Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
1818	__TOC__ אירועים ממוזער\|הדגם הראשון המתועד של אופניים הוצג לציבור בפריז בשנת 1818 על ידי הברון הגרמני קארל פון דרייס נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1818 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:26:39
1819	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1819 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:26:43
1820	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1820 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:26:49
1822	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1822 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:26:57
1824	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1824 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1824 קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:27:08
1826	__TOC__ אירועים הומצאה טכניקת ההליוגרפיה על ידי ז'וזף ניספור נייפס. נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1826 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2023-04-02T00:45:08
1828	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1828 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:27:23
1829	__TOC__ אירועים ממוזער\|170px\|הממציא האמריקאי ויליאם ברט רושם פטנט על מכונת הכתיבה ב-1829 נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1829 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:27:28
1830	__TOC__ אירועים ממוזער\|מהפכת יולי 1830 נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1830 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:27:33
1831	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1831 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2023-04-01T23:58:27
1832	__TOC__ אירועים נולדו בתאריך לא ידוע מדויק סביב שנה זו נולד הצב ג'ונתן (כנראה בקע מהביצה ב-4 בדצמבר 1832-חי עדיין גם ב-2024) נפטרו לוח שנה שנת 1832 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-08-28T15:32:58
1833	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1833 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-08-09T18:54:18
1834	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1834 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:27:49
1835	__TOC__ אירועים ממוזער\|16 בנובמבר – שביט היילי מגיע לפריהליון נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1835 לפי הלוח היוליאני \|}</div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:27:55
1836	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1836 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:27:59
1839	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו החת"ם סופר (ר' משה סופר) - ראש ישיבה ומגדולי ה והפוסקים בדורו. לוח שנה שנת 1839 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:28:13
1841	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1841 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:28:23
1842	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1842 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:28:28
1843	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1843 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:28:33
1844	__TOC__ אירועים לא ידוע באיזה תאריך – ריקרד דייבק ולואיס אלן כתבו את המנון שוודיה. נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1844 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-06-18T20:31:21
1845	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1845 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:28:40
1846	__TOC__ אירועים ממוזער\|הממציא האמריקאי אליאס האו מקבל פטנט על מכונת התפירה ב-1846 נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1846 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:28:44
1847	__TOC__ אירועים ממוזער\|סמואל קולט מוכר את האקדח התופי הראשון ב-1847 ממוזער\|הממציא האמריקאי ג'וסף גלידן (Joseph Farwell Glidden) ממציא את גדר התיל המסחרית הראשונה ב-1847 נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1847 לפי הלוח היוליאני \|}</div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:28:49
1848	__TOC__ אירועים שמאל\|ממוזער\|250px\|ציור מאת קארל קונסטנטין היינריך סטפק המתאר את ההוצאה להורג של רוברט בלום, 1848 נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1848 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:28:54
1849	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1849 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2023-04-01T23:30:32
משולש	שמאל\|ממוזער\|250px\|משולש שמאל\|ממוזער\|250px\|"עמודי הרקולס", בנבאו בולוק 1995, פלדה צבועה בגאומטריה מקובלות שתי דרכים להגדרתו של משולש: על פי מושגים יסודיים: "שלוש נקודות שאינן על קו ישר אחד והקטעים הם משולש". כמקרה פרטי של הגדרה כללית יותר: משולש הוא מצולע בעל שלוש צלעות. במשולש יש שלוש זוויות ושלושה קודקודים. תכונות המשולש ממוזער\|250px\|הוכחה שסכום הזוויות במשולש שווה 180 מעלות: נתחיל בבניית עזר. נצייר ישר מקביל לבסיס המשולש, שחותך את המשולש בקודקוד של . מכיוון ש- יוצרים זווית שטוחה אזי . כעת, בגלל שצלעות המשולש הצדדיות חותכות שני ישרים מקבילים מתקיימים השוויונות הבאים בין הזוויות: . נציב זאת בשוויון לעיל ונקבל: , כלומר: סכום הזוויות במשולש שווה 180 מעלות. מ.ש.ל.משולש הוא צורה דו-ממדית המוכלת במישור. עובדות בסיסיות על משולשים הוצגו על ידי אוקלידס בספרים 1–4 בספרו יסודות, בסביבות המאה ה-3 לפני הספירה. בגאומטריה האוקלידית סכום כל הזוויות הפנימיות במשולש הוא תמיד 180 מעלות. עובדה זו שקולה לאקסיומת המקבילים של אוקלידס. בשל כך ניתן לחשב את הזווית השלישית של המשולש בהינתן שתי הזוויות האחרות. זווית חיצונית במשולש היא הזווית בין צלע לבין המשך הצלע הסמוכה, והיא משלימה את הזווית הפנימית בין 2 הצלעות הללו ל-180 מעלות; על כן, בשל הטענה המדוברת, נובע כי זווית חיצונית במשולש שווה לסכום שתי הזוויות הפנימיות שלא סמוכות אליה. זהו משפט הזווית החיצונית במשולש. סכום שלוש הזוויות החיצוניות במשולש הוא 360 מעלות. תכונות נוספות במשולש הן: משולש הוא תמיד קמור. סכום אורכיהן של שתי צלעות במשולש גדול מאורך הצלע השלישית (ראו גם: אי-שוויון המשולש). זוהי המגבלה היחידה על אורכי צלעות המשולש. כלומר בהינתן שלשה של מספרים חיוביים המקיימים את אי-שוויון המשולש, קיים משולש (יחיד עד כדי חפיפה) שהמספרים הם אורכי צלעותיו. מול הזווית הגדולה במשולש נמצאת הצלע הגדולה בו, ומול הזווית הקטנה במשולש נמצאת הצלע הקטנה בו. כימות של כלל זה ניתן למצוא במשפט הסינוסים. המשפט ההפוך: מול הצלע הגדולה במשולש נמצאת הזווית הגדולה בו, ומול הצלע הקטנה במשולש נמצאת הזווית הקטנה בו. סוגי משולשים כל משולש נמצא באחת משלוש קטגוריות: קהה-זווית, חד-זווית, או ישר-זווית. משולש קהה-זווית הוא משולש שאחת הזוויות שלו היא זווית קהה, כלומר גדולה מתשעים מעלות (וממילא שאר זוויות המשולש הן זווית חדות). משולש חד-זווית הוא משולש שכל אחת משלוש זוויותיו היא חדה, כלומר קטנה מתשעים מעלות. משולש ישר-זווית הוא משולש שאחת מזוויותיו היא זווית ישרה, ולכן שתי זוויותיו האחרות הן זוויות חדות. קווים ונקודות מיוחדים במשולש הצלע שאינה עוברת דרך קודקוד A נקראת צלע נגדית ל-A, או הצלע שמול A. קטעים וישרים מיוחדים שמאל\|ממוזער\|250px\|אנך אמצעי (בצהוב), תיכון (כחול), חוצה זווית (סגול), גובה (ירוק) וקטע אמצעים (חום) הקטע המחבר קודקוד של המשולש עם הצלע שממולו וחוצה את הזווית שבקודקוד לשני חלקים שווים קרוי חוצה זווית. הקטע המחבר קודקוד של המשולש עם אמצע הצלע שמולו קרוי תיכון. הקו היוצא מאמצע הצלע ומאונך לה, נקרא אנך אמצעי. הקטע היוצא מקודקוד של המשולש ומאונך לצלע שממולו קרוי גובה. הקטע המחבר אמצעי שתי צלעות קרוי קטע אמצעים. הוא מקביל לצלע השלישית, ושווה באורכו למחציתה. במשולש שווה-שוקיים, התיכון לבסיס, הגובה לבסיס, האנך האמצעי לבסיס וחוצה זווית הראש מתלכדים לקטע אחד. נקודות מרכזיות שמאל\|ממוזער\|250px\|ישר אוילר, באדום; אנכים אמצעיים בצהוב, תיכונים בכחול, וגבהים בירוק לקטעים אלה, ובעיקר לשלושת הראשונים, יש תפקיד מרכזי בחקירת תכונות המשולש, בעיקר דרך הנקודות שהם מגדירים: שלושת חוצי הזוויות במשולש נפגשים בנקודה אחת. נקודה זו מצויה במרחק שווה משלוש הצלעות, ולכן היא מרכז המעגל החסום. שלושת האנכים האמצעיים במשולש נפגשים בנקודה אחת. נקודה זו מצויה במרחק שווה משלושת הקודקודים, ולכן היא מרכז המעגל החוסם. שלושת התיכונים במשולש נפגשים בנקודה אחת, המצויה בשני שלישים הדרך מן הקודקוד לצלע, לאורך כל אחד מן התיכונים. נקודה זאת היא מרכז הכובד של המשולש. שמאל\|ממוזער\|250px\|מעגל פיירבך, באדום; תשע הנקודות מסומנות בכחולשלושת הגבהים במשולש נפגשים בנקודה אחת. בשנת 1765 הוכיח לאונרד אוילר שמפגש האנכים האמצעיים (O), מפגש התיכונים (M) ומפגש הגבהים (H) נמצאים על ישר אחד, הקרוי ישר אוילר של המשולש, ומסודרים באופן ש-M נמצאת בשני שלישים הדרך מ-H ל-O. קטע המחבר קודקוד של המשולש לנקודה על הצלע הנגדית נקרא צ'ביאן (דוגמאות: חוצה הזווית, הגובה והתיכון). משפט צ'בה מספק תנאים לכך ששלושה צ'ביאנים ייפגשו בנקודה אחת. מעגל תשע הנקודות באותה שנה גילה אוילר גם שתשע נקודות מיוחדות במשולש מצויות כולן על מעגל אחד: אמצעי שלוש הצלעות, הנקודות מהן עולים הגבהים, ואמצעי הקטעים המחברים את הקודקודים עם מפגש הגבהים. את המעגל גילה מחדש קרל וילהלם פיירבך Karl Wilhelm Feuerbach (1834–1800) ב-1822, והוא קרוי "מעגל תשע הנקודות" או מעגל פיירבך. מרכז\|ממוזער\|700px\|קווים ונקודות מיוחדים במשולש חפיפת משולשים משולשים חופפים הם זוג משולשים שניתן להזיז, לסובב או לשקף אותם כך שהם יתלכדו זה עם זה, כלומר שלוש הצלעות שלהם ושלוש הזוויות שלהם שוות בהתאמה. אינטואיטיבית, שני משולשים חופפים הם בעצם שני עותקים שונים של אותו משולש. היכולת לזהות משולשים חופפים היא כלי בסיסי בגאומטריה האוקלידית, כיוון שמשולשים חופפים הם בעלי תכונות זהות. כך, שטח שני משולשים חופפים הוא שווה, אורכי האנכים שווים, וכן גם רדיוסי המעגל החסום והחוסם, וכו'. משולשים חופפים הם מקרה פרטי של דמיון משולשים (ראו להלן). דמיון משולשים משולשים דומים הם שני משולשים המקיימים את התנאים הבאים: שלוש הזוויות של שני המשולשים שוות בהתאמה. היחס בין הצלעות המתאימות של שני המשולשים שווה עבור שלושת זוגות הצלעות. די בכך שהמשולש מקיים את אחד התנאים, משום שקיום אחד התנאים גורר את קיום התנאי האחר. אינטואיטיבית, במשולשים דומים משולש אחד הוא בעצם הגדלה של המשולש השני, הגדלה שבה כל הפרופורציות של המשולש המקורי נשמרות. משולשים חופפים הם גם משולשים דומים, אך משולשים דומים אינם בהכרח חופפים. מדידת גדלים במשולש אם במשולש, אורכי הצלעות הם a, b ו-c, אז: אורך הגובה לצלע c הוא אורך התיכון לצלע c לפי משפט התיכון הוא אורך חוצה הזווית שמול הצלע c הוא שטח המשולש ישנן כמה נוסחאות לחישוב שטח המשולש, שהידועה בהן משתמשת באורך b של אחת הצלעות, ובאורך h של הגובה היורד אל אותה צלע: (האיור המצורף מוכיח נוסחה זו). נוסחת הרון משמשת לחישוב שטח המשולש לפי אורכי שלוש צלעותיו. פירוט נוסחאות לחישוב שטח המשולש: שמאל\|מסגרת\|499px\|המחשת הנוסחה לחישוב שטח המשולש, באמצעות מעבר ממשולש למקבילית וממנה למלבן (נוסחת הרון) כאשר הוא רדיוס המעגל החסום במשולש ו- הוא רדיוס המעגל החוסם של המשולש, ו- הוא מחצית היקף המשולש (). אי-שוויון Finsler–Hadwiger קובע שהשטח S של משולש שצלעותיו a,b,c מקיים . משולשים מיוחדים ממוזער\|350px\|סוגי משולשים משולש ישר-זווית שמאל\|ממוזער\|150px\|משולש ישר-זווית משולש שאחת מזוויותיו שווה ל-90° נקרא משולש ישר-זווית. במשולש זה, הצלע שמול הזווית בת ה-90° נקראת יתר ואילו שתי הצלעות האחרות נקראות ניצבים. משפט פיתגורס קובע את הקשר בין אורכי הצלעות במשולש ישר-זווית: סכום שטחי הריבועים, הבנויים על הניצבים במשולש ישר-זווית, שווה לשטח הריבוע הבנוי על היתר (ולהפך - משולש בעל תכונה זו הוא ישר-זווית), כלומר, היתר בחזקת שתיים יהיה שווה לניצב אחד בחזקת שתיים ועוד הניצב השני בחזקת שתיים. התיכון ליתר במשולש ישר-זווית שווה למחצית היתר (ולהפך – משולש בעל תכונה זו הוא ישר-זווית). הגובה ליתר במשולש ישר-זווית מחלק אותו לשני משולשים הדומים זה לזה ולמשולש המקורי. מכאן נובע משפט אוקלידס – אורך הניצב הוא הממוצע הגאומטרי של היתר ושל היטלו של הניצב על היתר. הגובה ליתר במשולש ישר-זווית הוא הממוצע הגאומטרי של היטלי הניצבים על היתר (ולהפך – משולש בעל תכונה זו הוא ישר-זווית) במשולש ישר-זווית שאחת מזוויותיו שווה ל-30°, הניצב שמולה שווה לחצי היתר (ולהפך – במשולש ישר-זווית שבו אחד הניצבים שווה למחצית היתר, הזווית שמול ניצב זה היא בת 30 מעלות). במשולש ישר-זווית היתר הוא הצלע הגדולה ביותר. משולש שווה-שוקיים שמאל\|ממוזער\|100px\|משולש שווה-שוקיים משולש שווה-שוקיים הוא משולש ששתיים מצלעותיו שוות זו לזו. הצלעות השוות נקראות שוקיים, והצלע השלישית נקראת בסיס. במשולש שווה-שוקיים זוויות הבסיס שוות, ולהפך – משולש ששתיים מזוויותיו שוות הוא שווה-שוקיים. במשולש שווה-שוקיים, חוצה הזווית של זווית הראש, התיכון לבסיס, האנך האמצעי לבסיס והגובה לבסיס מתלכדים, ולהפך – משולש בו שניים מהם מתלכדים הוא שווה-שוקיים. כמו כן, שני הגבהים לשוקיים שווים זה לזה, וכן התיכונים לשוקיים וחוצי זוויות הבסיס, ולהפך. משולש שווה-צלעות משולש שווה-צלעות הוא משולש שמהווה מצולע משוכלל – מצולע שכל צלעותיו שוות וכל זוויותיו שוות. הזווית הפנימית בכל קודקוד של משולש שווה-צלעות היא בת 60° וזווית הנוצרת עם צלעות משולש שווה-צלעות ומחוץ לו היא בת 300°. כל משולש שווה-צלעות הוא גם שווה-שוקיים (בשלוש דרכים שונות). כל המשולשים שווי הצלעות דומים זה לזה. במשולש שווה-צלעות, חוצה הזווית, התיכון, הגובה והאנך האמצעי מתלכדים לקו אחד. באמצעות משפט פיתגורס ניתן להוכיח כי משולש שווה-צלעות שאורך צלעו a, שטחו הוא משולש שווה-צלעות שאורך גובהו h, שטחו הוא משולש שווה-צלעות שאורך צלעו a, גובהו הוא "משולש הזהב" בשם "משולש זהב" נקרא משולש שווה-שוקיים שבו היחס בין השוק לבסיס הוא יחס הזהב. היחס בין הזוויות במשולש זה הוא . בישראל ניתן הכינוי "משולש הזהב" גם למשולש ישר-זווית שזוויותיו הן בנות 90, 60 ו-30 מעלות; במשולש זה, היתר גדול פי 2 מהניצב שנמצא מול הזווית השווה ל 30°, והניצב הגדול (שנמצא מול הזווית השווה ל 60°), גדול פי מהניצב הקטן, כך שאפשר לתאר את היחס בין הצלעות (מהגדולה לקטנה) בנוסף מוזכר בישראל "משולש כסף", שהוא משולש שווה-שוקיים בעל זווית בסיס של 45 מעלות. משולש זה הוא ישר-זווית ושווה-שוקיים בו זמנית. אורך היתר בו גדול פי שורש 2 מכל אחד מהניצבים. מרחב ההשתנות של משולשים שמאל\|ממוזער\|350px\|תחום יסודי של מרחב ההשתנות של משולשים. כל משולש דומה למשולש בו הצלע הארוכה היא הקטע . לכן ניתן לתאר מחלקת משולשים עד כדי דמיון על ידי נקודה במישור שמיצג את הקודקוד מול הצלע הזאת. רק חלק מהנקודות במישור יכולות ליצג קודקוד זה. כמו כן נקודות שונות יכולות ליצג משולשים דומים. לכן יש צורך רק בחלק מנקודות אלו. בתמונה מצוירת בחירה של חלק כזה ומצוינים סוגי המשולשים שנקודות שונות מייצגות. ניתן לחקור את אוסף כל המשולשים עד כדי דמיון בכלים של גאומטריה אלגברית. בהקשר זה הוא נקרא מרחב ההשתנות (variety) של משולשים. אוסף זה הוא באופן טבעי מנה של יריעה אלגברית ממשית תחת פעולה של חבורה אלגברית ממשית. מנה כזאת היא באופן טבעי סטק אלגברי (או גם גרופואיד בקטגוריית היריעות האלגבריות). מרחב השתנות זה הוא דוגמה קלאסית פשוטה לסטק אלגברי. גופים שפאותיהם כוללות משולשים שלושה מחמשת הגופים האפלטוניים הם גופים שפאותיהם כוללות משולשים: הארבעון (טטראדר), שכל ארבע פאותיו הן משולשים, התמניון (אוקטאדר), שכל שמונה פאותיו הן משולשים, והעשרימון (איקוסהדרון), שכל עשרים פאותיו הן משולשים. בנוסף, במנסרה משולשת שני הבסיסים הם משולשים. המשולש בגאומטריות לא אוקלידיות גאומטריות לא אוקלידיות הן גאומטריות שבהן אקסיומת המקבילים מוחלפת באקסיומה אחרת. אחד המאפיינים הבולטים המבדילים בין הגאומטריה האוקלידית לגאומטריות הלא אוקלידיות הוא סכום הזוויות במשולש (והתכונות הנגזרות ממנו). בגאומטריה אוקלידית, סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות. בגאומטריה היפרבולית מוחלפת אקסיומת המקבילים באקסיומה: דרך כל נקודה שמחוץ לישר עוברים לפחות שני ישרים מקבילים לישר זה. בגאומטריה זו סכום הזוויות במשולש תמיד קטן מ-180 מעלות. בגאומטריה פרויקטיבית ובגאומטריה ספירית מוחלפת אקסיומת המקבילים באקסיומה: כל שני ישרים במישור נפגשים בנקודה. בגאומטריות אלו סכום הזוויות במשולש תמיד גדול מ-180 מעלות. בגאומטריה אוקלידית, שטח המשולש אינו תלוי בסכום זוויותיו. בגאומטריה ההיפרבולית ובגאומטריה הספירית שטח המשולש יחסי לפער שבין סכום זוויותיו ל-180 מעלות. קישורים חיצוניים טריגוקליק – אתר עזר בנושא משולשים הסבר על משולשים – מתוך מילון הגאומטריה של משרד החינוך ביאורים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מצולעים *	2024-09-04T16:15:48
התנחלות	300px\|ממוזער\|מפת הגבלות תנועת הפלסטינים ביהודה ושומרון של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, עדכנית ליוני 2020. ההתנחלויות מוצגות בוורוד כהה ממוזער\|250px\|תוואי גדר ההפרדה המאושר והלא מעודכן, נכון למאי 2005 התנחלות היא יישוב יהודי אשר הוקם בשטח שנשלט על ידי מדינת ישראל אך לא נמצא בתחום ריבונותה, לרוב בשטחים המוחזקים על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים. כיום המונח מתייחס ליישובים ביהודה ושומרון, אך בעבר הוא כלל יישובים בסיני (עד החזרתו למצרים בשנת 1982, במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים) וברצועת עזה (עד ההתנתקות ב-2005). למרות הסיפוח של רמת הגולן, מרבית הקהילה הבין-לאומית (מלבד ארצות הברית) עדיין רואה בו שטח סורי כבוש, ולכן היא מחשיבה את היישובים שבו להתנחלויות. בנוסף, החוק הבינלאומי אינו מכיר בסיפוח של מזרח ירושלים לישראל, ומחשיב את השטח כטריטוריה פלסטינית ואת ההתיישבות היהודית שבו כהתנחלות. ההתנחלויות הראשונות הוקמו לאחר מלחמת ששת הימים על ידי ממשלות המערך בהתאם לתוכנית אלון. בשנים 1977–1986, תחת ממשלות בגין, שמיר ופרס, גדל מספרן במהירות. בהסכמי אוסלו התחייבה מדינת ישראל לא להקים התנחלויות חדשות, ומאז הוקמו רק מאחזים והורחבו התנחלויות קיימות. נכון לינואר 2024, מתגוררים בהתנחלויות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן כ-517,000 ישראלים, המהווים כ-5% מאוכלוסיית מדינת ישראל. 42% מתוכם מתגוררים בערים: מודיעין עילית שבהרי בנימין, ביתר עילית שבגוש עציון, מעלה אדומים שבעוטף ירושלים ואריאל שבשומרון. מכיוון ששטחי יהודה ושומרון לא סופחו למדינת ישראל, הריבון באזור זה הוא אלוף פיקוד המרכז של צה"ל ותושבי ההתנחלויות נתונים רשמית תחת ממשל צבאי. בפועל, חלקים רבים מהחוק הישראלי הוחלו על ההתנחלויות באמצעות צווים צבאיים וכן באמצעות חקיקה ישראלית, כגון "תקנות יו"ש". משטרת ישראל נוכחת ביישובים אלה באמצעות מחוז ש"י, שנוסד ב-1994, ומחזיקה בגזרתם מספר תחנות משטרה. כמו כן, צה"ל ומשטרת ישראל מקיימים ביהודה ושומרון מנגנון של תיאום ביטחוני עם המשטרה הפלסטינית. ההתנחלויות הן אחד מסלעי המחלוקת בפוליטיקה בישראל. התמיכה בהתיישבות של יהודים מעבר לקו הירוק מזוהה בעיקר עם הימין ועם הדתיים, וההתנגדות להן מזוהה בעיקר עם השמאל. המצדדים בהתנחלויות רואים בהן מימוש זכות היסטורית או דתית של עם ישראל על יהודה ושומרון; צורך ביטחוני קיומי; צורך אזרחי בשל הגדלת עתודות הקרקע לבנייה ופתרון למשבר הדיור; וכן גורם המונע השתלטות פלסטינים על השטח והקמת מדינה פלסטינית. מנגד, המתנגדים רואים בהן מכשול לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני (למעט גושי התנחלויות שיכללו בתחום מדינת ישראל במסגרת חילופי שטחים עם המדינה הפלסטינית); סכנה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (עקב תרחיש מדינה דו-לאומית); הפרה של זכויות אדם ושל החוק הבינלאומי; וכן גורם המקשה כלכלית וביטחונית על מדינת ישראל. בקהילה הבינלאומית ובשמאל בישראל מקובל שההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי , בעיקר משום שסעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית אוסר על מדינה כובשת להעביר את אזרחיה לשטח הכבוש, וכן עקב הטענה כי ההתנחלויות מפרות את הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים. בחוות דעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל בשטחים הפלסטיניים אינה חוקית, וכי על ישראל לסיים את נוכחותה בשטחים אלה בהקדם האפשרי, להפסיק את הרחבת ההתנחלויות, לפנות את ההתנחלויות שהוקמו ולשלם פיצויים לפלסטינים. מנגד, למדינת ישראל יש השגות על הפרשנות לסעיף 49, ועל עצם תחולתה של אמנת ז'נבה הרביעית על יהודה ושומרון. בנוסף נטען על ידי ישראל כי גם אילו היה מקום להכיר בזכות להגדרה עצמית לפלסטינים, הרי שאין הכרעה ברורה באיזה שטח הם אמורים לקיים זכות זו, שכן הקו הירוק אינו קו גבול. לאור זאת, עמדתה של מדינת ישראל היא שהקמת ההתנחלויות מותרת על פי המשפט הבינלאומי. ארצות הברית הצטרפה לעמדה זו בהצהרה בנובמבר 2019 וחזרה בה בפברואר 2024. בהקשר זה יש להבדיל בין ההתנחלויות למאחזים ו"גבעות", שאינם חוקיים גם לפי החוק הישראלי, משום שלא הוקמו בעקבות החלטה רשמית של הממשלה ואין להם תוכנית בנין עיר. משמעות המונחים "התנחלות" ו"מתנחלים" שמאל\|ממוזער\|250px\|המושג "התנחלות" בהזמנה לחג עליה על הקרקע של קיבוץ חורשים, 1955 בהגדרתו הבסיסית, המושג "התנחלות" מקביל להתיישבות ב"נחלה". המילה התנחלות באה מהשורש נ-ח-ל בבניין התפעל, שפירושו, על פי מילון אבן-שושן: ירש, קיבל לרשותו אחוזה. הביטוי "נחלת אבות" מתייחס לחלקת ארץ העוברת מדור לדור כירושה משפחתית. כלומר, למונח "התנחלות" (שהוא בעיקרו מילה נרדפת ל"התיישבות") יש מובן שונה במקצת מ"התיישבות". "התנחל" מופיע פעמים אחדות בספר במדבר, למשל: . במשמעות זו הוא עוסק בהתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל. הביטוי "התנחלות" מציין מעבר של קבוצת אוכלוסייה לאזור בו לא נמצאו בעבר, בין אם מדובר במעבר של שבטים נוודים מהמדבר לארץ נושבת ובין אם מדובר בהגירה מארץ לארץ. בראשית הציונות השימוש במושג "התנחלות" לתיאור ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היה נדיר למדי. היישובים הראשונים שהוקמו במאה ה-19 נקראו "מושבות", מילה שחודשה כתרגום למילה הלועזית "קולוניות" שהתייחסה ליישובים אירופאים מחוץ לאירופה בתקופת הקולוניאליזם, ומראשית המאה ה-20 נקראו רוב היישובים החדשים, שרובם הוקמו על ידי ההתיישבות החלוצית העובדת, בכינוי "קיבוץ" או "מושב". עם זאת, לעיתים נעשה שימוש גם במונח "מתנחלים" לציון ראשוני המתיישבים ביישוב וב"התנחלות" כמילה נרדפת ל"התיישבות", כמו בדברי חיים ארלוזורוב: . לאחר מלחמת ששת הימים והקמת התנועה שקראה להקמת יישובים יהודיים מעבר לקו הירוק, העדיפו דוברי התנועה לכנות את היישובים החדשים במונח "התנחלות", המתקשר למקרא ולזכות ההיסטורית של היהודים על הארץ. עם השנים, עם התגברות הביקורת על מפעל ההתנחלות ביהודה, שומרון ועזה ובשל היחס השלילי של חלקים בציבור למתנחלים ולהתנחלויות, היו שהעדיפו להימנע ממונחים אלה ולחזור לשימוש במילים "התיישבות" ו"מתיישבים" לתיאור היישובים והתושבים הישראליים ביהודה ושומרון. עם זאת, המושגים "התנחלויות" ו"מתנחלים" ממשיכים לשמש חלק גדול בציבור הישראלי, הן על ידי מתנגדי ההתנחלויות, הן על ידי תומכיהן, ולעיתים אף על ידי המתנחלים עצמם. בשנת 1992 טבע הרב יואל בן נון את המונח "התנחלות בלבבות", כדימוי לתהליך של הטמעת ערכי הציונות הדתית וגוש אמונים בציבור הישראלי, וליצירת שיתופי פעולה והבנות עם אנשים וגופים מכל קצוות הקשת הפוליטית בישראל. העיקרון של "התנחלות בלבבות" הוביל להשתתפות ביוזמות לגיבוש קונצנזוס בחברה הישראלית, כגון אמנת כנרת ואמנת גביזון-מדן ולהקמת גרעינים תורניים. רקע היסטורי להקמת ההתנחלויות מלחמת ששת הימים העמידה את ישראל בפני דילמה. מצד אחד, רצתה ממשלת ישראל להשתמש בשטחים שכבשה למטרות ביטחון, ולהמשיך ולהחזיק בכולם או ברובם לאורך זמן. גם הזיקה ההיסטורית לאזורים אלה עודדה צעד זה. מצד שני, סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל היה עלול לעורר התנגדות בינלאומית (כפי שאכן עורר סיפוח מזרח ירושלים ולימים סיפוח רמת הגולן), וכן היה מחייב להעניק לתושבים הפלסטינים בַמקום, שהיו חפצים בכך, זכויות אזרח במדינת ישראל, מה שהיה מעמיד בסכנה את הרוב היהודי במדינה, רוב שכל ממשלות ישראל רואות בו חשיבות. הדרישה הציבורית להקים יישובים ישראליים בשטחים שנכבשו החלה להישמע זמן לא רב אחרי המלחמה, והשאלה שנותרה בלתי פתורה גרמה ליחס דואלי של ממשלות ישראל לחבלי ארץ אלו. כמה ממשלות מימין ומשמאל תמכו ואף יזמו הלכה למעשה את ההתנחלויות, אך הותירו את האזורים שבהן הוקמו מחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל. ממשלות אחרות פעלו להגבלה ואף לפינוי של ההתנחלויות. ברבות הימים הוקמו התנחלויות בכל השטחים שנכבשו ובחצי-האי סיני בכלל זה, אך לא בשטחים שנכבשו מאוחר יותר, כמו דרום לבנון. הסכם השלום בין ישראל למצרים הוביל לפינוין של ההתנחלויות בחצי האי סיני, ותוכנית ההתנתקות הביאה לפינוי ההתנחלויות ברצועת עזה ובצפון השומרון. אף ממשלה לא הכריעה בצורה חד-משמעית את גורלם של יהודה והשומרון. עקב כך, נוצרה מציאות שבה מאות אלפי ישראלים יהודים מתגוררים על אדמות, שמצד אחד לעם היהודי יש זיקה היסטורית ודתית אליהן, ורבים בימין הפוליטי סוברים שהן גם בעלות חשיבות ביטחונית למדינת ישראל, ומצד שני אדמות אלה אינן נמצאות בתחומה הריבוני של מדינת ישראל, והן ממוקמות בתוך אזור המיושב במספר רב של פלסטינים – אזור שרוב החברות בקהילה הבינלאומית סוברות שיש להקים על כולו או על מרביתו מדינה פלסטינית. היסטוריה ממוזער\|250px\|העיר אריאל, "בירת השומרון" שמאל\|ממוזער\|250px\|ההתנחלות ענתות בגוש אדומים ההתנחלויות הראשונות היו היאחזויות הנח"ל רפיח ותרשיש, שהוקמו מיד לאחר מלחמת סיני ב-1956 ופונו עם נסיגת צה"ל מסיני ועזה. ההתנחלות הראשונה לאחר מלחמת ששת הימים הייתה קיבוץ מרום גולן שהוקם ברמת הגולן ב-14 ביולי 1967, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים. ההתנחלות הראשונה ביהודה ושומרון הייתה כפר עציון בגוש עציון, ששוקם ב-27 בספטמבר 1967 על חורבותיו של הכפר שנכבש במלחמת העצמאות, ובמקביל הוקם בית ספר שדה הר גילה על ידי יהורם בן-מאיר, שקיבל מעמד רשמי ב-1969. ההתנחלות הראשונה ברצועת עזה הייתה כפר דרום שהוקמה מחדש ב-1970. בדומה לכפר עציון, גם התנחלות זו הוקמה על חורבות יישוב יהודי שנכבש במלחמת העצמאות. רוב ההתנחלויות הוקמו במהלך שלוש ממשלות הליכוד הראשונות. בין 1977 ל-1986 גדל מספר ההתנחלויות בתוך הגושים מ-6 ל-17, ומספר ההתנחלויות מחוץ לגושים גדל מ-32 ל-110. גם מספר המתנחלים עלה בשיעור הגדול ביותר בתקופה הזו, מכ-1,900 מתנחלים בשנת 1977 לכ-50,000 מתנחלים בשנת 1986, גידול של פי 25. מאז, מספר ההתנחלויות נשאר דומה, ועמד בשנת 2015 על 19 התנחלויות בתוך הגושים ו-106 מחוץ לגושים. עשור ראשון (1967–1977) בקיץ 1967 הציג שר החקלאות יגאל אלון לראש הממשלה לוי אשכול את תוכנית אלון, שהמליצה לספח לישראל את בקעת הירדן, מדבר יהודה, גוש עציון ושטחים בין ירושלים ורמאללה (לצורך הרחבת פרוזדור ירושלים הצר), ואת רמת הגולן ושטחים בסיני ודרום רצועת עזה. התוכנית התחשבה בעיקר בשיקול הדמוגרפי, והשטחים שהמליצה לספח היו בעלי אוכלוסייה פלסטינית דלילה. על אף שהתוכנית לא אומצה על ידי הממשלה ולא קיבלה מעמד רשמי, ממשלות ישראל פעלו על פי רוחה עד למהפך של 1977, והתנחלויות הוקמו בשטחים שייעדה התוכנית לסיפוח. כך הוקמו התנחלויות בקעת הירדן ומדבר יהודה: ארגמן, מחולה וקליה (1968), גלגל, ייטב, מעלה אפרים ומשואה (1970), חמרה ומצפה שלם (1971), גיתית ומכורה (1973), מעלה אדומים ופצאל (1975), נתיב הגדוד ורועי (1976), אלמוג, כוכב השחר, נירן ותקוע (1977). בנוסף, הוקמו ושוקמו יישובי גוש עציון: כפר עציון (1967), ראש צורים ואלון שבות (1969-1970), אלעזר (1975) ומגדל עוז (1977), והוקמה (ב-1971) קריית ארבע בסמוך לחברון. כן הוקם מבוא חורון (1968) בכיס לטרון כדי למנוע ויתור על הכיס בכל הסכם עתידי. בפברואר 1973 התקבלה בוועדת השרים להתיישבות ההחלטה על הקמת העיר ימית ביוזמת השר ישראל גלילי ובתמיכת שר הביטחון משה דיין. ב־3 בספטמבר 1973 אישרה מזכירות מפלגת העבודה את מסמך גלילי, שקרא להתיישבות בפתחת רפיח, רמת הגולן, בקעת הירדן והרכסים מעליה בהתאם לתוכנית אלון, כחלק ממצעה של המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השמינית. מלחמת יום הכיפורים, בפברואר 1974, ותחושת השבר שהיא יצרה, גרמו להקמת "גוש אמונים" על ידי תלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק, והציונות הדתית נטלה לידיה את יוזמת ההתנחלות. התנועה, שנוצרה לאור החשש מנסיגות כתוצאה מהמלחמה, הצליחה להפיח תקווה בקרב תומכי ההתיישבות. בין תומכיה בציבור החילוני היו אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ובהם סופרים ואנשי ההתיישבות העובדת כגון משה שמיר, נעמי שמר, אריאל שרון, מאיר הר-ציון ויצחק טבנקין שראו במתנחלים את ממשיכי דרכם מבחינת התיישבות וציונות. התנועה יצרה את ההתיישבות בשומרון, על ידי הקמת עפרה במאי 1975, קדומים בשנת 1976 ואלקנה בשנת 1977. עד 1977 התגוררו בהתנחלויות כ-1,500 איש, קרוב למחציתם בסיני. עשור שני (1977–1986) שמאל\|ממוזער\|250px\|התנחלות בשומרון (שא-נור), 1978 עם עליית הליכוד לשלטון, ציפו בגוש אמונים להאצה משמעותית של קצב הקמת ההתנחלויות לאור הבטחתו של מנחם בגין: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה", אולם ממשלתו של מנחם בגין היססה והקימה התנחלויות מעטות. בשנים 1977–1978 הוכנה והוצעה על ידי גוש אמונים תוכנית להתיישבות ביהודה ושומרון ובהתאם לכך, עלו להתיישבות גרעיני גוש אמונים במסגרת "מבצע 12 הגרעינים". ההתנחלויות היו: מצפה יריחו, נווה צוף, בית אל, שילה, שבי שומרון, גבעון, שא-נור, קרני שומרון, בית חורון, תקוע ואלון מורה. חלק מהנקודות שוכנו בתחילה בתוך מחנות צבא. הממשלה הייתה שותפה פעילה בבניית ההתנחלויות והיא תמכה בהן בהטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית, בניצוחו של שר החקלאות אריאל שרון, מתוקף תפקידו כיושב ראש וועדת השרים לענייני התיישבות. בשנת 1978 הוקמה תנועת אמנה, כתנועה המיישבת של "גוש אמונים". בשנת 1979 אישרה ממשלת ישראל את "תוכנית שרון להתיישבות", שכללה הקמת יישובים עירוניים בגב ההר כדי לשלוט במישור החוף, והקמת יישובים לאורך בקעת הירדן כדי להגן על גבולה המזרחי של ישראל. לאחר הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, נכנסה התחייה לממשלה ויובל נאמן מונה ליושב ראש ועדת השרים לענייני התיישבות. בשנים 1983–1984 הקימה הממשלה עשרות התנחלויות חדשות ברחבי יהודה ושומרון. עם זאת, ההתנחלויות היו ברובן קטנות וכלל המתנחלים ביהודה ושומרון מנו כ-23,700 נפש, כ-0.6% מאוכלוסיית ישראל. 1986–1992 (ממשלות שמיר) ממשלת ישראל העשרים ואחת, שהייתה ממשלת אחדות לאומית, עצרה והפסיקה את הקמתן של התנחלויות חדשות. גם ממשלת ישראל העשרים ושלוש המשיכה את ההקפאה, ורק התנחלויות מעטות הוקמו על ידה, מפאת אילוצים מדיניים שראש הממשלה היה נתון להם. התנחלויות שהוקמו לאחר שנת 1990 הוקמו לרוב כ"הרחבות" של יישובים סמוכים ולא זכו לסמל יישוב נפרד. בין אלו ניתן למנות את שבות רחל, נריה וטל מנשה. הגם שבמחצית השנייה של שנות ה-80 הוקמו אך מעט התנחלויות חדשות, הוחל אז בהרחבה מסיבית של ההתנחלויות הקיימות. האינתיפאדה הראשונה שכנעה חלק מהיישובים, כמו עפרה, להתרחב כדי להביא ציבור יהודי גדול ליהודה ושומרון. בנוסף, הוקמו בשנים הללו היישובים העירוניים החרדיים הגדולים ביתר עילית (1988) ומודיעין עלית (1990), כפתרון מגורים מוזל בסמוך לריכוזים החרדיים בירושלים ובני ברק. בסוף 1990 הגיע מספר המתנחלים לכ-81,600 ובמהלך ממשלת הימין בראשות שמיר נעשתה בנייה מסיבית בהתנחלויות, מה שהוביל לחיכוך עם בכירים בממשל בוש לאחר מלחמת המפרץ ולאור ועידת מדריד. 1992–2009 (הסכמי אוסלו, האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות) ב-1992 הוקמה ממשלת רבין השנייה, שנקטה מדיניות שונה לחלוטין. לא רק שהיא לא הרחיבה את ההתנחלויות הקיימות, היא אף ביטלה חוזים לבניית בתים בהתנחלויות וסירבה לאכלס בתים שכבר נבנו. ב-22 ביוני 1992 החליטה ממשלת רבין השנייה (החלטה מספר 360) להפסיק את פעולות הבנייה ביישובים ישראלים ביהודה, שומרון וחבל עזה והליכים הנוגעים לתוכניות מתאר, מלבד כאלו שיאושרו בוועדת חריגים. בעקבות זאת הוציא ב-1993 אלוף פיקוד מרכז צו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים (הפסקת הליכי תכנון) (הוראת שעה) (יהודה ושומרון) (מספר 1385). בימי ממשלה זו נחתמו הסכמי אוסלו, שתחמו את ההתנחלויות לאזורים שכבר הוקמו בהם התנחלויות, ומנעה את הרחבתן העתידית לאזורים שהועברו לידי הרשות הפלסטינית, ואף גרמה לפינוין של שתי התנחלויות, נח"ל גינת ונח"ל עירית, שעקב היותן האיחזויות נח"ל הוגדרו כמחנות צבא ולא כיישובים. עם זאת, בימי ממשלה זו נבנו ופותחו כבישים עוקפים במספר אזורים, כתוצאה מהסכמי אוסלו. אוכלוסיית ההתנחלויות המשיכה לגדול, בקצב של כ-10,000 נפש בשנה, בסוף 1993 הגיע מספר המתנחלים לכ-115,600 ובסוף 1995 הגיע מספרם לכ-134,300. ב-1996 הוקמה ממשלת נתניהו הראשונה, שביטלה את האיסור הגורף שהטילה ממשלת רבין על בנייה בהתנחלויות. ב-2 באוגוסט 1996 החליטה הממשלה (החלטה 150) כי בנושאי מדיניות כוללת בנושאי התיישבות נדרשת החלטת ממשלה, ובנושאי הקצאת קרקע ותכנון נדרש אישור שר הביטחון. בעקבות ההחלטה הוצא צו אלוף בדבר אישור הליכי תכנון ובנייה (מספר 1445). עם זאת, ממשלה זו לא הקימה התנחלויות חדשות, ולא הוקמה בה ועדת שרים להתיישבות, לראשונה מאז שהוקמה ועדה כזאת ב-1972. אך הדבר לווה במדיניות לא רשמית של עידוד התיישבות לא מוסדרת – לימים תופעת ה"מאחזים"; המאחזים הראשונים, עמונה וגבעות עולם, הוקמו כבר ב-1996. בסוף ימי ממשלה זו, ב-1999, קרא שר החוץ אריאל שרון למתנחלים "לרוץ ולתפוס את הגבעות". צמיחת אוכלוסיית ההתנחלויות לא השתנתה מימי ממשלת רבין, ובסוף 1999 עמד מספר תושביהן על כ-183,900. בשלהי שנות התשעים ותחילת המאה העשרים ואחת, בין ימי ממשלת נתניהו הראשונה ועד אמצע ממשלת שרון השנייה, הוקמו ביהודה ושומרון מאחזים רבים, ללא אישור ממשלתי כפי שדורש החוק בישראל. שרון הזמין חוות-דעת בנוגע למאחזים מאת טליה ששון, שכללה המלצות על צעדים מנהליים, משפטיים ועוד "להפסקת תופעת המאחזים ופינויים", בהתאם להתחייבותו של שרון בהסכמתו ל"מפת הדרכים" האמריקאית מ-2001. גם ממשלת ברק ניסתה לעצור את תופעת המאחזים, אך הגיעה להסכמות עם מועצת יש"ע להשאיר את רובם במקומם. החל משנת 2002 הקימה ממשלת שרון את גדר ההפרדה, שהתוואי שלה חוצץ בין ההתנחלויות הסמוכות לקו הירוק ובין יישובים פלסטיניים. בשנת 2004 התקרב מספר תושבי ההתנחלויות לרבע מיליון. במהלך שנת 2005 עמד מפעל ההתנחלויות בצילה של תוכנית ההתנתקות, שהוצגה על ידי אריאל שרון בסוף 2004, ובוצעה בשלהי 2005. התוכנית, שקראה לפינוי כל התנחלויות חבל עזה, חוללה דיון ציבורי סוער בסוגיית ההתנחלויות ומשבר גדול בקרב תושביהן והציונות הדתית. לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות הציג ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט את תוכנית ההתכנסות, שקראה לנסיגה ישראלית חד-צדדית מרוב יהודה ושומרון ולפינוי רוב ההתנחלויות, אך למעשה לא קידם את התוכנית כראש ממשלה בעיקר לאור הביקורת הציבורית על הממשלה בעקבות מלחמת לבנון השנייה ירי הטילים המתמשך על עוטף עזה וחטיפת גלעד שליט לרצועת עזה. העשור הראשון של המאה העשרים ואחת היה דליל בהקמת יישובים, והיישובים שהוקמו בו הוקמו בהיחבא, ללא הקמות רשמיות, כך שתל ציון הוקם ב-2000 כשכונה בכוכב יעקב, רותם אוזרחה ב-2001, ורועי הוקמה בהיאחזות נח"ל נטושה ב-2006. 2009–הווה ב-2009 הוקמה ממשלת נתניהו השנייה, והיא הקפיאה את הבנייה בהתנחלויות. לצורך ההקפאה, אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי, בתפקידו כריבון על אזור יהודה ושומרון, הוציא צו בדבר התליית הליכי בנייה (הוראת שעה) (יהודה והשומרון) (מס' 1653), התש"ע-2009. צו זה הורה על הקפאת הבנייה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים, מ-26 בנובמבר 2009 עד 26 בספטמבר 2010, שבהם נאסרו עבודות הכשרה ויציקת יסודות למבנים חדשים, אך מבנים שכבר נוצקו בהם יסודות לא נכללו בהקפאה ומותר היה להמשיך לבנותם. הקפאה זו הסתיימה כעבור 10 חודשים אולם הבניה ביו"ש התחדשה באופן ממשי רק כתגובה לטבח בבני משפחת פוגל באיתמר במרץ 2011. ב-2012 עלה לכותרות המאחז מגרון, שבג"ץ קבע ב-2011 שיש לפנותו עד 31 במרץ 2012, כשהוא מקבל את תביעת עותרים פלסטינים וארגוני שמאל ישראלים שהמאחז מוקם על אדמה פרטית. בעקבות כך פונה המאחז לגבעה סמוכה והוכר כהתנחלות מן המניין. בעקבות האירוע החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדה בראשות השופט אדמונד לוי שהפיקה דו"ח על מצב האדמות ביהודה ושומרון. בסוף 2013 הוערך מספר המתנחלים בכ-370,000 נפש, כ-4.3% מאוכלוסיית ישראל. בעשור השני של המאה ה-21 שיעור התחלות הבנייה בהתנחלויות לא היה יציב. בשנים 2013 ו-2016 היה המספר גבוה יותר מבשנים אחרות (אם כי לא הגיע לַשיאים מתחילת המאה ה-21). בסוף 2021 הבנייה בהתנחלויות נמשכה בקצב קבוע גם תחת ממשלת בנט–לפיד, לרבות מתן מעמד חוקי ליישובים לא מוכרים וניסיון הסדרת המאחזים. בשנה זו היה מספר תושבי ההתנחלויות כ-492,000, לא כולל את 375,000 היהודים שמתגוררים במזרח ירושלים. נכון לשנת 2021, כ-120,000 מהמתנחלים התגוררו מעבר לגדר ההפרדה. בקווי היסוד של ממשלת ישראל השלושים ושבע נקבע כי "הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל – בגליל, בנגב, בגולן, ביהודה ובשומרון". קווי היסוד גם קובעים הסדרה של ההתיישבות הצעירה, עידוד היישוב היהודי בחברון והשוואת החקיקה בשני צידי הקו הירוק. בנוסף, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' קיבל את הסמכות על המנהל האזרחי, שהוצא ממשרד הביטחון, במטרה להעביר את הסמכויות על הישראלים ביו"ש לידי משרדי הממשלה השונים ולהשוות את רישום המקרקעין בשטחים לזה שבתחומי הקו הירוק. צעדים אלו נועדו לקדם למעשה ריבונות ישראלית על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כחלק ממדיניות הממשלה. ממשלת ישראל הכשירה 14 מאחזים כהתנחלויות, וחוק יישום תוכנית ההתנתקות תוקן כך שהותרה שהיית יהודים בצפון השומרון. ממשלה זו גם הקלה משמעותית בנוהל קבלת האישורים לבנייה חדשה בהתנחלויות, בכדי לצמצם את הפער בין נוהל קבלת היתר בנייה ביו"ש לזה שבתחומי הקו הירוק. במהלך שנת 2023 מספר הישראלים המתגוררים בהתנחלויות עבר את חצי המיליון. פינוי יישובים שמאל\|ממוזער\|300px\|מפת רצועת עזה ובתוכה גוש קטיף ההתנחלויות הראשונות שפונו היו גם ההתנחלויות הראשונות שהוקמו – נח"ל תרשיש ונח"ל רפיח – שהוקמו לאחר מבצע קדש ופונו עם נסיגת ישראל משטחי סיני. ב-1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, ובמהלכו פונתה ההתנחלות שלהבת במערב סיני. ב-1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, ובמסגרתו פונו כלל ההתנחלויות בסיני בין 1979 ו-1982. הפינוי התבצע בשלבים, כשב-1982 פונה חבל ימית, וב-19 באפריל החל פינוי ימית שנמשך כשבוע וכלל עימותים בין התושבים והמפנים, והמפורסם שבהם הוא התבצרות על אנדרטת אוגדת הפלדה. סך הכל פונו 21 יישובים ושתי ערים (ימית ואופירה). בשנת 2005 התבצעה תוכנית ההתנתקות, ובמסגרתה פונו כלל ההתנחלויות ברצועת עזה והכוחות הישראליים נסוגו עד לקו הירוק. בנוסף פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון: גנים, חומש, כדים ושא-נור. הפינוי כלל 25 יישובים וכ-8,600 מפונים וגרם למשבר נרחב בחוגי הציונות הדתית. לאחר תוכנית ההתנתקות, במהלך הבחירות לכנסת השבע עשרה, הציע ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט את "תוכנית ההתכנסות", שנועדה להרחיב את מהלכה של ההתנתקות ולפנות אזורים נרחבים ביהודה ושומרון. התוכנית לא יצאה לפועל. פינוי מפורסם נוסף הוא פינוי עמונה ב־2006 ושוב ב-2017, שנעשה בעקבות פסיקת בג"ץ כי הוקם על אדמות פרטיות ותוך דיון ציבורי סוער. הפינוי ב־2006 היה אלים במיוחד אבל כלל רק הרס חלקי של היישוב, ובעקבות הפינוי ב־2017 – שכלל הרס מלא של היישוב – ב־2018 הקימה הממשלה עבור התושבים את ההתנחלות עמיחי. במרץ 2023 ולאחר שורה של ניסיונות של תלמידי ישיבה לשוב לישיבת חומש, אישרה ממשלת ישראל את ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, בכדי לאפשר את השיבה של הישיבה למקומה על חורבות היישוב חומש. בכפוף לביטול החוק עלתה הישיבה לאדמות מדינה בסמיכות למקום היישוב הקודם שפונה במהלך תוכנית ההתנתקות. צעד זה גונה על ידי האיחוד האירופי וארצות הברית, אך זכה לברכות רבות בימין הישראלי שראה בכך התחלה של ביטול תוכנית ההתנתקות בצפון השומרון ב-2005. הסיבות להקמת ההתנחלויות חלק ניכר מתושבי ההתנחלויות התיישבו ממניעים אידאולוגיים וראו בהתיישבותם חלק מהחזון הציוני של התיישבות יהודית בארץ ישראל. לכך נוספו טיעונים ביטחוניים ודתיים, כגון מצוות יישוב הארץ, הקדמת הגאולה המשיחית, תרומה לביטחון ישראל, הגשמת הציונות והזדמנות להקים חברת מופת במסגרת התיישבות חלוצית הרחק מחיי העיר הסואנת. טיעונים ומניעים מקובלים למפעל ההתנחלויות הם: ביטחון ישראל ומניעים מדיניים שמאל\|ממוזער\|250px\|תומכי ההתנחלויות טוענים שהן חשובות לביטחון ישראל, מפני שהן חולשות על אזורים אסטרטגיים בישראל. לדוגמה, מישור החוף כפי שהוא נראה מן ההתנחלות הר ברכה. מסומנים בחץ: מגדלי עזריאלי. חלק מתומכי ההתנחלויות טוענים כי ההתנחלויות חשובות לביטחונה של מדינת ישראל, או לביטחונם של אזורים ותשתיות רגישים בה. לתפיסתם, ההתנחלויות מספקות לישראל עומק אסטרטגי וגבולות בני הגנה, בדומה לפעילותו של מערך הגנה מרחבית.דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 251-254. טענה מרכזית המושמעת בהקשר זה היא שללא שטחי יהודה ושומרון רוחבה המינימלי של מדינת ישראל הוא כ-15 קילומטרים, וניתן לפצלה לשניים במתקפת בזק מהירה. לטענת ארגון "הביטחוניסטים", הרי יהודה וגבעות השומרון חולשים על מישור החוף, גוש דן וירושלים, וללא התנחלויות, טרוריסטים פלסטינים ומדינות ערב העוינות את ישראל, ינצלו את הרי יהודה וגבעות השומרון כבסיסים להתקפות רקטות וטילים על ריכוזי האוכלוסייה והתשתיות של ישראל. טיעונים דומים מושמעים לגבי ההתיישבות בבקעת הירדן, המהווה טריז בין הרי יהודה והשומרון לירדן, עיראק וסוריה, ומונעת יצירת חזית ערבית מאיימת מהמזרח, הנושקת לעורפה של ישראל. מנגד, מתנגדי ההתנחלויות טוענים כי ההתנחלויות מזיקות לביטחון ישראל, בהיותן נטל הפוגע בביטחון ישראל ובכלכלתה. המועצה לשלום וביטחון פרסמה בשנת 2012 מסמך שלפיו מפעל ההתנחלויות פוגע בביטחון ישראל. זיקה דתית והיסטורית חלק מתומכי ההתנחלויות טוענים כי יהודה ושומרון הם חלק מרכזי מארץ ישראל ההיסטורית, וכי הם ערש תרבות התנ"ך. על פי התנ"ך ועל פי מקורות אחרים, שטחים אלו היו ברובם בריבונות יהודית בתקופת מלכות יהודה וישראל ובתקופת החשמונאים, והיו מיושבים ביהודים בתקופה הרומית עד מרד בר כוכבא, ועיקר החֲזָקָה היהודית על ארץ ישראל בא מהם. הטענה לחזקה יהודית על ארץ ישראל מתייחסת בראש ובראשונה לשטחי יהודה ושומרון, שההתיישבות היהודית בעת העתיקה הייתה בעיקר בהם ולא במישור החוף, שבו מרוכזת מרבית ההתיישבות היום. גם החשמונאים התבססו בכיבושיהם על זכויות היסטוריות (לרבות במישור החוף), וידועה תשובתו של שמעון החשמונאי (שכבש את יפו ואת גזר) לשליח אנטיוכוס השביעי שבא בדרישות טריטוריאליות: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים מָשַלְנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבוֹנו את נחלת אבותינו". חלק מתומכי ההתנחלויות העלו גם טיעונים דתיים, שעיקרם הדגשה גוברת והולכת של מצוות יישוב ארץ ישראל, עד כדי טענה שהיא מהחשובות שבמצוות. הבולט שבהם הוא הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהגותו שילבה בין שלושה מרכיבים: הצד המעשי בציונות המעשית, הצד הלאומי במחנה הרוויזיוניסטי, והתפיסה שמדינת ישראל היא תחילת תהליך הגאולה – תפיסה שהייתה חלק מהאידאולוגיה של אביו. סיבות כלכליות וחברתיות חלק מהסיבות להקמת ההתנחלויות הן כלכליות וחברותיות, כגון דיור בר השגה, קליטת עלייה, ומתן שוויון הזדמנויות לדיור מרווח לאוכלוסייה מאשכולות חברתיים כלכליים נמוכים. מעמד ההתנחלויות מעמד ההתנחלויות בחוק הישראלי ישראל סיפחה את מזרח ירושלים מייד אחרי מלחמת ששת הימים בהחלטת ממשלה שהתבססה על סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט ואת רמת הגולן על ידי חוק רמת הגולן ב-1981, אך אף מדינה לא הכירה בסיפוחים אלה, למעט ארצות הברית בשנת 2019. מ אך ישראל לא סיפחה שטחים אלה ולא החילה עליהם את החוק הישראלי. מעמדם החוקי של אזרחי ישראל הגרים באזורים אלה הושווה בחלק מחוקי המדינה לזה של תושבי ישראל (למשל: ו), אולם השטח עצמו אינו מוגדר מבחינה חוקית כחלק ממדינת ישראל. אחת הטענות של מתנגדי ההתנחלויות בישראל היא שהקמתן מנוגדת לחוק הבין-לאומי, ובעיקר לאמנת ז'נבה הרביעית, האוסרת העברת אוכלוסייה לאזור כבוש, כשהדיון גולש גם לשאלה על זכותה של ישראל על יהודה ושומרון. לפי פסיקת בית המשפט העליון, אחיזתה של ישראל בשטחים שלא סופחו היא בגדר תפיסה לוחמתית, אולם הוועדה לבחינת הבנייה ביהודה ושומרון בראשות שופט העליון אדמונד לוי קבעה כי ההתנחלויות חוקיות ומעוגנות בזכות ההיסטורית של ישראל על השטח וקראה לבצע אסדרה בכדי להקל על הבנייה הישראלית בשטח. מאז הקמת ממשלת נתניהו בשנת 2015 ותחת כל הממשלות שכיהנו מאז, נעשו התאמות משפטיות להחלת חוקים ישראלים על ההתנחלויות והשוואת מעמדן למעמד יישובים בתוך הקו הירוק. בכלל זה חוקקו חוק ההסדרה, חוק החרם, הועברו דיונים על שאלת הקרקעות בשטח מבג"ץ לבית המשפט המחוזי בירושלים, הוחלו תקנות השוק על היישובים ביהודה ושומרון בהסכמת היועץ המשפטי, הועברה האחריות על המנהל האזרחי ממשרד הביטחון לכלל משרדי הממשלה, בוטל האיסור על כניסת ישראלים לצפון השומרון, אשר נקבע במסגרת חוק ההתנתקות, וקוצר משמעותית הליך אישור הבנייה ביישובים הישראלים. מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון קיימת מחלוקת לגבי מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון. העמדה המקובלת בקהילה הבינלאומית רואה בהם שטח כבוש. עמדה זו משתקפת בהחלטות רבות של מועצת הביטחון של האו"ם, וזוהי הדעה המקובלת בקרב מומחים למשפט בינלאומי, ביניהם גם מומחים ישראליים כגון פרופ' ארנה בן-נפתלי וד"ר אייל גרוס. מנגד, יש הרואים בהם "שטחים שנויים במחלוקת", וטוענים שמכיוון שישראל כבשה את השטחים במסגרת הגנה עצמית במלחמת ששת הימים, זכותה להחזיק בשטחים עד השגת הסכם מדיני שיקבע גבולות אחרים. כך, למשל, המשפטן פרופ' סטיבן שוובל, יועץ משפטי למחלקת המדינה האמריקנית ולאחר מכן נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. פרופ' יוליוס סטון, פרופ' יוג'ין רוסטוב, ממנסחי החלטה 242, וכן משפטנים ישראלים, כגון פרופ' טליה איינהורן, ונשיאי בית המשפט העליון לשעבר שמעון אגרנט, ומאיר שמגר, אשר שוללים את הראייה של יהודה ושומרון כשטח כבוש, ואף רואים בישראל את בעלת הזכויות החזקות ביותר בשטחים אלה: יותר מירדן, שסיפוחה את הגדה המערבית לא הוכר רשמית על ידי רוב מדינות העולם, ויותר מהפלסטינים, שמעולם לא הייתה להם ריבונות שם. בנוסף, רבים מהתומכים בזכות ישראל על יהודה ושומרון מדגישים את הזכות ההיסטורית של היהודים, ששלטו בחבל ארץ זה במשך מאות שנים לסירוגין, עד לחורבן בית שני. מעמד ההתנחלויות במשפט הבינלאומי קיימת מחלוקת בנוגע לתחולת אמנת ז'נבה הרביעית על יהודה ושומרון, כיוון שבאופן בסיסי האמנה חלה על כיבוש שטח של מדינה אחת על ידי מדינה אחרת.סעיף 2 לאמנת ז'נבה הרביעית הטענה של ישראל היא שיהודה ושומרון לא הוחזקו באופן חוקי על ידי ירדן, ולכן האמנה אינה חלה עליהם, אך עם זאת, היא מחילה מרצון באופן כללי את רוח האמנה.;. עמדה זו אינה מקובלת על האו"ם ועל הוועד הבין-לאומי של הצלב האדום. בשנת 1988 הכריזה ירדן על ניתוק הזיקה, מהלך בו היא מוותרת על כל תביעותיה לריבונות בשטחים ביהודה ושומרון. קיימת מחלוקת האם כוונת האמנה היא לאסור על אזרחי המדינה הכובשת לעבור באופן וולונטרי לשטח הכבוש, או רק על מדיניות גירוש כפוי של אזרחים לשטח הכבוש. אלה הסבורים שההתנחלויות אינן חוקיות, טוענים שכוונת האמנה היא שבתקופת הכיבוש, המדינה הכובשת חייבת להתייחס אל אוכלוסיית השטחים הכבושים הכפופה למרותה כאל אוכלוסייה מוגנת, ועל כן המדינה הכובשת חייבת למנוע באופן אקטיבי שינוי של המאזן הדמוגרפי בשטח הכבוש, ולמנוע מאזרחיה להשתמש במשאבי השטחים שתחת כיבושה (ובכלל זה משאבי קרקע, מים, מחצבים וכדומה). לפי התפיסה המקובלת בעולם, הקמת יישובים בשטחים אלו מהווה הפרה של עקרונות אמנת ז'נבה הרביעית, לפיהם "המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח שכבוש על ידה", אולם יש החולקים על תחולת פסקה זאת של האמנה על ההתנחלויות. טענה נוספת שהועלתה נגד חוקיות ההתנחלויות היא שישראל מפלה לרעה את הפלסטינים ומונעת מהם לבנות בתים, בעודה נותנת למתנחלים סיוע לבנייה. לעומתם, טוענים משפטנים כי כוונת האמנה, שעוסקת בפשעי מלחמה, היא רק למנוע גירוש כפוי של אזרחים לשטח הכבוש, הן מבחינה פורמלית (המינוח המדויק באמנה, לצד "דפורטציה", הוא "טרנספר", מונח המתייחס להעברה, בדרך כלל שלא מרצון, של אוכלוסייה גדולה מחבל ארץ אחד לאחר; בפרסומי האו"ם שאינם דנים ישירות בישראל, המונח "טרנספר" מיוחד להעברה כפויה של אוכלוסייה), והן מבחינת "כוונת המחוקק" – ניסוח זה נבחר לאחר מאמצים רבים מצד מדינות אירופאיות כגון צרפת ואנגליה, להגן על האוכלוסיות שלהן בשטחי האימפריות שלהן בעבר. עמדת ביניים גורסת שהאמנה אוסרת על התנחלות ביוזמה ובמימון ממשלתי, אך אינה אוסרת על התנחלויות שהן יוזמה פרטית. התומכים בהתנחלויות מבססים את חוקיותן מבחינת המשפט הבינלאומי על ההכרה הבינלאומית בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל. בוועידת סן רמו (1920) החליטו 52 מדינות חבר הלאומים להפקיד בידי בריטניה את המנדט לשלוט בארץ ישראל לצורך מימוש סעיף 22 באמנת חבר הלאומים, הקובע כי "קהילות שבעבר נשלטו בידי האימפריה הטורקית הגיעו לשלב התפתחות בו ניתן להכיר באופן זמני בקיומן כאומות עצמאיות, וזאת בכפוף למתן סיוע וייעוץ מנהלי על ידי המעצמה המנדטורית עד לרגע בו יוכלו לעמוד על רגליהן". כתב המנדט הבריטי קבע כי "שום שטח ארצישראלי לא יינתן בצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באיזה אופן שהוא תחת שלטונה" בנוסף, קבע כתב המנדט כי ממשלת ארץ ישראל תעודד "התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע". לדעת המצדדים בגישה זאת, זכויות אלו נשארו בתוקף גם לאחר סיום המנדט הבריטי והחלפת חבר הלאומים בארגון האו"ם, וזאת על סמך סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות המעגן את כל ההסכמים והחוקים הבינלאומיים הקודמים. לדבריהם, גם תוכנית החלוקה מ-1947 אין בכוחה לבטל זכויות אלו, כיוון שהיא נדחתה על ידי העולם הערבי. פרופ' דאגלס פיית' ששימש תת-מזכיר ההגנה אף הוסיף כי "אם ליהודים אין עתה שום זכויות חוקיות מוכרות בתביעתם ליהודה ושומרון כחלק ממדינתם, כי אז אין להם זכויות כאלה בשום מקום בארץ ישראל". מספר משפטנים זרים תמכו בעמדה לפיה ההתנחלויות חוקיות. ביולי 2012 הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי, שהוקמה בהחלטת הממשלה, פרסמה את מסקנותיה, לפיהן ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון חוקית, גם לפי המשפט הבינלאומי, ולישראל יש זכות להתנחל בכל יהודה ושומרון. פרקליטות המדינה ומשרד היועץ המשפטי לממשלה הגנו באופן שיטתי על עמדתם שזכותה של מדינת ישראל לבנות בהתנחלויות. משרד החוץ הישראלי אף הצהיר בשנת 2001 שהטענות שההתנחלויות אינן חוקיות לפי המשפט הבינלאומי הן חסרות בסיס ונובעות משיקולים פוליטיים. משרד החוץ הוסיף: "ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית הן חוקיות גם תחת החוק הבינלאומי וגם תחת ההסכמים בין ישראל לפלסטינים." מאידך מועצת הביטחון של האומות המאוחדות וגופים בינלאומיים רבים נוספים טענו שהקמתן הייתה בניגוד למשפט הבינלאומי. רוב מדינות העולם, לרבות חברות באיחוד האירופי, מתנגדות למדיניות הקמת ההתנחלויות של ישראל. ממשלת אוסטרליה הביעה מספר פעמים את הסתייגותה מגינויי ההתנחלות של הקהילה הבין-לאומית, אך בשנת 2023 הכריזה כי תשוב להשתמש במושג "השטחים הפלסטיניים הכבושים" וכי ממשלת אוסטרליה "מעוניינת לחזק את התנגדותה להתנחלויות, שמנוגדות לחוק הבין-לאומי ופוגעות בתהליך השלום". כמו כן ביטלה אוסטרליה את ההכרה בירושלים כבירת ישראל. מנגד, בנובמבר 2019 פרסם מזכיר המדינה של ארצות הברית, מייק פומפאו, את הצהרת פומפאו, לפיה ארצות הברית דוחה את הגישה הטוענת שההתנחלויות מנוגדות מטבען לחוק הבינלאומי. פינוי יישובים באזורים שבמחלוקת בהשוואה בינלאומית במקומות רבים בעולם ממשל חדש עודד התיישבות של תושבי מדינתו בשטחים שסיפח, כגון ההתיישבות הצרפתית בחבל הסאר אחרי מלחמת העולם השנייה ועד 1957, או ההתיישבות האינדונזית במזרח טימור ובפפואה וההתיישבות הטורקית בקפריסין. לפי פרופ' יוג'ין קונטורוביץ' מאוניברסיטאות שיקגו וג'ורג' מייסון, גם כשהשלטון הזר מסתיים והטריטוריה מקבלת שלטון עצמי, אין דרישה לפנות את ההתנחלויות, או את תושבי הטריטוריה המשתייכים לקבוצה אתנית מסוימת, והדרישה הפלסטינית לפינוי היישובים הישראלים במובן זה היא חסרת תקדים. עמדת הקהילה הבינלאומית העצרת הכללית של האומות המאוחדות הצהירה פעמים רבות כי ההתנחלויות מנוגדות למשפט הבינלאומי. באוקטובר 1977 קיבלה העצרת החלטה נגד פעולות ישראליות לשינוי המצב המשפטי בשטחים הכבושים, וכינתה צעדים אלו בלתי חוקיים. ביולי 1980 קבלה העצרת הכללית החלטה הקוראת לנסיגה ישראלית ללא תנאי מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים כולל ירושלים, ולמימוש מלא של זכות השיבה תוך התנגדות לכל פתרון של בעיית הפליטים הפלסטינים מחוץ לגבולות ישראל. בדצמבר 1995 הצהירה העצרת הכללית שההתנחלויות ביהודה ושומרון ובירושלים הן בלתי חוקיות. בשנים 1979–1980, בעת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר, נתקבלו במועצת הביטחון של האו"ם החלטות 446, 452, ו-465, שכולן גינו את הבנייה הישראלית בהתנחלויות. בשנת 1981, לאחר שהתמנה רונלד ריגן לנשיא, הזמינה ממשלת ארצות הברית חוות דעת משפטית של מומחים מטעמה, ובה נקבע כי ההתנחלויות אינן בלתי חוקיות. הנשיא רונלד רייגן אמר בריאיון לניו יורק טיימס שההתנחלויות חוקיות, והממשלים אחריו נמנעו מלהגדירן כבלתי חוקיות. מאז ועד שנת 2016, מנעה ארצות הברית קבלת החלטות במועצת ביטחון בסוגיה, באמצעות זכות הווטו שלה. בתחילת 2011 ניסה ממשל אובמה לשכנע את הרשות הפלסטינית לוותר על הצעת החלטה שההתנחלויות "אינן חוקיות", תמורת הצהרה של יו"ר מועצת הביטחון שההתנחלויות "אינן לגיטימיות", אך משלא נענה, הטיל וטו על הצעת ההחלטה. בסוף 2016, בשלהי כהונת הנשיא ברק אובמה, קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 2334 שקובעת שההתנחלויות אינן חוקיות, בתמיכת כל חברות המועצה, למעט ארצות הברית שנמנעה. הנשיא הנבחר דונלד טראמפ והקונגרס החדש הביעו התנגדות להחלטה, בלי להתייחס לסוגיית החוקיות כשלעצמה. ראש ממשלת אוסטרליה מלקולם טרנבול התייצב לצד ישראל וגינה את ההחלטה. בינואר 2016, במהלך ביקורה של שרת החוץ האוסטרלית ג'ולי בישופ היא תקפה את מדינות מערב אירופה בשל הלחץ שהן מפעילות על ישראל. עד 2019 שמר הממשל בארצות הברית על עמימות בנוגע לעמדתו בנושא חוקיות ההתנחלויות. חוות דעת רשמית שהוכנה על ידי משרד החוץ האמריקאי בשנת 1978 קבעה שההתנחלויות אינן תואמות את החוק הבינלאומי. יש הטוענים שחוות דעת זאת ביטאה את העמדה הרשמית של ממשלת ארצות הברית גם בהמשך. אחרים טענו שרייגן שינה את המדיניות. מעבר לסוגיית החוקיות, הממשלים בארצות הברית התנגדו להרחבת ההתנחלויות, ראו בהן מכשול לשלום וכינו אותן בלתי לגיטימיות. בנובמבר 2019 הודיע מזכיר המדינה מייק פומפיאו שעמדת ממשל טראמפ היא שהקמת התנחלויות אינה נוגדת את המשפט הבינלאומי. עם זאת הדגיש שעמדתה של ארצות הברית ביחס למעמדה הסופי של הגדה המערבית לא השתנתה, ויש לקבוע את מעמדה הרשמי במשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים. ארצות הברית חזרה מעמדה זו ביחס לחוקיות בפברואר 2024 ושר החוץ אנתוני בלינקן ואמר שהן גם מחלישות את ביטחון ישראל. בית הדין הבינלאומי לצדק, בפסיקתו נגד חוקיות גדר ההפרדה, פסק, בצטטו את החלטה 465 של מועצת הביטחון משנת 1980, כי ההתנחלויות אינן חוקיות. ביוני 2008 קרא מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, להקפיא כל בנייה בהתנחלויות. המזכ"ל אמר כי "המשך הבנייה בהתנחלויות בשטחים הכבושים מנוגדת לחוק הבינלאומי, להתחייבויותיה של ישראל על פי מפת הדרכים ולתהליך אנאפוליס". ביולי 2013 פרסם האיחוד האירופי הנחיות לפיהן גוף ישראלי שירצה לקבל מימון מהאיחוד האירופי או לקחת חלק בפרויקט שלו יידרש להצהיר שאין לו כל קשר להתנחלויות בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברמת הגולן. בינואר 2020 פרסם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ את 'תוכנית המאה' שבה הכירה ארצות הברית לראשונה בתביעה הישראלית לסיפוח כל היישובים הישראליים ביו"ש; בהמשך להכרה של מזכיר המדינה מייק פומפאו בחוקיות ההתנחלויות בנובמבר 2019. התוכנית כוללת מפה המשרטטת רצף טריטוריאלי בריבונות ישראלית למרבית היישובים הישראליים. כמה מדו"חות האו"ם בעשור השני של המאה ה-21 ביקרו את הרחבת ההתנחלויות, ואת האלימות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים. התנחלות היושבות על קרקע פרטית בראשית הקמת ההתנחלויות, שטחן נתפס על ידי צווי הפקעה צבאיים. בג"ץ אומנם קיבל את הטענה שההתנחלויות חוקיות, ואת הטענה שלגיטימי, בעיקרון, להפקיע קרקעות פלסטיניות פרטיות לצרכים ביטחוניים, באמצעות צו תפיסה צבאי (לדוגמה, בבג"ץ בית אל). אולם, בבג"ץ אלון מורה אסר בג"ץ על הפקעה כזו לצורך הקמת התנחלות, בשל חילוקי דעות פנימיים במערכת הביטחון לגבי מידת החשיבות הביטחונית של הקמת אלון מורה. בעקבות פסיקה זו התקבלה החלטת ממשלה כי מעתה ייבנו התנחלויות חדשות אך ורק על אדמות מדינה, ועל כן נעשה מאמץ להסדרת מעמד של אדמות מדינה לשטחים נרחבים ביהודה ושומרון. בראש המאמץ עמדה פליאה אלבק שהייתה במשך 24 שנים מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בתפקידה זה הגדירה את המנגנון המשפטי שאיפשר להכריז על הקרקע כאדמת מדינה על פי החוק העות'מאני מ-1858. הדבר לא כלל את מערכת הכבישים העוקפים, שנבנו עקב בעיות ביטחון מחד ורצון להפרדה בין ישראלים וערבים מאידך, ושלצורך הקמתם הופקעו שטחים פרטיים נרחבים. עם זאת, במרץ 2007 פרסמה תנועת "שלום עכשיו" דו"ח המתבסס על נתוני המנהל האזרחי, שלפיו כ-32% מהקרקעות שההתנחלויות שוכנות עליהן (ו-24% מהשטח הבנוי בהתנחלויות) הן קרקעות פלסטיניות פרטיות. סימון תוצרת ההתנחלויות בשנת 2015 פרסמה הנציבות האירופית מסמך הקורא לסימון נפרד של מוצרים מההתנחלויות כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן. ההנחיה לסימון נפרד לא יושמה במרבית מדינות אירופה, אך בעקבות יישומה בצרפת פנה יקב פסגות לבית המשפט המנהלי בצרפת נגד סימון מוצריו. בית המשפט קיבל את עמדת היקב והורה על הקפאת יישום ההנחיה, והעביר את הנושא להכרעת בית הדין האירופי לצדק. בנובמבר 2019 פסק בית הדין שעל כל מדינות האיחוד האירופי לסמן את תוצרת ההתנחלויות כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן. משרד החוץ של ישראל הגיב לפסק הדין: . מכון המחקר NGO Monitor ביקר את פסיקת בית הדין, וקבע כי היא מהווה "חלק בלתי נפרד מקמפיין ה-BDS". גם מחלקת המדינה של ארצות הברית גינתה את הפסיקה: . התנגדות לפסיקה עלתה גם בבתי הנבחרים של חלק ממדינות האיחוד האירופי. הפרלמנט של הולנד קרא לממשלה ההולנדית "להסביר לנציבות האירופית כי ההנחיה לסמן רק מוצרים מישראל מהווה אפליה ביחס לסכסוכים אחרים בעולם", וגם הפרלמנטים בהונגריה ובצ'כיה הביעו התנגדות לסימון המוצרים. בנובמבר 2020 הכריז מזכיר המדינה של ארצות הברית מייק פומפיאו, כי ארצות הברית תגדיר את מוצרי ההתנחלויות המיוצרים בשטח C ובשטח H2 כ"תוצרת ישראל". מספר גופים פוליטיים בישראל ומחוצה לה קוראים לחרם על ההתנחלויות, פעולת מחאה נגד מדיניות ההתנחלות של ישראל מעבר לקו הירוק, בדרך של החרמת תוצרת ההתנחלויות, סירוב להופיע בהן, סירוב לשתף פעולה עם מוסדות הנמצאים בהן והחרמת חברות המספקות שירותים להתנחלויות. ההתנחלויות בשיח הציבורי בישראל שמאל\|ממוזער\|300px\|דף הבית של "שלום עכשיו" (2 במרץ 2006) המוקדש ברובו להתנחלויות ממוזער\|250px\|פינוי כפר דרום במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות, 2005. הדיון הציבורי בישראל בסוגיית ההתנחלויות החל לאחר מלחמת ששת הימים. באותם הימים, התמיכה בהתנחלויות חצתה שורות ומפלגות, החֵל בשורות ההתיישבות העובדת וחוג עין ורד וכלֵה בימין. עם השנים, הפכה התמיכה בהתנחלויות למזוהה עם הימין, והתומכים בהתנחלויות בקרב חוגי השמאל הצטרפו לשורות הימין. כך, לדוגמה, פורסם ב-1967 גילוי דעת של קבוצת סופרים ואנשי רוח תחת השם "התנועה לשחרור ארץ ישראל". בגילוי הדעת נכתב: "ניצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים העמיד את העם והמדינה בתוך תקופה חדשה וחותכת גורל. ארץ ישראל היא עתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה: את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו". על גילוי הדעת חתמו נתן אלתרמן, שהיה פעיל מרכזי בתנועה, שמואל יוסף עגנון, אורי צבי גרינברג, חיים הזז, חיים גורי, יהודה בורלא, יעקב אורלנד, מנשה הראל, יצחק שלו, דב סדן, זאב וילנאי, רחל ינאית בן-צבי, זרובבל גלעד ומשה שמיר. לאחר מלחמת יום הכיפורים פחתה במידה ניכרת התמיכה ברעיון ארץ ישראל השלמה בקרב פעילי השמאל, אולם בקרב התנועה הדתית לאומית צבר הרעיון תאוצה, דבר שהתבטא בהקמת תנועת גוש אמונים. ארגון השמאל הראשון שהוקם מתוך התנגדות להתנחלויות היה שלום עכשיו. ארגון זה הוקם ב-1978 בעקבות מכתב הקצינים שנשלח לראש הממשלה מנחם בגין לאחר ביקור סאדת בישראל בנובמבר 1977, שבו נאמר, בין היתר, "ממשלה שתעדיף קיום יישובים מעבר לקו הירוק על חיסול הסכסוך ההיסטורי והשכנת מערכת יחסים נורמלית באזורנו, תעורר אצלנו סימני שאלה לגבי צדקת דרכנו". קיימת התנגדות להתנחלויות מצד תנועות ומפלגות פוליטיות הרואות בהחזקת השטחים הללו כורח זמני עד להסכם שלום עם הפלסטינים, וכן תנועות המתנגדות לשלטון ישראל בשטחים, ורואות את מפעל ההתנחלויות כמפעל המפלה באופן שיטתי בין מתנחלים ישראלים לפלסטינים היושבים באותו חבל ארץ, ובכך יוצר מציאות של אפרטהייד. התומכים בפינוי ההתנחלויות רואים בהן מכשול לנסיגה עתידית מהשטחים. אחרים מבין מתנגדי השליטה הישראלית בשטחים קוראים לסיימה גם מבלי לפנות את ההתנחלויות, ולאפשר למתנחלים להישאר כאזרחים שווי זכויות במדינה פלסטינית. מפלגות הימין בישראל תומכות בדרך כלל בהתנחלויות, בעוד מפלגות השמאל דוגלות בפינוי חלקן, כולן או רובן, ובריכוז רוב המתנחלים בגושי התיישבות גדולים, במסגרת הסכם שלום עתידי עם הפלסטינים. תנועות השמאל הישראליות מתנגדות להתנחלויות מנימוקים אידאולוגיים, מוסריים, תועלתניים ומשפטיים ורובן דורשות לפנותן. חלק מתנועות אלו רואה בהתנחלויות פשע מלחמה; לעיתים מתורגמת ההתנגדות להתנחלויות לכדי שנאה גלויה כלפי המתנחלים עצמם. תנועות רדיקליות כגון גוש שלום מטיפות להחרמת תוצרת ההתנחלויות ומספר אנשים המזוהים עם השמאל הקיצוני אף נתנו לגיטימציה לטרור פלסטיני כנגד המתנחלים. במסגרת התנגדותה להתנחלויות הקימה תנועת שלום עכשיו צוות שמטרתו לעקוב אחרי הבנייה בהתנחלויות ולדווח לציבור הישראלי והעולמי על כל הרחבה שלהן, ובפרט של המאחזים, שלרוב נעשית בניגוד להסכמים והצהרות של הממשלה. בעשור השני של המאה ה-21, חלק גדול מפעילות התנועה מוקדש למאבק בהתנחלויות והם רואים את מפעל ההתנחלות כמכשול משמעותי לקראת הסכם עתידי. ההתנגדות מנומקת גם בטענה שפריסת היישובים מאלצת את צה"ל לסכן כוחות גדולים באזורים עוינים. ביוזמת ז'נבה, שנוסחה ב-2003 על ידי קבוצת אנשי שמאל ישראלים וקבוצת פלסטינים, במטרה לשמש בסיס להסדר בין ישראל והפלסטינים, סוכם כי מתוך ההתנחלויות יישארו בריבונות ישראלית שכונות יהודיות בירושלים וסביבה, גבעת זאב, יישובי גוש עציון, ומספר קטן של התנחלויות היושבות בסמוך לקו הירוק. הבנות ז'נבה נתקלו בהתנגדות רבה בישראל, אף בחלקים מהשמאל. לפי מצע מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-16, "גושי ההתיישבות הגדולים יצורפו למדינת ישראל. ההתנחלויות ביש"ע, שאינן בגושי ההתיישבות המסופחים, יפונו." ובמצעה לבחירות לכנסת ה-18 נכתב באופן דומה: "גושי ההתיישבות מרובי אוכלוסייה יהודית יישארו תחת ריבונות ישראלית, ההתנחלויות ביהודה ושומרון שאינן בגושי ההתיישבות המסופחים, יפונו בהסדר". אהוד אולמרט הצהיר בתחילת 2006 שבכוונתו לשמור בריבונות ישראל את גוש אריאל, גוש עציון, גוש אדומים ואת בקעת הירדן, ובמסגרת המשא ומתן עם אבו מאזן דווח שאולמרט לא הסכים לוותר על גושי ההתנחלויות. במערכת הפוליטית בישראל, יש הרואים בהתנחלויות המבודדות ובאחזקת השטחים המאוכלסים בצפיפות בעיה ביטחונית ומדינית ועול כלכלי ומוכנים להסכים על פינוי ההתנחלויות המבודדות תמורת סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון, לרבות מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון, למדינת ישראל. זו הייתה גם עמדתו של ראש הממשלה אריאל שרון, שהכריז שגושי ההתנחלויות יישארו בידי ישראל בכל הסדר קבע עתידי ואף אמר שהשיג בזמנו לעמדה זו גושפנקה אמריקנית. בנאום שנשא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו במאי 2011 בפני הקונגרס של ארצות הברית, אמר כי כל פשרה עתידית "חייבת לקחת בחשבון את השינויים הדמוגרפיים שחלו בשטח", והוסיף כי "בכל הסכם שלום אמיתי, חלק מההתנחלויות יהיו מחוץ לגבולות ישראל". בפועל ממשלות נתניהו בנו בהתנחלויות, בדגש על היישובים שמעבר לגדר ההפרדה, ומספר הישראלים גדל ביהודה ושומרון למעל חצי מיליון. השיח הציבורי והפוליטי נע מנסיגה ופינוי, לדיון על החלת הריבונות וסיפוח חלק מהשטחים, בעיקר סביב פרסום תוכנית המאה, והתמיכה הציבורית בהקמת מדינה פלסטינית בירידה. יתרה מזו, גם ממשלת בנט-לפיד בנתה ביהודה ושומרון בהיקפים דומים לאלו של ממשלות נתניהו. ממשלת נתניהו השישית לראשונה קבעה בקווי היסוד שלה צעדים ממשיים להחלת הריבונות הישראלית על ההתנחלויות. הממשלה קבעה בקווי היסוד שלה כי היא תפעל לפתח את ההתיישבות ביהודה ושומרון ותשווה את החקיקה בה לזו של כלל מדינת ישראל. כחלק ממדיניות זו הועבר המנהל האזרחי מאחריות שר הביטחון לידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. במרץ 2023 בוטל חוק ההתנתקות בצפון השומרון בכדי לאפשר את שיבתה של הישיבה בחומש. ביטול החוק נתמך גם על ידי חלקים מסיעת המחנה הממלכתי הנמצאת באופוזיציה. בסקר משנת 2008 סברו בטעות כ-40% מהמשיבים כי ההתנחלויות אריאל, קריית ארבע ומעלה אדומים נמצאות בגבולות הקו הירוק. דמוגרפיה נכון לינואר 2024, מתגוררים בהתנחלויות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן כ-517,000 ישראלים, המהווים כ-5% מאוכלוסיית מדינת ישראל. אלו ההתנחלויות הגדולות ביותר בהן מתגוררים כ-60% מאוכלוסיית המתנחלים: שם התנחלותאוכלוסייה נכון ליולי 2024תיאור1מודיעין עילית87,244עיר חרדית, בסמוך לקו הירוק2ביתר עילית68,621עיר חרדית, בסמוך לקו הירוק3מעלה אדומים38,081עיר המשמשת כפרוור של ירושלים, 3 קילומטרים מזרחית לעיר4גבעת זאב22,625יישוב שחציו חרדי וחציו מעורב, 3 קילומטרים מערבית לירושלים5אריאל21,074עיר כ-15 קילומטרים מזרחית לקו הירוק בסמוך לסלפית, רוב חילוני6אפרת11,924היישוב הגדול ביותר בגוש עציון, רוב דתי7קרני שומרון10,178יישוב עם רוב דתי ומיעוט חילוני8אורנית9,409בצמוד לקו הירוק, בעיקר אוכלוסייה חילונית9שער שומרון9,021איחוד של עץ אפרים ושערי תקווה10אלפי מנשה8,006אוכלוסייה חילונית בעיקר11קריית ארבע7,598סמוכה לחברון12תל ציון7,155כ-2 קילומטרים מצפון לירושלים, בעיקר אוכלוסייה חרדית החיים בהתנחלויות ממוזער\|250px\|אוטובוס נוסע ברחוב באפרת שמאל\|ממוזער\|250px\|העיר אריאל היא אחת מההתנחלויות הגדולות. ציביונה חילוני ופועלת בה אוניברסיטת אריאל. ממוזער\|250px\|רחוב בנווה דקלים בגוש קטיף סוגי התנחלויות צורת התיישבות רווחת בהתנחלויות היא יישוב קהילתי, שהוא יישוב המבוסס על קשרים חברתיים משמעותיים בתוך הקהילה. בניגוד לצורות יישוב כפריות אחרות בישראל (כגון מושב וקיבוץ) אין ביישוב קהילתי שיתוף כלכלי או דגש חקלאי. בנוסף, קיימות ביהודה ושומרון 4 ערים ישראליות, מושבי עובדים וקיבוצים. לארבע התנחלויות מרובות אוכלוסייה מעמד של עיר: מעלה אדומים, אריאל, ביתר עילית ומודיעין עילית. מודיעין עילית היא ההתנחלות האחרונה שהפכה לעיר, במרץ 2008, והיא גם העיר היהודית המאוכלסת ביותר ביהודה ושומרון (נכון ל-2021). ההתנחלויות (שאינן במעמד של רשות מקומית עצמאית) מנוהלות על ידי שש מועצות אזוריות: מועצה אזורית שומרון, מועצה אזורית מטה בנימין, מועצה אזורית גוש עציון, מועצה אזורית הר חברון, מועצה אזורית בקעת הירדן ומועצה אזורית מגילות. בנוסף קיימות מספר מועצות מקומיות. ההתנחלויות מרוכזות באזורים שונים: עוטף ירושלים – המרחב הגדול של ההתנחלויות הוא סביב ירושלים, ממעלה אדומים במזרח לגבעת זאב והר אדר בצפון, לגוש עציון בדרום. במרחב זה מצויות שתיים מבין ארבע ערי יהודה ושומרון (ביתר עילית ומעלה אדומים), שלוש מועצות מקומיות (אפרת, גבעת זאב והר אדר) ויישובים נוספים. מערב השומרון – מכונה לפרקים על ידי תושביו "גוש דן מזרח", כולל קבוצת יישובים סמוכים לקו הירוק, כמו אלפי מנשה ואורנית, ואת גוש ברקן העמוק יותר, הנפרש בין העיר אריאל וקרני שומרון. בקעת הירדן וצפון מדבר יהודה – אזור ההתיישבות הראשון ביהודה ושומרון, שיושב בהתאם לתוכנית אלון בשל דלילות האוכלוסייה הפלסטינית בו. אזורים נוספים – גוש שילה, גוש טלמונים, גוש שקד, דרום הר חברון (אזור מעון). התיישבות קהילתית אידאולוגית 250px\|ממוזער\|בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שעוצב כמגן דוד ענק על ידי האדריכל גרשון שבח. צורת ההתיישבות של מרבית ההתנחלויות היא של יישובים קהילתיים המאופיינים בלכידות רעיונית ומשתייכים ברובם לציונות הדתית. מתנחלים רבים רואים את עצמם כממשיכי דרכם של הקיבוצים ושל יישובי חומה ומגדל, המממשים את הקריאה הציונית להתיישב בכל ארץ ישראל, ואף בלב יישוב ערבי, כדוגמת תל חי שהייתה דגל הציונות וחניתה שהייתה סמל ליישובי חומה ומגדל, שכן "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו" (יוסף טרומפלדור). מספר אנשי שמאל וקיבוצים מתנועת ארץ ישראל השלמה, כמו יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, היו שותפים לראייה זו של המתנחלים את עצמם. חרף זאת, לא זכתה תנועת "גוש אמונים" לתמיכה רבה בקרב אנשי ההתיישבות העובדת. חלק מהמתנחלים ראו בהתנחלויות בחבלי ארץ התנ"ך הזדמנות להקים חברת מופת המשלבת תורה ועבודה, יהדות וציונות בדומה לתנועה הקיבוצית. כך, למשל, נטען על ידי המתנחלים שדגם היישוב הקהילתי, השכיח באזורים רבים בארץ, הומצא לראשונה ביישוב עפרה. רבות מההתנחלויות בצורת התיישבות זו הן בעלות אופי של יישוב קהילתי-דתי. בלא מעט מהן הוקמו מוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים ותורניים, לרבות ישיבות, ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות (המכינה הקדם צבאית הראשונה, מכינת בני דוד, הוקמה בהתנחלות עלי). רבים מתושבי גוש קטיף התגאו בקהילה שהקימו ובנווה המדבר הירוק שהקימו בלב החולות של רצועת עזה. רוב היישובים הללו היו יחסית סגורים ואפשרו הקפדה על אורח חיים דתי אדוק, ובמקומות מסוימים אף חרדי. מנגד ישנה ביקורת מימין על צורת התיישבות זו שהיא מסוגרת ומדירה חלקים רבים מהחברה הישראלית להצטרף למפעל ההתיישבות. בצורת התיישבות זו נכללות עשרות התנחלויות מאחזים רבים כגון רבבה, יקיר, שילה, סוסיא, עמיחי, אלעזר, אלון מורה ועוד רבות. בחלק מיישובים אלו ולאור הביקורת על אופיים המסוגר, בשנים האחרונות בוטלו וועדות הקבלה והחלה בנייה רוויה לגובה, בכדי להפוך את היישוב לעירוני ומגוון יותר. התיישבות עירונית צורת ההתיישבות השנייה היא עירונית ובה נכללים ערים ומועצות מקומיות, בעיקר במערב השומרון ובעוטף ירושלים. לחלק מההתנחלויות עוברים ישראלים מתחומי הקו הירוק ממניעים של מגורים בקרבה למרכזי תעסוקה בגוש דן וירושלים. עיקר ההתנחלויות המרכזות תושבים אלו הן הערים מעלה אדומים ואריאל כאשר לאחרונה מתווספת אוכלוסיית סטודנטים גדולה עקב האוניברסיטה שבה. בהתנחלויות הר אדר, אלפי מנשה, אורנית, וסלעית, הנמצאות בסמוך לקו הירוק, רוב האוכלוסייה אינה מזוהה אידאולוגית עם ההתנחלויות ומאופיינות באחוזי הצבעה גבוהים למפלגות התומכות בפינוי של חלקים מההתנחלויות. התיישבות חרדית 250px\|ממוזער\|בתי מגורים רבי קומות בעיר החרדית מודיעין עילית ברחבי יהודה ושומרון יש מספר יישובים עירוניים בעלי אוכלוסייה חרדית. שתי ההתנחלויות הגדולות ביותר הן ערים חרדיות: ביתר עילית ומודיעין עלית. בנוסף, גם בגבעת זאב, תל ציון, עמנואל, מעלה עמוס ומיצד יש אוכלוסייה חרדית משמעותית. האידאולוגיה של התנחלויות אלה מבוססת על הרצון לחיות ביישוב שיהיו בו חרדים בלבד, והקמתן נבעה מהצורך בפתרון דיור ולא ממניעים אידאולוגיים לאומיים. בחלק מיישובים אלה פועלת ועדת אכלוס, שתפקידה לדאוג לצביונה החרדי של אוכלוסיית העיר. התיישבות החרדים איננה זוכה להדים רבים בשיח אודות ההתנחלות, אף על פי שהם מהווים נכון לשנת 2020 כ-36% מאוכלוסיית המתנחלים. בחלק מיישובים אלה קצב גידול האוכלוסייה הוא המהיר ביותר, בפרט בשל ריבוי טבעי גבוה. תשתיות התשתיות התחבורתיות המשמשות את ההתנחלויות משותפות ברובן ומשמשות גם את הפלסטינים. במהלך הסכמי אוסלו נסללו ביהודה ושומרון מספר כבישים עוקפים, המונעים את הצורך לעבור בתוך ערים פלסטיניות. המפורסמים שבהם הם כביש המנהרות ועוקף יריחו. סלילת כבישים היא לפרקים נושא שנוי במחלוקת, מפני שהיא מצריכה ומאפשרת הפקעת אדמות בבעלות פלסטינית. ממשלות ישראל בדגש מאז 2015 החלו בסלילת כבישים עוקפים נוספים, רימזור צמתים מסוכנים והרחבת הכבישים ביהודה ושומרון בכדי להדביק את קצב הגידול ביישובים, מפעילות התחבורה הציבורית תנופה, אגד תעבורה מפעילות קווים ברחבי יהודה ושומרון. חלקם באוטובוסים ממוגנים. ותכנון הקמת קו רכבת לכיוון אריאל וצומת תפוח. על אף זאת תושבים רבים באזור טענו בדבר עומסי תנועה קשים בכבישים בעיקר עקב המעברים השונים בכביש 5, כביש המנהרות וכיכר חיזמא. תעשייה וחקלאות בנוסף לאזורי מגורים, קיימים בהתנחלויות גם אזורי תעשייה, כגון אזור התעשייה ברקן, שער בנימין ומישור אדומים. בכל אזורי התעשייה מועסקים עובדים פלסטינים, וקל יותר לפלסטינים להיכנס אל אזורי התעשייה מאשר להיכנס להתנחלויות, אך העסקים באזורי התעשייה הם כולם בבעלות ישראלית. בנוסף, פלסטינים רבים מועסקים בהתנחלויות השונות בענפי תעשייה שונים, אך בחלק מההתנחלויות, כגון יצהר, מקפידים על "עבודה עברית" ונמנעים מהעסקת פלסטינים. ענף החקלאות התפתח בהתנחלויות כדרך להרחבת האחיזה היהודית, והתפתחה גם רעיית צאן וחקלאות אורגנית. הנהגה הגוף הייצוגי וההנהגתי העיקרי של המתנחלים הוא מועצת יש"ע, המאגדת את המועצות המקומיות ביהודה ושומרון. בין הרבנים הבולטים בהתנחלויות: דב ליאור, שלמה אבינר, זלמן ברוך מלמד, רא"ם הכהן, אליעזר מלמד ואליקים לבנון. כמה מן הרבנים המרכזיים בהתנחלויות מאוגדים בוועד רבני יש"ע. בעשור האחרון גדל מספר חברי הכנסת מקרב המתנחלים. בכנסת השש עשרה היו 11 מתנחלים, שיעור כפול לערך משיעור המתנחלים מכלל תושבי ישראל. הייצוג המוגבר הושווה לייצוגם של חברי קיבוצים בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. חברי כנסת מתנחלים ניתן למצוא במפלגות כמו הציונות הדתית, הליכוד, עוצמה יהודית וישראל ביתנו. ארגונים אמנה – תנועת ההתיישבות של "גוש אמונים". בראשה עומד זאב חבר. זוהי התנועה המיישבת העיקרית כיום, לאחר שהתנועות המיישבות של ההתיישבות העובדת התפרקו למעשה. ארגון זכויות האדם ביש"ע – לשם הגנה על זכויות האדם של המתנחלים, נוסד על ידי אורית סטרוק. הפורום המשפטי למען ארץ ישראל – פורום שקם בעקבות תוכנית ההתנתקות, ועוסק בזכויות האדם של תושבי ההתנחלויות ומפוני גוש קטיף מנקודת מבט של חוק ומשפט. ירוק עכשיו – ארגון סביבתי הפועל לשימור הטבע ביהודה ושומרון. תקשורת בין כלי התקשורת המזוהים עם המתנחלים: כתב העת נקודה, ערוץ 7 וגלי ישראל. גלי ישראל הוקמה כרדיו אזורי במחוז יו"ש, דבר שהצריך את הקמת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש, כהרחבה לרשות השנייה שפועלת בתחומי ריבונות ישראל. השכלה וחינוך בהתנחלויות יש מספר מוסדות להשכלה גבוהה: אוניברסיטת אריאל בשומרון, המכללה האקדמית הרצוג ומכללת אורות ישראל. בגלל מחלוקות פוליטיות, סירבה המל"ג לקבל אחריות על המוסדות הללו, דבר שהביא להקמת מל"ג יו"ש, שפעלה עד שחוק המל"ג שונה ב-2019 והמוסדות הועברו לאחריות המל"ג. בשל האופי הדתי של ההתנחלויות, ברבות מהן יש ישיבות. עם המפורסמות שבהן נמנות ישיבת הר עציון, ישיבת ניר קריית ארבע, ישיבת בית אל וישיבת ברכת משה. בנוסף, יש בהתנחלויות מכינות קדם-צבאיות, כגון המכינה הקדם-צבאית בני דוד. המכינות הקדם-צבאיות הראשונות נוסדו בהתנחלויות. ביטחון ההתנחלויות והתשתיות המשמשות אותן מהוות, בהרבה מקרים, יעד לטרור פלסטיני, הכולל יידוי אבנים, בקבוקי תבערה ופיגועי ירי (בהם: רצח טלי חטואל ובנותיה, הפיגוע בנחל תלם ורצח שלהבת פס) וכן פיגועים בתוך יישובים (בהם רצח בני משפחת שבו, רצח בני משפחת גביש, הפיגוע בישיבת עתניאל, החדירה למכינה בעצמונה וטבח משפחת פוגל באיתמר). התנחלויות רצועת עזה, כמו יישובי עוטף עזה, היו חשופות גם לירי פצצות מרגמה, רקטות קסאם וטילי נ"ט. הביטחון בהתנחלויות מסופק על ידי מספר מערכות. הביטחון הפנימי ברוב היישובים ניתן על ידי תושביהם, בכיתות כוננות מקומיות וחברות אבטחה הממומנות על ידי הרשויות המקומיות, על פי חוק הרשויות המקומיות (הסדרת שמירה). בהתנחלויות המבודדות, השמירה מתוגברת בכוחות צה"ל. כוחות צה"ל מספקים גם את הביטחון בתשתיות שמחוץ ליישובים. במסגרת פעולות האבטחה, הוקמו גם יחידות הגנה מרחבית שבהן משרתים תושבי ההתנחלויות. ההסדרים החוקיים בהתנחלויות החוק הבסיסי החל בשטחי יהודה ושומרון הוא החוק הירדני שחל שם לפני מלחמת ששת הימים, והחוק הבסיסי שחל ברצועת עזה הוא החוק המצרי שחל שם לפני מלחמת ששת הימים. באמצעות צווים של אלוף פיקוד המרכז הוחלו ביהודה ושומרון הוראות חוק ישראליות, כגון פקודת הראיות. מעמדם החוקי של אזרחי ישראל הגרים באזורים אלה הושווה בחלק מן החוקים (למשל: ו) לזה של תושבי ישראל. אופן תחולתו של חוק מס ערך מוסף בשטחי יש"ע נקבע . ללא החלה מפורשת, בחקיקה, בצו של אלוף הפיקוד או בפסיקה, החוק הישראלי אינו חל על אזרחי ישראל הנמצאים ביהודה ושומרון או מתגוררים שם. צו אלוף הפיקוד מחייב תשלום שכר מינימום בהעסקת עובד בהתנחלות ובהעסקה על ידי מעסיק ישראלי גם מחוץ להתנחלות, אך אינו חל על העסקה בידי מעסיק פלסטיני. מרבית דיני העבודה לא הוחלו ביהודה ושומרון. עלו הצעות להחיל את דיני העבודה, כולם או מקצתם, על שטח C, אך הצעות אלה לא מומשו. לא מומשה גם הצעה להחלת כל חוקי מדינת ישראל על ישראלים בהתנחלויות באמצעות צווים של אלוף הפיקוד. קובע כי הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה ביהודה ושומרון, ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל. בפברואר 2017 אישרה הכנסת חוק מיוחד להתנחלויות – החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון – שמטרתו "להסדיר את ההתיישבות ביהודה והשומרון ולאפשר את המשך ביסוסה ופיתוחה" (). ב-9 ביוני 2020 ביטל בג"ץ את החוק. מאז הקמת ממשלת נתניהו בשנת 2015 והלאה לאורך הממשלות שכיהנו מאז, נעשו עוד התאמות משפטיות להחלת חוקים ישראלים על ההתנחלויות והשוואת מעמדן למעמד יישובים בתוך הקו הירוק. בכלל זה חוקק חוק החרם, הועברו דיונים על שאלת הקרקעות בשטח מבג"ץ לבית המשפט המחוזי בירושלים, הוחלו תקנות השוק על היישובים ביהודה ושומרון בהסכמת היועץ המשפטי, הועברו האחריות על המנהל האזרחי ממשרד הביטחון לכלל משרדי הממשלה ובוטל חוק ההתנתקות בצפון השומרון. הטבות בחקיקה בעבר נכללו כמעט כל ההתנחלויות ברשימת היישובים הנהנים מזיכוי מס, לפי (הרשימה כוללת בין היתר גם את יישובי גבול הצפון ויישובי עוטף עזה). הטבה זו נשללה מן ההתנחלויות החל מחודש יולי 2003, במסגרת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל שיזם שר האוצר, בנימין נתניהו. בתחילת 2016 נקבעו קריטריונים אחידים למתן זיכוי ממס לפי , וגם התנחלויות העונות על קריטריונים אלה, כגון עתניאל וקריית ארבע, נכללות ברשימת היישובים המזכים בהטבה. בדצמבר 2012, 87 מתוך 131 ההתנחלויות הקיימות נמצאו ברשימה של 660 יישובי אזור עדיפות לאומית שבהם ישנן הטבות ברכישת קרקעות. הרשימה מבוססת על קריטריונים כגון ריחוק ממרכז הארץ, קרבה לאזורי עימות ודירוג חברתי-כלכלי. תקנה 12(ד) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, קובעת כי רואים התפטרות של עובד כפיטורים, אם העובד העתיק את מקום מגוריו למקום התנחלות או היאחזות שאושרו לעניין זה על ידי שר הביטחון ושר החקלאות, וגר באותו מקום לפחות שישה חודשים רצופים. עשרות התנחלויות נכללות ברשימת היישובים שאושרו. מוסדות מקימים בהקמת ההתנחלויות מעורבים גופים שונים, ממשלתיים ואזרחיים. גופים ממשלתיים: ועדת השרים להתיישבות – ועדת שרים שהופקדה על הקמת יישובים והכרה בהם על ידי ממשלות ישראל מהממשלה השלוש עשרה ועד הממשלה העשרים וחמש. החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית – הפועלת למעשה כזרוע ביצועית של ממשלת ישראל ומתוקצבת על ידה באופן מלא. מעמדה הוסדר בחוק החטיבה להתיישבות ב-2015. בנוסף, מעורבים בהקמת התנחלויות משרד הבינוי והשיכון, וחיל הנח"ל באמצעות היאחזויות הנח"ל. גופים אזרחיים: גוש אמונים – תנועת ההתיישבות העיקרית, שהוקמה בידי תלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק לאחר מלחמת יום הכיפורים ופעלה עד שנות ה-80 של המאה ה-20. אמנה – תנועת בת של גוש אמונים שפעילה עד היום. מועצת יש"ע – פורום של הרשויות המקומיות ביהודה ושומרון, שהיה מעורב בהקמת מספר יישובים. תנועות מיישבות נוספות הקימו יישובים שונים. כך פא"י, שהקימה את נחליאל, נצר חזני, מבוא חורון ומתתיהו. ראו גם ציונות דתית גבולות מדינת ישראל מעמדה הבין-לאומי של ירושלים לקריאה נוספת Rafi Segal, Eyal Weizman (editors), A Civilian Occupation, Babel, Tel-Aviv, 2003 Mitchel G. Bard, Myths and Facts: A Guide to the Arab-Israeli Conflict, AICE, 2006 אלן דרשוביץ, The Case For Israel, Wiley, 2004 קישורים חיצוניים המעמד המשפטי של ההתיישבות היהודית ביש"ע הווארד גריף, זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ-ישראל על-פי המשפט הבינלאומי, מרכז אריאל למחקרי מדיניות . דו"חות של עמותות שמאל שלמה סבירסקי, נטל הסכסוך הישראלי-פלסטיני: תמונת מצב 2012, בהוצאת מרכז אדוה דו"חות תנועת "שלום עכשיו" בנושא ההתנחלויות יחזקאל ליין, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, בצלם, 2002 אופיר פוירשטיין, אדמה שדודה: חסימת הגישה של פלסטינים לקרקע סביב התנחלויות, בצלם, 2008 אייל הראובני, כל האמצעים כשרים: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, בצלם, 2010 Orna Ben-Naftali, Aeyal M. Gross, Keren Michaeli, Illegal Occupation: Framing the Occupied Palestinian Territory, 23 Berkeley Journal of International Law (2005) 551-614. גרסה מקוצרת, בעברית: דו"חות של עמותות ימין אכיפת החוק ביהודה ושומרון, ארגון זכויות האדם ביש"ע (2008) "מי יגן על הזית שלי?", ארגון זכויות האדם ביש"ע כתבות אריאל הנדל, קהילה מג(ו)דרת: מערך ההתנחלויות בגדה המערבית, בתוך: אמנון להבי (עורך), קהילות מגודרות, 2010 כתבות בנושא התנחלויות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני קטגוריה:קבוצות בחברה הישראלית קטגוריה:גוש אמונים קטגוריה:מפעל ההתנחלות קטגוריה:צורות התיישבות בישראל	2024-10-01T21:20:07
מדעי הרוח	ממוזער\|שמאל\|200px\|פסלו של הומרוס, המאה ה-2 לפנה"ס מדְעי הרוח הם תחום אקדמי הכולל בתוכו את נושאי המחקר העוסקים בנגזרות של התרבות האנושית, לצד תחומים המנסים לבחון ולחקור את העולם מתוך השקפות עולם ערכיות. בהתאם לכך, תחום מדעי הרוח אוגד תחתיו נושאים כמו חקר השפה והספרות, חקר האמנות האנושית, ההיסטוריה והפילוסופיה. המונח "רוח" מכוון למכלול העקרונות שמהם מורכב העולם הלא-פיזי, שאין להכפּיפו לחוקיות סיבתית פשוטה, כמקובל בעולם הפיזי. המונח מדעי הרוח מקושר בדרך כלל לתחום ההוראה באוניברסיטאות. כקבוצה של דיסציפלינות חינוכיות, מדעי הרוח נבדלים בתכנים ובשיטות העבודה ממדעים מדויקים, ובמידה פחותה יותר גם ממדעי החברה. במדעי הרוח נעדרים אלמנטים שמזוהים עם המאפיינים הבסיסיים של המדעים, דוגמת הוכחות וניסויים מבוקרים אמפיריים, ומדעי הרוח במקרים רבים לא מתיימרים להגיע למסקנות אובייקטיביות באופן מוחלט. תחת זאת, מנסים חוקרי מדעי הרוח להתייחס לכל "אובייקט" שנחקר כיצירה ייחודית העומדת בפני עצמה, ושאינה ניתנת להשוואה אובייקטיבית אמיתית. מדעי הרוח עוסקים בנושאים בעלי השלכות ערכיות ואתיות לחברה, מסייעים לתת הקשרים ומשמעות לתחומים רבים בחיי האדם, ומרחיבים את הכלים שבידי יחידים וחברות להתמודדות עם מגוון רחב של אתגרים שלא מקבלים מענה במסגרות מדעיות אחרות. סוגיות אלו יכולות לכלול, למשל, עיסוק ב"מה הופך חברה לחברה צודקת", כיצד ראוי לנהל מדינה, דיון בהשלכות המוסריות של פעולות אנושיות, או דיון על האופן בו אדם יכול להגיע לחווית חיים מספקת. ראשית התפתחות התחום ראשית מדעי הרוח בעת העתיקה שורשיה של התפיסה המודרנית של מדעי הרוח ביוון העתיקה של סביבות המאה ה־5 לפנה"ס, ב"פאידיאה" של הסופיסטים, בה למדו תלמידים כחלק מההכנה שעברו לקראת חייהם כאזרחים בוגרים בפוליס. על ראשית פועלם של הסופיסטים הוסיף גם סוקרטס את הגותו המבקרת את חקר הטבע של התקופה ככזה שאינו יכול באמת להסביר מדוע המציאות היא כפי שהיא, ושיש נדבך משמעותי של "רוח" או "שכל" שמסבירים מדוע החומר ה"פסיבי" שנחקר בחקר הטבע הופך להתנהגות "אקטיבית", דוגמת הבחירות שמבצעים בני האדם. לימודי הפאידיאה המשיכו להתפתח עם הדורות, ועל פי עדויות שתוארכו לשנת 55 לפנה"ס, כללו לימודים אלו גם הכשרה המיועדת לנואמים, שנקראה "Cicero’s humanitas", ותרגומה המילולי הוא "טבע האדם". תוכנית הלימודים הוותיקה של הפאידיאה ושל ה"Cicero’s humanitas" עברו שינוי בראשית ימי הביניים המוקדמים, כאשר אבות הכנסייה יצרו על בסיסם תוכנית לחינוך בסיסי נוצרי שכלל מתמטיקה ומדעים לצד בלשנות, פילולוגיה, פילוסופיה והיסטוריה. התפתחות מדעי הרוח ברנסאנס המושג "humanitas" יצא אמנם משימוש נפוץ בימי הביניים המאוחרים, אולם בתקופת הרנסאנס עבר תחייה מחדש בשם "studia humanitatis" – "מחקרי האנושות" – ששימש הומניסטים איטלקים במאה ה־15 בהקשר של יצירות ספרותיות ומחקר "חילוני" הומניסטי שעסקו בנושאים שמחוץ לעולמות הדת, וכללו תחומים כמו דקדוק, רטוריקה, שירה, היסטוריה, פילוסופיה של המוסר, לימודי יוונית ולטינית. בשנת 1440 הצליח לורנצו ואלה להשתמש בניתוח טסקטואלי כדי להראות כי המסמך "מתת קונסטנטינוס" – אשר טוען להצדקת הריבונות הפוליטית של האפיפיורות על שטחים מהאימפריה הרומית – הוא מסמך מזויף. הישגו של ואלה הדגיש את הערך האקדמי של מחקר רטורי של טקסטים. הישג זה הוא אבן דרך בתקופה בה החלו בהדרגה להתפתח תחומי מחקר השואפים לביקורתיות, במובן בו מציגים שאלה וניגשים לאיסוף נתונים במטרה לספק תשובות לשאלות אלו – גם אם המשמעות היא שהמסקנה מהנתונים עלולה לסתור את הפרשנויות המקובלות. האינטלקטואלים של הרנסאנס הציעו שלושה קריטריונים ל"מדעי הרוח": האסתטי – בחינת יצירתן והתקבלותן של יצירות אמנות (למשל, חקר ספרות, אמנות חזותית ומוזיקה); האתי והרגשי – בחינת האינטרסים, המטרות או הערכים המשפיעים על החלטותיהם של בני אדם (למשל, פילוסופיה של האסתטיקה, חקר דתות או אתיקה); האינדיבידואליסטי – בחינתו של כל תוצר אנושי כיצירה העומדת בפני עצמה (למשל בלשנות, ממצאים היסטוריים ואספקטים שונים של אמנות ופילוסופיה). הצדקת העיסוק בתחומים אלו כללה בין היתר את הגברת יכולתו של האדם לקבל החלטות ולהציב מטרות. גלגולו המודרני של מדעי הרוח התגבשות מדעי הרוח בעת המודרנית עם התפתחות האקדמיה במאה ה־19, נמוגה ההפרדה בין מדעי הרוח ללימודי הדת, והודגשה ההפרדה בין מדעי הרוח למדעי הטבע, שהתמקדו בתצפיות המייצרות נתונים אובייקטיביים. בשנת 1959 נשא צ'ארלס פרסי סנואו הרצאה שכותרתה "שתי התרבויות", ובה ביקר את תחום מדעי הרוח והציג אותם כ"תרבות" נפרדת מתחום המדעים בכלולתו. אל מול תפיסה זו עלתה ביקורת, בין היתר מצד כמה היסטורונים של המדע, שהציגו נראטיב הרואה את ההיסטוריה והאינטראקציה בין מדעי הרוח ומדעי הטבע במקשה אחת משותפת. אף על פי כן, התפיסה הרואה את מדעי הרוח כתחום נפרד ומובחן נותרה רווחת גם בראשית המאה ה־21. כאשר ניסו הוגים שונים לשרטט הפרדה ברורה בין מדעי הרוח לתחומים אחרים במדע, הגדרה נפוצה הגיעה מהגותו של הפילוסוף וילהלם דילתיי מסוף המאה התשע-עשרה. לפי השקפתו מדעי הרוח הוא התחום שאחראי לחקור את יצירותיהם של המוחות האנושיים, דוגמת חקר השפה, מוזיקה, אמנות, ספרות ותיאטרון, וכפועל יוצא גם פילולוגיה, בלשנות, מוזיקולוגיה, תולדות האמנות וכדומה. עם זאת, הגדרות אלו מצויות במחלוקת, כאשר הגדרות מצומצמות יותר הציעו להגביל את ההגדרה רק לתחומים דוגמת דקדוק, רטוריקה, פואטיקה, היסטוריה ואתיקה, ולא לכלול, למשל, תחומים כמו מוזיקה ואמנות פלסטית; ומצד שני, חוקרים בולטים מהתחום, כמו פול אוסקר קריסטלר , שאפו להרחיב את ההגדרה. לקראת אמצע המאה ה־20 החלו התחומים הנפרדים של מדעי הרוח להתמזג לשילובים שונים, דוגמת ספרות אקדמית שעוסקת ב"תרבות מערב אירופה" כמכלול. המונח העברי המודרני המונח "מדעי הרוח" נתקבע בעברית בעקבות השפעתה הניכרת של השפה הגרמנית על התרבות האקדמית העברית-הישראלית בראשיתה. בעוד שבאנגלית (וכן במספר שפות נוספות בהטיה שונה), נקרא תחום זה "Humanities" (מן המילה בן אדם – Human); הרי שבגרמנית המושג נקרא Geisteswissenschaften (רוח – Geistes ומדע – Wissenschaft). מושג גרמני זה התפתח עם עלייתן של האוניברסיטאות הגרמניות בעידן הנאורות, והוא מבטא את רוח התקופה מתוך הנחה כי המדע מסוגל לתת כלים אמפיריים גם להתמודדות עם סוגיות אנושיות. הירידה בהרשמה ללימודי מדעי הרוח במפנה המאה ה־21 לקראת סוף המאה ה־20 במדינות שונות גדלו פערי המימון בין מדעי הרוח לתחומים אקדמיים אחרים, וקטן המימון הציבורי היחסי לתחומים אלו, זאת ממספר סיבות, וביניהן שאיפה מוצהרת לנסות להתאים את הלימודים לצרכים העדכניים של הכלכלה. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-2000, נמדדה ירידה במספר הסטודנטים באוניברסיטאות שלומדים במדעי הרוח, בישראל וגם בארצות הברית. בישראל שיעור הסטודנטים לתואר ראשון במדעי הרוח ירד ביותר ממחצית, מ-18.5% בשנות התשעים ל-8.6% בשנת הלימודים של 2008. הירידה מוסברת בנטייה של סטודנטים, שלא כמו בעבר, להתמקד במקצועות לימודים שיספקו יותר אפשרויות להצטרף לענפי תעסוקה רווחיים וליהנות מתעסוקה בשכר גבוה, על חשבון שיקולים אחרים, אשר עשויים לכלול את הגישה לפיה מדעי הרוח מעניקים ללומדים אותם ידע ויופי, ובכך מעשירים את עולמם האישי של החוקרים ואף מאפשרים התנהלות חברתית תקינה יותר. מדעי הרוח מול עולם המדע והמחקר הגבול המדויק בין מדעי הרוח לתחומים מדעיים אחרים שנוי אמנם במחלוקת, אולם בהכללה מקובל לראות במדעי הרוח תחום נפרד ממדעי הטבע ומדעי החברה. היו שניסו לשרטט את הגבולות בין התחומים, כאשר גבולות אלו לעיתים עסקו בתוכן הנושאים הנחקרים, ולעיתים בשיטות המחקר עצמן. הפילוסוף וילהלם דילתיי מין המאה ה־19 טען כי תחומי מדעי הרוח הם מה שנמצא מחוץ ומעבר לנושאי מדעי הטבע. מנגד, הפילוסוף היינריך ריקרט טען בראשית המאה ה־20 כי בעוד במדעי הטבע מנסים להגיע ממקרה פרטי לכללים והבנות שיהיו רלוונטיים במקרים רבים, הרי שמדעי הרוח הם אידיוגרפיים, כלומר, מעמיקים בערך הייחודי של כל מקרה פרטי בהקשר התרבותי והאנושי, באופן שאינו מנסה לנסח כללים אוניברסליים. הוגים מאוחרים יותר, דוגמת ג'אמבטיסטה ויקו ואדמונד הוסרל, פרסמו ספרים שדנים בטיב המדעי של מדעי הרוח, וטענו כי הדבר החשוב במדעי הרוח, יותר מאשר קידום הידע וההבנה האנושית שעומד בלב תחומי מחקר אחרים, הוא פיתוח אופקי המחשבה והקיום של האדם. הוגים אלו טענו שתחום מדעי הרוח ישגשג רק אם ייטיב להבדיל את עצמו ממדעי הטבע, זאת מכיוון שמדעי הרוח עוסקים בשאלות המערבות בהכרח זווית ערכית ואתית, ולכן לא ניתנות למדידה באופן שהוא לחלוטין אובייקטיבי. עקב כך, מנגד, חוקרים ממדעי הטבע מציגים לעיתים את מדעי הרוח כתחום "נחות" יותר מבחינה מדעית, מכיוון שבמדעי הרוח נעדרים אלמנטים שמזוהים עם המאפיינים הבסיסיים של המדעים, דוגמת הוכחות וניסויים אמפיריים. הפילוסוף שי פרוגל טען כי ניסיונות להגיע במדעי הרוח למדידה אובייקטיבית שמתעלמת מהטיות אתיות, תביא להשגתה של אובייקטיביות מדומה בלבד. פרוגל טען כי חוזקתם של מדעי הרוח הוא שלהבדיל ממדעי הטבע העוסקים בחקר עולם החומר כהוויה נטולת משמעות, מדעי הרוח עוסקים בהוויה בעלת משמעות. על פי גישה ותיקה של התחום, חקירה אידיאלית במדעי הרוח עשויה להיות מתוארת כניסיון לקחת בחשבון מגוון רחב של ראיות, גישות, טענות הכפופות להגיון ושכל ישר, וערכים של אחריות אינדיבידואלית ומוסר. בנוסף לכך שואפים לעודד בקרב הסטודנטים של המקצוע חקירת כיווני חשיבה עצמאיים וניסיונות לערער על פרדיגמות קיימות. עם זאת, הוגים קלאסיים שונים מכירים בכך כי בפועל נקודת המבט הסובייקטיביות של החוקר תזלוג בהכרח אל תוך המחקר שלו. ישנם קולות בהגות המקבלים זאת, ורואים את הערך בקבלת נקודות מבט סובייקטיביות שונות על נושאי מחקר, ואילו אחרים דוגמת אפלטון שאפו לבחון האם וכיצד ניתן אכן להגיע לרמות הגבוהות ביותר של אובייקטיביות. אולם עם זאת, מדעי הרוח אינם מנותקים לחלוטין מהשיטה המדעית הרגילה, המבוססת על ניסוי חיצוני לחוקר, ולעיתים נעזרים בה. כמו כן, קיימים מדעים "רגילים" רבים הכוללים בתוכם תובנות מתחום מדעי הרוח (הדוגמה הבולטת ביותר היא הפסיכולוגיה, המושתתת בבסיסה על הנחות פילוסופיות). בנוסף, מדעי הרוח הדיגיטליים משמש כתחום תפר שבין מדעי הרוח ובין מדעי המחשב. תחומי ההוראה באוניברסיטאות ההגדרה המדויקת של תחומי מדעי הרוח שנויה במחלוקת. תחומים שונים נקשרים לעיתים במדעי הרוח, ובהם: פילוסופיה אתיקה ספרות אמנות (מוזיקה, ציור, תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה) מוזיקולוגיה מדינה ויחסים בינלאומיים תאולוגיה לימודי דתות בלשנות שפות פילולוגיה לימודים קלאסיים היסטוריה תרבות רטוריקה האוניברסיטאות חורגות מההגדרה הנוקשה שניתנה כאן, והן כוללות במסגרת הפקולטה למדעי הרוח גם חוגים לארכאולוגיה, למשל. לקריאה נוספת אליעזר שביד, מדעי היהדות במכלול מדעי הרוח והחברה, בתוך: ידיעון האיגוד העולמי למדעי היהדות, 26, תשמ"ו-1986, עמ' 9–20. רחל אליאור, המאבק על הרוח, על מקומם של מדעי הרוח במאה ה-21, קרתא, 1, יולי 2014. מרתה נוסבאום, לא למטרות רווח: מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017. קישורים חיצוניים רחל אליאור, המלחמה על הרוח ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:אדם	2024-08-05T15:59:08
משולש ישר זווית	הפניה משולש ישר-זווית	2011-07-25T12:44:34
רובוטיקה	שמאל\|ממוזער\|200px\|Kismet – רובוט שפותח ב-MIT, מסוגל להביע טווח של הבעות אנושיות רובוטיקה היא תחום עיסוק ומחקר מולטידיסיפלינארי המתמקד בתכנון, עיצוב ובנייה של רובוטים – מכונות היכולות לנוע ולהגיב בהתאם למידע מהסביבה הנרכש באמצעות חיישנים. התחומים העיקריים עליהם הרובוטיקה נשענת הם הנדסת חשמל ואלקטרוניקה, מדעי המחשב, הנדסת תוכנה, הנדסת מכונות והנדסת ייצור. רובוט במובן הסטנדרטי הוא סוכן בעל ביטוי פיזי במרחב, אשר בדרך כלל עשוי בעיקר מגוף מכני, המשובץ רכיבים אלקטרוניים (חיישנים ורכיבי מחשוב). התבוננות באופן התנועה של רובוטים עשויה ליצור תחושה של כוונה או רצון עצמאיים. במילים אחרות, על רובוט להפגין מידה מסוימת של תבונה. אין הגדרה מדויקת המוסכמת על קהילת המחקר למושג רובוט, עם זאת מוסכם על כולם שנוסף על יכולת תבונית על רובוט להיות מסוגל לאחת או יותר מהמשימות הבאות: יכולת תנועה עצמאית, יכולת חישה ופעולה בסביבתו. במחקר ברובוטיקה נכללים תחומי המכניקה, הבקרה, האינטראקציה עם בני אדם והחישה. אטימולוגיה המילה רובוטיקה – מלשון רובוטה (ROBOTA), מילה צ'כית לעבודה מאולצת – חודשה על ידי המחזאי קארל צ'אפק. המובן של הרובוטים כפי שאנו מכירים אותו כיום הוצג על ידי הסופר אייזק אסימוב בספרו משנת 1950 "אני, רובוט". בספר זה הציג הסופר גם את שלושת חוקי הרובוטיקה המוטלים על הרובוטים כדי שלא יסכנו את בני האדם. בימינו נהוג להתייחס גם אל המקבילה הדיגיטלית של רובוט – תוכנת מחשב בעלת תפקיד דומה לרובוט אשר פועלת במרחב הדיגיטלי בלבד – בשם בוט. רובוטיקה רפואית בבסיס הרובוטיקה הרפואית נמצאת יכולת הדיוק והנגישות הגבוהה של הרובוט יחד עם הצורך בתכונות בפרוצדורות רפואיות מגוונות. הרובוטים נמצאים בשימוש ובשלבי פיתוח מתקדמים במספר תחומים ברפואה ובהם: ניתוחים בפולשנות מזערית, ניתוחי גב (לדוגמה החברה הישראלית מזור רובוטיקה), ניתוחי מוח (ביופסיות), ניתוחים אורולוגיים וניתוחי לב. תחום הרובוטיקה הרפואית כמו תחום הרובוטיקה בכלל הוא רב תחומי ומשלב בתוכו בקרה, הנדסת מכונות, הנדסת תוכנה, אלקטרוניקה, חיישנים ואינטליגנציה מלאכותית. רובוטיקה בישראל מעבדות רובוטיקה קיימות ברוב האוניברסיטאות בישראל. בישראל שתי מעבדות העוסקות בפיתוח רובוטים רפואיים ומתוכה צמחו פרויקטים מסחריים ורובוטים המנתחים בפועל בבתי-חולים בעולם: המעבדה לרובוטיקה רפואית ע"ש קאן הממוקמת בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון והמעבדה לחקר רובוטיקה וקינמטיקה באוניברסיטת אריאל. מעבדת מחקר המוקדשת לרובוטיקה ימית פועלת במרכז האקדמי רופין. בישראל קמו מספר חברות הזנק משמעותיות בתחום הרובוטיקה לשימושים שונים, רפואיים, חקלאיים ואחרים. בתחום הכירורגיה הרובוטית ניתן לציין את מזור רובוטיקה ואת חברת ממיק. בנוסף, תוכנה גרפית להדמיית רובוטים פותחה על ידי חברה ישראלית, ROBCAD. האיגוד הישראלי לרובוטיקה נרשם כעמותה ב-2011 והוא פועל לקידום ופיתוח תשתיות, מו"פ, תעשייה, והדרכה בתחום, כמו גם ארגון כנסים ואתרי אינטרנט בנושא הרובוטיקה. ראו גם רובוטיקה אבולוציונית כירורגיה רובוטית הפרדוקס של מורבק קישורים חיצוניים אתר רובוטיקה ישראלי שליטה און ליין על רובוט המאדים - מצפה הכוכבים ברקת מערכות ייצור משולבות מחשב: מבוא ותוכן ממחושב; בקרה ספרתית; רובוטיקה; יישומי ראייה ב-CIM, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א' ויג'יי קומאר: רובוטים שטסים.... ומשתפים פעולה זה עם זה – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית סינטיה בראזל: עלייתם של רובוטים לשימוש אישי – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית האיגוד הישראלי לרובוטיקה הערות שוליים *	2024-05-05T00:07:23
אשלגן	אַשְׁלְגָן (באנגלית: Potassium; בלטינית: Kalium) הוא יסוד ממשפחת המתכות האלקליות שסמלו הכימי K ומספרו האטומי 19. מקור שמו העברי במרקם היסוד וצבעו הלבן, המזכירים את מרקם השלג. תרכובת אשלגן קרויה אשלג או פוטאש (Potash), ומקור שמו האנגלי הנ"ל של היסוד במילה זו. זהו מינרל חשוב והוא נפוץ בעיקר בנוזל התוך-תאי. תכונות אשלגן הוא המתכת הקלה ביותר אחרי ליתיום, עם צפיפות נמוכה משל מים. האשלגן רך וצבעו לבן כסוף, וניתן לחתוך אותו בקלות עם סכין. אשלגן מתחמצן במהירות באוויר ולכן יש לאחסנו בשמן, נפט או קרוסין. בדומה למתכות אלקליות אחרות, אשלגן מגיב בצורה "אלימה" בתגובה כימית עם מים ונפלט מימן באותה תגובה. שימושים תרכובות אשלגן משמשות כדשן. אשלגן כלורט מהווה חומר גלם לייצור אבק שרפה בתור מחמצן. אשלגן פחמתי משמש כחומר עזר בייצור זכוכית. זכוכית שמעובדת עם אשלגן נוזלי חזקה בהרבה מזכוכית רגילה. NaK - סגסוגת נתרן ואשלגן משמשת כאמצעי מעביר חום. אשלגן הוא מרכיב הכרחי לצמחים על-מנת שיגדלו ונמצא ברוב סוגי האדמות. באורגניזמים, יוני אשלגן חיוניים לחיי התאים. אשלגן כלורי משמש כתחליף למלח בישול (NaCl) לאנשים בעלי יתר לחץ דם. כמו כן גם בהוצאות להורג "קוקטייל" המכיל אשלגן כלורי יכול להפסיק את פעולת הלב. מאשלגן, בתוספת חנקן וחמצן, ניתן להפיק אשלגן חנקתי ("סלפטר"). יודיד האשלגן (KI) משמש כתרופה מונעת במקרה של חשיפה לנשורת גרעינית. התרופה נקראת בישראל ובמדינות אחרות לוגול. תיארוך רדיומטרי – נוכחות של אשלגן 40, ובפרט היחס בינו לבין ארגון 40, משמש לקביעת גילם של סלעי יסוד ("תיארוך אשלגן-ארגון"). היסטוריה האשלגן זוהה בשנת 1807 על ידי הכימאי הבריטי האמפרי דייווי שהפיק אותו מאשלגן הידרוקסידי (KOH). מתכת אלקלית זו היא הראשונה שבודדה באמצעות אלקטרוליזה. האשלגן לא היה ידוע בימי הרומאים ולכן שמו הלטיני- "Kalium", איננו שם לטיני "קלאסי", ונלקח מהמילה "Alkali" שנגזרה מהמילה הערבית "אל קאלי" שפירושה "אפר שרוף". צורה בטבע האשלגן מרכיב כ־2.4% ממסת קרום כדור הארץ והוא היסוד השביעי בתפוצתו בכדור-הארץ. עקב מטענו החיובי החזק, קשה להפיק אשלגן ממינרלים. האוקיינוסים הם מקור חשוב לאשלגן, אך כמות האשלגן המופקת מנפח מסוים של מי ים קטנה מאוד לעומת כמות הנתרן. ניתן להפיק אשלגן באמצעות אלקטרוליזת KOH. טכניקות נוספות להפקת אשלגן מאשלגן כלורי הומצאו גם הן ו-KOH אינו המקור היחידי. היסוד כמעט לא נמצא בטבע בצורתו החופשית, אבל ליוני K+ תפקידים חשובים באורגניזמים. תפקיד ביולוגי אשלגן הוא מינרל הכרחי בתזונה יום יומית, הוא עוזר בתהליך ההתכווצות של השרירים ובשמירה על נוזלים. אשלגן חשוב בשליחת מידע עצבי דרך תאי עצב ובשחרור אנרגיה מחלבונים, שומן ופחמימות בזמן מטבוליזם. מחסור באשלגן מתבטא במצב קטלני היפוקלמיה (Hypokalemia, תת-אשלגן בדם). TTKG הוא מדד המשמש בנפרולוגיה המבטא את גרדיאנט האשלגן דרך אבוביות הכליה. אמצעי זהירות אשלגן מתכתי מגיב ב"אלימות" עם מים ולכן יש לשמור אותו בשמן תעשייתי או קרוסין ולטפל בו בהתאם. תוצאות מגע בין אשלגן ומים יכולות להיות מסוכנות. בנוסף, אין לגעת בו בעור חשוף מפני שהוא עלול לגרום לכוויות. קישורים חיצוניים שילה קם, אשלגן, באתר מט"ח אשלגן בWebelements קטגוריה:אשלגן קטגוריה:מתכות אלקליות קטגוריה:יסודות כימיים קטגוריה:חומרי גלם	2024-01-30T19:27:45
בן-אדם	REDIRECT אדם	2005-03-12T10:06:37
החלטה מס' 242	REDIRECT החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם	2006-08-14T14:00:13
החלטה מס' 338	REDIRECT החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם	2006-08-14T13:58:26
תיירות	שמאל\|ממוזער\|250px\|תיירים בירושלים, 2007 שמאל\|ממוזער\|250px\|תיירת מביטה בתצפית על רומא מגבעת ג'אניקולו תיירות היא ענף כלכלי, שבדרך כלל מיוחס לטיול, נסיעה, שהייה וביקור של אנשים ומחוץ לסביבתם הרגילה, לתקופה קצרה (בדרך כלל עד שנה). מטרת התיירות יכולה להיות חופשה, נופש, בידור, עסקים, או אף למטרות ספציפיות יותר, כגון תיירות למקומות מרפא, או למקומות קדושים (צליינות). ענף התיירות מהווה מקור תעסוקה לאנשים רבים, ובמקומות שונים מהווה את מקור התעסוקה העיקרי לתושבי האזור. ארגון התיירות העולמי (UNWTO) הגדיר בשנת 2016 את התיירות כך: "תיירות היא תופעה חברתית, תרבותית וכלכלית הכרוכה בתנועה של אנשים למדינות או למקומות מחוץ לסביבתם הרגילה למטרות אישיות או מטרות עסקיות/ מקצועיות. אנשים אלה נקראים מבקרים (שעשויים להיות תיירים או טיילים; תושבים או לא תושבים) והתיירות קשורה לפעילויות שלהם, שחלקן כרוכות בהוצאות תיירותיות." תיירות פנים תיירות פנים היא תיירות של תושבי מדינה מסוימת, בתוך גבולות המדינה. לפיתוח תיירות פנים יתרונות רבים: תיירות הפנים היא תיירות של ניצול מלונות ובתי הארחה, בתקופות של שפל בתיירות נכנסת. מתן תעסוקה נוספת לגורמי תיירות אשר מתקשים לספק את הדרישות של תיירות חוץ. הפחתה בהוצאת מטבע חוץ, הכרוכה ביציאת תיירים לעולם. תיירות פנים חוסכת את הצורך בהוצאות הנדרשות מנסיעות לעולם: אשרה, מיסי נמל, דמי טיסה ועוד. לרוב במלונות ובבתי עסק המתמקדים בלקוחות מקומיים המחירים זולים יותר ביחס לאלו המתמקדים בתיירות חוץ, שכן מובטח להם לקוחות לאורך כל השנה. האחרונים גם מארגנים אירועים וכנסים במתחמם, כמו מפעילים סאונות, חדרי כושר, בריכות, בתי עיסוי וכו' – דבר המבטיח הכנסה קבועה לאורך כל השנה מצד מקומיים מזדמנים או מנויים. תיירות בישראל ממוזער\|קבוצה של תיירים בישראל במהלך השנים האחרונות הצטיינה תיירות הפנים בגידול משמעותי במספר הלינות והביקורים באתרים. החופשה הפכה ממוצר של מותרות, לאחד המוצרים ההכרחיים. בשנים האחרונות, כמעט 70% מהאוכלוסייה בישראל יוצאת לחופשה אחת בשנה, בישראל ומחוצה לה, ויש כאלה היוצאים אף ליותר מחופשה אחת בשנה, ונוהגים לנפוש גם בישראל וגם מחוצה לה. ממוצע החופשות עומד על 2.2 חופשות לאדם. בשנת 2005–2006 התפתחה תיירות הפנים בקצב מהיר עקב בניית וסלילת מקומות תיירות ובילוי בישראל. התיירות החלה לרדת ב-2008 אך שוב חלה בה עלייה בשנת 2009. הלינות של הישראלים באמצעי האכסון השונים, עלו מ-10 מיליון בשנת 1997 לכ-15 מיליון בשנת 2006. מרבית הלינות, 85%, היו בבתי המלון השונים (12.5 מיליון לינות) ו-8% מן הלינות היו באירוח הכפרי (מעל מיליון לינות). עוד מיליון לינות היו באכסניות הנוער ובבתי ספר שדה. בחודש נובמבר 2006 היו 928,000 לינות של ישראלים בבתי מלון. בחודשים ינואר–נובמבר 2006 היו 11.5 מיליון לינות של ישראלים במלונות תיירות המהוים עליה של 1% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. מנתוני הלמ"ס עולה כי בחודשים ספטמבר–נובמבר 2006 נרשמה עלייה של 12% בחישוב שנתי במספר הלינות של ישראלים. בחודשים יוני–אוגוסט נרשמה עלייה של 3% בחישוב שנתי. תפוסת החדרים בחודשים ינואר–נובמבר 2006 לעומת התקופה המקבילה אשתקד היו בדרום (68%) – בת"א (66%). נרשמה עלייה בתפוסות החדרים בכל המחוזות, פרט למחוזות חיפה והצפון בהם הייתה ירידה של 5%–7% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. תועלת ממוזער\|אנשים המבקרים בשער יפו, ירושלים מחקרים רבים מראים כי התיירות היא דבר מועיל ביותר לשגשוגה הכלכלי של עיר. התיירות מספקת מקורות תעסוקה בעיר (מלונות, מסעדות, מקומות בילוי). כמו כן היא תורמת להכנסת בתי העסק הקיימים בה. ערים תיירותיות ברחבי העולם כגון: ברצלונה, ניו יורק, פריז וכו' ידועות כערים שהתעשרו בשל התיירות הפורייה בהן. תיירות מנקודת המבט של סוכנות נסיעות טיפולה של סוכנות נסיעות בתיירות חוץ נבדל מהותית מטיפולה בתיירות פנים. טיפול בתיירות חוץ מחייב קשר עם ספקים ברחבי העולם במגוון תחומים: תעופה, השכרת רכב, מלונאות, מזון, הדרכה והסעה. קשר זה מתבצע באמצעות סוכנויות נסיעות מקומיות בארצות היעד, המבצעות עסקאות קמעונאיות. תיקי הלקוחות מועברים לסיטונאים בארץ המוצא. סיטונאים שונים מתמחים במכירת יעדים שונים בעולם וברשותם מחירי חוזה שנתי המאפשרים תמחור חבילת התיירות הנמכרת בפרק זמן קצר. מחירה של חבילת סיור מתוך חוברת יעדים כוללת כבר את תמחור הקמעונאי. בנוסף סוכני הנסיעות גובים אחוז מסוים מכל רכישה שהם מבצעים. בשיטת המס הישראלית, כרטיסי טיסה חבים מע"מ בשיעור אפס, אבל בגין רווח שמפיק קמעונאי נסיעות משירותי קרקע שניתנים על ידי ספק שירות מקומי, קמעונאי הנסיעות חב מע"מ בשיעור מלא. אחת הסוכנויות הראשונות בעולם Thomas Cook & Son הוקמה במחצית המאה ה-19 באנגליה. עם פיתוח אינטרנט ומסחר אלקטרוני התפתחו אתרים שמתמחים במכירת חדרי מלון, השכרת רכב, כרטיסי טיסה, תכנון ושיתוף מסלולי טיול ומוצרים אחרים הקשורים עם תיירות. אחת החברות המובילות בתחום היא חברת priceline שבבעלותה אתרים כמו booking.com, kayak.com ו-agoda העוסקות בתחום הזמנת טיסות ומלונות. אתרים בולטים נוספים המאפשרים לחפש יעדי טיול לפי דירוג משתמשים, לתכנן מסלולים ולערוך הזמנות הם TripAdvisor ו-Turipo.com. השימוש ההולך וגובר באתרי האינטרנט שמתמחים בנישות שונות של התיירות מהווה כיום אתגר משמעותי עבור סוכני הנסיעות אשר במטרה להישאר רלוונטיים עבור ציבור המטיילים צריכים להתאים את עצמם לתנאים המשתנים ולהגדיר מחדש את תפקידם. תיירות בת קיימא בעשרות השנים האחרונות החל להיעשות שימוש במונח "תיירות בת קיימא", ובשנים האחרונות הנושא הפך לבעל חשיבות והתייחסות על ידי ממשלות וחברות בינלאומיות, כולל סקרים שמראים כי הנושא חשוב מאוד לכלל התיירים. תיירות בת קיימא (תיירות מקיימת) מתייחסת לפרקטיקות של קיימות בענף התיירות, וזו שאיפה שכל צורות התיירות יהיו בנות-קיימא. לפי הגדרת ארגון התיירות העולמי (UNWTO) תיירות בת-קיימא היא "תיירות המתחשבת באופן מלא בהשפעותיה הכלכליות, החברתיות והסביבתיות בהווה ובעתיד, ומתייחסת לצורכי המבקרים, התעשייה, הסביבה והקהילות המארחות. עקרונות הקיימות מתייחסים להיבטים הסביבתיים, הכלכליים והחברתיים-תרבותיים של פיתוח התיירות, ויש ליצור איזון מתאים בין שלושת הממדים הללו כדי להבטיח את קיימותה של התיירות לטווח הארוך." כיום, קריטריוני ה-GSTC של המועצה העולמית לתיירות מקיימת משמשים כסטנדרטים העולמיים לקיימות בענף התיירות. הקריטריונים משמשים לחינוך והעלאת מודעות, קביעת מדיניות עבור עסקים וסוכנויות ממשלתיות, ובעיקר כבסיס להתעדה והסמכה. קריטריוני ה-GSTC הם תוצאה של מאמץ עולמי לפתח שפה משותפת בנושא קיימות בתיירות. הקריטריונים מחולקים לארבעה חלקים: (1) ניהול בר קיימא; (2) השפעות סוציו-אקונומיות; (3) השפעות תרבותיות; (4) השפעות סביבתיות (כולל צריכת משאבים, הפחתת זיהום ושימור המגוון הביולוגי והנופים). ראו גם תיירות בישראל משרד התיירות הישראלי לינה כפרית רפואת מטיילים תיירות בת קיימא תיירות בחלל תיירות גאה תיירות התנדבותית תיירות מרפא תיירות נגישה קישורים חיצוניים ויקי-טיול הערות שוליים * קטגוריה:ענפים כלכליים	2024-07-31T17:35:48
טבח כפר קאסם	שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטה לנספי הטבח בכפר קאסם טבח כַּפְר קָאסִם היה מעשה טבח בתושבי היישוב הערבי-ישראלי כפר קאסם שבוצע על ידי יחידה של משמר הגבול ב-29 באוקטובר 1956, היום הראשון למבצע קדש, ובמהלכו נורו למוות 43 מתושבי הכפר: גברים, נשים וילדים; עוד ארבעה מתושבי הכפר נהרגו בנפרד באותו ערב. הטבח בשנות ה-50 של המאה ה-20 היו היישובים הערביים שלאורך הקו הירוק נתונים תחת ממשל צבאי. ב-29 באוקטובר 1956, היום הראשון למלחמת סיני (מבצע קדש), הורה פיקוד המרכז להטיל עוצר על הכפרים הערביים הסמוכים לגבול הירדני באזור המשולש. העוצר הוטל במסגרת כוננות למלחמה עם ירדן. מפקד החטיבה המרחבית, אלוף-משנה יששכר שדמי, החליט על דעת עצמו להקדים את שעת כניסת העוצר מהשעה 21:00 לשעה 17:00, אך הודעה על כך נמסרה למוכתרים של הכפרים הערביים רק חצי שעה לפני כניסת העוצר לתוקפו. התושבים הערבים שעבדו מחוץ לכפריהם לא ידעו דבר על העוצר, והחלו לחזור לבתיהם עם חשכה, לאחר שעת כניסת העוצר. גדוד משמר הגבול בפיקודו של רב-סרן שמואל מָלִינקי, שסופח לחטיבה של שדמי, קיבל משימה לאכוף את העוצר ב-8 כפרים ערביים בגזרה הדרומית של "המשולש הקטן". לאחר מעשה טען מלינקי שלפני הפעולה שוחח עם מפקד החטיבה ושאל כיצד יש לנהוג בתושבים ערבים שאינם יודעים על קיום העוצר. לטענתו, תשובת שדמי הייתה: "אללה ירחמו" (בערבית: "אלוהים ירחם עליהם", ברכה מוסלמית על המתים). שדמי הכחיש לימים את הדברים שייחס לו מלינקי. בסדרת פקודות שנתן מלינקי למפקדי הפלוגות והמחלקות שלו, העביר להם הוראות ברוח דומה. בתגובה לשאלות מספר קצינים, הוא הנחה אותם במפורש לירות על מנת להרוג בכל ערבי שיימצא מחוץ לביתו לאחר שעת כניסת העוצר, כולל תושבים החוזרים מעבודתם מחוץ לכפרים. כשנשאל מה בקשר לנשים וילדים, השיב: "בלי סֶנטימֶנטים" (לפי גרסה אחרת: "דינם כדין כולם"). למרות ההוראות הברורות שנתן מלינקי לקציניו, כמעט כולם הפעילו שיקול דעת, ולא פעלו בהתאם להנחיותיו. מפקד הפלוגה הצפונית של הגדוד, יהודה פרַנקֶנטַל, דחה על דעת עצמו את שעת כניסת העוצר בחצי שעה, והורה למפקדי המחלקות שלו לא לירות בכפריים החוזרים מעבודתם לאחר כניסת העוצר, אלא ללוותם לבתיהם. מפקד הפלוגה הדרומית, חיים לוי, לא שינה אומנם את פקודותיו של מפקד הגדוד, אך אישר למפקדי המחלקות שביקשו ממנו הנחיות, לפעול בהתאם לשיקול דעתם. מתוך 8 מפקדי המחלקות של הגדוד, רק סגן גבריאל דהאן, שפיקד על המחלקה שפעלה בכפר קאסם, קיים כלשונה את הפקודה שניתנה לו. חייליו עצרו את הכפריים שחזרו לכפר מעבודתם ברגל או ברכב, ירו למוות ב-43 מתושבי הכפר, בהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ופצעו 13 נוספים. בנוסף לכך נהרגו בתוך הכפר עוד ארבעה תושבים. תושבי הכפר מונים בנספים גם אדם שמת משבץ לאחר ששמע על מות בנו בטבח, ואת עוברה של אישה הרה שנרצחה בטבח, ומגיעים ל-49 נספים. היו גם מספר פצועים שהעמידו פני מתים וכך ניצלו חייהם. פרסום הטבח ותגובת הממשלה בליל הטבח הגיעו סא"ל דב נשרי ורס"ן שמעון פורסט מפיקוד המרכז, לעריכת תחקיר על האירוע. בהמשך הלילה התקיים דיון בהשתתפות נשרי ומלינקי ואחרים אצל מפקד פיקוד המרכז, צבי צור, ובבוקר הגישו נשרי ופורסט את דו"ח התחקיר שקיימו. הדו"ח מתח ביקורת חריפה על התנהלותו של רס"ן מלינקי, ואת מעשיו של אחד החיילים הגדיר כ"רצח לשמו". תגובתה הראשונית של ממשלת ישראל שבראשות דוד בן-גוריון לטבח הייתה ניסיון להסתירו באמצעות מניעת הכניסה לכפר ובאמצעות הצנזורה הצבאית. ב-1 בנובמבר 1956 מינה בן-גוריון ועדת חקירה בראשות הנשיא התורן של בית המשפט המחוזי בחיפה, בנימין זֹהר, ראש עיריית חיפה אבא חושי והפרקליט הצבאי הראשי לשעבר אהרן חטר-ישי. כשבוע לאחר הטבח, ב-6 בנובמבר הגישה הוועדה את הדו"ח שלה לבן-גוריון, ובו קבעה כי יש להעמיד לדין את מפקד הגדוד וכמה מפקודיו, וכן קבעה פיצוי כספי למשפחות הקורבנות. בעקבות זאת נמסרה הודעה רשמית לעיתונות על האירוע. פעיל מפ"ם לָטיף דוֹרי וחברי הכנסת מאיר וילנֶר ותופיק טובי (מטעם מק"י) גבו עדויות מהפצועים והביאו את דבר האירוע לידיעת הציבור. וילנר וטובי אף השתמשו בחסינותם הפרלמנטרית וסיפרו על האירוע מעל דוכן הכנסת. חברת הכנסת אסתר וילנסקה (מק"י) הזכירה את הטבח באחד מנאומיה, אך נדרשה להפסיק ודבריה נמחקו מהפרוטוקול. כתוצאה מכך ומהלחץ מצד העיתונים לפרסם פרטים על האירוע, ב-12 בדצמבר 1956 מסר ראש הממשלה במליאת הכנסת הודעה על המקרה, שאמרה כי "בכפרים נפגעו על ידי משמר הגבול כמה כפריים, ולכן מינה ראש הממשלה ועדה לברר מידת אחריותם של אנשי משמר הגבול, ואם יש להעמידם לדין". ראש הממשלה תיאר את האירוע כ"מעשה זוועה הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי השאוב מתורת ישראל" והוסיף כי "אין עם בעולם שמחשיב יותר מהעם היהודי יקר חיי אדם, אנו למדנו כי אדם נברא בצלם אלוהים ואין איש יודע מה היה צבע עורו של האדם הראשון". הודעה זו נמסרה כשישה שבועות לאחר האירוע, כאשר רוב תושבי ישראל עדיין לא ידעו במה מדובר. הכנסת כיבדה את זכר החללים בקימה לדקת דומייה. המשפט, נאשמיו ועונשיהם 250px\|ממוזער\|שמאל\|11 נאשמי טבח כפר קאסם. קיצוני משמאל: שמואל מלינקי בינואר 1957 הועמדו לדין 11 קצינים וחוגרים שהיו מעורבים בטבח בכפר קאסם. התובעים במשפט היו התובע הצבאי הראשי, משה דוד, ולצדו המשפטן קולין גילון. פסק הדין ניתן באוקטובר 1958 בבית הדין הצבאי המחוזי בירושלים בראשותו של בנימין הלוי. בפסק דינו קבע השופט בנימין הלוי מהי "פקודה בלתי חוקית בעליל", שעל החייל לסרב לציית לה כאשר היא ניתנת לו: . שמונה מהנאשמים הורשעו ונידונו לתקופות מאסר ממושכות (7 עד 17 שנה). המורשעים ערערו על פסק הדין, והרכב בית הדין הצבאי לערעורים בראשות שופט בית המשפט העליון משה לנדוי קבע בחודש אפריל 1959 הקלה מסוימת בעונשם: מ-17 ל-14 שנה לרב-סרן שמואל מלינקי, מ-15 ל-10 שנים לסגן גבריאל דהאן ולטוראי ראשון שלום עופר, ומ-7 ל-3 שנים לחמשת הטוראים המורשעים. 250px\|ממוזער\|שמאל\| יששכר שדמי בתום משפטו, מחזיק במטבע של 10 פרוטות, כגובה הקנס שהוטל עליו חמשת הטוראים ריצו את עונשם, בניכוי שליש מתקופת המאסר. ואולם איש משלושת בעלי הדרגות הבכירות לא ריצה את מלוא תקופת מאסרו. זמן קצר לאחר גזר הדין החליט הרמטכ"ל חיים לסקוב להמתיק את עונשם של שלושת המורשעים שנותרו במאסר: עונשו של מלינקי הופחת ל-10 שנים, של דהאן ל-8 שנים, ושל עופר ל-7 שנים. בנובמבר 1959 סיים שלום עופר לרצות את עונשו בעקבות חנינה מנשיא המדינה. מיד לאחר מכן החליט נשיא המדינה יצחק בן-צבי להמתיק עוד את עונשם של שני האסירים הנותרים, מלינקי ודהאן, ל-7 ו-5 שנות מאסר, בהתאמה. גבריאל דהאן שוחרר במרץ 1960, בתום ארבעים חודשי מאסר. ימים ספורים אחריו שוחרר ממאסר שמואל מלינקי, אחרון האסורים, מטעמים רפואיים. לאחר שחרורו חזר לשרת בכוחות הביטחון, היה לקצין ביטחון בקריה למחקר גרעיני - נגב וסיים את שירותו ב-1964 בדרגת אלוף-משנה. תחילה החליטה הפרקליטות הצבאית שלא להעמיד לדין את מפקד החטיבה יששכר שדמי, אולם לאור דברי בנימין הלוי כי הוא מקבל את דברי מלינקי כי קיבל פקודה משדמי (אך היה עליו לסרב לבצעה, לפי הלוי) הועמד שדמי לדין בנפרד באשמת רצח וחריגה מסמכות. שדמי זוכה מאשמת הרצח, לאחר שהשופטים לא קיבלו את עדות מלינקי, והורשע בסעיף החריגה מסמכות בהטלת העוצר. בגזר הדין ננזף והוטל עליו קנס סמלי של עשר פרוטות. בעקבות עונש זה, הפך הביטוי "הגרוש של שדמי" למטבע לשון ברחוב הערבי המצביע על עיוות הדין. שדמי המשיך בשירותו הצבאי לאחר המשפט. בקיץ 2017 טען שדמי, בפני ההיסטוריון אדם רז, שמשפטו היה משפט ראווה שהתקיים כדי למנוע את התרחבות הפרשה כלפי הדרגים שמעליו. בשנת 2017 הגיש רז בקשה לעיין בפרוטוקול המשפט ובמסמכים שהוגשו במהלכו. המדינה התנגדה לבקשה בנימוק שקיים חשש שחשיפת הפרוטוקולים תפגע בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה או בפרטיות ובביטחון של אנשים מסוימים. בשנת 2022 לאחר הסרת התנגדות המדינה, התיר בית הדין הצבאי לערעורים, בראשות האלוף דורון פיילס, את פרסום הפרוטוקולים, אך אסר את פרסום מסמכי "מבצע חפרפרת" (ראו להלן) ותמונות מהטבח. בעקבות הטבח שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטה בכפר קאסם לנספים בטבח ב-7 בדצמבר 1956 הקדיש נתן אלתרמן את "הטור השביעי" לטבח כפר קאסם, ונמנה עם הראשונים לגנותו. בין השאר כתב: שמאל\|ממוזער\|250px\|הסולחה ההמונית שנערכה בכפר בנובמבר 1957 ביום השנה לטבח, תושבים ערבים באזור המשולש, יחד עם פעילים של המפלגה הקומוניסטית, הנהיגו שביתה של שעתיים לזכר הטבח כמחאה על המדיניות של הממשל הצבאי. מדובר באחת מפעולות המחאה המאורגנות הראשונות של האוכלוסייה הערבית בישראל כנגד הממשל הצבאי. ועדה לבירור תביעות נפגעי הטבח בראשות "זקן השומרים" אברהם שפירא מונתה על ידי ראש עיריית פתח תקווה פנחס רשיש, ובעקבות פרסום מסקנותיה נערכה בנובמבר 1957 בכפר קאסם סולחה שבה נכחו כ-800 אורחים. על פי המסורת היו אמורים 11 הנאשמים להגיע לטקס, אך שלטונות צה"ל סירבו לאפשר להם להשתתף, בין השאר מחשש שהגעתם בעת המשפט שנערך להם עלולה להביא לטענות על עיוות דין. את הצד היהודי ייצגו יו"ר הוועדה אברהם שפירא, שר המשטרה בכור שטרית, אלוף פיקוד המרכז צבי איילון, ראש הממשל הצבאי מישאל שחם וראש עיריית פתח תקווה פנחס רשיש, כשבראש הצד הערבי עמד מוכתר הכפר ודיע אחמד צרצור. בשנת 1958 כתב דן אלמגור, לתוכנית "תן חיוך" של תיאטרון סמבטיון, את השיר "הכומתה", המתייחס לטבח, אך השיר נפסל על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות. בשנת 1994 הוצג בתיאטרון "הבימה" מחזהו של רוביק רוזנטל, "מלינקי", העוסק בטבח כפר קאסם. באוקטובר 1991 פרסם העיתונאי רוביק רוזנטל מאמר שבו טען כי טבח כפר קאסם היה חלק מתוכנית חפרפרת – תוכנית מדינית כוללת לגירוש ערביי המשולש לירדן. טענה זו שבה ועלתה במהלך השנים, בין השאר במאמר מ-2009 של ההיסטוריון גדי אלגזי. תוכנית חפרפרת הוזכרה בפרוטוקולים ממשפט הטבח, שהותרו לפרסום ב-2022. בדצמבר 2007 אמר נשיא מדינת ישראל שמעון פרס בעת ביקור בכפר, כי "קרה כאן בעבר אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאוד". ב-2014 השתתף לראשונה נשיא המדינה, רובי ריבלין, בטקס לציון הטבח בכפר קאסם. ב-29 באוקטובר 2021 השתתף נשיא המדינה, יצחק הרצוג, בטקס לזכר ההרוגים, במלאת 65 שנים לטבח, וביקש סליחה בשם מדינת ישראל. בשנת 2024 יצרה אילת הלר את הסרט התיעודי "דגל שחור", העוסק בטבח כפר קאסם. לקריאה נוספת אדם רז, טבח כפר-קאסם: ביוגרפיה פוליטית, כרמל, ירושלים, 2018 רוביק רוזנטל (עורך), כפר קאסם: אירועים ומיתוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000 () יגאל עילם, ממלאי הפקודות, פרק שלישי: "פקודה בלתי חוקית בעליל", בית הוצאה כתר, ירושלים, 1990 משה קורדוב, 11 כומתות ירוקות בדין, ע. נרקיס - הוצאת ספרים, תל אביב, 1959 משה אלעד, סָעַרְתְּ עָלַי, ארצי: אירועים שהסעירו את ישראל, הוצאת צמרת, תל אביב, תשפ"א 2021, עמודים 273–306 נסים משעל, 70 לישראל, עמוד 59, ידיעות ספרים קישורים חיצוניים מאיר וילנר, מלחמת סיני וטבח כפר קאסם, "ערכים", 4/96 (אוקטובר 1996), באתר הפורום הקומוניסטי הישראלי - עדויות סרבני הפקודה שנכחו בטבח פרוטוקולים ממשפט כפר קאסם בבית הדין הצבאי, באתר הארץ, 29 ביולי 2022 הערות שוליים כפר קאסם קטגוריה:משמר הגבול קטגוריה:ערביי ישראל קטגוריה:מלחמת סיני קטגוריה:1956 בישראל קטגוריה:פסקי דין של בית הדין הצבאי קטגוריה:צה"ל: פשיעה קטגוריה:כפר קאסם קטגוריה:ירי המוני בישראל קטגוריה:מעשי טבח בערבים קטגוריה:הרג אזרחים בידי צה"ל	2024-08-25T08:09:22
כפר קאסם	250px\|ממוזער\|נשיא המדינה ראובן ריבלין עם ראש העיר עאדל באדר ונציגות ממועצת הנשים של העיר, אוגוסט 2018 כַּפְר קַאסִם (בערבית: كفر قاسم) היא עיר ערבית באזור השרון. העיר שוכנת בקצה הדרומי של "המשולש", צפונית לראש העין הממוקמת על ידה, בסמוך לכביש 5 ("חוצה שומרון"). כלל תושבי כפר קאסם הם ערבים-מוסלמים. בשנת 1959 קיבל הכפר מעמד של מועצה מקומית ובמרץ 2008 הוכרזה כעיר. היסטוריה ממוזער\|כפר קאסם בצילום מהאוויר. בתחתית התמונה ניתן להבחין בפארק התעשייה אפק באתר חרבת אל נבי חתי בעיר נמצאו שרידי יישוב מן התקופה הרומית. בתוספתא מוזכר "חרוב שבכפר קסם", שנעבד לשם עבודה זרה (אם כי לפי חלק מהגרסאות שם המקום היה "כפר פטם"). ההתיישבות הנוכחית במקום החלה במאה ה-18 או בראשית המאה ה-19. ברשימות משלהי המאה ה-19 נחשב כפר קאסם עדיין כ"מזרעה" (חווה עונתית) של היישוב השכן מסחה. בהמשך הפך ליישוב עצמאי. במאה ה-19 קלט הכפר אוכלוסייה מהר חברון. הכפר סופח לישראל בשנת 1949 בעקבות הסכמי שביתת הנשק שחתמה ישראל עם ירדן. ב-29 באוקטובר 1956 התחולל בשדות הכפר טבח כפר קאסם, שבו נרצחו 47 מתושבי הכפר על ידי שוטרי משמר הגבול (תושבי הכפר מונים בנוסף גם אדם שלקה בשבץ לאחר ששמע על מות בנו בטבח ואת עוברה של אישה הרה שנהרגה בטבח). אף שלאחר הטבח נערכה "סולחה" בין מדינת ישראל ובין תושבי הכפר, הוא עדיין מהווה פצע פתוח בקרב תושבי המקום. החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ובעיקר בשנות ה-70 וה-80 היגרו לכפר בדואים רבים מהנגב. ההבדלים בין הקבוצות השונות המרכיבות את אוכלוסיית המקום והבידול החברתי ביניהם יצרו מתח חברתי מתמיד בין הקבוצות וגרמו לעיתים לחיכוכים. בשנות ה-70 הוקמה בכפר קאסם התנועה האסלאמית על ידי עבדאללה נימר דרוויש, תושב המקום. באמצע שנות ה-70 בוצע בכפר הליך של הסדרת הבעלות על הקרקעות, במסגרתו נרשמו קרקעות רבות על שם המדינה, דבר שהביא למתיחות בין תושבי הכפר ורשויות המדינה. בין השנים 1995–2010 התנהלו מהלכים שונים לקביעת תחום השיפוט של כפר קאסם ושכנתה ראש העין. המחלוקת נסובה סביב קרקעות שהופקעו ב-1959 מכפר קאסם והועברו בשלב מסוים לראש העין. בשנת 1997 המליצה ועדה בראשות פרופ' יוסף גינת על השבת כ-1,000 דונם לכפר קאסם. עיריית ראש העין התנגדה להחלטות הוועדה ועתרה לבג"ץ בבקשה לביטולן. בשנת 2005 הושג הסכם פשרה בין שתי הרשויות אך יישומו התעכב. בשנת 2008 הוקמה ועדה נוספת שבעקבותיה הגיעו הצדדים להבנות לפיהם יועברו רוב השטחים שבמחלוקת לתחום השיפוט של כפר קאסם. ב-6 ביוני 2017 במהלך מעצר של פעיל בארגון אל חראסה פרצו עימותים אלימים. מפגינים התעמתו עם כוחות המשטרה ושרפו 3 ניידות משטרה ומאות רעולי פנים תקפו את תחנת המשטרה. במהלך העימותים נהרג תושב המקום בן 20. בקיץ 2017 פתחה עיריית כפר קאסם במבצע תיירותי לאירוח ללילות רמדאן במקום. אוכלוסייה בעיר מתגוררות מספר חמולות כששלוש הגדולות הן משפחות עיסא, צרצור ובדיר. ניתן לזהות את משמעות השיוך לחמולה בדפוסי ההצבעה למועצת העירייה. בנוסף בשתי שכונות בעיר מתגוררים כ־3,500 תושבים ממוצא בדואי, שהיגרו לעיר מן הנגב. ראשי מועצת/עיריית כפר קאסם (רשימה חלקית) אבראהים צרצור (1991 – 1998) סאמי עיסא (1998 – 2009) נאדר צרצור (2009 – 2013) עאדל בדיר – (2013 – 2024) היתם טהה – (2024 – מכהן) ספורט בכפר קאסם מספר קבוצות כדורגל. הבכירה בהם היא מועדון ספורט כפר קאסם המשחקת בליגה הלאומית, שמשון כפר קאסם משחקת בליגה א' דרום, הפועל כפר קאסם שועאע בליגה ב', ו וניבראס כפר קאסם מליגה ג'. בכל מועדון פעילים מאות בני נוער. בנוסף גם קבוצה בליגת האולמות וקבוצת בני "פלפלה" כפר קאסם שזכתה חמש פעמים באליפות ליגת החופים. בענף הכדורסל הפועל בני כפר קאסם משחקת בליגה הארצית. אזורי תעשייה בכפר קאסם פועלים שני אזורי תעשייה: אזור תעשייה נוף הארץ, שנמצא בתוך העיר, ואזור תעשייה לב הארץ, מדרום לכביש 5, בסמוך למחלף קסם. באזור התעשייה לב הארץ שוכנים, בין השאר, המטה והמרכז הלוגיסטי של רשת "סטימצקי", המטה של רשת "ד"ר גב", המטה של חברת "סרגון נטוורקס", המרכז הלוגיסטי של רשת "סופר-פארם", ומוקמים בו בנייני משרדים גדולים. בצמוד לכפר קאסם שוכן פארק התעשייה אפק, שנבנה על אדמות של כפר קאסם שהועברו לראש העין. שוק הציפורים מדי יום שבת מתקיים שוק רוכלים באזור התעשייה של כפר קאסם המכונה "שוק הציפורים". השוק מרכז בתוכו מספר גדול של רוכלים וסוחרים, כשמחציתם מוכרים בעלי כנף למיניהם, חיות מחמד ואף זוחלים, ומחציתם מוכרים מוצרי צריכה כגון, פירות וירקות, טקסטיל וכלי עבודה. שוק הציפורים מהווה אטרקציה תיירותית ואלפים, מן הכפר ומחוצה לו, פוקדים אותו מדי שבוע. יש הטוענים כי בעלי החיים שבשוק מוחזקים בתת-תנאים ובניגוד לחוק צער בעלי חיים. גלריית תמונות קישורים חיצוניים כפר קאסם – אתר שנבנה על ידי תושבי המקום הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: ערים לא-יהודיות קטגוריה:יישובים ערביים בישראל קטגוריה:ערים במחוז המרכז קטגוריה:המשולש קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-18 קטגוריה:ערי דרום השרון	2024-10-03T18:53:11
פקודה בלתי חוקית בעליל	בישראל, פקודה בלתי חוקית בעליל היא פקודה צבאית שברור לכל אדם כי אינה חוקית, וציות לה הוא עבירה פלילית, ולכן אין לציית לה. על החייל שקיבל פקודה כזו, לסרב לציית לה כאשר היא ניתנת לו, ואם ציית לה - חלה עליו אחריות פלילית לתוצאות מעשיו. יש המבלבלים בין פקודה בלתי חוקית בעליל לבין פקודה לא מוסרית, או פקודה המנוגדת באופן קיצוני למצפונו או לעקרונותיו הדתיים או הפוליטיים של החייל שקיבל אותה. הקריטריון להיותה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" היא פליליותו של המעשה אותו נדרש החייל לבצע על פי חוקי מדינת ישראל. לעיתים מועלית טענה של "פקודה בלתי חוקית בעליל" על ידי אנשי תנועות הסרבנות, מימין ומשמאל, כנימוק להחלטתם, אך טענה זו לא נבחנה בבית המשפט. גיבוש העיקרון בפסיקה בצה"ל חייל חייב לציית לפקודה הניתנת לו, ולמלא אותה על הצד הטוב ביותר. כלל זה חיוני לפעולתו התקינה של הצבא, אך יש לו חריג, כאשר הפקודה שניתנה היא פקודה בלתי חוקית בעליל. חריג זה נקבע כתקדים על ידי השופט בנימין הלוי, בפסק הדין שנתן בשנת 1957 במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם: בג"ץ נזקק למושג זה כאשר עסק בחלקו של אהוד יתום בפרשת קו 300, וקבע (2001): בפרשת הירי בנעלין כתבה השופטת אילה פרוקצ'יה (2008): פסקי דין שניתנו במקרים אחרים, יישמו את העיקרון של "פקודה בלתי חוקית בעליל", גם במקרים שאינם עוסקים בדיני נפשות. כך נקבע שפקודה שהורתה לגנוב תחמושת ממחסן של יחידה אחרת, היא בגדר פקודה בלתי חוקית בעליל. כך נקבע גם ביחס לפקודה שניתנה לחיילים בסדנת חימוש, לחבל במנועי הטנקים כדי להקל את עומס העבודה, והחיילים שצייתו לפקודה זו נידונו למאסר (וכך, כמובן, גם נותני הפקודה). פקודה בלתי חוקית בעליל לעומת פקודה בלתי חוקית החוק הצבאי מבחין בין פקודה בלתי חוקית בעליל, שאין לציית לה, לבין פקודה בלתי חוקית, שחיילים, שוטרים וכלל אנשי כוחות הביטחון חייבים לציית לה. במסגרות צבאיות, כאשר מפקד פוקד על חייליו לבצע פעולה העומדת בסתירה להוראות, חוקים ופקודות על החייל לכבד את המשמעת הצבאית ולבצע את הפקודה, למרות היותה בלתי חוקית. לאחר מכן יכול מבצע הפקודה הבלתי חוקית להתלונן על כך, על מנת שימוצה הדין עם נותן הפקודה. לדוגמה חייל שקיבל פקודה לערוך חיפוש ללא צו חיפוש או להתייצב לשמירה כשלא ניתן לו פרק הזמן החוקי בפקודות מטכ"ל למנוחה, חייב לבצע את הפקודה למרות היותה בלתי חוקית. במסגרות אזרחיות, שבהן ההיררכיה פחות נוקשה ממסגרות צבאיות, מקובלת הימנעות מציות להוראה בלתי חוקית, ולא רק להוראה בלתי חוקית בעליל. פקודה בלתי חוקית בעליל בעולם פקודה בלתי חוקית בעליל קיימת גם במערכות משפט במקומות אחרים בעולם. ההגדרה לפקודות בלתי חוקיות יכולה להשתנות בין מדינה למדינה על בסיס מערכת המשפט של אותה המדינה. פקודה בלתי חוקית מוגדרת כפקודה, אשר התקבלה מגורם מוסמך ואשר מפירה זכויות אדם. לדוגמה: בארצות הברית פקודה בלתי חוקית מוגדרת ככזו המנוגדת לקוד האתי של הצבא או אם היא מפרה את חוקת המדינה. בקנדה פקודה בלתי חוקית היא כזו המנוגדת לאמנה הקנדית לזכויות אדם. חיילי צבא קנדה רשאים לסרב לפקודה שקיבלו ממפקדם, במידה והם מאמינים כי הפקודה איננה חוקית ללא חשש מרדיפה משפטית. בגרמניה פקודה בלתי חוקית זו פקודה, אשר אדם סביר יבין כי היא לא חוקית. בחוקת רומא המשמשת בסיס לפעולתו של בית הדין הפלילי הבין-לאומי קיימת התייחסות לפקודה בלתי חוקית בסעיף 33: העובדה שפשע שבסמכות השיפוט של בית המשפט בוצע על-ידי אדם בהתאם לפקודת ממשלה או ממונה, בין אם צבאי או אזרחי, לא תפטור את אותו אדם מאחריות פלילית אלא אם: (א) האדם היה חייב לפי דין לציית לפקודות הממשלה או הממונה הנדונים; (ב) האדם לא ידע שהפקודה לא הייתה חוקית; וכן (ג) הפקודה לא הייתה בלתי חוקית בעליל. לצורך סעיף זה, פקודות לבצע השמדת עם או פשעים נגד האנושות הן בלתי חוקיות בעליל. פקודה בלתי חוקית בעליל בהיסטוריה המושג פקודה בלתי חוקית בעליל חודש בישראל לאחר מקרי הטבח בכפר קאסם בשנת 1956, אך היו תקדימים דומים בעולם לפני המקרה שבהם השתמשו במושג דומה למושג זה שגובש רק לאחר מכן, ולכן המושגים אינם זהים לחלוטין אך קיים דמיון ביניהם ובדרכי הענישה בהם השתמשו. להלן מספר דוגמאות מן העולם בהם עולה שימוש במושג הדומה למושג של פקודה בלתי חוקית בעליל: משפטי נירנברג במהלך משפטי נירנברג לאחר מלחמת העולם השנייה, נשפטו מנהיגי הצבא והפוליטיקאים הגרמניים על פשעי מלחמה, כולל פקודות בלתי חוקיות אכזריות כמו רצח עם ופשעים כנגד מתנגדי משטר. שופטי נירנברג לא השתמשו באופן מפורש בביטוי "פקודה בלתי חוקית" אך טענו כי לא ייתכן כי חיילי האיינצגרופן הגרמנים לא ידעו כי הריגת אזרחים איננה חוקית ואינה מוסרית ולכן לא יכולים ל"הסתתר" תחת האמירה כי הם "רק" מילאו פקודות. הטבח במי לאי (My Lai) במלחמת וייטנאם, חיילי ארצות הברית קיבלו הוראה לתקוף ולהשמיד בתים, ציוד ובעלי חיים בכפר הווייטנאמי מי ליי. בפועל החיילים תקפו והרגו כ-500 אזרחים לא חמושים. החיילים שביצעו את הפקודה הואשמו מאוחר יותר בפשעי מלחמה, על בסיס הטענה שהם ביצעו פקודה בלתי חוקית בעליל, מתוך מספר חיילים שהואשמו, רק מפקד אחד נמצא אשם בפשעי מלחמה, סגן וויליאם קלאי. חקירת המקרה זוהמה ולכן היה קושי להוכיח אשמה ליתר המעורבים. מפקד האירוע שלא היה נוכח על הקרקע במהלך ההריגה יצא זכאי במשפט, אף שהוכח כי היה מודע להרג האזרחים בשעת המעשה. מקרה זה ודומיו עוררו שיח נרחב בנושא אחריות החיילים ביישום הוראה בלתי חוקית בעליל. בעקבות שיח זה, הוגדרו עקרונות מלחמה לצבא האמריקני, בהם: חיילים נלחמים רק בחיילים חמושים. חיילים לא מתעללים בחיילים שבויים. חיילים מתייחסים לאזרחים באופן אנושי. הטבח בסרברניצה במהלך מלחמת בוסניה, כוחות סרבים הבוסניים בפיקודו של רטקו מלאדיץ' היו אחראים לטבח של מעל 8000 גברים ונערים מוסלמים בסרברניצה. מלאדיץ נאשם מאוחר יותר בפשעי מלחמה, כולל נתינת פקודות בלתי חוקיות בעליל. בדוגמה זו הובא נותן הפקודות למשפט ולא הפקודים, שביצעו את המעשים. העובדה שפקודות אלו הן פקודות בלתי חוקיות באה לידי ביטוי בהגדרת הפשע כ"פשע נגד האנושות", פשע טיהור אתני ופשעים כנגד חוקי המלחמה. התעללות באסירים באבו גרייב במהלך מלחמת עיראק ולאחר כיבושה על ידי ארצות הברית, חיילי ארצות הברית המשרתים בבית הסוהר אבו גרייב, קיבלו הוראה להתעלל ולצעוק על אסירים, כולל השפלתם ועינויים באופן סדיסטי. הסוהרים, אשר תועדו וצולמו, נתפסו, נשפטו ונגזרו עליהם עונשי מאסר. המעשים עליהם נשפטו כללו: הכאה, צביטות, קפיצה על רגלי האסירים היחפים. צילומי עירום של אסירים ואסירות. הכריחו אסירים לעמוד עירומים למשך ימים. הטענה המובילה של התביעה הייתה כי "ביצוע פקודות, איננו קו הגנה חוקי", שכן הפקודות אינן חוקיות ונוגדות את עקרונות הלחימה של הצבא האמריקני ואת הבנות ז'נבה. לעומתם, דרגי הפיקוד לרבות הדרגים הפוליטיים לא הואשמו ולא נשפטו. ניסיונות הפלת מטוסי נוסעים במטרה להתנקש בערפאת בשנים 1981-1983 הפעילה ישראל ארגון טרור סודי בשם החזית לשחרור לבנון מזרים. הארגון הופעל על ידי שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן, ללא ידיעת אנשים רבים בממשלה, במטרה לפגוע בצמרת אש"ף על רקע מלחמת לבנון הראשונה. הארגון פוצץ מכוניות תופת וגרם למותם של מאות אנשים בפיגועים שונים. קיומו של הארגון ופעילותו נותר סודי במשך עשרות שנים, רק בשנת 2018 החשף העיתונאי רונן ברגמן את פעילות הארגון בספרו השכם להורגו: ההיסטוריה הסודית של ההתנקשויות של ישראל. חלק מפעילות הארגון כלל ניסיונות לחסל את ערפאת על ידי הפלת מטוס נוסעים. באוקטובר 1982 הודיעו אנשי המוסד למפקד חיל האוויר, דוד עברי, שזיהו את יאסר ערפאת עולה לטיסה במטוס תובלה מאתונה למצרים. שני מטוסי F-15 הוזנקו וזיהו את מטוס התובלה. איתן הורה להפילו, אך עברי חשש מטעות בזיהוי והיסס. לבסוף, לאחר שעיכב את התקיפה דקות ארוכות, המוסד הודיע שיש ספקות בנוגע לזיהוי. מאוחר יותר התברר שהאדם במטוס הוא אחיו של ערפאת, רופא ילדים ומייסד הסהר האדום הפלסטיני, שלקח עמו 30 ילדים שנפצעו בטבח בסברה ושתילה לטיפול רפואי בקהיר. בתקופה זו החל ערפאת לטוס בטיסות נוסעים מסחריות ושרון החליט שמדובר במטרות לגיטימיות. הוא החליט להפיל מטוס כזה מעל ים פתוח, באזור ללא כיסוי מכ"ם של אף מדינה, עדיף מעל מים עמוקים שיקשו על זיהוי הסיבה להתרסקות ואיתור השרידים. שמו של הכוח שהופקד על המשימה היה "דג זהב". במשך תשעה שבועות נערך מעקב אחר טיסותיו של ערפאת, מטוסי קרב של חיל האוויר והוזנקו לפחות חמש פעמים במטרה להפיל מטוסי נוסעים שעליהם חשבו שערפאת נמצא. בכל המקרים בכירי חיל האוויר חיבלו באופן מכוון בהפלת המטוסים מסיבות מצפוניות ובטיעונים שונים. באחד המקרים, התקשורת בין המטוסים שובשה בכוונה, ובמקרה אחר דיווחו באופן שקרי שהמטוסים הגיעו ליעד באיחור. עמוס גלבוע, שהיה אז חבר הצוות וראש חטיבת המחקר באמ"ן, הביע התנגדות עקבית למבצע בטענה שאם המדינה תפיל מטוס נוסעים זה יגרום לה נזק מדיני עצום. לפי ברגמן הקצינים סירבו בנימוק שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל. פקודה בלתי חוקית בעליל ביהדות במקורות היהודיים ישנן סוגיות רבות שבהן ההלכה קובעת שהוראה שניתנה לאדם על ידי בעל סמכות, והיא עצמה מנוגדת להלכה - האחריות והעונש על ביצוע העבירה מונחת על המבצע על אף שהוא רק ביצע את מה שציווהו. הכלל נקרא במקורות אין שליח לדבר עבירה. דוגמאות לפקודה בלתי חוקית בגמרא - עמשא מסרב לגייס חיילים לטובת דוד במלחמתו בשבע בן בכרי כי לא רצה להפסיקם מלימודם, ואבנר בן נר מסרב לפקדותו של שאול להרוג את כהני נוב. שלמה משבח את שניהם על סירובם לפקודה. יואב בן צרויה, לעומתם, לא סירב לפקודת דוד לגרום למיתתו של אוריה החתי, ועל כך מקבל ביקורת משלמה. ראו גם דין משמעתי בצה"ל משפט בני הערובה משפטו של סגן מורנט לקריאה נוספת עדי פרוש, "פסק-הדין בפרשת כפר-קאסם, מבחן הדגל השחור והמושג של פקודה בלתי-חוקית בעליל", עיוני משפט טו 245. מנחם פינקלשטיין, "על הפקודה הבלתי חוקית (בעקבות ההצגה "בחורים טובים")", בתוך: עופר גרוסקופף ושי לביא (עורכים), ספר נילי כהן – משפט, תרבות וספר, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תשע"ז-2017, עמודים 457–504 קישורים חיצוניים אורכב בארכיון האינטרנט רוביק רוזנטל, כפר קאסם - אירועים ומיתוס, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 20 בספטמבר 2011 הערות שוליים קטגוריה:צה"ל: חוק ומשפט קטגוריה:שירות בצה"ל קטגוריה:דיני עונשין קטגוריה:אתיקה	2024-10-03T08:30:15
מבני נתונים	REDIRECT מבנה_נתונים	2015-09-26T11:04:32
ספר הכוזרי	הפניה הכוזרי	2023-12-26T22:10:29
בנימין מטודלה	בנימין בן יונה מִטּוּדֵלָה היה מגלה ארצות יהודי בן המאה ה-12. קרוב לשנת 1165 יצא למסע ארוך באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התחיל את מסעו בעיר סרגוסה, משם פנה לדרום צרפת והמשיך באוניה ממרסיי. לאחר שביקר ברומא ובקונסטנטינופול, יצא למזרח התיכון ועבר דרך סוריה וארץ ישראל עד הגיעו לבגדאד. משם הלך לפרס ולחצי האי ערב וחזר דרך מצרים וצפון אפריקה לספרד בשנת 1173. את רשמי מסעו כתב בספר מסעותיו "מסעות בנימין" בשפה העברית. ברשמיו מספר בנימין על הארצות שעבר בהן, מונה את אוכלוסיית היהודים בקהילות השונות ומזכיר את שמותיהם של יהודים חשובים שפגש בדרך. הוא מספר גם על מנהגיהם של יושבי הארצות למיניהן ותיאר את אורח החיים בערים בהן ישבו. כמו כן הרבה לתאר את המקומות שניקרו בדרכו וסיפר על המבנים שראה ועל השווקים שביקר בהם. ספר המסעות של בנימין מטודלה חשוב לא רק לחקר דברי ימי ישראל, אלא גם כמקור ידיעות לגאוגרפיה ולאתנוגרפיה של ימי הביניים. מן המאה ה-16 ואילך תורגם ספרו של בנימין מטודלה למרבית לשונות אירופה ושמו של הנוסע היהודי היה למפורסם. אין כמעט מידע על ראשית חייו של בנימין למעט שהוא נולד בעיירה טודלה שבנווארה, כיום בספרד. מסעו של בנימין מטודלה נווארה, קטלוניה, פרובאנס, איטליה ממוזער\|249px\|תוואי מסעות בנימין מטודלה שמאל\|ממוזער\|250px\|מכאן יצא בנימין מטודלה. נהר האברו ליד העיירה טודלה, נווארה, ספרד תאריך יציאתו של מטודלה איננו ידוע, אך ברור כי יצא למסעו בין השנים 1165–1167. הוא יצא את עירו טודלה שבנווארה, בחבל הבסקים בספרד דרך נהר האברו ועבר בערים סרגוסה, טורטוסה עד לחוף הים התיכון בטרגונה. מטרגונה המשיך בנימין לאורך החוף צפונה עד לברצלונה וגירונה שבקצה קטלוניה, ומשם המשיך לנרבונה שבפרובאנס. בנימין מטודלה השתהה בקהילות דרום פרובאנס. את נרבונה כינה "עיר קדומה לתורה וממנה תצא תורה לכל הארצות", והכיר את נשיא יהודי פרובאנס רבי קלונימוס בן טודרוס ואת הראב"ד השני. הוא ביקר גם בבדרש, מונפלייה, לוניל, פוסקייר (כיום וואוברט) ומרסיי, ותיאר את הערים הללו, מסחרן וחיי היהודים שבהן. ממרסיי הפליג בנימין לג'נובה. בג'נובה הוא פגש שני יהודים בלבד, והותיר תיאור צבעוני על השוד הימי בו עסקו שליטי העיר ועל מלחמותיהם בפיזה. בפיזה פגש בנימין כעשרים יהודים בלבד, וממנה המשיך ללוקה שבטוסקנה, וממנה הגיע לרומא. מרישומי בנימין נראה כי באזור טוסקנה התגוררו יהודים בודדים, ובכל הערים בהן עבר עד רומא לא היו אפילו מאה יהודים. בנימין התרשם ביותר מהעיר רומא, והותיר תיאור מפורט של העיר מתובל בשלל אגדות ססגוניות. לדבריו יש ב"במה" (כפי הנראה כנסייה) ברומא שני עמודי נחושת מבית המקדש עליהם חקוק שמו של שלמה המלך (יכין ובועז?), וכי עמודים אלו נוטפים זעה כמים כל שנה בצום תשעה באב. בנימין תיאר את המונומנטים הרבים שבעיר בהתפעלות רבה. בנימין נפגש עם כמה ממנהיגי הקהילה היהודית ברומא, ביניהם רבי מנחם בן שלמה, ראש הישיבה ברומא ומחבר מדרש שכל טוב ורבי יחיאל, מקורבו של האפיפיור ונכדו של בעל הערוך. מרומא המשיך בנימין לקפואה אותה תיאר "והיא טובה אבל המים רעים וארץ משכלת", וממנה לעיר המרפא פוצולי שעל חוף קמפניה, ומשם הגיע לנאפולי. ערי קמפניה, קפואה פוצולי ונאפולי, היו ערים מיושבות ביהודים רבים יותר מאשר בצפון איטליה, ובה נכרכו אגדות רבות סביב מונומנטים היסטוריים וקשירתם במעשים תנ"כיים. כך מתאר בנימין את ארמונו של הדדעזר אויבו של דוד המלך בפוצולי, ומנהרות שחפרו רמוס ורומולוס במלחמותיהם בדוד המלך. מנאפולי החל בנימין מטודלה במסעו דרום-מזרחה לכיוון נמל אוטרנטו שבקצה איטליה, כשבדרכו הוא עובר בבנוונטו שבקמפניה, אסקולי סטריאנו, בארי, טאראנטו וברינדיזי שבפוליה אותה חשב ל"ארץ פול" התנ"כית. בערים אלו היו קהילות יהודיות גדולות ומבוססות, ובנימין הגיע לברינדיזי, בה התגוררו כעשרה יהודים שעסקו בצביעה, וממנה לאוטרנטו, על חוף מצר אוטרנטו ובקצה ארץ המגף. יוון, הבלקן, איי הים התיכון מאוטרנטו הפליג בנימין לקורפו, בה ישב באותה עת יהודי אחד בלבד, והייתה קצה ממלכת סיציליה. משם הפליג בנימין ליוון, והגיע לארטה. מארטה נסע בנימין דרומה לכיוון פטרס, דרך אפילון ונטוליקון, ומפטרס המשיך וביקר בנאופקטוס הסמוכה (אותה כינה בכינויה הספרדי "לפנטו"). הוא המשיך במסעו מזרחה לאורך צפונו של מפרץ קורינתוס עד לעיר קורינתוס, ומשם שב צפונה אל תבאי. בתבאי, העיר היוונית העתיקה, פגש בנימין קהילה יהודית גדולה ותוססת. הוא מתאר את חכמי העיר היהודים: "והם האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היוונים, ובהם חכמים גדולים במשנה ובתלמוד, והם גדולי הדור ובראשם הרב הגדול רבי קוטי ורבי משה אחריו ורבי חייא ורבי אליה תורתינו ורבי יקטן, ואין כמוהם בכל ארץ יוון חוץ ממדינת קונטשטנטינופולי". מתבאי המשיך בנימין במסעו צפונה. הוא עבר בכלקיס ובערי צפון יוון עד שהגיע לסלוניקי, וממנה נסע מזרחה דרך דימיטריזי, דרמה, קריסטופולי ואבידוס אל קונסטנטינופול. בספרו של בנימין השתמר תיאור הפחד שהטילו שבטי הוולאכים על ערי צפון יוון. בנימין הגיע לקונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית, בימי שלטונו של מנואל הראשון, והוא מותיר תיאור ססגוני ורב רושם של העיר הגדולה והעשירה שעוררה את התפעלותו (העיר השנייה בגודלה בעולם של אותה תקופה, שנייה בגודלה רק לבגדאד), סדרי השלטון והיחסים בין בני הדתות השונות, ואת השנאה הרבה שרחשו היוונים כלפי היהודים בעיר. מקונסטנטינופול המשיך בנימין לאורך חופי טורקיה והגיע לרודוסטו, גליפולי וקלש. הוא הפליג בים התיכון ועבר באיים מיטלין, חיוס, סאמוס, רודוס וקפריסין, כאשר באיי הים התיכון התגוררו אלפי יהודים והיו בהם קהילות גדולות ומבוססות. מקפריסין הפליג בנימין צפונה, ושב אל חופיה הדרומיים של טורקיה, בסמוך לטרסוס. חופו המזרחי של הים התיכון וארץ ישראל שמאל\|ממוזער\|250px\|שרידי מבצר צלבני בגבל שנבנה סמוך לבקורו של בנימין בעיר מטרסוס נסע בנימין מטודלה מערבה והגיע לאנטיוכיה שעל שפך נהר האורונטס, שהיהודים הבודדים שבה עסקו באומנות ייצור זכוכית, וממנה הדרים לאורך חופי הים התיכון אל לודקיה וג'בלה. שם הכיר בנימין את בני הפלג האיסמעילי חשישיון, שנלחמו בצלבנים ששלטו בלבנון, ותיאר את מסירותם לחיים ולמוות עבור ראש דתם "שיך אל חשישין", עם החשישיון נפגש בנימין שנית גם כאשר הגיע לפרס. הוא המשיך לטריפולי, גבל וביירות. מעניינת הבחנתו בין ג'בלה (כיום בסוריה) ובין גבל המקראית (ביבלוס) שמדרום לטריפולי, בעוד שתיהן מכונות בפיו "גיבל". בעוד ג'בלה מזוהה בעיניו עם "בעל גד אשר בבקעת הלבנון" המקראית, הרי שגבל "האחרת" הדרומית מכונה בפיו "גיבל בני עמון", ואת שרידי המקדשים הפגאניים בעיר זיהה כ"שיקוץ בני עמון". מביירות המשיך בנימין דרומה לאורך החוף והגיע לצידון. מביקורו בצידון הותיר בנימין תיאור סטראוטיפי של הדרוזים שהוא למעשה העדות הראשונה בהיסטוריה של אדם ממוצא אירופאי על העדה: "וקרוב מהם כמו עשר' מילין אומה נלחמים עם אנשי צידון היא האומה (הנק)ראת כרזיאן והם פגנוש ואין להם שום דת. ויושבים בהרים הגדולים ובנקיקי [הסלעי]ם ואין מלך [ואין שר שופט] עליהם כי מעצמם הם יושבים בין ההרים והסלעים וע[ד הר חר]מון גבול[ם מהלך ג' ימים] והם שטופי זימה לוקחים אחיותיהם ואב לוקח [בתו] ויש [להם] חג אחד [בשנה ובאים כולם] אנשים ונשים לאכול ולשתות ביחד ומחלפים נשיהם כל אחד עם חב[רו ואומרים שהנפש] בעת יציאותה מן הגוף של אדם טוב תיכנס בגוף ילד [הנולד באותה שעה] שתצא הנפש מגופו. ואם הוא אדם רע תיכנס בגוף הכלב והחמור [וזה דרכם כסל למו.] ואין ביניהם יהודים כי אם באים ביניהם בעלי אומנות וצבעים ויוש[בים ביניהם באומנות] ובסחורה וחוזרים לבתיהם והם אוהבים ליהודים \| והם קלים על ההרים [ועל הגבעות ואין] אדם יכול להלחם עמהם." מצידון המשיך במסעו דרומה ועבר בסרפנד אותה זיהה כצרפת המקראית, והגיע לצור, וממנה לעכו. משהגיע לעכו, "תחילת ארץ ישראל", נטש בנימין את מסלולו הקבוע מראשית נסיעתו, הצמוד לחופי הים התיכון, ופנה למסעיו בארץ. ממסעו בארץ הוא הותיר רישום מפורט ומדוקדק, שכולל את זיהוי המקומות התנ"כיים כפי שהבין. מעכו נסע בנימין לחיפה, אותה זיהה בטעות עם היישוב המקראי גת חפר בו נולד יונה הנביא. בחיפה תיאר בנימין את מערת אליהו, ושרידים על ראש ההר בהם ראה את שרידי המזבח שבנה אליהו הנביא. הוא המשיך דרומה ותיאר מקום בשם "כפר נחום" (כנראה באזור עתלית או מזרחית לה) "והוא מעון מקום נבל הכרמלי", ואת קיסריה "היא גת אשר לפלשתים... והיא עיר יפה וטובה מאוד על הים". מקיסריה הדרים בנימין ללוד שנקראה אז סנט ג'ורג', וממנה שב ונסע צפונה אל סבסטיה ותיאר את חורבות העיר שומרון המקראית שבה. מסבסטיה הגיע בנימין לשכם "ובה כמו אלף כותים השומרים תורת משה עליו השלום לבדה וקורין להן שומרונים...", וממנה אל הר הגלבוע, ובסיום מסעו מהגלבוע דרומה הגיע לירושלים, "היא עיר קטנה ובצורה עם שלוש חומות ובה אנשים הרבה וקורין להם הישמעאלים יעקוביים וארמיים ויוונים וג'ורג'יים ופרנקים ומכל לשונות הגויים". לדבריו גרו בירושלים באותה עת ר' (=200) יהודים, אך לטענת מיכאל ארליך מדובר ככל הנראה בטעות של המעתיק, וצריך לומר ד' (=4), שכן כעשור לאחר מכן ביקר בירושלים הנוסע פתחיה מרגנשבורג והוא מספר על יהודי אחד בלבד שגר בה. הוא הותיר גם תיאור מרתק של אנשי מסדר הטמפלרים, של הרובע היהודי, הר הבית, אורוות שלמה, יד אבשלום, השילוח, והר ציון. הוא מספר אגדה מרתקת על קבר דוד המלך בהר ציון, לפיה 15 שנה לפני ביקורו בירושלים נכנסו פועלי הפטריארך לתוך המערה שתחת קבר דוד המלך וראו את אולמות קברי המלכים, וכי פתח הקבר נסתם והועלם בפקודת הפטריארך. מירושלים המשיך בנימין לבית לחם ועבר בדרכו בקבר רחל, משם המשיך לחברון וביקר במערת המכפלה. הוא מספר כי המצבות הגדולות המוכרות לנו כיום משמשות לתפילות ה"תועים" (הנוצרים), אך היהודים נכנסים באמצעות שוחד אל תוככי המערה ובה מצבות אחרות של קברי האבות. חברון הייתה הנקודה הדרומית ביותר שבה ביקר בנימין. מחברון המשיך לבית גוברין, וממנה הגיע ללטרון. נראה כי נסע מזרחה מלטרון וביקר בנבי סמואל ובגבע בנימין אותה זיהה בשטח הכפר שועפאט בצפון ירושלים. מסלול נסיעתו משם איננו ברור, אך בתום דרך קצרה הגיע לרמלה אותה זיהו הצלבנים בטעות עם הרמה המקראית, וממנה ליפו. מיפו נסע בנימין דרומה לכיוון יבנה, אשדוד ואשקלון, שב צפונה ועבר שוב בלוד, עמק יזרעאל והגיע אל הגליל. בגליל ביקר בנימין בקברי הצדיקים הרבים שבו. הוא ביקר בציפורי בקבר רבי יהודה הנשיא, בטבריה בקבר רבן יוחנן בן זכאי, בגוש חלב ובמירון. במירון בנימין אינו מזכיר את קבר רבי שמעון בן יוחאי אלא את קברי שמאי והלל. הוא ביקר בעלמה וציין את קברי התנאים רבי אלעזר בן עזריה, רבי אלעזר בן ערך, חוני המעגל, רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי הגלילי. מעלמה המשיך לתל קדש אותו זיהה עם קדש נפתלי, והגיע לבניאס, בה ראה את שרידי המקדשים הפגאניים וחשב אותם לשרידי העיר המקראית דן הסמוכה. בניאס הוא המקום האחרון שביקר בארץ ישראל. יש חוקרים שטוענים שתיעוד מעברו בארץ ישראל אינו מתיישב עם המסלול ההגיוני שעשו עולי רגל זאת מאחר שישנן קפיצות צפונה ודרומה שאינן מוסברות, כמו המעבר מלוד לסבסטיה שבשומרון, אף על פי שההמשך ההגיוני מלוד הוא לירושלים. לאור זאת, מוצע הסבר שהרישומים לא היו מסודרים בסדר כרונלוגי ונערכו רק אחרי סיום המסע. סוריה, בבל, תימן שמאל\|ממוזער\|250px\|המסגד האומיי הגדול בדמשק, לדברי בנימין מטודלה: "ואין כבניין ההוא בכל הארץ" מארץ ישראל המשיך בנימין מטודלה לסוריה והגיע לדמשק. בעוד ארץ ישראל וכל המקומות בהם עבר קודם היו תחת שלטון נוצרי, סוריה הייתה תחת שלטון נור א-דין הטורקי-מוסלמי. דמשק הייתה לדברי בנימין "עיר גדולה ויפה מאוד ומוקפת חומה, והיא בארץ גנות ופרדסים מהלך ט"ו מילין מכל צד, ולא נראה מדינה העושה פירות כמוה בכל הארץ". בנימין תיאר בהתפעלות את המסגד האומיי הגדול בדמשק שבנה וליד הראשון "ואין כבניין ההוא בכל הארץ". בדמשק פגש בנימין בקהילה יהודית גדולה ותוססת בעלת 3000 משפחות, ואת הישיבה הגדולה שבעיר ותלמידי החכמים הרבים שבה, ואף ציין את קהילות הקראים והשומרונים בעיר. בנימין המשיך במסעו ועבר בסלכאת שבדרום סוריה, בבעלבק שבלבנון, ואת שרידי המקדשים ההלניסטיים שבה חשב לארמונות שבנה שלמה המלך לבת פרעה, ואף הוסיף כי "אומרים שנעשה בניין זה על ידי אשמדאי". הוא המשיך צפונה ועבר בתדמור (פלמירה) בה הייתה קהילה יהודית גדולה שלדברי בנימין שיתפה פעולה עם הערבים נגד הצלבנים והטורקים, והגיע אל חומס וחמאת שליד נהר האורונטס. גם כאן, כאשר שגה במסעו בלבנון, שב בנימין על שגיאתו, וראה בצפון לבנון את ארץ בני עמון, ואת נהר האורונטס חשב לנחל יבוק, ולבסוף הגיע לחלב, "והיא עיר מלוכה למלך נור-אל-דין .... ובה כמו אלף וחמש מאות יהודים". מחלב נסע בנימין מערבה לראקה "והיא כלנה בארץ שנער החולקת בין מלכות התוגרמים ומלכות שנער, ובה כמו שבע מאות יהודים.... ושם כנסת מבניין עזרא הסופר...". משם הגיע לחרן (לימים בטורקיה) "ובאותו מקום שהיה שם ביתו של אברהם אבינו עליו השלום אין עליו בניין והישמעאלים מכבדים אותו...", ולנציבין (בגבול טורקיה ועיראק), ומשם אל הר אררט "למקום שנחה שם תיבת נח, אבל אבן-עמר בן אל-חטאב לקח את התיבה מעל ראש שני ההרים ועשה אותה כנסת לישמעאלים... וביום תשעה באב באים היהודים מן המדינה להתפלל שם". בנימין שב דרומה אל בבל, והגיע למוסול "ושם כמו שבעת אלפים יהודים ובראשם רבי זכאי הנשיא מזרע דוד המלך ... ובמדינת אשור כנסת עובדיה הנביא וכנסת יונה בן אמיתי וכנסת נחום האלקושי... ובינה ובין נינוה הגשר לבד". הוא תיאר את חורבות נינוה העתיקה, כרכמיש, והגיע לפירוז שבור (כיום במחוז אל-אנבר, סמוך לפלוג'ה). בפירוז שבור ישבה עדיין ישיבת פומבדיתא העתיקה והמפורסמת, "ושם כמו שלשת אלפים יהודים ובהם תלמידי חכמים .... ושם קבר רב יהודה ושמואל .... ושם קברו של בסתנאי הנשיא וראש הגולה, ורבי נתן ורבי נחמן בר פפא". ככל הנראה חשב בנימין את פירוז שבור לעיר פומבדיתא עצמה. מפירוז שבור המשיך מערבה לכיוון בגדאד, "היא העיר הגדולה ראש ממשלת כליפות אמיר אל-מומינין (אמיר המאמינים) אל-עבאסי ממשפחת מוחמד המשוגע הנביא שלהם, והוא הממונה על דת הישמעאלים...". בנימין תיאר בפרוטרוט את סדרי הממשל של הח'ליף העבאסי בבגדאד, ואת היחס הטוב שהוענק ליהודים תחת השלטון העבאסי. לדברי בנימין "בבגדאד יש כמו ארבעים אלף יהודים והם יושבים בשלווה והשקט תחת המלך הגדול, ובהם חכמים גדולים וראשי ישיבות מתעסקים בתורה. ושם בעיר עשר ישיבות, הרב שמואל בן עלי הוא ראש הישיבה הגדולה "גאון יעקב", והוא לוי ומיוחס עד משה רבנו עליו השלום.... ורבי אלעזר בן צמח ראש הסדר והוא ואחיו יודעים לנגן הזמירות כמו שהיו המשוררים נוגנים בזמן שבית המקדש היה קיים.....". הוא הוסיף ותיאר את הכבוד הרב שקיבל ראש הגולה דניאל בן חסדאי מהשלטונות, ואת שלטונו המוחלט בכל קהילות ישראל ברחבי הממלכה. מבגדאד עזב בנימין דרומה ועבר ברסן ובחורבות בבל הקדומה, "ועדיין ארמון נבוכדנצר מצוי שם חרב.... וקרוב משם מהלך מיל יושבים שלשת אלפים מישראל ומתפללים בכנסת ועליית דניאל ע"ה....". הוא עבר בקבר יחזקאל הנביא שליד הפרת ותיאר באריכות את החגיגות ותפילות שהיו עורכים יהודי בבל במתחם הקבר. לאחר מכן ביקר בקברים נוספים בדרום עיראק, קברי חנניה, מישאל ועזריה, ובקבר יהויכין המלך שבנג'ף. בנג'ף ציין בנימין גם את קברו הקדוש למוסלמים השיעים של עלי בן אבי טאלב. מנג'ף הדרים בנימין עוד לאורך הפרת עד לסורא, וציין את בית הכנסת "שף ויתיב" הסמוך לה: "ושם הכנסת שבנו ישראל מעפר ירושלים ומאבניה וקראו אותה שף-יתיב אשר בנהרדעא". מבבל נסע בנימין לתימן: "ומשם דרך המדבר לארץ שבא הנקראת אל-ימן... מהלך עשרים ואחד יום במדבר". תיאור ססגוני של חיי השבטים העצמאיים במדבריות תימן השתמר בכתביו. הוא מספר על עוצמתם וגבורתם, על יחסיהם החמים עם יהודי בבל ועל תרומות כספיות שהיו שולחים לארץ ישראל. מצנעא שב בנימין צפונה וביקר בח'ייבר, בה פגש יהודים שטענו כי הם צאצאי עשרת השבטים, ומשם נסע בחזרה לבבל עד לבצרה. שמאל\|ממוזער\|250px\|קבר עזרא הסופר על גדת נהר חידקל, צפונית לבצרה בבצרה ציין בנימין את מיקומו של קבר עזרא הסופר, שהיה מוקד עלייה לרגל של יהודים ומוסלמים כאחד. מבצרה עבר לפרס וציין את חורבות שושן המקראית וקבר דניאל שבה. על קבר דניאל מספר בנימין כי קברו של דניאל היה בחלקה האחד של העיר, ותושבי אותו הצד התעשרו באופן מפתיע בעוד בני החלק השני של העיר היו עניים, והעניים באו בטענה כי העושר נגרם לבני החלק השני של העיר בשל קבר דניאל שאצלם ודרשו להעביר את הקבר אל חלק העיר שלהם. בין בני העיר פרץ מאבק ממושך, שבסופו נהגתה פשרה מקורית: ארון הקבורה הוצא ממקומו והועבר אחת לשנה מחלק אחד של העיר לחלקה השני, ובכל חלק שהה הארון שנה אחת, ואכן בני כל העיר התעשרו. הסדר זה נהג שנים רבות, עד אשר בא לעיר השאה סינג'אר, שהוא לדברי בנימין 'המולך במלכות פרס על ארבעים וחמישה מלכים שהם תחת ידו והוא שולטאן אל-פארס אל-כביר בלשון ערב, והוא מולך משער נהר סאמארא עד עיר סמרכנת ועד נהר גוזן ועד מדינת ניסבור והרי הפתון ועד מדינת טיבת שנמצא ביערות שלה חיות שיוצא מהם המור וממשלתו מהלך ארבעה חודשים וארבעה ימים'. השאה התרעם על מנהג העברת ארונו של דניאל הנביא וראה בו בזיון חמור. הוא הורה להפסיק לאלתר את העברת העצמות, וציווה לתלות את הארון באמצע הגשר שבין שני חלקי העיר ולבנות במקום בית-תפילה לבני כל הדתות בשווה. פרס, הודו, עד מצרים בנימין נסע ברחבי פרס, ביקר ברודבאר ובנהוונד והגיע למעוזם של בני החשישיון אותם פגש כבר בביקורו בלבנון. הוא ביקר בעמדיה והותיר תיאור מרתק על פרשת דוד אלרואי שאירעה כעשר שנים קודם לביקורו, תיאורו מהווה את הידע העיקרי שבידינו באשר לפרשה זו. הוא ביקר בהמדאן אספהאן ושיראז, ולאחר מכן שב צפונה והגיע עד לסמרקנד. מסמרקנד נסע בנימין לטיבט, ביקר בהרי אפגניסטן ופגש בבני שבטים שונים שטענו כי הם צאצאי עשרת השבטים והותיר תאורים מרתקים וססגוניים שלהם, אולם הוא מעיד כי את מרבית הסיפורים עליהם שמע מפי יהודים תושבי פרס, ובהם יהודי בשם משה מאספהאן, וספק אם אכן ביקר בעצמו באזורים נידחים אלו. ברור שמאספהאן נסע בנימין ישירות להודו (אלא שספק אם קודם לכן ביקר בסמרקנד, טיבט, והרי אפגניסטן). תיאוריו של בנימין על הודו חשובים מאוד, מאחר שהם התיאורים הראשונים של נוסעים מהמערב אל המזרח (בנימין קדם בכמאה שנה למרקו פולו). הוא ירד באוניה לאורך המפרץ הפרסי, ביקר במספר איים עד שהגיע להודו, והותיר תיאור מפורט ומרשים על פולחני ההודים. בתום מסעו הגיע לציילון, ממנה הפליג לעדן שבתימן, על היהודים באתיופיה מספר שהם בעלי שלטון עצמי והם רבים מאוד "ובה הרים גדולים ושם מישראל הרבה ואין עליהם עול גוים ולהם ערים ומגדלים בראשי ההרים", לאחר מכן הוא חצה את ים סוף לאפריקה ואת המדבר עד לאסואן, שם התוודע בנימין לשוק העבדים המשגשג של השבויים מאתיופיה וסודאן. הוא נסע צפונה לחלואן וסיפר על מדבר הסהרה הגדול, והגיע עד למצרים עצמה, לאזור אסמאעיליה וקהיר. על יהודי קהיר מספר בנימין: "ובה כמו שני אלפי יהודים, ושם שני בתי כנסיות אחד לאנשי ארץ ישראל ואחד לאנשי ארץ בבל, וקורין לכנסת אנשי א"י כנסייה אל-שאמיין ולכנסת אנשי בבל כנסייה אל-עראקיין. ואינם נוהגים כולם מנהג אחד... ויש ביניהם רבי נתנאל שר השרים וראש הישיבה... ושם אמיר אל-מומינין אבן אבו טאליב, וכל בני ארצו נקראים עלוויים אשר מרדו באמיר אל-מומינין אל-עבאסי אשר בבגדאד וביניהם קנאה עד עולם" (מתיאור זה משתמע כי ביקורו בקהיר קדם לשנת 1171, בה נפלה קהיר בידי צלאח א-דין). הוא מוסיף לספר על נפלאות ארץ מצרים באריכות, עד הגיעו לנמל אלכסנדריה. בחזרה לאירופה מאלכסנדריה הפליג בנימין "דרך הים עשרים יום למסינה היא תחילת ציקיליא... ושם מתקבצים רוב התועים לעבור לירושלים". הוא עבר בפלרמו ולאורך סיציליה עד טרפאני וסיפר על האלמוגים שבה, וממנה יצא אל איטליה. מאיטליה נסע בנימין צפונה לגרמניה. מאחר שאת ספרו כתב בנימין לבני אירופה, הוא קיצר בתיאורי אירופה עצמה, וטרח רק לציין את הערים בהן עבר. מדבריו עולה כי עבר בכל גרמניה ובוהמיה, נסע מזרחה לרוסיה עד קייב ושב לצרפת וממנה לעירו טודלה. ספר מסעותיו בדפוס ספר מסעותיו של בנימין מטודלה יצא לאור בכשלושים מהדורות שונות, הרשומות בספרייה הלאומית. הספר נדפס בארצות שונות, על ידי מדפיסים שונים ובתאריכים שונים. כאן רק כמה דוגמאות. מסעות של רבי בנימן, רבי בנימן ב"ר יונה מטודילה, קושטנטינה : דפוס אליעזר בן גרשם שונצינו, ה'ש"ג. מסעות ר’ בנימין , שספר איש אחד מארץ נבראה <נאווארא> שמו רבי בנימין בר יונה מטדילה, ויבוא בארצות רבות ורחוקות, זאלקווא, דפוס ג’ ליטעריס, תקס"ו. ספר המסעות של בנימין מטודלה , נערך והובא לדפוס על ידי מירה מאיר, איורים - ריצ’רד טיילור, ספרית פועלים, תל אביב, 1984. ספר מסעות של ר’ בנימן ז"ל, על פי כתבי יד עם הערות ומפתח, ממני מרדכי בן מהור"ר נתן אדלר הכהן, לונדון, שנת תרס"ז. נדפס מחדש, ירושלים, האוניברסיטה העברית - החוג להיסטוריה של עם ישראל, תש"ך 1960. ספר המסעות תורגם לראשונה ללטינית (אנטוורפן, 1575), על ידי המלומד הספרדי בניטו אריאס מונטאנו. תרגום זה שימש בסיס לתרגומים לשפות אירופיות נוספות במאות השש-עשרה והשבע-עשרה. ספר מסעות בנימין מטודלה מהדורה תלת-לשונית: עברית ספרדית בסקית הוצאה לאור באופן מיוחד על ידי ממשלת נאבארה בפמפלונה בשנת 1994 התשנ"ד. חבייר קינתנה תרגם את הספר לשפה הבסקית. הספר זכה להקדמה היסטורית שנכתבה על ידי נשיא ממשלת נאבארה חואן דה לה קרוז אללי אראנגורן, הקדמה זו תורגמה לעברית על ידי כרמל אביבי. זכרו של בנימין מטודלה שמו של בנימין מטודלה נזכר בהיסטוריה היהודית כנוסע המפורסם ביותר, וכמקור לתולדות ישראל בימיו. בהשפעתו כינה עצמו "בנימין השני" הנוסע ישראל יוסף בנימין, שכתב שני ספרי זכרונות ממסעותיו במאה ה-19. בעקבות שניהם, ב-1878, כתב מנדלי מוכר ספרים את הספר מסעות בנימין השלישי, סאטירה על נוסע יהודי בסגנון דון קישוט. 250px\|ממוזער\|שמאל\|רחוב בנימין מטודלה בתל אביב גיל אלדמע עיבד לחן בשם בנימין מטודילה. בישראל הונצח שמו בקריאת רחובות בשמו בערים ירושלים, תל אביב, באר שבע ועכו. המשורר נתן אלתרמן כתב את השיר "מסעות בנימין מטודלה" אשר הולחן על ידי נעמי שמר ובוצע על ידי הגשש החיוור. ביצוע מוקדם יותר לשיר היה של שמעון בר. בשנת 1998 הנפיקה ממשלת ספרד סדרת בולים להנצחת ההיסטוריה היהודית בספרד, ובול אחד הוקדש לדמותו של בנימין. ממוזער\|פסל של בנימין מטודלה של הפסל ריקרדו וארלה אנדרס בעיר טודלה הונצח שמו בקריאת רחוב וכן הוצב פסל בדמותו בככר היהודים. ראו גם יהדות העולם על ביתא ישראל: המאה ה-9 - המאה ה-15 בנימין השני לקריאה נוספת בנימין זאב קדר, (עורך), צבי ברס, (עורך משנה), פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשל"ט, 1978, פרק 5 : קבר דוד בתיאורו של בנימין מטודילה (1169), אגוסטין ארסה, תרגום : יוסף קפלן, עמודים 112–123. קישורים חיצוניים בנימין מטודלה - שירו של אלתרמן מסעות ר' בנימין מטודילה בארץ-ישראל ובסוריה, בתוך מסעות ארץ ישראל, תל אביב: אברהם יערי (עורך), תש"ו-1946, עמ' 31–48, באתר Hebrew Books צור שלו, "תעודה: המסע של "מסעות בנימין מטודלה" במאה השש-עשרה", זמנים 117, 2012, עמ' 98–103 נעם אשכולי, מסעות בנימין מטודלה מתוך הפודקאסט קדמא להיסטוריה יהודית. יובל מלחי, בנימין מטודלה מתוך הפודקאסט היסטוריה לילדים. הערות שוליים קטגוריה:מגלי ארצות ספרדים קטגוריה:מגלי ארצות יהודים קטגוריה:יהודים ויהדות בימי הביניים קטגוריה:ארץ ישראל: נוסעים יהודים קטגוריה:סופרים יהודים ספרדים קטגוריה:תולדות ביתא ישראל קטגוריה:עולים לרגל לירושלים קטגוריה:כותבי ספרי מסע בארץ ישראל קטגוריה:סופרי מסע יהודים קטגוריה:יהודים בארץ ישראל במאה ה-12 קטגוריה:ספרות יהודית על מקומות קדושים	2024-10-17T20:49:23
יצחק ברמן	יצחק בֶּרמן (3 ביוני 1913 – 4 באוגוסט 2013) היה פוליטיקאי ומשפטן ישראלי, כיהן כשר האנרגיה והתשתית, חבר הכנסת וכיושב ראש הכנסת. קורות חיים יצחק ברמן נולד ב-1913 בברדיצ'ב (אז בשטח פולין), בנם של מרים לבית רוזנבלום והרב יעקב ברמן. בשנת 1920 עלה לארץ ישראל עם הוריו. למד בבית המדרש למורים העברי בירושלים, וסיים לימודי משפטים באוניברסיטת לונדון ובאינר טמפל והוסמך כעורך דין. ברמן היה פעיל בבית"ר וקשר קשרים עם יוסף כצנלסון. בשנת 1937 הצטרף לאצ"ל, וסייע לארגון בהגנה על אנשיו בבית המשפט. בשנים 1941–1945 שירת במודיעין בצבא הבריטי והקים רשת ריגול בארצות הבלקן שתפקידה היה לדווח למודיעין הבריטי על תנועות הצבא הגרמני. באופן רשמי הוא השתייך לארגון הקניות של הצבא הבריטי (UKCC), מכיוון שבמודיעין עצמו יכלו לשרת רק אזרחים בריטיים. בשנים 1948–1950 שירת בצה"ל והשתחרר בדרגת רב-סרן. בשנים 1950–1954 כיהן כיועץ משפטי ואחר-כך כמנכ"ל מפעלי קייזר פרייזר בחיפה. משנת 1954 עבד כעורך דין ונוטריון עצמאי בתל אביב. משנת 1951 היה חבר מפלגת הציונים הכלליים. ב-1964 היה ליו"ר מזכירות סניף המפלגה בתל אביב, וב-1968 עמד ראש ועדת הבחירות המרכזית של המפלגה הליברלית. ב-1974 מונה ליו"ר המזכירות הארצית של המפלגה. ברמן נחשב בין הגורמים היוניים יותר במפלגה הליברלית יחד עם שלמה להט וישראל פלד והתנגד לעיבוי ההתנחלויות. בשנת 1972 מונה לחבר מליאת רשות השידור. בשנת 1977 נבחר לכנסת התשיעית מטעם רשימת הליכוד. הוא עמד בראש ועדת הכנסת ולאחר שיצחק שמיר נתמנה לשר החוץ נבחר במרץ 1980 ליושב ראש הכנסת, תפקיד בו כיהן עד 1981. לאחר הבחירות לכנסת העשירית כיהן כשר האנרגיה והתשתית. לאחר טבח סברה ושתילה, בספטמבר 1982, הצטרף לדורשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית וב-22 בספטמבר 1982 הצביע בעד הצעת האופוזיציה להקמת ועדת חקירה ממלכתית והודיע על כוונתו להתפטר מהממשלה. ברמן חבר לדרור זייגרמן וביחד הם דרשו הקמת ועדת חקירה ממלכתית, סירבו לכל בדיקה חלופית וניהלו גישושים על הקמת מפלגת מרכז עם עזר ויצמן. גם לאחר שנאמר לו שהממשלה כנראה תמנה ועדת חקירה ממלכתית לא חזר בו ברמן מהתפטרותו. עם זאת, הודיע שבאופן כללי ימשיך להצביע עם הקואליציה וטען שלא יחבור לאופוזיציה. בשנת 1986 היה ממייסדי מפלגת המרכז הליברלי. ברמן פעל במפלגה אף על פי שלא ביקש להיות מועמדה לכנסת. הוא תמך בקבוצה של יצחק יצחקי ועל רקע זה התעמת עם שאר ראשי המפלגה בוועידת ייסוד המפלגה. בנובמבר 1986, נבחר לתפקיד יו"ר הנהלת המפלגה במקום שלמה להט שפרש מהתפקיד. שמאל\|250px\|ממוזער\|קברו של ברמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל ביוני 2013 ציין את יום הולדתו המאה, ואמר בריאיון לנחמה דואק: "היו לי חיים טובים, אין לי אמביציה שיזכרו אותי אחרי לכתי ואני לא מניח שיזכרו אותי. היה איש ואיננו עוד. זהו". ברמן היה עורך הדין הפעיל המבוגר ביותר הרשום בספר עורכי הדין. הוא הקפיד לשלם את דמי החבר שלו מדי שנה, גם בגילו המופלג. ברמן היה רווק והתגורר בשנותיו האחרונות בבית אבות בתל אביב. גיסו היה דוד צבי פנקס. נפטר ב-4 באוגוסט 2013 בגיל 100. נטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. ספר זיכרונותיו בימי סער, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ג 1993. קישורים חיצוניים עם מותו: שי דורון, יו"ר הכנסת לשעבר, יצחק ברמן, נפטר בגיל 100, באתר נענע 10, 4 באוגוסט 2013 הערות שוליים קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית קטגוריה:חברי הכנסת העשירית קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד קטגוריה:פעילי המפלגה הליברלית קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים שיצאו בשאלה קטגוריה:ישראלים ילידי פולין קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לונדון קטגוריה:לוחמי האצ"ל קטגוריה:עורכי דין ישראלים קטגוריה:בוגרי המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין קטגוריה:אנשי העלייה השלישית קטגוריה:חברי מליאת רשות השידור קטגוריה:חברי הכנסת: משפטנים קטגוריה:יהודים בצבא הבריטי קטגוריה:חיילי צה"ל קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכנסת קטגוריה:ישראלים שהגיעו לגיל מאה קטגוריה:יהודים שהגיעו לגיל מאה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1913 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2013 קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה	2024-07-09T09:49:41
עמים ילידים ביבשת אמריקה	שמאל\|ממוזער\|250px\|שיעור התושבים הילידים באמריקה כיום (אחוז באוכלוסייה המקומית) שמאל\|ממוזער\|250px\|ציור משנת 1904 המתאר את הקבוצות האתניות השונות של הילידים באמריקה 250px\|ממוזער\|איש נאוואחו רוכב על סוס בעמק מוניומנט, אריזונה, ארצות הברית שמאל\|ממוזער\|250px\|ילידים בחוצות טרינידד שמאל\|ממוזער\|250px\|ילדה ילידית בפרו עמים ילידים ביבשת אמריקה (או "אינדיאנים", ראו להלן) הם עמים ילידים ביבשת-העל אמריקה אשר שכנו בה בטרם הקולוניזציה האירופית שלה (החל מסוף המאה ה-15) וכן צאצאיהם החיים כיום. המונח כולל למעשה בני עמים ושבטים רבים, בהם שבטים היושבים ברחבי צפון אמריקה, מרכז אמריקה, אמריקה הדרומית והאיים הקריביים. עד הגעת המתיישבים האירופים קיימו העמים הילידים ביבשת תרבויות עשירות ומגוונות, המכונות לעיתים "טרום קולומביאניות" (Pre-Columbian). חלק מתרבויות אלה נכחדו לאחר גילוי אמריקה, עקב מלחמות עקובות מדם עם המתיישבים החדשים, מחלות ומגפות שהביאו איתם המתיישבים מאירופה ופעילות מיסיונרית אינטנסיבית שנועדה להטמיע אותם בתרבות האירופית-נוצרית. אחרות שרדו את הכיבוש והמשיכו להתקיים תוך שהן מתמזגות בתרבות ההיספנית והקתולית, ויחדיו יצרו תרבות היברידית-סינקרטית חדשה וייחודית, אשר קיימת עד היום. התרבויות ששרדו והמשיכו להתקיים חיות כיום במצב של אוטונומיה חלקית, לילידים האמריקנים קיימת אוטונומיה בנושאי דת ובחלק מן המקרים גם בנושאי חוק ומדינה. ברוב המקרים הם חיים בקהילות מאוחדות, דוגמה לקהילה היא קהילת שבט ההופי במדינת אריזונה. אוטונומיה זו הושגה במאבקי הכרה שערכו האינדיאנים כמיעוט ילידי נגד מדינת ארצות הברית, האינדיאנים לחמו למען הכרה בתרבותם, דתם ומנהגיהם. טרמינולוגיה מקור השם 'אינדיאנים' בטעותו של מגלה הארצות כריסטופר קולומבוס, אשר בהגיעו לחופי אמריקה סבר שהגיע להודו (בספרדית: India – אינדיה), ועל כן כינה את המקומיים אינדיאנים, כלומר הודים. טעות זו לא תוקנה, והשתרשה לאורך דורות בשפות רבות, ובספרדית ובאנגלית הפכה המילה דו-משמעית, כשהיא מציינת את תושבי הודו (כמשמעותה המקורית) וגם את ילידי יבשת אמריקה. לקראת סוף מלחמות העצמאות באמריקה הלטינית, ב-1821, הכריז חוסה דה סן מרטין, מהאישים הבולטים בתנועת השחרור, כי בעתיד לא ייקראו תושבי הארץ "אינדיאנים" או "ילידים", אלא שהם אזרחיה של פרו וילדיה, והם יקראו "פרואנים", אך הצהרתו זו לא הכתה שורש עד למאה ה-20, ובמובנים מסוימים אף לא במאה ה-21. בארצות הברית נחשב לעיתים השימוש במונח "אינדיאנים", לקבוצה אתנית זו כבלתי תקין פוליטית, ולכן הוחלף חלקית במונח "ילידים אמריקאים" (Native Americans). בקנדה מקובל המונח "עמים ראשונים" (First Nations). באמריקה הלטינית נפוצה המילה "indígenas" שמשמעה "ילידים", וכינוי מקביל נוסף הוא Amerindians ("אמרינדיאנים") – הלחם של המילים American ו-Indian. בערבית נהוג להבדיל בין אנדיאנים והודים דרך צבעם, שהוא כביכול אדום יותר "אִלְהֻנוּד אֵלְחֻמֹר" (הודים אדומים), בדומה ל־red skins באנגלית. העברית עשתה שימוש בבחירה דומה, "אדומי העור". עם זאת, הבחירה הלשונית הנפוצה בעברית היא "אינדיאנים". היות שהודו אינה מכונה "אינדיה", השימושים של "אינדיאנים" בעברית, כולל מצלולם, מתפקדים כמילים עצמאיות שאינן מציינות קשר להודו ותושביה אלא רק לעמים הילידים באמריקה. היסטוריה של העמים הילידים עד הכיבוש האירופי הכיבוש האירופי ותהליך הכחדת העמים הילידים באיים הקריביים, המקום הראשון שאליו הגיעו האירופים בסוף המאה ה-15, נספה רובָּהּ המכריע של האוכלוסייה המקומית תוך פחות מ-100 שנה. כיום תושבי האיים הם בעיקר צאצאי אפריקאים שהובאו כעבדים, צאצאי אירופים וכן מהגרים מאסיה. באמריקה הדרומית ובמרכזה, בפרט באזורים שהיו בעבר חלק מאימפריות האינקה והאצטקים, שרדו רק כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה המקומית. לפי הערכות היסטוריונים ואנתרופולוגים, רוב האוכלוסייה נספתה במגפות שמקורן באירופה. עם הגעת האירופים ליבשת נחשפו הילידים האמריקאים למגפות האלה לראשונה, ועל כן השפעתן עליהם הייתה קטלנית במיוחד. גם במושבות הספרדיות של אמריקה הלטינית לווה המפגש בין אנשי "העולם הישן" לאלו של "העולם החדש" בחשיפה למחלות שנשאו האירופים. ההערכות למידת פגיעת המחלות באוכלוסיית מרכז אמריקה ודרומהּ שונות ומגוונות, אך ההערכה המקובלת כיום היא שכ-90% מהאוכלוסייה מצאו את מותם במגפות. מאפיין דמוגרפי אחר של אזור זה הוא מיזוג בין המתיישבים האירופיים לילידים המקומיים ויצירת אוכלוסיית מסטיסים גדולה, הקיימת עד היום ומורגשת במדינות אמריקה הלטינית. במקסיקו, גואטמלה, בוליביה, בליז ופרו הילידים הם עדיין כמחצית האוכלוסייה או למעלה מכך, ואמנם השפה הספרדית והדת הנוצרית־קתולית הן השולטות, אך מתקיימים בצדן שרידי תרבויות ילידיות, במיוחד באזורים הכפריים וההרריים. שפת הקצ'ואה הילידית, לדוגמה, מדוברת על ידי 8–12 מיליון תושבים בפרו. תרבויות ילידיות, ניכרות במיוחד בהרי האנדים, שבהן הוסיפו שנים רבות אחר הכיבוש הספרדי, שכן האירופים, שהיו זקוקים לנמלים כדי לייצא ולייבא סחורות ולהיות בקשר עם אירופה, הקימו את מרכזיהם העיקריים באזור החוף, ושליטתם באזורי ההרים הייתה חלשה יותר. עמים ילידים בצפון אמריקה עם תחילת ההתיישבות האירופית בצפון אמריקה החל תהליך הדרגתי של דחיקת רגלי שבטי האינדיאנים שישבו בשטחים הידועים כיום כחוף המזרחי של ארצות הברית, כדי להשתלט על אדמותיהם. פעמים רבות נעשה הדבר באמצעים אלימים וברוטליים, ולפעמים באמצעות רכישת אדמותיהם "בנזיד עדשים" תוך העברתם לשמורות או הגלייתם מערבה. התהליך התעצם לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית, עם התפשטות ההתיישבות הלבנה מערבה והצורך שהתעורר בכיבוש שטחים נוספים. בשנת 1830 העביר נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון חוק בקונגרס המכשיר את ה"טרנספר" והתחיל תהליך נדידה כואב וטראגי של שבטי אינדיאנים, שלווה בהתקוממויות ובעימותים עקובים מדם (ראו מסלול הדמעות). בשנת 1867 הורה הממשל האמריקאי ליישב את שארית הפליטה של בני האינדיאנים ב"שמורות", שבהן ניסו לאורך השנים הבאות להטמיע אותם בתרבות האירופית-אמריקנית הלבנה. הוענק להם חינוך נוצרי ונאסר עליהם לדבר בשפתם ולהנחיל לילדיהם את דתם ואת מורשתם. ניסיונות הטמעה אלה נמשכו עד שנות ה־60 של המאה ה־20, תוך שהם מותירים צלקות כואבות בזיכרונותיהם של עמים ילידים בארצות הברית, המלוות אותם עד היום. היום מונה האוכלוסייה הילידית בארצות הברית כ-2.9 מיליון נפש, שהם כ-1% מכלל האוכלוסייה. בקנדה מהווים הילידים, המכונים העמים הראשונים, כ-3% מהאוכלוסייה. לקריאה נוספת ג'ורג' קופוויי (קה-גה-ג-גה-באו), צ'יף אינדיאני: סיפור חייו ומסעותיו של ג'ורג' קופוויי, תרגום, אחרית דבר והערות: שחר ברם, הוצאת נהר ספרים, תשע"ג, 2013. קישורים חיצוניים ״כוח סוס״ – פרק על חייו של סוס משוגע והילידים באמריקה בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי * קטגוריה:אמריקה קטגוריה:קאסטות באמריקה הלטינית קטגוריה:עמים	2024-07-16T17:49:10
3 באוגוסט	3 באוגוסט הוא היום ה-215 בשנה (216 בשנה מעוברת), בשבוע ה-31 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 150 ימים. אירועים היסטוריים ביום זה 8 – טיבריוס מביס את אנשי דלמטיה על גדות נהר בתינוס 449 – התכנסה ועידת אפסוס השנייה והכריזה שלישו יש רק טבע אחד, הטבע האלוהי 1492 – כריסטופר קולומבוס מתחיל את הפלגתו שבה הגיע לאמריקה 1778 – נחנך תיאטרון "לה סקאלה" במילאנו 1783 – 35,000 מתים בהתפרצות הר אסאמה ביפן 1914 – גרמניה מכריזה מלחמה על צרפת 1936 – האצן האמריקאי ג'סי אוונס זוכה במדליית זהב במרוץ ל-100 מטר באולימפיאדת ברלין 1958 – הצוללת הגרעינית נאוטילוס משלימה מעבר מתחת לכיפת הקרח של הקוטב הצפוני 1960 – ניז'ר זוכה בעצמאות מצרפת 2014 – כוחות המדינה האסלאמית משתלטים על סינג'אר, האזור היזידי בעיראק 2016 – נחת לראשונה בישראל מטוס ראש הממשלה, מטוס ייעודי לראש ממשלת ישראל ולנשיא מדינת ישראל נולדו 1808 – המילטון פיש, מושל, סנאטור ומזכיר המדינה של ארצות הברית (נפטר ב-1893) 1856 – אלפרד דיקין, ראש ממשלת אוסטרליה השני (נפטר ב-1919) 1867 – סטנלי בולדווין, ראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-1947) 1887 – מוריס כהן, הרפתקן בריטי ממוצא יהודי שבמסעותיו הגיע לתפקידים בכירים בסין (נפטר ב-1970) 1902 – רגינה יונאס, האישה הראשונה בגרמניה ובעולם שהוסמכה לרבנות; נספתה באושוויץ (נרצחה ב-1944) 1903 – חביב בורגיבה, נשיא תוניסיה (נפטר ב-2000) 1904 – קליפורד סימאק, סופר מדע בדיוני אמריקאי (נפטר ב-1988) 1920 – פ.ד. ג'יימס, סופרת בריטית (נפטרה ב-2014) 1924 – ליאון יוריס, סופר יהודי אמריקאי (נפטר ב-2003) 1926 – יעקב מלכין, סופר ומחזאי, עורך, מתרגם, מבקר תרבות ומחנך ישראלי (נפטר ב-2019) 1926 – טוני בנט, זמר אמריקאי (נפטר ב-2023) 1927 – לורין נוסבאום, בלשנית וסופרת יהודייה ילידת גרמניה 1928 – עמוס הרפז, אסטרופיזיקאי ישראלי (נפטר ב-2018) 1929 – סרג'יו יצחק מינרבי, דיפלומט והיסטוריון ישראלי שהתמחה בחקר יחסי הכס הקדוש והיהודים בתקופת השואה (נפטר ב-2019) 1934 – דן ריזינגר, צייר ומעצב גרפי ישראלי יליד יוגוסלביה, חתן פרס ישראל לעיצוב (נפטר ב-2019) 1934 – דרורה חבקין, זמרת, מלחינה, פזמונאית ומעבדת מוזיקלית ישראלית (נפטרה ב-1995) 1934 – איתמר יעוז-קסט, משורר ומתרגם ישראלי (נפטר ב-2021) 1935 – דן בניה סרי, סופר ישראלי 1936 – שלמה ברזניץ, פרופסור לפסיכולוגיה וחבר הכנסת 1940 – מרטין שין, שחקן אמריקאי 1941 – מרתה סטיוארט, אשת תקשורת ועסקים אמריקאית 1945 – לאה אתגר, עיתונאית, סופרת, בעלת טורים חברתיים בעיתונים הגדולים של ישראל 1948 – אורי שהם, שופט בבית המשפט העליון, קודם לכן כיהן כשופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובעבר הפרקליט הצבאי הראשי 1949 – מיכאל דיין, מנכ"ל חברת טמבור, תת-אלוף, קצין חימוש ראשי 1950 – ריקי מנור, זמרת ופזמונאית (נפטרה ב-2023) 1950 – דליה כהן, זמרת-יוצרת פופ וזמר עברי, מלחינה ומוזיקאית ישראלית 1952 – אוסבלדו ארדילס, כדורגלן ומאמן כדורגל ארגנטינאי 1955 – יוסי בכר, רואה חשבון ומנהל ישראלי (נפטר ב-2020) 1956 – איגור קורובוב, קולונל גנרל רוסי, ראש המודיעין הצבאי הרוסי וסגן הרמטכ"ל הרוסי (נפטר ב-2018) 1961 – אמיתי בן חורין, מומחה וממציא בתחום הזרקת פלסטיק ופיתוח חלקי פלסטיק לתעשיית הרכב (נפטר ב-2022) 1962 – אסף גיל, מפיק טלוויזיה, מייסד ומנהל חברת "גיל הפקות" 1963 – ג'יימס הטפילד, סולן להקת מטאליקה 1966 – אילן מוסקוביץ', יוצר ומפיק סרטים, מלהק, יועץ אומנותי ומורה למשחק 1966 – אבי מלכה, במאי תיאטרון וקולנוע ומורה למשחק 1967 – משה בן-בסט, עורך, במאי, זמר ושחקן ישראלי 1972 – מארק קינצ'ן, תקליטן, מפיק מוזיקלי ורמיקסר אמריקאי 1977 – טום בריידי, שחקן פוטבול אמריקאי 1979 – אוונג'לין לילי, שחקנית 1980 – שמרית לוי ששון, שחקנית ישראלית 1981 – ברהנו טגניה, עיתונאי ישראלי 1982 – רויטל זלצמן, זמרת, שחקנית ומדבבת ישראלית 1982 – כברה קסאי, זמרת ישראלית 1983 – ג'ורג'ה ברונזיני, רוכבת אופני כביש ואופני מסלול איטלקית לשעבר 1984 – מילה ידינאק, כדורגלן אוסטרלי 1984 – ראיין לוכטה, שחיין אמריקאי 1993 – אווה פביאן, שחיינית מים פתוחים אמריקאית-ישראלית נפטרו 1003 – א-טאאע, הח'ליף העבאסי העשרים וארבעה (נולד ב-932) 1460 – ג'יימס השני, מלך סקוטלנד (נולד ב-1430) 1857 – אז'ן סי, סופר צרפתי (נולד ב-1804) 1924 – ג'וזף קונרד, סופר בריטי יליד פולין (נולד ב-1857) 1916 – רוג'ר קייסמנט, משורר, דיפלומט ומהפכן בריטי ממוצא אירי (הוצא להורג, נולד ב-1864) 1929 – אמיל ברלינר, ממציא אמריקאי יהודי ממוצא גרמני, המציא את הגרמופון והתקליט (נולד ב-1851) 1940 – זאב ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט ונואם מפורסם (נולד ב-1880) 1943 – פרומקה פלוטניצקה, מראשי המחתרת החלוצית בפולין בתקופת השואה חברת הנהגת "דרור" והארגון היהודי הלוחם 1948 – זהרה לביטוב, לוחמת בפלמ"ח וטייסת בחיל האוויר, נהרגה בהתרסקות מטוס (נולדה ב-1927) 1948 – עמנואל רוטשטיין, לוחם בהגנה וטייס בחיל האוויר, נהרג בהתרסקות מטוס (נולד ב-1927) 1954 – קולט, שם העט של הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט (נולדה ב-1873) 1958 – פיטר קולינס, נהג מרוצים בריטי, נהרג בתאונה במהלך גרנד פרי גרמניה (נולד ב-1931) 1964 – פלנרי או'קונור, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1925) 1966 – לני ברוס, קומיקאי (נולד ב-1925) 1983 – קרולין ג'ונס, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית (נולדה ב-1930) 1998 – אלפרד שניטקה, מלחין רוסי (נולד ב-1934) 2002 – יהושע אריאלי, היסטוריון ישראלי (נולד ב-1916) 2004 – אנרי קרטייה ברסון, צלם צרפתי נודע (נולד ב-1908) 2014 – לוי שער, מוזיקאי ישראלי, מורה למוזיקה, מנצח, מעבד ומלחין בזמר העברי (נולד ב-1933) 2015 – רוברט קונקווסט, היסטוריון אמריקאי (נולד ב-1917) 2015 – בנימין גרוס, הוגה יהודי (נולד ב-1925) 2017 – אנחל נייטו, רוכב מרוצים ספרדי, זכה ב-13 תוארי אליפות העולם (נולד ב-1947) 2018 – משה מזרחי, יוצר ובמאי קולנוע ישראלי זוכה פרס אופיר (נולד ב-1931) 2019 – קטלינה בוזויאנו, במאית תיאטרון ואופרה רומנייה (נולדה ב-1938) 2019 – מייק טרוי, שחיין אמריקאי (נולד ב-1940) 2019 – סטיבן גובזר, פיזיקאי אמריקאי ופרופסור לפיזיקה באוניברסיטת פרינסטון (נולד ב-1972) 2020 – ג'ון יום, פוליטיקאי מצפון אירלנד, חתן פרס נובל לשלום (נולד ב-1937) 2021 – אנטוניו פנאקי, סופר איטלקי (נולד ב-1950) 2022 – שרה אורה הלר וילנסקי, חוקרת מחשבת ישראל, פרופסור בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה (נולדה ב-1920) 2022 – ויליאם וקי, כדורגלן איטלקי ששיחק בעמדת השוער (נולד ב-1948) 2022 – ג'קי ואלורסקי, פוליטיקאית אמריקאית (נולדה ב-1963) 2023 – נמרוד שלום אריאב, מנכ"ל התעשייה האווירית לישראל (נולד ב-1926) 2023 – נחמה טק, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונטיקט (נולדה ב-1931) 2024 – גליה טופול, שחקנית ישראלית (נולדה ב-1935) חגים ואירועים החלים ביום זה ניז'ר – יום העצמאות 2 באוגוסט – 4 באוגוסט אוגוסט לוח אירועים שנתי קישורים חיצוניים ח ג קטגוריה:אוגוסט	2024-10-05T11:02:06
הקו הירוק	שמאל\|ממוזער\|250px\|גבולות הקו הירוק: יהודה ושומרון היו בשליטת ירדן ורצועת עזה נמצאה בשליטת מצרים הקו הירוק הוא קו שביתת-הנשק של מדינת ישראל עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה ועם לבנון, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949, לאחר מלחמת העצמאות, עם חריגות מסוימות שנתקבעו בראשית שנות ה-50 ועד מלחמת ששת הימים בשנת 1967.ראו בהמשך: ההבדלים בין הקו הירוק לקווי 4 ביוני 1967 שמו ניתן לו משום שבמפות המודפסות שלפני מלחמת ששת הימים, הוא סומן בצבע ירוק. כינויים נוספים לקו הירוק הם "גבולות 4 ביוני 1967", "גבולות 67" וגם "גבולות 48". במפה הרשמית של מדינת ישראל, עליה החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון של ממשלת ישראל באוקטובר 1967, על בסיס קווי הפסקת האש של מלחמת ששת הימים, הקו הירוק אינו מסומן. גבולותיה של ישראל לפני 1967 שיקפו את פרישׂת הכוחות הישראלים והערבים בעקבות הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות והשינויים שחלו בראשית שנות ה-50. רשמית לא היה זה קו גבול אלא קו הפרדת הכוחות בין ישראל לשכנותיה. "בעיני העולם, זהו קו הגבול המזרחי של מדינת ישראל, אך המדינה איננה מקבלת טענה זו, ולתפיסתה קו זה אינו קיים. קו גבול אחר – אם ייקבע – ייקבע בהסכם בין מדינת ישראל למדינה פלסטינית, אם זו תקום אי פעם".גדעון ביגר, גבולות מדינת ישראל מאז הקמת המדינה ועד ערב הסכם השלום עם מצרים 1977-1948, עמ' 6 בתוך אתר 'כדאי לדעת', אוניברסיטת תל אביב רוב חלקי הקו הירוק משמשים היום כגבול מינהלי בין השטחים עליהם חלה ריבונות ישראל, לבין שטחים המנוהלים על-ידה באמצעות ממשל צבאי או על-פי הסכמים עם הרשות הפלסטינית. לדוגמה, בהסכם לשיתוף פעולה שנחתם בין ארגון מגן דוד אדום ומקבילו הסהר האדום הפלסטיני בדצמבר 2005 נקבע כי הקו הירוק יגדיר את הגבול בין תחומי הפעילות הגאוגרפיים של הארגונים. שמאל\|ממוזער\|200px\|הקו הירוק כפי שהיה מסומן בירוק במפות המודפסות עד מלחמת ששת הימים תוואי הקו הירוק "הקו הירוק" הקיף 78% משטחו המערבי של המנדט הבריטי שהחל מ-1922 כבר לא כלל את עבר הירדן המזרחי. הוא חפף פחות או יותר את הגבול של שטח המנדט עם סוריה ולבנון, את רוב הגבול עם מצרים, ואת הגבול עם ירדן בערבה ומטירת צבי ועד חמת גדר. חלק גדול מאזור ההר במרכז הארץ נכבש על ידי ירדן ב-1948. שטח זה סופח על ידי ירדן וכונה "הגדה המערבית" (בערבית: الضّفّة الغربيّة), כלומר, השטח שממערב לנהר הירדן, כדי להבדילו מיתר ממלכת ירדן דאז שנמצאה ממזרח לנהר הירדן. בישראל השטח נקרא "יהודה ושומרון". רצועה צרה לאורך מישור החוף הדרומי עברה לשליטה צבאית מצרית, וכונתה "רצועת עזה" (בערבית: قطاع غزّة). בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לממלכת ירדן בשנת 1949 נאמר מפורשות שקו זה אינו גבול. הנה שני ציטוטים מההסכם: סעיף קטן 2 מתוך סעיף 2: "כן מכירים הצדדים כי שום תנאי מתנאי ההסכם הזה לא יחרוץ בשום אופן את זכויותיו, תביעותיו ועמדותיו של כל אחד מהצדדים ביישובה הסופי של שאלת ארץ ישראל בדרך שלום, באשר תנאי הסכם זה נקבעים מתוך שיקולים צבאיים בלבד". סעיף קטן 9 בתוך סעיף 6: "קווי שביתת הנשק שהוגדרו בסעיפים 5 ו-6 של הסכם זה נקבעו בהסכמת הצדדים בלי לחרוץ מראש סדרים טריטוריאליים או קווי גבול לעתיד לבוא או תביעות של צד מן הצדדים בעניינים אלה". מדינת ישראל לא הכריזה עם הקמתה על גבולותיה באופן רשמי ולפיכך שימש הקו הירוק כגבול דה-פקטו של ריבונותה. כיום רואות רוב מדינות העולם והארגונים הבין-לאומיים את הקו הירוק כגבול רשמי ולא מכירות בהגדה המערבית רצועת עזה ורמת הגולן כחלק ממדינת ישראל. בפועל גבולות מדינת ישראל הנוכחיים הם על בסיס הקו הירוק כי ישראל מעולם לא סיפחה את הגדה המערבית ורצועת עזה וסיפחה רק את רמת הגולן. הבעיות הצבאיות של התוואי שמאל\|ממוזער\|250px\|שלט גבול בירושלים; ברקע: מגדל דוד, 1951 הקו הירוק, בקטעים התוחמים את "יהודה ושומרון" (הגדה המערבית) ואת "רצועת עזה", יצר מחסום סגור בתוך אזור שהיה מיושב בצפיפות, ואשר לא היה בו כל גבול לפני כן. לפיכך, קביעת התוואי המדויק שלו הייתה מסובכת, ופגיעתו ביישובי הסְפר הייתה גדולה. לאורך רוב התוואי קיבע הקו הירוק את מצב החזית בתום מלחמת העצמאות. קווי שביתת הנשק היו בעלי אופי צבאי טהור, הוכנו בחופזה במטרה לשים קץ לשפיכות הדמים בהקדם האפשרי, ונועדו לספק שלב מעבר רגוע להסכם שלום סופי. כתוצאה מכך, קווי שביתת הנשק נקבעו בלי התחשבות בגבולות הכפרים או בזכויות המים. הם מהווים, למעשה, הסכמים לאי התקפה לפרק זמן בלתי מוגבל, אך אינם מכילים בתוכם שום הוראה לכינון יחסים נורמליים בין מדינות שכנות. תחילת התקופה מאוגוסט 1949 עד יוני 1956 הייתה כאוטית, אך במהרה עברו ועדות שביתת הנשק שהוקמו על ידי האו"ם לשגרה של תלונות הדדיות בין ישראל לבין שכנותיה. בתחילה הצליחו אנשי האו"ם להתמודד עם תלונות על הפרות של שביתת הנשק ברמת המפקדים המקומיים. אך ההגדרה המעורפלת של הקווים – "קווי הפוגה" – תרמה לכך שככל שהזמן עבר, נוצרה תרבות של תביעה ותביעה נגדית בין הצדדים, בניגוד למטרתן המקורית של הוועדות, ועוצמת התקריות גברה. אי לכך התרומה של ועדות שביתת הנשק ליצירת קיום בשלום הייתה מוגבלת, מה גם שהסנקציות שהן היו מסוגלות להטיל (גינוי רשמי על ידי מועצת הביטחון) לא היו חזקות. במשך כ־18 שנים, משנת 1949 עד לאחר מלחמת ששת הימים, חוסר ההרמוניה בתוך הוועדות שיקף את מערכת היחסים הקיימת בין המדינות, כך שסכסוכים והתנגשויות בוועדות הפכו לנפוצים, למעט המקרה של הוועדה בין ישראל ולבנון. ועדות שביתת הנשק היו שונות מאוד זו מזו, ולמעשה היו ארבע משימות שונות של שמירת שלום – תחת ארגון אחד. המחלוקות בוועדת שביתת הנשק עם סוריה התרכזו במאבק על הריבונות על המים באזור המפורז ומעבר לו. סוגיות המחלוקת עם ירדן היו הקו העירוני בירושלים ובמיוחד המובלעת הישראלית בהר הצופים, וכן אזור לטרון שהיה שטח הפקר וכונה "השטח שבין הקווים". החדירה לתוך ישראל מירדן הביאה לפשיטות תגמול על ידי יחידות צבאיות כגון פעולת קיביה ופעולת נחלין. חוסר שביעות רצונה של ישראל מהתנהגות האו"ם הוביל אותה לפרוש מהוועדה עם סוריה בשנת 1951 ומהוועדה עם ירדן בשנת 1954. לעומת זאת המחלוקות בוועדת ישראל–לבנון היו קטנות יותר בשל היחס הפחות נוקשה של סיורים ישראליים כלפי המסתננים. פגיעה ברציפות טריטוריאלית של יישובים קיימים השיקולים שהנחו את הצדדים בעת המשא ומתן על התוואי היו בעיקר צבאיים, אולם בעת שסומן הקו בשטח התגלה כי במקומות רבים הוא חוצה כפרים, או מפריד בין בתי חקלאים לשדותיהם. עקב כך נעשו בו תיקונים קלים, ונקבעו סידורים מיוחדים למעבר מוגבל בין צידיו במקומות מסוימים. יישובים שנפגעו באופן מיוחד מסימון הקו הירוק הם העיר ירושלים, שהגבול חצה אותה במרכזה, קיבוץ רמת רחל, שהגבול הקיף אותו מכל עבר, העיר הערבית קלקיליה שהגבול עבר בפאתיה, והכפר הערבי ברטעה שהגבול חילק אותו לשניים. כל היהודים שישבו מעברו המזרחי של הקו הירוק, באזור גוש עציון וברובע היהודי של ירושלים העתיקה, נלקחו במהלך המלחמה בשבי הירדנים, והועברו בתום המלחמה לישראל. התושבים היהודים של כפר דרום ונהריים התפנו במהלך המלחמה, בעקבות לחץ צבאי של מצרים וירדן, בהתאמה. רוב הערבים שישבו באזור שהפך לצד הישראלי של הקו הירוק נמלטו או גורשו במהלך המלחמה. ערבים שנותרו בתחומי הקו הירוק אחרי סגירת הגבול, קיבלו אזרחות ישראלית. אזור טייבה–אום אל-פחם–באקה–טירה, המכונה "המשולש", היה אמור לעבור לשליטה ירדנית, אך ישראל התעקשה לכלול אותו בשטחה, משיקולים צבאיים, ובשל כביש ואדי עארה (נחל עירון) שמשמש עורק תחבורה לצפון הארץ. ירדן הסכימה לכך, מתוך הנחה שמדובר בקו גבול זמני בלבד, ולפיכך הועבר האזור כולו על תושביו לידי ישראל. תושבי האזור הערבים הם כיום אזרחי ישראל. טשטוש הקו הירוק בנובמבר 1967 אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון את עמדתו של יגאל אלון להפסיק לסמן במפות את הקו הירוק, ובמקומו לסמן את קווי הפסקת האש החדשים, שיסומנו בצבע סגול. מאז 1967 ניכרת מגמה הדרגתית של טשטוש הקו בשטח, בספרי לימוד, ובמפות. הגבול בין ישראל וירדן, מים המלח ועד אילת נותר הקו הירוק, למעט תיקונים קלים שנעשו בהסכמה בין המדינות. בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים ונסיגת צה"ל מסיני חזר הקו הירוק להיות גבול ישראל–מצרים. באתר המפות הממשלתי Govmap מוצגת מפת מדינת ישראל ללא הקו הירוק. התפתחות היסטורית מלחמת העצמאות ממוזער\|בגן לאומי סוסיתא מסומן הקו הירוק. האזור ממערב לקו שוחרר במלחמת העצמאות והאזור ממזרח לקו נותר תחת כיבוש סורי עד 1967. ב-29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את הצעת ועדת UNSCOP לחלוקת שטח המנדט הבריטי לשתי מדינות עצמאיות ושטח נייטרלי בירושלים ובבית לחם. ההצעה כללה פירוט של תוואי הגבול בין המדינות. אי-מימוש התוכנית ביטל למעשה את תוואי הגבול שהוצע בתוכנית, אך במהלך מלחמת העצמאות הוא נלקח בחשבון במידה מסוימת בעיקר על ידי ישראל וירדן. ביום הקמתה שלטה ממשלת ישראל רק בחלק קטן של השטחים שנועדו לה בתוכנית החלוקה, אולם במסגרת הכרזת העצמאות נמנע בן-גוריון מתיאור גבולות המדינה מתוך הנחה שנושא זה עדיין פתוח למשא ומתן. על אף העובדה שכוחות היישוב נאלצו לסגת מחלקים גדולים של מישור החוף הדרומי ושל אזור ההר, בסופה של המלחמה הצליח צה"ל להדוף את צבאות מצרים וירדן ולהשתלט על מרבית שטחי המנדט הבריטי. במסגרת המשא ומתן שנערך באי היווני רודוס עם תום המלחמה ב-1949 שימש קו החזית בתום המלחמה כבסיס לקו הירוק, אולם נערכו בו כמה שינויים – המובלעת שכונתה כיס פלוג'ה (כיום: אזור צומת פלוגות), שהייתה בשליטת הצבא המצרי, עברה לישראל. ישראל מצידה נסוגה משטחים קטנים בסיני שצה"ל הצליח להשתלט עליהם. רצועת עזה עברה לשליטה צבאית מצרית. אזור יהודה ושומרון עבר לשליטת ירדן, למעט אזור ואדי עארה (נחל עירון) שהעבירה ירדן לישראל. בנוסף על כך נסוגה ישראל מכפרים בגליל העליון הלבנוני שנכבשו על ידה במלחמה וסוריה נסוגה ממשמר הירדן ומשטחים ממזרח לכנרת שכבשה במלחמה. כל השטחים הללו נשארו מפורזים. במהלך סימון הגבול התברר שהתוואי המתוכנן יוצר בעיות קשות במקומות מסוימים. עקב כך, שונה תחום רצועת עזה. הקו הירוק הוסט מעט דרומה, אולם נוספו לרצועת עזה הגבעות בדרום מערב הרצועה. בקטע התוחם את יהודה ושומרון הוכנסו תיקונים רבים שנועדו למנוע ביתור יישובים או ניתוק חקלאים מאדמותיהם, ובכל זאת תושבי אזור הספר החדש נפגעו במידה רבה. הפגיעה הרבה ביותר הייתה בעיר ירושלים שנחצתה בלב השטח הבנוי. גם הכפר ברטעה נחצה באופן שהשאיר שליש ממנו בתחום ישראל ושני שלישים בתחום ירדן. חציית הכפר נבעה מטעות במפות שעליהם סומן הגבול, וכיוון שהצדדים לא הצליחו להסכים על פתרון במקום. העיר קלקיליה הפכה למעין מובלעת ירדנית בתוך ישראל (עם חיבור צר לשטח יהודה ושומרון). קיבוץ רמת רחל בפאתי ירושלים נפגע קשות מהעובדה שהגבול החדש עבר כמעט מכל עבריו. 250px\|ממוזער\|שמאל\|חיים הרצוג, אסף שמחוני וקצין ירדני בדיוני קו שביתת הנשק עם ירדן הקו הירוק בין ישראל לסוריה היה אמור לחפוף את הגבול הבין-לאומי של המנדט הבריטי, אך סוריה לא כיבדה אותו והשתלטה על שטחים קטנים אך משמעותיים (חמת גדר, רמת הבניאס ועוד) ועל כל השטח ממזרח לנהר הירדן ואף על חלק בצפון מזרח אגם הכנרת. באזור סוסיתא גובש הקו בעקבות הקרב של אנשי עין גב ששחררו את המקום וכללו אותו בתחומי מדינת ישראל מאז 1948. בנוסף, הקו הירוק יצר מצב שבו מרבית מקורות המים של ישראל (חלק ממקורות הירדן, אקוויפר ההר והכנרת) נמצאו בשליטה ערבית. מכיוון שלא הושג סיכום מפורש על כך, החליטו מדינות ערב לבצע הטיה של המים, מה שהביא בסופו למלחמה על המים באמצע שנות השישים. לטענת ההיסטוריון אלעד בן-דרור, מתווך האו"ם ראלף באנץ' העריך שהקו-הירוק שאותו שרטט יישאר קו הגבול של ישראל לתקופה ארוכה. ולכן הוא התאמץ לערוך את הסכמי שביתת הנשק באופן שיאפשר למדינת ישראל ולמדינות ערב להתבסס עליהם לטווח הארוך. בכך הוא תרם שלא במתכוון למגמה של ישראל ומדינות ערב להסתפק בהסכמי שביתת הנשק ולהימנע מלהתקדם במהלכים מדיניים שיובילו להסכמי שלום. ההבדלים בין הקו הירוק לקווי 4 ביוני 1967 בשתי גזרות ושלושה מוקדים אין חפיפה בין הקו הירוק לקווי 4 ביוני 1967, עקב שינויים לאורך קווי הפרדת הכוחות בראשית שנות ה-50 כתוצאה מפשרה או פעולה חד-צדדית של מי מהצדדים. השטחים המפורזים בגבול ישראל–סוריה. שטחים ממערב לקו הגבול הבין-לאומי ובתחומי המדינה היהודית על פי החלטת החלוקה שצבא סוריה פלש אליהם במלחמת העצמאות ושבהסכם שביתת הנשק הוגדרו כשטח ישראלי מפורז והסורים שבו והשתלטו עליהם בראשית שנות ה-50 – רכס הבניאס ומובלעת אל-חמה, עד מלחמת ששת הימים. "פשרת שעה" עם מצרים בפברואר 1950 – שינויים בגבול רצועת עזה עם ישראל, שבמסגרתם סופחו בפועל כ-4 קמ"ר מרצועת עזה לשטח ישראל. כיבוש ישראלי של השטח המפורז בניצנה במבצע הר געש (1955), עקב כניסת כוחות צבא מצרים לשטח המפורז. הסורים משתמשים במונח "גבולות 4 ביוני 1967" כקוד לתביעה סורית להשיב לשליטתם את השטחים המפורזים, רכס הבניאס ומובלעת אל-חמה (מול היישובים דן, דפנה ושאר ישוב) – שטחים שהשליטה בהם תקנה לסורים זכויות שימוש במי הירדן, הכנרת והירמוך. מלחמת ששת הימים עד מלחמת ששת הימים גרסה תורת הלחימה של צה"ל כי בעת מלחמה כוללת יש להעביר את הלחימה מהר ככל האפשר לשטחו של האויב. ההנחה הייתה שישראל אינה יכולה להרשות לחימה בשטחה, בייחוד באזור השרון המכונה "המותניים הצרים של ישראל". תורת הלחימה הזו הוכחה כיעילה – כשלושה שבועות לאחר היווצרות האיומים הראשונים, וכשנראה כי המלחמה אינה נמנעת, פתח צה"ל במתקפת מנע ופלש אל השטחים שמעבר לקו הירוק. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל שטחים נרחבים בכל החזיתות, הרבה מעבר לקו הירוק: בצפון, כבשה ישראל מידי סוריה את רמת הגולן והגיעה עד הכתף הדרומית של הר החרמון. במזרח, כבשה ישראל מידי ירדן את כל שטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ואת העיר העתיקה בירושלים והגיעה עד לנהר הירדן. בדרום, כבשה ישראל מידי מצרים את רצועת עזה ואת כל חצי האי סיני. כיבושים אלה יצרו בעיה מורכבת עבור ישראל והתושבים הפלסטינים כאחד: בתום המלחמה, שלטה ישראל על שטח גדול פי כמה משטחה המקורי, ועל אוכלוסייה של כ-3 מיליון פלסטינים. הפלסטינים, תושבי יהודה ושומרון והרצועה (חלקם היו אזרחים ירדנים וחלקם ללא אזרחות), נאלצו לקבל משטר צבאי זר. ישראל החליטה שלא לספח את רוב השטח הכבוש, שכן צעד כזה היה עלול ליצור משבר ביחסי החוץ של המדינה, וכמו כן צעד כזה היה מחייב אותה להעניק אזרחות לתושבי השטחים המסופחים, מהלך שהיה מקטין במידה ניכרת את שיעור היהודים באוכלוסיית המדינה, עד כדי איום על הרוב היהודי. מצד שני, ישראל לא רצתה לסגת מהשטחים, הן מטעמים ביטחוניים-אסטרטגיים, הן מטעמים מדיניים (השטחים עתידים להפוך לקלף מיקוח עבור ישראל), והן מטעמים אידאולוגיים. ישראל הנהיגה ממשל צבאי בשטח הכבוש, ברוח אמנת ז'נבה הרביעית, אך במקביל סיפחה את שטח מזרח ירושלים בצו שפורסם חודשים ספורים לאחר המלחמה, על-פי חוק של הכנסת. הצו הורה על החלת החוק הישראלי על שטח שכלל את החלק הירדני של ירושלים וכן כמה כפרים ועיירות בסביבתה. שטח זה מכונה מזרח ירושלים והוא שייך לשטח המוניציפלי של עיריית ירושלים. לתושבי האזור הוענק מעמד של תושבי קבע. כמו כן החלה ממשלת ישראל בהקמת יישובים ישראליים בשטחים שנכבשו. תחילה הוקמו יישובים על-פי תוכנית אלון, שגרסה כי יש להחזיק בשטחי בקעת הירדן ובאזורים אסטרטגיים אחרים, ולהחזיר את היתר. מאוחר יותר הוקמו יישובים גם באזורים אחרים. הקו הירוק נשאר גבול מִנהלי בין השטחים שנתונים למָרוּת ישראל. החוק הישראלי חל על השטחים שבגבולות הקו הירוק, אך לא על השטחים שמעבר לו. בשטחים אלה המשיך לחול החוק של המדינות ששלטו בהם לפני מלחמת ששת הימים, וצווים של הממשל הצבאי הישראלי. זמן קצר אחרי המלחמה הנהיג שר הביטחון דאז, משה דיין, מדיניות שכונתה "הגשרים הפתוחים". במסגרת המדיניות הזאת נשארו גשרי נהר הירדן (בייחוד גשר אלנבי) פתוחים למעבר אנשים וסחורות, כך שנשמר הקשר בין ממלכת ירדן לבין יהודה ושומרון (הגדה המערבית). במקביל נפתח הקו הירוק לתנועה חופשית, ובוטלה הדרישה מן הפלסטינים להצטייד באישור מיוחד לשם ביקור בישראל גופא. לפיכך, נוצר קשר עקיף אך רצוף בין ישראל לירדן. המדיניות הזאת החזיקה מעמד עד האינתיפאדה הראשונה (שפרצה בדצמבר 1987). עם התמשכות האינתיפאדה ובגלל הסכנה לביטחון ישראל הוטלו עוד ועוד מגבלות על מעבר פלסטינים אל תוך תחומי הקו הירוק, עד שלבסוף נסגר הקו הירוק לתנועת פלסטינים כמעט לגמרי. תנועה חופשית של ישראלים מעבר לקו הירוק נמשכה עד קריסת הסכמי אוסלו (ראו להלן) כעשר שנים מאוחר יותר. ישראל ממשיכה לספק שירותי חשמל, מים, טלפון ודואר לפלסטינים, אם כי באופן פחות סדיר מכפי שנהגה בעבר. הקו הירוק בין רמת הגולן לגליל נשאר פתוח לגמרי מאז מלחמת ששת הימים. עם קבלת חוק הגולן בכנסת ב-1981 החלה ישראל להתייחס לרמת הגולן כאל חלק בלתי נפרד משטחה. פינוי סיני בשנת 1979 נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים, אשר במסגרתו החזירה ישראל למצרים את כל חצי האי סיני והרסה את כל היישובים הישראליים שנבנו בו אחרי מלחמת ששת הימים, כולל חבל ימית. במשא ומתן שקדם לחתימת ההסכם, דרשה מצרים לקבל לידיה בחזרה את כל שטח חצי האי סיני, אך לא את שטח רצועת עזה. בהסכם השלום לא הוזכר הקו הירוק, אלא הגבול הבין-לאומי האחרון שסומן – קו הגבול שקבעו האימפריה הבריטית והאימפריה העות'מאנית ב-1906. קו גבול זה זהה לתוואי הקו הירוק, למעט הקטע הצפוני שלו – הקו הירוק מכליל את רצועת עזה בתחומי מצרים, בעוד הסכמי השלום, כאמור, הותירו אותה בשליטה ישראלית. זו הייתה הפעם הראשונה שישראל נסוגה משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. חוק ירושלים וחוק רמת הגולן בשנת 1981 התקבל בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. החוק מגדיר את בירת ישראל כ"ירושלים השלמה והמאוחדת". באותה שנה התקבל בכנסת חוק רמת הגולן שמחיל את החוק והמשפט הישראלי על רמת הגולן. רוב מדינות העולם אינן מכירות בסיפוח מזרח ירושלים למדינת ישראל, ומחשיבות את השכונות הישראליות שנבנו שם כהתנחלויות. הסכמי אוסלו בשנת 1993 נחתם ההסכם אשר היה הראשון בסדרת הסכמים, אשר כונו הסכמי אוסלו. במסגרת הסכמי אוסלו הוקמה הרשות הפלסטינית ושטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה חולקו לשלושה אזורי שליטה: שטחי A: בשליטה ביטחונית ואזרחית של הרשות הפלסטינית. שטחי B: בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של צה"ל. שטחי C: בשליטה מלאה של צה"ל ושל הרשויות המקומיות האזרחיות, ברובן מועצות מקומיות. בשטחי C נמצאות כל ההתנחלויות, והגדרתם נקבעה בעיקר על-פי גורם זה. מנהלה מיוחדת, מנהלת התיאום והקישור (מת"ק), המתפקדת למעשה כיחידה של צה"ל, מופקדת על תיאום בין פעולות צה"ל לפעולות המשטרה הפלסטינית. הסכם השלום והגבול עם ירדן גם בהסכם השלום בין ישראל לירדן לא מוזכר הקו הירוק, אלא קו הגבול שקבעו רשויות האימפריה הבריטית בין שטח המנדט הבריטי לשטח אמירות עבר הירדן (מאוחר יותר: ממלכת עבר הירדן). כיוון ששתי הישויות היו בהשפעה בריטית, קו הגבול לא סומן בפועל אלא תואר ושורטט על מפות בלבד. הסכם השלום קובע שחלק מתוואי הגבול בין ישראל לירדן בשטח שבין חמת גדר וטירת צבי הוא הנהרות הירמוך והירדן, ובמקרה של שינוי זרימתם באופן טבעי, הוא ייקבע מחדש לפי התוואי. בהסכם נאמר במפורש שאין בהסכם כדי לשנות את מעמדם של שטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית). הגבול בערבה סומן לראשונה בעקבות ההסכם. פירוש הגדרת תוואי הגבול במסמכים הבריטיים הישנים הייתה שנויה במחלוקת, ולבסוף קיבלה ישראל את הפרשנות הירדנית, והעבירה אליה בחזרה 300 קמ"ר, שבהם שלטה החל משנות החמישים ועד לחתימת הסכם השלום. עם זאת, שונה קו הגבול כך שכ-14 אלף דונמים של אדמה שעובדה מעבר לקו הגבול המנדטורי לאורך נחל ערבה, הועברו לשטח ישראל ותמורתם העבירה ישראל שטחים בגודל דומה לאורך הערבה. שני שטחים, מול צופר שבערבה וליד נהריים, "אי השלום", הם שטחים בריבונות ירדנית המעובדים בהיתר על ידי חקלאים ישראלים. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן לא סומן, מפני שלטעמה של ירדן אין כל ישות עצמאית השוכנת ממערב לקו זה כי הרשות הפלסטינית איננה מדינה עצמאית ומדינת ישראל לא סיפחה אליה שטח זה. בכל מקרה, קו הגבול בקטע זה עובר בתוך ים המלח ובמרכז נהר הירדן ולכן אין כל צורך לסמנו בפועל. פינוי רצועת עזה בשנת 2004 החליטה ממשלת ישראל (בראשות אריאל שרון), בהחלטה שאושרה על ידי הכנסת, לפנות באופן חד-צדדי את כל היישובים הישראליים ואת כוחות הצבא ומתקניו מרצועת עזה, וכן ארבעה יישובים בצפון השומרון. תוכנית זו, שמכונה "תוכנית ההתנתקות", נתקלה בהתנגדות מצד קבוצות גדולות בחברה הישראלית (במיוחד מצד הציבור הדתי), אך יצאה בכל זאת אל הפועל בשנת 2005. באוגוסט אותה שנה, פונו מרצועת עזה כל התושבים הישראלים, כל היישובים נהרסו וצה"ל פינה את כל כוחותיו ומתקניו מהרצועה. ישראל הודיעה כי היא מבטלת את הממשל הצבאי ברצועת עזה, והחלה להתייחס לקו הירוק ברצועת עזה כאל גבול לכל דבר, הגם שלא הכריזה על כך באופן רשמי. כיום רואה ישראל ברשות הפלסטינית את האחראית לשלטון ברצועת עזה, אם כי רשות זו אינה נחשבת כמדינה. תמיכה והתנגדות לחזרה לגבולות הקו הירוק בצד הישראלי תמיכה עד אמצע שנות ה-80 התמיכה בחזרה לגבולות הקו הירוק בקרב הציבור בישראל הייתה מצומצמת, אולם היא הייתה נחלתם של כמה אישים בולטים. דוד בן-גוריון, שהיה ראש הממשלה בעת קביעת הקו הירוק, הביע לאחר המלחמה את עמדתו שיש לחזור לקו הירוק ברוב חלקיו, למעט בירושלים וברמת הגולן, ובלבד שמדינות ערב השכנות יסכימו לשלום מלא עם ישראל. בתקופה ההיא בן-גוריון כבר לא כיהן בשום תפקיד רשמי, ועל כן דבריו שיקפו את דעתו האישית בלבד. ב-16 באוגוסט 1972 דיווח זאב שיף בעיתון הארץ כי בן-גוריון שינה את דעתו וכי אין הוא תומך עוד בנסיגת ישראל לקו הירוק. שיף ציטט מקורבים לבן-גוריון שטענו כי חל שינוי בעמדתו כיוון שהתאכזב מהסיכוי לכונן שלום עם מדינות ערב, וכיוון שהתרשם מהצלחת ההתנחלויות. אישי ציבור אחרים שתמכו בחזרה לקו הירוק היו פרופסור ישעיהו ליבוביץ, אורי אבנרי, העיתונאי ירון לונדון ואחרים, כולם מזוהים כאנשי שמאל. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, עוררה ביתר שאת את המחלוקת הציבורית בעניין שליטת ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק. בתחילת שנות התשעים, התמיכה בפינוי השטחים, או לפחות חלקם, החלה לצבור תאוצה, מה שאפשר לרבין לחתום על הסכמי אוסלו, על אף התנגדות עזה של הימין. בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שנערכו בשנת 1996, הובס השמאל ובנימין נתניהו זכה ברוב יחסי, שהבהיר כי חלק משמעותי בישראל התנגד להמשך הנסיגות. נתניהו השאיר את עמדתו בסוגיה זו בערפל מסוים – מחד הוא הביע התנגדות לנסיגה לקו הירוק, מאידך הוא הודיע כי ימשיך את ביצוע הסכמי אוסלו. כישלון שיחות השלום בקמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 הביאו להקפאת הדיון בנושא, מתוך תפיסה ש"אין פרטנר" בצד הפלסטיני שאיתו ניתן להגיע להסכם שלום. פיגועי הטרור הבלתי פוסקים בעורף ישראל, הביאו להתפשטות ההשקפה כי כל עוד לא ניתן להגיע להסכם, יש להתחיל ולבצע "התנתקות חד-צדדית", כלומר נסיגה ישראלית חד-צדדית מחלק מהשטחים מעבר לקו הירוק, ויצירת מכשול פיזי, גדר ההפרדה, שימנע מעבר של פלסטינים לתוך תחומי הקו הירוק. הדבר התבטא בתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה של ראש הממשלה אריאל שרון (אף על פי שביצע משאל חברים בתוך מפלגתו והפסיד), שזכתה לאהדה בקרב השמאל, אך בהתנגדות עזה מקרב הימין. קביעת קו הנסיגה כקו הירוק לא הייתה מובנת מאליה – היו הצעות לתיקונים בקו זה, אולם בסופו של דבר התקבל הקו הירוק מטעמים בין-לאומיים. ההנחה הייתה שהקהילה הבין-לאומית לא תראה את הנסיגה הישראלית כמושלמת אלא אם תהיה אל הקו הירוק, כולל ביטול הנוכחות הצבאית ברצועה. מאידך, תוואי גדר ההפרדה ביהודה ושומרון נקבע כך שגושי התיישבות ישראליים יכללו בצידה המערבי של הגדר, והגדר לא תחפוף את הקו הירוק באופן מוחלט. התנגדות המתנגדים לנסיגת ישראל אל הקו הירוק באים מחוגים שונים בציבור היהודי בישראל, וגם טענותיהם שונות. יש המתנגדים לנסיגה מתוך אמונה כי אין לוותר על חלקים מארץ ישראל, כיוון שהיא שייכת לעם היהודי – אם מסיבות היסטוריות, ציוניות או דתיות (ראו גם "ארץ ישראל השלמה"). חלק ניכר מבין אלו הם דתיים לאומיים. רבים אחרים מתנגדים לנסיגה מסיבות ביטחוניות, וסבורים כי שטחים אלה חיוניים לגבולות בני הגנה על מדינת ישראל, טענה זו נשמעת גם בפי המתנגדים מסיבות היסטוריות או דתיות. עד לאמצע שנות ה-80 נטו רוב חוגי המרכז הפוליטי וחלקים בשמאל המתון להתנגד לרעיון הנסיגה אל עבר הקו הירוק במסגרת הסכם עתידי, אולם השקפה זו השתנתה בהדרגה, וכיום מרבית הזרמים הפוליטיים והמפלגות חולקים את ההשקפה כי ההסכם יביא להקמת מדינה פלסטינית על מרבית שטחי יהודה ושומרון, למעט גושי ההתנחלויות ותיקוני גבול נוספים, והשאלה העיקרית היא לא על עצם הנסיגה אלא על היקפה. עם זאת, רבים אינם מאמינים כי השלטון הפלסטיני הנוכחי, בעיקר לאור עליית חמאס, מסוגל להגיע להסכם שלום שייאכף ויוסכם על כל חלקי העם הפלסטיני. ישנם גם המצדדים בנסיגה ישראלית חלקית מהשטח, תוך הכללת גושי התיישבות בתחומי ישראל, כמו גם את בקעת הירדן וצפון ים המלח. בצד הפלסטיני הפלסטינים לא היו שותפים לקביעת הקו הירוק, והאינטרסים שלהם כמעט לא נלקחו בחשבון בעת קביעת הקו. למרות זאת, השפעת הקו הירוק עליהם הייתה מרחיקת לכת. פלסטינים, בדואים, נוצרים ודרוזים שנותרו בתוך תחומי הקו הירוק קיבלו אזרחות ישראלית, והשתלבו במידה כזאת או אחרת במדינת ישראל. פלסטינים ובדואים שנותרו בתחומי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) קיבלו אזרחות ירדנית ושולבו בממלכת ירדן. גם בין השנים 1967–1988 היו קשרים הדוקים בין תושבי יהודה ושומרון לבין ממלכת ירדן, קשרים שישראל אפשרה ואף עודדה. ב-1988 הודיע מלך ירדן דאז, המלך חוסיין, על ניתוק הקשרים בין ירדן לגדה המערבית, ובכך קיבל את עמדת הארגונים הפלסטינים, בעיקר אש"ף, כי באזור זה צריכה לקום מדינה פלסטינית. ברצועת עזה נותרו התושבים חסרי אזרחות. הם לא קיבלו אזרחות מצרית ולא אזרחות ישראלית. מעמדו של השטח נותר לא-ברור מבחינה משפטית, ולעניין זה היו השלכות על תושביו. הארגונים הפלסטיניים, ובייחוד אש"ף שהוקם ב-1964, סירבו במשך שנים רבות להכיר בקו הירוק כקו גבול, כשם שסירבו להכיר במדינת ישראל או בזכות קיומה. עמדה זו התרככה בהדרגה – ב"הכרזת העצמאות" הפלסטינית שהוקראה באלג'יריה ב-1988 נרמז כי הפלסטינים מקבלים את קווי החלוקה שהתווה האו"ם ב-1947. בהסכמי אוסלו מ-1993 כבר הסכים אש"ף לקביעת הקו הירוק כגבול השטח שעליו יחולו ההסכמים, וכיוון שההסכמים כללו הכרה במדינת ישראל, אפשר להסיק מכך שאש"ף ראה בקו הירוק את גבולות מדינת ישראל. אש"ף סירב להכיר בסיפוח מזרח ירושלים לישראל. ארגונים פלסטינים גדולים אחרים, בעיקר חמאס, מסרבים גם היום להכיר בקו הירוק באופן רשמי. ההכרה לכאורה של אש"ף בקו הירוק עומדת בסתירה עם דרישה אחרת שהארגונים הפלסטינים עדיין עומדים עליה – זכות השיבה. הארגונים הפלסטינים עומדים על כך שפליטים פלסטינים שגרו עד 1949 ביישובים שבתוך תחומי הקו הירוק, יוכלו לשוב ליישוביהם המקוריים אם ירצו בכך. דרישה זו אינה מתיישבת עם הכרה בריבונות ישראל על השטחים שבתוך תחומי הקו הירוק, כיוון שריבונותה של מדינה כוללת גם את הזכות לשלוט בהגירה אל תוך המדינה ובהתאזרחות המהגרים. הרשות הפלסטינית ואש"ף שומרים כיום על עמימות בנוגע לאופן שבו לדעתם יש ליישב את הקונפליקט הזה. ישראל שוללת את הדרישה ל"זכות השיבה" מכול וכול. במסגרת השיחות המדיניות בין ישראל והפלסטינים בתקופת ממשלת אהוד ברק, הסכימו הפלסטינים להכללת גושי התיישבות ישראליים מסוימים שמעבר לקו הירוק בתחומי ישראל, אך התנו זאת במסירת שטחים שבתוך הקו הירוק לידי פלסטין, בעיקר במערב הנגב ובחבל לכיש. ראו גם יהודה, שומרון וחבל עזה הקו העירוני מרחב התפר גבולות מדינת ישראל התנחלות הכיבוש הישראלי הקו הסגול לקריאה נוספת משה ברור, גבולות ישראל – עבר, הווה ועתיד, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988. יהודה שנהב, במלכודת הקו הירוק: מסה פוליטית יהודית, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2010. אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, מכון בן-גוריון, 2012. מאמרים גבריאל בן דור, עמי פדהצור, דפנה קנטי, שסע טריטוריאלי בישראל? אידאולוגיה ופוליטיקה משני צדי הקו הירוק, מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס ה-11, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, אריאל, 2002, עמ' 213–222. ארנון סופר, טל יער-ויזל, העלמתם של אלמנטים גאוגרפיים בעקבות הסרת גבול בהדגמה: "הקו הירוק", קרקע 39, 1995, עמ' 39–51. לריסה פליישמן ואילן סלומון, לשאלה: "היכן הקו הירוק?" התשובה: "מה זה הקו הירוק?", אלפיים 29, 2005, עמ' 26–52. קישורים חיצוניים הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, 1949, ארכיון המדינה. כולל גם את המפות הרשמיות. הקו הירוק סומן בעיפרון כחול על גבי המפה שהיא חלק מהסכם שביתת הנשק עם ירדן, וגם קו אדום המגדיר את גבולות שטחי ההפקר שהיה באזור לטרון וירושלים. בפינה השמאלית העליונה חתימות של סגן-אלוף משה דיין וקולונל אחמד סאדיק אל ג'ונדי הירדני החתומים גם על נוסח ההסכם . חנוך כליל-החורש, תולדות הקו הירוק באזור הגלבוע ריאיון עם פרופסור משה ברור, שפורסם במקור ראשון בנובמבר 2017, ומסביר את מקור השם "הקו הירוק" והסיפור מאחורי סרטוט המפה. אבנר דינור, אחרי הגדר, בתוך: על עתידה של פרדיגמת ההפרדה, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, אוגוסט 2024 הערות שוליים קטגוריה:ישראל: גבולות קטגוריה:ישראל: פוליטיקה קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני קטגוריה:גבול ירדן–ישראל קטגוריה:גבול ישראל–מצרים קטגוריה:גבול ישראל–סוריה	2024-10-07T12:21:32
סיני	שמאל\|ממוזער\|250px\|סיני וישראל – צולם ממעבורת החלל קולומביה של נאס"א, 2002 שמאל\|ממוזער\|250px\|חצי האי סיני בלילה, צילום מהחלל, ספטמבר 2016 שמאל\|ממוזער\|250px\|נוף אופייני להר הגבוה בסיני ממוזער\|טקסט=בדואים בסיני, 1967\|בדואים בסיני, 1967\|250x250 פיקסלים שמאל\|ממוזער\|250px\|אי האלמוגים (ג'זירת פרעון, "אי הפרעונים") שמאל\|ממוזער\|250px\|קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מצרי שהושמד בסיני במלחמת ששת הימים ממוזער\|250px\|גבול ישראל-מצרים מצפון לאילת שמאל\|ממוזער\|250px\|נושאת המטוסים עוברת בתעלת סואץ – גבולו המערבי של חצי האי סיני. בגדה הימנית: חצי האי סיניבגדה השמאלית: החלק האפריקאי של מצרים חצי האי סִינַי (בערבית: شبه جزيرة سيناء) הוא חצי אי בצפון-מזרח מצרים. חצי האי הוא בעל צורה דמוית משולש, הנתחמת על ידי הים התיכון מצפון, הנגב מצפון מזרח, מפרץ אילת מדרום מזרח, מפרץ ותעלת סואץ ממערב. שטח חצי האי כ-61 אלף קמ"ר ואוכלוסייתו מוערכת בכ-602 אלף נפש (נכון לשנת 2015). חצי האי מחולק לשני מחוזות עיקריים: צפון סיני ודרום סיני (חלקו של חצי האי הסמוך לתעלת סואץ שוכן בתחומם של מחוזות סואץ, איסמעיליה ופורט סעיד). בסיני עובר הגבול המדיני בין מצרים לבין ישראל. במקביל לפיתוח התיירותי, מתרחש גל הגירה פנים-מצרי אל עבר חצי האי, שכולל אכלוס של ערים במערב סיני, ועובדים רבים מצרים וסודאנים שמגיעים לעבוד בתעשיית התיירות במזרח חצי האי. גל זה מערער את ההגמוניה הבדואית בסיני ששררה לפני כן. גאוגרפיה סיני ברובו מדברי, ומיושב בעיקר לאורך חופיו. בחוף המזרחי לאורך מפרץ אילת, השלוחה המזרחית של הים האדום, ממוקמים היישובים טאבה, נואיבה, דהב, ושארם א-שייח'. בחוף הצפוני, ליד רצועת עזה, נמצאת העיר אל עריש ובחוף המערבי שלאורכו של מפרץ סואץ נמצאת העיר א-טור. הטופוגרפיה של סיני מורכבת משלושה אזורים עיקריים: ההר הגבוה – אזור הררי הכולל פסגות המגיעות לגובה שיא של 2,629 מטר (ג'בל קתרינה) – האזור מאופיין בהרי גרניט תלולים ומבותרים, ומהווה חלק שהתפצל מהמסיב הערבו-נובי. אזור זה מכסה את השליש הדרומי של חצי האי. סיני התיכון: השליש המרכזי של חצי האי מכונה רמת א-תיה, רמה הבנויה סלעי משקע המשתפלת בכיוון צפון מגובה 1,000 מטר ועד לגובה 600 מטר. מהרמה מתפצלים לכל הכיוונים ואדיות עמוקים. צפון סיני: אזור גבעתי בדרומו עם מספר פסגות בודדות בגובה 900–1,000 מטר, ומשתפל לרצועה חולית ברוחב 45–70 ק"מ לאורך חוף הים התיכון. מקור השם מקור השם סיני הוא בתנ"ך: . הפסוק מדבר על הגעתם של בני ישראל למדבר סיני לאחר שחצו את ים סוף. מניתוח פשוט של הדברים עולה כי מדבר סיני הוא אותו סיני של ימינו. יש המשערים כי השם לקוח משמו של אל הירח האכדי – סין. בכל מקרה, לא נמצאו בחצי האי סיני עדויות ארכאולוגיות לקיום פולחן אל הירח. גרסה אחרת קושרת את השם סיני עם "סין" – שמה הקדום של העיר העתיקה פלוסיום ששכנה בקצהו הצפון מערבי של חצי האי. יש המשערים כי הר סיני, המקום בו על פי המסורת היהודית, קיבל משה את לוחות הברית, נמצא באזור ההר הגבוה. על פי המסורת הנוצרית מעמד זה התרחש בקרבת מנזר סנטה קתרינה, הנמצא למרגלות ג'בל מוסא. דמוגרפיה אוכלוסיית סיני מוערכת בכ-629,000 נפש (נכון לשנת 2024), אך נתון זה כולל רק את צפון סיני ודרום סיני, ואליו יש להוסיף כ-800,000 תושבים נוספים המתגוררים ממזרח לתעלת סואץ, במחוזות פורט סעיד, סואץ ואסמאעיליה. במשך שנים רבות רוב תושבי חצי האי סיני היו בדואים. מתחילת המאה ה-21 חל פיתוח תיירותי בסיני, והגיעו עובדים רבים מצרים וסודאנים למרכזי התיירות במזרח חצי האי. במערב האי רוב האוכלוסייה מצרית, שחלק גדול ממנה הם מהגרי עבודה מעמק הנילוס והדלתא של הנילוס. היסטוריה תושבי האזור בתקופת הברונזה פיתחו את מכרות הנחושת והטורקיז שמשכו את הפרעונים שכבשו ושיעבדו את המקומיים, מימי הממלכה הראשונה או אפילו לפני כן. על פי המחקריצחק בית אריה במאמרו 'יישובים מתקופת הברונזה הקדומה בדרום סיני' כותב ".. אין ספק שהיישובים הקטנים בדרום סיני נשענו על ערים חזקות בארץ ישראל ואולי אפילו על ערד בלבד.. " (שם ע' 311). הכורים בסיני היו מדרום ארץ ישראל. המצרים כרו טורקיז בסיני בשני מקומות, ואדי מע'רה וסרביט אל-ח'אדם. הם תופעלו והופסקו על בסיס עונתי למשך אלפי שנים. ניסיונות מודרניים לנצל את המרבצים היו חסרי כל רווח. אלו הם כפי הנראה המכרות הראשונים הנודעים. באזור נמצאו מבנים מסוג נואמיס המתוארכים ל-6,000 לפנה"ס עד 3,500 לפנה"ס. הנואמיס נמצאו בשני אתרים: ליד עין ח'ודרה שמדרום לנואיבה, ובוואדי פיראן באזור ג'בל סירבל. הכתב הפרוטו־סינאי הכתב הפרוטו-סינאי התגלה במכרות הטורקיז בסראביט אל חאדם, במערב דרום סיני. זהו הכתב הפונטי הראשון, שהחליף את כתב היתדות המסופוטמי הבין-לאומי והכתב ההירוגליפי המצרי. החוקר יצחק בית אריה שחפר בסראביט אל חאדם ("מנהרת העבדים") כתב כי "לכלי החרס הארץ ישראלים ב'צראביט אל חאדם' ישנם מקבילות בתרבות באר שבע ועסול". כן כתב כי היה קיים רצף יישובי של אתרי מגורים בין דרום ארץ ישראל לדרום סיני וכי קיימת זהות בין ממצאי תל ערד ואתרים בדרום סיני ונבי צאלח וכי הייתה דרך קבועה שקישרה את דרום הארץ לדרום סיני שנקראה גם "דרך הנחושת". הכתב שהתגלה בצארביט אל חאדם היה למעשה עברית־כנענית וכי הממונה על המכרות נקרא גם "שליט הארצות הזרות", וכן כיהן שם פקיד מצרי שנקרא "גדול השוטרים". כן כתב נדב נאמן "חצי האי סיני נחשב באופן עקבי לחלק מיבשת אסיה ומעולם לא נמנה עם תחומה של מצרים". לדעת החוקרים קדמו הכורים הכנענים מארץ ישראל בכמה מאות שנים לשלטון המצרי (בדומה לתוצאות ולמסקנות המחקר המודרני במכרות תמנע). כן כתב חוקר תרבות המצרית העתיקה, רפאל גבעון, בסיכום ספרו "אבני סיני": בתקופת הברזל בתקופת הברזל עברה במזרח סיני דרך עזה, שהייתה דרך סחר חשובה, ובה יישובים כגון חורבת תימן (כונתילת עג'רוד) וקדש ברנע. כן עברו באזור דרך הים ודרך המלך. במקרא לפי המסופר בתנ"ך נדדו בני ישראל במדבר סיני במשך 40 שנה לאחר שיצאו ממצרים. במהלך נדודיהם במדבר סיני הם קיבלו את התורה: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (). מיקומו המדויק של הר סיני בו התקיים הטקס שנוי במחלוקת. חוקרים שונים ממקמים אותו במקומות שונים ברחבי סיני, אחרים טוענים כי הוא היה בנגב המערבי או אפילו בחצי האי ערב. המסורת הנוצרית מזהה את ההר כ"ג'בל מוסא" במרכז חצי האי. על פי מסכת אבות ישנה זיקה בין מתן תורה בסיני ובין התגלות הכתב העברי בסיני "...וְהַשָּׁמִיר וְהַכְּתָב וְהַמִּכְתָּב וְהַלּוּחוֹת..." (אבות ה, ו). זיקה לכנען ולארץ ישראל או למצרים הדעה הרווחת במחקר כי זיקתו של חצי האי סיני בעת העתיקה הייתה בדווקא לכנען הצפונית מופיעה אצל חוקרים רבים. "... אתרי צפון סיני הם שלוחה של תרבות הברונזה התיכונה א בנגב". "... בשני אתרים, m26-27, לוקטו שברים רבים של קנקני אגירה מטיפוס האופייני לאתרי דרום ארץ ישראל בשלהי תקופת הברזל. "... בתקופת הביניים הראשונה חודרת מאזור הנגב לצפון סיני ולמרכזו שלוחה תרבותית של יישובי תקופת הברונזה התיכונה א. היעדר ממצאים מצריים באתרי MB 1 בנגב הצפוני וצפון סיני מחד-גיסא, ומיעוט האתרים מתקופה זאת ממערב לוואדי אל-עריש מאידך גיסא מעידים בבירור על האוריינטציה הנגבית של ההתיישבות בצפון סיני ועל ניתוק תרבותי פוליטי בין מצרים לצפון סיני ודרום ארץ ישראל". החוקר חיים בר-דרומא כתב בספרו "הנגב" כי משמעותו של המחוז הגאוגרפי "נגב" כולל את סיני של היום. גם החוקר יצחק בית אריה במאמרו "יישובים מתקופת הברונזה הקדומה בדרום סיני" כותב: "... אין ספק שהיישובים הקטנים בדרום סיני נשענו על ערים חזקות בארץ ישראל ואולי אפילו על ערד בלבד..." (שם, עמוד 311). הרודוטוס זיהה את הגבול המזרחי של מצרים כהר קסיוס, וממזרח לו האזור מזוהה כסוריההרודוטוס, היסטוריות, 2.158, 3.5 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית). נצרות ואסלאם הנוצרים קידשו את הר סיני כבר בראשית הנצרות. כבר בשנים הראשונות בהן הייתה הנצרות דת האימפריה הרומית, נשלחו נזירים לחצי האי. במאה השישית לספירה הקים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון (527–565) את מנזר סנטה קתרינה ששימש מרכז נוצרי חשוב מאות בשנים. עם עליית האסלאם באזור שימש חצי האי סיני גשר יבשתי למעבר עולי רגל ממצרים וצפון אפריקה בדרכם למכה ומדינה בחצי האי ערב. השריד הבולט ביותר לתקופה זו הוא המבצר שבנה צלאח א-דין באי האלמוגים, מול טאבה. היסטוריה מודרנית טקסט=צעירים בדואים בסיני מכינים פיתות, 2007\|ממוזער\|260x260 פיקסלים\|צעירים בדואים בסיני מכינים פיתות, 2007 במשך כמעט ארבע מאות שנה היה סיני תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית. הנוכחות הזרה היחידה הייתה בעת כיבושי נפוליאון. בסוף המאה ה-19 השתלטו הבריטים על תעלת סואץ והשטחים הסמוכים אליה שכללו את הפינה הצפון מערבית של סיני, בין העיר סואץ לאל-עריש על חוף הים התיכון. זה היה קו הגבול הדרום מערבי של האימפריה העות'מאנית. סיני נחצה בין הצדדים. ב-1906 ניסו הבריטים להרחיק את הטורקים מהתעלה, ולחצו עליהם להסכים לקו גבול שיכלול את כל סיני תחת שלטונם. הם הציבו אולטימטום לטורקים לשנות את קו הגבול לקו ישר בין עקבה לרפיח. הטורקים ניסו להביא לפשרה סביב קו בין אל עריש וראס מוחמד (חלוקת חצי האי לשני חלקים שווים) אך הבריטים לא הסכימו. הפשרה היחידה שהתקבלה, בעקבות התעקשות של מפקד כוח המשטרה הטורקי באום-רשרש (אילת של היום) הייתה להעביר את קו הגבול בין טאבה לרפיח. קו זה שימש כגבול המזרחי של סיני מאז ועד היום. כיום גבול זה הוא הגבול הבין-לאומי בין מצרים וישראל. בזכות הסגתו לטאבה יש למדינת ישראל 11 קילומטר של חוף במפרץ אילת ונמל עם גישה לאוקיינוס ההודי. המאבקים בין ישראל למצרים מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 שימש סיני כאזור החיץ שבין ישראל למצרים. בזמן מלחמת העצמאות כוחות מצריים עברו דרך סיני בדרכם לפלוש לתחומי ישראל. בהמשך המלחמה פלשו כוחות ישראליים לפינה הצפונית מזרחית של סיני, אך נסוגו לאחר זמן קצר, בעקבות לחץ בריטי ואמריקאי. תחת הסכם שביתת הנשק של 1949, סיני, יחד עם רצועת עזה, נותרו תחת שלטון מצרי, אף על פי שחלקים ממנה נותרו ללא כוח צבאי. בשנת 1956, מצרים השתמשה בשליטתה על סיני כדי לכפות הסגר ימי על נמל אילת הישראלי. בעקבות זאת, ישראל, בתיאום עם בריטניה וצרפת שבקשו להשתלט מחדש על תעלת סואץ, פתחו במלחמת סיני. במהלך המלחמה, שנמשכה שישה ימים בלבד, פלש צה"ל לסיני, וכבש את רוב חצי האי. בריטניה וצרפת, שניהלו במקביל את מבצע מוסקטר, והיו אמורות לפי התכנון להשתלט על תעלת סואץ, נסוגו מכוונתן בעקבות לחץ בין-לאומי. גם ישראל נאלצה להסיג את כוחותיה מסיני כעבור כחודשיים, בעקבות לחצים מצד ברית המועצות וארצות הברית. במשך השנים שלאחר מכן היה סיני מפורז וחנו בו כוחות או"ם. בשנת 1967 החזירה מצרים את צבאה לחצי האי, ההסגר הימי על אילת חודש, וכוחות האו"ם לשמירת השלום נדרשו לעזוב את האזור. זו הייתה העילה הישראלית לפתיחת מלחמת ששת הימים, שלא אחרה לבוא. במהלך המלחמה הצבא המצרי הובס, וישראל, כבשה פעם נוספת את חצי האי. תעלת סואץ, שגדתה המזרחית עברה לשליטת ישראל, נסגרה. הכיבוש השני של סיני לווה בהקמה של מספר התנחלויות, בעיקר לאורך חוף מפרץ אילת ובפתחת רפיח. סך הכול הוקמו בסיני 19 התנחלויות שבהן התגוררו כ-4,300 איש. ההתנחלות הגדולה ביותר הייתה העיר ימית ששכנה לחוף הים התיכון, דרומית מערבית לרפיח. בדרום חצי האי הוקמה העיירה אופירה ובה היו מלונות, בית ספר שדה ואף מנחת מטוסים. בין אופירה ואילת הוקמו המושבים די זהב, הסמוך לדהב ונביעות בסמוך לנואיבה. בשנת 1971 הציע שליח האו"ם, גונאר יארינג, למצרים ולישראל הסכם שלום בתמורה להחזרה של סיני למצרים. שתי המדינות נענו להצעה בחיוב, אך עם הסתייגויות שלא ניתן היה לגשר ביניהן. בשנת 1973 ניסתה מצרים להחזיר את שליטתה בסיני במלחמת יום הכיפורים. כוחות מצריים התקיפו בהפתעה את צה"ל והצליחו להשתלט על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. ישראל בתגובה כיתרה חלק מהכוחות הללו וכבשה חלקים מהגדה המערבית של התעלה. כחלק מהסכמי הפרדת הכוחות, ישראל הסיגה את כוחותיה אל מעבר לקו התעלה ואפשרה את פתיחתה המחודשת של תעלת סואץ. המאבק על סיני הגיע לסיומו עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979. במסגרתו הסכימה ישראל להעביר את השליטה בכל סיני לידי המצרים. ישראל נסוגה מסיני במספר שלבים, שהסתיימו בשנת 1982. נסיגתה של ישראל לוותה בהריסתם של היישובים הישראלים, בהם העיר ימית. מהעיירה טאבה, אשר הכילה מתחמי מלונות בבעלות ישראלית, ישראל יצאה רק בשנת 1989. מאז מלחמת ששת הימים ועד 1980 השקיעה מדינת ישראל 58.7 מיליארד ל"י במרחבי סיני, מתוכם 45.5 מיליארד היו השקעות צבאיות. על פי הסכמי השלום, לא יהיו חיילים מצרים בתחומי סיני, אלא שוטרים בלבד, אך סעיף זה שונה לאחר ההתנתקות מעזה שקבע שמצרים תפרוס כ-750 חיילים על ציר פילדלפי בין סיני לרצועת עזה. במהלך השנים, ובעיקר משנת 2007, הפך חצי האי סיני לנתיב מעבר בהסתננות מאפריקה לישראל של כ-60,000 מסתננים וכבעבר, נתיב הברחת סמים. בעקבות תופעות אלו, החלו הרשויות בישראל ב-2010, בהקמת גדר ביטחון לאורך הגבול בינה לבין מצרים. לאחר הקמת הגדר פחתה תנועת ההסתננות. ביטחון וטרור מאז חתימת הסכם השלום בין המדינות בשנת 1979, גבול ישראל-מצרים שקט יחסית. עם זאת, לאורך הגבול מתקיימות בתדירות משתנה חדירות של מבריחים, טרוריסטים ומסתננים. לטענת החוקר אלי דקל, בחסות השקט הזה בונה מצרים בסיני כוח צבאי משמעותי. בנוסף, התרחשו מספר התקפות טרור שכוונו לעבר אזרחים ותיירים ישראלים, בין אם על-ידי כוחות חמושים של מצרים ובין אם על ידי מחבלים פלסטינים – מאורגנים או יחידים: ב-5 באוקטובר 1985 חייל מצרי ששמר בעמדה ביצע את הפיגוע בראס בורקה, אתר נופש בין טאבה לנואיבה, ירה בנופשים ישראלים. מהירי נרצחו שבעה ישראלים. ב-25 בנובמבר 1990 התרחש הפיגוע בעין נטפים: שוטר של משמר הגבול המצרי, עבר את גבול ישראל–מצרים לשטח ישראל, וירה לעבר כלי רכב בכביש 12, בסמוך למעיין עין נטפים, שנמצא קילומטרים אחדים צפונית-מערבית לאילת. שלושה חיילי צה"ל ושני אזרחים ישראלים נרצחו בפיגוע. ב-7 באוקטובר 2004 נערכה מתקפת טרור בסיני: במהלכה הותקפו מלון הילטון טאבה וחוף ראס א-שטן. ב-25 באפריל 2006 התרחשו שלושה פיצוצים בכפר המצרי דהב, שהביאו למותם של 27 אנשים (רובם מצרים) ולפציעתם של יותר מ-100. ב-29 בינואר 2007 חדר דרך הגבול מחבל שביצע פיגוע באילת. ב-22 באפריל 2010 נורו שתי רקטות קטיושה ממזרח סיני לעבר מפרץ אילת, ככל הנראה על ידי ארגון טרור איסלאמיסטי (חלק מהשפעות הפונדמנטליזם המוסלמי) התוכפים את אזור זה, כגון הג'יהאד האסלאמי המצרי. דווח כי אחת מהקטיושות הללו נפלה בשטח פתוח בעקבה שבירדן. ב-18 באוגוסט 2011, חדרה חוליית מחבלים מסיני לישראל, מצפון למחסום עין נטפים, וביצעה פיגוע משולב בו נרצחו 8 ישראלים ב-5 באפריל 2012 נורתה רקטת גראד לעבר העיר אילת, על-ידי ארגון הטרור מועצת השורא של לוחמי הג'יהאד בסביבות ירושלים. דווח כי גראד זה נפל בסמוך לשכונת מגורים ישראלית באילת. ב-5 באוגוסט 2012 נערכה מתקפת הטרור במפגש הגבולות ישראל-מצרים-רצועת עזה, במהלכה חדרו מחבלים חמושים עטויי חגורות נפץ לישראל בנגמ"ש שהושג לאחר תקיפת מוצב מצרי סמוך לגבול ורצח 16 חיילים מצרים ששהו בו. לאחר החדירה הושמד הנגמ"ש בירי מהאוויר ומהקרקע על ידי צה"ל וכל המחבלים נהרגו. ב-16 בפברואר 2014 נרצחו חמישה בפיצוץ באוטובוס שהסיע תיירים בצד המצרי של מסוף הגבול בטאבה. ב-31 באוקטובר 2015 פוצץ מטען חבלה בטיסה 9268 של מטרוג'ט, שטסה משארם א-שייח' שבמצרים לסנקט פטרבורג שברוסיה, המטוס התרסק בסיני, וכל 224 יושבי המטוס נהרגו. ב-24 בנובמבר 2017 התרחש הפיגוע במסגד א-ראודה: שכלל פיצוץ מטען חבלה וירי במסגד במסגד א-ראודה שבצפון סיני, 45 ק"מ מערבית לאל עריש. בפיגוע נרצחו לפחות 305 אנשים ו-128 נפצעו. ב-3 ביוני 2023 התרחש פיגוע הירי בגבול ישראל–מצרים: שוטר מצרי חצה את הגבול באזור הר שגיא, והרג שלושה חיילי צה"ל. ב-29 במאי 2024 השלים צה"ל השגת שליטה מבצעית מלאה (במסגרת מלחמת חרבות ברזל) על ציר פילדלפי הנמשך לאורך הגבול בין רצועת עזה למצרים. תיירות שמאל\|ממוזער\|250px\|אתר הצלילה החור הכחול שמאל\|ממוזער\|250px\|מתחם חושות, חוף "מון איילנד" בראס א-שטן, 2004 שמאל\|ממוזער\|250px\|בית מלון בטאבה מאז החזרת סיני למצרים, עבר חצי האי פיתוח על ידי המצרים כאתר תיירות המיועד לקהל אירופי וישראלי. רוב הפעילות התיירותית שאליה נהגו להגיע ישראלים היא לאורך החוף הסמוך למפרץ אילת ובשארם א-שייח', שמשמשת כמרכז לכנסים בין-לאומיים. בחצי האי נבנו כפרי נופש רבים ומלונות מפוארים השייכים לרשתות בתי מלון בין-לאומיות. בשל מחירי הלינה הזולים, ובשל חופי הים השקטים, הביטחון היחסי והשירות בשפה העברית, נחשב סיני ליעד תיירות מועדף על צעירים ישראלים, עד לפיגוע במלון הילטון טאבה באוקטובר 2004. מתחמי חופים פופולריים במיוחד היו ראס א-שטן, ביר סוויר, נואיבה, אל מחאש, הדיונות ומעגנה. בחופים האלה נמצאים מלונות פאר לצד חושות, צריפי קש עם מזרן, לעיתים ללא חיבור לגנרטור. לאורך 600 הקילומטרים של חופי הים האדום בחצי האי שוכנים כמה אתרי צלילה מהיפים בעולם, אשר משמשים מוקד עלייה לרגל עבור צוללים מכל רחבי תבל. השוניות, אשר נמשכות לאורך כל חצי האי, הן במצב מעולה ביחס לשוניות אשר שוכנות מצפון לגבול, לאורך חופי אילת, הן בשל מיעוט הצוללים באופן יחסי והן בשל הפיתוח התיירותי הדל יחסית לכמות החופים. ממשלת מצרים השקיעה מיליארדי דולרים בפיתוח האזור, שהפך לאבן שואבת כסף זר עבור המדינה הענייה, ולכן היא מנסה להבטיח את השקט במקום, לעיתים על חשבון זכויות האדם של הבדווים והמצרים. מאז הנסיגה הישראלית מסיני פותחו מאוד מתחמי התיירות בחצי האי: בשארם א-שייח' נבנו בתי מלון מפוארים ובחופי נואיבה ודהב נבנו חושות ובתי מלון בדרגה בינונית ונמוכה. ב-2005, נפתח באזור טאבה מתחם תיירות יוקרתי בשם "טאבה הייטס" הכולל חמישה בתי מלון מפוארים אליהם מגיעים תיירים מערביים בטיסות צ'רטר לשדה התעופה בטאבה. כדי לשמור על הביטחון באזורים הפופולריים לישראלים, מקשה גם היום הממשלה על כניסת אזרחים מצרים ואזרחים של מדינות ערביות אחרות לשטח שמנואיבה ועד טאבה. עם זאת, מאז פיגועי הטרור בטאבה, שארם א-שייח' ודהב ב-2004–2006, ניתנה התרעה ביטחונית של משרד החוץ שלא לצאת לסיני. וכך, על אף המאמצים המצריים לשמור על ביטחון התיירים, התמעטה מאוד התיירות הישראלית לסיני ואתרי נופש רבים שהיו מבוססים על קהל ישראלי נעלו את שעריהם או שהחלו להתבסס על תיירות אירופאית. בעקבות המהפכה במצרים בשנת 2011, נפגעה התיירות במצרים כולה באופן קשה, אך החל משנת 2016 נרשמת התאוששות בתחום זה, בפרט בקרב תיירים מישראל. בתקופת החגים של שנת 2016 נרשם זינוק במספר הישראלים שנכנסו לסיני, ובקיץ 2017 אף גדל שיעור התיירים הנכנסים לסיני מישראל ב-54% בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2016. בשנת 2018 חל זינוק נוסף, כשלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חלה בשנה זו עליה של 95 אחוזים בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, כשמהחודשים ינואר עד ספטמבר נכנסו 321 אלף ישראלים לסיני, לעומת 164 אלף בתקופה המקבילה בשנת 2017. במקביל לפיתוח התיירותי, מתרחש גל הגירה ממצרים לסיני שכולל אכלוס של ערים במערב חצי האי, ועובדים רבים, מצרים וסודאנים שמגיעים לעבוד בתעשיית התיירות במזרח חצי האי. גל זה הפר את ההגמוניה הבדואית בסיני. בשנת 2020, עקב הקורונה, נסגר המעבר, אולם נפתח מחדש בקיץ 2021. בשנה זו נכנסו 167 אלף מבקרים מישראל לסיני, וב-2022 נכנסו כ-565 אלף, חרף אזהרות מסע רשמיות לתיירים ישראלים על סכנות ממשיות של מוות ושל חטיפה בין אם במהלך השהיה במקום או אף במעבר הגבול אל תוך חצי-האי ולמצרים בכלל. ב-2023 נכנסו כ-579 אלף מבקרים, אולם לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל חלה הפחתה משמעותית בכמות המבקרים שחצו את הגבול, וכך נכנסו בדצמבר 2023 כ-3,300 בלבד לעומת 22,400 בתקופה המקבילה שנה לפני כן. עם זאת, בקיץ 2024 עדיין עברו כ-50 אלף ישראלים, רובם הגדול ערבים־ישראלים. לקריאה נוספת שמואל אחיטוב (עורך), מחקרים בארכאולוגיה של נוודים: בנגב ובסיני, רשות העתיקות ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, בשיתוף עם מדרשת שדה בוקר ומרכז ג'ו אלון, להב, תשנ"ח, 232 עמ' מתיו טיג, סיני – חלום ושברו – מרירות המולידה טרור רוחשת בקרב שבטי הבדואים בחצי האי סיני, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מרץ 2009 נורית קליאוט, שמואל אלבק, סיני – אנטומיה של פרידה – פינוי ישובי סיני, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ו/ 1996. קישורים חיצוניים תמצית ההיסטוריה של סיני באתר מפה הסבר ומפה על קביעת קו הגבול באתר משרד החוץ פורטל המידע על סיני 1000px\|ממוזער\|מרכז\|פסגת ג'בל מוסא הערות שוליים * קטגוריה:אסיה: חצאי איים קטגוריה:אתרי המקרא קטגוריה:אסיה: מדבריות קטגוריה:אזורים מפורזים קטגוריה:חבלי ארץ במחלוקת לשעבר	2024-09-25T06:11:15
הווארד דין	שמאל\|ממוזער\|250px\|הווארד דין, 2004 הווארד דין (באנגלית: Howard Dean; נולד ב-17 בנובמבר 1948) הוא פוליטיקאי אמריקאי, ממנהיגי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, מושל ורמונט לשעבר. פרץ לתודעה הלאומית בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2004 כשהפך תוך שנה ממועמד אלמוני נטול תמיכה, למועמד מוביל, בשל התנגדותו למלחמה בעיראק ובזכות קמפיין חדשני שהתבסס על השימוש באינטרנט בשביל יצירת בסיס תמיכה עממית רחב. אף על פי שבסיס תמיכה זה לא הספיק לו לזכות במועמדות ומסע הבחירות שלו התרסק לאחר הפסדו בהתמודדות הראשונה באיווה, המנגנון שהוא בנה המשיך לפעול למען עשרות מועמדים דמוקרטיים לתפקידים שונים בבחירות המקדימות ובבחירות הכלליות, השאיר את דין בעמדת מפתח במפלגה, והוביל אותו לתפקיד יו"ר הוועדה הדמוקרטית הלאומית. הוא רופא במקצועו. ראשית חייו דין נולד בניו יורק וגדל במשפחה אפיסקופלית שמרנית ואמידה. סיים תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת ייל בשנת 1971, ועבד כמה חודשים כברוקר, אך עד מהרה עזב. לאחר מכן למד בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין בישיבה יוניברסיטי, וקיבל תואר ד"ר לרפואה בשנת 1978. שם גם פגש את רעייתו לעתיד, ג'ודית סטיינברג, רופאה גם היא. עם סיום לימודיהם הם עברו לוורמונט ופתחו שם מרפאה. בשנת 1982 נבחר לבית הנבחרים של ורמונט מטעם המפלגה הדמוקרטית, ובשנת 1986 נבחר לסגן המושל, אך המשיך לעסוק ברפואה. בשנת 1991 נפטר המושל במפתיע וד"ר דין נקרא למלא את מקומו. בשנת 1992 הוא נבחר למשרה, ומאז נבחר מחדש כל שנתיים עד שנת 2000. כמושל הוא נחשב כבעל מדיניות מרכזית שאכזבה רבים מהדמוקרטים. במיוחד הוא שמר על איזון התקציב במחיר קיצוצים בהוצאות הממשל. הוא נכשל בניסיונו להביא לביטוח בריאות כללי לתושבי מדינתו, אבל הצליח להנהיג רפורמה שהעניקה ביטוח רפואי לכל הילדים, ולקשישים מעוטי ההכנסה. במישור הארצי הוא נודע בעיקר בגלל חתימתו על החוק ל"איחוד אזרחי" (Civil Union), שלראשונה בארצות הברית העניק לבני זוג מאותו המין זכויות שוות לזוגות נשואים. הבחירות המקדימות בשנת 2004 בשנת 2002, לקראת תום כהונתו כמושל, הודיע על כוונתו לרוץ לנשיאות ארצות הברית. בתחילה הוא נראה כמועמד חסר סיכוי ממשי, ואף הוא עצמו חשב כך. אולם כוכבו החל לדרוך כאשר היה אחד מהמועמדים הדמוקרטים היחידים שהתנגד ליציאת ארצות הברית למלחמה נגד עיראק, ודיבר בחריפות כנגד ראשי המפלגה שהצביעו בקונגרס בעדה. דבר זה איחד סביבו את רוב מתנגדי המלחמה בקרב המפלגה. גורם שני לעלייתו היה השימוש המתוחכם של מטה הבחירות שלו באינטרנט וברוחו. בניגוד לקמפיינים קודמים, הקמפיין של דין השתמש באתר האינטרנט הרשמי לא רק ככלי פרסום אלא ככלי ליצירת קהילה, וזאת בעזרת הבלוג הרשמי. בבלוג כתבו אנשי המטה, אורחים, ולעיתים דין עצמו, לרוב בצורה לא פורמלית, תוך מתן אפשרות נרחבת לגולשים להגיב. רבות מהתגובות האלה הפכו ליוזמות רשמיות של הקמפיין. בניגוד למסעות בחירות אמריקאים טיפוסיים בהם נשמרת בקפדנות משמעת מרכזית, ו"אחידות המסר" (כמו הקמפיין של קלינטון בשנת 1992), לקמפיין של דין היה אופי מבוזר, והוא עודד את תומכיו לנקוט ביוזמות עצמאיות. הוא משתמש באתרי אינטרנט שנבנו במיוחד, כמו גם באתרי אינטרנט קיימים, כדי לגבש קבוצות תומכים על בסיס מקומי או על בסיס נושאי; כדי לבנות קשר בין קבוצות התומכים השונות ולהעביר ביניהן מידע ויוזמות; כדי להעביר מסרים לפעולה לתומכים, אבל גם כדי לקבל מהם מסרים ולאמץ יוזמות. בכך הפך הקמפיין למעין מקבילה פוליטית של תוכנת קוד פתוח. מהפכה נוספת שמסע הבחירות של דין יצר הוא בשיטת גיוס הכספים. השיטה המסורתית מתבססת על גיוס תרומות גבוהות ממעט תורמים גדולים בערבי התרמה. דין התמקד, בעזרת האינטרנט, בגיוס תרומות קטנות ממספר רב של תורמים. במשך תקופה ארוכה היה המוביל מבין המועמדים במפלגה בדמוקרטית בגיוס כספים, דבר אשר הזניק את מועמדותו עד שערב פתיחת עונת הפריימריז הוא הפך למועמד המוביל, הזוכה למרב התמיכה בסקרים. מנהל מסע הבחירות עד לסוף ינואר 2004, ג'ו טריפי, היה יועץ פוליטי למועמדים דמוקרטיים, אולם בשנים האחרונות ייעץ דווקא לחברות הייטק, דבר אשר ללא ספק השפיע על אופי הקמפיין. בדצמבר זכה ד"ר דין בתמיכתו של סגן הנשיא לשעבר אל גור במועמדותו, דבר שמיצב אותו סופית למועמד המוביל לקראת פתיחת עונת הפריימריז. אולם בימים האחרונים לקראת אספות הבחירה באיווה ב-19 בינואר הוא החל להתדרדר בסקרים. מהקרב שהוא ניהל עם ריצ'רד גפהראט נפגעו שניהם, ועל חשבונם עלו ג'ון קרי וג'ון אדוארדס. בסופו של דבר דין זכה במקום השלישי עם 18 אחוזים מצירי המדינה לעומת 38 אחוזים לקרי ו-32 לאדוארדס. לא פחות מעצם המפלה הזיק לו נאום התבוסה בליל הבחירות באיווה. בנאום ששלהב את הקהל אך נראה גרוע בטלוויזיה, הוא פשט את הז'קט, קיפל את השרוולים, ומנה בהתלהבות את המדינות אליהם מסע הבחירות ימשיך עד כיבוש הבית הלבן, כשלבסוף הוסיף צרחה. הנאום זכה לכינוי "I have a scream" (בהשאלה מ-"I have a dream ") והקטע שודר ללא הרף בטלוויזיה, ששלחה כלפיו חצי לעג שוב ושוב, וגרם בקרב המצביעים הדמוקרטיים לחשש באשר לאופיו, ולסיכוייו להיבחר. כתוצאה מכך התדרדר מאוד מצבו בסקרים בניו המפשייר, והוא איבד את ההובלה שם. לקראת הבחירות הוא החל להתחזק שוב, אולם הגיע רק למקום שני עם 26% מהקולות לעומת 39% של ג'ון קרי. מסע הבחירות שלו לא הצליח להתאושש מתוצאות מאכזבות אלו, והוא לא הצליח לנצח בשום מדינה, אלא רק להגיע בכמה מהן למקום השני. לבסוף הודיע על פרישתו מהמרוץ ב-18 בפברואר. אולם הוא הבטיח להמשיך את התנועה שהוא ייצר ולהשתמש בה בשביל לשנות את הפוליטיקה האמריקאית. כמו כן הוא לא הסיר את שמו מהקלפיות, במטרה לזכות בצירים לקראת ועידת המפלגה, וזכה לניצחון סמלי במדינתו וורמונט. עמדותיו כאמור, דין בלט בייחוד בעמדותיו כנגד המלחמה בעיראק. הוא ביקר את הממשל של ג'ורג' ווקר בוש בחריפות עוד בטרם היציאה למלחמה, ואת פעולותיו עם כיבוש עיראק. הוא גרס כי בוש ייצא למלחמה בטענות שווא, וכי המלחמה בעיראק רק הסיחה את ארצות הברית מהמלחמה כנגד הטרור וארגון אל-קאעידה. לדבריו, אף על פי שסדאם חוסיין היה דיקטטור רצחני, הרי שנפילת משטרו יצרה בעיראק ואקום שלטוני שיכול דווקא להועיל לארגוני הטרור, ולאפשר להם להשתמש בעיראק בצורה שלמרבה הפרדוקס דווקא לא התאפשרה להם בתקופת שלטון סדאם. עם זאת דין מתנגד ליציאה חד צדדית מהירה מעיראק, בשל הכאוס שצעד כזה עלול ליצור שם. בנוגע לישראל ולפלסטינים, עמדותיו לא היו ברורות. הוא טען שעמדותיו קרובות יותר לעמדות אייפק מאשר לעמדות "ידידי שלום עכשיו". אולם המועמד ג'ו ליברמן תקף אותו על אמירת כי "ארצות הברית אינה צריכה לקחת צד בסכסוך הישראלי-פלסטיני", וטען כי בכך הוא מאיים לפגוע בקשרים המיוחדים בין ארצות הברית לישראל. אולם דין דחה בתוקף את ההאשמות וטען כי הוא ימשיך את דרכו של ביל קלינטון בכל הנוגע לתמיכה בישראל. דין תקף באופן חריף את מדיניותו הכלכלית של ממשל בוש, וטוען שהגרעון הגדול שהוא יצר באמצעות הורדת מיסים גבוהה מסכן את כלכלת ארצות הברית. הוא הבטיח שאם ייבחר הוא יבטל את הקיצוץ במיסים של ממשל בוש, שלטענתו מיטיב בעיקר עם בעלי ההון, בעוד ההטבות לאזרח הקטן מתבטלות על ידי עליה במיסים המדינתיים ובהוצאות המשפחה בתחומים שונים. עוד תקף גם את תלותו של בוש בבעלי אינטרסים כלכליים שתורמים רבות למסע הבחירות הנשיאותי, ושרבים ממקורביו באים מהן. במיוחד שם דגש על חברות נפט שמשפיעות על מדיניות האנרגיה והמדיניות הסביבתית, חברות תרופות ובריאות שהלוביסטים שלהם העבירו רפורמה במערכת הבריאות שלטענתו פועלת לטובתם וכנגד האזרחים, וחברות שהרוויחו מכיבוש עיראק ומהחוזים לשיקומה. במהלך מסע הבחירות שלו הדגיש כי הסתמכותו על תרומות קטנות של אזרחים רבים הופכת אותו לבלתי תלוי בבעלי אינטרסים כאלה. פעילותו אחרי הפרישה מהמרוץ אחרי שפרש דין מהמירוץ הוא לא המליץ על תמיכה באף אחד מהמועמדים שנותרו. אחרי שג'ון קרי נבחר הוא התגייס לתמיכה בו במיוחד בקרב מצביעי השמאל, וערך עימות רדיופוני עם ראלף ניידר שרץ בבחירות הכלליות וניסה לזכות בקולות מצביעים אלה. דין הפך את הקהילה שבנה סביב למסע הבחירות שלו ולאתר האינטרנט שלו, לארגון שנקרא "דמוקרטיה לאמריקה" ("democracy for America"). במסגרת זו המליץ על כמה קבוצות של תריסר מועמדים דמוקרטיים למשרות ברמות שונות (החל משריפים וכלה במועמדים לסנאט של ארצות הברית) - רובם שייכים לאגף הליברלי, וכולם היו מתמודדים חדשים לתפקיד. מועמדים אלה זכו לתמיכה הן בבחירות המוקדמות והן בבחירות הכלליות. ביניהם היה הסנאטור ברק אובמה. אחרי תבוסת המפלגה הדמוקרטית בבחירות הכלליות בנובמבר 2004, עלה שמו כמועמד ליו"ר הוועדה הדמוקרטית הלאומית, תפקיד שבעיקרו מקביל למזכ"ל מפלגה בישראל. הוא הכריז על מועמדותו ב-11 בינואר 2005. מתנגדיו טענו שמינוי כזה עלול לתת למפלגה דימוי קיצוני. מנגד עמד לזכותו הישגו בבניין הארגון שצמח מהקמפיין שלו, עורר את "השטח" ונשאר פעיל לאורך זמן. כנגדו התמודדו מספר אישים, רובם חברי קונגרס לשעבר, אולם הם פרשו עד תחילת פברואר, וב-12 בפברואר הוא נבחר רשמית, לקדנציה של ארבע שנים. עם בחירתו הודיע שלא יתמודד על הנשיאות ב-2008, וכי יפעל לבניית בסיס תמיכה עממית רחב למפלגה לקראת הבחירות לקונגרס ב-2006 והבחירות לנשיאות ב-2008. במסגרת זו הוא הכריז על "אסטרטגיית חמישים המדינות" של בניית בסיסי כוח בכל מדינות ארצות הברית, כולל במעוזים רפובליקניים מובהקים. דבר זה הביא לחיכוך בינו לבין מנהיגים אחרים במפלגה ובראשם יושב ראש ועדת הקמפיין הדמוקרטי לבית הנבחרים, רם עמנואל, שרצו לרכז מאמצים באזורים בהם סיכויי הניצחון גבוהים יותר. חייו האישיים אף על פי שגודל כנוצרי אפיסקופלי, עבר דין לכנסייה הקונגרגציונאלית. אשתו, ד"ר ג'ודית סטיינברג, היא יהודייה, ושני ילדיהם חונכו כיהודים. בניגוד למקובל, אשתו של דין המשיכה לעבוד כרופאה בעת הקמפיין שלו ב-2004, ולכן נעדרה ממנו. קישורים חיצוניים אתר הבחירות הרשמי של הווארד דין (מוביל כעת לאתר Democracy for America) הבלוג הרשמי של מסע הבחירות (הפך לבלוג של Democracy for America) קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית) קטגוריה:מושלי ורמונט קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-2004 קטגוריה:רופאים אמריקאים קטגוריה:בעלי תואר דוקטור לרפואה מבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין קטגוריה:מועמדים בבחירות המוקדמות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ייל קטגוריה:יושבי ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית קטגוריה:סגני מושלי ורמונט קטגוריה:יושבי ראש אגודת המושלים הלאומית קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1948 קטגוריה:פרוגרסיביים אמריקאים	2024-07-19T08:11:42
פשיזם	ממוזער\|סמל המפלגה הפשיסטית הלאומית של איטליה (עם פסקס במרכז) – מפלגתו של בניטו מוסוליני פשיזם (מאיטלקית: Fascismo) היא אידאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית וטוטליטרית של הימין הרדיקלי. מאפייני הפשיזם הבולטים הם מנהיג דיקטטורי, שלטון הדוגל באוטוקרטיה ריכוזית, מיליטריזם, דיכוי בכוח של האופוזיציה, אמונה בהיררכיה חברתית טבעית, הכפפת האינטרסים האינדיבידואליים למה שנתפס כטובת האומה או הגזע, ומשטור כוחני של החברה והכלכלה. האידאולוגיה הפשיסטית נוצרה באיטליה, בשלהי המאה ה-19, בהשראת היעקובינים בצרפת. כשיטת ממשל היא התקיימה באיטליה, בהנהגתו של בניטו מוסוליני, בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה. מקור המילה 'פשיזם' הוא סמל ה"פָאשֶס", או פסקס בלטינית – צרור זמורות שעוטף גרזן ושסימל ברומא העתיקה את הסמכות והעוצמה (האימפריום) של השלטון. סמל זה ביטא את הרצון להחזיר את איטליה לתפארת העבר. הוא צורף לסמלי הארגונים והמפלגות הפשיסטיות. אטימולוגיה המונח האיטלקי "Fascismo" נגזר מהמילה "פאסיו", צרור של מוטות, שנלקח מהטרמינולוגיה הלטינית. זה היה השם שניתן לארגונים פוליטיים באיטליה בשם "פאשי" (Fasci) (השווה למילה faction) קבוצות דומות לגילדות או לסינדיקטים. על פי דיווחו של מוסוליני עצמו, המפלגה הפשיסטית המהפכנית ("Partito Fascista Rivoluzionario") נוסדה באיטליה בשנת 1915. הפשיסטים קישרו את המונח עם הפסקס הרומי הקדום – צרור מוטות קשורים סביב גרזן, שהוא סמל רומי עתיק לסמכותו של השופט האזרחי הנישא על ידי משרתיו, המשמשים עבורו כמבצעי עונש המוות על פי דברו. הסמליות של הפסקס העידה על חוזק באמצעות אחדות: מוט יחיד נשבר בקלות, ואילו צרור של מוטות קשה הרבה יותר לשבירה, כוחו באחדותו. סמלים דומים פותחו על ידי תנועות פשיסטיות שונות: לדוגמה, סמל הפלנחה הוא חמישה חיצים המחוברים יחד על ידי אסל. הגדרות של פשיזם הפשיזם ועקרונותיו הוגדרו על ידי הוגים ומדינאים שהגדירו עצמם "פשיסטים", כגון בניטו מוסוליני. במקביל, גורמים חיצוניים לתנועה הפשיסטית ניסו להחיל הגדרת מונח זה גם על ארגונים וגופים שמעולם לא אימצו הגדרה זו ולעיתים אף התנגדו לפשיזם ולעקרונותיו ואף נלחמו בהם. המפלגות הקומוניסטיות מתחו את הגדרת המושג "פשיזם" אל מעבר לאומות שנשאו את דגל הפשיזם בגאון כאיטלקים ובעלי בריתם, על משטרים ומפלגות בני פלוגתא, ובהם גם תנועות דמוקרטיות. למשל, התנועה הסוציאל-דמוקרטית כונתה על ידם "סוציאל פשיסטית". מבין ההיסטוריונים שהגדרתם את המונח "פשיזם" מרחיבה (מעבר להגדרה המקורית, ואף בניגוד לדעתם של נשואי ההגדרה המרחיבה) ניתן לציין גם את קווין פסמור, שהגדיר כך: פשיזם לפי אומברטו אקו הפילוסוף האיטלקי אומברטו אקו, שגדל והתחנך בתקופת המשטר הפשיסטי של מוסוליני, וחשש כל חייו מעלייה מחודשת של הפשיזם, פרסם בשנת 1995 מאמרו הפשיזם הנצחי, בו הוא מונה 14 סממנים המשותפים לתנועות ועמדות פשיסטיות שונות על בסיס "דמיון משפחתי", מבלי שהתקיימה תנועה היסטורית ספציפית שהכילה את כולם יחדיו: הסגידה למסורת – האמונה ש"האמת" התגלתה בעבר הרחוק לקדמונים ונשכחה בימינו, ולכן כיום אין טעם בלמידה חדשה אלא רק בפרשנות של טקסטים עתיקים. אקו מצביע על כך שההוגים העיקריים של תנועות פשיסטיות שילבו אמונות מיסטיות עם מיתוסים דתיים של הלאומים שלהם. דחיית המודרנה – בטענה שהערכים המודרניים וההומניסטיים שנוצרו בעידן הנאורות סותרים את הערכים הרוחניים המסורתיים. האדרה של פעולה לשם הפעולה – האמונה שפעולה היא דבר יפה בפני עצמו, בעיקר כשהיא באה ללא מחשבה או התלבטות. המחשבה נתפסת כ"לא גברית", ומכאן נובע זלזול באינטלקטואלים ובאקדמיה. ההוגים הפשיסטים עסקו בעיקר בתקיפה של התרבות המודרנית ושל אינטלקטואלים ליברלים, בטענה שהם פוגעים בערכים מסורתיים. אי הסכמה היא בגידה – הפשיזם אינו מסוגל לסבול ביקורת אנליטית. "הרוח הביקורתית יוצרת הבדלות, והבדלה היא סממן של המודרניזם. התרבות המודרנית והקהילה המדעית מהללים את המחלוקת כדרך לשפר את הידע". פחד מהבדלים – מחלוקת היא סימן של מגוון, ואילו הפשיזם מחפש אחידות וקונצנזוס באמצעות ניצול לרעה של הפחד הטבעי מהבדלים. ההתנגדות ל"פולשים" היא סממן ראשוני של תנועות פשיסטיות, ולפיכך הפשיזם הוא גזעני במהותו. פנייה לתסכול אישי או חברתי – הפשיזם פונה למעמדות מתוסכלים, שמרגישים השפלה פוליטית או נמצאים במשבר כלכלי. אובססיה לקונספירציות – הציבור צריך לחוש שהוא נמצא תחת מצור של אויבים מבחוץ ומבפנים. במובן זה, היהודים היוו דמות-אויב מושלמת עבור התנועות הפשיסטיות במאה ה-20, בהיותם "בפנים" ו"בחוץ" בעת ובעונה אחת. האויב הוא חזק וחלש בו-זמנית – הציבור צריך לחוש שהאויב הוא עשיר במיוחד, חזק במיוחד או מתוחכם במיוחד, אך במקביל להאמין שהוא מסוגל להביס את האויב לחלוטין. באמצעות שינוי מתמיד של המיקוד הרטורי, האויב מתואר פעם כחזק מדי ופעם כחלש מדי. פציפיזם הוא שיתוף פעולה עם האויב – פציפיזם הוא דבר רע מפני שהחיים הם מלחמה מתמדת, עד "מלחמת יום הדין" שאחריה יבוא עידן של שלום נצחי. לפי אקו, אף מנהיג פשיסטי לא הצליח לפתור את הסתירה בין ההבטחה לעידן של שלום נצחי ובין האמונה במלחמה תמידית. בוז לחלשים – הפשיזם זקוק לאליטיזם עממי: האזרחים שייכים לעם הכי טוב בעולם, חברי התנועה הם הטובים ביותר מבין האזרחים, וכל אזרח יכול (או צריך) להצטרף כחבר בתנועה. התוצאה היא היררכיה כמו-צבאית, בה כל שכבת פיקוד בזה לשכבה שמתחתיה. כולם מחונכים להיות גיבורים – במיתולוגיות רגילות הגיבור הוא יוצא דופן, אך באידאולוגיה הפשיסטית הגבורה היא הנורמה. פולחן הגבורה מקושר בקפדנות לפולחן המוות: הגיבור הפשיסטי מייחל למוות הרואי כתגמול הטוב ביותר על חיים של גבורה. מאצ'ואיזם וחיבה לכלי נשק – (אקו מגדיר מאצ'ואיזם כהתנשאות על נשים וכגינוי חסר סבלנות של כל התנהגות מינית שאינה סטנדרטית, החל מהתנזרות ועד הומוסקסואליות). היות שחיים של מלחמה תמידית וגבורה הם קשים, הפשיסט מעביר את רצונו בעוצמה לתחומים מיניים. היות שגם מיניות היא משחק מורכב, הוא נוטה לשחק עם כלי נשק כתחליף לפאלוס. פופוליזם סלקטיבי – היחיד איננו אינדיבידואל בעל זכויות, אלא רק חלק מ"העם", שנתפש כישות מונוליתית שמבטאת את הרצון המשותף. היות שבלתי אפשרי שלקבוצה גדולה של אנשים יהיה רצון משותף, המנהיג מעמיד פנים שהוא זה שמפרש את רצון העם. מסיבה זו הפשיזם יציג את הפרלמנט כ"רקוב". שיחדש – ג'ורג' אורוול המציא את המונח "שיחדש" בספרו 1984, כשפה הרשמית של הדיקטטורה הסוציאליסטית המתוארת בו. ספרי הלימוד של הנאצים ושל הפשיסטים באיטליה נכתבו בשפה דלה ובדקדוק בסיסי, במטרה להגביל את כלי החשיבה הביקורתית של התלמידים. לפי אקו, עלינו לדעת לזהות סוגים נוספים של שיחדש. האידאולוגיה הפשיסטית האידאולוגיה הפשיסטית היא מקבץ רעיונות הטרוגני, ותווי הגדרתו כאידאולוגיה הם "נזילים" ושנויים במחלוקת בין חוקרים ממדעי הרוח והחברה; לדעת החוקר זאב שטרנהל הוא פרי "משבר הדמוקרטיה הליברלית ושל משבר הסוציאליזם", לאחר שנוסו משלהי המאה ה-19; הגם כי ניתן להצביע על אפיון עיקרי שלו: "לאומנות מופלגת ועל כן של פרטיקולריזם קיצוני" של קבוצה אתנית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפשיזם כתפיסת עולם היה נחלתם של מגזרים מגוונים בחברה האירופאית; הוא "שגשג הן במרכזי התעשייה הגדולים של אירופה המערבית, והן בארצות הנחשלות באירופה המזרחית. הוא משך באותה המידה כמה מ האינטלקטואלים, כמו גם המוני איכרים אנאלפביתיים". רעיונות עיקריים ששימשו במשנותיהם של הוגים ומדינאים פשיסטים הם: הרמוניה חברתית – הרעיון הקורפורטיבי. הארגון החברתי צריך להיות מבוסס על תאגידים (קורפורציות) של גורמים מקצועיים שייצגו כל גורם בממשל החברה. רעיון זה עומד בניגוד לדמוקרטיה הפרלמנטרית, שבה הייצוג בפרלמנט אינו קשור לעיסוק של האדם. במובן זה, קיים דמיון בין הפשיזם למשטר הסובייטי, בכך שגם שם הייצוג ניתן לסובייטים (=המועצות) ולא ישירות לפרט. אולם, בשונה מן המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, סברו ההוגים הפשיסטים כי על המעמדות לשמור על דו קיום, ולהימנע ממלחמת מעמדות. תיאום – תפקיד הממשלה במדינה הוא לפעול לתיאום בין כל הגופים המיוצגים בשלטון על מנת להביא להסכמה ביניהם. תפקידה זה של הממשלה היה הצדקה עיקרית לקיום הדיקטטורה הפשיסטית, כשם שתפקיד המפלגה הקומוניסטית הביא לדיקטטורה הקומוניסטית במשטר הסובייטי. עליונות המפלגה – המפלגה הפשיסטית היא היחידה המותרת ואליה שייכים כולם. הייצוג בה אינו אישי אלא באמצעות התאגידים. המפלגה שולטת במדינה, שתפקידה הוא כאמור להביא לתיאום ולהרמוניה בין חלקי האומה. המדינה כערך עליון – קיימים רצון לאומי ומטרות לאומיות שהמדינה דואגת לקיומם. לפיכך יש למדינה ערך מוסף מעל לערכם של הפרטים המרכיבים אותה. המדינה הפשיסטית היא מהות הכול והיא הדואגת גם לפרטים. לכן מותר לה לעשות הכל, למען העם. הפרטים במדינה מעניקים לה את חירותם מרצון. המדינה היא נצחית וכך גם משטרה הטוטליטרי דיקטטורי. המנהיג – המנהיג מגיע לשלטון בזכות תכונותיו המיוחדות והוא מורם מעם. סמכותו של המנהיג אינה מוגבלת מכיוון שהוא מעצב את האידאולוגיה של המדינה, שלטונו יחיד וטוטליטרי. המנהיג ניצב מעל לכל, והעם חייב להאמין בו ולציית לו. התנגדות לדמוקרטיה, לקומוניזם ולליברליזם – הפשיזם דוגל בהגשמת יעדיו באמצעות הסכמה בין המרכיבים השונים של האומה, כאשר המדינה בראשות המנהיג והמפלגה הם הסמכות העליונה בתפקיד של פוסק אחרון. צורות השלטון הדמוקרטיות או הליברליות אינן מתאימות לניהול נכון ותקין של המדינה. הדמוקרטיה התומכת בשלטון העם מגבילה את השלטון, לכן היא מהווה איום על שלמות העם וביטחונו. הליברליזם אינו מאפשר למנהיג לפעול בחופשיות. השוויון, החירות וחופש הדעה נוגדים את רצונו של השליט לפעול למען העם. יש רק אמת אחת בלעדית המגולמת בפשיזם. והקומוניזם, אף שהוא דומה בצורת השלטון הדיקטטורית ובגישות שונות אחרות לפשיזם, מתנגד לעצם קיומו של הרעיון הלאומי עצמו, שהוא בסיסו של הפשיזם. אי שוויון בין בני האדם – הפשיזם גורס כי לא כל בני האדם נולדו במעמד חברתי שווה, ולפיכך ישנם אנשים שנולדו לעבוד את המדינה וישנם הללו שנועדו להנהיג. "לא ייתכן מצב בו בן העם הפשוט יוכל להיות למנהיג". זאת בניגוד לדמוקרטיה, שבה נחשבים כל בני האדם, באשר הם, כבעלי זכויות שוות (דבר המבטיח לאזרח חופש דיבור, חופש תנועה, זכות התאגדות, שוויון בפני החוק וזכות לבחור ולהיבחר). מלחמה – המלחמה היא הגילוי הנעלה ביותר של האדם ומייצגת ערכים חיוביים ככוח, גבורה, הקרבה וכדומה – הפשיזם אינו מאמין בשלום. מדינה שאינה נאבקת תתנוון ותיכחד. מלחמה שומרת על חוסן וכוח ומבטאת גבורה, עוצמה ואומץ. אידאולוגיות הכוללות מספר עקרונות הכלולים באידאולוגיה הפשיסטית, התקיימו גם במדינות אחרות, כגון גרמניה הנאצית, ספרד תחת שלטון פרנקו, פורטוגל, יפן ועיראק. חוקרים אפיינו בהם מרכיבים פשיסטיים, הגם שמשטרים אלה לא הזדהו בכל עם הפשיזם, ולא אימצו לעצמם את הכינוי "פשיזם" והתנועה הפשיסטית לא אימצה לעצמה את כל עקרונותיהם. הפשיזם באיטליה רקע לעלייתו בתקופת כיבושי נפוליאון באיטליה, החלו לשגשג תנועות פטריוטיות, שקראו לאיחוד הנסיכויות והמדינות האיטלקיות השונות לעם איטלקי אחד, במדינת איטליה הגדולה. ב-1870 הפכה איטליה למדינה ריבונית מאוחדת, שבירתה רומא, הופקעה משלטון האפיפיור. צורת השלטון במדינה הפכה למונרכיה חוקתית, תחת שלטונו של המלך ויטוריו אמנואלה השני, מאחד איטליה. במלחמת העולם הראשונה הצטרפה איטליה אל צרפת ואל בריטניה כנגד ציר גרמניה–אוסטריה. למרות הניצחון, תבעה המלחמה קורבנות רבים, דבר שהציבור האיטלקי לא ציפה לו, ונוסף לכך מיתון כלכלי כבד. השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה התאפיינו בחוסר יציבות. ארגוני העובדים פתחו בשביתות תכופות ומשמעותיות שהשביתו את המשק והכבידו אף יותר על המצב הכלכלי ועל מצב הרוח הלאומי. בשנת 1919 ייסד בניטו מוסוליני את המפלגה הפשיסטית, ובבחירות שהתקיימו בשנת 1921 זכתה מפלגתו, לראשונה, ב-35 מושבים מתוך 535 מושבי הפרלמנט. חוסר היציבות הפוליטית הביא למצב שבו היה מוסוליני נציג המפלגה היחידה שזכתה לתמיכת מפלגות אחרות, דבר שהביא את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, שאהד את מוסוליני ומפלגתו, להטיל על מוסוליני את הרכבת הממשלה. בשנת 1924 התקיימו בחירות חדשות באיטליה, דבר שהביא להגדלת מספר חברי המפלגה הפשיסטית בפרלמנט. לאחר ניצחונו בבחירות 1924 הביא מוסוליני לחקיקה שסילקה את מפלגות האופוזיציה מבית הנבחרים, והלאים את התקשורת ואת האיגודים המקצועיים. בשנת 1936 הכריז מוסוליני על ידידותו והערכתו כלפי המפלגה הנאצית בגרמניה וכלפי מנהיגה אדולף היטלר, והודיע עם היטלר על הקמת "ציר רומא-ברלין". ב-10 ביוני 1940 הודיע מוסוליני על הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה כבת בריתה של גרמניה. איטליה הפשיסטית שמאל\|ממוזער\|220px\|בניטו מוסוליני עם מנהיגים ופעילים פשיסטים, רומא 1922לפני שיצר את המערכת האידאולוגית הפשיסטית, היה מוסוליני אחד ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית (שהייתה מפלגה מרקסיסטית) ועורך ביטאונה "אוואנטי!". הוא גורש מן המפלגה הסוציאליסטית בשל התנגדותו להשתתפות איטליה במלחמת העולם הראשונה לצידן של בעלות הברית, בניגוד להסכם ההגנה שעליו הייתה חתומה עם גרמניה ואוסטריה ערב המלחמה. הוא החליף את האידאולוגיה המרקסיסטית באידאולוגיה החדשה שיצר, תוך שהחזיק במספר רעיונות טוטליטריים, אולם זנח את היסוד של מלחמת המעמדות. בין פשיזם לנאציזם ממוזער\|בניטו מוסוליני עם אדולף היטלר במינכן, 1937הנאציזם הוא פשיזם שהתפתח בגרמניה ונוספו לו גם עקרונות גזעניים. הפשיזם במדינות אחרות הדגיש פחות את העקרונות הגזעניים. למעשה, עד לשנת 1936, אז קיבל עליו מוסוליני חלק מהעקרונות הגזעניים, הפשיזם הטהור סתר את העקרונות הגזעניים של הנאציזם מאחר שהוא קיבל לשורותיו את כל התושבים שהביעו רצון להצטרף אל הלאום המדיני, קיבלו עליהם את עקרונות המדינה, והיו מוכנים לשרת אותה. הן הנציונל-סוציאליזם הגרמני, והן הפשיזם האיטלקי, היו תנועות לאומניות. שתיהן הציגו כיעד את השלמת האיחוד הלאומי – שלכאורה לא מומש קודם תחת בתי המלוכה, ושתיהן ראו בלאום קולקטיב נעלה יותר מסכום חלקיו, והתייחסו בבוז לאינדיבידואליזם המערבי. אולם, בעוד הנאציזם אימץ את התורה האתנו-ביולוגית, וראה בגזע ה"טהור" את הבסיס למדינת הלאום; הרי שהפשיזם, עד שנת 1936, התקיים על בסיס תפיסה לאומית פוליטית מכלילה. על כן, קבוצות מיעוט אתניות בתוך מדינות לאום, כגון היהודים במרכזיה העירוניים של איטליה, דוברי גרמנית בצפון איטליה, וקרואטים שנכבשו במלחמה, כולם נתפסו לפי עקרונות הפשיזם כחלק מהלאום האיטלקי, או כמי שיכולים ואמורים להצטרף אליו ללא אפליה, ואף נדרשו מהשלטונות הפשיסטים לנאמנות מוחלטת למדינה. עם זאת, בשלב מסוים, בהשפעת הנאצים אימץ המשטר הפשיסטי באיטליה עקרונות גזעניים. בסוף שנת 1938 פרסמה המועצה הפשיסטית העליונה שורה של תקנות ובהן איסור על נישואים בין בני גזעים שונים והרחקת התלמידים היהודים ממוסדות הלימוד הכלליים. הפשיזם בעולם מלבד איטליה, מדינות נוספות שהיו בעלות אוריינטציה פשיסטית (ובחלקן גם נאצית) הן: האימפריה היפנית, אוסטריה, הונגריה, בולגריה, רומניה, קרואטיה, סלובקיה, צרפת של וישי, ארגנטינה, ברזיל ובמידה מסוימת גם ספרד ופורטוגל. בצרפת שבין מלחמות העולם חלק מהאנשים שהיו בעלי דעות סוציאליסטיות עברו לתמיכה בפשיזם – למשל גוסטב ארווה. הוקמו מפלגות פשיסטיות שתוך זמן קצר הוצאו מחוץ לחוק. יש הטוענים כי גם קוריאה הצפונית הייתה במקור גרורה של ברית המועצות וחלק מהעולם הקומוניסטי, אך עם הזמן היא עברה בהדרגה לאידאולוגיית ג'וּצֶ'ה, השואבת מהפשיזם את עקרונות ההיררכיה החברתית הנוקשה שבראשה מנהיג עליון כל-יכול, הלאומנות הקיצונית, המיליטריזם, וההתנגדות לדמוקרטיה הליברלית, ולבסוף גם ההתנגדות לקומוניזם התבטאה כשהמושג נמחק מחוקת מפלגת הפועלים השלטת. אנטי-פשיזם ממוזער\|אדולף היטלר, הידקי טוג'ו, ובניטו מוסוליני בקריקטורה של ארתור שיק מ-1942 כנגד הפשיזם עלו מגוון גישות רעיונות ותנועות פוליטיות, שהחלו לפעול בשנות ה-20 של המאה ה-20, והיוו גורם משמעותי במלחמת האזרחים בספרד, ובעיקר בתנועת ההתנגדות במהלך מלחמת העולם השנייה למדינות הציר ואיחד בין: ליברליזם, אנרכיזם, סוציאליזם, סינדיקליזם, קומוניזם, פציפיזם, רפובליקניזם, ושמרניות. לאחר מלחמת העולם השנייה, האנטי-פשיזם התקבל כקונצנזוס בקרב כלל המדינות הליברל-דמוקרטיות, שהגדירו את הדמוקרטיה המודרנית בין היתר כמנוגדת לפשיזם של היטלר, מוסוליני ופרנקו. לאחר המלחמה, התנועה האנטי-פשיסטית פעלה בעיקר במקומות שבהם הפשיזם המאורגן עלה מחדש כחלק מאידאולוגיה של הימין הקיצוני, בין היתר כתנועת נגד לארגונים נאו-נאצים.תאודור אדורנו, הימין הקיצוני החדש, תרגום: ניב סבריאגו, בתוספת ריאיון שערך גידי וייץ עם זאב שטרנהל, ופרולוג מאת אווה אילוז ואיל חוברס. הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף הוצאת מכון ון ליר, 2021 מאז, הכינוי לתנועה האנטי פשיסטית בעולם הוא "אנטיפה" – כינוי זה הוא כינוי גג למספר תנועות שאינן פועלות באופן מתואם. במאה ה-21, פעילות "אנטיפה" התרחבה במיוחד לאחר בחירת דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית ב-2016, על רקע חששות בשמאל הפוליטי מפני תפנית אוטוריטרית בארצות הברית. ראו גם אנטי-פשיזם המועצה הפשיסטית העליונה לאומנות רקסיזם קורפורטיזם נאו-פשיזם פופוליזם קריפטו-פשיזם לקריאה נוספת שלמה בן-עמי, איטליה - מליברליזם לפאשיזם, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985 זאב שטרנהל (עורך), המחשבה הפשיסטית לגווניה: (קובץ מקורות), תל אביב: ספרית פועלים, 1987, מהדורה שביעית, 1997 זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, האידאולוגיה הפשיסטית בצרפת, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1988 זאב שטרנהל, מריו שניידר ומאיה אשרי, יסודות הפשיזם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1989 קווין פסמור, פשיזם - מבוא, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2006 רוברט פקסטון, האנטומיה של הפשיזם, תל אביב: ספרי עליית הגג, 2009 ישי לנדא, שורשי הפשיזם האירופי: 1789-1945 (שני כרכים), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2015 ג'ובאני ג'נטילה – מניפסט האינטלקטואלים הפשיסטים אל האינטלקטואלים בני כל האומות (מאיטלקית: יונתן פיין), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016 אומברטו אקו, הפשיזם הנצחי, ירושלים: תשע נשמות, 2019 קישורים חיצוניים פשיזם, באתר יד ושם מהו פשיזם, הרצאה מאת ההיסטוריון זאב שטרנהל בניטו מוסוליני, הדוקטרינה של הפשיזם (1932) מהו פשיזם? מאמר מאת ג'ורג' אורוול (1944) הערות שוליים * קטגוריה:אידאולוגיות קטגוריה:איטליה: פוליטיקה קטגוריה:איטליה: היסטוריה קטגוריה:בין שתי מלחמות העולם קטגוריה:איטליה במאה ה-20	2024-06-20T20:00:37
הסוכנות לביטחון לאומי	הסוכנות לביטחון לאומי (באנגלית: National Security Agency, או בראשי תיבות: NSA) היא סוכנות ביון ממשלתית של ארצות הברית, האחראית על מודיעין אותות (Sigint – Signal Intelligence) – ניטור גלובלי הכולל מעקב אחר אותות אלקטרוניים, איסופם ועיבודם, מעקב אחר תקשורת זרה, ופיתוח דרכי הצפנה ואותות – עבור מודיעין חוץ וביון נגדי. ארגון זה, שהוקם ב-4 בנובמבר 1952 על ידי הנשיא הארי טרומן, הוא חלק ממחלקת ההגנה האמריקאית ומדווח במקביל למנהל המודיעין הלאומי. ה-NSA גם אחראי על הגנת דרכי התקשורת ומערכות המידע הממשלתיות של ארצות הברית מפני חדירה זרה ולוחמת רשת. היסטוריה ה-NSA הוקם על בסיס AFSA – סוכנות הביטחון של הכוחות המזוינים, שהוקמה ב-20 במאי 1949 לאחר מלחמת העולם השנייה כארגון של מחלקת ההגנה בפיקוד המטות המשולבים, המופקד על מודיעין אלקטרוני ומודיעין אותות ותיאום מבצעי פיצוח צפנים עם יחידות צבא אחרות. אולם לסוכנות לא הייתה השפעה רבה עד להקמת ה-NSA באופן רשמי בנובמבר 1952. מטה ה־NSA נמצא בפורט מיד שבמרילנד, כ־6 מיילים צפונה מוושינגטון. תמונות מראות כי יש כ־18,000 מקומות חנייה באתר, אך רוב הסברות טוענות שכוח העבודה של ה־NSA הוא בסביבות פי 2 ממספר זה. ראש הסוכנות לביטחון לאומי הנוכחי הוא הגנרל טימותי יו. ראשי הסוכנות הם בדרך כלל גנרלים או אדמירלים. החל משנת 1968 הסוכנות מפעילה מרכז המבצעים לביטחון לאומי. ב-2017 נחשפה לציבור פרשיית דליפת מידע קריטית מה-NSA שהובילה לדליפת כלים ושיטות של הסוכנות שפגעה באופן מהותי ביכולת האיסוף של הסוכנות. לפי ההערכות, כלים אלו הגיעו לידם של The Shadow Brokers ונוצלו למתקפות סייבר. לאחר ה-11 בספטמבר פיגועי 11 בספטמבר היוו נקודת מפנה. חודש וחצי לאחר אירוע הטרור נחקק חוק הפטריוט שאיפשר מעקב, איסוף נתונים והאזנות סתר לשיחות טלפון של אזרחים בארצות הברית. בהמשך, במסגרת תוכנית פריזמה, הוחלט שהמידע שעובר בשרתי מיקרוסופט, יאהו, גוגל, פייסבוק, יוטיוב, סקייפ ואפל יימסר לסוכנות, כלומר לשלטונות ארצות הברית. בשנת 2014 נחשף שהסוכנות מנצלת תוכנת Dishfire לאיסוף מאות מיליוני הודעות טקסט מדי יום בכל העולם. ה-NSA בתרבות הפופולרית כגוף ההצפנה העיקרי של ארצות הברית, הסוכנות היוותה השראה לסרטי קולנוע וספרים רבים. ספרים הדמות הראשית בספרו של טום קלנסי "סערה אדומה עולה", הגיבור הראשי רוברט טולנד הוא אנליסט NSA המתמחה במודיעין אותות. הארגון גם משחק תפקיד עיקרי בעלילת הספר "שן הנמר". סדרת ספרי תא ספלינטר מתרכזת אף היא בסוכנות NSA ואגף פיקטיבי בו בשם "אשלון השלישית". בשנת 1998 פרסם הסופר דן בראון את המותחן "מבצר דיגיטלי", שעלילתו נסובה סביב ארגון זה, כשהמוטו המרכזי שלו הוא "מי ישמור על השומרים". בשנת 2002 פרסם הסופר החרדי נחמן גרשונוביץ סדרת ספרים בשם "פתח מילוט" הכוללת שלושה חלקים: 'תופת', 'הישרדות' ו'הפאזל' (א' וב'). בעלילת הסדרה מתוארת ה'מחלקה לטלקומוניקציה ביטחונית' ב-NSA. סרטים "קונספירציה הדרגתית" מ-2009 מגולל את קורותיה של מערכת מחשב של ה-NSA שיוצאת משליטה. "קוד פרוץ" מ-1998 מגולל את ניסיונותיו של ה-NSA למנוע את חשיפתו של צופן ממשלתי חשאי. "מת לחיות 4.0" מ-2007 מתמקד בחבלה במערכת המחשוב, שמאתגרת את ה-NSA. אחד מהנבלים בסרט "למות ביום אחר" מ-2002 הוא סוכן NSA. ראשי NSA ראלף קאנין (נובמבר 1952 – נובמבר 1956) ג'ון סמפורד (1956 – נובמבר 1960) לורנס פרוסט (1960 – ינואר 1962) גורדון בלייק (ינואר 1962 – יוני 1965) מרשל קרטר (1965 – אוגוסט 1969) נויל גיילור (1969 – 1972) סמואל פיליפס (אוגוסט 1972 – אוגוסט 1973) לו אלן הבן (1973–1977) רוברט ריי אינמן (1977 – אפריל 1981) לינקולן פורר (1981 – מאי 1985) ויליאם אודום (1985–1988) ויליאם סטודמן (1988–1992) ג'ון מק'קונל (1992–1996) קנת מיניהאן (1996–1999) מייקל היידן (מרץ 1999 – 2005) קית ב. אלכסנדר (2005–2014) מייקל ס. רוג'רס (2014–2018) פול נקאסוני (מאי 2018 –פברואר 2024) טימותי יו (מפברואר 2024) ראו גם שירות הביטחון המרכזי אשלון Data Encryption Standard Advanced Encryption Standard קישורים חיצוניים אתר ה־NSA הערות שוליים * קטגוריה:ארצות הברית: ארגונים ממשלתיים קטגוריה:גופי הצפנה ופיצוח צפנים קטגוריה:ביטחון לאומי קטגוריה:מודיעין אותות קטגוריה:מחלקת ההגנה של ארצות הברית קטגוריה:קהילת המודיעין האמריקאית	2024-07-28T14:41:31
כוכב הצפון	שמאל\|ממוזער\|300px\|כוכב הצפון בקצה העליון של הדובה הקטנה כוכב הצפון, הקרוי גם פולאריס, הוא כוכב משתנה קפאידי בולט המצביע בקירוב לכיוון הקוטב השמיימי הצפוני. כוכב זה, הנראה רק בשמי חצי הכדור הצפוני, היה, עד המצאת המצפן ומערכת ניווט לוויינית, נקודת עזר עיקרית להתמצאות בים בלילה. בעולם העתיק, כל ספן נזקק להכירו, וגם כיום מציאת כוכב הצפון נלמדת בשיעורי תורת הניווט הימי. הכוכב נבחר לנקודת עזר משום שהוא נמצא קרוב לכיוון צפון (כלומר – הקו המקשר בינו ובין כדור הארץ יוצר זווית קטנה יחסית עם ציר הסיבוב של כדור הארץ), ומשום שהוא כוכב בהיר יחסית בסביבה חשוכה יחסית. שיא הקרבה הזוויתית של הכוכב לציר צפוי להיות בשנת 2100. הראשון שהבין כי כוכב הצפון לא מצביע בדיוק לכיוון צפון היה מגלה הארצות היווני פִּיתֶאַס, שחקר את צפון אירופה במאה ה-4 לפנה"ס. בשל נקיפת ציר כדור הארץ (פרצסיה), שזמן המחזור שלה קרוב ל-26 אלף שנה, פולאריס לא תמיד הצביע לכיוון צפון ולא תמיד יהיה הכוכב שמול הציר הצפוני. מאפיינים פולאריס הוא כוכב משולש, כלומר מערכת של שלושה כוכבים, אשר נמצאים בסמיכות זה לזה, ונתונים תחת שדה כבידה משותף. גודל המערכת כ-30 רדיוסי שמש ומרחקה ממערכת השמש כ-390 שנות אור. מערכת השמש נעה לעבר פולאריס בקצב של 16 קילומטר בשנייה. פולאריס איננו הכוכב הבהיר ביותר בשמיים, והוא ממוקם רק במקום ה-46 בבהירותו (ערך הבהירות נראית שלו היא 1.97), אך בסביבתו הקרובה הוא הכוכב הבהיר ביותר. מציאה 200px\|ממוזער\|ימין\|העגלה הקטנה והעגלה הגדולה כאמצעים לזהות את כוכב הצפון כוכב הצפון עצמו שייך לדובה הקטנה ("העגלה הקטנה") ונמצא בקצה ה"זנב" שלה. כדי לאתרו בשמי הלילה, יש תחילה למצוא את הדובה הגדולה ("העגלה הגדולה"), קבוצת כוכבים קלה לזיהוי, הנראית כמו סיר עם ידית מעוקמת. אם מתבוננים בהמשכו של הקו הנוצר בין שני הכוכבים הרחוקים ביותר מן הידית בכיוון מעלה (כיוון הידית), אפשר למצוא את כוכב הצפון. את המרחק בין שני הכוכבים מכפילים בארבע מהכוכב הקיצון ואז מגיעים לכוכב הצפון. ניתן גם למתוח קו בין שני הכוכבים הקיצונים בקסיופאה, וממנו למתוח קו ב-90 מעלות בקירוב (מהצלע השמאלית העליונה ב-W או מהצלע הימנית התחתונה ב-M) עד שמגיעים לכוכב הצפון. תולדות כוכב הציר הצפוני בהיסטוריה בתפקיד כוכב הציר הצפוני היו במהלך ההיסטוריה מספר כוכבים, ואף הכוכב הנוכחי צפוי להתחלף בעתיד: עד 1900 לפנה"ס ובמשך כ-2,000 שנה תובאן, אלפא בדרקון משנת 1000 לפנה"ס - כוכב משנת 3000 לערך - אראי, גמא בקפאוס משנת 7500 לערך - אלדראמין, אלפא בקפאוס משנת 14000 לערך - וגה ראו גם הצלב הדרומי קוטב שמיימי קישורים חיצוניים מציאת הצפון בעזרת קבוצות כוכבים על כוכב הציר הצפוני באתר glyphweb.com חיים ברק, מדוע כוכב הצפון מצביע תמיד לכיוון צפון?, מכון דוידסון לחינוך מדעי, 8 במאי 2010 קטגוריה:קבוצת הכוכבים הדובה הקטנה קטגוריה:ניווט קטגוריה:משתנים קפאידיים קטגוריה:מערכות מרובות כוכבים קטגוריה:על-ענקים מסוג F קטגוריה:כוכבים בהירים	2024-03-16T18:22:36
האיש במסכת הברזל	ממוזער\|האיש במסכת הברזל, אילוסטרציה לספר, 1872 האיש במסכת הברזל הוא מיתוס, שהתפתח לאחר מותו של אסיר מסתורי בכלא הבסטיליה ב־19 בנובמבר 1703. מאז, זהותו של האיש נידונה רבות, בייחוד לאור העובדה שאיש לא ראה מעולם את פניו, שהוסתרו מאחורי מסכת קטיפה (ולא ברזל, בניגוד לטענות, שהועלו אחר כך). לפני שהאיש נכלא בבסטיליה הוא היה כלוא בכלא אחר, בו לא עטה מסכה. מקור האגדה בתקופת שלטונו, לואי ה-14 מלך צרפת, פקד לאסור איש מסוים ולשים לראשו מסכת ברזל, על מנת שלא יזהו את פניו. האגדה החלה כאשר אלכסנדר דיומא האב, סופר צרפתי, כתב את ספרו "הוויקונט דה בראז'לון: אחרי עשר שנים", בו כתב על כך שהאסיר במסיכה הוא לא אחר מאשר אחיו התאום הזהה של לואי ה-14, שנאסר כדי שלא יהווה איום על שלטון המלך. מאז השתרשה האמונה שהאסיר הוא אכן אחיו התאום של המלך. זהות האיש במסכה במשך מאות שנים ניסו החוקרים לקבוע את זהותו של האסיר ולנחש מדוע הסתירו בכוח את פניו במסכה. היו שהאמינו כי האסיר לא היה אלא אחיו התאום של לואי ה-14, שניסה לתפוס את כס השלטון בארצו, ומשנתגלתה המזימה נכלא זה בעוון קשירת קשר, והוצמדה לראשו מסכה שאינה ניתנת להסרה, זאת כדי שלעולם לא יוכלו לזהות את הדמות שמאחוריה, אחיו התאום של המלך. לואי ה-14 נהג לכתוב יומן שהצפין על ידי צופן שהומצא במיוחד בשבילו - "הצופן הגדול". הודות לפענוח רישומי היומן עלתה סברה אפשרית כי האסיר במסכה היה גנרל צרפתי שברח מהקרב ונטש את חייליו, ולפיכך נאסר וזהותו הוסתרה כדי לחוס על כבודו. בתרבות הפופולרית ספרות "La Prison" (בית הכלא) מאת אלפרד דה ויניי (1821). אלפרד דה ויניי, הסופר הצרפתי הדגול, חיבר פואמה ארוכה שמתיימרת לספר אירועים שאירעו על ערש דווי של האיש במסכת הברזל. "The Vicomte de Bragelonne" (הוויקונט דה בראז'לון: אחרי עשר שנים) מאת אלכסנדר דיומא האב, עשר שנים מאוחר יותר (1847-1850). "The Man With The Iron Mask" (האיש במסכת הברזל) מאת הנרי ויזטלי (1870). "Secret d'etat" (הפיכת סוד) מאת ג'ולייט בנזוני. "Cassandra Palmer series" (סדרת קסנדרה פאלמר) מאת לואי סזאר. סרטים וטלוויזיה 1929: מסכת הברזל - סרט אמריקאי אילם בכיכובו של דאגלס פיירבנקס. 1962: fer de Masque Le - סרט איטלקי/צרפתי, בכיכובו של ז'אן מארה. 1968: האיש במסכת הברזל - סדרת טלוויזיה בריטית (9 פרקים). 1977: האיש במסכת הברזל - סרט אמריקאי. 1985: האיש במסכת הברזל - סרט טלוויזיה אנימציה אוסטרלי. ספרו של אלכסנדר דיומא האב, "הוויקונט דה בראז'לון: אחרי עשר שנים", הוסרט בשמונה סרטים שונים מאז 1929. הסרט המוכר ביותר הוא "האיש במסכת הברזל" משנת 1998 בכיכובם של לאונרדו דיקפריו, ג'רמי איירונס וג'ון מלקוביץ'. הסרט זכה לביקורות צוננות אך היה הצלחה קופתית גדולה. 1998: סרט בשם "האיש במסכת הברזל" ( The Man in the Iron Mask) בכיכובו של לאונרדו די קפריו בתפקיד לואי ה-14. 2014: "המוסקטרים" (BBC 2014 הסתגלות) - סדרה 1, פרק 6 2019: סרט רוסי-סיני בשם "סוד חותם הדרקון" בכיכובם של ג'ייסון פלמינג, ג'קי צ'אן וארנולד שוורצנגר ובו האגדה מהווה קו עלילה מרכזי. לקריאה נוספת סיימון סינג, סודות ההצפנה: תולדות המצפינים והמפענחים ממצרים העתיקה ועד פיזיקת הקוונטים, ספרי עליית הגג, 2003, עמ' 82–91 קישורים חיצוניים איש במסכת הברזל קטגוריה:תעלומות היסטוריות קטגוריה:אישים שזהותם אינה ידועה קטגוריה:אישים שנכלאו בבסטיליה קטגוריה:בסטיליה	2023-02-05T11:26:22
אפיקורוס	אֶפִּיקוּרוֹס (ביוונית: Επίκουρος; 341 – 270 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, מייסד האסכולה האפיקוראית. גישתו הפילוסופית מתבססת על החתירה המתמדת להנאה ולשלוות נפש – אליהם ניתן להגיע לשיטתו דרך לימוד פילוסופיה, טיפוח חברויות, שמירת הבריאות, הימנעות מכאב ומצער, שליטה בתשוקות, וכל דבר שהאדם מוצא כמהנה - כל עוד הוא אינו מזיק לעצמו או לזולתו. ביהדות, הכינוי "אפיקורוס" משמש כמילה נרדפת לכופר. חייו אפיקורוס נולד להורים שהיו אזרחי אתונה והיגרו אל המושבה האתונאית באי סאמוס (אחד מאיי הים האגאי) כעשר שנים לפני הולדתו. בתחילה קיבל חינוך מאביו, שהיה מורה ובהמשך מפילוסופים שונים. לאימו ייחסו עיסוק בכישוף ומאוחר יותר האשימו אותו חלק מיריביו בכך שסייע בצעירותו לאימו בכשפיה. אפיקורוס למד פילוסופיה במשך ארבע שנים אצל הפילוסוף האפלטוני פאמפילוס, וכשהיה בן 18 נסע לאתונה ושירת בצבא במשך שנתיים. הוא שב להוריו, שבינתיים נאלצו לעבור ולהתגורר בעיר קולופון שהייתה לחוֹפי אסיה הקטנה, ולמד אצל נוסיפאנס, שהיה מממשיכי תורתו של דמוקריטוס. בהיותו בערך בן שלושים, החל ללמד בעיר מיטילנה שבאי לסבוס, אך נאלץ לעזוב תפקיד זה ופתח בית ספר בעיר למפסקוס (כיום העיר לפסקי שבקצהו הצפוני של מצר הדרדנלים בטורקיה) לפני ששב והשתקע באתונה. הוא נשאר באתונה מלבד ביקור שערך באיוניה שם התקבל בכבוד לא רק כפילוסוף, אלא גם כמנהיג וכנביא. אפיקורוס לא נישא מעולם ולא היו לו ילדים. הוא סבל מאבנים בכליות ומת מכך בגיל 72 בערך. זמן קצר לפני מותו כתב לתלמידו וידידו אידומנאוס: הגן בערך בשנת 307 לפנה"ס הקים בית ספר לפילוסופיה בתוך גן שרכש, שהיה ממוקם בין הסטואה שבה לימד זנון מקיטיון לבין חורשת הזיתים שבה נמצאה האקדמיה האפלטונית. משיצא שמו כמורה מוכשר, נהרו אליו תלמידים רבים מיוון, רומי ואסיה הקטנה. בית הספר שלו קיבל את הכינוי "הגן", כי הלימודים נערכו בתוך הגן ותלמידיו נקראו "הפילוסופים של הגן". אפיקורוס הורה לתלמידיו לשנן בעל פה את עקרונות הפילוסופיה שלו. האליטה של תקופתו הביעה מורת רוח רבה על כך שפתח את שערי בית ספרו גם לנשים ולעבדים. חלק ממבקריו ניסו לתאר את הגן, שרבים מהתלמידים התגוררו בתוכו, כמקום של שחיתות מוסרית והפקרות מינית. ביקורת זו נגדה לחלוטין את המציאות – בגן הייתה הקפדה על צניעות ומשמעת. משנתו לאחר שהתעמק בתורת דמוקריטוס, אפלטון ואריסטו, הגיע אפיקורוס למסקנה כי מטרת הפילוסופיה היא להגיע למצב של שלוות נפש. הוא חיפש דרך להקל על הסבל ועל הצער האנושיים ולהגיע למצב של אושר. כנראה התווכח עם הפילוסופים מן האסכולה הסטואית, עם פולמון מן האקדמיה האפלטונית והשפיע על תורת האושר של תאופרסטוס מן האסכולה הפריפטטית. אפיקורוס אימץ מדמוקריטוס את התפיסה שהחומר עשוי כולו אטומים הנמצאים בתנועה מתמדת, והוסיף על תורתו את הרעיון שתנועת האטומים אינה קבועה, אלא עשויה להיות נתונה לשינויים אקראיים, ובכך ביטל את הדטרמיניזם שבתורת דמוקריטוס ואפשר את הנחת קיומה של בחירה חופשית. באמצעות האטומים החושים מעבירים אלינו את תחושותינו ואת הרגשותינו. מדובר לא רק במושג שאנו מקבלים על אודות כל העצמים שמסביבנו, אלא גם בתחושות נפשיות הנוצרות באמצעות אטומים טהורים ביותר. המסרים שהחושים מעבירים אלינו הם תמיד נכונים, ורק המוח האנושי מסלף אותם. אפיקורוס מסביר באמצעות אטומים את היקום, את גרמי השמיים, את האלים את הנפש ואת המוות. גם הנפש נתפסה על ידי אפיקורוס כעשויה אטומים, והיא חלק בלתי נפרד מהגוף – עם מות הגוף, גם הנפש מתפרקת ומפסיקה להתקיים. אפיקורוס הגדיר את הפילוסופיה כרפואה לנפש שמטרתה לגרום לנו להבין כי אין טעם בפחד מפני המוות, מכיוון שבמותם האנשים אינם קיימים עוד, וממילא לא יכול להתאנות להם בכך כל רע. תורת האטומים של אפיקורוס משמשת כבסיס לתורת המוסר שלו המורכבת מן הדברים שבהם עלינו לחפוץ ומן הדברים שמהם עלינו להימנע למען רווחתנו. הוא טען שכל היצורים מרגע שהם נולדים רודפים אחר ההנאה ושונאים את הכאב. הוא הגדיר את ההנאה כתכליתם של חיים מאושרים. מדובר לא רק בהנאות החושים, אלא בעיקר בהנאות הנפש. שלוות נפש והימנעות מכאב משמען מצב של מנוחה, שמחה ותענוג שבו קיימת הרמוניה פנימית משוללת כאב וצער. אין משמעו של דבר שכל הנאה היא טובה וכל כאב הוא רע. עלינו להימנע מהנאות הגורמות למחלות, ולקבל את הכאב המוביל לבריאות טובה יותר. זו משמעותם של חיים מאושרים שהתבונה והזהירות מאפשרות לנו. אפיקורוס לא הכחיש את קיומם של האלים, אך סבר כי הם מורכבים מאטומים ושוכנים בין עולמות מרובים. הם נתפסו בעיניו כאדישים לגורל האדם ולא מתערבים בענייניו, ולכן דחה את פולחן האלים והקרבת הקורבנות. את תכלית חיי האדם ראה כחיפוש ההנאה והימנעות מסבל. הוא סלד מרדיפה אחר כבוד, כסף וסיפוק מיידי – שנתפסו בעיניו כאמונות שווא ממש כמו הפחד מפני המוות והאלים. את האושר האמיתי ראה אפיקורוס כפונקציה של חיים פשוטים, צנועים וישרים. אפיקורוס ראה בידידות ערך עליון אך המליץ להימנע מפעילות ציבורית ומקשרי נישואין ואהבה בהם ראה מקור לסבל עתידי. את משנתו סיכם במילים: . מורשתו אפיקורוס כתב מספר רב של כתבים, אבל מתוכם שרדו עד ימינו רק קטעים מעטים מחיבורו "על הטבע", שלוש איגרות, קובץ של אמרותיו, וכן צוואתו. האסכולה האפיקוראית המשיכה להתפשט גם לאחר מותו, וקנתה חסידים רבים, והפכה לאחת מהדיסציפלינות הפילוסופיות הפופולריות במרחב ההלניסטי ובעיקר ברומא. עם זאת, קרנו ירדה עם התפשטות הנצרות וקריסתה של חברת המשכילים ההלניסטית-רומית עד שבימי הביניים לא נודע כלל. עיקר הידיעות על משנתו מגיעות ממקורות חיצוניים, ובעיקר משירתו הפילוסופית של המשורר הרומי בן האסכולה האפיקוראית, לוקרטיוס, "על טבע היקום", שהתגלתה מחדש רק ב-1417, וקטעים מכתביו של הפילוסוף האפיקוריאני פילודמוס, שנתגלו בחפירות בהרקולנאום. ביהדות מופיע המושג אפיקורוס כתואר לכופר. על-פי הרמב"ם, אפיקורס הוא אדם הכופר בנבואת משה רבנו, בנבואה בכלל, או . בעברית המודרנית התואר מתייחס למי שכופר באל או בתורה. המקור הקדום ביותר בעברית למושג זה נמצא כבר במשנה במסכת אבות, . בהקדמה לפרק חלק הסביר הרמב"ם כי המילה אפיקורוס . עם זאת, במורה הנבוכים הוא מוזכר מספר פעמים כפילוסוף "מי שאינו יודע מציאות ה' יתרומם ויתהדר, אלא דמה כי הדברים הווים ונפסדים בהתקבצות ובהתפרקות באופן מקרי, ושאין שם מנהיג ולא מסדר מציאות, והוא אפיקורוס וסיעתו ודומיו כפי שמספר אלכסנדר". בתרבות המערבית, לעומת זאת, המילה "אפיקורואית" מתארת גרגרנות ונהנתנות. הפירושים הללו מבוססים על תפיסה שגויה של אפיקורוס, שכאמור דגל באיפוק ובמשמעת, ולא ברדיפה בלתי מרוסנת אחרי תענוגות. לקריאה נוספת נתן שפיגל, אפיקורוס: האיש ומשנתו, הוצאת מאגנס, תשמ"ב. אמרות היסוד: על האושר וההנאות האמיתיות – כתבי אפיקורוס, תרגום, מבוא והערות: יוסף צ' ליברזון. הוצאת נהר, 2011 יעקב מלכין, הגן של אפיקורוס, הוצאת חרגול-מודן, תל אביב, 2014 קישורים חיצוניים Epicurus.info – אתר על הפילוסופיה האפיקוראית תומר פרסיקו, הערות שוליים קטגוריה:פילוסופים יוונים קטגוריה:יוונים הלניסטיים קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס	2024-10-01T00:50:22
יחס הזהב	שמאל\|ממוזער\|145px\|האות פי, שבה מתחיל שמו של הפָּסַל היווני פידיאס, היא הסימול המקובל ליחס הזהב יחס הזהב (או חיתוך הזהב) הוא קבוע מתמטי המעסיק את המדע והאמנות כבר מאות שנים. זהו מספר אי רציונלי המסומן באות היוונית פי ( ולעיתים ): . יחס הזהב הוא הפתרון החיובי של המשוואה: לפי ההשערות, יחס זה התגלה על ידי אחד מתלמידיו של פיתגורס; הוא תואר בספרו של אוקלידס, "יסודות", לפני כ-2,300 שנים. לוקה פאצ'ולי, מתמטיקאי איטלקי מתקופת הרנסאנס, הקדיש ליחס הזהב ספר שלם, וכינה אותו "הפרופורציה האלוהית". היחס מייצג מידות וגדלים רבים בטבע, והחל מתקופת יוון הקלאסית, הוא גם משמש באמנות ובאדריכלות. את האות פי לתיאור היחס הציע המתמטיקאי האמריקני מארק באר. + ייצוגים שונים של יחס הזהב בינארי 1.1001111000110111011... עשרוני 1.6180339887498948482... הקסדצימלי 1.9E3779B97F4A7C15F39... שבר משולב ייצוג אלגברי טריגונומטריה הגדרות מתמטיות הצגה גאומטרית של ההגדרה שמאל\|250px\|ממוזער\|הקטע a+b מתייחס ל-a כמו ש-a מתייחס ל-b שני גדלים a ו-b מקיימים את יחס הזהב אם היחס בין סכום הגדלים לבין הגדול מביניהם שווה ליחס שבין הגדול מביניהם לקטן מביניהם. בנוסחה: באותה מידה, יחס הזהב מתקיים כאשר היחס בין הגדול לקטן שווה ליחס שבין הקטן לבין הפרש הגדלים. בנוסחה: בהתקיים שוויון זה, היחס בין הגדלים האמורים שווה ליחס הזהב: הצגה אלגברית של ההגדרה 210px\|שמאל\|לא ממוסגר אם נסמן את יחס הזהב ב-, נקבל את המשוואה האלגברית , הנגזרת מהדרישה שלעיל, או באופן שקול, מ-. משוואה זו שקולה למשוואה הריבועית , שלה פתרון חיובי ופתרון שלילי. הפתרון החיובי הוא זהו המספר הממשי החיובי היחיד שמקיים את המשוואה הריבועית לעיל. תכונות מתמטיות של יחס הזהב יחס הזהב הוא מספר אי רציונלי. עובדה זו נובעת מכך שהמספר הוא אי רציונלי. ההופכי של יחס הזהב הוא בקירוב 0.618. זהו הערך המוחלט של השורש השלילי של המשוואה הריבועית לעיל, והוא גם שווה ליחס הזהב פחות יחידה. הריבוע של יחס הזהב הוא בקירוב 2.618 - הוא עצמו ועוד יחידה. כמו כן, יחס הזהב שווה לשני הביטויים הבאים: השורש החוזר השבר המשולב תכונותיו של יחס הזהב מקבלות ביטוי בזוויות מסוימות (עשירית או חמישית ממחצית העיגול) המתקשרות לתכונות של מחומשים (ראו בהמשך): יחס הזהב וסדרת פיבונאצ'י שמאל\|ממוזער\|180px\|מלבן סדרת פיבונאצ'י סדרת פיבונאצ'י היא סדרת מספרים ששני איבריה הראשונים שווים ל-1, ולאחר מכן כל איבר בסדרה הוא סכום של שני האיברים הקודמים לו. תחילתה של הסדרה היא המספרים 1, 1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55. (יש המגדירים את הסדרה כמתחילה במספר 0). נהוג לסמן ב- את האיבר ה-n בסדרה. יוהאנס קפלר הראה שהמנה של כל שני איברים עוקבים בסדרת פיבונאצ'י שואפת ליחס הזהב. עם זאת, גם אם נחשב את היחס בין שני איברים עוקבים גדולים מאוד בסדרה, לעולם לא נקבל בדיוק את יחס הזהב, משום שכאמור, יחס זה אינו מספר רציונלי. תכונה זאת אינה מיוחדת לסדרת פיבונאצ'י דווקא, אלא כל סדרה רקורסיבית בעלת התנאי , לכל תנאי התחלה, היחס שואף ליחס הזהב ככל ש-n גדל. אחת ההצגות הגאומטריות של הסדרה מתחילה בריבוע שאורך צלעו 1, כגודל האיבר הראשון. לריבוע זה מוצמד ריבוע נוסף בגודל 1x1, כך ששני הריבועים יוצרים מלבן שרוחבו 1 ואורכו 2, כגודל שני האיברים ו-. בשלב הבא נצמיד למלבן ריבוע בגודל 2x2, ונקבל מלבן חדש בגודל 2x3. תוספת של ריבוע בגודל 3x3 תיצור מלבן בגודל 3x5, וכך הלאה. בכל שלב, ההוספה של ריבוע שאורך צלעו הוא האיבר הבא בסדרת פיבונאצ'י יוצרת מלבן שאורכי צלעותיו הם שני איברי פיבונאצ'י עוקבים. המלבנים המתקבלים מתקרבים יותר ויותר למלבן הזהב - מלבן שהיחס בין צלעותיו הוא יחס הזהב. יחס הזהב מושג בקירוב טוב כבר באיבר ה-11: באיבר ה-16, הדיוק משתפר: חזקות חזקות טבעיות של יחס הזהב ניתנות להבעה על ידי צירופים של מספרי פיבונאצ'י, בצורה הכללית הבאה: כך מתקבל סדרות נוספות הקשורות ליחס הזהב סדרה נוספת הקשורה ליחס הזהב היא סדרת מספרי לוקאס, הנפתחת במספרים 2,1 וממשיכה כסדרת פיבונאצ'י כך שכל מספר הוא סכום שני הקודמים לו: 2,1,3,4,7,11,18,29,47,76... סדרה זו ידועה בכך ש- ככל ש-n גדל. למשל: ואילו . גאומטריה של יחס הזהב מלבן הזהב 250px\|שמאל מלבן הזהב הוא מלבן שהיחס בין צלעותיו הוא יחס הזהב. תכונתו המיוחדת של מלבן הזהב היא שהוספת ריבוע אליו יוצרת מלבן זהב חדש. נראה זאת: אם נוסיף למלבן הזהב שמשמאל את הריבוע שצלעו a, נקבל מלבן חדש שצלעותיו הן a ו-a+b, שהיחס ביניהן הוא יחס הזהב - , זאת מאחר שאם שמאל\|ממוזער\|200px\|בנייה של מלבן זהב:1. בנה ריבוע שצלעו יחידה (מודגש באדום).2. חצה אותו לשני מלבנים.3. השתמש באלכסון של אחד המלבנים בתור רדיוס לבניית מלבן הזהב. הרי ש- או (על פי תכונתו של יחס הזהב לעיל) כלומר היחס בין a+b ל-b הוא יחס הזהב בריבוע, אך היחס בין a ל-b הוא יחס הזהב, ולכן גם היחס בין a+b ל-a הוא יחס הזהב, שכן . קיימת טענה כי היוונים הקדמונים והמצרים הקדמונים התייחסו אל יחס הזהב כאל יחס אסתטי במיוחד, ולכן ניתן למצוא יחס זה במבנים מהעולם העתיק, כגון הפרתנון באתונה, וביצירות אמנות. השימוש ביחס הזהב, ככל שהוא קיים בתחומים אלה, מתבטא בעיקר באמצעות מלבן הזהב. יחס הזהב, מחומשים ופנטגרמים שמאל\|ממוזער\|200px\|פנטגרם, ובו מודגשים קטעים שונים, המתייחסים זה לזה ביחס הזהב: • היחס בין הקטע ה לקטע ה שווה ליחס הזהב, • כמו גם היחס בין הקטע ה לקטע ה, • והיחס בין הקטע ה לקטע ה. למחומש משוכלל ולפנטגרם תכונות הקושרות אותם במישרין ליחס הזהב. אם נמתח אלכסונים בתוך מחומש משוכלל, נקבל פנטגרם, ובמרכזו של כל פנטגרם נקבל מחומש משוכלל חדש, וכך ניתן להמשיך את הסדרה עד אינסוף. גודלה של זווית פנימית במחומש משוכלל הוא 108 מעלות, ולכן הזווית בכל אחד מקודקודי הפנטגרם היא בת 36 מעלות. (במשולש שווה-שוקיים שקודקדו 36 מעלות ניתן להוכיח שהיחס קיים בין השוקיים לבסיס על ידי דמיון משולשים) הפנטגרם הוא אחת מהצורות הגאומטריות שבהן מתגלה באופן טבעי יחס הזהב. בפנטגרם מתחלקות הצלעות המרכיבות אותו למספר קטעי צלעות באורכים שונים. היחס בין כל שני אורכים עוקבים שווה ליחס הזהב. סוברים, כי תוך התבססות על קשר זה, הוכיחו הפיתגוראים כי אין מידה משותפת לצלע ולאלכסון של המחומש (כלומר מדובר ביחס שהוא מספר אי רציונלי) - מה שמתקשר להיותו של יחס הזהב מספר אי רציונלי. על כך נסמכת טענה נוספת - מי שגילה את יחס הזהב היו כבר הפיתגוראים. זווית הזהב שמאל\|ממוזער\|200px\|זווית הזהב אם נחלק את המעגל (360 מעלות) ביחס הזהב, נקבל זווית בת כ-°222.5. הזווית המשלימה זווית זו ל-360° נקראת זווית הזהב והיא שווה בקירוב ל-137.5°. זווית הזהב היא: תצפיות של חוקרים על נביטת עלי צמחים הראו שעלים חדשים נוטים להופיע בזווית זו על הגבעול. יחס הזהב ויחסים אחרים יחס הזהב הוא המוכר בסדרה של יחסים, או קבועים מתמטיים, הנקראים ממוצעי הכסף (silver means), ששוויים הוא פונקציית הזהב: יחס הזהב מתקבל עבור n=1 ואילו עבור n=2 מתקבל קבוע הנקרא יחס הכסף. יחסים נוספים מובאים בטבלה משמאל. היחסים הללו פותרים את המשוואה הריבועית קבועי הכסף0: (0 + 4√)½ 11: (1 + 5√)½ 1.6180339892: (2 + 8√)½ 2.4142135623: (3 +13 √)½ 3.3027756384: (4 + 20√)½ 4.2360679785: (5 +29√)½ 5.1925824046: (6 + 40√)½ 6.1622776607: (7 + 53√)½ 7.1400549458: (8 +68√)½ 8.1231056269: (9 +85√)½ 9.109772229...n: ושווים גם לביטוי: סדרה בעלת מיקום סידורי m שבה האיבר האפסי הוא 0, האיבר הראשון הוא 1 והיחס בין שני איבריה העוקבים שואף לממוצע הכסף , היא בעלת הנוסחה הסגורה: עבור n=1 מתקבלת הנוסחה הסגורה לסדרת פיבונאצ'י, ואילו עבור n=2 מתקבלת הנוסחה הסגורה לסדרת פל. עבור המספר n, החוקיות של הסדרה היא שכל איבר שווה ל-n פעמים כפול האיבר הנמצא מקום אחד לפניו, ועוד האיבר הנמצא שני מקומות לפניו. כלומר: תחומים בהם מופיע יחס הזהב יחס הזהב קיבל הילה מיסטית מסוימת, עד כדי כינויו בשם "הפרופורציה האלוהית" בספרו של פאצ'ולי. מנגד, נמצא ב-1994 שוויון המקשר את יחס הזהב דווקא ל-מספר החיה (666) - מספרו של האנטיכריסט: בעוד שאין חולק על תכונותיו המתמטיות המיוחדות של המספר, רבים רואים בנטייה לחפש את היחס בתחומים מסוימים כאדריכלות ואמנות כנטיית לבם של חסידי המספר ותו לא, וזאת מהטעם שערכו של המספר קרוב מאוד לשבר העשרוני 1.6. יחס הזהב מופיע, או נטען ככזה, בתחומים הבאים: בגאומטריה: בפנטגרמים ומחומשים, במלבני זהב ובמשולשי זהב. בבוטניקה: בסידור העלים סביב הגבעול, במיקום הזרעים בתפוח, באיצטרובל של אורן, בהיערכות זרעי החמנייה בתפרחת, בעלי הכותרת בוורד. בתצורות של גבישים: על גילוי גביש כמו-מחזורי מחומש המקיים את יחס הזהב זכה פרופ' דן שכטמן בפרס נובל לכימיה לשנת 2011 בדגלי מדינות בבעלי חיים: בקרני צבאים, ביחס בין הדבורים בכוורת, ובצורה הלוליינית של קונכיית הנאוטילוס (אם כי יש הרואים בכך מיתוס ותו לא) באמנות באדריכלות: למשל במבנה מוזיאון גוגנהיים, או במטה האומות המאוחדות בניתוח טכני של שוק המניות (בהתבסס על סדרת פיבונאצ'י) בהליכים מסוימים בפסיכולוגיה. באנליזה נומרית - סדר ההתכנסות של שיטת המיתר (secant) הוא יחס הזהב. במעגלים חשמליים - ההתנגדות השקולה של שרשרת נגדים אינסופית בערך של 1 אוהם המחוברים לסירוגין בטור ובמקביל שווה ליחס הזהב. מלבן הזהב באמנות ובאדריכלות טקסט=יחס הזהב בהיכל כיפת הסלע, מבט ממרחק 75 מ', מצפון. היחס בין בסיס המבנה לגובה הכיפה המוזהבת: 1.618 צילום וגרפיקה: דב תמרקין\|ממוזער\|200x200 פיקסלים\|יחס הזהב בכיפת הסלע, בהר הבית שבירושלים, ישראל שמאל\|ממוזער\|200px\|הירונימוס הקדוש שמאל\|ממוזער\|200px\|כיכר בכפר ההולנדי ברוסלה, שתוכננה על פי יחס הזהב. יצירות אמנות חזותיות ואדריכליות משמשות את חסידי יחס הזהב ככר פורה. ברוב המקרים קשה להוכיח או להפריך את הטענות בדבר שימוש ביחס הזהב, הן בשל בעיות מדידה (וקרבתו של היחס למספר 1.6), והן בשל היעדר כל תיעוד. נטען כי השימוש ביחס הזהב החל כבר באדריכלות של יוון הקלאסית. מבנים קלאסיים כגון הפרתנון באתונה נבנו ביחס קרוב ליחס הזהב, אם כי יש מומחים המפקפקים בכך וטוענים, כי מדידת הפרתנון עשויה להיערך בכל מיני צורות, והאומדן כי יחס הזהב היה מעורב בבנייה היא שרירותית. יש הטוענים שאת יחס הזהב ניתן לראות גם במבנה הפירמידה הגדולה של גיזה, בה היחס בין גובה הפירמידה לבסיסה הוא 1.618. כמו כן, יחס הגבהים בין הראש לרגל לבין המרחק מהטבור לרגל הוא 1.618. יש המנסים לראות את יחס הזהב גם בממדיו של ארון הברית, שבהתאם להוראות הבנייה, אורכו אמתיים וחצי, ורחבו אמה וחצי.שמות, כ"ה, 10. כלומר יחס של 1.666, שהוא הקירוב הטוב ביותר ליחס הזהב לאור העובדה שתכנון המשכן נמסר באמות שלמות או חצויות בלבד. בימי הביניים נעשה שימוש ביחס הזהב באדריכלות האסלאמית. לדוגמה, כיפת הסלע בירושלים נבנתה במידות פרופורציונליות מדויקות התואמות את יחס הזהב, אם כי קיים קושי להראות כי אכן מדובר ביחס הזהב. יש הסבורים כי יחס הזהב נחשב באמנות כפרופורציה המושלמת והיפה ביותר שאדם יכול לתאר. אמני הרנסאנס בתחום הציור, הפיסול והאדריכלות השתמשו בפרופורציות אלה כדי להשיג את מה שנחשב ליופי המושלם. פרופורציות של חתך הזהב ניתן למצוא בשפע בציוריו של לאונרדו דה וינצ'י ושל אמנים גדולים אחרים. אנשי הרנסאנס פיירו דלה פרנצ'סקה ולוקה פאצ'ולי כתבו שניהם ספרים העוסקים ביחס הזהב. ספרו של פאצ'ולי "על הפרופורציה האלוהית" ("De divina proportione") נכתב במילאנו בשנים 1496–1498 ופורסם בוונציה ב-1509. את הספר אייר לאונרדו דה וינצ'י. בציורו המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י, המונה ליזה, ניתן למדוד יחס זהב מדויק בפני המונה ליזה. גם בציור "הירונימוס הקדוש" משנת 1483 השתמש דה וינצ'י ביחס הזהב. בציור מתואר הירונימוס הקדוש יושב ולמרגלותיו אריה. הירונימוס הקדוש עצמו תחום במלבן זהב. גם על טענות אלה קמו חולקים. גם כיום משתמשים במלבן הזהב באדריכלות ובגרפיקה. מספר בניינים מודרניים נבנו בעולם לפי יחס הזהב. למשל, היחס בין גובהו (152 מטר) ורוחבו (95 מטר) של בניין המזכירות של האומות המאוחדות בניו יורק הוא היחס 1.621 שקרוב מאוד לחתך הזהב. כרטיסי אשראי וכרטיסים מגנטיים נוספים קרובים במידותיהם למלבן הזהב. ראו גם סימטריה יחס הכסף ערכים עדיפים לקריאה נוספת אלי מיטב, מספרים מכושפים - על חיתוך הזהב, סדרת פיבונאצ'י ועוד פנינים מתמטיות, הוצאת שורש, 2008. מריו ליביו, חיתוך הזהב – קורותיו של מספר מופלא, הוצאת אריה ניר, 2003. מיכאל קוסטא, חתך הזהב, חותם שלמה ומגן דוד, ספרית פועלים, 1990. קישורים חיצוניים אתר העוסק ביחס הזהב, יישומיו ושאר הקשרים שונים אתר העוסק ביחס הזהב, כולל ערכו עד אלפי ספרות אחרי הנקודה העשרונית מאמר של ליאור שמיר על חתך הזהב הערות שוליים קטגוריה:קבועים מתמטיים קטגוריה:אסתטיקה קטגוריה:מספרים אלגבריים קטגוריה:סדרת פיבונאצ'י קטגוריה:יוון: המצאות קטגוריה:יחסים	2024-09-22T11:54:35
ארגון צבאי לאומי	ממוזער\|180px\|זאב ז'בוטינסקי, מתווה דרכו הרעיונית של הארגון ו"מצביא האצ"ל" ממוזער\|250px\|כרוז "הכרזת המרד" הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל (בראשי תיבות: אצ"ל) היה ארגון צבאי מחתרתי עברי, שנוסד בירושלים בשנת 1931. הארגון הוקם על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה" בשל דרישתם לפעולה נחרצת יותר אל מול התוקפנות הערבית של אותם ימים, בעיקר זו של מאורעות תרפ"ט. מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר. מטעמי חשאיות לא נהגו לקרוא לארגון בשמו כי אם "ההגנה" או "המעמד". אנשי הארגון הצטרפו לצה"ל במהלך מלחמת העצמאות. האצ"ל נחשב בעיני ממשלת המנדט הבריטי כארגון טרור. לקביעה זו היו שותפים חלק ממתנגדי הארגון, כמו גם גורמים נוספים אחרים כגון ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל, הסוכנות היהודית ועיתונים בין-לאומיים בתקופה שלפני קום המדינה. ישנם היסטוריונים הרואים במאבק, שבו השתתף האצ"ל, גורם משמעותי ביציאת הבריטים מארץ ישראל. היסטוריונים אחרים רואים במאבק נגד הבריטים גורם משני בהשפעתו על החלטת הבריטים לוותר על המנדט ובסופו של דבר לעזוב את הארץ. הקמת הארגון ואופיו מפקדי האצ"ל המפקד העליון 1937–1940: זאב ז'בוטינסקי 1931–1937: אברהם תהומי 1937: רוברט ביטקר 1937–1938: משה רוזנברג 1938–1941: דוד רזיאל 1941–1943: יעקב מרידור 1943–1948: מנחם בגין חברי האצ"ל הגיעו בעיקר משורותיהן של בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל ובגולה. התנועה הרוויזיוניסטית העניקה למעשה חזות ציבורית לארגון המחתרת. זאב ז'בוטינסקי, מחולל הציונות הרוויזיוניסטית, היה המנהיג העליון בארגון עד פטירתו. הוא קבע את הקווים הכלליים לפעולת הארגון, כמו בעניין ההבלגה ושבירתה, ובהשראת תורתו פעלו אנשי המחתרת. עם זאת, כפיפותו הפורמלית של האצ"ל להנהגה מדינית חיצונית נחלשה עם השנים. מקורות רעיוניים נוספים לרוח הלחימה היו מורשת "ברית הבריונים" ושירת אורי צבי גרינברג. סמל הארגון – הכיתוב "רק כך" ולצדו יד אוחזת רובה על רקע ארץ ישראל משתי גדות הירדן – ביטא שאיפה לעצמאות עברית על ארץ ישראל השלמה, שתושג רק בכוחו של נשק עברי. הסמל נהגה לראשונה על ידי לילי שטרסמן-לובינסקי, פעילה בתנועה הרוויזיוניסטית בפולין ועורכת ביטאון הארגון "ירושלים המשוחררת" שהיה לשבועון האצ"ל בפולין. סמל זה היה אחר כך לסמל האצ"ל, ועוצב על ידי יהושע אדרי, המאייר והקריקטוריסט של העיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף". מספר חברי הארגון השתנה במשך השנים, ונע בין כמה מאות בשנות משבר לכמה אלפים בתקופות שיא. מרבית חבריו היו אנשים שקיבלו את מרות המחתרת, ובמסגרתה מילאו משימות ותפקידים (לעיתים קרובות בניגוד לחוקי הממשלה הבריטית). רובם היו אנשים "רגילים" מן היישוב אשר החזיקו משלח יד או עבודה סדירה, ורק עשרות בודדות עסקו במלאכת הארגון באופן בלעדי. כלפי ההנהגה המדינית הנבחרת של היישוב וכלפי ההסתדרות הציונית העולמית, האצ"ל חלק הן על האסטרטגיה, הן על תפיסות היסוד והן על הטקטיקה המדינית הצבאית וההסברתית, בנושאים רבים כמו – השימוש בכוח ובנשק למען הגשמת מטרות הציונות, היחס לאוכלוסייה הערבית בזמן פרעות והיחסים עם בריטניה השולטת בארץ ישראל. אי לכך, האצ"ל נהג לפסול את החלטות ההנהגה הציונית ומוסדות היישוב. אי קבלת מרותם והמאבקים הרעיוניים של אנשי האצ"ל מול מחנה הסתדרות העובדים הכללית, שהייתה הגורם הדומיננטי בהסתדרות הציונית, הביאה את המוסדות הנבחרים לשלול את קיומו העצמאי של האצ"ל, ובמשך רוב שנות קיומו נתפס ארגון "הפורשים" על ידיהם כבלתי אחראי, וככזה שאת פעולותיו ראוי למנוע. על כן ליווה האצ"ל את פעולותיו החמושות בפעולות הסברה פוליטיות, שמטרתן שכנוע הציבור בצדקת דרכו והוקעת המחדלים, לפי השקפתו, שבהתנהלותה הפוליטית של הנהגת היישוב הרשמית. הארגון פרסם כרוזים רבים, עיתונות מחתרתית, ואף הפעיל תחנת רדיו עברית עצמאית ראשונה – "קול ציון הלוחמת". גיל חברי וחברות הארגון נע בעיקר בין 16 ל-25, מרביתם רווקים ורווקות. בארגון היו יותר עולים מאשר ילידי הארץ. 27% מהם היו ממוצא ספרדי, בדומה לשיעור הספרדים בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ. אחוז הנשים באצ"ל עמד על כ-15, בהנחה שמספר הפעילים והפעילות בו עמד על כ-6,200. מבנה, פיקוד, סמלים ממוזער\|200px\|לוחמי האצ"ל בשעת שיעור נשק בשכונת התקוה כארגון מחתרת, לא נהגו חבריו לכנותו בשמו הרשמי, ותחת זאת עשו שימוש בכינויים שונים. בשנים הראשונות הוא נודע בעיקר כ"ההגנה הלאומית" וכן בשמות "ארגון ב'", "הגנה ב'", "הארגון המקביל" ו"הארגון הימני". בשנים המאוחרות יותר כונה הארגון בעיקר "המעמד", וכן "הלבב" ו"הלימן". כהמנון הארגון אומץ השיר "חיילים אלמונים" של אברהם שטרן (יאיר), מפקד בארגון. בהמשך, אחרי פרישתו של שטרן מהאצ"ל לשם הקמת ארגון הלח"י, שונה ההמנון לבית השלישי של "שיר ביתר" מאת זאב ז'בוטינסקי. מ-1933, כשנתיים לאחר ייסודו, פעל האצ"ל תחת "ועד מפקח" שבו היו נציגים של רוב המפלגות הציוניות הלא פועליות. אחרי שב-1937 הארגון התפלג, נשארו בו בעיקר תומכי זאב ז'בוטינסקי, והארגון היה כפוף לו מבחינה מדינית. לאחר מותו התקיים קשר עם ההנהגה המדינית של ההסתדרות הציונית החדשה. הקשר בין ההסתדרות החוקית לבין ארגון המחתרת נותק ב-1944, כאשר הכריז האצ"ל מלחמה על השלטון הבריטי, ומאז עמד בפני עצמו. בתוך הארגון, אברהם תהומי היה הראשון שכיהן כ"ראש המפקדה", או "המפקד הראשי", ולצדו כיהנה "המפקדה". כאשר התרחב הארגון התקיימו בו "מחוזות". יחידת אצ"ל מקומית כונתה "סניף". "פלוגה" באצ"ל הורכבה משלוש מחלקות, אשר כונו גם "גונדות". הגונדה הורכבה משתי קבוצות, כאשר בראש כל קבוצה הועמד "ראש קבוצה" וסגן. זו הייתה היחידה הבסיסית. בהמשך פעילותו הוקמו באצ"ל מחלקות שונות שמעליהן פיקד "מטה" או "מרכז". דרגות, שהוכנסו לשימוש בהמשך, מנו (בסדר עולה) סגן, ראש קבוצה, סמל (על גונדה), סמל א' (פלוגה), רב-סמל (גדוד); ודרגות הקצינים היו גונדר (מפקד מחוז או יחידה) וגונדר ראשון (מפקד בכיר). דרגת סרן ניתנה למפקד הארגון יעקב מרידור ודרגת אלוף לדוד רזיאל. עד פטירתו ב-1940 היה זאב ז'בוטינסקי "מצביא האצ"ל" או "המפקד העליון". האצ"ל, ראה עצמו כמסגרת צבאית, ובין השאר בא הדבר לידי ביטוי בשני תחומים: ביצועם של תרגילי סדר מוקפדים, עריכת טקסים וקיום יחסי משמעת, גינוני טקס וכבוד בין הדרגות השונות. קיום אימונים לפי תוכניות מסודרות. בין היתר היו נוהגים להתאמן בירי באקדח ובמקלעים, בזריקת רימונים, ובהתקפות משולבות על יעדים. האצ"ל הוציא לאור פרסומים מקצועיים בנושאי תורת לחימה, נשק, הדרכה, תרגילי סדר וכיוצא בזה. פרסומים אלו כללו, בין השאר, את הספר "האקדח", שנכתב על ידי דוד רזיאל ואברהם שטרן (יאיר) והכיל 240 עמודים, והספר "תרגילי הסדר המכונס והמרווח", בן 284 עמודים של דוד רזיאל. עד למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט עשו לעיתים גם מדריכים ב"הגנה" שימוש במדריכים אלה (לאחר מכן הוציאה "ההגנה" ספרות צבאית רבה בעצמה). עד מלחמת העולם השנייה הצליח האצ"ל להתחמש באמצעות הברחה של נשק שנרכש באירופה, בייחוד מאיטליה ומפולין. בתחילה נקנו בעיקר אקדחים ורובים, ובהמשך גם הובאו תת-מקלעים. בנוסף לשימוש בנשק הקים הארגון בתי מלאכה שייצרו חלקי חילוף ועזרים נלווים לנשק. כבר ב-1936 החלו בניסיונות ראשונים לייצר כלי נשק, מוקשים ואמצעי לחימה אחרים בבתי מלאכה ומחסנים של תומכי הארגון. ב-1939 החל ייצור מתקדם יותר של מוקשים המופעלים בלחץ עבור פיצוץ מסילות רכבת. בשנות ה-40 גם הרבו להשתמש ב"פיטארדות" (רימוני הפחדה, הלם) תוצרת הארגון בעת התקפות. פרט למוקשים ורימונים יוצרו בשנת 1947 כמה אלפי תת-מקלעים "סטן" ומרגמות 52 מ"מ. דרך נוספת בה השיג הארגון נשק היה "החרמות" – פשיטות שמטרתן לקיחה של נשק מידי כוחות המשטרה והצבא הבריטים. תולדות הארגון 250px\|ממוזער\|שמאל\|סמל האצ"ל באנדרטת האצ"ל ברמלה כבר בתחילתו לא התקבל הארגון החדש ברצון על ידי "ההגנה", והסתדרות העובדים מנעה עבודה מאלו שבחרו להשתייך אליו. בהמשך התגלע קרע בין מחנה האצ"ל לבין הנהגת היישוב ובין הצדדים שררה עוינות תמידית. בשנות ה-30 עיקר פועלו של האצ"ל התרכז בהגנת יישובים וכן בפעולות חמושות נגד ערביי ארץ ישראל, שהיוו "שבירת הבלגה" כלפי קיומן של פרעות ביהודי הארץ. בכך התבדל האצ"ל מן "ההגנה", שנקטה בקו הגנתי. כשפורסם הספר הלבן של 1939, החל האצ"ל לפעול גם נגד הבריטים, אך כשפרצה מלחמת העולם השנייה החליט האצ"ל שלא להילחם כמקודם בבריטים, וחלק מאנשיו אף התגייסו לצבאות בעלות הברית. חילוקי דעות בעניין שביתת הנשק מול הבריטים פיצלו מתוך האצ"ל ארגון חדש – לוחמי חרות ישראל (לח"י). לקראת סוף המלחמה, לנוכח הידיעות על התחוללות השואה ולנוכח המשך מדיניות הספר הלבן, שהגבילה עליית יהודים לארץ ישראל, הצהיר הארגון על חידוש המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי במטרה לגרשו מהארץ ולהקים מדינה עברית עצמאית תחתיו. באוקטובר 1945 הצטרף האצ"ל אל תנועת המרי העברי ללחימה משותפת נגד הבריטים. מסגרת זו פורקה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ופרישת "ההגנה" מהמאבק המזוין, לעומת האצ"ל והלח"י שהמשיכו בו. בין הפעולות הבולטות ביצע הארגון את הפריצה לכלא עכו ותליית הסרג'נטים. לאחר יציאת הבריטים מהארץ ובזמן מלחמת העצמאות לחמו אנשי האצ"ל בחזיתות שונות, פעולה בולטת הייתה כיבוש שכונת מנשייה ביפו. בעקבות הסכם עם הממשלה הצטרפו ב-1 ביוני יחידות אצ"ל לצה"ל. ב-22 ביוני 1948 פרץ עימות בין הממשלה לאצ"ל על רקע סירוב האצ"ל לקבל את מרות הממשלה והגעת ספינת הנשק של הארגון, אלטלנה, במהלכו הפגיז צה"ל את הספינה. בספטמבר 1948 פורק האצ"ל והארגון נטמע באופן סופי בצה"ל. מהקמת הארגון עד הפילוג הראשון הקמת הארגון ראשיתו של האצ"ל בפילוג שחל ב-1931 בסניף הירושלמי של ארגון "ההגנה". קבוצה גדולה של אנשי הסניף, בראשות אברהם ("גדעון") תהומי (זילברג), שהיה מפקד הסניף עד זמן קצר לפני הפילוג, חשה התמרמרות כלפי הנהגת "ההגנה", בייחוד לאחר מאורעות תרפ"ט. אנשי הקבוצה התנגדו ל"מדיניות ההבלגה" כלפי ערביי ארץ ישראל; רצו לראות את הארגון נושא אופי יותר צבאי והיררכי ולא מיליציוני; ודרשו שהארגון, שבאותה תקופה נשלט על ידי הסתדרות העובדים, יוכפף למורת המוסדות הלאומיים. ב-10 באפריל 1931 הודיעו מפקדים ואחראי ציוד כי הם מסרבים להחזיר למחסני ההגנה כלי נשק שהצטיידו בהם קודם לכן, בעת כוננות לקראת חג נבי מוסא. אחרי משא ומתן עם הנהגת ההגנה הורה תהומי להחזיר את הנשק תמורת דיון במוסדות הלאומיים בסוגיות שהעלו הוא ואנשיו. אולם לאחר שהנשק הוחזר, ותביעות אנשיו לא נענו, שלחו המפקדים מקרב המורדים הודעה להנהלת "הוועד הלאומי" על פרישתם מן הארגון, וכך יצר הפילוג ארגון עצמאי חדש. ממוזער\|שמאל\|160px\|אברהם תהומי, מפקד האצ"ל הראשון אברהם תהומי עמד בראשות הארגון המחתרתי החדש שהוקם, ולצדו מייסדים נוספים – אליהו בן גרא, אברהם בן זיו, אברהם גיורא קריצ'בסקי – כולם מפקדים בכירים בהגנה, חברי מפלגת הפועל הצעיר וחברי ההסתדרות הכללית. היה שותף עמם אליהו בן חורין (בינדר), פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. קבוצה זו כונתה "החבורה האודסאית", משום שהיו לפני כן פעילי ההגנה העצמית של יהודי אודסה. בראשית 1924 חלקו הנ"ל, בהנהגתו ופיקודו של בן חורין, תא מחתרתי בשם 'המפעל' בתוך קבוצת השרון, וייתכן שהם שרצחו את יעקב ישראל דה האן. הוחלט לקרוא לגוף החדש "ארגון צבאי לאומי", שם הממחיש את אופיו האקטיביסטי לעומת "ההגנה". ואת שאיפתו להיותו ארגון צבאי ולא "מיליציוני" כפי שהייתה "ההגנה" בסתיו אותה שנה התמזג הארגון מירושלים עם קבוצות חמושות המשויכות לתנועת בית"ר. עיקר כוחן היה מרוכז בתל אביב, והן החלו את פעולתן בשנת 1928, כאשר נוסד "בית הספר לקצינים ולמדריכים של בית"ר". חניכי המוסד פרשו בזמנם גם הם משורותיה של ההגנה, מסיבות פוליטיות, והארגון החדש כינה עצמו "הגנה לאומית". במאורעות תרפ"ט השתתפו צעירי בית"ר בהגנה על שכונות תל אביב תחת פיקודו של ירמיהו הלפרין, וזאת לאחר קריאה של עיריית תל אביב. בארגון זה משה רוזנברג היה מופקד על הנשק ורכישתו. לאחר הפעולה במאורעות התרחב הגוף התל אביבי וכונה "הארגון הימני". ארגון זה התאחד עם הארגון הירושלמי החדש. לאחר שהתרחב הארגון לתל אביב הוקם סניף גם בחיפה. בסוף שנת 1932 עבר אל שורות האצ"ל גם סניף ההגנה בצפת. אל הארגון הצעיר הצטרפו גם צעירים חברי תנועת הספורט מכבי. באותה עת החל לצאת לאור עיתון מחתרתי משוכפל בשם "המצודה" ובו הובעה המגמה האקטיביסטית של הארגון. הארגון גם הרחיב שורותיו על ידי גידולן של פלוגות הגיוס של בית"ר – קבוצות בהן התנדבו צעירים לשירות בן שנתיים במלאכות ביטחון וחלוציות. מקום מושבן של הפלוגות הצמיח גם מעוזי אצ"ל חדשים במושבות יסוד המעלה, משמר הירדן, ראש פינה, מטולה, נהריה; במרכז הארץ בחדרה, בת שלמה, בנימינה, גבעת עדה, נתניה, הרצליה, קריית שאול, פתח תקווה, כפר סבא, מגדיאל; ודרומה משם בראשון לציון, רחובות, נס ציונה, עקרון ובאר יעקב. בהמשך הזמן הוקמו ופעלו גם פלוגות בעיר העתיקה בירושלים ("פלוגות הכותל"), תל צור ונחלת יצחק. מרכזי אימונים ראשיים של הארגון שכנו ברמת גן, תל ליטוינסקי, קלמניה (סמוך לכפר סבא), קסטינה (סמוך לבאר טוביה), נחלת יצחק ורמת טיומקין (סמוך לנתניה). באוגוסט 1933 נוסד "ועד מפקח" לאצ"ל אשר כלל נציגים של רוב המפלגות הציוניות הלא פועליות. ישבו בו מאיר גרוסמן (ממפלגת המדינה העברית), הרב מאיר בר-אילן (מהמזרחי), עמנואל ניומן או יהושע סופרסקי (מהציונים הכלליים) וזאב ז'בוטינסקי או אליהו בן חורין (מהצה"ר). עם פרוץ המרד הערבי בין השנים 1931 עד 1936 שררה רגיעה יחסית בארץ ישראל, למעט גל קצר של התקוממות ערבית נגד השלטון הבריטי בשנת 1933 שדוכא על ידי השלטונות במהירות. בתקופה זו פעל האצ"ל בדומה להגנה ושימש ארגון שמירה המקיים כוננות ביטחונית. בין שני הארגונים התקיימו שיתופי פעולה בדמות תיאומי עמדות ואף שיתוף מודיעיני הדדי. ב-19 באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול, המכונה גם "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט". כנופיות ערביות חמושות, שתוגברו במתנדבים סורים ועיראקים, ביצעו פעולות טרור שכללו מארבי ירי בדרכים והטלת פצצות בכבישים ובישובים, ופורעים פגעו ברכוש ובחקלאות יהודיים. בשלב הראשון במאורעות, שנמשכו מאפריל ועד לסוף אוקטובר, נהרגו 80 יהודים, נפצעו 369, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו. בתחילת המאורעות דגל האצ"ל, בדומה להגנה, באופן כללי בהבלגה. ז'בוטינסקי, שהשפעתו על מדיניות הארגון כבר הייתה רבה בשל הצטרפות צעירי בית"ר רבים לארגון, סבר שמטעמי מוסר אין לנקוט בדרך של פעולות תגמול כנגד האלימות. סיבה נוספת לתמיכתו בהבלגה הייתה תקוותו להקמת כוח יהודי גלוי ולא מחתרתי. אולם ההבלגה עוררה תסיסה פנימית באצ"ל, כמו גם בהגנה. אף על פי שלא הייתה מדיניות מסודרת של האצ"ל לפעולות תגמול, פעולות כאלה ננקטו על ידי חברי הארגון, לעיתים אף ללא אישור הפיקוד. פעולות ראשונות החלו בסביבות חודש אפריל 1936. מתווה הפעילויות היה ניסיון להגיב ב"עין תחת עין", פעולות תגמול של פעילי אצ"ל נגד הטרור הערבי. לעיתים היה ניסיון להתאים את אופי התגמול או מיקומו לתקיפה שקדמה לו. הפעולה הראשונה ארעה ימים ספורים לפני פרוץ המאורעות. בתגובה לרצח של נוסע יהודי ליד ענבתא, אנשי האצ"ל רצחו שני ערבים בצריף סמוך לכביש פתח תקווה – ירקונה. פעולות הנקמה המשיכו במתכונת דומה גם בתקופה הראשונה של המאורעות. בהמשך חודש אפריל, לאחר ירי ערבי אל בית הספר "כרמל" בתל אביב שכתוצאה ממנו נהרג ילד יהודי, תקפו לוחמי אצ"ל שכונה ערבית סמוכה לכרם התימנים בתל אביב, הרגו אדם ערבי ופצעו אחר. ב-17 באוגוסט הגיב האצ"ל על פיגועי ירי שבוצעו על ידי ערבים שנסעו במסילת הרכבת יפו–ירושלים על יהודים שהמתינו ליד מחסום הרכבת ברחוב הרצל בתל אביב. למחרת 16 באוגוסט, כאשר נפצע מהירי ילד יהודי, תקפו לוחמי אצ"ל רכבת בקו זה, הרגו ארמני, ופצעו חמישה. בשנת 1936 ביצעו אנשי אצ"ל כ-10 פעולות גמול. הפילוג הראשון בתחילת אוקטובר דעכה פעילות הכנופיות בעקבות התערבות הצבא הבריטי, ובנובמבר נשלחה ועדת פיל לחקור את הסיבה לפרוץ המאורעות ולהציע פתרונות עתידיים. בתחילת 1937 היו קיימות סברות בקרב היישוב כי ישנם הלכי רוח שיביאו את הוועדה להמליץ על חלוקת ארץ ישראל המערבית, ובתוך כך להקים מדינה יהודית על חלק משטח זה. מפקדת האצ"ל, כמו גם ה"ועד המפקח" החזיקו באמונות אלה בדומה לחוגים בקרב ההגנה והסוכנות היהודית. בעקבות כך התגברו הקולות, בראשותו של תהומי, שחשבו כי אין מקום לשני ארגוני מגן יהודיים נפרדים. תהומי צוטט כאומר: "אנו עומדים לפני התרחשויות כבירות: מדינה יהודית וצבא יהודי. יש צורך בכוח צבאי אחד". אנשים אלה כבר לא ראו הבדלים גדולים בין הארגונים, בייחוד משום שבאותה תקופה ההגנה כבר לא הייתה כפופה להסתדרות העובדים הכללית, אלא למוסדות הלאומיים (מה שהוציא אותה לכאורה משליטת גורמים בעלי אינטרס פוליטי). בינואר החליט מרכז הארגון לפתוח במשא ומתן על איחוד עם "ההגנה", ובאפריל הושג הסכם בין תהומי לבין אנשי ההגנה לאיחוד הארגונים והעמדתם תחת מרות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. אנשי התנועה הרוויזיוניסטית התנגדו להסכם בעקבות ז'בוטינסקי שהתנגד לאיחוד של הארגונים ללא חזרה של הצ"ח להסתדרות הציונית. דוד רזיאל ואברהם שטרן קראו בכרוז להמשיך לקיים את הארגון העצמאי: "...האצ"ל הועמד... לפני הכרעה בין הכנעות למרותן של הממשלה והסוכנות לבין נכונות להקרבה כפולה והסתכנות כפולה. חלק מחברינו לא נמצאה בהם הנכונות הדרושה לתפקיד קשה זה, נכנע לסוכנות ועזב את המערכה... כל הניסיונות... לבוא לידי איחוד עם הארגון השמאלי נכשלו, מפני שהשמאל נכנס למשא ומתן זה לא על בסיס של ליכוד הכוחות, אלא הכנעת כוח אחד בפני השני..." לעומתם רוב אנשי המפלגות האזרחיות האחרות בארגון תמכו באיחוד. בכינוס מיוחד של המועצה הארצית של הארגון היה רוב לאיחוד, אולם בשל חילוקי הדעות הוחלט לערוך משאל בקרב חברי הארגון. המשאל נערך ב-24 באפריל 1937 ולגבי תוצאותיו יש הערכות סותרות. בעקבות ההסכם, ולמרות המשאל, הארגון התפלג: בין 1,200–1,500 אנשים, כמחצית מחברי הארגון, ובתוכם רוב הפיקוד הבכיר, אנשי ועדים אזוריים, ועמם גם רוב כלי הנשק של הארגון, חזרו אל ארגון ההגנה. מי שנשארו בו היו אקטיביסטים ופעילים צעירים, רובם אנשי שורה, שצידדו בקיומו העצמאי של הארגון. למעשה היה הרוב הגדול של הנשארים אנשי בית"ר. משה רוזנברג העריך כי נשארו בארגון כ-1,800 איש. האצ"ל שמר לכאורה על צביון על-מפלגתי, אולם למעשה הוועד הציבורי התפרק ובהמשך הותוותה דרכו בהתאם למשנתו והחלטותיו של זאב ז'בוטינסקי, והארגון הפך לזרוע הצבאית של הציונות הרוויזיוניסטית. שמאל\|ממוזער\|250px\|משה רוזנברג סוקר מסדר של האצ"ל בתל אביב ב-27 באפריל הוקמה לארגון מפקדה חדשה, אותה איישו משה רוזנברג כראש המפקדה, אברהם שטרן (יאיר) כמזכיר, דוד רזיאל מפקד סניף ירושלים, חנוך קלעי מפקד חיפה ואהרון חייכמן מפקד תל אביב. ב-כ' בתמוז תרצ"ז (29 ביוני), יום פטירתו של הרצל, ערכו עשרות אנשי הארגון מסדר לציון ארגונה מחדש של המחתרת. מטעמי חשאיות נערך האירוע, לכאורה של ארגון "ברית החייל", באתר בנייה בתל אביב. זאב ז'בוטינסקי העמיד בראש הארגון את קולונל רוברט ביטקר, אשר כיהן לפני כן כנציב בית"ר בסין והיה בעל ניסיון צבאי, אך לא הכיר את תנאי הארץ, ואף לא דיבר עברית. כמה חודשים לאחר מכן, כפי הנראה בשל חוסר התאמה מלאה לתפקיד, החליף ז'בוטינסקי את ביטקר במשה רוזנברג. מהפילוג עד פרוץ מלחמת העולם השנייה שבירת ההבלגה גם בתקופה הראשונה שלאחר הפילוג, המשיך האצ"ל לשמור על הבלגה יחסית, תוך כדי פעולות נקמה ביוזמות מקומיות. ב-29 ביוני 1937 תקפה חוליה ערבית אוטובוס "אגד" בכביש ירושלים-תל אביב והרגה יהודי, ולמחרת נהרגו שני יהודים סמוך לכרכור. לאחר כמה שעות הגיב האצ"ל במספר פעולות. בירושלים הותקף אוטובוס ערבי שיצא מליפתא. בירושלים גם נורו ערבים בשני מוקדים. בתל אביב הושלך רימון על בית קפה ערבי ברחוב הכרמל, שגרם לשני פצועים קשה מקרב יושביו. כמו כן נפצע ערבי ברחוב ריינס בעיר. ב-5 בספטמבר הגיב האצ"ל על רציחתו של רב שחזר מתפילה בעיר העתיקה. מטען נפץ הושלך אל אוטובוס ערבי שיצא מליפתא, וכתוצאה ממנו נפצעו שתי נוסעות ושוטר בריטי. הרגיעה היחסית במאורעות הסתיימה עם פרסום מסקנות ועדת פיל, שקראו לראשונה לחלוקת הארץ, ודחייתן על הסף על ידי הציבור וההנהגה הערביים. בתחילה המשיכו פעולות הנקם של האצ"ל לשאת חותם בלתי רשמי, אולם ההבלגה נשברה רשמית ב-14 בנובמבר 1937. בתגובה להריגת חמישה חברי גרעין קיבוץ ליד קריית ענבים (לימים מעלה החמישה), האצ"ל בירושלים, בפיקודו של דוד רזיאל, יצא בשורת התקפות על עוברי אורח ערבים בשכונות יהודיות בעיר, שכתוצאה מהן נהרגו חמישה ערבים. מספר פעולות גם התבצעו בחיפה (ירי על שכונת ואדי ניסנאס) והרצליה. יום זה נרשם בתולדות הארגון כיום שבירת ההבלגה, בו עבר הארגון באופן מלא, ובאישורם של ז'בוטינסקי ומפקדת הארגון, לשיטת "ההגנה האקטיבית", בפעולות שעליהן הארגון נטל אחריות. השלטון הבריטי הגיב במעצרים של אנשי בית"ר והצה"ר, בחשד על השתייכות לאצ"ל. בתי הדין הצבאיים הורשו לפעול לפי "תקנות שעת חירום" ולפסוק גם עונשי מוות. כך לדוגמה יחזקאל אלטמן, נוטר בפלוגת בית"ר בנחלת יצחק, ביצע, ללא ידיעת מפקדיו, ירי על אוטובוס ערבי שהצליח לחמוק מהמקום. בכך ביקש להגיב על שלוש התקפות שבוצעו יום לפני כן על כלי רכב יהודים בכביש ירושלים. הנוטר הסגיר את עצמו ונידון על ידי בית הדין למוות. העונש הומר לאחר מכן למאסר עולם. האצ"ל המשיך בפעולות מסוג זה, אולם היקפן צומצם מאוד בהוראתו של רוזנברג. מחשש פן יוציאו הבריטים לפועל את עונש המוות לאדם אשר ייתפס מחזיק נשק, הוקפאו הפעולות לכשמונה חודשים, אולם בהדרגה גברה ההתנגדות בארגון למדיניות ההבלגה הזו. ב-21 באפריל, כתגובה לרצח של שישה יהודים, שכלל אונס אישה וביתור גופתה, יצאו שלושה מחברי פלוגת בית"ר בראש פינה לפעולת תגמול, שלא באישור מפקדיהם. החוליה ביצעה ירי וזרקה רימון (שלא התפוצץ) על אוטובוס ערבי, מהם לא נפגע איש. השלושה נתפסו, על שניים מהם נגזר גזר דין מוות, שלבסוף אושר רק עבור אחד מהם – שלמה בן-יוסף. הפגנות רבות ברחבי הארץ וכן פעולות של מוסדות ואישים כמו נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן והרב הראשי לישראל יצחק אייזיק הרצוג לא שינו את עונשו. שלמה בן-יוסף ישב בתא כלאו מתוך השלמה מלאה עם גזר הדין וראה את עונשו כחלק מהמאבק לעצמאות. בין הכתובות שכתב על קירות התא נאמר: "אני הולך למות ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו. שלמה בן-יוסף". ב-29 ביוני 1938 הוצא להורג והיה עולה הגרדום הראשון. הארגון קידש את דמותו, ובעיני אנשיו הפך לדמות מופת. המשפט וההוצאה להורג של בן יוסף הכריעו גם את הוויכוח הפנימי בתוך האצ"ל על ההבלגה. רבים מחברי הארגון כבר התמרמרו על שמירת ההבלגה היחסית על ידי רוזנברג, וההתמרמרות גברה כאשר רוזנברג יצא מהארץ לקפריסין ביום הוצאתו להורג של בן יוסף. בהמלצת מפקדת הארגון שחרר ז'בוטינסקי את רוזנברג מתפקידו כמפקד הארגון ומינה תחתיו את מפקד מחוז ירושלים דוד רזיאל ("האלוף בן-ענת") למפקד הארגון. הנהגת האצ"ל התלבטה האם כנקמה על תליית בן יוסף יש לבצע פעולות כנגד השלטון הבריטי או דווקא כנגד הערבים. אף על פי שבן יוסף הוצא להורג על ידי השלטונות הבריטיים הוחלט להפנות את הזעם דווקא לפעולות תגמול נגד הערבים ולשבירה מוחלטת של ההבלגה על הטרור הערבי שגם הוא התעצם מאז אמצע יוני. תרמו לכך הגישה הפרו-בריטית של רזיאל וכמה מחברי ההנהגה האחרים, החשש לתגובה בריטית חריפה, וייתכן שגם ניסיון להראות לבריטים שבניגוד לתקוותיהם, ההוצאה להורג דווקא לא תרתיע את האצ"ל מפעולות נקם נוספות. פעולה ראשונה הייתה תלייתו של ערבי בחיפה. מ-3 ביולי נערכו עוד התקפות ירי וזריקת פצצות בערים המעורבות. ב-4 ביולי נורו ערבים מאחורי בית החולים שערי צדק, ליד בית קברות מוסלמי במרכז ירושלים וליד בית ישראל. בנוסף, הוטל מטען חבלה על אוטובוס ערבי ברחוב יפו בירושלים, שהרג שלושה ערבים ופצע 12. ב-5 ביולי נרצחו אב ובנו יהודים בירושלים, ולמחרת הושלך בתגובה מטען נפץ מגג בית סמוך, שהרג שני ערבים ופצע ארבעה. אולם ההסלמה העיקרית בפעולות האצ"ל הגיעה בגל של פעולות תגמול המוניות בהן הוטמנו מטעני נפץ רבי עוצמה עם מנגנוני השהיה בכדי חלב, סלים, ופחי נפט שהונחו במקומות ריכוז ערביים, ובמיוחד בשווקים. ב-15 ביולי נהרגו 10 ערבים בשוק הירקות שליד רחוב דוד בעיר העתיקה בירושלים, באזור שלטענת אצ"ל שימש אזור של חמושים ערבים, ב-25 ביולי הוטמנה בשוק בחיפה פצצה שהרגה כ-50 ערבים, וב-26 באוגוסט נהרגו 24 ערבים כתוצאה מפיצוץ במרכז יפו. ב-26 ביולי השתבשה פעולה של האצ"ל בעיר העתיקה בירושלים, בה ניסה יעקב רז להציב מטען בשוק. הערבים חשדו בו, הפכו את הסל עם המטען שהציב בפתח חנות ומצאו את המטען. הם דקרו אותו בכל גופו, והניחוהו כשחשבוהו למת, אך משטרת המנדט הביאה אותו לבית החולים הממשלתי, שם נחקר במשך כשבועיים. כשחש שכוחותיו עוזבים אותו, הסיר את התחבושת ודימם למוות. רז נחשב לחלל הראשון במבצעי האצ"ל. בתקופה זו המתיחות בין "ההגנה" לאצ"ל הגיעה לשיא. אליהו גולומב הזהיר במרומז את ז'בוטינסקי בפגישה ביניהם ב-10 ביולי ש"ההגנה" תאלץ לפעול בכוח כנגד אנשיו בארץ. ז'בוטינסקי מצדו הזהיר בפומבי שאם תתחיל מלחמת אחים בארץ, בה יש רוב לאנשי השמאל, היא תגלוש גם לגולה, שם כוח התנועה הרוויזיוניסטית גדול יותר. ב-25 ביולי ארבה חוליה של אצ"ל בחיפה לעוברי אורח ערבים, והרגה בשוגג יהודי מזרחי אותו חשבו לערבי. אחד מחברי החוליה, אליהו רפופורט, נתפס על ידי יהודים, הועבר לידי אנשי "ההגנה", והוחזק על ידם. בתגובה אנשי האצ"ל חטפו מפקד של "ההגנה". לבסוף, אחרי כשבוע שוחרר שני האנשים, אולם רפופורט נעצר זמן קצר אחר כך על ידי הבולשת הבריטית (ולטענת אנשי האצ"ל, הוסגר לידה על ידי "ההגנה"). אולם מתוך מתיחות זו שהגיעה עד סף פיצוץ נולדה הסכמה בין האצ"ל להגנה, שנחתמה בראשי תיבות ב-19 בספטמבר. האצ"ל התחייב "להפסיק כל פעולות היוצאות מגדר ההגנה הרגילה" אלא באישור ועדה פריטטית של שני הארגונים. בתמורה ההגנה הבטיחה לשתף את האצ"ל בפעולות המגן השונות של היישוב. האצ"ל הבטיח להפסיק בתקופת המשא ומתן את הפיגועים כנגד הערבים, ואכן פעולות אלה פסקו למשך כמה חודשים. אולם בעוד ההסכם התקבל על ידי ז'בוטינסקי, דוד בן-גוריון התנגד לו בחריפות, והכשיל את קבלתו. אף על פי שהדיונים נמשכו עוד מספר חודשים, ההסכם נכשל. הפיגועים של האצ"ל התחדשו בפברואר 1939, אחרי ששר המושבות הבריטי, מלקולם מקדונלד, הודיע על כוונת הממשלה הבריטית לבטל את המנדט בארץ ישראל ולהקים בה מדינה ערבית שתשמור על זכויות היהודים. הדבר עורר גל מהומות מצד הערבים, במהלכו נרצחו בחיפה 3 יהודים. האצ"ל החליט על גל פעולות תגמול נגד ערבים במטרה ליצור לחץ על ממשלת בריטניה לשנות את מדיניותה הפרו ערבית. הפעולות בוצעו ב-27 בפברואר, ועשרות ערבים נרצחו בהן. פצצות הונחו בשוק הערבי בחיפה, ובתחנת הרכבת חיפה מזרח, ופיגועי ירי והשלכת פצצות אירעו בירושלים וביפו. פרסום הספר הלבן ופעולות ראשונות נגד הבריטים 250px\|ממוזער\|שמאל\|לוחית זיכרון ליד הבית שבו נעצרו חברי מפקדת האצ"ל ב-31 באוגוסט 1939, רחוב אהרונוביץ' 6, תל אביב ב-17 במאי 1939 פורסם הספר הלבן של מקדונלד שכלל תוכנית להקמת מדינה דו-לאומית, הגבלות חמורות על מכירת קרקע ליהודים והטלת מכסות זעומות לעלייה. אנשי היישוב מכל הזרמים זעמו על תוכנו, הפגינו נגדו וכינו אותו "ספר המעל", משום שראו בו בגידה מוחלטת של הבריטים בהתחייבותם להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. בתגובה החל האצ"ל לראשונה לצאת לפעולות גם נגד מטרות בריטיות, אולם בניגוד לפגיעות המכוונות נגד חיי ערבים שנמשכו בתקופה זו, הפעולות כנגד הבריטים התמקדו בפגיעה ברכוש כגון מתקני חשמל, רדיו, טלפוניה ודואר. למרות הניסיון להימנע מפגיעה בנפש בפעולות אלה, נהרגו בהן חבלן בריטי, ושניים מעובדי תחנת הרדיו קול ירושלים, הקריינית מלכה מאי וייסנברג והמהנדס הערבי אדיב מנצור, כתוצאה מהנחת מטענים בבניין התחנה (ב-2 באוגוסט 1939). בנוסף החל האצ"ל להפיץ בפומבי ידיעות על פועלו ומטרותיו בכרוזי רחוב, בעיתונים, ובתחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת". ב-29 במאי 1939 נכנסה לקולנוע רקס בירושלים חוליה של שבעה פעילי הארגון, לאחר שרכשו כרטיסים לצפייה בסרט טרזן. במהלך ההקרנה הפעילו באולם מטען חבלה עם מנגנון השהיה, והשליכו מטעני חבלה נוספים מן היציע, הרגו 5 אנשים ופצעו 18. אנשי האצ"ל הצליחו לחמוק מן הקולנוע ללא פגע. באותו היום רצחו אנשי האצ"ל גם את אריה פולונסקי שנחשד בהלשנה לבריטים, ועולה חדש שהזדמן למקום הרצח. הבריטים ערכו מעצרים רבים של אנשי בית"ר והצה"ר. מפקד הארגון, דוד רזיאל, נעצר ב-19 במאי, ובמקומו מונה חנוך קלעי (סטרליץ), שעד מעצרו היה ממלא מקומו. ב-31 באוגוסט עצרה המשטרה הבריטית את חברי מפקדת האצ"ל בעת שהתקיימה ישיבה משותפת. חלק מהעצורים עונו לשם הוצאת מידע על האצ"ל. האצ"ל פרסם אזהרה כי הדבר יגרור תגובה מצדו. ב-26 באוגוסט 1939 הארגון התנקש בחייו של ראלף קרנס, קצין משטרה בריטי שכיהן כראש המחלקה היהודית בבולשת ועינה בעצמו צעירים חברי מחתרת. קרנס וקצין בריטי נוסף בבולשת נהרגו מפיצוץ מוקש מוסתר של המחתרת. פעילות השגרה הפעולות ההתקפיות של האצ"ל כנגד הערבים והבריטים היו הבולטות ביותר של הארגון באותה תקופה, אך הן היו מעשי חוליות קטנות או אפילו יחידים מקרב האצ"ל. לעומת זאת רוב כוח האדם בארגון עסק באותה תקופה בשמירה ובהגנת יישובים. שורות האצ"ל הורכבו אז מצעירי בית"ר (מקִניה או מפלוגות העבודה שלה), אנשי הצה"ר והסתדרות העובדים הלאומית, צעירים שהשתייכו לתנועת המכבי הצעיר, חברי תנועת הנוער הדתית "ברית החשמונאים", וסטודנטים מהאגודות הלאומיות "יבנה ויודפת" ו"אל על". בכמה מהמושבות בשומרון, בשרון ובדרום יהודה היוו אלה כוחות מגן עיקריים. בחלק מהאזורים התקיים שיתוף פעולה עם אנשי ההגנה. בין היתר סייעו אנשי ה"הגנה" לביסוס תל צור, יישוב חומה ומגדל בית"רי. באותה תקופה התבסס האצ"ל גם באירופה. הארגון הקים תאים מחתרתיים אשר השתתפו בארגון שיירות העלייה. התאים הורכבו כמעט רק מאנשי בית"ר והפעילות העיקרית בהם הייתה הכשרה צבאית ואימונים לקראת עלייה לארץ ישראל. קשרים שנקשרו עם השלטונות הפולניים הביאו לפתיחת קורסים קטנים בהם הוכשרו מפקדי אצ"ל על ידי קצינים פולניים בנושאים צבאיים מתקדמים, כגון מלחמת גרילה, טקטיקה ומיקוש. אברהם שטרן (יאיר) היה מהבולטים במארגני התאים באירופה. משנת 1937 החלו שלטונות פולין להזרים למחתרת כלי נשק רבים. העברת האקדחים, הרובים, חומרי הנפץ והתחמושת הופסקה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. תחום נוסף בו פעל האצ"ל היה תחום הכשרת טייסים, שיוכלו לשרת בחיל אוויר במלחמה העתידית לעצמאות, בבית ספר לתעופה בלוד. שני מחזורי טייסים הוכשרו במוסד זה. העלייה הבלתי לגאלית ממוזער\|250px\|מעפילים יורדים מהאנייה "פאריטה" בחוף תל אביב רובה של העלייה הבלתי חוקית בסוף שנות ה-30 בוצע על ידי המחנה הרוויזיוניסטי, בהתאם ל"תוכנית האבאקואציה" של ז'בוטינסקי – לפיה יש לפנות בהקדם מיליונים מיהודי אירופה. לעומתו, עד פרסום הספר הלבן של מקדונלד, מוסדות היישוב והסוכנות היהודית, ובייחוד בן-גוריון, נרתעו ממפעל עלייה בלתי חוקי והשלכותיו המדיניות, וקיוו כי בריטניה תתיר עלייה חוקית רחבת היקף של יהודים. בתחילה האצ"ל עסק רק בהעלאת העולים אל החוף ופיזורם בין היישובים העבריים השונים, בעוד ארגון העלייה נעשה על ידי אנשי הצה"ר ובית"ר. ההעפלה דרך הים החלה בספטמבר 1937 עם הגעתה של האונייה "ארטמיזיה" לחוף טנטורה. החל מקיץ 1938 נטל על עצמו האצ"ל עוד תפקידים בארגון וביצע ליווי לאוניות, ובפברואר 1939 הוחלט על הקמת מטה שיתאם את העלייה, והוסכם על חלוקת הסמכויות בין הגופים השונים בו. בסך הכל, הארגונים הרוויזיוניסטים (בהם כאמור האצ"ל) ארגנו כ-30 הפלגות של אוניות מעפילים, בהן עלו כ-20,000 איש. רובם לא נתפסו בידי הבריטים. אוניית המעפילים הגדולה ביותר במסגרת זו הייתה "סקריה", שעל סיפונה הגיעו בפברואר 1940 2,300 עולים. מפרוץ מלחמת העולם השנייה עד מינוי בגין כמפקד ההתייצבות לצד הבריטים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בסוף 1939 מיהר זאב ז'בוטינסקי להביע תמיכה בבעלות הברית בכלל ובבריטניה בפרט. גם רזיאל תמך ממקום מעצרו בקו זה, ובעקבות כך פרסם האצ"ל ב-11 בספטמבר הודעה על הפסקת פעולותיו התוקפניות נגד בריטניה, על מנת שלא להפריע לה להילחם "באויבו הגדול ביותר של העם העברי בעולם – הנאציזם הגרמני". בעקבות ההכרזה, שוחרר רזיאל ממעצרו בסוף אוקטובר. באותה תקופה שחררו הבריטים את רוב אנשי אצ"ל, בית"ר והצה"ר העצורים, אולם אלה שהתנגדו לקו של ז'בוטינסקי ורזיאל, ובראשם אברהם שטרן ("יאיר"), נותרו במעצר עד יוני 1940. דבר זה גרם להתמרמרות נגד רזיאל בקרב מתנגדי הקו הפרו-בריטי, ורזיאל הודיע על התפטרותו מתפקידו עקב מורת רוחו מפעילויות עצמאיות של בכירים בארגון, ואף ספקות שהטילו כמה מפקדים בנאמנותו. למרות זאת הוא חזר לתפקידו, בלחץ אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ובראשם ז'בוטינסקי עצמו, שנתן אמון מלא ברזיאל. עם שחרורו פעל רזיאל לשיקום הארגון, שנפגע קשות ממעצר אנשיו, ולהידוק שיתוף הפעולה עם הבריטים. באותה תקופה עמדת האצ"ל הייתה אף יותר פרו-בריטית מזו של מוסדות היישוב, שהמשיכו למחות נגד מדיניות הספר הלבן. הארגון לא שלל הצטרפות לצבא הבריטי ואנשי אצ"ל התגייסו ליחידות צבא שונות. עיקר שיתוף הפעולה היה בתחום המודיעיני: מחלקת שירות הידיעות (מש"י) של הארגון העבירה לידי הבריטים ידיעות על סוכנים גרמנים ואיטלקים בארץ, וכן על קומוניסטים (בתקופה זו ברית המועצות הייתה עוד בברית עם גרמניה), ותוכננו פעולות ביון למען הבריטים בארצות אירופה הכבושה ובמזרח התיכון. הפילוג השני ממוזער\|180px\|שמאל\|אברהם שטרן (יאיר) גם אחרי פרוץ מלחמת העולם המשיכו הבריטים באכיפת חוקי "הספר הלבן", נגד מכירת הקרקעות והעלייה. בשורות האצ"ל הביא הדבר לתחושות אכזבה קשה ולתסיסה שבמוקדה דעות שונות מאלו של הנהגת הצ"ח, של רזיאל ושל מפקדת האצ"ל. ב-18 ביוני השתחררו ממעצרם אברהם שטרן (יאיר) וחברי מפקדה אחרים שנותרו במעצר אחרי שחרור רזיאל, ונוצר קרע גלוי בינם לבין הנהגת האצ"ל והצה"ר. הנושאים השנויים במחלוקת היו סוגיית כפיפות המחתרת להנהגה פוליטית גלויה, ושאלת המאבק בבריטים. רזיאל פרש שוב מתפקידו, ובמקומו נבחר שטרן לראשות המפקדה. אנשי בית"ר והצה"ר קיבלו את המינוי החדש במורת רוח מפני שראו בו ערעור על סמכותו של ז'בוטינסקי – בעוד רזיאל היה נאמן לחלוטין לז'בוטינסקי, שטרן הקים בעבר את תאי האצ"ל החשאיים בפולין ללא ידיעתו של ז'בוטינסקי ובניגוד להשקפתו, ובנוסף תמך בהפקעת הארגון מהתנועה הרוויזיוניסטית המדינית. ועד המורשים של התנועה הרוויזיוניסטית לחץ על רזיאל לחזור לתפקידו, והוא נענה לבסוף. ז'בוטינסקי כתב מכתבים לרזיאל ולשטרן שהופצו בסניפי האצ"ל ובקרב חבריו. אל רזיאל כתב: "...אני קורא אליכם: אל תניחו לשום דבר להפר את אחדותנו. הישמעו לנציב [רזיאל], שאני בוטח בו, והבטיחו לי שאתם ובית"ר, הנעלה במפעלי חיי, תעמדו איתנים ומאוחדים ותאפשרו לי להמשיך תוך תקוות ניצחון במלחמה להגשמת חלום המכבים הישן שלנו..." ואילו אל שטרן נשלח מברק ובו פקודה לציית לרזיאל אשר מונה מחדש, אולם אירועים אלה לא מנעו את פילוגו של הארגון. חשדנות וחוסר אמון נזרעו בין החברים שהתפלגו בנאמנותם. מתוך האצ"ל נוצר בחודש יולי ארגון חדש שנקרא בתחילה "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" (לעומת "אצ"ל בארץ ישראל"), ובהמשך קיבל את השם "לח"י". מות ז'בוטינסקי ב-3 באוגוסט 1940 לא עצר את הפילוג, וב-14 באוגוסט הפסיק רזיאל את המשא ומתן עם אנשי שטרן. מותו של רזיאל וארגון "עם לוחם" אחת מפעולות האצ"ל בשירות מלחמתה של בריטניה יועדה לחבלה נגד כוחות פרו-נאציים בעיראק. אל הפעולה יצאו בין היתר דוד רזיאל, מפקד הארגון, יעקב סיקא אהרוני ויעקב מרידור. ב-20 במאי 1941, בהפצצת מטוסים גרמניים בשדה התעופה חבניה באזור בגדאד, נהרג דוד רזיאל. נפילתו של מפקד הארגון הייתה מכה קשה, שהצטרפה לפילוג ולפטירת ז'בוטינסקי. מנהיגות האצ"ל החדשה, בראשותו של יעקב מרידור, השתמשה בהפוגת הפעילות לשם שיקום הארגון ששותק מהמכות שנחתו עליו. באותה תקופה גם חלה התקרבות בין מחנה האצ"ל למחנה הסוכנות. נחתמה "הצעת הסכם על תוכנית פעולה ציונית לתקופת המלחמה וועידת השלום", אולם דרישתו הבלתי מתפשרת של דוד בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, כי האצ"ל יקבל את מרותה של הסוכנות וסרובו הנחרץ של האצ"ל לקבל את מרות המוסדות הנבחרים של היישוב טרפדו את המהלך. שיר ביתרהמנון האצ"לבֵּיתָר – מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר בַּדָּם וּבַיֶּזַע יוּקַם לָנוּ גֶּזַע גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר, בֵּיתָ"ר הַנִּלְכָּדָה, יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, תָּרֹמְנָה בְּעֹז וְהָדָר.הָדָר – עִבְרִי גַּם בְּעֹנִי בֶּן-שַׂר, אִם עֶבֶד, אִם הֶלֶךְ – נוֹצַרְתָּ, בֶּן-מֶלֶךְ בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֱטָר. בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר זְכֹר אֶת הַכֶּתֶר – עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתַגָּר.תַּגָּר – עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר! אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד – בְּלַהַב הַמֶּרֶד שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר: כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ, הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!לָמות או לכבּוש את ההר – יוֹדֶפֶת, מַסָדָה, בֵּיתָר. בשורות האצ"ל ובשורות "ההגנה" רבו הדעות המצדדות בהתנגדות לשלטון הבריטים. במשך כל ימי מלחמת העולם, על אף שהיישוב היהודי ניצב לצד בעלות הברית והוציא מקרבו מתנדבים למלחמה, לא פסקו הבריטים מאכיפה נוקשה של מדיניות הספר הלבן. נוספו על כך טרגדיות כמו התקלה המבצעית של ההגנה שהביאה לטביעת "פאטריה", על 216 מבין כ-1,800 המעפילים שעל סיפונה, שאותם התכוונו הבריטים לגרש למאוריציוס, גירוש 1,584 מעפילים באנייה "אטלאנטיק", וטביעתה של "סטרומה" על 769 מעפיליה. בסוף 1943, התארגנה קבוצה בה היו חברים יחדיו אנשים מההגנה ומהאצ"ל, במטרה להקים גוף לוחם מאוחד, ללא שיוך מפלגתי, בשם "עם לוחם". תוכניתו הראשונה של הגוף היה חטיפת הנציב העליון וגירושו לקפריסין. אולם "ההגנה" חשפה את ההתארגנות מתוכה, והתוכנית סוכלה על ידי המחתרות בעודה באיבה. עם זאת שלב זה הביא את האצ"ל לחדול משיתוף פעולה עם הבריטים. אליהו לנקין סיפר בספרו: "מיד עם הכישלון של עם לוחם החלו במפקדת האצ"ל הדיונים המעשיים על הכרזת המלחמה". כישלון הפעולה גם הביא את מרידור להחלטה לוותר על תפקידו כמפקד הארגון. המאבק בבריטים מ-1944 עד תום מלחמת העולם התמנות בגין למפקד והכרזת המרד נקודת מפנה בתולדות האצ"ל הייתה הגעתו לארץ ישראל של מנחם בגין, שהיה נציב בית"ר בפולין, ואחת הדמויות הבולטות במחנה הרוויזיוניסטי. בגין הגיע לארץ ישראל כחייל בצבא אנדרס, שחנה בארץ בדרכו מברית המועצות דרך פרס לחזית באירופה. עם הגיעו, במקביל לשרותו הצבאי במפקדת צבא אנדרס, השתלב בגין במפקדת האצ"ל, והוצע לו לעמוד בראש הארגון. יוזמה זו הייתה בין היתר של המפקד המכהן, יעקב מרידור. אולם בגין סירב להתמנות לתפקיד כל עוד לא שוחרר מהצבא, והארגון המשיך לדשדש בתקופת ביניים. שחרור בגין מצבא אנדרס הגיע בסוף שנת 1943. הוא קיבל את הפיקוד על הארגון, וגיבש מפקדה חדשה בה כיהנו מרידור כסגנו, וכן אריה בן-אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי. עוד בפולין היה בגין מראשי המחנה האקטיביסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שהתנגד לקו הפרו-בריטי. העברת הפיקוד על האצ"ל לידיו נעלה סופית את התקופה הפרו-בריטית של האצ"ל, והביאה לתחילת "המרד" נגד השלטון הבריטי בארץ. ב-1 בפברואר 1944 פרסם האצ"ל את כרוז "הכרזת המרד". המסמך פותח בפרטים לפיהם עמדו כל התנועות הציוניות לימין בעלות הברית ולמעלה מ-25,000 יהודים התגייסו לשורות צבא בריטניה. תקווה להקים צבא עברי התבדתה. באותו הזמן עמדו ערביי המזרח התיכון לצדה של גרמניה. יהדות אירופה אותה עת הייתה כלואה והחלה מחוסלת אולם בריטניה לא אפשרה פעולות הצלה. סעיפי העובדות במסמך מסתיימים במילים: "הספר הלבן נשאר בתקפו. הוא מתגשם, למרות בגידת הערבים ונאמנות היהודים; למרות הגיוס ההמוני לצבא הבריטי; למרות שביתת הנשק והשקט בארץ ישראל; למרות הטבח של המוני בית ישראל באירופה... שפת העובדות היא פשוטה ואיומה כאחת. הפסדנו במשך ארבע שנות המלחמה מיליונים של טובי עמנו; מיליונים אחרים עומדים בסכנת ההשמדה. וארץ ישראל סגורה ומסוגרת כי שולט בה שלטון בריטי, המגשים את הספר הלבן, וחותר לחיסול התקווה האחרונה של עמנו." לאחר מכן מכריז המסמך כי מבחינת האצ"ל תמה שביתת הנשק מול הבריטים וכי מעתה נפתחת מולו מלחמה. המסמך ממשיך בדרישה למסירת השלטון על ארץ ישראל לידי "ממשלה עברית זמנית", שתקיים עשרה סעיפים, בהם פינוי המוני של יהדות אירופה, כריתת בריתות עם כל מדינה שתכיר בריבונות של המדינה העברית (ובכלל זה בריטניה), הבטחת צדק סוציאלי לתושביה והענקת שוויון זכויות מלא לאוכלוסייה הערבית. תחילת המאבק בבריטים ממוזער\|270px\|פנייה מודפסת אל הערבים המבהירה כי אין הארגון רואה בם אויבים והמזהיר אותם ממעשי אלימות האצ"ל פתח את המערכה כששורותיו חלשות – הארגון מנה רק קרוב ל-1,000 אנשים, מתוכם כ-200 לוחמים בלבד. גם אמצעי הלחימה היו מעטים. הארגון עבר ארגון מחדש וחולק לחטיבות שונות: ח"ק – חיל קרב – עיקר הכוח הקרבי של הארגון, הים – יחידות מחץ, דלק – מודיעין הארגון, חת"מ – חיל תעמולה מהפכני, אחראי על הפצת ההסברה, ח"ת – חטיבת תכנון. הארגון כולו שקע במחתרתיות עמוקה יותר, ובייחוד מפקדיו החלו להחליף מקומות מגורים וזהויות. בגין, לדוגמה, אימץ בחלק מהזמן זהות של רב ("ישראל ססובר"), וכן נקרא לפרקים בשמות כגון "בן זאב", "ד"ר קניגסהופר" ואחרים. הארגון פתח בהתקפות על סמלי השלטון הבריטי, בניסיון לפגוע בתפקוד השלטון כמו גם ביוקרתו, תוך שמירת הכלל שהציב לעצמו – הימנעות מטרור אישי וניסיון שלא לפגוע בחיי אדם. התקפה ראשונה התבצעה ב-12 בפברואר 1944 על משרדי העלייה הממשלתיים שסמלו בעיני היישוב את גזרות העלייה. ההתקפות התבצעו במוצאי שבת, כאשר המבנים ריקים, במשרדי שלוש הערים הגדולות – ירושלים, תל אביב וחיפה. ב-27 בפברואר פוצצו משרדי מס הכנסה בשלוש הערים, אותם הגדיר הארגון "המכשיר הראשי לניצול הפועל והאזרח העברי על ידי ממשלת הבגידה". גם התקפה זו בוצעה במוצאי שבת. אזהרות מוקדמות פורסמו בקרבת הבניינים. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על בניין בנק ישראל ברחוב נחלת בנימין 69 שנבנה על הריסות בניין מס ההכנסה המנדטורי שנהרס על ידי האצ"ל. ב-23 במרץ הותקף המטה הארצי של הבולשת במגרש הרוסים וחלק ממנו פוצץ. פעולות האצ"ל בחודשים הראשונים גונו בחריפות על ידי הנהגת היישוב המאורגן והסוכנות היהודית, שראו בהן מעשי פרובוקציה מסוכנים. באותו זמן גם החל הלח"י לחדש את התקפותיו על הבריטים. האצ"ל המשיך לתקוף את מטות הבולשת, תחנות משטרה ומצודות טגארט, לעיתים תוך קרבות ירי עם אנשי המשטרה. פעולה מורכבת יחסית הייתה השתלטות של חמש יחידות לוחמות על תחנת השידור הממשלתית ברמאללה ב-17 במאי. פעולה סמלית הייתה פרסום אזהרות לשוטרים בריטיים לבל יגיעו לרחבת הכותל המערבי במהלך יום הכיפורים. לדברי יהודה לפידות, איש האצ"ל, לראשונה מאז תחילת שלטונם, לא הגיעו שוטרים בריטיים אל הרחבה ולא מנעו כבעבר מהיהודים את תקיעת השופר המסורתית. במוצאי יום הכיפורים התקיף האצ"ל ארבע תחנות משטרה במרכזי יישוב ערביים. כדי להשיג נשק יזם הארגון פעולות "החרמה" – השתלטות על מוקדי נשק בריטיים והברחתם לידיו. מנחם בגין הביא את דעתו בספרו "המרד" אודות פעולות אלה: "ההיסטוריה וההסתכלות למדונו, כי אם נצליח לשבור את הפרסטיז'ה הבריטית בארץ ישראל, ישבר השלטון הבריטי ממילא. מאז מצאנו את נקודת התורפה של שלטון השעבוד. לא הרפינו עוד ממנה." כמו כן העריכה באותו זמן מפקדת הארגון "ביישוב כולו שוררת ההרגשה, כי התוצאה הישירה ממלחמתנו היא מניעת מאורעות מצד הערבים". באותה תקופה גם ניתק הארגון את קשריו עם ההסתדרות הציונית החדשה והמפלגה הרוויזיוניסטית כדי שלא לכרוך גורלות עם ארגונים גלויים וחוקיים. סיבה נוספת לנתק היו חילוקי הדעות בין הארגון שנקט עתה במדיניות אנטי בריטית מפורשת, לבין הארגונים הרוויזיוניסטים הפוליטיים, שעדיין נקטו ברובם בקו פרו-בריטי כל עוד המלחמה באירופה נמשכת. גולי המחתרות באוקטובר 1944 החלו הבריטים בגירוש מאות אנשי אצ"ל ולח"י עצורים אל מחנות מעצר באפריקה. 251 עצורים מלטרון הוטסו ב-19 באוקטובר ב-13 מטוסים צבאיים אל מחנה עצורים באסמרה שבאריתריאה (באותם ימים חלק מאתיופיה). בהמשך הגיעו אחד עשר משלוחי מגורשים נוספים של גולי אצ"ל ולח"י. עד שהוחזרו הגולים לישראל, ביולי 1948, נעשו ניסיונות בריחה מן המחנות. הניסיונות אמנם הצליחו ביציאה מתחומי גדרות המחנה אולם רק תשעה בורחים הצליחו הלכה למעשה להשלים את בריחתם במלואה ולחזור לפעילות במחתרותיהם. מן הבולטים היה יעקב מרידור שברח תשע פעמים ממחנות המעצר עד שהצליח להגיע לאירופה באפריל 1948 (על כך כתב בספרו "ארוכה הדרך לחירות"). לאורך תקופת המעצר יזמו הגולים מעשי התמרדות נגד נוהלי המחנות ושביתות רעב. הסזון ממוזער\|250px\|עיתון "חרות" ובו הכרזת הארגון כי לא יגיב ל"סזון" כדי למנוע מלחמת אחים 250px\|ממוזער\|שמאל\|לוחית זיכרון להתקפת אצ"ל על משרדי מס ההכנסה המנדטורי בתל אביב, נחלת בנימין 69, כיום-בנק ישראל בעוד פעולות האצ"ל והלח"י נגד הבריטים הלכו והחריפו, נקטה הנהגת היישוב בקו של הידוק שיתוף פעולה עם הבריטים במלחמה באירופה (שליחת הצנחנים, הקמת הבריגדה היהודית) וריסון הפעולות נגד השלטון הבריטי בארץ – הן בשל עצם התרומה למאבק נגד הנאצים, והן בתקווה שהדבר יביא להישגים מדיניים לאחר תום המלחמה. הנהגת היישוב חששה שפעולות האצ"ל והלח"י יחבלו במאמצים אלה, ויגררו את היישוב כולו למאבק שבו לא רצתה בשלב זה. היה אף חשש מתגובה של השלטון הבריטי לפעולות "הארגונים הפורשים", שתהיה מכוונת נגד היישוב כולו. לאחר מגעים ממושכים וניסיונות שכנוע של האצ"ל והלח"י למתן את פעילותם נגד הבריטים, ואחרי ההתנקשות של אנשי הלח"י בלורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, בנובמבר 1944, החלה הפעולה נגד שני הארגונים, אם כי עיקר הפעולה כוון נגד האצ"ל, בשל הבנות מאחורי הקלעים שהושגו עם הלח"י. במהלך מה שכונה "הסזון" הוצאו חשודים בהשתייכות למחתרת או בתמיכה בה ממוסדות כגון בתי ספר, מקומות עבודה וקופת החולים הכללית, ובעיקר פעלו אנשי ההגנה והפלמ"ח בעיכוב, חטיפה, כליאה, חקירה ומסירת אנשי אצ"ל ולח"י, או פרטים מסגירים אודותיהם, לידי הבולשת הבריטית. בין היתר הוסגרו לבולשת חברי מפקדת האצ"ל יעקב מרידור, שלמה לב עמי ואליהו לנקין. עוד בתחילת פעולות אלו חייבה מפקדת הארגון את אנשיה בכל הדרגים לנקוט הבלגה מלאה כלפי היהודים מבצעי הסזון. על אף שהיו מתנגדים למדיניות נוקשה זו, הטיל מנחם בגין את כל כובד השפעתו כדי למנוע "מלחמת אחים": "יהיה מה שיהיה, אך חיילנו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים... אף במחיר הקורבנות היקרים ביותר, אף במחיר החיסול". בעקבות הסזון פסקו פעולות האצ"ל לכמה חודשים, עד לתום המלחמה באירופה, אך הארגון לא חוסל. התאוששות בשורותיו ניכרה כאשר החל מחדש בפעולות חבלה בשיתוף עם הלח"י במאי 1945 נגד צינורות נפט, קווי טלפון וטלגרף וגשרי מסילות ברזל. תנועת המרי העברי הקמת תנועת המרי העברי בחודשים שלאחר תום המלחמה באירופה במאי 1945 החלה התקרבות בין האצ"ל והלח"י לבין ההגנה בשאלת היחס לשלטון הבריטי. הנהגת היישוב קיוותה שעם תום המלחמה בריטניה תגמול ליישוב על תמיכתו בה בימי המלחמה. התקוות גברו כאשר בסוף יולי עלתה מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה, לנוכח הצהרות קודמות מטעם המפלגה התומכות בציונות ובביטול הספר הלבן. אולם משעלתה לשלטון נתבדו התקוות, לאחר שמדיניות הממשלה בנושא, שהוביל שר החוץ ארנסט בווין, המשיכה במדיניות הספר הלבן, ובמיוחד המשיכה להגביל את העלייה. לנוכח האכזבה מהבריטים, התגברו הקולות בקרב ההגנה ומוסדות היישוב שקראו לפתוח במאבק נגד השלטון. בכך הצטמצמה עד מאוד אחת המחלוקות העיקריות בין הנהגת היישוב לבין האצ"ל והלח"י, ונסללה הדרך לשיתוף פעולה. באוגוסט החל משא ומתן בין המחתרות ובאוקטובר הושגה הסכמה והוקמה "תנועת המרי העברי", גוף שאיגד את שלוש המחתרות במאבק מזוין נגד הבריטים. האצ"ל והלח"י התחייבו לתאם את כל פעולותיהם עם ההגנה (למעט פעולות שנועדו להשגת נשק), ואף קיבלו משימות לביצוע מהנהגת תנועת המרי העברי. במשך עשרה חודשים פעלו האצ"ל והלח"י ב-19 מבצעי תקיפה, ההגנה והפלמ"ח ביצעו עשרה, רובם פעולות גדולות (הגדולה והידועה בהן היא ליל הגשרים). בנוסף העלתה ההגנה באופן בלתי חוקי למעלה מ-13,000 מעפילים. בגיליון נ"א של עיתון חרות משנת 1945, מובאות תחושות אנשי הארגון: "נפל דבר... כל הכוחות המהווים את זרועה המזוינת של האומה יצאו להתקפה כדי להגן על עמם המושמד ועל ארצם המשועבדת... ועתה יורשה לנו לומר... מה עבר עלינו, אחים-חיילים, במשך השנים הללו, עת עמדנו בודדים במערכה, כשדגל החופש בידינו ואש האמונה בליבנו?... הזוכרים אתם את חודשי הציד? הזוכרים אתם את הדרך 'הבלתי מובנת' בה בחרנו..? גם בימים הטרופים ההם לא פסה האמונה כי יום יבוא ונילחם שכם אל שכם עם אחינו התועים. יום זה בא... עלינו להודות בהכנעה... על האמונה... שאיפשרה לנו למנוע מלחמת אחים, כדי שתהיה מלחמת השחרור". פעולות התנועה עלי בריקדות / מיכאל אשבל הפעולה המשותפת הראשונה של תנועת המרי הייתה "ליל הרכבות" ב-1 בנובמבר 1945. האצ"ל והלח"י ביצעו ביחד התקפה על תחנת הרכבת לוד ואילו כוחות ההגנה והפלמ"ח פגעו ברשת המסילות במאות מקומות לאורכה. המתח מול השלטונות גבר עם ריבוי הפעולות נגד מתקניהם. האצ"ל והלח"י יצאו לפעולות משותפות: התקפת מחנות צבא בבית נבאלא, ראש העין ומחנה חיל האוויר בצפון תל אביב, שם ביצע האצ"ל לראשונה פשיטה מכיוון הים. בסוף דצמבר התקיף עם לח"י והחריב את מרכז הבולשת הבריטית ביפו ובמגרש הרוסים. בנוסף ביצע הארגון שש "פעולות החרמה" בהן השיג עשרות מקלעים ותתי מקלעים, מרגמות ותחמושת. בשוד רכבת הכסף, שנערך ב-12 בינואר 1946, העביר האצ"ל לידיו 35 אלף לא"י, סכום עצום אשר שימש למימון פעולות המחתרת. ב-25 בפברואר 1946 נערכה התקפת שדות התעופה הבריטיים: לוחמי האצ"ל חדרו לשדה התעופה לוד ופוצצו 11 מטוסים צבאיים, בשדה התעופה בקסטינה (כיום בסיס חצור) השמידו לוחמי אצ"ל 12 מטוסים, ובשדה התעופה ליד כפר סירקין (כיום מחנה סירקין) השמידו לוחמי הלח"י שישה מטוסים. עשרה ימים אחר כך נכנסו שלושים אנשי אצ"ל מחופשים ל"כלניות" (חיילי הדיוויזיה השישית המוטסת) אל מחנה צריפין, ומילאו משאית בתחמושת ובנשק. בדרכם החוצה נפתחה עליהם אש, ושני לוחמים, מיכאל אשבל ויוסף שמחון, נפצעו קשה ובמהלך פינויים לבית החולים גלעד בתל אביב נשבו. לאחר שנידונו לתלייה חטף האצ"ל חמישה קציני צבא בריטיים כבני ערובה. עונשם של הנידונים הומר בחנינה והאצ"ל שחרר את הקצינים. מיכאל אשבל כתב בתא הנידונים למוות את השיר "עלי בריקדות", שהיה לאחד משירי המארש האהובים ביותר על אנשי הארגון. אשבל ושמחון הפכו את משפטם לבימה פוליטית בה השתמשו לנאומים שקיבלו חשיפה תקשורתית מחוץ לארץ ישראל. ב-23 באפריל בוצעה ההתקפה על משטרת רמת גן על ידי 40 לוחמי הארגון, חלקם מחופשים לאסירים ערביים המובלים על ידי שוטרים לכאורה. לאחר שנכנסו פנימה באין מפריע, שלפו החוליות את נשקן, השתלטו על התחנה, והחלו להעמיס נשק מתוכה על משאית. באמצע הפעולה הגיעה תגבורת בריטית למקום, ותוך קרב יריות המשיכו אנשי הארגון להעמיס את כלי הנשק והחלו לסגת. בנסיגה נהרג מפקד הפורצים, יעקב זלוטניק וגופתו נתלתה על גדר התיל. לוחם נוסף, יצחק בילו, נהרג בעת פעולת ההסחה – מטען נפץ נפל מידו, והוא השליך את עצמו עליו כדי שלא יפגע בחבריו שנשאו חומרי תבערה. בפעולה נפצע ונתפס דב גרונר. הוא הועמד למשפט ואחרי שנידון למוות בתלייה, סירב לחתום על בקשת חנינה והיה לעולה גרדום. בעקבות פעולות תנועת המרי החריפה מדיניות הבריטים נגד היישוב. הוחרפו עד מאוד תקנות החרום, ורבבות אנשי ביטחון הוצבו בארץ. נערכו מעצרים רבים, נערכו חיפושים ביישובים יהודיים, וכן הופרעו בכוח מבצעי התיישבות (דוגמת העלייה לביריה). השיא הגיע באירועי השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, שבהם נאסרו אלפי אנשים, בהם רבים ממנהיגי היישוב. פיצוץ מלון המלך דוד ממוזער\|שמאל\|250px\|מלון המלך דוד לאחר פיצוצו בתגובה לשבת השחורה החליט הפיקוד העליון של ההגנה, בראשותו של משה סנה, לממש במסגרת תנועת המרי תוכנית פעולה חריפה נגד הבריטים, אותה סירב לאשר בעבר. תפקיד האצ"ל בתוכנית היה פיצוץ האגף הדרומי של מלון המלך דוד, בו שכנו המזכירות הראשית של הממשלה והמפקדה הצבאית. בזמן ההכנות לפעולה התערב חיים ויצמן ודרש להפסיק את פעולות תנועת המרי. סנה ביקש מבגין לדחות את ביצוע הפעולה, מבלי שהסביר את סיבת הדחייה, אולם לבסוף הוציא האצ"ל לפועל את הפעולה ב-22 ביולי 1946. כדי חלב ובהם מטעני חבלה המחוברים למנגנון השהיה הוצבו בתוך מסעדה ששכנה בקומה הראשונה סמוך לעמודי התמך של הבניין. בשעה 12:37 הופעלו המטענים, והאגף הדרומי של הבניין התמוטט על יושביו. בניגוד לפעולות רבות אחרות של האצ"ל נגד מוסדות ממשלתיים, הפיצוץ במלון המלך דוד אירע באמצע היום, כאשר המקום היה מלא בעובדים. אזהרה ששוגרה מבעוד מועד לא נענתה. בפיצוץ נהרגו כ-90 איש, מתוכם כ-15 יהודים. הפעולה ותוצאותיה עוררה זעזוע ביישוב. הסוכנות ומחנה ההגנה התנערו מהפעולה בה נהרגו אזרחים רבים והוקיעו אותה בחריפות. באותה עת הציבור לא היה מודע לכל השתלשלות הפרשה, שחלקים ממנה שנויים במחלוקת גם היום. הבריטים, למשל, הכחישו בתחילה שהתקבלה הודעת אזהרה, והקשר של תנועת המרי וההגנה לפעולה גם הוא לא היה ידוע ברבים. רק לאחר שנה פרסם האצ"ל את גרסתו על מעורבות מפקדת תנועת המרי ואחריותה לפעולה. הפעולה, תוצאותיה הטראגיות והתגובות שלאחריה גרמו לערעור מחודש של היחסים בין ההגנה והנהגת היישוב לבין האצ"ל, ולפירוק תנועת המרי. מאבק עצמאי בבריטים עד יציאתם פיצוץ מלון המלך דוד ומאסר של אנשי הסוכנות היהודית ואישי היישוב ב"שבת השחורה" הביאו את ההגנה לפרוש מן המאבק המזוין בבריטים. ראשי הסוכנות והיישוב שוחררו ממחנה המעצר בלטרון. המאבק בבריטים נוהל מאז ועד סוף המנדט על ידי שתי המחתרות הקטנות יותר. חידוש המתקפות על בריטים שמאל\|ממוזער\|250px\|כרוז האצ"ל נגד המנדט הבריטי בתחילת ספטמבר 1946 חידש הארגון את התקפותיו על מתקנים בריטיים, כשהיעדים העיקריים היו מסילות רכבת, קווי תקשורת וגשרים, וגם תחנות רכבת. פעולה בולטת הייתה ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים. בעיני האצ"ל אלה היו מטרות לגיטימיות משום שהן שימשו את הבריטים להעברת כוחותיהם. ההתקפות גרמו לבריטים להפסיק את תנועת הרכבות בלילה לתקופות מסוימות. לאורך התקופה נהג הארגון לפרסם כרוזים בשלוש השפות המזהירות את ציבור הנוסעים לבל ישתמש ברכבות העומדות בפני סכנת התקפה. בדצמבר 1946 נגזר עונש בן 18 שנות מאסר ו-18 מלקות לצעיר מן האצ"ל. האצ"ל מימש איום שפרסם, ולאחר שהולקה העצור, חטפו אנשי הארגון קצינים בריטיים בערים שונות ברחבי הארץ והלקו אותם. אחרי הפעולה, שכונתה "ליל ההלקאות", לא הולקו עוד יהודים על ידי הבריטים. בריטניה התייחסה בכובד ראש אל האירועים המכוונים נגדה. משפחות בריטיות רבות הועברו מבתיהם אל תחומי מחנות צבאיים, ומאוחר יותר חזרו לארצן. בהמשך נשלחו מארץ ישראל כל האזרחים הבריטיים, בעיקר ילדים ונשים. בשלוש הערים הגדולות יצרו הבריטים "אזורי ביטחון" מגודרים ושמורים היטב. היהודים כינו אזורים בצורים אלה "בווינגרד", על שם ארנסט בווין, שר המושבות הבריטי. בירושלים הוקמו ארבעה אזורים כאלה, המרכזי שבהם באזור מגרש הרוסים. האצ"ל הגביר את פעולותיו, ומ-19 בפברואר ועד 3 במרץ התקיף 18 יעדים בריטיים, מחנות צבא, מתחמים, צירים וכלי רכב. בין היתר הותקפו ביום אחד חמישה מחנות צבא בירי ומרגמות. התקפה בולטת הייתה פיצוץ מועדון הקצינים בירושלים (בית גולדשמידט), אשר שכן באחד מאזורי "בווינגרד" השמורים שבירושלים. כתוצאה מהריסת הבניין נהרגו 17 איש, בהם קצינים בכירים בבולשת. בפעולה זו נמנע לראשונה האצ"ל לפרסם אזהרה מוקדמת לפני הפיצוץ. כתגובה הטילו הבריטים עוצר ומשטר צבאי בחלקים מהארץ על ידי כ-20,000 חיילים. הפעולה וההרוגים גרמו לזעזוע בבריטניה. ב-3 במרץ שאל מנהיג האופוזיציה בבית הנבחרים הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל: "מאחר שבארץ ישראל חונה צבא גדול פי ארבעה מזה שבהודו והחזקת מאה אלף חיילים עולה 40 מיליון ליש"ט בשנה, מה טעם יש להמשיך בשפיכות הדמים?" גם חלק מהעיתונות הבריטית תמכה ביציאה מן הארץ. האו"ם נתבקש לזרז את הקמת הוועדה המיוחדת לקראת הדיון על ארץ ישראל. במהלך "המצב הצבאי" שהוטל ביצעו האצ"ל והלח"י 68 פעולות, רבות מהן על מחנות צבא. בין היתר תקף אצ"ל את בניין הצבא ומשרדי המפקדה במחנה שנלר ב"בווינגרד" בירושלים תוך פריצת הביצורים החיצוניים. ההתקפה אשר הצליחה לגבור על אמצעי הביטחון הרבים יצרה הד תקשורתי. המצב הצבאי בוטל ארבעה ימים אחר כך. החזית השנייה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בראשית שנת 1946, החליטה מפקדת האצ"ל לחדש את פעילותה באירופה ולפתוח "חזית שנייה" נגד השלטון הבריטי. התפקיד הוטל על אלי תבין והבסיס הראשון הוקם באיטליה, שם היו קרוב לאלף בית"רים מאורגנים שהגיעו יחד עם הפליטות היהודית ממזרח אירופה, גרמניה ואוסטריה. לאחר התארגנות הוחלט להתחיל בפעילות מבצעית. המטרה הראשונה שנבחרה: השגרירות הבריטית ברומא, כתגובה על נעילת ארץ ישראל בפני שארית הפליטה מהשואה. האצ"ל הקים מחדש תאים ברחבי העולם, ועד 1948 פעלו ב-23 מדינות, ובהן סין, דרום אפריקה וצפונה, תאים אשר פעלו לעיתים נגד נציגויות בריטניה או ערכו נגדה פעולות תעמולה. ב-31 באוקטובר 1946 פוצצו אנשי האצ"ל את השגרירות הבריטית ברומא, בתגובה לנעילת שערי ארץ ישראל בפני שארית הפליטה. שלושה לוחמים הציבו במהלך הלילה חומרי נפץ ליד הדלת המרכזית של בניין השגרירות וחלקו המרכזי של הבניין נהרס. שני איטלקים שנקלעו לאזור נפצעו קל. עולי הגרדום ופריצת כלא עכו בתגובה להגברת פעילות האצ"ל, החלו הבריטים להשתמש בעונש המוות, בו השתמשו נגד יהודים רק פעמיים לפני כן, בסוף שנות ה-30. גזר הדין הראשון, נגד דב גרונר ניתן ב-1 בינואר 1947. מועד הוצאתו להורג נקבע ל-28 בינואר, אולם הוא נדחה לאחר שאנשי האצ"ל חטפו שופט וקצין בולשת בריטיים, ששוחררו לאחר פרסום דחיית ביצוע התלייה. בחודשים פברואר–אפריל נגזרו עוד כמה גזרי דין מוות. ב-16 באפריל הועלו לגרדום בכלא עכו דב גרונר ושלושת אנשי אצ"ל שנתפסו נושאים נשק במהלך "ליל ההלקאות": יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי. ב-21 באפריל פוצצו עצמם מאיר פיינשטיין ואיש הלח"י משה ברזני ברימון, שעות אחדות לפני שעמדו לעלות לגרדום בבית הסוהר המרכזי בירושלים. ב-4 במאי נערך אחד המבצעים הגדולים של הארגון – הפריצה לכלא עכו. יחידה בת 23 אנשים, בעזרת אסירי אצ"ל ולח"י הכלואים במבצר, פרצו אותו והביאו לבריחת 41 אסירי מחתרת (חלקם נתפסו מחוץ לכלא והיו שנהרגו בבריחה). לצדם נמלטו גם אסירים פליליים ערביים רבים. המבצע זכה לתהודה עולמית. שלושה מהמתקיפים שנתפסו – מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס – נשפטו למוות ונתלו. פרשת הסרג'נטים פרשת הסרג'נטים הייתה שיאה של מערכת חטיפות בריטים על ידי האצ"ל. לאחר שאושר גזר דינם של שלושת אסירי המחתרת שנתפסו בפריצה לכלא עכו החליט האצ"ל לנסות להצילם על ידי חטיפת שני סמלים בריטיים ברחובות נתניה. הכוחות הבריטיים ערכו חיפושים נרחבים תוך הטלת עוצר על האזור, אולם לא מצאו את הסמלים החטופים. ב-29 ביולי הועלו לגרדום מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס. כשלוש-עשרה שעות אחר כך הוצאו להורג בתלייה שני הסמלים במקום שבו הוסתרו, ולמחרת נתלו גופותיהם על עצי אקליפטוס בחורשה סמוך לנתניה. עם מציאת הגופות רוסקה אחת מהן כתוצאה מפיצוץ מוקש שהונח לידן. הפעולה גרמה זעזוע וזעם בבריטניה. גם רבים בקרב אנשי היישוב היהודי הזדעזעו מהמעשה, והפעולה גונתה בחריפות על ידי ראשי היישוב. סיבה נוספת לכעס על האצ"ל היה עיתוי הפעולה. באותו זמן התחוללה פרשת אוניית המעפילים "אקסודוס", ובהנהגת היישוב חשו שתליית הסרג'נטים מסיטה את תשומת הלב התקשורתית, ופוגעת בהצלחה התעמולתית של היישוב שהושגה בעת פרשת אקסודוס. מאז פעולה זו ועד תום המנדט הבריטי בארץ ישראל, לא ביצעו הבריטים הוצאות נוספות להורג. קץ השלטון הבריטי במהלך שנת 1947 העבירה בריטניה את שאלת ארץ ישראל לדיון באו"ם, שבעקבותיו הוחלט על סיום המנדט הבריטי. הממשלה הבריטית הכריזה כי תבקש דיון באו"ם בחודש פברואר, ודיון זה הוביל בחודש מאי להקמת ועדת אונסקופ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל). הוועדה הגישה את מסקנותיה בתחילת ספטמבר, והמליצה על סיום המנדט הבריטי על הארץ. דעת הרוב בוועדה היוותה את הבסיס לתוכנית החלוקה. בכ"ט בנובמבר קיבלה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה, וקבעה שהמנדט הבריטי יסתיים לא יאוחר מ-1 באוגוסט 1948. הממשלה הבריטית החליטה שלא לשתף פעולה עם האו"ם ביישום התוכנית, אלא לסיים את המנדט ולהסיג את כוחותיה עד 15 במאי. התפתחויות אלה הביאו למעשה להפסקה כמעט מוחלטת של פעילות האצ"ל נגד השלטון הבריטי. הפעולה הגדולה האחרונה הייתה פיצוץ בניין המשטרה הבריטית בחיפה ב-29 בספטמבר. לאחר מכן בוצעו נגד הכוחות הבריטיים בעיקר פעולות שנועדו לשם השגת נשק ותחמושת. עם זאת, בסוף פברואר 1948 תקפו אנשי אצ"ל את בניין בית הדין הצבאי בירושלים. אנשי האצ"ל והלח"י רואים ביציאת הבריטים מהארץ הישג של המאבק המזוין שהם ניהלו – מאות פעולות שגבו את חייהם של למעלה מ-300 אנשי ביטחון בריטים, ובראשן פעולות כמו פיצוץ מלון המלך דוד, ליל ההלקאות, הפריצה לכלא עכו ותליית הסרג'נטים שזיעזעו את דעת הקהל בבריטניה, והביכו את ממשלתה. מלחמת העצמאות ממוזער\|אוטובוס ערבי, לאחר תקיפת אצ"ל. דצמבר 1947 תחילת המלחמה ב-29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר), החליטה העצרת הכללית של האו"ם על קבלת תוכנית החלוקה וסיום המנדט הבריטי. בניגוד למוסדות היישוב, דחה האצ"ל את תוכנית החלוקה, והכריז כי "ביתורה של מולדתנו הוא בלתי חוקי". למחרת החלטת החלוקה פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפות על היישוב היהודי והחל השלב הראשון במלחמת העצמאות. התקפות ראשונות היו על אוכלוסיות יהודיות בירושלים, שכונות בקרבת יפו, בת ים, חולון ושכונת התקווה, ועל נוסעים יהודים בדרכים. עם ההחלטה על סיום המנדט הסתיים למעשה המאבק בבריטים בו התמקד האצ"ל כמעט בלבדית מאז ההכרזה על "המרד", והארגון היה צריך להתאים עצמו לאתגרים החדשים. בפגישה שנערכה בנובמבר עם מפקדים בארגון אמר בגין ש"על האצ"ל להיהפך תוך זמן קצר מגוף מחתרתי מצומצם לצבא סדיר, שיטול על עצמו את המשימה להביא את המלחמה אל מעבר לתחומי החלוקה". עם פרוץ המלחמה מנה הארגון כ-3,000 אנשים, מהם כשליש לוחמים, לעומת עשרות אלפים חברים בהגנה ומאות חברים בלח"י. בידי הארגון היו 2 מרגמות, 30 מקלעים, וכ-500 כלי נשק אישיים (רובים, תתי מקלעים ואקדחים). עם עליית האצ"ל מהמחתרת ומעבר לפעילות כמעט גלויה (למשל הקמת מחנות ברמת גן ובפתח תקווה) הוא הרחיב את שורותיו וצירף מתנדבים חדשים, במקביל לגיוס הכללי של מוסדות היישוב להגנה, אולם הוא התקשה באימון החברים החדשים, שחלקם הצטרף על מנת להימנע מהגיוס ל"הגנה". הארגון גם פתח במבצע גיוס כספים בשם "קרן הברזל", במקביל לגיוס הכספים של המוסדות הרשמיים במסגרת "כופר היישוב". סדר הכוחות של הארגון, שהספיק לפעולות גרילה נגד השלטון הבריטי, לא אפשר לו לעמוד ביעד של קיום ארגון צבאי סדיר שיכבוש אזורים שמעבר לקווי החלוקה ויגן על היישוב היהודי בירושלים. החל מדצמבר החל האצ"ל לבצע התקפות נגד האוכלוסייה הערבית במטרה להעביר את המערכה מהאזורים היהודיים אל האזורים ואל העורף הערביים. בכך חזר לדפוס הפעולה מימי המרד הערבי בשנות השלושים, אולם הפעם גם ההגנה נטשה את מדיניות ההבלגה, ונהגה בצורה דומה, בייחוד אחרי נפילת מחלקת הל"ה. האצ"ל תקף את הכפרים הערביים א-טירה באזור הכרמל, יהודייה סמוך לפתח תקווה ושועפאט ליד ירושלים. בירושלים הטילו אנשי הארגון פצצה בינות ערבים שהמתינו לאוטובוס ברחבת שער יפו. בפיצוץ נהרגו אנשים רבים. כמו כן תקף האצ"ל בחיפה, בוואדי רושמייה ובשכונת אבו כביר ליד יפו. ב-29 בדצמבר יחידות אצ"ל הגיעו ליפו באמצעות סירות ונכנסו לקרב יריות ורימונים עם ערבים. פעולות אלו גרמו בקרב הערבים להרוגים ופגיעות ברכוש. למחרת, במפרץ חיפה, תקפו אנשי הארגון, מתוך מכונית חולפת, פועלי-יום שהמתינו בכניסה לבתי הזיקוק לנפט, הרגו 7 ערבים ופצעו עשרות. בתגובה תקפו פועלים ערבים עובדים יהודים בשטח בתי הזיקוק, והרגו 39 מהם (על כך יצאה "ההגנה" לפעולת תגמול בבלד א-שייח'). בתגובה להתקפת האצ"ל החליטה "ההגנה" לחטוף את אנשי האצ"ל שהיו מעורבים בהתקפה, חטיפות שבעקבותיהם נחטף ומת איש האצ"ל ידידיה סגל, אירוע שכמעט הוליד מלחמת אחים בין ההגנה לאצ"ל. ב-1 בינואר 1948 תקף האצ"ל שוב ביפו, כשאנשיו חדרו אליה מחופשים לבריטים. בסוף ינואר תקף הארגון את בית נבאלא, בסיס פעולה ללוחמים ערביים רבים. בפברואר התקיף האצ"ל בין היתר תחבורה ליד יהודייה, יאזור ורמלה. לוחמי הארגון השתתפו בקרבות מול חמושים ערביים ברמלה ובקלקיליה. בחודש מרץ תקף הארגון בקאקון, ליד טולכרם, כפר ובו ריכוז חמושים ערבים. ההסכמות עם ההגנה ומוסדות היישוב זמן קצר לאחר קבלת תוכנית החלוקה החל משא ומתן בין האצ"ל להנהלת הסוכנות היהודית על שיתוף פעולה בין הארגון להגנה, נוכח אתגרי המלחמה. מפלגות הפועלים ומפקדת ההגנה התנגדו לניסיון להגיע להסכם. בן-גוריון הכריז כי "אם הפורשים יפרקו את ארגוניהם וימסרו את נשקם, יוכל כל אחד מהם להתנדב להגנת היישוב ככל יהודי אחר, ואם יימצא מתאים יצורף לשורותיה". החוגים האזרחיים ביישוב פעלו למען הסכם, וראשיהם, ובהם יצחק גרינבוים ויהודה לייב פישמן מימון עמדו בראש נציגות הסוכנות במשא ומתן, שהתארך בשל התנגדות הרבה לו. עוד בטרם הגיעו הצדדים להסכמה כוללת, התגבשו סיכומים מקומיים רשמיים למחצה לשיתוף פעולה בחזיתות השונות, בהן האצ"ל פעל במקביל ל"הגנה" והיה צורך למנוע כפילויות והפרעות הדדיות. סיכומים כאלה הושגו בירושלים, בתל אביב, בפתח תקווה ובנתניה. בחיפה השתתף כוח של האצ"ל בכיבוש העיר ב-21 באפריל. במקביל התחוללו גם עימותים בין אנשי האצ"ל וההגנה. בחיפה התחוללה בחודש ינואר פרשה של חטיפות הדדיות של אנשי הארגונים. אחד מחטופי האצ"ל, ידידיה סגל, נמצא מת ליד הכפר הערבי טירה. ההגנה טענה כי הוא נמלט ונהרג על ידי אנשי הכפר, ואילו האצ"ל טען שהוא מת במהלך חקירתו על ידי אנשי ההגנה. ב-22 בפברואר סיכלו אנשי ההגנה ניסיון של האצ"ל לשדוד סניף בנק בתל אביב, וארבעה ימים אחר כך התחולל עימות בין הארגונים בכיכר מוגרבי בתל אביב בעת שהאצ"ל ארגן שם עצרת, במסגרתו נזרקו רימוני הלם על ידי אנשי ההגנה, ואילו אנשי האצ"ל טענו את רוביהם בהפגנתיות. נציגי הצדדים הגיעו להסכם ב-7 במרץ והעבירו אותו לאישור המוסדות. ההסכם אושר בישיבת הוועד הפועל הציוני ב-12 באפריל בקולות הציונים הכלליים, המזרחי והרוויזיונסטים, כנגד קולות מפלגות הפועלים. לאחר עוד כמה עיכובים נכנס ההסכם לתוקף ב-27 באפריל. בהסכם נקבע כי כוחות האצ"ל יישארו עצמאיים אך יקבלו את מרותם של מפקדי החזיתות השונים מטעם ההגנה, פעולות האצ"ל יהיו טעונות אישור של מפקדת ההגנה, והאצ"ל אף יקבל משימות שיוטלו עליו על ידי מפקדת ההגנה. דיר יאסין שמאל\|ממוזער\|270px\|כרוז של אצ"ל המתאר את אירועי דיר יאסין כנגד האשמות מצד ההגנה אחת הפעולות הבולטות ביותר של האצ"ל במלחמת העצמאות הייתה כיבוש הכפר דיר יאסין ששכן ממערב ירושלים. ההתקפה על הכפר נערכה במקביל למבצע נחשון של ההגנה לפתיחת הדרך לירושלים, וסוף הקרבות של ההגנה לכיבוש הקסטל (קרב הקסטל). אנשי האצ"ל רצו גם הם להשתתף בשלב חדש זה של הלחימה, בו עברו הכוחות היהודים מהתגוננות והתקפות "פגע וברח" להתקפות מסודרות שכללו כיבוש שטחים והחזקתם. אנשי האצ"ל בחרו כיעד לכיבוש את הכפר דיר יאסין, ופעלו בידיעתו ובאישורו המסויג של מפקד ההגנה בירושלים דוד שאלתיאל. בבוקר 9 באפריל יצאו 72 אנשי אצ"ל ו-40 אנשי לח"י לפעולה. הקרב היה קשה בשל חוסר ניסיונם של הלוחמים בלחימה בשטח בנוי, וחמישה מאנשי הכוח הכובש נהרגו. במהלכו נאלצו אנשי האצ"ל והלח"י לבקש עזרה ממפקדת ההגנה, ששלחה כוח פלמ"ח שסייע באש ממרגמה, נשק שלא היה בידי האצ"ל או הלח"י, ועזר בפינוי הפצועים. הקרב התנהל בעוד רוב האוכלוסייה האזרחית נמצאת בכפר, ורבים מתושביו נהרגו במהלכו. מספר ההרוגים הערבים שהאצ"ל והלח"י פרסמו היה 240, ומספר זה התקבע במידה רבה בתודעה. אולם ההערכות כיום מדברות על כ־100 עד 120 הרוגים. מחשש להתקפה אווירית, שתכננו הכוחות הבריטיים, פינו כוחות האצ"ל והלח"י את הכפר כשלושה ימים אחרי כיבושו, והעבירו אותו לידי כוחות ההגנה. רק עם כניסתם נקברו ההרוגים הערבים. תוך זמן קצר עמדו אירועי כיבוש הכפר במוקד של מלחמת תעמולה מרובת צדדים, שכולם הגזימו בתיאור האירועים לצרכים פוליטיים. האצ"ל והלח"י התפארו במתכוון במספר קורבנות הערביים שהיה גדול מהאמת, הן על מנת לגרום לדמורליזציה בקרב הציבור הערבי, והן על מנת להעלות את יוקרתם ככוח לוחם בקרב הציבור היהודי. ההנהגה הערבית אימצה את המספרים המנופחים, והפיצה תאורים על מעשי זוועה על מנת לעורר רגש נקם כנגד הציבור היהודי. אנשי "ההגנה" והשמאל השתמשו גם הם במספרים ובתיאורים המוגזמים על מנת לנגח את "הפורשים" ולהבאיש את ריחם בקרב הציבור היהודי בארץ. לאירועים בכפר, שחלקם נתונים בוויכוח היסטורי עד היום, ולמלחמת התעמולה סביבם, היו השפעות מרחיקות לכת וארוכות טווח. אירועי הכפר, והתעמולה הערבית סביבם שסיפרה על מעשי זוועה שחלק מהם היו בדויים, הטילו פחד על הציבור הערבי וגרמו להאצת הבריחה שלו. כך הפכה פרשת דיר יאסין לנקודת מפנה במלחמה ולאחת מאבני היסוד של הנכבה. הלחימה ביפו וכיבוש מנשייה אחרי שההגנה כבשה את טבריה וחיפה באמצע אפריל, רצה האצ"ל לרשום לזכותו גם כיבוש עיר ערבית. יפו, שממנה נורו יריות על תל אביב הסמוכה, נבחרה כיעד, ולשם כיבושה גויסו כמעט כל משאבי הארגון באזור שפלת החוף. על פי גבולות החלוקה יפו הייתה אמורה להיות מובלעת של המדינה הערבית בתוך אזור יהודי, דבר שהעלה את האטרקטיביות שלה בעיני האצ"ל שסירב להכיר בחלוקה. בגלל מיקום העיר בתחומי השטח שהיה אמור להיות המדינה הערבית, בניגוד לטבריה וחיפה, הבריטים המשיכו לשלוט בה, ולא איפשרו לכוחות היהודים להשתלט עליה. בהחלטה על היציאה לכיבוש יפו האצ"ל פעל עצמאית, בניגוד לתוכניות ההגנה לכתר את העיר עד צאת הבריטים, ולא לכבוש אותה, ובנפרד מהלח"י שרצה להצטרף למבצע, אך סורב. ב-25 באפריל יצאו יחידות האצ"ל שכללו כ-600 לוחמים, ממחנה הארגון ברמת גן להתקפה על יפו הערבית. הקרבות מול הקבוצות הערביות החמושות היו קשים ובהמשך הארגון נתקל בהתנגדות עזה גם מצד הבריטים, שהפעילו נגדו משוריינים ואף כוח אווירי. הייתה זו הפעם הראשונה בה הארגון נלחם ישירות מול כוחות צבא בריטיים. תחת פיקודו של עמיחי פאגלין "גידי", קצין המבצעים של הארגון, האצ"ל כבש לאחר קרב קשה את שכונת מנשייה שאיימה על תל אביב, התקדם עד לאזור הים ולכיוון הנמל, ובו בזמן הפגיז במרגמות את השכונות מדרום. פעולות אלה גרמו למנוסת תושבים ערביים מן העיר, ובמהלכן נהרגו כ-30 אנשי מחתרת, רובם מאש הבריטים. הבריטים תבעו את פינוי מנשייה הכבושה, אולם בעקבות הסכם עם ההגנה, בו הובטח כי לא תהיה נסיגה מיפו בלחץ הבריטים, העביר הארגון להגנה את החסות על מנשייה אותה כבש, ובכך הסתיימה המתקפה העצמאית של האצ"ל על יפו. אף על פי שבמתקפה זו האצ"ל נכשל בכיבוש העיר כולה, והסתפק בכיבוש שכונת מנשייה, פעולתו האיצה משמעותית את בריחת התושבים הערבים מיפו, ותרמה רבות לנפילת העיר. ב-26 באפריל נכנס לתוקפו ההסכם הכלל ארצי בין ההגנה לאצ"ל, וכוחות האצ"ל השתלבו במבצע חמץ של ההגנה, שבמהלכו, בהתאם לתוכניתה המקורית של ההגנה, נכבשו הכפרים מסביב ליפו והעיר כותרה ונכנעה סופית ב-13 במאי, לאחר כניסת כוחות ההגנה והשתלטותם על שאר העיר מדרום. הפעולה ביפו נחשבה בעיני האצ"ל כאחד מההישגים הבולטים של הארגון. מאחר שכבש את מנשייה עד הים וגרם למנוסת האוכלוסייה משאר חלקי העיר, זקף הארגון לזכותו את כיבושה של יפו. מוזיאון האצ"ל בתש"ח ("בית גידי" הממוקם כיום בפארק צ'ארלס קלור), נבנה באחד הבתים המעטים שנותרו משכונת מנשייה. השתלבות האצ"ל בצה"ל מ-27 באפריל, מועד כניסתו לתוקף של ההסכם עם ההגנה, ועד הקמת צה"ל המשיך האצ"ל את קיומו העצמאי, אולם פעל בשיתוף פעולה עם "ההגנה" והשתלב בפעולותיה. בתחילת חודש מאי כבש האצ"ל את הכפר יהודייה (יהוד בימינו), ומספר כפרים באזור רמות מנשה. מ-16 במאי ואילך נערכו קרבות האצ"ל ברמלה, אשר באותו שלב נכשלו תוך אבדות כבדות לארגון. בחודש מאי הוכרזה המדינה ובסופו של אותו חודש הוקם צבא ההגנה לישראל על בסיס ארגון ההגנה. ב-1 ביוני נחתם הסכם בין מנחם בגין לישראל גלילי. בגין הודיע על כך ללוחמי האצ"ל בשידור בתחנת הרדיו "קול ציון הלוחמת": . חברי האצ"ל החלו להשתלב בצה"ל ביחידות נפרדות. הם קיבלו מספר אישי שהתחיל בספרות "93" וזיהה את נושאו כחבר האצ"ל. עד סוף יוני הושלם התהליך תחת ניהולו של מטה שהוקם לשם כך במפקדת הארגון. אנשי הארגון השתתפו, במסגרת גדודיהם שצורפו לצה"ל, בהדיפת המצרים באזור איסדוד וכיבושה של יבנא ב-4 ביוני. בסוף אוקטובר לחמו וכבשו את הכפר תרשיחא בצפון. כמו כן, ניסו כוחות אצ"ל מצומצמים להגן על משמר הירדן הישנה, שהופגזה במשך שלושה שבועות, אולם בהיעדר תגבורת מכוחות צה"ל באזור נפלה המושבה, שהייתה מזוהה עם תנועת בית"ר, לידי הצבא הסורי. בירושלים הנצורה, שהייתה, להלכה, מחוץ לתחום השלטון של הממשלה הזמנית, המשיכו האצ"ל והלח"י לפעול כגופים עצמאיים וחלקו גזרות עם ההגנה. אלטלנה שמאל\|ממוזער\|250px\|"אלטלנה" עולה בלהבות ליד חופי תל אביב "אלטלנה" (שנקראה בשם העט של ז'בוטינסקי) הייתה ספינה שארגנו אנשי האצ"ל בצרפת, ועל סיפונה נשלחו כ-900 עולים שנועדו לגיוס ליחידות אצ"ל ונשק ותחמושת רבים שנרכשו במהלך 1948. הספינה הייתה אמורה להגיע ביום תום המנדט, אבל בשל עיכובים יצאה לדרכה מצרפת רק ב-11 ביוני, לאחר שהאצ"ל כבר הצטרף לצה"ל (למעט בירושלים), והתחייב להימנע מפעולות רכש עצמאיות. בין בגין לממשלה ניטשה מחלוקת בשאלה מה יעשה בנשק. בגין דרש שחמישית מהנשק והתחמושת יופנו לכוחות האצ"ל בירושלים, והשאר ליחידות האצ"ל שהצטרפו כבר לצה"ל. בן-גוריון הסכים רק כי חמישית מהנשק תופנה לירושלים (אם כי לאו דווקא לאנשי האצ"ל), ועמד על כך כי שאר הנשק יופקד ישירות בידי צה"ל. הספינה הגיעה אל חופי הארץ ב-20 ביוני, בזמן ההפוגה הראשונה והופנתה אל חוף כפר ויתקין, שם קיבלו את פניה חברי אצ"ל ובראשם מנחם בגין. בכפר ויתקין ירדו ממנה מרבית העולים, והוחל בפריקת הנשק. בהיעדר הסכמה על גורל הנשק התפתח עימות חמוש בין אנשי האצ"ל לכוחות צה"ל שנשלחו לתפוס את הציוד שנפרק מהספינה. בחילופי האש נהרגו שישה מאנשי האצ"ל ושניים מחיילי צה"ל. הספינה, ועליה כמאה אנשי אצ"ל, ובראשם בגין, עזבה את המקום והגיעה אל מול חוף תל אביב, שם עגנה מול מטה הפלמ"ח ב-22 ביוני. על החוף התקבצו אנשי אצ"ל מחד, וכוחות צה"ל ובייחוד פלמ"ח מאידך ופרץ קרב ביניהם. הפרשה הסתיימה כאשר האוניה הופגזה מהחוף בפקודתו של בן-גוריון. אחד הפגזים גרם להתלקחותה, אנשי האצ"ל נאלצו לנוטשה, ולבסוף התחמושת שבבטנה החלה להתפוצץ. בקרב זה נהרגו עוד עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל אחד. בעקבות הפרשה נעצרו למספר שבועות כ-200 מאנשי האצ"ל, ופורקו לחלוטין יחידות האצ"ל העצמאיות בצה"ל ואנשיהן פוזרו ביחידות הצבא הרגילות. האצ"ל בירושלים ופירוק הארגון בשל אי הבהירות בקשר למעמדה של ירושלים, שעל פי תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיות בשליטה בינלאומית, המשיך האצ"ל (כמו גם הלח"י) לפעול בה עצמאית, ויחידותיו כונו בשם "הגדוד הירושלמי". מספר לוחמיו בעיר עמד על כ־400 בפיקודו של מרדכי רענן. ממוזער\|שלט על הגדוד הירושלמי של האצ"ל המוצב מחוץ לבית 22 ברחוב רחל אמנו בשכונת קטמון בירושלים אף על פי שההסכמים של האצ"ל עם ההגנה (ואחר כך עם הממשלה הזמנית) לא כללו את ירושלים, התקיים שיתוף פעולה בין הארגון לבין ההגנה. הארגון שותף בהיערכות לקראת יציאת הכוחות הבריטים מהעיר, במסגרת מבצע קלשון, שמטרתו הייתה השתלטות על האזורים המיועדים לפינוי. לאצ"ל הוקצו השטחים של בית הספר לשוטרים ושייח' ג'ראח. ב-14 במאי התפנו הבריטים. לוחמי האצ"ל הסתערו על בניין ג'נרלי באזור הביטחון והניפו עליו את דגל הלאום. כמו כן תפסו אנשיו והחזיקו את בנייני הבולשת, בית הסוהר במגרש הרוסים ובית המשפט, ובשיתוף ההגנה החזיקו גם ביעדים נוספים. בצהרי היום כבש האצ"ל את בית הספר לשוטרים אולם נסוג משייח' ג'ראח לאחר שכבש רק חלק ממנה כתוצאה מקרבות מול הכוחות הערבים תוך אבדות בנפש. כוחות האצ"ל השתתפו גם בהגנה ובלחימה על הרובע היהודי שבעיר העתיקה במסגרת שתי כיתות שפעלו בתיאום עם מפקד ההגנה. עד לכניעה נהרגו חמישה לוחמי אצ"ל ונפלו בשבי 19 (מתוך סך של 35 לוחמים שבויים יהודים). אחרי פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, כוחות הארגון הגנו על רמת רחל, לאחר שהקיבוץ ננטש פעמיים בשל התקפות מצד כוחות ערביים וכוח מצרי. ב-25 במאי נכנסו לקרב על הקיבוץ שתי מחלקות אצ"ל, ולאחר קרבות קשים בין העמדות הדפו את המתקפה וכבשו את השטח. לאחר ההפוגה הראשונה כוחו של האצ"ל באזור ירושלים הוכפל לכ-900 איש, על ידי מתנדבים חדשים ובאמצעות אנשי ארגון שהגיעו לסייע בכיבוש העיר. ב-14 ביולי כבשו לוחמי האצ"ל, בשיתוף צעירי גדנ"ע של ההגנה, את הכפר אל-מאלחה (לימים שכונת מלחה). למחרת ניהלו הערבים התקפת נגד שלא צלחה, אולם כתוצאה ממנה נהרגו או נפגעו עשרות מאנשי הארגון. שמאל\|ממוזער\|250px\|לוחמי אצ"ל בירושלים ביום גיוסם לצה"ל, 21 בספטמבר 1948 ב-17 ביולי פתחו במשותף כוחות צה"ל בירושלים יחד עם כוחות של האצ"ל והלח"י במבצע קדם שנועד לכבוש את העיר העתיקה. גדוד חיל שדה של חטיבת עציוני הופקד על פריצת השער החדש, פלוגת לח"י אחראית על פריצה בין השער החדש ושער יפו, ושתי פלוגות אצ"ל ליד השער החדש. חבלני אצ"ל פרצו את השער וכוחותיו התקדמו מרחק קצר אל תוך העיר העתיקה, אולם התקפתם נבלמה באש עזה. מטעני החבלה של ההגנה והלח"י נכשלו בפיצוץ והגיעה פקודה לסגת מן המערכה לכיבוש העיר העתיקה. לאחר ההתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט בידי ארגון יוצאי לח"י, הציבה הממשלה אולטימטום לאצ"ל בירושלים להתפרק. ב-21 בספטמבר התייצבו חיילי ומפקדי הארגון בפני גופי הקבלה של צה"ל והצטרפו אל שורותיו. הקמת תנועת החרות ממוזער\|250px\|בגין נואם לאחר יציאתו מהמחתרת, ב-14 באוגוסט 1948, בתל אביב. יושב לידו חיים לנדאו. מלפניו הכתובת "מולדת וחרות" וסמל האצ"ל. לאחר שפורק האצ"ל בקיץ 1948, יזם מנחם בגין את הקמת "תנועת החרות – מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי", ועמד בראשה. בתחילת ימיה תבעה חרות את המשך הלחימה, ביטול תוכנית החלוקה ואי-קיום משא ומתן עם מדינות ערב. בבחירות לאספה המכוננת בינואר 1949 זכתה התנועה ל-14 מושבים בכנסת והייתה לסיעה הרביעית בגודלה. בבחירות התמודדה גם רשימה של המפלגה הרוויזיוניסטית ממנה צמח האצ"ל, אולם רשימה זו לא עברה את אחוז החסימה, ואנשי התנועה הרוויזיוניסטית הצטרפו לתנועת החרות ב-1950. בכך הפכה תנועת החרות לממשיכת דרכה של התנועה הרוויזיוניסטית כולה, ובכך גם התקבע מעמדו ההיסטורי של האצ"ל כזרם המרכזי של הציונות הרוויזיוניסטית. בשנותיה הראשונות נדחקה תנועת החרות על ידי בן-גוריון ומפא"י אל שולי המערכת הפוליטית, תחת הסיסמה "בלי חרות ומק"י". אולם עם השנים היא נכנסה אל תוך הקונצנזוס הציבורי, עד שב-1977 עמדה במרכז רשימת הליכוד שניצחה בבחירות לכנסת התשיעית והביאה את מפקד האצ"ל, מנחם בגין, לראשות ממשלת ישראל. שפה ומינוח פנימי מלבד כינויים ששימשו במקום שמות מפקדי הארגון ואנשיו, נעשה שימוש נרחב בכינויים וביטויים פנימיים עבור מקומות, תפקידים וגופים שונים. להלן חלק קטן מהם: מורשת הארגון והנצחתו 180px\|ממוזער\|שמאל\|אות לוחם האצ"ל בשנים הראשונות של מדינת ישראל לא היה ביטוי ממלכתי למורשת האצ"ל והלח"י וברדיו לא הושמעו שיריהם. מרכזיותה של מפא"י, שהחלה בימים שלפני קום המדינה, המשיכה גם בעשורים הראשונים לקיומה. למחנה הרוויזיוניסטי בכללו ועבור "המשפחה הלוחמת" (השם בו כינתה עצמה קהילת יוצאי האצ"ל) בפרט, היו סיבות להאמין כי מדיניות דחיקתם מסיפור התקומה נמשכת באופן מכוון. כבר ב-1949 דרש בגין מן הממשלה להעניק ליוצאי אצ"ל ולח"י זכויות כמו שהעניקה לחברי ההגנה. באותו זמן נטלה על עצמה תנועת החרות לדאוג לצורכיהם של לוחמי מחתרות ותיקים שלא נתמכו על ידי הממשלה. למרות היעדר התמיכה הממשלתית, כבר בראשית שנות החמישים הוחל בהנצחה. כך, הוקמה ברמת גן, בתמיכת ראש העיר אברהם קריניצי, האנדרטה לזכר דב גרונר ועולי הגרדום בעיצובה של חנה אורלוף. לחנוכתה ב-1954 הגיע קהל רב ללא נציג ממשלתי. כלא עכו, שאותו פרץ הארגון במבצע גדול ובו עלו לוחמיו לגרדום, נמסר למשרד הבריאות והפך לבית חולים לחולי נפש. רק בשנת 1984 פונה בית החולים. עם השנים עשה המחנה שעליו נמנו אנשי האצ"ל את דרכו אל הקונצנזוס הלאומי. בשנת 1964 החליט ראש הממשלה לוי אשכול על העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל (בקשתו של ז'בוטינסקי הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל רק בפקודה של הממשלה העברית). הטקס לבש אופי ממלכתי, בהשתתפות קהל רב ומחוגים שונים ובחלקו אף השתתף ראש הממשלה. שיאו של תהליך זה היה בחילופי השלטון ב"מהפך" של שנת 1977. בהחלטת ממשלת ישראל בראשות בגין נקבע אות שירות לאנשי הארגון, הקרוי "אות האצ"ל". חלוקת אות שירות זה החלה בשנת 1979, והוא היה אות השירות הרביעי של מדינת ישראל, לאחר אות ההגנה, אות ההתנדבות ואות המשמר (אות לוחם ההגנה חולק החל משנת 1958 ועיטור לוחמי המדינה חולק החל משנת 1968). לא נפקד מקומו של הארגון מהספרות ההיסטורית, ממורשת המאבק לעצמאות, וממפעלי תיעוד והנצחה. עשרות ספרים, בהוצאות פרטיות וממלכתיות, מגוללים את פועלו של הארגון לאורך שנות פעולתו. מוזיאון האצ"ל "מוזיאון האצ"ל" שוכן במצודת זאב, מוצגים בו תולדות הארגון, פעולותיו, וסרט מקורי הממחיש את פעולות האצ"ל שהוקרן בזמנו בארצות הברית במטרה לגייס כספים למאבק. אגף מיוחד מוקדש למחנות המעצר בישראל ומחוצה לה בהם נכלאו חברי הארגון, באגף מוצגות גם התעודות המזויפות ששימשו את אנשי האצ"ל שברחו ממחנה המעצר באריתראה שבאפריקה. תולדות הארגון מוצגות גם ב"מוזיאון האצ"ל בתש"ח" בפאתי יפו, וב"מוזיאון אסירי המחתרות" בירושלים ובעכו. שמות רחובות ושלטי זיכרון רבים בישראל נושאים את זכר המחתרת ואנשיה. ותיקי הארגון מאוגדים תחת "ברית חיילי האצ"ל", העוסקת אף היא במפעלי תיעוד. ראו גם התנועה הרוויזיוניסטית רשימת פעולות האצ"ל לקריאה נוספת שאול אבישי, תעמולה במחתרת, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 2008. יצחק אלפסי (עורך), הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל: אוסף מקורות ומסמכים, א–ו, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, 1994–1999. מנחם בגין, המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, הוצאת אחיאסף, 1950. מנחם בגין, במחתרת, כתבים, א–ב, תל אביב: הוצאת הדר, תשי"ט–תשכ"ב. בן-ציון דינור (עורך ראשי), שאול אביגור, יהודה סלוצקי ואחרים (עורכים), ספר תולדות ההגנה, א–ג (שמונה חלקים), הספרייה הציונית, ירושלים; הוצאת מערכות ועם עובד, תל אביב, 1955–1972. שמואל כץ, יום האש, תל אביב, הוצאת קרני, 1966. אודי לבל, הדרך אל הפנתיאון – אצ"ל לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2008. איתן לבני, המעמד – מבצעים ומחתרת, הוצאת ידיעות ספרים, 1987. יהודה לפידות, בלהב המרד – מערכות האצ"ל בירושלים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996 (באתר דעת). יהודה לפידות, לידתה של מחתרת – האצ"ל בשנות השלושים, מכון ז'בוטינסקי, 2001 (באתר דעת). יהודה לפידות, היום שרה הקטנה – סיפורן של לוחמות האצ"ל, מכון ז'בוטינסקי ואגודת מוזיאון האצ"ל, 2003 (באתר דעת). יהודה לפידות, האצ"ל בחיפה האדומה, הוצאת ברית חיילי אצ"ל, תל אביב, תשס"ו–2006, באתר (דעת). מנחם מלצקי, אמת אחת ולא שתיים: מלחמת האצ"ל בבריטים, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1995. יעקב מרקוביצקי, לקסיקון אצ"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור וברית חיילי האצ"ל, 2005. יוסף נדבה, מי גירש את הבריטים מארץ ישראל – עובדות ומקורות, העמותה לתפוצת התודעה הלאומית, 1988. דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, כרכים א–ו, מוסד קלוזנר, הוצאת הדר, 1965–1976. מאיר פעיל ופנחס יורמן, מבחן התנועה הציונית 1931–1948: מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, הוצאת צ'ריקובר, 2003. יוסף קיסטר, האצ"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993; 2005 (הוצאה מחודשת). יוסף קיסטר (הבאה לדפוס), מבצעי האצ"ל – הארגון הצבאי לאומי 1931–1948, הוצאת אגודת מוזיאון האצ"ל. 1998. יוסף קיסטר, תגר ומגן: זאב ז'בוטינסקי והאצ"ל, (מבוא: ד"ר יעקב מרקוביצקי), המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, תל אביב, 2004. יוסף קיסטר, נאמנים לדגל: של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל. תל אביב: הוצאת ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, תשע"ו 2016. אלי תבין, החזית השנייה: הארגון הצבאי לאומי בארצות אירופה 1946–1948, הוצאת רון, 1973. גדעון חרלפ, חיילות, צבא ומיליטריזם ביסוד האצ"ל. חיילים לא אלמונים הוצאה עצמית .2019. קישורים חיצוניים סרטים תיעודיים אודות אצ"ל זמינים לצפייה ישירה באתר הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים אתר האצ"ל (מחבר: יהודה לפידות) חומר על ארגון ה אתר מוזיאון האצ"ל בתש"ח אתר לוחמי האצ"ל שירי בית"ר ועוד , באתר תנועת בית"ר סיור בעקבות האצ"ל: רכבת תחמושת בחדרה, מחנה 80, פארק ז'בוטינסקי בשוני, כלא עכו, העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, 1998 עלי בריקדות – שידור מיוחד על חיי האצ"ל ופועלו, במלאת 88 שנים להיווסדו. מחקרים אורנה מילר, 'הבטליון החתוך' והנטיות ה'כנעניות' באצ"ל ובתנועת החרות, עיונים 14, 2004, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 153–189 הערות שוליים * קטגוריה:זאב ז'בוטינסקי קטגוריה:מחתרות בארץ ישראל קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו קטגוריה:ציונות רוויזיוניסטית	2024-10-03T12:00:11
סופרנובה	ממוזער\|סופרנובה SN1994D בגלקסיה NGC 4526 כפי שצולמה על ידי טלסקופ החלל האבל. הסופרנובה היא הנקודה הבוהקת משמאל למטה\|טקסט= סופרנובה (בלועזית: Supernova) היא תופעה שבה כוכב מסיבי מתפוצץ משום שהלחץ שההיתוך הגרעיני יוצר בו כלפי חוץ אינו מספיק כדי לאזן את כוח הכבידה העצמי החזק שלו כלפי פנים. הצופה בתופעה כזו ממרחק של שנות אור רבות, יבחין כי בהירות הכוכב גדלה במהירות ובחדות (היא יכולה לגדול פי מיליון ויותר, ואף לעלות על בהירותה של גלקסיה שלמה). ב־10 השניות הראשונות של התהליך, האנרגיה שמופקת גדולה יותר מהאנרגיה שמפיקים כל הכוכבים בכמה גלקסיות גדולות. פליטת הנייטרינו מאותו כוכב בזמן הסופרנובה מוגברת באותה מידה. הסופרנובה היא שלב הסיום במחזור החיים של כוכב כבד. כאשר אוזל הדלק הגרעיני בכוכב (כלומר, כלים היסודות שיכולים להתמזג בהיתוך גרעיני ליסודות כבדים יותר תוך שחרור אנרגיה), אין כוח שיתנגד למשיכת הכבידה העצמית שלו והכוכב קורס לתוך עצמו. בשלב זה נדחסת ליבתו במהירות, מתחממת מאוד, והמעטפת החיצונית שלו נזרקת החוצה כתוצאה מהלחץ העצום שנוצר. החומר מתפשט במהירות עצומה כגז, בעוד מרכז הכוכב הופך להיות כוכב נייטרונים או חור שחור (אם מסתו גדולה דיה). לשמש לא צפוי עתיד כסופרנובה, שכן כדי להגיע לשלב כזה, מסתה צריכה להיות גדולה לפחות פי 8 או 10 ממסתה הנוכחית. סוגי סופרנובה ממוזער\|ערפילית הסרטן היא שארית סופרנובה בקבוצת הכוכבים שור. בניסיון לסווג את הסופרנובות, אסטרונומים הגיעו לחלוקה על פי עקומת האור שלהם ועל פי קווי הבליעה של היסודות הכימיים שבקשת האור של הפיצוץ. היסוד שלפיו מתבצעת החלוקה הראשונית הוא מימן. אם בספקטרום מופיעים קווי בליעה של מימן, הסופרנובה מוגדרת כסוג II; אם אין, אז היא מוגדרת כסוג I. בתוך כל אחד משני הסוגים הללו, הסופרנובות מתחלקות לעוד תתי סוגים, לפי נוכחות חומרים אחרים ועקומת האור שלהם. סיווג סופרנובות: סוג I לא נצפה מימןסוג Ia נראה קו בליעה חזק של סיליקון מיונן (Si II) קרוב לשיא בהירות. בדר"כ גם קווי סידן חזקיםתרמו-גרעיניסוג Ib/c קווי סיליקון חלשים או נעדריםסוג Ib מראה קו בליעה של הליום לא מיונןקריסת ליבהסוג Ic קוו הליום חלש או נעדרסוג II נצפה מימןסוג II-P/L/N שומר על ספקטרום נורמטיבי של סוג IIסוג II-P/Ls ללא קווי בליעה צריםסוג II-P מגיעה למישור בעקומת האור שלוסוג II-L מראה ירידה ליניארית בעקומת האור שלו.סוג IIn כמה קווי בליעה צריםסוג IIb הספקטרום משתנה ונהפך לספקטרום הדומה לסוג Ib חלוקה אחרת שאליה אסטרונומים מתייחסים היא החלוקה לפי מקור ואופי הפיצוץ: פיצוץ תרמו-גרעיני זו סופרנובה המתרחשת כאשר ננס לבן סופח אליו חומר מכוכב סמוך או כאשר שני ננסים לבנים מתנגשים. עקב כך מסתו גדלה, עד שהיא עוברת את הסף הקריטי לסופרנובה - גבול צ'נדראסקאר (כ־1.44 מסות שמש). בעקבות זאת, קורס הכוכב כתוצאה מכוח הכבידה שלו עצמו. אנרגיית הכבידה שלו הופכת לחום עצום ומתחילות בתוכו תגובות גרעיניות. אך בשל מסתו הקטנה (ולכן מעט אנרגיה גרביטציונית), אין להן ויסות והכוכב מתפוצץ. במהלך הפיצוץ נפלט שטף של נייטרינו ויסודות חדשים שנוצרו בתהליך ההיתוך הגרעיני מתפזרים בחלל. בסופו של דבר, השלבים השונים של התגובות הגרעיניות דומים לסופר נובה "רגילה" (המכונה קריסת ליבה), ולכן הם מובאים בפירוט בהמשך. מכיוון שלסופרנובות מסוג זה יש מסה אחידה, הן יכולות לשמש נרות תקניים בעלי בהירות אחידה בזמן שהן מתפוצצות, ומכאן חשיבותן הרבה בחקר המרחקים והמהירויות ביקום המוקדם. ממוזער\|שרידי הסופרנובה 1604 (צביעה מלאכותית)\|טקסט= פיצוץ קריסת ליבה זו סופרנובה המתרחשת בכוכב מסיבי (שמסתו פי 8 או יותר ממסת השמש), לאחר מספר שלבים של היתוך גרעיני ולאחר שאוזל ה"דלק" להיתוך הגרעיני של הכוכב. כל עוד נמשך ההיתוך הגרעיני, הכוכב אינו קורס לתוך עצמו, למרות כוח הכבידה החזק הפועל בין חלקיקים המרכיבים אותו, משום שלחץ האנרגיה הנוצרת בהיתוך הגרעיני מאזן את הכבידה אך זהו תהליך בעל שלבים ברורים, וסוף בלתי נמנע. היתוך המימן להליום בכוכב שמסתו קטנה מתחת ל־0.08 ממסת השמש, היתוך גרעיני לא מתחיל כלל, מאחר שכוח הכבידה אינו מספיק חזק לדחוס את ליבת הכוכב ולהתקרב לחום הנדרש לתחילת היתוך המימן. במקרה כזה, הכוכב מוגדר כננס חום. אך בכוכב גדול יותר, התהליך מתחיל כך: היתוך ארבעה אטומי מימן לאטום אחד של הליום. היתוך זה מייצר אנרגיה גבוהה מאוד יחסית להיתוך אטומים אחרים, ולכן שלב זה הוא הארוך והיציב ביותר במחזור החיים של הכוכב. מקור האנרגיה היא איבוד קטן יחסית של מסה - מסתו של אטום הליום קטנה בכ־0.71% מזו של ארבעת אטומי המימן, וזו המסה שמומרת לאנרגיה. ככל שמסת הכוכב גדלה, כמות המימן המתכלה - והאנרגיה המופקת - גדלות באופן לא ליניארי. לדוגמה, אם מסת הכוכב היא פי 20 ממסת השמש, הוא יכלה את המימן שבליבה בתוך 9 מיליון שנים "בלבד", לעומת תהליך היתוך ליבת המימן של השמש שמוערך בכ־10 מיליארד שנים. יודגש השימוש במונח "ליבה". רדיוס ליבת השמש הוא 20% בלבד מרדיוס השמש כולה, אולם במצב "רגיל" של שלב היתוך המימן, רק אזור זה מגיע ללחץ ולטמפרטורה הנחוצה להתכת מימן, ולכן רק הוא מהווה את מקור האנרגיה של הכוכב. המימן שנותר ב"מעטפת" הכוכב (כ־78%) אינו מותך בשלב זה, והוא ממתין לתורו בשלבים הבאים. הפסקת היתוך המימן בליבת הכוכב גורמת ל"ניצחון" זמני לכוח הכבידה: התכווצות וקריסת ליבת הכוכב לתוך עצמו, משום שאין יותר אנרגיה גרעינית שתפעל בכיוון הפוך. בכוכב שמסתו קטנה מתחת לשליש מסת השמש, כוח הכבידה אינו מספיק חזק לדחיסת ליבת הכוכב עד לחום של 300 מיליון מעלות צלזיוס בקירוב, הנדרש לשלב הבא: היתוך ההליום. במקרה כזה, הכוכב יתקרר וידעך לאיטו, ויהפוך לננס לבן. היתוך ההליום לפחמן והפיכה לענק או על־ענק אדום קרוב יותר למסת השמש, כוח הכבידה ממשיך ודוחס את אטומי ההליום שבליבה עוד ועוד, עד שמתחיל שלב ההיתוך השני - שלושה אטומי הליום מתמזגים והופכים לאטום אחד של פחמן תוך שחרור אנרגיה. מאחר שהאנרגיה המופקת בתהליך זה קטנה משמעותית מהיתוך המימן, שלב זה קצר משמעותית מהשלב הראשון ונאמד במספר עשרות עד מאות אלפי שנים (תלוי במסת הכוכב). תוך כדי דחיסת אטומי ההליום והיתוכם לפחמן - תהליך המתרחש כזכור בליבת הכוכב - מגבירה הכבידה את אחיזתה. הליבה מתחממת מהר יותר, ובשולי הליבה מתחיל היתוך המימן שנותר במעטפת הכוכב. מקור האנרגיה החדש פועל קרוב לפני השטח, רחוק יחסית ממוקד הכבידה שבליבת הכוכב. הוא מעלה את הבהירות של הכוכב פי 1,000 עד 10,000 מהשלב הקודם ומנפח את מעטפת הכוכב כלפי חוץ, עד פי מאות ואף אלפים מגודלו הקודם. זה השלב שבו כוכב שמסתו בערך כמסת השמש, יהפוך לענק אדום. הכוכב הוא בעל שכבות בדומה לבצל ענק - בפנים פחמן, בשכבת מעטפת פנימית הליום, ובשכבה החיצונית מימן. כוכב שמסתו גדולה מעשר מסות שמש לערך, יהפך בשלב זה לעל־ענק אדום במהלך תקופת התכת ההליום שלו. לכוכבים אלו רדיוסים גדולים מאוד, בדרך כלל בטווח של פי 200–800 מרדיוס השמש שלנו. גודלו של על־הענק הגדול ביותר הידוע הוא בערך פי 1,500 מרדיוס השמש. בכוכב שמסתו קטנה מגבול צ'נדראסקאר (בערך 1.44 ממסת השמש), התהליך נעצר כאן. כוח הכבידה אינו מסוגל לדחוס את אטומי הפחמן ולהתיך אותם לשלב הבא, ולכן השמש שלנו עתידה להתקרר ולהצטמק בהדרגה, לננס לבן. היתוך הפחמן לחמצן מעל גבול צ'נדראסקאר, מתחיל השלב הבא בליבת הענק (או על־ענק) האדום - דחיסת אטומי הפחמן והיתוכם, בעיקר לחמצן. החום האדיר בליבה גורם ל"בצל" ליצור שכבה נוספת, והתהליך ממשיך. הענק - או על־הענק - ממשיך לגדול, אך ככל שגדלה המסה האטומית האנרגיה המשתחררת בהיתוך הולכת ויורדת. שלב היתוך הפחמן, לכן, מפיק הרבה פחות אנרגיה מקודמו, והוא אורך מאות עד אלף שנים בלבד. שלבי ההיתוך הבאים - עד לברזל כעת כח הכבידה העצום בליבה דוחס את אטומי החמצן ומתיכם בעיקר לצורן (סיליקון). שלב זה כבר מוערך בחודשים עד שנים ספורות בלבד, בהתאם למסת הכוכב. כך ממשיך הכוכב ומייצר שכבות מימן, הליום, פחמן, חמצן, ניאון, צורן, גופרית ולבסוף - ברזל. תהליך זה הוא למעשה המקור של כל מרבצי המתכות המוכר לנו. לדוגמה: כוכב בעל 20 מסות שמש יימצא קרוב ל־9 מיליוני שנים בהיתוך מימן להליום ואז יהפוך לעל־ענק אדום, בו ימצא קרוב למיליון שנים בהיתוך הליום לפחמן, קרוב לאלף שנים בהיתוך פחמן לחמצן (וגם לניאון), כ־4 שנים בהיתוך חמצן לצורן (וגם לגופרית), ואז שבועות עד חודשים בודדים בהיתוך צורן לברזל. סופר נובה הברזל הוא השלב האחרון במחזור ההיתוך שבו יסוד אחד הופך ליסוד שני. אם מסת הכוכב המקורי עלתה על 8 מסות שמש, לאחר שהליבה הפנימית הפכה לברזל, בחום של קרוב למאה מיליארד מעלות, ובתוך כשנייה אחת בודדת, משתנה הרכב אטום הברזל עצמו - הליבה קורסת באחת לשבריר מנפחה המקורי, דחוס עד מאוד, תוך שהאלקטרונים והפרוטונים נדחסים זה לתוך זה והופכים לנייטרונים, ועקב כך גם מפזרים אנרגיה אדירה - וחלקיקי נייטרינו - לחלל. זוהי סופר נובה מסוג II. האנרגיה האדירה שמשוחררת מעיפה מהליבה הדחוסה את המעטפת, ומה שנשאר - אם מסת הכוכב המקורי הייתה עד 20 מסות שמש - הוא כוכב נייטרונים שקוטרו קילומטרים ספורים בלבד. מסתו של כוכב נייטרונים לאחר הקריסה והשלת המעטפת היא בין 1.2 פעמים מסת השמש עד 3 מסות שמש (גבול טולמן־אופנהיימר־וולקוף). צפיפותם של כוכבי נייטרונים עצומה, בסדר־גודל של עשרות מיליוני טון לסמ"ק. בשונה מחומרים רגילים שבהם גרעין האטום תופס 1 חלקי 10,000 עד 1 חלקי 100,000 ושאר נפח האטום הוא ואקום, בין הנייטרונים לא מפריד ואקום כלל. כוכב הנייטרונים אינו ממשיך בקריסתו, מכיוון שכנגד כוח הכבידה פועל לחץ הנובע מעקרון האיסור של פאולי בין הנייטרונים שמרכיבים אותו. אך אם מסת הכוכב המקורי - לפני הסופר נובה - עלתה על 20 מסות שמש - כח הכבידה ממשיך בתהליך גם אחרי הסופר נובה והיווצרות ליבת הנייטרונים, מתגבר על עקרון האיסור של פאולי, ויוצר חור שחור. ממוזער\|שרידי הסופרנובה 1987A צולם באמצעות קרני רנטגן\|טקסט= תיעוד וחקר סופרנובות הסופרנובה הראשונה שתועדה על ידי בני אדם היא סופרנובה 185 שתועדה על ידי אסטרונומים סינים בשנת 185 לספירה. מהמאה ה־11 קיים תיעוד של שתי סופרנובות: סופרנובה 1006, שהייתה כנראה האירוע השמימי הבהיר ביותר שנצפה (בבהירות נראית), וסופרנובה 1054, ששרידיה יצרו את ערפילית הסרטן. שתי סופרנובות אלה תועדו בהרחבה על ידי אסטרונומים סינים וערבים ומוזכרות גם בתרבויות נוספות. סופרנובות נוספות שאירעו בגלקסיית שביל החלב הן סופרנובה 1572 שתועדה ונחקרה על ידי האסטרונום טיכו בראהה ואחותו סופיה ברהה ב־11 בנובמבר 1572, וסופרנובה 1604, שהייתה הסופרנובה הנצפית האחרונה בשביל החלב. סופרנובה זו המזוהה כ־SN1604, תועדה ונחקרה על ידי האסטרונום יוהאנס קפלר ב־9 באוקטובר 1604. הסופרנובה הקרובה ביותר שנצפתה בעידן המודרני היא סופרנובה 1987A שהתרחשה באחד מענני מגלן (גלקסיה לוויינית של שביל החלב), ונצפתה ב־23 בפברואר 1987. סופרנובה יוצרת קרינת גמא המשפיעה על האטמוספירה של כדור הארץ לרעה - נוצרת תגובה בין מולקולות חנקן לשכבת האוזון שגורמות לצמצומה ולהופעת תחמוצות חנקן. באמצעות תחמוצות אלו ניתן לחקור השפעת סופרנובות על כדור הארץ בשכבות הקרח של הקטבים המשמרות מידע על העבר האקלימי של הכדור. ב־1979 וב־2001 נערכו קידוחים באנטארקטיקה ונמצאו עקבות (בעיקר תחמוצת ניטראט) למספר סופרנובות מהעבר. התפרצות גמא כתוצאה של סופרנובה סמוכה מדי לכדור הארץ יכולה לגרום לדלדול משמעותי של שכבת האוזון במידה כזו שתחשוף את הביוספירה לקרינה חזקה ותגרום לאירוע הכחדה המונית. במרץ 2024 התפרסם על ידי צוות מדענים ישראלי, בכתב העת המדעי Nature תיעוד פיצוץ של כוכב בגלקסיה שכנה לשביל החלב, שתועד בטלסקופ החלל האבל. תוצרי הסופרנובה התפוצצות סופרנובה יוצרת שינויים בסביבתה. הגז הבין־כוכבי הוא הגז שממנו מתפתחות מערכות שמש ושמשות בכלל, כתוצאה מההדף שיצרה התפוצצות הסופרנובה. הסחרור שנוצר מגל ההדף יצר כך, בין היתר, את השמש. חומר שלא הספיק להתאחד לכוכב מתגבש לכוכבי לכת, ירחים, שביטים וגופים קטנים אחרים. יסודות כימיים כבדים יותר מברזל, שיצירה שלהם על ידי היתוך גרעיני דורשת השקעת אנרגיה, מופצים בחלל אך ורק על ידי סופרנובה; רק בסופרנובה ניתן גם לספק את האנרגיה הדרושה לשם יצירתם, וגם להפיץ אותם בחלל לאחר מכן. ראו גם ענני מגלן סופרנובה 1987A ננס לבן כוכב נייטרונים חור שחור נובה היפרנובה מיקרונובה Ben-Amots N, 2015 Energy accumulation in relativistic sub-Bohr orbitals, Franklin’s relativistic rotation of quarks and gravitational field bounceback as processes relevant to explosion of supernovae, Journal of Physics Conference Series 615, 2015 doi:10.1088/1742-6596/615/1/012012 קישורים חיצוניים מהי סופרנובה?, באתר סוכנות החלל הישראלית מה זה סופר-נובה?, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, 1 בספטמבר 2009 רשימת סופרנובות עדכנית באתר אוניברסיטת הרווארד הרצאת וידאו בנושא סופרנובות הערות שוליים * קטגוריה:שלבים במחזור החיים של כוכבים קטגוריה:כוכבים משתנים קטגוריה:מקורות אור	2024-09-26T09:13:52
אמנון רובינשטיין	ממוזער\|טקסט=רובינשטיין (משמאל), 1969\|רובינשטיין (משמאל), 1969 אַמְנוֹן רוּבִּינְשְׁטֵיין (5 בספטמבר 1931 – 18 בינואר 2024) היה משפטן, פובליציסט, סופר ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כחבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, חתן פרס ישראל למשפטים לשנת תשס"ו (2006) וחתן פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט לשנת 2010. היה פרופסור למשפטים ודיקן באוניברסיטת תל אביב, וב - בבית ספר רדזינר למשפטים של אוניברסיטת רייכמן. ביוגרפיה רובינשטיין נולד בתל אביב לאהרן, קבלן בניין מייסד "קבוצת רובינשטיין", ורחל, שעלו מפולין לארץ ישראל בתחילת שנות ה-20. משפחתו התנגדה לתנועת העבודה ובצעירותו היה תומך האצ"ל. רובינשטיין היה פעיל ציבור מגיל צעיר, ובתחילת שנות ה-50 היה חבר בשורת המתנדבים, ארגון ציבורי ששם לו למטרה להילחם בשחיתות ולסייע לעולים חדשים. רובינשטיין למד בתיכון למסחר גאולה שבתל אביב, ולאחר מכן בבית ספר תיכון בבולטימור שבארצות הברית. בצה"ל שירת כקצין בחיל התותחנים. לאחר מכן עבר הסבה ושירת במערך הנ"מ, והוסיף לשרת במערך גם בשירות מילואים. לאחר סיום שירותו הצבאי פנה רובינשטיין ללימודי משפטים, כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים את התמחותו בעריכת דין עשה בפרקליטות המדינה וכן אצל עורך הדין חיים צדוק (לימים שר המשפטים). הוסמך כעורך דין בשנת 1961. את תואר דוקטור למשפטים קיבל מבית הספר לכלכלה בלונדון (LSE) ב-1960. עבודת הדוקטורט שלו, בנושא "Void and voidable actions in administrative law", פורסמה כספר בהוצאת אוקספורד. בגיל 25, במהלך לימודיו, נישא לרוני (נכדתם של יעקב ופרלה שלוש, ממייסדי תל אביב), סטודנטית גם היא. השניים הכירו בקיבוץ אפיקים, לשם נשלח לעבודות ביצורים לפני מבצע קדש. לימים הפכה גם רעייתו לעורכת דין. לשניים נולדו בן ובת. קריירה פוליטית רובינשטיין חזר לפעילות ציבורית לאחר מלחמת יום הכיפורים כשבמרץ 1974 היה ממייסדי תנועת שינוי כחלק מתנועות המחאה שקמו בתקופה זו. מאוחר יותר חבר עם יגאל ידין והקים את מפלגת ד"ש - התנועה הדמוקרטית לשינוי. עיקר מצעה של המפלגה התמקד בשינוי שיטת הבחירות ותמיכה בהנהגת בחירות אזוריות, מלחמה בשחיתות וחלוקה שווה בנטל, כינון חוקה והפרדת דת ומדינה. מפלגת ד"ש זכתה ב־15 מנדטים בבחירות 1977, אולם תקוותה כי תהיה לשון מאזניים נכזבה ומנחם בגין הצליח להרכיב ממשלה בלעדי ד"ש. לאחר מספר חודשים הסכימה ד"ש להצטרף לממשלת בגין אך רובינשטיין סירב להיכנס לממשלה, מפני שלדעתו חלק גדול ממצעה של ד"ש לא בא לידי ביטוי בהסכם הקואליציוני. ב-14 בספטמבר 1978 התפצלה ד"ש, ורובינשטיין עמד בראש החלק שנקרא "התנועה לשינוי ויוזמה" שלאחר פיצול נוסף קיבל את השם "שינוי – מפלגת מרכז". סיעת שינוי נבחרה לכנסות ה־10, ה־11 וה־12. בשנת 1992 אוחדה מפלגת שינוי עם מפלגת רצ ומפלגת מפ"ם והוקמה מפלגת מרצ כרשימה משותפת של מפלגות השלום והרפורמה החברתית-כלכלית. רובינשטיין תרם משמעותית לקידום פרויקט חוקה לישראל. בעת כהונת הכנסת השתים עשרה יזם רובינשטיין את הצעת חוק יסוד זכויות האדם והציע את פיצולו לארבע הצעות חוק נפרדות, בהן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. פיצול זה הביא לפריצת דרך, ושתי הצעות החוק נתקבלו על ידי הכנסת והפכו לחוקי־יסוד. ב-1977 נבחר לראשונה לכנסת התשיעית וכיהן ברציפות עד 2002. במסגרת כהונתו כחבר הכנסת, שימש כיושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט (בכנסת ה-15), יושב ראש ועדת הכלכלה (בכנסת ה-14), יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה (בכנסת ה-15) וכן כיהן כחבר הוועדה לבחירת שופטים. בשנת 1999, במה שנחשב לאחד מהאירועים המביכים בתולדות הכנסת, ובעקבות הודעת כזב שקיבל אברהם בורג, יו"ר הכנסת, מזלמן שושי, עמדו חברי-הכנסת דקת דומייה לזכרו של רובינשטיין בעודו חי ונושם. בורג נשא הספד ואף נשא את תפילת אל מלא רחמים לזכרו. ביולי 2002 הודיע רובינשטיין כי יפרוש מהכנסת. ההתפטרות נכנסה לתוקף בסוף אוקטובר אותה שנה. רובינשטיין שימש כפטרון של האינטרנציונל הליברלי, ובעבר אף שימש כסגן-נשיא הארגון. בממשלה עם הקמת ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס בשנת 1984 מונה רובינשטיין לשר התקשורת, תפקיד בו כיהן עד לשנת 1987, בממשלות ה-21 וה-22. במסגרת תפקידו הנהיג מספר רפורמות, בהן הקמת הטלוויזיה המסחרית והטלוויזיה בכבלים, הקמת הרדיו האזורי והפיכת "בזק" לחברה מסחרית. לאחר הקמתה של ממשלת רבין, בבחירות של 1992, מונה לשר המדע והטכנולוגיה ולשר האנרגיה והתשתיות. במסגרת תפקידו יזם רובינשטיין את חוק משק החשמל, התשנ"ו 1996 המורה על הקמתה של הרשות לשירותים ציבוריים–חשמל, ופעל לביטול מונופול חברות הדלק באמצעות הכנסת תחרות בייבוא הדלק. ממוזער\|אמנון רובינשטיין חותם על הסכם עם שגריר ארצות הברית בישראל תומאס פיקרינג ,1986. מתוך אוסף דן הדני שבספרייה הלאומית. בשנת 1994, לאחר ששולמית אלוני, מנהיגת מרצ, הוכרחה להתפטר ממשרד החינוך לאחר שהכעיסה גורמים דתיים בממשלה בגלל התבטאויותיה על מוצא האדם, התמנה רובינשטיין לתפקיד שר החינוך, התרבות והספורט. בתפקיד זה כיהן עד לשנת 1996. כשר חינוך זכה לפופולריות בזכות הליברליות שלו, במיוחד כלפי נבחני הבגרות, וכן דעותיו על הבחינה הפסיכומטרית, בהצהרתו שלו היה המבחן מתקיים בימיו, לא היה מגיע ללימודי משפטים. כשר חינוך, יזם רובינשטיין, שתי רפורמות האחת עסקה במתכונת בחינות הבגרות. משרד החינוך בראשותו הגדיל את שעור התלמידים העוברים את בחינות הבגרות בהצלחה. הדבר נעשה בין היתר על ידי שיטת ההגרלות בה הוגרלו מספר מקצועות חובה בהם לא היה צורך בבחינה חיצונית. כך, בין שנת הלימודים תשנ"ד (1994) לשנת הלימודים תשנ"ו (1996) עלה שיעור הזכאות לבגרות ביותר מ-5% לשיעור של כ-45% מהמחזור הזכאים לבגרות. הרפורמה השנייה שיזם רובינשטיין היא הקמת המכללות האקדמיות, הן המתוקצבות, כדוגמת המכללה האקדמית תל אביב יפו והלא מתוקצבות כמו המרכז הבינתחומי הרצליה. רפורמה זו הנגישה את ההשכלה גבוהה לאוכלוסיות מוחלשות. בשנת 2016, דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 89,944 סטודנטים בעלי תואר ראשון ממכללות אקדמיות. מדיווחי המל"ג(המועצה להשכלה גבוהה), 97,580 סטודנטים לומדים כיום במכללות אקדמיות - 66% מכלל הסטודנטים בישראל. לאחר פרישתו מהפוליטיקה, בנוסף לביקורתו את הימין הישראלי, הפך למבקר חריף של השמאל הישראלי שלטענתו עבר תהליך של הקצנה שנובע מרצונו לרצות את הפלסטינים. בעקבות חתימת הסכם ז'נבה על ידי מנהיג מרצ יוסי ביילין רובינשטיין פרש ממרצ מכיוון שהתנגד לפשרה בעניין זכות השיבה שנכללה בהסכם. במחלוקת שפרצה בקהילה המשפטית בישראל בשנת 2007, סביב תוכניותיו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לשינויים במערכת המשפט, התייצב רובינשטיין לצדו של פרידמן במספר נושאים, ונמנה עם יוזמיה של עצומת תמיכה בו. הוא נימק את צעדו זה: "המטרה שלי הייתה לְהָזֵם את הרושם שהפרופסורים באוניברסיטאות יצרו, כאילו האקדמיה כולה מתנגדת ליוזמות של פרידמן. צריך לבחון כל דבר לגופו של עניין ולא בהתקפות אישיות". קריירה אקדמית בשנת 1963 מונה רובינשטיין לדיקן הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, תפקיד בו כיהן עד לשנת 1970. מחקריו התמקדו במשפט החוקתי של מדינת ישראל - בצביונה של מדינת ישראל, ציונות, מעמדו של חוק השבות וזכויות האזרח של ערביי ישראל. בשנת 2006 זכה בפרס ישראל לחקר המשפט. חבר השופטים קבע כי רובינשטיין הוא - לאחר שסיים את כהונתו בכנסת, בשנת 2002, כיהן רובינשטיין כדיקן בית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה (2002–2004) ואף מונה לתקופה קצרה לנשיא המרכז הבינתחומי הרצליה. רובינשטיין שימש כפרופ' אורח במוסדות אקדמיים מחוץ לישראל, ביניהם אוניברסיטת סטנפורד ואוניברסיטת קולומביה. פובליציסטיקה וספרות לרובינשטיין קריירה תקשורתית כפובליציסט. בשנות ה-60 כתב מאמרים בעיתונות נגד מה שהוא כינה כפייה דתית וכניעה לדתיים ונודע כפובליציסט ומרואיין פופולרי. בין השנים 1969 ל-1972 הגיש תוכנית ויכוחים בטלוויזיה החינוכית בשם "בומרנג". משנת 1964 ועד לשנת 2004 היה חבר במערכת "הארץ" וכותב קבוע בעיתון, שם עסק בשיטתיות בנושאי דת ומדינה ובמאבק באנטישמיות, בייחוד באנטישמיות שהוא מייחס לשמאל הפוליטי באירופה. כמו כן כתב בקביעות במוסף לשבת של עיתון מעריב ובעיתונים שונים בעולם ובהם ה-New York Times. בתחילת 2005 יצא לאור רומן ביכורים פרי עטו של רובינשטיין, "השמיכה", המתאר סיפורי חיים נפרדים ומחוברים של דמויות ישראליות מימי טרום הקמת המדינה ועד ימינו אנו. דרך עלילות מורכבות בחייהן נפרשת יריעה רחבה העוסקת בנושאים הנוגעים למהותה של החברה הישראלית. בתחילת 2006 יצא לאור רומן נוסף פרי עטו, "כביש מספר חמש". בשנת 2007 יצא לאור רומן שלישי, "הים שמעלינו", ולאחריו שני רומנים נוספים - "כניסה נפרדת" (2009), "אהבות אסורות" (2010) ו"השמש השחורה" (2013). בשנים האחרונות הנחה רובינשטיין תוכנית רדיו בתחנת קול המוסיקה – "שחרית מוזיקלית לנהגי משאיות ואוטובוסים" (2014-2015). ב-2022 יצא לאור הרומן מתושלח. רובינשטיין פרסם מספר מאמרים בנושא חקירות והעמדה לדין של אישי ציבור בישראל, וטען כי גופי האכיפה בישראל מחזיקים בכח רב מידי כלפי נבחרי הציבור, כח שאינו מרוסן, והצביע על מספר מקרים בהם ייתכן ונעשה שימוש כזה. בשנת 2020 התראיין רובינשטיין ל"ארכיון העתיד", מיזם תיעוד דור המייסדים של אנשי הרוח שהטביעו חותם משמעותי על התרבות הישראלית. ממוזער\|רובינשטיין ב-1982 רובינשטיין התגורר בתל אביב. נפטר ב-18 בינואר 2024. הותיר אחריו בן ובת. הוקרה רובינשטיין היה חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006). בשנת 2003 קיבל את תואר אביר איכות השלטון (בקטגוריית מפעל חיים) מטעם התנועה לאיכות השלטון. הוא זכה בפרסים רבים ובהם פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט (2010) ופרסים ואותות נוספים, כגון פרס גורני למשפט ציבורי לשנת 2016, על תרומה למשפט הציבורי; אות אייסף על תרומה חברתית, בשנת תשע"ג, פרס הרצוג על תרומה ייחודית למדינת ישראל (2018) ופרס עיריית רמת גן לספרות (2015). בשנת 2022 הוענק לו פרס א.מ.ת. בתחום המשפטים. בשנת 2022 נקרא על שמו באוניברסיטת רייכמן "מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים". מבין ספריו של אמנון רובינשטיין ספרי עיון: 1965: Jurisdiction and Illegality (הוצאת אוקספורד) 1969: המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן (מהדורה שישית יצאה ב-2005 עם ד"ר ברק מדינה). 1975: אכיפת המוסר בחברה מתירנית, הוצאת שוקן. 1997: מהרצל עד רבין והלאה, הוצאת שוקן. 1998: ניסיון פוליטי מסוים, הוצאת ידיעות אחרונות. 1982: מהרצל ועד גוש אמונים ובחזרה, הוצאת שוקן. 1984: The Zionist Dream Revisited, הוצאת ספריי שוקן, ניו יורק, וקלמן לוי פריז (יצא לאור גם בצרפתית). 1993: חוק יסוד: הכנסת, בסדרת פירוש לחוקי היסוד, מכון הארי סאקר, יחד עם רענן הר-זהב. 2000: from Herzl to Rabin: The Changing Image of Zionism, הוצאת הולמס ומאיר ניו יורק (יצא לאור גם ברוסית). 2001: Geschichte des Zionismus: Von Theodor Herzl bis Heute 2001: דעת יחיד, הוצאת שוקן. 2003: ישראל ומשפחת העמים (יחד עם אלכסנדר יעקובסון), הוצאת שוקן. 2009: Israel and the family of nations - (עם אלכסנדר יעקבסון), הוצאת ראוטלידג', לונדון. (יצא לאור גם בצרפתית). 2012: באין ממשלה - איך לתקן את קלקולי המשטר (עם אדם וולפסון), הוצאת זמורה ביתן. 2014: סדקים באקדמיה: חופש אקדמי, עצמאות האוניברסיטה, מעמד הסטודנט והזכות להשכלה גבוהה (עם יצחק פשה), הוצאת נבו והוצאת דביר. 2017: שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד - ליברליזם ורב-תרבותיות בישראל, הוצאת דביר. 2019: סיפורם של היהודים החילונים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר רומנים: השמיכה, הוצאת שוקן, 2005. כביש מספר חמש, הוצאת שוקן, 2006. הים שמעלינו, הוצאת שוקן, 2007. כניסה נפרדת (סיפורים קצרים) הוצאת זמורה ביתן, 2009. אהבות אסורות, הוצאת זמורה ביתן, 2010. השמש השחורה, הוצאת זמורה ביתן, 2013. לקריאה נוספת "חותם אישי, עם פרופ' אמנון רובינשטיין", דן מרגלית. יעקב דימנט, לא היה זה חלום, תל אביב: הוצאת ירון גולן, תשס"ו-2006, עמ' 203. קישורים חיצוניים פרופ' אמנון רובינשטיין, באתר של אוניברסיטת רייכמן הארכיון של אמנון רובינשטיין באתר ארכיון המדינה ; משה בר-ניב, מישאל חשין, דניאל פרידמן, שיחה אישית עם פרופ' אמנון רובינשטיין, משפט ועסקים י"ד, ספטמבר 2012, עמ' 31–76 עופר ברנדס משפטן אוהב אדם: אמנון רובינשטיין מגדיר מחדש את מטרות החינוך משפט ועסקים יד, ספטמבר 2012 מזל מועלם, הפרופ' רובינשטיין: החינוך הממלכתי-דתי הולך לכיוון לאומני, באתר אל-מוניטור, 26 ביוני 2014 ניצה בן-דב, "בין הים שמעלינו של אמנון רובינשטיין לבין גאות הים של א.ב. יהושע", בתוך: אל מקום שהלב מושך, הוצאת שוקן, 2022, עמ' 89–95 מכּתביו: אמנון רובינשטיין בעיתון "גלובס" נולדתי אשכנזי עיוור צבעים, באתר ישראל היום, 4 באפריל 2010 חופש הביטוי האקדמי, 2010 בעקבות מותו: זיוה שמיר, אמנון רובינשטיין - איש המעלה, אתר מב"ע, ינואר 2024 הערות שוליים קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ד"ש קטגוריה:חברי הכנסת מטעם שינוי קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ קטגוריה:שרי ממשלת ישראל קטגוריה:זוכי פרס ישראל למשפטים קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 2006 קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל קטגוריה:פובליציסטים ישראלים קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: משפטים קטגוריה:סגל המרכז הבינתחומי הרצליה: משפטים קטגוריה:סגל אוניברסיטת רייכמן: משפטים קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון קטגוריה:סגל הארץ קטגוריה:נשיאי מכללות בישראל קטגוריה:זוכי פרס צלטנר קטגוריה:משפחת שלוש קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית קטגוריה:חברי הכנסת העשירית קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה קטגוריה:זוכי פרס חשין קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת. קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 2007 קטגוריה:בוגרי בית הספר בלפור (תל אביב) קטגוריה:בוגרי גימנסיה גאולה קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מבית הספר לכלכלה של לונדון קטגוריה:יושבי ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט קטגוריה:יושבי ראש ועדת האתיקה קטגוריה:שרי החדשנות, המדע והטכנולוגיה קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכלכלה קטגוריה:יושבי ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים וחמש קטגוריה:חברי הכנסת: משפטנים קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי מחקר ואקדמיה קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושש קטגוריה:שרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראל קטגוריה:ראשי מפלגת שינוי קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1931 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2024 קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול	2024-09-26T08:38:37
פול דיראק	ממוזער\|דיראק ואשתו, 1963 ממוזער\|דיראק (משמאל) עם הפיזיקאים וולפגנג פאולי ורודולף פיירלס, 1953 פול אדריאן מוריס דיראק (באנגלית: Paul Adrien Maurice Dirac; 8 באוגוסט 1902 – 20 באוקטובר 1984) היה פיזיקאי תאורטי בריטי, ממניחי יסודות מכניקת הקוונטים, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1933. ביוגרפיה פול דיראק נולד בבריסטול, אנגליה. אביו, צ'ארלס אדריאן לאדיסלס דיראק, היה מהגר משווייץ שלימד צרפתית לפרנסתו. אמו, פלורנס חנה דיראק (שם נעורים הולטן), ילידת מחוז קורנוול שבבריטניה, בתו של ימאי, הייתה ספרנית בספרייה המרכזית של בריסטול. לפול היה אח, רג'ינלד צ'ארלס פליקס, בוגר ממנו בשנתיים, ואחות צעירה, ביאטריס איזבל מרגריט ובכינויה בטי. דיראק העיד כי בחר ללמוד הנדסה בעקבות בחירתו של אחיו, פליקס בתחום. כשהיה בן 24, התאבד האח פליקס (פול כאמור היה בן 22). כמו כן העיד דיראק כי שנות חייו הראשונות לא היו שמחות במיוחד, עקב טבעו הקפדן במיוחד של אביו, אשר התעקש לשוחח עם ילדיו בצרפתית בלבד כדי שילמדו השפה, ודרש שהאחים ישוחחו ביניהם בצרפתית, דבר שהביא לריחוק בין האחים. אף על פי כן הוא מעולם לא הביע את תחושותיו הקשורות לכך באופן פומבי. דיראק התחנך בבית הספר היסודי בישופ ואחר-כך בקולג' הטכני. האחרון היה מוסד הקשור לאוניברסיטת בריסטול. בשני המוסדות, שחלקו אותו המבנה, נעדרה, באופן חריג ממערכת החינוך הבריטית של אותם הימים, תוכנית הלימודים הקלאסיים שכללה שפות עתיקות כמו לטינית והתמקדה בנושאים מדעיים ושפות מדוברות, כך למד בין היתר גרמנית, שאפשרה לו, לימים, לקרוא את כתב העת החשוב בתחום "צייטשריפט פיר פיזיק" בשנות ה-20 ומאמרים אחרים, בתקופה שבה עיקר המחקר במכניקת הקוונטים נעשה בגרמניה ובגרמנית. אביו, צ'ארלס, הוא ואחיו היו אזרחי שווייץ עד 1919, אז התאזרחו על פי חוק בבריטניה. דיראק למד הנדסת חשמל באוניברסיטת בריסטול, וסיים את התואר בשנת 1921. הוא סיפר כי בלימודי ההנדסה למד להעריך את החשיבות של קירובים, דבר שהשפיע על עבודתו בעתיד. לאחר שעבד במשך תקופה קצרה כמהנדס, החליט שייעודו האמיתי הוא בפיזיקה מתמטית. הוא סיים תואר במתמטיקה בבריסטול בשנת 1923 ואז קיבל מלגת מחקר באוניברסיטת קיימברידג', שם שהה במשך רוב הקריירה שלו. בקיימברידג' התחיל להתעניין בתורת היחסות הכללית ובמכניקת הקוונטים, ועבד תחת הנחייתו של ראלף פוולר. בשנת 1926 הוא פיתח גרסה של מכניקת הקוונטים שהשלימה את עבודתו הקודמת של ורנר הייזנברג ב"מכניקת מטריצות" ואת זו של ארווין שרדינגר על פונקציות-גל והפך אותן לנוסחה מתמטית אחת שהייתה קשורה לערכים עם אופרטורים הפועלים במרחב הילברט של וקטורים המתארים מצב של מערכת פיזיקלית. על עבודתו זו הוא קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת קיימבריג'. בשנת 1928, בהתבססו על עבודתו של וולפגנג פאולי על מערכות ספין לא-יחסותיות, פיתח את משוואת דיראק, משוואה יחסותית המתארת את האלקטרון. עבודה זו הובילה את דיראק לחזות את קיומו של הפוזיטרון, האנטי-חלקיק של האלקטרון. הפוזיטרון נצפה לבסוף בניסוי בשנת 1932, בידי קארל אנדרסון. דיראק תרם גם בהסבר המקור היחסותי לספין הקוונטי. הספר "העקרונות של מכניקת הקוונטים" של דיראק, שפורסם בשנת 1930, הפך לאחד מספרי הלימוד הסטנדרטיים, והוא עדיין נמצא בשימוש. דיראק פיתח בתקופה זו גם את כתיבת הברה-קט שמשתמשים בה כיום כדי לבצע חישובים על מצבים קוונטיים. כמו כן, פונקציית ההתפלגות הרציפה דלתא נקראת על שמו - פונקציית הדלתא של דיראק. בשנת 1931 דיראק הראה שמונופול מגנטי יחיד ביקום יהיה מספיק כדי להסביר את הקוונטיות הנצפית של מטען חשמלי. הצעה זו זכתה לתשומת לב רבה, אך עד לימים אלו אין הוכחה משכנעת לקיומם של מונופולים מגנטיים. דיראק חלק את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1933 עם ארווין שרדינגר "על גילוי תצורות יצרניות חדשות של תאוריה אטומית". דיראק החזיק בקתדרה על שם לוקאס למתמטיקה בקיימברידג' בין השנים 1932 ל-1969. פרס דיראק נקרא על-שמו. בשנת 1937 נשא לאשה את מרגיט, אחותו של הפיזיקאי יוג'ין ויגנר. דיראק בילה את שנותיו האחרונות באוניברסיטת המדינה של פלורידה (FSU). הוא נפטר בטאלאהאסי, פלורידה, שם הוא קבור. השקפת עולמו דיראק היה אתאיסט מסור, אפשר אדוק. לאחר שנשאל על דעותיו של דיראק, פאולי ציין: "אם הבנתי אותו נכונה, כוונתו הייתה זו: אין אלוהים, ודיראק הוא שליחו". דיראק היה ידוע בין עמיתיו בשל אופיו הדייקני והמסוגר. כאשר נילס בוהר התלונן על כך שהוא אינו מצליח לסיים משפט במאמר מדעי שהיה עסוק בכתיבתו, דיראק ענה, במשפט שמאז הפך למפורסם: "אותי לימדו בבית-הספר לא להתחיל משפט אם איני יודע כיצד לסיים אותו". במהלך ביקורו בברית המועצות, הוא הוזמן לתת הרצאה על תפישתו את הפיזיקה. הוא קם מכיסאו וניגש ללוח, וכתב: 'חוקי הפיזיקה צריכים להיות בעלי יופי ופשטות מתמטית'. כאשר נשאל במקרה מסוים על דעותיו על שירה הוא ענה: "במדע מנסים לומר בצורה שתהיה מובנת לכולם, משהו שקודם לא היה ידוע לאף אחד. בשירה, זה בדיוק להפך". דיראק היה ידוע בצניעותו. הוא קרא למשוואת שינוי הזמן עבור אופרטורים 'משוואת התנועה של הייזנברג', על-אף שהוא היה זה שכתב אותה לראשונה. רוב הפיזיקאים היום מכירים את סטטיסטיקת פרמי דיראק לחלקיקים בעלי ספין לא שלם ואת סטטיסטיקת בוז איינשטיין לחלקיקים בעלי ספין שלם. בהרצאות אותן נתן במהלך חייו, דיראק תמיד התעקש לקרוא לראשונות 'סטטיסטיקת פרמי'. הוא קרא לסטטיסטיקות בוז-איינשטיין בשם 'סטטיסטיקת איינשטיין', לצורך סימטריה. מספר פרסים מוענקים לזכרו בתחומי המדעים, אשר נקראים פרס דיראק. לקריאה נוספת טוביאס הירטר, עידן האי־ודאות – איך גילו גדולי הפיזיקאים את עולם הקוונטים 1895–1945, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2023. קישורים חיצוניים תמונות של דיראק באתר MacTutor להיסטוריה של המתמטיקה תמלילי חמש שיחות של תומאס קון ודיראק שנערכו בשנים 1962 - 1963 הערות שוליים קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה קטגוריה:פיזיקאים בריטים קטגוריה:זוכי פרס נובל בריטים קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג' קטגוריה:זוכי מדליית קופלי קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית קטגוריה:סגל אוניברסיטת גטינגן קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות בארצות הברית קטגוריה:חברים במסדר ההצטיינות קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בריסטול קטגוריה:זוכי מדליית מקס פלאנק קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1902 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1984	2023-10-23T08:40:42
קטר (מדינה)	מדינת קַטַר (בערבית: دولة قطر, בתעתיק מדויק: דַוְלַת קַ֫טַר; בעברית נפוץ גם הכתיב קטאר) היא מדינה ואמירות קטנה השוכנת בחצי אי קטן בצפון-מזרח חצי האי ערב. קטר מוקפת מרוב עבריה ב, גבולה היבשתי היחיד הוא הגבול עם ערב הסעודית השוכנת לדרומה, ומצר ים צר מפריד בינה לבין מדינת האי בחריין שבמערבה. שפתה הרשמית היא ערבית. משפחת אאל ת'אני שולטת באמירות מאז היווסדה ב על ידי השייח' ג'אסם בן מוחמד אאל ת'אני. במאה ה-20 הייתה קטר מדינת חסות של האימפריה הבריטית, וב-1971 היא זכתה לעצמאות מלאה. כיום המשטר באמירות הקטרית הוא מלוכה אבסולוטית והעומד בראשה הוא האמיר תמים בן חמד אאל ת'אני. מערכת החוק בקטר נשענת על חוקי השריעה. נכון לתחילת 2017, האוכלוסייה הכללית של קטר מנתה כ-2.6 מיליון תושבים – אך רק 313,000 מתוכם אזרחים קטרים, והשאר מהגרי עבודה. בסוף שנת 2023 מנתה אוכלוסיית קטר כ-3.08 מיליון תושבים. התוצר המקומי הגולמי לנפש בקטר הוא מן הגבוהים בעולם, והיא בעלת עתודת הגז השלישית בגודלה בעולם. כלכלת קטר מתבססת בעיקר על הפקת נפט וגז טבעי. המדינה נחשבת על ידי האומות המאוחדות לאחת המדינות הערביות המתקדמות ביותר, ויש לה כוח משמעותי ב – היא תמכה במספר ארגוני מורדים במהלך האביב הערבי, הן מהבחינה הכלכלית והן דרך חברת המדיה העולמית המתרחבת שלה, אל-ג'זירה. קטר היא המדינה הערבית הראשונה שזכתה לארח את גביע העולם בכדורגל ("המונדיאל"), בשנת 2022. ביוני 2017, ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות הערביות, מצרים, ומדינות מפרץ אחרות, ניתקו את קשריהם הדיפלומטים עם קטר, בטענה כי קטר מממנת ותומכת בארגוני טרור בתחומיה ובשאר העולם, ואף משפיעה על עניינים פוליטיים פנימיים במדינות השכנות לה, ואף מעבר לכך. האשמות אלו גרמו למשבר הדיפלומטי הקטרי ב-2017. אולם בחלוף כשלוש שנים וחצי, ב-5 בינואר 2021, המדינות המחרימות סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין – הכריזו על ביטולו של החרם מצדם על קטר. הדת הרשמית של קטר היא האסלאם (כשאזרחיה הם בעיקר בני הזרם הסוני-סלפי, הווהאביה), היא אף מדינה-חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, וכן גם בליגה הערבית. היסטוריה ממוזער\|חורבות מבצר א-זובארה, בעבר היה בשליטת בחריין. הוא הורחב כאשר בית ת'אני עלה לשלטון באזור.\|ימין בקטר נמצאו שרידים ארכאולוגיים של תרבויות עתיקות טרם המצאת הכתב, ושרידי סחר עם התרבות הבבלית הקדומה. בין היתר נמצאו כשלושה מיליון שרידי שבלולים מעוכים לצורך תעשיית הארגמן של ממלכת הכשים. במקורות הערביים מוזכרת קטר רק מן המאה התשיעית. הנמל שימש מרכז חשוב בסחר הפנינים והסחורות בין פרס להודו ולעולם המערבי, ועד המאה ה-18 שימש גם נמל מוצא לשודדי ים. במאה ה-19 נתפסה קטר על ידי שבט הנוודים בית ת'אני, שבא מתוך חצי האי ערב, וכבש את קטר. צאצאי שבט זה הם השליטים כיום במדינה. האימפריה העות'מאנית השתלטה על אזור זה ב-1872 ונטשה אותו בתחילת מלחמת העולם הראשונה, אך השפעה בריטית הייתה קיימת בה החל מהמאה ה-19 כשזו השתתפה במלחמה נגד השוד הימי לכל אורך המפרץ הפרסי. עם התעוררות העניין בנפט שנמצא באזור החל משנות ה-30 של המאה ה-20 בריטניה הפכה את הנסיכות לשטח חסות עד הכרזתה כעצמאית בשנת 1971. פוליטיקה מאז הכרזת העצמאות בשנת 1971 מחזיקה משפחת ת'אני (آل ثاني) בשלטון במדינה – בראש המדינה עומד האמיר בן משפחת ת'אני. מבחינה פוליטית, קטר נמצאת בתהליך של התפתחות מחברה מסורתית למדינת רווחה מודרנית. על מנת לעמוד בדרישות קדמה חברתיות וכלכליות, כוננו השלטונות משרדים ממשלתיים. החוק הבסיסי בקטר (1970) מיסד מנהגים מקומיים, ששורשיהם במסורת הווהאבית (الوهابية) השמרנית של קטר, והעניק לאמיר סמכות עליונה. מסורות נוספות שמשפיעות על תפקידו של האמיר כוללות התייעצות בקבלת החלטות, שלטון מתוך קונצנזוס והזכות הנתונה לאזרחים לפנות באופן ישיר אל האמיר. האמיר אינו כפוף באופן ישיר לאיש, אך אסור לו להפר את השריעה (החוק האסלאמי) והלכה למעשה הוא חייב להביא בחשבון את דעותיהם של נכבדים מרכזיים ושל הממסד הדתי. המועצה המייעצת, שהיא גוף ממונה העוזר לאמיר בקביעת מדיניות, מיסדה את מעמדן של קבוצות השפעה אלו. עד 2021 בקטר לא היו נהוגות בחירות, וחל איסור להקים מפלגות פוליטיות. דו"ח "חירות בעולם" משנת 2016 (Freedom in the World 2016) מציין את קטר כ"בלתי חופשית", ובדירוג 1–7 (1 החופשי ביותר) מעניק למדינה ציון 6 על זכויות פוליטיות ו-5 על חירויות אזרחיות. בשנת 2021, אזרחי הנסיכות בחרו לראשונה 30 מתוך 45 חברי מועצת השורא, כשהיתר ימונו ישירות על ידי האמיר. אלפים היו מנועים מלהצביע ולא הותרה פעילות מפלגתית. למועצה יש סמכות חקיקתית והיא אחראית על אישור המדיניות הכללית ועל התקציב, אולם אין לה שליטה על הגופים מקבלי ההחלטות בתחום ההגנה, הביטחון, הכלכלה וההשקעות במדינה העשירה. זרם המהגרים הערבים אל המדינה הביא למדינה דעות, המעמידות בסימן שאלה את עקרונות החברה המסורתית הקטרית, אך עד כה לא נוצרו אתגרים רציניים לשלטונה של משפחת ת'אני. ב-27 ביוני 1995 הדיח סגן השליט, שייח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, את אביו האמיר ח'ליפה בן חמד בהפיכה ללא שפיכות דמים. האמיר חמד ואביו התפייסו ב-1996. ההפיכה הובילה להרחבת חופש העיתונות, ותחנת הטלוויזיה אל-ג'זירה שבסיסה בקטר צברה מוניטין ייחודי כמקור חדשות חופשי ויחסית בלתי מצונזר בארצות ערב. ב-25 ביוני 2013, בנאום טלוויזיוני, העביר האמיר חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני בן ה-61 את השלטון לבנו הרביעי תמים בן חמד אאל ת'אני בן ה-33. העברת השלטון עברה בשלום, וזכתה לברכתם של בני משפחת השלטון. 300px\|ממוזער\| ביוני 2017 הודיעו מצרים, סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות, תימן, לוב וקומורו על ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם קטר בעקבות תמיכתה באיראן ובארגוני טרור. כאות הזדהות עם מדינות אלה, גם ניז'ר החזירה את שגרירה מקטר. כעבור מספר ימים גיבשו מדינות ערב מסמך בן 13 סעיפים ובו נכללו דרישות מקטר על מנת שיופסק החרם כנגדה. המסמך הוצג על ידי כווית המתווכת בין הצדדים. חלק מהדרישות כללו את סגירת הבסיס הצבאי הטורקי שבקטר, ניתוק הקשרים עם חזבאללה, הפסקת פעילותה של רשת אל-ג'זירה ואף צמצום הקשרים הדיפלומטיים עם איראן. למרות זאת, קטר לא נענתה לדרישות ואף חיזקה את קשריה עם איראן. לאחר יותר משלוש שנים, ב-5 בינואר 2021, תם החרם שהטילו סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין על קטר. יחסים עם ישראל הקשר הראשון בין המדינות החל בשנת 1996, כאשר ישראל פתחה לראשונה נציגות כלכלית קבועה בדוחה. זמן קצר לאחר מכן ביקר ראש הממשלה שמעון פרס בקטר. במשך השנים ביקרו בקטר אישים ישראלים בכירים מספר פעמים. בתחילת שנת 2009, בעקבות מבצע עופרת יצוקה, הורתה קטר לראש הנציגות הישראלית בדוחה לעזוב את המדינה וניתקה את קשריה הכלכליים עם ישראל. עם זאת, במהלך אוגוסט 2009 הכריזה קטר כי תהיה מוכנה לחדש את המגעים עם ישראל, בתנאי שתוקפא הבנייה בהתנחלויות. במשך השנים ביקרו בקטר ספורטאים ישראלים, ביניהם הטניסאית שחר פאר והשחיינית עמית עברי. בעיתונות העולמית פורסם שהמדינות מנהלות שיתוף פעולה ביטחוני. במהלך מונדיאל 2022 אפשרה קטר לאזרחים ישראלים המחזיקים בכרטיס כניסה למשחק מונדיאל לבקר בשטחה. זו הפעם הראשונה שהתקיימו טיסות ישירות בין תל אביב לבין דוחה. על אף זאת שוררת עוינות בין המדינות על רקע תמיכת קטר בחמאס, שמנהיגיו מתגוררים בקטר, ועמדתה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בסקרים שנעשו בשנים 2020 ו-2022 בקטר ענו 87% מהמשיבים כי הם מתנגדים להכרה בישראל ולנורמליזציה ביחסים בין המדינות. עד לשנת 2021, העבירה קטר לחמאס יותר מ-1.8 מיליארד דולר באמצעות הוועדה הקטרית לשיקום רצועת עזה. אחד המקורות הקבועים לקריקטורות האנטישמיות בתקשורת הערבית היא התקשורת הקטרית, העוסקת בדמוניזציה בוטה של היהודים. קריקטורות אלו חורגות מביקורת לגיטימית על ישראל או על מדיניותה ומביעות אנטישמיות גלויה. הן מתבססות על נושאים אנטישמיים קלאסיים ומעניקות להם חיים חדשים, כולל תיאוריות קונספירציה של שליטה יהודית בעולם; עלילות דם; חיבור הציונות לנאציזם; דמוניזציה ודה-הומניזציה של ישראל ויהודים; ושימוש בדימויים יהודיים סטריאוטיפיים מימי הביניים. קריקטורות אנטישמיות הפכו לסימן היכר של עיתונים קטריים. באוקטובר 2023, לאחר שחמאס פתח במתקפת הפתע על ישראל ולאחר שישראל יצאה בתגובה לתמרון קרקעי במלחמת חרבות ברזל, שימש ראש ממשלת קטר מוחמד בן עבד א-רחמן בן ג'אסם אאל ת'אני כמתווך העיקרי בעסקת חילופי שבויים כאשר ייצג את חמאס במשא ומתן. מאז הטבח שביצעו ארגוני הטרור הפלסטיניים מעזה, נמתחת ביקורת קשה על מדיניות שיתוף הפעולה של ישראל עם קטאר במימון החמאס. למרות האכזבה בישראל מתפקוד קטר כמתווכת, נכון למאי 2024, קטר עדיין לוקחת חלק בתיווך לעסקת החזרת חטופים מול חמאס. באפריל 2024, במהלך כנס של הליגה הערבית בקהיר, אסא אל נסר, חבר במועצה המחוקקת של קטאר נשא נאום. במהלך נאומו הגדיר את היהודים כעם שקרן שאינו מקיים הבטחות והסכמים, ומשום כך לא יכון איתו שלום אלא רק מלחמה. היהודים, קבע הנציג הקטארי, הם רוצחי הנביאים. כמו כן אמר, "ה- 7 באוקטובר היה רק ההתחלה, היהודים מכירים רק הרג", "נרצח את היהודים, לא יהיה שלום ולא משא ומתן עם הישות הציונית כי המנטליות שלהם מכירה רק דבר אחד, הרג". אנטישמיות ב-2020 דוח של מכון מחקר בין-לאומי חשף את תוכנית הלימודים האנטישמית שעליה מתחנך הדור הצעיר בקטר. ב-2024 הציג מכון ממרי דוח לפיו בקטאר מחנכים את הדור הצעיר בין השאר באמצעות מפות של ארץ ישראל בהן מוצגות ערים כמו יפו וחיפה כערים פלסטיניות, מבלי שום אזכור של קיומה של מדינת ישראל. כלכלה כלכלת קטר מבוססת בעיקר על נפט, שנתגלה בה בשנת 1939, ועל גז טבעי. בשל העושר הרב המופק מהנפט, לצד האוכלוסייה המצומצמת, התמ"ג לנפש בה הוא במקום השני בעולם, ועומד על 92,536 דולר לנפש (2012). הממשלה עושה מאמצים לפתח ענפי כלכלה נוספים, כגון תעשייה, תיירות, שירותים ובנקאות. שיעור האינפלציה בקטר כ-2.3%, ושיעור האבטלה כ־2.7%. חובה החיצוני של קטר הוא 17.5 מיליארד דולרים. כוח העבודה שלה עומד על כ־140,000 איש. התעשייה מתמקדת בעיקר בייצור נפט גולמי וזיקוקו, דשן, חומרים פטרוכימיים (הקשורים לנפט), פלדה ומלט. במדינה עוברים 400 קילומטרים של צינורות להובלת גז טבעי המופעלים על ידי קטרגז, ועוד 235 קילומטרים של צינורות להובלת נפט גולמי. שיעור הצמיחה בתעשייה של קטר עומד על כ-10%. במדינה כ-1,230 ק"מ של כבישים, מהם 1,107 ק"מ סלולים. נמלים מצויים בערים דוחה ואום סעיד ובאי חלול. בקטר יש ארבעה נמלי תעופה, לשניים מהם מסלולי המראה סלולים שאורכם מעל 3 ק"מ. בשנת 2005 הוקמה קרן "QIA" במטרה לבסס את כלכלת קטר על ידי התרחבות לתחומי השקעות שונים, כולל רכישות נכסים וחברות בעיקר במדינות זרות. מאז שהוקמה החלה הקרן במסע רכישות והיא גדלה בקצב מהיר. קטר תורמת לאוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה באופן בלתי מדווח. המכון לחקר האנטישמיות המליץ לכנס שימועים ציבוריים ב על מנת לבחון את השפעת התרומות על תוכניות הלימודים, המלגות והשיח באוניברסיטאות. צבא וביטחון הכוחות המזוינים של קטר נוסדו בשנת 1971, וכוללים 11,800 חיילים – 8,500 בזרוע היבשה, 1,800 בצי ו-1,500 בחיל האוויר. גאוגרפיה קטר היא אמירות במזרח התיכון, הנמצאת ממזרח לערב הסעודית, וגובלת במפרץ הפרסי ובמפרץ בחריין. קטר משתרעת על פני שטח של כ-11,437 קילומטרים רבועים, הכל אדמה, ללא מים בתוך המדינה. קו הגבול שלה עם ערב הסעודית (הגבול היבשתי היחיד של המדינה) הוא באורך 60 קילומטרים, ואורך קו החוף הוא כ-563 קילומטרים. במסגרת הסכסוך ב-2017 דווח כי סעודיה שוקלת לחפור את תעלת סלווא לאורך הגבול המשותף ובכך להפוך את קטר לאי. פני הקרקע הם בעיקר שטוחים ובלתי פורים, ומכוסים בחול וחצץ. האקלים בעיקר מדברי, חם ויבש, ולח ולוהט בקיץ. המשאבים הטבעיים של קטר הם נפט, גז טבעי ודגים. אין כמעט שימוש בעיבוד האדמה בקטר, ואדמות השלחין שם משתרעות על פני כ-80 קילומטרים רבועים. שוררות בה תמיד סכנות עקב ערפל, סופות חול ואבק. נתונים מספריים נוספים קו החוף: 563 קילומטרים אקלים: בעיקר מדבר; חם ויבש; לח ולוהט בקיץ פני הקרקע: בעיקר שטוח ועקר (חסר פוריות של צמחים), מכוסה ברובו מדבר, ומכוסה גם בחול ובחצץ קיצוניות גובה: הנקודה הנמוכה ביותר – המפרץ הפרסי, 0 מטרים הנקודה הגבוהה ביותר – קוריאן אבו אל באול, 103 מטרים משאבים טבעיים: נפט, גז טבעי ודגים שימוש אדמה: אדמה ראויה לעיבוד: 1% אדמה בעלת יבול תמידי: 0% שדה מרעה תמידי: 5% יערות: 0% אחרים: 95% סכנות תמידיות: ערפל, סופות חול ואבק סביבה – מים: מקורות מים מתוקים מצומצמים; חסרים מים הראויים לשתייה; התלות במים מתוקים דרך התפלה גדלה ומתגברת. דמוגרפיה כמות התושבים משתנה מעונה לעונה, שכן האוכלוסייה מבוססת במידה רבה על מהגרי עבודה. בתחילת שנת 2017, אוכלוסיית קטר מנתה 2.6 מיליון נפש, מתוכם 313 אלף אזרחים קטרים (12%) ו-2.3 מיליון היו תושבים מן החוץ. הזרים הלא-ערבים מהווים את הרוב המכריע של אוכלוסיית קטר; ההודים הם הקהילה הגדולה ביותר, אשר מנתה 650,000 בשנת 2017. לאחר מכן ישנם כ-350,000 נפאלים, 280,000 בנגלדשים, 260,000 פיליפינים, 200,000 מצרים, 145,000 סרי-לנקים ו-125,000 פקיסטנים. הרישום הדמוגרפי הראשון התרחש בשנת 1892 בידי המושלים העות'מאניים ששלטו באזור. השפה הרשמית במדינה היא ערבית. אנגלית משמשת לרוב כשפה שנייה וכלינגואה פרנקה. קיומם של עובדים זרים רבים מאסיה הוביל לשימוש גם בשפות אסייתיות רבות כגון: אורדו, טמילית, בנגלית, הינדית, פשטו, נפאלית, טאגאלוג, אינדונזית, מלאיאלאם וטלוגו. דתות ממוזער\|250x250 פיקסלים\|מסגד בקטר האסלאם הוא הדת הדומיננטית בקטר, עם כ-67.7% מאמינים. מרבית המוסלמים שייכים לזרם הווהאבי-סלפי (סונים). 20% מהמוסלמים הם שיעים. דתות אחרות הן נצרות (13.8%), הינדואיזם (13.8%), ובודהיזם (3.1%). ה-1.6% הנותרים אינם דתיים או משתייכים לדתות אחרות. החוקה בקטר מבוססת ונחקקת בעיקר על-פי הדין האיסלאמי, השריעה. הנוצרים הם עובדים זרים, אך פעילות מיסיונרית נוצרית אסורה. ראו גם קטר איירווייז איחוד האמירויות הערביות יחסי החוץ של קטר קישורים חיצוניים חמאס ומדיניות החוץ של קטר, מגזין המזרח הקרוב, 27 ביולי 2014 רועי קייס, בתי הספר בקטר: "היהודים חוטאים רשעים", כאן חדשות, 9 בדצמבר 2020 ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית קטגוריה:אמירויות המפרץ הפרסי קטגוריה:מדינות חצי האי ערב קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:אסיה: חצאי איים קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1971 קטגוריה:מדינות המזרח התיכון	2024-10-03T17:09:41
נאורו	רפובליקת נאורו (באנגלית: Republic of Nauru; בנאורית: Ripublik Naoero) היא מדינת אי במיקרונזיה שנמצאת בדרום האוקיינוס השקט. זוהי מדינת האי העצמאית הקטנה ביותר בעולם מבחינת אוכלוסייה ושטח. (מקום שלישי בשני הגורמים). נאורו נמצאת כ-4,000 ק"מ דרום־מערבית להוואי, ושכנתה הקרובה ביותר היא האי בנבה, המהווה חלק ממדינת קיריבטי. נאורו היא המדינה היחידה בעולם שאין לה עיר בירה רשמית, אך יארן, היישוב השלישי בגודלו במדינה (אחרי אריג'ג'ה ומננג), נחשבת לעיר הבירה בפועל, מכיוון ששם נמצאים מוסדות הממשלה של מדינת נאורו. נאורו מאוכלסת במיקרונזים ופולינזים. מדינה זו סופחה לאימפריה הגרמנית והייתה לקולוניה שלה במאה ה-19, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה לטריטוריית מנדט שנשלטה על ידי אוסטרליה, ניו זילנד והממלכה המאוחדת. במהלך מלחמת העולם השנייה נכבש האי על ידי יפן, ואחרי המלחמה, שבה נאורו להיות שטח נאמנות. את עצמאותה קיבלה ב-1968. נאורו שוכנת על אי סלעי המכיל מרבצי זרחה רבים. עיקר הפעילות הכלכלית בנאורו החלה בשנת 1907 והייתה יצוא תרכובת זו ממכרות באי. סביבת האי נפגעה באופן חמור מכריית-יתר. בנוסף, הקרן שהוקמה לניהול נכסי האי ירדה באופן משמעותי בערכה, דבר שהוביל למשבר כלכלי חמור. ממשלת נאורו נקטה באמצעי חקיקה לא שגרתיים להשגת הכנסות. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הייתה נאורו למקלט מס ומרכז הלבנת הון. מאז 2001 הסכימה נאורו לקבל עזרה מאוסטרליה. בתמורה לסיוע זה, הוקמו על האי מרכזים למבקשי מקלט באוסטרליה, ואלה פעלו ברצף עד תחילת 2008 הם נפתחו שוב ב־2012. דגלה הוא רקע כחול עם קו צהוב שלצדו כוכב, הדגל מייצג את סמיכותה של נאורו (הכוכב) לקו המשווה (הקו הצהוב), הכחול מייצג את האוקיינוס. היסטוריה ממוזער\|250px\|נאורו מסופחת לגרמניה, 1888 לראשונה יושבה נאורו על ידי מיקרונזים ופולינזים לפני כ-3,000 שנים. אוכלוסיית הילידים בנאורו הורכבה מ-12 שבטים שסמלם הוא הכוכב בעל 12 קודקודים בדגל. אנשי האי קראו לאי שלהם "Naoero"; מילה זו הפכה ל-Nauru בגרמנית ובאנגלית על מנת שדוברים אירופאים שהגיעו לשם יוכלו לבטא את השם בקלות. מקור המזון העיקרי של אנשי נאורו היה אגוזי קוקוס ופירות עץ ה"פנדנוס טקטוריוס" וכן דגי אכנס (בשפה המקומית: איביז'ה), שגודלו בבריכות לאחר שהורגלו לתנאים של מים מתוקים. באופן מסורתי, רק גברים הורשו לדוג על השונית, ועשו כך מתוך קאנו, תוך שהם נעזרים בציפורי פריגטה מאומנות. האירופאי הראשון שהגיע לאי היה ג'ון פירן (John Fearn) האנגלי, קברניט ספינת ציד לווייתנים שהגיע לאי בנובמבר 1798. החל משנת 1830 לערך נוצר קשר רציף בין תושבי נאורו ואירופאים שעברו במקום בספינות צֵיד לווייתנים ובאוניות סחר שסחרו עם אנשי האי. בתקופה זו החלו להתגורר באי מלחים שערקו מספינות. תושבי האי סחרו עם המבקרים האירופאים ותמורת מזון, קיבלו משקאות אלכוהוליים ונשק חם; הנשק החם נוצל בעת מלחמת 10 השנים שנערכה בין שבטי האי. מלחמה זו פרצה ב-1878 ותוצאתה הייתה הקטנת מספר התושבים באי מ-1,400 ל-900. האי סופח לגרמניה ב-1888, במסגרת מאמציהם ליצירת אימפריה קולוניאלית, ואוחד עם ארץ החסות הגרמנית איי מרשל. הסיפוח לגרמניה הפסיק את המלחמה והביאה לשינוי סוציולוגי ומדיני: עתה היה שלטון מלוכני שבראשו מלך כשליט האי. בשנת 1888 הגיעו לאי מיסיונרים נוצריים מאיי גילברט, וכך הפכה הנצרות לדת הנפוצה ביותר ברחבי האי. ב-1900 התגלו באי מרבצי זרחה בידי האוסטרלי אלברט פולר אליס (Albert Fuller Ellis). חברת "Pacific Phosphate Company" החלה בכריית המחצב ב-1906, לאחר חתימת הסכם בעניין עם גרמניה. המשלוח הראשון של חברה זו נעשה ב-1907. בעקבות פריצת מלחמת העולם הראשונה, נכבש האי על ידי הצבא האוסטרלי ב-1914. לאחר המלחמה, ב-1919 חתמו אוסטרליה, בריטניה וניו זילנד על הסכם להקמת מועצה משותפת בשם מועצת הזרחה הבריטית, לניהול מכרות הזרחה באי. בשנת 1923 הפקיד חבר הלאומים בידי אוסטרליה את המנדט על האזור, יחד עם בריטניה וניו זילנד. ימין\|ממוזער\|200x200 פיקסלים\|התקפת ארצות הברית על שדה התעופה בנאורו שהוקם על ידי יפן לאחר הפשיטות הגרמניות על נאורו בדצמבר 1940, כבשו הכוחות היפנים את האי ב-26 באוגוסט 1942. שדה התעופה שבנו היפנים על האי הופצץ במרץ 1943, תוך עיכוב אספקת המזון לאי. היפנים גירשו 1,200 מתושבי האי כדי שיהיו לעבדים באיי צ'וק, מתוכם מתו 468 אנשים. לאחר כניעת יפן האי שוחרר ב-13 בספטמבר 1945, כאשר קרבה לאי ספינת קרב אוסטרלית והיפנים נכנעו. נקבע הסדר על ידי ועידת הזרחה הבריטית והמגורשים הוחזרו לאי בינואר 1946. בשנת 1947 הוסכם על ידי האומות המאוחדות שבריטניה, ניו זילנד ואוסטרליה יחזרו לשלוט באי כמשטר נאמנות. נאורו הפכה לבעלת ממשלה עצמאית ב-31 בינואר 1966, ושנתיים לאחר מכן הפכה למדינה עצמאית ובראשה הנשיא המר דה־רובורט (Hammer DeRoburt). ב-1967 קנו אנשי נאורו את חברת הזרחה הבריטית של האי וביוני 1970 הועברה האחריות על מכרות אלו לחברת הזרחה הנאורית. ההכנסות מניצול הזרחה הפכו את נאורו לאחת המדינות בעלות רמת חיים הגבוהה ביותר באוקיינוס השקט. ב-1989 נקטה המדינה צעד משפטי נגד אוסטרליה בבית הדין הבינלאומי לצדק על פעולותיה של אוסטרליה בעת שליטתה על נאורו, בעיקר בשל מחדלה של אוסטרליה לתיקון הנזק הסביבתי שנוצר ממכרות הזרחה. הפעולה גרמה לאוסטרליה לנסות לטהר את שמה על ידי שיקום אזורי היישוב שמחוץ למכרות של נאורו. מקורות הזרחה ההולכים ופוחתים הובילו לשפל כלכלי בנאורו, שגרם לחוסר יציבות פוליטית מאמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. בין 1989 ל-2003 התחלפו בנאורו 17 ממשלות. בין 1999 ל-2003, חוסר אמון עמוק של המצביעים ובחירות בין רנה אריס (René Harris) לברנרד דואיוגו (Bernard Dowiyogo) הובילו את המדינה לחילופי שלטון. דואיוגו נפטר בעת כהונתו במרץ 2003 ולודוויג סקוטי נבחר לנשיא. סקוטי נבחר שוב לקדנציה מלאה באוקטובר 2004. בזמן האחרון, חלק ניכר מהכנסות המדינה מגיע מסיוע אוסטרלי. פוליטיקה נאורו היא רפובליקה שבה שיטת בחירת הממשלה היא פרלמנטרית. הנשיא הוא גם ראש המדינה וגם ראש הממשלה. בפרלמנט ישנם 18 חברים, הנבחרים מדי 3 שנים. הפרלמנט בוחר נשיא מבין חבריו, שממנה ממשלה בת 5 או 6 אנשים. בנאורו אין צורה רשמית של מפלגות פוליטיות; המועמדים ניגשים כעצמאיים. 15 מ-18 חברי הפרלמנט היום עצמאיים, והבחירות לפרלמנט נעשות לעיתים קרובות בדרך של שבטים מורחבים. שְלוש המפלגות שהיו פעילות בפוליטיקה של נאורו הן: המפלגה הדמוקרטית, מפלגת נאורו הראשונה ומפלגת המרכז. מאז 1992, ממשלת נאורו היא האחראית על המועצה של האי נאורו. כוח המועצה צומצם ונושאים מסוימים הועברו לסמכות הממשלה הלאומית. שליטתה של מועצת האי התמקדה במאמצים לגבי נושאים מצומצמים הקשורים בנאורו. החברים במועצת האי נאורו לא יכולים בעת ובעונה אחת למלא מקום גם בפרלמנט של האי. חוקי החזקה בקרקע של נאורו אינם רגילים: לכל אזרח נאורו יש זכויות מסוימות לגבי כל שטח באי, המוחזק על ידי משפחות ויחידים; לממשלות ולחברות אין שטח והן חייבות לחכור את השטח מבעליו. אנשים שאינם אזרחי נאורו אינם יכולים להחזיק באדמה. לנאורו יש מערכת חוקים מסובכת. בראש בית המשפט העליון עומד השופט העליון שהוא החשוב ביותר בנושאי החוק. בנושאים אחרים, מערערים לבית המשפט לערעורים, המונה 2 שופטים. הפרלמנט לא יכול לשנות את החלטות בית המשפט, אך לגבי פסיקה של בית המשפט לערעורים ניתן לפנות לבית המשפט העליון של אוסטרליה. דבר זה קורה רק לעיתים נדירות. בתי המשפט מורכבים מבתי משפט אזוריים ובתי משפט לענייני משפחה, בראש כל אחד מהם יושב שופט שלום מקומי, שהוא גם הרשם של בית המשפט העליון. לבסוף, יש שני גופים דמויי בתי משפט: מועצה לערעורים ציבוריים והמועצה לערעורי משטרה, שניהם מנוהלים בידי הנשיא העליון. לנאורו אין כוחות צבא חמושים; תחת הסכמה בלתי רשמית, הגנתה היא באחריות אוסטרליה. יש כוח משטרתי קטן בפיקוחם של האזרחים. מחוזות נאורו ממוזער\|שמאל\|250px\|מפת נאורו נאורו מחולקת ל-14 מחוזות המחולקים ל-8 מחוזות בחירות. יחסי חוץ מאז עצמאותה ב-1968, הצטרפה נאורו לחבר העמים הבריטי כחברה מיוחדת, והייתה לחברה מלאה ב-2000. מדינה זו חברה בפורום איי האוקיינוס השקט, בתוכנית הסביבתית של דרום האוקיינוס השקט, בוועידת האוקיינוס השקט ובוועידת יישום מדעי כדור הארץ של דרום האוקיינוס השקט. הפרויקט של ארצות הברית להפחתת הקרינה מפעיל מתקן לבקרת האקלים באי. לנאורו ולאוסטרליה קשרים הדוקים. נוסף להסכם בלתי רשמי להגנה, תזכיר ההבנה של ספטמבר 2005 בין שתי המדינות מעניק לנאורו עזרה כספית וסיוע טכנולוגי, שר להכשרת תקציב כלכלת נאורו וייעוץ בנושאי בריאות וחינוך. הסיוע הזה מיועד למחפשי מקום מפלט בנאורו בעת שפנייתם לכניסה לאוסטרליה נבדקת. נאורו משתמשת בדולר אוסטרלי כמטבע הרשמי. נאורו ניצלה את היותה חברה באומות המאוחדות על מנת לקבל תמיכה כלכלית מטאיוואן ומהרפובליקה העממית של סין על ידי שינויים בעמדתה בעניין הסטטוס הפוליטי של טאיוואן. ב-21 ביולי 2002, חתמה נאורו על הסכם לביסוס יחסי החוץ שלה עם הרפובליקה העממית של סין. מהלך זה גרם לסין להבטיח תמיכה בסך 60 מיליון דולרים אמריקאיים לנאורו. בתגובה ניתקה טאיוואן את קשריה עם נאורו יומיים לאחר מכן. התחלת ביסוס מחדש של קשרי נאורו עם טאיוואן, הביאה ליצירת קשרים ב-14 במאי 2005, ולניתוק קשרים דיפלומטיים עם סין ב-31 במאי באותה השנה. יחסים עם ישראל בין מדינת ישראל והרפובליקה של נאורו קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים נכון לשנת 2023, וכן שיתוף פעולה מגוון בנושאים שונים. בתמורה מדינת ישראל מעניקה לנאורו סיוע כספי. את ישראל מייצג בנאורו שגריר שאינו תושב, בעוד שאת נאורו בישראל מייצג הקונסול הכללי ואיש התקשורת הישראלי, דוד בן בסט. המדינה נחשבת, בדומה למדינות איים נוספות באוקיינוס השקט כגון איי מרשל, מיקרונזיה ופלאו, כתומכת עקבית של מדינת ישראל בגופים בינלאומיים, לרבות האו"ם. ב-2019 הודיעה נאורו על הכרתה בירושלים כבירת מדינת ישראל. דבר זה נזקף לזכות חבילת סיוע שהעבירה מדינת ישראל לנאורו על סך 200,000. גאוגרפיה ממוזער\|שמאל\|250px\|תמונת לוויין של האי נאורו ימין\|ממוזער\|העץ - פנדנוס טקטוריוס נאורו היא אי דמוי אליפסה השוכן באוקיינוס השקט, במרחק 42 קילומטרים דרומית לקו המשווה. האי מוקף שונית אלמוגים החשופה לגאות ושפל קלים. השונית חוצצת בין החוף החולי למים העמוקים. נוכחות השונית מנעה בניית נמל ים. כמו כן נבנו 16 תעלות מלאכותיות בשונית על מנת לאפשר לסירות קטנות לגשת לאי. לאי רצועת חוף ברוחב 150–300 מטרים. צוקי אלמוגים מקיפים את הרמה המרכזית של האי. שיא הרמה הוא 65 מטר מעל פני הים. האזורים היבשתיים הפוריים היחידים הם רצועות החופים הצרות, שם מצליחים לצמוח דקלי קוקוס. אדמת האי מוקפת ברצועת מים רדודים ושקטים (שנוצרה בגלל השונית שמקיפה את האי), ובה גדלים עצי בננה, אננס, ירקות, עצי "פנדנוס טקטוריוס" (Pandanus tectorius) ועצים מקומיים מטופחים. האוכלוסייה של האי מרוכזת ברצועות החוף. נאורו הוא אחד משלושת איי הזרחה באוקיינוס השקט. השניים האחרים הם בנאבה Banaba (השייך לקריבטי) ומקאטיאה Makatea (השייך לפולינזיה הצרפתית). בנאורו מאגרי הזרחה כמעט וכלו לחלוטין. המכרות במרכז האי הותירו שטח גירי חשוף ושומם. מאה שנות חפירות הסירו והחריבו ארבע חמישיות משטח האי. לכרייה הייתה השפעה גם על השטח הימי מסביב לאי, כיוון שהגיעו 40% יותר אוניות לאי וכך סתמו אותו בטין. באי כמות מוגבלת של מים מתוקים. על הגגות מוצבים מכלים לאגירת מים, אך אנשי האי לרוב מסתמכים על המתקן הישן להתפלת מי ים. אקלימה של נאורו הוא חם ולח מאוד לאורך כל השנה בשל סמיכות האי לקו המשווה ולים. האי מושפע מגשמי מונסון בין נובמבר לפברואר. בהופעת הגשמים ישנן תהפוכות רבות והם מושפעים מאל ניניו, עם מספר בצורות שנרשמו באזור. טווח הטמפרטורות באי הוא בין 26 ל-35 מעלות צלזיוס במהלך היום ו-25 עד 28 בלילה. כמדינת אי, נאורו חשופה לפגיעות אקלימיות ולשינויים בגובה פני הים, אך אינה ערוכה להתמודד עם בעיות אלה. לפחות 80% משטח האי הוא הררי וגבוה מספיק, אך אזור זה אינו ראוי למגורים עד יישום תוכנית שיקום מכרות הזרחה. יש 16 מינים מקומיים של צמחים וסקולריים באי, אף אחד מהם איננו אנדמי. מינים מיובאים השייכים לקוקוס גרמו להפרעה בצמחייה המקומית. אין שום יונק מקומי של האי; יש כמה ציפורים, חרקים וסרטני אדמה מקומיים. כמו כן, הוכנסו לאי עוד מספר בעלי חיים, כגון חתולים, כלבים ותרנגולות. כלכלה ממוזער\|שמאל\|250px\|אבני גיר שנותרו לאחר כריית הזרחה המטבע בנאורו הוא הדולר האוסטרלי. הכלכלה של נאורו הייתה בשיאה בשנות ה-80. כלכלת נאורו תלויה באופן כמעט מוחלט בכריית המחצב היחיד באי, תרכובות זרחה שמקורן בלשלשת של עופות ים. קיימים משאבים מועטים באי והכלכלה תלויה בייבוא כמעט באופן מוחלט. עתודות הזרחה הולכות ומדלדלות לאחר למעלה ממאה שנות כרייה אינטנסיבית, שגרמו להרס כמעט מוחלט של הקרקעות באי. כרייה בהיקף קטן עדיין מבוצעת על ידי חברת רונפוס (RONPhos), חברה ממשלתית לכריית זרחה. הממשלה הקימה קרן (Nauru Phosphate Royalties Trust) שחלק מרווחי החברה מושקעים בה, לרווחת התושבים לטווח הארוך, כאשר יתכלו עתודות הזרחה. הקרן השקיעה את כספיה בצורה כושלת, בעיקר באוסטרליה, וכתוצאה מכך ערכה של הקרן הצטמצם מ-1.3 מיליארד דולרים אוסטרליים ב-1991 ל-138 מיליון דולרים אוסטרליים ב-2002. רקע: בתקופה בין מלחמות העולם ולאחר מלחמה העלם השנייה, שלוש מדינות שנקראו נציבות הפוספט (אוסטרליה, חבר העמים הבריטי וניו זילנד) הוצבו כאחראיות על נאורו. מדינות נציבות הפוספט, והפעילה ביניהן, אוסטרליה ביצעה ייצוא של פוספט שנכרה בנאורו, במחיר נמוך מהממוצע העולמי, ובכך סיפקה סובסידיות לחקלאים בניו זילנד, ובריטניה בתקופה בין שתי מלחמות העולם. יוזמה זו הביאה לייצוא כולל של 80 מיליון טונות של פוספטים מהאי. גם אלמוגים עתיקים נכרו והושחתו. בשנת 1968 זכתה נאורו לעצמאות אך רק אחוז קטן מההון בעקבות הכרייה של הפוספטים הועבר לקרן העושר שהקימה ב-1968. עשר שנים אחרי שהפכה לדמוקרטיה היה התמ"ג לנפש במדינה מהגבוהים בעולם, ובמובן כלכלי זה הייתה נאורו במקום אחד אחרי אימפריית הנפט ערב הסעודית. בתקופה זו 4,000 תושבי האי לא נדרשו לעבוד ושיעור ההשתתפות בשוק העבודה עמד על 20%. באותן שנים רפובליקת נאורו בזבזה כספים, קנתה צי מטוסי בואינג 737, העניקה שירותים ציבוריים בחינם, ולא בוצעה גביית מיסים. ילדי האי קיבלו מלגת לימודים מלאה באוסטרליה, ותושבי האי ייבאו מכוניות ספורט מפוארות (כאשר בפועל ניתן היה לנסוע בהן רק בכביש אחד שבו המהירות המותרת היא 40 קמ"ש). תוך פחות מעשרים שנה, ופעולות שנמשכו שנים של כריית יתר, הפוספטים באדמת האי מוצו כמעט לחלוטין והאדמה באזורי הכרייה לא שוקמה. הבזבזנות של התושבים והפעולות של אוסטרליה, רוקנו את קרן העושר של המדינה. הכלכלה קרסה והתמ"ג בהתאם. ב־1987 פסק בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) כי אוסטרליה אחראית להרס נרחב של אדמות האי, וב־1993 הסכימה אוסטרליה לשלם פיצויים בגובה 107 מיליון דולר אוסטרלי לשיקום האדמה. בתמורה נאורו התחייבה לא לבוא אליה יותר בטענות לעולם. נכון לשנת 2010, היו חסרים לנאורו משאבים אפילו לביצוע פעולות ממשלתיות בסיסיות. כך, למשל, הבנק הממשלתי של נאורו פשט רגל. ספר העובדות העולמי העריך את תוצרה הלאומי הגולמי של המדינה בכ-5,000 דולר לאדם בשנה. ב-2007 העריך הבנק האסיאתי לפיתוח את אותו המדד ב-2,400 עד 2,715 דולר. אין מיסים אישיים בנאורו. שיעור האבטלה עומד על 23%, והממשלה מעסיקה 95% מאלה שאינם מובטלים. הבנק האסיאתי לפיתוח מציין כי על אף התמיכה הרחבה בביצוע רפורמה כלכלית על ידי השלטונות, התחזית לטווח הבינוני היא כי בגלל תלות בכריית זרחה, תיאלץ המדינה להסתמך על סיוע חיצוני. התיירות איננה מהווה ענף כלכלי חשוב הן עקב היעדרן של אטרקציות במקום והן בגלל מחסור בשירותי תיירות באי. כך, לדוגמה, קיימים שני בתי מלון ברחבי האי. עם זאת, מזג האוויר האוקייני נוח יחסית, ומספר אתרים בעלי עניין היסטורי, בעיקר מתקופת הכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה, מצויים באי. כמו כן, ניתן גם לדוג דגי טונה. בשנות ה-90 שימשה נאורו מקלט מס, וכן איפשרה לזרים לרכוש דרכונים שלה בתשלום. ה-FATF (Financial Action Task Force on Money Laundering), ארגון בינלאומי הפועל נגד הלבנת הון, הוסיף את נאורו ל-15 המדינות שאינן פועלות נגד הלבנת הון. בשנות ה-90 היה ניתן לייסד בנק בנאורו תמורת 25,000 דולר, בלא מתן הסברים. כתוצאה מלחץ שהופעל מה-FATF, החלה ב-2003 נאורו בחקיקה בנושא. ב-2005, הודות לחקיקה הזו ולאכיפה המוגברת בנושא, הוצאה נאורו מאותן 15 מדינות שאינן פועלות נגד הלבנת הון. נכון ל-2023, לאחר כריית היתר ופעולותיה של אוסטרליה, 80% משטח האי נותר כלא ראוי למגורים או לעיבוד חקלאי. דירוג התמ"ג לנפש של נאורו הוא 167, דירוג שהיה בעבר במקום השני בעולם. אוסטרליה, בניסיון לספק תעסוקה לאי, יצרה בו מתקני כליאה של פליטים שמגיעים לחופיה. 58% מהתקציב של האי מתבסס על מתקני המעצר שמפעילה אוסטרליה, ו-30% מתושבי האי מועסקים במרכזי הכליאה שהקימה אוסטרליה. הרפובליקה שבה 12 אלף איש, נמצאת במצב משבר. היא מתמודדת עם מחסור במים מתוקים וכמות הולכת ופוחתת של אדמה לעיבוד. ההסתמכות שלה על מוצרי מזון מיובאים היא גבוהה, ומהווה 90% מצריכתה. התלות הכבדה הזו במזון מעובד הביאה לתוצאות בריאותיות קשות, וממצבת את האוכלוסייה שלה בין הסובלים מעודף משקל והכי חולים בעולם. 50% מאזרחיה מתמודדים עם השמנת יתר, רבע מהם מתמודדים עם סוכרת, ותוחלת החיים הממוצעת של תושביה היא 64 שנים בלבד. אתגרים אלה מתווספים עוד יותר על ידי הרגישות של נאורו לאירועי מזג אוויר קיצוניים ומיקומה המרוחק, הממוקם בין אוסטרליה להוואי. בשנת 2023 סם בנקמן-פריד, מייסד חברת הקריפטו FTX אשר פשטה את הרגל בשנת 2022, התעניין ברכישת רפובליקת נאורו. בנקמן־פריד תכנן לקנות את נאורו באמצעות רווחיו מאימפריית הקריפטו שהקים. בסוף 2023 הוציאה קרן המטבע הבינלאומית ידיעה לתקשורת. עיקרי הידיעה עוסקים במצב הכלכלה הנוכחי של האי: הדירקטורים המנהליים ציינו כי הצמיחה צפויה להתמתן בטווח הבינוני והסיכונים מוטים לצד הצד השלילי. על רקע זה, הדירקטורים הדגישו את חשיבותן של רפורמות מבניות ופיסקאליות, הנתמכות על ידי פיתוח יכולת, לקידום גיוון, צמיחה בת קיימא וחוסן אקלימי, במיוחד בהקשר של הקטנה מתוכננת של מרכז העיבוד האזורי. הדירקטורים הסכימו שהמדיניות הפיסקלית צריכה להיות מעוגנת על ידי משמעת פיסקלית, גיוס הכנסות, ותיעדוף הוצאות. הם הדגישו כי שמירה פיסקלית מספקת עודף כדי לעמוד בשווי היעד של קרן הנאמנות של נאורו. פעילות זו תהיה המפתח לתמיכה בטווח הארוך, צמיחה וחוסן כלכלי. הדירקטורים הדגישו שיש לייצר מקורות הכנסה ברי קיימא יותר. כמו כן הסכימו כי מדיניות ההוצאות צריכה לתת עדיפות להוצאות המעודדות צמיחה, חוסן, והכלה כלכלית. הרכב התוצר ימין\|ממוזער\|פוספט מועבר ל-Aiwo ברכבת, נאורו כריית פוספטים: הכלכלה מבוססת על כריית פוספט, יצוא של פוספט המספק את ההכנסה היחידה של האי, מלבד השקעות בחו"ל. כ-2 מיליון טון של פוספט בדרגה גבוהה נכרים מדי שנה. מרבצי הפוספט ימוצו כנראה עד סוף המאה הזו. חקלאות: פירות גדלים על ידי יחידים בקנה מידה קטן מאוד, לצריכה ביתית. דיג: הממשלה מקווה לפתח תעשיית דיג מקומית. תאגיד הדיג של נאורו הוקם בשנת 1979. תיירות: מועטה. כ-200 תיירים בשנה. אנרגיה: הגנרטורים של תאגיד Nauru Phosphate מספקים חשמל מלא. דמוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250px\|מחוז מיושב לאורך החוף מבין תושבי האי, כ-58% הם ילידי נאורו, 26% נוספים הם מאיים אחרים באוקיינוס השקט, 8% סינים ו-8% אירופאים. השפה הרשמית של נאורו היא ניב מובהק של שפות האוקיינוס השקט. אנגלית מדוברת בהיקף נרחב והיא שפת הממשלה והמסחר. נכון ל-2023 חיים בה 12,000 תושבים. הדת העיקרית הקיימת באי היא הנצרות (מהם שני שלישים פרוטסטנטים ושליש אחד קתולים). כמו כן, יש כמות בהאים לא מעטה. החוקה תומכת בחופש דת; עם זאת, הממשלה מגבילה חופש זה ומגבילה את המצוות של המורמונים ושל עדי יהוה. רוב הזרים עובדים בתאגידי הזרחה של נאורו. למעבר לתזונה מערבית יש כמה השפעות שליליות על החברה. אחוזי ההשמנה בנאורו הם מהגבוהים בעולם, עם 90% מהמבוגרים הנמצאים במצב של השמנת יתר. לנאורו יש את האחוז הגבוה ביותר של סוכרת מסוג 2, ויותר מ-40% מהאוכלוסייה סובלים מהמחלה. תוחלת החיים הממוצעת בנאורו ירדה ל-58 שנים לגברים ו-65 שנים לנשים. האוריינות באי היא 97%, החינוך הוא חובה מגיל 6 עד 15 ועוד שנתיים שאינן חובה. יש קמפוס של האוניברסיטה של דרום האוקיינוס השקט (USP) על האי; לפני בניית הקמפוס, התלמידים טסו לאוסטרליה על מנת ללמוד באוניברסיטה. הריבוי הטבעי באי הוא 1.9%. תרבות נאורו ירשה מיורדי הים המיקרונזים והפולינזים את האמונה באלוהות האישה ובשד האדמה (הנקרא באי Buitani). שניים מ-12 השבטים המקוריים של האי נכחדו במאה ה-20. יום אנגם (חג מקומי של האי) נערך ב-26 באוקטובר, חוגגים ביום זה את התאוששות האוכלוסייה אחרי מלחמת העולם השנייה שביחד עם המלחמה המקומית צמצמה את האוכלוסייה לפחות מ-1,500 אנשים. התרבות השתנתה בעקבות הקולוניזציה והמודרניזציה, שהן השפעות מערביות ברורות. נשמרו מנהגים ישנים מעטים, עם זאת מספר צורות של מוזיקה, אמנות ואומנות ודיג עדיין מתורגלות. אין חדשות יומיות שמפורסמות אך יש כמה שבועונים או דו-שבועונים שיוצאים לאור. יש למדינה תחנת טלוויזיה, טלוויזיית נאורו (NTV) שמה, שמשדרת תוכניות מניו זילנד. ישנה גם תחנת רדיו ללא פרסומות, רדיו נאורו, שמעבירה פרטים מרדיו אוסטרליה ומה-BBC. פוטבול אוסטרלי הוא הספורט הפופולרי ביותר בנאורו; יש ליגה מקומית עילית עם 7 קבוצות. כל המשחקים משוחקים באצטדיון היחידי באי. בנאורו גם הקריקט, הגולף, שיט המפרשיות, הכדורגל והטניס הם תחומי ספורט פופולריים. נאורו משתתפת במספר תחרויות ספורט וביניהן משחקי אולימפיאדת הקיץ, בייחוד בהרמת משקולות. מרקוס סטיבן, שכיהן בהמשך חייו כנשיא המדינה, הוא הספורטאי הראשון מנאורו שהשתתף באולימפיאדה. באולימפיאדת ברצלונה סטיבן השתתף כחלק מנבחרת סמואה, מכיוון שנאורו טרם הצטרפה אז לוועד האולימפי הבינלאומי. שחקני הטניס הטובים ביותר בנאורו, שני אחים, הם נכון להיום תחת מלגות כספורטאים בארצות הברית. פעילות מסורתית באי היא לכידת עופות נודי כאשר הם חוזרים מחיפוש מזון בים. עם שקיעת השמש עומדים אנשים על החוף מוכנים לתפוס את הציפורים. נבחרת נאורו בכדורגל אינה חברה בפיפ"א ואינה משתתפת במוקדמות המונדיאל. קישורים חיצוניים זיו מגן, השמש שוקעת מעל נאורו דורון פישלר, נאורו: סיפורו של אי, חלק א', חלק ב', בפודקאסט "התשובה", אפריל 2020 הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מיקרונזיה (אזור) קטגוריה:מדינות איים קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית קטגוריה:מדינות ללא צבא קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1968	2024-10-08T12:55:15
אווריסט גלואה	אווריסט גלואה (בצרפתית: Évariste Galois; 25 באוקטובר 1811 – 31 במאי 1832) היה מתמטיקאי צרפתי, ממייסדי תורת החבורות ומייסדה של תורת גלואה. הוא פיתח את שני התחומים המרכזיים האלה באלגברה מופשטת עוד בהיותו בשנות העשרה לחייו. גלואה לא זכה בחייו להכרה על עבודתו, והוא נהרג בדו־קרב בשנתו ה־21. הישג נוסף של גלואה היה פתרון בעיה שהטרידה את המתמטיקאים במשך מאות שנים – הוא הוכיח כי במקרה הכללי, לא ניתן לפתור משוואות פולינומיות ממעלה חמישית ומעלה באמצעות נוסחה שמערבת את ארבע פעולות החשבון והוצאת שורש בלבד, והראה מתי הדבר בכל זאת אפשרי. ביוגרפיה ילדות ונעורים אווריסט גלואה נולד בבור־לה־רן (Bourg-la-Reine), עיירה קטנה בעיבורה של פריז. אמו, אדלייד־מארי, הייתה נצר למשפחת משפטנים ידועה. אביו, ניקולא־גבריאל גלואה, היה אדם משכיל, שנבחר לראש העיירה כשגלואה היה בן 4. חייו של גלואה התנהלו בצל התהפוכות הפוליטיות שפקדו את צרפת בחמישים השנים הראשונות שלאחר המהפכה הצרפתית. עד גיל 12 למד גלואה בביתו, כשאמו משמשת לו כמורה. לאחר מכן החל ללמוד בבית הספר "לואי הגדול" (Lycée Louis-le-Grand) בפריז – בית ספר נודע, שבין תלמידיו המפורסמים היו גם רובספייר וויקטור הוגו. עד גיל זה נחשב לילד רגיש ומלא שמחה, שידע לחרוז שירים כאביו. האווירה הקפואה במוסד, קשיחות המנהלים ובמיוחד אי ההבנות שהתפתחו בינו לבין מוריו גרמו לו לאבד את תכונותיו אלו. באחד הימים היה עד לגירוש המוני של תלמידים מבית הספר לאחר שמחו נגד מה שתפסו כריאקציות. גלואה הושפע מאירוע זה, שתרם לחוש הצדק המפותח שלו, תכונה שתהיה לו לרועץ במהלך חייו הקצרים. בשנת לימודיו השנייה החל גלואה משתעמם בשיעורי הרטוריקה, אף שזכה לציונים לשבח במקצועות הלטינית והיוונית העתיקה, בזכות הידע שהעניקה לו אמו, אך כשגילה את קסם המתמטיקה זנח את כל המקצועות האחרים. הוא למד את ספר הגאומטריה "Éléments de Géométrie" ("יסודות הגאומטריה") מאת לז'נדר, שהיווה חידוש בתוכנית הלימודים באותה תקופה, ואת ספריו של ז'וזף לואי לגראנז'. קודם שהגיע לגיל 15 הספיק להשתלט על ספרי יסוד באלגברה שהיו מיועדים למתמטיקאים מקצועיים. חייו של גלואה בבית הספר נעשו קשים מיום ליום, בכל המקצועות שאינם מתמטיים הוא סומן כעושה צרות, ונענש תדירות. עד מהרה עלה הידע המתמטי שצבר על זה של מוריו, והשיעורים הפכו לקלים מדי עבורו, אולם יכולתו לפתור את הבעיות המסובכות ביותר לא נזקפה לזכותו אצל מוריו. הם תבעו ממנו להסביר את פתרונותיו בפרטי פרטים, שהיו נטולי חשיבות לגביו, והדבר קומם אותו. מוריו לגלגו עליו באמרם כי פקחותו היא אגדה שאין הם יכולים לאשרה. תחילת דרכו כמתמטיקאי בגיל 16, מבלי שידע על עבודתו המוקדמת של אַבֶּל, סבר גלואה שמצא פתרון כללי למשוואה ממעלה חמישית, אך טעה בו כשם שאבל טעה באופן דומה. למשך זמן קצר האמין שחולל את הפלא, אך לבסוף הודה בטעותו. הייתה זו רק אחת משורת תופעות דומות בחייהם של גלואה ואבל, המתמטיקאי הנורווגי הצעיר שמת חסר כול בגיל 26. ורנייה, מורהו למתמטיקה, ניסה לשדלו לעבוד בצורה שיטתית ולהעלות את הפתרון על הכתב, אולם גלואה לא שעה לעצתו. ב־1828 הוא ניגש לבחינות הכניסה ל־"אקול פוליטקניק" (École Polytechnique), שהיה באותה עת המוסד החשוב ביותר למתמטיקאים בצרפת, אך נכשל כיוון שלא התכונן באופן המקובל לבחינות אלה. עד ניסיונו השני להתקבל למוסד, החל גלואה ללמוד במוסד נחות יחסית בהוראת המתמטיקה, École préparatoire, המכינה של אקול נורמל סופרייר. אחד ממוריו, לואי פול אמיל רישאר, היה אחד הראשונים שזיהה את כישרונו הגדול של גלואה. ניתן ללמוד על כישרונו של גלואה מאמירתו של רישאר כי "תלמיד זה פועל רק בעולמותיה הגבוהים של המתמטיקה", ומכך שרישאר תבע כי גלואה יתקבל לאקול פוליטקניק ללא מבחני כניסה. באותה תקופה הגיע גלואה לכמה מהישגיו הבולטים באלגברה. באפריל 1829 פרסם גלואה את מאמרו הראשון, שעסק בשברים משולבים. במאמר זה סטה גלואה מתחום העניין העיקרי שלו – פתרון משוואות. לאחר מכן כינס את כל תגליותיו בשני חיבורים ומסרם לאקדמיה הצרפתית למדעים. החיבורים התקבלו אצל המתמטיקאי המפורסם אוגוסטן לואי קושי, אולם הדבר לא הניב תוצאות. על פי מכתב של קושי, שהתגלה רק בשנת 1971 בארכיון האקדמיה, קושי אכן התרשם מכתבי היד ותכנן להציגם בפני האקדמיה, אך שלח אותם חזרה לגלואה עם דרישה שיסביר את תוצאותיו באופן בהיר ומפורט יותר, וכן שיאחד את שני החיבורים לאחד. ב־28 ביולי 1829 התאבד אביו של גלואה, בעקבות ויכוח פוליטי מר עם כומר העיירה, שהתנגד לדעותיו הליברליות של האב והעליל עליו עלילות שווא. בהלוויה התפתחה תגרה בין תומכי האב למתנגדיו. האסון הותיר חותם עמוק על גלואה והשפיע על מהלך חייו. בחינת הכניסה השנייה של גלואה לאקול פוליטקניק נערכה זמן קצר לאחר שאביו התאבד, בטרם הספיק להתאושש. לא ידוע במדויק מה קרה בבחינה, אך נראה כי גלואה הותיר רושם רע על בוחניו בשל הרגלו לחשב את כל החישובים המתמטיים בראשו ולרשום על הלוח רק את התוצאה הסופית, וסבלנותו פקעה כשבוחניו דרשו שיסביר את חישוביו. האגדה מספרת כי בתסכולו השליך גלואה את הסחבה ששימשה לניקוי הלוח על בוחניו. כך בא הקץ לתקוותו להתקבל למוסד, שכן איש לא הורשה לגשת לבחינות הכניסה יותר מפעמיים. לאחר הכישלון השני ניגש גלואה למבחני המכינה על מנת להמשיך לאקול נורמל סופרייר. גלואה התקבל לאקול נורמל אף שהתקשה בבחינות שעסקו במדעי הרוח – הבוחן שלו בספרות אמר ש"הוא אינו יודע דבר. סופר לי שלתלמיד הזה יש כישרון עצום במתמטיקה. זה מפתיע אותי מאוד". באותה שנה נתקל גלואה במאמר שחיבר אַבֶּל ופורסם לאחר מותו, ושעסק בנושא בו גלואה התעניין – פתרון משוואות אלגבריות. בעקבות המאמר איחד גלואה את שני חיבוריו הקודמים למאמר אחד, ובפברואר 1830 הגיש אותו לתחרות שערכה האקדמיה למדעים, תחת הכותרת "על התנאים לפתרון משוואה באמצעות שורשים". המאמר היווה פריצת דרך חשובה בתחומו וקושי התרשם מהמאמר, ואף העריך כי יזכה בתחרות. אך מזכיר האקדמיה, ז'וזף פורייה, נטל את כתב היד לביתו ונפטר בטרם הגישו לוועדת הפרס. בשל כך אבד המאמר וכלל לא הגיע לעיון בוועדה, והפרס הוענק לאבל ולקרל גוסטב יעקב יעקובי. למרות אכזבתו הקשה, שערערה את אמונו בממסד המדעי, פרסם גלואה שלושה מאמרים באותה שנה. בשניים מהמאמרים הניח את היסודות לתורת גלואה, והשלישי עסק בתורת המספרים והציג לראשונה את המושג שדה סופי. קריירה פוליטית גלואה היה רפובליקני בדעותיו והתנגד נחרצות למשטר המלוכני. לאחר שמאמרו פורץ הדרך אבד בנבכי האקדמיה למדעים, חש גלואה כי הדבר נעשה במכוון בשל דעותיו הפוליטיות הקיצוניות. ממורמר מחוסר ההערכה כלפיו כמתמטיקאי, פנה גלואה להיאבק למען מטרות הרפובליקנים בצרפת. בעת מהפכת יולי 1830 היה גלואה סטודנט באקול נורמל. רבים מהסטודנטים היו שותפים לדעותיו הפוליטיות, אך לא כך מנהל המוסד, גואיניו, שהיה מלוכני בהשקפתו. הואיל והיה מודע לדעותיהם של הסטודנטים במוסדו, סגר אותם גואיניו במעונות ונעל את שערי הקולג', במטרה למנוע מהם מלהשתתף בהפיכה. גלואה ניסה לטפס על חומת המוסד, אך נכשל, ונאלץ לוותר, לתסכולו הרב, על השתתפות בהפיכה. החיכוכים בין גלואה לבין הנהלת המוסד הלכו והחריפו, ובדצמבר 1830 פרסם גלואה בעיתון "Gazette des Écoles" מכתב שהוקיע את המוסד ואת מנהלו בשל צביעותם. אף שהמכתב פורסם בשם "תלמיד באקול נורמל", נפל החשד מיד על גלואה, שהיה ידוע במוסד יותר כעושה צרות מאשר כמתמטיקאי מוכשר, והוא גורש מן המוסד. עוד בטרם גורש גלואה מהאקול נורמל הוא התגייס לגדוד הארטילריה של המשמר הלאומי, אך זמן קצר לאחר שהצטרף פורק הגדוד, ב־31 בדצמבר 1830, וגלואה נותר ללא תעסוקה. כדי להתפרנס, הוא פתח קורס פרטי לאלגברה, אך נחל הצלחה מועטה בשל דרישותיו הגבוהות מהתלמידים. גם במתמטיקה נחל באותה תקופה אכזבה נוספת – הוא הגיש שוב תזכיר לאקדמיה שעסק בפתרון משוואות, אך לא זכה לתגובה כלשהי. המתמטיקאית סופי ז'רמן תיארה במכתב את מצבו העגום של גלואה, וכתבה שהיא חוששת כי הוא עלול לצאת מדעתו. באפריל 1831 הואשמו 19 מאנשי הארטילריה של המשמר הלאומי בקשר להפלת המשטר. כולם זוכו, וב־9 במאי 1831 ערכו כמאתיים צעירים מתומכי הרפובליקה סעודה כדי לחגוג את האירוע. בהם היה גם גלואה וכן הסופר הצרפתי המפורסם אלכסנדר דיומא, שתיעד מאוחר יותר את השתלשלות האירועים. במהלך ארוחת הערב הרים גלואה את כוסו תוך שהוא אוחז בידו השנייה פגיון, וקרא "ללואי פיליפ!", קריאה שהתפרשה כאיום על חיי המלך. גלואה נעצר למחרת בבוקר והוחזק במעצר כחודש, עד שהועמד לדין ב־15 ביוני. במשפט טען גלואה כי אמר "ללואי פיליפ, אם יבגוד", וכי המילים האחרונות לא נשמעו בשל שריקות הבוז שעורר שמו של לואי פיליפ. גלואה זוכה לאחר דיון קצר בן כחצי שעה. התמרמרותו של גלואה הלכה וגברה. ב־14 ביולי, יום הבסטיליה, הוא נעצר שנית במהלך הפגנה כשהוא לבוש במדי גדוד הארטילריה שפורק (לבישת המדים הייתה בלתי חוקית באותה עת) ונושא כלי נשק. הוטל עליו עונש כבד יחסית של שישה חודשי מאסר, ואת זמנו בכלא בילה בעבודות מתמטיות. מצבו הנפשי התערער, והוא החל לשתות לשוכרה לאחר ששותפיו למאסר הקניטו אותו. הרדיפות הפוליטיות לא פסקו בהיותו במאסר – צלף ירה מעליית הגג לתוך תאו של גלואה, ופגע בשותפו לתא, אך גלואה היה משוכנע כי הכדור כוון אליו. בהיותו במאסר קיבל את תשובת האקדמיה לגבי המאמר שהגיש ב־17 בינואר 1831. התשובה נשלחה כבר בתחילת יולי, אך עקב מאסרו הגיעה אליו רק באוקטובר. מצבו הנפשי הורע עוד יותר עקב החשש שיפגעו בחייו ועקב חוסר ההערכה לעבודתו המתמטית (אותה ייחס לאפליה על רקע דעותיו הפוליטיות הקיצוניות), והוא ניסה לדקור את עצמו למוות בהיותו שתוי, אך ניצל הודות לשותפיו לכלא. במרץ 1832, כחודש לפני תום מאסרו, פרצה מגפת כולרה בפריז וכל האסירים, ובהם גלואה, שוחררו. מאוכזב מיחס האקדמיה למדעים לעבודתו, פרסם גלואה את מאמריו הבאים באופן פרטי באמצעות חברו אוגוסט שבלייה. מותו בדו־קרב שמאל\|ממוזער\|250px\|הדף האחרון ממכתבו של גלואה לחברו, אוגוסט שבלייה, אותו כתב בלילה שלפני מותו הרקע לדו־קרב שבו מצא גלואה את מותו אינו ברור באופן ודאי עד היום. לפי גרסה אחת, ב־29 במאי 1832 הסתבך גלואה בקטטה עם יריב פוליטי והחל מעליבו לעיני כול. זה שלף את חרבו כדי להגן על כבודו, וכך גם עשה גלואה. על כן, הזמינו היריב לדו־קרב וגלואה, מפאת כבודו, הסכים, אף כי היה ברור לו כי לא ינצח בהתמודדות זו. על פי גרסה אחרת, שהיא הגרסה המקובלת ביותר, נערך הדו־קרב על רקע רומנטי. קיימות עדויות שגלואה היה מאוהב באישה מאורסת בשם סטפני פליס דו־מוטל, וכאשר ארוסה גילה זאת, הוא הזמין את גלואה לדו־קרב. גרסה שלישית קושרת את המשטרה החשאית לדו־קרב, ולפיה אותה אישה נועדה לפתות את גלואה, ולגרום לו להיקלע לדו־קרב נגד שוטר חשאי שהתחזה לארוסה של האישה. גם לגבי יריבו בדו־קרב קיימות השערות שונות. אלכסנדר דיומא תיאר את היריב בשם פשה ד'ארבינוויל (Pescheux d'Herbinville), אחד מ־19 קציני הארטילריה שנעצרו ושוחררו במסגרת האירוע שבעקבותיו נעצר גלואה לראשונה. אולם פרסומים בעיתוני פריז בימים שלאחר המוות הטרגי סותרים טענה זו, ורומזים לכיוונו של אחד מהשותפים לדעותיו הפוליטיות של גלואה, שאף היה כלוא איתו, ארנסט דושטלה (Ernest Duchatelet). אין אישוש לגבי אף אחת מההשערות, כך שזהות האדם שנטל את חייו של גלואה, אבדה. גלואה היה משוכנע כי ימות ביום המחרת, ובשעותיו האחרונות כתב במהירות כמה מרעיונותיו המתמטיים, וכן מכתבים לאחדים מחבריו. אריק טמפל בל, היסטוריון של המתמטיקה ובעל נטייה לרומנטיקה, מתאר בספרו הנודע "Men of Mathematics" (אנשי המתמטיקה), את הלילה שלפני הקרב: תיאור זה של בל לוקה בדרמטיזציה יתרה, ועולה ממנו כאילו תורת החבורות נוצרה בין לילה. אך האמת היא שגלואה השתמש במושג "חבורה" (בצרפתית: groupe) עוד כשהיה בן 17, הראשון שהשתמש במושג זה במשמעותו המודרנית, וחיבר במהלך השנים מאמרים אחדים בתחום זה. באחד מהמכתבים שכתב ערב מותו לידידיו התנצל על כך שהוא עומד למות שלא למען המולדת, ובמכתב אחר ציין שהוא יוצא לדו-קרב בניגוד לרצונו. במכתב לידידו שבלייה הוא מציין את פעילותו המתמטית: שמאל\|ממוזער\|250px\|מצבה לזכרו של גלואה בבור־לה־רן גלואה המשיך ותיאר מאמר שנדחה על ידי פואסון, ומאמרים שחיבר לאחר מכן. במהלך הלילה תיקן גלואה מאמרים אלה, והוסיף להם הערות. בבוקר ה־30 במאי 1832 נערך הדו־קרב. גלואה ויריבו התרחקו זה מזה 25 צעדים ושלפו אקדחים. גלואה נפגע במעיו בירייה הראשונה ונפל ארצה. בניגוד למקובל, השאירו יריבו מוטל בשדה למשך מספר שעות. לפי גרסה אחת נאסף גלואה על ידי איכר שעבר לידו במקרה, ולפי גרסה אחרת על ידי אחיו הצעיר אלפרד, שהוזעק למקום ולקח אותו לבית החולים קושן. מילותיו האחרונות של גלואה לאחיו היו: "אל תבכה! אני זקוק לכל עוז רוחי כדי להיפרד מהעולם בגיל עשרים". גלואה סירב לראות כומר, וב־31 במאי בשעה 10 בבוקר נפטר בבית החולים. הוא נקבר ב־2 ביוני מבלי שיסומן מקום קברו, ולכן מקום קבורתו המדויק אינו ידוע. עבודתו המתמטית גלואה פרסם ארבעה מאמרים מתמטיים (שהוגדרו "מכובדים, אבל לא מהפכניים") לפני גיל 18. מאמרו החשוב הראשון התפרסם ביוני 1830, ובו הוא פיתח באופן מפורש את השדות הסופיים הקרויים על־שמו שדות גלואה. בנייה זו הקדימה את ניסוח האקסיומות המגדירות את המבנה האלגברי הקרוי שדה ב־60 שנה. עבודה אחרת, שנודעה כ־Second Memoire (משום שהתפרסמה אחרי ה־Premier Memoire) נכתבה – כטיוטה לא מעובדת – ביוני 1830, והציגה, לראשונה, את תורת החבורות. את עבודתו העיקרית, "רשימות על התנאים לפתרון משוואה על ידי רדיקלים" (ידועה בשם Premier Memoire), הגיש גלואה לאקדמיה הלאומית למדעים של פריז בינואר 1831, אך המאמר נדחה והוחזר לגלואה ביולי באותה שנה. משערים שמאמר זה הוא שחזור של עבודה דומה שגלואה הגיש לאקדמיה לשם קבלת ה־Grand Prix de Mathematiques, אחד־עשר חודשים קודם לכן, ואבדה. במאמר הזה פיתח גלואה את היסודות של תורת השדות, המכונים היום תורת גלואה: הרחבות של שדות וחבורות גלואה של הרחבות אלו. מופיעים שם בין השאר הפירוק של חבורה לקוסטים של תת־חבורה, ומושג תת־החבורה הנורמלית (גם אם לא המונח עצמו). התוצאה המרכזית בעבודה זו היא הקריטריון של גלואה לפתירות על ידי רדיקלים עבור פולינומים מדרגה ראשונית (גלואה מגדיר, למעשה, את סדרת ההרכב של חבורת גלואה של הפולינום, וכותב "אם בכל אחת מן החבורות האלה [גורמי ההרכב] יש מספר ראשוני של תמורות אז המשוואה פתירה על ידי רדיקלים, ואם לא – לא" (כלומר, הפולינום פתיר אם ורק אם חבורת גלואה שלו פתירה). את זאת הוא עושה דרך ספירה של קוסטים, בלי להגדיר את מושג חבורת המנה, ובלי להוכיח גרסה של משפט ז'ורדן-הלדר הנחוצה להפעלה יעילה של הקריטריון. בערב שלפני הדו־קרב הגורלי, כתב גלואה מכתב ארוך לידידו אוגוסט שבליה (Auguste Chevalier), ובו סיכם את עבודתו, לרבות רעיונות שטרם הספיק לפתח עד תום. שבליה פרסם את המכתב כבר בספטמבר 1832, אבל את רשימותיו האחרות של גלואה הוא העתיק ומסר לעיונו של ז'וזף ליוביל רק ב־1843. ליוביל פרסם את עבודתו העיקרית של גלואה ב־1846. שאר רשימותיו של גלואה שמורות ב־Institut de France בפריז. לאחר מותו חרף כל הסערות שפקדו אותו, המשיך גלואה בעבודתו המתמטית עד יומו האחרון. עבודתו לא זכתה להכרה בחייו, ורק ב־1843, 11 שנים לאחר מותו, השקיע ז'וזף ליוביל חודשים אחדים בבדיקת כתבי היד שהותיר גלואה, והכיר בחשיבותם. שלוש שנים לאחר מכן, ב־1846, פורסם המאמר בכתב העת "Journal des mathématiques pures et appliquées". תרומתו העיקרית הייתה הוכחה כי במקרה הכללי משוואות פולינומיות ממעלה חמישית ומעלה אינן ניתנות לפתרון בנוסחה שמערבת רדיקלים, ואפיון התנאים שבהם הדבר כן ייתכן. פאולו רופיני פרסם בשנת 1799 הוכחה חלקית לטענה. נילס הנריק אבל פרסם עוד ב־1824 הוכחה לפיה לא ניתן לפתור משוואות מהמעלה החמישית ומעלה באמצעות נוסחה כזו (ראו משפט אבל־רופיני). החידוש בשיטתו של גלואה הייתה קביעתו לגבי כל משוואה מסוג זה – האם היא פתירה באמצעות רדיקלים, ואם כן, כיצד. על שמו של גלואה נקראים מונחים מתמטיים אחדים: תורת גלואה – התורה המתמטית שראשיתה בעבודתו של גלואה, הקושרת הרחבות של שדות עם חבורות שדה גלואה – כינוי לשדה סופי, מושג שאותו יצר גלואה חבורת גלואה – חבורת האוטומורפיזמים של הרחבת שדות הרחבת גלואה – הרחבה של שדות שהיא נורמלית וספרבילית בעיית ההיפוך של תורת גלואה – הבעיה של מציאת הרחבה שחבורת גלואה שלה נתונה התאמת גלואה – הכללה של הקשר בין תת־שדות לתת־חבורות בתורת גלואה לקריאה נוספת מריו ליביו, שפת הסימטריה, מהדורה עברית: תרגום מאנגלית עמנואל לוטם, הוצאת אריה ניר 2006. סיימון סינג, המשפט האחרון של פרמה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000, עמ' 267–285. Lie, Sophus (1895), "Influence de Galois sur le Développement des Mathématiques", Le centenaire de l'École Normale 1795–1985, Hachette. Laura Toti Rigatelli, Evariste Galois, Birkhauser, 1996 Galois and his Groups, Peter M. Neumann, Newsletter of the European Mathematical Society, Dec. 2011. קישורים חיצוניים Paul Dupuy, La vie d'Évariste Galois - (בצרפתית). ביוגרפיה ראשונה של גלואה The Galois Archive (biography, letters and texts in various languages) Tony Rothman, Genius and Biographers: The Fictionalization of Evariste Galois Biography in French Œuvres Mathématiques published in 1846 in the Journal de Liouville, converted to Djvu format by Prof. Antoine Chambert-Loir at the University of Rennes. A short biography on Holistic Numerical Methods Institute Alexandre Dumas, Mes Mémoires, the relevant chapter of Alexandre Dumas' memoires where he mentions Galois and the banquet. Theatrical trailer of University College Utrecht's "Évariste - En Garde" הערות שוליים * קטגוריה:מתמטיקאים צרפתים קטגוריה:אישים שמקום קבורתם לא נודע קטגוריה:הרוגי דו-קרב קטגוריה:בוגרי אקול נורמל סופרייר קטגוריה:בוגרי אקול פוליטקניק קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1811 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1832	2024-03-27T16:00:50
פיבונאצ'י	פִיבּוֹנַאצִ'י, או לאונרדו מפיזה, לאונרדו ביגולו או לאונרדו פיזנו (= איש פיזה) (1170–1250), היה מתמטיקאי איטלקי. הכינוי פיבונאצ'י, שניתן לו לאחר מותו, משמעותו "בנו של בונאצ'י" (Filius Bonacci), על שם אביו שכונה בונאצ'י. התפרסם בעיקר בשל תרומתו למעבר לשיטת הספירה העשרונית כאשר היה הראשון שפרסם אותה במערב אירופה, וכן בשל סדרת המספרים שהגדיר, הקרויה על שמו – סדרת פיבונאצ'י. רקע היסטורי עם נפילת האימפריה הרומית במערב, עבר מרכז הפעילות המדעית לחלקיה המזרחיים - האימפריה הביזנטית. כאן הונח הבסיס הראשון למדע בימי הביניים זאת על ידי תרגום מיטב היצירה המדעית היוונית ללשון ערבית. המדע המוסלמי (בשנים 850–1200), עסק באלכימיה (כימיה), אסטרונומיה, מתמטיקה ורפואה. מדעניו איחדו את המתמטיקה הגאומטרית של היוונים עם המתמטיקה האלגברית של ההודים ואף הגיעו בעצמם להישגים ניכרים. השפעת המדענים המוסלמים על מדעני ספרד היהודיים, הייתה גדולה ומכרעת. הידע הועבר למדע היהודי בספרד ובצפון אפריקה ומשם לאירופה - מאחר שהיהודים ידעו ערבית ושפות רומאניות שהתפתחו מן הלטינית, הייתה להם היכולת לתרגם את הידע הערבי ללטינית או לעברית. הדבר עתיד להשפיע במישרין על המדע הלטיני נוצרי במערב אירופה. לאונרדו פיבונאצ'י היה אחד הצינורות המובהקים שהזרימו את הידע הזה לאירופה ממקורות יהודיים וכן ישירות מהמדע המוסלמי. ביוגרפיה ממוזער\|250px\|פיבונאצ'י מעט מאוד ידוע על חייו של פיבונאצ'י, אך נראה כי חי בשנים 1170–1250 בקירוב. כבנו של קונסול פיזה בעיר הנמל האלג'יראית בג'איה, למד פיבונאצ'י חשבון אצל מורים ערביים ונחשפה בפניו שיטת הספרוֹת העשרונית שכללה את הספרה אפס אשר הייתה נהוגה בארצות האסלאם. חומר נוסף לספרו הראשון אסף במסעות מסחריים למצרים, סוריה, סיציליה ופרובאנס. בשנת 1202 פרסם את ספרו ספר החשבונייה (Liber abbaci) אשר מכיל כמעט את כל אשר היה ידוע באותה תקופה על אלגברה ואריתמטיקה. הספר - שרק המהדורה השנייה שלו משנת 1228 נשתמרה - היה הראשון במערב אירופה (למעט ספרד) שעשה שימוש בשיטת הספרות העשרונית הנהוגה עד ימינו, שמוצאה מהודו (קדם לו בכך "ספר המספר" מאת אברהם אבן עזרא, שנכתב בעברית). ספרו שתרם להפצת השימוש בספרות הערביות בעולם המערבי (שם השתמשו בספרות רומיות), הכיל חידושים רבים. ההופעה הראשונה של הספרה "אפס" במערב הייתה בספריו של פיבונאצ'י. בעקבות פרסום הספר, זומן פיבונאצ'י בפני פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שהציג לו קושיות שונות. אחד ממקורותיו של פיבונאצ'י בספרו "ההנדסה המעשית" בתחום הגאומטריה הוא התרגום ללטינית של ספרו של אברהם בר חייא, "חיבור המשיחה והתשבורת" (גאומטריה ותורת השברים), ממנו העתיק מסקנות, רעיונות ודוגמאות. סדרת פיבונאצ'י ממוזער\|250px\|סדרת פיבונאצ'י כפי שהיא מופיעה בעלה סדרת המספרים שהגדיר פיבונאצ'י קרויה בימינו על שמו - סדרת פיבונאצ'י. בסדרה זו כל איבר הוא סכום שני האיברים הקודמים לו, כששני האיברים הראשונים הם 0 ולאחריו 1. איבריה הראשונים של הסדרה, אם כך, הם: 0, 1, 1, 2, 3, 5, 8, 13, וכן הלאה. האיברים בסדרת פיבונאצ'י קרויים מספרי פיבונאצ'י. המנה של כל שני מספרי פיבונאצ'י רצופים, שואפת ליחס הזהב, מספר בעל מופעים שונים בטבע ובעל חשיבות באדריכלות ובאמנות. מקורות האנציקלופדיה העברית, הערכים: אברהם בר חיא הנשיא, אלגברה, אפס, לאונרדו מפיזה, מדע. קישורים חיצוניים גד בן עמי צרפתי, אברהם אבן עזרא והספרות הערביות Sequences 2: Notation – סרטון הסבר של MathTV על סימונים מתמטיים שמאפשרים להציג את הקשר שמצא פיבונאצ'י בין סדרת המספרים האי זוגיים לסדרת הריבועים Sequences 3: Fibonacci – סרטון הסבר של MathTV על סדרת פיבונאצ'י הערות שוליים קטגוריה:מתמטיקאים איטלקים קטגוריה:סדרת פיבונאצ'י קטגוריה:מתמטיקאים מהמאה ה-13 קטגוריה:ילידי 1170 קטגוריה:נפטרים ב-1240	2024-07-11T18:06:43
תולדות היישוב	redirect היסטוריה של ארץ ישראל	2004-03-25T18:05:15
חזרה בתשובה	חזרה בתשובה היא תהליך בו אדם מתקן את מעשיו הרעים וחוזר (שב) אל דרך הדת, בדרך כלל בהקשר של אדם חוטא המתקרב לבורא (לפי האמונה הדתית בהקשר), הביטוי משמש פעמים רבות לתיאור תהליך בו יהודי חילוני או מסורתי מתחיל לאמץ אורח חיים דתי המתבטא בשמירת מצוות. הכוונה במילה "תשובה" בהקשר זה אינה מענה, אלא שיבה של אדם לבורא- לפי המשמעות הנקבעת על ידי דתו. הביטוי "חזרה בתשובה" נגזר מביטוי רחב יותר המופיע גם בתפילת שמונה עשרה: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". תהליך החזרה בתשובה הפוך מזה של יציאה בשאלה, שבו אדם יהודי דתי נעשה חילוני. אלה שעברו את תהליך החזרה בתשובה נקראים בציבור הדתי בעלי תשובה, מונח המופיע כבר בספרות חז"ל, בין השאר בביטוי "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין". חלק גדול מהתומכים בחזרה בתשובה מרבים לכנות מעבר זה בשם התחזקות והעוברים אותו מכנים עצמם מתחזקים. בציבור הדתי והחרדי לפעמים יכול לשמש המושג "תשובה" אפילו לתיקון עברות קלות על ידי אדם דתי. בספרות ההלכתית מקובל בהקשר זה גם הביטוי לעשות תשובה. אדם העוסק בקידום תהליך זה בצורה אקטיבית נקרא מחזיר בתשובה. החזרה בתשובה בהגות היהודית יסודות התשובה מצויים כבר במקרא ובנביאים, פעמים רבות: "ושבת עד ה' אלוהיך", "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" ובעוד פסוקים רבים. ממקורות אלו עולה, כי התשובה באה כתיקון לחטא שגרם לריחוק מהאל, ומטרתה היא להשיב ולקרב את האדם אל בוראו ולגרום לו לחזור לדרך הטובה. יש הטוענים כי בתשובה האדם שב למקורו ולעצמיותו, כיוון ש"האלוהים עשה את האדם ישר" ובצלמו, והאדם החוטא, הריהו מתרחק מעצמו. אל מול ההשקפה הגורסת כי אדם שחטא הוא חסר תקנה, ואל מול המחשבה האנושית הפשוטה, כי את הנעשה אין להשיב, עולה רעיון התשובה: תהליך התשובה ההלכתי כולל ארבעה שלבים: הכרת החטא ועזיבתו, חרטה עליו, וידוי וקבלה לעתיד. חז"ל ראו בתשובה תהליך חשוב ביותר והבחינו בין שלושה סוגי תשובה: תשובה למראית עין, המאופיינת בביטויים חיצוניים בלבד ואיננה תשובה אמיתית. ועדיין, אין לדחות תשובה זו כיוון ש"מתוך שלא לשמה - בא לשמה". תשובה מיראה, הנובעת מתחושת חרטה של החוטא על מעשיו, לעיתים מתוך פחד מעונש אלוהי על מעשיו. תשובה מאהבה. זו התשובה ברמה הגבוהה ביותר, ונובעת מתוך רצון פנימי. "איזו תשובה גמורה? זו שבאה לידו דבר שעבר בו, ואפשר לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח". הוגים בימי הביניים פיתחו את הדיון בסוגים השונים של התשובה, ויצרו הבחנות משנה רבות. כך תוארו סוגים שונים של תשובה מיראה, המאפיינים אנשים ברמת התפתחות רוחנית שונה. במקורות רבים, ובעיקר בחסידות, מדובר על כך שהתשובה אינה באה רק כתיקון לחטא, אלא מנסה לגשר על הפער הקיים בין האדם לבוראו, מעצם קיומו של האדם כיצור אנושי. מכאן עולה התפיסה לפיה, התשובה היא תהליך תמידי, יומיומי, המלווה את האדם בכל חייו. היקף התופעה בישראל מממצאי הסקר החברתי שנערך בשנת 2009 על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי: 35% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת דיווחו בשנת 2009 כי מידת דתיותם השתנתה במהלך חייהם. אחוז אלו שנעשו דתיים יותר במהלך חייהם (21%) גבוה מאחוז אלו שנעשו פחות דתיים (14%). 5% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת הגדירו את עצמם כחוזרים בתשובה; 22% מהחרדים הגדירו את עצמם כך. 70% מהחוזרים בתשובה הם ילידי ישראל והיתר מרחבי העולם. כמחצית מהחוזרים בתשובה דיווחו כי הגורם העיקרי לכך הוא לימוד ורכישת ידע חדש, כרבע דיווחו שחזרו בתשובה בהשפעת המשפחה, בן/בת הזוג או הסביבה, וכשישית בעקבות משבר אישי. מתוך כ-200 אלף אזרחים ישראלים בוגרים המגדירים את עצמם כחוזרים בתשובה, כ-58 אלף גדלו בבית חילוני. למעלה מרבע מהמגדירים עצמם חוזרים בתשובה ציינו כי הם מקיימים הלכה למעשה אורח חיים מסורתי בלבד. חיי החוזרים בתשובה החוזר בתשובה לחיים דתיים חווה שינוי קיצוני במערכת המושגים שבתוכה הוא חי, כפי שזו באה לידי ביטוי בהלכות חייו, דפוסי התנהגותו, דרכי החשיבה שלו, הופעתו ודיבורו. האדם דוחה זהות אחת שלו, ויוצר לעצמו זהות אחרת. בכך חש החוזר בתשובה כי הוא חוזר אל שורשיו הרוחניים, האתניים ואפילו הגאוגרפיים. רבים מהחוזרים בתשובה מפחיתים את עיסוקיהם הקודמים, ומקדישים זמן ניכר ללימוד תורה, אשר לעיתים גורר ירידה ברמת החיים מבחינת צריכה כלכלית, אך למרות זאת מדווחים כי חייהם החדשים הפכו מלאי משמעות וסיפוק בהשוואה לחייהם טרם החזרה בתשובה. הסביבה החילונית תהליך החזרה בתשובה (כמו לחלופין תהליך של יציאה בשאלה) יוצר לעיתים קרעים במשפחת החוזר בתשובה, במיוחד כאשר אחד מבני הזוג, או בן או בת חוזרים בתשובה, כאשר אחרים במשפחתם אינם מעוניינים ללכת בדרכם. במקרים של חזרה בתשובה של בן זוג, עשוי העימות להגיע עד כדי גירושין בין בני זוג ומאבק על אופי חינוך הילדים אחרי הגירושין. במקרים של חזרת בן או בת בתשובה, נוצר לעיתים נתק בין הילד והוריו. לעיתים ביוזמת ההורים, שמבחינתם הילד "חצה את הקווים", ולעיתים ביוזמת החוזרים בתשובה עצמם המבקשים להתנתק מעברם. בחברה החרדית על אף הרטוריקה היהודית הדתית המחשיבה את החוזרים בתשובה, היחס של החברה החרדית האשכנזית (בניגוד לחברה החרדית ספרדית ולחברה הדתית-לאומית) הוא אמביוולנטי. מחד החברה החרדית מתגאה בחוזרים בתשובה, מאידך לא תמיד תקבל אותם כשווים. הסיבה לכך, בדרך כלל, היא כי החוזר בתשובה מגיע מרקע שונה, מושגים ומנטליות אחרים, ותהליך הכרת מושגי החברה החרדית שהיא סגורה ובעלת קודים משלה עלול לארוך שנים רבות. לעיתים החוזרים בתשובה מגיעים ממשפחות קשות יום, ללא אפשרות להתפתח כלכלית או מקצועית, ואולי אף בעלי רקע פלילי ומתנחמים בחזרה בתשובה כעולם המספק להם חיי שלווה, אופציות קידום והתנתקות מהעולם הקודם בו חיו. בתחום השידוכים, למשל, ניתן לראות את הבעיות שבעלי תשובה סובלים מהם. משפחות חרדיות אותנטיות ימנעו ככל האפשר מלהשתדך עם ילדי חוזרים בתשובה, וקל וחומר עם בעלי תשובה ממש. הסיבות כוללות היעדר ייחוס, הפגיעה בסטטוס שייגרום שידוך כזה למשפחה, רקע שונה ומנטליות אחרת, קרובי המשפחה החילוניים של החוזר בתשובה, לעיתים מתוך חשש לגירושים בעתיד, לאור ההיסטוריה החילונית של החוזר בתשובה. נוסף לכך, לא ידוע תמיד על שורשיו של החוזר בתשובה (דבר הנוגע לנישואים אסורים, יהדות וכדומה). בנוגע לבעלי תשובה יש חשש שבעל התשובה גם יחזור בו וישוב לאורח חייו החילוני, דבר שאינו מקובל או קביל באוכלוסיות אלו ועלול לפגוע בעתיד הילדים. ככלל, מעטים הם בעלי התשובה המשתדכים עם חרדים ותופעה זו נובעת בדרך כלל מרצון הדדי של שני הצדדים. אולם למרות הניסיונות, פערי המנטליות עמדו בעוכרי החוזרים בתשובה. משפחות שניסו להשתלב בקהילות החרדיות התקשו להפנים את קודי ההתנהגות החרדיים, דבר שגרם חיכוך בינם לבין הקהילה שלא הייתה סובלנית לכך. בנוסף לכך, העובדה שחלק מהחוזרים בתשובה שמרו על קשר עם ידידים מהעבר ועם קרובי משפחה חילוניים, חשפה אותם ואת ילדיהם להשפעות זרות. חוזרים בתשובה מופלים בקבלה למוסדות חינוך, בשידוכים ולעיתים אף בקבלה כתושבים לערים חרדיות. למרות זאת, ככלל, החוזרים בתשובה לא מקימים קהילות נפרדות אלא מנסים להיטמע בחברה החרדית. יש לכך חריגים מסוימים, של הקמת קהילות נפרדות לבעלי תשובה, כדוגמת קהילת "שדה צופים" בביתר או קהילת "אביר יעקב" בתל אביב. "תנועת התשובה" שנות ה-70 וה-80 ממוזער\|220px\|הרב אורי זוהר, מן המפורסמים שבחוזרים בתשובה בשנות ה-70, נואם בבית הכנסת החורבה, מרץ 2011 תופעת החזרה בתשובה צברה תאוצה בישראל ובארצות הברית החל מסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. התפתחות "תנועת התשובה" החלה בקרב שלוש קבוצות אוכלוסייה שונות: "בעלי תשובה" מארצות הברית, ישראלים ממוצא אירופי בני המעמד הבינוני וישראלים יוצאי שכונות מצוקה: בעלי תשובה מארצות הברית: בעקבות המאבק לשוויון מעמדם וזכויותיהם של השחורים בארצות הברית בשנות ה-60, החלו קבוצות מיעוטים שונות לחדש את זיקתם האתנית-דתית. יהודים רבים אשר התנתקו מהמורשת היהודית-דתית החלו לחפש אלמנטים אשר יקרבו אותם אל המסורת. דור ילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, שהיה פתוח להתנסויות שונות בתחום האישי, יצר פתח ליהודים רבים לנסות ולחפש משמעות בכיוון היהודי-מסורתי. מלחמת ששת הימים (1967) העצימה את תופעת החזרה בתשובה, כיוון שהרבה יהודים מחו"ל, ובמיוחד מארצות הברית, הגיעו לבקר בישראל ונשארו בה. ישראלים בני המעמד הבינוני: מלחמת ששת הימים, 1967, ומלחמת יום הכיפורים, 1973, היוו אירועים מכוננים בחברה הישראלית. תחושה של הרואיות מצד אחד, ושבריריות כאוטית מצד שני, גרמו לישראלים רבים לתהות על קיומם, זהותם ועצם משמעות חייהם. רבים מאותם מחפשי דרך מצאו באמונה הדתית מענה לשאלותיהם הן מהבחינה האישית והן מהבחינה הלאומית. ישראלים יוצאי שכונות מצוקה: התהיות הקיומיות, כמו במקרה של ישראלים בני המעמד הבינוני, נתנו את אותותיהן גם בקרב הישראלים יוצאי שכונות המצוקה. אלא שכאן חברה סיבה נוספת אשר היוותה זרז לחזרה בתשובה, והיא תסכולם של יוצאי ארצות האסלאם ממעמדם בחברה הישראלית. המסורת היוותה אפיק דרכו היו יכולים למצוא נחמה מתחושות הניכור, הנחיתות הכלכלית והקיפוח החברתי. מתחילת שנות ה-70 החלה פעילות ממוסדת של ארגוני החזרה בתשובה. ארגונים חרדיים אלה ליוו את גל החזרה בתשובה בעקבות מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, ושמו להם למטרה להחזיר בתשובה תוך שימוש באמצעים מודרניים. כך קמו ארגונים כמו: "אל המקורות", "נעשה ונשמע", "תורה ואמונה", ו"ערכים". המשותף לכולם היה ניסיון להחזיר בתשובה באמצעות טיעונים להוכחת היהדות. גל חזרה בתשובה נוסף התרחש בשנות ה-80, ודעך לקראת סופו של עשור זה. ייחודית לתנועת החזרה בתשובה בישראל בשנים אלו הייתה התמיכה הרחבה שהעניקו מוסדות המדינה למאמצי ההחזרה בתשובה, אם במתן גישה נוחה למחזירים בתשובה, ואם באמצעות תמיכה כספית. מסוף שנות השבעים ואל תוך שנות השמונים היה מקובל לשלוח חיילים לימי עיון וכנסים שמטרתם החזרה בתשובה. משרד הביטחון אף עודד שליחתם של מאות יתומי צה"ל בגיל מצוות לשהות בכפר חב"ד. מאמצע שנות ה-90 ועד ימינו החל מאמצע שנות ה-90 חלה עליה במספר החוזרים בתשובה. על–פי סקר שערך מכון "דחף" עבור העיתון "ידיעות אחרונות" בשנת 1997, שהתבסס על מדגם של 2,550 איש מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת, נמצא כי בשנים שקדמו לסקר, הצהירו 17 אחוז מהנשאלים כי התקרבו אל הדת והפכו מחילונים או מסורתיים לדתיים או חרדים. במספרים מוחלטים מדובר על כ-210 אלף איש שהצהירו כי התקרבו לדת. מתוכם, הרוב הגדול (80 אחוז) היה בעל השקפות מסורתיות עוד לפני תחילת ההתקרבות, והשתייך בעיקר לדור השני והשלישי של יוצאי ארצות האסלאם. אחד ההסברים המקובלים לעליה במספר החוזרים בתשובה מקשר אותו לעליה כלל–עולמית במספר המבקשים פתרונות דתיים ומעין-דתיים במסגרות פורמליות יותר (כמו התנועות הפונדמנטליסטיות והאוונגליסטיות) או במסגרות פורמליות פחות (לימוד אופציונלי, מסעות רוחניים, ועוד). אופיינית לשינוי היא עלייתם של פתרונות חזרה בתשובה נוסח אלו של ש"ס, המציעה חזרה לעבר ("להשיב עטרה ליושנה") כהיפוך של הפתרונות הסוציאליסטיים או הציוניים שמבטם כוון לעתיד. הטיעונים של מחזירי התשובה מוצגים כטיעונים לוגיים שחלק נכבד מהאוכלוסייה היהודית-דתית תומכת בהם. תנועת התשובה מאורגנת כיום על ידי רבנים מקומיים וארציים, ועל–ידי מגוון רחב של מוסדות וארגונים. בין הגופים המשפיעים המעורבים בתנועת התשובה מצויים חב"ד על ידי שלוחי חב"ד, תנועת ש"ס, חסידות ברסלב, המגזר הליטאי (עם ארגוני "ערכים" ו"לב לאחים"), וכן "הידברות" "שופר" ו"צהר". מגזר פעיל נוסף הוא הציונות הדתית. באמצע שנות השבעים לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקם מכון מאיר בראשות הרב דב ביגון, שחרת על דגלו להחזיר יהודים למקורות ברוח הרב קוק ולקראת סוף שנות התשעים קמה תנועת מעייני הישועה, בראשותו של אביחי בוארון, שבעקבות תנועת חב"ד עוסקת בהנחת תפילין לעוברים ושבים, חלוקת נרות שבת וחלוקת חומר הסברה מגוון בעקבותיה הוקמו תנועות נוספות כגון: נהורא של ישיבת רמת גן, ראש יהודי והאגף הישראלי של קוממיות. בתחילת תנופתה של תנועת התשובה היו שני דרשנים בולטים במיוחד, שהשפיעו עליה בצורה מכרעת – הרב אמנון יצחק, העומד בראש "ארגון שופר" והרב ראובן אלבז, ראש מוסדות "אור החיים". שיטות הפעולה של שני רבנים אלה שונות: הרב אמנון יצחק נותן הרצאות מעיר לעיר, נושא דברים בפני קהל, ומפיץ את רעיונותיו באמצעות קלטות (בעבר) ודיסקים והאינטרנט, אך אינו מבסס סביבו קהילת לומדים. הרב ראובן אלבז, לעומתו, עסוק בארגון קהילות לומדים מקומיות "מלמטה". ברקע פעל ארגון נוסף שריכז פעילות ענפה של החזרה בתשובה ושני הרבנים הנ"ל שתפו איתו פעולה, ושמו "ערכים". בשנים האחרונות רבו הארגונים העוסקים בתחום זה; כאשר ארגון "צהר" מחקה את פעילות הסמינרים של "ערכים" אלא שהוא מתמקד בציבור עממי, וארגון "הידברות" פרץ דרך חדשה כשהחל לשדר בערוץ משלו שדורי טלוויזיה, כשהוא נותן במה הן לאנשי "ערכים" והן לסיפורי "חוזרים בתשובה". כמו כן ישנם מספר ארגונים המייעדים עצמם לציבור אקדמאי. תנועת התשובה עושה שימוש רב באמצעים טכנולוגיים מודרניים כמו ערוצי הקודש, קלטות שמע, קלטות וידאו ותקליטורים. ארגון "איילת השחר" מפעיל תוכנית "חברותא" ליצירת חברותות טלפוניות של מתנדבים חרדים עם חילונים המעוניינים להרחיב את הידע שלהם בנושאי יהדות. לפי סקר הלמ"ס לשנת 2009, 5.4% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מגדירים את עצמם בעלי תשובה. חזרה בתשובה בתרבות בישראל ישנן מספר התייחסויות בולטות בתרבות החילונית לתופעת החזרה בתשובה. ברובן בולטת תחושת האובדן של משפחותיהם וחבריהם החילוניים של החוזרים בתשובה, וספקנות כלפי ההחלטה לעבור אל החברה החרדית המסוגרת. סדרת הטלוויזיה "לוויתן בחוף שרתון", בכיכובו של אסי דיין, על בוהמיין חוזר בתשובה, בהשראת סיפורו של אורי זוהר. "הוא חזר בתשובה", שירו של אריק איינשטיין, שהתפרש בציבור כביטוי אבל על חזרתו בתשובה של חברו אורי זוהר. "אורי חוזר בתשובה", ספרו של הסופר בנציון פירר המגולל את סיפור חזרתו בתשובה של השחקן אורי זוהר. "היא חזרה בתשובה", שירו של מתי כספי, לפי מילותיו של יעקב רוטבליט, המבכה את אובדנה של אהובה שחזרה בתשובה. סדרת הטלוויזיה לתפוס את השמיים, על משפחה חילונית בה אבי המשפחה חוזר בתשובה ומתרחק מאשתו וילדיו. ההצגה "עלמה ורות", מאת גורן אגמון ובבימויו של מיכה לבינסון, המגוללת בין היתר את סיפור מערכת היחסים בין חוזרת בתשובה לבין אמה החילונית. השיר "בין תל אביב ובני ברק", מאת עציון מאיר ובביצועה של להקת דברים בעלמא, המספר על חסרונו של חבר שהיה דתי לאומי והתחרד. מקימי, ספרה של נועה ירון-דיין המספר על חיי ידוענית שחזרה בתשובה. שיח שבים, ספרו של משה גרילק המקבץ את סיפוריהם של עשרות אקדמאים שחזרו בתשובה. עוד ניפגש, תוכנית מציאות תיעודית העוסקת בנתק ביחסים משפחתיים בין אחים ובני משפחה, שנגרם בעקבות חזרה בתשובה. הסדרה מפגישה את בני המשפחה החילוניים עם התרבות החרדית באופן בלתי אמצעי, ולבסוף מביאה לאיחוי הקרע המשפחתי. בעולם בסיפור "עושה הנפלאות מלובלין" מתאר הסופר יצחק בשביס-זינגר חזרה בתשובה רדיקלית, שבה גיבור הסיפור פורש מחיי העולם הזה לחיי נזירות מוחלטים. לקריאה נוספת מחקרים שאול מייזליש, חזרה בתשובה – תופעה ואנשים. גבעתיים: הוצאת מסדה, 1984. שלומי דורון, המהלכים בין העולמות: "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" בחברה הישראלית, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2013. אסף מלחי, תשובה ופרנסה: מאפייני תעסוקה בקרב בעלי תשובה חרדים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2016 פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, פרק שביעי: "דרכים להוכחת התשובה ולהחזרת האמון", 307. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007 מאמרים ז'נט אביעד, בתוככי אור שמח: כך פועלות הישיבות בשוק הנשמות הפתוח, פוליטיקה 9, 1988, עמ' 42–45. אלחנן בלומנטל, היהדות המסורתית ו"החוזר בתשובה" האינטלקטואלי, בתוך: שמחה רז (עורך), קובץ הציונות הדתית, כרך א, ירושלים: הסתדרות המזרחי, הסתדרות הפועל המזרחי, תשנ"ז, עמ' 77–84. יהודה גודמן, החזרה בתשובה וזהויות דתיות חדשות בישראל בתחילת שנות האלפיים, בתוך: אביעד קליינברג (עורך), לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילונית, ירושלים: כתר הוצאה לאור, תל אביב: המרכז לפיתוח על שם פנחס ספיר ליד אוניברסיטת תל אביב, 2004, עמ' 98–177. שלומי דורון, "חזרה בתשובה" ו"יציאה בשאלה": טקסי מעבר וטקסי הגדרה אישיים, סוגיות חברתיות בישראל 9, 2010, עמ' 53–90. עלי יסיף, ספרות עממית: סיפורי חזרה בתשובה – רטוריקה, פולקלור ואידאולוגיה במציאות הישראלית, דפים למחקר בספרות 9, 1994-1993, עמ' 127–154. מיכאל נהוראי, חזרה בתשובה – משמעה והשלכותיה, הגות בחנוך היהודי ב, תש"ס, עמ' 47–52. אליעזר שביד, החזרה בתשובה כתגובה חרדית לשואה, כיוונים חדשים 6, 2002, עמ' 35–58. אורי תימור, תפקיד הלשון בתהליך החזרה בתשובה של עבריינים, בלשנות עברית 40, 1996, עמ' 67–80. קישורים חיצוניים הלמ"ס, הודעה לעיתונות - שמירה על המסורת היהודית ושנויים במידת הדתיות לאורך החיים, 2009 תשובה שלמה דרכים בתשובה מאוזנת. ישראל, 2008 (על הספר – תשובה שלמה) אתר אדרבה – ירחון עולם התשובה (כתב עת הפונה לחוזרים בתשובה) הערות שוליים * * קטגוריה:החברה היהודית קטגוריה:סוציולוגיה של הדת קטגוריה:תשובה	2024-10-18T06:02:15
אווריסט גאלואה	redirect אווריסט גלואה	2015-09-26T11:04:33
עדה (שפת תכנות)	עָדָה (באנגלית: Ada) היא שפת תכנות עילית, מובנת, אימפרטיבית, מונחת עצמים עם טיפוסיות סטטית. עדה הורחבה מפסקל ושפות אחרות. עדה תומכת בתכנות לפי חוזה, טיפוסיות חזקה מאוד, הקבלת תהליכונים, ותכנות אי דטרמיניסטי . עדה פותחה במקור על ידי מדען המחשב היהודי צרפתי בעקבות מכרז של משרד ההגנה האמריקני על מנת להחליף מעל 450 שפות תכנות שהיו בשימוש צבאי בארצות הברית. החל מהתקן השני של עדה שהופיע ב־1995, המתכנן והמעצב המרכזי של עדה הוא מדען המחשב האמריקני . עדה מצטיינת באמינותה ומפחיתה את הסבירות לשגיאות תוכנה בזמן ריצה באמצעות תחביר נוקשה ומפורש שמאפשר בדיקות קוד בזמן הידור ואכיפת סגנון תכנות החיוני לבטיחות גורלית. על מנת להתמודד עם שגיאות בזמן ריצה, עדה מציעה טיפול מתקדם בחריגות ותכנות לפי חוזה שיבטיח את יכולת התכנה להתמודד עם מצבים בלתי צפויים ולמנוע קריסת מערכת שהמחיר שלה עלול לעלות בחיי אדם או בנזקים כלכליים אדירים. היסטוריה העילה לפיתוח השפה בשנות השביעים משרד ההגנה האמריקני התמודד עם יותר מ־450 שפות תכנות בחומרה ותוכנה שהיו בשימוש צבאי בכל הזרועות של ארצות הברית. חלקן היו מיושנות, קשות לתחזוקה או תלויות בחומרה. אף אחת מאותן שפות מיושנות לא נתנה מענה לתכנות מודולרי בטוח שיאפשר שימוש חוזר בקוד ופיצול צוותי הפיתוח מבלי לסרבל את תהליך התחזוקה ואמינות הקוד. בשנת 1974 משרד ההגנה האמריקני הקצה קבוצת עבודה ייעודית למשימה כדי למצוא או לאפיין שפת תכנות שתחליף את כל השפות המיושנות בהתאם לדרישות שהציבו משרד ההגנה האמריקני ומשרד ההגנה הבריטי. המכרז (1975–1980) טקסט=\|ממוזער\|אוֹגוּסְטָה עָדָה קִינְג, רוזנת לאבְלֵייס. על שמה נקראת שפת התכנות עדה.ארבעה צוותים נענו למכרז, והצעותיהם כונו באופן אנונימי בארבע צבעים באנגלית: אדום, ירוק, כחול, וצהוב.ארבעת הצוותים שנענו למכרז והצעותיהם כונו: "Red" מחברת Intermetrics בהובלת בֶּנְגָ'מִין בְּרוֹסְגוֹל. "Green" מחברת CII Honeywell Bull בהובלת ז'אן איכביה. "Blue" מחברת SofTech בהובלת ג'וֹן גוּדְאִינַף. ו־"Yellow" מחברתSRI International בהובלת גֵ'יי סְפִּיצְזֵן. באפריל 1978 רק ההצעות ירוק ואדום עלו לשלב הבא. במאי 1979, ההצעה "ירוק" בהובלת ז'אן איכביה זכתה בתחרות וקיבלה את השם עדה (באנגלית Ada) על שם הרוזנת עדה לאבלייס שנחשבת למתכנתת הראשונה בהיסטוריה. העיצוב של איכביה הושפע משפת התכנות LIS שאיכביה וצוותו פיתחו במהלך שנות ה־70. בשנת 1978 משרד ההגנה האמריקאי פרסם באופן סופי את הדרישות לעיצוב והתכנון של השפה. בשנת 1979 בחודש ביוני, ACM פרסמו לראשונה מדריך ההוראות עבור שפת התכנות עדה. השקה (1980–1983) בשנת 1980 בחודש יולי הופיעה ההצעה הראשונה לתקן רשמי עבור השפה. באותה שנה ב־10 בדצמבר (יום הולדתה של הרוזנת עדה), משרד ההגנה האמריקני תיקנן באופן רשמי את השפה בתקן MIL-STD-1815 המציין את שנת הלידה (1815) של הרוזנת עדה לאבלייס במספר התקן. בשנת 1981 ניצל טוני הואר את ההזדמנות בטקס זכייתו בפרס טיורניג כדי למתוח ביקורת על שפת התכנות עדה שהיא מורכבת למדי ולכן לא אמינה. אך מאוחר יותר חזר בעצמו כשכתב הקדמה לספר לימוד עבור עדה. החל משנת 1983 עדה נכנסה לשימוש צבאי בארצות הברית ובצבאות נאט"ו וחברות אזרחיות נאלצו לתכנת עם השפה כל רכיב חומרה או תוכנה שנועדו לשימוש צבאי בארצות הברית, אך הדרישה נזנחה עם השנים עקב מחסור במתכנתי עדה. מהדרי עדה הראשונים התקשו ליישם את השפה המורכבת הגדולה, מה שהוביל לביצועים ירודים הן בהליך ההידור והן בזמן הריצה. מפתחי המהדרים השונים השקיעו מאמצים ומשאבים רבים כדי לעמוד בכל התנאים התובעניים של מערכת האימות העצומה והמסובכת שהציב בפניהם משרד ההגנה האמריקני כדי לוודא שהמהדרים אכן עומדים בתקני השפה ומוכנים לשימוש תעשייתי. בשנת 1983 אושר היישום החוקי הראשון של עדה שעמד במבחן האימות וכל התקנים: NYU Ada/Ed Translator (כיום מכונה GNAT). היישום פותח באוניברסיטת ניו יורק. המהדר פותח בשפת התכנות SETL שהייתה מבוססת על תורת הקבוצות במתמטיקה ופותחה גם היא באוניברסיטת ניו יורק. דעת קהל עדה משכה תשומת לב בקרב מתכנתים רבים בתחילת דרכה. תומכיה ואחרים טענו שעם הזמן היא תהפוך לשפה פופולרית גם בשימוש כללי למטרות אזרחיות. איכביה הכריז אז שבתוך עשור תהיינה רק שתי שפות שתשרודנה והן עדה ו־Lisp. לעומת זאת, בקובץ הז'ארגון של מונחי ההאקרים שהצטבר מהשנים 1975–1983 תוארה השפה באותם ימים בקרב האקרים כך:היא בדיוק מה שכל אחד היה יכול לצפות - שפה שאושרה בפקודה, עוצבה על ידי ועדה, קשה לשימוש, ובאופן כללי גרמה לבזבוז מיותר של הון עתק. [...] עדה לאבלייס בוודאי הייתה מחווירה מהשימוש שנעשה בשמה. עדה 1983 (1983–1995) בשנת 1991 משרד ההגנה האמריקני דרש לראשונה שכל תוכנה המיועדת לשימוש צבאי תהיה חייבת להיות מתוכנתת בעדה, עם זאת נתנו אישורים מיוחדים למקרים חריגים לעיתים קרובות. הדרישה נזנחה באופן הדרגתי ופסקה בשנת 1997 כשמשרד ההגנה הראה מגמה עולה באימוץ רכיבי מדף שלא היו מתוכנתים בעדה. במדינות נאט"ו הייתה דרישה דומה עבור מערכות פיקוד ובקרה. עדה הייתה השפה המועדפת למטרות הגנה במדינות כמו שוודיה, גרמניה וקנדה. עד סוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים מהדרי השפה כבר השתכללו, הביצועים שלהם השתפרו, ורוב הבעיות נעלמו. אך השפה עדיין התמודדה עם בעיות שמנעו או עיכבו את אימוצה וניצול מלוא כוחה, כמו צורת ניהול תהליכונים בשפה שרוב מתכנתי מערכות זמן אמת לא היו רגילים אליה משפות אחרות. השפה נחשבה לשפה טובה ומתוכננת היטב, אך העובדה שהיא נבחרה להיות השפה הכמעט בלעדית שבשימוש משרד ההגנה האמריקני, גרמה למפתחי מהדרים להעדיף למכור אותם במחיר יקר לגופים שפתחו תוכנה עבור משרד ההגנה האמריקני, וכך היא לא התקבלה אצל חברות קטנות בעלות מטרות אזרחיות ובאוניברסיטאות. עדה 1995 (1995–2005) עדה 2005 (2005–2012) עדה 2012 (2012–2022) עדה 2022 (2022–כיום) עיצוב התקן של עדה מגדיר, בנוסף לשפה עצמה, את ספריית השגרות בה חייב המהדר לתמוך. עדה היא בעלת טיפוסיות חזקה, וככזו, היא מציעה כלים רבים למתכנת כדי להגדיר טיפוסים. התמיכה בטיפוסי enum (טיפוסים שבהם מקבצים ערכים בצורה מסודרת, למשל צבעים) מקיפה מאוד, וכוללת מעבר בין טיפוסים, איטרציה, המרה למחרוזות והמרה ממחרוזות, תת-טיפוסים, טווחים ועוד. עקרונות הנדסת תוכנה רבים נאכפים בעדה כדי לשמור על "הרגלים טובים". בין ההרגלים האלה ניתן למנות: משתנה לולאת For מוכר רק בתוך הלולאה, ולא ניתן לשנות אותו; במשפט Switch/Case חייבים למלא Case-ים עבור כל הערכים האפשריים; כשמבצעים השמה למבנה, חייבים למלא את כל השדות; שינוי ערכם של מצביעים אפשרי, אך הוא מורכב ולא נפוץ. יש לעדה סביבת הרצה רחבה: טיפול בחריגות, מאפייני טיפוסים (גודל, מספר ספרות בערך מספרי וכדומה), אפשרות לתרגם ערכי enum למחרוזות, בדיקות טווח למשתנים לפי הטיפוסים שלהם, ועוד. עדה תומכת בריבוי משימות, כולל אובייקט סנכרון שנקרא ”מפגש“ (בין Task-ים). מודולריות כמו תוכניות במודולה-2, שפה שנתנה השראה לעדה, תוכניות בעדה הן מודולריות, וכל יחידת קוד מקור בתוכנית עוברת הידור נפרד. בעדה קיימים ארבעה סוגי יחידות קוד בסיסיים: , , , ו (יחידות גנרית). הן שגרות שמכילות קוד אימפרטיבי עם פקודות לביצוע, או קוד פונקציונלי שמוביל לחישוב של ביטוי. הן יחידות שמכילות הגדרות של עצמים ונתונים, כגון טיפוסים. כמו כן, חבילות יכולות להכיל גם תת-תוכניות. הן יחידות שמגדירות אוסף תהליכים שניתן לבצע באופן בו זמני עם משימות אחרות. הן יחידות שמסוגלות להגדיר ו באופן סוגני. באופן דומה לשפות כמו C++, כל יחידה בעדה היא מורכבת משני רבדים: , ו. רובד האפיון מכיל קוד הכרזתי בלבד על מה שיש ליחידה להציע לשאר התוכנית, ועל מה שצפוי מהמימוש של אותה יחידה. רובד המימוש לעומת זאת ממש את רובד האפיון, הוא פרטי ליחידה ואינו חשוף לשאר התוכנית. כמו כן, עדה מפצלת גם בכל יחידת קוד בין החלק ההצהרתי (הכרזות על משתנים וכדומה) והחלק הביצועי (פקודות, בקרת זרימה וכדומה). הפיצול בין ארבעת סוגי היחידות וכמו כן בין האפיון למימוש בכל יחידה מאפשר לצוותים ומתכנתים שונים לעבוד באופן נפרד ומקביל על חלקים שונים של התוכנית. תת-תוכניות (שגרות) בעדה קיימים שני סוגים של (שגרות): ו. ההבדל המרכזי בין תהליך ופונקציה הוא שפונקציה חייבת להחזיר ערך כלשהו. משימות בעדה ניתן להגדיר אוסף תהליכים כמשימה שניתן לבצע באופן זמני עם משימות אחרות. ניתן גם להגדיר כך שמשימה היא בת ביצוע יחידני בלבד, כלומר, שלא ניתן לבקש לבצע את אותה משימה באופן מקביל יותר מפעם אחת. לחלופין, ניתן גם להגדיר מספר מרבי של ביצועים בו זמניים עבור כל סוג של משימה. בעדה קיימות פקודות מסוימות שניתן לעשות בהן שימוש אך ורק בתוך משימות. לדוגמה, פקודת עיכוב או פקודת המתנה למשימה אחרת. הכרזות בעדה, הכרזות נמצאות בקטע נפרד והצהרתי בכל יחידת קוד מהפקודות שעושות שימוש בהן. באותו קטע נפרד, ניתן להגדיר משתנים ועצמים חדשים ולתת להם שמות בתחום ההכרזה. תחום ההכרזה בעדה הוא לקסיקלי. עם זאת, ניתן להגדיר גם בתוך קטע ביצועי גוש חדש שמקונן שוב קטע הצהרתי עם הכרזות חדשות ומיד אחריו קטע ביצועי שעושה שימוש באותן הכרזות. בעדה קיימים 12 סוגי הכרזות למבנים השונים בשפה. כמעט עבור כל סוגי ההכרזות לעצמים ומספרים ניתן להכריז על מספר משתנים מאותו סוג בבת אחת. +סוגי הכרזות בעדהסיווגהסברהכרזה על משתנה עבור עצם מטיפוס מסוים. ניתן להקצות ערך ראשוני. ניתן להפוך אותו לקבוע. פקודות בעדה, פקודות מבוצעות בכל תת-תוכנית לפי סדר הופעתן, אלא אם כן נעשית קפיצה, יציאה או עצירה ידנית. חריגות בעדה, ניתן להגדיר שורת תוכניות התאוששות לטיפול במצבי חריגה שונים בסוף כל קטע פקודות. כמו כן, ניתן להתריע על חריגה באופן ידני בפקודה. טיפוסיות עדה היא שפה עם טיפוסיות סטטית וחזקה. לפיכך, כל עצם בשפה מסווג לפי טיפוס כלשהו. בעדה קיימים ארבעה סוגי טיפוסים: (הכולל ו), , , ו. מגדיר מראש קבוצת ערכים מספריים עם מזהים ששייכים לו. לדוגמה, טיפוס בוליאני (Boolean) וטיפוס תו (Character) הם טיפוסי נמנים בעדה. בעדה מוגדרים מראש שלושה טיפוסים מספריים יסודיים: טיפוס מספר שלם (Integer), טיפוס נקודה צפה (Float), וטיפוס אורך זמן (Duration). כוללים בהם בין היתר מערכים ורשומות, וכמו כן את טיפוס המחרוזת. בעדה ניתן להגדיר גם על טיפוסים. לדוגמה, טיפוס מספרים טבעיים יהיה תת-טיפוס של מספרים שלמים עם על הערכים המותר שלו. כאמור, באמצעות ניתן להגדיר גם טיפוסים סוגניים. +טיפוסי הנתונים הבסיסיים של עדהסיווגשםפעולותבתיםטווחשלםIntegerנקודה צפהFloatאורך זמןDurationבוליאניBooleanתוCharacterמחרוזת בקרת זרימה בעדה, פרמטר של לולאה הוא תמיד קבוע. ייצוגים בעדה ניתן גם להגדיר את ה של הטיפוסים כשהם עוברים הידור לשפת מכונה. לדוגמה, כמות הסיביות שטיפוס מסוים צפוי לתפוס בזיכרון, או תבנית זיכרון מוגדרת מראש עבור רשומות מטיפוס מסוים. ניתן אפילו להכניס קוד מכונה ייחודי לחומרה מסוימת. קלט ופלט הספרייה הסטנדרטית של עדה מספקת שגרות וטיפוסים מיוחדים עבור קלט ופלט. תחביר אסימוני השפה תווים חוקיים בעדה כוללים בהם את תווי ASCII הנראים, ובינם התווים האלפאנומריים (A–Z ו־0–9), שורת תווים סימנים, ומספר תווים בלתי נראים שהם נחשבים ל ותווי שבירת שורה. הוא שורת תווים חוקיים שיוצרים יחד אחת משבע האפשריות ההבאות: , , ערך מספרי, ערך תו, ערך מחרוזת, הערה, או (למהדר). להערות אין שום השפעה על התוכנית. תווי רווח נחשבים תמיד לתווים שמפרידים בין אסימונים, אלא אם כן הם מופיעים בתוך הערות או מחרוזות. לעומת זאת, תווי שבירת שורה נחשבים בכל מצב לתווים שמפרידים בין אסימונים. +אסימונים בעדהסיווגהגדרהדוגמהתוחםהופעה של כל אחד מהתווים הבאים: וכמו כן התו לסימן קריאה !. או הופעה של כל אחד מרצפי זוגות התווים הבאים: מזההשםרצף של תווי אותיות אלפבית לטיניות, קו תחתון _, וסיפרות עשרוניות, כשהתו הראשון מוכרח להיות אות.X_1מילה שמורהifערךערך מספרימספר שלםרצף סיפרות עשרוניות וקו תחתון להפרדה בין הסיפרות. אפשרות למעריך בכתיב מדעי הנכתב עם האות E ומיד אחריו מספר המעריך ברצף ספרות עשרוניות.מספר ממשירצף סיפרות עשרוניות, קו תחתון להפרדה בין הסיפרות, ותו נקודה עשרונית (.). אפשרות למעריך בכתיב מדעי הנכתב עם האות E. בינו לבין מספר המעריך ברצף ספרות עשרוניות מופיע סימן חיובי (+) או שלילי (-).בסיס שונהמספר מ־1 עד 16 המגדיר את הבסיס, לאחר מכן התו # או נקודתיים :, לאחר מכן רצף של ספרות עשרוניות והתווים מ־A עד F (תלוי בבסיס), לאחר מכן שוב התו # או נקודתיים : (באופן עקבי עם ההופעה הראשונה), ואז מעריך אפשרי בכתיב מדעי עם האות E עם סימון בהתאם למספר שלם או מספר ממשי. גם מספר המעריך יופיע על אותו בסיס.ערך תואחד מ־95 תווי ה־ASCII הנראים מוקף בין שני תווי מירכה בודדת '.ערך מחרוזתרצף תווי ASCII נראים מוקפים בין שני תווי מירכאות ". כל הופעה של שני תווי מירכאות צמודים ("") בתוך המחרוזת ייחשבו לתוו מירכאות אחד שיהיה חלק מהמחרוזת עצמה. לא ניתן להכניס שבירת שורה לתוך אסימון של מחרוזת. תו שבירת שורה תמיד מפריד בין אסימונים. במקום זאת, צריך לחבר מחרוזות קצרות כל אחת באורך שורה באמצעות הפעולה שנועדה לכך (&).הערהכל רצף תווים שמתחיל בשני תווי קו מפריד -- עד לסוף אותה שורה (אך לא בתוך מחרוזת).הוראההמילה השמורה pragma ואחריה האסימון המזהה של הוראה כלשהי, ולאחר מכן שורת פרמטרים אפשריים לאותה הוראה מוקפים בין סוגריים עגולים (). פרמטרים מופרדים זה מזה באמצעות פסיק ,. הוראה יכולה להופיע רק לאחר נקודה ופסיק ; בסוף שורה. קיימות הגבלות נוספות למיקום ההוראות. מילים שמורות בעדה לא ניתן להשתמש במילים שמורות כשמות. בעדה 1983 הופיעו לראשונה 63 מילים שמורות: הכרזות עצמים בעדה מכריזים על משתנים עבור עצמים באמצעות שם המשתנה והטיפוסיות שלו.Jane_Doe : Studentניתן להקצות לו ערך ראשוני, אך אין חובה לעשות זאת, אלא אם כן זהו משתנה קבוע.Jane_Doe : Student := new Student();משתנה קבוע לעצמים מוכרז באמצעות המילה השמורה constant. בעדה, ניתן להקצות למשתנים קבועים גם ביטויים שאינם ניתנים לחישוב בזמן הידור. לדוגמה, חישוב של פונקציה מסוימת.Jane_Doe : constant Student := new Student(); תת-תוכניות בשגרות, ניתן להכריז על פרמטרים לקריאה בלבד באמצעות in. שימוש עיקר השימוש בעדה נמצא בחומרה ותוכנה בציוד צבאי של מדינות נאט"ו. הודות לאמינותה הגבוהה ויעודה הצבאי, עדה הפכה להיות השפה המועדפת גם בשימוש אזרחי בתכנות מערכות זמן אמת, מערכות תומכות חיים בענף הרפואה, מסחר אלקטרוני ובנקאות, מערכות תעופה וחלל שונות, לוויינים, בקרות לניווט משגרי לוויינים וטילים, תחבורת המונים לרבות רכבות תחתיות ומטוסי נוסעים. שימוש צבאי טקסט=F-22 ראפטור\|ממוזער\|החמקן האמריקני F-22 מתוכנת בעדה. הוא נחשב לחמקן המתקדם והיקר בעולם, ונמצא בשירות בלעדי בארצות הברית. מכירתו נאסרה אפילו לבעלות ברית קרובות של ארצות הברית.עדה ראתה שימוש צבאי נרחב ברכיבי חומרה ותוכנה בין היתר עבור חמקנים, מפציצים, מטוסי קרב, מסוקי קרב, כטב"מים, כלי שריון, צוללות, מערכות מכ"ם, ולוחמה אלקטרונית במדינות נאט"ו ובמיוחד בארצות הברית. שימוש אזרחי הודות ליכולתה של עדה לאכוף תנאי פיתוח החיוניים לבטיחות גורלית, השפה אומצה גם בפרויקטים מסחריים ללא מטרות צבאיות היכן שקריסת מערכות עלולה לעלות בחיי אדם או בנזקים כלכליים אדירים כגון בתעשיית התעופה האזרחית, מערכות לפיקוח טיסה, משגרים מסחריים כגון אריאן, לוויינים ומערכות חלל אחרות, תחבורת רכבות, ובנקאות. לדוגמה מערכת בקרת הטיסה של מטוס הנוסעים הידוע בּוֹאִינְג 777 פותחה בעדה. מערכות פיקוח הטיסה של קנדה ובריטניה פותחו אף הן בעדה. דוגמה נוספת לשימוש אזרחי בעדה שאינו בענף התעופה היא מערכות האיתות ברכבת המהירה TGV של צרפת, והרכבות התחתיות של לונדון, פריז, ניו יורק, והונג קונג. תקינה משנת 1983, לעדה יצאו שלוש הרחבות משמעותיות ועוד מספר תְקִינוֹת ביניים. התקן המקורי שאושר על ידי משרד ההגנה האמריקני הוא Ada 1983. Ada 1983 - תמכה תמיכה חלקית בתכנות מונחה עצמים עם יכולות של ADO, ADT, פולימורפיזם, יצירת אופרטורים ועוד. ISO/8652:1987 - תקינת Ada 83 על ידי ISO. Ada 1995 - שהוסיפה את התמיכה ביכולות של הורשה ובמרבית הטכניקות של תכנות מונחה עצמים. ISO/IEC 8652:1995/COR.1:2001 - תיקונים ושינויים ל־Ada 95. Ada 2005 - התומכת בין השאר באובייקטים מוגנים להגנה על משאבים בעת ריבוי משימות. ISO/IEC 8652:1995/AMD 1:2007 - הוספות ל־Ada 2005. Ada 2012 - תמיכה בתכנות לפי חוזה בהשראת שפת התכנות Eiffel. ISO/IEC 8652:2012/COR 1:2016 - תיקונים ושינויים ל־Ada 2012. Ada 2022 לקריאה נוספת קישורים חיצוניים Ada Lovelace: a Victorian woman who traded in poems for coding, Google Arts & Culture, 2019 הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:שפות תכנות קטגוריה:שפות תכנות מונחות עצמים	2024-08-01T01:29:28
יהוא	שמאל\|ממוזער\|250px\|יהוא הורג את איזבל. ציור מעשה ידי אנדראה קלסטי מהמחצית הראשונה של המאה ה-17. יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי (גם יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי) היה מלך ישראל ולפי הכרונולוגיה המסורתית מלך על ממלכת ישראל בשנים 842 עד 814 לפנה"ס, לאחר שביצע הפיכה נגד קודמו, יורם. על פי התיאור במקרא, ההפיכה של יהוא החלה ביוזמת הנביא אלישע, שמימש את הציווי של ה' לאליהו הנביא מורו (). מוצא משפחתו לפי חז"ל ורבים ממפרשי המקרא, התייחס יהוא לשבט מנשה. יש משערים כי היה צאצא של משפחת המלוכה הקיימת, משפחת עמרי; השערה זו עשויה להסביר הן את העובדה שיהוא מכונה 'בן עמרי' בכתובות של שלמנאסר השלישי מלך אשור, הן את העובדה שבעת עלייתו לשלטון חיסל יהוא את בית אחאב בלבד, ולא את כל בית המלוכה. דעה נוספת בחקר המקרא היא שיהוא לא היה ממשפחת עמרי. הכינוי "בן פלוני" בכתובות האשוריות איננו מתייחס לאביו של השליט דווקא אלא למייסד השושלת. ומאחר שהאשורים כינו את ממלכת ישראל בשם "בית עמרי", על שם מייסד השושלת החשובה, גם מלך שאיננו מצאצאיו יכול היה להתכנות "בן עמרי" (קרי מלך בית עמרי). מרד יהוא מרד יהוא הביא לידי שידוד מערכות מדיני, דתי וחברתי במלכות ישראל. מבחינה מדינית הביא מרד זה לניתוק היחסים בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה מחד, ולניתוק הקשרים עם צור וצידון מאידך. תוצאות אלו הכניסו את ממלכת ישראל לתקופת שפל מדיני ולהשתעבדותה לאשור. מבחינה דתית הביא מרד זה לחיסולה של עבודת הבעל בממלכת ישראל; זו נעקרה כליל ולא שבה אליה עוד. מרד יהוא נראה, לכאורה, כהפיכת חצר רגילה: יהוא שימש עוד בימי אחאב בשרות הממלכתי, וייתכן ששירת בחיל המשמר האישי של המלך (ואולי אף היה נוכח בעת נבואת המוות שניבא אליהו לאחאב, ביחד עם בִּדְקַר, שלישו). בעת שהחל במרד, שימש יהוא כאחד משרי הצבא של יורם וחנה עם צבא ישראל ברמות גלעד, שם נמשח למלך על ידי אחד מבני הנביאים, שליחו של אלישע הנביא, והוכרז כמלך על ידי אנשי הצבא ועל ידי רעיו שרי הצבא. יהוא מיהר ליזרעאל, שם שהה בחופשת החלמה המלך יורם שנפצע בקרב רמות גלעד נגד חזאל מלך ארם. יהוא הרג את יורם וגם את אחזיהו, מלך יהודה שבא לבקר את יורם, דודו. יהוא לא הסתפק בכך, והרג גם את איזבל, אמו של יורם, וכן ציווה לשרי יזרעאל להוציא להורג את כל בית אחאב, את הנאמנים והמקורבים לו. התמונה העולה מן המרד היא כשל הפיכה צבאית טיפוסית – המהפכה הורכבה מקציני צבא והונהגה על ידי אחד הקצינים הבכירים. כאשר הצליחו ראשי המהפכה להרוג את המלך, הקפידו על השמדת כל הטוענים האפשריים לכתר, תוך העברת נאמנותם של כל פקידי המלך ושאר הצבא אל המהפכנים. מרד יהוא פרץ מחוגי הצבא. ראשוני התומכים ביהוא היו . ניתן להסביר תמיכה זו כתגובה על מדיניותו הצבאית הכושלת של יורם בן אחאב, שבראשית מלכותו לא הצליח לדכא את מרד מישע מלך מואב, ולאחר מספר שנים הוכה במלחמתו נגד חזאל הארמי ברמות גלעד. הכשלונות הצבאיים הובילו לצמצום מקורות ההכנסה של ישראל מהשליטה על קווי המסחר בעבר הירדן (באותה מידה שיהודה איבדה הכנסות מהמסחר הערבי וממכרות הנחושת בעבר הערבה המזרחי, כתוצאה ממרד אדום). גורם נוסף הוא הנביאים, אשר מתוארים כיריבים של איזבל, אשת אחאב ואמו של יורם. בתחילת מלכות אחאב ביקשה איזבל להכרית את "נביאי ה'", אך עובדיהו "אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת" (מבכירי שריו של אחאב) החביא מאה נביאים (). לאחר רצח נבות היזרעאלי בידי אחאב ואיזבל חזה אליהו הנביא לשניהם עונש מוות נוסף להשמדה מוחלטת של בית המלוכה בשל חטאיהם הדתיים בעבודה זרה. מאוחר יותר, בתקופת אלישע, אשר המליך את יהוא, מוזכרים מספר פעמים בני הנביאים. תיאורי מרד יהוא במקרא רצופים באזכורים לנבואת ההשמדה שניבא אליהו על בית אחאב, וניכר מהסיפור שיהוא פעל במודע בהשראת אליהו. לדוגמה, אליהו ויהוא הם האישים היחידים בתנ"ך שהעידו על עצמם שקינאו לה'. גורם אחר במרד היו בני רכב המוזכרים בספר ירמיהו, שם נכתב כי אביהם, יהונדב בן רכב, ציווה עליהם: . יהונדב בן רכב מוזכר במרד יהוא, כמי שעמד לצד יהוא בהשמדת עובדי הבעל. על פי תאורים אלה, זוהי קבוצה דתית-קיצונית, קנאית, שראשיתה בהשמדת פולחן הבעל על ידי יהוא, ופעילותה נמשכה לפחות עד תקופת ירמיהו (סוף ימי בית ראשון). פעולות יהוא בעת המרד על אופיו הקיצוני של יהוא ועל מניעיו, מלמדות במידה מסוימת גם פעולותיו. יהוא לא היסס להרוג את איזבל, בת מלך צור, ולנתק בכך את הקשרים הכלכליים עם צור, וייתכן גם עם ערי פיניקיה האחרות. יהוא לא נרתע גם מלהרוג את אחזיה, מלך יהודה, ולנתק בכך את הקשרים ואת שיתוף הפעולה בין ישראל ויהודה. יתר על כן, הוא לא הסתפק בהריגת כל בית אחאב בישראל, והרג גם את כל אחי אחזיה מלך יהודה, שהיו גם הם מצאצאי אחאב דרך עתליה בתו (אבל לא את צאצאיו של אחזיה מלך יהודה). מפעולותיו אלו משתקפת שנאה עמוקה אל בית אחאב ואל כל מי שהיה קשור עמו בקשרי ידידות ומשפחה. על המניעים הדתיים של יהוא ניתן ללמוד מהכרתת פולחן הבעל בישראל, שכתוצאה מכך עבודת הבעל הצורית נעקרה כליל מישראל ולא חזרה אליה עוד. התוצאות המדיניות של מרד יהוא שמאל\|ממוזער\|200px\|יהוא כורע ברך לפני שלמנאסר השלישי כמתואר באובליסק השחור שמאל\|ממוזער\|200px\|איור של התיאור לעיל תוצאותיו המדיניות של המרד היו: השמדת בית אחאב, המתת אחזיהו מלך יהודה, הריגת איזבל ומקורביה והשמדת פולחן הבעל ועובדיו – כל אלו הביאו לניתוק היחסים בין מלכות שומרון ליהודה (בה עלתה למלוכה עתליה בת אחאב), ולניתוק מצור וצידון. ניתוק זה היה חייב להחליש את ישראל מבחינה כלכלית, צבאית ומדינית, וכך בלטה חולשתה של ישראל בהתמודדות מול ארם. ייתכן שבשל כך מיהר יהוא לשלוח אל שלמנאסר השלישי משלחת כניעה בעת מסעו של שלמנאסר לאזור בשנת 841 לפנה"ס. משלחת כניעה זו לא נזכרת במקרא, אך היא הונצחה על אסטלה המכונה 'האובליסק השחור' שנמצאה בכלח, עיראק. כאמור, בתיאורים האשוריים נקרא המלך "יהוא בן עמרי"; יש לציין כי הדבר אינו מחייב את ההשערה שיהוא היה צאצא של עמרי, שכן מבחינת האשורים, נקראה ממלכת ישראל בשם "בית עמרי" עד לסיום קיומה, בלי להתחשב בתהפוכות השלטון שחלו בה בדורותיה האחרונים. לאחר קרב קרקר (853 לפנה"ס) שבו לקח חלק אחאב, חזר שלמנאסר השלישי והתעמת עם ברית 'מלכי חוף הים' גם בשנים 849 לפנה"ס, 848 ו-845. בשנת 843 התחוללה מהפכת חצר בדמשק וחזאל תפס את כס השלטון, ב-842 לפנה"ס התחולל מרד יהוא. שני אלו הביאו לפירוקה של הברית, או לפחות להסתלקותה של ישראל מברית זו. בשנת 842 היה שלמנאסר טרוד בצפון סוריה (באזור הר אמנוס), ורק ב-841 לפנה"ס הוא חזר ופנה נגד דמשק, ופעם אחרונה בשנת 838. אלא שהצלחתו הייתה חלקית בלבד: הוא הצליח להכניע כמה מבעלי בריתה הקודמים של דמשק, אך לא עלה בידו להכניע את חזאל. כל עוד נמשך הלחץ האשורי על ארם, בשנים 841 ו-838, לא הורגשה חולשת ישראל ביחסיה עם דמשק, אולם כאשר זנח שלמנאסר את ניסיונותיו להכניע את דמשק ופנה לטפל באזורים אחרים, חידשו הארמים את לחצם על ישראל (מל"ב י, לב-לג). חזאל הכה את יהוא והשתלט על יישובי ישראל בעבר הירדן המזרחי – מן הבשן ועד ערוער שעל נחל ארנון. ככל הנראה, בסוף ימי יהוא (בשנת 814, שנת 28 למלכו), חדר חזאל לגדה המערבית, עבר את ארץ שומרון, הגיע עד גת וקיבל מס מיהואש בן אחזיהו מלך יהודה (). בימי בנו יהואחז הגיעה הממלכה לנקודת השפל הקשה ביותר ביחסיה עם חזאל: "כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ". רק בימי יואש, נכדו של יהוא, החלה הממלכה להתאושש, ובימי בנו ירבעם השני היא הכניעה את ארם ועצמתה הגיעה לשיא חסר תקדים. מרכז\|ממוזער\|778x778 פיקסלים\|יהוא מביא מנחות לשלאמנאסר השלישי, האוביליסק השחור דמותו במקרא קריאה פשוטה בספר מלכים מציירת את דמותו של יהוא כממלא רצון האל באופן מידי ומהיר. יהוא מצווה על ידי הנביאים ופועל מיד, "זריז ומקדים למצוות". הוא איננו מתמהמה ואינו נרתע ממעשים נועזים וקשים ומיד לאחר משיחתו למלך יוצא להרוג את יהורם. הוא פועל במודע להגשמת נבואת אליהו, ומצווה להשליך את גופת יהורם בכרם נבות היזרעאלי באופן שיממש אותה במלואה. דמות זו של יהוא היא מהדמויות בממלכת ישראל שזכו ליחס החיובי ביותר בספר מלכים כפי שכתוב עליו: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב". באופן הפוך לחלוטין, ניתן לצבוע את דמותו של יהוא כדמות גסה וברוטאלית אשר ממהרת לשפוך דם ואצה להרוג גם את המלך וגם את בני ביתו, וראיה לכך ניתן לראות בדברי הנביא : "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל". ייתכן שיהוא הסווה את ההפיכה השלטונית והפעולות הרצחניות שליוו אותה בנבואתו של אליהו (או בנבואה עצמאית או מומצאת) ועל כך מגנה אותו עמוס. אפשרות אחרת, התואמת את הערכתו החיובית בספר מלכים, תבאר שמעשיו הקיצוניים בהשמדת בית אחאב היו מוצדקים רק לתכליתם העליונה, אך לאחר שביתו שלו התדרדר לשחיתות וסיאוב בימי הושע ממילא אבדה למפרע ההצדקה לשפיכות הדמים הקשה שהעלתה אותו לשלטון בישראל. למרות כל פעולותיו, הלך יהוא באחרית ימיו ונטה אחר עבודה זרה של עגלי הזהב שעשה ירבעם. בשל כך נענש יהוא על דמי בית אחאב. רבי יהודה הלוי רואה את ההבחנה שעשה יהוא בין עגלי הזהב לבין הבעל, בכך שעגלי הזהב נתפסו בעיניו כעבודת האלוקים בהגשמה, בשונה מעבודת הבעל שהייתה בעיניו עבודה זרה. דמותו בארכאולוגיה תיעוד חוץ-מקראי של יהוא התגלה בכמה ממצאים ארכאולוגיים. שם משפחתו של יהוא (נמש) נתגלה על גבי חרסים בחפירות הארכאולוגיות בתל-רחוב, לצד מפעל עם עשרות כוורות עשויות טין לצורך מסחר בדבש. כנראה שמוצא משפחתו של יהוא היה מהאזור הזה. באובליסק השחור מוצגת תמונתו של יהוא מלך ישראל כשהוא כורע לרגלי שלמנאסר השלישי. בשולי התמונה נמצאת הכתובת הבאה המפרשת את התמונה: יהוא גם נזכר פעם נוספת באנלים של שלמנאסר השלישי שנמצאה בכלח: אזכורים אחרים בתרבות באנגלית נעשה שמו של יהוא (Jehu, נהגה "גִ'יהוּ") כינוי לנהג מהיר או פרוע, וזאת בגלל הפסוק שבו נאמר עליו "כי בשיגעון ינהג". "יהוא" - מחזה מאת גלעד עברון, בבימוי חנן שניר, תל אביב: תיאטרון הבימה, 1992. בשיר "איזבל" שכתב הפזמונאי וחבר הכנסת עקיבא נוף, בו הוא מתאר את רגעיה האחרונים של איזבל, הוא גם מתאר את יהוא הנוהג בשיגעון ומתקרב לבית המלוכה על מנת להרוג את איזבל. רחובות על שם המלך יהוא יש בערים אשדוד ובאר שבע. ראו גם יהוא (שם פרטי) לקריאה נוספת דמותו של יהוא ד"ר בנימין אופנהיימר באתר דעת משה גרנות, "התנ"ך - כף החובה", הוצאת ירון גולן, 1986, פרק 12: דמויות מופת, פרק משנה ח', עמוד 127. ישראל רוזנסון, סיפור יהוא ושאלת המסר הכפול מגדים כה, הוצאת תבונות, תשנ"ו, עמ' 111–124 אלחנן סמט, מרד יהוא, 2023. קישורים חיצוניים על מרד יהוא ומות איזבל, בפודקאסט "עושים תנ"ך", 8 באוקטובר 2018 הערות שוליים קטגוריה:מלכי ישראל קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים קטגוריה:מתנקשים פוליטיים בתנ"ך קטגוריה:אישים משבט מנשה קטגוריה:בית יהוא קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס	2024-06-08T19:31:14
פרומתאוס	שמאל\|ממוזער\|250px\|"פרומתאוס מביא את האש לבני האדם", ציור מעשה ידי היינריך פוגר, 1817 שמאל\|ממוזער\|250px\|פסלו של פרומתאוס, בחזית מרכז רוקפלר בניו יורק. שמאל\|ממוזער\|250px\|פרומתאוס והרה, על גבי קיליקס משנת 490–480 לפנה"ס, מאטיקה שביוון. שמאל\|ממוזער\|250px\|פרומתאוס כבול והנשר מנקר בכבדו, פסל של ז'ף לאמבו בגן הרסטראו בבוקרשט שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל פרומתאוס של מנשה קדישמן בתל אביב במיתולוגיה היוונית, פרומתאוס (ביוונית עתיקה: Προμηθεύς, פירוש: "החושב מראש") הוא דמות במיתולוגיה היוונית, בן לקבוצת הטיטאנים. על-פי הסיפור המיתולוגי ברא פרומתאוס את האדם ממים ואדמה והעניק לו את האש, כדי שתשמש לו הגנה בחייו הקשים. לאחר שזאוס העניש את בני האדם ולקח להם את האש, גנב פרומתאוס ניצוץ מן האלים והחזיר את האש לבני האדם. על כך העניש אותו זאוס. מיתולוגיה פרומתאוס היה בנם של יַאפֶּטוֹס וקלימנה, אחיהם של אֶפּימֵתֶאוּס ("המבין לאחר מעשה"), אַטְלַס ומֶנוֹיְטִיוֹס, כולם משתייכים לקבוצת הטיטאנים. פרומתאוס הוא אביו של דוּקָלִיוֹן (להבדיל מִדוּקָלִיוֹן בנו של מִינוֹס). בעת מלחמת האלים האולימפיים בטיטאנים (הדור שקדם לאלים האולימפיים) לא ניצבו פרומתאוס ואחיו אפימתאוס לצד שאר הטיטאנים. פרומתאוס אף יעץ לאחיו הטיטאנים שלא להצטרף למלחמה. לאחר ניצחון האלים במלחמה, ביקש זאוס מפרומתאוס ומאפימתאוס לאכלס את העולם תחת מרותו, והעניק להם מתנות רבות למטרה זו: פרווה, טלפיים, כנפיים, מהירות ועוד. אפימתאוס השכיל לברוא בידיו המגושמות רק חיות. פרומתאוס עמל זמן רב, ולש מאדמה וממים יצור בדמות האלים - האדם. עד שסיים פרומתאוס את יצירת האדם, חילק אפימתאוס בפזיזותו את כל המתנות שקבל מזאוס. פרומתאוס רצה להגן על האדם חסר-הישע, ולכן העניק לו את האש. במקורות מוקדמים יותר מסופר כי פרומתאוס ואפימתאוס נצטוו לחלק מתנות ליצורים שנבראו קודם לכן. לפי גרסה זו, חילק אפימתאוס את המתנות בעצמו, ולאחר שראה פרומתאוס שלאדם לא נותר דבר, הוא העניק לאדם את האש. כפי שמשתמע משמו, פרומתאוס ניחן בכוח חיזוי העתיד. מסופר כי פרומתאוס לא חנן את האדם בכוח החיזוי, שכן אחרת היה האדם יודע את יום מותו, ובכך הייתה נמנעת ממנו התקווה. תביעותיו של זאוס מהאדם לקורבנות הביאו את האדם אל סף רעב. בסעודה שבסִיקִיוֹן פרץ ויכוח בין האדם והאלים לגבי חלוקת בשר הקורבן. פרומתאוס נתבקש לשמש בורר בין הצדדים. פרומתאוס לא חש כבוד לזאוס, ומאידך, חש חמלה לאדם יציר כפיו. הוא שחט שור גדול והכין שתי מנחות לזאוס, כדי שיבחר את המנה הראויה לאלים. באחת הניח את מנות הבשר, עטופות בקיבה ובמעיים, ובשנייה הניח עצמות, אך עטף אותן בשכבת שומן מבריקה. זאוס בחר במנת העצמות השנייה, הטעימה למראה (מסיבה זו, מעת זו ואילך רק השומן והעצמות יוקרבו על המזבח). לדברי הסיודוס נעשתה בחירה זו על אף שזאוס הבין את התרמית. לאחר שגילה את העצמות זעם זאוס על פרומתאוס, וכעונש שלל את האש מבני האדם. פרומתאוס חמל שוב על האדם; הוא התגנב אל האולימפוס וגנב ניצוץ אש מגלגליה של מרכבת השמש. הוא הסתיר את האש בתוך קנה חלול של שוּמר, ירד לארץ והחזירה לבני האדם. כעונש לבני האדם ציווה זאוס על הֶפַייסְטוֹס ליצור מחומר וממים אישה בשם פנדורה ("בעלת כל הדורונות") – האישה הראשונה בעולם, שעד אז חיו בו גברים בלבד. האלים לימדו את פנדורה יופי ואמנויות, וכן גם את הכישרון להוליך שולל ואת חוסר הבושה. בנוסף ניתן לפנדורה כד סגור ובו מיני חולי וכאב, קשיים ופגעים, ובתחתיתו הונחה התקווה. פנדורה נמסרה לאפימתאוס, שנשא אותה לאישה, למרות אזהרתו של פרומתאוס שלא יקבל מתנות מזאוס. פנדורה פתחה את הכד ושחררה מתוכו את כל האסונות על בני האדם. פרומתאוס עצמו נענש בחומרה. הוא נקשר לצוק בהרי הקווקז, ובכל יום הגיע אל הצוק עיט, לנקר את כבדו של פרומתאוס. הכבד היה צומח במשך הלילה, ולמחרת שוב חזר העיט, וחוזר חלילה. אייסכלוס מספר שלאחר ריצוי פרק מעונשו הציע זאוס לפרומתאוס את חרותו, בתמורה למידע שרצה לקבל מפרומתאוס. לפי הנבואה, אחד מבניו של זאוס יהרוג אותו ויירש אותו. זאוס ביקש מפרותמאוס לדעת את זהותו, אך פרומתאוס סרב. העונש אמור היה להימשך לנצח (או, על-פי גרסה אחרת, למשך 30,000 שנים); אולם, לאחר כ-30 שנים (או, על-פי גרסה אחרת, לאחר תריסר דורות) עבר במקום הרקולס, במשימתו להשגת תפוחי הזהב של ההספרידות. הרקולס שלח חץ בעיט וגאל את פרומתאוס. פרומתאוס, בתמורה, יעץ להרקולס שלא לנסות ולהביא את התפוחים בעצמו, אלא לבקש משימה זו מאטלס, וכך עשה הרקולס. פרומתאוס היה בן אלמוות. על פי גרסה אחת, תכונת האלמוות הייתה מולדת, ואפיינה אותו מעצם היותו טיטאן. על-פי גרסה אחרת, פרומתאוס נולד כבן תמותה וקיבל את תכונת האלמוות מהקנטאור כיירון בן האלמוות, שנפצע בשגגה מידי הרקולס. לפי גרסה זו, פציעתו של כיירון גרמה לו לייסורים והוא ביקש את מותו. מכיוון שהיה בן אלמוות, היה עליו להעביר את תכונת האלמוות לאדם אחר, והוא העבירה לפרומתאוס. לפי אותה גרסה יצא שחרורו של פרומתאוס לפועל מכיוון שעמד בשני תנאים שזאוס הציב לכתחילה: (1) על בן אלמוות כלשהו לוותר על תכונת האלמוות ולהעבירה לפרומתאוס; (2) על בן תמותה כלשהו להרוג את העיט ולשחרר את פרומתאוס. לפי שתי הגרסאות, פרומתאוס ניצל הודות להרקולס, ובהסכמת זאוס. פרומתאוס הוזמן בחזרה לאולימפוס, אולם חויב להמשיך ולשאת פיסה מהצוק אליו היה כבול, מוחזקת בחתיכה מן השלשלאות בהן היה כבול. פרומתאוס גילה לזאוס שהבן שעליו סיפרה הנבואה ייוולד לו מתטיס. על-פי הנבואה יעלה הבן הזה על אביו, ואחת היא מי יהיה האב. זאוס נמנע לפיכך מנישואין לתטיס, והיא ניתנה לפלאוס וילדה את אכילס. פרומתאוס אצל אפלטון קריאה בדיאלוג פרוטאגורס מציגה תמונה חיובית על יחסו של זאוס לבריאת האדם. סוקרטס מנסה לשכנע את הסופיסט פרוטאגורס שניתן ללמד את האנשים להיות אזרחים טובים. לשם כך הוא מספר את האגדה על בריאת האדם ועל מעורבותם של שני האחים כפי שמתואר לעיל. ואמנם משראה פרומתאוס את הטעות של אחיו אפימתאוס - בהותירו את האדם חסר הגנה ליום בו יעזוב את בטן האדמה לאור העולם, הבין פרומתאוס שעליו לצייד את האדם בכלים שיעזרו לו לשרוד: האש, חכמת מלאכת האש והחכמה המדינית. את האש ואת החכמה הצליח "לגנב" מהיפיסטוס ואתנה, אבל החוכמה המדינית הייתה אצל זאוס ולמבצרו של זאוס פרומתאוס לא הצליח לחדור. ממשיך אפלטון ומספר שאמנם מתנות אלו אמנם עזרו לאדם בחייו. האדם הוא היחיד מכל הברואים שבונה מזבחות ומחלק מתנות לאלים. בעזרת חוכמתו הוא החל לחבר מילים ושמות. בנה בתים הכין מלבושים הצמיח מזון מהאדמה והחל להתאגד בערים לצורך הגנתו מפני חיות השדה. ברם התאגדות זו הביאה שוב להפרדות היות שלבני האדם לא הייתה החכמה המדינית כיצד לחיות ולנהל חיים משותפים. בשלב זה הבין זאוס את טעותו כשלא אפשר לפרומתאוס לצייד את האדם בחוכמה המדינית, והטיל משימה זו על הרמס. הרמס חשב שהחוכמה המדינית היא ככל מקצוע אחר המיועדת לכל אדם לפי כישוריו ברם זאוס מצווה "חלקם לכל אחד ויהי לכולם חלק בהם: כי היה לא תהיינה מדינות אם רק למעטים יהיה חלק בהם כדי החכמות. וגם חוק תגזור מפי, כי בן אדם אשר לא יוכל לקבל את מנתו בבושה ובצדק אחת דתו ליהרג". ומסיים אפלטון ואומר: "כשבאים לדון בשלמות האזרחית, המשא ומתן שצריך להתנהל כולו לפי היושר והנבונות, ממילא נותנים הם לכל אחד ואחד להשתתף בו". אזכורים בתרבות אייסכילוס הקדיש לפרומתאוס טרילוגיה, ממנה שרד רק "פרומתאוס הכבול". לדבריו, פרומתאוס לימד את בני האדם את המדעים, את האמנויות ואת אומנות ההישרדות. על פרומתאוס נכתבו יצירות רבות, והוא שימש נושאם של יצירות רבות, בהן למשל "יצירי פרומתאוס" של בטהובן, "פרומתאוס המשוחרר" (“Prometheus unbound”) של שלי, "פרומתאוס" של גתה, "פרומתאוס הכבול" של רובנס, פסל "פרומתאוס הכבול" של הפסל הבלגי ז'ף לאמבו בגן הרסטראו בבוקרשט ופסל "פרומתאוס" במרכז רוקפלר במנהטן. על שמו קרוי היסוד פרומתיום. פרומתאוס מוזכר גם בספרות הפופולרית - למשל, שמו המלא של הספר פרנקנשטיין הוא ״פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני״. בנוסף, פרומתאוס מוזכר בספר האחרון בסדרה פרסי ג'קסון והאולימפיים, וכן בסדרה הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות. אזכור נוסף ניתן למצוא בסדרת הדרמה האמריקאית המאה של רשת CW, כאשר בקה פרנקו יוצרת בינה מלאכותית המעצימה את היכולות של האדם וקוראת לה "הלהבה" (באנגלית: The Flame), כמחווה לניצוץ שנגנב מהאלים וניתן לבני האדם. המושג "פרומתאיות" מסמל מרדנות ומלחמה הרואית בכוחות עליונים. המאבק הפרומתאי הוא מאבק מרובה סבל לשחרור הרוח מכבליה ולהשגת חירות. לקריאה נוספת גוסטאב שוואב, אלים וגיבורים, מגרמנית: חנה לבנת, אור יהודה: דביר,2007. עמ' 19–24. אפלטון, פרוטאגורס, פרק ז' עמודים 32 - 43, ספרי מופת פילוסופיים י"ב הוצאת מגנס תשכ"ו בתרגום אריה סיון. גלריה קישורים חיצוניים יעל רנן, פרומתאוס הכבול. מתוך: ספרות המערב: קובץ מסות. , , , בתרגום אהרן קמינקא גתה, פרומתאוס, בתרגום שאול טשרניחובסקי ובתרגום דוד פרישמן עוד על המיתוס של פרומתאוס באתר אקרופוליס החדשה עוד על פרומתאוס מתוך ה-Greek mythology link קטגוריה:טיטאנים קטגוריה:אלי חוכמה קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית	2024-03-19T12:35:19
רפאל קלצ'קין	ממוזער\|שמאל\|250px\|פרוטומה של קלצ'קין המוצגת באכסדרת אולם תיאטרון "הבימה" (פסל זהה מוצג במוזיאון ארץ ישראל, באכסדרת האולם ע"ש קלצ'קין) ממוזער\|שמאל\|250px\|דמות רפאל קלצ'קין על שטיח מאת יוסל ברגנר באודיטוריום קלצ'קין שבמוזיאון ארץ ישראל שמאל\|ממוזער\|250px\|לוחית זיכרון על ביתם של אהרן מסקין ורפאל קלצ'קין ברח' פרוג 33 בתל אביב רפאל קלצ'קין (15 בדצמבר 1907 – 27 במאי 1987) היה שחקן תיאטרון וקולנוע ופזמונאי ישראלי. מהשחקנים הגדולים של תיאטרון הבימה. חתן פרס ישראל לתיאטרון. ביוגרפיה קלצ'קין נולד בוולקוביסק ב-1907 ועלה לארץ ישראל בשנת 1921, בגיל 13. לאחר סיום לימודיו בגימנסיה העברית הרצליה, גילה כישרון משחק והתחבר לקבוצות התיאטרון שפעלו אז בארץ, בהן התיאטרון הארץ ישראלי והתיאטרון הסאטירי קצר הימים "הקומקום". לאחר עליית תיאטרון "הבימה" לארץ ישראל, הצטרף אל התיאטרון, בשנת 1928, ושיחק בו עד ליום מותו. קלצ'קין שיחק בכמאתיים הצגות, על-פי רוב בתפקידים קומיים. זכור במיוחד בשל תפקידו הראשי כסקיני המתורגמן, בהצגה "בית התה של ירח אוגוסט", בו הוא אומר את המשפט האלמותי: "פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה!" (תפקיד מקביל ששיחק מרלון ברנדו בסרט). תפקיד בלתי נשכח נוסף שלו, הוא הנחש המפתה את חווה במחזהו של אהרן מגד "בראשית", שהוצג ב"הבימה" ב-1962, בו הוא מפתה את חווה (בגילומה של ליא קניג) לאכול את התפוח. בשנות ה-30 שיחק בסרטים "צבר" ו"זאת היא הארץ". ב-1953 שיחק בסרט "דני ועליזה", ב-1956 שיחק בסרט "מעשה במונית" וב-1964 שיחק בסרט "הבו בנות לאילת". בשנת 1966 שיחק בתפקיד רב קלמן השדכן בסרטו של ישראל בקר, ובכיכובו של מייק בורשטיין, "שני קוני למל". בשנת 1976 שיחק בסרטו הראשון של זאב רווח כבמאי "רק היום", באותה השנה שיחק לצד יהודה ברקן בסרטו של בועז דוידזון "לופו בניו יורק". בשנת 1977 שיחק בסרטו של ג'ורג' עובדיה, "בדרנית בחצות", שיחק בסרטו של זאב רווח "הגונב מגנב פטור" ובסרט "בוא נפוצץ מיליון". בשנה זו שיחק גם בסרטו של חנוך לוין "פנטסיה על נושא רומנטי", ובמיוחד הוא זכור בביצועו את השיר "ציפור המכנסיים הקטנה". בשנת 1978 שיחק בסרטו של זאב רווח, "שרגא קטן", ובתפקיד אורח בסרטו הראשון של אבי נשר, "הלהקה". בשנת 1979 שיחק בתפקיד אורח בסרטו של זאב רווח, "לא לעלות יותר" בשנת 1984 שיחק בסרטו של עקיבא טבת, "עתליה" לצד מיכל בת אדם ויוסי פולק. בשנת 1987 שיחק בסרטיו של זאב רווח "המובטל בטיטו" ו"בובה". הופעותיו בסרטים אלה היו מתפקידיו האחרונים, מספר חודשים לפני מותו. בתחילת שנות השמונים החל להופיע בתשדירי שירות של משרד התחבורה, בין היתר על חציית מעבר חצייה ברמזור, ונסיעה באופניים ברחבי העיר. קלצ'קין חיבר גם מספר פזמונים ידועים. "אני מקוואי" שכתב בנעוריו, "'בתל אביב על החולות" (1922) ו"ערב בגליל" (1934). שני פזמונים שכתב בזמן מלחמת העצמאות: "האמיני יום יבוא" (לפי מנגינה של מנשה בהרב) ו"בערבות הנגב" (ללחן של פיוטר מאמאיצ'וק), הפכו מסמלי מלחמה זו כשהתפרסמו בביצועה של יפה ירקוני. פזמון "שובב" ידוע שלו הוא "בפתח-תקווה הייתי", שבנוי בצורה של בתים במתכונת של חמשיר. בסוף ימיו פרסם קלצ'קין יוגורט, ובחרו בו בגלל החיוניות שהקרין גם בגיל מבוגר, וזה בין היתר הודות לפעילותו הגופנית אותה עשה על שפת הים, גם בעיצומו של החורף התל אביבי, עד יומו האחרון. בשנת 1956 זכה בפרס "הבימה" לאמנות התיאטרון ע"ש נחום צמח. בשנת 1977 הוכתר כיקיר העיר תל אביב-יפו. בשנת תשל"ט-1978 זכה בפרס ישראל לתיאטרון. מותו והנצחתו קלצ'קין נפטר ב-1987, בגיל 79. נקבר בבית העלמין בקרית שאול בתל אביב. לאחר מותו ייסדה אשתו, הדסה, את הפרס ע"ש הדסה ורפאל קלצ'קין. פילמוגרפיה צבר (1933) זאת היא הארץ (1935) בית אבי (1947) מעשה במונית (1956) האתמול של מחר (1963) שבת המלכה (1965) הבו בנות לאילת (1965) שני קוני למל (1966) הדיבוק (1968) כנרת כנרת (1974) לופו בניו יורק (1976) רק היום (1976) הגונב מגנב פטור (1977) פנטסיה על נושא רומנטי (1977) בדרנית בחצות (1977) בוא נפוצץ מיליון (1977) הלהקה (1978) שרגא קטן (1978) בלפר (1978) לא לעלות יותר (1979) עתליה (1984) המובטל בטיטו (1987) בובה (1987) לקריאה נוספת רפאל קלצ'קין, 'התיאטראות שלי... (לקט זכרונות)', גזית לג (ט–יב)–לד (א–יב) (1980–1982), 141–143. ישראל גור, 'קלצ'קין (פנקס תיאטרוני)', במה (רבעון לדרמה) 86 (1981), 8–9. שלמה בר-שביט, עשיתי את זה בכל חום לבי ריאיון עם רפאל קלצ'קין), במה (רבעון לדרמה) 109–110 (1987), 49–55. מיכאל אוהד, רפאל קלצ'קין, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ט 1989. רפאל קלצ'קין, שירים ופזמונים; הביא לבית הדפוס: שלמה שבא, [תל אביב: חמו"ל], 1992. (במלאת חמש שנים למותו) קישורים חיצוניים רפאל קלצ'קין, באתר הבימה , בית השחקן רפאל קלצ'קין מפרי עטו: שיר השריון שכתב קלצ'קין, באתר יד לשריון הערות שוליים קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים קטגוריה:זוכי פרס ישראל לתיאטרון קטגוריה:יהודים בלארוסים קטגוריה:אנשי העלייה השלישית קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול קטגוריה:שחקני תיאטרון הקומקום קטגוריה:פזמונאים ישראלים קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 1977 קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1907 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1987	2024-10-19T20:11:27
טומוגרפיה ממוחשבת	טומוגרפיה ממוחשבת (באנגלית: Computed Tomography, בראשי תיבות: CT) היא סוג דימות שנועד לתת תמונה תלת-ממדית של פנים הגוף. בעת ביצוע הבדיקה, מקור קרינה שנע מסביב לחולה מעביר קרני רנטגן דרך הגוף בזוויות שונות. גלאים הממוקמים מול מקור הקרינה קולטים את הקרניים לאחר שעברו דרך הגוף ושולחים אותות אלקטרוניים למחשב. זה מעבד את הנתונים ויוצר דימות תלת־ממדי של הגוף או תמונות דו־ממדיות של חתכים ספציפיים. כדי להגדיל את איכות הדימות של רקמות רכות, כלי הדם והאיברים החלולים, ניתן למטופל חומר ניגוד. חומרי ניגוד נפוצים הם בריום שנלקח באמצעות שתייה או יוד שמוזרק למערכת הדם. חומרים אלו מקובלים במיוחד בסריקות באזור הבטן. הטומוגרפיה הממוחשבת הומצאה בשנת 1972 על ידי גודפרי נ. האונספילד במעבדות EMI בבריטניה. בשנת 1979 הוא קיבל את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על המצאה זו, יחד עם אלן מקלאוד קורמאק שחקר במקביל נושאים קשורים. מכשירי הטומוגרפיה הראשונים נזקקו למספר שעות כדי לבצע את הסריקה ולאסוף את הנתונים הגולמיים ולמספר ימים כדי לנתח את הנתונים. סורקים מודרניים מסוגלים לסרוק תוך שניות ספורות, ולהפיק מודל תלת־ממדי באופן כמעט מיידי. אטימולוגיה מקור המילה "טומוגרפיה" מקורו במילה היוונית τόμος (טוֹמוֹס) שמשמעה פרוסה או כֶּרֶךְ, ומהמילה γραφ (גרף) שמשמעה ציור או תרשים. עקרונות הפעולה של סורק CT 250px\|ממוזער\|סרטון המדגים את הפעולה הסיבובית של הסורק בשעה שכיסוי המנגנון מורם סורק CT מורכב ממסגרת קבועה שבתוכה מסתובבת מסגרת מעגלית ובה פתח עגול שדרכו עוברת מיטה שעליה שוכב המטופל. במסגרת המעגלית הסובבת מותקן מקור רנטגן ובדיוק מולו מותקנת סוללת גלאים. במהלך סריקת CT, המטופל שוכב על מיטה ומקור הרנטגן מסתובב סביבו ושולח אלומות צרות של קרני רנטגן שחלקן עוברות דרך גוף המטופל וחלקן נבלעות בו. סוללת הגלאים מלקטת את הקרינה שעברה דרך הגוף. המידע שנקלט בגלאים מועבר למסגרת הקבועה וממנה משודר למחשב השִׁחְזוּר. בכל פעם שמקור הרנטגן משלים סיבוב, מחשב השחזור מבצע סדרת פעולות מתמטיות שמייצרות תמונה של פרוסת תמונה דו-ממדית דקה של המטופל. המחשב שמייצר את התוצאות הסופיות מאגד מספר פרוסות לכרך – פרוסה שעובייה לרוב 1 עד 10 מילימטרים בהתאם לפרוטוקול הסריקה והשחזור. כל פרוסה מוצגת כתמונה אקסיאלית דו-ממדית אחת. טכניקות סריקה טקסט=מקור רנטגן ובדיוק מולו מותקנת סוללת גלאים\|ממוזער\|שמאל\|מקור רנטגן ומולו סוללת גלאים קיימות שתי טכניקות סריקה לאיסוף פרוסות – אַקְסִיאַלִית (צירית) והֶלִיקָלִית (סְלִילָנִית). בסריקה אקסיאלית המיטה מוצבת כך שקצה האיבר שנסרק נמצא בין המקור והגלאים. המערכת מבצעת סיבוב עם הקרנה סביב המיטה, ההקרנה מופסקת והמיטה זזה לנקודת הסריקה הבאה עד שמושלם כיסוי האיבר שנסרק. בסריקה הליקלית – המיטה נעה במהירות קצובה לאורך אזור הסריקה בעוד המערכת מסתובבת סביב המיטה. תנועת הסיבוב והתקדמות המיטה מסונכרנות כך שהמקור נע סביב המטופל בתנועת הֶלִיקְס - סליל. מחשב השחזור מעבד את המידע ומייצר ממנו סדרת תמונות של פרוסות אקסיאליות דו-ממדיות. בשתי הטכניקות מתקבלות סדרות של תמונות פרוסות אקסיאליות דו-ממדיות, אך הטכניקה ההליקלית מהירה יותר ופחות מציקה למטופל. בימינו מעדיפים לרוב סריקות הליקליות. הסריקות האקסיאליות משמשות בעיקר לסריקת איברים קצרים שניתן לכסות בסיבוב אחד של המערכת. תוצאות הסריקה תוצאות הסריקה ניתנות להצגה כפרוסות שמאגדות תמונות אקסיאליות או חתכים שלהן בזוויות שונות כתמונה תלת־ממדית, וכן במספר רב של תצוגות שמתוכננות לאיבחונים מסוימים לפי דרישה. היכולת לסובב את תמונה תלת-ממדית בחלל או לצפות בפרוסות ברצף, מקלה על מציאת המקום המדויק בו עשוי להתגלות הממצא. טומוגרפיה ממוחשבת ככלי אבחוני ממוזער\|צילום טומוגרפיה ממוחשבת המדגים שבר בלסת תחתונה עם תזוזה ממוזער\|סריקת CT שהומרה למודל תלת־ממדי מונפש באמצעות תוכנת פוטושופ מאז שנות ה-70, עת החל השימוש בטומוגרפיה ממוחשבת, היא הפכה לכלי חשוב בתחום דימות רפואי לצד הכלים הקיימים כגון: צילום רנטגן רפואי ובדיקת אולטרה סאונד רפואית. בתחילת המאה ה-21 החל מתרחב השימוש בטומוגרפיה ממוחשבת אף ככלי בתחום רפואה מונעת ובדיקות תקופתיות לגילוי מחלות, לדוגמה, בדיקת קולונוגרפיה למטופלים שלהם סיכון גבוה לחלות בסרטן המעי הגס, או בדיקת דימות של הלב למטופלים בעלי סיכון גבוה לחלות במחלת לב. קיימים מוסדות רפואיים המציעים אף בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת של כל הגוף לאוכלוסייה הכללית, אף שארגונים רפואיים רבים מתנגדים לבדיקה זו ללא צורך רפואי מוכח. ראש השימוש הנפוץ בסריקת טומוגרפיה ממוחשבת של הראש הוא ככלי לאיבחון שבץ מוחי, גידולים מוחיים, הצטברות סידן תוך-גולגולתי, דימום מוחי ושברים בגולגולת. במצבים אלה מבנים כהים בצילומי הדימות עשויים להעיד על בצקת ושבץ, ומבנים בהירים עשויים להעיד על הצטברות סידן, דימומים ונזקים לגולגולת. זיהוי גידולים מוחיים מתאפשר בדימות באמצעות זיהוי עיוותים באנטומיה הנכונה של המוח, הנוצרים כתוצאה מנפיחות. ריאות ניתן להשתמש בטומוגרפיה ממוחשבת ככלי לאבחון שינויים כרוניים ותהליכי מחלה ברקמת הריאות. לטומוגרפיה הממוחשבת קיים יתרון על פני צילום רנטגן באבחון מחלות ריאה, כגון מחלת ריאות חסימתית כרונית, פיברוזיס ומחלות דומות. בבדיקות אלה יוצרים חתכי דימות דקים של הריאות, לעיתים הבדיקה נערכת פעמיים, בעת שאיפה ובעת נשיפה. טומוגרפיה ממוחשבת אף יעילה באבחון תסחיף ריאתי כאשר היא משולבת בהחדרת חומר ניגודי לגוף המאפשר את דימות עורקי הריאה. חלל הבטן והאגן טומוגרפיה ממוחשבת היא כלי אבחוני רגיש לגילוי מחלות בחלל הבטן. לעיתים נעשה שימוש בכלי זה כדי לקבוע דירוג גידול סרטני. בטומוגרפיה ממוחשבת נעשה שימוש לבירור כאבי בטן חדים (בעיקר בשני הרבעים התחתונים של הבטן, בעוד שבדיקת אולטרה סאונד רפואית היא הכלי הראשון לבירור כאב ברבע הימני העליון של הבטן). אבנים בכליות, דלקת התוספתן, דלקת לבלב, דיברטיקוליטיס, מפרצת באבי העורקים וחסימת מעיים ניתנים כולם לאיבחון ולהערכה בבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת. טומוגרפיה ממוחשבת היא אף הכלי העדיף לאיבחון פגיעות באיברים גרמיים באזור האגן לאחר פגיעה טראומטית. גפיים טומוגרפיה ממוחשבת היא כלי אבחוני לזיהוי ולהערכת שברים מורכבים בגפיים, בעיקר באזור המפרקים, כיוון שהיא מאפשרת דימות תלת-ממדי של האזור הפגוע במישורים שונים. שברים ופגיעות בגידים ניתנים לדימות ברור בטומוגרפיה ממוחשבת. יתרונות לטומוגרפיה ממוחשבת מספר יתרונות בתחום הדימות הרפואי על פני מכשירים המפיקים תמונות דו-ממדיות. ראשית, בתמונת טומוגרפיה ממוחשבת אין חפיפה של מבני הגוף זה על גבי זה בתמונה וניתן להתמקד באיבר המטרה. שנית, מכשירי טומוגרפיה ממוחשבת מפיקים תמונות בהפרדה גבוהה המאפשרת להבחין בהבדלים דקים, אף פחות מ-1%, בין רמת הצפיפות של איברים שונים. לבסוף, דימות בודד בשיטה זו ניתן לבחון בחתכים שונים. שימוש בטומוגרפיה ממוחשבת חוסכת לעיתים את הצורך בהליכים פולשניים הדרושים לביצוע בדיקות דימות אחרות. כך לדוגמה, בדיקת קולונוגרפיה בטומוגרפיה ממוחשבת (הידועה בכינוי "קולונוסקופיה וירטואלית") בסריקה ברמת קרינה נמוכה עשויה להיות יעילה באותה מידה לאבחון מחלות המעי הגס כמו בדיקת בריום, תוך חשיפת המטופל למידה קטנה יותר של קרינה. סיכונים סורקי טומוגרפיה ממוחשבת קורנים בעוצמה גבוהה משמעותית ממצלמות קרני רנטגן רגילות, ומהווים גורם סיכון לסרטן, קָטָרַקְט, זרימת דם לקויה, ועוד בעיות הנובעות מהפגיעה של קרניים אלו ב-DNA. שיבושים ב-DNA רמות הקרינה הגבוהות בטומוגרפיה ממוחשבת גורמות לשיבושים ב-DNA של כל תא ותא באבר שמוקרן. השיבושים כוללים שבירה מלאה של גדילי ה-DNA (ראו double strand breaks, שבר דו גדילי), וכך בכל תא נוצרים בממוצע 35 שברים מלאים לגריי קרינה. השיבושים כוללים שיבושים במולקולות האפיגנטיות שצמודות ל-DNA, אשר חלקן מוסרות מה-DNA עקב הקרינה, ובכך משתנה רמת הביטוי של הגנים שהסמן האפיגנטי שלהם הוסר. את השברים ב-DNA התאים מנסים לתקן, אולם התהליך רווי בטעויות הגורמות למוטציות בגנים, הגורמות ליצירת חלבונים מוטנטים. במקרים שבהם התא לא יצליח לתקן את הנזקים, עשוי להיווצר תהליך של אפופטוזה, מוות תאי מתוכנן של התא, למניעת מצבים שבהם עודף נזקים ב-DNA מוביל לסרטן. במקרה ולא נוצר תהליך של אפופטוזה, התא יפעל באופן משובש, דבר שעלול להתבטא בסרטן, או בפעילויות לא תקינות אחרות בעלות השלכות בריאותיות שליליות אחרות. לתאים המתחלקים, כגון תאי גזע, יש סיכוי גבוה יותר למות כתוצאה מהנזק, או להפוך לסרטניים. את השינויים האפיגנטיים התא לא מתקן, וכך נוצר שינוי באופן פעולתו של התא. הערכת הסיכון להתפתחות סרטן ככלי להערכת רמת הסיכון להתפתחות סרטן, הומצאה יחידת הסיוורט, שבהתאם לידוע מהסטטיסטיקה, מתאימה לסריקה מסוימת רמת קרינת "משוקללת", שאילו נחשף כל הגוף לרמת קרינה "משוקללת" זו, הסיכון להתפתחות סרטן היה זהה לסיכון להתפתחות סרטן מהסריקה המסוימת בטומגרפיה הממוחשבת. רמת הקרינה ה"משוקללת" המדווחת בסיוורט לרוב נמוכה משמעותית, מרמת הקרינה האמיתית, המדווחת בגריי. הסבר טוב, אבל לא מדויק בכל הפרטים, הוא למשל שהקרנת רגל ב-20 קרניים יש אותו סיכוי לגרימת סרטן כמו הקרנת השוק בלבד ב-20 קרניים, אבל אם נקרין רק את השוק ב-20 קרניים, אז צפיפות הקרניים בשוק תהיה גדולה יותר מאשר הצפיפות כאשר כל הרגל מוקרנת ב-20 קרניים, וצפיפות הקרניים בהקרנת הרגל גדולה מהצפיפות שהייתה אילו כל הגוף היה מוקרן ב-20 קרניים. הקרינה המשוקללת קטנה מהקרינה האמיתית הנספגת באיבר, כמו שצפיפות הקרניים כשכל הגוף מוקרן קטנה מצפיפות הקרניים כשרק השוק מוקרן באותה כמות קרניים. למרות זאת מבחינת האנרגיה של הקרינה, זו אותה אנרגיה, בין אם היא מופקדת בכל הגוף, או באיבר אחד בלבד. כאשר האנרגיה מופקדת באיבר אחד בלבד, אזי הנזק הנגרם מצטבר באיבר המוקרן בלבד, וגורם לו נזק גדול מאשר אילו היה מוקרן באמת במנת הקרינה המשוקללת. גם הסיכוי לפתח סרטן באותו איבר עולה, אולם מאחר שיתר הגוף לא הוקרן, אז הסיכוי להתפתחות סרטן בשאר הגוף לא עולה, לעומת זאת הקרנת כל הגוף במנת הקרינה המשוקללת, מעלה את הסיכוי לסרטן באיבר אבל בפחות, אבל גם מעלה את הסיכוי להתפתחות סרטן ביתר הגוף, כך שסך הכל הסיכוי לסרטן בשני המקרים זהה, עד כמה שידוע, מהנתונים המועטים מהם ניתן להסיק מסקנות לגבי התפתחות סרטן מקרינת רנטגן. לדוגמה, סריקת ראש מלווה ברמת קרינה "משוקללת" של 1.5 מיליסיוורט, המחושב על ידי הכפלת רמת הקרינה האמיתית, שהיא 56 מיליגריי, בגורם שקלול המתאים לגודלו של הראש, ולרגישותו לסרטן יחסית לשאר הגוף. אותה רמת קרינה (56 מיליגריי) מלווה בכ 2 שברים דו גדיליים לתא, נתון שלא ניתן להסיק מרמת הקרינה ה"משוקללת". כמו כן האנרגיה הנספגת על ידי הראש בשל רמת קרינה זו (56 מיליגריי) שקולה לאנרגיה שהראש היה סופג מקרינת הרקע רק כעבור כ 23 שנים, בעוד ולפי רמת הקרינה המשוקללת המדווחת ניתן לטעות ולחשוב שהראש סופג אנרגיה כזו מקרינת הרקע תוך חצי שנה. בדיקות CT רבות כוללות שתי סריקות, אחת עם חומר ניגוד, ושנייה ללא חומר ניגוד, דבר המכפיל את כמות הקרינה, ואת הנזק ל-DNA. יכולתו של התא לתקן שברים ב-DNA שונה מאדם לאדם. אנשים שיכולת התיקון אצלם פחותה יסבלו מיותר תופעות לוואי עקב חשיפה לקרינה. תופעות לוואי של שימוש בחומרי ניגוד כאשר הסריקה מלווה בספיגה של חומר ניגוד, חומר הניגוד יכול ליצור תופעות לוואי שכוללת תגובות פסודו אלרגיות ב 12% מהאנשים, ותופעות לוואי קשות ב 0.2% מהאנשים, ובין עשרה לשלושים אנשים ממיליון צפויים למות מיידית כתוצאה מתופעות הלוואי הקשות הללו. כאשר מוזרק חומר הניגוד, בדרך כלל מוזרקים כ-40 מ"ל כאשר שליש מהחומר הוא יוד, כלומר כ-13 גרם של יוד. הכמות המרבית לצריכה יומית של יוד היא 0.001 גרם. לכן עלולות להתרחש תופעות לוואי של צריכה עודפת של יוד, ובכללן נזק לכליות המפנות את היוד מהגוף ב 7% מהמקרים, שיכול להוביל לצורך קבוע בדיאליזה. סיכוני קרינה מצטברת מטיוטה של הוועדה הבינלאומית להגנה מקרינה עולה כי כמות מצטברת של 500 מיליגריי של קרינה יכולים לגרום לקָטָרַקְט, ולהסתיידות עורקים. כמות קרינה זו יכולה להצטבר בעקבות מספר קטן של סריקות CT, לפעמים גם עקב סריקה אחת. עוד עולה מהטיוטה כי חשיפת תינוקות לקרינה של 100 מיליגריי גורמת לליקויים קוגניטיביים. כמויות קרינה כמות הקרינה הנספגת בבן אדם בסריקת CT משתנה ממכשיר למכשיר, ומאדם לאדם. הערכים המובאים להלן הם ערכים ממוצעים, שנמצאו בבדיקת מכשירים מסוימים, כאשר הערכים המרביים שנמצאו בדרך כלל היו פי שניים מהממוצע המדווח. לעיתים מבוצעות שתי סריקות או יותר בבת אחת, למשל בלי יוד ועם הזרקת יוד, מה שיכול להעלות את כמות הקרינה שוב פי שניים (כלומר סך הקרינה יכול להיות פי 4 מהממוצע המדווח כאן). כמו כן ישנם פרוטוקולי סריקה שונים אפילו לאותו איבר, מה שיכול לשנות את רמות הקרינה, וכן טעויות אנוש, או מכונה יכולים להעלות את רמות הקרינה לרמות שמיועדות להרוג תאים בחולי סרטן 1500 עד 4000 מיליגריי נרשמו עקב טעויות כאלה. המקרה מנה אפקטיבית (mSv) לכל הגוף מנה נספגת (mGy) באיבר המוקרן מספר השניםשהיה לוקח לאיברלספוג את מנתהקרינה מהטבעקרינת רקע שנתית2.42.41ראש CT1-25623בטן CT8145.8חזה CT5-7135.4חזה בטן ואגן CT9.9125Cardiac CT angiogram9-1240-10041Neonatal abdominal CT20208.3CT colonography6-11Barium enema15156.25Screening mammography0.431.25רנטגן חזה0.020.01-0.150.0625 הסבר על מנות הקרינה המנה הנספגת היא מנת הקרינה האמיתית הנספגת באיבר המוקרן, והיא פרופורציונלית לכמות האנרגיה הנספגת באיבר המוקרן, ולכמות הנזק המולקולרי הנגרם לכל תא מוקרן. המנה האפקטיבית היא מנת קרינה של תרחיש דמיוני בו כל הגוף מוקרן, והקרינה נספגת באופן אחיד בכל איבר ואיבר בגוף, והעוצמה האחידה הנספגת בתרחיש זה היא כזו שמאמינים שיכולה לגרום לסרטן כמו תרחיש הקרינה הלא אחידה ב-CT המדובר, למשל בדיקת CT של איבר מסוים. עבור אותה סריקת CT, המנה האפקטיבית לרוב קטנה משמעותית מהמנה הנספגת האמיתית, מאחר שבתרחיש המנה האפקטיבית כל הגוף מוקרן באותה המנה, ולכן נוצרים סיכויים להתפתחות סרטן בכל הגוף המתווספים זה לזה, ולכן מנות הקרינה הנמוכות הנספגות בכל הגוף יוצרות סיכויים להתפתחות סרטן באיברים רבים והם מסתכמים לכדי סיכויי התפתחות סרטן גבוהים כמו סיכויי התפתחות הסרטן באיבר המסוים הסופג לבדו את מנת הקרינה הנספגת האמיתית. יצוין שהסיכויים להתפתחות סרטן הם רק הערכות הנובעות מחישובים סטטיסטיים של שורדי ההפצצות האטומיות ביפן במלחמת העולם השנייה, וייתכן ואינן מדויקות עבור CT. יחידות המנה הפיזיקלית הנספגת לדוגמה הן גריי Gy או מיליגריי mGy (אלפית הגריי). יחידות המנה הביולוגית הנספגת לדוגמה הן סיוורט Sv, או מיליסיוורט mSv (אלפית הסיוורט). ראו גם MRI קרני רנטגן קרינה אלקטרומגנטית בדיקת אולטרה סאונד רפואית בדיקות לא הורסות בדיקת PET CT קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:רדיוגרפיה קטגוריה:דימות רפואי קטגוריה:דימות מוחי	2023-10-27T06:41:32
דימות תהודה מגנטית	שמאל\|ממוזער\|250px\|דימות תהודה מגנטית - חתך במישור החיצי סרטון המציג סדרה של הדמיות של חתכי מוח240pxסדרה של הדמיות של חתכים רוחביים של מוח, מהקודקוד מטה. סרטון המציג MRI של חלק מהראש בתלת-ממד240pxMRI תלת-ממדי של חלק מהראש דימות תהודה מגנטית (באנגלית: Magnetic Resonance Imaging; בראשי תיבות: MRI) הוא סוג של סריקה לא-פולשנית המשמשת להדגמת איברים פנימיים בגוף ללא חשיפה לקרינה מייננת, למטרות אבחון רפואי, חקר המוח, פסיכיאטריה, מחקר ביולוגי ועוד. בשיטה זו משתמשים בשילוב של קרינת רדיו ושדה מגנטי חזק (גבוה מ-1 טסלה) כדי להשפיע על הספין של הפרוטונים בגרעין אטומי המימן שנמצאים במולקולות המים שבגוף. שינוי תכונות הספין תלוי ברקמה בה הוא נמצא (למשל החומר הלבן או החומר האפור שבמוח) וכך, בעזרת שליחת פולס של גלי רדיו נוצרת תנועת נקיפה (פרצסיה) של ספין הפרוטון. הדבר גורם לפרוטון ליצור תהודה (רזוננס) הניתנת למדידה בעזרת סלילי הקלט של המכונה, ניתן לקבל הפרדה ברורה בין הרקמות השונות. הבדיקה יעילה במיוחד לדימות של הרקמות הרכות, לדוגמה דימות מערכת העצבים המרכזית - המוח וחוט השדרה, וכן המפרקים, דוגמת הברך והכתף. בנוסף הבדיקה מסייעת בזיהוי ואפיון מחלות בבטן ובאגן. דוגמאות לשימושים שכיחים: איתור גידולים במוח, אבחון של טרשת נפוצה, הערכת מצב מניסקוסים בברכיים ודימות פריצת דיסק בעמוד השדרה. בשל העובדה שבדיקה זו אינה כרוכה בקרינה מייננת, היא משמשת לאיבחון מחלות אצל נשים בהריון ואף לסקירת עובר, כשעולה חשד לאנטומיה לא תקינה אצל העובר. ב-MRI ניתן לבצע סריקות שונות המאפשרות לראות ממצא (כגון גידול) מזוויות מבט שונות - חיצי (חלוקה לשמאל ימין), חזיתי (קדמי-אחורי), אופקי (עליון-תחתון) או בשחזור תלת-ממדי. בתחילה נקראה השיטה דימות תהודה מגנטית גרעינית (NMRI). קהילת הרופאים חששה שהציבור הרחב יקשר שלא בצדק בין המילה "גרעינית" לבין פצצה גרעינית, רדיואקטיביות וכדומה, ולכן הוחלט להשמיט את המילה מהשם ומראשי התיבות. ממציאי המכשיר הם פול לוטרבור ופיטר מנספילד. בשנת 2003 הוענק להם פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על המצאת ה-MRI, עקב חשיבותו ככלי אבחוני. לאחרונה אושר לשימוש על בני אדם, לצורך מחקר בלבד, סורק MRI שפותח במיזם צרפתי-גרמני המגיע לחוזק של 11.7 T (טסלה). סורק זה מאפשר דיוק של פי 10 על הסורקים הנמצאים כיום בשימוש בבתי חולים, שלהם חוזק של 3 T (טסלה). בשנת 2024 הוצג אבטיפוס של מכשיר MRI מסוג חדש, שפועל בשדה מגנטי נמוך מאוד (Ultra-Low Field). מכשירים המבוססים על אבטיפוס זה יהיו זולים וניידים וניתן יהיה להפעילם ללא צורך בתשתית ייעודית, באמצעות חיבור לשקע חשמל רגילHannah Murphy, New low-field MRI small enough to plug into a standard wall outlet saves money without sacrificing safety, Health Imaging, May 10 2024. שימושים שמאל\|ממוזער\|250px\|מכשיר MRI של חברת פיליפס בשנים האחרונות פותחו יישומים נוספים ל-MRI בנוסף לצילומי אנטומיה, לדוגמה: דימות הלב בפעולה ומדידת תפקוד הלב אנגיוגרפיה - דימות כלי דם דימות תהודה מגנטית תפקודי (Functional MRI, או בקיצור "fMRI") - שימוש ייעודי במכשיר ה-MRI על מנת למדוד פעילות מוחית. חוקרים פיתחו שיטת עיבוד של סריקות ה-MRI המאפשרת לאתר שינויים מקומיים בזרימת הדם במוח, שמעידים על עוצמת הפעילות העצבית. שיטה זו מתבססת על השינוי שחל בתכונות המגנטיות של החלבון המוגלובין, בהתאם למספר מולקולות החמצן שהוא נושא. חוקרי המוח מנצלים תופעה זו כדי ללמוד אילו אזורים במוח פעילים כאשר מבצעים מטלות שונות. כך לדוגמה, ניתן לצלם את המוח בזמן מנוחה, ולאחר מכן לצלם את אותו אזור בזמן שמראים לנבדק תמונה או משמיעים לו קול מסוים. השוואה בין שתי תמונות ה-fMRI מזהה את האזורים במוח שהיו בשימוש. מלבד חשיבותו ככלי לחקר המוח, fMRI הוא כלי חשוב לתכנון ניתוחי מוח. מתמונות fMRI המנתח יכול למשל לאתר את מיקומם המדויק של מרכזי הדיבור והשמיעה אצל חולה מסוים, כדי לתכנן את הניתוח כך שהנזק הנלווה להסרת הגידול יהיה מזערי. (Diffusion Weighted Imaging (DWI - מדידת מקדם הפעפוע של המוח. הוכח שדרך דימות מקדם הפעפוע ניתן להבחין בין שבץ מוחי שנוצר כתוצאה מדימום ('המורגי') לבין שבץ שנוצר על ידי חסימת כלי דם ('איסכמי'). אבחנה זו קריטית כדי לקבוע טיפול נכון ויעיל למטופל. יש גם אינדיקציות שניתן להשתמש ב-DWI לצורך מיפוי החומר הלבן והחומר האפור במוח. כיום נבחן השימוש ב-MRI colonography כדי לסייע בגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס. שיטה לא פולשנית זו אמורה להיות בטוחה ונוחה יותר מבדיקת קולונוסקופיה הנמצאת בשימוש כיום. מגבלות וקשיים בגלל השימוש בשדה מגנטי חזק, יש לנקוט זהירות רבה בסריקת MRI בנוכחות מתכות בגוף. זאת משום שהמתכות עלולות להתחמם, לנוע או להתעוות בתוך הגוף. לעיתים לא ניתן לבצע את הבדיקה כלל, ולעיתים דרוש תיאום מיוחד, למשל קוצבי לב מסוימים שניתן להיכנס עמם ל-MRI בתיאום עם קרדיולוג/ית, לעומת קוצבי לב שלא ניתן להיכנס עמם ל-MRI כלל. כמו כן, אצל אנשים שיש חשש כי בגופם יש רסיסי מתכת, יעדיפו לעיתים בדיקת CT במקום בדיקת MRI. החלטות אלו תלויות בסוג המתכת, במיקומה המדויק של המתכת ביחס למבנים חשובים כגון כלי דם ועצבים, באזור הכלול בסריקה, ובחוזק השדה המגנטי. לעיתים ניתן לבצע בדיקת MRI במכשיר עם שדה מגנטי נמוך יותר (לרוב 1.5 טסלה), ולעיתים ניתן לבצע את הבדיקה גם במכשיר חזק יותר (לרוב 3 טסלה) תחת מגבלות טכניות מסוימות. בדיקת MRI מיועדת לאבחון פתולוגיות ברקמות הרכות של גופנו ואינה יעילה בהדגמת עצמות (או לאבחן מה שקורה בתוכן). לכן במקרים של שברים או פתולוגיות בתוך העצמות (שלא חודרות לרקמות מסביב) עדיף לבצע בדיקת דימות בעזרת קרינת רנטגן (צילומי רנטגן או CT). הכוח המגנטי החזק מאוד, המופעל במהלך הבדיקה, מחייב הסרת תכשיטים וחפצים ממתכת על ידי כל השוהים באזור הבדיקה. זאת, על מנת למנוע תאונות שעלולות להתרחש כתוצאה מהשפעת הכוח המגנטי. אופן הפעולה הפיזיקלי דימות תהודה מגנטית מבוסס על תהודה מגנטית גרעינית (NMR). בנוכחות חומר שלגרעינים שלו יש מומנט מגנטי, מתרחשות מספר תוצאות: בנוכחות שדה מגנטי חיצוני , החומר מתמגנט. המגנטיזציה של החומר פרופורציונלית לשדה החיצוני () אילו המגנטיזציה הייתה מוצבת בזווית (שאינה אפס) ביחס לשדה המגנטיזציה תבצע פרצסיה (נקיפה) בתדר לרמור שפרופורציוני לעוצמת השדה החיצוני בנוכחות שדה מגנטי נוסף , הניצב לשדה- ומסתובב מסביבו בתדר לרמור אזי המגנטיזציה תתחיל לנטות מן הכיוון של . לשדה נקרא "פולס RF". פולס RF של יסובב את המגנטיזציה ב- מכיוון השדה . לאחר סיום פולס ה-RF, כל רכיב של המגנטיזציה הניצב לכיוון יבצע פרצסיה בתדר לרמור. תנועה זאת נקראת פרצסיה חופשית (free precession). באנטנה שנמצאת בקרבת מקום יושרה מתח שישתנה בתדר על פי חוק פאראדיי. בנוסף לפרצסיה חופשית, רכיב המגנטיזציה המקביל לשדה חוזר בקצב אקספוננציאלי לערכו המקורי בשיווי משקל תרמי . כמו כן, גם רכיב המגנטיזציה הניצב לשדה דועך לאפס בקצב אקספוננציאלי (אם כי לא בדיוק באותו קצב כמו קצב חזרת הרכיב המקביל למגנטיזציה). בהדמיה, בנוסף לשדה החיצוני הקבוע והאחיד, מייצרים שדה מגנטי המשתנה ממקום למקום. בקירוב, השדה משתנה בצורה ליניארית בחלל המגנט, ולכן שדה זה נקרא "גרדיאנט". כתוצאה מהגרדיאנט משתנה תדר הפרצסיה ממקום למקום. לדוגמה, אם הגרדיאנט הוא בציר X אזי . כאן הוא עוצמת הגרדיאנט. היות שכל מומנט בגוף מתנודד בתדר שונה (על פי מיקומו בציר ה-X), האות הכולל שנקלט באנטנה הוא סכום של תדרים רבים. ב-MRI דוגמים את האות שנקלט באנטנה ומבצעים על האות התמרת פורייה מהירה. כתוצאה מהקשר בין תדר למקום (שנוצר על ידי שימוש בגרדיאנט), התרומה של תדר מסוים באות היא התרומה של מקום מסוים בגוף. כך ניתן לפענח איזה חלק מהאות בא מכל אזור ואזור שבגוף, ולהציג לרופא תמונה דו-ממדית או תלת-ממדית. עוצמתו של כל פיקסל בתמונה תלויה במספר גורמים - כמות החומר בעל מומנט מגנטי שיש שם, זמני רלקסציה, מקדם הדיפוזיה, זרימה, נוכחותם של חלקיקים פרומגנטיים מיקרוסקופיים ועוד. משך זמן הסריקה תלוי בטכניקת הדימות. ישנן סריקות הנמשכות שניות בודדות ואחרות נמשכות עשרות דקות. בדרך כלל מבקש הרופא לבצע מספר סריקות לאותו נבדק בשיטות סריקה שונות (שמייצרות קונטרסטים שונים) ובגאומטריות וברזולוציות שונות, כגון תמונות מכיוונים שונים. התהליך כולו נמשך בין 20 ל-40 דקות ואין לו כמעט תופעות לוואי. לפעמים מזריקים לנבדק חומר פאראמגנטי (גדוליניום) שעשוי להגדיל את הקונטרסט במקרה של גידולים מסוימים. בחירת פרוסה או נפח בדרך כלל אין מעוניינים לקבל תרומה מכל החומר שנמצא בתוך האנטנה. כדי להשיג רזולוציה מרחבית יש להתמקד על פרוסה דקה של חומר. ניתן להשיג מטרה זו בהפעלת גרדיאנט בזמן שידור פולס ה-RF. בנוכחות הגרדיאנט משתנה תדר התהודה ממקום למקום ורק במקום מסוים תדר התהודה שווה לתדר של פולס ה-RF. בצורה מתמטית, אם הגרדיאנט מופעל בציר Z, החומר היחיד שיושפע ממנו נמצא בפרוסה הדו-ממדית שבה: כיוון שאין תלות ב-X ו-Y, המשוואה מגדירה פרוסה דו-ממדית. עובי הפרוסה נקבע על ידי רוחב הפס של פולס ה-RF: את כיוון הפרוסה משנים על ידי בחירת ציר הגרדיאנט שמופעל בזמן שידור ה-RF (X או Y או Z או צירוף של שניים או שלושה בו זמנית). במכשירים מסחריים ניתן בדרך כלל לשלוט ברוחב פרוסה על ידי שינוי עוצמת הגרדיאנט. הפורמליזם של מרחב K אחרי פולס עירור (כגון פולס RF של ) האות הוא הסכום של התרומה של כל מומנט מגנטי, כשכל אחד תורם את תדר לרמור שלו באותו רגע. אם הגרדיאנטים משתנים בזמן, האות שווה ל: כלומר, בכל רגע ורגע אות ה-MRI שווה לערך של התמרת פורייה של המומנטים בחומר הנמדד. שיטות סריקה שונות מכסות את מרחב ה-K בצורות שונות. שיטת spin echo ושיטת gradient echo מכסות את המרחב שורה שורה (תמיד באותו כיוון). שיטת (echo planar imaging (EPI סורקת מספר שורות ברצף, כשחלקן נסרקות בכיוונים הפוכים. גם בשיטת fast spin echo סורקים מספר שורות של מרחב K אחרי כל פולס RF, אבל כל השורות נסרקות באותו כיוון. סוגי תמונות ב-MRI דימות בעזרת MRI מייצר מספר תמונות עיקריות: תמונה בשכלול T1 היא תמונה אשר מבוססת בעיקר על הבדלי דעיכת מגנטיזציה אורכית בין הרקמות. בסוג תמונה זה הניגודיות והבהירות מבוססות בעיקר על מאפיין T1 של הרקמות. תמונה זו נוצרת בדרך-כלל כאשר משתמשים בזמני TR ו-TE קצרים יחסית. תמונה בשכלול T2 היא תמונה אשר מבוססת בעיקר על הבדלי דעיכת מגנטיזציה רוחבית בין הרקמות. תמונה זו מבוססת בעיקר על מאפיין T2 של הרקמות והיא נוצרת כאשר משתמשים בזמני TR ו-TE ארוכים יחסית. סוג תמונה נוספת הוא תמונת PD, אשר מבוססת בעיקר על הבדלי כמות הפרוטונים בין הרקמות. מדוע אין MRI לאלקטרונים? גם לאלקטרון יש מומנט מגנטי, הרבה יותר גדול מהמומנט של הפרוטון. אמנם קיימת תופעת תהודה מגנטית אלקטרונית (Electron Paramagnetic Resonance) אבל בגוף אי אפשר לנצלה לדימות, מכיוון שהאלקטרונים לרוב מסתדרים בזוגות עם כיווני ספין הפוכים. בישראל בשנת 2009 פעלו בישראל עשרה מכשירי הדמיה. זהו שיעור של מכשיר אחד ל-700 אלף נפש. בשל התור הארוך, מופעלים חלק מהמכשירים 24 שעות ביממה, ולעיתים אף בשבתות. ב-2012, היו בישראל 14 מכשירי MRI נייחים וארבעה מכשירים בניידות שמסתובבות בין בתי החולים בפריפריה. בעשור השני של המאה ה-21 קודמה רכישה של 46 מכשירים חדשים, בנוסף לאלו שהיו לפני כן. ב-2019 פעלו בישראל 49 מכשירים בלבד. בשנת 2015, עלות הרכישה של מכשיר MRI בישראל הייתה 6 מיליון ש"ח. ב-2018 היו בישראל 5.2 מכשירים למיליון תושבים, לעומת ממוצע של 17 מכשירים במדינות ה-OECD. מספר הבדיקות לכל אלף תושבים היה 46.6 בישראל לעומת 74.1 ב-OECD. החלוקה הגאוגרפית של המכשירים אינה שוויונית, כאשר במרכז קיימים יותר מכשירים לכל X תושבים מאשר בפריפריה. דו"ח שפרסם מבקר המדינה בשנת 2024, מצא כי קיים מחסור חמור במכשירי MRI לנפש, מספר מכשירי MRI ו-CT למיליון נפש בישראל עדיין קטן ממספרם ב-13 מדינות ב-OECD. על אף דו"ח המבקר הקודם, במשרד הבריאות מעוכבים מתן רישיונות להפעלת המכשירים, לא הוגדרו תקנים לזמני המתנה מרביים לבדיקות וחלק מהמכשירים לא מוגנו בזמן אלא רק לאחר מלחמת חרבות ברזל. ראו גם מגנטואנצפלוגרפיה (MEG) תהודה תהודה מגנטית אלקטרונית תהודה מגנטית גרעינית QMRI לקריאה נוספת צבי פלטיאל, "דימות תהודה מגנטית גרעינית", פי האטום ג-4, יולי 1987 עופר בן חורין, "המדריך המלא - רפואה ופיזיקה נפגשות", הוצאת אחווה, 2016 קישורים חיצוניים MRI הפורטל הישראלי - פורטל הכולל הסברים פיזיקליים ורפואיים על בדיקות MRI ומידע על מצב ה-MRI בישראל , אפריל 2002 אפרת ששון ותמר קציר, סריקה מכוונת, באתר "הידען", 9 בפברואר 2012 ארז גרטי, איך ה-MRI פועל?, באתר "דוידסון Online" של מכון דוידסון לחינוך מדעי זאב לוז, דימות אדם - בעזרת תהודה מגנטית גרעינית, "מדע", כרך כ"ח 2, 1984 עופר בן חורין, פיזיקת MRI – בדיקה בתהודה מגנטית הערות שוליים קטגוריה:טכנולוגיה רפואית קטגוריה:ספקטרוסקופיה קטגוריה:דימות תהודה מגנטית קטגוריה:פיזיקה רפואית קטגוריה:מכשירי חשמל רפואיים	2024-09-12T07:07:19
זיבה	20px אין לבלבל ערך זה העוסק במחלת מין עם הערכים העוסקים במושגים ההלכתיים זב וזבה. זיבה (באנגלית: גונוריאה, Gonorrhoea) היא מחלת מין הפוגעת בעיקר באיברי המין ובשופכה, אך במקרים מסוימים גם באיברים נוספים הכוללים ריריות, דוגמת: הלוע והעיניים. הגורם למחלה הוא החיידק Neisseria gonorrhoea (ניסריה גונוריאה). תסמיני המחלה מתפתחים לרוב תוך יומיים עד חמישה לאחר ההדבקה (אם כי ישנם מקרים שבהם התסמינים מופיעים רק כעבור מספר חודשים), וכוללים כאב בזמן הטלת השתן, הפרשת מוגלה מן הפין, הנרתיק, או הגרון, וכן דלקת בצוואר הרחם ודימום בפי הטבעת. ללא טיפול עלולה הדלקת להתפשט דרך מערכת המין של האישה ולגרום לדלקת החצוצרות ואף לעקרות או היריון חוץ-רחמי; אצל הגבר היא עלולה לגרום להיצרות השופכה ודלקת בלוטת הערמונית. סיבוכים מאוחרים של המחלה כוללים דלקת מפרקים, דלקת שסתומי הלב ודלקת הלחמית. כאשר אישה בהריון החולה בזיבה, עלולה המחלה לעבור לתינוק בעת המעבר בתעלת הלידה ולגרום אצלו לדלקת בלחמיות, אשר ללא טיפול עלולה לגרום לפגיעה בראייה ואף לעיוורון. אבחון וטיפול כיום נהוג להשתמש במספר שיטות לזיהוי החיידק, הן מולקולריות והן שיטות של בקטריולוגיה קלאסית: בידוד החיידקים על מצע גידול – בידוד החיידקים במעבדה דורש שימוש במצע אגר מיוחד דוגמת: Thayer-Martin agar, GC agar, או אגר שוקולד (Chocolate agar). המושבות שמתקבלות על קרקעות מזון אלה הן קטנות, בעלות גוון אפרפר ומרקם חלק ומבריק. צביעת גראם ומיקרוסקופיה – זיהוי חיידקים באמצעות מיקרוסקופ אור לאחר צביעת גראם הוא תהליך מקובל בזיהוי החיידק, היות שחיידקי Neisseria gonorrhoea הם חיידקים גראם שליליים בעלי תצורה נקדית (Cocci) המופיעים לרוב בתצורה דיפלוקוקית (בזוגות) המזכירה זרעי שעועית. במידה ומבצעים צביעת גראם לדגימה שנלקחה מהפרשה מהפין או הנרתיק (משטח מיקרוסקופי ישיר), מתגלים חיידקי ה-Neisseria gonorrhoea לרוב בתוך תאי דם לבנים מסוג נויטרופילים ומקרופאגים. ספקטרומטר מסה – מדידת היחס בין המטען למסה של חלקיקים טעונים. באמצעות מדידה זו ניתן לנתח דגימה ולקבוע מה החומרים בה, כגון הרכב חלבוני המעטפת של החיידקים. הטיפול במחלה הוא באמצעות נטילת אנטיביוטיקה. נכון ל-2016 אנטיביוטיקה מקבוצת אזיתרומיצין או צפטריאקסון הן היעילות ביותר. אולם בשל עמידות חיידקים לאנטיביוטיקה, התאמת תרופה לנעשית מקומית. בעבר השתמשו לצורך כך בתרופות מקבוצת הפניצילין. אפידמיולוגיה כ-88 מיליון מקרים של זיבה מתרחשים מדי שנה, מתוך 448 מיליון מקרים חדשים של מחלות מין מדבקות הניתנות לריפוי מדי שנה – הכוללות גם עגבת, כלמידיה וטריכומוניאזיס. המחלה שכיחה ביותר ביבשות אפריקה, אמריקה ומערב האוקיינוס השקט.בעשור השני של המאה הנוכחית הוכפל פי שלושה מספר החולים בזיבה בישראל. קישורים חיצוניים גלריה הערות שוליים קטגוריה:זיהומים המועברים בעיקר במגע מיני	2024-07-05T21:00:31
תהודה מגנטית (פירושונים)	uk:Магнітний резонанс	2024-07-09T05:33:39
צמצם	שמאל\|ממוזער\|200px\|צמצם שמכוון ל-F/8. בצמצם ניתן להבחין בשבעה עלעלים. שמאל\|ממוזער\|200px\|צמצם סגור (ימין) ופתוח (שמאל) שמאל\|ממוזער\|200px\|אלומת לייזר טיטניום-ספיר באורך גל 920 ננומטר חולפת דרך צמצם, תוך כדי סגירה ופתיחה של צמצם אחר במעלה המסלול האופטי, ושל הצמצם המופיע בסרטון. שמאל\|ממוזער\|200px\|אלומת לייזר טיטניום-ספיר באורך גל 750 ננומטר חולפת דרך צמצם פתוח למחצה (ימין) וסגור (שמאל) צמצם (באנגלית: diaphragm) הוא רכיב במצלמה או במערכות אופטיות אחרות שתפקידו לחסום חלקית את מעבר האור, ובכך לשלוט במאפיינים שונים כמו עומק השדה. הצמצם עשוי בדרך כלל ממתכת דקה ובמרכזו חור עגול, כך שקרני האור שלא עוברות דרך החור נעצרות בגוף הצמצם. במצלמות מודרניות, הצמצם משולב בהתקן של עדשת המצלמה. ברוב המצלמות קוטר החור נשלט על ידי מעין תריס עגול בעדשה (Iris), המורכב, לרוב, ממספר עלעלים (בדרך כלל מ-3 ועד 20) המרכיבים מעגל. העלעלים מונחים זה על זה ויכולים להתקרב או להתרחק ממרכז המעגל וכך לשלוט על כמות האור הנכנס למצלמה- כך ניתן להשפיע על כמות הצבע/ הבהירות ובכך להעניק לתמונות מסוימות משמעות אחרת באמצעות, שינוי כמות האור שניתן לראות בתצלום. קיימים אף מנגנונים חלופיים למנגנון "העלים" הנסגרים. לעיתים הצמצם הוא קבוע ולעיתים השליטה בו מתבצעת באמצעות החלפת דיסקיות ידנית. עם זאת, מנגנונים אלו נדירים וניתן למצוא אותם בעדשות המיועדות לקהל נישה. דוגמה לעדשות בעלות מנגנון החלפה ידנית של טבעות הן עדשות המותג Lensbaby. מידת הפתיחה של הצמצם בדרך כלל אינה רציפה אלא יש לה מספר ערכים בדידים. היחס המקובל בין כל שני ערכים עוקבים הוא , כך שסגירת צמצם ביחידה אחת מקטינה את כמות האור פי שניים. למרות זאת, במצלמות מתקדמות, יש אפשרות להגדיל או להקטין את הצמצם בערכים שהם פחות מתחנה שלמה. השפעות הצמצם מלבד השפעתו של הצמצם על כמות האור הנכנסת למצלמה, משפיע גודל מפתח הצמצם גם על עומק השדה של התמונה. ככל שהצמצם סגור יותר, כך עומק השדה בתמונה גדל. צמצם סגור אף מקטין את אפקט החשכת הפינות הנוצר לעיתים בצילום עם צמצם פתוח. נוסף על כך, שימוש בצמצם סגור יחסית מגדיל את הניגודיות בתמונה. מעבר לגודל מסוים המשתנה בין עדשה לעדשה, סגירת הצמצם יוצרת תופעת עקיפה (Diffraction) הפוגעת בחדות התמונה. כמו כן, הצמצם משפיע גם על איכות הבוקה בתמונה. ככל שמספר העלעלים בצמצם גדול יותר, כך הבוקה תהיה נעימה יותר לעין, ואילו ככל שמספרם קטן, הבוקה תהיה גסה ומחוספסת יותר. ראו גם מהירות התריס קישורים חיצוניים גבי גולן - צמצם (מתוך בלוג על צילום) קטגוריה:ציוד צילום קטגוריה:אמצעים אומנותיים בצילום קטגוריה:מכשירים אופטיים	2024-06-19T00:55:38
רחל בלובשטיין	REDIRECT רחל המשוררת	2004-02-02T07:02:48
פרעות קישינב	ממוזער\|320px\|ראשי יהדות קישינב בהלווית ספרי התורה שנשרפו באירועי פרעות קישנב פרעות קישינב (ביידיש: קישינעווער שחיטה או קישנעווער פאגראם) היו פרעות נגד יהודי קישינב בעיר זו שבבסרביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית, כיום במולדובה) שהתרחשו בפסחא 1903 בסוף חג הפסח ה'תרס"ג ונמשכו שלושה ימים. הפרעות היו על רקע הסתה אנטישמית מטעם עיתונות רוסית בתמיכת ממשלת רוסיה. בפרעות נרצחו יותר מחמישים יהודים, עוד עשרות נפצעו באופן קשה, מעל 500 נפצעו קל ומעל ל-700 בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו. העיתונות הרוסית התעלמה מן הפרעות. לעומת זאת היו מספר סופרים רוסים שגינו את הפרעות והאשימו בהן את ממשלת רוסיה - ביניהם ולדימיר קורולנקו, לב טולסטוי ומקסים גורקי. העיתון הניו יורק טיימס התייחס מיד לפוגרום, וטען כי המשטרה המקומית לא ניסתה לעצור אותו. הדיווחים תפסו את תשומת הלב של הקהילה העולמית וגררו גינויים שונים במערב. הפרעות השפיעו על הציונים הראשונים - בין היתר הן עודדו את בנימין זאב הרצל להציע את תוכנית אוגנדה והיוו השראה לרעיון ההגנה העצמית של זאב ז'בוטינסקי. הם גם הובילו לקרבה גדולה יותר בין יהדות ארצות הברית לבין יהדות רוסיה. מספר אמנים יהודים כתבו יצירות על הפרעות, הידועות בהן הן פואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" והשיר "עַל הַשְּׁחִיטָה" מאת חיים נחמן ביאליק. התקפה נוספת על יהודי קישינב נערכה שנתיים אחר כך, במשך יומיים, הפעם בסוכות ה'תרס"ה, 1905, בעקבות הכרזת הצאר במנשר אוקטובר על מלוכה חוקתית. התקפה שנייה זו נערכה כחלק מפרעות ארגון "המאות השחורות" שתקפו למעלה מ-600 קהילות יהודיות ברחבי רוסיה, אך בקישינב תוצאות התקפה זו היו מצומצמות יותר מקודמתה, בין היתר גם בגלל התארגנות היהודים להגנה עצמית. פוגרום 1903 ה'תרס"ג הרקע העיתון האנטישמי בשפה הרוסית Бессарабец (בתרגום מילולי "בסרבי"), בעריכתו של פאבל קרושבאנו, אנטישמי ידוע, פרסם בקביעות מאמרים נגד האוכלוסייה היהודית עם כותרות כגון "מוות ליהודים!" ו"מסע צלב נגד הגזע השנוא!". העיתון הסנסציוני נתמך על ידי משרד הפנים הרוסי באמצעות קרן מיוחדת. כאשר ב-1903 נמצאה גופתו של נער נוצרי אוקראיני, מיכאיל ריבצ'נקו, בעיר דובסרי, כ-25 קילומטרים צפונית לקישינב, (לבסוף התברר שדודו רצח אותו כדי לקבל את הירושה), ונערה שניסתה להתאבד נמצאה מתה בבית חולים יהודי, השתמש העיתון בעלילת דם כשרמז ששניהם נרצחו על ידי יהודים כדי להשתמש בדמם בהכנת המצות לפסח. העיתון גם האשים את היהודים בתמיכה הן במהפכה סוציאליסטית והן בניצול קפיטליסטי של נוצרים. עיתון נוסף, Свет ("אור") השתמש בטענות דומות. טענות אלה עוררו למהומות נגד היהודים, בעידודו של בישוף הכנסייה הרוסית אורתודוקסית בעיר. שגריר רוסיה בארצות הברית, הרוזן קאסיני, טען בראיון במאי 1903: "יש ברוסיה, כמו בגרמניה ובאוסטריה, תחושה מסוימת נגד היהודים. סיבה ליחס עוין זה מצויה בעובדה שהיהודים לא עובדים בשדה או בחקלאות. הם מעדיפים להיות מלווי כסף... המצב ברוסיה, עד כמה שנוגע הדבר ליהודים הוא רק זה: זה האיכר נגד המלווה בריבית, ולא הרוסים נגד היהודים. אין הרגשה נגד היהודים ברוסיה בגלל הדת". הפוגרום פוגרום קישינב החל בחג הגלות אחרון של פסח כ"ב בניסן ה'תרס"ג, 19 באפריל 1903 (6 באפריל לפי הלוח היוליאני), לאחר שהאוכלוסייה הנוצרית של העיר יצאה מהכנסייה ביום ראשון של הפסחא, והוא כלל שלושה ימים של מהומות נגד היהודים. 49 יהודים נרצחו, 92 נפצעו קשה, 500 נפצעו קל ומעל ל-700 בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסודוד ויטל, המהפכה הציונית, עם עובד, 1991-1978, כר' ב', עמ' 180-178. הפורעים נעצו מסמרים בראשי קורבנותיהם, ניקרו עיניים והשליכו תינוקות מהקומות העליונות אל המדרכות. הם סירסו גברים ואנסו נשים. במהלך הפרעות עבר הבישוף המקומי במרכבתו ובירך את ההמון. שר הפנים הורה למושל המחוז שלא לעשות מאמץ כדי להגן על היהודים ובפקודתו של המושל נסגר הצבא בבסיסו. לא נעשה כל ניסיון מצד המשטרה או הצבא להתערב כדי להפסיק את המהומות, אלא רק לאחר שלושה ימים. אי התערבות זו היא ראיה תומכת בדעה שהפוגרום היה בחסות המדינה או לפחות נסבל על ידה. היהודים וגורמי אופוזיציה האשימו בעיקר את שר הפנים, ויאצ'סלב פלבה, באי מניעת הפוגרום. הממשלה הרוסית השתמשה בקישינב כדי לבחון טכניקה חדשה שבאמצעותה יכבו את הלהט המהפכני: פוגרום נגד היהודים. העיתונות הרוסית לא דיווחה על הפרעות, אלא רק הזכירה בקצרה התפרצות פתאומית שנגרמה באשמת היהודים. העיתון הניו יורק טיימס תיאר כך את פוגרום קישינב מיד לאחר התרחשותו: פוגרום 1905 הנוצרים תקפו את היהודים בפוגרום שני בחול המועד סוכות, כ' בתשרי ה'תרס"ו - 19 באוקטובר 1905, ולמחרת בהושענה רבה ה-20 באוקטובר. הפעם המהומות החלו כמחאה פוליטית נגד הצאר, אך הפכו להתקפה על יהודים בכל מקום שבו נמצאו. בפוגרום זה נרצחו 19 יהודים ו-56 נפצעו. ליגות יהודיות להגנה עצמית שאורגנו אחרי הפוגרום הראשון עצרו כמה ממקרי האלימות, אבל לא הצליחו למנוע את כל הפגעים. פוגרום זה היה אחד מתוך למעלה מ-600 פוגרומים, פרעות המאות השחורות, ששטפו את האימפריה הרוסית לאחר מנשר אוקטובר שהוכרז יומיים קודם לכן, ב-17 באוקטובר 1905, (במהלך חג הסוכות היהודי). תוצאות שמאל\|ממוזער\|250px\|ליתוגרפיה מאת המאייר האמריקני Emil Flohri, בעקבות הפוגרום ב-1903 "ארצות הברית לצאר הרוסי: הפסק את הדיכוי האכזרי של היהודים". האיור מתאר את נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט נוזף בצאר ניקולאי השני כאשר הוא מצביע על יהודים בורחים - "יהודי רוסי" הסוחב על גבו שק כבד הנושא את הכיתוב "דיכוי". מן השק משתלשלות משקולות שעליהן התוויות "אוטוקרטיה", "שוד", "אכזריות", "התנקשות", "הולכת-שולל" ו"רצח". ברקע, מימין, נראה יישוב יהודי עולה באש. פרעות קישינב תפסו את תשומת הלב של הקהילה העולמית אך למרות זעקת העולם, רק שני גברים נשפטו לשבע וחמש שנות מאסר, ועשרים ושניים איש נידונו לשנה או שנתיים מאסר. גנריך סליוזברג ייצג את הנפגעים בבתי המשפט. מספר רב של אמנים וסופרים רוסים נקטו עמדה ביחס לפרעות: הסופר הרוסי ולדימיר קורולנקו כתב על פרעות קישינב ב"בית 13", ואילו טולסטוי וגורקי כתבו גינויים המאשימים את ממשלת רוסיה - בשונה מהפוגרומים הקודמים של 1880–1890, כאשר האינטליגנציה הרוסיה שתקה. הפרעות האיצו אלפים מיהודי בסרביה להגר, רובם למערב ומיעוטם הגיעו לארץ ישראל. הם היוו מוקד התייחסות מרכזי של הציונים הראשונים. הפוגרום הראשון ב-1903 שכנע את בנימין זאב הרצל להציע בקונגרס הציוני השישי את תוכנית אוגנדה כפתרון למצוקת יהודי רוסיה. לציונות הרוויזיוניסטית הוא שימש השראה לרעיון ההגנה העצמית תחת מנהיגותו של זאב ז'בוטינסקי. בעקבות הפרעות שגרמו זעזוע בעולם היהודי ושבעקבותיהן נשמעו קריאות רבות להתקוממות יהודית, פרסם פנחס דשבסקי עם חבריו מכתב הקורא ליהודי רוסיה להתעורר להתנגדות ולהגנה עצמית. לאחר מכן, החליט דשבסקי לנקום את נקמת הנרצחים בעצמו, נסע לסנט פטרסבורג ותקף בסכין את העיתונאי האנטישמי פאוול קרושבאן (Pavel Krushevan), מבכירי האימפריה הרוסית. אחרי התקיפה הסגיר עצמו לידי המשטרה. הפרעות הוזכרו במסקנת תאודור רוזוולט לדוקטרינת מונרו כדוגמה לסוג של הפרת זכויות האדם שיצדיק את מעורבות ארצות הברית באמריקה הלטינית. עד הפרעות ניסו יהודי ארצות הברית להתנער מיהודי רוסיה, שהיו ברובם שומרי מצוות ולא התאימו לתדמית ה"משתלבת" שניסו יהודי ארצות הברית לטפח. לאחר פרעות קישינב הבינו יהודי ארצות הברית כי עליהם לסייע לאחיהם יהודי רוסיה. לאחר מהפכת פברואר 1917 התנצל נשיא הנהגת הפלך על הפרעות וטען שאלו נבעו מהמשטר הצארי הישן. באמנות ממוזער\|אפרים משה ליליאן, "למתים על קידוש השם בקישינוב". הדפס לזכר חללי הפוגרום בקישינב, 1903. שמאל\|ממוזער\|250px\|שער קינה של הרמן שפירא על הפוגרום (ניו יורק, 1904). באיור במרכז מתואר הטבח. מספר אמנים יהודים כתבו יצירות על הפרעות: המחזאי מקס ספרבר בחר בפוגרום קישינב כנושא לאחד ממחזותיו הראשונים. שאול טשרניחובסקי ביסס על הפרעות את הבלדה בת הרב ואמה. בעקבות הפרעות כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה". הפואמה "בעיר ההרגה" נדפסה לראשונה תחת השם "משא נמירוב" בעיתון "הזמן" בעריכת בן ציון כ"ץ, בעיר פטרבורג. שינוי השם והשמטת מספר שורות בשיר היו דרושים על מנת לקבל את אישור הצנזור, היהודי המומר לנדאו, לפרסום השיר. בתחילה הגיב ביאליק בכעס רב על השמטת השורות, אך בהמשך קיבל את השינוי בהבנה ואישר את פרסום השיר. השיר תורגם לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי, וכך הגיע לקהל הרחב, כולל קהל יהודי שאינו קורא עברית. אבל פן, שהיה שותף לביאליק בביקור בקישינב, יצר את סדרת העבודות "נאד הדמעות" בעקבות הפרעות. אלו זכו לפרסום רב בשנות ה-20–30 של המאה ה-20. גם החזן המפורסם יוסלה רוזנבלט הוציא שיר על הפרעות בשם "דער פאגראם אין קישינעוו". ראו גם שמאל\|ממוזער\|250px\|גלוית דואר שהפיקה רפובליקת מולדובה ועליה המצבה שהוקמה לזכר קורבנות פרעות קישינב פנחס דשבסקי לקריאה נוספת יצחק קורן, יהודי קישינב, תל אביב, תש"י דוד ויטל, המהפכה הציונית, עם עובד, כר' ב', עמ' 178–180 קישורים חיצוניים הפרעות בקישינוב מבחר מאמרים באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח לוסיאן-זאב הרשקוביץ', Lucian Zeev Herşcovici Chişinău 1903 : Oraşul măcelului (קישינב 1903 - עיר ההריגה) באתר ברומנית Acum 27/12/2009 בן ציון כץ, על עיתונים ואנשים , תל אביב, 1983 רשימת הרוגי הפוגרום ב-1903, באתר היוּחסין JewsihGen הערות שוליים קטגוריה:רוסיה וברית המועצות: אנטישמיות קטגוריה:האימפריה הרוסית: היסטוריה קטגוריה:יהדות האימפריה הרוסית קטגוריה:מולדובה: היסטוריה קישינב קישינב קטגוריה:1903 ברוסיה קטגוריה:קישינב: היסטוריה	2024-07-27T12:04:01
אלקטרוניקה רפואית	אלקטרוניקה רפואית כוללת את שלל האבזרים והכלים האלקטרוניים המשמשים את הרפואה. שמאל\|ממוזער\|250px\|סורק CT כלים אלה הם משלושה סוגים: כלים המשמשים את הרופא באבחון מצב בריאותו של הנבדק. כלים למתן טיפול רפואי. כלים המשמשים את החולה להתגברות על בעיה רפואית שהוא סובל ממנה. כלי אבחון צילום רנטגן אלקטרוקרדיוגרם (מכונה א.ק.ג., באנגלית: EKG — Electrocardiogram) אלקטרואנצפלוגרם (מכונה א.א.ג., באנגלית: EEG — Electroencephalogram) הדמיית אולטראסאונד טומוגרפיה ממוחשבת (באנגלית: CT — Computerized Tomography) הדמיית תהודה מגנטית (באנגלית: MRI — Magnetic Resonance Imaging) PET מכשור לטיפול רפואי רדיותרפיה מכשור לסיוע לחולה עזרי שמיעה קוצב לב מכשור למעבדה רפואית תהודה מגנטית גרעינית אלקטרופורזה ספקטרוסקופיה ספקטרוסקופיית פורייה קישורים חיצוניים ד"ר סמדר רייספלד, ד"ר רחל מינץ וד"ר יעל קשתן, בדיקות רפואיות ומכשירים רפואיים, אתר מט"ח קטגוריה:אלקטרוניקה קטגוריה:טכנולוגיה רפואית קטגוריה:מכשירי חשמל רפואיים	2023-09-12T12:12:43
עוזי אסנר	עוזי אסנֶר (נולד ב-21 ביוני 1956) הוא מוזיקאי ומעבד, וכן מנצח על מקהלות ותזמורות. קריירה את דרכו המוזיקלית החל בלהקות צבאיות. היה בלהקת חיל הים ובלהקת פיקוד הדרום, כמו כן שימש כמעבד של הלהקות בין השנים 1978-1974. הופיע בסרט "הלהקה" בתפקיד מוני הקלידן. אסנר מנצח על מקהלות רבות כגון: האירוסים בית אלפא, חבורת הזמר מטה אשר, "שירון" מהוד השרון ומקהלת נוצרים אוהבי ישראל בדנוור ארצות הברית, ו"שובבי הגבעה" - להקת ילדים בגבעת שמואל. הוא שימש כמנהל מוזיקלי בתוכניות טלוויזיה רבות כגון: "שירים שנשארים" עם דורי בן זאב, פרפר נחמד גם כמלחין, רחוב סומסום שארא סיסים, קשת וענן, זהו זה! במשך שש עונות, מי בחלילית,"חידון מוזיקלי" ו"מי לה סי" בהנחיית מני פאר, וכן ליווה שורה של זמרים ידועים כגון יפה ירקוני, רבקה מיכאלי, מייק בורשטיין וחוה אלברשטיין. ניהל מוזיקלית את זהו זה!, את מופעיו הבימתיים והטלוויזיוניים של טוביה צפיר וכן מופעים מרכזיים בערוץ הראשון. הוא מופיע בתוכניות זמר בכל הארץ עם אחיו חיים אסנר. השניים מכונים "האחים אסנר", ומקיימים סדרות זמר מפוארות בהיכלי התרבות הגדולים ברחבי הארץ. בהופעות הם מארחים אמנים מוכרים - ותיקים וצעירים - ומנהלים סדרות הן כמנחים והן מנהלים מוזיקליים. בשנת 2007 הלחין דיסק לקהילה האוונגליסטית בשם "התנ"ך ואני", המבוסס על סיפורי התנ"ך. קישורים חיצוניים קטגוריה:מנצחים ישראלים קטגוריה:קלידנים ישראלים קטגוריה:מנצחי מקהלות ישראלים קטגוריה:מעבדים מוזיקליים ישראלים קטגוריה:מלחינים ישראלים קטגוריה:חברי להקת חיל הים קטגוריה:חברי להקת פיקוד הדרום קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני ג' (חיפה) קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1956	2024-09-26T09:45:56
הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית 2004	לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2004 התקיימו בחירות מקדימות רק במפלגה הדמוקרטית. במפלגה הרפובליקנית לא היו לנשיא ג'ורג' ווקר בוש מתחרים. המועמדים ג'ון קרי ג'ון אדוארדס אל שרפטון דניס קוסיניץ' הווארד דין (פרש ב-18 בפברואר) וסלי קלארק (פרש ב-11 בפברואר) ג'ו ליברמן (פרש ב-3 בפברואר) ריצ'רד גפהארט (פרש לאחר האסיפות באיווה) קרול מוזלי בראון (פרשה בתחילת ינואר 2004) בוב גרהאם (פרש ב-2003) התקדמות המרוץ בתחילת 2003 המועמדים הבולטים היו: הסנאטור ג'ו ליברמן מקונטיקט – המועמד לסגנות הנשיא בשנת 2000 ג'ון קרי – סנאטור ותיק ממסצ'וסטס חבר בית הנבחרים ממיזורי ריצ'רד גפהארט – יו"ר הקונגרס בשנות ה-90 שניסה כבר להתמודד למינוי בשנת 1988 אולם בקיץ של 2003, עם הסתבכות המלחמה בעיראק, עלה כוכבו של מושל ורמונט לשעבר, הווארד דין – המועמד הרציני היחיד, שהתנגד ליציאה למלחמה. בנוסף תרמו לנסיקתו השימוש החדשני שלו באינטרנט הן ככלי ליצירת קהילה ולמשיכת קהל שלא הצביע בעבר, והן ככלי לגיוס תרומות קטנות אך רבות. לקראת תחילת הבחירות הוא התייצב בראש הן בסקרים והן בסכום הכסף שהקמפיין שלו הצליח לגייס. עוד מתמודד בולט שהצטרף היה הגנרל ווסלי קלארק, המפקד הכללי של נאט"ו בתקופת המלחמה בקוסובו. תפקידו כפרשן של CNN בתקופת המלחמה בעיראק תרמה לפופולריות שלו, אולם הוא היה חסר כל ניסיון פוליטי. 19 בינואר - איווה באיווה מתקיימות אספות בחירה (caucuses) שבוחרות צירים לוועידה המדינתית. ועידה זו בוחרת את 45 צירי המדינה לוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית. בניגוד לבחירות מקדימות (פריימריז), ב"אספות בחירה" המצביעים באים ביחד, בשעה מסוימת אחה"צ לאספות שנערכות במוסדות ציבוריים ואף בבתים פרטיים בכל אזור בחירה. אחרי דיון המתכנסים מתחלקים למחנות, ועל פי החלוקה הזו קובעים את חלוקת הצירים של כל מועמד בוועידת המפלגה המדינתית. בשבועות האחרונים לפני ההצבעה הסתמן במדינה מאבק צמוד בין דין לגפהארט, עם יתרון לדין. אולם בימים האחרונים לפני הבחירות התחזקו קרי ואדוארדס, ולבסוף ניצחו בהפרש משכנע, שמזניק את מועמדותם לקראת המשך הבחירות בניו המפשייר. גפהארט ממיזורי השכנה, היה חייב לנצח באיווה. בעקבות הפסדו פרש מהמרוץ. דין הגיע במקום שלישי די חלש, אבל יותר משפגעו בו התוצאות, פגע בו הנאום שלו בתום יום הבחירות, בו הוא הפגין עודף התלהבות שנתפס בטלוויזיה כהיסטריה וחוסר שליטה. בעקבות כך הנאום שלו קיבל את הכינוי "I have a scream" (כפרפרזה על הנאום המפורסם של מרטין לותר קינג) תוצאות (אחוזים של הצירים לוועידה המדינתית, בסוגריים – צירים לוועידת המפלגה הארצית) ג'ון קרי – 38% (20) ג'ון אדוארדס – 32% (18) הווארד דין – 18% (7) דיק גפהארט – 11% (0) דניס קוסיניץ' – 1% (0) ווסלי קלארק וג'ו ליברמן לא רצו באיווה. 27 בינואר - ניו המפשייר בניו המפשייר יש בחירות מקדימות (פריימריז). אלה הפריימריז הראשונים במרוץ, והמועמדים בדרך כלל מקדישים בשנה שלפניהם זמן רב במדינה קטנה זו. ההיסטוריה מראה שבשביל לקבל את מינוי המפלגה על המועמדים לקבל את אחד משני המקומות הראשונים בבחירות אלו. ג'ון קרי, ממסצ'וסטס, והאוורד דין מוורמונט השכנות היו חייבים להראות תוצאות טובות ולנצח בבחירות מקדימות אלה בשביל לשרוד במרוץ. ואכן קרי ניצח, תוצאה של המומנטום שצבר מאז הניצחון באיווה. דין, שתוצאות הבחירות באיווה מחקו את יתרונו בין לילה, הצליח לשפר את מעמדו - אך זה הספיק רק למקום שני די מרוחק. קלארק ואדוארדס הגיעו במקום השלישי והרביעי בצמידות, מה שאיפשר גם להם להמשיך במרוץ ולנסות להראות את כוחם בדרום ארצות הברית - משם באו. תוצאות (באחוזים מקולות המצביעים, בסוגריים - צירים לוועידה) ג'ון קרי – 39% (13) הווארד דין – 26% (9) ווסלי קלארק - 13% (0) ג'ון אדוארדס – 12% (0) ג'ו ליברמן - 9% (0) דניס קוסיניץ' – 1% (0) 3 בפברואר בחירות מקדימות במדינות: קרוליינה הדרומית, מיזורי, דלאוור, אוקלהומה, ואריזונה. אספות בחירה בניו מקסיקו ובדקוטה הצפונית. המנצח הגדול היה ג'ון קרי, שהעקבות ה"מומנטום" שקיבל בבחירות בניו המפשייר, זכה בחמש מתוך שבע ההתמודדויות. מנצח נוסף היה ג'ון אדוארדס שניצח ברוב משכנע בקרוליינה הדרומית, המדינה בה נולד ומדינה שכנה למדינה אותה הוא מייצג בסנאט, והגיע במקום שני צמוד באוקלהומה. בכך הוא הוכיח את כוחו בדרום. ווסלי קלארק ניצח ברוב דחוק באוקלהומה. הווארד דין כלל לא ניסה להתמודד ברצינות, ואכן לא זכה באף מדינה ואף לא הגיע במקום שני. ג'ו ליברמן שקיווה לנצח בדלאוור, פרש בעקבות התוצאות המאכזבות . התוצאות (אחוזים מהקולות למועמדים המובילים, ובסוגריים מספר צירים לוועידה) קרוליינה הדרומית אדוארדס - 45% (28) קרי – 30% (17) מיזורי קרי - 51% (28) אדוארדס – 25% (18) דלאוור קרי – 50% (14) ליברמן – 11% (0) אדוארדס – 11% (0) אוקלהומה קלארק - 30.8% (15) אדוארדס - 30.4% (13) קרי – 27% (12) אריזונה קרי - 43% (25) קלארק - 27% (19) דין – 14% (1) ניו מקסיקו קרי – 40% (7) קלארק - 21% (5) דין – 18% (3) דקוטה הצפונית קרי – 50% (10) קלארק 24% (4) 7 בפברואר אספות בחירה במישיגן ווושינגטון . כצפוי, ג'ון קרי ניצח גם במדינות אלה ברוב גדול, והווארד דין הגיע במקום השני. התוצאות: מישיגן קרי - 52% (91) דין - 17% (24) אדוארדס - 13% (6) שרפטון - 7% (7) וושינגטון קרי - 49% (47) דין - 30% (29) קוסיניץ' - 8% (0) 8 בפברואר אספות בחירה במיין. מדינה עם אחוז גבוה של מתנגדים למלחמה בעיראק, שבה אפילו קוסיניץ' - המועמד הקיצוני ביותר בהתנגדותו למלחמה זכה באחוז נכבד מהקולות. אולם גם פה הווארד דין לא הצליח לגבור על קרי: קרי - 45% (15) דין - 26% (9) קוסיניץ' - 16% (0) 10 בפברואר בחירות מקדימות בטנסי ווירג'יניה. קרי ניצח בשתי המדינות, והוכיח שהוא מסוגל לנצח בדרום מועמדים דרומיים. אדוארדס הגיע במקום שני בשתי המדינות, ובכך הראה שהוא המועמד הדרומי המוביל. קלארק שהגיע רק למקום השלישי פרש מהמרוץ. התוצאות: טנסי קרי - 41% (31) אדוארדס - 26% (20) קלארק - 23% (18) וירג'יניה קרי - 52% (54) אדוארדס - 27% (28) קלארק - 9% (0) 14 בפברואר אספות בחירה בוושינגטון הבירה ובנבדה וושינגטון קרי - 47% (9) שרפטון - 20% (4) דין - 18% (3) נוואדה קרי - 63% (18) דין - 17% (2) אדוארדס - 10% (0) 17 בפברואר בחירות מקדימות בוויסקונסין. ג'ון קרי זכה בבחירות, אולם ברוב קטן מהצפוי, כאשר במקום השני הגיע ג'ון אדוארדס בתוצאה קרובה, למרות הסקרים שהראו שהוא במקום השלישי. תוצאה זו נתנה לקמפיין של אדוארדס תנופה מחודשת, והוא נשאר האלטרנטיבה היחידה לקרי. אחרי שהווארד דין הגיע במקום שלישי מרוחק, הוא פרש מהמרוץ, אך השאיר את שמו בקלפיות, והבטיח להמשיך לקיים את הקמפיין כמנגנון לשינוי הפוליטיקה האמריקאית והמפלגה הדמוקרטית. קרי - 40% (30) אדוארדס - 34% (24) דין - 18% (13) 27 בפברואר בחירות מקדימות ביוטה. אסיפות בחירה באיידהו והוואי 2 במרץ - יום שלישי הגדול יום שלישי הגדול הוא היום המרוכז ביותר של בחירות מקדימות, בו ההתמודדות היא על 1150 צירים (מבין 4323 הצירים בוועידת המפלגה). בחירות מקדימות בקליפורניה, ניו יורק, ג'ורג'יה, מסצ'וסטס, מרילנד, אוהיו, קונטיקט, רוד איילנד וורמונט, ואסיפות בחירה במינסוטה. קרי ניצח בכל המדינות למעט ורמונט, שם זכה בניצחון שהייתה לו רק משמעות סמלית, מושל המדינה לשעבר, האוורד דין, שכבר פרש מהמרוץ. בעקבות התוצאות פרש ג'ון אדוארדס מהמרוץ, וקרי הפך למעשה למועמד המפלגה. קישורים חיצוניים קטגוריה:הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית קטגוריה:הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004	2021-09-30T21:34:44
בחירות מקדימות	ממוזער\|250px\|בחירות מקדימות בתנועה הירוקה, דצמבר 2008 בחירות מקדימות (בלעז: פריימריז, מאנגלית: Primary election – בחירות מקדימות) מתקיימות לפני בחירות כלליות לבית הנבחרים או לראשות המדינה (נשיאות או ראשות ממשלה), בתוך המפלגות השונות על פי תקנוניהן. סוגי בחירות מקדימות קיימים הבדלים בין השיטות השונות לעריכת בחירות מקדימות. יש להבדיל ביניהן על פי גודל הגוף הבוחר: אדם אחד – ראש המפלגה (מנהיג פוליטי) או אדם בעל סמכות עליונה, בוחר את רשימת המועמדים. ועדה מסדרת – גוף המחליט על המועמדים בו משתתפים רק ראשי המפלגה (אחדים מבכירי המפלגה) או מועצת החכמים (גוף דתי עליון). חברי מפלגה – מרכז מפלגה – גוף מפלגתי בו חברים רק נציגי המפלגה (חברי מרכז) המונה בין עשרות לכמה אלפי נציגים הבוחרים בבחירות גלויות או סמויות את המועמדים. פריימריז (primaries) – חברי המפלגה (כולם או חלקם) בוחרים את מועמדי המפלגה לבחירות. פריימריז פתוחים – כל אזרח יכול להשתתף בבחירות פנימיות של אחת המפלגות, גם אם איננו חבר בה. בישראל ממוזער\|שלטי תמיכה מחוץ לקלפי במהלך הבחירות ליו"ר מפלגת העבודה, 2017 בראשית ימי המדינה, נהגו מרבית המפלגות לבחור את מועמדיהן לכנסת בגוף מצומצם (ועדה מסדרת) שכלל רק אחדים מבכירי המפלגה. בהמשך החלו חלק מהמפלגות, בעיקר המפלגות הגדולות, לעבור לבחירות מקדימות רחבות יותר. למרות זאת, גם כיום חלק מהמפלגות אינן מקיימות בחירות מקדימות, ופועלות לקביעת רשימתן בשיטה הדומה לזו של הוועדה המסדרת. בחלק מהמקרים, כמו ב"ימינה" ב"חוסן לישראל" וב"ישראל ביתנו", הרשימות נקבעות באופן בלעדי על ידי יושב ראש הרשימה. דרך זו מאפיינת מפלגות השואבות את עיקר הפופולריות שלהן מדמותו הבולטת של היושב ראש. במקרים אחרים הרשימות נקבעות על ידי מועצה חיצונית לרשימה כמו ב"מועצת גדולי התורה" של "יהדות התורה" או ב"מועצת חכמי התורה" של מפלגת ש"ס. נהוג להבדיל בין שלושה סוגים של בחירות מקדימות המתקיימות במפלגות בישראל: סוג אחד, הנפוץ יותר, הוא בחירות בגוף הנבחר של המפלגה המונה בין כמה עשרות ועד אלפי חברים (הגוף הבוחר מכונה ועידה, מרכז או מועצה). הסוג השני הוא בחירות שבהן משתתפים כל החברים שהתפקדו למפלגה. הסוג השלישי הוא "פריימריז פתוחים", בהם כל אזרח יכול לתת את קולו לבחירת רשימת המועמדים של מפלגה אחת לכנסת גם אם אינו מתפקד, שיטה זו הונהגה לראשונה במפלגת "ישראל חזקה" בראשות אפרים סנה לקראת בחירות 2009, ועל ידי מפלגת "זהות" לקראת בחירות אפריל 2019. בחירות בגוף נבחר ממוזער\|280px\|בנימין נתניהו מצביע בבחירות המקדימות של הליכוד, דצמבר 2008 אף שחברי מרכז המפלגה עשויים למנות אלפי חברים ואף יותר, הרי זו עדיין אוכלוסייה הקטנה בהרבה מסך המצביעים, וניתן לבצע בה הטיות שקשות לביצוע בממדים גדולים. החל משוחד גלוי (מעשה המהווה עבירה פלילית) ועד להשפעה המונעת מקשרים לבעלי ממון. וכן בדרך זו, איגודי עובדים גדולים יכולים להכניס לרשימת המועמדים, ובעקבותיה לכנסת, אישים המומלצים על ידם. בתהליך ההטיה חברי המרכז הופכים למעין "בעלי הדעה" על נבחריהם, דבר שעשוי לגרור תופעות של מינוי שאינו מבוסס על התאמה לתפקיד או יכולות נדרשות במשרות ממשלתיות שונות, כתנאי לבחירתם של מועמדים למקום גבוה ברשימה. בשל הטיה זו נוצר צורך לבלום גלי מינויים שנוצרים בעקבות בחירת מועמדי הכנסת כחלק ממרכז מפלגה. למטרה זו חברי הכנסת ניסו לחוקק חוקים בולמים: איסור על חברי מרכז לכהן כדירקטורים בחברות ממשלתיות, איסור על מינויו של מי שיש לו זיקה לשר מסוים לתפקידים ממלכתיים, איסור על נושאי משרה בארבע דרגות ממשלתיות בכירות לכהן כחבר מרכז מפלגה ועוד. בליכוד רשימת המועמדים לכנסת ה-17 נקבעה על ידי בחירות של חברי מרכז המפלגה, בחירות שיצרו מחלוקת במפלגה כיוון שהועלו טענות כי מספר חברי מרכז מייצגים את מפלגת קדימה היריבה, ופוגעים ברשימת הליכוד. לנוכח המיקום הגבוה שקיבלו ה"טירונים" הפוליטיים משה כחלון וגלעד ארדן לעומת המיקום הנמוך שקיבלו שרי ליכוד לשעבר שהיו בכירים וותיקים, כדוגמת עוזי לנדאו, ישראל כץ ודני נוה. לכן יו"ר המפלגה בנימין נתניהו קבע בתקנון תקנה חדשה, כי הבחירות בעתיד לרשימת המפלגה לכנסת יהיו בחירות בקרב המתפקדים ולא בקרב חברי המרכז. בחירות מקדימות בקרב כלל מתפקדי המפלגה בבחירות שבהן משתתפים כל חברי המפלגה, הצורך להגיע אל קהל כה גדול דורש משאבים כספיים רבים, דבר שעלול להוביל לפעילות לא חוקית לשם גיוס הכספים. לדוגמה ראשי הממשלה אהוד ברק ואריאל שרון נחשדו בקבלת תרומות בלתי חוקיות לצורך הפריימריז. תופעה נוספת בבחירות מקדימות שבהן מצביעים כלל מתפקדי המפלגה היא תופעה של התפקדות רק לשם ההצבעה בפריימריז. לעיתים מדובר במצביעים שאין להם זיקה אידאולוגית או רצון אמיתי להיות חלק מהמפלגה, אלא רק רצון להצביע עבור מועמד מסוים ("מתפקדי ארגזים") או לשנות את צביון המפלגה. בתנועת "הליכוד", למשל, נערכו מספר קמפיינים שנויים במחלוקת הקוראים להתפקדות, ביניהם זה של תנועת "מנהיגות יהודית", של "ליכודתי" וכן של "הליכודניקים החדשים". ביקורת על הבחירות המקדימות קיימות דעות כי לשיטה הנוכחית בישראל יש חסרונות ובהם קבוצות מיעוט המשתלטות על המפלגה, קבלני קולות, כניסת חברי כנסת פופוליסטים ודחיקת מועמדים ראויים מחוץ לשורות המפלגה. בארצות הברית בארצות הברית מתקיימות בחירות מקדימות בהן בוחרת כל אחת מהמפלגות את מועמדה לנשיאות. בחירות מקדימות אלה מתקיימות החל משנת 1904, אך הן זוכות לתשומת לב מיוחדת החל משנת 1972, שנה שבה שונו הנהלים, והותר למועמדים רבים יותר להיכנס למירוץ. בבחירות אלה שנערכות החל מחודש ינואר נבחרים צירים לוועידות של המפלגות שנערכות בקיץ, ובוחרות את מועמדי המפלגות לנשיאות. ראו גם הבחירות המקדימות במפלגת הליכוד לקריאה נוספת גדעון רהט (עורך). "בחירת מועמדים בישראל: המצוי והרצוי", המכון לחקר החברה והכלכלה, 2006. גדעון רהט, נטע שר-הדר, איך נבחרים חברי הכנסת? בחירת מועמדי המפלגות לרשימה לכנסת ולראשות הממשלה 1995-1997, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999. עליזה בר, פריימריס בחירות מקדימות, ושיטות אחרות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1996. עופר קניג, "שיטת הפריימריז בישראל אחרי עשרים שנה: מאזן ביניים", המרחב הציבורי, גיליון 7, עמ' 131–154. Rahat, Gideon and Reuven Hazan, "Candidate Selection Methods: An Analytical Framework", Party Politics, Vol 7 (3), pp. 397-322. Kenig, Ofer, William Cross, Scott Prusyers and Gideon Rahat, "Party Primaries: Towards a Definition and Typology", Representation, 2015. קישורים חיצוניים בחירת מנהיג המפלגה: האם הרחבת מעגל המצביעים פוגעת באיכות הבחירה?, פרלמנט גיליון 33, שנת 2001, המכון הישראלי לדמוקרטיה שוקי גלילי, שיטת הפריימריז: אסונה של הדמוקרטיה הישראלית, 13 בינואר 2006 עליזה בר, "פריימריס" בחירות מקדימות ושיטות אחרות-סיכום, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1996 גדעון רהט ונטע שר-הדר, מחקר מדיניות 12: הפריימריס המפלגתיים של 1996 ותוצאותיהם הפוליטיות, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, ינואר 1999 עופר קניג, שיטת הפריימריז בישראל - מאזן ביניים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 31 בדצמבר 2014 עופר קניג ואסף שפירא, שיטות הפריימריז, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ינואר 2019 אסף שפירא, שיטת מימון הפריימריז: כשלים והמלצות לטיוב, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, פברואר 2019 כנרת דהן גרנית, כיצד מגבשים רשימת מועמדים למפלגה? מערך שיעור לתיכון באתר הספרייה הלאומית עושים פוליטיקה LIVE! כל מה שלא ידעתם על הפריימריס, הסכת של דפנה ליאל, 1 בינואר 2019 מירב כהן, בליכוד פוקדים את מאוכזבי מהימין החדש, באתר כיפה, 14 במאי 2019 הערות שוליים * קטגוריה:בחירות	2024-01-23T10:51:33
ג'ון קרי	ג'ון פורבס קרי (באנגלית: John Forbes Kerry; נולד ב-11 בדצמבר 1943) הוא פוליטיקאי אמריקאי ממוצא יהודי מומר, שכיהן כשליח הנשיאותי המיוחד לענייני אקלים בשנים 2024–2021. בשנים 2013–2017 כיהן כמזכיר המדינה ה-68 של ארצות הברית בממשלו של הנשיא ברק אובמה. הוא כיהן כסגן מושל מדינת מסצ'וסטס תחת המושל מייקל דוקאקיס (1983–1985), וכן כסנאטור מטעם מסצ'וסטס בשנים 1985–2013. בין שנות שירותו בסנאט שימש כיושב ראש ועדת החוץ. בהיותו סנאטור, לקח חלק מעורב בפרסום פרשת איראן–קונטראס שהעיבה על המוניטין הציבורי של ממשל רייגן. קרי היה מועמד המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2004 אך הפסיד לנשיא ג'ורג' וו. בוש במירוץ צמוד, עם 35 אלקטורים פחות. לאחר בחירתו המחודשת ב-2012, מינה הנשיא ברק חוסיין אובמה את קרי לרשת את הילרי רודהאם-קלינטון כמזכיר המדינה האמריקני, ומינויו אושר בסנאט בינואר 2013 ברוב של 94–3. הוא נכנס לתפקידו בפברואר באותה שנה. במסגרת תפקידו כמזכיר המדינה יזם את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2013–2014) והשפיע על תהליך קבלתו של הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית ב-2015. עוד באותה השנה חתם על הסכם פריז מטעמה של ארצות הברית. בעת כהונתו פרצו סדרת מאבקים ברחבי העולם שהשפיעו על יחסי החוץ של ארצות הברית, בהם מלחמת האזרחים בסוריה, מבצע צוק איתן ומלחמת האזרחים באוקראינה, שהייתה לחלק מתוך הסכסוך האוקראיני-רוסי הכולל. לאחר הימנעות אמריקאית בהצבעה על החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, קרי הוקיע בפומבי את מדיניות ההתנחלויות של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. ביוגרפיה ראשית חייו קרי נולד באורורה שבקולורדו שבארצוות הברית, לריצ'רד קרי ורוזמרי לבית פורבס, וגדל במשפחה קתולית. רק כשהגיע לגיל 60 נודע לו לראשונה על יהדותה של משפחת אביו. יש לו שתי אחיות ואח אחד, שהתגייר לאחר נישואיו ליהודייה. סבו וסבתו מצד אביו, פריץ ואידה כהן, היו יהודים ילידי העיירה בניש שבצ'כיה (אז חלק מאוסטרו-הונגריה). ב-1896 עברו בני הזוג לווינה, ובשנת 1900 החליטו לשנות את שמם לפרדריק ואידה קרי על-מנת להסתיר את שורשיהם היהודיים. בשנת 1901 המירו רשמית סביו את דתם לנצרות קתולית. אביו של קרי נולד כעשור לאחר מכן וכך גדל כנוצרי. ב-1905 סביו היגרו לארצות הברית. הסב שם קץ לחייו בשנת 1921 עקב הסתבכות עסקית. לידתו התרחשה בבית חולים צבאי בדנוור בירת קולורדו, שם שהה אביו ריצ'רד באותה עת ששירת כטייס ניסוי בחיל האוויר האמריקני, לשם החלמה מדלקת ריאות, אך עד מהרה המשפחה חזרה למסצ'וסטס. מאוחר יותר, אביו הפך לעורך דין, ואחרי המלחמה לדיפלומט, והמשפחה נדדה רבות. אמו רוזמרי הייתה בת למשפחת פורבס המיוחסת, לה היסטוריה ענפה במדינת מסצ'וסטס. קרי החל להתעניין בפוליטיקה עוד בפנימייה היוקרתית בה למד בתיכון, וכשסיים את לימודיו בשנת 1962 התנדב למסע הבחירות הראשון לסנאט של אדוארד קנדי – שהיה מתומכיו הגדולים. באותה שנה הוא גם פגש בנשיא ג'ון קנדי, בזכות היכרותו עם אחותה־למחצה של ג'קלין קנדי. בהמשך אותה שנה החל ללמוד באוניברסיטת ייל, שם הצטיין בעימותים ובנאומים. כבר בכמה מנאומים אלה הביע התנגדות למלחמה בווייטנאם. מלחמת וייטנאם עם סיום לימודיו, התגייס בפברואר 1966 לחיל העתודה של הצי האמריקאי, הוסמך כקצין בדרגת סגן ונשלח לווייטנאם בסוף 1967, שם שירת לסירוגין עד 1969, כמפקד ספינת סיור. קרי פיקד על סיורי נהרות באזורים שהיו בשליטת הווייטקונג. במהלך שירותו בצבא עוטר קרי על אומץ ליבו בעיטור כוכב הכסף וכוכב הארד, וכן עוטר בלב הארגמן שלוש פעמים על פציעה בעת קרב. על פי הרישום הצבאי, קרי זכה באות על מעשיו במהלך קרב אינטנסיבי ב-28 בפברואר 1969, במהלכו ירה והרג לוחם וייטקונג שהיה חמוש במשגר רקטות. חברי אגודת 'ותיקי ספינות הסיור עבור האמת' (Swift Boat Veterans for Truth) האשימו את קרי על פעולתו בטענה כי לוחם הווייטקונג היה נער שהיה לבדו, שלא היה חלק מכוח רב מספרית, ושכבר נפצע וברח כשקרי ירה בו. עם זאת, ניצנים להתנגדותו למלחמה, שהחלו עוד בתחילתה, לא השתנו – כפי שניכר ממכתבים ששלח למקורביו בארצות הברית. לאחר פציעתו השלישית במלחמה, הוחזר קרי להמשך השירות בארצות הברית, אך מוין מחדש בתפקיד עורפי. בחירתו המועדפת הייתה לשרת בצבא כעוזר לדרג הצבאי הבכיר בבסיס חיל הים בברוקלין. מיד לאחר נישואיו ב-1971 החל את פעילותו הציבורית נגד המלחמה, והיה מראשי ארגון חיילים משוחררים נגד המלחמה. הוא התפרסם בעדות שנתן בפני ועדה של הסנאט בה תיאר עדויות שהארגון אסף מווטרנים על זוועות מלחמה אותם ביצעו. הוא היה ממארגני ההפגנה בה וטרנים השליכו את המדליות שבהן עוטרו מול בניין הקפיטול בוושינגטון די. סי.. במהלך פעילותו זו זכה לתשומת לב של התקשורת, ובריאיון בתוכנית "60 דקות" אף נשאל האם הוא חושב אי פעם להיות נשיא ארצות הברית. על פעילותו של קרי נגד מלחמת וייטנאם נמתחה גם ביקורת קשה. נטען כי הביא עדויות לא מוכחות וכי השמיץ שלא בצדק את צבא ארצות הברית, וכן ספג ביקורת מבוגרי מלחמה. קריירה פוליטית מוקדמת שמאל\|ממוזער\|250px\|דיוקנו של קרי בקונגרס האמריקאי, 2004 ב-1972 התמודד קרי על מקום בבית הנבחרים האמריקאי אך הפסיד למועמד הרפובליקני. בין השנים 1973 ו-1976 למד משפטים, ואחרי סיום לימודיו היה עוזר תובע, ואחר כך פתח משרד עצמאי. בשנת 1982 נבחר כסגן המושל (תחת מייקל דוקאקיס), ובשנת 1984 נבחר לסנאט האמריקני מטעם מסצ'וסטס, ומאז נבחר מחדש שוב ב־1990, 1996, 2002 ו-2008. סנאטור מטעם מסצ'וסטס (1985–2004) החל מתחילת כהונתו בסנאט שירת בוועדה לקשרי חוץ, אשר נחשבת ליוקרתית - דבר חריג לסנאטור חדש. קרי בלט בשימועים בעניין פרשת איראן־קונטראס שנערכו בוועדה, ואף פרסם דו"ח משלו בעניין. הוא עמד גם יחד עם הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין בראש ועדה לבדיקת סוגיית הנעדרים והשבויים ממלחמת וייטנאם, ואחרי סיום עבודתה תמכו השניים בנירמול הקשרים בין ארצות הברית לווייטנאם. במהלך כהונתו הארוכה קרי לא בלט ביוזמות חקיקה. רקורד ההצבעות שלו נחשב שמאלי ("ליברלי" בעגה אמריקנית). בין השאר הצביע נגד היציאה למלחמת המפרץ. בשיאו של המירוץ הדיפלומטי של קרי כמזכיר המדינה, במהלכו ביקר לעיתים תכופות בישראל ובאירופה וטיפול בנושא תוכנית הגרעין האיראנית, התיישב האחרון לראיון שנערך בראשית 2014 עם הרשת CNN, והבהיר באופן חד משמעי כי אין בכוונתו לרוץ פעם נוספת לנשיאות ארצות הברית, והזכיר באותה נשימה כי הוא נשלח למלא את תפקידו על ידי הנשיא ברק אובמה למען שירות האומה האמריקאית, וכך הוא מתכוון לעשות ולשמש כמזכיר המדינה עד סיום הקדנציה. באותה עת גם הזכיר כי מחלקת המדינה היא תחנתו האחרונה בחייו הפוליטיים, ושבכוונתו לפרוש מהם בעת סיום כהונתו. המירוץ לנשיאות ארצות הברית (2004) שמאל\|ממוזער\|250px\|קרי ואשתו תרזה היינץ חוצים את ימת מישיגן במעבורת בזמן המירוץ לנשיאות, 2004 בשנת 2003 הכריז על מועמדותו לנשיאות ארצות הברית. בתחילה היה המועמד המוביל לקראת הבחירות המקדימות. הוא הדגיש את ניסיונו הצבאי הקרבי, בייחוד לאור חוסר הניסיון הצבאי הן של המועמדים הדמוקרטיים האחרים (למעט הגנרל וסלי קלארק) והן של בוש. עם התחזקותו של הווארד דין החלה מועמדותו להיחלש. בתקופה זו, בה המלחמה בעיראק הגיעה לשפל בפופולריות שלה, פגעו בו העובדה שהצביע בסנאט בעד הענקת יד חופשית לג'ורג' בוש (הבן) לצאת למלחמה, והתפתלויותיו בניסיון להסביר את הצבעתו זו. אולם בימים האחרונים לפני הבחירות הראשונות באיווה הוא שב במפתיע להוביל את המירוץ, בין השאר בזכות ותיק מלחמה שאת חייו הציל קרי בווייטנאם, ושנרתם עתה למען מסע הבחירות שלו. קרי זכה באיווה ב-38% מהקולות, כשאחריו ג'ון אדוארדס עם 32% והווארד דין עם 18%. ניצחון זה נתן תנופה אדירה למסע הבחירות שלו, שכבר נראה אבוד ימים ספורים לפני כן. בעזרת התנופה מאיווה זכה בבחירות המקדימות בניו המפשייר עם 39% מהקולות, לפני דין עם 26%. מאז ניצח בבחירות המוקדמות בכל המדינות למעט קרוליינה הדרומית, בה ניצח ג'ון אדוארדס, אוקלהומה בה ניצח וסלי קלארק, וורמונט בה זכה הווארד דין. ב"סופר טיוסדיי" ב־2 במרץ זכה למעשה במועמדות המפלגה הדמוקרטית, אחרי שניצח בתשע מתוך עשר המדינות בהן נערכו בחירות ביום זה, דבר שגרם לג'ון אדוארדס לפרוש מהמירוץ. קרי בחר את אדוארדס כמועמד למשרת סגן הנשיא, ויחד הם התמודדו מול ג'ורג' בוש ודיק צ'ייני. הסתבכותו של בוש בעיראק עמדה לו לרועץ, ונראה היה שגם דעותיו השמרניות בנושאים שונים, בהם מחקר בתאי גזע עובריים, יפגעו בו בקלפי. מערכת הבחירות כללה השמצות אישיות, ועלה נושא מלחמת וייטנאם בה שירת קרי, וממנה בוש התחמק (לדבריהם של מבקריו). כנגד קרי נטען כי אף על פי שהשתתף במלחמת וייטנאם, הרי בפעילותו אחריה השמיץ את הלוחמים האמריקאים בפשעי מלחמה, ובכך מכר את חבריו לנשק בעבור רווח פוליטי. במסגרת המסע שניהלו נגדו, הפיצו מתנגדיו תמונה מזויפת שבה נראה קרי יחד עם שחקנית ההוליוודית ופעילת השלום ג'יין פונדה, בעצרת מחאה נגד מלחמת וייטנאם. קרי הפסיד במערכה, על אף שזכה למספר קולות רב מאוד, מספר שתיים עד אותה עת בהיסטוריה של מערכות בחירות לנשיאות ארצות הברית. בוש, עם כ-62 מיליון קולות, בהפרש של 3 מיליון קולות מקרי, נבחר לכהונה שנייה בבית הלבן. המשך כהונתו בסנאט האמריקני (2004–2013) קרי המשיך לכהן בסנאט האמריקני, וב-2008 נבחר לכהונה נוספת. אחרי הבחירות ירש את הסנאטור הדמוקרט מדלאוור, ג'ו ביידן, שנבחר לסגן הנשיא, כיושב ראש ועדת יחסי החוץ של הסנאט של ארצות הברית. מזכיר המדינה (2013–2017) שמאל\|ממוזער\|250px\|ג'ון קרי (משמאל) מושבע לתפקיד מזכיר המדינה האמריקני בידי שופטת בית המשפט העליון, אלנה קגן (מימין), 2013 ב-21 בדצמבר 2012 הודיע נשיא ארצות הברית ברק אובמה כי בכוונתו להביא למינויו של קרי למזכיר המדינה של ארצות הברית. וב-29 בינואר 2013 אישר הסנאט האמריקני את מינויו של קרי. קרי נכנס לתפקיד ב-1 בפברואר 2013. החל מתחילת כהונתו בתפקיד זה, קרי דאג לקדם בראש ובראשונה את המשא ומתן בין ישראל לבין פלסטינים. קרי אף ביקר באיזוור המזרח התיכון פעמים רבות, והפעיל לחץ פוליטי כלפי ירושלים וכנגד רמאללה, על מנת להחזירם לשולחן המשא ומתן. בתחילה היה נראה שהלחץ מניב תוצאות, ואף ב-19 ביולי 2013 הכריז על חידוש המשא ומתן בין הצדדים לאחר כשלוש שנות "קיפאון מדיני", אך לבסוף המשא ומתן לא הצליח ונפסק באפריל 2014. במהלך המתקפה הכימית בע'וטה שבסוריה, באוגוסט 2013, קידם קרי מהלך צבאי נגד משטרו של בשאר אל-אסד, נוכח "שימוש אכזרי ובוטה בנשק כימי" בלתי-קונבנציונלי שנעשה על-ידי כוחות הביטחון הסורים נגד אזרחיה שלה, עקב מרד כנגד אל-אסד וממשלתו. במסיבת עיתונאים שנערכה ב-26 באוגוסט 2013, ציין קרי כי אין בכלל ספק שמתקפה כימית בלתי-נסלחת התרחשה ב-21 באוגוסט וכי הממשל האמריקאי סבור שמשטר אסד הוא זה שביצע את המתקפה. בהמשך הוביל יחד עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב את פירוק הנשק הכימי בסוריה. בספטמבר 2013 נפגש קרי עם שר החוץ האיראני מוחמד זריף בעת כינוס מעצמות ה-P5+1 (חמשת החברות הקבועות במועצת הביטחון יחד עם גרמניה), זו הייתה הפגישה הישירה בין הדרגים הגבוהים ביותר של שתי המדינות זה שש שנים, והיא הפכה אותו למזכיר המדינה הראשון שנפגש עם עמיתו האיראני מאז המהפכה האיראנית. קרי נכח והשתתף בהסכם הביניים בז'נבה והסכמות לוזאן, ושימש מרכיב מרכזי בהשגת הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית ביולי 2015. באפריל 2015 נפגש קרי עם שר החוץ הקובני בוועידה שנערה במדינת פנמה, וזוהי הפגישה הראשונה בין שרי החוץ של המדינות האמריקני והקובאני, מאז הטלת האמברגו של ארצות הברית על קובה ב-1958. ב-5 במאי 2015 היה למזכיר המדינה האמריקני הראשון שביקר בסומליה. עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית לקובה לאחר נתק של כ-54 שנה, שהוכרזו לראשונה על ידי הנשיא ברק אובמה בדצמבר 2014, השתתף ב-14 באוגוסט 2015 בטקס רשמי לפתיחת השגרירות האמריקאית בהוואנה, בירת קובה. ביקורו במדינה היה הראשון של מזכיר מדינה מאז הטלת האמברגו האמריקאית על קובה בשנת 1945. במרץ 2021, התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" הקלטה בה נשמע שר החוץ האיראני, מוחמד זריף, חושף כי קרי הדליף לו מידע על כ-200 התקפות ישראליות נגד יעדים איראניים. קרי הכחיש את הדברים. מייק פומפאו ובכירים רפובליקנים נוספים בקונגרס האמריקני דרשו חקירה רשמית כנגד ג'ון קרי בעקבות הגילוי. הסכסוך הפלסטיני–ישראלי ב-1 באפריל 2010 ביקר קרי בסוריה, ונועד במשך שלוש שעות עם הנשיא הסורי בשאר אל-אסד. בסיום הישיבה הצהיר שסוריה מחויבת לשלום, שארצות הברית תסייע לסוריה ולטורקיה, במאבקן כנגד ארגון הטרור חזבאללה בלבנון, וכנגד משטר האייתוללות באיראן. שמאל\|ממוזער\|250px\|ג'ון קרי (במרכז) כמזכיר המדינה של ארצות הברית עם נציגי שני הצדדים הפלסטיני והישראלי למשא ומתן, סאיב עריקאת (מימינו) וציפי לבני (משמאלו), 30 ביולי 2013. בשנת 2011, כמו מרבית המועמדים לתפקידים בכירים בארצות הברית, הכריז גם קרי על תמיכתו בישראל ובתהליך השלום במזרח התיכון. הוא תמך במפת הדרכים של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, אך מתח ביקורת על חוסר פעילותו של הממשל כדי לקדם אותה. קרי מתח ביקורת גם על התבטאותו של הדמוקרט האמריקני הווארד דין שאמר בתורו כי "ארצות הברית אינה צריכה לקחת צד בסכסוך הפלסטיני–ישראלי". ערב הבחירות המקדימות במדינת ניו המפשייר שארצות הברית, אמר באספת בחירות כי לעמדתו, הרחבת ההתנחלויות תהיה שגיאה, וכי יש לחזק את הרשות הפלסטינית כדי שתוכל לעמוד מול ארגון החמאס ברצועת עזה. כמו כן, לדבריו של קרי - אין בצד הפלסטיני "מי שיספק את הסחורה" בכל הנוגע למשא ומתן עם המדיני - מול מדינת ישראל. בהמשך, קרי צידד בעמדת ישראל בקשר לגדר ההפרדה ולאי־סמכות בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג לדון בנושא זה. ב-16 ביולי 2013 יצא קרי למסע למזרח התיכון, שבעקבותיו הכריז על מתווה לתוכנית שלום שארצות הברית תתמוך בה, המבטיחה שלום עם 22 מדינות ערב ועוד 32 מדינות מוסלמיות, עם יישום פתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 1967 תוך חילופי שטחים הדדיים. בעקבות ההודעה בכירים ברשות הפלסטינית הסכימו לפתוח בתהליך שלום בתנאים אלו, ונטען כי בממשלת ישראל יש הסכמה עקרונית לכך. הדברים הוכחשו, אך בכירים בימין הישראלי הודיעו שהם יפרשו מהממשלה אם ישראל תיכנס למשא ומתן על בסיס זה. המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים החל רשמית ביולי באותה שנה, וקרי פעל באינטנסיביות לקידומו, עד שנפסק באפריל 2014. במהלך כהונתו של קרי התקיים מבצע צוק איתן. ב-31 ביולי הגיעו מזכ"ל האו"ם באן קי-מון ומזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להסכמה עם ישראל וחמאס על הפסקת אש הומניטרית ל-72 שעות שתיכנס לתוקף ב-1 באוגוסט ב-8:00 בבוקר. בעוד שישראל נצרה את האש, חמאס הפר את הפסקת האש תוך זמן קצר על ידי ירי תלול מסלול לעבר ישראל ותקיפה בדרום רצועת עזה שבה נהרגו שלושה חיילים. בעקבות התקרית הפסקת האש קרסה וצה"ל שב לתקוף ברצועה. האו"ם והממשל האמריקאי גינו את חמאס בחריפות על הפרת הפסקת האש. ב-28 בדצמבר 2016 נאם קרי, בבניין מחלקת המדינה בוושינגטון, בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה היה גם נאום סיום כהונתו של קרי. בנאום זה הציג את עקרונות הממשל לפתרון הסכסוך, ולפיהם, על הסכם הקבע לכלול את היסודות הבאים: גבולות על בסיס קווי 1967, ירושלים כבירת שתי המדינות, פתרון מציאותי לסוגיית הפליטים, שמירה על ביטחון ישראל, וסיום הכיבוש. הנאום של קרי נישא 23 ימים לפני שיסיים את תפקידו כמזכיר המדינה של ארצות הברית, ובו סיכם שלוש שנים של ניסיונות כושלים להשגת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במהלך כהונתו עסק קרי לא מעט בעניין זה וביקר מספר פעמים בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית על מנת לקדם את תהליך השלום. בין מאמציו נשא התבטאויות נגד הבנייה בהתנחלויות ותמך בפתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 1967. הנאום של קרי הגיע ימים מעטים לאחר שארצות הברית, בצעד יוצא דופן, בחרה להימנע ולא להטיל וטו על החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, צעד שגרם לבכירים בממשל נתניהו לבקר בפומבי את אובמה ואת קרי, ולהאשים אותם במסע נקמה בנתניהו רגע לפני שהם מפנים את מקומם לממשל דונלד טראמפ. מחוץ לפעילותו הממשלתית ב-6 בינואר 2017 בריאיון ל-CBS טען כי העברת שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים עלולה להביא להסלמה באזור. במאי 2024, קיבל את מדליית החירות הנשיאותית מידי הנשיא הדמוקרטי ג'ו ביידן. כשליח המיוחד לענייני אקלים בממשל ביידן בנובמבר 2020 הוכרז כי קרי ימונה לשליח מיוחד לענייני האקלים בממשלו של נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, וכך היה. ביוני 2023, לאחר שהתארח בחתונת יורש העצר הירדני, הנסיך חוסיין, קרי ביקר גם בישראל ונפגש עם שר האנרגיה והתשתיות ישראל כ"ץ, והם דנו על קיום שיתוף פעולה בין ישראל, איחוד האמירויות, ירדן וארצות הברית תחת פרויקט פרוספריטי המחולק להסכמים "גרין" (Green) – שלפיו ישראל תמכור מים מותפלים לירדן, ו"בלו" (Blue) – תרכוש ממנה בתמורה חשמל ירוק שיופק באמצעות לוחות סולאריים שיוקמו בחסות אמירותית. כמו כן, נפגש עם השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן והם התדיינו על קידום חוק אקלים ישראלי שיעמיד אותה בקו-אחד עם מרבית שאר המדינות 38 החברות המפותחות בפורום ה-OECD, תיאום עם ארצות הברית וקידום פרויקטים משותפים בנושא. ב-13 בינואר 2024 דווח כי בכוונתו של קרי לעזוב את תפקידו כשליח הנשיאותי המיוחד לענייני אקלים באביב הקרוב. הוא התפטר רשמית מתפקידו ב-6 במרץ אותה שנה, וג'ון פודסטה החליף אותו בתפקיד. חיים אישיים שמאל\|ממוזער\|250px\|קרי עם בתו ונסה ונכדו אלכסנדר, 2013 ב-1971 נישא לראשונה לג'וליה ת'ורן, לאחר כשש שנות זוגיות עמה, ונולדו להם שתי בנות. אולם, דווח שבני הזוג נפרדו ב-1982, והתגרשו סופית ב-1988. בשנת 1992, בעת השתתפותו בפסגת כדור הארץ (Earth Summit) בריו דה ז'ניירו שבברזיל, פגש את תרזה היינץ - בתם של קולוניאליסטים פורטוגלים ילידת מוזמביק ואלמנתו של ג'ון היינץ, שהיה סנאטור רפובליקני והבעלים של תאגיד הענק היינץ לרטבים. קרי נישא בשנית לתרזה היינץ בשנת 1995. בעת כהונתו בסנאט האמריקאי, היה קרי לסנאטור העשיר ביותר, ומימן חלק גדול מהוצאות קמפיין הבחירות שלו מכיסו הפרטי. באוקטובר 2004, טרם הבחירות לנשיאות ארצות הברית, העריך המגזין האמריקאי "פורבס" כי אם ייבחר קרי לנשיאות, הוא יהיה לנשיא השלישי העשיר ביותר שעשוי להתגורר בבית הלבן, בהתאמה לאינפלציה באותה עת. לפי הצהרתו מ-2011, שווי נכסיו נעים בקנה מידה של 230 ל-320 מיליון דולר. קישורים חיצוניים אתרו הרשמי מזכיר המדינה ג'ון קרי הישגיו הצבאיים של ג'ון קרי, מאורכב הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ייל קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים של בוסטון קולג' קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-2004 קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית ממסצ'וסטס קטגוריה:קצינים וחוגרים בצי ארצות הברית קטגוריה:מעוטרי כוכב הכסף קטגוריה:מעוטרי כוכב הארד קטגוריה:מעוטרי לב הארגמן קטגוריה:מזכירי המדינה של ארצות הברית קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית קטגוריה:בוסטון: אישים קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית קטגוריה:יושבי ראש ועדת החוץ של הסנאט של ארצות הברית קטגוריה:חברי הקונגרס ה-112 של ארצות הברית קטגוריה:חברי הקונגרס ה-113 של ארצות הברית קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ו ביידן קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100 קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1943 קטגוריה:חברי אחוות הגולגולת והעצמות קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית	2024-10-13T20:41:47
פריימריז	הפניה בחירות מקדימות	2023-12-26T22:07:45
MRI	הפניה דימות תהודה מגנטית	2023-12-26T22:08:03
CT	הפניה טומוגרפיה ממוחשבת	2023-12-26T22:07:52
פרי	ממוזער\|שמאל\|250px\|תצוגת פירות בשוק לה בוקריה בברצלונה, ספרד ממוזער\|שמאל\|250px\|קערת פירות - רימון, אגסים, תפוחים, בננות לא בשלות, תפוז וגויאבה פרי הוא חלק מן הצמח בו, בדרך כלל, נמצאים זרעים. כאשר הפרי מכיל רקמה עסיסית ומזינה, הוא נאכל על ידי בעלי חיים, המפרישים בצואתם את הזרעים ותורמים להפצתם. פירות רבים משמשים למאכל אדם ובעלי חיים, אך ההגדרה הקולינרית מהו פרי נקבעה באופן תרבותי והיא מכילה רק חלק מן הצמחים שיש להם פירות אכילים. שאר הצמחים האכילים, מוגדרים מבחינה קולינרית כירקות. הגדרת המונח "פרי" למונח "פרי" מספר הגדרות, כל אחת מהן בהקשר אחר ובעלת משמעות שונה. בבוטניקה בבוטניקה, הפרי הוא חלק מהצמח הנוצר מחלקי הפרח הפנימיים בעקבות הפריית הביציות שבתוך השחלה על ידי תאי המין הזכריים המגיעים מן האבקן דרך עמוד העלי. הגדרתו הבוטנית של הפרי היא חד משמעית, למעט המקרים בהם הפרי מטמיע בתוכו חלקים נוספים של הצמח מלבד הזרעים והמעטפת שסביבם, כמו למשל במקרה של תאנים ותותים. לרשימת מונחים הנוגעים למורפולוגיה של הפרי ראו: מורפולוגיה של הפרי. ראו גם פרי (אנטומיה). טקסט=קרמבולה\|ממוזער\|248x248 פיקסלים\|קרמבולה בקולינריה ממוזער\|250px\|מכירת פירות למזון ממוזער\|250px\|סלט פירות ממוזער\|שמאל\|250px\|מגש פרוסות פיטאיה בתחומי הקולינריה, שמהם מושפע השימוש במילה פרי בשפת הדיבור, פירות מאכל מוגדרים אחרת, כך שמספר צמחים שהחלק האכיל בהם מוגדר כפרי בהגדרה הבוטנית, מוגדרים כירקות מבחינה קולינרית. להגדרה "ירק" מצטרפים גם צמחים אשר החלק האכיל בהם הוא חלק אחר של הצמח (כגון השורש, הפקעת, הבצל, הגבעול, העלה או הפרח) . ההגדרה הקולינרית מתייחסת לפירות הניתנים למאכל בלבד. אלו מביניהם שטעמם נע בין מתוק לחמוץ ומרקמם בשרני – הם הפירות; האחרים, שאינם מתוקים או חמוצים – הם הירקות. מבחינה תזונתית לרוב נהוג להמליץ על פרות וירקות העונה. כמו כן, רצוי לצרוך גם פירות וגם ירקות. על פי הבחנה עממית נוספת בין פרי לירק, ההבדל בין השניים הוא בכך שהפרי מכיל בתוכו זרע או זרעים קשים ("גרעין" או "גרעיני" הפרי) שלא ניתן לאוכלם, ואילו בירק, החלק המיועד למאכל מכיל זרעים "רכים" הניתנים לאכילה, או אינו מכיל זרעים כלל. לכן, על-פי הבחנה זו, עגבנייה, ומלפפון הם "ירקות". זאת לעומת האפרסק המכיל זרע קשה ("גלעין"), שאיננו ניתן לאכילה, ולכן נקרא "פרי". הבננה, אשר בעקבות פיתוחים החקלאיים היא חסרת גרעינים, עדיין נחשבת פרי. לפי סוג הצמח שמאל\|ממוזער\|250px\|שלבי הבשלת פרי הנקטרינה, לאורך כ-7 חודשים וחצי. 1. ניצן 2. תחילת הופעת עלים ופרחים 3. הפרחים כבר מפותחים לחלוטין, ותהליך ההאבקה על ידי הרוח או חרקים החל. 4. לאחר שתהליך ההאבקה הושלם בהצלחה, הפרחים מתו, והעלים צמחו על מנת להתחיל את תהליך הפוטוסינתזה כדי לספק לצמח מזון. 5. הפרי החל לפרוח ולהתפתח אך עדיין אינו אכיל. 6. הפרי בשל. הגדרה אחרת מתייחסת לסוג הצמח עליו גדל הפרי. הפרי יהיה זה שגדל על עץ, שיח או מטפס, והצומח על הקרקע או מתחתיה מוגדר כירק. גם הגדרה זו חלה רק על הפירות הנאכלים. על פי הגדרה זו, ובניגוד להגדרה הקודמת ולשפת הדיבור, אבטיח ותות שדה הם ירקות, מפני שהם גדלים על הקרקע. על פי הגדרה זו השקד יהיה פרי, למרות שמבחינה בוטנית עיקר חלקו האכיל הוא זרע. הגדרה זאת מתאימה גם להבחנה ההלכתית בין "פרי העץ" - פירות, ו"פרי האדמה" - ירקות. סוגי פירות פירות רבים ופשוטים הנפתחים בשעת ההבשלה: מפוחית (Folicle) הלקט (Capsule) תרמיל (Legumen) קציץ (Silique) פירות מתפרקים בשעת ההבשלה: מפרדת (Schizocarp) מפרקת (Lomentum) פירות שאינם מתחלקים ואינם נפתחים - פירות יבשים: אגוז (Nut) אגוזית (Nutlet) כנפות (Samara) זירעון (Achene) גרגיר (Caryopsis) פירות שאינם מתחלקים ואינם נפתחים - פירות עסיסים: ענבה (Berry) בית גלעין (Drupe) קישורים חיצוניים אתר מועצת הצמחים הישראלית גד בן־עמי צרפתי, מה בין "פרי" ל"פירות"?, לשוננו לעם, כרך נא–נב חוברת ג (תש"ס–תשס"א), עמ' 104–109, באתר האקדמיה ללשון העברית על המילה 'פרי', באתר האקדמיה ללשון העברית * קטגוריה:מורפולוגיה של צמחים קטגוריה:צמחים	2024-04-08T14:39:31
חנה רובינא	250px\|ממוזער\|שמאל\|חנה רובינא בחברת המפיק האמריקאי הידוע סול יורוק, 1954 ממוזער\|שמאל\|250px\|פריטים של חנה רובינא המוצגים ב'משכן חנה רובינא', באכסדרת אולם תיאטרון הבימה שמאל\|ממוזער\|250px\|רובינא ב"הדיבוק", 1922 שמאל\|ממוזער\|250px\|לוחית זיכרון ליד ביתה של חנה רובינא בתל אביב חנה רוֹבִינָא (15 בספטמבר 1888, י' בתשרי תרמ"ט – 3 בפברואר 1980, ט"ז בשבט תש"ם) הייתה שחקנית תיאטרון ישראלית וממייסדיי "תיאטרון הבימה". רובינא, כלת פרס ישראל בתחום התיאטרון (1956), כונתה "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי". ביוגרפיה תחילת דרכה רובינא נהגה לחגוג את יום הולדתה רק לפי התאריך העברי, ביום הכיפורים. מקורות שונים מציינים את תאריך לידתה העברי בט' בתשרי או בי' בתשרי. שנת לידתה גם היא לא התבררה, ורובינא עצמה הוסיפה לערפול ונהגה להפחית מגילה שנתיים. במקורות שונים נטען שנולדה בשנת 1888, 1889 או 1892. רובינא נולדה בשם חנה רוּבִּין, בת לדוד ושרה רבקה, בעיירה ברזינו שבפלך מינסק שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביה נמנה עם חסידי חב"ד ועבד כפקיד במחסן של בית מסחר לעצים. רובינא למדה בילדותה ב"חדר מתוקן" לבנות מפי משה רובינצ'יק, ציוני נלהב ומחזאי חובב, שממנו למדה עברית, ובבית ספר ממלכתי רוסי. בנעוריה דיברה עברית והתבלטה בכישרון למשחק ולשירה. היא נסעה ליקטרינוסלאב לצורך לימודים, אך נאלצה להפסיקם ועבדה למעלה משנה כמורה פרטית במשפחה יהודית בכפר סמוך. היא ניסתה להתקבל להכשרה לגננות בקייב, אולם לא קיבלה אשרת ישיבה בעיר ולכן נסעה לוורשה, שם התקבלה לקורס לגננות עבריות בניהולו של יחיאל היילפרין. במהלך לימודיה שם ביקרה בהרצאות בהיסטוריה מפי יצחק גרינבוים. בעקבות המלצתו של היילפרין לנחום צמח, שניהל את "הבימה העברית", החלה רובינא את ראשית הקריירה שלה בתיאטרון שלו. ב-1917 הצטרפה לתיאטרון "הבימה", שבדיוק החל לפעול במוסקבה, והשתתפה בהצגה הראשונה שלו בבימויו של יבגני וכטנגוב, "נשף בראשית". רובינא נישאה בשנת 1921 לשחקן משה הלוי, אשר שיחק איתה בתיאטרון "הבימה". בעקבות חילוקי דעות מקצועיים ורצונו של הלוי לעסוק בבימוי, פרש הלה מהבימה ועלה לארץ ישראל ב-1924. בשנת 1925 הגיעה רובינא לארץ ישראל הרה וביקשה מהלוי שיכיר באבהותו. עקב סירובו השניים התגרשו, רובינא עברה הפלה ושבה למוסקבה. באותה שנה היגרו הוריה, אחיה ואחותה לסנט לואיס שבארצות הברית. פעילותה בארץ רובינא עלתה לארץ ישראל עם קבוצת שחקני "הבימה" בשנת 1928, והפכה לסמל התיאטרון העברי בכלל וסמל לתיאטרון "הבימה" בפרט. את פרסומה קנתה במחזה של ש. אנסקי "הדיבוק" (שבמקורו נקרא: "בין שני עולמות"), היא שיחקה במחזה את תפקיד הכלה לאה'לה רדופת הדיבוק. הפופולריות של המחזה התבטאה גם בלוגו של "הבימה", שבמשך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות - דמותה של רובינא בהצגה "הדיבוק". כל תפקיד שביצעה ב"הבימה" היה ספוג דרמטיות והבעה, כשרובינא מתייחסת לכל תפקיד ברצינות רבה על-פי שיטת סטניסלבסקי. במהלך מלחמת העולם השנייה הופיעה בפני חיילי הבריגדה היהודית באיטליה ובמקומות נוספים. לאחר סיום המלחמה הופיעה בפני עצורי המחנות ברפיח ובלטרון. במהלך מלחמת העצמאות הופיעה בפני חיילי צה"ל. חנה רובינא זכתה להרבה הוקרה והערצה מצד הציבור, שחרג מתחום שוחרי התיאטרון בזכות אישיותה המיוחדת והנונ-קונפורמיזם בגישתה החברתית. בשנת 1934 הביאה לעולם בת מחוץ לנישואין, מקשרי אהבתה עם המשורר אלכסנדר פן, שלימים נודעה כזמרת אילנה רובינא. במהלך חגיגות העשור להקמת המדינה, ב-1958, הקריאה את מגילת העצמאות בטקס שבו שוחזר מעמד הכרזת המדינה בבית העצמאות. בערב יום העצמאות התשכ"ח 1968 השיאה משואה לציון 50 שנה לתיאטרון העברי. ב-1933 שיחקה בסרט "צבר" וב-1968 שיחקה בסרט "איריס" לצידו של גדעון שמר. בשנותיה האחרונות על הבמה זכתה רובינא להשתתף במחזות שונים של המחזאי נסים אלוני. אלוני אף כתב במיוחד עבורה את התפקיד הראשי במחזה "דודה ליזה". רובינא שיחקה את מאדאם זארה הצוענייה במחזהו של אלוני "הצוענים של יפו", ובגיל מבוגר במיוחד שיחקה את דונה קריסטינה במחזה "אדי קינג", גם הוא משל אלוני. רובינא החמירה מאוד בענייני משמעת כלפי צופי התיאטרון ולא פעם הפסיקה הצגה באמצע כאשר הקהל לא התנהג כראוי. תלמידי בתי הספר שנכחו בהצגה "חנה סנש" של אהרן מגד זוכרים כחוויה טראומטית את הרגע שזו הפסיקה סצנה מרגשת, כשדמותה מבקרת בכלא ההונגרי אצל בתה, אותה שיחקה מרים זוהר, ופנתה לתלמידים בקהל וצעקה: "להפסיק לפצח גרעינים!". רובינא הייתה פעילה על הבמה כמעט עד יום מותה. תפקידה הבימתי האחרון היה המלכה האם ב"ריצ'רד השלישי", אך היא לא הגיעה אפילו לפרמיירה ופרשה בשל סיבות רפואיות. במשך שנים התגוררה ברחוב גורדון בתל אביב, ובסוף ימיה שהתה בבית אבות ברעננה, שם נפטרה בט"ז בשבט תש"מ (3 בפברואר 1980) בגיל 91. הותירה את בתה, אילנה רובינא, ונכדה. יום לאחר מכן הוצב ארונה בבית "הבימה" ושמעון פינקל ספד לה. היא נטמנה בבית העלמין קריית שאול. פרסים והוקרה רובינא זכתה בפרסים ותוארי כבוד רבים, בהם: 1955 – פרס גנסין למשחק מטעם תיאטרון הבימה. 1956 – פרס ישראל בתחום התיאטרון (עם הענקתו בפעם הראשונה), בזכות תפקידה בהצגה "מדיאה" בתיאטרון הבימה. 1957 – אבירת מסדר האמנויות והספרות של צרפת. 1970 – אזרחית של כבוד של העיר תל אביב (בטרם הוחל להעניק את האות יקיר העיר תל אביב). 1975 – דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב. הנצחתה כבר בשנת 1937 יצר הגרפיקאי מירון סימה אלבום הדפסים ובו עשרה הדפסי אבן שנקרא "חנה רובינא בחיים ועל הבמה". ב-1956 יצר הדפס נוסף של דמותה בתפקיד מדיאה. עוד בחייה (שנה לפני מותה) קרא תיאטרון "הבימה" את אולם ההופעות הגדול על שמה. בערים תל אביב, חיפה, באר שבע, פתח תקווה והרצליה נקראו רחובות על שמה. ב-18 בפברואר 1992, הנפיק לזכרה דואר ישראל בול עליו שלוש דיוקנאות שלה, ושובל של רישום בניין תיאטרון הבימה עם כיתובית של ציטטה ממחזה הדיבוק: "ערגתי בצמא אל המעיין". האמנית רות מלכא (ברקמן) עיצבה את הבול. בשנת 1993 התפרסם הרומן "נשף חברים", אותו כתב הסופר והאמן עמוס אריכא. הרומן מתמקד בסיפור אהבתם של רובינא ואלכסנדר פן. ברומן זה העדיף אריכא להציג את גיבוריו בשמות אחרים, אך ביטא את עוצמת סיפור האהבה הנחשב למרתק ביותר בתולדות הבוהמה התוססת של תל אביב. אריכא שהוא בנו של הסופר הנודע יוסף אריכא, נולד בתל אביב וגדל בתוך חוגי הבוהמה מילדותו והכיר היטב הן את רובינא והן את פן, אותו ביקר בפעם האחרונה שבועות אחדים לפני מותו של המשורר באפריל 1972. בשנת 2014 העלו הסופרת נאוה מקמל-עתיר והבמאית צביה הוברמן מופע בשם "רובינא מתחת לאיפור", העוסק בדמותה ומשלב קטעי וידאו מחייה. בשנת 2017 העלו דפנה אנגל ושי להב הצגה לילדים על חייה בשם "חנה רובינא: האגדה" לציון מאה שנים לייסוד הבימה. יעל שרוני שיחקה את דמותה הפארודית של רובינא בסדרת המערכונים "היהודים באים", תוך הדגשתו של המשחק הדרמטי שאפיין אותה ואת בני דורה ובכך הפכה את דמותה לקאלט. דמויות שביצעה (רשימה חלקית) ממוזער\|אמנות רחוב מודרנית שמנציחה את רובינא דבורה – "נשף בראשית" (1918) אם המשיח – "היהודי הנצחי" (1919) לאה'לה – "הדיבוק" (1922) גברת אלווינג – "רוחות" (1924) המשיח - "הגולם" (1925) תמר – "כתר דוד" (1928) רחב הזונה ואנה היצאנית – "קצווי הכרך" (1932) יהודית – "בכור השטן" (1934) פורציה – "הסוחר מוונציה" (1936) דונה איזבלה – "האנוסים" (1938) האם – "האם" (1939) מירל'ה – "מירל'ה אפרת" (1939) מיכל – "מיכל בת שאול" (1941) יוקסטה – "אדיפוס המלך" (1947) גברת אלבינג – "רוחות" (1947) רבקה – "בערבות הנגב" (1949) אמא קוראז' – "אמא קוראז' וילדיה" (1951) לאורה - "האב" (1952) אללה רנטהיים - "יון גבריאל בורקמן" (1953) לינדה – "מותו של סוכן" (1953) ליידי מקבת' – "מקבת'" (1954) מדיאה – "מדיאה" (1955) הסבתא – "העצים מתים זקופים" (1959) גב' פרולה – "כל אדם והאמת שלו" (1963) מרי טיירון – "מסע ארוך אל תוך הלילה" (1965) דודה ליזה - "דודה ליזה" (1969) צרועה (אם המלך) – "אכזר מכל המלך" (1969) מאדאם זארה – "הצוענים של יפו" (1971) דונה כריסטינה - "אדי קינג" (1975) המלכה האם (הדוכסית מיורק) – "ריצ'רד השלישי" (1979) לקריאה נוספת שמעון פינקל, חנה רובינא: מונוגרפיה על רקע זכרונות, תל אביב: עקד, 1978. עמוס אריכא, "נשף חברים", רומן (1993 - הוצאת שלגי תל אביב). כרמית גיא, המלכה נסעה באוטובוס: רובינא ו"הבימה", תל אביב: עם עובד (ספרית זגגי), תשנ"ו 1995. קישורים חיצוניים חנה רובינא באתר ארכיון הבימה דורית ירושלמי, דנה פולס, חנה רובינא, באתר הסוכנות היהודית (במדור לרגל יובל ה-40 ל"הבימה") , , (במלאת לה 85) , (פרק מתוך ספר זיכרונותיו של שמעון פינקל) – שירים מאת נתן אלתרמן, שמעון הלקין, שלמה טנאי, יוכבד בת-מרים ואלכסנדר פן , הטלוויזיה החינוכית הישראלית (כולל קטעים מ"הדיבוק" ומהצגות נוספות; קולה נשמע: 5:59) על תרומתה של חנה רובינא באתר "בננות" חנה רובינא ודוד בן-גוריון בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון זיוה שמיר, הגבירה בארגמן ובבלואים- שירי אהבה והערצה של אלתרמן הצעיר ל"גברת הראשונה" חנה רובינא, עתון 77, גיליון 119, דצמבר 1989 הערות שוליים קטגוריה:שחקניות תיאטרון ישראליות קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים קטגוריה:זוכות פרס ישראל לתיאטרון קטגוריה:זוכי פרס ישראל לתיאטרון קטגוריה:נשות העלייה הרביעית קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית קטגוריה:שחקנים ביישוב קטגוריה:יהודיות בלארוסיות קטגוריה:חבורת יחדיו קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1968 קטגוריה:משפחת פן קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1956 קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1888 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1888 קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1980 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1980	2024-10-19T20:14:43
קונסטנטין סטניסלבסקי	קונסטנטין סרגייוויץ' סטניסלבסקי, בשמו האמיתי קונסטנטין סרגייוויץ' אלקסייב (ברוסית: Константи́н Серге́евич Станисла́вский, בלידה Алексе́ев, 5 בינואר 1863 - 7 באוגוסט 1938) היה שחקן תיאטרון ובמאי רוסי, אשר פיתח את שיטת המשחק הקרויה על שמו שיטת סטניסלבסקי. סטניסלבסקי נולד במוסקבה במשפחת הסוחרים אלקסייב. בשנת 1877 החל לעבוד בעסק משפחתי ובמקביל עסק בתיאטרון, תחילה כשחקן ובהמשך כבמאי. לבד מהיותו שחקן תיאטרון בולט ברוסיה, היה גם מחדש ויוצר בתחומי התיאטרון והפסיכולוגיה של משחק הבמה. כשחקן וכבמאי הקפיד על כל פרט ופרט בביצוע תפקיד בהצגה או בהכנת פריטי התפאורה לה. בשנת 1898 הוא הקים ביחד עם ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו את התיאטרון האמנותי של מוסקבה. עם הזמן תיאטרון זה הפך להיות בין הטובים בעיר. במסגרת שיטתו, המכוונת למשחק ריאליסטי וכן, פיתח כלים לשחקן אשר מסייעים לו להיכנס אל הדמות שאותה הוא מגלם על כל פרטיה ולהגיע לכדי הזדהות מלאה ומשכנעת איתה. שיטתו של סטניסלבסקי (אשר מכונה "השיטה") מתבססת על: א. הבנה מקיפה של הנסיבות בהן פועלת הדמות ו-ב. פעולתו של השחקן כאילו נסיבות אלו היו נסיבות חייו שלו. כדי להשיג זאת מציע סטניסלבסקי לשחקן שתי טכניקות עיקריות: 1. זיכרון חוויותיו האישיות ("זיכרון רגשי"- איך אני הרגשתי ופעלתי כשקרה לי דבר כזה) ו-2. דמיון פעיל ("magic if"- אילו דבר כזה היה קורה לי איך הייתי מגיב). שיטתו של סטניסלבסקי אומצה על ידי אנשי תיאטרון מהעולם כולו והייתה לטכניקה המשפיעה ביותר בכל הנוגע להכשרת שחקנים ותפיסת אומנות המשחק, וככזו נמצאו לה ממשיכים ומפרשים רבים. אחד מהידועים שבממשיכים אלו, לי סטרסברג, אשר ניהל במשך שנים רבות את "אולפן השחקנים" בניו יורק, בו לימד את תלמידיו משחק ברוח שיטת סטניסלבסקי. ב-14 השנים האחרונות של חייו הרכיב סטניסלבסקי את השיטה מחדש תוך שהוא דוחק הצידה את הפנייה הישירה לרגשות ומביא לקדמת עיסוקו של השחקן את העבודה השיטתית על עולם הדימויים של הדמות. לגישה זו קרא "שיטת הפעולות הפיזיות". את פיתוח השיטה המשיכו לאחר מותו קולגות כגון מייקל צ'כוב ותלמידים שלו כמו מריה קנבל ואנטולי וסילייב. שורה ארוכה של שחקנים ידועים, בהם מייסדי תיאטרון "הבימה", התחנכו על שיטתו. סטניסלבסקי עזר אישית, בשנת 1917 לאנשי "הבימה" להקים את תיאטרונם, הדריכם לקראת הופעתם הראשונה והעמיד לרשותם את תלמידו יבגני וכטאנגוב להיות להם לבמאי. אפרים קישון מציג באחת הסאטירות שלו מזווית הומוריסטית שחקן בשם ירדן פודמניצקי, שמנסה בשיטת סטניסלבסקי לרדת לנבכי נפשה של הדמות אותה הוא אמור לשחק בהצגה. אותו פודמניצקי לא ישן ולא אוכל, מסתובב בכל מיני פינות למצוא דמות דומה לזו שהוא אמור לגלם, וכשהוא מוצא אחת כזאת הוא הולך אחריה, ועוקב אחר תנועותיה ללא לאות. ספריו בעברית חיי באמנות, תל אביב: ספרית "רמון" מסדה, ניסן תשי"ב - אפריל 1942 עבודת השחקן על עצמו: יומנו של תלמיד, נוסח עברי: הלל אבי חנן, תל אביב: עם עובד-תרבות וחינוך, 1966. קישורים חיצוניים תחילת הדרך - אחד משחקניו של סטניסלבסקי מספר על המפגש הראשון עמו קטגוריה:במאי תיאטרון רוסים קטגוריה:שחקני תיאטרון רוסים קטגוריה:מקבלי עיטור לנין קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין נובודוויצ'יה קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1863 קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1938	2024-07-22T17:51:14
צ'ארלי צ'פלין	סר צ'ארלס ספנסר "צ'ארלי" צ'פלין (באנגלית: Sir Charles Spencer "Charlie" Chaplin; 16 באפריל 1889 – 25 בדצמבר 1977) היה שחקן קומי ובמאי קולנוע אנגלי, שזכה להצלחה רבה בעידן הסרט האילם. צ'פלין הפך לסמל, בין היתר בזכות דמות "הנווד" שגילם ברבים מסרטיו. נחשב לאחת מהדמויות החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של תעשיית הקולנוע. צ'פלין היה מעורב בכל הליכי ההפקה של סרטיו, החל מכתיבת התסריט, דרך הבימוי וכלה בבחירת הפסקול והמוזיקה. הקריירה של צ'פלין ארכה יותר מ-75 שנה, החל מצעדיו הראשונים כשחקן בגיל חמש בלבד ועד סרטו האחרון "הרוזנת מהונג קונג" (1967). היא ידעה עליות ומורדות, וכן שערוריות ומערכות יחסים זוגיות מתוקשרות עם נערות ונשים צעירות. בשנת 1919, לאחר שהפך לאחד מהשחקנים הבולטים והמוערכים בתעשיית הקולנוע האמריקאי, הקים צ'פלין את חברת ההפקות "יונייטד ארטיסטס", שאפשרה לו שליטה כמעט מוחלטת בהליך הפקת סרטיו, בהם "הנער" (1921), "האישה מפריז" (1923), "הבהלה לזהב" (1925) ו"הקרקס" (1928). במהלך שנות ה-30 התקשה צ'פלין להסתגל למעבר מעידן הסרט האילם לעידן הסרט המדבר, ובמשך זמן רב סירב לשלב פסקול דיבור בסרטיו. הוא המשיך בהפקת סרטים אילמים, כשהבולטים שבהם, "אורות הכרך" (1931) ו"זמנים מודרניים" (1936), הפכו עם השנים לקלאסיקות. זמנים מודרניים, שהיה פרודיה על "פולחן היעילות" הקפיטליסטי ומבט קומי על המצוקות שאותם חווה מעמד הפועלים בעידן המודרני (לדוגמה חוויית הדהומניזציה אותה חווה הפועל הפשוט על פס היצור), היווה את תחילתה של מגמה בה צ'פלין עסק בנושאים פוליטיים וחברתיים והביע ביקורת בסרטיו. בשנות ה-40 המשיכה מגמה זו בסרטים כדוגמת "הדיקטטור הגדול" (1940), שהיה פרודיה על המשטרים הפשיסטים של אירופה ועל הדיקטטורים העומדים בראשם, ובראשם היטלר ומוסוליני. בעקבות הבעת דעות אלו צ'פלין הואשם בתמיכה בקומוניזם, ובנוסף לכך היה מעורב בפרשיה רומנטית עם אישה צעירה ממנו בשנים רבות. שני מאורעות אלו הובילו לירידה חדה בפופולריות שלו בשנים אלו. בשנות החמישים המוקדמות, לאחר שנפתחה נגדו חקירה על ידי ה-FBI, לא חודשה אשרת השהייה שלו בארצות הברית, מה שהוביל הלכה למעשה לגירושו ולהשתקעותו בשווייץ. צ'פלין נטש את דמות הנווד בסרטיו המאוחרים, בהם "מסייה ורדו" (1947), "אורות הבמה" (1952) ו"מלך בניו יורק" (1957). במהלך הקריירה זכה צ'פלין בפרסים רבים, בהם שלושה פרסי אוסקר, עיטור לגיון הכבוד מטעם הממשלה הצרפתית בשנת 1971, פרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים של ונציה בשנת 1972, פרס מפעל חיים מטעם "מרכז לינקולן לקולנוע" שבניו יורק, שקרוי על שמו של צ'פלין החל משנת 1972. בשנת 1975 הוענק לצ'פלין תואר אביר (סר), כחלק ממסדר האימפריה הבריטית. ביוגרפיה השנים המוקדמות (1889–1913) ילדותו צ'פלין נולד למשפחה נוצרית-אנגליקנית. הוריו היו צ'ארלס צ'פלין האב , בדרן ממוצא צועני, והאנה צ'פלין (במקור: האנה הארייט פדלינגהאם היל), שחקנית וזמרת. חקירה של MI5 לא הצליחה להמציא מסמכים רשמיים המתעדים את תאריך ומקום לידתו, אך צ'פלין האמין כי נולד בוולוורת' שבדרום לונדון ב-16 באפריל 1889. ישנן גם עדויות שנולד בפארק בלאק פאץ' בברמינגהאם, בו התקיימה באותה תקופה קהילה צוענית גדולה, אליה השתייכה משפחת אביו. לצ'פלין היה אח-למחצה בשם סידני ג'ון היל , בנה של האנה צ'פלין מגבר אחר שזהותו אינה ידועה. בינקותו עבדו הוריו של צ'פלין כבדרני מיוזיק הול. להאנה הייתה קריירה קצרה וכושלת תחת שם הבמה "לילי הארלי", וצ'ארלס היה זמר מצליח. על אף שמעולם לא התגרשו, נפרדו הוריו של צ'פלין בשנת 1891, כשצ'פלין היה בן שנתיים בלבד. שנה לאחר מכן, בעקבות רומן שניהלה עם זמר המיוזיק הול ליאו דריידן (George Dryden Wheeler המכונה Leo Dryden ), ילדה האנה את בנם המשותף ג'ורג' דריידן וילר . כשהיה בן חצי שנה, ברח ליאו עם וילר לקנדה, וכתוצאה מכך שקעה האנה בדיכאון עמוק. בתקופת ילדותו התגורר צ'פלין עם אמו ואחיו למחצה סידני ברובע קנינגטון שבלונדון. אמו של צ'פלין החלה באותה עת לאבד את קולה, והקריירה שלה הייתה בדעיכה. לא היה לה מקור הכנסה קבוע, חוץ מעבודות מזדמנות בסיעוד ובתפירה, וייתכן שאף בזנות. אביו של צ'פלין לא תמך כספית בפרודתו ובבנו, ובשל כך סבלה המשפחה מעוני וממחסור, שאילצו את צ'פלין ואת אחיו לעבוד למחייתם כבר מגיל צעיר. ממוזער\|250px\|צ'פלין (במרכז השורה השלישית) בזמן שהותו בבית המחסה ב"האנוול" (1897) ביוני 1896, בגיל 7, נשלחו הוא ואחיו סידני להתגורר ולעבוד בבית מחסה בהאנוול במרכז לונדון, שנועד לשכן ילדים ממשפחות עניות ויתומים. כעבור שנה וחצי חזר צ'פלין להתגורר עם אמו, אך זמן קצר לאחר מכן (ביולי 1898), נשלחו צ'פלין ואחיו לבית מחסה אחר בדרום לונדון. בספטמבר 1898 אושפזה אמו של צ'פלין בבית החולים הפסיכיאטרי קיין היל (Cane Hill) שבדרום לונדון, לאחר שלקתה בפסיכוזה, כתוצאה ממחלת העגבת שבה חלתה. במשך החודשיים ששהתה במוסד, עברו צ'פלין ואחיו להתגורר בבית אביהם, שאותו כמעט ולא הכירו. בשנים אלו סבל האב, שהיה אלכוהוליסט, ממחלת שחמת הכבד שהובילה למותו בשנת 1901. לאחר מות האב חזרו הילדים להתגורר עם אמם, שיצאה מבית החולים לאחר שמצבה השתפר. עם זאת, בשנת 1903 חלה הידרדרות נוספת במצבה והיא נאלצה להתאשפז שוב בבית החולים. כעבור שמונה חודשים שוחררה לביתה, אך שבה לבית החולים בשנת 1905. ב-1921 הביא אותה צ'רלי לקליפורניה שם חייתה תחת השגחה צמודה עד יום מותה בשנת 1928. הופעת בכורה ותחילת קריירת המשחק הופעתו הראשונה של צ'פלין הייתה בשנת 1894, בגיל חמש בלבד, כאשר עלה על הבמה בעת שאמו הופיעה בעיר אלדרשוט שבדרום-מערב אנגליה. באוטוביוגרפיה שלו כתב צ'פלין, כי אמו נאלצה לרדת מהבמה בזמן ההופעה משום שאיבדה את קולה, ולפיכך תפס את מקומה וביצע מספר שירים, אשר זכו לתגובות צחוק ולמחיאות כפיים מצד הקהל. על מופע זה אמר צ'פלין: "הלילה הזה היה הופעתי הראשונה על הבמה והופעתה האחרונה של אמא". צ'פלין הצעיר החל לפתח עניין אמיתי בתחום המשחק בעידודה ובתמיכתה של אמו. באמצעות קשריו של אביו בתעשיית הבידור בלונדון, הפך צ'פלין בשנת 1897, כשהיה בן 8 בלבד, לחבר בלהקת רקדנים בשם "שמונת נערי לנקשייר" ("The Eight Lancashire Lads"). הלהקה יצאה לסיבוב הופעות שנמשך כשנה במספר אולמות בידור ברחבי אנגליה. על אף הצלחת המופע, לא היה צ'פלין שבע רצון מתחום הריקוד ושאף לפתח את כישוריו כשחקן קומי. צ'פלין עזב את לימודיו בשנת 1902, על אף העובדה שאמו לא ראתה זאת בעין יפה. צ'פלין החל לעבוד בעבודות מזדמנות על מנת לפרנס את עצמו, ובמקביל המשיך לפתח את הקריירה שלו שהייתה עדיין בחיתוליה. שנה לאחר מכן, בעת שחלה הידרדרות במצבה של אמו, חתם צ'פלין על חוזה עבודה עם סוכנות שחקנים ברובע וסט אנד בלונדון. מנהל הסוכנות שזיהה את הפוטנציאל הטמון בצ'פלין הצעיר, נתן לו תפקיד קטן כמחלק עיתונים בשם סם בהצגה "Jim, a Romance of Cockayne" מאת המחזאי הארי סיינטסבורי (Harry Arthur Saintsbury), שאף גילם בו את התפקיד הראשי. ההצגה הועלתה לראשונה על הבמות ביולי 1903, אך לא זכתה להצלחה והופסקה כעבור שבועיים בלבד. עם זאת, הופעתו הקומית של צ'פלין זכתה לשבחים בעיתונים. ממוזער\|250px\|צ'פלין במהלך הופעותיו במחזה "שרלוק הולמס" (1903–1906) סיינטסבורי, שהתרשם מיכולות המשחק של צ'פלין, סייע לו בקבלת תפקיד בהצגה שרלוק הולמס בהפקתו של המפיק האמריקאי צ'ארלס פרוהמן, שבה גילם את תפקיד הנער "בילי". ההצגה, שהועלתה בתיאטראות שונים ברחבי אנגליה בשנים 1903–1906, חשפה את כישרון המשחק של צ'פלין בפני קהלים רחבים. הצלחתו של צ'פלין הייתה כה גדולה עד שהתבקש לחזור ללונדון ולשחק את תפקיד הולמס עצמו, לצדו של השחקן ויליאם ג'ילט. ההצגה, בהפקת תיאטראות וסט אנד, הועלתה בתיאטרון "הדוכס יורק" שבלונדון עד דצמבר 1905. בתחילת 1906, השלים צ'פלין סיבוב הצגות נוסף עם צוות השחקנים של "שרלוק הולמס", ועזב באופן סופי, לאחר ששיחק במחזה במשך כשנתיים וחצי. הופעות קומיות ראשונות ממוזער\|250px\|פרסומת למסע ההופעות האמריקאי של קבוצת הקומדיה של פרד קארנו (צ'פלין משמאל ומימין) (1913) לאחר עזיבתו את המחזה "שרלוק הולמס", החל צ'פלין לשתף פעולה עם אחיו סידני, שניסה אף הוא את מזלו כשחקן, במסגרת הצגת מערכונים קומית בשם "Repairs". במאי 1906, החל צ'פלין לשחק בהצגת ילדים בשם "הקרקס של חצר קייסי" ("Casey's Court Circus"), שבמסגרתה שילב סגנון משחק בורלסקאי, שבו עשה שימוש לאורך כל קריירת המשחק שלו. לאחר שסיים את סיבוב ההופעות עם צוות ההצגה בשנת 1907, זכה צ'פלין, שמלאו לו 18, להכרה כשחקן קומי מוערך ומנוסה. שנה קודם לכן הצטרף סידני צ'פלין לקבוצת השחקנים הקומית הנודעת של האמרגן פרד קארנו (Fred Karno), ולאחר שנתיים היה לאחד מהשחקנים הבולטים בה. בפברואר 1908, סייע סידני לצ'פלין לקבל חוזה זמני בן שבועיים בסוכנות. בתחילה היה קארנו מעט סקפטי באשר לשילובו של צ'פלין כשחקן קומי, בשל חיוורונו, מראהו החלוש, מבטו הזועף והקודר וביישנותו. על אף זאת, הצליח צ'פלין להרשים את קארנו כבר בהצגה הראשונה שעלתה בתיאטרון הקוליסאום שבמרכז לונדון ולזכות בחוזה לטווח ארוך. בתחילה קיבל צ'פלין תפקידים שוליים יחסית, אך משנת 1909 החל לקבל תפקידים משמעותיים יותר ואף תפקידים ראשיים. באפריל 1910 קיבל צ'פלין את התפקיד הראשי בהצגת המערכונים "ג'ימי הנועז" ("Jimmy the Fearless"), שזכתה להצלחה גדולה ושבגינה זכה לחשיפה תקשורתית משמעותית. בעקבות הצלחתו של צ'פלין, בחר בו קארנו להשתלב בצוות השחקנים במסגרת סיבוב הופעות באמריקה הצפונית של מופע וודוויל חדש. הופעותיו של צ'פלין, ובעיקר תפקידו הבולט כאלכוהוליסט בשם "השיכור הנפוח" (Inebriate Swell) בהצגה "לילה באולם המוזיקה האנגלי" ("A Night in an English Music Hall"), זכו לביקורות נלהבות שתיארו את צ'פלין כ"אחד מאמני הפנטומימה הטובים ביותר שנראו עד אותה עת בארצות הברית". ביוני 1912, לאחר סיבוב הופעות שנמשך כ-21 חודשים, חזרו צ'פלין וצוות ההצגה לאנגליה, ולאחר הפוגה קצרה יצא צ'פלין באוקטובר לסיבוב הופעות נוסף בארצות הברית. השתלבות בתעשיית הקולנוע (1914–1917) צעדים ראשונים ממוזער\|250px\|מאק סנט (1916) ממוזער\|250px\|צ'פלין בהופעתו הראשונה בקולנוע בסרט "Making a Living" משנת 1914 באפריל 1913, שישה חודשים לאחר שהחל את סיבוב ההופעות השני של מופע הבידור, הוזמן צ'פלין להצטרף לחברת ההפקות "סרטי ניו יורק" ("New York Motion Picture Company"). מאק סנט, מייסד חברת ההפקות קי-סטון ("Keystone Studios" - הקשורה עסקית לחברת "סרטי ניו יורק"), התרשם מביצועי המשחק שלו והעלה את האפשרות שצ'פלין יחליף את כוכב הסרטים האילמים פרד מייס, שתכנן לעזוב את החברה. בתחילה היסס צ'פלין אם להצטרף לחברה, שאת סרטי הקומדיות שהפיקה תיאר כ"תערובת של גסות ורעש", אך לבסוף נעתר להצעה בתקווה להתברג בתעשיית הקולנוע בארצות הברית. בספטמבר 1913, נפגש עם נציגי החברה וחתם על חוזה שבו משכורתו עמדה על 150 דולר בשבוע (כ-3,600 דולר במונחים של שנת 2015). בדצמבר 1913 הגיע צ'פלין ללוס אנג'לס, שבה הוקמה שנה קודם לכן חברת ההפקות "קי-סטון". בינואר 1914 החלו צילומי הסרט "Making a Living", שיצא לאקרנים ב-2 בפברואר 1914 ושבו שיחק צ'פלין לראשונה. כחמישה ימים לאחר מכן יצא לאקרנים סרטו השני של צ'פלין "Kid Auto Races at Venice". בסרט הוצגה לראשונה דמות "הנווד" של צ'פלין, שהפכה עם השנים לדמותו המזוהה ביותר ולאחד מסמלי הקולנוע הבולטים בתקופת הסרטים האילמים. ב-9 בפברואר 1914 יצא לאקרנים סרטו השלישי "Mabel's Strange Predicament". ברבות הזמן החל צ'פלין להיות מעורב יותר בהפקת הסרטים שבהם השתתף. במאי 1914 יצא לאקרנים הסרט הראשון בבימויו של צ'פלין. סנט ניאות לבקשתו של צ'פלין לביים את הסרט, אך התנה את הסכמתו בכך שצ'פלין יתחייב לשלם סכום של 1,500 דולר (35,000 דולר במונחי 2015) אם הסרט ייכשל מסחרית. הסרט "Caught in the Rain" זכה להצלחה רבה בקופות. בעקבות הצלחה זו המשיך צ'פלין לביים את כל הסרטים הקצרים הבאים שהופקו בחברת "קי-סטון", בקצב של סרט אחד בשבוע בממוצע. תקופה זו הוגדרה על ידי צ'פלין כאחת מהתקופות הטובות בקריירה שלו. בנובמבר 1914, יצא לאקרנים הסרט "הרומן המפונצ'ר של טילי" ("Tillie's Punctured Romance"), בכיכובה של השחקנית מארי דרסלר. הסרט, שאורכו כ-74 דקות, היה לסרט הקומדיה הראשון באורך מלא בהיסטוריה של הקולנוע. הוא זכה להצלחה מסחרית והפופולריות של צ'פלין המשיכה לנסוק. בסוף אותה שנה, דרש צ'פלין במעמד חידוש החוזה, משכורת שבועית של 1,000 דולר (24 אלף דולר במונחי שנת 2015), אך סנט סירב בטענה כי השכר שנדרש מוגזם. המעבר לחברת "Essanay" ממוזער\|250px\|כרזת הסרט "A Night Out" משנת 1915 ממוזער\|250px\|כרזת הסרט "הנווד" (1915) במהלך נובמבר 1914 קיבל צ'פלין הצעה להצטרף לחברת ההפקות "Essanay" שפעלה בשיקגו, בשכר של 1,250 דולר לשבוע (כולל מענק חתימה בסך 10,000 דולר). בסוף דצמבר חתם צ'פלין על החוזה והצטרף לחברה. במסגרת עבודתו בה, החל לגבש סביבו קבוצת שחקנים דוגמת ליאו וייט (Leo White), באד ג'מיסון (Bud Jamison) ועדנה פורביאנס, שעמה ניהל יחסים רומנטיים. בשמונה השנים הבאות הופיעה פורביאנס בחלק ניכר מסרטיו. לאחר שצ'פלין עזב את חברת "קי-סטון", תפס סידני את מקומו של צ'ארלי אחיו, בתור הקומיקאי המוביל של חברה זו. עם המעבר לעמדת הבמאי, החל צ'פלין להשקיע זמן רב יותר בהכנת סרטיו. בין סרטו השני, "A Night Out", שיצא לאקרנים ב-15 בפברואר 1915, וסרטו השלישי, "The Champion", עבר כמעט חודש ימים (זמן רב במונחים של הסרטים האילמים שהופקו באותה עת). למעשה, כל שבעת הסרטים האחרונים שהפיק צ'פלין בחברת "Essanay" (מתוך 14 הסרטים שהפיק בה בסך הכול), יצאו לאקרנים במרווחי זמן דומים בין אחד לשני. בנוסף לשינוי בגישתו להפקה, החל צ'פלין לעדן את דמותו בסרטים, שעליה מתחו ביקורת המבקרים בנוסח: "היא משדרת בהמיות וגסות". דוגמה ראשונה לשינוי באופן המשחק של צ'פלין באה לידי ביטוי בסרטו "הנווד" שיצא לאקרנים ב-11 באפריל 1915. על אף העובדה, כי דמות הנווד שולבה קודם לכן בסרטיו, בסרט זה היא שינתה פנים. צ'פלין זנח את סגנון משחק ה"סלפסטיק" הבוטה ואימץ סגנון משחק עדין ורגיש יותר שאותו המשיך לפתח גם בסרטיו הבאים (דוגמת הסרט "The Bank", אשר יצא לאקרנים בחודש אוגוסט 1915). בשנת 1915 צ'פלין היה כבר שחקן מפורסם ומוערך ביותר. דמותו שהחלה להיות מוכרת בכל רחבי העולם, הפכה למותג מבוקש בחנויות בגרסאות שונות של מוצרים. בשנים הללו ביסס צ'פלין את עצמו ככוכב הבינלאומי הראשון של תעשיית הסרטים בארצות הברית. כשהחוזה שעליו היה חתום בחברת "Essanay" הסתיים בחודש דצמבר 1915, דרש צ'פלין שהיה מודע למעמדו הבלתי מעורער בתעשייה, מענק חתימה בסך 150,000 דולר כתנאי לחתימה על חוזה חדש. הוא קיבל מספר הצעות עבודה, בין היתר מחברת יוניברסל, פוקס וויטגרף, אך את ההצעה האטרקטיבית ביותר הוא קיבל מחברת "Mutual", אשר הבטיחה לצ'פלין משכורת בסך 10,000 דולר לשבוע. סוף תקופת Essanay והמעבר ל-Mutual ממוזער\|250px\|פרסומת של חברת "mutual" עם איור של צ'פלין לאחר משא ומתן עם חברת "Mutual", חתם עמה צ'פלין על חוזה בסכום עתק של 670,000 דולר לשנה, אשר מיצב אותו כאחד היוצרים בעלי השכר הגבוה בתעשייה. משכורתו החריגה יצרה עניין רב בתקשורת וסוקרה בהרחבה. לאחר החתימה על החוזה, ציין נשיא החברה ג'ון פרולר כי: "אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם לצ'פלין סכומים כאלה, מפני שהציבור מעוניין מאוד לראות אותו מופיע כמה שיותר, והוא מוכן לשלם על זכות זו". חברת "Mutual" העניקה לצ'פלין במרץ 1916 סטודיו פרטי לעבודה בלוס אנג'לס. בערך באותה עת, הרחיב צ'פלין את אנסמבל השחקנים שגיבש סביבו וצירף לשורותיו את השחקנים אלברט אוסטין ואריק קמפבל (Eric Campbell), אשר הופיע בהמשך בחלק מסרטיו כמו "The Floorwalker" (מאי 1916), "The Fireman" (יוני 1916), "The Vagabond" (יולי 1916) ועוד. עבור הסרט "The Pawnshop", אשר יצא לאקרנים ב-2 באוקטובר 1916, גייס צ'פלין לשורותיו את השחקן הנרי ברגמן, שהשתתף ברבים מסרטיו במהלך 30 השנים הבאות. שנת 1916 נחשבה לשנה פורייה מאוד בעבודתו של צ'פלין ולא בכדי. במסגרת חוזה העבודה עם חברת "Mutual" נקבע כי על צ'פלין להוציא לאקרנים סרט כל ארבעה שבועות, בין היתר כדי לכסות את ההוצאה על משכורתו הגבוהה. עם זאת, בתחילת שנת 1917 החל צ'פלין לדרוש כי יאפשרו לו להשקיע זמן עבודה ממושך יותר על כל סרט. בעשרת החודשים הראשונים של השנה הוציא צ'פלין לאקרנים ארבעה סרטים בלבד - "Easy Street" (ינואר), "The Cure" (אפריל), "The Immigrant" (יוני) ו-"The Adventurer" (אוקטובר). ההשקעה הנוספת נתנה ככל הנראה את אותותיה, ולדעת חוקרי קולנוע ומבקרים רבים, נחשבים סרטים אלו למשובחים מבין יצירותיו. צ'פלין העיד בעצמו, שנים רבות לאחר מכן, כי התקופה שבה עבד עם חברת "Mutual" הייתה מהמאושרות בחייו. בשנים אלו התחוללה מלחמת העולם הראשונה והתקשורת באנגליה ביקרה את צ'פלין על כך שלא התגייס לצבא. עם זאת, ההנחה היא כי צ'פלין הסכים להתגייס לצבא, אך שוחרר מהשירות בשל בעיות בריאותיות. "First National" ו"הנער" (1917 - 1922) עם סיום החוזה עם חברת "Mutual", החל צ'פלין בחיפוש אחר חברת הפקות חדשה שתאפשר לו להקדיש זמן רב יותר לעבודה על סרטיו. ממוזער\|250px\|צ'פלין בסצנה מהסרט "חיי כלב" (1918) ביוני 1917, חתם צ'פלין על חוזה להפקת 8 סרטים חדשים עבור חברת ההפקות "First National" עבור סכום חסר תקדים של מיליון דולר. על מנת ליצור סביבת עבודה נוחה, בנה צ'פלין סטודיו פרטי על שטח רחב ידיים בשדרות סאנסט במערב לוס אנג'לס, אשר כלל את ציוד ההפקה המתקדם ביותר. בניית הסטודיו הסתיימה בינואר 1918. ב-14 באפריל 1918, יצא לאקרנים סרטו הראשון של צ'פלין במסגרת חברת "First National". הסרט "A Dog's Life" ביטא את השליטה הרבה של צ'פלין באלמנטים השונים של בניית הסרט (הבימוי, ההפקה והתסריט). כמו כן, ניכר בסרט שינוי מסוים בדמות "הנווד" המוכרת שהוצגה הפעם כמלנכולית יותר, בסגנון הליצן העצוב. היה זה הסרט הראשון שבו צ'פלין, ואחיו סידני ששיחק בו תפקיד קטן, שיתפו פעולה. באותה עת, התנדב צ'פלין לקמפיין ה-"Third Liberty Bond", שבמסגרתו נסע ברחבי ארצות הברית, בלוויית ידוענים ואנשי ציבור על מנת לגייס כספים למען מדינות ההסכמה. בנוסף ביים צ'פלין, על חשבונו, סרט תעמולה בשם "The Bond", אשר הכנסותיו הוקדשו לטובת הפרויקט. ממוזער\|200x200px\|כרזת הסרט "הכתף שק" (1918) סרטו הבא של צ'פלין "הכתף שק", אשר יצא לאקרנים ב-20 באוקטובר 1918, הושפע ממאורעות המלחמה - העלילה מתרחשת בצרפת במהלכה של מלחמת העולם הראשונה, שבה מגלם צ'פלין שחקן אמריקאי שנשלח להילחם בחזית וחולם כי הוא מצליח להכריע בעצמו את המלחמה, לאחר שהוא שובה את הקייזר ומביא בכך לתבוסתם של כוחות בצבא הגרמני. הסרט, שנחשב לקצר ביותר שביים צ'פלין (מבין הסרטים שביים באורך מלא), זכה לביקורות טובות ונחשב עד לאותה עת לסרט הפופולרי ביותר שלו. טרם הפקת הסרט, הביעו רבים מעמיתיו של צ'פלין את חששם מיצירת סרט קומדיה על נושא כה טעון כמו מלחמה, אך הוא מצידו טען כי הוא נחוש ליטול את הסיכון. "United Artists" בעקבות הצלחתו הרבה של הסרט "הכתף שק", דרש צ'פלין מחברת "First National" שיפור בתנאי החוזה שעליו חתמו, אך דרישתו נדחתה על ידי החברה, שכבר במסגרת ההסכם הנוכחי שילמה לצ'פלין סכום חסר תקדים. באותה עת, החלו לרחוש שמועות על כוונה למזג את חברת "First National" עם חברת הפקות צעירה בשם "Famous Players-Lasky" שהוקמה שלוש שנים קודם לכן. צ'פלין, שחשש למעמדו בחברה בעקבות המיזוג האפשרי, חבר לכמה מיוצרי הסרטים האילמים והשחקנים המובילים בתעשייה - מרי פיקפורד, דאגלס פיירבנקס, דייוויד גריפית', על מנת להקים חברת הפצה חדשה בשם "יונייטד ארטיסטס". החברה הוקמה בינואר 1919, בעקבות תחושתם של היוצרים והשחקנים כי הם מקופחים כלכלית ומנוצלים על ידי בעלי האולפנים וחברת הפטנטים של תומאס אדיסון (Motion Picture Patents Company), תאגיד ענק ששלט באותה עת בתשעת אולפני הקולנוע המרכזיים. צ'פלין ועמיתיו טענו כי האולפנים חסמו את ערוצי ההפצה של סרטי היוצרים העצמאיים ובאופן זה השתלטו על תעשיית הקולנוע. חבירתם של צ'פלין ועמיתיו להקמת החברה סללה את הדרך למערך הפצה עצמאי לשיווק סרטיהם ולחופש יצירה, ללא התחשבות בשיקולים מסחריים. הרעיון של הקמת חברת הפצה בידי יוצרי סרטים, אשר אחראיים על מימון יצירותיהם ועל השליטה המלאה בהם, הייתה חדשנית ופורצת דרך בתעשיית הקולנוע, שנשלטה באותה עת ברובה על ידי התאגיד של אדיסון. צ'פלין שהיה נלהב לפתח את החברה החדשה שהקים, ביקש מבעלי חברת "First National" לשחררו מהחוזה שעליו היה חתום, אך הם דרשו כי ישלים את ששת הסרטים שהתחייב ליצור על פי החוזה. מספר חודשים לפני הקמת החברה נישא צ'פלין לשחקנית מילדרד האריס . החתונה נערכה בספטמבר 1918 בלוס אנג'לס, הרחק מעיני התקשורת. לאחר מספר חודשי נישואים, ב-7 ביולי 1919, ילדה האריס את בנם הבכור נורמן ספנסר צ'פלין. נורמן, שנולד מעוות כתוצאה מפגמים גנטיים, נפטר שלושה ימים לאחר לידתו. הטרגדיה שחוו השניים וכן הסכסוכים הרבים שהתגלעו ביניהם, הובילו לגירושי הזוג באפריל 1920. באוטוביוגרפיה שלו, ציין צ'פלין כי הקשר עם האריס היה "זיווג שלא ניתן לחיבור". הנער ממוזער\|250px\|צ'פלין עם ג'קי קוגן, בסצנה מהסרט "הנער" (1921) הצילומים לסרט הנער החלו באוגוסט 1918. את תפקיד הילד גילם ג'קי קוגן בן ה-4. במהלך הפקת הסרט, התברר לצ'פלין כי מדובר בפרויקט גדול יותר מכפי שסבר בתחילה וכי הפקתו תארך זמן ממושך. בשל כך, ובהתחשב בעובדה כי עדיין היה חתום על חוזה עם חברת "First National", שדחקה בו ליצור סרטים נוספים, עצר צ'פלין את ההפקה, על מנת להפיק את הסרט "A Day's Pleasure", אשר יצא לאקרנים ב-15 בדצמבר 1919. הסרט עוסק בניסיונו של אב להוציא את בני משפחתו לטיול ועל הקשיים שנקרים בדרכם. בסרט זה משתתף לראשונה ג'קי קוגן בתפקיד אחד מבניו. הסרט שנוצר בזמן קצר, זכה לביקורות צוננות בעיתונות. לאחר תהליך הפקה ארוך של למעלה מ-9 חודשים, יצא הסרט "הנער" לאקרנים ב-21 בינואר 1921 והיה עד לאותה עת הסרט הארוך ביותר שיצר צ'פלין (כ-68 דקות). עלילת הסרט היא על נווד (צ'פלין) המאמץ ילד עזוב (ג'קי קוגן) שננטש בסמטה על ידי אמו. כאשר הילד מתבגר, הוא הופך להיות יד ימינו של הנווד במעשי גזל ושוד קטנים שהם מבצעים לצורך הישרדות. בסוף הסרט, מתאחדים האם והילד. אף על פי שהסרט קומי, הוא עוסק בסוגיות דרמטיות מורכבות העוסקות בעוני וביחסי משפחה קשים שבהם ילדים מופרדים מהוריהם. ילדותו הקשה של צ'פלין בלונדון הייתה ההשראה לכתיבת התסריט. הסרט זכה להצלחה רבה, הוקרן ביותר מ-50 מדינות (עד 1924) וזכה במקום השני ברשימת הסרטים הרווחיים ביותר באותה שנה, אחרי "ארבעת פרשי האפוקליפסה" שזכה במקום הראשון. לאחר שיצא לאקרנים סרטו הבא "The Idle Class", ב-25 בספטמבר 1921, החליט צ'פלין לשוב לאנגליה בפעם הראשונה לאחר כמעט עשר שנות שהייה בארצות הברית. עם הגעתו, החל לעבוד על סרטו הבא "Pay Day", אשר יצא לאקרנים ב-2 באפריל 1922. בשל חילוקי דעות מקצועיים בנוגע להפצתו, יצא סרטו הבא של צ'פלין "The Pilgrim", שהיה סרטו הקצר האחרון, ב-26 בפברואר 1923, באיחור של שנה. תקופת השיא כמפיק עצמאי (1923–1938) "האישה מפריז" ו"הבהלה לזהב" לאחר שסיים את התחייבויותיו במסגרת ההסכם עם חברת "First National", החל צ'פלין את דרכו כמפיק עצמאי בחברה שהקים. בנובמבר 1922 החלה הפקת הסרט "האישה מפריז", דרמה רומנטית העוסקת ביחסיהם המורכבים של בני זוג. באופן יוצא דופן, מגלם צ'פלין בסרט תפקיד שולי ביותר של עובד רכבת. הסרט יצא לאקרנים ב-26 בספטמבר 1923 וזכה לביקורות טובות בשל המשחק המעודן והרגיש שהפגינו השחקנים. עם זאת, נחל הסרט כישלון קופתי בגלל תפקידו הזניח של צ'פלין בו. ממוזער\|250px\|צ'פלין בסצנת "אכילת הנעל" המפורסמת בסרט "הבהלה לזהב" (1925) בסרטו הבא, "הבהלה לזהב", מגלם צ'פלין דמות של כורה זהב הנוסע ליוקון כדי לקחת חלק בחיפושים אחר זהב. הסרט הושפע מסיפורי הנהירה ההמונית לעיר דוסון סיטי ביוקון שבקנדה, לאחר גילוי מרבצי הזהב במקום בשנת 1896, וכן מהטרגדיה שקרתה למשלחת דונר, קבוצת חלוצים שנקלעה לסופת שלגים בדרכם לקליפורניה בשנת 1846, וכדי לשרוד נאלצה לאכול את בשר חבריה שנספו. הפקת הסרט החלה בפברואר 1924 ועלות הפקתו הייתה כמיליון דולר. במסגרת ההפקה צולמה סצנה רבת משתתפים (600 ניצבים) ברכס הרים שבמדינת נבדה. הסרט הופק במשך כ-15 חודשים ויצא לאקרנים ב-26 ביוני 1925. הוא זכה להצלחה גדולה ונחשב לאחד הסרטים הרווחים ביותר בתולדות הסרטים האילמים. הסרט כולל כמה מהסצנות המפורסמות ביותר של צ'פלין, כמו בישול ואכילת מגפיו בבקתה ו"ריקוד הלחמניות" המתבצע עם צמד מזלגות וצמד לחמניות. נישואיו השניים והסרט "הקרקס" בעת צילומי הסרט "הבהלה לזהב", התחתן צ'פלין בשנית עם השחקנית הצעירה ליטה גריי בת ה-16, אותה ליהק בעבר לתפקיד משני בסרט "הנער". כפי שאירע עם אשתו הראשונה, נכנסה אף גריי להיריון, וצ'פלין, שלא רצה להסתכן בהעמדה לדין בגין אונס סטטוטורי לפי חוקי מדינת קליפורניה, התחתן עם גריי בטקס פרטי שנערך במקסיקו ב-25 בנובמבר 1924. לאחר כחמישה חודשי נישואים, נולד בנם המשותף הראשון צ'ארלס צ'פלין ג'וניור . בנם השני, סידני צ'פלין , נולד ב-30 במרץ 1926. ממוזער\|250px\|כרזת הסרט "הקרקס" (1928) בדומה לנישואיו הראשונים, גם נישואיו עם גריי היו מורכבים וקשים, וצ'פלין בחר לבלות זמן ממושך בסטודיו שלו במקום לבלות עם אשתו. היחסים בין בני הזוג הידרדרו, עד שלבסוף עזבה גריי את הבית עם הילדים בנובמבר 1926. הזוג התגרש זמן קצר לאחר מכן. במסמך הגירושים האשימה גריי את צ'פלין כי בגד והתעלל בה וכי דרש ממנה לממש פנטזיות מיניות מוזרות. מסמך זה דלף לתקשורת ויצר מהומה ציבורית (עד כדי דרישה להחרמת סרטיו), שגרמה לצ'פלין התמוטטות עצבים. במסגרת הסכם פשרה שחתם בעצת עורכי דינו, הסכים צ'פלין לשלם לגריי 600 אלף דולר, בתקווה שהמהומה התקשורתית תדעך. עוד בטרם הוגשו מסמכי הגירושים, החל צ'פלין לעבוד על סרטו הבא, "הקרקס". הפקת הסרט הוקפאה במהלכה למשך 8 חודשים בשל מספר אירועים קשים בחייו של צ'פלין, בהם הליך הגירושים, מות אמו והסתבכותו עם רשויות המס. ההפקה הסתיימה בסופו של דבר באוקטובר 1927, והסרט יצא לאקרנים ב-6 בינואר 1928 וזכה לביקורות טובות. במסגרת טקס פרסי האוסקר הראשון, שנערך בלוס אנג'לס ב-16 במאי 1929, קיבל צ'פלין פרס אוסקר לשם כבוד על "גיוון, משחק אמיתי, כתיבה, בימוי והפקה של הסרט הקרקס". "אורות הכרך" ב-6 באוקטובר 1927 יצא לאקרנים הסרט "זמר הג'אז" בכיכובו של אל ג'ולסון, שכלל פסקול סינכרוני משולב עם תמונה, ובכך היה לנקודת מפנה במעבר מהקולנוע "האילם" אל הקולנוע "המדבר" (על אף העובדה שהוא לא היה הסרט הראשון שכלל פסקול). צ'פלין, שטרם עשה שימוש בטכנולוגיה החדשה, התייחס בציניות לנושא וטען כי סרטים המלווים בדיבור חסרים את הממד האמנותי הקיים בסרטים האילמים. בנוסף, צ'פלין לא ראה לנכון לשנות את סגנון הפקת סרטיו אשר הביא לו הצלחה ופרסום כה רב, וחשש כי שילוב קול בדמותו של "הנווד" תפגום בהצלחתו הבינלאומית. ממוזער\|250px\|צ'פלין (בדמות "הנווד") בסצנה מהסרט "אורות הכרך" (1931) פוגש לראשונה את מוכרת הפרחים העיוורת הוא החל לצלם את סרטו (האילם) הבא, "אורות הכרך", לקראת סוף 1928, וב-30 בינואר 1931 יצא הסרט לאקרנים. הסרט עוסק בניסיונו של הנווד העני (צ'פלין) לגייס כסף לניתוח שישיב את מאור עיניה של מוכרת פרחים עיוורת (וירג'יניה צ'ריל) שבה התאהב. על אף העובדה כי הסרט היה אילם, עשה צ'פלין שימוש בטכנולוגיות הקול החדשות בהקליטו פסקול שהלחין בעצמו עבור הסרט. אף כי בעת יציאתו לאקרנים ירדה קרנו של ז'אנר הסרטים האילמים בקרב ציבור חובבי הקולנוע, זכה הסרט להצלחה קופתית מרשימה (הכנסה של 3 מיליון דולר) ולביקורות טובות. מכון הסרטים הבריטי ציין כי מדובר בהישגו הגדול ביותר של צ'פלין, אשר העיד בעצמו כי מדובר בסרט המועדף עליו. "זמנים מודרניים" ונישואיו השלישיים על אף העובדה כי סרטו "אורות הכרך" זכה להצלחה ולביקורת אוהדת, החל צ'פלין לחכוך בדעתו אם לשלב דיאלוגים בסרטיו הבאים. חששו העיקרי ממהלך כזה, היה כי סגנון הסרטים האילמים ידעך בסופו של דבר ויעלם כליל. חוסר הוודאות לגבי עתידו המקצועי, הניע את צ'פלין בתחילת 1931 לצאת לחופשה קצרה, שהפכה בסופו של דבר לטיול שארך כ-16 חודשים. ביולי 1932, פגש צ'פלין את השחקנית פולט גודארד, אשר הפכה במרוצת הזמן לבת זוגו ואף הופיעה לצדו בסרטו הבא "זמנים מודרניים". הפקתו החלה בשנת 1934 והוא יצא לאקרנים ב-5 בפברואר 1936. בסרט באה לידי ביטוי השפעתם ההרסנית של מאורעות תקופת השפל הכלכלי על הפרט, שהחלה בארצות הברית בשנת 1929 ושנמשכה עד סוף שנות השלושים. צ'פלין סבר כי השפל הכלכלי נבע מעודף מיכון תעשייתי ופולחן כוזב של יעילות בנוסח פורדיאני. ממוזער\|250px\|צ'פלין בסצנה מהסרט "זמנים מודרניים" (1936) צ'פלין מגלם בסרט פועל פשוט בבית חרושת, שתפקידו להבריג ברגים בקו הייצור, אך בשל הקצב המהיר של הסרט הנע, לא עולה בידו לעמוד בקצב העבודה. בסרט מובעת ביקורת על שגרת העבודה השוחקת בבית החרושת המודרני, שבו העובדים מנוצלים על ידי בעלי ההון ומשועבדים למכונה שייעודה לשרת את האדם ולא להפך. "זמנים מודרניים" היה הסרט האילם האחרון שיצר צ'פלין. אף על פי שהוא זכה לביקורות מעורבות, נחשב הסרט במבחן הזמן, לאחת מיצירותיו הטובות ביותר של צ'פלין. באותה שנה, יצאו צ'פלין וגודארד לטיול ארוך במזרח הרחוק ובמהלכו התחתנו בעיר גואנגג'ואו שבדרום סין. בשנת 1938 נפרדו בני הזוג (וכעבור 4 שנים התגרשו), אך המשיכו לשתף פעולה מבחינה מקצועית, כאשר צ'פלין ליהק את גודארד לתפקיד בסרטו "הדיקטטור הגדול". מחלוקות פוליטיות וירידה בפופולריות (1939–1952) "הדיקטטור הגדול" שנות ה-40 התאפיינו במחלוקות רבות שבהם היה מעורב צ'פלין, הן בחייו האישיים והן בחייו המקצועיים, שהיו להן השלכות שליליות על הכנסותיו מסרטיו ועל הפופולריות שלו בקרב הציבור בארצות הברית. צ'פלין נטה להפגין באופן נחרץ את עמדותיו הפוליטיות, והתריע על הסכנה שבעליית המשטרים הלאומניים והטוטליטריים באירופה של שנות ה-30 (דוגמת איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית). עמדותיו אלו הושמעו בעת שבה ארצות הברית הייתה עדיין נייטרלית ורבו בה הקולות הבדלניים שקראו להימנע מלקחת חלק במלחמה (טרום המתקפה על פרל הארבור). ממוזער\|250px\|צ'פלין בדמות "הדיקטטור" בסרט "הדיקטטור הגדול" (1940) צ'פלין נתן ביטוי לסוגיות הפוליטיות הללו בסרטו הדיקטטור הגדול שיצא לאקרנים ב-15 באוקטובר 1940. בסרט לועג צ'פלין לדמויות המובילות במשטרים הטוטליטריים באירופה, דוגמת היטלר (המכונה בפיו ה"פוי"), מוסוליני (המכונה "בנזינו נפלוני") וגבלס (המכונה "גארביץ", שיבוש המילה Garbage = זבל). במהלך נאום הנישא לקראת סוף הסרט בפיו של "הספר היהודי" (אחת משתי הדמויות שאותן מגלם צ'פלין), מוצגת עמדתו הפוליטית של צ'פלין נגד המלחמה ושאיפתו לשלום וכן עמדתו כי יש לנצל את הטכנולוגיה לצמצום הפערים בין בני האדם ולשיפור איכות חייהם. בעת העבודה על הסרט, ביקשו המפיקים להסיר מהסרט את סצנת הנאום, אך צ'פלין סירב. על אף הנאום השנוי במחלוקת, זכה הסרט להצלחה רבה (היה מועמד ל-5 פרסי אוסקר) ולביקורות נלהבות ונחשב לסרט הרווחי ביותר שיצר צ'פלין. "מסייה ורדו" ממוזער\|250px\|כרזת הסרט "מסייה ורדו" (1947) לאחר שנטל הפסקה ארוכה בשל הסכסוכים המשפטיים שבהם היה מעורב, חזר צ'פלין לעבודה. באפריל 1946, החל לצלם את הסרט "מסייה ורדו", תסריט שהחל לפתח כבר בשנת 1942, על פי רעיון שהגה הבמאי אורסון ולס. במקור רצה הלה כי צ'פלין יככב בסרט על הרוצח הסדרתי הצרפתי הארי לאנדרו, אך צ'פלין שסבר כי ניתן יהיה ליצור על סמך הרעיון קומדיה מצוינת, שילם לוולס 5,000 דולר עבור השימוש ברעיון. הסרט יצא לאקרנים ב-11 באפריל 1947. צ'פלין מגלם בו פקיד בנק שמחליט לפתות ולרצוח נשים עשירות, על מנת שיוכל לשוב ולפרנס את משפחתו, לאחר שאיבד את עבודתו. בקומדיה שחורה זו זונח צ'פלין את דמותו של הנווד שהפכה לסמלו המסחרי. בדומה לסרטו הקודם "הדיקטטור הגדול", גם בסרט "מסייה ורדו" נתן צ'פלין ביטוי לדעותיו הפוליטיות דרך הדמויות בסרט, ובהן ביקורת כלפי המדינות המעודדות רצח המוני דרך מלחמות ושימוש בנשק להשמדה המונית. המסר הפוליטי הבולט והחריג נתן את אותותיו עם יציאתו של הסרט לאקרנים. לראשונה בארצות הברית קיבל הסרט ביקורות שליליות ונחל כישלון קופתי בולט, על אף שזכה להצלחה גדולה יותר בבתי הקולנוע במקומות אחרים בעולם ועל אף שצ'פלין היה מועמד לפרס אוסקר על התסריט. תיוגו כקומוניסט אחת הסיבות שבעטיין קיבל הסרט "מסייה ורדו" ביקורות שליליות, נבעה מהשינוי שחל בדמות הנווד האופיינית של צ'פלין. בנוסף, תדמיתו של צ'פלין ניזוקה בעקבות סכסוכו המתוקשר עם ג'ואן בארי, וכן תיוגו על ידי גורמים ציבוריים כבעל נטיות קומוניסטיות. במהלך מלחמת העולם השנייה מילא צ'פלין תפקיד מרכזי בוועדה האמריקאית לסיוע למאמצי המלחמה ברוסיה. בוועדה היו מעורבות דמויות ציבוריות נוספות כמו השחקן והבמאי אורסון ולס, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית ב-1940 ונדל וילקי והצייר רוקוול קנט. צ'פלין היה דמות מרכזית בקמפיין לפתיחת החזית השנייה באירופה נגד גרמניה, שהובילו בריטניה וארצות הברית – מהלך שבו תמך מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין, שצבאו ספג מכות קשות. עם תום המלחמה החלה ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (HUAC) לחקור "פעילות קומוניסטית" בקרב אנשים הקשורים לתעשיית הבידור שנחשדו בעמדות שמאלניות. הרוח החיה בוועדה היה הסנטור ג'וזף מקארתי, שהחל ליצור "רשימה שחורה" של ידוענים שנחשדו בפעילות קומוניסטית, אף אם לא היו חברים בפועל במפלגה הקומוניסטית האמריקאית (או בגופים אחרים דומים). בספטמבר 1947 זומן צ'פלין להופיע בפני הוועדה (אך לבסוף לא העיד). הוא הכחיש את היותו קומוניסט וטען שהוא "שוחר שלום". הוא טען כי ניסיונות הממשל בארצות הברית לדכא את האידאולוגיה שלו ושל אחרים פוגעים באופן חמור בזכויות האזרח הבסיסיות שלהם, ולפיכך הוא נוטל חלק פעיל בהפגנות נגד הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית. באותה עת היה בידי ה-FBI מסמך בן 1,900 עמודים המתעד את פעילותו הפוליטית. ראש הארגון ג'ון אדגר הובר ייעץ לתובע הכללי לא לאפשר לצ'פלין לחזור לשטח ארצות הברית אם ייאלץ לעזוב את המדינה מסיבה כלשהי. "אורות הבמה" והגירוש מארצות הברית ממוזער\|250px\|צ'פלין והשחקנית קלייר בלום בסרט "אורות הבמה" (1952) בנובמבר 1951, החל צ'פלין בצילומי סרטו "אורות הבמה", לאחר שעבד על התסריט במשך כ-3 שנים. עלילת הסרט סובבת סביב דמותו של קאלוֵורו, בדרן וודוויל המוצא נחמה בטיפה המרה לאחר שכוכבו דעך עם השנים. במהלך העלילה מסייע קאלוֵורו לשחקנית צעירה בשם תרזה (קלייר בלום) להתגבר על פחד הבמה שלה כרקדנית. לקראת סוף הסרט, עולה קאלוורו על הבמה כדי להופיע בפעם האחרונה עם בן זוגו משכבר הימים (באסטר קיטון). לאחר ירידתו מהבמה, הוא חווה התקף לב אך מתעקש לחזור לאולם כדי שיוכל לצפות בתרזה, שמצליחה סוף-סוף להתגבר על השיתוק ההיסטרי שסבלה ממנו. בעוד תרזה רוקדת, מת קאלוֵורו מאחורי הקלעים. דמות זו מסמלת במידה רבה את דעיכתו של צ'פלין ושל אמנותו, וקץ תקופת ילדותו שבה הוריו היו בדרני וודוויל. בסרט השתתפו רבים מבני משפחתו של צ'פלין, דוגמת חמשת ילדיו הגדולים ואחיו סידני. צ'פלין החליט כי הקרנת הבכורה של הסרט לא תתקיים בלוס אנג'לס כרגיל, אלא בלונדון שבה גם מתרחשת עלילת הסרט. ב-18 בספטמבר 1952 הוא הפליג מארצות הברית לאנגליה, מלווה בבני משפחתו על גבי האונייה "המלכה אליזבת". למחרת ביטל התובע הכללי של ארצות הברית ג'יימס פטריק מק'גרנרי את אשרת הכניסה של צ'פלין, וקבע כי עם שובו יידרש צ'פלין להיחקר על אודות דעותיו הפוליטיות בטרם יוכל להיכנס חזרה לארצות הברית. הסרט קיבל כצפוי ביקורות שליליות בעיקר, ורבים מבתי הקולנוע החליטו להחרים את הסרט בגלל הירידה המתמשכת בפופולריות של צ'פלין בארצות הברית. השנים באירופה ואחרית ימיו (1953–1977) המעבר לשווייץ ממוזער\|250px\|אחוזתו של צ'פלין בשווייץ מאז שצ'פלין עזב את גבולות המדינה בספטמבר 1952, הוא לא ניסה לחזור לארצות הברית ולחדש את אשרת הכניסה שנלקחה ממנו. בני הזוג החליטו להגר לשווייץ ובינואר 1953, עברה המשפחה לביתם החדש - אחוזה מפוארת על גדות אגם ז'נבה. במרץ 1953, העמיד צ'פלין את ביתו בבוורלי הילס ואת הסטודיו הפרטי שלו למכירה וכעבור חודש הודיע לשלטונות האמריקאים כי הוא מוותר על חידוש אשרת הכניסה שלו למדינה. שנה לאחר מכן, ויתרה אונה על אזרחותה האמריקאית והפכה לאזרחית בריטית. צ'פלין המשיך להיות דמות שנויה במחלוקת מבחינה פוליטית גם בשנות ה-50 שבמהלכן זכה בפרס מטעם מועצת השלום העולמית (WPC) בעלת הנטיות הקומוניסטיות, ונפגש עם ג'ואו אנלאי, ממייסדי סין הקומוניסטית וראש ממשלתה הראשון ועם ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות מ-1953 ועד 1964. "מלך בניו יורק" בשנת 1954, החל צ'פלין לעבוד על סרטו "האירופאי" הראשון "מלך בניו יורק" - המהווה מעין כתב אישום נגד המדינה שבה היה גדול כוכבי הקולנוע במשך שני עשורים ושממנה גורש. הוא מגלם כשחקן בתפקיד הראשי את המלך שאחדוב שנמלט חסר כל מארצו אסטרוביה לניו יורק בתקווה למצוא פרנסה. לצורך זה הוא משתתף בפרסומות ואף עובר ניתוח פלסטי לשם כך. עם התקדמות העלילה, הוא מסייע לילד, בן להורים קומוניסטים ובשל כך הוא נחשד בפעילות אנטי אמריקאית ונדרש להופיע בפני "וועידת מקרטני". הסרט, שהופק על ידי חברת ההפקות החדשה שהקים צ'פלין ("אטיקה") הוא למעשה סאטירה חברתית המבקרת את המעמד הגבוה בארצות הברית של שנות ה-50, את פולחן הנעורים, את הרדיפה אחר ממון ואת רמיסת זכויות האזרח על ידי השלטונות. צ'פלין שילב בסרט חוויות אישיות שחווה בעצמו בשנים הללו. בנו מייקל, מגלם בסרט את תפקיד הילד שהוריו נרדפים על ידי ה-FBI, בעוד שצ'פלין עצמו (בדמות המלך) מואשם בגין נטיותיו הקומוניסטיות. הסרט יצא לאקרנים ב-12 בספטמבר 1957 וזכה לביקורות מעורבות. צ'פלין סירב להתיר את כניסתם של עיתונאים אמריקאים להקרנת הבכורה של הסרט שנערכה בפריז ואף החליט לאסור את הקרנתו בבתי הקולנוע בארצות הברית (הוא הוקרן שם לראשונה רק ב-1973). להחלטה זו הייתה השפעה רבה על הכנסות הסרט, על אף העובדה שהוא זכה להצלחה באירופה. הפקות אחרונות והערכה מחודשת ממוזער\|"הרוזנת מהונג קונג" (1967) - סרטו האחרון של צ'פלין בשני העשורים האחרונים לחייו, השקיע צ'פלין את מרבית זמנו בעיבודם של סרטים שונים שיצר, דוגמת "The Chaplin Revue", שיצא לאקרנים בשנת 1959 בהפקת "פירסט נשיונל". הסרט נערך מחדש כסרט באורך מלא עם שלושת סרטיו הראשונים - "חיי כלב" (A Dog's Life), "הכתף שק", ו-"The Pilgrim". בתחילת שנות ה-60, החלה להשתנות דעת הקהל של הציבור האמריקאי בנוגע לצ'פלין ולדעותיו. ביולי 1962, הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטאות אוקספורד ודוראם. בנובמבר 1963, החל תיאטרון ה"פלאזה" בניו יורק להקרין את סרטיו מכל שנות יצירתו. בספטמבר 1964, פרסם צ'פלין את האוטוביוגרפיה שלו "חיי", שעליה החל לעבוד עוד בשנת 1957. הספר הפך לרב מכר, על אף הביקורות שציינו כי חסר בו מידע רב על הפילמוגרפיה שלו, כמו גם על התקופה שבה החל להתפרסם כשחקן. זמן קצר לאחר יציאת ספרו לאור, החל צ'פלין לעבוד על סרטו "הרוזנת מהונג קונג", העוסק בסיפורה של רוזנת רוסיה, פליטת המהפכה (בכיכובה של סופיה לורן) העוקבת אחר מיליונר דיפלומט (מרלון ברנדו) כדי שיסייע לה להיכנס לארצות הברית. הסרט, יצא לאקרנים ב-5 בינואר 1967 (10 שנים לאחר הקרנת הסרט "מלך בניו יורק"), כסרט הראשון של צ'פלין שאינו בשחור לבן ובפורמט של מסך רחב. על אף החידושים הללו, זכה הסרט (האחרון שיצר צ'פלין) לביקורות שליליות ולכישלון בקופות. בסוף שנות ה-60 סבל צ'פלין ממספר אירועים קלים של שבץ שהובילו להתדרדרות במצבו הבריאותי. על אף בריאותו הלקויה, החל לכתוב תסריט לסרט חדש הנושא את השם "הפריק" (The freak), העוסק בבחורה עם כנפיים המתגלית בדרום אמריקה. צ'פלין התכוון ללהק לתפקיד הבחורה את בתו ויקטוריה, אך בשל התדרדרות נוספת במצבו הבריאותי, לא הצליח להשלים את הפרויקט. בתחילת שנות ה-70, המשיך צ'פלין בהוצאת מהדורות חדשות לסרטיו הישנים, דוגמת "הנער" ו"הקרקס". בשנת 1971 זכה בעיטור לגיון הכבוד הצרפתי במסגרת פסטיבל הקולנוע בקאן. שנה לאחר מכן, הוענק לו פרס מיוחד על פועלו, בפסטיבל הסרטים של ונציה. ממוזער\|צ'ארלי צ'פלין, 1965 בשנת 1972 ביקשה האקדמיה האמריקאית לקולנוע להעניק לצ'פלין פרס מיוחד על פועלו. בתחילה, היסס צ'פלין אם לקבל את הפרס, אך לבסוף ניאות לקבלו והחליט לחזור לארצות הברית לאחר 20 שנות היעדרות. ביקורו המחודש זיכה אותו בתשומת לב מיוחדת מצד התקשורת. במהלך הטקס, זכה צ'פלין עם קבלת הפרס למחיאות כפיים מצד הקהל במשך 12 דקות רצופות (שיא בתולדות טקסי האוסקר). באמתחתו של צ'פלין היו פרויקטים נוספים, אך מצבו הבריאותי הרעוע שהחל מאמצע שנות ה-70 ואילך, הגביל אותו מאוד. הוא לקה במספר מקרי שבץ נוספים שהקשו על יכולת הדיבור שלו ועל מצבו הגופני הכללי שאילץ אותו להתנייד בכיסא גלגלים. הפרויקטים האחרונים שבהם היה מעורב היו אוטוביוגרפיה מצולמת בשם "My Life in Pictures", שראתה אור בשנת 1974, השתתפות בסרט דוקומנטרי על חייו בשם "The Gentleman Tramp", שיצא לאקרנים בשנת 1975 והוצאה מחודשת של הסרט "האישה מפריז" בשנת 1976. כשנתיים לפני מותו, קיבל צ'פלין תואר אבירות שהוענק לו על ידי מלכת אנגליה אליזבת השנייה. מותו ממוזער\|250px\|מצבתו של צ'פלין בבוקר 25 בדצמבר 1977, נפטר צ'פלין בשנתו בגיל 88 בביתו שבשווייץ, לאחר שלקה בשבץ. הלווייתו התקיימה יומיים לאחר מכן בטקס צנוע אנגליקני, כפי שביקש, בבית הקברות Corsier-sur-Vevey בוו שבשווייץ. ב-1 במרץ 1978, נגנב ארון הקבורה של צ'פלין על ידי 2 מהגרים (רומאן וארדס מפולין, וגנטצ'ו גאנב מבולגריה), במטרה לגבות כופר מאשתו וממשפחתו. בחודש מאי נתפסו השניים במסגרת מבצע משטרתי, וארונו של צ'פלין אותר קבור בשדה בקרבת העיירה נוויל בדרום-מערב שווייץ. הארון נטמן מחדש באדמה וסביב קברו נבנתה מעטפת מגן מבטון. מורשתו מבקר הקולנוע האמריקאי אנדרו סאריס, טען בספרו "The American Cinema: Directors and Directions 1929-1968" משנת 1998, העוסק בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי בשנים 1927–1949, כי צ'פלין הוא "אחד מהשחקנים והמבצעים יוצאי הדופן והחשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע". צ'פלין נכלל במגזין טיים ברשימת "100 האנשים החשובים ביותר במאה ה-20", לצד אנשים כמו אלברט איינשטיין ומהאטמה גנדי. דמות הנווד, שאותה גילם צ'פלין ברבים מסרטיו, הפכה לאייקון תרבותי בכל רחבי העולם ובהיסטוריה הקולנועית. הסופר הסקוטי-ישראלי שמעון לוויש כתב, כי דמות "הנווד" מזוהה על ידי אנשים שמעולם לא צפו בסרטיו של צ'פלין, ושלא היו במקומות שבהם הוקרנו סרטיו. בשנת 2006 נמכרו במכירה פומבית שנערכה בלוס אנג'לס, הכובע ומקל ההליכה של "הנווד" ששימשו את צ'פלין בחלק מסרטיו, בסכום של 140,000 דולר. בשנת 1991 זכתה משפחתו של צ'פלין בתביעה מול מפעל הפיס הישראלי, שהתבסס על דמותו של הנווד המפורסם בקמפיין פרסום בכיכובו של ספי ריבלין. המשפחה טענה כי צ'פלין ביקש להעביר ביצירתו מסר של אהבת האנושות, שנאה לדיקטטורה ולמשטרי דיכוי, וכי הצגתו בפרסומות לטופסי הגרלה פוגעת במורשתו. גובה התביעה עמד על כמיליון דולר. כיוצר סרטים ממוזער\|300x300px על אף העובדה כי צ'פלין זכה לפרסום רב בזכות יכולת המשחק שלו ודמות "הנווד" שגילם, הייתה לו השפעה משמעותית בתחום ההפקה והבימוי. לדעת מבקר הסרטים האירי מארק קוסינס, צ'פלין עשה שינוי משמעותי לא רק בדרך החזותית שבה יוצרים סרטים אלא אף בצורת הביטוי וב"סוציולוגיה" של הדמויות, וציין כי ההשפעה של צ'פלין על ז'אנר הקומדיה זהה להשפעה שהייתה לבמאי הקולנוע הנודע דייוויד גריפית' על התפתחות סרטי הדרמה. צ'פלין היה הראשון שהפך את סרטי הקומדיה באורך מלא לסוגה פופולרית, כמו גם הראשון שעשה שימוש במחוות רגשיות בעלילות סרטיו. על אף העובדה כי מרבית סרטיו היו קומיים (מז'אנר הסלפסטיק בעיקר), יצר צ'פלין גם סרטי דרמה, דוגמת "האישה מפריז", אשר לדעת לוויש, השפיעו רבות על יוצרי הסרטים המובילים באותה עת, דוגמת הבמאי היהודי-אמריקאי ארנסט לוביטש. כאחד מהמייסדים של חברת ההפקות "יונייטד ארטיסט", הייתה לצ'פלין השפעה משמעותית על התפתחות תעשיית הסרטים בארצות הברית. אומנם החברה לא הגיעה מעולם לממדי ההצלחה של חברות ההפקה הגדולות דוגמת MGM או סרטי פרמאונט, אך הקונספט החדש של החברה, לפיה יוכלו יוצרי הסרטים להפיק את הסרטים שלהם בעצמם וללא מימון חיצוני, היה פורץ דרך. סגנון משחק במאי 1906, החל צ'פלין לשחק בהצגת ילדים בשם "הקרקס של חצר קייסי" ("Casey's Court Circus"), שבמסגרתה שילב סגנון משחק בורלסקאי, שבו עשה שימוש לאורך כל קריירת המשחק שלו. בעוד שהסגנון הקומי של צ'פלין מוגדר באופן נרחב כסלפסטיק, הוא נחשב למאופק ואינטליגנטי, כאשר היסטוריון הקולנוע פיליפ קמפ מתאר את עבודתו כשילוב של "קומדיה פיזית מיומנת, בלטית וקטעים קומיים מתחשבים, מבוססי מצבים". צ'פלין התרחק מהסגנון הסלפסטיקי על ידי האטת הקצב ומיצה כל סצנה מהפוטנציאל הקומי שלה, תוך התמקדות רבה יותר בפיתוח היחסים של הצופה לדמויות. בניגוד לקומדיות סלפסטיקיות קונבנציונליות, דייוויד רובינסון קובע שהרגעים הקומיים בסרטיו של צ'פלין מתרכזים ביחסו של הנווד לדברים שקורים לו. דן קמין כותב שהמנייריזם ה"מוזר" ו"התנהגותו הרצינית (של צ'פלין) בעיצומה של פעולת סלפסטיק" הם היבטים מרכזיים נוספים בקומדיה שלו, בעוד שהשינוי הסוריאליסטי של חפצים והשימוש בתחבולות במצלמה הם גם מאפיינים נפוצים. הסגנון המיוחד שלו כלל מחוות גופניות אידיוסינקרטיות כמו כתפיים שמוטות ואגן מוטה לאחור, על מנת להעשיר את דמות הנווד. הפאתוס הוא היבט ידוע ביצירתו של צ'פלין, וג'רום לרצ'ר מציין את המוניטין שלו כ"[מעורר] צחוק ודמעות". הסנטימנטליות בסרטיו מגיעה ממגוון מקורות, כאשר סימון לוביש מצביע על "כישלון אישי, קשיחות החברה, אסון כלכלי והאלמנטים". צ'פלין התבסס לפעמים על אירועים טרגיים בעת יצירת סרטיו, כמו במקרה של הבהלה לזהב, אשר נוצר בהשראת גורלה של . השפעה על יוצרים וקומיקאים לצ'פלין הייתה השפעה רבה על יוצרים ובמאי סרטים מובילים, אשר ראו בו מודל לחיקוי. במאי הקולנוע האיטלקי הנודע פדריקו פליני, טען כי צ'פלין מסמל במובן הקולנועי את היוצר הראשון שממנו התפתחו כל יוצרי הסרטים. כמו כן היווה צ'פלין מודל לחיקוי לדורות רבים של קומיקאים, דוגמת הפנטומימאי הצרפתי מרסל מרסו, אשר אמר, כי החליט לעסוק בפנטומימה לאחר שנחשף לסרטיו. צ'פלין היה האישיות הקולנועית המועדפת על השחקן ראג' קאפור, שנחשב לגדול שחקני הקולנוע ההודיים בכל הזמנים, ושדמותו הקולנועית מבוססת במידה רבה על דמות "הנווד". ממוזער\|250px\|פליקס וצ'ארלי צ'פלין, מתוך "פליקס בהוליווד" (1923) לצ'פלין הייתה השפעה גם בתחומים אחרים של העשייה הקולנועית, דוגמת תחום האנימציה שבו דמותו היוותה השראה לעיצוב דמותו של "פליקס החתול". צ'פלין אף הופיע כדמות מצוירת בסרטון האנימציה "פליקס בהוליווד" משנת 1923. על אף ההתפתחות המשמעותית של תעשיית הקולנוע בארצות הברית ובעולם בכלל, רבים מסרטיו של צ'פלין נחשבים לקלאסיקה ונכללים דרך קבע בדירוגי הסרטים הטובים בהיסטוריה. במשאל שנערך בשנת 2012 מטעם ירחון הקולנוע הבריטי "Sight & Sound", בקרב מבקרי קולנוע, מפיצי סרטים וחוקרי קולנוע מובילים, דורג הסרט "זמנים מודרניים" במקום ה-22 ברשימת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, "אורות הבמה" במקום ה-30 ו"הבהלה לזהב" במקום ה-91. בשנת 2011 דורג הסרט "אורות הבמה" במקום ה-11 ברשימת 100 הסרטים האמריקאים הטובים בכל הזמנים, מטעם מכון הסרטים האמריקאי. הנצחה ממוזער\|250px\|בובת שעווה בדמותו של צ'פלין במוזיאון הסרטים בלונדון בעיר הולדתו של צ'פלין בכיכר לסטר שברובע וסטמינסטר בלונדון, ממוקם פסל של דמות "הנווד" שיצר הצייר והפסל הבריטי ג'ון דאבלדיי בשנת 1981. במרכז העיר ישנו נתיב הקרוי ("Charlie Chaplin Walk"). מוזיאון הסרטים בלונדון הציג תערוכה על צ'פלין בשנים 2010–2013 שנקראה "צ'רלי צ'פלין - הלונדוני הגדול". באפריל 2016, נחנך באחוזתו של צ'פלין ("Manoir de Ban") שבשווייץ מוזיאון בשם "העולם של צ'פלין", המציג פריטים אישיים שלו כמו גם חפצים שונים מתוך סרטיו. בעיר השווייצרית ווה, הסמוכה לאחוזתו של צ'פלין, קיים פארק הקרוי על שמו (ובו פסל של צ'פלין). ב-2011, נחשפו בעיר שני ציורי קיר גדולים בדמותו של צ'פלין, שצוירו על שני בניינים בני 14 קומות כל אחד. בעיר וטארוייל שבאירלנד, שבה שהה צ'פלין עם משפחתו במשך מספר חודשים במהלך שנות ה-60, הוקם פסל לכבודו בשנת 1998. החל משנת 2011, מתקיים בעיר מדי שנה פסטיבל "צ'רלי צ'פלין לסרטי קומדיה". במהלך שנות ה-80, חברת IBM עשתה שימוש בדמות "הנווד" בסדרת פרסומות שהפיקה. ב-15 באפריל 2011, יום אחד לפני יום הולדתו ה-122, יצרה גוגל לזכרו שרבוט גוגל מיוחד, שכלל סרטון וידאו של צ'פלין. centre\|ממוזער\|766x766px\|פסלים בדמותו של צ'פלין ברחבי העולם (משמאל לימין): 1. טפליצה, צ'כיה 2. קולמזה, פולין 3. ווטרוויל, אירלנד. 4. לונדון 5. היידראבאד, הודו 6. אלאסיו, איטליה 7. ברצלונה, ספרד 8. ווה, שווייץ. דמותו בטלוויזיה בקולנוע ובתיאטרון בשנת 1980, גילם השחקן קלייב רוויל את דמותו של צ'פלין בסרט הטלוויזיה "מלחמתה של סקרלט אוהרה". בשנת 1989, הוקרנה ברשת PBS האמריקאית סדרה על ילדותו של צ'פלין בשם "צ'רלי צ'פלין הצעיר" ("Young Charlie Chaplin"), שהייתה מועמדת לפרס אמי. בשנת 1992, יצא הסרט הביוגרפי "צ'פלין", בבימויו של ריצ'רד אטנבורו ובכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור, שגילם את צ'פלין. בשנת 2001, הופיעה דמותו של צ'פלין בסרט התקופתי "The Cat's Meow", שגילם השחקן אדי איזרד. בשנת 1993, הועלה לראשונה המחזמר "Chaplin" שעסק בראשית חייו של צ'פלין. כעבור שנתיים, הועלה מחזה נוסף בשם "The tramp", העוסק בסיפור חייו של צ'פלין. בשנת 2006, הופק מחזה נוסף על חייו של צ'פלין בשם "Limelight: The Story of Charlie Chaplin", שהוצג בתיאטרון ברודוויי בניו יורק בשם "Chaplin: The Musical". פרסים צ'פלין זכה בפרסים ובתעודות הוקרה רבים, בעיקר בשנותיו המאוחרות. בשנת 1962, הוענק לו תואר דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת דורהאם. בשנת 1965, זכה עם במאי הקולנוע השוודי אינגמר ברגמן, בפרס ארסמוס, המוענק מדי שנה על ידי הקרן ההולנדית "פראמיום ארסמיום", לאישים ולמוסדות שתרמו תרומה משמעותית לתרבות או לחברה באירופה. ממוזער\|156x156px\|כוכב על שמו של צ'פלין בשדרת הכוכבים בהוליווד בשנת 1971 הוענק לו עיטור "לגיון הכבוד" מטעם הממשלה הצרפתית. בשנת 1972 זכה צ'פלין בפרס אריה הזהב במסגרת פסטיבל הסרטים בוונציה. באותה שנה, הוענק לו פרס מפעל חיים מטעם "מרכז לינקולן לקולנוע" שבניו יורק. החל מאותה שנה, קרוי הפרס על שמו של צ'פלין. בהמשך השנה, שובץ שמו ב"שדרת הכוכבים של הוליווד". בשנת 1975, הוענק לצ'פלין תואר אבירות (סר), כחלק ממסדר האימפריה הבריטית. צ'פלין זכה בשלושה פרסי אוסקר במהלך הקריירה שלו. בשנת 1929 הוענק לו פרס לשם כבוד על הפקה, בימוי, כתיבה ומשחק בסרט "הקרקס". בשנת 1972, הוענק לו פרס לשם כבוד נוסף על השפעתו הרבה על התפתחות תעשיית הקולנוע. בשנת 1973, זכה בפרס אוסקר האחרון שלו (עם ריי ראש ולארי ראסל), על פסקול הסרט הטוב ביותר ("אורות הבמה"). בנוסף לכך, היה צ'פלין מועמד למספר פרסי אוסקר נוספים על סרטיו "הדיקטטור הגדול" ו"מסייה ורדו". שישה מסרטיו של צ'פלין נבחרו לשימור על ידי "ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית". חייו האישיים צ'פלין היה נשוי ארבע פעמים ונולדו לו 11 ילדים, כדלקמן: ממוזער\|250px\|אונה אוניל צ'פלין, אשתו הרביעית של צ'פלין ואם שמונה מילדיו (1943) שם האישהשנות נישואיםשמות הילדיםמילדרד האריס 1918–1920 נורמן צ'פלין (נפטר לאחר מספר ימים)ליטה גריי 1924–1926 צ'ארלס צ'פלין השלישי סידני צ'פלין פולט גודארד1936–1940איןאונה אוניל 1943–1977 ג'רלדין צ'פלין מייקל צ'פלין ג'וזפין צ'פלין ויקטוריה צ'פלין יוג'ין צ'פלין ג'יין צ'פלין אנט צ'פלין כריסטופר צ'פלין באמצע שנות ה-40 היה צ'פלין מעורב בסכסוך משפטי מתמשך עם השחקנית ג'ואן בארי שעמה ניהל מערכת יחסים שהחלה בקיץ 1941 ושהסתיימה בסתיו 1942. מצבה הנפשי של בארי הידרדר והיא החלה להטריד את צ'פלין באופן כפייתי, שהוביל מספר פעמים למעצרה. ב-2 באוקטובר 1943 ילדה את בתה קרול ודרשה מצ'פלין כי יכיר באבהותו. צ'פלין הכחיש כי הוא אבי הילדה, ובארי הגישה נגדו תביעת אבהות שהחלה להתברר בבית המשפט בפברואר 1945. לאחר מספר דיונים, שבמהלכם האשים עורך דינה של בארי את צ'פלין בשחיתות מוסרית, קבע השופט כי צ'פלין הוא האב וכי הוא חייב בתשלום מזונות (עד גיל 21), וזאת על אף העובדה כי בדיקות הדם שביצע צ'פלין הוכיחו כי הוא אינו האב. עוד בטרם החל משפטו בשאלת האבהות, הסתבך צ'פלין פעם נוספת. ראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר, חשד בנטיותיו הפוליטיות הסוציאליסטיות של צ'פלין וניצל את הסערה המשפטית, על מנת לפגוע בתדמיתו הציבורית. כחלק מקמפיין ההשמצות נגד צ'פלין, הוגש כתב אישום אשר כלל אישומים חמורים (שכביכול היו רלוונטיים ליחסיו עם בארי), כמו עבירה על ה-"Mann Act", אשר אוסרת על סחר בבני אדם בארצות הברית לשם עיסוק בזנות או בפעילות מינית בלתי חוקית אחרת. במרץ 1944 החל משפטו של צ'פלין בנוגע לעבירת ה-"Mann Act" (לאחר ששלושת האישומים הראשונים בוטלו מחוסר ראיות), וכעבור שבועיים זוכה צ'פלין. ביוני 1943, בעיצומם של הדיונים המשפטיים עם בארי, נשא צ'פלין בן ה-54 לאישה את השחקנית אונה אוניל בת ה-18. הוא פגש אותה שנים ספורות קודם לכן כששקל ללהק אותה לאחד מסרטיו (שלא יצא לפועל). בניגוד לנישואיו הקודמים, ועל אף פער הגילאים הניכר ביניהם, הם ניהלו מערכת יחסים טובה ויציבה עד יום מותו של צ'פלין בדצמבר 1977. לזוג נולדו 8 ילדים. פילמוגרפיה סרטים שביים: הנער (1921) האישה מפריז (1923) הבהלה לזהב (1925) הקרקס (1928) אורות הכרך (1931) זמנים מודרניים (1936) הדיקטטור הגדול (1940) מסייה ורדו (1947) אורות הבמה (1952) מלך בניו יורק (1957) הרוזנת מהונג קונג (1967) לקריאה נוספת בעברית סטיבן וייסמן, צ'רלי צ'פלין: סיפור חיים, מאנגלית: נעמי כרמל, הוצאת מודן, 2013 וולפרם טישי, צ'אפלין, הוצאת כתר, 1988 צ'ארלי צ'פלין. "לשחק ולביים עם מק-סנט", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985, עמ' 125–141. במקור מתוך: "Charlie Chaplin's Own Story, Indianapolis: Bobbs Merrill Company", 1916. מאנגלית: יורם ברונובסקי זאב רב-נוף, מסך גדול, הוצאת כתר, 1982 א. ב. יפה, "צ'ארלי צ'אפלין חייו ויצירתו", הוצאת הקיבוץ הארצי השומר-הצעיר, מרחביה, 1953 רשימת פרסומים על צ'רלי צ'פלין באתר הספרייה הלאומית באנגלית Brownlow, Kevin (2010). The Search for Charlie Chaplin. London: UKA Press Louvish, Simon (2010). Chaplin: The Tramp's Odyssey. London: Faber and Faber Weissman, Stephen M. (2009). Chaplin: A Life. London: JR Books Charles J. Maland, Chaplin and American Culture Princeton, NJ: Princeton University Press (1989) David Robinson, Chaplin: His Life and Art, McGraw-Hill (1985) Charles Chaplin, My autobiography (1964) [ הספרייה הלאומית] קישורים חיצוניים כתבות סרטונים ומדיה צ'פלין בארכיון הסרטונים של AP צ'פלין אוסף (1912) צ'פלין אוסף (1919) צ'פלין בירח דבש (1936) צ'פלין ומשפחתו בבריטניה (1952) צ'פלין בווראייטי לונדון (1952) צ'פלין בהקרנת אורות הבמה, עם ג'רלדין צ'פלין והנסיכה מרגרט, לונדון (1952) צ'פלין בן 85, לונדון (1974) יום הולדתו ה-122 של צ'פלין צוין על ידי גוגל בשרבוט גוגל בצורת סרטון מיוחד, 16 באפריל 2011 הערות שוליים * קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:במאי קולנוע בריטים קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אנגלים קטגוריה:במאי קולנוע אמריקאים קטגוריה:פנטומימאים קטגוריה:במאי ראינוע קטגוריה:שחקני ראינוע קטגוריה:לונדון: אישים קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית קטגוריה:זוכי אוסקר: פרסי כבוד קטגוריה:זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים קטגוריה:חלוצי הקולנוע קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: טלוויזיה קטגוריה:ווה קטגוריה:זוכי פרס ארסמוס קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד קטגוריה:מלחינים בריטים קטגוריה:מנצחים בריטים קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1889 קטגוריה:אנגלים שנפטרו ב-1977	2024-09-16T12:52:34
קהיר	קָהִיר (; בערבית מצרית: القاهره; תעתיק מדויק: אלְקָאהִרַה; בתרגום מילולי לעברית: "המנצחת") היא בירת מצרים והעיר הגדולה ביותר בה. על פי אומדן רשמי מתאריך 1 ביולי 2023 אוכלוסיית העיר מנתה כ-9.8 מיליון בני אדם וכ-21.89 מיליון במטרופולין קהיר רבתי – הגדולה ביותר באפריקה, ב ובעולם הערבי, והשישית בעולם. האתרים ההיסטוריים של קהיר האסלאמית הוכרזו כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979 והעיר שימשה כבירת התרבות הערבית הראשונה בשנת 1996. גאוגרפיה קהיר ממוקמת בצפון מצרים, לגדות נהר הנילוס החוצה אותה ביציאה של הנהר אל הדלתא של הנילוס. העיר מתחלקת לשני חלקים לא שווים: העיר העתיקה והעיר החדשה. העיר החדשה בנויה בסגנון אירופאי מודרני, בתים גדולים, מלונות, בנייני משרדים ועוד, בעוד העיר העתיקה בנויה בצפיפות, ניכרים בה שברי חומות ושרידים עתיקים, יש בה מסגדים רבים מימי הביניים (כשהחשובים ביניהם הם מסגד אל-אזהר, מסגד אבן טולון, מסגד אל-חוסיין ומסגד מוחמד עלי שבמצודת קהיר – ה'סיטאדל'), וכן בניינים גבוהים שחלקם העליון מיועד למגורים וחלקם התחתון – למסחר. מאז עלייתו של נאצר לשלטון החלה קהיר לגדול במהירות, דבר שהשפיע קשות על התשתיות בעיר שלא עמדו בעומס. קהיר הפכה לעיר צפופה (השנייה בגודלה בעולם) בעלת זיהום אוויר גבוה, עומסי תנועה קשים וכן לכלוך ועוני רב. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, עושים השלטונות מאמצים רבים לפזר את האוכלוסייה מקהיר לערי שדה כמו גם לנסות ולשפר את המצב התברואתי שלה. לאור תוכניות אלו, הורחבו כבישים ונבנתה רכבת תחתית יחסית מודרנית, כמו גם קניונים ובתי מלון מפוארים. בקהיר מספר אתרים חשובים, חלקם ברמה בינלאומית: המוזיאון המצרי, המוזיאון המצרי הגדול, הפרלמנט, מצודת קהיר (ה'סיטאדל'), שוק חאן אל-חלילי, קהיר העתיקה ובית הכנסת בן עזרא, וכן מתחם הפירמידות בגיזה אשר נמצא בשולי העיר. היסטוריה במיקומה הנוכחי של קהיר, בקצה הדרומי של דלתת הנילוס, הייתה לאורך ההיסטוריה התיישבות קבע. ערים היסטוריות מרכזיות בסביבתה של קהיר כוללות את גיזה, ממפיס ואון (הליופוליס). העיר קהיר עצמה ('אל-קאהִרה' שפירושו "עיר הניצחון") נוסדה בשנת 969 לספירה. קהיר הייתה מקום מושבו של הח'ליף הפאטימי, אולם לא שימשה כבירה עד לשנת 1168 או 1169 כאשר הח'ליף ציווה לשרוף את פוסטט במטרה למנוע את נפילתה בידי הצלבנים. מאז הקמתה של קהיר שימשו סביבותיה וכמה שכונות של קהיר בתור ערי בירה של מצרים. בתקופת השלטון המוסלמי התרחבה העיר ואוחדה יחד עם עוד 4 ערי בירה של מצרים ששכנו באזור. עיר הבירה הראשונה של מצרים תחת השלטון הערבי הייתה פוּסְטָט אשר נוסדה בשנת 641 על ידי הערבים שכבשו את מצרים באותה תקופה. במהלך השנים, קהיר התרחבה ו"בלעה" ערים סמוכות כולל פוסטט, אולם עדיין מציינים את 969 כשנת הווסדה. ב-972 נוסד המסגד אל-אזהר, שהפך למרכז דתי מהחשובים בעולם המוסלמי. העיר נשלטה על ידי צלאח א-דין ועל ידי השושלת האיובית החל ב-1171. גם תחת הכיבוש הממלוכי, שהתחיל ב-1250 והסתיים ב-1517, נשארה קהיר עיר הבירה. ב-22 בינואר 1517 כבשו חיילי האימפריה העות'מאנית את העיר, שנשלטה על ידי העות'מאנים עד 1882, עם הפסקה בין השנים 1798–1801 כאשר נכבשה על ידי נפוליאון בונפרטה. בתקופה העות'מאנית חולק האזור לחלקים הנמצאים תחת אחריותו של ביי, הכפוף על פי השיטה הפיאודלית לפאשא השולט על כל מצרים. בקהיר עצמה הושאר כוח יניצ'ארים לשמור מפני מרידה. הבריטים כבשו את מצרים בשנת 1882, והפכו את קהיר למרכזם השלטוני. העיר התפתחה במהירות, ונבנו בה מבנים רבים בסגנון קולוניאלי בריטי, אשר בולטים בנוף מרכז העיר גם כיום. אף שמצרים זכתה לעצמאות בשנת 1922, חיילים בריטים נותרו בקהיר עד לשנת 1956. בשנת 1933 החלה הפעלה של גשר חדש גשר קסר אל ניל שבנייתו החלה בשנת 1931. בין השנים 1882–1937 אוכלוסיית העיר גדלה בלמעלה מפי-3, והגיעה לכ-1.3 מיליון בני אדם. בתקופת גמאל עבד אל נאצר המשיך הפיתוח של העיר ופרבריה, נבנתה הכיכר המרכזית מידאן תחריר, ושופרה מערכת התחבורה. קהיר הפכה למרכז הכלכלי העיקרי של צפון אפריקה ומדינות ערב – דבר שהתבטא למשל בהקמת מרכז הליגה הערבית בעיר. קהיר היא אחת הערים הצפופות. בשנת 1987 בעיר הופעלה רכבת תחתית. היא מגיעה עד לעיר שוברא אלח'ימה שמעשית מהווה פרוור של קהיר. כיום, בנוסף לחשיבותה הכלכלית העולמית, מהווה העיר גם מרכז תיירותי חשוב (בין היתר בשל קרבתה למתחם הפירמידות בגיזה). עם זאת היא סובלת מצפיפות אוכלוסין, מפקקי תנועה ומזיהום אוויר כבד. כמו כן במהלך שנות ה-2000, בוצעו מספר ניסיונות של קיצונים אסלאמיסטים לפגוע בתיירים בעיר, בין היתר כמחאה על מדיניות מדינת ישראל. בחודש מרץ 2015 הציג נשיא המדינה עבד אל-פתאח א-סיסי לתקשורת דגם של עיר בירה חדשה שתקום ממזרח לקהיר ותכיל מיליון וחצי תושבים כאשר עיקר הפיתוח וההקמה של העיר החדשה יגיע ממדינות המפרץ הפרסי. אקלים קהיר וכל אזור עמק הנילוס, שוכנת באזור של אקלים מדברי חם ויבש, כשלעיתים יש סופות חול שמגיעות מסהרה ומגיעות לכיוון העיר. הטמפרטורות בחודשים מרץ–מאי הנחשבות לתקופות מעבר היא בין 37.9–47.8 מעלות צלזיוס, ובחורף הטמפרטורה נוחה מאוד עם ממוצע של 30.2–34.2 מעלות צלזיוס. לעיתים יורדים גשמים בחורף, ומתועדים גם כמה מקרים בהם ירד שלג בעיר. הטמפרטורות באביב וסתיו מגיעה ל-43 מעלות צלזיוס. בספטמבר הטמפרטורה מגיעה ל-43.7 מעלות צלזיוס, באוקטובר הטמפרטורה היא 41 מעלות צלזיוס, בנובמבר הטמפרטורה הוא 37.4 מעלות צלזיוס, ובקיץ הטמפרטורות הן 43.4–46.4 מעלות צלזיוס. אתרים מרכזיים ממוזער\|שמאל\|אוניברסיטת אל אזהר, שבמרכז קהיר המוסלמית היות שמצרים היוותה מאז ומעולם מרכז תרבותי בו נפגשו עמים ודתות שונות, נותר בעיר חותם תרבותי משמעותי. מצרים, ובכללה קהיר, נחשבת ל"מוזיאון פתוח" הודות לאתרים הרבים הפזורים בה ומעידים על עברה ההיסטורי העשיר. המוזיאון המצרי – מקום משכנם של אוצרות מצרים העתיקה. המוזיאון כולל 136,000 פרטים מוצגים. החלל הידוע ביותר במוזיאון הוא "אולם המומיות" הכולל 27 מומיות מלכותיות מימי הפרעונים המצרים. המוזיאון המצרי הגדול – הוא מוזיאון על יד גיזה ועל יד הפירמידות הגדולות ולהציג מוצרים חדשים שהם טרם הוצגו לציבור ורק לאחרונה התגלו. במוזיאון ישנם יחידות שימור ושיקום ארכאולוגי. ח'אן אל חלילי – מתחם הכולל את אחד מאזורי המסחר הססגוניים והקדומים ביותר בעולם, המצוי בקרבת האתרים המוסלמיים המרכזיים בעיר. לצד חלק מהחנויות, מצויים עדיין המפעלים ובתי המלאכה המקוריים בהם מייצרים את הסחורה הייחודית למקום. הבזאר במקום מתוארך לשנת 1382, עת הוקם במקום החאן לצד מרכז מסחרי. בשנת 2005 ו-2009 התבצעו באזור מספר פיגועי טרור שכוונו בעיקר נגד תיירים. קהיר העתיקה – האזור העתיק בעיר כולל את הרובע הקופטי ופוסטאט. באזור זה שוכנים האתרים המוזיאון הקופטי שהוקם בשנת 1910, נמל בבל שהיווה חלק ממפעל המים המצרי הקדום ונועד למדוד את גובה מי נהר הנילוס, כנסיית האחיזה השייכת לקהילה הקופטית ומתוארכת למאה ה-3 לספירה ובית הכנסת בן עזרא בו נתגלתה הגניזה הקהירית בה נחשפו למעלה מ-200,000 מסמכים קדומים של הקהילה היהודית בעיר. מגדל קהיר – מגדל תקשורת המתנשא לגובה של 187 מטר. המגדל הוקם בשנת 1956 ובראשו מצויה מסעדה המשמשת גם כנקודת תצפית מרהיבה על העיר. פארק אל-אזהר – פארק עירוני מודרני שהוקם בשנת 2005 לרווחת הציבור המצרי בקהיר בהשקעה של 30 מיליון דולר. במהלך הקמת הפארק, נחשפו מספר אתרים ארכאולוגים במקום המשתלבים כיום באתרי הפארק. האתר נמצא בקרבת מסגד אל-אזהר ואוניברסיטת אל אזהר וח'אן אל חלילי. שמאל\|250px\|ממוזער\|קטע ממפת קהיר בספר 'קוסמוגרפיה' של סבסטיאן מינסטר, סוף המאה ה-16כיכר א-תחריר – כיכר מרכזית בקהיר, בכיכר מתנהלות הפגנות רבות ואירועי שמחה לאומיים. הכיכר ממוקמת בסמיכות למרכזי השלטון בקהיר, והתפרסמה רבות בעקבות ההפגנות שנערכו בה בתחילת 2011 והובילו לפרישתו של הנשיא חוסני מובארכ. תרבות בית האופרה החדש של קהיר – בשנת 1988 נחנך בסיוע ארגון יפני. נכלל בתוך קומפלקס "המרכז הלאומי לתרבות". בית האופרה הישן, אשר נקרא בשם בית האופרה הח'דיוי, הוקם בשנת 1869 ונשרף עד היסוד בשנת 1971. פסטיבל הסרטים הבינלאומי של קהיר – הצלחת תעשיית הקולנוע המצרית, הביאה להתהוותו של פסטיבל סרטים בינלאומי בקהיר בשנת 1976. לפסטיבל מגיעים גדולי כוכבי הקולנוע הערבי והמערבי. שמאל\|ממוזער\|250px\|שער המוזיאון המצרי בקהירוואג' אל-בירקת – היה מתחם התרבות של העיר עד למלחמת העולם השנייה. אזור זה מוזכר רבות בספריו של הסופר המצרי הנערץ נגיב מחפוז. יריד הספרים הבינלאומי של קהיר – יריד ספרים הנערך בקהיר כל שנה בשבוע האחרון של ינואר במגרשי היריד הבינלאומיים של קהיר במדינת נאסר, בסמוך לאוניברסיטת אל-אזהר. את היריד מארגן ארגון הספר המצרי הכללי. כלכלה תחבורה ממוזער\|250px\|המוזיאון המצרי הגדול יהדות קהיר עוד בזמן פוסטט התיישבו יהודים קראים בקהיר. אמנם היו זמנים שהם סבלו מרדיפות וגזירות קשות, אולם בדרך כלל נהנו מיחס סובלני. קהילת היהודים בקהיר פרחה ב, אותה תקופה שבה חי בעיר הרמב"ם. באותה תקופה פעל בית הכנסת אל-מצריון. תחת שלטונם של הממלוכים הידלדלה קהילת קהיר והעיר כמעט נהרסה לחלוטין. כשכבשו הטורקים את קהיר התאוששה העיר וקלטה מגורשי ספרד רבים. ב גם הגיעו יהודים רבים מאירופה, ולצד הקהילה הספרדית והקראית קמה גם קהילה אשכנזית. עם חדירת ההשפעה האירופאית, ובעיקר עם הכיבוש הבריטי, השתפר מצבם הכלכלי של יהודי קהיר. בתי מסחר שפתחו קרוב למרכז העיר תפסו מקום משמעותי במסחר העירוני, ומוקד הקהילה יצא מחומות העיר העתיקה. לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הגיע מספר היהודים בעיר ל-40,000 והם תפסו משרות ועבודות חשובות בעיר. אך לאחר שהפסידו הערבים במלחמת העצמאות, הם החלו לגזור גזירות קשות על היהודים בקהיר ובמצרים בכלל. במחצית שנות החמישים חלה החמרה נוספת במעמדם של יהודי קהיר עקב תפיסת מרגלים יהודיים לטובת ישראל במסגרת 'עסק הביש' ובעקבות מבצע קדש אז איבדה מצרים חיילים רבים והפסידה למשך כמה חודשים את חצי האי סיני לישראל. עקב האירועים עזבו רוב היהודים את העיר עד למלחמת ששת הימים, וכיום נותרו בעיר רק כמה עשרות יהודים, רובם קשישים. בקהיר קיימים כיום כתריסר בתי כנסת אשר עומדים על תילם ומשמשים בעיקר כמוקדי תיירות, וכמבנים לשימור. הראשי שביניהם הוא בית הכנסת העתיק 'בן עזרא' שנמצא בקהיר העתיקה, ובו נמצאה הגניזה הקהירית. מסמכים נוספים נתגלו בבית הקברות העתיק של קהיר העתיקה. מרבית המסמכים מצויים כיום במוסדות אקדמיים בבריטניה ובאמריקה. בית כנסת זה משמש מוקד עלייה לרגל לתיירים רבים. בתי כנסת נוספים הם בית הכנסת שער השמיים ברחוב עדלי שבמרכז העיר הפעיל בחלק מהחגים וניתן לבקר בו גם בימים רגילים ובית הכנסת הרמב"ם שנבנה ב ושוקם ב-2010. בית כנסת נוסף, אשר משמש את עובדי השגרירות הישראלית, נמצא בשכונת מעאדי, בדרום קהיר. כמו כן קיים בית כנסת לא פעיל בית הכנסת עץ חיים. מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, ממוקמת ברובע דוקי שבעיר השגרירות הישראלית. למרות הסכמי השלום בין המדינות, כיום מספר התיירים הישראלים בעיר נמוך ביותר. ערים תאומות שמאל\|ממוזער\|200px\|המטרו של קהיר ראו גם שמאל\|ממוזער\|200px\|אוניברסיטת קהיר קהיר האסלאמית אנדרטת החייל האלמוני (קהיר) אוניברסיטת קהיר עיר הזבל עיר המתים בית הכנסת הרמב"ם קישורים חיצוניים מידע אודות קהיר מפת קהיר, 1914. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית. הערות שוליים * קטגוריה:אפריקה: ערי בירה קטגוריה:מצרים: ערים קטגוריה:מצרים: אתרי מורשת עולמית קטגוריה:המזרח התיכון: ערי בירה קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן קטגוריה:מחוזות מצרים: ערי בירה קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-10	2024-09-12T18:05:28
רפובליקה	ממוזער\|הרפובליקה מאכילה ומחנכת את ילדיה. ציור מאת אונורה דומייה, 1848. רֶפּוּבְּלִיקָה (מלטינית: Res publica, בתרגום מילולי: עניין הציבור) היא שיטת ממשל שבה השלטון (לרבות שלטון פורמלי) אינו עובר בירושה, אלא נקבע על ידי האזרחים לתקופה מסוימת, בדרך כלל באמצעות קיום בחירות. בהתאם להחלטת האקדמיה ללשון העברית קרויה בעברית בשמה הלועזי. אליעזר בן-יהודה קרא לה בשם קְהִלִּיָּה (שם הניתן כיום לחברות קטנות יותר). לפי הגדרה זו, משטרים מונרכיים או דיקטטוריים אינם רפובליקות. גם משטר שבו נבחר "נשיא לכל החיים" אינו נחשב כרפובליקה. מקור המילה בביטוי הלטיני "res publica" שפירושו "עניין הציבור" ומכאן משתמע, כי רפובליקה היא החזקת השלטון על ידי חלק גדול מהציבור. רפובליקה אינה בהכרח גם דמוקרטיה (לדוגמה הרפובליקות האסלאמיות או מרבית מדינות אפריקה), ודמוקרטיה יכולה להתפתח גם במדינה בה שיטת השלטון היא מונרכיה חוקתית כמו הממלכה המאוחדת (בריטניה). בדרך כלל ברפובליקה נבחר ראש המדינה בידי הציבור והוא מכהן לתקופת זמן קצובה, שלאחריה נערכות בחירות חדשות והוא יכול להיבחר מחדש או לפנות את מקומו לנבחר אחר. הרפובליקה העתיקה ביותר, שנקראה בשם זה, היא הרפובליקה הרומית ששלטה ברומא העתיקה בין השנים 509–44 לפנה"ס. במשטר הרפובליקה ברומא שלטו שני קונסולים נבחרים והסנאט הרומי (מלשון "סנקס", שפירושו בלטינית "זקנים"), אשר היווה את הגוף המחוקק, שהעלה הצעות חוק להצבעות דמוקרטיות, בדומה לפרלמנט או לכנסת בימינו. סן מרינו, אחת המדינות הקטנות ביותר בעולם, רואה בעצמה את הרפובליקה העתיקה בעולם. היא נוסדה כבר בשנת 301, והחוקה שלה – התקפה עד עצם היום הזה – נכתבה בשנת 1600. המהפכה הצרפתית (1789) ידועה בכך שהביאה לתחילת קץ עידן המונרכיות ששלטו באירופה עם הקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה. העיקרון הרפובליקני מלבד הרפובליקה כצורת משטר, משמשת הרפובליקה גם כמערכת ערכים. מזווית זו, אזרח ברפובליקה הוא חלק מקהילת האזרחים, ומתוקף כך הוא זכאי לזכויות ובעל חובות. יתרה מכך; הגשמת ערכיו של הפרט היא באמצעות החיבור לקהילת האזרחים, באמצעות לקיחת חלק מן המתרחש במרחב הציבורי. האזרח הרפובליקני נדרש לנתינה מסוימת למען המדינה, כחלק בלתי נפרד מאזרחותו. החובות והזכויות של האזרח משתנות ממדינה למדינה. ברומא הקלאסית, לדוגמה, האזרח נדרש לשלם מס על מנת לזכות בזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המדינתיים. יתרה מזו, ככל שאזרח שילם מס גבוה יותר, כך קולו בהצבעות השפיע יותר. הצבא הורכב מאזרחים בלבד, אשר מימנו מכספם את השירות בו בתקווה לזכות בשלל ולמען ביטחון הרפובליקה. המשרות הציבוריות היו ללא שכר, כלומר - גם הן מומנו מכיסו של האדם המכהן בהן. עשירי הרפובליקה התחרו ביניהם על הזכות לשרת במשרות ציבוריות נעלות, על מנת לזכות ביוקרה, להשפיע על המדיניות, ולהתמנות למצביאים לאחר השירות האזרחי. הסדרים אלו הם דוגמאות להתנהלותה יוצאת הדופן של רומא הרפובליקנית, על רקע המונרכיות בעולם העתיק, שהתבססו על ציות מוחלט ואי-מעורבות של הפרט במדינה. ברומא האזרח נדרש לחובות רבים (כמו מס, שירות לציבור, שירות צבאי, מעורבות בפוליטיקה), היה בעל זכויות תואמות (כמו זכות הצבעה וחלק בשלל המלחמה) ואם השתתף בענייני המדינה נחשב לאזרח טוב וערכי. העיקרון הרפובליקני מנוגד לאופני תפיסה אחרים של החברה. לכך יש כמה דוגמאות מרכזיות: החשיבה הערכית העומדת בבסיסה של מונרכיה, מנוגדת בכך שהאזרח הרפובליקני נתפס כאדון במדינה, הנדרש למעורבות פוליטית גבוהה, ולא כנתין במונרכיה. בתקופה המודרנית התפתחה מערכת ערכית אחרת המנוגדת לרפובליקה - הליברליזם. בעוד שהעיקרון הרפובליקני רואה את הפרט כבעל זיקה גבוהה למדינה מתוקף אזרחותו, העיקרון הליברלי מעמיד את הפרט כיחידה עצמאית, ואת המדינה כמסגרת שתפקידה המרכזי הוא שמירה על זכויותיו. כלומר, ברפובליקה יש דגש על חובות ועל מעורבות בקהילת האזרחים, ובליברליזם יש דגש על חירויות הפרט. אומנם ליברליזם ורפובליקה אינן תופעות סותרות מבחינה מדינית, אך קיים ניגוד מסוים ביניהן מבחינה ערכית. הלאומיות האתנית מנוגדת לעיקרון הרפובליקני, בכך שהיא מעניקה זכויות על בסיס מוצא ותרבות ולא על בסיס תרומה ושותפות בקהילה. החיבור בין בני האדם על בסיס אתני שונה מהחיבור על בסיס שותפות בקהילת אזרחים. כמו הליברליזם, גם עיקרון זה אינו סותר את הרפובליקה מבחינה מדינית אך מנוגד לה מבחינה ערכית. ראו גם רפובליקה פדרלית דמוקרטיה רפובליקנית קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:שיטות ממשל קטגוריה:מילים וביטויים בלטינית	2024-01-20T19:43:14
לאה נאור	לאה נאור (נולדה ב-22 בינואר 1935) היא פזמונאית, סופרת, מתרגמת, מחזאית ותסריטאית ישראלית. ביוגרפיה נאור נולדה וגדלה בהרצליה. בנעוריה למדה בבית הספר החקלאי עיינות. שירתה בנח"ל ונמנתה עם מקימי קיבוץ נחל עוז. למדה ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. היא פרסמה ספרי סיפורים, שירה ומחזות לילדים ולנוער. הייתה היוצרת וכתבה את התסריטים לתוכניות טלוויזיה לילדים, "חג לי", "קרוסלה" ו"סיפורים מהכיס", והשתתפה בכתיבה לתוכניות "פרפר נחמד", "רגע עם דודלי", "בבית של פיסטוק", "קשקשתא", "שלוש ארבע חמש וחצי" ועוד. תרגמה ספרי ילדים רבים, ובהם סדרת ספריו של דוקטור סוס (35 ספרים). המחזמר שכתבה, "זרעים של מסטיק" בהלחנת נחום היימן, עובד לאלבום בכיכובה של דליה פרידלנד וילדי בית אלפא, ויצא לאור כספר בספריית פועלים – הקיבוץ המאוחד. הספר זכה למהדורת רבות והוצג על הבמות בגרסאות שונות. תקליט המחזמר זכה בתואר "תקליט זהב" בשנת 1990 וגרסת הדי.וי.די שלו זכתה ל"אלבום זהב" בשנת 2011. השניים – נאור והיימן – חיברו מחזמר נוסף בשם "אנדנדינו", בביצועם של חוה אלברשטיין ואמנון מסקין. יחד עם קובי אושרת כתבה נאור את המחזה המוזיקלי "מה קרה בארץ מי", בהשתתפות חוה אלברשטיין ואברהם מור. המחזה הוצג בשנת 1979 ושוב בשנת 2005. היא עיבדה לטלוויזיה את "אלוף בצלות ואלוף שום" של ח"נ ביאליק, עם לחנים של דובי זלצר. לאה נאור הרבתה לכתוב ללהקות צבאיות. פזמוניה בוצעו בלהקת הנח"ל, להקת פיקוד המרכז, להקת פיקוד הצפון, להקת פיקוד הדרום וצוותי הווי צבאיים. את הלחנים לשיריה ופזמוניה חיברו המלחינים נורית הירש, מוני אמריליו, נחום היימן, משה וילנסקי, מתי כספי, דובי זלצר, שלום חנוך, דוד קריבושי, מישה בלכרוביץ, יאיר רוזנבלום, יוסף הדר, מל קלר, סשה ארגוב, יוני רכטר, קובי אושרת ואחרים. ספרה "בואי אמא" (2006), שתיעד את חיי אמה אסתר מישקובסקי, היווה מחווה לכל דור החלוצות שבנו את הארץ. זכתה בשורה של פרסים ואותות הוקרה: פרס רשות השידור על תוכניתה "קרוסלה" (1977); פרס זאב לספרות ילדים ונוער על ספרה "מקהלה עליזה" (1980); עיטור אנדרסן לתרגומי מופת על תרגום ספרי ד"ר סוס (1984); תואר יקירת העיר הרצליה (2005); פרס אקו"ם על מכלול כתיבתה לנוער (2014); פרס מפעל חיים על שם דבורה עומר מטעם שרת התרבות והספורט (2014); פרס מפעל חיים מטעם המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך (2015). פרס סאסא סטון לספרות ילדים למפעל חיים (2022). 260px\|ממוזער\|שמאל\|לאה ומרדכי נאור, דצמבר 2019 ממוזער\|260px\|מילות השיר של לאה נאור "כדאי ללמוד מן הפרחים" בגרפיטי על ספסל בראש צורים לאה נאור נשואה להיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, והם הורים לשתי בנות ובן. יצירותיה משיריה הנודעים בלחני נורית הירש: "איזה ערב יפה" "אליהו הנביא"' "האהבה היא פרח" "הבית של פיסטוק" "כשקיבלו את התורה" "מקהלה עליזה" "פרפר נחמד" בלחני מוני אמריליו: "אולי ראיתם את הרוח" "אל תשתול שושנים" "למה לא" "עוד מעט" "שיר מתוק" בלחני נחום היימן: "אדון חרדון המפוזר" "איך אפשר לישון" "זרעים של מסטיק" "יום הולדת מפלסטלינה" "ימינה שמאלה והלאה" בלחני משה וילנסקי: "איזה חג לי" "בסוכה שלנו" "סרנדה לעדה" " "תני לו פרח" בלחני מתי כספי: בדיוק בשעה הנכונה" "הסביבון שלי" "קרוסלה" מלחינים נוספים: לתוכניות הטלוויזיה לילדים: "בונים סוכה" (לחן: דפנה אילת) "מה מה תפוח אדמה" (לחן: דובי זלצר) "מה פתאום" ( קשקשתא ) (לחן: מישה בלכרוביץ) "שלוש ארבע חמש וחצי" (לחן: דוד קריבושי) ללהקות הצבאיות: "דבר אל העצים" (לחן: שלום חנוך) "מה בעצם קרה" (לחן: יוסי הורביץ) "קרנבל בנח"ל" (לחן: יאיר רוזנבלום) לפסטיבל הזמר והפזמון: "בהר הגלבוע" (לחן: יוסף הדר) "יום אביב חינם" (לחן: דוד מולנר) לחוה אלברשטיין: "את כל פלאי הקיץ" (לחן: מל קלר) לחנים זרים: "בואי אמא" (לחן: א. קולמנובסקי) "הלב"- (שירו של מרקו) (לחן: יקוצ'י סקטה) "חיוכים" (לחן: א. קבארול) מספריה ראשית הקריאה: "מחבואים" (1986) "אלעד והטרקטור" (1990) "היום הראשון הכי קשה" (1988) "השקט עושה לי חור בראש" (1993) ספרי ילדים: "זרעים של מסטיק" (1966, 1989, 2013) "מקהלה עליזה" (1980, 2015) "אנדנדינו או: מעשה שמתחיל באליק בליק בום ונגמר בירח" (1983) (יצא גם תקליט בהשתתפות חוה אלברשטיין, אמנון מסקין ומקהלת ילדים) "לא בכיתי הפעם" (1983) "אבל אני כזה" (1985) "הספר הגדול של לאה נאור" (1992) "הסיפור על גן עדן" (1995) "תיבת נח" (1997) "בואי אמא" (2004) – רומן ביוגרפי על חיי הוריה "מרכבה מזהב", לפי ציוריה של תום זיידמן-פרויד, הוצאת אבן חושן, 2013 ביוגרפיות: "הרופא על הסוס" – סיפורו של ד"ר הלל יפה (1989) "המשורר" – סיפורו של חיים נחמן ביאליק (1991) "מלך הילדים" – סיפורו של לוין קיפניס (2008) "צייד הצבעים" – סיפורו של נחום גוטמן (2012) מחזות זמר אלוף בצלות ואלוף שום, בעקבות חיים נחמן ביאליק "זרעים של מסטיק" שירה "ימים מלאים" הוצאת מחברות לספרות, 1963 "חיוכים" הוצאת שער הרצליה, 2015 "מלה טובה" הוצאת שער הרצליה, 2022 תרגומים "חתול תעלול" "רחוב תות, סיפור לא פשוט" ועוד למעלה מ-30 מספרי דוקטור סוס "סיפורי ככה זה" מאת רודיארד קיפלינג "שירים עליזים וחרוזים פוחזים" מאת רואלד דאל "הקטר הכחול שיכול" מאת ווֹטי פייפר "אמילי – מבחר משיריה של אמילי דיקינסון" "תני לו פרח - מבחר תרגומי שירה מן השפה האנגלית", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018 קישורים חיצוניים לאה נאור בשיחה עם דן מרגלית, מאתר החינוכית באתר יוטיוב, אוקטובר 2017 לאה נאור, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, דצמבר 2016 16px\|קטע קול\|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: לאה נאור בת 90, גלי צה"ל, 14.8.2024 ביאורים הערות שוליים קטגוריה:סופרות ילדים ונוער ישראליות קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים קטגוריה:פזמונאיות ישראליות קטגוריה:פזמונאים ישראלים קטגוריה:פזמונאיות כותבות עברית קטגוריה:פזמונאים כותבי עברית קטגוריה:מתרגמות ישראליות קטגוריה:מתרגמים ישראלים קטגוריה:מתרגמות מאנגלית לעברית קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית קטגוריה:סופרות ישראליות קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:זוכות עיטור אנדרסן קטגוריה:זוכי עיטור אנדרסן קטגוריה:בוגרות בית הספר החקלאי עיינות קטגוריה:בוגרי בית הספר החקלאי עיינות קטגוריה:חברי גרעיני נח"ל קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת תל אביב קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב קטגוריה:מייסדות קיבוצים קטגוריה:מייסדי קיבוצים קטגוריה:זוכות פרס זאב קטגוריה:זוכי פרס זאב קטגוריה:זוכות פרס דבורה עומר קטגוריה:זוכי פרס דבורה עומר קטגוריה:נחל עוז: אישים קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1935 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1935	2024-09-03T13:46:53
סטניסלב לם	סטניסלב הרמן לם (בפולנית: , 12 בספטמבר 1921 – 27 במרץ 2006) היה סופר מדע בדיוני פולני ממוצא יהודי. ספריו תורגמו למעל 50 שפות ונמכרו בלמעלה מ־45 מיליון עותקים. קורות חיים לם נולד כבן יחיד לסבינה לבית וולר ולשמואל לם, במשפחה יהודית מתבוללת (שככל הנראה גם התנצרה), בעיר לבוב שבפולין (כיום באוקראינה). אביו היה רופא. הסופר מריאן חמר היה בן דודו של לם. בשנת 1940 החל בלימודי רפואה באוניברסיטת לבוב, אך לימודיו הופסקו עקב מלחמת העולם השנייה. בזמן המלחמה והכיבוש הגרמני הצליח להסתיר את יהדותו בזכות מסמכי זהות מזויפים. הוא עבד בתור מכונאי רכב והיה חבר בארגון התנגדות לנאצים. ב-1946, לאחר המלחמה, הפכה לבוב לחלק מברית המועצות ולם עבר לקרקוב, שם השלים את לימודיו באוניברסיטה היגלונית בקרקוב. הוא עבד בתור עוזר מחקר במכון מדעי והתחיל לכתוב סיפורים בזמנו החופשי. בשנת 1953 נישא לברברה לזניאק, רופאה רדיולוגית. לם קיבל חברות כבוד בארגון סופרי המדע הבדיוני ופנטזיה של אמריקה ב-1973, אך זו הוסרה ב-1976, לטענת הארגון מסיבות נוהליות ולטענת לם עקב הערותיו על רמתם הירודה של ספרי המדע הבדיוני האמריקניים. הוא תיאר את ספרות המדע הבדיוני של ימיו כספרות נבובה המעוניינת יותר בהרפתקאות מאשר ברעיונות חדשים או בחדשנות ספרותית. הארגון הציע לו חברות רגילה, והוא סירב לכך. בשנת 1982, בעקבות הנהגת הממשל הצבאי, עזב את פולין ועבד כשנה במערב ברלין. משם עבר לווינה והתגורר בה עד 1988, ואז שב לפולין. ספרו סולאריס, העוסק במגע בין האנושות לבין ישות חייזרית מסתורית, עובד שלוש פעמים לקולנוע ואף תורגם לעברית. ספר זה הוא אולי הידוע בספריו. לם מת בגיל 85 בקרקוב. מאפייני כתיבתו כתיבתו של לם מתאפיינת בריבוי רעיונות מקוריים. בנוסף כתיבתו מאופיינת בגיוון רב וכוללת יצירות הומוריסטיות רבות (בין היתר בקובצי הסיפורים, הקיבריאדה וטייס החלל פירקס) ועד יצירות רציניות במהותן (כמו סולאריס). לפי המתרגם דידי חנוך, למרות הגיוון הרב, אפשר למצוא מן המשותף בכתביו בכך שיש בהם אלמנט פילוסופי מובהק. עיבודים קולנועיים מגוון יצירותיו זכו לעיבוד קולנוע. בין היתר, יצירתו סולאריס זכתה לשלושה עיבודים קולנועיים (בשנים 1968, 1972 ו-2002) וגם יצירתו כנס העתידנים זכתה לעיבוד קולנועי לסרט (ב-2013). כתבי סטניסלב לם השמות מוצגים במקור בפולנית ואחר כך באנגלית ובעברית מחוסר תרגום של חלק מספריו. Czlowiek z Marsa 1946 Szpital przemienienia / Hospital of the Transfiguration 1948 Astronauci 1951 Oblok Magellana 1955 Sezam 1955 Czas nieutracony 1955 Dialogi 1957 Inwazja z Aldebarana 1959 The Investigation (1974) / Sledztwo 1959 1959 Eden / Eden / עדן, מפולנית – אורי אורלב, מסדה, 1980. Return from the Stars (1980) / Powrót z gwiazd 1961 / חזרה מהכוכבים, מפולנית – אורי אורלב, ירושלים, כתר, 1988. Memoirs Found in a Bathtub (1973, 1986) / Pamiętnik znaleziony w wannie 1961 Solaris (1970) / Solaris 1961 / סולאריס, מפולנית – אהרון האופטמן, כתר, 2002. Summa Technologiae 1964 The Invincible(1973) / Niezwyciezony 1964 / סיירת החלל ניצחון, מפולנית – אורי אורלב, שוקן, 1981. The Cyberiad / Cyberiada 1967 / הקיבריאדה, מפולנית – פאולינה צלניק, זמורה ביתן, 1986. His Master's Voice (1983) / Glos pana 1968 The Star Diaries (1976) / Dzienniki gwiazdowe 1971 / יומני כוכבים, מפולנית – אורי אורלב, כתר, 1990. 1971 Congress / Kongres futurologiczny / כנס העתידנים, מפולנית – פאולינה צלניק, שוקן, 1981. 1973 More Tales of Pirx the Pilot (1973) / Opowiesci o pilocie Pirxie / טייס החלל פירקס, מפולנית – אורי אורלב, שוקן, 1982. 1973 Imaginary Magnitude (1984) / Wielkosc urojona Rozprawy i szkice 1974 Highcastle: A Remembrance (1995) / Wysoki zamek 1975 The Chain of Chance (1978) / Katar 1975 Mortal Engines 1977 A Perfect Vacuum / Doskonala Próznia 1979 1980 Prowokacja / לא תורגם לאנגלית / פרובוקציה, מפולנית – יעקב גרינולד, כרמל, 2021. Wisja Lokalna 1982 Fiasco / Fiasko 1986 Peace on Earth / Pokoj na Ziemi 1987 ראו גם אנדז'יי ספקובסקי קישורים חיצוניים סטניסלאב לאם, (סטניסלב לם), חיבור על אודות הַתַחַת, סיפור קצר, תרגם מפולנית בוריס גרוס, נדפס בכתב העת מטען, גיליון 12, נובמבר 2007. על לם באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה: הגלוי והנסתר ביצירתו (אברהם יוסף, 28 באפריל 2002) פשר "סולאריס" (אברהם יוסף, 10 בנובמבר 2001) לם הארוטי (אברהם יוסף, 27 בנובמבר 2001) סולאריסט (אהרון האופטמן, 2 באפריל 2006) סיפור של לם מתוך "יומני כוכבים" בתרגום אורי אורלב באתר "יקוד" על סטניסלב לם בכתב העת למדע בדיוני ופנטסיה בלי פאניקה אלי אשד על סטניסלב לם, יוני 2006 הסיפור "כיצד העולם ניצל" (מתורגם לאנגלית) מאוסף הסיפורים הקיבריאדה באתר הרשמי של הסופר. הערות שוליים קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:סופרים פולנים קטגוריה:סופרים יהודים פולנים קטגוריה:סופרי מדע בדיוני פולנים קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס גפן קטגוריה:סופרי מדע בדיוני יהודים קטגוריה:זוכי פרס אוסטריה לספרות אירופית קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה היגלונית קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן קטגוריה:ניצולי השואה: פולין קטגוריה:פולנים שנולדו ב-1921 קטגוריה:פולנים שנפטרו ב-2006 *	2024-09-15T08:47:53
חוזה ראול קאפאבלאנקה	הפניה חוסה ראול קפבלנקה	2008-04-15T07:49:54
מיכאיל בוטביניק	REDIRECT מיכאל_בוטביניק	2015-09-26T11:04:34
רובוט	ממוזער\|200px\|רובוט דמוי-אדם של חברת טויוטה רובוט הוא מכונה אוטומטית בעלת יכולת תנועה הנשלטת על ידי בקר ממוחשב. חלק מהרובוטים מחזיקים ביכולות שונות שפותחו באמצעות בינה מלאכותית המדמות יכולות אנושיות. ישנם גם רובוטים בעלי יכולת תנועה הבנויים מבחינה פיזית בדומה לבני אדם. רובוט דמוי אדם קרוי גם אוטומטון או אנדרואיד. שימוש זה היה נפוץ בעיקר בספרות המדע הבדיוני. לעיתים נעשה שימוש במונח "רובוט" ככינוי גנאי לאדם שפועל בצורה מכנית ללא הפעלת רגש או חשיבה עצמאית. מקור המילה המונח מגיע משורש סלאבי, רובוט – עם משמעויות הקשורות לעבודה. המילה "רובוט" נזכרה לראשונה במחזה של הסופר הצ'כי קארל צ'אפק, R.U.R. (קיצור של Rosumovi Univerzální Roboti. בתרגום לעברית: "הרובוטים האוניברסליים של רוסום"). המילה עצמה לקוחה מן המילה "רובוטה" בשפה הצ'כית שמשמעותה "עבדות" או "עבודת פרך". היא הוצעה לצ'אפק על ידי אחיו, יוזף. רובוטים בימינו ממוזער\|200px\|רובוט לסילוק פצצות הכולל זרוע על גבי תובה זחלילית ממוזער\|רובוט לטיאטוא רחובות ממוזער\|זרוע רובוטית לתעשייה בשנים האחרונות רובוטים תופסים מקום הולך וגובר בחברה בת ימינו ותפקידיהם מתרחבים כאשר הם לוקחים על עצמם משימות רבות יותר ויותר. ישנם לרובוטים שימושים רבים. רובוטים יכולים לבצע היטב עבודות חוזרות ומשעממות, עבודות מלוכלכות, מסוכנות, קשות, או עבודות בתנאים שבני אדם מתקשים בהם: רובוטים תעשייתיים: בתעשייה משתמשים ברובוטים בקוי היצור, על מנת להרכיב מוצרים שונים או להוביל אותם, לריתוך, הדבקת תוויות, סידור מוצרים, צביעה, בדיקות מסוגים שונים ועוד. נכון ל-2022, בכל שנה מותקנים כ 500,000 רובוטים תעשייתיים חדשים ועל פי הערכה, יש למעלה משלושה מיליון רובוטים פעילים. רובוטים לניקוי מערכים של תאים פוטו-וולטאיים. במהלך העשור האחרון (נכון ל-2022), הירידה הדרמטית במחירי תאים פוטו-וולטאיים, ביחד עם המגמה העולמית לנסות ולעבור למקורות חשמל שאינם מזהמים הביאו לכך שחוות גדולות של תאים פוטו-וולטאיים הופכות להיות נפוצות יותר ויותר. יש כמה וכמה "תצורות" של חוות כאלה – כולל על גגות של מבני ציבור, על גגות של בתים פרטיים, על מאגרי מים גדולים ועוד. יעילותם של התאים הפוטו-וולטאיים יורדת כאשר הם מתלכלכים ובהתאם, החלו להופיע חברות המייצרות רובוטים אוטונומיים לניקוי של מערכי תאים פוטו-וולטאיים. חברות רובוטיקה לניקוי תאים פוטו-וולטאיים פועלות גם בישראל ואולם הצלחתן טרם הובררה, בין השאר, על רקע הקשיים הכלכליים על רקע מגפת הקורונה. רובוטים במרכזים לוגיסטיים: שימוש נפוץ מאוד ברובוטים הוא עבודה בתוך מרכזים לוגיסטיים, כאשר תפקידם של הרובוטים הוא להביא אל האורז האנושי – את "טור המדפים" שבו נמצאים הפריטים אותם הוא צריך. על פי הערכות רבות, גם נושא הסידור הסופי והאריזה צפוי להיפתר בשנים הקרובות. רובוטים לניקוי פסולת רעילה. אחת התרומות הגדולות ביותר לתחום הרובוטיקה הגיעה מסדרה של אסונות בכורים גרעיניים. התאונה בארצות הברית, באתר "אי שלושת המייל", משנת 1979, התאונה המפורסמת מצ'רנוביל שהתרחש ב-1986 והאסון בגרעיני בפוקושימה, יפן, בשנת 2011 – הביאו לתנופת פיתוח משמעותית – שעניינה פיתוח וייצור רובוטים שמטרתם לאפשר איסוף מידע בתוך אזורים מוכי קרינה. איסוף המידע כולל צילום סרטי ווידאו לאמידת הנזקים הפיזיים, ניטור קרינה "באוויר" ואיסוף דוגמיות מהשטח במטרה לחקור אותם במעבדה, כולל דגימות קרקע, מים וסוגים שונים של חלקי מבנה וציוד שהתפוצצו. פיתוח הרובוטים נתקל בקשיים רבים, הן מכיוון שהם לא היו מוכנים מראש מההיבט התפקודי והן מכיוון שהרכיבים האלקטרוניים של הרובוטים – לא היו עמידים לקרינה. עבור מיתחם פוקושימה פותחו מספר גדול של רובוטים, כולל רובוטים עם יכולת לרדת ולעלות במדרגות, לפעול מתחת למיים, לפעול בנוכחות שטף קרינה חזק, לקדוח חורים בסוגים שונים של קרקעות ומתכות, רובוטים ייעודיים שיודעים לעבור דרך חור קטן קוטר – ולהתארגן מחדש, מצידו השני של החור – לרובוט בעל מבנה אחר לגמרי, סוג של "טרנספורמרים", רובוטים עם זרועות וחיישנים שמאפשרים איסוף ופינוי פסולת מסוגים שונים, רובוטים ייעודיים לחילוץ מוטות הדלק הגרעיני ופינויים מהאתר ועוד. ממשלת יפן, החל מ-2019, מתירה לתושבים בערים ובעיירות שפונו בהמשך לצונאמי והתאונה הגרעינית שהתרחשה בעקבותיו – לחזור לבתיהם. הרשויות ביפן מעריכות שניקוי כל ששת הכורים יימשך עוד לפחות עשר שנים, כלומר, בסה"כ, מדובר במאמץ שצפוי להימשך לפחות עשרים שנה מקרות האירוע. בנובמבר 2022, התפרסם סרטון יו טיוב שסוקר את פיתוחי הרובוטים השונים, בהקשר של יכולת התמודדות עם פסולת רעילה. כלי רכב לתנועה על גרמי שמיים בחלל: רוברים – רובוטים המסייעים בחקר החלל. לדוגמה, לצורך חקר כוכב מאדים היה צורך לפתח רובוטים בעלי יכולת תנועה עצמאית (אוטונומית) כגון הרובר קיוריוסיטי שנשלח למאדים ב-2011, או פרסווירנס שנשלח למאדים ב-2020, זאת משום שהפעלת מכונה בשלט רחוק אינה פרקטית בשל הזמן שלוקח לאות לעבור מכדור הארץ למאדים. רובוטים לשימוש צבאי או משטרתי:ממוזער\|250px\|דחפור D7MCAP של צבא ארצות הברית. זהו דחפור צבאי בלתי-מאויש המשמש לניקוי שדות מוקשים. במשטרה ובצבא משתמשים ברובוטים לסילוק פצצות וכדי לפוצץ מטענים החשודים כמטעני חבלה. מערכות צבאיות רבות הן אוטונומיות לחלוטין או למחצה. כך למשל מל"טים ומזל"טים הם למעשה רובוטים מעופפים, לחלקם יש דרגות חופש שבמסגרתן הם יכולים לפעול עצמאית. הדבר בולט עוד יותר במה שמכונה טיל. גם הניווט של טיל נעשה לעיתים באמצעות ניתוח של המטרה בעזרת מצלמות ומכ"מים, והחלק של המפעיל לפעמים מתבטא ב"שגר ושכח". אחד הכלים הרובוטיים המשמעותיים שפותחו בישראל, עבור צה"ל הוא בולדוזר D9. פיתוח זה נחשב אחד מהמתקדמים שיש בעולם. רכבים אוטונומיים, כלי שיט בלתי מאוישים וכלי טיס בלתי מאוישים גם הם סוג של רובוטים. נכון ל-2022, יש עשרות חברות שמנסות לבנות כלים כאלה בארצות הברית, סין ובמקומות רבים נוספים.ממוזער\|כלי שיט לא מאויש, כוח משימה 59, הצי החמישי של ארצות הברית רובוטים לניקוי רחובות המשתמשים במטאטים מסתובבים. ממוזער\|טרקטור בלתי מאויש Uralets-224 רובוטים לשימוש בחקלאות, ההשקעות העצומות בניסיונות לפתח כלי רכב עצמאיים, ביחד עם אוכלוסיית כדור הארץ (שהגיעה לשמונה מיליארד בני אדם במהלך 2022) הביאו להתפתחות של מגוון רובוטים לשימושים חקלאיים, החל מטרקטור "רגיל" ועד כלים מאוד ייחודיים כמו קטפות תפוחים או קטפות עגבניות. רובוטים לעבודות במשק בית, כגון כיסוח דשא, שאיבת אבק וניקוי בריכות שחייה. חברת מיטרוניקס הישראלית היא יצרנית בולטת של רובוטים לניקוי ברכות. רובוטים לניקוי רחובות המשתמשים במטאטים מסתובבים. רובוטים לשימושים רפואיים, כגון: ניתוחים בסיוע רובוט (חברת מזור רובוטיקה היא מובילה עולמית בתחום זה), שיקום בסיוע רובוט, וסימולציה רפואית. אחת המערכות הרובוטיות לביצוע ניתוחים ידועה בשם מערכת כירורגית דה וינצ'י ונכון ל-2017 יש כבר למעלה מ-4,500 מערכות כאלה, בבתי חולים ברחבי העולם, כולל בישראל. רובוטים לתמיכה באנשים עם מוגבלויות: כיסא גלגלים רובוטי, משלב טכנולוגיות איסוף מידע (חיישנים) ובינה מלאכותית, מערכות הכיסא אוספות מידע על היושב בו כגון משקל האדם, הלחץ שמופעל בישיבה, דופק ומאפייני הנשימה של היושב, טמפרטורת הגוף ומדדים נוספים. המערכות מחשבות את המדדים המסמנים מצוקה והכיסא הרובוטי מגיב בהתאם לחישוב הנתונים, משנה את מנח גופו של היושב וגורם ליושב לשבת בתנוחה אחרת, נוחה יותר ומונעת פצעי לחץ ופגעים הנוצרים מישיבה ממושכת. צעצועים: רובוטים משמשים גם כצעצועים יקרים. רובוט בשם Aibo של חברת סוני, לדוגמה, הוא רובוט אוטונומי בעל יכולת לימוד המחקה התנהגות של כלב. רובוט צעצוע נוסף, המסוגל להתקשר עם הסובב אותו, הוא הפליאו. רובוטים דמויי אדם – היומנואידים ממוזער\|Optimus Tesla רובוטים אנושיים, דמויי אדם, כדוגמת נאו משמשים חוקרים רבים ברחבי העולם בהבנת הנדרש מרובוט כאשר הוא יחיה בינינו. בין השאר במיפוי סביבה ביתית, עזרה לקשישים, הוראה, ניקוי הבית (מעבר לרצפה) וכו'. במהלך 2024, "בבת אחת", חברות רבות החלו לפתח רובוטים אנושיים בשילוב בינה מלאכותית. חלק מרובורטים אלו כוללים: 'אטלס': אטלס הוא רובוט הומנואידי חשמלי לחלוטין. בניגוד לדורות קודמים של הרובוט, גרסה זו אינה מסתמכת על מפעילים הידראוליים והיא קלה יותר וקומפקטית יותר, בעודה חזקה יותר וזריזה יותר. מסוגל לתנועות דינמיות, הרובוט יכול לנוע ולכופף את גופובדרכים העולות על יכולות האדם. (IEEE). אטלס הוא תוצרת חברת Boston Dynamics האמריקאית. thumb\|Shadow Hand Bulb large 'דיג'יט': דיג'יט הוא רובוט הומנואידי שתוכנן לנוע באופן דינמי יותר מאשר רובוטים רגילים. יש לו גפיים זריזות וגוף מלא בחיישנים שיאפשרו לו לנווט בסביבות מורכבות ולבצע משימות כמו משלוח חבילות. (IEEE). רובוטים מסוג זה מופעלים כבר במרכזים הלוגיסטיים של חברת אמזון. 'מנטיבוט': מנטיבוט מפותח הן למחסנים והן למשקי בית. הוא משופר עם טרנספורמציית Sim2Real מתקדמת המצמצמת את הפער בין סימולציה למציאות. הדגש של רובוט זה הוא על תפיסה סמנטית מתקדמת של הסביבה וממשק המבוסס על מודל שפה גדול (LLM). (מנטי רובוטיקס) 'ניאו': גופו של נאו מתוכנן עם אנטומיה דמוית-שריר, מה שהופך אותו לחזק ועדין כמונו. זהו אחד הרובוטים ההומנואידיים הבודדים המכוסים במלואם בכיסוי בד. נאו יכול ללכת, לרוץ, לטפס במדרגות ולנווט במרחב שלך באופן טבעי. ככל שהוא נע ומבצע משימות, הוא נעשה יעיל עוד יותר. (1X) 'אופטימוס':אופטימוס דור 2 הוא רובוט הומנואידי דו-רגלי לשימוש כללי, המסוגל לבצע משימות מסוכנות, חזרתיות או משעממות. השגת מטרה סופית זו מחייבת בניית מערכות תוכנה המאפשרות שיווי משקל, ניווט, תפיסה ואינטראקציה עם העולם הפיזי.(טסלה (חברה)) 'פיגור 02': F-02 הוא גרסה משופרת של F-01 עם "פאנלים" משולבים יותר וחוטי חשמל מוסתרים היטב. פיגור משלב את הזריזות של הצורה האנושית עם בינה מלאכותית מתקדמת כדי לעבור מעבר לרובוטים חד-תפקודיים ולתמוך בתחומי הייצור, הלוגיסטיקה, האחסון והקמעונאות. (Figure AI) התפתחויות עתידיות בתחום הננו-רפואה מיועדים רובוטים זעירים לביצוע פעולות פנימיות ללא צורך בניתוח או בפעולות חודרניות אחרות. מחקרים רבים נעשים בתחום הרובוטיקה, בניסיון לשכלל את הרובוטים הקיימים. כדי לעודד ולקדם מחקר בתחום הרובוטיקה נערכות בין השאר גם תחרויות משחקי כדור בין רובוטים. מדי שנה נערכות תחרויות רובוטיקה כגון אלו של ארגון FIRST, המאגדות רבבות של נבחרות תלמידי בית ספר, או רובונר, שבה הקבוצות מתכננות בניית רובוטים שיכבו אש בתוך בית בוער (בסביבת התחרות עצמה הן מכבות רק נר). ב-30 בספטמבר 2022, הכריזה חברת טסלה על תחילת הפיתוח של רובוט דמוי אדם. על רקע המשאבים העומדים לרשות החברה, המצוינות הטכנולוגית שלה וה"אשראי הטכנולוגי" שיש למנהל החברה, רבים מייחסים חשיבות רבה לאירוע זה. בדצמבר 2022, פרסם הוושינגטון פוסט מאמר הטוען כי תחום הרובוטיקה נמצא ב"נקודת תפנית" – מכיוון שהתעשייה הצליחה להגיע לרובוטים שמסוגלים לקחת בעדינות, מוצרים ולארוז אותם ברמת מיומנות של בני אנוש. הרובוט בספרות הבדיונית שמאל\|ממוזער\|250px\|אסימו הרעיון של יצור דמוי אנוש מעשה ידי אדם קיים עוד מימי המיתולוגיה היוונית. אחד הסיפורים הידועים ביותר המתארים יצירת יצור דמוי אדם הוא סיפור הגולם מפראג מהמאה ה-16. אלמנט "הגולם הקם על יוצרו" בסיפור הגולם מפראג חוזר גם בסיפורה של מרי שלי, "פרנקנשטיין", שפורסם לראשונה בשנת 1818. בשני סיפורים אלו מודגש העיקרון לפיו יצירת חיים שמורה לאל ולא לאדם, וניסיון של האדם ליצור חיים בעצמו הוא חילול הקודש וסופו לשלם על כך מחיר כבד. צ'אפק שקל לקרוא ליצורים בסיפורו R.U.R "גלמים", אך בסופו של דבר בחר ב"רובוטים". סופר המדע בדיוני אייזק אסימוב ששאף לשבור עיקרון זה היה אחד הראשונים שטיפל בשאלת היחס בין האדם לרובוט בסדרת ספרי הרובוטים שלו, שהמפורסם בהם הוא "אני, רובוט". בספרים אלו הוא טובע את המושג "תסביך פרנקנשטיין", המתאר את הרתיעה והפחד של האדם מפני המכונה שתקום על יוצרה. הפתרון שמתאר אסימוב למניעת תסריט זה הוא ניסוח "שלושת חוקי הרובוטיקה" שכל רובוט חייב לציית להם באופן מוחלט: לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם יפגע. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון. רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני. כעבור 40 שנה הוסיף אסימוב חוק נוסף, המשלים חוקים אלה – חוק האפס, הקובע: "לא יפגע רובוט באנושות, ולא יניח, במחדל, שהאנושות תיפגע." שאר החוקים עודכנו בהתאם. בספרו של דאגלס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", חברת "סיריוס קיברנטיקה" מגדירה רובוט כ"ידיד הפלסטיק שלך, שכיף לשהות במחיצתו". המאבק בין האדם למכונה הגיע גם אל מסך הקולנוע. סדרת הסרטים "שליחות קטלנית" מתארת מלחמה עקובה מדם בין הרובוטים לבני האדם. סדרת סרטים מצליחה נוספת המתארת מלחמה שכזו היא סדרת המטריקס. סופרי מדע בדיוני רבים אחרים התייחסו לרובוט כאמצעי לבחון את השאלה "מהו בן אדם". אחד הסיפורים הידועים בנושא הוא סיפור קצר של סופר המדע הבדיוני פיליפ ק. דיק בשם "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", סיפור שעובד מאוחר יותר לסרט קולנוע מצליח בשם בלייד ראנר. חזון הרובוט דמוי האדם המתואר בספרות המדע בדיוני לא הגיע עד היום למימוש. ישנן מספר רב של בעיות טכנולוגיות לא פתורות הדרושות כדי ליצור רובוט אוטונומי דמוי אדם. חלקן של הבעיות הללו ברמה המכנית (לדוגמה, יצירת מכונה הפועלת כמו כף יד אנושית) וחלקן אלגוריתמיות (לדוגמה, היכולת לעבד תמונות ולהתמצא במרחב). סיווג רובוטים במדע הבדיוני מכה (Mecha): זהו רובוט מלחמה ענקי הננהג כרכב מלחמה בידי בני אדם היושבים בתוכו, בעל מבנה של זוג רגליים, גוף עליון שעליו תא פיקוד, שתי זרועות קצרות והרבה חימוש, מקלעים, תותחים וטילים. דוגמה ל-Mecha הוא הרובוט ED-209 מהסרט "רובוקופ" אך הם הרבה יותר נפוצים בסדרות האנימה היפניות. דרואיד (Droid): רובוט בעל אינטליגנציה מלאכותית המסוגל לקבל פקודה כללית ולבצעה, כאשר את הפרטים הוא מעבד לבד. דוגמה לדרואיד הוא R2D2 ממלחמת הכוכבים. אנדרואיד (Android): דרואיד דמויי אדם. דוגמאות: בלייד ראנר או דאטה ממסע בין כוכבים: הדור הבא מחסל 1000 וטי אקס. סייבורג (Cyborg): שילוב בין חי למכונה. זהו אדם שמשולבים בו הרבה חלקים מלאכותיים או לחלופין, רובוט שמשולבים בו הרבה רקמות חיות. דוגמאות לסייבורג הן סטיב אוסטין, רובוקופ, דארת' ויידר והבורג מחסל 101. המדע העוסק בסייבורגים נקרא קיברנטיקה. ראו גם ננורובוטיקה מכונית רובוטית רובוט תת-ימי רובוט צבאי בוט אוטומטונופוביה אוטומציה הפרדוקס של מורבק אוטומטון קישורים חיצוניים , בערוץ ה-YouTube הרשמי של תאגיד השידור הישראלי, 11 ביוני 2022 הערות שוליים * *	2024-09-23T15:06:17
אנטונין דבורז'אק	REDIRECT אנטונין_דבוז'אק	2015-09-26T11:04:35
גלכסיה	REDIRECTגלקסיה	2004-01-21T03:06:22
חקר החלל	ממוזער\|320px\|האסטרונאוט-גאולוג האריסון שמיט בוחן סלע גדול על פני הירח במהלך משימת אפולו 17. צולם ב-13 בדצמבר 1972חקר החלל הוא תחום שעוסק בגילוי וחקירה של גרמי שמיים ושל החלל החיצון באמצעות אסטרונומיה וטכנולוגיית חלל. בעוד שחקר החלל נערך ברובו על ידי אסטרונומים בעזרת טלסקופים, מחקר בחלל נערך על ידי טיסות מאוישות וחלליות רובוטיות לא-מאוישות. בעבר עקבו בני אדם במבטם אחר תנועת גרמי השמים הנראים לעין, רשמו את הממצאים וניסו להפיק מהם תובנות. עם פיתוח הטלסקופ נפתחו אופקים חדשים לידע מעמיק יותר. בעוד תצפית של גופים אסטרונומיים, הלא היא אסטרונומיה, התרחשה כבר בהיסטוריה הכתובה, היה זה פיתוחם של רקטות ומשגרים יעילים באמצע המאה ה-20 שאפשרו לחקר הפיזי של החלל להפוך למציאות. ישנם מניעים רבים לחקר החלל; החל מקידום מחקר מדעי, איחוד אומות שונות, הבטחת הישרדותה העתידית של האנושות ועד ליוקרה לאומית, ופיתוח עליונות צבאית ואסטרטגית נגד מדינות אחרות. העידן המוקדם של חקר החלל נבע מ"המירוץ לחלל" בין ארצות הברית לברית המועצות. הלוויין ספוטניק 1 ששוגר ב-4 באוקטובר 1957, היה לעצם הראשון מעשה ידי אדם אשר נכנס למסלול סביב כדור הארץ והיווה את נקודת הפתיחה למירוץ, שהגיע לשיאו עם הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח ב-20 ביולי 1969 כחלק ממשימת אפולו 11 והסתיים באופן סמלי במשימת אפולו-סויוז בשנת 1975. תוכנית החלל הסובייטית השיגה חלק ניכר מאבני הדרך הראשונות, כולל האדם הראשון בחלל (יורי גגארין על סיפון הווסטוק 1 בשנת 1961), הליכת החלל הראשונה (בוצעה על ידי אלכסיי ליאונוב בשנת 1965), הנחיתה האוטומטית הראשונה על גוף שמיימי אחר (לונה 9 בשנת 1966) ושיגור תחנת החלל הראשונה (סאליוט 1 בשנת 1971). לאחר שני העשורים הראשונים של חקר החלל, עברה ההתמקדות מביצוע טיסות חד פעמיות לשימוש בחומרה מתחדשת, כגון מעבורות החלל, וכמו גם מעבר מתחרות בין מדינות לשיתוף פעולה בין מדינות, כמו בהקמת תחנת החלל הבינלאומית. בעשור הראשון של המאה ה-21, שיגרה הרפובליקה העממית של סין משימות מאוישות לחלל כחלק מתוכנית שנג'ואו ובכך הפכה למדינה השלישית בהיסטוריה שהצליחה לשגר בני אדם לחלל. האיחוד האירופי, יפן והודו מתכננות גם הן משימות חלל מאוישות בעתיד. סין, רוסיה, יפן והודו הביעו בעבר כי בכוונתן לשגר חלליות מאוישת לירח במהלך המאה ה-21, בעוד שהאיחוד האירופי קרא לקדם משימות מאוישות הן לירח והן למאדים במהלך המאה ה-21. ההיסטוריה של חקר החלל ממוזער\|ימין\|155px\|הגבולות בין פני השטח של כדור הארץ וחלל החיצון בקו קרמן, 100 ק"מ ואקסוספירה ב־690 קילומטר. לא בקנה מידה.ממוזער\|שמאל\|200px\|סטונהנג' שבאנגליה, מונומנט פרהיסטורי שנבנה במאה ה-22 לפנה"ס ועל פי הערכות שימש כמצפה כוכביםממוזער\|שמאל\|200px\|ביולי 1950 רקטת ה"Bumper" הראשונה שוגרה לחלל מקייפ קנוורל שבפלורידה. הרקטה, ששילבה טכנולוגיית טילים ששימשה את גרמניה הנאצית יחד עם טכנולוגיה אמריקנית, הצליחה להגיע לגובה שיא של כמעט 400 קילומטריםממוזער\|שמאל\|200px\|באז אולדרין מצדיע לדגל ארצות הברית במהלך משימת אפולו 11 תצפיות קדומות הכוכבים תמיד היו מושא התבוננות ומחקר עבור האדם. ישנן עדויות ארכאולוגיות ברורות לעיסוק באסטרונומיה ברמה גבוהה בתרבויות העתיקות ביותר. נמצאו עדויות לעיסוק באסטרונומיה מתקופת הפריחה של שומר (לפני כ-6,000 שנה), וידוע גם שהמצרים הקדמונים עסקו בה. ממצא מרשים הוא סטונהנג' שבאנגליה (נבנה במהלך האלף השלישי לפנה"ס); החוקרים חלוקים האם האתר שימש כמצפה כוכבים או לשימוש אחר, אך מוסכם על כולם שהאבנים מוקמו על פי אירועים אסטרונומיים. עמודי האבן ממוקמים כך שניתן לחשב בעזרתם אירועים אסטרונומים כגון נקודת השוויון, נקודת ההיפוך, נקודות במסלולו של הירח ועוד. גם כתבים אסטרונומיים מימיה האחרונים של ממלכת בבל, מן המאה השלישית או השנייה לפני הספירה, כוללים נתונים מספריים תצפיתיים, ללא רמז למודל שיוכל להסביר את התצפיות. ממצאים המעידים על תצפיות שיטתיות נמצאו במסופוטמיה ובאזורים השוכנות כיום מצרים, הודו, וסין. בכל המקומות הללו נעשו חישובים שחזו אירועים אסטרונומיים כגון ליקויים. תחילת האסטרונומיה המודרנית עם המצאת ופיתוח הטלסקופ, נפתחו אופקים חדשים למחקר וניתן היה להבחין בגרמי שמיים רבים ורחוקים יותר. מקור המצאת הטלסקופ שנוי במחלוקת אך לרוב מיוחסת ההמצאה לאופטיקאי ההולנדי הנס ליפרסהיי בשנת 1608. בשנת 1609 יצר האסטרונום האיטלקי גלילאו גליליי את הטלסקופ הראשון שלו שהיה מתקדם בהרבה מהמכשירים שהיו קיימים אז ובעזרתו הפך למדען הראשון המפרסם תצפיות אסטרונומיות המתבססות על שימוש בטלסקופ. מהמחקרים של גליליי התגלה בין היתר כי פני השטח של הירח אינם חלקים כפי שסברו עד אז ולמעשה היו מלאים בהרים ועמקים. כמו כן התגלו הירחים הגליליאניים וכתמי השמש. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הוכיח אדווין האבל בעזרת טלסקופים כי גלקסיית שביל החלב היא אחת מני רבות ביקום ולא היחידה כפי שנהוג היה לחשוב. טיסות חלל העצם הראשון מעשה ידי אדם שחצה את גבול החלל הייתה הרקטה הגרמנית V-2 ששוגרה במהלך ניסוי ב-20 ביוני 1944. בהמשך שנות ה-40 של המאה ה-20 ולאחר תבוסת הנאצים במלחמת העולם השנייה, ארצות הברית גייסה מהנדסי אווירונאוטיקה גרמנים כחלק מ"מבצע פייפרקליפ" מתוך רצון להוביל בתחום זה ומספר שנים לאחר מכן פיתחה את הרקטה 'RTV-G-4 Bumper', מעין גרסה משופרת של ה-V-2. גם הסובייטים גייסו מהנדסי אווירונאוטיקה גרמנים ופיתחו את הרקטה R-1. רקטות אלו היו תת-מסלוליות וחצו את גבול החלל אך נפלו בחזרה אל כדור הארץ ולא נשארו בחלל די זמן עבור ביצוע ניסויים שונים. עם פיתוחם של משגרים המסוגלים לשלוח מטען אל טיסות הקפה מסלוליות סביב כדור הארץ, ניתן היה לשאת לוויינים ומטענים אחרים אל מסלולם בחלל. ב-4 באוקטובר 1957, ברית המועצות שיגרה בהצלחה את הלוויין הראשון, ספוטניק 1. לוויין זה היה העצם הראשון מעשה ידי אדם שהקיף את כדור הארץ. ספוטניק 1 שקל בערך 83 ק"ג וההערכה היא שהוא הקיף את כדור הארץ בגובה של 250 ק"מ. כמו כן היו לו שני משדרי רדיו (20 ו-40 מגה-הרץ) שהשמיעו צפצופים שניתן היה לשמוע באמצעות מכשירי רדיו ברחבי העולם. ב-3 בנובמבר 1957 שוגרה החללית ספוטניק 2 אשר נשאה את בעל החיים הראשון למסלול, הכלבה לייקה. הצלחות סובייטיות אלו האיצו במידה ניכרת את תוכנית החלל האמריקאית שמצידה שיגרה את הלוויין האמריקאי הראשון, אקספלורר 1, ב-1 בפברואר 1958. בני אדם בחלל ב-12 באפריל 1961, שוגרה טיסת החלל המאוישת הראשונה כחלק ממשימת ווסטוק 1. במשימה זו שוגר הקוסמונאוט הרוסי יורי גגארין למסלול הקפה סביב כדור הארץ על סיפון חללית הווסטוק. במהלך הטיסה השלימה החללית הקפה אחת שלמה של כדור הארץ בזמן של כשעה ו-48 דקות. גגארין הפך לאדם הראשון בחלל ולאדם הראשון במסלול סביב כדור הארץ. עם הישג זה נפתח עידן חדש בחקר החלל, עידן של טיסות חלל מאוישות. פחות מחודש לאחר ווסטוק 1, שוגרה משימת החלל המאוישת הראשונה של ארצות הברית, משימת מרקורי-רדסטון 3. במשימה זו שוגר האסטרונאוט האמריקאי אלן שפרד בחללית ה"פרידום 7" לטיסת חלל בת 15 דקות. בניגוד לווסטוק 1 שהייתה טיסה מסלולית, המרקורי-רדסטון 3 הייתה טיסה תת-מסלולית. הטיסה המסלולית הראשונה של ארצות הברית הגיעה ב-20 בפברואר 1962, אז שוגר ג'ון גלן במשימת מרקורי-אטלס 6. מחקרים פיזיים של גרמי שמיים העצם הראשון מעשה ידי אדם שהגיע לגוף שמיימי אחר הייתה הגשושית הסובייטית לונה 2 שפגעה בפני השטח של הירח ב-14 בספטמבר 1959. גשושית זו הייתה למעשה אימפקטור, גשושית שמטרתה לפגוע במהירות גבוהה בפני השטח של גרם שמיים למטרת מחקר. הנחיתה הרכה הראשונה של עצם מעשה ידי אדם על פני גוף שמיימי אחר התרחשה ב-3 בפברואר 1966 במשימת לונה 9 אז הייתה זו גשושית מסוג נחתת שנחתה על פני הירח. ב-3 באפריל 1966, במשימת לונה 10 הוכנסה מקפת למסלול הקפה סביב הירח. זו הייתה הפעם הראשונה שעצם מעשה ידי אדם הוכנס למסלול סביב גוף שמיימי אחר. הנחיתה המאוישת הראשונה על גוף שמיימי אחר בוצעה ב-20 ביולי 1969 על ידי צוות אפולו 11 האמריקאי. עד כה בוצעו שש נחיתות מאוישות על הירח בין השנים 1969–1972 כחלק מתוכנית אפולו. במשימות אפולו הובאו לכדור הארץ סלעים ואדמה מפני השטח של הירח, כך ניתן היה לחקור יותר לעומק את הרכב היסודות של הירח ואת עברו. הגשושית הראשונה שחלפה על פני כוכב לכת אחר הייתה הגשושית הסובייטית ונרה 1 שחלפה על פני כוכב הלכת נוגה בשנת 1961. בשנת 1962, הייתה זאת הגשושית מארינר 2 האמריקאית שחלפה על פני כוכב הלכת נוגה והראשונה ששלחה חזרה לכדור הארץ מידע. הגשושית פיוניר 6 ששוגרה בשנת 1965, הייתה הגשושית הראשונה שנכנסה למסלול סביב השמש. בשנת 1965, מארינר 4 האמריקאית הייתה הגשושית הראשונה שחלפה על פני כוכב הלכת מאדים. בשנת 1973, פיוניר 10 הייתה הגשושית הראשונה שחלפה על פני כוכב הלכת צדק. בשנת 1974, מארינר 10 הייתה הראשונה שחלפה על פני כוכב הלכת חמה. בשנת 1979, פיוניר 11 הייתה הראשונה שחלפה על פני כוכב הלכת שבתאי. בשנת 1986, וויאג'ר 2 הייתה הראשונה שחלפה על פני כוכב הלכת אורנוס ובשנת 1989 הייתה גם הראשונה שחלפה על פני כוכב הלכת נפטון. בשנת 2015 הגשושית שחר נכנסה לראשונה למסלול סביב כוכב הלכת הננסי קרס. באותה השנה, ניו הורייזונס הייתה הראשונה שחלפה על פני כוכב הלכת הננסי פלוטו. בסך הכל, גשושיות חלפו במהלך השנים על פני כל שמונת כוכבי הלכת ועל פני שניים מתוך חמשת כוכבי הלכת הננסיים במערכת השמש. כמו כן, גשושיות חלפו על פני השמש ומספר ירחים, אסטרואידים ושביטים במערכת השמש. הנחתת הראשונה שהגיעה אל פני השטח של כוכב לכת אחר הייתה ונרה 3 הסובייטית שהתרסקה על פני נוגה ב-1 במרץ 1966. ב-15 בדצמבר 1970, ונרה 7 הייתה הנחתת הראשונה שביצעה נחיתה רכה על פני כוכב לכת אחר כאשר נחתה על פני השטח של נוגה. בשנת 1975, ונרה 9 הייתה הנחתת הראשונה שהחזירה תמונות מפני השטח של כוכב לכת אחר כשהחזירה תמונות מנוגה. ב-27 בנובמבר 1971, הנחתת מארס 2 הסובייטית הייתה הראשונה שהגיעה לפני השטח של מאדים כאשר התרסקה על פניו. ב-2 בדצמבר 1971, מארס 3 הייתה הראשונה שביצעה נחיתה רכה על מאדים אך כשלה לשדר בחזרה תמונות ו-20 שניות מרגע נחיתתה אבד עמה הקשר. ב-20 ביולי 1976, נחתה בהצלחה ויקינג 1 האמריקאית על מאדים ושידרה מידע ותמונות במשך למעלה משש שנים. ב-14 בינואר 2005, הנחתת הויגנס האירופית נחתה בהצלחה על פני טיטאן, ירחו של כוכב הלכת שבתאי. טיטאן הוא גרם השמיים הרחוק ביותר שעליו נחת כלי שנשלח מכדור הארץ. במהלך השנים נחתו עוד נחתות על פני גרמי שמיים נוספים כגון אסטרואידים ושביטים. יעדי מחקר החל מאמצע המאה ה-20, נשלחו גשושיות לא מאוישות וחלליות מאוישות למשימות מחקר סביב כדור הארץ ואל פני השטח של הירח. מאוחר יותר נשלחו גשושיות מחקר לא מאוישות אל כוכבי לכת וגרמי שמיים אחרים במערכת השמש. השמש השמש היא יעד מרכזי בחקר החלל. גשושית אשר נמצאת מעל אטמוספירת כדור הארץ ומעבר לשדה המגנטי של כדור הארץ, נחשפת יותר לרוחות הסולאריים ובכך יכולה לחקור את הקרינה האולטרה-סגולה ואת הקרינה האינפרה-אדומה שלא מגיעות אל פני השטח של כדור הארץ. השמש מייצרת את רוב מזג האוויר החללי במערכת השמש והשלכותיו יכולות להשפיע על תהליך ייצור החשמל בכדור הארץ, ואף להסב נזק ללוויינים וגשושיות. במהלך השנים, שוגרו מספר גשושיות המיועדות לביצוע תצפיות על השמש, רובן ביצעו את משימותיהן במסלולים סביב כדור הארץ ורק מספר קטן של גשושיות התקרב לשמש. בשנת 1973, שוגר הטלסקופ 'Apollo Telescope Mount' כחלק מתחנת החלל סקיילאב ובשנת 2018 שוגרה הגשושית הסולארית פארקר אשר בשיאה אמורה להתקרב בשנת 2025 למרחק של רק כ-6.9 מיליון קילומטרים ממרכז השמש, כשמינית ממרחקו של כוכב הלכת הקרוב ביותר לשמש, כוכב הלכת חמה, מהשמש. חמה ממוזער\|שמאל\|150px\|כוכב הלכת חמה כפי שצולם על ידי הגשושית מסנג'ר כוכב הלכת חמה הוא כוכב הלכת הכי פחות נחקר מכוכבי הלכת הארציים. בניגוד לכוכבי לכת אחרים במערכת השמש, משימות לכוכב הלכת חמה הן יותר מסובכות, צורכות יותר אנרגיה ומסלולי הקפה סביבו הם לא מספיק יציבים, מה שמקשה על ביצוע מחקרים. משימת מארינר 10 הייתה הראשונה שהתקרבה אל כוכב לכת זה כאשר ב-29 במרץ 1974 חלפה על פניו בטיסת יעף, צילמה אותו ואספה נתונים אודותיו. בשנת 2004 שוגרה המקפת מסנג'ר אל חמה ובשנת 2011 הפכה לחללית הראשונה שנכנסה למסלול סביבו. מטרת המשימה הייתה לחקור את ההרכב הכימי של חמה, את הגאולוגיה שלו ואת השדה המגנטי שלו. בשנת 2015 הסתיימה משימתה והיא התרסקה באופן מבוקר על פני השטח של כוכב הלכת. גשושית זו הייתה הראשונה שהגיעה אל פני השטח של חמה. בשנת 2018, שוגרה אל עבר חמה משימת BepiColombo, משימה משותפת של סוכנות החלל האירופית והסוכנות היפנית לחקר החלל. משימה זו כוללת שתי מקפות העתידות להיכנס למסלול סביב חמה בשנת 2025 וללמוד אודות מאפייני השדה המגנטי שלו, המגנטוספירה שלו, המבנה הפנימי שלו וללמוד את מבנה פני השטח שלו. נוגה ממוזער\|שמאל\|150px\|נוגה, צילום מרינר 10, 1974 במשך השנים שוגרו עשרות משימות אל כוכב הלכת נוגה. עם זאת, חלקן הגיעו אל נוגה לא כמטרה העיקרית אלא כדי לצבור מהירות בדרכן ליעדים רחוקים יותר בעזרת שיטת המקלעת הכבידתית. הניסיון הראשון להגיע לנוגה היה ב-4 בפברואר 1961 במשימת "טייאז'לי ספוטניק" (רוסית: "לוויין כבד") הסובייטית אשר כללה גשושית מסוג אימפקטור. השלב האחרון של המשגר ששיגר את הגשושית והיה אמור לשלוח אותה למסלול הליוצנטרי בדרך לנוגה, כשל לעבוד והגשושית לא הצליחה לעזוב את המסלול הלווייני הנמוך. כדי להימנע מהכרה בכישלון, הודיע הממשל הסובייטי כי הגשושית כולה, יחד עם השלב האחרון של המשגר, היו חלק ממבחן של לוויין כבד, מכאן גם הגיע שמו. המשימה הראשונה שביצעה טיסת יעף וחלפה על פני נוגה הייתה ונרה 1 כחלק מתוכנית ונרה הסובייטית. ב-19 במאי 1961, חלפה ונרה 1 במרחק של פחות מ-100,000 קילומטר מכוכב הלכת, אך כשלה בהעברת נתונים עקב בעיות תקשורת. משימה זו הייתה המשימה הבין-פלנטרית הראשונה; ונרה 1 הייתה הגשושית הראשונה שחלפה על פני כוכב לכת אחר. מארינר 2 האמריקאית הייתה הגשושית הראשונה אשר ביצעה משימת יעף מוצלחת כאשר ב-14 בדצמבר 1962 חלפה על פני נוגה במרחק של 34,773 ק"מ והצליחה לשדר בחזרה לכדור הארץ נתונים אודות כוכב הלכת. ונרה 3 הייתה הנחתת הראשונה שתוכננה לנחות ולחקור את פני השטח של נוגה. ב-1 במרץ 1966 היא נכנסה לאטמוספירת נוגה אך כשלה לנחות והתרסקה על פני השטח. למרות זאת, היא הפכה לעצם הראשון מעשה ידי אדם שמגיע לפני השטח של נוגה ושל כוכב לכת כלשהו. ב-15 בדצמבר 1970, הנחתת ונרה 7 הייתה הראשונה שביצעה נחיתה רכה על כוכב לכת אחר כאשר נחתה באזור קו המשווה של נוגה. ונרה 7 החזירה נתונים מפני השטח השטח כולל לחץ אטמוספירי ומדדה טמפרטורה של 475 מעלות צלזיוס. נתונים אלו שללו את האפשרות לקיום מים נוזליים על נוגה ואת האפשרות להישרדות בני אדם על כוכב לכת זה. בעשורים הבאים, נשלחו נחתות נוספות שחקרו את פני השטח של כוכב לכת זה וסיפקו תמונות יחד עם עוד נתונים ישירים מפני השטח. כמו כן נשלחו גם מקפות עם מכ"מים מיוחדים אשר הצליחו למפות את פני השטח של כוכב לכת זה למרות האטמוספירה המעורפלת שלו. כדור הארץ ממוזער\|שמאל\|150px\|התצלום "The Blue Marble" שצולם בידי צוות אפולו 17, 1972 חקר החלל משמש לחקר ולהבנת כדור הארץ כגרם שמיים בפני עצמו. לוויינים אשר נמצאים במסלול סביב כדור הארץ, יכולים לספק מידע ונתונים שהיה קשה או בלתי אפשרי להשיג ממחקר על פני הקרקע. חגורות ואן אלן לדוגמה, לא היו ידועות לפני גילויים בשנת 1958 על ידי הלוויין האמריקאי הראשון, אקספלורר 1. חגורות אלה מכילות קרינה הנלכדת בידי השדה המגנטי של כדור הארץ, דבר אשר הופך את האפשרות של בניית תחנות חלל ראויות למחיה מעל גובה של 1,000 ק"מ ללא מעשית ומסוכנת. דוגמה נוספת היא גילוי החור בשכבת האוזון על ידי לוויינים. לוויינים גם תרמו לגילויים של אתרים ארכאולוגיים ותצורות גאולוגיות שהיה קשה לגלותן בדרך אחרת. כמו כן, נעשה שימוש בלוויינים למגוון תחומים המפיקים תועלת עבור בני האדם. ישנם לוויינים אשר עורכים ניטור של ייבול ועוזרים לחקלאות, לוויינים המספקים גישה לאינטרנט, לווייני ניווט, טלפונים לווייניים, רדיו לווייני ושירותי טלוויזיה באמצעות לוויינים. הירח ממוזער\|שמאל\|150px\|הירח כפי שצולם בשנת 2010 הירח הוא גרם השמיים הראשון שנחקר פיזית על ידי גשושיות. זהו גרם השמיים הראשון שנשלחו אליו משימות יעף, מקפות, נחתות ורוברים וגרם השמיים היחיד שבני אדם ביקרו בו. החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, נשלחו אל הירח עשרות משימות לא מאוישות ושש משימות מאוישות כחלק מתוכנית אפולו. הניסיון הראשון לשלוח גשושית אל הירח התרחש ב-17 באוגוסט 1958 כחלק ממשימת פיוניר 0 האמריקאית אשר תוכננה להיכנס למסלול הקפה סביב הירח. הניסיון כשל כאשר השלב הראשון של משגר התור-אייבל התפוצץ בגובה של בערך 16 ק"מ. הניסיונות הבאים של האמריקאים ושל הסובייטים כשלו גם הם בשלבי השיגור. לונה 1 הסובייטית, אשר שוגרה ב-2 בינואר 1959, תוכננה לשמש כאימפקטור ולהתרסק על פני הירח תוך כדי שידור נתונים בחזרה לכדור הארץ. עקב בעיות הכוונה בעת השיגור, המשגר שלח את לונה 1 למסלול לא מדויק. הגשושית לא הצליחה להתרסק על פני הירח, פספסה אותו ב-5,995 ק"מ ונכנסה למסלול הליוצנטרי. עם זאת, לונה 1 היא הגשושית הראשונה שחמקה מכוח המשיכה של כדור הארץ ועזבה את סביבתו. כמו כן היא הראשונה שהגיעה לקרבת הירח. משימת לונה 2 תוכננה גם היא לשמש כאימפקטור ולהתרסק על פני הירח תוך כדי שידור נתונים בחזרה לכדור הארץ. ב-14 בספטמבר 1959, התרסקה הגשושית בהצלחה על פני הירח, מזרחית מאזור ים הגשמים, תוך כדי שידור נתונים מוצלח. לונה 2 הפכה לעצם הראשון מעשה ידי אדם אשר הגיע לגרם שמיים אחר. ב-3 בפברואר 1966, הנחתת לונה 9 הצליחה לנחות ברכות על פני השטח של הירח באזור אוקיינוס הסערות והפכה לעצם הראשון מעשי ידי אדם שנחת בהצלחה על פני השטח של גרם שמיים אחר. סרוויור 1 הייתה הנחתת האמריקאית הראשונה שנחתה בהצלחה על פני הירח ב-2 ביוני 1966. בהמשך העשור, הצליחו האמריקאים והסובייטים להכניס מקפות סביב הירח וכמו כן ביצעו נחיתות מוצלחות נוספות על הירח עם גשושיות לא מאוישות. בעשורים הבאים, הצטרפו מדינות נוספות לחקר הלא מאויש. הנחתת הישראלית בראשית אשר תוכננה לנחות על הירח ולחקור אותו, התרסקה על פני השטח שלו ב-11 באפריל 2019. עם זאת, הפכה ישראל למדינה השביעית שכלי מעשה ידיה מגיע אל פני השטח של הירח. החקר המאויש של הירח החל בסוף שנות ה-60 כחלק מתוכנית אפולו האמריקאית. אפולו 8 אשר שוגרה ב-21 בדצמבר 1968, הייתה המשימה המאוישת הראשונה שעזבה את המסלול הלווייני הנמוך, הראשונה שהגיעה אל הירח, הקיפה אותו וחזרה לכדור הארץ. משימת אפולו 11, הייתה המשימה המאוישת הראשונה שנחתה על הירח כאשר ב-20 ביולי 1969, רכב הנחיתה הירחי ביצע נחיתה מוצלחת באזור ים השלווה. מספר שעות לאחר מכן, האסטרונאוט ניל ארמסטרונג עשה את הצעדים הראשונים של האדם על גרם שמיים אחר באמרו "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". חמש נחיתות מאוישות נוספות בוצעו כחלק מתוכנית אפולו כאשר האחרונה התרחשה ב-11 בדצמבר 1972 במשימת אפולו 17. מאדים ממוזער\|שמאל\|150px\|מאדים כפי שצולם בשנת 2007 על ידי הגשושית רוזטה חקר כוכב הלכת מאדים הוא חלק חשוב בתוכניות החלל של מדינות שונות. מאדים הוא כוכב הלכת הדומה ביותר לכדור הארץ מבין כוכבי הלכת במערכת השמש ומהמקומות היחידים אשר נחשבים כיעד עבור משימות מאוישות. החל משנות ה-60 של המאה ה-20 נשלחו בידי מדינות שונות עשרות גשושיות מחקר לא מאוישות אל מאדים כולל מקפות, נחתות ורוברים. משימות אלו נועדו לאסוף נתונים אודות התנאים השוררים במאדים ולחקור את עברו של כוכב הלכת. חלק גדול של למעלה מחצי מהמשימות אל מאדים כשלו בדרכן אליו. חלקן כשלו כבר בשלבי השיגור וחלקן כשלו בניסיונות הנחיתה בשל האטמוספירה הדלילה שלו. כתוצאה מכך, שלבי הנחיתה על מאדים מכונים בפי אנשי נאס"א כ"שבע דקות של אימה". הניסיון הראשון לשלוח גשושית אל מאדים היה ב-10 באוקטובר 1960, במשימת Mars 1M No.1 הסובייטית. שיגור גשושית זו כשל כמו גם ניסיונות השיגור הבאים. משימת מארס 1 הסובייטית, תוכננה לחלוף על פני מאדים בטיסת יעף ולשלוח נתונים שנאספו בחזרה לכדור הארץ. מעט אחרי השיגור, מארס 1 סבלה מדליפת גז באחד משסתומי הגז של מערכת הניווט ומספר ימים לאחר מכן עקב בעיות באנטנה אבד הקשר עם הגשושית. למרות תקלות אלו, הגשושית קרוב לוודאי חלפה על פני מאדים ב-19 ביוני 1963 במרחק של בערך 193,000 ק"מ והפכה לגשושית הראשונה שחלפה על פני מאדים. ב-15 ביולי 1965, מארינר 4 הפכה לגשושית האמריקאית הראשונה שחלפה בהצלחה על פני מאדים והראשונה שהחזירה נתונים אודותיו. כמו כן, היא גם הראשונה שהחזירה תמונות מקרוב של כוכב לכת אחר; תמונות אלו, המעידות על עולם מכותש וגוסס, שינו את תפיסת הקהילה המדעית בנוגע לשאלת קיומם של חיים על מאדים. מארס 2 הסובייטית תוכננה לנחות על פני השטח של מאדים ולחקור אותו. לאחר כניסתה לאטמוספירה, הנחתת נתקלה בבעיות האטה ובבעיות במצנחים והתרסקה על פני השטח של מאדים ב-27 בנובמבר 1971. מארס 2 הפכה לעצם הראשון מעשה ידי אדם שמגיע אל פני השטח של מאדים. ב-2 בדצמבר 1971, מארס 3 הפכה לראשונה שנחתה בהצלחה על מאדים אך מספר דקות לאחר נחיתתה היא חדלה לשדר נתונים אל כדור הארץ. ויקינג 1 הייתה הנחתת האמריקאית הראשונה ששוגרה לעבר מאדים. היא נחתה ב-20 ביולי 1976 והייתה הראשונה שביצעה את משימתה בהצלחה; היא שידרה נתונים בחזרה לכדור הארץ וצילמה את התמונות הברורות הראשונות מפני השטח של מאדים. בעשורים הבאים שלחו מדינות וארגונים נוספים משימות אל כוכב הלכת האדום; יפן בשנת 1998 עם משימת נוזומי , האיחוד האירופי בשנת 2003 עם משימת מארס אקספרס, הודו בשנת 2013 עם משימת Mars Orbiter Mission, איחוד האמירויות הערביות בשנת 2020 עם משימת תקווה מאדים וסין בשנת 2020 עם משימת טיאנוון-1. צדק ממוזער\|שמאל\|150px\|צדק, בתמונה שצילם טלסקופ החלל האבל בשנת 2019 כוכב הלכת צדק הוא ענק גזים ומחקרו עשוי לתרום להבנת שאר ענקי הגזים במערכת השמש התיכונה. במהלך השנים, תשע גשושיות ביקרו את צדק וירחיו; שלוש מהן הגיעו אל כוכב לכת זה לא כמטרה העיקרית אלא כדי לצבור מהירות בשיטת המקלעת הכבידתית בדרכן ליעדים אחרים, ארבע מהן הגיעו כמשימות יעף (אנגלית:flyby) וביצעו מחקרים, ושתיים נכנסו למסלול הקפה סביבו כמשימתן העיקרית בתור מקפות. מאחר שכוכב לכת זה הוא ענק גזים, ההערכה היא שיש לו ליבה סלעית קטנה ולא משטח מוצק אמיתי ומכאן נשללת האפשרות למשימת נחתת. במשך השנים, המשימות לחקר מערכת השמש התיכונה וחקר צדק בפרט, שוגרו כולן בידי נאס"א. המשימה הראשונה שהגיעה אל צדק הייתה פיוניר 10 האמריקאית כחלק ממשימת יעף. ב-3 בדצמבר 1973, פיוניר 10 חלפה על פני צדק במרחק של 132,252 ק"מ וחקרה את סביבתו. פיוניר 10 הפכה לעצם מעשה ידי אדם הראשון שחצה את חגורת האסטרואידים והגיע למערכת השמש התיכונה. וויאג'ר 2 חלפה על פני צדק ב-9 ביולי 1979 במרחק של 570,000 ק"מ, ערכה תצפית של הכתם האדום הגדול וצילמה כמה מירחיו, ביניהם אמלתאה, איו, קליסטו, גנימד ואירופה. במהלך תצפית ממושכת של 10 שעות על הרי הגעש בירח איו, וויאג'ר 2 אישרה את התצפיות של וויאג'ר 1 המעידות על פעילות געשית תדירה וחשפה את השינוי בפני השטח של הירח בארבעת החודשים בין ביקורם. הגשושית גלילאו הייתה הראשונה שנכנסה למסלול הקפה סביב צדק. גלילאו שוגרה ב-18 באוקטובר 1989 מתוך מעבורת החלל אטלנטיס בזמן שיוטה במסלול הלווייני הנמוך ונכנסה למסלול סביב צדק ב-8 בדצמבר 1995. במהלך שנות שירותה, גילתה גלילאו ירחים נוספים סביב צדק שלא ניתן היה לגלות מכדור הארץ, תיעדה פעילות געשית תדירה על הירח איו המוערכת בכפי 100 מבכדור הארץ, אישרה את ההשערות לפיהן קיים אוקיינוס מתחת לפני השטח של הירח אירופה ושחררה גשושית קטנה אשר נכנסה לתוך האטמוספירה של צדק ושידרה בחזרה לגלילאו נתונים אודות המבנה הכימי של צדק, הרוחות, הקרינה וסביבתו הטבעית. לאחר שחקרה אותו במשך 8 שנים, ב-21 בספטמבר 2003 הסתיימה משימתה והיא נשלחה למסלול שהחדיר אותה לתוך אטמוספירת צדק במהירות 50 ק"מ/שנייה, שם היא נמחצה בידי הכוחות האטמוספיריים. ג'ונו היא הגשושית השנייה שנכנסה למסלול סביב צדק כאשר החלה להקיף אותו ב-4 ביולי 2016. משימת המחקר העיקרית של ג'ונו היא לחפש רמזים לאופן שבו נוצר צדק, לחקור את הרכבו הפנימי, את השדה המגנטי ואת תופעת זוהר הקוטב שלו, מה כמות המים האצורה באטמוספירה הפנימית יותר של צדק, ואיך מפולגת המסה בתוך כוכב הלכת. בנוסף תחקור ג'ונו את התופעות המטאורולוגיות והרוחות באטמוספירה של צדק, אשר יכולות להגיע למהירויות של כ־600 קמ"ש. שבתאי ממוזער\|שמאל\|150px\|שבתאי בתמונה שצילמה הגשושית קאסיני בשנת 2004 במהלך השנים, ארבע גשושיות ביקרו את ענק הגזים שבתאי וירחיו; שלוש מהן הגיעו אל כוכב לכת זה כמשימות יעף וביצעו מחקרים, ואחת נכנסה למסלול סביבו כמשימתה העיקרית. הגשושית הראשונה שהגיעה אל שבתאי הייתה פיוניר 11 שב-1 בספטמבר 1979 חלפה על פניו במרחק של 21,000 ק"מ. פיוניר 10 חקרה את סביבתו של שבתאי, את ירחיו וטבעותיו. ב-12 בנובמבר 1980, וויאג'ר 1 חלפה על פני שבתאי במרחק של 124,000 ק"מ. וויאג'ר 1 גילתה שרוב האטמוספירה שלו מורכבת ממימן והליום. כמו כן היא צילמה את טבעות שבתאי וזיהתה ביניהם גרמי שמיים מורכבים. מכשירי החישה מרחוק חקרו את הירח טיטאן. ב-26 באוגוסט 1981, וויאג'ר 2 חלפה על פני שבתאי במרחק של 101,000 ק"מ. היא המשיכה את פעילותה של וויאג'ר 1 וחקרה בין היתר את הקוטב הצפוני של שבתאי. הגשושית קאסיני הייתה הראשונה שנכנסה למסלול הקפה סביב צדק כאשר החלה להקיף אותו ב-1 ביולי 2004. קאסיני נשאה איתה נחתת קטנה בשם הויגנס שנחתה ב-14 בינואר 2005 על פני השטח של טיטאן, ירחו של שבתאי. טיטאן הוא גרם השמיים הרחוק ביותר שכלי מעשה ידי אדם נחת עליו. במהלך שנות שירותה, גילתה קאסיני שבעה ירחים חדשים החגים סביב שבתאי. כמו כן היא גילתה מים נוזליים על פני השטח של הירח אנקלדוס כתוצאה מהתפרצויות של גייזרים ואישרה את ההשערות לפיהן קיימים אגמי פחמימן בצורת מים נוזליים הזורמים על פני הירח טיטאן. ב-15 בספטמבר 2017 הסתיימה משימתה והיא חדרה באופן מבוקר לאטמוספירת שבתאי, שם התפרקה. אורנוס ממוזער\|שמאל\|110px\|אורנוס כפי שצולם על ידי וויאג'ר 2 בשנת 1986 הגשושית היחידה שביקרה את ענק הקרח אורנוס, היא וויאג'ר 2 שחלפה על פניו ב-24 בינואר 1986 במרחק של 81,500 ק"מ. מאחר שנטיית ציר הסיבוב של אורנוס היא בזווית ייחודית של 97.77 מעלות, לא ידעו המדענים למה לצפות עם הגעתה של הגשושית. נוסף לחמשת הירחים הידועים של אורנוס, וויאג'ר 2 גילתה אחד עשר ירחים חדשים, צילמה וחקרה אותם. הגשושית בחנה את אטמוספירת ומגנטוספירת אורנוס ואת טבעות אורנוס. התמונות של אורנוס מוויאג'ר 2 הציגו מראה חיצוני אחיד, ללא עדויות לסופות דרמטיות או פסים אטמוספיריים בצבעים שונים, כפי שנראו בצדק ושבתאי. בניגוד למראה הדל של אורנוס עצמו, מירחיו התקבלו תמונות מרשימות. הירח מירנדה נראה היה פעיל מבחינה גאולוגית ונמצאו בו קניונים שעומקם מגיע עד לכדי 20 ק"מ. נפטון ממוזער\|שמאל\|110px\|נפטון כפי שצולם על ידי וויאג'ר 2 בשנת 1989 הגשושית היחידה שביקרה את ענק הקרח נפטון, היא וויאג'ר 2 שחלפה על פניו ב-25 באוגוסט 1989 במרחק של 4,951 ק"מ. לאחר טיסת היעף של וויאג'ר 2 על פני אורנוס בשנת 1986 אשר חשפה מראה חיצוני אחיד ודל עם מעט תופעות אטמוספיריות גלויות, השעירו מדענים כי נפטון יהיה דומה לו מבחינה זו. עם זאת, תמונות של נפטון חשפו כי לכוכב לכת זה יש פסים אטמוספיריים בצבעים שונים כמו בצדק ושבתאי וכי נושבות בו הרוחות החזקות ביותר מבין כוכבי הלכת במערכת השמש, כאשר הן נעות במהירות של 2,100 קמ"ש. וויאג'ר 2 בחנה את ירחי נפטון ואת מערכת הטבעות של נפטון. בנוסף לשלושת הירחים הידועים של נפטון, וויאג'ר 2 גילתה חמישה ירחים נוספים. כמו כן היא אימתה את קיומו של השדה המגנטי של נפטון וגילתה תופעות אטמוספיריות כמו זוהר הקוטב והכתם האפל הגדול. כוכבי לכת ננסיים ממוזער\|שמאל\|130px\|פלוטו בתמונה משנת 2015 שצולמה על ידי הגשושית ניו הורייזונס מבין חמשת כוכבי הלכת הננסיים במערכת השמש, גשושיות ביקרו בשניים מהם; קרס ופלוטו. המקפת "שחר" של נאס"א נכנסה למסלול סביב כוכב הלכת הננסי קרס ב-6 במרץ 2015 והפכה לגשושית הראשונה שהגיעה אל כוכב לכת ננסי. שחר יצרה מפה טופוגרפית מלאה של פני השטח, בחנה את הרכב היסודות בקרס וצילמה תמונות באיכות גבוהה ממסלולי הקפה נמוכים עד לכדי 35 ק"מ מפני השטח. מהתצלומים התגלו כתמים בהירים ביותר בתוך מספר מכתשים. לא ידוע מה פשר תופעות אלו אך בין ההשערות השונות נטען כי יש אפשרות שזה הוא קריוולקנו (סוג של הר געש קפוא הפולט בין היתר מים, אמוניה ומתאן במקום לבה), עוד אפשרות שהועלתה סוברת כי הכתמים הבהירים עשויים להיות סוג של מלח ובייחוד תמלחת המכילה מגנזיום גופרתי. הגשושית שחר סיימה את משימתה ב-30 באוקטובר 2018 לאחר שסיימה את מצבור הדלק שלה והיא ממשיכה להקיף את קרס במסלול יציב אך לא מבוקר שיימשך 20 שנה לכל הפחות. כוכב הלכת הננסי פלוטו נחשב ליעד מאתגר במיוחד עקב מרחקו הגדול מכדור הארץ ומסתו הקטנה אשר מקשה על גשושית להיכנס למסלול הקפה סביבו. עם זאת, גשושית אחת ביקרה אותו בטיסת יעף. הגשושית ניו הורייזונס חלפה על פני פלוטו ב-14 ביולי 2015 במרחק של 12,500 ק"מ. במשך מספר חודשים לפני הגעתה ואחרי עזיבתה, הגשושית חקרה את פלוטו וירחו כארון. עם הגעתה, ניו הורייזונס מיפתה את פני השטח של פלוטו וירחו כארון מכל צידיהם, חישבה בדיוק את קוטרו של פלוטו, מסתו ואת ההרכב האטמוספירי שלו. לאחר שעזבה את פלוטו, ניו הורייזונס חלפה על פני גרם השמיים 486958 ארוקות' וחקרה גם אותו. בשנת 2038 היא צפויה לחלוף על פני ההליוספירה החיצונית ולהפוך לגשושית החמישית אשר יוצאת ממערכת השמש אל התווך הבין כוכבי. אסטרואידים ושביטים ממוזער\|שמאל\|150px\|השביט צ'וריומוב-גרסימנקו בתמונה שצילמה הגשושית רוזטה בשנת 2014 לפני תחילת עידן טיסות החלל, אסטרואידים ושביטים נראו כנקודות אור זעירות גם דרך הטלסקופים הגדולים ביותר וצורתם ופני השטח שלהם היו בגדר תעלומה. בשנת 1971 הגשושית מארינר 9 צילמה את התמונות הקרובות הראשונות של גופים דמויי-אסטרואידים; הירחים פובוס ודימוס של מאדים שצורתיהם יוצאת הדופן הזכירה תפוחי אדמה, צורה שבשנים לאחר מכן התגלתה כשכיחה ברוב האסטרואידים. גלילאו הייתה הגשושית הראשונה שביקרה אסטרואיד כאשר ב-29 באוקטובר 1991 חלפה על פני גספרה במרחק של 1,600 ק"מ וחקרה אותו. גלילאו חלפה לאחר מכן על פני האסטרואיד אידה וירחו דאקטיל. הגשושית NEAR Shoemaker שביקרה את האסטרואיד ארוס הייתה הראשונה שנכנסה למסלול הקפה סביב אסטרואיד (14 בפברואר 2000) והראשונה שהגיעה לפני השטח של אסטרואיד (לאחר שנחתה ב-12 בפברואר 2001). הגשושית היפנית "היאבוסה" הייתה הראשונה שאספה דוגמית מפני השטח של אסטרואיד וחזרה לכדור הארץ (נחתה בכדור הארץ ב-13 ביוני 2010). International Cometary Explorer הייתה הגשושית הראשונה שביקרה שביט כאשר ב-11 בספטמבר 1985 חלפה על פני 21P\ג'יאקוביני-זינר במרחק של 7,862 ק"מ. הגשושית ג'וטו של סוכנות החלל האירופית הייתה הראשונה שצילמה וחקרה שביט מקרוב כאשר ב-14 במרץ 1986 חלפה על פני השביט האלי במרחק של 596 ק"מ בלבד. הגשושית "פגיעה עמוקה" של נאס"א הייתה הראשונה שהגיעה אל פני השטח של שביט כאשר היא שחררה אימפקטור קטן שפגע בשביט טמפל 1 ב-4 ביולי 2005. סטארדאסט הייתה הגשושית הראשונה שהחזירה דוגמית משובל האבק הבהיר של שביט כאשר אספה דוגמיות אבק מהשביט 81P\וילד במרחק של 237 ק"מ ממנו ונחתה בחזרה בכדור הארץ ב-15 בינואר 2006. הגשושית רוזטה של סוכנות החלל האירופית הייתה הראשונה שנכנסה למסלול הקפה סביב שביט כאשר ב-6 באוגוסט 2014 החלה להקיף את 67P\צ'וריומוב-גרסימנקו, רוזטה שחררה מאוחר יותר את הנחתת פיליי שהפכה לעצם הראשון מעשה ידי אדם שנחת ברכות על שביט (12 בנובמבר 2014). חקר החלל העמוק חקר החלל העמוק הוא חקר אזורים בחלל המרוחקים מכדור הארץ. אין הגדרה מדויקת לחלל עמוק; על פי איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי, החלל העמוק מתחיל במרחק של 2 מיליון ק"מ מכדור הארץ. על פי רשת חלל עמוק של נאס"א, החלל העמוק הוא במרחק של 16,000 עד 32,000 ק"מ מכדור הארץ. על פי הגדרות אחרות החלל העמוק מתחיל בתווך הבין-כוכבי או בתווך הבין-גלקטי. בשנת 2012, הגשושית וויאג'ר 1 הייתה לעצם הראשון מעשה ידי אדם שעזב את ההליוספירה של מערכת השמש ונכנס לתווך הבין-כוכבי, זהו העצם המרוחק ביותר שנשלח מכדור הארץ. כוכבי לכת חוץ-שמשיים היו מושא למחקר מדעי החל מאמצע המאה ה-19. אסטרונומים העריכו באופן כללי שכמה מהם קיימים, אך לא ידעו עד כמה הם נפוצים ועד כמה הם דומים לכוכבי הלכת במערכת השמש. הגילוי המאושר הראשון נעשה לבסוף באמצע שנות התשעים של המאה ה-20 עם גילויו של כוכב לכת המקיף את הפולסר PSR B1257+12 . בעשורים הבאים ועם שיגורו של טלסקופ החלל קפלר, התגלו אלפי כוכבי לכת חוץ-שמשיים נוספים. טלסקופ החלל האבל אשר שוגר בשנת 1990 כפרויקט משותף של נאס"א וסוכנות החלל האירופית, הפך מאז לאחד הכלים האסטרונומיים החשובים ביותר בהיסטוריה. טלסקופ החלל האבל ביצע תצפיות של החלל העמוק וחקר אלפי מטרות החל מגופים במערכת השמש ועד לגלקסיות הרחוקות ביותר שצולמו מאז ומעולם. העתיד של חקר החלל טלסקופ החלל ג'יימס וב ממוזער\|שמאל\|200px\|מראותיו של טלסקופ החלל ג'יימס וב במהלך בדיקות קריוניקה טלסקופ החלל ג'יימס וב הוא טלסקופ חלל המתוכנן לתצפיות באור נראה ובאינפרה אדום ונחשב ליורשם המדעי של טלסקופ החלל האבל וטלסקופ החלל שפיצר. הוא שוגר ב-25 בדצמבר 2021 מבסיס החלל האירופי קורו. המאפיינים הטכניים העיקריים של טלסקופ החלל ג'יימס וב הם: מראה ראשית בעלת קוטר של 6.5 מטרים, עמדת תצפית רחוקה שתוצב בנקודת לגראנז' L2 ביחס לכדור הארץ והשמש ולא תושפע מאטמוספירת כדור הארץ, ועוד ארבעה כלים מדעיים מיוחדים. כל הכלים המדעיים במשולב יעניקו לטלסקופ החלל ג'יימס וב רזולוציה ורגישות חסרות תקדים מתחום גלי האור הנראה הארוכים (כתום) ועד אמצע תחום התת־אדום, ויאפשרו לו לממש את שתי מטרותיו המדעיות העיקריות – חקר היווצרות והתפתחות גלקסיות, וחקר הגורם לתצורה של כוכבים וכוכבי לכת. יכולותיו של טלסקופ החלל ג'יימס וב יאפשרו לו לפעול בתתי־תחומים רבים של האסטרונומיה. אחת מהמטרות כרוכה בתצפיות על מספר גופים המרוחקים ביותר ביקום, שאין אפשרות לצפות בהם עם האמצעים הקיימים בחלל העומדים לרשות האנושות. זה כולל את הכוכבים הראשונים, שנוצרו בתקופת הריוניזציה , ותצורת הגלקסיות הראשונות. מטרה נוספת היא מציאת הגורם המקנה לכוכבים את צורתם. תוכנית ארטמיס ממוזער\|שמאל\|200px\|הדמיית החללית אוריון במסלול סביב כדור הארץ תוכנית ארטמיס היא תוכנית חלל מאוישת של נאס"א שמטרתה לשלוח משימות מאוישות אל הירח, לראשונה מאז תוכנית אפולו. המטרה הספציפית של התוכנית היא לבצע נחיתה מאוישת בקוטב הדרומי של הירח עד שנת 2024. ארטמיס תהיה הצעד הבא לקראת המטרה ארוכת-הטווח; ביסוס נוכחות בת-קיימא על הירח. בשנת 2017 חתם הנשיא דונלד טראמפ על צו המורה על נאס"א לשוב לירח ואשר מאשר את מימון פרויקט זה. תוכנית זו תובל על ידי נאס"א בשיתוף סוכנות החלל הקנדית, הסוכנות היפנית לחקר החלל וסוכנות החלל האירופית וכוללת החזרת בני אדם לפני השטח של הירח והקמת תחנת חלל ירחית (Lunar Gateway) אשר תקיף את הירח. כמו כן יעשה שימוש במשגר ה-Space Launch System כמשגר הראשי עבור החללית אוריון, כאשר משגרים אחרים של חברות מסחריות ישמשו לשיגור רכיבים אחרים בפרויקט. פרויקט Breakthrough Starshot פרויקט Breakthrough Starshot הוא פרויקט מחקר הנדסי אשר במסגרתו מפותח קונספט למתקן להנעת חללית המבוססת על לחץ קרינה בשם "StarChip" שיהיה מסוגל לטוס למערכת הכוכבים אלפא קנטאורי, מערכת הכוכבים הקרובה ביותר למערכת השמש ולכדור הארץ ונמצאת במרחק של כ-4.37 שנות אור. משימת חלל לאלפא קנטאורי צפויה לקחת בין 20 ל-30 שנים, וכ-4 שנים עד שהמידע מהחללית יחזור לכדור הארץ. משימה כזאת תהיה הראשונה שמבקרת מערכת כוכבים מחוץ למערכת השמש. סיבות ומניעים ישנן סיבות רבות לחקר החלל. החל מקידום מחקר מדעי, איחוד אומות שונות, הבטחת הישרדותה העתידית של האנושות ועד ליוקרה לאומית, ופיתוח עליונות צבאית ואסטרטגית נגד מדינות אחרות. המחקר המבוצע על ידי סוכנויות חלל לאומיות כמו נאס"א ורוסקוסמוס, נחשב לאחד מהסיבות שהתומכים מציינים כדי להצדיק את ההוצאות הממשלתיות. ניתוחים כלכליים של תוכניות נאס"א במהלך השנים הראו לרוב יתרונות כלכליים מתמשכים מפיתוחים טכנולוגיים שנעשו במהלך התוכניות ואשר הניבו בחזרה פי כמה מעלותם של התוכניות. נטען גם כי חקר החלל יוביל לניצול משאבים בכוכבי לכת אחרים ובייחוד באסטרואידים, המכילים מינרלים ומתכות בשווי של מיליארדי דולרים. עוד נטען כי תוכניות לחקר החלל מעוררות השראה ומובילות את הנוער ללמוד מדעים והנדסה. חקר החלל גם מאפשר למדענים לבצע ניסויים במסגרות אחרות ולהרחיב את הידע האנושי. טענה נוספת סוברת כי חקר החלל הוא צורך הכרחי עבור האנושות וכי הישארות בכדור הארץ בלבד תוביל בסופו של דבר להיכחדות המין האנושי. חלק מהגורמים לכך עשויים להיות מחסור במשאבי טבע, פגיעת אסטרואיד, מלחמה גרעינית או מגפות עולמיות. מדענים, סופרים ואינטלקטואלים נודעים מצודדים בטענות דומות. סטיבן הוקינג, הפיזיקאי התאורטי הנודע אמר: "איני חושב שהמין האנושי ישרוד את אלף השנים הבאות, אם לא נתפשט אל החלל. ישנן תאונות רבות מדי אשר יכולות לפגוע בחיים בכוכב לכת יחיד. אך אני אופטימיסט. אנו נגיע אל הכוכבים". ארתור סי. קלארק, הפיזיקאי והסופר הבריטי, הציג בספרו המונוגרפי "טיסה בין פלנטרית" משנת 1950 את תמצית המניעים עבור המין האנושי לחקר החלל. הוא טען בין היתר כי הבחירה של האנושות היא בין התרחבות מכדור הארץ אל החלל לבין קיפאון ומוות תרבותי ולבסוף ביולוגי. באופן כללי, הציבור תומך במידה רבה בחקר מאויש ולא מאויש של החלל. על פי סקר מיולי 2003 שנערך בידי סוכנות הידיעות Associated Press, 71% מאזרחי ארצות הברית הסכימו עם האמירה לפיה תוכנית החלל היא "השקעה טובה", לעומת 21% שלא הסכימו. נושאים טיסות חלל ממוזער\|שמאל\|250px\|שיגור מעבורת החלל קולומביה, אפריל 1981 טיסת חלל היא תהליך שבו נעשה שימוש בטכנולוגיית חלל על מנת לשלוח חללית לחלל החיצון. בשנות ה-40 של המאה ה-20 פותחו הרקטות והמשגרים היעילים הראשונים שאפשרו לחקר הפיזי של החלל להפוך למציאות. כיום נעשה שימוש בטיסות חלל לשם פעילות מדעית, פעילות מסחרית ופעילות צבאית. הפעילות המדעית מתבצעת לרוב בידי סוכנויות החלל הלאומיות בעזרת טיסות מאוישות ובעזרת מכשירים כמו טלסקופ חלל, גשושיות ולוויינים שונים. הפעילות המסחרית נעשית בידי חברות שונות על ידי תיירות בחלל ובעזרת לווייני תקשורת, לווייני ניווט ועוד. הפעילות הצבאית בחלל נעשית בידי צבאות שונים בעיקר בעזרת לווייני ריגול. השיגור לחלל מתבצע בנמל חלל בעזרת משגרים בעלי מנועים רקטיים. לרוב, המשגר מורכב ממספר שלבים על מנת להשאיר את היחס בין הדלק למסה במהלך השיגור, ולאפשר האצת הטיל למהירות הנדרשת. כאשר הדלק אוזל בשלב שפועל באותו הרגע, השלב ניתק מגוף המשגר ונופל לכדור הארץ. השלב האחרון של המשגר הוא זה שנועד להעניק לגוף מהירות גבוהה דיה כדי שהמטען (לוויין, חללית) ייכנס למסלול שתוכנן עבורו. לוויינים לוויין הוא עצם שהוכנס למסלול סביב כדור הארץ או כל גרם שמיים אחר. עצם כזה הוא למעשה לוויין מלאכותי, להבדיל מלוויין טבעי כמו הירח של כדור הארץ. ב-4 באוקטובר 1957, ברית המועצות שיגרה את הלוויין הראשון, ספוטניק 1. כיום ישנן 13 מדינות המחזיקות ביכולת שיגור עצמאית. ב-19 בספטמבר 1988, עם שיגורו של הלוויין אופק 1, הפכה ישראל למדינה השמינית ששיגרה לוויין מתוצרתה באופן עצמאי. השימוש בלוויינים נעשה בתחומים רבים. בתחום המדעי ישנם לווייני צילום, לווייני חיזוי מזג אוויר ולווייני מחקר אשר עוזרים בחקר כדור הארץ, הטבע והאקולוגיה שלו, ניטור מצב הטבע ושינויי האקלים, חיזוי מזג האוויר, אוקיינוגרפיה ועוד. כמו כן ישנם לוויינים אשר משימתם היא להיכנס למסלול סביב כוכבי לכת אחרים בין היתר במטרה למפות את פני השטח ולבחון את הרכב היסודות באטמוספירה שלהם. גם טלסקופ חלל, חלליות ותחנות חלל נחשבים ללוויינים. בתחום המסחרי ישנם לווייני תקשורת, לווייני ניווט ולווייני צילום לצורכי מיפוי, יערנות, תכנון ערים וכו'. בתחום הצבאי ישנם בעיקר לווייני צילום ולווייני ריגול אשר משמשים לצילומים טלסקופיים ברזולוציה גבוהים במיוחד, האזנה למגוון רחב של שידורים ולמיפוי והדמיה של פני השטח. לוויינים יכולים לפעול לבד או ביחד כחלק ממערך לוויינים. מסלולי הלוויינים וגובהם משתנה ביחס למטרתם, והם מסווגים במספר דרכים. המסלולים הנפוצים הם מסלול לווייני נמוך, מסלול קוטבי ומסלול גאוסטציונרי. תחנות חלל ממוזער\|שמאל\|250px\|תחנת החלל הבינלאומית כפי שצולמה על ידי צוות STS-132, מאי 2010 תחנת חלל היא פלטפורמה קבועה בחלל, הנמצאת במסלול סביב גרם שמיים. תחנת חלל נבנית למגורי אדם לזמן ממושך, ולכן משולבים בה אמצעים שונים לסיפוק צורכיהם של המתגוררים בה. תחנות חלל מאפשרות לערוך מחקר האורך זמן רב, ובעזרתן ניתן לבדוק את ההשפעות השונות על אדם השוהה זמן רב בחלל ולבצע ניסויים מדעיים אחרים. סאליוט 1 אשר שוגרה על ידי ברית המועצות ב-19 באפריל 1971, הייתה תחנת החלל הראשונה. סקיילאב האמריקאית אשר שוגרה ב-14 במאי 1973 הייתה תחנת החלל השנייה. ב-29 בספטמבר 2011, הפכה סין למדינה השלישית ששיגרה תחנת חלל עם שיגורה של טיאנגונג 1. במשך השנים שוגרו מספר תחנות חלל נוספות. כיום שוהה בחלל תחנת חלל אחת: תחנת החלל הבינלאומית אשר שוגרה ב-20 בנובמבר 1998 ומאוישת באופן קבוע מאז ה־31 באוקטובר 2000. מסחור החלל הפעילות המסחרית בחלל כוללת שירותי שיגור, שירותי תיירות, לווייני תקשורת ולווייני ניווט. הפעילות המסחרית בחלל החלה בשנת 1962 עם שיגורו של לוויין התקשורת טלסטאר 1 של חברת התקשורת האמריקאית AT&T. בעשורים הבאים שוגרו לווייני תקשורות, לווייני ניווט ולווייני צילום רבים אחרים שהיו בשימוש בידי חברות מסחריות. בשנת 1982 חברת "Space Services Inc." האמריקאית שיגרה לראשונה את משגר הקונסטוגה (Conestoga), שהפך למשגר הראשון אשר מופעל באופן מלא על ידי חברה מסחרית. בעשורים הבאים קמו חברות מסחריות נוספות אשר סיפקו שירותי שיגור וביניהן Orbital Sciences Corporation ו-SpaceX. עידן התיירות בחלל החל באופן רשמי בשנת 2001 עם שיגורו של תייר החלל הראשון, האמריקאי דניס טיטו, על סיפון חללית הסויוז. בשנת 2020 שיגרה חברת SpaceX את משימת SpaceX Demo-2, המשימה המאוישת הראשונה שהופעלה באופן מלא על ידי חברה פרטית כאשר שיגרה שני אסטרונאוטים של נאס"א על סיפון החללית דרגון 2 בעזרת משגר הפלקון 9. מסחור החלל נתפס לרוב כתהליך חיובי אשר מוביל לתחרות בין חברות ובסופו של דבר להוזלת עלויות. בשנת 2011, עם סיומה של תוכנית מעבורות החלל, החליטה נאס"א למצוא אלטרנטיבה מסחרית תחרותית וזולה יותר ממעבורות החלל. לשם כך היא החלה את התוכנית המאוישת המסחרית במסגרתה היא פעלה יחד עם בואינג ו-SpaceX כדי לפתח החלליות סטארליינר ודרגון 2. בין ההצלחות של מסחור החלל ניתן למנות את פיתוחו של המשגר פלקון 9 של חברת SpaceX, המשגר הראשון שניתן לשימוש חוזר באופן חלקי; השלב הראשון של המשגר דו-השלבי נוחת בחזרה וניתן לעשות בו שימוש חוזר. גם חברת בלו אוריג'ין האמריקאית מפתחת משגר המיועד לשימוש חוזר באופן חלקי. חיים מחוץ לכדור הארץ שאלת קיומם של חיים חוצניים, ובפרט חיים תבוניים, מעסיקה את האדם מאז התרחבות מושגיו על גודל ממדיו של היקום. לנושא זה השלכות פילוסופיות ותאולוגיות מרחיקות לכת על שאלת מהותם של החיים (והחיים התבוניים) כתופעה חד-פעמית ויוצאת דופן, או כתופעה רגילה ושכיחה. אסטרוביולוגיה הוא התחום המדעי העוסק במקור, התפתחות, ותפוצת החיים ביקום. אסטרוביולוגיה עוסקת בשאלה האם החיים קיימים מעבר לכדור הארץ, וכיצד בני האדם יכולים לזהות אותם אם כן. הדרך הנפוצה ביותר כיום לחיפוש ראיות לחיים היא שימוש באנטנות גדולות כדי להזין לאותות רדיו מהחלל העמוק. במערכת השמש, ישנם מספר גופים אשר מהווים יעד למחקר אסטרוביולוגי ושייתכן שקיימים או היו בעבר קיימים בהם חיים, לפחות מיקרואורגניזמים. בין גופים אלו ניתן למנות את מאדים, אנקלדוס, אירופה וטיטאן. ראו גם ממוזער\|שמאל\|320px\|טורוס סטנפורד, מודל למושבת חלל תוכניות מחקר לא מאוישות תוכניות מחקר מאוישות אחר קישורים חיצוניים Space.com אתר אינטרנט לחדשות אסטרונומיה וחקר החלל הערות שוליים *	2024-08-15T09:16:18
האדם בחלל - מונחים	גרמי השמים שמאל\|ממוזער\|125px\|כדור הארץ כדור הארץ: כוכב הלכת בו מצויים בני האדם. הירח: ירח כדור הארץ. השמש: כוכב הסדרה הראשית מסוג G אשר סביבו חג כדור הארץ. מערכת השמש: מערכת כוכבי לכת אשר במרכזה כוכב השמש. שביל החלב: גלקסיה ספירלית בעלת שש זרועות, שבה נמצאת מערכת השמש. הקבוצה המקומית: קבוצת גלקסיות המונה כ־30 גלקסיות כאשר המסיביות הן שביל החלב וגלקסיית אנדרומדה. צביר-על הבתולה: צביר-על המכיל את הקבוצה המקומית. אדם ומעשיו שמאל\|ממוזער\|200px\|טייס החלל ברוס מק'קנדלס בפעילות חוץ-רכבית שמאל\|ממוזער\|200px\|המחשה אומנותית מאת דון דייביס של מושבת חלל. טכנולוגיית חלל: היא כל טכנולוגיה הקשורה לכניסה ואחזור אובייקטים או צורות חיים מן החלל. טייס חלל: אדם היוצא למסע בחלל. אסטרונאוט: טייס חלל מערבי. קוסמונאוט: טייס חלל רוסי. טייקונאוט: טייס חלל סיני. חללית: כלי תחבורה שנועד לשנע חפצים ובני אדם בחלל. רשימת שיטות הנעה של חללית. ספוטניק 1: החללית האנושית הראשונה לטוס בחלל. פיוניר 10: החללית בה נעשה הניסיון הראשון לתקשר עם חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. לוויין מלאכותי: התקן מלאכותי שתפקידו להקיף כוכב לכת. לוויין נמוך מסלול: לוויינים המקיפים את כדור הארץ ביחס לתנועתו. לוויין במסלול גאוסטציונרי: לוויין שמהירות הקפתו גדולה ממהירות ההקפה של כדור הארץ, אך שווה למהירות הזוויתית של כדור הארץ. לוויו במסלול בינוני: לוויינים המקיפים את כדור הארץ במסלול שבין מסלול הלוויינים נמוכי המסלול ובין הלוויינים המקיפים את כדור הארץ במסלול גאוסטציונרי. לוויין במסלול קוטבי: לוויין המקיף את כדור הארץ או כוכב אחר מעל לקטביו. תחנת חלל: התקן קבוע בחלל המשמש כבסיס לשהייה קבועה של טייסי חלל. תחנת החלל הבינלאומית: מיזם לבנייה ואחזקה של תחנת חלל קבועה מאוישת בשמי כדור הארץ. מעבורת חלל: חללית רב פעמית המיועדת להעביר נוסעים ומטען בין כדור הארץ לתחנת חלל, או לבצע משימות מדעיות ומשימות תחזוקה במסלול נמוך סביב כדור הארץ. פעילות חוץ רכבית: (Extra-vehicular activity - EVA) היא פעולה הנעשית על ידי אסטרונאוט מחוץ לכדור הארץ ומחוץ לחללית שלו. חליפת חלל: לבוש מיוחד אשר נועד ליצור יכולת שרידה אנושית בחלל. מושבת חלל: יישוב אנושי מחוץ לתחומי כדור הארץ. סוכנות חלל: גוף ממשלתי המוציא לפועל את מדיניות החלל של המדינה. אגודת החלל הישראלית: אגודה ישראלית לקידום חקר החלל בישראל. נאס"א: (National Aeronautics and Space Administration) סוכנות החלל האמריקאית. תצפיות שמאל\|ממוזער\|200px\|טלסקופ החלל האבל מצפה כוכבים: מבנה ארצי המשמש לצפייה בחלל. טלסקופ: מכשיר לצפייה בעצמים רחוקים. רדיו-טלסקופ: טלסקופ הקולט גלי רדיו מהחלל באמצעות אנטנות גדולות. טלסקופ חלל: טלסקופ המצוי מחוץ לגבולות אטמוספירה. טלסקופ החלל האבל: טלסקופ החלל הראשון. קוסמוסופיה: (תורת חכמת הקוסמוס) תורה שבוחנת את מקומו של האדם ביקום ומחילה עליו קנה מידה קוסמי. החלל הרחוק שמאל\|ממוזער\|100px\|דמות חוצן דמיונית חייזר: יצור נבון שהגיע לכדור הארץ מכוכב לכת אחר. חיים מחוץ לכדור הארץ פרויקט סט"י (SETI): פרויקט לחיפוש חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. נוסחת דרייק: נוסחה המנבאת את מספר התרבויות הלא-אנושיות המסוגלות ליצור קשר רדיו עם בני האדם בשביל החלב. פרדוקס פרמי: טענה לפיה אם יש יצורים תבוניים על כוכבים אחרים, בוודאי היו כבר מגיעים לכדור הארץ. מכיוון שלא הגיעו, הם לא קיימים. מונחים נוספים חקר החלל - מונחים * קטגוריה:מונחונים	2024-06-23T14:05:47
תרבות הפנאי	הפניה פנאי	2016-09-08T18:02:13
עקיבא נוף	עקיבא נוף (נולד ב-1 בדצמבר 1936) הוא עורך דין, חבר הכנסת לשעבר ופזמונאי ישראלי. ביוגרפיה עקיבא נוף נולד בשם עקיבא נפרסטק בתל אביב. למד בבית הספר אחד העם ובתיכון עירוני א' בתל אביב והיה חבר בתנועת הצופים. שירת בצה"ל במסגרת הנח"ל והיה חבר קיבוץ תל קציר. נוף הוא בוגר האוניברסיטה העברית ביחסים בין-לאומיים ובמשפטים. הוא סיים תואר שני במשפטים במכון ללימודים חברתיים בהאג שבהולנד. בעת שהותו בהולנד ראיין את ג'ון לנון, כוכב "החיפושיות" ואת יוקו אונו במיטתם בחדר המלון, ואף הקליטם כשהם שרים קטע שיר בעברית (פירוט נוסף, להלן). בשנות השבעים נשא לאשה את מלכת היופי והעיתונאית לשעבר מירה וינגרטן-נוף (מרים הדר), ונולדה להם בת בשם איילת. מנישואיו השניים לרות הולצמן-נוף נולדו תומר ואור. פעילות פוליטית את דרכו הפוליטית התחיל בתנועת החרות בה נבחר להיות יושב ראש צעירי התנועה. הוא פרש מתנועת החרות ב-1965 והצטרף ל”מרכז החופשי”. שימש מזכיר הסיעה בכנסת ורכז-ארגוני של המרכז החופשי בין השנים 1967–1969. בשנת 1974 נבחר לראשונה לכנסת השמינית מטעם סיעת הליכוד, ובסיום אותה קדנציה התפלג מהליכוד והקים בשנית, יחד עם שמואל תמיר, את סיעת המרכז החופשי שהייתה קיימת קודם בין השנים 1969–1973 והתמזגה אל תוך הליכוד. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית התפטרו השנים מן הכנסת, והסיעה התבטלה. לכנסת התשיעית נבחר מטעם סיעת ד"ש. לאחר התפרקותה הצטרף לתנועה הדמוקרטית, ואחר כך פרש ממנה והצטרף לאחווה. לבסוף בשנת 1981 הצטרף מחדש לליכוד, ונבחר שוב מטעמה לכנסת העשירית. בכנסת בלט כיוזם של הצעות חוק פרטיות, שהפכו לחוקי מדינה, בתחום איכות החיים והחברה, כגון "חוק איסור עישון במקומות ציבוריים". יחד עם שולמית אלוני ויוסי שריד הגיש בשנת 1976 הצעת חוק לביטול האיסור על משכב זכר. תיפקד כיו"ר ועדת המשנה בכנסת לחקיקת חוקי יסוד. בשנת 2003 ניסה להיבחר לרשימת הליכוד לבחירות לכנסת ה-16 אולם זכה לתמיכה מועטה בלבד. פעילות ציבורית כעורך דין התפרסם עקיבא נוף בשמשו פרקליט לנכה בתביעתו נגד מועדון לילה, שניסה לסגור את שעריו בפני נכים. הוא התפרסם גם בשל עתירה שעתר לבג"ץ בימי מלחמת המפרץ בעניין מסכות האב"כ, על שלא הנפיקו כאלה למגדלי זקנים שאינם דתיים. בעתירה זו חייב בית המשפט את משרד הביטחון לספק מסיכות לכל מגדלי הזקנים ללא אפליה. נוף הוא יו"ר וועדת בוררות ועררים של אקו"ם, ארגון המלחינים והמחברים, אשר בה נידונים הסכסוכים בין חברי הארגון. בשנת 2001 עמד בראש הוועדה הממלכתית לבחינת תפקוד הטלוויזיה הקהילתית. עקיבא נוף הוא בעל תואר יקיר אקו"ם (אגודת קומפוזיטורים ומחברים). בשנת 2022 זכה בתואר יקיר העיר תל אביב-יפו. פזמונאי בנוסף לפעילותו הפוליטית והמשפטית, נודע נוף כמחבר וכמלחין של פזמונים. תחילת הקריירה שלו כפזמונאי הייתה בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1970, כאשר שלישיית הגשש החיוור ביצעה את שירו "מים לדוד המלך" שזכה להצלחה רבה. הלבוש התנכ"י של המבצעים, שמלות קצרות (מהן בצבצו תחתוניהם של הגששים), פגיון וסנדלים תנ"כיים הוסיף לשיר נופך היתולי. באותו פסטיבל הושמע גם שיר נוסף מפרי עטו של נוף, "כוכבים בדלי", בביצוע צילה דגן. שיר ילדים נוסף שהתפרסם, הוא הלחן שהלחין נוף ל"שיר ההפלגה", ("שלושה תרנים לאניה") של המשוררת לאה גולדברג אשר זכה לביצועים רבים, ביניהם לואיג'י הזמר הבלגי, ויוריק בן דוד וחנן יובל הישראלים. פזמון מפורסם אחר שלו, "איזבל", הגיע מיד עם הקלטתו לראש מצעד הפזמונים הן של קול ישראל והן של גלי צה"ל. בעקבות ההצלחה ברדיו הוקלט הפזמון כקליפ לטלוויזיה, שבו צולמה לראשונה פנינה רוזנבלום. בתקליט ובקליפ מבוצע השיר על ידי נוף עצמו כסולן, כשמלווה אותו שלישיית בנות. שיר אחר שלו שזכה להצלחה היה "שישו את ירושלים" שזכה במקום השלישי בפסטיבל הזמר החסידי השני בשנת 1971. את השיר ביצע צמד דרום. לפרסום מיוחד זכה עקיבא נוף, אז עדיין סטודנט אלמוני בהולנד, כאשר ראיין בריאיון עיתונאי מקיף את ג'ון לנון כוכב "הביטלס" ואת אשתו יוקו אונו במיטתם במלון שבאמסטרדם, שם קיימו את שביתת המיטה המהדהדת למען השלום בעולם. במהלך הראיון הבלעדי הזה שהוקלט, ביצעו השניים בית מתוך שיר שכתב עקיבא נוף ללהקה צבאית, "השבועה לירושלים", וזו הפעם האחת והיחידה בה ביצע לנון שיר בעברית. עקיבא נוף מרבה בפזמוניו לעסוק במוטיבים תנ"כיים ובנושא ירושלים. שירו "איזבל" מתאר את מותה של איזבל בת מלך צידון, ו"מים לדוד המלך" עוסק בגיבוריו של המלך דוד. שירו "שאול" מתאר את גורלו הטראגי של המלך הראשון בישראל וב"לא דובים ולא יער" מתייחס הוא לנביא אלישע. לעיתים לוקח נוף פסוק מהתנ"ך או מהמשנה ויוצר לו לחן, כמו ב"שישו את ירושלים", "שוש אשיש" בביצוע שוקולד מנטה מסטיק, "בצאת ישראל" שהושר על ידי עודד בן חור, "אמר רבי" - נירה רבינוביץ', ו"אל תירא" בביצוע נוף עצמו. שירי האהבה שלו הם בדרך כלל סיפוריים, על אנשים ועל מצבים, בנוסח ה"שאנסון" הצרפתי. נוף מלחין בעצמו את הטקסטים, ולעיתים גם מבצע בעצמו את יצירותיו. לחניו מלודיים, מתרפקים על תקופת התום בזמר הישראלי. בחלקם ניכרות השפעות של שירים רוסיים ושל נעימות חסידיות. נוף כותב גם פזמונים פוליטיים, המביעים את השקפתו כאיש ארץ ישראל השלמה. כאשר אחד משיריו, "לי יש רק אחת", נפסל על ידי רשות השידור בשל העמדה הקיצונית לכאורה שמובעת בו, עתר נוף לבג"ץ וזכה. בג"ץ אף הרחיב את הדיון, וכתב פסק דין שמעלה על נס את חופש הביטוי ואת האיסור על צנזורה פוליטית. קישורים חיצוניים פזמונאי ופוליטיקאי: אלי אשד מראיין את עקיבא נוף "מים לדוד המלך כסף לעקיבא נוף" בבלוג של זאב גלילי ג'ון לנון פוגש את עקיבא נוף, אתר "המולטי יקום של אלי אשד" הנוף של עקיבא: אמנות, פוליטיקה, ומה שביניהם: סרט תיעודי אודות עקיבא נוף הערות שוליים קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המרכז החופשי קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ד"ש קטגוריה:פזמונאים ישראלים קטגוריה:מלחינים ישראלים קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר החסידי קטגוריה:חברי הכנסת השמינית קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית קטגוריה:חברי הכנסת העשירית קטגוריה:בוגרי בית הספר אחד העם (תל אביב) קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני א' (תל אביב) קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל קטגוריה:חברי גרעיני נח"ל קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים קטגוריה:עורכי דין ישראלים קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 2022 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936	2024-05-20T04:11:11

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.