title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
משפט אייכמן | 250px|ממוזער|שמאל|משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד, לשמאלו רוברט סרווציוס. אייכמן יושב בתא הזכוכית
משפט אייכמן הוא משפט שהתנהל בישראל בשנת 1961, ובו הועמד לדין הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, בגין מעשיו בשואה, שבסיומו נידון למוות והוצא להורג בתלייה, לאחר שערעורו ובקשת החנינה שלו נדחו.
אדולף אייכמן היה מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה, בדרגת אובר-שטורמבנפיהרר (סגן-אלוף) באס אס, מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודים במהלך השואה. הוא היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח, וכמעט חצי מיליון איש נרצחו בשואת יהודי הונגריה. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא ברח לארגנטינה, שם חי תחת השם הבדוי "ריקרדו קלמנט", עד לכידתו ב-1960 על ידי המוסד והבאתו לישראל.
משפט אייכמן השפיע עמוקות על זכר השואה. רבים מניצולי השואה פתחו לראשונה את סגור לבם בעת עדותם, וכך גברה תודעת השואה בציבור הישראלי ובעולם, כמו גם האמפתיה כלפי הניצולים.
המשפט
שמאל|ממוזער|250px|אייכמן בבית המשפט - קובץ וידאו (לעזרה להפעלת הקובץ)
250px|ממוזער|שמאל|שופטיו של אייכמן: יצחק רווה, משה לנדוי, בנימין הלוי (י-ש)
בשנת 1960 לכד המוסד את אייכמן בארגנטינה וחטף אותו לישראל. לאחר חטיפתו הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד סיום שלבי החקירה שארכה כתשעה חודשים. מיד כשהגיע הועבר אייכמן לידי שמואל רוט, ראש המחלקה הפלילית של המשטרה, אשר קיים את החקירה הראשונית. אייכמן אובטח ע״י ״יחידת אייר״ והחקירה עצמה נוהלה על ידי פקד אבנר לס מהיחידה המיוחדת שהוקמה במשטרת ישראל, ונקראה "לשכה 06".
בסיום החקירה הוגש נגד אייכמן כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים (סימונו ת.פ. 40/61). כתב האישום כולל 15 סעיפים ובהם: פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים אס אס, אס דה ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג. בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע נגד עמים אחרים, כגון: גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד.
משפטו של אייכמן נערך במשכן "בית העם" בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי וד"ר יצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. על הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס, מי שהגן על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג, בהם פריץ זאוקל. החוק הישראלי לא איפשר לעורך דין זר לייצג נתבע בבית משפט ישראלי, אולם מכיוון שאף עורך דין ישראלי לא היה מוכן לשמש כסניגורו של אייכמן, נעשה תיקון בחוק שאיפשר יצוג זה.
ישיבת הפתיחה של המשפט נערכה ב-11 באפריל 1961.
ראש הממשלה דוד בן-גוריון התבטא בעיתונות ביום פתיחת המשפט, כי משפט זה יהיה משפט נירנברג של העם היהודי, שמאז השחרור נמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט.
עם תחילת המשפט סקרה התביעה את פשעיו של אייכמן. התובע, גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, נשא נאום פתיחה, שנמשך שמונה שעות, ובו אמר בין היתר:
שאלת סמכות בית המשפט
סנגורו של אייכמן, רוברט סרווציוס, חלק על סמכות בית המשפט לשפוט אותו, בהתבססו על ארבע טענות מקדמיות:
השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים.
חקיקה אקס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בישראל.
תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן הוא מאוחר למעשים שנעשו במהלך המלחמה, ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.
העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובתקופה שנעשו מדינת ישראל כלל לא הייתה קיימת.
בית המשפט דחה טענות מקדמיות אלה ופסק:
בקשר לטענה בדבר חוסר האובייקטיביות, של השופטים בהיותם יהודים, אמר בית המשפט: "... כי אכן בשבתו על כס המשפט אין השופט חדל להיות בשר-ודם, בעל רגשות ויצרים, אולם הוא מצווה על פי החוק לכבוש רגשות ויצרים אלה, שאם לא כן, לא היה שופט כשיר לעולם לדון באישום פלילי, המעורר רגשות סלידה, כגון בגידה, רצח או כל פשע חמור אחר".
בקשר לחטיפתו של אייכמן בארגנטינה והבאתו לישראל בניגוד לרצונו, פסק בית-המשפט כי סמכותו של בית-משפט לשפוט נאשם תלויה אך ורק במהות סעיף העונשין הכלול בכתב האישום ובהתאמתו למעשים המיוחסים לנאשם, ואין בית-המשפט רשאי לבחון את הדרך שבה הובא הנאשם לתחום שטח הריבונות של המדינה שבה הוא נשפט.
בקשר לכלל בדבר חוסר תוקף רטרואקטיבי של חוקים פליליים, אמר בית המשפט כי אין זה כלל חוקי מחייב, אלא כלל של צדק, המתקומם על הענשת אדם בשל מעשה שלא היה בלתי חוקי בעת ביצועו. אך המצב שונה בקשר לעבירות המיוחסות לאייכמן, שכן החוק בדבר עשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא יצר נורמות משפטיות חדשות, אלא רק איפשר את העמדת העבריינים לדין בשל מעשים, שבכל מקום בעולם, לרבות בגרמניה עצמה, היו הם מודעים לאי-חוקיותם גם בעת ביצועם. בשל משטר אי החוקיות ששרר בגרמניה הנאצית לא נענשו מבצעי הפשעים בגין העבירות, אך דרישות הצדק חייבו הקמת ערכאה, שבפניה יועמדו הפושעים לדין. בית המשפט הסתמך גם על הצהרות פומביות של בעלות הברית בזמן המלחמה כי לאחר סיומה יועמדו הנאצים לדין, וראה בהן אזהרות מספיקות לדרישה כי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין".
בקשר לטענה כי מדינת ישראל לא הייתה קיימת בזמן ביצוע הפשעים, פסק בית המשפט שהתוכנית להשמדת העם היהודי כוונה אף כלפי היהודים שחיו באותה עת בארץ ישראל. בקשר לטענה כי העבירות נעשו מחוץ לשטח מדינת ישראל, הציג בית המשפט את אייכמן כ"פיראט" מודרני וכך ביסס את סמכות השיפוט האוניברסלית של ישראל עליו. אייכמן הוצג כאויב המין האנושי ולכן כדוגמת הפיראטים מותר לכל מדינה לשפוט אותו ולהענישו לפי המשפט הבין־לאומי.
העדויות
שמאל|ממוזער|250px|הפרוטוקולים של משפט אייכמן, בספריית בית המשפט העליון
אחרי דחיית הטענות המקדמיות, נדרש הנאשם להשיב על האשמות, ותשובתו לכל אחד מהאישומים הייתה בגרמנית: "ברוח כתב האישום – לא אשם" (Im Sinne der Anklage – nicht schuldig).
העדויות במשפט כללו יותר מ-100 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. עדי התביעה היו ניצולי המחנות ואזורי הכיבוש השונים, רובם כאלו שעלו לישראל, בהם ז'ורז' ולרס, אסיר מחנות דראנסי ואושוויץ, הסופר יחיאל די-נור (ק. צטניק) (שהתעלף על דוכן העדים עם תחילת עדותו, לאחר שדיבר על אושוויץ כ"פלנטה אחרת", שם לא חיו לפי החוקים של העולם הנורמלי) והסופר אברהם אביאל, וכן מורדי גטאות כמו צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ואבא קובנר. למעט ק. צטניק, לא היה לעדים אלו קשר ישיר עם אייכמן, וחלקם כלל לא ידע על קיומו בזמן השואה; עדויותיהם נועדו להמחיש את זוועות השואה. פועל נלווה לעדותם היה האספקט החינוכי, להחדיר את תודעת השואה בקרב הציבור. עדים אחרים היו כאלו שנפגשו אישית עם אייכמן בזמן המלחמה בניסיון להציל יהודים, בהם כומר גרמני אנטי-נאצי שניסה להציל יהודים מומרים מידי אייכמן, האנזי ברנד ויואל ברנד, אנשי ועדת העזרה וההצלה שניהלו משא-ומתן עם אייכמן בניסיון להציל את קהילת יהדות הונגריה, ומרדכי אנסבכר מנהל מוזיאון יד ושם אשר צירף לעדותו האישית ציורים ורישומים של אמנים יהודים בשואה. כמו כן הופיעו מספר עדים שראיינו לאחר המלחמה את ראשי הממשל הנאצי והס"ס, ביניהם היה הפסיכולוג היהודי גוסטב מארק גילברט, שניהל שיחות עם נאצים בכירים בעת משפטי נירנברג, בהם גרינג והס. הוא העיד כי גרינג, הס ונאצים בכירים נוספים מנו בפניו את אייכמן עם האחראים הראשיים להשמדת היהודים.
עדי הגנה נאצים שסירבו להגיע לישראל מחשש שיועמדו לדין, העידו בפני בתי משפט גרמניים לפי שאלות ששלח בית המשפט הישראלי.
הכרעת הדין
התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש להשמדת יהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים לא אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמדת העם כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה ולטעון כי הוא היה "בורג קטן במערכת". הסניגוריה טענה, כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי ולא יכול היה להפר אותן בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בהכרעת הדין נקבע, כי ניתן היה לסרב לפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי אייכמן, גם אילו היה רק פקיד צייתן - אסור היה לו לבצע פקודות של רצח.
150px|ממוזער|שמאל|פסק הדין והעדיות במשפט אייכמן הופצו לציבור בישראל בהוצאת המדפיס הממשלתי בשנת 1962.
בהכרעת הדין נקבע כי הוכח שאייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה.
אייכמן היה מוכן אפילו לפעול בניגוד להחלטה של אדולף היטלר עצמו, כאשר סבר, כי אחרת עשויים אי אלה יהודים להינצל. דבר זה הוכח בעליל על ידי מברקו של השגריר הגרמני בבודפשט בשנת 1944, אדמונד וזנמאייר, אשר הודיע לשר החוץ בברלין פרטים על הסכם שנערך בין היטלר לבין המנהיג ההונגרי, אדמירל מיקלוש הורטי. ההונגרים, שלחמו בצד הגרמנים והאיטלקים, סברו שהמלחמה אבודה, ושאפו להסכם שלום נפרד. היטלר ניסה למנוע זאת, ונפגש לשם כך עם הורטי. האחרון נעתר לבסוף להפצרותיו של היטלר שלא לנטוש את השותפות בין מדינות ה"ציר", אך התנה זאת בתנאים אחדים. אחד מאותם תנאים התייחס למתן היתר ל-3,000 משפחות יהודיות לעזוב את בודפשט ולהגיע לשווייץ. היטלר הסכים לכך. אלא שאז הודיע וזנמאייר לשר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, כי איש האס אס במקום, אדולף אייכמן, מאוד נסער מהידיעה בדבר ההסכם האמור, שכן חושש הוא ששלושת אלפי המשפחות היהודיות עלולות להגיע לארץ ישראל ולהוות שם תא לצמיחה מחודשת של העם היהודי. ועל כן נתן אייכמן הוראה לאנשיו שיש לבצע את גירוש היהודים מבודפשט מעתה בקצב כזה, שעד להסדרת הוויזות הדרושות לשווייץ לא תישארנה כלל 3,000 משפחות יהודיות בבירה ההונגרית.
אומנם אייכמן לא היה הבכיר ביותר בהליך ההשמדה, ואנשי מנגנון נוספים עמדו מעליו (כדוגמת היידריך והימלר), אולם השופטים קבעו כי אין זה גורע מהתפקיד אותו ביצע ומאחריותו במאורעות השואה.
עם זאת במהלך המשפט הייתה בעיה באי קיומה של הוכחה פורנזית על חלקו של אייכמן ברצח יהודים. אייכמן טען כל הזמן שהוא היה רק מנהל מחלקה בתוך שרשרת ארוכה של גופים שטיפלו בשליחת יהודים ברכבות אל מחנות ההשמדה. למשך זמן במהלך המשפט לא הייתה הוכחה שתסתור את טענתו של אייכמן. שמעון ויזנטל גילה כי קיים תמלול של הקלטות שבהן אייכמן מספר את זכרונותיו בהיותו בארגנטינה אליה ברח אחרי המלחמה. ההוכחה הניצחת הייתה הערות שכתב אייכמן בכתב ידו במקומות מסוימים בתמליל.
הכרעת הדין, המכילה מאות עמודים, הוקראה במלואה במשך שלושה ימים רצופים, 11 בדצמבר - 13 בדצמבר 1961 בבית המשפט המחוזי בירושלים. בהכרעת הדין הורשע אייכמן בכל 15 סעיפי כתב האישום. הוא זוכה חלקית מסעיפים 13–15 לכתב האישום, בגין חברות בארגונים עוינים בתקופה המסתיימת בחודש מאי 1940 וזאת עקב התיישנות העבירות.
תיעוד המשפט וסיקור תקשורתי
בית המשפט נתן היתר מיוחד בישיבה הראשונה לתיעוד המשפט כולו. הוקם צוות מיוחד שכלל ארבעה צלמים (יעקב יונילוביץ', רולף קנלר, אמיל קנבל) שעסקו במשך ארבעה חודשים בצילום המשפט. הבמאי של הצוות היה ליאו הורביץ (Leo Hurwitz), במאי אמריקאי של סרטים תיעודיים.
הצילום נעשה בפורמט NTSC וידאו 2 אינץ', במצלמות שהובאו במיוחד לארץ מארצות הברית. חומר זה שימש גם כמקור לדיווחי הטלוויזיה בעולם כולו באותה תקופה. בתום המשפט נשלח כל החומר המצולם לארצות הברית, ובשנות ה-70 הוחזר לישראל.
במקביל, צולם חלקו האחרון של המשפט - פסק הדין, הערעור וגזר הדין - בסך הכל כ-30 שעות, על ידי צוות צילום מאולפני גבע.
בנוסף לצילום המשפט הוקלט כל הנעשה באולם המשפט על גלגלי רבע אינץ' סאונד עבור קול ישראל. קול ישראל שידר בכל תקופת המשפט שידורים בני חצי שעה בהם תוארו נקודות מרכזיות מדיונים באותו יום, תוך שילוב הקלטות המשפט. כמו כן שודרו באופן ישיר ישיבות בעלות חשיבות מיוחדת. בסך הכל נשמרו בארכיון המדינה שש מאות שעות סאונד, שבהתבסס עליהן הוכנו הפרוטוקולים, שהודפסו בעשרה כרכים ביוזמת ארכיון המדינה מאוחר יותר.
תיעוד נוסף היה של הצייר מירון סימה, שנכח בכל ישיבות המשפט ותיעד את הצוות המשפטי, את העדים ואת אייכמן עצמו. הקלטות ותרגום הפרוטוקולים לשפות זרות בוצע על ידי חברת "קבוצת חבר".
משפט איכמן זכה לסיקור תקשורתי עולמי נרחב ובזכותו נפתח לראשונה קו אלחוטי לונדון-תל אביב להעברת תמונות ברדיו במשך כל שעות היום, אך שיגורו של הקוסמונאוט הראשון יורי גגארין שהתרחש במקביל הסיט את הסיקור העולמי ממשפט אייכמן למירוץ החלל.
גזר הדין וביצועו לאחר ערעור ובקשת חנינה
עם סיום השמעת הכרעת הדין ב-13 בדצמבר, נשמעו טיעונים לעונש מפי היועץ המשפטי לממשלה, סנגורו של הנאשם ואף מפי אייכמן עצמו. אייכמן שב וטען כי אין להטיל את האחריות על כתפיו אלא על הדרג המדיני ששלח אותו למשימתו: "איתרע מזלי ועורבתי במעשי זוועה אלה. אולם מעללים אלה לא התרחשו על פי רצוני. לא היה זה רצוני לקטול אנשים. הרצח ההמוני אינו אלא אשמת המנהיגים המדיניים בלבד...". ב-15 בדצמבר 1961 הוקרא גזר הדין בבית המשפט ובו נידון הנאשם למוות. לפני קריאת גזר הדין שוב ניתנה לאייכמן זכות הדיבור: "רואה אני כי תקוותי לדין צדק נכזבה... לא רציתי להרוג... אשמתי היא רק צייתנותי... לא רדפתי יהודים מתוך תאווה ותשוקה. את זאת עשתה הממשלה ... הייתי מבקש עכשיו את סליחת העם היהודי והייתי מתוודה שאני מתבייש בזוכרי את מה שעוללו לו, אולם לנוכח נימוקי פסק הדין זה עלול להתפרש רק כצביעות ... מוטל עלי לשאת את אשר הטיל עלי הגורל".
אייכמן ערער על גזר הדין. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את ערעורו ואישר את גזר הדין (מדבריו של אייכמן בפנייתו האחרונה לבית המשפט - "אני משוכנע שכנוע עמוק שאני חייב לסבול בשל מעשיהם של אחרים ולשאת את המשא שכפה עלי גורלי"),
ממוזער|אדולף אייכמן בחצר של כלא איילון
אייכמן, אשתו ורה, חמשת אחיו, ועשרים אנשי רוח ישראלים שטענו כי "סיום משפט אייכמן על ידי הוצאתו להורג ימעט את דמות השואה" שלחו בקשות חנינה לנשיא המדינה, יצחק בן-צבי, שפרטיהן פורסמו ב-2016. ממשלת ישראל התכנסה כדי לדון על ביצוע גזר הדין. גדעון האוזנר דיבר על לב השרים וטען: "אנחנו חייבים את ביצוע העונש לרבבות ניצולי השואה". רוב השרים הצביעו בעד התלייה אך חלקם התנגדו, ולכן לאחר מכן ביקשו להצביע שוב, כדי שיירשם שההחלטה התקבלה פה אחד.
לאחר סירוב הנשיא למתן חנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה בכלא רמלה (כיום כלא אילון) בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני. לפני תלייתו ביקש וקיבל בקבוק יין לבן ודחה את הצעתו של הכומר הקנדי ויליאם הל לומר תפילה אחרונה לפני מותו. בתלייתו נכחו קומץ עיתונאים. לפני התלייה, קרא אייכמן: . גופתו נשרפה ואפרה פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.
השלכות והשפעת המשפט
משפט אייכמן זכה להתייחסות נרחבת בתקשורת הישראלית (עיתונות ורדיו) ואף באמצעי התקשורת הבינלאומיים, בעיקר בשלבים הראשונים שלו ובפסק הדין בסיומו. בעולם ציינו את המשפט כמאורע הבא לעשות צדק היסטורי, כשהקורבן דן את תליינו. אולם, יש שטענו שמבחינה משפטית, למדינת ישראל לא הייתה הזכות לדון את אייכמן והוא היה צריך להישפט בפני בית דין נייטרלי או בינלאומי.
בכניסה לבית העם המתינו אנשים לכרטיס כניסה במשך שעות. כרטיסי הכניסה לשבוע הראשון של המשפט אזלו עוד לפני פתיחתו. בבית המשפט הוצבה מצלמה במעגל סגור שהעבירה את הדיונים אל אחד מאולמות מנזר רטיסבון הסמוך, שגם הוא היה מלא בצופים.
עדויות ניצולי השואה עוררו רושם עז בציבור הישראלי ורבים נצמדו למקלטי הרדיו כדי לשמוע בשידור ישיר את העדויות ולקרוא עליהן בעיתונים. עד אז לא הרבו לשמוע את עדויות ניצולי השואה וחלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר. המשפט, שהעלה לתודעה את הניצולים כיחידים דרך סיפורם האישי, נחשב אחד מהגורמים הראשונים שהביאו לשינוי תודעת השואה, כשהחלו להבחין כי גבורה התרחשה לא רק במרד גטו ורשה או בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים, שנאבקו כדי לשרוד ולהינצל. ההאשמה "מדוע הלכתם כצאן לטבח?" שהועלתה בעבר החלה להתפוגג, ואצל רבים הובעה תחושה של שותפות גורל עם הניצולים ואף הרגשת אשמה על ההתייחסות הלא מתחשבת מספיק כלפיהם מצד ילידי ארץ ישראל. דוגמה לכך כתב נתן אלתרמן תחת הכותרת 'קלסתר-הפנים' בעיתון דבר ב-9 ביוני 1961:
ביקורת המשפט
ביקורתה של חנה ארנדט
פולמוס אקדמי נרחב, שהוזכר אך מעט בישראל באותה תקופה אך זכה לפרסום רב עם השנים, התעורר סביב ביקורתה הקשה של הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים". טענתה הופנתה כנגד ניהול המשפט, שנועד לדבריה להעצים את המיליטריזם הישראלי ולהוכיח את עוצמת המדינה היהודית בהווה, אל מול כוח רשע ועולם אדיש שחוו קורבנות השואה בעבר. ארנדט טבעה את הביטוי "הבנאליות של הרוע". מארגני המשפט, לדעתה, לא לקחו מספיק בחשבון את אחריות הבירוקרטיה הגרמנית לשואה והבנאליות שנוצרת במשטר טוטליטרי לגבי חיי אדם.
לדעתה, אייכמן הוצג במשפט כמפלצת, אף על פי שהיה אדם ממוצע שהפך למרצח עקב אי יכולתו להבחין בין טוב ורע, בתוך המנגנון שהוא היה חלק ממנו. נגד ארנדט טענו הוגי דעות יהודים כמרטין בובר וגרשם שלום כי המשפט הצדיק השמעת עדויות וכי מי שחולל את השואה הם אנשים כאייכמן ושותפיו. הטענה על אחריות כוללת של החברה בכללותה מתעלמת, לטענתם, מאחריות היחידים, וכי התמקדות במעשיהם הכרחית גם אם סביבתם נתנה להם אישור לכך. בספר שיצא לאור בשנת 2014 יצאה החוקרת בטינה שטנגנט נגד העובדות שבבסיס גישתה של ארנדט, וטענה שאייכמן "היה אנטישמי חולני ונאצי קנאי, שהתייחס לתפקידו המרכזי ברדיפת מיליוני יהודים ורציחתם כהגשמת שאיפת חייו".
בתקופת המשפט הפולמוס הוזכר מספר פעמים בעיתונות הישראלית אך באופן מועט בהשוואה לעיתונות היהודית-אמריקאית. עיתון הארץ פרסם שני קטעים מספרה של ארנדט, וכן פורסמו גינויים מפי החוקר גרשם שלום, השופטים גדעון האוזנר ומייקל מוסמאנו, וכן פורסם מאמר ביקורת נגד ארנדט בביטאון של יד ושם.
ביקורתו של ישעיהו ליבוביץ
שנים רבות לאחר המשפט, אמר ישעיהו ליבוביץ: "כל משפט אייכמן היה כישלון טוטלי. אייכמן אכן היה רק בורג קטן וחסר כל ערך במערכת הגדולה. אני חושב שהייתה זו קנוניה בין אדנאואר לבן-גוריון כדי לטהר את העם הגרמני. בתמורה הם שילמו לנו במיליארדים ... (אייכמן) הוא הפרודוקט של אלפיים שנות היסטוריה של הנצרות, שכל משמעותה היא השמדת היהדות... הוא למעשה ביצע את רצון האנושות כלפי העם היהודי!".
במחזה 'אנדה'
בשנת 2008 העלה המחזאי הלל מיטלפונקט מחזה בשם "אנדה". ההצגה בנויה על בסיס הטענה שהעדים במשפט אייכמן סוננו על ידי הממסד, ובין היתר כי לא ניתן לניצולים מהונגריה להעיד, כדי לא לעורר מחדש את הטענות נגד הנהגת היישוב ומפא"י שהועלו במשפט קסטנר. המחזה שנוי במחלוקת ויש שראו בו סילוף של העובדות ההיסטוריות (במשפט העידו שלושה מגיבורי פרשת קסטנר, בהם עמיתו יואל ברנד) או ספקולציה שאינה מסתמכת על מקורות אלא על דעה אישית.
לקריאה נוספת
מקורות
משפט אייכמן באתר ארכיון המדינה
גדעון האוזנר, משפט בירושלים (2 כרכים), הוצאת בית לוחמי הגיטאות, 1980, מהדורה מחודשת ומורחבת 2011
חיים גורי, מול תא הזכוכית, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.
איסר הראל, הבית ברחוב גריבלדי, תל אביב 1975.
חנה ארנדט, אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע, הוצאת בבל.
שישה מיליון קטגורים: מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, משואה והוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2011.
מחקרים
יעקב רבינסון, העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי, ירושלים 1967.
חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.
אורה הרמן, הכבשן והכור, מאחורי הקלעים של משפט אייכמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.
שרון גבע, "ועכשיו את נשואה ויש לך שני ילדים": נשים עדוֹת במשפט אייכמן, יד ושם: קובץ מחקרים כרך מ"ז [2], 2019.
יוסי המי, לשכה 06 - חקירתו של אדולף אייכמן במשטרת ישראל, הוצאת משטרת ישראל, 2020.
שרון גבע, בצֵל התביעה: משטרת ישראל (לשכה 06) בפרשת משפט אייכמן, משפט חברה ותרבות ד (2021), עמ' 106-83.
שרון גבע, נוכחות נפקדות: נשים ומגדר ב"לשכה 06", משטרה והיסטוריה 5 (2023), עמ' 74-49.
קישורים חיצוניים
ציטוטים של חנה ארנדט על משפט אייכמן – אתר ויקיציטוט
רשומות:
,
ת"פ (י-ם) 40/61 היועץ המשפטי לממשלה נ' אדולף בן קרל אדולף אייכמן, ניתן ב-15 בדצמבר 1961
רשומות משפטו של אדולף אייכמן באתר משרד המשפטים
תמצית דבריהם של רוב העדים במשפט אייכמן, באתר יד ושם
: קטעים מתוך המשפט
וידאו:
אייכמן - ההקלטות האבודות - סדרה דוקומנטרית, יוצר ומפיק קובי סיט
עדים במשפט אייכמן - לקט עדויות, סרט מתוך אתר ארכיון שפילברג
עדות חיה: 50 שנה למשפט אייכמן: סרט מקורי בשלושה חלקים ובו עדויותיהם של גבריאל בך, חבר בצוות התביעה, מיכאל גולדמן-גלעד, קצין משטרה שחקר את אייכמן, וישראל גוטמן, עד במשפט אייכמן, באתר יד ושם
צפו: קטע מספר ה"תניא" במשפט אייכמן אתר שטורעם טבת תשע"ח
עדות של גדליה בן-צבי
כתבות:
גבריאל בך, מחשבות והרהורים 30 שנה לאחר משפט אייכמן, אתר יד ושם
חנה יבלונקה, משפט אייכמן והישראלים: מקץ 40 שנה' מרכז המידע אודות השואה, יד ושם בית הספר המרכזי להוראת השואה
משפט אייכמן בראי העיתונות הישראלית באתר משואה
חמישים שנה למשפט אייכמן: תערוכת מולטי-מדיה באתר יד ושם
ליאור שדמי שפיצר, השופט גבריאל בך בכנסת: "יש התעניינות גוברת במשפט אייכמן, גם לאחר 50 שנה", באתר "תקדין", 8 באפריל 2013
בין ההיסטוריה של המשפט למשפט ההיסטוריה, משפטי שואה: בין צדק ומשפט "אמת היסטורית" ו"אמת משפטית" מאמר מאת פרופ' אביעד הכהן יוני 2015
ריאיון עם מיכאל גולדמן-גלעד, קצין חקירות בלשכה 06 (היחידה המיוחדת שהוקמה לשם ניהול החקירה) ועוזרו האישי של התובע גדעון האוזנר
ריאיון עם תליינו של אייכמן, באתר News1 (פורסם במקור באתר Shofar News)
- על ישיבת הממשלה שדנה בבקשת החנינה של אייכמן
מתיה קם, משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, אתר מטח
משפט אייכמן, אתר מטח
https://www.kolhair.co.il/jerusalem-news/182826/
תצלומים:
תצלומיהם של כל 108 העדים במשפט אייכמן, באתר יד ושם
ארכיון המדינה, תמונות ואיורים שקשורים למעצרו ולמשפטו של אייכמן
אלבום תצלומים ממשפט אייכמן באתר הספרייה הלאומית
מאמרים:
על הדיון בשואת יהודי הונגריה במהלך משפט אייכמן, באתר יד ושם
אפרים לפיד, לשכה 06 - חקירתו של אדולף אייכמן במשטרת ישראל, ישראל דיפנס, 3 בפברואר 2021
הרצאות:
מיצג משפט אייכמן בית העם (ירושלים) יוצר קובי סיט
על משפט אייכמן, עם חנה יבלונקה, מתוך הפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
הערות שוליים
*
קטגוריה:עשיית דין בנאצים ובעוזריהם
קטגוריה:משפטים של פושעי מלחמה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:פסקי דין פליליים בישראל
קטגוריה:פסקי דין של בית המשפט המחוזי בירושלים
קטגוריה:פסקי דין של בית המשפט העליון | 2024-09-12T16:00:36 |
רקונסטרוקטיבים | הפניה יהדות רקונסטרוקציוניסטית | 2017-09-02T00:35:04 |
E | האות E היא האות החמישית באלפבית הלטיני והנפוצה ביותר (עם השימוש הרב ביותר).
הגייה של האות
האות מקורה באות היוונית אפסילון (Ε ε), ומקורה של זו באות הפיניקית שממנה התגלגלה גם האות העברית ה"א. האות מייצגת תנועה קדמית, חצי-פתוחה, בלתי-מעוגלת (/IPA: /ɛ), כתנועת הצירי או הסגול, ולפעמים גם תנועה קדמית, סגורה, בלתי-מעוגלת (/IPA: /i), כתנועת החיריק.
ייצוגים נוספים
שמאל|ממוזער|100px|דגל הקוד הבין-לאומי של האות E
באלפבית פונטי מיוצגת האות על ידי המילה "אקו" (באנגלית: הד) (Echo).
ב-ASCII מיוצגת האות על ידי 69 (E) ו-101 (e).
בקוד מורס מיוצגת האות על ידי נקודה:
·
בכתב ברייל:
60px
צורות
האות E נכתבת באותיות גדולות: E
ובאותיות קטנות: e
התפתחות האות E
פרוטו כנעני פיניקי 64px|יווני אטרוסקי E לטיני E הילול פרוטו כנעני הא פיניקית אפסילון יוונית E אטרוסקית E לטינית
משמעויות של האות
בהקשרים מסוימים, E יכולה לסמל:
במתמטיקה – הקבוע המתמטי e.
בתכנות – הביטוי נכתב בקיצור בשפות תכנות רבות כ-.
בפיזיקה – שדה חשמלי (מסומן E), וכן אלקטרון או מטען יסודי (מסומן e).
במוזיקה – התו מי.
'שם-רחוב' נפוץ לסם MDMA, הידוע בכינוי אֶקסטַסי.
באלגברה מופשטת – איבר נייטרלי לפעולה.
במזון – מספר E – האות E ואחריה מספר בן שלוש או ארבע ספרות, מייצגים תוספי מזון שאושרו לשימוש על ידי האיחוד האירופי.
ראו גם
E (רומנית)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלפבית לטיני | 2024-07-08T02:45:13 |
בעשט | REDIRECTהבעל שם טוב | 2004-03-12T03:19:22 |
חבד | REDIRECT חסידות חב"ד | 2004-06-26T07:06:10 |
שניאור זלמן מלאדי | רבי שניאור זלמן מלאדי (ליוזנה, ה'תק"ה–ה'תק"ט, 1745–1749 – פני , כ"ד בטבת ה'תקע"ג, 26 בדצמבר 1812; מכונה: אדמו"ר הזקן, בעל התניא, הגר"ז או "בעל שולחן ערוך הרב") היה אדמו"ר, פוסק, מייסד חסידות חב"ד ומנהיגה הראשון עד לפטירתו.
תחילה שימש כ"מגיד מישרים" של הקהילה היהודית בליוזנה ולאחר מכן עבר ללאדי. בין השנים ה'תקל"ז ל-ה'תקס"ב הנהיג את תנועת החסידות ברוסיה הלבנה, תחילה לצד רבי ישכר בר מלובביץ' ורבי ישראל מפולוצק, ולאחר מכן לבדו.
ספריו המרכזיים הם ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד, וכן שולחן ערוך הרב.
קורות חייו
הולדתו
שניאור זלמן נולד כבנם הבכור של רבי ישראל ברוך פוזנר ורבקה.
ישנן כמה גרסאות לגבי תאריך הולדתו. הביוגרף חיים מאיר היילמן נטה לקבוע את תאריך הלידה בי"ז בכסלו תק"ז (30 בנובמבר 1746), וכך גם ההיסטוריון עמנואל אטקס והסופר מרדכי טייטלבוים ציינו שנה זו. על פי המסורת שסיפר האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון, שניאור זלמן נולד בתאריך י"ח באלול תק"ה (15 בספטמבר 1745), כך גם ציין האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון שהוסיף כי התיארוכים האחרים הינם ככל הנראה תוצאה של הערכה שגויה. ברשימה אחרת, שההיסטוריון החב"די יהושע מונדשיין נטה לייחס אף אותה לרבי יוסף יצחק, גם כן צוינה השנה תק"ז, ומונדשיין שיער שמדובר ב"משנה ראשונה" (=דעה ראשונית) של הריי"צ, אותה זנח לאחר מכןגיליון "כרם חב"ד" כרך 4א שנת תשנ"ב. שם מביא החוקר הרב מונדשיין רשימה שכך כתוב בה. אמנם בראשית הדברים מטיל הרב מונדשיין ספק אם הדברים הם בוודאי של הריי"צ, אבל למעשה קבע בראשית המאמר את שם הכותב "כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע".. לדברי מונדשיין, מעדות שניאור זלמן עצמו בעת מאסרו עולה שנולד בסביבות תק"ט. מספר מקורות מציינים כי הלידה קרתה בליוזנה, ברשימות מנחם מנדל שניאורסון צוין כי ספק נולד בליוזנה, ספק נולד בפוזנן, ובמגילת י"ט כסלו נאמר כי הוא נולד בסביבות ליוזנה וויטבסק ועל פי ה"בית רבי" נולד בליוזנה.
על פי המסורת החב"דית, רוח הקודש נכנסה בברוך וקרא לבנו בשם "שניאור" המסמל שני אורות. בשם רבי מנחם נחום מצ'רנוביל מובא כי שני אורות אלו הם: 1) אור ישר ואור חוזר. 2) תורה שבכתב ותורה שבעל פה. 3) תורת הנגלה ותורת הנסתר. בניגוד למסורת המקובלת, קיים מקור המציין כי שניאור זלמן היה בן הזקונים במשפחה.
לפי מסורת שסיפר הריי"צ, כשנולד שניאור זלמן, ערך הבעש"ט – רבו של אביו – סעודה גדולה ואמר שנשמה חדשה ירדה לעולם שתאיר את העולם בתורת הנגלה ובתורת החסידות. מסופר גם כי הבעש"ט ביקש מהורי התינוק שלא יפרסמו את לידת בנם. בגיל שלוש הובא לבעש"ט לבקשתו לשעה קלה, בה גזז את שערותיו והניח לו את הפאות שם ידו על ליבו וברכו. כשהיה בן חמש שנים למקרא, הביאו אביו פעם נוספת אל הבעש"ט, וברכו שוב. בחוזרם הביתה שאל הילד את אביו, מי היה האיש הזה? והשיבו כי זה היה "סבא". מאז היה נוהג לכנותו "סבא", ואף באוזני נכדי הבעש"ט, כגון רבי ברוך ממז'יבוז' ורבי משה חיים אפרים מסדילקוב. כמו כן היה נוהג לומר באוזניהם, כי אמנם הבעש"ט הוא הסבא שלהם הגופני, אולם הבעש"ט הוא סבו שלו הרוחני ממש. אלו היו הפעמים היחידות שרבי שניאור זלמן ביקר אצל הבעש"ט, כי הבעש"ט הסביר לאביו כי הוא צריך לקבל את עיקר תורתו מתלמידו, המגיד ממזריטש. מאידך, לדעת האדמו"ר רבי שלום דובער שניאורסון, לא ראה רבי שניאור זלמן את הבעל שם טוב בעודו בחיים. גם הביוגרף חיים מאיר היילמן כותב שרבי שניאור זלמן "לא הכיר מימיו את הבעל שם טוב".
נערותו
בשנת ה'תק"י (1750), כשמלאו לו שלוש שנים או חמש שנים קיבלוהו כחבר בחברה קדישא של ליוזנה, לבקשת הבעש"ט והצדיק הרב לייב שרה'ס. על פי המסורת המקובלת בחסידות, בגיל תשע שנים למד הנדסה ואסטרונומיה ובגיל עשר שנים כבר הכין לוח שנה עברי לחמש עשרה שנה. כשהיה בן שתים עשרה שנים אירע שלימד ברבים הלכות קידוש החודש של הרמב"ם, והרבנים, שהיו באותו מעמד, התפלאו מבקיאותו בנושא הנדון "ולא מצאו את ידיהם ורגליהם". בגיל שלוש עשרה החל לשמש בפועל בחברה קדישא ותיארו אותו כ"רב תנא ופליג".
בהיותו בן 15 או 16 שנהשנת תק"כ או תקכ"א לפי מסורת שהביא הריי"צ על שנת הולדתו. שנת תקכ"ב או תקכ"ג לפי היילמן טייטלבוים ואטקס. שנת תקכ"ד או תקכ"ה לפי העדות של רבי שניאור זלמן המובאת בידי הרב מונדשיין, נשא את סטערנא בת יהודה ליב סג"ל וביילא מוויטבסק. הריי"צ מלובביץ' ציין את התאריך י"ב באב ה'תק"כ (1760) כיום הנישואין. בעקבות נישואיו, התגורר בוויטבסק כ־17 שנה.
התקרבותו לחסידות
כשהיה בן עשרים (ה'תקכ"ד–ה'תקכ"ז, 1764–1767) נסע לראשונה ללמוד בבית-מדרשו של המגיד ממזריטש. המגיד סיפר לו אודות מעלת נשמתו בהיותה נשמה חדשה (נשמה שלא ירדה לעולם קודם לכן, דבר המצביע על כך שמטרת ירידתה לעולם אינה לצורך תיקון חוזר על ידי גלגול נשמות, אלא בעלת מטרה כללית) וכי תפקידו בעולם הוא לגלות ולבאר את תורת הבעש"ט באופן של הבנה והשגה בדרך חב"ד.
כשנפטר רבו המגיד, רצו כל תלמידי המגיד - "החבריא קדישא" לזכות ולהתעסק בטהרתו, לצורך כך הטילו גורל כדי להכריע מי יזכה לאחוז בגופו בשעת הטבילה. מסופר שהרב שניאור זלמן זכה ועלה בידו הפתקה "ראשו כתם פז" ומשכך זכה לטבול את ראשו.
לאחר פטירת רבו הרב המגיד בי"ט בכסלו תקל"ג, למד תורה מבנו רבי אברהם המלאך, ולאחר שזה הסתלק היה למקורבו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שעל פי צוואת הרב המגיד, התמנה להיות ראש עדת החסידים.
רבי שניאור זלמן עמד לנסוע לארץ ישראל עם רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק. השיירה יצאה לדרך בלוויית חסידים רבים. כאשר הגיעו לגבול, לעיר מוהילב, נפרדו החסידים מרבותיהם, ושם הפצירו בו החסידים והאדמו"רים שיישאר ברוסיה, והוא נעתר לבקשתם.
בשנת תקל"ד (1774) נולד בנו הגדול, שנקרא דובער על שם המגיד ממזריטש, ואשר שימש כממלא מקומו של אביו לאחר פטירתו, הוא מוכר בשם אדמו"ר האמצעי.
בשנת תקל"ז (1777) לאחר עליית רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ ישראל יחד עם רבי אברהם מקאליסק, היה אחד משלושת הממונים על קופת מעות ארץ הקודש שהוקמה על ידי רבי מנחם מנדל. בשנת תקמ"ו מונה על ידי רבי מנחם מנדל לממונה היחיד על הנהלת הקופה ולמנהיג התנועה החסידית ברוסיה הלבנה. בשנים אלו הצטרפה אליו קבוצת תלמידי-חכמים שחלקם גדלו במעוזי ההתנגדות לחסידות (וילנא ושקלוב) ותורתו המשלבת את החוויה המיסטית בתוך החשיבה הלמדנית-שכלית קסמה להם.
וילנה, המתנגדים והמעצר
עוד בצעירותו התלווה רבי שניאור זלמן אל הרב מנחם מנדל מוויטבסק לביקור גורלי בווילנה, על מנת לנסות לשכנע את הגאון מווילנה בצדקתה וכשרותה של תנועת החסידות. הגר"א סירב לראותם ועזב את וילנה לפני הגיעם לעיר. אגרותיו של רבי שניאור זלמן לחסידיו בליטא, סייעו לחסידים לעמוד על דעתם ולהיאבק על דרכם אל מול המתנגדים לחסידות והחרם שכתבו כנגד החסידים. הן מהוות מקור מרכזי גם כיום לידיעת והבנת השתלשלות המאורעות באותם ימים.
ממוזער|שמאל|מבצר פטרופבלובסקיה שבסנקט פטרבורג
בסערת הרדיפות נגד החסידים בליטא, ועל פי היתר מפורש שנכלל בחרם על החסידים, הלשינו מספר מתנגדים לחסידות לשלטונות הרוסיים כי רבי שניאור זלמן שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל, ובכך מסייע לאימפריה העות'מאנית שהייתה יריבה של רוסיה הקיסרית. כתוצאה מדיווח זה נלקח רבי שניאור זלמן לחקירה וישב במאסר במבצר פטרופבלובסקיה שבסנקט פטרבורג במשך 53 יום, מיום כ"ד בתשרי ה'תקנ"ט (4 באוקטובר 1798). בהשתדלות החסידים שוחרר בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט (27 בנובמבר 1798), ותאריך זה נשמר בחסידות חב"ד כחג הגאולה.
בשנת ה'תקס"א 1801 נעצר שוב לאחר שקהילת פינסק דיווחה לשלטונות כי תורת החסידות כוללת בתוכה יסודות חתרניים נגד שלטון הצאר. ממעצר זה שוחרר באותה שנה בחג חנוכה.
עד מאסרו בשנת תקס"א התגורר ר' שניאור זלמן בעיירה ליוזנה שליד העיר ויטבסק. לאחר ששוחרר ממאסרו, אסרו עליו השלטונות לחזור לליוזנה ואילצו אותו להישאר בפטרבורג. בהשתדלותו של הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב לשלטון, אפשרו לשניאור זלמן לעבור לעיירה לאדי, הנמצאת גם היא, כמו עיר הולדתו ליאזני, במחוז ויטבסק של בלארוס, על גבול בלארוס-רוסיה. בלאדי ישב רבי שניאור זלמן במשך 11 שנים.
לאחר שני המעצרים אותם עבר, פיתח ושכלל ר' שניאור זלמן את תורתו והפיץ את עיקריה ברחבי ליטא ובלארוס. בעקבות שיטת הלימוד החב"דית ואופן הפצתה הציבורית, נקלע ר' שניאור זלמן לוויכוח עם אדמו"רים נוספים בני דורו, שחלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה.
תקופת מלחמת נפוליאון
בתקופת מלחמות נפוליאון ופלישתו לרוסיה (1812), אמר ר' שניאור זלמן - כפי המסופר - כי הוא יודע שניצחון הצרפתים יביא ליהודים רווחה חומרית (גשמית), אולם בכל זאת הוא מתפלל למפלת נפוליאון שכן שלטון צרפתי עלול להביא את היהודים לסכנה רוחנית של זלזול במצוות ובאמונה. מאידך בנו האדמו"ר האמצעי כותב במכתב שאביו סבר כי תחת שלטונו של נפוליאון . לפי דבריו לא צפה גם לרווחה כלכלית ליהודים תחת השלטון הצרפתי.
בעקבות המלחמה ובשל פלישת הצרפתים לרוסיה, נמלט רבי שניאור זלמן עם בני ביתו מהעיירה לאדי שבבלארוס שבה חיו, בליווי חיילים של הצבא הרוסי הנסוג. כוונתו הייתה להגיע לעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה כדי להתיישב שם.
פטירתו
ממוזער|שמאל|קברו בהאדיץ'
במהלך הבריחה הגיעו לכפר פניבכתיב החב"די מקובל: פייענא. הנה לדוגמה בתיאור האדמו"ר האמצעי את הבריחה מליאדי ופטירת אביו. שליד העיר קורסק. במוצאי שבת כ"ד בטבת ה'תקע"ג (26 בדצמבר 1812), נפטר שם רבי שניאור זלמן. כיוון שלא היה בכפר בית קברות, הובילו אותו למחרת בעגלה לעיר הדיאץ' שבפלך פולטבה המרוחקת כ-200 ק"מ, שם היה בית עלמין יהודי. מאוחר יותר נבנה על מקום הקבר אוהל.
משנתו
ממוזער|שמאל|190px|
190px|ממוזער|שמאל|שולחן ערוך הרב, דפוס 1875
חיבורו החשוב ביותר הוא ספר התניא, או 'ליקוטי אמרים', שהוא אולי גם החיבור החסידי העיוני השיטתי ביותר. עיקרו של הספר מוקדש לעיון מעמיק בפנימיות חלקי הנפש, תוך זיקה מובהקת למינוחיה של הקבלה (אם כי איננו ספר קבלי). בזכות חיבורו זה נקרא ר' שניאור זלמן גם 'בעל התניא'. כינוי חב"די אחר שלו הוא 'אדמו"ר הזקן'. בעל התניא החל לכתוב גם "ספר של צדיקים", אך הספר עלה באש.
כהמשך לתורת החסידות אשר ראתה צורך מהותי בהבנת נפש האדם על גווניה השונים, מיקד אדמו"ר הזקן גם הוא את עיקרי תורתו באדם. אולם עיקר חידושו מול תורת החסידות הכללית היה בפריסת יריעה רחבה, אשר כוללת התמודדות עם שאלות פילוסופיות ותאולוגיות, תוך הסברה שכלית ושילוב של מושגי היסוד של תורת הקבלה. בכך למעשה גישר אדמו"ר הזקן בין החוויה המיסטית לחשיבה הפילוסופית הדתית. במאמריו וספריו ביקש להסביר את המושגים הקבליים במושגי השכל האנושי, ולכל אלה למצוא ביטוי ושיקוף תואם במצבי הנפש השונים. בהתאם לאופי המושגי והשכלי של תורת הרב, הפכה עבודת ההתבוננות והעיון השכלי לאמצעי המרכזי המתבקש על פי עקרונות תורת הרב.
בספר התניא מגדיר ר' שניאור זלמן את מטרת הבריאה (על פי המדרש) "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", להפוך את העולם לקדוש ולאלוקי, כתוצאה מכך נגזרת עבודת בני ישראל למטה, בקיום מצוות מעשיות דווקא, על מנת להכשיר את העולם וחפציו, ולא להסתפק בעבודת המוח והלב. מטרת העבודה היא הגאולה, על ידי מלך המשיח. אז יבוא העולם לשלימותו.
בעל התניא התנגד להפניית שאלות בנושאים ארציים וגשמיים אל חכמי ישראל. למרות זאת, קיבל בעל התניא שאלות של חסידים בעניינים גשמיים והשיב עליהן. את ההסבר לכך יש לראות באיגרת שכתב בסוף ימיו בשבח ייעוץ בנושאים גשמיים לשואלים, כשהוא רואה בכך גמילות חסדים.
חיבור אחר של ר' שניאור זלמן נקרא 'שולחן ערוך הרב'. ספר זה הוא כתב בהוראת רבו המגיד ממזריטש, ואף הוא חריג למדי בנופה של החסידות בראשיתה, בהיותו חיבור הלכתי מובהק הנכתב על ידי רבי חסידי. בשנת ה'תק"ע (1810), לפני שהספיק להביא אותו לדפוס, בהיותו הרחק מביתו, פרצה בעירו לאדי שרפה שכילתה את כל כתבי היד ורק שליש מהחיבור נותר בידי מעתיקים שהעתיקוהו קודם השרפה - רוב חלק אורח חיים וקטעים על יורה דעה וחושן משפט, אף על פי שבמקור הוא נכתב על כל 4 חלקי ה"שולחן ערוך". עד היום הספר נחשב מקור הפסיקה העיקרי בחסידות חב"ד ובחוגים נוספים, ומוכר גם בקהל הרחב כאחד מגדולי ספרי הפסיקה של תקופת האחרונים. בעל התניא גם תיקן תקנות הלכתיות לציבור הרחב. אחת מתקנותיו המפורסמות היא תקנת המקוואות, שנועדה לאפשר טבילת טהרה לנשים במקווה חם וגם מהודר.
חיבוריו
ספר התניא - ספר היסוד של חסידות חב"ד.
שולחן ערוך הרב - ספר הלכה מסכם, (במתכונת השולחן ערוך של רבי יוסף קארו).
תורה אור ולקוטי תורה - מאמרי חסידות מסודרים על סדר פרשיות התורה והמועדים.
סידור הרב - נוסח ומנהגי התפילה שתיקן (לפי נוסח האר"י).
מאמרי אדמו"ר הזקן - על התורה נביאים וכתובים, זוהר, סידור, מאמרי רז"ל, מועדים ועוד - 26 כרכים.
בונה ירושלים - קובץ מאמרים שנאספו והודפסו בארץ ישראל בשנת תרפ"ו. באדר א' תשפ"ב (פברואר 2022) העלתה ספריית חב"ד לאתר האינטרנט של הספרייה סריקה של כתב יד מזה.
אגרות קודש - ליקוט אגרותיו, הוצאה חדשה עם מבוא, נספחים ומפתחות עורך ראשי הרב שלום בער לוין, קה"ת, ברוקלין ה'תשע"ב.
שו"ת אדמו"ר הזקן - ליקוט תשובותיו בהלכה, הוצאה חדשה ומוערת בתוספת "שער השמועה" פסקים שהובאו בשמו, בעריכת הרב שלום בער לוין, קה"ת, ברוקלין תשס"ז.
ישנה מסורת כי בשריפה הגדולה נשרפו מעל ל-100 כרכים של מאמרי חסידות, בנוסף לחלקים עיקריים מן הספר "שולחן ערוך הרב". כמו כן, מסופר שבעת פטירתו של הסבא משפולי נשרף אצלו ספרן של צדיקים.
באדר א' תשפ"ב (פברואר 2022) העלתה ספריית חב"ד לאתר האינטרנט של הספרייה סריקה של כמה עשרות כרכים מכתב יד מדרושיו, מאוסף כתבי היד של הספרייה.
ניגוניו
הניגון בתורתו של רבי שניאור זלמן הוא חלק מעבודת ה' המסייע לפתיחת הלב בתפילה ובקיום המצוות. היה שגור בפיו: "הלשון הוא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש". בניגוני חב"ד תופסים ניגוניו חשיבות רבה.
לפי המסורת החב"דית עשרה מהניגונים שהלחין נחשבים "ניגונים מכוונים", מתוכם ידועים זהותם של תשעה.
הניגונים הידועים שהלחין:
ארבע בבות [מהעשרה] – הניגון המקודש ביותר בין ניגוני חב"ד. ניגון ה"ארבע בבות" (ארבעה שערים) הוא יצירה מוזיקלית בת ארבעה בתים, שתוכנה מקביל לארבעת העולמות העליונים הרוחניים המתוארים בכתבי הקבלה - 'אצילות', 'בריאה', 'יצירה' ו'עשייה'. בחסידות חב"ד נוהגים לנגנו רק בתאריכים מיוחדים, כמו חג הגאולה י"ט-כ' כסלו ועוד, וכן באירועים מיוחדים כגון בעת עריכת חופה.
אלי אתה [מהעשרה]
קול דודי [מהעשרה]
אבינו מלכנו [מהעשרה]
ניגון דבקות לתפילות ראש השנה [מהעשרה] – ניגון המוקדש לתפילות ראש השנה ()
צְאֶינָה וּרְאֶינָה – ניגון דביקות קצר [מהעשרה] ()
לקראת שבת (או "לכה דודי") [מהעשרה] ()
ניגון דבקות חב"ד לתפילות שבת [מהעשרה] ()
ניגון שלוש תנועות - ניגון בן שלוש תנועות, המיוחס לבעש"ט, המגיד ממזריטש ורבי שניאור זלמן - כל תנועה מתוך השלוש תנועות של הניגון חובר על ידי אחד מהם [נחשב מעשרת הניגונים של רבי שניאור זלמן].
כאיל תערוג (השני) [לא ידוע אם נחשב מהעשרה]
ניגון הנקרא "ניגון ישן" [מיוחס לרבי שניאור זלמן, לא ידוע אם נחשב מהעשרה] (), רבי יוסף יצחק שניאורסון שר לחן זה עם המילים של פיוט שלום עליכם
ניגונים שהלחין לפי חלק מהדעות:
בני היכלא () - ניגון על הפיוט בני היכלא, מקובל שמחבר הניגון הוא רבי שניאור זלמן (יש סוברים שמחבר הניגון הוא הלל מפאריץ'), (יש סבורים שמחבר הניגון הוא ר' מיכל מזלוטשוב)
צמאה לך נפשי - לפי דעות מסוימות חיבר זאת רבי שניאור זלמן
והריקותי לכם ברכה (הראשון) - הרבי מלובביץ' אמר שישנה סברה שזה ניגון של רבי שניאור זלמן
ניגון תשב אנוש () - יש סוברים שזה של רבי שניאור זלמן
ניגון שאימץ:
מארש נפליון () - לפי מסורת חב"ד אימץ את המארש של נפוליאון בונפרטה.
כתשעה מהניגונים הללו מופיעים באלבום צמאה 2 "אמנים שרים את ניגוני בעל התניא" המוקדש לניגוניו.
רבותיו
המגיד ממעזריטש
רבי מנחם מענדל מוויטבסק
אביו רבי ברוך
רבי יששכר דוב מליובאוויטש
רבי שניאור זלמן החשיב גם את הבעש"ט, שאת תורתו קיבל דרך המגיד ממעזריטש, כרבו.
תלמידיו ויורשיו
לאחר פטירת רבי שניאור זלמן נחלקו תלמידיו לשתי קבוצות, אחת העמידה בראשה את בנו רבי דובער שניאורי המכונה "האדמו"ר האמצעי", והשנייה את תלמידו, רבי אהרון מסטרשלה.
לאדמו"ר הזקן היו עוד שני בנים: הרב חיים אברהם (על שם רבו רבי אברהם "המלאך", בנו של הרב המגיד ממעזריטש), אשר סירב להנהיג את החסידות לאחר מות אחיו, ומשה שניאורי (על שם סב-אביו נכד המהר"ל מפראג). בת אחת של בעל התניא נקראה פרידה, והשנייה, אמו של הצמח צדק, הייתה דבורה לאה אלטשולר אשתו של שלום שכנא אלטשולר.
רבים מצאצאיו של ר' שניאור זלמן מלאדי קרויים "שניאורסון", והידוע שבהם הוא רבי מנחם מנדל שניאורסון, שעמד בראש חסידות חב"ד בחצי השני של המאה העשרים.
בין תלמידיו החשובים נמנים:
הרב יצחק אייזיק מהומיל, מחבר שו"ת "חנה אריאל".
הרב יצחק אייזיק בהר"ד מוויטעבסק, מחבר שו"ת "פני יצחק".
הרב ברוך מרדכי מבוברויסק.
הרב זלמן זֶזֵמיר.
הרב פנחס משקלוב.
הרב נחמיה מדוברובנה, מחבר שו"ת "דברי נחמיה".
הרב שמואל מוּנקֶס.
משפחתו
לרבי שניאור זלמן היו שלשה אחים ושתי אחיות: הרב יהודה לייב מינוביץ' (מחבר שו"ת 'שארית יהודה'). הרב מרדכי פוזנר, היה רב בעיר אורשא ברוסיה הלבנה. הרב משה, היה רב בערים באעייו מחוז מוגילוב, ליעפלי מחוז ויטבסק, ובסוף ימיו ברודניא הסמוכה לליובאוויטש. אחות אחת נישאה לרבי ישראל קאזיק ואחות שנייה נישאה לרבי יעקב פרדקין משקלוב.
רבי שניאור זלמן נישא לסטערנא בת רבי יהודה לייב סגל, ונולדו להם שלשה בנים: רבי דובער, ממשיכו וממלא מקומו בהנהגת החסידות. הרב חיים אברהם. ר' משה שניאורי ושלוש בנות: פרידא נישאה לר' אליהו בן ר' מרדכי. דבורה לאה נישאה לר' שלום שכנא בן ר' נח אלטשולר והם הורי ממשיכו של רבי דובער בהנהגה, מנחם מנדל. רחל נישאה לר' אברהם בן ר' צבי שיינעס.
ייחוסו
לפי מסורת חב"ד, רבי שניאור זלמן הוא דור שביעי או שמיני למהר"ל מפראג המיוחס לדוד המלך. ישנם חוקרים המפקפקים בייחוסו למהר"ל, אך מציעים אפשרויות שונות לקיים את מסורת החסידים בדבר ייחוסו לדוד המלך.
אילן שושלת אדמו"רי חב"ד
לתצוגת העץ במכשירים ניידים לחצו כאן
איגוד הצאצאים
איגוד צאצאי רבנו הזקן (או "איגוד הצאצאים") נוסד בתשל"ב (במסגרת 71 מוסדות שהוקמו לכבוד כניסתו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון לשנתו ה-71) במטרה להחדיר את מורשתו של בעל התניא בקרב צאצאיו. יוזם ומייסד האיגוד הוא הרב שמואל אלעזר היילפרין - רב שכונת בית ישראל בירושלים, דור שביעי לבעל התניא, שכיהן כיו"ר עד לפטירתו. כיום מפעילים את האיגוד בניו הרב יצחק מאיר הלפרין והרב משה צבי הלפרין.
מאגר ממוחשב של רבבות שמות צאצאי בעל התניא (ביניהם מפורסמים כרבנים ואנשי רוח, פרופסורים ופוליטיקאים ועוד). שמות נוספים מעודכנים דרך קבע לאורך השנים.
'ספר הצאצאים' - רישום עשרה דורות של צאצאים. הספר יצא לאור בשנת ה'תש"ם, בעריכת הרב שמואל אלעזר היילפרין.
כנסי צאצאים - עריכת כנסים וימי עיון שנתיים ואזוריים.
'מחצבת' - ביטאון תקופתי של 'איגוד הצאצאים' (הופיעו חמש חוברות עד כה). מלבדו רואים אור במסגרת האיגוד פרסומים תורניים וביוגרפיים שונים ממורשת בעל התניא ומנשרים לחגי ומועדי ישראל (לוחות-שנה ומידע יהודי).
חלוקת מצות (שמורה, עבודת יד) למשפחות הצאצאים בישראל, מידי ערב חג הפסח.
קו-חם לכל ענייני יהדות בקרב משפחות הצאצאים וסיוע בהשגת תשמישי קדושה.
לקריאה נוספת
אברהם חנוך גליצנשטיין, ספר התולדות, 4 כרכים; רביעי - שביעי, רבי שניאור זלמן רבינו הזקן, (נערך מתוך דבריהם וכתביהם של אדמו"רי חב"ד מליובאוויטש), הוצאת קה"ת, תשמ"ו-1986.
יהושע מונדשיין, המאסר הראשון: מאסרו הראשון של האדמו”ר רבי שניאור זלמן בעל ה”תניא”, מאבקי המתנגדים והחסידים בווילנא, המלשינויות ומאסריו של הגר”א מווילנא, לאור תעודות ומסמכים, חדשים גם ישנים, 2012.
יהושע מונדשיין, מסע ברדיטשוב: מסעו של אדמו"ר הזקן לברדיטשוב, ברסלב ומז'יבוז', הוצאת חזק, ה'תש"ע.
יהושע מונדשיין, המסע האחרון: מאתיים שנה למסעו של האדמו”ר רבי שניאור זלמן בעל ה”תניא” בעיצומה של מלחמת נפוליאון, תקע”ב־תשע”ב, לאור מסמכים ותעודות, חדשים גם ישנים, וגם סיפורים ושמועות, דרושים ומאמרים, 2012.
הראשון - אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, הוצאת מעיינותיך - תורת חב"ד לבני הישיבות, ירושלים, כסלו תשע"ד - 2013
יחיאל הררי, לנצח כל רגע מחדש, בהוצאת ידיעות ספרים, תשע"ו - 2015.
נפתלי ארמן, הרב מלאדי: סיפור היסטורי, בהוצאת נצח, תל אביב, תשי"ד
זאב קיציס, המורים הגדולים של החסידות, ידיעות ספרים 2023, עמ' 86–109
מחקרים
רחל אליאור, תורת אחדות ההפכים: התיאוסופיה המיסטית של חב"ד, ירושלים, מוסד ביאליק, 1992
לאה אורנט, רצוא ושוב: יסודות אתיים ומיסטיים בתורתו של ר' שניאור זלמן מלאדי, תל אביב, ספריית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
עמנואל אטקס, בעל התניא: רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד, מרכז זלמן שזר, 2011.
יוסף שטמלר, חיוב השכל ושלילתו בהגותו של ר' שניאור זלמן מלאדי, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2019.
קישורים חיצוניים
חיבוריו
מבחר מספריו בפורמט טקסט באתר ספריית חב"ד
שאלות ותשובות
ניגונים שהלחין
ניגוני אדמו"ר הזקן, באתר "בית חב"ד".
ביוגרפיה
, ברדיצ'ב, תרס"ב-1902 (חלק ראשון של הספר; מתוך 3). הוצאה חדשה: מהדיר לוי יצחק הולצמן, כסלו תשע"ד, תורת חב"ד לבני הישיבות, ירושלים.
מרדכי טיטלבוים, הרב מלאדי ומפלגת חב"ד, תר"ע-1910.
.
אברהם כהנא, ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל "התניא", מתוך: ספר החסידות, ורשה, תרפ"ב, באתר "דעת".
.
אדמו"ר הזקן - רבי שניאור זלמן ברוכאוויטש, באתר "MyTzadik".
רבי שניאור זלמן מלאדי באתר אהלי צדיקים לשימור העבר היהודי ברחבי העולם.
קווים לדמותו של בעל התניא והקשר שלו לחסידות ברסלב, באתר ברסלב סיטי, 6 פברואר 2014.
מ.ש. סלונים, תולדות משפחת הרב מלאדי.
ימים אחרונים: תיאור הסתלקותו של רבי שניאור זלמן מלאדי, "האדמו"ר הזקן" באתר "בית חב"ד".
סיפורי חסידים על ר' שניאור זלמן מלאדי, באתר "זושא".
סיפורים על אדמו"ר הזקן, באתר "בית חב"ד".
שלמה יוסף זוין, ר' שניאור זלמן מלאדי הרב בעל ה"תניא", מחניים, גיליון מ"ו, 1960, באתר "דעת".
על דמותו של בעל התניא, עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), אתר יוטיוב.
רבי יוסף יצחק שניאורסון, דברי ימי חיי אדמו"ר הזקן, הוצאת קה"ת, תשע"א-2011.
מגילת י"ט כסלו ביידיש (אוטבוצק, תרצ"ח), בעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית.
מאמרים ומחקרים
מאמרים אודות אדמו"ר הזקן, אתר בית חב"ד.
.
.
.
.
ראיון מיוחד עם האדמו"ר הזקן – "תרגום" לעברית לטעימה מתשובותיו לחוקריו, באתר עלי ספר.
משה חלמיש, יחסי צדיק ועדה במשנת רבי שניאור זלמן מלאדי, חברה והיסטוריה, תש"מ, עמ' 79–92, באתר "דעת".
יורם יעקבסון, הנפש הבהמית בתורתו של רבי שניאור זלמן מלאדי, משואות, תשנ"ד, עמ' 224–242.
יוסף שטמלר, שכל ואמונה בהגותו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, שאנן, יט, תשע"ד, עמ' 101–116.
אלחנן ניר, עזרת הגופים אין בידינו, מוסף שבת, מקור ראשון, כ"ב טבת תשע"ג.
שונות
, ירושלים, 1969, בהוצאת חוגי חן למשנת חב"ד.
.
ביאורים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
א
קטגוריה:מקובלים
קטגוריה:רבנים רוסים
קטגוריה:תלמידי המגיד ממזריטש
קטגוריה:מחברי ספרי חסידות
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:ילידי 1745
קטגוריה:נפטרים ב-1812 | 2024-08-01T01:46:19 |
טוקי פונא | REDIRECTטוקי פונה | 2008-05-13T14:12:56 |
טוקי פונה | טוקי פונה (toki pona) היא שפה מתוכננת אוליגוסינתטית בעלת אוצר מילים בן 137 מילים בסיסיות ו-14 פונמות. השפה הומצאה על ידי הבלשנית הקנדית סוניה לאנג (לשעבר סוניה אלן קיסה). היא תוכננה סביב עקרונות של טאואיזם (ולא כשפת עזר בינלאומית), כאשר הכוונה בתכנונה הייתה ליצור שפה פשוטה.
שמה של השפה בטוקי פּונה מורכב מהמילים טוקי, שפירושה כשם עצם הוא "שפה" או "דיבור", ופונה, שפירושה הוא "טוב" או "פשטות". משמעות שמה היא לפיכך דיבור פשוט או שפה טובה.
מטרותיה העיקריות הן לעצב את דרכי החשיבה של הדובר סביב פשטות: "שפה פשוטה, לדרך חיים פשוטה", וכן לעצב שפה שבה הדובר מבטא בדיוק את מה שהוא מתכוון להגיד.
היסטוריה
טוקי פונה, פותחה ונוצרה על ידי הבלשנית הקנדית סוניה לאנג שנולדה בשנת 1978, במונקטון, ניו ברנזוויק. סוניה לאנג גדלה אצל משפחה דו-לשונית, אימה דברה צרפתית, ואביה דבר אנגלית. במהלך ולאחר שנות לימודה בתיכון, היא דברה 5 שפות שונות ברמת שפת אם. אחת מהשפות הללו היא אספרנטו. לאחר מכן היא אמרה שאספרנטו היוותה השראה לבניית טוקי פונה.
בשנת 2001 סוניה חוותה דיכאון, מה שגרם לה לעבוד על טוקי פונה כדרך לפשט את מחשבותיה. בשנה הזאת גרסה קדומה של השפה פורסמה במרשתת, והיא החלה לצבור אהדה. פעילות מוקדמת נוצרה ב־Yahoo! Groups.חברי הקבוצה דיברו זה עם זה באנגלית, אספרנטו, טוקיפונה והציעו שינויים. בשיא של כמות חברי הקבוצה, היו בערך כ־500 חברים (ואף לו קצת יותר).
בשנת 2014 פורסם הספר הראשון של סוניה על השפה, שכלל בתוכו 120 מילים עיקריות ועוד 3 מילים נרדפות ובנוסף כלל את הבנה הבסיסי של השפה. בשנת 2016 הספר פורסם גם כן בצרפתית.
בשנת 2021 סויה פרסמה את ספרה השני, מילון מקיף של טוקי פונה-אנגלית הכלל מעל ל־11,000 ערכים. הערכים תיארו את שימוש השפה, והתוכן נאסף על ידי סקרים בשרת הדיסקורד של השפה במשך כמה חודשים.
השפה הייתה נושא למחקר מדעי, שימוש בבינה מלאכותית, וכלי תוכנה. שימוש נוסף היה בטרפיה, טיפול להעלמת מחשבות שליליות על ידי תיאורם בטוקי פונה.
כתיבה והגייה
האלפבית של טוקי פונה|ממוזער|שמאל
כללי ההגייה של השפה נקבעו באופן מינימליסטי. יש בה תשעה עיצורים וחמש תנועות.
אוצר המילים של השפה נבחר מתוך מספר שפות. רובו שאול מטוק פיסין, מפינית, מאספרנטו, מאנגלית, מקרואטית, מצרפתית (בניב האקדי), מהולנדית ומגאורגית. מיעוטו שאול משפות כגון מנדרינית, קנטונזית, ולשית, לוז'באן וסוואהילי. יש האומדים את אחוז המילים האנגליות בשפה בפועל בכ-30%, מאחר שמילים רבות שנלקחו מטוק פיסין, מאספרנטו ומשפות נוספות, קיימות באנגלית או שמקורן בשפה זאת.
המילים הותאמו לכלליה הפונולוגיים של טוקי פּונה. דוברים שונים מבטאים מילים בצורה שונה, היות שלעיתים מילה מסוימת מזכירה להם מילה עם משמעות דומה בשפה שאותה הם דוברים.
ביסודה, טוקי פונה מיועדת לדיבור ופחות לתקשורת כתובה. למרות זאת ניתן לכתוב את השפה בצורות כתב רבות. הכתב הנפוץ והמקובל ביותר הוא האלפבית הלטיני. עם זאת, ניתן לכתוב את השפה בכל מערכת כתיבה היכולה להתאים לפונולוגיה של השפה. בנוסף, קיימות שתי מערכות כתב שפותחו עבור השפה. האחת היא מערכת הירוגליפית המכונה סיטלן פונה (sitelen pona). משמעות המילה סיטלן היא תמונה, ציור או דבר חזותי. במקרה זה היא במשמעות של כתב או ציור, והיא מכילה הירוגליף מקביל לכל מילה. השנייה מכונה סיטלן סיטלן (sitelen sitelen) והיא מערכת של כתב הברות ציורי.
קיימת גם שפת סימנים שבאמצעותה אפשר לבטא את כל מילות השפה. כמו כן ניתן לכתוב את השפה באלפביתים בינלאומיים נוספים, כגון אלפבית קירילי, אלפבית יווני, אלפבית דוונאגרי, היראגאנה, ועוד.
עיצורים
ממוזער|400px|המערכת ההירוגליפית סִיטֶלֶן פונה, יחד עם מילות השפה בכתב הלטיני ותרגומן לאנגלית
העיצוריםהסימוןהגרפיתעתיק IPAהערך הפונטיjjנהגה כהגיית יו"דkk, gנהגה כהגיית כ"ף דגושה או גימ"לllנהגה כהגיית למ"דmmנהגה כהגיית מ"םnnנהגה כהגיית נו"ןpp, bנהגה כהגיית פ"א דגושה או בי"ת דגושהss, zנהגה כהגיית סמ"ך או זי"ןtt, dנהגה כהגיית תי"ו או דל"תww, vנהגה כהגיית וי"ו במילה "וואו" או כהגיית בי"ת רפה
ברירת המחדל בהגיית כל מילה היא הגייתה כפי שהיא נרשמת באלפבית הפונטי הבינלאומי. עם זאת, אפשר להגות כמה מן האותיות ביותר מדרך אחת. זאת משום שהדובר חופשי לבטא את האותיות על פי הנוחות או הטבעיות שבהגייה.
תנועות
התנועותהסימוןהגרפיתעתיק IPAהערך הפונטיa[] קובץ:Open_central_unrounded_vowel.oggנהגה כהגיית פתחe[] קובץ:Mid_front_unrounded_vowel.oggנהגה כהגיית ציריi[] קובץ:Close_front_unrounded_vowel.oggנהגה כהגיית חיריקo[] קובץ:Mid_back_rounded_vowel.oggנהגה כהגיית חולםu[] קובץ:Close_back_rounded_vowel.oggנהגה כהגיית שורוק
הגיית התנועות דומה להגיית חמש התנועות המצויות בספרדית ובאיטלקית, וכמו כן גם בעברית המודרנית.
פונולוגיה
שמאל|ממוזער|150px|שמות ארצות אירופה בטוקי פונה נכתבים באותיות גדולות, כדי להבדילן ממילים רגילות
הפונולוגיה של השפה דומה מאוד לבסיס הפונולוגיה היפנית, ומבוססת ברובה על הברות. הטעמת כל מילה היא בהברה הראשונה. מלבד העיצור "n" (נו"ן בעברית) אין בה צמדי עיצורים או עיצורים ללא תנועה (המקבילים לעיצורים המנוקדים בשווא נח בעברית). לדוגמה, המילה סִינְפין (sinpin), שאחת ממשמעויותיה היא "חומה". במילה זו קיים אשכול עיצורים , והעיצור הראשון בו הוא אפוא "n", על פי כללי השפה.
המילים, למעט שמות פרטיים, נכתבות תמיד באותיות קטנות, כדי להבדילן משמות פרטיים – הפותחים באותיות גדולות. גם הגיית השמות הפרטיים מותאמת לכללי הפונולוגיה של טוקי פונה. למשל, השם "ספרד" בטוקי פונה, שנהגה בספרדית בתור "אסְפָּנְיָה", יתועתק לטוקי פונה (באופן ראשוני) בתור "Espanja". במצב זה התעתיק כולל שני אשכולות עיצורים: האחד של "s" ו-"p", והשני של "n" ו-"j". באשכול הראשון העיצור הראשון הוא "s", והוא אינו זהה לעיצור "n"; לכן נישאר רק עם העיצור השני באשכול זה. באשכול השני, לעומת זאת, העיצור הראשון הוא n, ולכן אשכול זה יכול להישאר בתעתוק. שמה של המדינה ייכתב אפוא "Epanja" ("אפַּנְיָה").
טבלת ההברות
+a (אַ)e (א)i (יִ)o (וֹ)u (וּ)(א)a (אַ) an (אַן)e (א) en (אן)i (א) in (אִין)o (אוֹ) on (אוֹן)u (אוּ) un (אוּן)j (יי)ja (יַה) jan (יאן)je (יֶה) jen (יֶן)jo (יוֹ) jon (יוֹן)ju (יוּ) jun (יוּן)k (ק)ka (קַה) kan (קַאן)ke (קֶה) ken (קֶן)ki (קִי) kin (קִין)ko (קוֹ) kon (קוֹן)ku (קוּ) kun (קוּן)l (ל)la (לַה) lan (לַאן)le (לֶה) len (לֶן)li (לי) lin (לין)lo (לוֹ) lon (לוֹן)lu (לוּ) lun (לוּן)m (מ)ma (מַה) man (מַאן)me (מֶה) men (מֶן)mi (מִי) min (מין)mo (מוֹ) mon (מוֹן)mu (מוּ) mun (מוּן)n (נ)na (נַה) nan (נַאן)ne (נֶה) nen (נֶן)ni (נִי) nin (נין)no (נוֹ) non (נוֹן)nu (נוּ) nun (נוּן)p (פּ)pa (פַּה) pan (פַּאן)pe (פֶּה) pen (פֶּן)pi (פִּי) pi (פין)po (פּוֹ) pon (פּוֹן)pu (פּוּ) pun (פּוּן)s (ס)sa (סַ) san (סַ)se (סֶ) sen (סֶ)si (סִי) sin (סִי)so (סוֹ) son (סוֹ)su (סוּ) sun (סוּ)t (ט)ta (טַה) tan (טַאן)te (טֶה) ten (טֶן)to (טוֹ) ton (טוֹן)tu (טוֹ) tun (טוּן)w (וו)wa (וַוה) wan (וַואן)we (וֶוה) wen (וֶון)wi (וִוי) win (וִוין)
בטבלה לעיל מוצגות כל ההברות האפשריות בטוקי פונה. לצד כל הברה מוצגת אותה ההברה בתוספת הצליל "n" בסופה. ההברה הבאה יכולה להתחיל בעיצור משל עצמה. על כן הן העיצור שלה והן העיצור "n" בהברה שלפניה יוצרים אשכול עיצורים; תוספת זו מתאפשרת הודות לכך שרק העיצור "n" מסוגל להופיע בפתיחת אשכולות עיצורים.
ההברות ti (טִי), ji, (יִי), wo (ווֹ) ו-wu (ווּ) אינן קיימות בשפה (בדומה ליפנית), ולצורך תעתוק שלוש האחרונות משתמשים בתנועה בלבד ומשמיטים את העיצור. התחליף להברה ti (טִי) בטוקי פונה הוא si (סִי). ההברה ju (יוּ) אינה קיימת באף אחת ממילות השפה העדכניות, אך היא משמשת לתעתוק מילים ושמות משפות אחרות.
דקדוק
שמאל|ממוזער|150px|איברי הגוף בטוקי פונה
צירופי סמיכות
אחד הכללים החשובים בטוקי פונה הוא שצירופי שמות עצם סתמיים יוצרים סמיכות. לדוגמה, המילה יאן (jan), שמשמעה "אדם" או "מישהו", מקבלת את המשמעות חבר כאשר באה אחריה המילה פונה (pona) בסמיכות "יאן פונה" (jan pona). משמעות הסמיכות היא "האיש של הטוב", ובהשאלה – איש טוב או חבר.
עם זאת, כל שינוי בסדר המילים ישנה את משמעות המשפט. הפיכת סדר המילים יאן פונה, שמשמעו "חבר", תיצור את צירוף הסמיכות "פונה יאן" (pona jan), המתפרש כ"הטוב של האיש", כלומר, "הדבר הטוב אצל האיש". לא ניתן ליצור תוארי שם בטוקי פונה, על כן מרבים להשתמש בצירופי הסמיכות.
עקב המגבלה בכמות המילים בטוקי פונה, נוצר מצב שלרוב המילים יש מגוון גדול של משמעויות. ברוב המקרים משמעויותיה של כל מילה דומות זו לזו.
תהליך בניית שמות העצם בטוקי פּונה נעשה בשלבים, כך שכל שלב בנוי על בסיס קודמו. דהיינו, צירוף שם העצם מתחיל בשם העצם עצמו – הנושא, ולאחר מכן כל מילה משמשת כתואר שם שהופך את העצם לספציפי יותר ויותר. בצירופי סמיכות בעלי שלוש מילים ומעלה, המילים הראשונות מהוות יחידה אחת, בעוד המילים הבאות אחריהן תחבורנה אליהן, כחלק מצירוף סמיכות חדש. מבנה זה גורם לכך שסדר המילים משנה את המשמעות.
משמעות המילה טומו (tomo) היא "בית", "מבנה" או "חדר". משמעות הסמיכות "יאן טומו" (jan tomo) היא "איש של בית", ובהשאלה – "איש בית" או "בנאי". כל מילה נוספת תשנה את המשמעות הכוללת. למשל, אם נוסיף את המילה "פונה" לצירוף הסמיכות, יתקבל הצירוף "יאן טומו פונה" (jan tomo pona), שמשמעו "בנאי טוב". אולם אם נצרף לסמיכות "יאן פונה" (jan pona) את המילה "טומו", יתקבל הצירוף "יאן פונה טומו" (jan pona tomo), שמשמעו "חבר בית", כגון שותף לדירה.
צירופי סמיכות מורכבים
בצירופי סמיכות שבהם שלוש מילים ומעלה, עלול הדובר להתקשות בהבנת משמעות הצירוף, לכן, במקרים מסוג זה, ברירת המחדל היא לקשר בין שתי המילים הראשונות בצירוף, ואילו המילה השלישית נלווית להם.
כדי לעקוף את המגבלה הזו, משתמשים במילה פי (pi). מיקומה של המילה הזו מסמן את המקום שבו נחצה הצירוף לשני חלקים. כך למשל, אם היא תמוקם בין המילה הראשונה לשנייה בצירוף, המילה הראשונה תהא בודדה ואילו המילים השנייה והשלישית יתקשרו ויצרו משמעות עצמאית נפרדת. עם המילה פי ובלעדיה יכולות להיווצר שתי משמעויות שונות לחלוטין לאותו הצירוף. לדוגמה:
טומו טלו נאסה (tomo telo nasa), מילולית: "בית מים משוגע", כלומר: "בית שימוש משוגע". משמעות המילה טלו (telo) היא מים והמילה נאסה (nasa) היא משוגע.
טומו פי טלו נאסה (tomo pi telo nasa), מילולית: "בית של מים משוגעים", כלומר: "בית אלכוהול", ובהשאלה: פאב או בית מרזח.
בניית משפטים
בטוקי פונה, מילים מקבלות את משמעותן התחבירית באמצעות מיקומן במשפט. על מנת להפוך מילה מסוימת לפועל, יש להוסיף לפניה את המילית לי (li). המילית "לי" מסמנת סיום של רשימת צירופי הסמיכות ותחילת הפועל במשפט. לכן, פירוש המשפט "יאן פונה לי קאמה" (jan pona li kama) הוא "איש טוב בא" או "חבר בא". המילה קאמה (kama) יכולה להתפרש במספר אופנים: כשם עצם, בתור "הגעה", או כפועל, בתור "להגיע", "לחזור" או אף "לשוב".
המילים מי (mi) ו-סינה (sina), שמשמעותן "אני" ו"אתה" ובהתאמה, יוצאות מן הכלל, משום שהן לא דורשות את המילית "לי" (li) אחריהן. ניתן להסביר זאת בכך שגם בעברית, מילים אלה אין באפשרותן ליצור צירוף סמיכות. לכן, המילה שבאה אחריהם כבר יכולה להיות פועל. דבר זה עשוי לגרום לרב-משמעיות במשפט, מה שקורה גם בשפות טבעיות רבות.
פירושם של המשפטים בטוקי פּונה הוא חופשי למדי, ועשוי להיות תלוי מאוד בהקשר. אמרה שגורה היא "טוקי פונה לי טוקי פונה" (toki pona li toki pona), שפירושה הנפוץ הוא "טוקי פּונה היא שפה טובה".
פעלים יכולים להיות הן פעלים עומדים והן פעלים יוצאים. דהיינו, הפעלים האלה יכולים להיות גם בעלי וגם חסרי מושא ישיר. בדומה לעברית, בה ניתן לומר "אני רואה" (ללא מושא) לעומת "אני רואה את הבית", אפשר לומר בטוקי פונה "מי לוקין" (mi lukin), לעומת "מי לוקין א טומו" (mi lukin e tomo). המילית א (e) מסמנת את סיום הפסוק הפועלי, ותחילת בניית שם עצם נוסף, כמושא ישיר שלו. אפשר להשתמש במילית מספר פעמים, לציון מספר מושאים. לדוגמה, המשפט "אני רואה הן את הבית והן את האיש", יתורגם ל"מי לוקין א טומו א יאן" (mi lukin e tomo e jan).
מבנה זה שומר על מינימליזם צוּרני של השפה, והאנטרופּיה של המורכבות בתוכן המשפט מתרכזת בסידורן של המילים. זהו ריכוז הפוך לזה המתקבל בשפות בעלות יחסות או בניינים, בהן מבנה צורני מכיל מידע.
אחרי הופעת המילה 'לי', מתרחש תהליך דומה בבניית הפועל.
במערכת הפועל של טוקי פונה אין נטיית זמנים; ניתן להבין את הזמן מההקשר או ממשפטי התניה. בנוסף, המילים בטוקי פונה אינן מיודעות; במקום היידוע, ניתן להשתמש במילה ני (ni), שמשמעה הוא "הזה" או "ההוא", לאחר שמות עצם בודדים או צירופי סמיכות.
שאלות
בטוקי פונה יש מילת שאלה אחת בלבד, סמה (seme), והיא חסרת כל פירוש. היא מקבלת את תפקידה כתוצאה ממיקומה במשפט; היא מתפקדת כמשתנה בלתי קשור, שיש להשלים אותו על פי מיקומה התחבירי במשפט. מילה זו יכולה לשמש כאחת ממילות השאלה השונות, כגון "מי", "מה", "איזה" ו"כיצד".
דוגמאות:
"סינה לוקין א יאן סמה?" (?sina lukin e jan seme), מילולית: "אתה רואה את איש איזה", כלומר: "את מי אתה רואה?"
תשובה: "מי לוקין א יאן פונה" (mi lukin e jan pona) או "א יאן פונה" (e jan pona), כלומר: "אני רואה איש טוב".
"טומו סמה לי טומו סינה?" (tomo seme li tomo sina) מילולית: "בית איזה הוא בית שלך", כלומר: "איזה מן הבתים שלך?"
תשובה: "טומו ני לי טומו מי" (tomo ni li tomo mi) או "טומו ני" (tomo ni), כלומר: "הבית הזה הוא ביתי".
"סינה סמה א יאן ני?" (sina seme e jan ni) מילולית: "אתה מה את איש זה?", כלומר "מה אתה עושה לאיש הזה?"
תשובה: "מי אוֹלין א יאן ני!" (!mi olin e jan ni), כלומר: "אני אוהב את האיש הזה!". משמעות המילה אוֹלין (olin) היא "אהבה" או "לאהוב".
זאת אומרת, השאלה בנויה כמשפט הצהרה, כאשר המילה סמה הופכת את ההצהרה לבקשה להחליפה במילה אחרת.
שאלות כן–לא מסומנות באחת משתי הדרכים: רק בעזרת אינטונציה עולה (כמו בעברית), או בעזרת הצבת האפשרויות.
למשל: "טומו ני לי פונה אנו סמה?" (?tomo ni li pona anu seme) "בית זה הוא טוב או מה?" משמעות המילה אַנוּ (anu) בעברית היא "או".
אופציה נוספת היא הצבת הצהרה ושלילתה, כמו במשפט "טומו ני לי פונה אלא פונה?" (?tomo ni li pona ala pona), מילולית: "הבית הזה לא טוב/טוב?" (חלק גדול מהמילים ומהדקדוק של טוקי פונה שאול מסינית, כמו במקרה הזה) כאן התשובה יכולה להיות "פונה אלא" (pona ala), או "פונה" (pona). כלומר, "לא טוב" או "טוב". משמעות המילה אלא (ala) היא "לא".
זמנים והמילית "לה"
כחלק מעקרון הדאואיזם של השפה, הפועל איננו מוטה זמן. לכל משפט ניתן להתייחס כאילו נאמר בשלושה זמנים שונים. ברוב המשפטים ניתן להבין את המשמעות מההקשר. אך במקרים שבהם הדובר רוצה בכל זאת להשתמש בזמנים שונים, עליו להיעזר במילית לה (la) בתחילת המשפט. לפניה צריך לציין את הזמן, ולכך יש שלוש אפשרויות:
עבר: טנפו פיני לה (tenpo pini la), מילולית: בזמן העבר, כלומר: בעבר. משמעות המילה טנפו (tenpo) היא זמן. משמעות המילה פיני (pini) כשם עצם היא "עבר" וכפועל היא "לסיים".
הווה: טנפו ני לה (tenpo ni la), מילולית: "בזמן הזה", כלומר: "בהווה".
עתיד: טנפו קאמה לה (tenpo kama la), מילולית: "בזמן הבא", כלומר: "בעתיד".
דוגמאות:
טנפו פיני לה מי מוקו א טלו (tenpo pini la mi moku e telo), מילולית: "בזמן העבר אני שותה מים", כלומר: "אני שתיתי מים". משמעות המילה מוקו (moku) היא "אכילה" או "שתייה" כשם עצם, או "לאכול" או "לשתות" כפועל.
טנפו ני לה מי מוקו א טלו (tenpo ni la mi moku e telo), מילולית: "בזמן ההווה אני שותה מים", כלומר: "אני שותה מים"
טנפו קאמה לה מי מוקו א טלו (tenpo kama la mi moku e telo), מילולית: "בזמן העתיד אני שותה מים", כלומר: "אני אשתה מים"
שימושים נוספים של המילית "לה"
ניתן להתייחס לזמן מדויק באמצעות שינוי נוסף במילית "לה".
משמעות המילה סונו (suno) היא "שמש", כך שהצירוף טנפו סונו (tenpo suno), שמשמעותו המילולית היא "זמן שמש", מתפרש באופן מעשי משמעו "יום". באופן זה, הצירוף "טנפו סונו פיני לה" (tenpo suno pini la) מתפרש כ"אתמול" (מילולית: בזמן השמש הקודם), ו"טנפו סונו קאמה לה" (tenpo suno kama la) מתפרש כ"מחר" (מילולית: "בזמן השמש הבא").
המילית "לה" יכולה לבוא גם במשמעות של "כאשר". כמו בתיאורי הזמן, המילה תבוא בסיום פסוקית הזמן, ולא בתחילתו. לדוגמה:
מי מוקו לה, סינה לי טוקי (mi moku la, sina li toki), מילולית: כאשר אני אוכל, אתה מדבר.
חיבור בין שתי מילים
בטוקי פונה אין מילה אחת ספציפית שמקבילה לו' החיבור, ובמקום זאת נעשה שימוש בכמה דרכים שונות להביע חיבור בהתאם לתפקידן במשפט של המילים המחוברות. כאשר המילים הם בתחילת המשפט, בתפקיד הנושא, משתמשים במילה אן (en) כדי לחבר ביניהם. למשל, המשפט "הגבר והאישה הלכו לחוף הים" יתורגם בתור "מִייֶה אן מֶלי לי טַאוַוה פּוֹקַה טֶלוֹ" (mije en meli li tawa poka telo).
כאשר מחברים בין שני פעלים או נשואים, המילה לי (li) מוכפלת לפני כל נשוא, מלבד במקרים בהם נושא המשפט הוא בגוף ראשון או שני, שבהם המילה li לא מופיעה. במקרים אלו, בדרך כלל מפצלים את המשפט לשני משפטים. למשל "אני מקלף ואוכל בננה" עשוי להיות מתורגם בתור "מי אוֹפֶּן א קילי פַּאליסַה. מי מוֹקוּ א קילי פַּאליסַה" (mi open e kili palisa. mi moku e kili palisa), או מילולית "אני פותח פרי ארוך. אני אוכל פרי ארוך". קיימת גם גישה נוספת שנמצאת בשימוש אצל חלק מחברי הקהילה, שמוסיפה את המילה לי לצורך חיבור גם כאשר נושא המשפט אינו בגוף שלישי, ולפיה המשפט "אני מקלף ואוכל בננה" עשוי להיות מתורגם בתור "מי אוֹפֶּן לי מוֹקוּ א קילי פַּאליסַה" (mi open li moku e kili palisa).
ניתן להשתמש במילית א (e) באותו האופן, כדי לחבר מושאים של משפט. למשל, המשפט "את רואה צפרדע וזבוב" יתורגם בתור "סינַה לוּקין א אַקֶסי א פִּיפִּי" (sina lukin e akesi e pipi).
אוצר מילים
שמות גוף
בטוקי פונה ישנם 3 שמות גוף. כאשר מוסיפים לשם גוף את המילה mute (הרבה) שם הגוף נהפך מיחיד לרבים:
+ שמות גוף יחיד רבים mi\אני mi mute\אנחנו sina\את/ה sina mute\אתם/ן ona\הוא/ היא ona mute\הם/ן
צבעים
שמאל|ממוזער|150px|הצבעים בטוקי פונה
בטוקי פונה יש חמישה שמות לצבעים: ילו (jelo, צהוב), לויה (loje, אדום), לאסו (laso, כחול-ירוק), פימיה (pimeja, שחור) ו-ואלו (walo, לבן). מפאת המחסור במילים לצבעים, על מנת ליצור צבעים נוספים יש לנקוט בשיטה של חיבור צבעים. כך למשל, המילה "כתום" תיהגה לויה ילו (loje jelo), קרי: "אדום-צהוב".
דוגמה:
מי מוקו א קִילי פי לויה ילו (mi moku e kili pi loje jelo), מילולית: "אני אוכל פרי של אדום-צהוב", כלומר: "אני אוכל פרי כתום", ובהשאלה: "אני אוכל תפוז".
מי לוקין א לן פי לאסו לויה (mi lukin e len pi waso loje), מילולית: "אני רואה (את) חולצת כחול-אדום", כלומר: "אני רואה חולצה סגולה".
מספרים
מניית דברים ומתמטיקה בסיסית הם דברים חשובים בכל שפה טבעית, אך מנגד, כיוון שטוקי פונה היא שפה אשר עיקרה הוא בדאואיזם, מספרים ותחום המנייה אינם חלק ליבה מהותי בה. עם זאת, ישנן שתי שיטות, מוגבלות אמנם, כדי להביע מספרים במשפט.
השיטה הבסיסית
השיטה הראשונה מבוססת על מספרי בסיס, שהם: וַּאן (wan, אחד), טו (tu, שתיים) ומוטה (mute, הרבה). המילה האחרונה יכולה לשמש לתיאור כל מספר משלוש ומעלה.
דוגמות:
יאן טו לי טוקי (jan tu li toki), מילולית: "איש שתיים מדברים", כלומר: "שני אנשים מדברים" או "הזוג מדבר". (שתי האפשרויות תקניות)
יאן טו לי פאלי פונה. יאן ואן לי פאלי איקה. (jan tu li pali pona. jan wan li pali ike), מילולית: "איש שתיים עובדים היטב, איש אחד עובד לא טוב", בהשאלה: "טובים השניים מן האחד". משמעויות המילים פאלי (pali) ו-איקה (ike) הן "עבודה" ו"רע" בהתאמה.
השיטה הכמותית
כדי לנקוב במספרים מדויקים, פותחה שיטה שנייה למניית מספרים, המשתמשת בחיבור מספרים קיימים לשם תיאור מספרים חדשים. בשיטה הזו "לוקה" (luka, במקור "כף יד") משמשת כדי לציין חמש. המילים "ואן" ו-"טו" נותרות בעלות משמעויות זהות.
דוגמות:
טומו טו ואן (tomo tu wan), מילולית: "בית שתיים-אחת", כלומר: "שלושה בתים".
יאן לוקה טו (jan luka tu), מילולית: "איש חמש-שתיים", כלומר: "שבעה אנשים".
עקב הקושי לבטא מספרים הגדולים מ-25, התווספו מאוחר יותר שני מספרים לשיטה הכמותית. כך, למשל, המילה "מוטה" עברה לציין עשרים והמילה אלי (ali, במקור "הכל") עברה לציין מאה.
דוגמות:
טוקי אלי מוטה ואן (toki ali mute wan), מילולית: "שפה מאה-עשרים-אחת", כלומר: "מאה עשרים ואחת שפות".
ליפו ויקיפסיה אלי אלי אלי לוקה לוקה לוקה טו פי טוקי אנטה לי לון (lipu Wikipesija ali ali ali luka luka luka tu pi toki ante li lon), מילולית: "אתר ויקיפדיה מאה-מאה-מאה-חמש-חמש-חמש-שתיים של שפה שונה קיים", כלומר: "ישנן שלוש מאות ושבע עשרה ויקיפדיות בשפות שונות".
כיוון שיכולת הבעת הפריטים ומנייתם היא פרימיטיבית ומסורבלת ביותר, רוב הדוברים יחליפו את המספרים במילים כמותיות בקבוצות שמספר הפריטים שלהן רב. המילים הכמותיות כשמן הן מילים המתארות גודל ואף מספר פריטים. המילים הן: mute (הרבה, רב), suli (גדול, ארוך) ו-lili (קטן, קצת).
סיטלן פונה
סיטלן פונה הוא הכתב הייעודי שבאמצעותו כותבים את טוקי פונה. בסיטלן פונה ישנן כ-120 לוגוגרמות, אחת לכל מילה.
טוקי פונה לוקה (שפת הסימנים של טוקי פונה)
טוקי פונה לוקה בתרגום חופשי (טוקי פונה ביד/שפה טובה ידיים) היא שפת סימנים בעלת אותם 120 מילים וכללים תחביריים כמו של טוקי פונה.
בשפה יש שימוש ביד אחת בלבד כדי לשמור על עקרונות הפשטות של טוקי פונה (אם כי ניתן לסמן שני מילים בשני ידיים על מנת לייצג סמיכות או הכפלה של מילה).
יש גרסה רשמית של הטוקי פונה לוקה על שהומצאה על ידי סוניה לאנג שהמציאה גם את הטוקי פונה הרגילה וגרסה לא רשמית שהמוצאה על ידי צ'אפ (Chuff) ומפורסמת באתר הבלשנות שלו.
לקריאה נוספת
Sonja Lang, Toki Pona: The Language of Good (Official Toki Pona), 2014
Sonja Lang, Toki Pona Dictionary (Official Toki Pona), 2021
קישורים חיצוניים
אנציקלופדיה בטוקי פונה (לשעבר ויקיפדיה)
קורס ללימוד השפה
קורס נוסף ללימוד השפה
76 שיעורים מאוירים ללימוד השפה
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלשנות
קטגוריה:שפות מתוכננות | 2024-05-20T15:19:44 |
פול גרהם | פול גרהם (באנגלית: Paul Graham; נולד ב-13 בנובמבר 1965) הוא מתכנת מחשבים, האקר והוגה דעות אנגלי. הוא מחזיק בתואר דוקטור במדעי המחשב מאוניברסיטת הרווארד, ובתואר באמנות מ"Accademia di Belle Arti" שבפירנצה.
הוא ידוע כתומך נלהב של שפות התכנות ממשפחת Lisp, ומחבר הספרים (On Lisp (1993 ו-(ANSI Common Lisp (1995. כמו כן, הוא כותב ומפרסם חיבורים רבים, הידועים בהם Why Nerds are Unpopular ו-The hundred-years language.
Y Combinator
פול גרהם הוא אחד המייסדים של YC, אקסלרטור הסטארטאפים הנחשב ביותר בארצות הברית.
Hacker News
פול כתב, וניהל את news.ycombinator.com, האתר הוא מן הפופולריים בעולם לחדשות בעולם התוכנה.
קישורים חיצוניים
פול גרהם
קטגוריה:מדעני מחשב אמריקאים
קטגוריה:עובדי Yahoo!
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קורנל
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1964 | 2023-12-13T08:59:31 |
תרגום תוכנה | תרגום תוכנה פירושו התאמתה לשפה אחרת של תוכנה שפותחה ללא התחשבות מלאה בשפה זו. תרגום תוכנה הוא תת-תחום של בינאום תוכנה, כלומר הפיכתה לכזו הניתנת לשימוש בכל תרבות בעולם. בהקשר היהודי, או הישראלי, לעיתים מכונה, בהשאלה, גיור תוכנה. מהמונח גיור.
מניעים לתרגום תוכנה:
כיווניות: דהיינו כיוון כתיבה שונה. שפות מסוימות כעברית, ערבית ופרסית, נכתבות מימין לשמאל. בעוד שהשפות הנפוצות, ובפרט אנגלית, נכתבות משמאל לימין. קימות גם שפות הנכתבות, כדרך שגרה, מלמעלה למטה. כדאי להעיר שהייתה גישה רווחת שניתן לחלק את הטקסט לחלקים כגון שורות, או מילים. ואז לרשום כל חלק בכיוון שונה, למשל משמאל לימין, כדי שבתצוגה יקראו מימין לשמאל. אך גישה זו נזנחה בגלל שהיישום הכללי שלה התגלה כקשה הרבה יותר מאשר נראה בתחילה.
קושי בהזנה, אחסון והתייחסות לטקסט בשפה: קושי זה נובע ממגבלות של מערכת ההפעלה, שאינה ערוכה להזנת טקסט בשפה, ממגבלות של בסיס הנתונים, שאינו ערוך לאחסון נתונים בשפה, או ממגבלות של תוכנה שאינה ערוכה להתייחס לתווים בשפה.
מיון אלפביתי: המיון הרגיל במחשב נעשה לפי סימנים, מספרים ואותיות אנגליות. מערכות שאינן תומכות במערכות כתב אחרות אינן מאפשרות מיון של טקסט.
ניקוד: לתווי הניקוד, ובכלל זה תוספות לאותיות בעלי אופי דומה בשפות שונות, יש קושי נוסף. בגלל שמיקומם מיוחד, והם מופיעים מעל, מתחת, בצד, ואף בתוך, התווים הרגילים של השפה, כל סימן במיקומו המיוחד. בעיה נוספת היא שבפעולות מסוימות, למשל חיפוש, צריך להתעלם מהם, אחרת המחרוזת לא תמצא.
הבדלים תרבותיים: הבדלים תרבותיים כדוגמת שימוש ביחידות מידה שונות, מערכות מטבע שונות, ומנהגים אחרים כגון שימוש בפסיק או בנקודה, להפרדת בהשבר מהשלם במספר עשרוני, מצריכים לעיתים התאמה של התוכנה.
שמאל|ממוזער|250px|תמונת מסך זו מדגימה תרגום חלקי של תוכנה. אף שניתן לכתוב בעברית, ניתן לראות כי הטקסט כולו אינו מוצמד לימין. בעיה חמורה יותר היא שהכתיבה חזותית, ולכן הטקסט איננו במקום שבו הוא אמור להיות אלא מהופך, ולכן ניסיון לסמן ולערוך אותו ייתקל בקשיים, כפי שמודגם בשורות האחרונות.
בעיות אלו הובילו גם להצעה לכתוב עברית בתעתיק לטיני, אך מובן שהצעה זו חורגת הרחק אל מעבר לעולם התוכנה.
בתוכנות שאין בהן התאמה לעברית, או שהתכנות שלהן לא שגרתי, הניסיון לשימוש בעברית אף במערכת הפעלה שתומכת בעברית כמו "חלונות", עלול לגרום לבעיות מעורבות ושונות. החל מאי יכולת לשימוש בטקסט עברי, וכלה באי יכולת להציג את הטקסט בצורה נכונה. לעיתים הטקסט יוצג באופן קריא, אבל היכולת לעריכתו עלולה להיות בעייתית, מכיוון שהאותיות אינן נמצאות במקום שבו הן נראות. ישנן מערכות שיודעות להתייחס לניקוד, אבל מציגות אותו כטקסט רגיל, ולא במקום שבו הוא אמור להיות.
ברמה הבסיסית בא גיור התוכנה לאפשר הצגה והזנה של נתונים בעברית, יכולת שבשנים האחרונות ניתנת באמצעות מערכת ההפעלה, ללא צורך בהשקעה בתוכנה הספציפית. ברמה מתקדמת יותר כולל הגיור גרסה עברית לממשק המשתמש ולקובצי העזרה. ההבחנה בין שתי רמות אלה ניכרה במהדורותיה הראשונות של מערכת ההפעלה Windows, שהופצו בישראל בשלוש גרסאות:
הגרסה האנגלית המקורית, שלא תמכה בעברית.
גרסה שתמכה בהצגה והזנה של נתונים בעברית, אך ממשק המשתמש שלה (תפריטים, מסכי עזרה וכו') היה באנגלית (גרסה זו נקראה Hebrew Enabled).
גרסה שתמכה בהצגה והזנה של נתונים בעברית, וגם ממשק המשתמש שלה היה בעברית (גרסה זו נקראה Localized).
הצורך בגיור מערכת ההפעלה גרם לכך שבהפצתה של גרסה התומכת בעברית הוחל חודשים רבים לאחר תחילת הפצתה של הגרסה האנגלית, עקב הזמן שנדרש לתהליך הגיור. החל ממערכת ההפעלה Windows 2000 הפכה התמיכה בעברית למובנית במערכת ההפעלה, כך שההכרזה בישראל נעשתה יחד עם ההכרזה בארצות הברית (לגרסת Localized עדיין יש להמתין, דבר הפוגע באטרקטיביות שלה).
דוגמה נוספת לגיור תוכנה היא הגיור שעברה מדיה-ויקי, היא התוכנה שמשמשת את פרויקט ויקיפדיה. ביולי 2003 הסתיים השלב הראשון של גיורה, כאשר ממשק המשתמש ודפי עזרה עיקריים תורגמו לעברית.
תהליך גיור מורכב יותר וממושך יותר הוא זה של הדפדפן, כמתואר בערך עברית באינטרנט.
ראו גם
לוקליזציה
מונחים בתוכנה
קטגוריה:תרגום
קטגוריה:עברית
קטגוריה:הנדסת תוכנה
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2024-03-03T14:13:59 |
מתכנת מחשבים | REDIRECT מתכנת
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2017-02-26T19:31:07 |
יוגה | ממוזער|טקסט=תרגול יוגה במושב אמירים, 1969|תרגול יוגה במושב אמירים, 1969
יוגה (בסנסקריט: योग, מילולית: עול, רתמה או אחדות, איחוד) היא פילוסופיה, אורח חיים ומשמעת תרגול שמטרתה איחוד העצמי הפרטי (ג'יוואטמה) עם העצמי האוניברסלי (פארמאטמה). במילים פשוטות יותר, יוגה מבקשת להביא לאחדות של הגוף, התודעה והנשמה (soul). יוגה היא שם כללי למספר תורות חכמה מיסטיות או רוחניות, שמקורן בהודו. בימינו מקובל במערב השימוש בשם בשיטת אימון גופני עם אלמנטים מעטים ושוליים של רוחניות.
המילה "יוגה" גזורה מהמילה יוּגְ', Yuj שמשמעותה בסנסקריט לחבר, לרתום, או לכפות (מלשון כפיתה), כמו גם עול בקר. המילה Yoke באנגלית ("עול") מגיעה אף היא מאותה מילה בסנסקריט. המושג משמש בהשאלה לרתימת או איחוד הנשמה הפרטית - הג'יווה אטמה עם הנשמה העילאית - הפרמה אטמה.
על פי פילוסופיית היוגה, במצב זה התודעה שלווה ואנחנו פוגשים במישור הרוחני, לפי היוגה - הנשמה, וחווים שלווה נצחית הנקראת, בין היתר: סמאדהי. היוגה היא הדרך כדי להגיע לשלב זה. היא מסע פיזי או מנטלי ורוחני שמטרתו להגביל את תנודות התודעה, ודרכו המתרגל מקבל כלים להתמודד עם הקשיים האישיים שלו, פיזיים או נפשיים.
יוגה היא גם שם לאחד מששת הזרמים המסורתיים בפילוסופיה ההינדית, המקבלים את הוודות כסמכות העליונה.
היוגה מבקשת לתרום לאיזון הגוף והנפש ולמודעות והכרה עצמית.
היוגה הג'יינית
היוגה של הג'ייניזם שואפת להגשמה עצמית ולהגעה (והישארות) במצב הטהור של הנשמה, מצב של מודעות טהורה. זרם יוגה זה משולב בעקרונות הדתיים של שלושת היהלומים (Ratnatraya - החזון הנכון, הידע הנכון וההתנהלות הנכונה) ולכן לא נפוץ אצל אלו שאינם נמנים עם חסידי הדת הג'יינית.
היוגה הבודהיסטית
מדיטציה בודהיסטית מקיפה מגוון של טכניקות מדיטציה שמטרתן לפתח תשומת לב, ריכוז, רוגע ותובנות. טכניקות ליבה נשמרו בטקסטים בודהיסטים עתיקים והתפשטו וקיבלו גוונים שונים באמצעות מסירה ממורים לתלמידים. בודהיסטים מתמידים בביצוע מדיטציה כחלק מהדרך שלהם להגיע לעבר הארה ונירוואנה.
הנתיבים הקלאסיים ביוגה ההינדואיסטית
ראג'ה יוגה: זרם זה מסתמך על היוגה סוטרות של פטנג'לי ונקרא ראג'ה יוגה, שפירושו "המלך של היוגה" או "היוגה הקלאסית". נוסדה ב-100–400 שנה לספירה. בסוטרות של פטנג'לי מופיעים מוטיבים רבים מהסאנקייה והוא השפיע על עיצוב הבודהיזם והג'ייניזם, שני הזרמים הלא מסורתיים בפילוסופיה ההודית. פטנג'לי מתאר בפרק השני והשלישי של הסוטרות שלו את האשטנגה יוגה שמורכבת משמונה איברים (אשטנגה ashtanga = שמונה איברים) או שלבים של היוגה במסע לחקר התודעה והנשמה:
יאמה: דיברות המוסר האוניברסליות, חמישה במספרם.
ניאמה: היטהרות עצמית על ידי משמעת, חמישה במספרם.
אסאנה: משמעות השם היא 'ישיבה' או 'מושב', מקובל לתרגל ל'תנוחה'.
פראנאיאמה: שליטה בזרימת ובקצב הנשימה, עצירות נשימה מלוות בבנדהות.
פרטיהארה: כינוס עצמי וניתוק המחשבה מגורמים חיצוניים.
דהאראנה: ריכוז.
דהיאנה: מדיטציה.
סמאדהי: מצב של מודעות הנוצר על ידי מדיטציה.
קארמה יוגה: דרך "הפעולה הנכונה". על פי הבהגווד גיטה שהוא חלק מהמהאבאראטה (מיתולוגיה רחבת-היקף מהמאה ה-5 לפנה"ס, המתאר את ראשית ההיסטוריה ההודית), יש לפעול בעולם מבלי להיאחז בפירות הפעולה, זאת מתוך מטרה להשתחרר מאגוצנטריות ובכך להשתחרר מהכבלים הכובלים אותנו ללידה ומוות חוזרים ונשנים בעולם הנוכחי (שנקרא סמסרה).
ג'אנה יוגה: דרך החשיבה, הדרך הרציונלית.
בהקטי יוגה: ("דרך ההתמסרות" - דרך האהבה לעליון),
דרכים רוחניות יותר כוללות מדיטציה עם או בלי אמירת מנטרות או שתיקה (ויפאסאנה).
ענפי היוגה ההינדואיסטית
היוגה ההינדואיסטית היא הנפוצה ביותר והענפה ביותר, הענפים החשובים שלה הם :
ראג'ה יוגה (היוגה המלכותית)
האטה יוגה (יוגה של כח הרצון Forceful Yoga)
קארמה יוגה (יוגה של פעולה ושירות)
ג'נאנה וגה (יוגה של לימוד וחוכמה)
בהקטי יוגה (יוגה של דבקות)
מנטרה יוגה (יוגה של צלילים עוצמתיים)
טנטרה יוגה (יוגה של רצף) שכוללת קונדלני יוגה (יוגה של כח הנחש) ולאיה יוגה (Laya-Yoga יוגה של השתקעות)
האטה יוגה
ההאטה יוגה היא ענף של היוגה שמשתמש בטכניקות גופניות כדי לטהר ולפתוח מעביר אנרגיה בגוף האסטרלי שנקראים נאדים (naids).
שיטות האטה יוגה
ההאטה יוגה (לעיתים נכתבת כהתא יוגה) היא יוגה של משמעת גופנית. על פי תורות הינדיות קיימות דרכים שונות להשיג את ההארה, וההאטה יוגה עושה זאת בעיקר דרך הגוף. קיים בלבול במערב לגבי המשמעות של האטה יוגה. נהוג לחשוב שהיא עוד סוג של יוגה, בעוד שהכוונה היא לכל סוגי היוגה המתמקדים בעיקר בהיבט הפיזי והנשימה. להלן שיטות האטה יוגה שונות והסבר קצר על כל אחת מהן:
ויניאסה יוגה – גישה שפותחה על ידי קרישנמצ'ריה Sri Krishnamacharya וממשיכה עם בנו דסיקצ'ר T.K.V.Desikachar. בית הספר שלהם ממוקם במדרס בדרום הודו. הויניוגה עובדת עם מה שנקרא "תהליך ברצף" (Viniyasa Krama). הדגש איננו על שלמות התנוחה, אלא בתרגול התנוחה בהתאם ליכולתו ולצרכיו של המתרגל. היבט חשוב בגישה זו הוא שילוב הנשימות בקואורדינציה לתנועות הגוף.
איינגאר יוגה Iyengar Yoga - גישה זו מתאפיינת בביצוע מדויק של התנוחות ומדגישה העזרות באביזרים שונים. ב.ק.ס איינגאר היה תלמידו של קרישנמצ'ריה-גיסו. השיטה גורסת כי הדגש על הדיוק וישורת הגוף הוא בעל יתרונות רפואיים לגוף ומאפשר ריכוז והשקטה של התודעה. עם השנים בלטו בין תלמידיו הרבים יידו קרישנמורטי, מלכת בלגיה והכנר יהודי מנוחין, שאמר על ב.ק.ס איינגאר, כי היה מורה הכינור הגדול ביותר שלו. ב.ק.ס איינגאר פיתח את היוגה תרפיה. הוא המציא מגוון אביזרים שמאפשרים לתרגל יוגה כמעט בכל מצב בריאותי. ב.ק.ס. איינגאר, פעל רבות להפצת היוגה בעולם וכיום יש מרכזי איינגאר בכל עיר בינונית וגדולה בעולם. יחד עם ביתו, גיטה איינגאר (Geeta Iyengar) הוא עודד נשים לתרגל יוגה (מה שבאופן מסורתי היה פחות מקובל). הם פיתחו תובנות לגבי התרגול של נשים בהתאם למצבים השונים במחזור החודשי (לפני וסת, בזמן וסת, בזמן ביוץ וכדומה).
אשטנגה ויניאסה יוגה – מזוהה עם המורה פטבי ג'ויס K.Pattabhi Jois. הוא היה חסיד של קרישנמצ'ריה, אשר הנחה אותו ללמד את הסדרות הידועות כאשטנגה יוגה (אין לבלבל מונח זה עם ה"אשטנגה יוגה" של פטנג'לי). השיטה מבוססת על סדרות קבועות של רצפי תנוחות (ויניאסות), היא שיטה אנרגטית ודינאמית יותר, בתוכה נכלל גם סגנון מייסור - תרגול ברצף ללא הנחיה.
שיבננדה יוגה – מייסד שיטה זו הוא סוואמי שיבננדה (Swami Vishnudevananda). סוואמי שיבננדה הדגיש חמישה עקרונות: תרגול נכון, נשימה נכונה, הרפיה נכונה, מחשבה נכונה ותזונה נכונה. הוא מגדיר את היוגה כשרות, אהבה, נתינה, טיהור, התבוננות פנימית והגשמה. בתרגול כלולות 12 תנוחות, ברכת השמש, תרגילי נשימה, מזמורי המנטרות, מדיטציה ונתינה ללא מניעים אישיים. השיטה הופצה בעולם על ידי חסידו ותלמידו סוואמי וישנו דיווננדה (Swami Vishnudevananda).
ביקראם יוגה - שיטה שפותחה על ידי יוגיראג' ביקראם צ'ודהורי Yogiraj Bikram Choudhury. שיטה המתבצעת בחדר מחומם לכ-40 מעלות צלזיוס, וכוללת סדרה המורכבת מ-26 תנוחות (אסאנות) ושני תרגילי נשימה, כאשר כל תנוחה מתבצעת פעמיים. הרצף תוכנן כך שכל תנוחה מותחת ומחזקת בצורה שיטתית קבוצות שרירים, רצועות ומפרקים הדרושים לתנוחה הבאה. התנוחות תוכננו באופן מדעי בכוונה ליצור גירוי והפעלה של איברים פנימיים, בלוטות ועצבים ובליווי נשימה נכונה להזרים דם עתיר חמצן לכל חלקי הגוף. באימון מושם דגש על גיבוש מודעות לגוף, מיקוד הריכוז ושליטה בנשימה בשילוב עבודה מאומצת עמוקה ורגועה בחום. שילוב זה מבטא את משמעות ההאטה יוגה - אחדות הגוף, התודעה והרוח ויוצר תהליך של מדיטציה בתנועה.
אנוסארה יוגה - אנוסארה (סנסקריט) משמעותה: "לציית למשאלת לבך", "לזרום בנועם". אנוסארה יוגה נוסדה בארצות הברית על ידי ג'ון פרינד ב-1997 והיא משלבת פילוסופיה טנטרית, הרואה טוב לב פנימי בכל, עם עקרונות יישורת אוניברסליים. שיטה זו שמה דגש על קהילתיות (Kula) הנותנת תחושת שייכות ובו בזמן מאפשרת את החופש האישי.
בריגהו יוגה, שיטת יוגה הנשענת על מסורת שמקורה ברישי בריגהו.
יוגת הלב הטיבטית, יוגת הלב הטיבטית היא שיטת תרגול יוגה ייחודית שהגיעה לטיבט מהמסורת של מאסטר נארופה, יוגי שחי בהודו במאה ה-11 לספירה, ופותחה על ידם.
ויג'נאנה יוגה - מייסדת השיטה אורית סן-גופטה. ארבעת המרכיבים העיקריים של הויג'נאנה יוגה הם: ישיבה (מדיטציה), נשימות (פרנאיאמה), אימון אסאנות, ולימוד הטקסטים של היוגה. ויג'נאנה יוגה מתבססת על המסורת הארוכה של היוגה. השם ויג'נאנה פירושו בסנסקריט להבין מבפנים. שבעת העקרונות המנחים את האימון הוויג'נאני הם: הרפיית הגוף, השקטת התודעה, ההתמקדות באמצעות הכוונה, ההשתרשות, החיבור, ההתרחבות והמודעות לנשימה.
טנטרה יוגה - נחשבת ככלי טיהור כחלק מהטנטרה ההודית המסורתית, זוהי יוגה אשר ממוקדת בטיהור של ערוצי האנרגיה והצ'אקרות, מכינה את הגופים המעודנים להתעוררות הקונדליני ומכוונת את המתרגל לחיות באיזון בין רוח לחומר ולהפוך כל דבר בחיים לתרגול רוחני.
ראו גם
רפואה אלטרנטיבית
רפואה אלטרנטיבית - מונחים
היוגה סוטרות של פטנג'לי
איינגאר יוגה
יוגה תרפיה
בהריגו יוגה
יום היוגה הבינלאומי
אקרו-יוגה
יוגה מודרנית
לקריאה נוספת
ב.ק.ס. איינגאר, אור על היוגה, הוד השרון: אסטרולוג. 2000
ב.ק.ס איינגאר, אור על הפראנאיאמה, אסנה, 2010
ב.ק.ס איינגאר, עץ היוגה, אסנה, 2008
ב.ק.ס. איינגאר, אור על החיים, משכל, 2011
ג'ורג' פוירשטיין, היוגה סוטרה לפטנג'לי, אסטרולוג, 2007
דני רוה, חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי, הקיבוץ המאוחד, 2010
אורת סן-גופטה (תרגום), יוגה סוטרה של פטנג'לי, אור-עם, 1994
סוואמי ונקטסאננדה, סוטרות היוגה של פטנג'לי, מודן, 2008
בובי קלנל, יוגה של האישה, פוקוס, 2009
סוואמי וישנו דיוננדה, ספר היוגה השלם, רשפים, 1980
אסנת ישראלי, יוגה לילדים - סיפורים ותרגילים, ספרים הוצאה לאור, 2008
איתמר תיאודור, הודו מסע אל הנשמה, נעם גלעד, 1999
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה של היוגה - רקע היסטורי ופילוסופי, באתר NETO GREEN
ארגון מורי היוגה בישראל
עמותת איינגאר יוגה
Yoga מתוך Wikipedia
Yogapedia
אדמיאל קוסמן, חנה כספי, המסע הרוחני של תֵאוֹס בֵּרנארד: הלאמה המערבי הראשון שפרץ דרך אל הבודהיזם הטיבטי, אוניברסיטה פוטסדם, 2011
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה
קטגוריה:מדיטציה | 2024-08-01T01:46:29 |
רעש אדמה | הפניה רעידת אדמה | 2023-12-26T22:10:11 |
תולדות ארץ ישראל | redirect היסטוריה של ארץ ישראל | 2004-02-11T11:40:14 |
Assembler | REDIRECT אסמבלר
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2017-02-26T19:20:28 |
אבו גוש | שמאל|ממוזער|285px|הכתובת הרומית במנזר הבנדיקטיני
שמאל|ממוזער|285px|החזית המערבית של כנסיית "גבירתנו של ארון הברית" ופסל המדונה והילד הצופה מזרחה
שמאל|ממוזער|285px|הכנסייה הצלבנית
שמאל|ממוזער|285px|המסגד באבו גוש ומאחוריו המנזר הבנדיקטיני
אַבּוּ גוֹשׁ (בערבית: أبو غوش, תעתיק מדויק: אַבּוּ ע'וֹשׁ) היא מועצה מקומית במחוז ירושלים בישראל, השוכנת בהרי יהודה, מערבית ליישוב מבשרת ציון, לאורך צדו הצפוני של כביש 1 וברום ממוצע של 800 מטר מעל פני הים. בשנת 1992 הוכרז היישוב כמועצה מקומית. אבו גוש ידועה בזכות החומוסיות שבה, המסגד החדש שהוקם בה שהוא מהגדולים בישראל, ופסטיבל אבו גוש - פסטיבל מוזיקה ווקאלית שנערך פעמיים בשנה במנזרים העתיקים במקום. ביישוב מסעדות רבות והוא מהווה מוקד משיכה לתיירים.
על אף המנזר והכנסיות בו, כמעט כל תושבי אבו גוש הם מוסלמים.
היסטוריה
במקום התגלו שרידים מיישוב שהתקיים בשלושה שלבים במהלך תקופת האבן החדשה. מקובל לזהות את קריית יערים/בעלה המקראית באבו גוש.
מהתקופה הרומית התגלו שלוש כתובות של הלגיון העשירי פרטנסיס שהובא לארץ ישראל בשנת 66 כדי לדכא את המרד הגדול, ולאחר מכן נותר בירושלים ובסביבתה. אחת מהכתובות קבועה כיום על הקיר החיצוני ליד הכניסה לקריפטה של כנסיית המנזר הבנדיקטיני.
קוהורטה של הלגיון העשירי פרטנסיס ישבה באבו גוש, הממוקמת באמצע הדרך בין ירושלים ואמאוס, והייתה תחנת דרכים חשובה. חשיבותה של אבו גוש נבעה לא רק ממיקומה המועדף, אלא גם משפע המעיינות באזור. אחת מהכתובות - שהוקדשה על ידי אחת הקוהרטות של הלגיון העשירי פרטנסיס ועל ידי סקסטוס יוליוס באסוס (מושל יהודה בשנים 71–73 וכובש הרודיון בשנת 72) לכבוד אספסיאנוס וטיטוס - מוכיחה כי הלגיון העשירי פרטנסיס ישב באבו גוש לכל המאוחר משנת 73.
תל קריית יערים בצדו המערבי של היישוב זוהה החל בתקופה הביזנטית עם קריית יערים העתיקה, שאליה הובא ארון הברית לאחר ששוחרר משבי הפלשתים. עובדה זו קידשה את המקום לנוצרים, ובתקופה הביזנטית הוקמה כנסייה על התל, אולם היא נהרסה בעת כיבוש הארץ בידי הסאסאנים בשנת 614 במהלך מלחמת פרס-האימפריה הביזנטית (602 - 628). באמצע המאה ה-7 הוקמה הכנסייה מחדש, אך היא הייתה קטנה וצנועה מקודמתה, והיא נהרסה באופן סופי בראשית המאה ה-11 וקיומה נשכח. בתקופה המוסלמית נקרא היישוב בשמו בערבית מאותה עת, קַרְיַת אלְ-עִנַבּ (قرية العنب "קריית ענבים"). סמל היישוב כיום כולל גם הוא גפנים כמוטיב.
ב-1141 עבר השטח, שעליו שוכן כיום אבו גוש, לידי ההוספיטלרים, ואלה הקימו כנסייה אחרת, כ-400 מטר ממזרח לכנסיית גבירתנו של ארון הברית. כנסייה זו, הידועה כיום ככנסייה הצלבנית במנזר הבנדיקטיני באבו גוש, הייתה בשימוש עד 1187, ושוב מסוף המאה ה-14 עת הוקם סביבה מנזר פרנציסקני. הנוכחות הנוצרית במקום פסקה בסוף המאה ה-15, ולפי אחת הגרסאות פרעו תושבי הכפר המוסלמיים בנזירים והרסו את המנזר. אף שקיים ספק באשר לאמיתותה של גרסה זו, ברי שהיישוב הנזירי באבו גוש אכן פסק, והמבנים המשיכו ושימשו אך ורק כתחנת מעבר לצליינים בדרכם לירושלים. החל במאה ה-16 החל נוהג זיהויו של אבו גוש עם ענתות, עיר הולדתו של ירמיהו, אך מסורת זו נדחתה באופן סופי במאה ה-19. כיום שוב מקובל זיהויו של אבו גוש עם קריית יערים המקראית.
במאה ה-18 הפך הכפר לאחד מ-24 כפרי הכס שבהם ישבו מוח'תארים בארמון, או מצודה ושלטו על האזור.
מוצאם של תושבי אבו גוש הנוכחיים הוא, מהקווקז, מאינגושטיה ומשיבוש השם "אבו אינגוש" נוצר שם היישוב, אבו גוש. עד כיבושו של אבראהים פאשה את ארץ ישראל ב-1831, נהגו אנשי אבו גוש לגבות "מס מעבר" מכל מי שביקש לעבור לירושלים מאזור השפלה. אבראהים פאשה ביטל נוהג זה במסגרת גזרות שהוטלו על האוכלוסייה המוסלמית.
עם זאת, משפחת אבו גוש והשייח' שלה נזכרים בספרות הנוסעים של אמצע המאה ה-19, כמטילים את אימתם על תושבי האזור שממערב לירושלים וגובים מהם כספים. בשלב מסוים בתקופה זו, מונה שייח' אבו גוש על ידי השלטונות העות'מאניים לראש-מחוז, האחראי על גביית המיסים לממשלה. בחלק גדול מהכסף שהיה אמור להעביר לממשלה, הקים לעצמו משמר חזק, כדי שיוכל להתמודד עם מושל ירושלים, לו היה כפוף ואיתו היה במאבק. כתוצאה מכך, נתפס ונשלח לאיסטנבול, שם נכלא, אולם ניצל מעונש קשה, השתחרר וחזר לארץ ישראל. לאחר שובו, קיבל את מרותו של מושל ירושלים והיה אחראי במחוזו על שמירת הסדר וביטחון הנוסעים.
לקראת סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התחדשה האחיזה הנוצרית בכפר, באמצעות כנסיית גבירתנו של ארון הברית והמנזר הבנדיקטיני.
בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת ירושלים, נקרא ברישומים קריית אל-ענב (قرية العنب "קריית ענבים"), ובמפקד האוכלוסין המנדטורי משנת 1931 נמנו בו 601 תושבים (מתוכם 25 נוצרים) ו-138 בתים.
בכל תקופת המנדט, נמנעו תושבי אבו גוש מלקחת חלק במאבק הלאום הערבי בארץ ישראל.
ב-1948, במהלך מלחמת העצמאות, היה אבו גוש הכפר הערבי היחיד בפרוזדור ירושלים אשר שמר על נייטרליות, ואף סייע ללוחמים היהודיים ולצה"ל. למרות זאת, כמחצית מתושבי הכפר גורשו ממנו לאחר המלחמה. לעזרתם יצא הוועד למען גולי אבו גוש, בו היו חברים עמוס קינן, אורי אבנרי, ר' בנימין, ערי ז'בוטינסקי, ראובן גרינברג ואחרים, ולבסוף רובם המכריע של המגורשים הורשו לשוב אליו. בבתים הנטושים בכפר לאחר המלחמה השתכנו פליטים מהכפר הסמוך בית נקובא, שתושביו גורשו. ב-1962 הוקם היישוב הסמוך עין נקובא, ועם הקמתו עברו אליו הפליטים מבית נקובא שהתגוררו באבו גוש.
אוכלוסייה
הדירוג הפריפריאלי של אבו גוש הוא 6 מתוך 10. ניתן לראות כי בהשוואה ליישובים ערביים אחרים, אבו גוש מדורג באשכול גבוה יחסית. באבו גוש מתגוררות ארבע חמולות, וביניהן חמולת ג'בר וחמולת איבראהים.
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
אתרים ביישוב
כנסיית גבירתנו של ארון הברית
ממוזער|תל קריית יערים, בראש התל נראים המנזר והכנסייה של גבירתנו של ארון הברית. סביב לתל, בתי אבו גוש והישוב קריית יערים. מרחוק גבעת יערים ומאחוריה הר הטייסים ורמת רזיאל.|טקסט=תל קריית יערים, בראש התל נראים המנזר והכנסייה של גבירתנו של ארון הברית. סביב לתל, בתי אבו גוש והישוב קריית יערים. מרחוק גבעת יערים ומאחוריה הר הטייסים ורמת רזיאל.|285x285 פיקסלים
במערב היישוב, על פסגת תל גבעת יערים, ניצבת כנסיית גבירתנו של ארון הברית (Notre Dame de l'Arche d'Alliance), ובראשה פסל של המדונה והילד. המקום מזוהה עם קריית יערים העתיקה, לשם הובא ארון הברית לאחר ששוחרר משבי הפלשתים. סיפור זה קידש את המקום לנוצרים, ובתקופה הביזנטית הוקמה כאן כנסייה שנהרסה בכיבוש הסאסאני בשנת 614. על שרידי כנסייה זו הוקמו בשנת 1924 כנסייה ומנזר הנשים של מסדר האחיות הצרפתי של "יוסף הקדוש של ההתגלות". במלחמת העצמאות שימש המנזר בית חולים של חטיבת הראל. בכנסייה נערכים מדי פעם פסטיבלי מוזיקה.
המנזר הבנדיקטיני באבו גוש והכנסייה הצלבנית
המנזר הבנדיקטיני באבו גוש שוכן במרכז היישוב, והוא ידוע בעיקר בזכות הכנסייה הצלבנית שבו שבה שרידי פרסקאות מהמאה ה-12. הכנסייה הוקמה מעל מעיין הנובע עד היום בקריפטה שלה, ומאוחר יותר נוסד במקום גם מנזר, אשר תפקד עד סוף המאה ה-15. בתחילת המאה ה-20 חודש היישוב הבנדיקטיני במקום, הכנסייה שופצה והוקמו מבני המנזר. בצמוד למנזר שוכן המסגד המרכזי ביישוב.
הבסיס הצבאי
במערב היישוב שוכנת משטרת אבו גוש מתקופת המנדט הבריטי, על שטח של יותר מ-17 דונם, אשר נבנתה במודל של מצודות טגארט בשנות ה-30 של המאה העשרים על קרקעות תושבי הכפר. ערב נסיגת הכוחות הבריטים נמסרה התחנה לתושבי הכפר על הנשק שהיה בה. תושבי היישוב אשר סייעו לכוחות הפלמ"ח, אפשרו להם להשתמש בבסיס במלחמת העצמאות, ולאחר מכן הוא שימש כמפקדת חטיבת הראל. לאחר קום המדינה שימש המקום כבסיס צבאי פעיל, ואחר-כך ננטש והועבר להחזקת מינהל מקרקעי ישראל. כיום המבנה נטוש, ומאז שנות ה-90 של המאה ה-20 מתנהל מאבק על עתידו.
המסגד החדש
ממוזער|מסגד אחמד חאג'י קדירוב באבו גוש|285x285 פיקסלים
במרץ 2014 נחנך ביישוב מסגד, מהגדולים והמפוארים במדינת ישראל. המסגד משתרע על פני 4,000 מטרים רבועים והוא בעל ארבעה צריחים שראשיהם מוזהבים, כמקובל בקווקז. על אף שהקמת המסגד החלה כיוזמה פרטית של התושבים, בנייתו הופסקה ב-2010, כשנה לאחר שהחלה, מחוסר תקציב. נציגים מממשלת צ'צ'ניה סייעו במימון לבניית המסגד, בשל טענת הקרבה בן תושבי אבו גוש לצ'צ'נים, ונשיא צ'צ'ניה, רמזאן קדירוב, רואה בפרויקט חידוש של הקשרים ההיסטוריים בין תושבי אבו גוש למולדתם.
תיירות ומוקדי עניין בכפר
בין מסעדות החומוס העתיקות והמסורתיות שביישוב, פזורות עוד אטרקציות תיירותיות. ביישוב יש מספר בתי אירוח, חנויות ובהן מוצרי זכוכית, חנות נרות ובתי ממכר לבקלוואה ודברי מתיקה. סביב הכפר יש מספר אתרים שבהם ניתן לבקר, כמו הגן הלאומי "עין חמד", הר הרוח ועוד.
כ-2 ק"מ מערבה, על הר רפיד, נמצאו שרידים מהתקופה הביזנטית.
על הכביש המוביל לנטף נחנך ב-2019 מרכז המבקרים סאקסום של אגודת אופוס דאי, הפונה לקהל צליינים ומורי דרך.
ספורט
במועצה המקומית אבו גוש פועלים חוגי ספורט בתחומים שונים, בהם כדורסל (לכיתות א-ז), רכיבה על סוסים, קפוארה, טניס שולחן (א-ח), אופניים, כדורגל ושחייה.
בנוסף ישנם שירותים ספורטיביים כגון חדר כושר ומחנה כדורגל, בשיתוף עם מבשרת ציון בתקופת הקיץ.
פוליטיקה עירונית
בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו ב-2013 נבחר עיסא ג'בר לכהונה ראשונה כראש המועצה המקומית, זאת לאחר שבן בריתו סלים ג'בר פרש לאחר שלוש כהונות רצופות. שלוש הסיעות שנבחרו חברות בקואליציה. הסיעה הגדולה היא סיעת "הפיתוח והשוויון" שמחזיקה בארבעה מושבים, לאחריה סיעת "אבו גוש המאוחדת" עם שלושה מושבים ול"אלפרג'" ייצוג של שני חברים במועצה. סלים ג'בר נבחר מחדש לתפקיד ראש המועצה ב-2018.
ממוזער|אבו גוש|מרכז|600x600 פיקסלים
לקריאה נוספת
Werner Eck, Sectus Lucillius Bassus, der Eroberer von Herodium, in einer Bauinschrift von Abu Gosh, Scripta classica israelica 18, 1999, pp. 109-120.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של המנזר הבנדיקטיני באבו גוש
אתר פסטיבל אבו גוש
ד"ר רבקה שפק ליסק, אבו גוש: קריית יערים העתיקה - היסטוריה של דו-קיום, מגזין אימגו
תמונה של המסגד החדש ביישוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז ירושלים | 2024-09-25T11:15:54 |
אבו סנאן | אַבּוּ סְנַאן (בערבית: أبو سنان; בהגייה ערבית ספרותית: אַבּוּ סִנַאן, בתעתיק לועזי: Abu Sinan) היא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון בישראל. הכפר הוכרז כמועצה מקומית ב-1964.
נכון לסוף שנת 2021, רוב תושבי אבו סנאן הם מוסלמים, עם מיעוטים משמעותיים של דרוזים ושל ערבים-נוצרים.
היסטוריה
לפי המסורת הוקם היישוב במאה ה-13 על ידי השייח' באז. משמעות שמו של היישוב הוא "בעל השיניים", והשם הוא כנראה על שם החרב בעלת שני החודים של השייח' באז, מייסד הכפר.
במקור משנת 1250, הכפר נזכר כקסאלה של המסדר הטווטוני בשם "בוסנן". הכפר נזכר שוב, בשם "טוסיאן", כחלק מתחום שליטתם של הצלבנים (ובירתם עכו) במהלך ההודנה בינם לבין הסולטן הממלוכי קלאוון, שהוכרזה בשנת 1283.Barag, 1979, p. 204 עד היום טרם התגלו שרידים צלבניים בכפר.Pringle, 1997, p. 119
השלטון העות'מאני
הכפר אבו סנאן נזכר ברישומי המס העות'מאנים של שנת 1596, אז הוא השתייך לנפת עכו, במחוז צפת. בכפר נמנו אז 102 בתי אב ו-3 רווקים, כולם מוסלמים. תושבי הכפר שילמו מיסים על חיטה, שעורה, עצי זית, שומשום, כותנה, עיזים וכוורות, לצד "הכנסות מזדמנות", סה"כ 7,600 אקצ'ה.Hütteroth and Abdulfattah, 1977, p. 191 הכפר מופיע במפה של פייר ז'אקוטן משנת 1799 בשם Abou Senan.Karmon, 1960, p. 162 .
במחצית השנייה של המאה ה-19 התגוררו בכפר בין 250–400 נפשות, כמחציתם דרוזים וכמחציתם נוצרים, וכן מוסלמים מעטים. האחוז הגבוה של הדרוזים בכפר נבע מהקרבה לאזור הדרוזי ממזרח, שכלל את ירכא, ג'וליס, יאנוח וג'ת. מקור המים בכפר היה במי בורות בלבד.
חוקר ארץ ישראל הצרפתי, ויקטור גרן, ביקר באבו סנאן בשנת 1870, וכתב כי במקום מתגוררים 260 דרוזים ו-140 יוונים אורתודוקסים. בהתבסס על שרידים קדומים במקום ובהם בורות מים ואבני גזית בשימוש משני, הוא הציע שהכפר הוקם באתרו של יישוב קדום.
המנדט הבריטי
במפקד האוכלוסין של 1922 היו בכפר 43 מוסלמים, 247 נוצרים ו-228 דרוזים.
מדינת ישראל
במסגרת תוכנית החירום הכלכלית של 2003 אוחדה המועצה המקומית אבו סנאן עם שכנותיה, ג'וליס, יאנוח-ג'ת וירכא לרשות מקומית אחת - גיי"א. תושבי הכפרים התנגדו לאיחוד ופעלו לסיכולו. כעבור כשנה בוטל האיחוד, ואבו סנאן חזרה להיות מועצה מקומית עצמאית.
בבחירות לראשות המועצה שנערכו בנובמבר 2008 נבחר נוהאד משלב, שקיבל 3,098 קולות וגבר על יריבו, הזימה עלי, שקיבל ארבעה קולות פחות ממנו. אחוז המצביעים מתוך כלל בעלי זכות הבחירה היה 84.1%. עם זאת, ב-17 בפברואר 2009, ביטל בית המשפט את זכייתו של נוהאד והכריז על עלי כמנצח, עקב זיופים שנתגלו בבחירות. בחודש נובמבר 2014 התחוללה באבו סנאן קטטה גדולה בין מוסלמים ודרוזים, שבה נפצעו 41 בני אדם, 40 מהם מוסלמים, כתוצאה מזריקת רימון רסס לתוך ההמונים.
ב-22 באוגוסט 2023 נרצחו ביישוב 4 תושבים, ביניהם גאזי סעב, שהיה המועמד המוביל לראשות המועצה בבחירות לרשויות המקומיות.
גאוגרפיה
אבו סנאן שוכנת בגליל המערבי, כ-10 ק"מ צפונית-מזרחית לעכו, בגובה של כ-70 מ' מעל פני הים. היא גובלת במועצה אזורית מטה אשר בצפון, בירכא במזרח ובכפר יאסיף בדרום. בתחומי המועצה נובע עין זוך, וכן מתחיל בה תוואי נחל האכזב נחל זוך, יובל של נחל יסף.
צפונית לכפר נמצא קבר שיח' עבדאללה.
אוכלוסייה
כיום יש ביישוב רוב מוסלמי: כ-55% מאוכלוסיית היישוב הם מוסלמים, כ-30% הם דרוזים וכ-15% הם נוצרים.
תושבים מפורסמים
השופט כמאל סעב - שופט מחוזי
השופט (בדימוס) כמאל ח'יר - שופט מחוזי
אלוף (במיל') יוסף מישלב
תת-אלוף (במיל') אנואר סעב
פרופ' אשרף בריק מהטכניון, זוכה פרס רפפורט למצוינות במחקר ביו-רפואי
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
אבו סנאן באתר הרשמי של כפרי הדרוזים והצ'רקסים - ג'בל
תמונת הכפר באוסף הצילומים הלאומי
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:הגליל המערבי
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-10-13T05:59:18 |
אבן יהודה | ממוזער|סימון היישובים תל צור א' ו-ב' ובאר גנים א' ו-ב' במפה מאת מחלקת המדידות המנדטורית, 1944 (גיליון 13-18) הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
אֶבֶן יְהוּדָה היא מועצה מקומית בשרון במחוז המרכז בישראל. נוסדה כמושבה ב-1932 על ידי אגודת "בני בנימין". היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1950.
גבולות
המושבה כוללת בתחום שיפוטה את כפר הנוער "הדסים" של ויצו הדסה - כפר נוער ובית ספר רחב ממדים. היא גובלת במזרח במועצות המקומיות קדימה ותל מונד, בצפון במועצה אזורית לב השרון, במערב בנתניה ובמועצה אזורית חוף השרון בדרום-מערב.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|אנדרטה לבני אבן יהודה שנפלו במערכות ישראל
ממוזער|אבן יהודה, אוגוסט 1938
המושבה הוקמה בדצמבר 1932 על ידי אגודת "בני בנימין" על שטח של 5,000 דונם אשר 4,000 מתוכם נרכשו מהנדבן שמואל בלום ועוד 1,000 דונם ממשפחת חנון מטולכרם (שטחים היו חלק של ע'אבאת כפר סור). השטח חולק בין בני מושבות שהתיישבו במקום ובין יהודים מחוץ לארץ, בהם פליקס דה מנשה, שחברת הנוטע נטעה עבורם פרדסים. חלק מהמתיישבים הגיעו ממושבת הר-טוב לאור הקשיים בהתפתחותה. בשנה הראשונה עברו המתיישבים קשיים מרובים והתגוררו יחד בצריף גדול. המקום נקרא בפי הערבים "עאבא" שמשמעותו ג'ונגל, בגלל צמחיית הפרא במקום. המשימה הראשונה של המתיישבים הייתה לייבש את הביצות, שמדרום (במקום צומת אבן-יהודה של היום). כן נעשו הכנות לנטיעת פרדסים. בינתיים התפרנסו התושבים מעבודה כשכירים בפרדסים בתחום המועצה.
לאחר כשנה המקום התפתח וכלל 14 בתים מודרניים, שכללו מטבחים, אמבטיה, מרפסת וחיבור לחשמל. 1,500 דונם הוקצו ל-75 מבני המושבות, חברי אגודת בני בנימין. בראשית דרכה נקראה המושבה "יהודייה" ולאחר מכן שונה שמה לאבן יהודה על שמו של אליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית. בסוף 1934 אושרו הלוואות למתיישבים שטרם בנו בתים לשלב הבנייה האחרון של היישוב. בשנת 1935 הונחה אבן הפינה לבית הספר הראשון ביישוב.
במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר ענף הפרדסנות כשל בגלל אי היכולת לייצא את פרי ההדר, התפרנסו התושבים מגידול עיזים, לולים וירקות. בסוף 1942 היו באבן יהודה כ-2,000 דונם פרדסים, 200 דונם ירקות, 15,000 תרנגולות מטילות, 40 פרות ו-60 עיזים לבנות. בשנת 1946 הוקמה באבן יהודה מרפאה של קופת חולים כללית.
לקראת סוף 1948 עלה מספר התושבים מכ-600 לכ-700 כשהצטרפו כ-60 עולים חדשים ועוד כ-40 פליטים מיפו, וכשנבנו 24 יחידות דיור בשיכונים.
בתחילת 1950 הוענק ליישוב מעמד של מועצה מקומית, הכוללת בשטח שיפוטה גם את היישובים הסמוכים: באר גנים (או כפר צור) שהוקמה ב-1932 על ידי יוצאי מפעלי ים המלח ותל-צור שהוקמה ב-1932 על ידי מורים מהגימנסיה הרצליה, בהנהגת חיים בוגר (בוגרשוב). יישובים אלו הפכו במשך הזמן לשכונות של המושבה. באותה עת התגוררו במועצה כ-1700 תושבים. בשנות החמישים קלטה המושבה מספר גלי עליות ממדינות צפון-אפריקה ותימן, שהקימו שכונות משלהם בתחומיה.
בתחילת ימי המדינה דרשו פרנסי היישוב הרחבה קרקעית של היישוב, כדי שהנקלטים החדשים בה יקבלו לפחות שטח למשק עזר. הם טענו לאפליה, יחסית לקיבוצים סביבם, בחלוקת קרקעות הערבים הנפקדים.
במאי 1971 נחסמה הכניסה הראשית למושבה לצורך עבודות להרחבת כביש 4 לדו-מסלולי. לאחר שנה פרצו אנשי היישוב את החסימה.
בשנת 2007 עבר בית הספר האמריקאי הבינלאומי (The Walworth Barbour American International School in Israel) לקמפוס חדש באבן יהודה.
ביוני 2012 החל שיווק שכונה חדשה ביישוב, הנמצאת סמוך לקמפוס בית-הספר האמריקאי. גודל השטח של השכונה משתרע על כ-140 דונם.
אוכלוסייה
באר גנים
בשנת 1932 נרכשו בידי "אגודה חקלאית כפר צור", שברובה כללה פקידים ופועלים במפעלי ים המלח, שטח של בין 1,000-2,000 דונם להתיישבות בקרבת הכפר הערבי ע'אבת כפר סור (או: צור), שהיה שלוחה של כפר סור שבשומרון. השטח יועד בעיקר לפרדסים ול-85 מגרשים לבניין. עד נובמבר 1933 סודרה במקום באר והוקם מבנה ציבור עבור פועלים שבאו להכין את המקום להתיישבות. לקראת סוף 1933 קבעה ועדת השמות של הקרן הקיימת את שם המקום באר גנים. תוכנית ההתיישבות לא הצליחה ועלתה כוונה ליעד את המקום לבני המעמד הבינוני. גם תוכנית זאת לא צלחה בראשיתה ובדצמבר 1935 היה במקום בית בודד של שומר המקום, שניסה למשוך מתיישבים לבוא להתגורר בו. עד תחילת 1938 הצטרפו למשפחת השומר עוד שלוש משפחות, למרות המצב הביטחוני שנבע מהמרד הערבי הגדול. במקום היה בית אחד שנקרא "הבית הלבן" ולידו מספר צריפים.
היישוב הורכב משני חלקים: באר גנים א' היה היישוב העיקרי בעוד באר גנים ב' הייתה חווה נפרדת שלימים הוקמה בקרבתה מעברה לעולי תימן, שהיום מהווה שכונה באבן יהודה הנקראת "עין יעקב".
היישוב הוקם סביב כביש מרוצף אחד, שקישר אותו עם היישובים הסמוכים אבן יהודה וכפר נטר. הבתים היו פרטיים ובעלי משק צמוד. במטרה לשמור על ביטחון התושבים, הוקם במקום בית ביטחון, שכלל בתוכו באר ועמדה על גגו. ב-1950, עם הקמת המועצה המקומית אבן יהודה, סופח אליה היישוב, יחד עם תל-צור הסמוכה אליה. שמו המקורי של היישוב היה כפר צור, כשם הכפר הערבי שעל אדמותיו הוקם המושב. לימים הוחלף השם לבאר גנים, עברות השם הערבי של המקום, המופיע במפות מהמאה ה-19 כ"ביר אלע'נים".
החל מראשית שנות התשעים, עוברת השכונה גל פיתוח והרחבה גדול. השכונה הורחבה מערבה ודרומה, הוקמו כיכרות ותשתיות וחוברה ברצף בנייה לאבן יהודה עצמה. שם השכונה שונה ל"פאר גנים" והיום מורכבת אוכלוסייתה בעיקר מבני העשירון העליון ומנהלים בכירים במשק. בעתיד מתוכננת הרחבה נוספת וגם קריית המועצה המקומית ומוסדות החינוך עתידים לעבור אליה.
בשנת 1995, הורחבה שכונת "באר גנים" מערבה. בשנים הראשונות הייתה השכונה פתוחה מערבה. לאחר מאבק ציבורי נסגר הרחוב בצידו המערבי, ונסללה דרך עוקפת המקשרת כיום את אבן יהודה עם שכנותיה כפר נטר ובית יהושע.
מיקומה הגאוגרפי של שכונת באר גנים הוא בין שתי גבעות החולשות עליה מצפון ומדרום, ולפיכך יש בה ריבוי משקעים בחורף לעומת אזורים אחרים באבן יהודה. בשכונה יש קשיים ניכרים של קליטת רשתות סלולריות של כל החברות כתוצאה ממיקומה הגאוגרפי.
שכונת תל צור
תל צור היא שכונה בתחומי אבן יהודה. ראשיתה במושב, שהוקם בשנת 1932 על ידי מורים מהגימנסיה הרצליה בהנהגת חיים בוגר (בוגרשוב). המושב הוקם כמשק חקלאי שישמש מקור הכנסה עבור המורים שפרשו לגמלאות. כך תואר הכפר בעליבותו, בעיתון "דבר":
היישוב הוקם בשני חלקים, שהתמזגו בהמשך עם אבן יהודה:
תל צור א' - כיום רחוב תל-צור ו"שיכון מכבי".
תל צור ב' - כיום חלקו אזור תעשייה וחלקו "שכונת דרוקר".
מקור השם בכפר צור שבשומרון, אשר ממנו נרכשו במקור אדמות היישוב. עם הקמת הרשות המקומית אבן יהודה ב-1950, סופחו היישוב ושטחיו אליה יחד עם באר גנים הסמוכה.
בשכונה נמצא "רחוב סומסום". לדברי אנשי המועצה, השלט הנושא את שם הרחוב נגנב על ידי חובבי תוכנית הטלוויזיה רחוב סומסום ואספנים.
שכונת עין יעקב
בתחילת 1944 הגיעו לקרבת אבן יהודה 14 עולים מתימן שהתגוררו בשכונה של צריפים במקום והתפרנסו מעבודה בפרדסים. בספטמבר 1944 פרצה במקום מגפת דבר ובעקבות זאת מוסדות הבריאות שרפו את הצריפים והתושבים שוכנו באופן זמני באוהלים. שלטונות המנדט הבריטי העניקו לתושבים פיצויים ובעזרתם בנתה סולל בונה שכונה חדשה לתושבים התימנים, במרחק כקילומטר מהשכונה הקודמת. בדצמבר 1946 הוכרז על כוונה להחליף את צינור המים לשכונה מ-2 צול ל-6 צול על מנת לאפשר לתושבים לפתח משקי עזר ליד הבתים. לאחר הקמת המדינה נודעה השכונה בשם עין יעקב.
ראשי המועצה ותקופת כהונתם
יהודה בכר: 1950-1956
יחיאל זלינגר: 1956-1963
משה וינקלר: 1963-1964
ישראל הוכמן: 1964-1974
משה ברונר: 1974-1983
עמיצור חיימובסקי: 1983-1989
זיוה בן דרור: 1989-1993
גדי כרמלי: 1993-2003
עמוס עזאני: 2003–2013
אבי הררי: 2013 - 2024
מתן כצמן: 2024 2024
סמל המועצה
הסמל כולל בארבעת רבעי המגן את ענפי העיסוק העיקרים של אבן יהודה בעיקר בעבר:
השדה - מסמל את החקלאות.
תרנגול - מסמל את ענף הלולים.
עץ התפוזים - מסמל את ענף הפרדסנות.
מכון התערובת.
ראו גם
מוזיאון הראשונים (אבן יהודה)
לקריאה נוספת
גרשון גרא, אבן יהודה: בראשית היו החולות, אבן יהודה, הוצאת המועצה, 1988.
שבי גיא-רון, "אבן יהודה - הצריף השחור בחולות הצהובים", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996 .
רועי מרום, מימי קדם קדמתה: פרקים בתולדות אבן יהודה וסביבתה לאור המחקר ההיסטורי והארכאולוגי, פרויקט מחקר היסטורי מוגש ל"בית הראשונים", אבן יהודה, 2008.
קישורים חיצוניים
אתר בית הראשונים, אבן יהודה
מפה משנת 1944 בהוצאת המחלקה להתיישבות חקלאית בסוכנות היהודית, עם סימון היישובים תל צור, ו- באר גנים. באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: יחידת עוקץ והכלב העברי הראשון, גלי צה"ל, 16.7.2024
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1932
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:הנצחת אליעזר בן-יהודה
קטגוריה:השרון: מועצות מקומיות ואזוריות | 2024-10-01T01:15:48 |
אורנית | אורנית (אֳרָנִית) היא התנחלות קהילתית במעמד של מועצה מקומית, השוכנת בשיפולים הדרום-מערביים של הרי השומרון, דרומית לאפיק נחל קנה. גובלת במערב ביער חורשים, צפונית–מזרחית לכפר קאסם, מזרחית לעזון עתמה ודרומית–מערבית לאבו סלמאן. אורנית שוכנת על גבול הקו הירוק (חלק מבתי הישוב בתוך גבולות הקו הירוק, וחלק מעבר לו), מצפון–מזרח לראש העין.
ממוזער|שמאל|250px|אורנית מיער חורשים (ממערב)
ממוזער|שמאל|250px|אורנית, 2015
היסטוריה
לאחר המהפך בבחירות 1977, החליטה ממשלת הליכוד לשנות את המדיניות הממשלתית לגבי רכישת קרקעות בשטחים, ולאפשר לאנשים פרטיים ולחברות לקנות קרקעות ביהודה ושומרון. אריאל שרון, שכיהן כשר החקלאות בין השנים 1977 ל-1981, קיבל תחת אחריותו את נושא הקמת התנחלויות, וסגן שר החקלאות מיכאל דקל, פעל באופן ספציפי לסייע לאנשי עסקים לרכוש קרקעות ולהקים בהם התנחלויות. את הקרקע בשטח של כ-600 דונם, שעליה הוקם היישוב, רכש סוחר הקרקעות שמואל עינב מתושבי הכפר סניריא, באמצעות חברה בשם "דווקא". עינב מצידו מכר אותה לקבוצת יזמים שהקימו חברה בשם "דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ" שהוקמה בפברואר 1982. "דלתא" הוקמה בידי שבעה שותפים: אלי ישראלי, משה קליין, ניסים יניב, ניסן חכשורי, משה צפריר וישעיהו חכשורי. בדצמבר 1982, הביא סגן השר מיכאל דקל את תוכנית ההקמה לאישור בוועדת השרים להתיישבות, אך היא לא אושרה עקב קשיים ברישום הבעלות על הקרקע.
הקמת היישוב
לאחר שנרכש השטח החל שלב מכירת המגרשים. "דלתא" הציעה למכירה מגרשים בשטח של 600 מ"ר במחיר של 15,000 דולר כולל פיתוח ו-500 מ"ר במחיר של 13,500 דולר, כולל פיתוח. הסדרי התשלום: מחצית מראש והשאר ב־5 תשלומים. כעשירית מעלות מגרש בשטח דומה באזור המרכז באותן שנים. תוך חודשים ספורים מיום הקמתה מכרה "דלתא" כ-500 מגרשים. שמואל הורמן, מנכ"ל "דלתא", היה מהנדס שעבד קודם בתעשייה האווירית וכ-100 מהרוכשים היו עובדיה. כ-80 מגרשים נמכרו למשפחות של יהודים בארצות הברית, לאחר מסע שיווק. משפחות שתכננו לעלות לישראל ולהתיישב בשומרון. בחוזה רכישת המגרש נדרש הקונה לחתום על סעיף שבו הוא מצהיר, שהוא מודע למצב המשפטי הקיים לגבי רכישת הקרקעות באזור. אם יקרה הבלתי צפוי והממשלה תחליט על נסיגה מיהודה ושומרון עוד לפני אישור הפרויקט על ידי ועדת השרים להתיישבות, החברה אחראית לגורל ההשקעה. לאחר מועד זה האחריות חלה על הרוכש עצמו. ב-13 בדצמבר 1982, ערך סגן השר דקל והיזמים טקס לציון פריצת הדרך ליישוב החדש.
בשלב הבא החלה חברת "דלתא" לתכנן ולשווק 700 וילות ובסך הכל תכננה יישוב ל-1,200 משפחות, שכולל גם מרכז מסחרי שני בתי ספר יסודיים וקאנטרי קלאב. במקביל ביקשה חברת "דלתא" לקבל מעמד של "חברה משכנת" (חברה אשר רושמת אצלה את כל רישומי המקרקעין המוסדרים, הן של הרוכשים והן של הבנקים למשכנתאות), אך הדבר לא התאפשר מכיוון שנרשמה כחברה על פי החוק הירדני החל בשטחים, ברשם החברות ברמאללה ולא בישראל. כך שרוכשי הווילות והמגרשים לא יכלו לקחת משכנתה.
ב-19 באפריל 1983 אישרה ועדת השרים להתיישבות את הקמת היישוב, ובמאי 1983 זכתה חברת "א.צ. ברנוביץ" במכרז להקמתו.
מחלוקות על הבעלות בקרקעות היישוב
בסוף 1984 החל אכלוס היישוב ועד סוף 1985 גרו במקום כ-100 משפחות, אך מחלוקת על הבעלות בקרקעות היישוב, הביאה לעיכוב בהתפתחותו. רוב הבעלות בקרקעות שרכשה חברת "דלתא" מחברת "דווקא" בכפר סניריא, לא נרשמו על שמה של "דלתא". תושבי הכפר טענו שהקרקעות נגזלו מהם במרמה, והם מעולם לא מכרו אותן. בדצמבר 1985 נפתחה חקירת משטרה לבדיקת הטענות של התושבים שהאדמות שעליהן נבנתה אורנית נגזלו מהם. המתווך הערבי שסייע ברכישה, אחמד עודה, נעצר בחשד לזיוף ומרמה, ושני עורכי דין ישראלים הועמדו לדין.
כדי לפתור את בעיית הקרקעות של היישוב, הוסכם שחברת "דווקא" תעביר קרקעות אחרות שהיו ברשותה לחברת "דלתא". בנוסף סייעה המדינה על ידי הפקעת קרקעות בשטח היישוב המתוכנן, ובהכריזה עליהן כאדמות מדינה, בהתאם לחוק הירדני התקף ביהודה ושומרון. גם קרקעות פרטיות, שנמכרו ליזמים הוכרזו אדמות מדינה. זאת, במטרה למנוע את חשיפת זהות המוכרים. חברת "דלתא" נרשמה מחדש כחברה ישראלית ברשם החברות וקיבלה מעמד של "חברה משכנת". בתי היישוב נרשמו בספרי החכירה של החברה ותושבי אורנית נאלצו אז להסתפק ברישום החכירה בלבד, ולא בבעלות מלאה. "דלתא" חתמה על חוזה עם המדינה, שעל פיו המשיכה להיות בעלת החזקה בקרקעות, והתחייבה להקים את כל התשתיות בישוב.
בשנת 1985 הקים שמואל הורמן, מנכ"ל "דלתא", חברה נוספת בשם "שי צמרות (אורנית) למסחר ולבניין בע"מ", שגם רכשה קרקעות באורנית ומכרה מאות מגרשים, בגדלים שונים, מעבר למספר המגרשים שהיה קיים בפועל, בשטח שבבעלותה. חלק מהמגרשים שימשו גם כבטוחה לעסקים אחרים. כך נוצר מצב של ריבוי בעלי זכויות למגרשים, נושים שטענו לבעלות, עסקאות נוגדות, שעבודים כפולים וחופפים. חברת "שי צמרות" פשטה את הרגל ואחר כך נמכרה, ורבים מהרוכשים הפסידו את כספם. בשנת 2018 קבע בית המשפט העליון, בפסק דין תקדימי, כי חברת "שי צמרות" חייבת בתשלום מס ערך מוסף ממנו התחמקה, מאחר שהתאגדה ברמאללה על פי החוק הירדני. בית המשפט קבע כי אם ניהול החברה נעשה על ידי אזרחים ישראלים, היא חייבת בתשלום מע"מ.
המשך התפתחות היישוב
היישוב זכה למעמד של מועצה מקומית בשנת 1990.
במרץ 1997, בוטלה בלעדיותה של חברת "דלתא" בפיתוח אורנית וגם חברות אחרות הורשו לגשת למכרזים לרכישת מגרשים ובנייה. בספטמבר 1997 החלה מע"צ בסלילת כביש גישה חדש ליישוב, שמתחבר ישירות לכביש חוצה שומרון. במקום הכביש הקיים שהוביל לתוך כפר קאסם. לצורך סלילת הכביש הופקעה אדמה פרטית בבעלות ערבית.
בשנת 2003 רכשה חברת משהב מתחם בן 127 דונם ביישוב, ובנתה במקום 250 קוטג'ים. בשנת 2006 רכשה חברת אשדר 150 דונם ביישוב.
בשנת 2005, רוכשי דירות ובתים ביישוב הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהיקף של 20 מיליון שקל נגד חברת "דלתא". התובעים ביקשו לחייב את החברה לרשום את זכויות הבעלות שלהם בנכסים ולשאת בכל תשלומי המנהל בקשר עם רישום הזכויות. לטענתם, החברה דרשה מהם לשלם לה בעבור העברת הזכויות סכום מופקע.
בינואר 2021 אישרה ממשלת ישראל בניית 66 יחידות דיור נוספות ביישוב.
הקמת גדר ההפרדה
ביולי 2002, פרסם משרד הביטחון מכרז להקמת גדר ההפרדה לאורך מרחב התפר. על פי התכנון אז, הגדר הייתה אמורה להקיף את אורנית, ואת ההתנחלויות הסמוכות שערי תקווה ואלקנה, כך שהכפר הסמוך עזון עתמה מוקם בין הקו הירוק לבין גדר ההפרדה, ואילו שטחם הבנוי של הכפרים האחרים באזור יימצאו ממזרח לגדר ההפרדה, כאשר חלק ניכר מאדמותיהם יישארו בשטח שבין גדר ההפרדה לקו הירוק. תושבי הכפרים עתרו לבג"ץ נגד תוואי הגדר. בעקבות העתירה הכפר עזון עתמה, שבשלב הראשון נכלל על פי התוכניות בצד הישראלי של הגדר, עבר לצד שבתוך שטחי הרשות הפלסטינית. עם זאת, הכפר הוקף לגמרי בגדר, והוקמו בו מעברים לכניסה לשטחי הרשות. המועצה מקומית אורנית, הוועד המקומי של שערי תקוה וחברת "דווקא" גם עתרו בג"ץ בטענה שהתוואי קרוב מדי לבתי היישובים. טענת המדינה הייתה שהתוואי המתוכנן עתיד להיבנות באזור מורכב מבחינת צפיפות היישובים הישראליים והפלסטיניים, שאינה מותירה מרווח רב לתמרון או ליצירת מרחבי ביטחון אופטימליים. עקב כך, חלקו המזרחי של היישוב מוקף בגדר ההפרדה משלושה צדדים.
חינוך ותרבות
באורנית מרכז מסחרי קטן, ארבעה בתי ספר – שלושה יסודיים ותיכון – המשמש גם יישובים אחרים באזור. כמו כן קיימים ביישוב מועדוני ספורט ותרבות ופועלות בו מספר תנועות נוער, ובהן בני עקיבא המונה כ-200 חניכים, והצופים (שבט להב, בשיתוף עם צופי שערי תקוה) המונה למעלה מ-700 חניכים. באורנית קאנטרי קלאב והיכל תרבות המכיל אולם גדול וספרייה.
במדיה
באורנית צולמו מספר פרקים בצילומי חוץ לטלנובלה לגעת באושר. בין אתרי צילומי החוץ ניתן למנות את הקאנטרי, מגרש הטניס וכן מבנה חטיבת הביניים.
נתונים סטטיסטיים
הציבור הדתי מהווה כ-15% מכלל האוכלוסייה באורנית, מתוכם כ-5% גרים ברחבי היישוב, וכ-10% מתגוררים בשכונה הדתית.
תחבורה
חברת תנופה מפעילה קווי אוטובוס סדירים בין אורנית לפתח תקווה, תל אביב וערים נוספות. תחנת הרכבת הסמוכה לאורנית היא תחנת הרכבת ראש העין צפון ומופעלים מהיישוב 'שאטלים' לתחנה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1985
קטגוריה:יישובי חורשים | 2024-10-07T10:06:48 |
אזור | 250px|ממוזער|שמאל|שלט באחת הכניסות לאזור
אָזוֹר היא מועצה מקומית במחוז תל אביב בישראל, ליד כביש 44. אזור היא המועצה המקומית הקרובה ביותר לתל אביב. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1951. ב-1968, ולאחר מכן גם ב-2003.
ליד אזור נמצא "פארק אריאל שרון", הפארק הגדול ביותר בארץ, כאשר שטחו עומד על מעל ל-8.5 קמ"ר.
בראשות המועצה המקומית עומד מ-2008 אריה פכטר, יליד היישוב.
אטימולוגיה
ייתכן ששם העיירה במקור היה "אדאליה" (Adalia) לפני ששונה שמו לאזור. שם העיירה השתנה לאחר שעל העיירה השתלט מלך, ככל הנראה סנחריב, שכבש אותה בעת מסעו בלבנט, כמצוין במנסרת סנחריב בין ערי צדקא בשם "אזורו". וכן ב־
השם "יאזור" (يازور) תפס תאוצה כנראה בעת השתלטותה של האימפריה העות'מאנית והניב הערבי על האזור. אחד המקומיים הערבים במאה ה-19 טען כי מקורו של השם הוא במשחק מילים שתפס עם הזמן.
לאחר מלחמת העצמאות ונפילת שבעת הנוטרים, ביקשה המועצה המקומית של אזור לשנות את שם היישוב ל"משמר השבעה", זאת להנצחת נפילת שבעת הנוטרים, אך הממשלה סירבה לבקשתם וטענה כי שימור של שמות עתיקים חשובה יותר. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן, קם יישוב יהודי חדש סמוך לאזור בשם "משמר השבעה", שגם הוא היה בעברו תחת שליטה אדמיניסטריאלית של יאזור.
היסטוריה
נראה כי ההתיישבות במקום החלה לפני כ-6,000 שנים, כאשר הביצה שכסתה את בקעת אונו נסוגה. שרידים ארכאולוגיים המעידים על ההתפתחות ההיסטורית של אזור וסביבתה מוצגים כיום במוזיאון אזור.
השם אזור מופיע בכתובת אשורית במאה ה-8 לפנה"ס.
התקופה הרומית והביזנטית
ביישוב נמצאו שרידים החל מהתקופה הרומית בארץ ישראל, מקווה מים עשוי אבן, שגילו מוערך בכ-1,800 שנה. לידו שני עצי שקמה שגילם לכל היותר הוא אלפים שנה. במקום נמצא גם סרקופג ביזנטי ששימש כשוקת. מקאם אימאם עלי (מסגד תשע הכיפות) בנוי על שרידיו של מבנה מן התקופה הביזנטית בארץ ישראל. המבנה, השוכן בסמוך לכביש 44 ונראה ממנו היטב, שימש ככנסייה בתקופת השלטון הצלבני, ולאחר מכן היה למסגד. המסגד היה אחד המקומות אשר הוקדשו לאימאם עלי. לפי האגדה, פעם ראה האימאם ילדה בוכיה בשל כך ששפכה את השמנת שבקשה ממנה אמה להביא. האימאם סחט מהאדמה את השמנת ונתנה לילדה. כשמת האימאם סירבה האדמה לקבל את גופתו אליה ודחתה אותה. כל מקום שבו קרה הדבר, הוקדש לאימאם, וגם בשער הגיא מבנה המיוחס לאימאם עלי בשל אותה מסורת.
התקופה הפאטימית והצלבנית
שמו הערבי של היישוב יאזור, מוזכר במקורות מהתקופה הפאטימית (המאה ה-12) בתקופה הצלבנית בארץ ישראל השליטה בכפר החליפה צדדים מספר פעמים בין הצלבנים למוסלמים.
הצלבנים הקימו מבצר צלבני על ראשה של הגבעה הניצבת כיום במרכזה של העיירה. המבצר הוקם בשנת 1099 במהלך מסע הצלב הראשון, וזכה לשם מצודת המישור, שכן חלש על המישור המקיף את הגבעה. בשנת 1187 החריב צלאח א-דין את המצודה, אך ב-1191 שב ריצ'רד לב הארי והקימה מחדש. עם כיבוש ארץ ישראל בידי הממלוכים, הרס ביברס את המצודה באופן סופי, וכיום נותרו ממנה רק שרידים, הניצבים במרכזו של גן.
ימין|ממוזער|200px|שני עצי השקמה הזקנים באזור
שמאל|ממוזער|250px|מקאם אימאם עלי באזור, כיום - בית כנסת
התקופה העות'מאנית עד הקמת המדינה
הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמאווי תיאר את יאזור כעיירה קטנה. ב-1596 חיו בכפר 275 תושבים. החוקר צרפתי ויקטור גרן ביקר בכפר ב-1863 וכתב: "כפר היושב על גבעה קטנה משמאל לדרך ומספר תושביו 300. הבתים בנוים מחומר ותבן".
ב-1870 הוקם בית הספר מקוה ישראל בצמוד ליאזור ממערב. הממשלה העות'מאנית נתנה למייסד בית הספר, קרל נטר, רישיון לייסוד בית ספר חקלאי, והעניקה לו שטח של 2,600 דונם אדמת מדינה בחכירה ל-99 שנה בתשלום שנתי קטן "מתוך הכרה בערך המוסד הזה בחיי היהודים". קודם להחכרתה עובדה הקרקע על ידי הפלאחים של יאזור. הפלאחים ראו במסירת הקרקע קיפוח ועול והפריעו לעבודה החקלאית במקום, רק לאחר שפוצו ב-1600 דונם אדמה חלופית נרגעו הרוחות.
במפקד האוכלוסין של 1922 שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, הייתה אוכלוסיית הכפר 1,284 מוסלמים, ובמפקד 1931 היא גדלה ל-2,337 מוסלמים אשר שכנו ב-419 בתים.
על פי סקר הכפרים 1945 ב-1945 השתרעה העיירה על פני שטח של 11,800 דונם ואוכלוסיית המקום נאמדה בכ-4,030 תושבים. התושבים היו מבוססים מבחינה כלכלית, חלקם התפרנסו בחקלאות בפרדסי הסביבה וחלקם במסחר ובבתי חרושת כבית החרושת לקרח, טחנת קמח ביישוב ובבית החרושת היהודי לעורות בשכונת מולדת שבחולון, שמחצית מעובדיו היו ערבים. הכביש הראשי מיפו לרמלה (שהמשיך לירושלים) חצה את העיירה ובשוליו חנויות ובתי קפה על אם הדרך. על תוואי הכביש זה סלול היום כביש 44.
ב-9 בדצמבר 1947 נזרקה פצצה לבית הקפה ביאזור ממכונית נוסעת נהוגה בידי אנשי אצ"ל. בית הקפה נהרס ושבעה מיושביו נהרגו. בתגובה לכך ב-11 בדצמבר 1947 הותקפה שיירה יהודית סמוך לכפר. נהג משאית מכפר ורבורג נהרג וארבעה נפצעו יום אחר כך הופיעו שוב אנשי אצ"ל וזרקו רימונים לבית הקפה. שישה ערבים נהרגו ורבים נפצעו. בתגובה לכך, ב-21 בדצמבר 1947 פתחו ערביי יאזור באש על שיירה יהודית. במשאית הראשונה נהג חבר קיבוץ כפר מנחם המשאית השנייה הייתה של קיבוץ גת והשלישית של קיבוץ דורות. שתי המשאיות הראשונות הצליחו להיחלץ אבל התוקפים הצליחו להרוג את נהג משאית דורות ועוזרו. את המשאית העמוסה חביות סולר העלו באש. תימרות האש והעשן נראו עד מקוה ישראל. ב-30 בדצמבר נכנסה קבוצת אנשי לח"י לכפר ופוצצה שני בתים. בהתקפה זו נהרג תושב אחד ואחר נפצע.
ב-22 בינואר 1948 עלה באזור טנדר שבו שבעה נוטרים על מוקש, חלקם נהרגו מפיצוץ המוקש והשאר לאחר שהמון הסתער עליהם (ראו נפילת שבעת הנוטרים). בתגובה לכך פגעו כוחות פלמ"ח בתחבורה הערבית ליפו והרגו 20 תושבים ערבים. כמה ימים אחר כך פוצצה אנשי ההגנה שני בתים בכפר. במערבה של העיירה ניצבים תותח מימי מלחמת העצמאות ואנדרטה לזכר שבעה נוטרים שנפלו במלחמת העצמאות, בינואר 1948, בעת שאבטחו שיירה שיצאה ממקוה ישראל לירושלים.
עם סיום "מבצע חמץ" נטשו התושבים את יאזור ורובם ברחו למחנה הפליטים ברפיח. ב-30 באפריל 1948 נכנס ליאזור כוח של חטיבת גבעתי.
לאחר הקמת המדינה
מיד עם קום המדינה החלו ליישב ביאזור עולים חדשים וביוני 1949 נערכו ביישוב לראשונה בחירות מקומיות לוועד הכפר. כ-2000 עולים חדשים ישבו בבתי הכפר הנטושים אך הם סבלו ממחסור במים, ועל השדות החקלאיים של הכפר יאזור הוקם מושב משמר השבעה. בשנת 1954 עדיין לא חובר היישוב לרשת החשמל, כמו כן החלט לשנות את שמו מיאזור לאזור, אך במשך שנים רבות עוד המשיכו רבים לקרוא ליישוב יאזור.
בשנת 1955, השלימה חברת רסקו את בנייתם של בתי דירות ביישוב, ו-ב-1957 החלה סלילת כביש גהה בין אזור לראשון לציון.
אוכלוסייה וחינוך
להלן גרף המציג את התפתחות באוכלוסייה בעיר:
אזור היא המועצה המקומית הקרובה ביותר לעיר תל אביב ומוגדרת במחוז תל אביב.
באזור קיימים שלושה בתי ספר יסודיים: שניים ממלכתיים - "יוספטל" על שם גיורא יוספטל, "השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בהגנה על הדרך לירושלים בינואר 1948 נפילת שבעת הנוטרים, וכן בית ספר ממלכתי דתי אחד: "מימון" על שם הרב יהודה לייב פישמן מימון. בנוסף, קיימת חטיבת הביניים הממלכתית "רבין" על שם יצחק רבין, ועקב היעדר בית ספר תיכון ביישוב, לומדים תלמידי היישוב בתיכונים מחוץ למועצה המקומית, בחולון ובתל אביב, ובישיבות אחרות, כגון ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל.
ראשי המועצה
ב-13 באוגוסט 1951 הוכרזה אזור כמועצה מקומית. כיום מנוהלת על ידי אריה פכטר.
ראש המועצה בין השנים יעקב מנדלבאום 1951-1954 אבנר גרעין 1954-1958 מאיר דינור 1958-1965 סנדר ליבוביץ 1965-1967 דוד ז'ז'ק 1967-1968 אברהם בנבניסטי 1968-1974 יצחק אלישיב 1974-1989 אמנון זך 1989-2008 אריה פכטר 2008-
כלכלה
ביישוב מתנהלים עסקים רבים, בעיקר בשכונות גני אזור והשיכון החדש. מטי החברות סבון, מנופי אבי ואיתוראן ממקומות באזור.
המסעדות המובילות ביישוב הן עזרא ובניו ואלברט, וליישוב יש גם משתלה שמתפרשת על פני כביש 44.
ספורט
הפועל אזור, קבוצת הכדורגל של היישוב, משחקת בליגה ב'.
סמל המועצה
הסמל המקורי של אזור אושר רשמית ביולי 1970 ומכיל את המוטיבים הבאים:
אלכסון שחור החוצה את הסמל. מסמל את הכביש הישן מתל אביב לירושלים שלצידו שוכנת אזור.
שבעה כוכבים לצדי הפס השחור. מסמלים את שבעת הנוטרים שנפלו בפריצת הדרך לירושלים בשלביה הראשונים של מלחמת העצמאות.
מצודה בחלקו העליון של הסמל. מסמלת מבנה מן התקופה הביזנטית, שימש כמקאם מאוחר יותר ומשמש כיום כבית כנסת.
שיחי צבר. מסמלים את הכפר הערבי יאזור ששכן במקום עד מלחמת העצמאות.
מבנים שונים בצד הימני של הסמל. אלה הם מבני היישוב הנוכחי.
בשנת 2022 הוחלף הסמל בסמל חדש המורכב מארבעה משולשים ירוקים היוצרים את האות א׳. עדיין נעשה שימוש בסמל הישן לצד הסמל החדש.
גלריה
קישורים חיצוניים
אתר מועצה מקומית אזור
הערות שוליים
*
קטגוריה:האימפריה האשורית החדשה
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1948
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:מישור החוף
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז תל אביב
קטגוריה:גוש דן
קטגוריה:יישובים עבריים המשמרים שם ערבי | 2024-10-08T10:54:37 |
אכסאל | ממוזער|אכסאל, מבט מהאוויר
אִכְּסָאל (בערבית: إكسال) היא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון בישראל, השוכנת בבקעת כסולות שבעמק יזרעאל, למרגלות הרי נצרת שבגליל התחתון. כלל תושביה הם ערבים-מוסלמים.
מקור השם
יואל אליצור משער שהשם המקורי היה כְּסָלֹת על אותו משקל כמו עטרות, וכִּסְלֹת תָּבֹר הוא שם המקום בסמיכות ביחד עם כינוי מזהה שנועד להבדילו ממקום עם שם דומה, אולי כסלון. עד יוסף בן מתתיהו מופיעה בשם הסיומת "ות", אולם בתקופה הביזנטית השם התקצר בסופו, ל"כסלו" או "כסלוס" ומנגד השווא היה לשווא נח והחלה לְהִתּוֹסֵף לעיתים א' פרוסתטית שיצרה את השם "אכסלו" המופיע בבראשית רבה פרשת ויחי. בכפתור ופרח מצוין שקוראים למקום "כסל".
ישנם גורסים ששמה נגזר מהמילה כסל, שם נרדף למותן, ומשמעותו שהעיר יושבת כביכול על מותני ההר ("היהודי הקדמון השווה את ההר לגופו של האדם"). אחרים טוענים שהשם נובע מהמשמעות של "מבטח" כמופיע בפסוקים שונים בתנ"ך.
היסטוריה
בספר יהושע מוזכרת כִּסְלֹות בתיאור נחלת שבט יששכר על גבול שבט זבולון. אצל יוסף בן מתתיהו היא מוזכרת כגבול הדרומי של הגליל התחתון וככל הנראה כגבול הדרומי של ההתיישבות היהודית בגליל. במאה השישית היא הייתה מושב של בישוף. בשנת 946 ניצחו צבאות השושלת האיח'שידית את סייף אל-דאולה בקרבת אכסאל. הצלבנים בנו במקום מבצר שזוהה על ידי המשלחת של אדוארד רובינסון שביקרה במקום ב-1837.
בכפר נמצאו שרידים מהתקופה הרומית, אולם אלברכט אלט שיער שמיקומה המקורי של אכסאל העתיקה היה 2 קילומטר צפונית מאכסאל היום, בחרבת טירה, הנמצאת בפאתיה של נוף הגליל.
במחצית השנייה של המאה ה-19 התגוררו בכפר כ-400 נפשות, כולם מוסלמים, בבתי אבן בבנייה גסה. במפקד האוכלוסין של שנת 1922 התגוררו בכפר 621 נפשות. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו בכפר 166 בתים מיושבים ב-752 נפשות, כולם מוסלמים. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל צוין מספר תושבי הכפר כ-1110 ושטחו נרשם כ-16,009 דונם, מתוכם 2,343 דונם של אדמה ציבורית. במהלך תקופת המנדט הבריטי, אירעו מקרים רבים של חבלה וגנבה בתל עדשים מצד ערבים מאיכסל. במאי 1936 הטילו הבריטים עונש קיבוצי על הכפר בעקבות מקרה של שריפת חציר בתל עדשים. במאי 1938 נחטף המוכתר של הכפר, שניסה לרסן את הכנופיות.
בעקבות כיבוש נצרת במבצע דקל, יצאה משלחת מהכפר, ב-17 ביולי 1948, לתל עדשים כדי להודיע על כניעה.
אוכלוסייה
בריאות ורווחה
באכסאל פעיל הסניף הראשון של יד שרה ביישוב ערבי.
תחבורה
הכניסה הראשית למועצה יוצאת ממחלף אכסאל על כביש 60 (כביש עפולה–נצרת) ומתחברת למועצה ממערב. כניסה נוספת יוצאת מהמועצה דבורייה ליד הר תבור ומתחברת למועצה ממזרח.
בעיר עוברים קווי אוטובוס לנצרת, נוף הגליל ועפולה.
פוליטיקה
בבחירות 2018 ראש המועצה המכהן עבד אלסלאם דראושה התמודד והפסיד למוחמד שלבי שנבחר ברוב של 52.24% (4,473 קולות).
בבחירות 2024 התמודד מוחמד שלבי לכהונה נוספת וקיבל כ-32% מהקולות והודח מתפקידו על ידי ראש המועצה הקודם, עבד אלסלאם דראושה, שקיבל 43% מהקולות ונבחר לתפקיד.
לקריאה נוספת
נעמי כרמון, יעקב יוניש, מאיר מאיר ברודניץ, טובי אלפנדרי (1993) תכנון הדיור עבור עיר קטנה ערבית בישראל: חקר המקרה של אכסאל. חיפה: הטכניון, המרכז לחקר העיר והאזור ()
קישורים חיצוניים
אתר המועצה הקודם, עד שנת 2022
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:נחלת שבט יששכר
קטגוריה:עמק יזרעאל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-09-19T17:20:45 |
אליכין | אֶלְיָכִין היא מועצה מקומית במחוז המרכז בישראל, שוכנת כקילומטר דרומית לחדרה, ליד המושב חרב לאת.
היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1977.
היסטוריה
יישוב עתיק במקום
בתקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית התקיים באליכין יישוב הקשור בנמל, שכלל מקדש. בין הממצאים נמצאה קערת ברונזה עם כתובת פיניקית.: היישוב קשור להתפשטות הפיניקית על החוף דרומה בתחילת התקופה הפרסית.
היישוב המודרני
אליכין הוקמה בשנת 1954, ליד המקום שבו שכנה מעברת עמק חפר. היישוב היה חלק מישובי המועצה האזורית עמק חפר, ובראשית התיישבו בו ברובם המכריע יהודים ממוצא תימני, ולצדם עולים שהגיעו מפרס ומכורדיסטן.
בשנים הראשונות התפרנסו התושבים בעיקר מעבודות חקלאות ותעשייה בישובי הסביבה, אך עם השנים ועם רכישת השכלה, החלו בני המקום לעסוק גם במקצועות חופשיים ועצמאיים.
בשנים הראשונות למדו ילדי היישוב בבית הספר הממלכתי דתי באליכין. בשנת 1963, עברו שני תלמידים ללמוד בבית הספר בכפר ויתקין ומאז נסללה הדרך לילדי המקום ללמוד גם בבית ספר זה.
שנים רבות שאפו תושבי אליכין לעצמאות מוניציפלית. שאיפה זו לוותה בהפגנות, שביתות והתדפקות על דלתות משרדי ממשלה ולה היו שותפים פרנסי היישוב כולם. העצמאות התקבלה רק בשנת 1977, כחודשיים לפני הבחירות לכנסת התשיעית (בחירות ה"מהפך"). בניסיון לעצור את הסחף של תושבי אליכין לחבור למפלגת הליכוד, הכריז שר הפנים שלמה הלל על הענקת עצמאות ליישוב והכריז על הקמת מועצה מקומית.
ראש המועצה הראשון היה בנימין אחרק. אחריו כיהנו לתקופות קצרות שני ראשים ממונים מטעם משרד הפנים. ראש המועצה השני מבני היישוב היה נסים ימיני. השלישי גדעון (גידי) חממי. הרביעי מרדכי (מוטי) חי.
לצד המועצה המקומית קיימת מועצה דתית שהוקמה על ידי משה שאול.
בספטמבר 2005 חגגו ביישוב את יובל שנותיו בסדרת אירועים בה נטלו חלק פרנסי היישוב לאורך השנים.
בשנות ה-2000 נהנית אליכין מתנופת בנייה במסגרת שכונת "בנה ביתך", אך גם במסגרת הרחבת השכונות הוותיקות, על חשבון השטחים הירוקים שמקיפים את היישוב. עם זאת, לאור הרצון לשמר את אופייה המיוחד של אליכין, תנופת הפיתוח נמצא בבקרה מתמדת ותוך פיקוח של המועצה המקומית.
אוכלוסייה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:השרון: אתרים ארכאולוגיים
קטגוריה:התקופה הפרסית בארץ ישראל
קטגוריה:התקופה ההלניסטית
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:עמק חפר
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז
קטגוריה:השרון: מועצות מקומיות ואזוריות | 2024-06-26T10:23:01 |
אלעד | שמאל|ממוזער|250px|הכניסה לעיר אלעד
שמאל|ממוזער|250px|רחוב טיפוסי באלעד, 2005
שמאל|ממוזער|250px|מאוזוליאום מזור
אֶלְעָד היא עיר בעלת אוכלוסייה דתית-חרדית במחוז המרכז בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1998 וכעיר ב-23 בנובמבר 2006. אלעד שוכנת דרומית לראש העין, דרומית-מזרחית לפתח תקווה וצפונית-מזרחית לבקעת אונו. כביש 444 וכביש 6 תוחמים אותה ממערב והיא אחת משתי הערים היחידות בישראל, יחד עם מודיעין עילית, בהן האוכלוסייה היא 100% יהודית.
יער נחשונים ויער קולה תוחמים את העיר מצפון ומדרום בהתאמה, ושטחי אש ממזרח, וממערב לעיר שוכן גן לאומי מאוזוליאום מזור. בשנת 2009 זכתה אלעד בפרס חמשת כוכבי היופי מטעם המועצה לישראל יפה לשנה זו, ובנוסף קיבלה "מגן עשור הצטיינות" על עשר שנים רצופות של זכייה בפרס היוקרתי.
היסטוריה
אל-מוזירע (ערבית: المُزيرعة) היה כפר ערבי, ששכן במקום בו נמצאת היום הכניסה הראשית לאלעד. משרד הבינוי והשיכון החל בהקמת אלעד על אדמות כפר זה ב-1994 בהתבסס על החלטת ממשלה משנת 1990, כחלק מ"יישובי הכוכבים". היישוב תוכנן כעיר בת 8 שכונות, יועד לאוכלוסייה בעלת צביון דתי, ונמצא קרוב יחסית לעיר בני ברק כדי להקל על המחסור בדיור באוכלוסייה החרדית. כדי לענות על צורכי אוכלוסייה זו תוכננו דירות גדולות מן הממוצע ומבני הציבור מוקמו במרחק הליכה מן הדירות, על מנת לחסוך את השימוש בתחבורה לשם הגעה אליהם.
ב-20 בנובמבר אותה שנה נתכוננה המועצה הממונה. רוב גדול של הדירות נמכרו עוד בטרם החלה בנייתן. אכלוס היישוב החל בנובמבר 1998. בשנותיה הראשונות תפקדה אלעד כעיר שינה אולם המסחר והתעשייה בעיר מתפתחים והולכים עם הזמן. באוגוסט 2004 פנתה המועצה המקומית למנכ"ל משרד הפנים בבקשה לשינוי מעמדה של אלעד לעיר, בקשה שהוגשה שנית ביולי 2005. בחודש יוני 2006 אישר שר הפנים הקצאת 250 דונמים נוספים ליישוב לצורך הקמת אזור תעשייה. קצב גידול האוכלוסייה בעיר הוא מן הגבוהים בארץ, ולכן מינה שר הפנים, בראשית 2008, ועדת גבולות לשם בדיקת אפשרויות להרחבתה של העיר. לאור מסקנות הוועדה, חתם שר הפנים בחודש יולי 2011 על צו המאפשר את הרחבת גבולות השיפוט של אלעד ב-595 דונמים. בשנת 2012 היה שטח העיר 2,550 דונמים. באוגוסט 2017 העביר משרד הביטחון לעיר שטח אש בן מאות דונמים ששכן ממזרח לעיר. שטח זה יאפשר בנייה של אלפי דירות נוספות. בשנת 2017 הוקמה פינת חי במתחם הפארק באלעד, ובשנת 2018 הוחלט להרחיבו ל"גן חיות". במרץ 2018 נחתם הסכם גג לשיווק 7,000 יח"ד וכ-1.6 מיליון מ"ר לתעסוקה ולמסחר.
במוצאי יום העצמאות בשנת 2022 התרחש פיגוע בשעות הערב באמפי פארק העירוני ונרצחו בו באמצעות גרזנים ארבעה בני אדם, שלושה מתוכם נפטרו מיד ואחד נפטר מפצעיו אחר כמה חודשים, שלושה מתוכם תושבי העיר ואחד תושב לוד. נפצעו קשה עוד כמה בני אדם.
אוכלוסייה
באלעד מגוון מייצג של אוכלוסייה חרדית טיפוסית - ספרדים בני עדות המזרח, לצד ליטאים וחסידים. בעיר גם קהילה מגובשת של ציבור דתי-לאומי. בולטות באלעד קהילות גדולות של חסידות חב"ד, חסידות ויז'ניץ (קהילה המונה כ-650 משפחות) וצאנז.
בנוסף, מתגוררים בעיר האדמורי"ם מבערגסעז וטעמשוואר ונדבורנא אלעד.
רבני העיר הם הרב שלמה זלמן גרוסמן והרב מרדכי מלכה. רב הקהילה הדתית-לאומית הוא הרב אברהם נחשון. רבני העדה התימנית הם הרב ברוך עוקשי והרב שאול אחרק. רבני העדה הבוכרית הם הרב הלל חיימוב והרב דוד אברהמי.
נכון לשנת 2023, אלעד היא העיר החמישית בצפיפותה מבין ערי ישראל, עם צפיפות של כ־14,200 נפש לקמ"ר.
תחבורה ציבורית
מערכת התחבורה הציבורית בעיר יעילה, כשבנוסף למספר קווים עירוניים, ישנו שירות על בסיס יומי לבני ברק, פתח תקווה וערי גוש דן, ירושלים ומספר יעדים נוספים, וכן מספר קווי סוף שבוע. החל מיוני 2023 את עיקר השירות מספקת חברת מטרופולין שהחליפה את קווים בהפעלת התחבורה הציבורית בעיר, חברת קווים זכתה במכרז להפעלת התחבורה בעיר יחד עם אשכול בקעת אונו ביולי 2015 והחליפה את אגד תעבורה ביוני 2016. ישנם עוד מספר קווים המופעלים על ידי מפעילים אחרים.
בשנת 2008 החליטה הוועדה לתשתיות לאומיות על פרויקט המסילה המזרחית ולשקם את תוואי המסילה המזרחית ההיסטורית מלוד לחדרה מזרח כמסילת גיבוי למסילת החוף בין חדרה לתל אביב ולרכבות משא, כחלק מתוכנית החומש של רכבת ישראל. במסגרת הפרויקט, תוקם תחנת הרכבת אלעד ממערב לעיר, בסמוך למשולש העסקים המתוכנן. בשנת 2019 החלו עבודות להקמת תחנת הרכבת אלעד.
ישיבות באלעד
"כנסת יחזקאל"
"תורה בתפארתה"
ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש
"תורת חיים", ויז'ניץ
"באר אברהם", סלאנים
ישיבה תיכונית "ראשית חכמה"
"שפע חיים" צאנז
תפארת הלוי
יש״ק בני ראובן
יש״ק אוהל אברהם
יש״ק אבן האזל
יש״ק אורחות יהודה
יש״ק משאת המלך
יש״ק תורת חסד
יש״ק הישיבה לצעירים אלעד (חברון אלעד)
יש״ק עטרת שלמה לצעירים
אתרים בעלי עניין
גן לאומי מאוזוליאום מזור - ובו מאוזוליאום רומי מן המאה ה-3, ממבני התקופה הבודדים שנשתמרו בשלמותם בארץ ישראל המערבית. שוכן ממערב לעיר ליד כביש 444.
יער קולה - ניטע על חורבות הכפר הערבי הנטוש קולה, שוכן מדרום לעיר. ביער אנדרטה לנופלים מחטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרבות באזור במלחמת העצמאות.
הפארק הארכאולוגי ברחוב שמאי בעיר מציג ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בעיר.
ראשי המועצה והעירייה
1995–2004 - צוריאל קריספל - ראש המועצה הממונה, וראש המועצה המקומית הנבחר הראשון
2004–2008 - צביקה כהן - ראש המועצה המקומית, וראש העיר הראשון
2008–2013 - יצחק שלום עידן
2013 - 2024 - ישראל פרוש
2024 - מכהן - יהודה בוטבול
סמל העיר
הסמל כולל את האלמנטים הבאים:
שם העיר המפיץ קרני תכלת - הצבע תכלת מסמל ממלכתיות
עץ אלה - עץ ארץ ישראלי טיפוסי המסמל יציבות, עוצמה וחוזק. מסמל גם צמיחה והתחדשות
ספר פתוח - מסמל את אופייה הדתי של העיר
קישורים חיצוניים
אתרים ציבוריים באלעד - צילומי אוויר
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:יישובים דתיים בישראל
קטגוריה:יישובי הכוכבים
קטגוריה:יישובים בשפלת יהודה
קטגוריה:ערים במחוז המרכז
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1998
קטגוריה:שביל ישראל | 2024-10-18T23:08:45 |
אלפי מנשה | שמאל|ממוזער|250px|תצלום אוויר של אלפי מנשה, 2017
שמאל|ממוזער|250px|בניין המועצה המקומית אלפי מנשה
שמאל|250px|ממוזער|מצפה הבנים ממנו נשקף מראה פנורמי של מישור החוף
אַלְפֵי מְנַשֶּׁה היא התנחלות ישראלית במערב השומרון, סמוך לקו הירוק אך מערבית לגדר ההפרדה. היישוב ממוקם דרומית-מזרחית לקלקיליה, מזרחית לעיר כפר סבא ודרומית לכביש 55. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1987. אלפי מנשה מוקפת מספר כפרים בדואים ופלסטינים. ממערב ליישוב שוכנים הכפרים הבדואיים ערב א-רמאדין וערב אבו פרדה, מדרום-מערב ואדי א-ראשה וראס עטייה, מדרום-מזרח כפר ת'ולת', מדרום מעארת א-דבה וראס א-טירה, ממזרח עסלה ועזון ומצפון נבי אליאס.
היסטוריה
הקמת היישוב
הרעיון להקמת אלפי מנשה הועלה לראשונה בשנת 1979 על ידי סגן שר הביטחון מרדכי צפורי, על גבעה בגובה של 280 מטר מעל פני הים החולשת על קלקיליה וכפר סבא. צפורי סבר שזהו מיקום אסטרטגי שיש חשיבות ליישבו. לצורך הקמת היישוב הופקעו קרקעות מתושבי הכפר נבי אליאס, שהחזיקו בבעלות על חלק מהשטח. היישוב קיבל תחילה את השם "קרני שומרון ג'". מרדכי צפורי פנה לדוד שטרן, שהיה קבלן וחבר הכנסת מטעם הליכוד ב, בכדי שינהל את הקמתו באמצעות קבלנים פרטיים. שטרן הקים מיזם משותף, בשם חברת "צוותא", שהוקמה ב-1980, בו היו שותפים באופן שווה שמונה קבלנים וחברות: דוד שטרן עצמו, זכריה דרוקר, אריה ברנוביץ, יעקב פריצקר, אבי ארנסון, האחים גולדשטיין, חברת 'עפר וסלע' וחברת 'בינוי ופיתוח בנגב'. התוכנית יצאה לפועל עם מינויו של אריאל שרון לשר הביטחון בשנת 1981, לאחר שנתן לה אישור, והוחלט שהיישוב יוקם לעובדים של מערכת הביטחון ולמשפחות אנשי צבא קבע. את הקרקע קיבלה חברת "צוותא" בתשלום סמלי. חברת "צוותא" החליטה לשנות את שם היישוב מ"קרני שומרון ג'" ל"אלפי מנשה", מאחר שקרני שומרון א', שהוקמה שנתיים קודם ממזרח, הייתה מזוהה עם גוש אמונים ואילו הם רצו לשווק אותו לציבור הכללי.
הקמת היישוב בפועל החלה בשנת 1982, היישוב שווק לאנשי קבע במחיר מסובסד, שחלק מעלות הקמתו ממונה בידי משרד הבינוי והשיכון. עד קיץ 1983 הוקמו כ-280 יחידות דיור, מתוך 500 שתוכננו בשלב הראשון. אולם רק 170 יחידות נמכרו לאנשי קבע והוחלט להתחיל לשווק אותו גם לציבור הרחב. אכלוס היישוב החל בסוף 1983. במאי 1984 פרסם מבקר המדינה יצחק טוניק דו"ח ביקורת על הקמת היישוב, בו חשף כי משרד הבינוי והשיכון סיפק לחברת "צוותא" מימון של כחצי מיליארד שקל ישן, מעבר לתוכנית המקורית. בקיץ 1984 פרץ סכסוך בין המתיישבים הראשונים וחברת "צוותא", על רקע אי השלמת הקמת התשתיות, השטחים הציבוריים ומבני ציבור ביישוב, בניגוד להבטחות שנתנה עם מכירת הבתים. המבנים ביישוב עוד לא חוברו לקווי טלפון ולא הושלמה סלילת הרחובות והמדרכות. עם זאת נערך טקס הנחת אבן פינה לשלב ב' של היישוב בנוכחות שר השיכון דוד לוי.
ראש המועצה הראשון היה שלמה קטן.
בשנים הראשונות היו היחסים עם התושבים הערבים בכפרים הסמוכים ובעיר קלקליה טובים באופן יחסי. רבים מהם הועסקו בבנייה ביישוב. אך בקיץ 1985 אירעו מספר תקריות של ירי ויידוי אבנים על כלי רכב שנסעו בכביש המוביל ליישוב, בעיקר מכיוון הכפר חבלה. עם זאת בט"ו בשבט 1986 נערך טקס נטיעות עם תושבי הכפרים חבלה, עזון, ראס א-טירה וראס עטייה. ראש עיריית קלקיליה, עבד אבו סנאנה, אף נטע עץ באירוע.
בזמן האינתיפאדה הראשונה
בתקופת האינתיפאדה הראשונה סבל היישוב משורה של פיגועי טרור.
ב-11 באפריל 1987 אירע רצח עופרה וטל מוזס, כאשר תושב קלקיליה השליך בקבוק תבערה לעבר מכונית בה נסעה משפחת מוזס בדרכה ליישוב, סמוך לכפר חבלה. בפיגוע נרצחו אם המשפחה עופרה מוזס, והילד טל מוזס שמת מפצעיו לאחר שלושה חודשים.
ב-6 באוגוסט 1987 בני זוג נפצעו בינוני מבקבוק תבערה שהושלך לעבר מכוניתם בדרך ליישוב.
ב-8 בפברואר 1989 נשרף למוות ברכבו תושב היישוב אלברט ג'רסי. דיווחים ראשונים מסרו שאבן ובקבוק תבערה הושלכו לעבר רכבו. עם זאת, בדיקות ממושכות שערכו חוקרי המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה וזרועות הביטחון הבהירו מעל לכל צל של ספק, כי לא היה מדובר בבקבוק תבערה. תשעה חודשים אחר כך הוכר כנפגע פעולת איבה, למרות שהמשטרה סברה שייתכן ונהרג כתוצאה מתאונה.
בעקבות האינתיפאדה הראשונה המשך פיתוח היישוב נעצר. לאחר שהושלם שלב א' ונבנו 500 יחידות דיור, ביקשה חברת "צוותא" להתחיל בהקמת שלב ב' ולבנות עוד 500 יחידות דיור, אך הביקוש היה נמוך והבנייה נפסקה למספר שנים.
בשנות ה-90
בעקבות גלי העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 והמחסור בדיור, הוחלט לחדש את הבנייה ביישוב ולהקים 1,500 יחידות דיור ביישוב. התוכנית גם השתלבה בתוכנית יישובי הכוכבים שיזם אריאל שרון, שר הבינוי והשיכון. אך לאחר עליית ממשלת רבין השנייה, ביולי 1992, הוקפאה הבנייה. לאחר עליית ממשלת נתניהו הראשונה, בלחץ תנועות הימין, אישר משרד הביטחון את חידוש הבנייה ביישוב.
בשנת 1998 הוציא מינהל מקרקעי ישראל מכרז להקמת שכונה חדשה ביישוב, "גבעת טל", הנמצאת בדרום היישוב ונקראת על שמו של טל מוזס, תושב המקום, שנרצח ביולי 1987 בפיגוע. בארבעת המכרזים הראשונים ל-300 דירות זכו ארבעה קבלנים שונים. אחרי תחילת הבנייה, כשפרצה האינתיפאדה השנייה, בוטלו ההתקשרויות עם רוכשים פוטנציאליים, הבנקים עצרו את המימון ופועלים סירבו לעבוד במקום, מה שהוביל לסכסוכים משפטיים. עקב כך בניית השכונה נפסקה, אך לאחר האינתיפאדה הבעיות הוסדרו והבנייה התחדשה.
האינתיפאדה השנייה והקמת גדר ההפרדה
בתקופת האינתיפאדה השנייה שוב סבל היישוב משורה של פיגועי טרור בסביבתו. ב-22 במאי 2001 ירה תושב היישוב למוות בפלסטיני שפרץ לביתו. ב-5 באוגוסט 2001 נהרגה תחיה בלומברג, אם לחמישה שהייתה בחודש השמיני להריונה, בפיגוע ירי ליד אלפי מנשה. בעלה ובתם הבכורה נפצעו קשה וטרמפיסט שנסע עמם נפצע בינוני.
בעקבות האינתיפאדה, החלה מדינת ישראל בהקמתה של גדר הפרדה, שתחצוץ בין חלק מהשטחים שבהם מתגוררים הפלסטינים ביהודה ושומרון ובין חלק מהשטחים הישראלים. באזור אלפי מנשה, קביעת תוואי הגדר היה מסובך, מאחר שההתנחלות והיישובים הפלסטינים קרובים ואין רצף טריטוריאלי לשום צד. ב-19 ביוני 2002, הודיע ראש הממשלה, אריאל שרון, כי גדר ההפרדה תוקם מזרחית לאלפי מנשה. זאת לאחר שתושבים מהישוב הביעו בפני שרון חשש שהגדר תוקם מערבית ליישוב, כך שלמעשה הם יישארו "מבודדים" מעבר לקו הירוק. תוואי הגדר הפך את העיר קלקיליה וכפרים סביבה למובלעת עם יציאה אחת מזרחה.
בשנת 2003 החלה הקמתה של גדר הפרדה, כך שהיא מקיפה את אלפי מנשה, את כביש הגישה וכביש 55. עם זאת בתוך מתחם הגדר של היישוב נכללו היישובים הפלסטינים ערב א-רמאדין, ערב אבו פארדה, ואדי א-ראשה, מעארת א-דבה וראס א-טירה. גדר ההפרדה יצרה מובלעת שגודלה כ-11,000 דונם (11 קמ"ר), כאשר החיבור של הכפרים לאזור נעשה באמצעות מעבר אליהו בקרבת הכניסה לקלקיליה ומעבר תת-קרקעי מתחת לכביש 55 המחבר בין קלקיליה לחבלה.
בשנת 2005 הודיעה המדינה כי תוקם גדר הפרדה בינם לבין העיר קלקיליה לאחר שבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג פסק שבניית גדר ההפרדה, הכוללת אותם יחד עם אלפי מנשה, אינה חוקית, פנו הפלסטינים לקבלת סיוע משפטי מבג"ץ. לטענתם, במצב החדש יש לתושבי הכפרים במובלעת אלפי מנשה רק יציאה אחת מקלקיליה ומעברים עם פיקוח ביטחוני בשאר היציאות לשטחים החקלאיים מסביב לעיר. ב-15 בספטמבר 2005 ניתן פסק דין שקבע כי גדר ההפרדה במתכונתה הנוכחית תבוטל. בג"ץ פסק כי יש לקבוע לוח זמנים לביצוע ההחלטה.
בעקבות הפסיקה נעשו שינויים בתוואי המוצע של הגדר, אך הוגשו שתי עתירות נוספות על ידי המועצה המקומית אלפי מנשה, שביקשה לתקן את התוואי כך שיאפשר ליישוב להתרחב בעתיד, ומועצות חמישה כפרים פלסטינים, שביקשו לתקן את התוואי כך שיורחק מאדמותיהן ומבתיהן לכיוון הקו הירוק. בית המשפט קבע כי הפגיעה בעותרים הפלסטינים היא מידתית, דחה על הסף את העתירה של מועצת אלפי מנשה, וקיבל את התוואי שקבעה הממשלה.
במאי 2010 השלים משרד הביטחון את ביצוע הוראת בג"ץ מספטמבר 2005, לשנות את תוואי גדר ההפרדה באזור אלפי מנשה. עם ביטולו והזזתו של תוואי הגדר, שלושה כפרים פלסטיניים הוצאו מהמובלעת שיצרה גדר ההפרדה: ראס א-טירה, א-דבעה וואדי רשא. בעוד שניים אחרים נשארו בה, הכפרים הבדוויים ערב א-רמאדין וערב אבו פרדה. את הכפרים הקימו בתחילת שנות ה-50 פליטים בדווים שגורשו מאזור באר שבע. הם קנו וחכרו אדמה מהכפר חבלה והתיישבו במקום. הכפרים צמודים לאלפי מנשה ומקבלים את אספקת המים שלהם ממנה.
המשך התפתחות היישוב
לאחר בניית גדר ההפרדה חודשה הקמתה של שכונת "גבעת טל" בצידו הדרומי של היישוב. אכלוס השכונה החל בשנת 2007, חלק מרוכשי הבתים היו עולים מצרפת. חלק גדול מהבתים בשכונה בנתה חברת "צמח המרמן". בפברואר 2013 התגלה כי החברה בנתה ללא היתר-בנייה 5 קומות נוספות (8 במקום 3 קומות) ויותר מ-20 דירות בפרויקט בנייה ב"גבעת טל", ולאחר אכלוס הדירות, אף ביקשה להכשירן ולקבל אישור לדירות נוספות. אך מועצת התכנון העליונה ב אישרה אותן בדיעבד.
בשנת 2001 יזמה מועצה מקומית אלפי מנשה את הקמתה של שכונת "נוף השרון" סמוך ליישוב נירית, הנמצא במרחק אווירי של מעל 3 קילומטר ומרחק נסיעה של כ-15 קילומטר, מאלפי מנשה. נירית נמצאת מצידו המערבי של הקו הירוק, אך שכונת "נוף השרון" נבנתה מצידו המזרחי. בעקבות הסכמים שנחתמו בין היזמים לנירית, הוסכם שהשכונה תשתייך חוקית לאלפי מנשה, אך תתנהל כחלק מנירית ותקבל שירותים מוניציפליים ממועצה אזורית דרום השרון. תושבי נירית התנגדו להקמת השכונה ועתרו לבג"ץ. בפברואר 2005 דחה בג"ץ את העתירה נגד הקמת השכונה. באוקטובר 2013 עתרו תושבי נוף השרון לבית המשפט בבקשה להצביע בבחירות המקומיות של המועצה אזורית דרום השרון, בטענה כי קיימת זיקה בינם לבין המועצה המספקת להם שירותים מוניציפליים; בית המשפט קיבל את בקשתם.
באפריל 2013 בית המשפט המחוזי בתל אביב הורה להחזיר לפלסטינים 100 דונמים שנמצאים בתוך תחום אלפי מנשה, לאחר שהוכח שהעסקה למכירת הקרקע זויפה. את האדמות רכשה ב-2001 חברת "ג.ר.א" שבבעלות אשת הנדל"ן רחל רהט, כביכול מפלסטיני מקלקיליה ששמו חסוי, תמורת 150 אלף דולר. אך התברר שמסמכי הבעלות בעסקה זויפו.
מקור שם היישוב
מקור שם היישוב בפסוק מספר דברים: .
שכונות ביישוב
אלפי מנשה מורכבת מ-7 שכונות (ע"פ סדר הבנייה):
צוותא א'
צוותא ב'
כפיר יוסף
שגיא
נופיה
יובלים
גבעת טל
אוכלוסייה
מוסדות ביישוב
באלפי מנשה גני ילדים, שני בתי ספר יסודיים וחטיבת ביניים: צופי שרון, נופי החורש וחטיבת הביניים חצב. כמו כן ישנם מרכז קהילתי, מועדון ספורט, ספריה עירונית וארכיון היסטורי.
באלפי מנשה הוקם כבר בשנת 1984 שבט הצופים הראשון בשומרון, שבט "נחשון", ביוזמת תושבי היישוב בוגרי התנועה. כוונת אנשי החינוך ביישוב, הייתה להקים תנועת נוער שאינה מזוהה פוליטית כחלק מהקו החינוכי הכללי ביישוב. תנועת הצופים העבריים התלבטה תחילה האם לאשר את הקמת השבט, בגלל צביונה הבלתי מפלגתי והמדיניות לא להיות מעורבת במיזמים פוליטיים, אולם לבסוף התקיים תהליך הצבעה דמוקרטי בקרב השכבות הבוגרות וגרעיני הנח"ל והתקבלה החלטה גורפת לאשר את צירוף השבט לתנועה. ביישוב פועל גם סניף של בני עקיבא.
תרבות
ביישוב פעילות חבורת זמר, קבוצת תיאטרון למבוגרים, להקת הנוער "מעיין אלפי מנשה" ולהקת המחול "פנים וגוף".
ראשי המועצה
1985–1998: שלמה קטן
1998 – מרץ 2012: חסדאי אליעזר (נפטר במהלך כהונתו)
מרץ–יוני 2012: אהוד לוי (ממלא מקום)
יוני 2012 – אוקטובר 2018: שלמה קטן (כהונה שנייה)
אוקטובר 2018 – מכהן: שי רוזנצוויג
רבני המועצה
הרב דוד אוחיון
סמל היישוב
בשנת 1985 התקיימה תערוכת סמלים במזכירות היישוב. הסמל שנבחר עוצב על ידי שלומי גולן, וכולל את המוטיבים הבאים:
שם היישוב – משולב בטופוגרפיה של גבעות מערב השומרון, שבו הוא שוכן
שמש – המסמלת את מיקום היישוב במזרח
ארובה – המסמלת את ארובות חדרה, שניתן לראות אותן ממצפה הנוף ביישוב
מסגד – מסמל את הכפרים השכנים והשאיפה לדו-קיום עם הסביבה הערבית
שכונת נוף השרון
נוף השרון היא שכונה המשתייכת לאלפי מנשה. השכונה שהוקמה ב-2005, משתרעת על 37 דונם וכוללת 51 משפחות, יושבת מחוץ לקו הירוק. על אף שהשכונה משתייכת מוניציפלית לאלפי מנשה, היא למעשה התמזגה עם היישוב נירית, והיא מקבלת שירותים מוניציפליים ממועצה אזורית דרום השרון. השכונה ממוקמת כשלושה ק״מ אוויריים מאלפי מנשה ואין גישה ישירה בין השכונה ליישוב.
ההיסטוריה של השכונה
השכונה החלה להיבנות ב-2004. השכונה נתקלה בהתנגדות רבה ונחרצת של תושבי נירית הסמוכה. באותה עת טענו תושבי נירית שהשכונה עשויה להפוך את היישוב נירית להתנחלות, שכן השכונה נמצאת מעבר לקו הירוק.
בפברואר 2005 דחה בג"ץ את עתירת תושבי נירית נגד הקמת השכונה.
באוקטובר 2013 עתרו תושבי נוף השרון לבית המשפט בבקשה להצביע בבחירות המקומיות של המועצה אזורית דרום השרון, בטענה כי קיימת זיקה בינם לבין המועצה המספקת להם שירותים מוניציפליים, בית המשפט קיבל את בקשתם.
קישורים חיצוניים
- כתבה שיווקית פרסומית כל היישוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1983
קטגוריה:השומרון: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון | 2024-10-20T01:56:57 |
אלקנה | שמאל|ממוזער|250px|הרצועה הירוקה החוצה את השכונה הדרומית – שכונת ה'165' ממזרח למערב, נובמבר 2006
שמאל|ממוזער|250px|מראה חלקו המזרחי של היישוב השוכן בצמידות לגדר ההפרדה. מאחורי גדר ההפרדה נראה הכפר מסחה. נובמבר 2006
שמאל|ממוזער|250px|בית מגורים חדש ב'שכונה הצפונית', דצמבר 2008
אֶלְקָנָה היא התנחלות ויישוב קהילתי בשומרון. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1981.
מיקום
אלקנה ממוקמת על כביש 505 ממזרח לשערי תקוה ומדרום מערב לעץ אפרים, שאוחדו ליישוב שער השומרון. אלקנה נמצאת בין שני נחלים – נחל קנה מצפון ונחל רבה מדרום – המתנקזים בהמשך דרכם לנחל הירקון. נחל קנה היווה בעבר גבול בין נחלות השבטים, נחלת שבט מנשה שכנה מצפון לו ונחלת שבט אפרים שכנה מדרום לו. אלקנה נמצאת בתחומי נחלת שבט אפרים.
בקרבת היישוב נמצאת מערת נטיפים גדולה, וכקילומטר ממערב לו נמצאת ח'רבת סריסיה, חורבת יישוב מהתקופה הרומית.
היסטוריה
אלקנה הוקמה על ידי חברי גרעין "מערב שומרון", שהתארגן החל מאביב 1973, ביוזמתו של הלל ויס, במטרה להקים יישוב באזור מערב השומרון סמוך לגוש דן. חברי הגרעין כללו בעיקר תושבי אזור המרכז וקבוצה של צעירי המפד"ל. הגרעין ביקש להתיישב בגבעה סמוך לכפר מסחה בה היה מחנה צבא ירדני ותחנת משטרה, שהוגדרו כרכוש ממשלתי נטוש ועברו לרשות צה"ל. ניסיון ההתנחלות הראשון במקום בוצע ב-5 באוקטובר 1974, שיירה של 30 כלי רכב בה כ-200 איש נעצרה בדרכה למקום על ידי כוחות צה"ל.
חברי הגרעין פנו לממשלה, ומצאו אוזן קשבת אצל השר ישראל גלילי, יושב ראש ועדת השרים להתיישבות. בנוסף פנו ליחיאל אדמוני, מנהל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית בבקשת סיוע. גלילי ואדמוני שכנעו את ראש הממשלה יצחק רבין לתמוך ברעיון להקמת יישוב במערב השומרון, מאחר שיש חשיבות מדינית בהזזת "הקו הירוק" כמה קילומטרים מזרחה עד הקו המכונה "אין כפרים", והוסכם כי על מיקום היישוב למנוע מהכרח לצרף כפרים פלסטיניים לשטחה של מדינת ישראל. נימוק נוסף היה חשיבותה של השליטה הישראלית על מאגר המים התת-קרקעי של אקוויפר ההר באזור זה. בדצמבר 1974, החלה ועדה ממשלתית באיתור שטח ותכנון היישוב.
בשנת 1975 ביקשו חברי הגרעין להקים יישוב בג'בל מוקטם, שליד העיירה בית ליקיא, החולש על דרך בית חורון, במסגרת תוכנית לעיבוי ירושלים והדרכים המובילות אליה מגוש דן. ההתנחלות לבסוף לא הוקמה, מאחר שרוב הקרקעות באזור היו בבעלות פרטית של תושבי הכפר והיו רשומות בטאבו.
בין מקימי הגרעין היה אליקים רובינשטיין מי שעתיד היה להיות היועץ המשפטי לממשלה ושופט בית המשפט העליון. רובינשטיין היה חבר מזכירות הגרעין וניסח תזכיר ב-1975 בו נקבע מפורשות כי: "יודגש כי בכל פעולותיו עמד
הגרעין עד כה על תיאום עם הממשלה, ולא עסק בהתנחלות בלתי חוקית שאינה מאושרת...כל השרים והמשרדים עמהם באה המזכירות במגע הביעו למעשה אהדה לרעיון הגרעין ומיקומו". כך שהגרעין ביקש להתנחל רק באישור הממשלה וב-29 ביוני 1976 הגיש עצומה לוועדת השרים לענייני התיישבות לאשר את ההתיישבות במסחה. ב-4 בפברואר 1977, חברי הגרעין חיברו עצומה נוספת והחתימו 64 חברי כנסת על בקשת מתן אישור לעלייה חוקית לקרקע.
במהלך 1976 הצטרף לגרעין "מערב שומרון" גרעין של עולים חדשים מברית המועצות, "מעוז עלייה", שכלל אסירי ציון ואקדמיים.
ב-26 בפברואר 1977, נכנסו שוב אנשי הגרעין לבניין משטרת מסחה, אך התפנו מהמקום תוך מספר שעות, לאחר שהשר ישראל גלילי הבטיח להם שהקמת התנחלות במקום תעלה לאישור בוועדת השרים להתיישבות בהקדם. אישור ועדת השרים התקבל כעבור יומיים, ב-1 במרץ 1977. לשם הקמת היישוב נתפסו כ-116 דונם של אדמות בבעלות פרטית של תושבי מסחה, בצו תפיסה לצרכים צבאיים. לכן תחילה עלו לשטח קבוצה של חיילי נח"ל, שעסקה בהכשרת השטח לקראת הקמת ההתנחלות. ב-10 במאי עלו 15 המשפחות הראשונות להתנחלות, הם נכנסו לבתים טרומיים שנבנו סביב תחנת המשטרה בקצה המערבי של הכפר מסחה. המתיישבים הראשונים ביישוב היו 15 משפחות בני "גרעין מסחה" שהתגוררו במבני אשקוביות שהובאו לגבעה. אליהן הצטרפו עוד 2 משפחות, ביניהן משפחתו של שאול מופז, לימים רמטכ"ל ושר, ומשפחת שפורן שאול ומירי, אשר התגוררו בתוך מבנה המשטרה הירדנית. המבנה חולק בעזרת מחיצות וקירות ושימש באותם חודשים ראשונים כמקום מגורים, בית כנסת, גן ילדים, בית ספר, מכולת, מקום כינוס ועוד. לאחר מכן הכריזה מדינת ישראל על 1,300 דונם סביב אלקנה כ"אדמות מדינה" והן סופחו לשטח היישוב.
היישוב זכה לכינויים ולמספר שמות בטרם נקבע שמו הנוכחי. בתחילה נקרא בפי התושבים "פארים", כשם יישוב קדמון המוזכר בחרסי השומרון, אך ועדת השמות הממשלתית לא אישרה שם זה, שכן היישוב העתיק שכן מזרחה משם. שמות אחרים שהוצעו היו: "מסך", "קרנות ישועה", "אלעדה" ואף "שומרונה". לבסוף, כחודשיים אחרי העלייה לקרקע, הוכרז היישוב בשמו "אלקנה", על שם קרבתו לנחל קנה ועל שם אביו של שמואל הנביא – אלקנה בן ירוחם אשר התגורר בהר אפרים.
בשנת 1979 כבר מנה היישוב כ-100 משפחות שהתגוררו כולן במבני אשקוביות, אך פרץ סכסוך בין חברי גרעין "מעוז עלייה" "הרוסי" לחברי גרעין "מערב השומרון", ושתי הקבוצות התגוררו בשכונות נפרדות ביישוב.
שכונת הקבע הראשונה באלקנה נבנתה בשנת 1983 מעברו הדרומי של כביש 5 (לימים כביש 505) "כביש חוצה שומרון". השכונה קרויה על פי מספר הבתים המצויים בה: "שכונת ה-220", ובהתאם לכך נקראו גם שתי השכונות שהוקמו בשנים הבאות: "שכונת ה-165" ו"שכונת ה-80". בהמשך נוספו גם שכונת "בני אלקנה" ("שכונת ה-34"), השכונה הצפונית, שבה יש כ-130 משפחות ושכונת משה"ב (10 יח"ד).
באוגוסט 2002 אישרה ממשלת ישראל את הקמתה של גדר ההפרדה סמוך לאלקנה. הגדר חוצצת בין אלקנה לכפר מסחה וחסמה את המעבר על כביש 505 בין שני היישובים. באוגוסט 2003 החלה בניית גדר בפועל. בית אחד שהיה הקרוב ביותר לאלקנה, ביתו של האני עמאר המכונה "הבית של האני", הופרד מכפרו מסחה על ידי חומה, הוא כלוא בין מכשול ההפרדה לבין גדר ההתנחלות, ואנשי הכפר מנועים מלבקר אותו.
בשנת 2012 אוכלסה אף שכונת דונה המכילה כ-42 יח"ד ("שכונת המדורגים"). ב-2007 אישר מינהל מקרקעי ישראל הקמת שכונה נוספת של מעל 300 יחידות-דיור. כיום משמשות האשקוביות הראשונות כמבני מגורים לתושבים בשכונת הארעי. אלקנה מונה כיום מעל 800 משפחות וכ-4,000 תושבים. רבים מצעירי אלקנה חוזרים כדי להקים את הדור השני ביישוב.
אוכלוסייה
ביישוב מתגוררים רבנים ואישי ציבור, ביניהם ניתן למנות את הרב יהודה פליקס, הרב הושע רבינוביץ, ניסן סלומינסקי, שאול יהלום, חגי הוברמן, שמואל חיימוביץ', הלל וייס ואלעזר טויטו.
חינוך
בין מסגרות החינוך ביישוב: מעונות, גנים, סניף של תנועת הנוער בני עקיבא, מועדון נוער בשם 'פרהסיה', בית ספר אזורי, אולפנת השומרון לבנות, וישיבה תיכונית לבנים הנקראת 'ישיבת מערב השומרון' (בראשי התיבות 'ימ"ה') שבראשה עומד הרב אהוד סט. בעבר גם האולפנה וגם הישיבה היו שייכים לרשת בני עקיבא אך ב-2020 עברו לרשת אורט.
ביישוב אלקנה נמצאת מכללת אורות ישראל המכשירה לתואר בהוראה. מכללה זו מעניקה תארים בחינוך – תואר ראשון ותואר שני – במגוון רחב של התמחויות. קמפוס המכללה משתרע על עשרות דונמים, לומדות בו נשים לתואר ראשון, ונשים וגברים (בכיתות נפרדות) לתואר שני. כמו כן קיימים מעונות לסטודנטים, בריכת שחייה ומתקנים נוספים.
מוסדות ביישוב
באלקנה שירותי דת, מחלקה לשירותים חברתיים ושירותי חינוך מגיל שלושה חודשים ועד 18 שנים. כמו כן קיימים ספרייה, בריכה מקורה (שעות שחיה נפרדות לגברים ולנשים), מתנ"ס, שני מקוואות – לגברים ולנשים, שירותי רפואה וקופות חולים, חוגים תורניים, מסגרות ללימוד תורני והרצאות ובית חב"ד.
מקומות התעסוקה ביישוב מצויים במוסדות החינוך, במרכז המסחרי בו מספר עסקים כלכליים, באזור התעשייה הכולל מוסך, נגרייה ומפעלים שונים, במסגרת החוגים ופעילויות המתנ"ס ובמשרדי המועצה. בנוסף קיים באלקנה מוקד קשרי לקוחות של קופת חולים כללית של מחוז דן-פתח תקווה. במקום מועסקים כ-20 עובדים. המוקד מהווה מקור תעסוקה לסטודנטים הגרים באלקנה וביישובים הסמוכים לה.
ספורט ופנאי
לאלקנה קבוצת כדורסל בשם אליצור "רלף קליין" אלקנה, שבשיאה (בעונת 2011) שיחקה בליגה הארצית. חתן פרס ישראל רלף קליין אימן אותה עד לפטירתו בשנת 2008, ומאז הקבוצה נקראה על שמו.
באלקנה פועל מועדון שחמט מצליח ובו תשע קבוצות ייצוגיות הפועלות בשם "אליצור אלקנה". הקבוצה הראשונה נקראת על-שם הרב הלל שחור והיא העפילה מליגה ד' (1990) ועד הליגה הארצית שם היא משחקת בשנה זו (2011). המועדון התפרסם כאשר זכה שש פעמים באליפות ישראל לבתי ספר. גדול הישגיו הוא הזכייה באליפות העולם לבתי ספר יסודיים בשנת 2000.
ביישוב הוקמה עמותת גיל הזהב בשנת 2011 בשם 'מועדון 50 פלוס', העוסקת בהצלחה בשעות הפנאי של הציבור המבוגר ביישוב.
המועצה וסמל אלקנה
מבנה המשטרה הירדני עבר שימור ושיפוץ ומשמש כיום כמבנה המועצה המקומית אלקנה.
סמל היישוב עוצב על ידי מרדכי צונץ, אחד מראשוני המתיישבים, ובו נראה מבנה המשטרה בראש הגבעה כשבחזיתו ניצב עץ זית. הסמל מסמל את המלחמה והשלום, את ההווה והעתיד, את הישן והחדש, את הקשר של היישוב לטבע הסובב אותו ואת המראה שנשקף לעיניהם של ראשוני המתיישבים: מבנה אבן מרשים ועצי זית.
ראשי המועצה
ראש המועצה שנות כהונתו ניסן סלומינסקי 1981–1998 מרסל גנס 1998–2003 יהודה כהן 2003–2008 צדוק זהוראי 2008–2013 אסף מינצר החל מ-2013
שמות הרחובות
שמות הרחובות קרויים על פי רעיון שהגה פרופסור הלל וייס, תושב אלקנה, על פי מוטיבים וביטויים הלקוחים מתוך שיר השירים. הרחובות מסודרים על פי א' – ב' ושם הרחוב המקיף את כל שכונות הקבע המרכזיות (ה-"220", ה-"165", ה-"80" וה-"34") הוא – "שיר השירים".
עם התווספותן של שתי שכונות קבע חדשות: "הצפונית" וה-"מדורגים", הוקמה מחדש ועדת השמות הרשותית והיא החליטה להמשיך את קריאת שמות הרחובות משיר השירים.
ראו גם
מגן דן - מאחז הנמצא בתחומי אלקנה
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית אלקנה
16px|קטע קול|קישור= אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: אלקנה ועין גנים, גלי צה"ל, 8.10.2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1977
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון
קטגוריה:השומרון: יישובים
קטגוריה:ישראל: יישובים
קטגוריה:היאחזויות נח"ל | 2024-10-16T16:46:50 |
אעבלין | אִעְבְּלִין (בערבית: إعبلين) היא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון בישראל, השוכנת בגליל התחתון המערבי, בשיפולי עמק זבולון. הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1960. רוב תושבי אעבלין הם ערבים-מוסלמים, והשאר ערבים-נוצרים.
היסטוריה
לפי הסברה, שם היישוב משמר את שם העיירה היהודית הקדומה אבליים (גם: כפר אובלין), הנזכרת בהקשרים שונים במקורות חז"ל. כך, בתוספתא נזכר התנא מהדור החמישי רבי אלעזר בן יהודה איש אבלין. כמו כן, נזכר ביקורו של רבי אליעזר בעיירה לעניין הלכות עירובין: .
פירוש השם "אבל", לפי אחת ההצעות, הוא יובל מים, והוא מתקשר למקורות המים של היישוב.
באעבלין נמצאו אבנים שעליהן חקוקה מנורה, וכן אבן ועליה כתובת ארמית קדומה. סברה אחרת למקורו של שם היישוב היא שהיישוב נקרא על שמו של בית שנשתמר בכפר מהתקופה הצלבנית ושמו "בית אבלין". אעבלין נזכרת בשמה הנוכחי בכתבים מגניזת קהיר הנוגעים לחיי הקהילה היהודית ביישוב בשלהי האלף הראשון לספירה.
ליישוב חשיבות במסורת הקתולית המקומית, מפני שבו נולדה בשנת 1846 הנזירה הכרמליטית מרים בוארדי, אשר הוכרזה כמבורכת על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 1983, וביישוב נובע מעיין המוקדש לה.
ביישוב נמצא קברו של עקילה אגא שהיה השליט הבדואי שהגן על תושבי המקום הנוצרים מפני הטבח של הדרוזים בשנת 1860, וכן ישנם קברים של בני משפחתו של דאהר אל עומר שהיה השליט של אזור הגליל במאה ה-18.
חינוך
רשת מוסדות מאר אליאס, השוכנת באעבלין, היא רשת מוסדות חינוך החל מגן ילדים ועד למכללה ושלוחת אוניברסיטת אינדיאנפוליס, שהוקמה ב-2003. היא מנוהלת על-ידי הארכיבישוף המלכיתי, אליאס שקור.
אוכלוסייה
המועצה המקומית
שמאל|ממוזער|250px|צריח מסגד באעבלין
החל משנת 1985 ועד הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 1998 ראש המועצה היה חבר הכנסת לשעבר סאלח סלים. בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2003 זכה סלים ב-44.8%, כאשר חאג' עאטף זכה ב-49%. כמו כן, התמודד גם סלמאן נור שזכה ל-339 קולות (6%) ושיח' מאמון שזכה ל-7 קולות בלבד (0.1%).
בעקבות הבחירות למועצה המקומית בשנת 2003, לראשונה מאז שנת 1985 לא ישב ראש המועצה המודח סאלח סלים במועצת העיר, לאחר שרשימתו, אלסדאקה לא זכתה לאף מנדט. גם רשימתו של ראש המועצה החדש לא זכתה לאף מנדט, אך הוא ישב במועצה המקומית כראש המועצה. בשנת 2005 הודחו חאג' עאטף וחברי המועצה שלו - על-ידי שר הפנים אופיר פינס - בעקבות ניהול לא-תקין, אי-תשלום שכר במשך חודשים וגרעון נצבר של 65 מיליון ש"ח.
באוגוסט 2006 מינה שר הפנים רוני בר-און ועדה קרואה ברשות מרק אסיה (ראש מועצת בית אריה) ובעקבות פעילותה הגרעון המצטבר הורד ל-13 מיליון ש"ח.
מאמון שיח' אחמד נבחר לראש המועצה בסיבוב שני שנערך ב-7 בדצמבר 2010, וב-2024 זכה בבחירות שריף חידר.
לקריאה נוספת
זאב וילנאי, אריאל - אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, כרך א', בערך אעבלין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:יישובים ערביים-נוצריים בישראל
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
אעבלין (אבליים) | 2024-10-06T01:14:06 |
אפרת | ממוזער|250px|היישוב אפרת בשלג, פברואר 2008
250px|ממוזער|בית לחם או אפרתה, במפה משנת 1815
אֶפְרָת (אֶפְרָתָה) היא התנחלות עירונית במעמד מועצה מקומית בגוש עציון, דרומית לבית לחם. שטח השיפוט שלה הוא 6,000 דונם, ומספר תושביה (נכון לתחילת פברואר 2024) הוא 13,437 תושבים.
היישוב כולל שלושה מרכזים מסחריים, מרכזי ספורט ובתי ספר. חוק העזר העירוני באפרת קובע שכל מבנה חייב להיות מצופה באבן ירושלמית, וכי כל גגות הרעפים חייבים להיות אדומים. בשנת תש"ע זכה היישוב בפעם התשיעית ברציפות, בפרס הניהול התקין של משרד הפנים.
שם היישוב
שמו של היישוב נגזר מפסוק בספר בראשית: "ותמת רחל ותיקבר בדרך אפרתה" (), בשל מיקומו בין בית לחם לחברון. לפי החלטת ועדת השמות הממשלתית המקורית, שם היישוב היה אפרתה, אך במשך שנים השם שהיה נפוץ יותר הוא אפרת (כלומר ללא ה"א המגמה), והיישוב נקרא כך גם בפרסומי המועצה המקומית.
בשנת 2012 התכנסה ועדת השמות לדיון חוזר בעקבות בקשת היישוב והחליטה לשנות את שמו של היישוב ולקרוא לו בשם הנפוץ יותר, אפרת.
מיקום
אפרת ממוקמת מזרחית לכביש 60 מול המקבץ המרכזי של יישובי גוש עציון שכולל את אלעזר, אלון שבות, ראש צורים, כפר עציון ונווה דניאל, הנמצאים ממערב לכביש 60. מדרום לאפרת נמצא הקיבוץ מגדל עז, וממזרח, במרחק אווירי של כ-8 קילומטר, נמצאת תקוע.
מצפון לאפרת נמצאים מחנה הפליטים דהיישה, הכפר ארטאס, העיירה אל-ח'דר והעיר בית לחם, מדרום נמצאים מחנה הפליטים אל-ערוב היישוב בית הברכה והכפר בית פג'אר, וממזרח ואדי א-ניס. כקילומטר מצפון ליישוב נמצאת חורבת עיטם (ח' אלח'וח'), ובצמוד ממערב ליישוב נמצאת אמת הביאר, אשר מזינה את בריכות שלמה הסמוכות מצפון יחד עם אמת הערוב המזרחית יותר.
תושבי אפרת מקיימים קשרים קרובים עם התושבים הפלסטינים של ואדי א-ניס. רב היישוב, הרב שלמה ריסקין, נהג לבקר בכפר בחתונות, והמוכתר של ואדי א-ניס ביקר אצל ריסקין כאשר ישב שבעה. לדברי ראש מועצת אפרת, תושבי ואדי א-ניס ואפרת הפגינו יחד כנגד הקמת גדר בין היישובים ובשני מקרים הזהירו תושבי ואדי א-ניס את תושבי אפרת מפני חוליות מחבלים. תושבי אפרת מסייעים לתושבי ואדי א-ניס ברופאים, תרופות, מים ועזרה בשיפוץ קווי מים וחלק מתושבי ואדי א-ניס עובדים באפרת. בשנת 1999 הוקם בשיתוף פעולה של אפרת וואדי א-ניס, גן ילדים ומרכז רפואי לילדים, עבור התושבים של שני היישובים. גמ"ח בגדים של אפרת מספק בגדים גם לתושבי ואדי א-ניס. ביוני 2010 הציע ראש מועצת אפרת למורים בכפרים הסמוכים לעיר, ללמד את השפה הערבית בבתי הספר ביישוב, יוזמה שלא יצאה לפועל.
היסטוריה
אפרת הוקמה על ידי משה מושקוביץ, שהחל בתוכניות להקמת יישוב עירוני גדול בגוש עציון ב־1974. מושקוביץ רתם את הרב שלמה ריסקין להקמת היישוב, שקהילתו הקימה ב־1977 את גרעין ראשית גאולה שהקים את אפרת.
האישור הממשלתי הראשוני להקמת היישוב ניתן ב־1977 תוך מניעת פרסומו עקב הדיונים שהובילו להסכמי קמפ דייוויד באותה העת. האישור התפרסם בפברואר 1979, דבר שהביא למחאה של שלום עכשיו נגד התוכנית. במרץ 1979 הוצא צו לתפיסת שטח עבור היישוב. עם הקמת מועצה אזורית גוש עציון במרץ 1977 נכללה אפרת בה.
במהלך ההקמה נחשפו שרידים לשדה קבורה מהתקופה הכנענית.
בפברואר 1980 נערך טקס הנחת אבן הפינה ליישוב. הטקס נערך בצנעה עקב רצח יהושע סלמה בשוק בחברון בדרכו לבית הדסה.
באוגוסט 1980 עלתה על הקרקע ביישוב ישיבת שבות ישראל.
ב־1983 ניתן ליישוב מעמד של מועצה מקומית עצמאית.
ביולי 1992 אושרו תוכניות הבנייה לשלוש שכונות חדשות בחלקה הצפוני של אפרת: גבעת הדגן, גבעת התמר וגבעת הזית. תוכניות אלה כללו בנייה של 1,052 יחידות דיור, רובן בבנייה צמודת קרקע. שלושה חודשים לאחר מכן, בנובמבר 1992 הקפיאה ממשלת ישראל העשרים וחמש את הבנייה בכל ההתנחלויות וכשנתיים לאחר מכן התלתה את ההיתר לביצוע עבודות עפר ופריצת דרכים בגבעת התמר. ב־1995 הוקם מאחז בשטח גבעת הדגן על ידי תלמידי ישיבת שיח יצחק וב־2001 הוקם מאחז בגבעת התמר.
פרופיל היישוב
מרבית תושבי אפרת דתיים, אולם חלקם שומר מסורת או חילוני. היישוב מונה עולים ותיקים וחדשים (במיוחד ממדינות דוברות אנגלית) וכן תושבים וותיקים. ביישוב קיים אולפן גיור (האולפן היחיד בארץ המתנהל בספרדית). באפרת קיימים כשלושים בתי כנסת ממגוון העדות, בהם בנוסח אשכנז, צפון אפריקה, ירושלמי, תימן ועוד.
חינוך
באפרת 29 גני ילדים, חמישה בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים ("עשה חיל", "אורות עציון בנים", "אורות עציון בנות", "אריאל", "אלומים"), שתי ישיבות תיכוניות (ישיבת נווה שמואל, וישיבת אורות יהודה) ותיכון תורני - תיכון דרך אבות (או בכינויו ה-"המשך"). יתר התלמידים לומדים בבתי ספר אחרים בגוש עציון וירושלים. בית הספר "אורות עציון בנים" זכה בפרס החינוך הארצי לשנת 2017. בית הספר "עשה חיל" זכה פעמיים בפרס החינוך הארצי, ובשנת תשס"ח היה זה "בזכות לימוד חווייתי ושילוב של ילדים בעלי צרכים מיוחדים". בשנת 2013 ובשנת 2023 זכתה המועצה בפרס החינוך.
ביישוב שוכנות גם מכינה קדם צבאית וישיבת הסדר: מכינת נטע שורק וישיבת שיח יצחק. בעבר פעלה ביישוב גם ישיבת ההסדר ישיבת שבות ישראל עד שנסגרה. בהמשך שימש המבנה שלה אברכים של ישיבת מרכז הרב ונכון ל-2021 פועלת בה ישיבה תיכונית בשם "ישיבה לצעירים שבות ישראל".
ביישוב פועלות תנועות הנוער בני עקיבא, עזרא ועדה של הצופים.
תרבות
החל משנת 2008 מתקיימת באפרת "פסטיבל קולנוער", פסטיבל בו מוצגים סרטים שהוכנו על ידי תלמידי תיכון וכן נוער שנפלט מהלימודים.
באפרת ספרייה ציבורית ובה כ-45,000 כותרים. בנוסף למגוון שיעורי מחול לגילאים שונים, המתנ"ס באפרת מקים להקת מחול בשיתוף הורה ירושלים.
שכונותיה של אפרת
הרימון: השכונה הראשונה שנבנתה. מורכבת בעיקר מתושביה הראשונים והוותיקים של אפרת. המשפחות הראשונות נכנסו לשכונה בשנת תשמ"ג.
התאנה: כוללת את בניין המועצה, המרכז המסחרי הראשון, מוסדות הלימוד ישיבת נווה שמואל, והתיכון התורני "דרך אבות", המכונה בפי בני העיר "ההמשך". תושבי השכונה גם הם מהוותיקים שביישוב.
הגפן: השכונה השלישית שנבנתה, כולל את מגרשי הטניס והכדורגל/בייסבול, המתנ"ס, הספרייה, המרכז להתפתחות הילד, בית ספר עשה חיל.
הדקל: כוללת את המרכז המסחרי השני, בית הספר אורות עציון בנים וישיבת ההסדר שבות ישראל.
הזית: כוללת את בית הספר "אורות עציון בנות", שלוחה של המתנ"ס ואת המרכז מסחרי השלישי "אפרת סנטר". העמותה שהקימה את השכונה, עמותת הזית, הוקמה בשנת 1990. לאחר זמן הוחלט שהעמותה תבנה בגבעת התמר, הצפונית יותר, על מנת לתפוס שטח גדול יותר. אולם, ממשלת ישראל העשרים וחמש לא אפשרה את הבנייה בגבעת התמר והעמותה החלה לבנות בגבעת הזית בשנת 1996. בתחילה אושרו במקום 196 יחידות דיור, ובהמשך, בהתערבות אישית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אושרו עוד 150 יחידות דיור. בסך הכל נבנו במקום 358 יחידות דיור בשלושה פרויקטים, אשר האחרון שבהם הסתיים בסביבות שנת 2008. גבעת הזית כוללת, בניגוד לשכונות אחרות באפרת, מבנים רבי קומות. בט"ו בשבט תש"ע, בעיצומה של תקופת הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, ניטעו בשכונה זו 3,000 עצים על ידי חניכי תנועת הנוער "עזרא" מכל הארץ.
התמר: הוקמה ב־2001 כשוכנת קרוואנים. כוללת את מכינת נטע שורק של הרב צבי ליפשיץ. במרץ 2015 החלה הבנייה בגבעה וב-2017 החל אכלוס בתי הקבע בה. בנוסף נפתח בה בית ספר ממ"ד בשם "אריאל".
: התחילה ב־1995 כשכונת קרוואנים המאכלסת את תלמידי ואברכי ישיבת שיח יצחק וזוגות צעירים נוספים. ב-2016 החל אכלוס בתי הקבע בשכונה, ובנוסף נפתח בה בית הספר היסודי "אלומים" המשלב ילדים מבתים דתיים, מסורתיים וחילוניים.
: נמצאת מזרחית לאפרת ושייכת לשטח אפרת. בימינו יש במקום חווה חקלאית.
בשנים 2000–2010 לא הוצאו מכרזים חדשים לבנייה באפרת, דבר שיצר מצוקת דיור קשה בעיר ועלייה במחירי הדיור, עד כדי שיעור דומה למחירם של דירות בירושלים.
סמל היישוב
הסמל עוצב על ידי משה מושקוביץ, ראש המועצה הראשון וכולל את האלמנטים הבאים:
מבנה עם כיפה בצבע חום – מסמלת את קבר רחל, הנמצא על אם הדרך לאפרת, עליה כתוב שנקברה ב"בדרך אפרתה" (). מבטא גם את השאיפה לקיים את הפסוק "ושבו בנים לגבולם" ()
בית עם גג אדום – מסמל את האופי הכפרי של ההתיישבות באפרת
תלמי שדה אפרת ושני עצים – סמל לרצון התושבים להכות שורשים באדמת המולדת
ראשי המועצה
ראש המועצה תחילת הכהונה משה מושקוביץ מ־1980 ינון אחימן מ־1985 איתן גולן מ־2000 אליהו מזרחי מ־2004 עודד רביבימ-2008 דובי שפלרמ-2024
אקלים
לקריאה נוספת
אברהם שבות, אפרת, בתוך: מנחה לירושלים במלאת כ"ה שנים לאיחוד", הוצאת אריאל (עמ' 183), תשנ"ג, 1993
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
סיפור מקומי - אפרת, ארכיון קהילתי
מפת אפרת
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1983
קטגוריה:יישובים בישראל ששמם הוחלף | 2024-09-20T09:36:34 |
באר יעקב | שמאל|ממוזער|250px|בניין המועצה המקומית באר יעקב, 2007
שמאל|ממוזער|250px|גן המייסדים
250px|ממוזער|אנדרטת הפנינים בפארק חוטר בבאר יעקב. פסל: ישראל פרימו
בְּאֵר יַעֲקֹב היא עיר בשפלה הדרומית בישראל בקרבת הערים נס ציונה, רמלה וראשון לציון, ובנוסף, סמוכה לבסיס הצבאי צריפין. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. בשנת 2021 הוכרזה כעיר. ראש העיר המכהן כיום הוא ניסים גוזלן.
היסטוריה
לפני קום המדינה
היוזמה להקמת המושבה באה מחברת "גאולה" של מאיר דיזנגוף שקנתה ב-1906 2,000 דונם קרקע ממושבת הגרמנים הלותרנים חוות שפון (שמבנה האבן שלה נשתמר בקיבוץ נצר סרני השכן). בכינוס שנערך בספריית שערי ציון שביפו לפני העלייה לקרקע הוחלט לחלק את השטחים המיועדים למושבה לשניים: חלקות אדמה של 50 או 100 דונם, שיימכרו לקבוצה של עולים (מרוסיה, פולין, רומניה, בולגריה, ארגנטינה ומאיראן) שהתגוררו בארץ כמה שנים שבמהלכן קיבלו ניסיון בחקלאות במושבות השונות, ואילו המחצית השנייה מסך הקרקעות יימסרו לעולים מדאגסטן שהגיעו לארץ באותה שנה ועוד לפני עלייתם התקיימו מחקלאות. בראשם עמד הרב יעקב יצחקי. המושבה הוקמה על ידי שתי קבוצות אלה בשנת 1907 באזור שנקרא בערבית "ואדי למון". הרב יעקב יצחקי רכש כ-200 חלקות עבור היהודים הקווקזים. בתחילה נקראה המושבה "באר שלום" (תרגום מהערבית "ביר סאלם") אולם כבר עם הקמת המושבה נקראה "באר יעקב". בנובמבר 1907 נקבעו תקנות המושבה והוגרלו החלקות.
בתחילה לא היה למושבה מקור מים והמתיישבים הראשונים נאלצו לסחוב כדי מים מראשון לציון (מרחק הליכה של כשעה וחצי) ומנס ציונה. מאוחר יותר אורגנה עגלה להבאת המים. כיוון שאספקת המים לא סיפקה את צורכי התושבים, הוחלט לשאוב מים מבאר צלבנית ששכנה בקרבת מקום. בעומק של 45 מטרים נמצאו לבסוף מים ולכבוד זאת הוחלט לקרוא למושבה "באר יעקב".
בשנת 1909 היו בבאר יעקב 25 משפחות של אשכנזים וקווקזים, שהזיווג ביניהן לא עלה יפה והיו סכסוכים רבים בין שבע המשפחות הקווקזיות, שהחזיקו בכמחצית האדמות ביישוב, לאשכנזים.
בשנת 1910 הוקם בית ספר יסודי ראשון במקום, בעקבות החלטה של ועדה בהשתתפות חיים חיסין וחיים נחמן ביאליק. בשנת 1927 למדו בבית הספר כ-40 תלמידים. היו אז בבאר יעקב כ-50 משפחות שראשיהן עבדו בגידול שקדים, ירקות וחלב, שלא הכניסו מספיק, והיה ניסיון לטעת פרדסים. לצורך כך קנתה הקרן הקיימת עוד 250 דונם והמושבה הזמינה עוד מתיישבים להצטרף למקום.
לאחר מלחמת העולם הראשונה וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, נוסד בסמוך לשטחי המושבה מחנה "צריפין" ששמו נלקח משמו הערבי של כפר ערבי נטוש בשם "סרפנד אל ח'רב" (צריפין החרבה). בזמן בניית המחנה חנו שני גדודים בריטיים בקרבת המושבה, ונתנו לשכונה שתבוא על מקומם אחר כך את שמה הלא רשמי, "תוניס קאמפ" (Tunis camp) (מחנה תוניס), שכן הגדודים הגיעו לארץ ישראל מתוניס.
במלחמת העצמאות, בשל קרבתו לרמלה סבל היישוב מהתקפות של ערבים, שבראשן עמד חסן סלאמה. היישוב היה בסיס מבצעים חשוב ל"מבצע דני" ולאחר סיום המלחמה והכרזת העצמאות היה היישוב הבית הראשון בארץ ישראל לעולים חדשים רבים בעיקר מצפון אפריקה, רבים מהם מלוב ומתוניס, דבר שגרם לטעות הנפוצה כי המעברה נקראה "תוניס קאמפ" (Tunis camp) בשל מוצא העולים.
לאחר קום המדינה
מיד לאחר קום המדינה הוקמה בסמוך לבאר יעקב מעברת העולים הגדולה מעברת באר יעקב (אשר נקראה אחר כך בשם "מעברת חוטר") והיא צורפה לבאר יעקב בשנת 1965. כן צורפו לישוב: כפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי, בית החולים שמואל הרופא ובית החולים אסף הרופא אשר הוקמו במחנות בריטיים שפונו ובנוסף סופח לשטחה של המועצה המקומית מושב תלמי מנשה אשר הוקם ב-1953 מזרחה לבאר יעקב. המושב הוא אומנם חלק משטח השיפוט המוניציפלי של באר יעקב אך הוא מקיים אורח חיים עצמאי: מתקיימת בו אגודה חקלאית שיתופית המאגדת את יושבי המקום, ובנוסף מתקיימים בו חיי קהילה לבני המושב, עד שנות האלפיים שמר היישוב על אופי כפרי למחצה.
מעברת באר יעקב הוקמה בשנת 1949, כמחנה זמני לעולים חדשים. היא הוקמה על שטח של מחנה צבא בריטי שעל חלקו הוקם גם בית החולים שמואל הרופא. במקום הוקמו תחילה רק אוהלים, היא שימשה מחנה מעבר, ורוב תושבי המעברה הועברו לאחר זמן קצר לדיור קבע. בסך הכל במשך השנים עברו בה כ-20,000 איש. בשנת 1952 היו במעברה כ-600 משפחות, בעיקר עולים מתוניס וטורקיה, והם ערכו מספר הפגנות בדרישה שיוקמו להם צריפי עץ, עם חיבור לחשמל ומים. בשנת 1961 עוד גרו במעברה כ-2,000 תושבים. מקור השם "מעברת חוטר" (על פי הפסוק בספר ישעיה "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה"). בשנת 1962 הוכרז על תוכנית לפינוי המעברה. בשנת 1970 במעברה גרו עדיין כ-200 תושבים, 28 משפחות שחלקם עם עשרה ילדים ויותר. תושבים אלו סירבו להצעות שונות לדיור חלופי ונשארו במקום. בשנת 1977 קיבלה החברה לפיתוח אזור לוד-רמלה את האחריות לחיסול המעברה, היא הצליחה להגיע להסכם פינוי עם שש משפחות אך במקום נותרו עוד 34 משפחות. בשנות ה-80 הייתה "מעברת חוטר" המעברה האחרונה שנותרה במדינת ישראל, ותושביה סירבו להתפנות, אף על פי שחיו בתנאים קשים ביותר. החברה לפיתוח אזור לוד-רמלה שכרה את שירותיו של איש העסקים דוד אפל שיפעל כקבלן פינוי ובתמורה קיבל את הקרקע להקמת שכונת וילות. אפל גם קיבל תקציב ממשרד השיכון לפיצוי התושבים. בין השנים 1983 ל-1985 הגיע להסכם עם התושבים האחרונים שנותרו במעברה, הרס אותה והחל לבנות שכונה חדשה. במאי 1989 נעצר אפל בחשד לגנבה ומרמה בפרויקט פינוי "מעברת חוטר", על פי החשד הועברו כ-1.75 מיליון דולר מכספי משרד השיכון לחברה בבעלותו של אפל, מבלי שניתן דיווח למה שימשו הכספים. הפרשה נחשפה לאחר ביקורת של מבקר המדינה על ניהול הפרויקט.
המאה ה-21
בשנים הראשונות של המאה ה-21 היישוב עבר מהפכה יישובית, חזותית ותחבורתית, במיוחד מאז פתיחת כביש 431 המקשר בין עורקי התנועה העיקריים של המדינה: כביש 1, כביש 6, כביש 4 וכביש 20, פתיחת הכביש הפכה את באר יעקב מיישוב הנמצא בעורפו של מחנה צריפין ליישוב הממוקם במרכז המדינה, בנוסף בבאר יעקב עתודות גדולות של קרקע לבנייה הדרושות לפתרון מצוקת הדיור במרכז המדינה, בעקבות זאת החלו להבנות בבאר יעקב מספר פרויקטי בינוי גדולים המכילים אלפי דירות.
בתחילת 2020 אושרה תוכנית המתאר לעיר, על פי התוכנית צפויים להיבנות כ־27,000 יחידות דיור, 2 פארקים בגודל של כ-180 דונם במתחם היבנה על שטח שיפונה מבסיס צריפין, כמו כן מתוכנת תוכנית לשימור אתרים בעלי רקע היסטורי בעיר, ואף אצטדיון כדורגל עירוני. בנוסף, קיימות תוכניות ראשוניות לשילוב מתחמי מסחר בצמוד לתחנות הקו החום של הרכבת הקלה שישולבו במערכת התחבורה העירונית.
באוגוסט 2021, הכריזה שרת הפנים איילת שקד כי באר יעקב תהפוך ממועצה מקומית לעיר. ב-20 באוקטובר 2021 הפכה לעיר בטקס חתימה רשמי.
שימור הציר ההיסטורי של המושבה
לאורך הציר ההיסטורי של המושבה, שנקרא בעבר רחוב דיזנגוף, חולקו החלקות הראשונות: 50 דונם למתיישב למגורים, לגידולי משק בית ולחקלאות. תוכנית השימור שמקדמת עיריית באר יעקב כוללת מספר מבנים ואתרים בגרעין ההיסטורי של המושבה. הגרעין כלל שני רחובות שלאורכם, בחזית החלקה, ניצבו בתים קטנים, צריפי עץ ובתים כפריים פשוטים שנבנו מלבני בוץ ומחומרים מקומיים זמינים. בין המבנים לשימור: מבנה בית הראשונים, בית יצחקי, הבנק הראשון, בית העם, בית הכנסת "יהודה" ובית הספר הראשון.
שימור בית העם
בשנת 1933 הוחלט על הקמת בית העם, מוסד שהיה קיים במושבות הוותיקות הסמוכות, ראשון לציון ונס ציונה. קבוצת צעירים וצעירות החליטה להקים בית עם במושבה ולפתח פעולות תרבות. נרכש צריף ששופץ והורחב על ידי הצעירים שממנו לא נותר זכר. ביוני 1935 התקיימה במושבה חנוכת בית העם שהוקם במגרש הציבורי במושבה. המבנה שהוקם במקום הצריף ב-1947 תוכנן על ידי האדריכל יעקב אורנשטיין מראשוני אדריכלי הסגנון הבין לאומי בתל אביב. בתהליך השימור התגלה שבניין בית העם נבנה מלבני סיליקט גלויות בחוץ ומבפנים, בדומה לבניין התיאטרון הארץ ישראלי (הבימה) שיעקב אורנשטיין היה שותף לתכננו עם אדריכל יוסף מינור. מבנה בית העם לא נבנה במדויק על פי תכנונו המקורי של אורנשטיין. החזיתות המודרניות והמהודרות שתוכננו שונו והמבנה שנבנה הוא למעשה מבנה כפרי. כשהתמעטה הפעילות החברתית במקום, שכר את המבנה, תושב המקום, שמחה סטודניק לצורך הפעלתו המסחרית כבית קולנוע. במסגרת עבודות השימור במבנה משוחזרים ציורי הקיר שעיטרו את בית הקולנוע על ידי שי פרקש, חלוץ תיעוד ושימור ציורי הקיר בישראל.
אוכלוסייה
כלכלה
בתחום שיפוט העיר נמצאים בתי החולים יצחק שמיר, שמואל הרופא ובית חולים פסיכיאטרי באר יעקב. כן נמצא בעיר מפעל מלמ של התעשייה האווירית לישראל.
חינוך
בעיר פועלים בתי ספר יסודיים אחדים, תיכון דתי באר יעקב, בית הספר תלמים בשכונת חתני פרס ישראל וכפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי, שהוקם בשנת 1949 על ידי תנועת בית"ר, ומנוהל כיום בידי רשת מכללות עתיד.
ישיבות
למרות ניתוקה היחסי מהערים החרדיות, נחשבת באר יעקב "בירת" הישיבות החרדיות באזור. ביישוב פועלות חמש ישיבות:
ישיבת באר יעקב - הוקמה על ידי הרב משה שמואל שפירא, ובראשה עומד היום בנו, הרב דוד יצחק שפירא. התפרסמה גם בזכות מי שהיה המנהל הרוחני של הישיבה, הרב שלמה וולבה. המנהל הרוחני הוא הרב משה דוד ליפקוביץ בנו של הרב מיכל יהודה ליפקוביץ.
ישיבת שארית יוסף - הוקמה על ידי הרב ניסים טולידאנו וכיום עומד בראשה בנו הרב יוחנן טולידאנו.
ישיבת גרודנא באר יעקב - בראשותם של הרב צבי דרבקין והרב יצחק הקר.
ישיבת "נוה ארץ" - בראשותו של הרב אליהו רפול והרב אריה לוי.
ישיבת "דברי חיים"
קבוצות ספורט
מכבי באר יעקב (כדורסל) בליגה הלאומית
מכבי באר יעקב (כדורגל) בליגה א' דרום
באר יעקב (פטנק) ליגה ארצית, וליגה לאומית
סמל העיר
200px|ממוזער|שמאל|סמליל עיריית באר יעקב לרגל חגיגות ה-100 לייסודה
סמל העיר ההיסטורי עוצב במטרה להזכיר את אופייה החקלאי של המושבה בראשיתה. באר המים המופיעה בסמל דומה לבאר הרומית שנחפרה בה מחדש למציאת מים, שבהם השתמשו מייסדי המושבה. עץ התפוזים בשמאל הסמל מייצג את הפרדסים הרבים שהיו בה בשנות ה-30 והיוו את רוב הגידול החקלאי. השיבולת הצהובה והתלמים מסמלים את חלקאות הפלחה.
בשנת 2007, עוצב סמל מיוחד לרגל חגיגות 100 השנים לייסוד המושבה. הסלוגן היה "באר יעקב-פנינת השפלה" ושולבו בו שתי שיבולים, הצהובה לציון העבר ולצידה הירוקה לסימול העתיד.
בשנת 2020, לרגל פיתוח ובינוי המושבה שהפכה לעיר, נבנה סמל צבעוני חדש, המשלב בין סמל היישוב ההיסטורי לאלמנטים צבעוניים המשלבים את הבתים צמודי הקרקע מראשית המושבה לשכונות החדשות בהן בנייני מגורים. שילוב האלמנטים יוצר צורה דמוית לב משום שהעיר מקבלת את מצטרפיה. על פי העייריה, הסלוגן הנבחר היה "חזון - תנופה - בית", ומאחד את ערכי העיר החדשים בהם חיי קהילה, חינוך ותרבות לתנופת בינוי וקהילה תומכת ומשפחתית.
ערים תאומות
ראשי היישוב
מקור
אברהם ליכטנשטיין - 1953-1949; 1965-1958; 1973-1969
שלום רייניץ - 1958-1953
דבי חי - 1967-1965
נחום איצקוביץ - 1989-1973
יואב רפאל - 2003-1989
ניסים גוזלן - מאוקטובר 2003
שכונות ומושבים בתחומי העיר
מושב נווה דורון
ממוזער|250px|שמאל|שלט הכניסה לנווה דורון
מושב נווה דורון הוא מושב חקלאי הממוקם בחלק המזרחי של באר יעקב, מעבר למסילת הרכבת. המושב שייך לשטח המוניציפלי של העיר ונקרא על שמו של סגן דורון שושני שנפל ב-8 ביוני 1982 במלחמת שלום הגליל. בשטח המושב פועלים שני בתי ספר יסודיים.
שכונת צמרות המושבה
שכונת צמרות המושבה היא שכונה שהוקמה בשנת 2016 בבאר יעקב. במיקום השכונה היו פרדסים רבים וגבעות חמרה, אך בשטח זה החלו לבנות בנייני מגורים שהביאו להכפלת אוכלוסיית העיר. כיום בשכונה יש עדיין חלקים ושאריות מפרדסי המקום למשל, ליד כפר הנוער יוענה ז’בוטינסקי אשר נמצא צמוד לשכונת צמרות המושבה, משתרעים מרחבי פרדסים שלמים וגידולים אחרים.
טבע וסביבה
באר יעקב שוכנת בנוף של גבעות כורכר וחמרה חוליות המנוקז על ידי ואדי למון שנתן למושבה את שמה הראשון, ממזרח לבאר יעקב מתחיל עמק לוד, המקדים את מישורי ההצפה של נחל איילון ויובליו וממערב נמצא רכס גבעות הכורכר של נס-ציונה. בין גבעות החמרה באזורים לא מנוקזים קיימים כתמים של אדמת סחף כבדה.
מכיוון שהאזור היה נתון במשך אלפי שנים למשטר של עיבוד חקלאי הצמחייה המקורית הושמדה ואין לדעת מה הייתה חברת השיא המקורית.
צומח
גבעות הכורכר
ממוזער|250px|שמאל|כלנית - צולם בשדות באר יעקב ממזרח לבית הספר יוענה
לפי מדריך ישראל חברת השיא של גבעות הכורכר היא גריגה של קידה שעירה ולוטם, באזור באר יעקב מתלווים אליהם גם רותם המדבר וסירה קוצנית המלווים בגאופיטים כגון כלנית מצויה, על פי סקר החברה להגנת הטבע קיימת על גבעות הכורכר חברה בתה עשבונית של דרדר הקורים, קורטם דק ועכנאי שרוע.
מרבית הגבעות נהרסו עקב הבנייה המאסיבית אך מערבית לכפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי שרדו בשטח מצומצם שרידים מחברות אלו ושרידים גדולים יותר שרדו בגבעת האירוסים בנס ציונה.
הכורכר באזור באר יעקב הוא כורכר רך (בשונה מהכורכר הקשה של נס-ציונה) וחברת הצמחים הנפוצה בו כיום היא בתה של שברק מצוי ושמשון סגלגל. שרידים של גריגת רותם המדבר וקידה שעירה מצויים במספר מקומות. בגבעות הכורכר ניתן למצוא גאופיטים כגון הכלנית המצויה, סתוונית היורה, חצב מצוי, צבעוני השרון, בן-חצב סתווני, לוף מנומר והמין האנדמי - שום תל אביב.
קרקעות החמרה
ממוזער|250px|שמאל|חומעת ראש הסוס. צולם בשדות באר יעקב
ממוזער|250px|שמאל|תורמוס ארצישראלי - צמח אנדמי. צולם בשדות באר יעקב
החברה האופיינית כיום לקרקעות החמרה היא חברת חילף החולות ודרדר הקורים היוצרת בתה עשבונית שמרובים בה הצמחים החד שנתיים שחלקם אנדמיים כגון דרדר הקורים, תורמוס ארצישראלי ומקור חסידה תל אביבי. בן-שיח אנדמי באזורים אלה הוא גלונית פלשתית, הגדלה בצל שיחים ועצים. גאופיטים אופייניים לשטחים אלה הם לופית מצויה, סחלב קדוש וצבעוני השרון. באזורים מסוימים התפתח נוף דמוי סוואנה המורכב מעצי שיזף המלווים בזקנן שעיר.
מרבית שטח קרקעות החמרה מעובד או היה מעובד ונשתלו בו פרדסים, בפרדסים שננטשו צומחים שרביטן, אספרג (החורש, ארוך-עלים ומנוצה), לנטנה ואזדרכת.
בגבול ראשון לציון מצויים שרידי דיונות מיוצבות, בהן גדל הפרח האנדמי חומעה עטויה, (היוצר מרבדי פריחה אדמדמים) ופרח אנדמי נוסף - פשתנית יפו.
בגבול רמלה ישנם כיסי אדמה כבדה, בהם גדלים צמחי עמקים. ביניהם כלך מצוי, נץ-החלב הצרפתי וסיפן התבואה.
שטחי ביצה
שטח הביצה העיקרי באזור היא ביצת רחובות שמדרום למושב ישרש, בריכות חורף נוספות מצויות בגבול רמלה. במקומות אלו צומחים כף הצפרדע האזמלנית, בצעוני מצוי וורבנה שרועה. מספר בריכות חורף נהרסו עקב הרחבת היישוב.
שיטה מלבינה
דרומית לבאר יעקב מצויה גבעה (שמורת ישרש) שבה צומחת חורשה שרידית של שיטה מלבינה, הבונה באפריקה את נוף הסוואנה. הגבעה עשירה במינים אחרים של צומח נדיר, כגון זוטה מעורקת, בן-סירה מיובל וסחלב פרפרני.
שימור
ממוזער|250px|שמאל|פריחת סביונים בשטח המיועד לשימור בכפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי
מרבית שטחה של באר יעקב צפוי להיבנות. יוצא מכלל זה הוא השטח שממערב לכפר הנוער יוענה, המתחבר למסדרון שמשני צדדי כביש 431 שעתיד להישאר שטח פתוח, בכפר הנוער יוענה מוקם מרכז שימור, רבייה והפצה של הצמחייה המקומית.
לקריאה נוספת
אריה קרישק, באר של תקווה - סיפורה של באר-יעקב, הוצאת רשפים, 1997
קישורים חיצוניים
המועצה המקומית באר יעקב - היבטים בהתנהלות המועצה, דוחות על הביקורת בשלטון המקומי 2017, משרד מבקר המדינה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:ערים במחוז המרכז
קטגוריה:ישראל: ערים הקרויות על שם אישים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1907
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה השנייה
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות לשעבר
קטגוריה:ישראל: ערים | 2024-10-03T16:27:11 |
בועיינה-נוג'ידאת | בועיינה-נוג'ידאת (בערבית: بعينة-نجيدات, תעתיק מדויק: בעינה-נג'ידאת) היא מועצה מקומית בגליל התחתון, במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1980. היישוב מורכב משני יישובים שהיו נפרדים בעבר: בועיינה ונוג'ידאת, שאוחדו בשנת 1987 למועצה מקומית אחת.
מתחילת שנות התשעים ועד מותו ב-28 במרץ 2018 כיהן סאלח סולימאן כראש המועצה.
בבחירות 2018 יד ימינו כיהן ראש המועצה מוניר חמודה, שכיהן בעבר למשך שנתיים כראש המועצה בין השנים 1999–2001.
בבחירות 2024 נבחר סעיד סלימאן לכהן כראש מועצה.
בועיינה
ישנה סברה ששמו של היישוב הוא גלגול של שם היישוב העתיק בית ענת המוזכר בכתובות שנכתבו בשפה האוגרית, וכן בספר שופטים (פרק א' פסוק ל"ג) שם הוא מוזכר כיישוב שבו עבדו לאלה ענת, ושלא יכלו אנשי שבט נפתלי לכובשו.
בתקופת המנדט הבריטי, בועיינה היה כפר ערבי בבקעת בית נטופה. תושבי הכפר היו פלאחים.
במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו בבועיינה 67 בתים מיושבים ב-349 נפשות, כולם מוסלמים, למעט שני יהודים. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל צוין מספר תושבי בועיינה כ-540 ושטחו נרשם כ-9,214 דונם, מתוכם 2,306 דונם של אדמה ציבורית ו-115 דונם בבעלות יהודית.
נוג'ידאת
נוג'ידאת היה כפר בדואי בבקעת בית נטופה.
נוג'ידאת הוקם על ידי בדואים משבט "ערב אל-נגאדאת" שהגיעו מאזור ירדן ומסינאי המשתיך לשבט בדואי בשם חויטאת (الحويطات). נוג'ידאת ידועה באחוז גבוה בגיוס הבנים לצה״ל ובשנים האחרונות נרשמת עליה בהתנדבות הבנות לשירות הלאומי, למרות שגיוסם של בני העדה הבדואית אינו חובה ע״פ חוק.
פנינת העמק
הנדיה סולימאן יזמה והקימה ביישוב את מיזם פנינת העמק - מרכז להתנסות נשים בעבודות יד ובעבודות אמנות עממית. המרכז נתמך על ידי משרד התיירות והוא מארח קבוצות תיירים מהארץ ומחו"ל. על יוזמתה להקמת המיזם ולקידום מעמד הנשים ביישוב, הדליקה סולימאן משואה ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל.
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1987
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל
קטגוריה:הר תורען | 2024-09-24T12:24:48 |
בוקעאתא | רחוב בבוקעתא|ממוזער
ממוזער|סמל ישן של המועצה
בוקעאתא (בערבית: بقعاثا, תעתיק מדויק: בקעאת'א) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1982. בוקעאתא הוא אחד מארבעת היישובים הדרוזיים ברמת הגולן שנכבשו מסוריה במלחמת ששת הימים, תושבי הכפר זכאים לאזרחות ישראלית מתוקף חוק הגולן (1981) אולם רובם אינם מחזיקים בתעודת זהות ישראלית.
היישוב ממוקם בצפון רמת הגולן, בגובה של 1,070 מטרים מעל פני הים, בין הר חרמונית והר ורדה.
שמורת הר חרמונית נמצאת דרומית מזרחית לכפר. שמורת יער אודם נמצאת מערבית לכפר.
עיקר כלכלת היישוב מתבססת על גידול תפוחים ודובדבנים ועל עבודות מחוץ ליישוב – ביישובי הסביבה.
בבוקעאתא שני בתי ספר יסודיים, כל אחד עם מגרש כדורגל, ובית ספר מקיף שש שנתי.
יש שני מקומות קדושים בבוקעאתא לנביא אל-ח'דר, שני בתי תפילה, מגרש כדורגל גדול ואולם ספורט.
היסטוריה
היישוב הוקם בסביבות 1886 על ידי משפחות ממג'דל שמס, ונהרס בשנת 1888 בעקבות סכסוכים בין היושבים באזור, ושוב במהלך מרד הדרוזים ב-1925.
לפני מלחמת ששת הימים הכפר היה מורכב מבקתות דלות וחושות ולא הייתה מערכת חשמל תקינה. בכל הכפר היו שני טרקטורים ושתי מכוניות. ביולי 1969 נמסר שהושלמה רשת החשמל בכפרי הדרוזים בגולן, ובינואר 1971 נחנכה בכפר מערכת חשמל מקומית, מבוססת גנרטור, שהביאה חשמל לבתי הכפר למשך שעות הערב. בשנת 1977 הכפר כלל בתים מחוברים לרשת חשמל, מצוידים בריהוט מודרני ומכשירי חשמל. היו בכפר 60 טרקטורים ומאה מכוניות.
בשנת 1987 החרידה את היישוב פרשת רצח סדרתי של חמישה מילדי המקום.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים דרוזיים ברמת הגולן
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1925 | 2024-08-09T15:08:16 |
ביר אל-מכסור | ממוזער|מבט מן האוויר
בִּיר אֵלמַכְּסוּר (בערבית: بير المكسور / بئر المكسور), הוא יישוב בדואי, במעמד של מועצה מקומית, השוכן במחוז הצפון בישראל.
היישוב שוכן בגליל התחתון דרומית-מזרחית לשפרעם והוכרז כמועצה מקומית בשנת 1990.
היישוב הוקם על ידי בני שבט ערב אל-חוג'יראת ונקרא על שם "חירבת ביר אל-מכסור" (חורבת "הבאר השבורה") שבקרבת היישוב.
תולדות המקום
בחפירות ארכאולוגיות בכפר התגלו סלעי צור מסותתים בטכניקת לוולואה מתקופת התרבות המוסטרית, וכן שברי חרס מהתקופה הנאוליתית ומתקופת הברזל.
כמו כן התגלתה מערת קבורה ובה שברי חרס וחפצי אמנות מהתקופה הרומית בארץ ישראל.
במפת הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1881 מצוין שבביר אל-מכסור יש רק ערימות של סלעים.
התיישבות בני ערב אל-חוג'יראת בכפר
ערב אל-חוג'יראת היה שבט של בדואים נודדים ששכן באזור "תל אל שומאם" בעמק יזרעאל בין השנים 1790–1870. בתחילת המאה ה-19 נדדו בני השבט לאזור שכונה "אל ד'הרה", שטח שנמצא כיום במועצה אזורית משגב. בני השבט בחרו שלא לרשום את בעלותם על הקרקע בימי שליטתה של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל על מנת שלא יחויבו בשירות צבאי, כפי שהיה נהוג באותם ימים.
בסוף שנת 1906 נדדו לאזור שנקרא כיום "ביר אל-מכסור", והוא מאכלס את בני השבט עד ימינו.
שבט אל-חוג'ירת נחשב לאחר מגדולי השבטים הבדואים בצפון הארץ. ריכוזי השבט הם בעיקר בכפר ביר אל-מכסור, מספר מועט מבני השבט שוכן בכפר דמיידה, חלקם מחזיקים עדיין בשטחים באזור "אל ד'הרה", וחלק מבני השבט מתגורר בשכונה הבדואית בשפרעם, שכונת "עוסמאן".
בני שבט אל חוג'יראת היו מראשוני המתנדבים לצה"ל וזרועות הביטחון, ואף היו בברית אחים עוד בימי היישוב היהודי עם שכניהם היהודים ותרמו רבות להגנת היישוב. לאורך השנים הלך וגדל מספר המתגייסים לצה"ל, ורבים מהם נפלו במהלך שירותם.
אוכלוסייה
קישורים חיצוניים
דף חללי ביר אל-מכסור, באתר יזכור
הערות שוליים
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
* | 2024-10-09T07:52:29 |
בית אל | 150px|ממוזער|שמאל|הסמליל הראשון עד לשנת העשור
150px|ממוזער|שמאל|הסמליל השני
150px|ממוזער|שמאל|סמליל עד לשנת 2022
שמאל|ממוזער|250px|מבט על שכונת האולפנה (לפני הפינוי)
בֵּית אֵל היא התנחלות דתית ברכס הרי גופנה שבהרי בנימין, מצפון לרמאללה. היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1997, וגרים בו כ-7,500 נפש.
היישוב קרוי על שם העיר המקראית בית אל שבנחלת שבט בנימין, הנזכרת רבות בתנ"ך. השם של בית-אל המקראית השתמר גם בשמו של הכפר הערבי הסמוך ביתין.
בסמל היישוב מופיע סולם יעקב כמוטיב מרכזי שהשתנה במהלך השנים להצגה באופן מרומז יותר כמאמר הפסוק שהופיע גם בסמל. הגבעות אמורות לסמל גם את לוחות הברית.
היסטוריה
ההתנחלות בית אל הוקמה בנובמבר 1977 בידי גרעין שהורכב בעיקר משש-עשרה משפחות בעלי מקצועות חופשיים דתיים ובוגרי ישיבת מרכז הרב, ליד המחנה הצבאי בה"ד 4, לא הרחק מהכפר הפלסטיני ביתין. בדומה למספר התנחלויות שהוקמו באותה עת, ההתנחלות הוקמה בתוך בסיס צבאי, והאחריות עליה הועברה למחלקה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית בהתאם להחלטת ממשלה. כעבור שנה אושרה הקמת ההתנחלות מחוץ לשטח הבסיס הצבאי.
זמן קצר לאחר הקמתה התחלקה בית אל לשני יישובים. האברכים, ובראשם הרב זלמן מלמד, פנו להתרכז סביב ישיבה חדשה שהקימו, ישיבת בית אל, צעד שיצר למעשה יישוב נוסף, כאשר ריכוז היישוב המקורי נותר במקומו הראשון. פילוג היישוב לשני יישובים אושר בהחלטת ממשלה מ־1978. היישובים השתייכו למועצה אזורית מטה בנימין. באוגוסט 1997, לאחר כ-20 שנה, ובעקבות גידול האוכלוסייה ביישובים וסמיכותם זה לזה, שבו היישובים והתאחדו תחת רשות מקומית חדשה אחת, כאשר היישובים הישנים מכונים "שכונה א" ו"שכונה ב".
ראש המועצה הראשון הממונה היה אורי אריאל. כיום מכהן בראשות המועצה שי אלון. בסך הכל כיהנו ארבעה ראשי מועצות:
אורי אריאל (ממונה) – 1997–2001
ישראל רוזנברג – 2002–2004
משה רוזנבוים – 2004–2013
שי אלון – 2013 ועד היום
רבני היישוב
הרב זלמן ברוך מלמד: תשל"ח – תשע"ד
הרב שלמה אבינר: תשמ"א – תשע"ג
הרב אריאל בראלי: תשע"ט – הווה.
מעמד הקרקעות ביישוב
הקרקעות עליהן בנוי היישוב כיום הן ברובן קרקעות בבעלות פרטית של פלסטינים שנתפסו לצורכי שטח בסיס בה"ד 4 הסמוך ושטחי אש סביבו. בסיס זה הוקם על חורבות בסיס ירדני ששכן במקום עד מלחמת ששת הימים. לאדמות אלו פורסם צו תפיסת מקרקעין (1/70) בשנת 1970. בצו לא הוגדר זמן לפקיעת התפיסה, וייעוד התפיסה הוגדר בו כ"צרכים ביטחוניים דחופים והכרחיים". בעקבות ייסוד יישוב אזרחי על הקרקעות שנתפסו במסגרת הצו מ־1970, עתרו בעלי הקרקע לבג"ץ בטענה כי צרכים ביטחוניים אינם מצדיקים הקמת יישוב אזרחי בקרקעות פרטיות שנתפסו. בפסק הדין דחו שופטי בג"ץ את העתירה, וקיבלו את עמדת המדינה שנסמכה על חוות דעתו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אברהם אורלי, שסבר כי ישנה משמעות ביטחונית בהקמת יישוב אזרחי בסביבה עוינת. פסק דין זה התפרסם בשם "בג"ץ בית אל", וצוטט רבות לאחר מכן. ב־1979, כשנה לאחר פרסום פסק הדין, התקבלה החלטת ממשלה לפיה התיישבות יהודית ביהודה ושומרון תוקם אך ורק על אדמות מדינה.
על פי דו"ח שחיבר תא"ל (מיל.) ברוך שפיגל לבקשת מערכת הביטחון בעשור הראשון של המאה ה־21, היישוב בנוי על אדמות פרטיות פלסטיניות שנתפסו בתפיסה צבאית, על אדמות מדינה שחלקן הופקעו בתקופת השלטון הירדני ועל אדמות פרטיות שנקנו מבעליהן על ידי חברת הימנותא. חלק מהמבנים נבנו מחוץ לגבולות היישוב. לדברי ארגון יש דין, בעקבות כך התנהלו במנהל האזרחי ב־2007 מעל ל־100 הליכים בנושא בנייה בלתי חוקית בבית אל.
בשנת 2019 החלה בנייה של כ-300 יחידות דיור בדרום היישוב, יישומה של הבטחה של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לבנייה ביישוב.
שכונת האולפנה
בסמוך ליישוב, מחוץ לתחום השיפוט שלו, נבנתה שכונה בשם "גבעת האולפנה", בה נבנו בניינים (חמישה מתוך ארבע עשר) על חלקות הרשומות בטאבו על שם שני פלסטינים תושבי הכפר דורא אל קרע הסמוך, שלא נכללו במסגרת צו התפיסה הצבאי. בשל כך נמצאה השכונה בשנת 2012 במרכזה של סערה פוליטית ומשפטית, לאחר שהמדינה ביקשה לחזור בה מהתחייבותה, שקיבלה מעמד של פסק דין, להרוס חמישה בתים, ולפתוח מחדש את הדיון. לפי הוראת בג"ץ היה צריך להרוס את המבנים עד 1 ביולי 2012. במערכת הפוליטית חיפשו פתרון שיאפשר להימנע מההריסה, אך הצעת חוק ההסדרה, שנועד למנוע את הפינוי, נדחתה על ידי מליאת הכנסת.
ב-28 ביוני 2012 הסתיים פינוי המשפחות שגרו בשכונה לקרוונים זמניים שניתנו להן בבסיס הצבאי שעל יד בית אל. התושבים נשארו שלוש שנים בקרוונים הזמניים שניתנו להן.
בית אל כיום
כמחצית מן התושבים עובדים בתחומי היישוב בחינוך, שירותים, מסחר ותעשייה והשאר עובדים בירושלים ובערים אחרות.
במקום קיימים מוסדות לימוד רבים, החל מגני ילדים, בתי ספר יסודיים לבנים ובנות, תלמוד תורה, ארבעה בתי ספר תיכוניים נפרדים לבנים ולבנות (אולפנת רעיה, אולפנת בית אל, ישיבת בני צבי, וישיבה תיכונית מטה בנימין), מכינה קדם צבאית וכלה בישיבה גבוהה. בנוסף נמצאים בבית אל ספרייה, מתנ"ס, מרכז תעסוקה, סניפים של תנועות הנוער בני עקיבא, אריאל ועוז, מועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים – נח"ל, מועדון גיל הזהב ופינת חי. מבחינת מסגרות לילדים, בבית-אל יש 4 מעונות יום, 17 גני ילדים כולל 3 גני חינוך מיוחד, 2 בתי ספר יסודיים ממלכתי דתי וכאמור 4 בתי ספר על-יסודיים.
על פי מחלקת התיירות של המועצה, עשרות אלפי תיירים מישראל ומן העולם ביקרו בבית אל מיום הקמת המועצה.
אקלים
אוכלוסייה
מאחזים סמוכים
גבעת אסף – הוקם בשנת 2001 כ-4 קילומטרים דרומית לבית אל ונחשב חלק ממועצה אזורית מטה בנימין.
עוז ציון – הוקמה בשנת 2011, ומרחקה מבית אל דומה למרחקה של נקודת ההתיישבות גבעת אסף.
קישורים חיצוניים
בית אל באתר מועצת יש"ע
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1977
קטגוריה:יישובים דתיים ביהודה ושומרון
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות | 2024-09-30T19:04:44 |
בית אריה-עופרים | שמאל|ממוזער|250px|עופרים
בֵּית אַרְיֵה-עוֹפָרִים (עָפָרִים) היא התנחלות, יישוב קהילתי ומועצה מקומית השוכנת בדרום-מערב השומרון, כשמונה ק"מ מזרחית לאלעד, בגובה של כ-300 מטר, על כביש 465. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1989.
אופי היישוב
היישוב משתרע על פני 2,890 דונמים. ביישוב שוכנים מספר אתרים ארכאולוגיים ואתרי טיפוס מצוקים של החברה להגנת הטבע. ביישוב מוסדות לימוד החל מגני ילדים ועד חטיבת ביניים וכן בתי כנסת, מרכזי ספורט, גן פסלים וטיילת, מרכז יום לקשיש, מרפאה ובריכה. ראש המועצה הוא שרון אלפסי.
היסטוריה
בית אריה
היישוב הוקם בשנת 1981 על ידי תנועת החרות ואנשי בית"ר, אשר השתייכו לגרעין "לבונה", בן 60 משפחות, רובם עובדי התעשייה האווירית. בראש המקימים עמדו ויקטור סמדר, יוסי משיח ויעקב נורודצקי. טקס הנחת אבן הפינה ליישוב נערך ב-17 ביולי 1981 בנוכחות ראש הממשלה מנחם בגין.
היישוב נקרא על שמו של אריה בן-אליעזר, שהיה מלוחמי האצ"ל ומאנשי תנועת החרות.
סמל היישוב הוא פרח הדרדר הכחול, ובהתאם, פרח הדרדר מופיע גם בסמל מוסדות נוספים ביישוב, כגון בית הספר ע"ש יהושע גן.
היישוב הוקם בחלקו על קרקע שהופקעה מהכפר הסמוך א-לובן אל-ע'רבי, וחלקו על קרקע שהוכרזה אדמת מדינה.
מספר אישים השתתפו בהקמת היישוב, ביניהם אריאל שרון. שרון נהג לקחת אורחים מחו"ל, בהם ג'ורג' בוש, לבית אריה ולהראות להם את מסלולי נמל התעופה בן-גוריון שלמרגלות היישוב. זאת במטרה להמחיש את הצורך האסטרטגי, לדבריו, בשליטה באזור זה.
עופרים
עופרים הוא יישוב קהילתי, השייך מאז שנת 2004 למועצה המקומית בית אריה ושוכן בדרומה. השם "עופרים" נבחר ליישוב לאור זה שמקימיו ראו כי הגבעה עליו הוקם שימשה כמקום מרבצם של צבאים רבים.
התוכנית להקמת היישוב, עלתה לראשונה לאישור בוועדת השרים להתיישבות בסוף 1982. היישוב הוקם ביוזמה פרטית על ידי משקיעים שרכשו חטיבת קרקע במקום, וביולי 1983 החלו בשיווק הפרויקט.
התוכנית אושרה סופית על יד ועדת השרים ב-14 בנובמבר 1983 וגרעין המייסדים שתוכנן להתיישב במקום היה מקרב עובדי בזק וחברת החשמל, אך היזמים לא הצליחו לגייס את ההון הדרוש להקמת היישוב והפרויקט בוטל.
ממוזער|250x250 פיקסלים|הכניסה לעופרים
רק באוגוסט 1989 עלו ראשוני המתיישבים לקרקע. עיקר התושבים הראשונים היו עולים לשעבר מברית המועצות, שעברו הכשרה בת שנה כגרעין ביישוב ניל"י הסמוך במטרה ללמוד כיצד להקים יישוב ולארגן את מוסדותיו. בשנת 1990, עקב מצוקת הדיור שנוצרה עם גל העלייה מברית המועצות, הוקם אתר קרוואנים על הגבעה בה שוכן היישוב כיום ואוכלס בעולים חדשים. בשנת 1993 עזבו העולים את הקרוואנים ובשנת 1995 החלה תנועת "אמנה" בבנית בתי קבע בעופרים ללא תוכנית מתאר מקומית מאושרת, רק בשנת 2015 אישרה בדיעבד מועצת התכנון העליונה את תוכנית המתאר.
טרם הועבר היישוב מרשות המועצה אזורית מטה בנימין לבית אריה בשנת 2004, גרו בעופרים כ-260 משפחות.
לאחר האיחוד
בשנת 2004 אוחדו היישובים הסמוכים עופרים ובית אריה. גדר ההפרדה שנבנתה באזור הייתה אמורה לכלול את היישוב ממערב לגדר, אך בין היישוב לשטח ישראל ישנם שלושה כפרים פלסטינים, הדבר לא התאפשר והוא נותר מחוץ לתוואי, זאת בניגוד להבטחתו של ראש הממשלה, אריאל שרון. כפשרה הוצע לגדר במעין מובלעת את בית אריה-עופרים בנפרד. בנובמבר 2005 טען תושב שערך "משאל גלויות וולונטרי", כי מתוצאות המשאל עלה שהתושבים התנגדו בתוקף לרעיון המובלעת, ואף הצהירו באופן סמלי כי אם ייושם רעיון זה, יעדיפו להעביר את היישוב למיקום אחר.
בעופרים מוקמת הרחבה קהילתית, שכונת גופנא, המונה 80 יח"ד.
בשנת 2018 קידם מנכ"ל המועצה יוסי דרדיגר ביחד עם משרד השיכון תכנון של כ-10,000 יחידות דיור חדשות בטווח שבין היישוב עופרים לבית אריה. המשמעות היא שבסיום האכלוס היישוב בית אריה ימנה מעל ל-30,000 תושבים.
אוכלוסייה
בשנת 2010 התגוררו ביישוב כ-1,300 משפחות.
ב-2018 גרו 5,230 תושבים בבית אריה.
מזכירי היישוב (טרם ההכרזה כמועצה מקומית)
יהושע גן - המזכיר הראשון של היישוב, נהרג במלחמת שלום הגליל ועל שמו נקרא בית הספר של המועצה- "בית הספר על שם יהושע גן"
ראשי המועצה
דני יצחקי
חיים יודלביץ'
ישראל חרוש
מרק אסיה
אבי נעים (2004-2018)
יהודה אלבוים (2018-2024)
שרון אלפסי (מכהן מ-2024)
לקריאה נוספת
חגי הוברמן, כנגד כל הסיכויים - 40 שנות התיישבות ביש"ע, הוצאת ספריית נצרים, 2008
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:גוש מערבא
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:משקי חרות בית"ר
קטגוריה:השומרון: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1981 | 2024-10-10T13:31:08 |
בית ג'ן | בֵּית גַ'ן (בערבית: بيت جن) היא מועצה מקומית בהרי הגליל העליון, אשר כלל תושביה הם דרוזים. ממוקמת כ-5 קילומטרים דרומית מערבית להר מירון, בלב שמורת הרי מירון. גובהו הממוצע 898 מטר ובשכונות הגבוהות והמיושבות הגובה מגיע עד 1,040 מטר מעל פני הים. בשנת 1964 הוכרז היישוב כמועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. שטח השיפוט שלה הוא 5,079 דונם.
שם היישוב
ממוזער|250px|בית ג'אן - מראה כללי
שמו של היישוב נובע ככל הנראה מהגנים הרבים שננטעו בו. על-פי החוקר הצרפתי בן המאה ה-19 ויקטור גרן, הכפר נודע בימי הביניים בשם בתגן, וייתכן ששמו העברי בעת העתיקה היה בית-גנים.
סברה נוספת גורסת כי במקום ישבה בעבר העיר בית דגון, אם כי הדעות חלוקות האם העיר שכנה במקום זה או בקרבת בית דגן, סמוך לראשון לציון.
גאוגרפיה
היישוב משתרע על כמה רכסים, הגבוהים שבהם על הר צפריר (1047 מטר מעל פני הים) והר הארי (ג'בל חיידר 1048 מטר מעל פני הים), שעל פסגתו, נמצא אתר המוקדש לבהא אלדין, אחד מחמשת נביאי הדת הדרוזית. בקיץ מזג האוויר נעים ואף קריר בלילות, בחורף קר מאוד וגשום ושלג יורד מדי שנה לפחות פעם אחת.
היסטוריה
במקום הייתה התיישבות מאז תקופת הבית השני, אך הכפר עצמו הוקם במאה ה-18 על ידי דרוזים שהגיעו מלבנון, וידוע כי במאה ה-19 ישבו בו גם יהודים. משפחה יהודית שייצרה גבינות בכפר ב-1936 היא העדות האחרונה על יהודים בכפר.
בסוף המאה ה-19 ביקר בכפר המטייל והחוקר הצרפתי ויקטור גרן וכתב: .
לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שערכו רשויות המנדט נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-1,640 נפשות ושטחו השתרע על פני 43,550 דונמים (מתוכם 17,956 דונמים של שטחים ציבוריים). האומדן כלל גם את האוכלוסייה והשטח של הכפר הסמוך עין אל-אסד. בשנת 1955 נחנך כביש גישה לכפר מכביש 864.
ב-14 ביולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה נפגע היישוב מרקטה שנורתה מלבנון.
בבית ג'ן בית ספר תיכון אחד, המצטיין בהישגיו. ב-2018 עמד שיעור הזכאים לבגרות ביישוב על 99%, הגבוה בישראל, ושיעור הנשירה של תלמידים על 0.6%.
בבית ג'ן נמצא מפעל הקוסמטיקה של ד"ר דבור, החברה חברת דרמו־קוסמטיקה בבעלות זיאד דבור, מפתחת ומייצרת קוסמטיקה טבעית וטיפולית, על בסיס צמחי מרפא הגדלים בגינה ענקית, ומעסיקה נשים בלבד.
אוכלוסייה
בעקבות מהפכה שהוביל מנהל בית הספר בכפר עלי סלאלחה, בשנת 2013 הוכרזה בית ג'ן במקום השלישי לזכאות לבגרות עם 85.46 אחוזים. בשנת 2013 שבר בית הספר תיכון מקיף בית ג'ן שיא לאומי עם 100 אחוזי זכאות לבגרות. בשנת 2014 הוכרזה בית ג'ן במקום הראשון לזכאות לבגרות עם 94.3%, לאחר שעקפה בנתונים את כפר יאיר ומועצה אזורית חוף השרון.
התושבים מתפרנסים בעיקר משירות בזרועות הביטחון וגם מתיירות.
ביישוב מתגוררים שישה חברי הכנסת לשעבר: מג'לי והבה מסיעת קדימה, סעיד נפאע מסיעת בל"ד (בעבר ראש המועצה), אסעד אסעד מהליכוד, סאלח סעד מהמחנה הציוני (מטעם מפלגת העבודה), מוחמד נפאע מסיעת חד"ש ואיש החינוך עלי סלאלחה ממרצ.
סמל המועצה
סמל המועצה המקומית נבחר בשנת 1964 עם כינון המועצה הראשונה על פי החלטת מליאת המועצה. הסמל כולל את האלמנטים הבאים:
ענבי גפן: הגידול החקלאי הראשי בכפר ורוב אדמות הכפר היו נטועות בכרמים.
הצבעים ירוק, אדום, צהוב, כחול ולבן: אלה הם צבעי דגל העדה הדרוזית, שכל תושבי הכפר נמנים עליה.
הרים: ההרים בצבע צהוב מסמלים את הנוף ההררי בו שוכן הכפר. הכפר משתרע על שבעה רכסים.
דובדבנים: פרי הדובדבן התווסף לאחר שהחלו לנטוע דובדבנים באדמות הכפר.
ראו גם
ממוזער|בית ג'אן בשנת 1964בית הקברות הצבאי בבית ג'ן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים דרוזיים בישראל
קטגוריה:הגליל העליון: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים ערביים המשמרים שם עברי | 2024-09-09T17:17:58 |
בית דגן | בֵּית דָּגָן היא מועצה מקומית במחוז המרכז בישראל הסמוכה מצפון לראשון לציון, וקרויה על שם עיר מקראית ותלמודית בשם זה. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1953.
בבית דגן יש כמה גני שעשועים גדולים, מתנ"ס פעיל, בריכת שחייה הפעילה בחודשי הקיץ, מגרשי ספורט, ספרייה, שני בתי ספר (דתי וחילוני) בית ספר שדות, ובית ספר רמב"ם. ושתי תנועות נוער פעילות (תנועת הצופים ובני עקיבא).
בראש מועצת בית-דגן עמד מאז 1984 ועד 2012 אלי דדון. עם פרישתו מהמועצה, מילא את מקומו עו"ד זוהר מדר ומאז הבחירות המוניציפליות שהתקיימו בסוף שנת 2013 עומד בראשה רו"ח רחמים תנעמי. בבחירות המוניציפליות שהתקיימו באוקטובר 2018, נבחר אלי דדון לראשות המועצה פעם נוספת, לאחר 6 שנים שלא היה בתפקיד.
היסטוריה
בית דגן נזכרת לראשונה בתנ"ך בספר יהושע בתיאור ערי השפלה, בגרסה "בית דגון", כשמו של האל הפלשתי דגון: .
במנסרת סנחריב, המתארת את מסע סנחריב בלבנט, מוזכרת בית דגן (bīt-dagana) יחד עם בני ברק, יפו ואזור כאחת מערי צדקא מלך אשקלון שכבש סנחריב. וכן ב־
בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד התקיימה בית דגן כיישוב יהודי. בתוספתא נזכרת הקפדה יתרה על דיני טומאה וטהרה מצד תושבי המקום: . בית דגן נזכרת גם באונומסטיקון של אוסביוס ובמפת מידבא כעיירה השוכנת בין יפו ולוד.
בעת המודרנית שכן במקום הכפר הערבי בית דג'אן, שתושביו נטשוהו במלחמת העצמאות. על אדמותיו הוקם היישוב היהודי בית דגן, שבמשך שנים רבות היה מוכר כבית דגון. המתיישבים הראשונים הגיעו כבר בחודש מאי 1948 מבולגריה, רומניה, מצרים, טורקיה ופולין. חלקם הגיעו היישר מן האונייה ואחרים הגיעו במהלך אותה שנה ממעברות פרדס חנה ובאר יעקב. במהלך שנת 1949 הגיעו לבית דגן מתיישבים ממוצא תימני, חלקם עולים חדשים וחלקם תושבים מאזור ירושלים שביקשו למצוא אזור שקט יותר מאזורי החיכוך עם הירדנים. החל בשנת 1956 החלו להגיע לבית דגן עולים ממרוקו. רוב האדמות שהיו שייכות לכפר הערבי נלקחו משטח השיפוט של בית דגן וניתנו ליישובים השכנים, דבר שהקשה על התפתחותו התקינה של היישוב. בשנים הראשונות נעשה ניסיון שהמתיישבים יקימו משקי עזר חקלאיים, ניסיון שלא צלח. במשך שנים רבות הוזנח היישוב על ידי הרשויות, עד אשר בשנת 1979 הוכנה תוכנית מתאר אשר קבעה את מגמות הפיתוח של היישוב. מאז ועד היום נבנו שכונות חדשות, הוקמו מבני ציבור חדשים, ושודרגו הישנים. את תוכנית המתאר ואת מבני הציבור תכנן האדריכל אלי שפיר. היישוב בית דגן הפך ליישוב פורח, אטרקטיבי במרכז הארץ, ובו אוכלוסייה מגוונת.
מקומות
ביישוב המשרד הראשי של חברת אגד הנקרא "בית אגד". בנוסף לכך, התקיימה ביישוב מצודת טיגארט שכיום משמשת את מטה אגף התנועה הארצי של משטרת ישראל.
ביישוב ישנו גם בית עלמין בשם "בית עלמין בית דגן".
אוכלוסייה
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
ערים תאומות
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
תחקיר ששודר על ראש המועצה לשעבר זוהר מדר בכאן 11
מיכאל יעקובסון: סקירה על עברו של בית דגן בליווי תמונות באתר 'חלון אחורי', 3/2010.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1948 | 2024-09-22T19:08:32 |
בני עיש | REDIRECT בני עי"ש | 2006-03-31T16:42:50 |
בנימינה-גבעת עדה | בִּנְיָמִינָה-גִּבְעַת עָדָה היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל. המועצה המקומית נוצרה בשנת 2003 מאיחוד המועצות המקומיות בנימינה וגבעת עדה לרשות אחת.
בנימינה
נוסדה כמושבה "בנימינה" על-שם תחנת הרכבת "בנימינה" שנקראה כך על-שם הברון אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד עוד בטרם הוקמה המושבה (זהו אחד המקרים היחידים בארץ שבו יישוב נקרא בשמה של תחנת רכבת, יישוב נוסף הוא עפולה). המושבה נוסדה בידי בנים של עולי העלייה הראשונה שהתיישבו בה ב־1922, רובם מבני המושבה הסמוכה זכרון יעקב. לאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרפו קבוצות רבות למקום והוא גדל במהירות. בתחילה התבססה כלכלת המושבה על חקלאות, אך כיום חלק גדול מתושביה עובדים בגוש דן ומנצלים את הרכבת שמחברת אותה לשם.
עם בני המושבה הידועים נמנים ראש ממשלת ישראל ה-12, אהוד אולמרט, השר לשעבר זאב בוים (קדימה), שלמה גרבץ וכן הפזמונאי אהוד מנור, שאף הנציח את המושבה בשיריו. כיום מתגוררים בה אמנים רבים בהם הזמר דורי בן זאב, השחקן ליאור כלפון וגם שחקן הכדורגל בן שהר ממכבי חיפה ובעבר גם מאור בוזגלו.
הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1950.
גבעת עדה
גבעת עדה נוסדה כמושבה ב-1903 ונקראה על שם אדלהייד (עדה) רוטשילד, אשתו של הברון אברהם בנימין אדמונד דה רוטשילד. המושבה הוקמה על ידי שמונה משפחות, בעיקר בני זכרון יעקב. כלכלת המושבה התבססה בעיקר על חקלאות, כאשר לענבי היין היה חלק נכבד בה.
גבעת עדה ממוקמת כ-5 ק"מ מזרחית לבנימינה.
הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949.
איחוד המועצות המקומיות
שתי המועצות המקומיות, בנימינה וגבעת עדה, אוחדו לרשות אחת במסגרת יוזמה של משרד הפנים בדבר איחוד רשויות מקומיות בארץ. האיחוד נעשה בשנת 2003 במסגרת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל. מלכתחילה הייתה כוונה לאחד לכלל רשות אחת את שלושת היישובים: זכרון יעקב, בנימינה, וגבעת עדה. לבסוף הוחלט בכנסת ביום 31 ביולי 2003 על איחוד בנימינה וגבעת עדה בלבד.
אוכלוסייה
ערים תאומות
ראשי המועצה
מועצת בנימינה
המועצה המקומית בנימינה קיבלה את מעמדה הרשמי בכ"ו סיוון תש"י, ב-11 ביוני 1950, כאשר ראשי השלטון הישראלי נכחו בטקס, ושר הפנים דאז משה שפירא הכריז על הקמת המועצה המקומית בנימינה.
שםתקופההערותתמונהמרדכי אלון (פייקוביץ')1950–1965בתקופת כהונתו הוכרזה בנימינה כמועצה מקומיתאברהם מגלי1965–1974משה לאואר1974–1983מוטי קירמאיר1983–1998אריה זיתוני1998–2008בשנת 2003 אוחדו הרשויות המקומיות בנימינה וגבעת עדה150px|לא ממוסגר|מרכז
מועצת גבעת עדה
שםתקופההערותתמונהאברהם אבא (אבא'לה) תשבי1949–1955כיהן כיו"ר ועד המושבה לפני קום המדינה ובתקופתו הוכרזה גבעת עדה כמועצה מקומית. נפטר ב-1983.אהרן גבע (איצקוביץ)1955–1974נפטר ב-1976.יעקב דורון1974–1989נפטר ב-2010ממוזער|200pxעמינדב (עמי) ארגוב1989–2003
המועצה המאוחדת בנימינה-גבעת עדה
שםתקופההערותתמונהאריה זיתוני1998–2008בשנת 2003 אוחדו הרשויות המקומיות בנימינה וגבעת עדהאורי דיסטניק2008–2013פנחס זוארץ2013–2017נפטר במהלך הכהונה ב-15 באפריל 2017איתי ויסברג2017–2024גיל חנניה31 במרץ 2024 ואילךראש המועצה המכהן
לקריאה נוספת
עבר הדני, בנימינה הכפר על שם הנדיב הידוע תרפ"ב-תשי"ג, מהדורה ראשונה – "דפוס המרכז", תל אביב מהדורה שנייה – "דפוס ניידט בע"מ", תל אביב: הוצאת המועצה המקומית בנימינה
יעקב דורון, נתיבות חיי – מאל-גדס שבתימן לראשות המועצה בגבעת-עדה, נדפס "סדר-צלם" תל אביב, הוצאת מערכת קיבוץ דליה 2002
קישורים חיצוניים
הקמת המושבה בנימינה, מתוך הספרייה הווירטואלית של מטח
תוכנית אב ומתאר למועצה מקומית בנימינה-גבעת-עדה,2007
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1903
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:יישובים ע"ש בני משפחת רוטשילד
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה
קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל | 2024-10-14T22:29:41 |
בסמ"ה | בַּסְמָ"ה היא מועצה מקומית, באזור נחל עירון במחוז חיפה בישראל.
המועצה נוצרה מאיחודם של היישובים ערביים ברטעה, עין אל-סהלה ומועאוויה, בשנת 1995. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996, בעלת שטח שיפוט של 1,700 דונם.
נתונים סטטיסטיים
קישורים חיצוניים
מרכז|ממוזער|590px|מבט ממערב על בסמ"ה, עם הבתים המערביים של ברטעה על הגבעה מימין, בתי אום אל קוטוף על הגבעה משמאל וקציר על הגבעה הרחוקה בצד שמאל
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1995
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה
קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל | 2024-01-29T20:56:32 |
רעידות אדמה | שמאל|ממוזער|450px|גרף של רעידות האדמה העוצמתיות ביותר בשנים 1906–2005 על פי סולם מגניטודה לפי מומנט
רעידת אדמה (או רעש) היא תופעת טבע גאולוגית, המתרחשת לרוב בקרבת החיבורים שבין הלוחות הטקטוניים, והקשורה לתאוריית טקטוניקת הלוחותBolt, B.A., 1999. Earthquakes. F&C, p.10. בעת רעידת אדמה רועדים פני הקרקע במשך זמן קצר. תופעות אופייניות של רעידת אדמה חזקה (דרגה 6 ומעלה בסולם מגניטודה לפי מומנט), הן התמוטטות מבנים וגשרים, ולעיתים גלי ים עזים הקרויים "צונאמי" (כשמוקד הרעידה בקרקעית הים ובעל מכניזם אנכי של ההעתק עליו מתרחשת התזוזה היחסית). בדרך כלל לאחר רעידת אדמה, ישנן רעידות עוקבות נוספות.
עוצמת השפעתן של רעידות האדמה מוערכת על פי "סולם מרקאלי" וסולמות עוצמה סייסמית דומים. באמצעות סולמות אלה מעריכים את עוצמת הרעש על פי תוצאות ההרס על תשתיות, מבנים וכדומה. מכאן שהעוצמה היא ערך שמשתנה ממקום למקום, על פי חומרת האפקטים הסייסמיים שנצפו בו.
סולם ריכטר לעומתו, מודד את גודל רעידת האדמה, שהיא כמות האנרגיה שהשתחררה במוקד. הסולם נכנס לשימוש רק בשנת 1935. לכן, כל הנתונים על גודלי רעידות האדמה לפני 1935 הם רק ההערכה. גודל הוא תרגום לעברית של המילה הלועזית מגניטודה (magnitude). סולם ריכטר מודד את גודל הרעידה על פי גודל המשרעת המקסימלית שנקלטה בסייסמוגרפים שבתחנות הסייסמוגרפית הפזורות לעשרות אלפיהן ברחבי העולם. הסולם משמש היום לקביעת גודלן של רעידות אדמה מקומיות, ואילו רעידות אדמה מעל גודל של 3.5 נמדדות בסולמות מגניטודה, דוגמת סולם מגניטודה לפי מומנט.
רעידות אדמה בולטות
+
רעידות אדמה בולטות בהיסטוריה המתועדת תאריך מקום הרוגים מגניטודה הערות 464 לפנה"ס ספרטה, יוון לא ידוע לא ידוע הובילה להתקוממותם של ההלוטים שקיבלה את השם המלחמה המסנית השלישית 226 לפנה"ס רודוס, יוון לא ידוע לא ידוע הרסה את הקולוסוס מרודוס ואת העיר קמריוס19 מאי 363בקעת הירדן באזור יריחולא ידועמעל 7הפסיקה עבודות הקמת המקדש על ידי יוליאנוס קיסר בהר הבית 20 במאי 526 אנטיוכיה, סוריה 250,000 לא ידוע —749עמק הירדןרבים מאדמעל 7נחשבת לרעידת האדמה הגדולה וההרסנית ביותר באזור ארץ ישראל 856 קורינת, יוון 45,000 לא ידוע — 11 באוקטובר 1138 רעידת האדמה בחלב, חלב, סוריה 230,000 לא ידוע רעידת האדמה השלישית הקטלנית ביותר בהיסטוריה 1268 קיליקיה, אסיה הקטנה 60,000 לא ידוע — 27 בספטמבר 1290 צ'יהילי, סין 100,000 לא ידוע — 23 בינואר 1556 רעידת האדמה בשאאנשי, שאאנשי ו גאנסו, סין 830,000 8.0 רעידת האדמה ההרסנית והקטלנית ביותר בהיסטוריה 23 בנובמבר 1667 קאקסו ושמאקה, איטליה 80,000 לא ידוע — 7 ביוני 1692 פורט רויאל, ג'מייקה 2,000 לא ידוע השמידה והטביעה את מרבית פורט רויאל 11 בינואר 1693 קאטאניה, איטליה 60,000 לא ידוע — 30 בדצמבר 1730 הוקאידו, יפן 137,000 לא ידוע — 11 באוקטובר 1737 כלכותה, הודו 300,000 לא ידוע — 1 בנובמבר 1755 רעידת האדמה בליסבון, פורטוגל 60,000 8.0 — 26 באוקטובר 1802 מחוז ורנצ'אה נסיכות מולדובה 600 7.9 — 16 בדצמבר 1811 - 7 בפברואר 1812 העתק ניו מדריד ליד ניו מדריד, מיזורי, ארצות הברית מאות 8.0 סדרת רעידות על פני התקופה. נהר המיסיסיפי הוסט ממסלולו כתוצאה מסדרת הרעידות. 5 בספטמבר 1822 אצ'יקו, יפן 30,000 לא ידוע — 23 בינואר 1855 וולינגטון, ניו זילנד 1 8.2 — 9 בינואר 1857 פורט טייון, קליפורניה, ארצות הברית 1 7.9 — 13 באוגוסט 1868 - 15 באוגוסט 1868 אקוודור ופרו 40,000 לא ידוע — 26 במרץ 1872 לון פיין, קליפורניה, ארצות הברית 27 7.6 — 23 בפברואר 1887 הריביירה הצרפתית 2,000 לא ידוע — 4 באפריל 1905 קנגרה, הודו 370,000 לא ידוע — 18 באפריל 1906 רעידת האדמה בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית 3,000 7.9 — 27 בדצמבר 1908 מסינה, איטליה 86,926 7.5 — 16 בדצמבר 1920 גאנסו, סין 100,000 8.6 — 1 בספטמבר 1923 טוקיו/יוקוהמה, יפן 100,000 8.3 — 22 במאי 1927 נאן-שאן, סין 200,000 8.3 —11 יולי 1927צפון ים המלח2856.253 בפברואר 1931נפיר, ניו זילנד 258 7.9 —26 בדצמבר 1932קאנשו, סין 70,000 7.6 —31 במאי 1935קאוטו, הודו 50,000 7.5 —10 בנובמבר 1940הרי ורנצ'אה, רומניה 1,000 7.4 —6 באוקטובר 1948אשגאבט, טורקמניסטן 110,000 7.3 2/3 מאוכלוסיית העיר נספו1949אקוודור 6,000 לא ידוע —4 בנובמבר 1952קמצ'טקה, רוסיה לא ידוע 9.0 —12 באוגוסט 1953קפלוניה, יוון 476 7.3 הרסה את רוב האי10 ביולי 1958אלסקה פנהנדלן, אלסקה 5 7.9 מפולת האדמה שנוצרה כתוצאה מן הרעידה יצרה את גל המים הגדול ביותר הידוע בהיסטוריה במפרץ ליטויה, אלסקה.29 בפברואר 1960רעידת אדמה באגאדיר, מרוקו 15,000 6.7 כמעט השמידה לחלוטין את אגדיר22 במאי 1960רעידת האדמה בוואלדיביה, צ'ילה 3,000 9.5 רעידת האדמה החזקה ביותר שתועדה. גררה אבדות בהוואי וביפן.26 ביולי 1963סקופיה, יוגוסלביה1,0706.1הרס רב ברחבי העיר. נזקים קשים לתשתיות ובניינים. המרכז הישן נהרס לחלוטין27 במרץ 1964רעידת האדמה של יום שישי הטוב (1964) באנקורג', אלסקה, ארצות הברית 131 9.2 —31 במאי 1970 צפון פרו כמעט 80,000 7.923 בדצמבר 1972מנגואה, ניקרגואה 10,000 לא ידוע העיר כמעט הושמדה לחלוטין.28 ביולי 1976רעידת האדמה בטאנגשאן, חביי, סין 400,000 8.2 המספרים הלא רשמיים טוענים לכ- 750 אלף אישYong, C., Tsoi, K., L., Feibi, C., Zhenhuan, G., Qijia, Z., Zhangli, C. (eds.), 1988. The Great Tangshan Earthquake of 1976 - An Anatomy of Disaster. Pergamon Press, 153 p.4 במרץ 1977הרי ורנצ'אה, רומניה 1,578 7.2 —23 בנובמבר 1980 דרום איטליה 4,800 לא ידוע —19 בספטמבר 1985מקסיקו סיטי, מקסיקו 10,000 8.1 נחשב לאסון הגדול ביותר עד היום במקסיקו סיטי.10 באוקטובר 1986סן סלוודור, אל סלוודור 1,500 7.5 —7 בדצמבר 1988 צפון-מערב ארמניה 25,000 6.9 —17 באוקטובר 1989לומה פריאטה, סנטה קרוז קליפורניה 63 7.1 גרמה להתמוטט גשר על כביש מהיר ולנזק לגשר המפרץ בסן פרנסיסקו.20 ביוני 1990 צפון מערב איראן 50,000 7.7 —16 ביולי 1990הפיליפינים 1,600 7.7 —29 בספטמבר 1993מהארשטרה, הודו 9,748 6.4 —17 בינואר 1995קובה, אוסקה, וקיוטו, יפן 5,477 7.2 —28 במאי 1995נפטגורס, רוסיה 2,000 7.6 הרגה שני שלישים מאוכלוסיית העיירה10 במאי 1997 - 11 במאי 1997 צפון איראן 4,000 7.5 —4 בפברואר 1998 - 8 בפברואר 1998טאקהר, אפגניסטן 2,323 6.1 —30 במאי 1998אפגניסטן 4,700 6.9 —17 באוגוסט 1999רעידת האדמה באיזמיט שבטורקיה 15,000 7.4 —20 בספטמבר 1999רעידת האדמה בג'יג'י שבטאיוואן 2,474 7.4 —13 בינואר 2001אל סלוודור 5,000 7.7 —26 בינואר 2001גוג'ראט, הודו 20,103 7.7 —23 ביוני 2001 דרום פרו עשרות 7.9 —21 במאי 2003אלג'יריה 2,000 6.8 —25 בספטמבר 2003הוקאידו, יפן לא ידוע 8.0 —26 בדצמבר 2003 בם, דרום מערב איראן 40,000 6.6 רעידת האדמה קברה כ-75% מהעיר26 בדצמבר 2004רעידת האדמה והצונאמי באוקיינוס ההודי (2004) מעל ל-280,000 (על פי הערכות) 9.1 מספר הרוגים בכל מדינה כתוצאה מרעש־האדמה וגל הצונאמי (חלק מההרוגים הם זרים):
אינדונזיה: 220,000
סרי לנקה: 36,000
הודו: 16,000
תאילנד: 8,000
סומליה: 300
בורמה: 36
קניה: 18 באוקטובר 2005רעידת האדמה בקשמיר הגורמת לפגיעות ב - פקיסטן, הודו, ואפגניסטן. 100,000 7.6 מספר הרוגים בכל מדינה כתוצאה מרעש־האדמה:
הודו: כאלף
פקיסטן: מעל 90,000
אפגניסטן: בודדים5 באפריל 2007איי שלמה יותר מ-50 איש 8.1—12 במאי 2008רעידת האדמה בסצ'ואן (2008), אזור העיר צ'נגדו במחוז סצ'ואן שבסין 65,080 7.9 כ-70 אלף בתים נהרסו.29 בספטמבר 2009 סמוך לאיי סמואה, בדרום האוקיינוס השקט כ-150 (לא סופי) 8.3 בעקבות הרעש נוצר צונאמי ששטף את איי סמואה וכמה איים נוספים באוקיינוס השקט30 בספטמבר 2009סומטרה, אינדונזיה לפי אומדן ביניים של האו"ם 1,100 הרוגים ו-2,000 פצועים 7.6 —5 בינואר 2010איי שלמה אין נפגעים 7.2 לאחר מספר שעות התרחשה רעידת אדמה שנייה באי, הפעם בחוזק של 6.8 בסולם מגניטודה לפי מומנט. לא היו נפגעים.12 בינואר 2010רעידת האדמה בהאיטי (2010) מעל ל-230,000 7.0 שמונה ימים אחרי, התרחשה רעידת אדמה משנית בחוזק של 6.1 בסולם מגניטודה לפי מומנט. לא דווח על נזק נוסף.27 בפברואר 2010רעידת האדמה בצ'ילה (2010) 5628.8שעות אחרי רעידת האדמה נרשמו שתי רעידות משנה בגדלים של 6.9 ו-5.5 בסולם מגניטודה לפי מומנט באותו האזור .11 במרץ 2011רעידת האדמה ביפן (2011)15,891 הרוגים, 6,152 פצועים ו2,584 נעדרים 9.0 רעידת האדמה גרמה גם לצונאמי ולפגיעה בכורים גרעיניים.23 באוקטובר 2011 רעידת אדמה בטורקיה לפחות 576 7.2 —25 באפריל 2015רעידת האדמה בנפאל (2015) 9,018 7.9 ערים חרבו, מגדלים קרסו ומפולות שלגים סמוך לאוורסט16 בספטמבר 2015רעידת האדמה בצ'ילה (2015) 14 8.3 —6 בפברואר 2023רעידת האדמה בטורקיה (2023) כ-50,000 7.8 רעידה נוספת באותו היום בעוצמה של 7.5
רעידות האדמה הקטלניות ביותר שתועדו
שם רעידת האדמה תאריך מיקום הרוגים גודל (בסולם מגניטודה לפי מומנט) הערות שאאנשי (1556) 23 בינואר 1556 שאאנשי, סין 830,000 8 - טאנגשאן (1976) 28 ביולי 1976 חביי, סין 400,000 8.2 - גאנסו (1920) 16 בדצמבר 1920 נינגשיה-גאנסו, סין מעל 273,000 8.5 על פי פרסום רשמי של סין7.8 על פי מקורות אחרים - טאנגשאן (1976) 28 ביולי 1976 טאנגשאן, סין 242,419 7.6 ההערכות מתייחסות למעל ל-750,000 הרוגים. האוקיינוס ההודי (2004) 26 בדצמבר 2004 מערבית לסומטרה, אינדונזיה 230,210 9.3-9.1 הערכות של מעל ל-280,000 הרוגים מרעידת האדמה ומהצונאמי האיטי (2010) 12 בינואר 2010 פורט-או-פרנס, האיטי מעל ל-230,000 7.0 - דאמגן (856) 22 בדצמבר 856 דאמגן, איראן 150,000 8.5 (על פי הערכות) - צ'ינגהאי (1927) 22 במאי 1927 צ'ינגהאי, סין 100,000 7.9 -
רעידות האדמה העוצמתיות ביותר שתועדו
שם רעידת האדמה תאריך מיקום הרוגים גודל (לפי סולם מגניטודה לפי מומנט) הערות וואלדיביה (1960) 22 במאי 1960 ואלדיביה, צ'ילה 6,000 9.5 - האוקיינוס ההודי (2004) 26 בדצמבר 2004 מערבית לסומטרה, אינדונזיה 230,210 9.1-9.3 הערכות של מעל ל-280,000 הרוגים מרעידת האדמה ומהצונאמי יום שישי הטוב (1964) 27 במרץ 1964 פרינס ויליאם סאונד, אלסקה, ארצות הברית 131 9.2 - סנדאי (2011) 11 במרץ 2011 סנדאי, יפן 15,891 9.0 רעידת האדמה גרמה גם לצונאמי שפגע בכורים גרעיניים. קמצ'טקה 4 בנובמבר 1952 קמצ'טקה, רוסיה ? 9.0 -
רעידות אדמה בארץ ישראל
שמאל|ממוזער|250px|נזק לבניין מרעידת אדמה בישראל 2011
בשל העובדה שארץ ישראל ממוקמת על מפגש של שני לוחות טקטונים, הקרוי השבר הסורי אפריקני, היא מועדת לרעידות אדמה רבות.
רעידות אדמה רבות התרחשו בזמן העתיק, אחת מוזכרת בספר עמוס בתנ"ך ובעקבותיה נאלץ המלך עוזיה לשפץ את הנזקים שנגרמו לבית המקדש הראשון. רעידה משנת 31 לפנה"ס גבתה כ-30,000 קורבנות בנפש לפי יוסף בן מתתיהו, רעידת אדמה אחרת החריבה את העיר בית שאן בתקופה הערבית הקדומה בשנת 749 לספירה.
רשימת רעידות אדמה בולטות בישראל:
המאה ה-8 לפנה"ס - רעידת אדמה בממלכת יהודה המתועדת בתנ"ך (ספר עמוס א, א).
31 לפנה"ס - רעידת אדמה שמוקדה היה כנראה יריחו. התרחשה בעיצומו של קרב אקטיום, בשנת מלכותו השביעית של הורדוס. נזקים בקומראן ובמצדה, קבר יאסון בירושלים נהרס. לפי יוסף בן מתתיהו נהרגו ביהודה כ-30,000 איש.
33 - רעש אדמה חזק בירושלים, שככל הנראה קשור לאירוע המתואר בברית החדשה, בסמוך למותו של ישו. חוקרים גורסים כי עוצמת הרעש הגיעה ל-8.2 בסולם ריכטר.
129 או 130 - רעידת אדמה חזקה ארעה שנים בודדות לפני מרד בר כוכבא, וגרמה להרס רב המבצרים ברחבי הארץ
363 - רעידת אדמה שהסבה נזקים בכל הארץ. באיגרת של קירילוס הבישוף של ירושלים מופיע רשימת כמויות הנספים בכל עיר בארץ. כמו כן, רעידת אדמה זו הפסיקה את עבודות בניין בית המקדש השלישי שהיו בהוראת יוליאנוס הכופר.
19 באוגוסט 502 - הרס בעכו ובלטרון/ניקופוליס.
9 ביולי 551 - רעש אדמה גדול. אלפי קורבנות בנפש. נזקים חמורים בירושלים, פטרה נהרסת וננטשת.
749 - רעש שביעית: ארמון הישאם ליד יריחו נהרס עם הערים סוסיתא, טבריה, בית שאן, סרטבה וחצור, ג'רש, כפר נחום, פלה, נזקים בירושלים. לפי אחד המקורות נהרגו כ-20,000 איש.
1033–1034 - העיר רמלה נפגעת. נזקים בירושלים וביריחו, צונאמי בעכו.
18 במרץ 1066 - העיר רמלה כמעט נהרסה.
1068 - העיר רמלה נהרסת כליל.
1160 - מנזר יוחנן המטביל ליד יריחו ומנזר אליאס ליד ירושלים נהרסים.
1202 - לפי אחד המקורות שכנראה הגזים מספר ההרוגים בשכם היה 30,000 איש. אחראית לתזוזתו האופקית של חצי מצד עתרת למרחק של 1.6 מטרים.
2 במאי 1212 - הרעש הורגש בין ירדן למצרים. אזור אילת נפגע.
1267 - מי הירדן חדלים לזרום בגלל התמוטטות חוואר הלשון. מבצר נמרוד נפגע.
1456 או 1457 - רעש גדול, שהביא למותם של רבים. בירושלים נהרסו כנסיית הקבר ומסגד עומריה.
מרץ 1481 - רעש חמור ברוב חלקי הארץ.
1546 - רעידת אדמה בשבר הירדן (גשר אדם). צונאמי קשה בים המלח, וצונאמי בטריפולי. נזקים קשים בירושלים, חברון, שכם, רמלה, עזה ודמשק.
30 באוקטובר 1759 - הרעש הורגש ברוב שטחי ארץ ישראל וסוריה. לפי הערכות שונות נהרגו 10,000- 40,000 איש. הרס בצפת, טבריה, סאסא, גוש חלב, עין זיתים סג'רה, עכו ונצרת. תזוזה נוספת במצד עתרת, חציו זז בחצי מ'.
23 במאי 1834 - נזקים בירושלים, בית לחם ובמנזר מר סבא שבמדבר יהודה. גושי אספלט גדולים צפים בים המלח.
1837 - רעידת אדמה שעוצמתה מ-5.75 עד 6.75. אלפי הרוגים. צפת וטבריה נהרסות. סדקים בסלעים, גלים עצומים בכנרת.
1906 - כמעט בו זמנית עם הרעידה באמריקה, רעידת אדמה גורמת להפסקת זרם הירדן ל-24 שעות.
11 ביולי 1927 - רעידת אדמה בעוצמה של 6.25. כ-280 הרוגים וכ-900 פצועים בארץ ישראל ובעבר הירדן. נזקים רבים בישראל וסביבותיה. זו רעידת האדמה ההרסנית היחידה שהתרחשה במאה ה-20רון אבני, 1999. רעידת האדמה של שנת 1927: מחקר מאקרוסייסמי על בסיס מקורות התקופה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, 64 עמ' ועוד נספחים..
17 במרץ 1956 - רעידת אדמה בעוצמה של 5.5, המוקד הוא הרי השוף בלבנון. הרס וקורבנות רבים בלבנון. לא היו הרוגים בישראל.
31 במרץ 1969 - מוקד הרעש בכניסה למפרץ אילת. הרעש הורגש בדרום הארץ ובשקע הירדן, ובמידה קטנה יותר בשאר הארץ. בשל ריחוק הרעש ממוקדי האוכלוסייה לא היו נזקים.
24 באוגוסט 1984 - רעידת אדמה בעוצמה של 5.0 שמוקדה היה סמוך לקיבוץ יגור, גרמה לנזקים בחיפה ובצפון הארץ.
22 בנובמבר 1995 - רעידת אדמה בעוצמה של 6.2 שמוקדה היה ב, כ-150 קילומטר דרומית לאילת. בעיר אילת נפערו סדקים בכבישים ובתים, אך לא נרשמו התמוטטויות מבנים.
11 בפברואר 2004 - רעידת אדמה בעוצמה של 5.1 שמוקדה היה בים המלח. לא היו נפגעים. קרסו חלקים מכמה מבנים, וקריית הממשלה פונתה.
27 ביוני 2015 - רעידת אדמה בעוצמה של 5.2 שמוקדה היה כ-62 קילומטרים דרומית מאילת. רעידת האדמה הורגשה גם בקהיר. לא דווח על נפגעים או קריסת מבנים.
קישורים חיצוניים
רשימת רעידות אדמה, באתר הסקר הגאולוגי של ארצות הברית
הערות שוליים
* | 2024-08-30T13:36:11 |
בסמת טבעון | בַּסְמֶת טַבְּעוּן (בערבית: بسمة طبعون) היא מועצה מקומית בדואית במחוז הצפון שבישראל. נוסד בתור כפר, והוכרז כמועצה מקומית ב-1969. בַּסְמֶה (بسمة) שוכנת בסמוך לשפרעם. נכון ל-2021, כלל תושבי בסמה הם ערבים-מוסלמים.
היסטוריה
ההחלטה על הקמת הכפר נתקבלה בשנת 1963 ומטרתה הקמת יישוב קבע בשביל השבטים ערב אל-סעדיה וערב אל-זבידאת אשר התיישבו באזור הגליל בימי המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י). הכפר נקרא על-שם חורבת בַּסְמֶה שעליה נבנתה, וכמו-כן על-שם טַבְּעוּן כשמה בערבית של קריית טבעון (יישוב יהודי מודרני) הסמוכה לו בצפונה של מדינת ישראל. שם היישוב אושר על ידי ועדת השמות הממשלתית בתחילת שנת 1966.
בשנת 1965 החלה הקמת השכונות, לכל חמוּלה בנפרד, ונבנו שתי שכונות שיצרו את הבסיס ליישוב. בשנת 1968 הוחלט במשרד הפנים על הקמת מועצה מקומית ביישוב, וב-12 בפברואר 1969 הוכרז כמועצה מקומית, בעת שהתגוררו בו כ-700 איש.
בשנת 1992 צורפו ליישוב שלושה שבטים בדואיים נוספים: חִלְף, זְבֵּידַאת, וחַ'וואלֶד ולשם כך נבנו שכונות חדשות. נכון ל-2010 ביישוב ארבע שכונות עיקריות: יסמין, מַשַאיֶח' א-סַעְדִ֫יה, ח'לף, וזבידאת. השכונות מאוכלסות לפי שיוך שבטי ומופרדות אחת מהשנייה, הן מבחינת תשתיות והן מבחינה פיזית, כאשר כל אחת נמצאת על גבעה אחרת ומופרדת בחורש טבעי וגיאיות.
ב-2010 הגיש משרד הפנים תוכנית להרחבת גבולות היישוב לצורך איחוד השכונות והרחבת היישוב.
אוכלוסייה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1965
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-09-06T12:19:55 |
בענה | בֶּ֫עְנֶה (בערבית: البعنة) היא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון בישראל. בענה יושבת בבקעת בית כרם (בקעת שגור), שהוא מבחינה טופוגרפית הגבול בין הגליל העליון לתחתון. שטח השיפוט שלה הוא 6,000 דונם. כ-92.4% מהתושבים בבענה הם ערבים-מוסלמים – לצד כ-7.4% ערבים-נוצרים. היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1976.
היסטוריה
הכפר בענה הוקם בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל על ידי בנים של תושבים נוצרים שישבו בדיר אל-אסד שנקרא בעבר "בענה" ואשר גורשו על ידי סולימאן הראשון.
הכפר מופיע כבר ברישומי המס העותמ'אניים מ-1596, אז היו בכפר 61 בתי-אב, 46 מתוכם מוסלמים.
בשנת 1838 תועד הכפר כבעל אוכלוסייה יוונית-אורתודוקסית.
ויקטור גרן ציין ב-1875 שהכפר נחלק לדרוזים וליוונים-אורתודוקסים ומצא שם מסגד וכנסייה.
לורד הוריישו קיצ'נר ביקר בכפר במסגרת סקר ארץ-ישראל המערבית בשנות ה-70 של המאה ה-19 ותיעד שמצא בו באר ובריכת מים.
במפקד האוכלוסין המנדטורי של 1922 מנתה האוכלוסייה 518 תושבים: 311 נוצרים ו-207 מוסלמים. במפקד האוכלוסין מ-1931 נספרו 651 תושבים, מתוכם 441 מוסלמים.
בתוכנית החלוקה נועד הכפר להיות חלק מן המדינה הערבית, אולם ב-29 באוקטובר 1948, במהלך מבצע חירם, הוא ננטש על ידי כוחותיו של פאוזי אל-קאוקג'י, ב-30 באוקטובר משלחת מאנשי הכפר מסרה את כניעתו לצה"ל, וב-31 באוקטובר נכנסה אליו יחידה של צה"ל. חיילי צה"ל ביצעו הפרדה בין התושבים המקומיים לבין הפליטים שמצאו בו מקלט, וציוו על הפליטים לצעוד לכיוון לבנון.
רבים מן הכפריים נמלטו צפונה, אולם הנותרים הורשו להישאר.
על הכפר הוטל ממשל צבאי עד שנת 1966.
הנוצרים ביישוב מתחלקים למלכיתים ונוצרים יוונים אורתודוקסים.
בשנת 1961 הופקעו חלק מאדמות הכפר לצורך הקמת העיר כרמיאל.
ב-1981 הוקמה על אדמות הכפר שכונה לבדואים מהכפר ראמה.
ב-2003 אוחדה המועצה המקומית הזו עם המועצה המקומית דיר אל-אסד הסמוכה לה מצפון ועם המועצה המקומית מג'ד אל-כרום הסמוכה להן ממערב. כך הוקמה המועצה המקומית שגור, שמאוחר יותר הפכה לעירייה. בנובמבר 2008 אישרה הכנסת חוק המבטל את האיחוד, החל מ-1 בדצמבר 2008, ומשיב את המצב לקדמותו.
אוכלוסייה
בבענה מתגוררים השחקן והבמאי מוחמד בכרי ובנו השחקן סאלח בכרי.
תצורת בענה
היישוב בענה נתן את שמו לתצורה גאולוגית. תצורת בענה היא תצורה בחבורת יהודה שנחשפת ביישוב בענה בפרט ובצפון ומרכז ישראל. התצורה מורכבת מארבעה פרטים:
1. מיזי אחמר: גיר, דולומיט וחוואר.
2. מֶלֶכֶה: גיר דטריטי.
3. גיר עם צור וחלזונות מאובנים.
4. מיזי חילו: גיר.
סלעים מתצורה זו פופולריים לחציבה, וחלק נרחב מהבנייה באבן בירושלים נעשה באמצעותה.
הגאולוג אשר שדמון נתן לתצורה את שמה, והיא מתוארכת לתקופת הטורון הנכלל בתור הקרטיקון העליון. גילה המשוער הוא 88–95 מיליון שנה.
ראו גם
אשכול יישובי בית הכרם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:שגור | 2024-09-25T11:19:11 |
גבעת זאב | גִּבְעַת זְאֵב היא התנחלות הנמצאת צפונית־מערבית לירושלים, הוקמה ב־1977 והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1983. היישוב נמצא דרומית לכביש 443. היישוב נקרא על שם זאב ז'בוטינסקי לכבוד מאה שנה להולדתו.
בשנת 2021 אוכלוסיית היישוב עברה בגודלה את אוכלוסיית אריאל, והיישוב הפך להתנחלות הרביעית בגודלה ביהודה ושומרון עם 21,500 תושבים נכון למרץ 2023.
היסטוריה
בשנת 1886 ביקשו יהודים להקים יישוב בקרבת אתר נבי סמואל. השם שנבחר ליישוב החדש היה 'רמה', בהתייחס למקום קבורתו של שמואל הנביא ולזיהוי שרווח בין היישוב המקראי בנחלת שבט בנימין, רמה לבין אזור נבי סמואל. חברת "נחלת ישראל - רמה" (שהוקמה על ידי ישראל רובינשטיין, יצחק צבי ריבלין ואברהם פראסט) רכשה אדמות באזור והחלה לגייס כספים להקמת יישוב. במשך מספר שנים נעשו כמה ניסיונות להתיישב בפועל על הקרקע שנרכשה, 13 משפחות של יהודים יוצאי תימן הצטרפו לגרעין המתיישבים, על סמך הבטחה שלא קוימה לבנות להם בתים במקום. במרץ 1895 הם עלו על הקרקע וניסו לעסוק בחקלאות, אך עזבו את המקום לאחר מספר שבועות, מאחר שכספי החברה אזלו.
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, רחל ענבר, ממייסדות גוש אמונים, עמדה בראש קבוצה שפעלה באזור נבי סמואל במטרה לרכוש אדמות מערבים (כבר ב-1968 עברה לגור בסביבה, בבית ששכרה בבית חנינא). הקבוצה קיבלה סיוע כספי מח"כ יגאל הורביץ (שהיה גם איש עסקים אמיד והחזיק במחלבות טנא נגה). לטענת הקבוצה הם רכשו 300 דונם ממתווכים ערבים. העסקאות האלה התגלו כמעשי רמיה, כשהמתווכים מכרו אדמות שלא היו שייכות להם, ולעיתים אף מכרו את אותן אדמות לאנשים שונים. בנוסף לכך, מדיניות הממשלה באותה עת אסרה על אנשים פרטיים לרכוש אדמות מעבר לקו הירוק.
בשנת 1977, ארגנה רחל ענבר גרעין של עולים מברית המועצות וישראלים ותיקים להתיישבות במחנה גבעון (מחנה צבאי ירדני נטוש מדרום למיקום הנוכחי של גבעת זאב). הגרעין השתלב במערך הגרעינים של גוש אמונים ונאחז במקום בלא אישור מהממשלה. העלייה הראשונה למקום התבצעה מיד לאחר ה"המהפך" ועליית מנחם בגין לשלטון בקיץ 1977. ב-14 באוקטובר 1979 החליטה הממשלה על הקמת התנחלות בגבעת התול"ר על 150 דונם שהוכרזו כאדמות מדינה, אך ההחלטה לא בוצעה. נעשו ניסיונות התיישבות ללא אישור בדצמבר 1978 ובספטמבר 1980. המתיישבים התפנו מרצונם, לאחר שקיבלו הבטחה בכתב מסגן שר הביטחון, מרדכי ציפורי, שהשטח יועמד לרשותם. ארבעה חודשים אחר כך, לאחר שהשטח עדיין לא הועמד לרשותם, עלו שוב על הקרקע ללא אישור. בדצמבר 1980, הוחלט לקרוא ליישוב באופן רשמי "גבעת זאב" (ולא "קריית גבעון" כפי שנקבע בתחילה). בינואר 1981, התפנו שוב המתיישבים מרצונם, לאחר שנפגשו עם ראש הממשלה מנחם בגין וקיבלו הבטחה שהשטח המאושר ליישוב יגדל. ב-25 ביוני 1981, הונחה אבן הפינה ליישוב.
בשנת 1983 החלה הבנייה במקום ובסוף 1986 התגוררו במקום כ־4,000 תושבים.
בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, החלו בבניית שכונת "אגן האיילות" במערב היישוב. לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, סמוך לפרויקט התרחשו תקריות אלימות, תנועת הקונים פסקה כמעט לחלוטין, ומעט הקונים שהספיקו להתקשר עם חברות הבנייה בחוזי רכישה ביקשו לבטלם. הבנייה במקום הוקפאה עד שנת 2008, כאשר ראש הממשלה, אהוד אולמרט אישר לחדש את הבנייה. השכונה עברה הסבה לטובת הציבור החרדי והציבור הדתי לאומי, לאחר שמעמד הביניים החילוני שעבורו נועדו הדירות לא גילה עניין. כביש הגישה לשכונה מכביש 443, נסלל על אדמות פלסטיניות פרטיות.
ב-26 ביולי 2001 נרצח בפיגוע ירי בכניסה לגבעת זאב רונן לנדאו, תושב היישוב בן 17.
בזמן האינתיפדה השנייה בשנת 2003, החלה הקמת גדר הפרדה באזור, כחלק מעוטף ירושלים.
במהלך גל הטרור הפלסטיני בשנים 2015–2016, אירעו מספר פיגועי דקירה ותקריות של יידוי אבנים סמוך ליישוב.
באוגוסט 2017 וכן ביום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין פורסמו דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו של יוזמתו לחוק 'ירושלים רבתי' לסיפוח גבעת זאב, מעלה אדומים, וביתר, לחברם לירושלים והפיכתם לעיר אחת. אך באוקטובר 2017 ביקש לדחות את קידום החוק.
ב-16 במאי 2021 התרחש אסון בבית כנסת של חסידות קרלין ביישוב. בו נהרגו 3 אזרחים, ו-219 נפצעו.
מחנה גבעון
ההתיישבות התחילה בשנת 1977, בעקבות אישור הממשלה ליישב אזרחים כגרעין התיישבות במחנות צבאיים באיו"ש. המקום היה נחשב כהתנחלות עצמאית, ועם הקמת המועצה אזורית מטה בנימין, נכנס תחת ניהולה
ביולי 1978 קיבלה חברת עמידר הרשאה להשכיר 126 יחידות דיור במחנה. בקיץ 1981 התיישבו במקום המשפחות הראשונות בקראוונים
במקביל, עוד בתחילת 1981 החל משרד השיכון בהכשרת השטח של גבעת זאב להתיישבות. בשנת 1983 קיבלו רוב המשפחות במחנה גבעון מגרשים בגבעת זאב, אולם 24 משפחות שבקשו להתגורר ביישוב קהילתי ולא ביישוב עירוני רגיל, נותרו במקום והיוו את הגרעין להקמת גבעון החדשה.
בשנת 1983, עם יצירת תחום מוניציפלי למועצה מקומית גבעת זאב, נכלל המחנה, וצורף רשמית לגבעת זאב. משרד השיכון התכוון להרוס את המבנים הריקים במחנה גבעון, אולם מועצת גבעת זאב בקשה להקים במקום מפעל תיירותי ולכן המבנים לא נהרסו.
ביולי 1990 פלשו למבנים במחנה 70 מחוסרי דיור מירושלים. כ-30 מהם קיבלו אישור בדיעבד להתגורר במקום. בתחילת 1992 הועברה האחריות למחנה לידי החברה לפיתוח גבעת זאב. בשנת 2011 חודשה ההרשאה של מינהל מקרקעי ישראל למועצת גבעת זאב לניהול המקום ועלו רעיונות לקיים במקום תוכנית של פינוי בינוי.
מורשת בנימין
במקביל להקמת גבעת זאב, החלה חברה פרטית בבנייה על אדמות בדרום מזרח גבעת זאב בבניית שתי שכונות: מורשת בנימין א' ומורשת בנימין ב'. החברה הגישה הצעה לתוכנית מתאר, אולם התוכנית לא קודמה בגלל בעיות בהוכחת הבעלות על האדמות. למרות זאת, הבנייה נמשכה ונבנו במקום מאות יחידות דיור. בסוף שנת 1990 קבעה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, פליאה אלבק, שמכיוון שעברו שמונה שנים מאז הגשת התוכנית והתחלת הבנייה ולא הועלו טענות בעלות על הקרקע, יש מקום לאשר את הבנייה במקום. עם זאת, אלבק הורתה שעל גבי מסמכי היתרי הבנייה יכתב שרשויות התכנון אינן אחראיות לבעלות על המגרשים ושהן לא תישאנה באחריות אם יתברר בעתיד שהמגרש שייך למישהו אחר.
ישנם אזורים בשכונה שטרם הוסדרו ובהיעדר הוכחת בעלות לא ניתן לבנות בהם.
הר שמואל
שכונת הר שמואל ממוקמת כשלושה קילומטר מדרום לגבעת זאב, כחצי קילומטר מערבית לנבי סמואל, ואין לה רצף טריטוריאלי עם גבעת זאב. השכונה מאוכלסת על ידי שתי עמותות: חילונית ודתית, מקור השם בעובדה שהשכונה שוכנת ליד נבי סמואל - המקום בו על פי המסורת נקבר שמואל הנביא. היוזמה להקמת השכונה הייתה של איש עסקים וסוחר קרקעות בשם שמואל עינב, שרכש קרקעות במקום כבר בשנת 1973. בהמשך מכר אותם עינב לחברת "מורשת בנימין לבנייה ומסחר (קרני שומרון) בע"מ", שמכרה מגרשים לכמאתיים מתיישבים ומשקיעים, ביניהם: פיני זהבי, אורי שטנדל וג'רי בית הלוי. בדצמבר 1980 החליטה הממשלה להקים יישוב במקום שרובו בתים פרטיים שייבנו בשיטת "בנה ביתך", אך ראש עיריית ירושלים התנגד לתוכנית בטענה שהקמת היישוב תבוא על חשבון פיתוח שכונות צפון ירושלים. בנוסף התברר שמדובר בקרקע חקלאית ולא ניתן לבנות עליה (ואחר כך, ב-1995, הוכרזה כחלק מגן לאומי שמואל הנביא). ניסיונות לשנות את ייעוד הקרקע, לא צלחו בתחילה. כדי לפתור את בעייתם של רוכשי המגרשים החליטה הממשלה בינואר 1988, להקצות בלי מכרז או הגרלה, מגרשים למי שרכש מגרש במישרין מהחברה בשטח סמוך, באדמות שרכשה חברת הימנותא (חברה בת של הקרן הקיימת לישראל) ממערב לכביש 436. על בסיס פשרה שהציעה המישנה ליועץ־המשפטי לממשלה פליאה אלבק. הוחלט גם שהרוכשים יחויבו בתשלום דמי חכירה מופחתים בגובה 51% מערך הקרקע ובלבד שהמתיישב יתגורר במקום תקופה של 5 שנים לפחות מיום הבנייה. החלק הדתי-חרדי עבר בראשיתו קשיי התפתחות, אולם בשנים שלאחר מכן קיבל תנופת קידום ופיתוח ואכלוסו יצא לפועל. נושא החלפת הקרקעות הגיע לשולחנה של ממשלת ישראל. חברת מורשת בנימין פשטה רגל ומונה לה מפרק, עקב כך חלק מהתשתיות הבסיסיות בשכונה לא הושלמו. בנוסף, הזכויות במגרשים אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין (כנהוג ביהודה ושומרון), אלא ב"חברה המשכנת", שהיא חברת מורשת בנימין.
שכונות
ממוזער|מפת שכונות הדרומיות של גבעת זאב
נווה מנחם (מזרח) - על שם מנחם בגין.
מורשת וקריית יערים (דרום שכונת המכבים) - השם "קריית יערים" מוזכר לראשונה ב: "וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה, הִיא קִרְיַת יְעָרִים".
המכבים (צפון) - השכונה הראשונה שהוקמה ובה שוכן בניין המועצה המקומית, על שם המכבים שפעלו באזור בית חורון, הנמצא בסמוך ליישוב.
יהודה ויהודית (צפון) - שכונה חדשה אשר החלה להתאכלס באוגוסט 2021 ועודנה בבנייה, מאופיינת בבניינים בעלי 11 קומות ובעלת אוכלוסייה מעורבת.
מחנה גבעון (דרום) השם "גבעון" מוזכר לראשונה ביהושע ט, ג: "וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ--וְלָעָי".
הרימון (דרום) - שכונה המתאפיינת בבניינים ובבתים פרטיים, היא קרויה על שם הרחוב היחיד בה ובעלת אוכלוסייה מעורבת, השכונה מוקפת בשטחים חקלאיים של תושבי אל ג'יב.
משכנות גבעת זאב (מערב) - שכונה חדשה המאוכלסת בעיקר על ידי דתיים לאומיים. נקראת גם בשם 'שכונת משהב'.
אגן האיילות (מערב) - שכונה חדשה המאוכלסת בעיקר על ידי חרדים, השכונה נקראת על שם הצבאים והאילות שהיו פזורים בעבר בשטחי העמק שבה.
רמת גבעת זאב (מערב) - שכונה חדשה (רובה בבנייה), מעורבת המאוכלסת בעיקר על ידי חרדים עובדים, במעמד סוציו-אקונומי גבוה.
בגבעת זאב פועלת תחנת משטרה, תחנת כיבוי אש ונקודת הזנק של מגן דוד אדום.
thumb|מפת שכונות הצפוניות של גבעת זאב|טקסט=מפת שכונות הצפוניות של גבעת זאב|מרכז|700x700px
המועצה
גבעת זאב הוכרזה כמועצה מקומית ב-2 באוגוסט 1983. ענייני היישוב נוהלו על ידי מועצה ממונה ובראשה גדעון הוכפלד. חברי המועצה היו נציגי היישוב הזמני גבעון ונציגי המתיישבים הראשונים.
במאי 1988 התקיימו הבחירות הראשונות ביישוב. בראשות היישוב עמדו במשך השנים ארבעה ראשי מועצה - גדעון הוכפלד, שאול מזרחי, ועמוס טרטמן. יוסי אברהמי, ראש הרשות הרביעי נבחר לראשונה לראש הרשות ב-2008
המועצה הורחבה לאחר הבחירות ב-2018 מ-11 ל-13 מושבים.
ב־2023 הודיע אברהמי כי אין בכוונתו להתמודד לכהונה נוספת בראשות המועצה. בבחירות לראשות המועצה ב־2024 נבחר יוסי אסרף לראשות המועצה.
חינוך
ביישוב קיימים מעון ויצו, מעון נאות מרגלית ומערכת גני ילדים. במבנה המתנ"ס פועל, משנת 2000, מרכז מדע ואומנויות, המספק פעילויות העשרה לגיל הרך ולילדי כיתות א-ג. ישנם שבעה בתי ספר יסודיים: שניים ממלכתיים (בי"ס אגמים ובי"ס יע"ד) ואחד ממלכתי-דתי (בי"ס ממ"ד אתרוג), שני תלמודי תורה חרדיים לבנים, ואחד לבנות של החינוך העצמאי. ביישוב פועלת חטיבת ביניים קהילתית על שם יצחק רבין. כמו כן, קיים בית ספר לחינוך מיוחד (בי"ס שבילים), בית ספר כוללני, על-אזורי מכיתות א'-י"ב., ביישוב אין בית ספר תיכון ולכן התלמידים המסיימים את המסלול בחטיבת הביניים עוברים בדרך כלל לבתי ספר שונים ברחבי ירושלים. תלמידים מהחינוך הדתי עוזבים את מסגרת החינוך היישובית כבר לאחר בית הספר היסודי, בהיעדר חטיבת ביניים דתית ביישוב.
תרבות ופנאי
ביישוב קיימים מקומות בילוי, תרבות ופנאי:
מתנ"ס
ספרייה ציבורית
אולם תיאטרון
מרכז מוזיקה
סניפים של תנועות הנוער הצופים העבריים (שבט ערבה) אריאל ובני-עקיבא
מועדונית מחנה גבעון
מועדון הנוער (הסובה) ובה יושבת מועצת הנוער יחד עם שלל תנועות כמו סובוץ -קפה לנוער, מד"צים, של"ח וכולי.
בריכת שחייה ומכון כושר
מגרשי ספורט
מועדון קשישים
פארק הגיא אשר בשנת 2022 החליטה המועצה על שיפוץ הגן והרחבת המתקנים, העבודה הסתיימה באפריל 2022.
ביישוב קיימת קבוצת כדורגל עירונית, בית"ר שבי גבעת זאב, המשחקת כיום בליגה ג'. הקבוצה, שיש לה גם מחלקות נוער וילדים, הוקמה בשנת 1999 ובשיאה שיחקה בליגה א'. לקבוצה מגרש ויציע המכיל עד 200 איש.
ארכאולוגיה
בגבעת זאב ישנם מספר אתרים ארכאולוגיים:
ח'רבת א-לתאתין - בחורבה נערכו חפירות ביוני 1995, ונמצאו בה שרידי כנסייה ותחנת דרכים מתחילת המאה ה-5 לספירה, רצפת פסיפס ובית בד. מסקירות ארכאולוגיות שנעשו באתר בשנת המנדט הבריטי, אותרו בו גם ממצאים מתקופת בית שני. החורבה מזוהה מתחילת המאה ה-20 עם תחנת הדרכים הנזכרת במפת מדבא בשם TO ENNATON (מילולית: "התשיעית"). זאת, בשל שימור מסוים של שם האתר בשם החורבה, בשל ממצאי תחנת הדרכים במקום, ובשל מיקומו של האתר בסביבות המיל התשיעי בדרך הרומית שבין ירושלים ללוד, היא דרך בית חורון
חורבת ג'עפר - ישוב שתחילתו בימי בית שני וסופו בתקופה המוסלמית הקדומה. נחפר לראשונה בתחילת שנות התשעים במקום בית בד משוכלל וכן קירות רבים של בתים שהשתמרו, בתוך כל בית ישנו בור מים. בחפירות שבוצעו בשנת 2014 נמצא בית בד נוסף באתר, בית מרחץ ביזנטי ובית יוצר לכלי חרס מתקופת בית אומייה.
גלריית תמונות
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מועצה דתית גבעת זאב - הפייסבוק הרשמי
הערות שוליים
*
קטגוריה:בנימין
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1983
קטגוריה:הנצחת זאב ז'בוטינסקי | 2024-09-07T19:07:59 |
גבעת עדה | שמאל|ממוזער|250px|המרכז המסחרי
גִּבְעַת עָדָה היא מושבה שנוסדה במורדות רמות מנשה מצפון מזרח לפרדס חנה-כרכור של היום. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. בשנת 2003 היא אוחדה עם בנימינה הצעירה ממנה, לכדי מועצה מקומית מאוחדת אחת, בשם בנימינה-גבעת עדה. שנים רבות הייתה גבעת עדה אי בודד של התיישבות יהודית בלב שטח שנשלט על ידי יישובים ערביים. גבעת עדה סבלה רבות מפרעות הכנופיות הערביות בתקופת המאורעות, ובעיקר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. בשנת תרצ"ח לבדה איבדה המושבה שבעה מבניה במאורעות.
היסטוריה
גבעת עדה, לפנים מרח (מנוחה בערבית), הוקמה בשנת 1903, כאשר הפקידות של יק"א רכשה את הכפרים מרח ובורג' על מנת להגדיל את מכסת הקרקע של מתיישבי זכרון יעקב, כדי שיהיה להם שטח לזריעה בנוסף לכרמי הגפנים. אולם בגלל המרחק, מתיישבי זכרון יעקב לא עיבדו את הקרקעות לבד אלא מסרו אותם לאריסים ערבים שהתגוררו במקום. כדי לשנות מצב זה, עשתה יק"א עסקת חליפין עם אכרי זכרון יעקב. היא נתנה להם קרקעות נוספות בקרבת מושבתם, תמורת קרקעות מרח, ויישבה במרח שמונה משפחות יהודיות: ארבעה בני משפחת בלנק, אוורבוך, קרופיק וקוניצר, אשר ישבו במקום ביחד עם האריסים הערבים. בשנת 1920 היו במושבה 10 בתי אבן וחומת אבן הקיפה אותה, והיא חלשה על 6,500 דונם. במאורעות תר"פ פשטו ערביי הסביבה על המושבה, רצחו את בנימין קרופיק, פצעו קשה שניים נוספים מהמתיישבים ובזזו את רכוש המושבה. בשנת 1921 התגוררו במרח 7 משפחות יהודיות ו-20 משפחות ערביות. חלק מהאדמות של הכפר היו בבעלות המשפחות שהתגוררו במקום, ואחרות היו בבעלות איכרי זכרון יעקב שהגיעו למקום רק בעונת הגורן, ובשאר השנה בצעו עבודות באדמותיהם בעזרת פועלים ערבים. בפרוץ מאורעות תרפ"א בחדרה נמלטו יהודי מרח לזכרון יעקב. לאחר שבועיים הם שבו לכפרם, אך ברחו שוב בעקבות שמועה על כוונה של ערבים לפשוט על הכפר. לאחר עשרה ימים הם שבו שוב ובקשו מאנשי יק"א להסב את העבודה בכפר לעבודה עברית, מאחר שבאותה עת היו במרח 3 פועלים יהודים ו-25 פועלים ערבים.
בשנת 1923 הצטרפו מספר משפחות חדשות למושבה והחלו בבניית בתים מחוץ לחומה.
בשנת 1924 היו במושבה 13 משפחות שלהם היו 31 ילדים, וכן קבוצה של 11 תלמידים ממקווה ישראל. באותה שנה שונה שם המושבה לגבעת עדה, על שם אדלהייד (עדה) רוטשילד, אשתו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. באותה עת התרכזו בגבעת עדה עשרות פועלים יהודיים, שהחליפו את הפועלים הערבים. בשנת 1927 פורסם שבכוונת הנהלת פיק"א לבנות בית כנסת במקום. בית הכנסת נחנך ב-31 ביולי 1928. בסוף 1928 נמנו בגבעת עדה 127 תושבים. במאורעות תרפ"ט פונו הנשים והילדים לזכרון יעקב והגברים עמדו על המשמר למקרה התקפה, שלא באה. לקראת סוף 1929 הוחל בסלילת כביש בין בנימינה וגבעת עדה.
בכ"ד בסיון ה'תרצ"ח (23 ביוני 1938) נחטפו ונרצחו שלושה נערים מבני המושבה, בני משפחות אוורבוך, קרופיק ופרנק בעת שהובילו קש בעזרת זוג פרדות בשדות המושבה. גופותיהם נמצאו רק לאחר כשנתיים מושלכות בבור בפאתי הכפר זלפה. ב-10 ביולי 1938 פרץ המון ערבי למושבה והחל לירות. במהומה נהרגו תושבי המושבה נעמי גולדברג, שמעון מרגלית והנוטר יצחק קומורניק. שתי בנותיה של נעמי גולדברג ניצלו מניסיון חטיפה. באותה שנה אף נהרג בן המושבה בהגנת חניתה.
גבעת עדה הוקמה כמושבה חקלאית ועד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, עת התחילו ההרחבות ותוספות האוכלוסייה המאסיביות, הייתה החקלאות מקור גאווה ואבן יסוד בחיי המושבה. בתחילה, ענפי המשק עיקריים התבססו על פלחה וגידולי בעל. עם הנחת קווי מים בשטחים החקלאיים נכנסו גם גידולי שדה (ירקות כמו מלפפונים, עגבניות, חצילים, גזר וכו'), אולם במהרה גידול ענבי היין התבסס כענף החקלאי העיקרי של חקלאי גבעת עדה, כמו גם מטעי רימון ונשירים אחרים: אפרסק, שקד, משמש ושזיף. מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, עם ירידת הרווחיות וירידת קרנה של החקלאות בישראל, חל פיחות גם במשקים החקלאיים בגבעת עדה, אך למרות זאת, רבים מבני הוותיקים נאחזים בקרקע ובחקלאות, המהווה עבורם סמל וגורם בעל ערך רגשי ואידאולוגי.
ממוזער|גולדה מאיר בביקור בגבעת עדה
ממוזער|חגיגת שבועות בחצר בית הספר היסודי גבע במושבה גבעת עדה, 1985
היישוב כיום
גבעת עדה הוכרזה כמועצה מקומית על שטח שיפוט של 11,000 דונם בשנת 1949. בספטמבר 2003 אוחדה גבעת עדה עם בנימינה לרשות מקומית אחת. באותה עת, היו במושבה 2,600 תושבים (לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).
בשנים האחרונות נמצאת גבעת עדה בתנופה של בנייה. אוכלוסייה חדשה, חלקה הגדול משפחות צעירות, מצטרפת ליישוב ומרחיבה את אזורי המגורים שלו.
מאז האיחוד ובעיקר מהעשור השני של המאה ה-21, חלק מוותיקי היישוב מעוניינים לבצע מהלך של פירוד רשויות בעקבות טענותיהן על הזנחה של גבעת-עדה לעומת בנימינה ואובדן המורשת הייחודית של גבעת עדה.
אתרים ביישוב
בעקבות המאורעות בשנות ה-20 וה-30 בהם נפגעו אנשים מבני היישוב, הקים ועד היישוב מבנה בן שתי קומות שנועד לשמש כבית הביטחון של היישוב וכ"בית העם". במבנה שכנו משרדי הוועד, כיתות בית הספר, חדר נשק ואולם גדול ששימש כבית קולנוע ומקום מפגש לאירועים שונים. על הגג הוקמה עמדת תצפית ואיתות, והמבנה שימש כאתר אימונים לאנשי ההגנה וחיל הנוטרים.
אתר היסטורי נוסף הוא הבאר ששוחזרה בשנות ה-2000 לאחר הפסקת השימוש בה בשנות ה-40, כאשר המושבה חוברה למקורות המים של חברת מקורות. הבאר שימשה את ראשוני המתיישבים כבר משנת 1903. המים הועברו בחביות על גבי עגלות מהבאר למגדל המים ולבריכה שבתוך המושבה. לאחר השחזור הפך המקום לפינת חמד מוצלת על ידי עצי ערבה, ובו גם בוסתן עצי פרי, צמחי תבלין ופינת ישיבה. המקום הפך לאתר תיירותי, ולעיתים נערכים בו אירועים כגון חתונות.
ביישוב יש שבט צופים, שבט גפן, והוא מונה כ-450 חניכים.
גלריית תמונות
לקריאה נוספת
אמנון להב, "גבעת עדה - היא מראח' ", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996 .
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים ע"ש בני משפחת רוטשילד
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה הראשונה
קטגוריה:ישראל: מושבות לשעבר
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות לשעבר
קטגוריה:ישראל: יישובים לשעבר הקרויים על שם אישים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1903
קטגוריה:רמות מנשה: יישובים | 2024-07-26T05:32:15 |
גבעת שמואל | 175px|ממוזער|שמאל|סמליל המועצה המקומית
250px|ממוזער|שמאל|הכניסה לגבעת שמואל מדרום-מערב
250px|ממוזער|שמאל|הבית השקוף
250px|ממוזער|שמאל|מרכז רוגובין בגבעת שמואל
250px|ממוזער|שמאל|מרכז "אור בגבעה" בגבעת שמואל
גִּבְעַת שְׁמוּאֵל היא עיר במחוז המרכז בישראל הגובלת עם רמת גן בדרום-מערב, פתח תקווה במזרח ובצפון, בני ברק במערב וקריית אונו בדרום.
העיר גבעת שמואל קרויה על שמו של שמואל פינלס, נדבן ועסקן ציוני דתי, שהיה הרוח החיה ונשיאו של הקונגרס הציוני בפוקשאן – הקונגרס הראשון של תנועת "חובבי ציון" באירופה.
גבעת שמואל הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949, וכעיר ב-20 בדצמבר 2007. בדצמבר 2021, הוכרזה כרשות איתנה.
אוכלוסייה
להלן גרף המציג את התפתחות האוכלוסייה בעיר:
היסטוריה
אדמותיה של גבעת שמואל השתייכו בעבר לכפר הערבי אבן אבראק, אשר מקור שמו ביישוב העתיק בני ברק, שהיווה מרכז תורני חשוב בתקופת התנאים (בשנת 1929 הסבו הערבים את שם הכפר "אבן אבראק" לאל ח'ירייה).
בראשית שנות ה-40 התגבש, בקרב ציונים מיהדות רומניה, רעיון להקים יישוב עירוני על שם שמואל פינלס, מנהיג ציוני ברומניה. עם עלייתן של קבוצות עולים מרומניה במאי 1944 נפגשו נציגיהן, ובראשם מהנדס הבניין הרמן אברהם, סולי מזרחי וקרול אייזנהנדלר (לימים ברזילי), עם המוסדות המיישבים, וניתנה להם האפשרות לבחור ולהקים את היישוב בסביבות כפר סבא, חולון או בני ברק. הנציגים בחרו בשטחי הגבעות על אדמות אבן אבראק, שממזרח לבני ברק.
בנובמבר 1944 החלו פעילים מרומניה בסיוע המשרד לשיכון עולים בהקמת היישוב שנקרא בפי מייסדיו גבעת שמואל. באפריל 1945 נכנסו לבתיהם ראשוני המתיישבים, עולים מרומניה, מהונגריה ומבולגריה, וניהלו את חייהם באגודה שנוהלה על ידי ועד. בראשית 1948 גויסו רבים מתושבי המקום ליחידות קרביות של חטיבת אלכסנדרוני, חטיבת קרייתי ויחידות אחרות והשתתפו בקרבות מלחמת העצמאות.
בנובמבר 1949, עם גידולה של גבעת שמואל והקמתה של שכונת "קריית ישראל", הפכה אגודת גבעת שמואל למועצה מקומית שכללה את השכונות "גבעת יהודה" הוותיקה ומעברת "פרדס רוזנבלום" הצעירה. בראש המועצה המקומית הועמד יו"ר הוועד, המהנדס יונה שפינדל, חבר מפא"י, והיה בה רוב לחברי ההסתדרות: 4 נציגים למפא"י ו-2 נציגים למפ"ם.
בשנות ה-50 וה-60 קלטה גבעת שמואל עולים רבים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם, יותר מאוחר נקלטו עולים גם מברית המועצות. את היישוב הקיפו פרדסים, שברבות השנים פינו את מקומם לשכונות חדשות.
בשנת 1966 הסתיימה בנייתו של שיכון על שם גיורא יוספטל בצפון היישוב. בשנת 1968 הוחל בבנייתה של שכונת רמת אילן בחלקו הדרומי של היישוב, ממזרח לאוניברסיטת בר-אילן. השכונה הוקמה בשלושה בשלבים וראשוני הדיירים נכנסו לדירותיהם בקיץ 1970 (אוניברסיטת בר-אילן נמצאת בשטח השיפוט של רמת גן, אך כבר שנים רבות פועלת גבעת שמואל להכללת האוניברסיטה בשטח השיפוט שלה).
בשנת 1979 החלה בנייתה של שכונת הברושים על מגרש פרדס רובין והוקם בית תדיראן המפואר בצמוד לכביש גהה. בניין זה הוא הראשון בשרשרת בנייני משרדים שהוקמו לאורך כביש גהה. במקביל נמשכה הבנייה הפרטית, צמודת הקרקע, באזור המזרחי של גבעת שמואל עד רחוב הזיתים. לקראת סוף שנות ה-90 החלה הקמת שתי שכונות חדשות: רמת הדקלים בצפון העיר ורמת הדר במזרח העיר.
במאה ה-21
משנת 1998 גדלה גבעת שמואל באופן ניכר והכפילה את מספר תושביה. בשנות האלפיים, התפתחה בה קהילה דתית לאומית גדולה, וכן עולים אנגלו-סקסים וצרפתים, שחלקם גם הוא דתי-לאומי. באוקטובר 2008 נחנך המתנ"ס החדש ע"ש אריאל שרון, שתוכנן על ידי האדריכל סלו הרשמן. משנת 2011 מקדמת העירייה תוכנית להקמת אזורי תעסוקה בעיר. ב-2011 נפתח בצפון-מזרח גבעת שמואל, קאנטרי קלאב המופעל על ידי רשת הולמס פלייס.
בשנת 2011, בתום מאבק של שמונה שנים הוסרו קווי המתח הגבוה, שעברו סמוך לבתי התושבים בעיר, ופלטו קרינה מסוכנת. הדבר התאפשר בזכות הסכמות שהושגו בין חברת החשמל לעיריות גבעת שמואל ופתח תקווה, על מימון הטמנת הקווים בקרקע, בעלות של כחמישה עשר מיליון שקלים.
על פי נתוני הצבא, שיעור הגברים המתגייסים לצה"ל בגבעת שמואל הוא בין הגבוהים ביותר מבין ערי ישראל. למשל בשנים 2015 ו-2018 העיר דורגה שנייה בארץ בשיעור הגיוס. שיעור גיוס הנשים, לעומת זאת, נמוך, ובמדד זה העיר נמצאת לקראת סוף הדירוג.
בשנים 2011–2020 זכתה העירייה בחמישה כוכבי יופי של המועצה לישראל יפה. בשנת 2012 נבחרה העיר למקום הראשון בדירוג הרשויות המקומיות המשגשגת ביותר מבין הערים הקטנות של דן אנד ברדסטריט. גבעת שמואל דורגה (בקטגוריית ערים קטנות) כאחת מהערים הממחזרות בישראל עם איסוף של כ-330 גרם אריזות נטו לשבוע למשק בית וזאת על פי נתוני תאגיד תמיר.
בשנת 2012 פרסם מכון ירושלים לחקר ישראל מחקר שהצביע על כך שגבעת שמואל נמצאת במקום השני בשיעור האקדמאים בישראל. באוגוסט 2015 פונתה החווה של זלמן אלפרון, אחיו של יעקב אלפרון (ראש משפחת אלפרון שישבה בעיר שנים רבות עד עזיבתה לתל אביב ורמת גן) – על שטח החווה נבנה מתחם סונג טאוורס.
ב-2017 החלה בנייתם של שכונת המשולש הדרומי שבדרום-מזרח העיר, הרחבה של רמת הדקלים ממערב אליה, בנייה מוקדמת של הרצועה השלישית שתקום מזרחית לרמת הדר ותכנון מוקדם של אצבע הסיליקון שבצפון העיר בין מחלף גהה לקריית מטלון.
ב-2020 החלו אכלוס סביוני גבעת שמואל ובנייתם של מרבית מגדלי רמת החדשה.
בדצמבר 2021, הכריזה שרת הפנים איילת שקד על גבעת שמואל כרשות איתנה, לאחר שנמצאה ללא גירעון שוטף וללא מענק איזון, התנהלותה תקינה ונמצאה כמסוגלת לנהל את כל עניינה באופן עצמאי. בכך הצטרפה ל-28 רשויות איתנות במדינה ול-7 רשויות נוספות שהוכרזו יום אחר כך.
ב-2022 וב-2023 נפתחו בעיר בהתאמה בית הספר כנפי רוח החדש ופארק שמואל פינלס.
חינוך ותרבות
בגבעת שמואל פועלים שני בתי ספר יסודיים ממלכתיים:
בית ספר בן-גוריון, אשר נמצא ברמת אילן והוקם בשנות ה-70 של המאה ה-20
בית ספר יגאל אלון, שנמצא בגבעת יהודה ובסמוך לעירייה והוקם בשנות ה-40 של המאה ה-20
בגבעת שמואל פועלים ארבעה בתי ספר יסודיים ממלכתיים דתיים:
בית ספר מורשת זבולון אשר נמצא במערב רמת הדר. הוקם בשנות ה-90 של המאה ה-20
בית ספר מורשת מנחם הנמצא במערב רמת הדקלים. הוקם בעשור הראשון של המאה ה-21
בית ספר מורשת נריה הנמצא במזרח רמת הדקלים. הוקם בעשור השני של המאה ה-21
בית הספר כנפי רוח, שנמצא בדרום המשולש הדרומי (רמת הדר החדשה) ונפתח ב-2022
כמו כן, בעיר פועלים כ-3 בתי ספר על-יסודיים, 2 ממלכתיים דתיים ו-1 ממלכתי:
התיכון השש-שנתי גבעת שמואל, הנמצא בדרום המשולש הדרומי. נפתח ב-2017
ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל, הנמצאת בדרום המשולש הדרומי. נפתחה ב-1973
אולפנת אמי"ת גבעת שמואל, הנמצאת בדרום רמת הדר. נפתחה בעשור השני של המאה ה-21
החברה למתנ"סים מפעילה שני מועדוני נוער מקומיים לתושבים החילוניים ביישוב – קריית אלון ואילנוער, המונים יחד כמה מאות חניכים ומהווים תנועות נוער חילונית מקומיות. כמו כן פועלות בעיר גם שתי תנועות נוער ארציות דתיות – עזרא ובני עקיבא (עם 2 סניפים). בשנת 2010 הוקמה בעיר מועצת נוער עירונית הכוללת נציגים מתנועות הנוער ובתי הספר בעיר. החל משנתון 2011–2012 פועלים בעיר מתנדבי שנת שירות של החברה למתנ"סים.
בינואר 2017 נחנך במרכז התרבות על שם אריאל שרון (מתנ"ס מרחב גבעת שמואל), אולם תרבות להצגות ולמופעים שונים.
במאי 2019 נחנך תיכון גבעת שמואל על שטח של כ-20 דונם, הכולל ארבע קומות ובהן כיתות לימוד, אודיטוריום בית-ספרי, ספרייה, מרחבי למידה שכבתיים, חדרי ספח ומנהלה, מעבדות ו-2 כיתות חינוך מיוחד.
ב-2019 נחנכו מרכזי תרבות חדשים בעיר, בהם שלוחת המתנ"ס "הבית השקוף" ברמת הדר ושלוחת המתנ"ס "הבית הירוק" ברמת הדקלים. ב-2023 החלה בנייתו של אולם בשטח של כ-2,600 מ״ר שישמש את דרום העיר ואת תלמידי בית ספר כנפי רוח.
בינואר 2020 נחנך מתחם הכולל אולם תרבות ואודיטוריום בצמוד לאולפנת גבעת שמואל. בפברואר 2020 הוקם שבט עירוני של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו".
החל משנת 2009 פועל בעיר בית מדרש קהילתי. בבית המדרש מתקיימות עשרות תפילות בכל יום, ורבים מתושבי העיר באים ללמוד בו ולהשתתף בשיעורים שמתקיימים בו. בראש בית המדרש עומד הרב דוד טורנר.
אדריכלות ייחודית
בגבעת שמואל ממוקמים מספר מבנים בעלי ערכים אדריכליים ייחודיים בישראל:
שכונת רמת אילן – שכונה זו תוכננה בראשית שנות ה־60 של המאה ה־20 על ידי האדריכלים דן ואילנה אלרוד, ייחודה של השכונה הוא הפרדת מערך תנועת הולכי הרגל מתנועת כלי הרכב, והבנייה לגובה. במרכז השכונה בית כנסת אותו תכנן תושב העיר האדריכל צבי לישר.
בניין קונדוטאוור – מגדל מגורים ייחודי זה בצורתו ובעיצובו הוקם בשנת 2001, ותוכנן על ידי האדריכלית ענת בלומנטל.
בית תדיראן, בתכנונו של האדריכל אריה פרייברגר – בניין משרדים המחופה בזכוכית כהה, המקנה למקום המוקף בצמחייה עבותה מראה ייחודי שהיווה תקדים באדריכלות הישראלית.
המרכז לתרבות ואמנות ע"ש אריאל שרון, בתכנונו של האדריכל סלו הרשמן – בדומה לשאר עבודותיו, גם כאן קיימת חצר שסביבה מתנהל הבניין.
שכונות
רמת אילן – השכונה הדרומית ביותר בעיר. גובלת עם כביש 471 בדרום, אוניברסיטת בר-אילן במערב ובצפון, במזרח במשולש הדרומי. בשכונה בנייני מגורים בני 7 עד 13 קומות, ובתים דו-קומתיים. בנוסף כוללת השכונה מרכז מסחרי גדול, שלוש גינות, בית כנסת ובית ספר יסודי.
רמת אילן החדשה – הרחבה של השכונה הוותיקה רמת אילן. השכונה כוללת מלון דירות, שלושה מגדלי מגורים ופארק קטן בשם "גן ויסמונסקי". בעתיד מתכונן לקום בשכונה מתנ"ס שכונתי.
שכונת השחר – השכונה הקטנה ביותר מבין שכונות העיר. גובלת עם כביש 4 במערב, אוניברסיטת בר-אילן בדרום ובמזרח, ומחלף גבעת שמואל בצפון. בשכונה בתים פרטים, גינה ציבורית ומספר חנויות.
גבעת יהודה (השכונה הוותיקה) – נמצאת במרכז העיר גבעת שמואל. גובלת עם אוניברסיטת בר-אילן ושכונת השחר בדרום, רמת הדר במזרח, שכונת גיורא בצפון. גבעת יהודה כוללת בתוכה רוב של בתים פרטים, מתנ"ס הכולל אולם תרבות וספרייה עירונית, בית העירייה, שני בנייני משרדים ומרכז מסחרי, בית ספר ממלכתי, בית יד לבנים, השכונה עוברת בחלקה המערבי תהליך של פינוי בינוי והתחדשות עירונית.
רמת הדר – הוקמה בשנת 1993, גובלת עם כביש 471 ועם המשולש הדרומי בדרום, גבעת יהודה במערב, פרדס רוזנבלום בצפון ומתכוננת גם ברצועה השלישית במזרח. רמת הדר כוללת מספר בנייני רבי קומות, רחבת קניות (קניון הגבעה ומרכז רוגובין), פארק "רמון", יותר מ-200 קוטג'ים, ארבעה בתי כנסת, אולפנה, שלושה בתי מקווה, אודיטוריום עירוני ובית ספר ממלכתי דתי.
רמת הדר החדשה (המשולש הדרומי) – שכונה בדרום העיר הגובלת במערב ברמת אילן, בצפון ברמת הדר ובדרום בכביש 471. כוללת 18 בנייני מגורים, בית כנסת, פארק באורך 2 ק"מ לצד מתחם גני ילדים. קריית חינוך המכילה ישיבה גבוהה, תיכון שש-שנתי ובית ספר ממלכתי דתי ואולם ספורט רב-תכליתי.
פרדס רוזנבלום – אזור המחבר בין רמת הדר לשכונת גיורא ובו שלושה מגדלי מגורים וקניון, מחסני עירייה, 2 בתי כנסת, סניף של תנועת בני עקיבא וסניף של תנועת עזרא.
שכונת גיורא – גובלת עם גבעת יהודה בדרום, רמת הדר ופרדס רוזנבלום במזרח, כביש 4 (כביש גהה) במערב ורמת הדקלים בצפון. שכונת גיורא כוללת בתוכה בניינים ובתים ישנים, מרכז מסחרי, מגרש כדורסל, גינות ציבוריות, מעון וקניון בהקמה (שנכון ל-2023 הוא פיל לבן). בעתיד השכונה כולה צפויה לעבור פינוי בינוי מקיף.
רמת הדקלים (בית וקאנטרי) – היא שכונה בחלקו הצפוני של העיר. היא הוקמה בשנת 1999, גובלת עם שכונת גיורא בדרום, כביש 4 (כביש גהה) ובפתח תקווה במזרח. בשכונה רבי-קומות וקוטג'ים, קאנטרי קלאב, בתי-כנסת, שלושה מעונות, בית ספר יסודי, סניף של הולמס פלייס ובית ספר יסודי הסמוך אליו, גינת אירועים, 2 מרכז מסחרים, שלוחת מתנ"ס, סניף של תנועת בני עקיבא ופארק גדול בשם פארק "שמואל פינלס".
שתי שכונות נוספות מתכוננות לקום בעיר. הראשונה היא "הרצועה השלישית" (שתוקם בין רמת הדר לכביש 4622) ותכיל קריית חינוך, בנייני משרדים ומספר פארקים. השכונה השנייה היא "אצבע הסילקון", שבה צפויים לקום מספר בנייני משרדים ופארק שבמרכזו אגם עירוני.
פארקים וגינות
הפארקים והגינות המרכזיים של העיר הם:
פארק רמון – הפארק המרכזי בעיר נמצא ברחוב מנחם בגין/יוני נתניהו/זבולון המר, מכיל מתקני כושר, מתקני משחק גדולים, ארגז חול, מוזיאון "בית הבאר" שנפתח ב-2022, גינת כלבים, מדשאות רחבות ידיים.
פארק דרום – פארק באורך 1.5 ק"מ שמכיל מתקני כושר ומתקני פעוטות, מזרקת ג'טים, מתחם פאמפ-טראק (מסלול אופניים אתגרי), מיני סקייט פארק, שביל ריצה ארוך, שביל של אופנידן ומתחם גני ילדים.
פארק דקר – גינה ציבורית בצמוד למתחם רום הפארק, הפארק מכיל אנדרטה לחללי צוללת דקר, מתקני משחק, משטח רכיבה מעגלי לאופניים ושטחי דשא רחבים.
גן ויסמונסקי – גינה שכונתית ברמת אילן החדשה, ברחוב השקד/קרן היסוד. מכיל מדשאות רבות, מתחם מתקני כושר, מתחם מתקני משחק לפעוטות וגינת כלבים.
פארק אלקנה – פארק חבלים גדול, בצמוד לקניון הגבעה ברחוב מנחם בגין. הפארק מכיל מתקני אקסטרים ומתקני כושר רבים.
פארק האירועים – פארק אירועים הנמצא ברחוב הזיתים/פנינה קליין ומכיל במת הופעות ושטחי דשא רבים.
פארק שמואל פינלס - פארק הנמצא ברמת הדקלים ומכיל שבילי אופניים, מתקני כושר, מדשאות, מתקני משחק ובריכת נוי.
מסחר
מרכזי המסחר העיקריים של העיר כוללים את:
קניון הגבעה – נמצא בין רחובות מנחם בגין ויוני נתניהו ומחולק לשלושה חלקים, מרכז הקניות בנוי כמדרחוב מלאכותי ומעוצב, ובו שדרת מותגים שאורכה כ-275 מטר, הכוללת כ-72 חנויות.
מרכז רוגבין – נמצא ברחוב בגין, הקניון הוא מרכז קניות פתוח, בעל ארבע קומות המרכז פתוח, והוא משלב עסקי שירותים, קניות ובילוי.
מרכז מסחרי ברמת אילן – מרכז שכונתי הנמצא ברחוב אורנים/מקס ואנה ווב.
מרכז אור בגבעה – מרכז קניות בצפון העיר ברחוב האתרוג.
מרכז SIV – מרכז מסחרי ברחוב הערבה עם קומת מסחר, מעל קומת המסחר יש כשש קומות משרדים.
מרכז סונג טאוורס – קניון ברחוב הנשיא/הסיבים, מעל המתחם נמצאים שלושת מגדלי סונג טאוורס.
מרכז מגדלי אילן – נמצא על רחוב בן-גוריון.
עמי בוטיק סנטר – נמצא ברחוב מוטה גור וצמוד לקניון הגבעה.
קניון גבעת שמואל החדש (נטוש) – נמצא ברחוב הנשיא/עוזי חיטמן, נכון ל-2023 אתר הבנייה של הקניון הוא פיל לבן.
תחבורה
העיר הייתה אמורה להשתתף בפרויקט מהיר לעיר אך פרשה מהפרויקט יחד עם רעננה וקריית אונו.
רכבת קלה
במסגרת תוכנית הרכבת הקלה של גוש דן, מתוכנן לעבור בדרום ובמזרח העיר (רמת אילן ורמת הדר) הקו הסגול של הרכבת הקלה. הקו צפוי להפתח בשנת 2027 לכל המוקדם וב-2030 בערך קו המטרו M2 במערב רמת הדר. במסגרת הפרויקט להסעת המונים בגוש דן. בנוסף לכך, מהעיר עוברים קווי אוטובוס רבים המגיעים אל חלק מתחנות פתח תקווה של הקו האדום של הרכבת הקלה.
גלריית תמונות
ערים תאומות
לקריאה נוספת
אריה קרישק, הגבעה שבלב - סיפורה של גבעת-שמואל, הוצאת "דיוקן", 1994
קישורים חיצוניים
מיכאל יעקובסון, ריאיון עם אדר' סלו הרשמן על תוכנית אב לגבעת שמואל ותהליך תכנונה, באתר "חלון אחורי", 5 באפריל 2010
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1944
קטגוריה:ערים במחוז המרכז
קטגוריה:גוש דן
קטגוריה:ישראל: ערים הקרויות על שם אישים
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:יישובים דתיים בישראל | 2024-09-22T19:49:51 |
ג'דיידה-מכר | ג'דיידה-מַכּר (בערבית: جديدة-مكر) היא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון בישראל.
היישוב שוכן בגליל המערבי, מזרחית לעכו ומערבית לכביש 70. שני הכפרים ג'דיידה ואל-מכר אוחדו למועצה אחת בשנת 1990. הרוב המכריע של תושבי ג'דיידה-מכר הם ערבים-מוסלמים, לצד מיעוט קטן של ערבים-נוצרים.
היסטוריה
ג'דיידה (جديدة)
ג'דיידה הוקם במאה ה-16 על ידי ערבים מסוריה. משמעות שמו של היישוב בעברית הוא "חדשה". במאה ה-19 נחכרו אדמות היישוב על ידי חיים פרחי שהיה היועץ של מושל עכו.
בשנת 1983 הורחב שטח השיפוט של הכפר.
אל-מַכּר (المكر)
מַכּר (או: אל-מַכּר) הוקם גם הוא במאה ה-16 על ידי תושבים מלבנון אך במקום ישבו תושבים כבר מהתקופה הרומית, התקופה הביזנטית והתקופה הערבית. במחצית השנייה של המאה ה-19 התגוררו בכפר, על פי הערכה, בין 160–300 נפשות, כמחציתם דרוזים וכמחציתם מוסלמים. במפקד 1922 נמנו בכפר 281 נפש.
יש המעריכים כי במקום שכן היישוב "מכרה" שממנו בא חפר המכרי שהיה מגיבוריו של דוד המלך.
בשנת 1983 הורחב שטח השיפוט של אל-מכר.
אוכלוסייה
כל תושבי הכפר ערבים, והרכבם בקירוב הוא:
מוסלמים 91.3%
נוצרים 8.7%
בשנת 2014 אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את הקמת העיר טנטור, עיר ערבית חדשה, בצמוד ומדרום לעיר. בשנת 2021 פורסם כי כדי למנוע מהומות פוליטיות, הוחלט להרחיב לממדי עיר את היישוב ג'דיידה-מכר בבניית 8,000 יחידות דיור, ולבטל את הקמת העיר החדשה טנטור.
ראשי המועצה
ראש המועצה מ-11 בנובמבר 2008 הוא מוחמד שאמי.
קישורים חיצוניים
שמאל|ממוזער|250px|מבנה ציבור חדש ביישוב, 2009
אתר המועצה המקומית ג'דיידה-מכר
מיכאל יעקובסון:
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1990
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-16 | 2024-09-15T09:02:44 |
גדרה | ממוזער|שמאל|250px|מגדל שעון במבואות גדרה (2019)
250px|ממוזער|שמאל|מצפה על שם שיר כהן ברחוב דרך ארץ בגדרה
250px|ממוזער|שמאל|אנדרטת ההליקופטר בגן רון בגדרה, על שם רס"ב רון משיח, מכונאי מוטס שנפל עם צוות מסוק יסעור במלחמת לבנון השנייה
שמאל|ממוזער|250px|עתיקות גדרה
שמאל|ממוזער|250px|גדרה בגלויה עתיקה
שמאל|ממוזער|250px|בית מינץ – מוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים
שמאל|ממוזער|250px|פינת ישיבה בפסגת תל קטרה
שמאל|ממוזער|250px|גן הפסלים של יומה שגב בגדרה
שמאל|ממוזער|250px|התחנה המרכזית בגדרה (הישנה)
ממוזער|250px|רחוב הביל"ויים|טקסט=
גֵדֵרָה היא מועצה מקומית באזור דרום השפלה במחוז המרכז בישראל. נוסדה כמושבה על ידי קבוצת הביל"ויים ב-כ"ה בכסלו תרמ"ה (13 בדצמבר 1884), והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. היא כונתה "מושבת הביל"ויים", שכן היא המושבה היחידה שהוקמה על ידי אנשי ביל"ו.
ב-2023 התגוררו בגדרה כ-32,500 תושבים.
אטימולוגיה
מקור השם גדרה בתנ"ך. : "הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה". ב: "וגדרה זו סנהדרין שגדרו פרצותיהן של ישראל". גדרה הנזכרת בדברי הימים היא גדרה הנזכרת ב.
סמל המועצה
סמל המועצה המקומית גדרה הוא סמלה הרשמי של המושבה גדרה וסמלה השני של תנועת ביל"ו.
היסטוריה
תנועת ביל"ו הוקמה ב-1882 בשם "דאבי"ו", ראשי תיבות מספר שמות, פרק י"ד פסוק ט"ו באותה זמן הייתה חסרת סמל, לאחר ששמה שונה ל"ביל"ו" ראשי תיבות מספר ישעיהו, פרק ב' פסוק ה' אומץ הסמל הראשון. סמל זה הוא מגן דוד שבמרכזו כפות ידיים שלובות שנתחמות בצורת מעגל על ידי הפתגם הלטיני "בתמימות דעים מתעצמים עם העניינים הקטנים אך תוך מחלוקות נהרסים גם העניינים הגדולים", בצלעותיו של מגן הדוד משובץ פסוק מספר ישעיהו, פרק ס', פסוק כ"ב .
עם העברת הלשכה המרכזית של ביל"ו לירושלים בהוראתו של הרב יחיאל מיכל פינס הופיע סמלה השני של ביל"ו ששימש כחותמת. צורתו עגולה, במרכז הסמל איור של הרי יהודה ועליהם עצים ירוקים, בתחתית הסמל הפסוק , מעליו חלק פסוק מספר במדבר, פרק י"ג, פסוק ל' , מעל הפסוק מגן דוד ריק בצבע תכלת וחלקו השני של פסוק ל' , פסוק זה מעיד על חזונה של התנועה. בחלק העליון של הסמל מופיע הכיתוב "בית ועד לחברת בילו ירושלים תוב"א" (תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, אמן).
בנובמבר 1958 אומץ באופן רשמי כסמלה של המועצה המקומית גדרה.
סמליל (לוגו)
הסמליל מורכב משמה של המושבה בכחול כהה ומשמאלה סמל המועצה, מימין ממוקם איור של עץ בצבע ירוק בהיר ועליו פרפר בצבעים שונים, מתחת לשם המועצה הסלוגן "גדרה מובילה באיכות חיים".
היסטוריה
בעת העתיקה
תל קטרה הוא תל עתיק בצפון גדרה. עד 1948 שכן עליו הכפר קאטרה, שנכבש ונהרס במלחמת העצמאות. לפי החרסים שנתגלו במקום, הוא היה מיושב בתקופת הברונזה הקדומה, בתיכונה ובתקופת הברזל ובהמשך, עד לתקופה הביזנטית. יש סברה שזה מקומה של העיר קדרון, המוכרת ממלחמות החשמונאים. ייתכן שהשם קטרה שמר על השם העתיק קדרון, שהוא גם שמו של המושב הסמוך קדרון. בפסגת התל הוקמה תצפית וספסלי מנוחה. משם יש תצפית יפה על גדרה והסביבה. בימי סטראבון (ביצירתו "החיבור הגאוגרפי", מתקופת תחילת הספירה הנוצרית) "גדריס" נחשבה חלק מפיניקיה, שהיהודים ניכסו לעצמם.סטראבון, גאוגרפיקה, 16.2.29 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית) על פי דברי זקני השכונה הנתמכים בחפירות ארכאולוגיות, יש בשטח התל קברים של תושבים ערבים אשר התגוררו באזור התל.
במוזיאון לתולדות גדרה מוצגים ממצאים שהתגלו במערת קבורה מהתקופה הכנענית ומהתקופה הביזנטית אשר התגלו בגבעות הכורכר ו"מחורבת חברא". מערת הקבורה מהתקופה הכנענית כללה חדר אחד בגודל של שישה מטרים מרובעים. המערה נחצבה במדרון הדרום-מזרחי של רכס הכורכר. בקבר נמצאו מנחות קבורה וכן כלי חרס ביתיים, כלי נשק וחרפושיות, המאפשרות תיארוך לתקופה הכנענית התיכונה שלב ב'.
במערה מהתקופה הביזנטית שנחתמה באבן גולל, חדר אחד ובו תשעה כוכי קבורה. נמצאו בה מנחות קבורה אופייניות ומטבע מימי קונסטנטינוס הראשון. בין הכלים המוצגים במוזיאון: צמידי זכוכית, חרוזי זכוכית ובקבוקי זכוכית.
בצפונה של גדרה באתר "חורבת חברא" נמצאו מבנים, בית בד ובאר וכן לוח שיש עם כתובת בעברית. התאריך המשוער אף הוא מהתקופה הביזנטית.
בכניסה יש ציטוט של השם גדרה ממפת מידבא ומספר דברי הימים. אך הם לא קשורים למושבה החדשה.
הקמת המושבה
גדרה נוסדה ב-1884, על ידי אנשי ביל"ו, שעלו לארץ-ישראל בעקבות פרעות 1881–1882 ביהודי רוסיה. רבי יחיאל מיכל פינס, רכש ב־1884 מהקונסול הצרפתי ביפו 3,000 דונם ליד הכפר הערבי קטרה.
בנר שני של חנוכה, כ"ו בכסלו תרמ"ה, 14 בדצמבר 1884, עלו על הקרקע הביל"ויים צבי הורביץ ושלמה זלמן צוקרמן. הם הדליקו על גבעת המושבה שתי מדורות כנגד שני נרות חנוכה. במשך השבועות הבאים עלו גם שאר החברים: מרדכי חנקין (הנקין), בנימין פוקס, דב ליבוביץ, יוסף ליס, יעקב שלמה חזנוב, יעקב מוהילבסקי, מנחם מנדל מוהילבסקי ואליהו סברדלוב.
תשעת הבילויים התיישבו בצריף עץ והחלו לעבד את השדות. בשנים הראשונות התמודדו עם קשיים כלכליים קשים שגרמו לעזיבת חלק מהביל”ויים. לאחר שנים אחדות מספר המתיישבים גדל עם הצטרפותן של משפחות נוספות, שביחד עם הבילויים נשארו בגדרה כל חייהם ובזכותם התפתחה המושבה והתבססה.
1885
על הגבעה מצאו המייסדים את צריף העץ שבנה עבורם פטרונם יחיאל מיכל פינס. בשנה הראשונה הם נטעו גפנים שהיוו במשך עשרות שנים מקור הפרנסה העיקרי בגדרה. בשנים הראשונות הם התקשו להתפרנס. חובבי ציון נרתמו לעזרתם ורכשו מחרשות וסוסים כדי שיוכלו לגדל חיטה. בעזרת חובבי ציון גם נבנו אורוות לסוסים ורפתות לפרות. ערביי הכפר השכן קטרה דרשו להרוס את המבנים והצליחו לגרום להריסת הגג. הגדרתים פנו לשלטון העות'מאני בבקשה לאפשר להם להשלים את הגג מעל הבור שחיו בו. זה היה המבנה הראשון במושבה, בו חיו הגדרתים בתקופה הראשונה.
1887–1888
גדרה הוקמה על שטח שנקנה להם או הוחכר מכפריי קטרה. מכירת האדמות לגדרתים לא אפשרה להם להתפרנס מחקלאות שהייתה מקור חשוב של פרנסתם. היחסים בין אנשי קטרה ואנשי גדרה הורעו והיו תקיפות משני הצדדים. העוינות בין גדרה לקטרה הגיעה לשיאה כשהכפריים גנבו סוס מגדרה, המתיישבים רדפו אחריהם, החזירו את הסוס ותפסו אחד מהגנבים. אותו לילה, ב-17 באוקטובר 1888, תקפו הכפריים את גדרה כדי לשחרר את העציר. יריות נורו באוויר ואבנים יודו, אך שני הצדדים נזהרו שלא להרוג איש והערבים נהדפו. למחרת הגיעה לגדרה תגבורת משתי מושבות שכנות, עקרון וראשון-לציון, אך רק הגעת החיילים הטורקים מנעה תגרה המונית. השלטונות עצרו ארבעה מכפריי קטרה ושחררו את הערבי שהוחזק בידי היהודים.
התגרה שככה, ושני היישובים השכינו שלום ביניהם. נראה שמאז והלאה השלימה קטרה עם קיומה של גדרה. אנשי המושבה קיבלו רישיון לבניית בתים ברחוב היחיד בגדרה, שמאוחר יותר נקרא רחוב הבילויים וכיום הוא רחוב לשימור.
1888–1912
בין הבילויים שהגיעו לגדרה היו בילויים מראשון לציון. כעבור זמן קצר הם חזרו למושבה ראשון לציון. מספר הבילוייים בגדרה הצטמק והם נאבקו בתנאים ללא-נשוא. מהחזון הגדול של תנועת ביל"ו נשארו שתי קבוצות קטנות: בראשון-לציון ובגדרה.
מתיישבים חדשים הגיעו למושבה במשך מספר שנים כדי לחזק אותה ולעבוד בחקלאות. הם קנו בכספם את הנחלאות מהמתיישבים שעזבו.
משפחות אלו: שכביץ, לובצקי, אורשנסקי, שפאק, רצקובסקי, אדמוני, פרנקל, צרניאבסקי, וגומברג, ביחד עם הבילויים שנשארו, יסדו את המושבה גדרה. הם חיו בגדרה כל חייהם והיו האבות המייסדים של גדרה.
בשנת 1888 קיבלו אנשי המושבה רישיון לבנות בתים. גם יעקב שכביץ שעלה לארץ ישראל קיבל רישיון בניה והתיישב בגדרה ליד הבילויים, והיה לתלמיד החכם של המושבה.
בשנת 1889 עמדו מתיישבי גדרה במוקד מחלוקת חריפה, בה נטלו חלק רבנים ועסקנים ציונים בישראל ומחוצה לה, בעניין עיבוד אדמותיהם בשנת השמיטה ("פולמוס גדרה").
1912–1929
בשנת 1912 הגיעו למושבה עוד 34 משפחות ממחוז שרעב בתימן, שעלו ארצה בעקבות קריאתו של שמואל יבנאלי. המשפחות הועסקו בבתי הביל"ויים האיכרים, ושכרם הזעום שולם מידי "המשרד הארץ ישראלי". אנשי גדרה קנו מכונה לניפוי חיטה, אשר מחירה נוכה במשך שנתיים משכרם של הפועלים התימנים, אף משעה שהמכונה התקלקלה. תושבים תימנים ראשונים אלה עזבו את המושבה בשנת 1924, לאחר שלא נתקבלו לחברות במושבה, ולא הוקצתה להם קרקע חקלאית. סיבה נוספת לעזיבתם הייתה בידודם מיתר בני העדה התימנים, והאופי החילוני של המושבה שלא תאם את אורח חייהם.
בשנת 1929 הקים הד"ר אריה בן גפן את בית החולים הראשון לחולי ריאה בארץ ישראל (ביל"ו) בגדרה. ב-1940 שכרו את המקום פרופ' גוידו אהרן מנדס ובנו מאור מאוריציו מנדס. שניהם מומחים למחלות ריאה שעלו שנה קודם לכן מרומא איטליה, והקימו סנטוריום לחולי ריאות שרכש מוניטין בין-לאומי ובו יישמו את שיטת מונלדי לטפול פולשני בחולי שחפת בטרם התגלתה תרופת הסטרפטומיצין.
1930–1948
כמאתיים עולים מגרמניה באו כחלק מקבוצות של תנועת החלוץ – פלוגה של "הקיבוץ המאוחד. הם גרו ברפתות האיכרים ועבדו בסלילת כבישים, בחקלאות, ומשקי בית. לאחר קום המדינה, הוקמה בגדרה שכונת הקבע של העולים מגרמניה מדרום לגורן הביל"ויים ומכונה "השכונה הגרמנית".
חלק מחברי הקבוצה הזאת עברו לעין זרא שבגליל העליון והקימו את קיבוץ כפר סאלד. קבוצה שנייה של יוצאי גרמניה הייתה של חברי פועלי אגודת ישראל שעבדו בתחילה במשק פטר הגדול. הקבוצה הקימה בגדרה אוהלים וצריפים, ומאוחר יותר הצטרפו אליה פליטים מליל הבדולח בגרמניה, קבוצת נוער של אגודת ישראל מפולין, וקבוצת ילדים מילדי טהראן. הקיבוץ השלישי שפעל תקופה קצרה בגדרה מנה 20 איש מ"הסתדרות האקדמאים הציונים" יוצאי פולין, אולם הוא התפרק תוך זמן קצר יחסית וחלק מחבריו נותרו לגור בגדרה. כאמור, שכונת הקבע של העולים הגרמנית בגדרה הוקמה מדרום לגורן הביל"ויים והיא מכונה "השכונה הגרמנית". בתחילה היו העולים הגרמנים ותרבותם ללעג מצד הביל"ויים ותיקי המושבה, אולם אט אט שגשגו בתחום החקלאות, והשתלבו בחיי התרבות של המושבה.
בשנת 1935 הוקם מגדל המים והביטחון.
1949–הווה
עם קום המדינה, הגיעו לגדרה בעזרתה של הסוכנות היהודית כשלושת אלפים עולים חדשים (פי שלושה מהאוכלוסייה הקיימת) ממדינות שונות: תימן, רומניה, עיראק, פולין, מצרים, מרוקו, תוניסיה, הודו, איראן ולוב.
רוב העולים הגיעו מתימן (38% מכלל המתיישבים בגדרה) בעליית מרבד הקסמים וכנפי נשרים.
העולים שוכנו ב־2 מעברות (מעברת גדרה) זמניות באזור הצפוני של המושבה למשך כשנה עד שלוש שנים. ולאחר מכן החלו באופן הדרגתי לעבור למבני קבע ביישוב הערבי הסמוך קטרה.
שלב סגירת המעברה באופן הסופי היה בשנת 1957.
בשנת 1950 הוקם בגדרה כפר אוריאל – מיזם לשילוב עולים עיוורים במסגרתו שוכנו העולים ובני משפחותיהם בשיכון מגורים מיוחד בתוך היישוב ובסמוך למפעל תעסוקה. המיזם פעל עד שנת 1967.
בסוף שנות השמונים, במסגרת עליית משה, הגיעו לגדרה עולים מאתיופיה אשר שוכנו ברובם בשכונת שפירא שבצפון היישוב. נכון לשנת 2006 חיו בגדרה כ-1,380 בני העדה האתיופית.
החל משנות ה-2000 נבנו כמה שכונות חדשות במזרח גדרה. רוב דיירי השכונות החדשות הם זוגות צעירים ומשפרי דיור. הקמת השכונות החדשות הובילה לעלייה משמעותית של מספר התושבים ביישוב.
בינואר 2009, במהלך מבצע עופרת יצוקה, ספגה גדרה לראשונה פגיעות של טילי גראד שנורו מרצועת עזה.
באוגוסט 2019 במסגרת הקמת השכונות החדשות במזרח העיר נחנך ספורטק בגודל של כ-15 דונם.
ביוני 2022 הרסה הרשות לאכיפה במקרקעין את המתחם הבלתי חוקי של חמולת אבו עסא בגדרה, שנבנה כחמש שנים קודם לכן על קרקעות פרטיות הנמצאת בבעלות משותפת של חקלאים יהודיים באזור גדרה, רחובות, בסיס תל נוף והמושבים הסמוכים.
ב-1 באוקטובר 2024 במהלך המתקפה האיראנית על ישראל פגע טיל בליסטי סמוך לבית הספר היסודי "שלהבות חב"ד" שבדרום-מזרח גדרה, הפגיעה גרמה לנזק ברכוש ללא נפגעים.
גאוגרפיה
גדרה בנויה על פני 7 גבעות אשר מתנשאות לגובה של כ־90 מטר מעל פני הים. בשטח השיפוט שלה מצויים שטחים ירוקים רבים. מצפון היא גובלת עם תל קטרה, וממערב משתרעים שטחים חקלאים. הרי יהודה מתנשאים ממזרח לגדרה, ומופיעים בסמל המועצה המקומית. מצפון וממזרח גדרה גובלת במושב קדרון ובמועצה אזורית ברנר, ממערב במועצה אזורית גדרות ומדרום במועצה אזורית באר טוביה.
אוכלוסייה
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בגדרה:
ראשי המועצה
אליהו פרנקל (1949–1962)
צבי הרברט עגנון (1962–1969)
יוסף גרפי (1969–1972)
שלום כהן (1972–1974)
יהודה לרנר (1974–1975)
יוסף גרפי (1975–1976)
שלום כהן (1976–1993}
אלי רדיע (1993–2003)
ירון יצחק בן-נון (2003–2008)
יואל גמליאל (2008–2024)
סהר פינטו (2024-הווה)
אתרים בעלי חשיבות
אתרי עניין
בית מינץ – מוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים
בור הביל"ויים
מגדל המים והביטחון
הפעמון
בית הכנסת ישורון
בית לוינסון
צריף הביל"ויים – הצריף היחיד שנותר מימי העלייה הראשונה
בית פוקס – מועדון בני ברית
משטרת קטרה – מצודת טגארט בריטית שהוקמה סמוך לגדרה
גן הפסלים – גן פסלים פתוח לקהל של הפסל יומה שגב המתגורר במקום. הפסלים עשויים מגרוטאות מתכת שמצא וממלאים בצפיפות את הגן
גן בילו – גן עתיק שניטע על ידי הבילויים בהגיעם ליישוב
בית הספר הראשון – בית הספר הראשון שהוקם המושבה גדרה ובין בתי הספר העבריים הראשונים בעולם.
מוסדות רפואיים
המרכז הרפואי הגריאטרי הרצפלד – בית חולים גריאטרי ושיקומי
נווה אורנים – בית אבות לתשושים סיעודי ותשושי נפש ומרכז החלמה
בית מרפא גנים – בית אבות סיעודי, ובית חולים גריאטרי ושיקומי
מוסדות דת
בית הכנסת אהבת עולם
בית הכנסת בן איש חי
בית הכנסת חב"ד
בית הכנסת אהבת ישראל
בית הכנסת נצח ישראל
בית הכנסת אור החיים
בית הכנסת קהילתי קהילת יש"י
מקווה גברים "טהרת עולם"
מקווה גברים חב"ד
מקווה גברים מועצה דתית גדרה
מקווה נשים "יסמין"
מקווה גברים מועצה דתית גדרה
חינוך
בגדרה פועלים מספר בתי ספר, רובם נפתחו החל מתחילת המאה ה-21 עם בניית השכונות החדשות במזרח גדרה.
בתי ספר יסודיים:
ממלכתי: בית הספר "פינס", בית הספר "רעות", בית הספר "גוונים", בית הספר "רימונים", בית הספר "הביל"ויים".
ממלכתי משלב: בית הספר "קשת".
ממלכתי דתי: בית הספר "אוהל שלום".
תלמוד תורה: תלמוד תורה מעלות רם.
חב"ד: בית הספר "שלהבות".
בתי ספר על-יסודיים (חטיבות ביניים ותיכונים):
ממלכתי: תיכון דרכא ע"ש מנחם בגין (לשעבר: תיכון אזורי גדרה), תיכון דרכא רמון ע"ש אילן ואסף רמון ותיכון חדש גדרה שנפתח בשכונות החדשות.
ממלכתי דתי: תיכון נתיבי נועם.
אולפנה: אולפנת הרב בהר"ן.
תמונות
931x931px|ממוזער|מרכז|מראה כללי של גדרה מגבעות מראר שמצפון לה|טקסט=
ערים תאומות
ראו גם
פולמוס גדרה
מעברת גדרה
משטרת קטרה
לקריאה נוספת
ואלה תולדות גדרה, הפקה עופר שמש, הוצאת מוזיאון גדרה, 2009
רן אהרונסון, לכו ונלכה, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, 2004
דורית ישראל, "גדרה – בית יעקב לכו ונלכה", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996 .
משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב, תל אביב: הוצאת דביר, 1939
קישורים חיצוניים
מצודת הרפאים על כביש 40 – מצודת משטרת קטרה QATRA
גבעת התצפית על גדרה / תל קטרה QATRA
אבנר הילמן, גדרה - צריף הבילויים: שימור ושיקום מבנה עץ, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור.
אדר' שחר פוני, תל קטרה: תוכנית נופית, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, יוני 2005.
צבי שוסטר - צלם המושבה, תערוכת צילומים 1950 - 1970 | באתר ישראל היום | באתר הארץ | 6 ביוני 2019
חג הביל"ויים במושבה גדרה, 1913
יובל חמישים לגדרה, 1935, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה הראשונה
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז
קטגוריה:תנועת ביל"ו
קטגוריה:ישראל: מושבות לשעבר
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1884 | 2024-10-17T18:36:22 |
ג'וליס | ג'וליס (בערבית: جولس) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1967. כל תושבי ג'וליס הם דרוזים.
היסטוריה
מקור השם כנראה בנומן "יוליוס" שהיה בשימוש על ידי הדיקטטור יוליוס קיסר ושלושת הקיסרים הראשונים של רומא: אוגוסטוס, טיבריוס וקליגולה, דבר אשר מעיד על תקופת הבניה הראשונה מאמצע המאה הראשונה לפנה"ס עד אמצע המאה הראשונה לספירה, או מהמילה "ג'לס" בערבית (جلس) שפירושה "ישב" היות שהיישוב "יושב" על אזור יחסית שטוח ונמוך לעומת ההרים המתנשאים ממזרח ובמיוחד היישוב השכן - ירכא.
בג'וליס התקיים יישוב בתקופת התלמוד ובימי הביניים. לפי תעודות בארכיון הטורקי, במאות ה-14 וה-16 הייתה בג'וליס קהילה יהודית. ב-1388 העתיק סעדיה בן יעקב את "ספר המספיק" מאת תנחום הירושלמי "בעיר ג'ולס דעל מי בורות הסמוכה לעכו, די על שפת הים". לפי יצחק בן-צבי קיומה של קהילה יהודית בתוך כפר חקלאי מובהק שאיננו מרכז מסחרי מעיד כי אנשיה עסקו גם הם בחקלאות.
התקופה העות'מאנית
היישוב הנוכחי הוקם במאה ה-16.
בשנת 1870, ביקר בג'וליס המטייל והחוקר הצרפתי ויקטור גרן וכתב כי מצא במקום כארבעים בתים, ויושביהם דרוזים. על-פי עתיקות בורות המים ואבני הגזית המשוקעות במספר בתים בכפר, הוא הציע כי הוא שוכן באתרו של יישוב עתיק. בנוסף, הוא ציין כי הכפר מוקף בעשרה דקלים תמירים, ועל גבעה סמוכה מצא וואלי המוקדש לשיח' עלי.
בשנת 1517 כבש הסולטן סלים הראשון את אזור החלק המזרחי של אגם הים התיכון כולל את ארץ ישראל, עד היום ישנם שרידים ארכאולוגים בכפר ג'ולס וסביבתו מתקופה זו. ברשימות המיסים הטורקיות מהמאה הזו שם המקום הוא Juls.
תחילת המאה ה-18
ג'וליס אז נחשבה לאחת מענקיות ייצור הכותנה באזור, עד כדי כך שמושל עכו באותם זמנים פטר אותם מתשלום המיסים של האימפריה העות'מאנית.
תקופת המנדט הבריטי
במפקד האוכלוסין של 1922 נמנו בכפר מוסלמי אחד, 3 נוצרים ו-442 דרוזים.
התקופה הישראלית
מבצע דקל היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות, אשר נערך בעיקר נגד צבא ההצלה, מסגרת המבצע צה"ל כבש שטחים נרחבים בגליל, כך שבסיומו היו בידי ישראל הגליל המערבי כולו, כמו גם רובו של הגליל התחתון, בזמן המבצע וכחלק משיתוף הפעולה של הדרוזים עם צה"ל וישראל סוכם עם האנשים בכפר ג'וליס (כמו גם בשאר הכפרים הדרוזיים) שהם יישארו בבתים ולא יתערבו.
במסגרת תוכנית החירום הכלכלית של 2003 אוחדה ג'וליס עם שכנותיה, אבו סנאן, יאנוח-ג'ת וירכא לרשות מקומית אחת - גיי"א. תושבי הכפרים התנגדו לאיחוד ופעלו לסיכולו. כעבור כשנה בוטל האיחוד וג'וליס חזרה להיות מועצה מקומית עצמאית.
בג'וליס נמצא קברו של המנהיג הרוחני הקודם של העדה הדרוזית בישראל, השיח' אמין טריף, בבית שבו התגורר.
ג'וליס היא מקום מושבם של מחליפו נכדו השייח' מוואפק טריף שמכהן בתפקיד זה מאז וגר בסמיכות לבית סבו, ושל השייח' נעים כאמל הנו, קאדי בית הדין השרעי הדרוזי בישראל.
ב-5 בספטמבר 2016 ירה ראש המועצה סלמאן עאמר למוות בקבלן הגינון מוניר נבואני, לאחר שזה תקף אותו. כעבור יומיים הוצת מבנה עמותת "עמירים" בג'וליס ו-30 מבני משפחת עאמר עזבו זמנית את ג'וליס מחשש לנקמת דם.
בשנת 2018 נבחר בסיבוב השני וסאם נבואני כראש המועצה.
אוכלוסייה
אתרים
קבר שיח' עלי פארס
ביתו וקברו של השיח' אמין טריף שהיה שנים רבות מנהיג העדה הדרוזית במדינת ישראל.
מכינת קדם-צבאית ארזי הגליל
גני אל מונא בחצר ביתו של נאג'י עבאס.
כיפת הנביא שועייב
גרעין הכפר
עמותת בית המורשת הדרוזית
מסלולי שטח בנחל יצהר
סינגל אופניים יער אחיהוד
ראשי המועצה
+שםתקופת כהונההערותג'מיל נבואני1967-1983בתוך תקופה זו היו עוד שני ראשי ראשות לתקופות קצרות, שיח' זידאן עאמר ומר סלמאן סלימאו הנו .סאלח טריף1993–1983לימים ח"כ בכנסת ה-12 (עבודה) ושר בלי תיקעאדל עאמר1993-1998סלמאן נגיב הנו1998-2002כיהן ראשון ברוטציה במשך 3.5 שניםנביה נבואני2002-2003כיהן שני ברוטציה במשך 1.5 שניםנדים עמאר2003-2008סלמאן מחמד הנו2008-2013סלמאן עאמר2013–2016ב-5 בספטמבר 2016 נעצר באשמת רצח ובסופו של דבר הורשע בהריגהסלים טריף (ממלא מקום)2016-2018שימש כממלא מקום ראש המועצה בזמן משפט של עאמרוסאם נבואני2018-2024חוסאם כבישי2024-מכהן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים דרוזיים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל שנחרבו בתקופה העות'מאנית | 2024-09-25T08:04:50 |
ג'לג'וליה | גַ'לְג'וּלְיָה (בערבית: جلجولية) היא מועצה מקומית ערבית-מוסלמית במחוז המרכז בישראל, 3 ק"מ מזרחית לכפר סבא. ג'לג'וליה היא יישוב עתיק יומין ששמו נזכר בכתובים היסטוריים. בולטים בו שני אתרים היסטוריים: הח'אן מהתקופה הממלוכית שהיה חלק מרשת חאנים שהשתרעו לאורכה של הדרך שעקפה את מישור החוף, ששפע ביצות בתקופה ההיא (דרך הדואר), ומסגד "אבו אלעון", אחד ממפקדי הצבא של צלאח א-דין. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1957. כלל תושבי ג'לג'וליה הם ערבים-מוסלמים.
ממוזער|שמאל|290px|ג'לג'וליה בצילום מהאוויר (המקבץ הלבן הגדול במרכז-ימין התמונה). משמאל ניתן להבחין במושב שדי חמד. למעלה ניתן להבחין בעיר קלקיליה.
היסטוריה
הכפר שוכן בצד "דרך הים" ההיסטורית. ביישוב נמצאו חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת, תקופת הברזל, התקופה הפרסית, התקופה הערבית הקדומה, ומן התקופה הצלבנית.
יש חוקרים המזהים את המקום עם גלגל (שבשרון), אחת מערי הממלכה הכנעניות שכבש יהושע "מלך גוים לגלגל" (יהושע י"ב, כ"ג).
בתחומי היישוב שרידי חאן גדול מן התקופה הממלוכית, שנמצאים בחלקו הדרומי של הכפר. שטחו של החאן מוערך בלמעלה מ-5,000 מטרים רבועים, ובתקופת הביניים שימש תחנה חשובה בדרך השיירות ממצרים לסוריה. בכפר עברה גם דרך יפו - שכם, ואזור הכפר היה צומת בין שתי הדרכים.
ביישוב מצויים גם שרידי מסגד ממלוכי בשם מסגד אבו אלעון. המסגד נבנה לשם קיום טקסים של חסידי סופיות .בעבר חשבו שהמבנה שימש "מסכרה", בית מלאכה להפקת סוכר מקנים שגידלו בסביבה, אך טענה זו הופרכה בעקבות מחקר נוסף. כמו כן, קיים בדרום היישוב מקאם ממלוכי על-שם שמס אל-דין.
אוכלוסייה
הכפר נחשב לכפר ותיק וקדום, ומקור תושביו המקוריים לא נודע. מפקד הבריטי שנערך בשנת 1922 נמנו בכפר 123 נפשות: 66 גברים ו-57 נשים, כולם מוסלמים. במפקד שנערך ב-1931 גדלה האוכלוסייה ל-260 נפשות: 134 גברים ו-126 נשים, כולם מוסלמים. הם התגוררו ב-60 בתים.
אוכלוסיית הכפר גדלה משמעותית אחרי מלחמת העצמאות. במשך השנים יושבו בכפר נפקדים נוכחים, הראשונים שבהם מצאצאי תושביה של אומלבס
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
קישורים חיצוניים
מיכאל יעקובסון: כיפת הסלע המוזהבת צופה על כביש 6: המסגד החדש של ג'לג'וליה, 22.3.14, Xnet
ג'לג'וליה מחוברת לרשת החשמל, ארכיון שפילברג, 1958 (התחלה 4:50)
מהגר אקלים | פרק 3 - איך זה שג'לג'וליה לא משלמת על חשמל ושאר הערים בישראל כן?
ממוזער|ג'לג'וליה|טקסט=ג'לג'וליה|מרכז|601x601 פיקסלים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מבני חאן
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז
קטגוריה:המשולש
קטגוריה:השרון: מועצות מקומיות ואזוריות | 2024-07-25T15:03:33 |
גן יבנה | שמאל|ממוזער|250px|הכיכר בכניסה לגן-יבנה
שמאל|ממוזער|250px|רחוב טיפוסי בגן-יבנה
שמאל|ממוזער|250px|תחנת כבאות והצלה בגן-יבנה
שמאל|ממוזער|250px|קוטג' בשני מפלסים בגן-יבנה
שמאל|ממוזער|250px|מתנ"ס גן-יבנה
שמאל|ממוזער|250px|נוף בגן-יבנה
גַּן-יַבְנֶה היא מועצה מקומית במחוז המרכז שבישראל, השוכנת מזרחית לאשדוד. נוסדה כמושבה בשנת 1931 על אדמות שנרכשו על ידי אנשי חברת "אחוזה א' ניו-יורק". הוחלט לקרוא לה כך בשל קרבתה לעיר ההיסטורית יבנה, אף על פי שהיישוב אינו גובל בה כלל. בעבר, כ-80% משטחיה היו מכוסים בפרדסים ומטעים. בשנת 1950 הוכרזה כמועצה מקומית.
היסטוריה
גן-יבנה הוקמה על אדמות המרעה של הכפר ברקה שנרכשו על ידי "אחוזה א' ניו-יורק", שהייתה חברה שהוקמה על ידי משפחות יהודיות מרוסיה, פולין ומרכז אירופה שהיגרו אל ארצות הברית. יהודים אלה עסקו בעיקר בתחומי הבנקאות והמסחר ועם קריסת וול סטריט ב-1929, חיפשו אפיק חלופי להשקעת כספיהם. שאיפה זו השתלבה בכמיהתם של יהודים אלה לארץ ישראל ובאותה שנה הם החליטו לרכוש בה קרקעות מתוך מחשבה לעלות בהמשך לארץ ולהתיישב בה. עוד קודם לכן, בראשית שנות העשרים, רכשה החברה את אדמות רעננה (על שמה רחוב אחוזה, הרחוב הראשי של רעננה) וכאשר רצו לרכוש אדמות נוספות והדבר לא התאפשר ברעננה, הוחלט על רכישת אדמות הכפר ברקה, שהיו זמינות והמרחק מהן לתל אביב היה קצר יחסית.
עם סיום תהליך הרכישה, הגיעו ב-1931 שמונה משפחות. מועד זה נחשב כשנת ייסודה של גן-יבנה, אם כי חלק רואים בשנת 1929, עת החלו עבודות המדידה של השטח, כשנת ייסוד היישוב. מאחר שאנשי אחוזה א' היו עירוניים ללא כל ידע בחקלאות, הם צירפו אליהם את חברי "גרעין תל-חי קרים", גרעין של אנשים בעלי רקע חלוצי-סוציאליסטי, מייסודו של יוסף טרומפלדור.
בגן-יבנה הוקמו צרכנייה, מערכת לאספקת מזון למשק החי, מחלבה שממנה נשלחה תוצרת החלב של היישוב לתנובה, מחסן ביצים ומערך לשיווק התוצרת החקלאית. במושבה נחפרה באר לאספקת המים, ובעת עבודות החפירה נמצאו ממצאים ארכאולוגיים שיוחסו לעיר יבנה - ומכאן שם המושבה גן-יבנה (על אף שגבולות המושבה, ולימים היישוב, אינם גובלים בעיר יבנה כלל).
בשנת 1935 הוקם בסמוך לגן-יבנה המושב ביצרון על ידי חברי גרעין תל-חי שביקשו להקים יישוב עצמאי. במקביל הוקמו יישובים נוספים כאשכול אזורי שהיה חלק מהתפיסה הביטחונית, כמו "תפארת ישראל", "רמת השניים", "שכונת השוטרים" ו"גבעה 11", שלימים סופחו לגן-יבנה וכיום מהווים חלק משטח השיפוט שלה. כדי למלא את החלל שנוצר עם עזיבתם של חברי גרעין תל-חי, הגיעו בשנת 1935 חברי גרעין מיוצאי גרמניה.
היישובים הערביים השכנים היו סוכריר – ממערב, ברקה – מדרום, ויסור – ממזרח. במעגל הרחוק יותר שכנו איסדוד – בדרום-מערב, בתני – מדרום, בית דראס – מדרום-מזרח, בשית – מצפון וקטרה – מצפון. מכל אלה, עם תושבי ברקה ויסור היו לתושבי גן-יבנה יחסים טובים יחסית. עם זאת, תושבי איסדוד וסוכריר היו קיצוניים יותר ומהם יצאו עיקר הפורעים שפעלו באזור.
הענפים העיקריים בגן-יבנה היו הפרדסנות שתוצרתה שווקה דרך נמל חיפה אל מעבר לים. המשפחות טיפחו משקי עזר, בהם גודלו עופות, לאספקת ביצים ובשר ובהמשך עיזים ופרות לאספקת החלב. בחצרות הבתים גדלו עצי פרי וגני ירק שתוצרתם שימשה לתצרוכת ביתית. עודפי הייצור הוחלפו בין השכנים וכן נמסרו לצרכנייה לקיזוז הצריכה הביתית. תושבי גן-יבנה התפרנסו גם מעבודות עונתיות בחקלאות ובבניין וכן בעבודות שירותים במחנות הצבא הבריטי הסמוכים.
באותה תקופה הייתה גן-יבנה יישוב מבודד, ללא חיבור לרשת החשמל וללא כביש מסודר שהגיע אליה. רק ב-1938 נסלל אליה הכביש שחיבר אותה עם גדרה. עבודות הסלילה בוצעו על חשבונם של תושבי המקום ללא סיוע ממוסדות היישוב או הממשלה. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט השתלבה גן-יבנה בהגנה המרחבית באזור.
במלחמת העצמאות
במלחמת העצמאות מצאה גן-יבנה את עצמה בקו החזית מול הכוח המצרי שהתקדם מעזה לכיוון תל אביב ושנעצר בגשר עד הלום הסמוך. בראשית יוני 1948 פונו האמהות והילדים מהישוב והגברים ושאר הנשים נשארו להגן על היישוב יחד עם כוחות עזר שנשלחו לתגבור. גן-יבנה נותרה כמוצב קדמי ועקב כך נהרסו המשקים והשדות הפכו לשדות בור. בזמן ההפוגות במלחמה שבו לגן-יבנה משפחות ספורות שבסופו של דבר פונו שוב לראשון לציון. עם תום הקרבות שבו תושבי גן-יבנה למושבתם ושיקומה הצריך עבודה רבה, שכן עמדות קשר ותעלות נחפרו בחצרות הבתים. במבצע יואב הורחק הצבא המצרי מהמושבה, ובאמצע נובמבר 1948 חגגו במושבה את הסרת המצור. במהלך המסיבה הבטיח נציג חברת אחוזה שהחברה תפעל לשיקום המושבה.
לאחר קום המדינה
לאחר מלחמת העצמאות מנתה גן-יבנה כ-400 נפש. בשנת 1950 הוענק לה מעמד של מועצה מקומית. בשנות החמישים נקלטו בה עולים מתימן שעלו במבצע על כנפי נשרים. בשנות החמישים נקלטו במושבה עולים מתימן, צפון אפריקה וכורדיסטן וכן מעט עולים מבולגריה. בסוף שנות החמישים ובשנות השישים נבנו בגן-יבנה שיכונים רבים.
אולם משנת 1957 הפסיקו להגיע למושבה עולים חדשים והמושבה קפאה על שמריה. בשנת 1963 טענו ראשי המושבה כי מצבה מתדרדר. הם צוטטו כאומרים: "רוב הוותיקים נטשו את המקום ונותרו רק חמישים משפחות ותיקות, חלקם פנסיונרים. עשרים וחמישה אחוז מהתושבים הם מקרי סעד, עוד עשרים אחוז עובדי דחק ועשרים ושניים אחוז פועלים חקלאיים בעלי הכנסה נמוכה, והשאר עובדי השירותים ועובדים מחוץ למקום."
מיום שהוכרזה גן-יבנה כמועצה מקומית ועד לבחירות בשנת 1959, עמד יוסף יבנאי-פוזין, שהיה מוותיקי היישוב וממקימיו, בראש המועצה המקומית. בעקבות הבחירות המוניציפליות בשנת 1959 הוחלף יבנאי בשמואל אוחיון, איש העלייה החדשה. אוחיון כיהן בתפקיד ברציפות עד שנת 1974.
גן-יבנה התמקדה בשיפור תנאי המחיה של העולים שזה מכבר הגיעו. בית הספר המקומי לימד עד כיתה ח' ובני המושבה יצאו ללמוד מחוצה לה. רבים מבני המושבה הצעירים לא מצאו מקומם בעיסוק החקלאי, והחלו מחפשים מזלם ביישובים אחרים. לתושבים החדשים מאידך, ההתחברות הייתה קשה. באותן שנים לא היה תיכון במושבה.
ב-1973 נבחר ראש מועצה חדש לשנה אחת, ישראל שטיין, לפיתוחה של המושבה. אולם באמצע 1975 הצביעו חברי המועצה על הדחתו, אך לאחר שיקום הקואליציה שלו הוא שב ונבחר מחדש. הוא דרש מהרשויות לחבר את המושבה לכביש 4 כדי לקרב אותה לאשדוד ולגוש דן.
באמצע שנות ה-70 הוחל בבנייה פרטית וציבורית בגן-יבנה - כשזה שבאותה תקופה אישר לראשונה את בניית שלושה בתי הקומות הוא ראש המועצה, ישראל שטיין.
אחריו שב לתפקיד ראש המועצה לשעבר, שמואל אוחיון.
בשנת 1979 נבחר משה אלקסלסי לראשות המועצה, והוא כיהן בתפקיד במשך עשרים שנה עד שנת 2003, כשאחת מהחלטותיו הראשונות, שלימים תקבע את אופייה של גן-יבנה וצביונה הכפרי הייתה:
מאז 2003 מכהן כראש המועצה אהרון דרור.
עד שנת 2022 כלל בתי המגורים בגן-יבנה (למעט תשעה בניינים) היו וילות וקוטג'ים, וליישוב היה צביון כפרי. אולם, בעקבות פרויקט פינוי בינוי ותוכנית מתאר ארצית לבנייה רוויה (בתי מגורים רבי-קומות) בשנת 2021, החלה בגן-יבנה בנייה רוויה ובה בין היתר דירות מחיר למשתכן, ונסלל כביש גישה שלישי ליישוב.
ב-31 במרץ 2024 בוצע ביישוב פיגוע דקירה בקניון "פרינדלי", בפיגוע נפצעו 2 אנשים ונרצח לידור לוי בן 34 תושב היישוב.
אוכלוסייה
גן-יבנה מאופיינת בחתך אוכלוסייה צעיר - למעלה ממחצית מתושביה הם עד גיל 40.
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
חינוך
קיימים ביישוב שלושים ושמונה גני ילדים; שבעה בתי ספר יסודיים: "בן-גוריון", "מכבים", "אילן רמון", "אהוד מנור", "נופי מולדת", ״שיר השירים״ ובי"ס ממ"ד "סיני"; חטיבות ביניים ותיכון: "אורט יצחק רבין" ו"אורט נעמי שמר" (שניהם שש-שנתיים); וכפר הנוער "בית אפל".
ב-2021 נחנך ביישוב "קונסרבטוריון גן יבנה" ללימודי נגינה ופיתוח קול, בשלוחת המתנ"ס בשכונת נאות המכבים.
בנוסף, ממקומת ספרייה ביישוב, הנמצאת לצד המתנ"ס היישובי.
תנועות נוער
בגן-יבנה פועלות נציגויות של תנועות נוער ארציות שונות: "הצופים", "הנוער העובד והלומד", "בני עקיבא", "עוז", ו"הנוער הלאומי". יחד עמם, פועלות גם נציגויות של ארגוני הנוער: "רוטרי אינטראקט", "נוער מד"א", "מש"צים", ו"מד"צים". בנוסף, פועלות ביישוב גם קבוצות הנוער: "חוגי סיירות", "אסא אותי לוחם", "תוכנית גוונים", "סיירת נוער תורם", "מש"צים", "נח"ל קהילתי", "צופי אש", "מעורבות חברתית", "מנהיגות צעירה", "בית הספר למנהיגות", "מועצת הנוער", ו"פרלמנט ילדים".
ספורט
ביישוב פעל עד 2021 מועדון כדורגל תחרותי של המרכז הקהילתי, "מ.כ. מתנ"ס גן-יבנה", והוא מפעיל מחלקות ילדים ונערים. כמו כן, קיים ביישוב קבוצות כדורגל מטרום-ילדים ועד בוגרים תחת השם "בית"ר גן-יבנה". בעבר, פעלו גם קבוצות הכדורגל "מכבי גן-יבנה" ו"הפועל גן-יבנה".
בענף הכדורסל קיימת אגודת ניצני גן-יבנה המפעילה את קבוצת "מכבי גן-יבנה", שלה מחלקות קטסל, בנות, כדורסל ילדים, נערים, בוגרים, ונשים. בנוסף, אגודת הפועל סביונים גן-יבנה הקימה גם קבוצות קטסל משותפות עם העיר השכנה אשדוד, "הפועל גן-יבנה/אשדוד" ו"הפועל אשדוד/גן-יבנה", בנוסף למחלקות קטסל וכדורסל לרוב קבוצות הגיל והמגדר תחת השם "הפועל (סביונים) גן-יבנה".
כמו כן, ישנם בגן-יבנה קבוצות ספורט וחוגים תחרותיים של התעמלות אמנותית, ג'ודו, קארטה, קפוארה, הוקי גלגיליות, טניס, MMA, התעמלות קרקע ואקרובטיקה, בלט וג'ז מודרני, ספורט אתגרי, ואייקידו.
במאי 2017 נפתח קאנטרי קלאב, הכולל: בריכה מקורה חצי אולימפית, בריכת זרמים, בריכת פעוטות, ג'קוזי, סאונה יבשה ורטובה, וחדר כושר; בנוסף באותה שנה, נחנך ביישוב מגרש כדורעף חופים.
כיום פועלים ביישוב שלושה מכוני כושר; מגרשי כדורגל, כדורסל, טניס, וכדורעף; בריכות שחייה; וסקייטפארק.
תרבות ופנאי
ביישוב נחנך ב-2011 קניון פתוח (לא-מקורה ברובו) בשם "קניון פרנדלי גן-יבנה", הכולל שלוש קומות של חנויות ביגוד, סניפים של מזון מהיר, סניפים של קופות חולים, דואר ישראל, מכון כושר, פארק וג'ימבורי.
ביישוב פועל גם מתנ"ס גן-יבנה, המרכז הקהילתי, המארח הצגות במהלך השנה עם מנויים מסובסדים לצעירים ומבוגרים תושבי היישוב. קיים בו גם מועדון לגיל הזהב וספרייה ציבורית לכלל הגילאים.
ראשי המועצה
167x167px|הסמל הקודם של היישוב עד 2020|ממוזער
יוסף יבנאי-פוזין (1950–1958), ראש המועצה הראשון, מוותיקי היישוב וממייסדיו.
שמואל אוחיון (1958–1974, 1978–1979), איש העלייה החדשה.
ישראל שטיין (1973–1978). במהלך שנת 1975 הצביעו חברי המועצה על הדחתו, אך לאחר שיקום הקואליציה שלו הוא שב ונבחר מחדש.
משה אלקסלסי (1979–2003)
אהרון דרור (2003–הווה)
ערים תאומות
לקריאה נוספת
אריה קרישק, בוני הגן, סיפורה של גן יבנה. הוצאת "רשפים", 1993
זאב ענר, סיפורי מושבות, פרק "גן יבנה - בעקבות משבר הבורסה בארצות הברית". מאת אריה קרישק. הוצאת "משרד הביטחון", 1996
אסף אלפי, ומפה המשכנו, סיפור בדיוני, המשך התגוללות דור המרד והתפשטות התופעה בשנות התשעים. הוצאת "אופוס", 1998
שחר לוי, עד הלום צעדנו, ספר המגולל את התפתחות היישוב בשנות השמונים. מאת יליד המקום. הוצאת "עם עובד", 1999
קישורים חיצוניים
אתר מתנ"ס גן-בנה, המרכז הקהילתי
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1931
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:מושבות | 2024-10-18T17:00:20 |
גני תקווה | 250px|ממוזער|שמאל|בניין עיריית גני תקווה
250px|ממוזער|שמאל|מיצג "אני אוהב את גני תקווה"
250px|ממוזער|שמאל|בריכות אקולוגיות בגני תקווה
ממוזער|שכונת גנים
גני תקווה היא עיר בבקעת אונו, מחוז המרכז בישראל, מצפון לסביון, מדרום לפתח תקווה, גת רימון וכפר מעש, ממזרח לקריית אונו. נוסדה כיישוב עולים בשנת 1949 והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1953. ב-1 במאי 2023, במלאת 70 שנה להקמתה, הוכרזה כעיר.
ראשת העירייה הנוכחית היא ליזי דלריצ'ה.
היסטוריה
בשנת 1949 הקימה הסוכנות היהודית יישוב עולים בפאתי פתח תקווה, סמוך למושב היובל (כפר מעש של היום), על אדמות שהיו שייכות בחלקן לקק"ל ובחלקן לבעלים פרטיים. היישוב הוכר בשם שיכון היובל. הוא קלט כאלף משפחות מלוב, מרומניה, מפולין, מתימן וממרוקו ב-240 צריפים שוודים. בכל צריף היו ארבע דירות, ובכל אחת מהן חדר אחד ופינת בישול.
בתחילה שררו מחסור במים ובחשמל - היישוב לא היה מחובר לרשת החשמל הארצית. גם שירותי התחבורה הציבורית היו לקויים - האוטובוסים הגיעו רק עד כפר מעש, ומשם נאלצו התושבים לעשות דרכם ברגל.
שנה לאחר מכן הניחה חברת מקורות 15 ק"מ צינורות מים שאפשרו את אספקת המים ליישוב. ביום העצמאות של שנת 1952 חובר היישוב לרשת החשמל. שנתיים לאחר מכן שונה שם היישוב לגני תקווה, והיישוב קיבל מעמד מוניציפלי של מועצה מקומית. במקום נבנו בתים חד-קומתיים ודו-קומתיים על ידי חברת עמידר ב-1958, ובכך החל פיתוחו המשמעותי של היישוב.
בשנות ה־60 נבנתה במערב גני תקווה השכונה הדתית קריית ישמח משה ביוזמתו של האדמו"ר מסאסוב עבור חסידיו, שעלו מארצות הברית. שיכון לעולים חדשים, שכונת "גוברניק", נבנה ממערב לשיכון היובל ב-1968. בשנת 1969 הוצע לאחד את גני תקווה עם פתח תקווה או קריית אונו, אך הדבר לא יצא אל הפועל.
בשנת 1972 החלה חברת אפריקה ישראל להשקעות לבנות את אחד הפרויקטים הראשונים שלה - שכונת "גבעת סביון" ממערב ליישוב. באותה תקופה החל היישוב לעבור תהליך פיתוח נרחב, שבעקבותיו הוכפלו אוכלוסייתו ושטחו.
בשנת 1995 החלה בנייתה של שכונת מגורים חדשה במזרח היישוב בגבול עם כפר מעש. השכונה, הקרויה "גבעת סביון חדשה", כוללת בתים צמודי קרקע ומאופיינת בבנייה רוויה. במסגרת תוכנית זו הוקם מרכז תרבות הכולל היכל תיאטרון, גלריה בשם "מרכז הבמה", קאנטרי קלאב ומרכז מסחרי. שנה לאחר מכן, בשנת 1996 החלה בנייתה של שכונת "נוף סביון" במערב היישוב, ששווקה לציבור דתי.
בשנת 2006 החלה בנייה של שכונה חדשה בשם "גנים", בה רבי קומות רבים.
"גן השלום והאהבה ע"ש יצחק רבין" בגני תקווה זיכה ב-1997 את מתכנניו בציון לשבח בפרס קרוון לאדריכלות גנים ונוף.
בסמוך לשכונת "גנים" נסללה "שדרת התקוות", שאורכה כקילומטר וחצי, המקשרת בין חלקה החדש וחלקה הישן של גני תקווה. לאורך השדרה מתקני ספורט, עבודות אמנות ופיסול בנושא התקווה, מוזיאון פתוח, שבילי אופניים מסומנים, שביל הליכה ופינות משחק לילדים. בשנת 2011 זכתה השדרה במקום הראשון בקטגוריית הפיתוח בתחרות "פרויקט השנה" של אדריכלות ישראלית.
גני תקווה היא עיר תאומה לברגיש גלאדבאך בגרמניה. בנובמבר 2016 הוצב בה הפסל "יחד" של האמן הגרמני הלמוט ברנדס שנתרם כאות ידידות. גני תקווה תרמה לברגיש גלאדבאך את הפסל "מפתח הידידות" של הפסלת אורנה בן עמי, שהוצב שם בכיכר הנושאת את שמה של גני תקווה.
בשנות התשעים שגשגה בקרב הנוער במקום סצנת פאנק שהתרכזה באזור פארק שיקגו בעיר. הלהקה המשמעותית ביותר בסצנה הייתה "קוקו בלוף והיתושים".
בשנת 2016 נחנך תיכון מיתר הממוקם בשכונת "גנים", כחלק מקריית חינוך הכוללת בנוסף בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, ספרייה עירונית ומגרשי ספורט.
ב-9 באוגוסט 2021 הוקם מועדון הכדורגל הפועל גני תקווה שמייצג את היישוב הצומח והתקבל כחבר רשמית בהתאחדות לכדורגל. כבר בעונתו הראשונה זכה המועדון באליפות ליגה ג' והעפיל לליגה ב'.
ב-2022 נפתח ב"דרך התקווה", המרכז המסחרי "צים-אורבן" בשטח של כ-8,800 מטרים רבועים.
ב-1 במאי 2023, במלאת 70 שנה להקמתה, הוכרזה כעיר, ובעקבות כך הפכה לעיר הקטנה בישראל מבחינת שטח תחום השיפוט.
אוכלוסייה
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
בקריית ישמח משה נמצא מרכז חסידות סאסוב. רב הקריה בעבר היה הרב יצחק יהודה שטרן, אב"ד ביליץ. בקריה יש סמינר בית יעקב והישיבה התיכונית נהרדעה. בעבר היו בקריה ישיבת צ'רנוביל וישיבת גרודנא.
עיריית גני תקווה
עיריית גני תקווה היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית גני תקווה בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שירותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. ראשת העירייה הנוכחי היא ליזי דלריצ'ה.
ראשי עיר
בשנת 1954, עם הקמת המועצה המקומית, מונה שלמה דובין לראש המועצה. בבחירות ב-1959 זכתה מפא"י ב-4 נציגים, מפ"ם ואחדות העבודה בנציג אחד כל אחת, המפד"ל בשני נציגים וחרות בנציג אחד.
שלמה דובין, נציג מפא"י נבחר לראשות המועצה והחזיק בתפקיד עד פרישתו בשנת 1969. לאחר פרישתו נבחר מרדכי וייס מהמפד"ל לתפקיד. אולם לאחר כשנה הצליחו במערך לשכנע נציג עצמאי לפרוש מהקואליציה ולהצטרף אליהם ופרץ סבן מהמערך נבחר לראשות המועצה בתחילת 1971.
בבחירות למועצה בסוף 1973 זכתה המפד"ל בשישה מתוך תשעה מושבים. המערך זכה בשני מושבים והליכוד במושב אחד. בעקבות זאת נבחר מרדכי וייס
לראש המועצה בתחילת 1974. בשנת 1983 נבחר שלום חלק לראש המועצה.
אבישי לוין כיהן כראש המועצה המקומית במשך ארבע קדנציות רצופות (1993–2013). בבחירות המוניציפליות בשנת 2013 נבחרה לראש המועצה ליזי דלריצ'ה, ששימשה קודם לכן כסגניתו של לוין. בשנת 2018 נבחרה בשנית, ולאחר מכן בשנת 2024 נבחרה בפעם השלישית לקדנציה נוספת.
שכונות בעיר
נוף סביון – נמצאת במערב העיר, גובלת ממערב בדרך המשי, עין השמש מצפון, הרי יהודה מדרום, וממזרח עין חנוך.
גבעת סביון החדשה – נמצאת במזרח העיר, גובלת ברחובות התאנה ממזרח, הכרמל מדרום האורנים מצפון, והדקל ממערב.
מרכז העיר – נמצאת במרכז היישוב, גובל ברחובות הדקל ממזרח, ים המלח מצפון, העמקים ממערב, וסמטת עמק יזרעאל מדרום.
הפסגה – נמצאת בלב העיר, גובלת ברחובות העמקים ממערב, הרי יהודה מדרום, הנגב ממזרח, ושדרת התקוות מצפון.
ישמח משה – נמצאת במערב העיר, גובלת ברחובות, סמטת עין גנים ממזרח, עין חנוך בצפון, וסמטת התבור מדרום.
גבעת סביון – נמצאת בדרום מערב העיר, גובלת ברחובות הגולן מדרום, דרך לוי אשכול וקריית אונו ממערב, הרמה ממזרח, ושדרת התקוות מצפון.
צמרות הרמה – נמצאת במערב העיר, גובלת ברחובות הרמה ממערב, הגליל מדרום, העמקים ממזרח, והרי יהודה מצפון.
גנים – שכונה חדשה הנמצאת בצפון מערב העיר, גובלת מצפון בדרך הים, ממערב דרך איילות, מדרום דרך האגמים, העמקים ממזרח. השכונה מתאפיינת באוכלוסייה צעירה.
גנים צפון – שכונה חדשה הנמצאת בצפון העיר, גובלת בדרך הים מדרום, דרך התקווה מצפון, דרך המלך ממזרח, ודרך איילות במערב. השכונה מתאפיינת באוכלוסייה צעירה.
ספורט
כדורסל
ממוזער|אולם מרכז לידר
בעיר פועל קבוצת הכדורסל מועדון כדורסל גני תקווה אשר נוסדה בשנת 2012, הקבוצה שיחקה בעבר בליגת העל וכיום משחקת בליגה ב', וקבוצת נשים מועדון כדורסל גני תקווה. בנוסף פועלת בעיר "מכבי גני תקווה-לידר" המפעילה בית ספר לכדורסל, קבוצת ילדים וקבוצת נערים בין שכבות הגילאים 6–17.
כדורגל
בעיר פועלת "מועדון הכדורגל גני תקווה" המפעיל קבוצות ילדים ונוער.
מתקני ספורט
מרכז לידר – אולם הבית של קבוצות הספורט בעיר המכיל 1,200 מושבים. בנוסף כולל המרכז את קאנטרי גלים, בית היוגה, Fitzone, בית הספר למוזיקה "יוניק", צהרוני הילדות והילדים ותוכנית עתידים.
קאנטרי גלים – הקאנטרי העירוני המכיל חדר כושר, בריכה חצי אולימפית מקורה ומחוממת, בריכת פעוטות, סטודיו חוגי ספורט, גן משחקים לגיל הרך, סאונה ומדשאות.
חינוך
בעיר קיימים עשרה בתי הספר (א-יב) ו-51 גני ילדות וילדים בהם לומדים 6,083 תלמידים.
מערכת החינוך בגני תקווה היא מערכת צומחת ומתפתחת, המתאימה את התשתיות הרבות שלה לקצב המהיר של צמיחת היישוב והתפתחותו. גני תקווה זוכת פרס חינוך ארצי לשנת 2022.
החינוך היסודי
מונה כ-5 בתי ספר יסודיים ביניהם: בית חינוך רביבים, בית חינוך יובלים, בית חינוך גנים, בית חינוך איילות, בית חינוך צומח אמירים ובית חינוך ממ"ד אריאל, תלמוד תורה, ובית יעקב.
החינוך העל יסודי
מונה כ-2 בתי ספר הכוללת את חטיבת ביניים ראשונים בה לומדים כיתות ז'-ט', ותיכון מיתר בו לומדים תלמידים בשכבות י'- עד י"ב.
תיכון מיתר זכה בפרס החינוך לשנת הלימודים תשע"ט בגין מעורבות חברתית אזרחית ותרומה לקהילה של הסתדרות המורים והעמותה הפדגוגית לקידום החינוך העל יסודי בישראל.
תרבות
היכל התרבות מרכז הבמה- היכל התרבות העירוני מעלה מופעי תיאטרון, מחול, מוזיקה קלאסית, ערבי זמר, הצגות ילדים, הרצאות העשרה, מופעי בידור ועוד. מבנה מרכז הבמה מאכלס גם את בית ספר לתיאטרון ואומניות הבמה, בית ספר למחול "מרכז הבמה".
הספרייה הציבורית- הספרייה העירונית הפועלת כמרכז תרבות וחינוך עירוני, מקיימת שלל פעילויות וסדנאות לשכבות הגילאים ילדים ומבוגרים ביניהם מפגשים עם סופרים, סדנאות כתיבה, הרצאות, ושעות סיפור.
מרכז פלאים ללמידה ואימון ילדים והורים- מרכז עירוני ייחודי המלווה באמצעות צוות התפתחותי מקצועי הורים וילדים. המרכז מציע סדנאות ייעודיות להעשרת את ארגז הכלים העומד לרשותו של כל הורה וכן קידום ההתפתחות המוטורית של הילד.
תחבורה
אוטובוסים
בגני תקווה פועלים נכון לאוקטובר 2023, סה"כ כ-12 קווים אוטובוסים שונים המופעלים על ידי חברות קווים, אלקטרה אפיקים ודן.
קווים- קו 256 ,קו 168, קו 169, קו 55, קו 76, קו 9, קו 8.
אלקטרה אפיקים- קו 21, 21א.
דן- קו 18, קו 28.
כבישים בין עירוניים
כביש 471- עובר בגבולה הצפוני של העיר. כאשר היציאות שלו ממערב דרך מחלף אונו. ביולי 2023 אישר משרד התחבורה תקציב בסך 70 מיליון ש"ח לבניית המשך 'דרך התקווה' לכיוון מזרח ועד לחיבורה לכביש 471.
ערים תאומות
ברגיש גלאדבאך (2013)
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:גוש דן
גני תקווה
קטגוריה:יישובים במחוז המרכז
קטגוריה:ערים במחוז המרכז | 2024-09-07T08:40:44 |
ג'סר א-זרקא | 250px|ממוזער|שמאל|ג'סר א-זרקא, מבט ממזרח
שמאל|ממוזער|250px|ג'סר א-זרקא, מראה מכיוון החוף, 2009
שמאל|ממוזער|250px|רחוב בג'סר
250px|ממוזער|שמאל|בית צבוע בכחול בג'סר א-זרקא, חלק ממיזם צביעת בתים בכחול במועצה, 2018
250px|ממוזער|שמאל|שקיעה בנמל הדייגים. הכניסה לנמל היא בין שני המגדלורים
גִ'סְר אֶ־זַּרְקָא (בערבית: جسر الزرقاء, תעתיק מדויק: ג'סר אלזרקאא, לעיתים נקרא בפשטות "ג'סר". בתרגום לעברית: הגשר הכחול) היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל. היישוב נחנך ב-1924, והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1961. כלל תושבי ג'סר א-זרקא הם ערבים-מוסלמים.
היישוב שוכן על רצועת כורכר לחוף הים התיכון שגובהה 5–20 מטרים מעל פני הים, שלמרגלותיה זורם הקטע התחתון של נחל תנינים, שמפריד בין היישוב לבין הים במערב. מדרום שוכנת קיסריה, ומצפון מעגן מיכאל והכניסה לשמורת הטבע נחל התנינים. במזרח גובל היישוב בכביש 2 (כביש חיפה - תל אביב). בסמוך לשפך הנחל, דרומית-מערבית לבתי היישוב, שוכן תל תנינים.
פירוש השם ג'סר א-זרקא הוא הגשר (על הנחל) הכחול על שם הגשר שנבנה על נחל תנינים "אל-וואדי א-זרקא" (הנחל הכחול בערבית). אין זה הגשר שנבנה ליד שפך הנהר לים, לקראת סוף המאה ה-19 עבור הקיסר וילהלם השני בעת ביקורו של הקיסר בארץ ישראל ב-1898, אלא הגשר של סכר טחנות הקמח שנבנה על ידי הביזנטים כמפעל מים עבור קיסריה.
ג'סר א-זרקא היא היישוב היחיד לחוף הים בישראל כיום שבו יש רוב ערבי, והוא אחד מהיישובים העניים ביותר בישראל.
היסטוריה
מקור התושבים קדום וכבר לפני 500 שנה חיה סביב ביצת הכבארה קבוצה שנקראה ג'מוסין (מגדלי הג'מוסים). בשנות השבעים של המאה התשע עשרה כלל היישוב בשולי ביצות כבארה 15 בתים, חושות וטחנות קמח. מיקום היישוב המקורי היה ממזרח לביצה, באזור מערת כבארה. התושבים אינם ממוצא אחיד. משפחת ג'ורבאן הגיעה ראשונה מעמק הירדן (ע'ור בערבית) ולכן התושבים כונו ע'וארנה. משפחת עמאש הגיעה מקדום בשומרון, נג'אר מאל עריש או מצרים, שהאב מהחורן וטטואתחה ואם בשי מסודאן.
התושבים התפרנסו מדיג בביצות ובים התיכון וכן מקדרות מאדמת הביצה ויצירת מחצלות מצמחי הגומא והקנה.
בעקבות ייבוש הביצה בשנת 1924 עבור זכרון יעקב לטובת אדמות חקלאיות ומיגור מחלת המלריה, הוצעה לתושבים קרקע חלופית לכפר בתוספת שכר בעבור עזרתם בייבוש הביצה ואובדן מקור פרנסתם. האתר החלופי שוכן על שרידי מחצבה ברכס הכורכר, אותה רכשה פיק"א בשנת 1924. בשנת 1926 נחנך היישוב החדש בו קיבלה כל משפחה כ-30 דונם. עם הקמתו נבנו בתיו מאבני כורכר מקומיות, אולם עם קום מדינת ישראל התפתח היישוב ונבנו בו בתים מבטון ומבלוקים. בני השבט המשיכו לעסוק בעבודות חקלאיות ביישובי האזור. כיום עובדים רבים מבני היישוב כשכירים בעבודות חוץ.
במלחמת העצמאות לא נפגע היישוב הודות ליחסיו עם תושבי זכרון יעקב, בנימינה והסביבה, שאורח החיים החקלאי בהם היה תלוי בעובדים ערבים מהכפרים הסמוכים ג'סר א-זרקא ופוריידיס, ולכן התעקשו להשאיר יישובים אלו, חרף הצעות חוזרות ונשנות של הצבא לפנותם. בעקבות המלחמה, הגיעו לכפר פליטים מכפרים סמוכים שנהרסו. עד לשנות השמונים לא היו כלל נישואים מבחוץ עם בני ובנות היישוב בשל הסטיגמות החריפות כלפיהם בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ, שנבעו ממוצאם השונה.
בשנת 1994 הוכרז היישוב "שכונת שיקום" במסגרת פרויקט שיקום שכונות. בסוף 2009 החל משרד הפנים בהכנת תוכנית אב ראשונה ליישוב, שבמסגרתה ייבחן הצורך להרחיב את תחום השיפוט, את היקף ההרחבה, אופייה ומיקומה, בעקבות הצפיפות הרבה ששוררת בה. נשקל עידוד בנייה רוויה והסטת כביש 2 מזרחה, כדי לאפשר את הרחבתו של היישוב.
ב-7 באוקטובר 2000, בתקופת אירועי אוקטובר, נהרג נוסע בכביש 2 כתוצאה מפגיעת אבן שנזרקה על ידי פורעים מהיישוב. בתחילת יולי 2014 התקיימה התפרעות של תושבי ג'סר א-זרקא, שמהלכה ירו המתפרעים זיקוקים באוויר ויידו אבנים לעבר שוטרים וכלי רכב שנסעו בכביש 2.
ב-2017 נחנכה ביישוב תחנה של משטרת ישראל.
ב-2020 שוחזר גשר האבן מעל שפך נחל תנינים, בכניסה הצפונית של היישוב. הגשר נבנה במקור בסוף המאה ה-19, לכבוד ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל. ב-2021 נחנכה טיילת באורך 650 מטר מהגשר דרומה, במימון החברה לפיתוח קיסריה, רשות הטבע והגנים, קרן אדמונד דה רוטשילד והקרן לשטחים פתוחים במינהל מקרקעי ישראל.
דמוגרפיה, כלכלה ותעסוקה
נכון לתום העשור הראשון של המאה ה-21, מעל 50% מתושבי ג'סר א-זרקא הם נוער עד גיל 19. היישוב, שאוכלוסייתו מוסלמית, מתאפיין בשיעור גידול טבעי גבוה של 3.2% (ירידה מ-3.5%), והוא סובל משיעור אבטלה רשמי של 30% (2009) ומשיעורי אלימות גבוהים. שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה הוא מהנמוכים במגזר הערבי בישראל. ענף ההוראה נפוץ מאוד בג'סר, כמו כן הכפר הוא הספק הגדול ביותר של כוח-עבודה נשי בענפי משק הבית למפעלים ובתי-חולים באזור. עם זאת, השאיפה בקרב פרנסי היישוב היא לחולל פיתוח תיירותי, המתבסס על הקרבה אל קיסריה העתיקה, שמורת נחל תנינים וחוף הים, ועל כך ששביל ישראל חוצה את היישוב לרוחבו. בשנת 2013 נפתחה בכפר אכסניה לתיירים.
אזור החוף של הכפר נהנה מסביבה טבעית עשירה. אומנם בריכות הדגים של מעגן מיכאל משתרעות לאורכו והגישה אל החוף מוגבלת עד לדרומו, אל אזור שפך הנחל, שם מתנשאת תצורת צוק ייחודית, ומעבר לה מעגן דיג קטן וסירות. בפועל שיעור העוסקים בדיג מבין התושבים מצומצם מאוד כיום. כביש הגישה לכפר הוא ממזרח מכביש 4, באמצעות גשר שעובר מעל כביש 2 בצפונו של הכפר ובאמצעות מעבר מתחתיו במרכזו של היישוב. את האדמות שמעבר לכביש המהיר אין התושבים מורשים לפתח. בנוסף לסוללת העפר – שהוקמה בידי תושבי קיסריה השכנה בסוף שנת 2002 כדי לחצוץ בינה ובין ג'סר א-זרקא – מעסיקה את תושבי הכפר סוגיית האנטנות הסלולריות שמוקמו בשטחם.
ממוזער|ממזרח לג'סר א-זרקא פורחים בתחילת החורף נרקיסים וסתווניות
בכפר שתי קופות חולים, מתנ"ס-מרכז קהילתי שהוקם בידי משרד הבינוי והשיכון בשנת 2003, מספר בתי ספר ומרכז מסחרי.
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
המועצה המקומית ג'סר א-זרקא, באתר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "שומרון"
קטע שביל ישראל העובר בג'סר א-זרקא באתר שביל ישראל.
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1926
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:שביל ישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה
* | 2024-07-31T16:02:36 |
ג'ש (גוש חלב) | ג'ש (בערבית: الجش אַ-גִ'ש, בסורית: ܓܫ; נודע גם בשם גוש חלב, כשם היישוב היהודי העתיק) היא מועצה מקומית בגליל העליון. היישוב נמצא בגובה בין 700 ל-840 מטר מעל פני הים, מצפון-מערב לצפת, על כביש 89.
ג'ש הוא היישוב היחיד בישראל שרוב תושביו הם נוצרים־מרונים, לצד מיעוטים של מוסלמים ונוצרים־מלכיתים.
היסטוריה
בעת העתיקה ג'יש נודעה בשם "גוש חלב", והתקיים בה ישוב יהודי החל מימי הבית השני ועד ראשית התקופה העות'מאנית. במהלך המרד הגדול, גוש חלב שימשה בשנת 67 כמרכז חשוב של המורדים היהודים ברומאים, שהונהגו על ידי בן העיר, יוחנן. גוש חלב היא העיר היהודית האחרונה שנפלה לידי הרומאים בגליל. בכתבי יוסף בן מתתיהו המקום מופיע בשם "גיסקלה" (Giscala), שהיה כנראה הגרסה היוונית לשם העברי.
בתקופה האיסלמית נקרא היישוב ג'וש או ג'יש. מקורות היסטוריים שונים מן המאות ה-10 עד ה-15 מציינים את גוש חלב ככפר יהודי גדול. במאה ה-17 חיו ביישוב דרוזים שעזבו את הכפר בשלב מאוחר יותר.
הכפר יושב בראשית המאה ה-18 על ידי נוצרים מרונים וקתולים, לצד מספר משפחות מוסלמיות. הוא משמר את השם הקדום של הכפר כמו יישובים נוספים בני ימינו באזור, הנושאים את שמותיהם של יישובים יהודיים קדומים כגון מושב מירון על שם מירון הקדומה, מושב סִפְסוּפָה על שם הכפר סִפְסוּפָא המוזכר בתלמוד, קיבוץ ברעם על שם כפר ברעם, קיבוץ סאסא על שם סאסא המוזכרת במשנה ועוד. על-פי יצחק בן-צבי, המרונים היגרו לגוש חלב בעקבות קרב עין דארה בשנת 1711, אז הביסו שבטי קייס את שבטי ימן והניסו רבים מהם מהר הלבנון. בן-צבי תיעד מסורת מקומית, לפיה שתי משפחות בכפר קדמו להגירה המרונית; אחת המשפחות הללו, משפחת האשול, נחשבת לותיקה ביותר בכפר. משפחה זו, לפי אותה המסורת, הנה ממוצא יהודי ונודעה במקור בשם שאול.
בשנת 1837 הרסה רעידת האדמה בצפת את רוב מבני הכפר וכ-200 תושבים נהרגו. לאחר הרעש חודשה ההתיישבות בכפר והוא התרחב לכיוון דרום.
סביב שנת 1870, ביקר בכפר המטייל והחוקר הצרפתי ויקטור גרן וכתב: . הוא ציין כי כמה שנים קודם לכן, עוד ניתן היה לראות את שרידי חומותיה העתיקה של החקרא של גוש חלב, אך עד זמן ביקורו היא נהרסה כמעט כליל, והאבנים שנעקרו ממנה שימשו לבניית הכנסייה היוונית. בנוסף, הוא הבחין בשיפולי הגבעה במערות קבורה רבות.
לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בכפר 1,090 תושבים ושטחו השתרע על 12,602 דונמים (מתוכם 148 דונם שטחים ציבוריים ו-24 בבעלות יהודים).
עד שנת 1948 הייתה רוב האוכלוסייה מוסלמית, ואלו היוו 55% מאוכלוסיית הכפר.
הכפר נכבש על ידי צה"ל ב-29 באוקטובר 1948, במהלך מבצע חירם.
לאחר מלחמת העצמאות עזבו רוב התושבים המוסלמים את הכפר, ופליטים נוצרים הגיעו אליו מכפרי הסביבה שנהרסו, בהם רוב תושבי הכפר בירעם, מרונים גם הם. כתוצאה מכך עלה אחוז הנוצרים-מרונים בכפר ל-85% מאוכלוסייתו. בדצמבר 1949 הוכנה תוכנית לגירוש אנשי הכפר, יחד עם יישובים ערביים נוספים, אך היא לא יצאה לפועל עקב התנגדותם של משה שרת ואליעזר קפלן. ב-1952 נכשל ניסיון של קק"ל לעודד תושבים מאל ג'יש להגר לארגנטינה ("מבצע יוחנן"). בשנת 1963 הוכר היישוב כמועצה מקומית.
בכפר נמצאו שרידי בית כנסת עתיק ובית קבורה (מאוזוליאום), המהווה חלק מבית הקברות של גוש חלב היהודית הקדומה. יש בכפר קברים המיוחסים לשמעיה ולאבטליון, מחכמי הסנהדרין הגדולה בירושלים.
אוכלוסייה
זהות, שפה ודת
רוב תושבי ג'ש הם נוצרים מהעדה המרונית - זרם בנצרות המזרחית הקתולית - שמקורו בלבנון. לפני מלחמת העצמאות היה בגליל העליון כפר נוצרי-מרוני נוסף, הכפר בירעם, אשר תושביו פונו ממנו ולא הורשו לחזור לאחר סיום הלחימה. רוב תושבי הכפר בירעם עברו להתגורר בג'ש, ובני משפחותיהם עדיין מתגוררים במקום.
תושבי ג'ש, רובם ככולם, הם דוברי ערבית כשפת אם, ויודעים גם את השפה העברית, שהיא לשון המדינה; מקצתם דוברים גם ארמית חדשה ("סורית") בבית. על כן, כולם דו-לשוניים או תלת-לשוניים. ההוראה בבתי הספר היא בערבית.
התפלגות אוכלוסיית הכפר לפי דתות:
נוצרים-קתולים - 65%
מרונים - 55%
מלכיתים - 10%
מוסלמים-סונים - 35%
חלק מתושבי ג'ש המרונים מזהים עצמם כארמים (ולא כערבים), והם הובילו את המאבק להכרה רשמית בזהות הארמית בישראל, עד שהוכרו בכנסת בשנת 2014. הילד יעקב חלול הוא האדם הראשון שנרשם בתעודת הזהות שלו כארמי. במאה העשרים ואחת יש מהם הפועלים להחייאת השפה הארמית ביישוב, ואף הקימו גן ילדים דובר ארמית.
ראשי מועצה בעבר
זכי ג'ובראן: 1963–1993
אליאס אליאס: 1993–2003
הנרי עלם: 2003–2008
אליאס אליאס: 2008–2024
שריף ניג'ם: 2024–הווה
ראו גם
גוש חלב - על היישוב היהודי העתיק
לקריאה נוספת
אהרון אבן חן, החרזן מגוש חלב, בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972
קישורים חיצוניים
אדר' פאינה מילשטיין, כפר ג'יש: סקר אורבאני, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, מאי-אוקטובר 2005.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:יישובים ערביים-נוצריים בישראל
קטגוריה:הגליל העליון: יישובים
קטגוריה:מרונים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים ערביים המשמרים שם עברי
קטגוריה:יישובים בצפון ישראל שפונו במלחמת חרבות ברזל | 2024-09-30T19:26:00 |
ג'ת | גַ'ת (בערבית: جت) היא מועצה מקומית במשולש, בצפון השרון שבישראל, בסמוך לקו הירוק. היישוב נוסד במאה ה-19 על ידי תושבים מבאקה אל-גרבייה והוקם על שרידי יישוב קדום. היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1959.
כלל תושבי ג'ת הם ערבים-מוסלמים.
מקור השם
השם ג'ת משמר את השם הקדום גת,Palmer, 1881, p. 183 שהיה שכיח בעת העתיקה ושימש כשמם של מספר יישובים, מהגליל בצפון ועד השפלה בדרום. במקורות הקדומים, השם גת נזכר לעיתים יחד עם תוספת, המסייעת להבחין בינו לבין יישובים אחרים באותו השם, כדוגמת גת פלשתים, גת רימון, גת כרמל, גת חפר וגת פדלה.
היסטוריה
העת העתיקה
במקום בו שוכן היישוב נמצאו שרידים ארכאולוגים מתקופת הברונזה המאוחרת, ההשערה היא שבמקום שכן היישוב "גת פדלה" הנזכר בתעודות מצריות. ליד היישוב עברה דרך הים. ביישוב יש שכבות על שכבות של תרבויות עתיקות.
בלב הכפר ג'ת נחפרו שני אתרי קבורה מהתקופה הרומית. באחד מאלו נחשפה אחוזת קבר גדולה, הכוללת חדרי כוכים, ומעליהם נחרתו כתובות הכוללות שמות עבריים (יעקב, ישוע, שרה, רבקה, מרים), שמות הרודיאניים (אגריפס, ברניקי, הרודיאס), ושמות רומיים (פטרוס, מרקוס, טיבריוס, ועוד). בהתאם לשמות שנמצאו במקום, וסגנון הכתב, החוקרים תיארכו את רוב הממצאים שהתגלו באתר לשלהי המאה ה-1 או לראשית המאה ה-2 לספירה, והציעו כי אחוזת הקבר שימשה משפחה יהודית אמידה שהחזיקה באדמות בטופארכיה של נרבתא. כשר מציע שג'ת הייתה באותה העת יישוב יהודי. נראה שהמערה המשיכה לשמש לקבורה, עתה בידי אוכלוסייה שומרונית, לפחות עד המאה ה-5 לספירה.
התקופה העות'מאנית
במפקד אוכלוסין עות'מאני שנערך בשנת 1596 נמנו בג'ת 5 משקי בית, כולם מוסלמים, ושילמו מיסים על חיטה, שעורה, גידולי קיץ, עיזים וכוורות דבורים, סה"כ 5,500 אקצ'ה.Hütteroth and Abdulfattah, 1977, p. 159
בתקופה העות'מאנית הוענק התל עליו שוכן הכפר למשפחות מהן מורכב הגרעין של כפר ג'ת ומאז צמח המקום ונהיה היישוב הנוכחי.
תושבי הכפר הם כמעט בני משפחה אחת. משפחת ותד, גרה, אבו עסבה ואבו בקר הן ארבע חמולות ובני דודים ששייכים לתת שבט אחד שנקרא ערב אל כעאוושה. בני התת-שבט הזה שייכים לשבט אל-אלפדל בן רביעה בני שבט טאיא הקחטאנית. בזמן האימפריה העות'מאנית הסולטאן סאלים השני נתן את הזכות לשבטים הערביים לשמור על הביטחון ועל הסדר באזור דרום סוריה הגדולה כי זה האזור שבו משתרעות בו השבטים הערביים ששיכים לשבט אל- אלפדל בן רביעה, זה כלל את ערב אלכעאוושה התת-שבט של תושבי ג'ת כיום, הם היו במנהיגות השייח' של השבט שלהם הנסיך עלי כאעווש שומרים על דרך הדואר והמסחר שבא ממצרים אל סוריה שהיה עובר מרמלה אל קאקון (כפר שוכן ליד ג'ת) וממשיך לואדי עארה אל בית שאן, צפת, טבריה ואזור חוראן/דרעאא שליד רמת הגולן בסוריה, לכן השושלת שלהם השתרעה בשלושה מקומות על הדרך הזה, חלק מהם התיישב אחרי שהיו נוודים בכפר שנקרא כפר עאנה ליד רמלה וחלק בכפר מירון ליד צפת והחלק השלשי בכפר ג'ת במשולש שבזמנו היה נקרא אזור השעראוויה שזה בלשון הערבים המקומיים רומז לאזור צפון טולכרם ודרום מערבה של ג'נין, הם התיישבו בכפר בסוף המאה השמונה עשרה כאשר הסולטאן העותמאני נתן להם את הכפר אחרי שהיו נוודים מצפון לדרום. החמולה הכי גדולה בג'ת היא ותד. החמולות שהן לא מהארבעה שהוזכרו לעיל באו ברובן אל הכפר אחרי מלחמת העצמאות.
המנדט הבריטי
בשנות הארבעים של המאה העשרים, בתקופת המנדט הבריטי, עבדו רבים מתושבי הכפר בתפקידי בנייה ותחזוקה במחנה חיל האוויר הבריטי RAF Ein Shemer (כיום, מנחת עין שמר)
ישראל
היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1959.
ראש המועצה הראשון היה עלי עבד אלראזק מלק שהיה המוכתר האחרון של הכפר לפני הפיכתו למועצה מקומית.
בשנת 1978 התקיימו בפעם הראשונה בחירות ישירות לראשות המועצה בג'ת, וליו"ר המועצה המקומית נבחר אחמד מחמוד אבו עסבה. בשנת 1983 נבחר לקדנציה שנייה. בשנת 1988 נבחר גלאל עבד אל-קאדר ותד לראש הרשות. בשנת 1993 נבחר לראשות המועצה אחמד מחמוד אבו עסבה. בשנת 1998 נבחר ד"ר מוחמד חסן אבו פול. בשנת 2003 אוחדה ג'ת עם באקה אל-גרבייה הסמוכה לה מצפון, ויחד כוננו עיר שנקראת באקה-ג'ת. בחקיקה שתוקפה מ-1 בנובמבר 2010 בוטל האיחוד. בעקבות הפירוק נבחר חאלד גרה לראש מועצת ג'ת. בבחירות שנערכו בנובמבר 2015 נבחר מוחמד ותד לראש מועצת ג'ת. בבחירות שנערכו בנובמבר 2019 נבחר חאלד גרה לקדנציה שנייה לראש מועצת ג'ת.
במרץ 2024 נבחר בסיבוב שני אשרף חנדקלו לראש מועצת ג'ת.
היות שג'ת קרובה לקו הירוק, במבצע חומת מגן כוחות צה"ל היו נוכחים בפאתי הכפר, ועד היום בחלק מרחובות דרום-מזרח הכפר ניכר הנזק שגרמו שרשראות הטנקים והנגמ"שים.
בשנת 2017 נקרא ביישוב רחוב על שם יאסר ערפאת, אך הוא בוטל בהוראת שר הפנים, אריה דרעי.
אוכלוסייה
שירותים
בג'ת קיימים שירותי בריאות של קופות החולים כללית ולאומית, ומרכזי טיפת חלב לבריאות האם והתינוק, בנוסף למרכז הרפואי לרפואה דחופה "אלמייסם". בג'ת מופעלת תחנת משטרה קהילתית, ופועל סניף של בנק לאומי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:המשולש
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה
קטגוריה:השרון: מועצות מקומיות ואזוריות
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני
קטגוריה:יישובים שומרוניים לשעבר
קטגוריה:יישובים ערביים המשמרים שם עברי | 2024-08-15T23:55:11 |
דלית אל-כרמל | דַאלְיַת אֶל-כַּרְמֶל (בערבית: دالية الكرمل, בתעתיק מדויק: דאלית אלכרמל), הנודעת גם בשם המקוצר דאליה (دالية), היא מועצה מקומית ערבית דרוזית במחוז חיפה בישראל. כ-97% מתושבי דאלית אל-כרמל (נכון לסוף 2021) הם דרוזים, וכ-3% הם ערבים-מוסלמים.
שטח השיפוט שלה הוא 10,201 דונם. שוכנת על הכרמל וגובלת בפארק הכרמל.
היסטוריה
ממוזער|250x250 פיקסלים|בית תפילה דרוזי בדאלית אל-כרמל
היישוב נקרא על שם הכרמים המקיפים אותו (מערבית دالية "דאליה" משמעותה גפן), ויש אומרים שמקור השם הוא דלת הכרמל זה עורף הכרמל, כמו שנכתב בשיר השירים "דלת ראשך..." שפירושו החלק האחורי של הראש.
הקמת הכפרים הדרוזיים ששכנו במקום, החלה עוד בתקופת שלטונו של האמיר הלבנוני פח'ר א-דין השני במחצית הראשונה של המאה ה-17.
על פי סקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-2,060 תושבים ושטחי אדמותיו השתרעו על פני 31,730 דונמים (מתוכם 1,736 בבעלות יהודים ו-10,253 שטחים ציבוריים).
בשנת 2003, במסגרת תוכנית משרד הפנים לאיחוד רשויות מקומיות ברחבי ישראל, אוחדה המועצה המקומית של דליית אל-כרמל עם זו של עספיא, ויחד הן נקראו עיר הכרמל באותה עת. האיחוד נוצר חרף התנגדות של חלק גדול מהתושבים.
בנובמבר 2008 אישרה הכנסת חוק המבטל את האיחוד, ומשיב את המצב לקדמותו החל מ-1 בדצמבר 2008. העירייה המאוחדת שנוהלה תחת ועדה קרואה בראשות גבי אופיר פורקה – ובחירות חדשות למועצה העצמאית התקיימו ב-18 באוגוסט 2009.
לאחר הבחירות המקומיות ב-2009 נבחר לראש המועצה (העצמאית והנפרדת) כרמל נסראלדין. עקב מצבה הכלכלי הרעוע נמצאה דלית אל כרמל בשנת 2010 בהסדר הבראה.
בשנת 2013 נבחר רפיק חלבי לראש המועצה המקומית, באוקטובר 2018 נבחר לכהונה נוספת.
אוכלוסייה
דתות
נכון ל-2021, על פי נתוני הלמ"ס, כ-96.8% מהתושבים בדלית אל כרמל הם דרוזים, וכ-2.8% מהתושבים הם ערבים-מוסלמים.
אתרי הנצחה דרוזים ומוזיאונים
ממוזער|הרחוב הראשי של דאלית אל-כרמל
מקאם אבו אבראהים, מתחם מקודש לאחד מנביאי הדת הדרוזית
בית המורשת הדרוזית על-שם השייח' יוסף נסראלדין, ובו מוזיאון
בית אוליפנט משמש כבית יד לבנים הדרוזים. נבנה בשנת 1884 לשמש כבית הקיץ של הסופר הבריטי לורנס אוליפנט. מסופר כי התגורר בו גם מזכירו של אוליפנט, נפתלי הרץ אימבר. בשנת 1981 יזם חבר הכנסת מטעם הליכוד, אמל נסראלדין, לייסוד במקום בית יד לבנים הדרוזים. המבנה משמש בין השאר גם לאירועי תרבות ולציון מועדים וחגים דרוזיים. כמו כן נערך בו מדי שנה גם טקס זיכרון לחללים הדרוזים שנפלו במלחמות ישראל.
ראו גם
קישורים חיצוניים
המועצה המקומית דאלית אל כרמל אתר רשמי
דליית אל-כרמל, באתר משרד התיירות
הערות שוליים
ממוזער|175x175px|סמלה הראשון של דלית אל-כרמל
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים דרוזיים בישראל
קטגוריה:הכרמל: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה
קטגוריה:רכס הכרמל: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-17 | 2024-08-25T05:31:42 |
דבורייה | 250px|ממוזער|שמאל|דבורייה בשנת 1928
250px|ממוזער|שמאל|דבוריה כפי שהיא נראית מתצפית הר תבור בדרך נוף יער בית קשת. בחלק התחתון של התמונה נחל דבוריה
דבורייה (בערבית: دبورية) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, השוכנת בשולי עמק יזרעאל ולמרגלות הר תבור. דבורייה בנויה על צלע הר תבור, בחיבור בינו למישור בקעת כסולות הצמוד אליו. רוב היישוב, שתושביו ערבים מוסלמים, בנוי על שיפועים תלולים יחסית. צורת הבנייה בו היא כפרית מסורתית, ומתאפיינת במבנים בעלי קומה אחת עד ארבע קומות.
היסטוריה
היישוב נמצא באזור העיר המקראית דָּבְרַת, הנזכרת מספר פעמים בתנ"ך, אשר התקיימה כיישוב יהודי גם בתקופת בית שני, וככל הנראה משמר את שמה. יש המניחים כי מקור השם דבורייה מהמילה הכנענית "דבר" שפירושה מקום לרעיית הצאן, ואכן סביבת הכפר עשירה במקומות מרעה. במהלך חפירת יסודות לבית בשנות ה-60, נמצאו שברי חרסים עתיקים. החרסים תוארכו לתקופת הברזל, תקופת התלמוד והתקופה המוסלמית הקדומה.
המקום נזכר בכתבי אוסביוס (תחילת המאה ה-4) כ"כפר של יהודים".
במחצית השנייה של המאה ה-19 התגוררו בכפר כ-200 נפשות, כולם מוסלמים, בבתים רעועים מופרדים בסמטאות צרות ובמערות. במפקד האוכלוסין של שנת 1922 נמנו בכפר 602 נפשות. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו בכפר 747 נפשות, ב-170 בתים מיושבים, כולם מוסלמים למעט 15 גברים וארבע נשים שככל הנראה התגוררו במנזר על הר תבור שתושביו נמנו עם תושבי דבורייה. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל נאמד מספר תושבי הכפר בכ-1,290 נפש ושטחו נרשם כ-18,185 דונם, מתוכם 4,241 דונם של אדמה ציבורית ו-571 דונם אדמה בבעלות יהודית.
היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1961.
בין השנים 2013-2024 ראש המועצה היה זוהיר יוספיה, ב-2024 זכה בבחירות המועמד ריפעת עזאיזה.
אוכלוסייה
קישורים חיצוניים
דבוריה באתר הרשות לפיתוח הגליל
רבקה שפק-ליסק, הכפר הערבי דבוריה היה בעבר יישוב יהודי באתר אימגו
הערות שוליים
ימין|ממוזער|250px|דבורייה במבט מהר תבור
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:עמק יזרעאל
קטגוריה:הר תבור
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
דבורייה (דברת) | 2024-09-30T19:01:33 |
דיר אל-אסד | 250px|ממוזער|שמאל|דייר אל אסד ברקע הרכבת הנוסעת במסילת עכו - כרמיאל במחסום של כביש 85 עם כביש 784
דֵיר אֶל-אַסַד (בערבית: دير الأسد - בתרגום לעברית: מנזר האריה) היא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון בישראל. דיר אל-אסד יושבת בבקעת בית כרם (בקעת שגור) בלב הגליל, בקרבת העיר כרמיאל, בצמוד ומעל בענה לכיוון צפון, ומטפסת במעלה המדרון התלול שמצפון לבקעה, אל תחילת הגליל העליון. שטח השיפוט של המועצה משתרע על פני 4,759 דונם. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1975.
כלל תושבי דיר אל-אסד הם ערבים-מוסלמים.
היסטוריה
בתקופת הצלבנים היה במקום יישוב נוצרי בשם לָה בֶּנָה, וסמוך אליו מנזר על שם סנט ג'ורג'. בתקופה העות'מאנית גורשו הנוצרים מהכפר על ידי הסולטאן סולימאן הראשון, וצאצאיהם הקימו מאוחר יותר את בענה הסמוכה. את שטח הכפר ואדמות המנזר מסר הסולטאן לידי שייח' אל-אסד א-צפה מצפת, שייסד את היישוב הנוכחי. במפקד האוכלוסין של 1922 היו בכפר 749 תושבים, כולם מוסלמים.
בשנת 1961 הופקעו חלק מאדמות הכפר (בעיקר אלו שלא היו ראויות לעיבוד חקלאי) לצורך הקמת העיר כרמיאל.
בשנת 2003 אוחדו היישובים בענה, דיר אל-אסד ומג'ד אל-כרום תחת מועצה מקומית משותפת בשם שגור. בשנת 2005 הוכרז היישוב כעיר. בנובמבר 2008 אישרה הכנסת חוק המבטל את האיחוד, החל מ-1 בדצמבר 2008, ומשיב את המצב לקדמותו. לפי חוק זה, נערכו בחירות חדשות למועצות המקומיות הנפרדות ב-18 באוגוסט 2009. עד אז, נוהלה העירייה המאוחדת בידי ועדה קרואה.
אוכלוסייה
ראו גם
אשכול יישובי בית הכרם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:שגור | 2024-10-05T15:13:38 |
דיר חנא | דֵיר חַנָּא (בערבית: دير حنا, פירוש השם: המנזר של יוחנן) היא מועצה מקומית במחוז הצפון, בבקעת סכנין, בצפון הגליל התחתון המרכזי (לב הגליל), והיא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1975.
יש מספר סברות לגבי מקור השם: על שם קדוש נוצרי שעל שמו היה קרוי מנזר במקום, על שם מפקד צבא צלבני שכבש את המקום, או גלגול שמו של היישובים היהודיים כפר חנון או כפר יוחנא מתקופת המשנה והתלמוד. בכפר יוחנא התיישבה משמרת הכהנים יכין ובכפר חנן פעלו מספר תנאים ואמוראים. על פי זאב וילנאי פירוש השם הוא מנזר חנה, על שם חנה הקדושה, סבתו של ישו.
במרכז היישוב ישנו מבצר ברמת השתמרות בינונית, אשר נבנה במאה השמונה עשרה על ידי שליטי הגליל אז, משפחת זידאן - משפחתו של דאהר אל עומר. סעד אל עומר, אחיו של טאהר אל עומר בנה ביישוב את ארמונו ואת המסגד הצמוד ב 1732. טאהר שלח את בנו עותמן להתנקש באחיו סעד ובתמורה הבטיח לו את שפרעם. הבן עותמן חנק את דודו סעד אך ט'אהר אל עומר הפיץ שמועה שסעד מת מהכשת נחש ועותמן לא קיבל את שפרעם. עלי ועותמן בני ט'אהר לכדו את דיר חנא ומשם שלחו מסר לאביהם שיעמוד בהבטחתו. ט'אהר עלה על דיר חנא עם כל צבאו אבל תוך כדי המצור הסתבר שפחה דמשק עולה על הגליל. התייר קונסטאנטן פרנסואה וולני (Volney) מספר שט'אהר קרא לבניו וביקש מהם הפסקת אש וארוחת ערב משפחתית. בארוחה הוחלט לחבור ולהילחם נגד הפחה ואחר כך לשוב ולהתקוטט וכך הסתיים המרד. במשך תקופת שלטון המשפחה ישבו בארמון כמה מבניו של ט'אהר, אחמד, עותמן ועלי. את הארמון והחומות שהקיפו את הכפר הרס אויב המשפחה אחמד אל ג'אזר מושל עכו. עלי אל עומר ברח ללבנון ומשם לגולן ולבסוף נרצח על ידי חיילי פחה דמשק.
בחצר הארמון מונחים כיום חלקי בית בד מודרני לתצוגה. שרידי חומות הארמון והמסגד עדיין בנויים אבנים צהובות ולבנות כפי שהיה במקור.כנסיית הכפר בנויה אף היא על שרידי הארמון.
אוכלוסייה
לפי מפקד אוכלוסין של 1931, היו בכפר 117 בתים נושבים ו-563 תושבים: 227 מוסלמים ו-136 נוצרים. לפי מפקד אוכלוסין של 1961 היו בכפר 1,665 תושבים.
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-07-04T06:50:39 |
הר אדר | שמאל|ממוזער|250px|מבט צפונה לכפרים בית סוריכ ובידו ובאופק נבי סמואל
שמאל|ממוזער|250px|מבט לכיוון מערב מאתר ההנצחה גבעת הרדאר שבראש היישוב - ניתן לראות את גגות הבתים ואת הגבעות שממערב ליישוב
שמאל|ממוזער|250px|מגדל התצפית בפסגת היישוב, כחלק מאתר ההנצחה לחטיבת הראל; בתכנון האדריכלים אריה שרון ואלדר שרון
הַר אֲדָר היא התנחלות במעמד של מועצה מקומית השוכנת בהרי יהודה, בסמיכות לקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים, ולכפרים אבו גוש, בית סוריכ, בידו, אל-קובייבה וקטנה. הר אדר הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1995.
ביישוב פועלים בית ספר יסודי, אשכול גני ילדים, מתנ"ס וספרייה. יש בו בית כנסת ומקווה טהרה, מועדונים לנוער ולמבוגרים, מגרש ספורט רב-תכליתי, סקייטפארק ואמפיתיאטרון המכיל 730 מקומות ישיבה.
ממוזער|פסל עץ ביער, בכניסה להר אדר
היסטוריה ומיקום גאוגרפי
היישוב הר אדר בנוי על המתחם ההיסטורי של גבעת הרדאר, אשר בסביבתה נערכו קרבות קשים במהלך מלחמת העצמאות. שם היישוב הר אדר אף משמר, צלילית, את שם האתר המקורי. בראש הגבעה עליה שוכן היישוב נמצא האתר הארכאולוגי ח'ירבת ניג'ם שהוא מבנה מבוצר מהתקופה הפרסית-הלניסטית והתקופה העות'מאנית.
היישוב המודרני-יהודי הוקם ב-1986 על ידי עמותה הנושאת את אותו שם, ומורכבת מאנשי צבא קבע ועובדי מדינה. העמותה פעלה עד שנת 1990, ובהמשך הוקם ועד מקומי כחלק ממועצה אזורית מטה בנימין. בשנת 1995 הוכרז היישוב הר אדר מועצה מקומית נפרדת.
כל בתי היישוב נמצאים מעברו הצפון-מזרחי של הקו הירוק. מבחינה נדל"נית נהנה היישוב מיתרונות קרבתו לירושלים והנוף הפסטורלי. חלק מהבתים ביישוב, בשכונה המכונה "שלב ב'", קרוב לכפרים ברשות הפלסטינית, ורובו של היישוב מוקף בגדר ההפרדה. "שער בידו", הנמצא בשטח היישוב, משמש למעבר משטחי הרשות הפלסטינית, ונפתח מספר פעמים ביום על ידי שוטרי משמר הגבול, לצורך כניסתם של עובדים פלסטינים וליציאתם. ב-26 בספטמבר 2017, מחבל פלסטיני בעל היתר עבודה, תושב הכפר הסמוך בית סוריכ, רצח ביריות שלושה ישראלים ופצע ישראלי נוסף באורח קשה סמוך לשער זה.
עד לבניית גדר ההפרדה, נהגו תושבי היישוב לנסוע לירושלים על כביש 425 דרך הכפר בידו, מרחק נסיעה קצר של עשר דקות עד הכניסה הצפונית לירושלים ליד שכונת רמות אלון. מאז הקמת הגדר, הגישה ליישוב אפשרית רק מדרום על כביש 425 ומשם לכביש 1. בשנת 2002, עתרו התושבים לבג"ץ בדרישה שיוקם כביש גישה חדש ליישוב, מכיוון שכביש 425 מפותל ומשובש. בשנת 2003, נמחקה העתירה, לאחר שכל הגורמים הנוגעים בדבר הגיעו לפשרה, שלפיה משרד התחבורה, מע"צ (כיום החברה הלאומית לדרכים) והוועדה המקומית מטה יהודה יפעלו לקידום תכנון כביש הגישה. אך נכון לשנת 2018 הדבר לא בוצע.
אוכלוסייה
בדירוג שערכה חברת המידע BDI לשנת 2013, מוקמה הר אדר במקום השלישי בדירוג המועצות עם היציבות הפיננסית הגבוהה ביותר.
אתר ההנצחה של חטיבת הראל
בפסגת הגבעה עליה בנוי היישוב הוקם אתר ההנצחה של חטיבת הראל, אשר נלחמה באזור במסגרת הפלמ"ח במלחמת העצמאות, ולאחר מכן, כחטיבת מילואים של צה"ל, כבשה אותה במלחמת ששת הימים. האתר כולל אנדרטה לזכר הנופלים בקרבות שהתרחשו במקום וכן, תצוגת טנקים ומשוריינים. בין היתר מונצחים במקום שמותיהם של מפקד החטיבה במלחמת השחרור יצחק רבין ומפקד החטיבה במלחמת ששת הימים אורי בן ארי.
כחלק מהאנדרטה ניצב מגדל תצפית שגובהו כשישה עשר מטרים, אותו תכננו יחדיו האדריכלים אריה שרון ובנו אלדר שרון, והיא מעוצבת כשתי צלחות רדאר המונחות זו על גבי זו וניצבות על שתי רגלי בטון. מראש האנדרטה ניתן לצפות בנוף פנורמי של הרי ירושלים במזרח ושפלת החוף במערב ומחדרה בצפון ועד עזה בדרום. בימים מסוימים ניתן אף לראות את פסגת החרמון. האתר מתוחזק על ידי המועצה המקומית הר אדר והוא מתוייר על ידי בתי ספר רבים מרחבי הארץ שעוצרים במקום במסגרת "טיול בעקבות לוחמים". בתי ספר, תנועות נוער ויחידות צבאיות מקיימים באתר טקסים שונים, וגם המועצה מקיימת באתר טקסי זיכרון יחד עם אירועי חג כגון ט"ו בשבט.
ראשי המועצה המקומית
שם תקופת כהונהיצחק בלקממונה מטעם משרד הפנים 1999-1995דוד אפרתיהראשון שנבחר כראש המועצה 2004-1999אבירם כהן 2013-2004חן פיליפוביץ 2018-2013חיים מנדל שקד 2018 - היום
ראו גם
גבעת הרדאר
קישורים חיצוניים
הר אדר - האתר הרשמי של המועצה המקומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז יהודה ושומרון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1986 | 2024-07-22T18:25:39 |
זכרון יעקב | ממוזער|249x249 פיקסלים|זִכְרוֹן יַעֲקֹב - מבט אל חוף הים
זִכְרוֹן יַעֲקֹב היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל. היא נוסדה כמושבה ב-6 בדצמבר 1882 בידי עולים חובבי ציון מרומניה, והייתה המושבה השנייה של אנשים מהעלייה הראשונה, (אחרי ראשון לציון).
המושבה יושבת על חוטם הכרמל, חלקו הדרומי של רכס הכרמל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1950.
היסטוריה
ממוזער|250px|כינוס המורים בזכרון יעקב
ראשוני המתיישבים הגיעו מרומניה באוניה "טטיס", שאורגנה על ידי הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה. האוניה יצאה מנמל גאלאץ שעל הדנובה ב-25 באוגוסט 1882, כשעל סיפונה הפליגו חמישים משפחות ובהן 228 נפשות. חלקן יצאו לגליל ליישב את המושבה ראש פינה.
אלה ממשפחות המייסדים שלא עלו לראש פינה שהו בחיפה עד שנרכשו האדמות שנועדו למושבה מידי פרנסיס ז'רמן, סגן הקונסול הצרפתי בחיפה.
בהתחלה נקרא שמה של המושבה "זמרין", שם יהודי או שומרוני מתקופת הבית השני או תקופת המשנה אשר משמעותו בשפה הארמית-השומרונית הוא ככל הנראה 'כורמים' והשתמר בשמו של כפר האריסים הערבי "זמארין" (בערבית: زُمَّارِين) ששכן במקום לפני רכישת אדמותיו וחידוש היישוב העברי ב-1882, וכן משום ששם זה הזכיר למתיישבים את השם "שומרון" בלועזית ('סמאריה').
למייסדי המושבה לא היה ידע רב בחקלאות, ומשום כך ב-1883 המושבה נקלעה לקשיים רבים. התושבים פנו תחילה לברון הירש. נציגו, מר ונציאני, הגיע למושבה, והציע להם לעבור לארגנטינה לקבל שם פתרון למצוקתם. לאחר התייעצות קצרה קם נציג המתיישבים להודות על הרצון הטוב - אך הכריז: "לא נעזוב את המקום הזה, שכן באנו לארץ אבותינו למטרה קדושה, ואיננו רוצים לחיות במקום אחר בעולם". אז פנו התושבים ל'נדיב הידוע', שניאות לפרוס את חסותו על היישוב. עיתון המגיד פרסם ב-1883 (כ"ח אלול תרמ"ג) את הידיעה: "נדיב בלתי-ידוע מציל את זכרון יעקב". לאחר פחות מחודשיים, במאמרו בט"ו חשון תרמ"ד פרסם העיתון ידיעה נוספת בנושא, בכותרת: "נפתרה החידה: הנדיב הבלתי ידוע הוא הברון רוטשילד, הידוע". הברון רוטשילד נתן למקום את השם "זכרון יעקב" על שם אביו ג'יימס (יעקב) מאיר רוטשילד, בעת שחנך את בית הכנסת שנבנה בלב המושבה.
הברון בנה באמצעות פקידיו (הראשון בהם היה יהודה ליאון וורמסר) את מבני המגורים והמשק במושבה, הקים מוסדות ציבור למיניהם ודאג להפעלתם ותפקודם. במיוחד בלטו שרותי החינוך ושרותי הרפואה, שהוענקו על ידי "הפקידים", שחלקם היו מומחים במקצועם. שירותים אלה ניתנו לתושבי זכרון יעקב ו"מושבות השומרון" על חשבונו של הברון. רוטשילד גם דאג שהאיכרים יטעו כרמי יין, וגם הקים בזכרון את היקב השני בגודלו בארץ (היקב הראשון והגדול הוקם בראשון לציון והיה פעיל עד 2013; עם סגירתו, היקב בזכרון יעקב הפך לגדול ביותר בארץ). אחרי שהכרמים הראשונים שנטעו נפגעו מכנימת הפילוקסרה דאג הברון לייבא זנים חדשים מארצות הברית.
ב-1900 עברה המושבה זכרון יעקב לטיפולה של חברת יק"א (חברת התיישבות יהודית), אך למעשה המשיכה להיות מנוהלת וממומנת בידי הברון.
ב-1901 הקים אהרן אהרנסון בן זכרון יעקב, בשותפות עם האגרונום זליג סוסקין, משרד לייעוץ חקלאי, שממנו התפתחו מאוחר יותר גופים שונים למחקר חקלאי בארץ ישראל. גם שאר עיסוקיו, יוזמותיו ומסעיו של אהרון אהרנסון, נוהלו מבית משפחתו במושבה.
ב-1903 כונסה בזכרון "הכנסייה הארצישראלית" בהשתתפות נציגי היישוב היהודי מכל הארץ, 'הישוב הישן' והחדש, ביוזמתו של מנחם אוסישקין. האספה התכנסה בתגובה ל'קונגרס אוגנדה' בנשיאותו של הרצל בבזל, ובהחלטותיה נרשם שהצירים מארץ ישראל מתנגדים לתוכנית אוגנדה. בתום כינוס 'הכנסייה' נשארו במושבה נציגי המורים והגננות, ואלה ייסדו את הסתדרות המורים. ייתכן שזהו אירוע ראשון בתולדות היישוב בו ניתנה לנשים הזכות לבחור ולהיבחר. לוועד המנהל של הסתדרות המורים נבחרה חנה לנדאו, יחד עם דוד ילין, וילקומיץ ואחרים.
ד"ר הלל יפה, הרופא הידוע במלחמתו בקדחת, עבד והתגורר במושבה והקים בה ב-1907 מרפאה ששרתה חולים מכל האזור.
בזכרון יעקב פעלה משפחת אהרנסון, ממנה יצאו אהרן אהרנסון ושרה אהרנסון, שייסדו וניהלו את מחתרת ניל"י בזמן מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה קלטה זכרון יעקב פליטים רבים שגורשו בידי הטורקים מתל אביב.
במפקד האוכלוסין המנדטורי מ-1931 נמנו ביישוב 1,429 נפשות (ביניהם גם 214 מוסלמים ו-23 נוצרים).
ראשי המועצה המקומית
אבא שכטר - ראש ועד המושבה האחרון וראש המועצה הראשון. היה ראש הוועד מ-1936 עד 1950, וראש מועצה מ-1950 עד 1953.
ד"ר אריה רפפורט: 1953 (ממלא מקום שלושה חודשים)
צבי ברונשטיין 1954–1959
יעקב לוי (ראש מועצה) (1959–1975)
ישי שיבובסקי (1975–2003)
אלי אבוטבול (2003 – אפריל 2016)
יצחק בלה: 2016 (ממלא מקום שלושה חודשים)
זיו דשא (2016 - 2024)
אלי אבוטבול (2024- נוכחי)
אתרים בעלי חשיבות
בכניסה הדרומית לזכרון יעקב, במקום שהיה בעבר הגורן של המושבה, נמצא מוזיאון "יד למייסדים". זהו מבנה בצורת מגילת קלף מגולגלת. על קיר הקרמיקה בחוץ, חרוטים שמות המשפחות של מייסדי המושבה. בתוך המבנה נמצאים צילומים המנציחים את המושבה בעשרים שנותיה הראשונות.
קטע של רחוב המייסדים, הרחוב הראשי של זכרון יעקב, ששומר ושופץ כ"מדרחוב דרך היין", מהווה פנינת חמד מיוחדת אשר מושכת מטיילים ומבקרים רבים. לצידו מצוי ביתה של משפחת אהרנסון המשמש היום כמוזיאון בית אהרנסון, וכן בית הפקידות הגדול שהוסב להיות מוזיאון העלייה הראשונה.
בבית הקברות קבורים בין השאר בני משפחת אהרנסון, דוד רמז שהיה מנהיג פועלים ואחרי כן שר התחבורה, ואישים רבים אחרים. בשנת 1954 הוקמו ברמת הנדיב שליד המושבה גן ומצבה מפוארים, בהם נטמנו עצמות הברון רוטשילד ואשתו.
אתרים חשובים נוספים:
בית כנסת אוהל יעקב
בית אהרנסון
בריכת בנימין
היקב
מוזיאון העלייה הראשונה
אחוזת לנגה
בית דניאל
יקבי תשבי
בית ההבראה של "מבטחים" בזכרון יעקב
קהילת בית אל בזכרון יעקב
רחוב המייסדים
מלון הרשקוביץ
מלון גרף
מערת המייש
אוכלוסייה
ספרייה ציבורית ע"ש יעקב לוי
הספרייה הציבורית ע"ש יעקב לוי, ראש המועצה של זכרון יעקב בין השנים 1960 - 1975. הספרייה זכתה בפרס ק"י גולן כספרייה הציבורית המצטיינת לשנת תשע"א (2011) מטעם משרד התרבות והספורט.
פעילויות ומפעלים קהילתיים בזכרון יעקב
בזכרון יעקב מתקיימת פעילות קהילתית מגוונת וענפה וברחבי המושבה מופעלים מרכזים קהילתיים שונים המשמשים את תושביה ולרווחתם. אחד המפעלים האלו הוא בית מלאכה קהילתי ומרכז סדנאות ויזמות סביבתית-קהילתית שמהווה מרחב לעבודה משותפת וחלוקת משאבים של כלים וידע, תוך יצירת קהילה וקירוב הקהילות השונות של המושבה. בית המלאכה הקהילתי הוא פרויקט שהוקם ביוזמת התושבים, בשיתוף המועצה המקומית והמשרד להגנת הסביבה.
גלריית תמונות
ערים תאומות
.
לקריאה נוספת
אריה סמסונוב, זכרון יעקב: פרשת דברי-ימיה תרמ"ב-תש"ב, הוצאת ועד המושבה זכרון יעקב, 1943
מזכרונות המתיישבים, ייסוד המושבה זכרון יעקב 1882–1883, בתוך: אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל: מאה ועשרים פרקי-זכרונות מחיי היישוב בארץ מהמאה השבע-עשרה ועד ימינו, ירושלים, תש"ז-1947 (נדפס שוב בשנים 1974, 1976, 1983), כרך א', פרק מ"ו, עמ' 522–533
זאב ענר, סיפורי בתים, "סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתיישבות", 1988
רן אהרנסון, "זכרון יעקב - בירת השומרון של הברון", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996
איתי בחור, פעמון סדוק, הוצאת איתי בחור, 2002.
רן אהרנסון, "זכרון יעקב", בתוך: רן אהרנסון, לכו ונלכה - סיורים במושבות הראשונות, ירושלים: יד בן צבי, 2004
שאול דגן, עקשנים על ההר: זכרון יעקב ובנותיה 1882–1918 בכתובים ולאור הזיכרונות, זכרון יעקב: מוזיאון העלייה הראשונה, 2012
רועי מרום, העלייה הראשונה? הגירות טרנס-לאומיות לצפון השרון בשלהי התקופה העות'מאנית, מי היה כאן קודם: עולים ומתיישבים בזכרון יעקב וסביבתה. כנס לציון 20 שנה למוזיאון העלייה הראשונה ע"ש משה ושרה אריזון, 2019
קישורים חיצוניים
בציר בזכרון יעקב, 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
שבעים שנה לזכרון יעקב, 1952, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
זכרון יעקב, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 1 במאי 2021
מהדורה דיגיטלית 2022, לספר תולדות זכרון יעקב מאת אריה סמסונוב
מייסדי זכרון יעקב באתר אנשי העלייה הראשונה במושבות החקלאיות, 2022
היסטוריה
רן אהרנסון, "זכרון יעקב תרמ"ב - תרמ"ד: חלום מול מציאות", אופקים בגאוגרפיה, 20, 1987, עמ' 19–49
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:הכרמל: יישובים
קטגוריה:יישובים ע"ש בני משפחת רוטשילד
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה הראשונה
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז חיפה
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1882
קטגוריה:רכס הכרמל: יישובים
קטגוריה:שביל ישראל | 2024-05-27T05:36:38 |
זמר (יישוב) | זמר (בערבית: زيمر) היא מועצה מקומית ערבית במחוז המרכז בישראל. שטח השיפוט שלה הוא כשתיים-עשרה וחצי אלף דונם. כפר זה הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1988. כלל תושבי זמר הם ערבים-מוסלמים.
ראש המועצה המקומית הוא גאזי גאנם. זמר נמנית עם איזור המשולש על קו התפר עם הגדה המערבית.
על היישוב
מועצה מקומית זמר הוקמה מאיחודם של ארבעה כפרים:
ימה (בערבית: يمة או يما)
ביר א-סיכה (בערבית: بير السـِّكـَّة או بئر السـِّكـَّة)
מרג'ה (בערבית: مرجة או المرجة)
איבת’אן (בערבית: إبثان)
בשנות הארבעים של המאה העשרים, בתקופת המנדט הבריטי, עבדו רבים מתושבי הכפרים הללו בתפקידי בנייה ותחזוקה במחנה חיל האוויר הבריטי RAF Ein Shemer (כיום מנחת עין שמר).
בתחילת שנות ה-60 יזם משרד העבודה הקמת 22 יחידות דיור למגורי ענף ממשפחת דקה בכפר ימה.
ארבעת הכפרים אוחדו בשנת 1988 למועצה מקומית אחת בשם "זמר". שם המועצה המקומית נקבע לפי שמו של הוואדי שעובר סמוך לארבעת הכפרים - ואדי זמר (בערבית: وادي الزمر). בחירת השם נעשתה כפשרה בין עמדת משרד הפנים שדרש שם עברי למועצה המקומית, לעמדת ראשי הכפרים שדרשו לקבוע שם ערבי. כיוון ששמו של הוואדי כמעט זהה בעברית ובערבית, התקבלה ההחלטה לקרוא למועצה המקומית החדשה בשמו, אם כי במהלך השנים קטנה השכיחות בשימוש במונח "ואדי" בתחילת השם.
המועצה שוכנת בסמוך לכביש 6 ובין הקיבוצים מגל ובחן.
בעקבות גירעונות גדולים מונתה לזמר ועדה קרואה בתחילת שנת 2008.
אוכלוסייה
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
שטחים חקלאיים והסטוריים
250px|שמאל|ממוזער|מסגד בימה
בין הכפרים משתרעים מטעי זיתים, בהם פזורים פה ושם מבנים עתיקים ולצדם עצי בוסתן. לצד הכביש הראשי העובר בכפר ימה, שוכן בית הספר התיכון החקלאי, ובו שדרה בולטת של דקלי וושינגטוניה, הנראית למרחוק. הגבוה בארבעת כפרי המועצה הוא הכפר מרג'ה, ומפינות שונות בכפר יש תצפיות לעבר השרון ולעבר סהל איבת'ן - בקעה המשתרעת במוצא נחל חביבה מהשומרון, בין הכפר עתיל במזרח לקו מגל-ימה במערב.
בכפר איבת'ן שוכנת ח'רבת איבת'ן. כיום רוב שטחה מכוסה בבתי הכפר. באוקטובר 2000 נערכה חפירת הצלה באתר לאחר שנפגעו שרידים עתיקים בעת עבודות בנייה בסמוך למקום. החפירה הארכיאולוגית מצאה שני קירות הניצבים זה לזה, הממצאים מתוארכים ברובם לתקופה ההלניסטית ובהם נר וכלי בישול. ממצאים בודדים תוארכו לתקופה הרומית והביזנטית. באפריל 2010 נערכה חפירה בדיקה ליד הח'רבה עצמה, בתוך כרם זיתים. החפירה גילתה תשתית של דרך רומית יחד עם כלי בישול מהתקופה הרומית הקדומה (המאה ה-1 לספירה). ביולי 2015 נמצאה קטע מסמטה השייכת לכפר מהתקופה הרומית הקדומה. בנוסף נמצאו שרידי חרסים המתוארכים לשלהי התקופה ההלניסטית. בינואר 2018 התגלה שריד של קיר שהיווה חלק מדרך רומית, ולידו נמצאו חרסים נוספים מהמאות ה-2 וה-3 לספירה.
חינוך
ביישוב שני בתי ספר יסודיים: "ביר אלסיכה" ו"אלנבראס", כמו כן ישנה חטיבת ביניים אחת, "אלנהדה" ובית ספר תיכון אחד, "תיכון חקלאי ימה". בית הספר התיכון הוא בית הספר החקלאי השני במגזר הערבי (בנוסף לבית הספר החקלאי בכפר ראמה שבגליל). בית הספר התיכון נחשב לאחד מבתי הספר המובילים במגזר הערבי, עם אחוזי זכאות לבגרות גבוהים במגוון תחומי התמחויות. הוא הוקם בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת ובמשך שנים רבות פקדו אותו תלמידים מכל רחבי איזור המשולש. בשנים האחרונות רוב תלמידי בית הספר הם תושבי זמר. בשנת הלימודים 2019--2020 הועברה חטיבת הביניים "אלנהדה", לתוך מבנה חדש שנבנה בתוך תחומי בית הספר התיכון "חקלאי ימה".
ראו גם
המשולש
קו התפר
גדר ההפרדה
כפר ימה
קישורים חיצוניים
מיכאל יעקובסון: סיבוב בשיכונים שבנה משרד השיכון לאוכלוסייה ערבית בכפר ימה, באתר 'חלון אחורי', 31 בינואר 2018
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:המשולש
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז
קטגוריה:השרון: מועצות מקומיות ואזוריות | 2024-10-02T20:03:21 |
זרזיר (יישוב) | שמאל|ממוזער|250px|הכפר עיאדאת בשנת 2011
זַרְזִיר (בערבית: زرزير, לעיתים נקרא בית זרזיר) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. זרזיר הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996. אוכלוסיית היישוב מורכבת מבני חמישה שבטים בדואים.
אוכלוסיית זרזיר
שבט מזאריב
שבט זה הוא הגדול מבין שבטי זרזיר, הוא מונה כ-2,700 תושבים. הוא נקרא מזאריב על שם האזור הגאוגרפי הנמצא בו, ואדיות בצורה של מרזבים (מרזב: בערבית מזראב, רבים: מזאריב). רוב בני השבט עוסקים בתחום הביטחון (בצה"ל ובמשטרת ישראל ושירות ביטחון כללי). בראשית שנותיו של צה"ל הצטרפו בני השבט כגששים ליחידות העילית הבולטות ביניהן היו אגוז וסיירת שקד שלימים פיקד עליה עמוס ירקוני (עבד אל מג'יד מזאריב) שהיה לקצין הבדואי הראשון בצה"ל. בני השבט עוסקים בתחומים נוספים כגון: בחקלאות הכוללת בעיקר גדולים של צאן ובקר, ובתעשייה (בעיקר בתחום המַסגרות). שבט מזאריב מתחלק לארבע משפחות מרכזיות: חנאחנה (תת שבט של מטה השבטי: אל-נעים אשר שולטים כיום במדבריות סוריה וצפון ירדן), עבידאת ח'דור (בדואים מעיראק) וח'לאילה (שמוצאם מחברון, היא אל-ח'ליל). השבט מתנהל בצורה עצמאית ועם זיקה מינימלית ליישוב זרזיר. לשבט יש בית ספר יסודי, מסגד המנוהל באופן עצמאי, בית קברות עצמאי ואף ועד הנהגה פנימי אשר מובל על ידי מספר מצומצם של מכובדי השבט. שבט זה כמו שאר השבטים מאופיין בדיאלקטיקת הלהג השונה משבטים אחרים, ובוודאי שונה גם מכפרים פלאחיים שבאזור. זה מתבסס בעיקר על התרבות הייחודית שפיתחו לעצמם בני שבט זה.
שבט גריפאת
מונה 2,500 נפשות. בני השבט משויכים לאב אחד, כל בני השבט קרובי משפחה ובעלי יחוס משפחתי מדויק וברור בשונה משבטים אחרים. בני השבט מתגוררים במקום אחד ואחוז האקדמאים מביניהם גבוה יחסית לשבטים האחרים. בני השבט מלוכדים, מגובשים, וקנאים למסורתם. ראש המועצה המקומית משנת 2013 הוא עאטף גריפאת, בן לגרעין המייסד של היישוב זרזיר משבט גריפאת. השבט מתנהל פנימית לפי חוקי השבטים הבדואים. חיצונית, בני השבט מנהלים את העניינים יחד עם ראש המועצה לפי חוקי המדינה. רבים מבני השבט משרתים בכוחות הביטחון ובמערכת החינוך וחלק גדול עוסקים בגידולי צאן וסחר בבעלי חיים, במשלח יד פרטיים, ושכירים בענף החקלאות.
חלק מבני השבט מתעסקים בגידול סוסים ובמרוצי סוסים, ואף מדי שנה בקיץ נערך מרוץ סוסים בשם השבט בשדות עמק יזרעאל. היסטורית, מוצא השבט בחצי האי ערב מבחריין מאזור שנקרא גריפא. השבט נדד לאזור לפני כ-400 שנה אחרי מרעה והתיישב בעמק יזרעאל. בזמן התקופה העות'מאנית בארץ ישראל לא הסתדרו בני השבט עם השלטון הטורקי. הם נרדפו על ידי הטורקים ואף נטבחו על ידם באזור הכרמל, באזור שנקרא מדבח אלערב ומאוחר יותר בשנת 1895 נרדפו בשנית על ידי הטורקים. בשלב מסוים התפזרו בעמק יזרעאל ואזור טבעון וחדלו לחיות כשבט עד שנת 1958, אז חזרו לחיות ביחד במיקומם הנוכחי בבית זרזיר. הם שומרים על צביון שבטי עד היום.
שבט אלהייב אבו סיאח
השבט קשר את גורלו בגורל העם היהודי עוד מימי המנדט הבריטי, ברית שנוסדה על ידי שייח' השבט חוסיין אל-הייב, "אבו יוסף", מכפר בית זרזיר שבגליל התחתון ומפקד הפלמ"ח יגאל אלון, שפעל לצרף לפלמ"ח פלוגה של 70 בדואים שכונתה "פל-הייב". חוסיין אלהייב היה גם הבדואי הראשון בישראל שקיבל דרגת אלוף-משנה, הדרגה הגבוהה ביותר שקיבל בדואי (לאחריו קיבלו שני בני הכפר זרזיר דרגה זו), וזאת לאור שירותו ביחידת הגששים בצה"ל, יחידה שהיה עבורה האב והמייסד. רבים מבני שבט אלהייב נהרגו עוד לפני קום המדינה וכן במערכות ישראל. מייסד ומקים המועצה המקומית בזרזיר בשנת 1996 הוא סגן-אלוף חסן הייב שכיהן עד שנת 2013 ברציפות כיו"ר המועצה המקומית בכפר וכיו"ר הפורום הבדואי בארץ. השבט נחשב לשבט הגדול מבין השבטים הבדואים בצפון הארץ (זרזיר, טובא, עיילבון, ערב ואלהייב) ואף נחשב לאחד מחמשת השבטים הבדואים הגדולים בעולם בעל מורשת היסטורית.
שבט ג'ואמיס
שבט ג'ואמיס מונה כ-1,200 נפשות שכולם קרובי משפחה. בני השבט עוסקים בתחום הביטחון (בצה"ל ובמשטרת ישראל), בחקלאות ובתעשייה בעיקר בתחום המסגרות. לשבט יש בית ספר יסודי עצמאי, מסגד, בית קברות, וועד הנהגה פנימי אשר מובל על ידי מספר מצומצם של מכובדי השבט.
שבט עיאדאת
השבט מונה כ-1,000 נפשות שכולם קרובי משפחה. השבט נחשב לשבט משכיל מבחינת שיעור האקדמאים בו. מקורו של השבט מבדואים נודדים מאזור סוריה ולבנון, והוא התיישב בזרזיר בשנת 1974. עיקר התעסוקה לבני הכפר בהוראה במשרד החינוך ובתעשייה במפעלים הנמצאים באזור. חלק גדול מהשבט משרת בצה"ל.
ממוזער|מסגד ביישוב
ראו גם
מחלף זרזיר
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-09-07T20:40:19 |
חורה | 250px|ממוזער|שמאל|בניין המועצה המקומית חורה
חוּרַה (בערבית: حورة) היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996. חורה שוכנת צפונית-מזרחית לבאר שבע, ודרומית ליישוב מיתר, על כביש 60. כלל תושביה הם בדואים.
היסטוריה
חורה הוקמה בשנת 1989 צפונית לבאר שבע כחלק משבעת יישובי הקבע שהוקמו באזור הנגב עבור השבטים הבדואים: רהט, כסייפה, תל שבע, ערערה בנגב, לקייה ושגב שלום. באזור חיו השבטים אבו אל-קיעאן ואל עטאונה. משנת 1991 נכלל (יחד עם לקייה) במועצה אזורית שוקת, ובשנת 1996 קיבל היישוב מעמד מוניציפלי עצמאי.
קיימות שתי גרסאות לגבי מקור השם של היישוב. הראשונה גורסת כי השם נובע משמו של היישוב העתיק והפורח בזמנו "חור", שהיה קיים דרומית-מזרחית ליישוב בתקופה הביזנטית, והתקיים היטב הודות למיקומו הגאוגרפי האטרקטיבי דאז. הגרסה השנייה טוענת כי מקור השם נובע מהימצאותה של חורה על אדמת חור.
בשנת 2014 נחשף מנזר מהתקופה הביזנטית ובו רצפת פסיפס מרהיבה בכניסה ליישוב, במהלך חפירת הצלה של רשות העתיקות שנערכה לצורך הקמת מחלף בכביש 31. מועצת חורה מתכוונת לשעתק את המנזר, על פסיפסיו, לפרויקט ואדי עתיר התיירותי-חקלאי הסמוך.
חורה היום
כחלק מאסטרטגיית השירות של הממשלה לציבור הבדואי בנגב, נמכרות חלקות אדמה במחירים מסובסדים. היישוב מחולק למספר שכונות ותיקות, ובמהלך ההתפתחות הטבעית מתווספות שכונות חדשות.
חורה סבלה בתחילת המאה ה-21 מאותן הבעיות פחות או יותר כמו שאר היישובים הבדואים בישראל: אבטלה גבוהה, מגמת עלייה ברמת הפשע, ורמת שירותים נמוכה מצד המדינה. אך המדינה והרשות המקומית פעלו כדי לתת מענה לבעיות אלה.
ראש המועצה הנוכחי הוא חאבס אלעטאונה.
חורה היא אחד מהיישובים הבדואים היחידים שיש לו שמות רחוב. אל-סאלם הוא הרחוב המרכזי ביישוב, ואל-נור הוא הרחוב המקיף את היישוב.
בחורה פועל מוקד עירוני מתקדם, שדרכו מנוהלות מצלמות המוצבות ברחבי היישוב. המוקד מספק מענה טלפוני לתושבי הרשות, ולאחרונה מספק גם שירותי מוקד במיקור חוץ ליישובים כסייפה, תל שבע, ערערה בנגב, לקייה, ערערה ושגב שלום.
ב-3 בפברואר 2015 נהרגו שמונה תושבות חורה והסביבה ו-28 אנשים נוספים נפצעו בתאונת דרכים קשה, לאחר שטרקטור שהועמס על סמי-טריילר פגע בצידו של אוטובוס שהחזיר נשים מתפילה בהר הבית כחלק מפרויקט "תהלוכת אל-בַּיַ֫ארֶק" של התנועה האיסלאמית. הטרקטור היה בדרכו חזרה מפעילות של חרישת אדמות מדינה.
במהלך השנים יצאו מהמקום מחבלים וסייעני טרור רבים.
אוכלוסייה
על פי המוסד לביטוח לאומי, נכון ליולי 2015, מתגוררות בחורה 2,208 משפחות המקבלות קצבת ילדים. מתוכן 1,220 משפחות עם ארבעה ילדים ויותר, וכ-1,000 משפחות עם פחות מארבעה ילדים. לפי דו"ח של מרכז ריאן, ההשערה היא שבערך 20% מהמשפחות בחורה הן פוליגמיות.
חינוך
בחורה ישנם 14 בתי ספר. שישה בתי ספר יסודיים ושישה בתי ספר על יסודיים (מהם ארבעה עיוניים, בית ספר טכנולוגי ובית ספר למצוינות במדעים). בנוסף, קיימים ביישוב בית ספר לחינוך מיוחד, ובית ספר לאוטיסטים. בתי הספר למצוינות ולחינוך מיוחד בחורה הם היחידים במגזר הבדואי בארץ. היישוב זכה בפרס החינוך הארצי מטעם משרד החינוך בשנת 2007.
בית הספר למחוננים שפועל בחורה מקבץ אליו תלמידות ותלמידים בדואים מצטיינים מהאזור. תלמידיו זכו בפרסים כמו מקום שלישי בתחרות פיזיקאים צעירים של מחוז דרום, ובמקומות הראשונים בקטגוריית מדעי הטבע ומתמטיקה בתחרות מדענים ומפתחים צעירים ארצית. לפי נתונים שפורסמו ב-2015 37% מהתלמידים שניגשו לבגרות נבחנו ב-5 יחידות ביולוגיה, ו-16% מהם נבחנו ב-5 יחידות כימיה. אחוז הזכאים לבגרות (מהלומדים בי"ב הגרים ברשות) בשנת תשע"ד עמד על 68%. בקרב הבנות ביישוב אחוז מסיימות הבגרויות גבוה יותר מהבנים.
אחוז הנשירה מבתי הספר נמוך יחסית ועומד על כ-7%. רוב התלמידים הנושרים ממערכת החינוך הם בכיתות י' עד י"ב. אחוז הנערות מבין הפורשים גבוה יותר מאחוז הנערים, וקיים במיוחד במשפחות מסורתיות יותר. אחוז המשכילים בחורה עומד נכון לשנת 2011 על 8% מכלל תושבי היישוב, כאשר רוב המשכילים הן נשים, ו-90% מהמשכילים ביישוב למדו הוראה.
בחורה פועלת גם תנועת הנוער העובד והלומד, החברה להגנת הטבע מבצעת פעילויות חינוכיות, יש מתנ"ס פעיל ביישוב, וספרייה עירונית עם מאות ספרים, שנערכים בה אירועים מרכזיים.
ממוזער|250px|שמאל|הספרייה בחורה
תעסוקה
ממוזער|250px|שמאל|מוקד בזק בחורה
ממוזער|250px|שמאל|מפעל קייטרינג נשות חורה
רמת האבטלה במגזר הבדואי ככלל גבוהה מאוד, אך בחורה יש מספר אופציות תעסוקתיות. בשנת 2010 הוקם ביוזמת המטה לפיתוח אזורי במשרד התמ"ת ובשיתוף המשרד לפיתוח הנגב והגליל, המועצה המקומית וג'וינט ישראל מרכז הכוון תעסוקתי בשם (ריאן). בנוסף המועצה הקימה חברה כלכלית ראשונה במגזר הבדואי לרווחת התושבים.
בחורה קיים אזור תעשייה פעיל אשר מספק מקור פרנסה לכמה מאות משפחות מקומיות. בשנים הקרובות מתוכננת הרחבתו. כעת האזור מכיל כ-60 מגרשים לתעשייה והם תפוסים כולם על ידי עסקים שונים.
במרץ 2012 נפתח בחורה ביוזמת המועצה המקומית וחברת בזק מוקד טלפוני הראשון במגזר הערבי של בזק ובו מועסקות נשים בלבד.
פרויקטים קהילתיים
ישנם מספר פרויקטים קהילתיים שנותנים גם מקומות עבודה לתושבי חורה:
קייטרינג נשות חורה – מועצת חורה הקימה מפעל לכ-25 נשים עובדות מהיישוב בשם "קייטרינג נשות חורה" אשר מכינות ארוחות לבתי הספר ביישוב ולבתי ספר ביישובים הסמוכים. 40% מהרווחים של המפעל מועברים לרשות המקומית חורה.
ואדי עתיר – פרויקט חקלאי, אקולוגי ותיירותי הראשון בארץ שמטרתו ללמד את תושבי היישוב המשתתפים בפרויקט כיצד לגדל ולהפיק את המיטב מעדרים קטנים דרך מיצוי וניצול הפוטנציאל הכלכלי. הוא פתח כ-100 מקומות עבודה חדשים לתושבי הכפר.
חורה ירוקה – המועצה המקומית משקיעה כמיליון וחצי ש"ח בשיפור מראה פני היישוב.
קורס הכשרה בעיבוד טקסטיל, תפירה וייצור בגדים – במשך השנתיים האחרונות, המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי הוביל יוזמה בשיתוף פעולה עם משרד התעשייה, המסחר והעבודה, בקרב הקהילה הבדווית בחורה, וסיפק ל-20 נשים בדוויות הכשרה מיוחדת. הפרויקט כלל הכשרה בעניין התעסוקה, הכשרה בניהול עסקים, עזרה בבניית עסק והדרכה ממושכת. הפרויקט זכה למידה של הצלחה – ארבע משתתפות הקימו עסק שיתופי של עיצוב וייצור אופנה לנשים מוסלמיות; 9 משתתפות הקימו מפעל תפירה, ואחרות התחילו לתפור בגדים באופן אינדיבידואלי מהבית.
מפעל ללבוש מסורתי – בעקבות הצלחת המודל העסקי של קייטרינג נשות חורה שמספק תעסוקה לנשים בדואיות, מתוכננת הקמת מפעל נוסף עם מודל דומה ובמימון משמעותי של הממשלה.
בתחילת שנת 2016 ביקר בחורה מזכ"ל ה-OECD יחד עם נציג מדינת ישראל בארגון, כרמל שאמה הכהן, ועם ראש האגף התקציבים באוצר כדי להתרשם מהפרויקטים הקהילתיים שפותחו בחורה.
חברה אזרחית מקומית
בחורה מתקיימת חברה אזרחית מקומית יחסית פעילה, ובמסגרתה לוקחות חלק עמותת אנהוד, שפועלת לקידום השכלה של נשים; עמותת בנת אל בהדייה, שפועלת לקידום מעמד האישה; אג'יק - מכון הנגב, שפועלת בתחום של כלכלה מקיימת; ועמותת מרכז ריאן, שיוצרת תוכניות להגברת תעסוקה ביישוב.
כבישים ותחבורה ציבורית
כביש הגישה המרכזי לחורה הוא כביש 31. בשנת 2008 החלה חברת מטרופולין להפעיל תחבורה ציבורית בחורה. כיום פועלים בחורה מעל שישה קווים שעוברים ביישוב וממשיכים ליישובים הקרובים (באר-שבע, ערד ועוד), וקו פנימי אחד (קו 4) שמעלה ומוריד בתחנות ברחבי היישוב לאורך כל שעות היממה.
גלריית תמונות
ראו גם
בדואים בישראל
מוחמד אלנבארי
בית הספר עהד למצוינות במדעים
קייטרינג נשות חורה
קישורים חיצוניים
אתר הבית של חורה
מינהל מקרקעי ישראל. בדואים, רקע
מיכאל יעקובסון: א' אוהל, ב' זה בית - על תכנון ואכלוס העיר חורה בבלוג אורבנולוגיה, 2.5.13
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:הנגב: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הדרום
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1989 | 2024-10-18T23:17:31 |
חורפיש | חוּרפֵיש (בערבית: حرفيش, נהגה חֻרְפֵישׁ) היא מועצה מקומית ערבית-דרוזית במחוז הצפון בישראל, השוכנת בהרי הגליל העליון בצפון הר מירון. הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1967. זהו הכפר הדרוזי הצפוני ביותר בגליל. הכפר נמצא צפונית לבית ג'אן, מזרחית למעלות-תרשיחא, בצפון-מערב שמורת הר מירון, למרגלות הר אדיר, בקרבת הר זבול, ודרומית לגבול לבנון. כ-96% מתושבי חורפיש הם דרוזים, לצד כ-3.3% ערבים-נוצרים ומוסלמים.
מקור השם
מקור השם "חוּרפֵיש" הוא בשבט אל-חרפוש שהיו מתגוררים באזור במאה ה-5 לספירה. השם גם מקושר לצמח גדילן מצוי או ברקן סוּרי ששמו בערבית ח'ורפיש.
אקלים וגאוגרפיה
חורפיש הוא אחד היישובים הקרים בגליל בשל הגובה והיותו במרום הגליל מסביב להר מירון.
מזג האוויר בחורף קר מאוד וגשום, ולעיתים יורד שלג. בקיץ שורר מזג אוויר נוח עם אחוזי לחות נמוכים יחסית. ממוצע הטמפרטורה בקיץ נע בסביבות ה-26 מעלות בממוצע בשעות היום עד ל-15 מעלות בשעות הלילה ובחורף נע בממוצע 8 מעלות ביום עד 3 מעלות בלילה, ובימים עם גלי קור צונחות הטמפרטורות אל מתחת לאפס.
היישוב שוכן בגובה שבין 650–814 מטר, הגובה הממוצע 670 מטר מעל לפני הים. הכפר נהנה מאוויר הרים קריר ונקי האופייני לאקלים הררי גבוה, ונחשב לאחד היישובים הגבוהים מבין יישובי הדרוזים יחד עם בית ג'אן. מהיישוב ניתן לצפות אל הכרמל, החרמון, לבנון והים התיכון.
אתרים
בקרבת היישוב נמצא קבר נבי סבלאן המקודש לבני הדת הדרוזית.
ביישוב הוקם חדר הנצחה לאלוף־משנה נביה מרעי, תושב היישוב שנפל ברצועת עזה בעימותים שהיו חלק ממהומות מנהרת הכותל.
מוזיאון על שם אמיר גאנם: המוזיאון בנוי משני חדרים אשר עוסקים בהיסטורית העדה הדרוזית. במוזיאון מוצגות תמונות כלי עבודה ועוד המתקשרים לנושאים שונים כמו חיי היומיום של הדרוזים, עיסוקיהם, התרבות, החקלאות ועוד.
בית רוקמות התחרה – מבנה מראשית המאה ה-20, המשמש כיום למיזם ייחודי של נשים מהכפר למלאכת יד דרוזית מסורתית ועתיקה.
היסטוריה
חוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן ביקר בחרפיש בשנת 1870, וכתב כי מתגוררים במקום 300 דרוזים וכ-50 נוצרים מהזרם היווני אוניאטי. הוא ציין כי מצא מקום בית תפילה נוצרי קטן המוקדש לגאורגיוס הקדוש, בורות מים חצובים בסלע, ברכה משושה, וגידולי זית, גפנים, תאנים וטבק. על-פי אלו, כתב כי הכפר הוא שריד של יישוב גדול יותר, שהיה ידוע בתקופה הצלבנית בשם חורפייס (Horfeis).
לפי סקר הכפרים שערכו רשויות המנדט בשנת 1945, מנתה האוכלוסייה בכפר 830 תושבים.
בדצמבר 1949 הוכנה תוכנית לגירוש אנשי הכפר, יחד עם תושבי יישובים ערביים בגליל, אך היא לא יצאה לפועל עקב התנגדותם של משה שרת ואליעזר קפלן.
ב-5 ביוני 2024, במהלך מלחמת חרבות ברזל, פגעו בחורפיש שני כטב"מי נפץ של חזבאללה, פצעו 12 איש והרגו חייל.
אוכלוסייה
תושביו של הכפר הם דרוזים ברובם, אך יש בו גם מספר קטן של תושבים נוצרים קתולים ומספר מועט של מוסלמים.
דרוזים 96.1%
נוצרים 3.3%
מוסלמים 0.3%
אחרים 0.3%
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
תמונות מאתרי הכפר ובכללם נבי סבלאן באתר 'רשימות', נובמבר 2009
הערות שוליים
ימין|ממוזער|250px|פסלו של סולטאן באשא אל-אטרש האוחז בידו בדגל הדרוזים, בכניסה לחורפיש
מרכז|ממוזער|250px|קבר נבי סבלאן, מרכז לפולחני דת ותפילה
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים דרוזיים בישראל
קטגוריה:הגליל העליון: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-10-04T13:02:06 |
חצור הגלילית | חָצוֹר הַגְּלִילִית היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1956.
המועצה שוכנת במורדותיו של יער ביריה, חצור נמצאת בגליל העליון צפונית-מזרחית לצפת וצפונית לראש פינה. כביש 90 עובר מזרחית ליישוב.
מערבית ליישוב שוכן יער חצור, בו נמצא על פי המסורת קברו של התנא חוני המעגל.
היסטוריה
חצור הגלילית החלה עם הקמתן של שתי המעברות "חצור א'" ו"חצור ב'", שהוקמו לצורך קליטת העולים החדשים שהגיעו לארץ בגל העלייה ההמונית, בשנת 1953. השם חצור מקורו ביישוב העתיק ששרידיו נמצאים בקרבת מקום בתל חצור. שמה של חצור מתוך ספר יהושוע י"א', י' "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה".
מייסדי חצור הגלילית היו עולים מצפון אפריקה. בעקבות הקמת היישוב בוטל מושב פאר-עם, ושטחיו נכללו בתחום חצור.
בשנת 1956 הוכרזה חצור הגלילית כמועצה מקומית.
העיר שמרה על צביונה המסורתי והוקמה בה גם קריה חסידית, המאוכלסת בעיקר בחסידי גור.
בתחילת שנות ה-90 הגיעו לעיר עולים מחבר העמים, מהעלייה הגדולה מברית המועצות.
בשנת 2014 קיבלה ממשלת ישראל תוכנית עתידית שיעודה היא הפיכת חצור הגלילית לעיר מרכזית בגליל, דבר זה התבטא בהזרמת תקציבים לפתוח ובנייה, לצד שכונות חדשות שנבנו, ושדרוג השכונות הוותיקות, וכן פרויקטים נרחבים של מרכזי מסחר, שדרוג אזור התעשייה, פיתוח וחידוש עירוני כולל תוכנית מתאר מקומית ליישוב. כיום חצור היא היישוב העירוני המרכזי בין קריית שמונה בצפון, טבריה בדרום וצפת במערב, ועל כן יש בו מוסדות המשרתים את כל האזור, כולל קופות חולים, בתי ספר, מוסדות ציבור שונים, קניון ומרכזי מסחר.
בבחירות האחרונות שהתקיימו בפברואר 2024, נבחר מיכאל קבסה לכהן בתפקיד ראש המועצה.
בבחירות שהתקיימו בנובמבר 2018, זכה שמעון סויסה בתפקיד ראש המועצה. זו הייתה כהונתו השלישית והאחרונה לאחר שנבחר לראשונה לתפקיד ב-2008, לפניו בתפקיד היה שאול כמיסה.
בקרבת היישוב נמצא אתר ארכיאולוגי עיי מערות.
חינוך
בחצור הגלילית קיימים עשרה בתי ספר: אורט חצור הגלילית ע"ש אברט, בית הספר אמי"ת חצור, חוני המעגל ממלכתי-דתי, שבט סופר בית הספר ממלכתי-דתי, קול יהודה-דתי, תלמוד תורה קול מנחם - בנים חרדי, בית יעקב - בנות חרדי, ישיבת שפתי צדיק, סמינר בנות באר מרים.
בחצור הגלילית קיימת שלוחה של המכללה הטכנולוגית של חיל האוויר.
במערכת החינוך לומדים נכון לשנת 2020 כ-3150 תלמידים בגני הילדים (3) ועד י"ב.
נדל"ן ותעסוקה
בחצור הגלילית הוכפלו מספר דירות המגורים במהלך העשור האחרון, עם בנייה מאסיבית בחלקו הצפוני של היישוב, נוסף לכך מבוצעים פרויקטים לחיזוק מבנים, וחידוש עירוני למבנים ישנים.
אושרה תוכניות להקמת מספר שכונות חדשות, במטרה לתת מענה לביקושים הגדולים למגורים ביישוב.
לצד פרויקטים של מגורים הוקם שוק "הקארדו הגלילי" - שיהווה שוק מרכזי לאזור הגליל העליון, וכן כמרכז קניות ומסחר לצד "הקניון הגליל העליון". כמו כן תוכנית פיתוח ושדרוג מרכז חצור, הכולל מתחמי קניות, בילוי ופנאי.
ביישוב הוקם בשנות ה-60 מפעל " פרי גליל" במטרה שיהווה מקור תעסוקה לתושביו, וישובי הסביבה. לאורך השנים הלך והצטמצם המפעל שהעסיק בעבר מאות עובדים באופן ישיר, והיה גם צרכן מרכזי של תוצרת חקלאית ושירותים באזור.
מלבד אזור התעשייה בחצור, מחזיקה חצור בשיתוף יחד עם מועצת ראש פינה ועיריית צפת את "אזור התעשייה צח"ר" (צפת, חצור הגלילית, ראש פינה)
תחבורה ציבורית
בכניסה ליישוב מסוף תחבורה מרכזית מסוף חצור הגלילית, הממוקם במתחם "קניון הגליל העליון", תחנת המסוף היא תחנה מרכזית חשובה בצפון הארץ, ומסוף התחבורה המרכזי בגליל, מהמסוף יוצאים קווים רבים לכל רחבי הארץ, וליישובי הצפון ורמת הגולן, את המסוף פוקדים חיילים המשרתים בצפון הארץ ורמת הגולן, בכל הקווים הבינערוניים נקודת הקצה היא קריית שמונה. (מלבד קו 503 המסתיים בקצרין).
במהלך 2021 אושר פרויקט המסילה המזרחית בצפון, ובמסגרתו הקמת תחנת הרכבת חצור הגלילית.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
אתר מועצת חצור הגלילית
שמחה גואטה-בוקובזה, חצור הגלילית: התגבשותה של זהות מקומית בעיירת פיתוח. עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב.
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1953
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:הגליל העליון: יישובים
קטגוריה:עיירות פיתוח
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:קברי צדיקים בגליל | 2024-09-25T07:23:36 |
טובא-זנגרייה | טוּבָּא-זַנְגָרִיָּה (בערבית: طوبا الزنغرية, תעתיק מדויק: טובא אלזנע'ריה) הוא יישוב בדואי במחוז הצפון בישראל, השוכן ברמת כורזים שבמזרח הגליל, ממזרח לראש פינה. היישוב מנוהל בידי מועצה מקומית מאז שנת 1988. כלל אוכלוסייתה הבדואית של טובא-זנגרייה הם ערבים-מוסלמים.
היסטוריה
הכפר טובא הוקם בשנת 1908 על ידי בדואים משבט ערב אל-הייב המונה כמה עשרות אלפי בדואים בכפרים בישראל, בסוריה, בלבנון ובעיראק. הכפר הוקם בסמוך למעיין עין טובא. לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בכפר 590 תושבים ושטחו היה 15,992 דונמים (מתוכם 2,307 דונם בבעלות יהודית). סיפורי הכפר ושבט ערב אל הייב נאספו בשנות 1930–1932 על ידי טוביה אשכנזי בספרו "סיפורי הבדואים" שם הוא מספר כיצד הסתתרו בני השבט מפני רשמי הטאבו הטורקיים ואילו שייח' מוחמד עלי הגיע מג'יש, איים ברובהו על הרשם ודרש ממנו להסביר מהו המעשה. הרשם שכנע אותו שמדובר ביתרון לבדואים. השייח' החליט בו במקום לרשום את אדמות טובא על שמו.
במלחמת העצמאות הגיע יגאל אלון אל הכפר ושכנע את ראש השבט השייח' אבו יוסף להתגייס לפלמ"ח, מאחר שזאת הייתה הערובה שלא יאונה לכפר כל רע ושצה"ל יגן על הכפר. המנהיג הסכים ו-45 מבני הכפר יצאו לשרת בכוחות הפלמ"ח, ביחידה שנודעה כ"פלהיב" טובא-זנגריה בפיקודו של יצחק חנקין. הם שרתו ולחמו במערכה על חיפה.
לאחר קום המדינה, צורפו אל טובא אנשי הכפר זנגריה שישב עד אז סמוך למקום בו נמצא כיום מושב אליפלט.
בשנת 1988 שונה מעמד היישוב למועצה מקומית.
במהלך העשורים האחרונים גילו מנהיגי היישוב עמדה פטריוטית ביחס למדינה ולממסד. מי שנתן לכך טון בולט היה חוסיין אל-הייב, נכדו של מנהיג היישוב משנות הקוממיות שהיה ממייסדי יחידת הגששים. חוסיין אל-הייב היה מנהל בית ספר, וכן פעיל במפלגת העבודה, ואחר כך התמנה לראש המועצה המקומית וליו"ר הפורום של יישובי הבדואים בצפון. הוא אירח בביתו את כל מנהיגי המדינה והמערכות הביטחוניות בעשור האחרון.
בשנת 1998 עמד היישוב במרכזה של סערה פוליטית פנימית, כאשר ראשי היישוב – בעיקר חוסיין אל-הייב – החליטו לקיים את קבלת הפנים לראשי המדינה בעיד אל-אדחא, למרות שבעטיין של הפרות סדר קשות באום אל-סחאלי, ליד שפרעם (בעקבות הריסת שלושה מבנים בלתי חוקיים על ידי משרד הפנים ותגרות קשות שפרצו אחר כך בין כוחות המשטרה בהנהגת אליק רון ואבי טילר לבין פעילים של היישוב מגובים בפעילים של בל"ד ועמותות ערביות) הכריזה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל על ביטול כל קבלות הפנים לשרים ולראשי המדינה ביישובים הערבים. בטובא, כאמור, קיימו קבלת הפנים חגיגית ולבבית לראש הממשלה נתניהו ולשרים, עד כדי כך שבעיתונות הערבית כינו את ראש המועצה בכינויי גנאי כגון "הרצל" ו"ציוני". בהתנהגותו זאת זכה אל-הייב להערכה מראשי המדינה.
בעקבות פיזור המועצה הנבחרת, מינה משרד הפנים בדצמבר 2007 ועדה קרואה לניהול היישוב, בראשות צבי פוגל. הוא תיאר את היישוב כ"מחסן נשק אחד גדול" ויצא כנגד אוזלת ידה של המשטרה. בערב יום הכיפורים ה'תש"ע, אלמונים שרפו את מכוניתו וירו אל משרדו שבעירייה, אך לא פגעו בו.
ב-3 באוקטובר 2011 הוצת מסגד ביישוב והושארו על קירותיו כתובות "תג מחיר". ההצתה גונתה על ידי גורמים מכל הקשת הפוליטית וביישוב פרצו הפגנות אלימות שכללו יידוי אבנים, שריפת מבני ציבור ואף ירי באש חיה, החשד נפל על פעולת תג מחיר; צבי פוגל טען שמדובר בפעולה של תושבי היישוב, והתפטר מתפקידו בעקבות המהומות מחשש לחייו. אש נורתה גם על ביתו של תושב היישוב שחזר על הטענה.
ב-23 במאי 2014 תקפו והציתו תושבים מהיישוב את רכבם של שלושה יהודים שביקרו במרפאת שיניים מקומית, לאחר שחשדו בהם שבאו לבצע תג מחיר.
חקלאים מהסביבה סובלים מפשיעה חקלאית שמקורה ביישוב. בשנת 2017 חשפה המשטרה כי עשרות מתושבי הכפר עסקו בפעילות עבריינית במסגרת כנופיה, וסחטו במשך שנים מיליוני שקלים ממאות מתושבי הצפון, בעיקר חקלאים, כדמי פרוטקשן.
לאחר הבחירות המוניציפליות ב-2018 בהן נבחר ויסאם עומר, עלו באש משרדי המועצה המקומית שלוש פעמים בתוך כחודש. לאחר מספר אירועי אלימות, התקיימה סולחה בין עומר לאל הייב, בליווי ראש ועדת המעקב מנסור עבאס.
במאי 2023, עקב התגברות הפשיעה בצפון הארץ המתבצעת על ידי תושבי הכפר, הושם הכפר בסגר על ידי המשטרה והצבא.
אוכלוסייה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:רמת כורזים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:הגליל העליון: יישובים | 2024-10-14T10:52:05 |
טורעאן | 250px|ממוזער|נשיא המדינה ראובן ריבלין מעניק את "אות הנשיא לחינוך לשותפות" לשנת תשע"ז 2016/17 לראש המועצה המקומית טורעאן עימאד דחלה, נובמבר 2017
טורעאן (בערבית: طرعان, תעתיק מדויק: טרעאן. נכתב לעיתים גם: תֻּרְעָן, תורען, טורען) היא מועצה מקומית ערבית בגליל התחתון במחוז הצפון בישראל. הכפר הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1959. טורעאן שוכנת בסמוך לכביש 77 המוביל מנצרת לטבריה, בסמוך למחלף גולני. נכון ל-2021, רובם המכריע של תושבי תֻּרְעָן הם ערבים-מוסלמים (89%), לצד מיעוט של ערבים-נוצרים (11%).
היסטוריה
יש סברה שהשם נוצר כהלחם של שתי מילים בארמית: טור [הר] ו עאן [צאן] על שום האזור ההררי שמצפון והעמק הפורה שמדרום.
טורעאן שוכנת על מקומו של יישוב קדום מהתקופה הרומית-ביזנטית בשם תירען. תעודה צלבנית מהמאה ה-13 מספרת על יישוב בשם טורעאן.
העמק מול הכפר נקרא כיום בקעת תרען, אך בעבר השם בערבית היה מָרְג' א-סוּנְבּוּל - עמק השבולת. על פי המסורת הנוצרית, זה היה המקום המתואר בספרים הבשורה על פי לוקס וכן הבשורה על פי מתיה "וַיְהִי בָּיוֹם הַשַּׁבָּת הַשֵּׁנִית לִסְפִירַת הָעֹמֶר עָבַר בֵּין הַשָׂדוֹת וַיִּקְטְפוּ תַלְמִידָיו מְלִילֹת וַיְפָרְכוּ אֹתָן בִּידֵיהֶם וַיֹּאכֵלוּ. וַאֲנָשִׁים מִן־הַפְּרוּשִׁים אָמְרוּ אֲלֵיהֶם לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים אֵת אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה בַּשַּׁבָּת...". ובדורות קדומים היו עולי הרגל אוספים בו שיבלים.
ביולי 1187 עבר חלק מהצבא הצלבני שנע מציפורי לטבריה דרך עין תירען, ובהמשך הדרך פגשו את צבאו של צלאח א-דין בקרב קרני חיטין.
במפקד האוכלוסין העות'מאני מ-1596 נמנו בכפר 48 בתי-אב, כולם מוסלמים. הכפר מופיע (במיקום שגוי) במפה של הקרטוגרף הצרפתי פייר ז'אקוטן משנת 1799. החוקר הצרפתי ויקטור גרן ביקר בכפר בשנת 1870, והעריך שגרו בו 350 מוסלמים ו-200 "יוונים".
במלחמת העצמאות נכבש הכפר על-די היישוב היהודי ב-18 ביולי 1948, במהלך החלק השני של מבצע דקל של צה"ל. באותה עת ברחו חלק מתושביו ופליטים מכפרים סמוכים התיישבו בבתים שהתרוקנו.
אוכלוסייה
על פי מפקד האוכלוסין של שנת 1931, היו בטורעאן 961 תושבים, מתוכם 693 מוסלמים ו-268 נוצרים. כן נספרו 188 בתים נושבים. במפקד האוכלוסין של שנת 1973, היו ביישוב 4,080 תושבים. רוב הנוצרים היו מהעדה היוונית-קתולית, ומיעוטם מהעדה היוונית-אורתודוקסית. בשנים 2001–2010 שיווק מינהל מקרקעי ישראל מגרשים למחוסרי דיור תושבי הכפר בהגרלה ובמכרזים, כדי להתמודד עם המחסור בדיור בכפר.
ראשי מועצה
ראש המועצה הנוכחי הוא מאזן עדוי (אבו מחמוד).
ראשי המועצה לשעבר
מאזן עדוי
עימאד דחלה
מחמוד עדוי
יונס נסאר
ד'אהר דחלה
נאג'י נסאר
יעקב זוהר
גלריית תמונות
ראו גם
עין תורעאן
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
מיכאל יעקובסון, המסגד המרכזי בטורעאן, בבלוג "חלון אחורי", 19 בנובמבר 2016
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-09-05T19:06:56 |
יאנוח-ג'ת | 250px|ממוזער|שמאל|קברו של סֵידְנַא שַׁמְס ביאנוח
יאנוח-ג'ת (בערבית: يانوح-جت, לעיתים מאוית ינוח - ג'ת) היא מועצה מקומית בגליל המערבי בישראל. נמצאת בגובה שבין 430–640 מטר מעל פני הים. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1990. המועצה המקומית מורכבת משני כפרים - יאנוח, שבו מתגוררים כ-70% מתושבי המועצה, וג'ת.
כל תושבי יאנוח-ג'ת הם דרוזים.
היסטוריה
יש חוקרים המזהים את העיר המקראית ינוח הגלילית באתר סמוך ליאנוח, שבו נערכו חפירות ארכאולוגיות. ישוב בשם זה נזכר במקרא בספר מלכים ב' (ט"ו כ"ט), שם הוא נמנה כאחד היישובים שכבש תגלת-פלאסר מלך אשור והגלה את תושביהם. ייתכן כי מהמקום הגיע התנא אבא יוסי בר חנן איש ינוח.
לפי מסורת תושבי המקום, מקור השם 'יאנוח' הוא במיקומו על אם הדרך מלבנון למרכז הגליל, ושעוברי דרכים היו נחים בו.
התקופה העות'מאנית
חוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן סייר באזור בשנת 1870 וביקר בשני הכפרים. הוא כתב כי הכפר יאנוח נחלק לשני רבעים שמפרידה ביניהם באר עמוקה החצובה בסלע. הוא תיאר כמה ממצאים קדומים נוספים, והציע כי מדובר בשרידיה של עיירה קדומה, אשר שמה השתמר בשם יאנוח. בכפר ג'ת מצא 150 דרוזים, על אתרה של עיירה קדומה, המגדלים על טרסות חקלאיות עצי תאנה וזית, וטבק.
תקופת המנדט הבריטי
במפקד האוכלוסין של 1922 נמנו ביאנוח מוסלמי אחד, ו-213 דרוזים ובג'ת נמנו 137 תושבים כולם דרוזים.
בתוכנית החלוקה משנת 1947 היו הכפרים מיועדים להפוך לחלק מן המדינה הערבית.
במלחמת העצמאות
במהלך מלחמת העצמאות נעשו מאמצים להביא את הדרוזים לנייטרליות לכיוון היהודי. תוכנית של חטיבה שבע לכבוש את יאנוח בסוף יולי 1948 נדחתה וחיילי קאוקג'י נכנסו לכפר, שהיה היחיד מכפרי הדרוזים אליו נכנסו כוחות קאוקג'י. במסגרת מבצע חירם תפסה פלוגה דרוזית בפיקוד יהודי בחטיבת עודד משלט ביאנוח בליל ה-28 באוקטובר 1948, ללא קרב, לאחר שחיילי קאוקג'י נמלטו מהכפר. לאחר כישלון ההתקפה על תרשיחא, נסוגו שאר כוחות חטיבת עודד לבסיסם מבלי להודיע לפלוגה הדרוזית שמכשיר הקשר שלה היה מקולקל. בבוקר ה-29 באוקטובר 1948 התעודדו כוחות קאוקג'י מהצלחתם וחדרו שוב לכפר. הם פתחו באש על חיילי הפלוגה הדרוזית שמצאו עצמם לפתע מוקפים מכל צד. לחיילי קאוקג'י הצטרפו גם חלק מתושבי הכפר. התפתח קרב נסיגה קשה שבו נפלו 12 דרוזים מחיילי הפלוגה וכן שני מפקדיה היהודים, , והרופא היהודי של הפלוגה, ד"ר . תוך הנסיגה חודש הקשר האלחוטי עם מטה החטיבה ומיד הופעלו תותחים על הכפר כדי לסייע בנסיגה. הכפר נכבש למחרת ללא קרב עם נסיגת כוחות קאוקג'י מהאזור. בחקירה טענו ראשי הכפר כי לא יכלו לעשות דבר נגד חיילי קאוקג'י וכי התושבים שהצטרפו אליהם לא היו מתושבי יאנוח אלא פליטים מהכפרים הסמוכים שנכבשו.
הקרב ביאנוח הביא להאשמות מצד יהודים ודרוזים כלפי תושבי יאנוח. משה כרמל מתאר את הקרב הזה בספרו "במערכות צפון" כ"מקרה בגידה מפתיע ומזעזע". לטענת גורמים בצה"ל, כניסת צה"ל ליאנוח תואמה עם נכבדי הכפר אשר הפרו את הסיכומים איתם. לעומת זאת, אנשי הכפר טוענים שלא היה כל תיאום וכי לא ידעו שבין חיילי צה"ל נמצאים דרוזים. בסוף 1948 ביררו אנשי משרד החינוך האם יש להעניש את תושבי הכפר בדרך של הזנחת הטיפול בהם בעקבות קרב יאנוח. ביולי 1949 ארגן יעקב ברזני סולחה בין אנשי יאנוח לבין דרוזי הכרמל שבניהם נהרגו בקרב. כל אחת ממשפחות החללים הדרוזים שנהרגו בקרב קבלה פיצוי של 4,000 לירות שנאסף מהמשפחות ביאנוח-ג'ת שאחד מבניהן השתתף בקרב לצד כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י. משפחות שלושת החללים היהודים שנפלו בקרב זה הודיעו שהן מתנגדות לקבל את הכסף והסכום שהיה מיועד להן הועבר גם הוא למשפחות הדרוזיות.
במדינת ישראל
בשנת 1966 נפרצה דרך אל הכפר, שעד אז הגישה אליו הייתה דרך שבילים, ובשנת 1972 זופת הכביש.
הכפרים יאנוח וג'ת היו בין השנים 1968–1990 חלק מן המועצה האזורית מרכז הגליל. לאחר פירוקה, הוקמה המועצה המקומית יאנוח-ג'ת. במסגרת תוכנית החירום הכלכלית של 2003 אוחדה המועצה המקומית יאנוח-ג'ת עם שכנותיה, ג'וליס, אבו סנאן וירכא לרשות מקומית אחת - גיי"א. תושבי הכפרים התנגדו לאיחוד ופעלו לסיכולו. כעבור כשנה בוטל האיחוד, ויאנוח-ג'ת חזרה להיות מועצה מקומית עצמאית.
בבחירות 2018 נבחר לראשות המועצה מודי סעד. בבחירות שנת 2024 נבחר לראשות המועצה והיב סייף שהתמודד כמועמד יחיד.
אוכלוסייה
אתרים
ביאנוח שוכן קבר קדוש של "סֵידְנַא שַׁמְס" (سيدنا شمس; תרגום: אדוננו שמס), שהיה ממפיצי הדת הדרוזית.
בג'ת ישנו קבר קדוש של "אבו ערוס" (ابو عروس; תרגום: אבי הכּלה), לא ידועים פרטים.
לקריאה נוספת
אילן כפיר ודני דור, דרוזי לוחם, אמיץ, ישראלי גאה, הוצאת עמותת סא"ל סלאח פלאח ז"ל, עמ' 38–41, 2015
מנשה הראל, יאנוח, כפר דרוזי בגליל, ירושלים, הוצאת לשכת היועץ לענייני ערבים, משרד ראש הממשלה, תשי"ט, 1959
משה כרמל, במערכות צפון, תל אביב: הוצאת מערכות, 1949
קישורים חיצוניים
יאנוח באתר "יד לבנים הדרוזים"
ג'ת באתר "יד לבנים הדרוזים"
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים דרוזיים בישראל
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל
קטגוריה:יישובים ערביים המשמרים שם עברי | 2024-08-15T10:03:33 |
יבנאל | ממוזער|שמאל|250px|יבנאל ב־1910
שמאל|ממוזער|250px|יבנאל – צילום אוויר
שמאל|ממוזער|250px|רחוב ביבנאל
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת היכל הקודש דחסידי ברסלב ביבנאל
250px|ממוזער|יבנאל, מתוך סדרת תצלומי אוויר של זולטן קלוגר, 1938-1937
יַבְנְאֵל היא מושבה ומועצה מקומית בדרום מזרח הגליל התחתון. המושבה שוכנת בבקעת יבנאל, דרומית לטבריה, לאורך כביש 767 המחבר בין כפר תבור לבין המושבה כנרת.
המושבה נוסדה ביום 7 באוקטובר 1901, כ"ד תשרי תרס"ב והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1951. המועצה המקומית הורכבה מארבעה יישובים צמודים: יבנאל, המושבה בית-גן, מושב משמר השלושה ומושב סמדר.
יש המזהים את מקום מושבם של משמרת הכהונה אִמֵּר עם אזור יבנאל, אך יש המזהים את מקום מושבם בחרבת יבנית שבגליל העליון, בין ביריה לעמוקה.
היסטוריה
ממוזער|בית העלמין יבנאל
רקע
ראשיתה של ההתיישבות ביבנאל בכישלון ההתיישבות היהודית בחורן. באוגוסט 1898 נטשו מתיישבי חורן את היישוב, לאחר שלוש שנות התיישבות. שתי קבוצות המתיישבים האחת של עולי רומניה ורעותה מעולי בולגריה התפצלו לשני יעדים. עולי בולגריה בראשות יצחק לוי עברו לצפת ועולי רומניה בראשות יחיאל ברקוביץ' עברו למטולה. הקבוצות שמרו על קשר ביניהן, נודעו בגליל כאנשי סאחאם ג'ולן ותרו אחר אתר התיישבות חדש.
ההקמה והתפתחות המושבה עד קום המדינה
ב־1901 רכשה יק"א קרקעות במימון הברון רוטשילד בסמוך לח'רבת ימא, בה שכנה לפי הסברה העיירה התלמודית כפר ימה, אשר זוהתה על ידי חז"ל עם העיר המקראית יַבְנְאֵל שבנחלת שבט נפתלי, כמתואר בספר יהושע: , ובהתאם לזיהוי שבתלמוד הירושלמי: .
הקרקעות שנרכשו הוצעו ל"אנשי סאחאם ג'ולן" וב־1901 עלו עשר משפחות מצפת, ראש פינה, ומטולה לקרקע. ראשוני המתיישבים ביבנאל מאנשי סאחאם ג'ולן היו: שבתאי סאחין, יחיאל ברקוביטש, יעקב ואלוביטש, א. אלכסנדר, שמואל צבי מייזל, ניסים לוי, דוד יוסף לוי, פסח מקארוב, יצחק לוי, עזריאל לוי, יחזקאל לוי, משה בנימין, יעקב אליהו, משה וינגר, משה פורטר, משה לבקוביטש, אליהו גוטרמן, יעקב לייבוש מאירוביטש. מאנשי ראש פינה: יעקב דב מגידוב, שמואל פיקוביטש, מאיר כץ. מאנשי מטולה: אברהם רזניק, אריה לייב שמואלביטש, אליעזר שיינוק, יוסף צוקרמן, משה כהן, יצחק ששון, אברהם ימני (קירה), זבולונוביטש, אשר נחומובסקי, אליעזר סגל, מאיר זילברשטיין, חיים יצחק מרגלית, יולס ברקוביטש, אנשל שיינוק, אברהם קוסטיצקי.
ב־1902 החלו בעבודות להרחבת המושבה לכדי 40 משפחות, תוך הקצאת 300 דונמים לכל משפחה. בשנה זו החלו עימותים עם ערביי הסביבה ובמקביל פרצה מגפת כולרה שגבתה קורבן ראשון מקרב עולי רומניה. ב־1903 מנה היישוב 39 משפחות. ארבע־עשרה מעולי רומניה, עשר מעולי בולגריה, אחת מעולי כורדיסטן וארבע־עשרה משפחות נוספות שהגיעו ממטולה. למוח'תאר המושבה מונה עזריאל לוי מיוצאי בולגריה שנודע באזור בקשיחותו ובכוחו הפיזי הרב.
ב־1909 הואשם לוי על ידי כפריים ערבים ברצח אחד מחבריהם שהסתנן ליבנאל לביצוע גנבה חקלאית. מחשש לנקמת דם עזב לוי את הארץ והיגר לבולגריה. גם לאחר שהוברר שהערבי נרצח על רקע סכסוך פנים שבטי, סירבו השלטונות העות'מאנים לאשר ללוי לחזור והוא נותר בבולגריה. ב־1910 עזבה גם משפחתו של לוי את יבנאל וחזרה לבולגריה. כעבור מספר חודשים עזבו שאר תשע המשפחות מעולי בולגריה את המושבה.
ב-1912 הגיע נציג מאגודת השומר לחדרה והציע לעולים לעבור לכנרת, תוך הבטחה שהיחס אליהם יהיה טוב, שעבודה לא תחסר להם, וכי יסופקו להם מגורים שם. בדרכם לשם עברו מספר משפחות (תימני כנרת) ליבנאל.
בשנת 1917, בעקבות גירוש תל אביב, כ-7,000 מהתושבים שגורשו התיישבו במושבות זכרון יעקב, חדרה, פתח תקווה וכפר סבא. חלקם אף עלו להתגורר בירושלים. מעטים בלבד היו בעלי אמצעים שיכלו לשכור דירות או חדרים ולכלכל עצמם מכספם. שאר המגורשים יצאו לצפון הארץ, אל מושבות הגליל התחתון. תושבי הצפון, למרות יכולתם המוגבלת, התגייסו לעזרת המגורשים באמצעי הובלה ובשטחים שהקצו למגורשים. בטבריה נקלטו כ-1,200 מגורשים, צפת כ-700, ביבנאל כ-130 וביתר המושבות הגליליות כ-200.
בשנים 1919–1912 היה אהרון קרון מנהל בית הספר במושבה יבנאל, וכן מפקח על בתי הספר ומדריך למורים במושבות הגליל התחתון. סביב החינוך ביבנאל התנהל מאבק בין אלה שחפצו בחינוך דתי לאלה שחפצו בחינוך חילוני, ובשלב מסוים הוקם ביישוב תלמוד תורה, אך בית הספר שבניהולו של קרון גבר עליו. ביוזמתו של קרון הועברו בתי הספר של פיק"א בגליל לרשת החינוך של ההנהלה הציונית. קרון גם טיפל במגורשי תל אביב שהגיעו ליבנאל. בשנת 1921 עזב קרון את יבנאל, ועבר לנהל את בית הספר חביב בראשון לציון.
ביסוס המושבה לאחר קום המדינה
לאחר מלחמת העולם הראשונה חל פיתוח חקלאי מואץ במושבה, גודלו גידולי שדה, ירקות ופירות וכן נבנו לולים. ב־6 באפריל 1944 נערך במושבה יבנאל, קרב בין חיילים בריטים ובין שני לוחמי לח"י, מנחם לונץ ושבתי דרוקר, שהתבצרו באחד הבתים במושבה וסירבו להיכנע. הקרב נגמר במותם של שני לוחמי הלח"י.
בסוף תקופת המנדט נחתו במושבה מטוסי ההעפלה האווירית מעיראק ב"מבצע מייקלברג".
ביבנאל הוקמה המעברה הראשונה כפי שמובא בארכיון יבנאל: "1948 - ראשוני העולים, מניצולי השואה ומכל קצוות תבל, נקלטו ביבנאל. בתחילה שוכנו באוהלים ובצריפים - במעברה הראשונה."
ביבנאל נוסדו התאחדות האיכרים, התאחדות הפועלים החקלאיים, טייסת הגליל וחטיבת גולני.
התיישבות חסידי ברסלב בשנות השמונים
בתחילת שנות השבעים, התמנה לרב המקומי הרב סיני מאיר פרנקל, צאצא לחסידות בוצ'צ'אה-בוטושאן, שנבחר לתפקיד בהיותו צעיר ביותר, בן 21 בלבד.
משנת 1986 ואילך התיישבה במקום קבוצת חסידי ברסלב בראשות הרב אליעזר שלמה שיק - המכונה גם "הצדיק מיבנאל" או "מוהרא"ש", בהשראת ביקורו של רבי נחמן מברסלב בשנת 1798. זאת למרות התנגדותה של המועצה המקומית יבנאל.
נכון לעשור השני של המאה ה־21 מתגוררות ביבנאל כ־400 משפחות של חסידי ברסלב והם מהווים כ־45% מהאוכלוסייה במקום. הקהילה מפעילה מערכת חינוך משלה, הכוללת פעוטונים, גני ילדים, תלמוד תורה לבנים, בית ספר לבנות, ישיבה וכוללי אברכים, וכן ארגוני צדקה וחסד. חסידי ברסלב מכנים את המקום בפרסומיהם "יבנאל עיר ברסלב".
בשנת 2012 (תשע"ב) הסתיימה בניית בית הכנסת היכל הקודש דחסידי ברסלב. בנוסף לבית הכנסת הגדול בו נהוג נוסח תפילה אחיד, ישנם שלושה בתי כנסת נוספים, בהם נהוג נוסח עדות המזרח או מרוקו.
בי"ז בשבט תשע"ה (2015) נפטר בניו יורק הרב שיק, ונקבר לבקשתו בבית העלמין ביבנאל. מאז, נערכת בבית העלמין בכל שנה ביום פטירתו הילולה גדולה בהשתתפות אלפי אנשים.
אוכלוסייה
המושבה בספרות העברית
בקעת יבנאל והמושבה יבנאל מוזכרות במרומז בספרו של מאיר שלו 'עשו' ככפרה של אם הגיבור:
הנחל המדובר הוא נחל יבנאל הזורם בסמוך למושבה.
יש המזהים את בקעת יבנאל עם אלון בצעננים, אתר מקראי בדרום נחלת שבט נפתלי, בין הירדן ובין הר תבור, הנזכר מספר פעמים בתנ"ך ובכתבי חז"ל.
פרשת הצלת חייו של בן-גוריון
גורקוז (גרכד) דאות (באדיגית: Дауыт ГъоркIожъ) היה אחראי השומרים הצ'רקסים בחוות סג'רה (אילניה). הוא היה רגיל לסייר בחווה, כדי לוודא שהאורות כובו ושהשקט נשמר. בספר "עולם הצ'רקסים""עולם הצ'רקסים", מאת: שומאף אצ'מוס, הוצאה פרטית, שנת 2000, מסופר שערב אחד הותקפה החווה ודוד בן-גוריון נפצע. דאות נשא אותו על גבו והעבירו לביתו של משה קוראקין. מאחר שנשקפה סכנה לחיי בן-גוריון, דאות רכב על סוס על מנת להביא את הרופא מיבנאל. הרופא ייצב את מצבו של בן-גוריון והוא נלקח ברכב אל בית החולים לטבריה להמשך טיפול. במשך האירוע בן-גוריון היה מחוסר הכרה ומשהחלים ושמע שדאות הציל את חיו, בן-גוריון ציין כי הוא חב לו את חייו.
הספר "בטרם האיר הבוקר"
אברהם קוסטיצקי, אחד ממקימי המושבה, תיעד את כל תקופת הקמת המושבה ואת החיים בה במהלך 10 שנותיה הראשונות. נכדו, יוסף ארגמן, ערך ועיבד את מאות העמודים של היומן וב-1988 יצא היומן כספר בשם "בטרם האיר הבוקר".
אתרים
בסמוך למושבה נמצאים מספר רב של אתרים ארכאולוגיים, כמו תל ינעם שבו אותרו ממצאים מתקופת המקרא, וכן אתרים מתקופת התלמוד, ובהם חורבת בית גן, חורבת כפר ימה, חורבת עטוש, חורבת אבצם, חורבת סרגונה, חורבת ציידתה, חורבת שרונה, תל אדמי וחורבת דמין.
נחל עין חרצית זורם בקרבת היישוב.
בית סבתא צילה שנבנה בשנת 1905 משמש מרכז לשימור מורשת המושבה.
לקריאה נוספת
מרדכי נאור, יבנאל: מעשים ומראות, תרס"ב-תשמ"ב / 1901-1981, יבנאל - המועצה המקומית, תשמ"ב/1982.
שבתאי גל-און, "יבנאל ובית גן - שילוב מוצלח", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996 .
אברהם קוסטיצקי, "בטרם האיר הבוקר", מסיפורי הגליל", הוצאת משרד הביטחון, 1988
אטלס ההתיישבות בישראל, אטלס שמות היישובים והמקומות בישראל, 2004. כתבה וערכה חנה ביתן, המרכזת המדעית של ועדת השמות הממשלתית.
קישורים חיצוניים
יבניאל באתר הרשות לפיתוח הגליל
פרופ' זאב גריס, יבנאל היא משל, בעיתון הסתדרות המורים בישראל, גיליון 35, אפריל 2006
הערות שוליים
*
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:חסידות ברסלב
קטגוריה:עליות מבולגריה
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז צפון
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה הראשונה
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1901 | 2024-08-01T01:47:39 |
יסוד המעלה | 250px|ממוזער|שמאל|מרכז המושבה, רח' המייסדים פינת רח' השמורה
שמאל|ממוזער|250px|יסוד המעלה בגלויה מראשית המאה ה-20
שמאל|ממוזער|250px|רחוב המייסדים, אפריל 2008
ממוזער|שמאל|250px|בול דואר ישראל לכבוד יובל יסוד המעלה
250px|ממוזער|שמאל|חורבות בית הכנסת העתיק של יסוד המעלה
ממוזער|250px|שרידי המזח ביסוד המעלה
יְסוּד הַמַּעֲלָה היא מושבה ומועצה מקומית בדרום עמק החולה. היא הוקמה ב-1883 והוכרזה כמועצה מקומית ב-1949. מקור השם, שהוצע על ידי פישל סלומון, בפסוק: . בשטח המושבה נמצאו שרידי בית כנסת המתוארך בין המאה ה-4 והמאה ה-6 לספירה, וכן כתובת הקדשה בארמית.
על פי תוכנית המתאר הארצית מספר 35 היישוב יגיע ל-20,000 משפחות עד שנת 2030.
היסטוריה
ב-1872 רכש יעקב חי עבו את אדמת השבט הבדואי א-זביד על גדות אגם החולה, והקים עליה, יחד עם האחים שלמה ושאול מזרחי, את המושבה מי מרום. בכך הניחה משפחת עבו את המסד להתיישבות היהודית המתחדשת בגליל ובעמק החולה. כותב על כך בזיכרונותיו הקצין האנגלי היהודי אלברט גולדשמידט, שביקר בצפת ב-1883: .
מי מרום הוא שמו המקראי של מעיין היישוב מרום, עיר כנענית בגליל העליון. לפי המתואר במקרא, בתקופת כיבוש הארץ והתנחלות השבטים מי מרום היה מקום התכנסות צבאות יבין מלך חצור כששמע כי יהושע בן נון מתכונן לתקוף אותו.
על פי המסורות, יש המשערים כי מי מרום קרוי על שם אגם החולה, שנקרא בימי קדם בשם "ים סובכי" או "סומכי", כנאמר בספר "נחשוני החולה" על התרשמות ראשוני המתיישבים במקום: "אל תוך היכל ההרים הרמים הנישאים בגליל העליון מעל גדות מי מרום".
יסוד המעלה
יסוד המעלה הוקמה ב-1883 על שפתו הדרום-מערבית של אגם החולה. היא הייתה מהמושבות הראשונות שהקימו אנשי העלייה הראשונה, והמושבה השנייה שהוקמה בגליל העליון אחרי ראש פינה.
יסוד המעלה נוסדה בידי "חברת נחלת שדה וכרם" שנוצרה על ידי 24 יהודים ממזריטש ובריסק, חברי תנועת חובבי ציון שקמה במזרח אירופה אחרי פרעות "הסופות בנגב". שליחי התנועה קנו מידי משפחת עבו מצפת כ-2,000 דונם. בעת חתימת העסקה בין משפחת עבו לעולי מזריטש, בעוד הקונים החדשים סובבים בנחלה, התגלתה לפתע - תוך כדי חפירה במקום - אבן ועליה כתובת בארמית: "זכיר לטב מאן דמיתבתי", שפירושה: "ייזכר לטוב כל המתיישב כאן". אבן זו, שבסופו של דבר התגלגלה כנראה למוזיאון בפריז, שכנעה, יותר מכול, את נציגי עולי מזריטש לרכוש את הנחלה.
לאחר רכישת האדמות עלו שבעה מהקונים עם משפחותיהם לצפת. ביחד עם שני בני צפת שעבדו במקום כשהיה שייך עדיין למשפחת עבו, ועם חלוץ נוסף מאמריקה, עלו המייסדים הראשונים על הקרקע, והחלו לעבד את אדמת המושבה. בסוף 1884 התגוררו במקום בבית אחד 12 משפחות שכללו 36 נפשות, כשהן מופרדות על ידי מחיצות. המייסדים סבלו מרעב וממלריה ששררה במקום רווי הביצות. באין רישיונות בנייה בידיהם, הקימו המתיישבים אוהלים וסוכות למגורים. במהלך השנים דעך גם הסיוע הכספי מקופת החברה באירופה, וכשלו ניסיונותיהם של המתיישבים להשיג תמיכה כספית אחרת ורישיונות בנייה. הרב יעקב עבו סייע להם ככל יכולתו להחזיק מעמד. יתר על כן, כדי להביע את תמיכתו הבלתי מסויגת ואמונתו בעתיד המושבה, הוא קשר עצמו בקשרי משפחה עם אחד מחלוצי המתיישבים, בהשיאו את בתו היחידה, מסעודה, לישראל מרדכי לובובסקי.
ב-1887 חל מפנה, כשבעת ביקורו בארץ נענה הברון רוטשילד לבקשת אנשי המושבה לקחתם תחת חסותו. בסיוע פקידות הברון הושגו רישיונות בנייה, ועל פי המלצת האגרונום מטעם הברון, נסים בכור אלחדיף, החל גידול ורדים לתעשיית בשמים, ונטעו עצי תות לענף גידול טוואי המשי. בסקירה על התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל שהתפרסם בהמגיד בפברואר 1889 נאמר:
"אדמת "יסוד המעלה" נקנתה בערכאות בקנין גמור ועתה אין שום ערעור עליה והמושב חדל להיות פורח באויר. בני המושבה נטעו וזרעו ועושי דבר הנדיב עזרו על ידם וכלכלו מחסוריהם."
במאי 1890 נערך טקס הנחת אבן פינה לבתי היישוב הקבועים. במקום הצריפים הקטנים שהיו בתחילה, נבנו בתים גדולים עם גגות רעפים. והברון אף סידר להם עבודה באחוזתו בזמנים בהם לא עבדו בשדותיהם.
בתרנ"ג (1893) ראו המתיישבים הצלחה ראשונה בהפקת בושם מוורדים, אותו כינו בשם "מור", כך על פי זאב וילנאי:
ההיבט הדתי של המתיישבים תואר ב-1896 בעיתון הצפירה:
בתקופה זו גדלה המושבה, ונוספו לה גם מתיישבים וגם שטחי אדמה נוספים.
עם מעבר מושבות הברון לחסות יק"א ב-1900, נוספה לענפים החקלאיים שהיו במושבה גם רפת גדולה שאמורה הייתה לשווק חלב לכל הגליל, אך פגעים חקלאיים בצירוף כישלון בשיווק מוצרי התעשייה הביאו את המושבה לשפל חריף. המצב היה ירוד עד כדי שפקידי יק"א המליצו לסגור את המושבה, ואולם נוכח נחרצות המתיישבים בראשותו של המייסד פישל סלומון, החליטה יק"א להשאיר את המושבה על כנה, תוך מימון השירותים הנצרכים במקום מקופת החברה.
בשנת השמיטה תר"ע (1910) קיבלו על עצמן 25 משפחות המושבה לשמור שמיטה ללא הסתמכות על היתר המכירה. כתוצאה מכך הן סבלו ממחסור בכל התחומים, ויק"א אף איימה עליהם שתחדול מלתמוך בהם.
ב-1911 השתקעה במושבה הרופאה ד"ר שרה בן-עמי סולודר, שתרמה רבות למיגור המלריה במקום.
בתרע"ב (1912) ביקר תייר ביסוד המעלה ותיאר את סבל תושביה מהקדחת, שהביאה אף למוות:
במלחמת העולם הראשונה סבלה המושבה, ככל המושבות, מהיעדר ביקוש לתוצרתה, מהתנכלויות השלטון הטורקי, וממכת הארבה שפקד את הארץ ב-1915. בתום המלחמה פינה הצבא הבריטי את אזור אצבע הגליל לפי הסכם סייקס–פיקו, ועקב חולשת השלטון הצרפתי שהחליפו, הפך המקום למעין "שטח הפקר". מעשי שוד הבהמות הכבידו על המושבה, והאיכרים עבדו בימים ושמרו על רכושם בלילות. ביולי 1920 קם חשש לקיום המושבה בשל הקרבות שבין הצבא הצרפתי לשבטי הבדואים, המצב השתפר רק לאחר חזרת האנגלים לאצבע הגליל בסוף אותה שנה.
השקט הופר שוב במאורעות תרפ"ט, רוב התושבים, כ-400 במספר, ברחו מהמושבה, ומצאו מקלט בצפת ובקיבוץ איילת השחר הסמוך. נותרו במקום רק זקנים מעטים שסירבו לעזוב את המקום לאחר שגרו בו 40 שנה. הבדואים פשטו על המושבה הריקה ובזזו אותה. האנגלים גירשו את השודדים, והתושבים שבו ושיקמו את משקיהם. יוזמות חקלאיות חדשות יושמו, המושבה התפתחה ובתחילת שנות ה-30 היו בה 35 משפחות.
במלחמת העצמאות סבלה המושבה מהפגזות תותחים סורים שהיו מוצבים ברמת הגולן. לאחר המלחמה הפכה המושבה למועצה מקומית וב-1951, כשהוחל בפרויקט ייבוש החולה, הורחבו שטחי הקרקע של חקלאי המושבה. במושבה ניטעו מטעי פרי, התווספו תושבים והורגשה רווחה כלכלית.
בין 1977–1998, במשך 21 שנים, כיהן יוסי מזרחי (נינו של החכם שלמה מזרחי) כראש המועצה המקומית. בתקופתו הואץ פיתוח המושבה, הושלמה בניית מתנ"ס, נבנה אולם ספורט, הוקם מעון ילדים והורחב בית הספר. בנוסף הוקם אזור ספורט ביד לבנים, הוקם אזור מלאכה ותעשייה ונעשו הרחבות לבני דור ההמשך ולתושבים נוספים.
ב-1982 הוקמה עמותה לשחזור אחוזת דוברובין, שנפתחה לקהל ב-1986. מפעל שחזור האחוזה זכה להד נרחב וכונה "ספינת הדגל של השחזור בארץ". על מפעל השחזור קיבל ראש המועצה תעודת הוקרה מיוחדת מהמועצה לשימור אתרים בטקס במשכן הנשיא בירושלים.
בנוסף, נעשה שימור של רחוב המייסדים, נסלל הרחוב ושוקמו בתי הראשונים בו. כמו כן נבנו בית המועצה, מועדון נוער והוקם בית הקשיש. ליד הבתים ההיסטוריים הוצבו שלטי הסבר על האישים שהתגוררו בהם. ברחוב המייסדים גרות עדיין משפחות רבות שהן דור רביעי וחמישי למייסדים, והוא אתר מורשת התיישבות. פעולות השימור והשחזור זכו להוקרה מיוחדת של המועצה לשימור אתרים.
ב-2006 נוהלה המועצה בידי ועדה קרואה בראשות עמוס רודין ומשה אוחנה. זו פעלה עד 2013, כשבבחירות המקומיות נבחר אילן אור כראש המועצה.
בין 2007–2017 פעלה 'תנועת הנוער העובד והלומד' ביישוב בתוך המתנ"ס.
נכון לשנת תשע"ח (2018), רב המושבה הוא הרב יעקב רייצס, המשמש גם כשליח חב"ד במקום.
ב-2018 החל לפעול ביישוב סניף תנועת הנוער של האיחוד החקלאי.
בול יובל ליסוד המעלה
במלאת 50 שנה ליסוד המעלה הונצח האירוע בבול מזכרת מיוחד ; ב- 25 בנובמבר 1959, הנפיק דאר ישראל בול יובל זה שעליו ציור של מבנה במושבה. האמנים מקסים וגבריאל שמיר עיצבו את הבול. דאר ישראל מכר 1,200,000 בולים מבול זה במשך כ- 1 וחצי חודשים עד להפסקת מכירתו.
אחוזת דוברובין
ב-1909 התיישב במושבה יואב דוברובין ומשפחתו. בעזרת ידע רב בחקלאות הקימה המשפחה אחוזה גדולה ובה משק משגשג. לאחר שנים של מקרי מוות רבים במשפחה, בגלל המלריה ששררה בביצות הסמוכות לאחוזה, עקרו בני המשפחה שנותרו לראש פינה, ובאחוזה נשאר רק יצחק, הבן הבכור. בשנות ה-80 הפך המקום למוזיאון המתאר את סיפורם של החלוצים.
ראו גם
נחשוני החולה
לקריאה נוספת
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א': פרק מז, ראשיתה של יסוד המעלה, מזכרונות דוד מ. שוב, עמ' 534–548; פרק מח, מחיי המתיישבים ביסוד־המעלה, מזכרונות מיכל זלמן פוחצ'בסקי, תרמ"ז (1887), עמ' 549–552.
ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת לישראל בהוצאת "אמנות" חוברת ל"א יסוד-המעלה מאת מ. דוד שוב 1931
א.מ. חריזמן ויהודה גרינקר, נחשוני החולה - הופק ליובל 75 (1883-1958); פרק 6 - "בתי אב"
ד"ר צבי אילן, מי מרום, אחוזתה של משפחת עבו, קדמה ליסוד המעלה, במערכה, גיליון 278, ירושלים, 1984, עמ' 6–11
דורית ישראל, "יסוד המעלה - "נחלת שדה וכרם" ממזריץ'", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996 .
יסוד המעלה, בתוך: רן אהרנסון, לכו ונלכה, סיורים במושבות העלייה הראשונה, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים 2004, עמ' 363–371
פרופ' צפורה שחורי-רובין, בריאות ונופש בצפת: מעון-הבראה להצלת תלמידי יסוד המעלה ומשמר הירדן מאימי הקדחת, דור לדור ל"ד (תשס"ט)
יצחק זיו-אב, אומרים ישנה ארץ, 1980
אהרון אבן חן, "גן הבושם של אלחדף"; "סבא מעמק החולה". בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972
קישורים חיצוניים
אתר הבית של המועצה המקומית
על הקולוניה מי מרום, שקדמה ליסוד המעלה גאלת הקרקע בגליל, מתוך אתר משפחת עבו.
אתר הבית של מועצה מקומית יסוד המעלה
(עמוד 457 לא נמצא בגרסה המקוונת)
החיים ביסוד המעלה בשנת 1909 - מזכרונות סבי, שלום אלדאודי - מאת ישראל בן-דור באתר דוגרינט
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:עמק החולה: יישובים
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז צפון
קטגוריה:ארץ ישראל: בתי כנסת עתיקים
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה הראשונה
קטגוריה:יישובי האיחוד החקלאי
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1883
קטגוריה:מקבלי נס הקוממיות | 2024-08-01T01:47:49 |
יפיע | יָפִיעַ (בערבית: يافة الناصرة, יאפת א-נאצרה - קרי, "יפו של נצרת", או בקיצור: يفّيَع - יפיע) היא מועצה מקומית במחוז הצפון שבישראל. הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1960. כיום יפיע היא חלק מהאזור העירוני של נצרת. נכון לסוף שנת 2022, רובו המכריע עם כ-82.7% מקרב תושבי יפיע הם ערבים-מוסלמים, לצד מיעוט של כ-17.3% ערבים-נוצרים.לפי גרף הלמ"ס של הערך - לשנת 2022 - טבלת "לאום ודת"
היסטוריה
על-פי ממצא החרסים שנמצאו בתל הקדום של הכפר נראה כי היה מיושב בתקופת הברונזה התיכונה, בתקופת הברזל ומהתקופה ההלניסטית ואילך. יישוב עתיק בשם דומה מוזכר במכתבי אל-עמארנה. יפיע מוזכרת גם בספר יהושע. על-פי יוסף בן מתתיהו הייתה יאפא הגדולה בכפרי הגליל. המקום אמנם חרב בהלך מרד הגדול ותושביו נהרגו, אם כי מאוחר יותר הוקם עליו מחדש היישוב היהודי ביפיע. שרידים יהודיים ואף בית כנסת עתיק מהתקופה הרומית - נתגלו במהלך חפירה ארכאולוגית שנערכה בכפר. לפי אמונה נוצרית מימי הביניים, יפיע מזוהה כמקום לידתם של השליחים של ישו, יעקב בן זבדי ויוחנן בן זבדי, ולכן הוקמו לכבודם בעיר ארבע כנסיות, במהלך השנים.
אוכלוסייה
מאז התקופה הביזנטית דחקה העיר נצרת השכנה את רגלי יפיע, והיא הייתה כפר קטן. על-פי מפקד האוכלוסין בארץ ישראל (1931) נמנו בכפר 833 תושבים, כולל בני החמולה הבדואית אלע'זאלין, שהתגוררו בסביבתו.
במלחמת העצמאות, במסגרת במבצע דקל ביולי 1948, נכבש הכפר על-ידי כוחות הצבא הישראלי. לאחר המלחמה התיישבו ביפיע תושבים רבים מהכפרים הערביים הסמוכים של מעלול ושל אל-מוג'ידל – שנחרבו במהלך המלחמה. על פי מפקד האוכלוסין של מדינת ישראל שנת 1972 היו בכפר 4,932 תושבים, אם כי עם רוב ערבי נוצרי; אך נכון ל-2022, כ-17.3% בלבד מתוך תושבי יפיע הנוכחים הם ערבים-נוצרים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:יישובים ערביים המשמרים שם עברי
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-10-01T01:15:58 |
יקנעם עילית | 250px|ממוזער|אנדרטה לנופלים במערכות ישראל ביקנעם
יָקְנְעָם עִילִּית היא עיר במחוז הצפון בישראל, העיר מוכרת גם בשם מקוצר יקנעם הממוקמת בקצה הצפוני של רמות מנשה, בין הכרמל לעמק יזרעאל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1950, הופרדה מהמושבה יקנעם בשנת 1967, והוכרזה כעיר ב־18 בדצמבר 2006.
יקנעם עילית גובלת במושבה יקנעם ובמושב עין העמק, וממוקמת במרחק של 5 ק"מ מקריית טבעון. גובהה הממוצע של העיר הוא 151 מ' וגובהה המקסימלי הוא 255 מ' בשכונת "שער הגיא".
שם העיר
שם העיר לקוח משם המושבה יקנעם שלצידה הוקמה, הקרויה על שם היישוב המקראי יקנעם המוזכר בספר יהושע:
.
ושוב כגבולה הדרומי של נחלת שבט זבולון:
.
האות יו"ד שבתחילת שם העיר מנוקדת בקמץ קטן והשם הוא מלרעי, כלומר יש להגות "יוֹקנע֫ם".
שמה הרשמי של העיר הוא יקנעם עילית, ובשם זה היא מופיעה במפות, בשלטי דרכים ובפרסומים רשמיים. עם זאת, העירייה מעדיפה את השם יקנעם, וכך הוא מופיע בסמל העיר ובפרסומי העירייה. זאת חרף התנגדותה של המושבה יקנעם, שיקנעם הוא שמה הרשמי.
היסטוריה
המושבה יקנעם הוקמה בשנת 1935. ביולי 1950 הוקמה בצמוד למושבה, במעלה ההר, מעברה שעד שנת 1967 נכללה במועצה מקומית אחת עם המושבה. בראשות המועצה עמד בין השנים 1950–1955 פריץ לוינגר, שהיה מנהל המושבה החל משנת 1940. המעברה החלה את צעדיה הראשונים בהגעת 250 משפחות עולים, לאחר שהמושבה נענתה לאתגר קליטת העלייה והסכימה לקלוט 100 משפחות. עד תחילת שנת 1952 הגיעו עוד כ-400 משפחות עולים, ועל קליטת העולים קיבלה המועצה ציון לשבח. לאחר מספר חודשים הוחל בבניית בתי קבע על פי תוכנית להקמת עיר שתכיל 15,000 תושבים, ולקראת סוף שנת 1951 נכנסו 285 משפחות ראשונות אל בתי הקבע. בשנת 1952 יקנעם התייחדה בכך שהיה בה בית ספר יחיד שלא היה קשור לאחד הזרמים ובו למדו יחד כל ילדי המעברה והמושבה, דתיים וחילונים.
בשנת 1964 כללה יקנעם 4,300 תושבים שמתוכם 160 משפחות התגוררו במושבה. בשנת 1964 עברה הנהלת המועצה המקומית מהמושבה לבניין חדש על ההר. בשנת 1966 ביקשו נציגי המושבה והעיירה ממשרד הפנים להיפרד אלה מאלה, ובשנת 1967 התנתקה המושבה מהמועצה המקומית – השם "יקנעם" נתייחד למושבה, והמועצה המקומית נקראה "יקנעם עִלית", בשל מקומה הגאוגרפי מעל המושבה.
במהלך שנות ה-90 קלט היישוב עולים רבים מארצות חבר המדינות וכן מאתיופיה. ב-18 בדצמבר 2006 הוכרזה יקנעם עילית כעיר.
בפארק התעשייה בעיר פועלות כמאה חברות מתחומי ההיי טק, הביוטכנולוגיה, התקשורת, הרפואה, המזון, האלקטרוניקה והפלסטיקה.
ליקנעם עילית עתודות קרקע ניכרות לבנייה, ומאז סוף שנות ה־90 היא נמצאת בתנופת בנייה. עקב הבנייה האינטנסיבית, הכפילה העיר בעשור הראשון של המאה ה-21 את שטחה מצידה המערבי ומאז היא כמעט גובלת במושב עין העמק. מערכות הניקוז בעיר אוגרות מים לשימוש חוזר ומי הביוב מגיעים למכון טיהור שפכים שנמצא בקריית טבעון.
פארקים בולטים הם "פארק רבין" ובו פסל של יצחק רבין מעשה ידיו של הפסל מרדכי כפרי ו"פארק בריכות נחל קרת" הנטוע לאורך אפיקו של נחל קרת ובו בריכות מים הנשפכים מבריכה לבריכה במפלים קטנים, פינת חי וגשרים.
בעיר מתקיימת מדי שנה בתחילת חודש מרץ "צעדת יקנעם".
חינוך
ביקנעם עילית פועלים חמישה בתי ספר יסודיים-ממלכתיים: "ארזים", "דליות", "תדהר", בית הספר ע"ש יצחק נבון למדעים ואומנויות ובית הספר לאומנויות ע"ש חיים ואורה הרצוג. בנוסף לאלו, פועל בית ספר ממלכתי דתי בשם "הדסים" ובית ספר דמוקרטי בשם "אורנים". בעיר פועלת חטיבת ביניים בשם "החטיבה לחדשנות וליזמות" לכיתות ז'–ט', ומקיף שש-שנתי "קמפוס תיכון לחדשנות ומצוינות" לכיתות ז'–י"ב, שניהם במסגרת רשת אורט ישראל. שלוחה של האוניברסיטה הפתוחה פועלת במתנ"ס המקומי.
בעיר פועלות תנועות הנוער הצופים, הנוער העובד והלומד, בני עקיבא ו"כנפיים של קרמבו".
בעיר פועלות כיום שלוש להקות עירוניות בשמות "ניצני יקנעם" (כיתות ד'–ו'),"הלהקה הצעירה" (כיתות ז'–ח') ו"צעירי יקנעם" (כיתות ט'–י"ב) בניהולו של יקיר שחף. הלהקות מופיעות באירועים שונים בעיר וצעירי יקנעם מעלים מחזמר שנתי המוצג בתיאטרון יקנעם.
תעשייה
ממוזער|250px|מבנה ב"פארק ההייטק" ביקנעם עילית
ממוזער|שמאל|מטה חברת Nvidia, מרץ 2023
שמאל|ממוזער|250px|יקנעם עילית וואדי מילק בתצפית מתל יקנעם
יקנעם נחשבת לאחד ממרכזי ההיי-טק הגדולים בארץ עם יצוא של כ-8 מיליארד דולר ומעל 150 חברות העוסקות במחקר ופיתוח. אזור התעשייה של העיר משתרע לאורך כביש 722. בעבר, היה מפעל התעשייה העיקרי בעיר מפעל המתכת "סולתם", שעסק בייצור מרגמות, כלי מטבח ועוד. במהלך השנים התכווץ המפעל, ואת מקומו כמוקד תעסוקה תפסו מפעלים אחרים כגון יקב מורד שנוסד בשנת 1999 במקום שבו שכן בעבר מבנה של חברת סולתם, וחברות היי-טק. בעשור הראשון של המאה ה-21 נבנו באזור התעשייה מבנים אחדים לתעשיית ההיי-טק שביססו את מעמדו של האזור בסיליקון ואדי. עם מפעלי ההיי-טק שמרכזם בעיר נמנים Nvidia (לשעבר מלאנוקס טכנולוגיות), גיוון אימג'ינג, מאינד סי.טי.אי., ביוסנס וובסטר, מארוול ישראל, סינאל תעשיות, פנסוניק, ReWalk Robotics ועוד. כן פועלים באזור התעשייה מפעל מזון של חברת אסם ומפעל של כתר פלסטיק.
אקלים
ממוזער|שכונת "גבעת הכלניות"
ממוצע המשקעים ביקנעם עילית, בדומה לקריית טבעון, עומד על 655 מ"מ בשנה הודות לקרבת שני היישובים לרכס הכרמל.
הטמפרטורות ביקנעם עילית זהות לשאר יישובי עמק יזרעאל. טמפ' המינימום בחורף נעות בממוצע סביב 1°C ל-7°C מעל האפס, טמפרטורות מתחת לאפס מתקבלות כאשר אוויר קר מגיע מצפון בשילוב עם שמיים בהירים (רמה סיבירית). ערפילי בוקר כבדים נפוצים מאוד בחודשי החורף ביקנעם ובשאר יישובי עמק יזרעאל. הקיץ ביקנעם עילית הוא חם ויבש: טמפ' המקס' בקיץ נעות סביב 32°C ל-39°C.
הטמפ' הגבוהה ביותר שנמדדה מאז הקמת התחנה היא 41.5°C ונמדדה ב־27 במאי 2015, ואילו הטמפ' הנמוכה ביותר היא (1.2°C-) שנמדדה ב־10 בינואר 2015 בשעה 06:30. בשנים 1950, 1992, ו-1999-2000 ירדו כמויות קטנות עד בינוניות של שלג (50 ס"מ ומטה של שלג). בשנת 2015 ירד שלג קל בשכונות הגבוהות של העיר ונערם ממחלף אליקים (שליד יקנעם) עד לדלית אל-כרמל.
כמויות המשקעים שנמדדו בעיר בשנים 2009–2015 על פי תחנת יקנעם:
2010-2009: 552.9 מ"מ (84% מהממוצע).
2011-2010: 486.9 מ"מ (74% מהממוצע).
2012-2011: 575.8 מ"מ (88% מהממוצע).
2013-2012: 668.1 מ"מ (102% מהממוצע).
2014-2013: 326.1 מ"מ (50% מהממוצע).
2015-2014: 670.0 מ"מ (102% מהממוצע).
תחבורה
כביש 722, העובר בנחל יקנעם חוצה את יקנעם עילית ומפריד בין אזור המגורים לבין אזור התעשייה. ב-20 ביולי 2009 נפתח לתנועה מחלף עין תות, המקשר את כביש 70 (כיום כביש 67) עם כביש 6, ומאפשר גישה מהירה מיקנעם עילית למרכז ישראל ולדרומה. המשכו של כביש 722 (צפונה) מקשר את יקנעם עילית לעמק יזרעאל ולגליל.
התחבורה הציבורית בעיר הופעלה לאורך השנים באופן כמעט בלעדי על ידי קואופרטיב אגד. החל מינואר 2011, החליפה חברת אומני אקספרס את חברת אגד בהפעלת השירות האוטובוסי הפנימי והפרברי (ליישובי הסביבה ולחיפה). עם כניסת החברה החדשה, הופעלו בעיר לראשונה קווי לילה לחיפה ולרמת ישי דרך קריית טבעון. קווי הלילה פועלים גם בליל שישי. ב-19 בדצמבר בשנת 2014 הוחלפה הזכיינית, וחברת סופרבוס זכתה במכרז.
תחנת הרכבת יקנעם – כפר יהושע, הממוקמת שלושה ק"מ מיקנעם, היא חלק מקו הרכבת מסילת העמק, ומשרתת את תושבי העיר. ניתן להגיע אליה וממנה באמצעות קו אוטובוס פנימי.
ערים תאומות
דגל העיר
ממוזער|דגל העיר
הדגל מבוסס על דגל ישראל, הוא בעל רקע לבן, ועליו שני פסים אופקיים בצבע ירוק, וביניהם סמל העיר. הצבע השולט בדגל, ירוק, מקורו בסמל העיר ומסמל את יקנעם כעיר ירוקה. ערים רבות בישראל אימצו בדגלן את שני הפסים הכחולים בדגל המדינה המבוססים על הטלית, אך דגל יקנעם עילית הוא היחיד, למעט דגל העיר גבעתיים, המציג מבנה זה עם פסים ירוקים.
בעבר העיר השתמשה בדגל מוניציפלי פשוט, בעל שדה לבן ועליו מוטען סמל המועצה בכחול וירוק. דגל זה אומץ ב-28 בדצמבר 1961. בתחילת המאה ה-21 עודכן הדגל, השדה נצבע בכחול והסמל ללבן, והתווסף שם המועצה בלבן מעל הסמל (בעברית) ומתחת לסמל (בכחול). עם הפיכתה לעיר שונה סמל העיר ושונה גם דגלה.
לקריאה נוספת
אריה קרישק, יקנעם של מעלה – סיפורה של יקנעם עילית, הוצאת "דיוקן", 2000
קישורים חיצוניים
תחנה מטאורולוגית פרטית יקנעם עילית - עמוד רשמי
יקנעם עלית באתר הרשות לפיתוח הגליל
האתר לשירותים מקוונים של יקנעם עילית
סקירה אדריכלית של מרכז יקנעם עילית, 3/2009 באתר 'חלון אחורי'
ספריה עירונית יקנעם
הפועל יקנעם כדורגל
יקנעם מידע חדשות ועסקים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:עיירות פיתוח
קטגוריה:ערים במחוז הצפון
קטגוריה:רמות מנשה: יישובים | 2024-10-05T14:49:17 |
ירוחם | ירוחם (יְרֹחָם) היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1959. שוכנת כ-11 ק"מ מדרום מערב לדימונה, וכ-27 ק"מ מדרום מזרח לבאר שבע.
היסטוריה
ירוחם העתיקה
השם ירחם נזכר לראשונה בכתובת שישק, המציינת את פלישתו לארץ ישראל בסוף המאה העשירית לפנה"ס ('ערד לבית ירחם'). תל רח'מה הנמצא בסמוך לכניסה המערבית ליישוב מזוהה כירוחם הקדומה. ליד האתר נמצאת באר רח'מה, אותה זיהה פרופסור יוחנן אהרוני עם הבאר שמצאה הגר בשעה שתעתה עם בנה ישמעאל במדבר באר שבע, כמסופר בתנ"ך. ירוחם נמצאת על 'דרך האתרים' בעת העתיקה המגיעה מקדש ברנע, דרך שדה בוקר של היום ועד לערד. לאורכה של דרך האתרים נמצאו מספר מצודות רב מתקופת מלכי יהודה.
שנות ה-50 וה-60
היישוב היהודי בירוחם החל בד' בשבט ה'תשי"א (1951), כאשר אמנון זעיר (רודי קליינר) מקיבוץ גן שמואל הקים במקום מעברה לעולים מרומניה שכונתה תל ירוחם ואחר כך כפר ירוחם. ההקמה נעשתה ביוזמת הסוכנות ולא הממשלה. לאחר שנה החליף שלמה תמיר מקיבוץ תל יוסף את זעיר כמנהל המעברה (הכינוי הרשמי היה המדריך למעברה). ב-1953 כתב תמיר למוסדות כי "את תל ירוחם יש לבנות או לחסל. אין לקיים יישוב נפל. אין אבא ליישוב הזה... לסדר פה ענפי חקלאות ומלאכה. לאפשר ליישוב קיום עצמאי ללא תלות יומיומית בבאר שבע במצרכים חיוניים". בעקבות כך הוקמו ביישוב מפעל לקרח וספרייה. שש שנים לאחר הקמתו הצטרפו עולים ממרוקו, פרס והודו (בעיקר מקהילת בני ישראל) שיצרו יחד עם יוצאי רומניה יישוב מגוון. המעברה נבנתה בקרבת "כביש הנפט" בין מעלה עקרבים לבאר שבע, ב"רמת הנגב". בראש היישוב עמד פנחס מענית, ממייסדי נהלל, שעבר למקום עם משפחתו. המעברה הוקמה באזור בו נדדו הבדואים ממטה אל-עזאזמה, שחלק מתושביו גרים כיום ברכמה, כפר לא מוכר שנמצא באזור ירוחם.
ב-1959 פורקה המעברה, ובמקומה הוקם יישוב קבע שהוכרז כמועצה מקומית. כראש המועצה המשיך לשמש מענית. בשנת 1962, כאשר ביישוב התגוררו כ-1,700 תושבים, שונה שם היישוב ל"ירוחם". כעבור שנתיים הוקמה ביישוב מעברה נוספת, ונוספו כמעט 3,000 תושבים.
במהלך שנות ה-60 סבל היישוב מכמה שינויים – אף על פי שנפתח בו מפעל ראשון, בשנת 1965 נפתח כביש הערבה שהסיט ממנו את התנועה לאילת. בסוף העשור נפתח הכביש בין באר שבע ומצפה רמון, וירוחם נותקה מכל ציר תחבורה ראשי. בגלל גורמים אלו, בנוסף לריחוקה של ירוחם ממרכז הארץ (כ-150 קילומטר), עזבו צעירים רבים את שטחה והיא סבלה שנים רבות מהגירה שלילית.
שנות ה-70 וה-80
ממוזער|240px|אגם ירוחם
בשנות ה-70 הביאה התנועה להפצת התורה למקום משפחות חרדיות שחיפשו מקום מגורים זול, והקימו קהילה קטנה ומוסדות חינוך, ובהם ישיבה גבוהה. בראש הישיבה עמד משנת תשמ"ו 1985 הרב רפאל טיקוצ'ינסקי, ששיטת הלימוד המיוחדת שדגל בה הביאה למקום תלמידים רבים.
בשנת 1978, הגיע פרופ' מנחם אלכסנברג עם גרעין משמיע שלום, שאיגד בתוכו משפחות דתיות-ציוניות שעלו מרחבי העולם.
הגרעין הקים במקום מכללה לאמנות ויהדות. המכללה פעלה בתור שלוחה של אוניברסיטת בר-אילן, אך נסגרה לבסוף. קבוצות אלו הביאו לגיוון רב בעיר גם מבחינה דתית.
בפברואר 1977, נחנך אצטדיון הכדורגל המקומי, במשחק במסגרת גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ירוחם להפועל ירושלים.
בשנת 1979 מונתה בפעם הראשונה ועדה קרואה ביישוב. בראשות הוועדה עמד ירח גלטר, איש חינוך מקומי שהיה מנהל המתנ"ס. המועצה כיהנה במשך ארבע שנים, והביאה לשיפור מצבה של ירוחם.
ב־1983 נבחר לראשונה ברוך אלמקייס כראש מועצה. אלמקייס נחשב "אאוטסיידר", כי היה ראש מועצה צעיר מאוד וגם אחד מראשי המועצות הבודדים בתקופתו, בעיירת פיתוח, שבא ממפלגת העבודה. במהלך כהונתו נחנכו מוסדות תרבות רבים בעיר, אך שיעור האבטלה הגיע עד ל-39 אחוז בשנת 1986. אחת מהשקעותיו המרכזיות היו "אגם ירוחם" בפארק ירוחם, שהוקם ב־1992. בתחילה זכה האגם להצלחה רבה, אך כיום נחשב כפרויקט בעייתי שהשחייה בו אסורה על פי המשרד להגנת הסביבה. אחת מהצעותיו יוצאות הדופן של אלמקייס הייתה למחות על קיפוח עיירות הפיתוח באמצעות הקמת מדינת ירוחם.
החל משנת 1984 הגיעו למקום גרעיני נח"ל של בני עקיבא, אותם הדריך שמוליק בן שלום, ורבים מבוגריהם התיישבו במקום.
שנות ה-90 וה-2000
בשנות ה-90 הגיעו למקום עולים מברית המועצות והיישוב גדל מעט. כיום כמחצית מהתושבים הם יוצאי צפון אפריקה, כרבע הם יוצאי חבר המדינות, 14% יוצאי הודו והשאר ממערב אירופה וארצות הברית. כ-2000 תושבים (22%) הם עולים חדשים (עלו אחרי 1990), כמעט כולם מחבר המדינות.
ב-1993 יזמו שמוליק בן שלום וחלק מבוגרי גרעיני הנח"ל את הקמתה בעיר של ישיבת ההסדר ירוחם בראשות הרב אליהו בלומנצויג. הישיבה משכה לעיר מאות תלמידים, רבים מהם השתקעו בה ותרמו לפיתוחה של העיר. כיום עומדים בראשה הרבנים הרב אוריאל עיטם והרב חיים וולפסון.
שמאל|ממוזער|250px|בנין המועצה המקומית בירוחם
לאחר שבעקבות השקעות נוספות (ביניהן דוברה יקרה שאמורה הייתה לשמש כמסעדה צפה) נקלעה ירוחם לגירעון תקציבי, החליט אריה דרעי, אז שר הפנים, לפזר את המועצה שבניהולו של ברוך אלמקייס. בבחירות של 1992 נבחר מוטי אביסרור, יליד ירוחם, שפעל להעלאת אחוז הזכאים לתעודת בגרות בעיר. בתקופת כהונתו במשך 12 שנים ירוחם הייתה סמל של הצלחה. שיעורי ההצלחה בבגרות קפצו מ-17% ב-1995 ל-73% ב-2003, שיא ארצי. מערכת החינוך קיבלה פרסים ממשרד החינוך, משרד הפנים העניק למועצה פרס על ניהול תקין ותיקצב אותה. חמש פעמים זכתה ירוחם בכוכבי יופי ודגל היופי. בעקבות המהפיכה בשיקומו הפיזי של היישוב, בשנת 1997 זכתה ירוחם בפרס היוקרתי אות 'מגשים ישראל יפה'.
בשנת 2003, על חודם של 56 קולות, ניצח שוב אלמקייס את אביסרור וזכה שנית בתפקיד ראש המועצה. תחת אלמקייס שקעה המועצה בחובות וחודשים רבים לא קיבלו עובדי המועצה משכורת, ובסופו של דבר פעילות המועצה הושבתה כליל. בעקבות הבעיות בניהול וסכסוכיו עם פקידים בכירים, קרנות שונות הפסיקו את תרומותיהן לפעילויות שונות ביישוב. אלמקייס עורר התנגדות רבה בשל כך ונערכו כנגדו הפגנות תושבים. אלמקייס הציע מספר הצעות מקוריות לשיקום העיר, כמו הקמת שכונה בדווית בירוחם לתושבי השבט השכן, ראשונה מסוגה בישראל בעיירת פיתוח יהודית.
בסתיו-חורף 2005, התרבו התלונות על אלמקייס שהגיעו גם לבית המשפט העליון, ולבסוף שר הפנים אופיר פינס הודיע על הדחתו של אלמקייס. כראש מועצה ממונה מונה חבר הכנסת האלוף במיל' עמרם מצנע, מי שהיה ראש עיריית חיפה ומועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה.
שנת 2006–2010
שמאל|ממוזער|250px|מתנ"ס ירוחם
כיו"ר הוועדה הקרואה בירוחם, פעל מצנע לשיפור מערכת החינוך ואיכות הסביבה וקידם פרויקטים לפיתוח תשתיות, ביניהם הקמת עיר הבה"דים (בסיסי הדרכה של צה"ל) באזור ירוחם. ירוחם היה בין היישובים הראשונים בהם הושם פרויקט מחשב לכל מורה. בתי הספר ביישוב צוידו באמצעים פדגוגיים כמו מעבדות למתמטיקה, מחשבים, שפות ולוחות חכמים. בירוחם מחשב אחד לכל ארבעה תלמידים (ממוצע הגבוה בארץ).
על התנדבותו והיחלצותו כיושב ראש הוועדה הקרואה ירוחם הוענק למצנע פרס בן-גוריון לשנת תש"ע, 2009.
בירוחם היו אמורות להתקיים בחירות בנובמבר 2008 אלא ששר הפנים, מאיר שטרית, החליט להאריך את כהונתו של מצנע בשנתיים נוספות בטענה כי לא הושגה בירוחם יציבות שלטונית מספקת על מנת לקיים מערכת בחירות. קבוצה מתושבי ירוחם עתרה לבג"ץ על החלטה זו בטענה שנמנעת מתושבי ירוחם הזכות הדמוקרטית לבחירות, לעתירה זו צורפה עצומה בחתימת 700 מתושבי ירוחם. מן העבר השני, למעלה מ-1,000 תושבים אחרים הביעו את שביעות רצונם מפועלו של מצנע, תמכו בהמשך כהונתו ואף חתמו על עצומת תמיכה שהוגשה לשר הפנים. בג"ץ פסק כי יש להשאיר את החלטת שר הפנים במקומה ואישר את החלטת שטרית להארכת הכהונה.
החל משנת 2010
בנובמבר 2010 התקיימו בחירות בירוחם, בהן זכה מיכאל ביטון (לימים שר במשרד הביטחון) ברוב של 44.5%. בנובמבר 2014 התקיימו בחירות פעם נוספת בהן התמודד ראש המועצה המכהן, מיכאל ביטון, מול אילן אלמקייס, איש צוות אוויר לשעבר שגדל בירוחם, והתמודד גם בבחירות הקודמות. ביטון שוב זכה בבחירות, ברוב של 69% מהקולות עם 3 מנדטים במועצה.
משנת 2010–2015 הוביל ראש המועצה שלוש החלטות לגבי ירוחם. הראשונה היא שירוחם תיטול חלק בפיילוט ייחודי של משרד הפנים לחיזוק עוגנים כלכליים. השנייה בשם "ירוחם תחילה" לה הוקדש פרק מיוחד והוקצו לה עשרות מיליוני שקלים שיבואו לידי ביטוי בשיקום רחובות, חידוש דרכים, סיוע חברתי ועוד. השלישית נוגעת להקצאת תקציבים ליישובי הדרום לחינוך, רווחה ופיתוח כלכלי.
בינואר 2015 אושרה להפקדה הקמת שכונה חדשה בירוחם שקיבלה את השם "שכונת אופק", בה על פי התכנון יקומו כ-630 דירות חדשות וייבנה בה פארק בשטח של כ-135 דונם שלצידו תבנה טיילת לאורך נחל שועלים. נכון לינואר 2021 השכונה בחלקה בשלבי אכלוס ובחלקה האחר בשלבי הקמה מתקדמים.
בדצמבר 2019 פורסם בתקשורת כי מועצת העיר מתחילה לתכנן יחד עם מינהל התכנון תוכנית מתאר לעיר. באופן חריג לא צפויה להיות שנת יעד לסיום ביצועה של התוכנית. על פי התכנונים המוקדמים תוכנית המתאר צפויה להכיל הקמת מלון וחניון לילה בסמוך לאגם ירוחם, מלון נוסף בהר אבנון שממזרח לירוחם, חממות לגידול וייבוש קנאביס על שטח שמשתרע על כ-800 דונם ואף מעבדה שתקדם מיזמים להתמודדות עם משבר האקלים.
עיר הבה"דים
עיר הבה"דים היא מתחם בו ממוקמים שמונה בסיסי הדרכה של צה"ל. העיר נבנתה במרחק של כ-12 קילומטרים מירוחם לכיוון צומת הנגב.
האזור בו הוקמה, למרות קרבתו לשטח המועצה מקומית ירוחם, השתייך למועצה אזורית רמת נגב.
לאחר תהליך של גישור בין שתי הרשויות, הוחלט בשנת 2014 על העברת תחום השיפוט של עיר הבה"דים לירוחם.
העברת השטח לירוחם מאפשר לקבל מעיר הבה"דים את מיסי הארנונה על השטח, בסכום שנתי נכבד, ומעלה את הכנסות היישוב ממיסים באופן משמעותי.
ראשי המועצה
פנחס מענית 1959–1966, מפא"י
נסים אבודרהם 1966, המפד"ל
פנחס מענית 1966–1969 (כהונה שנייה)
נסים אבודרהם 1969–1971 (כהונה שנייה)
חיים אביסרור אוגוסט 1971 עד ?, המערך
יעקב עם שלם 1974–1976
משה פרץ 1976–1978
חיים אביסרור 1978–1979 (כהונה שנייה)
ירח גלטר 1979–1983 יו"ר ועדה קרואה, המפד"ל
ברוך אלמקייס 1983–1992 המערך
מוטי אביסרור 1992–2003 הליכוד
ברוך אלמקייס 2003–2005 מפלגת העבודה (כהונה שנייה)
עמרם מצנע 2005–2010, יו"ר ועדה קרואה, מפלגת העבודה
מיכאל ביטון 2010–2018, ירוחם אחת, מפלגת העבודה
טל אוחנה 2018– 2024, ירוחם אחת, מפלגת כולנו
נילי אהרון - נבחרה בשנת 2024 מטעם הליכוד.
אוכלוסייה
280px|ממוזער|חצר תיכון דרכא ירוחם
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
עד שנת 2010 ירוחם הייתה קפואה מבחינה דמוגרפית. במהלך שנת 2015 הגיע מספר התושבים של ירוחם לכדי 10,001, גידול של 1500 תושבים מסוף שנת 2011. בסוף 2015 נבנתה שכונה צפונית חדשה בשם "אירוסים" על שם אירוס ירוחם הצומח באזור, וכן נמכרו 500 מגרשים בשכונת אופק. לצורך שמירה על האינטרסים של תושבי המקום החלה העירייה בנקיטת צעדים לאכיפת הבנייה. יוזמה בשם "בן ממשיך בפריפריה" נהגתה על ידי תושבי ירוחם כדי לעזור לצעירי העיר וערים נוספות בפריפריות הגאוגרפיות של מדינת ישראל לרכוש דיור במחירים מוזלים. בתחום הדיור הציבורי שיפצה חברת עמידר דירות לבעלי זכות לדיור ציבורי. בשנת 2015 החלו לשפץ את המרכז המסחרי של ירוחם לאחר הזנחה של עשרות שנים כדי להיות עוגן קהילתי ותרבותי עבור העיר.
תעסוקה
כ-1,600 תושבים עובדים בתוך ירוחם, בשלוש מסגרות עיקריות:
תעשייה – כ-1,150 תושבים עובדים במפעלים שביישוב. העיקריים שבהם: פאדאגיס, אקרשטיין תעשיות, טמפו משקאות ופניציה. מלבד המפעלים הקיימים מתוכנן להיבנות בעיר גם מפעל חיסונים. התעשייה הזעירה מעסיקה כ-175 תושבים.
המגזר הציבורי – בעיקר בחינוך, עובדים כ-250 עובדים.
מסחר ושירותים – כ-210 עובדים.
קהילה ויזמות חברתית
ירוחם מאופיינת בקהילות שונות ומעורבות קהילתית חזקה, המורכבות מתתי קהילות של עדות שונות ברמת דתיות שונה, וריבוי זהויות. מתוך הקהילות השונות בירוחם צמחו יוזמות רבות בתחומי חינוך, תרבות, קהילה ורווחה כגון "עתיד במדבר" אשר הקימו את פרויקט "המבשלות של ירוחם", מרכז המדעים ותוכנית הרובוטיקה, מרכז קשישים לעולים מחבר העמים, סניף של יד שרה, סניף בני עקיבא שהקימו גם קרן צדקה ייעודית, שבט של הצופים, ו"קבוצת מרקם אזורי", הפועלת לשיח וערבות הדדית עם תושבי האזור הבדואים. בשנת 2005 הקים מיכאל ביטון את עמותת "צעירים בירוחם", לעידוד מנהיגות ומעורבות של צעירים בירוחם ובנגב.
250px|ממוזער|ישיבת ההסדר ירוחם
צדק חלוקתי
מיכאל ביטון קידם שינוי בחוק להוספת עיר הבה"דים לתחום השיפוט של ירוחם, הכולל גם את כביש 224 והכביש המוביל למכתש. "פורום ירוחם לצדק חלוקתי ותכנון אזורי" הוקם על ידי תושבי ירוחם בשנת 2012, כהתארגנות אזרחית בלתי תלויה אשר מטרתה ללמוד ולהתוות פתרונות לטובת האזור כולו.
חינוך
בירוחם 3 בתי ספר תיכוניים, שניים של החינוך הממ"ד ואחד של החינוך הממלכתי ושני בתי ספר יסודיים, של החינוך הממלכתי ושל הממ"ד. ירוחם מוגדרת כ"עיר חינוך" החל משנת 2012. בשנת 2015 החל חילי טרופר (לימים שר התרבות והספורט) לכהן כראש חטיבת החינוך, התרבות והרווחה של מועצת ירוחם. בשנת 2012 הוקמה MindCET בירוחם, מבית מטח, המהווה מרכז לחדשנות ויזמות טכנולוגית וסטארט אפים של חינוך ולמידה. בשנת 2015 אושרה בנייה של מבנה ייעודי בתרומה של קרן מנדל בשיתוף MindCET באזור התעשייה של ירוחם. בשנת 2014 ו-2015 זכתה ירוחם בפרס החינוך הערכי מטעם משרד החינוך. בנוסף, החל משנת 2012 פועלת בירוחם מכינה קדם-צבאית כחלק מקמפוס "כולנא" בשכונת "הגבעה".
תרבות
250px|ממוזער|קירות אמנות מקרמיקה שיצר משה סעידי בספרייה העירונית ועוסקים בקיבוץ גלויות
בירוחם מתקיימים פסטיבלים שונים המיועדים לשילוב בין הקהילות השונות של ירוחם, כגון פסטיבל פעמי מדבר לפיוט ופסטיבל דוק-אביב נגב בהובלת תושבי ירוחם יחד עם שיתופי פעולה אזוריים וארציים. במסגרת פסטיבל הפיוט הופיעו להקות מקומיות השרות פיוטים מעדות שונות, כדוגמת אנסמבל שיר ידידות של יגל הרוש המבקש להשיב את הפיוט המרוקאי אל לב התרבות הישראלית. בנוסף לזאת במסגרת שיתוף עם מפעל הפיס בשנת 2014 הוקם סניף של טרמינל העיצוב של עמותת "לצאת מהקופסה" אשר מעודדת ומכשירה יזמים בתחומי העיצוב לפתח מוצרי תיירות לירוחם.
מקבץ של קירות אמנות מקרמיקה שולבו בחזיתות ובפנים מבני תרבות וספורט במרכז ירוחם. קירות אלה שנוצרו ב-1988 בידי האמן משה סעידי משולבים בחזית ובפנים הספרייה העירונית, בחזית המתנ"ס ובחזית אולם הספורט. מרביתן עוסקות בצמיחה והתפתחות היישוב בירוחם ובקיבוץ גלויות.
ספורט
בענף הכדורגל מועדון הפועל ירוחם מפעיל קבוצת בוגרים בליגה ב' בנוסף למחלקת נוער. מועדון מכבי ירוחם מפעיל קבוצת בוגרים בליגה ג' ובאותה ליגה פועלת קבוצת בוגרים נוספת בשם בני ירוחם.
בענף הכדורסל מועדון מכבי ירוחם מפעיל קבוצת בוגרים אשר החל מעונה 2022/23 תשחק בליגה א' ומחלקת נוער של כדורסל גברים וכדורסל נשים.
תיירות
ממוזער|220px|סימון של מסלול האופניים שביל סובב ירוחם במחנה מחפשי הנפט בהר אבנון
אתרי טבע וטיול
ירוחם ממוקמת בסמוך לאתרי טבע ייחודיים: המכתש הגדול (כיום מכתש ירוחם) עם אתר החולות הצבעוניים, מסלולי טיול החוצים אותו, ואתרי תצפית סביבו, כדוגמת הר אבנון. אתרי פריחה של חלמוניות, שמורת אירוס ירוחם. לפארק אגם ירוחם פוטנציאל להפוך לאתר מרשים המשלב מדבר עם מים, צמחייה וחי (בעיקר עופות מים), אך עד היום פוטנציאל זה לא מומש עד תומו. יעדי טיול נוספים הנמצאים במרחק לא גדול מירוחם כוללים בין השאר את נחל צין, נחל צפית, נחל עקרבים, עין יורקעם, שדה בוקר ושמורות הטבע שסביבה.
סביב ירוחם קיימים מסלולי אופניים רבים, המהווים מוקד משיכה לרוכבי אופניים, קבוצות ויחידים.
בשנת 2015 אושר שינוי שמו של המכתש הגדול ל"מכתש ירוחם" על ידי ועדת השמות הארצית.
מקומות לינה
בירוחם קיימת אכסניית נוער, מדרשת ביחד, שמספקת שירותי לינה ואירוח לקבוצות המעוניינות להתארח בירוחם. כמו כן, בשנים האחרונות הוקמו מספר צימרים בעיירה. ב-2014 נחנך מלון אירוס המדבר.
דימויה של ירוחם
בעבר הייתה ירוחם בעיני רבים סמל לכישלון עיירות הפיתוח בישראל. מרבית התושבים שהובאו אליה בשנות החמישים, בדרך כלל ממדינות צפון אפריקה, הגיעו שלא מרצונם. העיר גדלה עם כל גל עלייה. בשנות החמישים הגיעה אוכלוסיית ירוחם לכ-1,500 תושבים, בשנות השישים לכ-5,000, בשנות ה-80 לכ-6,000, ובעקבות העלייה מחבר המדינות הגיע מספר תושביה לכ-9,000. עם זאת, בין גלי העלייה התאפיינה ירוחם בעזיבה של תושבים.
260px|ממוזער|ימין|מלון אירוס המדבר
ירוחם הייתה מוצגת בתקשורת בעיקר בהקשרים שליליים. בשנת 2002 הוצגה בטלוויזיה הסדרה "המשאית" של הבמאי ערן ריקליס שעסקה בירוחם, ועוררה טענות בעיירה על חיזוק הסטיגמה השלילית. בעקבות התנגדותו הנחרצת של ראש המועצה אז, מוטי אביסרור, לא צולמה העונה השנייה שלה בירוחם. גם "עכשיו תורי", סרטו התיעודי של דוד דרעי, במאי בן היישוב שתיעד את אחורי הקלעים של "המשאית" והציב במרכזו דמויות של נרקומן וספרית, זכה לתגובות כועסות ביישוב, בשל החשש שהדבר יוסיף ויפגע בדימוי של ירוחם. בשעתו אמר דוד דרעי כי הדרך לבנות דימוי חיובי ליישוב קטן עם בעיות רבות, אינה ביצירת סרטי תדמית מאולצים. בהמשך ביים דרעי את הדרמה "חתה יסבח סבח" בהשתתפות השחקניות ריימונד אבקסיס ובתה יעל אבקסיס, שתיאר צדדים חיוביים של החיים בירוחם. הסרט זכה לשבחים ולפרס הסרט הטוב ביותר מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע. הסרט ביקור התזמורת צולם בחלקו ביישוב בשנת 2007.
תדמיתה של ירוחם השתנתה בשנים האחרונות, בעיני תושביה, וגם בעיני התקשורת, דבר שבא לידי ביטוי בביקוש מוגבר לדירות. הסיבות העיקריות לכך הן שיפור מערכת החינוך, התחזקות מנהיגות צעירה מקומית ועידוד הגעה של כוח צעיר לעיר (בין השאר בדמות ארגון "צעירים בירוחם" וכפר הסטודנטים איילים – שמשלב צעירים מירוחם וממקומות אחרים), המשך פעילותו והגדלתו של גרעין תורני שהתחיל את פעילותו בעיר בשנות ה-90 של המאה ה-20 יחד עם הקמת ישיבת ההסדר והביא לעיר פריחה מחודשת, וכן פיתוח התשתיות.
בירוחם לאורך השנים התגוררו משוררים, ציירים ואנשי רוח, ביניהם ניתן למנות את ישראל כהן חברוני, משורר שהיה במאי בתיאטרון הבימה, את אנה מרכוס, ציירת מפורסמת שעברה להתגורר בירוחם עם בן זוגה בשנת 1988, את הרב ד"ר מיכאל אברהם, הוגה דעות, פיזיקאי וסופר שהיה ר"מ בישיבת ההסדר מספר שנים, וכן את פרופסור מנחם אלכסנברג, היום מרצה ועמית מחקר במכון MIT, שהקים את המכללה לאומנות ויהדות במקום. עם ילידי ירוחם נמנים גם דמויות נוספות מתחומי האמנות כגון אבי סינגולדה ובמאי הקולנוע דוד דרעי.
ערים תאומות
ממוזער|מרכז|600px|צילום פנורמי של קטע מהמכתש הגדול, כעשר דקות נסיעה מירוחם
לקריאה נוספת
מירב אהרון גוטמן וחגית זמרוני, כיצד צבא כמנוע פיתוח אזורי מעצב את שוק הדיור בעיר פיתוח בתהליכי התחדשות?: ניתוח ולמידה של מקרה עיר הבה"דים - ירוחם בתלת מימד, הרצליה, המרכז הבינתחומי הרצליה, מכון גזית גלוב לחקר הנדל"ן, 2017.
קישורים חיצוניים
פורטל חינוך ירוחם
מתנ"ס ירוחם
דוק-אביב נגב
מקימים מעברת עולים חדשה בתל ירוחם, יומני כרמל ינואר 1951
תל ירוחם, קורס עזרה ראשונה, יומני כרמל אפריל 1952 (התחלה 4:44)
הנשיא יצחק בן צבי מבקר בירוחם, 1952, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
ריאיון עם מיכאל ביטון על ידי אהרון ברנע, ערוץ הכנסת 2015
השפעת ועדות ממונות על איכות השירותים העירוניים, עבודת גמר לתואר מוסמך במדיניות ציבורית בהדרכת פרופסור ערן רזין, דולב גוטליב 2011 - עבודת תזה עם פרק ארוך מאוד ומפורט על ירוחם.
מיכאל יעקובסון: סיבוב בירוחם, באתר 'חלון אחורי', 30 בספטמבר 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1951
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:עיירות פיתוח
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הדרום | 2024-10-18T08:09:00 |
ירכא | ממוזער|250px|חילוות אל רוע'ב בירכא
יִרְכַּא (בערבית: يركا) הוא יישוב דרוזי במחוז הצפון בישראל. הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1959. בסוף 2021 התגוררו בירכא כ-17.5 אלף תושבים – 98.5% מתוכם הם דרוזים, 1.1% הם ערבים-מוסלמים, ו-0.1% הם ערבים-נוצרים.
היסטוריה
כבר במאה ה-11, עם התפצלות הדת הדרוזית מהאסלאם השיעי, הוזכר כפר בשם ירכא ככפר דרוזי.
זאב וילנאי משער שזה היישוב "ארכּה" שנזכר בתעודה צלבנית, בלטינית, במאה ה-13. או על שם חושי הארכי, (ראו להלן אתרים ביישוב)
עד המאה ה-19 אין פרטים על היישוב.
התקופה העות'מאנית
בתחילת התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ירכא היה אחד הכפרים הגדולים בגליל המערבי ובשנת 1596, גרו בו 712 תושבים (לעומת 339 תושבים בעכו ההרוסה). רוב התושבים היו דרוזים שעסקו בחקלאות. במשך כל התקופה העות'מאנית, נשאר מספר האוכלוסייה בכפר כמעט יציב.
במהלך התקופה העות'מאנית התחזקה משפחת מועדי שבראשה עמד סעיד מרזוק מועדי, שקיבלה זיכיון לגביית המיסים עבור השלטון העות'מאני.
החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-19 ביקרו בכפר תיירים וגאוגרפים אירופאים, בהם יוהנס צלר וויקטור גרן, אשר מתארים את הכפר ככפר חקלאי דרוזי הבנוי על חורבות מבנים עתיקים. הכפר נבנה מבתי אבן שנבנו בצפיפות סביב חצר מרכזית ו"מנזול" (בית האורחים). גרן, שהגיע לכפר בשנת 1870, כתב כי במקום התגוררו 850 דרוזים, תיאר את בית השיח', וציין כי מצא בכפר אבני גזית נאות עתיקות למראה, נציבי עמודים שבורים שמקורם לא נודע, בורות מים עתיקים, ובוסתנים בהם עצי משמש, תות, ותאנה לצד גידולי טבק.
תקופת המנדט הבריטי
במפקד האוכלוסין של 1922 נמנו בכפר 15 נוצרים ו-937 דרוזים.
בתקופת המנדט נסללה דרך מכפר יסיף לירכא והחלה בנייה מחוץ לגרעין הכפר של בתים מודרניים מבטון וברזל. במבנה החברתי הפוליטי והכלכלי לא חל שינוי רב בתקופת המנדט הבריטי, אך השליטה בכפר עברה בהדרגה ממשפחת מועדי למשפחת מולה. בשנת 1965 כבר הושלם המעבר למשפחת מולה, כאשר נציגם קיבל 5 מתוך 9 מקומות במועצה, בעוד משפחת מועדי זכתה בשני נציגים בלבד. במשך השנים סבל הכפר ממריבות בין חמולות.
בישראל
בתקופת מלחמת העצמאות לא נפגע הכפר ירכא ותושביו שיתפו פעולה עם שלטונות מדינת ישראל מיד עם הקמתה. באותה תקופה היו בכפר כ-2,000 תושבים. ב-1956 הוקמה בכפר מועצה מקומית ובשנות ה-60 של המאה ה-20 נסלל אל הכפר כביש מודרני והוא חובר לרשת המים הארצית ולרשת החשמל הארצית. לאחר שנת 1967 הכפר גדל במהירות, הן במספר תושביו והן במספר המבנים ובשטח אותם תפסו. בשנת 1968 היו בכפר קרוב ל-4,500 תושבים. התושבים ברובם זנחו את עבודת האדמה והתפרנסו מתעשייה, קבלנות, ומשירות במשטרה ובכוחות הביטחון. בשנת 1992 הגיע מספר התושבים ל-8,500 איש, נבנו בתי ספר רבים כולל בית ספר תיכון.
במסגרת תוכנית החירום הכלכלית של 2003 אוחדה ירכא עם שכנותיה, אבו סנאן, יאנוח-ג'ת וג'וליס לרשות מקומית אחת - גיי"א. תושבי הכפרים התנגדו לאיחוד ופעלו לסיכולו. כעבור כשנה בוטל האיחוד, וירכא חזרה להיות מועצה מקומית עצמאית.
באפריל 2007 החליט שר הפנים על החלפתם של ראש המועצה וחבריה, בשל הגירעון החריף אליו נקלעה המועצה, ובשל שיעורי הגבייה הנמוכים של הארנונה וחשבונות המים. בשנת 2010, מונתה למועצה ועדה קרואה נוספת. הפעם בראשותו של חסין פארס, שהיה קודם מפקד משמר הגבול.
ממוזער|כביש הכניסה לירכא, 2018
אוכלוסייה
תעשייה ומסחר
בעבר פעל בכפר מפעל מתכת, לאחר סגירתו הוקם בשטחו קניון. בירכא קיימים שבעה מרכזי קניות ומסחר. הגדולים בהם אלה "מרכז המזון" ו"מיי בייבי" - מרכז קניות לצורכי תינוקות. בעשורים האחרונים נפתחו מרכזי קניות רבים כמו מרכז BIG.
אתרים בכפר
א-נבי א-צדיק: מבנה קדום, בן חדר אחד ומעליו כיפה, בתוך היישוב. זאב וילנאי זיהה את המבנה שקברו של חושי הארכי. החוקר יוסף ברסלבי שמע ב-1923 מפי תושבי המקום על יהודים שהתגוררו בכפר עשרות שנים קודם לכן, והקבורים ליד קבר הצדיק בכפר. הספר "ידי משה" מציין את קברו של חושי הארכי בכפר.
ח'ילוות אל רוג'אב: שוכנת בקצה המזרחי של ירכא, על ההר. הבניין נבנה ב-1927 על ידי איש הדת מוחמד מועדי, בדמות ה"ח'ילווה אל ביאדה" (הח'ילווה הלבנה) בחאצביא שבבקעת הלבנון, דהיינו מבנה מרובע גדול שבצידו הדרומי והמערבי מרפסות פתוחות גדולות המוקפות בעמודים וקשתות. במשך עשרות שנים היה הבית המרוחק מהכפר, עזוב. התושבים העדיפו להתפלל בח'ילווה במרכז ירכא. ב-1980 שופץ הבית והוא משמש היום כבית תפילה ולימוד דת. מהבית יש תצפית יפה על הגליל המערבי.
מרכז החלל הדרוזי ע"ש אילן רמון: הוקם ביוזמת העמותה הדרוזית למדעים. המרכז מכיל פלנטריום משוכלל ובו טלסקופ שמש ומספר טלסקופים לכוכבים וכן מעבדת ניסויים. במרכז מתקיימים גם כנסים בינלאומיים.
בשנת 2023 נחנך בירכא בית כנסת. הוא מיועד בעיקר לתיירים וממוקם במתחם התיירות.
ספורט
בירכא פועלת קבוצת הכדורסל מכבי ירכא. הקבוצה מתאמנת באולם הפיס ביישוב ומשתתפת בליגת הנוער המחוזי צפון.
בשנת 2015 הגיעה הקבוצה למקום העשירי בליגה.
קישורים חיצוניים
קבלת פנים חגיגית לחיילי צה"ל דרוזים בכפר ירכא, סרטי גבע (בפולנית), ארכיון שפילברג, אוקטובר 1957 (התחלה 2:38)
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים דרוזיים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-09-13T18:26:26 |
כאבול | שמאל|ממוזער|250px|קבר מיכה הנביא בכאבול
כָּאבּוּל (בערבית: كابول) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1976. היישוב שוכן בגליל המערבי, צפונית לעיר שפרעם ומזרחית לכביש 70. כלל תושבי כאבול הם ערבים-מוסלמים.
האזכורים הראשונים ליישוב כָּבוּל השוכן במיקום זה הם בתנ"ך, שם ניתן הסבר כי מקור השם הוא באדמת הכבול שבביצות האזור. היישוב נזכר רבות במקורות היהודיים, ובתקופת בית שני, המשנה והתלמוד ישבו בו חכמי הלכה רבים וכן בני משמרת הכהנים שכניה. בכבול המשיכה להתקיים קהילה יהודית גדולה גם במשך התקופה העות'מאנית, וכיום מצוינים ביישוב קבריהם של מספר מחכמי יהדות ספרד.
היסטוריה
בתקופת התנ"ך
העיר נזכרת לראשונה בתנ"ך בתיאור נחלת שבט אשר בספר יהושע: .
כמו כן, נזכרת בתנ"ך "ארץ כבול" שהעניק שלמה המלך לחירם מלך צור, לאחר שהאחרון סיפק חומרים ואומנים לשם בניית בית המקדש:
.
לפי דעת האברבנאל, חירם מלך צור לא קיבל את הערים הללו, אלא השיב אותם לשלמה המלך "והוא בנאם אחר כך להראות שאינם רעות כמו שנראה לחירם".
בתקופת בית שני
יוסף בן מתתיהו מזכיר כבול מספר פעמים (לעיתים גם בשם "כבולון") כעיר המסמנת את קצהו המערבי של היישוב היהודי בגליל בימיו (המאה ה-1). לדבריו, "בתיה היו בנויים בדומה לבתי צור, צידון וביירות".
הוא מזכיר את כבול כ"עיר מבוצרת" בתחילתו של המרד הגדול, עם פלישת הכוחות הרומיים לעכו הסמוכה בשנת 66. לפי תיאורו, כבול נערכה לקרב נגד פלקידוס, אשר נשלח על ידי קסטיוס גאלוס לשרוף את הכפרים הקרובים לעכו, אולם מלבד קרבות זעירים, לא התרחש בה עימות כולל. לדבריו, קסטיוס מצא אותה ריקה מאדם, שכן תושביה נמלטו להרים, אך מצא אותה מלאה ברכוש, שאותו הקצה לחייליו כשלל, ועל אף ש"התפעל מיופיה של העיר", שרף אותה.
בתקופת המשנה והתלמוד
היישוב היהודי בכבול המשיך להתקיים גם לאחר החורבן, ובמקום ישבה בתקופת המשנה והתלמוד משמרת הכהנים שְׁכַנְיָה. היישוב נזכר רבות בכתבי חז"ל, ובין היתר יצא ממנו האמורא מהדור הראשון רבי זכאי דכבול. במדרש ובתלמוד נזכרת המסורת הבאה על חורבן זמני של היישוב בתקופת מרד בר כוכבא:
.
במדרש מובא מעשה שהתרחש בעיר: . מעשה נוסף מובא גם בתלמוד: , וכן בתוספתא: .
כמו כן נזכר בתלמוד בית הכנסת של העיר לעניין ההלכה בדבר אי תרגום מעשה ראובן ובלהה: .
לפי פרשני התלמוד, תושבי המקום לא היו בני תורה, והיה להם מנהגים של טעות.
בתקופת העות'מאנית
ב-1515 חודש היישוב היהודי בכפר. על פי תעודות המס, ב-1533 5 משפחות מתוך 12 היו יהודיות. בשנים 1555–1556 מנו היהודים רוב משלמי המיסים בכפר, 15 משפחות מתוך 25. עם הרעת המצב הביטחוני והכלכלי במאה ה-17 נדלדלו היישובים בגליל ובהם גם היישוב כבול.
במדינת ישראל
לפי החלטת החלוקה, כאבול היה אמור להיכלל במדינה הערבית, אולם היישוב נכנע ללא קרב לכוחות צה"ל מעט לאחר סופו של מבצע דקל, במהלך מלחמת העצמאות.
באוקטובר 1959 נחנך כביש גישה לכאבול.
ממוזער|כאבול, כביש ראשי
250px
אוכלוסייה
לפי נתוני הלמ"ס, ממוצע הילודה ביישוב נכון לשנת 2020 הוא הנמוך ביותר במדינת ישראל, 1.56 ילדים למשפחה.
חינוך
במערכת החינוך בכאבול ישנם שישה בתי ספר: ארבעה בתי ספר יסודיים ושני בתי ספר על-יסודיים. בנוסף ישנם חמישה מסגדים ומוסדות ציבור אחרים.
אתרים
על פי המסורת מצויים בתחומה של כאבול קברו של מיכה הנביא, וכן קבריהם של מספר מחכמי ספרד, ובהם רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול.
קבר בנאת א-נבי (بنات النبي; קבר בנות הנביא): מבנה הרוס חלקית שנמצא בבית קברות, בחלק העליון של הכפר. אין יודעים במי מדובר. 600px|ממוזער|מרכז|מבט על היישוב
לקריאה נוספת
בני גשור, "הקרבות באזור מעאר-שעב במלחמת העצמאות", קתדרה 178, עמ' 150-127.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט של מועצה מקומית כאבול
רבקה שפק-ליסק, כאבול הייתה עיר ישראלית/יהודית בעבר
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:הגליל המערבי
קטגוריה:ארץ ישראל: ערים עתיקות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל שנחרבו בתקופה העות'מאנית
קטגוריה:יישובים ערביים המשמרים שם עברי | 2024-10-07T18:54:28 |
כאוכב אבו אל-היג'א | כאוכב אבו אל-היג'א (בערבית: كوكب أبو الهيجاء) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, 3 קילומטרים צפונית-מערבית לכפר מנדא. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1984.
בכאוכב אל-היג'א יש גן פסלים, הכולל פסל המסמל את אחוות שלוש הדתות, בו על שלושה עמודים נמצאים סמלי היהדות (מגן דוד), הנצרות (צלב) והאסלאם (סהר).
השם הרשמי של הפסל הוא "פסל שלושת הדקלים" והפסלת היא אורנה לוצקי.
היסטוריה
כאוכב אבו אל-היג'א נוסד לאחר קרב חיטין או לאחר מסע הצלב ה-3 על ידי חיילים מצבאו של צלאח א-דין. הכפר נקרא על שם היישוב הקדום כוכב (כאואכב), בצירוף שמו של אחד מגיבורי צבאו של צלאח א-דין, המצביא הכורדי חוסן אלבוכרי, שכינויו היה אל-היג'א. הוא התמנה על ידי צלאח א-דין למושל המרחב בין עכו לשפרעם ונהרג בקרבות במסגרת מסע הצלב ה-3 (1189-1192). אבו אל-היג'א נקבר בשולי הכפר. תושביו של הכפר נמנו עם חמולת אל-היג'א, כלומר היו ממוצא כורדי.
השם אבו אל-היג'א על שמו של השייח' אבו אל היג'א שהיה מלוחמיו של צלאח א-דין וקבור במקום. היג'א בערבית זו התקפת פתע. הוא היה עורך פשיטות פתע ביחידות קטנות על צבא הצלבנים. קברו נחשב כמקום קדוש ובית תפילה. מסביב לקבר יש בית קברות של תושבי הכפר.
עם הקמת המועצה האזורית משגב בשנת 1982, סופח אליה היישוב, אך לאחר זמן קצר הוצא מהמועצה האזורית והוקמה בו מועצה מקומית.
במשך כעשור, עד שנת 2024, ראש המועצה היה זאהר סאלח. ב-2024 זכה בבחירות המועמד נידאל חאג' מוחמד.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט של המועצה המקומית כאוכב אבו אל היג'א
כאוכב אבו אל היג'א
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-10-01T01:16:08 |
כוכב יאיר צור יגאל | 200px|ממוזער|שמאל|סמלילי היישובים לפני האיחוד
250px|ממוזער|שמאל|הכניסה ליישוב
שמאל|ממוזער|250px|בית כנסת בכוכב יאיר
כּוֹכַב יָאִיר צוּר יִגְאָל היא מועצה מקומית במזרח השרון שבמחוז המרכז בישראל. המועצה המקומית הוקמה באוקטובר 2003 כאיחוד ליישובים "כוכב יאיר" ו"צור יגאל", שהוקמו בראשיתם כישובים נפרדים בתחום מועצה אזורית דרום השרון. המועצה שוכנת מדרום לצור יצחק, מצפון לאייל וקלקיליה וממזרח לטירה.
שכונות
בשנת 1998 התקבלה ההחלטה לאחד את שני היישובים. באוקטובר 2002 חתם שר הפנים על החלטת האיחוד ובאוקטובר 2003 נכנס האיחוד לתוקף.
כוכב יאיר
בסוף 1980 הקימה קבוצה של צעירי תנועת החרות (בראשותם של מיכאל איתן, יאיר ניב ואלי רייך), קבוצה של עולים מדרום אפריקה וקבוצה של עובדי משרד הביטחון את גרעין המייסדים של היישוב כוכב יאיר, שנקרא על שם אברהם שטרן (יאיר), מייסד הלח"י (שטרן ביידיש: כוכב). תקציב ההקמה אושר בשנת 1983. בראש האגודה עמד יאיר ניב (1980–1984), מיכאל איתן החליף אותו וכיהן בתפקיד עד ל-1990. בשנים הראשונות התגלו חילוקי דעות כספיים בין התושבים לאגודה, ופיתוח התשתיות ומבני הציבור התעכב. עם היבחרו של מיכאל איתן לכנסת בשנת 1986 מונה אלי רייך למנכ"ל האגודה לפיתוח כוכב יאיר ובמסגרת תפקידו פעל להכרת משרד הפנים ביישוב החדש כראשות מקומית. עם הכרזת משרד הפנים ב-1987 על כוכב יאיר כמועצה מקומית, נבחר אלי רייך בבחירות פנימיות לראש המועצה הראשון.
גרעין המייסדים עלה על הקרקע בספטמבר 1981, מנה 15 משפחות שגרו במגורים זמניים ב"מצפה" ללא כל תשתית מוקדמת של חשמל או מים. לאחר שנתיים החלה בניית שלב א' של יישוב הקבע, וזו הושלמה ב-1986 וכללה 500 משפחות. שלבים נוספים של בנייה בוצעו במשך השנים הבאות. בשכונה מתגוררות כ-1,130 משפחות. עד שנת 1988 השתייך היישוב למועצה אזורית דרום השרון, ובין 1988 ל-2003 היה מועצה מקומית עצמאית.
רבים מבכירי מערכת הביטחון בישראל בחרו להתגורר בכוכב יאיר, ובהם אהוד ברק, שאול מופז, דני יתום, גדעון עזרא, מנחם עינן, עמר בר-לב ועוזי דיין.
צור יגאל
צור יגאל הוקם כיישוב עצמאי במסגרת פרויקט "שבעת הכוכבים".
שם היישוב בנוי מצירוף המילים "צור" שפרושו סוג של אבן, על סמך הנוף הסלעי המאפיין את המקום, ו"יגאל" על שמו של חבר הכנסת יגאל כהן.
מיום הקמתו ועד האיחוד עם כוכב יאיר, השתייך צור יגאל למועצה אזורית דרום השרון.
צור יגאל מונה כ-1,401 משפחות, מתוכן כ-400 משפחות דתיות. בצור יגאל יש יותר בתים מאשר בכוכב יאיר.
בשנת 2015, ועדת הגבולות של משרד הפנים החלה לדון בשינוי תחום השיפוט בין כוכב יאיר-צור יגאל לבין מועצה אזורית דרום השרון. ההצעה שעמדה על הפרק היא שהיישוב צור יצחק (שממוקם כקילומטר אחד מצפון לכוכב יאיר), מאופיין ברובו בבנייה רוויה ויש בו כ-1,400 דירות, ושייך למועצה אזורית דרום השרון, יועבר לתחום אחריותה של המועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל. בדומה לאיחוד שנעשה בין היישובים מכבים-רעות לעיר מודיעין.
ראשי המועצה
ראשי מועצת כוכב יאיר:
אלי רייך – 1986–1988
דוד ראש – 1988–1993
דודו קולר – 1993–1998
יונתן רימון – 1998–2003
ראשי המועצה כוכב יאיר צור יגאל:
יעקב ממן – 2003–2013
שימי אליאל – 2013–2018
יובל ארד – 2018–2024
הילה בן הראש חכמון – 2024–הווה
אוכלוסייה
חינוך
ביישוב פועלים ארבעה בתי ספר. בית ספר יסודי ממלכתי "קשת" ובית ספר יסודי ממלכתי דתי "דקל" נמצאים בכוכב יאיר. בית ספר יסודי ממלכתי "נוף צורים" נמצא בצור יגאל. חטיבת הביניים "רמון" ע"ש האסטרונאוט הישראלי אילן רמון, משרתת את תלמידי גיל החטיבה של היישוב כולו ונמצאת בכוכב יאיר. תלמידי התיכון ביישוב מופנים לבית חינוך ירקון ועמי אסף, או לתיכון אורט שפירא שנמצא בכפר סבא. בקיץ 2015, כפר סבא סירבו להמשיך ולקבל את תלמידי כוכב יאיר, ורוב התלמידים התפזרו בין בתי הספר בית חינוך ירקון, עמי אסף ואורט שפירא. דבר זה גרם לשביתת תלמידים בתחילת שנת הלימודים התשע"ו, שדחתה את תחילת לימודיהם בחודש. התלמידים הדתיים עוברים בדרך כלל לרעננה או למכינה בכפר סבא, והבנות עוברות בדרך כלל לכפר סבא, רעננה או הרצליה.
ביישוב פועלות מספר תנועות נוער: שני שבטי תנועת הצופים - שבט צור מכוכב יאיר ושבט אפיק מצור יגאל, סניף של בני עקיבא, וסניף של תנועת "כנפיים של קרמבו" לילדים עם צרכים מיוחדים, הפועל בחטיבת הביניים "רמון".
שירותי דת
בכוכב יאיר צור יגאל מספר בתי כנסת מתוכם שלושה בכוכב יאיר, "בית הכנסת המרכזי", בית הכנסת "בית אל" ובית כנסת ספרדי הנקרא "אהבת ישראל". ובצור יגאל שלושה בתי כנסת: אשכנזי, תימני וספרדי.
כרב היישוב כוכב יאיר צור יגאל מכהן הרב שמואל דב שפירא, ופועלת מועצה דתית המספקת שירותי כשרות, רישום נישואין, קבורה, מקוואות, הכנה לבר מצווה.
הרב שמואל שפירא מקיים גם מערכת שיעורים קבועים במהלך ימי השבוע בנושאים שונים לדתיים ולחילוניים.
בכוכב יאיר ובצור יגאל פועלים בנוסף שני בתי חב"ד בראשות הרב דב גרינברג באמצעותם מועברים שיעורי תורה, פעילות לילדים ונוער לקראת החגים ומועדי ישראל וערבי נשים.
אתרי עניין
חורבת חנות (מצפה ספיר) - צפונית לכביש הכניסה אל היישוב, שרידי יישוב ישראלי עתיק. זוהי גבעה המתנשאת לגובה של 95 מטרים מעל פני הים. במקום מערות קבורה ושרידי התיישבות עתיקה נוספים.
שמורת "אלוני התבור - כוכב יאיר" שבה כמה עצי אלון התבור. דרך השמורה זורם נחל אלכסנדר, התוחם את היישוב מצפון.
חורבת אל-מזרעה - שרידי מבנים ובאר מים, סמוך לשמורת אלוני התבור.
גבעת המוצב - נמצאת ביישוב עצמו ונקראת על שמו של בן היישוב שנפל, עדי פריש.
מצפה הבנים - הוקם לזכר חללי היישוב במלחמות ישראל.
מצפה האחים - הוקם לזכר בת היישוב, ימית ליניאל, שנהרגה בתאונת דרכים בפרו ואחיה בן היישוב, ערד ליניאל, שנפטר מספר שנים לפניה.
חורבת רעש - שרידי יישוב עתיק.
חורבת נשה - שרידי יישוב עתיק.
צפונית ליישובים נמצא קבר שייח' מושארף.
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית כוכב יאיר צור יגאל
אתר הספרייה הציבורית כוכב יאיר צור יגאל
הערות שוליים
קטגוריה:משקי חרות בית"ר
קטגוריה:יישובי הכוכבים
קטגוריה:הנצחת אברהם שטרן (יאיר)
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז
קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1986
קטגוריה:יישובים הקרויים על שם חללי מערכות ישראל | 2024-10-13T06:23:34 |
כנרת (מושבה) | שמאל|ממוזער|250px|בית טריידל, שעל פי המסורת היווה את ההשראה ליעקב פיכמן בשירו "אגדה" המוכר כ"על שפת ים כנרת"
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון כנרת
כִּנֶּרֶת הוא יישוב כפרי יהודי השוכן לחופה הדרום-מערבי של ימת הכנרת, בבקעת כנרות כ-185 מטר מתחת לפני הים, בצפון. נוסד כמושבה בשנת 1908 על ידי חברת יק"א. הכפר ממוקם כ-6 ק"מ מדרום לטבריה במחוז הצפון, ישראל. שמו של היישוב נקרא על שמה של כנרת הקדומה. נהוג לכנות את הכפר (בשיבוש לשון) "מוֹשָׁבַת כִּנֶּרֶת" כדי להבדילו מקבוצת כנרת השוכנת לדרומו.
היסטוריה
ממוזער|1913 פועלים במושבה כנרת מימין- זילברשטיין שרה לייקין ונחמקין 1913 - iמ btm5580
היישוב נוסד כמושבה בשנת 1908 על ידי חברת יק"א לצד חוות כנרת שקמה כמה חודשים לפני כן, בראשיתו תושביו היו בעיקר איכרים מהמושבות הוותיקות בארץ, אולם במשך ארבע השנים שלאחר-מכן התחלפה מרבית האוכלוסייה בחלוצים צעירים מבני העלייה השנייה.
לאחר קום המדינה, המדיניות העקרונית של משרד הפנים הייתה שהמושבות ינוהלו על ידי רשויות מקומיות עצמאיות – מועצה מקומית או עירייה, ולא ייכּללו במועצה אזורית. על-פי מדיניות זו, הוקמה מועצה-מקומית בל' בחשוון תש"ך (7 בדצמבר 1959) ועד לשנת 2003 שטח השיפוט שלה השתרע על כ־7,000 דונם; המועצה המקומית פעלה לשימור צביונו הכפרי של המקום ולשחזור ושימור אתריו הקדומים. במסגרת איחוד רשויות מקומיות ב־2003, בוטלה המועצה המקומית, והכפר צורף למועצה האזורית עמק הירדן. כיום היישוב מנוהל על ידי ועד מקומי, כמו שאר היישובים הכפריים הישראליים.
היישוב כיום
בכניסה למושבה נמצא "רחוב המייסדים" ובו הבתים הראשונים הבנויים מאבן בזלת. בקצה הצפוני של הרחוב, מחוץ לגדר המושבה, ניצב בית משפחת טריידל, הגבוה משאר הבתים ברחוב, ועליו, על פי הפולקלור המקומי, כתב יעקב פיכמן את שירו אגדה (...ארמון רב תפארת). בבית אחר ברחוב זה נמצא "מוזיאון כנרת" הכולל את ארכיון המושבה ומוצגים מראשיתה.
צמוד למושבה נמצאת חוות כנרת, החווה החקלאית הראשונה אשר הוקמה ב-1908 על אדמת הקרן הקיימת לישראל ובכספי הסוכנות. בחווה נולד רעיון הקיבוץ, ומתוך כך הוקם משק הפועלות הראשון והוקמה חוות הלימוד לנערות בשם חוות העלמות שנועדה "למלא את החסרון בפועלות מנוסות המורגש בארץ... להקנות לצעירות ידיעה בכל מקצועות המשק שהאישה יכולה להתמחות בהן, כדי שתוכלנה לקבל עליהן הנהלת מטבחים לפועלים וסידורם, סידור קבוצות לגידול ירקות וליתר מקצועות המשק, שעל ידן תוכלנה לעבוד ולהתקיים הפועלות החדשות שנכנסות לארץ". מחצר כנרת יצאו גרעינים להגשים את רעיון הקיבוץ (דגניה א') והמושב. בה נוסד (1916) "המשביר" שהפך לרשת קמעונות לפועלים. בחווה חיו ופעלו ברל כצנלסון, אהרון דוד גורדון, חנה מייזל ובה עבדה וקיבלה את השראתה רחל המשוררת. המקום הוכרז אתר לאומי.
בשנים האחרונות משנה היישוב את פניו ואף שגם בני הדור השני והשלישי ממשיכים לעסוק בחקלאות (זית, תמר, מנגו, הדר ועוד) ירד חלקה של החקלאות ונתווספה ליישוב אוכלוסייה יוֹממת. בכוונתה של המושבה להמשיך את מגמת ההתרחבות.
בחוף המושבה פועל שבט צופי ים כנרת. השבט משתייך לתנועת הנוער צופי ים הארצית. הפעילות מתחלקת לשניים, החניכים עוסקים בפעילות ימית ובשיט, ובחלקה השני עוברים פעילות חינוכית חברתית וערכית. המדריכים הם החל מכתה ט' ועד י"ב, לאחר שעברו קורס הדרכה. המדריכים ממשיכים לעבור תכנים והעשרות, ובסיום הלימודים נפתחת בפניהם האפשרות לצאת לשנת שרות באחד משבטי צופי ים האחרים.
בשולי המושבה הוקמה ב-1975 אנדרטה לזכר סג"ם בן דגניה א' וסג"ם בן כנרת, נווט וטייס ששירתו בטייסת העמק, שטסו לחופשה ביום שישי 1.5.53 במטוס הרווארד שקיבלו. הם היו אמורים לנחות בבסיס רמת דוד ולהמשיך לביתם, אולם הם עברו קודם מעל למושבה כנרת, ביתו של אברמסון, ושם ביצעו אווירובטיקה בגובה נמוך. תוך כדי כך פגעה כנף המטוס בכבלי חשמל, המטוס התרסק ושניהם נהרגו.
לקריאה נוספת
מוקי צור, "כנרת - ארץ הנחשים של דלייקה סוהו", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996 .
שמואל יזרעאלי, 80 שנה לכנרת : החוה והמושבה וראשית ההתיישבות בגליל, כנרת : מועצה מקומית כנרת, 1988
קישורים חיצוניים
אתר המושבה
המושבה כנרת באתר הרשות לפיתוח הגליל
תמונות מאוסף המושבה כנרת מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
חוות כנרת, מושבת כנרת וחוות העלמות, 1913, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:יישובים על חופי הכנרת
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז צפון
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות לשעבר
קטגוריה:יישובים במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1908
קטגוריה:שביל ישראל
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה השנייה | 2024-07-23T16:10:04 |
כסייפה | כסייפה (ידועה גם ככוסייפה, בערבית: كسيفة, תעתיק מדויק: כסיפה) היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל, כ-10 ק"מ ממערב לערד. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996. כלל תושביה הם בדואים.
היסטוריה
היישוב הוקם בשנת 1982 עבור הבדואים שחיו באזור היישוב. הוא הוקם במסגרת בניית בסיס חיל האוויר נבטים, לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים והעברת הבסיסים מסיני. הכינוי "כסייפה" לאזור הכפר הנוכחי מופיע כבר במסמכים של הממשל הצבאי על ערביי ישראל משנות ה-50 וה-60.
היישוב הוקם כחלק מהתוכנית להקמת שבעה יישובים ליישוב הבדואים באזור הנגב והם: רהט, חורה, ערערה בנגב, כסייפה, תל שבע, שגב שלום ולקייה.
בשנת 1988 צורף היישוב למועצה אזורית משוש, שהייתה המועצה האזורית הבדואית הראשונה. המועצה פורקה בשנת 1996 וכסייפה הפכה למועצה מקומית. החל משנת 2018 מכהן כראש המועצה עבד אל עזיז נסאסרה, שנבחר לאחר הדחתו של ראש המועצה הוותיק סאלם אבו רביעה.
אוכלוסייה
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
תעסוקה וחינוך
רמת האבטלה במגזר הבדואי ככלל גבוהה מאוד אך לכסייפה יש מספר אופציות תעסוקתיות - תושביה יכולים להתפרנס מעבודה במפעלים ועסקים שוניםובאזורי תעשייה אשר נמצאים בנאות חובב, חורה, דימונה וערד. מעבר לכך ישנן אפשרויות תעסוקה במפעלי ים המלח, בתחום השירות בערד ובעין בוקק. תחנת הרכבת כסייפה צפויה להיפתח ביישוב, ותפתח אפשרויות תעסוקה בבאר שבע ובמרכז.
השכלה ותנאים ביישוב
ישנם מספר בתי-הספר ביישוב, סניפים של קופות חולים ומתנ"סים.
השתייכות מפלגתית
כסייפה הוא היישוב הערבי מוסלמי עם המספר הרב ביותר של חברי הליכוד, ויש בו מאות חברי מפלגה. בבחירות לראשות הליכוד ב-2012 בכסייפה השתתפו כ-220 מתפקדים. המפלגות היהודיות העבודה, קדימה והליכוד בעבר זכו לתמיכה ביישוב, אך זו הצטמצמה לאורך השנים. בבחירות לכנסת ה-19 שהתקיימו ב-22 בינואר 2013, זכתה מפלגת בל"ד בראשות ג'מאל זחאלקה לתמיכה ניכרת ביישוב. בבחירות 2021 מפלגת רע"מ זכתה לכ-66% מהקולות ביישוב, לעומת כ-22% עבור הרשימה המשותפתלפי ועדת הבחירות המרכזית לכנסת 2,753 קולות לרע"מ כנגד 919 קולות לרשימה המשותפת, מתוך 4,129 קולות כשרים.
קישורים חיצוניים
אתר המועצה
מינהל מקרקעי ישראל. בדואים, רקע
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1982
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:הנגב: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הדרום | 2024-07-06T23:02:24 |
כסרא-סמיע | כִּסְרַא-סֻמֵיעְ (בערבית: كسرى-سميع) היא מועצה מקומית ערבית דרוזית במחוז הצפון בישראל. כ-95.6% מתושבי כסרא-סומיע (נכון לסוף 2022) הם דרוזים, כ-3.3% הם ערבים-נוצרים וכ-1.1% מתושבי הם ערבים-מוסלמים.
כסרא וסמיע נוסדו תחילה ככפרים מבודדים במרחק של כ-10 ק"מ מהעיר עכו שבגליל העליון, מערבית לכפר פקיעין, על כביש 854. ראש המועצה הנוכחי הוא יאסר ג'דבאן.
היסטוריה
כיסרא סומיע בנויים על גרעיני כפר עתיקים, במרכזה של הגליל העליון, ושוכנים בגובה שבין 590–760 מטר מעל פני הים.
בגלל המיסוי הכבד שהונהג בימי השלטון העות'מאני, כשליש מאדמות כסרא היה רשום על שמות של אנשים עם קשרים שלטוניים שדאגו לתשלום המס. מכיוון שהאזור הררי, חלקים נכבדים מהקרקעות סביב הכפר עובדו רק לעיתים או שימשו למרעה.
במפקד האוכלוסין של 1922 נמנו בכסרא 250 תושבים, כולם דרוזים. בכפר סמיע נמנו 4 מוסלמים, 24 נוצרים ו-143 דרוזים.
במהלך מלחמת העצמאות היו הכפרים באזור שבשליטת צבא ההצלה, אולם נטייתם הייתה שלא לשתף פעולה עם צבא ההצלה בהתאם למדיניות הדרוזית שהותוותה מג'וליס, שהיה תחת השפעה ישראלית.
הכפרים עלו לתודעה הציבורית בינואר 1964 כאשר מגפת חצבת תקפה מאות ילדים בכסרא והביאה למותם של מספר תינוקות בכסרא וביאנוח, אשר בגלל מזג האוויר והעדר כבישי גישה לא הצליחו להגיע אליהם צוותים רפואיים. בעקבות זאת שלח משרד הבריאות ציוד חירום ורופאים והוחל בסלילת כביש גישה בסיוע חיילי יחידת המיעוטים. הכביש הסלול נקרא בידי התושבים "כביש החצבת", ובמקביל אליו הותקנו עמודי טלפון שחיברו את הכפר לראשונה לרשת הטלפון. בשנת 1971 נסתיימה סלילת כבישים פנימיים בתוך הכפרים, והחל תכנון של חיבור הכפרים לרשת החשמל הארצית.
במשך שנים רבות התנהלו הכפרים ללא רשות מוניציפלית. משרד הפנים סירב להקים בכפרים מועצות מקומיות בגלל מיעוט התושבים. הצעה לכלול את הכפרים במועצה אזורית מעלה הגליל נדחתה על ידי התושבים כי לא רצו להיות מיעוט במועצה יהודית. בשנת 1968 הוקמה מועצה אזורית מרכז הגליל והכפרים כסרא וסמיע צורפו אליה. בשנת 1990 פורקה המועצה האזורית, וכסרא וסמיע היו יחד למועצה מקומית.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה מדינת ישראל ברישום הקרקעות וחלק נכבד מהקרקעות שאנשי כסרא טענו לבעלות עליהן נרשם כאדמות מדינה. בשנת 1975 יצאו תושבי הכפר בהמוניהם למנוע עיבוד האדמות על ידי יהודים. לטענת הדרוזים, מתוך 11,200 דונם של הכפר, 5,005 הוגדרו אדמות טרשים, 4,260 דונם הוגדרו אדמות נפקדים, ו-1,209 הוגדרו אדמות מדינה, כך שלתושבים נותרו רק 365 דונם. פניות התושבים הביאו להתערבות של ראש הממשלה יצחק רבין, ובעקבות זאת נרשמו כל האדמות המעובדות כאדמות הכפר, והבעלות על שאר האדמות נקבעה למשא ומתן עתידי.
אוכלוסייה
תיירות
המועצה המקומית כסרא סמיע מקיימת מדי שנה "פסטיבל ענף הזית" בחודש נובמבר.
ראו גם
פארק הסלעים של כסרא
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים דרוזיים בישראל
קטגוריה:הגליל העליון: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל | 2024-10-09T10:26:47 |
כעביה-טבאש-חג'אג'רה | כעביה-טבאש-חג'אג'רה (בערבית: كعبية، طباش،حجاجرة) היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996.
ביישוב פועלים קופת חולים, מגרש כדורגל, מתנ"ס ושני מסגדים.
אוכלוסייה
במועצה המקומית כעביה מתגוררת אוכלוסייה ערבית בדואית הכוללת בתוכה שלושה שבטים עיקריים: כעביה, טבאש וחג'אג'רה.
במקום מספר שבטים הכוללים כמה וכמה משפחות:
שבט אלמאז ,שבט סלאמנה ,שבט אבו סויד ,שבט טואהרה ,שבט רשאידה ,שבט עוזבי ,שבט חויראת ,שבט מטלק ,שבט ברוק ,שבט דאר עביד ,
שבט חג'אג'רה – כולם משפחה אחת
שבט טבאש בכפר טבאש – מורכב בעיקר ממשפחת טבאש וממשפחת סויטאת. בנוסף גרות בכפר כחמש משפחות יהודיות.
חינוך
בכעביה שלושה בתי ספר: יסודי, חטיבת ביניים ותיכון בהנהלת רשת עמל.
קיבוץ הרדוף השכן יזם הקמת מגמת תיאטרון בבית הספר התיכוני שהיה בניהולו של ויפקי סלאמנה, המנהל הראשון של התיכון.. היוזם יעקב ארנן יחד עם חבריו פאיז סואעד מהכפר סוואעד חמירה השכן, והכמרית אילסה, מקימי "שער לאדם", ממשיכים לקדם את נושא השלום באזור זה ועם השכנים.
ראשי המועצה
רובי נגאר (ראש מועצה ממונה מצד משרד הפנים)
זידאן כעביה (נימר)
יאסר טבאש
זידאן כעביה (כהונה שנייה)
ראפע חג'אג'רה
יאסר טבאש (כהונה שנייה)
ראו גם
עין יבקע
קישורים חיצוניים
האתר הבית ספרי של יסודי כעביה, בהנהלת אבו סויד ראג'ח
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:הגליל התחתון: יישובים
קטגוריה:רשויות מקומיות מאוחדות בישראל
קטגוריה:שביל ישראל | 2024-10-15T11:15:40 |
כפר ברא | 250px|thumb|מסגד בכפר ברא, 2010
כַּפְר בַּרַא (בערבית: كفر برا) היא מועצה מקומית ערבית-מוסלמית במחוז המרכז בישראל, ושוכן בסמוך לגבולה הצפוני של כפר קאסם. הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1963.
היסטוריה
הכפר הוקם בתחילת המאה ה-20 על שרידיו של יישוב הישן מהמאה ה-16 בידי בני קראוות בני חסאן שבשומרון. בעקבות הסכם שביתת הנשק בין ירדן לישראל ב-1949 הועבר הכפר לשליטת ישראל. ב-1965 התגוררו בכפר 420 תושבים ב-75 בתי אב.
בשנים 2008–2024 כיהן מחמוד עאסי כראש המועצה המקומית. בשנת 2024 החליף אותו עמאד עאסי.
אוכלוסייה
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מועצה מקומית כפר ברא
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז
קטגוריה:המשולש
קטגוריה:השרון: מועצות מקומיות ואזוריות | 2024-04-16T13:44:18 |
כפר ורדים | כפר ורדים היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל המשתייכת לאשכול רשויות גליל מערבי. המועצה שוכנת במערב הגליל העליון, סמוך לעיר המעורבת מעלות-תרשיחא על כביש 854. שוכנת בחבל תפן שבגליל המערבי.
גאוגרפיה
כפר ורדים שוכן בצפון חבל תפן שבגליל המערבי על מורדות הר אשכר, ומתנשא לרום מרבי שבין 500–600 מטר מעל פני הים.
ממוקם כ-30 ק"מ מזרחית לעכו, כ-15 ק"מ צפונית לכרמיאל, על כביש 854 (כביש מעלות-כרמיאל), בסמוך למעלות-תרשיחא, וכ-9.5 ק"מ דרומית לגבול ישראל–לבנון.
מזג האוויר נעים ויבש גם בימי הקיץ החמים, בחורף קריר, גשום ולעיתים יורד שלג.
היסטוריה
ראשיתו של היישוב כפר ורדים ב-7,000 דונם קרקע, שקיבל התעשיין סטף ורטהיימר בשנת 1979 ממינהל מקרקעי ישראל עם הרשאה לתכנון, פיתוח והקמת יישוב קהילתי בהתאם לחזונו, כחלק מתוכנית רחבה יותר שכללה את אזור התעשייה תפן. במסגרת התוכנית נועד כפר ורדים להיות מקום מגורים איכותי שיפעיל מערכות חינוך ותרבות מפותחות, וימשוך אוכלוסייה אמידה מגוש דן והמרכז.
היישוב הוקם שנת 1984. המבנה הראשון שהוקם בו היה בית ספר יסודי, שבשנותיו הראשונות לא-קיבל "סמל מוסד" ממשרד החינוך. בית הספר הוקם ביישוב כדי להפחית את התלות של תושבי היישוב החדש ביישובי הסביבה הנוכחיים ואף במועצות אזוריות לעתיד.
כפר ורדים נבחר מתוך הסכמה בקרב תושביה לקרוא את שם היישוב וכן את רחובותיו על הטבע, ולא על שם אישים. שם היישוב המיועד היה תחילה "עיר הוורדים", מתוך חזון שברבות הימים, יגדל היישוב ויהיה לעיר, אך ראש המועצה המקומית דאז של מעלות-תרשיחא, שלמה בוחבוט התנגד להקמה של "עיר" ליד מעלות-תרשיחא. כפשרה, החליט סטף ורטהיימר לעשות שימוש בשם "כפר ורדים".
המועצה המקומית הוקמה בשנת 1993, לאחר שעד אז, נוהל היישוב על ידי ועד מקומי, והיה כפוף מוניציפלית למועצה אזורית מעלה יוסף.
הבחירות הראשונות למועצה המקומית נערכו בשנת 1998.
בשנת 2008 הוחלט לאחד את כפר ורדים עם מעלות תרשיחא, כחלק ממהלך לאיחוד רשויות מקומיות. בסופו של דבר, המהלך לא יצא לפועל.
בדצמבר 2015 פורסם כי המועצה מתכננת להקים אזור תעסוקה משותף ביחד עם עיריית מעלות-תרשיחא. האזור עתיד להיות בגודל של כ־460 דונם ויכלול בין היתר כ-67.5 אלף מ"ר לתעסוקה, כ-122 אלף מ"ר לתעשייה ואף כ-22 אלף מ"ר למסחר. על פי התכנון, ההכנסות מאזור התעסוקה יחולקו באופן שווה בין שני היישובים, כ-50% לכל יישוב. בתחילת 2017 אושר הפרויקט במסגרת הסכם הגג של עיריית מעלות-תרשיחא.
בנובמבר 2018 החלו עבודות ההקמה של פרויקט ורד הכפר. בפרויקט ייבנו כ-150 יחידות דיור.
חינוך
בשנת 1991 הוקם בכפר ורדים שבט של תנועת הצופים העבריים. שמו של שבט הצופים בהקמתו היה "שבט אורן", לאור ריבוי עצי אורן ברחבי היישוב. בהמשך הוחלף ונקרא על-שמו של עפר כהן המנוח, שבט עפר. לצד הצופים פועלות תנועות נוער נוספות, כגון נוע"ם וסיירות.
אוכלוסייה
חפירות ארכאולוגיות
ממוזער|קבר פיר חצוב בסלע
בשנת 2009 בעת ההיערכות ל"שלב ג'" בפיתוח כפר ורדים, נתגלתה מערכת קבורה ממערב ליישוב. תוצאות סקר התושבים שנערך הביאו לשתי עונות של חפירה ארכאולוגית (של רשות העתיקות) בין השנים 2018–2016. מתחם הקבורה מתוארך לתקופת הברונזה התיכונה, כשבין הממצאים שהתגלו בחפירות היו כ-30 קברי פיר ששימשו לקבורה משפחתית.
ראשי המועצה
ינואר 1994–ספטמבר 1997: מוטי דביר – ראש המועצה הממונה
1997–2003: ד"ר אריה ברן – ראש המועצה הנבחר הראשון
2003–2009: רון מוסקוביץ
2009–2018: סיון יחיאלי
2018– הווה: אייל שמואלי
עיר אחות-תאומה
לקריאה נוספת
אמנון גופר, סודות גליליים, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 98–115
קישורים חיצוניים
כפר ורדים – אתר המועצה המקומית
כפר ורדים באתר הרשות לפיתוח הגליל
כפר ורדים – באתר הבית
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1984
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:הגליל העליון: יישובים
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן יעקב רכטר
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים | 2024-10-07T06:41:59 |
כפר יאסיף | כפר יאסיף (בערבית: كفر ياسيف) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, כ-8 ק"מ מצפון-מזרח לעכו, על כביש 70, ליד המועצה המקומית אבו סנאן. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1925. בתחומי הכפר נמצא מקאם נבי אל-ח'דר המקודש לעדה הדרוזית.
היסטוריה
שרידים רבים מעידים על קיומו של יישוב עתיק יומין שראשיתו בימי הכנענים, הישראלים והפיניקים. במקום מצויים גם שרידים של יישוב יהודי משנאי-תלמודי מימי הרומאים, הביזנטים והצלבנים, אשר נהרסו ברובם או נטמנו.
בתקופה הצלבנית בארץ ישראל היה הכפר ידוע בשם קפרסי (Cafresi) או קפריאסיף (Cafriasif). בשנת 1193 העניקה המלכה איזבלה ובן זוגה אנרי השני, רוזן שמפאן את המצודה של כפר יאסיף לשליטים הצבאיים של המסדר הטבטוני. במאה ה-13, התגוררו בכפר נוצרים ששילמו מיסים לבישוף בעכו. ב־1283, מוזכר הכפר בהודנה בין הצלבנים בעכו לבין הסולטאן הממלוכי אל-מנצור קלאון.
השלטון העות'מאני
במהלך השלטון העות'מאני, התבססה כלכלת הכפר בעיקר על גידול זיתים וכותנה. רישום מס עות'מאני משנת 1596 מצביע על כך שבכפר הייתה אוכלוסייה של 58 משפחות מוסלמיות, שבעה רווקים מוסלמים ו-19 משקי בית יהודים. ברנרד לואיס מציין כי ברישומים העות'מאניים של כפר יאסיף וישובים נוספים לא מצוינים התושבים הנוצרים ברישומים.
בשנות ה-40 של המאה ה-18, התיישבו בכפר יאסיף עשרה משקי בית יהודיים בהנהגתם הרוחנית של הרב שלמה עבאדי, והצטרפו אליהם מספר יהודים נוספים, שעזבו את צפת בראשית שנות ה-60 בעקבות רעידות האדמה. לדברי הנוסעים היהודים, היהודים בכפר יאסיף חיו היטב בחסותו של השליט העות'מאני הגליל האוטונומי דאהר אל-עומר, שסובלנותו אפשרה את הקמתה הראשונית של הקהילה היהודית.
בכפר יאסיף נמצא עד היום בית קברות יהודי עתיק, שהיה בשימוש מן המאה ה-17 עד ראשית המאה ה-20. יהודי עכו והסביבה, שלא רצו להיקבר מחוץ לתחומי ארץ ישראל (עכו נחשבה כעיר נכריה מחוץ לתחומי ארץ ישראל), עשו שימוש בבית עלמין זה, כפי שתועד גם בידי החוקר הצרפתי ויקטור גרן בעת ביקורו בכפר בשנת 1870.
בראשית המאה ה-20 בית הקברות היהודי הורחב ונקנה שטח נוסף במימון הברון רוטשילד. בעקבות פרעות תרפ"ט יהודים חדלו מלקבור בבית הקברות. ב-1824 ביקר בכפר הנוסע רבי דוד דבית הלל ותיאר את המקום: "צפונית מזרחית לעכו לא הרחק משפת הים התיכון נמצא כפר קטן ושמו כפר יסיף. ובכפר כ־15 משפחות יהודים ילידי הארץ העוסקים בעבודת אדמה ולהם בית כנסת קטן. הלשון המדוברת היא ערבית, המטבעות המשקלות והמידות כשל עכו". הקהילה חרבה ב-1841 ואחרוני יהודיה עקרו לעכו.
בסוף המאה ה-19 היו בכפר בין 350–600 תושבים, מרביתם יוונים אורתודוקסים וכרבע מוסלמים.
הכנסייה היוונית-אורתודוקסית היא העתיקה מבין הכנסיות שבכפר. לפי ויקטור גרן, בעת ביקורו בכפר ב-1870 היא הייתה בת מאה וארבעים שנה; לפי נתון זה, יש לתארכה לשנת 1730.
המנדט הבריטי
במפקד האוכלוסין של 1922 היו בכפר 172 מוסלמים, 665 נוצרים ו-33 דרוזים.
כפר יאסיף הוגדר כרשות מקומית על ידי המנדט הבריטי ב-1 בדצמבר 1925. יאני קוסטנדי יני (Yani Kustandi Yani) שימש כראש המועצה בשנים 1933–1948 וגם אחרי הקמת מדינת ישראל.
באפריל 1938, במהלך המרד הערבי בארץ ישראל, קבוצה של מורדים ערבים הטמינה מוקשים על הכביש שליד כפר יאסיף. המוקשים גרמו להתפוצצות רכב צבאי בריטי, והרגו תשעה חיילים. כפעולת תגמול, תכנן הצבא הבריטי לשרוף את הכפר, אך מחאות מצד התושבים שטענו שהאחראים לכך הם תושבי הכפר הסמוך כּויכּאת גרמו לבריטים לחזור בהם. שמונה אנשים, בעיקר אזרחים נהרגו בכּויכּאת לאחר מכן מידי הצבא הבריטי.
בהתקפה נוספת מצד הערבים על כביש ביטחון בריטי חדש סמוך לכפר, נהרג חייל אחד ונפצעו שניים נוספים. הבריטים שחשדו שוב בתושבי הכפר החלו בתוכניתם לשרוף את הכפר, ובין 14 ל-17 בפברואר 1939 הצבא הבריטי שרף 68–72 בתים (כמחצית מבתי הכפר), רובם בבעלות מוסלמית, ומספר קטן של בתים נוצריים ודרוזים. כאשר כמה מתושבי הכפר הסמוך כּויכּאת באו לבחון את ההרס בכפר יאסיף, תשעה מאנשיהם נורו למוות בעת שהתקרבו לכפר. מאוחר יותר משהתגלה שוב כי המבצעים לא יצאו מכפר יאסיף, נאלצה הממשלה הבריטית, לשלם פיצויים כספיים לתושבים שנפגעו ולמועצה המקומית. בכספי הפיצויים נבנה בית ספר יסודי ובנין מסחרי בכפר, אשר קיימים עד היום.
לדברי כומר אנגליקני שנכח במקום, "התושבים בכפר יאסיף היו להוטים מאוד לציין כי החיילים שהרסו את בתיהם לא היו אנגלים אלא אירים".
ממוזער|טקסט=כפר יאסיף, 1957, בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית |כפר יאסיף, 1957, בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
ממוזער|כפר יאסיף בשנת 1963
על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, בשנת 1945 מנתה אוכלוסיית הכפר כ-1,400 תושבים, והשתרעה על פני שטח של 6763 דונם. 350 מתושבי הכפר היו מוסלמים, 1,105 נוצרים ו-40 "אחר" (דרוזים). 3,234 דונם משטח הקרקע שימש לגידול מטעים ו-3,310 דונם לגידול דגנים, בעוד ש-75 דונם שימש לבניה עירונית.
מדינת ישראל
ב-1948, הייתה כפר יאסיף המועצה המקומית הערבית היחידה לצד הערים נצרת ושפרעם. בזמן מלחמת העצמאות היא נכבשה כחלק ממבצע דקל. כ־30% מהתושבים בכפר הגיעו לאחר שעזבו את בתיהם בכפרים באזור. פלסטינים מהכפרים כֻּויכַּאת, אל-בירווה ומנשייה הגיעו לכפר יסיף בעקבות כיבוש כפריהם, חלקם נשארו וחלקם גורשו לירדן. בכפר התיישבו גם מעקורי איקרית. בישיבת הכנסת בתשע במרץ 1949, מחה חבר הכנסת, תופיק טובי, על העברת כ־700 מתושבי הכפרים שהגיעו לכפר יאסיף לירדן. ב־5 ביוני 1951 הופעלה מחדש המועצה המקומית על ידי ממשלת ישראל. כפר יאסיף היא המועצה המקומית הערבית היחידה, שהמשיכה לפעול אחרי הקמת המדינה. בבחירות המקומיות למועצה שנערכו ב־1954 זכה יאני קוסטנדי יני בבחירות וכיהן ברשות המועצה עד 1964. יאני היה יושב הראש של המפלגה הקומוניסטית המקומית והצליח להביס את הרשימה מטעם מפא"י בכל מערכת בחירות. הוא ראה את עצמו לא רק ראש המועצה המקומית של כפר יאסיף אלא כדובר של הערבים שחיו במדינה החדשה.
ב-1972 נבחרה ויולט ח'ורי על ידי מליאת המועצה המקומית לראשת המועצה לאחר שבעלה, פאזי חורי, פרש מתפקידו. היא שימשה כראשת מועצה כשנה ובמהלך כהונתה המועצה קבלה מענקים מיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים וכן התהדקו הקשרים עם הקיבוץ השכן, יחיעם. בבחירות ב-1978 רצה במפלגה עצמאית וזכתה במושב אחד. נכון ל-2019, חורי היא האישה היחידה שעמדה בראש מועצה ערבית בישראל.
נתונים דמוגרפיים
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2020: 52.5% מתושבי הכפר הם נוצרים, 44.8% מוסלמים ו-2.6% דרוזים.
במסורת מקומית שתיעד איל דודסון, נאמר כי שתי משפחות בכפר הן ממוצא יהודי.
כפר יאסיף התפרסם בין יישובי הערבים בארץ באחוז הגבוה ביותר של אקדמאים.
מערכת החינוך ביישוב
בכפר יש 4 בתי ספר, 2 בתי ספר יסודיים (מ-א' עד ו'), 1 בית ספר חטיבת ביניים (מ-ז' עד ט') ו-1 בית ספר על יסודי (מ-י' עד י"א), יש גם ספרייה ציבורית שיש בה הרבה ספרים שיכולים להשתמש בהם לתקופה מסוימת ולהחזיר לספריה.
התיכון המקומי נקרא בית ספר תיכון "יני" על שמו של ראש המועצה של הכפר בשנים 1934–1962.
מבני דת
מקאם נבי אל-ח'דר
מקאם נבי אל-ח'דר (مقام النبي الخضر) קדוש לדרוזים והוא נחשב לקברו של אליהו הנביא על פי המסורת הדרוזית. אל-ח'דר או בשמו האחר, אבו איברהים הוא אחד מחמשת הנביאים שייסדו את הדת הדרוזית. ב-25 בינואר עולים אליו לרגל. עם זאת יש לציין שהשם אל-ח'דר מופיע במספר מקומות קדושים לנוצרים ולמוסלמים ברחבי הארץ..
מבני דת נוספים
בכפר ישנם שני מסגדים ו-5 כנסיות. בכפר מספר אתרים ארכאולוגים.
בית הקברות היהודי העתיק
לקריאה נוספת
משה ברור, כפר יסיף – מיקומו והתפתחותו של הכפר, בתוך: נופים בגליל המערבי, חיפה: החוג לידיעת הארץ, המועצות סולם צור וגעתון, 1977.
אמנון גופר, חמש דקות מהצימר, תל אביב: הוצאת עם עובד – 2012
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
ד"ר רבקה שפק-ליסק, כפר יאסיף היה בעבר ישוב יהודי, באתר e-mago
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:יישובים ערביים-נוצריים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-08-01T01:48:29 |
כפר יונה | 200px|ממוזער|שמאל|סמליל ממותג שהיה בשימוש לצד הסמל הוותיק
ממוזער|250px|"כל הכפר" – כפר יונה ממבט הרחפן; צילום מ-2015
250px|ממוזער|בית נבולסי
ממוזער|250px|שכונת יפה נוף בראשית בנייתה
250px|ממוזער|שמאל|פארק גינת הדר
כְּפַר יוֹנָה היא עיר בישראל, בין הערים נתניה וטולכרם, בצומת המרכזי שבין כביש 6 וכביש 4. היישוב הוקם בשנת 1932 על ידי מוריס פישר, והוכרז כמועצה מקומית בשנת 1940. בעקבות פיתוח בתחומי הבינוי, התעשייה והחינוך בתחילת העשור השני של המאה ה-21 קיבל היישוב מעמד של עיר ב-11 בפברואר 2014.
היסטוריה
אדמות היישוב נרכשו בשנת תרפ"ח (1928) באמצעות "קרן יונה פישר" של יונה (ז'אן) פישר ובשיתוף עם שלמה גוטהילף, השטחים השתרעו על פני 1,500 דונמים והיו בלתי מעובדים מזרחה מצומת השרון של ימינו. שנה לאחר הרכישה נפטר יונה ואת מסורת הפעילות הציונית המשיכו אחיו הצעיר יהושע פישר ובנו מוריס פישר. אז, החליטו ציוני בלגיה, שבראשם עמד יונה, להנציח את שמו בשם הכפר.
השנים שלפני הקמת המדינה
בשנת 1932 ייסד מוריס פישר את חברת "מטעי השרון" אשר ניהלה את פעולות המימון להתיישבות באזור השרון והמשיכה ברכישת קרקעות. באותה שנה מכר שלמה גוטהילף 300 דונם אדמה לקבוצת פועלים עבריים מנס ציונה שנקראה "קבוצת רגב" אשר עלתה על הקרקע והתחילה בעבודות עיבוד השטח, גידור ונטיעות. בשנת 1934 אושרה הלוואה מבנק האיכרים להקמת הכפר; באותה שנה גם הצטרפו לעשרת המתיישבים הראשונים עוד עשרה פועלים, אל המתיישבים הצטרפו גם פועלים שעבדו במטעי השרון. במקביל, רכשה קבוצת השו"בים, צעירים דתיים מארצות הברית, כ-1,000 דונם והקימה יישוב בשם "נחלת השבים" (או חוות השו"בים) על אדמות הנמצאות היום בחלק הצפוני של כפר יונה. את החריש הראשון התחילו בב' באב ה'תרצ"ב. עקב קשיים כלכליים וחברתיים עזבו בני הקבוצה את המקום והצטרפו לגרעין שהקים קיבוץ בעמק הירדן. אדמותיהם צורפו לגוש האדמות של כפר יונה.
בזמן מלחמת העולם השנייה שהו חיילים יוונים בכפר ובסמוך לו. תושבי כפר יונה סייעו להם, וכאשר שוחררה אתונה ב-1944 נשלח למועצת הכפר מכתב מטעם הקונסול היווני בארץ ישראל בו הודה על הכנסת האורחים של תושבי הכפר כלפי החיילים היוונים.
השנים שלאחר הקמת המדינה
במהלך מלחמת העצמאות היה כפר יונה נתון למתקפה מצד הכוחות העיראקיים. במהלך 1948 אירעו בכפר מקרי אלימות שכללו התפוצצויות, ירי, מעשי רצח ועוד. ב-21 במרץ 1948 הודיע העיתון "הצופה" כי כפר יונה נכבש יחד עם בית גאולים (כיום מושב גאולים), ביוני אותה שנה פורסמו מספר הודעות שלפיהן היישוב העברי כפר יונה נכבש ונהרס.
ב-1957 הייתה מועצת כפר יונה מהראשונות שבראשן עמדה אישה – יפה כץ. ב-1963 בעקבות הכרזת הממשלה הכפר הפך ליישוב עירוני בעקבות הכפלת התושבים והמבנים. ב-1970 אומצה יחידת בה"ד על ידי כפר יונה יחד עם אבן יהודה, קדימה ותל מונד. ב-1972 קיבלה כפר יונה את כל עולי גאורגיה שנדחו על ידי אור יהודה על מנת לספק להם בית חם. ב-1973 נאבקו התושבים על שטחי הכפר שלהם בעקבות לחצי הממשלה למכור לה אותם ולבנות בהם שיכונים ציבוריים.
בשנת 1974 התפטר ראש המועצה דאז, דוד משה, וקרא למשרד הפנים למנות ועדה קרואה אשר תנהל את ענייני היישוב.
בשנת 1977 הודח ראש המועצה שכיהן כראש מועצה ממונה, זכאי סימן-טוב, ובמקומו נבחר אפרים דרעי.
קבלת מעמד של עיר
בעקבות פיתוח בתחומי הבינוי, התעשייה והחינוך בתחילת העשור השני של המאה ה-21 קיבל היישוב מעמד של עיר ב-30 ביוני 2014. לאחר 41 שנים של דרעי בתפקיד, הוא נוצח בבחירות של 2018 על ידי שושי כחלון-כידור. בבחירות שנערכו ב-2024, גבר אלברט טייב על ראש העירייה המכהנת כחלון-כידור לאחר שהשלימה קדנציה אחת בלבד.
אוכלוסייה
טבלת אוכלוסיית העיר ב-2012 בחלוקה לפי גילאים:
גיל אחוזים מהאוכולוסייה 0 - 4 11.7% 5 - 9 10.7% 10 - 14 8.2% 15 - 19 6.7% 20 - 29 12.6% 30 - 44 24.7% 45 - 59 15.2% 60 - 64 4.2% 65 ומעלה 5.9%
גרף התפתחות האוכלוסייה לפי נתוני הלמ"ס:
תרבות, חינוך, ספורט, בינוי, תעשייה ותחבורה
חינוך
במערכת החינוך בכפר יונה 31 גני ילדים, שבעה בתי-ספר יסודיים (שלושה ממלכתיים: "הדר", "רימון", "עמל", בית ספר "דרך ע"ש רונה רמון", בית ספר "שרונה"; אחד ממלכתי-דתי: "בר-אילן" ואחד חרדי: "פני מאיר"), חטיבת ביניים וחטיבה עליונה למדעים ולאמנויות ("איש שלום") וחטיבת ביניים נוספת ("חטיבת עתיד").
בשנת 2023 נפתחה "חטיבת שרונה" (מקבילה לחטיבת הביניים "עתיד").
בעיר שוכנת מכינה קדם-צבאית "ארז".
תרבות
עוד בהקמת היישוב קמו מרכזי תרבות אשר כללו ספריה ציבורית, בתי קפה, תיאטראות ועוד. ב-1942 היו ויכוחים רבים על הקמת בתי קפה בעיר; אחד מהוויכוחים הגיע לבית המשפט העליון כאשר המועצה סרבה לאשר הקמת בית קפה בטענה כי "המועצה רוצה לשמור על האופי הכפרי", לבסוף בית המשפט החליט לאשר את סירוב המועצה ולהתיר למועצה לסרב לכל המבקש. בשנות ה-50 נבנה על ידי המועצה אמפיתיאטרון על שטח של ארבעה דונם, יוזמת ההקמה הגיעה מתוך רצון למצוא מקומות תעסוקה לתושבים; האמפיתיאטרון נמצא כיום ברחוב המייסדים שבעיר, אך הוא נטוש והרוס.
בתחומי העיר ספריה עירונית (ספרייה ציבורית מרכזית), מרכז קהילתי המהווה זרוע מבצעת של העירייה לפעילות התרבות, הפנאי והחינוך הבלתי פורמלי של העיר, ובו מתקיימת פעילות רבה ומגוונת. כמו כן ישנן בעיר פעילויות ענפות של תנועות נוער שונות (הצופים, בני עקיבא, הנוער העובד והלומד), מרכז צעירים, 15 בתי כנסת, ספרייה תורנית, מועדון נוער ועוד. ב-17 בדצמבר 2013 זכתה העיר במקום השני בפרס שרת התרבות על עשייה והתפתחות בתחום התרבות.
ספורט
בענף הכדורסל קבוצת בית"ר כפר יונה מתמודדת במסגרת הליגה הארצית ונתמכת על ידי המרכז הקהילתי ביישוב. בעונת הגיעה הקבוצה עד לגמר גביע האיגוד, אך הפסידה לקבוצת א.ס. רמת השרון.
בענף הכדורגל פועלת מכבי כפר יונה, המתמודדת בליגה ב'. בעבר פעלו גם קבוצות בית"ר כפר יונה, והפועל כפר יונה. ב-1957 התקיים משחק ליגה נדיר בין בית"ר נתניה והפועל כפר יונה, המשחק הסתיים בתוצאה 3:6 לטובת בי"תר נתניה. ב-1986 הביסה מכבי כפר יונה את קבוצת אליכין בתוצאה 0:5 ובכך זכתה לחשיפה גדולה ראשונה. קבוצת בית"ר כפר יונה נודעה בעיקר בשל עלייתה מליגה ג' לליגה ב' ב-1986 במזל ושנה לאחר מכן (1987) כאשר העפילה לגביע המדינה. היה זה נדיר שהתקיים משחק בין הקבוצות המקומיות, ב-1986 זה קרה כאשר התמודדו מכבי כפר יונה ובית"ר כפר יונה זו מול זו.
בענף הכדורעף, פעלה קבוצת "הפועל כפר יונה". הקבוצה זכתה ב-1955 בגביע המושבות ובאותה שנה גם בגביע הארצי.
בינוי
הבנייה בתחומי העיר מורכבת מארבעים אחוז בנייה רוויה ושישים אחוז בתים צמודי קרקע. מיקומה של כפר יונה, בסמוך לכביש 4 וכביש 6, הפך את העיר לאטרקטיבית למשפחות משפרי דיור וזוגות צעירים מיישובים מבוססים. כדי לעמוד בביקוש הגובר, מעודדת העירייה תוכניות הרחבה חדשות בארבעה מתחמים, שבכל אחד מהם יבנו כ-1,000 יחידות דיור. בעקבות ביקוש רב לדירות החלה ב-2011 בנייה של שכונה חדשה, "יפה נוף" אשר תכלול שני בתי ספר, מרכז מסחרי, גנים ויחידות דיור רבות. ב-13 בפברואר 2014 רכשה קבוצת הנדל"ן "בריגה" שטחי ענק בצפון העיר, שעליהם היא מתכננת לבנות ארבעה מבנים בני 14 קומות המכילים 106 דירות.
תעשייה
במסגרת התוכניות שהוגשו למינהל מקרקעי ישראל מתוכננת הקמת אזור תעשייה בשטח של כ-400 דונם בסמוך לצומת בית ליד, שעתיד לכלול מפעלי תעשייה והייטק.
תחבורה
כביש הגישה העיקרי לכפר יונה הוא כביש 57, כביש רוחב המקשר את העיר עם כבישי האורך כביש 6, כביש 4 וכביש 2.
ב-16 באוקטובר 2018 נפתח כביש 562 המהווה עוקף דרומי לכפר יונה וגישה חדשה לאזור תעשייה חדש נתניה, כביש 4 וכביש 2.
ב-1 בספטמבר 2022 החלו לפעול 2 קווים עירוניים ראשונים בכפר יונה, ומספרם 85 ו־86 משרונה לגבעת אלונים ובחזרה. הקווים מופעלים על ידי חברת קווים המפעילה את התחבורה הציבורית בעיר
ראשי היישוב
1932: לא ידוע
1933–1940: דוד ליכטגשטיין כיהן כראש הוועד המקומי
1940–1944: דוד ליכטגשטיין ראש המועצה הראשון
1945–1947: צבי פורת
1947–1948: ד"ר שמעון היימן
1948–1953: אברהם זיו
1953–1955: משה ליבל
1956: אריה מרגובסקי
1957–1959: יפה כץ
1959–1974: יצחק איש-שלום
1974: משה דוד
1975–1976: משה גלזנר (מועצה ממונה)
1976–1977: זכאי סימן טוב (מועצה ממונה)
1977–2018: אפרים דרעי
2018–2024: שושי כחלון-כידור
2024-היום : אלברט טייב
גלריה
קישורים חיצוניים
אתר עיריית כפר יונה
אתר הספרייה העירונית כפר יונה
קבוצת כפר יונה בפייסבוק
עמוד הפייסבוק של עיריית כפר יונה
שכונת יפה נוף כפר יונה
שכונת שרונה כפר יונה
פנחס מרדכי בן צבי גראייבסקי, נחלת השבים, ירושלים, תרצ"ב
"על הגבול הירוק", עיתון דבר, מוסף דבר - מועצות מקומיות מספרות על עצמן (20 בדצמבר 1972)
מסמכים הנוגעים להפיכת כפר יונה לעיר (בקשת המועצה, פרוטוקולים, דו"ח ועדת החקירה, המלצת יו"ר הוועדה, חוות דעת מטעם השלטון המרכזי והחלטת השר), באתר תכנון זמין של מינהל התכנון
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1932
קטגוריה:ערים במחוז המרכז
קטגוריה:השרון: יישובים
קטגוריה:ישראל: ערים הקרויות על שם אישים
קטגוריה:ישראל: ערים | 2024-10-08T16:47:49 |
כפר כמא | 250px|ממוזער|שמאל|כיכר בכפר כמא. הכתובת "ברוכים הבאים" בעברית ובצ'רקסית באותיות קיריליות
250px|ממוזער|שמאל|המסגד בכפר כמא
ממוזער|בניין המועצה המקומית כפר כמא, 1966
כפר כמא (באדיגית (צ'רקסית): Кфар Кама; תעתיק נוסף לשם: כפר-קמה) היא מועצה מקומית צ'רקסית במחוז הצפון שבישראל. הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1950. כפר כמא הוא אחד מ-2 הכפרים הצ'רקסיים היחידים בישראל, כשהשני הוא כפר ריחאניה שבגליל העליון.
כל תושבי הכפר הם צ'רקסים שמוצאם מהרי הקווקז, ודתם היא האסלאם. תושבי הכפר נמנים עם השפסוגים, אחד מ-12 השבטים הצ'רקסים. כפר כמא שוכן בסמוך לכביש 767 (כביש כפר תבור-כנרת).
היסטוריה
כפר כמא נוסד בשנת 1878. חפירות ארכאולוגיות גילו בסביבות הכפר כנסייה מן המאה ה-6 לספירה, אך המקום לא היה מיושב ברציפות, והכפר באופן בו הוא מוכר היום נוסד בשנת 1876 על ידי צ'רקסים אשר במהלך המלחמה הרוסית-צ'רקסית מולדתם נכבשה על ידי האימפריה הרוסית, כחלק מטיהור אתני שביצעו הרוסים (גלות הצ'רקסים), והצ'רקסים נאלצו לעבור לשטח האימפריה העות'מאנית.
הכפר הוקם כחלק מקבוצה גדולה של יישובים צ'רקסיים שהוקמו בשולי הארץ הנושבת באזור הגולן (עם מרכז בקוניטרה), בירדן (שם יישבו בין השאר את עמאן), בכפר כמא (שגבל באזור התבור שהיה בשליטת השבט הבדואי א-סבייח), בריחאניה, ובשטח שלימים הוקמה בו חדרה.
על פי סקר הכפרים משנת 1945 התגוררו בכפר 660 תושבים ושטחו מנה 8,819 דונמים.
בשנת 1960 חובר הכפר לרשת החשמל הארצית.
בדצמבר 2022 נכנס הכפר ל"רשימת הכפרים התיירותיים שמומלץ לבקר בהם" של ארגון התיירות העולמי.
ראשי המועצה
מוחמד שובש (1950–1952)
חייראלדין תחאוכו (1952–1956)
עבדל-עזיז שוגן (1956–1969)
אדריס מוסא (1969)
עבדל-חמיד שפסו (1970–1972)
חמד חסן סוסחא (1972–1974)
פואד סוסחא (1974–1976) עבדל-רחמן אגוד (1976–1978)
יחיא נפסו (1978–1989)
יחיא תחאוכו (1989–1993)
נאלצ'יק אשמוז (1993–1998)
פשמאף שוגן (1998–2003)
ג'לאל נפסו (2003–2008)
נסים לבאי (2008–2013)
זכריא נאבסו (2013–הווה)
הכפר כיום
המסגד הגדול בכפר, היחיד לעת עתה, משרת את תושבי היישוב. המסגד בולט במראהו ממסגדים אחרים בשל צריחו המתומן ושילוב אבני הבזלת בקירות החיצוניים בשיטת האבלק. מראהו מזכיר במידה רבה את המסגד הצ'רקסי בעמאן (מסגד אבו דרוויש). המסגד הראשון של היישוב בלט גם הוא בזכות צריחו המרובע.
האזור המכונה כיום "הכפר הישן" בנוי בסגנון צ'רקסי ישן בו חצרות הבתים צמודים ובעלי קיר משותף שדלת פנימית מחברת בין החצרות. הבתים נבנו מסביב למסגד והרחובות צרים. סגנון בנייה זה נועד בעיקר למטרות הגנה במקרה של תקיפת היישוב.
בכפר פועל המרכז למורשת הצ'רקסית. החל מראשית עשור השני של המאה ה-21, מדי שנה בחודש יולי מתקיימת בכפר פעילות במסגרת פסטיבל "כפר ביקרתם", בו נחשפים הכפרים הדרוזים והצ'רקסים בארץ.
ביישוב פועלת מרפאה קהילתית של שירותי בריאות כללית. כמו כן, פועלת ביישוב תחנה לבריאות המשפחה.
בכפר 90 בתי עסק. היישוב מהווה מרכז מסחר אזורי בשל מספרן הרב של החנויות הפועלות בו.
חינוך ותרבות
ביישוב פועלים מספר מעוני יום, גני ילדים וכן בית ספר יסודי "תינאל" וחטיבת ביניים "אדיגה". שפת ההוראה בבתי הספר היא עברית, אך במקביל לומדים התלמידים את השפה הצ'רקסית ואת מורשת העם. בנוסף לערבית וללימוד דת האסלאם. בתום הלימודים בחטיבת הבניים, עוברים חלק מהתלמידים ללמוד בתיכון ע"ש כדורי, הסמוך ליישוב. חלק אחר של התלמידים עובר ללמוד בעפולה, בתיכון של רשת "אורט". פחות מ-5% מתלמידי היישוב מתחנכים בבתי ספר דוברי ערבית.
ביישוב קיים אצטדיון כדורגל היכול לאכלס 600 צופים. ביישוב נמצא גם אולם כדורסל המשמש גם את תלמידי בית הספר היסודי, מתנ"ס המכיל מגרש טניס ומגרש קטרגל ובריכת שחייה המשמשת את תושבי היישוב. לרווחת התושבים פועלים גם מועדון נוער ומועדון קשישים.
להקת המחול "תיפסה", להקת המחול הצ'רקסי הייצוגית של היישוב, מציגה ריקודים אותנטיים מהמסורת הצ'רקסית, ועורכת הופעות ברחבי הארץ.
בשנת 2007 הוקם בכפר המוזיאון הצ'רקסי.
ספורט
בכפר כמא פועלות שתי קבוצות ספורט, קבוצת הכדורגל מועדון ספורט כפר כמא וקבוצת הכדורסל הפועל כפר כמא.
אוכלוסייה
רוב הנשים בכפר יוצאות לעבודה מחוץ למשקי הבית שלהן.
תושבי הכפר דוברים צ'רקסית ועברית ברמה שוטפת.
ערים תאומות
ראו גם
שפסוגית של כפר כמא
אסלאם בישראל
צ'רקסים בישראל
ריחאניה
לקריאה נוספת
נירית רייכל ואיתמר רבן, "מערכת החינוך והזהות הצ'רקסית בכפר קמא", אופקים בגאוגרפיה 68-69, 2007, עמ' 202–223
קישורים חיצוניים
כפר כמא, ב-jabel.org.il – אתר כפרי הדרוזים והצ'רקסים
; המשך הכתבה
המרכז למורשת הצ'רקסית בכפר כמא – אתר האינטרנט של המוזיאון
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים צ'רקסיים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1878 | 2024-09-03T12:26:00 |
כפר כנא | שמאל|ממוזער|250px|הכנסייה האורתודוקסית
שמאל|ממוזער|250px|בית הספר היסודי בשכונה החדשה
כפר כַּנָּא (בערבית: كفر كنا) היא מועצה מקומית ערבית בגליל התחתון, הנמצאת מצפון לערים נוף-הגליל ונצרת. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1968. רוב מכריע, כ-90% מתושבי הכפר, הם מוסלמים והיתר נוצרים.
היסטוריה
היישוב הקדום "קנה" מוזכר כבר במכתבי אל-עמארנה המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפני הספירה. בתקופת בית ראשון היה במקום יישוב יהודי, וכך גם בתקופת בית שני, כפי שעולה מכתביו של יוסף בן מתתיהו, שהתגורר בכפר וביצר אותו כששימש מושל הגליל בזמן המרד הגדול, וכן מממצאים ארכאולוגיים. גם לאחר חורבן בית שני ולאורך כל תקופת המשנה והתלמוד היה יישוב יהודי במקום והוא היה גם מקום מגוריה של משמרת הכהנים "אלישיב".
על-יד היישוב נמצא קברו של התנא רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין ולפי המסורת קבורים במקום גם האמוראים רב הונא ורבא.
בתקופה הביזנטית החלו מתיישבים במקום גם נוצרים, וביישוב התגלו שרידי כנסייה מהמאה ה-6. מתחתיה התגלתה רצפת הפסיפס של בית כנסת מהמאה ה-4.
בימי הביניים מוזכר היישוב כתחנת דרך בין מצרים לסוריה ולאחר מכן במאה ה-16, כיישוב פורח ועשיר שבו בתי צביעה לאריגים. לפי המפקד הטורקי שנערך ב-1555 התגוררו ביישוב 65 משפחות יהודיות, חלקן יוצאי גירוש ספרד ו-375 משפחות נוצריות. ככל הנראה במאה ה-17 הגיע היישוב היהודי במקום לסופו. במאה ה-19 הוקמה הכנסייה הקתולית על חורבות הכנסייה העתיקה מהמאה ה-6 וכן הוקמה ביישוב כנסייה יוונית אורתודוקסית.
במלחמת העצמאות נלחמו תושבי הכפר נגד צה"ל, אך המקום נכבש ביולי 1948 במסגרת מבצע דקל.
היישוב מקום המדינה
נכון ל-2019 90.2% מתושבי הכפר הם מוסלמים ו-9.7% הם נוצרים, אך בדומה למצב בכל רחבי המזרח התיכון, הולך וקטן חלקם של הנוצרים באוכלוסייה בהדרגה, וזאת בעיקר משום שהילודה בקרבם נמוכה יותר.
בכפר כנא אזור תעשייה המעסיק מאות פועלים מהעיירה ומהאזור, ובו מפעלים גדולים לייצור מוצרים שונים, כמו מפעל לדודי שמש וחשמל, מפעלי בלוקים, מפעלי צמיגים ומפעלי שיש.
קבוצות הכדורגל המקומיות, מכבי כפר כנא והפועל כפר כנא, משחקות בליגה ב' בכדורגל. קבוצה מקומית אחרת היא בית"ר כפר כנא. עוד פועלת בכפר קבוצת איגרוף בשם "כפפות הזהב כפר כנא".
בשנים 2003–2004 פעלה באזור חוליית חופשיי הגליל אשר הייתה אחראית לרצח אולג שייחט. ברצח היו מעורבים שני תושבי הכפר.
בנובמבר 2014 נהרג אזרח תושב היישוב, ח'יר חמדאן, לאחר שנורה על ידי שוטרים. בעקבות כך פרצו הפגנות מחאה בעיירה ובמוקדים נוספים, ונערכה שביתת מחאה כללית ברשויות הערביות.
כפר כנא בנצרות
כפר כנא הוא האתר העיקרי המזוהה, בקרב חוקרים וצליינים מאז ימי הביניים, עם קנה הנזכרת בברית החדשה, שבה עשה ישו את הנס הראשון שלו. חוקרים אחרים מציעים במקום את חורבת קנה, מצפון לבקעת בית נטופה. בנס החתונה בקנה, הפך ישו מים ליין. בכפר שתי כנסיות סמוכות המנציחות את האירוע – כנסיית החתונה הקתולית-פרנציסקנית וכנסייה יוונית-אורתודוקסית. בכפר שלוש כנסיות נוספות: כנסיית בית ברתולומאוס השליח הפרנציסקנית, כנסיית רובע מלכיתית והכנסייה הבפטיסטית.
הכפר נזכר בברית החדשה פעמים נוספות. בפעם הראשונה כמקום שבו נתבקש ישו לרפא את בנו החולה של אחד מפקידי המלך:
פעם נוספת נזכר כמקום מוצאו של נתנאל, תלמידו של ישו (השליח ברתולומאוס הקדוש):
קישורים חיצוניים
ורד לוי, כפר כנא: הפגנות אלימות, אסלאם קיצוני ונקמה, אתר ידיעות אחרונות
ד"ר רבקה שפק-ליסק, כפר כנא היום - כפר כנה היהודי בעבר, 15 ביוני 2008, באתר אומדיה
Cana of Galilee - Site of our Lord's first miracle
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני
קטגוריה:ארץ ישראל: בתי כנסת עתיקים
קטגוריה:קהילות ויישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית | 2024-09-03T12:26:26 |
כפר מנדא | ממוזער|שמאל|250px|כיכר בכפר מנדא, ברקע בתי היישוב
כפר מנדא (בערבית: كفر مندا) הוא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון בישראל, בשוליה המערביים של בקעת בית נטופה, למרגלות הר עצמון. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1964.
היסטוריה
במקום התקיים יישוב יהודי בתקופת המשנה, תקופת התלמוד וימי הביניים בשם כפר מנדי, המוזכר במקורות מהתקופה הרומית והביזנטית. משנת 640, בעת הכיבוש הערבי, תושבי הכפר הם מוסלמים. לפי הגאוגרף האסלאמי הידוע יאקות אל-חמאווי שחי בתחילת המאה ה-13, המקומיים סיפרו שכפר מנדא הוא מדין, וכי בו מצויים קבר ציפורה, בת יתרו כהן מדין ואשת משה, וגם הבאר המוזכר כמקום המפגש של ציפורה ומשה. כמו כן, סופר שנפתלי ואשר קבורים שם.
בתקופת התלמוד פעלו בכפר מנדא, בין השאר, האמוראים רבי יששכר דכפר מנדי, שקברו זוהה בכפר, ורבי יוסי מדאה. לפי מסורות מהמאה ה-16, קבורים במקום גם התנאים רבן שמעון בן גמליאל הזקן ועקביא בן מהללאל. יהודים נוהגים לבקר בקברים אלו עד היום, אך התושבים סבורים שהקבר המזוהה עם יששכר דכפר מנדי שייך למצביא צלאח א-דין.
בשנת 1970 נסללו 7 הקילומטרים הדרומיים של כביש 784 שחיברו את הכפר עם כביש 79.
בנובמבר 2020 הגישה פרקליטות המדינה כתבי אישום בשל פרשת שוחד בבחירות למועצה ב-2018.
כיום
ביישוב אחד עשר בתי ספר: שישה בתי ספר יסודיים, שתי חטיבות ביניים, שני בתי ספר תיכוניים ובית ספר של חינוך מיוחד. כמו כן, ישנם ביישוב בית הקשיש, מתנ"ס, משטרה קהילתית, סניף בנק וחמישה מסגדים. אחרי אירועי אוקטובר 2000 הכפר התפתח כלכלית והפך למרכז מסחרי לכפרים הקרובים והמושבים הסמוכים.
אוכלוסייה
תושבי היישוב מורכבים מכ-30 חמולות כמו זידאן - עיסאוי - טאהא - עאלם - עבד אלחלים - חוש - חושאן - שנאוי- מוראד -עבד אלחמיד -עזאם - קדח ועוד.
שיעור הריבוי הטבעי בכפר גבוה. בשנת 1948 גרו בו 1,250 תושבים, ואילו בשנת 2013 חיו בו כ-18,000 תושבים, שכולם מוסלמים.
מעטים מתושבי היישוב הם בעלי השכלה אקדמית ורובם עובדים במערכת החינוך, כמו למשל סופר ומחנך סוהיל עיסאוי.
קברי צדיקים בכפר
רבן גמליאל (זיהוי מתקופת הגאונים)
עקביא בן מהללאל (זיהוי מהמאה ה-13)
רבן שמעון בן גמליאל (זיהוי מסוף המאה ה-13)
שמעון בן יעקב (זיהוי מהמאה ה-14)
לוי בן יעקב (זיהוי מהמאה ה-14)
יששכר דכפר מנדי (זיהוי מהמאה ה-16)
רבי יהושע (זיהוי מהמאה ה-17)
עשרה גאונים (זיהוי מהמאה ה-18)
קישורים חיצוניים
כפר מנדא באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
ימין|ממוזער|250px|כיכר בכפר מנדא
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון | 2024-09-27T15:53:23 |
כפר קרע | טקסט=|ממוזער|250x250 פיקסלים|מסגד ביישוב הנחשב לאחד המסגדים הגדולים באזור.
כֻּפְר קַרע (בערבית: كفر قرع, מילולית "כפר הדלעת") היא עיר ערבית במחוז חיפה בישראל. היא אחת מיישובי המשולש ושוכנת בקצה הדרומי של ואדי עארה (נחל עירון). נחל ברקן (ואדי כפר קרע) תוחם אותה מצפון ונחל עירון מדרום. ב-1958 הוכרז היישוב כמועצה מקומית וב-2023 הוכרזה כעיר. תושביו הם מוסלמים. החמולה הגדולה בעיר היא חמולת מסארווה.
היסטוריה
ממוזער|330x330 פיקסלים|מסגד בכפר
מקומו המקורי של כפר קרע היה במערב השומרון, סמוך לקרני שומרון כיום; קיומו מוזכר כבר במסמך מסוף המאה ה-16. בתחילת המאה ה-19 העתיקו התושבים את הכפר לואדי עארה; על־פי מסורת של אנשי הכפר, אנשי כפר ת'ולת' החריבו את כפר קרע המקורית בעקבות סכסוך על מים ואדמות.
בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת חיפה.
במפקד האוכלוסין המנדטורי משנת 1922 נמנו בכפר 776 תושבים, רובם המכריע מוסלמים. במפקד של שנת 1931 עלה מספר התושבים ל-1,109 ב-198 בתים.
בסקר האוכלוסין של 1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-1,510 תושבים.
ההיסטוריון פרופ' מוסטפא כבהא מספר כי במהלך המרד של 1936–1939 היה כפר קרע כפר פעיל, ובניו הקימו פלוגה צבאית בפיקודו של יאסין אלאסמר קבק, פלוגה שפעלה באזור פיקודו של שיח' יוסף סעיד אבו דרה שכלל את אזור דרום חיפה, אלרוחה, ואדי עארה וג'נין.
פלוגה זו נחלה תבוסה קשה בשנת 1938, כאשר רוב חבריה נפלו בפעולת כיתור של הכוחות הבריטים באזור המכונה "בית אלשמאלי", ליד כפר רמאנה (נפת ג'נין). יש להניח כי הכתר הוטל בשל הלשנה מקומית הקשורה במתח פנימי שלימים החמיר, והביא למעצרו של מפקד הפלוגה וסגנו, חסן שבלי (אבו סנאן), על ידי פלוגות המרד. הנופלים מבין חברי הפלוגה בבית אלשמאלי היו: אבראהים אבו פנה, מחמוד אלחסן אבו פנה ויוסף אלערבאסי. בקרב נפצע גם מוחמד אלזוקי מסארוה ולאחר מכן נפטר מפצעיו. בנוסף, מוחמד אחמד אבו סריה נעצר אז ולאחר מכן הוצא להורג בכלא עכו.
כפר קרע 1948–1949: העזיבה והשיבה
כפר קרע היה חלק מאזור המשולש, שהיה מיועד להכלל במדינה הערבית.
הניסיון לכבוש את כפר קרע היה אחד השיאים של המאבק לשיפור עמדות בין הצד היהודי לצד הערבי באזור המפגש של שלוש הנפות המנדטוריות חיפה, ג'נין וטולכרם לקראת הפלישה של הצבאות הערביים לארץ ב-15 במאי 1948. ההכנות להתקפה על הכפר ועל כפרים אחרים בוואדי עארה נעשו בעיצומו של המאבק באזור משמר העמק, שהחל בתקיפה של "צבא ההצלה" בראשות פאוזי קאוקג'י בשבוע הראשון של אפריל 1948 והוכרע בהתקפת הנגד של הכוחות הישראליים. ההתקפה הביאה לכיבוש ולפינוי של רבים מהכפרים הערביים באותו אזור ולהתמוטטות המערך הערבי בכפרים שמדרום לחיפה, ובמיוחד באזור הרי מנשה, "בלאד א-רוחא". תהליך זה הלך והתעצם לאחר הקרב על חיפה ב-22 באפריל והתמוטטות העומק הכפרי שלה. נפילת עבד אל-קאדר אל-חוסייני במהלך הקרב על הקסטל ב-8 באפריל והשמועות המרעישות שהגיעו למחרת אותו יום מדיר יאסין הביאו לקריסת המוראל בכפרים פלסטינים רבים, כולל אלה שבוואדי עארה, להיחלשות ההתנגדות ולבריחה המבוהלת.
ב-9 במאי 1948 תקפו אנשי חטיבת אלכסנדרוני את כפר קרע, השוכן בפתחו המערבי של ואדי עארה. במקום נערך קרב קצר ובעקבותיו עזבו כל תושבי הכפר את בתיהם והתפזרו במטעי הזיתים וביישובים הסמוכים.
הפקודה לכבוש את כפר קרע עצמו נבעה, כפי שעולה מן המסמכים, ממיקומו הגאוגרפי האסטרטגי בפתחו המערבי של ואדי עארה, אך נראה שלא הייתה כוונה לגרש את תושביו.
כוחות צה"ל שלטו בכפר רק מן הגבעות שסביב ולא נכנסו לשטח הבנוי, ולכן נותרו בתי הכפר שלמים ורובם אף לא נבזזו.
תושבי כפר קרע, כ-1,600 תושבים, מצאו מקלט בכפרים השכנים (עארה, ערערה, ברטעה, טורה, יעבד ומקומות נוספים) החל מ-10 במאי 1948.
אף שהכפר עצמו לא נכבש, לא הצליחו תושביו לשוב לבתיהם כי הכוחות הישראלים שלטו בנעשה בו, חלשו עליו מן הגבעות הסמוכות ומיקשו את הדרכים המובילות לשדות ולשטח הבנוי.
מאות תושבי כפר קרע פזורים בכשלושים מיישובי הסביבה (עארה, ערערה, ברטעה, טורה, יעבד ומקומות נוספים), בעיקר מזרחית לכפר. בחודשי הקיץ הם שכנו בין מטעי הזיתים ובשולי הכפרים, בציפייה לשוב לבתיהם. תחילה סייעו להם מארחיהם, אך גם להם לא היה די מזון ויכולתם לעזור הייתה מוגבלת. הגברים נהגו ללכת מדי בוקר לשדות בניסיון לאסוף את יבולם, אך לא תמיד צלח הדבר בידם. חיילי אלכסנדרוני שישבו על הגבעות מסביב מיקשו את הדרכים המובילות וצלפו על הפלאחים. כשהגיע החורף והתברר כי השהות מחוץ לכפר תהיה ממושכת עברו רבים להתגורר אצל קרובי משפחה או שכרו חדרים בכפרי האזור, ושם חיו בתנאים קשים של צפיפות ועוני. חלק מן התושבים מצאו פרנסה דחוקה בייצור פחם, אחרים מכרו את תכשיטי הזהב של הנשים או חפצים אחרים כדי להתקיים. מי שהיו אז ילדים זוכרים דווקא את החופש שזכו לו. לא היו מסגרות לימודיות והם הונחו לנפשם בעוד המבוגרים נאבקים למצוא פת לחם. המבוגרים זוכרים מצוקה, פחד ואי וודאות. לא התקיימו חתונות, החגים לא צוינו, איש לא ידע מה יעלה בגורלם.
לאחר 11 חודשים, ב-12 באפריל 1949 הורשו תושבי הכפר לשוב, כארבעים יום לפני שסופח הכפר לישראל בהתאם להסכם רודוס בין ירדן לישראל.
ככל הידוע, זהו אחד המקרים הבודדים במלחמה זו שבו יישוב ערבי שלם התפנה ותושביו המקוריים חזרו אליו באישור שלטונות ישראל ואכלסוהו מחדש.
אנשי כפר קרע מייחסים את שיבתם לקשרים הטובים שהיו להם עם היהודים, לנחישותם להישאר בסמוך לכפר, ללכידותם החברתית, ששמרה עליהם גם כאשר היו מפוזרים באזור, וגם לעובדה שצה"ל לא הרס את המבנים והם לא נפגעו מלבד שלושה בתים שפוצצו בבוקר הקרב. הכפר קניר, לדוגמה, שכן בקרבת מקום, צפונית לכפר קרע. אנשי אלכסנדרוני כבשו אותו בסוף אפריל ותושביו גורשו ממנו, בתיו נהרסו כליל ותושביו נפוצו ונותרו פליטים עד היום. כמוהם גם תושבי כל כפרי "בלאד א-רוחא" (רמות מנשה) שמכפריהם לא נותר שריד.
ייתכן שהשלטונות בשני הצדדים לא שמו לב למתרחש בשטח באותם ימים של משא ומתן, והתושבים ניצלו פרצה קצרה בזמן והתארגנו במהירות לשיבה. מן הדיווח שלהם אפשר ללמוד כי הירדנים לא היו מעוניינים בתוספת של פליטים בשטחם ולכן עודדו אותם לשוב בעוד בצד הישראלי נערכו סיכומים בעל פה עם ידידיהם היהודים באזור, שהיו זוטרים במערכת הצבאית והשלטונית. אלה, כך נראה, לא ביקשו וגם לא קיבלו אישור מגבוה.
הסיפור של כפר קרע ושל תושביו יכול ללמד על חוסר התכנון ששרר באותה תקופה, ועל המקריות שהפקידה בידי אדם זה או אחר גורלות של מאות אנשים. נראה גם שלא הייתה מדיניות ישראלית מתוכננת לגרש את תושבי הכפרים באזור, שכן הם לא היו אמורים להיכלל בתחומי מדינת ישראל. הכפרים האחרים היו נתונים לשליטת כוחות ערביים זרים וצה"ל לא ניסה כלל לכבוש אותם. גם מעדויות אנשי הכפר מתברר שלא התקבלה החלטה רשמית להחזירם והרשות לשוב ניתנה כתוצאה משתדלנותם ויצאה אל הפועל בזכות אי-הסדר ששרר בעקבות המלחמה, שאִפשר לאנשים בשטח לקבל החלטות עצמאיות בלי להתייעץ עם הממונים עליהם.
במדינת ישראל
באוקטובר 1970 חובר הכפר לרשת החשמל הארצית.
ב-10 במאי 2023 הכריז עליה שר הפנים משה ארבל כעיר.
אוכלוסייה
היישוב כיום
כפר קרע מהווה גשר המחבר בין התרבויות הישראלית והערבית. ישנם הרבה יהודים שנכנסים ליישוב בתדירות יומיומית ונהנים ממאכלים ושירותים שונים כגון: בנקים, דואר, קופות חולים וכו'.
בכפר קרע קיים בית ספר ערבי-יהודי דו-לשוני, ראשון מסוגו באזור הנקרא "גשר על הוואדי". מטרת בית הספר היא ליצור דו קיום, לקרב לבבות ולהסיר את המחסומים בין שתי התרבויות ובכך לשלב את האזרחים הערבים בחברה הישראלית.
כפר קרע מחזיק בשיא הארצי ביחס הרופאים למספר התושבים, העומד על 14.8 רופאים ל-1,000 תושבים.
חבר הכנסת לשעבר נואף מסאלחה נולד וגדל ביישוב, שימש כסגן השר הערבי הראשון בישראל. הוא אף התמודד על ראשות המועצה אך לא נבחר.
עלי יחיא, שגריר ישראל הראשון ממוצא ערבי, הוא יליד כפר קרע.
לקריאה נוספת
מרדכי בר-און ומאיר חזן (עורכים), אזרחים במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, יד בן צבי, המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, ירושלים תש"ע (2010)
קישורים חיצוניים
תוכנית גבעת חביבה לשותפות בין קהילות כפר קרע ופרדס חנה-כרכור
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:המשולש
קטגוריה:ישראל: ערים לא-יהודיות
קטגוריה:ערים במחוז חיפה
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-17 | 2024-09-01T01:08:44 |
כפר שמריהו | ממוזער|250px|מפת כפר שמריהו
כְּפַר שׁמַרְיָהוּ היא מועצה מקומית במחוז תל אביב בישראל. כפר שמריהו שוכנת בשרון הדרומי צפונית להרצליה סמוך לכביש 2 כ-9 קילומטר צפונית לתל אביב. היישוב גובל ברשפון בצפון ובהרצליה ביתר שלושת עבריו. נחשב לאחד היישובים היוקרתיים בישראל.
היישוב מדורג במקום הגבוה ביותר בסולם החברתי-כלכלי (10 מתוך 10), ומתגוררים בו רבים מהתושבים העשירים ביותר בישראל.
ראש מועצת כפר שמריהו הוא סרג׳ קורשיא.
היישוב כפר שמריהו ידוע בתור מקום בעל מעמד כלכלי גבוה במיוחד, בין היתר בגלל מיקומו האיכותי שגובל עם השכונות הרצליה ב׳ והרצליה פיתוח (הידועה כשכונה העשירה ביותר בהרצליה).
בדצמבר 2021, הוכרזה המועצה כרשות איתנה.
היסטוריה
כפר שמריהו נוסד ב-20 במאי 1937 כיישוב חקלאי על ידי חברת רסקו עבור עולים מגרמניה, ונקרא "כפר שמריהו - התיישבות יהודי גרמניה על שם שמריהו לוין". היישוב הוקם על שטח של 600 דונם שהחברה רכשה ויועד להקמת 40 משקים מלאים, שלושים משקי עזר ועשרים מגרשים לשיכונים. עוד לפני ההקמה הכינה החברה כביש פנימי, קדחה באר והחלה בבניית המשקים. החברה הדגישה את המרחק הקצר לתל אביב, אשר לאחר סלילת הכביש החדש יהיה 17 קילומטר בלבד. בסוף שנת 1938 היו במקום כ-60 משפחות והשפה השלטת הייתה גרמנית. חיי התרבות התרכזו סביב בית הכנסת בו התקיימו חוגי לימוד בשבתות.
בשנת 1939 הקים משה פרנקנטל את מחלבת "נגה" בכפר. ב-1953 הפכה המחלבה לחברת "טנא נגה" כאשר לפרנקנטל חברה אגודת "טנא", אגודה שיתופית לשיווק תוצרת חקלאית.
בשנת 1949 תיאר מאמר בדבר את היישוב:
"לכאורה מראה חקלאי למושבה. משקים, רפתות, לולים - אך למעשה רק חלק קטן מתושביה הגשימו את החזון ... חזון ההפיכה מאיש העיר לעובד אדמתו. רובם לא עמדו בניסיון הגדול וחזרו לאמנותיהם הקודמות. ... חלקם עזבו את הכפר ועקרו העירה, ויש שהגרו לחוץ לארץ, לאמריקה. גם את חזונם המשותף הפרו ... חשבו ליצור צורה חדשה של התיישבות בארץ, מין מיזוג בין המושב והמושבה ... וכך הפך המושב הנאה למושבה רגילה שברגילות, ללא חזון."
חבר ועד הכפר הציג את הדברים כך:
"אמנם רק 50 אחוז מתושבי המקום הם בעלי משקים המתפרנסים על חקלאות, שאר התושבים הם פועלים שכירים, בעלי מלאכה העובדים בכפר ומחוצה לו, אנשי תעשייה ובעלי מקצועות חופשיים שתעסוקתם היא בעיר. יש גם אמידים המתקיימים על הכנסות הונם, מקומות קיט ופנסיונים מספר, אף על פי כן החקלאות היא השולטת מבחינה כלכלית שליטה גמורה בכל חיי הכפר המתנהלים על יסודות קואפרטיביים."
בשנת 1949 קלט הכפר עולים חדשים בעלי אמצעים וחסרי אמצעים וכדי להתרחב ביקש שיוקצו לו קרקעות נוספות.
ב 21 פברואר 1949 מסתננים ירדנים שחדרו לאזור השרון רצחו עובד ברפת בכפר שמריהו ופצעו קשה את אחיו.
היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1950. באותה תקופה סופחו ליישוב שטחים מהכפר הערבי אל-חרם, שתושביו עזבו אותו במלחמת העצמאות ושהבעלות על אדמותיו נשללה מהם בחוק נכסי נפקדים.
תחילה היה ליישוב אופי חקלאי, אך ככל שחלפו השנים וביתר שאת, לאחר הסכם השילומים עם גרמניה ב-1958, התחזק אופייה העירוני של המועצה. זאת משום שרוב תושבי הכפר היו יוצאי יהדות גרמניה שעלו לפני מלחמת העולם השנייה והיו זכאים לרנטה גבוהה יחסית. הסכם השילומים הביא לכך שמרבית תושבי הכפר נשענו על הכנסה קבועה של רנטה מגרמניה ואט אט זנחו את החקלאות לטובת מקצועות חופשיים בעלי אופי עירוני יותר. כיום, כמעט כל בתי כפר שמריהו הם וילות יוקרתיות. למעלה ממחצית מתושבי כפר שמריהו אינם צאצאים של ראשוני היישוב אלא תושבים חדשים.
בשנת 1962 הוקמה בכפר שמריהו קהילה רפורמית, מהראשונות בישראל. הקהילה התקשתה למצוא מקום לתפילה בגלל התנגדות של ועד היישוב להימצאותה בכפר. לקראת שמחת תורה חייב בג"ץ את המועצה להשכיר לקהילה הרפורמית את אולם ההתעמלות לצורך תפילה.
כרבה של המועצה המקומית כיהן עד פטירתו בשנת 2005, הרב שמואל אבידור הכהן, שרבנותו נשאה אופי פלורליסטי. אחרי פטירתו, משך ארבע שנים, מילא את מקומו ברבנות הכפר בנו, הרב יעקב דוד הכהן, ומסר מדי שבוע שיעור ביהדות שמשך אליו קהל משתתפים רב, מכל גוני הציבוריות הישראלית. כיום רב הכפר הוא הרב אורי איינהורן.
בין השנים 1983 ו-1998 כיהן כראש המועצה שרגא מילשטיין. הוא האיץ את הפיתוח הסביבתי, נסללו רחובות חדשים וטופחו השטחים הציבוריים. הוא יזם את הקמת מרכז וייל במימון עזבון ראש המועצה לשעבר ברוך וייל. ביחד עם עמותת תושבים מקומית הביא לביטול הקמת גשר עילי בצומת כפר שמריהו והחלפתו במחלף משוקע.
בין השנים 1998 ו-2005 כיהן כראש המועצה שמואל בן-טובים, לשעבר בכיר במשרד התעשייה והמסחר וקונסול כלכלי בניו יורק, שכיהן לפני כן כסגן ראש המועצה (בהתנדבות). בתקופתו הושם דגש מיוחד על פיתוח חיי הקהילה, התרבות, החינוך והחברה בכפר שמריהו. לראשונה נפתחה תוכנית מנויים לתיאטרון ולמוזיקה במרכז וייל, הוקם "מועדון פלוס" עבור ותיקי הכפר, החלה לפעול סדנת תיאטרון, נפתח מרכז "כלנית" האזורי לטיפול בליקויי למידה, התקיימו תערוכות של אמני היישוב ונחנך אתר האינטרנט הראשון של המועצה המקומית. בן-טובים יזם ועמד בראש מאבק משותף עם הערים השכנות הרצליה ורעננה להפסקת מטרדי הרעש והבטיחות שגרם שדה התעופה הרצליה. הוא הנהיג מאבק ציבורי ממושך למנוע את איחוד היישוב עם הרצליה, כפי שתכננה הממשלה.
ראש המועצה המקומית עד לשנת 2018 היה דרור אלוני, לשעבר מנהל הגימנסיה הרצליה בתל אביב ובנה של שולמית אלוני (שהתגוררה אף היא בכפר שמריהו עד מותה), שנבחר פעם נוספת, כמועמד יחיד, בבחירות 2013.
בבחירות לראשות המועצה בשנת 2018 נבחר לתפקיד סרג' קורשיא.
נתונים סטטיסטיים
אתרים
בית המועצה הישן שכן בתחנה של משטרת היישובים העבריים, הממוקמת מאחורי המרכז המסחרי, בדרומו של היישוב.
בית הספר גשר - המשותף כפר שמריהו-רשפון. נמצא בגבול המשותף לשני היישובים ומשרת את ילדי שניהם, כיתות א' עד ו'.
בית ראשונים ברחוב הזורע 24 הוא אחד מבנייני המגורים הבודדים בכפר שנשמר כפי שהיה עם הקמתו. הבית היה ביתם של יוסטין ולילי קלימן שנמנו עם ראשוני העולים מגרמניה אשר יסדו את היישוב. יוסטין קלימן שימש כראש המועצה הראשון בין השנים 1950–1951, ובערוב ימיה תרמה אותו לילי קלימן למועצה, למען הנצחת דור המייסדים ומורשתם. הבית שלא הורחב ואשר בו ריהוט וחפצים מקוריים, שופץ יחד עם הרפת ובית אמון הצמודים לו, וביום העצמאות תשס"ז נחנך במקום מוזיאון לתולדות הכפר. בחצר מוצגים כלים חקלאיים.
בית לוין הקרוי על שמו של שמריהו לוין – לאחר שהוחלט לקרוא ליישוב על שם שמריהו לוין, החליטו ידידיו להקים לזכרו בית עם וארכיון לזכרו. ידידיו אספו את הכסף ונבנה מבנה גדול על גבעה במרכז גן כפר שמריהו שהתפרש על 12 דונם. המבנה נבנה מבטון מזוין, בשל מיקומו על גבעה חשופה לירי. הבית היה בין שתי קומות והקומה הראשונה נחנכה, עוד טרם שהקומה השנייה הושלמה, בדצמבר 1939. במקום התקיימו קורסים של ההגנה והוא שימש כתחנת מעבר למעפילים. עד להקמת מרכז וייל שימש המבנה בעיקר כספריית היישוב בקומה הראשונה, וכאולם התכנסות והופעות, בקומה השנייה. לאחר חנוכת האגף המזרחי של מרכז וייל בשנת 1999 החליט ראש המועצה שמואל בן-טובים להעביר אליו את כל משרדי המועצה המקומית, שהיו פזורים עד אז במקומות שונים ביישוב. את המשרדים החדשים ואת שימור המבנה ההיסטורי תכנן האדריכל סעדיה מנדל והם נכחו בשנת 2001. בחזית הבית פרוטומה של שמריהו לוין ושלט לאמור "הבית הזה, והכפר הזה, זיכרון הם, לשמריהו לוין". חזית המבנה מופיעה במרכזו של סמל המועצה המקומית.
מרכז וייל לתרבות ולקהילה שוכן בצפונו של היישוב. הוא הוקם במימון עזבונו של ד"ר ברוך וייל ששימש כראש המועצה בין השנים 1951–1965. האגף המערבי שלו נחנך בשנת 1994, כמרכז קהילתי. בשנת 1999 נחנך האגף המזרחי, ובו ספרייה, אודיטוריום שבו 275 מקומות ישיבה, אוסף פסלוני שנהב שנתרמו על ידי לילי וזלמן דנקנר וגן פסלים המציג את פסליה של קטה אפרים מרכוס. סמוך למרכז וייל שוכן בית סניור הבנוי בצורת משושה והמשמש כמועדון. המבנה קרוי על שמו של ליאון סניור, טייס שנפל עם מטוסו במלחמת העולם השנייה ואחיו של בוריס סניור
אנדרטת הבנים – האנדרטה לזכר תושבי הכפר אשר נפלו במלחמות ישראל שוכנת ב"גן הזיכרון" בצפונו של היישוב. צורתה כשל חצי עיגול, היא בנויה אבן וחקוקים בה שמות הנופלים.
מערות שמריהו בצפונו של היישוב הוא אתר ארכאולוגי ובו ריכוז מרשים של כ-100 מערות קבורה עתיקות, שמחצית מהן סתומות. בשנת 1940 נחקר האתר על ידי פרופ' אלעזר ליפא סוקניק ונמצאו בו רצפות פסיפס, ארונות קבורה וסרקופג שלם. האתר מתוארך למאה ה-5, ושימש כבית הקברות השומרוני של אפולוניה הסמוכה בתקופה הביזנטית. השימוש במקום פסק לאחר המרד השומרוני. בהתאם לעונה פורחים באתר פרחי סתוונית היורה, אירוס ארץ-ישראלי, תורמוס ההרים, ציפורנית, פרג אגסני וחרצית עטורה.
בריכת כפר שמריהו – בריכה עונתית ממזרח למסילת הרכבת ובקרבת רחוב המעפילים. בריכה זו היא המשך צפוני של בריכת החורף "הבאסה" בהרצליה, ומקיימת מגוון צמחייה ובעלי חיים.
מועדון ספורט כפר שמריהו – ובו בריכה, מגרשי טניס, חדר כושר ומזנון. במועדון מקיימים שיעורי שחייה וטניס במסגרת בית הספר, בקיץ מקיימים שם קייטנות נופש.
הסקייט פארק של כפר שמריהו – ובו מסלולי אופניים ומסלולי גלישה אתגרית בסקייט בורד. הפארק נבנה בשנת 2017 ומומן בעזרת מפעל הפיס.
המרכז המסחרי – המרכז המסחרי בכפר שמריהו הוא מרכז מסחרי בשטח הכפר, במרכז יש חנויות בתי קפה מסעדות ועוד.
לקריאה נוספת
הכפר - סיפורו של כפר שמריהו, כתב וערך אריה חשביה, ייעוץ מדעי ד"ר מרדכי נאור, בהוצאת המועצה המקומית כפר שמריהו, באמצעות הוצאת מלוא בע"מ, תשס"ד - 2003
קישורים חיצוניים
מערות שמריהו, באתר הטיולים iNature
אלי אלון, סיפורו של מקום: בית העלמין בכפר שמריהו, באתר TheMarker
כפר שמריהו 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1937
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:גוש דן
קטגוריה:השרון: מועצות מקומיות ואזוריות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז תל אביב
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים | 2024-09-29T05:07:16 |
כפר תבור | 250px|ממוזער|שמאל|הכניסה לכפר תבור
כְּפַר תָּבוֹר היא מועצה מקומית בישראל במחוז הצפון בישראל השוכנת למרגלות הר תבור שבגליל התחתון המזרחי. נוסדה כמושבה, והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949.
היסטוריה
השנים הראשונות
ממוזער|אנשים מהמושבה. צלם: שמואל יוסף שוויג, 6 בדצמבר 1928
המושבה כפר תבור נוסדה ב-25 באוקטובר 1901, י"ב בחשוון תרס"ב, על ידי קבוצה של בני הדור השני מהעלייה הראשונה. הקבוצה מנתה 21 משפחות שמוצאן מהמושבות זכרון יעקב, מטולה, ראש פינה ושפיה. בראשית ההתיישבות, נקראה המושבה "מֶסְחָה" כשמו של תל מסחה והיישוב הקדום ששכן לידם, שבו התגוררו בעבר אריסים ערבים שהובאו מסוריה על ידי אפנדים לעבד עבורם את הקרקע. את שמה העברי אימצו המייסדים, על פי עצתו של מנחם אוסישקין. בעת ביקורו במושבה, בשנת 1903, במסגרת סיורו השני בארץ ישראל, התפלא אוסישקין על כך שלמושבה אין עדיין שם עברי. הוא הציע לתושבים לעשות שימוש בשם ההר הר תבור, שלמרגלותיו היא שוכנת. בקהילה התפתח ויכוח פנימי בסוגיית ציון המילה "כפר", שאוסישקין הציע לכלול בשם המקום. היו מי שהביעו חשש כי בכך תוטל מגבלה על התפתחותה העתידית של המושבה, אולם אוסישקין שכנעם לאחר שסיפר לתושבים כי ביקר בעיר הגדולה דיסלדורף שבגרמניה, אשר שמה מכיל אף הוא את המילה "כפר" בגרמנית "Dorf".
בשנותיה הקשות הראשונות נתמכה כפר תבור על ידי חברת יק"א. היישוב סבל ממחסור במים, כי המבנה הטופוגרפי והגאולוגי גרמו למי הגשם לזרום במהירות הלאה. כדי להתגבר על כך, שתלו התושבים נטיעות המתאימות לתנאים המקומיים בעיקר כרמי שקדים, זיתים וגפנים.
יוסף ויתקין, מנהל בית הספר היסודי במושבה משנת 1903, פרסם בשנת 1905, "קול קורא: אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון", שנשא עליו את הסיסמה "בשם עמנו וארצנו", נועד ליהודים בגולה, קרא להם לעלות לארץ ישראל ולבנות את הארץ למרות הקשיים הרבים: רעב, מחלות ומחסור. קול קורא זה היה בין הגורמים לעלייה השנייה.
בין הקשיים הרבים שעמם נאלצו המתיישבים להתמודד, הייתה גם בעיית הגניבות החקלאיות מצד השבט הבדואי ששכן בסמוך, ערב א-צביח. הצורך בשמירה ובהתגוננות מפני הגניבות היווה מנוף לקיומו של דיון ציבורי בנושא. שיאו היה בקיומה של ועידה של ראשי ארגון המגן החשאי בר-גיורא בפסח 1909, בכפר תבור. בוועידה השתתפו בין השאר אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, יצחק בן-צבי, ישראל גלעדי, יחזקאל ניסנוב, יחזקאל חנקין, מנדל פורטוגלי וצבי בקר. המשתתפים החליטו שהגיעה השעה לפעול בגלוי. לפיכך, בכפר תבור, הוחלט על פירוק הארגון החשאי ובו-בזמן על הקמתו של ארגון "השומר" כארגון השמירה היהודית הארצית. הוחלט ש"השומר" יהיה ארגון שיעסוק בהגנה וביטחון ויהיה בסיס לכוח צבאי עברי. "השומר" ביקש ליטול לידיו את השמירה בכל המושבות היהודיות, במקום ערבים מקומיים אותם נהגו עד אז להעסיק בתפקידי השמירה.
שנות הארבעים עד השישים
במהלך שנות הארבעים, החליטה יק"א לרשום על שם האיכרים את הקרקע המעובדת על ידם, תמורת תשלום. לכל משפחה גרעינית ניתן שטח חקלאי בגודל של כ-200 דונם ו"חכורה", חלקה בת שישה דונם שעליה נבנה בית האיכר וחצר המשק שכללה רפת ומתבן. חומה הקיפה את כל חצרות האיכרים. מעבר לחומה היה משק עזר, אשר נועד בעיקר לספק את הצרכים הבסיסיים של הבית בירקות ובפירות.
המושבה כפר תבור התרחבה בהדרגה, אך באופן איטי. עם קום המדינה מספר המשפחות בכפר הגיע לארבעים, והיישוב הוכר כמועצה מקומית ב־1949.
בשנות ה-50 של המאה ה-20, הגיעו גם לכפר תבור עולים חדשים, כחלק מגלי העלייה לארץ באותה עת. חברי המושבה החליטו לקלוט 17 משפחות מבני המעברה אשר הוקמה בין כפר תבור לכדורי. רוב הנקלטים ביישוב היו בני משפחות שעלו מכורדיסטן ומיעוטם באו ממרוקו, סין ושוודיה. איכרי כפר תבור הקצו עבור העולים שטח אדמה מנחלותיהם וסייעו בעדם להקים "הרחבה חקלאית", כך שלכל 17 המשפחות ניתן מקור פרנסה בסיסי. שטח האדמה שעיבדו במשותף לא הספיק לכלכלתם המלאה וכך, רבים מן העולים יצאו לחפש פרנסה נוספת ביישובים סמוכים. במהלך השנים, המועצה המקומית, בראשותו של דוד גולדמן (כיהן בין 1954 לבין 1967, אחרי כהונתו של משה יעקב כהן), סייעה לבני משפחות העולים לקבל בצדו המערבי של כביש עפולה-טבריה שטח אדמה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. המנהל יעד לעולים בתים דו־משפחתיים. דוד גולדמן מינה את מרדכי סויסה לטפל בבתי העולים מול משרד השיכון, כך שלכל משפחה תהיה יחידת דיור נפרדת, ובסיוע משרד השיכון הוקמו במקום בתים נוחים יותר למרבית המשפחות הגדולות של העולים. לכל משפחה הוקצו 2.5 דונם, כך שלצד הבתים הוקמו משקי-עזר. לימים שטח זה הופשר לבניית בתים לצאצאי העולים שבגרו, ובחרו להישאר תושבי המושבה.
שנים ארוכות, למרות ההתקדמות הטכנולוגית בעולם החקלאות, נשארה כפר תבור מושבה קטנה ולא מפותחת במיוחד. הכפר חובר לרשת הארצית לאספקת מים שוטפת רק בשנת 1966, עת הוקמה בגליל התחתון תשתית מתאימה. עד אז החקלאים נאלצו להסתפק בעיקר בחקלאות בעל. הכפר זכה להתחבר לרשת החשמל התקינה רק בשנות השישים. תדירות התחבורה הציבורית הייתה מועטה ובלתי-נוחה בעליל. התעסוקה ביישוב ובסביבתו הייתה מצומצמת מאוד.
החל משנות ה-70 של המאה ה-20
ממוזער
מצבה העגום של המושבה גרם, במהלך השנים, לנטישת של בני הדור הצעיר. בפועל, בראשית שנות השבעים של המאה ה-20, חיו במושבה כ-150 איש (אם כי על פי הנתונים הרשמיים היו רשומים כאזרחי המושבה מספר תושבים כפול מזה). התחושה בקרב הבנים והבנות הייתה כי "כפר תבור היא ישוב הולך ונעלם", כפי שהגדירה זאת אחת מבנות המקום בעבודה סמינריונית שהגישה במסגרת לימודיה האקדמיים בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בשנת 1970.
בשנים 1967 עד 1971, כיהן כראש מועצת כפר תבור מרדכי סויסה, שדאג לחיבור חשמל לשכונה החדשה של העולים החדשים.
כעשור לאחר חיבור המושבה למים, באמצע שנות השבעים, החלה בהדרגה חזרה של הבנים והבנות הצעירים למושבה. עם ראשית ההתעוררות הספונטנית של הזוגות הצעירים, חל מהפך גם בהנהגת המושבה. לראשות המועצה נבחר אחד מבני הדור הצעיר מיכה גולדמן.
על בסיס תוכניות פיתוח, שהחל לגבש קודמו בתפקיד מקס אופיר, החל גולדמן בפעולה נמרצת להשבחת התשתית הפיזית במושבה ולהגדלת האוכלוסייה, על ידי תכנון שכונות חדשות, בצמוד לגרעין הכפר שהתכנה מעכשיו "שכונת המייסדים". גולדמן רתם למפעל את מוסדות המדינה ובראשם את משרד השיכון, והסתייע רבות בבן הכפר שנעשה לאחד ממנהיגי המדינה, יגאל אלון. אוכלוסיית כפר תבור צמחה מאוד. בשלב הראשון, התשתית ב"שכונת העולים" הושוותה באיכותה לזו של שכונת המייסדים. בהתאם גם ניתן שם לשכונה: "שכונת הגפנים". בהדרגה, במהלך שלושים השנים הבאות, הוקמו במושבה מספר שכונות חדשות (חלקן הוקמו לאחר כהונתו): השקדים, הזיתים, הרימונים, התאנים, החרובים והשזיפים.
גולדמן וחבריו למועצה החליטו לעסוק גם בפיתוח הכלכלי של היישוב. הדבר נעשה בכמה דרכים במקביל: המועצה המקומית הקימה אזור תעשייה ועסקים מקומי, וחברה לרשויות המקומיות בסביבה לפיתוח אזור תעשייה אזורי משותף, "אלון תבור", השוכן בין כפר תבור לעפולה. מיכה גולדמן נענה ליוזמת משרד החינוך והקים בכפר בית ספר על-אזורי מחוזי לילדים מחוננים. מוסד חינוכי זה הוסיף יוקרה ציבורית למושבה והוסיף מקומות תעסוקה. המועצה המקומית עודדה גם יזמים פרטיים להקים ולפתח עסקים מסוגים שונים בכפר ובכללם מרכז מסחרי (עם סופרמרקט), סוכנות דואר וסניף של בנק הפועלים. בין השאר הושם דגש על עסקים בעלי אופי תיירותי ומשרדי שירות ותכנון עסקי שונים.
תשומת לב ניתנה גם לפיתוח התשתית הציבורית במושבה: הוקם מתנ"ס, על שמו של יגאל אלון, שכולל אולם כנסים ובית קולנוע, חדרי פעילות ועוד. הוקמו בריכת שחייה ציבורית, אולם ספורט גדול ותקני על שם השר אברהם עופר, מגרש כדורגל ולידו מגרשי טניס תקניים, בית נוער עבור תנועת "בני המושבים", ספרייה ציבורית, ובתים לקופת חולים כללית ולקופת חולים מאוחדת.
המועצה המקומית השקיעה רבות גם בפיתוח האסתטי של הכפר. ברבות השנים פיתוח הגינון והניקיון ברחובות הכפר פרסם מחדש את היישוב בכל רחבי הארץ. נוכח הפיתוח האינטנסיבי היישוב הפך בהדרגה לאבן שואבת לתושבים רבים אשר מצאו את פרנסתם בסביבה במגוון רב של מקצועות ועיסוקים. רובם המוחלט של הבוגרים בכפר תבור מוצאים את פרנסתם כשכירים או כבעלי מקצועות חופשיים. עם זאת, עדיין לא פסה החקלאות מן המושבה. חלק מבני משפחות המייסדים (בני הדור השלישי והרביעי) מוציאים עד היום את פרנסתם מן האדמה, אם כי הצלחתם בתחום זה תלויה יותר ויותר גם בהתפתחויות בשוק העולמי ולא רק בשוק המקומי.
שמאל|ממוזער|250px|מגדל המים המשוחזר
עם מינויו של גולדמן כסגן שר בממשלת ישראל, בשנת 1992, הוא פרש מניהול המועצה ואת מקומו תפס יוסף דולה. קודם למינויו לראש המועצה, היה דולה חבר במועצת הכפר ומנהל סניף הצפון של חברת הבנייה "אשטרום". במהלך כהונתנו של דולה (1992 - 2018) גדלה אוכלוסיית המושבה מאלף תושבים למעל 4,000 איש באמצעות עשר תוכניות בנייה רחבות היקף, שקודמו ואושרו במוסדות התכנון, כדוגמת שכונת "כרמי בנימין", "שקמים", "ערמונים", "הזיתים מזרח" ושכונת "שזיפים דרום". גידול מסיבי זה הצריך בינוי רחב היקף של מבני ציבור, ביניהם בניית בית ספר יסודי חדש (שכן עד אז למדו ילדי המושבה בבית הספר החקלאי כדורי הסמוך), בניית 14 כיתות חדשות למעונות יום, גני טרום-חובה ובנוסף, בניית שורת מבני ציבור חדשים ושיפוץ והגדלת מבני הציבור הקיימים. גידול מסיבי זה נבע מהצורך לבצר את מעמד המושבה כישוב מרכזי בגליל, ולמנוע את החלטת הממשלה לאחד את כפר תבור, שהייתה עד אז מושבה קטנה, עם המועצה האזורית "הגליל התחתון". כפר תבור, שסבלה ממצוקה תקציבית גדולה הייתה חייבת לאזן את תקציבה ולגדול באופן מסיבי על מנת לאפשר התנהלות עצמאית. הדבר עלה יפה בתקופת כהונתו של דולה והאיחוד שכבר הוחלט עליו בוטל. במהלך תקופה זו שמרה המושבה על הפיתוח האסתטי של הכפר. מזה 16 שנה ברציפות זוכה המועצה בפרס משרד הפנים על ניהול תקין.
בשנת 2004, בוצע שחזור של מגדל המים ההיסטורי של המושבה. השחזור כלל גם את הכתובת שנרשמה על מגדל המים המקומי, לאחר העלייה לביריה, במרץ 1946, בתגובה לניסיונות הבריטים להוריד את ההתיישבות העברית בביריה. הכתובת קובעת, בעברית ובאנגלית: "ביריה שלנו" - "Birya Belongs to Us".
בעשור השני של המאה ה-21, עוברת המושבה תנופת פיתוח גדולה. במרכזה, נבנה מרכז מסחרי חדש בגודל של כ-8,000 מטר רבוע וכן קאנטרי קלאב לשירות תושבי המקום בשכונה החדשה "כרמי בנימין" הנבנית בצפון היישוב, שיפוץ בניין קופ"ח כללית, הקמת בניין מועצה חדש, הקמת ארבעה גני ילדים חדשים, הרחבת בית הספר היסודי ביישוב, הקמת מגרשי ספורט חדשים מקורים ומבני ציבור נוספים. על פי התוכניות המאושרות עתידה אוכלוסיית היישוב להגיע ללמעלה מ-6,000 נפש.
באחד באפריל 2016, נחנכה כיכר הברון בשכונת "כרמי בנימין" בשדרות רוטשילד, הרחוב המרכזי של השכונה, בכיכר נבנה מעמד יצוק בטון ועליו פסל בעיצוב וביצוע של הפסל אסף ליפשיץ, שמציין את ביקור הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד ורעייתו עדה, בשנת 1914, בכפר תבור. הפסל מעוצב מכרכרה הרתומה לשני סוסים, בה יושבים הברון ורעייתו.
באוקטובר 2018, נבחר עודד הלפרין לראש המועצה המקומית כפר תבור.
במושבה קיים אזור תעשייה מקומי, אשר בהדרגה הופך לאזור עסקים, מיון ואחסון וכן מרכז מסחרי ובו חנויות, מסעדות ובנק. כמו כן, פועל בשטח המושבה מרכז "יקב התבור" ובו יקב גדול עם מרכז מבקרים, מסעדה ו"מוזיאון המרציפן", המציג את תהליך יצירתו של המרציפן, מפרי עץ השקד עד המוצר המוגמר. סמוך לבניין המועצה ולספריית היישוב, שוכן בית הקפה "קפדרציה" מזה שש שנים.
ממוזער|250px|תצלום אוויר
ממוזער|250px|בניין המועצה המקומית
מוזיאון המושבה כפר תבור, מוזיאון שני בשטח הכפר, מגולל את תולדות הקמתה והתפתחותה של המושבה.
אוכלוסייה
חינוך
בשנים הראשונות לקיומו של הכפר, למדו ילדי המושבה בבית ספר יסודי, אשר פעל בבניין בו ממוקמת בימינו הספרייה המקומית. עם הגידול במספר הילדים, נדרש להקים מבנה חדש לבית הספר. מבנה זה הוקם ב-1911 בחלקה הצפוני של המושבה (בימינו משמש המבנה כ"בית המוזיקה"). חלק מהתלמידים, וביניהם יגאל אלון, המשיכו בלימודיהם העל-יסודיים באזור בבית הספר החקלאי כדורי. עם זאת, עברו רובם ללמוד במוסדות לימוד אחרים ברחבי הארץ.
בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, למדו תלמידי כפר תבור בבית ספר יסודי אזורי שהוקם לצדו של בית הספר העל-יסודי במתחם "כדורי". עם התחדשות פני הכפר, החל משנות השבעים, שונו פניה של מערכת החינוך במקום. בית הספר כדורי הפך לבית ספר על-יסודי שש-שנתי רב-נתיבי לכל ילדי האזור, ובכללם רובם של בני כפר תבור. בית הספר היסודי חזר לשכון בכפר תבור, במבנה חדש, לאחר שמספר התלמידים בכפר החל משנות התשעים של המאה ה-20 הגיע למספר המצדיק את הקמתו מחדש של בית הספר בכפר.
תרבות, פנאי וספורט
בכפר פועל מתנ"ס קהילתי "בית יגאל אלון".
תנועת הנוער המחנכת את ילדי ונוער כפר תבור היא 'התנועה החדשה' בשומר החדש.
בכפר קיימים מתקני ספורט רבים וביניהם: בריכה מקורה לתושבים ואורחיהם, אצטדיון כדורגל ואתלטיקה, 4 מגרשי טניס, מגרש ואולם כדורסל, 5 מגרשי קטרגל, מגרשים משולבים ועוד.
בכפר פועל בית המרציפן והשוקולד, המציג תערוכות מרציפן ומציע סדנאות ופעילויות למבקריו.
בכפר ישנו סיור של 'יש לאן' דרך משחק ניווט חוויתי על ההיסטוריה המקומית.
ממוזער|250px|מוזיאון יק"א חצרות האיכרים המושבה כפר תבור
ממוזער|250 פיקסלים|בית הכנסת המרכזי בכפר תבור
יהדות
בכפר תבור הוקמה מועצה דתית מקומית בראשותה עמד הרב בן ציון לוין תלמידו של הרב קוק. הרב לוין כיהן כראש המועצה הדתית משנות ה-40 עד 1977.
בשנים 1977 עד 1997 כיהן כראש המועצה הדתית בכפר תבור מרדכי סויסה.
בכפר תבור קיימים ופועלים שני בתי כנסת: אחד, הוא בית הכנסת המרכזי והוותיק, בו מתפללים על פי נוסח עדות אשכנז ובבית הכנסת השני, הממוקם בקצה שכונת הגפנים, מתפללים על פי נוסח עדות ספרד.
בבית העלמין של המושבה ישנם קברים של אלמונים, מקרב תושבי מרכז הארץ, בעיקר בני יפו, פליטי גירוש תל אביב, אשר הוגלו על ידי הטורקים במהלך מלחמת העולם הראשונה, בד בבד עם נסיגתם צפונה מפני האנגלים הכובשים בהדרגה את הארץ.
לקריאה נוספת
הדר פרי, ה'מסחאית': העברית במושבה כפר תבור, עת-מול 253 (נובמבר 201), עמ' 25–27.
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
מועצה מקומית כפר תבור, באתר הרשות לפיתוח הגליל
מהרחוב השומם במסחה ועד קבוצת הכדורגל דינמו מסחה
כפר תבור, ב"אתר-הבית"
הסרטון הויראלי "מטאטא חדש לכפר תבור", ברשת יוטיוב
ישראל מושקוביץ, התבורי'ז חוגגים 120, ידיעות אחרונות, גיליון 25231, 26 באוקטובר 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:עמק יזרעאל
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה הראשונה
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1901 | 2024-02-29T17:33:02 |
להבים | שמאל|250px|ממוזער|אזור ציבורי בלהבים
ממוזער|250x250 פיקסלים|בית כנסת להבים
לְהָבִים היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל. היא שוכנת סמוך לכביש 31, צפונית לבאר שבע, דרומית-מזרחית לעיר רהט ומערבית לקיבוץ להב. נכון לשנת 2010, יש ביישוב כ-1,400 יחידות דיור צמודות קרקע.
להבים נחשב לאחד היישובים האמידים והיקרים ביותר בישראל.
היסטוריה
בשנת 1982 המועצה האזורית בני שמעון ומינהל מקרקעי ישראל יזמו את הקמתו של היישוב במקום שתוכנן לשמש כאתר פסולת. ביישוב תוכננו כ-600 יחידות צמודות קרקע. לתושבי היישוב הובטחה איכות חיים גבוהה, לכן הצטרפו לפרויקט משפחות רבות מהאזור.
היישוב הוקם כיישוב קהילתי שבתחילה נקרא "גבעת להב", על-שם גבעות להב הסמוכות ליישוב. ועדת השמות הממשלתית קבעה כי היישוב יקרא "שלהבית", אך תושבי היישוב התנגדו לשם. לבסוף הוצעה פשרה והוחלט לקרוא ליישוב "להבים". משפחות המייסדים מאוגדות בעמותת "גבעות להב".
"להבים" הוא שמה של דמות תנ"כית המוזכרת בספר בראשית:
בניית היישוב ותשתיותיו מומנה על ידי המתיישבים, ומוסדותיו הציבוריים מומנו ברובם על ידי המדינה. עבודות הפיתוח החלו בשנת 1983 ותחילת בניית יחידות הדיור החלה בשנת 1984. ראשון המתיישבים נכנס לגור בשנת 1985.
בשנת 1988 הוכרזה להבים כמועצה מקומית. המתחם הראשוני של היישוב, שבשנות האלפיים כונה "השכונה הישנה", הכיל כ-22 רחובות, שנבנו סביב למרכז מעוגל. המרכז הכיל מרפאה, סניף דואר, מרכול, מאפייה וחנות לציוד חקלאי. קרוב למרכז הוקם בית הספר היסודי "להבים" בו לומדים ילדי היישוב בכיתות א'–ו'. בבית הספר הוקם אמפיתיאטרון המשמש את בית הספר בשעות הלימודים (טקסים, כינוס תלמידים), ואת היישוב כולו בשעות שלאחר הלימודים (טקסים, ערבי שירה בציבור, מיצגים של חוגים ביישוב ועוד). במתחם בית הספר שוכנת גם ספריית היישוב. בשנת 1989 חנכה תנועת הצופים את שבט "נופר" ביישוב. תלמידי להבים בגיל חט"ב ותיכון לומדים בכפר הנוער אשל הנשיא.
מתחם צמוד ליישוב יצא למכרזים למען הרחבת היישוב, וזכה לכינוי "להבים ב'", הוקמו בו מאות יחידות ולכל יחידה הוקצו כחצי דונם. הצלחת ההרחבה הביאה לתוספת תושבים מכובדת ליישוב, ושירותים שונים זכו לשדרוג והרחבה – הבריכה היישובית שודרגה לקאנטרי קלאב, נוספו כיתות לימודים ומבנים בשטח בית הספר, אורגן שירות הסעה עבור תלמידים הגרים בלהבים ב' ואינם יכולים להגיע רגלית לבית הספר ועוד.
לא עבר זמן רב, והיישוב הוציא מכרז נוסף על מנת להרחיב את היישוב – המתחם החדש זכה לכינוי "להבים ג'". לקראת הרחבה זו בוצעו כמה שינויים מהותיים – מרכז מסחרי חדש נבנה בסמוך לכניסה ליישוב, תוכנן ובוצע מחלפון שיאפשר כניסה ויציאה בצורה מסודרת יותר, משרדי המועצה עברו למתחם של המרכז המסחרי הוותיק ועוד.
מסילת רכבת עוברת ממערב ליישוב וב-2007 נחנכה בלהבים תחנת הרכבת להבים-רהט. בסמוך לתחנה נבנתה שכונה חדשה הנקראת "שכונת המניפה".
כביש חוצה ישראל עובר סמוך ליישוב.
באפריל 2010 הוכרז על חנוכתו של פארק התעשייה "עידן הנגב" סמוך ללהבים, על-פני שטח בגודל 1,700 דונם. הפארק ינוהל במשותף על ידי מועצת להבים, המועצה האזורית בני שמעון ועיריית רהט ועל-פי התכנון, יפעלו בו, בשלב הראשון, 18 חברות.
במרץ 2015 הוחל בהכנות להוספת שכונה דרומית ליישוב, שכונת "שרונית", על-שם אריאל שרון.
צמוד ללהבים ממזרח נמצא אתר פריחה גדול ומוסדר של חלמונית גדולה הפורחת בחודש נובמבר.
אוכלוסייה
ב-15 בדצמבר 2020 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי להבים מדורגת בדירוג 10 ברמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה לשנת 2017. יצוין כי זו רמת הדירוג הגבוה ביותר ונמצאות בה 4 רשויות מקומיות בלבד.
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
כלכלה
בלהבים ישנו מרוץ קבוע שמתנהל מדי שנה מאז 1987 בשם מרוץ להבים. בנוסף לכך, להבים היא אחד מיישובי הלוויין של באר שבע, שהוקמה בין השאר במטרה למשוך אוכלוסייה מבוססת כלכלית לנגב.
בצומת המועצה המקומית, צומת להבים, שממוקם באזור התעשייה עידן הנגב, מתוכנן לקום בית החולים בצומת להבים.
ביישוב יש מרכז קניות מרכזי בשם מבנה להבים ומאפיה בשם "המאפיה להבים".
נכון לנתוני אשכול המדד החברתי-כלכלי של הלמ"ס ב-2019, להבים הוא היישוב הכי עשיר במחוז הדרום.
ראשי המועצה
משה וינברג - ראש מועצה ממונה 1988 - 1993.
יעקב עכו - ראש המועצה הנבחר הראשון 1993 - 1998
אל"ם ויצמן אפרים - 1998 - 2000
אלי לוי 2000 - 2018
יוסי ניסן 2018 - 2024
אלעד ארזי 2024- כיום
ראו גם
יישובי הלוויין של באר שבע
מרוץ להבים
קישורים חיצוניים
להבים - אתר האינטרנט של המועצה המקומית
סיפור מקומי - להבים - ארכיון קהילתי מבוסס ציר זמן, תצוגה של תמונות, מסמכים וזכרונות
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:הנגב: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הדרום
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1983 | 2024-02-29T19:11:25 |
לקייה | 250px|ממוזער|שמאל|הדגמת אריגה בפרויקט אריגת הנגב בלקייה
לַקִיָּה (בערבית: اللقية) היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996. כלל תושביה הם בדואים-מוסלמים.
היסטוריה
לקייה הוקמה למען הבדואים שחיו באזור צפון הנגב, כחלק ממערך של שבעה יישובים שכוללים בנוסף ללקייה את רהט, כסייפה, חורה, תל שבע, שגב שלום וערערה בנגב.
היישוב הוקם בשנת 1990 אף על פי שתוכנן לקום כבר ב-1974 לבדואים שהתגוררו אז באזור תל ערד.
בני השבטים החלו להתאגד במקום כבר בשנת 1985. בין השבטים המרכיבים את היישוב נמנים שבט אלסאנע (שהוא השבט הגדול ביותר בלקייה), אלאסד, אלבדור, אבו סעד, אבו עאיש ושבט אבו מחארב. כיום ישנם ביישוב כ-14,400 תושבים ועוד כ-4,500 תושבים בפזורה בקרבת היישוב. בתחילה השתייך היישוב למועצה אזורית בני שמעון. משנת 1991 השתייך (יחד עם חורה) למועצה אזורית שוקת, ובשנת 1996 הוכרז כמועצה מקומית. בשנת 1999 נערכו הבחירות הראשונות למועצה המקומית בהן זכה השייח אבראהים אבו מחארב, החל מאפריל 2024 ראש המועצה הוא שריף אלאסד.
בשנת 2019 העלה דו"ח מבקר המדינה כי הרשות המקומית בלקייה לא דואגת לתחזוקה מינימלית של התשתיות ואינה פועלת למניעת ונדליזם. בנוסף הרשות המקומית אינה פועלת כראוי לגביית תשלומי ארנונה ומים. מלבד זאת, הרשות המקומית משלמת 'פרוטקשן' גבוה מכספי הציבור. בשנת 2022 עלו חשדות נגד אחמד אלאסד, ראש המועצה דאז, בעבירות פוליגמיה ואלימות כלפי אשתו.
ראשי המועצה
2000-2004 - איברהים אבו-מחארב
2004-2008 - אחמד אלאסד
2008-2013 - ח'אלד אלסאנע
2012-2018 - סאלם אבו עאיש
2018-2024 - אחמד אלאסד קדנציה נוספת
2024 - שריף אלאסד ראש המועצה הנוכחי
אוכלוסייה
רמת האבטלה גבוהה במגזר הבדואי באופן כללי, אם כי לקייה בולטת באחוז אבטלה גבוה אף ביחס לממוצע במגזר, כ-19% אחוז. אפשרויות התעסוקה כוללות מפעלים ועסקים שונים באזורי תעשייה אשר נמצאים בחורה, רהט ובבאר שבע.
בלקייה קיימת קבוצת כדורגל "הפועל בני לקייה" אשר משחקת בליגה א' נוער. בעבר התקיימה קבוצת בוגרים אשר שיחקה בליגות הנמוכות.
נציגים בולטים בקהילה
אסמעיל אבו סעד – פרופסור במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופעיל חברתי ישראלי.
אמל אלסאנע-אלחג'וג' – מנהלת אג'יק - מכון הנגב, המרכז הערבי-יהודי לשוויון, העצמה ושיתוף, היא פעילה למען הזכויות האישה במגזר הבדואי מגיל 17.
פרופ' ג'יהאד אל-סאנע – נחשב בין החלוצים בהייטק במגזר הערבי בכלל והבדואי בפרט, מרצה באוני' בן-גוריון בנגב וממקימי בית הספר למצוינות "עהד".
ג'מעה אזברגה – חבר הכנסת העשרים מטעם מפלגת בל"ד והרשימה המשותפת.
דר' סלימאן אבו בדר – מרצה במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופעיל חברתי ישראלי, עבד בעבר בצוות הכלכלי של מדינות צפון אפריקה במשרדי הבנק העולמי.
פרופ' סלמאן אלבדור – לשעבר פרופסור במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופעיל חברתי ישראלי, כיום משמש כראש המחלקה לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת הווארד בוורגינינה.
ראו גם
ארמון החוריה
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית
רקמת המדבר
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:הנגב: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הדרום
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1990
* | 2024-10-09T08:13:17 |
מע'אר | מֻעָ'אר (בערבית: المغار - אַלְמֻעָ'אר, באלפבית פונטי בינלאומי: , נכתב לעיתים "מֻראר" או "מעָאר") היא עיר ערבית-דרוזית במחוז הצפון בישראל, השוכנת בגליל התחתון מזרחית לכרמיאל. היא הוכרזה כעיר בשנת 2021, והיא העיר היחידה בישראל שרוב אוכלוסייתה דרוזית של כ-57%, אם כי יש בה מיעוטים משמעותיים של כ-22% ערבים-מוסלמים בנוסף לכ-21% ערבים-נוצרים. במזרחה של העיר נמצאת שכונת אל-מנסורה, שהייתה בעבר כפר נפרד.
היסטוריה
מע'אר הוא יישוב עתיק. הרומאים קראו לו "זאר". ייתכן כי זהו הכפר שנקרא בתקופה הרומאית ובתקופה הביזנטית "מעריה" - מקום מגוריה של משפחת הכוהנים בילגה. יש האומרים כי השם "מע'אר" מקורו במילה "מערה", בשל המערות הרבות שביישוב. בשכונת מנסורה נמצאו עתיקות.
בשנת 1852 היוו הדרוזים שני-שלישים מהתושבים והשליש הנותר היו ערבים נוצרים ומוסלמים. התושבים במע'אר התפרנסו לכל אורך ההיסטוריה ממטעי הזיתים ומענפי חקלאות אחרים. לאורך ההיסטוריה נודע השמן של מע'אר כשמן משובח ביותר. מערות ישנות וחפירות בסלעים שימשו לייצור יין ושמן.
לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שערכו רשויות המנדט נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-2,140 נפשות ושטחו השתרע על פני 55,583 דונמים (מתוכם 9,992 דונמים של שטחים ציבוריים). האומדן כלל גם את האוכלוסייה והשטח של הכפר הסמוך אל-מנסורה.
בשנת 1956 הוכרזה מע'אר כמועצה מקומית וראשי המועצה המקומית בעיירה מאז ועד היום היו מבני הקבוצה האתנית-דתית הדרוזית, המהווים גם כיום את מרבית תושבי העיר. בעת הקמת המועצה הועמד בראשה הדרוזי נימר עראיידה. בבחירות שהתקיימו לאחר מכן זכה עראיידה, והוא כיהן עד סוף 1965. הבחירות לראש המועצה המקומית מונעות בעיקר על פי השתייכות חמולתית. הפיצול בעיר בלט בבחירות בנובמבר 1965, התמודדו 19 רשימות ואף אחת מהן לא עברה את אחוז החסימה.
חיי היום־יום בין בני המיעוטים המהווים שלושה קבוצות אתנו-דתיות שונות ביישוב מתנהלים פעמים ריבות על מי מנוחות, אך לפעמים ניצתות מריבות ומהומות בין בני הנוער על רקע אתנו-דתי וכן סכסוכים בין חמולות. ברוב המקרים מתערבים המכובדים ביישוב למניעת מקרים אלה. במרץ 2005 התלקחו ביישוב מהומות קשות שבהן השחיתו צעירים דרוזים רכוש של ערבים נוצרים.
במלחמת לבנון השנייה ספג היישוב מספר פגיעות של רקטות חזבאללה. בהתקפות אלה נהרגו שתי נשים.
ב-26 באוקטובר 2021 הכריזה שרת הפנים איילת שקד כי, בהתאם להמלצת הוועדה הגאוגרפית גליל מערבי, על שינוי מעמדה המוניציפלי של מע'אר לעיר. מאז, מע'אר היא העיר היחידה בישראל שבה רוב דרוזי (מעל כ-57% אחוז). עם זאת, מע'אר איננה העיר הדרוזית הראשונה בישראל, שכן עיר הכרמל לשעבר, עיר שהוכרזה עם איחוד ב-2003 אך פוזר ב-2008, קדמה למע'אר ב"הישג" זה.
אוכלוסייה
בשנת 1965 מנתה אוכלוסיית המקום כ-4.5 אלף תושבים, כשני שלישים דרוזים וכשליש ערבים נוצרים או מוסלמים. אולם אחוז הדרוזים בקרב תושבי העיר מע'אר, לעומת הנוצרים והמוסלמים, נמצא בירידה מתמדת. רבים מבני מע'אר הדרוזים משרתים בשירות חובה בצה"ל, ומתגוררים בה אף קצינים ובכירים בצה"ל ובכוחות המשטרה בעבר ובהווה, בפרט בשכונותיה הדרוזיות של העיר.
נכון ל-2023, במע'אר מתגוררות כיום שלוש קבוצות אתניות-דתיות דוברות-ערבית: דרוזים (מעל למחצית מהאוכלוסייה), ערבים-מוסלמים (כחמישית מהאוכלוסייה), וערבים-נוצרים (כחמישית מהאוכלוסייה).
מוסדות וחינוך
יש במע'אר 7 בתי ספר יסודיים, שתי חטיבות ביניים ושני בתי ספר תיכוניים. בבתי הספר לומדים יחד בני כל הדתות, בנים ובנות יחד, קיים מפת"ן אחד ובית ספר לחינוך מיוחד, מתנ"ס עם שלוחה בבית הספר היסודי א ובנוסף לאשכול פיס.
בשטח העיר מע'אר קיימים שני מגרשי כדורגל, אחד בשכונה הצפונית ואחד בשכונה המערבית, וכן אולם ספורט שנמצא בשכונת אלמנסורה.
בעיר קיימים גם 3 מסגדים לתושביה המוסלמים, 2 בתי תפילה (ח'ילווה) לדרוזים, וכנסייה אחת לנוצרים,
שכונות
שכונת אלמנסורה - שכונה דרוזית ותיקה במזרח היישוב הכוללת שכונה חדשה של חיילים משוחררים
שכונה דרוזית במערב
שכונה מוסלמית בצפון
שכונה נוצרית בדרום
שכונת ראס אלכאביה
שכונת אלחריק - באזור המערבי
שכונת אלגמשה
שכונת אלבִּסבאס
שכונת אלבַּס
אקלים
מע'אר שוכן מגובה פני הים עד לגובה 400 מטר מעל פני הים. ממוצע הטמפרטורות בקיץ נע בין 33–35 בשעות היום 25–27 בשעות הלילה. ובחורף נע בין 16–19 בשעות היום 12–14 בשעות הלילה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: ערים לא-יהודיות
קטגוריה:יישובים לא-יהודיים בישראל
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:יישובים דרוזיים בישראל
קטגוריה:ערים במחוז הצפון
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות לשעבר | 2024-09-11T14:30:03 |
מגדל (יישוב) | 250px|שמאל|ממוזער|חלוצים אוכלים ארוחת צהריים בשדות חוות מגדל, צולם ב-1912 על ידי הצלם יעקב בן דב
מִגְדָּל היא מושבה במחוז הצפון, השוכנת לשפתה הצפון-מערבית של הכנרת, כשמונה קילומטרים צפונית לטבריה.
היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1949. שטח השיפוט של היישוב הוא 12,000 דונם. ב-2003 הומלץ על איחוד המועצה האזורית עמק הירדן עם המועצות המקומיות מנחמיה, מגדל וכנרת, אך רק מגדל נשארה לבסוף מועצה מקומית עצמאית. בתמוז ה'תשפ"ד הודיע משרד הפנים כי הוא בוחן את איחודה של מגדל עם המועצה האזורית עמק הירדן או עם עיריית טבריה או עם המועצה האזורית הגליל התחתון.
היסטוריה
בימי הבית השני, התקיים בקרבת היישוב קרוב לחוף הכנרת יישוב יהודי המזוהה עם "מגדלא" והידוע גם בשם "טריכיי". היישוב מזוהה כמקום הולדתה של מרים המגדלית.
בתחילת המאה ה-20 התיישבה במקום קבוצה של גרמנים קתולים בסמוך לכפר הערבי אל-מג'דל, ששימר את השם "מגדלא". המתיישבים חלו במלריה וניסיון ההתיישבות נכשל.
בספרו "אלטנוילנד" (1902), חזה בנימין זאב הרצל את קיומה של "מגדל, עיירה חדשה לגמרי ומטופחת עם גינות ובתים נאים".
במרץ 1909 בתקופת העלייה השנייה, רכש האגרונום יוסף טריידל בשם המשרד הארצישראלי 6,000 דונם מן הגרמנים בעלי הקרקע. את הכספים לרכישה תרמו פרופ' אוטו ורבורג ויהודים בעלי ממון מרוסיה.
בשנת 1910 הקימו פועלים חווה חקלאית במקום, בשם "אחוזת מוסקבה". את החווה ניהל הפקיד משה גליקין והפועלים עבדו את האדמות ובנו את הבתים עבור בעלי הקרקעות. באותה השנה ביקש משה גליקין מהסתדרות החורש (מוסד אשר נבחר על ידי הפועלים החקלאיים שהיה כמו המרכז החקלאי בראשיתו) פועלים לעבודה. הסתדרות החורש ייפתה את כוחו של נתן חרובי חלוץ העלייה השנייה לנהל איתו משא ומתן בנידון ובסיומו עבר עם 10 פועלים ושתי פועלות לחווה. הם היו הפועלים העבריים הראשונים על אדמה זו. בסוף השנה מנו למעלה מ-60 פועלים.
משנת 1911 עבדו בחוות "מגדל" פועלים רבים. העבודה חולקה לארבע רשויות: גדולי פלחה, משתלה ונטיעות, רפת וחצרנות וגדולי שלחין. בתקופה זו חיו ופעלו באזור גם א. ד. גורדון בקיבוץ דגניה א' ויוסף טרומפלדור עם הקומונה שבראשה עמד.
רכוז שטחי השלחין נפל בחלקו של נתן חרובי. שטחים אלו כללו: ירקות מסוגים שונים, אספסת וכותנה. בכותנה טיפל בעיקר יעקב זמדויס. נתן חרובי נשלח מטעם החווה לחודשים מספר לדמשק על מנת להשתלם בעבודות השקיה וגידולי שלחין. בתקופת היותו שם בירר אפשרויות משלוח ביכורי שתילי ירקות וסוגי ירקות מסוימים ממגדל לדמשק והסביבה.
וכך כתב חרובי ביומנו:
לאחר מלחמת העולם הראשונה השקיעו יהודים מארצות הברית כספים במקום, ופיתחו את החווה החקלאית לכלל יישוב. ריכרד קאופמן שרטט את התוכנית ליישוב זה. מקיץ תר"ף 1920 התגורר במגדל מחנה גדול של גדוד העבודה עד לפירוקו בסתיו תרפ"ב 1921. חברי הגדוד תושבי המחנה עבדו בחציבה, סלילת כבישים, דיג וגידול ירקות באתר. אחד ממורי המחנה ודמות נערצת על ידי יושביו היה הסופר יוסף חיים ברנר.
באתר נמצא קבר השייח' מוחמד ראסלן, המכונה "המתרחץ", הקדוש למוסלמים.
כיום
ביישוב נמצא מוזיאון ובית ראשונים שהוא מוזיאון לתולדות היישוב שהוכר כאתר מורשת ובריכת עין נון.
גלריית תמונות
ראו גם
הסירה מגינוסר
מוזיאון ובית ראשונים
לקריאה נוספת
זאב ענר, "חוות מגדל" בתוך סיפורי מושבות : סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, הוצאת משרד הביטחון, 1995, עמ' 118–120
אהרן אבן-חן, "חווג'ה גליקין ממגדל", בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972
קישורים חיצוניים
אתר המושבה מגדל ושירותיה של המועצה
מגדל באתר הרשות לפיתוח הגליל
מוזיאון ובית הראשונים מגדל
אתר התיירות של מגדל המושבה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים על חופי הכנרת
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1910
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה השנייה | 2024-08-15T10:11:31 |
מג'דל שמס | מַגְ'דַל שַׁמְס (בערבית: مجدل شمس) היא מועצה מקומית דרוזית במחוז הצפון בישראל, השוכנת צפונית לרמת הגולן, במורדות הר החרמון. היישוב ממוקם מאות מטרים ספורים מערבית לגבול ישראל–סוריה, בצמידות לגדר הגבול, ופחות מק"מ דרומית לגבול ישראל–לבנון. הוא נחשב לפיכך ליישוב השני הצפוני ביותר בישראל, אחרי מטולה. גובהו הממוצע הוא 1,229 מטר מעל גובה פני הים, ולפיכך הוא נחשב ליישוב הגבוה בישראל. רבים מתושבי מג'דל שמס, כמו רבים מהדרוזים ברמת הגולן, מגדירים עצמם כאזרחים סורים, ובחרו במעמד תושבי קבע בישראל ולא אזרחים ישראלים. ב-1982 הוכרזה מג'דל שמס כמועצה מקומית, ובראשה עומד כיום דולאן אבו סאלח.
מקור השם
מקור שמו של מג'דל שמס בארמית והגייתו השתנתה בהשפעת הערבית. פירוש השם "מגדל שמש". היישוב נקרא כך מכיוון שבזריחה קרני השמש מגיעות אליו לפני כל שאר היישובים באזור, בשל גובהו הרב. יש הסוברים כי השם מג'דל שמס הוא גלגול שמה של "בית שמש" המקראית, הנזכרת בספר שופטים כאחת הערים בנחלת שבט נפתלי.
גאוגרפיה
מג'דל שמס שוכן צפונית לרמת הגולן, במורדות הר החרמון. גובהו הממוצע 1,229 מטר מעל גובה פני הים, ולפיכך הוא היישוב הגבוה בישראל. בשל גובהו של היישוב, מתרחשים בו מדי חורף בממוצע כמה אירועי שלג. הוא שוכן כמה מאות מטרים מערבית לגבול הסורי, בצמידות לגדר הגבול, והוא היישוב השני הכי צפוני בישראל, אחרי מטולה. דרומית לכפר שוכנת "שמורת גבעות מג'דל שמס", המורכבת מגבעות חוואר שעליהן צמחייה סלעית אופיינית.
היסטוריה
250px|ממוזער|שמאל|תמונה היסטורית של הכפר
בשטח הכפר נמצאות חורבותיו של יישוב יהודי קדום, והתגלו בו שרידים מהמאות השנייה והשלישית לספירה. בין השרידים נמנית גם מערת קבורה, המכונה בפי המקומיים "מקברת אל-יהוד" ("בית הקברות של היהודים"). החוקר זאב וילנאי מתאר את האתר בספרו "גולן וחרמון", ומציין כי נמצאו בו יסודות מבנים ומערות קבורה מהתקופה הרומית.
על פי אגדות מקומיות, בסוף המאה ה-16 ישב באזור שבו שוכן היישוב כיום, שודד דרכים בשם אל-עבד. אנשי הכפר המוסלמי הסמוך, ג'ובתה א-זית, שהיה ממוקם באזור שבו שוכן כיום המושב נווה אטי"ב, פנו למנהיג הדרוזים בהרי השוף, האמיר פח'ר א-דין אל-מעני, וביקשו ממנו לסייע להם לסלק את אל-עבד מדרכי המסחר. האמיר אכן שלח לוחמים ממשפחות בריק ופרחאת שחיסלו את השודד. בתמורה לסיוע קיבל האמיר מאנשי הכפר את האדמות שעליהן הוקם היישוב מג'דל שמס, ומשפחות בריק ופרחאת היו הראשונות שהתיישבו בו. היישוב נוסד בשנת 1595 במטרה לעבות את ההתיישבות הדרוזית במקום.
היישוב היה חלק מסוריה מאז הקמתה ב־1946 ועד למלחמת ששת הימים ב-1967. במלחמת ששת הימים נכבש היישוב ומאז הוא נמצא בשליטה ישראלית. כמה מתושביו עזבו לסוריה במהלך המלחמה והפכו לפליטים. מהכיבוש ב־1967 ועד לחקיקת חוק רמת הגולן ב-1981, היה הכפר נתון לממשל צבאי, ובראשית שנות ה־70 כיהן יהודה אלבשן בתפקיד מושל הכפר. במהלך מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 הופצץ היישוב פעמים רבות ו-10 מתושביו נהרגו.
מ־1981 ועד 2018 מונו ראשי המועצה וחברי המועצה במג'דל שמס ובשְלוש המועצות הדרוזיות האחרות ברמת הגולן על ידי שר הפנים ולא נבחרו בבחירות דמוקרטיות. בשנים 1993–2004 היה סלים שופי ראש המועצה המקומית הממונה. בבחירות לרשויות המקומיות ב-2018 נערכו לראשונה בחירות במועצות אלו. רוב התושבים במג'דל שמס החרימו את הבחירות, ואחוז ההצבעה עמד על 3.39% בלבד. בבחירות אלו נבחר דולאן אבו סאלח לתפקיד ראש המועצה.
ב-27 ביולי 2024 פגעה רקטה של ארגון הטרור חזבאללה במגרש כדורגל ביישוב וגרמה למותם של 12 ילדים ונערים בגילים 10–16, ולפציעתם של יותר מ־30.
זהות עדתית ופוליטית
250px|ממוזער|שמאל|פסל סולטאן אל-אטרש במג'דל שמס
250px|ממוזער|גבעת הצעקות ליד מג'דל שמס. החבית המוצבת על מוט וצבועה בפסי אדום-לבן (מופיעה בתמונה מימין לגג המבנה) מסמנת את המקום שממנו אסור לסורים להתקרב לגדר החדשה
רובם המוחלט של תושבי מג'דל שמס הם דרוזים, המהווים מחצית מהאוכלוסייה הדרוזית ברמת הגולן. קודם למלחמת ששת הימים התגוררו במג'דל שמס גם תושבים נוצרים ועלווים. בשנת 1951 נעצרו כ־20 מתושבי הכפר באשמת ריגול לטובת ישראל על ידי שליט סוריה, אדיב שישכלי, שרדף את הדרוזים. במשפט נגזר עליהם גזר דין מוות, אך בעקבות הדחתו של שישכלי, הומתק גזר הדין למאסר עולם. לאחר מלחמת יום כיפור הם שוחררו והותר להם לגור בכפר דרוזי בסביבות דמשק, וכעבור זמן-מה הורשו לחזור לרמת הגולן.
לאחר מלחמת ששת הימים והכיבוש הישראלי, נקבע גבול ישראל–סוריה כמה מאות מטרים מזרחית ליישוב. המציאות הפוליטית החדשה הובילה לניתוק תושבי הכפר מסוריה, בין היתר מהכפר הסמוך חדר, שעימו קיימו קשרי משפחה ענפים, קשרי מסחר ותרבות. מאידך, גרם השינוי לחיבור מוגבר עם הדרוזים בישראל. בדומה לשאר היישובים הדרוזיים ברמת הגולן, רבים מהתושבים רואים עצמם כאזרחי סוריה עד היום, ולפיכך בחרו שלא להחזיק באזרחות ישראלית אלא בתושבות קבע בלבד.
בני משפחות מהכפר המתגוררים משני עברי הגבול הישראלי-סורי, מצאו שיטה של תקשורת על גבעה ב"עין א-תינה" שבמבואות הכפר, באמצעות צעקות לקרוביהם שבעברו הסורי של הגבול, לעיתים בסיוע מגאפונים, מה שהקנה למקום את הכינוי "גבעת הצעקות" (تلة الصّيحات). לעיתים המקום מכונה גם "ואדי הדמעות" (وادي الدّموع). תושבי היישוב יכולים לגשת עד קרוב מאוד לקו הגבול, אך בני משפחתם תושבי סוריה יכולים להגיע רק עד נקודה במרחק של כ־200 מטרים מקו הגבול. עלילת הסרט "הכלה הסורית" משנת 2004, העוסק במציאות הדרוזית ברמת הגולן, מתרחשת ביישוב ומספרת את סיפורה של גבעת הצעקות. במהלך העשור השני של המאה ה-21 התמעטו פגישות אלו לאור המצב הבלתי יציב בגבול, ולאור התפתחות אמצעי התקשורת האינטרנטיים כגון סקייפ וזום.
גבעת הצעקות התפרסמה באמצעי התקשורת בישראל ובעולם, בעיקר בעקבות ההפגנות בסוריה (2011) ואירועי יום הנכבה ויום הנכסה של אותה שנה. ביום הנכבה, פרצו כ-130 פליטים פלסטינים המתגוררים במחנות פליטים בסוריה מאז 1948, את גדר הגבול ונכנסו ליישוב. במהלך העימותים האלימים בינם לבין כוחות צה"ל, יידו המפגינים אבנים ופצעו 7 חיילים ישראלים. בתגובה השיבו החיילים באמצעים לפיזור הפגנות ובאש חיה, שממנה נהרגו 4 פלסטינים ונפצעו 6. לבסוף פוזרו המפגינים והוחזרו לסוריה. כעבור חודש, במהלך אירועי "יום הנכסה", הפגינו מאות פלסטינים סורים מול "גבעת הצעקות" וניסו שוב לפרוץ את גדר הגבול. מנגד, תושבי מג'דל שמס החלו בידויי אבנים לעבר חיילים ושוטרים. גם במקרה זה הגיבו כוחות צה"ל באמצעים לפיזור הפגנות ובאש חיה, ועל פי גורמים סוריים נהרגו 14 מפגינים כתוצאה מהירי ומעלייה על מוקשים. כלקח מאירוע זה ולאור ההתפתחויות בסוריה נבנתה גדר גבול גבוהה וחזקה לאורך כל רמת הגולן.
תושבי הכפר היו מעורבים בכמה פרשיות ריגול ועבירות ביטחוניות נגד מדינת ישראל. המרכזית שבהן נחשפה ב־1973, אז נעצרו מעל 50 מתושבי הכפר בחשד שהשתייכו לרשת ריגול שהפעיל שכיב אבו ג'בל, קצין מודיעין סורי תושב הכפר. ב־2010 פשיטה משטרתית על בית הוריו של תושב הכפר שנחשד בריגול הובילה להתפרעות המונית, לנזק לניידות משטרה ולכיתור כוח משטרתי קטן, שחולץ בהתערבות מנהיגים מקומיים מהכפר. בשנת 2012 הואשם תושב הכפר בריגול למען סוריה.
כלכלה ופיתוח תשתיות
שמאל|ממוזער|250px|הכפר בשנת 2009
ביולי 1969, לאחר הכיבוש הישראלי, נמסר שהושלמה רשת החשמל בכפרי הדרוזים שברמת הגולן. בינואר 1971 נחנכה בכפר מערכת חשמל מקומית, מבוססת גנרטור, שסיפקה חשמל לבתי הכפר בשעות הערב. בחלק מבתי הכפר היה חשמל עוד בימי השלטון הסורי. כיום אספקת החשמל לכפר מתבצעת באמצעות צובר. חברת החשמל מוכרת את החשמל למועצה המקומית בתעריף נמוך מהמקובל, והמועצה אחראית על תחזוקת מערכת החשמל הפנימית בתוך העיירה. מאפיין זה מוביל לקשיים באספקת חשמל בתוך העיירה, עקב קשיים בתחזוקת המערכת.
פרנסתם העיקרית של התושבים היא חקלאות, בעיקר גידול תפוחים ודובדבנים, במטעים הממוקמים במורדות הכפר, בעיקר בבקעת יעפורי. בחורף מתפרנסים כמה מתושבי הכפר גם מהשכרת ציוד גלישה לתיירים הבאים לחרמון הסמוך. מגמת פיתוח התיירות והשכרת הצימרים התבטאה גם בהקמתו של מלון הבוטיק "נרקיס" ובהפעלתה של מסעדה המגישה אוכל דרוזי מסורתי ובעין א-תינה ("עמק התאנים") הסמוך ל"גבעת הצעקות" שבמבואות הכפר.
בינואר 2020 אושרה בניית שכונה חדשה במקום, שתכלול 800 יחידות דיור, בית מלון ושטחי מסחר. במרץ 2023 הופקדה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תוכנית מתאר ליישוב, שכוללת בניית 2,700 יחידות דיור.
קישורים חיצוניים
"לעולם בעקבות השמש" - פנאי, פורטל התיירות של הגליל המערבי
יפעת גדות. הושלם שימור המעיין ההיסטורי של מג'דל שמס, באתר news1, 4 באוקטובר 2023
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים דרוזיים ברמת הגולן
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-16 | 2024-08-29T12:18:47 |
מודיעין עילית | ממוזער|300px|מודיעין עילית במבט מהאוויר, פברואר 2014
מודיעין עילית (מכונה גם קריית ספר ובראשי התיבות ק"ס) היא עיר והתנחלות חרדית, הממוקמת בהרי בנימין ממזרח לקו הירוק, במרחק של כ־5 קילומטרים מהעיר מודיעין-מכבים-רעות.
מודיעין עילית הוכרזה כעיר בשנת 2008, והיא היישוב הישראלי הגדול ביותר ביהודה ושומרון, נכון לשנת 2022 התגוררו בה כ־81,200 תושבים.
היסטוריה
העיר נוסדה ב-1990 על ידי מספר יזמי נדל"ן חרדיים בעלי קרקעות בפאתי היישוב מתתיהו באמצעות "חברת קריית ספר בע"מ". התשתיות, הכבישים ומבני הציבור נבנו על קרקעות פרטיות. באוקטובר 1993 הקים משרד השיכון מנהלת הקמה ליישוב, והיא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996, והפכה לעיר במרץ 2008. מודיעין עילית הייתה המועצה המקומית הגדולה בארץ עד הכרזתה כעיר.
בהקמתה תמכו גדולי הדור שבאותו תקופה. במעמד הנחת אבן הפינה שהתקיים בכ"ב סיון התשנ"א-1991, השתתפו גדולי הדור וראשי ישיבות רבים, ובהם הרב אהרן יהודה ליב שטינמן, הרב נסים קרליץ והרב יהודה עדס. את האירוע הנחה הרב יצחק טיקוצ'ינסקי, מייסד העיר.
הקמתה התאפיינה בנתוני פתיחה מאתגרים במיוחד: עיר שנבנתה על קרקעות פרטיות ללא ליווי ממשלתי, ללא תוכניות אב, וללא סיוע של מינהל מקרקעי ישראל. בנוסף, קופת פיתוח העיר נמצאה מרוששת מחוסר הכנסות בסיסי, בשל חוסר בהיטל השבחה וחלף היטל השבחה, וכן מצב סוציו-אקונומי של תושביה במדרג 1 (הנמוך ביותר). למרות האמור, העיר התפתחה מהר ובהצלחה. מודיעין עילית זוכה מדי שנה בפרס ניהול תקין על ידי שר הפנים (היחידה עם דירוג סוציו-אקונומי 1 שזכתה לפרס זה).
בשנת 2005 החלה העיר להתרחב לכיוון מזרח על ידי בנייה של מאות יחידות דיור, על אדמות שתושבי הכפר הסמוך בלעין טענו לבעלות עליהן. לאחר מספר עתירות לבג"ץ ועיכוב של למעלה משנה וחצי במהלכו נאסר אכלוס הדירות והמשך הבנייה, ולאחר הכנת תוכנית מתאר חדשה שתיקנה את הפגמים שנפלו בקודמתה, וקבעה כי יושב המצב לקדמותו במובלעות של קרקע פרטית השייכות לפלסטינים והן יגודרו ותובטח נגישות אליהן, נקבע כי הבנייה במקום חוקית והותרו המשך האכלוס והבנייה.
גדר ההפרדה באזור, שעלתה לכותרות לאור המאבק של תושבי הכפר בלעין, תוכננה ונבנתה תחילה תוך התחשבות בצורכי התפתחותה העתידית של העיר ולא רק על פי שיקולים ביטחוניים. בעקבות פסיקת בג"ץ, חויב אלוף הפיקוד לתכנן מחדש את תוואי הגדר באופן שלא יתחשב בטובת התפתחות העיר, אלא בתוואי ביטחוני בלבד, ובהתאם לכך נבנתה הגדר בצמוד לבתי התושבים והופקעו קרקעות שאושרו לבנייה. באותה פסיקה איפשר ביהמ"ש לבעלי הקרקעות להגיש בקשה לפיצויים.
במרץ 2013 אושרה תוכנית המתאר העירונית. במסגרת התוכנית בוצעו עבודות ניקוז לפתרון בעיית ההצפות של נחל דולב, מחדל מתמשך שגבה את חייה של ילדה תושבת העיר שנפלה אל הנחל.
בתחילת 2019 אושרה הרחבת אזור התעשייה של שילת. במסגרת ההרחבה צפוי להיבנות במקום מרכז תעסוקה גדול שיכשיר עובדים חרדים מהעיר לעבודה בתחומי המחשוב והטכנולוגיה. כמו כן יוקם גם מסוף אוטובוסים כמענה לצורך המשמעותי של המגזר החרדי בתחבורה ציבורית.
שם העיר
מודיעין עילית נקראה במקור בפי בני המקום והציבור החרדי בארץ בשם קריית ספר, אולם ועדת השמות הממשלתית פסלה את השם משום שזה היה שמה של חברת הבנייה שבנתה את הפרויקט ומשום שקריית ספר המקראית רחוקה מאזור זה (והיא באזור חברון). השם שהתקבל באופן רשמי הוא מודיעין עילית – בשל הסמיכות לעיר מודיעין. השם קריית ספר נשאר בתור שמן של השכונות הוותיקות בעיר (הגבעה הצפונית והגבעה הדרומית), שהרחובות בהן קרויים על שם ספרים תורניים. באופן בלתי רשמי העיר כולה עדיין נקראת קריית ספר, (ובקיצור- ק"ס)
ביוני 2018 החליטה מועצת העיר לשנות את שם העיר ל"איילת השחר" על שם ספרו של מנהיג הציבור החרדי-ליטאי הרב אהרן יהודה לייב שטינמן שנפטר כ-7 חודשים קודם לכן, אך ועדת השמות דחתה את הבקשה כיוון שקיים קיבוץ בשם "איילת השחר" באצבע הגליל.
אוכלוסייה
העיר מאוכלסת בקהילות חרדיות מכל קשת הציבור החרדי, הייצוג הקהילתי הגדול הוא מהמגזר הליטאי, המתרכז בשכונה הגדולה בעיר, קריית ספר. עם זאת, ישנן קהילות נוספות כמו קהילות הספרדים, התימנים וכן קהילות חסידיות שקבעו את משכנן בעיר.
עם הקהילות החסידיות בעיר נמנות חצרות החסידים הגדולות בארץ: קרלין סטולין, ברסלב, ויז'ניץ, בויאן, ביאלא, אלכסנדר, סדיגורה, בוהוש, פינסק קרלין, קהילות 'פרושים' ו'ישיבת המתמידים' ועוד. בשכונת ברכפלד קיימת חצרו של רבי שלמה לייב רוקח האדמו"ר מיערוסלב, ובית מדרשו של האדמו"ר מאונגוואר בשכונת גרין פארק.
רב העיר הוא הרב מאיר קסלר, בנו וממלא מקומו של הרב הראשון הרב שמחה קסלר.
שיעור הילודה במודיעין עילית גבוה במיוחד: מדי שבוע נולדים בעיר בממוצע כ-55 תינוקות; כמעט 3,000 בשנה.
העיר נמצאת במקום השני בשיעור צפיפות האוכלוסין, כ-20,700 תושבים לקמ"ר (לאחר בני ברק).
מרבית התושבים בעיר (65%) הם ילדים ונערים עד גיל 18, מה שיוצר ביקוש רב לגני ילדים ומוסדות חינוך.
לפי נתוני הלמ"ס שפורסמו בדצמבר 2019 עבור השנים 2013–2017, נמצא שתוחלת החיים במודיעין עילית היא הגבוהה בישראל ועומדת על 87.6 שנים.
שכונות
השכונות המרכזיות בעיר הן:
קריית ספר – השכונה המרכזית של העיר, מחולקת בדרך כלל לשתים: הגבעה הצפונית שהיא השכונה הוותיקה ביותר בעיר, והגבעה הדרומית החדשה יותר.
אחוזת ברכפלד – השכונה הצפונית של העיר. נבנתה על ידי חברת "ציפחה אינטרנשיונל" וקרויה על שם היזם מאיר ברכפלד שעמד בראשה.
חפציבה – שכונה מזרחית של העיר לצד דרום. נבנתה על ידי חברת חפציבה. לאחר שזו פשטה רגל, הבניינים שבנייתם החלה הושלמו על ידי סולל בונה. שאר המגרשים נמכרו לקבוצות רכישה.
גרין פארק – שכונה הצמודה לשכונת חפציבה. נבנתה במקור על ידי דניה סיבוס (מקבוצת אפריקה ישראל). גם שכונה זו סבלה בבנייתה מפשיטות רגל והליכים משפטיים שליוו את היזמים. בסופו של דבר השכונה נבנתה בכמה שלבים וקבוצות. בחלקם אף נכנסו קהילות מגוונות לשכונה. בתחילת שנת 2009 נרכשו חלק מקרקעותיה על ידי קבוצת רכישה של חסידי בויאן שהקימה במקום את "הקריה החסידית" וחלק נבנה על ידי "ניהול ודיור".
נאות הפסגה – שכונה מזרחית של העיר מצפון לשכונות חפציבה וגרין פארק ולנחל דולב. נבנתה על ידי חברת "נאות הפסגה". לאחר שזו נקלעה לקשיים מונו לה מפרק וכונס נכסים שבמרץ 2011 החלו למכור ליזמים פרטיים את שארית הקרקעות שבבעלות החברה. בשנת 2017 החלה חברת קריית ספר בבנייה מחודשת של המשך השכונה, לאחר שקנתה את רוב הקרקעות הנותרות בשכונה.
נופי עילית – שכונה מזרחית של העיר, צמודה מצפון לשכונת נאות הפסגה. נבנתה על ידי חברת 'נופי עילית' ונקראת על שמה.
גן הדסים – שכונה מזרחית של העיר, צמודה מצפון לשכונת נופי עילית. נקראת על שם האולם וגן-האירועים 'גן הדסים' שנמצא בסמוך. זוהי השכונה החדשה ביותר בעיר.
מוסדות חינוך
ישיבות גדולות
ממוזער|ישיבת מיר ברכפלד
ישיבת מיר מודיעין עילית (ברכפלד) המונה כ-600 תלמידים, בראשה עומד הרב נועם יצחק אלון.
ישיבת כנסת יצחק המכונת 'חדק”ס' (חדרה קריית ספר - משום שבתחילה היא הייתה שלוחה של ישיבת כנסת יצחק בקריית ספר), המונה כ-400 תלמידים, בראשה עומד הרב שמעון נוביק.
ישיבת כנסת הגדולה המונה כ-180 תלמידים. נוסדה על ידי הרב הלל זקס, כיום עומד בראשה בנו הרב יצחק זאב זקס.
ישיבת עטרת ישראל, המונה כ-300 תלמידים. בראשה עומד הרב בן-ציון אזרחי.
ישיבת ישועות משה של חסידות ויז'ניץ המונה כ-280 תלמידים, בראשה עומד הרב גבריאל יוסף ויז'ניצר.
ישיבת שיח יצחק.
ישיבת נחלת בנימין.
ישיבת אוהל יוסף, בראשה עומד הרב אלקיים.
ישיבות קטנות
ישיבת 'דרך התורה' בראשות הרב מיכאל צבי גרוס, מונה כ-117 תלמידים, הישיבה הוותיקה בעיר.
ישיבת 'היכל יוסף' בראשות הרב ברוך מנדל לזרוס, מונה בערך כ-300 תלמידים, הישיבה הגדולה בעיר.
ישיבת 'תורת מרדכי' בראשות הרב יהודה אריה כ"ץ והרב חיים יצחק זלושינסקי, מונה כ-120 תלמידים.
ישיבת 'עטרת יוסף שלום' – סורוצקין, בראשות הרב יעקובזון, הרב וסרמן והרב דוד קסלר (אחיו של רב העיר) תחת מוסדות 'עטרת שלמה' בראשות הרב שלום בער סורוצקין.
ישיבת 'מלכות התורה' בראשות הרב רוזנטלר המונה כ-140 תמידים.
ישיבת 'חמדת משה' בראשות הרב פפנהיים ומונה 180 תלמידים.
ישיבת 'תפארת מרדכי' – סלבודקא, בנשיאות הרב משה הלל הירש.
ישיבת 'באר החיים' – איצקוביץ'.
ישיבת 'אוהל יוסף' בראשות הגאון רבי שמריהו הוניגסברג, הישיבה נחשבת לטובה בעיר.
ישיבת 'חזון דוד'.
ישיבת 'אור יחזקאל'.
ישיבת 'אבן האזל' המונה כ-70 תלמידים.
ישיבת 'משכן התלמוד' בראשות הרב יוסף קסלר.
ישיבת 'נצח התורה'.
ישיבת 'מעלות התלמוד'.
ישיבת 'כנסת מרדכי'.
ישיבת 'תורת אהרן' בראשות הרב גדליה פולישוק והרב יהודה קרויס.
ישיבת 'תורת אליהו' בראשות הרב נפתלי מאיר פאלק ובנשיאות הרב ישראל בונם שרייבר.
ועוד למעלה מעשר ישיבות קטנות.
סמינרים לבנות
סמינר 'פוירשטיין' בהנהלת הרב פוירשטיין.
סמינר 'מאיר' בהנהלת הרב יעקב רוזנשטיין והרב קרפט.
סמינר 'מעלות שרה' בהנהלת אושרת טולידאנו.
סמינר 'נתיבות חכמה' בהנהלת זהבה הגר.
סמינר 'מכון בית יעקב למורות' – סניף של הסמינר הישן בירושלים.
סמינר 'בנות בת שבע' (צימרמן)
ממשל מקומי
ראש מועצת מודיעין עילית הראשון שכיהן בתפקיד כממונה על ידי משרד הפנים הוא יוסף שוינגר.
החל משנת 2000 מכהן כראש העיר יעקב גוטרמן מדגל התורה ברציפות זו הקדנציה החמישית. בשלוש הקדנציות הראשונות לא התמודד מולו מועמד אחר. במערכות הבחירות האלו (בשנים 2000, 2005 ו-2008) הוגשה לוועדת הבחירות רק רשימת מועמדים אחת המשותפת לפלגים השונים בעיר, זאת בהוראה ישירה של רבני העיר, לכן, בהתאם לחוקי הבחירות לרשויות המקומיות בישראל לא התקיימה הצבעה וגוטרמן והרשימה המשותפת הוכרזו כזוכים.
בשנת 2013 (תשע"ד) נערכו לראשונה בחירות לעיריית מודיעין עילית. יעקב גוטרמן, שהיה ראש רשימת יהדות התורה ומועמדה לראשות העיר, נבחר לקדנציה רביעית ברוב גדול של 85.5%. למועצה נבחרו 13 נציגים של יהדות התורה, 2 נציגים ממפלגת ש"ס ו-2 ממפלגת בני תורה.
בשנת 2018 (תשע"ט) נערכו שוב בחירות לעיריית מודיעין עילית, ויעקב גוטרמן שעמד שוב בראש רשימת יהדות התורה נבחר שוב לראשות העיר ברוב גדול של 88.8%. הרכב המועצה נשאר על כנו גם לאחר בחירות אלו, 13 נציגים ליהדות התורה, 2 למפלגת ש"ס ו-2 למפלגת בני תורה.
בשנת 2024 (תשפ"ד) נערכו בחירות לעיריית מודיעין עילית, ויעקב גוטרמן נבחר כמתמודד יחיד לעמוד שוב בראש בראשות העיר כשהרב שמואל מליק מונה לבא כוח הרבנים כשותף עם ראש העיר לפעול בצוותא בכל דבר. הבחירה הייתה בינו לבין פתק ירוק. קודם התאריך הסופי להגשת הרשימות בעיר פרחו שמות חלופיים להנהגת העיר, כמו מנחם שפירא המשמש כסגן ראש עיריית בני ברק וכמנהל המחלקה המוניציפלית של דגל התורה, ששימש בין השנים 2003–2013 כחבר מועצת העיר מודיעין עילית, ויו"ר איחוד בני הישיבות יהודה וייספיש, בבחירות אלו מספר חברי המועצה עלה (בהתאם למספר התושבים בעלי זכות הצבעה) לתשעה עשר נציגים (שבעה עשר בבחירות 2018) והרכב המועצה הנוכחי הוא: מפלגת "יהדות התורה" (ג) בראשות גוטרמן קיבלה 71.6% מקולות המצביעים, (עלתה ביותר מ-1600 קולות) ותקבל 14 מושבים, מפלגת ש"ס (שס) בראשות יעקב דוד מרציאנו (החליף את אבנר עמר בבחירות אלו) קיבלה 17.6% מקולות המצביעים ותקבל 3 מושבים בעירייה (עלתה בכמנדט אחד), מפלגת בני תורה (עץ) בראשות שמואל אלישוב קיבלה 10.3% מקולות המצביעים (ירדה בכ-100 קלות) ותקבל 2 מושבים בעירייה, מפלגה נוספת התמודדה בבחירות אלו, רשימה נוספת שהתמודדה בבחירות אלו היא "תלמידי מרן רבינו שמואל אוירבך זצוק"ל" (זך) בראשות יצחק לובצקי איש הפלג הירושלמי שפרש מ"בני תורה" ומזוהה עם הרב צבי פרידמן, אך קיבלה רק 0.6% מקולות המצביעים ולא תקבל נציגות בעירייה.
כלכלה ותעסוקה
בעיר שלושה מרכזי עסקים עיקריים:
מרכז עסקים המכונה "מרכז עסקים עילית" הממוקם בכניסה לעיר ומכיל בתוכו כמה מרכזים תעסוקתיים גדולים ביניהם: חברת ההיי-טק מטריקס, חברת ביטוחי הנדל"ן "סיטיבוק" (city book) ומרכז שירות לקוחות של חברת כרטיסי האשראי כאל ויזה. קיימים באתר מגוון רחב של חנויות, מרכזי אוכל, בנקים, קופות חולים וסניף של דואר ישראל.
מרכז עסקים המכונה "מרכז קס"ם" (קריית ספר מרכז) הממוקם בשכונת "קריית ספר" בעיר, ובו חנויות, בנקים, קופות חולים ומרכזי אוכל.
מרכז עסקים המכונה מרכז עסקים "חזון דוד" (ע"ש מיקומו ברחוב חזון דוד בעיר) ובו חנויות, מרכזי אוכל, משרדים, וסניף מקומי של משרד הפנים.
בשנת 2023 בדו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי פורסם כי מודיעין עילית היא העיר הענייה בישראל בקרב הערים המונות מעל 80,000 תושבים.
תחבורה ציבורית
התחבורה הציבורית בעיר מופעלת על ידי חברת קווים מאז קיץ 2013. החברה זכתה במכרז שערך משרד התחבורה בשנת 2012. לפני כן, בשנים 2002–2013, הפעילה את התחבורה הציבורית חברת סופרבוס, שהחליפה את חברת אגד. מסוף מודיעין עילית משמש מרכז תחבורתי אזורי.
בעיות תחבורתיות
העיר סובלת מחוסר משמעותי בתשתיות תחבורה תקינות. לעיר נתיב בודד המשמש לכניסה ויציאה היוצר "צוואר בקבוק" ומקשה על התנועה לעיר. הכניסה העיקרית לעיר תוכננה מכיוון כביש 443 ישירות מצומת מכבים, אך העניין תקוע כבר שנים בהליכי תכנון. במקום זאת הנכנסים לעיר נאלצים להשתמש בכביש 446 שאינו מיועד לכמות כל כך גדולה של אמצעי תחבורה.
כביש 446 הוא כביש חד-נתיבי לכל כיוון; הוא מפותל ומאריך את הדרך לעיר באורכו ובפקקים שנוצרים בו בשעות העומס. קיימת גם בעיה ביטחונית ובטיחותית במצב הקיים – עקב היותו הנתיב היחיד המשמש את כלי הרכב, לעיתים כשמתרחשת בו תאונה, העיר נחסמת למספר שעות.
ב-31 במאי 2016 נחסמה העיר על ידי משאית שהתהפכה, ובמשך כשבע שעות הייתה העיר סגורה. במספר מקרים של חסימת הציר העיר שותקה לחלוטין.
בתאריך 17 בדצמבר 2016 אישר משרד התחבורה כביש גישה חדש לעיר, שצפוי לצאת ממזרח העיר ולהתחבר ישירות לכביש 443, ולהקל משמעותית על עומסי התנועה הנוצרים בשעות העומס.
באוגוסט 2019 פורסם כי שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' החליט לקדם תוכנית שבמסגרתה יורחב כביש 446, המהווה כיום את ציר התחבורה היחיד של העיר. החלטה זו באה לספק פתרון לפקקים שמהם סבלו תושבי האזור במרבית שעות היום. לקראת סוף שנת 2022 החלו עבודות להרחבת כביש הגישה היחיד לעיר – כביש 446.
תשתיות אזרחיות
על פי דו"ח מבקר המדינה, חיברה העירייה ביוני 2008 באופן פיראטי את מערכת הביוב שלה למערכת הביוב של מודיעין-מכבים-רעות באוגוסט פסק בית המשפט המחוזי כי על העירייה לנתק את החיבור לא יאוחר מ-25 בחודש. החיבור לא נותק אך מאז הגיעו הרשויות להסדר ביניהן, והביוב של העיר מוזרם למתקן טיהור שפכים איילון.
תרבות ופנאי
בעיר מספר מתנ"סים, פארק עירוני מרכזי ופארק שעשועים (בבעלות פרטית) הממוקם בכניסה לעיר, כיום, מתקני הפארק העירוני נשרפו ולא חודשו.
אתרים ארכאולוגיים בעלי עניין
שמורת טבע שמורת אלוני בילעין – אחד השרידים הבודדים לחורש הים תיכוני בהרי בנימין
ח'רבת בד עיסא – שרידי ישוב חקלאי יהודי מתקופת בית שני ובמרכזו בית כנסת עתיק
חורבת אבו א-דנין – שרידי ישוב חקלאי יהודי מתקופת בית שני
גלריה
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של עיריית מודיעין עילית
הערות שוליים
195px325px175pxנאות הפסגהגדר הביטחון הצמודה לנאות הפסגהברכפלד, 2006
*
קטגוריה:ערים חרדיות בישראל
קטגוריה:התנחלויות חרדיות ביהודה ושומרון
קטגוריה:ערים במחוז יהודה ושומרון
קטגוריה:יישובים דתיים ביהודה ושומרון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1990
קטגוריה:ישראל: ערים | 2024-10-20T07:44:23 |
מזכרת בתיה | 250px|ממוזער|שמאל|מיצג בכניסה למזכרת בתיה
מַזְכֶּרֶת בַּתְיָה היא מועצה מקומית במחוז המרכז. נוסדה כמושבה בשלהי שנת 1883, ביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר. מזכרת בתיה הייתה המושבה הראשונה בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1952.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, מי שמימן את רכישת הקרקעות ותמך במתיישבים עד שעמדו בכוחות עצמם
שמאל|ממוזער|250px|הרב שמואל מוהליבר
שמאל|ממוזער|250px|העיתונאי יחיאל ברי"ל
שם
שמה המקורי היה "עקרון", בשל מיקומה הסמוך לכפר "עקיר". מייסדי המושבה שיערו כי שם הכפר משמר את השם של העיר המקראית עקרון. לבקשת הברון, במהלך ביקורו במקום באפריל 1887, הוחלף שמה של המושבה ל"מזכרת בתיה" על שם אם הברון, בטי סלומון דה רוטשילד.
הקמת המושבה
היוזמה
בסוכות ה'תרמ"ג (ראשית אוקטובר 1882) שכנע הרב שמואל מוהליבר, ממנהיגי חובבי ציון, את הברון דה רוטשילד מפריז לתמוך בתוכנית שיזם יחד עם יחיאל ברי"ל, העורך והמו"ל של העיתון העברי "הלבנון", להקים מושבה שמייסדיה יהיו "עובדי אדמה מנעוריהם". הוסכם שהברון רוטשילד יממן את בניית הבתים וכי"ח תקצה למתיישבים אדמות מתוך אדמות מקוה ישראל. יחיאל ברי"ל שיצא בשליחותו של הרב מוהליבר לאתר אנשים המתאימים למשימה מצא איכרים שומרי תורה ומצוות מבני הכפר היהודי נובופבלובקה בקרבת העיירה רוז'ינוי, ברוסיה הלבנה (באותה העת היוותה חלק מהאימפריה הרוסית ובשנות האלפיים, בבלארוס) שרצו לעלות לארץ ישראל, גייס את המימון הדרוש לנסיעה וליווה אותם בעלייתם. המייסדים זכו להתכנות ה'ראדומים' על שם עירו של הרב מוהליבר. עלייתם וקליטתם בארץ נתקלה בקשיים רבים שאברהם מויאל, עוד טרם נתמנה רשמית לנציג הבכיר של 'חובבי ציון' בארץ ישראל, סייע בפתרונם.
בחירת החלוצים
ר' יחיאל בריל יצא בשליחות הרב מוהליבר לדבר על לב תושבי פבלובקה "השלוים והשקטים" להטות שכם, כשהוא מצויד במכתב מהרב מוהליבר לגאון הרב מרדכי גימפל יפה רבה של רוז'ינוי, שיסייע בבחירת האנשים המתאימים למשימה.
ביום ו' חשון תרמ"ג (19 באוקטובר 1882), נבחרו בדקדקנות עשרה מקרב יושבי הכפר פבלובקה על מנת שיוכלו לקיים מניין ובהתאם להמלצת הרב מרדכי גימפל יפה: "עשר משפחות ובהן 101 נפשות, 54 זכרים ונקבות 47, וכשני שלישים מהם עושים מלאכה בבית ובשדה, כולם בעלי כח ואנשי שלום ואחוה". עם ראשי המשפחות, שהיו "כולם עובדי אדמה מנעוריהם, כשרים ויראי ה' למאד", נחתם בשבוע פרשת 'לך לך' הסכם המפרט את ההתחייבויות של משפחות המייסדים (מימון הוצאות הנסיעה, תקופת מבחן וניסיון במקוה ישראל, החזר כל הוצאות התיישבותם), והתחייבויות חברת "כל ישראל חברים" אם יעמדו במבחן (בניית בתים, חפירת באר, עזרה בקניית בהמות וכלי עבודה).
בהסכם נקבע, בין היתר, כי תחילה יעלו לארץ עשרת הנבחרים בלבד ולאחר שיעמדו במבחן ייצאו "טובים ומוכשרים לעבודת האדמה" תינתן להם "אחוזת שדה" ורק אז יעלו בני משפחותיהם.
באופן כללי ניתן לומר כי מרבית תנאי ההסכם שומרים על האינטרסים של חברת כל ישראל חברים, למעט סעיף י"א החותם את ההסכם בו נקבע: "כאשר נתיישב באחוזה אשר תינתן לנו אין לפקידי החברה אשר במקוה ישראל להתערב בעניינינו רק בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, אבל בדברים שבין אדם למקום והמצוות המעשיות אין להם להתערב ולומר כה תעשו או כה לא תעשו, כי אם אשר יורו לנו תופשי התורה כה נעשה ונצליח".
בשולי ההסכם אישר וקיים הרב ר' מרדכי גימפל יפה את האמור בו וציין: "וכולם קבלו עליהם כל הפרטים האלה ברצונם הטוב וחתמו על זה בלבבות שלמות ונפשות חפצות".
לעשרת הנבחרים הוקצה זמן של שבועיים ימים בלבד לצורך התארגנות ואיסוף כספים להוצאות הדרך (ההוצאות היו על חשבונם בהתאם לאמור בהסכם).
רכישת האדמות
בפועל עלו אחד עשר מייסדים, למקרה שאחד יחלה ולא תהיה אפשרות לקיים מנין בהיעדרו. עלייתם ארצה של המייסדים הייתה רצופה תלאות וייסורים בעת מסעם ביבשה ובעת הפלגתם בים הסוער. לבסוף הורשו לרדת לחופי ארץ ישראל ביום ד' בטבת תרמ"ג (14.12.82). בו ביום עברו למקוה ישראל לתקופת הכשרה וניסיון, ובמקביל תרו את הארץ למציאות קרקע אשר תתאים לגידול תבואה. בהיותם איכרים מנוסים, ביקשו מנציג הברון רוטשילד, הפקיד הירש, לאפשר להם לצאת לחיפוש אחר קרקעות מתאימות. הירש נענה ויצאו לדרך שלושה חלוצים, חיים משה פרס, משה ליב ברנשטיין ויעקב ארקין יחד עם אברהם מויאל וברי"ל מטעם הפקיד. ברחבי הארץ נערך סקר של ממש, לראשונה בתולדות ההתיישבות, כדי לאתר את השטח המתאים ביותר. השליחים בחנו אדמות באזור ראשון לציון ופסלו אותן. הם הגיעו לאזור הכפר הערבי עאקיר, שם ראו אדמה שחורה המתאימה לגידול חיטין ובאמצעות הלוואה של הברון רוטשילד רכשו אלפיים וחמש מאות דונמים. הם התחילו לחרוש אותה ב-ז' בחשוון ה'תרמ"ד, 7 בנובמבר 1883, אירוע הנחשב לייסוד המושבה, וקראו לה "עקרון".
המייסדים
ראשי משפחות המייסדים היו: יעקב ארקין, צבי ארקין, ברוך צבי ברנשטיין, אברהם יעקב גלמן, יחזקאל לוין, יעקב לסקובסקי, משה מלר, חיים משה פרס (פרעס), דב רודבסקי, יהושע רובינשטיין ואפרים שקולניק. בין המצטרפים בהמשך למקימי מזכרת בתיה היה מרדכי ניימן מאנשי העלייה הראשונה ומחלוצי החקלאות בארץ ישראל ועוד קבוצה של יהודים יוצאי רומניה.
בהמשך מצאו מומחי הברון כי האדמות מרובות מכפי הדרוש לאחת-עשרה המשפחות. הירש הציע להוסיף עוד שלוש משפחות: משה אליהו הרשקוביץ מוותיקי השומרים של מקוה-ישראל, לוויטה זליג אהרון שהיה נגר אומן במקוה-ישראל כבר כמה שנים, ודוד נוימן, אזרח עות'מאני שנמלט מרומניה המורדת אל בנו, תלמיד במקוה ישראל. לשלושה צורפו ארבעה נוספים: שאול הלזנר יליד סבסטופול ותלמיד מקוה-ישראל, יעקב גולד, גרשון שרשבסקי ושלמה הכהן ווייסברג - אף הם אזרחים עות'מאניים פליטים מרומניה.
עיתון הצבי מתאריך כ"ו אדר ב' תרמ"ו (1886), פרסם את הידיעה, תחת הכותרת "העקרונים שמחים בחלקם", ובהמשך הידיעה: "מעקרון מודיעים: י"ז משפחות נאחזו שמה. לכל אחת מהן מק"ג עד ק"ס דונם אדמה. השנה זרעו כל אחד תשעים דונם חטים ושעורים ושבעים דונם הניחו לזרע הקיץ, איכרי עקרון שמחים מאד בחלקם, את נדיבם יברכו שבע פעמים ביום ואת פקידם יאהבו, כי מתנהג איתם ברחמים".
מבני המושבה
מאחר שלא קיבלו רשות מהממשלה העות'מאנית לבנות בתי מגורים, בנו בתחילת 1884, ארבעה בתים דו-קומתיים, בתור רפתות, כאשר הקומה הראשונה שמשה כרפת והשנייה חולקה ליחידות מגורים. אלו היו הבתים הראשונים של המושבה. עקב הצפיפות הרבה ופשטות הבתים כונו הבתים קזרמות, שמשמעותם ברוסית "בית מגורי חיילים". קירות הבתים נבנו מאבני כורכר, כמקובל באותם הימים. קשתות מעץ, שעליהן הוקמה הקומה השנייה, שמרו על יציבות המבנה. בשנת 1888 הרפתות הועברו לקצה החצר והקומה הראשונה הוסבה למגורים. הרעפים למבנה הובאו ממרסיי שבצרפת. המחיצות בין החדרים נבנו בשיטה שהייתה נהוגה בזמנם "השיטה הבגדדית" - עם מסגרת עשויה לוחות עץ ומילוי של חומר בתוכה.
במהלך השנים 5–1884 עלו גם בני המשפחות של המייסדים, וכבר ב-1884 הצטרפו אליהם שבע משפחות נוספות ממקומות שונים. איסור הבניה התבטל, ונבנו בתי מגורים רגילים. משפחות בודדות מעטות, בעיקר של בעלי מלאכה, המשיכו להצטרף גם אחר כך.
שמאל|ממוזער|250px|בית משק הברון
המבנה המרשים במושבה הוא בית משק הברון, המהווה היום מרכז תרבותי. הוא נבנה בשנת 1892 כמרכז המנהל המשקי של פקידות הברון. שני שערים, מעוצבים בקפידה, הובילו לחצר. החצר הוקפה חומה מאבנים. בקומת הקרקע, האולם הגדול שימש לאחסון בהמות, כלי עבודה גדולים וכרכרות. בפנים היה אסם ויציע עץ וגלגלת עץ להעלאת יבול החיטה. בשני המגדלים בצדי המבנה התגוררו פקידי הברון, הגננים ושאר בעלי התפקיד במושבה. במבנה קיים מרתף.
בעת השחזור של המבנה הסתבר כי הוא נבנה מחומרים מעולים: אבני כורכר מסותתות היטב, קורות עץ ולוחות עץ, חלקם מארזי הלבנון. זו הסיבה שהמבנה נשמר היטב מעל למאה שנה. רק פעולות קלות נדרשו לשם ביצוע השחזור.
שמאל|ממוזער|250px|קזרמת משפחת לוין, שהוקמה בשנת 1884 - צילום: 2008, קזרמה זאת היא השמורה מבין אלו שהוקמו
ממוזער|שמאל|250px|דיר במזכרת בתיה
יחסי הברון והמושבה
שמאל|ממוזער|250px|הרחוב הראשי במושבה על שמו של הברון
הברון רחש יחס של כבוד למייסדי מזכרת בתיה בשל חריצותם ודבקותם בדרך התורה ועל כן הסב את שמה מעקרון למזכרת בתיה לזכר נשמת אמו בעת ביקורו הראשון במושבה בשנת תרמ"ז (1887). תמונת מצב זו לא ארכה זמן רב ומערכת היחסים התערערה לקראת שמיטת תרמ"ט, היא השמיטה הראשונה למושבות הראשונות בארץ ישראל.
שמיטת תרמ"ט
זמן מה לפני שמיטת תרמ"ט ניתן היתר המכירה הראשון שבין חותמיו היה הרב שמואל מוהליבר. רבני ירושלים התנגדו למתן ההיתר וסברו שיש לשמוט כליל מעבודת האדמה בשנת השמיטה. מייסדי מזכרת בתיה, לאחר לבטים לא מעטים, החליטו לנהוג כפסק רבני ירושלים, להבדיל מיתר המושבות בארץ שסמכו על היתר המכירה. החלטתם של מייסדי מזכרת בתיה הכעיסה את פקידי הברון אשר גזרו גזרות קשות על תושבי המושבה כגון סגירת באר המים, סילוק המורים, אי מתן הרשאה לרופא לטפל בחוליהם והפסקת התמיכה. למרות גזרות אלה, מייסדי המושבה היו איתנים בדעתם ולא נכנעו ללחצי פקידי הברון על לתום שנת השמיטה.
סכסוך הנטיעות
לאחר שנת השמיטה התערבו רבני ירושלים וניסו להשכין שלום בין הברון ופקידיו לבין תושבי המושבה. ניסיון זה צלח אך לא לפרק זמן ארוך. בשנים 1893–1890, התעורר סכסוך חדש עם פקידות הברון אשר דרשה שכל אדמות המושבה ינטעו במרוכז תחת פיקוח הפקידות ובאופן זה לא תישמר הבעלות הפרטית כפי שהייתה מאז הקמת המושבה. במחאה לכך חלק מהמייסדים נטעו בעצמם על חלקותיהם נטיעות ועל רקע זה הפקידות תבעה לדין בבית הדין הרבני בירושלים את מייסדי המושבה. פסק הדין היה שעל המייסדים לעקור את הנטיעות. מצב דברים זה הביא למתח רב בין המייסדים לפקידות הברון עד שבסופו של דבר נאלצו מייסדי המושבה לחתום על כתב כניעה בו הצהירו כי כל אדמות המושבה שייכות לברון וכי עליהם לציית לכל הוראותיו. בעקבות הסכסוך חלק מהמשפחות גורשו מהמושבה.
שלטון הפקידות הסתיים (או התמתן) ב-1900, כאשר הברון העביר את ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א (ויותר מאוחר - פיק"א).
למרות זאת, בספטמבר 1911 התרחשו בעקרון התנגשויות בין האיכרים לפקידות.
מים וחקלאות
שמאל|ממוזער|250px|הבאר היום
שמאל|ממוזער|250px|פעמון המושבה מזכרת בתיה
ממוזער|250px|שמאל|בית משק הברון, מזכרת בתיה
מקור המים הראשון של המושבה הייתה באר שחפרו עם הקמת היישוב בשנת 1883 ונקראה "באר האנטיליה". מי התהום נתגלו בעומק של כ-30 מטרים והועלו על ידי מערכת של כלי קיבול, תיבות עץ במקרה זה, אשר הופעלו על ידי מערכת גלגלי שיניים שפעלו בכוח סיבוב בהמה, בדרך כלל סוסים. תיבות אלה העלו את המים אל גג המבנה וממנו הוזרמו המים בתעלה אל עבר הבריכה והובילו אותם לבתים במכלים, ביד או על גב בהמה.
אברהם משה לונץ כתב בשנת 1891: "ובאר גדולה אשר מימיה יעלו בכח סוסים". מ-1912 שאבו את המים מבאר שנייה, בכח מנוע דיזל, אל מגדל מים, ומתחו צנרת שהמים זרמו בה אל הבתים בכוח הכובד. הבאר עומדת על תילה משוחזרת, לעיתים אף פועלת.
הענף החקלאי הראשון והעיקרי של המושבה היה חיטה וגידולי שדה אחרים, וכוח העבודה לחרישה ולהובלה היה השור, עד שהטרקטור החליף אותו אחרי מלחמת העולם הראשונה. אדמות המושבה, גם אחרי שנקנו שטחים נוספים, לא הספיקו לקיום סביר מגידולי השדה, וכל השנים חיפשו וניסו ענפים מכניסים יותר, בעיקר מטעים. בשנות ה-20 התפתחו גידול הירקות ומשק החלב, והחל משנות ה-30, למרות הבארות מעוטות המים באופן יחסי – ההדרים. בסוף שנות ה-50 התחילו לנטוע כרמים. משנות ה-70, בהן התחילה המושבה להתרחב, עובדים רוב התושבים מחוץ לה.
חברת "לינת צדק"
במושבה לא היה רופא ובית החולים הקרוב ביותר היה ביפו והובלת חולה אליו בעגלה, בדרכים המשובשות שהיו אז, נמשכה יום שלם. בחורף, כשזרמו מים בערוצי הנחלים, המושבה נותקה לחלוטין מכל שכנותיה. כדי לתת תשובה לחולים, שלא הבריאו תוך שבוע, התארגנו כמה נשים צדקניות, בהנהגת חיה-רוחלה פרס (פרעס), כלתו של חיים משה פרס, והקימו את חברת "לינת צדק". בחדר חולים מאולתר זה טיפלו הנשים בחולים באמצעים שעמדו לרשותן, חוקן, כוסות רוח, סיר לילה ואבקת כינין. הן גם ניהלו יומן בו רשמו את התפתחות המחלה וההחלמה.
היחסים עם השכנים הערבים
חומות עקרון
במשך השנים, התקיימו לרוב יחסי שכנות טובה עם הכפר הערבי הסמוך, עאקיר. רבים מבני הכפר עבדו במושבה, והדרך אל המושבה עברה בכפר.
המושבה סבלה מגנבות שבמהלכן נגנבו בהמות עבודה, שוורים, פרות, סוסים ותבואות, אף על פי שהוצבו שומרים רבים בלילות. ריבוי הגנבות אילץ את האיכרים להקיף בחומות גבוהות את חצר המשק, הרפת, האורווה והמתבן. חומות לא הועילו מפני הגנבות.
מאורעות ומלחמות
המושבה לא הותקפה במאורעות. היא פונתה ללילה אחד בעקבות ההתקפה על חולדה הסמוכה במאורעות תרפ"ט. במלחמת העצמאות, בעקבות חסימתן של דרכים ישירות יותר לירושלים הנצורה, עברה עיקר התנועה היהודית דרך הכביש שעבר בתוך עאקיר וממנו המשיכו למזכרת בתיה ולחולדה לעבר כביש מסמיה-לטרון. מאוחר יותר נחסם גם קטע כביש זה על ידי ערביי עאקיר ונוסעי השיירות נאלצו לעקוף את הכפר דרך פרדסי נען בדרכם למזכרת בתיה. בתחילת מאי נכבשה עאקיר והמחסום הוסר התחבורה לירושלים המשיכה לעבור במושבה עד שהשלימו את "כביש הגבורה" (מרמלה לצומת שמשון) בסוף 1948 (קטע כביש 411 העוקף את קריית עקרון ואת המושבה נסלל כעשרים שנה מאוחר יותר).
אוכלוסייה
שמאל|ממוזער|250px|בית טיפוסי מראשית ימיה של המושבה, פברואר 2007
עד ראשית שנות ה-70 המושבה הייתה קטנה – כ-200 תושבים ב-1890, כ-500 ב-1940, ולא הרבה יותר מזה ב-1960. בשנים 1970–1969 נבנו השיכונים הראשונים, חלקם בתי דירות וחלקם דו-משפחתיים. עולים, בעיקר מצפון אפריקה, הובאו ושוכנו בהם, ואופי אוכלוסיית היישוב התחיל להשתנות. באותו זמן, בקירוב, התחילו לבנות במושבה בתים פרטיים, קרקע חקלאית הפכה למגרשים, והמושבה המשיכה לגדול בדרכה להפוך לעיירה הקטנה, רובה שכונות שינה, כפי שהיא עכשיו.
פוליטיקה מקומית
ראשי המועצה המקומית
1952 - 1956: משה לוין (1908-1970)
1956 - 1962: חיים לוי (1889-1983)
1962 - 1969: עמנואל הלזנר
1969 - 1985: רפי סוויסה (1935-2024)
1985 - 1993: רפי אלול
1993 - 2003: רפי סוויסה (1935-2024)
2003 - 2018: מאיר דהן
2018 - הווה: גבי גאון
מזכרת בתיה ושכנותיה
מזכרת בתיה ממוקמת ליד קריית עקרון ושתיהן סמוכות לעיר רחובות ובשנת 2003 הועלתה הצעה לאחד את שלושת היישובים. ההצעה נדחתה והועלתה הצעה חדשה, לאחד רק את מזכרת בתיה עם קריית עקרון, אך גם הצעה זו לא יצאה לפועל.
מזכרת בתיה, יחד עם קריית עקרון ונס ציונה, מאוחדות מ-2013 בתאגיד מים וביוב בשם "מי ציונה".
תחבורה
כבישים
במלחמת העצמאות, בגלל קשיי התחבורה בכבישים שונים, התרכזה התעבורה ממישור החוף לירושלים בכביש 411 דרך מזכרת בתיה לכיוון חולדה.
כביש 6 עובר בקרבת היישוב ויש תוכנית לחבר את רשת הכבישים המקומית באמצעות מחלף יהלום באזור חולדה, שיחבר את כביש 411 לכביש 6. המחלף אושר סטטוטורית והליך התכנון הושלם.
רכבת
במאי 2019 נחנכה תחנת הרכבת במזכרת בתיה. במתחם בו נבנתה תחנת הרכבת מתוכנן גם אזור מסחרי. מהתחנה יוצאות רכבות בקו נהריה - באר שבע.
מרוץ מזכרת בתיה
במזכרת בתיה מארגנים מרוץ עממי שנתי החל מ-2013.
"ציוני דרך" מרכז סיור ולימוד
"ציוני דרך" מרכז סיור ולימוד הוא מרכז להדרכת טיולים הפועל מטעם ובפיקוח משרד החינוך, ואחד הגופים הפועלים מטעם "אשכולות". מדריכות מרכז "ציוני דרך" הן בעלות תו תקן להדרכת טיולים מטעם משרד החינוך. המרכז הוקם בראשית שנת תשנ"ז (1996), לאחר העלאת עצמותיו של הרב שמואל מוהליבר לארץ והטמנתן בבית העלמין במזכרת בתיה. המרכז עורך טיולים ברחבי הארץ בנושאי ראשית הציונות, מורשת קרב, סיורי טבע ותנ"ך.
מגרש הבית של ציוני דרך הוא במושבה מזכרת בתיה. המרכז עורך סיורים גם באתריה ההיסטוריים (בית הכנסת הגדול, בתי המייסדים (קזרמות), בית משק הברון, הבאר, גן הברון, אתר המשוריין, אוהל הרב מוהליבר), המלווים בהצגות רחוב ובצפיה במיצג אור-קולי במוזיאון הרב מוהליבר.
מוזיאונים
מוזיאון המושבה
שמאל|ממוזער|250px|משוריין ממלחמת העצמאות
שמאל|ממוזער|250px|ממוזיאון המושבה - מטבח מהימים ההם
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון המושבה במזכרת בתיה
מוזיאון המושבה נקרא על שם בן המושבה ערן שמיר - סגן מפקד סיירת הצנחנים שנהרג ב-1997 במבצע מרכבות האלים בלבנון. המוזיאון מוקדש לתולדות המושבה מזכרת בתיה. המוזיאון כולל את המבנה המרכזי, שהיה "בית הפקידות", אשר שונה בהמשך לבית ועד המושבה, בית המועצה המקומית, והדואר. בקזראמה שמימין למוזיאון בקומת הקרקע היה בית הרוקח, ובחדר נוסף המשמש להקרנת סרט מראשית המושבה. מעבר לרחוב קזארמת בית לוין, ברפת שבקצה החלקה ישנה תצוגת כלי עבודה ובתווך מבנה עם מכונות ויצירות מבית היוצר של חתן פרס קפלן - אשבל.
אתרים נוספים המשמרים את עברה של המושבה וכלולים בסיורים הנערכים בה:
הבאר הראשונה משנת 1884 ועליה מתקן אנטיליה הנמצאת ברחוב המייסדים בסמוך לבית משק הברון.
בפינת הרחובות הגורן-נתיב השיירות מצוי "גן הברון", גן משוחזר בו נערכו ניסויים לאיקלום סוגים שונים של עצים כדי לבחון מה ראוי לנטוע בשדות המושבה. בכניסה לגן ניצב פסל בדמות רוטשילד, ועל קירותיו ציורים של הברון, של אמו, ושל הרב מוהליבר.
מול הגן מוצב משוריין זכר לימים בהם הייתה הדרך מתל אביב לירושלים חסומה על ידי הכפריים הערבים בכפר סלמה - היום כפר שלם, ובכפר יאזור - היום אזור. השיירות לירושלים נאלצו לנסוע מתל אביב דרומה למקוה ישראל - משם לחולון לראשון לציון - לרחובות ודרך צומת ביל"ו עברו השיירות דרך המושבה לקיבוץ חולדה ומשם ב"דרך בורמה" עלו לירושלים. לזכר אותם ימים נקרא הרחוב "נתיב השיירות". ליד המשוריין אנדרטה קטנה עם מילותיו של נתן אלתרמן: כי לא נשוב אחור ודרך אין אחרת. אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו.
במוזיאון שתי קומות: בקומה הראשונה שרידי בית הכנסת הראשון של המושבה שנהרס, שולחן לימוד לתלמידים, פריטי לבוש, כלי עבודה ותפירה, כלי בית, כלי אוכל ורהיטים. בקומה שנייה תערוכות מתחלפות. בחזית הבית שובך יונים מאותם הימים. בסמוך למוזיאון ניצב תא טלפון אדום בריטי עם סמל הוד מלכותו כמו בלונדון.
מוזיאון הרב מוהליבר
מוזיאון הרב מוהליבר נחנך בי"ט בסיון תשס"ט (11.6.2009). מטרתו להאיר מעט ממורשתו החינוכית והציונית של הרב שמואל מוהליבר הרלוונטית לימינו בהרבה מתחומי החיים. הוא הוקם על ידי "ציוני דרך", מרכז סיור ולימוד מזכרת בתיה בתוך מבנה חקלאי מראשית ימי המושבה הממוקם במפגש הרחובות רוטשילד והרב מוהליבר. המוזיאון שופך אור על דמותו של הרב מוהליבר באמצעות מיצג אור-קולי הסוקר ציוני דרך בתולדות חיבת ציון ובחייו של הרב מוהליבר. המוזיאון מהווה תחנה אחת בסיור באתרי המושבה בהדרכת "ציוני דרך" מרכז סיור ולימוד.
יהדות במזכרת בתיה
מעשר עני
מייסדי המושבה היו יהודים דתיים, שהקפידו בקיום מצוות. אף על פי שרבנים שונים ניסו להקל עליהם, למשל במצוות מעשר עני, אותה הציעו להם להחליף בתשלום למלמדים, האיכרים הקפידו עם עצמם והגישו מעשר עני לעניי ירושלים.
בתי הכנסת
בית הכנסת הראשון
נחנך בשנת תרמ"ו (1886) במרכז המושבה במבנה בן שלוש קומות והזדקר מעל כל בתי המושבה. בית הכנסת הראשון במזכרת בתיה היה בית הכנסת הראשון שנבנה במושבות יהודה. הקומה הראשונה שימשה כבית הספר, בקומה השנייה הייתה עזרת הגברים, ובקומה השלישית - עזרת הנשים. בית הכנסת שימש את התושבים במגוון צרכים במעגל החיים, ולפיכך היה למקום כינוס מרכזי בחיי המושבה. מול בית הכנסת הוקם מבנה ציבור נוסף ששימש כבית פקידות הברון והיום משמש כמוזיאון המושבה. בית הכנסת הראשון עמד על תילו ושימש את תושבי המושבה כארבעים שנה.
בית הכנסת הגדול
נחנך בשנת תרפ"ח (1928), לאחר שבית הכנסת הראשון היה צר מלהכיל את תושבי המושבה שגדלה. ישנה סברה לפיה היה צורך בבניית בית כנסת חדש מכיוון שנתגלה סדק באחד מקירותיו של בית הכנסת הראשון. בית הכנסת המכונה "הגדול" ממוקם במה שהיה אז קצה המושבה, בצומת הרחובות רוטשילד, מוהליבר ואליהו - על שם הברון והרב שאחראים להקמת המושבה, ועל שם בן המושבה אליהו הרשקוביץ, שנפל כלוחם בבריגדה היהודית בסוף מלחמת העולם השנייה, באיטליה. "בית הכנסת הגדול" שהפך עם השנים לסמלה של המושבה הוא בית כנסת יפה, הן בחזותו החיצונית המזכירה בתי כנסת באירופה, והן במראהו הפנימי ובארון הקודש העשוי עץ, שהיה עוד בבית הכנסת הראשון.
נוסח התפילה הרשמי בבית הכנסת הוא נוסח אשכנז כמנהג הגר"א.
הרבנים
מזכרת בתיה הייתה המושבה הראשונה במושבות יהודה שהעסיקה רב במשרה מלאה. רבני המושבה השפיעו לא רק על הנעשה בתוככי בית הכנסת ועל לימוד התורה ופסיקת הלכה, אלא גם על התנהלות המושבה בשלל תחומים. הרבנים שכיהנו במושבה:
1884-1888 הרב שמחה בונים אוסוביצקי. בניו בוריס ויהושע אוסוביצקי היו פקידים של הברון רוטשילד.
1890-1894 הרב ברוך חומה. פעל רבות לחיזוק החינוך והתמנה ל"ראש המורים" במושבות יהודה.
1894-1909 ר' מאיר אהרן הלוי. שימש שוחט ובודק במושבה.
1904-1908 הרב מרדכי לייב רובין. בהשראתו פתחה חברת "שערי תורה" מירושלים תלמוד תורה במזכרת בתיה.
1908-1912 הרב יעקב יוסף דזימיטרובסקי. נבחר על ידי הרב קוק בהמלצת הרב צבי פסח פרנק והשפעתו על בני המושבה הייתה רבה.
1911-1919 הרב משה המאירי אוסטרובסקי. בימי כהונתו התעוררו שאלות הלכתיות רבות כמו קיום שנת השמיטה, והרב השתדל להקל על תושבי מזכרת בתיה ולמצוא פתרון הולם לשאלות.
1920-1948 הרב אברהם אליהו אלטמן. שימש גם כמוהל ושוחט ובודק. בתקופתו נעשה המעבר מבית הכנסת הראשון לבית הכנסת הגדול.
1961-1948 הרב אברהם משה דוד הרץ. עלה לישראל מרמברטוב שבפולין טרם פרוץ מלה"ע השנייה. בנו היה הרב גדליה הרץ, ראש ישיבת חידושי הרי"ם שבתל אביב.
מאז שנת 1969 מכהן כרב המושבה הרב אפרים זלמנוביץ. בתקופת כהונתו התרחבה המושבה וגדלה וכן נוספו בה גם משפחות דתיות וכן, משפחות המשלבות אורח חיים דתי וחילוני. בשבתות בהן עולה לתורה חתן בר מצווה בבית הכנסת הגדול, כמעט כל שבת, בטרם הוצאת ספר התורה בסוף שחרית, דורש הרב בענייני פרשת השבוע. כמו כן הוא מעביר שיעור בין מנחה של שבת לערבית.
הווי דתי
משפחות שאורח חייהם דתי הגיעו למושבה בשלהי שנות השמונים, בשנות השלושים לחייהם, עת בבית הכנסת פעל הגבאי משה שקולניק ובתורה קרא באופן קבוע אברום-אברהם. הקהילה הזו מונה כעשרים משפחות המתמידות לקיים כל שבת התכנסות לשיעור.
בנוסף לבית הכנסת הגדול הוקמו לאורך השנים בתי כנסת נוספים ליוצאי הגלויות ממרוקו, מתימן, מלוב, ומאתיופיה וכן בית כנסת בנוסח חב״ד וכן, בית כנסת של התנועה השוויונית המקדם שוויון מגדרי.
במהלך תשס"ט הוקם מניין משותף בו מתקיימת תפילות במעורבות של נשות הקהילה תוך שמירה על עקרונות ההלכה האורתודוקסית. המניין מתכנס מדי שבת וחג בתיכון "קשת".
בשנות האלפיים, עם בניית שכונות חדשות, התגבשו במושבה שתי קהילות נוספות:
ב-2006 הוקמו מוסדות חינוך קשת וקהילת גשר במזכרת בתיה. מדובר בהתארגנות משותפת של תושבי מזכרת בתיה, דתיים וחילונים. היוזמה התחילה בהקמת כיתה א' וגן משותפים לילדים של תושבי המושבה מכל גוני הקשת. יחד עם מוסדות חינוך אלה, הוקמה קהילת גשר מזכרת בתיה אשר מציעה שלל פעילויות לכל המשפחה: בית מדרש, הרצאות, קריאת מגילה ומסיבת פורים, פעילות לכבוד חנוכה ול"ג בעומר. בתשס"ט (2008) נפתח בית ספר "קשת" במזכרת בתיה, בית ספר צומח שבו מתחנכים ילדים דתיים וחילונים ביחד לערכי היהדות ולתרבות יהודית תוך מתן דגש על סובלנות ופיתוח הזהות של כל קבוצה, הן הדתית והן החילונית. בעשור השני של המאה ה-21, ישנם שני גנים (חובה וטרום חובה), בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. הקהילה ובית הספר שמו להם למטרה לגשר על הפערים בחברה הישראלית בין מגזרים תוך טיפוח הזהויות של כל אחד תוך מתן כבוד לזולת באשר הוא.
במהלך 2015 הוקם מניין שוויוני של התנועה המסורתית, המניין פועל במבנה בית הספר בן-גוריון ומקיים תפילות בערבי שבת וחג.
במקביל, התגבשה קהילה דתית לאומית שמרבית חבריה גרים בשכונת "נאות ראשונים", קהילה זו מונה כ-100 משפחות ומרבית ילדיה מתחנכים בזרם החינוך הממלכתי-דתי. הקהילה הקימה בית כנסת חדש בו מתקיימות תפילות בנוסח משותף לכל עדות ישראל - אשכנזים וספרדים, וכן בית כנסת קטן בו מתקיימות תפילות בנוסח יהודי תימן. בשנת תשע"ב בפרשת מטות-מסעי נכנסו למבנה הקבע.
עם בניית שכונת "בר לב", משנת תשע"ג (2013) ואילך, התגבשו גם בה מספר קהילות: קהילה ספרדית ברוח מסורתית בשם "ידיד-נפש", המקיימת את תפילותיה באחד מגני הילדים בנוסח עדות המזרח; קהילה דתית לאומית צעירה, המונה כ-80 משפחות, המתפללת בשבתות ובחגים באחד מבתי הספר, בנוסח ספרד וברוח אורתודוקסית פתוחה, ומאפשרת לנשים לקחת חלק במגוון תפקידים בתפילה במסגרת ההלכה; וכן מניין בנוסח משולב אשכנזי-ספרדי בשם "מניינטו".
אוהל הרב מוהליבר
הרב שמואל מוהליבר, מראשי חובבי ציון, אשר יזם את הקמת המושבה והלך לעולמו בשנת תרנ"ח (1898), נקבר בביאליסטוק ועל קברו הוקם "אוהל". ה"אוהל" הפך למוקד עליה לרגל בקרב יהודים רבים ממרכזי היהדות באירופה. במהלך השואה, חולל בית העלמין של ביאליסטוק, "אוהל" הרב מוהליבר נופץ, ומקום קבורתו לא נודע במשך עשרות שנים. בשלהי שנת תש"ן (1990) יצא שמואל סולץ, יליד העיר ביאליסטוק, למצוא את קברות אביו וסבו בבית העלמין היהודי בעיר, ובמהלך ביקורו במקום הצליח לאתר את הגבעה בה עמד "אוהל" הרב שמואל מוהליבר. הוא פרסם זאת בעיתון "הצופה". בעקבות הכתבה הנ"ל העלה הרב אפרים זלמנוביץ', רבה של מזכרת בתיה, את רעיון העלאת עצמות הרב מוהליבר לארץ והטמנתן בבית העלמין של המושבה. במקביל מר דוד בגון, גם הוא יליד העיר ביאליסטוק עסק בשיקום בית העלמין בביאליסטוק ואיתר את יסודות ה"אוהל" שהיה בנוי מלבנים אדומות. לרעיון העלאת העצמות גויסו רפי אלול, ראש המועצה המקומית, ואחיעזר ארקין, נין למייסדי המושבה.
מפרסום הכתבה בעיתון "הצופה" ועד לביצוע הרעיון בפועל חלפה מעל שנה, ובג' בכסלו תשנ"ב (1991) במבצע חשאי כמעט, הועלו עצמות הרב שמואל מוהליבר, ונטמנו בטקס מרגש ברוב עם ובמעמד אישי ציבור נכבדים באדמת ארץ ישראל במושבה שאת הקמתה יזם. על קברו של הרב מוהליבר במזכרת בתיה, שוחזר ה"אוהל" לפי תמונה שמסר מר דוד בגון, (אשר איתר את יסודות ה"אוהל" בביאליסטוק), בה צולם יחד עם חברי "השומר הדתי" בחודש סיוון תרפ"ט בחזית ה"אוהל". מאז הטמנת עצמות הרב מוהליבר במזכרת בתיה נערכת מדי שנה ביום פטירתו, י"ט בסיוון, אזכרה בה מעלים את זכרו ואת פעילותו של הרב מוהליבר לחידוש היישוב היהודי בארץ ישראל.
חינוך
במזכרת בתיה קיימים מספר מוסדות חינוך מגנים ועד תיכון.
בית ספר יסודי ע"ש הרצוג - הוקם בשנת 1950.
בית ספר יסודי ע"ש דוד בן-גוריון - הוקם בשנת 1996.
בית ספר יסודי ממ"ד ע"ש יוסף בורג - הוקם בשנת 1997.
קריית החינוך ע"ש יצחק רבין חט"ב+חט"ע - הוקם בשנת 1997.
בית ספר יסודי משלב קשת ע"ש אורבך - הוקם בשנת 2008.
בית ספר משלב קשת - חט"ב+תיכון - הוקם בשנת 2015 (התיכון הוקם בשנת 2018).
בית ספר יסודי ע"ש יצחק נבון - הוקם בשנת 2015.
תנועות וארגוני נוער
בנוסף במזכרת בתיה קיימות מספר תנועות וארגוני נוער:
בני עקיבא - הסניף פועל משנת 1995
הנוער העובד והלומד - תנועת הנוער הראשונה במושבה
הצופים - השבט פועל משנת 2014
נועם (פעם הייתה צמרת (ארגון נוער)) - הסליק פועל משנת 2013
תנועת עוז - תנועת נוער דתית לגילאי יסודי. - הסניף פועל משנת 2018
משצי"ם - מדריכי שלח צעירים מבית ספר רבין וקשת
ערים תאומות
תמונות
לקריאה נוספת
מרדכי נאור, ספר למזכרת - מזכרת בתיה-עקרון 100 השנים הראשונות, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשע"א 2010.
אריה קרישק, מזכרת שבלב - סיפורה של מזכרת בתיה, הוצאת "רשפים", 1994
רן אהרנסון, 'מזכרת בתיה', בתוך: לכו ונלכה - סיורים במושבות העלייה הראשונה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2004.
זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל, הוצאת תור ירושלים 1950
משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב, הוצאת דביר 1939
אחיעזר ארקין, נחשוני השמיטה, הוצאה עצמית 2008
שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998.
אחיעזר ארקין, בית הכנסת הגדול במזכרת בתיה כמשקף את חיי הרוח במושבה, מזכרת בתיה תשפ"א.
קישורים חיצוניים
אתר "מוזיאון הרב מוהליבר"
באר האנטיליה במזכרת בתיה
כיכר המשוריין - מזכרת בתיה, באתר היסטוריה על המפה, 24 ביולי 2023
אחיעזר ארקין, המאבק על שמירת השמיטה בשנת תרמ"ט במזכרת בתיה, אתר "דעת"
אחיעזר ארקין, הרב שמואל מוהליבר זצ"ל ומזכרת בתיה, אתר "דעת"
אתר קהילת קשת, מזכרת בתיה - חינוך משלב לדתיים וחילונים
מילון הרחובות של מזכרת בתיה
אתר "ציוני דרך" מרכז סיור ולימוד, מזכרת בתיה
אתר "מזכרת", אתר אינטרנט המוקדש למזכרת בתיה ולמוזיאון המושבה
(יש לדפדף שמאלה שני עמודים)
"כולם אהבו אותי" - זכרונות חנה (פרס) ליפשיץ, התינוקת הראשונה שנולדה במושבה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מושבות
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ע"ש בני משפחת רוטשילד
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה הראשונה
קטגוריה:יישובים בשפלת יהודה
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז המרכז
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1883 | 2024-10-11T03:14:18 |
מזרעה | מַזְרַעָה (בערבית: المَزْرَعَة, בתרגום חופשי: "החווה") הוא כפר ליד נהריה ומועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996. בכפר ישנם שלושה בתי ספר, בי"ס יסודי ובי"ס חטיבת ביניים.
היסטוריה
לאחר שהשיג שליטה בעכו, השתלט דאהר אל-עומר על מזרעה יחד עם הכפרים האחרים על החוף מצפון לעכו, הכריז על אדמותיהן כאדמות של השלטון (ג'יפתליק) ופיתח את הכפרים. לאחר הקמת אמת עכו נספחה מזרעה לאמה. האמה העוברת בתחומי מזרעה נקראת "אמת סולימאן פאשה". את הכפר חוצה נחל בית העמק, הנקרא בערבית "ואדי מג'נונה".
במזרעה שוכן הבית אשר שימש כבית קיץ את בהאא אללה, מייסד הדת הבהאית, עת התגורר בו בשכירות בין השנים 1877–1879, לפני שעבר לאחוזתו באל-באהג'ה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 התגוררו בכפר כ-200 תושבים ובסקר 1922 נמנו 218 נפשות. בימי המנדט הבריטי התגוררו בכפר כ-30 משפחות שהתפרנסו בדוחק מחקלאות ועבודה במחנות הצבא הבריטי. באוגוסט 1938 הוטל על הכפר, יחד עם הכפרים האחרים באזור, קנס קולקטיבי בעקבות התנקשות ביהודי באזור.
לאחר מלחמת העצמאות נותר כפר מזרעה ריק ברובו, והועברו אליו ערבים מכפרים אחרים במסגרת המדיניות לריכוז בני המיעוטים במספר כפרים. בין השאר הועברו אליו ערבים מבצה וערביי אום אל פרג', שהראשונים שבהם פונו למזרעה בפברואר 1949 והשאר הוכרזו כנפקדים ופונו מבן עמי למזרעה ב-14 בספטמבר 1953. כן פונו למזרעה תושבים מאל עאבסיה בינואר 1950. התושבים התגוררו במקום בצריפונים ופחונים בציפייה לשוב לכפריהם המקוריים. בשנת 1959 עודדה המדינה את התושבים בעזרת הלוואות לבנות בתי אבן, ובנובמבר 1960 התקיים טקס של חנוכת הבתים.
הכפר מזרעה השתייך למועצה אזורית געתון, אחד משני כפרי מיעוטים במועצה, יחד עם שיח' דנון. בשנת 1955 אספו תושבי הכפר 728 לירות תרומה לקרן המגן. באוקטובר 1959 נחנך בכפר בית ספר. בשנת 1964 פעלה המועצה להקים בכפר מסגד. בשנת 1969 הוכנה תוכנית מתאר לכפר. בינואר 1972 נחנך כביש גישה לכפר.
בסוף 2016 אושרה תוכנית לבניית 728 יחידות דיור בתמהיל מגוון על אדמות מדינה במזרעה.
אוכלוסייה
בכפר יש רוב מוסלמי ומתגורר בו מיעוט נוצרי.
גלריית תמונות
ראו גם
המרכז הבהאי העולמי
קישורים חיצוניים
אתר המועצה המקומית מזרעה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:יישובים ערביים בישראל
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הצפון
קטגוריה:אתרי עלייה לרגל (בהאים)
קטגוריה:הבהאים בישראל | 2024-09-08T14:43:49 |
מיתר (יישוב) | 250px|ממוזער|שמאל|הכניסה ליישוב
מֵיתָר הוא יישוב במעמד מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל. שוכן בשיפוליו הדרומיים של הר חברון, כ-18 קילומטרים צפונית-מזרחית לבאר שבע, צפונית ליישוב הבדואי חורה ומזרחית לכביש 60. היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1987.
גאוגרפיה ואקלים
מיתר שוכן על גדותיו של נחל חברון, בין אזור צפון הנגב להר חברון, בגובה 530–620 מטרים מעל פני הים.
האקלים במיתר הוא צחיח למחצה, כמות המשקעים השנתית הממוצעת במיתר היא כ-300 מ"מ.
בסמוך ליישוב, צפונית-מזרחית ממנו, נמצאת חורבת צלית ובה שרידי מבנים מן התקופה הרומית ומחילות מסתור מתקופת מרד בר כוכבא. בסמוך ליישוב עובר תוואי נחל אשתמוע. מצפון ליישוב נמצא יער מיתר, המהווה חלק מיער יתיר. היישוב נושק לקטע משביל ישראל.
היסטוריה
בניית מיתר החלה כיוזמה של בצלאל גבר, ראש מועצת עומר דאז, יצחק לבנון ויעקב לנג, שגיבשו את הרעיון להקמתו של יישוב קהילתי באזור צומת שוקת על כביש 60. כוונת המייסדים הייתה הגברת ההתיישבות היהודית בין אזור דרום הר חברון לבין אזור באר שבע.
במסמך הייסוד מ-27 באוגוסט 1979 נאמר כי המטרה היא הקמת יישוב עירוני בנחל חברון בשם "עומר ב'". לשם כך הוקמה אגודה בשם "אגודת מתיישבי נחל חברון - 1980" שמטרתה הייתה הקמת יישוב כפרי בנגב ביוזמה ובניהול עצמאי של חבריה. מיתר היה היישוב הראשון בארץ שהוקם ביוזמה, ניהול ומימון עצמאיים, ללא מעורבות של גוף ממסדי וללא תמיכה תקציבית ותכנונית של גוף ממסדי כמו הסוכנות היהודית. הממשלה החליטה על הקמת היישוב במרץ 1980. אבן פינה ליישוב הונח בנוכחות השר אריאל שרון ב-7 באוקטובר 1980.
בסקרים שנעשו באזור נמצא כי האתר המוצע יתאים לקליטת כ-2,500 משפחות. ועד העמותה היה אחראי לתכנון והקמת התשתיות. בשלב הראשון הוגרלו בין חברי העמותה כ-1,000 מגרשים (בשטח של 500–1,000 מטרים רבועים כל אחד). הבניה הפרטית נעשתה על ידי החברים בשיטת "בנה ביתך".
לכנס המועמדים הראשון, שהתקיים באצטדיון באר שבע, הגיעו 3,000 משפחות אשר שילמו דמי כניסה. אף על פי שאליהו נאווי, ראש עיריית באר שבע דאז, לא עודד יציאה נוספת מבאר שבע ליישוב לוויין נוסף, מצאו משפחות רבות מבאר שבע את היישוב החדש כמתאים עבורן.
המועמדים להתיישבות רואיינו על ידי ועדת החברים שפעלה בכפוף לתקנון האגודה, שקבעה מספר קריטריונים לקבלה, ביניהם היות המועמד יוצא-צבא. רוב חבריה הראשונים היו עובדי התעשייה האווירית, עובדי קמ"ג, עובדי מפעלי ים המלח והתעשיות הכימיות, וכן קבוצה דתית ששקלה הקמת יישוב דתי והחליטה להצטרף למיתר.
ראשוני התושבים נכנסו לבתיהם בשנת 1984. בשנת 1987 התגוררו במקום כ-350 משפחות.
במאי 2018 הונחה אבן הפינה לפארק התעשייה בצומת שוקת, שיהיה משותף למיתר, לקייה, חורה, מועצה אזורית אל קסום ומועצה אזורית בני שמעון. על פי התכנון הפארק צפוי להיות בגודל של כ-4,150 דונם וייתכן שיזכה לשירות תחבורתי של מסילת עוקף באר שבע שישרת גם בין היתר את עיר הבהד"ים ויישובי אזור צומת הנגב.
מבנה היישוב
250px|ממוזער|בית הכנסת שנוסד על ידי הרב אריה עסיס ואריה לוזון, "אחדות ישראל" בשכונה הצפונית במיתר
ביישוב מצויים רק בתים צמודי-קרקע. במרכזו של היישוב נמצאים רוב מרכזי התרבות והפנאי הכוללים ספרייה ציבורית, בריכות שחייה, אולם ספורט, מרכז ספורט, מרכז מסחרי, מרפאה, מרכז קהילתי, מרכז קהילתי לצעירים, אמפי פארק, מועדון נוער, היכל ספורט, בית ספר ממלכתי פסגות, בית ספר ממלכתי עמית, בית ספר ממלכתי דתי חמדת, תנועות הנוער הנוער העובד והלומד, הצופים העבריים ובני עקיבא.
כמו כן בכניסה לעיר נבנה תיכון מיתרים החדש ובצמוד אליו מגרש כדורסל. בשנת 2021 נפתחה ביישוב ישיבה תיכונית במקום בו היה התיכון ששכן לפניו עד למעבר למבנה החדש ב-2021.
היישוב מורכב משבע שכונות:
שכונה צפונית
שכונה דרומית
שלב ב'
שכונת רבין
שכונת הכלניות
שכונת נווה יעלים
שכונת כלניות החדשה
בימינו משווקים על ידי מנהלת המגורים בצה"ל בתים צמודי קרקע עבור אוכלוסיית אנשי הקבע, וכן אוכלוסיות נוספות הכפופות למשרד הביטחון.
ממזרח ליישוב, בתוך תחומי השיפוט של המועצה המקומית, נמצאת חוות בודדים בשם "חוות שם", בה חי שי דרומי.
אוכלוסייה
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
מערכת החינוך
במיתר מערכת חינוך הכוללת כעשרה גני ילדים, שני בתי ספר יסודיים חילוניים ('פסגות' ו'עמית') ובית-ספר יסודי ממלכתי-דתי ('חמדת'), וכן חטיבת ביניים 'מיתרים' שהפכה בשנת הלימודים ה'תשע"ה לתיכון, כך שהתלמידים שעלו לכיתה י' המשיכו ללמוד במיתר. בעבר התלמידים עברו ללמוד בתיכונים מחוץ למיתר, בעיקר בתיכון ביישוב עומר ובתיכון וכפר הנוער אשל הנשיא. בשנת הלימודים ה'תשפ"ב נפתחה במיתר ישיבה תיכונית תחת רשת ברנקו וייס.
על פי השנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2007, 31.5% מבני ה-20–29 לומדים לתואר ראשון באוניברסיטאות ובמכללות, נתון המציב את היישוב במקום השני בארץ, בפער של חצי אחוז מהמקום הראשון.
ביישוב פועלות חמש תנועות נוער - שבט "צחור" של תנועת הצופים, "סניף מיתר" בני עקיבא, קן "מיתר" של תנועת הנוער העובד והלומד, תנועת של"ח, וחוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע.
השלטון המקומי
המועצה במיתר מורכבת מתשעה חברי מועצה. בראש המועצה עומד, החל משנת 2024, שמעון פרץ.
ראשי המועצה לדורותיה:
יצחק לבנון. כיהן כראש אגודת מתיישבי נחל חברון מהקמתה (1984), וכראש המועצה המקומית בין השנים 1986–1988 (ממונה).
ד"ר אהרן לוי (1988–1993) (ממונה)
אליהו שפירא (1993–1998) - ראש המועצה הנבחר הראשון.
סלומון כהן (1998–2009)
אבנר בן גרא (2009–2018)
שמעון מזוז (2018–2024)
שמעון פרץ (מכהן)
שירותי דת
במיתר קהילה דתית גדולה (כ-30% מכלל האוכלוסייה). רב היישוב הוא הרב משה ביגל. ביישוב קיימים שלושה-עשר בתי כנסת (שנים-עשר אורתודוקסיים, ואחד של התנועה המסורתית בישראל הפועל בעיקר בחגים). כמו כן, פועל ביישוב סניף של תנועת בני עקיבא. את שירותי הדת ביישוב מספקת המועצה הדתית והם כוללים מערכת כשרות, מקווה טהרה ועוד. במיתר פועל בית חב"ד.
ספורט
טניס: בשנת 2019 נערך במיתר טורניר טניס לנשים, Meitar Open, על סך פרסים של $60,000, הטורניר הגדול ביותר לנשים שנערך בישראל, במסגרת סבב ITF.
כדורסל: במיתר פועל מועדון הכדורסל "הפועל מיתר", אשר לו קבוצת נוער וקבוצת ילדים.
קראטה: במיתר פועל מועדון הקראטה של מוטי אשכנזי "ווסט קוסט שוטוקאן".
שחייה: במיתר מתגוררים אלופי ישראל בשחייה איתי גורביץ' וענבר מארק.
כדורגל: במיתר פועלות שתי קבוצות כדורגל, בגילאי נערים ב' וילדים ב'. שתי הקבוצות לא משחקות בשבת.
ערים תאומות
למיתר יש עיר תאומה אחת:
ראו גם
יישובי הלוויין של באר שבע
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1984
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות
קטגוריה:הנגב: יישובים
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הדרום
קטגוריה:שביל ישראל | 2024-09-06T09:28:45 |
מכבים-רעות | שמאל|ממוזער|250px|שלט הכניסה למכבים
מַכַּבִּים-רֵעוּת הוא רובע במעמד מוניציפלי של ועד רובע עירוני בעיר מודיעין-מכבים-רעות. הרובע נמצא בפינה הדרום-מזרחית של שטח השיפוט של העיר מודיעין מכבים-רעות, ומתאפיין בבנייה נמוכה צמודת-קרקע ונפרד משאר העיר. כיום מכבים-רעות הוא מהשכונות היוקרתיות בישראל.
הרובע מורכב משני יישובים, "מכבים" ו"רעות", שהוקמו בשנת 1985 ובשנת 1988 בהתאמה. היישובים אוחדו למועצה מקומית משותפת בשנת 1990, תחת ראש המועצה משה ספקטור. בשנת 2003 אוחדה המועצה המקומית תחת העירייה החדשה מודיעין-מכבים-רעות.
מעמד מוניציפלי
היישוב מורכב משני יישובים עצמאיים-לשעבר, מכבים ורעות, אשר אוחדו למועצה מקומית בשנת 1990 והפכו בכך ליישוב קהילתי אחד, בסטטוס מועצה מקומית. בשנת 2003 אוחדה המועצה מכבים-רעות עם המועצה המקומית מודיעין (כחלק מאיחוד הרשויות הגדול שהתרחש באותה שנה) והוקמה העיר מודיעין מכבים-רעות. ב-2006 הוחלט להעתיק אל היישוב את הדגם המוניציפלי שנהג בנוה מונוסון מאז 2003 במסגרת הקמת עיריית-הגג ליישוב קהילתי זה ולעיר יהוד, ושר הפנים הכריז על מכבים-רעות כעל רובע עירוני בעל מנהלה מקומית. בחודש נובמבר 2008 קיים משרד הפנים, לראשונה בתולדות המדינה, בחירות לוועד הרובע העירוני של מכבים-רעות כמו גם של נוה מונוסון, כחלק מהבחירות המוניציפליות ביישובים אלה, ותושביהם הצביעו בשלושה פתקי בחירות במקום שניים.
היסטוריה
ב-1985 החלה תנועת מכבי העולמית, בראשות ד"ר ישראל פלד, בהקמה-בפועל של יישוב של בתים צמודי-קרקע בשם מכבים בשטח שאז היה תחת שיפוט מועצה אזורית גזר. פלד היה ל"אזרח כבוד" ותושב המקום. ב-1988 החלה הקמתו של היישוב רעות, שאף הוא מתאפיין בבתים צמודי קרקע, בשטח שממערב למכבים. יוזמת ההקמה של רעות הייתה של צה"ל: היישוב הוקם על-ידי ובמימון אנשי מערכת הביטחון - ברובם אנשי צבא, בשם "נאות עידן ב'" ששינתה שמה פעמיים - תחילה ל"נאות מודיעין" ובהמשך "נאות רעות" ובקיצור "רעות" שזהו שמה עד היום. העמותה הפעילה מנהלת הקמה שנוהלה בידי אנשי חיל האוויר בראשותו של אל"ם עמיקם אורן. ב-1990 הוקמה מועצה מקומית מאוחדת לשני היישובים השכנים, בשם מכבים-רעות והם הפכו ליישוב קהילתי אחד.
מאז קיבל היישוב המאוחד מעמד של מועצה מקומית, הופעלו המערכות בשני חלקיו השונים תוך שילוב פעילות קהילתית-חברתית וחינוכית, והכל תוך הקפדה על איכות חיים גבוהה. במאפייניו הסוציו-אקונומיים והתכנוניים, דומה מכבים-רעות ליישובי קו-תפר אחרים שנבנו בשנים אלו לאורך הגבול ואוכלסו בקהילות מבוססות שזיקתן היא אל הכלכלה של "מרכז הארץ".
חלק מתושבי הרובע התנגדו נמרצות לאיחוד המוניציפלי עם העיר מודיעין בשנת 2003 והמשיכו להתנגד לו גם לאחר שתהליכי האיחוד הושלמו בשנת 2004. ב-2006 נעתר משרד הפנים לדרישת תושבי היישוב להקמת מבנה משפטי אשר יבטיח את הצביון הכפרי והקהילתי של היישוב, והוקמה בו מנהלה מקומית במעמד סטטוטורי של ועד רובע עירוני.
כיום מונה מכבים 735 משקי בית ורעות 1,600 משקי בית, ובסך הכול כ-11,500 תושבים. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2001, היישוב נמצא בדירוג חברתי-כלכלי גבוה (9 מתוך 10). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת 2000 היה 82.1 אחוז. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2000 היה 9,683 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,835 ש"ח). היחס בין נשים לגברים הוא 945 נשים לכל 1,000 גברים.
מכבים
היישוב מכבים ממוקם ממזרח לעיר מודיעין וממערב ל, ומופרד ממודיעין בשדה חקלאי. במכבים מרכז מסחרי, מרכז ספורט ובו בריכת שחייה, מגרשי טניס, כדורסל וכדורגל ומכון כושר, בוסתן, בית ספר יסודי וסניף של תנועת הנוער "המכבי הצעיר". הגבול המזרחי של היישוב משקיף אל הכפר הפלסטיני בית סירא שמצידה השני של גדר ההפרדה. היישוב מחולק ל־3 חלקים: מכבים א' - בצפון, עם רחובות שנקראו על שם צמחים וכביש המחבר ביניהם ונקרא "דרך המייסדים". מכבים ב' - רחובות על שם ציפורים, ומכבים ג' - בדרום, כאשר רחובות ג'1 קרויים על שם הרים ו-ג'2 על שם נחלים. כל הרחובות מסודרים בסדר אלפביתי, ומספור הבתים מחובר בין כל הרחובות. במכבים כ-735 משקי בית.
רעות
היישוב רעות ממוקם מדרום-מזרח לעיר מודיעין, שעם הזמן החלה להקיף את היישוב. ניתן לחלקו לשני אזורים סביב לשדרות האורנים ושדרות העומרים. בין שני אזורים אלו, ממוקמים מרכז מסחרי ומרכז ספורט ונופש ובו בריכת שחייה, מגרשים ומכון כושר. ברעות שני בתי ספר יסודיים ובית ספר תיכון שש-שנתי. היישוב מחולק ל-2 אזורים - רעות א': מצפון לשדרות אורנים ומבוא רעות, שם הרחובות קרויים על שם הרים, פירות ועצים; רעות ב': על שם פרחים, אבני חן וכלי נגינה תנ"כיים. ברעות כ-1,600 משקי בית.
קישורים חיצוניים
רובע מכבים רעות, באתר של עיריית מודיעין
סיפור מקומי - מכבים, ארכיון קהילתי המציג את התפתחות מכבים על גבי ציר זמן
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:יישובים ישראליים לשעבר
קטגוריה:מודיעין-מכבים-רעות
קטגוריה:יישובים במחוז המרכז
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות לשעבר | 2024-10-03T12:03:42 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.