק על פני מטוסים
היתרונות העיקריים של הטק"ק על פני חיל אוויר מתקדם:
טק"ק יוצר הרתעה רבה מאוד בקרב הציבור ונותן יכולת לפגוע בערי היריב.
יכולת שינוע והסוואה של טילים פשוטה יותר מזו של מטוס.
החזקת טילי קרקע-קרקע זולה לאין שיעור מהחזקתו של חיל אוויר מתקדם.
ניתן ליירט מטוסים בעודם באוויר, בעוד שקשה מאוד ליירט טילים היות שמהירותם גדולה מזו של מטוס. מערכת החץ לדוגמה, היא מהבודדות בעולם שבעלות יכולת כזאת.
דוגמאות
ALAS
BGM-109 טומהוק
Bina
הרמס
Hyunmoo-3
Atmaca
Kh-35
Kh-58
Long-Range Hypersonic Weapon (LRHW)
לוז
מרלט (טיל)
MGM-166 LOSAT
ATacMS
נמרוד
Otomat
PARS 3 LR
Polyphem
יאחונט
RBS-15
Ure
3M-54 Klub
ראו גם
נשק מונחה
קישורים חיצוניים
טילי קרקע-קרקע בסוריה באתר GlobalSecurity.org
בסיס חיל האוויר "שדות מיכה" באתר GlobalSecurity.org
הטיל "יריחו 2" באתר GlobalSecurity.org
האתר הרשמי של הטיל "לנס" בצבא האמריקאי
הערות שוליים
*
קטגוריה:טילים
| 2024-10-02T09:27:09
|
רומיאו ויוליה
|
ממוזער|190px|"רם ויעל" (1878), תרגום המחזה מאת יצחק סלקינסון. זהו התרגום השני של מחזה שייקספיר מלא לעברית.
רומיאו ויוליה (באנגלית: Romeo and Juliet, רומיאו וג'ולייט; רם ויעל בתרגום לעברית של יצחק סלקינסון) הוא מחזה טרגי מפורסם מאת ויליאם שייקספיר.
עלילת המחזה
שמאל|ממוזער|250px|רומיאו ויוליה בציור של פורד מדוקס בראון
העלילה מתרחשת בוורונה, שם חיו רומיאו ויוליה, צאצאים לשתי משפחות שהיריבות ביניהן ארוכת שנים. בבית קפולט מתכוננים לנשף גדול שעורך לורד קפולט, אביה של יוליה, לחבריו. אף על פי שבני משפחת מונטגיו, בהיותם אויביה המושבעים של משפחת קפולט, אינם מוזמנים, מחליט רומיאו, בן משפחת מונטגיו, להתגנב אל המסיבה כשהוא מחופש, בתקווה שיפגוש שם נערה שאהב בשם רוזלין.
בבית קפולט נמשכו ההכנות למסיבה. יוליה התכוננה בחדרה עם המטפלת שלה ועם אימה, המסבירה לבתה שהגיעה לגיל שבו היא כבר בשלה לנישואים - דהיינו, ארבע עשרה - ומפצירה בה להינשא לצעיר בשם פאריס.
כשהגיעה שעת הנשף, חמקו רומיאו, בנווליו דודנו וחברם מרקוציו אל המסיבה כשהם מסתתרים מאחורי מסכות. טיבלט קפולט (דודנה של יוליה) הבחין ברומיאו, אך אביו עצר בעדו מלתקוף אותו כדי לא לגרום למהומה בנשף. בינתיים הבחינו רומיאו ויוליה זה בזה, והתאהבו ממבט ראשון. הם חמקו החוצה ורק אחרי שהם התוודעו זה לזאת הם נוכחים לדעת כי בעצם הם עומדים משני צדי המתרס וכי משפחותיהם הן אויבות גמורות.
רומיאו המאוהב סירב לעזוב את המקום, ובאישון לילה הוא התגנב אל חצר ביתה של יוליה, טיפס על אחד העצים וצפה בחלונה. ב"סצנת המרפסת" המפורסמת עומדת יוליה בחלון, ומבלי לדעת שרומיאו צופה בה, היא מביעה את אהבתה לו ואת תסכולה מן העובדה שהוא בן למשפחת מונטגיו, אויביה הגדולים ביותר של משפחתה. רומיאו אינו יכול לעצור בעצמו, מטפס אל החלון ומתוודה בפניה על אהבתו אליה. השניים מחליפים נדרים ונשבעים להינשא למחרת, בתאו של הכומר לורנצו.
רומיאו מיהר אל האב לורנצו וביקש ממנו להשיאם. האב ניסה תחילה להניאו מן הרעיון, אך לאחר שהבין כי בנישואי השניים טמונה האפשרות לשים קץ לסכסוך ארוך השנים בין שתי המשפחות, הסכים לסייע לזוג האוהבים.
רומיאו חזר לחבריו בנווליו ומרקוציו, המספרים לו שטיבלט הזמין אותו לדו־קרב. רומיאו שולח עם המטפלת של יוליה הודעה לאהובתו כי האב לורנצו הסכים להשיא אותם בשעות אחר הצוהריים של אותו היום, והשניים נישאים בחשאי במעונו של האב לורנצו.
לאחר הנישואים שב רומיאו לחבריו, שם הוא פוגש את טיבלט שהזמין אותו שוב לדו־קרב. היות שטיבלט הוא כעת קרוב משפחתו רומיאו מסרב לאתגר, אף על פי שטיבלט מאשים אותו בפחדנות. מרקוציו, חברו של רומיאו לא הבין מדוע דחה חברו את ההזמנה לדו-קרב ומיהר להילחם במקומו. במהלך הקרב נדקר מרקוציו ומת בזרועותיו של רומיאו. רומיאו מרגיש צורך לנקום את מות חברו, והוא קם והורג את טיבלט ולאחר מכן מתחבא בביתו של האב לורנצו עד לשמיעת גזר דינו מאת נסיך ורונה.
עונשו של רומיאו, כפי שנודע לו במהרה, הוא גלות עולמים לעיר מנטובה – עונש גרוע ממוות באותם הימים היות שמשמעותו הוא גירוש מכל הדברים אותם אהב והכיר ובראשם אשתו הטרייה – יוליה. רומיאו הנואש שוקל להתאבד, אך האב לורנצו מבטיח לסייע לשניים. הוא הציע כי רומיאו יתגנב לבית אהובתו שם יסביר לה את המצב ומיד לאחר מכן יברח מן העיר. בינתיים יבהיר האב לורנצו את המצב לראשי שתי המשפחות וידאג כי יאפשרו את חזרתו של רומיאו לביתו.
בינתיים התעוררה בעיה נוספת. פאריס ביקש את ידה של יוליה מאביה, שהניח כי בתו הצעירה תשמח להינשא לגבר נאה ומבוקש זה. האב הסכים להצעה וקבע תאריך לחתונה בעוד מספר ימים. בשומעו את סירובה של יוליה, עלתה חמתו של אביה והוא סטר לה ואיים לנשל אותה מן הירושה אם תסרב להתחתן עם פאריס. יוליה הבוכייה ברחה אל ביתו של האב לורנצו, שם שכנע אותה הכומר הטוב לא לשים קץ לחייה.
האב הגה תוכנית חדשה. הוא נתן ליוליה סם שיגרום לה להיראות כמתה למשך 42 שעות. הוא ביקש ממנה לקחת את הסם בערב שלפני חתונתה המיועדת עם פאריס ובמקביל שלח שליח שיחזיר את רומיאו ממנטובה. הוא הסביר לצעירה שכאשר היא תקום משנתה רומיאו ימתין לצדה והשניים יוכלו להתחיל בחייהם המשותפים. מלאה בתקווה המחודשת לקחה יוליה את הסם ושבה לביתה.
וכך יוליה העמידה פנים כי היא מסכימה להינשא לפאריס ואביה המאושר החליט להקדים את המאורע ביום. בערב יום שלישי לפני לכתה לישון התחילו להתגנב ספקות לליבה של יוליה. היא לקחה פגיון והניחה אותו לצדה, כדי שתוכל להתאבד אם תוכניתו של האב תיכשל. לבסוף, לאחר התלבטות, אהבתה לרומיאו גברה עליה והיא בלעה את הנוזל.
בבוקר יום רביעי מצאה המטפלת את גופתה של יוליה על המיטה ובית קפולט החל בהכנות להלוויית בתם האהובה.
על אף שנראה היה כי תוכניתו של האב לורנצו עומדת להצליח, השליח ששלח למנטובה לא הצליח להגיע אל רומיאו. במקום זאת, באלטסאר, שליחו של רומיאו, הגיע כדי לבשר לאדונו על מותה של אהובתו. רומיאו סירב להאמין למשמע אוזניו עד שיראה את גופתה של יוליה במו עיניו, וכך הוא מיהר בחזרה לוורונה. לפני שהוא הגיע לעיר, עצר רומיאו וקנה לעצמו בקבוק של רעל – אם נכונה השמועה, אין טעם לחייו.
כשרומיאו הגיע אל אחוזת הקבר של יוליה, הוא נעצר על ידי פאריס שחשב שרומיאו הגיע כדי לחלל את קברה של יוליה. הוא התעמת עם רומיאו ונהרג תוך כדי הניסיון להגן על קברה של ארוסתו. כשרומיאו ראה את יוליה שוכבת מתה לפניו לבו נשבר והוא לגם את כל בקבוק הרעל, בתקווה להתאחד איתה במותו.
ברגע שבו שתה רומיאו מהבקבוק נכנס האב לורנצו אל החדר – אך הוא איחר את המועד. ברגע זה התעוררה יוליה, וגילתה את אהובה רומיאו שוכב מת לצדה. היא הרימה את בקבוק הרעל וקירבה אותו לשפתיה, אך הבקבוק היה ריק לגמרי.
לאחר שנישקה את רומיאו בתקוות שווא שנשאר מעט רעל על שפתיו, היא דקרה את עצמה בחזה עם פגיונו של רומיאו ומתה.
שמאל|ממוזער|250px|"המרפסת של יוליה" בוורונה, למעשה פונדק משוחזר מהמאה ה-13
מקום התרחשות העלילה
בין מעריצי המחזה יש המאמינים שהמרפסת שבה התוודו רומיאו ויוליה על אהבתם היא המרפסת המוצגת לתיירים בוורונה, ב־Via Cappello 23 בחזיתו של בית מן המאה ה־13.
עם זאת, במחזה לא מוזכרת אותה מרפסת. עיון בסצנה הרלוונטית (מערכה שנייה, סצנה שנייה) מגלה שמדובר בחלון.
הפקות תיאטרון של המחזה
הפקות תיאטרון של המחזה בישראל
+ שנה ההפקה תרגום במאי רומיאו יוליה 1957 תיאטרון הקאמרי רפאל אליעז יוסף מילוא יוסף מילוא אורנה פורת 1975 תיאטרון חיפה אברהם עוז גזה פרטוש מוני מושונוב ג'יטה מונטה 1978 תיאטרון באר שבע אברהם עוז יורם פאלק דורון תבורי רבקה נוימן 1980 "שקספרימנט" תיאטרון חיפה אברהם עוז עודד קוטלר מוחמד בכרי חוה אורטמן 1993 אנסמבל עיתים במסגרת התיאטרון הקאמרי רפאל אליעז רנה ירושלמי נעם בן עזר, גדי צדקה, גיל צ'רנוביץ' פנינה ברט-צדקה, אייר וולפה, יפעת גלעדי, עמיחי פרדו 1994 תיאטרון החאן אהוד מנור, חוסיין ברגותי פואד עווד, ערן בניאל ח'ליפה נאטור אורנה כץ, ענת פדרשניידר 1996-1994 תיאטרון החאן עם תיאטרון אל-קאסבה מרמאלה אהוד מנור, חוסיין ברגותי ערן בניאל, פואד עווד 2000 תיאטרון חיפה דורי פרנס יוסי פולק אבשלום פולק מיטל דוהן 2008 תיאטרון תמונע אברהם עוז עידו שקד, טל ברנר, דפנה רובינשטיין יובל סטוניס רינת מטטוב 2011 התיאטרון הקאמרי אלי ביז'אווי נועם שמואל דן שפירא נלי תגר 2015 תיאטרון באר שבע אלי ביז'אווי עירד רובינשטיין תום אבני אביגיל הררי 2021 תיאטרון הבימה אלי ביז'אווי משה קפטן עמית רהב רוני דלומי, ליהי קורנובסקי2022תיאטרון גשרדורי פרנסאילאיל סמלנעם פרנקנטע רוט
עיבודים למחזה
מחזהו של שייקספיר נתן השראה ליוצרים רבים אחרים אשר עיבדו אותו לקולנוע, אופרות, שירים ויצירות מוזיקליות אחרות ומחזות. בין העיבודים הבולטים ניתן למנות את יצירתו המוזיקלית של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, סרטו של פרנקו זפירלי מ-1968 וסרטו של באז לורמן מ-1996. גם המחזמר "סיפור הפרברים" של ליאונרד ברנשטיין הוא למעשה עיבוד למחזה המקורי של שייקספיר.
בין העיבודים בשפה האנגלית נמנים אלה:
המחזה נתן השראה לשיר המפורסם של להקת דייר סטריטס romeo and juliet.
בשנת 2006 יצא סרט האנימציה האמריקני "רומיאו ויוליה: חתום בנשיקה", שבו היריבות הן בין חמולות של כלבי ים
בשנת 2007 שודרה הטלנובלה הארגנטינאית "Romeo y Julieta" (רומיאו ויוליה) המבוססת על המחזה של ויליאם שייקספיר. התוכנית שודרה בישראל ובדרום אמריקה ובמקומות רבים בעולם.
בשנת 2019 עלה בוסט אנד המחזמר & ג'ולייט העוסק בשאלה מה היה קורה אילו יוליה לא הייתה מתה בסוף המחזה. בשנת 2022 המחזמר עלה בברודוויי.
בשפה העברית קיימים העיבודים הבאים למחזה:
התרגום והעיבוד הראשון של המחזה נעשה על ידי יצחק סלקינסון, בשנת 1878. תרגום זה יצא לאור שוב במהדורה חדשה ב-2015.
בשנת 1974 כתב אפרים קישון פארודיה על המחזה - "הו, הו יוליה", שעוסקת בשאלה כיצד היו נראים חיי הנישואים של רומיאו ויוליה אלמלא מתו.
.עיבוד טלוויזיוני למחזה נעשה בתוכנית "כל העולם במה" ששודר בערוץ הילדים.
מערכון מפורסם של שלישיית פרוזק עוסק ברומיאו ויוליה. המערכון מחולק לשני חלקים: בחלקו הראשון הבמאי (אופיר לובל) מנדב שני אנשים מהקהל (יובל סמו ושלומי קוריאט) ומתדרך אותם, ובחלקו השני מוצג המחזה עצמו, אשר אינו דומה כלל למחזה השייקספירי, כשהבמאי בתפקיד המספר.
בתוכנית "יצפאן" שיצאה בין השנים 1998–1999 בערוץ 2, בזכיינית "רשת" הוצג מערכון המבוסס על סצנת המרפסת של יוליה.
באלבומו של אביב גפן "לילות לבנים" ישנו שיר שנקרא רומיאו ויוליה המדבר על זוגיות והתאבדות.
העלילה של "פרי סטייל פסטיגל" התבססה ברובה על "רומיאו ויוליה".
סצנות ואזכורים קצרים בפרקי טלוויזיה
סצנת המרפסת מתוך המחזה הופיעה בתוכנית "הקומדי סטור", כשאת רומיאו מגלם צביקה הדר ואת יוליה מגלם אסף אשתר.
סצנת המרפסת הוצגה בתוכנית "קריאת כיוון" בפרק שעסק בסיפורי אהבה על ידי שתי נשים שגילמו את הדמויות בהתאם.
אחד מפרקי הסדרה "השלישייה" עסק במחזה, כשבמקום קרב חרבות בין שתי המשפחות, היה משחק כדורגל.
בשנת 2003 בפרק האחרון של הטלנובלה "משחק החיים" הועלתה ההצגה רומיאו ויוליה בהשתתפותם של הדמויות של הסדרה בכיכובם של ליה ברגר (לירון ויסמן) ,ירון שר (גיא אריאלי), קובי גבע (ניר לוי) והניצבים של הסדרה.
בשנת 2014 שודר פרק המבוסס על רומיאו ויוליה בסדרה "סברי מרנן", כשאת רומיאו ויוליה מגלמים גיבורי הסדרה בכיכובם של שי רוזן המשחק דביר בנדק ושני חסון המשחקת רותם אבוהב. את תפקיד הכומר מגלם הבדרן חיים אוסדון. באותה שנה עלה עיבוד של המחזה שביים אוסקרס קרסונובס מליטא, בו שתי פיצריות מתחרות, האהבה מבוטאת באמצעות בצק, ואילו הקמח מסמל את המוות.
בשנת 2015 שודר פרק מהסדרה "הפיג'מות" שמדבר בקטע קצר ממנו על המחזה בו ימית סול היא יוליה ואילן רוזנפלד הוא רומיאו.
בשנת 2021 שודר פרק מהסדרה "האחיין שלי בנץ" בו כולו מדובר בעיוות מצחיק של רומיאו ויוליה.
בשנת 2022 שודר פרק בסדרה "בלאדי מורי" (עונה 1, פרק 9) ובו אלמנטים שונים סביב רומיאו ויוליה לכל אורכו.
סצנת המרפסת הוצגה בסדרה "קסם של הורים" בפרק "מה ההבדל" שבו קוזמו הוא רומיאו וונדה היא יוליה.
באחד הפרקים של "האופנוברים ממאדים" שעסק במחזותיו של שייקספיר, צ'רלי הייתה בתפקיד יוליה וויני בתפקיד רומיאו.
באחד הפרקים של "ארתור" גילי הופיעה בקטע הפתיחה בתור יוליה, בהמשך לאותו פרק ארתור מספר לה בקצרה את המחזה.
באחד הפרקים של "צעירי בוורלי הילס" הועלתה הפקה של "רומאו ויוליה".
לקריאה נוספת
.
קישורים חיצוניים
רם ויעל (רומיאו ויוליה) מאת ויליאם שייקספיר בתרגומו של זלקינסון באתר פרויקט בן-יהודה
Romeo and Juliet, הטקסט המלא (באנגלית) של מחזהו של שייקספיר
הערות שוליים
קטגוריה:בלט
קטגוריה:דמויות ביצירות שייקספיר
קטגוריה:התאבדות בתרבות ובאמנות
קטגוריה:ורונה
קטגוריה:טרגדיות
| 2024-08-18T15:49:07
|
טיציאן
|
שמאל|ממוזער|250px|דיוקן עצמי
טיציאנו וֶצֶ'לי או וֶצֶ'ליו (באיטלקית: Tiziano Vecelli או Tiziano Vecellio; נולד בין 1477 ל-1490 – נפטר ב-27 באוגוסט 1576), הידוע בשם טיציאן, היה צייר איטלקי, מהמפורסמים ביותר באירופה בימיו, והגדול שבאמני ונציה לאחר מותו של ג'ובאני בליני.
משפחות האצילים באיטליה, מלכי אירופה ואף הקיסר קרל החמישי (לבית הבסבורג) התגאו ברכישת תמונותיו. נושאי ציוריו היו מגוונים - נושאים דתיים, תמונות מאגדות יוון ופורטרטים. ציוריו הצטיינו בצבעיהם העשירים, שהעניקו להם זוהר וחיות. טיציאן הביא גישה אנושית חדשה לתמונות הדתיות, והדמויות בהן נראות טבעיות וקרובות למציאות (כגון דמותו של האפיפיור פאולוס השלישי ביצירה "פאולוס השלישי ואחייניו אלסאנדרו ואוטאביו פארנזה").
ביוגרפיה
טיציאנו וצ'לי נולד בפייבה די קאדורה, בן לאיש צבא וחבר חשוב במועצת העיר. כשהיה בן תשע, נשלח אל דודו בוונציה כדי ללמוד ציור אצל אחד מציירי העיר המפורסמים. היה לתלמידו של ג'ובאני בליני ועבד בשותפות עם ג'ורג'ונה, שהשפיע על עבודותיו המוקדמות. בין עבודותיו הבשלות הראשונות היו פרסקות (ציורי קיר) שעשה בפדובה. לאחר מכן הוזמן לסיים את הציורים בחדר המועצה של ארמון הדוכסות בוונציה, שבהם החל מורו לשעבר, בליני. לאחר מותו של סבסטיאנו דה פיומבו ואחריו מותו של ג'ורג'ונה נותר טיציאן הגדול והבכיר בציירי ונציה ושלט ללא עוררין על עולם האמנות הוונציאני במשך כ-60 שנה.
כשהיה בן 40, בעל משפחה ואב לילדים, כבר היה מפורסם בכל אירופה, ואצילים ומלכים הזמינו אצלו את ציורי דיוקנותיהם. לפי הזמנתו של אלפונזו הראשון ד'אסטה, דוכס פרארה הוא צייר סדרת תמונות צבעוניות ורבות הבעה. יצירתו "בכחוס ואריאדנה" (1523, לונדון, הגלריה הלאומית), היא פסגה של הבחנה מדויקת בכל קשת ומרקם הצבעים בטבע תוך תיאור חושני, פראי ומסתורי.
ב-1530 צייר את דיוקנו של הקיסר קרל החמישי, ולאחריו דיוקנאות נוספים של אנשי החצר. קארל החמישי גמל לו בתואר אצולה, לו ולילדיו.
בציוריו הוא מפליא לחדור להלכי הנפש של המצוירים וחושף אותם ללא כחל ושרק. בולט ציורו "קארל החמישי במילברג" (1548, מדריד, מוזיאון פראדו) שבו הוא מפגין את כושר ההבחנה המדהים שלו לפרטי הלבוש והאביזרים של הרוכב וסוסו.
בעת ביקורו ברומא ב-1545 התרשם משרידי האדריכלות הקלאסית ומיצירותיהם של רפאל ומיכלאנג'לו, אך מיכלאנג'לו הסתייג מיצירותיו.
בשנת 1550 לערך, קיבל טיציאן הזמנה מפליפה השני, מלך ספרד, עבור סדרה בת שישה ציורים על בסיס השיר האפי מטמורפוזות מאת המשורר הרומי אובידיוס. הסדרה כונתה על ידי טיציאן "poesie" ("פיוטים"). הציורים סופקו בין השנים 1553 ל-1562. הראשון שסופק היה דנאה, ולאחר מכן סופקו ונוס ואדוניס, דיאנה ואקטיון, דיאנה וקליסטו, פרסאוס ואנדרומדה, וחטיפת אירופה.
בשנים שלאחר מכן הרבה טיציאן במסעות, כדי לעשות ציורים שהוזמנו אצלו - מדיוקן האפיפיור פאולוס השלישי ועד דיוקן של פליפה השני מלך ספרד. הוא אף שב לעיר מולדתו, פייבה, כדי לתכנן ציורים לכנסייתה. הוא הוסיף לצייר כל ימיו, ובין ציוריו המאוחרים מצויות כמה מעבודותיו היפות ביותר. לדבריו, החל רק באחרית ימיו להבין מה משמעותו של הציור. הוא מת בגיל 90, ב-27 באוגוסט 1576 כתוצאה ממחלת הדבר בוונציה, ונקבר בבזיליקת סנטה מריה גלוריוזה דיי פרארי המעוטרת באחד מציוריו המפורסמים "עלייתה של הבתולה השמיימה".
עד רגעיו האחרונים שקד על ציור ה"פייטה" (המוצגת כיום בגלריית האקדמיה בוונציה) שנועדה לקבר שלו עצמו, כמעין צוואה רבת עצמה ומעוררת יראה. הוא לא זכה לסיים את יצירתו זו.
בארץ ניתן למצוא את אחד מציוריו - סצנת הורדת ישו מהצלב בידי יוסף הרמתי, בכנסייה הפרנציסקנית שבעיר רמלה.
בין יצירותיו הידועות הנוספות ניתן למנות את "מדונת פזארו", "מותו של אקטאון" ואת "ונוס מאורבינו".
ביוגרפיה של טיציאן נכללת בספרו של ג'ורג'ו וזארי חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר.
קישורים חיצוניים
תולדות היצירות של טיציאן על גבי מפות ועל ציר הזמן, מיזם של אוניברסיטת בוסטון וקרן קרס
הערות שוליים
*
קטגוריה:ציירים מתקופת הרנסאנס
קטגוריה:ציירים ונציאנים
קטגוריה:חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-15
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-16
קטגוריה:נפטרים ב-1576
| 2023-08-21T10:48:00
|
אלימות
|
שמאל|ממוזער|250px|איור של שודדים אלימים מהמאה ה-19.
שמאל|ממוזער|250px|הפסל "די לאלימות" בפתח תקווה
שמאל|ממוזער|250px|"כחיות פרא", איור מתוך "מוראות המלחמה" מאת פרנסיסקו דה גויה, מסביבות 1810
אלימות היא שימוש בכוח על מנת לפגוע בקורבן. אלימות נתפסת, בדרך כלל, כשימוש בלתי חוקי בכוח. יש המרחיבים הגדרה זו וכוללים בה גם מגוון פעילויות מזיקות, הנעשות על ידי אדם אחד או יותר ופוגעות באחר או בחברה, בין אם פיזית, מילולית, חברתית, מינית או אחרת, תוך פגיעה או כוונה לפגוע בבני אדם, בעלי חיים, צומח, או חפץ דומם. לפעילות זו יש השפעות על הקורבנות, הן מבחינה נפשית, והן מבחינה הישגית, לאורך השנים. על פי הגישה המרחיבה מלבד אלימות פיזית ואלימות מינית ישנה גם אלימות מילולית, אלימות כלכלית, אלימות רגשית וכיוצא בזה.
בעבר אלימות פיזית הייתה נפוצה יותר למטרות ענישה, חינוך, שחרור לחצים וכעסים, הבעת רגשות, יישוב סכסוכים ומחלוקות, שעשוע ועוד. כיום חברות רבות בעולם מוקיעות את ההתנהגות האלימה ומגנות אלימות מכל סוג, מדינות חוקקו חוקים כנגד אלימות והתקבלו תקנות בינלאומיות נגד התנהגות אלימה.
הלגיטימיות החברתית של אלימות תלויה בהקשר בו ננקטת האלימות. בעוד שברוב המקרים, התנהגות אלימה נתפסת כשלילית וכעבירה על הנורמות החברתיות ולרוב גם על החוק, הרי שבמקרים מסוימים נתפסת האלימות כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או במי שהוסמך לכך על ידי המדינה.
הגדרה
בהגדרת האלימות ישנם כמה זרמים עיקריים.
יש שראו בה כשלילת ה'אני' של הקורבן על ידי הבאתו למצב אין אונים -ביחס למצב זה,
יצוין שכל זה הוא רק ביחס לאדם פוגע כי באם התייחסות זו תהיה ביחס לכל אין עונים תמצא החברה משטריה ומחויבותיה כאלימים ובלתי לגיטימים.
יש שראו בה כדחף לשליטה והתעלות מעל הקרבן אך ממילא נפגעת אישיותו
בין שני הזרמים אין הבדלים מהותיים בנגרם, אלא רק במהות האלימות ולכן חלוקים בגורמים לה
סיווג
ארגון הבריאות העולמי מחלק את האלימות לשלושה סוגים עיקריים:
אלימות מכוונת עצמית – כל סוג של אלימות המכוונת כלפי מבצע האלימות עצמו, לרבות פגיעה עצמית והתנהגות אובדנית (מחשבות אובדניות, ניסיונות התאבדות, והתאבדות כשלעצמה).
אלימות בין-אישית – קטגוריה רחבה זו מחולקת אף היא למספר תתי-סוגים, וביניהם אלימות במשפחה ואלימות בין בני זוג, המתרחשת לרוב בסביבה הביתית במסגרת המשפחתית או הזוגית; ואלימות בקהילה, המתרחשת מחוץ למסגרת הביתית כאשר הצדדים הניצים עשויים להכיר או לא להכיר זה את זה ואין קשר משפחתי ביניהם. תת-הסוג הראשון כולל בתוכו התעללות בילדים וענישה גופנית כלפי הילדים, התעללות בקשישים ואלימות כלפי בן/בת הזוג, בעוד תת-הסוג השני כולל בתוכו את סוגי האלימות המתרחשים במוסדות כמו בתי-ספר, במקום העבודה, בבתי-סוהר, או התעללות בחוסים במוסדות טיפוליים; אלימות על הכביש; התפרצויות אלימות אקראיות ברחוב; אלימות בין בני נוער; ואלימות מינית המתבצעת בידי זרים.
אלימות קולקטיבית – כל סוג של אלימות המוכוונת כלפי קולקטיב מסוים על ידי קולקטיב אחר, בין אם מדובר בקבוצות המאורגנות במסגרת מדינתית או לאו. תחת מטרייה זו ניתן לכלול מלחמות, מעשי טרור, פשעי שנאה מאורגנים ועוד. יש הטוענים כי תחת מטרייה זו ניתן לכלול גם "אלימות איטית" כלפי הסביבה המתרחשת לאורך זמן, והשפעותיה אינן נראות לעין בטווח הזמן המיידי כגון זיהום הסביבה או שינוי אקלים.
היסטוריה ופרה-היסטוריה של אלימות
שמאל|ממוזער|250px|אצל בעלי חיים רבים האלימות שולטת. בתמונה זכרי פילים אפריקנים נלחמים על נקבות בחטיהם וחדקם. לעיתים נדירות קרבות אלה מסתיימים במוות.
שמאל|ממוזער|250px|אצל מספר חיות כמו סוסים האלימות קשורה בתחרות על מדרג חברתי נוקשה בתוך העדר.
שילובם של מאות מחקרים מדיסציפלינות שונות מעלה שלאורך עשרות אלפי השנים האחרונות קיימת מגמה מתמשכת של צמצום האלימות במין האנושי. מגמה זו מקיפה התנהגויות שונות ורבות: יחס לבעלי חיים, גידול ילדים, עבדות ובעלות על בני אדם, יחס לפושעים, לשכנים ולאויבים ועוד.
ככל הנראה ניתן לחלק את התהליך לשני שלבים מובחנים לפחות. השלב הראשון מתרחש עם המעבר מתרבות שבטית למסגרת שלטון מרכזית. מחקרים רבים מראים שבמעבר זה יורדים שיעורי הרצח בסדר גודל שלם. בחברות שבטיות שיעורי הרצח עומדים על מאות נרצחים לכל 100,000 איש מדי שנה, שיעור שמשמעותו שכל אדם כמעט מתבשר אחת לשנה שמכר או קרוב שלו נרצח. לאחר התבססות שלטון מרכזי שיעור זה צונח לעשרות מקרי רצח לכל 100,000 איש לשנה – אדם מתבשר על רצח מכר שלו אחת לעשור בערך.
השלב השני מתקיים בתוך מסגרות השלטון המרכזי. שלב זה התרחש הן במערב והן ברוב תרבויות דרום-מזרח אסיה. שלב זה הוא תהליך התִרבות, תהליך סוציולוגי עמוק, שבמסגרתו משתנה מאוד היחס לחיי אדם ומוות, למושג הכבוד, לחוק וסדר ואף לנימוסים והליכות. גם כאן שיעור מקרי הרצח פוחת בסדר גודל שלם, ובאותן מסגרות שתהליך התרבות בהן החל לפני זמן רב עומדים שיעורי הרצח על מקרה אחד בלבד לכל מאה אלף איש בשנה – מאות מונים פחות מבחברה שבטית, עשרות מונים פחות מחברות שתהליך זה לא הושלם בהן. סטטיסטיקה זו משותפת לתרבויות שונות בתכלית (תרבות המערב ותרבות דמ"ז אסיה), ועל כן לא ניתן לייחס את השינוי לדת יחידה, אוסף ספציפי של כללי מוסר חברתי ושאר מאפיינים השייכים לתרבות אחת בלבד. זהו תהליך מתמשך שהסיבות לו עמוקות מאוד, ולכן ניתן לצפות שנחזה בירידה מתמשכת ומשמעותית בשיעורי האלימות במאות השנים הבאות, כאשר שני השלבים יתרחבו וישפיעו על חלקים מכדור הארץ בהם הם עדיין בעיצומם, כגון אסיה המרכזית, אפריקה ודרום אמריקה.
במאה ה-20 ובזמננו
ממוזער|250px|מלחמת העולם השנייה: חיילים נאצים טובחים באזרחים פולנים בזמן הפלישה הגרמנית לפולין ב-1939
ממוזער|250px|מפה של דירוג אלימות עולמי לשנת 2002.
ממוזער|250px|מפה של שיעורי אלימות גלובליים לשנת 2012.
באופן כללי דעיכת האלימות ממשיכה לתוך זמננו, אך עם חריגים גדולים. המחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה אלימה במיוחד, וכללה את השיא ההיסטורי של הרוגי מלחמה, לפחות במספרים מוחלטים (יחסית היו מקרים משמעותיים יותר בעבר, אך גידול האוכלוסייה במאה ה-20 הביא לכך שגם חלק קטן יותר מהאוכלוסייה יהיה גדול יותר במספרים מוחלטים). עם זאת כלל הסטטיסטיקה של המאה ה-20 מממשת את מגמת הירידה ההיסטורית. קיימים ויכוחים עזים בשאלה האם קיים סיכוי שהמגמה הזו תתהפך.
באופן מובחן שיעור האלימות פוחת במדינות מזרח-אסיה ותרבות המערב. מחוץ להן שיעורי האלימות הולכים ומאמירים במעבר ממדינות עם שלטון חוק חזק, לכאלו בהן אין מסגרת שלטון מרכזית או ששלטון החוק חלוש (ראה מפה).
התדרדרות משמעותית קרתה בשנים האחרונות במזרח התיכון ובעולם הערבי, כשבעקבות אביב העמים הערבי קרסו מסגרות שלטוניות, חלקן ללא תחליף. במדינות אלו נסקו שיעורי האלימות מהרמה הבינונית, ואף הנמוכה, היישר לרמה האלימה ביותר.
הסיבות לאלימות
האלימות מושפעת מכמה גורמים חברתיים הן בתחום החברתי, הכלכלי או הביטחוני. הנושאים שבגללם נוצרת האלימות מלכתחילה הן אי שוויון, הרגשת קיפוח וכו'. האלימות נמצאת במקום שבו החברה לא מראה כבוד לסובבים שלה (מכללת לוסקי).
הסברים פסיכולוגיים
פסיכולוגים חלוקים בדעותיהם לגבי הסיבות להתפתחות האלימות והתוקפנות.
לפי זיגמונד פרויד, בני האדם מונעים על ידי שני יצרים, יצר החיים (ארוס) ויצר המוות (תנטוס), על גלגוליהם השונים. בעוד יצר החיים מכוון לאהבה ולצמיחה, יצר המוות דוחף להרס עצמי. אנו מפנים יצר זה החוצה, ונוהגים בתוקפנות כלפי הזולת. תפקיד החברה לעזור לנו לעדן יצר זה, כלומר להסיט אותו לכיוונים חיוביים ולפעמים אף מועילים, כגון: השתתפות בחוג איגרוף, שימוש במשחקי מחשב אלימים, צפייה בתוכניות טלוויזיה אלימות ועבודה כקצב.
בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, דולארד ועמיתיו הגו את תאוריית התסכול-תוקפנות. הם הגדירו תסכול כמחסום בלתי צפוי בדרך להשגת מטרה נחשקת. כאשר מטרה זו אינה מושגת, האדם מגיב בצורה תוקפנית כלפי מה שהוא תופס כמקור התסכול. כל תסכול גורם לתוקפנות, ומקורה של כל התנהגות תוקפנית הוא תסכול. ביקורות רבות הוטחו כלפי התאוריה, בטענה שיש מצבים מסוימים בהם היא אינה ישימה – למשל, כאשר האדם המתוסכל חושש מפני עונש שעלול לקבל אם יגיב בתוקפנות. בנוסף, מחקרים הראו כי לא כל תחושת תסכול מובעת באמצעות תוקפנות. יהיו אנשים שישקעו בדיכאון, ואילו אחרים ינסו להתמודד עם הגורם המתסכל בדרך נינוחה. כמו כן, הוכח כי לא כל התנהגות תוקפנית מקורה בתסכול, אלא גם רגשות שליליים אחרים מביאים לאלימות.
בניגוד לפרויד טען דונלד ויניקוט כי התוקפנות אינה מולדת. התוקפנות היא תופעה רחבה לה צורות ומטרות המשתנות לאורך התפתחות האדם וקשורות לתגובת הסביבה. סביבה שמצליחה להכיל את התוקפנות תאפשר לתוקפנות להישאר ככוח חיובי ואילו סביבה שתסכל את התוקפנות תגרום לפיצול בין התוקפנות לאנרגיה החיובית שבה ולהפיכתה להרסנות.
פסיכולוגים חברתיים המאמינים בתאוריית הלמידה החברתית שפיתח אלברט בנדורה, טוענים שההתנהגות התוקפנית היא התנהגות נלמדת הנרכשת במהלך החיים בדיוק כמו שורה ארוכה של התנהגויות אחרות. כלומר, ילדים לומדים להיות אלימים על ידי חיקוי מודלים תוקפניים, כמו הורים, שכנים וכוכבי סרטים. במיוחד תזכה לחיקוי התנהגות שהילד התרשם שהביאה תוצאות חיוביות למודל התוקפן.
ראשוני הפסיכולוגים האבולוציוניים, כגון זוכה פרס נובל קונראד לורנץ, מאמינים שהתוקפנות נגרמת עקב תחרות על משאבים דלים. כאשר אין מספיק משאבים לכולם – תבוא תוקפנות על מנת להשיג כאלה. כלומר, לאלימות ערך הישרדותי. הקושי בקבלת הגישה האבולוציונית נובע מהמגוון הרחב של התנהגויות תוקפניות אצל האדם – מאלימות פיזית ועד הפצת שמועות שקריות – אשר קשה מאוד להסבירן על ידי גורמים גנטיים. נימוק נוסף הוא ההבדלים הגדולים ברמות האלימות בחברות שונות, המצביעים על השפעה של תרבות. אולם ממצאים שונים מספקים תמיכה בגישת הפסיכולוגים האבולוציוניים. לדוגמה, במחקר נמצא כי זכרים בגיל העשרה נוטים להיות יותר מעורבים בתוקפנות כלפי זכרים אחרים מאשר כלפי נקבות, בעוד שאצל נקבות בגיל העשרה לא קיימים הבדלים כאלה. נראה כי גורמים ביולוגיים או גנטיים עשויים לשחק תפקיד מסוים בתוקפנותו של האדם, אם כי קשה להסביר אותה בדרכים אלו בלבד.
פסיכולוגים אבולוציוניים של תחילת המאה ה-21 מזהים כמה גורמים עמוקים העומדים בבסיס האלימות, כשחלקם מולדים וחלקם מהווים תגובה לנסיבות. מנגד הם מציינים כמה גורמים עמוקים המרסנים אלימות. מידת האלימות בכל תרבות וחברה נקבעת, לפיכך, על פי יחסי הגומלין בין הגורמים המעודדים אלימות לאלו המרסנים אותה.
על פי הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר, מהבולטים והחשובים באסכולה זו, בספרו המלאכים הטובים של טבענו, קיימים חמישה מניעים עיקריים, אותם הוא מכנה "השדים שבתוכנו", המפרנסים ועומדים מאחורי כמעט כל מקרי האלימות – אלימות אינסטרומנטלית, שהיא סילוק מכשול העומד בין האדם לרכוש פיזי שהוא חפץ בו. "שד" דומה, אך לא זהה הוא אלימות לביסוס שליטה ומעמד. ה"שד" העומד, על רוב המחקרים, מאחורי מקרי האלימות הרבים מכולם הוא נקמה, בה הם רואים מכונת יום הדין שמוטבעת בנו. סאדיזם ועמו אידאולוגיה סוגרים את הרשימה של פינקר.
בני האדם נבדלים זה מזה במאפייני אישיותם. נהוג להבחין בין אנשים מטיפוס A לאנשים מטיפוס B. ניתן למקם כל אדם על נקודה בציר, שבקצהו האחד טיפוסי A מובהקים, ובקצהו השני טיפוסי B מובהקים. טיפוסי A נמרצים, תחרותיים, חסרי סבלנות ומתרגזים בקלות. לעומתם, טיפוסי B יהיו בדרך כלל רגועים ונוחים יותר.
מודל הריגוש הכללי עבור תוקפנות (GAAM – General Affective Aggression Model): גישה מודרנית זו לאלימות הוצעה על ידי קרייג אנדרסון. בשונה מתאוריות קודמות, תאוריות מודרניות כגון זו אינן מתמקדות בגורם בודד כסיבה העיקרית לאלימות, אלא הן לוקחות בחשבון תחומים רבים מן הפסיכולוגיה במטרה להשיג תובנה עמוקה לגבי הגורמים שמשחקים תפקיד בהתנהגות אלימה. לפי התאוריה, התוקפנות מופעלת על ידי טווח רחב של משתנים התלויים בסיטואציה ובנטיות האישיותיות של האדם במצב נתון. המשתנים הסביבתיים כוללים תסכול, התקפה כלשהי מאדם אחר כגון עלבון, חשיפה להתנהגויות תוקפניות של אנשים אחרים וחשיפה לגירויים הגורמים לאדם חוסר נוחות. הבדלים אישיותיים כוללים נטייה לתוקפנות, עמדות מסוימות שמעלות את הסבירות להתנהגות אלימה וכישורים המעלים את הסבירות להתנהגות כזו, כגון מיומנות לחימה עדיפה (על פני זו של היריב במצב של איום, כשיקול לבחירה באפשרות הלחימה על פני הבריחה). לפי GAAM, משתנים אלו יכולים להוביל לאלימות על ידי השפעה על שלושה תהליכים בסיסיים: על ידי העלאת העוררות הפיזיולוגית והנתפסת של האדם, הם יכולים לעורר רגשות עוינים וסממנים פיזיים לתוקפנות כגון הבעות פנים, והם יכולים לעודד אדם לחשיבה עוינת או היזכרות בזכרונות לא נעימים שמעלים את הסבירות להתנהגות אלימה, כלומר השפעה על הקוגניציה.
החוקרים חלוקים באשר לגורמים לנטייה להתנהגות אלימה, והאם היא מולדת או נרכשת. עם זאת, גם אם הגורם הוא מולד ופנימי, יש לחברה תפקיד חשוב בעצירת האלימות על ידי חינוך, חקיקת חוקים וענישה.
השפעת גורמים הוריים בהתפתחות אלימות אצל ילדים
ההורים יכולים להשפיע על אלימות ילדיהם במספר דרכים:
ההורים יכולים לגרום לילד להוציא את כעסיו באפיקים חיוביים ומקובלים, כגון עיסוק בספורט ומשחקי מחשב. בנוסף, כמחנכים, להורים יש תפקיד בהסברת תוצאות מעשי האלימות ומדוע אין לפעול בצורה זו.
ישנה טענה, כי תסכול מוביל לאלימות. משמע, הורים שגורמים לילד תסכול, מעליבים אותו או נותנים לו משימות קשות מדי לביצוע, יגרמו לילד להתנהג באלימות רבה.
לפי גישת הלמידה החברתית, הורים שמתנהגים בעצמם באלימות כלפי הילד וכלפי אחרים משמשים כמודלים לחיקוי. ולכן, הילד יאמץ את התנהגותם בהנחה כי זו ההתנהגות הנורמטיבית, וכי כך יש לפעול.
הורים שלא מעניקים תשומת לב וחום ומרבים בהזנחה ובהתעללות מעבירים מסרים ומצבים של אלימות והתנהגות תוקפנית בבית. הורים המרבים להשתמש בענישה ובאלימות גורמים להרתעה לטווח קצר, ולאחר מכן שבה ההתנהגות החריגה פעמים נוספות, משום שתגובה נוקשה ומענישה מובילה להגברת אלימות לאחר שהמניע הופך להיות דמות לחיקוי.
הכשרת הצוות המקצועי ההורים והתלמידים – הצוות המקצועי, ההורים והתלמידים הם הבסיס לשינוי. לכן צריך להכשיר אותם על מנת להתמודד עם התופעה.
כאשר הילדים וההורים משתתפים ביחד באירועים מסוימים הקשורים לסביבת הילד בבית הספר כך הילדים מרגישים תחושת ביטחון אישי, ושייכות מה שמנמיך את מקרי האלימות (משרד החינוך).
אלימות ומגדר
ממוזער|250px|לעיתים האלימות קורית בתוך המשפחה. בתמונה איור מ-1858 של גבר שיכור המכה את משפחתו.
ממוזער|250px|כדי להימנע מתקריות אלימות עורכים בידוק ביטחוני במספר מוקדים כמו בשדות תעופה.
גברים באופן עקבי אלימים יותר בממוצע מנשים ברוב המוחץ של התרבויות השונות, דבר המחזק את ההשערה שמקורה של האלימות הגברית הוא גנטי.
ישנם מחקרים חברתיים המעידים על כך, כי קיים הבדל בין אלימות הננקטת על ידי גברים לבין זו הננקטת על ידי נשים, וכי דפוסים אלו מתקבעים כבר בילדות. נראה, כי בנים נוטים לנקוט בתוקפנות פיזית, ואילו בנות נוטות לנקוט בתוקפנות מילולית.
חוקרים טוענים שגברים מבטאים יותר תוקפנות ישירה (מכות, קללות וכו') ואילו נשים נוטות יותר לתוקפנות עקיפה (הפצת שמועות זדוניות, דחיית אדם, התעלמות ממנו או נסיגה מהמקום).
לפני המחקר החוקרים שיערו שבכל הגילאים הבנים יבטאו יותר תוקפנות ישירה ואילו הבנות ינקטו יותר בתוקפנות עקיפה ובנסיגה. הם גם שיערו שהפערים הללו יעלו עם הגיל. תוצאות המחקר תמכו בהשערותיהם.
חוקרים אחרים סבורים שהממצאים הללו תומכים בדעה המקובלת, שהבנות מעדיפות מניפולציה (תוקפנות עקיפה) בעוד שבנים מעדיפים להילחם (תוקפנות ישירה).
הבדלים אלו מיוחסים הן לגורמים ביולוגיים והן להשפעת הסביבה. הסביבה מתמקדת בתפקידי המגדר המסורתיים של נשים וגברים בחברה. החוקרים טוענים שהחברה מעודדת את הגברים להיות תוקפניים ולעומת זאת היא מדכאת את התוקפנות בקרב הנשים, שאותן היא מעודדת להיות עדינות וחלשות.
הקשר בין צפייה באלימות באמצעי המדיה לבין מידת התוקפנות של הצופה
קיימות טענות רבות שריבוי האלימות באמצעי המדיה ובמשחקי מחשב משפיע על רמת האלימות של הצופים. למרות זאת, אותן תרבויות שבהן חשופים יותר לאלימות באמצעי המדיה נוטות להיות האלימות-פחות בין תרבויות האדם.
מנגד, עומדת הטענה שדווקא החברות הפחות־אלימות הן אלה המפיקות את רוב האלימות הטלוויזיונית.
בהשוואה לעבר, תוכניות הטלוויזיה לילדים הן היום בוטות יותר, ומציגות רמת אלימות גבוהה יותר – בין אם אלימות מילולית, פיזית, או מינית.
הטבלה הבאה מציגה את מספר הסצינות האלימות ששודרו בטלוויזיה האמריקנית במשך יום שידורים אחד (משש בבוקר עד חצות) ב-2 באפריל 1992.
סוג התקיפהמספר הסצינות בתאריך 2 באפריל 1992קרב יריות889מכות362דחיפות273איום בנשק272סטירות לחי224הרס מכוון של רכוש128
ואולם, האלימות מוצגת לא רק בסדרות מתח וסרטים למבוגרים אלא גם בתוכניות ילדים תמימות כביכול, כגון סדרות מצוירות כמו צבי הנינג'ה או דני שובבני שבהן הגיבורים נוהגים זה בזה באלימות בלתי פוסקת. סקירת הסצינות האלימות ששודרו בארצות הברית בשנים 1991–1992 מעלה שבתוכניות למבוגרים מופיעות בממוצע 4 פעולות אלימות בשעה. לעומת זאת, בשידורי הילדים מופיעות 32 פעולות אלימות באותו פרק זמן. 79 אחוז מהדמויות בסרטי ילדים מעורבות במעשי אלימות כקורבן או כתוקף.
חלק מהפסיכולוגים מאמינים שהצפייה באלימות מפחיתה את רמת האלימות. לפיהם, יצר התוקפנות הוא פנימי ומולד, והצפייה עשויה להפחית אלימות על ידי כך שהיא משחררת לחצים ומתחים. בכך היא עוזרת לאנשים לראות אלימות במקום לפעול באלימות. תאוריה זו מכונה תאוריית קתרזיס, על פיה מקור האלימות בדחף לתוקפנות. דחף, על פי הגדרתו, ניתן להפחית על ידי השגת הגירוי אליו שואף הדחף להגיע. אולם מחקרים שבדקו האם צפייה בתכנים אלימים או השתתפות בפעילויות אלימות מפחיתה את רמת התוקפנות, לא מצאו ממצאים התומכים בתאוריה זו.
אסכולות מסוימות בפסיכולוגיה גורסת שאלימות היא התנהגות נלמדת, ולכן שהטלוויזיה האלימה מגבירה תוקפנות. על פי אסכולה זו זה קורה על ידי 4 תהליכים:
חיקוי: הצופה מחקה את השחקן שהוא מודל לחיקוי וכך לומד טכניקות חדשות של אלימות ויוכל להשתמש בהן בעתיד.
מתן הכשר: בסדרות רבות הגיבור משתמש באלימות כדי לפתור את בעיותיו וכך הצופה לומד שניתן לפתור בעיות בעזרת אלימות.
הקהיית רגישות: הצופה רואה מדי יום ביומו מספר רב של סצינות אלימות וכך הוא חושב שהאלימות היא התנהגות יום יומית והוא כבר לא מזדעזע ממנה. הרגישות שלו למעשי אלימות הולכת ופוחתת ככל שהוא רואה יותר סצינות אלימות.
עוררות: הצפייה באלימות גורמת התרגשות ועוררות פיזיולוגית העלולות להגביר תגובות תוקפניות. במצב של עוררות מוגברת אנו עלולים להתפרץ בתוקפנות.
למרות טענות אלו מעולם לא נמצא קשר סטטיסטי מובהק בין צפייה בטלוויזיה לבין אלימות של בני נוער או אלימות בכלל.
הפסיכולוגים האבולוציוניים טוענים שההפך הוא הנכון. הם מצביעים על ראיות רבות לכך ששיעור האלימות נמצא בירידה מזה אלפי שנים, ועל כך שעד לפני שלוש-מאות שנה בלבד היו מחזות פומביים של התעללות סדיסטית. חלקם מציין שדווקא התרבויות הפחות-אלימות, על פי מדד שיעורי הרצח ביחס לאוכלוסייה, הן אלו שמייצרות את רוב האלימות הטלוויזיונית. המסקנה המתבקשת, לטענתם היא שאו שאין השפעה בת מדידה לאלימות בטלוויזיה, או שהשפעתה הפוכה – כלומר שאלימות טלוויזיונית ממתנת את שיעור האלימות בפועל.
יש גם הטוענים כי טרם עידן הטלוויזיה, האלימות הייתה ברמה גבוהה אף יותר, אולם מעולם לא קיבלה את החשיפה אותה היא מקבלת כיום בעקבות קיומם של אמצעי התקשורת ההמוניים.
גורמים פסיכוביולוגיים
הנוירולוגיה של האלימות האנושית היא נושא השנוי במחלוקת קשה. מחקרים רבים קישרו את האלימות בקרב בני-אדם לצורות מסוימות של הפרעות התקפיות או פתולוגיות נוירולוגיות אחרות. אין כל ספק שהאלימות האנושית נובעת ממקורות רבים וייתכן שכלולים בהם גורמים ביולוגיים, כפי שמראים מחקרים רבים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקרים ביולוגיים של תוקפנות היוו נושא לביקורת נוקבת מצד פוליטיקאים, כמו גם מצד מדענים מתחום מדעי-החברה. הביקורת טוענת בעיקר כי ייחוס אלימות לגורמים כאלה עלול להוריד מהאחריות ומהחומרה המוטלות על יחידים הנוקטים אלימות, וכן מאחריותה של החברה בריסון ומניעה. כמו כן נטען שיש בכך שימוש לא נאות בנימוקים ביולוגיים לצורך חיפוי על בעיות חברתיות. עם זאת, ייתכן שלהסברים ביולוגיים כאלה הכוח להביא למציאת פתרונות, ולמניעתה של אלימות לא רצויה.
מחקרים הקושרים אלימות לגורמים ביולוגיים:
עלייה ברמת התוקפנות אצל עכברים שאינם בוגרים בעקבות הזרקת טסטוסטרון. עלייה ברמת התוקפנות קיימת גם אצל עכברים בוגרים, שאצלם העלייה ברמת הטסטוסטרון היא חלק טבעי מההתבגרות.
ממצאים לירידה ברמת התוקפנות בקרב חיות מסורסות (סירוס מוריד את רמת הורמוני המין של זכרים).
מתאם שנמצא בין רמת הורמוני המין בקרב נשים אסירות אשר ביצעו פשעים אלימים בארצות-הברית ובין סוג הפשיעה: בקרב אסירות שביצעו פשעי אלימות קשה נמצאו רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון.
ניסויים שמצאו רמה גבוהה יותר של הורמוני מין אצל זכרים (בני אדם, עכברים וקופים) אשר ניצחו בתחרות אלימה עם זכרים אחרים.
סמים אנטגוניסטים לאנדרוגנים כגון סייפרוטרון אציטאט נמצאו יעילים בהורדת רמת הורמוני המין ובעקבות זאת הורידו גם את רמת התוקפנות. תהליך זה נקרא גם "סירוס הפיך". שיטה זו שנויה מאוד במחלוקת.
נמצא מתאם שלילי בין שיעורי המוליך העצבי סרוטונין לבין רמת תוקפנות. הניסוי בדק רמת סרוטונין בנוזל המוחי שדרתי (CSF) במדגם של אוכלוסיית קופים באי. רמת התוקפנות נבדקה על ידי בחינת מספר הצלקות המעידות על השתתפות בקרב אלים על גופם של הזכרים.
קיימים חומרים אחרים שנמצא קשר בין רמתם בגוף לבין רמת תוקפנות: GABA, חומר המכונה 5-HIAA בנוזל המוח השדרתי, נוירופפטידים שונים, וכן נמצא קשר בין הסרה של גן הדרוש לייצור המוליך העצבי ניטריק אוקסיד אצל עכברים לבין תוקפנות קיצונית.
קיימים ממצאים להבדלים בדפוסי הפעילות המוחית בסריקת EEG באונה הטמפורלית במוחותיהם של אחוז גבוה מבני הנוער והמבוגרים שנעצרו בארצות-הברית עקב פשעים אלימים, לעומת כלל האוכלוסייה. המחקרים קישרו את האלימות בקרב בני-אדם לצורות מסוימות של הפרעות התקפיות או פתולוגיות נוירולוגיות אחרות. מחקרים מסוימים בדקו קבוצה של חולים הסובלים מהתקפים במבנים במערכת הלימבית, אשר למבנים שבה יש תפקיד חשוב בשליטה ברגשות. חולים אלה הפגינו התנהגות תוקפנית, שהופיעה לאחר התפתחותו של מוקד אפילפטי הממוקם בתוך מערכת זו. לחולים אלו לא הייתה היסטוריה של התעללות בילדות, עוני או גורמים אחרים אשר בדרך-כלל מיוחסים כמקור לאלימות.
במחקרים אשר ביצעו הדמיות מוחיות בטכנולוגית PET על אנשים המאובחנים כפסיכופתים נמצאה פעילות מצומצמת בקורטקס הפרה-קדמי שלהם. מחקר המשך אשר בו ביצעו הדמיה בטכנולוגית MRI הצביע על כך שהקורטקס הפרה-קדמי בקרב אוכלוסייה זו נוטה להיות קטן יותר מאשר בקרב שאר האוכלוסייה. פסיכופתים מאופיינים באינטליגנציה גבוהה, חוסר שליטה עצמית, תחושה מוגזמת של הערכה עצמית והבעה מועטה מאוד של חרטה וצער, עד כדי היעדר רגשות כאלה. בעקבות הממצאים, הוצעה תאוריה כי הפעילות הירודה באזור מוחי זה גורמת לירידה ביכולתם של פסיכופתים לווסת את התנהגותם ולהתנגד לדחפים.
כמות החלבון מגיב C (C-Reactive Protein), נמצאה גבוהה יותר מהנורמלי אצל קורבנות הצקה, ואילו המציקים נמצאו בריאים יותר מהממוצע.
ראו גם
מלחמה
אלימות במשפחה
אלימות משטרתית
אלימות נגד נשים
אלימות פוליטית
אלימות בספורט
אלימות כלכלית במשפחה
אלימות בבתי ספר
תקיפה
בריונות
ציד
תגובת הילחם או ברח
אלימות בכבישים
לקריאה נוספת
משה אדד, האלימות בהיבט אינטגרטיבי, עבריינות וסטייה חברתית ח' (1980)
שי רודין, אלימויות: על ייצוגיה של האלימות בספרות העברית החדשה.
Steven Pinker: The Better Angels Of Our Nature תל אביב: רסלינג (2012)''', Viking 2011
קישורים חיצוניים
האתר הממשלתי של 'עיר ללא אלימות', 'עיר ללא אלימות' היא תוכנית לאומית ממשלתית למניעת אלימות.
הרצאה קצרה של פרופ' סטיבן פינקר על דעיכת האלימות.
"מיתוס האלימות" – הרצאה באתר TED על פיה האלימות דווקא הולכת ופוחתת
משה אדד, האלימות בהיבט אינטגראטיבי, באתר דעת
הערות שוליים
*
קטגוריה:קרימינולוגיה
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
| 2024-10-01T11:52:24
|
תאוריית המצב היציב
|
מודל המצב היציב הוא מודל קוסמולוגי שפותח בשנת 1948 על ידי המדענים פרד הויל, הרמן בונדי ותומאס גולד כאלטרנטיבה למודל המפץ הגדול שנוצר כתוצאה מתגליתו של אדווין האבל בדבר התפשטות היקום וחישובים שהוכיחו כי יקום סטטי אינו אפשרי למעשה.
מאחורי פיתוח המודל עמד הרצון לעקוף את הבעייתיות הנובעת מהתפישה שליקום הייתה ראשית, דבר שמעורר שאלות לוגיות ופילוסופיות רבות מהבחינה שההסבר שמחייב את ראשית היקום, מחייב הסבר נוסף, של בורא או של רקורסיה אינסופית של יצירת היקום מה שלא ניתן להוכיח מדעית. למודל זה היו תומכים רבים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, אך לקראת סוף שנות השישים החלו המדענים לזנוח אותו, וזאת בעקבות גילוי קרינת הרקע הקוסמית, שסתר תאוריה זו לחלוטין.
חשיבותו של המודל היא בכך שניתן בקלות יחסית לוודא את נכונותו בניסוי, ומחקר רב באסטרופיזיקה נערך לשם כך. מחקר זה אישש ברובו את מודל המפץ הגדול.
לפי המודל, החומר מתפשט בחלל כל העת, אך בו בזמן מתהווה במקומו חומר אחר, כך שנוצרת יציבות מבחינת כמות החומר ופיזורו ביקום. לפי המודל נדרש "ייצור" של כמה מאות אטומי מימן בלבד בשנה בגלקסיה בגודל שביל החלב ולכן לא היה קשה לטעון כי יצירה מועטה שכזו לא נצפתה על ידי האסטרונומים.
מודל זה לא הצליח להסביר את שכיחותו הגבוהה יחסית של הדאוטריום (איזוטופ כבד של מימן) ביקום, שכן אין אף תהליך ידוע שמסוגל לייצר דאוטריום בשיעור מספיק כפי שנצפה ביקום (על פי מודל המפץ הגדול, נוצר כל הדאוטריום מיד לאחר המפץ, עוד בטרם נוצרו כוכבים). בנוסף גילו כי הצפיפות הייתה גדולה יותר בעבר ביקום, מה שסותר את המודל.
ב-1964 נתגלתה קרינת הרקע הקוסמית, שנחזתה במודל המפץ הגדול. תגלית זו הפריכה בעיני קוסמולוגים רבים את מודל המצב היציב כליל. סטיבן הוקינג טען כי גילוי קרינת מיקרו זו הוא "המסמר האחרון בארון תאוריית המצב היציב".
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אסטרופיזיקה
קטגוריה:קוסמולוגיה
קטגוריה:תאוריות מדעיות ארכאיות
| 2023-02-23T18:04:25
|
קוסמולוגיה
|
ממוזער|תמונה מעמיקה של היקום כפי שצולמה על ידי טלסקופ החלל האבל. כל גרגר אור בתמונה הוא גלקסיה בודדת. מספר הגלקסיות ביקום הנצפה מוערך ביותר מ-2 טריליון.
קוֹסְמוֹלוֹגְיָה (מיוונית: κοσμολογία; "קוסמוס" – יקום, "לוגיה" – תורה) היא ענף של אסטרופיזיקה שמטרתו לחקור את היווצרות והתפתחות היקום.
פירוש משמעותי יותר למילה "קוסמולוגיה" מבוסס על העובדה שהיא נגזרת מהמילה היוונית – kosmeo, שמשמעותה "סדר" או "ארגון". היוונים האמינו שאפשר להבין את העולם, וכי הוא ראוי לארגון ולסדר אנליטיים. הם הבחינו בדפוסים הקיימים ביקום ושאפו לארגן ולסדר אותם.
האדם עסק בשאלות של מהות היקום ומקומו בו כבר משחר ההיסטוריה, אך התשובות אותן יכול היה לקבל היו מבוססות בימי קדם על מיתוסים, אגדות עם ואלמנטים דתיים ומטאפיזיקה. ניצנים של קוסמולוגיה מדעית נראו בפילוסופיה היוונית, אך לרשות היוונים לא עמד ציוד מתאים כדי להוכיח את התאוריות שלהם. עם זאת, אריסטרכוס מסמוס, אריסטו ותלמי הציגו תאוריות קוסמולוגיות חשובות והתאוריה הגאוצנטרית של תלמי אומצה כהסבר המקובל לתנועת גרמי השמיים עד אשר ניקולאוס קופרניקוס, טיכו ברהה, יוהאנס קפלר וגלילאו גליליי החליפוה במאה ה־16 בתאוריה ההליוצנטרית למרות התנכלות מצד הכנסייה הקתולית.
את התאוריה ההליוצנטריות, שהארץ מקיפה את השמש ולא להפך, הגה לראשונה במאה ה־5 לפנה"ס פילולאוס איש קרוטונה, תלמיד האסכולה הפיתגוראית. במאה ה־4 לפנה"ס הסתמך על הרעיון של פילולאוס הרקלידס איש פונטוס, אשר חבריו חשבו אותו למשוגע בעקבות הפרדוקס שיצר בתאוריה שלו. את התמונה המלאה והמדויקת באופן מעורר התפעלות של התאוריה ההליוצנטרית הגה וגיבש הפילוסוף היווני אריסטרכוס מסאמוס במאה ה־3 לפנה"ס ועליה ניתן ללמוד מתיעוד שכתב עליו ארכימדס: "הוא (אריסטרכוס) שיער שכוכבי השבת והשמש עומדים בלי נוע, שהארץ נישאת מסביב לשמש על היקף של מעגל".
ממדי היקום
גלילאו גליליי היה כנראה הראשון שהפנה טלסקופ לשמי הלילה. כך גילה ששביל החלב מורכב מהמונים של כוכבים. בכך היה הראשון שהרחיב את תמונת היקום של האדם מעבר למערכת השמש וכ־6,000 כוכבים הנראים לעין בלתי מזוינת.
גלילאו סבר שלכוכבים בהירות נראית שווה למדי, ולכן שיער שככל שכוכב בהיר יותר כך הוא קרוב יותר. הוא ניסה למדוד את המרחק לכוכב הבהיר וגה בקבוצת נבל בשיטת הפרלקסה, אבל רמת הדיוק המוגבלת של מכשיריו הפכה את המשימה לעקרה.
משימה פחות שאפתנית הייתה לגלות מהו המרחק בין הארץ לכוכבי הלכת. ג'ובאני קאסיני מדד ב־1673 את המרחק למאדים. על מנת לקבל קו בסיס ארוך דיו הוא שילח את עמיתו ז'אן רישר לגויאנה. התוצאה שקיבל - כ־140 מיליון קילומטר - סוטה בפחות מ־10% מהתוצאות בנות ימינו.
לראשונה נמדד מרחק לכוכב אחר ב־1838. פרידריך בסל מדד את המרחק לכוכב הסמוך 61 בקבוצת ברבור בשיטת הפרלקסה, בהשתמשו בקוטר מסלול כדור הארץ כקו בסיס. התוצאה שהתקבלה, כ־11 שנות אור, הבהירה שממדי היקום גדולים בהרבה ממה שנתפס עד אז. עוד באותה שנה נמדד מרחקם של כוכבים נוספים.
סקלת המרחקים שניתן למדוד בשיטת הפרלקסה מוגבלת. בימינו ניתן למדוד מרחקים של עד 250 שנות אור בדיוק טוב, ובמרחק של 1,000 שנות אור דיוק המדידה עומד על 50% בלבד. מעבר ל־1,000 שנות אור אין מכשור מתאים בשביל להשתמש בשיטה זו. מאחר שכוכבים רבים שוכנים מחוץ לטווח זה, היה צורך לפתח שיטות אחרות.
השיטה הבאה התבססה (ועודנה מתבססת) על כוכבי-ענק שבהירותם משתנה במחזוריות מדויקת, שזכו לשם משתנים קפאידים. הנרייטה ליוויט חקרה כוכבים משתנים אלו וגילתה, עבור אלו מביניהם שהיו קרובים דיים לחישוב המרחק באמצעות שיטת הפרלקסה, שיש קשר מובהק בין זמן המחזור של כוכב משתנה קפאידי לבהירות המוחלטת שלו. ליוויט לא הצליחה לפתח נוסחה ברורה וחד משמעית שתאפשר להסיק את הבוהק המוחלט מתוך זמן המחזור, שכן בתקופתה לא היו די נתונים על מנת להבין שמשתנים קפאידים משתייכים לשתי קבוצות שונות ונבדלות. את הנוסחה, שבה משתמשים בשינויים קטנים עד היום, פיתח אדווין האבל.
נוסחה זו נתנה בידי האבל כלי מדידה רב עוצמה. בזהותו קפאיד מרוחק היה מודד את זמן המחזור שלו, מסיק את הבוהק האמיתי שלו, ומהשוואה בין הבוהק האמיתי לבוהק הנראה קל היה לחשב את המרחק. כך ניתן היה לחשב את ממדי הגלקסיה, והסתבר שמדובר בעשרות אלפי שנות אור (כיום ההערכה היא כ־100,000 שנות אור).
לאחר מדידות אלו נחלקו האסטרונומים לשתי קבוצות. אחת טענה שהגלקסיה שלנו - שביל החלב - היא כל היקום, ומנגד היו שטענו שחלק מהערפיליות שנצפו הן גלקסיות נפרדות. בשתי הקבוצות התייצבו אסטרונומים ידועים ומשפיעים. בשנת 1920 התקיימה הפלוגתא הגדולה באוניברסיטת קיימברידג' והסתיימה ללא מסקנה נחרצת. תשע שנים מאוחר יותר פרסם האבל שהצליח לבודד קפאידים בחלק מה"ערפיליות" ומדידת המרחק אליהן העלתה תוצאות של מיליוני שנות אור. כך הסתבר מעבר לכל ספק שמדובר בגלקסיות אחרות, וממדי היקום צמחו מכמה עשרות אלפים לעשרות מיליוני שנות אור.
את הצעד הבא ביצע, שוב, האבל. הוא גילה שיש קשר בין ההסחה לאדום של גלקסיות ומרחקן מאיתנו. כך התגלה שהיקום מתפשט, ולימים צמחה מכך תאוריית המפץ הגדול. עם מדידות אלו צמחו - שוב - ממדי היקום, והגיעו לאמדן הנוכחי שלהם - 13.819 מיליארד שנים.
הקוסמולוגיה כחלק מהתאוריה של הכל
ראו גם
המצב היציב
קוסמוגוניה
גורל היקום
אסטרופיזיקה
לקריאה נוספת
Scott Soselson, Modern Cosmology, Academic Press, 2003.
Michael Rowan-Robinson, Cosmology, 4th edition, Clarendon Press, 2004.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:תחומים בפיזיקה
קטגוריה:פיזיקה תאורטית
| 2024-09-05T18:33:55
|
דוגלס אדאמס
|
REDIRECT דאגלס אדמס
| 2012-12-17T17:05:45
|
תורת הקוונטים
|
הפניה מכניקת הקוונטים
| 2006-12-21T09:59:08
|
פרדוקס EPR
|
redirectהפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן
| 2003-12-21T03:01:45
|
גירוסקופ
|
שמאל|ממוזער|200px|ציר הגירוסקופ נשאר קבוע במרחב, בלי קשר למיקום המסגרות החיצוניות.
שמאל|ממוזער|200px|גירוסקופ בנקיפה
גירוסקופ או ג'יירוסקופ (על פי האקדמיה ללשון העברית גם סביבון; מכונה לעיתים בקיצור ג'יירו; באנגלית: Gyroscope; מיוונית: γῦρος ("גירוֹס") – עגול, σκοπέω ("סקופאו") – לראות) הוא מכשיר המשמש למדידה או שמירה על אוריינטציה גאומטרית ומהירות זוויתית. זהו גלגל או דיסק מסתובב שבו ציר הסיבוב חופשי לקבל כל כיוון בעצמו. בעת סיבוב, הכיוון של ציר זה אינו מושפע מהטיה או סיבוב של ההרכבה, בזכות עקרון השימור של תנע זוויתי.
ג'יירוסקופ משמש כמכשיר מדעי למדידת מהירות זוויתית, שינוי זוויתי וכן לשם שמירה של יציבות זוויתית. בפיזיקה הדבר מכונה גם "אינרציה גירוסקופית". השימושים הנפוצים של מכשיר זה הוא שמירה על אופק קבוע, ללא קשר לתנועה עצמית (לדוגמה במצלמות, אוניות וכלי רכב), וכן למדידת זוויות הגוף ביחס למערכת צירים של כדור הארץ (לדוגמה, האופק המלאכותי במטוס). השם ג'יירוסקופ הומצא על ידי הפיזיקאי הצרפתי לאון פוקו ב-1852.
הגירוסקופ המכני
הגירוסקופ מורכב מגלגל (מכונה גם רוטור) המסתובב על ציר סיבוב העובר במרכזו. הציר נשען על ציר אנכי קבוע. כאשר מקנים לגלגל מהירות זוויתית הגלגל אינו נופל אלא ממשיך להסתובב, כאשר ציר הסיבוב שלו מתחיל לנוע בעצמו ביחס לציר הקבוע.
כשציר הרוטור מסתובב, הוא מתנגד לכל שינוי בכיוון הסיבוב שלו, תכונה הנובעת משימור תנע זוויתי (או מומנט זוויתי). אם מנסים לשנות את כיוון הסיבוב של הציר, הוא מתנגד לכך עם מומנט משלו בזווית בת 90 מעלות לכוח שמופעל עליו. ההתנגדות של ציר הגירוסקופ המסתובב לשינוי בכיוון הסיבוב נקראת גם אינרצית הגירוסקופ.
עקרון פעולה
על פי חוקי ניוטון, לכל מסה ישנה תכונה לשמור על מצבה הקודם. לדוגמה, אם אנו מעוניינים להזיז גוף מסוים ממקומו, יש להפעיל עליו כוח ראשוני כדי שישנה את מצבו. באופן דומה על מנת לעצור גוף נע, יש להפעיל עליו כוח בכיוון הנגדי, כדוגמת כוח החיכוך אחרת הגוף ימשיך לנוע באינרציה ללא עצירה.
חוג פתוח - מד שינוי זוויתי
גירוסקופ הוא בעצם דיסקה המסתובבת על פני מסגרת כמעט חסרת חיכוך. הדיסקית מסתובבת ללא שינוי כיוון הסיבוב שלה, עם או נגד כיוון השעון. על מנת לשנות את זווית ציר הסיבוב של הדיסקה צריך להפעיל מומנט.
לשם המחשה, נניח כי אנו מחזיקים גירוסקופ במטוס, והמטוס סוטה בפתאומיות. על פניו, נראה כי הדיסקית אמורה לשנות את הזווית שלה יחסית לכדור הארץ, כיוון שהמטוס שינה את הזווית שלו יחסית לכדור הארץ. היות שהדיסקית המסתובבת נעה על פני מסגרת חלקה, ההתנגדות של הדיסקית לשינוי מצבה תגרום לכך שהיא תחליק על פני המסגרת. כלומר, הדיסקית נשארת באותה זווית, בעוד שהמסגרת שעוטפת את הדיסקית משנה את מצבה בהתאם לתנועת הגוף. במצב זה המדידה תהיה השינוי הזוויתי ביחס למצב התחלתי ידוע.
אם נחבר מחוגה בין הדיסקית לבין המסגרת, המחוגה תמדוד את הזווית שבה הגוף נמצא. זווית זו יכולה להיות מבוטאת בתצוגה על לוח מחוונים, או לגרום לשינוי אוטומטי בהתאם לדרישת המתכננים בכוונון תנועת משטחים כגון מדפים, כנפיים ולהבים.
חוג סגור - מד מהירות זוויתית (סביבון נגזרת)
ישנה אפשרות לקבע את הדיסקה המסתובבת בציר אחד, במקרה כזה תגובת הדיסקה תיצר תנועה זוויתית ניצבת לציר הנמדד ולציר הסיבוב של הדיסקה. יופעל מומנט חיצוני על מנת להחזיר את הדיסקה למקומה, עוצמת המומנט היא פונקציה של המהירות הזוויתית שהופעלה על הסביבון.
סוגי גירוסקופים נוספים
מלבד הגירוסקופ המכני שתואר מעלה ישנם סוגי גירוסקופים נוספים:
FOG – גירוסקופ סיב אופטי, חיישן זה משתמש באפקט סניאק כדי למדוד סיבוב על ידי מדידת הפרש הפאזה בין שתי קרני אור הנעות בכיוונים מנוגדים על גבי סיב אופטי מלופף.
RLG – גירוסקופ טבעת לייזר, חיישן זה משתמש גם הוא באפקט סניאק כדי למדוד סיבוב על ידי מדידת הפרש הפאזה בין שתי קרני אור הסובבות בכוונים מנוגדים בתוך טבעת לייזר.
CVG מטכנולוגית MEMS – חיישן גירוסקופ מסוג מכונה מיקרואלקטרית הפועל ברעיון הדומה למטוטלת פוקו המשתמש באלמנט רוטט מיקרומכני. חיישן זה מודד מהירות זוויתית ולכן יכול לחוות תופעה הנקראת סחיפה אם משתמשים בו לצורך חישוב סיבוב במרחב כתוצאה משגיאות חישוביות ורעשים באינטגרציה.
HRG – גירוסקופ על בסיס עקרון של גלים אקוסטיים.
יישומים
בפלטפורמות נעות:
מטוס, צוללת, טיל וחללית – מדידת המהירות הזוויתית של המערכת לצורך ניווט והנחיה.
טנק – לשמירת את קנה התותח בקו קבוע יחסית לאופק בזמן שהטנק נוסע ובכך לאפשר ירי גם כאשר הטנק נוסע.
רכינוע ("segway") – מאפשר מדידת הזווית ואיזון הנהג.
מד אופק – בשילוב עם מד תאוצה, משמש את הטייס לזיהוי מישור הטיסה.
מייצבי תמונה במצלמות מודרניות – זיהוי רעידות של המצלמה והסטת העדשה או החיישן על מנת לפצות על הרעד, וכך למנוע את הטשטוש שייווצר בזמני חשיפה ארוכים.
טלפונים חכמים ובמחשבי לוח – משמש לקביעת אוריינטציית המכשיר במרחב בעיקר במשחקים וביישומי מציאות מדומה ומציאות רבודה.
בקרי משחק – חיישן זה משמש כרכיב מרכזי בבקרי משחק מבוססי תנועה ואף בכמה בקרים קלאסיים (החל מבקר ה-PlayStation 3), כך לדוגמה תוסף ה-MotionPlus לקונסולת המשחקים Wii של חברת נינטנדו, משתמש בחיישן גירוסקופ כדי להוסיף לשלט הרגיל של ה-Wii מד סיבוב, תכונה זו מאפשרת לזהות את התנועות המבוצעות בזמן אמת ולהמירן לפעולה במשחק ב-Wii. במוצרים זעירים כאלו משתמשים לרוב בגירוסקופ MEMS בשל היותם קטנים וזולים.
פעלולני אופנועים משתמשים בבסיסי הגירוסקופ על מנת, בין השאר, להרים גלגל ולהסתובב על ציר הגלגל האחר.
שמאל|ממוזער|200px|פעלולן אופניים משתמש בבסיסי התאוריה הגירוסקופית.
ראו גם
מערכת ניווט אינרציאלית
גירוסקופ סיב אופטי
מכניקה של גוף קשיח
סביבון
אופניים
רכינוע
יו-יו
גלגל תנע
לקריאה נוספת
Gray, Andrew, "A treatise on gyrostatics and rotational motion, theory and applications", Dover Publications, New York (1959)
Deimel, Richard F., "Mechanics of the gyroscope: The dynamics of rotation", Dover Publications, New York (1950)
Arnold, R.N., Maunder, L., "Gyrodynamics and its engineering applications", Academic Press, London (1961).
Anthony Lawrence, Modern Inertial Technology, 2dn Edition
קישורים חיצוניים
המצפן הימי באתר שער לים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מכניקה
קטגוריה:ניווט
| 2024-07-20T19:19:59
|
טלפון
|
שמאל|ממוזער|250px|מכשירי טלפון לווייניים
250px|ממוזער|שמאל|טלפון חוגה ישראלי שהונפק על ידי משרד התקשורת בין שנות השישים לשנות השמונים
טלפון (מאנגלית: Telephone) הוא אמצעי תקשורת המאפשר העברת קול דו־כיוונית, כאותות חשמליים, למרחקים, בעזרת כבלים מוליכים (העשויים בדרך־כלל נחושת או סיבים אופטיים) ובאמצעות התקני קשר רדיו שונים. המילה טלפון מורכבת משתי מילים יווניות, "טֶלֶה" שפירושה מרחק ו"פון" שמשמעותה קול. עם התפתחות הטכנולוגיה התאפשר להעביר בטלפון לא רק קול אלא גם טקסט, תמונות ווידאו.
המצאת הטלפון
לטלפון ממציאים רבים שעבדו על מערכות להעברת קול במהלך המחצית השנייה של המאה התשע עשרה. באותם ימים הובנו שני עקרונות מדעיים חשובים: היכולת להפוך רטט מתכתי לתנודות חשמליות, וההבנה שזרם חשמלי יוצר שדה מגנטי – שני עקרונות שהניחו את היסודות להמצאת הטלפון. המצאת הטלפון מיוחסת לאלכסנדר גרהם בל. לדעת רבים הוא הראשון שבנה טלפון בו ניתן היה להעביר דיבור. ממציאים אחרים של הטלפון הם אנטוניו מאוצ׳י, שמקובל באיטליה כממציא הטלפון, ופיליפ רייס, המקובל בגרמניה כממציא הטלפון. שעתיים לאחר שבל רשם את הפטנט ניסה גם אלישע גריי לרשום פטנט על המצאה דומה.
ממוזער|250px|רישום הפטנט על הטלפון של בל
בארץ-ישראל, העיתון "יהודה וירושלים", דיווח בשנת 1877 תחת הכותרת: "הומצא מכשיר השח למרחקים", ובהמשך הכתבה הרחיב על המצאה חדשה אשר תיקרא בשם "טעלעפאן".
אלכסנדר גרהם בל
שמאל|ממוזער|250px|שחזור של אלכסנדר בל מדבר בטלפון מטיפוס מוקדם
מה שהועיל לבל בתכנון מכשיר הטלפון היה ניסיונו כמורה לחירשים. בהכירו את מבנה אוזן האדם, הוא בנה את אפרכסת המכשיר בהתאם. בשונה ממכשיר הטלפון המקובל, לא כללו הדגמים הראשונים שתכנן בל חוגה, מאחר שלא היה בה צורך. כשבעל המכשיר היה רוצה להתקשר הוא היה מאותת למרכזנית, אשר קישרה אותו עם בעל מכשיר אחר לפי בקשתו.
בל עמל יחד עם טום ווטסון במשך כשנתיים נוספות על יצירת מכשיר להעברת צלילים בצורת אותות חשמליים. עוד לפני שעבודתם צלחה הגיש בשמו גָרְדִינֶר הָבָּרְד, מעשירי בוסטון שתמך בבל, ב־14 בפברואר 1876, בקשה לרשום פטנט העוסק ב"שיטה להעביר דיבור או כל צליל אחר בצורה טלגראפית... בעזרת יצירת אותות חשמליים, בדומה לתנודות האוויר המלוות את הדיבור או הצליל." ב־7 במרץ אושר הפטנט ומספרו 174,465.
ב־10 במרץ 1876 בנה בל מכשיר טלפון העובד לפי עקרונות שונים מאלה עליהם עבדו עד אז והיה מבוסס על העברת קול באמצעות מחט המרעידה מים ומשנה את התנגדות המעגל. המכשיר הצליח להעביר בפעם הראשונה צלילים מחדר לחדר, בדמות המשפט שאמר בל לווטסון: . משפט זה הפך למטבע לשון בקרב ממציאים. הטלפונים הבאים שבנה והדגים ברבים לא השתמשו בעיקרון זה וחזרו לשימוש בהתקן האלקטרומגנטי. באוגוסט אותה שנה הדגים בל שימוש בטלפון במרחק של מספר קילומטרים.
עם מותו של בל ב־1922, דממו הטלפונים בקנדה ובארצות הברית למשך דקה, למתן כבוד אחרון לאיש שמבחינה היסטורית מיוחסת לו המצאת הטלפון.
במשך חייו נאלץ בל להתמודד עם תביעות רבות של גורמים שערערו על זכויותיו על המצאת הטלפון.
אלישע גריי
אחד התובעים היה אמריקני בשם אלישע גריי, שהגיע בשנת 1876 למשרדי רישום הפטנטים, פחות משעתיים אחרי בל, כדי לרשום את פטנט הטלפון על שמו, ונדחה. בל טען בבית המשפט כי אינו מכיר את גריי, ושלא גנב ממנו דבר. "לרוע מזלו של גריי", טען בל, "המצאנו שנינו דבר דומה, אלא שאני הספקתי לרשום את הפטנט לפניו". בסופו של דבר הודה גריי בהבדלים המהותיים שבין המכשיר שלו ובין זה של בל, ונסוג מתביעתו.
פיליפ רייס
שמאל|ממוזער|250px|הטלפון של רייס (1861)
אדם נוסף שהמצאותיו הוזכרו בתביעות כנגד בל הוא הגרמני יוֹהָאן פיליפ רָייס (1834–1874). אבטיפוס ראשון של מה שהיה אמור לשמש כטלפון נבנה על ידי רייס ב־1861, אך המכשיר השמיע זמזומים בלבד, היה רחוק מאוד ממכשיר הטלפון המקובל ונראה מוזר למדי: הוא היה בנוי מקוביית עץ עם נקב, כינור ומסרגה, שיועדו ליצירת צליל, ומבער בונזן כספק זרם. ב־1863 הצליח להרכיב מערכת שהעבירה קול למרחקים קצרים ופעלה על עיקרון זהה לטלפון. ב־2003 נמסר כי נמצאו מסמכים מ־1947, המצביעים על כך כי המכשיר של רייס היה יכול להעביר קול אנושי ממקום למקום, אף על פי שהיה זה בעוצמה נמוכה מאוד.
אנטוניו מאוצ׳י
התביעה המשמעותית ביותר שהוגשה נגד בל הייתה של ממציא אמריקני ממוצא איטלקי בשם אנטוניו מֶאוּצִ׳י, שטען כי בל גנב ממנו את מסמכי הפטנט, תוך ניצול תמימותו. מֶאוּצִ׳י הצליח להוכיח כי הכין רישומים ראשונים של טלפון פרימיטיבי כבר ב־1849 (כאשר בל היה בן שנתיים). ב־1860 הפליגו הוא ואשתו לניו יורק, כדי להציג את הטלפון בפני משקיעים פוטנציאליים. בעת ההפלגה אירע פיצוץ בספינה, מֶאוּצִ׳י נכווה קשות, והשניים ירדו בחוף ניו יורק בחוסר כול. האישה מכרה את כל עבודותיו של בעלה, כולל הטלפון הראשון, לסוחר גרוטאות, כדי שיהיה להם ממה להתקיים. בשל עוניים הרב, הצליח מֶאוּצִ׳י לרשום לעצמו רק פטנט זמני (רישום פטנט עלה אז 250 דולר), שתוקפו פקע ב־1874. מאוצ׳י טען כי בל עיין במסמכי בקשת הפטנט הזמני, וכשפקע, ניכס את ההמצאה לעצמו. בית המשפט לא התרשם מטענותיו של מֶאוּצִ׳י, במיוחד לנוכח העובדה שהגיש 14 בקשות פטנט שונות (שאושרו כולן) בין השנים 1859–1883.
בשנת 2002 דן בית הנבחרים של ארצות הברית בסוגיה היסטורית זו וקבע כי יש להכיר בהישגיו של אנטוניו מאוצ׳י ולהוקיר את עבודתו על המצאת הטלפון. מרבית החוקרים סבורים שבל היה הראשון להעביר דיבור בטלפון ואינם מייחסים חשיבות לעבודתו של מאוצ׳י. קביעת בית הנבחרים עוררה זעם רב בקרב מנהלי משרד הפטנטים בוושינגטון, והם הסבירו כי מאחר שכל רישומיו של מֶאוּצִ׳י אבדו באותה שרפה באונייה, אין כל דרך לקבוע שמדובר באותה ההמצאה.
ראשית ימי הטלפון
שמאל|ממוזער|250px|דגם טלפון מ-1896
בשנת 1877, שנה לאחר המצאת הטלפון הקימו בל ותומכיו את חברת הטלפונים "בל", לאחר שחברת הטלגרף "וסטרן יוניון" דחתה הצעה לקנות את הפטנט שלהם ב־100,000 דולר. החברה הציעה מערכת לניהול שיחה בין אנשים ממרחק של קילומטרים רבים זה מזה. ב־1883 הותקנה מערכת הטלפון הראשונה בין שתי ערים מרכזיות באמריקה – בוסטון וניו יורק. הדגמים הראשונים לא כללו חוגה או לחצנים, הטלפון כלל מחולל זרם ידני (מגנטו) ששימש ליצירת זרם כדי לאותת למרכזנית על הרצון ליזום שיחה. כדי לדבר המתקשר היה מרים את השפופרת, וסוגר בכך מעגל חשמלי שאפשר לו לשוחח עם המרכזנית, כאשר הזרם החשמלי הנחוץ לצורך השיחה סופק על ידי סוללה שהותקנה בטלפון.
בתחילה הייתה המרכזייה ידנית, ומרכזנית חיברה את המנויים על ידי כבל שחיבר שני שקעים במרכזיה, וכך קישרה בין שני בעלי מכשירי טלפון, שיכלו לדבר זה עם זה. מי ששם קץ לשיטה הידנית הזו היה קבלן קבורה בשם אלמון ב. סטראוג'ר, שזעם על כך שהמרכזניות בעירו העדיפו את מתחריו על פניו. תגובתו לכך הייתה המצאת מרכזייה אוטומטית, אשר קישרה בין מנויים על פי מספרי טלפון, ללא תיווך מרכזניות.
האפשרות לחיוג אוטומטי הביאה לזינוק בשימוש הציבור הרחב בטלפון והפכה אותו לאחד המכשירים השימושיים ביותר בחיי האדם המודרני. ב־1910 כבר היה לאחד מכל 13 אמריקנים טלפון בבית.
ב-1915 נחנך קו הטלפון הראשון מחוף לחוף בארצות הברית. בל ו־ווטסון הוזמנו לטקס החגיגי של חנוכת הקו. בל הרים את השפופרת בחוף המערבי, וווטסון המתין לשיחתו בחוף המזרחי. קריאתו של בל, שעברה מרחק של יותר מ־5,000 ק״מ הייתה: "Watson, come here, I need you". הקהל פרץ בצחוק, וווטסון השיב: "בסדר, רק שהפעם זה ייקח לי יותר זמן...".
טכנולוגיה
מרכזייה
התפתחות הטלפון הייתה קשורה באופן הדוק עם התפתחות טכנולוגית מרכזיות הטלפון.
מרכזיית טלפון משמשת לקישור בין שני המשוחחים בשיחת טלפון. מרכזיות הטלפון הראשונות היו ידניות: יוזם השיחה היה מבקש ממרכזן לקשר אותו עם יעד השיחה המבוקש, והמרכזן היה מחבר כבל בין קו הטלפון של המתקשר לבין קו הטלפון של היעד. כאמור בתחילה הטלפונים כללו מחולל זרם ידני וסוללה שסיפקו את הזרם החשמלי הנחוץ לפעולת הטלפון. הדבר חייב את חברת הטלפונים להגיע אל המנוי מדי תקופה כדי להחליף את הסוללה. פעולה זו הייתה מורכבת ויקרה, בעיקר במרכזיות עתירות מנויים. כדי להימנע מהחלפת הסוללה פותחה הספקת הזרם המרכזית (Common Battery). היינו, מערכת מרכזית שהייתה ממוקמת במרכזיה וסיפקה לטלפונים זרם חשמלי על גבי קו הטלפון. פיתוח זה אפשר להסיר את הסוללה ומחולל הזרם מהטלפון, מה שיאפשר עיצוב טלפונים יותר קטנים. כוון שהספקת הזרם לא הספיקה עבור קווים מאוד ארוכים. באזורים מרוחקים, כגון אזורים כפריים, היה צורך להמשיך להשתמש בסוללה ובמחולל זרם ידני.
בשלב מתקדם יותר החלו לפעול מרכזיות אלקטרו-מכניות, שבהן הקשר נעשה באמצעות חיוג מספר טלפון, ללא מעורבות של מרכזנית. עם זאת, עדיין נעשה שימוש במרכזיות המופעלות בידי אדם, בעת חיוג לארגון שבו אין מרכזייה פנים ארגונית, וכאשר מספר הטלפון הפנימי המבוקש אינו ידוע למטלפן.
במרכזיה שפותחה על ידי סטראוג׳ר, יצירת הקישור ליעד השיחה נעשתה צעד אחר צעד כאשר פולסים חשמליים שיוצרו על ידי הטלפון יצגו את ספרות היעד המחויג. הפולסים החשמליים של כל סיפרה שחויגה הניעו מעין מחוג ביחידת המיתוג שיצר את הקישור ליחידת המיתוג הבאה. בסיום החיוג נוצר מסלול שקישר בין שני הצדדים לשיחה. המצאת המרכזייה האוטומטית מסוג סטראוג׳ר הביאה לשינוי בעיצוב הטלפון כוון שהיה צורך לאפשר למתקשר לחייג את מספר הטלפון על ידי יצירת פולסים חשמליים, במקום לומר אותו למרכזנית. בתחילה נוספו לטלפון לחצנים שלחיצה עליהם יצרה פולס חשמלי שבעזרתו אותתו את מספר הטלפון למרכזיה. כאשר היה צריך ללחוץ על הלחצן המתאים מספר פעמים כדי ליצר מספר פולסים בהתאם לספרה המחויגת. בהמשך כדי להקל על פעולת החיוג פותח טלפון החוגה. בטלפון זה סובב המשתמש את החוגה בעזרת האצבע בהתאם למספר המחויג כאשר החוגה חזרה למקומה היא יצרה פולסים חשמליים במספר התואם את הסיפרה המחויגת.
בשנות השישים של המאה העשרים השימוש במרכזיות אלקטרו־מכניות מסוג קרוסבר הפך נפוץ. במרכזיות אלו הייתה הפרדה בין יחידות המיתוג שחיברו את מסלול השיחה לבין מערכת הבקרה שניהלה את תהליך הקמת השיחה. במרכזיות אלו מערכת הבקרה הייתה מערכת מרכזית שכללה התקן לקליטת ספרות החיוג באמצעות חיוג צלילי (DTMF). לצורך כך פותחו טלפונים עם יכולת חיוג צלילי. בטלפונים אלה לא היה תועלת בחוגה שמייצרת פולסים חשמליים. במקום החוגה הותקנו בטלפון 12 לחצנים לחיצה על הלחצן הפיקה זוג צלילים המתאים לסיפרה המחויגת.
בהמשך פותחו מרכזיות דיגיטליות, במרכזיות אלה בקרת השיחה מתבצעת באופן ממוחשב ומיתוג והעברת הקול נעשים באופן סיפרתי. כמובן שאותות השמע מועברות בין מרכזייה אחת לאחרת גם כן באופן דיגיטלי. המרכזיות הדיגיטליות אפשרו לפתח טלפונים שמיצרים אות דיגיטלי. בעקבות כך פותחה טכנולוגית ISDN. בטלפון ISDN היה ניתן לנהל שתי שיחות בו זמנית ולהעביר נתונים. המרכזיות הדיגיטליות ממשיכות לספק את השירות של הטלפון המסורתי (POTS or plain ordinary telephone service), האות האנלוגי המגיע מהטלפון המסורתי נִדגם עם כניסתו למרכזיה ומומר לאות ספרתי. במערכות סלולריות (פרט למערכות הסלולריות האנלוגיות בעברׂׂ), ומערכות מבוססות IP כלל האותות, כולל אותות השמע ואותות הפיקוח והבקרה של הטלפון, מועברים כולם בצורה דיגיטלית כבר ממכשיר הטלפון עצמו.
טלפון סלולרי
שמאל|ממוזער|200px|טלפון סלולרי
טלפון סלולרי הוא טלפון אלחוטי נייד (למעשה, מכשיר קשר המסוגל לשדר ולקלוט בו־זמנית) שניתן להפעילו באזורים נרחבים בטכנולוגיה של תקשורת סלולרית, המתבססת על פרישת תחנות בסיס סלולריות במרחב. אם המכשיר איננו נמצא בתחום התחנה, תהיה ירידה ברמת הקליטה, וכדי שתהיה אפשרות להמשיך בניהול השיחה, תחנת הקליטה הקרובה לתחום תקצה תדר מבין התדרים העומדים לרשותה.
התקשורת הסלולרית והטלפון הסלולרי, שנכנסו לשימוש מסחרי באמצע שנות ה־80 של המאה ה־20, גרמו לאחת המהפכות הגדולות ביותר בתולדות התקשורת. הם הביאו לשינויים מרחיקי לכת, בעיקר במישור החברתי, אשר באמצעותם תיתכן אינטראקציה רחבת היקף במגוון אפשרויות – שיחות טלפון, מסרונים (SMS), גלישה באינטרנט, התורמות תרומה מכרעת להפיכת העולם כולו לכפר גלובלי.
בתחילה היו המכשירים כבדים ויקרים ולכן השימוש בהם היה מצומצם. באמצע שנות ה־90 הם החלו כבר לחדור לשכבות אוכלוסייה רבות, ובימינו הם נמצאים בשימוש של רוב האוכלוסייה. בישראל של שנת 2021 מספר המכשירים שקיימים גבוה ממספר התושבים, מכיוון שבנוסף לכך שהטלפון הסלולרי הפך נפוץ גם אצל ילדים ובני נוער, לא מעט בוגרים משתמשים בשני מכשירים או אף יותר.
טלפון מבוסס אינטרנט
ממוזער|100px|מכשיר טלפון הפועל בטכנולוגיית IP על גבי רשת אלחוטית מקומית
טלפון מבוסס אינטרנט הוא טכנולוגיה שמאפשרת העברת שיחות טלפוניה על-גבי רשת האינטרנט (וברשתות IP נוספות) באמצעות פרוטוקולי תקשורת ל־VoIP (Voice over IP), כתחליף לקווי הטלפון הרגילים. כמקובל באינטרנט, השיחה מועברת בשיטת מיתוג מנות, בניגוד לשיטת מיתוג מעגלים שנמצאת בשימוש בטלפוניה רגילה, וכך מתאפשרת הוזלה ניכרת של עלות השיחות, על ידי ניצול מרבי של רוחב הסרט, בעיקר בצווארי הבקבוק. לטלפון מבוסס אינטרנט יתרון כספי בולט בשיחות בין-לאומיות, שבקווי טלפון רגילים מחירן גבוה יחסית. אם כי לעיתים על־חשבון האיכות והאמינות. דוגמה למכשירי טלפון הפועלים בטכנולוגיה זו היא מכשירי טלפון – סקייפ, הפועלים ברשת סקייפ. מכשירים אלו קיימים בתצורה של מכשיר אלחוטי, מכשיר קווי, ומכשיר המהווה אביזר היקפי למחשב.
מכשירים
ממוזער|200px|מכשיר טלפון במכרה
מכשירי טלפון עברו התאמות לסביבות עבודה שונות, וביניהם טלפון סלולרי לרכב, טלפון שדה, טלפון קווי צבאי, מכשירי טלפון למכרות, אסדות קידוח וסביבה דליקה ונפיצה, מכשירי טלפון לספינות, מכשירים למקרי חירום שונים, מכשירי טלפון לווייניים, ומכשירים שונים המשלבים טלפון עם פקסימיליה, מקלט רדיו, מקלט טלוויזיה, מכשיר קשר, צג המאפשר גם לצפות בצד השני לשיחה, ועוד.
באמצע שנות השישים החלו הפיתוחים הראשונים של הטלפון האלחוטי, שמטרתו חופש תנועה מסוים בשימוש בטלפון, מבלי לאלץ את המשתמש להיות קרבת שקע הטלפון וכבלי הטלפון. בהמשך, מספר תקנים נוצרו על מנת להסדיר את אופן הפעולה של הממשק האלחוטי של הטלפון. כיום התקן הנפוץ לטלפונים אלחוטיים הוא DECT, המאפשר חיבור מסוים בין מכשירי טלפון אלחוטי של יצרנים שונים, ואף חיבור של מספר שלוחות אלחוטיות. ישנם מכשירי טלפון אלחוטיים הפועלים על גבי רשת אלחוטית מקומית, באמצעות טכנולוגיית IP. מכשירים אלו נקראים VoWLAN (Voice over Wireless LAN). מכשירים מתקדמים אף יותר מסוגלים לשלב VoWLAN עם תקשורת סלולרית: כאשר המשתמש יוצא מטווח הכיסוי המוגבל של הרשת האלחוטית, השיחה מועברת באופן חלק ואוטומטי לרשת הסלולרית, מבלי לקטוע את השיחה ומבלי להפריע למהלכה.
מכשירי טלפון חכם, משלבים בתוכם את יכולות הטלפוניה הרגילה עם יכולות של מחשב כף יד (כגון גלישה באינטרנט והפעלת אפליקציות) ויכולות תקשורת נוספות (כגון NFC, בלוטות׳ ועוד).
שירותים משלימים
טלפון ציבורי
שמאל|ממוזער|200px|אדם משתמש בטלפון ציבורי
טלפון ציבורי הוא מכשיר טלפון המוצב במקום ציבורי כשירות הניתן לציבור על ידי חברות הטלפונים. בדרך כלל השיחה מתאפשרת לאחר תשלום באמצעות מטבעות, אסימונים, תשלום באמצעות כרטיס אשראי או כרטיסי חיוג. מכשירי טלפון אלה ממוקמים במקומות ציבוריים עיקריים כגון שדות תעופה, תחנות רכבת או בכיכרות, אולם חשיבותם פוחתת והולכת בשל השימוש הגדל והולך בטלפונים סלולריים.
הטלפון הציבורי המופעל במטבעות הומצא על ידי ויליאם גריי ונרשם כפטנט בשנת 1891.
המעבר מטלפונים בהם משלמים במטבעות לטלפוני אשראי או כרטיסי חיוג נגרם בעיקר בשל הגנבות הרבות של המטבעות והאסימונים.
בנוסף לטלפון ציבורי, קיימים גם טלפוני מטבעות. אלו מכשירים הפזורים ביוזמה פרטית של בעלי עסקים, אשר גובים תשלום בתמורה לשימוש בקו הטלפון של העסק.
ספר טלפונים
ממוזער|שמאל|200px|ספר טלפונים
ספר טלפונים הוא ספר בו רשומים מספרי הטלפון של בעלי טלפונים באזור מסוים, יחד עם שם המנוי וכתובתו, ומשמש לאיתור מספר טלפון של מנוי נדרש. רשימת המנויים ממוינת בסדר אלפביתי, לפי שם המשפחה והשם הפרטי (או שם העסק) של המנוי. ישנם מנויים שמספרם ומידע עליהם הוא חסוי, ולכן אינם נמצאים בספר טלפונים כגון מספרים של ידוענים שאינם רוצים שיתקשרו אליהם. בבריטניה, למשל, מוערך ש־48 אחוזים מהציבור אינם רשומים בספר הטלפונים.
ספר הטלפונים הראשון התפרסם כעמוד בודד ב־21 בפברואר 1878 בניו הייבן, קונטיקט (ארצות הברית); בספר היו 50 מספרים. בספרי הטלפונים הראשונים לא היו מספרים, רק שמות וכתובות; כדי לצלצל לטלפון אחר היה צורך להתקשר למרכזייה ולומר את השם והכתובת הרצויים.
פתרונות נוספים לחיפוש מידע על מנויי טלפון:
בנוסף לחיפוש עצמאי בספר הטלפונים, ניתן לפנות טלפונית למוקד סיוע של חברת הטלפונים, ולקבל ממנה את מספר הטלפון של מנוי מבוקש.
חברת הטלפונים הצרפתית יזמה בשנת 1982 את מיזם מיניטל – מערכת וידאוטקס שפעלה באמצעות רשת הטלפון ואפשרה למנוי לקבל מידע על מספרי טלפון. היה זה מיזם חדשני, שמימש עקרונות שזכו לאחר מכן לתפוצה רחבה ברשת האינטרנט.
עם התפתחות האינטרנט ניתנת אפשרות לחפש מספרי טלפון באמצעות אתר אינטרנט מתאים.
בשווייץ מלווים טלפונים ציבוריים במסופים אלקטרוניים המאפשרים קבלת מידע מספר הטלפונים.
גלריה
ראו גם
מרכזת טלפונים
משיבון
ארון סעף
טלפוניה מטכ"לית
FXO
קישורים חיצוניים
פעולת הטלפון, באתר How stuff works
Cyber Telephone Museum
איש הכמעט: אנטוניו מאוצ'י (תוכניתם של עופר חזות ורועי אוניקובסקי), גלי צה"ל, 19 ביוני 2012
מילון למונחי טלפונאות | 1929 | 1957 | באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
קטגוריה:טלפוניה
קטגוריה:מכשירי חשמל משרדיים
קטגוריה:מכשירי חשמל ביתיים
קטגוריה:המצאות במאה ה-19
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
| 2024-10-20T07:12:52
|
התפשטות היקום
|
שמאל|ממוזער|250px|היסטוריית היקום
שמאל|ממוזער|250px|התפשטות היקום בעקבות המפץ הגדול
התפשטות היקום הוא מונח שמתאר את גידול המרחקים בין נקודות שונות ביקום לאורך הזמן. ההתפשטות היא של היקום עצמו, כלומר, היא מוגדרת כהתרחקות חלקים שונים בתוך היקום ולא כתנועה של החומר ביקום "החוצה". למעשה היקום אינו מתפשט לשום מקום חוץ מעצמו. הקבלה נפוצה לכך היא התרחבות פני השטח של בלון כשמנפחים אותו. אם נצייר נקודות על פני הבלון המרחק ביניהן יגדל כשהבלון יתנפח. זוהי הקבלה בדו-ממד (פני השטח של הבלון). ישנה גם הקבלה נפוצה בתלת-ממד: תפיחה של לחם צימוקים. כשהלחם תופח המרחק בין הצימוקים גדל. באנלוגיה הזו הבצק התופח של הלחם הוא המרחב הריק עצמו, שהנפח שלו גדל, והצימוקים הם הגלקסיות או צבירי הגלקסיות שכוח המשיכה המקומי ביניהם גובר על התפשטות היקום ומשאיר אותן בגודל קבוע.
התפשטות היקום היא תכונת מפתח במפץ הגדול ותוארה באופן מתמטי בפתרונות של פרידמן, למטר, ווקר ורוברטסון (מטריקת FLRW) לתורת היחסות הכללית.
התופעה התגלתה בסדרה של תצפיות אסטרונומיות שערך האסטרונום האמריקני אדווין האבל בשנות העשרים של המאה העשרים. במסגרת עבודתו במצפה כוכבים, ערך האבל צילומים של גלקסיות רחוקות בעזרת עמיתו וידידו האסטרונום מילטון יומאסון. תוך כדי בחינתם בספקטרומטר אופטי, גילה האבל כי קווי הספקטרום של האור המגיע מגלקסיות רחוקות מוסחים לאדום, מה שמעיד על כך שהגלקסיות מתרחקות זו מזו וכי היקום נמצא בהתפשטות מתמדת.
לפני גילויו של האבל, הוסיף אלברט איינשטיין למשוואותיו את הקבוע הקוסמולוגי, כדי להסביר מדוע היקום במצב יציב ואינו קורס לתוך עצמו עקב כוח המשיכה בין מרכיביו. לאחר פרסום תגליתו של האבל בדבר התפשטות היקום, הגדיר איינשטיין את הוספת הקבוע הקוסמולוגי כ"טעות הגדולה של חייו".
בשנים האחרונות התברר כי לא רק שקצב התפשטות היקום אינו מאט, אלא שהוא מאיץ. תגלית מפתיעה זו אילצה את הקוסמולוגים להוסיף חזרה למשוואות את הקבוע הקוסמולוגי, אותו מרכיב מסתורי שמתאר את כוח הדחייה. אחד הכלים המדעיים החשובים שהובילו לתגלית היה טלסקופ החלל האבל, ומדעני מכון המחקר של טלסקופ החלל מכנים תגלית זו כתגלית החשובה ביותר של טלסקופ החלל, שבזכותה השתלם כל המבצע. אחד ההסברים להתפשטות היקום המואצת הוא קיומה של אנרגיה אפלה שתכונותיה עדיין לא מוסברות בבירור.
חוק האבל הוא ממצא תצפיתי האומר שכל הגלקסיות ביקום נראות כנמצאות במצב של התרחקות מתמדת זו מזו (אך למעשה מה שמתפשט הוא המרחב). יתר-על-כן, מהירות ההתרחקות של כל שתי גלקסיות זו מזו פרופורציונלית למרחק ביניהן. ככל שהמרחק בין שתי גלקסיות גדול יותר, כך גדולה יותר מהירות התרחקותן זו מזו. כאמור זו עובדה שנמדדת בתצפית והיא ניתנת לפירוש הפשוט ביותר כביטוי לכך שהיקום נמצא במצב של התפשטות. היקום מרחיב את ממדיו ללא הרף, מכאן נובע שבעבר היה היקום בעל ממדים קטנים יותר. בפרט נובע מכך, למשל, שצפיפות הגלקסיות בעבר הייתה גדולה מצפיפותן המרחבית כיום. תצפיות בגלקסיות-רדיו מאשרות אף עובדה זו.
התגלית של התפשטות היקום פתחה עידן חדש באסטרונומיה, ובמיוחד בהתפתחות הקוסמולוגיה למדע, שכן מתגלית זו נבעה המסקנה שפעם כל החומר ביקום היה מרוכז בנקודה אחת והתפתח מודל המפץ הגדול המסביר את היווצרות היקום.
כיום כבר ברור כי היקום ימשיך להתפשט לנצח וכוח הכבידה אינו יכול לעצור את התפשטותו, על פי תיאוריות הקיפאון הגדול והקריעה הגדולה.
ראו גם
פרמטר הסקלה של היקום
המושך הגדול
חומר אפל
קישורים חיצוניים
הרצאות וידאו בנושא קוסמולוגיה והתפשטות היקום, באתר המועדון האסטרונומי
הערות שוליים
קטגוריה:קוסמולוגיה
קטגוריה:קוסמוגוניה
קטגוריה:אסטרופיזיקה
קטגוריה:היקום
| 2024-06-10T04:08:16
|
בוט
|
שמאל|ממוזער|250px|התגוננות מפני בוט בוויקיפדיה העברית
בּוֹט (מאנגלית: bot, קיצור של robot) הוא תוכנה המבצעת פעולות אוטומטיות דרך האינטרנט. בשונה מתוכנה המבוססת על מענה לפניות של משתמשים ועל פעולות פנימיות במערכת, בוט מבצע פעולות יזומות בנכסים מקוונים שאינם בבעלות מפעיליו. מנועי חיפוש, לדוגמה, משתמשים בבוטים כדי לסרוק את דפי האינטרנט ולשמור את מילות המפתח שלהם. יש להבחין בין בוט ובין צ'אטבוט המבצע שיחות אוטומטיות במסגרת שירות מקוון.
שימושים נפוצים לבוט:
עדכון אתרי אינטרנט ומאגרים המכילים ריכוז מידע ממאגרים אחרים, כגון מנועי חיפוש, מדריכים ואף ויקיפדיה העברית (לדוגמה: בוט שמעדכן את רשימת חברי הכנסת לפי אתר הכנסת)
דימוי משתמשים בשרתי IRC
דימוי משתמשים במשחקי וידאו
איתור עסקאות כדאיות על ידי סריקת אתרי מסחר
הפצת מסרים במדיות חברתיות באמצעות בוטים חברתיים
אתרים המעוניינים לוודא שהמשתמש מולם הוא אדם ולא בוט, נותנים למשתמש מבחן טיורינג, שאדם יעבור אותו בקלות, אך בוט יתקשה בכך. טכניקה נפוצה לכך היא הצגת טקסט קצר בגופן משובש, תוך דרישה להקליד את הטקסט בשדה המתאים (CAPTCHA).
היסטוריה
המילה "רובוט" הופיעה לראשונה בהצגה שנערכה בפראג בינואר 1921 (ובעברית ביוני 1928 בעיתון דבר)
את המילה המציא יוסף צ'אפק
המילה רוֹבּוֹט נגזרה מהמילה רוֹבּוֹטָה
רובוטים הפכו כה נפוצים, עד שבשפה האנגלית נולדה הסיומת "בוט"
בעוד שקארל צ'אפק שכתב את המחזה נחשב לממציא המילה הקרדיט למעשה מגיע לאחיו הצייר יוסף צ'פק. השתלשלות האירועים הייתה שקרל הגיע לסטודיו של יוסף וסיפר לו על הרעיון למחזה בעוד שיוסף המשיך בציור הציורים ששאל אותו קרל כיצד יש לכנות את העובדים המלאכותיים פלט רובטי.
אף על פי שרבים חושבים שהמילה רבוטה מגיעה מהשפה הרוסית בה משמעות המילה רבוטה היא עבודה. המילה נגזרה מצ'כית שמשמעותה עבודות כפייה שהוטלו על אריסים באימפריה האסטרו הונגרית.
המילה "בּוֹט" במשמעות הנוכחית קיימת כבר כ-30 השנה והופיעה בדפוס לראשונה במשמעות זו החל מ-1996 (בעברית נדמה שבשנת 2000, בפוסט בבלוג "הידען". בתחילת העשור הראשון של האלף הנוכחי, בוטים היו בעיקר תוכנות מחשב שאפשר היה להתכתב עמן, אבל עם הופעתם של פייסבוק וטוויטר הופיעו שם גם הבוטים הראשונים — חשבונות המפיצים תוכן באופן אוטומטי.
בעשור השני של המאה ה-21 תופעת הבוטים ברשתות החברתיות הפכה לנפוצה במיוחד, כאשר במקרים שונים מופעלות רשתות-בוטים, ובהן מאות רבות של בוטים שפועלים ביניהם בתיאום, בניסיון להגביר את השפעתם באופן סינרגי. פעמים רבות מאחוריי רשתות הבוטים המתקדמות ביותר עומדות מדינות. הדוגמאות שהפכו למזוהות ביותר עם התופעה הן סדרת מהלכים בהם בוצע שימוש ברשתות בוטים בניסיון להטות בחירות במדינות דמוקרטיות - מהלכים שיוחסו בדרך כלל לממשלת רוסיה. לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית של שנת 2016, ידיעות על שימוש בבוטים להטיית בחירות הופצו לראשונה בקנה מידה רחב בתקשורת, ומהלכי נגד של הרשתות החברתיות - עליהן הופעל לחץ ציבורי לעצור את התופעה - גרמו לכך ששימוש אפקטיבי ברשתות בוטים הפך למסובך יותר, וממשלת רוסיה וממשלות נוספות מיקדו את מאמציהן בדרכים אחרות להשפיע על השיח במדינות אחרות. על פי דיווחים בתקשורת והערכות שונות, עדכניות לשנת 2019, המדינות הפעילות ביותר בתחזוק רשתות בוטים על מנת להשפיע על השיח במדינתן או במדינות אחרות, חוץ מרוסיה, הן איראן, ערב הסעודית והפיליפינים.
בשנים 2018–2019 פרסמו פייסבוק וטוויטר מספר פעמים על חשיפתן של רשתות-בוטים וחסימתן. פרסומים אלו מעידים על היקף התופעה מצד אחד, ומצד שני עשויים להעיד על השתכללות יכולתן של הרשתות החברתיות לאתר ולחסום את רשתות הבוטים.
במתקפה המקוונת על ישראל ועל יהודים ברשתות החברתיות שיצאה לפועל בתיאום עם הטבח ב-7 באוקטובר השתתפו בוטים, אוואטרים ובובות גרב שהוכנו מבעוד מועד לצורך הפצת המסר ברחבי העולם על ידי מתכנני המתקפה המקוונת בסין, רוסיה ואירן.
סוגי בוטים
ידידותיים למשתמש
ישנם בוטים רבים שמטרתם לבצע פעולות מסייעות שאינן מזיקות, כמו בוטים המשמשים צ'אטים בפלטפורמות שונות (בהן וואטסאפ, טלגרם ופייסבוק מסנג'ר) כנתבי שיחות, בוטים המנטרים מידע מהרשת עבור מנועי חיפוש שונים, ובוטים שמריצים תהליכים שעשויים להיות חיוניים עבור שירותים שונים (למשל - בוט של "צבע אדום" שמריץ סריקה אחת לכמה זמן כדי לבדוק האם נשמעה אזעקה, אם כן - היכן ומתי). לרוב, בוטים ניתנים לזיהוי בקלות, משום שהם אינם אנושיים, ורובם אינם יוצרים אינטראקציה עם בני אנוש מיוזמתם אלא פועלים כתהליכי רקע של שירותים שונים או לפי דרישה של המשתמש (פניה יזומה של מבקר באתר או משתמש באפליקציה, ולעיתים אף ללא פניה - אלא בשליחת בקשות שונות עבור אתרים ושירותים שונים). בוטים יכולים ללמוד על הרגלים מסוימים של בני אדם, כגון - דברים שחיפשו, העדפות שונות, טעם מוזיקלי ועוד.
בוטים שמטרתם להרע לסביבה הווירטואלית
על אף היתרון הרב שיש בבוטים והיכולות שלהם, ניתן להשתמש בבוטים למטרות זדוניות, למשל: יצירת עוקבים מזויפים עבור משתמשים (פוליטיקאים, סלבריטאים וכו') לפי הזמנה; התחזות לאדם מסוים (במשחקי מחשב) או לבני אנוש באופן כללי (יצירת משתמש שמדמה בן אדם אמיתי, על אף שהוא אינו) וכו'.
בוטים המשמשים כעוקבים ניתנים לזיהוי לרוב באמצעות דפוסי התנהגות שנראים מחשידים - למשל: חשבון משתמש שנפתח זה עתה בפלטפורמה חברתית (לדוגמה, טוויטר) ומפרסם אך ורק תוכן הנוגע לפוליטיקאי ספציפי, כאשר הוא מפאר את הפוליטיקאי המדובר ומכפיש את יריביו. בוטים פשוטים לא ינהלו אינטראקציה עם משתמשים אחרים, בעוד שבוטים שתוכנתו היטב, או כאלו שנשלטים במרבית הזמן על ידי אדם אמיתי, ידעו לענות תשובות שעשויות להיראות אמיתיות, ואף חלקם עשויים להצליח ליצור אינטראקציה שנותנת תחושה כאילו מדברים עם אדם אמיתי. במקרה כזה, לרוב, האדם המפעיל את הבוט עשוי להיות לו לעזר ולהגיב בעצמו, אף על פי שבוטים יכולים ללמוד די בקלות כיצד לנהל שיח עם בני אנוש בעזרת בינה מלאכותית.
לרוב, על מנת לייצר אמינות, בוטים עוקבים זה-אחר-זה, ומרבית חבריהם הווירטואליים נחזים אף הם לבני אנוש. כך מפעיל הבוטים יכול ליצור מראית עין לפיה הדמויות השונות הן בני אדם אמיתיים, על אף שכולם מזויפים.
ישנם מקרים בהם בוטים זדוניים מתגלים כבוטים - למשל, כאשר קבוצה של משתמשים חדשים שנפתחו באותו השבוע (ולעיתים אף באותו היום), והם כולם עוסקים באותו הנושא ומגיבים לו על מנת להציף את השיח שלו הם יועדו - לרוב שיח פוליטי. התגובות צפויות להיראות דומות אחת לשנייה, ושמות המשתמשים צפויים להיראות חשודים.
לפי דיווח שפרסמה חברת CHEQ בשנת 2021, כ־20% מהגולשים באתרים ישראלים הם בוטים או משתמשים מזויפים.
ראו גם
בינה מלאכותית
רובוטיקה
Bot herder
בוטנט
בוט בוויקיפדיה
קישורים חיצוניים
ליאור רומנובסקי, מהפכת הצ'אט בוטים? היסטוריה, סקירה והזדמנויות עסקיות, באתר ustart, 19 באוקטובר 2016
Kai‐Cheng Yang ,Onur Varol ,Clayton A. Davis ,Emilio Ferrara ,Alessandro Flammini ,Filippo Menczer,Arming the public with artificial intelligence to counter social bots,22 December 2018
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תוכנות מערכת
| 2024-10-02T09:11:49
|
עתידנות
|
עתידנות (או "חקר העתיד") הוא תחום עיסוק המבקש לזהות מגמות אשר מתפתחות בעבר ובהווה, ולהסיק מסקנות לגבי התפתחותן האפשרית בעתיד. באנגלית משתמשים לעיתים גם במונח בשם Futurology או Future studies. התחום גם קרוב לחיזוי (Forcasting, Foreseeing).
הגדרת התחום
חלק מהחוקרים בתחום, המכונים "עתידנים", מסווגים את מחקרם כאקדמי ואף מדעי במסגרת מדעי החברה, לרוב במקביל לחקר היסטוריה ועם זאת מולטידיסציפלינארי. ישנם גם מדענים שונים המפרסמים ספרים בתחומי מדע וטכנולוגיה המנסים לזהות מגמות בהווה כדי להסיק על אפשרויות התפתחות הטכנולוגיות בעתיד.
ישנם מדענים רבים המסווגים את התחום כפסאודו-מדע, ובמילון אוקספורד לפילוסופיה התחום מתואר "פסאודו-מדע בעיקרו".
היסטוריה של התחום
שמאל|ממוזער|200px|אוגוסט קונט, מראשוני העוסקים בעתידנות
ראשית חקר העתיד החל באמצע המאה ה-19 בפועלם של אנשים שעסקו בתמורות חברתיות כגון אוגוסט קונט. התחלתו של חקר העתיד כתחום אקדמי שזורה בלידתו של תחום דעת אקדמי אחר ששמו "תורת המערכות" (Systems Science) וברעיון שהתפתח בצרפת, בברית המועצות לשעבר ובגוש המזרחי, בדבר תכנון כלכלי ופוליטי ברמה הלאומית. התחום צבר תאוצה לאחר מלחמת העולם השנייה, אז מדינות ניסו לגבש תוכנית עתידית שתעזור להן להשתקם מהמלחמה.
המחקר העתידני
העתידנות לא מתיימרת לחזות את העתיד במדויק, אלא מצביעה על מגמות קיימות ומנתחת על בסיסן את הצפוי. העתידנות עוסקת בנושאים שונים, כגון כלכלה וחברה, טכנולוגיה, יחסים בינלאומיים ועוד. על-מנת לבצע תחזיות בתחומים שונים נעשה שימוש מתודולוגיות שונות, ביניהן: חיוץ (זיהוי המגמה, זיהוי קצב השינוי ועל בסיס זה קביעת ההמשך בעתיד), סיעור מוחות, "סקר דלפי" (בו המשתתפים בסיעור המוחות עונים על שאלון חשאי, חושפים את התשובות ועורכים דיון, וחוזר חלילה עד להגעה להסכמה), ו"הגישה הגאוגרפית" המתמקדת בחקר עתיד היחסים הבינלאומיים, ונקודת המוצא שלה היא שמה שמניע סכסוכים בינלאומיים הוא פחד טריטוריאלי.
בחקר העתיד, נוהגים לחקור חמישה טווחי זמן שונים: הטווח המיידי (עד 2–3 שנים); הטווח הקצר (10-3 שנים); הטווח הבינוני (30-10 שנים); הטווח הארוך (50-30 שנים); הטווח הארוך מאוד (100-50 שנים).
זרמים בעתידנות
בחקר העתיד ניתן לזהות ארבע אסכולות מרכזיות: חקר המגמות הסבירות, חקר המגמות האפשריות, חקר המגמות הפרועות וחקר המגמות הרצויות. חוקרי המגמות האפשריות מכונים "זרם התסריטאים", והן החלו לפעול בסוף שנות ה־60 של המאה ה־20. חוקרים אלה טוענים כי ככל שהתמורות מואצות יותר כך הולכת וקטנה אמינות המודלים לחיזוי שקיימים כיום ברשותנו. לכן, הם ביקשו לאתר מתוך מקבץ גדול מאוד של תסריטים אפשריים למגמה מסוימת את שניים או שלושת התסריטים האפשריים ביותר. חוקרי המגמות הפרועות הם בני הזרם הצעיר ביותר, והם יוצאים מנקודת הנחה שאם ארגון יחשוב על תסריטים בלתי-הגיוניים העלולים להתפתח ויגזור מהם פרוצדורות תגובה למקרה שבו הם אכן יתממשו, הוא יכין את עצמו להתמודדות טובה יותר. חוקרי המגמות הרצויות יוצאים מנקודת הנחה שאין מתפקידו של העתידן לערוך תחזיות, ועל כן הם מתמקדים בניסיון לעצב חזון עבור העתיד.
סינגולריות טכנולוגית
שמאל|ממוזער|200px|בגרף לוגריתמי זה, 15 רשימות נפרדות של אירועים מרכזיים בהיסטוריה האנושית מראות בבירור הצטמצמות מעריכית בפרק הזמן בין אירוע מרכזי אחד לקודמו. הרשימות הוכנו בין היתר על ידי קרל סייגן, אנציקלופדיה בריטניקה, המוזיאון האמריקאי להיסטוריה ואוניברסיטת אריזונה, והגרף על ידי קורצוויל
"סינגולריות טכנולוגית" היא מונח בעתידנות המתאר נקודת זמן עתידית שבה ישיגו המחשבים יכולות אינטלקטואליות הגבוהות במידה משמעותית מאלו של בני האדם. ישנו ויכוח בין עתידנים האם ואם כן מתי הסינגולריות תתרחש, וישנם עתידנים הטוענים שהיא תתרחש בעשור השלישי של המאה ה-21. אחרים, ובעיקר ריי קורצוויל, הציעו הרחבות לחוק מור מעבר לכוח חישוב של טרנזיסטורים, שבהם יש גידול מעריכי בהתפתחות הטכנולוגית במשך כל ההיסטוריה האנושית ואפילו בהתפתחות היקום. לפי קורצוויל, גידול זה יגיע לשיאו בהתקדמות טכנולוגית בלתי ניתנת לתיאור במאה ה-21. תבנית זו מוצגת בטבלה משמאל.
עתידנות באמנות
צרפת בשנת 2000 - אוסף של כ-87 גלויות שהופקו בצרפת בין השנים 1899–1910 ומתארות את צרפת העתידנית. אייזק אסימוב ביסס עליהן את יצירתו: "ימי העתיד: חזון בן המאה ה-19 על שנת 2000".
לקריאה נוספת
אלווין טופלר, הלם העתיד, הוצאת עם עובד.
אלווין טופלר, הגל השלישי, הוצאת עם עובד.
אלווין טופלר, מהפך העוצמה, הוצאת ספריית מעריב.
פרופ' דוד פסיג, צופן העתיד-מבחן העתיד של ישראל, הוצאת ידיעות אחרונות.
פרופ' דוד פסיג, 2048, הוצאת ידיעות אחרונות.
קישורים חיצוניים
מאמרים על עתידנות בעברית
התפתחויות ותחזיות מאת ריי קורצוויל
העתיד בעבר - סרטונים עתידניים שהופקו בארצות הברית בין השנים 1940–1961 המתארים את החיים במאה ה־21
מגמות עתידיות לראשית המאה ה-21, מאת רמי הסמן, ירחון סטטוס
כריסטוף פארט, להשהות, להשהות, להשהות, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, ספטמבר 2024, תרגום מגרמנית: עפרי אילני
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסאודו-מדע
| 2024-09-11T16:02:00
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.