title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
מכון ויצמן למדע
|
מכון ויצמן למדע הוא מכון מחקר ישראלי העוסק בתחומי מדעי הטבע והמתמטיקה, ונמצא ברחובות. כמו כן, המכון משמש כמוסד אוניברסיטאי ציבורי בשם "מדרשת פיינברג" ללימודים אקדמיים לתואר שני ושלישי (דוקטורט).
המכון דורג בשנת 2024 כאוניברסיטה מספר 69 בעולם ומקום ראשון בארץ, בדירוג שאנגחאי, המהווה את הדירוג האקדמי של אוניברסיטאות בעולם.
האתר הוכר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
היסטוריה
ימין|ממוזער|180px|ד"ר חיים ויצמן במעבדתו, 1944
ממוזער|פרופסור דייוויד ריטנברג בטקס הנחת אבן הפינה למכון ויצמן, 1946
ממוזער|250px|ביקור של הנשיא זלמן שזר במכון ויצמן. בתמונה, מימין לשמאל: אבא אבן, מאיר וייסגל, זלמן שזר, יצחק כץ
ממוזער|250px|הכניסה הראשית לבניין המכון הראשון בקמפוס, 2009
מכון ויצמן הוא המוסד השלישי להשכלה גבוהה שהוקם בישראל (לאחר הקמת הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים). המכון, שנקרא עם ייסודו בשנת 1934 מכון דניאל זיף (כתיב ארכאי של "זיו"), הוקם ביזמתו של חיים ויצמן. ויצמן שאף להקים מכון מחקר שימצא תהליכים כימיים ליצירת דשנים שיאפשרו גידולים באזורים צחיחים, וכן יחקור תהליכים כימיים אשר יהוו בסיס לתעשייה כימית בארץ ישראל. המימון למכון המחקר הגיע מידידיו של ויצמן, הלורד ישראל ורבקה זיו, ממייסדי רשת החנויות "מרקס אנד ספנסר", והוא נקרא על שם בנם, דניאל זיו, שנפטר בגיל צעיר.
המכון הוקם ברחובות בסמוך לתחנת מחקר חקלאית "המכון לחקר החיטה". מכון זיף נוהל בראשיתו על ידי פרופסור ארנסט דוד ברגמן. חיים ויצמן היה מעורב רבות באיתורם והשמתם של כעשרה מדענים שעבדו במכון בשנים הראשונות; וגם פעל לגיוס הכספים והאמצעים הדרושים לפעילותו.
במהלך מלחמת העצמאות פעלה במכון יחידה של חיל המדע בעידודו של ברגמן וחרף התנגדותו של ויצמן. רבים מראשי יחידה זאת, הכוללים את האחים אפרים ואהרן קציר, ישראל דוסטרובסקי ועמוס דה-שליט, היו מאוחר יותר ממקימי מכון ויצמן.
לקראת יום הולדתו ה-70 של ויצמן שחל ב-1944, פעילים ציוניים מארצות הברית בראשותו של מאיר וייסגל הקימו ועדה לשם גיוס כספים שיאפשרו הרחבה משמעותית של המכון, תוך שינוי שמו, בהסכמת משפחת זיו, ל"מכון ויצמן למדע". לשם כך נאסף סכום עתק באותם הימים, מיליון דולר. ב-3 ביוני 1946 הניח ויצמן את אבן הפינה למכון החדש, והחלו עבודות הבנייה. הבניין תוכנן על ידי האדריכלים אריה אלחנני, ישראל דיקר ואוריאל שילר.
לאחר הקמת המדינה ב-2 בנובמבר 1949, יום הולדתו ה-75 של ויצמן, נחנך הבניין הראשון של המכון (כיום בניין זיסקינד). מכון זיף, בראשותו של ברגמן, הפך לאחת מחמש המחלקות של המכון החדש. תפקידי ראשי המחלקות הנוספות של המכון החדש הוצעו למדענים בעלי שם מרחבי העולם, ואולם רק אחד מהם, חיים לייב פקריס הסכים לתפקיד ועלה לשם כך ארצה. בראש המחלקות האחרות הועמדו, תחילה כמינוי זמני, מדענים אשר חונכו בישראל: ישראל דוסטרובסקי בראשות המחלקה לאיזוטופים, אהרן קציר בראשות המחלקה לפולימרים, ואפרים קציר (לימים הנשיא הרביעי של מדינת ישראל) בראשות המחלקה לביופיזיקה. מאיר וייסגל, פעיל ציוני ומפיק מחזות זמר בעברו, הפך למנהל הטכני של המכון ולימים הוגדר תפקידו כיושב ראש חבר הנאמנים של המכון.
בשנת 1958 הותקן במכון מאיץ חלקיקים מסוג מחולל ואן-דה-גראף. בשנת 1965 הותקן מאיץ חלקיקים מתקדם יותר, מסוג טאנדם ואן-דה-גראף. בשנים 1976–2010 פעל במכון המאיץ ע"ש קופלר, במגדל שהפך לסימן היכר אדריכלי של המכון.
מבנה המכון ותקציבו
שמאל|ממוזער|250px|מגדל המאיץ ע"ש קופלר, בתכנון האדריכל משה הראל
שמאל|ממוזער|250px|בית חיים ויצמן בתכנון האדריכל אריך מנדלסון המצוי במתחם המכון
שמאל|ממוזער|250px|ספרית ויקס בתכנון האדריכל אריה אלחנני, 2005
ממוזער|250px|בניין המנהלה
ממוזער|250px|מרכז למחקר טרום קליני
המכון מנוהל על ידי מועצה בינלאומית שבראשה עומד יושב ראש נבחר, וכן על ידי מועצת מנהלים שבראשה עומד יו"ר נבחר. מועצת המנהלים בוחרת את נשיא המכון שממנה את סגן הנשיא, וכן סגן נשיא לפיתוח משאבים, סגן נשיא למינהל ולכספים, וסגן נשיא ליישומים טכנולוגיים. לצדם פועלים הדיקנים, וכן ראש המועצה המדעית של המכון הכוללת את כל מדעני המכון, ויושב ראש מועצת הפרופסורים, המחליטה על קבלתם של מדענים למכון ועל קידומם.
מכון ויצמן כולל חמש פקולטות: לביולוגיה, לביוכימיה, לכימיה, לפיזיקה ולמתמטיקה ומדעי המחשב. הפקולטות נחלקות ל-17 מחלקות מדעיות. לאלה נוספים מדרשת פיינברג, שהיא הגוף האוניברסיטאי של המכון, המכשיר תלמידי מחקר לתארים מתקדמים בלבד. בתחילת דרכה למכון לא הייתה הסמכה לתת תואר אקדמי לכן תלמידים כמו אברהם בלאוגרונד עשו מחקר במכון אך תואר אקדמי קיבלו מאוניברסיטה אחרת. כמו כן, במכון ישנה מחלקה להוראת המדעים ויחידה לארכאולוגיה מדעית.
תקציב התפעול השנתי של המכון עומד על יותר ממיליארד שקלים. ממשלת ישראל מקציבה למכון כרבע מסכום זה. השאר מכוסה ממענקי מחקר, תרומות, וכן מתמלוגים על העברת ידע טכנולוגיה מפיתוחי עובדי המכון. חברת "ידע" של מכון ויצמן, העוסקת בקידום יישומים תעשייתיים על בסיס המצאותיהם של מדעני המכון הוקמה בשנת 1959. מאז הייתה מעורבת ברישום של כ-1,400 משפחות פטנטים. מאז שנת 1973 חתמה "ידע" על 169 הסכמים עם חברות ישראליות לניצול הפטנטים השונים, והקימה 42 חברות (21 מתוכן הוקמו משנת 2000 ואילך).
בזכות זאת, שיעור הכנסות המכון המגיע מתקציב המדינה הוא הנמוך ביותר (בהפרש ניכר) מכל האוניברסיטאות בישראל, ועומד על 25%. (האוניברסיטה בעלת המימון המזערי אחריו היא אוניברסיטת ת"א אשר 56.8% מתקציבה נובע מהמדינה, ושיאנית התקצוב היא האוניברסיטה העברית אשר 71.2% מתקציבה מקורו במדינה).
נכון ל-2017 עמד תיק ההשקעות של המכון על כ-9.5 מיליארד שקל. המכון מחזיק מלבד קמפוס המכון המשתרע על פני כ-1,000 דונם גם יותר מ-100 דירות ברחובות למגורי מדענים וסטודנטים. בתחילת שנות ה-60 בנה המכון גם שיכון המיועד לחברי הסגל הטכני והמינהלי ומשפחותיהם (נהרס ב-2024).
ממוזער|סמלילו הקודם של מכון ויצמן למדע, שהיה בשימוש עד 2023
השכלה וחינוך מדעי
סטודנטים לתארים מתקדמים לומדים במכון ויצמן במסגרת "מדרשת פיינברג". עבודת המחקר שלהם מבוצעת במחלקות השונות של המכון. מכון ויצמן הוא האוניברסיטה היחידה בישראל ששפת ההוראה הרשמית בה היא אנגלית, וקיים בה מספר גבוה יחסית של תלמידים זרים. עם זאת, במקרה שכל התלמידים וגם המרצה שולטים בשפה העברית, ניתן לערוך את הקורס בשפה זו.
מכון ויצמן פעיל גם בתחום החינוך המדעי לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. מחלקה מדעית נפרדת במכון, הקרויה "המחלקה להוראת המדעים", עוסקת בחקר ההוראה ובפיתוח תוכניות לימודים. המחלקה נוטלת חלק מרכזי בפיתוח מקצועי של מורי מדע ומתמטיקה בארץ. המחלקה מפעילה 3 מרכזי מורים ארציים – המרכז הארצי למורי הכימיה, המרכז הארצי למדע וטכנולוגיה בחטיבות הביניים והמרכז הארצי למורי הפיזיקה. בנוסף, מגיעים למכון ציבור רחב של ילדים, בני נוער, מבוגרים וכן מורי מדעים, לפעילויות בתחום החינוך המדעי.
פעילות זו נעשית במסגרת מכון דוידסון לחינוך מדעי, המאגד את הפעילות החינוכית של מכון ויצמן למדע. התוכניות המגוונות של מכון דוידסון עוסקות בפיתוח מקצועי למורים, בהעשרת הידע המדעי של תלמידים בבתי-הספר, בטיפוח מצטיינים, בקידום אוכלוסיות חלשות, בפיתוח יישומים טכנולוגיים מתקדמים ופעילויות אינטראקטיביות מתוקשבות למורים ולתלמידים, ובקירוב צעירים ומבוגרים כאחד לנושאי המדע השונים. במסגרת מכון דוידסון מתקיימות תוכניות רבות, בהן גם פרויקט החונכות הלאומי פר"ח, שנולד במכון ויצמן למדע, ושבמסגרתו חונכים סטודנטים תלמידים משכבות מצוקה בכל רחבי הארץ, וכן גן המדע על שם קלור – מוזיאון מדע ייחודי הפועל תחת כיפת השמיים בקמפוס מכון ויצמן למדע. בנוסף, מכון ויצמן למדע מפעיל ומארגן, באמצעות מכון דוידסון, את פסטיבל המדע.
הישגים ופיתוחים
מכון ויצמן למדע עוסק במחקר בקשת רחבה של נושאים הנמצאים בחזית המדע. בין המחקרים גם כאלה שהם בעלי משמעות מיוחדת לישראל, כמו הידרולוגיה, ניצול מחצבים, אנרגיה, צמחים עמידים בתנאי יובש והתפלת מי ים.
המכון מגיש סיוע לתעשיות עתירות מדע אשר הוקמו בסמוך לו, ותמלוגים שהוא מקבל בתמורה לתגליות של חוקרי המכון הם חלק נכבד מתקציבו.
"ויצק", מחשב שנבנה במכון ויצמן והחל לפעול בשנת 1955, הוא המחשב הראשון בישראל. רק שש שנים לאחר מכן הגיע ארצה המחשב השני, שנרכש לממר"ם. לאחר ויצק נבנו במכון שלושה מחשבי "גולם".
ב-1983 פיתח האסטרופיזיקאי מרדכי מילגרום את MOND – דינמיקה ניוטונית מתוקנת – החלופה העמידה ביותר לתאוריות החומר האפל. ל-MOND הצלחה אמפירית גדולה בהסברת עקומות סיבוב של גלקסיות.
באפריל 2004 הגיע לסיומו פרויקט במכון ויצמן במסגרתו פותח המחשב הביולוגי הראשון בעולם, על ידי פרופ' אהוד שפירא.
ב-2022 הושק המחשב הקוונטי הראשון בישראל ושמו "WeizQC" (פרפרזה על השם "ויצק"), פרי עבודתו של פרופ' רועי עוזרי.
יישומים רפואיים וטכנולוגיות מתקדמות שנולדו כתוצאה ממחקר בסיסי של מדעני מכון ויצמן למדע:
בדיקת מי שפיר המשמשת לבדיקת מאפיינים גנטיים של עוברים.
מערכות לייזר מתקדמות לחיתוך עדין ומדויק של יהלומים.
שיטה לגידול זרעי מכלוא שאינם מעבירים מחלות מדור לדור. שימוש בזרעים אלה מאפשר להגן על צמחי מאכל מפני מזיקים שונים.
כרומטוגרפיית זיקה – שיטה להפרדת חומרים ביולוגיים, המשמשת כלי מרכזי בתעשיית הביוטכנולוגיה.
פולימרים חיים – טכניקה העומדת בבסיס תעשיית הפולימרים המודרנית.
גילוי מבנה הריבוזום, בית חרושת לחלבונים של התא, המחקר והבנת עקרונות פעילותו, זיכו את פרופ' עדה יונת, מהמכון, בפרס נובל לכימיה. מחקר זה עשוי לאפשר פיתוח תרופות אנטיביוטיות שיהיו יעילות גם נגד חיידקים שפיתחו עמידות לתרופות קיימות.
מספר תרופות שפותחו במכון נמצאות בשימוש בארצות ברחבי העולם; בהן תרופת הקופקסון, המיוצרת על ידי חברת "טבע", פותחה בידי צוות חוקרים במכון ויצמן, ונחשבת לאחת הטובות ביותר המצויות כנגד מחלת הטרשת הנפוצה; ארביטוקס – תרופה אנטי סרטנית המיועדת לטיפול בסרטן גרורתי של המעי הגס ובסרטן ראש צוואר. הם המציאו את התרופה "רביף", המיוצרת ומשווקת על ידי חברת "סרונו"; ותרכיב חיסון חדש לדלקת כבד נגיפית (הפטיטיס B), שיוצר ושווק על ידי "ביוטכנולוגיה כללית".
שיטה מקורית להשתלת לשד עצם מתורם לא תואם, מיושמת במספר בתי חולים בישראל ומחוצה לה, וכך גם שיטה מתקדמת, ולא חודרנית, להבחנה בין גידולים סרטניים לבין גידולים שפירים, באמצעות תהודה מגנטית.
מדעני המכון פיתחו זנים שונים של גידולים חקלאיים משופרים: חיטה עשירה בחלבון ועתירת יבולים, מלונים שמקדימים להבשיל, מלפפוני דלילה עמידים כנגד מחלות.
מערכות הצפנה ופיענוח שפותחו על ידי מדעני המכון, מיוצרות בישראל ומשמשות, בין היתר, להצפנה ופיענוח של שידורי טלוויזיה.
רוב המוצרים האלה מיוצרים בישראל, נמכרים ברחבי העולם בהיקף של מיליארדי דולרים בשנה, ומכניסים למדינה מטבע זר רב.
מדעני המכון יזמו הקמת חממות טכנולוגיות, במטרה לאפשר לכוח האדם המדעי והטכנולוגי שהגיע בשנות ה-90' ממדינות חבר העמים לממש רעיונות מדעיים וטכנולוגיים חדשניים, ולסייע ליזמים ולממציאים בצעדיהם הראשונים. אחת החממות הראשונות הוקמה בפארק המדע קריית ויצמן הסמוך למכון, ובראש הדירקטוריון שלה כיהנה פרופ' רות ארנון. כמו כן, מדענים רבים מהמכון מילאו, ועדיין ממלאים תפקידים שונים בשירות הציבור.
דובר המכון לשעבר, יבשם עזגד, יזם ב-2010 את מיזם הנגשת המדע לציבור, "מדע על הבר", שממשיך לפעול והתרחב מאז לתחומים נוספים.
סגל המכון
במכון ויצמן כ-2,700 עובדים. מתוכם כ-1,000 מדענים וחברי קבוצות מחקר, כ-1,100 תלמידי מחקר, כ-220 חוקרים בתר-דוקטוריאליים וכ-400 עובדי מינהלה.
כמו כן, פועלות במסגרת מכון ויצמן כ-250 קבוצות מחקר, בראשות חוקרים בכירים ופרופסורים. כ-100 מתוכן נולדו בישראל. השאר הגיעו לישראל ולמכון מ-27 מדינות: אוסטריה, אוקראינה, אורוגוואי, איטליה, אפגניסטן, ארגנטינה, ארצות הברית, ארמניה, בלגיה, גרמניה, דרום אפריקה, הולנד, הונגריה, הממלכה המאוחדת, טורקיה, מקסיקו, מרוקו, עיראק, פולין, צ'ילה, צרפת, קולומביה, קזחסטן, קנדה, רומניה, רוסיה ושווייץ.
מדי שנה מבקרים ועובדים במכון כ-500 מדענים אורחים, מעשרות מדינות ברחבי העולם. במכון מתקיימים מדי שנה כ-50 כנסים מדעיים בינלאומיים.
נשיאי מכון ויצמן למדע
למניין תמונה שם שנות כהונההערות180px חיים ויצמן 1949–1952בשנים 1934–1949 עמד בראש מכון דניאל זיף;
במשך רוב כהונתו כנשיא מכון ויצמן, כיהן במקביל גם כנשיא מדינת ישראל280px אבא אבן 1959–1967לימים שר החוץ380px מאיר וייסגל 1967–1970פעיל ציוני480px אלברט סייבין 1970–1972רופא יהודי-אמריקאי, מפתח החיסון הפומי לשיתוק ילדים5 80x80 פיקסלים ישראל דוסטרובסקי 1973–1975פיזיקאי, ממייסדי חיל המדע6 102x102 פיקסלים מיכאל סלע 1975–1985ביוכימאי, ממציא תרופת הקופקסון780px אריה דבורצקי 1985–1988מתמטיקאי, ממייסדי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים880px חיים הררי 1988–2001פיזיקאי, חתן פרס ישראל980px אילן חת 2001–2006מיקרוביולוג, חתן פרס ישראל1080px דניאל זייפמן 2006–2019פיזיקאי11 103x103 פיקסלים אלון חן 2019–מכהןנוירוביולוג
ממוזער|שיכון עובדי מכון ויצמן ברחובות
חברים נוספים בהנהלה הבכירה של המכון
סגני הנשיא
סגן הנשיאסגן הנשיא למנהל וכספיםסגן הנשיא לחדשנות ויישומים טכנולוגייםסגן הנשיא לפיתוח משאבים ותקשורתסגני נשיא נוספיםמיכאל סלע1970–1971יעקב נען1999–2004דוד מירלמן1993–1998דוד שלכטשנות ה-90חנן בר-און (קשרי חוץ)1987–2001ישראל דוסטרובסקי1971–1973גד קובר2004–2010צבי ארטשטיין1999–2002חנן אלון2000–?רות ארנון (קשרים אקדמיים בינלאומיים)1995–1997רות ארנון1988–1993יצחק שריב2010–2012חיים גרטי2002–2006ישראל בר-יוסף2006–2019זאב לוז (עניינים אקדמיים)1987–1999יורם גרונר1993–2001שולמית גרי2012–2019מרדכי שבס2007–2019רועי עוזרי2019–מכהןיוסף ירדן (עניינים אקדמיים)1999–2001שמואל שפרן2001–2007אלון הרמלין2019–2023אירית שגיא2019–מכהנתחיים גרטי2007–2014אלון ויינגרטן2023–מכהןמיכל נאמן2014–2019זיו רייך2019–מכהן
יו"ר המועצה המדעית
יגאל תלמי1965מיכאל פלדמן1962–1964נתן שרון1988–1990מנחם רובינשטיין2006–2008אריה ברגר1966גדעון יקותיאלי1970–1971לי סגל1990–1992רון נעמן2008–2010גבירול גולדרינג1967נתן שרון1972–1973זאב לוז1992–1994איתן דומאני2010–2013מרדכי אברון1968גבירול גולדרינג1974–1975יורם סלומון1994–1996מיכל אירני2013–2016יוסף גיליס1969אוריאל ליטואר1978–1979אשר פריזם1996–1998זבולון אלעזר2016–2019שמואל שאלתיאל1976יואל גת1980–1981יעקב קליין1998–2000דניאלה גולדפרב2019–2022אברהם בלאוגרונד1977אשר פריזם1982–1984מיכאל אייזנבך2000–2002מאיה שולדינר2022–2024יוסף גיליס1958–1959עדה זמיר1984–1986מיכאל קירסון2002–2004ניר דודזון2024–מכהןשניאור ליפסון1960–1961זאב וגר1986–1988יחיעם פריאור2004–2006
פרסים בינלאומיים
שלושה מחוקרי המכון זכו בפרס טיורינג, הפרס הבינלאומי החשוב ביותר לחוקרים במדעי המחשב: אמיר פנואלי (בשנת 1996), עדי שמיר (בשנת 2002) ושפי גולדווסר (בשנת 2012).
בשנת 2009 הוכתרה פרופ' עדה יונת ממכון ויצמן כאחת משלושת הזוכים בפרס נובל לכימיה לאותה שנה.
בשנת 2013 הוכתרו אריה ורשל ומיכאל לויט כשניים משלושת הזוכים בפרס נובל לכימיה לאותה שנה. ורשל הוא ישראלי-אמריקאי, שאת התואר השני שלו וכן את הדוקטורט עשה במכון ויצמן, ולויט הוא ישראלי-אמריקאי ששימש פרופסור במכון ויצמן ואף כיהן בו כראש המחלקה לכימיה פיזיקלית.
בשנת 2022 נמנה יעקב סגיב עם הזוכים בפרס קוולי לננוטכנולוגיה.
דירוג
בשנת 2019 דורג המכון בין 25 מוסדות המחקר המובילים בעולם בשתי קטגוריות: שיעור הציטוטים של מחקרים ושיעור הפטנטים שרשמו מדעניו, לפי מדד U-Multirank.
נכון ל-2021, מדורג מכון ויצמן במקום השביעי באירופה ובמקום הראשון בישראל במספר הכולל של מענקי מחקר מטעם מועצת המחקר האירופית.
בשנת 2023 איבד לראשונה את מקומו בדירוג 100 האוניברסיטאות המובילות במדד שאנגחאי במדעי המחשב.
תכנון אדריכלי במכון ויצמן למדע
קריית המכון משתרעת על 1,250 דונם. היא כוללת יותר מ-100 בניינים בשטח כולל של כ-155 אלף מ"ר, וכן כמאה יחידות דיור למדענים. כ-120 תלמידי מחקר מתגוררים במעונות הסטודנטים של המכון. למכון עתודות קרקע ("אתר הפקולטה") המצויות בסמוך למכון דוידסון, ואשר נרכשו מבעוד מועד על ידי תורמים.
ברחבי המכון מצויים מספר מבנים בעלי ערך ארכיטקטוני רב. גדולי האדריכלים הישראלים הותירו את חותמם ברחבי המכון ובראשם האדריכל אריך מנדלסון שתכנן מספר מבנים ובהם בית חיים ויצמן המצוי בשולי המכון. אריה אלחנני תכנן את בניין הספרייה ע"ש ויקס (כיום אודיטוריום סלע; נחנך ב-1957) ויעקב רכטר תכנן את הספרייה ע"ש גולדשלגר (1991) ושני מבני מעונות סגל. בנימין אידלסון וגרשון צפור תכננו קרוב ל־20 מבנים במכון, כשהבולט שבהם באיכויותיו הוא "המדרשה למוסמכים" (מדרשת פיינברג).
למכון ויצמן ארבעה שערים עיקריים – השער הראשי הממוקם ברחוב הרצל מול דרך יבנה ברחובות, שער בלוך הממוקם ברחוב הרצל מול השער הראשי של הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, שער דרום ברחוב הנשיא הראשון, ושער דוידסון ברחוב הכרמל. שער סגור הוא "שער הארמון" המוביל לבית חיים ויצמן.
מקבץ תמונות
לתמונות נוספות בקרו במיזם אלף מילים
מסע הקסם המדעי
"מסע הקסם המדעי" הוא אתר חדשות מדע של מכון ויצמן למדע, ומביא לציבור הרחב מידע על מחקרים הנערכים במכון.
מאז השקתו פורסמו באתר כ-3,000 כתבות מדע פופולרי, אלפי דימויים מדעיים ממעבדות מכון ויצמן למדע, וכן מאות סרטונים המתארים בפשטות מחקרים עכשוויים. מלבד מדע, מקדיש האתר מקום נרחב לתרבות ובפרט לחיבור בין מדע לאמנות עכשווית. לצד האתר בעברית, פועל גם אתר מדע פופולרי בשפה האנגלית – Weizmann Wonder Wander.
"מסע הקסם המדעי" הוא הזרוע הדיגיטלית של המחלקה לתקשורת במכון ויצמן למדע, המפעילה מערכת של עורכים, כתבים, צלמים ואנשי תוכן והפקה נוספים בקמפוס של המכון ברחובות. מייסד האתר הוא יבשם עזגד, לשעבר מנהל המחלקה לתקשורת, דובר מכון ויצמן למדע וכיום אוצר האמנות של המכון. האתר מתבסס בחלקו על תוכני רבעון המדע הפופולרי "המכון" אשר מביא חדשות ודיונים על מדע ותרבות בשפה ידידותית, חדשות על המצאות מדעיות ויישומים תעשייתיים ורפואיים שלהן, דיווחים על פעילויות ומגמות בתחום החינוך המדעי, מאמרים על ההיסטוריה של המדע וכן קומיקס מדעי. באתר משולבות גם כתבות וסקירות מ"שירת המדע" – שנתון לספרות, אמנות ומדע – ומפרסומים נוספים מבית מכון ויצמן למדע.
כל ההודעות לעיתונות של מכון ויצמן למדע מתפרסמות באתר בעברית ובאנגלית, ובהמשך מתורגמות גם לשפות נוספות, ובהן צרפתית, ספרדית, גרמנית ופורטוגזית.
ראו גם
מדרשת פיינברג
אוניברסיטאות בישראל
אוניברסיטה ציבורית
לקריאה נוספת
אורי כהן, מעבדה, מכון מחקר, עיר מדע: ממכון דניאל זיו למכון ויצמן למדע 1934–1949, מוסד ביאליק, 2016.
קישורים חיצוניים
מפת מכון ויצמן
חדשות מכון ויצמן למדע
אתר מרכז המבקרים
רחובות 3D תמונות תלת־ממד של מכון ויצמן באתר "המימד השלישי"
שי שמש, חיים ויצמן המדען הציוני באתר מדע גדול, בקטנה, 27 בנובמבר 2017
- על בניין "מרכז דוד לופאטי" (לשעבר, "ספריית ויקס")
הנחת אבן הפינה למכון ויצמן, ספטמבר 1946, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
חנוכת המכון למדע הגרעין, במעמד בן-גוריון, רוברט אופנהיימר ועמוס דה שליט, ארכיון ספילברג, 1958 (התחלה 9:20)
הערות שוליים
*
ויצמן
קטגוריה:רחובות: מוסדות חינוך
קטגוריה:רחובות: חינוך
קטגוריה:הנצחת חיים ויצמן
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז מרכז
קטגוריה:היישוב: מדע וטכנולוגיה
| 2024-10-13T08:55:58
|
קומוניזם
|
ממוזער|שמאל|260px|דיוקנותיהם של שלושה הוגים קומוניסטים על רקע אדום כהה, מימין לשמאל: לנין, פרידריך אנגלס וקרל מרקס
שמאל|ממוזער|170px|הפטיש והמגל, הוא סמל אוניברסלי של ארגונים קומוניסטים. בדגל ברית המועצות הופיע תחת כוכב אדום שסימל את המפלגה הקומוניסטית
קוֹמוּנִיזְם (לפי האקדמיה ללשון: שֻׁתְּפָנוּת) הוא קבוצה של שיטות כלכליות-חברתיות בהן כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת של החברה, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה שנגרמו, לתפיסתם, על ידי השיטה הקפיטליסטית ותפיסה שונה של זכויות האדם.
אידאולוגיות קומוניסטיות
מרקסיזם, היא אידאולוגיה לפיה הדרך לאוטופיה הקומוניסטית עוברת דרך משטר שנקרא סוציאליזם. במשטר זה, מולאמים כל אמצעי הייצור והופכים לרכוש בבעלות כלל הציבור. בדרך כלל מדובר בתהליכים הנעשים ללא שיתוף פעולה, אשר יכולים להיגרר גם לאלימות כיוון שאנשים פרטיים אינם נוטים לוותר על רכושם ועל אמצעי הייצור שלהם בהסכמה. שיטה זו שונה באופן מהותי מהשיטה הקפיטליסטית המושתתת על רכוש פרטי ומסחר חופשי בהסכמת הצדדים; והופכת את המדינה למעסיק היחיד. משטר זה מכונה בפי מרקס דיקטטורה של הפרולטריון, כלומר – משטר בו מעמד הפועלים הוא השליט בהון ובאמצעי הייצור. הדבר נעשה באמצעות שליחה של נציגים של העובדים. ("דיקטטורה של הפרולטריון" אינה בהכרח דיקטטורה פוליטית – מרקס קרא גם לדמוקרטיה הבורגנית "דיקטטורה של הבורגנות"). בנוסף לבעלות ציבורית על אמצעי הייצור קיים מרכיב של כלכלה מתוכננת שבו משובצים האזרחים למקצועות שונים לפי הצרכים של המדינה, ובו נקבעים מלמעלה על ידי פקידי השלטון מכסות ייצור לעובדים השונים. במשטר הסוציאליסטי שבו המדינה מנהלת את הכלכלה באופן ריכוזי נגזר גם ממשלה חזקה וגדולה שנוטלת לעצמה סמכויות רבות בניהול המדינה. לפי מרקס, הקומוניזם, שהוא התוצאה של הסוציאליזם, הוא מצב חברתי בו המדינה, הכסף, והמעמדות החברתיים מבוטלים, וחלוקת הצרכים והשירותים מונהגת על ידי העיקרון של "כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו".
לניניזם, (או מרקסיזם-לניניזם) היא אידאולוגיה שנוצרה מפיתוח האידאולוגיה המרקסיסטית על ידי ולדימיר איליץ' לנין, מנהיגה הראשון של ברית המועצות. אידאולוגיה זו דוגלת בשוויון כלכלי, חיסול המעמדות וביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. באידאולוגיה הלניניסטית מפותחים ומודגשים שני עקרונות מרכזיים: הדיקטטורה של הפרולטריון כאמצעי לבניית המהלך ההיסטורי המוביל לקומוניזם, והדגש על האפשרות של מעטים לעשות מהפכה שאחריה יוקמו גופים גדולים יותר כמו וועד מרכזי שינהיג את המפלגה.
טרוצקיזם היא תאוריה מרקסיסטית שפותחה על ידי לאון טרוצקי. טרוצקי הגדיר עצמו כ"בולשביק – לניניסט" שמצדד בהקמת מפלגת אוונגרד. הוא החשיב עצמו כתומך של המרקסיזם האורתודוקסי. התאוריות שלו התנגדו בצורה חדה לאלו של סטלין ומאו, בעיקר בנושא חשיבות "המהפכה המתמדת" הבינלאומית. יש מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם שממשיכות להגדיר עצמן כטרוצקיסטיות, ורואות עצמן כממשיכות דרכו של טרוצקי.
אנרכו-קומוניזם, היא אידאולוגיה פוליטית הקוראת לביטול מוסד המדינה והקפיטליזם, לטובת רשת אופקית של התארגנויות התנדבותיות, מועצות עובדים או מועצות ציבור, באמצעותן כל אחד יהיה חופשי לספק את צרכיו. אידאולוגיה זה תומכת בביטול המסחר והכסף גם כן.
סטליניזם על שם שליט ברית המועצות יוסיף סטלין, הוא הכינוי של המשטר הפוליטי, הכלכלי והרעיוני שהנהיג סטלין בברית המועצות משנת 1927 עד שנת 1953, וכן של משטרים דומים שקמו במדינות סוציאליסטיות נוספות, רובן במזרח אירופה. האידאולוגיה הסטליניסטית דגלה בתאוריה סוציאליזם בארץ אחת, כמו כן גם דגלה בחקלאות קולקטיבית, התעצמות המאבק המעמדי תחת הסוציאליזם ובפולחן אישיות על השליט יוסיף סטלין.
טיטואיזם היא הגרסה של האידאולוגיה הקומוניסטית שאומצה לאחר 1948 על ידי יוסיפ ברוז טיטו, מנהיג יוגוסלביה.
מאואיזם, שנודע רשמית כ"מחשבת מאו דזה-דונג", הוא פילוסופיה פוליטית המהווה סוג של מרקסיזם המורכב מתורתו של המנהיג הסיני מאו דזה-דונג. המאואיזם יושם בהרחבה כאידאולוגיה המנחה של הצבא והפוליטיקה ברפובליקה העממית של סין מאז עלייתו של מאו לשלטון.
קומוניזם התנדבותי היה נהוג בחברות קדומות, בימי הביניים ובעת החדשה; למשל בשבטים באיי האוקיינוס השקט; במנזרים בודהיסטיים ונוצריים, באסיה ואירופה; ובמסדרים בעלי אופי וצביון משתנה. יש אשר מכנים אותו "הקומוניזם הפרימיטיבי", והוא התאפיין בבעלות משותפת על הרכוש.
הקומוניזם במדינות שונות
הקומוניזם בגרסתו הבולשביקית היה שאיפתו של המשטר הסוציאליסטי אשר הונהג ברוסיה במהפכה שבוצעה בשנת 1917 עד להתפרקות ברית המועצות בשנות התשעים. לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו גם מדינות מזרח אירופה לקומוניסטיות, כולן, למעט יוגוסלביה, בהשפעת שלטונות ברית המועצות (יוגוסלביה אמנם הייתה קומוניסטית, אך לא הייתה כפופה לברית המועצות) – דבר שתואר כחלק מהמהפכה המתמדת. קובה, השוכנת בים הקריבי, הפכה לקומוניסטית בעקבות המהפכה הקובנית שהונהגה בידי פידל קסטרו וארנסטו צ'ה גווארה.
לאחר מלחמת העולם השנייה מספר מדינות במזרח יבשת אסיה הושפעו מהמשטר בברית המועצות והפכו לקומוניסטיות. בראשן הרפובליקה העממית של סין בהנהגתו של מאו דזה-דונג, קוריאה הצפונית, וצפון וייטנאם שלאחר מלחמת וייטנאם הפכה כולה לקומוניסטית. לאוס הפכה למדינה בעלת משטר קומוניסטי בשנת 1975.
במדינות מערב אירופה היו קומץ מפלגות קומוניסטיות שקיבלו על עצמן את כללי המשטר הדמוקרטי, בין תום מלחמת העולם השנייה לנפילת ברית המועצות, והתמודדו בבחירות לפרלמנט כיתר המפלגות. הגדולה שבהן הייתה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. גם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, השנייה בגודלה במערב אירופה, שנוסדה בשנות ה-20 של המאה העשרים, ובשיאה (בשנות ה-50) השיגה 25–30 אחוז מקולות הבוחרים. בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים גיבשו מפלגות קומוניסטיות רבות במערב תפיסה עצמאית מהדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית והכתבות מוסקבה, תפיסה זו נקראה אירו-קומוניזם. אחרי נפילת ברית המועצות, חלק מן המפלגות החלו לנוע לכיוון הסוציאל-דמוקרטיה, ושינו את שמן, על מנת למנוע קישור בינן לבין זוועות הקומוניזם. אך רוב המפלגות הקומוניסטיות עשו שינויים סמנטיים בלבד, ונשארו עם האידאולוגיה המרקסיסטית.
במאה ה-20 הפך הקומוניזם לאידאולוגיה פוליטית ויושם כשיטת ממשל במספר רב של מדינות, כאשר הבולטת שבהן היא ברית המועצות. כל המדינות בהן הקומוניזם יושם היו למעשה דיקטטורות. חלק מתומכי הקומוניזם טוענים כי במדינות אלה לא יושם הקומוניזם בצורתו המלאה.
קומוניזם בישראל
שמאל|ממוזער|260px|המצבה המקורית של דב בר בורוכוב בסמינר אפעל. עליה כתובת ביידיש: "הרעיון היהודי-קומוניסטי מחשל את „שרשרת הזהב” של הבורוכוביזם"
רעיונות קומוניסטיים נשמעו ביישוב היהודי החדש בארץ ישראל כבר בתקופת העלייה הראשונה. הם הובאו עם החלוצים מארצות מזרח אירופה. המדברים בשבחם, שהתמצאו בזרמים מהפכניים עדכניים באירופה, הציגו אותם בדרך כלל כאוטופיה, אך היו אשר האמינו בהיתכנותם גם בחברה היהודית, ואף בכלל האוכלוסייה, בארץ ישראל. בתקופת העלייה השנייה, התגבר הטון הקומוניסטי בעיקר בחוגי מעמד הפועלים, והרטוריקה של האידאולוגיה הקומוניסטית הושמעה הרבה כלפי האיכרים במושבות העבריות, אשר מיאנו לתת עבודה לפועלים העולים החדשים, חסרי הון ורכוש.
דב בר בורוכוב היה מהאבות האידאולוגים של התפיסה המרקסיסטית בציונות. הוא סבר כי יש להקים מעמד פועלים בארץ ישראל שייאבק בבורגנות ויקים חברה מרקסיסטית נטולת מעמדות. הוא סבר כי רק בארץ ישראל יהיה אפשר לרכז את היהודים ולהפכם לפועלים.
אנשי העלייה השלישית אשר הגיעו לארץ ישראל לאחר מהפכת אוקטובר 1917, חזו בעלייתם לשלטון של הבולשביקים בראשותו של ולדימיר לנין. חלקם העריצו את המשטר הבולשביקי החדש בברית המועצות, אשר פסע אז את פסיעותיו הראשונות. במקביל, בשונה מתפיסת העולם של ציונים אוהדי הקומוניזם, הקימו באותן שנים יהודים וערבים מפלגה קומוניסטית בלבד, היא המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה. בקרב גדוד העבודה, שהוקם בקיץ תר"ף 1920, ופורק בקיץ תרפ"ט 1929, היו ציונים וקומוניסטים במנעד רחב של גוונים ותצורות. קבוצת חלוצים ציונים לשעבר, אשר האמינו במשטר הקומוניסטי הסובייטי החדש בראשותו של מנחם אלקינד עזבה את הארץ אל ברית המועצות וקבלה מן השלטונות קרקע להקמת קיבוץ שנקרא: "וויו נובה" ('דרך חדשה'). אך לאחר שנים ספורות אולצו המייסדים להפיכתו של הקיבוץ לקולחוז עם קבוצות פועלים נוספות: רוסים, אוקראינים ואחרים. בימי הטיהורים הגדולים של סטלין, יושבי הקיבוץ הוגלו, ואבדו עקבותיו.
בכנסת ה-16 היו חברים ראשי מק"י: מזכ"ל המפלגה עיסאם מח'ול, ומוחמד ברכה. בכנסת ה-17 ייצגו אותה ד"ר דב חנין ומוחמד ברכה; ובכנסת ה-18 וה-19, גם ד"ר עפו אגבריה. בכנסת העשרים היו חברי הכנסת מטעם מק"י: עאידה תומא-סלימאן, דב חנין, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף. מהכנסת ה-12 ועד הכנסת ה-15 בלטה במיוחד בין חברי הכנסת של מק"י תמר גוז'נסקי, שעמדה בראש הוועדה לזכויות הילד והעבירה 37 חוקים, בעיקר בנושאים חברתיים.
החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 מתמקדת פעילותה של מק"י במאבק פוליטי למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל; אך עוסקת גם בקידום עניינים חברתיים. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 התגברה פעילותה של המפלגה בעניינים חברתיים ובענייני איכות הסביבה. עם הקמת ממשלת רבין ב-1992 נהנתה חד"ש ומק"י בתוכה, מהסכם מיוחד, שלא צירף אותה לקואליציה, אך הבטיח שיתוף פעולה בינה לבין הממשלה.
במאה ה-21, פועלת בישראל, כמו במדינות רבות, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). מק"י רצה לכנסת ברשימה משותפת עם גופי ציבור יהודים וערבים, המכונה: "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" (חד"ש, או בערבית בקיצור: אל-ג'בהה الجبهة). במפלגה חברים יהודים וערבים, אם כי רוב מצביעיה באים מן המגזר הערבי. למפלגה יש "משמרת צעירה", המכונה ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י).
הקומוניזם במאה ה-21
המאבק בין תפיסת העולם הקפיטליסטית לבין זו הקומוניסטית, היווה ציר מרכזי במלחמה הקרה, החל מתום מלחמת העולם השנייה (1945) ועד לקריסת ברית המועצות בשנת 1991. עם קריסת ברית המועצות, מדינות וארגונים קומוניסטים רבים בעולם איבדו מקסמם, לאחר שהקומוניזם הוא זה ש"נפל ראשון". בעקבות זאת, רבות מתנועות השמאל הקומוניסטיות לשעבר, אימצו מצע הנוטה יותר לכיוון סוציאל-דמוקרטי, כדי שלא להיות מזוהות עם ברית המועצות וקריסתה.
במאה ה-21, הרפובליקה העממית של סין היא המעצמה היחידה המוגדרת קומוניסטית, אף שבפועל מונהגת בה, החל בשנות ה-90, שיטה כלכלית מעורבת, המתבססת על השוק החופשי, אך תחת שלטון ריכוזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. קוריאה הצפונית החליפה בחוקת 1972 את המרקסיזם-לניניזם באידאולוגיית הג'וצ'ה כאידאולוגיה הרשמית של המדינה. בקובה, מדינה בים הקריבי, שורר מאז המהפכה הקובנית ב-1959 שלטון המוגדר סוציאליסטי, אך רבים רואים בו משטר קומוניסטי. מדינות נוספות הנחשבות קומוניסטיות (אם כי הן עצמן מגדירות את עצמן כסוציאליסטיות) הן לאוס ווייטנאם בדרום-מזרח אסיה. עם זאת, גם במדינות אלו חלו רפורמות שקירבו אותן לכלכלת שוק.
לקריאה נוספת
קרל מרקס, פרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975
קרל מרקס, הקפיטל, 1867
מחקרים
ארצ'י בראון, עלייתו ונפילתו של הקומוניזם, ספריית אפקים, עם עובד, תרגמה מאנגלית כרמית גיא, 2012
אבנר בן-זקן, קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי: הזיקה בין הקומוניזם הארצישראלי לקומוניזם הערבי, 1948-1919, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2006
אביבה וינגרטן, התמודדותם של הארגונים היהודים מול הקומוניזם: ומול הסנטור ג’וזף ריימונד מקארתי והאנטי קומוניזם בארצות הברית בראשית שנות החמישים, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ד 2004
אלי רכס, המיעוט הערבי בישראל: בין קומוניזם ללאומיות ערבית, 1965-1991, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ג
קישורים חיצוניים
המניפסט הקומוניסטי בעברית
אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית
הערות שוליים
*
קטגוריה:אידאולוגיות
קטגוריה:מרקסיזם
קטגוריה:סוציאליזם
| 2024-10-11T12:51:01
|
גמד (אגדה)
|
REDIRECT גמד (פנטזיה)
| 2007-11-09T15:51:35
|
דלקת גרון
|
דלקת גרון (פרינגיטיס, בלועזית: Pharyngitis, מלשון Pharynx - גרון) היא דלקת של הגרון היכולה לכלול גם דלקת של השקדים (טונסיליטיס Tonsillitis), וסקרלטינה (שנית).
הסיבה השכיחה ביותר לדלקת זו היא זיהום נגיפי. סיבות אחרות - זיהום חיידקי, חומר המגרה את האזור כגון עשן, זיהום אוויר, או כימיקלים שנבלעו.
סוגי דלקות גרון
דלקת גרון נגיפית
זוהי הדלקת השכיחה ואחראית על 80% או יותר ממקרי דלקת הגרון.
דלקת גרון נגיפית נגרמת כתוצאה מחדירת נגיף אל הגרון והתיישבותו באזור השקדים, זאת בשל ריבוי אספקת הדם למקום זה. נגיפים רבים יכולים לגרום דלקת גרון לדוגמה נגיפי הצינון (common cold), שפעת, אדנווירוס, ועוד.
וירוס אפשטיין בר (EBV) ונגיף CMV הגורמים למונונוקלאוזיס זיהומי ("מחלת הנשיקה") יכולים גם הם להתבטא בדלקת גרון.
תסמיני הדלקת:
הרגשה כללית רעה
כאב גרון וקושי בבליעה
נזלת
צרידות
כאב ראש
עיפות יתר
סימני הדלקת:
אודם בגרון
נפיחות קשרי לימפה
חום גבוה
תפליטים לבנים על־פני השקדים - פחות נפוצים מאשר בדלקת גרון חיידקית, אך עדיין נפוצים למדי.
דלקת גרון חיידקית
שמאל|ממוזער|250px|השקד הימני (בצד שמאל של התמונה) אדום ודלקתי, ובאמצעו כיב לבן.
דלקת גרון חיידקית נגרמת כתוצאה מחדירת חיידקים פתוגניים אל הגרון. המין השכיח ביותר ששמו מקושר לתחלואת גרון הוא Streptococcus pyogenes (Group A Streptococcus). פרט ל-Streptococcus pyogenes, גם חיידקי Streptococcus מקבוצת לנספילד C ו-G עלולים לגרום לדלקת גרון. מחוללים נדירים יותר הם Neisseria gonorrhoeae ו-Arcanobacterium haemolyticum.
תסמיני הדלקת:
הרגשה כללית רעה
כאב גרון (במיוחד בשעת בליעה)
כאב ראש
פריחה
חום גבוה
סימני הדלקת:
אודם בגרון
נפיחות קשרי לימפה
חום גבוה
תפליטים לבנים (הפרשה מוגלתית הנראית כנגעים לבנים על השקדים)
סיבוכי דלקת גרון חיידקית
סיבוכי דלקת גרון חיידקית מתחלקים לסיבוכים מקומיים (מורסה מסביב לשקד, דלקת של מכסה הגרון), ולסיבוכים של כלל הגוף או סיבוכים מערכתיים, כגון קדחת השיגרון (Rheumatic Fever) שהיא סוג של דלקת מפרקים, ודלקת פקעיות הכליה (גלומרולונפריטיס) שהן מחלות אוטואימיוניות הנובעות מיצור נוגדנים כנגד החיידק המופעלים כנגד רקמות שונות בגוף.
למרות השכיחות הרבה מאוד של דלקת גרון חיידקית בקהילה, שכיחות סיבוכים אלו נמוכה כיום, מסיבות שלא כולן ברורות (כיוון שרק חלק מהאנשים עם דלקת גרון חיידקית מטופלים באנטיביוטיקה, לא ניתן לייחס את הירידה בשכיחות דלקת מפרקים ראומטית לטיפול האנטיביוטי לבדו, אלא קיימים כנראה עוד גורמים)
חיידקי Streptococcus pyogenes המפרישים רעלן יכולים לגרום לשנית. זו מחלה המופיעה בעיקר בילדים ומתבטאת בחום גבוה, דלקת גרון ופריחה עדינה מפושטת על הגוף.
אבחנה
משטח גרון
בדיקה זו נועדה לזהות את מגוון החיידקים שעלולים לגרום לדלקת גרון ובראשם חיידקי הסוג Streptococcus. קיימים שני סוגי בדיקה, בשניהם נלקחת בעזרת מטוש דגימה משני השקדים ומהלוע האחורי:
תרבית לוע - גידול החיידקים על גבי קרקע מזון. זיהוי החיידק בשיטה זו נעשה לאחר 24–48 שעות. נחשבת לבדיקה המדויקת ביותר.
משטח מהיר - שיטה לזיהוי מיידי של Streptococcus pyogenes. בדיקה זאת פחות רגישה מתרבית הלוע שכן היא מיועדת לזיהוי מהיר של Streptococcus מקבוצת לנספילד A בלבד, דבר שעלול להוביל לקבלת תוצאות שליליות שגויות באבחנה.
סרולוגיה
ניתן לבדוק בבדיקת דם האם חל שינוי בנוגדנים לחיידקי ה-Streptococcus (ASLO antibodies). בדלקת גרון חיידקית חלה עליה ברמת נוגדנים אלו. כאשר קיים חיידק בגרון שלא הוא הגורם לדלקת, לא תהיה עלייה דומה.
הבדיקה אינה עוזרת בניהול המחלה בשלב החריף שלה, ולכן מתבצעת במקרים נדירים של סיבוכים.
טיפול
טיפול בתסמיני המחלה
נוגדי כאבים כגון פרצטמול או איבופרופן, כדורי מציצה (למשל סטרפסילס או ריקולה) המכילים חומר מאלחש.
טיפול אנטיביוטי
לאנטיביוטיקה אין כל ערך בטיפול דלקת גרון נגיפית. כאשר ישנו חשד גבוה לדלקת לוע חיידקית או כאשר מדובר בזיהום חיידקי מוכח, ישנה התוויה לטיפול אנטיביוטי. תרופת הבחירה הנה פניצילין V (רפאפן). אם קיימת רגישות לפניצילין נהוג לטפל באריתרומיצין. בישראל נהוג לטפל ברוקסיתרומיצין או אזיתרומיצין, על אף שאלו לא הוכחו כמונעים דלקת מפרקים ראומטית, הם קרובי משפחה של אריתרומיצין, עם מיעוט תופעות לואי. משך הטיפול המומלץ עשרה ימים.
מטרות הטיפול האנטיביוטי: דלקת הגרון החיידקית חולפת ברוב המקרים גם ללא טיפול אנטיביוטי, עם זאת קיימת התוויה לטפל בכל דלקת גרון סטרפטוקוקלית כדי למנוע סיבוכים כדוגמת קדחת השיגרון. טיפול אנטיביוטי לא הוכח כמונע דלקת פקעיות הכליה שלאחר זיהום סטרפטוקוקלי.
לדלקות גרון סטרפטוקוקליות עלולים להיות סיבוכים זיהומיים ולא זיהומיים. הסיבוכים הזיהומיים כוללים בעיקר היווצרות של אבצסים בחלל הלוע. מצב כזה דורש אשפוז או ביקור אצל רופא לניקוז האבצס.
כריתת השקדים
כריתת השקדים מקובלת רק במקרים של דלקות גרון חוזרות ותכופות. הגישה כיום הנה שמרנית מבעבר - ולרוב מנסים להימנע מניתוח זה.
במקרים של כאבים עזים, טיפול בסטרואידים דרך הפה (כגון פרדניזון) יכול להפחית במהירות את הכאב, גם במקרים של דלקת גרון חיידקית. טיפול זה אינו מקובל בדרך כלל.
נשאות של חיידקי Streptococcus
נשאות של חיידקי Streptococcus אינה מהווה סיכון לדלקות גרון חוזרות או לסיבוכים כגון קדחת השיגרון או דלקת פקעיות הכליה. נשאים עלולים להדביק אנשים הנמצאים במגע צמוד. נשאות עלולה לגרום לאבחנה מוטעית במקרה של דלקת גרון נגיפית.
דלקות גרון חוזרות
בחולים הסובלים מדלקות גרון חוזרות יש לנסות ולזהות את מחולל הדלקת. אם מדובר בחיידקי Streptococcus יש לתת טיפול אנטיביוטי ומספר שבועות לאחר סיום הטיפול לחזור על משטח הגרון ולוודא העלמות החיידק. במקרה של חזרת החיידק לאחר הטיפול ייתכנו מספר אפשרויות:
הדבקה חוזרת מנשא הנמצא במגע צמוד - נהוג לבדוק משטחי גרון לאנשים הנמצאים במגע צמוד.
נשאות - נעשה ניסיון טיפולי אנטיביוטי בקלינדמיצין או ריפמפיצין לחיסול הנשאות.
אם אין הצלחה תרופתית במניעת דלקות הגרון או שמדובר בזיהומים נגיפיים חוזרים - נהוג לשקול ניתוח לכריתת השקדים.
ראו גם
דלקת מכסה הגרון
ניתוח שקדים
דלקת שקדים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זיהומים חריפים בדרכי הנשימה העליונות
קטגוריה:דלקת
| 2023-11-12T15:44:12
|
ראול ולנברג
|
ראול ולנברג (בשוודית: Raoul Wallenberg, ; 4 באוגוסט 1912 – 17 ביולי 1947 (משוער)) היה איש עסקים שפעל כדיפלומט שוודי בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ותוך שימוש במעמדו הדיפלומטי הביא להצלתם של עשרות אלפי יהודים הונגרים מהשמדה בידי גרמניה הנאצית ועוזריה במהלך השואה. בין היתר הנפיק וחילק אלפי דרכוני חסות שוודיים ליהודי בודפשט, הקים רשת של בתי מחסה בחסות הכתר השוודי כמקלט בטוח ליהודים, הפעיל לחצים שונים על בכירים נאצים והונגרים לעצירת משלוחי יהודים לאושוויץ, ואף התעמת עם אנשי אס אס ובלם בגופו גירוש של יהודים.
עם שחרור הונגריה הוא נעצר על ידי הסובייטים, ומאז נעלמו עקבותיו. ב-1957 טענו הסובייטים כי מת בכלא מהתקף לב.
סיפורו ומורשתו של ולנברג מצוינים ברחבי העולם, והוא מן האישים הבולטים והמוכרים ביותר שהוכתרו בתואר חסיד אומות העולם.
מותו של ולנברג הוכר באופן רשמי על ידי ממשלת שוודיה, 71 שנים לאחר מותו.
ראשית דרכו
ימין|ממוזער|250px|ראול ולנברג בילדותו
ראול ולנברג נולד ב-4 באוגוסט 1912 בלידינייה, סטוקהולם למשפחה שוודית מיוחסת של דיפלומטים, בנקאים ואנשי עסקים. משפחת ולנברג שלטה לאורך המאה ה-20 בחלק ניכר מהתעשייה השוודית ומחזיקה בעשור השני של המאה ה-21 בחברות אריקסון, סקאניה, סאאב, אלקטרולוקס, אסטרהזניקה ועוד.
אמו, מריה "מאי" סופיה וישינג, הייתה בעלת שורשים יהודיים חלקיים (אבי סבה היה יהודי), ואביו, ראול אוסקר ולנברג, היה קצין בחיל הים השוודי. אביו מת שלושה חודשים לפני לידת ראול (ב-4 במאי), ולכן את דמות האב בחייו מילא סבו מצד אביו, גוסטב ולנברג, שהיה דיפלומט, הומניסט ואיש העולם הגדול, וביקש לחנך את נכדו ברוח זו. כשש שנים לאחר מות ראול ולנברג האב, נישאה האם לפרדריק פון דרדל, ונולדו להם נינה פון דרדל (לאחר מכן, "Nina Lagergren") וגאי פון דרדל, אחותו ואחיו למחצה של ראול.
לאחר שירות חובה בצבא שוודיה, נסע ולנברג בשנת 1931 לארצות הברית לצורך לימודי אדריכלות באוניברסיטת מישיגן, שם למד גם רוסית. ב-1935 סיים את לימודיו בהצטיינות ושב לשוודיה. בעזרת סבו החל לעבוד בחברה לשיווק חומרי בניין, שפעלה בקייפטאון שבדרום אפריקה. לאחר שישה חודשים הועבר ביוזמת סבו לארץ ישראל, שם עבד בסניף של בנק הולנד בחיפה, בפינת רחוב הבנקים ושדרות המגינים. בתקופה זו הכיר מקרוב פליטים יהודים מגרמניה הנאצית ועמד על מצבם הקשה של היהודים שם.
120px|ממוזער|שמאל|שלט בפינת רח' הבנקים בחיפה המציין את מקום עבודתו של ראול ולנברג120px|ממוזער|שמאל|השלט שעל קיר ביתו של ולנברג ברחוב ארלוזורוב בחיפה
ב-1936 חזר ולנברג מחיפה לשוודיה, ובעזרת קשרים משפחתיים התקבל לעבודה ב"חברה האירופאית לסחר", שהייתה בבעלות קולומן לאואר, יהודי שוודי אמיד ממוצא הונגרי. החברה עסקה בסחר בינלאומי של מוצרי מזון בין שוודיה למדינות אירופה השונות. בתפקידו נשלח מדי פעם לנסיעות עסקיות במדינות אירופה שתחת שליטת גרמניה הנאצית, אליהן היה מנוע מעבידו היהודי מלהיכנס, ובין היתר נחשף ליחס המשפיל של הנאצים כלפי היהודים. מתוקף תפקידו למד היטב את רזי מנגנון הבירוקרטיה הנאצי, ורכש ניסיון במשא ומתן עם אנשיו. ולנברג התגלה כאיש עסקים ברוך כישרונות, ובתוך שנים אחדות הפך לשותף בחברה.
בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה שוודיה מדינה נייטרלית, מוקפת במדינות שהיו תחת כיבוש נאצי. לאחר האנשלוס וכישלון ועידת אוויאן הגבילה שוודיה כניסת יהודים לתחומה, ובמיוחד יהודים שדרכונם הוחתם באות J. בין השנים 1942–1943 חל מפנה ביחסה של שוודיה לפליטים יהודים. עד אז קיבלה פליטים יהודים רק מנורווגיה השכנה, אך לאחר מכן קלטה כל יהודי שיכול היה לקשור עצמו לאזרחי המדינה בקשר משפחתי או אחר. ככל שנודע יותר בשוודיה על השואה והשמדת יהודי אירופה, כך נפתחו יותר שעריה לפליטים יהודים. ולנברג המשיך לפעול בתקופה זו כאיש עסקים שנע בחופשיות בין מדינות אירופה השונות. נסיעותיו כללו גם ביקורים אחדים בהונגריה.
פעילותו בהונגריה
רקע
בשנותיה הראשונות של המלחמה הייתה הונגריה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. מצב יהודי הונגריה, אף שסבלו מאנטישמיות קשה, היה עדיין טוב יותר ממצב היהודים במדינות שהיו תחת שלטון גרמני ישיר. עם התעוררות הנהגת יהדות הונגריה למתרחש ברחבי אירופה, הוקמה "ועדת העזרה וההצלה" שנועדה להוציא יהודים מהונגריה ולהציל נפשות ככל שניתן. עם התקדמות המלחמה התערערה הברית בין הונגריה לגרמניה, וב-19 במרץ 1944 החל כיבוש הונגריה על ידי הנאצים. התפתחות זו העמידה את 700,000 יהודי הונגריה בסכנה מוחשית ומידית, שכן בתוך שבועות אחדים החל ריכוזם של היהודים ושילוחם לעבר אושוויץ. במקביל, החלו להיוודע בעולם פרטים על גורלם של יהודי אירופה וממדי ההשמדה.
הנציגות הדיפלומטית של שוודיה הנייטרלית בבודפשט עסקה נמרצות בהנפקת תעודות מעבר לצורכי הגירה לשוודיה, שלמשך תקופת מה העניקו למחזיקים בהן חסינות מסוימת מן ההתנכלויות והשילוחים. על פעילות זו ניצח הדיפלומט הצעיר פר אנגר, שהוכר לימים כחסיד אומות העולם. אולם יכולתו של אנגר הייתה מוגבלת, ומאות אחדות של אשרות שהנפיק היו טיפה בים אל מול המוני היהודים ששולחו או שיועדו להישלח להשמדה. הנציגות פנתה בדרישה דחופה למשרד החוץ השוודי להגדלת מצבת כוח האדם בנציגות לטיפול בהנפקת התעודות ליהודים. הקריאה נפלה על אוזניים קשובות בסטוקהולם, וממשלת שוודיה אף פנתה בדרישה לממשלת הונגריה לעשות ככל יכולתה לבלימת משלוחי היהודים, דרישה שהצליחה לעצור לתקופת מה את הגירושים.
ב-1944 הקימה ארצות הברית את הוועד לענייני פליטים, שנועד לסייע בהצלת יהודים מהרדיפה הנאצית. משעמד הוועד על המאמצים שנעשים מצד ממשלת שוודיה למען יהודי הונגריה, כינס נציג הארגון בסטוקהולם ועדה של אישים יהודים שוודים בולטים כדי לדון איתם בפעולות ולבחור נציג שוודי מתאים לעמוד בראש משלחת דיפלומטית, שתפעל נמרצות להצלת יהודי הונגריה. בין חברי הוועדה היה קולומן לאואר, שהציע את שותפו לעסקים, ראול ולנברג, כמועמד אידיאלי לתפקיד. לאואר ציין את המרץ של ולנברג, את כישוריו הדיפלומטיים במשא ומתן, את אומץ לבו ואת כישרון האלתור שלו. כן נלקחו בחשבון היכרותו האישית עם הונגריה, עם בודפשט ועם הבירוקרטיה הנאצית. חרף הסתייגויות אחדות מגילו הצעיר ולנברג נבחר לתפקיד.
שליחות ההצלה
שמאל|ממוזער|250px|חלק מאנדרטת ההנצחה לוולנברג ליד בית הכנסת הגדול של בודפשט
ולנברג העמיד בפני ממשלת שוודיה שורה של דרישות מרחיקות לכת לאמצעים שיאפשרו לו לבצע ביעילות את המשימה שהוטלה עליו: הוא דרש שיינתן לו תואר דיפלומטי של מזכיר ראשון בנציגות; שיותר לו להשתמש בכל אמצעי, דיפלומטי ואחר, כולל תשלומי שוחד; שיועמד לרשותו תקציב גדול, במימון ארגונים יהודיים אמריקאיים; רשות להשתמש במתקנים הדיפלומטיים השוודיים בבודפשט כדי להסתיר יהודים, ועוד סמכויות נרחבות באופן חסר תקדים. דרישותיו היו כה חריגות, עד כי ראש ממשלת שוודיה פנה לקבל את אישורו של המלך לפני שנעתר להן.
ולנברג הגיע לבודפשט ב-9 ביולי 1944, כשמינויו הרשמי היה מזכיר ראשון בצירות השוודית, והוא מצויד, על-פי דרישתו, בסמכויות פעולה נרחבות ותקציב ניכר שנועד להצלת יהודים. בשלב זה כבר שולחו כ-400,000 מבין יהודי הונגריה להשמדה, במבצע רחב היקף שאורגן על ידי אדולף אייכמן. ולנברג ריכז את מאמציו בניסיונות להצלת רבים ככל הניתן מבין 200,000 היהודים שנותרו בבודפשט. לצורך כך הנפיק דרכונים שוודיים מיוחדים, המעידים שהאוחז בהם הוא בן חסותה של שוודיה הממתין ל"חזרה למולדת". דרכונים אלה היו למעשה שכלול והרחבה של השיטה שבה נקטה הנציגות השוודית עוד טרם הגעתו של ולנברג. למסמכים שהנפיק לא היה תוקף חוקי אמיתי, אך ולנברג שהכיר היטב את צורת החשיבה הנאצית ואת נפתולי הבירוקרטיה שלה, הקפיד להדפיס את דרכוניו כך שתהיה להם חזות מרשימה, עתירת סמלים, חותמות וחתימות, והם נראו כמשקפים סמכות בינלאומית גבוהה ורבת השפעה. בפעילות זו הוא נתמך על ידי עובדים נוספים בשגרירות כמו לארס ברג.
מלכתחילה קיבל ולנברג אישור משלטונות הונגריה להנפקת 1,500 דרכוני חסות כאלה, שהאוחזים בהם יהיו מוגנים מגירוש. הוא הצליח לשאת ולתת על 1,000 נוספים, ובהמשך להגדיל את המכסה הרשמית ל-4,500. בפועל, הנפיק למעלה מפי שלושה ממכסה זו, והעסיק צוות שמנה כמה מאות יהודים הונגרים לטיפול בהנפקת הדרכונים והפצתם, גם למי שלא היה לו כל קשר לשוודיה. היהודים שהעסיק זכו לפטור מן החובה המשפילה לשאת את הטלאי הצהוב.
באוגוסט 1944 נראה היה כי שליחותו של ולנברג בבודפשט הגיעה אל סיומה. הלחץ הבינלאומי עשה את שלו, נעשה ברור יותר ויותר כי הגרמנים ניגפים במלחמה, ושליט הונגריה מיקלוש הורטי החל לחשוב על היום שאחרי המלחמה. משלוחי היהודים לאושוויץ נעצרו, והכול ייחלו להגעת הצבא האדום לשערי בודפשט. כאשר עמד הורטי על סף ההודעה כי הונגריה פורשת מן המלחמה לצד גרמניה ותומכת בצדן של בעלות הברית, הדיחו אותו הנאצים ב-15 באוקטובר 1944, ומינו את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב החץ לראש הממשלה, ולמעשה לשליט הבלעדי במדינה.
תקופת ממשלת צלב החץ
עם עלייתו של סלשי לשלטון תמה הגנת השלטונות ליהודי בודפשט, וכנופיות צלב החץ השתוללו ברחובות בודפשט. אלפי יהודים נרצחו ברחובות וגופותיהם הושלכו אל נהר הדנובה שהאדים מדם. עשרות אלפים נשלחו למסעות מוות ולעבודת כפייה. כמאה אלף מן היהודים שנותרו בבודפשט רוכזו בגטו בודפשט בחודש דצמבר 1944 בתנאים קשים. אף שאת עיקרה של שואת יהודי הונגריה ביצעו הגרמנים ועושי דברם בהונגריה בתקופה שקדמה לשלטונו, אחראי סלשי לרציחתם במקום הימצאם של אלפי יהודים.
בתקופה זו החל הצבא האדום במצור על בודפשט, ועמד לפני כיבושה, וכיבוש הארץ כולה. השלטונות הנאצים, בהנחיית אדולף אייכמן, עשו מאמצים ניכרים לזירוז קצב משלוח שארית יהדות הונגריה להשמדה בזמן הקצר שנותר. פעולותיהם של ראול ולנברג ודיפלומטים נוספים ממדינות נייטרליות האטו במקצת את קצב הרציחות והמשלוחים. במשך תקופה של שלושה חודשים הנפיק ולנברג אלפי דרכונים, התחקה אחר שיירות של אסירים, והתעמת עם השומרים הגרמנים וההונגרים ואף עם אנשי ממשל (בהם גם אדולף אייכמן). בטענה כי מחזיקי הדרכונים שהנפיק היו תחת חסות הכתר השוודי, הבטיח את שחרורם. הוא אף דאג להחביא כחמישה-עשר אלף יהודים בשלושים ואחד "בתי מחסה" ברובע פשט שבעיר, שעליהם התנוסס הדגל השוודי ושאותם הגדיר כטריטוריה שוודית. חלקם פעלו תחת שמות כמו "הספרייה השוודית" או "מכון המחקר השוודי". דיפלומטים ממדינות נייטרליות נוספות הלכו בעקבות ולנברג, הנפיקו דרכוני חסות והקימו בתי מחסה, ובהם בלט הנציג השווייצרי, קרל לוץ.
ולנברג לא היסס לפעול בקרב הגרמנים וההונגרים בדרכים של שכנוע, שוחד ואף איומים. השיטות שנקט בהן, אף שהיו רחוקות מנורמות דיפלומטיות מקובלות והדהימו את מקורביו, הביאו במקרים רבים לתוצאות המיוחלות באפקטיביות רבה. הוא קיים מגעים עם בכירים גרמנים והונגרים כדי לסכל את תוכניותיהם או להבהיר את עמדתו. בהם נמנו גרהרד שמידטובר, המפקד הצבאי הגרמני של הונגריה, שעליו איים ולנברג כי ידאג אישית לכך שיישפט כפושע מלחמה אם לא יסכל את תוכניתו של אייכמן לחיסול שארית גטו בודפשט; אדולף אייכמן עצמו, שאיתו קיים שיחה נוקבת על האידאולוגיה הנאצית חסרת התוחלת, והברונית אליזבת, אשת שר החוץ ההונגרי, שבה השתמש להשפיע על בעלה שישנה את רוע הגזירה של הסרת הגנת השלטונות לבעלי דרכוני החסות.
עדויות מספרות על ראול ולנברג שנהג להגיע לתחנת הרכבת שם רוכזו היהודים לקראת המשלוח לאושוויץ, תוך שהוא קורא מתוך פנקסו השחור, בסמכותיות רבה, רשימה של שמות של אוחזים לכאורה בדרכוני חסות ודורש להסירם מן הרכבת ולשחררם. הוא לא היסס לטפס על גג הרכבת ולהמשיך לחלק מכל הבא ליד דרכונים, תוך עימות מילולי ופיזי עם השומרים הגרמנים וההונגרים. כשאזל מלאי הדרכונים חילק כל מסמך אחר, כתוב בשוודית ובעל חזות רשמית, עליו הניח ידו, תוך ניצול העובדה שהשוטרים ההונגרים ואנשי האס אס הגרמנים לא הבינו שוודית אך התרשמו ממסמכים רשמיים נושאי חותמות ובולים. ולנברג אפשר לרבים להציג כל פיסת נייר שהיא שמצאו בכיסם, כהוכחה לכאורה לזכאותם לחסות שוודית, תוך שהוא מערים על השומרים. גם כאשר עבר אייכמן, עקב מחסור זמני ברכבות, לגירוש יהודים מבודפשט לאושוויץ בצעדת מוות רגלית, נהג ולנברג להגיע אל שיירות היהודים התשושים הצועדים, לחלק ניירות ביניהם, ולשלוף מתוכם מאות אנשים שהועמסו על משאיות הצלב האדום שגייס, חזרה אל החופש.
עד תום השלטון הנאצי במדינה, הציל ולנברג לפחות 20,000 נפשות מיהודי הונגריה באופן ישיר - באמצעות חלוקת דרכוני חסות, שיכון בבתי המחסה השוודיים והשבת אנשים מרכבות המשלוחים וצעדות המוות. בנוסף, ניצלו רבבות רבות מתושבי גטו בודפשט הודות להצלחתו של ולנברג לסכל את הוראתו של אייכמן לחיסול הגטו טרם נפילת בודפשט בידי הצבא האדום, כך שיש המעריכים את מספר הנפשות שניצלו בזכות פועלו של ולנברג בכ-100,000.
גורלו של ולנברג
המעצר וההיעלמות
ממוזער|250px|פסל לזכר ראול ולנברג בלונדון ברחבת בית הכנסת מרבל ארץ'
250px|ממוזער|שמאל|פסל של ראול ולנברג בכניסה לרחוב הנושא את שמו בתל אביב, בפינת רחוב הברזל. הפסל הוזמן והוצב ביוזמתו של טומי לפיד, שהוא ואמו ניצלו על ידי ולנברג. (הפָּסַל אימרה ורגה)
שמאל|ממוזער|250px|חלק מהאנדרטה לזכר ולנברג בחצר בית הכנסת הגדול של בודפשט
שמאל|ממוזער|250px|אתר ההנצחה לזכרו של ראול ולנברג בהר הרצל סמוך ל"יד ושם" בירושלים
שמאל|ממוזער|250px|כתובת באתר ההנצחה לזכרו של ראול ולנברג
ב-17 בינואר 1945 השלים הצבא האדום הסובייטי את השתלטותו על בודפשט ושחרר אותה משלטון הנאצים. עבור שארית הפליטה של יהדות הונגריה ששרדה את המלחמה הגיעו הזוועות לקיצן. כלפי דיפלומטים זרים, לעומת זאת, הייתה המדיניות הסובייטית חשדנית ביותר. ראול ולנברג נעצר על-ידם, ומאז נעלמו עקבותיו. במקביל נעצרו גם דיפלומטים נוספים ממדינות נייטרליות.
ולנברג נלכד יחד עם נהגו וילמוש לנגפלדר, כאשר ביקש ליצור קשר עם הפיקוד הסובייטי והממשלה ההונגרית החדשה. הוא נלקח למפקדה הסובייטית בדברצן, ונמסר לידי הנ.ק.ו.ד. שהעביר אותו לכלא לוביאנקה במוסקבה. משם הועבר לכלא לפורטובו, גם הוא במוסקבה, ומניחים כי בהמשך נשלח למחנה עבודה בסיביר. ניסיונות שעשתה מאי פון דרדל, אמו של ולנברג, לברר באמצעות קשריה הדיפלומטיים עם הסובייטים פרטים על גורלו ומקום הימצאו העלו חרס. כל שנמסר לה הוא שבנה נמצא במעצר הגנתי למען ביטחונו, ושמוטב לשמור על פרופיל נמוך בעניינו. באיחור-מה נכנסה ממשלת שוודיה לתמונה, בניסיונות נוספים לקבל מידע מן הסובייטים. לבסוף, תחת לחץ שוודי ובינלאומי שחררו הסובייטים ב-1957 מסמך שמעיד לכאורה כי ולנברג מת ב-16 ביולי 1947 בתאו שבכלא לוביאנקה, אולם מאז נשמעו עדויות אחדות הסותרות טענה זו. אסירים סובייטיים ששוחררו ממחנות ומתקני מעצר שונים ברחבי ברית המועצות והגיעו למערב, דיווחו כי ראו את ולנברג או שמעו אודותיו במקומות כליאתם במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, ואף מאוחר יותר. הממשלה הסובייטית, מצידה, המשיכה לדבוק בגרסתה כי מת ב-1947, וזוהי עד היום הגרסה הרשמית של ממשלת רוסיה.
ב-26 בספטמבר 2007 קיבל רבה הראשי של רוסיה, הרב ברל לזר, מסמכים הנוגעים לגורלו של ולנברג מניקולאי פטרושב, ראש שירות הביטחון הפדרלי של רוסיה (הפס"ב). לדברי פטרושב, המסמכים הם עותקים של מסמכים מהארכיונים המרכזיים של הפס"ב, והם קשורים לחיי ולנברג והאירועים סביבו. הטלוויזיה הרוסית שידרה תמונות של דרכונו של ולנברג, מסמכים מכלא לוביאנקה וטופס מ-1947 שבו מבקש רופא הכלא לבצע נתיחה שלאחר המוות בגופתו של ולנברג. המסמכים לא שפכו אור חדש על גורלו של ולנברג, שכן המידע החשוב ביותר כבר הועבר לקרוביו ופורסם.
ההשערות
לא ידועה הסיבה בגינה ביקש ולנברג להגיע אל המפקדה הסובייטית, ואף לא סיבת מעצרו בידם; ככל הנראה, ביקש לדון עימם בתוכניתו לשיקום כלכלי של שארית הפליטה של יהדות הונגריה, נושא שזכה לבוז בעיני הסובייטים שהתקשו להאמין כי פעולתו של ולנברג נובעת ממניעים הומניטריים. ההנחה הרווחת היא כי הנ.ק.ו.ד. חשד שוולנברג היה מרגל בשרות האמריקנים, משום שפעל בשליחות ה-WRB, גוף שנחשב כקשור עם שרות הביון האמריקני, ה-OSS (המשרד לשירותים אסטרטגיים שהפך אחרי המלחמה ל-CIA). הועלתה גם הסברה כי קשרי שליחותו עם ארגון הג'וינט היהודי, שבעיני הסובייטים נחשד כגוף ציוני אנטי-סובייטי, החשידה אותו בעיניהם. סברה נוספת שנבדקה היא כי לסובייטים היה עניין בראול ולנברג על רקע היותו בן למשפחת הבנקאים והדיפלומטים ולנברג רבת ההשפעה, ואולי סברו כי יהיה בידו מידע על הון יהודי שהוברח אל מחוץ לאזור שבשליטה סובייטית, או לחלופין יכולת להביא באמצעות קשריו המשפחתיים להשקעות הון מערביות ויהודיות בברית המועצות. לא נמצאו די ראיות לאשש אף אחת מסברות אלה או אחרות שהועלו, והאינטרס הסובייטי במעצרו עודו בגדר חידה.
כל הניסיונות שעשו ממשלת שוודיה, משפחת ולנברג, דיפלומטים שונים וארגונים בינלאומיים לקבל מידע על גורלו של ולנברג העלו חרס, והנושא נותר בגדר תעלומה עד היום. ב-1989 החזירו הסובייטים כמה מחפציו האישיים למשפחתו, ביניהם דרכונו, כספו ובגדיו, בלוויית הסבר כי הם נמצאו במסגרת ארגון מחדש של מחסניהם וארכיוניהם.
החקירה השוודית-רוסית
בשנת 1991, בסמוך לתהליכי נפילת המשטר הקומוניסטי והתפרקות ברית המועצות, הקימה ממשלת שוודיה בשיתוף עם ממשלת רוסיה קבוצת עבודה משותפת שוודית-רוסית לחקר גורלו של ולנברג. קבוצת העבודה חקרה ובדקה במשך עשור כל בדל מידע ואספה עשרות אלפי דפי מסמכים מארכיוני הק.ג.ב. וזרועות הממשל הסובייטי, ונעזרה גם בארכיונים שוודיים, הונגריים, בריטיים, אמריקניים, ישראליים ואחרים. כמו כן רואיינו ונגבו עדויות מעשרות אנשים שבאו במגע כלשהו עם ולנברג בימיו האחרונים בבודפשט ובשנות מעצרו. כבר בתחילת העבודה נתגלעו חילוקי דעות והבדלי גישות בין החוקרים השוודיים לבין עמיתיהם הרוסיים, עד כי בסיום העבודה, ב-12 בינואר 2001, הוגשו שני דו"חות סיכום שונים, האחד מטעם החוקרים השוודים והאחר מטעם החוקרים הרוסים.
מסקנות החוקרים השוודים והרוסים זהות בכל הנוגע לגורלו של ולנברג עד לשנת 1947. בין שני הצוותים נמצאה תמימות דעים באשר לעובדה כי מעצרו של ולנברג בידי הסובייטים ב-1945 היה מעשה נפשע, אף כי לא ברורות לחלוטין סיבותיו ונסיבותיו. על פי מסקנות הצד השוודי, קורותיו של ולנברג לאחר 1947 הן בבחינת נעלם, ולא ניתן להגיע למסקנות חד-משמעיות באשר לגורלו בשל העדרם של מסמכים רבים, ככל הנראה תוצאת מאמצים להעלמה מכוונת. הצוות הרוסי, לעומת זאת, גורס כי ניתן לתארך את מותו של ולנברג לשנת 1947, שבה הוא מצא את מותו בדרך אלימה במתקן מעצר סובייטי כלשהו. אין אומנם, גם על פי הרוסים, ראיות חותכות להתרחשות זו, אך לשיטתם די בראיות החלקיות והנסיבתיות על מותו כדי לקבוע שאין כל טעם בהמשך מחקר וחיפוש אחר גורלו ממועד זה ואילך.
ב-2010 פורסם כי שניים מחברי הצוות שחקר את היעלמותו של ולנברג בשנות התשעים מצאו ראיות על בסיס הארכיונים של שירותי הביטחון הסובייטיים, כי אדם שזוהה רק בכינוי "אסיר מס' 7", ונחקר שישה ימים לאחר שדווח על מות ולנברג, היה ככל הנראה הדיפלומט השוודי.
בינואר 2012 מינתה שוודיה ועדת מומחים לבחון האם התגלה חומר חדש שיכול לשפוך אור על ימיו האחרונים של ולנברג. זאת לאחר שחוקרים מצאו כי ב-16 בספטמבר 1991 העביר השגריר השוודי במוסקבה תזכיר המצטט את ראש "הארכיון הסובייטי המיוחד", אנטולי פרוקופנקו. בתזכירו דיווח לדיפלומטים השוודים על הוראה של הק-ג-ב, שלא לאפשר להיסטוריונים מטעם הוועדה הבינלאומית למען ולנברג לחפש מסמכים העוסקים בו, וכי פרוקופנקו אף העביר דרישה מצד ארגון הביון הסובייטי לקבלת עותקים מכל המסמכים שכבר הגיעו לידי החוקרים.
אמנם בשנת 2000 הודו הרוסים לראשונה כי ולנברג מת בעת ששהה בשבי הסובייטי, אך לא ציינו את סיבת המוות. עם זאת, כשנה מאוחר יותר קבעה הוועדה הרוסית-שוודית כי גורלו של ולנברג טרם הובהר. במחקר שפורסם ב-2015 נטען כי הסיבה למעצרו של ולנברג בידי הרוסים היא חשדם שהוא מכר שלא במישרין, אלא דרך חברות אחרות בעסקה סיבובית, ציוד, כולל ציוד צבאי, לנאצים.
המשך הניסיונות למצוא מידע
באוגוסט 2012, במלאת מאה שנה להולדתו של ולנברג, הודיעה קרן בינלאומית ע"ש ראול ולנברג על מתן פרס בסך של חצי מיליון דולר למי שימסור מידע ממשי ומוכח על מה שקרה לראול ולנברג ולנהגו וילמוש לנגפלדר. מייסד הקרן, ברוך טננבאום, נפגש גם עם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון בניסיון לשכנעו לסייע בחיפוש עדויות וראיות שיצביעו על מה שקרה. הקרן פרסמה הודעה רשמית ולפיה: .
ביוני 2016, פורסם ספר זכרונותיו של ראש הק.ג.ב לשעבר איוון סרוב, אשר בו נטען כי ולנברג הוצא להורג בכלא סובייטי, ולפי אחד המקורות - הדבר בוצע בהוראה מלמעלה. מדובר בפעם הראשונה בה גורם רשמי ומוסמך טוען כי ולנברג נרצח ולא מת מוות טבעי. על פי הספר ולנברג הוצא להורג בכלא הסובייטי בהוראה של יוסיף סטלין שהיה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, כחלק מסדרת הוצאות להורג שחיסלה פעילים אנטי נאציים שנתפסו על ידי הסובייטים כדי להסתיר עדויות לפיהן ברית המועצות עזרה לצמרת הפיקוד הנאצית לברוח לדרום אמריקה. מסמך נוסף שנחשף בו נכתב בין היתר שגופתו של ולנברג נשרפה והושמדה על ידי הסובייטים כדי לא להשאיר עקבות. עם זאת, הסיבה לרצח אינה ברורה ומוסיפה להיות בגדר תעלומה. השירותים החשאיים הרוסים שהחליפו את שירות הביון הסובייטי לאחר נפילת ברית המועצות עדיין מסרבים לחשוף פרטים נוספים ולשתף פעולה עם ממשלת שוודיה.
ב-26 ביולי 2017 הגישה משפחתו תביעה נגד שירות הביטחון הרוסי שמונעת גישה למסמכים המקוריים שיכולים לשפוך אור על הפרשה
משפחתו
הוריו של ולנברג פעלו רבות בניסיון להניע את המדינות הנוגעות בדבר לפעול לאיתור בנם. בשנת 2009 דווח שאמו של ולנברג ואביו החורג התאבדו בשנת 1979 בהפרש של יומיים זה מזו. בתם, נינה לגרגרן, סיפרה שעשו זאת מחמת יאושם על בנם האובד. צאצאיהם המשיכו אחריהם בניסיונות אלה. בהם, האח למחצה פרופ' גאי וולנברג ובנותיו לואיז ואן דרדל ומרי דופווי וכן האחות למחצה, Nina Viveka Maria von Dardel, אשר נישאה ל-Gunnar Karl Andreas Lagergren ובתה, Nane Maria Lagergren, שנישאה למזכ"ל האו"ם קופי אנאן.
מורשת והנצחה
250px|ממוזער|שמאל|גן ראול ולנברג ברמת גן
250px|ממוזער|שמאל|אנדרטת זיכרון לוולנברג בסטוקהולם בכיכר שמאחורי בית הכנסת הגדול של סטוקהולם
מדינות וארגונים רבים ברחבי העולם מכירים בוולנברג כגיבור ובדרכו, כראויים להנצחה.
ב-1963 הוכר ראול ולנברג בידי יד ושם כחסיד אומות העולם, וניטע עץ על שמו בשדרת חסידי אומות העולם.
אתר ההנצחה המרכזי לזכר ראול ולנברג בכביש הראשי המוביל אל "יד ושם" בחלקו הדרומי של הר הרצל בתוך יער ירושלים הוקמה "רחבת ולנברג".
בבודפשט הוקם פארק לזכרו ולזכר אחרים שהצילו יהודים הונגרים במהלך מלחמת העולם השנייה. במאי 2012, עם התגברות האנטישמיות במדינה, הניחו אלמונים ירכי חזיר מדממים על פסלו של ולנברג.
הוא הוכרז כאזרח כבוד בארצות הברית, בקנדה, בישראל ובהונגריה.
בשנת 1984 נוסד המכון על שם ראול ולנברג באוניברסיטה השוודית, אשר חוקר, מחנך ומלמד בכל נושא הנוגע בזכויות האדם.
המועצה האמריקנית על שם ולנברג מעניקה מאז 1985 את פרס ראול ולנברג לאנשים, ארגונים או קהילות המשקפים את הרוח ההומניטרית והאומץ שאפיינו את ראול ולנברג.
קרן ראול ולנברג באוניברסיטת מישיגן מעניקה את פרס ולנברג היוקרתי לאנשים שהתבלטו בפעילות הומניטרית. בנוסף לכך, הקולג' לאדריכלות ולתכנון עירוני באוניברסיטה מעניק מלגות על שם ולנברג.
ב-2001 הוקמה בסטוקהולם אנדרטת זיכרון לוולנברג. בטקס הסרת הלוט אמר מלך שוודיה קרל ה-16, ש. בטקס השתתף גם מזכ"ל האו"ם קופי אנאן, שאמר "ולנברג הוא השראה לכולנו לפעול כשאנו יכולים לאזור את האומץ לסייע לאלה שסובלים וזקוקים לעזרה"
בשנת 2000 קבעה קנדה את 17 בינואר (יום היעלמותו של ולנברג) כ"יום ולנברג", אשר מצוין מדי שנה בבתי הספר הלומדים על האיש ומורשתו.
החל מ-2005 קבע האו"ם את 17 בינואר כ"יום הבינלאומי למצילי האנושות".
בינואר 2012 החלו בהונגריה ובשוודיה האירועים לציון מאה שנה להולדתו.
באוגוסט 2013, לרגל יום הולדתו ה-101 של וולנברג, ציינה שוודיה לראשונה את "יום וולנברג" וקבעה תאריך זה באופן רשמי. במעמד הטקס נכח גם נשיא ארצות הברית ברק אובמה.
כ-20 מוסדות חינוך קרויים על שמו בארצות הברית, דרום אמריקה, קנדה ואירופה. בהם בית ספר תיכון אלטרנטיבי על שם ולנברג בסן פרנסיסקו שבקליפורניה. בברוקלין שבניו יורק הוקם בית ספר יסודי שמציין את מורשתו של ולנברג מדי שנה בדצמבר. ב-21 ממדינות ארצות הברית ובכמה מחוזות בארגנטינה מציינים מדי שנה את ראול וולנברג.
רחובות רבים נקראו על שם ראול ולנברג, ביניהם בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בחולון, בטרנטון (ניו ג'רזי), בסקוקי שבאילינוי, בפארק בטורונטו שבקנדה ובערים נוספות בעולם. המוזיאון הלאומי האמריקני לזיכרון השואה נמצא ברחוב ראול ולנברג שבוושינגטון הבירה.
בכניסה לרחוב ראול ולנברג בתל אביב מוצב פסל של ראול ולנברג שיצר הפסל ההונגרי אימרה וארגה (ראה תמונה).
זכרו של ולנברג הונצח בבול דואר ישראלי. ב-7 ביוני 1983, הנפיק השירות הבולאי בול דואר לזכרו של ולנברג שעליו מופיע דיוקנו. האומנית רות בקמן עיצבה את הבול. דואר ישראל מכר 1,433,000 בולים של הבול הזה.
נעשו עליו מספר סרטים בהם" "ראול ולנברג: החי הקבור" (1984), "ולנברג: סיפור של גיבור" (NBC-1985), "ערב טוב מר ולנברג" (שוודיה-1990), "החיפוש אחר ולנברג" (2003), "המלאך מבודפשט" TVE-ספרד (2011).
הזמר האירי העממי אנדי אייריווין ביצע שיר המתאר את חיי ראול ולנברג.
בשנת 2012 עוטר במדליית הזהב של הקונגרס האמריקאי, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.
ממוזער|ראול ולנברגהנצחה לראול ולנברג בגן חסידי אומות העולם תושבי חיפה
ראו גם
הצלת יהודים במהלך השואה
לקריאה נוספת
ג'ון בירמאן (עברית: חוה צור), ראול ואלנברג פרשת גבורתו והיעלמו, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1984.
קטי מרטון, ואלנברג, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1985.
פול א. לוין, ראול ולנברג בבודפשט; מיתוס, היסטוריה ושואה (2010)
אלכס קרשו, חידת ואלנברג: סיפור חייו ותעלומת סופו של השליח שהציל את אחרוני היהודים בשואת אירופה, אור יהודה: זמורה-ביתן, 2012.
פר אנגר, עם ראול ולנברג בבודפשט, זכרונות משנות המלחמה, עברית משה יגר, הוצאת כרמל, 2017
קישורים חיצוניים
סיפורו של ראול ולנברג, בערוץ יד ושם באתר יוטיוב
ראול ולנברג, באתר "דעת"
ציון מלאת 60 שנה להיעלמותו של ראול ולנברג
למען ראול ולנברג, באתר הקרן הבינלאומית על שמו
הנצחת ראול ולנברג, אתר אמריקאי ראשי
הנצחת ראול ולנברג, באתר בניו ג'רזי
דו"חות ועדות רשמיות, באתר ממשלת שוודיה
דו"ח ועדה רוסית-שוודית, 2000
עדות ממשפט אייכמן שמתייחסת לוולנברג , באתר "סנונית"
סדרה על ראול ולנברג ופועלו, באתר "אש התורה"
דיון ב-2005 בנושא גורלו ומורשתו של וולנברג בוועדת העלייה הקליטה והתפוצות, באתר "הכנסת"
Searching for Raoul Wallenberg
הערות שוליים
קטגוריה:שוודים חסידי אומות העולם
קטגוריה:דיפלומטים שוודים
קטגוריה:אישים שנעלמו
קטגוריה:חסידי אומות העולם שנרצחו
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:מצילים בשואה: הונגריה
קטגוריה:זוכי פרס ראול ולנברג
קטגוריה:אזרחי כבוד של ארצות הברית
קטגוריה:שוודים שנולדו ב-1912
קטגוריה:שוודים שנפטרו במאה ה-20
קטגוריה:נפטרים ב-1947
| 2024-08-01T01:26:22
|
אביה
|
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים ולנשים
| 2023-03-31T09:40:11
|
מונונוקלאוזיס זיהומי
|
מונונוקלאוזיס זיהומי (באנגלית: Infectious mononucleosis) המכונה מחלת הנשיקה הוא זיהום נגיפי העלול להיגרם על ידי נגיפי אפשטיין בר (בראשי תיבות: EBV) השייך למשפחת וירוסי ההרפס. על אף הדימוי שדבק בה בשל שמה, מחלה זו יכולה להיות מועברת על ידי אכילה מכלי אוכל משותפים, וכל דרך אחרת בה הרוק או רסיסיו מועברים מאדם לאדם ולאו דווקא על ידי נשיקה (אם כי אצל מתבגרים קרבה אינטימית ונשיקות היא גורם מרכזי לכך). נגיף זה מדביק כ-50 אחוזים מכל הילדים עד גיל 5 בארצות המפותחות, והוא נחשב לנגיף שכיח בכל חתך הגילאים.
הידבקות
נגיף ה-EBV מועבר ברוק, וניתן להידבק בו על ידי מגע עם טיפות וחלקיקי טיפות (למשל, נשיקה), שימוש בכלי אוכל משותפים, שתייה מקש משותף וכדומה. לאחר חדירה לתאים המרפדים את האף או הגרון, הנגיף מתפשט אל תאי דם לימפוציטים מסוג B.
נטען בעבר כי שמה של מחלת הנשיקה הוא מאחר שהכבד "נושק" לטחול אולם זו אינה הסברה המקובלת. שמה של המחלה תורגם מאנגלית, שם תוארה כ-kissing disease, בגלל צורת ההדבקה האופיינית של הנגיף, ובמיוחד בגיל העשרה.
מהרגע בו אדם נדבק בנגיף הוא מידבק. לאחר שאדם נדבק, תקופת הדגירה של הנגיף נמשכת כ-4-7 שבועות לפני הופעת התסמינים עד לאחר ההתפרצות הראשונית של המחלה (בין 30 ל-50 יום). חלק גדול מהאוכלוסייה שנחשף ל-EBV נדבק בלי לפתח תסמינים, דבר ההופך את הניסיון לשלוט במגפתיות של המחלה ללא מעשי.
רופאים ומחקרים אינם בטוחים לאחר כמה זמן אדם עדיין עלול להדביק לאחר שהסימפטומים של המחלה אינם מופיעים אצלו יותר, אבל יש נטייה להאמין שאדם עדיין מידבק לאחר מספר חודשים רב בהם הסימפטומים נעלמו לגמרי. מחקרים מסוימים מראים שזמן זה יכול להתארך עד 18 חודשים, אך נדיר שלאחר זמן זה אדם יוכל להדביק אדם אחר בנגיף.
תסמיני המחלה
אצל ילדים מתחת לגיל 5, לא נגרמים שום תסמינים מיוחדים.
לעומת זאת, אצל מבוגרים תסמינים עיקריים אופייניים למחלת הנשיקה הם:
עייפות וחולשה כללית.
דלקת גרון ושקדים מוגדלים.
חום ממושך.
הגדלת קשרי הלימפה התת-לסתיים, ולעיתים גם בבית השחי ובמפשעה.
תסמינים נוספים שעלולים להיות אצל חלק מהחולים הם:
לעיתים חוסר תיאבון.
אצל יותר מ־50% מהחולים קיימת הגדלה של הטחול. לעיתים קיימת הגדלה של הכבד דבר המתבטא בכאבים וברגישות בבטן. הטחול עלול להיות רגיש לפציעות.
לעיתים בצקות ונפיחות בעיניים וכן צהבת.
גירוי עור כנראה בעיקר למי שטופל קודם לכן בתרופה האנטיביוטית אמפיצילין.
התנפחות נתיבי האוויר עקב לחץ של קשרי הלימפה בצוואר.
סיבוכים נוספים של המחלה עלולים להיות דלקת מוח, דלקת קרום המוח, פרכוסים, הפרעות עצביות והפרעות התנהגותיות.
אבחנה
אבחנה תעשה בהתבסס על התסמינים. אם כי ישנן מספר מחלות שלהן תסמינים הקרובים לתסמיני מחלה זו כמו ציטומגלוירוס, טוקסופלזמוזיס, נגיפים נוספים ותוצאות לוואי של תרופות. קיימים שני סוגי בדיקות לאבחון המחלה. האחת, Monotest, הוא בדיקה לנוגדנים כלליים לחלבונים ויראליים בדם החולה. אצל חולה במחלה זו הגוף מייצר בכמויות גדולות לימפוציטים חדשים מסוג B שמחסלים את הלימפוציטים הישנים הנגועים. לתאים חדשים אלו מראה אופייני, שניתן לזהותו מבעד למיקרוסקופ. אצל חולים צעירים בדיקה זו עלולה לחזור חיובית על אף שהנגיפים אינם נמצאים; לכן מבצעים גם בדיקת סרולוגיה לנוגדנים ל-EBV.
טיפול
מאחר שהמחלה היא זיהום ויראלי והמערכת החיסונית מייצרת בעצמה את הנוגדנים, אין לטיפול אנטיביוטי השפעה במקרה זה, והוא עלול אף לגרום לסיבוכים מיותרים. הטיפול היחיד שקיים הוא טיפול סימפטומטי הכולל:
משככי כאבים כגון פרצטמול או איבופרופן להורדת החום ולהקלה על כאבי שרירים.
מציצת סוכריות או לכסניות ואכילת גלידה וקינוחים קרים להקלה על כאבי הגרון.
מנוחה רבה ושתייה מרובה.
במקרה שהטחול מוגדל, יש להימנע מפעילות פיזית מאומצת שעלולה לגרום לקרע בטחול ולדימום פנימי.
משחקי כדור מסוכנים אף הם, מפני שכל פגיעה באזור הטחול עלולה להיות מסוכנת ביותר, לעיתים קטלנית.
רוב התסמינים יחלפו כעבור שבועיים עד ארבעה חודשים, אולם העייפות והחולשה עלולות להימשך עד שלושה חודשים לאחר שהתסמינים חולפים.
אציקלוביר מפחית את ייצור הנגיף, אבל אין לו השפעה רבה על התסמינים של המחלה.
רוב החולים במונונוקלאוזיס זיהומי מבריאים לחלוטין ממחלה זו. ישנם סיבוכים נדירים אצל חולים שהמערכת החיסונית שלהם פגועה כמו דלקת מוח, קרע בטחול, או חסימת נתיב אוויר, שעלולים להסתיים במוות, אצל פחות מאחוז אחד מהחולים.
ראו גם
תסמונת התשישות הכרונית
CMV ציטומגלוירוס Cytomegalovirus
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מידע מחלת הנשיקה
לאורך כמה זמן מדבקת מחלת הנשיקה
הערות שוליים
קטגוריה:מחלות נגיפיות
| 2024-06-22T15:53:46
|
גינס שיאי עולם
|
שמאל|ממוזער|עטיפת המהדורה העברית של הספר משנת 2005.
גינס שיאי עולם (אנגלית: Guinness World Records) שנקרא בעבר ספר השיאים של גינס (The Guinness Book of Records) הוא קובץ מפורסם של שיאים המעודכנים תדיר. מהדורה מעודכנת שלו מתפרסמת מדי שנה. הספר מאגד שיאים רבים שתועדו, בעיקר בנוגע ליכולות אנושיות ולמוצרים שייצר האדם. לספר יוקרה רבה, ורבים טורחים אך ורק על מנת להירשם כשיא בספר השיאים.
תולדות הספר
הספר הופיע לראשונה בבריטניה ב־1955 על ידי יצרן הבירה גינס, ששמע צמד ציידים מתווכחים מי הציפור המהירה ביותר. הוא הוציא ספר עם שיאים שייתן מענה לשאלות כדוגמת שאלת הציידים. לבסוף מכר את רוב הזכויות לצמד אחים. שנים רבות נערך והיה בבעלות צמד תאומים, רוס ונוריס מקווירטר, שאחד מהם התפרסם כאתלט והשני כעיתונאי, בהתאמה.
הספר זכה גם לגרסאות טלוויזיוניות שהוסיפו לפופולריות שלו.
מדי שנה מתורגם הספר לעשרות שפות ולכל גרסה נוספים שיאים מקומיים של אותה ארץ.
הספר תורגם לראשונה לשפה העברית בשנת 1976 ויצא מאז לאור במהדורה ישראלית על ידי הוצאת כרטא. כיום יוצא לאור על ידי ידיעות ספרים.
בנובמבר 2003, עם מכירת העותק ה־100 מיליון, שבר ספר השיאים של גינס את שיא המכירות העולמי של ספר המוגן בזכויות יוצרים.
ב-2005 יצאה מהדורת היובל של ספר השיאים של גינס בשם גינס שיאי עולם, ובה מיטב השיאים וראיונות עם שוברי שיאים מפורסמים.
בעקבות הספר, ישנה קבוצת אנשים המקדישים את חייהם לשבירת שיאים. אשריטה פורמן הוא שיאן בהחזקת שיאי גינס. הוא שובר שיאים משנת 1979.
נושאים אתיים
מספר שיאי עולם שפעם היו נכללים בספר הורדו במהדורות מאוחרות יותר, מסיבות אתיות. על ידי פרסום שיאים עולמיים מסוימים, הספר עלול לעודד אנשים לשבור את השיא, אפילו במחיר של בריאותם וביטחונם (או של חיות המחמד שלהם). לאחר פרסום השיא על "החתול הכבד ביותר", מספר בעלי חתולים החלו לפטם את חתוליהם כדי להיכנס לספר. באופן דומה, שיאים אחרים הקשורים לפעלולים מסוכנים לרוב לא מפורסמים, לדוגמה כאלה הקשורים לצלילה חופשית. שיאים אחרים, כגון בליעת חרבות, או לולו פרארי האישה עם שתלי החזה הגדולים בעולם, נחסמו לשינויים נוספים מכיוון שמחזיקי השיא הנוכחיים ביצעו את מה שנחשב למעבר לגבול היכולת האנושית. כמו כן פסולות טענות לשיא שאינו בר מדידה אובייקטיבית, כמו טענה לתואר האישה היפה ביותר וכיוצא באלה.
התואר אינו מביא עמו גמול כספי או השתתפות בעלות השגת שיא גינס, למעט אישור רשמי להשגת שיא גינס.
שיאים ישראליים
ממוזער|250px|ים המלח - המקום היבשתי הגלוי הנמוך בעולם
ממוזער|250px|דחפור די-9 בשירות צה"ל - הממוגן ביותר בעולם. התמונה הופיעה גם במהדורה העברית 2014 של ספר השיאים של גינס.
בספרי גינס הופיעו שיאים רבים של ישראלים ושל מדינת ישראל. להלן חלק מהשיאים:
החייל המבוגר ביותר: דוד לסקוב, איש יחידת יפת"ח של חיל ההנדסה הקרבית, ששירת עד גיל 85.
אדי חסיד וגדי ביטון ארגנו ב-9 בספטמבר 2008 בתל אביב, במסגרת חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל, את אירוע הרקדת הזוגות הגדול ביותר בעולם.
טייס הקרב המבוגר ביותר: אורי גיל, תת-אלוף בחיל האוויר הישראלי, שימש כטייס קרב עד טיסתו האחרונה במטוס F-16 ב-20 ביוני 2003, כשהיה בן 60 שנה ו-72 יום (מהדורת 2007).
המגיש הוותיק ביותר של תוכנית רדיו: עזריה אלון, מגיש "נוף ארצנו" ב"קול ישראל" במשך למעלה מ-50 שנה (עד לפטירתו ב-19 בינואר 2014, בגיל 95).
מדינת ישראל מוציאה הכי הרבה כסף על נשק, ביחס לאוכלוסייתה (מהדורת 2005).
ערן כץ זכר סדרת מספרים בת 500 ספרות מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, שהוקרא בפניו רק פעם אחת עם 4 טעויות בלבד (מהדורת 2000).
מספר הנקודות הגבוה ביותר לשחקנית כדורסל במשחק ליגה - 136 נקודות על ידי ענת דרייגור במשחק של הפועל מטה יהודה מול אליצור גבעת שמואל ב-5 באפריל 2006.
סופר-סת"ם אברהם בורשבסקי מירושלים כתב ב-2004 את המזוזה הכשרה הגדולה בעולם (מהדורת 2009 עמ' 264–265 ומהדורת 2011 עמ' 93). ב-2009 המזוזה הפכה גם למזוזה היקרה בעולם.
החלווה הכי גדולה יוצרה ב-15 באוגוסט 2009 בנצרת. גוש החלווה שקל 3811 ק"ג ואורכו הגיע ל-206 מטרים.
מסעדת ג'אודת איברהים באבו גוש הכינה בשנת 2008 חומוס שמשקלו 4 טון ו-90 קילוגרם. שיא זה נשבר בשנת 2010 בידי 300 טבחים לבנוניים שהכינו חומוס במשקל 10,452 קילוגרמים.
גלעד צוקרמן החזיק שיא גינס באוסף מטבעות ב-15 בינואר 2001, כשיצג 227 מדינות באוספו.
עופר מור בנה את סוס הנדנדה הגדול בעולם באורך של 7.6 מטר, גובה 6.1 מטר, ברוחב 3.22 מטר ובמשקל של 2.2 טון. הסוס מתנדנד ועשוי כולו מעץ. השיא נקבע ב-12 בספטמבר 2010 במושבה קדימה.
חנה מרון בעלת קריירת התיאטרון הארוכה ביותר, 83 שנה.
הטלפון הסלולרי הקל בעולם: מודו של איש העסקים הישראלי דב מורן.
דחפור הלחימה הממוגן ביותר בעולם: D9 של חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל.
השיעור הגדול ביותר בעולם: ב-2014 העביר נשיא מדינת ישראל שמעון פרס שיעור מקוון באזרחות לכ-9,000 תלמידי רשת עמל.
בשנת 2014 שברו 2236 סטודנטים בתל אביב את שיא סעודת השבת הכשרה הגדולה בעולם.
ניצול השואה, הגבר המבוגר בעולם היה עד לפטירתו ב-2017 ישראל קרישטל, תושב חיפה יליד 1903 .
ביני הארנב שבר את השיא - מספר הסלים הגדול ביותר שנקלע על ידי ארנב בדקה. בשנת 2016.
יוסי (פיל) שנולד וחי בספארי ברמת גן הוא הפיל הגדול ביותר בעולם, ובעל הצאצאים הרבים ביותר בעולם.
תות ששוקל כמעט כפול מאייפון התגלה במרכז הארץ
ב-18 באוגוסט 2022 דרגון בול ישראל & סינמה סיטי שברו שיא גינס בקמאהמאה, עם מעל 870 אנשים.
קישורים חיצוניים
תרגום ראשון לא תקין:***2410007529***
מועדון שוברי שיאי עולם הבינלאומי
ספר השיאים האלטרנטיבי - ספר שיאים בריטי, המאגד שיאים בעלי מאפיינים משונים, מוזרים ובלתי שגרתיים
רשימת אתרי שבירת שיאים - מאות קישורים לאתרי אינטרנט העוסקים בשבירת שיאים, כלליים או מסוגים ספציפיים, המחולקים לפי קטגוריות
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספרי עיון
קטגוריה:שיאי עולם
קטגוריה:שיאי גינס
| 2024-09-11T18:07:23
|
אינדיקטור
|
הפניה אינדיקטור (פירושונים)
| 2022-06-09T06:46:17
|
אורגניזם אל-אווירני
|
אורגניזם אל-אווירני (הידוע גם בתור "אורגניזם אנאירובי", מאנגלית, "Anaerobic organism") הוא כל אורגניזם המסוגל, או מוכרח, לחיות בהיעדר חמצן חופשי. כל היצורים האל-אווירניים הם מיקרואורגניזמים, כשרובם חיידקים ומיעוטם פטריות ופרוטיסטים. המונח "אל-אווירני" מתייחס בדרך-כלל לאורגניזמים, ואילו לתיאור סביבה מסוימת נהוג להשתמש במונח "אנאוקסי", אולם לא תמיד נשמרת ההבחנה.
אורגניזמים אל-אווירניים ואווירניים
האורגניזמים הראשונים שהופיעו על כדור הארץ לפני כ-4 מיליארד שנים היו חיידקים אל-אווירניים. הם השתמשו בתהליכי חמצון-חיזור של חומרים אנאורגניים להפקת האנרגיה הדרושה לקיומם. בשלב הבא הופיעו החיידקים הפוטוסינתטיים הראשונים שהשתמשו באנרגיה סולארית ובתורמי אלקטרונים כגופרית ו/או מימן גופרתי כדי להפיק את האנרגיה הדרושה לתהליכים התאיים שלהם (דוגמת חיזור סולפט מיקרוביאלי), שחלקה נוצל לקשירה של פחמן דו-חמצני והפיכתו לסוכרים (האטמוספירה באותו הזמן הכילה בעיקר פחמן דו-חמצני ומתאן ללא חמצן).
יחסי סימביוזה מורכבים בין שתי קבוצות שונות של חיידקים פוטוסינתטיים הביאו להתפתחותן של הכחוליות שהשתמשו במים כתורם אלקטרונים לתהליך הפוטוסינתזה, וכתוצאה מכך נפלט חמצן לסביבה כתוצר לוואי. הודות לכך, גדל שיעורו של החמצן באטמוספירה במרוצת הזמן. במועד כלשהו לאחר מכן, הופיעו החיידקים האווירניים הראשונים, שהיו מסוגלים לנצל את החמצן ולייעל את הפקת האנרגיה.
היעילות הרבה של ניצול מקורות האנרגיה בנוכחות החמצן מתבטאת בעובדה שכל היצורים המפותחים הקיימים כיום על פני כדור הארץ (הצמחים ובעלי החיים) הם אווירניים באופן בלעדי.
התמודדות עם המחמצנים
בתהליך ניצול החמצן להפקת אנרגיה, תהליך הקרוי נשימה תאית, נוצרים גם שני תוצרי לוואי רעילים: מימן על-חמצני (מכונה גם "מי חמצן", נוסחתו H2O2) ויון סופראוקסיד (O2-). שני חומרים אלו הם מחמצנים חזקים, ונוטים להגיב כמעט עם כל חומר אורגני ולשנות את הרכבו. לפיכך, הם מזיקים לתא ועלולים לגרום למותו. שיעור תוצרי הלוואי נע בין 0.2% לבין 4% מכלל החמצן הנצרך והמעובד בתהליך הנשימה. שיעור זה, אף שהוא קטן, מספיק על-מנת לגרום למותו של התא.
היצורים האווירניים הצליחו להתגבר על בעיה זו באמצעות ייצור שלושה אנזימים בתאיהם, אשר מנטרלים את תוצרי הלוואי הרעילים של החמצן:
סופראוקסיד דיסמוטאז
פרוקסידאז
קטלאז
סופראוקסיד דיסמוטאז
SOD (סופראוקסיד דיסמוטאז), הופך את יון הסופראוקסיד למימן על-חמצני (מזיק פחות מסופראוקסיד) ולחמצן. התגובה מתרחשת בשני שלבים:
SOD מכיל אטום מתכת במרכזו; המתכת יכולה להיות ברזל, מגנזיום, מנגן או נחושת. בתגובה שלעיל המתכת היא נחושת, והסימון Cu-SOD מציין את האנזים; לימין סימון הנחושת מצוין מספר החמצון שלה. ניתן לראות כי בשלב הראשון של התגובה הנחושת מתחזרת (מקבלת אלקטרון; מספר החימצון שלה יורד מ-2+ ל-1+), ואילו בשלב השני הנחושת מתחמצנת בחזרה. תגובה כזו, בה חומר יחיד משמש כמחזר וגם כמחמצן, נקראת דיסמוטציה; מכאן שמו של האנזים, סופראוקסיד דיסמוטאז.
בנוסף, ניתן לראות כי האנזים לוקח שתי מולקולות סופראוקסיד, מצרף אותן יחדיו ומוסיף להן שני פרוטונים (תגובה 2); התוצרים הסופיים הם מולקולת חמצן ומולקולת מי חמצן. את התהליך ניתן לסכם כך:
פרוקסידאז
פרוקסידאז (מוכר גם בתור פראוקסידאז, מאנגלית: Peroxide, "על-חמצני") הופך מימן על-חמצני למים. האנזים משתמש לשם כך בחומר מחזר כלשהו; בחיידקים חומר זה הוא נשא האלקטרונים NADH, תרכובת בעלת אין-ספור תפקידים חשובים בכל תאיהם של היצורים החיים:
ניתן לראות ש-NADH מוסר אלקטרון אחד למי החמצן, ובשילוב אלקטרון נוסף (המגיע מהסביבה) מתקבלות שתי מולקולות מים ו-NADH מחומצן (נטול פרוטון אחד). האנזים פרוקסידאז לא מופיע בנוסחת התגובה, אך הוא גורם לה לצאת לפועל, ובלעדיו אין היא מתרחשת. תאיהם של כל היונקים, ובכללם האדם, משתמשים בגרסה שונה במקצת של האנזים; זו נקראת גלוטתיון פרוקסידאז והיא משתמשת בחלבון גלוטתיון כחומר מחזר. חלבון זה מכיל חומצת אמינו מיוחדת - סלנוציסטאין - שהיא בעצם חומצת האמינו ציסטאין בה הוחלף אטום הגופרית באטום סלניום. סלניום, אם כן, חיוני והכרחי לכל היונקים. כל סוגי הפרוקסידאז מכילים קבוצת הם (Heme) - קבוצת אטומים שבמרכזה אטום ברזל, בדומה להמוגלובין.
קטלאז
שמאל|ממוזער|300px|תרשים סכמטי של האנזים קטלאז
האנזים הפעיל ביותר בנטרול תוצרי הלוואי המחמצנים הוא קטלאז, ההופך מימן על-חמצני למים ולחמצן. גם קטלאז מכיל קבוצת הם; האנזים מיוצג לפיכך בנוסחת התגובה כ-FeCat. לימין סימון הברזל (Fe) מצוין מספר החמצון שלו בספרות רומיות. גם תגובה זו מתרחשת בשני שלבים:
בשלב הראשון של התגובה אטום חמצן מתנתק ממי החמצן ונקשר לאנזים; מי החמצן הופכים למים. בשלב השני אטום חמצן מתנתק ממולקולה אחרת של מי חמצן, וכן אטום החמצן הקשור לאנזים מתנתק ממנו; שני האטומים חוברים ליצירת מולקולת חמצן, מי החמצן שוב הופכים למים. התוצאה הסופית היא שתי מולקולות מים ומולקולת חמצן אחת:
סוגי אורגניזמים אל-אווירניים
אל-אווירניים אובליגטוריים – יצורים שאינם מסוגלים להתקיים לאורך זמן בנוכחות חמצן. אינם מייצרים בתאיהם אף לא אחד משלושת האנזימים המוזכרים לעיל. לפיכך, הם אינם מסוגלים להתמודד עם רדיקלים חופשיים של חמצן (מימן על-חמצני ויון סופראוקסיד, הקיימים באוויר באופן חופשי), דבר שגורם למותם.
אל-אווירניים פקולטטיביים – יצורים שמסוגלים לחיות בנוכחות חמצן ולנצלו לצורכיהם המטבוליים (מפיקים אנרגיה בעזרת חמצן כשהוא בנמצא, כאשר החמצן משמש כמקבל אלקטרונים סופי. היות שהם מייצרים את שלושת האנזימים המוזכרים) אך גם בהיעדרו, בסביבות אל-אווירניות, הם מסוגלים להפיק אנרגיה בדרכים אחרות (למשל על ידי שימוש בסולפט, או בניטראט, כמקבלי אלקטרונים סופיים). בנוכחות חמצן אורגניזמים אלה יעדיפו להפיק אנרגיה בנשימה אווירנית מכיוון שהיא יעילה הרבה יותר מבחינה אנרגטית. המונח אורגניזמים אווירניים פקולטטיביים נפוץ גם כן ומתאר את אותה קבוצת יצורים בדיוק.
מיקרואורגניזמים סובלי אוויר – יצורים שאינם זקוקים לחמצן על מנת להתקיים, אולם בשונה מן האל-אווירניים האובליגטוריים אינם נפגעים מנוכחותו, היות שהם מייצרים את האנזים SOD ובמידה פחותה גם פרוקסידאז, אך אינם מייצרים קטלאז. היות שקטלאז הוא האנזים הפעיל ביותר מבין השלושה, מסוגלים יצורים אלו להתמודד עם הרדיקלים החופשיים הקיימים באוויר, אך לא מסוגלים לנטרל את רוב תוצרי הלוואי של תהליך הנשימה האווירנית. לפיכך, הם מסוגלים לחיות בנוכחות חמצן, אך לא מסוגלים להשתמש בו להפקת אנרגיה.
לעומתם יצורים אווירניים אובליגטוריים מייצרים את שלושת האנזימים המוזכרים ולא קיים בהם שום מנגנון אלטרנטיבי להפקת אנרגיה, ואילו המיקרואירופילים מייצרים לרוב את שלושת האנזימים, אך בכמויות פחותות מהרגיל. גם בהם לא קיים מנגנון אלטרנטיבי להפקת אנרגיה, ועל כן הם מוכרחים לחיות בנוכחות חמצן, אך רק בריכוז נמוך.
זיהוי הקבוצות במעבדה
שמאל|ממוזער|300px|זיהוי באמצעות מבחנות מצע נוזלי
אחת הדרכים הנפוצות לזיהוי מיקרואורגניזמים במעבדה היא באמצעות בדיקת התייחסותם לחמצן. ניתן, למשל, לזרוע חיידקים על מצע גידול, ולהניחו בסביבה אווירנית, דלילת-חמצן או אל-אווירנית ולבדוק אם החיידקים גדלים. הרחבה של שיטה זו מושגת על ידי שימוש במבחנות המכילות מצע נוזלי (ראו איור). הנקודות השחורות מייצגות חיידקים; המבחנות הושמו בסביבה אווירנית, אך חמצן מסוגל לפעפע רק לחלק העליון ביותר של המצע:
מבחנה 1 מכילה חיידקים אווירניים אובליגטוריים; הם מסוגלים לחיות אך ורק בנוכחות חמצן ועל כן גדלים בקצה העליון של המבחנה, שם ריכוז החמצן הוא הגבוה ביותר.
מבחנה 2 מכילה חיידקים אל-אווירניים אובליגטוריים; הם לא מסוגלים לחיות בנוכחות חמצן לאורך זמן, ועל כן מתרחקים ממנו ככל האפשר וגדלים בתחתית המבחנה.
מבחנה 3 מכילה חיידקים אל-אווירניים פקולטטיביים; הם מעדיפים להשתמש בחמצן, ועל כן גדלים בעיקר בקצה העליון; עם זאת, חוסר חמצן אינו מונע את גדילתם, ולכן ניתן למצאם לכל אורך המבחנה.
מבחנה 4 מכילה חיידקים מיקרואירופילים; הם זקוקים לחמצן לשם הפקת אנרגיה, אך לא מסוגלים לחיות בנוכחות חמצן בריכוז גבוה; על כן הם גדלים בחלק העליון של המבחנה, שם נמצא חמצן בריכוז נמוך, אך לא בקצה העליון, שם החמצן בריכוז גבוה.
מבחנה 5 מכילה חיידקים סובלי אוויר; חמצן לא משפיע עליהם כלל, לטוב או לרע, ועל כן הם גדלים בצורה שווה לכל אורך המבחנה.
את נוכחותו של אנזים הקטלאז ניתן לבדוק בקלות במעבדה על ידי מבחן קטלאז.
האלטרנטיבות
האלטרנטיבות בהן עושים יצורים אל-אווירניים שימוש כדי להפיק אנרגיה שלא באמצעות חמצן מגוונות להפליא, וממלכת החיידקים האמיתיים היא המגוונת ביותר מבחינה מטבולית בעולם החי.
תהליך הפקת האנרגיה בכל היצורים החיים האווירניים מבוסס על מעבר של אלקטרונים מתרכובת אחת לשנייה, תהליך הגורם ליצירת מפל פרוטונים (פוטנציאל אלקטרוכימי); פוטנציאל זה מנוצל להפקת אנרגיה (בדיוק כפי שהפוטנציאל החשמלי המצוי בתוך סוללה (בטריה) מנוצל להפעלת מכשירים). כל היצורים זקוקים, אם כן, לתרכובת שתתרום אלקטרונים, ולתרכובת אחרת שתקלוט אלקטרונים.
קולט האלקטרונים המפורסם ביותר הוא החמצן, המשמש את כל היצורים האווירניים. בתור תורם אלקטרונים משמשות ברוב היצורים מולקולות כ-NADH. קיימים שלושה תהליכים עיקריים המהווים אלטרנטיבה לשימוש בחמצן:
נשימה אל-אווירנית: בתהליך זה קולט האלקטרונים הוא כל חומר שהוא מלבד חמצן. חיידקים רבים הסתגלו לשימוש בחומרים אחרים כקולטי אלקטרונים: אמוניה, חנקות, מימן, כלור, מנגן, גופרית, ברזל ועוד.
כימוליתוטרופיה: בתהליך זה, אותו מבצעות קבוצות מסוימות של חיידקים, תורם האלקטרונים הוא חומר אנאורגני כלשהו. קולט האלקטרונים עשוי, אך לא מוכרח, להיות חמצן; לפיכך, חלק מהחיידקים הכימוליתוטרופיים הם בעצם אווירניים, ואינם מסוגלים לחיות ללא חמצן. בין תורמי האלקטרונים האנאורגניים הנפוצים ניתן למנות מימן, גופרית, סולפיד (תרכובת גופרית ומימן), אמוניה, ניטריט וברזל.
תסיסה: בתסיסה קולט האלקטרונים הוא תרכובת אורגנית (למשל: אתנול, חומצה אצטית, חומצה לקטית; ראו ערך ראשי לפירוט בנושא).
תהליכים אל-אווירניים באדם
תחת כותרת זו נכללות שתי תופעות:
תאי גוף מסוימים (בעיקר תאי שריר) הם אל-אווירניים פקולטטיביים; כאשר אינם מקבלים את כמות החמצן הדרושה להם, הם מסוגלים להפיק אנרגיה באמצעות תסיסה לקטית, בה גלוקוז מפורק לחומצה לקטית (חומצת חלב). את הגלוקוז מקבלים תאי השריר מהמזון שאנו צורכים; המזון מתפרק במערכת העיכול ומגיע באמצעות הדם אל כל תאי הגוף. השרירים אינם מקבלים מספיק חמצן בשעת מאמץ; החומצה הלקטית הנוצרת בתהליך התסיסה גורמת לכאבי שרירים ולהתכווצויות המוכרות לכל מי שעוסק בפעילות גופנית.
כשתופעה זו מתרחשת בשריר הלב (מיוקרדיום), החומצה שנוצרת משבשת את מאזן היונים בתאי השריר (במיוחד מדובר ביוני סידן). דבר זה מונע מהתאים להתכווץ, כפי שהם עושים באופן שגרתי, והאזור הופך לבלתי פעיל; שאר חלקי שריר הלב פועלים עתה ביתר מאמץ, דבר העלול להחלישם עם הזמן; אם האזור הפגוע, שלא קיבל מספיק חמצן, גדול יחסית, עלול להתרחש אוטם שריר הלב (התקף לב).
תופעה נוספת קשורה לאנזים SOD, אשר הוזכר לעיל. כשאנזים זה אינו מיוצר בנוירונים (תאי עצב) בגוף, בשל מוטציה גנטית, נהרסים תאים אלו בהדרגה עקב הצטברות יוני סופראוקסיד. הדבר גורם למחלת ניוון שרירים חמורה.
חיידקים רבים החיים באופן שגרתי בגוף האדם הם אל-אווירניים. לעובדה זו כמה היבטים:
החומצה הלקטית שהחיידקים האל-אווירניים מייצרים בתהליך התסיסה מהווה יתרון לאדם: רוב החיידקים הפתוגניים (גורמי המחלות) אינם מסוגלים לחיות בסביבה חומצית. דבר זה מתרחש, למשל, בנרתיק האישה: חיידקים מהסוג Lactobacillus, השוכנים באופן קבוע בנרתיק, יוצרים סביבה חומצית המרחיקה פתוגנים. תועלת ידועה אף יותר של החיידקים האל-אווירניים היא פירוק המזון במעי. שתי התופעות מהוות דוגמה לסימביוזה, ובפרט: הדדיוּת.
חיידקים בסוגים: Bacteroides, Clostridium, Fusobacterium, Peptostreptococcus, Porphyromonas, Prevotella, Veillonella וכן מיני Actinomyces רבים הם אנאירוביים אובליגטוריים שמרכיבים את הפלורה הטבעית של בני האדם.
כל החיידקים הקוליפורמים (המשתייכים למשפחת ה-Enterobacteriaceae, דוגמת Escherichia coli, Klebsiella, Serratia וכן Salmonella ו-Shigella הם אל-אווירניים פקולטטיביים.
החיידקים הפתוגנים האל-אווירניים צריכים למצוא מקומות בגוף שבהם יוכלו להסתתר מאימת החמצן. כך למשל החיידק Clostridium perfringens, הגורם לזיהומים קשים בפצעים ולנמק, מסתתר בשכבות המוגלה והעור שבפצע, ובנוסף מפריש רעלנים המדכאים את אספקת הדם (ועמו החמצן) למקום, ובכך מגביר את התנאים האל-אווירניים בפצע. כדי לטפל בנמק במצב חמור ניתן להשתמש בתא לחץ, שבו הפצע (והחיידקים) נחשף לחמצן בריכוז גבוה (אם כי טיפול שגרתי יותר הוא הסרה של הרקמות הנמקות, ובמקרים חמורים – כריתת האיבר הנמק).
בעלי חיים אל-אווירניים
התייחסותם של יצורים לחמצן אינה דבר של מה בכך, והיא הייתה אחד הקריטריונים הראשיים במיון הטקסונומי של המיקרואורגניזמים עד המעבר לשיטות המיון הגנטיות. חיידקים בני אותה משפחה כמעט תמיד יתייחסו לחמצן באותו האופן:
רוב הארכאונים הם אל-אווירניים, והם משתמשים בשיטות ייחודיות ומגוונות להפקת אנרגיה (ניצול של גופרית, סולפט ומתאן, למשל).
רוב הפטריות הן אווירניות, אך לאל-אווירניות שבהן (במיוחד מערכת ה-Chytridiomycota) תפקיד חשוב בפירוק המזון במעי של יונקים מעלי גרה, כגון פרות.
מינים מסוימים במחלקת הרב-זיפיות מסוגלים להתקיים בתנאים אנאירוביים.
ראו גם
נשימה תאית
אל-אווירני אובליגטורי
אל-אווירני פקולטטיבי
אל-אווירני סובל אוויר
אורגניזם אווירני
קישורים חיצוניים
היבטים כלכליים של הפקת אנרגיה מפסולת עירונית וחקלאית, כתב העת אקולוגיה וסביבה, אוקטובר 2015
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מטבוליזם
קטגוריה:מיקרוביולוגיה
| 2023-08-19T23:04:57
|
אנדמיות (ביולוגיה)
|
בטקסונומיה, אֶנְדֵּמִיּוּת היא מצב בו טקסון כלשהו, בדרך-כלל מין, מתקיים באזור תפוצה מצומצם ומוגדר היטב. לדוגמה לבנון הירקון הוא דג אנדמי לישראל ואינו גדל באופן טבעי בשום מקום אחר בעולם. התנאים הפיזיים בתחום תפוצתו של טקסון אנדמי שונים מהתנאים באזור הסובב (מטריקס), שבו לא נמצא הטקסון. מינים אנדמיים נתונים לעיתים קרובות בסכנת הכחדה גבוהה, שכן שינוי אקולוגי באזור מוגבל אחד יכול להביא להכחדתם.
המונח "אנדמי" מקורו ביוונית, בשילוב של en (בתוך) עם demos (אוכלוסייה).
אנדמיות צעירה (Neoendemism) נוצרת כאשר טקסון חדש נגזר מטקסון-אם והוא מוגבל בתפוצתו לאזור בו נוצר. במקרה זה האנדמיות היא תוצאה של העובדה שהטקסון החדש עדיין לא הופץ לאזורים שמחוץ לאזור בו נוצר, או שעדיין לא התפתחו בו תכונות שיאפשרו לו לגדול ולהתחרות בטקסון המוצא שלו באזורי המטריקס. דוגמאות לכך בצמחית הארץ הם סביון יפו ותורמוס ארץ-ישראלי.
אנדמיות עתיקה (Paleoendemism) נוצרת כאשר טקסון עתיק שהיה רחב תפוצה בעבר הוכחד ממרבית תחום התפוצה העתיק שלו וחי כיום בסביבה מצומצמת ומבודדת עם מחסומים שלא נותנים לו להתפשט בחזרה אל תחום התפוצה שהיה לו בעבר (לדוגמה, חיות כיס של אוסטרליה); או שטקסון עתיק שהיה רחב תפוצה בעבר הצטמצם לתחום תפוצה קטן בגלל תחרות עם מינים אחרים או משום שתחום התפוצה של סביבתו האקולוגית הצטמצם (לדוגמה, סקוויה נאה, או למשל שיטת הנגב שבעבר הייתה נפוצה בכל מרחבי הנגב, ועקב שינויי אקלים הצטמצמה לתוואי נחלים).
תת-אנדמי הוא מין אנדמי לאזור מסוים אשר שייך מבחינה פוליטית ליותר ממדינה אחת. למשל מינים המוגבלים לים המלח הם תת-אנדמיים לישראל מכיוון שהם קיימים גם בצד הירדני.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אקולוגיה
| 2024-08-01T01:26:32
|
טפיל
|
הפניהטפילות
| 2015-12-10T13:02:11
|
פונדקאי
|
פונדקאי או מאכסן, הוא אורגניזם הנושא טפיל, או יצור סימביונטי, על גופו או בתוכו, ומספק לו חומרי הזנה, מקלט ולעיתים דברים נוספים. במקרה של טפיל, הוא עושה זאת בעל-כורחו ונפגע מהקשר. במצב של סימביוזה הוא לא נפגע מהקשר ולעיתים גם מרוויח ממנו. במקרה זה הקשר נקרא קומנסליזם, כאשר כל אחד מהאורגניזמים מספק לשני אמצעי מחייה ואינו פוגע בו. דוגמה לכך יכולות לשמש החזזיות שהן אורגניזם סימביוטי בין אצה לפיטריה.
דוגמאות:
תאי בעל חיים או צמחים יכולים להיות פונדקאי של נגיף, כאשר זה חודר לתוכו. במצב זה הנגיף נחשב כטפיל ומנצל את התא על מנת להתרבות. לטפיל זה יש השפעה שלילית על הפונדקאי. התא מתפוצץ לאחר שלא יכול להכיל עוד את כל הנגיפים שנוצרו בתוכו והנגיף ממשיך להדביק תאים חדשים של האורגניזם.
רקמות בעלי חיים או צמחים יכולות להיות פונדקאי של חיידקים פתוגניים המאפשרים לחיידקים לחדור לתוכה, להתרבות ולשחרר אנדוטוקסינים ואקסוטוקסינים הפוגעים באורגניזם ואף מאפשר נדידה של החיידקים לאברים אחרים באמצעות מערכת כלי הדם והלימפה
בעל חיים יכול להיות פונדקאי של תולעת, כאשר היא מקבלת ממנו חומרי הזנה ומקלט, ולרוב פוגעת בו.
בעל חיים יכול להיות פונדקאי גם לחיידקים החיים במעיו, החיידקים מצידם מקבלים מקלט וחומרי הזנה, ומפרישים חומרי עיכול. הפונדקאי, מצידו, מאבד כמות קטנה של חומרי הזנה, אבל יכול לעשות שימוש בתוצרי הפירוק של החיידקים. לשותפות זו קוראים אנדוסימביוזה.
ראו גם
טפילות
מאגר (אפידמיולוגיה)
וקטור (ביולוגיה)
זואונוסיס
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אקולוגיה
קטגוריה:סימביוזה
| 2024-09-01T17:41:16
|
ביוץ
|
ממוזער|שמאל|250px|השינויים בשחלה במהלך מחזור הווסת: שלב 4 באיור זה הוא הביוץ אצל נשים
ממוזער|200px|שמאל|שחלה העומדת לשחרר ביצית
ביוץ הוא תהליך יציאת ביצית בשלה מהשחלה. התהליך מתרחש אך ורק בנקבות של אורגניזמים המתרבים ברבייה מינית (זוויגית).
מבדילים בין ביוץ ספונטני וביוץ מותנה. ביוץ ספונטני מתרחש באופן אוטומטי אחת לתקופה מסוימת. לדוגמה, אצל נשים מתרחש הביוץ בממוצע אחת ל-28 ימים והוא חלק של תהליך הנקרא המחזור החודשי. ביוץ ספונטני גורם לכך שזכרים מסוגלים להפרות את הנקבות רק בתקופות מסוימות, בהן מתרחש הביוץ.
בביוץ מותנה, ההזדווגות היא הגורם הישיר ליציאת הביצית מהשחלה. התופעה ידועה אצל חרקים ויונקים מסוימים, דוגמת החתולה והנאקה וקיימת כנראה גם אצל עופות.
לאחר הביוץ נודדת הביצית מהשחלה אל החצוצרה שם, אם יש תאי זרע, היא עשויה להיות מופרית. קיים חלון הזדמנות של כ-24 שעות להפריית הביצית.
מהחצוצרה הביצית ממשיכה את תנועתה לעבר הרחם. אצל האישה, אם הופרתה הביצית, היא תיצמד לקיר האנדומטריום של הרחם. אם לא היא נפלטת יחד עם מעט רקמות ודם, בתהליך הנקרא וסת.
בעיות בתהליך הביוץ עלולות לגרום לאי-פוריות באישה.
ניבוי מועד הביוץ אצל נשים
ניבוי מועד הביוץ חשוב הן לאישה המבקשת להיכנס להריון והן לאישה המנסה להימנע מהריון ומשתמשת בשיטת "הימים הבטוחים". הבעיה העיקרית בניבוי מועד הביוץ, נובעת מכך שדמם ווסתי מתרחש כ-14 ימים לאחר הביוץ, אך כיוון שהמחזורים שונים באורכם זה מזה, ניתן לדעת רק בדיעבד מתי היה הביוץ. מכיוון שהמחזורים יכולים לנוע בין 21 ל-39 יום, מועד הביוץ יכול להשתרע על טווח נרחב של כשבועיים, החל מהיום השביעי במחזור של 21 יום וכלה ביום ה-25 במחזור של 39 יום.
באמצעות בדיקת "חום שחר" מיד לאחר היקיצה, ניתן לאתר את הביוץ. לאחר הביוץ טמפרטורת הגוף עולה בכחצי מעלה. שיטה זו איננה מדויקת מכיוון שהיא מנבאת את מועד הביוץ בקירוב של יומיים. גם בדיקת שתן, שבודקת עלייה ניכרת ברמת ריכוז הפרוגסטרון, או באחד מתוצרי הפירוק שלו, מעידה כי הביוץ כבר התרחש. שתי שיטות אלו אינן יעילות, מכיוון שהן מנבאות למפרע לאחר התבצעות הביוץ.
רמזים לניבוי הביוץ באופן מקורב ניתן לעשות באמצעות:
הדימום הווסתי חל בשכיחות גבוהה אצל האישה כ-14 ימים לאחר הביוץ. עקב השונות הגדולה שחלה ממחזור למחזור, יש להעריך את אורך המחזור באמצעות מיצוע של אורך המחזור בשלשת החודשים האחרונים ולהחסיר 14 ימים. עדיין קשה להגיע למהימנות מספקת כדי לקבוע את מועד הביוץ מתחילת הווסת האחרונה, אך הדבר יכול לתת אומדן מסוים.
אפשרות נוספת היא על פי השינוי שנעשה בריר צוואר הרחם. בימים שלפני הביוץ צוואר הרחם מפריש בהשפעת האסטרוגן ריר בעל צמיגות נמוכה שמטרתו לאפשר לזרע לשרוד, ואילו לאחר הביוץ בהשפעת הפרוגסטרון יופרש ריר מועט בעל צמיגות גבוהה, שמטרתו להשמיד את הזרע.
חיזוי ביוץ באופן מדויק
זיהוי הביוץ אצל אישה המנסה להרות יכול להיעשות באמצעות בדיקת שתן ביתית המזהה את הזינוק בהורמון ה-LH המתרחש בין 12 ל-36 שעות לפני הביוץ.
אפשרות נוספת לזהות את מועד הביוץ היא באמצעות בדיקת אולטרה סאונד אצל רופא. בדיקה זו נחשבת לאמינה מאוד.
קישורים חיצוניים
מחשבון ביוץ בפורטל יולדת - הריון ולידה
ביוץ - המדריך למתחיל - מאמר בנושא ביוץ מתוך המדריך להורים בנושא פוריות.
קטגוריה:המחזור החודשי
קטגוריה:רבייה
| 2024-06-28T12:45:03
|
הוצאה לאור
|
הוצאה לאור היא תהליך הבאתה של יצירה כתובה (רומן, סיפור, מאמר, כתבה עיתונאית וכדומה) מרשות היחיד של מחבר היצירה לרשות הרבים של הקוראים, בצורה של ספר, עיתון, כתב עת, אתר אינטרנט וכדומה. האדם העוסק בהוצאה לאור קרוי מוציא לאור (מו"ל). הוצאה לאור של יצירות באמצעים אחרים של תקשורת המונים, כגון העלאה של מחזה בתיאטרון או יצירה של תקליטור או סרט קולנוע, קרויה הפקה.
תהליך ההוצאה לאור
ביצירה המתפרסמת באינטרנט תהליך ההוצאה לאור קצר במיוחד. באתרים רבים, מיד ברגע שהמחבר סיים לכתוב את יצירתו הוא מוציאה לאור. פרסום בדפוס כרוך בתהליך ארוך יותר, הנמדד בשעות או ימים (מאמר עיתונאי), שבועות, חודשים (מאמר בכתב עת) ואף שנים (ספר). תהליך זה כולל שלבים אחדים:
הקלדה / כתיבה
עריכה
עיצוב
סידור ועימוד
הגהה
הדפסה
כריכה ועטיפה
מכירה
בדרך כלל מוסר המחבר את פעולת ההוצאה לאור לגוף המתמחה בכך, הוצאת ספרים – כאשר מדובר בספר, או מערכת כתב עת – כאשר מדובר במאמר, בסיפור קצר או בשיר.
בארצות הברית ובמדינות נוספות מקובל שההתקשרות עם המו"ל נעשית בעזרת סוכן ספרותי. בישראל שיטה זו פחות מקובלת, ועל המחבר לעסוק בכך בעצמו. בישראל פועלים מאות מו"לים, המוציאים לאור מדי שנה אלפי כותרים (בהדפסה ראשונה או חוזרת). כמחצית מן הכותרים מופקים על ידי 20 המו"לים הגדולים. מדי שנה עורכים המו"לים בישראל את שבוע הספר העברי, שבמסגרתו מוקמים ירידי ספרים ברחובות הערים, ובהם נמכרים ספרים בהנחות של 20 עד 40 אחוזים.
קיימות גם הוצאות ספרים קטנות, עצמאיות ואישיות המאפשרות לסופרים להדפיס את ספריהם לרוב ללא תהליך הסינון שקיים בהוצאות הגדולות והמוכרות יותר. בהתאם, ייתכן כי עלויות ההוצאה יהיו גבוהות יותר, אך זה לא מן ההכרח.
ברבע האחרון של המאה ה-20 החלה המילה הכתובה לצאת לאור לא רק בגרסת דפוס (על-גבי נייר), אלא גם בגרסאות אלקטרוניות שניתן לקרוא בעזרת קורא ספרים אלקטרוני: תחילה כקובצי קלט למחשב, בעיקר על-גבי CD-ROM, ולאחר מכן באתרי אינטרנט. דוגמה לכך היא האנציקלופדיה בריטניקה, שלאחר שיצאה בדפוס יותר ממאתיים שנה, יצאה לאור בשנת 1993 גם בגרסת תקליטור, ובשנת 1994 הוצגה לקוראים גם באתר אינטרנט. שלבי ההדפסה והכריכה של הספר האלקטרוני שונים מאלה של הספר המודפס.
ספר הבדיחה והחידוד מאת דרויאנוב מייחס לחיים נחמן ביאליק את האמירה "כך דרכו של מו"ל בישראל: תחילה מדפיס, אחר-כך מפסיד, ולסוף – מספיד".
מציאת המו"ל המתאים
בהוצאות הספרים עובדים לקטורים (קוראי כתבי-יד), שתפקידם לבחור בין כל כתבי היד המגיעים להוצאה אילו יוצאו לאור. הבחירה נעשית על פי שיקולים של איכות, סיכויי ההצלחה המסחרית של כתב היד, ובהוצאות המוקדשות לז'אנר (סוגה) מסוים של דברי דפוס, הבחירה נעשית בהתאם לרוח ההוצאה וקהל היעד שלה. לרוב המו"לים ממליצים לשלוח אליהם טיוטה ראשונית של 3–7 פרקים ראשונים, טרם השלמת כתיבת כלל הספר, ואם כתב היד מוצלח יעודדו את המשך כתיבתו לצורך הוצאתו לאור. לאחר הכתיבה, אם המו"ל ומבקר הספרים מטעם המו"ל, מוצאים את הספר כמספיק טוב או בעל סיכוי גבוה להצלחה מסחרית, המו"ל עצמו יממן את כלל הוצאות הוצאתו לאור של הספר. אם לא, יבקשו מהמחבר לכסות את כלל הוצאות ההוצאה לאור.
בקרב המו"לים קיימות התמחויות שונות: יש המתמחים בספרי בישול, אחרים מתמחים בספרות משפטית, ספרות יפה וכו'. מו"לים גדולים עוסקים בתחומים רבים, אך גם הגדול שבהם אינו עוסק בכל התחומים. להצלחת ההתקשרות עם המו"ל, הן בשלב של חיפוש מו"ל והן בשלב של הפקת הספר, יש לפנות למו"ל שתחומי התמחותו תואמים את הגדרת הספר. פנייה למו"ל שאינו מתאים תיענה במוקדם או במאוחר בשלילה, ולכן אין בה תועלת.
לבחירת המו"ל הנכון עשויה להיות השפעה מכרעת על הצלחתו של הספר. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בהחלטתו של סטיבן הוקינג לפרסם את ספרו "קיצור תולדות הזמן" דווקא בהוצאת בנטם, הפונה לקהל הרחב, ולא בהוצאה הפונה לאנשי מדע או לקהל משכיל במיוחד. את תיאור התהליך של מציאת המו"ל נותן הוקינג בספרו האחר, "חורים שחורים, גורי יקומים ומסות אחרות":
ההחלטה בפניה עומד המו"ל עם קבלת פנייה מהמחבר אינה פשוטה, מפני שעליו לחזות את מידת ההצלחה הצפויה לספר, ובהתאם לכך להחליט על כדאיות ההשקעה בהפקת הספר. כתוצאה מכך, גם מחברים של ספרים שהפכו לרבי-מכר התקשו במציאת מו"ל לספרם הראשון. בדוגמאות הבאות ניתן למצוא נחמה ומוסר השכל:
ספרו הראשון של פנחס שדה, "החיים כמשל", נדחה על ידי שלושים מו"לים, ולבסוף יצא לאור בהוצאת המחבר.
לורנס ג' פיטר מספר כי ספרו המצליח "העיקרון הפיטרי" נדחה במשך שנים אחדות על ידי 13 מו"לים.
ספרו של ג'יימס ג'ויס "דבלינאים" נדחה על ידי 22 מו"לים.
ספרה הראשון של ג'יי קיי רולינג מתוך סדרת רבי המכר של כל הזמנים "הארי פוטר ואבן החכמים", נדחה תחילה על ידי 12 מו"לים בטענה שהספר אינו מסחרי.
בשנת 1889 החזיר כתב-עת אמריקני לרודיארד קיפלינג (לימים חתן פרס נובל לספרות) כתב-יד בצירוף הערה: "צר לי, מר קיפלינג, אבל אתה פשוט אינך יודע כיצד להשתמש בשפה האנגלית".
הוצאה לאור במימון המחבר
לעיתים מגלה המחבר שאין ביכולתו למצוא הוצאה לאור שתיקח על עצמה את כל עלויות ההפקה של הספר שכתב. במקרה זה עומדת למחבר האפשרות להשתמש בשירותי הוצאת ספרים המתמחה בהוצאה לאור של ספרים במימון המחבר. ההוצאה לאור מספקת למחבר את כל שירותי ההפקה וההפצה, תמורת תשלום של המחבר המכסה את העלויות של שירותים אלה, ומותיר רווח למו"ל. בדרך כלל מובטחים במצב זה למחבר תמלוגים גבוהים יותר מאלה המקובלים במקרה שהמו"ל לוקח על עצמו את עלויות ההפקה ואת הסיכון העסקי שבהשקעה בהפקה.בצורת מימון זו מקובל גם כי המחבר וההוצאה חולקים ביניהם את זכויות היוצרים, לעומת הפקה במימון ההוצאה, שם כל הזכויות שייכות למו"ל.
אפשרות נוספת במצב זה היא השגת מימון מצד שלישי. אפשרות זו נפוצה בספרות אקדמית, שבה מגייס המחבר תמיכה של קרנות מתאימות בהוצאה לאור של ספרו. תמיכה זו אינה בהכרח מימון מלא של הפקת הספר, אך די בה כדי לאפשר את הוצאתו לאור.
הוצאה עצמית
לעיתים, ובפרט כאשר המחבר אינו מוצא מו"ל לספרו, נעשית ההוצאה לאור על ידי המחבר, במסלול המכונה 'הוצאה עצמית'.
במסלול זה - המחבר מבצע בעצמו, או שוכר אנשי מקצוע שיבצעו עבורו בתשלום את חלקי הפקת הספר; למן הטיפול בתכני הספר, הקלדת כתב היד, עריכה ספרותית, עימוד ועיצוב הספר ועד לפנייה אל בית דפוס.
עם התפתחותו של מימון ההמונים, החלה האפשרות של הוצאה עצמית להיות יותר אטרקטיבית. אחת הסיבות לכך, בין היתר - היא התמורה הנמוכה המשולמת לרוב למחברים על ידי הוצאות הספרים המסחריות. בהוצאה עצמית המחבר יקבל מאה אחוזים מהרווחים על מכירת הספר, וזכויות היוצרים על הספר ועל תוכנו נותרות בידיו. מסיבה זו, במקרים רבים הוצאה עצמית כדאית יותר למחבר מבחינה כלכלית.
כיום ישנן בישראל הוצאות ספרים גדולות אשר מתמקדות בהענקת שירותי הוצאה עצמית למחברים, בהן המחבר משלם להוצאה על שירותי ההפקה, וזכויות הספר נותרות בידיו בלבד.
הדפסה נוספת
הדפסה נוספת של ספר נעשית לפי שיקול דעתו של המו"ל, לאחר שאזל המלאי של ההדפסה האחרונה וממשיך להתקיים ביקוש לספר, או מתעורר מחדש ביקוש כזה. בהדפסה נוספת מודפס הספר בדיוק כפי שהודפס בעבר, לעיתים תוך שינוי מינורי כגון שינוי העטיפה. הדפסה נוספת היא צעד סביר כאשר מדובר בגרסה מקורית (לא מתורגמת) של ספרות יפה, שאותה לא נהוג לעדכן, וכן כאשר עברו שנים לא רבות מאז שיצאה לאור ההדפסה הראשונה של ספר עיון, כך שהספר עודנו רלוונטי.
שיקולים כלכליים ואחרים גורמים להוצאת הדפסה חוזרת של ספר אף שמבחינת טובת הקורא עדיף להוציא מהדורה חדשה. במיוחד יש משמעות לשיקולים כלכליים אלה בשוק קטן יחסית כמו בישראל. דוגמה להמחשת הבעייתיות שבצעד זה: בשנת 1984 יצא לאור בהוצאת "עם עובד" תרגום עברי לספרו של דניס מק-סמית, "מוסוליני". עשרים שנה לאחר מכן יצאה לאור מהדורה נוספת של הספר, ובה שני שינויים בולטים: העטיפה עוצבה מחדש, ובסוף הספר נוסף מפתח עניינים. בתוכן הספר לא חל כל שינוי. בעיה ראשונה בולטת לעין: במהלך תקופה ארוכה זו השתנו כללי הכתיב המלא, ומילים כדוגמת "פארלאמנט", "מיספר", "ריפובליקה", "סינאטור", שאולי נראו סבירות בשנת 1984, נראות שגויות בעליל בשנת 2004.
מהדורה חדשה
קודם לביצוע הדפסה נוספת של ספר יש לשקול האם הגיע הזמן למהדורה חדשה, בהתאם לשינויים שהצטברו מאז סגירת המהדורה הקודמת. השינויים ממהדורה למהדורה הם בעיקר מהסוגים הבאים:
תיקון טעויות;
עדכון נושאים שהשתנו מאז פרסום המהדורה הקודמת;
הרחבת הדיון בנושאים שנכללו במהדורה הקודמת;
הוספת נושאים חדשים, המתבטאת לעיתים בשינוי מבנה הספר, כגון הוספת פרק חדש או סעיף חדש;
שינוי אופן הצגתם של נושאים שונים, כגון שיפור באופן הצגתו של סעיף שהתגלה כבלתי מובן.
חמו"ל
ברשימות קטלוגיות של ספרים ופרסומים מצוי לעיתים הקיצור חמו"ל ליד הסעיף הוצאת ספרים. הפירוש המילולי של הקיצור הוא "חסר מו"ל" וכוונתו ששם המו"ל אינו רשום על גבי הפרסום ושהמקטלג לא הצליח לגלות מי המו"ל של הפרסום.
ראו גם
מכירת ספרים בישראל
הוצאת רהב
לקריאה נוספת
צביקה רייך, להוציא לאור, תמיר מוציאים לאור, 1998.
נתונים סטטיסטיים המתפרסמים על ידי הספרייה הלאומית על ההוצאה לאור בישראל.
קישורים חיצוניים
התאחדות הוצאות ספרים בישראל
מאגר המו"לים בישראל בספרייה הלאומית
גרשון זילברברג, היה שלום יוהנס גוטנברג, מאמר בנושאים סדר, דפוס והוצאה לאור
הרשימה המלאה של כל הוצאות הספרים באתר טקסט רץ הוצאה לאור
, על מכתבי דחייה
לשבור את המגירה - איך להוציא לאור, הבלוג של אופיר עוז
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספר
| 2024-06-14T12:14:19
|
לני ברוס
|
לני ברוס (נולד בשם לאונרד אלפרד שניידר; באנגלית: Leonard Alfred Schneider; 13 באוקטובר 1925, מיניאולה שבמדינת ניו יורק – 3 באוגוסט 1966, לוס אנג'לס) היה קומיקאי יהודי-אמריקאי משפיע בשנות ה-40 ושנות ה-50, ואחד מאבות סוגת הסטנד-אפ.
לני ברוס נחשב לקומיקאי סטנד-אפ פורץ דרך בסוף שנות הארבעים והחמישים. עד לתקופה זו קומיקאים היו מספרים בדיחות "רגילות" ומופעיהם לא היו מושפעים כמעט מאקטואליה ונושאים חברתיים ולא היו "אינטראקטיביים".
מופעיו של ברוס התאפיינו בהפניית חצים סרקסטיים כלפי הממסד, הפרת טאבואים חברתיים ושפה "מלוכלכת". ידועה אמרה שלו שמופעו מבוסס על הרוע, הנדכאים, העוולות ואי הצדק בעולם, ואם עולם זה יום אחד יהפוך לצודק וטהור הוא יהיה מחוסר עבודה.
ביוגרפיה
לני ברוס נולד ב-1925 במיניאולה שבמדינת ניו יורק, בשם לאונרד אלפרד שניידר, כבן היחיד למיירון (מיקי) שניידר, שנולד ב-1906 בלונדון שבבריטניה ועבד באותה תקופה כזבן בחנות נעליים, ולסאלי מאר, שנולדה ב-1906 בשכונת ג'מייקה שברובע קווינס שבניו יורק בשם סיידי קיצ'נברג, ועבדה בעצמה כקומיקאית לצד עבודותיה כמלצרית וכעוזרת בית.
כשהיה בן חמש התגרשו הוריו.
אביו עבר להתגורר בארקדיה שבקליפורניה, שם הפך לפודיאטור.
ב-1942, בגיל 16, התגייס ברוס אל הצי האמריקני, והעביר את שירותו הפעיל במסגרת מלחמת העולם השנייה בחזית הצפון אפריקאית ובחזית האיטלקית : בפלרמו ב-1943 ובאנציו ב-1944.
במאי 1945, לאחר הופעה קומית שהעביר בפני חבריו לספינה כשהוא בלבוש דראג, מפקדיו נעשו כעוסים עליו.
כאקט מתריס, שכנע לני את קצין הרפואה של ספינתו שהוא חווה "דחפים הומוסקסואליים", דבר שהוביל לשחרורו בקלון מהצבא (זאת בשל הנוהל שהונהג באותה תקופה בצבא ארצות הברית כלפי להט"בים, נוהל אשר סיווג אותם כבלתי מתאימים לשירות).
עם זאת, הוא לא הודה או הורשע בהפרה כלשהי של התקנות הימיות של הצי האמריקאי, ועל כן הצליח לשנות את הגדרת שחרורו ל"שחרור בתנאים מכובדים... בשל אי התאמה לשירות ימי".
לאחר סיום שירותו העביר תקופה קצרה בקליפורניה שם התגורר עם אביו, ולאחר מכן התיישב בניו יורק תוך שאיפה לבסס את עצמו כקומיקאי.
עם זאת, הוא התקשה לבדל את עצמו מאלפי אנשי בידור חובבים אחרים שאכלסו את העיר וניסו גם הם להגשים את חלומם ולהיכנס לעסקי השעשועים.
רבים מאותם מועמדים פוטנציאליים לעסקי השעשועים התאספו בדיינר ספציפי בניו יורק, שם פגש ברוס לראשונה את הקומיקאי ג'ו אנסיס, שהשפיע עמוקות על הגישה של ברוס לקומדיה.
פריצתו הראשונה של ברוס בתור קומיקאי הייתה ב-1948, בתחרות כישרונות צעירים. זמן מועט אחר כך התחתן עם האני הארלו, רקדנית במופעי עירום, נישואיהם החזיקו מעמד עד שנת 1957.
קורות חייו של ברוס מלאים במעצרים על שני אישומים מרכזיים: אחזקת סמים ושפה מלוכלכת. בשנות ה-50 לא היה נהוג שקומיקאי משתמש בקללות מעל במה. בנוסף הרגלו לצחוק על בעיות מוסריות (גזעניות, מגדריות, מתחים דתיים וכדומה) נתפס כלא פטריוטי בתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה. לרוב מתייחסים למעצריו על סמים (שבהם אכן החזיק) כניסיון של הממסד לעצור אותו מלהופיע בעקבות אי שביעות רצונם ממופעו.
מעצרו הראשון ב-29 בספטמבר 1961 היה על אחזקת חומרים נרקוטיים (אישום שהתבטל לאחר כמה זמן). ב-4 באוקטובר 1961 נעצר על שפה מלוכלכת במועדון הטרובדור בקליפורניה במה שהיה ידוע כ-California Obscenity Code, הוא יצא זכאי במשפט זה לבסוף. בשלב זה מקומות רבים נרתעו מלארח אותו כדי להימנע ממהומות ומוניטין מפוקפק, בריטניה ואוסטרליה אסרו עליו להופיע, ובריטניה אף אסרה את כניסתו לתחומיה.
ב-6 באוקטובר 1962 נעצר ברוס שוב על שפה מלוכלכת ונשפט בסן פרנסיסקו במשפט שעד היום משמש כתקדים וכדוגמה לחופש הדיבור המעוגן בתיקון הראשון לחוקה. משפט זה (שזוכה בו) גרם לו לבסוף לפשיטת רגל. לאחר משפט זה, מופעיו הפסיקו להיות מערכונים ושנינויות אשר הכין מראש אלא יותר מופעים מאולתרים בהן היה יושב על כיסא ומדבר על ראיית עולמו הפוליטית, המוסרית, הגזעית והדתית. ידוע שהיה יושב לעיתים ומקריא עמודים שלמים מתוך עותקים של משפטיו השונים (על ניבול פה אך לא על סמים).
ברוס אמר לא פעם שיש קונספירציה בין בתי המשפט בניו יורק לבין בית המשפט בסן פרנסיסקו להרשעתו. הוא אף התלונן על כך ל-FBI אך לא נמצא דבר (ברוס טען שזה היה חיפוי). בתקופה זו הוא התמכר לסמים קשים (הרואין) ולבסוף מת ממנת יתר ב-3 באוגוסט 1966 בביתו בהוליווד בגיל 40.
לני ברוס נחשב לאחד הקומיקאים המצחיקים בכל הזמנים. הוא מוזכר כיום בעיקר כקדוש מעונה שהשפיע בעקיפין על החלת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המעגן את הזכות של אזרחי ארצות הברית לחופש הדיבור.
לאחר מותו
ב-1967 הביטלס הביעו את הערכתם לברוס בצרפם את תמונתו לעטיפת אלבומם Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band.
ב-1974 יצא סרט קולנוע בשם "לני" בבימויו של בוב פוסי ובכיכובו של דאסטין הופמן. הסרט, שצולם בשחור לבן, הוא ביוגרפיה על חייו של ברוס ובו מציג דאסטין הופמן את מיטב קטעיו כגון "whos'e a jew?"(אשר תורגם לאחר מכן על ידי יהונתן גפן למיהו יהודי), "dykes and faggotts" ,"tits and ass" ועוד. הסרט עובד למחזה והוצג בלונדון ב-1998 בכיכובו של אדי איזרד. ב-1983 כתב עליו בוב דילן שיר שקרוי על שמו (מתוך הדיסק shot of love).
להקת Genesis כללה בשיר Broadway Melody Of 1974 את המשפט ״ Lenny Bruce declares a truce and plays his other hand״
ב-2003, 37 שנים לאחר מותו, זכה ברוס בחנינה על הרשעתו בשימוש בשפה גסה בזמן הופעה, על ידי מושל מדינת ניו יורק, ג'ורג' פטאקי.
ב-2012, יצר הבמאי אילן גייל את הסרט התיעודי "הקומדיה של לני", המציג את המורשת של ברוס. הסרט מתאר את עלייתו ואת נפילתו, ובוחן אם האמירות שבגללן נאסר, הועמד למשפט, הורשע והידרדר כל כך, שינו את פני הקומדיה.
החל משנת 2017 מופיעה דמותו של ברוס בקומדיה "גברת מייזל המופלאה" של שירות הזרמת הווידאו פריים וידאו. דמותו היא אחת הבודדות בסדרה שנקראת בשמה האמיתי. את דמותו משחק לוק קירבי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:קומיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:סטנדאפיסטים יהודים אמריקאים
קטגוריה:דור הביט
קטגוריה:מקבלי חנינה לאחר מותם
קטגוריה:מחלוקות סביב טענות לתועבה
קטגוריה:צנזורה באמנויות
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1925
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1966
| 2024-09-02T03:49:10
|
עריכה
|
עריכה היא שלב בתהליך ההכנה של יצירה כתובה, חזותית, או קולית, שבו היא עוברת סוגים אחדים של ליטוש, במטרה לשפר אותה ולעשותה ראויה לפרסום.
זיסי סתוי, שערך במשך 35 שנה את המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", הציג את עבודתו כך:
סוגי העריכה ומרכיביה
בעריכה נכללות פעולות מסוגים שונים:
עריכת לשון
כתיב: תיקון שגיאות כתיב ופליטות קולמוס, וכן הקפדה על אחידות כתיבתו של הספר בהתאם למערכת כללים, כגון כללי הכתיב המלא. עריכה לקויה בולטת מאוד לעין כאשר באותו עמוד, ולעיתים אף באותו משפט, מופיעה מילה בשתי צורות כתיב שונות.
תחביר: ניכוש שגיאות תחביריות ממשפטי הספר, הקפדה על פיסוק נכון.
ליטוש לשוני: שיפור משפטים המנוסחים בצורה מעורפלת או לא נוחה לקריאה, ביטול מילים מיותרות והשלמת מילים חסרות. אף העלונים בענייני לשון שבהוצאת האקדמיה ללשון העברית, הנכתבים בידי חוקרי לשון, שהם "טלית שכולה תכלת", זוכים לעריכה לשונית.
עריכה עניינית; עריכת תוכן (בספר עיון)
בדיקת שלמותו, דיוקו ובהירותו של הספר.
שינויי שלד, הערות לגבי מבנה הספר ותוכן העניינים, לדוגמה שינוי בסדר הפרקים, הכותרות וכותרות המשנה, מחיקת פרקים או איחודם וכולי.
הצעות להשמטת קטעים שאינם הולמים את אופיו של הספר.
הצעות להרחבת הדיון בנושאים הראויים לכך.
הצעות למתן שמות טובים יותר לפרקי הספר ולסעיפיו.
איתור פגמים נוספים בספר, ובהם כפילות, חוסר התאמה בין פרקים, משפטים שאין בהם חידוש לקורא, משפטים החורגים מנושאו של הספר (ולכן הם מיותרים), משפטים חריפים יתר על המידה (ולכן יש לרכך אותם).
עריכה ספרותית (בסיפורת)
שינויים במבנה הספר והתפתחות העלילה בו, לשם יצירת הרמוניה
תיקוני שלד, לדוגמה שינוי בסדר הפרקים, מחיקת פרקים או איחודם וכולי
שכתוב משפטים ופסקאות שסגנונם לקוי
עריכת המשלב הלשוני; של המְספר ושל הדמויות
עריכה גרפית
ביצירה המלווה באיורים, נדרשת עריכה גרפית, המטפלת בשילוב של האיורים והטקסט: קביעת השטח שיוקדש לאיור, מיקומו על פני הדף וכדומה
עריכת תרגומים
עורך התרגומים עורך את תרגום הספר שקיבל מהמתרגמת, אך עובד בצמוד גם לטקסט בשפת המקור, ולפיכך עליו להיות מצוי בשפת המקור. הוא משווה את התרגום למקור ומתקן שגיאות שנפלו לשיטתו במהלך התרגום, או מתערב לפעמים ב"החלטות התרגומיות" של המתרגמת. לדוגמה, על עורך התרגום של "יוליסס" להיות מצוי באנגלית, ועל עורך התרגום של "קלאס" להיות מצוי בספרדית. עורכי תרגום רבים מבצעים במהלך העבודה גם עריכת לשון.
עריכה לדפוס
ריווח בין הפסקאות והפרקים.
קביעת סוגי האותיות שבהן תודפס כל מילה בספר.
קביעת מבנה הטבלאות.
האחדת עיצובו של הספר.
היקף העריכה שלה זוכה כל ספר תלוי באיכותו של הספר המוגש לעריכה, ונתון לשיקול דעתו של המו"ל.
עריכה קולנועית
בתחום הקולנוע, עריכה (או מונטאז' מצרפתית, מלאכת הרכבה) היא אמנות הרכבת צילומים לרצפי צילומים ("סיקוונסים"), שמלווה בהרכבת הרצפים לשם יצירתו של סרט קולנוע שלם.
עריכה של כתב עת
כוללת גם את ההחלטה מה יפורסם ומה לא יפורסם. מרכיב זה בא לידי ביטוי בסיסמתו של העיתון הניו יורק טיימס "All the News That's Fit to Print" - "כל החדשות שראויות לדפוס".
עריכת סדרה; עריכת סוגה
עורכים אלה עובדים בתוך הוצאות הספרים, או מחוצה להם, כעצמאים. עורך סדרה מנהל סדרת ספרים, שבה הוא מלקט את הכותרים שלהבנתו מתאימים לשכון יחד, עבור הוצאת הספרים. עורך של סדרת ספרים מתורגמים נמצא בדרך כלל בקשר עם סוכנים ספרותיים ועם סוכנויות ספרים בעולם, כדי להביא לקורא המקומי את הספרים הנכונים לשיטתו. עורך סדרת מקור יביא להוצאת הספרים את הסופרים המקומיים שלדעתו צריכים להיות בקדמת הבמה.
עורכת סוגה תעבוד בדרך כלל בתוך הוצאת הספרים. היא תחליט עבור המו"ל אילו ספרים בסוגה שלה יצאו לאור. לדוגמה, עורכת ספרי ילדים, עורכת ספרי עיון וכיוצא באלה.
יחסי מחבר-עורך
המפגש הראשון של המחבר עם עבודת העורך עשוי להיות חוויה מאוד מעניינת, עקב הכמות העצומה של ההערות שיש לו אודות הספר "המושלם" שהוגש לו. גם כאשר הספר שנמסר לעורך הוא באיכות סבירה, אין זה נדיר שהערות העריכה יתייחסו לכל פיסקה בספר.
סיפורה של עמליה כהנא-כרמון "החמה נסתלקה" הועבר במקביל לשני כתבי-עת ופורסם בשניהם. וזו התייחסותה של המחברת לתוצאה הערוכה:
התייחסות שונה לנושא זה, הן של הכותב והן של העורך, מוצגת בדברי התודה הבאים של סטיבן הוקינג, בפתח ספרו "קיצור תולדות הזמן":
הבדל מהותי, בין העריכה שעבר סיפורה של עמליה כהנא-כרמון לזו שעבר ספרו של סטיבן הוקינג, נמצא בטיב הקשר בין המחבר לעורך. הבדל זה עשוי להסביר את תגובותיהם השונות. במקרה הראשון הייתה העריכה פעולה חד-צדדית, כלומר החלטות העורך הובאו לידיעת הסופרת רק כאשר ראתה את היצירה המודפסת. במקרה השני הייתה פעולת העריכה דו-צדדית, כלומר נעשתה בשיתוף פעולה מתמשך בין המחבר לעורך.
עריכה נרחבת, הכוללת השמטת קטעים מסוימים ושינוי אופן הצגתם של קטעים אחרים, והתנגדות של הסופר לביצועה, מקובלים במקרה של ספרות יפה. קל להבין התנגדות זו, שהרי ביצירה מסוג זה חשיבות גדולה לא רק לתוכן, אלא גם לאופן הגשתו, מבחינת המילים והתחביר שנבחרו. גם בקרב מחברים של ספרי עיון ישנם הנפגעים מאוד מהניסיון לערוך את יצירתם, ומגלים התנגדות עזה לכך. ניתן ללמוד מניסיונה של הסופרת אריקה ג'ונג, המוצג בפתח ספרה "פחד חמישים": "בספרי הראשון רגזתי על הצעות לקיצור ולשינויים. בספרי זה, השישה-עשר במספר, אני אסירת תודה לאין קץ".
ראו גם
הגהה
יצירה
עריכה ספרותית
עריכת וידאו
עריכה (קולנוע)
עורך ראשי
לקריאה נוספת
דוד הרבנד, קיצור שולחן עורך, ישראל, תש"ף 2020
קישורים חיצוניים
מנחם פרי, מה הם עושים שם מול הטקסט?, באתר "הספריה החדשה"
אברהם ב. יהושע, סופר ועורך, או מחרֵטה במקום מִתקן, באתר "הספריה החדשה"
יואל קטן, הכנת ספרים ומאמרים בספרות התורנית, באתר "דעת"
, שיחה עם עורכים, חלק ראשון
, שיחה עם עורכים, חלק שני
אלי גיא, עריכה לשונית מהי, באתר שפה יפה
ימימה עברון, עניינים לשוניים, באתר רשימות
יעקב רביבו, הניסוחון: 10 טיפים לשיפור הטקסט, מקבץ שגיאות לשוניות נפוצות וחלופותיהן התקניות
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספר
| 2024-09-12T06:25:39
|
שביל ישראל
|
שמאל|ממוזער|160px|תוואי השביל עד לשנת 2019
ממוזער|150px|סימון השביל על עץ
ממוזער|סימון השביל על עמוד
שביל ישראל הוא מסלול הטיול הרגלי (טרק) הארוך בישראל. מסלולו, לאורך כל מדינת ישראל, מתחיל בהר החרמון בצפון ומסתיים קרוב לבית ספר שדה אילת, על חוף מפרץ אילת, ואורכו נכון לשנת 2024, לאחר השינויים שבוצעו בו במהלך השנים, הוא 1,080 קילומטרים. שביל ישראל הוא גולת הכותרת ברשת סימון השבילים הארצית שיזמה ויצרה החברה להגנת הטבע, המסמנת וממפה מסלולי טיול בישראל, על ידי הוועדה לשבילי ישראל.
בינואר 2016 החלה חברת גוגל להציג גם את שביל ישראל כחלק משירות "StreetView".
היסטוריה
השביל נחנך בפסח התשנ"ה, אפריל 1995, לאחר כ-16 שנות עבודה ודיונים על התוואי. הרעיון הועלה בראשית שנות השמונים על ידי אברהם תמיר, שהתרשם משביל האפלצ'ים בארצות הברית. את הרעיון העביר תמיר לאורי דביר שתכנן וביצע. בתכנונו הושם דגש על מתן ייצוג לכל נופי ואזורי הארץ, וכן על מעבר באתרים חשובים לכל הדתות. השביל מהווה מעין שלד לשאר שבילי הטיול בארץ שרבים מהם יוצאים ממנו. בשונה מסימון השבילים הנפוץ בארץ, פס צבעוני בין שני פסים לבנים, מסומן שביל ישראל באמצעות שלושה פסים מקבילים במדורג: לבן, כחול וכתום.
למעט כמה מאות מטרים באזור לטרון, שביל ישראל נמצא בתחומי הקו הירוק. בשנת 2003 הוסט חלק מתוואי השביל באזור השרון משפלת ההר לכיוון הים. הסיבות העיקריות להסטה זו הן התפתחות כביש חוצה ישראל (כביש מספר 6) שדרס קטעים מהשביל, הימנעות מסיכון ההולכים לאורך קו התפר והרצון להוסיף נופי ערים וחוף ים. שינויים מהותיים נוספים נעשו בשביל באזור הנגב, משום שהתוואי הקודם כלל קטעים ארוכים לאורך כביש 40 לשם הימנעות מכניסה לשטחי האש הרבים משני עבריו. ב-15 באוקטובר 2019 הוארך השביל בכ-50 קילומטר דרך מדבר יהודה, מצדה וים המלח במקום מעבר דרך מצד תמר במטרה להכליל אותם בתוואי השביל.
שביל ישראל נבחר כאחד מ-20 מסלולי ההליכה הטובים ביותר על ידי נשיונל ג'יאוגרפיק, ותואר על ידי צוות השופטים כמשלב טבע, היסטוריה, מורשת ותרבות עם "נופים תנ"כיים בקנה מידה גדול וכן נופים מחיי היום-יום של הישראלים המודרניים".
בשנת 2021 בוטל המקטע הראשון של השביל וההתחלה עברה מקיבוץ דן לכפר גלעדי. השינוי נעשה כדי להימנע מהליכה מסוכנת על כבישים.
בשנת 2023 שביל ישראל התארך בכ־38 קילומטרים – והוא מתחיל כיום באנדרטת חטיבת גולני שבהר חרמון.
חלוקה
ישנן חלוקות שונות של השביל למקטעים. על פי הסימון של הוועדה לסימון שבילים של החברה להגנת הטבע, האורך הכולל של השביל הוא 1,080 קילומטרים. החברה חילקה את שביל ישראל ל-56 מקטעים. השיקולים העיקריים בבחירת נקודות ההתחלה והסיום של המקטעים הם: נגישות בכלי רכב או בתחבורה ציבורית, או (באזורים שבהם אין גישה לכלי רכב רכים) - מיקום הנקודות בחניוני-לילה כך שההפרעה לבעלי החיים (שרובם פעילים בלילות) תהיה מינימלית.
אתר שביל ישראל של "טיולי" מחלק את שביל ישראל ל-46 מקטעים. בספר האדום החלוקה היא ל-51 מקטעים ולצידה חלוקה ל-103 מקטעים קצרים. ב"ארץ הצבי" החלוקה היא ל-62 מקטעים. ניתן ללכת על פי אתר Shvil Net אשר במפותיו החלוקה היא ל-51 מקטעים של הליכה יומית. אתר "מפה", ואתר Shvilist מחלקים את השביל ל-44 מקטעים שחלקם של יותר מיום הליכה אחד.
המקטעים של שביל ישראל על פי החלוקה של החברה להגנת הטבע מספר מקטע נקודת יציאה (לכיוון דרום) אורך [ק"מ] דרגת קושי אתרים עיקריים במקטע קליטה סלולרית מי שתיה 1 דן 14 קל, סבך קוצים ושער סגור בעליה לכפר גלעדי מעיין ברוך, יובל (מושב) יש יש 2 כפר גלעדי 21 קל רכס רמים, נחל קדש, מצודת כ"ח יש משכנות רועים, מצודת כ"ח 3 מצודת כ"ח 15 בינוני נבי יושע, רמות נפתלי, קרן נפתלי, בקעת יחמור, נחל דישון יש יש; מתקן מקורות "עין אביב" 4 דישון 19 בינוני נחל אביב יש עין ערבות 5 ברעם 15 בינוני נחל דישון, נחל צבעון, הר מירון יש חורבת חממה 6 מירון 14 בינוני נחל מירון, נחל עמוד יש מירון 7 כביש 85 18 קשה נחל עמוד יש יש 8 מגדל 15 קשה הר ארבל, כפר חיטים, טבריה יש יש 9 כנרת (מושבה) 25 קל נחל יבנאל, מצפה אלות, נחל תבור יש יש 10 כפר קיש 23 קשה הר תבור, הר דבורה יש יש 11 נוף הגליל 14 קל משהד, ציפורי יש יש 12 צומת המוביל 25 קל אלון הגליל, כעביה טבאש, נחל ציפורי, כפר חסידים יש יש 13 יגור 17 בינוני נחל מעפילים, עספיא, פארק הכרמל, נחל חיק, בקעת אלון, נחל אורן, הר שוקף, חורבת רקית, יש יש 14 צומת אורן 15 קל עין הוד, נחל מערות, מצפה עופר יש יש 15 כרם מהר"ל 21 קל מערת הפעמון, נחל דליה, עין צור, רמת הנדיב, שמורת חוטם הכרמל יש יש 16 בית חנניה 30 קל ג'סר א זרקא, קיסריה, נחל חדרה, חדרה, יער חדרה, פארק תעשיות עמק חפר, נחל אלכסנדר יש יש 17 בית ינאי 19 קל נתניה, בריכת דורה, אודים, נחל פולג, תל פולג יש יש 18 יקום 21 קל גן לאומי חוף השרון, אפולוניה, הרצליה יש יש 19 תל אביב-יפו 28 קל נחל הירקון יש יש 20 תל אפק 25 קל כפר סירקין, אלעד, תל חדיד יש יש 21 מצפה מודיעין 19 קל יער בן שמן יש יש 22 לטרון 28 בינוני נווה שלום, דרך בורמה, המסרק יש יש 23 צובה 27 בינוני עין כרם, שכונת קריית מנחם, רכס לבן יש יש 24 צור הדסה 23 קל נחל זנוח, בית שמש, נתיב הל"ה יש יש 25 צומת האלה 17 קל שריגים (לי און), פארק בריטניה יש יש 26 בית גוברין 22 קל לכיש, תל לכיש יש יש 27 תל קשת 26 קל מעקף של שטחי אש הנמצאים בין לכיש לדבירה יש אין 28 דבירה 16 קל להב (קיבוץ), סנסנה יש יש 29 מיתר 22 בינוני יער יתיר יש יש 30 הר עמשא 21 קל תל ערד יש יש 31 ערד 16 בינוני כפר הנוקדים יש יש 32 ברכת צפירה 10 קל מדבר יהודה חלקית כפר הנוקדים 33 מצדה 14 בינוני יש אין 34 מלונות ים המלח 21 בינוני הר סדום חלקית יש 35 מישור עמיעז 20 בינוני אין אין 36 נחל תמר 24 קשה המכתש הקטן אין אין 37 נחל עקרבים 19 קשה חלקית יש 38 מפעל אורון 19 קשה מאוד המכתש הגדול, "הכרבולת" אין יש 39 נחל עפרן 13 קל חלקית אין 40 בקעת צין 23 בינוני עין עקב אין אין 41 נחל חווה 28 בינוני יש אין 42 מצפה רמון 22 קשה מכתש רמון יש יש 43 נחל גוונים 20 בינוני עין סהרונים חלקית אין 44 גב חולית 19 בינוני אין אין 45 ספיר 16 קל יש יש 46 צוקים 17 בינוני יש יש 47 נחל ברק 29 קשה קנין ורדית, ארמון ציחור חלקית בחניון נחל ברק 48 צומת ציחור 16 קל שיטים. הליכה לאורך כביש 40 בשל שטחי האש משני צדי הכביש במקטע זה. יש אין 49 נאות סמדר 21 בינוני מקדש נמרים יש יש 50 שחרות 18 קשה גב עישרון יש יש 51 באר מילחן 12 בינוני בקעת תמנע חלקית יש 52 תמנע 12 בינוני יש יש 53 באר אורה 15 בינוני יש יש 54 קניון שחורת 13 בינוני יש יש 55 הר יהורם - אילת 14 קשה נחל גשרון יש יש סה"כ: 1,052
מסלול שביל ישראל (מצפון לדרום)
שמאל|ממוזער|230px|מנופי שביל ישראל - מים שוצפים בנחל קדש
שמאל|ממוזער|230px|שילוט של שביל ישראל בנחל הירקון
שמאל|ממוזער|230px|מנופי שביל ישראל - לילה בנחל רחם
הר חרמון
אנדרטת חטיבת גולני,
נחל גובתה,
נחל חזורי,
מקאם נבי חזורי,
מבצר נמרוד.
עמק החולה
שמורת נחל הבניאס,
בניאס (אתר ארכאולוגי),
נחל חרמון,
גבעת עזז,
גבעת האם,
נחל דן,
שדה נחמיה,
נהר הירדן,
קריית שמונה,
נחל עין זהב,
פארק הזהב.
הגליל העליון
מכללת תל חי,בית הקברות כפר גלעדי - תל חי,
פסל האריה השואג,
תל חי,
רכס רמים,
נחל קדש,
מצודת כ"ח,
נבי יושע,
רמות נפתלי,
קרן נפתלי,
בקעת יחמור,
נחל דישון,
נחל אביב,
נחל צבעון,
חרבת חממה,
הר מירון,
חרבת ב"ק,
עין זבד,
מירון,
נחל מירון,
גן לאומי נחל עמוד,
עין יקים,
בריכות שכווי.
הגליל התחתון
חוקוק,
מגדל,
עין נון,
ואדי אל-חמאם,
נחל ארבל,
הר ארבל,
כפר חיטים,
מצפה,
טבריה,
יער שווייץ,
כנרת (מושבה),
הכנרת,
ביצת כנרת,
ירדנית,
דגניה א',
ביתניה תחתית,
נחל יבנאל,
רמת סירין,
כפר קיש,
שבלי,
הר תבור,
יער בית קשת,
הר דבורה,
עין מאהל,
הר יונה,
נוף הגליל,
משהד,
הושעיה,
אלון הגליל,
ציפורי,
כעביה,
נחל ציפורי (טחנות עליל, עין יבקע וטחנת הנזירים),
נופית,
כפר חסידים.
רכס הכרמל
יגור,
נחל מעפילים,
דרך נוף כרמל,
עספיא,
רום הכרמל,
נחל חיק,
נחל אורן,
בקעת אלון,
הר שוקף, נחל רקית,
חורבת רקית,
מערת ישח,
נחל בוסתן,
מערת אצבע,
עין הוד,
נחל מערות,
מצפה עופר,
כרם מהר"ל,
גבעות טלימון,
מאיר שפיה,
נחל דליה,
רמת הנדיב,
עין צור,
חרבת עקב,
שמורת חוטם הכרמל,
צוקי חוטם
וחוטם הכרמל.
השרון
בית חנניה,
אמת המים לקיסריה,
ג'סר א-זרקא,
נחל תנינים,
קיסריה,
שדות ים,
נחל חדרה ופארק נחל חדרה,
גבעת אולגה,
חדרה,
יער חדרה,
נחל אלכסנדר,
ח'ירבת סמארה,
בית ינאי,
חבצלת השרון,
נתניה ובריכת דורה,
נחל פולג, אודים,
יקום,
געש,
ארסוף קדם,
אפולוניה,
הרצליה,
רכס הכורכר ת"א, צפון ת"א,
נחל ירקון,
פארק הירקון.
השפלה
תל אפק,
גבעת השלושה,
קיבוץ עינת,
כפר סירקין,
נחשונים,
אלעד,
מאוזוליאום מזור,
יער קולה,
פארק יער שוהם,
נחל נבלט,
בית נחמיה,
תל חדיד,
יער בן שמן,
גמזו,
עמק איילון,
שעלבים,
לטרון,
מנזר השתקנים,
מבצר לטרון.
פרוזדור ירושלים
דרך בורמה,
דרך המשלטים,
עין לימון,
צובה,
סטף,
עין כרם,
קריית מנחם,
עין לבן,
עין איתמר,
עין קובי,
צור הדסה,
מטע,
חורבת חנות,
נתיב הל"ה,
תל שוכה.
לכיש
שריגים,
פארק בריטניה,
מצפה משואה,
חרבת צורה,
תל גודד,
בית גוברין (קיבוץ),
בית גוברין - מרשה,
נחל לכיש,
תל לכיש,
לכיש,
נחל אדוריים,
אחוזם,
נחל שקמה,
תל קשת,
נחל סד,
תל נגילה,
גשר נחל שקמה,
שמורת פורה.
מדבר יהודה והנגב
תל אל מליחה,
דביר,
יער להב,
להב,
סנסנה,
מיתר,
יער יתיר,
הר חירן,
נחל יתיר,
חרבת יתיר,
עמשא,
הר עמשא,
חרבת דרגות,
דריג'את,
ג'נאביב,
תל ערד,
יקב יתיר,
ערד,
נחל דומיה,
כפר הנוקדים,
הר צפירה,
בקעת קנאים,
בריכת צפירה,
הר נעמה,
מעלה ענבה,
הר בן יאיר,
מצדה,
הר אלעזר,
נחל קנאים,
ים המלח,
עין בוקק,
נחל רום,
נחל יזרח,
מצד זהר,
נחל זוהר,
נחל לוט,
נחל פרצים,
מערת הקמח,
נחל אשלים,
מישור עמיעז,
מעלה צורים,
נחל פרס,
מצד תמר,
נחל צפית,
מעלה חצרה,
המכתש הקטן,
נחל חצרה,
מעלה עלי,
נחל עקרבים,
מצד צפיר,
מעלה ימין,
נחל חתירה,
מעלה פלמח,
עין ירקעם,
הסנפיר הגדול,
הר כרבולת,
נחל עפרן,
גבעת מדור,
בקעת צין,
נחל תלול,
נחל זקוף,
נחל צין,
חוד עקב,
מעלה צין,
עין עקב,
עין שביב,
נחל חווה,
הר הסדקים,
מצד מחמל,
מצפה רמון,
נחל רמון,
שן רמון,
נחל נקרות,
קיר האמוניטים,
מפער גוונים,
נחל חררים,
כרבולת חררים,
נחל מעוק,
נחל גלד,
נחל נקרות,
הר יהב,
נחל צבירה,
נחל אשבורן.
הערבה
הקלדרה של נחל כרכשת,
ספיר,
דרך המעיינות,
מואה,
צופר,
נחל ברק,
נחל ורדית,
נחל פארן,
נחל ציחור,
שיטים,
נאות סמדר,
בקעת עובדה וחולות כסוי,
מקדש הנמרים,
שחרות.
הרי אילת
מעלה זוגן,
באר מילחן,
צוקי תמנע,
מעלה מלחן, עמק ססגון,
פארק תמנע,
הר תמנע,
הרי חכליל,
באר אורה,
נחל רחם,
גבי רחם,
מעלה עמרם,
נחל שחורת,
הר שחורת,
חורבת בודדה,
עין נטפים,
הר יואש,
נחל גשרון,
מעלה גשרון,
הר רחבעם,
הר צפחות,
ובית ספר שדה אילת. השביל נגמר מול חוף אלמוג.
הצועדים בשביל ישראל
שמאל|ממוזער|230px|ליד מודיעין
שמאל|ממוזער|230px|חציית תעלת הנוחיילה באצבע הגליל
צעידה לאורך כל השביל ברציפות אורכת בין חודש לחודשיים, תלוי בקצב ההליכה. הצועדים העושים זאת בדרך כלל בחודשים פברואר מרץ ואפריל מדרום לצפון, ובאוקטובר נובמבר ודצמבר מצפון לדרום. המטרה היא בעיקר להימנע מגשמים כבדים בחודשי החורף שיכולים להתפתח לשיטפונות בזק מסוכנים במדבריות, ומעומסי החום שיש בקטעים נרחבים של השביל מאפריל עד אוקטובר.
השביל מיועד להולכי רגל, אך על רקע התפתחות התחום ושדרוג מתאים של המפות, החלו מטיילים רבים לעבור קטעים מהשביל באופניים וברכב שטח.
קבוצות מטיילים מתארגנות לכיסוי השביל בקטעים מצטברים. הקבוצות נפגשות אחת לתקופה ומשלבות הליכה וסעודות משותפות. הליכה בקבוצה מאפשרת את השארת המכוניות בסוף המסלול ועקב כך, הליכה בקטעים ארוכים יותר. כמו כן כמה מוסדות חינוך בעיקר מכינות צועדים את השביל.
יש הצועדים את השביל בקטעים - השביל נפרס למקטעים, כאשר כל מקטע נצעד בנפרד, למשל ביום אחד של הליכה. מיטיבי לכת במיוחד יכולים לסיים את ההליכה בכ־46 ימים, ומיטיבי לכת בכ־62-65 ימים.
ישנן קבוצות הצועדות בשביל ישראל למען מטרה חברתית או סביבתית. לדוגמה: בשנת 2004 התפרסם סיפורו של ניר צורן, חולה במחלת ALS (ניוון שרירים), שיצא למסע לאורך קטעים מן השביל למען העלאת המודעות למחלה.
בכלי התקשורת התפרסם מסעם של חברי קבוצת אב"י ("אפשר ביחד"), בראשותם של יוסי ורעיה אפנר, שבנם, אבי אפנר, נהרג באסון המסוקים, בשיתוף עם ארגון צו פיוס, המדרשה באורנים וארגונים נוספים. אלה, עורכים מדי שנה מסע בשביל ישראל לזכר חללי אסון המסוקים וחללי מערכות ישראל ונפגעי הטרור. לאורך המסע משולבים קטעי מורשת וקטעי זיכרון, ורבים מצטרפים למסע השלם או למקטעים שונים.
הצועד הידוע הראשון של השביל, טרם חניכתו הרשמית, היה יריב יערי שיצא ב־5 באפריל 1994 והשלים את המסלול המקוצר בזמנו תוך 21 יום. הקבוצה הראשונה שצעדה את השביל רשמית לכל אורכו הורכבה משישה נערים מקיבוץ בארי ומחנכם דני גספר (שמאז עבר את השביל עוד 7 פעמים עם קבוצות שונות), אשר צעדו בקיץ 1994 במשך 20 יום כהכנה לקראת גיוסם לצה"ל. מייקל ורדיאן, רץ אולטרה מרתון מארצות הברית, סיים ב־22 במרץ 2019 את שביל ישראל לאחר 10 יום, 16 שעות ו־36 דקות ובכך הפך לאדם שסיים את השביל בפרק הזמן הקצר ביותר.
מלאכי השביל
תופעה ייחודית שמתפתחת עם עליית הפופולריות של השביל, היא של "מלאכי השביל". כינוי זה מתייחס לאנשים לאורך השביל המציעים להולכים בו סיוע כגון הטמנות מים במדבר, אירוח לקפה, רשות להשתמש בחצר להקמת אוהל, אספקת מקום לינה עם מיטות ומקלחת וכדומה. מרבית ה"מלאכים" אינם דורשים תמורה בעבור השירות אותו הם מספקים, או גובים תשלום סמלי. קיימות רשימות של "מלאכי שביל", בהן מצטיידים לעיתים המטיילים בשביל לקראת יציאתם. פעמים רבות מטיילים מחליפים ביניהם מידע על "מלאכים" (בייחוד כשמטיילים ההולכים בכיוונים מנוגדים נפגשים).
ספריית השביל
ספריית השביל היא מיזם קריאה של רשות הטבע והגנים, המרכז האקדמי שלם ו'נפגשים בשביל ישראל' שפועל החל מאוגוסט 2015. המיזם נועד להעשיר את חוויית ההליכה ולתרום ערך מוסף למטיילים.
הספרים מאוחסנים בארגזים הצבועים בצבעי סימון השביל, מפוזרים ב-16 נקודות לאורכו. והמטיילים נוטלים ומחזירים ספרים מהארגזים השונים לאורך התקדמותם בשביל.
הדרכון הסמלי של שביל ישראל
כחלק מהמגמה להוסיף מימד רשמי לטיול לאורכו של השביל, הוחלט בחברה להגנת הטבע בראשית שנת 2010, להנפיק מעין דרכון אותו ירכשו המטיילים ויחתימו אותו במספר נקודות לאורכו של השביל, בדומה לדרכון של דרך סנטיאגו.
שמאל|ממוזער|230px|שלט הדרכה מקורה לצד השביל, הניצב, בדרך כלל, בנקודות גישה אליו
שמאל|ממוזער|230px|סימון שביל ישראל ושבילי הליכה נוספים בנחל נקרות
שמאל|ממוזער|230px|סימון שביל ישראל בתוספת השביל האזורי (עיגול סגול). הסימון בצורה המדורגת נועד ללמד מה כיוון הצעידה: כשהצבע הכתום, צבע הנגב, בולט - סימן שפני הצועד לכיוון הנגב. כשהצבע הלבן, צבע החרמון, בולט - סימן שפני הצועד לכיוון החרמון
סימון השביל
סימון שביל ישראל מורכב משלושה פסים אנכיים - לבן מימין, כחול באמצע וכתום משמאל. כשהשביל הוצג לראשונה באתר של החברה להגנת הטבע, לא יוחסה שם משמעות לצבעיו. עם הזמן התקבל בציבור שהצבע הלבן מסמל את החרמון, הכחול את הים והכתום את המדבר, וכיום ההסבר הזה מופיע גם באתר החברה להגנת הטבע.
סימון השביל הוא מדורג: כשהפס הלבן גבוה יותר, פירוש הדבר שכיוון ההליכה הוא צפונה (לעבר החרמון); ואילו כשהפס הכתום גבוה יותר - המטייל עומד כשפניו לשביל ההולך דרומה (לעבר המדבר והנגב).
סימון שביל ישראל עשוי להופיע לצד סימון שבילים רגיל (אדום, כחול, שחור או ירוק). לעיתים שביל ישראל חופף גם עם שבילים נושאיים אחרים, ובמקרה זה מתלווה לסימון שביל ישראל נקודה סגולה או כתומה.
סימון השבילים נעשה בידי עובדי הוועדה לשבילי ישראל. כמו כן, הוועדה יוצרת מפות סימון שבילים מעודכנות, ומוכרת אותן לציבור המטיילים וחובבי הטבע.
תוספות וחלופות לשביל ישראל
שביל ישראל לא עובר ברמת הגולן, ירושלים וביהודה ושומרון. לפיכך:
ב-2006 נחנך "שביל ירושלים" אשר מתחבר לשביל ישראל בסטף ובעין חנדק, וכך יוצר מסלול כמעט מעגלי עם שביל ישראל.
ב-2007 נחנך "שביל הגולן" (לבן כחול ירוק) שמתחיל בחרמון ומסתיים בדרום רמת הגולן (נקודת שביל ישראל הקרובה היא באתר ירדנית). יש מטיילים אשר מחברים את שביל הגולן לשביל ישראל דרך שמורת נחל חרמון ונחל גובתה.
ב-2009 הושלם סימונה של "דרך הבשורה" באזור הכנרת והגליל התחתון המזרחי. השביל המתחקה אחר דרכו של ישו בצפון הארץ, חופף בחלקו לשביל ישראל.
עוד נחנך בשנה זו, ביוזמת האמן אסף קדרון בשיתוף עם מועצת יש"ע שביל ישראל הישיר יו"ש. החלק הראשון של "שביל ישראל האלטרנטיבי" (או "הישיר"), אשר מתפצל משביל ישראל ליד בית שאן, ממשיך לאורך הבקעה והשומרון, עובר דרך ירושלים וצפוי להתחבר לשביל ישראל באזור ערד. שביל זה לא סומן על ידי גוף רשמי לסימון שבילים, והוא מסומן בצבעים תכלת לבן ירוק.
בעקבות השרפה בכרמל שהתרחשה בדצמבר 2010 ופגעה בקטע השביל העובר בכרמל הוועדה לשבילי ישראל הציעה תוואי חלופי העובר דרך נחל אורן. תוואי השביל המקורי דרך הר שוקף שוקם לאחר השריפה.
שביל רמות מנשה: יוצא משביל ישראל מדרום למושב עופר ועובר במרחב הביוספרי רמות מנשה בקרבת היישובים בת שלמה, עמיקם, דליה, גלעד, רמת השופט ומשמר העמק ודרך הנחלים דליה, השופט, רז ותנינים (מצפון לדרום). נקודת המפגש הדרומית עם שביל ישראל נמצאת מצפון לבנימינה. הליכה על השביל לוקחת כ-3 עד 4 ימים.
בשנת 2016 בית ספר שדה כפר עציון חידש את היוזמה של מעבר שביל ישראל ביו"ש תחת הכינוי "שביל ישראל המזרחי" שיעבור בשטחי יהודה, השומרון ובקעת הירדן.
ב-2017 תוואי שביל ישראל שונה ולראשונה נכנס לתחום ירושלים. השינוי, המוסיף לשביל כ-11 ק"מ, מתחיל מנחל שורק לתוואי חדש דרך עין כרם, קריית מנחם, עין לבן ונחל רפאים (מצפון לדרום) וחוזר לתוואי המקורי בשלוחת קובי בצפון פארק בגין.
ב-2019 נוסף מקטע בן כ-50 ק"מ המשיק לים המלח, ועובר במצדה ובעין בוקק.
ב-2020 סומן מחדש שביל השרון, והוא מוצע כחלופה למטיילים בשביל ישראל - במקום הליכה בת יומיים על חופי נתניה, הרצליה ותל אביב-יפו, ניתנת האפשרות לעבור בנופי אזור השרון הכוללים יערות ואגמים. אורך השביל כ-60 קילומטרים, הוא מתפצל משביל ישראל בסמוך לחוף מכמורת ומתחבר אליו בחזרה בפתח תקווה.
ב-2023 נוספו לשביל שני מקטעים מהחרמון לבניאס ומהבניאס לתל חי.
שביל ישראל לאופניים
שביל ישראל עביר רק בחלקו לרכיבת אופניים, ואחרי שמטיילים אלתרו לעצמם נתיב, החלה הוועדה לתכנן את שביל ישראל לאופניים בשנת 2006. המקטע הראשון נפתח ב-2011 מאילת לשחרות, והוא באורך 85 ק"מ. נכון ליולי 2020, מסומנים 400 ק"מ בין אילת לערד. אורך השביל הכולל הוא כ-1,200 ק"מ, ובניגוד לשביל הצועדים הוא מתחיל בגולן, עובר דרך הירדן ההררי, השרון המזרחי וירושלים.
לאורך השביל: גלריה
ראו גם
שביל הגולן
הר ארבל
שביל ירושלים
שביל הסנהדרין
דרך הבשורה
רוכב ישראל
הוועדה לשבילי ישראל
שביל האפלצ'ים
שביל הרכס הפסיפי
לקריאה נוספת
הדס רגב ירקוני, כולם בשביל אחד - 40 מסלולים נבחרים בשביל ישראל הוצאת כנרת והחברה להגנת הטבע 2014
יעקב סער, יגיל הנקין, שביל ישראל, הוצאת אשכול, 2020. דאנאקוד 357–1648
שבילים ארוכים בישראל - המפות. הוצאת אשכול, 2011. דאנאקוד 800–32016
צבי גילת, שביל ישראל, מפה, 2005. דאנאקוד: 396-329
יהודית גלבלום-פקס - קום והתהלך בארץ - מסע רגלי לאורך שביל ישראל. הוצאת קא"מ ת.ד. 10382 ירושלים 91103
יעקב בוצ'ן, אלבום שביל ישראל, ציורים מהדרך ויומן מסע אותנטי, הוצאת כרטא, 1998
איל חלפון, מסע חיפושים - עם חברים, באמצע החיים, לאורך שביל ישראל, הוצאת אחוזת בית, 2008
שמעון לב, סדרת כתבות על כל שביל ישראל שהתפרסמו "במסע ישראלי" - מסע אחר 2005 - 2009
עפר גביש, דובי טל, מולי הרמתי, בשביל השירים: מסע זמר וצילום אוויר לאורך שביל ישראל, הוצאת אלבטרוס, 2016
תמר הרמן, שביל ישראל: דרכה של הישראליות החדשה־ישנה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, המכון הישראלי לדמוקרטיה והוצאת פרדס, 2019.
קישורים חיצוניים
דף שביל ישראל, באתר החברה להגנת הטבע
מקטעי שביל ישראל - מפת מקטעים אינטראקטיבית, של החברה להגנת הטבע.
שביל ישראל - באתר "שביליסט: הכל למטייל בשביל ישראל": תיאור קטעים, מלאכי שביל ומקורות מידע.
נפגשים בשביל ישראל - מסע חוויתי של זיכרון, התחדשות ושיח שנוסד לזכרו של סמ”ר אבי אפנר ו-72 חבריו שנפלו באסון המסוקים, וכיום מנציח את זכר כל הנופלים בכל מערכות ישראל ובפיגועי הטרור.
מדריכים לכל מקטעי שביל ישראל, באתר טיולי
סדרת הרשת מלאכי השביל בערוץ היוטיוב | כאן - תאגיד השידור הישראלי החדש
מפה מתעדכנת של השביל ב־OpenStreetMap.
יואב גלזנר, פודקאסט המדריך לשביל ישראל, באתר כאן הסכתים, 6 בנובמבר 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:טרקים
| 2024-10-09T17:27:43
|
הר מירון
|
שמאל|ממוזער|250px|קבר שמאי הזקן בהר מירון
שמאל|ממוזער|250px|עין הזקן
שמאל|250px|חניון הפסגה. החניון ממוקם על תוואי שביל ישראל.|ממוזער
שמאל|ממוזער|250px|הר מירון בשלג, מבט מצפון
שמאל|ממוזער|250px|מראה מהר מירון לכיוון דרום מזרח
ממוזער|מושב מירון, כפי שנראה מההר
הַר מֵירוֹן (בערבית: جبل الجرمق, ג'בל אל־ג'רמק) הוא ההר הגבוה ביותר בשטח ארץ ישראל ממערב לירדן והרביעי בגובהו בישראל כולה. הוא שוכן בין צפת למעלות תרשיחא ופסגתו מתנשאת לגובה של 1,204 מטר מעל פני הים, והיא הגבוהה ביותר ברכס הרי מירון שבגליל העליון. בעבר התנשא ההר לגובה של 1,208 מטר מעל פני הים, אך צה"ל שיטח את פסגת ההר לצורך הקמת יחידת בקרה אווירית והנמיכה במעט.
הר מירון הוא אחד האזורים הגשומים ביותר בישראל, בממוצע יורדים בו כ־900 מילימטר גשם בשנה. במרבית החורפים יורד בהר מירון שלג שנערם. ההר מכוסה בחורש ים תיכוני שכולל שיחי אלון, חרוב, שיחי קטלב אדומי גזע ואחרים.
בעקבות מלחמת חרבות ברזל לפני ל"ג בעומר ההר הוכרז כשטח צבאי סגור.
שמו של ההר
שמו הערבי של ההר הוא ג'בל אל־ג'רמק. שמו העברי הנוכחי ניתן לו בראשית שנות ה־50 על ידי ועדת השמות הממשלתית, בשל סמיכותו למירון הקדומה, היושבת במורדו המזרחי. סברה למקור השם הערבי הוותיק "ג'רמק" היא בשבט תמני בעל שם דומה שהשתקע בהר.مصطفى مراد الدباغ, بلادنا فلسطين. אפשרות נוספת היא שההר נקרא על שם מערות מיוחדות שקיימות בהר שנקראות בערבית ג'רמק.
קודם לכן נקרא ההר בקרב היישוב העברי בשם הר עצמון, בעקבות תיאור הר נישא בשם זה בכתבי יוסף בן מתתיהו. כיום מקובל זיהויו של הר עצמון בגליל התחתון המערבי, שאליו נדד שם זה.ישראל רוזנסון, זיכרון מירון, 2003, עמ' 9-10 יוסף ברסלבי כתב שמי שהחדיר את השם "הר עצמון" כשם עברי של ג'בל ג'רמק היה אליהו ספיר שהביא את הזיהוי בספרו "הארץ" שיצא בשנת 1911. ברסלבי משער שספיר לקח את השם מלקסיקון של גוסטב בוטגר שיצא בשנת 1879 בגרמנית והביא את הזיהוי בשם ספ (Sepp). השם מירון נכנס באיטיות לתודעה הציבורית ובשנות ה־60 עוד נעשה שימוש בשם "הר עצמון" בהתייחסות להר.
לפי השערה אחת, שמו בתקופת חז"ל היה 'הר זבד'.
שמורת הר מירון
שמורת הר מירון היא שמורת טבע מוכרזת בגליל המהווה את שמורת הטבע הגדולה בצפון ישראל, כששטחה הוא 90,596 דונם. השמורה הוכרזה ב־9 בדצמבר 1965, ועברה מספר הרחבות וגריעות שטחים מאז.
מלבד הפסגה שסגורה למבקרים בגלל הבסיס הצבאי השוכן בה, אתר הביקור העיקרי בהר הוא שביל הפסגה שמקיף אותה כ־100 מטר מתחת לרום ההר. מהשביל נפרשות תצפיות לרוב שטח הגליל העליון. ממספר נקודות בגוש הרי מירון ניתן לראות את כל רוחב ארץ ישראל, מהים התיכון, הגליל התחתון, הכנרת והגולן. בשמורה נמצא בית ספר שדה הר מירון.
התיישבות בהר
לאורך שנים הייתה התיישבות ענפה מסביב להרי מירון אך ברוב המקרים לא הוקמו יישובים בהר עצמו. על הפסגות הסמוכות להר מדרום נמצאת בית ג'אן. היישובים הוותיקים מסביב להר הם גוש חלב (כיום ג'יש), פקיעין וצפת שמשקיפה על ההר מהר כנען. יש הטוענים כי למרגלות ההר שכן היישוב הקדום מירום שמוזכר בתנ"ך כאחד המקומות שנכבשו על ידי יהושע בן נון:
יש הטוענים שזהו "הר עצמון" שהיווה זירת לחימה נגד גלוס בתחילת המרד הגדול.
קרוב לפסגת הר מירון קיימים שרידים של ניסיונות קודמים להתיישב בהר. יישוב זה כונה "ג'רמק" על שם שמו הערבי של המירון. הוא נוסד על ידי ישראל ב"ק ובנו ניסן ב"ק בשנת 1834, אך ננטש לאחר שנים בודדות.
אתרים קדושים
כיום קיימים למרגלות הר מירון אתרים הקדושים ליהודים ולדרוזים. ביניהם ניתן למנות את קבר התנאים, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, רבי יוחנן הסנדלר וגם קבר נבי סבלאן.
יהושע בן נון
ישנה עדות מהמאה ה־13 לכך שהר מירון זוהה כמי מרום, זירת הקרב של יהושע בן נון במלכי הצפון:ריינר, אלחנן. 2012. יהושע הוא רשב"י, חצור היא מירון: לטיפולוגיה של סיפור ייסוד גלילי (עוד פרק בעולמו הדתי של היהודי הגלילי). תרביץ פ ב, 179-218.
עדות אחרת, מהמאה ה־14, זיהתה את מירון כמקום קבורתו של יהושע, הוא "הר געש".
הלל ושמאי
עדויות לעלייה לקברי צדיקים במירון קיימות מסוף המאה ה־11.הוס, בועז, תשס"ב, מקום קדוש, זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר, קבלה 7, לוס אנג'לס, 237-256. החל מהמאות ה־12 וה־13 הדיווחים, חלקם בידי יהודים וחלקם בידי ערבים, ממוקדים ומוסרים אודות עלייה לקברי הלל ושמאי, וכן על נס של הופעת מים מתוך סלע.סיימונס, חיים, תשנ"ג, עלייה לקברי צדיקים בחודש אייר , סיני קי"ב, קפ"ט.
מנהגי ההשתטחויות עוררו התנגדות בחוגים רבניים שונים, בשל חשש לאיסור לא תדרשו על המתים. אמנם, יש שביארו איסור זה רק על מתים ולא על צדיקים שהרי גם במיתתם קרויים חיים וראיה מאליהו הנביא שעל אף שהיה כהן נכנס למערת המכפלה.גורן, זכריה, תשנ"ב, על מקורו של ל"ג בעומר וגלגוליו, מחקרי חג 3, 36–42. בטקסים אלה השתתפו גם ערבים. החל מהמאה ה־13 נמסר על השתטחויות על קברי צדיקים דווקא בעונת האביב, בעיקר בפסח שני, אך גם במועדים אחרים. במאה ה־14 יש עדויות על עלייה לרגל למירון של יהודים שהגיעו מעבר לים.יערי, אברהם. תשכ"ב. תולדות ההילולא במירון. תרביץ ל"א, 72-101. עד המאה ה־15 ממשיכים דיווחים רבים על עלייה לרגל בפסח שני לקברי הלל ושמאי.
למרגלות ההר בכיוון מזרח שוכן כפר שמאי.
רבי שמעון בר יוחאי
דיווח בסוף המאה ה־15 מעיד על עלייה לקברי רבי שמעון בר יוחאי ובנו בשלושת הרגלים, הכוללת הופעת מים כגשם, ומאותה התקופה נעלמת, בהדרגה, ההתייחסות לקברי הלל ושמאי. ככל הנראה, המעבר מקברי הלל ושמאי לקבר הרשב"י נעוץ במסורת ספר הזהר, שהובאה על ידי יהודי ספרד שעלו לישראל בתקופה זאת. נוהג שהתקבל היה לערוך משמרות תפילה על קברו בראש חודש.בניהו, מאיר, 1987, העלייה למירון, בתוך שילר, אלי (עורך), ספר זאב וילנאי, כרך ב, 326-330. במאה ה־16 נבנה מבנה על הקבר.
שלושת סוגי הביקורים שהונהגו במירון היו באותה התקופה: ביקור לשם תפילה בעתות משבר, ותפילה להורדת גשם בסוכות; ביקורי מקובלים וחבורותיהם לצורכי התייחדות ועיון בזהר בשלושת הרגלים כתחליף לעלייה לירושלים, בהשארת האר"י; קביעות של לימוד תורה וקבלה לצורך תפילה ותיקון על הגלות. התייחדות במירון בהקשר קבלי המשיכו בתאריכים שונים, גם במאות הבאות. המשמעות הרוחנית של העלייה למירון, הייתה חלק בלתי נפרד מהתפיסה החדשה, הקבלית, של חיבור לצדיק המת ולאלוהות באמצעות מקום קבורתו לצורך התעלות רוחנית. קבר הרשב"י היה היעד המרכזי, אך נוספו אליו גם ההשתטחות על קברי הלל, שמאי ור' יוחנן הסנדלר.
במאה ה־16 ניתן דיווח על ישיבה של שלושה ימים של האר"י ואנשי ביתו בל"ג בעומר, וכן של גילוח שערות בנו, כמנהג שכבר היה קיים, כנראה מנהג עממי:
עלייה זאת נחשבת על ידי רבים למקורה של הילולת בר יוחאי, שהפכה מאותה תקופה לעלייה לרגל המרכזית במירון.
בתחילת המאה ה־20, כבר היה מירון האתר המרכזי לעלייה לרגל, בכל ימות השנה, בעיקר בתקופה שלאחר פסח. שיא ההגעה לאתר בכל שנה היה תמיד סביב ל"ג בעומר. על פי דיווח מאותה התקופה, הגרעין של הפולחן במירון הוא חסידים, שערכו במקום וסביבו תקופות ארוכות של התייחדות, ריקודים, טבילות ותפילות. הללו אף הנהיגו הקבלה בין הרשב"י לבין רבי נחמן מברסלב, דרך גלגול נשמות. הדיווח ממשיך ומתאר כיצד ימים לפני ל"ג בעומר עוסקים במירון בתפילה, קריאת תהילים ועיון בזוהר.ריינר, אלחנן, 2005, '''למעלה מהמקום למעלה מהזמן''', עת־מול 181.
למרגלות ההר בכיוון צפון מזרח שוכן היישוב בר יוחאי.
אסון מירון
בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021, התרחש אסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון ובו, עקב מעיכה וחנק שנגרמו בתדחוקת קהל, נספו 45 גברים וילדים, ונפצעו 102 בני אדם. זהו האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. בעקבות האסון הוקמה ביוני 2021 ועדת חקירה ממלכתית לחקר האסון, שפרסמה את מסקנותיה במרץ 2024.
היעדרויות באזור מירון
במקביל לתיירות המתקיימת בהר מירון, ולעלייה לרגל בל"ג בעומר ישנם אנשים שבאים ללון לינת קמפינג בהר ובסביבתו, במקביל קיימת תופעה שבה אנשים בעיקר בעלי אורח חיים היפי או חסרי בית מתגוררים דרך קבע במערות, כוכים ואוהלים באזור הר מירון, בנוסף, דווחו בתקשורת מספר מקרים של בני אדם שנעלמו באזור הר מירון ולא אותרו שוב, ביניהם מוישי קליינרמן, משה אליעזר אילוביץ, וחביב בן אבו, המשטרה מבצעת מעת לעת חיפושים בהר ובסביבתו, וכן פנתה לעולים והמטיילים בהר לסייע בחיפושים, בינואר 2023 נמצאו בהר עצמות אדם, אך דווח כי אינן שייכות לאחד משלושת הנעדרים הידועים בהר מירון.
גלריה
ראו גם
נחל מירון
קישורים חיצוניים
שמורת הר מירון, באתר "טבע ונופים בישראל"
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שביל ישראל
מירון
מירון
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
| 2024-09-15T15:06:15
|
פיטר מינואיט
|
הפניה פטר מינואי
| 2023-05-31T11:45:40
|
חמורו של בורידן
|
שמאל|ממוזער|250px|קריקטורה אמריקאית משנת 1900 לערך המותחת ביקורת על הקונגרס אשר מתחבט כחמורו של בורידן בין בניית תעלת פנמה לבין בניית תעלת ניקרגואה
חמורו של בּוּרידן הוא משל פרדוקסלי מפורסם המדגים את בעיית חופש הרצון.
במשל מתואר חמור הניצב במרחק שווה בין חבילת מספוא לבין כלי מלא מים. בשל המרחק השווה ביניהם החמור אינו יכול להחליט לאן עדיף ללכת קודם, ומכיוון שאינו הולך לשום מקום, הוא נשאר במקומו ולבסוף מת מרעב ומצמא.
המשל נקרא על שם הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-14 ז'אן בורידן, אף כי מקורו קדום והוא נמצא כבר אצל הפילוסוף היווני אריסטו.
מקור המשל
המשל מופיע לראשונה אצל אריסטו; בספרו 'על השמים' (De Caelo) השתמש בדוגמה של אדם רעב וצמא אשר לפניו מונחים מזון ושתייה. אולם מאחר שהוא רעב וצמא באותה מידה, הוא נשאר עומד על מקומו. הספר הפך לטקסט לימוד מרכזי בימי הביניים.
גרסה אחרת מופיעה אצל הפילוסוף הפרסי אל-ע'זאלי, המתאר גמל הגווע ברעב בין שני מטעי תמרים.
המשל לא מופיע בכתביו של בורידן. הוא יוחס לו על ידי אחרים בשל התנגדותו לדטרמיניזם מוסרי. בורידן גרס כי אדם שעומדות בפניו כמה אפשרויות פעולה יבחר תמיד בטובה יותר. אומנם הרצון יכול לגרום להשהיית הבחירה, כפי שקורה לחמור, אך לבסוף האדם יבחר.
המשל היה נפוץ במאה ה-14, אך רבים כפרו באפשרות שרעב וצמא יהיו שווים זה לזה. על כן נוצרה גרסה נוספת שבה מונחים לפני החמור שני סלי תבן זהים במרחק שווה. הבעיה שניצבת בפני החמור היא מאיזה סל תבן להתחיל לאכול. מאחר שאף אחד מהם אינו עדיף על מהאחר, ייאלץ החמור הרציונלי לגווע ברעב.
פרשנות הוגים
ברוך שפינוזה, בספרו "אתיקה", מתייחס אל המשל בכותבו על חופש הרצון: "אם האדם אינו פועל מתוך חופש הרצון, מה יקרה אם יימצא בשיווי משקל, כמו חמורו של בורידן? האם יגווע ברעב ובצמא? אם אודה בכך, איראה כמי שדן לא באדם, אלא בחמור או בפסל של אדם. ואם אכחיש ייצא שאדם זה קובע את עצמו, ויש לו אפוא הכושר לעשות כל מה שיחפּץ [...] אני מסכים לחלוטין שאדם המצוי בשיווי משקל כזה (כלומר, שאינו חש במאום מלבד ברעב ובצמא ובמזון ובמשקה הרחוקים ממנו מרחק שווה), אמנם יגווע ברעב ובצמא. ואם ישאלוני: כלום איננו צריכים להעריך איש זה כחמור יותר מאשר כאדם? אשיב שאינני יודע - כשם שאיני יודע לאיזו מידה של הערכה ראוי אדם התולה את עצמו, ועד כמה צריך להעריך קטנים, שוטים, משוגעים וכיוצא בהם".
ישעיהו ליבוביץ מפרש את המשל כמראה ש"אין רצון חופשי - האדם מוכרח לרצות". הוא ממחיש את פרשנותו בדוגמה הזאת: "...שופט שצריך לפסוק במשפט רצח, האם יש לשופט זכות (במובן העמוק ביותר) לשפוט את הרוצח? השופט יודע שהאיש רצח בזדון, ולפי החוק דינו מאסר עולם, ועם זאת הוא גם יודע שהרוצח לא היה יכול שלא לרצוח. השאלה שלי היא: האם השופט יכול לשפוט שלא למאסר עולם?... תשובתי היא, שהוא כמובן יכול לשפוט אותו משני טעמים המשלימים זה את זה. אם יש דטרמיניזם, הרי שהוא קיים גם לגביו, לא רק לגבי הנאשם, ויש דבר עמוק יותר האומר, שאנחנו כבני אדם יכולים לשפוט אדם רק לפי מה שעשה מרצונו. השאלה אם הרצון הוא חופשי או איננו חופשי היא של אלוהים ולא לאדם..."
בפיזיקה, המשל שימש להמחשתה של שבירת סימטריה ספונטנית.
בתרבות
בהשראת המשל נכתבו שני שירים מפורסמים על ידי וולטר ורוברט פרוסט. בשירו של פרוסט "הדרך שלא נבחרה" המטייל ביער נאלץ לבחור באחת משתי דרכים מתפצלות. על פי עדנה אולמן-מרגלית השיר דן בסוגיה של "בחירה ללא העדפה" ("picking") בתורת ההכרעה. בחירתה של דרך ביער עשויה להיות קלת ערך ולא משמעותית, זוהי בחירה בין חלופות שאנו אדישים ביניהן. בחירה כזו יכולה להיות מוכרעת על ידי הטלת מטבע. אולם, הדרכים שנפרדות ביער הן מטפורה לדרכי חיים. הבחירה ביניהן, הנכפית על המטייל, היא הכרעה כבדת משקל אשר לא ניתן עוד לשנותה לעולם:"... מִשְּׁתֵּי הַדְּרָכִים שֶׁבְּיַעַר עָבֹת
בָּחַרְתִּי בְּזוֹ שֶׁהָלְכוּ בָּהּ פָּחוֹת
וּפֹה הָרֵי כָּל הַהֶבְדֵּל בָּעוֹלָם."אייזק אסימוב מתבסס על המשל בסיפורו "סחור-סחור", המופיע בספרו "אני, רובוט". בסיפור זה מתבקש רובוט להביא חומר ממקום שבו הוא ניצב בפני סכנת כְּלָיָה מקורוזיה. הפוטנציאל של הבקשה, שנעשתה כלאחר יד, מתאזן אל מול הסכנה הגבוהה לקיומו של הרובוט, אשר מהיותו יקר ומתוחכם, הונחה ביתר תוקף לשמור על עצמו. התוצאה היא שהרובוט נשאר במרחק קבוע מיעדו, ומקיף אותו בסיבובים עד לפתרון הבעיה בדרך לא צפויה.
ראו גם
אקסיומת הבחירה
לקריאה נוספת
Rescher, Nicholas (1959/60). "Choice Without Preference: A Study of the History and of the Logic of the Problem of “Buridan’s Ass”". Kant-Studien 51: 142–75.
Zupko, Jack (2003). John Buridan: Portrait of a Fourteenth-Century Arts Master. Notre Dame, Indiana: University of Notre Dame Press. pp. 258, 400n71.
Edna Ullmann-Margalit and Sidney Morgenbesser, "Picking and Choosing," Social Research, XLIV (1977), 757-785.
קישורים חיצוניים
חמורו של בורידן
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פרדוקסים
קטגוריה:קבלת החלטות
קטגוריה:משלים
קטגוריה:בעלי חיים בדיוניים
קטגוריה:חמורים בתרבות
| 2024-03-18T07:43:16
|
ז'אן בורידן
|
ז'אן בורידן (בצרפתית: Jean Buridan; בלטינית: Iohannes Buridanus; 1298–1358) היה כומר צרפתי וסכולסטיקן. כיהן כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פריז ואף שימש כרקטור האוניברסיטה מספר פעמים. הוא הרבה לחקור את כוח ההתמדה והיה הדמות החשובה ביותר הקשורה במושג האימפטוס. במיוחד זכור משל החמור שיצר, אשר ידוע כ"חמורו של בורידן": החמור מת מצמא ומרעב לאחר שלא הצליח להחליט מה לעשות תחילה - לשתות משוקת המים או לאכול מערימת שבולת השועל.
תורתו של בורידן - מודל האימפטוס, מסביר כיצד גופים ממשיכים לנוע לאחר הפסקת הפעלת הכוח עליהם. הסבר: כאשר אדם דוחף גוף הוא מעניק לו אימפטוס מסוים, כלומר, מטמיע בו כוח שגורם לו להמשיך ולנוע זמן מסוים בכיוון התנועה המקורי. זו הסיבה לכך שגוף ממשיך לנוע גם לאחר הפסקת הכוח עליו. תלמידו אלברט מסאקסוניה המשיך לחקור מודל זה.
בורידן היה נומינליסט. הוא למד תחת ויליאם איש אוקאם ובחר להגיע לפילוסופיה דרך מסלול שבע האמנויות החופשיות במקום דרך תאולוגיה. החל מ-1340 הוא התנגד לתורתו של מורו בצעד שנחשב לתחילת הספקנות הדתית וכמבשר את המהפכה המדעית. הוא נירדף על ידי הריאליסטים ולכן עבר לגרמניה, הקים בית-ספר ולימד גם בווינה. הוא מת בסביבות שנת 1358.
מכתביו שתורגמו לעברית
Marcello Landi, Un contributo allo studio della scienza nel Medio Evo. Il trattato Il cielo e il mondo di Giovanni Buridano e un confronto con alcune posizioni di Tommaso d'Aquino, in Divus Thomas 110/2 (2007) 151-185.
ספריו
Œuvres de Jean Buridan
Commentaires sur Aristote, comme en témoignent les titres de ses écrits :
Compendium Logicae, Venise, 1487, in-folio
Expositio et Quaestiones in Aristotelis 'De Caelo', édi. par Benoît Patar, Louvain-la-Neuve, 1996.
In Aristotelis Metaphysica (Métaphysique), Paris, 1516-1518, in-folio.
Quaestio de puncto (Traité du point, 1335), édi. par V. Zoubov, Mediaeval and Renaissance Studies, V, 1961, p. 63-95.
Quaestiones in X libros Ethicorum Aristotelis (Paris. 1489, in-fol., et Oxford, 1637, in-4) ; réimpression de l'édition de Paris 1513, Francfort 1968
Quaestiones in VIll libros Physicorum Aristotelis, in libros de Physica et in parva naturalia, Paris, 1516, in-4° ; réimpression de l'édi. de Paris 1509, Francfort, 1964.
Plusieurs commentaires à la Physique d'Aristote : 1) Tertia lectura comprenant deux Expositio ou Secunda lectura selon Benoît Patar6, ou Lectura antiquior (1350 selon Thijssen). 2) Subtilissimae quaestiones ou Ultima lectura (1352-1357 selon Thijssen)7.
Sophismata (vers 1345 ?), in-8°
Summulae de dialectica, Paris, 1487, in-folio
קישורים חיצוניים
ז'אן בורידן, באתר האנציקלופדיה הקתולית
Gyula Klima, The Summulae of John Buridan, באתר Fordham University
John Buridan on the Acquisition of Simple Substantial Concepts, באתר Fordham University
קטגוריה:פילוסופים צרפתים
קטגוריה:ילידי 1295
קטגוריה:נפטרים ב-1361
| 2024-10-05T08:20:51
|
יהורם (מלך יהודה)
|
יְהוֹרָם (או יוֹרָם) היה מלך יהודה ובנו של יהושפט. שלט על יהודה בשנים 851 עד 846 לפנה"ס כעוצר, ובשנים 846 עד 843 לפנה"ס כמלך.
עלייתו לשלטון
כאשר מת יהושפט, התחולל משבר בדרך לעלייתו של יהורם לשלטון: (-ד).
זכותו של יהורם לשלטון הובטחה עוד בימי אביו, וככל הנראה גם שימש עוצר בין השנים 851 עד 846 לפני הספירה. אולם, מסיבה שאינה ברורה הוא הרג את אֶחיו. ייתכן שהיה כאן משבר אמון מצד יהורם, שחשד באחיו, או שהוא הושפע על ידי אשתו עתליה. אולם ייתכן כי הייתה חתירה מצד אחיו וחלק מהשרים.
פעילותו נגד הדת
יהורם הושפע מדרכי בית אחאב בשל נישואיו לעתליה בת אחאב. הוא נחשב לאחד ממלכי בית דוד שלא הלכו בדרך דוד אביהם, ועשו את הרע בעיני ה'; .. יהורם בנה במות הרי יהודה, והדיח את בני יהודה לעבודת האלילים.. בשל פשעיו הוא ננזף באיגרת שנשלחה אליו מאליהו הנביא, ונאמר לו שכעונש יביא האלוהים נגף גדול בעמו בבניו בנשיו ובכל רכושו, והוא עצמו יינגף בחוליים רבים..
המלחמה באדום ומרד לבנה
עם עלייתו לשלטון, מרדה בו אדום, ועל כך במלכים ב ח, כ-כב (ובמקבילה בדברי הימים ב כא, ח-י): (-כב).
אמנם לפי תיאור זה הצליח יהורם להנחיל תבוסה לצבא האדומי, אך לא לכבוש מחדש את אדום. עובדה זו תרמה להחלשת ממלכת יהודה בימי יהורם, משום שנפגע מקור פרנסה חשוב של הממלכה – סחר השיירות שעבר בארץ אדום ומכרות הנחושת בערבה. מנקודה זו החלה ממלכת יהודה להידרדר.
באותה תקופה מופיעה גם "פשיעת לִבְנָה" מתחת ידו של המלך, שמיוחסת לכך שהמלך "עזב את ה' אלוהי אבותיו" (). על פי המפרשים (רש"י ועוד) אנשי לבנה מרדו בשלטונו של יהורם. לבנה הייתה עיר כוהנים (ספר יהושע, פרק כ"א, פסוק י"ג; ספר דברי הימים א', פרק ו', פסוק מ"ב), מה שמעלה את האפשרות שכוהני ה' מרדו בשלטונו של יהורם בשל פעולותיו כנגד האלוהים.
הידרדרות הממלכה וסופו
כמימוש העונש השמימי שהובטח בידי אליהו, פשטו על יהודה הפלשתים והערבים ופרצו עד בית המלך תוך שהם שובים את בניו, נשותיו וכל הרכוש. רק בנו אחזיהו (=יהואחז) נותר לפליטה (). ייתכן שהיה לדבר קשר להתערערות מערך ההגנה הדרומי של יהודה בעקבות מרד אדום.
יהורם מת "בתחלואים רעים". לאחר מותו לא שרפו את כלי תשמישו, כמנהג שהיה מקובל לגבי מלכים "וְלֹא-עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה, כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו" (). בנו אחזיה מלך אחריו.
עדויות ארכאולוגיות
לפי השחזור המקובל, כתובת תל דן מזכירה את יהורם כאביו של המלך אחזיהו, שברציחתו מתפאר כנראה מחבר הכתובת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים
קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס
| 2024-06-30T08:56:23
|
אחזיהו (מלך יהודה)
|
אֲחַזְיָהוּ או אֲחַזְיָה, היה מלך יהודה בשנים 843 לפנה"ס עד 842 לפנה"ס. על אחזיהו מסופר בספר מלכים, ובמקבילה בספר דברי הימים.
משמעות שמו
השם אחזיהו הוא שם תאופורי המורכב מהרכיב "אחז" ומהרכיב התאופורי "יהו", רכיב תאופורי מקוצר לשם האלוהות יהוה.
משמעות השם היא שהאדם שמכונה בשם זה נאחז- נסמך, ניצל, נעזר- בה'.
קורותיו על פי המקרא
אחזיהו הוא בנו של יהורם מלך יהודה, ואמו היא עתליה נסיכת ממלכת ישראל. אמנם שם כתוב שהיא בת עמרי, אבל ב מבואר שהיא בת אחאב.. לפיכך הוא נצר משותף לשני בתי המלוכה הגדולים של ממלכות ישראל ויהודה, בית דוד ובית אחאב, ככל הנראה כתוצאה מהברית שנחתמה בין שתי הממלכות. התנ"ך רואה במוצאו מבית אחאב את הסיבה לכך שעשה את הרע בעיני ה', שכן לאחר מות אביו, קיבל עצות מאנשי בית אחאב ומאמו. וכן ב.
לאחר שאחיו נספו בפשיטת הפלשתים על ירושלים, נותר אחזיהו כיורש הלגיטימי, ו"יושבי ירושלים" המליכו אותו, לפי ספר מלכים בעודו בן 22 שנה, ולפי ספר דברי הימים בעודו בן 42 שנה, הוצעו מספר אפשרויות ליישוב הסתירה על ידי פרשני התנ"ך. המונח "יושבי ירושלים" מקביל למונח "עם הארץ" שהתערב בהמלכת יהואש בן אחזיהוראו .
לקראת סוף מלכותו הקצרה אחזיהו הלך עם דודו יהורם מלך ישראל (ובכך המשיך את הברית שהייתה בין יהודה לישראל בימי אחאב ויהושפטראו ב.) למלחמה מול ארם ברמות גלעד, אשר בה יהורם נפצע, וכאשר יהורם הלך להתרפא ביזרעאל, אחזיהו בא לבקרו וכן ב.. הוא נהרג על ידי יהוא כחלק ממרד יהוא בבית אחאב, בעיר מגידו. משם הביאו אותו עבדיו ירושלים ושם הוא נקבר וכן ב.. בספר דברי הימים מובא מקור אחר סותר שלפיו הוא התחבא בשומרון ומשם לקחו אותו לפני יהוא שהרג אותו. אשתו של אחזיהו הייתה צביה מבאר-שבע ובנו יהואש היה בן שנה כשמת אביו והומלך שש שנים לאחר מכן כאשר הרגו את עתליה שתפסה את המלוכה שלא כדין.
בפרשנות המסורתית
הפרשנים רואים את מות אחזיהו כעונש לבית דוד על הברית עם ישראלרד"ק, רלב"ג, מלבי"ם ומצודת דוד ל, ומצודת דוד ל, והפירוש המיוחס לרש"י על , מלבי"ם על . כולם הולכים בעקבות סדר עולם רבה פרק יז., ובסיבת היותו שייך לבית אחאב.
לעומת זאת, קבורתו היא בזכות סבו יהושפט, כך שלפיהם אחזיהו הוא בעיקר הצאצא של אבותיו, ללא אישיות או מעשים משל עצמו.
עדויות ארכאולוגיות
אחזיהו מוזכר ככל הנראה בכתובת תל דן. זוהי מצבת ניצחון שהקים אחד ממלכי ארם בעקבות ניצחון על ממלכת ישראל. הכתובת מזכירה את יהורם בן אחאב מלך ישראל וכנראה אף את אחזיהו בן יהורם מלך יהודה, המכונה ככל הנראה בכתובת "[מל]ך בית דוד". זוהי העדות הארכאולוגית החשובה ביותר, ואולי אף היחידה, לקיומו של בית דוד.
לפי חלק מהחוקרים הכתובת בתל דן מתארת את הרג אחזיהו ויורם על ידי מלך ארם בניגוד למתואר בתנ"ך, אך חוקרים אחרים חלקו על פירוש זה.
הבדלים בין המסופר במלכים לבין המסופר בדברי הימים
בדברי הימים מסופר על כך שאחיו נספו בפשיטת הפלשתים על ירושלים, ואילו במלכים לא.
בדברי הימים מודגשת העובדה שהוא גם מבית אחאב ולכן היה רשע, בניגוד למלכים.
בדברי הימים מסופר כי אחזיהו מלך שנה אחת בירושלים והוא בן 42 בניגוד למלכים שמסופר שבמלכותו שנה אחת בירושלים היה בן 22.
בדברי הימים מסופר שלאחר הריגת יהורם בידי יהוא הספיק אחזיהו לברוח לשומרון והתחבא שם עד שנתפס בידי עבדי יהוא והובא אליו והוצא להורג. בספר מלכים לעומת זאת אחזיהו נפצע על ידי עבדי יהוא בעת בריחתו בעיר יבלעם ומת מפצעיו בעיר מגידו.
לקריאה נוספת
יהורם בן אחאב
מרד יהוא
עתליה
קישורים חיצוניים
אלישע מחולל את מרד יהוא (הרב אלחנן סמט), מתוך בית המדרש הווירטואלי
רשעת אחזיהו ותבוסתו (יהודה קיל) מתוך אתר התנ"ך של מכללת הרצוג
שיעור על ממלכת יהודה בזמן אחזיהו מלך יהורם
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים
| 2024-10-18T03:10:21
|
עתליה
|
ממוזער|שמאל|מות עתליה, ציור מאת גוסטב דורה
עֲתַלְיָה היא דמות מקראית, מלכה על יהודה בשנים 842 עד 836 לפנה"ס. המלכה היחידה ששלטה על ממלכת יהודה בתקופת התנ"ך, והשליטה היחידה אי פעם ביהודה שלא הייתה מבית דוד. על עתליה מסופר ב וכן ב – .
עתליה החדירה לירושלים את פולחן הבעל הצורי שרווח בבית אחאב ובנתה בירושלים בית בעל.
רקע
השם עתליה או עתליהו מורכב משתי המילים 'עתל', גיבור ואדון באכדית ו-יהו. פירושו: "ה' הוא אדוני".
עתליה מוזכרת במקרא הן כבתו של עמרי מלך ישראל והן כבת בנו אחאב; יש הרואים אותה כבת עמרי ומבארים שנקראה על שם אחאב כיוון שהוא השיאה וכדומה, ואחרים פירשו שהייתה בת אחאב ונקראה על שם עמרי שהיה סבה (ו"בני בנים הרי הם כבנים") ומייסד השושלת (ואפילו יהוא, שנטל את כס המלוכה מבית עמרי, נזכר באובליסק השחור כ'בן עמרי', כלומר: מלך לממלכת עמרי).
עתליה נישאה ליורם מלך יהודה.
מלכותה
בנה של עתליה, אחזיהו, שהיה מלך יהודה, נהרג בממלכת ישראל על ידי יהוא שביצע הפיכה נגד בית אחאב. לאחר מותו תפסה עתליה את השלטון והשמידה את כל זרע המלוכה כדי להבטיח את שלטונה. אך יְהוֹאָשׁ, בנם של אחזיהו מלך יהודה וצִבְיָה, שרד.
לתפיסת המלכות על-ידי אם המלך שנהנית ממעמד 'גבירה' ישנם תקדימים במקומות אחרים במקרא ובמזרח הקדום, אלא שביתר המקרים מדובר במעמד עוצרות זמני שתפקידו למלא את החלל השלטוני שנוצר עד שיורש העצר יגיע לגיל בגרות. לעומת דוגמאות אלה, עתליה מתוארת כמי שביקשה להפוך את הסדר העוצרות הזמני להסדר של קבע.עתליה ברנר "איזבל" שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כרך ה/ו תשמ"א-תשמ"ב, בעמוד 32 והאסמכתאות שם
במחקר מקובלת הסברה כי ייחוס הרג צאצאי בית דוד לעתליה נעשה כחלק ממהלך תועמלני, ולא בהתבסס על עובדות. ליוורני הראה שסיפור המרד בעתליה (מל"ב יא-יב) חולק דגם משותף עם סיפורי אוזורפציה מהמזרח הקדום, ותפקידו להצדיק את שלטונו של האוזורפטור, במקרה זה יהוידע/יהואש, שנתפס כלא-לגיטימי. מקובל לקבוע כי הדגם הספרותי מעיד על כך שפרשת הכתרת יהואש (מלכים ב' יא-יב) היא סיפור תעמולתי, המשמש ככתב הגנה ומטרתו להצדיק את נסיבות עלייתו של הקושר (אוזורפטור) לכס המלכות, באמצעות הפיכת הקושר לקורבן של קשר.
כך למשל, אידרימי , הנסיך הארמי הצעיר, ניצל מטבח שביצע אוזורפטור במשפחתו ונמלט מעירו חלב. מאוחר יותר הוא הוכר מחדש על ידי העם, ביצע הפיכה נגד האוזורפטור והחזיר את שושלתו לכס השלטון. לדברי ליוורני, עלייתו לשלטון של האוזורפטור השני, אידרימי, נתפסת כהשבת הסדר הנכון לקדמותו, מעשה המצדיק את האוזורפציה. דגם זה מופיע בפרשת מרד יהוידע והוא חושף את המגמה התעמולתית של הסיפור, שתכליתה להצדיק את שלטונו הבעייתי של יהוידע/יהואש, תוך ניצול זרותה של האישה, עתליה, והעולם הפגאני המזוהה איתה. הדגם מוכיח שהשלטון שקדם למלך הנוכחי (יהואש) הוא שלטון מושחת, ודמותו של המלך הנוכחי מוצגת כדמות של מושיע, המחזיר עטרה ליושנה..M, Liverani. L'histoire de Joas, VT, 24,1974,43על כתובת אדרימי ראו: נ, נאמן וא, קמפינסקי. עיון מחודש בכתובת אידרימי מאללח', בתוך חפירת ומחקרים, בעריכת י. אהרוני, ת"א, 1970, 211-220; וכן
+אירדימייהואש (מלכים ב' יא-יב)שלבמרד פורץ בממלכת חלב (ממלכת מיתני כבשה את חלב): "[מרד?] נפשע אירע ונמלטנו..." (שורה 4)מרד כנגד שושלת בית דוד: "ותקם, ותאבד, את, כל זרע הממלכה" (1)המרד במלךאידרימי, הצעיר מבין אחיו, נפרד ממשפחתו ומצא מקלט בארץ כנען: "שבע שנים ישבתי בקרב הח'בירו..." (שורות 6, 28).
שבע שנים מולך קושר בחלב. שבע שנים הוחבא יהואש במקדש: "מתחבא שש שנים" (3), "ובשנה השביעית שלח יהוידע..." (4)
עתליה (הקושרת) מולכת בירושלים שבע שנים. הגיבור בורח במשך שבע שניםלאחר שבע שנים מזוהה אידרימי כבן מלך על ידי פליטים ממולדתו: "הם נוכחו לדעת כי בן אדונם אני". לאחר שבע שנים יהוידע מראה את בן המלך בן השבע למשמר והם כורתים עמו ברית (4-11): "ויכרת להם ברית וישבע אתם בבית ה', וירא אתם, את-בן-המלך".ההכרה מחדש בגיבורתומכי אידרימי מספקים לו כוח צבאי כדי לחזור לכס המלכות. "ואז בניתי, אוניות, אספתי חיילים (ו) העליתים על אוניות..." (שורות 30-42).
בשנה השביעית תופס אידרימי את השלטון באמצעות פעולה ימית נגד העיר אללח' - "ומלכתי על אללח'" (שורות 44-80).יהוידע מגייס את המשמר ומורד בעתליה (4-16).
בשנה השביעית ממליך יהוידע את יהואש בן המלך אחזיה: "ויוצא את-בן-המלך, ויתן עליו את-הגזר ואת-העדות, וימלכו אתו, וימשחהו; יכו-כף-ויאמרו, יחי המלך" (12-13)ההפיכהברית בין ברתנרא (מלך החוּרִים, מלך מִתַנִי) והמלך הצעיר בנוכחות העם: "...כרתו לי ברית חזקה..." (42-54). ברית בין המלך העם וה': "ויכרת יהוידע את-הברית, בין ה' ובין המלך ובין העם, להיות לעם, לה', ובין המלך ובין העם" (17)ברית"(במושב) טוב הושבתי אותם..." (82-86)"וישמח כל-עם-הארץ" (20)שמחה בקרב העם"ואת חוקי הפולחן אשר קבעו אלי אללח' והקורבנות והזבחים אשר עשו אבותינו להם - עשיתים כפי שעשו (האבות), ועתה הפקדתים בידי בני אדר-נררי..." (84-90)טיהור פולחן ורפורמה בבית המקדש: "ויבאו כל-עם הארץ בית-הבעל ויתצהו, את מזבחתו..." (יא 18), "ויקרא המלך יהואש ליהוידע הכהן, ולכהנים, ויאמר אלהם, מדוע אינכם מחזקים את-בדק הבית..." (יב 1-17)רפורמה פולחנית - השבת סדרי הפולחן לקדמותם
לדברי רביב, עתליה לא רצחה את זרע בית דוד משום שהדבר אינו סביר מבחינה היסטורית וספרותית. הטעמים להכרתת זרע המלוכה לא פורטו כלל, וקשה למצוא הסבר מניח את הדעת לנסיבות בהן עשויה אישה לעלות על כס המלכות בירושלים. לדעת רביב, סיפורה של עתליה הוא משני, דהיינו, גלגול של סיפור יהוא בגרסה אחרת המייחסת אותו לעתליה. כך למשל כפי שיהוא הרג את כל קרוביה של עתליה (גם את בית אביה (בית עמרי) בישראל וגם את בעלה מלך יהודה ואחיו (מל"ב פרק י')), כך אף עתליה הרגה את כל בית המלוכה ביהודה (מל"ב פרק יא, דבה"י ב פרק כב). וכפי שאחזיהו הוא הבן הצעיר והשריד היחיד לבית דוד בימי יהוא (דבה"י ב כא 4, 17), כך יהואש הוא הבן היחיד והשריד היחיד לבית דוד בימי עתליה (מל"ב י 2-1, דבה"י ב כב 11-10). לאור כל זאת, רביב סובר כי עתליה כלל לא פגעה בזרע המלוכה, אשר הוכחד ברובו, אם לא כולו, בראשית מלכות יהורם ובסופו, בימי מהפיכת יהוא, ועתליה שלטה כעוצרת, ולא כמולכת על כיסא דוד.ח, רביב. על ימי עתליה ויהואש, בית מקרא ד, מ"ז, 1956, 541-548.
על-פי הסיפור על עתליה, זו מבקשת לחסל את כל "זרע המלוכה" (הזכרים בממלכה), בעוד שלפי כתובים שונים עתליה יכלה לחסל את הצעירים בלבד, מאחר שהמבוגרים כבר נרצחו: יהורם מלך יהודה המית את כל אחיו, כאשר עלה למלוכה (דבה"ב כא 4); הפלשתים והערבים הרגו את כל ילדי המלך יהורם, מלבד אחזיהו (דברי הימים ב כא 17), ויהוא הרג את בני אחי-אחזיהו יחד עם אחזיהו (מלכים ב י 14, וכן דברי הימים ב כח 8). חוקרת המקרא עתליה ברנר סבורה כי תיאור חיסול זרע המלוכה מהימן מבחינה היסטורית, שכן יש במקרא דוגמאות לחיסול בני משפחה לצורך חמיסת השלטון (מלכים א ב 13-25, דברי הימים ב כא 4). כך סבור גם ברה, שלדעתו, הטוענים לכתר, הנרצחים, עשויים להיות גם בניו של אחזיה מנשותיו הרבות, או צאציו של אחי-יהורם שנרצחו על ידו (דברי הימים ב כא 4).Barr M. L. The Rhetoric of Political Persuasion: The Narrative Artistry and Political Intentions of 2 Kings 9-11, Washington, 1988, p. 88, n. 66
המרד נגד עתליה מתואר ביתר פירוט: יהושבע, שהייתה אחות המלך אחזיהו מצד אביה ואשתו של יהוידע הכהן, החביאה את יהואש התינוק מפני עתליה. בהגיע שנתו השביעית, נקשר קשר נגד עתליה ובראש הקשר עמד יהוידע הכהן. אל יהוידע הצטרפו שרי המאות והרצים, ולפי ספר מלכים גם ראשי בתי האבות. בהמלכתו של יהואש הופיע גם עם הארץ שהיה שותף במעשה ההפיכה ובהשמדת פולחן הבעל. זו הפעם הראשונה שעם הארץ נזכר במקורות במפורש כגוף פעיל במדיניות ההמלכה ובמדיניות הדתית. ככל הנראה הכוונה להשתתפות רחבה של הציבור, במיוחד של נציגים מתושבי ארץ יהודה ולאו דווקא מאנשי ירושלים או מהחצר המלכותית.
את עתליה המיתו בחרב במצוות יהוידע הכהן.
מעמדה בטרם עלתה למלכות
ישנו ספק במחקר בנוגע למעמדה של עתליה בטרם הומלכה. המחקר מעלה כאפשרות סבירה שעתליה נהנתה ממעמד 'גבירה', אך ישנו ספק כללי האם מדובר בתואר הרשמי של כל אם מלך בישראל. י' אורמן קובע כי 'גבירה' הוא התואר הרשמי של אם המלך, כלומר של כל אם מלך שהיא (לא רק של אלה אותן מכנה המקרא 'גבירה' במפורש).י' אורמן 'גבירה', "אמ, ב, עמ' 402-403אהובה אשמן טוענת כי מדובר בעמדה המקובלת על רוב החוקרים, וראו גם אהובה אשמן "'ועתליה מלכת על הארץ' (מל"ב יא 3) על הגבירות במקרא" בית מקרא כתב עת לחקר המקרא ועולמו, טבת-אדר תשס"ד, כרך מט חוברת ב (טבת-אדר תשס"ד), עמודים 178-193, מוסד ביאליק, ירושלים לעומת זאת, יש חוקרים אחרים המטילים ספק בהכללה זו, שכן לשיטתם אין לכך די סימוכין בספרות המקראית והחוץ מקראית. עתליה ברנר "איזבל" שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כרך ה/ו תשמ"א-תשמ"ב, עמודים 27-39, בעמ' 31 ובה"ש 34
לפי הפרשנות המקובלת את התמונה המשתקפת מן המקרא, החברה הישראלית לא הכירה באשת המלך כמלכה בזכות עצמה, אלא כבאת כוח של בעלה, כעוצרת בחייו או לאחר מותו או כשותפה לשלטונו. המחבר המקראי ממעט לייחס כח שלטוני למלכות, וכאשר הוא עושה כן, המדובר במלכות זרות, או כאלה החיות בחצר מלכות זרה, כדוגמת ושתי, אסתר ומלכת שבא. למעט נשים אלה, אין אישה מגיעה לעמדה ממוסדת ובעלת השפעה רשמית בחצר המלכות עד שהיא הופכת לאם המלך, שאז תוארה עשוי להיות 'גבירה', תואר לה זכו אם יהויכין, אם אסא ואיזבל (השתיים האחרונות הגיעו מסביבה חוץ-ישראלית וחוץ-יהודאית). לעומתן, בת-שבע למשל אינה זוכה בתואר גבירה אלא מתוארת כ'אם המלך' בלבד, ובעניין אדוניה דוד המלך פועל באופן מנוגד לבקשתה. עם זאת, יש הגורסים כי התואר 'גבירה' היה תוארה של כל אם-מלך בישראל.
מצב זה שונה היה בעמים אחרים במזרח הקדום. כאשר במסופוטמיה ובמצריםW.W. Hallo, 'Women of Sumer', in: D. Schandt, The Legacy of Sumer = Bibliotheca Mesopotamica, IV, California 1976, pp. 23-40 נמצאו דמויות שהוגדרו כמלכות. הממצאים מלמדים כי חרף מספרן המועט, ההערכות השליליות המפקפקות בזכותן לשלוט מקורן בדרך כלל בדורות מאוחרים יותר, ואילו בדורן שלהן כמעט ואין עליהן עוררין. במקרא לעומת זאת, אין אשה מגעת לעמדה ממוסדת ובעלת השפעה רשמית בחצר המלכות עד שהיא הופכת להיות אם המלך.
עם זאת, יש בסיס להשערה לפיה אף אם אין מדובר בתואר המשותף לכל מי שהפכה להיות אם המלך, מקור המבקש להגדיר את עתליה כ'גבירה' הועלם במכוון במקרה שלה, שכן לזו האחרונה היה ודאי בסיס כוח שאפשר לה לתפוס את השלטון עם מות בנה, אחזיה, ולהחזיק בו כשבע שנים. גם קודם הייתה 'יועצתו להרשיע' (דבה"י ב כב 3) של בנה, כלומר, מעורבת בעסקי הממלכה, ולכן, המחקר קובע כי יש בסיס לאפשרות שהייתה לה עמדה ממוסדת, אף שהכתובים אינם מספרים על כך דבר.
ברנר מעלה את האפשרות שעתליה, בניגוד לאיזבל קודמתה, אינה מסתפקת בשלטון מעבר, אלא מנסה להפוך את מצב הביניים של העוׂצְרוּת להסדר של קבע (מל"ב יא א ואילך), ומכאן ניתן להבין שבמצב כתיקונו, אין אם המלך נעשית 'גבירה', כלומר, זוכה למעמד ממלכתי מוגדר ובעל סמכויות ממשל נרחבות, אלא אם נוצר פער שלטוני עם מות הבעל-המלך שיורשו לא בגר עדיין, או עם מותו הפתאומי של הבן-המלך שגם לו אין יורשים בוגרים. לעיקרון זה של מילוי החלל השלטוני תוך שימוש בדמותה ובכשוריה של המלכה-האם קיימות מקבילות מסופוטמיות - אם כי מאוחרות במעט לזמנן של איזבל ועתליה - בדמותן של סמירמיס וניטוקריס-נקיה.עתליה ברנר "איזבל" שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כרך ה/ו תשמ"א-תשמ"ב, עמ' 27-39, בעמ' 32. Hildegard Lwey, JNES, 11 (1952), pp. 265-286 דנה במסורות השונות לעניין זה. היא טוענת שצריך להבחין בין סמירמיס, אמו של אדד-ניררי השלישי (783-810 לפנה"ס) ששמשה כעוצרת במשך 4 שנים, עד שבנה יכול היה לשלוט למעשה; ובין הספרות הדנה בניטוקריס, אחת מנשות סנחריב, שהתה כנראה אמו של אסרחדון. זו האחרונה שימשה גם היא כעוצרת בשם בנה, אך הייתה אף קודם לכן שותפה למלוכה. היו לה סמכויות נרחבות עוד בחיי בעלה, אותו ייצגה ובשמו פעלה בעניינים ממלכתיים. כן הייתה לה חצר משלה (וההקבלה למעמד איזבל - נחשבת ברורה למדי). נוסף לכך, ניטוקריס מתוארת כבעלת כתר מצוׂרָח, שהוא מסימני המלכות או האלוהות. כך, למשל, מתוארת גם אסתר המלכה בתמשיח מבית הכנסת של דורא-אירופוס; וראה S. Paul, Biblical Archaeologist Review, 3 (1973), pp. 40-41
בתרבות
מחזהו האחרון של ז'אן רסין 'עתליה', הוצג ב-5 בינואר 1691 על ידי להקת המנזר סנט סיר בפריז.
הנדל חיבר אורטוריה העוסקת במלכותה הנקראת "עתליה".
האסטרואיד 515 עתליה , שהתגלה בשנת 1903 על ידי האסטרונום מקס וולף, נקרא על שמה.
ראו גם
אוזורפ
מקדש מוצא
לקריאה נוספת
, עמ' 79–85.
אשמן, אהובה, תולדות חוה - בנות, אמהות ונשים נוכריות במקרא, תל אביב: ידיעות ספרים, 2008, פרק שישי, עמ' 134–166.
שלי אשכולי, גלויות: נשים שנמחקו מהתנ"ך, 2001, פרק שביעי עמ' 171–201.
Tal Ilan, Silencing the Queen: The Literary Histories of Shelamzion and other Jewish Women ,Texte und Studien zum Antiken Judentum 115, Tübingen: Mohr Siebeck, 2006, Chapter I, 1. Queen Athaliah, pp. 44-46
קישורים חיצוניים
הגבירה עתליה - בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", 18 ביוני 2004
המלכה עתליה: סיפורה של המלכה הנשכחת אשר שלטה בממלכת יהודה, בפודקאסט "עושים תנ"ך", 30 ביולי 2018
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:נשות מלכי יהודה
קטגוריה:נשים בספרי נביאים
קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך
קטגוריה:מלכות בעת העתיקה
קטגוריה:אישים בתנ"ך שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:נשים במאה ה-9 לפנה"ס
קטגוריה:בית עמרי
קטגוריה:נשים שהוצאו להורג
קטגוריה:אישים בספר מלכים
| 2024-10-15T12:23:39
|
יהואחז (מלך ישראל)
|
יהואחז או יואחז בן יהוא הוא דמות מקראית, לפי הכרונולוגיה המסורתית מלך על ממלכת ישראל בשנים 814 לפנה"ס עד 800 לפנה"ס.
שמו
רוב ההופעות של מלך זה במקרא הן בצורה "יהואחז", אך במקרה אחד () נכתב שמו "יואחז". הממצא האפיגרפי מממלכת ישראל מראה שהרכיב התאופורי המכוון לשם יהוה היה בממלכת ישראל תמיד "יו" ולא "יהו" (שהיה נפוץ בממלכת יהודה). לכן מקובל שמקור התערובת בין הרכיב "יו" ו"יהו" במקרא הוא בפעילותם של מתקני נוסח מאוחרים לתקופת בית ראשון..
מלכותו
על יואחז מלך ישראל מסופר במלכים ב יג, א-ט. ימי יואחז הם ימי השפל הקשים ביותר בתולדות ממלכת ישראל. מלכי ארם-דמשק – חזאל ובנו בן הדד השלישי – שלטו הלכה למעשה על רוב שטחי ממלכת ישראל, ויואחז היה בבחינת מלך חסות הכפוף לארמים. על מצבהּ החמור של ישראל ניתן ללמוד מ: "כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ".
ממחזור סיפורי אלישע הנביא (מלכים ב פרקים ה-ז) משתקפת גם-כן תקופת שפל זו. אף על פי ששמו של יואחז לא נזכר במפורש, והסיפורים מופיעים בתוך ימי יורם, רבים פירשו שהתואר "מלך ישראל" מכוון דווקא אליו. הוא זה שהצטווה לרפא את נעמן שר-צבא ארם מצרעתו, והוא גם זה שעמד אין אונים בפני מסעות השוד המרובים שערכו הארמים בארץ, ובימיו אף התרחש מצור ארמי על בירתו שומרון (מלכים ב ה, ו; ו, ח-כג).
חוקר המקרא יחזקאל קויפמן טוען כי תקופת השעבוד לארמים משתקפת בנבואות עמוס על הגויים ויש בהן הד לאכזריות הארמים: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד" (). גם אדום נזכרת באותה נבואה: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (); וגם הנבואה המגנה את בני עמון: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי עַמּוֹן וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם" (). נבואות אלה זוכרות לעמים השכנים את מעלליהם שהשתדלו באותם ימי השפל הקשים של ממלכת ישראל לנשל את היישוב הישראלי מעבר הירדן המזרחי.
בימי בנו יואש החלה הממלכה להתאושש בעידוד הנביא אלישע, ובימי נכדו ירבעם השני הגיעה עצמתה של הממלכה לשיאה, וארם-דמשק נכבשה.
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי ישראל
קטגוריה:אישים משבט מנשה
קטגוריה:בית יהוא
קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס
| 2024-02-04T10:46:20
|
ניקולאוס איש דמשק
|
ניקולאוס איש דמשק (ביוונית: Νικόλαος Δαμασκηνός; 64 לפנה"ס - תחילת המאה ה-1 לספירה) היה סופר יווני, פילוסוף מהאסכולה הפריפטטית והיסטוריון החצר של המלך הורדוס.
חייו
ניקולאוס נולד בדמשק למשפחה הלניסטית מיוחסת. אביו, אנטיפטרוס, מילא משימות שונות כנציג הקהילה. הוא שירת במשלחות חוץ ונבחר גם למועצת העיר של דמשק. התפקיד שמילא אביו בחיים העירוניים של דמשק מרמזים על כך שניקולאוס לא נולד למשפחה יהודית. הדבר מוצג באופן חד משמעי בסודא, שם נכתב שלפני מותו, ציווה אנטיפטרוס על שני בניו, ניקולאוס ותלמי, למלא את נדרו לזאוס. שמה של אמו היה סטרטוניקי.
על פי סופרוניוס (המאה ה-7), שימש ניקולאוס כמחנך לילדיהם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה השביעית. אחרי מותם וכיבוש מצרים על ידי אוקטביוס עבר לממלכת יהודה שם היה ליועצו המרכזי של המלך הורדוס.
פעילותו של ניקולאוס בשירותו של הורדוס כללה מגוון שליחויות דיפלומטיות, אולם יש בידינו ידיעות ברורות על פעילותו זו רק משנת 14 לפנה"ס. בשנה זו הוא נשלח לאסיה הקטנה להתייצב לפני מרקוס ויפסניוס אגריפה, שהיה באותה העת שליט המזרח, כדי להגן על זכויותיהם של היהודים שנפלו קורבן להתנכלותם של תושבי הערים ההלניסטיות. כשאגריפה הטיל קנסות כבדים על תושביה של איליום, שכן אשתו יוליה כמעט קיפחה את חייה שם, שלח הורדוס את ניקולאוס לשדל את אגריפה לבטל את הקנס, דבר שעלה בידו. כשהתגלה קרע בין הורדוס לאוגוסטוס כתוצאה מפלישתו של הורדוס לממלכה הנבטית היה זה ניקולאוס שיישר את ההדורים ביניהם, כשנסע עם הורדוס לרומא בשנת 12 לפנה"ס. בסוף שלטונו של הורדוס, הוא סייע לו בהליכים המשפטיים נגד בנו הבכור אנטיפטרוס.
לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, התכוון ניקולאוס לפרוש מעבודתו לחייו הפרטיים, אולם ארכלאוס, בנו של הורדוס, שכנע אותו לנסוע עמו לרומא, כדי לקבוע את סדרי הירושה בדיון לפני הקיסר אוגוסטוס. בשאלה מי מבין הבנים צריך לרשת את עיקר הממלכה דיבר ניקולאוס בשבחו של ארכלאוס, אולם למרות תמיכתו בו הוא סירב לייצגו כאשר הערים ההלניסטיות שהיו כפופות לאביו דרשו עצמאות. סיועו לארכלאוס בנושא צוואת הורדוס היה ככל הנראה פעולתו האחרונה שהייתה כרוכה בעניינים יהודיים.
פלוטרכוס סיפק תיאור של ניקולאוס: "אדם בעל מזג-נעים, גבוה ורזה, ובעל צבע-עור אדמומי".
ניקולאוס ככל הנראה בילה את שארית חייו ברומא.
על פי סופרוניוס, צאצאיו של ניקולאוס היו בולטים מאוד בדמשק גם דורות רבים אחריו.
הסופר הרומאי פליניוס הזקן ציין לשבח את התמרים של ארץ יהודה, ובהם גם את "תמר ניקולאוס", שנקרא על שם ניקולאוס איש דמשק. על פי אתנאיוס, אוגוסטוס היה זה שקרא לתמר על שמו של ניקולאוס, מכיוון שניקולאוס היה שולח לו אותו. שמו של הזן הזה נשמר גם במשנה ובתלמוד, בשם "נקליבם", "נקלביס", "נקלב" או "נקלס".
חיבוריו
ספריו של ניקולאוס לא השתמרו. הוא חיבר ביוגרפיה שאבדה על הורדוס וכן ביוגרפיה אוהדת על הקיסר אוגוסטוס, חיבורים פילוסופיים, וטראגדיות וחיבור על ההיסטוריה של העולם, שבהם הביע את אהדתו לרומאים והערצתו לקיסר אוגוסטוס ובכך הפך לאחד משופרי התעמולה של הקיסרות במזרח.
חיבורו החשוב ביותר היה "ההיסטוריה" או "ההיסטוריה האוניברסלית", שכלל 144 ספרים שסקרו את תולדות המזרח עד ימיו. חיבור זה היה אחד החיבורים ההיסטוריוגרפיים הארוכים ביותר שנכתבו בעת העתיקה. היה זה הורדוס שעודד את ניקולאוס להתחיל במלאכה עצומה זאת, וניתן להניח שלפחות חלק מהחיבור פורסם עוד בחייו של המלך.
הוא חיבר גם אוטוביוגרפיה שפורסמה לאחר מות הורדוס ושרידים ממנה נשתמרו בכתבי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס (המאה ה-10), Excerpta de Virtutibus ("על הסגולות") ו-Excerpta de Insidiis ("על המארבים") ב"קטעי היסטוריה", שם נמצאים פרטים הנוגעים לשלטונו של הורדוס, שחסרים ב"קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו. הקטעים שנותרו מהאוטוביוגרפיה עוסקים בעיקר בהיסטוריה יהודית. נראה כי חיבורו על חיי אוגוסטוס (Bios Kaisaros) הושלם לאחר מותו של הקיסר ב-14 לספירה. נשארו ממנו שני קטעים ארוכים, אחד עוסק בנעוריו והשני ברציחתו של יוליוס קיסר. הוא כתב פרשנות לאריסטו, שאוסף קטעים ממנו שרד בכתב יד סורי, שרובו הוא עבודה מאת הסופר הנוצרי דיוניסיוס בר-סליבי (המאה ה-12). ב-1923 נתגלה באיסטנבול תרגום לערבית של חיבורו "על הצמחים" , שפעם היה מיוחס לאריסטו. הוא קיים גם בכתב יד סורי בקיימברידג'.
הגרסה היוונית הקיימת של החיבור אינה המקור היווני, שאבד, אלא תרגום מהגרסה הלטינית, שגם היא תרגום מהערבית.
אחד הקטעים הידועים ביותר מכתביו הוא תיאור ביקורה של משלחת שנשלחה על ידי מלך הודי, ששמו "פאנדיון" או "פורוס", אל הקיסר אוגוסטוס סביב שנת 13 לספירה. ניקולאוס קיבל את המשלחת בעיר אנטיוכיה. המשלחת נשאה עמה מכתב דיפלומטי ביוונית ואחד מחבריה היה סרמאנה , ששרף את עצמו בחיים באתונה כדי להפגין את אמונתו. אירוע זה יצר סנסציה והוא צוטט על ידי סטראבון ודיו קסיוס. לסרמאנה נבנה קבר שעדיין ניתן היה לראותו בזמנו של פלוטרכוס, ועליו הכתובת "ΖΑΡΜΑΝΟΧΗΓΑΣ ΙΝΔΟΣ ΑΠΟ ΒΑΡΓΟΣΗΣ" ("זאראמאנוכגס, הודי מברגוזה" ).
ניקולאוס כמקור של יוסף בן מתתיהו
יוסף בן מתתיהו, בספרו הראשון "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", שאב מספריו של ניקולאוס את מרב החומר ההיסטורי שכתב על החשמונאים והורדוס. כתביו מהווים את המקור העיקרי לכל התקופה שבין אנטיוכוס אפיפאנס לעליית ארכלאוס לשלטון. כך גם לגבי ספרים 14 עד 17 של "קדמוניות היהודים", הכוללים את ההיסטוריה של תקופת הורדוס. בשני החיבורים, כאשר יוסף מפסיק להשתמש בניקולאוס כמקור - מתקופת ארכלאוס והלאה - תיאורו הופך להרבה פחות מפורט וכבר לא עומד בהשוואה לתיאורו את ההיסטוריה של הורדוס. ב"קדמוניות היהודים", שנכתב זמן רב לאחר "מלחמת היהודים", נקט יוסף עמדה ביקורתית כלפי המקור העיקרי שלו להיסטוריה של תקופה זו:
כך טען יוספוס גם לגבי מוצאו של הורדוס: "אמנם, ניקולאוס הדמשקי אומר שהלה (אנטיפטרוס האדומי), לפי משפחתו, הוא מראשוני היהודים שבאו מבבל ליהודה. אולם הוא אומר זאת, כדי לעשות נחת־רוח להורדוס בנו". הוא טוען כי ניקולאוס הסתיר פרטים כשהזכיר את מצבת השיש שבנה הורדוס בפתח קבר דוד המלך: "את הבניין הזה מזכיר גם ניקולאוס כותב דברי הימים שבדורו, אולם כמובן אינו אומר שהורדוס בעצמו גם ירד לקבר, משום שמבין הוא שזה מעשה לא נאה". ויותר מכך, טוען כי שיקר לגבי הוצאתם להורג של אשתו ובניו של הורדוס: "איש זה (ניקולאוס), ברצותו לשוות פנים יפות למות מרים ובניה, שבוצע על ידי המלך בדרך אכזרית כל־כך, בּדה עליה עלילת זנוּת ועל הצעירים - התנקשות בחייו". עם זאת, בנאום הקטגוריה של ניקולאוס נגד אנטיפטרוס, בשמו של הורדוס, מפנה ניקולאוס את האשמה אליו, כרוקם מזימות. התקפתו של יוסף בן מתתיהו על ניקולאוס אינה תוצאה של שימוש במקור אנטי-הרודיאני, אלא ביטוי לשינוי דעתו עליו או לשינוי בנסיבות בהן חי באותה תקופה.
ניקולאוס היה חברו ומשרתו של מלך יהודי, הורדוס, וכתוצאה ממגעיו עם היהודים היה בעל ידע עליהם יותר מהסופרים ההלניסטים האחרים של התקופה. הוא הפגין יותר כבוד מרובם כלפי העבר והמסורת של היהודים והחשיב מאוד את החומר ההיסטורי שבתנ"ך. אולם מצד שני, כתיבתו על שושלת החשמונאים מושפעת מאוד מקשריו עם הורדוס ומאהדתו הטבעית לענייני הסורים היוונים.
על פי מנחם שטרן, ניקולאוס איש דמשק היה פטריוט של עירו ויד ימינו של הורדוס, ולכן בהיותו כזה שאף לגמד ולטשטש את הישגיהם של החשמונאים, ובמיוחד את הישגיו של אלכסנדר ינאי, שהיה אויב היישובים ההלניסטים ומאדיר בית חשמונאי. מגמה זו גרמה לתיאורים דיסוננסים שכן מצד אחד נראה שינאי כבש והרחיב את שטחי הממלכה באופן חסר תקדים, ומצד שני אין שום תיאור של קרב שהוא מנצח בו.
יוסף בן מתתיהו מציין בחיבורו "נגד אפיון" את ניקולאוס איש דמשק בין הסופרים המפורסמים שטענו בחיבוריהם כי אנטיוכוס אפיפאנס היה זקוק לכסף ולכן הפר את בריתו עם היהודים ושדד את אוצרות בית המקדש בירושלים. ישנה אפשרות שרוב הסופרים הללו היו ידועים ליוספוס רק דרך ניקולאוס.
מלבד חיבוריו של יוספוס, לא ניתן לזהות שום השפעה ישירה של החיבור ההיסטורי של ניקולאוס על התייחסויות מאוחרות יותר ליהודים בספרות היוונית-רומית.
יוספוס מצטט את ניקולאוס בנוגע להצטרפותו של הורקנוס הראשון למסע המלחמה של אנטיוכוס סידטס. מתוך הניסוח "הורקנוס היהודי", ניתן להניח כי דברי ניקולאוס אין מקורם בתיאור ההיסטוריה של יהודה, אלא בפרק בהיסטוריה הסלאוקית. יוספוס מציין את ניקולאוס גם כמקור שתומך בתיאורו את שחיטת נשים וילדים בכפרי יהודה על ידי חייליו של תלמי לתירוס במהלך מלחמתו נגד אלכסנדר ינאי, ובתיאורו את כיבוש בית המקדש על ידי פומפיוס.
על אישים ואירועים במקרא
יוסף בן מתתיהו מצטט את ניקולאוס מספר פעמים לגבי דמויות ואירועים המתוארים במקרא.
בספר ה-96 של ההיסטוריות שלו, מספר ניקולאוס על הר בארמניה, שאליו רבים נמלטו מהמבול ושאל פסגתו הגיע גם איש עם תיבה (נח) - האיש שעליו כתב "משה, מחוקק היהודים".
בספר הרביעי של חיבורו, טוען ניקולאוס כי אברהם היה מלך בדמשק, אליה הגיע עם צבא עוד לפני שהגיע לארץ כנען, וששמו עדיין מכובד בסביבת דמשק. באותו ספר הוא מספר על הדד, מלך דמשק, שנלחם בדוד, ועל צאצאו שתקף את שומרון. זהו האזכור היחיד של דוד המלך אצל סופר פגאני לפני הפצת הנצרות.
לקריאה נוספת
מנחם שטרן, "ניקולאוס איש־דמשק כמקור לתולדות ישראל בימי בית הורדוס ובית חשמונאי", בתוך: מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים תשנ"א, עמ' 445–464
סטפני א' בינדר, "ניקולאוס איש דמשק: קטעים אוטוביוגרפיים", בתוך: מלאכת מחשבת – מחקרים במדעי היהדות מוגשים לפרופסור בצלאל בר־כוכבא בהגיעו לגבורות, סטפני בינדר, אשבל רצון וינון שבטיאל (עורכים), חלק א, אוניברסיטת ת"א, תשפ"ב, עמ' 171–184.
M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, pp. 227-260
קישורים חיצוניים
ניקולאוס איש דמשק, באנציקלופדיה היהודית
סודא, ניקולאוס – Suidas, s.v. Νικόλαος
חיי אוגוסטוס מאת ניקולאוס איש דמשק
חיי אוגוסטוס מאת ניקולאוס איש דמשק: פסקאות 100-1, פסקאות 131-101
האוטוביוגרפיה של ניקולאוס איש דמשק (קטעים 139-131)
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריונים מן העת העתיקה
קטגוריה:יוונים הלניסטיים
קטגוריה:מחברים כותבי יוונית
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס
| 2024-09-16T08:13:59
|
שעה
|
ממוזער|שמאל|שעון
שעה היא יחידת זמן השווה ל-60 דקות שהן 3,600 שניות. שעה היא גם בערך החלק העשרים וארבעה של החציון של אורכן של היממות בשנה. בעוד שהיממה היא יחידת זמן טבעית (אורכה נגזר ממשך הסיבוב של כדור הארץ סביב צירו), הרי השעה (והדקה והשנייה) היא יחידת זמן מלאכותית, משום שמספר השעות ביממה הוא מספר שרירותי.
הגדרה
במקור השעה הוגדרה בתרבויות קדומות (לדוגמה התרבויות של מצרים, שומר, הודו וסין) כחלק השנים-עשר של הזמן מהזריחה ועד השקיעה, או כחלק העשרים וארבעה של היממה. בכל מקרה החלוקה מקורה בשימוש הנפוץ בשיטות ספירה על בסיס 12. חשיבות הבסיס 12 בשיטות הספירה נובעת ממספר מחזורי הירח במהלך ארבע עונות השנה (בקירוב).
במצרים ובבבל הייתה נהוגה כנראה חלוקה של היממה לשניים – שעות האור ושעות החשכה – כשכל פרק זמן כזה נחלק ל-12 שעות. כיוון שכך, אורכן של השעות לא היה קבוע, והיה תלוי בעונת השנה. שריד לחלוקה זו של היממה קיים בהלכה היהודית. חלק מחישובי הזמנים בהלכה נקבעים על-פי "שעות זמניות", שנגזרות מחלוקת החלק המואר של היממה ב-12. כך גם בדתות נוספות, למשל באסלאם.
חלוקת הלילה ל-12 חלקים התפתחה במצרים העתיקה, אם כי חלו מספר שינויים בחלוקה במהלך השנים. אסטרונומים מצריים מצאו 36 כוכבים מיוחדים במהלך השנה. הזמן מהזריחה לשקיעה חולק ל-18 בגלל התזוזה של 18 הכוכבים שהופיעו בשמים. 18 הכוכבים הנותרים חילקו את הלילה. משך הזמן בין הופעה של כוכב אחד בשמים לכוכב הבא, היה כארבעים דקות מודרניות. מאוחר יותר השיטה שונתה, ל-24 כוכבים מיוחדים, כש-12 מהם חילקו את הלילה ליחידות זמן.
בכמה מקורות יהודיים מופיעה חלוקה של היממה כולה ל-12 "שעות גדולות" שכל אחת שווה לשתי "שעות קטנות", חלוקה זו מקבילה לתנועה היומית של גלגל המזלות.
כיוונים
ציון שעות השעון יכול לשמש כאמצעי הכוונה. במסגרת זאת, כיוון הפנים של האדם נחשב כמכוון תמיד לשעה 12, ואחוריו לשעה 6. באמצעות ציון השעה, ניתן לכוון את האדם לכיוון הרצוי ביחס לכיוונו הנוכחי, כך שהשעה 3 למשל, מכוונת ל-90 מעלות ימינה ביחס לכיוונו הנוכחי של האדם, והשעה 6 לצד ההפוך לכיוונו הנוכחי (180 מעלות).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות זמן
| 2024-06-08T17:38:49
|
גזע (ביולוגיה)
|
גזע מוגדר מבחינה ביולוגית כקבוצה בלתי-רשמית של יצורים (אורגניזמים), בני אותו מין, הדומים במכלול של תכונות פיזיולוגית תורשתיות, המייחד אותם מיצורים אחרים בני אותו מין.
הגדרה זו אינה חדה, והיא נתונה לפירושים שונים, של אסכולות וחוקרים שונים. אולם, האבחנה המגדירה גזע מסוים חייבת לכלול שלושה מרכיבים:
האבחנה היא על פי מכלול של תכונות, ולא על פי תכונה ייחודית אחת בלבד
התכונות שבהן מדובר הן תכונות תורשתיות
הגזע כולל יצורים מאותו מין ביולוגי
לא כל קבוצה שמתקיימים לגביה מאפיינים כאמור מכונה בשם "גזע". הגדרת קבוצה כ"גזע" תלויה, בין השאר, במי שנותן את ההגדרה ובמהות מכלול התכונות המשמש להגדרה. לפיכך, קבוצה יכולה להיחשב "גזע" על ידי חוקרים מסוימים ולא להיחשב כך על ידי אחרים. באופן זה, קבוצה, שהייתה מכונה "גזע" בתקופה מסוימת, יכולה לקבל שם אחר בתקופה אחרת.
מונח הקרוב למונח גזע בביולוגיה הוא תת-מין, המציין אוכלוסייה של פרטים במין שבשל בידול גאוגרפי או אחר קיים שוני מהותי בהתנהגות או במבנה הגוף בין הפרטים באוכלוסייה לבין יתר הפרטים במין. לפי ההגדרה, כל תת-מין הוא גם גזע, אולם לא כל גזע הוא תת-מין.
בדרך כלל מקובל ש:
משתמשים בטקסון זנים בצמחים בלבד (ולעיתים נדירות בנגיפים)
משתמשים בטקסון גזעים בבעלי חיים מבויתים, וחיות משק.
משתמשים בטקסון תת-מין בשאר סוגי בעלי החיים
לפי הגדרה זו ולפי ההגדרה המדעית המקובלת של המינים (species), שני בני גזעים שונים מאותו מין (species), שבו קיימת רבייה זוגית, שהם בני מינים (זוויגים) שונים, יכולים להעמיד צאצאים בני קיימא, שיוכלו להתרבות גם הם. כתוצאה מכך, קיימת נטייה לטשטוש ההבדלים בין הגזעים השונים של אותו מין, כאשר מתקיים מגע שוטף, הכולל זיווגים של בני הגזעים השונים, גם אם היו קיימים הבדלים מלכתחילה.
מצד שני, גם אם לבני קבוצות יצורים שונות בני אותו מין היו תכונות זהות מלכתחילה, עשויות הקבוצות, לפי תורת האבולוציה, לפתח תכונות פיזיולוגיות תורשתיות, המיוחדות לכל קבוצה, ולהפוך באופן זה לגזעים שונים של אותו מין. מצב כזה עשוי לקרות כאשר הקבוצות השונות מבודדות זו מזו תקופות ארוכות ומוטציות גנטיות יוצרות הבדלים מצטברים בין הקבוצות. בנוסף להיווצרות גזעים כך, באופן טבעי, קיימות גם שיטות יצירה וטיפוח מכוון ושיטתי של גזעים של בעלי חיים על ידי האדם. כך נוצרו גזעים שונים של כלבים, סוסים וחיות בית שונות אחרות (טכניקות דומות שימשו גם בתחום הצומח). שימוש בהנדסה גנטית יכול אף להביא ליצירת מינים חדשים (ולא רק גזעים או תת-מינים בתחום מין מסוים).
לפי גילוי דעת של האגודה האמריקאית של אנתרופולוגים פיזיים, "גזעים טהורים, במובן של אוכלוסיות הומוגניות מבחינה גנטית, אינם קיימים במין האנושי בימינו וגם אין הוכחה כי הם התקיימו אי פעם בעבר".
ראו גם
אוכלוסייה
מונופילטיות
גזע (אדם)
גזעי כלבים
גזעי חתולים
:קטגוריה:גזעי בקר
:קטגוריה:גזעי תרנגולים
:קטגוריה:גזעי סוסים
:קטגוריה:זני קפה
:קטגוריה:זני ענבים
ביות הכבש
אבוקדו
זן (טקסונומיה)
תת-מין
קישורים חיצוניים
גילוי דעת על היבטים ביולוגיים של גזע (אצל בני אדם) של האגודה האמריקאית של אנתרופולוגים פיזיים
קטגוריה:גנטיקה
קטגוריה:פיזיולוגיה
קטגוריה:מיון עולם הטבע
| 2024-03-10T04:06:07
|
שיגדון
|
250px|ממוזער|התקף אופייני של שיגדון במפרק הבוהן (שמאל)
שיגדון (וכן צינית; בלועזית: גַאוּט (Gout) או פּוֹדַגְרָה (Podagra)) היא דלקת מפרקים הנובעת מהצטברות של חומצת שתן בדם, מצב הקרוי "היפר-אוּריצֶמִיַה" (Hyperuricemia). מלח נתרן של החומצה נוטה להתגבש ולשקוע ברקמות, והנזק לחולה נגרם כאשר הוא מצטבר לאורך שנים במפרקים. נוצרת שם דלקת המלווה בהתקפי כאבים. בכליות יכולות לשקוע אבנים הבנויות מחומצה שתן. המחלה שכיחה בגברים יותר מאשר בנשים. התחלואה מגיעה לשיעורים של כאחוז עד 2.5 אחוזים.
חומצת השתן נוצרת בגוף גם באופן תקין. אצל חולי השיגדון יש עלייה בייצור החומצה או ירידה במנגנונים המפנים אותה בכליות או במעי. לחולים הסובלים מהיפר-אוּריצֶמִיַה אך לא מפתחים דלקות, מצב נפוץ מאוד, אין כל תסמינים של המחלה. גורמים המגבירים את הופעת המחלה הם: גיל, השמנת יתר (Obesity), צריכה מוגברת של בשר, ומצבים רפואיים שונים כגון סוכרת והתקף לב. יש עדויות המצביעות על גורם גנטי בתחלואה.
לאורך ההיסטוריה המחלה קושרה לכאלו שחיו ברמת חיים גבוהה, וצרכו מזון איכותי שלא היה זמין לרוב העם. מסיבה זו היא כונתה "מחלת המלכים". מפורסמים שחלו במחלה (על פי ההשערה המקובלת) היו: אסא מלך יהודה, קרל הרביעי, קרל החמישי, קוזימו דה מדיצ'י, הנרי השמיני, מלך אנגליה, וראש ממשלת ישראל לשעבר אריאל שרון.
גורמי סיכון
גיל: הסיכוי לשיגדון עולה עם הגיל. לא ברור אם לגיל ישנה השפעה ישירה או מכיוון שלאנשים מבוגרים שסובלים מהיפר-אוּריצֶמִיַה יש תקופה ארוכה יותר של הצטברות החומצה.
מין: גברים הם בסיכון גבוה יותר לשיגדון אם כי לאחר גיל המנופאוזה בנשים, הפערים מצטמצמים.
השמנה: השמנה היא הגורם המשפיע ביותר על שיגדון. בקרב BMI גבוה מ-35, הסיכון היחסי לחלות (בקיזוז הגיל לעומת BMI 21-23) הוא 4.14, עבור מדדי BMI של 25 עד 30 (עודף משקל) הסיכון הוא 2.35.
צריכת אלכוהול: צריכת אלכוהול היא גורם סיכון משמעותי. מחקרים אחדים מראים כי צריכה של בירה וליקר מעלה את הסיכון לעומת יין. ההסבר להבדל זה לא ברור וייתכן כי ההשפעה נובעת מאורח החיים של אנשים שצורכים בירה וליקרים לעומת אנשים הצורכים יין.
גורמים אחרים: תרופות מדללות דם, יתר לחץ דם ותורשה.
המחלה ביהדות
על המלך אסא נכתב ששנתיים לפני מותו חלה ברגליו. הגמרא מסבירה שחלה בפודגרא שהכאב ממנה הוא "כמחט בבשר החי".
מהלך המחלה
למחלה ארבעה שלבים:
שלב ראשון: היפראוריצמיה לא תסמינית. שלב זה מתחיל בדרך כלל אצל בנים בגיל ההתבגרות, ואצל נשים בתחילת המנופאוזה. רוב המטופלים נשארים במצב זה כל חייהם ללא התקף אחד.
שלב שני מתחיל בהתקף הראשון,
שלב השלישי הוא תקופות הרגיעה בין ההתקפים. תקופות אלו הולכות ומתקצרות עד אשר הן נעלמות לגמרי ומגיעים לשלב הרביעי.
השלב הרביעי מאופיין בהתקף אשר רודף התקף, כאשר ללא טיפול יש ירידה משמעותית באיכות החיים.
אבחון
250px|ממוזער|שמאל|גושי "טופי" בשיגדון
לרוב, אבחון המחלה הוא בצורה קלינית מצטברת, מראה אופייני של מפרק כואב, אדום, נפוח, עם מגבלה קשה בתפקוד, עם סיפור של התלקחות מהירה, בדרך כלל תוך מספר שעות, מתעוררים עם הכאב בשעות הבוקר, אופי הכאב כשל חבלה אקוטית אך ללא סיפור של חבלה, במטופל עם רקע של היפראוריצמיה, לפעמים גם יש סיפור משפחתי של גאוט.
חלק קטן מהמקרים לא ניתן לאבחן בצורה קלינית ולכן יש צורך בצורת אבחנה יותר מתקדמת:
שאיבת נוזל תוך פרקי (סינוביאלי) והסתכלות על הנוזל במיקרוסקופ אור מקוטב. תחת מיקרוסקופ זה ניתן לזהות גבישים של מונוסודיום אורט בצורת מחטים. במהלך פרוצדורה זו ניתן גם להזריק לחלל המפרק המודלק סטרואידים ולסייע בהשתלטות על התהליך הדלקתי.
DECT משמש במקרים בהם לא ניתן להבחין בין מצב של זיהום המפרק, שבו אין לבצע ניקור, לבין מחלה דלקתית. הדמיה זו צובעת את גבישי החומצה האורית בצבע וכך נעשה האבחון.
US הוא כלי זמין, ובו ניתן לראות את סימן הסהר הכפול.
למרות זאת, חולים רבים מאובחנים רק כאשר הם מגלים תסמינים של המחלה. אצל כ-75% מהחולים התסמין הראשון הוא נפיחות, אודם וכאבים עזים, בדרך כלל במפרק בין עצם המסרק הראשונה עם עצם הגליל המקורב הראשון. גם מפרקי הברכיים, שורש כף היד והאצבעות יכולים להיות מעורבים. במקרים קשים וממושכים מצטברים גבישי חומצת שתן מתחת לעור הנקראים "טופי", מה שהופך את האבחון למאד קל בעוד שהמחלה דווקא קשה.
טיפול
250px|ממוזער|שמאל|תמונה מיקרוסקופית באור מקוטב של גבישי מונוסודיום אורט בנוזל שנשאב ממפרק של חולה שיגדון
הטיפול בשיגדון מתחלק לטיפול בהתקפים ולטיפול שוטף, כרוני.
התקף חריף - טיפול בנוגדי דלקת שאינם סטרואידים, סטרואידים מסוג גלוקוקורטיקואיד או קולכיצין. ככל שמתחילים את הטיפול יותר מוקדם כך יש סיכוי להשתלטות מהירה יותר על ההתקף.
טיפול מונע - לסובלים מהתקפים חוזרים, יש טיפולים להורדת רמות חומצת השתן באמצעות אָלוֹפּוּרינוֹל המוריד באופן ישיר ומשמעותי את רמות חומצת השתן. חסרונה העיקרי הוא כי היא צריכה להילקח באופן קבוע לכל החיים.
בישראל הוכנסה התרופה Febuxostat (שם מסחרי - Feburic) לסל התרופותהרחבת סל שירותי הבריאות לשנת 2014, חוזר מינהל הרפואה, משרד הבריאות לחולים שרמת חומצת השתן בדמם מעל 6 מ"ג/ד"ל למרות טיפול מקסימלי באלופורינול או שפיתחו תופעות לוואי לאלופורינול (אלרגיה, הפרעה בתפקודי כבד, דיכוי מח העצם) או חולים תחת טיפול באזתיופרין.
טיפול משלים לטיפול התרופתי הוא דיאטה דלת פּוּרינים (המולקולות המשמשות כבסיסי A ו-G ברצפי DNA). בדיאטה זו מומלץ להימנע מאכילת חלבון ממקור חי כמו דגים, בשר בקר, מאכלי ים וחלקים פנימיים. רצוי גם להפחית ככל הניתן שתיית משקאות חריפים. מחקר שפורסם ב-2004 שנערך על אוכלוסייה של יותר מ-40 אלף איש לאורך 12 שנה הראה כי אכילת חלבונים מהחי או מהצומח לא מעלה את הסיכוי לשיגדון, בניגוד לבשר, דגים ופירות ים. לפי מחקר זה, אכילת מוצרי חלב, בייחוד כאלו עם אחוזי שומן נמוכים, מקטינה את הסיכוי להתפרצות התקף. מחקר זה סותר את הדיאטה המסורתית לשיגדון שפסלה גם מוצרים עתירי חלבון מהצומח ומהחי, כגון קטניות (כולל חומוס), דגנים, גבינה צהובה ועוף.
לקריאה נוספת
מאמר מתוך אתר Starmed הישראלי
Epidemiology, risk factors, and lifestyle modifications for gout לסקירה מלאה של גורמי הסיכון
קבוצת תמיכה בעברית לחולי גאוט בפייסבוק
מדריך: טיפים חיוניים לטיפול בהתקף גאוט
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דלקות המערבות מספר מפרקים
קטגוריה:הפרעות מטבוליות
קטגוריה:ראומטולוגיה
| 2024-08-27T18:22:28
|
היסטוריה של איטליה
|
ההיסטוריה של איטליה משתרעת מתחילת ההתיישבות האנושית באיטליה דרך תקופת הברונזה, ותקופת הברזל, ועד ימי הביניים והעידן המודרני. מאז תקופת הברונזה התיישבו בחצי האי האיטלקי עמים קדומים כגון פיניקים, יוונים, וקלטים לצד עמים ילידים כמו האטרוסקים והלטינים.
בעת העתיקה, איטליה הייתה מולדתם של הרומאים והמטרופולין של האימפריה הרומית.
איטליה השפיעה רבות על התרבות העולמית, ועל השינויים והתמורות שחלו בה. אף שקשה להגדיר את הזמן המדויק בו היא התחילה השפעה זו. דבר זה בא לידי ביטוי תחילה בתקופת האימפריה הרומית שלה השפעה עולמית רבה בתחומים רבים כגון: , צבא ועוד, ולאחר מכאן צמחו במדינה זו מדענים רבים ובהם גלילאו גליליי, לאונרדו דה וינצ'י, ואישים חשובים רבים כמו מרקו פולו. בנוסף לאיטליה השפעה במלחמות רבות לאורך ההיסטוריה.
איטליה הקדם-רומית
מקור התרבויות העתיקות באיטליה, שמהם התפתח העם האיטלקי, אינו ברור. היוונים החזיקו בדעה כי ערים ועמים נוסדו בעקבות התיישבות שבטים זרים. מיתוסים בדבר גיבורים שהקימו ערים כמו ייסוד רומא בידי רמוס ורומולוס היו נפוצים. גם בימינו יש החושבים, שהציוויליזציה באיטליה היא תוצאה של נדידת עמים ולא התפתחות מקומית. אולם הגישה היותר מקובלת ומחוזקת בעדויות ארכאולוגיות היא שפיזור האוכלוסייה ואופיה החברתי והכלכלי לא השתנו רבות מתקופת הברונזה עד העידן המתועד, כלומר התרבויות העיקריות עליהן אנו יודעים מקורם מקומי.
לפני התפתחות התרבות הרומית וכיבוש איטליה בידי רומא, שכנו באיטליה מספר עמים מקומיים, שזו הייתה ארץ מושבם לפחות מאז עידן הברונזה. במאה התשיעית לפנה"ס, תחילת תקופת הברזל, מתפתחות שלוש תרבויות עיקריות: הוילה-נובית במרכז איטליה (באזורים בהם תתפשט הציוויליזציה האטרוסקית מאוחר יותר), התרבות הלאטית (ממנה תתפתח התרבות הלאטינית) במרכז החוף המערבי, ותרבות קברי הפיר בדרום. התרבות האטרוסקית הייתה המפותחת והדומיננטית בתרבויות אלו, ושלטה בחלקים רבים של איטליה בין השנים 730 - 530 לפנה"ס. התרבות האטרוסקית גם הותירה את רישומה על רומא בצורת מוסד המלוכה השנוא, שעם הסתלקות האטרוסקים מהאזור הופל וכוננה במקומו הרפובליקה הרומית.
מלבד אותם העמים המקומיים כגון האטרוסקים או הלאטינים מייסדי האימפריה הרומית, התיישבו באיטליה בני יוון הראשונים, החל מהמאה השמינית לפנה"ס. הם הגיעו מהתרבות המינואית, אובויה, קורינתוס, ספרטה, רודוס, ושאר חלקי יוון. מקומות התיישבותם היו בעיקר בסיציליה ודרום איטליה, והם קיימו סחר ענף עם תושבי איטליה ואגן הים התיכון כולו.
האימפריה הרומית
שמאל|ממוזער|300px|האימפריה הרומית בשיאה
בין המאה הרביעית לפנה"ס למאה השנייה לפנה"ס חצי-האי האיטלקי אוחד תחת שלטון רומאי. קאטו הזקן תיאר את איטליה כחצי האי כולו שמדרום להרי האלפים. על פי קאטו וכמה מחברים רומאים, הרי האלפים היוו את "חומות איטליה". בעקבות מלחמת בעלות הברית, קיבלו תושבי איטליה אזרחות רומית פרט לגאליה קיסאלפינה. היא צורפה לאיטליה על ידי אוקטביוס ותושביה קיבלו אזרחות. ככל שרומא הקימו עוד מחוזות (פרובינקיות) ברחבי אגן הים התיכון, שמרה איטליה על מעמד מיוחד שהפך אותה "לא למחוז, אלא לשליטה של המחוזות".
לאחר הניצחון במלחמות הפוניות נגד העיר היריבה קרתגו, האיים השכנים גם הם באו תחת שלטון רומי עד המאה השלישית לפנה"ס. במאה הראשונה לפנה"ס שלטה למעשה המדינה הרומית באגן הים התיכון אך נקלעה לתהליך ארוך של שקיעת הרפובליקה הרומית בליווי מלחמות אזרחים עזות שבסופו השתנה משטרה למשטר קיסרות. איטליה זכתה בזכות של אוגוסטוס ויורשיו הקיסרים, בבניית נרחבת שכללה בין היתר מבנים ציבוריים ורשת צפופה של דרכים רומאיות. הכלכלה איטלקית פרחה: החקלאות, מלאכת היד והתעשייה חוו צמיחה. היא נהנתה מהשלום הרומאי שבמהלכו הקיסר טראיאנוס הביא את האימפריה הרומית לשטחה המרבי.
במהלך משבר המאה השלישית האימפריה הרומית עמדה על סף התפרקות בלחצים משולבים של פלישות, אנרכיה צבאית, מלחמות אזרחים והיפר-אינפלציה. בשנת 284 לספירה החזיר הקיסר דיוקלטיאנוס את היציבות הפוליטית. הוא ביצע רפורמות יסודיות כדי לשמור על הסדר ולפתור את בעיות האימפריה. כחלק מהרפורמות, סיציליה וסרדיניה צורפו לדיוקסית איטליה (יחד עם קורסיקה ורייטיה). איטליה איבדה את מעמדה הייחודי והפכה לדיוקסיה כשאר הדיוקסיות. רק רומא וסביבתה המשיכו להיות מנוהלות על ידי הסנאט והיו פטורים ממסים.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 801 הקיסרות נוהלה כטטררכיה, הסדר שבוטל בימי יורשיו.
בשנת 313 פרסם הקיסר קונסטנטינוס את צו מילאנו שהפך את דת הנצרות האסורה לדת מותרת באימפריה וייסד את הכנסייה הקתולית שמרכזה ברומא. בכך הפכה העיר להיות מרכז הדת הנוצרית שתמשיך להשפיע עליה ולקבע אותה כמרכז עולמי עד העת החדשה. בשנת 391 הפכה הנצרות ל"דת המדינה", הדת הרשמית של הקיסרות הרומית. קונסטנטינוס גם יסד את העיר קונסטנטינופוליס במזרח האימפריה. תושבי קונסטנטינופוליס קיבלו פריווילגיות שמהם נהנו אזרחי העיר רומא בעבר ואף הוקם בה סנאט מקביל לסנאט הרומי.
לאחר שאיטליה הייתה במשך מאות שנים לב האימפריה הרומית, החל מהמאה השלישית הממשל והמרכז התרבותי החלו לנוע מזרחה: תחילה הרחיב הקיסר קרקלה (212) את האזרחות הרומית לכל הגברים החופשיים בתוך גבולות הקיסרות. לאחר מכן, בימי קונסטנטינוס ודיוקלטיאנוס, התושבים הפכו מאזרחים בעלי זכויות לנתינים. נוסף על כך, החלה הנצרות לבסס את עצמה כדת הדומיננטית מימי שלטונו של קונסטנטינוס (306–337), והעלתה את כוחם של המטרופולינים המזרחיים, שהתקבצו מאוחר יותר לפנטארכיה יחד עם בישוף רומא, האפיפיור. אף על פי שלא נוסדה כעיר בירה בשנת 330, קונסטנטינופוליס גדלה בחשיבותה בהדרגה. כתוצאה מכך, חשיבות הפרובינקיות החלה לגדול על חשבון איטליה.
במאה הרביעית לספירה האימפריה פוצלה סופית לחצי מזרחי שבירתו קונסטנטינופוליס ומערבי שבירתו רומא. בפועל, הבירה במערב הייתה במדיולאנום (כיום מילאנו) עוד מימי דיוקלטיאנוס. בשנת 402 הועבר המעון הקיסרי לרוונה ממילאנו, דבר המאשר את שקיעתה של העיר רומא בשלהי העת העתיקה (שנבזזה בשנת 410 לראשונה זה כמעט שמונה מאות שנים). החצי המזרחי, המכונה האימפריה הביזנטית, שרד כאלף שנה, אך החצי המערבי התמוטט תוך כמה עשרות שנים עקב סכסוכים פנימיים ופלישות שבטים גרמאנים.
ימי הביניים
אודואקר הדיח את הקיסר הרומי האחרון רומולוס אוגוסטולוס בשנת 476 ומאז למשך כ-1,300 שנה שלטו זרים באיטליה.
לאחר המאה החמישית, בזמן נדידת העמים הגדולה, חוותה איטליה מספר פלישות מבחוץ אשר חוללו בה הרס גדול. הראשוניים שפלשו אליה היו השבטים הגרמאניים, הברברים.
כבר בשנת 488 נכבשה איטליה בידי שבט האוסטרוגותים הגרמאני, וב־555 בידי האימפריה הביזנטית. ב־568 כבשו הלנגוברדים הגרמאנים את רוב איטליה וב־774 סיפח קארל הגדול את מלכות הלנגוברדים לממלכת הפרנקים. תחת שלטון הפרנקים הוכנס הפיאודליזם לאיטליה והיא נחלקה לדוכסיות מורשתיות.
בשנת 828 פלשו הסרצנים לאיטליה. וכ-230 שנה מאוחר יותר (בשנת 1057) פלשו אליה הנורמנים וכבשו את הדרום ואת סיציליה. בשנת 1176 הביסו ערי לומברדיה את הקיסר פרידריך ברברוסה בקרב לניאנו, ובשנת 1183 הגיעו להסכם שלום הנקרא שלום קונסטאנס ובו הכיר הקיסר בעצמאותן של ערי לומברדיה.
בצפון הצליחו באותה תקופה קיסרי גרמניה להציב רוח של רגיעה באזור. מספר ערים איטלקיות ניצלו את המצב כדי להפוך לעצמאיות. מסוף המאה ה-11 ביקשו סוחרים רבים באיטליה שהתעשרו לצאת משעבוד האדונים הפיאודלים, ובמשך הזמן צלחו לצבור כח פוליטי ומדיני רב במספר ערים. אכן, המאבק והניצול כדי להגיע לעצמאות רבה הגיעו שוב במאה ה-13 עם המאבק שבין האפיפיור לקיסר. ערים אלו ניצלו את המצב והרחיבו את עצמאותן והשתלטו באופן נרחב על כלכלת אירופה. במאה ה-14 נוצרו חיכוכים רבים בין הערים עצמן והאפיפיורות איבדה את מקומה ברומא ועברה לדרום צרפת.
במקביל היה מאבק פנימי בין הגוואלפים לבין הגיבלינים. הגואלפים תמכו באפיפיור והגיבלינים תמכו בקיסרים הגרמניים של האימפריה הרומית הקדושה.
הרנסאנס
במאה ה-14 החל בכל אירופה רנסאנס ההומניזם והאמנות. במאות ה-15 וה-16 הפכה איטליה נקודת התרבות באירופה ואירעו בה התפתחויות רבות בעל חשיבות מרובה בתחום הציור והפיסול ובנייה.
תנועת הרנסאנס נתנה את שמה לתקופה היסטורית. הווייתה ורעיונותיה של התנועה חפפו את אירועי השעה של אותה עת - ובמרכזם עמדה תחייתם של טקסטים מהעת הקלאסית (תקופת יוון ורומא העתיקות), עליית הפטרונות מצד האפיפיורות והאצולה, התפתחות טכניקות חדשות באמנות (לדוגמה טכניקת הפרספקטיבה בציור) והתקדמות רבה בתחומי המדע. לזרם הרנסאנס הייתה השפעה רבה כמעט על כל תחומי החיים אך הוא ידוע בעיקר בשל השפעתו המכרעת על עולם האמנות שבאה לידי ביטוי בתרומות של אדריכלים, פסלים, ציירים ואנשי אשכולות שהבולטים ביניהם היו רפאל, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, שהיו המקור למונח "איש הרנסאנס". תנועה זאת התפשטה לאזורים רבים באירופה מאיטליה.
איטליה הייתה מחולקת לערי מדינה רבות כשבמרכזה מדינת האפיפיור שראשה שב מצרפת. בדרומה שלטו ממלכת נאפולי (איבדה את עצמאותה בשנת 1494) וכתר אראגון.
שלטון זר
במאה ה-16 הובסו ונכבשו מרבית המדינות הקטנות על ידי מעצמות זרות, במיוחד ספרד, שהייתה אז בשיא כוחה. באותה תקופה, נולד סגנון הבארוק. איטליה החלה לחוות ירידה כלכלית וחברתית ככל שהתקדמה המאה. היא סבלה ממעבר נתיבי הסחר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. בנוסף הקתוליות שיצאה למאבק ברפורמציה מנעה את התפתחות המדע (ראה גלילאו גליליי) ובכך הביאה לקץ ההובלה התרבותית של איטליה. התוצאה הייתה התדרדרות יציבה במאות הבאות.
איחוד איטליה
בעקבות הרפובליקה האיטלקית שהקים נפוליאון, שהפכה מאוחר יותר לממלכת איטליה, התגברו באיטליה הנטיות הלאומיות. לאחר נפילת נפוליאון חולקה איטליה מחדש בין המעצמות. צפון איטליה הוענק ברובו לאימפריה האוסטרית או לשליטים עצמאיים מבית הבסבורג וממלכת נאפולי חזרה לידי בית בורבון. מרכז איטליה נמסר לאפיפיור. ממלכת סרדיניה-פיימונטה בה שלט בית סבויה שבה וקיבלה את נחלותיה בצפון איטליה ובאי סרדיניה.
הכוחות העיקריים שתמכו באיחוד איטליה היו הקרבונארי, אגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים שנמשכו לרעיונות המהפכה הצרפתית, ומאידך מנהיגי ממלכת סרדיניה-פיימונטה, השמרנים יותר. מנגד עמדו האימפריה האוסטרית, שלא הכירה בקיומה של איטליה כישות פוליטית, והאפיפיור, שחשש מפגיעה בכוחו.
הקרבונארי וקבוצות אחרות התקוממו כמה פעמים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, אך דוכאו פעם אחר פעם בידי האוסטרים. ב־1848, כחלק מאירועי אביב העמים, היו התקוממויות נוספות באיטליה; קרלו אלברטו, מלך סרדיניה, הכריז מלחמה על האוסטרים, אך הובס בקלות בידי כוחותיו של גנרלפלדמרשל יוזף רדצקי פון רדץ בקרב נובארה.
ב־1852 התמנה לראש ממשלת סרדיניה-פיימונטה קמילו דה קאבור, תומך נלהב באיחוד איטליה. הוא הבין שסרדיניה-פיימונטה לא תצליח להתמודד עם האוסטרים לבדה, ולכן כרת ברית עם נפוליאון השלישי קיסר צרפת. ב־1859 פרצה מלחמה בין הצדדים. בעקבות המלחמה עברה לומברדיה לידי סרדיניה-פיימונטה, אך אזור ונטו נותר בידי האוסטרים. ב־1860 סיפח קאבור את טוסקנה, מודנה ופארמה, שהשתייכו לאפיפיור. ניס וסבויה הועברו לצרפתים תמורת הסכמתם למהלך.
שמאל|ממוזער|180px|ג'וזפה גריבלדי
באותה שנה החלה התקוממות נוספת בסיציליה. ג'וזפה גריבלדי הפליג בראש כוח בן אלף מתנדבים לסייע להתקוממות; המורדים הצטרפו לכוח ותוך החודשיים כבשו את כל האי. גריבלדי חצה את מצר מסינה אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. המורדים נכנסו לנאפולי, אך לא היו יכולים להתמודד מול צבאו הסדיר של מלך נאפולי, פרנצ'סקו השני. לשם כך בא לעזרתו ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה-פיימונטה. בדרך לנאפולי גבר על צבאו של האפיפיור, שחשש עדיין מאובדן האוטונומיה שלו. למרות התנגדותו העיקשת נאלץ פרנצ'סקו להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמת גרילה. ב־1861 ויטוריו אמנואלה הכריז על עצמו מלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, הייתה כל איטליה תחת שלטונו.
ב־1866 התייצב ויטוריו אמנואלה לצדה של פרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה. משפרוסיה ניצחה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כישלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה ניסה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה פרגמטי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. ב־1867 ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם בתבוסה לצבא האפיפיור ולצרפתים. רק ב־1870, כשהצרפתים היו עסוקים במלחמת פרוסיה צרפת, נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה לרומא. שנה מאוחר יותר נקבעה כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.
איטליה עד מלחמות העולם
ממלכת איטליה הייתה מלוכה חוקתית. במדינה החדשה היה למלך רק תפקיד ייצוגי. ב־40 השנים הראשונות לקיומו של תפקיד ראש ממשלת איטליה (1861–1901), הוחלפו כ-37 ראשי ממשלה.
בין השנים 1889 ל-1912 החלה איטליה להקים מושבות באפריקה כחלק מהקולוניאליזם. למשל, בספטמבר 1911 פתחה איטליה במלחמה האיטלקית-עות'מאנית כנגד האימפריה העות'מאנית לכיבוש "מדינת טריפולי" שלימים הפכה ללוב. איטליה ניצחה במלחמה וכבשה את השטח שהפך לחלק מהאימפריה האיטלקית. ניצחון נוסף הוביל לשליטה איטלקית באיי דודקנס שבאירופה.
בשנת 1882 חתמה ממלכת איטליה עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה על הסכם הגנה הדדי שנקרא "הברית המשולשת". עם זאת, ב־1902 חתמה עם צרפת חוזה סודי נפרד, שרוקן את הברית המשולשת מתוכנה. האיטלקים שאפו לשלוט על שטחים כדרום טירול, טרנטינו, טרייסט, דלמטיה, איסטריה וצארה (זאדר). המדינאים הבינו שהסכם עם האוסטרו-הונגרים לא יסייע להם להשיג את הטריטוריות שהיו בשטח אוסטרו-הונגריה. באזורים אלה שכנו דוברי איטלקית והרצון לסיפוחם נבע מרעיון האירדנטה.
איטליה במלחמת העולם הראשונה
על אף שבתחילה הייתה איטליה בעלת ברית של מדינות המרכז, במהלך מלחמת העולם הראשונה היא כרתה ברית עם צרפת ואנגליה נגד הקיסרות הגרמנית ואוסטרו-הונגריה וב־23 במאי 1915 נכנסה למלחמה בצד מדינות ההסכמה.
כך נפתחה החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה. התחוללה לחימה בצפון איטליה בין ממלכת איטליה, ולצדה צבאות נוספים ממדינות ההסכמה, לבין אוסטרו-הונגריה, בתמיכת כוחות מן גרמניה. לאורך רוב שנותיה התנהלה החזית במלחמת חפירות סטטית בערוצי הנהרות איזונצו ופיאווה בשטחי צפון איטליה, סלובניה וקרואטיה של ימינו. לבסוף, מוטט הצבא המלכותי האיטלקי, בסיוע בריטי, צרפתי ואמריקאי את קווי ההגנה האוסטריים. מעורבות איטלקית הייתה גם בחזיתות אחרות.
תוצאות מלחמת העולם הראשונה
בתוקף ההסדר שלאחר המלחמה, איטליה קיבלה שטח אוסטרי לשעבר לאורך הגבול הצפון-מזרחי.
אף על פי שאיטליה נכללה בצד המנצח במלחמה, חשו האיטלקים אכזבה מהמלחמה בגלל ההישגים המועטים־יחסית שהביאה להם, לעומת ההרס שגרמה. מעבר לעניין הרגשי, נזקי המלחמה – בנפש (חצי מיליון הרוגים וחצי מיליון נכים) וברכוש – גרמו לשפל כלכלי: אבטלה, חובות לאומיים, רעב, אינפלציה וכדומה. המצב הכלכלי הקשה וכישלונות נציגיה של איטליה בוועידות השלום אשר ויתרו על שטחים הביאו לעליית גורמים רדיקליים. פרץ משבר פוליטי: השמאל – קומוניסטים וסוציאליסטים אשר שלטו על מעמד הפועלים, מול הימין – לאומנים שדרשו החזרת שטחים וכבוד לאיטליה.
איטליה הפשיסטית, מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים (1922–1946)
עליית הפשיסטים לשלטון
לפני מלחמת העולם הראשונה היה בניטו מוסוליני כתב צעיר בעיתונים סוציאליסטיים, אך בעקבות תמיכתו במלחמה הוא הצטרף לתנועה הפשיסטית הלאומנית, ואף שירת בעצמו בצבא האיטלקי במהלך המלחמה. מעט לאחר סיום המלחמה, ב־23 במרץ 1919, הוא הקים את ארגון -הלחימה (Fasci di Combattimento). הארגון ניסה להתמודד בבחירות הכלליות בנובמבר אותה השנה, כשהוא הציג אידאולוגיה שמאלית – תמיכה בהעלאת מיסי ירושה ובביטול המלוכה, אך הוא הפסיד למפלגה הסוציאליסטית השלטת. לקראת הבחירות הבאות החליט הארגון לשנות גישה ולהדגיש מסרים לאומניים ופופוליסטיים. הוא פנה אל העם הפשוט, בעיקר החלשים והעניים (שמספרם הלך וגדל). ב־1921 נכנסה המפלגה הפשיסטית לפרלמנט האיטלקי עם 35 מקומות (7 אחוזים מהקולות). למפלגה הצטרפו כל שכבות החברה. בית המלוכה האיטלקי ומשטרת איטליה תמכו בה.
ב־1922 הנהיג מוסוליני את "המצעד על רומא" – הפיכה שקטה בה הוא תפס את השלטון בפועל. במצעד על רומא רוכזו כחמישים אלף מחברי המפלגה הפשיסטית בצמתים סביב הבירה רומא, לכאורה כמחאה על ניסיון הסוציאליסטים לארגן שביתה נוספת. למעשה הייתה זו הפגנת כוח של המפלגה הפשיסטית ואמצעי לחץ על הממשלה, שאכן פעל: ראש הממשלה ג'ובאני ג'וליטי התפטר ופינה את מקומו למוסוליני, ששהה כל אותה עת במילאנו. ההפיכה התאפשרה רבות בזכות תמיכתם של המלך ורבים מקציני הצבא, שסירבו להפעיל את הצבא כנגד הפשיסטים.
דת
מאז איחוד איטליה, בשנים 1860–1870, סירבו האפיפיורים להכיר באובדן שטחי מדינת האפיפיור. תהליך הפיוס בין ממלכת איטליה לכס הקדוש בראשות האפיפיור החל לקראת סיום מלחמת העולם, בתקופת ממשלת ויטוריו אמנואלה אורלנדו, וב־1929 הבשיל התהליך להסכמים הלטראניים. בהסכמים אלו הכירו הצדדים בקריית הוותיקן כמדינה עצמאית ובשאר השטח כשייך לממלכת איטליה, והסכימו על הכרזת הדת הקתולית כדת המדינה. מוסוליני וחבריו להנהגה הפשיסטית היו אתאיסטים ואף התנגדו לדת, אך הם רצו בהסכם ככלי לאחדות העם האיטלקי ואף להשגת תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה.
מדיניות חוץ
מדיניות החוץ של מוסוליני הונחתה בידי שלושה יסודות מרכזיים: ראשית, המשך שאיפותיו של הממשל הליברלי הקודם: הממשל הקודם כרת ברית בת עשרות שנים עם הקיסרות הגרמנית ואוסטרו-הונגריה, אך זו הופרה לבסוף בידי האיטלקים, שחשקו בשטחים בחבל הבלקן ובצפון אפריקה. נקודה משמעותית נוספת במורשת המדינית הייתה היחס העוין כלפי האימפריה האתיופית, שהביסה את איטליה במלחמה האיטלקית–אתיופית הראשונה. יסוד שני במדיניות החוץ היה הרצון לפצות על העלויות הכבדות ששילמו האיטלקים במלחמת העולם הראשונה, כאשר השטחים המעטים שהם קיבלו מאוסטריה לא היו משמעותיים בעיניהם, במיוחד ביחס למרוויחות הגדולות מהמלחמה – הרפובליקה הפולנית השנייה וממלכת יוגוסלביה הבלקנית. יסוד שלישי היה השאיפה לחידוש ימי האימפריה הרומית העתיקה.
בשנת 1935 החלה המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. בעקבות תקרית גבול בה נהרגו מספר חיילים איטלקים פלשה איטליה לאתיופיה משתי חזיתות: סומליה האיטלקית בדרום ואריתריאה בצפון. באפריל 1936 נכבשה הבירה אדיס אבבה, וקיסר אתיופיה היילה סילאסי נמלט. בעקבות המלחמה עלתה ההערצה כלפי מוסוליני לשיא, ואיטליה פרשה מחבר הלאומים בעקבות סנקציות שהוטלו עליה במהלך המלחמה והשפיעו מעט מאד.
ב־1936 החלה מלחמת האזרחים בספרד. מוסוליני שלח את ה-"Corpo Truppe Volontarie" (כוח גדודי המתנדבים) לעזרת הלאומנים הספרדים בראשות הגנרל פרנקו, שקיבל סיוע גם מ"לגיון הקונדור" הגרמני, לעומת הרפובליקנים שקיבלו סיוע מברית המועצות. מטרותיהם של הזרים שהתערבו במלחמה היו בין השאר תמיכה בצד הדומה אידאולוגית להם, וניסויו של הצבא בלחימה בשטח כמעין הקדמה למלחמת העולם השנייה.
מלחמת העולם השנייה ונפילת הפשיזם
שמאל|ממוזער|180px|בניטו מוסוליני לצד אדולף היטלר
מוסוליני שאף לספח לאימפריה האיטלקית שטחים נרחבים באפריקה ובמזרח התיכון. בהתאמה לשאיפות אלו חתמו האיטלקים והגרמנים על ברית הפלדה, מעט קודם לפלישת גרמניה הנאצית לפולין שפתחה את מלחמת העולם השנייה. למרות ברית זו והעוינות לפולנים, ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה, ופייטרו באדוליו, הרמטכ"ל, חששו שלצבא המלכותי האיטלקי אין די טנקים, כלי רכב משוריינים ומטוסים למלחמה ארוכה ומשמעותית. מוסוליני, שהביע מיידית תמיכה בצד הגרמני, קיבל חלקית את עצתם, וכך איטליה הצטרפה בעצמה ללחימה נגד בעלות הברית רק באמצע 1940, בעת המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה.
במקביל לניהול המלחמה בים התיכון ובצפון אפריקה נגד בעלות הברית, פתחה איטליה באוקטובר 1940 בפלישה ליוון. ב־1941, הכריזו מדינות הציר ובהן איטליה מלחמה גם על ארצות הברית ועל ברית המועצות, אם־כי האימפריה היפנית שמרה על נייטרליות ביחס לאחרונה. עד שנת 1943 הובס הצבא האיטלקי בצפון אפריקה ובברית המועצות.
מלחמת אזרחים, ניצחון בעלות הברית ושחרור
בעקבות פלישת בעלות הברית לסיציליה ביולי 1943 המלך ויטוריו אמנואלה פיטר והדיח את מוסוליני, אסרו ומינה את מרשל פייטרו באדוליו לראש הממשלה. תוך כחודש וחצי חתם באדוליו על הסכם כניעת איטליה ללא תנאי, בניגוד לדעת גרמניה, שתפסה מייד את רוב שטח הארץ ושחררה את מוסוליני, שהנהיג בצפון מדינת בובות קצרת־חיים – הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. בעלות הברית שנחתו בדרום התקדמו צפונה, בסדרת מבצעים שכונתה הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה. במקביל, הכוחות הנאמנים למוסוליני לחמו לצד הכוחות הגרמניים הפולשים במסגרת הצבא הרפובליקאי הלאומי, בעוד חיילים אחרים מצבא איטליה הצטרפו לתנועת ההתנגדות האיטלקית שמרדה בשלטונם. מאבק זה מכונה מלחמת האזרחים האיטלקית. באפריל 1945 גורשו הגרמנים מאיטליה, והפרטיזנים האיטלקים תפסו את מוסוליני והוציאוהו להורג בתלייה עם פילגשו, קלרה פטצ'י.
הרפובליקה – 1946 והלאה
ימין|ממוזער|אומברטו השני, מלך איטליה האחרון, שנתיים לפני הדחתו וגלייתו לפורטוגל
ממוזער|אלצ'ידה דה גספרי, ראש ממשלת איטליה הראשון במסגרת הרפובליקה וממייסדי האיחוד האירופי
שנים ראשונות (1946–1948)
עם סיום מלחמת העולם השנייה נותרה כלכלת איטליה וחברתה במצב חלש ביותר. עם התפטרות המלך הקשיש ויטוריו אמנואלה ומינוי בנו אומברטו השני לתפקיד, שחל למעשה בשלהי מלחמת העולם ולהלכה רק ב־1946, התגבר הלחץ הציבורי לקיום משאל עם בדבר צורת הממשל תוך איום במלחמת אזרחים נוספת.
המשאל התקיים לבסוף ב־2 וב־3 ביוני 1946, ובו, לראשונה באיטליה, הורשו גם נשים להצביע. תומכי הרפובליקה ניצחו את תומכי המונרכיה ברוב של 54% ונבחרה אספה מכוננת לכתיבת חוקה לרפובליקה. המועצה אסרה על החברים הזכרים מבית סבויה – ממנו באה משפחת המלוכה – לשהות בשטח איטליה, איסור שבטל רק בשנת 2002.
ב־1 ביולי 1946 מונה אנריקו דה ניקולה לראש המדינה הזמני. ב־1 בינואר 1948 נכנסה לתוקף חוקת המדינה והוא הפך לנשיא הראשון למשך מספר חודשים, לאחריהם מונה לתפקיד הפוליטיקאי והכלכלן לואיג'י אינאודי. סמכויותיו של ראש המדינה, ובהמשך הנשיא, היו סמליות בעיקרן, ואיטליה נעשתה רפובליקה דמוקרטית בה נשיא איטליה ממנה את ראש הממשלה. ראש הממשלה הראשון, שכיהן לצד ניקולה ואינאודי, היה אלצ'ידה דה גספרי.
ב־10 בפברואר 1947 חתמה ממשלתו של דה גספרי במסגרת חוזה פריז על הסכם שלום עם בעלות הברית . במסגרת ההסכם הכירה איטליה בעצמאותם של מושבותיה והשטחים שכבשה שמעבר לים – רובן במזרח אפריקה – אריתריאה, סומליה ואתיופיה, ולצידן לוב, אלבניה ומספר איים במזרח הים התיכון. עוד נערכו תיקונים קלים בגבולה של איטליה עם צרפת, אזור הספר המזרחי הועבר ליוגוסלביה והאזור מסביב לעיר טריאסטה הוכרז כטריטוריה חופשית. ב־1954 הטריטוריה, שנשארה תחת מנהל כוחות ארצות הברית ובריטניה (אזור A הכולל את העיר עצמה) ויוגוסלביה (אזור B), חולקה בין איטליה ליוגוסלביה, ככלל בהתאמה לגבול בין האזורים. הסדר זה נעשה קבוע באמנת אוזימו בין איטליה ליוגוסלביה שאושררה ב־1977.
ימין|ממוזער|טקס החתימה על אמנת רומא שיצרה את הקהילה הכלכלית האירופית, שהתפתחה בהמשך לאיחוד האירופי
ממוזער|פיאט 600, רכב שנחשב סמל סטטוס באיטליה של שנות ה־50
הנס הכלכלי
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפכה כלכלת איטליה מכלכלה מבוססת חקלאות שהושפעה קשה מתוצאות מלחמות העולם, לכלכלה מתקדמת ומובילה בתחום הסחר והיצוא העולמי. בשנות ה־50 וה־60 נהנתה המדינה מפריחה כלכלית ממושכת, שכונתה "הנס הכלכלי האיטלקי" , וגרמה לעלייה דרמטית ברמת החיים של האיטלקי הממוצע. הפריחה נמשכה עד השביתות החריפות שהתרחשו בסתיו החם של 1969 והמחאה החברתית הנרחבת שפרצה בעקבותיו. אלו, לצד משבר האנרגיה העולמי של 1973, פגעו בצמיחה הכלכלית וזו לא חזרה לשיעוריה בשנות 'הנס'.
המדינה עודנה מתמודדת עם פערים בין דרום איטליה לצפונה ופערים בתחומים מסוימים מול ממוצע האיחוד האירופי שאיטליה היא אחת ממייסדיו.
שנות העופרת
ימין|ממוזער|פיגוע של ארגון הגרעינים המזוינים המהפכניים הנאו-פשיסטי בתחנת הרכבת של בולוניה באוגוסט 1980 שגרם ל־85 הרוגים ומאות פצועים
בשנות ה־70 התרחשה הסלמה חריפה באלימות הפוליטית שכללה פיגועי טרור מהימין ומהשמאל הקיצוני. נקודת ההתחלה של התקופה מסומנת לרוב בפיגוע כיכר המזרקה שביצע ארגון נאו-פשיסטי בשם "הסדר החדש" בדצמבר 1969. המשבר המתמשך הוביל להתקרבות המפלגות הגדולות – המפלגה הדמוקרטית-נוצרית השלטת בהובלת אלדו מורו והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית בהובלת אנריקו ברלינגר, למורת רוחם של הקיצוניים מימין ומשמאל שראו בפשרה ההיסטורית בגידה ערכית. כתוצאה, ערב השבעת ממשלה חדשה בשנת 1978 חטפה תנועת הבריגדות האדומות המרקסיסטית את מורו ולבסוף רצחה אותו, וכך עלה בידה להפסיק את שיתוף הפעולה.
בשנות ה־80 הוקמו לראשונה ממשלות שאינן בהנהגת המפלגה הדמוקרטית – בראשות ג'ובאני ספאדוליני מהמפלגה הרפובליקנית (1981–1982) ובהמשך בראשות בטינו קרקסי מהמפלגה הסוציאליסטית (1983–1987).
ימין|ממוזער|בטינו קרקסי (הממושקף במרכז) – מנהיג המפלגה הסוציאליסטית וראש הממשלה ב־1983–1987 – מתקבל באיבה בהפגנה עממית בעקבות מבצע מאני פוליטה
ממוזער|מודעות מחאה ובהן דיוקנם של השופטים הנרצחים ג'ובאני פאלקונה ופאולו בורסלינו והכיתוב "לא הרגתם אותם: רעיונותיהם ימשיכו [להתקדם] ברגלינו"
הרפובליקה השנייה (1992 והלאה)
אם־כי מבנה השלטון האיטלקי נותר על כנו, בשל השינויים הגדולים שהתרחשו מקובל באיטליה לכנות את התקופה המתחילה ב־1992 בשם 'הרפובליקה השנייה' . השינויים כוללים את פירוק המפלגות הגדולות הישנות עקב שערוריות ואי־סדר בשנים שקדמו לשינוי וצמיחת מפלגות חדשות, לצד שינויים בשיטת הבחירות ובאופי הפוליטיקה ואף בתחומי הכלכלה והתרבות.
בשנים 1986–1992 נערך משפט רב־נאשמים נגד המאפיה הסיציליאנית, ("המקסיפרוססו של פלרמו" ), בסיומו נגזרו כעשרים מאסרי עולם ועונשי מאסר רבים נוספים. לאחר גזר הדין הסופי ופעולות ממשלתיות נוספות נגד המאפיה, הגיבה המאפיה בחיסול השופטים ג'ובאני פאלקונה (במאי) ופאולו בורסלינו (ביולי) באמצעות מכוניות תופת. בשנה הבאה (1993) פוצצה המאפיה מכוניות תופת במוקדי תיירות רבים במדינה.
קישורים חיצוניים
רצף סרטים דקומנטריים על שלהי המלחמה, RAI הטלוויזיה האיטלקית - הסרט הופק באולפנים וכולל סרטונים של צלמים צבאיים של הצבא האמריקאי בשנים 1944 - 1945 וכוללים את העיר מילאנו אחרי תליית מוסוליני והוצאה להורג של פשיסטים, Locca - תיאור התנפלות האוכלוסייה על שיירי המזון של הצבא האמריקאי, כניסת הצבא האמריקאי לרומא, התפרצות הר הגעש וזוב והוצאה להורג של בוגדים איטלקים.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
איטליה, היסטוריה של
| 2024-10-13T05:48:12
|
התאגדות מקצועית
|
הפניה ארגון עובדים
| 2022-02-13T19:00:01
|
התאגדות פועלים
|
הפניה ארגון עובדים
| 2022-02-13T19:00:06
|
התאגדות עובדים
|
הפניה ארגון עובדים
| 2022-02-13T19:00:11
|
אגודה מקצועית
|
אגודה מקצועית היא התאגדות של עוסקים בתחום מסוים, לשם קידום הידע המקצועי של העוסקים בתחום זה. אגודה מקצועית היא בדרך כלל מוסד ללא כוונת רווח ומגשימה את מטרותיה באמצעים כהוצאה לאור של כתבי עת מקצועיים, ארגון כנסים ופעילות לניסוח תקנים הקשורים בתחום פעולתה.
קיימת הבחנה בין אגודה מקצועית, שמטרתה העיקרית היא קידום הידע של חבריה, לבין איגוד מקצועי, שמטרתו העיקרית היא שיפור תנאי העבודה של חבריו, אם כי לעיתים עוסק גוף אחד בקידומן של שתי מטרות אלה גם יחד.
האגודה המקצועית הגדולה בעולם היא IEEE, אגודה בינלאומית של העוסקים בהנדסת חשמל ובאלקטרוניקה, המונה, נכון לשנת 2012, יותר מ-400,000 חברים ביותר מ-160 מדינות.
בזכות עוצמתה הכלכלית והטכנולוגית של ארצות הברית, אגודות מקצועיות הפועלות בה מושכות מצטרפים מכל רחבי תבל.
בפקודת מס הכנסה
בפקודת מס הכנסה (סעיף 9(2א)(ג)) מוגדר "ארגון מקצועי" כ"חבר בני אדם" שאישרה רשות המסים בישראל ואשר מקיים את כל התנאים הבאים:
חברים בו שבעים חברים לפחות או שחברה בו המדינה ועשרה חברים לפחות; במנין מספר החברים בחבר בני אדם שבין חבריו כלול חבר שהוא ארגון מקצועי, יובאו בחשבון מספר החברים בארגון המקצועי;
כל מטרתו קידום עניינים מקצועיים משותפים, השתלמות מקצועית או ייצוג ציבורי של ציבור בעלי משלח יד מסוים או של עוסקים בענף או במגזר כלכלי מסוים, וכל נכסיו והכנסותיו משמשים לקידום מטרות אלה;
פעילותו אינה לשם הגדלת רווחיהם של חברים מסוימים בו;
הוא מגיש דו"ח שנתי לגבי נכסיו, הכנסותיו והוצאותיו, להנחת דעתו של פקיד השומה, על פי תקנות שהתקין שר האוצר.
הכנסתו של ארגון מקצועי, לרבות הכנסה מדמי חבר, ובלבד שלא הושגה מעסק שהוא עוסק בו, יתרת ההכנסה של הארגון המקצועי העולה על שיעור של 50% מהוצאותיו, לא תהיה פטורה ממס. דמי חבר בארגון המקצועי נחשבים לחבריו הוצאה מוכרת.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ארגונים
| 2023-04-29T05:39:26
|
אגודת פועלים
|
הפניה ארגון עובדים
| 2022-02-13T19:00:16
|
אגודת עובדים
|
הפניה ארגון עובדים
| 2022-02-13T19:00:21
|
התאגדות עובדים בישראל
|
ממוזער|התאגדות עובדי חברת הסלולר פרטנר
התאגדות העובדים בישראל תפסה מקום ייחודי בהיסטוריה של היישוב העברי - כשהסתדרות העובדים הכללית, הארגון הגדול מבין ארגוני העובדים, לא היווה רק כגורם המייצג עובדים מול מעסיקיהם, כי אם גם כגורם וסקטור משקי מרכזי המניע את הפעילות הכלכלית והחברתית. בשנות ה-80 נחלש מעמדה של ההסתדרות הכללית, עם עליית המדיניות הכלכלית הנאו-ליברלית. בעשור האחרון חלה התעוררות מחודשת בהתארגנות עובדים במסגרת ארגוני העובדים השונים.
ראשית ההתארגנות ביישוב העברי
התארגנות מקצועית בישראל החלה עוד בתקופת העליות הראשונות. חלק ניכר מן האיגודים המקצועיים קמו על בסיס אידאולוגי ערכי, ובייחוד במסגרת תנועת העבודה, שהייתה הזרם הציוני המרכזי ביישוב מאז שנות ה-20 של המאה ה-20. הצורך בארגונים מקצועיים גבר עקב חסרונם של גופים מוסדיים חזקים ביימי היישוב, כגון ממשלה ושוק סחורות מפותח, אשר יכלו לענות על צרכים דחופים כגון מגורים, מזון ותעסוקה. צורך זה עלה לעיתים על התנגדות ערכית לדפוס זה. מפלגות שונות באותה תקופה, ובעיקר הפועל הצעיר ופועלי ציון, נטו לאגד עובדים במסגרות פוליטיות על בסיס ערכי, וחיזקו את ההתאגדות המקצועית. ההתאגדויות השונות התחרו ביניהן לעיתים על גיוס חברים ועל נאמנות מקצועית ופוליטית, והיוו חלק מהותי מכלל ההתרחשות המדינית באותה תקופה.
כמו במדינות אירופאיות אחרות, גם בישראל אחת ההתארגנויות הראשונות הייתה התאגדות עובדי הדפוס, שניסיונות ראשונים להקמתה היו בירושלים בין 1896 ל-1904. על רקע המשימה הלאומית של תחיית השפה העברית כשפה לאומית, קמה ב-1903 הסתדרות המורים, שהיא האיגוד המקצועי הוותיק בארץ ישראל. ב-1912 הוקמה ההסתדרות הרפואית.
בניגוד להתפתחות האיגודים המקצועיים בעולם המערבי שהופיע על רקע התפתחות התעשייה, ובקרב הפועלים התעשייתיים, החלה ההתארגנות המקצועית בישראל דווקא מתחום החקלאות. עובדה זו נבעה מהדגש הרב שהעניקה התנועה הציונית להתיישבות חקלאית כמשימה לאומית בראש סדר העדיפויות, מהצורך בפיתוח חקלאי מהיר על מנת לספק מזון ותעסוקה לגלי העליות השונים, וכן משום שהחלוצים, שהיוו עיקר הכוח החקלאי היהודי, היו בעלי תודעה פוליטית חזקה שעודדה התארגנות מקצועית. האגודות המקצועיות החקלאיות הראשונות היו בגליל וביהודה בשנים 1917-1913. לאחר ענף החקלאות, הועצמה תנופת ההתאגדות בענפי הסקטור הציבורי המנדטורי. לדוגמה, בשנת 1919, הוביל ייסוד הממשל הצבאי הבריטי להקמת הסתדרות הפקידים הארצית, וכן באותה שנה נוסדה הסתדרות פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף.
החל משנות ה-20 של המאה ה-20, החלו תהליכי מיסוד משמעותיים בהתארגנות המקצועית, שהשפיעו באופן מכריע ויוצא דופן על שוק העבודה ועל מדינת ישראל. ההתאגדות הרחבה והחשובה ביותר עבור החברה הישראלית הייתה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, שהוקמה ב-1920 על בסיס איחוד כוחות של מפלגות הפועלים שדחף אליו ברל כצנלסון, והקיפה עובדים מענפים שונים ורבים. הסתדרות זו, המכונה גם ההסתדרות הכללית או ההסתדרות בלבד, הייתה במשך רוב המאה ה-20 האיגוד המקצועי הגדול ביתר להתאגדות היה קשר עמוק, מבחינה רעיונית ומבנית, עם המתרחש ברמה המדינית והכלל-חברתית הישראלית בתחומים רבים (תרבות, פוליטיקה, פיתוח התעשייה ועוד). ההסתדרות וחברת העובדים שבבעלותה היוו למעשה את התשתית החומרית המרכזית להתהוות תנועת העבודה העברית שכללה פעילות משקית רחבה, לצד מפעלי תרבות, חינוך, רווחה ואף ביטחון. בכך חרגה ההסתדרות מעבר להגדרה המצומצמת של איגוד מקצועי פשוט, והפכה למעשה למוסד ציבורי מרכזי, 'מעין מדינה' בתקופת טרם עצמאות ישראל. כך עם הקמת המדינה, התקיים לצד הסקטור הכלכלי הציבורי, והסקטור הפרטי גם 'סקטור הסתדרותי', רב נכסים ורחב היקף שהעסיק עובדים רבים.
בשנת 1922 הוקמה הסתדרות הפועל המזרחי, כהסתדרות המאגדת פועלים ציונים-דתיים, וכחלק מתנועת "המזרחי", באותה שנה הוקמה גם הסתדרות פועלי אגודת ישראל כהסתדרות עובדים חרדים, וכחלק מתנועת "אגודת ישראל". ב-1933 הוקם העובד הציוני, בשנת 1934 הוקמה הסתדרות העובדים הלאומית, ארגון עובדים שהוקם מתוך מחלוקת אידאולוגית עם ההסתדרות הכללית ותנועת העבודה, כחלק מהתנועה הרוויזיוניסטית. הסתדרות זו שמה ביקשה לשים דגש על התאגדות לאומית ולא מעמדית, ונטתה להתנגד לשימוש בצעדים ארגוניים כגון שביתות בטענה כי מאבקים בין עובדים למעסיקים מחלישים את האחדות הלאומית.
במחצית הראשונה של שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקמו גם הסתדרות העובדים הספרדים בתל אביב וארגון העובדים הספרדים ובני עדות המזרח בירושלים, שהתאחדו בסוף שנות ה-30 לגוף אחד בשם הסתדרות העובדים הספרדים בארץ ישראל, גוף שפעל עד סוף 1946, כאשר רוב חבריו הירושלמים הצטרפו להסתדרות הכללית. הסתדרות העובדים הספרדים בתל אביב פעלה בנפרד עד שנת 1950 וגם רוב חבריה הצטרפו להסתדרות הכללית.
לאחר הקמת המדינה
בשנת 1957 נחקק חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, אשר נתן לארגוני עובדים מעמד לפי חוק, ובכך מיסד אותם. בית הדין הארצי לעבודה פסק כי חוק זה נתן לארגוני עובדים סמכות חקיקה אוטונומית. או במילים אחרות, סמכות לכרות הסכמים קיבוציים שיחייבו גם עובדים אשר אינם חברים בארגון העובדים ומכאן שלא נתנו לארגון את הסכמתם, בדומה לדרך פעולתה של חקיקת משנה. בנוסף לזה, חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, מאפשר לארגון עובדים לגבות - באמצעות המעסיק - "דמי טיפול ארגוני-מקצועי" מעובדים שאינם חברים בארגון עובדים כלשהו. התוצאה היא שלפי חוקים אלו, ארגוני עובדים מהווים חלק מהממסד הרשמי של המדינה, במובן הזה שהם יכולים לחייב, לזכות, ולמסות עובדים אשר אינם חברים בהם. עובדים אשר לא נתנו הסכמתם לפעולות אלו. ארגוני עובדים נאבקים ביניהם על קבלתה של סמכות זו, בקשר לקבוצות עובדים שונות. מאבקים אלו הוגדרו על ידי בית הדין הארצי לעבודה, תחת המושג המשפטי "יחידת המיקוח". כלומר, יחידת המיקוח היא קבוצת העובדים (שרק חלק מהם חברים בארגון העובדים) שארגון עובדים רשאי לשאת ולתת עבורה, ולכרות בשמה הסכם קיבוצי.
מלבד ארגוני העובדים הכלליים, הוקמו התאגדויות פרופסיונליות (על-בסיס מקצועות) רבות, כדוגמת הסתדרות המורים, ההסתדרות הרפואית, אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים ואגודת העיתונאים. מלבד הגנת החברים, התאגדויות אלו עוסקות בתהליכי הכניסה למקצוע ופיתוח המקצוע, הן מבחינה תוכנית (עיסוק בספרות מקצועית, הכשרה וכו') והן מבחינה מבנית (אתיקה, ביקורת פנימית וכו'). איגודים אלו, שחלקם אף מאגדים מעסיקים, הם מגוונים ביותר, ולחלקם הניכר יחס מבני להסתדרות הכללית: חלקם מהווים חלק ממנה (הסתדרות המהנדסים, איגוד המשפטנים, איגוד העובדים הסוציאליים ועוד), חלקם הצטרפו אליה וחלקם הוקמו במסגרתה ופרשו (כדוגמת ארגון המורים העל-יסודיים). מרבית האיגודים פועלים ברמה ארצית, כלומר כאיגוד משותף לכל העובדים המתאים בישראל. עם יוצאי הדופן המעטים נמנים חברי הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות, המאורגנים בארגונים נפרדים, כל אוניברסיטה וארגון הסגל הבכיר שלה (הארגונים משתפים פעולה בנושאים ארציים, באמצעות המועצה המתאמת של הסגל האקדמי הבכיר).
בשנות ההגמוניה של תנועת העבודה ושלטון מפא"י, הייתה ההסתדרות חלק מרכזי מהמימסד הממלכתי בישראל. בתקופת השיא שלה היו חברים בהסתדרות העובדים הכללית בישראל כמחצית מתושביה הבוגרים של המדינה. ההסתדרות הציעה מלבד שירותי איגוד מקצועי גם שירותי רווחה שונים כשהמשמעותית מביניהם הייתה קופת חולים כללית. הקשר בין ההסתדרות לממשלה, אשר בא לידי ביטוי לעיתים אף בדיכוי מאבקים פנימיים, דוגמת שביתת הימאים בחיפה, הוליד מרמור בקרב שכבות הולכות וגדלות שחשו שהן מופלות בחברה ובשוק העבודה. עם המהפך, אשר סימל את סוף ההגמוניה של תנועת העבודה, איבדה ההסתדרות גם חלק ניכר מהשפעתה וכוחה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. המשבר הכלכלי של שנות ה-80 פגע עמוקות בסקטור ההסתדרותי, וזאת לצד מדיניות ההפרטה והצמצום שהובילה הממשלה אשר פגעו אף הם בכוחה של העבודה המאורגנת בסקטור הציבורי. באותן שנים עברו עובדים רבים מהסכמים קיבוציים המוגנים על ידי האיגוד המקצועי, לחוזים אישיים - שפעמים רבות היו בשכר אטרקטיבי יותר, אך ללא הגנת הארגון. לצד זאת התפתחו בסקטור הפרטי לאורך שנות ה-90 וה-2000 ענפים חדשים, גדולים ועתירי ידע שהוקמו מלכתחילה על בסיס חוזים אישיים ובלא כל עבודה מאורגנת דוגמת ענפי ההיי-טק והסלולר.
בשנת 1994, עם בחירתו של חיים רמון למזכ"ל ההסתדרות, הוא ערך רביזיה מהותית במבנה הארגון, חלק ממנה ביוזמתו וחלק עקב המשבר הכספי הקשה שאליו נקלע הארגון. כדי לשקף שינוי זה, ולהפוך את הארגון לאטרקטיבי יותר לעובדים, שונה שם הארגון ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה", ובקיצור ההסתדרות החדשה. תהליכי ההצטמצמות של ההסתדרות כללו היפרדות ממרבית נכסיה הכלכליים, ובהם בנק הפועלים, חברת סולל בונה, חברת הביטוח "הסנה". הצעד הדרמטי ביותר שביצע רמון היה הפרדתה של קופת חולים הכללית מההסתדרות במסגרת חוק הבריאות הממלכתי. החברות בקופת החולים הייתה מוטיבציה מרכזית באותה התקופה לחברות בהסתדרות, ובעקבות צעד זה ירד מספר חברי ההסתדרות משני מיליון ל-400 אלף בלבד. ההסתדרות החדשה הפכה לאיגוד מקצועי מצומצם בתפקידיו ובהגדרתו, שפעילותו מוגבלת בעיקר להגנה על האינטרסים השונים של החברים המאוגדים בו ולפעילות פרלמנטרית במסגרת מפלגתית מצומצמת.
התחדשות העבודה המאורגנת בישראל
ממוזער|עובדי חברת חשמל בהפגנת תמיכה בהתאגדות עובדי חברת פלאפון, 2013
בתחילת שנות ה-2000 החלו ניסיונות מחודשים של התארגנות עובדים, פעמים רבות על רקע פגיעה בתנאי עבודתם. בין ניסיונות ההתארגנות ניתן למנות את מפעלי תחנות בע"מ (1996), דלק (1998), הורן את ליבוביץ' (2000), חיפה כימיקלים דרום (2003), חברת התחבורה הציבורית בבאר שבע מטרודן (2005). מרבית ניסיונות אלו נחלו כישלון, כשההסתדרות שנחלשה התקשתה להגן עליהן, התקשורת לא נרתמה לטובתן - והמעסיקים פעלו בכוח רב על מנת לחסלן. כך למשל פוטרו מובילי ההתארגנות בחיפה כימיקלים דרום, ואנשי אבטחה שכירים הובאו במטרה לפרק את מחאת העובדים. גם שביתת עובדי מטרודן בדרישה להכרה בהתאגדותם ב-2005 נשברה לבסוף, בסיוע שר התחבורה דאז מאיר שיטרית.
בשנת 2007 הוקם ארגון העובדים כוח לעובדים, השם דגש על דמוקרטיה ישירה ומונה כיום כ-18,000 חברים. ארגון מען - עמותה לסיוע לעובדים שהוקם ב-1998 בתור ארגון מייעץ ומסייע לעובדים הוכר כארגון עובדים 'יציג' היכול לחתום על הסכמים קיבוציים בשנת 2011. בשנת 2009 תיווך יו"ר ההסתדרות דאז עופר עיני על המגעים הקואליציוניים להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת נתניהו. חלק מתנאי ההצטרפות היו שורה של 12 תיקוני חקיקה אשר נגעו לזכות ההתארגנות ביניהן איסור פגיעה במובילי התארגנות, הטלת קנס בגין פגיעה בזכות ההתארגנות, חובת ניהול משא ומתן עם ארגון עובדים יציג, החובה לאפשר לנציגי ארגון העובדים כניסה למקום העבודה. בשנת 2010 הורה עיני על הקמתו של האגף להתאגדות עובדים בהסתדרות, שתכליתו הקמתן של ועדי עובדים חדשים במקומות עבודה שטרם היו מאורגנים עד כה. כמו כן - החליט עיני כי במטרה להקל על הקמת ההתאגדויות החדשות עובדים מתארגנים לא יחויבו בתשלום דמי חבר או דמי טיפול - עד להשלמת ההתארגנות בחתימה על הסכם קיבוצי מול המעסיק.
התפוצצות בועת ההיי-טק, לצד משבר הסאב-פריים והרפורמה שהוביל שר התקשורת משה כחלון בענף הסלולר הביאו לכך שרבים מהעובדים בענפי המשק החדשים חשו שביטחונם התעסוקתי נפגע. המחאה החברתית של קיץ 2011, והקריאות בה לשינוי השיטה הנאו-ליברלית ולצדק חברתי היוו גורם נוסף שיצר תסיסה בקרב עובדים רבים ורצון להוביל תהליכי שינוי. ב-2012 פתחו עובדי חברת הסלולר פלאפון במהלך להקמת ועד עובדים, אשר נתקל בהתנגדות חריפה של המעסיק. בעקבות מאבק זה קבע בית הדין הארצי לעבודה את 'פסק דין פלאפון', על פיו בשל יחסי הכוחות בין המעסיק לעובדיו - חל עליו איסור להתבטא באשר להתארגנותם בארגון עובדים, שכן הדבר פוגע בזכותם להתאגד. פלאפון וארגוני המעסיקים ערערו על פסק הדין לבג"ץ, אולם זה שב ואשרר אותו. פסיקה זו הידועה גם כ'הלכת פלאפון', הייתה לנקודה מכרעת שלאחריה החל גל התאגדויות רחב אשר הקיף את כל חברות הסלולר הגדולות, ומאות מקומות עבודה נוספים ממגוון סקטורים - שחלקם מעולם לא היו חלק מהעבודה המאורגנת. בין היתר התארגנו מרבית עובדי חברות הביטוח וחברות כרטיסי האשראי. ב-2014 הוקם גם ועד עובדים ראשון בענף ההיי-טק בחברות ההיי-טק SAP ונס טכנולוגיות. באותה שנה הוקם בהסתדרות איגוד עובדי הסלולר, האינטרנט וההיי-טק.
ממוזער|הפגנת מנופאים בתל אביב, כחלק מהתארגנות המנופאים להקמת ארגון מפעילי עגורן צריח במסגרת ההסתדרות. 2016
סקטור עובדים נוסף שהחל להתארגן במסגרת ארגוני העובדים הוא הסקטור החרדי, אשר ייצוגו בקרב העובדים המאורגנים נמוך יחסית. בהסתדרות הוקם אגף חרדי שתכליתו איגוד עובדים במקומות עבודה המזוהים עם המגזר החרדי - וזאת בהתאם לאורח חייהם ולאמונתם. לפיכך נוהגות התאגדויות אלו להוועץ בבתי דין רבניים, טרם פניה לערכאות החילוניות ולבתי הדין לעבודה. ביולי 2016 ניתן פסק הלכה בבד"צ קרליץ בבני ברק, המתיר התאגדות עובדות לשיפור תנאי עבודתן - ובתנאי שההתאגדות לא תביא לפעולות המנוגדות להלכה ולא תפגע בעצמאות החינוך העצמאי החרדי.
בשנת 2016 התיר בית הדין הארצי לעבודה לארגון עובדים, לרשום חברים חדשים באמצעות אתר האינטרנט שלו.
בין השנים 2012 ל-2016 חלה עליה של 15% במספר העובדים המעידים על עצמם כי הם חברים בארגוני עובדים, על פי הסקר החברתי של הלמ"ס. עיקר העלייה היא בקרב עובדים בגילאי 35–45, אולם גם בגילאים הצעירים יותר חלה עליה במספר העובדים המאורגנים.
ראו גם
אלון לי גרין נ' אקסלנט קופי בע"מ
פסק דין פלאפון
לקריאה נוספת
דני ואזנה, מאוגדים - התחדשות העבודה המאורגנת בישראל, הוצאת שחקים 2017.
שוקי שטאובר, המאבק על הוועד - התארגנות עובדים בשנות ה-2000, הוצאת יהושוע שטאובר ספרי ניהול ועסקים, 2018.
קישורים חיצוניים
פורום קהלת לכלכלה - ארגוני עובדים בישראל: ניתוח כלכלי והמלצות חקיקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: חברה
| 2024-10-08T04:58:27
|
התארגנות מקצועית
|
הפניה ארגון עובדים
| 2022-02-13T19:00:26
|
התארגנות עובדים
|
הפניה ארגון עובדים
| 2022-02-13T19:00:31
|
התארגנות פועלים
|
הפניה ארגון עובדים
| 2022-02-13T19:00:36
|
הסתדרות הפועל המזרחי
|
הסתדרת הפועל המזרחי היא התאגדות מקצועית, שהוקמה על ידי פועלים דתיים ציונים, בשנת 1922. הסתדרות זו הייתה בתחילת דרכה חלק ממפלגת "המזרחי", ושנים אחדות לאחר ייסודה הפכה לאיגוד מקצועי עצמאי הקשור עם מפלגת הפועל המזרחי (ולאחר מכן - המפד"ל).
הסתדרות הפועל המזרחי שיתפה פעולה עם ההסתדרות הכללית, הייתה חברה במחלקה לאיגוד המקצועי של ההסתדרות והגיעה להסכם בדבר ביטוח כל חבריה בקופת החולים של ההסתדרות (בתקופה שלפני הפרדת קופת החולים הכללית מן ההסתדרות).
הסתדרות הפועל המזרחי מאגדת עובדים על בסיס ציוני-דתי, לאור מספר מטרות:
ייסוד חברת עובדים דתית-לאומית, כמקבילה לחברת העובדים של ההסתדרות הכללית.
עידוד ההתיישבות העובדת בארץ ישראל, כחלק מהרעיון הציוני של תנועת "המזרחי".
סיוע בכל תחומי התעסוקה לציבור הציוני-דתי.
בהתאם למטרות אלו הקימה הסתדרות זו קבוצות קבלניות בענפי חקלאות ובניין, בנק (שהתאחד עם בנק המזרחי שהולאם במשבר מניות הבנקים והופרט לאחר מכן) ובנק למשכנתאות ("בנק אדנים למשכנתאות"), חברה משכנת ("משהב"), קרן פנסיה (גילעד), אגודות שיתופיות, קיבוצים, ומושבי עובדים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ציונות דתית: תנועות
קטגוריה:ישראל: ארגוני עובדים
| 2024-10-08T04:58:46
|
הסתדרות פועלי אגודת ישראל
|
הסתדרות פועלי אגודת ישראל היא התאגדות מקצועית שהוקמה בפולין בשנת 1922.
הסתדרות זו, שקמה כחלק מתנועת אגודת ישראל, נוסדה על-מנת להוות איגוד מקצועי כללי של הציבור החרדי.
לקריאה נוספת
פועלי 'אגודת ישראל' (פאג"י) - הסתדרות עובדים חרדית - כפי שהשתקפה בביטאוניה וביומון 'אגודת ישראל' - 'היומן', אלדד נאור, מכון ירושלים למחקרי מדיניות
קטגוריה:אגודת ישראל
קטגוריה:יהדות חרדית
| 2022-12-31T02:47:18
|
הסתדרות העובדים הלאומית
|
הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) היא התאגדות מקצועית בישראל שהוקמה ב-1934 על ידי התנועה הרוויזיוניסטית. מטרת הארגון היא הגנה על זכויות העובדים החברים בו ודאגה לרווחתם של העובדים על בסיס חמש המ"מים (מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא) שהגדיר זאב ז'בוטינסקי בתורתו החברתית.
הע"ל היא ארגון העובדים הכללי השני בגודלו בישראל (לאחר הסתדרות העובדים הכללית החדשה, שלה כ-800 אלף חברים), עם כ-100,000 עובדים מיוצגים מתוכם כ-90,000 משלמים דמי חבר ו-10,000 משלמים דמי טיפול.
היסטוריה
ב-8 ביולי 1925 הודיעה קבוצת "העמלנים" להנהגת מפלגת הפועל הצעיר כי הם דורשים לקיים חוג רעיוני בתוך המפלגה. בסוף שנת 1928 התקיימו בחירות לעיריית תל אביב. ראשי מפלגות הפועלים יצאו לראשונה ברשימה מפלגתית, אשר אינה תחת שם המפלגה אלא בשם "הסתדרות העובדים". המעשה יצר סערה בתוך הקבוצות הרעיוניות השונות בהסתדרות. קבוצת העמלנים עמדה בראש המחאה נגד מעשה זה. בפברואר 1928 קיימה הקבוצה כינוס ארצי של פועלים רוויזיוניסטים בנחלת יהודה, שם התגורר אחד ממייסדי קבוצת העמלנים, יוסף לייב ליבין (סבו של הקומיקאי ספי ריבלין). בכינוס הורגשה כמות גדולה של פעילים שקראו לצאת מן ההסתדרות. זאב ז'בוטינסקי קיבל מהם פנייה בנושא, וענה כי אל לה לקבוצה להיחפז בהחלטות וכי הוא מבקש שימתינו עד שובו לארץ ישראל. באותה שנה התארגן הגוף "גוש העבודה הרוויזיוניסטי" בתוך ההסתדרות.
זמן מה לאחר מכן התקיימו בחירות למועצות הפועלים ולאגודות המקצועיות. לאחר שהגיש הגוש הרוויזיוניסטי את רשימות המתמודדים לקראת הוועידה ה-4 של ההסתדרות, הוחלט בוועדת הבחירות של ההסתדרות לפסול את כל רשימות הגוש בארץ ישראל. בכך נשללה למעשה כל אפשרות כי הפועלים הרוויזיוניסטים יוכלו להתקיים כחטיבה רעיונית עצמאית בתוך ההסתדרות.
בסוף מאי 1930 התכנס גוש העובדים הרוויזיוניסטים והחליט לפרוש מן ההסתדרות. ב-10–15 באוגוסט 1930 התכנסה בפראג הוועידה העולמית הרביעית של ברית הצה"ר (ברית הציונים הרוויזיוניסטים) והודיעה כי היא אינה מאשרת את העזיבה, והחליטה לנסות ולהשפיע על הנהגת ההסתדרות לשנות את האופי המפלגתי והמעמדי שלה ולאפשר לקבוצת הפועלים הרוויזיוניסטים להישאר בתוכה. ב-9 בספטמבר 1930 פנה ז'בוטינסקי אל מנהיגי ההסתדרות באיגרת בה נאמר כי ההסתדרות אינה תומכת בהשקפת הפועלים הרוויזיוניסטים, לפיה על ההסתדרות להיות ארגון מקצועי טהור ללא נטייה מפלגתית וללא התייחסות מפלה כלפי פועלים חברי בית"ר. כמו כן אף על פי שאין סיכון בקיומה של יותר מהסתדרות עובדים אחת, הפתרון העדיף הוא כי תתקיים הסתדרות מקצועית אחת של כל הפועלים העבריים. על כן הציע ז'בוטינסקי, כי בין הצדדים יתנהל משא ומתן על הנושאים המדוברים.
בתשובה לאיגרת של ז'בוטינסקי אל הוועד הפועל של ההסתדרות כתב אליהו גולומב הכחשה בדבר האופי המפלגתי של ההסתדרות, ודחייה של ההצעה להיכנס למשא ומתן. בנוסף כתב גולומב כי לפי טבעו מטרתו ותפקידו של הפועל העברי, אין ההסתדרות יכולה להיות מקצועית בלבד. למרות התשובה השלילית ניסה ז'בוטינסקי מספר פעמים למנוע את הפילוג, ורק כשנוכח כי אין סיכוי למאמץ, נתן את הסכמתו לפרישת "ארגון עובדי הצה"ר ובית"ר" מההסתדרות, אשר למעשה בכל מקרה התקיים לאחר הכנס במאי 1930. ב-8–10 במאי 1931 התכנסה בת"א הוועידה הארצית השישית של ברית הצה"ר בארץ ישראל, הוועידה דנה בין היתר בצורך בהקמת הסתדרות לאומית ובחרה מרכז שייצג את שני הזרמים במפלגה בארץ ישראל – המתון והקיצוני. ב-22–23 בינואר 1932 התכנסה המועצה הארצית של עובדי הצה"ר ובית"ר והחליטה כי יש לפתוח במשא ומתן עם גורמים שונים לקראת הקמת הסתדרות לאומית. כמו כן קראה המועצה להקמת קופת חולים עצמאית.
בבית חרושת לביסקוויטים פרומין בירושלים התקבלה לעבודה פועלת המזוהה כפעילת בית"ר. בתגובה השביתה ההסתדרות הכללית את העבודה במפעל פרומין. ב-12 באוקטובר 1932 נחתם הסכם בין בעלי מפעל פרומין לבין ארגון עובדי הצה"ר ובית"ר ובו הוסכם כי 20 מעובדי הצה"ר ובית"ר ישברו שביתה של חברי ההסתדרות הכללית וייכנסו לעבוד במקומם וזאת בתמורה להתחייבות של פרומין להמשיך ולהעסיק לפחות עשרה מהם גם לאחר תום השביתה, שבירת השביתה גרמה לחילופי מהלומות בין נציגי הפועלים השובתים לבין הפועלים הרוויזיוניסטים שהועסקו במקומם. כ-12 איש נפצעו. ב-4 בנובמבר 1932 פרסם ז'בוטינסקי את המאמר 'כן, לשבור!' בעיתון היינט. המאמר מתח ביקורת על הסתדרות העובדים הכללית. ז'בוטינסקי קרא לשבור את המונופול של הסתדרות העובדים הכללית ולהקים הסתדרות עובדים נוספת. ז'בוטינסקי טען במאמרו כי לסולידריות לאומית יש עדיפות על סולידריות מעמדית.
לדברי ההיסטוריונית אניטה שפירא, "שביתת פרומין" הסתיימה בכישלון ההסתדרות, משום שזו נאלצה להשלים עם העסקתם של אנשי בית"ר במקום, ומשום שנתברר כי שליטתה של לשכת העבודה שלה התערערה כאשר קראו עליה תיגר.
בנובמבר 1933 החליט ארגון עובדי הצה"ר ובית"ר על הקמת הסתדרות העובדים הלאומית, וזו הוקמה בכינוס ועידת היסוד של הע"ל ב-9 באפריל, פסח 1934 כ"ד בניסן תרצ"ד בקולנוע עדן בירושלים. הקמת הסתדרות העובדים הלאומית, ובצידה קופת חולים לאומית, נועדו לספק תעסוקה ושרות רפואי לפועלים שאינם חברי ההסתדרות הכללית.
ז'בוטינסקי המשיך בניסיונות להגיע להסכם עם ההסתדרות. פנחס רוטנברג הציע לתווך בסכסוך. ב-27 באוקטובר 1934 נפגשו דוד בן-גוריון וז'בוטינסקי בלונדון, וחתמו בראשי תיבות על הסכם המסדיר את היחסים בין ההסתדרות הכללית לבין הע"ל. סעיפיו העיקריים היו:
חלוקת עבודה צודקת ושוויונית בין כל הפועלים.
איסור על ארגוני הפועלים להתחרות בקבלת עבודה;
ובנוסף לאלו הבטחת זכויות המיעוט במקומות עבודה לקיום בוררות. את ההסכם היו צריכים לאשר שני הגופים. הוא אושר במוסדות ברית הצה"ר והע"ל, אך בהסתדרות הובא למשאל סוער בין החברים בה. בן-גוריון הגן על ההסכם אך הוא לא נתקבל.
ב-29–30 ביולי 1934 התכנסה המועצה הארצית הראשונה של הסתדרות העובדים הלאומית בארץ ישראל בתל אביב. המועצה קבעה את היסודות הארגוניים להסתדרות החדשה. נקבעה זיקה בלעדית בין ההסתדרות הלאומית לבין ברית הצה"ר ובית"ר.
בשנים 1995–2004 כיהן כיו"ר הע"ל אברהם הירשזון. ב-2009 הוא הורשע בגנבת 2.3 מיליון ש"ח מכספי הארגון, ונגזרו עליו 5.5 שנות מאסר בפועל. הנאשמים האחרים פרשה היו: עובדיה כהן, ששימש כיו"ר עמותת נוער יהודי למען ישראל (ניל"י), השייכת להסתדרות העובדים הלאומית, וגזבר הכספים של ההסתדרות בתקופה בה עמד הירשזון בראשה. כהן הורשע על פי הודאתו בגנבת 10 מיליון שקלים מקופת עמותת ניל"י והסתדרות העובדים הלאומית. מתוכם העביר שני מיליון שקלים לאברהם הירשזון, שישה מיליון שקלים לאחיו דוד כהן, שהסתבך בחובות הימורים, ולכיסו לקח סכום הנע בין 328–370 אלף שקלים. יצחק רוסו, מנכ"ל הסתדרות העובדים הלאומית לשעבר, הודה במסגרת הסדר טיעון כי גנב 335 אלף שקל מהארגון וכן סייע לגנבת 565 אלף שקל. אמציה בונר, גזבר וחשב עמותת ניל"י לשעבר, הורש במסגרת הסדר טיעון בגנבה של 3 מיליון שקל מכספי העמותה.
משנת 2007 משמש יואב שמחי כיו"ר הסתדרות העובדים הלאומית, כאשר בחירות שהיו אמורות להתקיים להחלפתו ב-2012 נדחו בשלוש שנים מבלי מבלי שלחברי הארגון נמסר על כך, ויאיר שלם מכהן כמנכ"ל הסתדרות עובדים לאומית משנת 2007. בשנת 2014 התקיימו בחירות ובהן נבחר שמחי לכהונה נוספת כיו"ר ההסתדרות הלאומית.
בשנת 2007 היו כ-17 אלף חברים בעלי זכות הצבעה בארגון. בשנים שלאחר מכן חל גידול משמעותי במספר החברים בהסתדרות הלאומית.
בספטמבר 2014, עברו עובדות הניקיון באוניברסיטת תל אביב מההסתדרות הלאומית לארגון כוח לעובדים, לאחר שגילו שההסתדרות הלאומית השיגה הסכם קיבוצי שדווקא היטיב עם מעסיקיהם.
עקרונות
עם ייסודה, ב-1934 נקבעו העקרונות הבאים כעקרונותיה המרכזיים של הסתדרות לאומית:
הסתדרות העובדים הלאומית מאחדת את כל העובדים העברים הלאומיים בארץ ישראל, הנאמנים לרעיון הקמת המדינה העברית בכל שטח ארץ-ישראל.
הסתדרות העובדים הלאומית היא הסתדרות מקצועית ועוסקת בעניינים המקצועיים של חבריה לאגודותיהם.
הסתדרות העובדים הלאומית רואה בהשלטת העיקרון של בוררות חובה לאומית בכל יחסי העבודה במשק העברי ובהקמת לשכות עבודה נייטרליות את הדרכים היחידות ליצירת יחסים נורמליים בין נותני עבודה ומקבליה העבריים בארץ והתפתחות המשק העברי בארץ.
הסתדרות העובדים הלאומית תילחם עבור השלטת העבודה העברית המוחלטת במשק העברי בארץ.
ההסתדרות העובדים הלאומית תילחם עבור תנאי עבודה הוגנים של העובד העברי בארץ וטיפוח יחסים נורמליים בין העובדים ונותני העבודה העבריים בארץ.
מתוך הוקרה לדת ישראל, שהיא תורת חייהם של המוני העם ומתוך רצון לא לפגוע ברגשות הדתיים, מכריזה הוועידה שהסתדרות העובדים הלאומית תמנע מכל פעולה העלולה לפגוע ברגשות הדתיים, ומתוך כך החליטה הוועידה:
בכל מוסדות ומפעלי ההסתדרות, ישמרו על קדושת השבת, החגים והכשרות.
ההסתדרות לא תוציא לפועל שום עבודה ומלאכה בשבתות ומועדי ישראל.
באספות וכינוסי ההסתדרות שיתקיימו בשבתות ומועדי ישראל לא ייעשו שום דברים העלולים לגרום לחילול שבת והמועדים.
ההסתדרות תילחם שבכל העבודות במוסדות הממשלתיים והמוניציפליים יקבלו העובדים העברים את חופשתם בשבתות ומועדי ישראל.
הוועידה הכריזה כי הדגל הלאומי (תכלת-לבן) הוא הדגל של הסתדרות העובדים הלאומית בארץ-ישראל.
הוועידה הכריזה כי ההמנון הלאומי (התקווה) הוא ההמנון של הסתדרות העובדים הלאומית בארץ-ישראל.
קביעת יום חג העבודה ויום השבתון לעובדים נקבע ב-כ' בתמוז, יום פטירתו של בנימין זאב הרצל.
מבנה
הגוף הבוחר של הע"ל הוא הוועידה הארצית של הארגון, המתכנסת אחת לחמש שנים (עם אפשרות להארכה לשמונה שנים) ובוחרת את יו"ר הארגון. הוועידה מונה 251 צירים, מתוכם 150 חברי ארגון מן המחוזות השונים ו-101 חברים המורכבים מהועד המנהל היוצא, המועצה הארצית היוצאת, נציגי הנוער העובד הלאומי, ועדי עובדים וגופים נוספים הכפופים להסתדרות הלאומית. ועידה זו מתכנסת אך ורק לצורך הבחירות.
לארגון ישנה מועצה ארצית המורכבת מ-85 חברי ועידה ומתכנסת אחת לחצי שנה. למועצה זו יש סמכות לדון בכל סוגיה הקשורה לארגון ואף לבצע שינויים בחוקתו. המועצה הארצית בוחרת ועד מנהל, המנהל את הארגון בפועל, על פי המלצת היו"ר.
מתוקף תפקידו, יו"ר ההסתדרות הלאומית הוא גם יו"ר המועצה הארצית ויו"ר הוועד המנהל.
שירותים נלווים
שווה קולקטיב חברתי צרכני
"שווה" היא קבוצת צרכנות של ההסתדרות הלאומית שהושקה במרץ 2013 במטרה ליצור רווחה כלכלית לחברי ההסתדרות הלאומית. קבוצת הצרכנות הוקמה מתוך מטרה להחזיר ערך לחברי ההסתדרות הלאומית. השם שנבחר – "שווה" – מסמל את ערך השוויון, כדאיות כלכלית וגם נוגע במקורות – זאב ז'בוטינסקי היה חותם על מכתביו בתואר – שווה!.
במסגרת החברות במועדון "שווה" יכולים חברי ההסתדרות הלאומית ליהנות ממגוון רחב של הטבות בתחומי הפנאי, נופש, צרכנות ובילוי. תפישת העולם של "שווה" היא שעשרות אלפי החברים בהסתדרות הלאומית מהווים קולקטיב ולפיכך הם כוח קניה עצום, המאפשר להשיג הנחות משמעותיות בבתי עסק רבים ולשפר את איכות החיים. קבוצת הצרכנות "שווה" הוקמה על מנת לנצל כוח חברתי זה.
הילה - הסתדרות ישירה לקידום העובד
"הילה" היא האגודה לקידום מקצועי מייסודה של ההסתדרות הלאומית למען קידומם המקצועי והעצמתם האישית והחברתית של חבריה. מטרתה לאפשר לכל חבר ההסתדרות הלאומית העצמה אישית והעשרה מקצועית, לשם כך הוקמו מנגנונים שיאפשרו לחבריה לרכוש ידע שיסייע העצמה בפן המקצועי, בפן החברתי ובפן האישי:
פיתוח מסגרות לקידום מקצועי, קורסי הכשרה וקורסים המוכרים לגמול השתלמות במגוון תחומים ומקצועות.
הקמה וניהול של סמינרים והשתלמויות בבתי מלון ברחבי הארץ בקשת רחבה של נושאים.
קרנות פנסיה
בבעלות ההסתדרות הלאומית היו שתי קרנות פנסיה:
קרן פנסיה הע"ל
קרן פנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית בע"מ - קרן פנסיה וותיקה שהוקמה על ידי הסתדרות העובדים הלאומית בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. בשנת 1995, עקב משבר קרנות הפנסיה הגרעוניות ובעקבות המלצותיה של "ועדת פוגל", החליטה ממשלת ישראל על סגירת כל קרנות הפנסיה הוותיקות, כולל קרן הע"ל, למצטרפים חדשים.
בשנת 2008 הולאמה הקרן ועברה לניהול "עמיתים", גוף הניהול של קרנות הפנסיה שבהסדר, לאחרי שהתגלו בה אי סדרים חמורים. בשנת 2010 פסגות בית השקעות זכה במכרז למכירת קרן הפנסיה הע"ל, לאחר שהציע את המחיר הגבוה ביותר במכרז - כ-107 מיליון ש"ח שניזקפו לטובת עמיתי הקרן. באותה עת היו בקרן כ-37 אלף עמיתים שמחציתם פעילים ומפקידים, והיא ניהלה כ-6 מיליארד ש"ח.
קרן הפנסיה יובלים
יובלים ניהול קרנות פנסיה בע"מ- קרן חדשה שהוקמה בשנת 1995, הייתה בין הגופים הראשונים שקיבלו את אישור משרד האוצר להקים ולנהל קרנות פנסיה חדשות. יובלים מנהלת שתי קרנות פנסיה, קרן פנסיה מקיפה למטרת חיסכון ארוך טווח, וקרן פנסיה משלימה יובלים מנהלים. בחודש מרץ 2006, רכש בית ההשקעות דש איפקס את הקרן.
מאפייני הארגון
ההסתדרות הלאומית היא ארגון העובדים השני בגודלו בישראל, וחברים בו למעלה מ-90 אלף חברים (נכון ל-2017). בצידה פועלות קרן המלגות המרכזית של מוסדות ה.ע.ל ע"ש יוסף וזהבה ולקר (מלגות לסטודנטים), הילה - הסתדרות ישירה לקידום העובד בע"מ (חל"צ), עמית – קידום העובד מייסודה של ההסתדרות העובדים הלאומית, קופת עלו"ם ליד הסתדרות העובדים הלאומית להלוואות לחברי ההסתדרות. תחת ההסתדרות הלאומית פועלת ועדה לקידום מעמד האישה.
ההסתדרות הלאומית אשר פועלת לקיים את היסודות החברתיים והמקצועיים של אזרחי המדינה (על כל חלקיה ואפיוניה), פועלת בהתמדה סביב מעגלי החיים של האזרח מיום היוולדו ולכל אורך מסלול חייו, על בסיס חמשת העקרונות שהגדיר ז'בוטינסקי והם – מעון, מזון, מרפא, מלבוש ומורה.
מעון (שיכון) - סלע שיכון ייזום וניהול נדל"ן בע"מ (ומתחתיה החברות: עמרי סוכנות ביטוח בע"מ, חברה לבנייה עממית בע"מ) ו"שווה, קולקטיב חברתי צרכני בע"מ (חל"צ)" שעוסק בפעילות תרבות ורווחה עבור חברי הסתדרות העובדים הלאומית; וכן יזום ועריכת ימי עיון, כנסים ואירועים חברתיים לחברים.
מרפא - לאומית שירותי בריאות – הקמת קופ"ח לאומית.
הסתדרות העובדים הלאומית הייתה הגוף הראשון של התנועה הלאומית שהיה בעל כושר ארגון ובעל מקורות כספיים. שכן, חברי קופת חולים לאומית חויבו להיות חברי ה.ע.ל. ולשלם את מסיה. לא רק חברי תנועת בית"ר הצטרפו לקופת חולים לאומית אלא גם אנשים שלא היו מקורבים לתנועה, אך סלדו מהרעיון שכדי לקבל שרות רפואי אתה צריך להיות כפוף לקו אידאולוגי מסוים.
קבוצת המייסדים של ה.ע.ל. נמנעה מלהקים בתי חולים (כפי שעשתה קופת חולים כללית) והסתפקה במרפאות. את הזקוקים לאשפוז שלחו לבתי חולים כלליים ציבוריים (כמו הדסה). תזרים גדל והולך של מזומנים אפשר הרחבת השירותים והקמת מרפאות בכל רחבי הארץ.
מורה - "אמילי חממה לקטנטנים" (רשת מעונות שאופי פועלה הוא בדומה לנעמת) ותנועת הנוער "הנוער הלאומי" - בית"ר
ההסתדרות הלאומית סייעה לתנועה הרוויזיוניסטית, מאז דצמבר 1938 להוציא את ביטאון התנועה - העיתון היומי "המשקיף" שהמשיך בהופעתו עד הקמת המדינה.
ההסתדרות היא הבעלים המלאים של חברת ההחזקות "ה.ע.ל תשורה". החברה מחזיקה בחלק ממניות קרן הפנסיה יובלים וחלק בחברה הציבורית ד"ש איפקס.
כאיגוד מקצועי מציעה ההסתדרות הלאומית הגנה על זכויות עובדים, שכר וזכויות סוציאליות, הגנה מפני פיטורים ואפליה בעבודה, חתימה על הסכמים קיבוציים, וניהול משא ומתן מול מעבידים ארציים. לחברי הארגון מוצע סל שירותים רחב הכולל בין היתר שירותי ייעוץ פנסיה, ביטוח וקרנות השתלמות..
על הארגון נמתחה בעבר ביקורת בנוגע לפעולתו כ"ארגון מטעם המעסיקים" וחתימת הסכמי עבודה ללא מעורבות העובדים תוך הרעת תנאיהם. משרד הכלכלה אף ביטל מספר הסכמים שנחתמו מסיבות אלה. הארגון גם הוכיח עצמו כדואג לתנאי העובדים. ונלחם עבורם גם כאשר המעסיקים מנסים למנוע התאגדות.
בתחילת 2004 חתמו ההסתדרות הכללית והסתדרות העובדים הלאומית בחתימה משותפת על הסכם קיבוצי עם חברות כוח אדם.
לקריאה נוספת
יהושע אופיר, ספר העובד הלאומי, כרכים 1,2, הוצאת הסתדרות העובדים הלאומית.
מינה גראור (עורכת) ימי הצה"ר, כרונולוגיה של התנועה הרוויזיוניסטית 1949-1923, מכון ז'בוטינסקי
קישורים חיצוניים
הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) - אתר האינטרנט של הארגון
שווה - קולקטיב חברתי צרכני
הילה - האגודה הישירה לקידום העובד
תנועת הנוער הלאומי
ספר העובד הלאומי - חלק ראשון (מהדורה 2), תשמ"ח, 1987
ספר העובד הלאומי - חלק שני, תשמ"ג, 1982
ספר הסתדרות העובדים הלאומית - "חזרה לשורשים" - חלק שלישי, תשע"ו, 2016
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: חברה
קטגוריה:ציונות רוויזיוניסטית
קטגוריה:ישראל: ארגוני עובדים
קטגוריה:הסתדרות העובדים הלאומית
קטגוריה:אגודות עות'מאניות
| 2024-10-08T04:58:46
|
הסתדרות העובדים הכללית החדשה
|
הסתדרות העובדים הכללית החדשה (הידועה גם בשמות: ההסתדרות החדשה או ההסתדרות) היא גלגולה הנוכחי, בשם חדש ובסגנון שונה, של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל שהיוותה את הגוף המארגן המרכזי בתנועת העבודה הישראלית מ-1920 ועד 1994. זהו ארגון העובדים הגדול בישראל, המהווה ארגון-גג של איגודים מקצועיים והסתדרויות וכולל ועדי עובדים המייצגים את רוב העובדים המאוגדים בישראל. ההסתדרות החדשה מחזיקה בנכסים המעטים שנותרו בידי "חברת העובדים". על פי פרסומיה, נכון לשנת 2020 מיוצגים על ידי ההסתדרות כ-800 אלף עובדים.
מקום מושבה של הנהלת הסתדרות העובדים הכללית החדשה הוא בבית הוועד הפועל של ההסתדרות (שנקרא בעבר "בית הוועד הפועל") ברחוב ארלוזורוב 93 בתל אביב.
רקע
252x252px|ממוזער|שמאל|סמלילה הראשון של הסתדרות העובדים הכללית החדשה
252x252px|ממוזער|שמאל|סמלילה השני של הסתדרות העובדים הכללית החדשה
252x252px|ממוזער|שמאל|הסמליל השלישי של הסתדרות העובדים הכללית החדשה שהושק בתקופת כהונתו של אבי ניסנקורן
שמאל|ממוזער|262x262px|בית נבחרי ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב בו נמצא מטה ההסתדרות הכללית
ההסתדרות הכללית קמה בשנת 1920, כארגון שנועד לתת מענה כולל, בכל תחומי החיים, לצרכיהם של פועלים יהודים חסרי הון שעלו לארץ ישראל וכמנוף ציוני לבניית היישוב היהודי בארץ ישראל. המוסדות שהקימה ההסתדרות טרם הקמת המדינה מכונים מוסדות 'המדינה שבדרך'. בשל תפקיד ייחודי זה צברה ההסתדרות כוח רב והפכה לגוף כלכלי שהחזיק בבעלותו חלק גדול מהמשק הישראלי וכן מוסדות חינוך ובריאות מרכזיים – בנוסף לייצוג מרבית העובדים במשק.
בניגוד לאיגודי עובדים בעולם שימשה ההסתדרות בה-בעת גם כגוף גדול להעסקת עובדים. הדבר היה חיוני לפי עקרונות ההסתדרות ולפי חזונו של דוד בן-גוריון שראה את ההסתדרות כתשתית בדרך להקמת מדינה. אולם, בחלוף הזמן ולאחר הקמת המדינה נמתחה ביקורת על מבנה זה שכלל קונפליקטים מובנים. ההסתדרות נשלטה על ידי סיעות מפלגתיות נבחרות, ועל אף שהיה בה ייצוג למפלגות שונות, מפא"י שהייתה מפלגת השלטון במדינה הייתה גם הטון הדומיננטי בה. עם הזמן הלך והתהווה נתק בין העסקנים המפלגתיים והמנגנון הבירוקרטי והפקידותי אשר הוביל את ההסתדרות, לבין ציבורי פועלים שהרגישו שדרכם להנהגת הארגון חסומה. גם הקשר העמוק שבין ארגון העובדים לבין מפלגת השלטון אשר ניווטה את המדינה – מעסיק גדול ומרכזי נוסף, יצרה קונפליקטים מובנים אף היא שהעמיקו את הפער בין הנהגת ההסתדרות ורבים מחבריה – מעמד הפועלים. לצד זאת סייע קשר זה לשרידותו של המנגנון לאורך שנים. אחד מראשי ההסתדרות אשר זיהה מגמה זו וניסה לעצור אותה בלא הצלחה היה יצחק בן אהרון אשר התייחס גם להיבט העדתי במשבר זה כאשר טען כי בהסתדרות קיימת "פקידות לבנה על פרולטריון שחור".
עם המהפך בשנת 1977 ולאור הצעדים הכלכליים ליתר ליברליזציה במשק ב-1981 ותוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 נאלצה ההסתדרות להתמודד מול שרי אוצר עוינים מחד ומול ציבור עובדים עוין מאידך וכתוצאה מכך הגיעה לשיתוק והתפוררות. בראשית שנת 1994 הציב חיים רמון, שר הבריאות בממשלת רבין ומבכירי מפלגת העבודה, מטרה לעצמו לשנות את המבנה ה"דו ראשי" של ההסתדרות כמעסיק שהוא איגוד עובדים – ו"לברוא אותה מחדש" כ"איגוד עובדים רזה ושרירי". לשם כך הקים רמון באפריל 1994 את סיעת ר"ם - חיים חדשים בהסתדרות, אשר נתמכה על ידי קשת פוליטית רחבה הן משמאל (מפ"ם, ורצ) והן מימין (שינוי וחברים בסיעת תכלת לבן, שמצעה כמעט אומץ בשלמותו על ידי רמון). כמו כן נתמך המהלך של רמון על ידי תעשיינים וגורמים עסקיים אחרים.
בוועידה ה-17 של ההסתדרות שהתקיימה ב-10 במאי 1994 זכתה סיעת ר"ם ברוב ולראשונה הדיחה מראשות ההסתדרות את סיעת מפלגת העבודה, בראשות חיים הברפלד. הוקמה קואליציה "מקיר לקיר" בהשתתפות סיעות הליכוד, ש"ס ומק"י. בעקבות כך יישם רמון את הרפורמה, ושינה את שם הארגון ל'הסתדרות העובדים הכללית החדשה'.
עם הקמת ההסתדרות החדשה בשנת 1994 הופרדה ההסתדרות ממרבית הגופים שהחזיקה בהם – ובראשם הפרדתה מקופת חולים כללית, אשר החברות בה עד אז כללה גם חברות בארגון העובדים, ואשר היוותה מקור תקציבי מרכזי של הארגון. בעקבות הפרדת קופת החולים מההסתדרות, צנח מספר חבריה בקרוב לשני שלישים. בין הגופים שהופרטו מן ההסתדרות בתהליך הקמת ההסתדרות החדשה גם סולל בונה, קונצרן כור, נסגר העיתון "דבר" ועוד. על אף ההפרטה הנרחבת נותרו ברשות ההסתדרות באמצעות חברת העובדים עוד מספר גופים בהם רשת בתי האבות "משען", רשת החינוך המקצועי "עמל", הוצאת עם עובד וקרנות פנסיה גרעוניות (שהולאמו בשנת 2003), אולם מאז הקמת ההסתדרות החדשה – ליבת עיסוקה הוא האיגוד המקצועי וייצוג עובדים. על אף הירידה התלולה במספר העובדים המאוגדים בהסתדרות בעקבות הפרדת קופת חולים כללית מההסתדרות, נותרה ההסתדרות החדשה ארגון העובדים הגדול והמשמעותי במשק.
מעמד ההסתדרות החדשה במשק הישראלי
שמאל|ממוזער|262x262px|עצרת אחד במאי בשנת 2012 בהשתתפות תנועות הנוער בבית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב
החוק בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית מאז שלהי המאה ה-19, מתיר לעובדים להתאגד, במטרה להבטיח להם זכויות שלעובד הבודד יהיה קשה להשיג במשא ומתן אישי מול ההנהלה. חתימה על הסכם קיבוצי והכרזה על שביתה אינם בסמכותו של ועד העובדים אלא בסמכותו של ארגון עובדים. החוק מאפשר לעובדים במפעל לפתוח ב"צעדים ארגוניים" – שביתה או עיצומים – רק לאחר שארגון העובדים מכריז בשבילם על סכסוך עבודה.
כשליש מהעובדים השכירים בישראל עובדים במקומות עבודה מאורגנים עם הסכם קיבוצי, וכרבע מהשכירים חברים בארגוני עובדים, אך קיימת שונות רבה בין האוכלוסיות – שיעור השכירים החברים בארגוני עובדים בקרב הערבים מגיע רק ל-20% ובקרב החרדים הוא אף נמוך יותר, 18%. מדובר בשיעור נמוך ביחס לעולם המערבי – לעומת למעלה מ-50% במרבית מדינות אירופה ולמעלה מ-80% החברים בארגוני העובדים במדינות מסוימות, כמו מדינות סקנדינביה. ההסתדרות החדשה שהיא הגדולה מבין ארגוני העובדים בישראל מייצגת נכון למרץ 2017 כ-700 אלף עובדים במסגרת ההסכמים הקיבוציים עליהם היא חתומה, וחברים בה כ-560 אלף עובדים. מלבדה ישנם מספר ארגוני עובדים פרופסיונאליים ותיקים כגון ארגוני המורים (הסתדרות המורים וארגון המורים העל יסודיים), ההסתדרות הרפואית וארגוני הסגל האקדמי באוניברסיטאות, וכן מספר ארגוני עובדים כלליים קטנים יותר כגון הסתדרות העובדים הלאומית, כוח לעובדים ומען.
היותה של ההסתדרות החדשה ארגון העובדים הגדול ביותר בישראל, בפער גדול מארגוני העובדים האחרים, הופכת אותה לארגון המייצג את מעמד העובדים השכירים בישראל, מול ארגוני המעסיקים והממשלה, והיא מופיעה כמייצגת אותם בדיוני חקיקה הנוגעים לעולם העבודה בוועדות הכנסת, וכן חותמת על הסכמים קיבוציים כלליים מול ארגוני המעסיקים, המורחבים גם במסגרת צווי הרחבה – כגון העלאת שכר המינימום במשק, או קביעת אורך שבוע העבודה. כמו כן מהווה ההסתדרות ארגון בענפי המשק השונים, והיא ארגון העובדים הכללי היחיד בישראל החותם מול ארגוני המעסיקים גם הסכמים קיבוציים ענפיים (המורחבים על פי רוב אף הם בצווי הרחבה, כגון בבנייה, בתובלה, באבטחה, בניקיון ועוד).
מבנה ארגוני
שמאל|262x262px|הצבעה בבית נבחרי ההסתדרות|ממוזער
ממוזער|קלפי בבחירות בהסתדרות, 2017|393x393 פיקסלים
מדי חמש שנים נערכות בחירות כלליות למוסדות ההסתדרות (על בסיס סיעות) וליו"ר הארגון. המוסד העליון של ההסתדרות החדשה הוא ועידת ההסתדרות הממונה 2001 צירים ומתכנסת לאחר כל בחירות כלליות – וממנה את חברי "בינ"ה" – בית נבחרי ההסתדרות (לשעבר – הוועד הפועל של ההסתדרות), מוסד דמוי פרלמנט בן 171 חברים המוסמך להתוות ולאשר את מדיניות ההסתדרות, וכן לשנות את חוקת ההסתדרות מכוחה פועל הארגון. יו"ר הארגון הנבחר בבחירות ישירות, מוסמך (בכפוף לאישור בינ"ה) למנות את חברי הנהגת ההסתדרות – הגוף העליון המנהל את פעולתה וענייניה השוטפים המונה 15–51 חברים, בנוסף ליו"ר ההסתדרות ויו"ר נעמת. מאז 27 במרץ 2019 יו"ר ההסתדרות הוא ארנון בר דוד. חלק מחברי הנהגת ההסתדרות הם יושבי ראש של אגפים ואיגודים בהסתדרות, ואחרים הם ראשי ועדים גדולים. מלבד מוסדות אלו המקבילים למבנה הדמוקרטי של רשות מחוקקת ורשות מבצעת, ישנה בהסתדרות גם רשות שיפוט שתפקידה לברור במחלוקות בין חברי הסתדרות ואיברים שונים בארגון הנוגעות לדרכי פעולתו בהתאם לחוקי המדינה ולחוקת ההסתדרות, ובה דיינים עורכי דין הממונים על ידי בינ"ה.
ההסתדרות כוללת שורת איגודים מקצועיים וענפיים, הכפופים כולם למרות האגף לאיגוד מקצועי המופקד על יחסי העבודה שבין העובדים למעסיקים ובין ההסתדרות לארגוני המעסיקים ומאשרת הכרזת סכסוכי עבודה וחתימת הסכמים קיבוציים. בכך נבדלת ההסתדרות ממרבית ארגוני-הגג המקצועיים בעולם, בהם בסמכות כל ארגון וארגון בנפרד לנהל את יחסי העבודה בתחומו והם אינם כפופים למרות הארגון המרכזי (דומה לה רק ארגון ה-ÖGB האוסטרי). יו"ר האגף לאיגוד מקצועי נבחר על ידי בינ"ה. הוועדה לתיאום ולביצוע באגף זה היא הגוף שבסמכותו להכריז על סכסוכי עבודה ענפיים או כלליים במשק, וזאת בכפוף לאישור בינ"ה. האיגוד המקצועי הגדול בהסתדרות הוא הסתדרות המעו"ף (שבעבר נקראה 'הסתדרות הפקידים') המונה כ-250 אלף עובדים, אחריו הסתדרות עובדי המדינה, הסתדרות המח"ר (האקדמאים במקצועות החברה והרוח) – וישנם עוד איגודים מקצועיים רבים נוספים כגון איגוד עובדי התחבורה, איגוד עובדי הסלולר, האינטרנט וההיי-טק, הסתדרות עובדי הבניין והעץ, הסתדרות עובדי המזון והפרמצבטיקה ועוד.
מלבד הפילוח לאיגודים מקצועיים, מחולקת ההסתדרות גם ל-30 מרחבים גאוגרפיים (אשר כונו בעבר מועצות פועלים) הכפופים לאגף ארגון ומרחבים. ההצבעה הכללית מדי חמש שנים לסיעות הוועידה הכללית, נספרות גם על בסיס אזורי – ועל פי הן מכונסות מועצות המרחבים הבוחרות את ראשי המרחבים. מרחבי ההסתדרות מלווים את המפעלים ומקומות העבודה המקומיים שבאזורם, בעוד האיגודים המקצועיים מלווים את מקומות העבודה בעלי הפריסה הארצית. על פי רוב במרחבים ישנם מזכירי איגוד מקצועי המלווים גם על ידי האיגודים המקצועיים השונים, ובכל מקרה בכל הקשור להכרזת סכסוכי עבודה כפופים גם המרחבים לאגף לאיגוד מקצועי. כמו כן, אמונים המרחבים על איגוד מקומות עבודה נוספים בתחומם.
להסתדרות אגפים נוספים, כגון האגף להתאגדות עובדים האמון על הקמת ועדי עובדים חדשים, האגף לקידום השוויון, אגף כלכלה, אגף הרווחה, אגף הספורט, המחלקה המשפטית, המחלקה לקשרים בין-לאומיים, המינהלת לרישום חברים גביה ושירות, אגף מנהל ועוד. כמו כן, לצד הארגון וכחלק אורגני ממנו פועל ארגון הנשים הגדול בישראל – נעמ"ת (אשר הבחירות למוסדותיו ולמרחביו מתקיימות במקביל לבחירות הכלליות למוסדות ההסתדרות, כשלכלל הנשים החברות בהסתדרות זכות בחירה).
בשנת 2018 הקימה ההסתדרות מכון למחקר כלכלי חברתי, לחברי המועצה האקדמית של המכון נבחרו: ירון זליכה (יו"ר), שי בירן, אפרים צדקה, ניצה (קלינר) קסיר, יוסי זעירא, טלי קריסטל, לאה אחדות ועו"ד בני כהן.
ההסתדרות מעסיקה 1,031 עובדים, העוסקים במתן ייעוץ, הדרכה, ייצוג משפטי, ייעוץ ארגוני ושירותי תרבות ורווחה לעובדים המאוגדים בה. עובדי ההסתדרות מאוגדים בעצמם, בוועד משלהם, שלעיתים מנהל סכסוכי עבודה עם הנהלת ההסתדרות עצמה. תקציב ההסתדרות לשנת 2017 צפוי להסתכם ב-596 מיליון ש"ח.
בהסתדרות פועל מבקר פנימי בעל סמכויות פיקוח רחבות על הארגון וכלל הגופים התלויים בו. המבקר ממונה על ידי נשיאות בינ"ה, ומאושר על ידי בינ"ה, ואחראי בפניה בלבד ולא בפני הרשות המבצעת (הנהגת ההסתדרות). המבקר הוא שמחליט על נושאי הביקורת, אולם לבינ"ה, ולהנהגת ההסתדרות באישור בינ"ה הרשות להטיל עליו גם משימות ביקורת ספציפיות. על אף שההסתדרות היא אגודה עות'מאנית, היא כפופה גם לביקורת מבקר המדינה – זאת למעט בתחום האיגוד המקצועי, וזאת במטרה לשמור על עצמאות האיגוד המקצועי המייצג עובדים ואיגודים פעמים רבות מול המדינה כמעסיק.
החברות בהסתדרות החדשה
ההסתדרות פתוחה להצטרפות של כל שכיר ישראלי אשר יכול להצטרף אליה באופן עצמאי על מנת ליהנות משירותי פרט שונים שהיא מציעה. בהתאם לחוק הסכמים קיבוציים, ההסתדרות הופכת לארגון יציג של כלל העובדים במקום העבודה, היכולה לשאת ולתת לחתימת הסכם קיבוצי, אף אם חברי ההסתדרות מהווים שליש בלבד מכלל העובדים במקום העבודה ואין במקום העבודה ארגון עובדים אחר שיש לו יותר חברים. לעיתים ההסתדרות החדשה אינה גובה דמי חבר מעובדים במקומות עבודה בהם קמה התארגנות ראשונית שטרם הבשילה לכדי חתימה על הסכם קיבוצי. דמי החבר בהסתדרות עומדים על גובה של 0.9% מהשכר (עד לתקרה חודשית של 157.18 ש"ח). בנוסף גובה ההסתדרות דמי טיפול ארגוני בגובה 0.75% מהשכר (עד לתקרה חודשית של 130.98) ממי שאינם חברים בארגון עובדים, אך חל עליהם הסכם קיבוצי או צו הרחבה שבהם נקבע ניכוי זה.
כל חבר הסתדרות זכאי בהתאם למקום עבודתו ולמקצועו להיות חבר בהסתדרות ענפית אחת, ובהסתדרות מקצועית אחת (כך למשל עובדת סוציאלית המועסקת במשרד הרווחה תהיה חברה הן בהסתדרות עובדי המדינה והן באיגוד העובדים הסוציאליים).
ההסתדרות מעניקה לחברים, בתמורה לדמי החבר, סל שירותים הכולל: קרן שביתה, המבטיחה את קיומם הכלכלי של עובדים בזמן שביתה; זכות לבחור ולהיבחר למוסדות ההסתדרות; סיוע משפטי אישי מול מעסיקים; חברות בנעמת לנשים – המעניקה להן סיוע משפטי בנושאי משפחה, אפליה, זכויות סוציאליות מיוחדות ופעילויות ייחודיות לנשים; חברות במועדון הצרכנות 'ביחד בשבילך' וכן שירותי פנאי, כולל אפשרות כניסה לאחד מחמשת הקאנטרי-קלאבים של ההסתדרות, כרטיסים מסובסדים להצגות ואירועי תרבות, ועוד.
בשנת 2016 הוקם מועדון צרכנים ביחד בשבילך שמונה כ-150 אלף חברים.
היסטוריה
יצירת ההסתדרות החדשה ותקופת חיים רמון (1994–1995)
שמאל|ממוזער|242x242px|חיים רמון
ההסתדרות החדשה קמה מתוך ההסתדרות הכללית בשנת 1994 ביוזמתו של היו"ר הנבחר חיים רמון. רמון ועמיר פרץ, שני פוליטיקאים צעירים ממפלגת העבודה (שהשתייכו לקבוצת חברי כנסת שכונו השמינייה), הקימו סיעה בשם "חיים חדשים", שפרשה מסיעת העבודה בהסתדרות, והתמודדה נגד המזכ"ל חיים הברפלד. הסיעה ניצחה בבחירות כשהציעה במצעה להפוך את ההסתדרות מגוף מדינתי מנוון ומשותק, בעל 'שני ראשים' (איגוד מקצועי במקביל למשק עובדים במסגרת חברת העובדים במסגרתו היוותה מעסיק) לאיגוד מקצועי "רזה ושרירי" שיילחם באופן יעיל למען העובדים – בין היתר על רקע המצב הכלכלי הקשה אליה נקלעה אשר הוביל לכך שנאלצה לקחת הלוואות חוזרות ונשנות מהמדינה – דבר אשר החליש לטענת רמון את כוחה הארגוני מולה כמעסיק
לאחר ניצחונם, מונה רמון למזכ"ל ההסתדרות, ופתח בסיועו של פרץ ברפורמה מקיפה שכללה הפרטה רחבה של נכסיה, הפרדתה של קופת החולים הכללית והפיכת החברות בהסתדרות לוולנטרית יותר, ותוכנית הבראה וקיצוץ דרמטית. עד לרפורמה זו הייתה החברות בקופת חולים כללית מהווה גם חברות אוטומטית בהסתדרות ותשלום מיסי חבר לה. במסגרת הרפורמה הופרדה קופת חולים כללית מההסתדרות והפכה לספק שירותי בריאות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (אותו יזם רמון במהלך כהונתו כשר הבריאות טרם התמודדותו לראשות ההסתדרות). בעקבות השינוי מיליוני אנשים, שהיו חברים בהסתדרות מתוקף חברותם בקופת החולים אף על פי שלא עבדו או שלא היו מאוגדים בפועל, חדלו מלהיות חברים בהסתדרות, והתקציב השוטף של ההסתדרות ממסי החבר ("מס אחיד") ירד מ-1.3 מיליארד שקל ל-300 מיליון – כולם ממסי חבר וולונטריים – דבר אשר העמיק את הגירעון בו עמד הארגון. עם זאת, במסגרת הפרדת קופת החולים מההסתדרות, נטלה על עצמה המדינה את חובות קופת החולים שהיוו חלק נכבד מחובות ההסתדרות.
גירעון זה כוסה בין היתר באמצעות תוכנית קיצוצים ופיטורין אשר צמצמה את מספר עובדי ההסתדרות מ-4,000 עובדים לפחות מ-2,000; וכן באמצעות הפרטת מפעלי ההסתדרות, כולל קונצרן התעשייה כור, חברת הבנייה "סולל בונה" ו"שיכון עובדים", מכירת נדל"ן, ועוד (את השליטה בבנק הפועלים איבדה ההסתדרות במשבר מניות הבנקים, וחברת הביטוח "הסנה" קרסה עוד בשנת 1992). ההסתדרות נפרדה, אפוא, ממרבית נכסיה הכלכליים ונעשתה ממוקדת בעיקר בייצוג עובדים ובפעילות איגוד מקצועי, בדומה לאיגודים מקצועיים רבים בעולם. אחדים מנכסיה – כמו רשת בתי האבות "משען", הוצאת הספרים "עם עובד", רשת החינוך "עמל" ובעיקר – קרנות הפנסיה, נשארו בידיה (קרנות הפנסיה, שסבלו מגירעון אקטוארי, הולאמו בשנת 2003). חובותיה של ההסתדרות נפרסו, וההסתדרות ממשיכה לשלם אותם עד היום, כשהיא ממשיכה לקיים את פעילותה השוטפת.
לדברי רמון
בנוסף לרפורמות הכלכליות, פעל רמון לבצע להסתדרות "הבראה תדמיתית". אחד הצעדים הראשונים שעשה רמון בהסתדרות היה לשנות את שמה מ"ההסתדרות הכללית" ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה". כמו כן, שינה את תוארו מ"מזכ"ל ההסתדרות" ל"יו"ר ההסתדרות" ואת "הוועד הפועל של ההסתדרות" הפך ל"בינ"ה". בתקופתו של רמון היה ניסיון להעביר את מטה ההסתדרות אל בניין משרדים חדש באזור התעשייה גבעת שאול בירושלים אך ניסיון זה נכשל ולאחר שנה חזרה הנהלת ההסתדרות אל בית הוועד הפועל בתל אביב.
תקופת פרץ (1995–2005)
שמאל|ממוזער|194x194px|עמיר פרץ
רמון פרש מההסתדרות בנובמבר 1995, לאחר רצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, כדי לכהן כשר הפנים בממשלה בראשותו של שמעון פרס. עם פרישתו של רמון, הפך פרץ ליו"ר ההסתדרות, ונשאר בתפקיד 10 שנים רצופות. פרץ הטביע את חותמו על ההסתדרות, השיג בה שליטה מוחלטת והפך אותה לגוף המזוהה איתו באופן אישי. הוא השאיר בארגון את מרבית בעלי התפקידים הישנים, אך במשך השנים החליש את מעמדם ומינה לתפקידי מפתח צעירים שצמחו מתוך ועדי העובדים, שגילו לו נאמנות רבה יותר. הנהגת ההסתדרות השתנתה מאז שפרץ קיבל לידיו את ההנהגה, שהייתה אשכנזית ברובה, וקשורה בטבורה – אידאולוגית וחברתית – לתנועת העבודה ההיסטורית ול"ממסד המפא"ניקי" הישן. מאז צמחה הנהגה מגוונת בהרבה, שרבים מחבריה גדלו בפריפריה, וצמחו במפעלים ומקומות עבודה, בהם מזרחיים רבים, ערבים, חרדים, וחברי מפלגת ש"ס.
גם אופי פעילותה של ההסתדרות עבר שינוי דרמטי. מגוף כוללני ששירת את רוב אוכלוסיית המדינה, הפכה ההסתדרות בתקופת פרץ לגוף שקשור בעיקר לקבוצה קטנה בהרבה של עובדים – רובם במגזר הציבורי. מדיניות הממשלה מאז שנות השמונים, לצד המדיניות שהוביל קודמו רמון, צמצמה מאוד את מספר העובדים המאוגדים. המדינה החלה להגביל ולצמצם את תקני כוח האדם, והובילה תהליכי צמצום במפעלים ומשרדי הממשלה תוך פיטורי עובדים מאוגדים כשבמקומם גויסו עובדים המועסקים שלא תחת הסכמים קיבוציים באמצעות חברות כוח אדם אשר פעמים רבות אף פוגעות בזכויותיהם. ענפי כלכלה שהתפתחו במהלך הגאות הכלכלית של שנות התשעים, בייחוד בתחומי ההיי-טק והשירותים התבססו על גיוס עובדים בלתי-מאוגדים בחוזים אישיים. ההסתדרות בראשות פרץ, והוועדים הקשורים אליה, כמעט ולא עשו דבר כדי לגייס עובדים לא-מאוגדים ולהרחיב את מעגל העבודה המאורגנת, ולעיתים אף מנעו התארגנויות חדשות של עובדים. במקום זאת, העדיפו לרכז את כוחם בשמירה על תנאי העבודה הטובים שההסתדרות הישנה השיגה לעובדים המאוגדים, ועל תנאי פיצויים נאים למפוטרים.
שני המעמדות של עובדים במשק, עובדי החברות ה"הסתדרותיות" ועובדים "רגילים", עם פער עצום בתנאים הסוציאליים בין אלה לאלה, שאפיינו את ההסתדרות הישנה, המשיכו להתקיים. במקביל לפערים שהלכו והתרחבו בין העובדים הלא-מאוגדים לבין עצמם, נוצרו גם פערים גדולים בין עובדים מאוגדים במונופולים הממשלתיים, כמו חברת החשמל ונמלי הים, ובין העובדים במפעלים פרטיים רגילים, שנאלצו יותר ויותר ליישר קו עם מעסיקיהם והפכו, במקרים רבים, ל"וועדי בובה" בחסות ההנהלה. בשל כך, ההסתדרות החדשה נעשתה מזוהה יותר ויותר עם "הוועדים הגדולים".
פרץ הצליח להחזיר להסתדרות, שקיבל לידיו בשיא חולשתה, כגוף שכבר היו מי שהספידו אותו כחלק מההיסטוריה, חלק ממעמדה כגוף חזק ומשפיע בפוליטיקה ובכלכלה הישראלית. פעילותה של ההסתדרות בתקופתו של פרץ נוהלה תוך קשר אמיץ עם פעילותו הפוליטית. שנה אחת לאחר כניסתו לתפקיד התמנה יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, לראש הממשלה. נתניהו, המחזיק באג'נדה כלכלית שמרנית מובהקת, ניסה לכפות על עובדי המדינה והרשויות המקומיות מהלכים של התייעלות, שאיימו עליהם בפיטורים ובהרעת תנאים. פרץ הרבה להשתמש בזכות השביתה, וביכולת השביתה של העובדים בוועדים הגדולים, הוביל אותם לסדרת מאבקים עם נתניהו, שהגיעו לשיאם כאשר השבית פעמיים – ב-1997 וב-1998 – את כל המגזר הציבורי במשק, כולל נמלי הים והאוויר. השביתות הופסקו לאחר כיומיים, בהוראת בית הדין לעבודה, אך הממשלה נאלצה, בלחץ בית הדין, לקבל חלק מדרישות ההסתדרות.
בשנת 1997 נבחר אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה, שפרץ עדיין שימש כחבר הכנסת מטעמה, ובמאי 1999 נבחר ברק לראש הממשלה. פרץ לא היה מרוצה מבחירתו של ברק, שהחזיק בעמדות כלכליות ליברליות, והחליט לפרוש מהעבודה ולהקים את מפלגת עם אחד, מפלגה ייחודית שייצגה את העובדים המאוגדים בלבד, תוך שיתוף פעולה עם פוליטיקאים מסיעות אחרות, כמו חיים כץ מהליכוד ודוד טל מש"ס. במהלך כהונתו הקצרה כראש ממשלה, ניסה אהוד ברק לקדם רפורמה גדולה במס, רפורמת בן בסט, שכללה ביטול של זכויות שונות של העובדים המאוגדים, כמו הפטור ממס על קופות הגמל, קרנות ההשתלמות והחסכונות הפנסיוניים. פרץ ניהל קמפיין מתוקשר נגד התוכנית, שכללה איום בהשבתה כללית נוספת של המגזר הציבורי, והצליח להביא לביטולה בלא שביתה.
מבחן הכוח המרכזי של פרץ וההסתדרות הגיע בתחילת 2003 עם מינויו של נתניהו לשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון. נתניהו, שכעת היה פטור מהאחריות לנושאים מדיניים ויכל להתמקד בקידום האג'נדה הכלכלית שלו, הוביל תוכנית לרפורמה כוללת במשק הישראלי, שכללה, בין השאר, הלאמה והפרטה חלקית של קרנות הפנסיה של ההסתדרות, הפרטה של רוב החברות הממשלתיות (שכל עובדיהן מאוגדים בהסתדרות), והרעת תנאים לעובדי המדינה והרשויות המקומיות . יישום התוכנית של נתניהו נתפש, גם על ידי תומכיו וגם על ידי מתנגדיו, כאיום על עצם קיומה של העבודה המאורגנת בישראל . בנוסף על הפרטים הקונקרטיים של התוכנית, יצא נתניהו בסדרת הצהרות נגד ההסתדרות והעבודה המאורגנת, ברוח הצהרותיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט ת'אצ'ר, כולל "פליטת פה" שחזר עליה מספר פעמים, שבה כינה "בטעות" את עובדים "אויבים" (בדומה להצהרתה של תאצ'ר, "ניצחנו את אויבנו מבחוץ, כעת עלינו להתגבר על אויבנו מבפנים"). ציבור העובדים המאוגדים הרגיש מאוים ו"יצא למלחמה" נגד התוכנית. במהלך השנתיים הבאות, יושמה התוכנית ברובה, תוך עימות מתמיד בין נתניהו לפרץ, שכלל הצהרות והתבטאויות חוזרות ונשנות שלהם זה נגד זה, וכן שביתות רבות, עיצומים ואיומים בשביתות – כולל שביתה של חודשיים, הארוכה בתולדות המדינה, בנמלי הים, ושביתה כללית במשק, שתיהן בשנת 2004.
התוכנית של נתניהו הוכתרה כהצלחה, ואילו פרץ הצליח למזער כמעט לגמרי את הפגיעה בעובדים. הפרטת חברת החשמל לא יצאה לפועל, והפרטת נמלי הים רוככה. העובדים בכל החברות שהופרטו (חברת התעופה אל על, חברת הספנות צים, בתי הזיקוק לנפט, חברת התקשורת בזק, בנק דיסקונט וחלק מבנק לאומי) נשארו בתפקידם, נותרו מאוגדים וגם קיבלו, אחרי משא ומתן ארוך, תוספות משמעותיות לשכרם שהוגדרו כ"מענק הפרטה", בשעה שהנפגעים האחרים של התוכנית הכלכלית, מקבלי הקצבאות, ספגו פגיעה קשה בתנאי חייהם הקשים ממילא. ההסתדרות איבדה את שליטתה בקרנות הפנסיה, אך יחד אתן נפטרה גם מחוב של עשרות מיליארדי שקלים . ההסתדרות וועדי העובדים חזרו לכותרות התקשורת והוכיחו את כוחם ופרץ הוכיח את כישורי המנהיגות שלו, והצליח, בסוף שנת 2005, להפוך ליו"ר מפלגת העבודה ולמועמד לראשות הממשלה. כשנשאל כיצד הוא מסביר את כישלונה של ההסתדרות במניעת הפערים במשק, אמר שזהו תפקידה של הממשלה וש"לשם כך הוא נכנס לפוליטיקה".
תקופת עיני (2005 – מאי 2014)
שמאל|ממוזער|212x212px|עופר עיני
מחליפו של פרץ, עופר עיני, שימש יו"ר בין 2 בינואר 2006 ל-1 בפברואר 2014. עיני מונה כממלא מקום, כשפרץ התמנה לשר, ולאחר מכן נבחר לתפקיד בזכות עצמו. בניגוד לתדמיתו הפוליטית של פרץ, עיני בנה תדמית "מקצועית", של מנהיג פועלים שמעייניו בפעולות ענייניות לשיפור מצב העובדים. מאז מינויו של עיני, מנסה ההסתדרות להפנות משאבים רבים יותר לטיפול בעובדים חלשים. עיני היה גם יו"ר ההסתדרות הראשון שצמח מהשטח – החל כעובד מס הכנסה, נבחר לראש ועד העובדים, דרך תפקידים נוספים, כמו יו"ר האגף לאיגוד מקצועי, עד לתפקיד יו"ר ההסתדרות.
בשנתיים הראשונות לראשותו, גייסה ההסתדרות לשורותיה עובדים שלפני כן לא היו מאוגדים כלל, במפעלים פרטיים, חברות כוח אדם, ניקיון, שמירה, מסעדות ורשתות שיווק. לא מעט מהם הצליחו, בסיוע ההסתדרות, לחתום על הסכמי עבודה קיבוציים ששיפרו משמעותית את שכרם ותנאי העסקתם. בשנת 2009 הוקם אגף להתאגדות עובדים, שפעל לצד המרחבים להקמת ועדי עובדים חדשים והוביל להצטרפותם של מאות אלפי עובדים להסתדרות.
מבחן נוסף שעיני עמד בו בהצלחה, היה פתרון בעיית הלנות השכר ברשויות המקומיות. בשנים 2003–2006, סבלו עובדים ברשויות בפריפריה מהלנות מתמשכות של שכרם, עקב ניהול לקוי וקיצוצים שביצע נתניהו בתמיכה הממשלתית ברשויות. הלנת השכר הייתה העילה לשביתה הכללית שיזם פרץ בשנת 2004, והלנות שכר נמשכו גם אחרי השביתה, מאחר שהממשלה והרשויות לא שינו את מדיניותם כדרישת ההסתדרות. אחרי השביתה בשנת 2006 תחת הנהגת עיני, הרשויות והממשלה נקטו מאמץ מרוכז להגדיל את התקציב ולייעל את עבודת הרשויות, והלנות השכר פחתו במידה רבה.
עיני פיתח "ברית אסטרטגית" עם נציג המעסיקים במשק – נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר לשכת התיאום של הגופים הכלכליים, שרגא ברוש, המתבטאת בהסכמה כמעט מוחלטת על מהלכיהם של שני הגופים, ידידות אישית ואף שותפות אידאולוגית. עיני מסביר את ה"ברית" ברצונו להשיג הישגים לטובת העובדים מבלי להתעמת עם המעסיקים, כדי למנוע שביתות שיפגעו במקומות עבודה. ה"ברית", שהביאה על השניים ביקורת רבה מכל הצדדים, הביאה את ברוש להביע תמיכה ציבורית בשביתה הכללית ובמאמצי ההתאגדות שהוביל עיני, והביאה את עיני לתמוך במאבקיו של ברוש להגדלת התמיכה הממשלתית במפעלים, בעיקר מאז שהחל המשבר הכלכלי הגלובלי בשנת 2008. הישגם העיקרי המשותף של השניים הוא הסכם שחתמו המחייב את המעסיקים להעניק פנסיה לכל עובד, שהממשלה הרחיבה אותו והפכה אותו לצו מחייב לכל המעסיקים במשק.
עיני היה מעורב בפוליטיקה. הוא חבר במפלגת העבודה, ובעבר נחשב למקורבו של יו"ר המפלגה, אהוד ברק, ולאחר הבחירות לכנסת ה-18 הצליח להוביל את המפלגה להצטרף לממשלתו של בנימין נתניהו, בנימוק שממשלה חזקה עם מודעות חברתית תטפל היטב במשבר הכלכלי ובכך תיטיב עם העובדים (ובניגוד לעמדתו של פרץ). בניגוד לפרץ שמר עיני על יחסים טובים עם נתניהו, ששיתף את ההסתדרות בתוכנית שגיבש להתמודדות עם המשבר.
במסגרת הצטרפות מפלגת העבודה לממשלה אליה דחף עיני, הועברה חבילת חוקים שסייעה בארגונם של עובדים חדשים בהסתדרות – ביניהם חוק המטיל קנסות כבדים על מעסיקים הפוגעים בהתאגדות עובדים ראשונית, וכן חוק הקובע כי מעסיק מחויב לנהל משא ומתן קיבוצי מול ארגון עובדים יציג. חוקים אלה, לצד הקמתו של האגף להתאגדות עובדים על ידי עיני בשנת 2010, היוו גורמים מרכזיים בהיווצרותו של גל התארגנויות עובדים חדשות במשק, בסקטורים שבעבר לא היו מאורגנים במסגרת ההסתדרות או בכלל. כך במהלך שנת 2012 ליוותה ההסתדרות בהנהגת עיני את מאבקם של עובדי חברת הסלולר פלאפון להכרה בהתאגדותם, מאבק שבעקבותיו התאגדו כלל עובדי חברות הסלולר הגדולות והחלה ההתארגנות בענף ההיי-טק.
בשלהי דצמבר 2009 הודיע עיני כי בית נבחרי ההסתדרות אישר הצטרפותם של עובדים זרים השוהים בישראל כחוק לשורות ההסתדרות החל ממרץ 2010. בכך תתאפשר לראשונה התאגדות חוקית של עובדים זרים וההסתדרות הרחיבה את שורותיה גם לעובדים תושבי ישראל שאינם אזרחים.
בחודש פברואר 2012 יזם עיני שביתה כללית שנועדה לצמצם את תופעת עובדי הקבלן ולהשוות את תנאיהם לתנאי העובדים הקבועים. השביתה נמשכה חמישה ימים ובסיומה חתם עיני עם האוצר הסכם המשפר את תנאי העסקתם של עובדי הקבלן. ההסכם כלל בין היתר העלאת שכר המינימום לעובדי קבלן השירות ל-4,500 ש"ח לחודש, העלאת ההפרשות לפנסיה, שיפור בתנאים הסוציאליים, חיזוק הפיקוח על תנאי העסקה ועוד.
באוקטובר 2013 הודיע עיני על פרישתו מראשות ההסתדרות.
תקופת ניסנקורן (יוני 2014 – מרץ 2019)
שמאל|262x262px|ממוזער|אבי ניסנקורן בהפגנת עובדים מול משרד האוצר, דצמבר 2015
ביוני 2014 אושר על ידי בינ"ה מינויו של אבי ניסנקורן לתפקיד יו"ר ההסתדרות, לאור המלצתו של היו"ר היוצא. כנגד הליך מינויו הוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לקיום בחירות כלליות בהסדרות, אולם עתירה זו נדחתה. אחד ההסכמים הראשונים עליהם חתם ניסנקורן עם כניסתו לתפקיד היה הסכם קיבוצי כללי מול ארגוני המעסיקים המחייב כל מקום עבודה המעסיק למעלה ממאה עובדים להעסיק 3% עובדים עם מוגבלויות – על הסכם זה הוטל גם צו הרחבה אשר הפך אותו למחייב בכלל המשק.
בדצמבר 2014 חתמה ההסתדרות על הסכם קיבוצי עם נשיאות הארגונים העסקיים, להעלאת שכר המינימום, בשלוש פעימות, ל-5,000 ש"ח. בהתאם להסכם זה תיקנה הכנסת, בחקיקת בזק, את חוק שכר מינימום. בהמשך הוסכם על פעימה נוספת להעלאת שכר המינימום ל-5,300 ש"ח במהלך שנת 2017. ביולי 2014 חתמה ההסתדרות גם על הסכם קיבוצי ענפי חדש בענף השמירה והאבטחה לו ניתן מאוחר יותר גם צו הרחבה.
ביולי 2015 יצאה ההסתדרות בהנהגת ניסנקורן לסכסוך עבודה כללי במשק בדרישה להובלת רפורמה מקיפה לצמצום ההעסקה הקבלנית בשירות הציבורי, ובאותו החודש נחתם מסמך הסכמות בין ניסנקורן ושר האוצר משה כחלון להעברתם של עשרות אלפי עובדי קבלן להעסקה ישירה, ולשיפור תנאיהם של עובדים נוספים. בין היתר נקבע בהסכם כי כלל עובדי הניקיון בבתי החולים הציבוריים ייקלטו להעסקה ישירה, וכן כלל הסייעות המתוקצבות בגני הילדים ברשויות המקומיות, עובדי משמרות הבוקר של קרנות המחקר בבתי החולים, אלפי עובדים סוציאליים המועסקים בשירות הרשויות המקומיות ועוד. כמו כן נקבעה בצו הרחבה הצמדה של שכר העובדים הסוציאליים המועסקים בעמותות בשירות המדינה והרשויות המקומיות לשכר עמיתיהם המועסקים בהעסקה ישירה – יישום של דרישה שהעמידו העובדים הסוציאליים עוד במאבקם בשנת 2011.
בפברואר 2016, חתם ניסנקורן על מסמך הבנות עם ארגוני המעסיקים להגדלת שיעור ההפרשה הכולל לפנסיית חובה מ-17.5% ל-18.5% כשגם העובדים וגם המעסיקים יגדילו את הפרשותיהם, כל אחד בחצי אחוז – הסכם שהורחב אף הוא לכלל המשק. בפברואר 2016 יזם ניסנקורן הקמת אתר חדשות מבית ההסתדרות "דבר ראשון".
בדצמבר 2015 בעקבות סכסוך עבודה כללי במשק, נחתם מול האוצר הסכם מסגרת חדש עבור המגזר הציבורי, זאת לאחר למעלה משלוש שנים בהן לא נחתמו הסכמי מסגרת. הסכם המסגרת קבע העלאת שכר בסך 7.5%, אשר לראשונה חלק ממנה ניתן כתוספת שקלית הפועלת לטובת בעלי ההכנסות הנמוכות ולצמצום פערים. כמו כן ניתנו 7.5% נוספים לסקטורים ספציפיים בהם הוקפא השכר שנים ארוכות טרם ההסכם.
בינואר 2016 הקימה ההסתדרות מועדון צרכנות תחת המותג 'ביחד בשבילך', המקנה לחברי ההסתדרות שורה של הנחות בקניית מוצרים ובפעילויות נופש ורווחה. אחת ממטרות המהלך הייתה לעודד משלמי דמי טיפול בלבד להצטרף כחברים מן המניין בארגון, וזאת במטרה לחזק את כוחה הארגוני של ההסתדרות במשק הישראלי ובמקומות העבודה.
ב-23 במאי 2017 נערכו בחירות ליו"ר ההסתדרות ולבית נבחרי ההסתדרות, בהן התמודדו ניסנקורן ושלי יחימוביץ'. אבי ניסנקורן ניצח בבחירות ברוב של 62.42%.
במהלך כהונתו של ניסנקורן נמשכת מגמת ההתאגדויות במשק הישראלי, גם בענפים שלא היו מאורגנים בעבר. בין היתר נחתם לראשונה הסכם קיבוצי בחברת היי טק בישראל – חברת SAP.
תקופת בר-דוד (מרץ 2019 ועד היום)
ממוזער|ארנון בר-דוד|239x239 פיקסלים
במרץ 2019 אושר על ידי בינ"ה מינויו של ארנון בר-דוד לתפקיד יו"ר ההסתדרות, לאור המלצתו של היו"ר היוצא.
אחת מפעולויו הראשונות בתפקיד, מספר ימים לאחר כניסתו לתפקיד, הייתה סגירת אתר החדשות האינטרנטי דבר ראשון. ב-1 במאי 2019 נפתח האתר מחדש בשם דבר העובדים בארץ ישראל.
באוגוסט 2019, חתם על הסכם כחלק מהבנות הרפורמה בנמלי הים, על פיו תועבר מחלקת הים של נמל חיפה לחברה ממשלתית חדשה בבעלות חברת נמלי ישראל, אשר תשרת את שני הנמלים במפרץ חיפה, הישן והחדש. בדצמבר 2019 חתם על הסכם מקביל גם באשר למחלקת הים בנמל אשדוד שיועברו לעבוד בחנ"י או בחברת בת של חנ"י ויתנו שירותי ים לשני הנמלים באשדוד.
במהלך תקופת משבר הקורונה בשנת 2020, חתם על שורה של הסכמים קיבוציים שהסדירו את אופן פעולת המגזר הציבורי בתקופת הסגרים – כשבמהלך הסגר הראשון הוסכם כי חלק ניכר מהעובדים ייקחו חופשות על חשבונם, ובהמשך הוסדר תשלום שכר חלקי לעובדים שתפקידם לא נדרש באופן זמני. במקביל המשיך בר-דוד במגמה של הידוק הקשר בין ההסתדרות וארגוני המעסיקים.
בתקופת משבר הקורונה הוקם לצד ההסתדרות גם 'פורום עצמאים' במטרה לרתום את כוחו של הארגון כדי לקדם חקיקה שתסייע למגזר זה שנפגע קשות במשבר ושאיננו מיוצג בהסתדרות. כמו כן ייסדה ההסתדרות את מכון המחקר פורום ארלוזורוב.
כחלק ממאמציו לשיפור תדמית ההסתדרות, הוביל את הסרת הגדרות סביב למדשאה הגדולה שבחזית בית הוועד הפועל של ההסתדרות והפיכתה לגינה ציבורית בנובמבר 2020.
בנובמבר 2021 חתמה ההסתדרות על עסקת חבילה עם הממשלה וארגוני המעסיקים, שכללה העלאת שכר המינימום ב-700 ש"ח בפעימות לאורך חמש שנים עד לסכום של 6,000 ש"ח לחודש. לצד זאת הוסכם על הקפאת שכר במגזר הציבורי לשנת 2022, וכן כי עובדי המגזר הציבורי יוכלו לעבוד יום עבודה בשבוע מהבית. עוד הוסכם על אפשרות לחישוב גמול שעות נוספות גמיש לעובדים בשכר של למעלה מ-7,950 שקלים ותוספת יום חופשה לעובד בשנה.
ב-25 במאי 2022 נערכו בחירות ליו"ר ההסתדרות ולבית נבחרי ההסתדרות, בהן התמודדו ארנון בר-דוד ועופר עיני. ארנון בר-דוד ניצח בבחירות ברוב של 78.30%.
ב-26 במרץ 2023 יושב ראש הארגון ארנון בר-דוד הודיע על שביתה כללית במשק כחלק מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית וההצהרה של ראש הממשלה בינמין נתניהו לפטר את שר הביטחון יואב גלנט. בר-דוד הודיע על סיומה של השביתה בסוף אותו היום לאחר שנתניהו הצהיר שהחקיקה תושהה והקואליציה תכנס להדברות עם האופוזיציה לגבי הרפורמה המשפטית.
ממוזער|חתימת ההסכמות לקראת הסכם המסגרת למגזר הציבורי, מרץ 2023
ביולי 2023 חתם בר-דוד מול האוצר והשלטון המקומי על הסכם מסגרת לעובדי המגזר הציבורי, לראשונה מאז 2016, הקובע תוספת שכר של 11% עד שנת 2027, קיצור שבוע העבודה במגזר הציבורי מ-42 ל-40 שעות בשתי פעימות, מסגרת עלות של 3% לפתרון בעיות לסקטורים ספציפיים במהלך תקופת ההסכם ומענק חתימה של 6,000 שקלים לכלל עובדי המגזר הציבורי.
במהלך כהונתו נחתמו רפורמות משמעותיות במבנה השכר של העובדות הסוציאליות ושל תומכות החינוך (סייעות) ברשויות המקומיות, שהעלו את השכר במקצועות אלו.
ביקורת
מאז הקמתה של ההסתדרות החדשה, היא מהווה מטרה לביקורת ציבורית, פוליטית, תקשורתית ואקדמית רבה. ניתן לחלק את הביקורת על ההסתדרות לשני סוגים: ביקורת "מימין", וביקורת "משמאל".
הביקורת מימין
הביקורת ה"ימנית" באה מצד פוליטיקאים ממפלגות כמו הליכוד, מפלגת שינוי, ישראל ביתנו, ימינה והציונות הדתית כמו כן גם תומכי כלכלה ליברלית וכלכלת שוק חופשי, אנשי עסקים, מנהלי חברות, כלכלנים בבתי השקעות ובאקדמיה, עיתונאים כלכליים (בראשם נחמיה שטרסלר וגיא רולניק), מצד פקידות משרד האוצר, ולעיתים אף מפקידים בממשל האמריקני. בנוסף, ארגון ה-OECD גם הוא ביקר את ההסתדרות וטען כי היא מזיקה לכלכלה הישראלית. הדוברים הבולטים ביותר של הביקורת ה"ימנית" הם בנימין נתניהו, עומר מואב, אביר קארה וגלעד אלפר. ההסתדרות, לטענת המבקרים, היא ארגון עובדים מזיק בשל כוחה יוצא הדופן, העובדה שהיא מייצגת עובדים מוועדים רבים, המוכנים לשבות גם אלה למען אלה, הגיבוי שהיא נותנת לוועדים במונופולים והעבר ה"בולשביקי" שלה. לטעמם של המבקרים, מחזיק יו"ר ההסתדרות בכוח רב המאפשר לו אישית השפעה גדולה על כלכלת המדינה, ולמעשה, באמצעות נשק השביתה הכללית, יכול לגרום לה נזקים כבדים. המבקרים מאשימים את ההסתדרות בכך שהיא מסייעת לעובדי המונופולים להשיג לעצמם תנאי עבודה מופלגים, לעיתים מנוגדים לחוק, תוך בזבוז כספי ציבור, וגורמת לשביתות שפוגעות בכלכלת ישראל ומערערות את אמון המשקיעים הזרים. כמו כן, רבים מבקרים את ההסתדרות על חוק השליש בטענה שהוא אנטי־דמוקרטי וקיים רק בישראל. בתגובה לכך, בהסתדרות טוענים כי כוחה של ההסתדרות אינו גדול יותר מאשר כוחם המשותף של ועדי העובדים במדינות מערביות אחרות, ואולי אף קטן יותר. בהסתדרות הרבו גם לטעון, בעיקר בעידן עופר עיני, כי כוחה של ההסתדרות פועל בעיקר לבלימת העובדים (כפי שהיה בשנות שלטון מפא"י, בהן קיבלה על עצמה ההסתדרות את תכתיב האחריות ועסקה רבות במיתון דרישות פועלים), וכי "לממשלה עדיף לעמוד מול גוף אחראי אחד מאשר מול מאה גופים קיצוניים". בנוסף טוענים בהסתדרות שזכותם של העובדים לשבות ולהיאבק על זכויותיהם היא זכות יסוד דמוקרטית שעולה על הצורך בשקט תעשייתי ובשגשוג כלכלי.
הביקורת משמאל
הביקורת ה"שמאלית" באה מארגוני עובדים מתחרים כמו כוח לעובדים, ומען - עמותה לסיוע לעובדים, פעילים בארגוני סיוע לעובדים, כמו קו לעובד, ארגוני שמאל רדיקליים כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית, חברי חד"ש, סוציולוגים, עיתונאים ואנשי תקשורת, אנשי רוח, אמנים, אנשי אקדמיה במדעי הרוח, ולעיתים קרובות פעילים שעזבו את ההסתדרות או הודחו ממנה. ביקורת זו טוענת שההסתדרות הפקירה, למעשה, את ציבור העובדים מהשכבות החלשות, עושה מאמצים קטנים, אם בכלל, לגייס עובדים כאלה לשורותיה, וגם כאשר היא מצליחה לאגד אותם, היא אינה נותנת להם גיבוי במאבקיהם, וכי ועדים רבים במקומות עבודה כמו מפעלים ורשתות שיווק הם, למעשה, בובות בידה של ההנהלה. יש ממבקרים שטוענים שההסתדרות להוטה למחוק את עברה ה"בולשביקי" ולהפגין שהיא השתנתה, מנסה לשמור על קשרים טובים עם המגזר העסקי, ומשתיקה מאבקי עובדים. מבקרים אחרים מהצד ה"שמאלי" תולים את בעיותיה של ההסתדרות במבנה שלה, שלטענתם, אינו דמוקרטי, כיוון שהיא נשלטת על ידי פעילי מטה שכירים ("עסקנים") ולא על ידי הנהגה נבחרת של חברי הוועדים עצמם. בתגובה לטענות אלו, בהסתדרות מודים שמצבם של העובדים החלשים בישראל בכי רע, אך טוענים כי ההסתדרות, תחת הנהגתה הנוכחית, עושה מאמצים גדולים וכנים לשנות את המצב, באמצעות גיוס עובדים חדשים וגיבוי במלחמה על זכויותיהם, וכי מצבם של עובדים מאוגדים בכל מקום עבודה הוא טוב בהרבה ממצבם של חבריהם שאינם חברים בוועד.
ראו גם
בית הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית
לקריאה נוספת
מ' אדמתי, מההסתדרות הישנה להסתדרות החדשה, רמת גן, 2001.
דני ואזנה, מאוגדים – התחדשות העבודה המאורגנת בישראל, הוצאת שחקים 2017
שוקי שטאובר, המאבק על הוועד – התארגנות עובדים בשנות ה-2000, הוצאת יהושוע שטאובר ספרי ניהול ועסקים, 2018.
מורן סבוראי ואמיר בשה, ספר ועדי עובדים – פרקטיקה ותאוריה בהתנהלות ארגוני עובדים וועדי עובדים, הוצאת נבו, 2019,
אריה שירום, התמרת ההסתדרות, 1994: השלכותיה האפשריות על מערכת יחסי העבודה בשירות הציבורי, רבעון לכלכלה, אפריל 1995.
מיכאל שראל, ארגוני עובדים בישראל: ניתוח כלכלי והמלצות חקיקה, פורום קהלת, מרץ 2016.
קישורים חיצוניים
ההסתדרות הכללית, באתר תנועת העבודה הישראלית.
פרק בנושא ארגוני עובדים בפודקאסט הכלכלי "ערך מוסף", 28 באוקטובר 2016
ארכיון של ההסתדרות העובדים הכללית החדשה באתר ארכיון המדינה
גיל פלוטקין, 23 שנה לבחירת חיים רמון ונפילת ההסתדרות, באתר דבר ראשון, 22 במאי 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: חברה
קטגוריה:ישראל: ארגוני עובדים
קטגוריה:אגודות עות'מאניות
| 2024-10-08T04:58:45
|
ההסתדרות
|
הפניה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל
| 2024-02-03T14:54:45
|
ההסתדרות הכללית
|
הפניה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל
| 2009-05-21T08:08:32
|
הסתדרות העובדים הכללית
|
REDIRECTההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל
| 2009-05-11T15:03:49
|
מטריאליזם דיאלקטי
|
מטריאליזם דיאלקטי הוא גישה רעיונית הבוחנת את המתח (דיאלקטיקה) בין ההכרה האנושית לבין הטבע והמציאות החברתית שסביבו. המטריאליזם הדיאלקטי פותח לראשונה על ידי המרקסיזם, ומשמש כיסוד נפוץ ביותר בתחום הביקורת החברתית, גם בקרב שוללי תורה זו.
רעיונות מרכזיים
כל פעילות היא פעילות חברתית
התורה המרקסיסטית מניחה כי התנהגות האדם ואורח מחשבתו לעולם קיימים במרחב חברתי. כל פעילות אנושית מתייחסת לנעשה על ידי בני אדם ומשפיעה עליהם. לכך יש שני מובנים:
כל פעילות משפיעה על שלושה גורמים: הטבע (=החומר, האובייקט), האדם הפועל (הסובייקט) והחברה. כמובן שאין האדם מבין את מכלול ההשפעה שיש לפעילותו, אך הוא מסוגל לתפוס חלקים גדולים ממנה או לא להבינה כלל.
הפעילות תלויה בחברה, בחוקיה ובמבנה החברתי שלה. רק אדם שנמצא בלא בני אדם נוספים בקרבתו ובלא השפעה על בני אדם ושל בני אדם עליו, אינו יצור חברתי. אין זה רלוונטי לעסוק באדם כזה כיוון שהוא כמעט אינו בנמצא. טענה זו מתקיימת גם על פני השטח, בצורת ההתנהגות של האדם, וגם בתודעתו ובתפיסתו את הפעילות ומטרותיה.
הוויה מעצבת תודעה (מעצבת הכרה)
משפט זה מבטא את עיקרי המטריאליזם הדיאלקטי, הטוען כי הפרקסיס בו חי האדם קובע את תפיסותיו והבנתו את העולם, ולמעשה את משמעותו. משפט זה מתקיים גם אם אין האדם מכיר בכך או מבין זאת.
את משמעות משפט זה ניתן להתחיל להבין על ידי החלוקה שמקיים מרקס בין שני מרכיבי החברה:
בסיס החברה הכולל את שיטות הייצור, אמצעי הייצור ושיטת חלוקת המשאבים. הבסיס הוא המעמד החומרי של החברה, ומושפע הן מהטכנולוגיה הקיימת ועושרה של החברה והן מתהליכים היסטוריים שעברו עליה. הבסיס נקרא גם יחסי הייצור.
מבנה העל של החברה המכיל את החוקים, המוסדות, התרבות והנורמות. מבנה העל מבטא את תודעת האדם ואופני חשיבתו.
המטריאליזם הדיאלקטי יוצא מנקודת הנחה כי מבנה העל מעוצב על ידי הבסיס ואינו ניתן להפרדה ממנו. המטריאליזם הדיאלקטי מהווה שינוי תודעתי מהתורות החברתיות שקדמו לו, בכך שהוא מודד את החברה בעיקר דרך הבסיס ולא דרך בניין העל.
לפעולת הפרקסיס על האדם כמה שלבים תודעתיים:
ראשית, קולט האדם בחושיו את הרשמים השונים מן המציאות בה הוא פועל. כשרשמים אלו מפוצלים וחסרי חוקיות.
האדם משליך מעולמו הסובייקטיבי על חוויית המציאות באופן ראשוני, על ידי מכלול של רגשות ותחושות הנוצרים בו בעקבות המפגש עם המציאות. שלבים אלו מהווים את ההכרה החושית של האדם.
לאחר מכן מזהה האדם חוקיות וסדר בתפיסה החושית, הבאים לכדי יצירת פרדיגמה מחשבתית. פרדיגמה זו היא הפרקסיס בו חי האדם.
בשלב האחרון האדם מגיב לפרדיגמות שנוצרו בהכרתו ויוצר התייחסות סובייקטיבית אליהן על ידי קביעת דעה ועולם ערכי. שני שלבים אלו מכונים ההכרה הרציונלית.
בתהליך זה מתבטא הכלל על פיו הוויה קובעת תודעה (הכרה). זהו תהליך דו כיווני, שכן תודעת האדם מעצבת בחזרה את הווייתו, על ידי כך שהאדם פועל ומשנה את המציאות בהתאם להכרתו.
המטריאליזם הדיאלקטי שואף לחקר ההשפעה ההדדית של המציאות החיצונית, הנמדדת על ידי תחומי המדע הרגילים (מדעי הטבע, מדעי החיים, מדעי החברה), ושל התודעה האנושית, הנבחנת בהסתכלות סוציולוגית-פילוסופית.
המטריאליזם הדיאלקטי כפוף לחוקיו הוא, שכן הוא עצמו פרדיגמה מחשבתית.
סטיכיה
המטריאליזם הדיאלקטי גורס כי גם כשפועל האדם פעילות תכליתית, אין הוא מכוון לכל תוצאות מעשיו (הן ברמה האישית והן ברמה ההיסטורית). כמו כן, האדם מעוצב מגורמים במציאות שאינו מתייחס אליהם באופן אקטיבי. עיצוב בלתי מכוון של אדם או מציאות מכונה בשפה המרקסיסטית סטיכיה. לדוגמה: אדם עובד בשדה על מנת לגדל מזון. תוצר נוסף לפעילות זו (מלבד המזון) הוא פיתוח שריריו. זו לא כוונתו, ולכן זוהי תוצאה סטיכית של גידול המזון.
מודעות לעיצוב העולם אינה מספיקה: רק כאשר תהליך מכוון והופך למושא הפעילות הוא חדל להיות סטיכי. בדוגמה הקודמת: האדם יכול לדעת כי שריריו יתפתחו, אך לא בשל כך הוא מגדל מזון.
ראו גם
מונחים בסוציולוגיה
מונחים בפסיכולוגיה חברתית
מטריאליזם היסטורי
קישורים חיצוניים
.
.
קטגוריה:מרקסיזם
קטגוריה:סוציאליזם
קטגוריה:תורת ההכרה
קטגוריה:מטאפיזיקה
| 2024-07-13T14:13:21
|
צמחים מוגנים בישראל
|
ממוזער|שילוט של רשות שמורות הטבע הקורא להגנה על פרחי הבר, רמת הגולן, 1969
ממוזער|250px|מרבד כלניות אדום ליד אור הנר, הנגב הצפון-מערבי, 2007.
בישראל ישנם 257 מיני צמחים המוכרזים כערכי טבע מוגנים, זאת מתוך למעלה מ-2,600 מיני צמחים הגדלים בר בארץ ישראל. מדובר בצמחים עילאיים (דהיינו צמחים בעלי-זרע ושרכים, ולא אצות, טחבים, פטריות וחזזיות), וכן רק בצמחים אוטוכטוניים, כלומר שלא הובאו לישראל בידי אדם. מסיבות היסטוריות נכללו במניין זה גם המינים הגדלים בחרמון, אך לא המינים הגדלים רק בסיני. המינים המוגנים כוללים בין היתר את השושן הצחור, הכלנית המצויה, כל בני הסוג אירוס, כל בני משפחת הסחלביים, וכן את כל העצים.
בנק הגנים לצמחי ארץ ישראל בשיתוף המשרד להגנת הסביבה מובילים את המיזם לשימור המגוון באזורים מופרים.
היסטוריה
ביולי 1964 הגיש חבר הכנסת ס. יזהר הצעת חוק להגנת פרחי הבר. בסוף שנת 1964 נחקק חוק ערכי הטבע המוגנים, שנועד להציל את פרחי הבר, והמבצע לאכיפתו נחל הצלחה רבה.
נוהג קטיפת הפרחים, אשר השתרש בקרב האוכלוסייה היהודית, הביא כמה מפרחי הבר היפים והייחודיים של ארץ ישראל אל סף כליה. החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע חברו לצורך מבצע משולב, שבו יזמה הרשות חקיקה שהעניקה לה סמכות אכיפה, והחברה להגנת הטבע הובילה את החינוך וההסברה. על פי החוק הוכנו תקנות, שלפיהן נאסרו קטיפה, עקירה ומכירה של כמה עשרות מינים של פרחי בר.
המבצע נחל הצלחה: באמצעות מערכת הסברה שמצאה את ביטויה בכל דרכי התקשורת (חוברות, כרזות, עיתונים ורדיו), ובעזרתם של אלפי גננות ומורות שנרתמו למשימה במשך שנים, נפסקה קטיפתם של אלפי פרחי הבר המוגנים. ההגנה על מינים אלה, הפעילות החינוכית והאווירה הציבורית האוהדת שליוו את הפעילות המשפטית, נשאו פרי ועזרו לחזק אוכלוסיות של צמחי-בר שהיו קרובות להכחדה, להגביר את המוּדעוּת לצורך לשמור על טבע הארץ, ואף להגביר את האהבה לפרחים ואת ההנאה מהם בכלל.
לרשימת הצמחים המוגנים צורפה רשימה המכונה "הרשימה האדומה". רשימה זו כוללת את מיני הצמחים הנמצאים בסכנת הכחדה.
בשנת 2005, לאחר שנים רבות של ניסיונות לעדכון הרשימה, אושרה רשימה חדשה של ערכי טבע מוגנים. הרשימה הרחיבה את רשימת הצמחים המוגנים. הרשימה כללה בנוסף לצמחים גם רכיכות ודגים. הרשימה מתחלקת לשתי קבוצות: "צמחים עשבוניים בעלי פרחים ושרכים" וקבוצה של "מטפסים, שיחים ועצים". בעיקרון הצמחים המוגנים הם צמחים מקומיים. נכללו ברשימה גם מיש דרומי שאולי הובא על ידי האדם ואינו מקומי וכן פיקוס השקמה שהובא מאפריקה.
העקרונות לקביעת רשימת הצמחים המוגנים
הצמחים שנכללו ברשימת הצמחים המוגנים מחולקים לשלוש קבוצות:
צמחים הכוללים פרחים אטרקטיביים – אלה צמחים שבעבר היו המטיילים מרבים לקוטפם בגלל יופיים, כגון כלנית מצויה ורקפת מצויה. צמחים אלה אינם נדירים, אבל הכרזתם בעבר כצמחים מוגנים הצילה אותם מהכחדה. שמירת מעמדם כצמח מוגן נעשתה גם בגלל הערך החינוכי בהיותם צמחים מוגנים וגם בגלל הרצון לשמור על מרבדי הפרחים שהם יוצרים בטבע.
צמחי תבלין – קטיף צמחים מסורתי בעיקר על ידי ערביי ישראל לצריכה עצמית כצמחי תבלין בבישול, היה לקטיף אינטנסיבי תעשייתי והביא לצמצום האוכלוסייה ובחלק מהאזורים הם נעלמו כליל.
מיני צמחים נדירים – צמחים אלה מחולקים לצמחים החיים במספר אתרים קטן, וצמחים המצויים בכמות קטנה באתרים רבים. חלק מהצמחים הפכו נדירים בגלל הרס שנגרם על ידי האדם לבתי הגידול שלהם.
מבחר תמונות
ראו גם
:קטגוריה:צמחי בר בסכנת הכחדה בישראל
פרפרים מוגנים בישראל
לקריאה נוספת
אורי פרגמן-ספיר, צמחים מוגנים בישראל, הוצאת רשות הטבע והגנים, העמותה לשמירת הטבע במזה"ת, הגן הבוטני האוניברסיטאי, ירושלים, שנת 2006
על הצעה לרשימה חדשה - אחרת, ולפי קריטריונים חדשים - של צמחים ראויים להגנה בישראל, ראו: הצעה לעדכון רשימת "הצמחים המוגנים" של ישראל, אבישי שמידע, אורי פרגמן, רן נתן וצבי שמיר. אקולוגיה וסביבה כרך 5 גיליון 4, 1999.
קישורים חיצוניים
רשימת צמחים מוגנים על פי החוק, באתר קרן קיימת לישראל
רשימת צמחים סכנת הכחדה, באתר קק"ל
הרשימה האדומה - צמחים בסכנת הכחדה בישראל, באתר רשות הטבע והגנים
רשימת הצמחים המוגנים באתר צמח ישראלי
אתר צמחיית ישראל ברשת, שאינו רק לצמחים מוגנים.
חמישים שנים לחוק להגנה על פרחי הבר. פורסם בבלוג של ארכיון המדינה, 1 בפברואר 2016
אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), (תיקון) התשע"ט-2018, באתר המשרד להגנת הסביבה
פירסט, בני, מורפולוגיה של שינוי תרבותי: מסע ההסברה להצלת פרחי הבר כגורם משפיע על עיצוב המרחב, אופקים בגאוגרפיה, 78, 2012
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל לפי נושא
| 2024-09-07T17:24:40
|
משפט הסינוסים
|
שמאל|250px
בטריגונומטריה, משפט הסינוסים קובע כי היחס בין אורך צלע במשולש כללי לבין סינוס הזווית שמולה, שווה לקוטר המעגל החוסם את המשולש: אם a,b,c הם אורכי הצלעות ו- הזויות שמולן, בהתאמה, אז כאשר R הוא רדיוס המעגל החוסם.
הוכחה
א
left
גובה המשולש המסומן ב - ניתן להצגה באופן הבא:
אבל גם באופן הזה:
ולכן:
או
מאחר שזה נכון ל-2 זוויות שנבחרו באופן שרירותי, זה נכון לכל זוג זוויות במשולש.
כאשר המשולש קהה-זווית, תהליך ההוכחה כולל שלב ביניים לפי הזווית המשלימה לזווית הקהה ולאחר מכן חוזרים לזווית הקהה עצמה על פי הזהות . כאשר המשולש ישר-זווית המשפט הוא פשוט הגדרת הסינוס.
ב
left
אם מרכז המעגל החוסם הוא O, נמשיך את BO עד שהוא נפגש עם המעגל ונקרא לנקודת החיתוך D.
נתבונן במשולש BDC.
במשולש ישר-זווית זה
(זווית ההיקפית BCD היא בת 90 מעלות בגלל שהיא נשענת על קוטרו של המעגל).
נסמן ב - את הזווית CDB ואז
אבל זווית שווה לזווית כי הן נשענות על אותה קשת, לכן
או
כנדרש.
נשים לב שמהחלק השני של ההוכחה נובע בנקל החלק הראשון של הטענה
שכן הבחירה בצלע a ובזווית שמולה הייתה שרירותית ויכולנו באותה מידה לבחור בצלע b ובזווית שמולה .
ראו גם
משפט הקוסינוסים
משפט הטנגנסים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משולש
קטגוריה:הוכחות
סינוסים
| 2024-05-12T16:11:08
|
ההסתדרות החדשה
|
הפניה הסתדרות העובדים הכללית החדשה
| 2007-09-15T07:09:28
|
הגהה
|
ממוזער|הגהה בכתב יד על טקסט מודפס
ממוזער|הגהה ממוחשבת
הגהה היא שלב של עריכת טקסט, לרוב לאחר שהוא גמור. הליך ההגהה כולל בעיקר תיקון טעויות לשוניות, טעויות פיסוק, וכן עיצוב, סידור וגימור של הטקסט.
הגהה יכולה להתבצע עבור טקסט בכל פלטפורמה שהיא, לדוגמה עריכת טקסט דיגיטלי עבור אתר אינטרנט או עריכת טקסט שעתיד להיות מודפס עבור כתבה בעיתון. כל הגהה שכזו בעלת מאפיינים אחרים.
הגהה לקראת הוצאה לאור של יצירה מודפסת
בתהליך ההוצאה לאור של יצירה כתובה שבו עוברת היצירה, לאחר סידורה ועימודה, ישנה קריאה קפדנית שמטרתה איתור שגיאות טכניות שנפלו בה: שגיאות כתיב, טעויות העתקה וטעויות דפוס, כדי לעשותה ראויה לדפוס.
העברת הספר לסדר היישר ממעבד התמלילים של הכותב, כמקובל החל משלהי המאה העשרים, מבטיחה שכמעט לא ייווצרו טעויות העתקה וטעויות דפוס במהלך הסידור. בכל זאת יש לבדוק את הסדר, בין היתר כדי לגלות שיבושים שקרו בתהליך זה, כגון בחירה שגויה של גופן, סידור לא נכון של קטעים מורכבים (כגון טבלאות, נוסחאות, סימנים מיוחדים ועוד). בספר המסודר, שאיכות הדפסתו גבוהה משל מעבד תמלילים מצוי, מתגלות גם טעויות שחמקו מעין המחבר בהגיהו את כתב היד.
עם תום העימוד יש לבצע הגהה נוספת, שבה יש לוודא בעיקר שלא חל שיבוש בעימוד. שיבושי עימוד כוללים:
טעות במספור העמודים
טעות בכותרת ובסיומת של הדף
טעות בסדר העמודים או בסדר הפסקאות
היעלמות של דף או פסקה
לצורך ההגהה מופקת טיוטת הגהה של הספר המסודר. לשם תקשורת תקינה וחד-משמעית בין המגיה לסדר, הוגדרו סימנים מיוחדים לסימון דפי ההגהה: ביטול אותיות, הוספת אותיות וכדומה. ניתן לבטל את הצורך בתקשורת זו כאשר ההגהה נעשית ישירות על הטקסט המעומד המוצג בפורמט WYSIWYG בתוכנת הסידור והעימוד.
חשיבות גדולה במיוחד מיוחסת להגהתם של ספרי התנ"ך, מפאת קדושתם. דוגמה לכך מוצגת בדפוס של חמישה חומשי תורה משנת 1666, שבתחילתם נאמר על המו"ל:
למרות ההגהות החוזרות ונשנות שעובר הספר עלולות בכל זאת לחמוק שגיאות מעיני המגיה. במהדורה אנגלית של התנ"ך, שנדפסה בשנת 1631, נשמטה המלה "לא" מהדיבר השביעי "לא תנאף". בדרך כלל שגיאות הדפוס קלות יותר, כאלה שלא יפגמו ביכולת הקורא להבין את הטקסט. אף-על-פי-כן אין לזלזל בהן, כפי שאמר מארק טוויין: "הישמר והיזהר כאשר אתה מעלעל בספר העוסק בנושאי בריאות – אתה עלול למות משגיאת דפוס".
ההגהה היא לרוב מלאכה חדגונית, ופעמים רבות נמצאת במקום נמוך בסולם העדיפויות של המו"ל הישראלי. חשיבותה של ההגהה ניכרת בעיקר כאשר היא נכשלת, כפי שעולה מביקורתו של יורם ברונובסקי:
לצורך ביצוע הגהה מוצלחת בתהליך ההוצאה לאור, אנשי הגהה מתייחסים למסמך בקפידה ובמקצועיות. הם בודקים את המסמך בקפידה כדי לזהות ולתקן בדיוק כל טעות, גם קטנה. מתבצעת הדיקה של כל תו במסמך, כולל השורה השורה לפי השורה. במקביל, נבדק הסדר הכללי של המסמך והשורות שבתוכו ונבדקות סדרי העמודים ונבדק הסדר והמראה של הפריטים החיצוניים במסמך כמו כותרות, פקסים ורשימות. בסיום ההגהה, המסמך משוקלל מחדש ומוכן לשלב ההדפסה.
לתיקון טעויות שחמקו גם בשלב ההגהה משמש דף אראטה המצורף לספר, אם כי השימוש בו אינו נפוץ.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ספר
| 2024-09-19T05:06:03
|
משפט הקוסינוסים
|
250px|שמאל|המחשת משפט הקוסינוס|טקסט=
משפט הקוסינוס הוא משפט טריגונומטרי שמציין את הקשר בין צלעות משולש לאחת מזוויותיו. המשפט הוא הכללה של משפט פיתגורס למשולש כלשהו.
עבור משולש שצלעותיו הן
והזווית שמול c היא ,
משפט הקוסינוס קובע:
משפט פיתגורס מתקבל במקרה הפרטי שבו ולכן:
.
היסטוריה
250px|שמאל|ממוזער|משפט הקוסינוסים במשולש חד-זווית
משפט הקוסינוסים מופיע כבר בספר 'יסודות' של אוקלידס מהמאה השלישית לפנה"ס. הספר מכיל גרסה גאומטרית, ללא שימוש בפונקציות טריגונומטריות (כיוון שטרם הוגדרו).
המשפט מופיע בכרך 2 של ה'יסודות' כמשפט 12 עבור משולש קהה-זווית וכמשפט 13 עבור משולש חד-זווית.
בציור משמאל, גרסת המשפט עבור משולש חד-זווית: .
מכיוון ש מתקבל משפט הקוסינוסים בגרסתו המוכרת. גרסה זו נוסחה בימי הביניים בעקבות פיתוחו של ענף הטריגונומטריה על ידי מתמטיקאים מוסלמים.
בתחילת המאה העשירית האסטרונום והמתמטיקאי המוסלמי אל-בתאני הכליל את המשפט לגאומטריה ספירית. הכללה זו אפשרה לו לחשב את המרחק הזוויתי בין כוכבים.
המתמטיקאי ג'משיד אל-קאשי מסמרקנד בן המאה ה-15 חישב ערכים של פונקציות טריגונומטריות. חישוביו הפכו את משפט הקוסינוסים ממשפט תאורטי למשפט שימושי. בצרפתית משפט הקוסינוסים נקרא משפט אל-קאשי.
הוכחות
הוכחה טריגונומטרית
ממוזער|שמאל|250px|הוכחה טריגונומטרית במשולש חד זווית
נעביר גובה לצלע c (ראו ציור משמאל). . (השוויון נכון גם עבור משולש קהה זווית. שם האנך חותך את c מחוץ למשולש וקוסינוס הזווית הקהה הוא שלילי).
נכפיל את השוויון הקודם ב-c ונקבל: .
באותו אופן מקבלים: , .
מחיבור שתי המשוואות הנ"ל נקבל: .
לאחר העברת אגפים נקבל: .
לפי השלב השני בהוכחה, אגף שמאל של המשוואה האחרונה שווה ל-c 2 ומתקבל משפט הקוסינוסים: .
הוכחה זו כאמור, נכונה עבור משולש כלשהו. בהוכחות רבות הנעזרות בטריגונומטריה, נעשית הפרדה בין משולשים חדי-זווית למשולשים קהי-זווית.
שימוש במשפט פיתגורס
300px|שמאל|Triangle
ניקח משולש בעל צלעות , ו-, ובעל זוויות , ו- ממול לכל צלע בהתאמה. נוריד גובה מקודקוד הזווית לצלע b. את המשוואה נקבל באמצעות משפט פיתגורס על המשולש ישר הזווית השמאלי:
היות ש:
.
שימוש במשפט תלמי
250px|שמאל
את המשולש ABC שצלעותיו BC = a AC = b AB = c,נחסום במעגל, כפי שניתן לראות בשרטוט משמאל.
נבנה משולש ABD החופף למשולש המקורי: AD=BC ו BD=AC.
מהקודקודים C,D נעביר גבהים החותכים את הצלע AB בנקודות F,E בהתאמה.
כעת, ממשפט תלמי נקבל:
שימוש באנליזה וקטורית
ממוזער|איור להוכחה
את המשפט קל להוכיח באמצעות חשבון וקטורים. וקטור הוא גודל ליניארי מופשט הקיים במרחב וקטורי. על וקטורים במישור ניתן לחשוב כעל חצים בעלי אורך וכיוון, ובאמצעותם לייצג צורות גאומטריות, ובפרט מצולעים כגון משולש.
קל לראות מהאיור ש-.
נשתמש במכפלה סקלרית ונקבל:
שכן הזווית שמול הצלע c במשולש שווה לזווית בין הווקטורים ו- (שכן הן זוויות בין ישרים מקבילים הנוצרים מהעתקה מקבילה של הווקטור ).
האנלוג המרחבי של משפט הקוסינוסים
עבור סימפלקסים רב-ממדיים (מממד גבוה מ-2) קיימות נוסחאות טריגונומטריות בעלות צורה דומה לזו של משפט הקוסינוסים. במקרה התלת-ממדי, הסימפלקס המתקבל הוא הטטראדר, והנוסחה האנלוגית למשפט הקוסינוסים קושרת בין השטחים של שלוש פאות והזוויות הדיהדרליות ביניהן לשטח הפאה הרביעית. אם נסמן את השטחים של ארבע הפאות של הטטראדר ב-α,β,γ,δ ואת הזווית הדיהדרלית בין שתי פאות בסימון (למשל) , אז:
הוכחה
השלב המרכזי בהוכחה הוא להראות שאם נשרטט וקטור ניצב לכל פאה אשר אורכו שווה לשטח שלה, אז סכום ארבעת הווקטורים שיתקבלו יהיה אפס. אם נציב את הראשית באחד מקודקודי הארבעון ונניח שכיוון כל אחד משלושת הווקטורים המייצגים את שלוש הצלעות שנפגשות באותו קודקוד הוא אל הראשית (ולא החוצה), אז אם נסמן את שלושת הווקטורים הללו ב-, נקבל ששלושת הווקטורים המייצגים את שלוש הצלעות הנותרות הם: . כל אחד מוקטורי הנורמל לפאות שווה למחצית המכפלה הווקטורית שמתאימה לו:
בעוד המכפלה הווקטורית המתאימה לפאה האחרונה היא:
אם נחבר את ארבעת וקטורי הנורמל תוך שימוש בדיסטריביוטיביות המכפלה הווקטורית, נקבל:
חוק הקוסינוסים בעבור טטראדר מתקבל מעובדה זו בצורה מיידית באמצעות שוויון הנורמה בריבוע של עם המכפלה הסקלרית
, ממנו מקבלים:
אבל, מהגדרת הזווית הדיהדרלית נובע: , מה שמשלים את ההוכחה.
ראו גם
משפט הסינוסים
משפט הטנגנסים
פונקציית הקוסינוס
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משולש
קטגוריה:הוכחות
קוסינוסים
| 2024-06-04T14:32:42
|
קראטה
|
קראטה (ביפנית: ) היא אמנות לחימה יפנית-אוקינאווית מודרנית (גנדאי בודו) וספורט לחימה שהתפתחה מקבוצה של כמה עשרות אמנויות לחימה בעלות שורשים היסטוריים קרובים. אמנויות לחימה אלה נחשבות כיום 'יפניות'. בפועל, מקורן בממלכת ריוקיו ששלטה באי אוקינאווה, היום חלק מיפן. ניכרת בהן השפעה משמעותית של אמנויות לחימה שמקורן בדרום סין. כיום ישנה הפרדה ברורה בין סגנונות קראטה 'יפניים' (ויותר מודרניים) לאלה הנחשבים 'אוקינאווים'.
כל סגנונות הקראטה מאופיינים בדגש על שימוש בהכאה כאמצעי מרכזי ללחימה והגנה עצמית, חולקים ביניהם מגוון רחב של טכניקות ותנוחות גוף דומות או זהות, ומשתמשים בקאטה כאמצעי מרכזי לתרגול והעברת ידע. במהלך המאה ה-20, כל סגנונות הקראטה אימצו את הלבוש ואת שיטת הדירוג שפותחה על ידי ג'יגורו קאנו עבור ג'ודו. התלבושת הנהוגה נקראת קייקוגי ואותה משלימה חגורה צבעונית המייצגת את דירוג המתרגל.
בדומה לאמנויות לחימה רבות אחרות מן המזרח, הקראטה המסורתי מלווה ברבדים תרבותיים עמוקים, המשליכים על אופן תרגול האמנות, ולרוב דורשים את אימוצה כ-'דרך חיים'. כזה הוא אופיו של הקראטה המסורתי. בה-בעת, קיימים גם סגנונות קראטה פחות מסורתיים ויותר ספורטיביים, שמאפיינים אלה פחות בולטים בהם, או שאינם קיימים כלל. מעבר להבחנה בין השיטות ובתי ספר השונים כיום מקובלת בעולם ההבחנה בין הקראטה המסורתי (Traditional Karate) לבין הקראטה המודרני / ספורטיבי. שני זרמים אלה שונים מהותית זה מזה בהיבטים הפילוסופיים, טכניים ותחרותיים ומנוהלים בהתאמה על ידי שני הגופים העולמיים WTKF (מסורתי) ו-WKF (מודרני). בישראל קיימים בהתאמה שני גופים המוכרים על ידי משרד הספורט – איגוד הקראטה המסורתי והתאחדות הקראטה בישראל.
בניגוד לדעה הרווחת, בקראטה אין שימוש בכלי נשק. אמנות השימוש בכלי נשק אוקינאווים נקראת קובודו. לעיתים מורה, בית ספר או ארגון נתון ילמד גם קראטה וגם קובודו. עם זאת, מבחינה היסטורית, אמנויות אלה התפתחו במקביל ובסמוך, ולא היוו את אותה אמנות לחימה.
פירוש המילה קראטה
ממוזער|329x329 פיקסלים|"קראטה-דו" בקאנג'י
לפני המאה ה-20, באיי הריוקיו מהם הגיע הקראטה, לא היו נהוגים לרוב שמות לאמנויות הלחימה שתורגלו בבתי ספר ומשפחות שונות. לעיתים קרובות, אמנויות לחימה נקראו בפשטות "טה" ("יד", ברמיזה לשונית ללחימה בידיים). המילה קראטה אומצה בהדרגה באוקינאווה ויפן, ולאחר מכן בשאר העולם, במהלך המאה ה-20. מילה זו מורכבת ביפנית משתי סימניות: קרא (ריק; 空) ו-טה (יד; 手). משמעות שתי הסימניות יחדיו היא "יד ריקה". בימינו, רבים משתמשים בשם המלא "קראטה-דו" (空手道), אשר משמעותו "דרך היד הריקה". התוספת "דו" היא השפעה של תופעת הגנדאי בודו בתרבות יפן המודרנית.
במקור, השם קרא-טה נכתב עם סימנייה אחרת ביפנית למילה 'קרא', שמשמעותה היא 'סין' (או ליתר דיוק, נעשה שימוש בסימנייה שמציינת את שושלת טאנג הסינית). כלומר, שמה המקורי של האמנות היה "היד הסינית" (בהתאם לכך ששורשי הקראטה מאמנויות לחימה סיניות). שם זה שונה על ידי גיצ'ין פונאקושי ל"דרך היד הריקה" כאשר החל להפיץ את הקראטה ביפן. באותה העת (תחילת המאה ה-20) יפן הייתה אפופה ברגשי לאומנות עזים, ואיבה כלפי העם הסיני. פונאקושי חש לפיכך כי אם ישאיר את השם המקורי של אמנותו, "היד הסינית", הדבר יהיה לו למכשלה להפצת הקראטה ביפן. פונאקושי עצמו היה אוקינאווי, ובאיי ריוקיו, שתרבותם שונה מזו של יפן (אף שמדובר כיום באותה המדינה), לא הייתה לתושבים בעיה עם סינים ועם התרבות הסינית.
בעת המודרנית יש הטוענים לפרשנויות נוספות לשם "יד ריקה":
'יד ריקה' מכלי נשק – בקראטה משתמשים אך ורק בגוף האדם כנשק.
'יד ריקה' מכל כוונת זדון (בהתאם לעיקרון שקבע פונאקושי: "אין התקפה ראשונה בקראטה"; Karate Ni Sente Nashi).
היסטוריה
210px|ממוזער|האנאשירו צ'ומו, 1938
290px|ממוזער|אימון קראטה מול טירת שורי בנהה שבאוקינאווה, 1938.
קראטה הוא שם כולל לאסופה של סגנונות לחימה שנוסדו בהדרגה באיי ריוקיו, שהגדול והמפורסם שבהם הוא האי אוקינאווה. איי הריוקיו שימשו במשך מאות שנים כנתיב נמל למסחר בין יפן, סין, קוריאה וטאיוואן.
סגנונות הקראטה השונים הם תערובות של טכניקות המבוססות על ידע משיטות לחימה אוקינאוויות מקומיות, וכן השפעות שנרכשו משיטות לחימה סיניות שעורבבו ביחד ופותחו למספר סגנונות הכלולים בשם הגנרי המכונה קראטה. אמנויות לחימה אוקינאוויות, שכונו במקור בפשטות 'טה', יכולות לאתר את שורשיהן אחורה עד למאה ה-13. עם זאת, תיעוד מדויק ואמין יותר של אמנויות הלחימה שהתפתחו לבסוף לקראטה המודרני, קיים בעיקר מן המאה ה-19 והלאה.
בשנת 1372 ייסד שליט איי הריוקיו המלך צ'וזאן סאטו יחסי מסחר עם האימפריה הסינית שנשלטה על ידי שושלת מינג. צעד זה הביא למגוון רחב של שיטות לחימה סיניות שהוכרו לתושבי האיים על ידי מבקרים סינים, במיוחד כאלו שהגיעו ממחוז פוג'יאן (Fujian) בדרום סין. בסביבות שנת 1392 היגרו כ-36 משפחות מסין אל האי אוקינאווה למטרת חילופי ידע ותרבות עם האוכלוסייה המקומית במגוון רחב של תחומי חיים. לאורך הדורות היה נהוג בקרב בני האצולה והמעמד הגבוה האוקינאוויים לשלוח את בניהם ללמוד ולהתחנך בסין במשך שנים רבות. תוך כדי שהייתם בסין, חלקם התאמנו ולמדו אמנויות לחימה אצל מורים סינים ובעת חזרתם שילבו ופיתחו את הידע שצברו בסין עם הידע שלהם בשיטות המקומיות. הייתה זו דרך אחת באמצעותה הגיע ידע בנושאי לחימה אל אוקינאווה. דרך אחרת הייתה באמצעות אוקינאווים שנסעו לסין לתקופות ארוכות למטרות מסחר, ולמדו שם גם הם אמנויות לחימה.
בשנת 1429 השתלט על אוקינאווה שליט בשם שו-האשי (Sho-hashi) שהטיל איסור על נשיאת נשק ואף שלח שליחים שהחרימו את כלי הנשק שהוחזקו על ידי תושבי האי. איסור זה הביא את תושבי האי לפתח ולשכלל את שיטתם ולהעביר את הדגש על לחימה בידיים ריקות במקום השימוש בנשק שנאסר והוחרם. התושבים המקומיים החלו לפתח שיטת לוחמה בעזרת כלים חקלאיים שפתחו לכלי נשק שאפשר להילחם עימם בעת הצורך ובכך לא להפר את האיסור שהוטל על נשיאת כלי נשק.
שיטת לחימה נפרדת זו נקראת קובודו (Kobudo). בניגוד למצג המקובל בתרבות הפופולרית, הקובודו והקראטה האוקינאוויים מעולם לא היוו אותה אמנות, אלא התפתחו במקביל ותוך השפעות הדדיות.
בשנת 1609 השתלט שימזאזו, שליט מחוז קיושו בדרום יפן, על אוקינאווה, ובנוסף להמשך איסור החזקה ושימוש בנשק הוטל איסור על לימוד אמנויות לחימה מכל סוג. החלטות אלו הורידו את הקראטה למחתרת והסגנון הועבר לרוב בתוך המשפחה מאב לבן. חלק מתבניות התנועה של האמנות (קאטה) עובדו לעיתים לכדי ריקודים מסורתיים, ואלה נשתמרו עד היום בצורתם האמנותית יותר.
בשנת 1868 עלה לשלטון ביפן הקיסר מוצוהיטו, וחולל מהפכה של תעשייה ומודרניזציה שבמסגרתה הצעיד את יפן אל תוך העולם המודרני תוך כדי פתיחות לעולם המערבי, אימוץ נורמות מערביות מודרניות, חיסול הפאודליזם היפני ולקיחת השליטה והסמכויות מהמשפחות הפאודליות של יפן והעברתן אל משפחת הקיסר. כחלק מאותה מהפכה, שכונתה מהפכת מייג'י, בוטלו האיסורים על נשיאת נשק ואימון באמנויות לחימה, ואיי הריוקיו סופחו באופן רשמי כחלק מיפן. כתוצאה מכך יצא הקראטה מן המחתרת, והוראתו חזרה להיות פומבית.
בשנת 1901 אחד מגדולי אנשי הקראטה, איטוסו אנקו, שהיה לוחם ובן משפחת אצולה אוקינאווית גרם לכך שהקראטה ייכלל כחלק מתוכנית לימוד החובה של בתי הספר באוקינאווה והביא לפופולריות של הקראטה באוקינאווה. כמה מתלמידיו של איטוסו אנקו (כגון גיצ'ין פונאקושי) הפכו ברבות השנים למורים שהייתה להם השפעה מכרעת על התפתחות הקראטה המודרני.
האיש הראשון המזוהה שהעביר גרסה מאורגנת של קראטה היה שושו "בושי" (הלוחם) מאטסומורה (1779–1889), שהעביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830–1915). בושי מטסומורה קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו. בתחילת המאה ה-20 לימדו באוקינאווה שני מורים נוספים גרסאות יותר מוסדרות של קראטה. היו אלה המורים קנריו היגאונה וקאנבון ווייצ'י. שניהם למדו במשך שנים רבות בסין אמנויות לחימה סיניות, שיש להן קרבה טכנית והיסטורית לאמנות הלחימה עגור לבן פוג'יאני. כאשר הגיעו לאוקינאווה והחלו ללמד במולדתם, השפעות אוקינאוויות מקומיות ופיתוחים נוספים של אמנויותיהם יצרו לבסוף מתוך הסגנונות שלימדו את שני הסגנונות גוג'ו ריו (מיסודו של קנריו היגאונה, דרך צ'וג'ון מיאגי) ו-ווייצ'י ריו (מיסודו של קאנבון ווייצ'י).
בשנת 1906 יצאו מספר מורים מפורסמים מאוקינאווה להפיץ את הקראטה ביפן. בהם היו גיצ'ין פונאקושי (מייסד סגנון השוטוקאן), צוג'ון מיאגי (מייסד סגנון גוג'ו-ריו), וקנווה מאבוני (מייסד סגנון שיטוריו). בתקופה זו הייתה יפן מעורבת במלחמות שכנותיה, רוסיה וסין וכבשה חלקים רחבים מאסיה. מגמה זו, שנמשכה עד לתבוסת יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, הביאה לגל אומנות ומיליטריזציה בתוך יפן ולהעמקת השתלטות ומעורבות הצבא בתוכה. על רקע שינויים תרבותיים אלה, מורי הקראטה התקבלו ביפן בברכה, משום שהכוחות הפוליטיים הדומיננטיים ביפן היו מעוניינים בפיתוח של "עם חזק, בריא, ושיכול לעמוד על שלו באמצעים פיזיים". בעקבות השפעתם של אותם מורים, הקראטה הוכר כאמנות לחימה יפנית מסורתית על ידי ארגון הדאי ניפון בוטוקוקאי.
שלושה זרמים מרכזיים של קראטה התפתחו באוקינאווה לאורך השנים, ואלה כונו לפי שמותיהן של שלוש הערים הגדולות והמרכזיות באוקינאווה, שבהן התפתחו זרמים אלה (כל זרם שכזה מכיל בתוכו כמה סגנונות קראטה). הזרמים האמורים מכונים: שורי-טה (Shuri-te) על שם העיר שורי, נאהא-טה (Naha-te) על שם העיר נאהא, וטומרי-טה (Tomari-te), על שם העיר טומארי. סגנונות הקראטה הנפוצים ביותר כיום הם שורין ריו (שורי-טה), שוטוקאן (שורי-טה), גוג'וריו (נאהא-טה), וויצ'י ריו (נאהא-טה), קיוקושינקאי (שמקורו בשוטוקאן וגוג'ו ריו), שיטוריו (המשלב את כל שלושת הזרמים המרכזיים), וואדוריו (המשלב שוטוקאן וג'וג'וטסו יפני), וסגנונות שהתפצלו מהם.
כיום ישנם לרוב הבדלים תרבותיים וטכניים מסוימים בין הקראטה המתורגל באוקינאווה לזה המתורגל ביפן ובמקומות אחרים בעולם. הקראטה ממשיך להתפתח כאמנות לחימה, אך בדומה לאמנויות לחימה אחרות, הוא מושפע רבות מן התרבות המקומית בתוכה הוא צומח. הפוליטיקה הבין-ארגונית של סגנונות קראטה רבים הביאה לפיצול משמעותי למספר רב מאוד של בתי ספר ברחבי העולם. ישנם רבים מקרב בתי הספר לקראטה שאף "ערבבו" את אמנותם עם אמנויות אחרות. תופעה זו נפוצה במיוחד בישראל, בה סגנונות שונים של קראטה ספורטיבי "שולבו" אל תוך שיטות כגון: גדי קנפוג'יטצו, לחימה משולבת ודניס הישרדות. בה-בעת, נשמר מספר גדול של בתי ספר מסורתיים לקראטה השומרים יותר על אופייה המקורי של אמנותם, הן מבחינה תרבותית והן מבחינת אופי הלחימה הנלמד. בעת המודרנית, המאפיין המרכזי המבדיל בין סגנונות קראטה יותר "ספורטיביים" לאלה המסורתיים, הוא שבאחרונים נשאר דגש מרכזי על לימוד ותרגול קאטה ובונקאי.
חליפות, חגורות ודירוג
לפני המאה ה-20 ובתחילתה, לא היה נהוג לבוש אחיד בתרגול קראטה. באוקינאווה, בה מזג האוויר חם משך רוב השנה, גברים רבים היו נוהגים להתאמן בתחתוניהם (ישנן עוד תמונות שכאלה שמקורן בתחילת המאה ה-20).
ממוזער|קייקוגי
בקראטה המודרני משתמשים בחליפה אחידה המכונה קייקוגי. את החליפה, כמו גם את שיטת הדירוג בחגורות, המציא ג'יגורו קאנו עבור ספורט הלחימה שפיתח, הג'ודו, ונוהג זה אומץ על ידי סגנונות הקראטה השונים. אחד הטעמים שניתנו לכך היא שלבוש אחיד אינו מעיד על מעמד, ובין כותלי הדוג'ו כולם יהיו שווים. נהוג כי נשים לובשות חולצה לבנה מתחת לחולצת החליפה, כדי להימנע מחשיפת יתר של איברים מוצנעים (אם כי המניע לכך אינו דתי). חליפת האימונים אותה נוהגים ללבוש המתרגלים קראטה מורכבת ממכנסיים וחולצה שאליהם מצטרפת גם חגורה. המכנסיים והחולצה נקראים קייקוגי. לחגורות מגוון גדול של צבעים, המשתנים בהתאם לדרגה של המתאמן, וכן בין ארגוני קראטה שונים. לעומת החגורה, לחליפה יש רק צבע אחד – לבן. הלבן מסמל בתרבות היפנית אלמנטים כמו הרמוניה, שלווה וכדומה.
שמאל|ממוזער|חגורות קראטה
החל מהעת בה נעשתה סטנדריזציה של הקראטה ביפן, החלו המתרגלים קראטה ביפן ובאוקינאווה להשתמש בדירוג טכני של רמות המתאמנים. דירוג זה שאול גם הוא מג'ודו, בדומה לחליפה. שיטה זו עושה שימוש בשמות לדרגות ובחגורות שצבען מעיד על דרגה. הדרגות מתחילות ב'קיו 10', 'קיו 9' או 'קיו 6' (תלוי בשיטה), ויורדות עד ל'קיו 1'. הזמן שלוקח להתקדם בין דרגות הוא שילוב של כישרונו של המתאמן, עם תכתיבים טכניים בעניין זה לפי כלליו של כל ארגון קראטה. לרוב, ככל שהדרגה גבוהה יותר כך הגעה אליה נמשכת זמן רב יותר.
הדרגה הבאה, אחרי 'קיו 1', היא 'דאן 1', ומסומלת לרוב על ידי חגורה שחורה. מדרגת דאן 1 עולים לדרגת דאן 2 וכך הלאה. קראטקא המקבל את החגורה השחורה נחשב כמי שהתחיל ללמוד קראטה, כלומר, הגיע לרמה בה הוא מתחיל לעסוק בקראטה. המעבר לחגורה שחורה מסמן מהפך ברמת הרצינות וברמת ההבנה של הקראטה והוא מנטלי יותר מאשר פיסי. לרוב, קבלת החגורה השחורה נתפסת כרגע שבו התלמיד הופך לחבר אמיתי בשיטה, וכוללת רישום בארגון הבינלאומי אליו המועדון שייך. החניכים בדרגות דאן 1–2 נחשבים כחניכים בכירים וכל אחד מהם מכונה סנפאי (Senpai), ולעיתים קרובות הם גם מדריכים. המעבר בין דרגות דאן יכול להימשך כמה חודשים עד שנים רבות. מקובל לומר כי החל מדאן 3 מחזיק המתאמן במספיק ניסיון כדי לקבל על עצמו את התואר סנסאי ולאמן אחרים. תואר זה מביע כבוד למורה ברמה המקצועית והמנטלית גם יחד, ומשמעותו המילולית היא "אדם שצעד בדרך זו לפניי". רוב הסנסאים הבכירים מחזיקים בדרגת דאן 5 ומעלה. דרגת הדאן המקסימלית שניתן להגיע אליה היא מקור לוויכוח, וכמו כן, גם בנושא זה יש הבדלים בין השיטות השונות. ברוב ארגוני הקראטה, הדרגה הגבוהה ביותר היא דאן 10. בעלי הדרגה הבכירה ביותר (7 ומעלה) מכונים שיהאן (Shihan). משמעות המילה שיהאן ביפנית היא "זה שמצביע דרומה", והכוונה היא ל"אחד שמוביל את הדרך". משמעותו האפקטיבית של התואר שיהאן היא "מורה של מורים".
סדר וצבע החגורות משתנה בין ארגון קראטה אחד למשנהו. המקובל בקרב כולם הוא שהחל מדרגת דאן 1, הקראטקא לובש חגורה שחורה. ישנם ארגונים בהם החל מדרגות דאן 6–7, נהוגה לבישת חגורות לבנות-אדומות או אדומות. לרוב, החגורה הראשונה שהמתאמן לובש היא חגורה לבנה. בארגונים מסוימים, חגורה אדומה היא החגורה הראשונה שהקראטקא לובש, וגם החגורה האחרונה שהוא יכול לקבל, בדרגת דאן 10. המשמעות היא סמלית – השלמת מעגל שתחילתו וסיומו באותו צבע החגורה.
סיפורים מקובלים בפולקלור הקראטה לעניין צבע החגורות הם כדלקמן:
בעבר השתמשו בחבל/חגורה כדי להחזיק את חליפת הקראטה ועם הזמן גם לחגורה הייתה משמעות.
ככל שהתאמנו יותר כך החגורה התלכלכה יותר ובכך צבע החגורה נהיה כהה יותר וכך ידעו לפי צבע החגורה את רמת המתאמן.
עם זאת, אין אסמכתה היסטורית לכך שנעשה שימוש בחבל בתור חגורה, או שמקור הרעיון לשינוי צבע החגורות קשור בכך שצברו לכלוך לאורך זמן. גרסה אחרת היא שהחגורות וצבען לקוחות מהמנזרים שבהם עסקו בזן בודהיזם, שם חגורה שחורה מסמלת את מי שכבר הגיע להארה ולכן יכול להדריך, וחגורה לבנה – את מי שעדיין לא.
האמת ההיסטורית היא שהחגורות פשוט אומצו כמודל מן הג'ודו היפני שמפתחו, ג'יגורו קאנו, היה בן דורם של מייסדי הקראטה המודרני. בעת שפונאקושי וחבריו ייבאו את הקראטה ליפן, היה צורך טכני לפתח את הקראטה בדרך שתאפשר ללמדו בצורה יעילה, ברורה ומוסכמת בקרב מוסדות חינוך רבים. מודל הדרגות והחגורות שפיתח קאנו היווה אמצעי טוב לכך.
חגורת הקראטה בדרגות השונות לפי הסדר המקובל ביותר בישראל:
חגורת הקראטה בדרגות השונות חגורה לבנה ("קיו 10") 75px חגורה אדומה ("קיו 9") 75px חגורה צהובה ("קיו 8") 75px חגורה כתומה ("קיו 7") 75px חגורה ירוקה ("קיו 6") 75px חגורה כחולה ("קיו 5") 75px חגורה כחולה ("קיו 4") 75px חגורה חומה ("קיו 3") 75px חגורה חומה ("קיו 2") 75px חגורה חומה ("קיו 1") 75px חגורה שחורה ("דאן") 75px
תחרויות
שמאל|ממוזער|250px|תחרות גביע העולם בקראטה, 2006
הקראטה כשלעצמו איננו ספורט במקור, אלא אמנות לחימה. התפיסה התחרותית הייתה זרה לקראטה המסורתי, ותחרויות קראטה הם תוצר של הפצתו הנרחבת במחצית השנייה של המאה ה-20 ביפן ומחוצה לה. אף על פי שכיום אסכולת שוטוקאן, למשל, מפורסמת בשל התחרויות שעורכים רבים מהארגונים בהם הוא נלמד, בתקופת חייו של מייסד הסגנון, גיצ'ין פונאקושי, הוא אסר על תלמידיו להתחרות. אחד המורים שתמכו במיוחד בהטמעת האלמנט התחרותי בקראטה היה מאטסוטאטסו אויאמה, מייסד סגנון קיוקושין. כיום תחרויות קראטה נפוצות ברחבי העולם, וגם ביפן ואוקינאווה. ישנו קשר הדוק בין העלייה בפופולריות של קראטה כספורט תחרותי (על חשבון מקורותיו המסורתיים), לבין הגלובליזציה שמאפיינת את המאות ה-20–21, וכן השילוב שנעשה בין מסורות הקראטה לבין התרבות המערבית האנגלו-אמריקנית. החוקים והניקוד של תחרויות הקראטה הראשונות נלקחו מספורט לחימה צרפתי המכונה סבאט, ממנו נלקחו גם הבעיטות הגבוהות שלא היו מרכזיות בקראטה עד אז.
בישראל קיימים שני ארגוני גג המוכרים על ידי רשויות הספורט במדינה: התאחדות הקראטה בישראל (קראטה מודרני-כללי), ואיגוד הקראטה המסורתי. כל אחד משני הארגונים מקיים כל שנה מספר תחרויות בהתאם לחוקת השיפוט של כל זרם בהתאמה. בהינתן השוני המהותי בין הקראטה המסורתי למודרני קיים שוני גדול בחוקת השיפוט ובקריטריונים להענקת ניקוד בין תחרויות הקראטה המסורתי למודרני. בשלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, הפכה חלק ניכר מקהיליית הקראטה בישראל ובעולם ליותר ויותר ספורטיבית, הארגון העולמי w.k.f הוכר בלעדית ומייצג את הקראטה בוועד האולימפי וב-2021 במהלך אולימפיאדת טוקיו התווסף הענף לתחרות, שני סוגי תחרויות מתקיימים – האחת קאטה (Kata) והשנייה קומיטה (Kumite). במקצי הקרבות המוכרים על ידי הוועד האולימפי ללוחמים יש חובה ללבוש מגיני גוף, מגיני רגליים, כפפות קלות ומגיני שיניים.
קאטה – סדרת תנועות בסדר ומקצב ידוע המייצגת יישום הגנה עצמית שנשמר ומועבר כקוד לעקרונות לחימה דרך הקאטה. הערכת איכות הקאטה מתבצעת בשילוב קריטריונים כולל – שימוש יעיל בגוף האדם, המשכיות, מיקוד, צורה ועוד.
קאטה קבוצתית – מבוצעת על ידי 3 מתחרים כאשר בנוסף לקריטריונים לקאטה אישית נמדדים במידת הסנכרון והביצוע בו זמנית כגוף אחד של הקאטה. בשלבי הגמר בתום ביצוע הקאטה מודגם יישום הקאטה (בּוּנְקאי) כאשר אחד המתחרים מבצע הקאטה והשניים האחרים מתקיפים אותו בנקודות שונות לאורך הקאטה וכך מאפשרים הדגמת רעיונות יישום הקאטה.
קרבות קוּמיטֵה – כאשר חלקן מבוססות נקודות, חלקן מבוססות נוק-אאוט, וחלקן משלבות את שני המודלים הללו. בקראטה מסורתי הקריטריון הוא פוטנציאל לטכניקה אחת מסיימת (טוֹדוֹמֵה)עליה מוענק איפון המכריע את הקרב.
אֵנבוּ – קרב מבוים בין שני גברים או בין גבר ואישה.
פוּקוּגוֹ – ביצוע לחליפין של קאטה KITE וקרב כך שבכל שלב מבצע המתחרה פעם קאטה ופעם קרב ובסופו של דבר המנצח אמור להיות הטוב בין המתחרים גם בקאטה וגם בקומיטה.
איסורים
כדי לאפשר קיום תחרויות לחימה בלא שהדבר יגרור פציעות מוגזמות ואסונות, פיתחו התאחדויות קראטה ארציות שונות, רשימה של מעשים האסורים במהלך התחרות. מעשים אסורים לדוגמה:
הכאה בנקודות מסוכנות ורגישות מדי בגוף היריב.
שימוש בנשיכות.
משיכות שיער.
כמו כן נעשה לעיתים שימוש בשיטות של "איסור מגע", או "מגע חלקי", שבהן התוקף עוצר את המכה סנטימטר לפני הפגיעה, או מחליש מאוד את העוצמה ברגע האחרון. השופט (או המאמן) מחליט אם המכה הייתה אפקטיבית לולא העצירה המכוונת, ומנקד את ביצועו של הלוחם בתחרות בהתאם.
שיטת הניקוד
בתחרויות קראטה מסורתי הכול מבוסס על תפיסת טוֹדוֹמֵה (טכניקה אחת מסיימת המספיקה לנטרל יריב תוקפני) ובהתאם מקצי קרבות קומיטה הם של נקודה אחת מלאה (איפון) המוענקת על ביצוע טכניקה מושלמת, בתזמון ומרחק נכונים, עם מיקוד מלא (קימֵה) ברגע הסיום ומוכנות מנטלית-פיזית להמשך. לטכניקות יעילות אך חסרות באחד הפרמטרים הנ"ל ניתן להעניק חצי נקודה (ואזארי) כך שהענקת שני ואזארי נחשבת איפון וניצחון בקרב. עצם ההגעה עם איבר חיצוני (יד או רגל) אל היריב אינה מזכה בניקוד בהיעדר הקריטריונים הנ"ל. הפילוסופיה העומדת מאחורי מתכונת זו היא שעל קרב להסתיים במכה בודדת וניצחת אחת (איפון). רעיון זה מבוסס על הפתגם האוקינאווי: Ichigeki Hissatsu (מכה בודדת – מוות ודאי).
שיטת הניקוד המקובלת ברבות מתחרויות הקראטה המודרני היא של צבירת נקודות לפי:
יוקו – נקודה אחת – מקבלים על כל מכה לפנים (מכה בגובה ג'ודאן) או לגוף.
ואזארי – שתי נקודות – מקבלים על כל בעיטה לגב או לבטן.
איפון – שלוש נקודות – מקבלים על בעיטה לראש או הפלה של היריב והצגת מצב של אגרוף בלא פגיעה.
המנצח הוא מי שהשיג יתרון של 8 נקודות, או בתום שתי הדקות של הקרב מי שיש לו את מספר הנקודות הכי גבוה.
דוג'ו-קון
הדוג'ו-קון הוא תקנון הדוג'ו – הכללים לפיהם אמורים לנהוג תלמידי בית הספר. בכללים אלו אמורים התלמידים להשתמש גם מחוץ לדוג'ו, בחיי היום-יום. בחלק מהארגונים נהוג לומר את הדוג'ו-קון בקול במהלך קידת סוף האימון, אולם במרביתם הדוג'ו-קון מועבר בעל פה על ידי המורה במהלך השיעורים. דוגמה לדוג'ו-קון הנהוג בבתי ספר מסוימים:
כלל מס' 1 – רדוף את שלמות האופי.
כלל מס' 2 – היה נאמן לדרכך.
כלל מס' 3 – השקע מאמץ מרבי.
כלל מס' 4 – כבד את הזולת.
כלל מס' 5 – הימנע מהתנהגות אלימה.
הכללים הנ"ל נלקחו מכללי הדוג'ו (דוג'ו-קון) של עמותת הקראטה KSK/ISKF העולמית.
עצם קיומו של הדוג'ו-קון, בין אם הוא כתוב או קיים במסורת שבעל פה בבית הספר, הוא מאפיין תרבותי מובהק של הקראטה המסורתי, אשר שם דגש על פיתוח אישי והתנהלות מוסרית כאלמנטים חשובים ובלתי נפרדים מאמנות הלחימה.
מושגים בסיסיים ושיטות יסוד
260px|ממוזער|ילדים מתאמנים בקראטה בדוג'ו בפיליפינים
להלן רשימת המושגים הבסיסיים וטכניקות היסוד בקראטה המסורתי. רוב המושגים והטכניקות המצויים כאן משותפים לזרמים שונים בקראטה, ובכללם שוטוקאן, שיטוריו, גוג'ו ריו, ואדו-ריו ועוד.
בין הזרמים ייתכנו שינויים קלים בשמות וכן בדרך הביצוע של הטכניקות, שמקורם בהבדלים בין השיטות.
טקס הפתיחה והסיום של האימון
בתחילת כל אימון בקראטה מתקיים טקס פתיחה לפי כללים קבועים מראש. בתחילת הטקס מסתדרים החניכים בשורה ישרה על פי דרגתם אל מול המורה, בין אם מדובר בסנסאי או בסמפאי. אם קיימים מורים נוספים הם עומדים בניצב לשורה ובסמוך לבעל הדרגה הבכירה ביותר. המורה מכריז: "מוּטסוּבּי-דאצ'י!", ובתגובה לכך החניכים נעמדים בתנוחה באותו שם (לעיתים מסתדרים החניכים בעמידה לבדם). לאחר מכן יאמר המורה: "סייזה!", או "סייזה שוּמֵני!", ובתגובה לכך כורעים החניכים על ברכיהם בתנוחת סייזה (כאשר טיב התנוחה המדויק משתנה בין בית ספר אחד למשנהו).
בשלב זה מתחיל תרגול מדיטטיבי קצרצר, שראשיתו בקריאה "מוֹקוּסוּ!", וסיומו בקריאה "מוֹקוּסוֹ-יַאמֶה!" (תרגול זה נועד "לנקות את הראש" לפני תחילת האימון ובסיומו). לאחר מכן מכריז בעל הדרגה הבכירה ביותר: "שוֹמֶן-נִי... רֶיי!" – ביטוי ביפנית שמשמעותו "קודו קידה קדימה" (לכיוון השוֹמֶן), ומטרתו לכבד את הדוג'ו. התלמידים כורעים עם ידיהם קדימה ומרכינים ראש. אם נוכח באימון סמפאי תבוצע הקידה לכיוונו תוך הכרזת "סמפאי-ני-ריי!". אם באימון נוכח סנסאי יבוצע אותו הליך בשינויים המתאימים. לאחר הקידה לכיוון המורה הוא קד בחזרה לחניכים, ובנקודה זו מתחיל האימון.
אף שהקידה לפני האימון היא קידה עמוקה מאוד, אין הדבר מרמז על פחיתות כבוד ושפלות רוח כי אם על הבעת כבוד לבעלי התפקידים ולדוג'ו שבו נערך האימון. מקור הקידה הוא בתרבות היפנית ודת השינטו. עם זאת, בימינו ברובם הכמעט מוחלט של בתי הספר לקראטה, אין הקידה נושאת שום משמעות דתית. ישנם בתי ספר בהם באזור השוֹמֶן תלויות גם תמונות של מורים בעלי חשיבות היסטורית מבחינת בית הספר, ולעיתים גם תמונה של ראש ארגון הקראטה הרלוונטי. הקידות מבוצעות טכנית לכיוון אותן תמונות. גם בהקשר זה חשוב להדגיש שאין מדובר בפולחן דתי או אישיותי. עם זאת, מעת לעת ישנם אנשים החשים אי-נוחות מסוימת בשל המנהג.
מושגי בסיס בקראטה
בבתי הספר השונים לקראטה מקובל שהמורה סופר בשפה היפנית בעת התרגול. המספרים ביפנית, מאחד עד עשר, הם 1. איצִ'י (Ichi), 2. נִי (Ni), 3. סַאן (San), 4. צ'י (Shi), 5. גוֹ (Go), 6. רוֹקוּ (Roku), 7. סיצִ'י (Sichi), 8. הַאצִ'י (Hachi), 9. קיו (Kyu), 10. ג'וּ (Ju)
שמות חלקי גוף בהם נעשה שימוש לשם הכאה אֶמפִּי (Empi) – מרפק, הַייטוֹ (Haito) – הבליטה בכף היד ליד האגודל, טֶיישוֹ (Tei-Sho) – בסיס כף היד, סֶי-קֶן (Sei-ken) – העצמות הבולטות בבסיסי האצבע והאמה, ביד מאוגרפת, קוֹשִי (Ko-shee) – כרית כף הרגל, החלק שמתחת לאצבעות, שוּטוֹ (Shuto) – סכין כף היד, החלק החיצוני מבסיס הזרת ועד שורש כף היד.
הַאגִ'ימֶה (Hajime) – התחֵל! הַתחילו!
אוֹסוּ (מבוטא: אוּס) (Osu) – משמעות המילה – סבלנות, כבוד והערכה. זו מילה בעלת משמעות תרבותית רבה. נאמרת בזמן הקידות, בזמן מפגש בין איש קראטה אחד למשנהו, וכן כאות להבנה והטמעה של הוראה במהלך אימון.
בּוּנקַאי (Bunkai) – אפליקציה, הסבר או פירוש של הקאטה. ביצוע התנועות בקאטה מול יריבים אמיתיים על מנת להראות את יישומן המעשי. לכל קאטה קיים בונקאי משלה. לעיתים לתרגיל אחד יהיו מספר יישומים שכאלה.
ג'וֹדַאן (Jodan) – גובה הפנים.
גִי (Gi) – חליפת הקראטה.
גדאן (Gedan) – גובה המותניים.
דוג'ו (Dojo) – אולם האימונים. מילולית: "מקום של הדרך", מקום שבו נלמדת דרך הקראטה.
יַאמֶה (Yamè) – הפסק!, או: הפסיקו!
יוֹאִי (Yoi) – ציווי לכניסה לעמידת היכון.
פּינַאן (Pinan) – זהו שם כללי לחמש קאטות מזרם שורי-טה, המהוות קאטות יסודיות בחלק גדול מסגנונות הקראטה. במקור הן נוצרו ללימוד של עקרונות הקאטה. משמעות השם פינאן הוא "שלווה" (Peace of mind). גיצ'ין פונאקושי שינה את שמן ל"הייאן" (Heian). שם זה הוא שמה של תקופה היסטורית ביפן, ופונאקושי חש שהוא יתאים יותר לצורכי שיווק הקראטה בקרב האוכלוסייה היפנית.
צ'וּדַאן (Tshu-dan) – גובה החזה/הבטן.
קַאִיטֶה (Kaité) – סיבוב.
קִיאַיי (Kiai) – צעקה פתאומית או הוצאת אוויר קצרה שמבוצעת תוך כדי תנועה מתפרצת. משמעות המילה בתרגום חופשי היא "ריכוז הרוח". מטרותיה: הפחדת היריב, הקניית ביטחון לתוקף והוצאת אוויר מהגוף על מנת לשפר את עוצמת המכה.
קיהוֹן (Kihon) – תרגילי יסוד, אימון של הטכניקות הבסיסיות ביותר בקראטה (בעיקר עמידות, אגרופים ובעיטות) תוך הקפדה על ביצוען הנכון והמדויק.
קַיישִי (Kai-Shee) – שליחה חזקה קדימה של השוּטוֹ של היד הקדמית.
קִימֶה (Kime) – רוח לחימה. המונח משמש גם לתיאור עוצמה גדולה בלחימה. למשל במשפטים כמו: "סנסאי ביצע את הקאטה הזו עם המון קימה", או "לקראטקא הזה יש המון קימה מאחורי המכה".
קַמַאִיטֶה (Kamaité) – יציאה לעמידת קרב – רגליים בזנקוצו דאצ'י, יד אחורית מאוגרפת בסמוך לצלעות, יד קדמית מושטת קדימה, אצבעות פתוחות כלפי מעלה, אגודל מוכנס, קשר החגורה פונה הצידה.
קַאטַה (Kata) – תבנית קבועה של תנועות המדמה קרב מול יריב אחד או יותר. לכל שיטת קראטה קאטות משלה המשקפות את תכונות אותה שיטה.
קוּמִיטֶה (Kumite) – קרב מול יריב.
רֶיי (Rei) – כבוד. כציווי, משמעות המילה האפקטיבית היא: תן קידה, או "הראה כבוד". משמעות הקידה – מחוות ברכה והכרת כבוד לאדם או למקום. הקידה יכולה להתבצע מעמידה או מישיבה על ברכיים. על הקידה להיות עמוקה ומלאת כוונה.
טכניקות בסיסיות בקראטה
עמידות
דַּאצִ'י (Dachi) – עברית: עמידה. העמידה היא אחת מאבני היסוד של הקראטה. עמידה נכונה גורמת לגוף להיות יציב יותר, חזק יותר ומוכן יותר, וכמו כן גורמת לטכניקות המבוצעות להיות אפקטיביות יותר. עמידה לא נכונה מראה לעיתים על זלזול וחוסר רצון להתאמץ, ועלולה אף להוביל לפציעה.
הַאיסוֹקוּ-דאצ'י (Heisoku-Dachi) – עמידת מוצא טקסית. הרגליים צמודות, הידיים מונחות לצידי הגוף. כפות הידיים ישרות והאצבעות מופנות כלפי מטה.
מוּטסוּבּי-דאצ'י (Mutsubi-Dachi) – עמידת מוצא טקסית. העקבים צמודים, כפות הרגלים פתוחות בזווית של 45 מעלות. מיקום הידיים – כמו בהייסוקו-דאצ'י.
הַאיקוֹ-דאצ'י (Heiko-Dachi) – עמידת הכן. הרגליים בפיסוק ברוחב הכתפיים, כפות הרגליים מקבילות והאצבעות מופנות קדימה. הברכיים מכופפות מעט. הידיים מאוגרפות וממוקמות קצת מתחת לקו החגורה, במרחק של כ-15 סנטימטרים מהגוף. הידיים אינן ישרות לחלוטין אלא מכופפות מעט. זוהי עמידת ה"הכן" לכל טכניקה - ובכללן קאטה וקומיטה. היא נקראת גם "יוֹאי".
זֶנקוֹצוּ-דאצ'י (Zenkotsu-Dachi) – ″עמידת מכרע קדמי″. הרגל הקדמית שלוחה קדימה, מכופפת כך שהברך תסתיר את אצבעות כף הרגל. הרגל האחורית ישרה, אצבעות הרגל פונות במידת האפשר קדימה. המרחק בין הרגליים - כרוחב הכתפיים בערך. מרחק גדול או קטן מזה יגרום לחוסר יציבות. מותן שמאל פונה קדימה, כך שקשר החגורה נמצא בזווית 45 מעלות בשיטות מסוימות; בשיטות אחרות המותניים פונות היישר קדימה. עמידה זו נפוצה מאוד גם באמנויות לחימה סיניות, ובסינית מכונה "גונג בו".
פוּדוֹ-דאצ'י (Fudo-Dachi) – עמידת קרב חופשית. ברכיים מכופפות, מרחק של רוחב הכתפיים בין הרגליים, אחת הרגליים שלוחה קלות קדימה. העמידה מאפשרת גמישות רבה ותגובה מהירה. זוהי עמידה שאינה בשימוש בקאטה, בגלל אופייה ה"מתירני".
נֶקוֹאַשִי-דאצ'י (Nekoashi-Dachi) – "עמידת חתול". הרגל האחורית מכופפת למדי, אצבעות הרגל פונות בזווית קלה החוצה. ברך הרגל הקדמית מכופפת בזווית של כ-120 מעלות. המרחק בין הרגליים – כרוחב הכתפיים. החלק היחיד של הרגל הקדמית שנוגע ברצפה הוא ה"קושי" – כרית כף הרגל, והעקב מורם לגובה. בביצוע נכון של עמידה זו, משקל הגוף כולו נמצא על הרגל האחורית, והרגל הקדמית נוגעת ברצפה בקלות כזו שניתן להרים אותה מבלי להזיז את שאר הגוף.
שיקוֹ-דאצ'י (Shiko-Dachi) – "עמידת פישוק" או "עמידת סומו". הרגליים פתוחות לצדדים (זווית קרובה ל-180 מעלות). אצבעות הרגליים מופנות החוצה. הרגליים מכופפות עד כמה שאפשר. קשר החגורה פונה קדימה.
קיבא-דאצ'י (kiba-dachi) – ″עמידת פרש″. הרגליים פתוחות לצדדים ברוחב כתפיים וחצי, האצבעות מופנות קדימה הרגליים מכופפות בדומה לרכיבה על סוס
סאנצ'ין-דאצ'י (Sanchin-Dachi) – עמידה הנפוצה בעיקר בזרם נאהא-טה, והסגנונו הקשורים בו. רגל אחת נמצאת כגודל כף הרגל לפני השנייה. אצבעות שתי הרגליים מופנות כלפי פנים. הברכיים מכופפות כלפי פנים. בביצוע נכון - עמידה יציבה למדי.
אגרופים
טסוּקי (Tsuki) – עברית: אגרוֹף (טכנית, משמעות המילה היא Thrust). ככלל, האגרופים ניתנים כאשר כף היד מאוגרפת בחוזקה, והאגודל סוגר על שאר האצבעות. היד מתיישרת רק כמעט לחלוטין, כדי למנוע נזק למרפק. האגרוף ניתן בשילוב עם "הכנסת" המותן המתאימה – דבר שתורם עוצמה ואפקטיביות למכה. אחרי כל אגרוף, יש להחזיר את היד הנותנת אותו לאזור המותניים (למעט במקרים מיוחדים שיפורטו), על מנת למנוע לפיתה של היד על ידי היריב. רוב האגרופים יכולים להינתן בשלושת הגבהים – גידאן, צ'ודאן וג'ודאן.
צ'וֹקוֹ-טסוקי (Cho-Ko-Tsuki) – אגרוף במקום.
גִּיאַקוֹ-טסוקי (Gi-Ako-Tsuki) – אגרוף עם היד הנגדית לרגל הקדמית.
אוֹי-טסוקי (Oi-Tsuki) – אגרוף עם המתאימה לרגל הקדמית (לאחר הצעד, היד שנתנה את האגרוף הופכת לקדמית). מיועד למצבים בהם היריב רחוק יותר מהטווח האפקטיבי של האגרוף האחורי.
קיזַאמֶה-טסוקי (Kizamè-Tsuki) – אגרוף עם היד המתאימה לרגל הקדמית, כאשר המותן שלוחה קדימה. אפקטיבי בטווחים קצרים או כאגרוף מקדים (מטעה) לפני שימוש בטכניקה אחרת.
אוּרַא-טסוקי (Ura-Tsuki) – אגרוף תחתון. ידוע גם בשם Uppercut ונפוץ מאוד באיגרוף. מבוצע מלמטה כלפי מעלה תוך שימוש אגרסיבי במותן. מכוון בדרך כלל לסנטר, לבטן או למותן.
אוּרַאקֶן (Ura-Ken) – אגרוף צידי. מבוצע על ידי שליחת האגרוף מפנים הגוף (אזור החזה או הפנים) החוצה, על ציר המרפק, כאשר המותן מופנה לכיוון האגרוף. בשיטות מסוימות אוראקן מבוצע כאשר פרק היד רפוי, כך שנוצרת למעשה תנועה של צליפת שוט בעזרת האגרוף.
קַאיטַן-טסוקי (Kai-tan-Tsuki) – אגרוף סיבובי. למעשה זהו אוראקן, המבוצע תוך סיבוב מלא של הגוף לכיוון נתינת האגרוף. מבוצע בדרך-כלל לכיוון הפָּנים. הסיבוב נותן משנה-חוזק לאגרוף. ניתן גם לבצע את הקייטן-צוקי בצורה שונה – לא להחזיר את היד בתום האגרוף, אלא לתת ליד להמשיך לנוע עם סיבוב הגוף, כמשקולת. גם בצורה זו מרחיקים את היד מלפיתת היריב, אך המכה, שאינה נעצרת בגופו של היריב, חזקה הרבה יותר.
מַוואשִי-טסוקי (Mawashi-Tsuki) – אגרוף מעגלי. במונחי איגרוף זהו האגרוף שמתייחסים אליו כ"ימנית" או "שמאלית". האגרוף ניתן מצד הגוף, עם יד מקבילה בערך לרצפה, ומכוון לרקה או לצד הראש. גם כאן חשוב מאוד השימוש במותן.
מוֹרוֹטֶה-טסוקי (Morote-Tsuki) – אגרוף כפול, מעין אורא-צוקי עם שתי הידיים.
בעיטות
גֶרי (Geri) – עברית: בעיטה. הבעיטות בקראטה עושות שימוש בחלקים שונים של כף הרגל לפגיעה, כגון כרית כף הרגל, גב כף הרגל וצידה. לא קיימות בקראטה מסורתי בעיטות שעושות שימוש בעצם השוק, כמו בקיקבוקס למשל, ואלה אומצו במהלך המאה ה-20 על ידי מרבית סגנונות הקראטה כהשפעה חיצונית. כל בעיטה מורכבת משלושה שלבים – הרמת הרגל לגובה המותן, שחרור הרגל לבעיטה והחזרתה למותן, והורדת הרגל לרצפה (למעט מקרים מיוחדים שיפורטו). העמידה מהווה כאן תפקיד מרכזי – בעיטה מתוך עמידה לא נכונה תגרום לאיבוד שיווי המשקל ולבעיטה לא אפקטיבית. גם כאן, בדומה לאגרופים, יש להחזיר במהירות את הרגל כדי למנוע את תפיסתה. רוב הבעיטות יכולות להינתן בשלושת הגבהים – גידאן, צ'ודאן וג'ודאן.
מָאי-גרי (Mae-Geri) – בעיטה קדמית עם הרגל האחורית. הבועט תוקף את מי שנמצא מולו. הפגיעה היא עם כרית כף הרגל, כאשר האצבעות משוכות לאחור והכרית שלוחה קדימה.
קיזמי-גרי (Kizami-Geri) – בעיטה קדמית עם הרגל הקדמית. מהירה יותר וחזקה פחות ממאי-גרי.
מַוואשִי-גרי (Mawashi-Geri) – בעיטה מעגלית. הרגל מתרוממת לצד הגוף והבעיטה היא מעין הצלפה עם גב כף הרגל, כאשר האצבעות משוכות לאחור. הבעיטה מתבצעת תוך סיבוב של רגל הציר כדי להקנות להתקפה כוח ועוצמה.
יוֹקוֹ-גרי (Yoko-Geri) – בעיטה צידית. הבעיטה מבוצעת הצידה, במישור הגוף, והפגיעה היא עם סכין כף הרגל – החלק החיצוני.
אוֹשִירוֹ-גרי (Oshiro-Geri) – בעיטה אחורית. למעשה מדובר ביוקו-גרי שמופנית אחורה, אך ביצועה הקלאסי של הבעיטה כולל סיבוב על המקום ב-180 מעלות ובעיטה אחורית (כלומר, כלפי מי שעמד מולנו לפני הסיבוב). זוהי למעשה הבעיטה הסיבובית.
אוֹשִירוֹ-מַוואשִי-גרי (Oshiro-Mawashi-Geri) – מוואשי גרי הפוכה – במקום להעלות את הרגל מצידו החיצוני של הגוף ולבעוט עם גב כף הרגל, הרגל מועלית מצידו הפנימי של הגוף והבעיטה היא במתווה מעגלי, כאשר החלק הפוגע הוא העקב. גם לבעיטה זו נפוץ מאוד להצמיד סיבוב על המקום.
מאי-נידן-טוֹבּי-גירי-קיאגי (Mae-Nidan-Tobi-Giri-Kiagi) – בעיטת מאי-גרי כפולה כשהראשונה מתבצעת בעזרת הרגל האחורית לאזור הבטן והשנייה מתבצעת תוך כדי קפיצה.
נידאן-גרי – הבעיטה המפורסמת מסרטי "קראטה קיד": העלאת ברך אחת לגובה ולאחר מכן בעיטת מאי-גרי באוויר תוך קפיצה על הרגל השנייה.
קִין-גרי (Kin-Geri) – בעיטה קדמית עם אצבעות מתוחות (פגיעה עם גב כף הרגל) לאזור המפשעה.
קַאן-טסֶה-טסוּ-גרי (Kan-Tse-Tsu-Geri) – יוקו-גרי המכוונת לברכו של היריב.
בעיטות משקולת: בעיטות שבהן הרגל לא מוחזרת כמו בבעיטות הקלאסיות, אלא עושות שימוש באינרציה של הרגל כמשקולת, ובכך גם מוגברת עוצמת הפגיעה:
קַקטוֹ-גרי (Kakto-Geri) – בעיטת הנחתה. הרגל מועלית עד לשיא הגובה – חיצונית לגוף או מפנימה – ומורדת בכוח על ראשו או חזהו של היריב, בעזרת העקב או כרית כף הרגל.
מיקאזוּקי-גרי (Mikazuki-Geri) – בעיטת הסטה. יכולה להתבצע מבחוץ פנימה או מבפנים החוצה. הרגל מועלית במתווה קשתי ומסיטה את ידו של היריב בעזרת צידה הפנימי של כף הרגל. ניתן גם לפגוע באזור הפנים.
חסימות
אוּקֶה (Ukè): עברית – חסימה. החסימות נמצאות בצורתן ה"רשמית" בעיקר בקאטות ולא בקומיטה, בגלל אופיו החופשי של הקרב והנטייה להתחמק מהתקפות יותר מאשר לחסום אותן. עם זאת, הן שימושיות מאוד בהגנה עצמית.
אַגֶּה-אוקה (Agè-Ukè) – חסימה עליונה. מטרתה להגן על הראש מפני התקפות הבאות מלמעלה כלפי מטה, כגון דקירה בסכין. שימושית מאוד גם בהגנה עצמית. היד מתרוממת כך שהמרפק נמצא בגובה העיניים ומרוחק כעשרה סנטימטרים מהפנים, והאמה נמצאת ב-120 מעלות לזרוע, באגרוף סגור.
אוּצִ'י-אוקה (Uchi-Ukè) – חסימה מרכזית פנימית. מטרתה להגן מפני תקיפה חזיתית באגרוף או בכלי אחר. האמה מתווה מעין חצי עיגול על ציר המרפק, שראשיתו ביד ישרה ומופנית כלפי מטה באזור המתניים, וסופו כאשר האמה נמצאת בזווית של 90 מעלות לזרוע, והאגרוף הסגור מופנה כלפי הגוף. יש להקפיד על הצמדת המרפק לגוף, על מנת לא להשאיר את המותן חשופה להתקפה נוספת.
סוֹטוֹ-אוקה (Soto-Ukè) – חסימה מרכזית חיצונית. דומה לאוצ'י-אוקה, אך מבוצעת על ידי הבאת היד כשהיא כבר מקופלת, מאזור הכתף עד מרכז הגוף.
גֶּדַּאן-בַּארַאי (Gedan-Barai) – חסימה תחתונה. היד מורדת מאזור הכתף הנגדית, דרך פנים הגוף, עד גובה המותן, במרחק 10–15 סנטימטרים מהגוף.
אוּצִ'י-גֶּידַּאן-באראי (Uchi-Geidan-Barai) – כמו גידאן בראיי, אך מבוצעת עם יד ישרה מהחוץ פנימה. ההבדל בינה לבין גידאן בראיי דומה להבדל בין אוצ'י אוקה לסוטו אוקה.
מורוטה אוקה (Morote-Ukè) – חסימה בשתי הידיים. בדרך כלל מדובר על מורוטה-אגה-אוקה.
טכניקות ערעור והפלה
ההפלות אינן נפוצות בקראטה כמו בג'ודו, אך עדיין בעלות מקום של כבוד. נפוץ מאוד לראות הפלות בקומיטה, וכן יש בהן שימוש בראנדורי-קאטה (קאטת קרב עם שני משתתפים).
דַּאשי-בַּארַאי (Dashi-Barai) – "טאטוא" הרגל של היריב כדי לגרום לו לאבד את שיווי משקלו או ליפול. התוקף משתמש ברגלו על-מנת לגרור קדימה את החלק הפנימי של רגל היריב, מעל העקב, בתנועת מטאטא. הדבר גורם למשיכת הרגל קדימה ולערעור שיווי המשקל ולעיתים אף לנפילה. נפוץ מאוד בקומיטה.
אוֹסוֹטוֹ-גַּארִי (Osoto-Gari) – הפלה אחורה. התוקף מכניס את רגלו מאחורי רגל היריב ובו זמנית דוחף אותו על מנת להפילו.
הבדלים בין שיטות קראטה שונות
שיטות שונות נבדלות זו מזו בגישתן לקרב. ההבדלים הם בין השאר במאפיינים הבאים:
טווח הקרב – התמקדות במכות לטווחים קצרים לעומת ארוכים.
צורת המכות או ההגנות – ידיים פתוחות או סגורות, הגנות מעגליות או ישרות.
גובה הקרב – ככלל, שיטות הקראטה אינן ששות לעזוב את הקרקע. עם זאת, קיימות שיטות המלמדות את חניכיהן לקפוץ לשם השגת מטרות שונות, כמו התחמקות ממכות או השגת טווח פגיעה גדול יותר.
לחימה על קרקע – סגנונות קראטה מסוימים כוללים אמצעי התגוננות מהגעה אל לחימת קרקע, או כאלה שנועדו לסייע לקראטקא שנפל לקרקע להתגונן אל מול יריב שעדיין עומד. עם זאת, אין בקראטה תרגול של לחימת קרקע כפי שזו מתורגלת באמנויות לחימה כמו ג'ו ג'יטסו ברזילאי, היאבקות או MMA.
שימוש בנשימה – סגנונות שונים שמים דגשים שונים על נשימה, שימוש בה, ואופיה.
קראטה באולימפיאדה
החל מאולימפיאדת טוקיו (2020), קראטה הוא ענף אולימפי שמתחרים בו באולימפיאדה.
באולימפיאדה הראשונה זכתה טורקיה במירב המדליות (ארבע בסך הכל, אחת מכסף ושלוש מארד), ויפן זכתה בשלוש מדליות (אחת מכל צבע).
קראטה בישראל
בישראל יש שני ארגוני גג בתחום הקראטה המוכרים על ידי משרד התרבות והספורט:
התאחדות הקראטה בישראל (IKF) – הוקמה בשנת 1972. חברה בארגון הקראטה העולמי (WKF) ובארגון הקראטה האירופאי (EKF) המוכרים על ידי הוועד האולימפי. היא מארגנת את אליפויות ישראל בקראטה לבוגרים, לנוער ולילדים וכן אחראית על נבחרות ישראל השונות לבוגרים ולנוער, מהן מורכבות המשלחות הרשמיות לאליפויות אירופה, לאליפויות העולם ולאולימפיאדה. היא אחראית לקידומו של ענף הקראטה בישראל, ומקיימת קורסים והשתלמויות למדריכים, למאמנים, ולשופטים ולפעילים. בשנת 1984, מונה ליושב ראש התאחדות הקראטה בישראל, אבי בלייר, שמילא תפקיד זה במשך 20 שנים. בשנת 2004 נבחר שלום אביטן לתפקיד יושב ראש ההתאחדות ומילא תפקיד זה כשמונה שנים. בשנת 2012 נבחר לתפקיד גבי מיכאלי. משנת 2015 יושב ראש ההתאחדות הנבחר הוא שיהאן משה בוחניק (בעל חגורה שחורה דרגת דאן 9).
איגוד הקראטה המסורתי (ITKF) – הוקם בשנת 1991. במסגרת חברותו באיגוד הקראטה המסורתי העולמי מייצגת נבחרת ישראל את מדינת ישראל בתחרויות בינלאומיות פתוחות כולל אליפות אירופה ואליפות העולם בקראטה מסורתי. איגוד הקראטה המסורתי מקיים באופן שוטף אליפויות ישראל בקראטה מסורתי, השתלמויות בינלאומיות, קורסי מדריכים ושופטים לקידום הענף בישראל. נכון לשנת 2016 משמש מר. אייל ניר כיושב ראש האיגוד.
התבססות הקראטה בישראל:
מספר אנשים הובילו והשפיעו רבות על ענף הקראטה בישראל. סנסאי שלמה פייגה (1932–2007) וסנסאי דניס הנובר (נולד ב-1937). לאחר עלייתם לישראל בתחילת שנות ה-60 מדרום אפריקה, הם פתחו את מועדון הקראטה הראשון בישראל בשנת 1961 במושב מולדת. במכביה השישית שנערכה באותה שנה הם הדגימו ביחד תרגילי קראטה. באותה העת, הקראטה בישראל שילב שיטות של שוטוקאן, קיוקושינקאי ושיטות לחימה נוספות, תוך שילוב באימונים ג'ודו וג'ו ג'וטסו. סנסאי אדמונד בוזגלו אימן בשיטת שוטוקאן ורבים מהמאמנים המוכרים והמצליחים כיום בישראל למדו בהדרכתו. סנסאי יהודה פנטנוביץ (1938–2006) עלה מדרום אפריקה בשנת 1972 והיה ממייסדי התאחדות הקראטה בישראל שהוקמה באותה שנה. הוא היה המאמן הראשון בישראל שלימד גוג'ו ריו. סנסאי גדעון קדרי היה המאמן הראשון שהביא את שיטת קיוקושינקאי לישראל והיה נציגו של מאסוטאצו אויאמה בישראל. סנסאי מאיר יהל (1934–2008) החל לאמן שוטוקאן ברחובות לאחר עלייתו לישראל מצרפת. במכביה העשירית (1977) נערכו לראשונה תחרויות הקראטה ויהל אימן את נבחרת ישראל.
ענף הקראטה המסורתי הושפע משמעותית מפעילותם של תלמידיו של סנסאי נישיאמה, מייסד איגוד הקראטה המסורתי העולמי, שהקימו את האיגוד בישראל ומקדמים את הענף עד היום.
הישגים בתחרויות
הישגים בהיסטוריה:
בשנת 1975 השתתף דניס הנובר בתחרות הראשונה של שיטת קיוקושינקאי ביפן ונחשב לאחד הטובים בתחומו בעולם.
בשנת 1988 זכה רז שני, במדליית כסף באליפות אירופה של ארגון WUKO (לימים WKF), המדליה הראשונה לישראל בתחרות רשמית בסדר גודל זה.
בשנת 1991 זכה אייל ניר במקום שלישי בקרבות חופשיים באליפות אירופה בקראטה מסורתי.
הישגים בהווה (הישגים מאליפויות רשמיות בלבד המוכרות על ידי הוועד האולימפי):
בשנת 2001 זכה דוד מזור במדליית ארד באליפות אירופה עד גיל 21 במקצה הקאטה, המדליה הראשונה שבה זכה ישראלי באליפות רשמית המאורגנת על ידי WKF.
בשנת 2006 זכתה לוריס עפארה במדליית ארד באליפות אירופה של EKF במקצה הקרבות, המדליה הראשונה שבה זכתה קראטקא ישראלית באליפות רשמית המאורגנת על ידי WKF.
בשנת 2013 זכתה קורל עמוס במדליית הזהב באליפות אירופה של EKF במקצה הקרבות, ובכך הייתה לקראטקא הראשונה בישראל שזכתה במדליית זהב באליפות רשמית של WKF.
בישראל וברחבי העולם קמו ארגונים רבים בתחום הקראטה שאינם מוכרים על ידי הוועד האולימפי. ארגונים אלו מקיימים תחרויות פתוחות מקומיות ובינלאומיות בהן לוקחים חלק ישראלים רבים. הישגים ישראלים מכובדים בתחרויות אלו נפוצים באופן יחסי ולכן לא יימנו בערך זה.
לקריאה נוספת
זָ'ק דלקוּר [חגורה שחורה, דאן 5], הטכניקה של קאראטה: השיטה המושלמת מתחילתה ועד לחגורה שחורה, הוצאת לדורי, תל אביב, תשל"ה
גיצ'ין פונאקושי, קרטה: דרך חיים; עברית - שרה הניג. ירושלים : כתר, 1988
קישורים חיצוניים
אתר התאחדות הקראטה בישראל
האקדמיה הבינלאומית לאמנויות לחימה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנויות לחימה יפניות
קטגוריה:מחוז אוקינאווה: תרבות
קטגוריה:ספורט לחימה
| 2024-08-30T14:40:11
|
אווירודינמיקה
|
אווירודינמיקה היא ענף פיזיקלי העוסק בתנועה של גוף בזרם, בעיקר באינטראקציה בין גוף מסוים (לרוב מוצק) לגז והכוחות הפועלים על גופים העוברים דרכו.
לאווירודינמיקה יישומים רבים בתחומי ההנדסה, בדגש על הנדסת הרכב והתעשיות הצבאיות.
ממוזער|מערבולת הנוצרת על ידי מעבר של כנף המטוס, ונחשפת על ידי עשן. המערבולות הן אחת מהתופעות הרבות הקשורות בחקר האווירודינמיקה.
היסטוריה
רישומים מוקדמים של מושגים אווירודינמיים יסודיים תואמים את עבודתם של אריסטו וארכימדס במאה השנייה והשלישית לפני הספירה, אך המאמצים לפתח תאוריה כמותית של זרימת אוויר לא החלו עד המאה ה-18. בשנת 1726, אייזק ניוטון הפך לאחד האווירודינמיסטים הראשונים במובן המודרני כאשר הוא פיתח תאוריה של התנגדות אוויר, אשר אומתה מאוחר יותר עבור מהירויות זרימה נמוכה.
ניסויי ההתנגדות האווירית בוצעו על ידי חוקרים במאה ה-18 והמאה ה-19, בסיוע בניית מנהרת הרוח הראשונה ב-1877. בספרו "הידרודינמיקה", תיאר דניאל ברנולי קשר בסיסי בין לחץ, מהירות וצפיפות, הנקראים כיום העיקרון של ברנולי. בשנת 1799, ג'ורג' קיילי זיהה את ארבעת הכוחות הבסיסיים של אווירודינמיקה – עילוי, דחף, גרירה, ומשקל ואת הקשר ביניהם. ב-17 בדצמבר 1903 הטיסו וילבור ואורוויל רייט את המטוס הראשון המוצלח. הטיסה והפרסום שקיבלו הובילו לשיתוף פעולה מאורגן יותר בין טייסים ואווירודינמיסטים, שהובילו את הדרך לאווירודינמיקה המודרנית.
ההתפתחויות התאורטיות באווירודינמיקה נעשו מקבילות לתהליכים מעשיים. בשנת 1757 פרסם לאונרד אוילר את משוואות אוילר, והרחיב את עקרונו של ברנולי למשטר הזרימה הדחיסה. בתחילת המאה ה-19, הפיתוח של משוואות סטוקס הרחיב את משוואות אוילר כדי להסביר את השפעת הצמיגות. במהלך הטיסה הראשונה, כמה חוקרים פיתחו תאוריות עצמאיות לחיבור זרימת להרים. לודוויג פראנדל הפך לאחד האנשים הראשונים שחקרו שכבות גבול בתקופה זו.
מושגי יסוד
ארבעה כוחות יסוד באווירודינמיקה:
משקל – כוח הכבידה שעובד על כל גוף. כוח זה מושך גוף למטה.
עילוי – כוח הניצב לכיוון ההתקדמות. על מנת שכלי יתרומם כוח העילוי עליו חייב להיות גבוה יותר ממשקלו.
גרר – התנגדות האוויר לתנועת הגוף. כוח זה מקביל והפוך לכוח הדחף.
דחף – כוח הדוחף גוף בכיוון ההתקדמות. על מנת שגוף יוכל להתקדם, כוח הדחף שלו חייב להיות גדול מכוח הגרר שלו.
אווירודינמיקה של כלי טיס
האווירודינמיקה של כלי טיס, בין שהוא בעל כנף קבועה – מטוסים או בעל כנף-סובבת – מסוקים, עוסקת בהגדרה וחיזוי הכוחות האווירודינמיים הפועלים על כלי הטיס.
שמאל|ממוזער|250px|פרופיל כנף סביבו הכוחות האווירודינמיים הפועלים עליו
המשקל הוא הכח הנוצר כתוצאה מכח המשיכה והדחף הוא הכוח שנוצר על ידי המנוע.
עילוי וגרר הם כוחות הנוצרים כתוצאה מהתנועה היחסית של הגוף באוויר. עילוי מוגדר ככח אווירודינמי הפועל בניצב לזרימה היחסית של האוויר ואילו הגרר מוגדר ככח האווירודינמי הפועל במקביל לזרימה היחסית. העילוי מוגדר כחיובי כאשר הוא פונה בניצב למהירות כלפי מעלה ואילו הגרר מוגדר כחיובי כאשר הוא מופעל נגד כיוון המהירות.
אווירודינמיקה של מכוניות
בענף הרכב מבחינה אווירודינמית מתמקדים ביצירת כוח עילוי שלילי בשביל שלמכונית תהיה יותר אחיזה בקרקע. תכונה זו קריטית עבור מכוניות מרוץ – זאת מאפשרת להן לבצע סיבובים חדים ולא להתהפך על אף התאוצות גבוהות.
תחום נוסף שבו מתמקד הענף הוא הקטנת הגרר שיוצרת המכונית. בכך היא מגדילה את היעילות האנרגטית וחוסכת בדלק.
אווירודינמיקה בתחומים אחרים
עיצוב הנדסי – אווירודינמיקה היא חלק חשוב בעיצוב רכבים, בנוסף כחלק בצפיית תנועות של כלי שיט. אווירודינמיקה משמשת גם בעיצוב דיסקים קשיחים, בניינים, גשרים וטורבינות רוח.
עיצוב סביבתי – אדריכלים משתמשים באווירודינמיקה על מנת להגביר נוחות במרחבים שבחוץ. שימוש נוסף באווירודינמיקה הוא בשביל ליצור אקלימים אורבניים אשר מורידים את זיהום האוויר בקרב מבנים. תחום האווירודינמיקה הסביבתית מתאר דרכים בהן גזי חממה באטמוספירה (שפולטים אנרגיית חום לאוקיינוס ולמשטח כדור הארץ) ומכניקת טיסה משפיעים על המערכת האקולוגית.
משחקי כדור – אווירודינמיקה היא חלק חשוב בענפי ספורט כמו כדורגל, קריקט וגולף, בהם שליטה על הכדור היא חלק חשוב במשחק.
משוואות אווירודינמיות משמשות לחישוב תחזית מזג האוויר.
תנאי גבול
מערכות כלליות מאופיינות באמצעות:
נפח בקרה (Control Volume) – חלל בעל גבולות שרירותיים שמיקומו וצורתו יכולים להשתנות בזמן.
משטח בקרה (Control Surface) – שטח הפנים של נפח הבקרה.
לפתרון בעיות אווירודינמיות נגדיר תנאי גבול ותנאי התחלה על נפח הבקרה ומשטח הבקרה.
ראו גם
מכניקת הזורמים
הידרודינמיקה
אווירונאוטיקה
תרמודינמיקה
הזדקרות (אובדן עילוי)
תורת הכנף הדקה
יציבות כלי טיס
לקריאה נוספת
דוד אביר, אווירודינמיקה, הוצאת משרד הביטחון, 1986.
קישורים חיצוניים
אווירודינמיקה, באתר Thermopedia.
האתר How Thing Fly, מבית הסמית'סוניאן.
מהי אווירודינמיקה, באתר Live Science.
מדריך אווירודינמיקה למתחילים, באתר נאס"א.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תחומים בפיזיקה
קטגוריה:מכניקת הזורמים
| 2024-05-04T21:39:20
|
תשבץ
|
ממוזער|250px|שמאל|תשבץ רגיל
ממוזער|250px|שמאל|תשבץ בריטי
ממוזער|250px|שמאל|תשבץ אמריקאי
תשבץ הוא חידת מילים או מספרים המשתלבים בהצלבה, במאוזן ובמאונך, בתוך תבנית משורטטת של משבצות ריקות, לפי רמזים הניתנים לצד התבנית או בתוכה. בין המילים מפרידים באמצעות משבצות המכילות צבע או צורות שונות. יש גם תשבצים בהם המילים מופרדות באמצעות קווים מעובים. במסורת הבריטית מציבים את המשבצות המפרידות בתבנית סימטרית, אך במסורות אחרות (האמריקנית, היפנית) נהוגות שיטות אחרות.
פתרון תשבצים הוא אתגר ליכולות חשיבה שונות או לאוצר הידע הכללי והלשוני של הפותר. יש המשתמשים בתשבצים ככלי להוראת השפה ומשלבים אותם בספרי לימוד, ויש אף מחקרים המראים שהם יכולים לשמש כרפואה מונעת לשיטיון ולמחלת אלצהיימר.
היסטוריה
אפשר לראות באקרוסטיכון את רעיון היסוד של התשבץ, רעיון שפותח בהמשך.
התשבץ הראשון מיוחס לארתור וין (Arthur Wynne), ופורסם ב-21 בדצמבר 1913 בכתב העת New York World (עדיין ללא משבצות שחורות). אך כבר במאה ה-19 הופיעו משחקי מילים דמויי תשבץ בחוברות ילדים בבריטניה, בצרפת ובאיטליה. בשנת 1924 פרסמה הוצאת הספרים "Simon and Schuster" את קובץ התשבצים הראשון.
לפנים קראו לתשבץ בעברית "חידת שתי וערב"; את השם "תשבץ", המקובל בימינו, נתן לו קדיש סילמן, לשונאי ומשורר.
התשבצאי הפורה ביותר היה רוג'ר סקוויירס (Roger Squires) מבריטניה, שב-14 במאי 2007 פרסם את תשבצו ה-66,666 (התשבץ פורסם בחמשת העיתונים החשובים ביותר בבריטניה).
מבנה התשבץ
בתשבץ המקובל הגדרת כל מילה אמורה להיות מנוסחת בצורה מדויקת וחד-משמעית, ולפיה ניתן למצוא את המילה המבוקשת, אלא אם הפותר אינו מכיר את המילה או המושג ואז הוא יכול להיעזר בכלים שונים כגון מילונים ואנציקלופדיות, אולם תמיד קיימת אפשרות לתשובה מתאימה עליה לא חשב מחבר התשבץ. בדרך כלל ההגדרה מנוסחת כשאלה ממנה נגרעו מילות השאלה (מי, מה, איפה וכדומה) והמענה לשאלה היא המילה המבוקשת.
מבנה התשבץ משתנה גם לפי הארץ בה הוא מתפרסם, יש מבנים מקובלים בצפון אמריקה, מבנים אחרים בבריטניה, מבנים מקובלים ביפן וכך הלאה בארצות שונות.
ממוזער|250px|מרכז
לפעמים (בעיקר בתשבצים המופיעים בביטאונים מקצועיים) מפרסמים תשבץ בנושא ספציפי (למשל תשבץ בנושא "רפואה ובריאות" ב"מכביתון", כתב העת של מכבי שירותי בריאות). במקרה כזה מקובל שרוב ההגדרות עוסקות באותו נושא (שכן כמעט אי אפשר שכולן יהיו באותו נושא).
מספר גדול יחסית של משבצות שחורות בתשבץ מעיד על איכות נמוכה. היחס מחושב על ידי חלוקת סך כל משבצות התשבץ במספר המשבצות השחורות שיש בו. למשל, תשחץ ברוחב של 13 משבצות ובאורך של 18 משבצות מכיל בסך הכול 234 משבצות. אם יש בו 50 משבצות שחורות (או משבצות שבהן מצויות ההגדרות בתשחץ) זה יחס של 4.68=234:50, יחס טוב למדי, אך אם היחס יהיה מספר נמוך בהרבה כמו 3.25=221:68, זה תשבץ באיכות טכנית נמוכה.
סוגי תשבצים
ממוזער|250px|שמאל|תשבץ קו איטלקי
ממוזער|250px|שמאל|אנגרמה
שמאל|ממוזער|250px|תשבץ תלת-מישורי ("תלת-ממדי")
לפי דרך הגשת השאלות, מחלקים את התשבצים לשלוש קבוצות:
תשבץ רגיל - בתשבץ רגיל מגישים את ההגדרות לפי הסדר הרץ במאוזן ואחרי כן במאונך. לכל הגדרה יש מספר סידורי נפרד ומיקום המספר במסגרת התשבץ מציין מהיכן מתחילים לכתוב את התשובה.
תשבץ איטלקי - בתשבץ איטלקי מגישים את ההגדרות לפי סדר השורות במאוזן (מסומנות במספרים) והטורים במאונך (מסומנים באותיות). בין הגדרות שונות באותה שורה או טור מפרידים בעזרת מקף.
תשחץ - בתשחצים השאלות נכתבות בתוך מסגרת התשבץ ומסמנים בעזרת חיצים מהיכן מתחילים לכתוב את התשובה.
בנוסף לתשבץ המלבני המקובל, קיימים תשבצים מסוגים נוספים, שחלקם נוסחים השאובים ממנו, וחלקם מוסיפים לחידה גורמים חדשים. סוגים עיקריים של תשבצים מעין אלו הם:
תשבץ קו - תשבץ שבו ההפרדה בין המילים אינה באמצעות משבצת שחורה, אלא באמצעות קו מעובה.
תשבץ לבן - תשבץ שמודפס ללא המשבצות השחורות או הקווים המעובים שמפרידים בין המילים. בתשבץ כזה על הפותרים לגלות ולמקם, בנוסף לתשובות של ההגדרות, גם את המשבצות השחורות או הקווים המעובים.
תשחץ - תשבץ שבו ההגדרות מוצבות בתוך המשבצות המפרידות וחצים היוצאים מתוך המשבצת מבארים לפותרים היכן צריך להציב את המילה המוגדרת. בגלל המקום המצומצם הניתן להגדרות בתשחצים, הן שטחיות וכוללניות יותר, אך הנוחות לפותר, שאינו צריך להעביר את מבטו מההגדרות לתשבץ ומהתשבץ להגדרות, מושכת רבים לסוג זה של תשבץ. בארצות מסוימות מכונה התשחץ "תשבץ שוודי".
תשבץ מוצפן - תשבץ פתור שבו הוחלפו האותיות במספרים לפי קוד מסוים. הפותרים מקבלים חלק מהקוד והם אמורים להשלים את גילוי הקוד.
תשבץ היגיון - תשבץ שמבחינה טכנית דומה לתשבץ הרגיל, אך שונה ממנו באופי ההגדרות. ההגדרות בתשבצי היגיון מבוססות על "תרתי-משמע" - כלומר הגדרה המורכבת משני חלקים, כך שהפתרון מתאים למשמעות של כל אחד מחלקי ההגדרה. דוגמה: "הקרקס יסתדר בלי החיה, די להם בקוסם" התשובה: הארי פוטר (הסבר: הארי פוּטר, כלומר הקרקס יסתדר בלי החיה, והארי פוטר הוא הקוסם). ההגדרה יכולה גם לתת רמזים למובנים שונים של המילה כמו בדוגמה: "אנרגיה פוליטית", התשובה היא "מרץ" - גם אנרגיה וגם פוליטיקה.
תשבץ הקשרים - תשבץ רגיל, אך במקום ההגדרות למילים, שצריכים לשבץ בו, ניתנים הקשרים או צירוף מילים או מטבע לשון או פתגם, שחסרה בהם מילה, המילה המבוקשת. למשל בהגדרה "צה"ל הפעיל יד ... ברצועה" מבוקשת המילה "חזקה" או בהגדרה "הפוליטיקאית שזכורה במטבחה, בנעליה ובמחדל" מבוקשת ראש הממשלה לשעבר "מאיר".
תשבץ מספרים - תשבץ שהפתרונות להגדרותיו הם מספרים. דוגמה להגדרה: 12 מאונך כפול 1 מאוזן.
תשבץ פסיפס - תשבץ בו המספרים, המפנים להגדרות, משובצים בתוך התשבץ לסירוגין. המראה של התשבץ, מזכיר פסיפס.
תשבץ פירמידה - תשבץ בעל מבנה של פירמידה ובו המילה הארוכה שבבסיס הפירמידה מורכבת מאותיות המילה שמעליה, בתוספת אות אחת וכך הלאה מקומה לקומה.
תשבץ שלד - תשבץ חסר הגדרות בו נתונות כל המילים והפותר צריך לשבץ אותן במקומות הנכונים כשהוא מתאים את המילים למקומן על פי אורכן ועל פי הצטלבותן.
תשבץ תלת-מישורי - תשבץ המשתרע על שלושה משטחים, שפוגשים זה את זה ויוצרים אשליה של שלושה מישורים. בשנת 1985 פורסמו 3 תשבצים בשם "תשבצים מהסוג השלישי" או "תשבצים תלת-ממדיים" שחיבר דב (דובה) פרימרמן. לסוג זה של תשבצים לא היה המשך.
תשבץ חילזון - תשבץ שבנוי בצורת חילזון.
תשבצים בישראל
ממוזער|350px|שמאל|תשחץ
בישראל מתקיימת פעילות ערה בתחום התשבצים:
במוספי סוף השבוע מתפרסמים תשבצים (תשבץ רגיל, תשבץ היגיון ותשחץ).
בעיתונים היומיים מתפרסמים תשבצים (תשבץ רגיל ותשחץ)
מתפרסמים ירחוני תשבצים.
מתפרסמים חוברות וקובצי תשבצים.
באינטרנט מתקיימים פורומים אחדים העוסקים בנושא זה.
בתשבצים בשפה העברית לא תמיד ברור מהו הכתיב הנכון לצורך שיבוץ המילים בתשבץ. יש תשבצאים המשתמשים בכתיב חסר, יש המשתמשים בכתיב מלא, ויש המשתמשים בדרך ביניים. בעבר היה מקובל בקרב התשבצאים מתן הגדרות בכתיב חסר, תוך ציון כל הגדרה החורגת מכלל זה, אך כיום יש שינוי במגמה, ורוב התשבצים מבוססים על כתיב ביניים, הדומה לכתיב המקובל בבתי הספר ובעיתונות. יש בין התשבצאים מי שמפרסם את דרך הכתיבה הנהוגה בתשבצים שלו, יש שאינם מפרסמים, ויש אף תשבצאים שאינם עקביים, המשתמשים לעיתים בכתיב חסר ולעיתים בכתיב מלא.
מוסכמה נוספת בכתיבת המילים בתשבצים היא שהגרסה המבוקשת היא הגרסה המילונאית, ללא הטיות. במקרים חורגים מקובל לציין זאת בהבלטה.
ראו גם
תפזורת
תשבץ היגיון
תשחץ
קישורים חיצוניים
תולדות התשבץ באתר הוצאת ענבר
קיצורים נפוצים בתשבצים, במילון ראשי תיבות
תשבץ אינטראקטיבי ו
תבוסה אנושית, ארבע מילים: מחשב ניצח באליפות התשבצים
הערות שוליים
*
| 2024-04-03T09:07:21
|
דני טרץ'
|
דני טרץ' (נולד ב-15 במרץ 1943) הוא מוציא לאור. בעבר היה איש ניהול והפקה בתחום התיאטרון.
ביוגרפיה
נולד בברית המועצות, גדל בפולין ועלה לישראל ב-1961. משנת 1967 ועד 1984 עבד במספר תיאטראות בארץ בתפקידי ניהול, שיווק והפקה. בין היתר שימש כסמנכ"ל בתיאטרון העירוני חיפה, וכמנהל השיווק של פסטיבל ישראל. והתמחה בשיווק מנויים לתיאטרון רפרטוארי.
הפיק את שני הקברטים הסאטיריים של חנוך לוין ("את ואני והמלחמה הבאה" ו-"קטשופ"). וכן שימש שנים רבות כמנהל אישי של לוין. ב-1977 הפיק את סרט הקולנוע פנטסיה על נושא רומנטי שביים אחיו ויטק. בתחילת שנות ה-80 הקים יחד עם עודד קוטלר ונולה צ'לטון את "קבוצת התיאטרון נווה צדק".
ב-1984 פרש מעבודתו בתיאטרון והקים יחד עם מולי מלצר הוצאה לאור חדשה, 'ספרי תל אביב', ששינתה את שמה ב-1994 ל"מפה", בה שימש כמנכ"ל עד 2007. בת זוגו היא הסופרת יעל נאמן. בנו הוא איש חיי הלילה ירון טראקס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מפיקים ישראלים
קטגוריה:עולים בשנות ה-1960
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:מו"לים ישראלים
קטגוריה:חנוך לוין
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1943
| 2024-05-30T11:32:04
|
נעמי שמר
|
נעמי שמר (13 ביולי 1930, י"ז בתמוז ה'תר"ץ – 26 ביוני 2004, ז' בתמוז ה'תשס"ד) הייתה משוררת, מוזיקאית, מלחינה ופזמונאית ישראלית. כלת פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשמ"ג (1983). שמר כתבה שירים רבים, בהם שנעשו לנכסי צאן ברזל במורשת הישראלית, כמו "ירושלים של זהב", "חורשת האקליפטוס", "לו יהי", "על כל אלה", ״שלומית בונה סוכה״ ו"שירת העשבים". נחשבת בעיני רבים ל"משוררת הלאומית".
ביוגרפיה
250px|ממוזער|שמאל|נעמי שמר בגיל 17 עם משפחתה. בשורה מאחור מימין לשמאל: האם רבקה, נעמי, האב מאיר, האחות רותיק. מלפנים עומד האח יענקל'ה.
250px|ממוזער|שמאל|בית ילדותה של נעמי שמר על הגבעה בקבוצת כנרת. הבית היה אחד משלושת הבתים הראשונים שנבנו ואוכלסו בשנת 1929
250px|ממוזער|שמאל|נעמי שמר בהופעה, 1967
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתה של נעמי שמר ברח' אופנהיימר 14 בתל אביב
שמר נולדה, גדלה והתחנכה בקבוצת כנרת בשם נעמי ספיר, למאיר ספיר (ספירוב), ממייסדי הקבוצה, ולרבקה, בתם של חנה ויונה שפרירי. בעידודה של אמה החלה שמר לנגן בפסנתר כבר בגיל שש. מנדבן אמריקני היא קיבלה פסנתר במתנה. בשנת 1935, בהיותה בת חמש, נסעו נעמי ואמה לביקור משפחתי בווילנה, שם פגשה את דודתה ברטה, אחות אביה היחידה, ומשפחתה. דודתה ומשפחתה נספו כולם בשואה.
במלחמת העצמאות הייתה שמר אחראית על הקשר של הקיבוץ בקרבות. עם שוך הקרבות ובהיותה לאחר לימודי התיכון ביקשה לדחות את שירותה הצבאי ולצאת ללימודי מוזיקה בתל אביב. בקשתה נתקלה בהתנגדותם של חלק מחברי הקבוצה שטענו שהמשק זקוק לידיים עובדות. לבסוף קיבלה את האישור בזכות תמיכת אמו של גור מאירוב, ששכלה אותה שנה את בנה במלחמה, אשר עמדה באספה וקראה "מה אתם רוצים מהילדה? אתם לא רואים שזה הייעוד שלה?!". מכתב תמיכה שכתבה לה אמה רבקה באותם ימים, הפך לשיר בידי בנה אריאל הורביץ עשרות שנים אחר כך.
היא למדה תחילה בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב ובהמשך באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.
בין מוריה היו פאול בן-חיים, פרנק פלג, אבל ארליך, אילונה וינצה-קראוס ויוסף טל. כששבה לקבוצה לאחר לימודיה באקדמיה, לימדה את ילדי הקיבוץ ריתמיקה, וכך נולדו שיריה הראשונים, כגון "הדואר בא היום" ו"אחינו הקטן" (יפה ירקוני הקליטה אותם לאחר מספר שנים באלבומה "שירים מכנרת" על אחיה יענקל'ה).
בשנת 1951, לאחר דחייה של כ-4 שנים, התגייסה לצה"ל. היא לא הסתגלה לאתגר הפיזי וכדבריה הייתה "החיילת הכי גרועה בצה"ל". בעקבות כך הועברה לצוות הווי ושירתה בפיקוד הנח"ל כפסנתרנית.
ב-1953 פגשה את השחקן גדעון שמר, בעת שעבדו במשותף על עצרת של חטיבת בני איחוד הקבוצות והקיבוצים בנצר סרני. לפי גרסה אחרת הם הכירו במהלך העלייה לקרקע של היאחזות הנח"ל נחל עוז. ב-1954 הם נישאו, ולהם בת.
תחילת הקריירה כפזמונאית
לאחר שחרורה כתבה שירים לתיאטרון. היא שיתפה פעולה עם המלחין יוחנן זראי במחזמר "פשיטה בכפר" (מאוחר יותר נודע בשם "חמש-חמש"), שבו כתבה מילים ללחניו תחת שם העט ש. כרמל. על השיר "שיירת הרוכבים" חתמה בשם אליפז. נעמי שמר בשיחה עם רבקה מיכאלי. לחם האוהבים - חלק א'. התוכנית שודרה בקול ישראל בחג שבועות 1991.
דקה 38:05 עם פזמוניה המוכרים יותר מן המחזמר נמנים "תרנגול בן-גבר", "רב האור והתכלת" ו"שיר הבר". לאחר מכן כתבה פזמונים ל"העיקר ובת האיכר" של תיאטרון האהל.
כשהזמין אותה חיים טופול לכתוב לתוכנית הראשונה של להקת "בצל ירוק", החלה להלחין את מילותיה. השיר הראשון במתכונת זו היה "משירי זמר נודד" (הידוע יותר כ"הדרך ארוכה היא ורבה") שנכתב בשנת 1957, זכה להצלחה רבה ונחשב ללהיטה הראשון. גם שירה "נועה", שהעידה כי כתבה אותו על עצמה, נכלל במופע זה. להצגה "דבר אל הקיר" שהועלתה בתיאטרון הסמבטיון ב-1958 כתבה והלחינה את השיר "הלילה הולך בשדרות", שאותו שר בהצגה שמעון ישראלי.
שירים שכתבה בקצב מהיר ללהקות הצבאיות זכו כמעט כולם להצלחה מיידית, כמו "חמסינים במשלט", "הכול בגלל מסמר" (על פי שיר אנגלי נושן) ועוד רבים אחרים. באותה תקופה כתבה לצמד הדודאים את "כיבוי אורות" ו"שיירת הרוכבים", שאותו בחרה לפרסם תחת שם העט "אליפז". את השיר הלחין שמעון ישראלי. כמו כן כתבה את "עיר לבנה" ששר הזמר לוליק בסרט קצר על תל אביב.
בשנת 1958 כתבה את "הופה היי" עבור תוכנית צבאית בקול ישראל. שנתיים לאחר מכן זכה הפזמון בפרס ראשון בתחרות באיטליה. בשנת 1960 כתבה את "בשדה תלתן" ללהקת פיקוד הצפון. באותה שנה כתבה גם את השירים "ליל אמש", שהתפרסם בביצועו של שייקה לוי, ו"שיר השוק", עבור ההצגה "עשרת הצדיקים". שיר זה התפרסם כעבור שנה בביצוע להקת התרנגולים.
בסוף שנת 1960 יצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית שנמשך תשעה חודשים. ב-1962 כתבה את השיר "אחרי השקיעה בשדה" למקהלת גברי השריון. אחר כך חיברה ללהקת הנח"ל את "מחר", "מטריה בשניים", "מחבואים" ("חפש אותי") ועוד. באותה שנה נפרדה מבעלה (השניים התגרשו רשמית ב-1968).
בשנת 1963 כתבה את "חורשת האקליפטוס" למחזמר "כיצד שוברים חמסין", שהועלה לציון סיום המחזור הראשון של בית הספר היסודי בקבוצת כנרת. באותה שנה הלחינה את שירה של רחל המשוררת "כנרת" ("שם הרי גולן"), עבור להקת פיקוד המרכז.
בשנת 1964 כתבה לתוכניתה הראשונה של שלישיית גשר הירקון, "אהבה ראשונה", את "אהבת פועלי הבניין", "סרנדה לך", "איילת אהבים", ו"לילה בחוף אכזיב", ששולב גם בסרט "דליה והמלחים" שבו השתתפה השלישייה. באותה שנה יצאה לפריז עם בתה. שם כתבה שירים ששיקפו השפעות שאנסונייריות בולטות, כמו "העיר באפור" (שנכתב עבור שלישיית גשר הירקון), וכתבה נוסח עברי לשירים צרפתיים כמו "אילו ציפורים" (של ז'אן פייר קאלבה וז'אן ברוסול), "שלגיה" (גי ביאר) ו"אין אהבות שמחות" (ז'ורז' ברסנס), שאת חלקם הגדול ביצע יוסי בנאי.
לאחר שובה לישראל פנה אליה ב-1966 המפיק אשר חבקין והציע לה להקים רביעיית בנות.
שמר הקימה את "האחיות שמר" שכללה את דינה גולן, דליה אורן, אמנה גולדשטיין ורותי ביקל.
בתיה שטראוס שימשה כמנהלת מוזיקלית. התוכנית שהעלתה הרביעייה כללה את "בגני" ("בגני נטעתיך"), "זמר" ("לך ועליך") ו"שירו של אבא", אך הרביעייה נכשלה כלכלית והתפרקה.
ירושלים של זהב
אחד מרגעי השיא בקריירה המוזיקלית של שמר היה בשנת 1967, כאשר כתבה את השיר "ירושלים של זהב". השיר נולד כאשר החליט טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, להזמין שיר מיוחד על ירושלים לכבוד פסטיבל הזמר שנערך אותה שנה בבנייני האומה, שלא במסגרת תחרות השירים עצמה.
השיר זכה להצלחה רבה בפסטיבל, וזכורה שירת הקהל ברטט את השיר. לביצוע השיר נבחרה זמרת צעירה ואלמונית בשם שולי נתן, ששמר בחרה בה, בעצת בתה הללי, משום שקול הסופרן הצלול שלה מצא חן בעיניה.
שלושה שבועות לאחר הופעת הבכורה של השיר בפסטיבל, פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה אוחדה ירושלים בשלטון ישראל, שמר הוסיפה לשיר בית חדש בו הנגידה את המצב לפני ואחרי המלחמה. לעומת "איכה יבשו בורות המים" ו"ואין פוקד את הר הבית" הכריז הבית החדש "חזרנו אל בורות המים" ו"שופר קורא בהר הבית". בחודשים שאחרי המלחמה ובשנים שבין המלחמות קנה לו השיר שם והפך למעין המנון-משנה, שהיו אף שקראו להפכו להמנון הלאומי החדש.
מאז "ירושלים של זהב" הפכה שמר בעיני רבים - אף כי לא בעיני עצמה - ל"פזמונאית לאומית" ואף ל"משוררת הלאומית" האמונה על שיקוף הלכי הרוח בישראל וניסוחם בפזמוניה.
במאי 2005 פרסם העיתון "הארץ" כי שמר הודתה במכתב לגיל אלדמע, כי שמעה שיר עם בסקי ישן (השיר "Pello Joxepe", ששמעה בביצועו של פאקו איבנז), והושפעה ממנו באופן לא מודע בכתיבת הלחן ל"ירושלים של זהב". בימי חייה הכחישה שמר את הטענות על פלגיאט. שמר עצמה תיארה את חדירת הלחן הבסקי לשיר כ"תאונה מצערת", ואמרה שגרמה לה עוגמת נפש כה רבה, עד שאפשר שהביאה למחלתה. חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, אינו רואה כל בעיה של פלגיאט בלחן של "ירושלים של זהב", אלא רק השפעה המקובלת בשירה, ועל תגובתה של שמר אמר:
כלומר שההתבטאות במכתב הייתה לדעתו בעיקר מתוך מצוקה רגשית.
נעמי שמר ביצעה אף היא את השיר, ומאוחר יותר הקליטו אותו זמרים רבים אחרים, בהם עפרה חזה, יפה ירקוני, רן אלירן ועוד. על פי נתוני אקו"ם, לשיר מעל ל-300 גרסאות שונות. הוא תורגם לשפות רבות, בהן אספרנטו. הביצועים הידועים של השיר בשפות זרות: יפה ירקוני (ספרדית), דוד עשת (יידיש) ועוד. השיר גם נהיה לשיר ילדים בביצועה של אסנת פז בתקליט "ארץ ישראל שלי". הסרט "רשימת שינדלר" הסתיים בגרסתו המקורית עם ביצוע מקהלה לשיר.
ממלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים
שמאל|ממוזער|250px|חורשת האקליפטוס על-שם נעמי שמר, ליד קיבוץ כנרת
ממוזער|נעמי שמר בירושלים, 1967
בראשית שנת 1968 פרסמה את ספרה הראשון "כל השירים", שכלל 42 משיריה. רק שמונה מהם התפרסמו קודם במסגרות אחרות.
באותה עת הוזמנה לארצות הברית לקבל תואר כבוד על "ירושלים של זהב" מטעם ארגון הנשים של ישיבה יוניברסיטי. הטקס נערך בתחילת מרץ 1968 במסגרת ארוחת ערב חגיגית במלון "וולדורף-אסטוריה" במנהטן, ובעקבותיו יצאה לסיור הופעות בן מספר שבועות בערים החשובות של ארצות הברית וקנדה. בכל קהילה יהודית שבה ביקרה ערכה הופעה בת שעה משיריה וליוותה את עצמה בפסנתר.
בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים המשיכה שמר לכתוב שירים ובהם "אנחנו שנינו מאותו הכפר", "בהיאחזות הנח"ל בסיני", ארבעה אחים, "לשיר זה כמו להיות ירדן", "שבחי מעוז" ו"בארץ להד"ם".
בתוכניתה של להקת הנח"ל "הנחלאים באים" שעלתה ב-1967 נכלל השיר "ואלס להגנת הצומח". שמר כתבה את השיר במקור לרביעיית "האחיות שמר", אך להקת הנח"ל הייתה הראשונה להקליט אותו.
בעקבות ביקור בהיאחזות נח"ל בסיני ב-1968 כתבה שמר את השיר "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ללהקת הנח"ל. השיר בוצע על ידי מירי אלוני בתוכניתה של הלהקה "בהיאחזות הנח"ל בסיני" שעלתה באותה שנה. ב-1969 הקליטה להקת פיקוד המרכז את שירה של שמר "אנחנו שנינו מאותו הכפר", שאותו כתבה שלוש שנים קודם לכן. באותה שנה הלחינה שמר ללהקת השלושרים את שירו של נתן אלתרמן "פגישה לאין קץ".
בשנת 1969 נישאה לעורך הדין מרדכי הורוביץ ובשנת 1970 נולד בנם, אריאל הורוביץ, מלחין ומבצע בזכות עצמו.
לתוכניתה של להקת חיל הים "שירת הים" שעלתה ב-1971 הלחינה את שירו של אלתרמן "על אם הדרך". סולנית השיר הייתה חיה ארד. לתוכנית היחיד של חוה אלברשטיין שעלתה באותה שנה כתבה שמר את השיר "שיר סיום", על פי לחן של מאנוס חג'ידאקיס. בחנוכה של אותה שנה ביקרה שמר במוצב בסיני, ובעקבות ביקור זה כתבה ללהקת פיקוד הדרום את השיר "שבחי מעוז", שתחילתו מבוססת על הפיוט "מעוז צור".
בשנת 1972 יצאה "חבורת בימות" בערב משירי שמר, שכלל את המיטב שבשיריה בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים. נוסף לשירים המוכרים כלל המופע גם שירים שחשפו פן מוכר פחות של שמר, עם שירים כמו "מר נרקיס" העוסק ברווק כרוני, "שיר ערש למקרים מיוחדים" שהוא שיר ערש לבתם של הורים גרושים, "אנשים יפים" העוסק במיופייפי החברה הגבוהה, ו"המכשפות" על עיתונות רכילאית. בערב נכללו גם השירים "ארבעים" ("יצאתי תמיד עם יותר צעירים... ולבשתי ביקיני אחרי גיל עשרים") ו"אני מגדלת בעל" ("וכשאומר שאני גידלתי בעל, הם ישלחו אותי ישר לגן עדן"). שמר נמנעה מלכלול את שני האחרונים בלקטי הפזמונים הרבים שהוציאה במהלך השנים. בין הלהיטים הגדולים ממופע זה היו "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", שניהם בביצועה של מירי אלוני.
בחלק האמנותי של פסטיבל הזמר והפזמון באותה שנה הופיעה שלישיית הגשש החיוור עם שירה של שמר "יש לי חג". שיר נוסף של שמר שהתפרסם באותה שנה הוא תרגומה לשירו של ז'אק ברל "אהבה בת עשרים", בביצועו של יוסי בנאי.
זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים כתבה שמר את "לו יהי". במקור נכתב השיר כנוסח עברי לשירם של הביטלס "Let it be" (ניתן לראות זאת בשיר "לו יהי לו יהי / אנא לו יהי / כל שנבקש לו יהי"), אך כשהציגה את השיר לזמרת חוה אלברשטיין, אמר לה בעלה, מרדכי הורביץ, שחזר אז משירות מילואים, "אני לא אתן לך לבזבז את השיר על מנגינה של זרים, זו מלחמה יהודית ותכתבי לה מנגינה יהודית". נעמי שמר הצמידה לחן חדש למילים, והשיר הפך לאחד מסמלי המלחמה, במיוחד בביצועה של שלישיית הגשש החיוור, וכן בביצועה של חוה אלברשטיין, אשר הוציאה אלבום בו היה השיר שיר הנושא. השיר זכה לעוד ביצועים רבים.
מאמצע שנות ה־70 עד שנות ה־80
בשנות ה־70 שמר הלחינה שירים של משוררים רבים כמו נתן אלתרמן ("פגישה לאין קץ", "ספני שלמה המלך", "על אם הדרך", "האם השלישית"), שאול טשרניחובסקי ("הוי ארצי מולדתי", "בעלייתי שם יפתי", "אומרים ישנה ארץ"), חיים נחמן ביאליק ("קומי צאי"), אברהם שלונסקי ("בתכול השמיים") ועוד. היא תרגמה משיריו של איציק מאנגר ("על הדרך עץ עומד"), וביססה שירים הנשענים על כתבים מהמקורות ("שירת העשבים" על פי רבי נחמן מברסלב, "עקדת יצחק" מתוך ספר בראשית).
לאלבומו של יהורם גאון "אהבה ים תיכונית" מ־1973 הלחינה את שירו של חיים נחמן ביאליק "קומי צאי".
ב־1974 הוציאה שמר אלבום מיוחד של שירי ילדים, שגם הוא הניב מספר להיטים גדולים כמו "אלף בית" ו"שלומית בונה סוכה". רוב שירי התקליט בוצעו לראשונה במופע לילדים שהעלתה שמר יחד עם עודד תאומי. את השיר "שלומית בונה סוכה" ביצעו במקור אילנה רובינא וצמד הדודאים שלוש שנים קודם לכן. באותה שנה הקליט יוסי בנאי את לחנה לשיר "ספירת מלאי", עבור תוכנית היחיד שלו "פרצוף של צועני".
ב־1976 כתבה שמר את השירים למחזה מסעות בנימין השלישי. כמה מהשירים זכו לפופולריות רבה, בהם "פירות חמישה עשר" ("שלג על עירי"), "סימן שעוד לא הגענו" ו"שירת העשבים". ל"חגיגת הזמר העברי" שנערכה אותה שנה כתבה את השיר "החגיגה נגמרת", שאותו ביצעה להקת הכל עובר חביבי. כמו כן התפרסם באותה שנה שירה "בכל שנה בסתיו גיורא", בביצועה של רוחמה רז. שמר כתבה את השיר לזכרו של גיורא שוהם, שנהרג במלחמת יום הכיפורים.
ב־1976 הקליט יהורם גאון את שירה "עוד לא אהבתי די", שהפך ללהיט גדול באותה שנה. השיר נכתב עבור תוכנית טלוויזיה משיריה של שמר, ומאוחר יותר נכלל באלבומו של גאון "עוד לא אהבתי די" שיצא באותה שנה. נעמי שמר סיפרה בריאיון עיתונאי שאת השיר כתבה כשחלתה וחשבה שכבר לא תקום ממיטתה, וכתגובה מתמרדת חרזה: "עוד יש הרבה דברים שרציתי לעשות...". לתוכנית רדיו משיריו של המשורר שאול טשרניחובסקי ששודרה באותה שנה הלחינה שמר את שירו של טשרניחובסקי "הוי ארצי מולדתי". את השיר ביצעה בתוכנית להקת שוקולד מנטה מסטיק, ומאוחר יותר הקליטו אותו אמנים רבים נוספים.
בשנים 1977–1979 פרסמה שמר טור אישי בדבר בשם "שבשבת".
ב־1978 כתבה את השיר "חבלי משיח", שאותו ביצעה בעצמה בתוכנית טלוויזיה שהנחתה ביום העצמאות תשל"ח. ב-1979 הקליטה נורית גלרון את שירה של שמר "עצוב למות באמצע התמוז". השיר נכלל מאוחר יותר באלבומה "סימפתיה", שיצא כעבור שלוש שנים. לתוכנית טלוויזיה שהוקדשה לרבקה מיכאלי ב-1980 כתבה את השיר "אין לי רגע דל", שהפך לאחד משיריה המוכרים ביותר של מיכאלי. לתוכנית הטלוויזיה "ימי תשרי" מאותה שנה כתבה את השיר "על כל אלה", שאותו שר יוסי בנאי. בנאי ביצע את השיר גם בתוכנית היחיד שלו "אני וסימון ומואיז הקטן". עוד באותה שנה הלחינה את השיר "אסיף" למילים של איתמר פרת, עבור להקת "בצל ירוק 80".
ב־1979 כתבה את המוזיקה לסרט "פרשת וינשל" של אברהם הפנר. באותה שנה כתבה את השיר אורחים לקיץ ("אצלנו בחצר") לחלק האמנותי של תחרות הזמר לילדים השירוויזיון. את השיר ביצעה שלישיית הגשש החייור בליווי ילדי השגרירים הזרים.
ב־1981 הוציאה את אלבומה "על הדבש ועל העוקץ" שהיה לרב מכר וכלל את השירים "אנשים טובים", "על כל אלה" ששם האלבום הוא מילותיו הראשונות, ושירו של שאול טשרניחובסקי "אומרים ישנה ארץ", שהלחינה שמר לתוכנית הטלוויזיה "ימי כסלו" מאותה שנה. עבור סרט הטלוויזיה "אל בורות המים" מאותה שנה כתבה והקליטה שמר את השיר "אל בורות המים".
300px|ממוזער|שמאל|חתני פרס ישראל, ביום העצמאות ה-35 למדינה בשנת 1983. יושבים למטה, מימין לשמאל- חיים חפר, נעמי שמר ומשה וילנסקי.
בינואר 1983 זכתה ב"פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר", בטקס שנערך במוזיאון תל אביב.
באותה שנה קיבלה שמר את פרס ישראל לזמר עברי. ועדת השופטים כתבה: "פרס ישראל לזמר עברי מוענק לנעמי שמר על שיריה, אשר מטבעם מזדמרים בפי כל בזכות איכותם השירית והמוזיקלית, בזכות המיזוג המופלא בין המילה והלחן ובזכות הביטוי הניתן בהם לרחשי לב של העם". בנוסף הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית וממכון ויצמן ותואר אזרח כבוד של תל אביב.
בשיריה מסוף שנות ה-70 ואילך ניכרת נוכחות הולכת וגוברת של תכנים יהודיים ומסורתיים. אלו היו קיימים גם בשירים מוקדמים יותר, כמו "שירו של אבא" ("יבנה המקדש") ו"לא אמות כי אחיה", אך הפכו מודגשים יותר ויותר בשירים כמו "שירת העשבים", או "אל בורות המים". לצדם, בלטו בתקופה זו שירים אלגיים (כמו "בכל שנה בסתיו, גיורא") ושירי-המנון בנוסח "עוד לא אהבתי די".
בין אמצע שנות ה־70 לאמצע שנות ה־80 הלך וגבר הניכור בין הימין הישראלי והשמאל הישראלי, על רקע מלחמת יום הכיפורים, המהפך של 1977, הסכם השלום בין ישראל למצרים שכלל את פינוי סיני, מלחמת לבנון הראשונה ופרוץ האינתיפאדה. שיריה של שמר נותרו פופולריים במשך רוב התקופה הזו. באמצע שנות ה-80 הציבור החל לזהות אותה עם הימין (ראו סעיף זיהויה הפוליטי), "הילת הממלכתיות" הוסרה ממנה ואישי ציבור ואמנים שונים הדירו אותה וביקרו אותה בחריפות.
מאמצע שנות השמונים, הצלחותיה המסחריות של שמר פחתו. לאלבומו של יהורם גאון "סימני דרך" מ־1982 כתבה שמר את שיר הנושא. לאלבומו "אמצע הדרך" מ־1984 כתבה את השיר "לא תנצחו אותי". למופע "הכל לא עובר חביבי" של להקת הכל עובר חביבי מאותה שנה כתבה את השיר "האורח". באותה שנה כתבה לשלישיית הגשש החיוור את השיר הלאה שבוצע לראשונה בערב התרמה מיוחד למען האגודה למען החייל, השירותרום.
ב־1985 יצא האלבום "אדמה" של עופרה חזה. האלבום, שבמקור תוכנן לכלול שירים שכולם פרי שיתוף פעולה בין חזה ושמר, כלל לבסוף רק שיר אחד של שמר - "התחדשות". שאר השירים היו של יוצרים ותיקים אחרים. עוד באותה שנה כתבה את השיר "תלבשי לבן" עבור אלבומם המשותף של הדודאים והפרברים.
לאלבומו של יהורם גאון "אלף נשיקות" שיצא ב־1986 כתבה והלחינה את השירים "דיוקן אמי" ו"כמו חצב". באותה שנה התפרסם שירה "כד הקמח" בביצוע להקת פיקוד הצפון.
ב־1987 הקליט משה בקר את האלבום "חפצים אישיים", שהורכב כולו משיריה. כמה משירי האלבום, כמו מה שלומך אחות, "גג" ו"תות" זכו להשמעות רבות בתחנות הרדיו השונות, אך מכירת האלבום נכשלה באופן יחסי. שמר נטתה לייחס את כישלונו לזיהויה עם הימין הפוליטי בישראל, אך ייתכן שלכישלון תרמה גם מידה של מאומצות בלחנים וביצועיו התיאטרליים יתר על המידה של בקר. בשנת 1988 כתבה את השיר "אור" לשושנה דמארי. השיר, שנכלל באלבומה של דמארי בשם זה, זכה להצלחה עצומה, תרם להחזרת דמארי לאור הזרקורים והפך לריקוד עם פופולרי.
ב־1988 העביר מתי כספי לשמר שתי מנגינות וביקש משמר לכתוב להם מילים. שמר כתבה לשני השירים מילים בהשראת מגילת שיר השירים. האחד, "על ראש שמחתי". והשני הוא "שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית".
מאמצע שנות ה-90 ואילך
בשנת 1991, עקב שמועה לפיה שמר חולה במחלה קשה, נערך לכבודה ערב מחווה בערוץ הראשון בהפקת דליה גוטמן בשם "הדרן לנעמי שמר". בערב השתתפו אמנים רבים, ביניהם חוה אלברשטיין, נורית גלרון, יהודית רביץ ומוטי קירשנבאום, וזכור ממנו במיוחד ביצועם של גידי גוב, מוני מושונוב ושלמה בראבא לשיר "סרנדה לך", בעיבודו של יוני רכטר. מאוחר יותר הסתבר שמחלתה של שמר לא הייתה חמורה כפי שנחשב והחשש ממותה היה מוקדם מדי. ערב מחווה נוסף לכבודה נערך בפסטיבל ישראל של שנת 1998, בניהולו האמנותי של עדי רנרט ובהשתתפותם של אמנים רבים נוספים.
בתקופה זו, הצלחותיה המסחריות של שמר היו נדירות ונקודתיות. אחת הבולטות בהן הייתה השיר "הכל פתוח" ("ראיתי ת'כנרת סוערת בטורקיז...") שנכתב לכבודה של הכנרת, בעונת 1992/3, כאשר סכר דגניה נפתח לרווחה. ב-1993 השתתפה שמר לצד מיקי קם, משה בקר, חיים צינוביץ ורינת גבאי בקלטת הווידאו לילדים "אצלנו בפסנתר", שהתבססה על שיריה. שמר ביצעה גם בקלטת זו את "הכל פתוח" יחד עם שאר המשתתפים. שנה לאחר מכן הוקלט השיר בגרסה ים-תיכונית בפיהם של לאה לופטין ועופר לוי והפך ללהיט. שמר הצטערה שההקלטה נעשתה בלא ידיעתה, מאחר שעופר לוי טעה מעט בתווים ובמילים (שר "זוהרת" במקום "סוערת").
לכבוד תוכנית של ערוץ 1 ששודרה באוקטובר 1993 כמחווה לזמר בני אמדורסקי, כתבה את השיר "אני גיטרה". תוכנית זו צולמה כשהזמר התמודד עם מחלת הסרטן, ממנה לא החלים ואותותיה ניכרו בו, אף כי השתדל להפגין הופעה מאוששת. זכור במיוחד הביצוע המרגש של השיר, המסתיים במילים: "אני אומר תודה". בסיום הודה לה אמדורסקי על השיר, והיא ניסתה בלא הצלחה להסתיר את סערת רגשותיה.
ב-1995, בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין, תרגמה נעמי שמר את השיר "הו רב חובל" - שירו של המשורר האמריקאי וולט ויטמן "Oh Captain, My Captain" שנכתב לאחר הירצחו של אברהם לינקולן, ולזכרו, מאה ושלושים שנה לפני כן. נעמי שמר חשה שהמילים מתאימות לבטא את כאבה וכאב העם בתקופה שלאחר הרצח. היא תרגמה את השיר לעברית, הלחינה אותו, והוא בוצע לראשונה בפי הזמרת מיטל טרבלסי ביום השנה לרצח רבין.
שמר לא הסתפקה בכתיבה והלחנה, ולכל אורך הקריירה שלה הופיעה גם כזמרת. אף שלא התבלטה בקולה וביצועיה היו לרוב טובים פחות משל מבצעיה, היה חשוב לשמר להימצא במגע עם קהלה ולזכות באהבתו.
משנת 2000 ועד מחלתה, הופיעה במופע משיריה בשם "אלף שירים ושיר", בעיבודיו, נגינתו וניהולו המוזיקלי של רמי הראל.
את המופע הנחה יחד איתה היוזם-עורך ומלווה דודו אלהרר, ובו גם שרה וניגנה רונית רולנד. למופע זה כתבה את השירים "המעיל", "פלוגת יסמין", "המנגן" ו"אקטואליה".
זמן קצר לפני פטירתה, פנתה שמר אל המבצעת דורית ראובני ובישרה לה כי בידה שיר חדש שנקרא "אילן", לזכרו של אילן רמון. דורית ראובני הספיקה להיפגש עימה ואף שכנעה את שמר לנסות ולנגן את השיר למרות היותה חולה מאוד. שמר נענתה וראובני הקליטה את הביצוע לשירה האחרון של שמר, ובוצע בביצוע בכורה במופע המחווה לשמר בשלושים לפטירתה בפארק הירקון.
פטירתה והנצחתה
280px|ממוזער|שמאל|ארבעה קברים צמודים בבית הקברות כנרת: מרדכי הורוביץ (בעלה השני של נעמי שמר), נעמי שמר, מאיר ורבקה ספיר (הוריה של נעמי)
250px|ממוזער|שמאל|הנצחה לנעמי שמר בגן האקליפטוס ברמת אפעל
250px|ממוזער|שמאל|שלט הנצחה במצפור נעמי שמר בעין פוריה
לקראת סוף שנות ה-70 סבלה שמר ממחלת הסוכרת וסיבוכיה ואיבדה הרבה ממשקלה, מה שעורר אצל רבים חשש לחייה. לאחר עשרים שנה התגלתה בגופה מחלת הסרטן שהביאה למותה בליל 26 ביוני 2004, ז' בתמוז ה'תשס"ד. שנים לפני מותה כתבה שמר את השיר "עצוב למות באמצע התמוז", לפני ניתוח שהייתה צריכה לעבור:
נעמי שמר נטמנה בבית הקברות כנרת, הסמוך לקבוצת כנרת שבה נולדה, לצד הוריה, מאיר ורבקה ספיר. על פי בקשתה, שר המוזיקאי דודו אלהרר על קברה ארבעה שירים פרי עטה: "כנרת" ("שם הרי גולן" למילות רחל המשוררת), "חורשת האקליפטוס", "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"נועה".
אחרי מותה הפכו קברה של נעמי שמר והבית שבו גרה לאתר עלייה לרגל לישראלים שרצו לחלוק כבוד לאשה שגילמה בשיריה ופזמוניה את "ארץ ישראל היפה".
לאחר פטירתה, פורסמו מספר שירים ששמר עצמה טרם הספיקה לפרסם. אריאל זילבר הקליט את "הכריש" לאלבומו "אנבל" ורוחמה רז הקליטה את השיר "ערבי נחל" שיר עממי אנגלי ששמר תרגמה את מילותיו כשש שנים לפני כן (הפרברים הקליטו אותו לראשונה לאלבומם 'מוזיקה') ורז הקליטה אותו לאלבומה 'פיסת שמיים'.
בשנת 2020 שירה של שמר "פרידה" הולחן לראשונה על ידי רמי קלינשטיין ויצא לאור בדואט בביצוע רמי קלינשטיין וטל סונדק במסגרת אלבומו של סונדק "שירתם".
לאחר מותה נקראו על שמה רחובות במספר ערים, ובהן קריית מוצקין, הרצליה, חולון, בת ים, קריית אונו, רעננה, מזכרת בתיה, גן יבנה, גבעת שמואל, באר יעקב, קריית ביאליק, כפר סבא ובאר שבע, וכן בתי ספר יסודיים. כמו כן נקראת על שמה מנהרת הר הצופים בירושלים.
בשנת 2005 הנפיקה החברה הממשלתית למטבעות ומדליות מטבעות בכסף וזהב עם דיוקנה.
ב-22 במאי 2009 הנפיק דאר ישראל סדרה של 12 בולי דאר על "מוזיקה ישראלית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרה של נעמי שמר שעליו מופיע דיוקנה. האמנית מירי ניסטור סופר עיצבה את הבול. על השובל, כיתוב מתוך הלהיט שחיברה והלחינה שמר : "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור"
בשנת 2010 מסרה משפחתה של שמר את ארכיונה ועזבונה האמנותי לספרייה הלאומית, אשר התחייבה להנגיש אותו לחוקרים ולאלו שיגלו בו עניין.
בשנת 2012 שודר בערוץ הראשון הסרט "הרוח, החושך, המים" של הבמאי יהלי גת שעקב אחרי יצירתה של שמר לאורך השנים ועל השפעתה על החברה והתרבות בישראל.
בשנת 2017 עלה בתיאטרון הבימה המחזמר "סימני דרך", אותו כתבו אורן יעקובי וגיורא יהלום, ובביומו של משה קפטן, המספר את סיפורה של שמר מאז שהייתה נערה ועד שנותיה האחרונות.
בשנת 2021 נחנך בפארק הלאומי ברמת-גן "שביל נעמי שמר", ובו תחנות מוזיקליות והסברים על השירים.
ביוני 2021 הושלם עיבוד והפקת השיר החדש שכתב יאיר לפיד בשם "הגבירה מול האגם" שנכתב על סיפור חייה של נעמי שמר לרגל יום הולדתה ה-90. השיר הולחן על ידי קובי אשרת ובוצע בידי מיקי גבריאלוב ויגאל בשן.
שנה לאחר מכן, ביוני 2022, הקליטו חברי "זהו זה!" (גידי גוב, דב גליקמן, מוני מושונוב ואבי קושניר) את "נעמי, אלא מי", שיר געגועים לשמר שכתב והלחין קובי לוריא במלאת 18 שנים לפטירתה.
משפחתה
ממוזער|236 פיקסלים| מרדכי הורוביץ, אריאל הורוביץ ונעמי שמר, 1976
בשנת 1954 נישאה לשחקן גדעון שמר, וב-1956 נולדה בתם הללי (ללי) שמר (לימים אשתו של דור הררי ואימו של אמנון הררי). ב-1962 השניים נפרדו וב-1968 התגרשו.
בפברואר 1969 נישאה בשנית, לעורך הדין מרדכי הורוביץ, וב-1970 נולד בנם אריאל הורוביץ שלימים היה לזמר, כותב שירים ומלחין.
זיהויה הפוליטי
שמאל|ממוזער|250px|חורשת האקליפטוס על-שם נעמי שמר, ליד קיבוץ כנרת
שמר זוהתה במהלך השנים עם עמדות המקורבות לימין הפוליטי בישראל, במיוחד אחרי נישואיה למרדכי הורוביץ, שעמדותיו היו דומות.
היו שמתחו ביקורת על "ירושלים של זהב" בגלל 'היעדרם' של הערבים שישבו בירושלים המזרחית מן השיר ("כיכר השוק ריקה", "אין יורד אל ים המלח"). שמר הגיבה על כך לימים: .
באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 הביעה הזדהות עם אנשי "גוש אמונים". באותן שנים חיברה את "איש מוזר" שאותו הקריאה באחת העליות של "גוש אמונים" לסבסטיה, ו"פרנואיד" שהביעו תמיכה באנשי גוש אמונים. בשיר "הכריש", שנכתב ב-1975 על רקע חתימת הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975, מתארת שמר מפגש בין כריש לבין סרדין. הסרדין רוצה לכרות שלום בכל מחיר, אולם הכריש מתעלם. בסופו של דבר, מכריז הסרדין ("דיפלומט מזהיר") כי "תמורת שלום גדול-גדול, אני מוכן לתת הכול." והכריש מחסל אותו: "אמר שלום - חשף שיניו - והסרדין טָרוֹף טורַף". שירים אלו עוררו דיון ציבורי ומופיעים בספר שירים של שמר, אולם לא זכו להשמעות רבות ברשתות הרדיו וספגו ביקורת משמאל, שגם טענה כנגד הרמה המוזיקלית של השירים. ביולי 1976 פרסמה בדבר תגובה למבקריה ובה כתבה: . בנוסף, הגתה את שם היישוב שא-נור, לאור בקשת המתיישבים שעלו לקרקע.
בתקופה שבה התנהל המאבק נגד הנסיגה מסיני הביעה שמר תמיכה במתיישבי חבל ימית ושירה "על כל אלה", הכולל את השורה "אל נא תעקור נטוע" הפך לסמל המאבק, אף על פי שנכתב במקור כשיר עידוד פרטי לאחותה רות נוסבאום לאחר שהתאלמנה. ישנה טענה האומרת, כי בשורות לא מוכרות של שיר זה שצונזרו מאוחר יותר ניכר שמראשיתו היה מכוון להיות כנגד הנסיגה מסיני. לאחר פינוי ימית, משנוכחה לדעת שלא היה בידה להשפיע, החליטה שלא להתערב עוד בסוגיות ציבוריות.
יצירותיה
250px|ממוזער|שמאל|מצפור נעמי שמר בעין פוריה הצופה לנופי ילדותה
אלבומים
אמנים שהוציאו אלבום שלם משירי נעמי שמר
אוספים
תרגומי שירים
נעמי שמר תרגמה 56 שירים לעברית, להלן הפרטים:
שם השיר בעברית שם השיר בלועזית מבצע מקורי בעברית אלבום מקורי אדון ומלך My Lord And Master מיכל פרס המלך ואני, 1966 אהבה בת עשרים La Chanson Des Vieux Amants יוסי בנאי פרצוף של צועני, 1972 איזה בוקר יפה Oh What A Beautiful Morning מרדכי בן שחר איילת אהבים Ο ταχυδρόμος πέθανε שלישיית גשר הירקון אהבה ראשונה, 1964 איך את נראית Tu Te Laisses Aller יוסי בנאי חכמים בלילה, 1968 אילו ציפורים Si Tous Les Oiseaux להקת הנח"ל הנחלא"ים באים, 1967 אין אהבות שמחות Il N'y A Pas D'amour Heureux יוסי בנאי אין אהבות שמחות, 1974 אין בגני שקדיה Here There And Everywhere צוות הווי פיקוד מרכז אישה על החוף Tora Pou Pas Stin Xenitia הפרברים מוזיקה, 1989 אל תלכי מכאן Ne Me Quitte Pas יוסי בנאי אם נדע לאהוב, 1984 אקרא שלום Hello Young Lovers רבקה רז המלך ואני, 1966 אשרוק לי שיר עליז I Whistle A Happy Tune רבקה רז המלך ואני, 1966 בחלום I Have Dreamed דני בן ישראל ומיכל פרס המלך ואני, 1966 בצל ובאופל We Kiss In A Shadow דני בן ישראל ומיכל פרס המלך ואני, 1966 ברברה Barbara חיים טופול טופול בשירי מלחמה, 1967 דבר מה נפלא כל כך Something Wonderful עפרה דירון המלך ואני, 1966 דולי Berceuse Op.56 No.1 Dolly Suite נורית גלרון וסימפונט רעננה קלאסי, 1995 הו רב חובל Oh Captain My Captain מיטל טרבלסי נשאר לי שיר, 1998 הזקנים Les Vieux יוסי בנאי הכל חינם Le Quidam שלישיית התאומים רבותי פצצה, 1969 המלך ואני the King And I רבקה רז המלך ואני, 1966 הנישואין Matrimony תיקי דיין פגישה מחודשת, 1973 הנרקוד Shall We Dance רבקה רז ואריק לביא המלך ואני, 1966 הצוואה Testament יוסי בנאי הגורילה, 1969 חידתיות A Puzzlement אריק לביא המלך ואני, 1966 כל הדרך חזרה Sur Le Chemin Du Retour הדודאים נעמי שמר האוסף השלם, 2002 כל חיי Sur Ma Vie שלישיית התאומים הערב יוצאים, 1966 לא אבקש את ידך La Non Demande En Mariage יוסי בנאי אין אהבות שמחות, 1974 לאיש חסדי Chanson Pour L'auvergnat יוסי בנאי אין אהבות שמחות, 1974 לא לא לא I Should Have Known Better האחיות שמר להתוודע Getting To Know You רבקה רז המלך ואני, 1966 למבדה על החוף Llorando Se Fue הדודאים זה לא אותו הבית, 1990 מארגו Brave Margot יוסי בנאי מאזן האהבות, 1966 מדוע לי Manoula Mou יהורם גאון שלכם לשעה קלה 1972 מה שיהיה יהיה Que Sera, Sera (Whatever Will Be, Will Be) נעמי שמר מוזיקה Cuando Estoy Triste הפרברים מוזיקה, 1989 משל סיאמי Song Of The King רבקה רז ואריק לביא המלך ואני, 1966 נעשיתי כזה קטן Je Me Suis Fait Tout Petit יוסי בנאי אין אהבות שמחות, 1974 נשים נשים Les Femmes יוסי בנאי מאזן האהבות, 1976 סוזאן Suzanne חנן יובל חנן יובל, 1974 סיפור אהבתי לכם Ma Plus Belle Histoire D'amour אורה זיטנר על הדרך עץ עומד אויפֿן וועג שטייט אַ בוים צילה דגן נעמי שמר אסיף כחול, 1998 עלי שלכת Feuilles Mortes משה בקר סולו, 2006 עלמה חיוורת Une Rose Rouge הדודאים דבר אלי בפרחים, 1962 פרח בדמות פרה Une Jolie Fleur יוסי בנאי אין אהבות שמחות, 1974 קולך מן הסופה Blowin' In The Wind נעמי שמר אל בורות המים, 1982 שוב כמו אתמול Comme Hier יוסי בנאי אין אהבות שמחות, 1974 שירם של האוהבים הזקנים Chanson Des Vieux Amants יוסי בנאי שיר סיום Dedication חוה אלברשטיין בתוכנית יחיד, 1971 שיר ערבי נחל Willow Song הפרברים מוזיקה, 1989 שיר פורח Happy Days Are Here Again מקהלת ילדים שלא נהיה ברברים Western People Funny עפרה דירון ונשות המלך ואני המלך ואני, 1966 שלג בצפת In Der Schweiz נורה משולם נעמי שמר ההיסטוריה מזמרת, 1987 שלגיה Les Souliers שלישיית התאומים הערב יוצאים, 1966 שפחה שפחה Shall I Tell You What I Think Of You רבקה רז המלך ואני, 1966 מטריות שרבורג Parapluies De Cherbourg נעמי שמר
ספרים
נעמי שמר - כל השירים, 1967
הספר השני של נעמי שמר, 1975
נעמי שמר - ספר גימל, 1982
נעמי שמר - יש לי חבר - שירים (כולל קלטת שמע), 1986
נעמי שמר - ספר ארבע, 1995
נעמי שמר - קצה המזלג, 1999
נעמי שמר - סימני דרך - 121 שירים נבחרים (כולל תקליטור), 2003
נעמי שמר - הכל פתוח - כל שירי הילדים, 2006
שירים שנכתבו על נעמי שמר
שיר לנעמי - סמיר שוקרי וישראל דיין, 2002
שירייך נעמי - יעל אולשר, 2004
כל מי שאת - אריאל הורוביץ, 2006
לקריאה נוספת
אברהם זיגמן, מדרש נעמי - המקורות היהודים בשירתה של נעמי שמר, (ציורים: רות צרפתי), הוצאת יד בן צבי, 2009
משה גרנות, הנערה מכנרת - פרקים מחייה של נעמי שמר, הוצאת דני ספרים, 2009
מוטי זעירא, על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים, כתר ספרים, 2017.
מבחר מאמרים על יצירתה:
על שירתה של נעמי שמר, לשוננו לעם, תשס"ז.
תמר סוברן, שירי נעמי שמר – קווי היכר סגנוניים, לשוננו לעם, כרך נו, חוברת ג (תשס"ז), עמ' 131–148, באתר האקדמיה ללשון העברית
רחל אוסטרובסקי, "זר פרחי שדה עם קוץ אחד או שניים": על שירי הזמר של נעמי שמר, לשוננו לעם, כרך נו חוברת ג (תשס"ז), עמ' 107–117, באתר האקדמיה ללשון העברית
טליה הורביץ, "מסע בעקבות נעמי שמר והתנ"ך", שאנן, י', תשס"ה-2005
דן מירון, "זמירות מארץ להד"ם: מקומה של נעמי שמר בחיינו", איגרא 1, 1987. נדפס גם בספרו הספרייה העיוורת - פרוזה מעורבת 1980–2005, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 282–319
שולה איתן, "'וזה שלא ידע לשאול', הערות לשיר 'ארבעה אחים' לנעמי שמר", ספרות ילדים, תשמ"ג - 1983
דן אלמגור, "איך נולד השיר 'ירושלים של זהב'", הדאר, 75, ז',תשנ"ו-1996
נתן גרינבוים, "'ירושלים של זהב' כשיר-קודש", מים מדליו, תשנ"ג 1993
קישורים חיצוניים
נעמי שמר באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
שלושה פריטים מארכיון נעמי שמר, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
יוטיוב, נעמי שמר וילדים בביצוע "אלף בית"
מידע ביוגרפי:
אתר נעמי שמר באתר הספרייה הלאומית
נעמי שמר, באתר היו ימים
וידאופדיה - נעמי שמר ביוטיוב
נתן שחר,
לקט שירי נעמי שמר באתר הספרייה הלאומית
כתבות:
ישי העצני, הזאת נעמי? - פרידה מהמשוררת הלאומית, באתר כתב העת "תכלת" (מתוך גיליון 18, סתיו תשס"ה 2004)
ערן סויסה, השיר האבוד: נמצא שיר של נעמי שמר, nrg, 12 במאי 2010
דני גוטוויין, 'החלוציות הבורגנית': תרבות פופולרית והאתוס של 'מעמד הביניים המימסדי' — שירי נעמי שמר, 1967-1956, באתר כתב העת "ישראל" (מתוך גיליון 20, אביב תשע"ב 2012)
עמרי מניב, נפתרה התעלומה מאחורי שירה המפורסם של נעמי שמר, באתר nrg מעריב, 4 בדצמבר 2012
נעמי שמר 1930-2004 - עמוד כתבות מיוחד באתר ynet
נעמי שמר מתייחסת לביקורת של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב", מתוך ערוץ היוטיוב
אריאל הורוביץ, פלגיאט במוזיקה, הרצאה של בנה של נעמי שמר אודות שירה, "ירושלים של זהב"
חוצה ישראל - יורם יובל ומוטי זעירא משוחחים על נעמי שמר, החינוכית, 25 בדצמבר 2017
גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת לנעמי שמר, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת
מוטי קירשנבאום, אל בורות המים, YouTube, ארכיון כאן תאגיד השידור הציבורי
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: הכינרת וסירה לבנה לראש השנה, גלי צה"ל, 1.10.24
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות כנרת
קטגוריה:בוגרות האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים
קטגוריה:בוגרי האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
קטגוריה:זוכי פרס ז'בוטינסקי
קטגוריה:זוכות פרס ישראל לזמר עברי
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לזמר עברי
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:זמרות השרות בעברית
קטגוריה:חינוך באמצעות מוזיקה
קטגוריה:מלחינות יהודיות
קטגוריה:מלחינות ישראליות
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:נשות היישוב ילידות הארץ
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:פזמונאיות ישראליות
קטגוריה:פזמונאים-מתרגמים עבריים
קטגוריה:אנשי הקיבוץ: אמנים
קטגוריה:קבוצת כנרת: אישים
קטגוריה:משפחת הררי-ורבה-שמר
קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראליות שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1930
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1930
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2004
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004
| 2024-10-02T09:17:06
|
ברית המועצות
|
ברית המועצות (ברוסית: (סוֹיוּז סוֹבְיֶטסקִיך סוֹצִיאָלִיסְטִיצֵ'סְקִיך רֶסְפּוּבְּלִיק), ידועה גם בראשי התיבות СССР, USSR או סססר. בתרגום לעברית: ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות) הייתה מעצמת על שהשתרעה על פני כ-17% מכלל היבשה בכדור הארץ, על פני צפון אירופה, מזרח אירופה ומרכז אסיה.
לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה, לצד ארצות הברית, אחת משתי מעצמות-העל החזקות בעולם. בברית המועצות שלטה המפלגה הקומוניסטית ושיטת הממשל הייתה ריכוזית, אף כי ניתנו סמכויות מסוימות גם ל-15 הרפובליקות דוברות-הרוסית שמהן הורכבה המדינה.
ברית המועצות הייתה למנהיגת הגוש המזרחי-סובייטי בעולם. היא הוקמה ב-30 בדצמבר 1922 בעקבות ניצחון הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה, כאיחוד בין רוסיה הסובייטית לרפובליקות הסובייטיות של עבר הקווקז, אוקראינה הסובייטית, ובלארוס הסובייטית, שהוקמו אף הן בזמן המלחמה, והתקיימה עד להתפרקותה הסופית ב-25 בדצמבר 1991. בשטחים שהשתייכו לברית המועצות חיו כ-100 עמים שונים.
היסטוריה
ממהפכת פברואר ועד תום מלחמת העולם השנייה
ברית המועצות נחשבת כיורשת האימפריה הרוסית, שהשליט האחרון שלה, הצאר ניקולאי השני, הודח ב-1917. ברית המועצות נוסדה ב-30 בדצמבר 1922.
הקמתה של המדינה החדשה הייתה שיאה של ההרפתקה הפוליטית, שרוסיה עברה מהפלת המלוכה ועד ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים ברוסיה. המשטר המלוכני הופל בהתקוממות עממית ספונטנית בבירה, שנודעה בשם מהפכת פברואר. התקוממות זו אירעה בזמן מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917. היא נגרמה עקב הירידה במוראל החיילים בחזית ותנאי המחיה הקשים ברחבי האימפריה הרוסית. האוטוקרטיה הוחלפה בידי ממשלת המעבר הרוסית, שמנהיגיה התכוונו לייסד ברוסיה דמוקרטיה בנוסח המערב ולהמשיך במלחמה לצד מדינות ההסכמה.
באותו זמן, מעמד הפועלים החל להתארגן במסגרת מועצות הפועלים (הסובייטים) במטרה להגן על זכויותיו. מועצות אלו קמו בכל רחבי רוסיה. חלקם נשלטו על ידי הבולשביקים – חברי הפלג הקיצוני בתנועה הסוציאליסטית. בראש הבולשביקים עמד ולדימיר איליץ' לנין, שהוביל אותם למהפכה קומוניסטית נגד הממשלה הזמנית. הבולשביקים הפילו את הממשלה הזמנית בנובמבר 1917 בהפיכה שנודעה לימים כמהפכת אוקטובר. לאחר תפיסת השלטון, הקומוניסטים הלאימו את אמצעי הייצור. רק לאחר מלחמת האזרחים ברוסיה (1918- 1921), שהתערבו בה גם מספר מדינות זרות, הממשל הקומוניסטי התייצב. ב"הסכם ריגה" ב-1921 רוסיה הסובייטית נאלצה לוותר על שטחים במערב אוקראינה ובלארוס לטובת פולין. בדצמבר 1922 ברית המועצות נוסדה באופן רשמי.
ממוזער|300px|התקדמות הגרמנים במבצע ברברוסה, יוני-דצמבר 1941. התנופה הגרמנית הראשונית הביאה את הוורמאכט עד פאתי מוסקבה ולנינגרד
לאחר מותו של לנין התרחשה מלחמת ירושה בין לאון טרוצקי – היורש המקובל יותר, לבין יוסיף סטלין. באמצעות תככים פוליטיים ובידולו של טרוצקי, סטלין השתלט בסופו של דבר על המפלגה הקומוניסטית ונהיה לשליטה של ברית המועצות. ב-1928 הגה סטלין את תוכנית החומש שהביאה לתיעוש מהיר של המדינה ולהפיכת החוות החקלאיות הפרטיות לקולחוזים שיתופיים או לסובחוזים בשליטת המדינה. בעקבות מהלך זה עשרות מיליוני חקלאים איבדו את רכושם במסגרת מדיניות חיסול מעמד הקולאקים, חלקם נשלחו לעבודת כפייה בגולאגים בסיביר ומיליונים נוספים (בעיקר בדרום-מרכז אוקראינה) מתו מרעב. במשך 5 שנים אלו אוכלוסיית אוקראינה קטנה במספר מיליוני אנשים. התפוקה התעשייתית עלתה באותו זמן ב-400% והאוכלוסייה בערים ובסיביר גדלה מאוד.
בשנות ה-30 החל סטלין ב"טיהור" של מפלגתו; בתהליך זה החלה מערכה של טרור, שהביאה להוצאה להורג או למאסר של מיליונים רבים מכל שדרות החברה. מוערך, כי סטלין הביא למותם של כ-20 מיליון בני אדם ב"גולאג". אך למרות כל זאת, ברית המועצות פיתחה כלכלה תעשייתית חזקה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה.
סטלין פעל לדחיית המלחמה עם גרמניה על ידי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב מ-1939 ובעקבות כך פלשה ברית המועצות למזרח פולין תוך תאום עם הגרמנים. בשנת 1940 סיפחה ברית המועצות את המדינות הבלטיות למרות הסכמי ידידות שהיו בינה וביניהן.
ב-22 ביוני 1941 פלש הצבא הגרמני במפתיע לברית המועצות, במבצע שנקרא מבצע ברברוסה. תחילה נחלו הפולשים הצלחות והתקדמו במהירות, אך הצבא האדום עצר את ההתקפה בקרב מוסקבה בשלהי 1941, הגן על לנינגרד מכיבוש חרף מצור שהוטל עליה מסתיו 1941, ונחל ניצחון בקרב סטלינגרד בשלהי 1942. הסובייטים הצליחו להעביר את רוב תעשיית הנשק מעבר להרי אורל, והודות לכושר הייצור העודף וליתרון בכוח אדם החלו יחסי הכוחות לנטות בהדרגה לטובתם. ב-1943 ניצח הצבא האדום את הגרמנים בקרב קורסק, והוא המשיך להתקדם דרך מזרח אירופה עד ברלין לפני כניעת גרמניה הנאצית במאי 1945. אף על פי שהמלחמה גרמה להרס עצום בברית המועצות, היא יצאה ממנה כמעצמת על, שנייה רק לארצות הברית. במדינות מזרח אירופה ומרכזה שעליהן השתלט הצבא האדום במלחמה הונהגו בתוך שנים אחדות משטרי חסות קומוניסטיים.
לאחר מלחמת העולם השנייה ועד התפרקות ברית המועצות
בתקופה שלאחר המלחמה, ביססה ברית המועצות את מעמדה בזירה הבינלאומית כמעצמת-על לצדה של ארצות הברית. המאבק בין השתיים קיבל את השם "המלחמה הקרה", מכיוון שכוחותיהן הצבאיים של שתי המעצמות לא תקפו במישרין אלה את אלה. במקום זאת, נאבקו המעצמות כדי להגביר את השפעתן במדינות העולם השלישי, על ידי שילוב של תעמולה, חתרנות, סיוע כלכלי ומדעי ומעורבות צבאית ישירה ועקיפה. זירות נוספות של המאבק התנהלו בתחומי כל צד ובתוך אזור השליטה שלו, על ידי פעולות של ריגול וערעור המשטר בידי הצד שכנגד. צד נוסף של המאבק היה מרוץ חימוש, שבמסגרתו חתרה כל אחת מהמעצמות להשיג עליונות מדעית וצבאית, ובכלל זה נשק בלתי קונבנציונלי.
בשנת 1946 בצורת כבדה שפקדה את ברית המועצות גרמה למותם של מ־800,000 עד 2 מיליון בני אדם. הבצורת הייתה הגורם שהניע את הממשלה הסובייטית להציע את התוכנית הגדולה לשינוי הטבע, אך התוכנית בוטלה עם מותו של סטלין.
בשנת 1953 מת יוסיף סטלין, ואת מקומו כמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית תפס גאורגי מלנקוב. מלנקוב היה ראש ממשלת ברית המועצות לתקופה קצרה לאחר מותו של סטלין (מרץ 1953 – פברואר 1955), והוחלף על ידי ניקיטה חרושצ'וב. האחרון הנהיג שורת רפורמות בברית המועצות והדהים את העולם לאחר שחשף את פשעיו של סטלין בתקופת הטיהורים הגדולים, וגינה את פולחן האישיות אשר יצר לעצמו. עם זאת, המתח עם ארצות הברית לא פסק, והגיע לשיאו במשבר הטילים בקובה בשנת 1962, שהביא את העולם אל סף מלחמה גרעינית. חרושצ'וב גם היה אחראי לחיזוק "מסך הברזל" בין המזרח למערב, לאחר שדיכא ביד קשה את המרד בהונגריה ב-1956 ובנה בשנת 1961 את חומת ברלין.
מדיניות דיכוי זו לא פסקה גם לאחר הדחתו של חרושצ'וב ועלייתו לשלטון של ליאוניד ברז'נייב (מנהיג המדינה בין השנים 1964-1982), והתבטאה בין היתר באירועי האביב של פראג ב-1968, שהביאו לפלישה סובייטית לצ'כוסלובקיה. ברז'נייב חיזק בצורה משמעותית את הצבא הסובייטי והגביר את ההגמוניה והיוקרה של ברית המועצות בעולם, אך שלטונו התאפיין בשחיתות מתגברת ומיתון כלכלי, שנגרם בין היתר בגלל מרוץ החימוש עם ארצות הברית, וההוצאות הרבות שנכרכו במרוץ לחלל, שהחל כבר בתקופת חרושצ'וב עם שיגור הלוויין הראשון בעולם ספוטניק 1, באוקטובר 1957. לאחר מות ברז'נייב בנובמבר 1982 ידעה ברית המועצות חילופי שלטונות מהירים עם יורי אנדרופוב (1982-1984) וקונסטנטין צ'רניינקו (1984-1985). השניים האחרונים כבר היו חולים מאוד בהיכנסם לתפקיד ולא הספיקו להותיר את חותמם על מדיניות ברית המועצות.
התפרקותה של ברית המועצות
ממוזער|250px|ולדימיר לנין ויוסיף סטלין — המנהיגים הראשונים של ברית המועצות.
20px|ממוזער|250px|מפגינים נגד ברית המועצות ובעד עצמאות ליטא, לקראת ביקורו של גורבצ'וב, ינואר 1990
בסוף שנות ה-70, תחת הנהגתו של ליאוניד ברז'נייב, נכנסה ברית המועצות למיתון כלכלי שהלך והחריף. בשנת 1985, לאחר מותם של יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, מונה מיכאיל גורבצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. בשלב זה הייתה הכלכלה הסובייטית במיתון עמוק ועמדה בפני התמוטטות יתרות מטבע החוץ שלה. מצב זה הניע את גורבצ'וב לבדוק צעדים להחיות את הכלכלה החולה.
לאחר ניסיון ראשון בו לא הצליח לשנות דבר, הגיע גורבצ'וב למסקנה כי דרושים שינויים מבניים עמוקים. ביולי 1987 הכריז גורבצ'וב על תוכנית הרפורמה הכלכלית, פרסטרויקה (בנייה מחדש), ובמקביל על תוכנית הגלאסנוסט (פתיחות) במטרה להגביר את השקיפות בניהול המדינה. הרפורמות לא הבריאו את הכלכלה הסובייטית ומצבה הלך והתדרדר. במקביל נקלע הממשל הסובייטי לקשיים בעקבות גורמים אחרים – המלחמה באפגניסטן, שבה תמכה ארצות הברית במורדים המוסלמים וכן אסון צ'רנוביל שגרם לבעיות חמורות באוקראינה ובסביבתה.
המתיחות בין מזרח-למערב שככה במהירות בין אמצע לסוף שנות ה-80, ואווירה זו הגיעה לשיאה בפסגה שנערכה במוסקבה בשנת 1989 בין מנהיגי ברית המועצות וארצות הברית, כאשר מיכאיל גורבצ'וב והנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש חתמו על הסכמי סטארט 1 – האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי (שהביאו עד לסוף שנת 2001 להפחתת 80% ממאגרי הנשק הגרעיני שהיו קיימים באותה התקופה, וחודשו על ידי הסכם סטארט החדש ב-2010). בשנה שלאחר מכן הודיעה ברית המועצות כי שטח הביטחון (בדמות מדינות הגוש המזרחי באירופה) אינו רלוונטי, ואין בכוונתה להתערב בענייני הפנים של בנות בריתה במזרח אירופה (דוקטרינת סינטרה).
ב-7 בפברואר 1990 התכנסה הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והסכימה לוותר על מונופול הכוח השלטוני שלה. במשך השבועות שבאו לאחר מכן 15 הרפובליקות המרכיבות את ברית המועצות ערכו בחירות רב-מפלגתיות, רבים מהמושבים בבתי הפרלמנט של מדינות אלה נכבשו בידי לאומנים אתניים. הרפובליקות החלו לעמוד על הריבונות שלהן והחלה "מלחמת חוקים" עם הממשלה המרכזית במוסקבה. הרפובליקות השתלטו על הכלכלות המקומיות שלהן והפסיקו להעביר את כספי המיסים לקופתה של ברית המועצות, דבר שגרם לפגיעה נוספת בכלכלה הסובייטית והעמיק את המשבר הכלכלי במדינה.
בעקבות ביקורו של גורבצ'וב בווילנה בירת ליטא, בחודש ינואר 1990, יצאו המונים אל רחובות העיר כדי להפגין בעד עצמאותה של המדינה. ב-11 במרץ 1990 הכריזה המועצה העליונה בליטא על החזרת עצמאותה של המדינה. ב-30 במרץ 1990 הכריזה המועצה העליונה של אסטוניה כי השליטה הסובייטית במדינה אינה חוקית עוד, והחלה בתהליך הקמתה מחדש של המדינה האסטונית. תהליך הקמתה מחדש של לטביה החל ב-4 במאי 1990, כאשר המועצה העליונה ברפובליקה נקבה תאריך יעד להשלמתו.
ב-17 במרץ 1991 נערך משאל-עם בברית המועצות, וכ-76.4% מכלל המצביעים תמכו בהמשך קיומה. הרפובליקות הבלטיות, ארמניה, מולדובה וגאורגיה החרימו את משאל-העם.
ב-12 ביוני 1991, נבחר בוריס ילצין לנשיא הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה. בחודש אוגוסט אותה השנה נעשה ניסיון הפיכה קצר במטרה להפיל את משטרו של גורבצ'וב, לאחר מאבק קצר חוסל ניסיון ההפיכה והקושרים נעצרו. בין ההחלטות שהתקבלו כתוצאה מניסיון ההפיכה, הייתה אחת בעלת חשיבות סמלית רבה – הסובייט העליון של הפדרציה הרוסית החליט להחליף את הדגל האדום הקומוניסטי בדגלה ההיסטורי של רוסיה, בצבעי לבן-כחול-אדום.
מהפכה זו זירזה את מה שנראה כתהליך בלתי נמנע, ב-24 באוגוסט 1991 התפטר גורבצ'וב מתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בעקבות זאת הואץ תהליך פירוקה של ברית המועצות ללא מעצור. עוד באותו היום הכריזה אוקראינה על עצמאותה; ב-27 באוגוסט הייתה זו מולדובה; וב-30 וב-31 באותו החודש עשו זאת אזרבייג'ן וקירגיזסטן. ב-6 בספטמבר הכירה מוסקבה בעצמאותן של אסטוניה, לטביה וליטא. ב-9 בספטמבר הכריזה טג'יקיסטן על עצמאותה, וב-21 בספטמבר הייתה זו ארמניה, ב-27 באוקטובר הכריזה טורקמניסטן על עצמאות.
ב-8 בדצמבר נפגשו מנהיגי רוסיה, אוקראינה ובלארוס במינסק, בירתה של האחרונה והקימו את חבר המדינות, אליהן הצטרפו כמה שבועות לאחר מכן הרפובליקות המרכז-אסייתיות, ארמניה ואזרבייג'ן. גאורגיה הצטרפה בשנת 1993, אך פרשה מחבר המדינות ב-2009, לאחר עימות מזוין עם רוסיה; שלוש המדינות הבלטיות מעולם לא הצטרפו.
ב-25 בדצמבר 1991 התפטר גורבצ'וב מתפקידו כנשיא הסובייטי; דגל הפטיש והמגל הורד מבניין הסנאט בקרמלין והוחלף על ידי דגל שלושת הצבעים של רוסיה, ברית המועצות חדלה מלהתקיים.
פוליטיקה וממשל
הממשלה הסובייטית הייתה כלי שלטוני בידיה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ששלטה על החברה והכלכלה במדינה. הממשלה יישמה את ההחלטות שהתקבלו על ידי המפלגה היחידה במדינה.
להלכה, היה דמיון רב בין הממשלה של ברית המועצות לבין מערכות פוליטיות מערביות דמוקרטיות. לדוגמה, חוקה מיסדה את כל זרועות השלטון והעניקה לאזרחים מגוון רחב של זכויות פוליטיות ואזרחיות. בית המחוקקים, הסובייט העליון, ייצג את העיקרון של ממשל עצמי עממי. הסובייט העליון, שהיו"ר הנבחר שלו היה ראש המדינה, פיקח על מועצת השרים, שפעלה כרשות המבצעת. יושב ראש מועצת השרים, שבחירתו אושרה בידי הגוף המחוקק, פעל כראש הממשלה. בחוקה היה מעוגן גם גוף שיפוטי, הכולל מערכת בתי משפט ובראשה בית משפט עליון לחוקה, שהיה אחראי על כך שהגופים הממשלתיים יפעלו על פי חוק. על פי החוקה הסובייטית מ-1977 (החליפה חוקה שהתקבלה בשנת 1936), לברית היה מבנה פדרלי, דבר שנתן לרפובליקות סמכות מסוימת ביחס ליישום מדיניות, וכן איפשר למיעוטים להרגיש כי הם משתתפים בניהול של ענייניהם.
למעשה, היה הבדל רב בין הממשלה הזו לבין מערכות מערביות. המפלגה הקומוניסטית הייתה אחראית על פונקציות רבות שבארצות אחרות הממשלה בדרך כלל אחראית עליהם. לדוגמה, המפלגה היא שהחליטה על המדיניות שהממשלה לבסוף יישמה. הממשלה פשוט אישרה את ההחלטות של המפלגה כדי שיראו כלגיטימיות יותר. המפלגה השתמשה במגוון של שיטות כדי להבטיח שהממשלה דבקה במדיניותה. המפלגה הציבה את הנאמנים לה בעמדות שליטה בממשלה. המפלגה עקבה בדריכות אחר הפעולות של משרדי הממשלה והגופים המחוקקים שלה.
היו הבדלים רבים בין החוקה הסובייטית לבין חוקות מערביות טיפוסיות. היא בדרך כלל תיארה את היחסים הפוליטיים הקיימים, כפי שהמפלגה קבעה אותם, במקום לקבוע את היחסים הפוליטיים האידיאליים. החוקה הייתה ארוכה ומפורטת, וכללה פירוט טכני של גופי הממשלה השונים. החוקה כללה הצהרות פוליטיות, כמו מטרות מדיניות חוץ, וכן סיפקה הגדרה תאורטית של המדינה במסגרת האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית. המפלגה יכלה לשנות את החוקה או לנסח אותה מחדש, כפי שעשתה מספר פעמים.
מועצת השרים פעלה כגוף הביצועי של הממשלה. התפקידים החשובים ביותר היו קשורים לניהול הכלכלה. המועצה הייתה תחת שליטתה של המפלגה, ויושב ראש שלה – ראש הממשלה הסובייטי – היה תמיד חבר בפוליטביורו. המועצה, שב-1989 כללה יותר ממאה חברים, הייתה גדולה מכדי לפעול כגוף מאוחד. נשיאות המועצה, שהורכבה מהשרים הכלכליים הראשיים ובראשה היושב ראש, היא ששלטה למעשה במועצת השרים.
על פי תיקון לחוקה משנת 1988, הגוף המחוקק הגבוה ביותר בברית המועצות היה הקונגרס של נציגי העם, שהתכנס בפעם הראשונה במאי 1989. המשימות העיקריות של הקונגרס היו בחירה בגוף מחוקק קבוע, הסובייט העליון, ובחירה של יושב ראש לסובייט העליון, שפעל כראש המדינה. מבחינה תאורטית, לגופים אלה היו סמכויות חקיקה רבות; למעשה, הקונגרס של נציגי העם התכנס רק למספר ימים ב-1989 על מנת לאשר החלטות שנעשו בידי המפלגה, מועצת השרים, והסובייט העליון. לסובייט העליון, לנשיאות מועצת השרים, וליושב ראש של הסובייט העליון, הייתה סמכות רבה בביצוע וחקיקת חוקים, החלטות, ופקודות שניתן היה לכפות על האזרחים. לקונגרס היה הסמכות לאשר את ההחלטות האלה. משרת נשיא ברית המועצות נוצרה בתיקון לחוקה משנת 1990. הנשיא היה אמור להיבחר בבחירות ישירות על ידי העם, אך ברית המועצות פורקה לפני שנערכה מערכת בחירות לנשיאות, ובפועל, בבחירות היחידות לנשיאות, הקונגרס של נציגי העם בחר במיכאיל גורבצ'וב כנשיא.
הגוף השיפוטי לא היה עצמאי. בית המשפט העליון לחוקה פיקח על בתי המשפט הנמוכים יותר ויישם את החוק על פי החוקה או כפי שהסובייט העליון פירש אותו. ועדת החוקה החליטה האם חוקים תואמים לחוקה או לא. על פי החוק הסובייטי, שמוצאו בחוק הרומאי, הקטגור פעל יחד עם השופט והסניגור על מנת להבטיח שהמשפט מצליח לגלות את האמת; זאת בניגוד לשיטה הנהוגה במערב, שבה יש פרקליטים בעד ונגד הנאשם.
ברית המועצות הייתה מדינה פדרלית שחמש עשרה הרפובליקות הכלולות בה היו, באופן תאורטי, מאוגדות יחד מרצון. ברפובליקות התקיימו מערכות משפט שהותאמו לבני הלאומים המקומיים. לרפובליקות גם היו חוקות משלהן, שיחד עם החוקה הכללית, ביזרו באופן תאורטי את הכוח בברית המועצות. למעשה, עד 1989 המפלגה והממשלה המרכזית שלטו ללא עוררין, כשהן קובעות את המדיניות שיושמה על ידי הממשלות של הרפובליקות, המחוזות והנפות.
יחסי חוץ
ממוזער|שליט ברית המועצות חרושצ'וב סוקר מסדר של ימאים יחד עם שליט יוגוסלביה, יוסיפ ברוז טיטו, 1963. יוגוסלביה, על אף היותה קומוניסטית, לא נכללה באזור ההשפעה הסובייטי, ויחסיה עם ברית המועצות ידעו עליות ומורדות.
בראשיתה ברית המועצות הייתה מדינה מנודה, שלא זכתה להכרה דיפלומטית מרוב המדינות. היא גם לא זכתה להיות חברה בארגונים בינלאומיים רבים, אלא הסתפקה בתפקיד הצד המפשר ביחסים שבין מדינות אחרות. כל זה השתנה עם תום מלחמת העולם השנייה, כאשר ברית המועצות החלה לקבוע את עתידה של אירופה. ברית המועצות גם הייתה חברה בארגון האומות המאוחדות עם ייסודו ב-1945; היא אף זכתה להיות אחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם, מה שהעניק לה זכות וטו בהחלטות הבינלאומיות. עד שנות ה-80, כבר היו לברית המועצות יחסים דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם.
ברית המועצות נעשתה לאחת משתי המעצמות העולמיות בזכות היותה אחת המנצחות הגדולות במלחמת העולם השנייה. היא החזיקה במעמד זה למשך ארבעה עשורים על ידי ההגמוניה שלה במזרח אירופה, כוחה הצבאי, פטרונותה על המדינות המתפתחות שנזקקו לעזרתה והמחקר המדעי, בעיקר בתחומי טכנולוגיית החלל וכלי הנשק. ניסיונה של ברית המועצות להרחיב את השפעתה או שלטונה על מדינות ועמים רבים הביאה להיווצרותה של מערכת מדינות סוציאליסטיות. המועצה לסיוע כלכלי הדדי הוקמה ב-1949 על מנת להוות גוש חוסם של מדינות קומוניסטיות, והיוותה מסגרת לשיתוף פעולה בין הכלכלות המתוכננות של ברית המועצות, בעלות בריתה במזרח אירופה, ולאחר מכן עם בעלות בריתה בעולם השלישי (הקומיקון). המקבילה הצבאית לקומיקון הייתה ברית ורשה.
בשנות ה-70, ברית המועצות הצליחה להגיע לשיווי משקל גרעיני עם ארצות הברית, ועד סוף אותו עשור אף עברה אותה עם פריסתם של טילי ה-18-SS. ברית המועצות ראתה כהכרחית את מעורבותה בכל בעיה בינלאומית. בינתיים, המלחמה הקרה פינתה את מקומה ל"דטאנט" ולדפוס מורכב יותר של יחסים בינלאומיים, שבה העולם כבר לא היה מחולק לשני גושים מנוגדים ברורים. למדינות חלשות יותר היה יותר מקום להפעיל את השפעתן, ושתי המעצמות הכירו באינטרס ההדדי שלהן בניסיון להפסיק את התפשטות הנשק הגרעיני.
עד תחילת שנות ה-70, ברית המועצות כבר הגיעה להסכמי שלום ושיתוף פעולה עם כמה מדינות בעולם הלא-קומוניסטי, במיוחד בעולם השלישי ובמדינות הבלתי מזדהות. למרות כמה מכשולים אידאולוגיים, מוסקבה הצליחה לקדם את האינטרסים שלה על ידי רכישת מאחזים צבאיים בכמה אזורים חשובים בעולם השלישי. מעבר לכך, ברית המועצות המשיכה לספק סיוע צבאי לתנועות מהפכניות בעולם השלישי. בשל כל הסיבות האלה, מדיניות החוץ הסובייטית הייתה בעלת חשיבות רבה לעולם הלא-קומוניסטי, והיה לה חלק חשוב בקביעת המגמה ביחסים הבינלאומיים.
אם כי מערכות בירוקרטיות רבות היו מעורבות בגיבוש ובביצוע של מדיניות החוץ הסובייטית, הקווים העיקריים נוסחו בידי הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית. המטרות העיקריות של מדיניות החוץ הסובייטית היו לשמור ולהגביר את הביטחון הלאומי ולשמור על ההגמוניה במזרח אירופה. היחסים עם ארצות הברית ועם אירופה המערבית היו גם הם בעלי חשיבות רבה לקובעי מדיניות החוץ, והיחסים עם מדינות עולם שלישי נקבעו (לפחות בחלקם) לפי קרבת המדינה לגבול הסובייטי, ועל פי הערכות סובייטיות של החשיבות האסטרטגית שלה.
שמאל|ממוזער|250px|בול לרגל 20 שנה לברית ורשה
עלייתו של מיכאיל גורבצ'וב כיושב ראש המפלגה ב-1985 סימנה שינוי משמעותי במדיניות החוץ הסובייטית. גורב'צוב ניסה ליישם מדיניות פייסנית עם המערב במקום לשמור על הסטטוס קוו של המלחמה הקרה. ברית המועצות סיימה את השלטון הצבאי שלה באפגניסטן, חתמה על אמנות להשמדת נשק גרעיני עם ארצות הברית, ואפשרה למדינות הלוויין שלה במזרח אירופה לשלוט בענייניהן.
לאחר התפרקותה של ברית המועצות ב-1991, הפדרציה הרוסית ראתה את עצמה כיורשת החוקית של ברית המועצות בזירה הבינלאומית, אף על פי שאיבדה את מעמדה כמעצמה. רוסיה העצמאית ביטלה את השפעתה של האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית על עיצוב מדיניות החוץ שלה; היא אף ביקשה סיוע מערבי בעת ביצוע רפורמות ליברליות בכלכלתה.
רפובליקות סובייטיות
ברית המועצות הייתה פדרציה של רפובליקות סוציאליסטיות סובייטיות. הרפובליקות הראשונות נוסדו זמן קצר לאחר מהפכת אוקטובר. באותו זמן, הרפובליקות היו עצמאיות אחת מהשנייה מבחינה עקרונית, אך למעשה ממשלותיהן פעלו בתיאום, כפי שהמפלגה המרכזית הורתה להן. ב-1922, ארבע רפובליקות (הרוסית, האוקראינית, הבלארוסית והטרנס-קווקזית) הצטרפו לברית המועצות. בין 1922 ל-1940, מספר הרפובליקות גדל ל-16. כמה מהרפובליקות החדשות נוצרו מהשטחים שנכבשו בידי ברית המועצות, ואחרות על ידי חלוקה של רפובליקה אחת לכמה חלקים. הקריטריונים לייסוד רפובליקה חדשה היו כדלהלן:
שתהיה על גבולה של ברית המועצות, כך שתוכל לפרוש אם תרצה,
שתהיה חזקה מספיק מבחינה כלכלית לפרוש אם תרצה בכך,
שתיקרא על שם הקבוצה האתנית הדומיננטית ברפובליקה, שתהיה בת מיליון אנשים לפחות.
המערכת נותרה כמעט ללא שינוי לאחר 1940. לא נוספו רפובליקות חדשות. רפובליקה אחת, הקרלו-פינית, פורקה ב-1956. שאר 15 הרפובליקות שרדו עד ל-1991. פרישה נותרה אופציה תאורטית, ולא מסתברת במיוחד בהתחשב במרכוז הסובייטי, עד להתפרקות ב-1991. באותו זמן, הרפובליקות נעשו למדינות עצמאיות, שחלקן עדיין היו מאורגנות תחת "חבר העמים של המדינות העצמאיות".
כמה רפובליקות חלקו היסטוריה ואזור גאוגרפי משותף, ולכן נקראו לפי שמות קבוצתיים. אלה היו הרפובליקות הבלטיות, הרפובליקות הטרנס-קווקזיות, והמרכז אסייתיות.
רפובליקות ברית המועצות דגל רפובליקה עיר בירה מדינה עצמאית יורשת 1 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית ירוואן רפובליקת ארמניה 2 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האזרית באקו הרפובליקה של אזרבייג'ן 3 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית מינסק רפובליקת בלארוס 4 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האסטונית טאלין רפובליקת אסטוניה 5 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הגאורגית טביליסי הרפובליקה של גאורגיה 6 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקזחית אלמטי רפובליקת קזחסטן 7 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקירגיזית בישקק הרפובליקה הקירגיזית 8 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית ריגה הרפובליקה של לטביה 9 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית וילנה רפובליקת ליטא 10 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובנית קישינב רפובליקת מולדובה 11 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית הרוסית מוסקבה הפדרציה הרוסית 12 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטג'יקית דושנבה רפובליקת טג'יקסיטן 13 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית אשגבאט רפובליקת טורקמניסטן 14 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית קייב אוקראינה 15 50px הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית טשקנט רפובליקת אוזבקיסטן
כלכלה
לפני התמוטטותה, ברית המועצות הייתה המדינה עם הכלכלה המתוכננת הגדולה ביותר בעולם. השלטון קבע את סדר הקדימויות הכלכלי שלו בתכנון מרכזי, כך שהחלטות מנהליות הן שקבעו את חלוקת המשאבים ואת המחירים, ולא כוחות השוק.
מאז המהפכה הבולשביקית ב-1917, המדינה גדלה מכלכלה חקלאית בעיקרה עם מגזר תעשייתי מצומצם, למעצמה התעשייתית השנייה בגודלה בעולם. לפי הסטטיסטיקה הסובייטית, החלק של ברית המועצות בייצור התעשייתי העולמי גדל מ-4 אחוזים ל-20 אחוזים בין 1913 ל-1980. אם כי אנליסטים מערביים רבים חושבים כי טענות אלה מוגזמות, ההצלחה הסובייטית היא עדיין מרשימה. לאחר האירועים הקשים של מלחמת העולם השנייה, כלכלתה של המדינה המשיכה לגדול, אם כי בשיעור לא אחיד. מדדי איכות חיים, אם כי עדיין צנועים יחסית למערב, השתפרו, ולאזרח הסובייטי בסוף שנות ה-80 היה ביטחון כלכלי מסוים.
אף על פי שההישגים האלה היו מרשימים, בשנות ה-80 מנהיגים סובייטים עמדו בפני בעיות רבות. הייצור של מוצרי צריכה במגזרי החקלאות והצריכה לא היה תמיד מספיק. משברים במגזר החקלאי הביאו לאסון בשנות השלושים של המאה העשרים, כאשר קולקטיביזציה נתקלה בהתנגדות של הקולאקים, דבר שהביא למאבק של איכרים רבים כנגד השלטונות, לרעב, ולמוות של כ-5–10 מיליון איש, בעיקר באוקראינה, אך גם באזור נהר הוולגה ובקזחסטן. במגזרי השירותים והצריכה, חוסר בהשקעות הביא לשוק שחור באזורים מסוימים.
שמאל|ממוזער|250px|פניו של לנין על שטר של 25 רובל
בנוסף, מאז שנות ה-70, שיעור הצמיחה פחת באופן ניכר. פיתוח כלכלי רחב, המבוסס על שימוש בכמות גדולה של עובדים וחומרים כבר לא היה אפשרי, והפריון של הנכסים הסובייטיים היה עדיין נמוך יחסית למדינות מתועשות אחרות. מנהיגים סובייטיים עמדו בפני דילמה משמעותית: השליטה המרכזית החזקה שהדריכה את הפיתוח הכלכלי זה זמן רב לא הצליחה להביא ליצירתיות ולפריון, שכלכלה מפותחת ומודרנית כה צריכה.
המנהיגים של סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הודו בכך שהגישות הכלכליות הישנות לא מועילות לפתרון בעיות חדשות, והם ביקשו ליצור תוכנית של רפורמה כלכלית על מנת לעורר את הכלכלה מחדש. המנהיגות, שבראשה מיכאיל גורבצ'וב, ניסתה פתרונות חדשים לבעיות הכלכליות באופן פתוח ("גלאסנוסט"), דבר שמעולם לא נעשה בברית המועצות. שיטה אחת לשיפור הפריון הייתה להגדיל את כוחם של כוחות השוק. אך רפורמות שיגדילו את השפעתן של כוחות השוק יסמנו פיחות בסמכות והשליטה של ההיררכיה התכנונית.
הבנה של התפתחויות בכלכלה היה תפקיד מסובך עבור משקיפים מערביים. במדינה היו פערים כלכליים ואזוריים גדולים מאוד, וניתוח של מידע סטטיסטי לפי אזור היה תהליך איטי ומסורבל. מעבר לכך, הסטטיסטיקה הסובייטית לא הייתה תמיד בת השוואה לסטטיסטיקה המערבית, שכן הם השתמשו במושגים סטטיסטיים וכלכליים שונים. רוב האנליסטים המערביים, וגם חלק מהסובייטיים, הטילו ספק בדיוקם של הסטטיסטיקות שפורסמו, ואמרו כי שיעורי הגדילה התעשייתית היו בדרך כלל גדולים יותר משהיו באמת.
גאוגרפיה
ברית המועצות השתרעה בחלק המזרחי של היבשת האירופאית, ובחלק הצפוני של אסיה. רוב המדינה הייתה ממוקמת צפונית ל-50 מעלות צפון, והקיפה שטח של 22,402,200 קמ"ר. בשל גודלה העצום, האקלים בה היה מגוון – ונע מאקלים תת-טרופי וקונטיננטלי לתת-ארקטי וקוטבי. 11 אחוז מהאדמה הייתה ראויה לעיבוד, 16 אחוז ראויה למרעה, 41 אחוז יערות, ו-32 אחוז אחרים, כולל טונדרה.
דמוגרפיה
ברית המועצות הייתה אחת המדינות המגוונות ביותר מבחינה אתנית, עם יותר ממאה לאומים אתניים שונים. האוכלוסייה הכללית הוערכה ב-293 מיליון נפש ב-1991. רוב האוכלוסייה הייתה רוסית (כ-53.4 אחוז, מפקד 1970), וכן היו אוקראינים (16.9 אחוז), אוזבקים (3.8 אחוז), ולאומים רבים אחרים. רוסיה גדולה, הן בשטחה והן באוכלוסייתה, מכל יתר הרפובליקות של ברית המועצות שקיבלו עצמאות גם יחד, והיא עדיין מגוונת למדי מבחינה אתנית, וכוללת מיעוטים של טטרים, אודמורטים וקבוצות אתניות רבות אחרות. כל אלה הוגדרו בעבר כ"סובייטים".
דת
המדינה הובדלה מהכנסייה בצו של מועצת הקומיסרים העממיים (ממשלת המהפכנים הזמנית) ב-23 בינואר 1918. נתונים רשמיים על מספר המאמינים בברית המועצות לא היו קיימים עד ל-1989. אך לפי מקורות סובייטיים ומערביים, מעל שליש מאזרחי המדינה, שרשמית הייתה אתאיסטית, לא האמינו בדת כלשהי. נצרות ואסלאם היו הדתות הגדולות ביותר. הנוצרים השתייכו לכמה כנסיות: האורתודוקסית המזרחית הגדולה ביותר (הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית); הקתולית; הבפטיסטית וכמה כתות פרוטסטנטיות אחרות. היו כנסיות רבות במדינה (7,500 כנסיות רוסיות אורתודוקסיות ב-1974). רוב המאמינים המוסלמיים היו סונים, וכן היו יהודים רבים. דתות אחרות, שלהן היו מספר מועט של מאמינים, כללו בודהיזם, למאיזם ושאמאניזם, דת שמבוססת על ספיריטואליזם פרימיטיבי. תפקידה של הדת בחיי היומיום של האזרח הסובייטי השתנה מאדם לאדם. מכיוון שהאמונה והערכים החברתיים המוסלמיים היו קשורים מאוד זה לזה, נדמה שלדת הייתה השפעה גדולה יותר על המוסלמים מאשר על הנוצרים או על המאמינים האחרים. אך כשני שלישים מהאוכלוסייה הסובייטית לא היו מאמינים. כחצי מהאוכלוסייה, כולל פקידים גבוהים במפלגה ובממשלה, הצהירו כי הם אתאיסטים. כל חברי המפלגה הקומוניסטית נדרשו, בהתאם לאידאולוגיה הקומוניסטית, שטענה כי "הדת היא אופיום להמונים", להיות אתאיסטים. לפיכך, לרוב האוכלוסייה הסובייטית, הדת הייתה נושא לא רלוונטי.
לאומים
האימפריה הרב-לאומית הגדולה שהבולשביקים ירשו לאחר המהפכה שלהם נוצרה על ידי התפשטות של הצארים במשך כארבע מאות שנה. כמה קבוצות לאומיות הגיעו לאימפריה מרצונם החופשי, אך רובם צורפו אליה בכוח. בצורה כללית, היה מעט מן המשותף לרוסים ולשאר הלאומים באימפריה מבחינה תרבותית, דתית או לשונית. פעמים רבות היו שני לאומים על אותה הטריטוריה. לפיכך, מתיחויות לאומיות נבנו במשך השנים לא רק כנגד הרוסים אלא גם בין הלאומים השונים לבין עצמם.
למשך קרוב לשבעים שנה, המנהיגים הסובייטיים טענו כי החיכוכים בין הלאומים הרבים שהרכיבו את ברית המועצות נמחקו, וכי ברית המועצות היא משפחת לאומים שחיים יחד באופן הרמוני. בהתאם לכך, התעמולה הסובייטית ציינה שבמדינה הוקם לאום חדש – "העם הסובייטי".
התסיסה הלאומית שהרעידה כמעט כל פינה מברית המועצות בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הוכיחה כי שבעים שנה של שלטון קומוניסטי לא הצליחו למחוק את ההבדלים הלאומיים והאתניים, וכי התרבויות והדתות הלאומיות יצוצו מחדש ברגע שיוכלו. משמעותה של המציאות שגורבצ'וב וחבריו עמדו מולה הייתה, שאלא אם כן ישתמשו בכוח, עליהם למצוא פתרונות חלופיים על מנת למנוע את התפרקותה של ברית המועצות.
הוויתורים שניתנו לתרבויות הלאומיות והאוטונומיה החלקית שניתנה לרפובליקות בשנות ה-20 של המאה ה-20 הביאו להתפתחותן של אליטות לאומיות ולתודעה לאומית מוגברת. לאחר מכן, דיכוי ורוסיפיקציה הביאו להתנגדות להשתלטותה של שלטונות ממוסקבה ולהתפתחות נוספת בתודעה הלאומית. רגשות לאומיים גם התפתחו ברפובליקות הסובייטית על ידי תחרות מוגברת על משאבים, שירותים ועבודה. כמו כן, אוכלוסייה של הרפובליקות ה"חזקות" בחלק האירופאי של המדינה טענו שהם מסבסדים את הרפובליקות ה'חלשות' במרכז אסיה.
ראו גם
סובייטולוגיה
מלחמת האזרחים ברוסיה
מהפכת אוקטובר
הצבא האדום
האימפריה הרוסית
טוטליטריזם
המלחמה הקרה
חבר המדינות
לקריאה נוספת
א. רוטשטיין, היסטוריה של ברית המועצות, הוצאת ספרית הפועלים, 1951.
ג. ורדנסקי, דברי ימי רוסיה, תרגם מאנגלית: י. סלעי, מו"ל ניומן מ., תש"ו .
קישורים חיצוניים
תומר ריבל, התפרקות ברית המועצות
סדרת תצלומים מחיי היומיום בברית המועצות
התרשמויות מרוסיה הסובייטית, מאת ג'ון דיואי
פוסטרים סובייטיים
יעקב רועי,
מפת ברית המועצות, גבולות, רפובליקות וטריטוריה של ברית המועצות
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות רוסית
קטגוריה:פדרציות לשעבר
קטגוריה:מדינות לשעבר החברות באומות המאוחדות
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1922
קטגוריה:מדינות שהתפרקו ב-1991
| 2024-10-09T20:08:00
|
מושבת חלל
|
שמאל|ממוזער|300px|המחשה אומנותית של מושבת חלל מאת דון דייביס
מושבת חלל היא התיישבות אנושית המוקמת מחוץ לכדור הארץ, על כוכב לכת, ירח, אסטרואיד או בחלל עצמו. הרעיון למושבות חלל קיים כבר שנים רבות במדע הבדיוני וחוקרים רבים בחנו רעיונות בנושא, אך היום לא קיימת מושבת חלל (אם כי קיימת תחנת החלל הבינלאומית).
המטרה העיקרית של מושבות חלל היא לפתור את בעיית גידול האוכלוסייה בכדור הארץ בעתיד הרחוק. אך אם יוקמו בעתיד הקרוב מושבות חלל הן ישמשו, כנראה, בעיקר למחקר החלל וכתחנות ביניים בדרך למקומות רחוקים יותר.
תכנון מושבת חלל
כיום יש כמה דגמים למושבת חלל. כל דגם ממשי צריך למלא אחר הדרישות הבאות:
אספקת תנאים מתאימים לחיים – שמירה על לחץ אוויר בסביבות הלחץ האטמוספירי ועל הרכב אוויר הניתן לנשימה, שמירה על טמפרטורה בגבולות המאפשרים חיים, אספקת מזון ומים, הגנה מפני קרינה, ייצור אנרגיה, ובחלק מהדגמים גם כבידה מלאכותית.
מציאת מיקום מתאים.
יצירת דרכי תחבורה למושבה.
יצירת דרכי תקשורת למושבה.
התכנון צריך להתחשב גם בכך שבניית מושבת חלל עצמה היא תהליך מורכב, יקר ואפשר לשלוח רק מעט חומרים לבניית המושבה בכל פעם. (משום שהטילים הקיימים אינם יכולים לשאת הרבה משקל).
חומרים
כדי לבנות מושבות בחלל (ולא על כוכבי לכת או על ירחים), יש צורך בכמות גדולה מאוד של חומרי בנייה. האפשרות לשגר את החומרים האלו מכדור הארץ היא לא מעשית, כתוצאה מכמות החומרים והמחיר הגבוה. עלו הצעות להפיק חומרים מהירח, אסטרואידים ושביטים ליד כדור הארץ לצורך בניית מושבה במסלול סביב כדור הארץ, או מכוכב הלכת עצמו עליו התחנה נבנית.
אנרגיה
מושבות החלל יזדקקו למקורות אנרגיה קבועים לצורך תפקודן. מקורה של אנרגיה זו לא יוכל להיות כדור הארץ עקב אותה מגבלת שינוע מכדור הארץ אל עבר החלל.
אפשרות אחת היא הפקת אנרגיה סולארית מקרינת השמש: בחלל אין לילות, עננים או אטמוספירה, ולכן כמות האנרגיה הסולארית שאפשר להפיק מהשמש גדולה בהרבה מאשר על פני כדור הארץ. אנרגיה נוספת ישימה להפקה בחלל היא אנרגיה גרעינית אך ישנה בעיה להעביר חומרים רדיואקטיביים לחלל באמצעות שיגור רקטי שעלול להשתבש ולפזר חומרים רדיואקטיביים ברחבי כדור הארץ.
גישה לחלל
הבאת מושבות חלל – או חומרים לבניית מושבות חלל – למסלול הקפה סביב כדור הארץ או גוף אחר, מכדור הארץ, על ידי שימוש באמצעים של היום תהיה יקרה מאוד וגם תזיק לאטמוספירה בגלל אלפי או אפילו מיליוני השיגורים לחלל. לכן יהיה צורך לפתח אמצעים אחרים לשיגור מכדור הארץ, שיהיו זולים יותר ופחות מזיקים לאטמוספירה. אפשרות אחת שהוצעה היא בניית מעלית חלל שתהיה מסוגלת להעביר כמויות גדולות של חומרים למסלול סביב כדור הארץ ללא שימוש בהנעה רקטית. אפשרות שנייה היא לייצר סוג של כבלי חלל (skyhooks) שיהיו מסוגלים לחסוך את רוב עלויות הדלק. בנוסף, ניתן יהיה להשתמש במשאבים מהירח, או מגופים אחרים שקרובים לכדור הארץ, כדי להביא כמויות גדולות של חומרים למסלול, תוך שימוש במשאבי הגוף להנעה.
תקשורת
תקשורת בין מושבות החלל לבין כדור הארץ, ובין מושבות החלל לבין עצמן תהיה נחוצה. אם המושבות יהיו קרובות לכדור הארץ אפשר יהיה להעביר מידע דרך הלוויינים שמקיפים את כדור הארץ. אך אם המושבות יהיו רחוקות יותר (במסלול סביב השמש, לדוגמה), יהיה קושי בהעברת מידע. הזמן שייקח למידע להגיע לכדור הארץ ינוע בין 7 ל-44 דקות, ולכן תקשורת מיידית תהיה בלתי אפשרית. אפשרויות תקשורת אחרות, כמו דואר אלקטרוני, עדיין יהיו אפשריות.
תמיכה בחיים
על מושבות החלל לכלול מערכות המאפשרות תנאי חיים כמו בכדור הארץ: אספקת אוויר, מים, מזון, אור, חשמל, כבידה, וטמפרטורות נוחות. לצורך כך, תהיה במושבת החלל מערכת אקולוגית סגורה אשר תקיים את כל התנאים הללו (מלבד כבידה מלאכותית), ויהיה צורך למחזר מים, מזון וחמצן. אפשר גם לגדל צמחים בתוך מושבת החלל כדי להפיק חמצן. הפחמן הדו־חמצני שייפלט על ידי יושבי תחנת החלל יזין את הצמחים, והצמחים יפלטו חמצן. הטכנולוגיה הקרובה ביותר הקיימת היום היא של צוללות גרעיניות, שמאפשרות לצוות לשהות מתחת לפני המים במשך חודשים.
מבוצעות עבודות וניסויים בתחום מערכות אקולוגיות סגורות. ברוסיה קודמו מספר פרויקטים בהובלת יוסיף גיטלזון. בארצות הברית קודם פרויקט "ביוספירה 2".
הגנה מקרינה
בחלל נמצאות כמויות גדולות מאוד של קרינה, אשר יפגעו במתיישבים במושבות החלל, אם לא תהיה להם הגנה קבועה. בכדור הארץ, האטמוספירה מספקת את ההגנה מפני הקרינה, אך במושבות חלל יהיה צורך בכמות גדולה של חומר שתהיה מסוגלת לחסום את הקרינה. לא תהיה בעיה להפיק כמות גדולה זו משאריות האסטרואידים אשר שימשו קודם לכן כמקור לחומרים אחרים, אך יהיה קושי גדול בתמרון המושבות אם המסה שלהן תהיה כל כך גדולה.
בנוגע להתיישבות על מאדים, מוצע פתרון של מחסה מלאכותי בסגנון איגלו לצורך הגנה זו.
כבידה מלאכותית
במושבות החלל יהיה צורך ליצור כבידה מלאכותית הדומה לזו שעל־פני כדור הארץ. ישנן מספר אפשרויות לעשות זאת. האפשרות הקלה ביותר לביצוע היא בניית מושבת חלל אשר תסתובב סביב עצמה, ושתושביה יחיו על צדה הפנימי של המעטפת שלה, כמו גליל, טורוס או כדור. הסיבוב יפעיל כוח מדומה (המכונה "כוח צנטריפוגלי") על כל העצמים שיימצאו בחלק הפנימי של המעטפת, וכתוצאה מכך תיווצר אשליה של כבידה. צורה זו של כבידה מלאכותית עשויה לגרום למספר בעיות:
אם הסיבוב של המושבה יהיה מהיר מדי, הוא יגרום לסחרחורת ולבחילה למתיישבים, ולא ידוע אם אפשר יהיה להתרגל אליו כעבור זמן מה.
כתוצאה מהסיבוב, הכבידה המלאכותית שנוצרת אינה קבועה בכל הגבהים, אלא פרופורציונלית למרחק הנקודה ממרכז הסיבוב. כך, אם רדיוס הסיבוב אינו מספיק גדול, יהיו הבדלים משמעותיים בכוח המופעל על מקומות שונים בגוף, ולכן התנועה תהיה שונה מאוד מתנועה על פני כדור הארץ.
שתי הנוסחאות הבאות מתארות את הקשר בין הכבידה ביחס לכדור הארץ (g: ערך של 1, לדוגמה, מראה שהכבידה המלאכותית שוות ערך לכבידה על כדור הארץ), רדיוס הסיבוב במטרים (R) ומספר הסיבובים סביב עצמה שתעשה המושבה בדקה (rpm):
כך, לדוגמה, אם מעוניינים בכבידה של 1g וסיבוב אחד כל דקה (כדי למנוע סחרחורות ובחילות) רדיוס הסיבוב צריך להיות בערך 890 מטרים.
סיבות להקמת מושבת חלל
התועלת שבהקמת מושבת חלל היא בעיקר במניעת צפיפות ודלדול משאבים בכדור הארץ, אך יש לרעיון זה יש כמה יתרונות נוספים:
באמצעות מושבות חלל תתאפשר תמיכה למחקר במקומות רחוקים יותר.
ניצול תנאים שאינם קיימים בכדור הארץ לצרכים תעשייתיים.
תיירות חלל.
הישרדות – בשלב מסוים כדור הארץ לא יוכל יותר לשמש כמקום להמשך קיום חיים. במצב שכזה יהיה צורך לעבור למקום אחר להבטחת המשך קיומו של המין האנושי.
הפחתת צפיפות האוכלוסין על פני כדור הארץ.
השגת משאבים או משאבים שכמעט ולא קיימים בכדור הארץ, כגון הליום־3 שקיים על הירח או משאבים שקיימים בכמות קטנה כמו פלטינה או משאבים קיימים כמו ברזל וזהב. וזאת כדי לפתור בעיות משאבים עתידיות שעלולות להיווצר בכדור הארץ.
לצורך קיום מסע בין־כוכבי, שבמהלכו נחוצה אספקה או תחלופת צוות.
מיקום מושבת חלל
קיימים כמה מיקומים אפשריים למושבת חלל:
על כוכב לכת, על אסטרואיד או על ירח.
בחלל עצמו, כמושבת חלל ניידת או נייחת.
יש הטוענים כי מושבות החלל הראשונות צריכות להיות מבנים אשר יהיו במסלול קרוב לכדור הארץ, ולא מושבות על כוכבי לכת. במקרה זה, ישנם כמה מיקומים אפשריים למושבות החלל.
מסלול הקפה סביב כדור הארץ
אחת האפשרויות למיקום של מושבות חלל היא במסלול הקפה סביב כדור הארץ, דבר אשר יאפשר קרבה גדולה לכדור הארץ ותקשורת מהירה.
במסלול סביב כדור הארץ יש אור שמש (שבו ניתן להשתמש להפקת אנרגיה) כל הזמן, בעוד שבכוכבי הלכת, אור השמש נחסם לפחות חצי מהזמן.
בנוסף, בתנאי חוסר כבידה אפשר יהיה לבנות את מושבות החלל בקלות רבה יותר, ואפשר יהיה לשלוט ברמת הכבידה (המלאכותית).שמאל|ממוזער|250px|חמש נקודות לגראנז' שבין השמש לכדור הארץהחיסרון היחיד במסלול סביב כדור הארץ הוא מחסור בחומרים. את החומרים אפשר להביא מכדור הארץ (אך הדבר יקר), או שאפשר להביא את החומרים מאסטרואידים ושביטים קרובים לכדור הארץ, אשר מכילים את רוב החומרים הנחוצים.
נקודות לגראנז'
נקודות לגראנז' הן חמש נקודות שמתייחסות לשני גופים גדולים המפעילים כבידה, ובהן אפשר למקם גוף קטן מאוד ביחס לשני הגופים, כך שהגוף הקטן יישאר במקומו ביחס לשני הגופים האחרים. כך, אפשר למקם מושבות חלל בחמש נקודות לגראנז' שבין כדור הארץ לירח. לנקודות אלו ייקחו ימים אחדים להגיע עם הטכנולוגיה הנוכחית, ואור השמש יהיה זמין להן כמעט כל הזמן.
את מושבות החלל אפשר יהיה גם למקם בנקודות לגראנז' שבין השמש לכדור הארץ, אך רק L1 ו־L2 יהיו בטווח הגעה שיימשך כמה ימים מכדור הארץ. בטכנולוגיה שקיימת היום יידרשו מספר חודשים כדי להגיע לשאר הנקודות. בנקודות אלו אור השמש יהיה זמין כל הזמן. אולם, כדי לשמור על מסלול המושבות בנקודות L1-L3 יידרשו תמרונים מתמידים, ובנקודות L4 ו־L5 נוטה להצטבר אבק, ולכן נקודות אלה פחות מתאימות למושבות חלל ממה שחשבו בהתחלה.
ראו גם
הארצה
מושבת ירח
גליל אוניל
טורוס סטנפורד
מסע בין-כוכבי
לקריאה נוספת
א.ת. הפנהיימר, מושבות בחלל, כתר, 1977
קישורים חיצוניים
Orbital Space Settlements באתר ה-National Space Society
HobbySpace-Life in Space
הערות שוליים
קטגוריה:האדם בחלל
קטגוריה:תחנות חלל
קטגוריה:טכנולוגיות מדע בדיוני
| 2024-06-01T04:47:05
|
ביאליק
|
הפניה חיים נחמן ביאליק
| 2024-01-29T13:08:05
|
אנימה (הנפשה)
|
שמאל|ממוזער|200px|עין טיפוסית בסגנון אנימה
אָנִימֶה (באנגלית: Anime; ביפנית: アニメ; ) הוא שם כולל ליצירות אנימציה שמקורן בעיקר ביפן. עבור היפנים אנימה היא הרבה מעבר לכך, היא מהווה שם קוד לתרבות שלמה והיא גם הייצוא התרבותי החשוב של יפן. סדרות, סרטי קולנוע, מוזיקה וקהילות שונות נכללות במושג אנימה.
אנימה במובן הצר היא סדרה או סרט אשר נוצרו בשימוש של טכניקות אנימציה דו-ממדית או לעיתים רחוקות תלת-ממדית בסגנון ייחודי של איורים בעלי מאפיינים פיזיים שונים לדמויות (מאנגה). סגנון זה מתאפיין לעיתים בעיניים גדולות במיוחד, אף ופה קטנים ושיער מעוצב באופן קיצוני וצבעוני (לדוגמה בסדרות נארוטו, דרגון בול וההרפתקה המוזרה של ג'וג'ו והלהב קוטל השדים) אבל לא רק. לעיתים רחוקות אמנים מסוימים שומרים על מאפיינים ריאליסטיים יותר (לדוגמה, בסדרה קאובוי ביבופ). הפצות אנימה מבוססות לרוב על מאנגה, ולרוב הן ייבוא של מאנגות לאנימציה חיה. עם זאת, לעיתים קרובות האנימות אינן נאמנות באופן מלא לעלילה המקורית ויוצרות לעצמן קו עלילתי חדש (פילרים).
ב-1917 נוצרה לראשונה אנימציה באופן מסחרי ביפן, והייצור של אנימה יפנית עלה בהתמדה מאז. הסגנון האמנותי האופייני של האנימה התפתח במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 עם השפעה ניכרת מיצירותיו של אמן המאנגה אוסמו טזוקה. סרטי וסדרות האנימה מופצים ברחבי העולם באולמות הקולנוע, בערוצי הטלוויזיה, ודרך האינטרנט. סרטי וסדרות האנימה מסווגים לז'אנרים רבים המכוונים לקהלי יעד רחבים וגדולים.
נכון ל-2019, תעשיית האנימה ביפן מורכבת מ-430 אולפני הפקה, כאשר אולפני ההפקה המרכזיים הם סטודיו ג'יבלי, גאינאקס, וטואי אנימציה. אף על פי שמספר סרטי האנימה מהווים רק חלק קטן מכמות סרטי הקולנוע שמופקים מדי שנה ביפן, רוב המכירות של תקליטורי DVD ו-Blu-ray עם סרטים יפניים מקוריים ברחבי העולם הם סרטי אנימה. בנוסף לכך, סרטי וסדרות האנימה זכו להצלחה בינלאומית לאחר שהחלו להיות מופקים תכנים עם דיבוב לאנגלית ולשפות אחרות ברחבי העולם. נכון ל-2016, סדרות האנימה היפניות היוו כ-60% מסך סדרות הטלוויזיה המצוירות שמופקות ברחבי העולם.
בישראל אנימה מזוהה בעיקר עם ז'אנר האנימה קודומו שתוכנו מיועד בעיקר לילדים עקב יבוא של עשרות סדרות אנימה יפניות המיועדות בעיקר לקהל הצעיר במהלך שנות ה-80 ושנות ה-90 אשר נערכו באופן ניכר מהמקור ושודרו בתוספת דיבוב לעברית. חלק מהסדרות הללו הפכו עם השנים לקלאסיקות בקרב ישראלים. סדרות אנימה במגוון רחב יותר של ז'אנרים צברו פופולריות הולכת וגוברת בישראל במהלך העשור הראשון והשני של המאה ה-21, במיוחד הודות לטכנולוגיית הסטרימינג באינטרנט, כאשר סדרות אנימה רבות המיועדות לצופים מבוגרים שודרו לבסוף גם בטלוויזיה בישראל ללא כל עריכה וללא דיבוב לעברית.
אטימולוגיה
במינוח יפני, "אנימה" היא כל יצירת אנימציה שהיא, כך שגם מיקי מאוס נקרא אנימה. לעומת זאת מחוץ ליפן המונח "אנימה" משמש בעיקר לתיאור אנימציות שנוצרו ביפן.
ההיסטוריה של האנימה
ממוזער|פריים אחד מתוך סרטון האנימה "Namakura Gatana" אשר הופק להקרנה בבתי הקולנוע ביפן בשנת 1917
שמאל|ממוזער|300px|סרט אנימה משנת 1927
סגנון האנימה צמח בתחילת המאה ה-20, לאחר שבמאים יפניים התלמדו והתנסו בהפקת סרטי הנפשה תוצרת צרפת, גרמניה, ארצות הברית ורוסיה. הדור הראשון של האנימטורים ביפן, שצמח בסוף העשור השני של המאה ה-20, כלל בין היתר את סייטארו קיטאיאמה, אוטן שימוקאווה, וג'וניצ'י קוצ'י, אשר נחשבים בעיני רבים ביפן ל"אבות האנימה". רעידת האדמה הגדולה בקאנטו אשר אירעה בשנת 1923 גרמה להרס נרחב ברחבי יפן ולהרס המחסן בשימוקאווה אשר גרם להשמדתם של מרבית סרטוני האנימציה המוקדמים הללו.
ההצלחת סרטו של וולט דיסני "שלגיה ושבעת הגמדים" בשנת 1937 השפיעה באופן ניכר על אנימטורים יפניים רבים. עם השנים התארכו הסרטונים ובשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו בעיקר לייצר ביפן סרטי אנימה באורך מלא. התחום הושפע רבות מסרטי וולט דיסני, שהיוו השראה לצורת העיצוב של דמויות אנימה רבות.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 אמן המאנגה והאנימטור אוסמו טזוקה אימץ טכניקות אנימציה שונות מדיסני להפחתת עלויות ההפקה ולהגבלת מספר הפריימים שמופקים בכל סרט אנימה. מטרתו הייתה להשתמש בטכניקות הללו באופן זמני על מנת שיוכל לייצר סרטים רבים יותר במסגרת זמן קצרה יותר עם צוותי אנימציה לא מנוסים. סרטון האנימה "Three Tales" שודר לראשונה בשנת 1960 והיה סרט האנימה הראשון שהוצג בטלוויזיה. סדרת האנימה הראשונה ששודרה בטלוויזיה הייתה הסדרה "Otogi Manga Calendar" אשר שודרה בין השנים 1961 עד 1964. בשנת 1963 עלתה הסדרה אסטרו-בוי שהייתה הראשונה לאמץ את המראה והסגנון הייחודיים לאנימה, ועל כן הסדרה מכונה לעיתים רבות "האנימה הראשונה בהיסטוריה".
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 התפתחה הסוגה בעקבות עליית הפופולריות של חוברות המאנגה. החוברות היוו פעמים רבות בסיס לאנימה, במיוחד אלה של הבמאי אוסמו טזוקה. כתוצאה ממגמה זו התפתח סגנון האנימה וכן נוספו לו סוגות נוספות. ז'אנר המֱכה לדוגמה, אשר כלל רובוטים חדשניים וטכנולוגיה עתידנית, היווה חידוש בתחום. סדרות בולטות מתקופה זו כוללות את אסטרו בוי, לופן השלישי ומאזינגר זי . יוצרי סרטי אנימה בולטים שהתפרסמו במהלך תקופה זו כוללים במיוחד את הייאו מיאזאקי ומאמורו אושיי.
בשנות השמונים אנימה הפכה למיינסטרים ביפן, וחלה עלייה משמעותית בכמות ההפקות של סרטי וסדרות אנימה. סדרות בולטות מתקופה זו כוללות את גנדאם, מאקרוס, דרגון בול, וכמו כן במהלך תקופה זו פותחו לראשונה סדרות וסרטי אנימה בז'אנרים אופרת חלל, וסייברפאנק.
מאמצע שנות התשעים ועד היום, עלתה הפופולריות של תרבות האנימה בשווקים בעולם.
במאים חדשים ומוערכים הופיעו לאורך השנים, ביניהם היאו מיאזאקי, הידאקי אנו, מאקוטו שינקאי, מאמורו הוסודה. היוצרים הוציאו סדרות פורצות במספר הולך ומתרחב של סגנונות.
סרט האנימה "המסע המופלא", אשר הופק על ידי סטודיו ג'יבלי בבימויו של היאו מיאזאקי, יצא לאקרנים ב-2001 וכ-23 מיליון יפנים צפו בסרט (כשישית מאוכלוסיית יפן) אשר הפכו אותו לסרט המצליח ביותר בתולדות המדינה, מקומי או זר. ב-2002 זכה הסרט בפרס דוב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ובשנת 2003 זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט המונפש הטוב ביותר.
מניין סדרות וסרטי האנימה נאמד באלפים ומדי חודש מוסיפות לצאת סדרות חדשות ביפן שרבות מהן נמכרות למדינות המערב.
ז'אנרים ותת-ז'אנרים
שמאל|ממוזער|250px|כותרי אנימה שונים בעמדת מכירה
בדומה לכל מדיית המונים אחרת, לסרטי וסדרות האנימה יש ז'אנרים רבים ומגוונים, אשר תלויים בעיקר בנושאים בהם הם עוסקים ובקהל היעד אשר עבורו הם מיועדים. סדרת אנימה יכולה להיות בעלת סיפור מסגרת פשוט לכאורה, אבל באותו הזמן יכולה גם להכיל עלילה ופיתוח דמויות מעמיקים ומורכבים ביותר. לעיתים רבות אנימה תשלב מספר סוגות וכן מסרים חברתיים.
לפי קהל היעד
אחת מהחלוקות המקובלות לסרטי וסדרות אנימה היא לפי קהל היעד של הסרט/סדרה:
קודומו (Kodomo, 子供) – מיועד בעיקר לילדים עד גיל 12. דוגמאות: "פוקימון", "דיג'ימון", "הלו קיטי", "דורימון".
שוג'ו (Shojo, 少女) – מיועד בעיקר לנערות בין הגילאים 12 עד 18. דוגמאות: "סיילור מון", "סאקורה לוכדת הקלפים".
שונן (Shonen, 少年) – מיועד בעיקר לנערים בין הגילאים 12 עד 18, ומאופיינת בלחימה. דוגמאות: "נארוטו", "פיירי טייל", "דרגון בול זי", "וואן פיס", "מחברת המוות", "האנטר האנטר".
סאינן (Seinen, 青年) – מיועד בעיקר לגברים בגילאים 18 ומעלה. דוגמאות: "סמוראי צ'מפלו", "קאובוי ביבופ", "הכוכב שמת ותכשיט של ילדה", "סאגת וינלנד", "מאנסטר".
ג'וסיי (Josei, 女性) – מיועד בעיקר לנשים בגילאים 18 ומעלה. סגנון זה נדיר. העלילה של סרטים וסדרות בז'אנר עוסקת בדרך כלל עוסקות בסיפורים על חייהם הבוגרים של נשים בחברה היפנית המוצגים בצורה מציאותית יחסית. דוגמאות: NANA.
סייג'ין (Seijin, 成人) – מיועד בעיקר לגברים.
רדיסו (Redisu, レディース) – מיועד בעיקר לנשים (redi - שיבוש יפני של lady).
ז'אנרים פופולריים באנימה אשר נפוצים גם בסרטים וסדרות מערביות
בדומה לכל מדיית המונים אחרת, לסרטי וסדרות האנימה יש ז'אנרים רבים ומגוונים אשר חלקם נפוצים גם בסרטים וסדרות מערביות. הז'אנרים הללו כוללים בין היתר:
פעולה/הרפתקאות – ז'אנר אשר מתמקד בעיקר בקרבות, מלחמה, תחרויות פיזיות, אמנויות לחימה ולחימה בכלי נשק. דוגמאות בולטות: "נארוטו", "וואן פיס", "דרגון בול", "האנטר האנטר", "גליטר פורס" "פייט/זירו" "אמנות החרב אונליין" "קוטל השדים",פיירי טייל,אדנס זירו.
דרמה – לרוב בעל פיתוח רב של הדמויות. לרוב העלילה מתרכזת סביב סיבוכים במערכות יחסים ואירועים טרגיים ועצובים שקרו לדמויות. דוגמאות: "אינויאשה", "מחברת המוות", "בליץ'" ו"מתקפת הטיטאנים".
מבוסס משחק – לרוב העלילה מתרכזת סביב משחק קלפים או משחק לוח כלשהו. בדרך כלל, לאחר יציאתה של סדרת אנימה מסוג כזה, יוצא במקביל גם משחק המבוסס על הסדרה ומיועד בעיקר לילדים. דוגמאות: "יו-גי-הו!", "בקוגן" או "היקארו נו גו".
אימה – משתמש באלמנטים חשוכים יותרדרושה הבהרה: צבעים כהים או מטאפורית? או באלמנטים על-טבעיים. דוגמאות: "Chrono Crusade","Vampire Hunter D", "הכוכב שמת ותכשיט של ילדה", "Higurashi No Naku Koro Ni".
מדע בדיוני – מכיל אלמנטים עתידיים, במיוחד מדע וטכנולוגיות עתידניות. לעיתים רבות סדרות וסרטי אנימה בסוגה המדע בדיונית מציגים גם מפגשים אפשריים של האנושות בעתיד עם חוצנים. דוגמאות: "קאובוי ביבופ", "אומנות החרב אונליין".
סייברפאנק – ז'אנר המתאר עתיד דיסטופי קרוב יחסית המאופיין על ידי חברה מנוכרת וטכנולוגיה שועטת קדימה. עלילת הסייברפאנק הקלאסית מציגה אנטי-גיבור שנאלץ להילחם כנגד המערכת ולרוב מנצח אותה בסופו של דבר. דוגמאות: "הרוח במעטפת", "אקירה", "גאנם (מלאך קרב אליטה)"
סטימפאנק – ז'אנר המתאר עולם חלופי בו לא התפתחו טכנולוגיות כגון אלקטרוניקה ספרתית ומנוע הדיזל ובמקומן שגשגו טכנולוגיות שמבוססות על מכניקה ומנועי קיטור, בו נפגשים הישן והמודרני.
פנטזיה – ז'אנר העוסק בעיקר בעולמות פנטזיה וכמו גם באירועים ומקומות סוריאליסטים. רוב הזמן, העלילה מתרחשת בעולם קסום בו הדמויות יוצאות להרפתקה. בסיפורים בז'אנר זה לעיתים רבות נכללים לא רק בני אדם אלא גם יצורים מיתולוגיים שונים כמו גמדים, דרקונים, אנשי זאב, אלים, שדים, וכו'. דוגמאות: שבעת חטאי המוות
אופרת חלל – סוג של מדע בדיוני המתרכז במלחמות המתרחשות עם השימוש הפעיל בחלליות. דוגמה בולטת: "חלוצי החלל".
אפוקליפסה – ז'אנר אשר עוסק בסוף העולם.
פוסט-אפוקליפסה – ז'אנר אשר עוסק בחיים לאחר סוף העולם.
רומנטיקה – ז'אנר שעוסק בחוויות אהבה. דוגמה בולטת "אמנות החרב אונליין"
קומדיה – ז'אנר המאופיין בנוכחות של סצנות הומוריסטיות וסאטיריות.
דרמה – ז'אנר שעוסק בחייו הפרטיים של אדם ובקונפליקטים השונים שיש לו/לה בחייו עם הזולת.
סיפורים בלשיים – ז'אנר המתאר חקירה של תקרית מסתורית (בדרך כלל פשע) או סדרה של אירועים חריגים.
תתי ז'אנרים ייחודיים לסרטי וסדרות אנימה
מֶכָּה (Mecha) – סגנון אנימה ומאנגה השם דגש על טכנולוגיה מתקדמת ורובוטים ענקיים. דוגמאות: גנדאם, נאון ג'נסיס אבנגליון, קוד גיאס, גרנדייזר, ג'ונגאר, יקירי בתוך הפרנקס.
מאהו שוג'ו (Mahō shōjo) – ז'אנר המתמקד בנערות בעלות יכולות על-אנושיות וכוחות קסם אשר משתמשות בכוחותיהן על מנת להילחם ברוע ולהציל את העולם. דוגמאות: סיילור מון, טוקיו מיו מיו, Oh My Goddess!, סאקורה לוכדת הקלפים, ו-Demashita! Powerpuff Girls Z.
מאהו שונן (Mahō shōnen) – המקביל הזכרי למאהו שוג'ו, נחשב נדיר ולא פופולרי. דוגמאות: DNAngel.
איסקאי (Isekai) – ז'אנר המתמקד בגיבור נורמלי לחלוטין מכדור הארץ שעובר או נולד מחדש או נלכד ביקום מקביל. דוגמאות: אמנות החרב אונליין, פעימות מלאך, ריזירו, קונוסובה, עלייתו של גיבור המגן.
אצ'י (Ecchi) – סגנון אנימה ומאנגה לקהל המבוגר יותר, המכיל רמיזות מיניות וסיטואציות מפורשות (בדרך כלל כאמצעי קומי), על אף שרוב הכותרים בז'אנר אינם מציגים עירום באופן מפורש. דוגמאות: גולדן בוי, שין צ'אן, צ'וביטס, No Game No Life.
הארם (Harem, מילונית: הרמון) – אנימה או מאנגה בה בן מוקף בבנות. דוגמאות: אמנות החרב אונליין, Seitokai Yakunidomo.
הארם הפוך (Reverse Harem) – היפוך מגדרי של הארם. דוגמאות: Ouran High School Host Club, Uta no Prince-Sama.
שיטיי (Shitei) – אנימה הומוריסטית לכל הגילאים.
מואה (Moe, 萌え) – אנימה המוקדשת לרגש מסוים כלפי אדם מסוים.
ג'ידאימונו (時代物) – עלילה היסטורית.
הנטאי (Hentai) – סגנון אנימה ומאנגה שנועד למבוגרים בלבד, מכיל סיטואציות מיניות מפורשות ופורנוגרפיות. דוגמאות: בוקו נו פיקו,Bible Black.
יורי (Yuri, 百合) – ארוטיקה לסבית לגברים.
שוג'ו-איי (少女愛) – סיפור אהבה לסבי.
שונן-איי (Shonen-ai, 少年愛) – סיפור אהבה בין גברים. דוגמאות: Hitorijime my hero, sasaki to miyano.
יאוי (Yaoi, やおい) – הומוארוטיקה לנשים.
מאפייני האנימה
ממוזער|240px|אמני האנימה משלבים ביצירותיהם סגנונות ויזואליים ייחודיים רבים
האנימה היפנית מכילה מגוון סגנונות אמנותיים בעלי מאפיינים ייחודיים המבדילים אותו מיצירות אנימציה מערביות. מבחינה ויזואלית, אנימה מגוון מאוד מבחינה אמנותית וכוללת מגוון רחב של סגנונות אמנות המשתנים מאמן לאמן ומאולפן לאולפן. אף אחד מסגנונות האמנות אינו נחשב לסגנון הדומיננטי. הם חולקים מספר מאפיינים דומים במונחים של טכניקת אנימציה ועיצוב הדמויות. הדמויות עצמן בעלות עיצוב דומה, על אף שניתן לראות הבדל בסגנונות אצל אנימטורים שונים. רוב דמויות האנימה ניחנות בעיניים גדולות ופעורות שתופסות את רוב שטח הפנים. כמו כן, אף ופה קטנים יחסית ופרופורציות גוף מעט מוארכות. לרוב ניתן גם לראות תיאורים מוגזמים של רגשות או תגובות של הדמויות: טיפות זיעה גדולות במצבי לחץ, ורידים בולטים בעת כעס ואף התעלפויות ברוב הגרסאות הקומיות של האנימה.
עם זאת, גם לבמאים ולמאיירים השפעה רבה על התוצאה הסופית, ולרוב סגנונה האמנותי של האנימה ייקבע בהתאם לקהל היעד. כך ייתכנו גם אנימות שדמויותיהן תראינה שונות לגמרי מן התיאור הנ"ל, מה שנותן מקום נרחב להבעה אישית עבור היוצר. אנימות רבות אף מושפעות מיצירות מערביות, כמו סרטיו של הבמאי מיאזאקי. הסדרה גנקוטסואו למשל, מבססת את עלילתה על יצירה מערבית ידועה ומובהקת – "הרוזן ממונטה כריסטו" של אלכסנדר דיומא האב.
טכניקת אנימציה
טכניקות הייצור של סדרות וסרטי אנימה כוללות את טכניקות ההפקה הטיפוסיות של הפקת סדרות וסרטוני אנימציה – כולל יצירת סטוריבורד, הפקת דיבוב, עיצוב דמויות, ויצירת אנימציה המצוירת באופן ידני. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 האנימטורים ביפן החלו להשתמש באופן ניכר יותר במחשב לשם הפקת סדרות וסרטוני האנימה, בעיקר כדי לשפר את היעילות של תהליך הייצור. בתחילה יצירת סדרות וסרטי אנימה המצוירת באופן ידני הייתה פופולרית. במאה ה-21 השימוש בטכניקות אנימציה אחרות הוגבל בעיקר לסרטים קצרים עצמאיים. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 החלו לשלב מחשבים בתהליך יצירת סרטי וסדרות האנימה כאשר סדרות כנט "Ghost in the Shell" ו-"Princess Mononoke" שילבו אנימציה שצוירה באופן ידני עם תמונות ממוחשבות. בהמשך חברת Fuji Film, אשר הייתה אחת מחברות ההפקה הגדולות ביותר של אנימציה המצוירת באופן ידני, הודיעה כי היא תפסיק לייצר אנימציה מצוירת באופן ידני – הדבר האיץ את המעבר של תעשיית האנימה ביפן לשימוש בתהליכים דיגיטליים לייצור סרטי וסדרות האנימה.
אולפני האנימציה היפנים היו חלוצים בפיתוח טכניקות אנימציה שונות לאורך השנים אשר העניקו מאפיינים ייחודיים לסרטי וסדרות האנימה. בניגוד לאנימציה של דיסני, בה מושם דגש רב על התנועה החלקה של הדמויות, באנימה מושם דגש רב יותר על איכות האמנות ועל כן טכניקות האנימציה מוגבלות על מנת לפצות על המחסור בזמן בהפקת תנועה חלקה יותר של הדמויות על המסך. הסצנות בסרטי וסדרות אנימה שמות דגש בעיקר על יצירת עולם תלת־ממדי, ועל כן הרקעים הם כלי חשוב ביצירת האווירה של היצירה. הרקעים בסדרות וסרטי האנימה אינם תמיד מקוריים – לעיתים רבות מדובר בציורים של מיקומים אמיתיים, כפי שנעשה בסרט "הטירה הנעה".
בסרטי וסדרות אנימה האנימציה מופקת לפני הפקת הדיבוב, בניגוד לסרטי אנימציה אמריקאיים בהם הדיבוב מופק לפני הפקת האנימציה. העובדה שהאנימציה מופקת קודם עשויה במקרים רבים לגרום לבעיות בסינכרון של שפתי הדמויות עם הדיבוב בסרטי וסדרות אנימה.
המאפיינים החזותיים של סרטי וסדרות האנימה
עיצוב הדמויות
ממוזער|8 הבעות פנים פופולריות בסדרות וסרטי אנימה
ממוזער|280px|סקיצות של דמות אנימה
באנימה עיצוב הדמויות יכול להשתנות בדרכים מסוימות בהתאם לעידן או קריקטוריסטים. יותר מסוג אחד של סגנון המברשת מושפע לעיתים קרובות יותר מאשר אנימה קליגרפיה. חלק מהתכונות הנראות לעין הן:
העיניים – אחד המאפיינים החזותיים הבולטים ביותר של האנימה הוא העיניים הגדולות של הדמויות, גם של אלו האמורות להיות ממוצא אוריינטלי. העיניים הגדולות מקלות אולי על המאנגאקים לבטא את רגשות הדמויות. ואמנם לעיתים קרובות יש לדמויות הבעות מוחצנות באופן מוגזם. זאת בניגוד לקוד ההתנהגות המקובל ביפן, המחייב קור רוח ואיפוק. האנתרופולוגית התרבותית רייצ'ל תורן טוענת שהקהל היפני אינו תופס את העיניים הגדולות יותר כעיניים של אנשים מערביים. עם זאת, לא בכל סדרות האנימה יש לדמויות עיניים גדולות.
השיער – השיער בסדרות אנימה לעיתים רבות מפוזר וצבעוני באופן לא טבעי או שהוא מעוצב באופן ייחודי. תנועת השיער באנימה היא מוגזמת והתנועה של השיער משמשת לעיתים על מנת להדגיש את רגשות הדמויות. אחת הסיבות לכך שלדמויות צבעי שיער שונים הוא שקל יותר להבדיל בין שתי דמויות כאשר צבע השיער של אחת מהן צהוב וצבע שיער השנייה שחור, מאשר בין שתי דמויות שצבע השיער של שתיהן שחור.
הגוף – פרופורציות הגוף של דמויות אנימה אנושיות לרוב משקפות במדויק את הפרופורציות של גוף האדם במציאות. לעיתים האמנים שמעצבים את דמויות האנימה מבצעים במכוון שינויים לפרופורציות הגוף של הדמויות כך שלדמויות יהיה גוף קטן באופן לא פרופורציונלי לעומת הראש של הדמות.
הפנים – בסדרות אנימה מוצגים לעיתים רבות מגוון רחב של הבעות פנים לציון מצבי רוח שונים ומחשבות שעוברות בראש של הדמויות.
רוב הדמויות בעלות מאפיינים מערביים מובהקים: דמויות ג'ינג'יות, או כאלה בעלות עיניים כחולות או שיער בלונדיני הם מאפיינים שכיחים של דמויות אנימה, אפילו אם הן אמורות להיות ממוצא אוריינטלי. יש הרואים בתופעה זו ביטוי של כמיהה למערב. חלק מהמאנגאקים בוחרים לשוות לכל דמויותיהם חזות יפנית מובהקת.
סגנונות ציור בולטים באנימה
בישוג'ו (הפירוש המילולי של המונח הוא "נערה צעירה ויפה") – סגנון ציור פופולרי בתתי-ז'אנרים רבים של אנימה אשר שם דגש על ציור נערות על פי האסתטיקה היפנית המודרנית, אשר לרוב הן בגילאי תיכון.
בישונן (הפירוש המילולי של המונח הוא "נער צעיר ויפה") – סגנון ציור פופולרי בתתי-ז'אנרים רבים של אנימה אשר שם דגש על ציור נערים על פי האסתטיקה היפנית המודרנית – הדמויות גבוהות, רזות, עם סנטר בולט ולפעמים עם שיער רופף או גלי.
צ'יבי – סגנון ציור בו בדרך כלל נותנים לדמות מבוגרת, המוכרת במיוחד מסדרת מאנגה או אנימה, מראה של ילד.
SD (ראשי תיבות של "Super deformed", שפירושו בעברית הוא "מעוות במיוחד") – סגנון ציור של דמויות אנימה ומאנגה בו לדמויות ראש גדול באופן מוגזם במיוחד בהשוואה ליתר הגוף.
מוזיקה
מוזיקת הפתיחה ומוזיקת הסיום של מרבית סדרות האנימה הם לרוב שירי ג'יי-פופ או ג'יי-רוק, אשר מבוצעים לעיתים רבות על ידי להקות יפניות פופולריות. לעיתים רבות השירים הופקו במיוחד עבור סדרות האנימה, אך הוכוונו גם לשוק המוזיקה הכללית, ולכן לעיתים קרובות הם רק מרמזים במעורפל או בכלל לא מתייחסים לעלילת הסדרה. שירי ג'יי-פופ או ג'יי-רוק משמשים לעיתים גם כמוזיקה אגבית בפרק, לעיתים קרובות כדי להדגיש סצנות חשובות במיוחד.
זיקה למאנגה
מאנגה, הקומיקס היפני, דומה לאנימה במאפייניו החזותיים, המבניים והרעיוניים. פעמים רבות סרטים וסדרות האנימה החלו כחוברות מאנגה שזכו הצלחה. עם זאת, לעיתים התרחש תהליך הפוך, בו בעקבות סרטי אנימה נכתבות חוברות של מאנגה. ישנן אנימות שאין להן מקבילת מאנגה בכלל, והאנימה מבוססת על ספר, סרט, אגדה או רעיון מקורי.
האנימה והמאנגה זוכות לפופולריות גם מחוץ ליפן, וסדרות רבות מדובבות או מתורגמות לאנגלית כדי שיהיה ניתן להפיצם גם במקומות כגון ארצות הברית ואירופה. בין הסדרות שזכו לפופולריות רבה נמצאות בליץ', נארוטו, פיירי טייל, פוקימון, סאקורה לוכדת הקלפים, נאון ג'נסיס אוונגליון, דרגון בול, היקארו נו גו, וואן פיס, אינויאשה, סוניק X, סיילור מון והסרטים הנסיכה מונונוקי, הטירה הנעה והמסע המופלא, אשר זכה בפרס האוסקר לסרט המצויר הטוב ביותר לשנת 2002, ובוים על ידי הייאו מיאזאקי, הנחשב לאחד מגדולי במאי האנימציה בכל הזמנים.
תעשיית האנימה
upright=1.15|ממוזער|מחוז אקיהברה בטוקיו פופולרי במיוחד עם מעריצי אנימה ומאנגה כמו גם עם תת-תרבות האוטאקו ביפן
נכון ל-2019 תעשיית האנימה כללה מעל ל-430 חברות הפקה כאשר האולפנים העיקריים כוללות את:
סטודיו ג'יבלי (הפקות בולטות כוללות בין היתר את השכן הקסום שלי טוטורו, הנסיכה מונונוקי, המסע המופלא, הטירה הנעה, ופוניו על הצוק ליד הים)
טואי אנימציה (הפקות בולטות כוללות בין היתר את וואן פיס, דרגון בול, סיילור מון, דיג'ימון וקלימרו)
ניפון אולפני אנימציה (הפקות בולטות כוללות בין היתר את הלב, פינוקיו, הדבורה מאיה, היי! בינבה, עליסה בארץ הפלאות, ופיטר פן)
סטודיו פיירו (הפקות בולטות כוללות בין היתר את בליץ', נארוטו, נילס הולגרסון, ערי הזהב הנסתרות, וגברת פלפלת)
טאצונוקו הפקות (הפקות בולטות כוללות בין היתר את Speed Racer , בוב השד מהבקבוק, כח ג'י, בארץ הקטקטים, והחתולים הסמוראים)
Madhouse (הפקות בולטות כוללות בין היתר את בייבלייד, סאקורה לוכדת הקלפים, ג'וביי - סיפורי נינג'ת הרוח, Black Lagoon , ומחברת המוות)
גאינאקס (הפקות בולטות כוללות בין היתר את נאון ג'נסיס אוונגליון, Royal Space Force , Gunbuster ,Nadia: The Secret of Blue Water , Kare Kano , FLCL , Magical Shopping Arcade Abenobashi , ו-Gurren Lagann )
סאן רייז (הפקות בולטות כוללות בין היתר את :גנדאם, קאובוי ביבופ, קוד גיאס, ואינויאשה)
בונז (הפקות בולטות כוללות בין היתר את אלכימאי המתכת, Eureka Seven , Ouran High School Host Club, Soul Eater, Wolf's Rain אקדמיית הגיבורים שלי)
TMS אינטרטיינמנט (הפקות בולטות כוללות בין היתר את לופן השלישי, אנפנמן, סוניק X, והבלש קונאן)
OLM (הפקות בולטות כוללות את פוקימון, אינאזומה 11, ו-Oh My Goddess!)
רבים מאולפני ההפקה מאורגנים במסגרת איגוד הסחר The Association of Japanese Animations. האולפנים לפעמים משלבים פעולה על מנת להפיק פרויקטים מורכבים ויקרים יותר, כפי שעשו כאשר סטודיו ג'יבלי הפיק את הסרט "המסע המופלא". הפקה של פרק בסדרת אנימה יכול לעלות בין 100,000 דולרים ל־300,000 דולרים. בשנת 2001 סרטי האנימציה היוו 7% מסך הסרטים שהופקו ביפן באותה השנה. אחד מהאינדיקטורים העיקריים לפופולריות וההצלחה של האנימה הם המכירות של תקליטורי DVD ו-Blu-ray עם סרטי וסדרות האנימה אשר אחראים לבסביבות 70% מסך ההכנסות על כל סרט/סדרה. לפי מאמר שפורסם ב-2005 על ידי חברת Nikkei Asian Review תחנות הטלוויזיה היפניות רכשו סדרות וסרטי אנימה במעל ל-60 מיליארד ין מחברות הפקה "בשנים האחרונות", לעומת פחות מ-20 מיליארד ין לסדרות וסרטי אנימציה מחו"ל. ישנה עלייה במכירות של סדרות לתחנות הטלוויזיה ביפן, שנגרמה בעקבות העלייה בביקוש לסדרות אנימה בהם מבוגרים הם קהל היעד הדמוגרפי. סוג זה של סדרות אנימה פחות פופולרי מחוץ ליפן ונחשב יותר למוצר נישה.
על מנת להפיץ סרטי וסדרות אנימה בחו"ל באופן חוקי החברות בחו"ל שמעוניינים להפיץ אותם חייבים לרכוש זיכיון שמאפשר להם להפיץ את המוצר במדינות/אזורים מסוימים בעולם. בעוד שסדרות וסרטי אנימה החלו להיות מופצים מחוץ ליפן עוד בשנות ה-60, בפועל הפופולריות של סדרות וסרטי האנימה בארצות הברית גדלה באופן ניכר רק בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20.
רכישת זיכיון להפצת סדרה או סרט אנימה במדינה/אזור מסוים בעולם היא עסק יקר אשר לעיתים עולה מאות אלפי דולרים עבור סדרה אחת ועשרות אלפים דולרים לסרט אחד. רכישת הזיכיון להזרמת הסדרה או הסרט באינטרנט לרוב זולה באופן ניכר כאשר המחירים נעים בסביבות 1,000 עד מאה אלף דולרים לפרק, אך הם גם יכולים להיות יקרים יותר כאשר רכישת הזכויות להזרמת מספר סדרות באינטרנט עולה מעל ל-200 אלף דולר לכל פרק.
שוק האנימה האמריקני היה שווה כ־2.74 מיליארד דולרים בשנת 2009. סדרות אנימה מדובבות עלו לשידור בארצות הברית בסביבות שנת 2000 ברשתות כמו The WB וברצועת הלילה "Adult Swim" של ערוץ Cartoon Network. כחלק מהלוקליזציה של הסרטים והסדרות במקרים רבים התוכן נערך מחדש על מנת שיהיה יותר מובן לקהל לא יפני. עלות הלוקליזציה לאנגלית עולה בסביבות 10,000 דולרים לכל פרק.
פורמטים
אנימה מופקת לצפייה בטלוויזיה, בבתי קולנוע, למכירה בחנויות וידאו, או להפצה דרך האינטרנט. המדיום העיקרי עבורו סדרה או סרט מופקים משפיע רבות על אלמנטים שונים במוצר שמופק, שכן תהליכי הייצור, התקציבים, והמדיום בו נצפה התוצר הסופי שונים זה מזה באופן משמעותי. הפורמטים הנפוצים ביותר לאנימה הם סדרות טלוויזיה ו-OVA, בעיקר משום שבפורמטים הללו חברות ההפקה מסוגלים לספק סיפור מפורט יותר חושף את עולם הדמויות הראשיות מאשר בסרט.
כאשר אנימה מסוימת זוכה להצלחה לעיתים רבות נוצרים לה עיבודים מחודשים בפורמטים אחרים. לדוגמה סדרת הטלוויזיה המצליחה "Tenchi Muyo" החלה את דרכה בפורמט OVA וכללה אז רק פרקים בודדים בלבד. לאחר מכן, הוקו כמה סרטים, שלוש עונות עבור סדרת הטלוויזיה שהכילה 26 פרקים בכל עונה, וכמו גם כמה סדרות ספין-אוף.
ללא קשר לפורמט המקורי, כל אנימה מופצת במוקדם או במאוחר על מדיית וידאו, בדרך כלל על תקליטורי DVD ו-Blu-ray.
סדרות טלוויזיה
סדרת טלוויזיה היא אנימה המורכבת מפרקים קצרים רבים, שנועדו לשידור ברשתות טלוויזיה במרווחי זמן קבועים. זהו הפורמט הנפוץ ביותר לאנימה. ערוצי הטלוויזיה היפניים נוהגים לשדר סדרות אנימה בז'אנר מסוים בשעה קבועה של היום, אשר בדרך כלל לא משתנה. ככלל, משך פרק אחד הוא בין 23 עד 25 דקות, אשר, יחד עם הפרסונטצ, הוא בסך הכל באורך חצי שעה. פורמט זה פותח בשנות ה-60 על ידי אוסאמו טזוקה. סדרות מסוימות כוללות פרקים באורך 12 דקות אותם נוטים להציג ביפן כאשר שני פרקים מוצגים זה אחר זה במהלך חצי שעה עם פרסומות. בדרך כלל סדרת הטלוויזיה היא עיבוד של המאנגה הפופולרי.
מרבית הסדרות מכילות 12–13 פרקים בכל עונה כאשר לרוב פרק חדש אחד משודר בכל שבוע במשך 12 עד 13 שבועות מדי שנה. עבור הסדרות הפופולריות ביותר מופקים 24 עד 26 פרקים בכל עונה.
OVA
OVA (באנגלית: Original Video Animation , בתרגום חופשי "הנפשה לווידאו במקור") היא אנימה שנוצרה במיוחד לצורך שחרור על מדיית וידאו, כגון קלטות וידאו, תקליטורי DVD ותקליטורי Blu-ray. בדרך כלל OVA הוא סרט או סדרה קצרה שכוללת 2 עד 6 פרקים. על אף שיוצרי OVA לא לוקחים בחשבון בתחילה שיצירות אלו עשויות להיות משודרות בטלוויזיה, עם זאת, במקרים רבים סדרת OVA פופולרית תשודר במוקדם או במאוחר בטלוויזיה. משך הזמן הסטנדרטי של פרק OVA אחד הוא בין 23 ל-25 דקות. בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 הופקו OVA ארוכים יותר.
OVA משמש לעיתים רבות לבדיקת קהל היעד הפוטנציאלי של הסדרה – יצירות ידועות רבות החלו עם OVA קצר וזול שנמכר בהצלחה, ולאחר מכן הסדרה נוצרו מחדש כסדרת טלוויזיה. לעיתים רבות סדרות טלוויזיה פופולריות רבות מפיקות גם פרקי OVA בנוסף לפרקים של סדרת הטלוויזיה, כבונוס לצופים.
סרטים באורך מלא
סרט אנימה מיועדת בראש ובראשונה להקרנה בקולנוע. בדרך כלל סרטי אנימה הם סרטים באורך מלא (בין 60 עד 90 דקות) אשר מאופיינים באיכות גבוהה יותר של אנימציה בהשוואה לפורמטים האחרים, וכתוצאה מכך, הפקתם כרוכה בעלויות ייצור גבוהות יותר. סרט אנימה באורך מלא יכול להוות מוצר נפרד שעלילתו לא ממשיכה סדרה קיימת, או יכול להוות תוספות לסדרת טלוויזיה פופולרית. במקרים נדירים יותר, נוצרו סדרות על סמך סרטי אנימה מקוריים שזכו להצלחה. דוגמה בולטת לכך הוא הסרט המקורי "Ghost in Shell" אשר שימש כבסיס ליצירת הסדרה "Ghost in the Shell: Stand Alone Complex".
ONA
ONA (מאנגלית: "אנימציה שנוצרה עבור האינטרנט") היא אנימה שנוצרו בראש ובראשונה לצורך הפצתה באינטרנט. ONA נדירים יחסית, ובדרך כלל קצרים יחסית.
סרטי האנימה וזיכיונות סרטי האנימה הרווחיים ביותר
+15 סרטי האנימה הרווחיים ביותר בכל הזמנים (הרשימה מעודכנת לפברואר 2024) # שם הסרט הכנסות ברוטו ברחבי העולם(נובמבר 2023) שנת יציאה לאקרנים סימוכין1 קוטל השדים: רכבת האינסוף $507,127,293 20202 המסע המופלא $395,580,000 2001 3 השם שלך $382,238,1812016 4 סוזומה $323,638,1072022 5 סלאם דאנק $278,600,4122022 6 וואן פיס - הסרט: רד $246,570,0002022 7 הטירה הנעה $237,536,126 2004 8פוניו על הצוק ליד הים $204,826,668 2008 9ג'וג'וטסו קאיסן 0 $196,290,952 2021 10 ילדת מזג האוויר $193,715,360 2019 11 דורימון: תמיד לצידך $183,442,714 2014 12 פוקימון: הסרט הראשון $172,744,662 1998 13 הנסיכה מונונוקי $170,005,875 1997 14 הילד והאנפה $165,700,358 2023 15 הלקחנים – עולמה הסודי של ארייטי $148,979,794 2010
סימון זה מציין שזהו סרט אנימה שמוקרן בבתי הקולנוע נכון לפברואר 2024
השפעה תרבותית גלובלית
290px|ממוזער|קוספליי בכנס "אנימה אקספו" בקליפורניה, 2006
עם השנים הפכו סרטי וסדרת האנימה לרווחיים מבחינה מסחרית במדינות המערב, כפי שהוכח בתחילה עם ההצלחה המסחרית לה זכו המהדורות באנגלית של סדרות אנימה כמו "אסטרו בוי" ו-"Speed Racer". ההפקה של המהדורות האמריקניות בשנות ה-60 של המאה ה-20 סייעו ליפן לפרוץ גם לשוק האירופאי עם הפקות שהיו מיועדות בראש ובראשונה לילדים יפנים ואירופיים – כמו היידי בת ההרים, וברבאבא. באירופה העניין בסדרות האנימה גדל במיוחד באיטליה, בספרד ובצרפת בשל העלות הנמוכה יחסית של הזיכיונות ובשל הכמות הגדולה יחסית של התוכן שהיה זמין. הייצוא ההמוני של סדרות האנימה לשווקים שונים ברחבי העולם השפיע רבות על הפופולריות של סרטי וסדרות אנימה באמריקה הדרומית, בשווקים דוברי ערבית ובשווקים דוברי גרמנית.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 הפופולריות של סרטי וסדרות האנימה החלה לעלות באופן ניכר בארצות הברית. חברות מדיה כגון Viz ו-Mixx החלו להפיץ סרטי וסדרות אנימה בשוק האמריקאי במהלך שנות ה-90. הסרט "אקירה" משנת 1988 זכה לפופולריות רבה בעולם המערבי בשנות ה-90 המוקדמות, עוד לפני שסדרות האנימה הפכו פופולריות במיוחד כאשר סדרות טלוויזיה כגון פוקימון ודרקון בול הפכו פופולריות בעולם המערבי בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20. צמיחת האינטרנט בשנות ה-90 ובתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 סיפקה בהמשך גישה קלה בהרבה לקהלים מערביים לגשת לתוכן היפני – במיוחד בעקבות העלייה של שירותים מקוונים כמו נטפליקס וקראנצ'ירול. ההצלחה המאסיבית לה זכו סדרות וסרטי האנימה לאורך השנים ברחבי העולם תרמה באופן ניכר להתעניינות ההולכת וגוברת בתרבות היפנית ברחבי העולם.
מונחים
אנימה (Anime) – קיצור של המילה אנימציה ביפנית アニメーション,(Animēshon) הכוונה בכך היא אנימציה יפנית (לא משתמשים במושג אנימה לסדרות אנימציה אמריקאיות, לדוגמה).
אוטאקו (Otaku) – מעריץ אובססיבי של אנימה. "אוטאקו" ביפנית פירושו "בית", והמילה משמשת לכינוי זה כיוון שמעריצים אובססיביים נוטים למלא את ביתם במאנגות ודברים הקשורים לנושא.
אומאקה – מהמילה היפנית Omake, זוהי מילה שפירושה תוספת ביפנית, והיא מתייחסת להוצאות מיוחדות של אנימות שיצאו ל-DVD או ל-Blu-ray. המושג מתייחס גם לתוספות במהלך הסדרה בהן ניתנים לצופים הסברים וכדומה על המתרחש. במקרים כאלו יהיו הדמויות לרוב כצ'יבים, כמוצג בתמונה.
אוהקאקי – מהמילה היפנית Oekaki, פירושה זה O = פרפיקס, E = תמונה, Kaki = ציור. אוהקאקי הוא בעצם ביטוי יפני משמש לתיאור קשקוש, או שרבוט של אמן. לרוב אלו שרבוטים שנעשו בעיפרון על דפי מחברות סקיצות, או שרבוטים שנעשו בתוכנת מחשב באופן דיגיטלי.
OVA (או OAV) – ראשי התיבות של Original Anime Video, סדרה או המשך לסדרת TV שמופצת אך ורק ב-DVD או ל-Blu-ray, בדרך כלל בעלת מספר פרקים מועט ולרוב אינה קשורה לעלילה המרכזית.
ONA – אלו הן ראשי תיבות של צירוף המילים Original Net Animation (אנימציה מקורית ברשת). המושג הזה מתייחס לאנימות שבאופן ישיר משוחררות באינטרנט (שלא כמו אנימות אחרות שהן בהתחלה מופצות בטלוויזיה ובקנייה בחנויות).
OST – ראשי תיבות של Original Sound Track, דיסק שיוצא לסדרה או סרט וכולל בתוכו שירים מלאים ומנגינות מהסדרה.
"ווייבו"/"וויאבו"/"יפנופיל" – כינוי גנאי למעריץ אובססיבי שאינו ממוצא יפני של התרבות היפנית, בדומה לאוטאקו.
סאייו (Seiyuu) – המדובב של דמות כלשהי באנימה.
פאנסאב – פרק או סדרה שחובבים תרגמו, זו אחת הדרכים של האנימה לפרסם את עצמה בעולם, שכן הורדת אנימה היא חוקית לגמרי עד שיוצאת לאנימה רישיון.
פילר – מהמילה האנגלית Filler. בעולם האנימה ניתן למצוא פרקים ללא קשר לעלילה שאפשר לראות את הסדרה בלעדיהם והם נועדו על מנת להוסיף עוד פרקים לסדרה. פרקים אלו נקראים "פילרים", והם לרוב נעשים על ידי יוצרי האנימה ללא התחשבות ביצירת המקור. לעיתים כאמצעי פרסום, לעיתים כדי לתת ליוצר המקורי זמן נוסף לעבוד על יצירת המקור ולעיתים כאמצעי הבעה עבור יוצרי האנימה.
מאנגה (Manga) – קומיקס יפני, עליו מבוססת מרבית האנימה, בדומה לקומיקס האמריקאי. בדרך כלל המאנגה מפורסמת לפני האנימה, אך יש מקרים בהם זה הולך אחרת.
מאנגאקה (Mangaka) – כותב ומאייר המאנגה.
קוספליי (Cosplay) – קיצור של Costume play. קוספליי קון הם כנסים ואסיפות של חובבים ומעריצים בהם נוהגים המעריצים להתחפש לדמויות מוכרות מאנימה, מאנגה, ומשחקים ידועים. מנהג זה נקרא קוספליי קון, וחובבי אנימה רבים מקצרים את זה לקוספליי, למען הנוחות.
פאנפיק (Fanfic, קיצור של Fan Fiction) – דומה לעקרון הדוג'ינשי, סיפור ללא ציורים שנכתב בהשראת אנימה/מאנגה/משחק אך לא שייכים רק למושג האנימה, ישנם פאנפיקים שנכתבים גם על ספרים, או סדרות טלוויזיה מצליחות שאינן אנימה. בעצם תוך שימוש בדמויות קיימות הנבחרות על ידי הכותב. לפאנפיק יש מספר דירוגים.
ג'יי-רוק (J-Rock) – מוזיקת רוק יפנית. לפעמים שירים מצליחים מז'אנר זה מופיעים בשירי פתיחה או סיום של אנימה.
ג'יי-פופ (J-Pop) – מוזיקת פופ יפנית. לפעמים שירים מצליחים מז'אנר זה מופיעים בשירי פתיחה או סיום של אנימה.
אניסון – Anison, שהוא צירוף של המילים "Anime Song", מתייחס לשירים או פסקול שנוצרו במיוחד לאנימות.
תרבות האוטאקו
במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 מועדוני מעריצי אנימה ברחבי העולם תרמה להיווצרות של כנסי אנימה ולעניין ההולך וגובר בסדרות וסרטי אנימה ברחבי העולם. הכנסים הללו אשר מוקדשים הן לסרטים וסדרות אנימה, אך גם לסדרות מאנגה, כוללים בין היתר תחרויות קוספליי, ופאנלים בהם מתאחרים יוצרים מתעשיית האנימה. קוספליי, אשר אינו ייחודי רק למעריצי אנימה, הפך פופולרי במיוחד עם השנים בכנסי אנימה. התרבות היפנית ומילים יפניות הפכו זמינים יותר ונפוצים בקרב דוברי אנגלית בזכות הפופולריות העצומה לה זכו סדרות וסרטי האנימה בעולם, כולל המונח היפני הלא מחמיא "אוטאקו", אשר הפך למונח הנפוץ באנגלית לתיאור מעריץ של סדרות וסרטי אנימה וכמו גם סדרות מאנגה. בעוד שביפנית יש למונח מעט קונוטציות שליליות והוא מתאר לעיתים רבות את המעריצים היותר אובססיביים, מחוץ ליפן המונח בעל קונוטציות חיוביות יותר.
ההצלחה הגלובלית של זיכיונות המדיה
מספר זיכיונות מדיה של אנימה זכו לפופולריות ניכרת ברחבי העולם עולמית ניכרת, והם הפכו עם השנים לכמה מזיכיונות המדיה הרווחיים ביותר בעולם. הזיכיון פוקימון בפרט נחשב לזיכיון המדיה הרווחי ביותר בכל הזמנים – רווחי אף יותר מהזיכיונות מלחמת הכוכבים והיקום הקולנועי של מארוול. זיכיונות מדיה אחרים של אנימה אשר הם בין עשרת זיכיונות המדיה הרווחיים ביותר בעולם כוללים את "הלו קיטי" ו"דרגון בול", בעוד שבקרב רשימת עשרים זיכיונות המדיה הרווחיים ביותר בעולם ניתן למצוא גם את סדרות האנימה יו-גי-הו!, גנדאם, ונאון ג'נסיס אוונגליון.
ביקורת
מחוץ ליפן, היחס לאנימה מעורב וכמה מן המאפיינים שלה שנויים במחלוקת. במקביל לצמיחה המאסיבית בפופולריות של אנימה מחוץ ליפן, גדלה בהתמדה גם מספר המתנגדים לאנימה. עיקר הביקורת מתמקדת בכך שהאלימות והארוטיקה באנימה היא מוגזמת, ושההתנהגות הלקויה של מעריצי האנימה (אוטאקו) אשר אוהבים לצפות ולאסוף מוצרים הקשורים לאנימה, גורם לעיתים רבות לאסקייפיזם ולתוקפנות. בשל כך במדינות מערביות רבות סדרות האנימה המיובאות עוברות הערכה ראשונית כאשר פעמים רבות לאחר ההערכה הראשונית מוחלט לערוך מחדש את התוכן ולהסיר חלקים שונים מהמוצר הסופי על מנת שהוא יהיה מותאם לקהל המערבי. חלק מההתנגדות מגיעה מצופים שסבורים שסדרות אנימציה מיועדות בראש ובראשונה לילדים, ואותם צופים עשויים לחוות אי-נוחות מצפייה באנימה שמיועד לקהל מבוגר.
בישראל
שידורן של סדרות אנימה מדובבות לעברית בישראל החל בשנות השמונים. ההיקף גדל בשנות התשעים עם הייבוא לישראל של סדרות האנימה עם הסממנים המודרניים הייחודים של הז'אנר, ואף סדרות מעטות למבוגרים (סיינן) כמו קאובוי ביבופ. בטלמאנגה ובערוץ האנימה הישראלי שודרו מספר סדרות אנימה ביפנית עם כתוביות לעברית.
ב-2004 הוקם ערוץ אנימה ישראלי אשר שידר מספר סדרות עד שנת 2008. בבתי הקולנוע החלו להקרין סרטי אנימה עם כניסתם של סרטי פוקימון וסרטיו של הייאו מיאזאקי ואלו משודרים גם בערוצי הסרטים השונים.
ראו גם
אנימציה
מאנגה
קישורים חיצוניים
ישראטאקו פורטל אנימה – אתר חדשות בתחום אנימה ומנגה
עומר כהן, בעלי חיים והיחס אליהם באנימה ומנגה, באתר סטארבייס972, 6 בספטמבר 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:יפן: תרבות
קטגוריה:מונחי מאנגה ואנימה
קטגוריה:טלוויזיה: תוכן
קטגוריה:הנפשה
| 2024-10-18T13:51:03
|
נגסאקי
|
נגסאקי (ביפנית: 長崎, ) היא עיר גדולה בדרום יפן, שאוכלוסייתה מונה כ-392,000 איש (נכון ל-2024). העיר התפרסמה בעקבות פצצת האטום שהוטלה עליה ועל הירושימה על ידי ארצות הברית והביאה לכניעת האימפריה היפנית ולסיום מלחמת העולם השנייה.
היסטוריה
העיר נגסאקי הוקמה בידי סוחרים וספנים פורטוגזים בשנת 1570, בסביבותיו של נמל שנקנה מהיפנים. מעיר זו הפעילו הפורטוגזים, ההולנדים ושאר האירופים את השפעתם על יפן בין המאות ה-16 וה-19. אי לכך הייתה נגסאקי למרכז מסחרי אשר נחשב שנים רבות חלון של יפן לעולם. בסוף המאה ה-16 הייתה נגסאקי מרכז של המיסיון הנוצרי ביפן. אחרי שהנצרות דוכאה במאה ה-17, נותרה נגסאקי החלון היחיד של יפן לעולם.
הטלת פצצת האטום על העיר
ימין|ממוזער|250px|נגסאקי לפני ואחרי הטלת פצצת האטום
נגסאקי היא אחת משתי הערים היפניות שעליהן הטילה ארצות הברית פצצת ביקוע גרעיני ("פצצת אטום") בסוף מלחמת העולם השנייה. הפצצה על הירושימה – "ילד קטן" – הוטלה ב-6 באוגוסט 1945, שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט, הונחתה על עיר הנמל הנוצרית נגסאקי, בה רוכזו מפעלי התעשייה הצבאית של יפן, הפצצה השנייה, פצצת פלוטוניום – "איש שמן".
המטרה הראשית של המפציץ הייתה העיר קוֹקוּרה, אולם כשהגיע הטייס מייג'ור צ'ארלס סוויני אל תחומה גילה שהיא מכוסה בשכבת עננים. האזורים התעשייתיים ליד נגסאקי היו מטרתו המשנית. הנזק לנגסאקי היה פחות מזה שנגרם להירושימה, בגלל פני שטחה ההרריים, על אף שהפצצה שהוטלה עליה הייתה בעלת עוצמה גדולה יותר. היא התפוצצה בדיוק מעל פרבר אורקאמי, המקום שבו הייתה קתדרלת אורקאמי, בשעתה הקתדרלה הגדולה ביותר במזרח אסיה.
74,800 איש נהרגו באותו יום. גל ההדף של הפצצה הצביע על עוצמת נפץ של 21 אלף טון TNT, וטמפרטורה של 3,900 מעלות צלזיוס. הנזק האיום שהטילה הפצצה נמשך שנים רבות לאחר הפגיעה, ורבים מתושבי נגסאקי ממשיכים עד היום לסבול ממחלות גנטיות למיניהן בגלל הקרינה הרדיואקטיבית שנוצרה באירוע.
פארק השלום בנגסאקי הוקם לזכר קורבנות המלחמה ב-1955.
יהודים
בשלהי המאה ה-19 התפתחה בנגסאקי קהילה יהודית קטנה, שהורכבה ברובה מיהודים יוצאי האימפריה הרוסית. הקהילה מנתה כ-100 משפחות, החזיקה בית כנסת והייתה במשך תקופה מסוימת מהקהילות המרכזיות שביהדות יפן הקטנה. בני הקהילה עברו לעיר קובה לאחר רעידת אדמה שפקדה את העיר ב-1923.
בתרבות
עלילת האופרה מאדאם באטרפליי מתרחשת בנגסאקי.
ראו גם
דג'ימה
מושבת הזרים בנגסאקי
קישורים חיצוניים
מוזיאון פצצת האטום של נגסאקי
הערות שוליים
*
קטגוריה:יפן: ערים
קטגוריה:יפן: ערי חוף
קטגוריה:הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי
קטגוריה:מחוז נגסאקי: ערים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1889
| 2024-10-03T19:04:01
|
החולה
|
REDIRECT אגם החולה
| 2008-08-08T12:42:50
|
ביצת החולה
|
REDIRECT אגם החולה
| 2008-08-08T12:42:44
|
מיחזור
|
שמאל|ממוזער|150px|סמל המיחזור הבינלאומי
ממוזער|250px|1) בקבוקי זכוכית 2) שקיות פלסטיק 3) מכלים מפלסטיק 4) קרטון 5) ללא סיווג, 6)קופסאות פח 7) נייר 8) קלקר 9) זכוכית 10) סוללות 11) מתכות 12 ) זבל אורגני 13) אריזות מזון 14) בד 15) ניר טואלט ומוצרי היגיינה.|טקסט=
ממוזער|שלוש צלמיות מיחזור שונות על אריזה אחת, לזכוכית פלסטיק ונייר. סמלילים אלו מודפסים באריזות שונות בישראל, על מנת ליידע את המשתמשים לאיזה מיכל מיחזור יש להשליך את המוצר לאחר תום השימוש.
ממוזער|מתקן מחזור בבית חולים איכילוב בתל אביב
מִחזוּר הוא תהליך בו מפרקים פסולת ומחזירים אותה למצב של חומר גלם, אשר ישמש לייצור מוצרים חדשים. המחזור מאפשר חיסכון בחומרי גלם בתוליים ומצמצם את כמויות הפסולת והזיהום, ועל כן נודעת לו חשיבות גם כלכלית וגם אקולוגית. מחזור הוא המדרגה הרביעית בסדר העדיפויות של מדרג הפסולת.Directive 2008/98/EC on waste (Waste Framework Directive): European Commission Environment לפיכך, מחזור מכוון לקיימות סביבתית על ידי החלפת תשומות של חומרי גלם והפניית תפוקות פסולת ממערכת הייצור.
חומרים הניתנים למחזור מגוונים וכוללים בין היתר זכוכית, נייר, קרטון, מתכת, פלסטיק, צמיגים, טקסטיל, סוללות ואלקטרוניקה. ההדשנה או שימוש חוזר אחר בפסולת מתכלה כמו מזון או פסולת גינה גם הם סוג של מִחזור. חומרים שניתן למחזר מועברים למרכז מיחזור ביתי או נאספים בפחים מיוחדים או מרכזי מחזור, לאחר מיון הם מונקים ומעובדים מחדש לחומרים חדשים המיועדים לייצור מוצרים חדשים.
במובן הפשטני, מחזור חומר יביא לאספקה מחודשת של אותו חומר. לדוגמה, נייר משרדי משומש יומר לנייר משרדי חדש; קצף קלקר משומש לפוליסטירן חדש. יש מעט מוצרים שמחיזור שלהם מביא לאספקה מחודשת של אותו החומר באותה האיכות. למשל פחי מתכת, יכולים להפוך שוב ושוב לפחים מבלי לאבד טוהר החומר. אולם, לעיתים קרובות, זה מסובך או יקר מדי למחזר מוצרים בהשוואה לייצור אותו מוצר מחומרי גלם ולכן "מחזור" של מוצרים או חומרים רבים מוביל לשימוש שונה באותו מוצר או לייצור של מוצרים אחרים. למשל בקבוקי פלסטיק ממוחזרים למכלים לפירות.
צורה אחרת של מחזור היא "הצלה" של חומרים שהם חלק ממוצרים מורכבים, בין אם בגלל הערך המהותי שלהם (עופרת מסוללות לרכב, או זהב מלוחות מודפסים), או בגלל אופיים המסוכן (חילוץ או שימוש חוזר בכספית ממדי חום).
ישנם מומחים הטוענים שמחזור הוא למעשה שינמוך, מאחר שמרבית הפעמים החומרים ממוחזרים לרוב אינם איכותיים כמו החומר המקורי. פירוש הדבר הוא שחומרים ממוחזרים לא תמיד מתאימים לייצור אותם סוגים של מוצרים, או שניתן למחזר אותם מספר פעמים מוגבל לפני שהם כבר לא ניתנים לשימוש.
היסטוריה
בתקופה הטרום-תעשייתית ישנן עדויות לכך שברונזה ומתכות אחרות נאספו באירופה והותכו לשימוש חוזר. מיחזור נייר תועד לראשונה בשנת 1031 כשחנויות יפניות מכרו נייר שנוצר מנייר גרוס. בבריטניה נאסף אבק ואפר משריפות עץ ופחם על ידי "מנקי רחובות" ועבר תהליך של שינמוך (Downcycling) ושימש כחומר בסיס לייצור לבנים. המניע העיקרי למיחזור היה היתרון הכלכלי בהשגת חומרי גלם ממוחזרים במקום רכישת חומר מקורי, כמו גם פינוי פסולת ציבורית. בשנת 1813 פיתח בנימין לאו תהליך הפיכת סמרטוטים לצמר בבטלי, יורקשייר. חומר זה שילב סיבים ממוחזרים עם צמר מקורי. לאו היה הראשון שיצר, בהיקף גדול, סיבים לחוטים מטחינת בגדים ישנים.
התיעוש דרבן את הביקוש לחומרים זמינים; מלבד סמרטוטים, עלה הביקוש למתכות וגרוטאות ברזל מכיוון שהן היו זולות יותר מעפרת ברזל. חברות מסילות הרכבת רכשו ומכרו גרוטאות מתכת במאה ה-19, ותעשיות הפלדה והרכב רכשו גרוטאות בראשית המאה העשרים. עד מלחמת העולם הראשונה, אלפי רוכלים בארצות הברית סרקו את המזבלות ורחובות הערים ואספו עיבדו ומכרו חלקי מכונות, סירים, מחבתות וכלי מתכת אחרים. בסקר שנערך בשיקגו ב-1919 העריך שמעל 1800 רוכלים עוסקים סחרו במוצרים למחזור.
ממוזער|פוסטר בריטי המעודד מחזור בזמן מלחמת העולם השנייה. בכיתוב: ניר, סמרטוטים ועצמות עדין נדרשים למחזור
החל מתחילת המאה ה-18 חלק מיצרני המשקאות בבריטניה ובאירלנד, ובמיוחד שוופס, מכרה בקבוקי משקה שנעשה בהם שימוש חוזר עם פיקדון. מערכת מיחזור רשמית לבקבוקים עם פיקדונות שניתן להחזר הוקמה בשוודיה בשנת 1884 וכמעט מאה שנה מאוחר יותר (1984), החלה לפעול מערכת מחזור לפחיות ומשקאות אלומיניום.Rethinking economic incentives for separate collection. Zero Waste Europe & Reloop Platform, 2017
המאה ה-20
בתקופת השפל הגדול בארצות הברית, יצרנים שיווקו מוצרים בעלי פוטנצאל לשימוש כפול ומשפחות השתמשו במכלי ביסקוויטים כקופסאות אוכל ושקי קמח כחומר גלם לבגדים.
מיחזור היה נושא מרכזי עבור ממשלות לאורך כל מלחמת העולם השנייה. מחסור חומרי משמעותי עקב מאמצי מלחמה, הכריח את המדינות לעשות שימוש חוזר בסחורות ולמחזר חומרים. בריטניה הייתה תלויה ביבוא שהגיע בעיקר דרך הים ונפגע בצורה קשה עם כניסתה למלחמה. מעקות גינה ממתכת הוסרו וסירי מטבח מאלומיניום נאספו בגלל האפשרות להשתמש באלומיניום לייצור ותחזוק מטוסים. בקנדה, הוקמה בינואר 1941, מחלקת הצלה, באגף לשירותי המלחמה הלאומיים. מחלקת ההצלה ארגנה מערך ארצי של ועדות מקומיות בכל הערים והתעשיות במדינה שסייע באיסוף חומרים למחזור. ב-1944 הוספק איסוף ומחזור של גרוטאות מתכת, גומי ושומן ועצמות. בארצות הברית הממשלה הפדרלית פתחה בשנת 1942 בקמפיין מבצע ההצלה לניצחון (Salvage for Victory). חנויות קמעונאיות, מפעלים וערים נתבקשו לאסוף נייר, גרוטאות מתכת, סמרטוטים וגומי. כתבה במגזין טיים הציגה טענה של מומחים כי הפריטים שנאספו בארצות הברית נותרו ללא שימוש ושהקמפיינים היו רק חלק ממאמציי תעמולה להגברת המעורבות והתמיכה של תלמידי בתי ספר במלחמה. איסוף מוצרים למחזור הוספק כליל בסוף שנות החמישים. ראש עיריית לוס אנג'לס, יצא בקמפיין, ב-1960 שקרא לסיים את הצבת פחי מיחזור בצדי הבתים. אולם, לאחר עשור בלבד, נושא המחזור חזר שוב למודעות הציבורית.
בשנות השישים והשבעים מערכת המחזור חזרה לפעול מסיבות שונות: במקום למחזר כדי להפיק את המרב מהחומרים, החלו האמריקאים למחזר כדי להתמודד עם כמויות הפסולת שנוצרו בעקבות שינויים בהרגלי הצריכה, במקביל החלו פעילים סביבתיים לפעול להקמת מרכזי מחזור וב-1970 צוין לראשונה יום כדור הארץ והוקמו 3000 מרכזי מחזור בארצות הברית. בשנות השבעים נוצר הבסיס למערך המחזור בארצות הברית. אולם, לצד המודעות הגוברות והחינוך לשמירת הסביבה עדין נמשך ואף התגבר השימוש בכלים חד פעמיים והטמנת אשפה. הטמנה הייתה זולה יותר ממחזור. בסוף שנות השמונים, החלה סין לייבא מארצות הברית פסולת נייר, פלסטיק, זכוכית, מתכת וחומרים נוספים לשימוש חוזר. חברות סיניות העסיקו אלפי אנשים במיון הפסולת שהוסבה לייצור של נעליים, בקבוקים, צינורות וטלפונים. מכולות עם סחורות סיניות הגיעו לארצות הברית והחזירו חומרי מחזור שמהם נוצרו פרטים נוספים. ייצוא המחזור לסין נפסק בינואר 2018.
על אף שהחלו למכור בצורה מסחרית טלוויזיות ומוצרי אלקטרוניקה נוספים כבר בשנות העשרים של המאה העשרים, המחזור שלהם החל רק ב-1991. התוכנית הראשונה למיחזור פסולת אלקטרונית יושמה בשווייץ והחלה מאיסוף מקררים ישנים והתרחבה בהדרגה לכל המכשירים האלקטרוניים. לאחר שמדינות מערביות השיקו תוכניות למחזור פסולת אלקטרונית, רבות מהן לא יכלו להתמודד עם הכמות העצומה של פסולת אלקטרונית והסכנות הכרוכות בטיפול בה. הן החלו לייצא את הפסולת האלקטרונית למדינות מתפתחות שלא הייתה בהן אכיפה של חקיקה סביבתית. עלות מיחזור. במקביל, הביקוש באסיה לפסולת אלקטרונית החל לגדול כאשר מגרשי גרוטאות הבינו כי ניתן לחלץ חומרים יקרים כדוגמת נחושת, כסף, ברזל, סיליקון, ניקל וזהב במהלך פירוק המוצרים. לאחר הפירוק עדין נותרה פסולת רבה שהועברה בעיקרה להטמנה.
איכות המיחזור של חומרים
איכות המיחזור נחשבת כאחד האתגרים העיקריים שיש להתמודד איתו על מנת להגיע לאפס פסולת. איכות המיחזור מתייחסת בדרך כלל לכמות חומר הגלם שניתן להפיק ממוצר ביחס לשני מרכיבים נוספים: חומרי גלם שאינם ניתנים למחזור וחומר שאינו מטרת המיחזור (Non-target material, חומר המסוגל להיות ממוחזר אך אינו חומר היעד לתהליך מיחזור זה).Quality Action Plan, Proposals to promote high quality recycling of dry recyclates. February 2013, לדוגמה, פלדה ומתכת הם חומרים באיכות מיחזור גבוהה ביותר. ההערכה היא ששני שלישים מכל הפלדה החדשה מגיעה מפלדה ממוחזרת."How to Recycle Tin or Steel Cans" Earth911.com. Retrieved 26 July 2019. בקבוקים שקופים מפוליאתילן טרפתאלט אחוז הממוצע של חומרי הגלם שאינם ניתנים למחזור וחומרים שאינם מטרת המחזור הוא 7.5% ואילו בניר מעורב האחוז הממוצע מגיע ל-18.2%. אחוז גבוה של מרכיבים שאינם ניתנים למחזור ואינם מטרת המחזור, משפיעה על היכולת להשיג מיחזור איכותי. אם תהליך המיחזור מייצר חומר באיכות ירודה, זהו תהליך שינמוך או במקרים שלא ניתן להפיק חומר כלשהו הוא נשלך להתמנה או שרפה.
על מנת שתהליך מיחזור יהיה איכותי, הפרדת הפסולת על ידי הצרכנים משפיעה על תהליך המיחזור. הפרדה איכותית תאפשר מיחזור איכותי ואם הפרדה אינה איכותית, נדרש מאמץ נוסף להפריד החומרים לקראת מיחזור. בנוסף, ככל שמערכות איסוף החומרים למיחזור יותר מורכבת (למשל, הפרדה של קרטון מניר, זכוכית צבעונית מזכוכית שקופה וכו') כך איכות החומר המופק תהייה גבוהה יותר.
סוגי מיחזור (לפי סוג החומר או סוג הפסולת)
מיחזור נייר
בתהליך של מִיחזור נייר - מרסקים נייר ישן בתוך מים ליצירת עיסה נוזלית, אשר נפרשת בשכבה דקיקה על רשת לייבוש. בתום הייבוש ניתן לקלף נייר מן הרשת - זהו הנייר הממוחזר.
בכל פעם שהנייר עובר את תהליך המיחזור, סיבי הנייר מתפרקים, ואיכות הנייר יורדת. גורמים נוספים שמפחיתים את איכות הנייר הממוחזר הם: הדיו עמו כותבים או מדפיסים על הנייר, וציפוי מבריק מכל סוג. נייר ממוחזר מאיכות נמוכה משמש למוצרים אשר דורשים איכות נייר נמוכה יותר, או שהוא מעורבב עם נייר חדש כדי להעלות את איכותו.
אחד משלבי תהליך מיחזור הנייר הוא הלבנה, ומטרתה להשיב לנייר את הצבע הלבן ולאפשר לו לשמש כמשטח יעיל לכתיבה ולהדפסה. תהליך ההלבנה נעשה על ידי חומרים כימיים שונים (כלור במרבית המקרים).
מיחזור אלקטרוניקה
תהליכי מיחזור פסולת אלקטרונית נעשים באמצעות מגוון שיטות מכניות ותעשייתיות. השיטה הפופולרית והיעילה ביותר לסביבה היא פירוק לרכיבים (Demanufacturing) בה מופרדים הרכיבים האלקטרונים הניתנים למיחזור באופן ידני, לאחר מכן נגרסים במספר שלבים מכניים מורכבים, ואז מופרדים בתהליכים כימיים לחומרי היסוד הניתנים לשימוש מחודש. החומרים המוחזרים לתעשייה הם מתכות כבדות, עופרת, בדיל, פלטינה, בריליום, כספית וזהב. שאר החומרים, אשר אינם ניתנים למיחזור, מועברים להטמנה במטמנות עירוניות על מנת למנוע שרפה בלתי מבוקרת. תהליך מיחזור הפסולת האלקטרונית יקר ועל כן מחייב סבסוד או רגולציה ממשלתית בדומה לנהוג באיחוד האירופאי ("Waste Electrical and Electronic Equipment Directive") ותקני ה-EPA האמריקאים.
מיחזור פלסטיק
שמאל|ממוזער|250px|איסוף בקבוקי פלסטיק למיחזור
תהליך מיחזור הפלסטיק משתנה על פי סוג הפלסטיק שאותו מבקשים למחזר (יש 6 סוגי פלסטיק עיקריים). לא ניתן למחזר סוגי פלסטיק שונים יחד שכן לסוגי פלסטיק שונים יש תכונות שונות (למשל נקודת התכה שונות). ערבוב בתהליך המיחזור של סוגי פלסטיק שונים ייצור סוג פלסטיק החלש יותר בתכונות (למשל עמידות וחוזק)
אחד מסוגי מיחזור הפלסטיק בארץ כולל מיחזור פלסטיק מסוג PET (פוליאתילן טרפתאלט), המשמש לרוב בייצור גוף בקבוקי השתייה. בתהליך מיחזור זה, בקבוקי השתייה נשטפים, נגרסים ועוברים עיבוד, עד שמתקבלים פתיתים (Flakes). הפתיתים גם מופרדים לפי צבע כאשר ערכם של הפתיתים השקופים גבוה יותר מהצבעוניים (שכן פתית שקוף ניתן לצבוע לאחר מכן לכל צבע שהוא). מפתיתים אלו מיוצרים מוצרים כגון סלסילות לפירות וירקות, תבניות לביצים, סרטי קשירה ומוצרי טקסטיל שונים, וכן החומר פליס (או: פליז) המשמש לייצור שטיחים, שמיכות, מעילים וכובעים.
מיחזור מתכת
מיחזור מתכת נחשב ליעיל במיוחד שכן הפחת בתהליך הוא נמוך, ואין הגבלה על מספר הפעמים שניתן למחזר. עלות המיחזור נמוכה פי כמה מעלות כריית חומר גלם בטבע. למשל עלות מיחזור פלדה-קטנה פי ארבעה מעלות הפקתה מתחמוצות ברזל שקיימות בטבע (מגנטיט והמטיט), ועלות מיחזור אלומיניום זולה פי עשרים מהפקתה מהתחמוצת, אלומינה.
מיחזור פסולת פלדה ומתכות ברזליות נעשה במפעלי התכה בתנורים שעובדים בטמפרטורות גבוהות, כ-1800°C. פסולת המתכת שנאספת נכנסת לתנור, מותכת ומועברת לתבניות ליציקת מוצרים חדשים.
על פי סקר הרכב אשפה שנעשה בשנת 1995, בישראל המתכות השונות מהוות כ-4% ממשקל הפסולת הביתית. מתכת במיחזור תעשייתי באה לרוב מכלי תחבורה, מוצרי חשמל ופסולת בניין.
מיחזור פסולת בניין
שמאל|ממוזער|250px|ערימה של חומר בניה ממוחזר באתר ברקת
מיחזור פסולת בניין מתבצע בעיקר באתרי טיפול ייעודיים לקליטת פסולת בניין. פסולת זו היא לרוב שאריות מפירוק מבנים שונים מענף הבנייה. סוגי החומרים שאותם ניתן למצוא בפסולת זו הם בטון, חוטי מתכת, קרשים מעץ, רעפים, לבנים ועוד. בתהליך זה עוברת פסולת הבניין תהליכים הכוללים הפרדה, גריסה, ניפוי וסינון. התוצרים של תהליכים אלו הם סוגים שונים של חומרים גרגיריים המשמשים לתעשיית הבניה והסלילה. בסמוך למחלף הסירה בהרצליה נמצא אחד ממפעלי המיחזור בארץ לסוג פסולת זה, בו מגיע אחוז הפסולת הממוחזרת ל-94%.
כשמבצעים עבודות הריסה בקנה מידה גדול, ניתן להקים מערך מיחזור נייד בתוך אתר העבודה ולמחזר את פסולת הבניין הנוצרת כתוצאה מתהליך ההריסה, לשימוש מיידי באתרי בניה אחרים, או לשימוש מאוחר יותר לבנייה באותו אתר בו התבצעה העבודה.
מיחזור אשפה אורגנית
מיחזור אשפה אורגנית הוא שימוש חלופי לפסולת אורגנית. פסולת אורגנית כוללת שיירי צמחים ומזון ופסולת גינה - גזם. הגזם מהווה אמנם רק כ־3.95% ממשקל הפסולת בישראל, אך הוא עדיין מהווה בעיה באתרי פסולת. כמות הגזם בישראל מוערכת בכ-500,000 טון לשנה, מתוכם מוחזרו בשנת 2002 כ־160,000 טון. השימושים העיקריים בגזם הם ייצור קומפוסט (בשילוב עם חומרים נוספים כדוגמת חומר אורגני רקבובי, זבלים ובוצות), חיפוי קרקע וכן רפד לרפתות. היתרון במיחזור הגזם הוא בכך שבמרבית הרשויות המקומיות הגזם מופרד משאר הפסולת, כך שאין צורך בהקמת תשתית מיוחדת למיחזור.
מיחזור של אשפה ביתית ניתן לבצע על ידי הדשנה ביתית. בטבע מתרחש תהליך תמידי ויעיל מאוד של מיחזור אורגני, כאשר כל הפסולת של אורגניזם אחד (למשל עלים שנשרו מעץ), משמשת כמשאב עבור אורגניזמים אחרים (למשל חיידקים וחרקים הניזונים מהעלים ומפרקים אותם בחזרה לאדמה).
אשפה אורגנית ביתית ניתן להפריד במקור, כך שפסולת אורגנית לא תתערב עם פסולת יבשה ותקשה על מיחזור האשפה.
מיחזור מים
שמאל|ממוזער|200px|מיחזור מים בגינה בתל אביב
מי שופכין ניתנים למיחזור חלקי, שאחריו הם אינם ניתנים לשתייה, אך יכולים לשמש בהשקיה, והמשקע שבהם ליצירת קומפוסט.
מים אפורים הם מים שנעשה בהם שימוש בפעולות ביתיות של מקלחת, מי כיורים ושטיפת כלים, וכביסה, והם מהווים כ-50%–80% מהשפכים הביתיים. מים אפורים אינם מכילים פסולת אנושית. מערכות מיחזור מים אפורים ביתיות מסוגלות לאסוף מים אפורים מהבית, לבצע בהן תהליך של סינון וטיהור ולהביא אותן לטובת שימוש שני - הדחת אסלות, השקיה ועוד. ישנן גם מערכות מיחזור מים תעשייתיות המובילות מים משימוש ראשוני כמו קירור וקיטור לשימוש חוזר, או לשימוש של שטיפה ותחזוקה. כמו כן, ברמת השלטון המקומי ישנן מערכות מיחזור מים לעיריות, בתי ספר ומתקנים ציבוריים.
מיחזור טקסטיל
מיחזור טקסטיל הוא התהליך שבאמצעותו ממוחזרים בגדים וטקסטיל אחר לצורך שימוש חוזר או השמשת חומרים. על פי הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית משנת 2015, בכל שנה נאספים בארצות הברית 16 מילון טון של טקסטיל. נכון לסוף 2019, מיחזור טקסטיל נעשה בצורה מוגבלת בהשוואה לשרפה או להטמנה שלו.
בגלל בעיות ההטמנה וזהום הסביבה, השיטה המועדפת למיחזור טקסטיל, בעיקר בגדים, אבל גם טקסטילים אחרים, היא תחזוקה נכונה של מוצרי הטקסטיל, ניקוי בהתאם לחומר מהם הם עשויים ותיקונים שונים, כגון תפרים, גומי שהתבלה והחלפתם של כפתורים שנפלו להטליא על קטעים בלויים וכדומה. שיטה נוספת היא מיחזור משביח לבגדים, פירוק חלקי או שלם של הבגד והפיכתו לבגד שונה, על ידי צירוף חלקים או פיסות בד מבגד אחר או פריט טקסטילי אחר כגון וילון, סדין וכולי. למעשה אפשר להפוך כל פריט טקסטילי למה שרוצים, לתיק, בובה, וילון, שמיכת טלאים או כל מה שמעלה אדם יצירתי על ראשו. אפשר גם לחתוך מהפריט הטקסטילי פסי בד, שאיתם אפשר לסרוג, לקלוע או לקשור על בד קנואס פריטים שימושיים אחרים.
מי שאינו יכול להשתמש או למחזר בגד יכול גם להעבירו במשפחה, לחברים, לתרום אותו לצדקה, לכל מי שרוצה ללבוש כמותשהו. או למכור אותו לחנות יד שנייה.
מיחזור טקסטיל הוא התהליך שבאמצעותו ממוחזרים בגדים וטקסטיל אחר לצורך שימוש חוזר או השמשת חומרים. על פי הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית משנת 2015, בכל שנה נאספים בארצות הברית 16 מילון טון של טקסטיל. נכון לסוף 2019, מיחזור טקסטיל נעשה בצורה מוגבלת בהשוואה לשרפה או להטמנה שלו.
שלבי מיחזור טקסטילי כוללים מספר שלבים: איסוף הטקסטיל לרוב מפחים מיוחדים לאיסוף טקסטיל. השלב השני הוא מיון הטקסטיל. המיון כולל מספר תתי שלבים. מיון הטקסטיל נעשה לפי גודל הפרטים, סוג הפריט, צבע, חומר עוד. בד ובגדים מורכבים בדרך כלל מפלסטיק סינתטי ומכותנה (חומר מתכלה). הרכב הפריט ישפיע על שיטת המיחזור והעמידות שלו. השלב השלישי, המיחזור עצמו או אם לא ניתן למחזר - הטמנה או שרפה - מושפע מהרכב החומרים בבד. 85% מהטקסיטל בארצות אינו ממוחזר אלא מוטמן או נשרף.
מיחזור שמן
ביו דיזל הוא דלק ביולוגי המיוצר משמנים צמחיים כתחליף לדיזל מחצבי. הוא יכול להיות מופק משמן צמחי נקי (סויה, קנולה, קוקוס, תירס, בוטנים ועוד) או להיות ממוחזר משמן טיגון ואף משומן בעלי חיים. בתהליך ההפקה, הגליצרול (גליצרין), מוצא באופן כימי מהשמן. ביו דיזל יכול לשמש כל מנוע דיזל, וכן לצורך הסקה ביתית.
מיחזור זכוכית
מפעלי תעשיית הזכוכית למיניהם משתמשים בשאריות פס ייצור, ו/או במוצרים תקולים, בתור חומר גלם מחדש.
מיחזור בקבוקים ופחיות שתייה
250px|ממוזער|שמאל|משפחה משליכה בקבוקי פלסטיק למיחזורית
שימוש חוזר בבקבוקי זכוכית קטנים היה קיים בארץ עוד בשנות ה-70 של המאה העשרים. הבקבוקים הוחזרו למפעל, עוקרו והושבו לשימוש. במקרים מסוימים שברי הבקבוקים שמשו לייצור בקבוקים חדשים.
עם הקמת המשרד להגנת הסביבה, וביתר עוצמה משנת 1998 החלו ניסיונות להעביר את חוק הפיקדון על מכלי המשקה לאיסוף ומיחזור בקבוקי שתיה ופחיות שתייה. החוק נחקק בה'תשנ"ט (1999), ושנתיים אחר כך בעקבות החוק הוקם תאגיד המיחזור אל"ה, ולאחריו הוקם גם תאגיד המיחזור מקור ירוק.
במרכולים הונחו מכונות לאיסוף פחיות (רובם עשויות מאלומיניום), ונבנו תחנות איסוף בערים. כמו כן החלה פעילות איסוף נרחבת בקרב הציבור והתפתחה תופעה של איסוף בידי חסרי אמצעים.
בנוסף לכך הוקמו בארץ מפעלים המשתמשים בפלסטיק PET (פוליאתילן טרפתאלט) שמקורו מבקבוקי שתייה ליצירת רהיטי גן, וכן פליס (או: 'פליז'). מפעל "אביב תעשיות מיחזור", מפעל המיחזור הראשון שעסק בכך, הציב ברחבי הארץ מכלי איסוף, אף הם תוצרת הארץ, שבהם משולב החומר הממוחזר מתוצרתם. הרשות המקומית הראשונה בה הוצבו מכלים הייתה תל אביב-יפו. בשנת 2002 אירע אסון ברמת בית שמש וילדה נהרגה מנפילת מכל מסוג זה. בעקבות האסון שונו התקנים וההוראות לגבי הצבת המכלים והמבנה שלהם.
ממוזער|מתקן אסתטי דמוי דג לאיסוף בקבוקי פלסטיק לשם מיחזורם - חוף אשדוד
שיעורי מיחזור לפי מדינה
הטבלה מציגה את דרכי טיפול בפסולת - מיחזור, שרפה, הפקת אנרגיה מפסולת והטמנה - באחוזים נכון לשנת 2017:
+מדינהמחזור וקומפוסטשרפההפקת אנרגיה
מפסולתהטמנהאחרבריטניה443617טורקיה991ניו זילנד5347שוודיה4852ספרד331354סלובניה7251013סלובקיה301060פורטוגל302050פולין3622141נורווגיה385345הולנד551431איטליה5220271ישראל2278הונגריה351748יוון19180גרמניה67312צרפת433522פינלנד40591דנמרק46531צ'כיה341848
חסרונות וביקורות
מיחזור, יותר מתעשיות אחרות, דורש שיתוף פעולה ותיאום של בעלי עניין רבים, זמן ומאמץ. ישנם מבקרים הטוענים כי מיחזור הוא למעשה שינמוך (Downcycling) משום, שבהרבה מקרים, שתהליך המיחזור מפחית מאיכות חומר הגלם והאחרון אינו איכותי מספיק לייצור המוצר המקורי ולא מחליף את השימוש בחומר הגלם. ביקורת נוספת מעלה את השאלה האם יש צורך למוצרים מחומרים ממוחזרים? האם יש להם שוק? על מנת שחברות ייצרו מוצרים מחומרים ממוחזרים צריך לייצר להם שוק. חסרון משמעותי נוסף של תעשיית המיחזור הוא חשיפת העובדים לרעלים וסכנות.
למרות הפופולריות הרבה שקיבלו פעולות המיחזור בעשורים האחרונים, אלו עדיין פעולות יקרות באנרגיה ומשאבים, בעיקר עצם תהליך המיחזור מייצר גזי חממה ופסולת, בשל הצורך בשינוע ועיבוד הפסולת. החל מינואר 2018, ערים בארצות הברית החלו להטמין או לשרוף אשפה גם על מנת לייצר אנרגיה, זאת משום שסין הפסיקה לרכוש חומרים למיחזור בגלל העלות הגבוהה של הפרדת הפסולת.
חלופות של המיחזור
יש להבחין בין מיחזור, כפי שתואר לעיל, לבין שימוש חוזר - שמשמעותו היא שימוש רב פעמי באותו המוצר שוב ושוב - למשל מילוי חוזר של בקבוק משקה, הטענת סוללות רב-פעמיות, מסירת חפצים משומשים שמצבם טוב ותיקון חפצים מקולקלים.
הן המיחזור והן השימוש החוזר הם "פתרונות קצה", כלומר דרכים לטיפול במוצרים ב"סוף חייהם", כאשר הם במצב של "פסולת". עבור חלק מהמוצרים הללו, ניתן למנוע את הפיכתם לפסולת עוד בראשית חייהם, על ידי עצם ההימנעות מצריכתם. שיטה זו, המכונה "הפחתה במקור", מכוונת להימנעות מצריכת אותם מוצרים שאפשר להסתדר בלעדיהם, כמו חלק מהאריזות והשקיות שניתנות במרכולים (החלופה: לשים כמה מוצרים באריזה אחת, או אריזת חיסכון, הליכה לחנות עם שקית-בד או עם תיק), וכן הימנעות מקניית מוצרים מיותרים.
שמאל|ממוזער|250px|פינת מיחזור על מדרכה בהרצליה, ובה מכל לאיסוף נייר, מתקן לאיסוף בקבוקי שתייה מפלסטיק ותיבה לאיסוף סוללות
ממוזער|250px|מכלי איסוף פסולת: זכוכית, פסולת אורגנית, מתכת, פלסטיק ונייר; צולם בקוריטיבה, ברזיל
ראו גם
מיחזור בישראל
ננוטכנולוגיה ירוקה
שימוש חוזר
מיחזור משביח לבגדים
לקריאה נוספת
פרופ' נחום רקובר, איכות הסביבה - היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, "מיחזור", 60. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 1993
קישורים חיצוניים
מחזור ופסולת, באתר המשרד להגנת הסביבה
סבינה סגרה, על סמל המיחזור, באתר מכון דוידסון, יוני 2012
רוני זינגר, אורנג'-ווש: כך הפך הפח הכתום מהבטחה ירוקה לכלי למירוק המצפון של התאגידים והצרכנים באתר שומרים - המרכז לתקשורת ודמוקרטיה, 5 בינואר 2023
הערות שוליים
*
קטגוריה:טכנולוגיה סביבתית
| 2024-05-13T13:45:06
|
קאמי פיסרו
|
REDIRECT קאמי פיסארו
| 2004-01-14T22:43:52
|
קמי פיסרו
|
REDIRECT קאמי פיסארו
| 2004-01-14T22:44:35
|
חיות שעשועים
|
REDIRECT חיית מחמד
| 2013-10-14T20:09:06
|
סדום ועמורה
|
REDIRECT מהפכת סדום ועמורה
| 2005-11-17T13:47:48
|
מבול (פירושונים)
| 2024-03-24T09:03:52
|
|
משפחת אריסון
|
200px|ממוזער|שמאל|תד אריסון
200px|ממוזער|שמאל|מיקי אריסון
200px|ממוזער|שמאל|שרי אריסון
משפחת אריסון היא משפחה רומנית-ישראלית-אמריקאית, אחת המשפחות היהודיות העשירות ביותר בעולם ובין המשקיעות והתורמות הגדולות ביותר בישראל.
רקע
שם המשפחה המקורי היה אריזון. משה ושרה אריזון עלו מרומניה בשנת 1882 לישראל שנשלטה אז בידי האימפריה העות'מאנית. הם התיישבו בזמארין, הכפר הערבי שהפך למושבה זכרון יעקב ובכך היו בין מייסדי המושבה. לימים תרמה הנינה שרי את מוזיאון העלייה הראשונה במושבה. בנם הבכור, מאיר (1894–1945), נישא לארה אבורטין, והוא אביו של תאודור (תד) אריסון ושתי הבנות, אביבה ורינה. מאיר היה שותף עם מאיר דיזנגוף והיינץ גרץ בחברת הספנות מ. דיזנגוף ושות'.
בני המשפחה העיקריים
תד אריסון (1924–1999) – איש עסקים ומיליארדר ישראלי-אמריקני, נולד בתל אביב והשתתף במלחמת העצמאות. אחרי הצבא, עבר לארצות הברית שם ייסד את חברת אוניות השייט קרניבל קרוז ליין שהפכה לאחת הגדולות בעולם ואותו לאחד מעשירי העולם. ב-1990 שב לישראל והחל לתרום סכומי כסף רבים לבניית בתי חולים ולייסוד ארגוני צדקה. ב-1997, רכש ממדינת ישראל (כחלק מתוכנית הפרטה) את השליטה בבנק הפועלים.
משפחתו של תד הם אשתו הראשונה מינה אריסון (שהפכה למינה ספיר, אחרי נישואיה לבעלה השני, יקותיאל ספיר), שני ילדיהם מיקי ושרי, לין , אשתו השנייה של תד, בנם מיכאל, שלימים תד אימץ וצאצאיהם.
מיקי אריסון (נולד ב-1949) – איש עסקים ומיליארדר אמריקני, בנו של תד. כיהן כמנכ"ל קרניבל קרוז ליין עד 2013, והמשיך כיו"ר הדירקטוריון. הפך את החברה לאחת מחברות השיט הגדולות בעולם. בעליה של קבוצת הכדורסל, מיאמי היט.
שרי אריסון (נולדה ב-1957) – אשת עסקים ומיליארדרית ישראלית, בתו של תד. היגרה עם אביה לישראל ולאחר מותו ירשה חלק (35 אחוזים) מהונו. מרבית הירושה הייתה השקעותיו של האב בישראל ובהם חלקו בבנק הפועלים, שיכון ובינוי, יורוקום וחלק מקרניבל קרוז. אחרי פטירת אביה, עברה למיאמי לתקופה קצרה עד שב-2004 שבה לישראל. ב-2011 הייתה לאישה העשירה בישראל.Forbes list 2011 בשנת 2018 העריך המגזין פורבס את הונה בכ-5.4 מיליארד דולר. קרן אריסון בראשותה היא בין מפעלי התרומות הגדולים בישראל.
אחזקות וחברות עסקים
הקרן המשפחתית על שם תד אריסון
אריסון השקעות
בנק הפועלים
קרניבל קרוז ליין
קבוצת ה-NBA מיאמי היט
הקרן הלאומית לקידום האמנויות (YoungArts)
Norwegian Cruise Line
לקריאה נוספת
גארין כריסטופר, עושים גלים - סודות העושר של משפחת אריסון, משכל (ידיעות ספרים), 2006
קישורים חיצוניים
שאול דגן, משפחת אריזון-אריסון מהחלוצים הראשונים בזכרון יעקב, מתוך הספר "בדרך הראשונה לציון" באתר ראשונים בארץ ישראל
הערות שוליים
קטגוריה:משפחות יהודיות בארץ ישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
*
| 2023-08-05T22:01:02
|
תיאורית התנגשות העולמות
|
REDIRECT עולמות מתנגשים
| 2007-02-11T13:43:56
|
התרבות המערבית
|
REDIRECT תרבות המערב
| 2004-01-14T22:54:44
|
תיאורית החלונות השבורים
|
REDIRECT תאוריית החלונות השבורים
| 2005-06-11T16:59:18
|
תיאורית קשר
|
REDIRECT תאוריית קשר
| 2005-03-29T12:40:40
|
לוח הזמנים הגאולוגי
|
שמאל|ממוזער|250px|דיאגרמה של לוח הזמנים הגאולוגי
ממוזער|שעון המציג את גיל כדור הארץ בתור 24 שעות. בשעון כזה, תקופת הרביעון, הייתה אורכת רק 17 שניות. זמן ההיסטוריה האנושית היה אורך שבריר מהן.
לוח הזמנים הגאולוגי הוא טבלה המציגה את הזמן הגאולוגי, כלומר את התקופות הגאולוגיות לפי סדרן. הלוח משמש גאולוגים ומדענים בתחומים אחרים כדי לתאר את התזמון והקשרים בין אירועים ותהליכים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה הגאולוגית של כדור הארץ.
הלוח מציג את ההתרחשויות הגאולוגיות השונות מן המאוחרות ביותר למוקדמות ביותר ומדמה אותן כפי שהן באות לידי ביטוי בשכבות הסלעים ובסדר הופעת המאובנים בהן.
החלוקה ליחידות זמן
הזמנים הקדומים בעברו של כדור הארץ אורגנו כיחידות שונות על פי אירועים שונים שהתרחשו בהן. עידנים, תורים, תקופות וגילים נחלקים כדי לציין באמצעותם אירועים משמעותיים מבחינה גאולוגית, פלאונטולוגית או אקלימית, כמו למשל היווצרות והתפתחות צמחייה ובעלי חיים ייחודיים, אירועי הכחדה, שינויים בתנאי האקלים ותהליכים טקטוניים משמעותיים.
חלוקה היררכית ליחידות זמן
עידן על - יחידת הזמן הגאולוגית הגדולה ביותר. שני עידני על עיקריים מחלקים את ההיסטוריה של כדור הארץ:
פרקמבריון - לפני קמבריון, מתחילת היווצרות כדור הארץ עד להופעת החיים הנראים לעין.
פנרוזואיקון - מהופעת החיים הנראים לעין ועד ימינו.
בתוך עידני העל מתקיימת חלוקה משנית:
עידן
תור - יחידת משנה שלעיתים מחולקת לתת-תור.
תקופה
גיל
לוח הזמנים הגאולוגי
ראו גם
ציר הזמן של ההיסטוריה האבולוציונית של החיים
אנתרופוקן - מונח שהוצע לתיאור תקופה גאולוגית חדשה בסוף הרביעון, המתאפיינת בהשפעה חסרת תקדים של האדם על כדור הארץ.
יחידת זמן גאולוגית
לוח השנה ההולוקני - לוח שנה שהציע הגאולוג צ'זארה אמיליאני לספירת הזמן לפי התקופה הגאולוגית הנוכחית הולוקן.
קישורים חיצוניים
הטבלה הסטרטיגרפית - מהאתר הרשמי של ICS.
*
קטגוריה:גאוכרונולוגיה
קטגוריה:צירי זמן
| 2024-09-26T05:57:01
|
שמואל יוסף עגנון
|
שְׁמוּאֵל יוֹסֵף עַגְנוֹן, ובראשי תיבות שַׁ״י עַגְנוֹן (נולד: שמואל יוסף הלוי טשאטשקיס, בתעתיק מודרני: צַ'צְ'קֶס; י"ח באב ה'תרמ"ז, 8 באוגוסט 1887 – י"א באדר א' ה'תש"ל, 17 בפברואר 1970) היה מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1966, ופעמיים חתן פרס ישראל לספרות, ב-1954 וב-1958.
נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, באוקראינה של היום. בשנת 1908 עלה לארץ ישראל, כשהוא כבר סופר צעיר, והמשיך בכתיבה בארץ. בשנת 1912 היגר לגרמניה למשך 12 שנים, שלאחריהן, ב-1924, עלה שוב לארץ ישראל והשתקע בה עד סוף ימיו.
הסיפור הראשון שפרסם בארץ ישראל, באוקטובר 1908, היה "עגונות", ובעקבותיו שינה את שמו מטשאטשקיס לעגנון. עגנון פרסם ספרים רבים בימי חייו בהוצאת שוקן, שהוקמה בעיקר בשבילו, וספריו היו הראשונים שפורסמו בה. לאחר מותו פרסמה בתו, אמונה ירון, כתבי יד רבים שאותם לא פרסם בימי חייו. ספריו תורגמו לשפות רבות, וזכו להצלחה ולהערכה ברחבי העולם. כתיבתו עוסקת בשאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים. בין יצירותיו הבולטות: הרומנים "הכנסת כלה" "אורח נטה ללון", "תמול שלשום", הרומן הקצר "סיפור פשוט" והנובלות "והיה העקוב למישור", "בלבב ימים" ו"תהילה".
קורות חיים
בגליציה
שמאל|ממוזער|265px|עיירת הולדתו של עגנון, בוצ'אץ' (2005)
שמאל|ממוזער|265 פיקסלים|רחוב עגנון בבוצ'אץ'
שמואל יוסף טשאטשקעס נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, שהייתה אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, בי"ח באב תרמ"ז (1887). לימים הציג עגנון את תאריך לידתו כתשעה באב, וטען שנולד בתרמ"ח 1888, תחילה כדי להתחמק משירות צבאי, לאחר מכן דבק בכך כנראה כדי ליצור סמליות סביב תאריך לידתו.
עגנון היה הבן הבכור של אסתר לבית פארב ושלום מרדכי צ'צ'קס, שהיה בעל סמיכה לרבנות, אך עסק במסחר בפרוות. אחריו נולדו להוריו בן ושלוש בנות. בגיל שלוש החל ללמוד בחדר עד גיל תשע, שבו החל ללמוד תלמוד בקבוצה. כעבור שנה וחצי הפסיק ללמוד בצורה זו, ואת המשך השכלתו קיבל מאביו (עליו סיפר עגנון: "ממנו קבלתי את רוב צורתי המועטת והוא השרה עלי גם רוח השירה"). כשהיה בן שמונה החל לכתוב בעברית וביידיש, ובנעוריו הרבה לקרוא את יצירותיהם של סופרי דור ההשכלה ויצירות קלאסיות, ובהן יצירותיהם של גתה, שילר ושייקספיר, וכן יצירות של סופרים סקנדינביים: קנוט המסון, ביירנסטרנה ביירנסון וינס פיטר יאקובסן.
בשנת 1903, בגיל 15, פרסם את יצירתו הראשונה - פואמה ביידיש על המקובל יוסף דלה ריינה, שעתיד להעסיקו גם בחייו הבוגרים. בל"ג בעומר ה'תרס"ד, בגיל 16, פרסם את שירו הראשון בעברית, "גיבור קטן", בשבועון העברי "המצפה" שיצא לאור בקרקוב, וחתם: "ש"י טשאטשקיס". על כך כתב:
עגנון הצעיר המשיך לפרסם מיצירותיו (שירים, סיפורים קצרים, רשימות ועוד), בעברית וביידיש, בעיתונים ובכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.
בשנת 1906 ובתחילת 1907 שימש כעוזר-עורך לאליעזר רוקח בעריכת השבועון ביידיש "דער יודישע וועקער" (בתרגום לעברית - "המעורר היהודי"), שיצא לאור בסטניסלבוב ובבוצ'אץ' בשנים 1905–1907. עגנון אף פרסם כמה מיצירות נעוריו, שירה ופרוזה, בשבועון זה. בפברואר 1907 עבר עגנון ללבוב, לאחר שהוזמן על ידי גרשום באדר לשמש כעוזר לעורך בעיתון "העת" שייסד. כעבור כחודש וחצי נסגר העיתון עקב קשיים כלכליים.
בשנת 1908 החליט עגנון לעלות לארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל עבר בלבוב, ושם הפגיש אותו אליעזר מאיר ליפשיץ עם יוסף חיים ברנר. ליפשיץ צייד את עגנון במכתב המלצה לר' בנימין, וברנר ציידו במכתבים לאברהם רייזין ולאורי ניסן גנסין. לאחר מכן הגיע עגנון לווינה, שם הציע לו קרוב משפחתו, הפרופסור דוד צבי מילר, להישאר בווינה וללמוד באוניברסיטה, אך עגנון דבק בהחלטתו.
ממוזער|רחוב עגנון בבוצ'אץ'
עלייתו הראשונה
שמאל|ממוזער|260px|הבית בו התגורר ש"י עגנון בשנים 1909–1913 ברחוב רוקח 2 בנווה צדק
עגנון סיפר כי עלה לארץ ישראל בל"ג בעומר ה'תרס"ח (1908), אולם היה זה כנראה כשלושה שבועות מאוחר יותר, בתחילת יוני של אותה שנה.
ביפו נעזר עגנון בסופר ר' בנימין, וכעבור זמן מה עבר להתגורר בנווה צדק. הסופר ש. בן ציון, שנערך להוצאת כתב העת "העומר", מינה את עגנון למזכירו, המטפל בכל ענייני המנהלה של כתב העת, ועגנון עסק בכך במשך שלושה חודשים. בגיליון השלישי של "העומר", שיצא לאור באוקטובר 1908, התפרסם סיפורו של עגנון "עגונות" - יצירתו הראשונה שפורסמה בארץ ישראל, בעידודו ובעריכתו של ש. בן ציון. על יצירה זו חתם בשם העט "עגנון" (הנובע משם היצירה), שהפך לשמו הספרותי, ומשנת 1924 לשם משפחתו הרשמי. ביוזמת ר' בנימין שלח עגנון למרטין בובר תרגום לגרמנית של "עגונות", ובובר פרסמו בשנת 1910 בשבועון הציוני "די ולט". כשכינס עגנון את סיפוריו, היה "עגונות" הסיפור המוקדם ביותר שנכלל באוסף כל כתביו.
סיפורים נוספים של עגנון הופיעו בעיקר בעיתון "הפועל הצעיר", וכן בעיתון "השילוח" באודסה, בעיתון "הצפירה" בוורשה ובקבצים נוספים.
ב-29 במרץ 1909 הגיע המשורר חיים נחמן ביאליק לביקורו הראשון בארץ ישראל, שהחל ביפו. ש. בן ציון הפגיש את ביאליק עם עגנון, ובעקבות זאת הצטרף עגנון אל ביאליק לסיורו במושבות ארץ ישראל. בכך החלה ידידותם של ביאליק ועגנון, שנמשכה עד פטירתו של ביאליק.
ב-12 במאי 1909 החל להתפרסם ב"הפועל הצעיר" הסיפור "בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש", שפורסם בחמישה המשכים. בחודשים אוקטובר-נובמבר 1911 הופיע ב"הפועל הצעיר", בארבעה המשכים, הסיפור "תשרי" (שגרסה מאוחרת שלו נקראת "גבעת החול"). בקורות גיבורם של שני סיפורים אלה, חמדת, משתקפים יסודות ביוגרפיים של עגנון.
בשנת 1910, במהלך עבודתו כמזכירו של ש. בן ציון, נפטרה אשתו של בן ציון בטבריה, ועגנון דאג לקבורתה בעיר. לאחר שנפסקה עבודתו אצל ש. בן ציון היה עגנון מזכיר "ועד חובבי ציון", ועבד בבית משפט השלום ובמשרד הארצישראלי.
ביפו נטש עגנון את אורח החיים הדתי, אך השתתף בשיעורים שנתן הרב קוק, רבה של יפו.
בסוף שנת 1911 כתב עגנון, בעבודה אינטנסיבית שנמשכה ארבעה ימים, את הנובלה "והיה העקוב למישור". ב-9 בינואר 1912 החלה הנובלה להתפרסם ב"הפועל הצעיר", ונדפסה בו בתשעה המשכים עד חודש מאי. לאחר מכן הוציאה ברנר לאור בצורת ספר בן 64 עמודים.
בסוף ינואר 1912 עבר עגנון לירושלים בעקבות ברנר, באביב חזר ליפו, ובקיץ חזר לירושלים.
הגירתו לגרמניה
ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי ביפו, הציע לעגנון להצטרף אליו לנסיעה לגרמניה בענייני משרדו, ועגנון נענה להצעה, חרף שידוליו של ברנר שלא ייסע. ב-28 באוקטובר 1912 הפליגו רופין ועגנון מיפו לברלין.
כעבור זמן מה חזר רופין לארץ ישראל, ועגנון נשאר בברלין. תחילה התפרנס ממתן שיעורים פרטיים בעברית, וכעבור חודשים אחדים קיבל, בהמלצתו של מרטין בובר, משרה בהוצאת הספרים "יודישער פרלאג" (Jüdischer Verlag). עגנון קשר קשרים הדוקים עם בובר, שסייע לו להיקלט בקהילה היהודית בברלין. בין השאר פגש עגנון בברלין את המשורר דוד שמעוני, את בן-ציון דינור, את זלמן שזר, את גרשם שלום ואת המבקר והמו"ל פישל לחובר. זמן רב בילה עגנון בספריותיה של ברלין, ובפרט בספריית הקהילה היהודית. גרשם שלום, שהרבה אף הוא לבקר בספרייה זו, סיפר שראה את עגנון מאריך בעיון בקטלוג הספרייה, וכאשר שאל את עגנון לפשר הדבר נענה: "חיפשתי ספר, שאולי לא קראתיו עדיין". עוד סיפר שלום על ימיו אלה של עגנון בברלין: "הרבה שירים כתב בתקופה ההיא, שרוח של בדידות נוראה הייתה שרויה עליהם".
יצירה בולטת של עגנון בתקופה זו היא הסיפור "החופה השחורה" (בגרסה מאוחרת "חופת דודים"), שפורסם בירחון "השילוח" לפי בקשת עורכו, יוסף קלוזנר.
בסוף שנת 1915 הפגיש בובר את עגנון עם איש העסקים שלמה זלמן שוקן, שהעניק לעגנון תמיכה כספית וחברתית. מדי פעם שלח שוקן את עגנון למנוחה בעיירת הנופש באד בריקנאו. בין שוקן לעגנון התקיים קשר מכתבים רצוף. לימים הפך שוקן למו"ל של עגנון, הוציא לאור את כל ספריו בהוצאת שוקן, ופרסם סיפורים קצרים שלו בעיתון "הארץ", לאחר שהעיתון עבר לבעלותה של משפחת שוקן.
בשנת 1916, שנתיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קיבל עגנון צו גיוס. הוא פגע בבריאותו כדי להימנע מגיוס ואכן לא גויס, אך אושפז במשך חמישה חודשים בבית החולים היהודי בברלין.
בגרמניה כתב את הסיפורים "הנדח", "בנערינו ובזקנינו", "בדמי ימיה" ועוד, וכן עסק, יחד עם בובר, באיסוף סיפורי חסידים. בנוסף עסק בשכתוב ובליטוש של יצירות קודמות שלו, כולל כאלה שכבר יצאו לאור. בין השאר ערך שינויים ניכרים בנובלה "והיה העקוב למישור", וזו פורסמה מחדש בהוצאת "יודישער פרלאג". בתקופה זו הרבה עגנון לפרסם בגרמנית, בין השאר בירחון "דר יודה" (Der Jude) שיסד בובר ב-1916. בנוסף ערך שתי אנתולוגיות: "ספר יהודי פולין" ו"מעוז צור - ספר החנוכה".
בשנת 1919 שלח שוקן את עגנון למינכן, על מנת שיחבר, יחד עם הציירת תום פרויד, ספר מאויר לילדים על אותיות האלפבית העברי. "ספר האותיות" של עגנון ופרויד נכתב אך לא יצא לאור ("ספר האותיות" יצא לאור בסופו של דבר רק בשנת 1984, ובו הטקסט של עגנון, אך ללא ציוריה של פרויד). בעת שהותו במינכן פגש עגנון את אסתר מרכס, שאותה לימד עברית בעבר, שבאה למינכן כדי ללמוד באקדמיה לציור. השניים החליטו להינשא, חרף התנגדותו של אביה, הבנקאי גאורג מרכס, שלא שש לרעיון שבתו תינשא ליהודי מן המזרח ("אוסטיודה") שפרנסתו על הכתיבה, אבל אחרי ששמו של עגנון התפרסם בכל העולם השלים עם הרעיון. ב-6 במאי 1920 נישאו השניים (שם החיבה של אסתר מופיע בכותרת אוסף המכתבים "אסתרליין יקירתי", שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון). השניים שכרו דירה בוויסבאדן.
מו"ל חשוב שקשר קשרים עם עגנון הוא אברהם יוסף שטיבל, בעליה של הוצאת שטיבל. בשנת 1919 פורסם סיפורו של עגנון, "הנדח", ברבעון "התקופה" של הוצאת שטיבל בוורשה, בעריכתו של דוד פרישמן. סדרת הסיפורים הקצרים "פולין: סיפורי אגדות" פורסמה אף היא ברבעון "התקופה". ברבעון "מקלט", שאותו פרסמה הוצאת שטיבל בניו יורק, פורסמו סיפורים נוספים של עגנון, ובהם סיפור שהיווה גרעין לרומן "הכנסת כלה".
שמאל|ממוזער|265px|אנדרטה לזכר עגנון בבאד הומבורג, גרמניה
בשנת 1921, לאחר הולדת בתם הבכורה, אמונה, עברו עגנון ואשתו לדירה מרווחת בבאד הומבורג. כעבור שנה נולד בנם שלום מרדכי, שנקרא כך על שם אביו של עגנון, אך אשתו של עגנון העדיפה את הכינוי "חמדת", כשם דמות בשניים מסיפורי עגנון. בבאד הומבורג הייתה קהילה יהודית גדולה. בשנת 1922 עבר גם חיים נחמן ביאליק להתגורר בה, והקשרים בינו לבין עגנון התהדקו.
בשנת 1921 יצא לאור בהוצאת "יודישער פרלאג" קובץ סיפוריו הראשון של עגנון, "בסוד ישרים". בשנת 1922 יצא לאור באותה הוצאה ספרו של עגנון "על כפות המנעול", שהוא קובץ סיפורי אהבה.
במכתבים ששלח לאנשים שונים סיפר עגנון על ספרים וסיפורים רבים שהוא עוסק בכתיבתם, ובהם רומן בשם "בצרור החיים", רומן בשם "קיטה וגריטה", מחזה בשם "רמברנדט ואסתר", סיפור המתרחש בתקופת מסעי הצלב, ועוד. כן עסק במיזם משותף עם בובר לפרסום קובץ של סיפורי חסידים.
ב-6 ביוני 1924 פרצה שרֵפה בביתו של עגנון בבאד הומבורג, וכל כתבי-היד שלו ואוסף ספריו הגדול עלו באש. שוקן שיגר פועלים שניסו לאתר שרידים מכתבי היד, אך אלה כמעט לא העלו דבר. עגנון היה מאושפז בבית חולים בעת השרפה, ואשתו וילדיו ניצלו ברגע האחרון. טראומה זו מופיעה מדי פעם בסיפוריו. עגנון תיאר את נזקי השרפה: "בתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של שישים גליונות דפוס שהודיע עליו המו"ל, שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה, 'בצרור החיים' שמו, נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ ישראל לגולה, וכן הספר שעשיתי עם מרטין בובר. מלבד ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקמצתי מלחם".
השתקעותו בארץ ישראל
השרפה נתפסה בעיניו כעונש על תקופת שהותו הממושכת בגלות וכסימן לכך שעל המשפחה לעבור לגור בישראל. בני הזוג עגנון החליטו בעקבותיה לעלות לארץ ישראל - תחילה עגנון לבדו, ולאחר שיתבסס יצטרפו אליו אשתו וילדיו, שבתקופה זו התגוררו בבית הוריה של אסתר בקניגסברג. באוקטובר 1924, בהיותו כבן 37 שנים, עלה עגנון שנית לירושלים, והפעם לצמיתות. הוא החל לחבוש כיפה, שב בכל לבו לשמירת המצוות, ודבק בהן עד סוף ימיו. חוקר הספרות דן לאור מציין: "קשה לקבוע במדויק את סיבותיו של השינוי שחל בו בעניין זה, ואף קשה לקבוע באיזו מידה היה השינוי קשור לטראומה שחווה בעקבות שרֵפת ביתו בבאד הומבורג. אולם עובדה היא כי סימני השינוי כבר ניכרו במכתביו למכותבים שונים בחודשים שלאחר השרפה, והם הפכו לעובדה מוגמרת לאחר בואו לארץ."
בירושלים התגורר עגנון בבית משפחת גרינהוט שבמרכז העיר (ברחוב שמאי של היום), בעלייה ששימשה אותו למגורים ולכתיבה. הוא פרסם סיפורים בכתבי העת "הפועל הצעיר", "מאזנים", "הדים", "מולדת" ובעיתון "דבר" (שפרסם סיפור מאת עגנון כבר בגיליונו הראשון). בשנה הראשונה לשהייתו בירושלים עסק עגנון בהרחבת סדרת הסיפורים הקצרים "פולין", והסדרה בשלמותה (14 סיפורים) יצאה לאור כספר בשם "פולין: סיפורי אגדות" בהוצאת "הדים", בהנהלתו של אשר ברש.
עשרה חודשים לאחר הגעתו לישראל כתבה לו אסתר מקניגסברג על רצונה להיפרד על אף אהבתה אליו. עגנון כתב לה בתשובה על געגועיו ואהבתו הרבים ועל דאגתו הרבה לה ולילדיו. בסופו של דבר בני הזוג לא נפרדו וחודשיים אחרי מכתב הפרדה שכתבה, עלו אסתר והילדים לישראל. בנובמבר 1925, הצטרפו אל עגנון לדירה שבה התגורר, לאחר שבעלי הדירה יצאו ממנה.
במאי 1925 הגיע שלמה זלמן שוקן לביקור בארץ ישראל, ועגנון העלה בפניו את רצונו להוציא לאור אוסף של כל כתביו. תוך זמן מה החליט שוקן להיות המו"ל של ספרים אלה. עגנון נערך לפרסום כל כתביו. תהליך זה נמשך זמן רב, משום שעגנון לא הסתפק בליקוט הסיפורים, אלא טרח על עריכתם ושיפורם. במקביל להכנות לפרסום כל כתביו, עסק עגנון בהרחבתו של הסיפור "הכנסת כלה", שפורסם בכתב העת "מקלט", לרומן בשם זה. בשנת 1931 יסד שוקן בברלין את הוצאת שוקן (Schocken Verlag), שהפכה להוצאה מובילה בגרמניה לספרי יהדות.
ב-11 ביולי 1927 נפגעה דירתו של עגנון ברעידת אדמה, והוא ומשפחתו עברו לדירה שכורה בשכונת תלפיות שבדרום העיר. במאורעות תרפ"ט עברו אשתו וילדיו לבית אחותה בחיפה. כשגברה הסכנה נדרש גם עגנון לפנות את ביתו, והוא ציית לכך תוך שהוא לוקח איתו אחדים מכתבי היד שלו. כאשר הגיע למרכז העיר, שיגר מברק לשוקן: "כתבים וחיים ניצלו", אך למחרת גילה שפורעים פרצו לביתו, ופגעו ברכוש ובכתבי היד שנותרו. הדירה הפכה לבלתי ראויה למגורים. גם טראומה זו מוזכרת ביצירתו. לשוקן כתב: "מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. עכשיו יחסי כך. אין אני שונאם ואין אני אוהבם, מה אני מבקש, לא לראות את פניהם. לפי עניות דעתי צריכים לעשות עכשיו גטו גדול של חצי מיליון יהודים בארץ ישראל, שאם לא כן חס ושלום אנו אבודים". ביטוי נוסף לעמדתו נתן עגנון בשני משלים שכותרתם "מדרש זוטא", שפורסמו בכתב העת "מאזנים" ב-14 בנובמבר 1930: "פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים", שבהם ייצג הזאב את ערביי ארץ ישראל, והכבשים - את יהודי הארץ. המשלים נתפסו כמתקפה של עגנון על גישתם הפייסנית של ידידיו, אנשי "ברית שלום".
265px|ממוזער|בית ש"י עגנון בשכונת תלפיות בירושלים
כדי לקדם את הוצאתם לאור של כל סיפוריו, יצא עגנון בפברואר 1930 ללייפציג, שם סודרו הכתבים בדפוס דרוגולין, ושהה בה כחצי שנה, תוך שהוא מתגורר בבית אחיו הצעיר, הפרוון אנשל צ'צ'קס. הוא עסק בהגהה קפדנית, חוזרת ונשנית, של גיליונות הדפוס. מלייפציג יצא עגנון לביקור בפולין, כולל ביקור בן שבוע בעיר הולדתו, בוצ'אץ'. משם נסע לברלין, לפגישה עם שוקן, שלאחריה חזר לארץ ישראל.
ירושה שקיבלה אסתר מאביה אפשרה לבני הזוג להקים את בית הקבע שלהם בתלפיות, סמוך לביתם הקודם שם.
הדפסת "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", בארבעה כרכים, נשלמה בשנת 1931, אך עקב סכסוך על זכויות יוצרים הם יצאו לאור רק באביב 1932, שבע שנים לאחר שעגנון הציג את הרעיון לשוקן. ארבעת הכרכים כללו: שני כרכים של "הכנסת כלה", כרך בשם "מאז ומעתה", שבו נכללו הסיפורים "הנדח", "והיה העקוב למישור", "פולין: סיפורי אגדות" ועוד, וכרך רביעי בשם "סיפורי אהבים", שבו נכללו הסיפורים "בדמי ימיה", "גבעת החול", "חופת דודים" ואחרים. ארבעת הכרכים התקבלו בהתלהבות על ידי המבקרים. הגדיל לעשות העיתון "דבר", שהקדיש שמונה עמודים למאמרים לכבוד פרסום ארבעת הכרכים, ובהם מאמרים מאת ש. שלום, ר' בנימין ודב סדן.
במאי 1932 פרסם עגנון ב"דבר" מקבץ של חמישה סיפורים שכותרתו "ספר המעשים". סיפורים אלה היו שונים באופיים מסיפוריו הקודמים של עגנון, ויש שהשוו אותם לסיפוריו של קפקא. גם הסיפור "בלבב ימים" פורסם בתקופה זו.
בשנת 1935 יצאו לאור בהוצאת שוקן בברלין שני כרכים נוספים בסדרת כל כתבי עגנון: הכרך החמישי, ובו הנובלה "סיפור פשוט", שעלילתו מתרחשת בבוצ'אץ' של סוף המאה ה-19, והכרך השישי, שנקרא "בשובה ונחת".
משה שפיצר, העורך הראשי של הוצאת שוקן בברלין, פנה לעגנון בדצמבר 1934 בהצעה לערוך אנתולוגיה שעניינה הימים הנוראים. עגנון נענה להצעה, ועבד תקופה ארוכה על מימושה. שוקן גייס את ד"ר שמואל ביאלובלוצקי שיסייע לעגנון במלאכת הליקוט. האנתולוגיה, "ימים נוראים" שמה, יצאה לאור בשנת 1937. גרשם שלום סיפר על אנתולוגיה זו: "בחוש ההומור הסרקסטי קמעא שלו, כלל עגנון ב"ימים נוראים" כמה קטעים מצוינים משל עצמו, שיחס לספר הדמיוני "קול דודי", אשר נזכר בתמימות גמורה בביבליוגרפיה, ככתב-יד שברשות המחבר." באותה שנה יצר עגנון אנתולוגיה נוספת, "ספר סופר וסיפור", כשי לשלמה זלמן שוקן לקראת יום הולדתו השישים. בהפקת הספר, שהודפס בהידור ב-120 עותקים בלבד, עסק בנו של שוקן, גרשום שוקן.
בשנת 1935 רכש שלמה זלמן שוקן את העיתון "הארץ" ובעקבות זאת עבר עגנון לפרסם את סיפוריו הקצרים בעיתון זה, אף שקשתה עליו הפרידה מ"דבר", שבו היה מיודד עם העורך הראשי, ברל כצנלסון, ועורך המוסף לספרות, דב סדן. במאי 1939 מונה גרשום שוקן לעורך "הארץ", והביא למסורת של פרסום סיפור מאת עגנון בגיליון ערב ראש השנה ובגיליון ערב פסח מדי שנה.
שמאל|ממוזער|260px|עגנון ואסתר בחצר ביתם, 1966
עיקר מרצו של עגנון הוקדש בתקופה זו לכתיבת הרומן "אורח נטה ללון", העוסק בשבוש (היא בוצ'אץ') כפי שהיא נראית בעיניו של אורח מארץ ישראל, בן דמותו של עגנון. בכתיבת הרומן עסק עגנון באינטנסיביות במשך כשנה וחצי. ב-18 באוקטובר 1938 החל הרומן להתפרסם, כסיפור בהמשכים, מעל דפי "הארץ". הסיפור פורסם על גבי 139 גיליונות של העיתון, והפרק האחרון שלו פורסם בגיליון של 7 באפריל 1939. לאחר מכן עמל עגנון על פרסום הרומן כספר, השביעי בסדרת כל סיפוריו, וכהרגלו תיקן ושינה את הסיפור, חרף מחאותיו של גרשום שוקן. הספר יצא לאור בספטמבר 1939, זמן קצר לאחר הפלישה לפולין בתחילתה של מלחמת העולם השנייה.
בשנים ה'תרפ"ו - ה'תש"ב היה עגנון חבר בוועד הלשון העברית. הוא התפטר מוועד הלשון לאחר שאחדים מחברי הוועד מתחו ביקורת על לשונו, וייחסו לו שגיאות שלדעתו כלל לא היו שגיאות. עם ייסוד האקדמיה ללשון העברית בכסלו ה'תשי"ד נמנה עגנון עם חמישה עשר חברי האקדמיה הראשונים.
בקיץ 1941 יצא לאור "אלו ואלו", הכרך השמיני בסדרת כל סיפורי עגנון, ובו 47 סיפורים, ובהם סיפורי "ספר המעשים", הסיפור "הרופא וגרושתו" ועוד.
בשנת 1943 פורסמו הנובלה "שבועת אמונים", המתרחשת בתקופת העלייה השנייה, והסיפור "האדונית והרוכל".
בשנת 1945 יצא לאור "תמול שלשום", רומן המתרחש בארץ ישראל של ראשית המאה ה-20. סיפורים ששולבו בו פורסמו קודם לכן, החל משנת 1909, כסיפורים קצרים עצמאיים.
ב"לוח הארץ" לשנת ה'תש"ז פורסם הסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", המתאר מריבה בין שני תלמידי חכמים בחצי הראשון של המאה ה-19.
במדינת ישראל
שמאל|ממוזער|250px|מיופה הכוח של שוודיה בישראל, קרל לינדול, מבשר לעגנון על החלטת האקדמיה השוודית להעניק לו את פרס נובל לספרות. 20.10.1966
250px|ממוזער|שמאל|ש"י עגנון, 1966
בתחילתה של מלחמת העצמאות המשיכו עגנון ומשפחתו לגור בתלפיות, חרף הסכנה הכרוכה בכך בהיותה שכונת ספר, אך עם גבור הסכנה עברה אשתו של עגנון לגור בשכונת טלביה, ועגנון נותר לבדו בתלפיות. לאחר הכרזת העצמאות גברה הסכנה, ועגנון עבר לחדר שכור בשכונת רחביה, לא רחוק ממקום מגורי אשתו, והמשיך בעבודתו הספרותית. בסוף דצמבר 1948 יצא עגנון למנוחה בטבריה, אצל קרובי משפחה של אשתו. הבית בתלפיות נפגע מפגז במהלך המלחמה ונזקק לשיפוץ ממושך. בפברואר 1949 יצא גרשם שלום לשבתון בארצות הברית, ועגנון ורעייתו עברו להתגורר בבית משפחת שלום. באוקטובר 1949 חזרו עגנון ורעייתו לביתם בתלפיות.
במהלך מלחמת העצמאות החל עגנון בכתיבת הרומן "שירה", המתרחש בירושלים בשנות ה-30, ובמרכזו עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. פרקים ראשונים של הספר התפרסמו כבר ב"לוח הארץ" לשנת ה'תש"ט ובכמה מהלוחות הבאים, אך עגנון נמנע מלהשלים את הרומן ולפרסמו, והוא יצא לאור רק לאחר מותו.
בשנת 1950 פרסם עגנון את הנובלה "תהִלה", סיפורה של זקנה צדקת הגרה בירושלים. בהמשך אותה שנה פורסמו סיפוריו "המלבוש" ו"עידו ועינם", וכן מהדורה מתוקנת של "אורח נטה ללון". בשנת 1951 יצא לאור קובץ הסיפורים "סמוך ונראה" ובשנת 1952 יצא לאור קובץ הסיפורים "עד הנה". בעת ביקור בשוודיה בקיץ 1951, שנועד לשפר את סיכוייו לזכות בפרס נובל, לקה עגנון בהתקף לב. בתקופה זו החלה הוצאת שוקן, בראשותו של גרשום שוקן, להיערך להוצאה לאור של מהדורה חדשה של "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", וזו יצאה לאור בשבעה כרכים בקיץ 1953.
מאמצע שנות ה-50 התמקד עגנון ביצירות שאת מטרתן תיאר גרשם שלום "לשמר לדורות הבאים את צורות החיים שנדונו לכליה". ביצירות אלה נכללים הספרים "עיר ומלואה" ו"קורות בתינו" והסיפור "הדום וכיסא", שפורסמו לאחר מותו של עגנון (חלקים מהן פורסמו עוד בחייו). כן עסק ביצירת האנתולוגיות "אתם ראיתם", על מתן תורה, "ספר סופר וסיפור" וסיפורי הבעש"ט. חלקה הראשון של האנתולוגיה "אתם ראיתם" ראה אור בשנת 1959, והוקדש לשלמה זלמן שוקן, שנפטר זמן קצר קודם לכן. חלקיה הנותרים של האנתולוגיה ראו אור לאחר מותו של עגנון.
ממוזער|קברו של ש"י עגנון בהר הזיתים
בספטמבר 1959 סגרה עיריית ירושלים לתנועה בשעות הערב את הרחוב הסמוך למגוריו של עגנון, בעקבות תלונתו של עגנון שהרעש מפריע לו להתרכז בכתיבה.
בעקבות לחצו של המו"ל, גרשום שוקן, יצא לאור בשנת ה'תשכ"ב קובץ הסיפורים "האש והעצים", הכרך השמיני בסדרת "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון".
עגנון הוצע מספר פעמים כמועמד לפרס נובל ולבסוף בשנת 1966 הוענק לו פרס נובל לספרות בצוותא עם נלי זק"ש. היה זה אחד המקרים הבודדים שבו התחלקו שני זוכים בפרס הספרותי החשוב ביותר בעולם.
ב-18 במאי 1967 יצא עגנון לסיור בארצות הברית, אך עם פרוץ מלחמת ששת הימים החליט לקטוע את הסיור ולחזור ארצה. על החלטתו אמר לעיתונאים: "זה ביתי, זו ארצי. אני רוצה להיות עם עמי. הייתי חוזר אפילו ידעתי כי את פני יקדמו כל התותחים שבעולם". כשלושה חודשים לאחר מכן נענה עגנון לפנייתו של הסופר משה שמיר והצטרף אל מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקראה להחזיק בכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ולהתיישב בהם.
ב-7 ביולי 1969 לקה עגנון בשבץ מוחי שהותיר אותו משותק ופגע מאוד בכושר הדיבור שלו. עגנון הועבר למרכז הרפואי הרצפלד בגדרה, שם הייתה מאושפזת גם אשתו. גם בתקופה זו התייעצה איתו בתו, אמונה ירון, באשר לעריכת "שירה". באוגוסט 1969 החמיר מצבו. ב-17 בפברואר 1970, י"א באדר א' תש"ל נפטר ש"י עגנון במרכז הרפואי קפלן ברחובות. הוא הובא למנוחות בהלוויה ממלכתית ונטמן לפי בקשתו בבית הקברות בהר הזיתים.
יצירתו
עגנון החל את דרכו הספרותית כנאו-רומנטיקן, מקורי בסגנון ובתוכן גם יחד. בהמשך דרכו פיתח סגנון מודרני-ארכאי ייחודי. מבחינת התוכן, ביקש לגלות פנים חדשות ביהדות ובמיוחד בחסידות. מבחינת הסגנון, שילב אוצרות מהמדרש, מהספרות התורנית, מהקבלה, מסיפורי חסידים ומהמקרא. עגנון ניצל את כל אלה על מנת ליצור סגנון וירטואוזי, שקול ומחושב, שבולטת בו אהבה עזה ליהדות. עם זאת, קיימת ביצירתו של עגנון גם הסתייגות מסוימת ביחסו לגיבוריו ולהווייתם, הסתייגות הניתנת להתפרש בפנים שונות. עגנון הקפיד על מרחק ופרספקטיבה בין הסופר לנושאיו, מה שאפשר לו גישה אמנותית בגיבוש החומר שבידו. כתיבתו של עגנון איננה כתיבה של חסיד נלהב או מאמין דוגמטי, אלא של אמן בעל עין פקוחה, היודע את חוש הסאטירה לא פחות משהוא יודע את סוד אמונתם של גיבוריו. עגנון שם דגש לא רק על העלילה המרכזית אלא גם על הרבדים המוצנעים, הן של מרי והן של סבל, שהקשר שלהם לזמן, לתקופה ולהוויה המקומית הוא יותר בחזקת משל וסמל לתופעות כוללות יותר העומדות לפרקים על סף התפיסה הקוסמית-אוניברסלית.
דוגמה לכך היא הנובלה "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" בה מוצגת תמונה של העולם היהודי שאמנם חלף אם כי העמידה של עגנון על הטבע האנושי שמגלמות דמויות שני החכמים (כמו קנאה וכבוד) אוניברסלית בבסיסה.
במרבית יצירתו של עגנון קיים יסוד של סיפור עם או אגדה (כדוגמת הסיפור "האדונית והרוכל", הנובלה "בלבב ימים" או אוספי הסיפורים "סמוך ונראה" ו"סיפורי הבעש"ט"). עגנון מקפיד לא לפגוע בשלמות העניין על ידי גילוי נחפז של הלמדנות המסתתרת מאחורי הפרימיטיבי, הן במיצוי המאוויים העממיים (פולקלור), והן במיצוי המאוויים הדתיים. אמנם הוא משלב בסיפורים זרמי מעמקים של מרידה וכפירה, אך אלו אינם חורגים מהגבולות המותרים על פי התפיסה העממית בסיפור-עם או באגדת-עם. מנגד עגנון מחדיר בהדרגה, בנשימה אפית ארוכה וסבלנית, את הרובד הרעיוני המוצנע, שהוא לעיתים היפוכה הגמור של נימת הסיפור הגלוי. מכאן הבעיות המרובות שמעוררים היסודות הרעיוניים שבסיפוריו, יסודות סמליים, יסודות סאטיריים, יסודות פולקלוריסטיים כפשוטם ויסודות פואטיים. על כן פירושם הספרותי נקלע בהכרח למבוך של ספיקות, פרשות דרכים נסתרות של ניחוש מוטעה, מרחיק לכת או פשטני מדי. בסיפורי עגנון מתמזג יסוד האמונה עם יסודו הסקפטי המובהק של אמן, המשתמש ברקע, באווירה, בנוסח ובסגנון, כדי להטביע בסיפורים בעיות נרחבות ביותר, ולא תמיד מיוחדות דווקא למסכת החיים של היהדות, שאותה תיאר.
מקורות והשפעות ביצירתו
שמאל|ממוזער|250px|שלט שנהג עגנון לתלות ליד ביתו, ובו בקשה לעוברים ברחוב שלא להפר את מנוחת השבת.
יצירתו של עגנון יונקת מהיהדות על כל מרכיביה, בהם התנ"ך, ספרות חז"ל, קבלה, סיפורי חסידים, מנהגים, האמונה והלשון, וכל אלה באים לידי ביטוי ביצירתו, שהיא ייחודית מבחינת תוכנה ומבחינת שפתה. עגנון הושפע גם מהספרות הגרמנית בפרט, ומהספרות האירופית בכלל (שאותה קרא בתרגום לגרמנית). גם הספרות העברית החדשה השפיעה על יצירתו, ובין גיבוריו ניתן למצוא את בני העלייה השנייה.
גרשם שלום ציין כי "סיפורי עגנון מרובים בהם גלגולי מוטיבים שבאו לידו מדברי ראשונים, פשטו צורה ולבשו צורה ונעשו דבר חדש ואחיד בידיו. סיפורי האגדה הקטנים שלו הם חטיבות ספרותיות מושלמות, ששלמות צורתם משכיחה את גלגוליהם ברוחו של האמן מעניין לעניין". בהתאם לגישה זו עסקו חוקרים רבים בגילוי מקורותיו של עגנון. דוגמה לכך היא הסיפור "בלבב ימים" שאליו התייחסו חוקרים אחדים:
חוקר הספרות שמואל ורסס מציג הקבלות בין אירועים אחדים בסיפור "בלבב ימים" ובין אירועים המתוארים בספרים קודמים, כגון "ספר ידי משה", מאת משה ירושלמי, שיצא לאור ביידיש בשנת 1760, ונדפס מחדש בהוצאת שוקן בשנת תרצ"ח.
חוקר הקבלה משה חלמיש מוצא זיקה בין "בלבב ימים" ובין שלל מקורות קבליים.
שרה כ"ץ מוצאת זיקה בין "בלבב ימים" ובין שירי המסע בים של רבי יהודה הלוי, העוסקים בניסיונו לעלות לארץ ישראל.
על עמדתו של עגנון בנושא זה העיר חוקר החסידות גדליה נגאל:
עובדה היא שעגנון לא זו בלבד שהסתיר את מקורותיו החסידיים אלא שהוא אף הכחיש בפה מלא את קיומן של "השפעות" זרות. בשיחה עם דוד כנעני הודה עגנון אמנם שפעם אחת שיבץ סיפור חסידי באחד מסיפוריו, אך הודאתו זו באה להדגיש את חד-פעמיותו של המעשה ואת חריגותו.
נגאל הציג הסבר לגישתו זו של עגנון:
"מחד גיסא, המספר הדגול הכיר את קהל קוראיו וידע שלרובו, אם לא לכולו, המקורות החסידיים הם כספר החתום. מאידך גיסא, ידע עגנון כי אותם מתי מעט הבקיאים בסיפורת החסידית לדורותיה אינם "חשודים" על קריאת כתבי עגנון. ואילו במלומדים, החוקרים את סיפוריו ומדקדקים בהם לעיתים עד קוצו של יוד, בהם רצה עגנון להתל, בהעלימו מהם את מקורותיו."
נגאל הציג דרכים אחדות לקליטתם של מקורות חסידיים ביצירתו של עגנון: העתקה (מעשה נדיר), קליטה משבצת, קליטה מתמצתת, קליטה מרומזת ועיבוד ספרותי-אומנותי מרחיב.
לשונו המיוחדת
לשונו של עגנון ייחודית ומבוססת על מרכיבי לשון שמקורם במסורת היהודית: מקרא, מדרשים, לשון המשנה וחז"ל, אגדות חז"ל וסיפורי חסידים. חלק מן המילים בהן השתמש השתלבו בשפת היום-יום עד לימינו.
מלבד מילים מיוחדות היה לעגנון גם ריתמוס ייחודי, מבנה ייחודי של משפטים וסגנון ייחודי ובולט. אך עם זאת קשה להסביר אותו, ולכן הוא הפך לנושא של מחקרים רבים. סגנונו הייחודי של עגנון מועבר לקורא עם כל משפט ביצירותיו.
דוגמאות:
הכנסת כלה: "מעשה בחסיד אחד שהיה עני גדול ומדוכא בעניות רחמנא ליצלן והיה יושב על התורה ועל העבודה ורחוק מהויות העולם ולא היה לו שום מסחר ומשא ומתן כשאר כל אדם, רק בתורת ה' חפצו בנגלה ובנסתר."
אורח נטה ללון: "ערב יום הכיפורים אחר חצות יצאתי מן הרכבת המהירה לרכבת הפשוטה שהולכת לעירי. יהודים שהיו עמי בדרך נפטרו והלכו להם ועירונים ועירוניות נכנסו ובאו."
בדמי ימיה: "בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה. כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה. רעותיה ושכנותיה לא באו לבקרה וגם אבי לא הקדיש את קרואיו. דומם עמד ביתנו ביגונו, דלתיו לזר לא נפתחו."
סיפור פשוט: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה. רופאים ורפואות אכלו את יגיעה ואת החולה לא רפאו. אלקים בשמים ידע את מכאובה ונטלה מן העולם."
תמול שלשום: "כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העלייה השנייה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה."
עד הנה: "בימות המלחמה הגדולה דרתי במערבה של ברלין. בפנסיון קטן ברחוב הפסיונים מצאתי לי חדר וגזוזטרא. קטן היה החדר, כיוצא בו הגזוזטרא. אבל אדם שכמותי שיודע לצמצם עצמו מוצא בהם בית ודירה."
בחנותו של מר לובלין: "כדרכי כל ערב שבת כך אותו ערב שבת הלכתי לשוק ליקח לי צורכי השבת ולילך לבית המרחץ."
אריאל הירשפלד העיר על לשונו של עגנון:
בקיאותו הפנומנלית של עגנון בכל עבריה של העברית, והיכרותו האינטימית והנרגשת עם הביטויים הספרותיים של היהודים לאורך ההיסטוריה, יצרו בו מעין לשון מרחפת: לשון הנמצאת גם בעל־זמן של העברית. תודעתו היוצרת הקשיבה תמיד לכל מיתריו של כלי הנגינה הגדול הזה של העברית, והייתה קשובה במיוחד להדים הפנימיים שלה – לאותן זיקות־הד בין מילים וסמלים בתוכה. היוצא מכך הוא שלמרות הרושם המובהק כל כך של הסגנון העגנוני, הוא משנה את צביונו בגמישות בלתי רגילה, ואין סיפור, בין סיפוריו הגדולים, הדומה לרעהו בסגנונו.
הבלשן מנחם צבי קדרי ציין שכדי ללמוד על יחסו של עגנון לשפה העברית אין להתייחס להצהרותיו, אלא למעשיו, כפי שהם מתבטאים ביצירתו. להמחשת קביעה זו הביא שני פרטים:
דמויותיו של הסופר לא פסקו מללגלג על "בית החרושת למלים" - ועד הלשון, אך עגנון היה חבר פעיל בוועד זה ולאחר מכן באקדמיה ללשון העברית.
עגנון נלחם בחידושי המילים של בן-יהודה ובמשך זמן רב התנזר מהם, אולם הבדיקה באוצר המילים של "שירה" העלתה שרבים מחידושים אלו ומחידושי האקדמיה משמשים בלשונו של המחבר.
לחקר לשונו ויצירתו הפיקה אוניברסיטת בר-אילן קונקורדנציה ממוחשבת של יצירותיו.
היחסים בין ש"י עגנון לאסתר אשתו
הקשר בין ש"י עגנון ואסתר אופיין באהבה קירבה ושותפות. אסתר הגיעה ממשפחה מבוססת בעוד עגנון הגיע מעיירה שכוחה בגליציה. בגרמניה גרו בני הזוג וילדיהם בשגשוג ונוחות. עגנון ידע שבארץ אסתר וילדיהם יתמודדו עם תנאי חיים קשים ודאג מכך. בנוסף לקושי הקשור לתנאים אלו, נאלצו להתמודד מספר פעמים עם נדודים וערעור הבית - שריפת הבית בהמבורג, רעידת אדמה גדולה ב-1927, שפגעה מאוד בביתם שברחוב שמאי, בזיזה והרס מוחלט של ביתם בתלפיות במאורעות תרפ"ט שהובילה למעבר של אסתר והילדים לחיפה. עגנון שנשאר בעת המאורעות בירושלים כתב לאסתר: אנחנו צריכים להתחיל הכל מחדש, הבית שודד ומה שלא לקחו השודדים שיברו...אנחנו נחדש את ימינו. אל תדאבי ואל תשימי ליבי לכך".
עיסוקיה העיקריים של אסתר היו העתקת כתבי היד של עגנון מכתב יד למכונת כתיבה, ניהול משק הבית וטיפול בילדים. אך עיסוקים אלה בלבד לא סיפקו את אסתר שרצתה גם ללמוד ולעבוד. הדבר יצר מחלוקת בין בני הזוג כיוון שעגנון לא רצה שתצא לעבוד מחוץ לבית. כשרצתה לעבוד כמורה להתעמלות כתב לה כי הוא איש מהדור הישן וככזה קשה לו שתצא למקום זר ושתעזור בפרנסתם. הוא העדיף שתלמד משהו לשם שעשוע בלבד. אף על פי כן אסתר הודיעה לבעלה כי היא יוצאת לעבוד במוזיאון הארכאולוגי וכי היא מקווה שישלים עם הדבר.
ברגעים המשותפים האחרונים של בני הזוג, אסתר שלקתה בדמנציה ולא זיהתה את עגנון מזה תקופה ארוכה, זיהתה אותו לפתע. בלילה שלאחר מכן לקה בליבו ומת.
יחסו לעירו – בוצ'אץ'
שמאל|ממוזער|310px|עיר הולדתו של עגנון, בוצ'אץ'
עגנון הרבה לכתוב על עיירת ילדותו, בוצ'אץ'. ביצירותיו המוקדמות שיבש עגנון את שמה של עירו מ"בוטשאטש" ל"שבוש", אולם לאחר השואה חזר לקרוא לה בשמה האמיתי:
ביצירות רבות השתמש עגנון בעיירת ילדותו בוצ'אץ' כמיקום העלילה: "סיפור פשוט", "אורח נטה ללון" ורבות אחרות. על פי רוב העיירה אינה משמשת אך ורק כמיקום אלא כחלק חשוב מן היצירה, אם דרך ביקורת ואם מתוך געגועים. הנובלה "בתוך עירי" עוסקת כולה בעיירה, ולה מוקדש הכרך "עיר ומלואה", שיצא לאור שלוש שנים לאחר פטירתו של עגנון.
באוסף הסיפורים "עיר ומלואה" מנסה עגנון לשחזר את קורות העיר בוצ'אץ' לאחר השואה וחורבן הקהילות באירופה. וכך הוא כותב בהקדמה לספר, שהוא הארוך בספריו:
הסיפורים הכלולים בספר מספרים על העיר מראשיתה, על אנשיה בעיקר היהודים אך גם על האוכלוסייה הכללית, על שקיעתה ועל חורבנה של הקהילה היהודית בידי הנאצים וכוללים קטעים אוטוביוגרפיים רבים. הסיפור החותם כרך זה, "הסימן", הוא קינה על חורבנה של קהילת בוצ'אץ' בשואה.
יחסו לירושלים
ממוזער|טקסט=העגנון במרכז התמונה, ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים, לצדו איניאציו סילונה ולאה גולדברג|עגנון במרכז התמונה, ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים, לצדו איניאציו סילונה ולאה גולדברג|250px
שמאל|ממוזער|240px|עגנון חותם על אחד מספריו לראש העיר ירושלים טדי קולק, 1967
ברבים מספריו מתאר עגנון גם ערים בארץ, בעיקר בתקופת העלייה השנייה, התקופה בה הוא עצמו עלה ארצה. ירושלים, העיר שבה התגורר יותר מ-40 שנה, זוכה למקום נרחב בסיפוריו.
בספרו "תמול שלשום" עגנון מרבה לתאר את היישוב, ובעיקר את ירושלים ויפו. לקראת סוף הספר הוא מתאר את השקיעה בירושלים:
צמחונות
עגנון היה צמחוני, בין השאר בהשפעת ביקור בבית-מטבחיים בימי נעוריו ובהשפעת הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הצמחונות היא מוטיב נפוץ המוזכר בהרבה מיצירותיו. בין השאר, חמדת, גיבור הסיפור "גבעת החול" הוא צמחוני, האורח, גיבור הספר ״אורח נטה ללון״, וכך גם דמותו של המספר ב"עד הנה", ודודו של הירשל ב"סיפור פשוט".
יחד עם זאת, עגנון כתב בפירוט רב תאורים עסיסיים של ארוחות ושל פריטי מזון שעלו על שולחנותיהם של גיבוריו, וביניהם גם של מאכלי בשר, עופות ודגים, על תבליניהם ורוטביהם (בין היתר, בסיפורים "אצל חמדת", "הכנסת כלה", ועוד). כרגיל בסיפוריו של עגנון, לא ברור אם כוונתו הייתה לבטא את אהדתו של הכותב לסועדים ולהנאתם מהאכילה, או שלהפך - אם יש בכך ביקורת עדינה ומרומזת על תאוות האכילה, ובפרט על התאווה לבשר. ייתכן גם, ששני המניעים התקיימו זה בצד זה.
ספריו וסיפוריו
בסיפורו "עגונות" הפתיחה כתובה כולה על דרך המדרש והאגדה בדבר אהבת הקב"ה לעמו. המשך הסיפור - בעיית האהבה הנכזבת. בעיית הקנאה והעגינות הנפשית, בעיית קנאתה של אישה באישה. גיבורת הסיפור, דינה, מפילה את ארון הקודש, מפני שסברה וקיבלה שארון זה משך אליו את האומן בן-אורי שאותו אהבה. דרך ההרצאה והתיאור נשארת בתחום העממי-אגדי, ואילו מאוויי הגיבורים מפליגים לעולם אנושי מורכב, שגם הטרגדיה היוונית יכלה להעלותם.
"והיה העקוב למישור", יסודו בסיפור-עם מראשו ועד סופו, ועיקרו - סיפורו של אמן המדובב מאורעות חיים וסבל של אנשים. הלשון היא מקראית בחלקה ופרוזה פיוטית בחלקה, אפוס עממי כנתינתו, על כל העיוותים שבו ועל ההגות החסידית-עממית שבו. מנשה-חיים, גיבור הסיפור, יורד לקבצנות ולחטא. התעלותו בייסוריו, בפרישה מביתו, אחרי שנודע לו כי אשתו הייתה לאחר, בחייו בבית-הקברות. מי שהיה חלאת-אדם, נעשה קדוש מעונה – מוטיב מקובל גם ביצירותיהם של נאו-רומנטיקנים לא-יהודיים.
שמאל|ממוזער|250px|חדר העבודה של עגנון עם ספרייתו הענקית
ב"הכנסת כלה" נכנס המספר לפני-ולפנים של מעיין השראתו העיקרי - החסידות הגליצאית. המאחד את הסיפורים השונים הוא ר' יודל החסיד, שנודד ממקום למקום ומקבץ כסף כדי להשיא את בנותיו. בנדודיו מתגלות קהילות יהודיות ואנשים יהודים בגליציה, אמונותיהם ודעותיהם – יסוד סיפורי ידוע גם בספרות הכללית וגם בספרות העברית. בצד היסודות הפולקלוריים העשירים יש בסיפורים אלה ממיטב הסאטירה של עגנון. רבי יודל חסיד, עם כל הגרוטסקי שבו, הוא מהסמלים השלמים ביותר של הרוחניות היהודית ושל האידיאליזם היהודי בתפיסתו של עגנון.
ב"הנידח" תיאר עגנון את שני המחנות, של החסידים ושל ה"מתנגדים". ואילו "הנידח" הוא גרשום, הנאבק בין שני המחנות.
על עלייתם לארץ ישראל של תשעת החסידים הראשונים מבוצ'אץ' מספר עגנון ב"בלבב ימים". במתווה הסיפורי מוטעמת אהבת גיבוריו לארץ, אמונתם האידיאליסטית, מאווייהם לעולם של "ירושלים של מעלה", אגדת-עם מהולה בפלא ובמציאות המגושרים בחלומות-אידיאלים, הגישור האופייני לעגנון.
ב"סיפור פשוט", שהיה לשני מבין ספריו, נטש עגנון את סגנון הכתיבה הפיקרסקי שאפיין את "הכנסת כלה", עבר לכתיבה בסגנון רומן המשפחה האירופי, דוגמת "בית בודנברוק" של תומאס מאן, וטווה סיפור ריאליסטי לחלוטין המתרחש על רקע המציאות החברתית של גליציה היהודית בראשית המאה ה-20, מציאות שעגנון הצעיר הכיר באופן בלתי-אמצעי. הספר מעלה את הקונפליקט של היחיד העומד בין שאיפתו למלא את רצונותיו לבין לחצי החברה בעלת הערכים הבורגניים. הסיפור מתרחש בעיירה שבוש (למעשה, בוצ'אץ') ובסביבותיה, ומופיעות בו דמויות רבות, המייצגות יחד קשת חברתית רחבה. במרכז מוצבות שתי משפחות: משפחת הורוביץ', חנוונים מהעיירה שבוש, ומשפחת צימליך, בעלי אחוזה בכפר מאליקרוביק. שתי המשפחות נקשרות בקשרי נישואין, ופרשת השידוכים והנישואים של ילדי שתי המשפחות האלה - הירשל הורוביץ ומינה צימליך - היא הציר שעליו נשען הרומן, וממנה נבנית עלילתו. כך בדיוק הגדיר עגנון את הרומן כשהעלה לראשונה את שמו במכתב לשוקן במאי 1931: "ספור פשוט תולדות נישואין".
הרומן "אורח נטה ללון" מתאר ביקור שעורך המספר בעיירת הולדתו שבוש (היא בוצ'אץ' מולדתו של עגנון). יש הרואים ספר זה כסיכום חוויותיו של עגנון מביקורו בבוצ'אץ' בשנת 1930. המספר מתאר את העיירה בשיממונה ובשקיעתה אחרי מלחמת העולם הראשונה. בספר נישאת קינה חרישית על העבר שחלף, על אשר היה ואיננו עוד.
המעבר מארץ-האידיאל אל ארץ-המציאות משנה את הנוסח ואת המאוויים, כמו שמתואר ברומן הארצישראלי של עגנון - "תמול שלשום". הימים הם ימי העלייה השנייה. המספר מתגלה במלוא כוחו כסטיריקן וכמוכיח, הרואה צורך להפסיק מדי פעם את השלווה הציורית-אפית. שני העולמות, המתקיימים כאן זה במחיצת זה, מתוארים על המיוחד להם ובעיקר על המומים שבהם, מומים שהאידיאליסט נתקל בהם בהכרח בארץ-ההתגשמות. מצד אחד - חוסר השורשיות בקרקע שנועדה להיאחזות שורשית, ומהצד האחר - עולמם של החשוכים והצבועים. בין ציוריו המושלמים ביותר בסימבוליקה שבהם, ציור הכלב בלק, שעל עורו כתב יצחק קומר "כלב משוגע". גורל השניים דומה במידה רבה. ואולם בלק הכלב מביא עמו את סערת ההתפרצות, שבמרבית סיפורי עגנון היא, לכל היותר, נמה במעבי ההרצאה האפית השקטה. בלק הוא זה שקורע צעיף זה. כאן מבקש עגנון להשמיע את תוכחתו, והפעם בקול מוגבה ונשמע לרבים.
ב"ספר המעשים", שהוא מקבץ של סיפורים קצרצרים בעלי אופי סוריאליסטי, הציג עגנון בפעם הראשונה בחייו סדרה של סיפורים המושתתים על עלילה שבה האירועים מתרחשים בזה אחר זה ללא כל קשר סיבתי ביניהם, תוך ויתור מוחלט על הצורך ליצור עולם דמוי מציאות. עגנון, שהיה לסופר המקפיד על אורח חיים יהודי והצטייר בעיני רבים ממבקריו ככרוניסטן של החיים היהודים וכמי שהקים לתחייה את הסיפור היראי, התגלה לפתע, בעזרת סיפורים אלו, כסופר מודרני במלוא מובן המילה, שכתיבתו נותנת ביטוי למצבי חרדה קיומיים באמצעות טכניקה חדשנית המערערת על המסורת של הריאליזם, שבמסגרתה פעל עד אז. מהלך מפתיע זה בכתיבתו של עגנון התרחש במידה רבה בהשראתם של זיגמונד פרויד ופרנץ קפקא, שכתביהם היו מוחזקים דרך קבע בין ספריה של אשתו. למרות זאת, לא פסק עגנון מלומר כי סיפורים אלו הם האישיים ביותר בכתביו והם לא הושפעו מאף אדם אחר, כולל קפקא:
"בחנותו של מר לובלין" הוא רומן קצר המספר את סיפורו בגוף ראשון במהלך שהותו בגרמניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. במהלך הרומן מתאר עגנון את שהותו בלייפציג ואת קורותיו שם על מגוון האנשים אותם הוא פוגש. הרומן פורסם רק לאחר מותו של עגנון.
"שירה" הוא הרומן האחרון שכתב עגנון לפני שחלה ואותו לא הספיק להשלים. במרכזו של הרומן עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה ביזנטית באוניברסיטה העברית בירושלים הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. עלילת הרומן מתרחשת בירושלים של ימי המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20.
הרומן "עד הנה" מתאר את שיטוטיו חסרי הפשר של המספר בעריה של גרמניה, כשהתערערות סדרי חייו, כמו גם המראות והאנשים שהוא פוגש, הם עדות לתהליך התפוררותה של הרקמה החברתית של גרמניה בעטיה של מלחמת העולם הראשונה. שיטוטיו מגיעים לקִצם עם עלייתו של המספר לארץ ישראל. הרומן שנכתב בלשון דיווחית היה חידוש בספרות העברית ולכן חשש עגנון להוציאו לאור בימי חייו עד הגעתה של ביקורת חיובית מצדו של קורצווייל. קורצווייל טען כי המבנה המפורק נובע במישרין מן הכרה כי העולם הישן, המסודר הקלאסי, נמצא בתהליכי התפוררות, ולכן הצורות הקלאסיות של הביטוי אינן הולמות עוד את תיאורה של המציאות החדשה כאשר המניע העיקרי לשינוי בראיית המציאות הוא מלחמת העולם הראשונה, שבעבר הייתה נוכחת במובלע בכתבי עגנון ("פרנהיים", "בין שתי ערים") אולם זו הפעם הראשונה שהייתה אצלו לנושא ראשי. בעקבות "עד הנה" הוזכר עגנון בנשימה אחת עם שמותיהם של קפקא, ג'יימס ג'ויס, רוברט מוסיל או הרמן ברוך בישראל ומחוצה לה. על כך אמר קורצוויל: "כאן, בישראל, בלשון העברית, מתחולל אחד התהליכים המעניינים ביותר בדרך התפתחותו של הסיפור המודרני."
מאפייני כתיבתו
התמקדותו בכתיבה
עגנון ראה את הכתיבה כמרכז עולמו והקדיש לה את כל זמנו, תוך שהוא נמנע כמעט לחלוטין מפעילות ציבורית (בניגוד לסופרים אחרים בני דורו, כדוגמת חיים נחמן ביאליק, שהקדישו חלק ניכר ממרצם גם לפעילות ציבורית). הוא העיד על עצמו: "אין אני איש מעשה, ואילו נתנו לי את הברירה מן השמים, קרוב לוודאי שהייתי בוחר ברוח ולא במעשה", וכן "מטבעי אני איני מדיני. רואה אני כל צורה של שלטון כדבר שעשוי מלכתחילה להשתנות וצריך שישתנה והכרח שישתנה, אלא אפילו משתנה, אינו אלא חילוף צורה בצורה וצרה בצרה".
מעורבותו בפעילות ציבורית הייתה מצומצמת ובאה לידי ביטוי בחברותו בוועד הלשון העברית ובחתימתו על מנשר ההקמה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. מאורעות תרפ"ט, שבהם נפגעו ביתו וכתביו בשכונת תלפיות שבירושלים, הובילו אותו למתיחת ביקורת על אנשי "ברית שלום" הפציפיסטים.
עגנון העיד על עצמו: "פעמים הרבה ראיתי מעשים שידעתי שאני צריך לומר אל תעשה אבל ידעתי שלא ישמעו לי, וכבר אמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כן מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". הוא חרג מגישה זו בסאטירות "פרקים של ספר המדינה".
כתב ידו
שמאל|ממוזער|240px|כתב ידו של ש"י עגנון
גרשם שלום תיאר את התרשמותו מכתב ידו של עגנון:
ליטוש בלתי פוסק
מאפיין מובהק של כתיבתו של עגנון היה עיסוקו הבלתי פוסק בליטוש כתביו, ליטוש שביצע הן במהלך כתיבת הסיפור קודם מסירתו לדפוס, הן בעת מסירתו לדפוס על גבי דפי ההגהה, ואף לאחר שפורסם, כהכנה למהדורה מתוקנת שלו. גרשם שלום ציין כי מאפיין זה ניכר כבר בראשית ימיו כסופר: "נטייתו החזקה לשלמות נעשתה בולטת למדי כבר באותה תקופה. הוא היה כותב וחוזר וכותב את סיפוריו שש או שבע פעמים, תכונה שהפכה במשך הזמן לצרתו הצרורה של המו"ל שלו, מפני שנוהג היה להכניס שינויים בכתביו, אפילו תוך כדי הגהתם". במסיבה ליום הולדתו החמישים סיפר עגנון: "לפי שעה אזכיר לברכה את המספר הנלבב ש. בן ציון שטרח עלי הרבה והדריכני בעבודת הסיפור. עד שלא באתי לארץ ישראל כותב הייתי שבעה סיפורים ביום אחד ולא טרחתי עליהם לעבור עליהם ולתקן בהם אות. על ידי ש. בן ציון הכרתי שטוב פלפל חריף אחד מסל מלא דלועים".
שמאל|ממוזער|240 פיקסלים|עגנון נהג לכתוב בעודו עומד ליד דוכן הכתיבה מול החלון
הסיפור "עגונות", למשל, פורסם במהלך השנים בארבע גרסאות. בקרב חוקרי עגנון יש המנתחים את ההבדלים בין גרסאותיו השונות של הסיפור, ומאתרים את מגמת השינוי.
תכונה זו אפיינה את עגנון עד לאחרית ימיו. אף בחודשים האחרונים לחייו, בעת שאושפז בבית חולים וניטלה ממנו יכולת הדיבור והכתיבה, ישבה איתו בתו, אמונה ירון, ונועצה בו בעניין עריכת ספרו "שירה", תוך שהוא עונה לה במנוד ראש על תיקונים שראוי לעשותם.
דן לאור משער שמאפיין זה ושאיפתו לשלמות היו בין הגורמים לכך שעגנון נמנע מלפרסם ספרים חדשים בשנותיו האחרונות, אף שהמשיך לכתוב: "ייתכן שגילו ומחלת הלב שלקה בה עשו את שלהם, ולעגנון היה קושי אמִתי להשלים את הכנת הספרים לדפוס - מלאכה שתבעה ממנו השקעה עצומה בסידור החומר, בארגון המבנה, בליטוש אחרון, בהתקנת כתב-היד לדפוס, בתיקונים, בקריאת הגהות ובתיקונן. היקף התיקונים שנדרש בעיניו של עגנון היה לעיתים כזה שחייב אותו לכתוב את הטקסט כמעט מחדש."
מלאכת הליטוש נמשכה גם לאחר פטירתו של עגנון - בשנת 1998 יצאה לאור מהדורה מחודשת של שמונת הכרכים "הלבנים" (אלה שיצאו לאור בחיי עגנון), ובה 551 תיקונים, מרביתם תיקונים שרשם עגנון בעותקים שבביתו.
הוקרה ופרסים
כבר עם הוצאת ספריו הראשונים זכה עגנון להכרה ופרסום. אביגדור המאירי, בספרו "השגעון הגדול", הדן בזכרונותיו כחייל וקצין יהודי בצבא האוסטרו-הונגרי בעת מלחמת העולם הראשונה, הוא מתאר כיצד נכנס לעיירה בוצ'אץ' ההרוסה וחיפש את בית עגנון.
עגנון זכה להוקרה רבה, שהתבטאה בפרסים רבים שהוענקו לו, ובמוספים נרחבים בעיתונים לציון יום הולדתו החמישים, השישים, השבעים, השבעים וחמישה והשמונים. כן מעיד על כך הסיפור הבא: עגנון התלונן כי התנועה בכביש ליד ביתו ברחוב קלאוזנר, בשכונת תלפיות בירושלים, מפריעה לשנתו, ובתגובה הפכה עיריית ירושלים את הרחוב לחד-סטרי, וקבעה שלט שעליו נכתב: "נהג אדיב! אנא שמור על השקט בנסיעתך ברחוב זה".
עגנון היה סופר עטור פרסים. הוא זכה פעמיים בפרס ביאליק (בשנים 1934 ו-1950), ופעמיים בפרס ישראל (בשנים 1954 ו-1958).
ב-1946 זכה בפרס אוסישקין על ספרו "תמול שלשום". בנאום הזכייה אמר:
בשנת 1958 הוענק לו תואר דוקטור של כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1967 הוענק לו תואר זה מטעם מכון ויצמן למדע.
פרס נובל
שמאל|ממוזער|250px|דיפלומת פרס נובל של עגנון
כבר בשנת 1946 החל שלמה זלמן שוקן לפעול להענקת פרס נובל לספרות לעגנון. לשם כך כתב ברוך קורצווייל, מחוקרי עגנון הבולטים, חוות דעת מקיפה, שנשלחה לאקדמיה השוודית בידי פרופ' שמואל הוגו ברגמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, משום שקורצווייל היה באותה עת מורה בבית ספר תיכון.
בשנת 1951 הגישה האוניברסיטה העברית בשנית את מועמדותו של עגנון לפרס. עגנון יצא לביקור בסטוקהולם שבו נפגש עם סופרים ומבקרים, אך הביקור נקטע לאחר שעגנון לקה בהתקף לב ואושפז במשך שבועות אחדים.
בשנת 1963 יזם גרשום שוקן את תרגום כתבי עגנון לשוודית ("והיה העקוב למישור" תורגם לשוודית עוד ב-1925), לאחר שכבר תורגמו לשפות אחדות. בעקבות זאת פורסמו בשוודית, בהוצאת "בונייר" (Bonnier), אחדים מכתבי עגנון. בשנת 1964 יצא לאור תרגום לגרמנית של "אורח נטה ללון", וזכה לביקורות אוהדות.
בדצמבר 1964 חידש גרשום שוקן את יוזמתו של אביו, ופנה לקורצווייל, שבינתיים הפך לראש המחלקות לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, וזה שלח לקרן נובל המלצה להענקת הפרס לעגנון, שאליה צירף את המלצתו משנת 1947.
בשנת 1966 נשאה היוזמה פרי (לאחר ששמו של עגנון הוגש הפעם על ידי הסופר השוודי אייווינד יונסון), ועגנון הוכרז כחתן פרס נובל לספרות. הפרס הוענק במשותף לעגנון ולמשוררת היהודייה נלי זק"ש (הענקת פרס נובל לספרות במשותף לשני זוכים היא אירוע נדיר למדי, והוא נשנה מאז רק פעם אחת). כאשר הגיע לביתו שר החינוך והתרבות זלמן ארן לבשר לו על החלטת ועדת הפרס, הגיב עגנון בחוסר אמון ואמר "עורבא פרח".
בנאומו בטקס קבלת הפרס הציג עגנון את עצמו במילים הבאות:
קטע זה מנאומו הודפס ברבות השנים על השטר של חמישים שקלים חדשים בסדרה ב' (1999–2014), שהנציח את דמותו של עגנון.
מורשתו
שמאל|ממוזער|200px|עגנון הופיע על שטר 50 שקל בשנים 2014-1985
שמאל|ממוזער|200px|מעטפה לזכרו של עגנון שיצאה לאור באוקראינה
לאחר מותו של עגנון המשיכה בתו, אמונה ירון, לעסוק בהוצאה לאור של כתבים מעזבונו, ומספר ספריו שפורסמו לאחר מותו עולה על מספר הספרים שפרסם בחייו.
ארכיונו של עגנון נמסר על ידי משפחתו לבית הספרים הלאומי בירושלים. בית עגנון שבשכונת תלפיות עבר לרשות עיריית ירושלים, והוא פתוח למבקרים. בבית עגנון נמצאת הספרייה של עגנון, בה כתב את ספריו. יש בה ארכיון גדול של ספרי קודש, חלקם עתיקים ביותר מהמאה ה-16, ואפשר למצוא שם, לצד ספרי קודש וקבלה, גם ספרים של גתה, שפינוזה, ואחרים.
עגנון הוא הסופר הנחקר ביותר בספרות העברית, ומספר הספרים והמאמרים שיצאו לאור ועוסקים ביצירתו רב. בין חוקריו המובהקים ניתן למנות את ברוך קורצווייל, דב סדן, הלל ויס, ניצה בן-דב, דן לאור ורוחמה אלבג. אל קורצווייל היה לעגנון יחס מיוחד, ובמכתב ששלח אליו כתב: "איש לא העמיק כמוך בניתוח הסיפורים". עגנון ראה בו את הפרשן ליצירותיו, ושלח את השואלים לכוונתו בסיפורים לעיין במחקריו של קורצווייל. מתוך כך נוצר קשר אישי ביניהם, ועגנון פעל למינויו של קורצווייל לראש המחלקות לספרות עברית ולספרות עולם באוניברסיטת בר-אילן, כאשר זו הוקמה. להנגשת יצירתו של עגנון פרסם אברהם הולץ מהדורה מוערת ומאוירת של "הכנסת כלה", ונפתלי גינתון פרסם מהדורות מוערות לאחדים מסיפורי עגנון.
ב-17 במרס 1981, דאר ישראל הנפיק בול דאר להנצחת זכרו של עגנון שעליו מופיע דיוקנו . הבול עוצב על ידי האמנית רות בקמן מלכא. בתקופת מכירת הבול, מכר דאר ישראל 1,842,000 בולים אלה.
בשנת 1985 ושוב בשנת 2000 בנק ישראל הנפיק שטר של חמישים שקלים חדשים (בשתי גרסאות) שעליו דיוקנו. בצדו האחד של השטר הופיעו דיוקנו של עגנון, מעמד הכתיבה שעליו כתב ונמצא בספריית ביתו בירושלים, וקטע מדבריו בטקס קבלת פרס נובל. בצדו השני של השטר מוצג ציור של ירושלים, רשימה של כל ספריו, וברקע - אותיות שעפות באוויר, כזכר לשרֵפה בגרמניה בשנת 1924, כעין גווילים שרופים של כתביו שאותיותיהם עולות השמימה בעת השרפה.
בשנת 2013 יצא לאור סרט תיעודי על חייו בהשתתפות בני משפחתו, ששודר בערוץ הראשון. שם הסרט "מוקדש לנוות ביתי" וחלק גדול מהסרט עצמו מתמקד בזוגתו של עגנון וביחסים המורכבים ביניהם.
ממוזער|רחוב ש"י עגנון, רעננה
רחובות רבים ומוסדות חינוך בישראל נקראים על שמו,בהם רחוב בתל אביב, רחובות, חיפה, ראשון לציון, רעננה, פתח תקווה, אשדוד, חולון, נהריה, גן יבנה, רמת השרון, וטירת הכרמל. וכן רחוב בבוצ'אץ' באוקראינה בה נולד ורחוב בבאד הומבורג, גרמניה בה גר מספר שנים.
כתביו
יצאו לאור בחייו
סיפוריו של עגנון וקטעים מהם התפרסמו תחילה בכתבי עת שונים, ולאחר מכן קובצו בשמונה כרכים של כל כתביו:
הכנסת כלה (1931): אפוס המתאר את יהדות גליציה בתחילת המאה ה-19.
בשובה ובנחת (1934): כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון. כרך 6. הוצאת שוקן, ברלין תרצ"ה.
מאז ומעתה. הנדח. והיה העקוב למישור (1934): כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון. כרך 3. הוצאת שוקן, ברלין תרצ"ה.
אלו ואלו: קובץ סיפורים: "הנדח", "והיה העקוב למישור", "עגונות", "בלבב ימים" ועוד.
על כפות המנעול (1923): אוסף סיפורי אהבים: "בדמי ימיה", "סיפור פשוט", "הרופא וגרושתו", עובדיה בעל מום ועוד.
אורח נטה ללון (1938): רומן.
תמול שלשום (1945): רומן בארבעה חלקים.
סמוך ונראה (1951): קובץ סיפורים: "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", "אצל חמדת", "בין שתי ערים", "האדונית והרוכל", הקובץ "ספר המעשים", הסאטירות "פרקים של ספר המדינה", "פתיחה לקדיש - אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל".
עד הנה (1952): קובץ סיפורים: "עד הנה", "תהִלה", "שבועת אמונים", "המלבוש", "פרנהיים", "עידו ועינם" ועוד.
האש והעצים (1962): קובץ סיפורים: "סיפורי הבעל שם טוב", "עד עולם" ועוד.
יצאו לאור לאחר מותו
שירה (1971): רומן שעלילתו מתרחשת בירושלים של סוף שנות השלושים.
עיר ומלואה (1973): קובץ סיפורים ואגדות על בוטשאטש, עיירת הולדתו של עגנון
בחנותו של מר לובלין (1974): מתרחש בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה
לפנים מן החומה (1975): קובץ של ארבעה סיפורים
מעצמי אל עצמי (1976): קובץ של מאמרים ונאומים
פתחי דברים (1977): סיפורים
יידישע ווערק, אריינפיר דב סדן, הערברעישער אוניווערסיטט אין ירושלים, יידיש אופטיליג, קאמיטעט דאר יידשער קולטר, קול-ישראל, תשל"ז, 1976 - אוסף סיפורים ושירים שכתב עגנון ביידיש בשנים תרס"ג-תרס"ז.
ספר סופר וסיפור (1978): סיפורים על סופרים ועל ספרים מן המקורות היהודיים.
קורות בתינו (1979): שני סיפורים, האחד על משפחה יהודית בגליציה והשני על תולדות משפחתו של עגנון
אסתרליין יקירתי: מכתבים תרפ"ד-תרצ"א (1924-1931) (1983): מכתבים בין עגנון לאשתו
תכריך של סיפורים (1985): קובץ סיפורים
ש"י עגנון – ש"ז שוקן: חילופי אגרות (תרע"ו – תשי"ט) (1991): מכתבים בין עגנון למו"ל שלו.
מסוד חכמים (2002): מכתבים ואגרות בין עגנון לבין ברנר, ביאליק, ירוחם פישל לחובר, ברל כצנלסון ודב סדן.
אסופות שערך
ימים נוראים - ספר מנהגות ומדרשות ואגדות לימי הרחמים והסליחות, לראש השנה וליום הכיפורים ולימים שבינתיים (1938)
אתם ראיתם - פשטים ומדרשים, (1959): אנתולוגיה לחג השבועות
ספר סופר וסיפור
סיפורי הבעש"ט
המחזת כתביו
סיפוריו של עגנון הומחזו פעמים רבות, על ידי תיאטראות רבים בישראל ובחו"ל, ומהם שהוקרנו בטלוויזיה הישראלית. בין הסיפורים שהומחזו:
"הכנסת כלה", "תמול שלשום", "סיפור פשוט", "תהִלה", "שירה", "עידו ועינם", "האדונית והרוכל", "פרנהיים", "הרופא וגרושתו", "והיה העקוב למישור" ו"בדמי ימיה".
לקריאה נוספת
קורות חייו
דן לאור, חיי עגנון, הוצאת שוקן, 1998.
דן לאור, ש"י עגנון, מרכז זלמן שזר, תשס"ח.
דן לאור, "כתבי עגנון: מפת דרכים", בספר: ראובן צור וטובה רוזן (עורכים), ספר ישראל לוין, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1995, כרך ב', עמ' 123–142.
חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם: על ביאליק, ברנר ועגנון, הוצאת עם עובד, 1992.
אהרן בר-אדון, שיחות עם עגנון על חברה ולשון, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, 2020
אהרן בר-אדון, ש"י עגנון ותחיית הלשון העברית, מוסד ביאליק, תשל"ח.
אבירמה גולן, ש"י עגנון (הישראלים), הוצאת צלטנר, 2020.
על יצירתו
גרשון שקד, פנים אחרות ביצירתו של ש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989.
דב סדן, על ש"י עגנון: כרך מסות ומאמרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
יוסף שה-לבן, ש"י עגנון, קווים ליצירתו,הוצאת צ. ליימן, תש"ז.
ברוך קורצווייל, מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, תשכ"ד.
משולם טוכנר, פשר עגנון, הוצאת מסדה, תשכ"ח.
הלל ברזל, בין עגנון לקפקא - עיון משווה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ג 1972.
הלל ברזל, סיפורי אהבה של ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ה 1975.
יוסף שה-לבן, ש.י. עגנון, הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1975.
ישראל כהן, "ש"י עגנון"; "ההוויה הארכיטיפית של 'עיר ומלואה'"; "בוצ'אץ' של עגנון". בתוך: 'ישראל כהן. כתבים. כרך א: סופרים', הוצאת עקד, תשל"ו 1976, עמ' 229–285.
גרשון שקד, אמנות הסיפור של עגנון, הוצאת ספרית פועלים, 1976.
מנחם צבי קדרי, ש"י עגנון רב סגנון, רמת גן, תשמ"א-1980.
הלל ברזל (עורך), שמואל יוסף עגנון - מבחר מאמרים על יצירתו, הוצאת עם עובד, 1982.
הלל ויס, קול הנשמה - חקר "הדום וכיסא" ספר דברי הימים לש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ה.
הלל ברזל, חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון: מחקר ופירוש, הוצאת יחדיו, תשמ"ו 1986.
דב לנדאו, מסגנון למשמעות בסיפורי ש"י עגנון, הוצאת עקד, תל אביב 1988.
גוסטב קרויאנקר, יצירתו של ש"י עגנון, הוצאת מוסד ביאליק, תשנ"ב 1991.
עמוס עוז, שתיקת השמים - עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר, 1993.
ניצה בן-דב, The Art of Indirection, הוצאת בריל, 1993.
אמונה ירון, רפאל וייזר, דן לאור, ראובן מירקין (עורכים), קובץ עגנון, הוצאת מאגנס, תשנ"ד.
אורי סלע, מכתם לעגנון, אסופת פתגמים מתוך כתביו, מסה על הכלב בלק, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994.
דן לאור, ש"י עגנון - היבטים חדשים, הוצאת ספרית פועלים, תשנ"ה 1995.
ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות, עם עובד / ספרית אפקים, תשנ"ז.
שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, הוצאת מוסד ביאליק, תש"ס 2000.
מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב - על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, הוצאת כתר, 2006.
יניב חג'בי, לשון, העדר, משחק: יהדות וסופר-סטרוקטורליזם בפואטיקה של ש"י עגנון, הוצאת כרמל, 2007.
ניצה בן-דב, והיא תהילתך, הוצאת שוקן, תשס"ז.
דליה חשן, סיפור (אינה) סוגיא בגמרא, הוצאת ראובן מס, תשס"ז.
נורית גוברין, "במחיצתו של עגנון"; "עגנון ומבקריו הראשונים"; "עגנון ומפרשיו". בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח 2008, עמ' 245–270.
אילה גורדון (עורכת), בין ש"י עגנון לש"ד גויטיין: מאמרי ביקורת וחליפת מכתבים, 1919-1970, הוצאה עצמית, ירושלים, 2008.
אריאל הירשפלד, לקרוא את ש"י עגנון, אחוזת בית, 2011.
אלחנן שילה, הקבלה ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"א 2011.
גבריאל מוקד, תפישות היהדות של חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון ואורי צבי גרינברג, עמדה חדשה, עכשיו, תל אביב, 2014.
אילנה פרדס, אוהבים מוכי ירח: עגנון ושיר השירים בתרבות הישראלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2015.
אבידב ליפסקר, מחשבות על עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2015.
אבידב ליפסקר, מחשבות על עגנון – כרך ב' , הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2018.
יאיר קורן-מיימון, יחסי מטפלים-מטופלים ביצירותיו של ש"י עגנון, רסלינג, 2015.
נורית גוברין, כיוונים חדשים בחקר עגנון, 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים, 2015
זיוה שמיר, ש"י עולמות: ריבוי פנים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת ספרא, 2011.
זיוה שמיר, שירה חדשה: מה זאת אהבה על פי הרומן שירה מאת ש"י עגנון, תל אביב, ספרא והקיבוץ המאוחד, 2016
זיוה שמיר, מאוהב לאויב - עגנון מהרהר על ביאליק, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2017
רות נצר, חלומו של עגנון על היעוד הרוחני והחמצתו וקרבת מוטיבים לרבי נחמן מברסלב. חוברת 'גג' מס. 43. 2017
רות נצר. ארבעה מאמרים על עגנון (על ספור פשוט, עידו ועינם, על אבן אחת, הסיף). בתוך: השלם ושברו. כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג. כרמל. 2009.
רומן כצמן, שחוק בשמים, סמלי צחוק ביצירתו של ש"י עגנון, הוצאת מאגנס, 2018
זיוה שמיר, בעקבי האב: עגנון - תלמידו הנסתר של חיים נחמן ביאליק, תל אביב: ספרא, 2020.
זיוה שמיר, הניצנים נראו בארץ: הסיפורים המוקדמים של ש"י עגנון, תל אביב: ספרא, 2021.
רות נצר. ארבעה מאמרים על עגנון (האדונית והרוכל, עד הנה, טלית אחרת, חלום מחנותו של מר לובלין). בתוך: נפש הספרות. מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני. כרמל. 2021.
קישורים חיצוניים
ש"י עגנון מקריא בקולו את הסיפור "בדמי ימיה"
תערוכת שמואל יוסף עגנון בספרייה הלאומית בירושלים, 1967, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
מאיר בוסאק, למקורות יצירתו של ש"י עגנון, באתר "דעת"
עי"ן גימ"ל - כתב עת לחקר יצירת עגנון, אוניברסיטת בר-אילן
ישעיהו ליבוביץ, אמונתו של עגנון - לקריאה כמאמר או צפייה בקובץ וידאו
מכתבו של אשר ברש ליובל החמישים, באתר ארגון יוצאי בוצ'אץ'
, , ,
ניצה בן-דב, "באור הדמדומים" - עגנון וצלליו, השפעתו של ש"י עגנון על א"ב יהושע ועמוס עוז, מתוך ספרה "והיא תהילתך"
ריאיון עם פרופ' ניצה בן-דב בתוכנית ערב חדש עם דן מרגלית, 28 ביוני 2016
- האדונית והרוכל, הרופא וגרושתו ועוד - ספורי רדיו
גדעון עפרת, עגנון ואמנות ישראל, באתר "המחסן של גדעון עפרת"
Hoshen D., On S.Y. Agnon's novels as Talmudic sugyot, RRJ 14(2011): 188-207
אבנר פלק, עגנון והפסיכואנליזה. עיתון 77, כרך 16, גיליון 156, עמ' 28–39, תשנ"ג (1993)
בית עגנון בתלפיות ירושלים
העיסוק בישראל בפרס נובל בשנות החמישים והשישים, באתר ארכיון המדינה, 17 ביולי 2016
יוסף פרחי, הסופר והמארי - עגנון והמכתב לרב קאפח על פולמוס הקבלה בתימן, פורסם במקור ראשון, 10 בנובמבר 2017
עגנון באוסף הארכיון הציוני המרכזי | תצלומים | כרזות | תעודות | ספרים |
דן לאור, כשעגנון תרגם את עצמו מיידיש | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | חלק ד' | באתר הארץ, יולי-אוגוסט 2018
ש"י עגנון – כתבות ומאמרים בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
סיפור וספר - תוכנית בטלוויזיה הלימודית לרגל קבלתו את פרס נובל, באתר: ׳יוטיוב׳.
מכּתביו:
,
סיפורים קצרים | מנוחה | שלום עולמים | יששכר וזבולון | עם לבי | הרהורים | בשביל הגביר | באתר הארץ, 2017 - 2019
כל כתבי ש"י עגנוןרומנים: הכנסת כלה, אורח נטה ללון, תמול שלשום, שירה, בחנותו של מר לובלין.קובצי סיפורים:אלו ואלו: והיה העקוב למישור, תכריך של סיפורים, אגדת הסופר, מעלות ומורדות, יתום ואלמנה, מן השמים, עם פטירת הצדיק, גר צדק, כיבוד אב, קול האם, שלש אחיות, הנגר והתרנגול, כפורים, באהל ביתי, הדרשה, ש"ס של בית זקני ז"ל, מקטרתו של זקני עליו השלום, הילדה המתה, מנעלים, שכר שתיקה, צפורי, סיפור נאה של סידור תפילתי, שני זוגות, המטפחת, ביער ובעיר, עפר ארץ ישראל, ולא נכשל, חוש הריח, על אבן אחת, עם לבי, דורות עולמים, יששכר וזבולון, מנוחה, בני שמואל, כדויד חשבו להם כלי שיר, מפני מה לא הניחו את מורנו הגאון רבי ישראל איסרליין ליכנס לגן עדן מיד לפטירתו, דמעות, אחוזת קבר, תחילת שימושו של השרף, בעל הריחים והטוחן, האדומים החמים, קינוח סעודה, העצה, סייעתא דשמיא, סיפורים של שבת, שבתי, הפרוטה, כנגד אותם שקובעים ישיבות של שחוק וקלות ראש / פולין - סיפורי אגדות: קדומות, משומרים לבוקר, גשם, מחולת המוות או הנאהבים והנעימים, הלב והעינים, בית הכנסת הגדול, במצולות, חבית של רבי יוחנן, על השחיטה, מעשה העז, נפלאות שמש בית המדרש הישן, חרב דוביש, אור תורה, מעגלי צדק, מעשה עזריאל משה שומר הספרים, מעשה המשולח מארץ הקדושה ת"ו / סיפורים נאים של ארץ ישראל: עגונות, מעשה רבי גדיאל התינוק, רבי כתריאל שליח ציבור, כהן אמת, מעשה רבי יוסף או תורה לשמה, ברית אהבה, לבב אנוש, המנין, אבני המקום, תחת העץ, ההדלקה, השנים הטובות, עינינו הרואות, מאויב לאוהב / בלבב ימים.על כפות המנעול: בדמי ימיה / סיפור פשוט / בנערינו ובזקנינו / גבעת החול / לילות / אחות / עובדיה בעל מום / חופת דודים / פנים אחרות / הרופא וגרושתו.סמוך ונראה: שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו / אצל חמדת / בין שתי ערים / האדונית והרוכל / ספר המעשים: לבית אבא, אל הרופא, האבטובוס האחרון, התעודה, הנרות, ידידות, על התורה, פי שנים, פת שלימה, האבות והבנים, הבית, מדירה לדירה, השיר אשר הושר, קשרי קשרים, הפקר, התזמורת, טלית אחרת, הפנים לפנים, בדרך, המכתב / פרקים של ספר המדינה: פתיחה לספר המדינה, פרק אחד - החוטפים, פרק שני - שלום עולמים, פרק שלישי - קליפת תפוח זהב, פרק רביעי – על המיסים / פתיחה לקדיש: אחרי מטתם של הרוגי ארץ ישראל.עד הנה: עד הנה / עם כניסת היום / תהילה / לילה מן הלילות / שבועת אמונים / ותרב חכמת שלמה / המלבוש / פרנהיים / אבי השור / עידו ועינם.האש והעצים: לפי הצער השכר / קורות בתינו: קורות בתינו, דלתי לאורח אפתח, לעבד נמכר יוסף, ר' משה מבקש / מעוז ומחסה: בזכות רש"י ז"ל, זכות אבות, הגאון ר' רפאל הכהן בקטנותו, כח התורה / סיפורים נאים של ר' ישראל בעש"ט: סיפורים נאים של ר' ישראל בעש"ט, בלתי לה' לבדו, אתרוגו של אותו צדיק, אל תבקש לעצמך יותר ממה שנותנים לך, בינו לבין קונו, למען שמו, זה בזה, הנהגת העולם, הכוס, סטרעטין, האשה והחיצונים / ספר תכלית המעשים: בקרונין של רכבת, אהבת ישראל, יסורי הדעת, עם שבשדות / בני עירי: עיני לאה, מלאך המוות והשוחט / עם עצמי: האתרוג, הסימן / עד עולם / התנצלות.אנתולוגיות: ימים נוראים, אתם ראיתם, ספר סופר וסיפור, סיפורי הבעש"ט.מכתבים: אסתרליין יקירתי מכתבי עגנון לאסתר, אשתו / ש"י עגנון - ש"ז שוקן: חילופי אגרות (תרע"ו - תשי"ט) / מסוד חכמים (2002) מכתבים ואגרות בין עגנון לבין ברנר, ביאליק, ירוחם פישל לחובר, ברל כצנלסון ודב סדן.שונות''': כלב חוצות, ספר האותיות, מעצמי אל עצמי, יידישע ווערק. קובץ סיפורים ושירים ביידיש.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה האוסטרו-הונגרית
קטגוריה:יהודים גליציאנים
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
קטגוריה:חברי האקדמיה ללשון העברית
קטגוריה:סאטיריקנים ישראלים
קטגוריה:יוצאים בשאלה
קטגוריה:סופרים ישראלים שחזרו בתשובה
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים
קטגוריה:זוכי פרס נובל ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1954
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1958
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
קטגוריה:תלפיות: אישים
קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:צמחונים ישראלים
קטגוריה:אוטודידקטים ישראלים
קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת קהילת ירושלים
קטגוריה:בוצ'אץ'
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1887
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1970
| 2024-09-25T19:39:24
|
אבא אבן
|
אַבָּא שלמה אֶבֶן (2 בפברואר 1915 – 17 בנובמבר 2002) היה דיפלומט ומדינאי ישראלי. כיהן כסגן ראש ממשלת ישראל, שר החוץ, שר החינוך וחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, וכן כשגריר ישראל באומות המאוחדות ובארצות הברית.
נודע כבעל כושר ביטוי מבריק ויוצא דופן ונחשב "הדיפלומט מספר אחת" של מדינת ישראל. בשנת 1960 התקבל כחבר הישראלי הראשון באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
ביוגרפיה
תחילת דרכו
250px|ממוזער|אבא אבן עם משה שרת ומשלחת ישראל לאו"ם, בשנת 1950
אבן נולד כאוֹבְּרִי סוֹלוֹמוֹן (Aubrey Solomon) ב-2 בפברואר 1915 בקייפטאון שבדרום אפריקה להורים יהודים ממוצא ליטאי שעברו לדרום אפריקה מאנגליה. ב-1920 שבה המשפחה ללונדון. אביו, מאיר סולומון, נפטר כתוצאה מסרטן, וב-1921 נישאה אימו שנית לד"ר יצחק (אייזיק) אִיבָּן. הוא קיבל את שמו של אביו החורג ונקרא אוֹבְּרִי אִיבָּן (Aubrey Eban), וגדל והתחנך על ערכים יהודיים וציוניים. אמו עבדה כמתורגמנית ואף כמזכירתו של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ודוברה המפורסם של התנועה.
בגיל 17 החל אבן לחבר מאמרים לביטאון "הציוני הצעיר", שהשתייף לפדרציה של נוער ציוני בבריטניה. ב-1934, כשהיה בן 21, החל ללמוד באוניברסיטת קיימברידג'. כחלק מלימודיו שם הוא התמחה בשפות שמיות (עברית וערבית) וכן בשפה הפרסית, ושימש עמית מחקר באוניברסיטה. בין היתר חקר את השפעת השפה הערבית על ספרות ימי הביניים וכן העביר הרצאות על תור הזהב של הספרות העברית בספרד. בתקופת לימודיו כיהן כנשיא אגודת הסטודנטים, היה שותף מייסד של סיעת הלייבור באגודת הסטודנטים באוניברסיטה, היה פעיל בתנועת הנוער הציונית FZY, תנועת הנוער הציונית הגדולה והוותיקה בבריטניה, ואף שימש עורך הידיעון הרשמי של התנועה "הציוני הצעיר".
במלחמת העולם השנייה שירת כקצין מודיעין בצבא הבריטי, תחילה בקהיר (שם פגש את סוזי, אשתו לעתיד) ואחר כך בירושלים, שבה התיישב בסוף המלחמה. בין תפקידיו השונים, שימש איש הקשר של המודיעין הבריטי עם ההנהגה הציונית בארץ ישראל וכיהן בהנהלת בית הספר ללימודי ערב, בו גם לימד ערבית. הוא השתחרר בדרגת מייג'ור (מקבילה לדרגת רב-סרן בצה"ל). בתום המלחמה, ועם שחרורו מן הצבא הבריטי, עלה לארץ ישראל (שנת 1946), והצטרף אל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא היה קצין הקשר של הסוכנות היהודית לוועדת אונסקו"פ.
אבן היה יד ימינם של משה שרת וחיים ויצמן במאבק המדיני והדיפלומטי לקראת אישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947. לאחר קבלת ההחלטה על החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, המשיך לפעול בוושינגטון ובניו יורק למען מימוש ההחלטה ויישומה ונגד המגמות לעכב את ביצועה. כישוריו הדיפלומטים יחד עם האנגלית המשובחת והיותו נואם בחסד השפיעו רבות על חברי הוועדה. לאחר הקמת המדינה התמנה לנציג ישראל בארגון האומות המאוחדות ולאחר כשנה לשגרירהּ באו"ם.
דיפלומטיה
שמאל|ממוזער|200px|שר החינוך אבא אבן עם מנהל ההסברה יהודה אילן, במסיבת עיתונאים, 1961
ממוזער|אבא אבן ודוד הכהן בחיל הים ליד חרטום אח"י אילת (א-16)
ב-28 במאי 1950, בגיל 35, מונה אבן לשגריר ישראל בארצות הברית, בעודו מחזיק גם בתפקיד השגריר באו"ם (בשני התפקידים החזיק עד קיץ 1959). במסגרת תפקיד זה ניסה לשכנע את אלברט איינשטיין להתמנות לנשיא מדינת ישראל. ב-1953 מונה לסגן נשיא העצרת הכללית של האו"ם.
בשנת 1955 היה אמור להיות נציג ישראל בוועידת באנדונג, אבל נשיא אינדונזיה סוקרנו, שחשב תחילה להזמין נציג ישראלי לוועידה, נרתע בגלל לחצים מצד מדינות ערב. ישראל לא השתתפה בוועידה, שהפכה במה להשמצתה.
בתפקידיו באו"ם ובוושינגטון עיצב אבן את הפעילות הדיפלומטית ואת מערכת ההסברה של ישראל. בתקופתו הושג הסיוע הכלכלי הראשון של ארצות הברית לישראל, הוקם מפעל "הבונדס", וביוזמתו נוסד ארגון השדולה האמריקני למען ישראל, איפא"ק, וכך התמסדה פעילותה של ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. במאי 1959 קיבל אזרחות ישראלית, לאחר שהתברר שברשותו רק דרכון דיפלומטי ישראלי ושמו אינו מופיע בפנקס הבוחרים.
פעילותו הפוליטית
בבחירות לכנסת הרביעית בשנת 1959 נבחר אבן לראשונה לכנסת מטעם מפא"י ומונה לשר בלי תיק בממשלת בן-גוריון. בין השנים 1960–1963 שימש שר החינוך בממשלתו של בן-גוריון, ובשנים 1963–1966 היה סגן ראש הממשלה בממשלתו של לוי אשכול, ללא תיק ביצועי. בנוסף, בשנים 1958–1966 כיהן כנשיא מכון ויצמן למדע.
במשרד החוץ
ממוזער|שר החוץ אבא אבן מבקר בחיל הים בליווי אברהם בוצר 20 באפריל 1970
החל משנת 1966 כיהן אבן כשר החוץ בממשלות אשכול וגולדה מאיר והתמיד בתפקיד זה עד 1974. אבן הפך בתודעה הציבורית הישראלית למעין שר חוץ נצחי. בתקופת כהונתו כשר החוץ היה במרכז הפעילות הדיפלומטית שקדמה למלחמת ששת הימים, ובמסגרת מאמציו למנוע את המלחמה נפגש עם נשיא צרפת, שארל דה גול, אשר דיבר אליו בהתנשאות משולבת באיומים, דרש שישראל לא תפתח בכל פעולה צבאית, ובסופו של דבר, לאחר המלחמה, הטיל אמברגו צבאי על ישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים השתתף אבן בעיצובה של החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, במטרה למנוע החלטה שתחייב נסיגה ישראלית מיידית.
לאחר מלחמת יום הכיפורים ייצג אבן את ישראל בניסוחה של החלטה 338. בהמשך להחלטה זו עמד אבן בראש משלחת ישראל לועידת ז'נבה - ועידת השלום הראשונה (1973). אבן המשיך לכהן כשר חוץ בממשלה שהוקמה במרץ 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים, אולם ראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה כחודש לאחר הקמת הממשלה עקב הלחץ הציבורי הגובר.
בעקבות החשש ששמעון פרס, נציג רפ"י, יזכה בבחירות לראשות המפלגה, הציע אבן לפנחס ספיר את מועמדותו, כאיש מפא"י ותיק, לראשות הממשלה. ספיר סירב לכך בטענה שאבן לא יצליח בהתמודדות ושעדיף למצוא מועמד שיחסום את פרס. אבן נפגע מכך, כיוון שלדעתו היה בידי ספיר לתת לו את התפקיד. אבן התרגז אף יותר כשגילה שמועמדו של ספיר מול פרס היה יצחק רבין, שאיתו היו לאבן יחסים מתוחים עוד מימיו של האחרון כשגריר בארצות הברית. אבן תמך בפרס בבחירות המקדימות לראשות המפלגה, אולם רבין ניצח. לאחר מכן סירב לכהן כשר ההסברה בממשלה החדשה, ורבין מינה את יגאל אלון כשר החוץ במקום אבן.
לאחר בחירות 1984
אחרי הבחירות לכנסת האחת עשרה כיהן אבן במשך 5 שבועות כיושב ראש הכנסת הזמני.
בשנים 1984–1988, במהלך כהונתה של הכנסת ה-11, כיהן אבן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, תפקיד שהעדיף על פני תפקיד שר זוטר שהוצע לו בזמן ממשלת האחדות הלאומית.
אבן דגל בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים, ונהג לומר ש"הפלסטינים לעולם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". בריאיון לדר שפיגל בשנת 1969 אמר: "מפת יוני בשבילנו היא שוות-ערך לסכנה והעדר ביטחון. אינני מגזים באומרי שיש בה עבורנו משהו מהזיכרון של אושוויץ". עם תחילת האינתיפאדה הראשונה ב-1988 הכריז שהוא דוגל בפתרון שתי המדינות, מאחר שיש רוב יהודי יציב במדינת ישראל ורק חלוקה תבטיח רוב כזה בעתיד.
בבחירות המקדימות במפלגת העבודה להבחירות לכנסת ה-12 שנערכו ב-1988 לא נבחר בהתמודדות על מקומות גבוהים ברשימה (העשיריה הראשונה והשנייה) והעדיף לפרוש מהמרוץ. הוא התמנה ליו"ר מועצת המנהלים של בית ברל, ושימש בתפקיד שנים אחדות. בשנותיו האחרונות פרש מהחיים הפוליטיים, והקדיש את זמנו לכתיבה, להוראה ולהרצאות.
לאחר פרישתו
עם פרישתו מהחיים הפוליטיים, הפך לדמות שנחשבת לאחת שהציבור לא ידע להעריך, בשל דימוי שנוצר לו של אינטלקטואל עם נופך של זרות, בו-בזמן שבעולם נחשב לדמות מקובלת ואפילו נערצת. שמו הפך לסמל לנואם דגול, ונאומיו בשפה האנגלית הפכו לשם דבר. היה ביקוש גדול להרצאותיו, והאנגלית הרהוטה שלו, עם המבטא המיוחד, בתוספת משפטי מחץ מתובלים בהומור הפכוהו לכוכב תקשורת בעולם. מאידך, שימושו המוגזם לעיתים באנגלית המשולבת במשלבים גבוהים, גררו הערות סאטיריות שונות, כמו זו של אפרים קישון: "מדוע האזין נציג בלגיה לאו"ם לתרגום הסימולטני לסינית?", והתשובה: "גם הוא נבהל מהאנגלית האוקספורדית של אבא אבן".
כישרון זה בא לידי ביטוי ב-1984 בסדרת הטלוויזיה "מורשת", שהתבססה על ספר שלו בשם זה, וסקרה את תולדות עם ישראל. אבן היה עורך ומגיש הסדרה. הסדרה הופקה בעלות של 10 מיליון דולר, שודרה ברשת הטלוויזיה הציבורית של ארצות הברית PBS, וזכתה לכ-30 מיליון צופים. אבן כתב ספרים נוספים שעסקו בתולדות עם ישראל ומורשתו בארצו. אחד מהם היה "עמי", והשני "ארצי". כמו כן היה אחד המשתתפים הבולטים בסדרה "עמוד האש".
בשנת 2001 זכה אבן בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, יחד עם מרדכי בן-פורת ויצחק שמיר, אך משום שהיה חולה מאוד לא הגיע לקבלת הפרס ורעייתו סוזי קבלה את הפרס בשמו.טקסט=אבא וסוזי אבן, 15 באפריל 1966, צלם- דן הדני, מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.|ממוזער|אבא וסוזי אבן, 15 באפריל 1966, צלם- דן הדני, מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.ממוזער|קבר אבא אבן ורעייתו סוזי בבית העלמין בכפר שמריהו
אבן נפטר ב-17 בנובמבר 2002, ונטמן בבית העלמין בכפר שמריהו.
חיים אישיים
אבן היה נשוי לסוזי לבית אמב"ש, אחותה של אורה הרצוג, אשתו של חיים הרצוג, נשיא המדינה לשעבר. אבן ורעייתו הכירו במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר אבן שירת כקצין במטה הצבא הבריטי בקהיר. חיילים יהודים שהוצבו בקהיר, נהגו להתארח בשבתות אצל משפחות יהודיות באזור, ואבן הכיר בביקורים אלה את סוזי. שנים רבות הייתה סוזי אבן נשיאת האגודה למלחמה בסרטן בישראל. בנם עֵלי (יליד 1950) הוא נגן קלרינט ופרופסור למוזיקה, ובתם גילה (ילידת 1954) היא בונת גיטרות. בת נוספת שנולדה ב-1952 נפטרה בינקותה.
עץ משפחת הרצוג
הנצחתו
שמאל|ממוזער|250px|לוח לזכרו של אבא אבן, בכניסה לבניין משרד החוץ בירושלים
במרכז הבינתחומי הרצליה פועל מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית בראשות השגריר רון פרושאור. זהו מכון מחקר פרואקטיבי הפועל לקידום דיפלומטיה חדשנית בישראל ובעולם.
במכון טרומן, אשר באוניברסיטה העברית, הוקם המרכז לדיפלומטיה ישראלית ע"ש אבא אבן, העוסק בקשר עם שגרירים ונציגים פרלמנטריים ואחרים מרחבי העולם. במכון גם שמור ארכיונו הפרטי של אבן.
לאחר מותו נחנכה רחבת הכניסה הראשית של בניין משרד החוץ החדש בירושלים בשם "רחבת אבא אבן", ולצדה לוח זיכרון לזכרו.
בתאריך 12 בספטמבר 2006 השירות הבולאי הנפיק בול דאר לזכרו של אבן, הנושא את דיוקנו. האמנים אמנון דוד ומשה פרג עיצבו ביחד את הבול. על מעטפת יום ראשון (מיר) להנפקת הבול הופיעה ציטטה מנאום של אבן בהאומות המאוחדות בתאריך 3 ביולי 1948, כדלקמן: " ישראל היא פרי העקשנות ההיסטורית הנמשכת ביותר הזכורה לדורות. מדינת ישראל היא מסמר נטוע בנוף הבין לאומי. מי שמתכנן את העתיד בלעדיה בונה לו אשליות על החול."
בירושלים נקרא רחוב על שמו ובהרצליה מקשרת שדרה על שמו את העיר עם שכונת הרצליה פיתוח.
ספריו
ארצי: עשרים וחמש שנות המדינה, ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, תשל"ג 1972
עמי: ההיסטוריה של עם ישראל (מאנגלית: שמואל גילאי), תל אביב: בוסתן, 1972
תוכנית שלום - מדוע?, צופית: בית ברל, תשל"ה 1975
מורשת: עם ישראל בתרבות האנושית (מאנגלית: יחיעם פדן), תל אביב: סטימצקי, 1985
הדיפלומטיה החדשה - יחסים בינלאומיים בעידן המודרני, הוצאת עידנים/ידיעות אחרונות, 1989
דברים על החינוך בדור הדעת (ליקט וערך: יוסף יונאי), ירושלים: משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, תשס"ג 2002
לקריאה נוספת
רון אדם (עורך), אבא אבן, מדינאי ודיפלומט, הוצאת החטיבה להדרכה, משרד החוץ, 2003.
סוזי אבן, אשת השגריר, תרגם מאנגלית: דניאל בלוך, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2010.
Robert St. John, Eban - Biography of Abba Eban (W h Allen, 1973)(Doubleday, 1972)
קישורים חיצוניים
אבא אבן, באתר משרד החינוך
ארכיון של אבא וסוזי אבן באתר ארכיון המדינה
ההקדמה לספר "אבא אבן, מדינאי ודיפלומט" באתר משרד החוץ
ציטוטים מפורסמים של אבא אבן, באתר "בין המירכאות"
עומר עינב, בין אקדמיה לפוליטיקה, בין מזרח למערב, מגזין המזרח הקרוב, 21 במרץ 2015
אבא אבן בדיוני עצרת האו"ם, יומני כרמל נובמבר 1949 (התחלה 1:20)
מסמכי אבא אבן, בארכיון הלאומי הבריטי
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:שרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:יהודים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:שגרירי ישראל בארצות הברית
קטגוריה:שגרירי ישראל באו"ם
קטגוריה:דיפלומטים ישראלים
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:נשיאי מכון ויצמן למדע
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה)
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות בכפר שמריהו
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי דרום אפריקה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-9
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השלוש עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל החמש עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השש עשרה
קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-ליטאי
קטגוריה:חברי הכנסת: דיפלומטים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1915
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2002
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי מחקר ואקדמיה
| 2024-09-21T06:58:52
|
יעקב מרידור
|
שמאל|ממוזער|250px|מודעת מבוקשים של משטרת המנדט על לוחמי אצ"ל ולוחמי לח"י. משמאל לימין: מנחם בגין, אריה בן-אליעזר, ליב בויקו, ראובן פרנקו, מרק קהאן. (למטה) יצחק רובינשטין, חיים זקס, עמנואל שטרסברג, יעקב מרידור, הרצל ורהפטיג
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון ליד ביתו של יעקב מרידור ברח' רוקח 7 ברמת גן
יעקב מרידור (29 בספטמבר 1913 – 30 ביוני 1995) היה לוחם ומפקד מחתרת האצ"ל וחבר הכנסת מטעם התנועות חרות, גח"ל, והליכוד, אשר כיהן כשר הכלכלה בממשלת ישראל ה-19 וה-20.
ביוגרפיה
יעקב מרידור נולד ב-1913 בשם יעקב ויניארסקי בעיירה ליפנו שבפולין. הוא למד ב"חדר" מתוקן, בבית ספר עממי של המזרחי, ובגימנסיה "מוריה" בוולוצלאווק.
בשנת 1930 הצטרף לתנועת בית"ר הוא עיברת את שמו בהשראת זאב ז'בוטינסקי שכתב בספרו על האחים מרידור ורמידור.
ב-1932 עלה לארץ ישראל. הצטרף לאצ"ל וכונה בארגון "בן-חנוך". בעת מלחמת העולם השנייה השתתף בפעולת האצ"ל בעיראק בשליחות הבריטים יחד עם מפקד האצ"ל דוד רזיאל, יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזי. לאחר שדוד רזיאל נהרג בפעולה זו, במאי 1941 התמנה מרידור במקומו למפקד האצ"ל, במהלך אותה התקופה התגורר מרידור בהחבא בבניין אשר היה שייך לפעיל הארגון עובדיה לזרי, ברחוב סוקולוב 82, בתל אביב, מרידור שימש כמפקד האצ"ל עד דצמבר 1943, עת העביר את הפיקוד על האצ"ל למנחם בגין. בגין מינה את מרידור לסגנו. הסיבה להעברת הפיקוד למנחם בגין הייתה בכך שהוא ראה בתפקידו כמפקד האצ"ל תפקיד זמני בלבד, משום שלא היה זה מינוי מטעם זאב ז'בוטינסקי ותנועת בית"ר (אלא הצבעה פנימית במפקדת האצ"ל), בשעה שמנחם בגין מונה מטעם זאב ז'בוטינסקי לנציב בית"ר.
ב-13 בפברואר 1945 הוסגר מרידור לבריטים במהלך "הסזון" על ידי חוליה של הפלמ"ח מלווה בשוטרים בריטים שפרצו לביתו ברעננה. הוא הוטס למחנות מעצר באריתריאה ובקניה.
הוא נודע בסדרה של ניסיונות בריחה ממעצרו באפריקה ובפרט ממחנה המעצר קרתגו, שם הוחזק כאחד מגולי אצ"ל ולח"י. 7 ניסיונות הבריחה, שהאחרון שבהם, במרץ 1948 הסתיים בהצלחה, מתוארים בספרו "ארוכה הדרך לחרות".
הוא גילה גדלות נפש כאשר וויתר מרצונו החופשי על אפשרות להשתחרר בעזרת דרכון מזויף והעדיף לתת אותו ליצחק שמיר.
עם קום המדינה חזר לארץ. הוא נעצר אחרי פרשת אלטלנה, ולדבריו, הציע לו איסר הראל עם שחרורו לכהן כסגן הרמטכ"ל, אך הוא סירב. נבחר לכנסת הראשונה והשנייה כנציג "חרות". במהלך כהונת הכנסת השנייה פרש לעסקים, וב-1951 הקים יחד עם אשר בן נתן ויוסף קלרמן את החברה "אינקודה" שייבאה בשר משומר בקופסאות מאריתראה וחבש. פעילותה של החברה נקלעה לקשיים על רקע ה"צנע" של שנות ה-50 של המאה ה-20, וממשלת ישראל רכשה את החברה. לאחר הכישלון העסקי שב מרידור ב-1955 לכנסת השלישית, וכיהן ברציפות עד הכנסת השישית. במשך כל השנים האלו כיהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון.
לאחר פרישתו מהכנסת המשיך בפעילותו העסקית. יחד עם מילה ברנר הקים עוד בעת כהונתו בכנסת, בשנת 1960, את חברת הדיג "אטלנטיק", אל השניים הצטרפה חברת רסקו אשר פרשה מאוחר יותר מהשותפות. בשנת 1962 הקימו השניים את "החברה הימית להובלת פרי", שעסקה בהובלת מטענים בקירור ברחבי תבל. החברה צמחה במהירות, ובשיא פעילותה הפעילה 42 אוניות (חלקן אוניות חכורות ואוניות בניהולה), שהפליגו בדגלי ישראל, בריטניה וגרמניה, והחזיקה בכמחצית מנפח ההובלה בקירור של אוניות מודרניות בעולם. בנוסף להובלה בקירור נכנסו בעלי החברה (באמצעות חברות-בת של "החברה הימית") לתחומי פעילות נוספים, ובהם בניית מכליות והובלת נפט. משבר האנרגיה של 1973 גרר זעזועים חריפים במחירי הדלק (שעלו) אך גם במחירי המכליות (שירדו). כתוצאה מכך נקלעה "החברה הימית" לקשיי נזילות חמורים. אוניות החברה, ששימשו ערבות למיזמי הבנייה החדשים, נמכרו, ובשנת 1977 חדלה "החברה הימית" להתקיים. ב-1976 הועברה בכנסת חקיקה מיוחדת שאיפשרה למרידור הקדמת פדיון אגרות מילווה מלחמה שרכש בשווי 21 מיליון לירות. הקדמת הפדיון ב-12 שנים לפני המועד הנקוב בהן, נעשתה כדי לאפשר למרידור להשיב חובות לנושי החברה הימית.
מרידור נחל כישלונות עסקיים אחדים, אולם היו לו גם הצלחות שהפכוהו לאדם עשיר.
לאחר הפסקה של 12 שנים, חזר מרידור לכנסת בשנת 1981 כחבר הכנסת העשירית, וכיהן כשר הכלכלה והתיאום הבין-משרדי, משרד שהוקם עבורו, בממשלות בגין ושמיר בכנסת זו (1981–1984).
עם חזרתו לפוליטיקה, ערב הבחירות, ב-1981, הכריז על המצאת אנרגיה מהפכנית שתשחרר את העולם מעריצותו של הנפט, שאותו, לדבריו, "הערבים יוכלו לשתות". בהכרזה זו החלה פרשת "הנורה שתאיר את כל רמת גן". המדענים הגיבו בספקנות. לאחר כשנה, ב-1982, עם הפרסום הפומבי של פרטי אותה ההמצאה, התברר שאין בה ממש, והיא נמסרה למרידור על ידי נוכל שהורשע בפלילים. בעקבות כך, האשימה העיתונות את מרידור בהסתבכויות נוספות במיזמים עסקיים וקראה להתפטרותו. הוא לא נענה לקריאה, אך לא נשא בתפקידים פוליטיים בבחירות אחרי פרשה זו.
נפטר בשנת 1995, ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק.
הנצחה
רחובות על שמו נקראו בשכונת תל-ברוך צפון בתל אביב-יפו, בשכונת כפר גנים בפתח תקווה, בשכונת נאות ברנע באשקלון, ובבאר שבע.
בתאריך 27 באפריל 2003 דואר ישראל הנפיק בול דואר לזכרו של מרידור, שעוצב על ידי האמנית רות (בקמן) מלכא.
משפחתו
מרידור היה נשוי לציפורה, ולהם בן ושתי בנות:
רחל קרמרמן מרידור, אלמנת חבר הכנסת לשעבר יוסף קרמרמן מסיעת הליכוד, ואמה של המגישה והדוגמנית לשעבר איה קרמרמן, שחזרה בתשובה.
דוד מרידור – יזם, מנכ"ל ונשיא תעשיות לייזר בשנים 1977–1992.
מיקה בשן-מרידור, מעצבת אופנה, אלמנת הזמר יגאל בשן. עליה כתב יאיר רוזנבלום את שירו "מיקה".
יעקב וציפורה מרידור ומשפחות שתי בנותיהם התגוררו כל השנים בשכנות באותו בניין מגורים, בצפון תל אביב.
250px|ממוזער|קבר יעקב וציפורה מרידור בבית הקברות נחלת יצחק
לקריאה נוספת
יעקב מרידור, ארוכה הדרך לחרות. הוצאת אחיאסף.
דבורה עומר, הבריחה אל החופש, הוצאת קרני, 1987
יעקב סיקא אהרוני, בעקבות המופתי עם דוד רזיאל - על המבצע בעיראק לדיכוי המרד הערבי בהשראה הנאצית שהביא להצלת יהודי עיראק. הוצאת י"ס אהרוני, 2000
קישורים חיצוניים
דן מרגלית, תחקיר: האם סולק מרידור מהאצ"ל, מתוך עיתון מעריב 6 בנובמבר 1981, באתר רוטר־נט
לא רק הנורה ש(לא) האירה את רמת גן: סיפורו של האיש שבגין סימן כיורשו, באתר טמקא, 10 ביוני 2022
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי עסקים ישראלים
קטגוריה:אנשי עסקים ישראלים בתחום הספנות
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:גולי אפריקה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם גח"ל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם חירות
קטגוריה:מפקדי האצ"ל
קטגוריה:בורחים מכליאה: לוחמי האצ"ל
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות נחלת יצחק
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל התשע עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1913
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1995
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי עסקים
| 2024-08-01T01:27:44
|
נחל גובתה
|
שמאל|ממוזער|250px|מבט ממצודת נמרוד אל חלקו התחתון של הנחל (מימין)
נַחַל גּוּבְתָה (בערבית: "ואדי ג'ובתא") הוא נחל היורד מן החרמון בין שלוחת שׂריון לבין כתף חרמון, מקבל בהמשכו את מימיו של נחל חזורי, ונשפך אל נחל חרמון כ-300 מ' ממערב לעין בניאס.
ראשיתו סמוך לתחנה העליונה של הרכבל באתר החרמון, והוא נמשך לדרום-מערב ומנצל למסלולו קו ברור במבנה החרמון, כנראה קו-שבר עם העתק אופקי לאורכו. הנחל עובר מצפון לנווה אטי"ב (הבנויה על חורבותיו של הכפר הסורי ג'ובתא א-זית, אשר נתן לנחל את שמו הערבי). תשתיתו של הנחל מחלחלת ואין בו כל זרימת מים עד למפגש עם נחל חזורי, שם מתחיל נחל גובתה תחתון. בדרכו מצטרף אליו נחל חזור שראשיתו במג'דל שמס, והוא מעמיק ויוצר קניון מרשים סמוך לנבי חזורי (חניון נחמן אלכסנדרון, אתר ההנצחה לחללי סיירת אגוז). נחל חזור, אף ששטח אגן הניקוז שלו קטן בהרבה מזה של נחל גובתה, תורם את מרבית המים הזורמים בנחל גובתה התחתון, כי תשתיתו מחלחלת פחות. הנחל ממשיך מערבה מצפון למבצר נמרוד עד למפגש עם נחל חרמון סמוך לבניאס.
הצומח של נחל גובתה ויובליו אופייני לחורש של מרגלות החרמון. זאת ביסודה חברת הצומח של אלון מצוי ואלה ארצישראלית, עם הרבה ער אציל. בקטע שמתחת למצודת נמרוד גדל גם מעט אדר סורי, ונמוך יותר – גם חרוב מצוי ודולב מזרחי. לאורך ערוץ הנחל שולט הרדוף הנחלים, ואילו פטל קדוש דליל יותר, ושיח אברהם חסר כליל. צמחים מיוחדים בנחל הם שרכיה אשונה במדרון תלול במפנה צפוני, בקעצור בקירות-סלע במפנה צפוני, ובשולי האפיק – מישויה פעמונית ואורנין ההרים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יובלי הירדן
קטגוריה:מקורות הירדן
גובתה
קטגוריה:החרמון
קטגוריה:שביל הגולן
| 2023-08-04T15:37:05
|
נחל סער
|
נַחַל סַעַר (וָאדִי חַשַׁבֶּה) הוא נחל הזורם בצפון רמת הגולן. הנחל ידוע בעיקר בזכות מפל סער, הנמצא סמוך לכביש 99, ומתאפיין בזרימה מרשימה לאחר הגשמים.
הנחל נשפך אל נחל חרמון כ־500 מטר מדרום-מערב למעיין הבניאס. נחל סער מהווה גבול גאוגרפי בין רמת הגולן והחרמון.
גאוגרפיה
מקורו של נחל סער בעין סער שמדרום ל"גבעת הצעקות", ליד מג'דל שמס. בהמשך מסלול זרימתו הוא מנקז את בקעת יעפורי ומעיינותיה, ממשיך מצפון לברכת רם, ופונה מערבה סמוך לכפר מסעדה. משם הוא עובר ב"תפר" הגאולוגי שבין סלעי הגיר והדולומיט של מורדות החרמון לבין הבזלת של הגולן. נחל סער נחשב כגבול הגאוגרפי בין הגולן לחרמון.
בערוץ הנחל ישנם שני מפלי מים גבוהים: מפל רסיסים - כקילומטר ממזרח לגשר הידידות בכביש העולה לעין קיניה, ומפל סער - ממערב לגשר סער צמוד לכביש 989 העולה לנווה אטי"ב. מפלי המים הם תוצאה של ירידה חדה ברום הנחל לאורך מרחק קצר: ירידה של 550 מטר רום לאורך 6 קילומטר בלבד.
לפני כ-120,000 שנים פרץ קילוח לבה מאזור ברכת רם. הנחל התחתר בבזלת זו ויצר את הערוץ הנוכחי. מלבד שני המפלים הגדולים ישנם בערוץ הנחל עוד כמה עשרות מפלונים ואשדות מים קטנים.
במדרון הצפוני, למרגלות היישוב עין קיניה, נצפתה תופעה של גלישת קרקע, הקרויה: "הגלישה הגדולה". המסלע במקום הוא חול חווארי (מגיל הסנון שבתקופת הקרטיקון העליון) ותלול, ולכן כאשר המדרון רווי במים גושי סלע מהדרגש העליון (תצורת יעפורי בעבר נקרא דרגש צומהופן) מחליקים במורד המדרון אל ערוץ הנחל.
הידרולוגיה
ימין|ממוזער|250px|נחל סער, פברואר 2006
שמאל|ממוזער|250px|מפל סער, מרץ 2007
שמאל|ממוזער|250px|מפלון בנחל סער, סמוך לגשר הידידות בעין קנייא
באופן טבעי הנחל הוא נחל איתן שמימיו זורמים כל ימות השנה, אבל כבר לפני שנים רבות השתמשו תושבי הסביבה במי המעיינות של עמק יעפורי כך שהנחל זרם למעשה רק בחורף. בשנות ה-80 של המאה ה-20 התחילו לשאוב מים מהנחל גם בחורף ומאז זורמים בו מים רק כאשר עוצמת הזרימה בו עולה על ספיקת המשאבות (אחרי גשם חזק), או כאשר המאגרים מלאים, לרוב רק במחציתו השנייה של החורף. בשיאה של עונת הגשמים עשויה זרימתו להגיע לשיעור מרשים, והמוני מטיילים פוקדים אז את מפל סער.
צמחייה
בצמחייה הטבעית של נחל סער נפגשים צומח הבזלת של הגדה הדרומית עם צומח הגיר והחוואר של הגדה הצפונית, ומעט צומח-נחלים (בעיקר הרדוף) באפיק. בגדה הדרומית (במפנה צפוני) הצומח הוא חלק מיער אודם, המותאם למפנה צפוני תלול: חורש צפוף מאוד וגבוה למדי בשליטת אלון מצוי עם אלון תולע, אלה ארצישראלית עם אלה אטלנטית, הרבה אחירותם החורש, עוזרר קוצני (וגם עוזרר חד-גלעיני), אגס סורי, ער אציל ולבנה רפואי. בתת-יער מתבלטת שרכיה אשונה מפותחת ושופעת. בגדה הצפונית גולש צומח מורדות החרמון. בקטע שבין עין קיניה למפל רסיסים נחשף במפנה זה סלע חווארי, ועליו עולה חורש בשליטת אלון התולע, עם הרבה סחלביים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יובלי הירדן
קטגוריה:מקורות הירדן
קטגוריה:רמת הגולן: נחלים
קטגוריה:קו התלים הישראלי
קטגוריה:החרמון
קטגוריה:מסעדה (יישוב)
| 2024-07-30T07:04:44
|
נחל פרע
|
נַחַל פֶּרַע (ואדי פרעוּן, ואדי חֻ'רַיָן), הוא נחל קטן המנקז שטח מצומצם בצפון רמת הגולן, באזור הכפרים הנטושים זעורה ועין פית.
נחל פרע נשפך לנחל חרמון מדרום. הנחל לא חצב לעצמו ערוץ עמוק, ולכן בהגיעו לשפת הערוץ העמוק של נחל חרמון – הוא נופל אליו ממרומי הכתף במפל-מדרגות גבוה, היורד במדרון התלול של הצלע הדרומית של נחל חרמון, ונשפך אליו במרחק של כשני ק"מ מעין בניאס (כמה מטרים מה"טנק הסורי" ההפוך במימי הבניאס). זרימתו מתחילה שעות ספורות אחרי גשם חזק, ודועכת תוך ימים עד שבועות מעטים. גם בקיץ קיר-המפל לח, וזאת בזכות מי מעיין זעיר המזרזפים במורדו.
גלריה
לקריאה נוספת
מנחם מרקוס (עורך), "החרמון, הגולן ועמק החולה כרך 2", מתוך ספי בן-יוסף (עורך), מדריך ישראל החדש, ירושלים: כתר, 2001.
קטגוריה:יובלי הירדן
קטגוריה:מקורות הירדן
קטגוריה:רמת הגולן: נחלים
| 2022-07-20T11:22:56
|
נחל שיאון
|
שמאל|ממוזער|350px|מפת אזור מקורות הירדן בה מסומנים הנחלים היוצרים את נהר הירדן
נַחַל שִׂיאוֹן (ואדי עסל) הוא נחל שזורם בערוץ עמוק בין הר חרמון להר דב (כתף שיאון, שלוחתו הדרומית-מערבית של החרמון), ואגן הניקוז העילי שלו מקיף כשלושים קמ"ר. מתחת לפני הקרקע מתנקזים אליו ככל הנראה מים משטח גדול הרבה יותר. הנחל יוצא למישור מרגלות החרמון, לא הרחק מהיישוב הקדום בניאס, ומשם הוא זורם לאורך של כ-4.5 ק"מ במקביל לנחל חרמון, עד שהוא מתאחד איתו.
בניגוד לערוצו העמוק והבולט בנוף במרוצו ההררי, בצאתו למישור זורם הנחל באפיק רחב ושטוח. גם ההידרולוגיה שלו דלה בימינו; בשנה רגילה זורם אפיקו שבמישור במשך חודש אחד בשנה, ואף זאת לרוב בספיקה דלה.
הזרימה מתרחשת לרוב בחודש מאי, עם הפשרת השלגים הנמרצת, ואחרי שהקרקעית בחלקו העליון כבר ספוגה מים. ישנן שנים שבהן הוא אינו זורם כלל בחלקו התחתון. בחורף הנחל לרוב אינו זורם, אך לעיתים אחרי גשם חזק וממושך הוא זורם לזמן קצר. במרבית המקרים חלחול מי הנחל עולה על אספקתן. הדבר בולט במיוחד בחודש אפריל, כאשר עינות שיאון שופעים כמות רבה מאוד של מים, וחלקו התיכון של הנחל (מהמעיינות ומטה) זורם בעוז, אך עד הגיעם לקטע המישורי ביציאת האפיק מבין ההרים – נבלעת זרימתן וקטעו התחתון של הנחל נותר יבש. חלקו העליון של הנחל, מעל לעינות שיאון, כמעט שאינו זורם כלל, אפילו בזמן הפשרת שלגים הנמרצת.
חלקו העליון של הנחל משמש כמסלול גלישת סקי השייך לאתר החרמון. בסוף מסלול הגלישה מותקן רכבל כיסאות.
עינות שיאון
עֵינוֹת שִׂיאוֹן הן סדרה של מעיינות באמצע הקטע ההררי של נחל שיאון, ברום של 1,000 מטר לערך. המעיינות בוקעים בקרקעית הנחל ובצלעו השמאלית עד לגובה של כשלושים מטרים מעל לאפיק, ושופעים כמות עצומה של מים (שלא נמדדה מעולם במדויק) במשך עונה קצרה, בדרך כלל בסוף אפריל ובראשית מאי. מבדיקה שערך איש השירות המטאורולוגי באמצעות סַמָּן פלואורסצנטי שהוחדר למי הפשרת שלגים במעלה החרמון, נמצא שהמים מגיעים מדולינת שיאון אל המעיין תוך שעות ספורות. לעינות שיאון תנודה מהירה בכמות המעיינות; בשיא הזרימה מופיעים עשרות מעיינות לאורך מאות מטרים מעל למעיין הראשי, אך כעבור ימים לא-רבים מתייבשים כל המעיינות העליונים, ונותרים מים רק במעיין הראשי ובסדרת המעיינות שמתחתיו.
לנחל שיאון לא נכנסים כמעט יובלים ממערב, ממורדות כתף שיאון, פרט לנחל קטן, נחל זבדים. ממזרח מתמזגים עמו נחל חבושית, נחל ערער ונחל סנאים – אף הם נחלים קטנים.
דלות אפיקו של נחל שיאון בחלקו המישורי מתבלטת במיוחד על רקע העדוּת הברורה לאפיק-אדירים שהיה לו בעבר (האפיק הנוכחי חתור בתוך שרידיו של זה הקדום); על פני שטח שרוחבו מגיע למאות מטרים, פזורים חלוקים מעוגלים ענקיים של סלעי גיר שמקורם בחרמון, וההשערה הרווחת היא שהוסעו במורד הנחל הקדום. רק שיטפונות עזים ביותר יכלו להניע סלעים כאלה, לעצבם כחלוקים ולפזרם על פני שטח כה נרחב.
היסטוריה
ב-21 ביוני 1967, בעקבות חטיפת אזרח ישראלי בערוץ הנחל, החל מבצע מירון.
ב-1971 נחנכה "דרך גדעון" על בסיס נחל שיאון, ואורכה 26 ק"מ. הדרך נקראת על שמו של אלוף-משנה גדעון בנדל ומוליכה למוצבי הר דב והיא ציר חליפי למוצבי החרמון.
בשנת 1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון. ההיאחזות ננטשה ב-1986 ומבניה פורקו, מאחר שהוחלט שאין היתכנות כלכלית להקמת יישוב אזרחי במקום. בשנת 1984 ניסה גרעין של שבעה חברי קיבוץ גונן, בראשות דויד רוטנברג, להקים בהר דב קיבוץ אך הניסיון לא צלח.
קישורים חיצוניים
ביקור בעינות שיאון
הערות שוליים
קטגוריה:יובלי הירדן
קטגוריה:מקורות הירדן
קטגוריה:רמת הגולן: נחלים
קטגוריה:החרמון
קטגוריה:הר דב
| 2023-04-02T04:55:06
|
אינפלציה
|
אִינְפְלַצְיָה היא תהליך כלכלי של עלייה כללית, מתמשכת וקבועה במחירו של סל מוצרים נתון במונחי המטבע המקומי.
תופעת האינפלציה מוגדרת כעליית מחירים וירידה מתמשכת בערכו של המטבע המקומי. משמע, שבמשך הזמן אפשר לקנות באותו המטבע פחות מוצרים, מה שמוביל לירידה בכוח הקנייה של המטבע. מצב הנקרא פיחות. בפשטות, התמורה המתקבלת עבור כל יחידת מטבע הולכת וקטנה עם הזמן.
אינפלציה נוצרת כאשר האמון במטבע הנסחר בקהילה מסוימת נחלש, דבר המוביל לירידת ערך של אותו מטבע. מצב זה משפיע על כח הקניה של המטבע, תחילה בשוק המקומי, ומוביל להחלשות של אותו מטבע גם בערך היחסי של אותו מטבע ביחס למטבעות אחרים בעולם. תופעה זו נקראת "פיחות מתמשך" המאפיינת את ירידת ערכו של המטבע בהשוואה למטבעות של מדינות אחרות בהן שיעורי האינפלציה (מלטינית inflationem (nom. inflatio) לנפח) נמוכים יותר. תנודתיות זו משתנה עם הזמן, ועל כן לא תמיד רואים קשר ישיר בין האינפלציה לשער החליפין כיוון ששער החליפין (ערכו של כל מטבע ביחס למטבעות אחרים) מושפע מגורמים רבים המשתנים בכל עת באופן כללי בעולם.
מקרה קיצוני של אינפלציה נקרא היפר-אינפלציה (אינפלציה דוהרת) המתאר מצב בו ישנה אינפלציה גבוהה כאשר שיעור האינפלציה הולך וגדל מבלי להגיע לשווי משקל. המצב ההפוך לאינפלציה הוא דפלציה, בו קיים תהליך של ירידה כללית ומתמשכת במחירים ועליית ערך המטבע. מצב מאוזן נקרא יציבות מחירים, המתאר מצב בו אין שינוי או שיש שינוי זעיר ברמת המחירים. ממשלות שמנסות ליצב את האינפלציה מבצעות רפלציה, מעבר ממצב דפלציוני ליציבות מחירים או אף לאינפלציה מתונה, או מיתון של תהליך דפלציוני.
מגלה האינפלציה הוא ג'ורג' מקיריי, שנולד בשנת 1823.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|שטר של 100 מיליארד דולר מזימבבואה שהודפס בתקופת האינפלציה בשנת 2008
תופעות שניתן לכנותן אינפלציה התרחשו לפרקים במהלך ההיסטוריה, מאז תחילת השימוש הנרחב בכסף. דון פארלברג, ב"ניתוח והיסטוריה של האינפלציה" שלו מונה 15 מקרים בולטים שהתרחשו במהלך אלפיים השנים האחרונות, החל ברומא העתיקה (בין שנת 150–300) וכלה בארצות הברית (1987-1933). מקרים בולטים היו האינפלציה בתקופת הדבר השחור (1351-1347), ספרד במאה השש עשרה, ארצות הברית בזמן מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים והמהפכה הצרפתית.
במאה העשרים היה מספר רב של מקרים של אינפלציה מהירה במיוחד או היפר-אינפלציה. דוגמאות מוכרות הן גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, רוסיה אחרי פירוק ברית המועצות, ברזיל בין 1933–1988, סין בתקופת מלחמת האזרחים והמהפכה הקומוניסטית, ארגנטינה (מספר פעמים בעשרות השנים האחרונות), זימבבואה ב-2009-2006 וישראל בין 1973 ו-1985.
על–פי פארלברג, כל המקרים בהם התרחשה אינפלציה נבעו מ"שינוי במכנה המשותף לכל המחירים — כסף". ניתן להבחין, עם זאת, בשני סוגים עיקריים של התרחשות אינפלציונית: מהלומה אינפלציונית קצרה ואלימה, שבאה בעקבות אירוע טראומטי כמו מלחמה, מהפכה או שינוי מוניטרי משמעותי; ואינפלציה מתמשכת, שבה שיעור העלייה השנתית במדד המחירים היה נמוך יותר, שנבעה בדרך כלל משימוש במדיניות מוניטרית אינפלציונית לאורך זמן.
"מהלומות אינפלציוניות" התרחשו במקרים כמו הדבר השחור שגרם למות חלק נכבד מהאוכלוסייה באמצע המאה הארבע עשרה, אינפלציית ג'ון לו באנגליה (1720-1717) בעקבות הכנסת כסף נייר לשימוש, מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1780-1775), המהפכה הצרפתית (1796-1790), מלחמת האזרחים בארצות הברית (1865-1861), המשבר הכלכלי בגרמניה (1933-1920) והמשבר ברוסיה (1924-1913) סביב תקופת מלחמת העולם הראשונה, המשבר בהונגריה (1946-1945) אחרי מלחמת העולם השנייה, והמשבר בסין (1949-1937) בזמן מלחמת האזרחים והמהפכה הקומוניסטית. את המקרים הללו אפיינו אובדן שליטה על המטבע, כלומר, על הדפסת הכסף, או הדפסת כסף יזומה בהיקף גדול על–ידי שליטים שעלו במהפכה כדי לממן את הוצאותיהם, לשלם לחיילים, לשחוק חובות חיצוניים, וכדומה. חריג בולט הייתה אינפלציית הדבר השחור, שנבעה מצמצום חד בכמות הסחורות בעקבות הירידה החדה בגודל האוכלוסייה.
"אינפלציה מדורגת" התרחשה לאורך שנים באימפריה הרומית (301-150), שם נהגו הקיסרים לדלל את אחוז המתכות היקרות במטבעות שטבעו; בספרד במאה השש עשרה שם, כפי שמתאר חואן דה מריאנה ב"מסה על השתנות הכסף" התלווה להזרמת הבוליון מאמריקה גם דילול באחוז המתכות היקרות במטבעות; בברזיל (1988-1937) שם עשתה הממשלה שימוש מסיבי בהרחבה מוניטרית; בארצות-הברית (1988-1933) שם התרחשה הרחבה אינפלציונית כחלק ממדיניות הניו דיל ומאוחר יותר הקיינסיאנית; וכן הלאה.
בשנת 2007–2008 התרחש תהליך אינפלציה במדינת זימבבואה, אשר הגיע לשיעור שנתי של כ-11,200,000%. עקב עליית המחירים המואצת נאלצה ממשלת זימבבואה להדפיס בכל זמן קצר שטרות כסף עם יותר ויותר אפסים כדי לאפשר שימוש יעיל בהם.
השטר הגדול ביותר שהודפס היה של 100 טריליון () דולר זימבבואה, שהודפס בתחילת שנת 2008 ולאחר כשבוע הוחלף בסדרת שטרות חדשה שבה הורדו 10 אפסים מהמספר.
מדידה
מדידה שיטתית של גובה המחירים בשוק ובעקבות זאת של האינפלציה החלה במדינות המערב בסוף המאה התשע–עשרה והפכה לתופעה רווחת אחרי מלחמת העולם הראשונה. מדידות מוקדמות יותר מבוססות לרוב על הערכות ואומדנים והן מדויקות הרבה פחות.
אינפלציה נמדדת בדרך כלל באמצעות הרכבת "סל מוצרים" הכולל מגוון מוצרים ושירותים בכלכלה (לרוב על בסיס נתונים המלוקטים על ידי רשויות ממשלתיות). המחירים משולבים למדד מחירים כולל המודד את רמת המחירים הממוצעת (והשתנותה). קצב האינפלציה הוא אחוז השינוי במדד זה מנקודת בדיקה אחת למשנתה. כמה כסף צריך בשביל לקנות את סל המוצרים כעת ייתן מושג האם ערך המטבע ירד (אינפלציה) או עלה.
בישראל נמדדת האינפלציה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, גוף האמון על פי חוק על מדידתה. הלשכה מבצעת מספר מדידות, על פי מספר מדדים שונים: מדד המחירים לצרכן עם ובלי פירות וירקות, מדד המחירים הסיטונאיים לתפוקת תעשייה, מדד מחירי תשומות בבנייה למגורים, מדד מחירי תשומות בסלילה, ומדד תשומות בענף החקלאות. החל משנת 2019 נכללים במדד גם מחירי שכירות הדירות (מחירי הדירות אינם נכללים במדד). מדדים אלו הורכבו תוך שימוש בתקנים שנקבעו בשיתוף עם קרן המטבע הבינלאומית.
אינדיקציה נוספת לערך המטבע הוא שער החליפין בין המטבע למטבעות אחרים, אולם לא תמיד שתי האינדיקציות זהות לחלוטין.
גורמי האינפלציה
הכלכלנים חלוקים בדעתם לגבי הסיבה לקיומה של האינפלציה, ולפיכך גם הפתרונות שהם מציעים שונים.
אינפלציה מתרחשת בעקבות גידול חריג בהיקף אמצעי התשלום העומד לרשות הציבור, מעל ומעבר לגידול בייצור ובזרימת השקעות ממקורות חוץ. הגורם המפקח על אמצעי התשלום הוא בדרך כלל המדינה באמצעות הממשלה או הבנק המרכזי. ברוב ארצות העולם מקובל שהמדינה היא היחידה המוסמכת להדפיס שטרות כסף ומטבעות, והיא אמורה לפקח על מתן אשראי והלוואות בידי גורמים פרטיים. אינפלציה יכולה להיגרם גם כתוצאה ממחסור חמור בסחורות, בפרט במוצרים חיוניים, כשהיקף אמצעי התשלום נותר יציב ולא מצטמצם.
במהלך המאה ה-20 התגבשה בקרב הכלכלנים התובנה כי פער זה בין כמות הכסף לכמות הסחורות והשירותים נובע מהגדלה מתמשכת של היצע הכסף. מילטון פרידמן בספרו "ההיסטוריה המוניטרית של ארצות הברית" קבע כי "אינפלציה היא תמיד ובכל מקום תופעה מוניטרית", כלומר תופעה הקשורה בכמות הכסף במשק ולא בגורמים חיצוניים כמו יכולת הייצור של המשק. תופעה זו נובעת מכך שהסמכות להדפיס כסף נתונה בידי הממשלה, ובמצבים כמו מלחמה או אי–יציבות פוליטית הממשלה תתפתה להדפיס כסף רב כדי להעשיר את קופתה, על אף שהתוצר של המשק לא גדל באותו הקצב. במצב כזה, באופן טבעי תתקיים עלייה מתמדת בכמות הכסף בלא שהעלייה בכמות התוצר תשיג אותה. בעקבות כך גורסים כלכלנים אלה כי יש ליטול את הסמכות להדפיס כסף מהממשלה ולהותירה בידי הבנק המרכזי שיפעל באופן עצמאי.
הגדלת היצע הכסף עשויה להיווצר גם על–ידי גורמים אחרים. לדוגמה, גילוי כמויות גדולות של זהב וכסף על–ידי הספרדים באמריקה הוביל לעלייה של 300 אחוז במחירים בספרד במהלך המאה ה-16 (ההשפעה על האינפלציה במדינות אחרות הייתה קטנה בשל ההיקף המצומצם של המסחר הבינלאומי). כמו כן קיימים גורמים נוספים לאינפלציה. כך לדוגמה קיימת אינפלציה שסיבתה היא צמצום משמעותי בכמות הסחורות והשירותים במדינה, בלי שיהיה צמצום מקביל בכמות הכסף. מצב כזה עשוי להיגרם, למשל, בעקבות תקופה מתמשכת של בצורת או צמצום מתמשך בשטחים הראויים לעיבוד חקלאי.
מספר אסכולות בתחום הכלכלה הציגו וריאציות והסתייגויות שונות לכלל זה והוסיפו המלצות מדיניות שונות לאופן השליטה (או אי השליטה) הרצוי באינפלציה.
התאוריה המוניטריסטית
התאוריה המוניטריסטית, שנציגה הבולט ביותר הוא מילטון פרידמן גורסת כי אינפלציה היא תופעה מוניטרית הנובעת מגידול בהיצע הכסף (או בכמות הכסף כפול 'מהירות המחזור' של הכסף) בשיעור הגבוה מהתרחבות גודל הכלכלה. גידול זה נובע תמיד, בעיקרו, משינוי יזום של היצע הכסף על ידי הממשלה או על ידי הבנק המרכזי, והוא מבוצע בעיקר באמצעות שינויים בשערי הריבית או בהזרמה ישירה של כסף ("הדפסת כסף"). שינויים כאלו קובעים את "יוקר" הכסף לגורמים המתווכים את היצע הכסף לציבור, כמו בנקים וגורמים פיננסיים מוסדיים אחרים.
מבחינתם של המוניטריסטים, הנתון החשוב ביותר להיצע הכסף (בארצות הברית) הוא M1, שהוא סכום הכולל את סך כל המטבעות וכסף הנייר שבמחזור (M0) בתוספת סכומי הכסף הנמצאים בחשבונות המחאות (עובר-ושב).
בהשפעת ארצות הברית ובריטניה, הפכה התאוריה המוניטריסטית למקובלת בין כלכלנים וראשי בנקים מרכזיים בעולם, אם כי במרכז אירופה היא פחות מקובלת. ראשי בנקים מרכזיים מהאסכולה הזו, רואים את תפקידם כבקרה של היצע הכסף המצרפי כך שיוותר ברמה אחידה לאורך זמן, בעיקר באמצעות שינויים בגובה הריבית שקובע הבנק המרכזי.
בישראל, מנוהלת מדיניותו של בנק ישראל לפחות מאז אמצע שנות השמונים בהתאם למדיניות המוניטריסטית, כשנגיד הבנק הקודם, סטנלי פישר, נחשב אחד המוניטריסטים הבולטים היום. מדיניותו של בנק ישראל לאורך השנים כוונה, בהתאם לתפישה המוניטריסטית, לרסן את האינפלציה ולקבע גידול בקצב אחיד של היצע הכסף במשק באמצעות קביעת ריבית בשיעור גבוה יחסית, כך שלקיחת הלוואות נעשית יקרה יותר. הגבלה עקבית כזו של הגידול בהיצע הכסף נחשבת לסיבה לקיום אינפלציה ברמה נמוכה לאורך שנים.
התאוריה האוסטרית
התאוריה של האסכולה האוסטרית מעלה טענה בסיסית דומה לזו של המוניטריסטים בקביעתה כי אינפלציה היא גידול בכמות הכסף והאשראי כשהכוונה היא לכמות הכסף שבמחזור ולכסף "בשלות אפס", המכונה MZM, שהוא סך כל הכסף הזמין באופן מיידי לבעלי חשבונות בנקים. שינוי חריג בהיצע הכסף יכול להיגרם, על פי התאוריה האוסטרית, אך ורק בעקבות מדיניות יזומה של הדפסת כסף על ידי הממשלה או הבנק המרכזי.
הגישה האוסטרית שונה מן הגישה המוניטריסטית בכך שהיא אינה בוחנת את כמות הכסף אלא את איכות הכסף. לפי גישה זו, אין דבר רע באופן מובנה בגידול או בקיטון בהיצע הכסף (ובעקבותיו במחירים), כל עוד אלו קשורים ונקבעים על פי שינויים ממשיים בשוק.
דוגמה מובהקת לחילוקי הדעות בין האסכולות ניתן למצוא בהתנהגות המשק האמריקני בשנות העשרים, קודם לשפל הכלכלי הגדול. על פי תפישת האסכולה המוניטריסטית, התנהגותו של הבנק הפדרלי לאורך העשור הייתה ראויה לשבח, כיוון ששמר על יציבות המחירים ועל גידול קבוע וסדיר בהיצע הכסף.
על פי תאוריית מחזור העסקים של האסכולה האוסטרית, לעומת זאת, בגלל ייעול ושיפור הליכי הייצור לאורך שנות העשרים, הייתה צריכה להתרחש בארצות הברית ירידת מחירים מסוימת (כלומר, דפלציה) והעובדה שבפועל הייתה עליה בהיצע הכסף ועלייה קלה במחירים מעידה על כך שהבנק הפדרלי נקט למעשה צעדים אינפלציוניים משמעותיים.
במילים אחרות, על פי הגישה האוסטרית, ההתמקדות אינה צריכה להיות בכמות הכסף כעניין טכני גרידא. לתפישתם, כאשר יש שינויים בהיצע הכסף הנובעים מייעול ייצור, זרימת השקעות חוץ או, לחלופין, אסון טבע או העלאת מחיר בגלל שינוי חריף בהיצע של משאב, יש להתיר למשק "לבטא" שינוי זה באמצעות אינפלציה או דפלציה זמניות. אלו לא יימשכו כל עוד לא יהיה להן תמריץ בפעולות של הבנק המרכזי. מסיבה זו, גורסת האסכולה האוסטרית כי אסור להעניק לבנק המרכזי שליטה באספקת הכסף ויש להותיר זאת לכוחות השוק (גישה זו מעדיפה חזרה לתקן מבוסס סחורה, עם העדפה ל"תקן הזהב" מפני שהוא כבר מוכר והוכיח את עצמו בעבר).
אינפלציית דחף-ביקוש
אינפלציית דחף-ביקוש הוא שמה של תאוריה נאו-קיינסיאנית הגורסת כי אינפלציה נוצרת כאשר הביקוש המצרפי במערכת כלכלית עולה על ההיצע המצרפי. במקרה כזה, נוצרת תופעה שבה "יותר מדי כסף רודף אחר פחות מדי מוצרים" או "יותר מדי הוצאה כספית רודפת אחרי פחות מדי מוצרים," שכן על פי תפישת התאוריה, רק כסף שהוצא לצריכה (בניגוד להוצאת כסף בתהליך הייצור) יכול לגרום לאינפלציה. באופן טבעי, כאשר הביקוש עולה, עולים גם המחירים. לפי התאוריה, במצב כזה התוצר הלאומי הגולמי אמור לעלות ואילו האבטלה אמורה לרדת כאשר הכלכלה נעה לאורך עקומת פיליפס.
כדי להסביר כיצד יכולה להתקיים תופעה יציבה שבה הביקוש עולה על ההיצע, בניגוד לכלל היצע וביקוש, טוענים חסידי התאוריה כי הדבר ייתכן אם במשק קיים מצב של תעסוקה מלאה ואין אפשרות להגביר או לייעל את הייצור כך שתדביק את הגידול בביקוש. במילים אחרות, מונח שייתכן מצב בו כמות הכסף שבידי הצרכנים אינה תלויה (או לכל הפחות, אינה תלויה באופן מוחלט) בשינויים בייצור. בתפישה הכלכלית הקלאסית, מקובל היה להניח כי הכסף העומד לרשות הצרכנים מגיע לידיהם מידי היצרנים (לדוגמה, באמצעות משכורות) ולכן, כאשר הייצור אינו מוגבר או מיועל מהר מספיק, תהיה נטייה להקטנת כמות הכסף שבידי הצרכנים, בהתאמה לכמות הכסף שיכולים לשלם היצרנים. על–פי תאוריה זו, ייתכן מצב שבו מנגנון זה לא יפעל.
תופעת ה"סטגפלציה" בשנות השבעים, שבה הייתה אבטלה גבוהה במקביל לאינפלציה גבוהה, עמדה בסתירה לתאוריה ולעקומת פיליפס. על–פי התאוריה, אינפלציית דחף-ביקוש יכולה להתקיים רק במצב שבו יש תעסוקה מלאה ואין אפשרות להגביר או לייעל את הייצור במידה מספקת. במקרה כזה, על–פי התאוריה, ישנו לחץ ביקוש הגורם לאינפלציה. כאשר ישנה אבטלה, לעומת זאת, איננו אמורים להיתקל בלחץ ביקוש, משום שכמות הכסף העומדת לרשות הצרכנים לצריכה קטְנה (בגלל האבטלה).
תופעת הסטגפלציה גרמה לרוב המקרו-כלכלנים לזנוח את התאוריה לפיה ישנו קשר פשוט, ניתן לחיזוי ועקבי בין אבטלה לאינפלציה. נעשו מספר ניסיונות להסביר את הבעיה שהתגלתה עם התאוריה באמצעות תאוריית ציפיות רציונליות שניסתה להסביר את התופעה על בסיס מערכת הציפיות הרציונליות של צרכנים, או שעור אבטלה באינפלציה לא מואצת (NAIRU), שהבחינה בין התרחשות בטווח הקצר והארוך או להגביל את התחום שבתוכו אמורה העקומה לפעול. גם תאוריה מתוקנת זו התבררה כחיזוי מורכב ובלתי צפוי משסברו בשנות התשעים, כאשר בארצות הברית נוצר מצב של אינפלציה נמוכה במקביל לאבטלה נמוכה.
תאוריית אינפלציית דחף-ביקוש נועדה לשמש כלי מעשי בידיהם של קובעי מדיניות לשליטה וניהול של המשתנים הכלכליים העיקריים. העיקרון היסודי שלה הוא שגידול בהיצע הכסף או אינפלציה ימנעו שתי רעות גדולות בהרבה: אבטלה ושפל כלכלי. מובן שאם נדחית הטענה הלא סבירה כי כסף נוצר מאליו, מקובלת גם כאן ההנחה כי הגדלת היצע הכסף כרוכה בפעולה של הממשלה או הבנק המרכזי, כפי שקיינס ממליץ לעשות באמצעים כמו ריבית נמוכה מאוד לאורך זמן. במובן זה, ההסבר הממשי של התאוריה לקיום האינפלציה אינו שונה באופן מהותי מזה של המוניטריסטים או האוסטרים, למשל. כישלונה לכאורה של התאוריה במבחן המעשי בשנות השבעים גרם במידה רבה לזניחתה ככלי מדיניות ברוב מדינות המערב ואימוץ תאוריות מוניטריסטיות.
אינפלציית הלם-היצע
אינפלציית הלם היצע או אינפלציית דחף-עלות היא גרסה משופרת של תאוריית אינפלציית דחף-היצע שהעלו הנאו-קיינסיאנים. לפי תאוריה זו, ניתן 'להציל' את עקומת פיליפס אם טוענים כי במקרים שבהם עקומת פיליפס אינה תואמת למצב הנוצר (למשל סטגפלציה, קיום אבטלה ואינפלציה גבוהות בו זמנית) התרחשה האינפלציה בגלל גידול משמעותי ופתאומי בעלות מוצרים או שירותים חשובים שאין להם חלופה זמינה.
עליה כזו אמורה לגרום, לפי התאוריה ל"הלם היצע" הגורם לעליית שיעור האינפלציה באופן חד. בעקבות זאת, חלים שינויים בציפיות של צרכנים לאינפלציה עתידית, המשק "מוצמד" יותר ויותר לאינפלציה ונוצרת סחרחרת עלייה במחירים ובשכר.
טענת נגד של המוניטריסטים לתאוריה זו היא שכאשר עולה המחיר של מוצרים ושירותים מסוימים, אם היצע הכסף הכולל אינו משתנה בעקבות פעולה של הבנק המרכזי, יביא הדבר לירידה בהיצע הכסף הכולל הזמין לצרכנים לרכישת מוצרים אחרים, כך שהעלייה במקום אחד תאוזן בירידה במקום אחר. כתגובה לטענת הנאו-קיינסיאנים שמשבר הנפט גרם לאינפלציה של שנות השבעים (הפתרון מבחינת התאוריה לבעיית הסטגפלציה) משיבים המוניטריסטים בדוגמת שנות השמונים, בהן הייתה ירידה במחיר הנפט ללא ירידה מקבילה באינפלציה.
תגובת הנאו-קיינסיאנים הייתה הטענה שבשל העובדה שירידת מחירים היא אטית יותר מעליית מחירים (תופעה המכונה "דביקות כלפי מטה"), עדיין תיווצר אינפלציה, שדעיכתה תהיה אטית יחסית. הממשלה, שתרצה להימנע מירידה כזו שמשמעותה מיתון תפעל כדי למנוע תופעה כזו. ובמלים אחרות, הנאו-קיינסיאנים מקבלים כאן פעם נוספת את הטיעון המוניטריסטי-אוסטרי כי הגורם הממשי לאינפלציה הוא הזרמת כספים על ידי הממשלה, אך טוענים כי הפתרון המוצע על–ידי תאוריית אינפלציית הלם היצע משמש כלי מדיניות טוב יותר.
שימוש במדיניות פיסקלית לעומת מוניטרית
אינפלציה מובנית
טיעון שלישי של הנאו-קיינסיאנים, חלק מדגם המשולש שלהם להסברת התופעה, הוא שישנם מקרים בהם הציפיות של הצרכנים להמשך עליית המחירים בעקבות עלייה ראשונית מביאה להיווצרות אינפלציה מובנית, בה העובדים מנסים לצמצם את השפעתה של האינפלציה על שכרם באמצעות דרישה להעלאות תכופות או מנגנוני הצמדה, כך שהאינפלציה מזינה את עצמה, כשהעלאות מחירים רודפות דרישות להעלאת משכורות, וכן הלאה.
תיאור זה של המצב, המקובל בקווים כלליים על כל האסכולות הכלכליות המרכזיות, לא נוגע בשאלת הסיבה לאינפלציה, אלא רק בהסברים להתמשכותה. הכוח המניע במקרה זה, כמו בהסברים הנאו-קיינסיאניים והסברים אחרים, נותר עדיין הזרמת כספים (הגדלת היצע הכסף) על–ידי הבנק המרכזי או הממשלה.
אינפלציה מוסדית
קיימות גם דעות, שאינן מקובלות באסכולות הכלכליות המרכזיות, כגון:
לפי ד"ר אסתר אלכסנדר, בעבר יועצת כלכלית לשרי האנרגיה והעבודה ומרצה ב-UCLA, אינפלציה גורמת להעברת כח מהשכירים לבעלי ההון עקב קיומם של שני שווקים נפרדים, למוצרי יסוד ומוצרי יוקרה, מצב המאפיין כלכלה דואלית. בתהליך זה, עודף ביקוש למוצרי יוקרה מעלה את מחירם. עליית המחירים מובילה לעלייה יחסית ברווחיהם של מוכרי מוצרי היוקרה. יצרני מוצרי היסוד מעלים אף הם מחירים, כדי להשוות את שיעור הרווח שלהם לזה של סוחרי היוקרה. לכן יורד כוח הקנייה של השכירים ודבר זה מוביל לירידה בביקוש לסחורות יסוד. עקב הירידה בביקושים מצומצמת הפעילות הכלכלית, חלה עלייה באבטלה ועליית כוח הקניה של בעלי ההון (במונחים יחסיים), שבתורה מעלה את הביקוש למוצרי יוקרה וכך הלאה.
בספר "מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום" מוצגת תאוריה נוספת, לפיה אינפלציה היא אמצעי של העמקת הצבר. בעלי ההון הדומיננטי, אלו המחזיקים בנכסים המניבים את הרווחים הגבוהים ביותר, מגדילים את כוחם הכלכלי על ידי העלאה מהירה של מחירי המוצרים אותם הם מוכרים. העלאה זו מתבצעת בקצב מהיר יותר מאשר עליית שאר המחירים. עקב ההפרשים בשיעורי עליות המחירים, גדלים רווחי בעלי ההון הדומיננטי לעומת אלו של שאר בעלי ההון והמשקיעים.
אינפלציה כבושה
אינפלציה כבושה היא אינפלציה בקצב נמוך ממה שהיה מתבקש כתוצאה מנתונים ריאליים של המשק (כגון גירעון במאזן התשלומים בחשבון השוטף, גירעונות בתקציב הממשלתי ועוד), וזאת כתוצאה מתנאים מוניטריים (כגון כמות הלוואות, שערי חליפין ועוד) המאפשרים להנמיך את האינפלציה לזמן מה. ואולם, תנאים מוניטריים אלו אינם יכולים להתמיד לאורך זמן רב ונוטים עם הזמן שלא לשקף את מצבו הריאלי של המשק. כתוצאה מכך, כאשר לא ניתן יותר להמשיך ולקיים מצב בלתי מאוזן זה, הרי שעשויה להתחולל התפרצות אינפלציונית פתאומית המביאה לידי ביטוי את האינפלציה הכבושה אשר התקיימה קודם לכן, וקצב האינפלציה נוטה להיות גבוה באופן ניכר מקצב האינפלציה אשר התקיים בתקופת האינפלציה הכבושה.
מצב אפשרי אחד יכול להיות קשור בגירעונות בתקציבי הממשלה. כאשר אין הממשלה מעוניינת או מסוגלת לכסות את הגירעונות, היא מנסה לכסות את הגירעונות על ידי הנפקת איגרות חוב ממשלתיות במחיר הנפקה הנותן תשואה לבעליהם. במצב כזה תקציב הממשלה נוטה להיות מאוזן יותר וכמות הכסף במשק נוטה, בהתאם, להיות יציבה יותר ועל כן, קצב האינפלציה נוטה להיות נמוך יותר או אף אפסי. ואולם, כאשר מגיע זמן פדיונן של איגרות החוב הממשלתיות בסכומים הגדולים מסכומי ההנפקה, הרי שכדי להמשיך ולשמור על איזון תקציבי (המסייע ליציבות המחירים במשק) יש לגייס הפעם כמות גדולה יותר של הלוואות מהציבור באמצעות איגרות חוב, וסביר שלשם כך יבקשו בעלי איגרות החוב תשואה גבוהה יותר על מנת שיסכימו להלוות יותר כסף לממשלה, וחוזר חלילה.
ואולם, בסופו של דבר הציבור אינו יכול להגדיל עד אינסוף את כמות ההלוואות הריאליות שהוא נותן לממשלה. יתר על כן, ככל שגדלה התשואה על איגרות חוב כן עשוי לרדת התוצר במשק, מה שאף מביא בסופו של דבר לירידת הכנסות הממשלה ממיסים שונים (מס הכנסה, מע"מ וכו') ובעקבות כך להגדלה נוספת בגירעון התקציבי. בסופו של דבר, הממשלה נאלצת לפרוע את חובותיה ההולכים וגדלים על ידי הדפסת כסף נוסף, מה שאמור להביא להתפרצות אינפלציונית חזקה מהרגיל, המהווה "פיצוי" על האינפלציה הכבושה. עם זאת, התפרצות אינפלציונית שכזו יכולה להיות חד פעמית אם שוררת בציבור הבנה כי היה כאן "תיקון" של אינפלציה כבושה, ואם הממשלה עשויה להימנע בעתיד מהמדיניות אשר הביאה, בסופו של דבר, לאותה התפרצות אינפלציונית.
מצב אפשרי אחר קשור למאזן התשלומים של המדינה ולשערי החליפין של מטבעות זרים אל מול המטבע המקומי. פיחות של המטבע המקומי אל מול מטבעות זרים, סביר שיתרום מצידו לעליית מחירים ואילו ייסוף של המטבע המקומי אל מול מטבעות זרים, סביר שיתרום מצידו לירידת מחירים. גירעון במאזן התשלומים (בחשבון השוטף) של מדינה אמור, מצידו, לגרום לפיחות של המטבע המקומי וכתוצאה מכך עליית מחירים. ואולם, לעיתים קרובות המטבע המקומי אינו עובר פיחות כלל למרות הגירעון בחשבון השוטף או עובר פיחות נמוך מהמתבקש כתוצאה מאותו גירעון. מצב זה יכול, בין השאר, להיגרם על ידי הגדלת ההלוואות מחוץ למדינת ישראל כנגד צבירת גירעונות במאזן התשלומים או הגדלת האשראי המסחרי מצד ספקים מחו"ל כנגד הגידול המצטבר בגירעון השוטף.
גם מצב זה אינו יכול להתמיד בלי סוף, ואף לחוב החיצוני אשר גורמי חוץ נכונים לאפשר למדינה ישנו גבול מסוים. כאשר מדינה מגיעה לחובות חיצוניים בסכום אשר גורמי חוץ אינם מוכנים לאפשר, הרי שצפויה ירידה חדה ואף פתאומית ביתרות מטבע החוץ במדינה, מה שעשוי להביא לידי פיחות המטבע המקומי ולהתפרצות אינפלציונית בקצב הגבוה ממה שהתרחש בתקופת האינפלציה הכבושה. גם התפרצות אינפלציונית זו יכולה להיות חד פעמית, ובלבד שהדבר יובן על ידי הציבור ויימנעו בעתיד הישנות שגיאות אשר הביאו לכך.
השפעה על הכלכלה
אינפלציה נמוכה
לאינפלציה השפעות נרחבות על מערכות כלכליות. לפי התאוריה הקיינסיאנית והנאו-קיינסיאנית מצב של אינפלציה ב"עצימות נמוכה" רצוי למשק, משום שהוא מגביר את כוח הקנייה של צרכנים ואת עלות המוצרים בהדרגה ובכך מוביל לשגשוג. רעיון זה מבוסס על התפיסה שהמדד לשגשוג הוא שינויים נומינליים בביקוש המצרפי. לדוגמה, אם יוצרים אינפלציה של חמישה אחוזים, המחולקת באופן שווה לכל השחקנים במשק (כלומר, כולם נהנים מעליה של חמישה אחוזים בשכרם ומשלמים חמישה אחוזים יותר על המוצרים והשירותים שהם צורכים) הרי שהביקוש המצרפי גדל בחמישה אחוזים והושג שגשוג. אם בוחנים את המצב מנקודת המבט של השינוי הריאלי (כלומר, המוצרים הממשיים שאפשר לקנות בשוק) הרי שלא נוצר שינוי כלשהו בשוק.
הגישה המוניטריסטית מתנגדת בחריפות לעמדה הקיינסיאנית המעודדת את הממשלה לעשות שימוש באינפלציה ככלי מדיניות. על–פי המוניטריסטים, צריכה הממשלה לדבוק בעקביות ביציבות (כלומר, גידול קבוע ונמוך יחסית) בהיצע הכסף, גם כאשר ההתרחשות בשוק היא דפלציונית במהותה (כמו במצב של ייעול הייצור). במובן זה, למרות ההסתייגות מן הלוגיקה הקיינסיאנית המתעלמת מן השינוי הריאלי בשוק, ישנה מידה של קרבה בין הגישה המוניטריסטית לגישה הקיינסיאנית. שתי הגישות תומכות בטענה שעל הממשלה לשלוט בהיצע הכסף, וששליטה זו עתידה להביא להתרחשות בעלת אופי מסוים, חיובי במהותו, בשוק.
עמדתם של כלכלנים אחרים, ובמיוחד מהאסכולה האוסטרית, שוללת באופן תקיף מעורבות ממשלתית כלשהי לכוונון אינפלציה 'רצויה'. טענת האוסטרים היא כי מעורבות כזו של הממשלה באמצעות שינוי שערי הריבית גורמת לעיוות במבנה הכלכלי ובאופי ההשקעות במשק, היות שהיא משבשת את האיתות החיוני המשודר באמצעות שערי הריבית.
כאשר המשק משתנה, טוענים האוסטרים, נפתחים ונסגרים עסקים בהתאם למידע בדבר כדאיות או אי כדאיות של השקעות. כאשר ישנה פעילות אינפלציונית מטעם הבנק המרכזי, היא משבשת את העברת המידע וגורמת להתרבות השקעות בעלות אופי מסוים (לרוב, ארוכות טווח, עתירות הון ובעלות רווחיות נמוכה יחסית), ובכך מסיטה הון מהשקעות נבונות יותר ובמקביל מעכבת סגירתם של עסקים כושלים.
פעולת השיבוש הזו יכולה להמשך זמן מה ולגרום להצטברות של השיבושים, עד שבסופו של דבר נדרשת התאמה מחדש של המשק למצב הממשי. מסיבה זו, טוענים האוסטרים, אחרי תקופה של שגשוג 'מלאכותי' כזה תבוא בהכרח תקופה של שפל שבה יתאים המשק את עצמו למצב החדש. ניסיונות למנוע תקופה של שפל כזו, באמצעות צעדים אינפלציוניים או "רפלציה", יניבו שפל עמוק וממושך יותר.
השקפה אחרת ביחס לאינפלציה מבטאים כבר הכלכלנים המוקדמים מאסכולת סלמנקה ובראשם חואן דה מריאנה. לפי השקפתו של האחרון, אינפלציה אינה אלא סוג של מיסוי, משום שבפעולה אינפלציונית כמו הקטנת אחוז המתכות היקרות במטבע, המלך או המטבעה מקטינים את ערכו של הכסף המצוי בידי האזרחים.
רעיון דומה, אם כי מזווית שונה, העלה וילהלם רפקה במאה העשרים. לפי רופקה, בהתייחס לאינפלציה יש להתחשב לא רק בכמות הכסף ובכיוון זרימתו. אם לעשות שימוש ב"מכפיל הקיינסיאני", כאשר כסף מוזרם על–ידי הממשלה לשוק הצרכנים הראשוניים (היינו, אלו שקיבלו את הכסף) חוסכים את מקצתו ומשתמשים ברובו לצריכה. עבורם, חל גידול ריאלי בכמות הכסף העומדת לרשותם, בלי שיחול פיחות בערך הכסף.
הגידול בכמות הכסף פוחת אצל הצרכן השניוני, השלישוני, הרביעוני, וכן הלאה. עם חלוף הזמן, ומעבר הכסף מצרכן לצרכן, השוק מתאים את עצמו לגידול בהיצע הכסף, ולכן ניתן לצפות אצל הצרכן השניוני לקיטון גם בגודל התוספת הכספית שממנה ייהנה בגלל ההזרמה הממשלתית, וגם לירידה בערך הכולל של הכסף העומד לרשותו. בנקודה מסוימת, טוען רופקה, מתחולל מהפך, והגידול בכמות הכסף מההזרמה הממשלתית מאוזן ויותר מכך על–ידי הפיחות בערך כלל הכסף שבידי הצרכנים.
התוצאה הסופית של תהליך זה, טוען רופקה, היא שהזרמת הכסף הממשלתית מהווה תוספת להכנסתם של החזקים, הקרובים לצלחת ההזרמה הממשלתית (למשל, הצרכנים הראשוניים והשניוניים), ולפיחות בכמות הכסף העומד לרשות החלשים. האינפלציה, לפי תפישה זו, מהווה למעשה מיסוי של החלשים לטובת העשירים ויש לה נטייה להגביר העיוותים ואי–השוויון בחברה.
היפר-אינפלציה
שמאל|ממוזער|200px|בול גרמני בן 10 מיליארד מארק מתקופת ההיפר אינפלציה בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים
ישנה הסכמה כללית בין כל הגישות כי אינפלציה ברמות גבוהות היא תמיד תופעה שלילית ומזיקה, עם השלכות חמורות על תפקודו של כל משק. בין התופעות הקשות הנובעות מהיפר-אינפלציה או אינפלציה גבוהה:
פגיעה חמורה באנשים שהכנסתם קבועה (לא מוצמדת למדד) ומתקבלת במטבע המקומי כמו עובדים שכירים (ובפרט עובדים בעבודות מזדמנות), גמלאים ועוד. זאת לעומת בעלי נכסים (בעיקר נדל"ן), בעלי הכנסות במטבע זר, עובדים שכירים שיש להם הסדרי הצמדה למדד, שהאינפלציה משפיעה עליהם הרבה פחות.
פגיעה באנשים הנמצאים בסוף "שרשרת" העברת הכספים. לדוגמה, קבלן משנה שמקבל סכום כסף עבור ביצוע עבודה, נהנה מן הכסף יותר מאשר העובדים שהוא שוכר לצורך ביצוע העבודה. זאת משום שערך הכסף יורד במהירות, ולפיכך, כשהעובדים יקבלו את שכרם, הכסף יהיה שווה פחות מאשר ביום שבו קיבל אותו הקבלן המעסיק אותם. כשהאינפלציה נוצרת כתוצאה מהגדלה יזומה של אמצעי התשלום ("הדפסת כסף"), היא פועלת לטובת הקרובים לשלטון או לבעלי ההון. במקרים כאלה, קל יותר לאנשים הקרובים למוקדי הכוח, לקבל תקציבים מתוך "הכסף המודפס", וכיוון שערכו יורד במהירות בתהליך האינפלציוני, הם נהנים ממנו יותר מאשר הכפופים להם. בנקודה מסוימת, הגידול באמצעי התשלום מתבטל מאליו עקב עליית המחירים, ואף הופך לקיטון עקב הירידה בערך המטבע.
קושי בתכנון תקציבים לטווח ארוך. קשה לדעת מה יהיה גובה המחירים, ומה יהיה ערכו של המטבע המקומי בטווח של כמה חודשים קדימה. בישראל, לדוגמה, בראשית שנות ה-80, נאלצה הממשלה לנקוב את תקציב המדינה בדולרים אמריקניים, כיוון שאי אפשר היה לחזות את השינוי בערך השקל בטווח של שנה.
עליה ברמת אי-הוודאות שבה פועלים משקיעים וכתוצאה מכך קיטון בהשקעות ובחיסכון.
הירידה בהשקעות ובחיסכון גורמת בשירשור לתופעות כלכליות שליליות כירידה בצמיחה במשק ופגיעה בעסקים, קיטון במשרות הפנויות, ירידה בתעסוקה ועלייה באבטלה. הפגיעה בצמיחה במקביל לעלייה באינפלציה עלולה לגרום גם ל"סטאגפלציה" (עליית מחירים תוך כדי מיתון/צמיחה משקית שלילית). בסטאגפלציה המחירים ממשיכים לעלות אף שהצמיחה במשק שלילית והמשק סובל ממיתון כלכלי הולך ומעמיק.
כאשר האינפלציה יוצאת משליטה והופכת להיפר-אינפלציה, נגרמים שיבושים קשים בכל מערכות החיים הכלכליות, ובמיוחד במערכות גבייה ותשלומים. בישראל, לדוגמה, בשנות השמונים, הונפקו בולי דואר ללא ערך נקוב, כיוון שתעריפי הדואר השתנו בקצב מהיר, ואי אפשר היה לעדכן אותם על-גבי הבולים. כמו כן הדפיס הבנק המרכזי שטרות בערכים של עד 10,000 שקלים כדי להקל על התשלומים והעסקאות שהגיעו לסכומים גבוהים במיוחד. סוחרים רבים העדיפו לנקוב מחירים במטבע זר, כדי שלא יצטרכו לעדכן אותם שוב ושוב.
מרכז|ממוזער|600px|שיעורי האינפלציה בעולם לשנת 2019
בישראל
שמאל|ממוזער|250px|שטר של 10,000 שקלים מתקופת האינפלציה בשנת 1984
בעברה, סבלה ישראל משיעורי אינפלציה ברמות גבוהות יחסית החל מסוף שנות השישים. שיעורי האינפלציה השנתית הגיעו בתחילה ל-10 עד 15 אחוז ועלו לאחר מלחמת יום הכיפורים ל-30 עד 50 אחוז. בשנת 1979 עלתה האינפלציה מדרגה והגיעה לשיעורים של מעל מאה אחוז לשנה. בשיאה, בשנת 1984, הגיע השיעור השנתי של האינפלציה ל-444.9 אחוז. בעקבות כינון "עסקת החבילה" והמדיניות הכלכלית המצמצמת בשנת 1985 ירדה האינפלציה במהירות לשיעור של 19.7 בשנת 1986. המהלך החל כאשר ב-4 בספטמבר 1985 נעשה פיחות במטבע ובנק ישראל הנפיק מטבע שקל חדש בשער המרה של 1 שקל חדש = 1,000 שקלים שנכנס כהילך חוקי. בשנים שלאחר מכן נשמר שיעור האינפלציה השנתית סביב עשרה אחוזים והחל בשנת 2000 ירד עוד יותר, לשיעורים של אחוזים בודדים לשנה, בדומה לאלה במדינות המערב.
נכון לשנת 2014, מפעיל בנק ישראל מדיניות מוניטרית המכוונת ליעד אינפלציה של בין 1% ל-3%. הכלי המרכזי בו הוא מנסה להשיג מטרה זו הוא שינוי ריבית בנק ישראל, המגדירה את הריבית למלווים ממשלתיים קצרי מועד, וממנה נגזרות ריביות על הלוואות רבות נוספות במשק. קיימת ביקורת רבה על גישה פשטנית זו, ומבקרים רבים טענו שהסתמכות בנק ישראל על אמצעי בודד לשליטה על האינפלציה במדינה אינה מעשית. (מה גם שיש לה השפעות מזיקות רבות נוספות, כדוגמת הגדלת האשראי הנלקח על ידי הציבור, היוצרת בין השאר עלייה במחירי הדיור) יש שאף טוענים שמטרותיו של בנק ישראל בשינוי הריבית כלל אינן קשורות לשיעור האינפלציה, ונועדו להשיג מטרות כלכליות אחרות, שאינן נאמרות במפורש.
מדידת האינפלציה הרשמית בישראל, עליה מתבסס גם בנק ישראל בחישוביו, נעשית על ידי מדד המחירים לצרכן, הנמדד מדי חודש על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. קיימות טענות לכך שהוא אינו מייצג באופן אמין את יוקר המחיה בישראל.
ביהדות
בתלמוד בבלי מוזכרות האינפלציה והדפלציה כמכות כלכליות שהציבור צריך להתענות עליהן: "אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בזמן שהמעות בזול ופירות ביוקר (=אינפלציה) אבל מעות ביוקר ופירות בזול (=דפלציה) מתריעין עליה מיד". כלומר שרבי יוחנן קובע שהדפלציה יותר חמורה, והוא גם מביא ראייה מדפלציה שהתרחשה בטבריה, בה מחיר המזון עמד על השער הממוצע ואף על פי כן היו בעיר נפוחי כפן רבים.
ראו גם
סחר בינלאומי
האינפלציה בישראל
דיסאינפלציה (האטה בקצב האינפלציה)
קישורים חיצוניים
Cost of Living Index for Country 2014 Mid Year
אריה קרמפף, משוגעי האינפלציה, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, ינואר 2023
האינפלציה בגרמניה 1923-1919 באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:מקרו-כלכלה
קטגוריה:מדיניות מוניטרית
קטגוריה:מחיר
| 2024-06-10T06:05:47
|
אורגאניזם
|
הפניה אורגניזם
| 2008-04-15T07:52:28
|
הסתדרות הנוער העובד והלומד
|
REDIRECTהנוער העובד והלומד
| 2004-01-15T21:49:31
|
חקר החלל - מונחים
|
מושגי יסוד
היקום (universe): היקום הוא המכלול שמרכיביו הם כל החומר והאנרגיה הקיימים במציאות הפיזית, וכן המרחב (לרבות החלל והזמן) שבו מתרחשים כל האירועים.
חלל שמיימי: המרחב המקיף את כדור הארץ או את מערכת השמש.
גרם שמים: עצם המצוי בחלל.
מדעי החלל: המדעים העוסקים בחקר היקום ותולדות התפתחותו ובחקר גרמי השמים, הרכבם ותנועתם.
מהירות האור: האור נע במהירות של 300,000 ק"מ בשנייה (בקירוב טוב). לא ניתן להגיע אליה ועל אחת כמה וכמה לעבור אותה. ראו גם "תורת היחסות".
הנדסת חלל: מכלול הענפים בהנדסה העוסקים בתכנון, פיתוח, יצור ושיגור לחלל של לוויינים, חלליות וחלליות מאוישות.
כוח המשיכה: (כבידה, גרוויטציה) הכוח המושך את גרמי השמים זה אל זה. כוח הכובד הוא הכוח היחיד שיש לו השפעה במונחים אסטרונומיים.
מהירות בריחה: המהירות שעצם צריך לצבור על מנת להתנתק מכוח הכבידה של עצם שהוא מצוי על פניו.
הסחה לאדום: תהליך בו משנה האור הנפלט מגרמי שמים רחוקים את אורך הגל שלו עקב התפשטות היקום. ההסטה לאדום היא מקרה פרטי של אפקט דופלר.
גרמי שמים בסיסיים
גלקסיה (galaxy): אוסף גדול של כוכבים, המסתובבים סביב מרכז אחד, הלא הוא מרכז הגלקסיה, שהוא חור שחור גדול ביותר. גלקסיה טיפוסית מכילה עשרות מיליארדי כוכבים.
קבוצת גלקסיות: אוסף של גלקסיות אשר קשורות בכוח כבידה משותף.
מערכת כוכבי לכת: מערכת הגופים הנעים סביב כוכב מסוים.
כוכב (star): כוכב הוא כל גרם שמים מאסיבי בעל זוהר עצמי. הכוכב עשוי גז ומקרין אנרגיה אשר נוצרת כתוצאה מתהליכים תרמו-גרעיניים בליבתו. דוגמה לכוכב היא השמש. טמפרטורת פני השמש כ-6000 מעלות צלזיוס וטמפרטורת הליבה שלה מגיעה לכ-15 מיליון מעלות. ביקום טריליוני כוכבים, אך בעין לא-מצוידת ניתן לראות רק כ-3000 מהם. הכוכבים נראים ברקיע בקבוצות כוכבים (קונסטלציות).
כוכב לכת (planet): גרם שמים המסתובב סביב כוכב והנראה בזכות אור הכוכב המוחזר מפניו.
כוכב לכת ננסי (dwarf planet): גרם שמים גדול יותר מגופים קטנים במערכת השמש אך לא עומד בהגדרת כוכב לכת.
ירח (satellite): גרם שמים המקיף גרם שמים אחר כגון כוכב לכת או אסטרואיד.
אסטרואיד (asteroid): עצם סלעי החג סביב כוכב. הוא גדול משביטים וממטאוריטים וקטן מכוכב לכת (קוטרו יכול לנוע בין כמה מאות מטרים ל-1000 ק"מ).
חגורת אסטרואידים: צביר אסטרואידים בתנועה היקפית סביב כוכב.
שביט (comet): גוף שמיימי כדורי קטן יחסית המורכב בעיקר מקרח, ונע במסלול אליפטי קיצוני סביב השמש, ובהתקרבו אליה יוצר זנב ארוך ובהיר של אבק וגז קפוא.
מדעי החלל
אסטרונומיה: המדע החוקר את התנועה, המבנה, ההתהוות וההתפתחות של גרמי השמים והיקום.
אסטרופיזיקה: המדע החוקר את הטבע הפיזיקלי של הגופים הנצפים על ידי האסטרונומים.
קוסמולוגיה: המדע העוסק בחקר מבנה היקום ובחקר ההיסטוריה של היקום.
קוסמוגוניה: התורה אשר חוקרת את אופן היווצרות היקום מראשיתו ועד מצבו הנוכחי. יש המכלילים את הקוסמוגוניה בתוך הקוסמולוגיה.
אקסוביולוגיה, או, בשמות אחרים, אסטרוביולוגיה, קסנוביולוגיה: מדע העוסק בחקר אפשרות קיומם של חיים תבוניים מלבד בכדור הארץ.
מושגים בקוסמולוגיה וקוסמוגוניה
התפשטות היקום: תהליך בו גרמי השמים מתרחקים זה מזה עם הזמן.
קריסת היקום: תהליך בו גרמי השמים קרבים זה לזה עם הזמן לכיוון מרכז מסוים.
יקום פתוח: (מוות תרמודינמי, מוות קוסמי) מצב בו היקום מתפשט עד אינסוף.
יקום סגור: מצב בו עתיד היקום לקרוס עד לנקודה מסוימת.
היקום המתנדנד: מצב בו היקום מצוי במחזוריות של קריסה והתפשטות.
המפץ הגדול: מודל קוסמולוגי המסביר את התהוות היקום בהתפשטות מנקודה מסוימת בזמן ובמרחב.
המצב היציב: מודל קוסמולוגי המסביר את התהוות היקום בהתפשטות חומר בחלל ובהיווצרות מקבילה של חומר אחר במקומו, כך שנוצרת יציבות מבחינת כמות החומר ופיזורו בחלל. מודל זה הוצע בשנות ה-50 והופרך.
חומר אפל: חומר בלתי נראה, שהרכבו עדיין אינו ידוע, שמהווה חלק ניכר (כ-20%) ממסת היקום.
אנרגיה אפלה: מהותה עדיין אינו ידועה, והיא מהווה כ-75% ממסת היקום. האנרגיה האפלה היא האחראית להתפשטותו המאיצה של היקום. ראו גם "הקבוע הקוסמולוגי".
קרינת רקע קוסמית: קרינה המגיעה מכל מקום ביקום באופן אחיד ושווה (איזוטרופי) והיא לפי התאוריה המקובלת שריד למפץ הגדול.
יחידות אורך באסטרונומיה
יחידה אסטרונומית (AU): המרחק הממוצע בין כדור הארץ לבין השמש. אורכה כ-150 מיליון ק"מ.
שנת אור (ly): המרחק שעובר האור במשך שנה. שנת אור שווה 9,460,730,472,580.8 ק"מ.
פארסק (pc): הפארסק מוגדר כמרחק בינינו לבין כוכב, שהפרלקסה שלו היא שניית קשת אחת (1/3600 של מעלה). פארסק אחד שווה 3.26 שנות אור, או 30,841,981,340,610.8 ק"מ.
גרמי שמים אקזוטיים
ענק אדום: כוכב בשלבי התפתחותו האחרונים. גודלו פי עשרה ויותר מגודל השמש, טמפרטורת פני השטח שלו נמוכה למדי וצבעו אדום.
ננס לבן: שריד לכוכב, שמסתו פחות מגבול צ'נדרסקהר.
כוכב נייטרונים: שריד לכוכב שמסתו בין גבול צ'נדרסקהר לבין שלוש מסות שמש (גבול אופנהיימר-וולקוף).
חור שחור: גרם שמים שעוצמת כוח המשיכה שלו כה גדולה עד שמהירות הבריחה ממנו עולה על מהירות האור.
פולסר: כוכב שמתקבלים ממנו פּוּלְסים (פעימות) של קרינת רדיו או של קרינת רנטגן במחזוריות קבועה ומדויקת.
קווזר (ראשי תיבות של quasi-star, "כאילו-כוכב"): עצם שמימי בעל טמפרטורה ובהירות עצומה, הנמצא בתוך מרכזה של גלקסיה פעילה.
ננס חום: גרם שמיימי, שאין בו מספיק מסה כדי להצית תהליכי בעירה תרמו-גרעינית ולהפוך לכוכב מן המניין.
כוכבים זוגיים: מספר כוכבים המצויים במרכזה של אותה מערכת חומר המקיפם.
זוגות אופטיים: (כוכבים כפולים) כוכבים שאין ביניהם קשר פיזיקלי כלשהו, אולם מבחינת הצופה הם נראים כזוג משום שבאקראי שניהם מופיעים כמעט על אותו קו ראייה.
זוגות נראים: זוגות כוכבים אמיתיים שבהם המרחק בין שני הכוכבים במערכת הזוגית הוא גדול מספיק כדי שניתן יהיה לזהות שמדובר בזוג כוכבים ולא בכוכב בודד.
זוגות אסטרומטריים במערכות כוכבים בהן רק רכיב אחד נראה בתצפית ישירה, אולם תנועתו מראה שהיא מושפעת מנוכחות רכיב נוסף, בלתי נראה.
זוגות ספקטרוסקופיים זוג כוכבים השייך לקבוצה זו נראה ככוכב בודד.
זוגות ספקטראליים הזוגות בהן לא ניתן להבחין באפקט דופלר.
זוגות לוקים במקרים מיוחדים מאוד של כוכבים זוגיים בהם כאשר קו הראייה אל המערכת כמעט מתלכד או מתלכד לגמרי עם מישור המסילות.
נובה: התפרצות חזקה של אנרגיה, הנובעת מתהליכי משיכה כבידתית (ראו כבידה) של ננס לבן במערכת כוכבים כפולה.
סופרנובה: התפרצות עצומה של אנרגיה, הנובעת מתהליכי קריסה כבידתית (ראו כבידה) של כוכבים.
ייחודיות (singularity): נקודה במרחב בה האנרגיה והצפיפות אינסופיות.
אופק האירועים: אזור הנמצא בשולי החור השחור אשר גופים או אנרגיה המצויים בתוכו אינם יכולים לצאת מתחומו עקב המשיכה הענקית שמפעיל עליהם החור השחור.
רדיוס שוורצשילד: רדיוס אופק האירועים.
ראו גם
אדם וחלל - מונחים
*
*
קטגוריה:מונחונים
| 2023-11-29T15:52:54
|
תורת הקוואנטים
|
הפניה מכניקת הקוונטים
| 2006-11-24T17:09:42
|
עברית ויזואלית
|
הפניה עברית באינטרנט
| 2023-12-26T22:07:26
|
עברית לוגית
|
הפניה עברית באינטרנט
| 2023-12-26T22:07:32
|
עברית באינטרנט
|
העברית, כשפה הנכתבת מימין לשמאל, הייתה חריגה בשנים הראשונות לקיומו של האינטרנט, שהתפתח בשפות הנכתבות משמאל לימין, ובפרט אנגלית. כתוצאה מכך ניתנו שני פתרונות להצגתם של טקסטים עבריים בדפדפן, עברית ויזואלית (או "עברית חזותית") ועברית לוגית (או "עברית משתמעת").
עברית ויזואלית
הפתרון הראשון שניתן היה עברית ויזואלית. פתרון זה היה אלתור שבא לתת מענה לבעיית השפה העברית בדפדפן בלי להעסיק בכך את מפתחי הדפדפנים הראשונים. בפתרון זה נכתב הטקסט העברי שנועד להצגה בדפדפן משמאל לימין, והצגתו נעשתה באמצעות גופן מיוחד שפותח למטרה זו. אף שמבחינת מערכת ההפעלה אופיין גופן זה כגופן לטיני (כזה הנכתב משמאל לימין), אותיותיו היו עבריות, והטקסט העברי הוצג כמקובל מימין לשמאל. משתמשי הדפדפנים באותה עת התבקשו להתקין גופן זה במערכת ההפעלה שלהם.
פתרון זה פותח באוניברסיטה העברית בירושלים, על ידי דודו רשתי, ולאחר מכן פותחו שני גופנים עבריים נוספים למטרה זו. אתרים עבריים שנבנו עד סוף שנות ה-90 השתמשו כולם בפתרון זה, ובאתרים עבריים ותיקים הוא נמצא עד היום. כפתרון מאולתר, יש בפתרון זה בעיות אחדות:
גודל שורה קבוע וחוסר האפשרות של גלישת שורות. בשינוי גודל המסך, הטקסט לא הסתדר מחדש.
הדפדפן מתייחס לטקסט העברי כאל טקסט לטיני, ולכן כשהוא מחליט שיש לפצל שורה לשתי שורות, סדר השורות מתהפך.
פיתוח יישומי דפדפן (להבדיל מהצגת דפים סטטיים) אינו נוח.
לא ניתן להשתמש בכל הגופנים העבריים של מערכת ההפעלה, אלא רק בגופן אחד, אותו גופן שהמשתמש התקין במחשבו.
הצורך בהתקנה מיוחדת של גופן יצר בעיה למשתמשים מתחילים.
העתקת טקסט עברי ממעבד תמלילים לדפדפן ולהפך הצריכה היפוך של הטקסט באמצעות תוכנה מיוחדת.
חוסר תמיכה בניקוד.
עברית לוגית
כאשר חברת מיקרוסופט הצטרפה לשוק יצרני הדפדפנים, היא נתנה פתרון יסודי וטבעי לשפה העברית (ולכל יתר השפות הנכתבות מימין לשמאל), פתרון הקרוי "עברית לוגית", והוא הפך להיות תקן ב-HTML 4. במסגרת גיור תוכנה זה הותאם הדפדפן להכרה בשפות הנכתבות מימין לשמאל, וכתיבת דף HTML המכיל טקסט עברי נעשית, כמקובל בעברית, מימין לשמאל. פתרון זה פתר את כל הבעיות שבעברית הוויזואלית, והפך את העברית לשפה סטנדרטית באינטרנט.
חרף יתרונותיה הרבים של העברית הלוגית, כניסתה לאינטרנט העברי הייתה איטית, הן משום שאתרים מובילים כבר היו כתובים בעברית ויזואלית, והן משום שעברית לוגית נתמכה רק על ידי הדפדפן של מיקרוסופט, אינטרנט אקספלורר. השתלטותו של דפדפן זה על שוק הדפדפנים בעולם ובישראל הביאה למעבר הדרגתי של אתרים לעברית לוגית, ומתחילת המאה ה-21 מפותחים אתרים עבריים חדשים רק בעברית לוגית. מעבר של אתרים ותיקים מעברית ויזואלית לעברית לוגית נעשה באיטיות, עקב מאמץ ההסבה הכרוך בכך. האתר של עיתון "הארץ", למשל, עבר לעברית לוגית רק בתחילת 2004. אחד האתרים הבולטים שהשתמשו בעברית ויזואלית הוא אתר "סנונית" (שבמסגרת הקמתו נוצרה העברית הוויזואלית).
העברית, לפי תקן יוניקוד, היא לוגית בלבד. לפיכך, דף אינטרנט עברי בקידוד UTF-8 (כמו כל ויקיפדיה העברית) יהיה בעברית לוגית. קידוד windows-1255, עברית של חלונות, גם הוא מתייחס לעברית לוגית, וכך גם iso-8859-8-i. רק iso-8859-8 (בלי i בסוף, ולפעמים עם e בסוף) הוא הדרך לציין שהעברית בדף היא ויזואלית.
גרסה 6.1 של הדפדפן "נטסקייפ נוויגייטור" הייתה הגרסה הראשונה של דפדפן זה שתמכה בעברית לוגית, ובכך נפתחה גישה לאתרים הבנויים בשיטה זו גם למשתמשים במערכות הפעלה שבהן "אינטרנט אקספלורר" אינו פועל. דפדפנים שפותחו בתקופות מאוחרות יותר כגון מוזילה פיירפוקס ואופרה תמכו בעברית לוגית מן היסוד. לצורך תאימות לאחור תומכים כל הדפדפנים גם בעברית ויזואלית (על שרת האינטרנט או דף האינטרנט לציין את הקידוד הנכון. כמו כן קורא הדף יכול לשנות בעצמו את הקידוד בו משתמש הדפדפן להצגת הדף במידת הצורך).
הבעיה בתקופה שלפני האינטרנט
הסוגיה של עברית ויזואלית לעומת עברית לוגית, אף על פי שהיא מוצאת את ביטויה הבולט ביותר באינטרנט, אינה מוגבלת לאינטרנט בלבד, אלא כל ההיסטוריה של המחשוב העברי הושפעה ממנה. בתחילת ימי המחשוב העברי משלה העברית הוויזואלית בכיפה. בימי DOS שימשו העברית הוויזואלית והלוגית בערבוביה (למשל, מעבד התמלילים QText השתמש בעברית ויזואלית בעוד שמעבד התמלילים איינשטיין השתמש בעברית לוגית), ובמעבר לחלונות כולם עברו לעברית לוגית בשימוש היומיומי.
ליטון של עברית
עקב הבעיות הצצות לפעמים בכתיבת או קריאת עברית בקידוד בלתי מתואם בין משתמשים ועקב הצורך להתקין גופני עברית במחשב, משתמשים רבים החלו להשתמש באלפבית הלטיני לשם התכתבות בעברית באינטרנט. שימוש זה היה נפוץ בעיקר בהתכתבויות דואר אלקטרוני ובתוכנות מסרים מיידיים כגון ICQ בראשית דרכה. כתיבת העברית באותיות לטיניות מתרחשת באינטרנט בדרך כלל לא על פי תקן כלשהו אלא מוגדרת בצורה דינמית אד-הוק בין זוג משתמשים. קיימים תקנים רשמיים, אך אף אחד מהם אינו מוכר לכלל הציבור.
מערכת ההפעלה חלונות XP תמכה בשפות הנכתבות מימין לשמאל וכללה גופנים בעברית בכל הגרסאות שנמכרו ברחבי העולם. עובדה זו גרמה לירידה בצורך בכתיבת עברית באותיות לטיניות.
שמות מתחם בעברית
כיום ניתן לרשום שמות מתחם גם בשפה העברית. שמות דומיין בעברית הם חלק מטכנולוגיית IDN (Internationalised Domain Name). פיתוח טכנולוגיה זו החל בשנת 1998 באוניברסיטת סינגפור. אוניברסיטת סינגפור הקימה את חברת i-DNS.net, על מנת להוציא לפועל את השימוש בטכנולוגיה. תהליך קידום השימוש בטכנולוגיה גבר, בשנים האחרונות, ברחבי העולם. הקידוד שהוסכם כסטנדרט עבור IDN's על ידי ארגון ה-IETF הוא ה–Punycode. השימוש ב–IDN תופס את מקומו כשירות נדרש עם העמקת אחוז החדירה של האינטרנט במדינות ששפתם המקומית שונה מאנגלית, והשפה נכתבת בהן משתמשת בשיטת כתיב שאינה לטינית. הטכנולוגיה הוטמעה בדפדפנים המובילים – על ידי חברת מיקרוסופט בדפדפן אינטרנט אקספלורר 7 ועל ידי מוזילה החל בדפדפן פיירפוקס 2.0. הטכנולוגיה הוטמעה גם בדפדפנים אחרים כגון דפדפן כרום של חברת גוגל, בספארי של אפל ואחרים.
כתובות אתרים בעברית מתאפשרים כחלק מתקן IDN. ניתן לרשום שמות דומיין במספר סיומות, ושמות דומיין בעברית אלו מחלקים ל-2 סוגים (המבוססים על אותה טכנולוגית - Punycode):
שמות דומיין עם סיומת בעברית Full Idn לדוגמה: דומיין.קום
שמות דומיין בעברית עם סיומת באנגלית Hybrid Idn לדוגמה: דומיין.com
נכון לשנת 2011 אין ברשת האינטרנט שימוש בסיומות מתחמים בעברית (Full IDN) למעט מתחמי בדיקות של ICANN, והשימוש בשמות מתחם עבריים בעלי סיומות באנגלית (Hybrid IDN) מוגבל למספר סיומות בלבד, חלק מהסיומות של ישראל נכללות בהן. כמו כן, מאחר שטרם נמצא פתרון לבעיות של שימוש לרעה בתווים מסוימים בשמות המתחם על־מנת להונות את הגולש, ישנן סיומות בהן שמות המתחם לא יופיעו בצורה הרצויה בחלק מהדפדפנים.
ראו גם
אלגוריתם דו-כיווניות של יוניקוד
קוד ישן
שם תחום
קישורים חיצוניים
מידע על העברית באינטרנט באתר של יונתן רוזן
יונתן רוזן, למה כל כך קשה לכתוב בעברית? תיקון כיווניות של הגרסה המקורית
דודו רשתי, סקירת הבעיות בשימושים בעברית ברשת, באתר טכנולוגיות המידע הממשלתי (האתר המקורי לא באוויר וזה העתק של המסמך המקורי)
דודו רשתי ואיציק ירחי, דגשים בנוגע לשילוב עברית במסמכי HTML, באתר טכנולוגיות המידע הממשלתי (האתר המקורי לא באוויר וזה העתק של המסמך המקורי)
עברית באינטרנט, באתר מכון מופת
הערות שוליים
קטגוריה:אינטרנט
קטגוריה:ישראל: אינטרנט
קטגוריה:עברית
| 2022-01-14T19:31:31
|
הדוד סם
|
שמאל|ממוזער|190px|כרזה פרי עטו של ג.מ. פלאג משנת 1917 המבוססת על כרזה שפורסמה בבריטניה שלוש שנים קודם לכן (בה מופיע הוריישו קיצ'נר). כרזה זו שימשה לעידוד הגיוס לצבא ארצות הברית בשתי מלחמות העולם. פלאג השתמש בפרצופו שלו עצמו, ובתנוחה שהציג וולטר בוטס. יש הטוענים שהדמות דומה גם לסמואל וילסון האמיתי.
שמאל|ממוזער|190px|מתוך פוסטר שהוכן בזמן מלחמת העולם השנייה, לאחר המתקפה על פרל הארבור. הדוד סם קורא לאזרחים "לנקום על פרל הארבור", ומבטיח להם כי "הקליעים שלנו יעשו את זה"
הדוד סם (באנגלית: Uncle Sam) הוא דמות בדיונית שמשמשת כהאנשה המגלמת בדמותה את ארצות הברית. לא ברור לחלוטין כיצד נולדה הדמות, אך יש הטוענים שהדבר התחיל מבדיחה צבאית. הדמות הפכה עם השנים לאחד הסמלים של ארצות הברית. כמייצגת סמלית של ארצות הברית שימשה הדמות הן אמנים סאטיריקנים רבים בביקורתם כלפי ארצות הברית והן יצירות הבאות להעלות את המורל הלאומי האמריקני. הדמות נראית בדרך כלל כגבר לבן, מבוגר, בעל זקן ושיער שיבה הלבוש בצבעי הדגל של ארצות הברית.
ההיסטוריה של השם
הדוד סם הוא מושג שנולד בזמן מלחמת 1812 ככינוי לארצות הברית. יש הטוענים כי המושג נולד במחנה צבאי בטרוי, ניו יורק. באותו מקום עבד אדם אשר קיבל משלוחי בשר עם הכתובית .U.S עליהם. החיילים בבסיס התייחסו בהומור אל הכתובית כראשי התיבות של מספק המשלוח, Uncle Samuel Wilson. הקונגרס ה-87 של ארצות הברית אימץ את התואר ב-15 בספטמבר 1961. בארלינגטון שבמסצ'וסטס קיים פסל המציין את מקום הולדתו של הדוד סם. עם זאת, יש רבים החולקים על תיאור זה, שמעולם לא הוכח.
השימוש בשם
כיום הדוד סם הוא אחד מסימני ההיכר המפורסמים של ארצות הברית. הדוד סם יכול לשמש גם כמילה נרדפת לארצות הברית ובמיוחד לממשלת ארצות הברית. ביטויים כמו "הדוד סם צריך..." משמשים מבקרים וסאטיריקנים, ולעיתים אף עיתונאים, כדי לשוות לארצות הברית מראה אנושי עם צרכים ורצונות אנושיים. בדוד סם נעשה שימוש לעיתים קרובות באיורי מערכת כדמות מייצגת של ארצות הברית. למאיירים אמריקאים, הדוד סם הוא דמות מכובדת ביותר שמייצגת את המצפון הלאומי. במדינות עוינות לארצות הברית נהוג להציג את הדוד סם כדמות נלעגת המסמלת את יהירותה של ארצות הברית ואת האימפריאליזם שלה.
הדוד סם בקריקטורות ובקומיקס
ימין|ממוזער|150px|הדוד סם בכרזה מ-1942 הקוראת לקנות איגרות מלחמה לעזרה במימון המאמץ המלחמתי.
הדוד סם הופיע לראשונה בקריקטורה פוליטית בשנת 1834, בה תואר כאיש חולה, חסר זקן, בעל מגבעת ועוטה מעין חלוק הדומה לדגל ארצות הברית. סביב הדוד סם היו ראשי הממשל, בהם הנשיא אנדרו ג'קסון, והכותרת הכריזה "הדוד סם בסכנה". בשנים שלאחר מכן צויר הדוד סם לעיתים קרובות כשהוא לבוש בבגדים שאפיינו את בנג'מין פרנקלין, ובשנות ה-40 של המאה ה-19 צויר לרוב במכנסיים מפוספסים, מגבעת ומעיל ארוך, אולם עדיין ללא שיער פנים.
בתור הזהב של הקומיקס בשנות ה-40 של המאה ה-20, יצר ויל אייזנר גיבור-על בדמותו של הדוד סם. בגרסה זאת היה הדוד סם דמות מיסטית של חייל אמריקני שנפל בקרב ועתה רוחו באה לעזרתה של ארצות הברית כאשר זו זקוקה לה. בדמות נעשה שימוש בין השנים 1940–1943 ואז הופסקה פעילותה. כיום משמשת הדמות, לעיתים, כדמות-אורחת בסדרת הקומיקס "לוחמי-החופש".
בעטיפת חוברת Captain America Vol.4 #1 מיוני 2002 של חברת מארוול קומיקס קיימת התייחסות לכרזה בה מופיע הדוד סם, הקוראת לאזרחים לתרום איגרות חוב כעזרה במימון המאמץ המלחמתי. באיור מופיע קפטן אמריקה כשהוא אוחז בדגל האמריקני על רקע תפאורת מלחמה.
ראו גם
סם העיט (החבובות - דמויות)
שרוליק
קולומביה
ג'ון בול
מריאן
אמא רוסיה
הדוב הרוסי
האנשת מדינות
ארצות הברית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ארצות הברית: סמלים לאומיים
קטגוריה:ארצות הברית: תרבות
קטגוריה:האנשת מדינות
| 2024-10-01T11:23:14
|
ויליאם בליי
|
ויליאם בליי (אנגלית: William Bligh; 9 בספטמבר 1754 – 7 בדצמבר 1817), ספן בריטי מפורסם ומושל קולוניאלי. הוא מוכר בעיקר בכך שפקודיו מרדו בו בשני אירועים היסטוריים, האחד, המרד המפורסם שאירע על הספינה תחת פיקודו, ה"באונטי" והשני הוא המרד הצבאי באוסטרליה המכונה מרד הרום. נוסף על כך הוא נודע גם בשל המסע שערך בסירה רעועה ורופפת, מן המקום בו הושלך בלב האוקיינוס השקט ביחד עם מלחיו, ועד האי טימור, מרחק 6,710 ק"מ מערבה משם.
ביוגרפיה
בגיל 18 הצטרף בליי הצעיר לצוותו של ג'יימס קוק והשתתף במסעו השני סביב כדור הארץ בשנים 1772 – 1775. במסע זה גילה בליי בטהיטי את עץ פרי הלחם.
המרד על הבאונטי
בשנת 1787 נתבקש בליי להפליג לטהיטי כדי לאסוף שתילים של עץ הלחם ולהעבירם לאיי הודו המערבית. לאחר עזיבתם את האי הטרופי התקומם רובו של הצוות כנגד מפקדם התקיף ותפס במקומו את הפיקוד על הספינה. בליי הושם בסירה קטנה שבה נדחסו 18 מפקודיו שנותרו נאמנים לו. במקום לשוט לכיוון נמלים ספרדיים, וכך להגיע לבריטניה לאחר עיכובים, החליט בליי, בשל אמונו העמוק בכישרון הניווט שלו, לשוט לעבר טימור על מנת לדווח בהקדם על המרד, כדי שיוכלו ספינות בריטיות לרדוף אחר המתמרדים. הוא עשה את דרכו במרחבי האוקיינוס עד איי הודו המזרחית, ללא אמצעי ניווט ראויים וללא צידה מספקת. במסע רב סכנות זה, זכה בליי במוניטין שלו כימאי וכנווט מן השורה הראשונה.
עד היום אין זה ברור מה הביא את הצוות להתמרד כנגדו; יש הטוענים כי היה זה פיקודו הקפדן של בליי, איש המשמעת הקשה, ויש הטוענים כי אנשי הצוות לא היו מוכנים לשאת בקשיים שאפיינו מסע ימי ארוך באותה התקופה, בהיותם חסרי-הניסיון במסעות ימיים ארוכים וקשים, ובמיוחד לאחר שהתנסו בחיים הנעימים שהציעה טהיטי.
לאחר שובו לבריטניה, נתבקש בליי ב-1791 לצאת שוב אל האוקיינוס השקט כדי לייבא שתילים של עץ פרי הלחם. המסע הסתיים בהצלחה ועד היום פרי עץ הלחם הוא מאכל פופולרי באיי הודו המערבית. שנה אחרי כן, פרסם את ספרו "מסע בים הדרומי". במסגרת המסע ליקט בליי מפירות עץ האקי (Ackee) והציגם בשובו מהמסע לפני החברה המלכותית. השם המדעי של הפרי Blighia sapida ניתן לכבודו של בליי.
אוסטרליה
בשנים 1805 – 1808 כיהן בליי בתפקיד המושל של המושבה הבריטית בניו סאות' ויילס שבאוסטרליה. במסגרת תפקידו נדרש בליי להשליט סדר ולהתעמת עם כוחות הצבא שבמקום. בליי הסתכסך עם אנשי הצבא, ומפקד הצבא ציווה להדיח אותו ב-1808 במסגרת אירועי מרד הרום. בליי סירב לעזוב לפני שיוחלף כחוק. בעקבות התלונות של אנשי הצבא כנגד בליי ושל בליי כנגד אנשי הצבא, ולאור כישלונו של בליי להשליט סדר במושבה, החליט משרד המושבות שלא למנות עוד קצינים ימיים כמושלי המושבה, אלא להחליף לגמרי את הכוח הצבאי ששהה בה. במסגרת השינוי הושב בליי פורמלית לתפקידו ל-24 שעות, ב-1810, והוחלף מייד לאחר מכן על ידי לכלן מקווארי, מי שיהיה המושל האוטוקרטי האחרון של המושבה.
שנותיו האחרונות
עם שובו של בליי לבריטניה, הוא קודם בדרגות עד לדרגת תת-אדמירל, אך לא זכה במינויים משמעותיים למסעות ימיים נוספים, ובשארית הקריירה שלו עסק בעיקר במשימות ימיות סביב בריטניה.
בליי קבור בלונדון, בחצר כנסייה המצוייה על הגדה הדרומית של נהר התמזה. ליד קברו נטוע עץ הלחם.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:קרטוגרפים בריטים
קטגוריה:אדמירלים בריטים
קטגוריה:מושלי ניו סאות' ויילס
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:אנשי צבא במלחמות נפוליאון
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1754
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1817
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
| 2023-11-27T08:21:03
|
המרד על הבאונטי
|
ממוזער|250px|תמונה המתארת את המורדים מגרשים את קפטן בליי וחלק מאנשי הצוות לסירת משוטים
המרד על הבאונטי היה מרד על הספינה הבריטית באונטי (Bounty) שאירע ב-1789, וזכה לפרסום בזכות מספר ספרים, סרטים ושירים. המרד הונהג על ידי פלצ'ר כריסטיאן (Christian) נגד מפקד הספינה, לוטננט ויליאם בליי.
ויליאם בליי נשלח כמפקדה של האונייה באונטי למשימת איסוף שתילים של עץ הלחם. ב-28 באפריל, לאחר שביקרו באי טהיטי, התמרד חלק מן הצוות ליד האי טאפואה שבקבוצת איי פיג'י. ככל הנראה, ההתמרדות ארעה עקב העבודה הקשה, הקצבת המים שקבע בליי והתרופפות המשמעת עקב השהות הממושכת בטהיטי. המורדים אילצו את קפטן בליי ועוד 18 מלחים לרדת מן ה"באונטי", ולהפליג לדרכם בסירת מפרש קטנה בלב האוקיינוס. באחד המסעות המדהימים ביותר שערך אדם כלשהו מעודו, ניווט בליי את הסירה שהיטלטלה על פני ים גועש למרחק של 6,710 ק"מ, עד שלאחר שבועות רבים של תלאות וסבל בל-יתואר, רעב קשה וחולי רב, הגיעו לאי טימור באיי הודו המזרחית.
המורדים ברחו עם האונייה אל האי פיטקרן, לא לפני שאספו את הנשים שאירחו אותם חודשים קודם בטהיטי. באי מתגוררים צאצאיהם עד היום. ב-23 בינואר 1790 שרף הצוות המתמרד את האונייה, ומקץ 167 שנים בדיוק, ב-23 בינואר 1957, מצא לואיס מארדן (Marden), איש החברה הגאוגרפית האמריקאית, את שרידי האונייה.
רקע
הספינה
אוניית הוד מלכותו "באונטי" החלה את שירותה ב-1784 כמובילת פחם בשם "בת'יה" (Bethia). מאוחר יותר, ב-26 במאי 1786 נקנתה על ידי הצי המלכותי הבריטי תמורת 2,600 פאונד ושמה הוסב ל"באונטי".
"באונטי" הייתה במקורה אוניית מפרשים מסחרית קטנה, בעלת תפוסה של 220 טונות, אשר חומשה בארבעה תותחי 4 פאונד (2 ק"ג) ועשרה תותחים סובבים, קטנים יותר. לשם השוואה, תפוסת אוניותיו של ג'יימס קוק, "אנדוור" (Endeavour) ו"רזולושן" (Resolution) היו 368 טון ו-462 טון בהתאמה. שני האנשים היחידים אשר פיקדו על הספינה בגלגולה כ"באונטי" היו ויליאם בליי ופלטשר כריסטיאן.
ויליאם בליי
עד למרד על ה"באונטי" הקריירה של בליי הייתה במגמת המראה - בגיל 22 הוא מונה לרב חובלים (master, הקצין האחראי על ניווט האונייה והשטתה) בספינה רזולושן, בעת המסע השלישי והאחרון של ג'יימס קוק. לאחר שפיקד על אוניית הסוחר "לינקס" (Lynx), קיבל בליי בשנת 1786 את הפיקוד על ה"בריטניה" (Britannia), שם התוודע לפלטשר כריסטיאן אשר באותה תקופה שירת כמלח, ובהפלגה השנייה הועלה על ידי בליי לדרגת חובל שני (Second Mate). ב-16 באוגוסט 1787, כשהיה בן 33, קיבל בליי את הפיקוד על הבאונטי. בתפקיד זה הסכים למעשה לירידה משמעותית ברמת השכר שלו, לטובת פיקוד על אונייה מהצי המלכותי שנחשב יוקרתי הרבה יותר מאשר פיקוד בצי הסוחר. כריסטיאן היה אחד האנשים הראשונים שגייס לצוות ספינתו החדשה.
בניגוד לדמותו כפי שהיא מצטיירת בדרך כלל, כארכיטיפוס לדמות קצין צי נוקשה, גילויים אחרונים מראים שבליי היה ככל הנראה קצין נוח יחסית למקובל בצי הבריטי באותה תקופה. בליי קיבל את המינוי מאחר שנחשב לקצין צי מוכשר באופן יוצא דופן - דבר שיוכח מאוחר יותר כנכון. בליי נהנה מפטרונותו של סיר ג'וזף בנקס, נשיא החברה המלכותית (The Royal Society), בוטנאי עשיר ודמות משפיעה בבריטניה של אותה תקופה. פטרונותו של בנקס, ניסיונו בהפלגה תחת קוק, יכולותיו בניווט והיכרותו עם המנהגים המקומיים של האזור אליו נשלח, היו ככל הנראה הסיבות שהביאו למינויו.
מטרת המסע וההכנות אליו
הספינה נרכשה על ידי הצי כשמשימתה ביצוע ניסוי: היה עליהם לשוט לטהיטי, לאסוף שתילים של עץ הלחם ולהביא אותם לאיי הודו המערבית בתקווה שישמשו כמקור מזון זול לעבדים. הניסוי הוצע על ידי סיר ג'וזף בנקס, אשר גם המליץ על בליי כמפקד הספינה.
ביוני 1787 האונייה הוסבה לייעודה בדטפורד (Deptford). הקבינה הגדולה, שעל פי רוב שימשה למגורי הקפטן וחולקה לתא שינה וחדר אוכל, הותאמה לאחסון שתילי עץ הלחם, ושבכות הותקנו בסיפון העליון. לבליי הוקצתה קבינה קטנה בצד שמאל של האונייה, סמוך לקבינה הגדולה, ותא נוסף באמצע האונייה לסעוד בו עם קציניו. צוות האונייה כלל 46 מלחים וקצינים.
מצבת הספינה
בצי המלכותי של המאה ה-18, הדרגה והתפקיד על גבי הספינה הוגדרו בבירור על ידי היררכיה חברתית. בראש הפירמידה היו קציני הפיקוד (Commissioned Officers), אשר הוסמכו על ידי הכתר לפקד על האונייה - הקפטן, רב החובלים (Sailing Master) והחובלים (Master's Mates). פרחי הקצונה (Midshipmen), שהיו למעשה קצינים בהכשרה, היו הבאים בתור מבחינת הבכירות. הנגדים הבכירים (Warrant Officers), היו אנשי מקצוע אשר מונו על ידי הקפטן. לאנשים אלו היו זכויות מסוימות בהן זאת שאיפשרה להם לסעוד לעיתים בחדר הקצינים. אנשים אלו היו גם חסינים מקבלת עונש הצלפה. הנגדים (Petty Officers) היו עוזריהם של הנגדים הבכירים וסייעו להם, או אנשי מקצוע שדרגתם נמוכה יותר. בתחתית הפירמידה היו המלחים, אשר התחלקו למספר דרגות - מלחים כשירים (Able Seamen) ומלחים פשוטים (Ordinary Seamen). על חלק מהספינות הייתה קיימת דרגה נוספת, נמוכה יותר, של מלח מתלמד (Landsman) אשר היו לעיתים חסרי כל ניסיון.
+ מקרא (מ) מורד (נ) נפטר לפני המרד (ז) נשפט אך זוכה בבית המשפט (ח) נשפט, נמצא אשם, אך קיבל חנינה (ה) נשפט, נמצא אשם והוצא להורג
+ מצבת האנשים של הבאונטי קציני הפיקוד
ויליאם בליי, מפקד הספינה
ג'ון פרייר (Fryer), רב חובלים
פלטשר כריסטיאן, חובל (מ)
ויליאם אלפינסטון (Elphinstone), חובל פרחי קצונה
ג'ון הולט (Hallet), פרח קצונה
תומאס הייוורד (Hayward), פרח קצונה פרחי קצונה שהתקבלו כמלחים כשירים
פיטר היווד (Heywood), פרח קצונה (מ) (ח)
ג'ורג' סטיוארט (Stewart), פרח קצונה
רוברט טינקלר (Tinkler), נער סיפון (boy)
אדוארד יאנג (Young), פרח קצונה (מ) נגדים בכירים
תומאס הוגן (Huggan), רופא (נ)
ויליאם קול (Cole), רב-מלחים (boatswain)
צ'ארלס צ'רצ'יל (Churchill), נגד משמעת (Master at Arms) (מ)
ויליאם פקובר (Peckover), תותחן (gunner)
ג'ון קולמן (Coleman), נשק (armourer) (ז)
פיטר לינקלטר (Linkletter), מלח בכיר (quartermaster)
ג'ון נורטון (Norton), מלח בכיר (quartermaster)
לורנס לבוז' (Lebogue), מפרשן (sailmaker)
ויליאם פרסל (Purcell), נגר (carpenter)
דייוויד נלסון (Nelson), בוטנאי נגדים
ג'יימס מוריסון (Morrison), עוזר רב המלחים (boatswain's mate) (מ) (ח)
תומאס לדוורד (Ledward), רופא בפועל (acting surgeon)
ג'ורג' סימפסון (Simpson), עוזר מלח בכיר (quartermaster's mate)
תומאס מק'ינטוש (McIntosh), שוליית נגר (carpenter's crew) (ז)
צ'ארלס נורמן (Norman), עוזר נגר (carpenter's mate) (ז)
ג'ון מילס (Mills), עוזר תותחן (gunner's mate) (מ)
תומאס הול (Hall), טבח
ג'ון סמואל (Samuel), לבלר
ויליאם בראון (Brown), גנן
ג'ון ויליאמס (Williams), עוזר נשק (Armourer's Mate) (מ) מלחים בעלי תפקידים נוספים
ויליאם מאספראט (Muspratt), מלח כשיר, שימש גם כחייט ועוזר טבח (מ) (ז)
ג'ון סמית' (Smith), מלח כשיר, שימש גם כשרת הקפטן (Captain's Servant)
ריצ'רד סקינר (Skinner), מלח כשיר, שימש גם כספר (מ)
רוברט למב (Lamb), מלח כשיר, שימש גם כקצב מלחים
ג'ון אדמס (Adams), מלח כשיר (מ)
תומאס ברקיט (Burkett), מלח כשיר (מ) (ה)
מייקל ביירן (Byrne או Byrn), מלח כשיר (ז)
תומאס אליסון (Ellison), מלח כשיר (מ) (ה)
אייזק מרטין (Martin), מלח כשיר (מ)
ויליאם מק'קוי (McCoy), מלח כשיר (מ)
ג'ון מילוורד (Millward), מלח כשיר (מ) (ה)
מת'יו קווינטל (Quintal), מלח כשיר (מ)
ג'ון סמנר (Sumner), מלח כשיר (מ)
מת'יו תומפסון (Thompson), מלח כשיר (מ)
ג'יימס ולנטיין (Valentine), מלח כשיר (נ)
הנרי הילברנדט (Hillbrant), מלח כשיר (מ)
הדרך לטהיטי
ב-23 בדצמבר 1787, יצאה האונייה מספיטהד (Spithead) שבאנגליה לכיוון טהיטי, בדרך שתוכננה לעקוף את דרום אמריקה, מסביב לכף הורן. ב-22 במרץ, לאחר שנתקל במזג אוויר קשה אשר מנע מהספינה להקיף את כף הורן, החליט בליי לשנות כיוון ולהגיע לטהיטי דרך כף התקווה הטובה שבאפריקה. במהלך חציית האוקיינוס ההודי העלה בליי את כריסטיאן לדרגת לוטננט בפועל (Acting Lieutenant), שהייתה בכירה יותר מדרגתו של רב החובלים פרייר. מעשה זה פגע בצורה רצינית ביחסים שבין בליי לפרייר, ופרייר יטען מאוחר יותר שמעשה זה בוצע על רקע אישי בלבד.
ב-24 במאי הגיעה האונייה לקייפטאון, שם עגנה במשך 38 ימים שבהם היא שופצה וצוידה מחדש. ב-26 באוקטובר, לאחר עשרה חודשים בים, הגיעה הבאונטי לטהיטי.
השהות בטהיטי
שמאל|ממוזער|250px|ציור של טהיטי מ-1777
בליי וצוותו בילו חמישה חודשים בטהיטי, כאשר מטרתם הייתה לאסוף ולהכין 1,015 שתילי עץ הלחם. בליי התיר לצוותו לגור על החוף ולטפל בצמחים השתולים, וכך נחשפו אנשי צוות למנהגיהם ולתרבותם של המקומיים. חלק מהמלחים והקצינים הזוטרים קעקעו את עצמם לפי הנוהג המקומי. פלטשר כריסטיאן אף נשא לאישה את מאימיטי, אשה טהיטית. מלחים ונגדים אחרים מאנשי הצוות יצרו אף הם קשרים עם נשים מקומיות.
בליי עצמו הקדיש את מרב זמנו לטיפול ופיקוח על שתילי עץ הלחם. בתקופה זו כמעט ולא היו בעיות משמעת. בליי לא הופתע מתגובת צוותו כלפי אנשי טהיטי, ורשם את ניתוחו בדוח שהגיש לאדמירליות מאוחר יותר:
ב-5 בינואר 1789, שלושה אנשי צוות נטשו את הספינה. בליי דרש מראשי השבטים הטהיטים שיעזרו לו להשיב את העריקים ואת כלי הנשק והתחמושת שגנבו, ואיים עליהם שתושבי האי יסבלו אם לא יעשו כך. לבסוף, ב-22 בינואר, נמצאו אנשי הצוות במרחק של כ-5 מייל ממיקומה של הבאונטי. בליי נהג בסלחנות יחסית כלפיהם, כאשר פסק להם עונש מלקות, במקום להעמיד אותם למשפט צבאי - מעשה שסביר שהיה נגמר בהוצאתם להורג.
בעקבות תקרית זו ואחרות, אשר כללו בין היתר את הירקבותם של המפרשים החלופיים עקב אחזקה לא ראויה, החל בליי להתפרץ תכופות על המלחים והקצינים.
ב-4 באפריל, לאחר יותר מחמישה חודשי שהות בטהיטי, וכאשר באמתחתה 1,015 פירות עץ הלחם, עזבה הבאונטי את האי.
המרד
ב-28 באפריל, כאשר הספינה הייתה סמוך ל"איי הידידות" (כיום טונגה), הנהיג פלטשר כריסטיאן את המרד המפורסם. מכל הדיווחים עולה כי כריסטיאן ואחדים מתומכיו נכנסו לתאו של בליי, אותו השאיר תמיד לא נעול, העירו אותו ודחפו אותו לסיפון כאשר לגופו חולצת הלילה שלו בלבד, שם הוא נשמר על ידי כריסטיאן, שהיה חמוש בכידון. כאשר ביקש בליי מכריסטיאן להתנהג בהיגיון, ענה לו כריסטיאן "אני בגיהנום, אני בגיהנום!". למרות מילים קשות ואיומים שהושמעו על ידי שני הצדדים, המרד הושלם ללא שפיכות דמים וככל הנראה ללא מאבק מטעם הנאמנים לבליי, מלבד בליי עצמו. מ-42 אנשי הצוות שהיו על הסיפון, להוציא את בליי וכריסטיאן, 18 השתתפו עם כריסטיאן במרד, 2 נשארו פסיביים ו-22 נשארו נאמנים לבליי. המורדים הורו לבליי, רב-המלחים, שני קצינים זוטרים, שוליית הרופא ולבלר האונייה לרדת אל סירת המשוטים של הבאונטי. מספר אנשים נוספים העדיפו להצטרף לבליי ולא להישאר על הספינה, מאחר שידעו כי אלו שיישארו על הספינה ייחשבו למורדים דה פקטו לפי חוקי המלחמה הבריטיים של אותה תקופה.
סך הכול, 18 מאנשי הצוות היו בסירה עם בליי. ארבעת הנוספים הוכרחו להישאר על הבאונטי ולאייש אותה יחד עם המורדים. המרד התרחש כ-56 ק"מ מהאי טופואה (אחד מאיי טונגה). בהפגינו יכולת ניווט עילאית, ניווט בליי את הסירה הקטנה (7 מטרים אורכה) והצפופה, לאורך 6,710 ק"מ, באמצעות שימוש בסקסטנט ושעון כיס בלבד וללא כל מפות ומצפן. במהלך המסע, שארך 47 יום, הסירה עברה במצר טורס הקשה לתנועה. הסירה הגיעה ליעדה, האי טימור, ב-14 ביוני. ההרוג היחידי לאורך כל המסע היה איש הצוות ג'ון נורטון, שנסקל למוות באבנים על ידי הילידים באי טופואה, שם ניסו בליי וצוותו לרדת לחוף על מנת לאסוף אספקה נוספת.
באותו זמן, הפליגו המורדים לאי טובואיי, וניסו להתיישב בו. לאחר שלושה חודשים, שבהם הטילו טרור על הילידים, שבו לטהיטי והורידו בה 16 מאנשי צוותם. כריסטיאן, שמונה אנשי צוות נוספים ובנוסף שישה גברים ואחת עשרה נשים מטהיטי הפליגו על הבאונטי בתקווה לחמוק מהצי הבריטי. לפי יומנו של אחד מאנשי הצוות שהיה על הספינה, אנשי טהיטי שהיו על הספינה נחטפו למעשה, לאחר שהספינה יצאה להפלגה ללא הודעה מוקדמת. מטרת מעשה זה הייתה להשיג את הנשים.
המורדים עברו דרך איי פיג'י ואיי קוק, אך פחדו שיימצאו שם, ולכן המשיכו. במהלך המסע הם גילו מחדש את האי פיטקרן, אשר מופה באופן שגוי במפות של הצי הבריטי, והחליטו להתיישב שם. העובדה שהאי מופה באופן שגוי על ידי הצי הבריטי, היא ככל הנראה הסיבה העיקרית להתיישבות באי, שכן המורדים סברו כי הדבר יקשה על הצי הבריטי לאתרם. ב-23 בינואר 1790 הם שרפו את הספינה במקום שנקרא כיום "מפרץ באונטי". חלקים מהספינה שרדו - אבני הנטל שלה, אשר את חלקן ניתן עדיין לראות במי המפרץ, ולוח ההגה, הנמצא במוזיאון בפיג'י.
אחרית המרד
חזרה לאנגליה ומשפט צבאי
לוטננט בליי חזר לאנגליה ודיווח על המרד לאדמירליות ב-15 במרץ 1790. האונייה "פנדורה" (Pandora), בפיקודו של קפטן אדוארד אדוארדס, נשלחה ב-7 בנובמבר לחפש את הבאונטי והמורדים. מצבתה של ה"פנדורה" הייתה כפולה, מאחר שתוכנן כי אנשי הצוות הנוספים יאיישו את ה"באונטי" לאחר שזו תמצא. ה"פנדורה" הגיעה לטהיטי ב-23 במרץ 1791. ארבעה מהמורדים הגיעו אל סיפונה של ה"פנדורה" זמן קצר לאחר שעגנה, ועשרה נוספים נעצרו תוך מספר שבועות. כל הארבעה עשר, מורדים ואנשי צוות נאמנים גם יחד, הושמו במעצר בתא מאולתר על גבי ה"פנדורה", אשר זכה לכינוי "תיבת פנדורה". ב-8 במאי ה"פנדורה" עזבה את טהיטי ובילתה שלושה חודשים בחיפוש יתר המורדים וה"באונטי" באיים שמערבית לטהיטי, מבלי למצוא דבר מלבד מעט שברי אונייה. ב-29 באוגוסט, בעוברה במצר טורס, עלתה ה"פנדורה" על שונית (חלק משונית המחסום הגדולה). הספינה טבעה למחרת ו-31 מאנשי צוותה ו-4 אסירים טבעו. 89 אנשי הצוות הנותרים ו-10 האסירים שנותרו (אשר שוחררו מתאם ברגע האחרון) הפליגו על גבי ארבע סירות קטנות לטימור, לשם הגיעו ב-16 בספטמבר.
שמאל|ממוזער|250px|תמונה של ויליאם בליי ב-1814
לאחר שהגיעו לבסוף לאנגליה, נשפטו עשרת האסירים בבית דין צבאי. במהלך המשפט ניתנה חשיבות גדולה לשאלה מי מבין אנשי הצוות נצפו אוחזים בידם נשק במהלך המרד. לפי החוקים באותה תקופה, במצב בו היה ניתן למנוע את המרד, היעדר פעולה לעשות כך אינו שונה מהשתתפות במרד עצמו. בפסק הדין אשר ניתן ב-18 בספטמבר 1792, ארבעה אנשים, אשר בליי ציין כחפים מפשע, זוכו. שניים נמצאו אשמים אך קיבלו חנינה. אחד מהשניים היה פיטר הייווד, אשר לעתיד יגיע לדרגת קפטן בעצמו. עונשו של אדם נוסף הומתק מסיבה טכנית, ולימים אף קיבל חנינה. שלושת האחרים הורשעו ונתלו. גם בליי ואדוארדס נשפטו על אובדן ספינותיהם (מהלך הכרחי לפי חוקי הצי הבריטי שאינו מעיד על אשמה), אך נמצאו זכאים.
בליי המשיך את הקריירה שלו בצי ולימים אף עלה לדרגת אדמירל (Rear Admiral - דרגה המקבילה לדרגת תת-אלוף). בקריירה שלו היה אירוע נוסף שבו נקרא תיגר על סמכותו - בהיותו מושל ניו סאות' ויילס, בשנת 1808, נעצר על ידי החיילים המקומיים בתקרית שנודעה כמרד הרום.
עוד לפני שאדוארדס חזר מחיפושו אחר ה"באונטי", יצאו האוניות "פרובידנס" (Providence) ו"אסיסטנט" (Assistant) ב-3 באוגוסט למסע שני לאסוף שתילי עץ הלחם. בליי, שקודם לדרגת קפטן, פיקד על המסע, שגם הוא היה מטעם סר ג'וזף בנקס. המסע השני הוכתר בהצלחה מלאה, לאחר שנאספו 2,126 צמחים ודגימות בוטניות אחרות והובאו לאיי הודו המזרחית.
למרות הצלחת המסע השני, הוכח רעיונו של בנקס, לגבי עץ הלחם כמקור מזון לעבדים באיי הודו המערבית, ככישלון.
גורל המורדים
כשהספינה האמריקאית טופז (Topaz), בפיקודו של מייהיו פולגר (Folger), הגיעה לאי פיטקרן ב-1808, רק ג'ון אדמס, תשע נשים ומספר ילדים עדיין היו בחיים. חמישה מהמורדים, כולל כריסטיאן, נהרגו על ידי בני טהיטי על האי. אחד מת מנפילה מגובה בעת שהיה שיכור. אחד נהרג על ידי שניים מאנשי הצוות ששרדו לאחר שתקף אותם, ואחד מת בנסיבות טבעיות. כל ששת הגברים בני טהיטי נהרגו במהלך הלחימה שארעה. מאחת עשרה הנשים, שתיים מתו מנפילה מצוק בעת שאספו ביצים.
אשתו של כריסטיאן, מיימיטי (Maimiti), ובנם, ט'רסדיי אוקטובר כריסטיאן (Thursday October Christian), שרדו לאחר מותו. למרות זאת, היו קיימות שמועות שכריסטיאן עזב את האי ומצא את דרכו חזרה לאנגליה. ב-1825 ניתנה לג'ון אדמס חנינה על חלקו במרד. בירתו של האי פיטקרן - אדמסטאון (Adamstown), קרויה על שמו. ב-30 בנובמבר 1838, איי פיטקרן סופחו לאימפריה הבריטית.
הסיבות למרד
עד היום מתקיים דיון נרחב על הסיבות שהביאו למרד על הספינה. קיימים אלו הרואים בקפטן בליי אחראי למרד. הם טוענים שבליי היה נבל ועריץ, שהתעלל בצוותו עד שלכריסטיאן והצוות לא הייתה ברירה אלא למרוד. אחרים טוענים שהאשמה כולה נחה על ראשו של כריסטיאן והצוות. הם טוענים שבליי לא היה קפטן קשוח באופן יוצא דופן ונהג בהתאם לנורמות של הצי באותה תקופה.
להלן מספר נקודות אשר מראות את המצב בזמן המסע ויכולות להסביר מדוע אירע המרד:
הבדלי מעמדות: בליי עצמו, כבנו של פקיד מס, היה ממעמד בינוני מבוסס. אנשי הצוות כללו אנשים בני מעמד גבוה, ביניהם חברי שתי משפחות חשובות מהאי מאן. פיטר הייווד, הקצין היחיד שהואשם, היה שייך למשפחה עשירה ומקושרת (אחד השופטים ששפטו אותו היה מקושר דרך נישואים למשפחה זאת). ג'ון פרייר, אחד האנשים המנוסים ביותר על הבאונטי, מונה לתפקידו כרב המלחים על ידי האדמיריליה.
בליי היה רק סגן: אף על פי שהיה בתפקיד קפטן האונייה, דרגתו האישית של בליי הייתה סגן בלבד. ייתכן כי דבר זה, יחד עם הנקודה הקודמת, גרמו לבליי להרגיש לא ראוי, ושאנשי הצוות מתחתיו התייחסו אליו בהתנשאות. הבדלי מעמדות מעין אלה היו משמעותיים במאה ה-18.
חוסר קצינים: מרבית הספינות באותה תקופה נשאו יותר קצינים משהיו בבאונטי.
חוסר בנחתים מלכותיים: האדמירליות לא הקצתה לבאונטי נחתים מלכותיים - כוח השיטור באונייה. היו שתי סיבות לכך: כפי שצוין קודם, בליי לא היה בדרגת קפטן ולכן לא היה זכאי באופן אוטומטי לפלוגת נחתים. מעבר לכך, הבאונטי הייתה קטנה מכדי להחזיק פלוגה שלמה של נחתים. דבר זה היה גורם להצלחת המרד והיה מקור לדאגה לבליי, אשר ראה את מורהו הרוחני, קפטן קוק, נשחט עקב מחסור בהגנה מספקת של נחתים. במסעו השני לטהיטי, בליי הביא עמו יותר קצינים, ופלוגת נחתים מלאה.
המשטר ה"מתקדם" של בליי: המשטר שהונהג על גבי האונייה, שהיה מוכוון בריאות, לא היה פופולרי בקרב אנשי הצוות (חובת תרגילי ריקוד, שפשוף הסיפון מעבר לצורך למטרות התעמלות, ודיאטה כנגד צפדינה אשר כללה כרוב כבוש ומיץ לימוניות). קפטן קוק הנהיג משטר דומה, אך היה בעל תכונות שבליי היה חסר - יכולת דיפלומטית ושיעור קומה.
רכות העונשים מול חדות לשונו של בליי: בניתוח סטטיסטי של עונשי הלקאה על ספינות בים בין השנים 1765 עד 1793, נמצא כי 21.5% מהמלחים קיבלו לפחות הצלפה אחת וכי מספר ההצלפות הממוצע בעונש הלקאה אחד היה 5. במקרה קיצוני אחד, 45% ממלחיו של ג'ורג' ונקובר (Vancouver) הולקו, עם ממוצע של 21 הצלפות לעונש הלקאה אחד. בליי היה מתחת לממוצע באופן מובהק, עם 19% מאנשי צוותו שקיבלו עונשי הלקאה וממוצע של 1.5 הצלפות להלקאה. ייתכן כי לבליי היו מספר מגרעות אך משמעת נוקשה לא הייתה אחת מהן. דבר זה בא לידי ביטוי גם בכך ששלושת האנשים שערקו, כשעגנה הספינה בטהיטי, הולקו במקום להיתלות - העונש המקובל על עריקה. בליי אף ציין ביומניו ש"הוא צריך כל איש צוות".כאן נכנס לתמונה אופיו של בליי (הוא היה ככל הנראה מהטיפוסים שלא סבלו טיפשות), והאופן בו דיבר לאנשים. זוהי עובדה מתועדת היטב שבליי נהג להשתלח מילולית במלחים, לעיתים קרובות בנוכחות כל שאר אנשי הצוות, ובמיוחד לאחר שעזבה הספינה את טהיטי. דבר זה יצר התמרמרות רבה בקרב אנשי הצוות, ובמיוחד אצל כריסטיאן.מספר היסטוריונים מעריכים כי אופיו התובעני של בליי עלה לו בנאמנות אנשי צוותו, ובמיוחד לאחר חמשת החודשים שבילו בטהיטי.
הניסיון להקיף את כדור הארץ: הכישלון להקיף את כף הורן בתחילת המסע, אשר כפה את המסע הארוך דרך כף התקווה הטובה שבקצה אפריקה, גרם למתח רב בקרב אנשי הצוות. ניסיונו לעבור דרך כף הורן בשנית, בדרכם חזרה מטהיטי (בניסיון לבצע הקפה מלאה של כדור הארץ) התקבל באימה.
חשדות לאי סדרים כספיים: כאשר עגנה הספינה בטסמניה, סחר בליי עם ילידים בחלק מאספקת האונייה, בתמורה לפירות וירקות טריים. דבר זה היה בריא יותר ממדיניות הצי הרשמית לגבי סחר מול קולוניות אירופיות עבור אספקת מזון יבשה, אך העלה חשדות שבליי מועל בכספי הספינה.
שהות ממושכת בטהיטי: לאחר העיכוב שנכפה בעקבות הכישלון להקיף את דרום אמריקה, והמסע הארוך מזרחה מסביב לאפריקה, כאשר הגיעה הבאונטי לטהיטי, גילה בליי שכיוון הרוח נגדו והוא נדרש להישאר שם מספר רב של חודשים.דבר זה הוביל לטעותו הגדולה ביותר של בליי - מתן רשות לאנשי הצוות (רובם לא מנוסים בחיים בים) לחיות באי, ורשות ליצור קשרים עם הנשים המקומיות ה"ידידותיות מדי". מתיעוד עולה כי בזמן השהות באי כמעט ולא נעשו ניסיונות לאכוף משמעת או לקיים שגרה, וכן גם להשתמש בספינה למטרות מחקר וסיור. כשבאה העת לעזוב, אנשי הצוות שהתרגלו לחיי מותרות התקשו להסתגל חזרה לחיים על גבי אונייה.
ספינה צפופה יתר על המידה: כשעזבו את טהיטי, הייתה הספינה מלאה בשתילי עץ הלחם, דבר שהוביל לצפיפות מרובה בחלקיה האחרים של הספינה וגרם למתח נוסף בספינה שהיחסים בה היו מתוחים מלכתחילה.
הקטנת קצבת המים: עץ הלחם הוא צמח טרופי, אשר דורש כמויות גדולות של מים. דבר זה גרם להקטנת קצבת המים של המלחים בזמן חודש אפריל החם והוסיף למתחים האחרים.
תלותו הכספית של פלטשר כריסטיאן בוויליאם בליי: כאשר עגנה הספינה בדרום אפריקה לווה כריסטיאן סכום כסף מבליי. דבר זה היה נושא מתמיד לוויכוח ביניהם במהלך המסע. משפחתו של כריסטיאן עברה לאי מאן על מנת להתחמק מנושים באנגליה, לאחר שאבי המשפחה השאיר אותה בפשיטת רגל. כריסטיאן ידע שאם הוא יחזור לאנגליה הוא יצטרך לשלם את חובו לבליי ולוותר על משכורות שהשתכר במהלך המסע.
המרד בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה
ממוזער|שמאל|200px|קלארק גייבל כפלטשר כריסטיאן בסרט "המרד על הבאונטי", 1935
מספר ספרים, סרטים ותוכניות טלוויזיה נעשו בהתבסס על סיפור המרד, בהתבסס על המציאות יותר או פחות (בסרט שנעשה ב-1962 כריסטיאן מת על הספינה הבוערת).
בקולנוע
סרט אוסטרלי אילם משנת 1916 שאבד.
גרסה אוסטרלית נעשתה באוסטרליה ב-1933 ונקראה "בעקבות הבאונטי" (In the Wake of the Bounty), בכיכובו של ארול פלין כפלטשר כריסטיאן.
הסרט הבא היה בשנת 1935, ואף זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר. הסרט היה בכיכובם של צ'ארלס לוטון כבליי וקלארק גייבל ככריסטיאן.
סרט נוסף נעשה ב-1962 בכיכובם של טרוור הווארד כבליי ומרלון ברנדו ככריסטיאן.
"הבאונטי" (The Bounty), נעשה ב-1984 בכיכובם של אנתוני הופקינס כבליי ומל גיבסון ככריסטיאן. מכל הסרטים שנעשו על המרד, גרסה זו נחשבת כנאמנה ביותר למציאות.
בספרות
טרילוגיית ספרים נכתבה על ידי צ'ארלס נורדהוף (Charles Nordhoff) על סיפור הבאונטי: "מרד על הבאונטי" (Mutiny on the Bounty), המספר את סיפור המרד, "גברים נגד הים" (Men Against the Sea), המספר את סיפור מסעו של בליי על סירת המשוטים, ו"האי פיטקרן" (Pitcairn Island), המספר את השתלשלות העניינים על האי לאחר הגעת המורדים לשם.הטרילוגיה תורגמה לעברית בידי א. עמיהוד, והספר הראשון תורגם בידי יאיר בורלא.
Les Révoltés de la Bounty מאת ז'ול ורן
בספרו של ק.ס. לואיס "הנסיך כספיאן" מופיע גזע של אנשים שהם לכאורה צאצאי מורדי הבאונטי, על אף שלא נאמר כך במפורש בספר עצמו.
גילוי שבר הספינה
שבר הבאונטי התגלה על ידי לואיס מרדן ב 23 בינואר 1957, 167 שנים בדיוק לאחר שריפת הספינה.
לאחר שראה את הגה הכיוון של האונייה במוזאון בפיג'י. הוא שכנע את עורכיו לתת לו לצלול מול חופי האי פיטקרן, שם התגלה הגה הכיוון. למרות אזהרות שקיבל ממקומיים, מרדן צלל במים המסוכנים ומצא את שאריות הספינה. מאוחר יותר נפגש עם מרלון ברנדו על מנת לשכנעו להשתתף בסרט שנעשה ב-1962. בהמשך חייו ענד מרדן צמידים שהיו עשויים ממסמרים שנמצאו על הספינה הטבועה.
שחזורים מודרניים של הספינה
שמאל|ממוזער|250px|השחזור האוסטרלי של הבאונטי
שמאל|ממוזער|250px|טביעת הבאונטי II
כאשר נעשה הסרט בשנת 1935, עדיין נעשה שימוש נרחב בסירות מפרש, ואחת מהן נבחרה לשמש כחיקוי לבאונטי בצילומים.
הבאונטי שוחזרה פעמיים: MGM בנו העתק של הספינה עבור סרטם שנעשה בשנת 1962, הספינה נקראה באונטי II. ספינה זו נבנתה לפי התוכניות המקוריות ובאופן מסורתי במספנה בלוננברג, נובה סקוטיה, אך היא הוגדלה פי אחד וחצי בכל ממדיה על מנת להתאים לשימוש במצלמות ה-70 מ"מ שבהן נעשה שימוש. לאחר גמר ההסרטה, MGM שמרה את הספינה בשימוש. כאשר קנה טד טרנר את MGM הספינה שימשה למטרות בידור, ובסופו של דבר נתרמה למטרות צדקה.
עלויות האחזקה הגבוהות גרמו לספינה לאבד את רישיון השיט האמריקאי שלה, אך ב-2002 האונייה שוקמה. היא עגנה בסט. פיטסבורג, פלורידה שם היא שוב הפכה זמינה לחכירה, טיולים, אימונים בשיט וסרטים (המפורסם שבהם בעת האחרונה הוא שודדי הקאריביים). ב-2006 הספינה שופצה שוב באופן נרחב, והיא תוכננה לשחזר את מסעה המקורי של הבאונטי אבל ב-2012 הספינה טבעה מול חופי צפון קרוליינה במהלך סופת ההוריקן סנדי, ארבעה עשר מחברי הצוות חולצו, אשה אחת נהרגה והקפטן עדיין נעדר.
שחזור נוסף נבנה ב-1984 לסרט שנעשה באותה שנה. ספינה זאת נבנתה מפלדה מצופה בעץ, ומותקנים בה אמצעים המאפשרים נוחות מודרנית. ספינה זו עוגנת ב-DISCOVERY BAY, הונג קונג, ומושכרת לאירועים, סרטים ועוד.
לקריאה נוספת
צ'ארלס נורדהוף וג'יימס נ' הול, מרד בספינה באונטי, תרגם לעברית - יאיר בורלא. כתר הוצאה לאור, ירושלים (1978). (תרגום מקוצר, לבני הנעורים)
צ'ארלס נורדהוף - ג'יימס נורמן הול, קורות מלחי הבאונטי – א. המרד על הבאונטי, ב. בסירה על פני הים, ג. האי פיטקרן. עברית: א. עמיהוד. תל אביב, נ. טברסקי, תש"ז.
יצחק קרונזון, כי מנגד תראה, הוצאת עם עובד עמ' 361 - 369, 2010.
קישורים חיצוניים
דאגלס לינדר, המרד על הבאונטי
מפה של מסלול הבאונטי
ג'ורג' רקח, המרד על ה"באונטי", 'בין גלים' 182 ינואר1991 עמ' 69.
מסע לים הדרומי - תיאור המסע על ידי קפטן בליי
יוסף בר-און, עץ הלחם והמרד על הבאונטי, באתר "סנונית"
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריה של הצי המלכותי הבריטי
באונטי, המרד על
קטגוריה:פיטקרן
| 2024-09-06T17:36:32
|
ג'יימס קוק
|
ג'יימס קוק (באנגלית: James Cook; 7 בנובמבר 1728 – 14 בפברואר 1779) היה קצין בצי המלכותי הבריטי ומגלה ארצות, מגדולי חוקרי האוקיינוסים בהיסטוריה.
קורות חיים
נעוריו ומשפחתו
קוק נולד במרטון שבחבל יורקשייר, ליד המקום שבו נמצאת היום העיר מידלסברו, בן למשפחה של פועל חקלאי עני. לימים התקדם האב ונעשה למנהל עבודה באחוזה. בעל האחוזה שילם עבור לימודיו של הילד ג'יימס בבית ספר שהקים ארגון צדקה, לימודים שלא היו מובנים מאליהם בתקופה שבה מחצית האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב. בגיל צעיר איבד חמישה אחים ואחיות ונותרו לו שתי אחיות בלבד, שעימן לא היו לו קשרים חמים לאורך חייו.
בסוף שנות העשרה לחייו עזב את החווה ועבר לעיירה סטייזס (Staithes) באזור העיר ויטבי (Whitby) שעל הים הצפוני. תחילה עבד כעוזר לחנווני ואחר כך פנה אל הספנות. במשך תשע שנים עסק בהובלת פחם בים הצפוני. מעסיקו היה סוחר קווייקרי, ג'ון ווקר, שבביתו התגורר בין הפלגה להפלגה. בשלוש השנים הראשונות הועסק כמתמחה על אחת האוניות ובמקביל למד אלגברה, טריגונומטריה, ניווט ואסטרונומיה. בשנת 1752 נתמנה לקצין ניווט של אחת הספינות, ולאחר שלוש שנים, בשנת 1755, הוצע לו הפיקוד על הספינה, אולם הוא העדיף להתגייס לצי המלכותי אשר פתח במבצע גיוס באותו זמן. לא ברור מדוע החליט קוק לנטוש את ג'ון ווקר, שהציע לו לפקד על ספינה, ולבכר על פניו את החיים הקשים של הצי, אבל בהחלט ייתכן שאחד הגורמים לכך היה שאפתנות: השירות הצבאי צפן בחובו הזדמנויות רבות יותר לתהילה. גורם אפשרי נוסף היה העובדה שהגיוס היה חובה ואנשים נאספו בכוח מהרחוב, וייתכן שקוק העדיף להתנדב במקום להילקח.
ב-1762 התחתן עם אליזבת', בתו של בעל פונדק באזור המספנות בלונדון, אך את רוב שנות נישואיהם העבירו במרחק אלפי קילומטרים זה מזו. נולדו להם שישה ילדים, אולם רק שלושה מהם הגיעו לבגרות. אחרי מותו של ג'יימס קוק לא שפר גם גורל ילדיו הנותרים: שניים מהם מתו כיורדי ים צעירים, ואילו השלישי, אשר פנה אל לימודי הכמורה, מת ממחלה. שושלתו של קוק נגדעה אפוא באיבה: כל בניו מתו לפני שהביאו לעולם ילדים משל עצמם.
עד הגיעו לגיל ארבעים הספיק קוק להעפיל משפל הסטטוס החברתי אל עמדה מכובדת, וזאת בתקופה שבה הבדלי מעמדות שיחקו תפקיד חשוב מאין כמוהו. הוא היה אדם גבוה וצנום (בתמונה אומנם נראות כתפיו רחבות, אך לפי טוני הורביץ, כותב הספר "קווי רוחב כחולים", הצייר השתמש בדוגמן, שכן הקפטן ישב לפניו רק זמן קצר).
השירות בצי המלכותי
בצי, קוק השתתף באזור מישורי אברהם בקרבות מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, במהלכם התנגשו הבריטים עם הצרפתים בקרב על קנדה.
שמאל|ממוזער|250px|מיפוי ניופאונדלנד
ב-1763 מונה לבצע סקר בניופאונדלנד, האי הגדול שבצפון קנדה. עבודתו המוצלחת זיכתה אותו בתשומת לב וביוקרה. הוא נודע כמומחה בענייני ניווט, שרטוט מפות ואסטרונומיה.
המסע הראשון (1768–1771)
ב-1768 נבחר לעמוד בראש משלחת אסטרונומית שיצאה לצפות במעברו של כוכב הלכת נוגה על פני השמש, במטרה לחשב על פיו את המרחק שבין השמש לכדור הארץ. מטרה נוספת של המסע הייתה מודיעינית צבאית: לחקור את היבשת הדרומית האגדית ששיערו שקיימת בדרום האוקיינוס השקט, טרה אוסטרליס (פירוש המילה הוא ארץ דרומית). לקוק הוקצתה ספינה קטנה בשם "אנדוור" ועימו יצאו להפלגה אנשי מדע בראשות ג'וזף בנקס. קוק הקפיד על בריאות אנשיו, ובמהלך המסע לא מת איש מהם מצפדינה, הישג יוצא דופן באותם הימים; זאת עשה בזכות חשיבתו המקורית, כשהכריח את מלחיו לאכול ירקות וכרוב, להתעמל, ולשתות יותר מים ופחות בירה ורום. עם זאת לא ניתן לראות אותו כפורץ דרך במאבק במחלה קשה זו, שהייתה שכיחה כל כך בקרב הימאים. ב"אנדוור" שט קוק לאורך החוף המזרחי של דרום אמריקה והגיע לטהיטי. מסלול המסע לא היה ידוע לו מראש, ונקבע על פי פקודות סודיות חתומות במכתבים שנפתחו רק במהלך ההפלגה.
טהיטי
שמאל|ממוזער|250px|המסע הראשון של קוק
שמאל|ממוזער|250px|שרטוט של האנדוור
שמאל|ממוזער|250px|קוק עוגן במפרץ בוטאני באוסטרליה
האי טהיטי התגלה כבר שנתיים קודם בידי אנשי הספינה הבריטית "הדולפין" בהובלת סמואל ווליס.
איש בשם טופאיה (), טהיטי רם מעלה, ביקש להצטרף להפלגה עם משרתו. קוק לא התלהב, אך ג'וזף בנקס נעתר לבקשתו ולקחם תחת חסותו בתקווה שיוכל להחזיק בבן טהיטי "כמוצג נדיר, כדרך ששכני מחזיקים אריות או נמרים". בסופו של דבר הושיט טופאיה סיוע רב ערך בניווט ובגאוגרפיה.
אחרי יציאתו מטהיטי עבר קוק בבורה בורה, כדי לאפשר לאנשי צוותו להתאושש באקלים נעים בטרם ימשיך הלאה. משם הגיע כאירופאי השני, אחרי אבל טסמן, לניו זילנד על שני אייה.
ניו זילנד
הפגישה הראשונית עם המאורים באי הצפוני (באזור עיר גיזברן של היום) של ניו זילנד הסתיימה בצורה בלתי נעימה ביותר, בעימות ובהרג (קוק קרא למקום "מפרץ הדלות"). בהמשך הפלגתו לאורך החוף גילה שהמאורים הם אכן לוחמניים, אך ניתן לכונן עימם יחסי מסחר. הוא גם נתקל בשבטים קניבליים. עבודת המיפוי שעשה קוק בחופי ניו זילנד הייתה כל כך מדויקת, שמפותיו היו בשימוש עד שנות התשעים של המאה ה-20. במסגרת עבודתו התברר לו שהאי אינו מחובר ליבשת דרומית גדולה.
אוסטרליה
ב-29 באפריל 1770 היה קוק לאדם האירופאי הראשון שעלה על חופי מזרח אוסטרליה, שהייתה על מסלול החזרה שלו. בחופים האחרים חזו כבר ההולנדים לפניו, אך חקירתם את היבשת הייתה שטחית ביותר. הוא גילה מקום שלו קרא "מפרץ בוטאני" וציין את פירותיו ואת אקלימו הנוח. למקום הזה נשלחו אסירים 18 שנים אחר כך, בשנת 1788. והתברר להם שעל אף תיאורי קוק, הוא אינו ראוי ליישוב אדם. הם סטו למפרץ סמוך, ובו הוקמה לימים סידני.
במהלך הדרך בחופי אוסטרליה היה קרוב להתנגש בשונית אלמוגים, וההיחלצות ממנה, אותה ראה כנס כמעט, גרמה לו לכנות את המעבר "תעלת ההשגחה העליונה". כמו כן הספיק להכריז על ריבונות מלך אנגליה על החוף המזרחי של אוסטרליה בהנפת דגל סמלית בקצהו, בניו סאות' ויילס.
בדרכו חזרה לאירופה גילה את האי ויטסאנדיי ואיים נוספים, ועצר במקום שהיום הוא ג'קרטה, בירת אינדונזיה. מלוויו הטהיטים נדהמו לראות עיר שוקקת והומה, אך שם דווקא פקד אותם אסון: הם מתו מדיזנטריה או ממחלה דומה לה, לצד עוד 22 מאנשי צוות, שמתו שם או בשבועות שאחר כך.
ב-13 ביולי 1771 עגן שוב בחופי אנגליה. בסך הכול שבו מעט יותר ממחצית מ-94 האנשים שיצאו לדרך. בשובה של הספינה הפכו מוצגיה, ביניהם פוחלץ של קנגורו, לאטרקציה, ודווקא בנקס וצוותו, אנשי המדע, זכו ליותר הערצה מאשר קוק.
המסע השני (1772–1775)
שמאל|ממוזער|250px|שלושת מסעותיו של קוק, הראשון מסומן באדום, השני בירוק והשלישי בכחול, מסע הצוות לאחר מותו בכחול מקווקו
מסע האנדוור לא פתר את השאלה: "האם קיימת היבשת הדרומית?", אף שעתה ברור היה שאם היא אכן קיימת, היא גדולה פחות ממה שסברו בתחילה. כדי לפתור תעלומה זו היה צורך ביציאה נוספת לאוקיינוס השקט.
במסע נעשה שימוש בשעון הכרונומטר, כלי התמצאות שפיתח ג'ון הריסון, שרק קוק, בן יורקשיר כמוהו, היה פתוח דיו כדי לנסות ולהשתמש בו, והוא אכן הפיק ממנו תועלת רבה. הפעם התנהלה ההפלגה בשתי אוניות: "רזולושן" הגדולה בהנהגת קוק ו"אדוונצ'ר" הקטנה יותר. מחלוקות על האופן שבו תשופר הרזולושן הביאו לפרישתו של בנקס מהפלגה זו. את מקומו החליף חוקר טבע אחר, יוהאן פורסטר.
במסע זה, שהתחיל בבריטניה, היה קוק הראשון לחצות את חוג הקוטב הדרומי. רק חמישים שנה אחריו נחצה שוב קו הרוחב 71. ב-30 בינואר 1774, כשנעצר מול גבעות הקרח ונאלץ לבסוף לשוב על עקבותיו כתב ביומנו את המשפט המפורסם:
התנאים הקשים והמחסור באוכל טרי הביאו אותו למחלה, והוא היה על סף מוות, אך לבסוף התאושש.
פעמיים היה באנטארקטיקה כשבין לבין עצר למנוחה בפולינזיה, בין השאר באי הפסחא ובטונגה, שאותה גילה כבר אבל טסמן. קוק התרשם מאוד מיכולותיהם החקלאיות של תושביה ומסבר הפנים היפות שבו קיבלו את צוותו. הוא קרא לקבוצת האיים: "איי הידידות", אף שהעיר על העריצות שבה מתייחסים מושלי האי לנתיניהם. בחלקו האחרון של המסע תר את האיים שבאזור ניו זילנד.
ההפלגה בת שלוש השנים הסתיימה במותם של ארבעה אנשים, רק אחד מהם ממחלה, דבר שהיה הישג בלתי רגיל, שקוק השתבח בו. האדוונצ'ר, שעליה פיקד טוביה פורנו, התפצלה מהרזולושן בשלב מוקדם. אנשיה הסתבכו בקרב קטלני עם מאורים קניבלים ושבו לממלכת בריטניה הגדולה שנה לפני קוק ואנשיו. הם הביאו עימם איש מטהיטי בשם אומאי, שהפך לאטרקציה של לונדון.
משחזר קוק לאנגליה ב-1775 קיבל דרגת קפטן וחברות ב"חברה המלכותית". מאמר שבו הסביר כיצד שומרים על בריאות המלחים זיכה אותו בשנת 1776 במדליית קופלי. ובעיקר, אחרי מאות שנים של ספקולציות הוכיח הקפטן שאין בנמצא יבשת דרומית.
המסע האחרון (1776–1779)
קוק ביקש לעצמו משרה נוחה בפיקוד על בית החולים של הצי, וזכה לקבלה, אך לא היה מסוגל להחזיק בה לאורך זמן. משהתבקש להמליץ על מפקד למסע חדש אל האוקיינוס השקט, הכריז שהוא עצמו ייטול את הפיקוד. המטרה הייתה הפעם בצפון כדור הארץ - לגלות את החיבור הצפון מערבי בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, אחרי חמישים ניסיונות כושלים קודמים. קוק לקח איתו את אומאי, במטרה להחזירו אל טהיטי מולדתו ועמו מתנות למלך הארץ. ב-1776 יצא למסע באוניותיו ה"רזולושן", שעליה פיקד בעצמו, וה"דיסקברי" בהובלת צ'ארלס קלרק. בתחילה הוא אכן החזיר את אומאי.
הקשחה באופיו
באזור טהיטי התמודד עם גנבות של ילידים בנוקשות שלא אפיינה אותו בעבר, כשהורה לקצץ אוזניים של גנב ולשרוף בתים. גם כלפי הצוות היה יחסו מחמיר מאי פעם, וידו הייתה קלה בכל מה שנוגע לעונש המלקות ולקיצוץ מנות המזון. הוא עשה טעויות ניווט, והתפרצויות הזעם שלו הבהילו את אנשיו. ייתכן שמגוון בעיות בריאותיות תרמו להתנהגותו, בהן התמכרות אפשרית לאופיום או חסימת מעיים. סכסוך נוסף התגלע בינו לבין אנשיו, כשתבע בתוקף שינסו להזין את עצמם בבשרו של סוס הים, שבעיניהם היה בלתי אכיל.
המסע
שמאל|ממוזער|250px|חוף ואימאה - נקודת נחיתתו של קוק בהוואי ב-1778
במסעו גילה את אי חג המולד והוואי, שאותה כינה "איי סנדוויץ'", על-שם שר הצי, ג'ון מונטגו, הרוזן הרביעי מסנדביץ. הוואי הייתה חידה בעיניו. הוא לא הבין כיצד מצא שם פולינזים הדומים לאלו שפגש באיי הדרום. החידה על התפשטות הפולינזים נותרה פתוחה למעשה עד ימינו והיוותה רקע למסע קון-טיקי.
אנשי הוואי קיבלו אותו בתחילה כאל ונהגו כלפיו בהכנעה גמורה, כן היו מוכנות נשותיהם לספק ברצון את תשוקותיהם של ימאיו, על אף שקוק ניסה לאסור זאת מחשש להתפשטות מחלות המין.
משם פנה קוק לעבר החופים המערביים של קנדה של היום. במרץ 1778 הפך לאירופאי הראשון שביקר באזור קולומביה הבריטית. הם שהו מספר שבועות באזור האי ונקובר ואחר כך המשיכו צפונה.
כוונתו המקורית של קוק לעבור את המעבר הצפון-מערבי נתקלה בקשיים בשל הקרחונים. התברר לו שאחרי שעבר את אלסקה ואת מצר ברינג אין ביכולתו להמשיך עוד לכיוון האטלנטי. הוא עצר שוב בקו הרוחב שבעים, הפעם קו הרוחב הצפוני. ואכן, לא היה כל סיכוי בתנאים של אותו זמן למעבר אוניות בדרך שאותה בחן קוק. רק במהלך המאה ה-20 הצליחו ספינות לעבור באזור דרך צפון קנדה וים בופור מדרום לקוטב. את הקוטב עצמו יכולה לעבור רק צוללת.
אחרית דבר - מותו בהוואי
שמאל|ממוזער|250px|ציור המראה את סופו
שמאל|ממוזער|250px|פסל קוק בלונדון
קוק שב להוואי מתוסכל וחולה בבטנו, לצורך תיקונים בספינה. גם בביקורו הזה, השני, התקבל בכבוד כביר, וההוואיים ערכו טקס שבו הוכתר כאל. אולם מתחים צצו עקב שימוש שעשו האנגלים בגדר שהקיפה מקדש, שהיה לכאורה ברשות הילידים. נראה שהאחרונים חשו הקלה כאשר קוק עזב, אבל דברים השתבשו כשנאלץ הקפטן לשוב על עקבותיו כעבור כמה ימים, עקב הינתקותו של תורן הספינה ממקומו. הפעם לא קיבלו אנשי הוואי בברכה את הזרים שחזרו אל מפרץ קאלאקקואה (), והחלו לגנוב מהם. קוק זעם וציווה לפעול נגד הגנבים באש חיה. כעסו גבר למחרת, ב-14 בפברואר 1779, כאשר נגנבה גם סירה שלו. הוא ניסה לחטוף את המלך כבן ערובה להחזרת הסירה. פרץ קרב אלים והמהומה גברה כאשר נודע שבמקום אחר באי האנגלים הרגו צ'יף. במהלך ההתרחשות מצא עצמו קוק מבודד. אחריו רץ הוואי והלם בו. קוק נפל ומיד נדקר בפגיון, וההמון התנפל על גופתו והכה בו. לאחר מכן גופתו של קוק בותרה, הבשר הוסר ממנה, וחלקים נשלחו לראשי השבטים באי. עצמות אחדות נמסרו לאנגלים. אנשי הוואי לא היו קניבלים; הטיפול בגופה נועד לשמר את העצמות למטרות טקסיות.
סביב נסיבות מותו של קוק, האלהתו והשאלה מדוע ומתי השתנתה התנהגות העם ההוואי, קיימת מחלוקת קשה בין שני אנתרופולוגים: מרשל סלינס (M.Sahlins) מאוניברסיטת שיקגו, מומחה לאנתרופולגיה של אוקיאניה; וגנאנאת אובייסקרה (Gananath Obeyesekere), אנתרופולוג יליד סרי לנקה מאוניברסיטת פרינסטון.
גרסת סלינס:
קוק ואנשיו הגיעו למפרץ "קאלקקואה" שלחוף הוואי בתאריך 17 בינואר 1779, בדיוק בעת שנערכו שם חגיגות חודש המקהיקי לכבודו של האל "לונו" (ידוע גם כאורנו). לונו מסמל את השלום והשפע, ובתקופת המקהיקי נוהגים ההוואים להיות שמחים; לאהוב, ולא להילחם. לונו היה שליט מיתולוגי קדום שהפך לאל האמור לחזור מדי שנה בעת החגיגות. בביקורו הראשון קוק הגיע להוואי בדיוק בזמן המתאים; ההוואים עשו הקבלה בין האל לונו לבין קוק והתייחסו אליו כאל אל. קוק וצוותו עזבו את הוואי בערך עם תום חגיגות המקהיקי. לפי אמונת ההוואיים, האל לונו אמור לעזוב את האי ולהפליג מעבר לאופק כדי לחזור לאחר שנה. להפתעת ההוואיים, קוק שב כעבור ימים אחדים (הפעם השנייה בה הגיע להוואי) בשל תורן שבור ונחת בתקופה אחרת לגמרי בשנה של ההוואיים. עתה הייתה זו תקופתו האל "קו", אל המלחמה והאל החביב על המלוכה ועל ראשי השבטים. על כן, עם חזרתו לאי התקבל קוק באי רצון. את המעבר מתקופת לונו לתקופת קו אמור לסמל קורבן אדם, והמפגש הלא צפוי בין קוק (הוא לונו) לבין האל קו היה צריך, לדעת ההוואיים, להסתיים במות לונו. כך מת קוק בתור אל; ההוואיים החשיבו את קוק לאל, והרגוהו כאל.
גרסת אובייסקרה:
בשנת 1992 פרופסור גננת אובייסקרה (Gananath Obeyesekere), ראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת פרינסטון, עורר פולמוס כשגינה את ההסבר הזה כ"שטות אימפריאליסטית". לדבריו הבינו תושבי הוואי היטב שהקפטן האנגלי לא היה אל. בספרו הוא מציע טעמים רציונליים להתנהגותם, כתגובה לאופן שבו נהג בהם קוק עצמו.
אנשיו של קוק הגיבו באבל גדול על מותו של מנהיגם. הם האשימו את ג'ון ויליאמסון, מפקד של סירה שהייתה במפרץ בזמן ההתנגשות, כאילו לא סייע לקוק בשעה שזה נזקק לו. ויליאמסון אמנם זוכה, אך עתיד היה לעמוד לדין על התנהגות פחדנית במקום אחר. ייתכן, משער טוני הורביץ, שקוק היה יכול להינצל אילו ידע לשחות, אך נראה שיורד הים הגדול לא היה מסוגל לצלוח את המים שהפרידו בינו לבין הסירה. מאושרים מהריגת מנהיג אויביהם התגרו ההוואיים במלחים הבריטים. הללו מצידם השתוקקו לנקמה, ולא איחרו להביאה. בהתפרצות זעם הם טבחו בכפר ילידים, שרפו בתים והניפו ראשים כרותים על כידונים. ב-21 בפברואר, אחרי שירו עשרה מטחי הצדעה, יצאו האוניות בחזרה לאנגליה, בהובלתם של ג'ון גור, אמריקני, שלא ידע שארצו כבר אינה נתונה לשליטת המלך הבריטי, וג'יימס קינג, שכן צ'ארלס קלארק, מפקד הדיסקברי מת משחפת. החובל הראשון היה ויליאם בליי, לימים איש הבאונטי. אל חופי בריטניה הגיעו הספינות בחודש אוקטובר 1780.
לקריאה נוספת
טוני הורביץ, קווי רוחב כחולים, תרגום: נועה בן פורת, הוצאת אריה ניר.
אלעזר וינריב, מה קרה לקפיטן קוק? פרשה אתנו-היסטוריוגרפית, זמנים, (74) 4
Richard Hough, "Captain Games Cook", Hodder & Stoughton
קישורים חיצוניים
אמנון כרמל, הרפתקאותיו ותגליותיו של קפטן קוק
יומנו המקורי של קפטן קוק באתר הספרייה הדיגיטלית העולמית
דני זימרין, "טופאיה - נווט הצללים של קפטן קוק", אותו הים - על ספנות ישראלית ועוד, 18 בפברואר 2014.
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מגלי ארצות בריטים
קטגוריה:קרטוגרפים בריטים
קטגוריה:קציני הצי המלכותי הבריטי
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:הקפת כדור הארץ: אישים
קטגוריה:קצה הדרום
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:מלחמת שבע השנים:אישים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1728
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1779
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
| 2024-09-30T12:06:30
|
המעבר הצפון-מערבי
|
שמאל|ממוזער|250px|המעבר הצפון מערבי
שמאל|ממוזער|250px|הצטמצמות כיפת הקרח בקיץ 2007
ממוזער|הצטמצמות הקרח במעבר הצפון מערבי - כמעט ללא קרח בקיץ 2016
המעבר הצפון־מערבי הוא מעבר ימי המחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, דרך הארכיפלג הארקטי הקנדי. זהו אחד מהמעברים הימיים באוקיינוס הקרח הצפוני, יחד עם המעבר הצפון-מזרחי והמעבר הימי הצפוני לחופי רוסיה.
בעקבות התחממות כדור הארץ הקרח באזור הארקטי נמס, ופותח את האפשרויות לשימוש מסחרי של מעבר זה. מומחים משערים שהקרח יימס עד לשנת 2030 והמעבר יהיה פתוח כל ימות השנה.
היסטוריה
במשך כמעט 300 שנים ניסו מגלי ארצות למצוא את המעבר. אחת התאוריות שתמכו בקיומו של מעבר זה, שפותחה על ידי מת'יו מורי, טענה שמכיוון שבגוף לווייתנים באוקיינוס האטלנטי התגלו צלצלי ספינות מהאוקיינוס השקט ולהפך, וכיוון שהלוייתנים הם יונקים הנושמים באמצעות ריאות וצריכים לעלות לפני המים כדי לנשום, הם אינם יכולים לעלות לפני המים כאשר האזור שופע קרח, מה שמוכיח שללוייתנים יש ככל הנראה מעבר מהיר בין האוקיינוסים.
המשלחת הראשונה שצלחה את המעבר באונייה הונהגה בידי רואלד אמונדסן ב-1903. הוא השלים את המעבר בשלוש שנים, כאשר נאלץ לבלות שני חורפים ליד אי המלך ויליאם.
ב-1940 ו-1942 החוקר הקנדי הנרי לארסן צלח את המעבר מספר פעמים ממזרח למערב ולהפך. ב-1944 הצליח לעבור את המעבר לראשונה במסע שהתחיל והסתיים באותה עונה (86 יום).
בשנת 1969 הספינה 'מנהטן' (SS Manhattan) הפכה לספינת המסחר הראשונה שצלחה את המעבר, כאשר היא בחנה את התכנות העברת נפט בנתיב הימי. הספינה הייתה ספינת המסחר הגדולה ביותר של ארצות הברית באותה תקופה, וגם שוברת קרח הגדולה ביותר באותה תקופה. למרות הצלחת המסע, הוחלט שהעברת נפט דרך הים הייתה לא רווחית מספיק באותה תקופה, והשקיעו בצינור הנפט חוצה אלסקה.
לראשונה ב-2007 נפתח המעבר לעונה, כאשר שטח נרחב ממנו אשר היה מכוסה קרח בחורף נמס למשך כל הקיץ.
בקיץ 2016, לראשונה חצתה את המעבר אוניית תענוגות הנושאת כ-1,700 איש, כאשר ביצעה את המסע תוך פחות מארבעה שבועות, במעבר מאלסקה לניו יורק.
ראו גם
האי הנס
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גאוגרפיה
קטגוריה:חבלי ארץ במחלוקת
קטגוריה:אוקיינוס הקרח הצפוני
קטגוריה:נתיבי שיט
קטגוריה:תחבורה ימית בין-לאומית
| 2024-06-23T06:01:21
|
ליידי גודייבה
|
ליידי גודייבה (מאנגלית עתיקה: Godgifu - "מתת אל"; נפטרה בין 1067 ל-1086) הייתה אצילה אנגלו-סקסית בת המאה ה-11, אשר התפרסמה בשל אגדת עם אשר נקשרה בשמה ולפיה רכבה עירומה ברחובות העיר קובנטרי על מנת לשכנע את בעלה, שליט העיר, להקל בעול המיסים אשר הטיל על נתיניו.
הדמות ההיסטורית
ליידי גודייבה הייתה אשתו של לאופריק, רוזן מרסיה. ככל הנראה נישאה לו לאחר שהתאלמנה מבעלה הראשון. ליאופריק וגודייבה היו מאמינים אדוקים אשר תרמו רבות לבניית מוסדות דת. הידוע מכולם הוא המנזר הבנדיקטיני בעירם קובנטרי, אך בנוסף אליו מימנו ככל הנראה גם את בניית המנזרים בווסטר, בלינקולנשייר ובערים נוספות באזור. על פי המסופר, תרמה ליידי גודייבה מספר רב של תכשיטי זהב וכסף מרכושה הפרטי, לעיטור פסלי קדושים נוצריים בקתדרלות השונות בקובנטרי ואף לכנסיית סנט פול בלונדון.
ליידי גודייבה ובעלה נחשבו בין גדולי התורמים האנגלו-סקסיים בתקופת הזמן שלפני הכיבוש הנורמני של בריטניה. לאחר הכיבוש נבזזו התכשיטים והועברו על ידי הבישופים הנורמניים לארצם או הותכו.
לאחר מותו של בעלה בשנת 1057 המשיכה גודייבה לחיות מספר שנים נוספות תחת הכיבוש הנורמני. היא מוזכרת כאחת האנגלו-סקסיות הבודדות, וכאישה היחידה אשר החזיקה בבעלותה אדמות בתקופה שלאחר הכיבוש. כאשר בוצע סקר המדידות הגדול של 1086 היא כבר לא הייתה בין החיים, אבל אדמותיה לשעבר מוזכרות בסקר, אם כי הן כבר היו בידיים אחרות. מכאן שגודייבה מתה בין 1066 ל-1086.
סיפור האגדה
שמאל|ממוזער|250px|ליידי גודייבה וליאופריק בעלה, מאת הצייר אדמונד בלייר לייטון משנת 1892.
על פי האגדה המפורסמת, ריחמה ליידי גודייבה על תושבי עירה קובנטרי, אשר נאנקו תחת עול המיסים הכבד שהוטל עליהם בידי בעלה. כל פניותיה אליו להקל על התושבים נענו על ידיו בשלילה. למרות זאת, ולאחר הפצרות רבות מצידה, החליט כי יהיה מוכן להיענות לבקשתה, ובתנאי כי תסכים לרכוב עירומה על סוס ברחובות העיר.
להפתעתו של לאופריק, הסכימה ליידי גודייבה האדוקה בדתה להצעה, ויצאה לרכיבה כשהיא עירומה ברחובות העיר, לאחר צו שהוצא לתושבים בידי בעלה המחייב אותם להסתגר בבתים בכל אותו הזמן. על פי האגדה, אדם שהציץ בה (טום המציצן, Peeping Tom) הפך עיוור, אך הרוזן עמד בהבטחתו והפחית את עול המיסים מן התושבים.
ישנן גרסאות שונות לסיפור האגדה ולפיו אנשי העיר דווקא כן התאספו ברחובות כדי לצפות ברוכבת העירומה, או גרסה לפיה הייתה זו בחירתם של אנשי העיר להסתגר בבתיהם כדי לא לבייש את הגבירה, אשר הקריבה את הקרבן הזה עבורם, או גרסה נוספת ולפיה הייתה גודייבה לבושה במעין בגדים תחתונים או שקופים חלקית ולא עירומה לחלוטין. על פי גרסה אחרת הכוונה היא שגודייבה רכבה ללא תכשיטיה, ובניגוד למעמדה הרם הייתה למעשה "עירומה". גרסה מקובלת טוענת שנעשה לה נס ושיערה התארך כך שכיסה על מערומיה.
תוקף היסטורי
במחקרים מאוחרים שנערכו לא נמצאו הוכחות חד-משמעיות לקיומו של אירוע כמתואר בסיפור המעשה. יתר על כן, ממדיה הקטנים של קובנטרי ההיסטורית לא איפשרו מעשה אצילי מסוג זה שיהיה בעל השפעה משמעותית כל כך. בנוסף לכך, על פי הרישומים ההיסטוריים מן התקופה, הוטלו מיסים רק על סוסים, ולכן רוב התושבים שהיו עניים וחסרי רכוש כלל לא שילמו אותם.
המסקנה ההיסטורית אם כן היא כי ספק רב אם אירוע כזה אכן התקיים במציאות וסביר להניח כי מדובר בהתפתחות של אגדת עם אשר הושפעה ממיתוסים היסטוריים דומים, בהם משפיעה אשתו של השליט על החלטותיו לטובת העם, ואשר המפורסם מכולם הוא סיפור אסתר ואחשוורוש.
ליידי גודייבה בתרבות
שמאל|ממוזער|250px|השחקנית האירית מורין או'הרה אשר גילמה את ליידי גודייבה
על שמה של ליידי גודייבה נקרא מותג שוקולד יוקרתי, שמקורו בבית חרושת בלגי לשוקולד, הפועל בבריסל וכונה בשם "ליידי גודייבה".
תספורת נשים בה השיער צמוד לקודקוד ורק מאחד הצדדים הוא מורם לגל, משוך אחורנית, תספורת שהייתה פופולרית בשנות העשרים של המאה העשרים.
"שרשרת גודייבה" שהיא ענק פנינים בו שזורות לסירוגין, פנינים מקדמת הענק עם פנינים מאחוריו (בדרך כלל קטנות יותר) כשביניהם שרשרות דקות עשויות מחרוזים אף הן. לפי הפרשנות המקובלת גם התספורת וגם השרשרת קיבלו את שמן מכיוון שהן מדגישות צד מסוים, וליידי גודייבה רכבה על הסוס כמנהג הנשים דאז, ברכיבת צד.
ליידי גודייבה מוזכרת רבות בסרטי הקולנוע, בשירים, וביצירות תרבותיות נוספות. להלן כמה דוגמאות קלאסיות:
"ליידי גודייבה" (Lady Godiva) משנת 1911, הסרט הראשון אשר עסק בסיפורה של הגבירה הידועה, בכיכובה של השחקנית ג'וליה סוויין גורדון (Julia Swayne Gordon).
"ליידי גודייבה" (Lady Godiva) משנת 1928, סרט אילם בריטי קצר בכיכובה של השחקנית גלדיס ג'נינגס (Gladys Jennings).
"דיבורי רוחות" (The Ghost Talks) משנת 1949, סרט קצר בכיכובם של "שלושת המוקיונים" (The Three Stooges).
"ליידי גודייבה מקובנטרי" (Lady Godiva of Coventry) משנת 1955, בכיכובה של השחקנית האירית מורין או'הרה.
"ליידי גודייבה" בכיכובה של ג'ינה לולובריג'ידה בסרט גירושין נוסח אמריקה (1965)
ליידי גודייבה מוזכרת בשירם המפורסם של להקת קווין, Don't Stop Me Now, שהוקלט בשנת 1978.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מעשיות ואגדות
קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ילידי 990
קטגוריה:נפטרים ב-1067
| 2023-06-19T17:38:39
|
תור
|
קטגוריה:שמות פרטיים
קטגוריה:שמות משפחה עבריים
| 2024-02-02T08:04:37
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.